מעשה רוקם

Transcription

מעשה רוקם
‫‪240‬‬
‫שמלת היהודייה מ צ˙אלע ורקמתה‬
‫"מעשה רֹוקם"‬
‫(שמות כ"ו ‪)28‬‬
‫שמלת היהודייה מצ˙אלע ורקמתה‬
‫תרצה זקס ונעם ברעם‪-‬בן יוסף‬
‫צ˙אלע היא עיר מחוז השוכנת בתחום תימן הדרומית סמוך‬
‫לַקעטַּבה‪ ,‬על הגבול עם תימן הצפונית‪ .‬היא ישבה במרחק‬
‫של ארבעה–חמישה ימי הליכה מעדן‪ ,‬על הנתיב המסחרי‬
‫המוביל לצנעא ובתחום הפרוטקטוראט הבריטי‪ .‬יוצאי צ˙אלע‬
‫מספרים‪ ,‬שעירם שכנה בעמק והיו שומעים בה את תותח‬
‫הרמד˙אן של קעטבה‪.‬‬
‫הנוסע שמואל יבנאלי מזכיר את צ˙אלע בתיאורי מסעותיו כבר‬
‫ב–‪ ,1911‬כעיר שהיו בה‪" :‬כ–‪ 600‬נפש יהודים ‪ ...‬אנשי דלעה‬
‫[צ˙אלע] הם יהודים גבוהים‪ ,‬חזקים ויפים‪ ,‬אבל ‪ ...‬מסתפקים‬
‫במועט"‪ .‬הוא מציין שהיה להם אב בית דין (מורי) ונשיא‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫ושרובם עסקו בצורפות‪ ,‬באריגה‪ ,‬ברקמה ובמסחר‪.‬‬
‫הואיל ושימשה עיר מחוז לכפרים ששכנו במרחק ארבע–שש‬
‫שעות הליכה ממנה‪ ,‬התקיים בצ˙אלע שוק גדול שאליו זרמו‬
‫שעִיב‪ַ ,‬קהַרּה‪ ,‬חֲּביל‪ַ ,‬קמעַּה‬
‫סחורות מיישובי הסביבה ‪ -‬ג ְחאף‪ַ ,‬‬
‫ועֲו ַאּבִל‪ 3.‬מעדן‪ ,‬עיר הנמל‪ ,‬הגיעו סחורות רבות מהודו ומאגן‬
‫הים התיכון‪ ,‬וניתן היה לרכוש בשוק שמנים‪ ,‬תבלינים‪ ,‬בשמים‪,‬‬
‫‪ 186‬רקמת החזה‪ ,‬פרט מתמונה ‪.188‬‬
‫צילמה‪ :‬נעם ברעם‪-‬בן יוסף‪ ,‬אוסף מוזיאון ישראל‪ ,‬ירושלים‬
‫‪1‬‬
‫ערק‪ ,‬אריגים‪ ,‬צעיפים וחוטים‪ .‬מערכות הלבוש והרקמה דומות‬
‫זו לזו בכל כפרי האזור‪ ,‬עם שינויים קלים מכפר לכפר‪.‬‬
‫השמלה שבה אנו דנים הגיעה עם בעליה בשנות ה–‪ 30‬מהכפר‬
‫גחאף‪ .‬בכפר הזה התגוררו כשלושים משפחות יהודיות‬
‫באזור נפרד‪ ,‬אך בסמוך למוסלמים‪ ,‬והיו בו שני בתי כנסת‪.‬‬
‫השמלה מציגה סגנון רקמה ייחודי בהשוואה לסגנונות הרקמה‬
‫המוכרים לנו מרחבי תימן‪ 4.‬ההבדל בולט בריכוז הרקמה סביב‬
‫מפתח הצוואר והחזה‪ ,‬שבו ניתן למצוא את מקור ההשראה‬
‫ל"רקמה התימנית" שפותחה בידי "שני"‪" ,‬ויצ"ו" ומאוחר‬
‫יותר ‪" -‬משכית"‪ 5.‬רקמה זו עיטרה חולצות ושמלות בדגם‬
‫של תכשיט ענק המכסה את החזה‪ ,‬והפכה עד מהרה לאחד‬
‫הפריטים בתלבושת הלאומית של ישראל המתחדשת‪.‬‬
‫השמלה שלפנינו היא למעשה דוגמה יחידה שהגיעה לארץ‬
‫מאזור צ˙אלע‪ .‬במבט ראשון נראית רקמתּה כאילו אינה שייכת‬
‫למכלול של סגנונות הרקמה התימנים‪ .‬בתמונה שצילם החוקר‬
‫הגרמני הרמן בורכרט ב–‪ 1909‬בקעטבה‪ ,‬השוכנת במרחק של‬
‫יום הליכה מצ˙אלע‪ ,‬נראית יהודייה עם תינוק וילדה‪ ,‬ושמלתה‬
‫דומה בגזרתה ובסגנון רקמתה לשמלת גחאף (תמונה ‪.)187‬‬
‫השמלה נתפרה מאריג כותנה צבוע אינדיגו (מ ַצ ַּבג˙) ‪-‬‬
‫מהאריגים היוקרתיים בדרום ערב (תמונה ‪ .)188‬את המ ַצ ַּבג˙‬
‫תרצה זקס‪ ,‬בוגרת המגמה לאמנות הסמינר הקיבוצים "אורנים"‪.‬‬
‫נעם ברעם‪-‬בן יוסף‪ ,‬אוצרת במחלקה לאתנוגרפיה יהודית ע"ש פורכהיימר במוזיאון ישראל‪ ,‬ירושלים‪.‬‬
‫מעשה רוקם‬
‫‪241‬‬
‫‪ 187‬אישה יהודייה עם תינוק וילדה‪ .‬קעטבה‪.1909 ,‬‬
‫צילם‪ :‬הרמן בורכרט‪ ,‬המוזיאון האתנולוגי‪ ,‬המוזיאונים‬
‫הלאומיים בברלין‬
‫‪242‬‬
‫ארגו בכפרים וצבעו בשני שלבים‪ :‬ראשית בצבע שחור‬
‫(דאמִר)‪ ,‬ואחר כך באינדיגו סמיך (ניל)‪ .‬אחרי אלה עבר האריג‬
‫תהליך אשפרה (סְקאלַּה)‪ ,‬שהפך אותו לנוקשה ושיווה לו ברק‬
‫מיוחד‪ ,‬אשר היה חביב על מרבית בני תימן‪ .‬הרקמה נעשתה‬
‫בחוטי משי (חריר) בלתי שזור‪ ,‬שכאמור הובאו מעדן‪ ,‬וכל‬
‫רוקם שזר את החוטים לפי מידת העובי והחוזק הרצויים לו‬
‫בצבעוניות אופיינית לאזורים רבים בתימן‪ :‬אדום‪ ,‬צהוב וירוק‪.‬‬
‫בחוטי כותנה רקמו את שמלות היום–יום‪ ,‬או את שמלותיהם‬
‫של מעוטי היכולת‪ .‬השמלה נרקמה ונתפרה בידי אותו בעל‬
‫מלאכה‪ ,‬בדרך–כלל גבר‪ ,‬אך גם נשים רקמו — לצורכיהן‬
‫הפרטיים בלבד‪ .‬האריג נגזר לפי גזרה שגורה ומקובלת באזור‪,‬‬
‫בהתאם למידות הלקוחה‪ .‬אז נרקם בחוטי משי חלקה המרכזי‬
‫של השמלה‪ ,‬בחזית ובגב‪ 6.‬עם סיום הרקמה נתפרו שאר חלקי‬
‫השמלה זה לזה‪.‬‬
‫לשמלה גזרה ישרה‪ ,‬מורכבת משלוש פיסות אריג מלבניות‪.‬‬
‫במרכזית שבהן גוזרים פתח מעוגל לצוואר עם שסע לא עמוק‬
‫מעל לחזה‪ .‬משני צידיה מוסיפים מלבנ ֵי אריג להרחבה‪ ,‬ובחלק‬
‫העליון — שרוולים ישרים‪ ,‬המכסים את המרפק בלבד‪ .‬כל‬
‫תפרי החיבור מחוזקים ומעוטרים בתך מצמיד (אלכ˙אלתין)‪,‬‬
‫בצבע אדום עם "נקודות" צהובות במרווחים קצובים‪.‬‬
‫הרוקם עובד בישיבה‪ ,‬רגלו האחת מקופלת ומונחת על הרצפה‬
‫ורגלו השנייה כפופה בניצב לה‪ .‬הוא נעזר באנקול ובחוט‬
‫‪7‬‬
‫למתיחת האריג ולסימון פסי הרקמה‪.‬‬
‫שטח הרקמה מרוכז מן הכתפיים כלפי מטה (תמונה ‪,)186‬‬
‫והוא הולך וצר בצורת נטיפה או משולש שקודקודו מגיע אל‬
‫מתחת לחזה (מנגְחֵּה ‪ -‬ייפוי החזה)‪ .‬מקודקוד זה יורד טור של‬
‫‪8‬‬
‫מעוינים (נ ֻקשֵּה)‪ ,‬מכותרים בקצותיהם בציצית (ּתַשניפֵּה)‪.‬‬
‫טור זה נקרא ו ַּפִר‪ ,‬שפירושו‪ :‬מרבה רגליים‪ 9,‬והוא מסתיים‬
‫במלבן רקמה אופקי החוזר על עצמו גם בגב השמלה‪ .‬שלושת‬
‫משטחי הרקמה הללו תחומים במסגרת מלבנית רקומה‬
‫בדגם של לולאות (עְַרג ‪ -‬מתפתל או עקום)‪ ,‬שורות רקמה‬
‫ומשולשים מכותרי ציציות (תשניפה)‪.‬‬
‫מסגרת זו גם מעטרת את צורת ה"נטיפה" הכל כך מיוחדת‪,‬‬
‫שרקמתה מכסה את החזה‪ .‬רקמת החזה עשויה שורות‬
‫ההולכות בעקבות קו המתאר הבסיסי‪ ,‬והן הולכות ומתכנסות‬
‫אל קו השסע של מפתח הצוואר‪ .‬השורות יוצרות כתם של‬
‫צבע אדום‪ ,‬עם קווים‪ ,‬נקודות ומלבנים ירוקים וצהובים‪,‬‬
‫המקשטים אותו במרווחים קצובים‪ .‬הכתמים המלבניים‬
‫נקראים ּדַעְס אלְ ֲחמַאם‪ ,‬שפירושו‪ :‬צעדי יונים‪ .‬רוב הדגמים‬
‫נרקמים בתכי שרשרת אלכסוניים (סרר‪/‬סֵֻרּה‪ ,‬וכמה שורות‬
‫שמלת היהודייה מ צ˙אלע ורקמתה‬
‫‪ 188‬חזית שמלת כותנה‬
‫צבועה באינדיגו ורקומה בחוטי‬
‫כותנה מהכפר אלגחאף‬
‫שבאזור צ˙אלע‪ .‬אלישיב‪.1983 ,‬‬
‫צילמה‪ :‬נעם ברעם‪-‬בן יוסף‪,‬‬
‫באדיבות מרים שמחי‪,‬‬
‫אוסף מוזיאון ישראל‪ ,‬ירושלים‬
‫‬
‫שלהם נקראים סְרּור)‪ ,‬וכן בתכי סולם ( ִסּבַּב‪ ,‬שפירושו‪:‬‬
‫‪10‬‬
‫ערוגות או שורות)‪.‬‬
‫מלבן הרקמה שבתחתית השמלה מורכב ‪ -‬בדומה לדוגמת‬
‫החזה ‪ -‬משלושה מקבצי תכים (תמונה ‪ ,)189‬ובגב השמלה‬
‫הוא מורכב משני מקבצים‪.‬‬
‫בשמלה שנרקמה בארץ על פי מסורת הכפרים קהרה ושעיב‬
‫ערוכה רקמת החזה כענק גדול ומעוגל‪ ,‬ללא חוד‪ .‬ממרכזו‬
‫יורד טור של מעוינים‪ ,‬ולצדיו טורי מעוינים קצרים‪ .‬בתחתית‬
‫השמלה ובגבה אין רקמה‪ .‬שרוולי שמלה זו צרים יותר‪,‬‬
‫ומעוטרים לאורכם ובשוליהם‪.‬‬
‫סגנון הרקמה שונה מעט‪ ,‬אך שומר על מראה דומה‪ .‬במקום‬
‫המקבצים של שורות התכים עם כתמי הצבע‪ ,‬מופיעים כאן‬
‫תשליבי מעוינים‪ ,‬הערוכים כמשולשים היוצרים אפקט של‬
‫עור נחש ומכּונים עדק אלג ְַדר ‪ -‬גשרי הקיר‪ 11.‬המעוינים‬
‫הקטנים ממולאים בתך שליבה‪ ,‬שאת שמו לא מצאנו‪ .‬הרקמה‬
‫נעשית ישירות על האריג‪ ,‬ולא כמו בשמלת גחאף‪ ,‬שהמלבן‬
‫המרכזי שלה הועבר ככל הנראה משמלה ישנה‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬בקהרה לא נהגו לעשות שימוש משני בחלקי שמלה‬
‫רקומים‪ ,‬מה שהשפיע על עיצוב התכים המצמידים‪ ,‬העשויים‬
‫בדגם דמוי רצועת משולשים‪.‬‬
‫מעשה רוקם‬
‫‪243‬‬
‫‪ 189‬הרקמה בתחתית השמלה‪ ,‬פרט מתמונה ‪ .186‬צילמה‪ :‬נעם ברעם‪-‬בן יוסף‪ ,‬אוסף מוזיאון ישראל‪ ,‬ירושלים‬
‫שמלות כאלה נלבשו לראשונה בטקס הקידושים‪ ,‬וציינו את‬
‫מעמדה של האישה כנשואה‪ .‬מחתנה קיבלה הכלה שמלה‬
‫אחת חגיגית‪ ,‬עשויה אריג משובח ומעוטרת ברקמה איכותית‪,‬‬
‫שאותה לבשה בטקס הכלולות ומאוחר יותר באירועים‬
‫חגיגיים‪ ,‬ואילו הוריה העניקו לה שתיים–שלוש שמלות‪ 12:‬אחת‬
‫חגיגית והאחרות פשוטות יותר‪ ,‬לימות החול‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫לטקס הקידושים‪ ,‬שנערך בדרך–כלל ביום שישי עם שחר‪ ,‬קדמו‬
‫מספר טקסים לטיפוח ולקישוט גופה של הכלה‪ .‬אלה נעשו‪,‬‬
‫לראשונה בחייה של הנערה‪ ,‬בידיה המיומנות של המלבישה‬
‫והמקשטת ‪ְ -‬מלַ ְּבסֵה או מֻקאדמה‪ 14.‬את טקס החנא ערכו‬
‫ביום חמישי בצהריים‪ ,‬ואז היתה המלבישה "רוקמת אותה"‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬מעטרת את כפות ידיה ואת כפות רגליה של הכלה‬
‫בחנא ובחומרים נוספים‪ .‬לטקס הטהרה במקווה ליוותה את‬
‫הכלה קבוצת נשים‪ ,‬והוא התנהל בשקט ובצנעה‪ .‬עם שובה‬
‫משם קיבלו אותה הנשים‪ ,‬שחיכו לה בביתה‪ ,‬בשירה‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫בטקסי החתונה נגזר שער מצחה של הכלה ל"פוני" (נ ִבעֵּה)‬
‫ולצדי פניה נחשפו פיאות ( ֲמו ַאנ ִח)‪ .‬שאר השיער נאסף וגולגל‬
‫על הקודקוד ומעל הונח צעיף משי (מְַקַרמֵּה)‪ 16.‬התסרוקת‪,‬‬
‫‪244‬‬
‫שמעתה ואילך תציין את מעמדה של הכלה כאישה נשואה‪,‬‬
‫נקראה קונ ְ ְּבעִין‪ ,‬שכן עד נישואיה כיסתה הנערה את שערה‬
‫בַקְרקּוש שחור שרקמתו דלילה‪ .‬על ראשה ועל גופה של הכלה‬
‫‪17‬‬
‫עמסו שלל תכשיטים‪.‬‬
‫דגמי האיפור שעיטרו את פני הכלה מזכירים את דגמיה של‬
‫רקמת השמלה‪ 18.‬על המצח ציירו ארבע נקודות שיצרו מעוין‬
‫(נ ֻקשַה אלג ַּבהֵה) ושני פסים אופקיים‪ ,‬ומתחתם נקודות בדגם‬
‫אלהִלאל‪ 19.‬העיניים הובלטו בכחל (כחול) וקצותיהן הוארכו‬
‫בקו עד הרקות‪ .‬על הלחיים התוּו קו אנכי ישר ( ִמ ְשלִי)‪ ,‬ועל‬
‫הסנטר ציירו טור של מעוינים המורכבים מנקודות (לִעְסֵּה)‪.‬‬
‫נשים נשואות התאפרו באופן דומה בימי טקס וחג (תמונה‬
‫‪ .)190‬על רווקות נאסר האיפור כלל‪.‬‬
‫האיפור המפואר נחשף לראשונה בפני קהל הנשים ביום שבת‬
‫שלאחר הייחוד‪ ,‬שעה ש"פתחו לה את הפנים"‪ .‬באותו מעמד‬
‫‪20‬‬
‫הציגו גם את השמלה עם דם הבתולין‪.‬‬
‫רק ביישוב קמעה לבשו הכלות שמלות לבנות ללא רקמה‪.‬‬
‫בתום שבעת ימי הברכות הוצפנו השמלות עד שהלכו הנשים‬
‫לעולמן‪ ,‬ואז שימשו כתכריכים‪.‬‬
‫שמלת היהודייה מ צ˙אלע ורקמתה‬
‫תלבושתה של האישה הנשואה באזור צ˙אלע כללה את‬
‫השמלות החגיגיות והפשוטות שהוזכרו קודם‪ .‬ציינו גם‪ ,‬כי‬
‫הרקמה נעשתה על אריג נפרד שחובר לשמלה‪ ,‬והפרידו אותה‬
‫משמלה שהתבלתה‪ .‬היא הועברה לשמלה חדשה‪ ,‬ואילו השמלה‬
‫שהתבלתה הפכה לשמלת עבודה‪ .‬כך היתה לאישה שמלה אחת‬
‫מיוחדת שבה יצאה לחטוב עצים‪ ,‬ושמלה אחת שיועדה רק‬
‫‪21‬‬
‫לתקופת הטומאה‪.‬‬
‫תלבושת האישה כללה גם כמה כיסויי ראש‪ .‬התחתון היה מטפחת‬
‫רשת שחורה ארוגה ביד — ַש ַּבּכֵה‪ 22,‬שבאה לאסוף את כל השיער‬
‫למען לא ייראה‪ .‬השיער היה קלוע לשתי צמות ואסוף לאחור‪.‬‬
‫מעל השבכה‪ ,‬מסביב לפנים‪ ,‬נכרך צעיף שחור ‪ -‬מצון‪ ,‬עשוי אריג‬
‫כותנה אוורירי ("דומה לגזה" בפי אחת המרואיינות)‪ 23.‬את פניהן‬
‫‪24‬‬
‫נהגו הנשים למרוח בתערובת צהובה‪.‬‬
‫רק ביום חג וטקס נהגו לחשוף את ה "פוני" (נ ִבעֵּה)‪ ,‬ולפעמים‬
‫גם את הפיאות ( ֲמו ַאנ ִח)‪ 25.‬אז גם הוחלף המצון בצעיפי משי‬
‫צבעוניים ‪ -‬מְַקַרמֵּה‪ַ ,‬מטְַרח או עַקּדַּה ‪ -‬שיובאו מהודו‪ ,‬או‬
‫‪26‬‬
‫בצעיף עקדה שיוצר בתימן‪.‬‬
‫מתחת לשמלה נהגו הנשים ללבוש מכנסיים שחורים קצרים‪,‬‬
‫שהגיעו עד הברכיים‪ ,‬ולא מכנסיים ארוכים‪ .‬אלה האחרונים‪,‬‬
‫שקצותיהם מעוטרים באריגים צבעוניים וברקמה‪ 27,‬היו אחד‬
‫מסימני ההיכר הבולטים של לבוש הנשים היהודיות בתימן‪ .‬נשות‬
‫צ˙אלע‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬חגרו למותניהן אבנט ( ַמעְג ַר)‪ ,‬פריט שנעדר‬
‫מלבושן של היהודיות מתימן‪ 28.‬תפקידו של האבנט‪ ,‬הסבירו‬
‫הנשים‪" :‬כדי שהשמלה לא תתנפנף ותפריע בעבודה‪ ".‬בשבת‬
‫אסור היה לחגור חגורה מחמת חילול שבת‪ ,‬וכך גם בימי אבל‪.‬‬
‫לכל אלה נוספה מערכת של תכשיטים‪ ,‬ביניהם ענק מטיפוס‬
‫הלַּבַה‪ 29,‬צמידי ציר סוגר (טֻפי ֵּה וֻקּּבעְ)‪ 30,‬עגילים (זהרה‪,‬‬
‫קובע) ותליוני רקות ( ְמשַאִקר)‪ ,31‬וענקים עם בתי קמיע‬
‫גליליים (חרוז)‪ 32.‬בכל האזור לבשה היולדת היהודייה שמלה‬
‫שחורה ללא קישוט או רקמה‪ ,‬בדרך–כלל שמלה בלויה בדומה‬
‫לזו ששימשה את הנשים בתקופת הנידה‪ .‬היא לבשה אותה‬
‫עד תום תקופת ארבעים הימים‪ ,‬שבהם היא נחשבת לטמאה‪.‬‬
‫בתקופה זו נאסר עליה לצאת מביתה או להתקשט‪ ,‬היא היתה‬
‫פטורה מכל עבודות הבית ואף זכתה לטיפול מפנק מנשות‬
‫הבית ולאמצעי הגנה מוגברים מפני עינא בישא‪ 33.‬בשמלתה‬
‫של המיניקה נהגו לעשות פתח מתחת לבית השחי‪ ,‬שדרכו‬
‫היתה האישה חולצת שד לתינוקּה‪.‬‬
‫לבוש המוסלמיות באזור לא נבדל בהרבה מזה של היהודיות‪,‬‬
‫אלא שברקמת השמלות שולבו זהרונים (ּבַֻקש)‪ 34,‬והמתאר‬
‫של רקמת החזה היה מעוגל‪ ,‬בדומה לרקמה בקהרה‪.‬‬
‫ההבחנה הברורה בין מוסלמיות ליהודיות ניכרה בתסרוקת‬
‫— המוסלמיות לא קלעו את שערן לצמות‪ ,‬ותמיד עטפו את‬
‫ראשן במטפחת שחורה‪.‬‬
‫סיכום‬
‫במנהגי הלבוש באזור צ˙אלע מתגלה דמיון למנהגים הידועים‬
‫לנו ממזרח תימן התחתונה — אזור אלעוד‪ ,‬ומתימן הדרומית–‬
‫מזרחית — ביחאן וחבאן‪ ,‬למשל צעיפי המשי והכותנה שמראָם‬
‫דומה ואף שמותיהם זהים (מקרמה‪ ,‬מטרח ועקדה)‪ 35.‬צעיפי‬
‫רשת (שבכה) הם פריט הלבוש המיוחד לאזורים אלה‪ 36.‬בכל‬
‫האזורים הללו חגרו הנשים חגורות‪ ,‬באלעוד כמו בצ˙אלע ‪-‬‬
‫מאריג‪ ,‬ואילו בביחאן ובחבאן ‪ -‬חגורות מכסף‪ .‬כל הנשים‬
‫הסירו את החגורות בשבת‪ 37.‬הנשים באזורים אלה נהגו לצבוע‬
‫את פניהן בצהוב חיוור‪ ,‬דגמי האיפור ושמותיהם דומים לאלה‬
‫של אלעוד (נ ֻקשה‪ ,‬הלאל ומשאלי)‪ ,‬כמו גם מנהג ה"פוני"‬
‫ושמו (נבעה)‪ 38.‬בכך משלימה צ˙אלע עוד פיסה בפסיפס של‬
‫מנהגי הלבוש בתימן‪ ,‬ויוצרת רצף בין מזרח תימן התחתונה‬
‫לתימן הדרומית–מזרחית‪ .‬יחד עם זאת יש להדגיש את ייחודה‬
‫של הרקמה בשמלת האישה בצ˙אלע‪ ,‬שכמוה לא נמצאה עדיין‬
‫בתימן והיא שבה ומדגישה פעם נוספת‪ ,‬כמה רב הלא ידוע‬
‫במנהגי הלבוש של תימן ודרום ערב — על הידוע‪.‬‬
‫מעשה רוקם‬
‫‪ 190‬מרים עוקב‬
‫מדגימה איפור‬
‫ולבוש בסגנון עקרה‪.‬‬
‫אליכין‪.1983 ,‬‬
‫צילמה‪ :‬תרצה זקס‬
‫‪245‬‬