מצ"ב דף המקורות - ללימוד ליל שבועות

‫סיוון‪ ,‬תשע"ב‬
‫מנהג נשים‬
‫" נשים עם בפני עצמן הן" ‪ -‬על תפילות‪ ,‬מנהגים וטקסים של נשים‪.‬‬
‫ד"ר עליזה לביא‬
‫‪www.alizalavie.com‬‬
‫‪ .1‬אין לסתור מנהגי נשים זקנות מבני עמנו על פי הקבלה שיש בידן‪ ,‬ואפילו אם יש‬
‫ששים ריבוא מופתים המראים סותרם ‪.‬‬
‫ואם אינן נביאות ‪ -‬בנות נביאים הן וגדולי הדור ‪,‬‬
‫ויש לסמוך על מנהגן‬
‫שו "ת מהר"ם מרוטנבורג‪ ,‬דפוס פראג‪ ,‬סי' רצ"ג‪.‬‬
‫כך פסק רבי מאיר מרוטנבורג )המהר"ם( ‪ ,‬שפעל במאה ה‑‪ 13‬בוורמס אשר בגרמניה‪ .‬בימי הביניים קמו‬
‫גדולי הפוסקים ותבעו את מקומו של המנהג הנשי בעולם ההלכה‪ .‬רבי משה באסולה‪ ,‬שנולד באיטליה‬
‫וביקר בקהילות יהודיות שונות‪ ,‬כולל בארץ ישראל‪ ,‬ואף כתב ספר מסעות‪ ,‬הזהיר את בני דורו )מן המאה‬
‫ה‑‪“ :(16‬כל אשר תאמר אליך הורתך מנשים באהל תבורך שמע בקולה והזהר מאד במוראה ובכבודה כי‬
‫היא דוגמת השכינה‪ .‬באסולה‪ ,‬תרצ"ט‪.‬‬
‫‪ .2‬רבנו תם‪ ,‬נכדו של רש"י‪ ,‬איש הלכה מגדולי חכמיה של צרפת התלבט במאה ה‑‪ 12‬איך יש להדליק‬
‫נרות שבת‪ .‬רבנו תם תהה אם הדלקת הנר היא העיקר או הברכה הנלוות להדלקה‪ .‬הוא ידע היכן תימצא‬
‫לו התשובה הראויה‪ .‬בבקשו אחר האמת ההלכתית הלך רבנו תם ללמוד מן הנשים‪ ,‬על פי מנהגן וזיכרונן‪:‬‬
‫"ואני ראיתי בעיני ואשאלם ותאמרנה כן‪ ,‬ואם אינן נביאות בני נביאות הן" רבנו תם‪ ,‬ספר הישר‪ ,‬חלק‬
‫השו"ת מ"ח‪ ,‬ז'‪.‬‬
‫‪.3‬כבר לפני אלפי שנים זיהו חכמים את ייחודן של נשים וקבעו לדורות‪:‬‬
‫"נשים עם בפני עצמן הן" )שבת ס"ב‪ ,‬ע"א(‪ .‬יש ידע השמור לנשים ויש דרכי הקניה ייחודיות‬
‫לנשים‪ ,‬והם אינם תלויי זמן ומקום‪ .‬אך חמש מילים אלו נושאות בתוכן גם דרישה לאחריות‬
‫מנהיגותית מצד הסמכות ההלכתית‪ :‬שימו לב‪ ,‬היו רגישים‪ ,‬הכילו את האחרות הנשית וצרכיה‬
‫המיוחדים‪ .‬אל תקלו בה ראש‪.‬‬
‫‪ .4‬היה לנו אוצר סמוי של פנאי עדין באויר הבוקר פנאי של סיפורים‪ ,‬דמעות‪ ,‬נשיקות‪ ,‬חגים פנאי של אמא‪ ,‬סבתא והדודות יושבות בנחת‬
‫בסירה של זיו שטות אט אט בדוגית השלום עם הירח ועם המזלות ‪ -‬זלדה )‪. (1914-1984‬‬
‫‪" .5‬באותה שעה נשים שבשוק זוקפות את התריסין ומסדרות את סחורתן ויושבות ומצפות‬
‫לקונים‪ .‬אשה שיודעת להתפלל פותחת סידור ומתפללת‪ ,‬אשה שאינה יודעת להתפלל סומכת על‬
‫רחמיו של הקדוש ברוך הוא שהוא רואה ויודע ומבין כל שהיא צריכה‪ ,‬ובוודאי הוא ברחמיו‬
‫יתברך ימלא משאלותיה לטובה‪ .‬לעת עתה מידת הרחמים כביכול אינה מבחנת בין אשה לחברתה‪.‬‬
‫תדע לך שהוא כן שעדיין אין שום בריה מראה עצמה בשוק‪ ,‬חוץ מכלבים וחתולים שאינם אלא‬
‫לטורח לתגרניות‪ ,‬אבל לאחר שגמרו נשים שבבית סדריהן שבבית ואנשים שבבית הכנסת סדריהם‬
‫בבית הכנסת ירדו לשוק ליקח חפציהם וממילא צפייתן של התגרניות עתידות להמלא‪ ,‬כל אשה‬
‫כפי שהיא צריכה‪ .‬והרי הן ביקשו יותר‪ ,‬אלא שהיודע תעלומות יודע מה אדם צריך ואת שהוא‬
‫צריך נותן לו‪ .‬וזה אחד מן הדברים שראוי שנדע‪ ,‬שכל אחד ואחד מקבל כל שמיועד לו‪ ,‬ואילו היה‬
‫צריך יותר היה מקבל יותר‪ ,‬שמדת הטובה אין לה תחומים‪ ,‬ואף זו אחת מטובותיה שפעמים‬
‫צמצומה הוא טובתה‪ .‬עד שנשים שבשוק יושבות ומצפות לשפע עומדת לה באר השוק ונובעת מים‬
‫על כל גדותיה‪ ...‬ש``י עגנון )תכריך של סיפורים‪ ,‬יום אחד‪.(9 ,‬‬
‫‪" .6‬מי שברך" לנשים ‪ -‬שבת בבוקר‪ ,‬מתוך מחזור התפילה של בני רומא‪:‬‬
‫ִמי ֶשׁבֵּ ַר‪ ‬שָׂ ָרה ִרבְ ָקה ָרחֵ ל וְ לֵאָה הוּא יְ בָ ֵר‪ ‬אֶ ת כָּל בַּ ת יִ ְשׂ ָר ֵאל שֶׁ עוֹשָׂ ה ְמעִ יל א ֹו ִמ ְטפַּ חַ ת לִ כְ בוֹד‬
‫הַ תּו ָֹרה וְ הַ ְמתַ ֶקּנֶת נֵר לִ כְ בוֹד הַ תּו ָֹרה‪.‬‬
‫אָמן‪.‬‬
‫יִתּן לָהּ גְּ מוּלָהּ הַ טּוֹב וְ ֹנאמַ ר ֵ‬
‫הַ קב"ה יְ ַשׁלֵּם ְשׂכ ָָרהּ וְ ֵ‬
‫‪1‬‬
‫באיטליה רבים הם הבגדים הרקומים לשימוש בבית הכנסת שהם מעשה ידי נשים‪ .‬שמות נשים מופיעים בעיקר על ‪ 3‬סוגי בדים‪:‬‬
‫פרוכת ‪ ,‬אבנט וכיסוי לבימה ועל מעילים‪ .‬דוגמא – על הפרוכת שרקמה סטלה פרוגיה ב ‪ ,1634 -‬הנמצאת בקהילה בוונציה‪ ,‬היא‬
‫רקמה את הר סיני וירושלים והשתמשה בטקסטים מדרשיים‪ .‬הפרוכת המפורסמת מוזכרת במצבתה – ‪ .1673‬על עבודת נשים‬
‫כרוקמות למדנו מספרו של רופא איטלקי נוצרי ברנרדינו רמציני שחי במודנה בסוף המאה ה ‪ .17-‬כתב לראשונה ספר על קשר בין‬
‫משלח יד למחלות‪" .‬היהודים בדרך כלל מתקנים ומשפצים בגדים משומשים‪ .‬הנשים נשואות או רווקות‪ ,‬מתפרנסות מעל הכל‬
‫מעבודות המחט‪ .. ,‬הן כל כך מומחיות‪ ,‬עד שיוכלו לחבר ולתקן בגדים מצמר‪ ,‬משי או מכל בד אחר‪ ,‬כך שהתפר יהיה בלתי‬
‫נראה"‪.‬‬
‫‪ .7‬שרה עומדת בכובד ראש ונשים שבשכונתה מקיפות אותה‪ ,‬היא נוטלת חוטים לעשות מהם‬
‫פתילות עבות‪ ,‬כנגד ראשי האבות והאמהות של ישראל‪ ,‬כדי שיהא אורן מרובה‪ ,‬ועל כל חוט וחוט‪,‬‬
‫שהיא נוטלת ומניחתו‪ ,‬היא קוראה בדמע‪ ,‬בקול זיע ובכוונה‪ ,‬ממעמקי לב בנוסח זה‪" :‬ריבונו של‬
‫עולם‪ ,‬יהי רצון מלפניך‪ ,‬אל רחום וחנון‪ ,‬שבזכות הנרות שאנו עושים לכבוד שמך הגדול‪ ,‬נזכר‬
‫ונפּקד לפניך בערב יום כפורים זה לטובה ולברכה ונזכה להביא נרות לבית מקדשך כשנים‬
‫קדמוניות‪ .‬ועל ידי הנרות הנעשים לכבוד נשמות הצדיקים יתעוררו הקדושים והטהורים האלו‬
‫ויודיעו זה לזה עד האבות והאמהות התמימים‪ ,‬והם ילכו ויודיעו זה לזה עד אדם וחוה‪ ,‬שבעדם‬
‫אני מניחה חוט זה בראשונה‪ .‬יקומו מתוך קבריהם ויתפללו עלינו‪ ,‬שתהא השנה הבאה שנה טובה‬
‫ולא ישלוט עוד מלאך המוות בנו ובכל הבריות‪ .‬את החוט השני הריני מניחה לשם אבינו נח‪ .‬יבקש‬
‫נח רחמים עלינו‪ ,‬ומי שענה לו בשעת המבול הוא יעננו ויציל נפשותינו מאש וממים וישמרנו‬
‫מפגעים רעים ומשעות רעות‪ .‬החוט הזה הריני מותחם לשם אברהם אבינו; כשם שהצלת אותו‪,‬‬
‫ריבונו של עולם‪ ,‬מכבשן האש‪ ,‬כך תטהרנו מכל עונות ופשעים‪ ,‬והנשמה שבּנוּ תשוב לאביה‬
‫שבשמים בקדושה ובטהרה כביאתה לתוך גופנו טהורה ונקייה‪ .‬ובזכות החוט שאני מניחה לזכר‬
‫אמנו שרה‪ ,‬יזכור לנו אלוהינו את צערה הגדול בשעה שניטל ממנה יצחק בנה יחידה וכצאן לטבח‬
‫נעקד על גבי המזבח‪ .‬תבוא היא ותמליץ עלינו לפני כיסא כבודך‪ ,‬שלא נהיה באותה שנה אלמנות‪,‬‬
‫חס ושלום! ושלא יגזלו מאיתנו את ילדינו‪ ,‬שגידלנו כאפרוחים של תרנגולים בצער גידוּל בנים‪"...‬‬
‫)מנדלי מוכר ספרים‪ ,‬בימים ההם‪ ,‬דביר‪ ,‬תשכ"ג(‪.‬‬
‫‪ .8‬פאני נוידא‪ 1855 ,‬מן ההקדמה ‪ -‬אך לדאבוננו‪ ,‬היום מטפלים באלה כלאחר יד‪ .‬מטפחים את‬
‫החיצוני והנוצץ‪ ,‬אך את הלב על כל פרחיו וזרעיו מתחזקים ברישול‪ ,‬ומותירים אותו לזמן שיעשה‬
‫בו כרצונו‪ ,‬יטפח פירות מתוקים משיבי נפש‪ ,‬או לחלופין יעלה עשב שוטה‪ ,‬או אפילו צמחי רעל‪.‬‬
‫הוראת הדת זוכה ליחס שולי‪ ,‬רואים בה עניין שולי וחסר ערך‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬אצילות הרגשות‬
‫והדתיות העמוקה הם עדייה היקרים ביותר של האשה‪ .. .‬ועל כן‪ ,‬בנות ישראל האצילות עלינו‬
‫לדאוג לכך שבנותינו לא יאבדו אותו עדי יקר ערך‪ .‬בתור חובה ראשונה נטיל על המחנכים שלהן‬
‫ללמד אותן את מצוות האל ונפלאותיו; שיפרסו לפניהן את תולדות אבותינו וגורלם‪ ,‬ואת‬
‫נפשותיהם ימלאו בדבקות‪ ,‬נאמנות ומסירות לעמם ובאהבה יוקדת לאנושות; בואו נלווה את‬
‫בנותינו אל בית האלוהים‪ ,‬שם הדרשה‪ ,‬השירה והתפילה ישביחו ויענגו את נפש האשה‪ ,‬יקדשו‬
‫רגשות נעלים ויובילו להערצה עמוקה של האל‪ .‬אך כדי שההשתתפות בתפילה תהיה מבורכת‪,‬‬
‫שהמצלול והנעימות הנשמעים בבית הכנסת יהדהדו במיתרי נפש האשה‪ ,‬יש להתגבר על מכשול‬
‫נוסף‪ .‬וזוהי ידיעת והבנת שפת הקודש בה מתנהלת התפילה‪ .‬שכן בלעדיה אנו שומעות רק מילים‬
‫ולא דברים‪ ,‬המנגינות חודרות לאוזננו אך לא ללבנו‪ ,‬אנחנו מתפללות בשפתותינו אך לא בנשמתנו‪.‬‬
‫שירי הקודש לציון‪ ,‬מזמורי התהילים הנהדרים לדוד‪ ,‬תפילות ישראל הנעלות והמרוממות נפש‬
‫נותרות עבורנו כספר חתום‪ .‬ובנותינו המשקיעות זמן וחריצות רבה בלימוד הנגינה בפסנתר ושירה‬
‫אופראית‪ ,‬לימוד שפות שהן צו האופנה והשעה‪ ,‬למה שלא יקדישו שעה ביום ללימוד שפת הקודש‪,‬‬
‫ֵאם השפות הראויה לכבוד‪ ,‬שכן היא המפתח לאותם אוצרות הרוח והלב שאלוהים רשם בספרו‬
‫המכונה ספר הספרים‪ .‬למה שלא יקדישו זמן קצר מזמנן ללימוד אותה שפה שהיא עדיין החוט‬
‫המקשר את כל בני ישראל הפזורים על פני כל ארצות תבל? בכל קצוות תבל‪ ,‬בסינסינאטי‬
‫ובבומביי‪ ,‬בתוניס ובוורשה‪ ,‬בווינה ובלונדון עדיין עולה מבית הכנסת השפה שבה דיבר האלוהים‬
‫מהר סיני‪.‬‬
‫‪ .9‬תפילת אם שבנה משרת בצבא ‪ -‬פאני נוידא‬
‫וּבָאָרץ‪ ,‬אֵ לֶי‪ ‬אֶ שָּׂ א ְתּפִ לּ ִָתי ִממַּ עֲמַ ֵקּי לֵב אֵ ם‪.‬‬
‫ֶ‬
‫ֵא ִלי ֶשׁבַּ שָּׁ ַמיִ ם‪ ,‬אֵ ל ְצבָ אוֹת‪ ,‬הַ מּוֹשֵׁ ל בְּ יָד ָרמָ ה בַּ שָּׁ מַ יִם‬
‫אֱ ‪‬הַ י וֵ א‪‬הֵ י אֲ בו ַֹתי‪ְ ,‬שׁ ַמע ְתּפִ לּ ִָתי בְּ ַרחֲ מֶ י‪ ‬הָ ַר ִבּים‪ָ .‬מלְאוּ יְ מֵ י בְּ נִי ְל ִה ְצ ָט ֵרף לְשׁוּרוֹת הַ לּוֹחֲ ִמים ל ְַמ ַען‬
‫אַרצֵ נוּ‪ ,‬לִ ְשׁמֹר עַל בִּ ְטח ֹונָהּ וּלְ הָ ִסיר ִמ ְרמָ ה וָ ֶר ַשׁע הַ ְמאַ יּ ְִמים עַל הַ ְמּכ ֹו ָרה וְ יו ְֹשׁבֶ יהָ ‪ .‬מו ָֹדה אֲ נִי לְ פָ נֶי‪, ‬‬
‫ְ‬
‫ֵא ִלי ֶשׁבַּ שָּׁ ַמיִ ם‪ֶ ,‬שׁנָּתַ ָתּ לִ י ֶילֶד שֶׁ אֲ בָ ָריו חֲ סֻ נִּים‪ֶ ,‬שׁנָּכוֹן ָל ֵשׂאת ֶנ ֶשׁק ְבּ ִמלְ חֶ מֶ ת ִמ ְצוָ ה עַ ל אַ ְרצֵ נוּ‪ .‬אַ ‪ ‬לִ בִּ י‪,‬‬
‫לֵב ֵאם‪ ,‬חָ ֵרד וְ רו ֵֹטט ְבּזָ כְ ִרי אֶ ת הַ ַסּכָּנוֹת וְ הַ פִּ תּוּ ִיים הַ סּו ְֹב ִבים אוֹת ֹו‪ .‬צָ עִ יר וַ חֲ סַ ר נִסָּ יוֹן הוּא‪ָ ,‬רחוֹק‬
‫ידי חֵ ְטא; עַ ל‬
‫ִמתּו ַֹרת ִאמּ ֹו וּ ִממוּ ַסר אָבִ יו‪ .‬עַ ל‪-‬נ ְַקלָּה ָעשׂוּי לִ בּ ֹו הַ צָּ עִ יר לִ ְנהוֹת אַחַ ר ְדּבַ ר ֲעבֵ ָרה וְ לָבוֹא ִל ֵ‬
‫טף אוֹת ֹו בְּ רֹב‬
‫סוּת‪ ,‬הֱ ֵיה ל ֹו לְמָ גֵן ַו ֲע ֹ‬
‫כֵּן אֶ ְשׁפֹּ‪ְ ‬תּ ִחנּ ִָתי לְפָ נֶי‪ ,‬אֵ ל שָׁ מַ יִם ֹכּל‪-‬יָכ ֹול‪ .‬פְּ ֹרשׂ עָ לָיו ֶאת חָ ְ‬
‫מוּסר הו ִֹרים הַ טָּ בוּעַ בְּ נַפְ שׁ ֹו‪,‬‬
‫ַ‬
‫חַ ְס ְדּ‪ַ .‬א ֵמּץ וְ חַ זֵּ ק בּ ֹו כָּל הַ ְרגָּשָׁ ה ַנ ֲעלָה‪ ,‬כָּל ַכּוָּ נָה טוֹבָ ה‪ ,‬כָּל זִ כָּרוֹן ֶשׁל‬
‫יִתנַכֵּר לֶאֱ מוּנַת אֲ בו ָֹתיו‪ ,‬שֶׁ חַ יֵּי הַ צָּ בָ א‬
‫שֶׁ לְּ ע ֹולָם ַיע ְַמדוּ לְ ֶנגֶד עֵינָיו תּו ַֹרת הַ מּוּ ָסר וְ ִי ְראַת הָ ֵאל‪ֶ ,‬שׁ‪‬א ְ‬
‫וְ הַ נֶּשֶׁ ק ‪‬א י ְַקשׁוּ ֶאת לִבּ ֹו‪ֶ ,‬שׁקּוֹלוֹת הַ פִּ תּוּי הַ זְּ ד ֹו ִניִּ ים שֶׁ ל הַ חֵ ְטא לְע ֹולָם ‪‬א י ְִשׁלְטוּ בּ ֹו‪ .‬בָּ ְרכֵנוּ‪ ,‬אֱ ‪‬הַ י‪,‬‬
‫ידה א ֹו עֲבֵ ָרה‪,‬‬
‫ידי ְבּגִ ָ‬
‫ידיו הַ ָקּ ִשׁים כַּהֲ ָלכָה‪ .‬שֶׁ ‪‬א יָבוֹא ִל ֵ‬
‫בְּ חָ כְ מָ ה וּבְ כֹחַ לִ ְשׁקֹד עַל ַמע ֲָשׂיו‪ ,‬לְמַ לֵּא ַתּפְ ִק ָ‬
‫‪2‬‬
‫ידי טָ עוּת א ֹו פִּ ְקפּוּק‪ֲ .‬עשֵׂ ה ֶשׁיִּ ְשׁמַ ע ְבּקוֹל ְמפַ ְקּ ָדיו‪ ,‬נֶאֱ מָ ן וְ נָכוֹן לְ הַ ְק ִריב‪ ,‬מָ סוּר לְ ִדגְ ל ֹו‪.‬‬
‫שֶׁ ‪‬א יָבוֹא לִ ֵ‬
‫יִּקּ ֵרא לָצֵ את אֶ ל ְשׂ ֵדה הַ ְקּ ָרב‪ָ ,‬שׁם קוֹצֵ ר הַ מָּ וֶת אֶ ת יְבוּל ֹו‪ ,‬שָׁ ם‪ֵ ,‬א ִלי ֶשׁבַּ ָשּׁמַ יִ ם‪ ,‬פְּ ֹרשׂ עָ לָיו אֶ ת‬
‫וּבַ יּוֹם ֶשׁ ָ‬
‫ַרחֲ ֶמי‪ִ .‬מי י ִֵתּ ן וְ יִ ְהיֶה ל ֹו חַ ְס ְדּ‪ ‬מָ גֵן וְ ִשׁ ְריוֹן; שָׁ ם חַ זֵּ ק ֶאת זְ רוֹע ֹו‪ ,‬צ ֹוק אֹמֶ ץ ְבּלִ בּ ֹו‪ ,‬וְ תֵ ן לְ זִ כְ רוֹן גִּ בּו ֵֹרי‬
‫וּב ֹקר‪-‬רוּחַ יִ ְשׁ ֹמר עַ ל כְּ ב ֹו ד‬
‫וּבאֹמֶ ץ‪-‬לֵב ְ‬
‫וּב ִה ְתלַהֲ בוּת ְ‬
‫ִי ְשׂ ָראֵ ל לְצַ וּוֹת עַ ל חָ זֵ הוּ‪ֶ ,‬שׁ ֵיּצֵ א ַל ְקּ ָרב בְּ ִשׂ ְמחָ ה ְ‬
‫אַרצ ֹו‪.‬‬
‫אֱ ‪‬הָ יו וְ עַ ל נֶאֱ ָמנוּת ֹו לַשַּׁ לִּ יט‪ ,‬לְעַמּ ֹו וּלְ ְ‬
‫לְר חֵ ף ֵמעָ לָיו‪ִ ,‬תּ ְהיֶה זֹ את הַ בְּ ָר ָכה לְ נֵס ְמג ֹונֵן‪ ,‬וּבְ תֹם‬
‫לִתפִ לּ ִָתי‪ֵ ,‬תּן לְבִ ְרכַּת הָ ֵאם ַ‬
‫ֵא ִלי ֶשׁבַּ שָּׁ ַמיִ ם הַ אֲ זִ ינָה ְ‬
‫וּבנַפְ שׁ ֹו‪ ,‬עָטוּר אוֹת הו ָֹק ָרה עַ ל ִמלּוּי חוֹבו ָֹתיו‪ְ ,‬ל ִשׂ ְמחַ ת לִ ִבּי‪ ,‬לְ שַׁ בֵּ חַ וּלְ הַ לֵּל‬
‫שֵׁ רוּת ֹו יָשׁוּב‪ ,‬בָּ ִריא בְּ גוּפ ֹו ְ‬
‫לְ ִשׁ ְמ‪ ‬הַ גָּדוֹל‪ .‬אָמֵ ן‪.‬‬
‫‪ .10‬תפילה בעת מתן שם לבת ‪ -‬פאני נוידא‬
‫הַ שֶּׁ בַ ח ל ֵָאל‪ ,‬הַ מַּ ְשׁפִּ יעַ ָעלֵינוּ אֶ ת ֹרב חֲ ָס ָדיו! ַא ָתּה נוֹטֵ עַ הַ ְרגָּשׁוֹת ֲענֻגּוֹת ְבּ ֶלב ִאשָּׁ ה‪ ,‬כֹּה ְקדו ִֹשׁים‬
‫וּמרו ְֹמ ִמים אוֹתָ הּ בְּ עֵ ינֶיהָ וּבְ עֵ ינֵי אֲ חֵ ִרים‪ .‬אַהֲ בַ ת ֵאם וְ כִּ בּוּד אֵ ם‬
‫וְ נ ְִשׂגָּבִ ים ַרחֲ ֵשׁי‪-‬לֵב הַ מַּ אֲ ִצ ילִ ים או ָֹתהּ ְ‬
‫אתי לְ ַשׁבֵּ חַ וּלְ הַ לֵּל ֶאת ִשׁ ְמ‪ ,‬אֵ לִ י‪ .‬גַּם ִלי‬
‫יקים רוּחַ ‪ְ -‬שׁטוּת ִמלֵּב‪ .‬בָּ ִ‬
‫יאים ל ְִמדּוֹת טוֹבוֹת‪ַ ,‬מ ְר ִח ִ‬
‫ְמבִ ִ‬
‫הֶ ֱענ ְַק ָתּ או ָֹתם ְרגָשׁוֹת טוֹבִ ים ַוע ֲֵר ִבים! נ ַָת ָתּ לִ י בַּ ת ל ְַמלֵּא ֶאת לִבִּ י בְּ חֹם‪ ,‬בַּ ת ֶשׁהַ ְדּאָגָה לָהּ וּלְ ִחנּוּ ָכ הּ‬
‫ְעוּרי‪.‬‬
‫דוּתי וּנ ַ‬
‫ִי ְהיוּ ְמ ָנת חֶ ל ְִקי‪ ,‬שֶׁ בִּ ְדמוּתָ הּ הָ ַרכָּה אָ שׁוּב בְּ ִשׂ ְמחָ ה לִ ְראוֹת אֵ י‪ ‬פּו ְֹר ִחים לְ ֶנגֶד עֵ י ַני ְי ֵמי יַלְ ִ‬
‫יאים או ָֹתהּ בְּ אָהֳ לָן ֶשׁל שָׂ ָרה‪ִ ,‬רבְ ָקה‪ָ ,‬רחֵ ל וְ לֵאָה‪ .‬יְ ִהי ָרצוֹן‪ ,‬אֱ ‪‬הַ י‪ֶ ,‬שׁ ַתּ ְשׁ ֶרה ָעלֶיהָ‬
‫הַ יּוֹם אָנוּ ְמ ִב ִ‬
‫יִתּן ֶשׁבְּ ַמעֲשֶׂ יהָ הַ ְטּהו ִֹרים וְ הַ זַּכִּ ים ַתּע ֲֶשׂה אוֹת ֹו ְלשֵׁ ם‬
‫מוּת‪ְ ‬תּ ַקבֵּ ל הַ יּוֹם אֶ ת ְשׁמָ הּ‪ִ .‬מי ֵ‬
‫בִּ ְרכ ְָת‪ .‬בְּ צֶ ֶלם ְדּ ְ‬
‫יקר‪ .‬יְ ִה י ָרצוֹן‪ ,‬אָדוֹן הַ טּוֹב‪ ,‬שֶׁ שֵּׁ ם ֶזה יִ ָכּתֵ ב לְ ָפנֶי‪ְ ‬בּ ֵספֶר הַ חַ יִּ ים וְ הָ א ֶֹשׁר; ִמי י ִֵתּן‬
‫הָ ָראוּי ְלכָבוֹד וִ ָ‬
‫וּמ ֻרמֶּ ֶמת בְּ כָל הַ ִמּדּוֹת הַ טּוֹבוֹת ֶשׁל הַ חַ יִּים‬
‫שֶׁ ִתּ ְהיֶה כְּ שָׂ ָרה כְּ ִרבְ ָקה‪ ,‬כְּ ָרחֵ ל וּכְ ֵלאָה‪ְ ,‬מע ֶֻטּ ֶרת‪ְ ,‬מב ֶֹרכֶת ְ‬
‫וּמסוּ ָר ה‬
‫וּצנוּעָ ה‪ ,‬בַּ ת נֶאֱ מָ נָה ְ‬
‫יקה בֶּ אֱ מוּנָתָ הּ‪ ,‬יְ שָׁ ָרה ְ‬
‫יִתּן שֶׁ ִתּגְ ַדּל לִ ְהיוֹת ַרכָּה וּנ ְִדיבָ ה‪ ,‬צַ ִדּ ָ‬
‫וְ הָ אֱ מוּנָה‪ִ .‬מי ֵ‬
‫לְמ ְצווֹתֶ י‪ ,‬בְּ תוּ ָלה וּבַ ת לֵב וָ נֶפֶשׁ‪ַ ,‬רעְ יָה וַ ֲע ֶק ֶרת‪-‬בַּ יִת נֶאֱ ָמנָה שֶׁ ִתּ ְשׁ ֶרה ָעלֶיהָ ִבּ ְרכַּת שָׁ מַ ִים וּ ְת ִהי ְל ָרצוֹן‬
‫ִ‬
‫אָמן‪.‬‬
‫אָדם‪ֵ ,‬‬
‫לִ ְבנֵי‪ָ -‬‬
‫‪ .11‬בסוף המגילה מיוחסת לאסתר עשייה ייחודית של כתיבה ותיעוד‪" :‬ו ִַתּ ְכתֹּב אֶ ְס ֵתּר ַהמַּ לְ כָּה בַ ת‬
‫פּוּרים הַ זֹּאת הַ ֵשּׁנִ ית" )ט'‪ .(29 ,‬זהו מקרה‬
‫הוּדי אֶ ת כָּל תּ ֶֹקף ל ְַקיֵּ ם אֵ ת ִאגּ ֶֶרת ַה ִ‬
‫אֲ בִ יחַ יִל וּמָ ְרדֳּ כַ י הַ יְּ ִ‬
‫יחיד במקרא שבו מיוחסת לאישה פעולה של כתיבה‪ .‬עד עתה שמענו על נביאות‪ ,‬על משוררות ועל‬
‫מקוננות‪ ,‬אבל לא על נשים העוסקות במלאכת הכתיבה בכלל והתיעוד בפרט‪.‬‬
‫‪ .12‬בתלמוד הבבלי‪ ,‬במסכת מגילה )ז ע"א( מסופר שדרשה אסתר מחכמים "קבעוני לדורות"‪,‬‬
‫והם טענו נגדה שבקשתה תעורר קנאה בקרב האומות‪ .‬רש"י מפרש את דרישתה של אסתר‬
‫"קבעוני לדורות" כסוג של נבואה‪ :‬ראתה אסתר שעתידות עוד נשים להיות במצבה‪ ,‬וביקשה‬
‫להציב עצמה כמודל חיקוי ראוי – "להציל נפשות מישראל‪ .‬ואכן‪ ,‬אלפיים שנה אחר כך‪ ,‬היו‬
‫אנוסות ספרד מציינות את תענית אסתר שלושה ימים תמימים‪ .‬עם חלוף הזמן‪ ,‬ייחסו לתענית‬
‫חשיבות רבה בדומה למעמדו של יום הכיפורים‪ .‬אם כך פעלה אסתר‪ ,‬חשבו‪ ,‬והצילה את עמה ‪-‬‬
‫הוּדים ‪ ...‬וְ צוּמוּ עָ לַי וְ אַל תֹּאכְ לוּ וְ אַל‬
‫אולי גם להם צום שלושה ימים יעזור‪" .‬לֵ‪ ‬כְּ נוֹס ֶאת כָּל הַ יְּ ִ‬
‫ִתּ ְשׁתּוּ ְשׁ‪‬שֶׁ ת י ִָמים לַיְ לָה וָ יוֹם‪ .‬גַּם ֲאנִי וְ ַנ ֲערֹתַ י אָצוּם כֵּ ן" )ד ‪ .(16-15‬חומרה זו‪ ,‬שנטלו עליהן‬
‫האנוסות‪ ,‬שאינה ידועה במסורת היהודית – עלתה להן לא פעם בחייהן‪ .‬נשים מתו בעלומיהן בגלל‬
‫צום ממושך זה‪.‬‬
‫‪ .13‬אנוסות מאמצות את דמות אסתר המלכה‬
‫ההזדהות של אנוסות ספרד עם דמותה של אסתר המלכה‪ ,‬שחיה בדיוק אלפיים שנה לפני האסון‬
‫ידה ֶא ְס ֵתּר אֶ ת עַ מָּ הּ וְ אֶ ת מ ֹול ְַד ָתּהּ כִּ י ָמ ְרדֳּ כַי ִצוָּ ה‬
‫שנחת עליהן‪ ,‬קשורה בהסתרת יהדותה‪" :‬א ִהגִּ ָ‬
‫עָ לֶיהָ אֲ ֶשׁר ‪‬א תַ גִּ יד‪".‬‬
‫במהלך כמאה שנה‪ ,‬בין ‪ 1391‬ל‪ ,1496-‬איבדו היהודים את מעמדם בחצי האי האיברי‪ .‬מאות נרצחו או מתו על קידוש‬
‫השם‪ ,‬אלפים עזבו את ספרד לפורטוגל ולצפון אפריקה‪ ,‬ואלפים אחרים המירו את דתם‪ ,‬מרצון או מאונס‬
‫החשוב במועדי ישראל בקרב האנוסות היה תענית אסתר‪ ,‬שאותה שמרו שלושה ימים תמימים וייחסו לה חשיבות‬
‫דומה לזו של יום הכיפורים‪ .‬חומרה זו‪ ,‬שנטלו עליהן האנוסות‪ ,‬ושאינה ידועה במסורת היהודית – עלתה להן לא פעם‬
‫בחייהן‪ .‬נשים מתו בעלומיהן בגלל צום ממושך זה‪ .‬גם כאשר שבו ליהדות בספרד החדשה – הלוא היא מקסיקו –‬
‫הוסיפו הנערות לשמור על מרכזיותה של תענית אסתר‪ ,‬מתוך אמונה שבזכות הצום תזכינה להתחתן במהרה‪ .‬יש‬
‫עדויות אחרות‪ ,‬שלפיהן היו דודים מצווים על אחייניותיהם לצום שלושה ימים כדי לקרב את הגאולה‪ ,‬כשם שהמלכה‬
‫אסתר עשתה בעצת מרדכי דודה‪ ,‬וכדי שיזכו במזל טוב ובבניית ביתן בקרוב‪.‬‬
‫‪ .14‬נעמי קלוואו – פורטוגל – "אפשר בהחלט לומר שכל עוד קבוצה מסוימת מצליחה להעביר‬
‫מדור לדור את תרבותה ולשמר אותה בזמן ובמרחב‪ ,‬אזי 'התנגדותה התרבותית' עודנה קיימת‪.‬‬
‫תופעה זאת משמרת את הזיכרון הקולקטיבי והיא שאפשרה לי לפגוש בשנת ‪ ,1998‬בחבל טראז'‬
‫אוש מונטש בצפון פורטוגל‪ ,‬זהות יהודית שהשתמרה‪ ,‬בעיקר באמצעות נשים‪ ,‬בחיי היום יום ותוך‬
‫כדי סבל רב במהלך תקופה של כ‪ 500-‬שנה‪ ...‬לא היו ברשותם ספרים יהודיים‪ .‬היו אלו המסורות‬
‫שבעל פה‪ ,‬המועברות על ידי אלו שבקבוצה הזוכרים טוב מאחרים‪ ,‬שהצטברו והגיעו אלינו היום‬
‫‪3‬‬
‫כשהנשים הן היו אלו שנשאו בתפקיד‪ .‬הן היו צרי כות להיות בה בעת גם קתוליות בפרקטיקה וגם‬
‫יהודיות"‪.‬‬
‫‪ .15‬שבועות ‪ -‬שלושה הקשרים יש לחג השבועות‪ :‬בתורה הוא נזכר כחג חקלאי – חג ביכורים‪ ,‬ואילו במקורות‬
‫מאוחרים יותר הוא מזוהה כחג מתן תורה וכיום הולדתו של המלך דוד‪ .‬שלושת היסודות הללו מקבלים ביטוי במנהגי‬
‫נשים שונים בפזורה היהודית‪:‬‬
‫בבגדד מתאספים בליל חג השבועות ל"משמרה" בבתיהם של ראשי המשפחה‪ ,‬בבתי רבנים או‬
‫בבתי הכנסת ונשארים ערים כל הלילה ולומדים‪ .‬ליד חדר האנשים מתאספות גם הנשים‪ ,‬אף הן‬
‫ערות כל הלילה ומאזינות לקריאת הגברים‪ .‬נשים היודעות לקרוא – קוראות ממקומן‪ ,‬יחד עם‬
‫הגברים‪.‬‬
‫לא מצאנו סימוכין נוספים או עדויות לתיקון שבועות במהלך ההיסטוריה בקרב נשים בעדות‬
‫אחרות‪.‬‬
‫אוכל ונשמת המטבח ‪ -‬חג השבועות מצטיין במיני המאפים והתבשילים המסמלים את החג‬
‫ומשמעויותיו בעדות השונות‪ .‬הנשים השתמשו במהלך הדורות בפיתויי המטבח ככלים חינוכיים‬
‫להעברת מסרים ומסורת‪.‬‬
‫באיטליה הנשים אופות חלות בצורת סולם‪.‬‬
‫בכמה קהילות באשכנז אופים עוגות בצורת הר סיני – "סיני קוכען"‪.‬‬
‫נשים בטריפולי אופות רקיקים וחלות על פי סמלי החג‪ :‬חלות בצורת סולם – "בסולם עלה משה‬
‫על הר סיני לקבל את התורה"; עוגות חמסה – "מושיט אני את ידי לקבל את התורה"; רקיקים‬
‫בצורת לוחות הברית ובצורת יונה – "דומה כנסת ישראל ליונה"; ועוגות מספריים – "כדי לחתוך‬
‫הקלף שעליו כתובה התורה"‪.‬‬
‫היהודים הספרדים מכינים עוגה בת שבע שכבות‪" ,‬סייטי סילוס" שמה‪ ,‬לזכר שבעה רקיעים‬
‫שעבר משה בעלותו השמימה‪ ,‬ומקשטים את העוגה במגן דוד ובסולם ששימש את משה כשעלה על‬
‫הר סיני‪.‬‬
‫בפולין ובליטא נהגו בנות המשפחה לקשט את חלונות הבית במיני חיות ועופות שונים גזורים‬
‫מנייר )"שבועות'לאך" או "רייזעלאך"(‪ .‬המנהג בוטל לאחר שפעמים רבות זרק ההמון אבנים על‬
‫החלונות המקושטים‪.‬‬
‫בפרס חג השבועות מכונה "מודה גול" )שיבוש מ"מועד‪-‬גול"‪ ,‬חג הפרחים‪ ,‬שבו מקשטים את‬
‫השולחנות בפרחים ריחניים(‪ .‬מכינים דייסות מתוקות‪ ,‬דוגמת "חלווא‪-‬כורמא" – מ תמרים‬
‫בתוספת סולת‪ ,‬שמן וסוכר‪ ,‬או "חלואב ברנג'" – מאורז עם שמן‪ ,‬מים‪ ,‬סוכר ומיני תבלינים‪ .‬הבעל‬
‫מברך את אשתו‪" :‬צד סאל באין סאלאי כ'וב ברסי" )שתזכי למאה שנים טובות כאלו(‪ ,‬והיא‬
‫עונה‪" :‬שומא הם צד סאל באין סאלאי כוב ברסיד" )גם אתם‪ ,‬שתזכו למאה שנים טובות כאלו(‪.‬‬
‫לאחר הקידוש מברכים על פירות העונה‪.‬‬
‫‪ .17‬מקור ‪ .3‬הגדה לפסח – "הגדת החירות" של טובי טרקלטאוב ממונקאטש‬
‫אֲ נ ְַחנוּ רו ִֹצים לְ חַ גֵג אֲ בַ ל אֵ ינֵנוּ יְכוֹלִ ים‪ ,‬אֲ נוּ חַ פְ ִצים‬
‫אַמין וְ כְּ בַ ר הַ ְי ִח ִידי מָ ה ֵשיש לָנוּ וּמָ ה ֵשאֵ ינָיו יְ חוֹלִ ים‪ ,‬ל ַַקחַ ת‬
‫ְלהַ ִ‬
‫ְעַתיד טוֹב וְ ָי ֶפה יוֹתֵ ר עָ לַיו אֲ נוּ רו ִֹצים ל ְַחשוֹב וְ ‪‬א‬
‫מֵ ִא ָתנוּ בוּ הַ זִ כָּרוֹן ָרק ֶזה יָכוֹל ל ֵָתת לָנוּ ִתּ ְקוָ ה ל ִ‬
‫לְ הו ִֹריד ֶאת ראוֹשֵ נוּ‬
‫וְ ִאם ה' גַאַל ֶאת אַבו ֵֹתינוּ ִמ ִמ ְצ ָרים י ִָציל גַם‬
‫אוֹתָ נוּ ֵמעַ ְבדוּתֵ נוּ הַ מַ ָרה‪ .‬וְ י ִָשיבֵ נוּ לְ ֶא ֵרץ אֲ בוֹתֵ ינוּ‪.‬‬
‫חג שמח‪.‬‬
‫‪4‬‬