פרטים ביוגרפיים - לודביג ויטגנשטיין 1 : פרק

Transcription

פרטים ביוגרפיים - לודביג ויטגנשטיין 1 : פרק
‫מבוא‬
‫פרק ‪ :1‬לודביג ויטגנשטיין ‪ -‬פרטים ביוגרפיים‬
‫]הדברים שלהלן נכתבים על סמך ‪ .Ray Monk: Wittgenstein, The Duty of Genius, Vintage, 1991‬פה‬
‫ושם ציינתי‪ ,‬להתמצאות כללית‪ ,‬מספרי עמודים המתייחסים לספר זה‪ .‬כמו כן נעזרתי בזכרונות של מלקולם‬
‫ובהקדמה הביוגרפית של פון וריכט ב‪N. Malcolm: Ludwig Wittgenstein, A Memoir, Oxford -‬‬
‫‪ ,University Press, 1984‬אציין ספר זה ב‪ .(M‬ספרו של מונק‪ ,‬המחזיק כ‪ 600‬עמודים‪ ,‬מערב את מהלך חייו עם‬
‫מחשבותיו‪ ,‬עמדותיו‪ ,‬ורגשותיו של ויטגנשטיין‪ .‬זה עיקר ערכו‪ .‬הוא מפליג בתיאור התלבטויותיו‪ ,‬תחושותיו‪,‬‬
‫ייסוריו‪ ,‬אהבותיו והגיגיו הפילוסופיים ומשופע בציטוטים ממכתביו ויומניו בעניינים אלה‪ .‬לעתים קרובות‪ ,‬כפי‬
‫שאולי מתחייב מטיבה של ביוגרפיה כזו‪ ,‬מונק אינו מסתפק במסירת דבריו של ויטגנשטיין ועובדות על חייו‪ ,‬אלא‬
‫נכנס לפירושים‪ ,‬לחשיפת השפעות אפשריות וכו' )ואיני מחווה דעתי כאן על נכונות פירושיו(‪ .‬דברים אלה חשובים‬
‫בכל ביוגרפיה‪ ,‬ובמקרה של ויטגנשטיין חשיבותם יתירה‪ .‬ויטגנשטיין היה גאון פילוסופי ואדם סובל ומיוסר‪ .‬היו לו‬
‫ספקות ופקפוקים מתמידים באשר לערכה של עבודתו ולערכה של הפילוסופיה בכלל‪ ,‬אך הוא לא יכול היה למצוא‬
‫אף מעט נחת וטעם לחייו אלא בעבודתו הפילוסופית‪ .‬מונק מתאר זאת בהרחבה‪) .‬מבחינה זו כותרת ראויה יותר‬
‫לספרו ולביוגרפיה של ויטגנשטיין יכלה להיות ‪ .(The Agony of Genius‬אך בדברים שלהלן השמטתי עניינים‬
‫אלה‪ .‬מאחר שמדובר בסקירה ביוגרפית קצרה שבעקבותיה יבואו מאמרים מפורטים על נושאים פילוסופיים‬
‫במשנתו‪ ,‬התרכזתי כאן בסיכום ציוני דרך עיקריים במהלך חייו‪ ,‬והתעלמתי מרוב היתר[‪.‬‬
‫לודביג ויטגנשטיין נחשב בעיני רבים כגדול הפילוסופים של המאה העשרים; הוא ללא ספק אחד‬
‫המשפיעים והנידונים ביותר – מה שיכול להפתיע לאור העובדה שלא הציג משנה פילוסופית שיטתית‬
‫והתנגד לעצם האפשרות לעשות זאת‪ .‬למעט ספרו הראשון )‪,Tractatus Logico-Philosophicus‬‬
‫תרגום עברי 'מאמר לוגי‪-‬פילוסופי'‪ ,‬להלן 'הטרקטטוס'(‪ ,‬שהוא גם הספר הפילוסופי היחיד שפרסם בחייו‪,‬‬
‫רוב עבודתו הפילוסופית נעשתה בקיימברידג' שבאנגליה ובחופשות התבודדות ארוכות שערך בנורבגיה‪,‬‬
‫בווילס ובאירלנד‪ .‬עוד בתקופת לימודיו בקיימבירדג' התרכזה שם סביבו קבוצה מצומצמת של מעריצים‪,‬‬
‫שכללה גם אנשים מבוגרים ומפורסמים ממנו בהרבה‪ ,‬כמו ברטרנד ראסל )‪ ,(Russell‬ג'‪.‬א‪ .‬מור‬
‫)‪ ,(Moore‬ג'‪ .‬קיינס )‪ ,(Keynes‬פ‪ .‬סרפה )‪ ,(Sraffa‬ובתקופה מאוחרת יותר גם תלמידים מעריצים‪,‬‬
‫שחלקם נודעו לימים כחוקרים מהמעלה הראשונה‪ ,‬כמו פ‪ .‬רמזי )‪ (Ramsey‬ועוד‪ .‬לשיעוריו היו באים גם‬
‫מתמטיקאים‪ ,‬ביניהם א‪ .‬טיורינג )‪ ,(Turing‬ג'‪ .‬קרייזל )‪ .(Kreisel‬כמורה בקיימברידג' היו לו מעט מאוד‬
‫תלמידים‪ ,‬אך לימים קבוצה קטנה ונאמנה מהם יצרה סביבו מעין כת של מעריצים שכמה מהם היו לאחר‬
‫זמן מחשובי הפילוסופים באנגליה‪ .‬כתביו )שרובם המכריע פורסם לאחר מותו( כתובים ברובם כהערות‬
‫קצרות והם קשים מאוד להבנה‪ .‬השפעתו היתה מצומצמת זמן רב לחוגים די קטנים של פילוסופים‪ ,‬מהם‬
‫מהחשובים בתקופה‪ ,‬אך בהדרגה‪ ,‬בעיקר אחרי מותו‪ ,‬וביתר שאת החל משנות השבעים של המאה‬
‫העשרים‪ ,‬הלכו השפעתו וההערכה אליו וגברו‪ ,‬וכיום‪ ,‬כאמור הוא נחשב לאחד מגדולי הפילוסופיה‪.‬‬
‫מוצאו היהודי של ויטגנשטיין העסיק אותו‪ ,‬או מוטב לומר הטריד אותו‪ ,‬כל חייו‪ .‬לודביג ויטגנשטיין נולד‬
‫ב‪ 26‬באפריל ‪ 1889‬בוינה והוטבל לקתוליות‪ .‬הוא היה הבן הצעיר משמונה ילדיהם של קרל ויטגנשטיין‬
‫וליאופולדין לבית קלמוס‪ .‬הוריו של קרל )סבו וסבתו של לודביג(‪ ,‬הרמן ופאני ויטגנשטיין‪ ,‬נולדו‬
‫מבוא‬
‫למשפחות יהודיות שהמירו דתן לפרוטסטנטיות )אבי סבו‪ ,‬שאימץ את השם ויטגנשטיין‪ ,‬היה משה‬
‫מאייר(‪ .‬קרל‪ ,‬אביו של ויטגנשטיין‪ ,‬בנה עצמו כאחד מגדולי תעשייני המתכת בקיסרות‪ ,‬ולקראת סוף‬
‫המאה היה אחד מעשירי אירופה‪ .‬ליאופולדין נולדה לאב יהודי‪ ,‬שהמיר דתו לקתוליות ולאם קתולית‪,‬‬
‫שהיתה למעשה ה"ארית" השלמה היחידה במשפחה‪ .‬ובכן‪ ,‬שלושה מסבותיו של ויטגנשטיין היו יהודים‬
‫שהמירו את דתם‪ .‬אך הסבתא "המכריעה" – אם אמו ‪ -‬היתה קתולית מלידה‪.‬‬
‫ביתה של משפחת ויטגנשטיין בוינה היה אחד ממרכזי התרבות שם‪ .‬אומנים‪ ,‬משוררים ובעיקר מוסיקאים‬
‫היו מבאי הבית הקבועים‪ .‬הכנר והמלחין המפורסם יוזף יואכים היה קרוב משפחה‪ ,‬שאומץ על ידי סבו‬
‫של ויטגנשטיין )הרמן(‪ ,‬ודרכו היה גם ברהמס קשור קשר הדוק למשפחה‪ .‬האווירה הכללית בבית היתה‬
‫של מתח והישגיות‪ ,‬ואויר הנשימה היה אויר פסגות של גאונות‪ .‬עניין זה דבק גם בלודביג ועוד בשנות‬
‫השלושים לחייו‪ ,‬לאחר שסיים את ה'טרקטטוס' )ונכשל בנסיונות לפרסמו( כתב שכל חייו שאף לעשות‬
‫משהו גדול – "לקבוע כוכב בשמי התרבות" – ואם לא הצליח‪ ,‬אין טעם לחייו‪ .‬ילדי הויטגנשטיינים קבלו‬
‫חינוך קשוח שנועד גם להכשירם להמשיך בעיסוקו של האב‪ .‬אך רובם ככולם לא נטו לכך וניסו "למרוד"‬
‫באמצם כיוונים אומנותיים ואינטלקטואליים‪ .‬הם היו רובם מוכשרים באופן יוצא מהכלל )לודביג נחשב‬
‫לכבשה השחורה במשפחה‪ ,‬למעט אולי קורט‪ ,‬אחיו הגדול‪ ,‬שהתאבד כקצין בשלהי מלה"ע הראשונה‪,‬‬
‫לאחר שחייליו לא נשמעו לפקודותיו(‪ .‬שניים מאחיו היו מוסיקאים מהשורה הראשונה – האנס‪ ,‬שברח‬
‫מהבית לאמריקה והתאבד כנראה ב‪ ,1903‬נחשב לילד פלא גאוני ברמה שהשוו אותה למוצארט‪ .‬אח אחר‪,‬‬
‫פאול ויטגנשטיין‪ ,‬היה פסנתרן קונצרטים שאיבד את יד ימינו במלחמה‪ .‬קונצרטים רבים לפסנתר ביד‬
‫שמאל )בכללם זה של רוול( נכתבו עבורו‪ .‬אחת האחיות‪ ,‬הלן‪ ,‬נחשבה לפסנתרנית מחוננת‪ ,‬ובחוג‬
‫המשפחה נחשבה אף לטובה יותר מפאול‪ .‬באווירה זו‪ ,‬לודביג עצמו‪ ,‬למרות שהיה בעל כשרון מוסיקלי‪,‬‬
‫לא למד מוסיקה באופן שיטתי‪ ,‬והוא למד לנגן )קלרינט( רק בשנות השלושים לחייו‪ ,‬וגם חשב להיות‬
‫מנצח‪ .‬במיוחד נודע בין חבריו כשרקן מהולל ויכול היה לשרוק קונצ'רטי שלמים )‪ .(7‬אחד מאחיו‬
‫הגדולים האחרים‪ ,‬רודולף‪ ,‬ניסה קריירה של שחקן תיאטרון בברלין‪ ,‬והתאבד שם ב‪ .1904-‬בעקבות‬
‫שלוש התאבדויות אלה ריכך האב את עמדתו לגבי חינוך הילדים – שינוי שלודביג כבר הספיק להינות‬
‫ממנו‪.‬‬
‫דווקא לודביג‪ ,‬שסיפר בשלהי מלחמת העולם השניה שלא דיבר עד גיל ארבע )‪ ,(451‬גילה בצעירותו‬
‫עניין וכשרון בהנדסה‪ ,‬כשרון שנתגלה פעמים רבות במהלך חייו‪ .‬בהיותו בן עשר בנה בעצמו מכונת‬
‫אריגה )‪ .(13‬מאוחר יותר‪ ,‬במנצ'סטר פיתח פיתוחים חשובים במדחס )‪ (propeller‬של מטוס ובמנוע‬
‫סילון‪ .‬בהיותו מורה בכפר האוסטרי אוטרטל‪ ,‬הצליח בקלות לתקן תנור גדול‪ ,‬לאחר שיתר המומחים שם‬
‫התייאשו ממנו‪ .‬ובשלהי מלחמת העולם השניה‪ ,‬בהיותו במעבדה של ד"ר גרנט בניו‪-‬קסטל פיתח ובנה‪,‬‬
‫במסגרת מחקר על הלם פציעה‪ ,‬מכשיר למדידת המתאם בין שינויי נשימה ושינויי דופק )‪ .(453‬הוא‬
‫נשלח ללמוד בבי"ס טכני )‪ (Realschule‬בלינץ‪ ,‬שם למד מ‪ .1903-6‬באחת משנים אלה למד שם גם‬
‫אדולף היטלר )שלמרות שהיה בן גילו של ויטגנשטיין‪ ,‬למד שם שתי כיתות אחריו‪ ,‬ולאחר שנה הוצא‬
‫מביה"ס בשל הישגיו הירודים(‪ .‬בזמן לימודיו בביה"ס‪ ,‬שבו היה תלמיד בינוני למדי‪ ,‬ויטגנשטיין קרא‬
‫מבוא‬
‫הרבה בהדרכת אחותו – האינטלקטואלית של המשפחה ‪ -‬גרטרוד‪ .‬בין היתר קרא את כתבי קראוס‬
‫ויינינגר‪ ,‬שספרו 'מין ואופי' הרשים אותו מאוד‪ ,‬רושם שחזר ובצבץ פעמים רבות במהלך חייו; אך בעיקר‬
‫עסק אז בשופנהואר‪ ,‬שספרו 'העולם כדימוי וכרצון' השפיע על ויטגנשטיין הצעיר יותר מכל מקור‬
‫פילוסופי אחר‪ .‬ספרו של שופנהואר הוא ספר קשה‪ ,‬ולהבנתו דרושה ידיעה טובה של הפילוסופיה של‬
‫קאנט‪ .‬יש להניח שויטגנשטיין למד זאת‪ ,‬אם כי אין לכך עדויות ישירות‪ .‬עם זאת ידוע שבזמן שביו בסוף‬
‫מלה"ע הראשונה קרא יחד עם חבר לשבי את 'ביקורת התבונה הטהורה'‪ .‬כמו כן למד בכתביהם המדעיים‬
‫של הרץ ובולצמן‪ .‬שיטת הניתוח של הרץ למושגים פיסיקליים היתה מודל שויטגנשטיין הזכיר שוב ושוב‬
‫בכתביו‪ .‬ויטגנשטיין היה בודד למדי בבית הספר‪ ,‬ולימים זכר את תקופת שהותו שם כקשה במיוחד‪,‬‬
‫וכאדם בוגר‪ ,‬בתקופה מיואשת בחייו‪ ,‬אף סיפר על חלום ביעותים שבו ראה את עצמו חוזר לביה"ס‪.‬‬
‫לאחר לימודיו בלינץ הוא למד כשנתיים בבי"ס טכני גבוה בשרלוטנבורג בברלין‪ .‬לאחר מכן ב‪ 1908‬הגיע‬
‫למנצ'סטר באנגליה ללמוד אוירונאוטיקה‪ .‬במסגרת לימודיו שם תכנן מנוע סילון ומדחס למטוסים‪ ,‬עליו‬
‫אף רשם פטנט‪ .‬חוץ מעיסוקיו בהנדסה אוירונאוטית הוא למד גם מתמטיקה‪ ,‬והחל להתעניין בלוגיקה‬
‫וביסודות המתמטיקה‪ .‬הוא למד בשקיקה את ספרו של ראסל ‪The Principles of Mathematics‬‬
‫מ‪ ,1903‬ואת ספרו של פרגה 'חוקי יסוד'‪ ,Die Grundesetze der Arithmetik ,‬מ‪ .1893‬כבר אז לא‬
‫היה שבע רצון מתורת הטיפוסים של ראסל )שנוסח ראשון שלה הופיע בנספח לספר הנ"ל(‪ ,‬והציע פתרון‬
‫משלו לפרדוקס‪ .‬למרות התנגדותו להיבטים רבים בתורת פרגה‪ ,‬הרי שאת כתביו העריץ כל חייו‪.‬‬
‫ב‪ 1911‬היתה לויטגנשטיין כבר תכנית לספר ביסודות הלוגיקה‪ .‬הוא נסע ליינה )‪ (Jena‬לדבר עליה עם‬
‫פרגה‪ ,‬וסיפר לאחותו שבדיון שהיה ביניהם פרגה קטל את התכנית‪ .‬עם זאת פרגה עודד אותו להמשיך‬
‫בעיסוקו בתחום והמליץ לו לנסוע לקימברידג' לעבוד עם ראסל‪ .‬לימודי ויטגנשטיין עם ראסל החלו בסוף‬
‫‪ .1911‬ויטגנשטיין היה תלמיד לא קל‪ :‬הוא היה משתלט על הדיון‪ ,‬וממשיך להתווכח עם ראסל עד לשעות‬
‫הערב המאוחרות‪ .‬ראסל כתב רבות לאהובתו‪ ,‬ליידי אוטוליין מורל‪ ,‬אודות "הגרמני שלו" )אח"כ "ידידו‬
‫האוסטרי"(‪ .‬בראשונים הוא מתאר את ויטגנשטיין כווכחן וטרחן‪ ,‬שתלטן בויכוח‪ ,‬ובאחדים מהמכתבים אף‬
‫כ"טיפש"‪ ,‬ו"מקרה אבוד" )מכתב מ‪ .(2.11.11‬אולם אט אט החל לחבב ולהעריך אותו‪ .‬בתחילת ‪1912‬‬
‫ראסל התלהב מחיבור בכתב שויטגנשטיין הביא לו ועודדו להמשיך בפילוסופיה‪ .‬במכתביו לאוטוליין אף‬
‫ניכר שהוא החל ממש להעריץ את "ידידו הגרמני" וחשב שהוא יהא מסוגל לעשות בפילוסופיה מה שהוא‬
‫עצמו‪ ,‬ראסל‪ ,‬לא מסוגל‪ .‬אחרי סמסטר וחצי ראסל כתב שאין לו יותר מה ללמד את ויטגנשטיין‪ .‬גם‬
‫הלוגיקן ג'ונסון שנועד להיות חונך של ויטגנשטיין בקיימברידג'‪ ,‬העיר בסרקזם שויטגנשטיין לא לומד‬
‫כלום‪ ,‬אלא מלמד אותו‪ ,‬וקשר החונכות הופסק במהרה )קשרי ידידות ביניהם נמשכו עוד שנים רבות(‪ .‬עם‬
‫מור‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬שויטגנשטיין שמע שיעור שלו‪ ,‬היה קשר טוב והערכה הדדית‪ .‬היו לו מעט חברים מבין‬
‫הסטודנטים‪ .‬עם אחד מהם‪ ,‬סטודנט למתמטיקה‪ ,‬דיויד פינסנט )‪ ,(Pinsent‬קשר קשרי ידידות והזמין אותו‬
‫לטיול באיסלנד‪ .‬הטיול נערך בספטמבר ‪ ,1912‬ברחבות ובנדיבות‪ ,‬כולו על חשבון ויטגנשטיין‪ .‬פינסנט‬
‫תיאר זאת כטיול הנפלא ביותר שהיה לו בחייו‪ .‬ויטגנשטיין אמר שנהנה "עד כמה שאפשר להינות בטיול‬
‫מבוא‬
‫של שני אנשים שאין ביניהם מאומה"‪ .‬בסך הכל למד ויטגנשטיין פילוסופיה בקיימברידג' חמישה‬
‫סמסטרים – שלושה ב‪ 1912‬ושניים ב‪.1913‬‬
‫לאחר שובו לפעילות בקיימברידג' התידד עם הכלכלן קיינס )‪ ,(Keynes‬שהיה לו לעזר ומשענת מרכזית‬
‫בשלבים שונים בחייו‪ ,‬ושכמו ראסל‪ ,‬ראה בו גאון פילוסופי‪ .‬בתחילת ‪ 1913‬כבר היה ברור לראסל‬
‫שבשאלות העמוקות של הלוגיקה והפילוסופיה של הלוגיקה ויטגנשטיין מעמיק ומרחיק לכת ממנו‪ ,‬וקרוב‬
‫לוודאי שזו אחת הסיבות שבשלן הוא עזב למעשה תחומים אלה‪ .‬הערצתו של ראסל לויטגנשטיין הביאה‬
‫אותו לקבל את הטפותיו ונזיפותיו של תלמידו וידידו הצעיר‪ ,‬הן על איכות עבודתו הפילוסופית‪ ,‬הן על‬
‫אורחות החיים ה"ריקניים" בקימברידג' ועל היבטים מוסריים בחייו‪ .‬בחורף ‪ 1913‬ויטגנשטיין מתח‬
‫ביקורת חריפה על התורה המוצעת בחיבור על תורת ההכרה‪ ,‬שראסל עבד עליו חודשים רבים בקדחתנות‪,‬‬
‫ובעקבות הביקורת ראסל החליט לגנוז את הספר‪ .‬הפעם היה זה ראסל ששקע בדיכאון‪ ,‬החליט שאין לו‬
‫מה לעשות יותר בפילוסופיה ואף שקל התאבדות )ויטגנשטיין היה אז תלמיד לב‪.‬א‪ .‬בן ‪.(!24‬‬
‫למרות הישגיו וההערכה הרבה כלפיו‪ ,‬ויטגנשטיין היה בדרך כלל במצב רוח קודר‪ ,‬זועף‪ ,‬ביקורתי‬
‫להחריד כלפי עצמו ואחרים‪ .‬הוא היה רגיש ותובעני ביחס לסובבים אותו‪ ,‬עצבני ומתפרץ על נקלה‪,‬‬
‫ולמרות נימוסיו הטובים היה אומר לאנשים מה שחשב עליהם בגילוי לב ובאופן די ישיר‪ .‬התרכזותו‬
‫בלוגיקה היתה כמעט מוחלטת‪ ,‬למורת רוחו של ראסל שיעץ לו ל"התפזר" ולהרחיב את אופקי‬
‫התעניינותו‪ .‬הוא תמיד חשב שאינו עושה את העבודה שהוא מסוגל לה – ניסה שיטות שונות להגביר את‬
‫כוח הריכוז שלו‪ ,‬והיה מיואש כשחשב שהעבודה שהוא עושה היא כל מה שהוא מסוגל לו‪ .‬בקיץ ‪1913‬‬
‫נסע עם פינסנט שוב – הפעם לברגן בנורבגיה ועם שובו לקיימברידג' החליט לנסוע שוב לנורבגיה‬
‫לתקופה בת שנתיים "להתרחק מחברת אנשים"‪.‬‬
‫עוד לפני נסיעתו הספיק ויטגנשטיין להכתיב לראסל )בעזרת ג'ורדין‪ ,Jordain ,‬שלימים ויטגנשטיין תרגם‬
‫יחד אתו חלקים מ'חוקי יסוד' של פרגה( טיוטה קשה ומרוכזת של 'הערות על לוגיקה'‪ ,‬שראסל עסק זמן‬
‫רב בניסיונות לפענוחה )בהצלחה חלקית(‪ .‬בנורבגיה ויטגנשטיין התגורר בכפר קטן – סקיולדן‬
‫)‪ (Skjolden‬מצפון לברגן )‪ - (Bergen‬ועבד שם באינטנסיביות רבה‪ ,‬מנותק למעשה מחברת אנשים‪.‬‬
‫הוא שהה שם ברציפות‪ ,‬למעט ביקור קצר בוינה‪ ,‬שנאלץ לערוך לבקשת אמו‪ ,‬ולמורת רוחו הברורה‪.‬‬
‫היתה לו הרגשה שחזון פילוסופי גדול נגלה לו בתקופה זו‪ ,‬והוא היה רדוף בהרגשה שמותו קרוב ולא‬
‫יספיק להשלימו‪ .‬לקראת סוף שהותו בסקיולדן יחסיו עם ראסל התקררו‪ ,‬והוא אף הודיע לראסל שהוא‬
‫מנתק כל קשר אתו ובקשו לא לכתוב אליו יותר‪ .‬ראסל חשש מאוד לבריאותו הנפשית )והפיסית( של‬
‫ויטגנשטיין וניסה לפשר ולפייס‪ ,‬אך ויטגנשטיין עמד על דעתו‪ ,‬והסכים לבסוף ל"פשרה" ‪ -‬הם יתכתבו‬
‫וידברו אך ורק על ענייני לוגיקה‪ ,‬אך בשום פנים לא על ערכים ומוסר‪ :‬הם יותר מדי שונים בנידון זה‬
‫ובאופיים ובגישתם לחיים‪ ,‬כתב לראסל )‪.(100‬‬
‫ויטגנשטיין הפציר במור לבוא אליו לסקיולדן‪ .‬מור‪ ,‬לאחר היסוסים‪ ,‬הגיע במרס ‪ .1914‬במשך היום הם‬
‫עבדו לחוד‪ ,‬ובערב היו נפגשים ל"דיונים"‪ ,‬שבהם‪ ,‬כפי שכתב מור ביומנו‪ ,‬ויטגנשטיין היה המדבר‪.‬‬
‫מבוא‬
‫בתחילת אפריל התחיל ויטגנשטיין להכתיב למור את ה'הערות על לוגיקה'‪ ,‬שכנראה קיווה לקבל בגינן‬
‫תואר ב‪.‬א‪ .‬בקיימברידג'‪ .‬הוא כתב לראסל בהערכה על ההערות‪ ,‬והפציר בו לקרוא את רשימותיו של מור‪.‬‬
‫לפי בירוריו של מור ברשויות האוניברסיטה‪ ,‬ה'הערות' לא יכלו לזכות את ויטגנשטיין בב‪.‬א‪ .‬הוא כתב על‬
‫כך לויטגנשטיין‪ ,‬שכעס ונתן לכך ביטוי במכתב למור‪ .‬מור נעלב‪ .‬בסוף יוני‪ ,‬כשויטגנשטיין עזב את‬
‫סקיולדן לוינה‪ ,‬הוא כתב למור מכתב מפויס יותר‪ ,‬אך מור החליט שלא לענות‪ ,‬ולמעשה היחסים ביניהם‬
‫נותקו לזמן רב )‪ .(103-4‬ויטגנשטיין התכוון לשוב תוך זמן קצר לסקיולדן‪ ,‬שבה אף החל לבנות לעצמו‬
‫בית מבודד‪ ,‬אך שיבה זו נדחתה בשנים רבות בגלל המלחמה‪.‬‬
‫ביולי ‪ ,1914‬בהיותו בווינה‪ ,‬העביר ויטגנשטיין לעורך העיתון ‪ ,Brenner‬לודביג פון פיקר )‪,Ficker‬‬
‫סופר ומעריץ של קראוס( סכום של ‪ 100,000‬קרונות )שהוא כ‪ $200,000‬בערכים של היום( לחלוקה‬
‫ל"אמנים צעירים נזקקים"‪ .‬בין הזוכים היו כמה כותבים הקשורים ל‪ ,Brenner‬ביניהם המשוררים רינר‬
‫מריה‪-‬רילקה ואלזה לסקר שילר‪ ,‬והאדריכל אדולף לוס )ויטגנשטיין לא התערב בבחירת הזוכים(‪ .‬מיד‬
‫לאחר פגישת ויטגנשטיין עם פיקר‪ ,‬ב‪ 28‬ביולי‪ ,‬פלשה אוסטריה לסרביה ופרצה מלה"ע הראשונה‪.‬‬
‫ויטגנשטיין התנדב לצבא האוסטרי מתוך פטריוטיות‪ ,‬אך בעיקר מטעמים אישיים – כחלק ממאמציו‬
‫ל"הפוך לאדם אחר‪ ,‬טוב יותר" )כדברי אחותו הרמין(‪ .‬החיים עם אנשים פשוטים‪ ,‬העיסוק בצרכים‬
‫האלמנטריים ובעיקר הנכונות לעמוד בפני המוות נראו לו מרכיבים חשובים בתהליך זה‪ ,‬ועניין זה חוזר‬
‫ונשנה גם ברשימותיו בזמן המלחמה‪ .‬הוא התגייס ב‪ 7‬לאוגוסט‪ ,‬יום לאחר הכרזת המלחמה על רוסיה‪,‬‬
‫ונשלח לחזית קרקוב‪ .‬בחודשים הראשונים הוא שירת על ספינה‪ ,‬גופלנה )‪ ,(Goplana‬על נהר הויסטולה‪.‬‬
‫הוא סבל שם מבדידות קיצונית ותחושה שהסובבים אותו "אינם אנושיים"‪ .‬הוא קרא אז בהתלהבות את‬
‫קיצור 'הבשורה' של טולסטוי והתייחס אל מצבו במושגים דתיים‪ .‬תחילה הרגיש ניכור גמור גם מנושאי‬
‫עבודתו בלוגיקה‪ ,‬אך אט אט חש יכולת לחזור אליהם‪ .‬בשלהי ספטמבר‪ ,‬בעיצומה של הנסיגה האוסטרית‬
‫מגליציה‪ ,‬גילה‪ ,‬כנראה‪ ,‬את עיקרי "תורת התמונה" – התורה שעל פיה משפטי השפה הן תמונות המציגות‬
‫מצבי עניינים בעולם‪ ,‬בדומה לאופן שבו הצגת מודל של תאונה בבית המשפט מציגה את התאונה‪ .‬תורה זו‬
‫היא נושא מרכזי בספרו 'הטרקטטוס'‪ .‬בחודשים שלאחר מכן שרת ביחידת מטה ארטילרית בקרקוב‪ ,‬ואז‬
‫קרא הרבה בכתבי ניטשה‪ .‬אין עדויות בכתביו להתעניינות ממשית במהלכים הצבאיים של המלחמה‪.‬‬
‫ויטגנשטיין הצליח להישאר בקשרי מכתבים עם כמה מידידיו באנגליה – אך אלה היו מעטים והמכתבים‬
‫הגיעו לעיתים רחוקות‪ .‬מדי פעם קיבל גם גלוית עידוד מפרגה‪.‬‬
‫באוקטובר ‪ 1915‬ויטגנשטיין כתב לראסל ולפרגה שהוא עורך טיוטה לספר שיסכם את מחקריו בלוגיקה‪.‬‬
‫שניהם הביעו שביעות רצון רבה‪ ,‬וראסל אף האיץ בו להעביר אליו את הטיוטה כדי שיפרסמה עוד לפני‬
‫תום המלחמה‪ .‬הטיוטה הזו הלכה לאיבוד‪ .‬זו היתה כנראה הגרסה הראשונה של ה'טרקטטוס'‪ .‬עד למרס‬
‫‪ 1916‬היתה לויטגנשטיין תקופה רגועה יחסית‪ ,‬שבה בילה כל יום בשיחות ארוכות עם חבר חדש ‪ -‬בילר‬
‫)‪ – (Bieler‬בעיקר על טולסטוי ועל האחים קרמזוב של דוסטוייבסקי )שממנו ידע חלקים בע"פ(‪.‬‬
‫ויטגנשטיין רצה להיות חייל פשוט‪ ,‬אך רשויות הצבא קיוו שהכשרתו ומעמדו יוכלו לזכות אותו בתואר‬
‫מבוא‬
‫מהנדס‪ ,‬והצבא יוכל לנצלו ככזה‪ .‬במרס הוחלט שהוא אינו זכאי לתואר מהנדס ויש להעבירו )כפי שביקש‬
‫מזמן( להיות חיל ביחידת רגלים‪.‬‬
‫בסוף מרס ‪ 1916‬הוצב ויטגנשטיין )בהתאם לבקשתו( ביחידת רגלים לוחמת בחזית הרוסית )ליד הגבול‬
‫הרומני(‪ .‬הוא הועסק בעיקר בתפקידי תצפית‪ ,‬שהיו‪ ,‬כפי שייחל‪ ,‬מסוכנים במיוחד‪ .‬החיים בצל המוות‬
‫ונוכח סכנת מוות היו עבורו אתגר שהעניק טעם לחייו‪ .‬ביוני החלה באזור מתקפה רוסית גדולה‪ .‬זו‬
‫התקופה שבה ויטגנשטיין קשר את עיוניו הלוגיים בעניינים מוסריים‪ ,‬דתיים ומיסטיים )‪ .(140-1‬השפעות‬
‫ברורות של שפינוזה‪ ,‬ובעיקר שופנהאואר ניכרות בעיוניו‪ .‬קשר זה הוא כנראה ההבדל העיקרי בין הגרסא‬
‫הראשונה של ה'טרקטטוס'‪ ,‬שחיבר עוד ב‪ ,1915‬לבין הגרסא הסופית המוכרת לנו‪.‬‬
‫בסוף אוגוסט נשלח לקורס קצינים ב‪ ,Olmuetz -‬שם פגש את אנגלמן )‪ – (Engelman‬תלמיד של לוס‬
‫– שאתו קשר ידידות אמיצה וארוכת ימים‪ ,‬וקבוצת חברים אינטלקטואלים‪ .‬ב‪ 17‬לינואר ‪ 1917‬נשלח שוב‬
‫לחזית הרוסית כקצין תותחנים‪ ,‬ושירת בגליציה‪ .‬ב‪ 3‬למרס ‪ ,1918‬הוא הועבר‪ ,‬יחד עם רוב הכוחות‬
‫באזור‪ ,‬לחזית האיטלקית‪ .‬ב ‪ 15‬ליוני‪ ,‬לאחר שהבריא ממחלה‪ ,‬צורף למתקפה‪ ,‬שבה שוב צוין לשבח על‬
‫אומץ ליבו וקור רוחו במצבים קשים‪ .‬אף חשבו להעניק לו את אות הכבוד הגבוה ביותר‪Gold medal ,‬‬
‫‪ ,for Valour‬אך הסתפקו לבסוף בפחות מזה‪ ,‬כי המתקפה לא הצליחה )‪.(154‬‬
‫באביב ‪ 1918‬ויטגנשטיין שקע בדיכאון עמוק וחשב להתאבד – אולי בשל מכתב שבו אמו של דיויד‬
‫פינסנט הודיעה לו על מות בנה בתאונת מטוס‪ .‬בדרך מקרה הוא פגש בדודו – פאול ויטגנשטיין – שהפציר‬
‫בו לבוא לביתו בהליין‪ ,‬ליד זלצבורג‪ ,‬ושם ויטגנשטיין סיים את ה'טרקטטוס'‪ .‬הוא הקדיש אותו לזכרו של‬
‫ידידו הטוב )והיחיד כפי שכתב לאימו( דיויד פינסנט‪ .‬הוא שלח את הספר ל‪ ,Jahoda‬המו"ל של קראוס‪,‬‬
‫כי חשב שהיתה קרבה לא קטנה בין דיעותיהם על השפה‪ ,‬אך זמן רב לא קיבל תשובה‪ .‬בסוף אוקטובר‬
‫הצבא האוסטרי החל להתפורר‪ ,‬ואוסטריה יזמה שיחות להפסקת אש‪ .‬עד שנחתם ההסכם‪ ,‬נלקח‬
‫ויטגנשטיין בשבי‪ ,‬עם עוד כחצי מיליון חיילים‪ .‬בשבי‪ ,‬בקומו )‪ ,(Como‬הוא פגש כמה אנשים שנשארו‬
‫ידידיו גם לאחר מכן‪ .‬עם אחד מהם – הנזל )‪ ,(Haensel‬מורה ומחנך – קרא את 'ביקורת התבונה‬
‫הטהורה' של קאנט‪ .‬בשביו חודש קשר המכתבים עם ראסל‪ .‬ראסל אף הצליח להשיג לויטגנשטיין אישור‬
‫ל"דברי דואר ארוכים בעניינים מדעיים"‪ ,‬מעבר למכסה הרגילה של שתי גלויות לשבוע‪ .‬באותו זמן‪,‬‬
‫ויטגנשטיין סירב לניסיונות )של בעלי מהלכים( לשחררו מהשבי בגין "בעיות רפואיות"‪.‬‬
‫ויטגנשטיין הצליח לשלוח לראסל את נוסח ה'טרקטטוס' ולקבל מראסל את נוסח ספרו החדש )שכתב‬
‫בכלא האנגלי( 'מבוא לפילוסופיה מתמטית'‪ .‬ויטגנשטיין התאכזב מאוד מספרו של ראסל וכתב לו מיד‬
‫שקשה לו להבין איך‪ ,‬אחרי שראסל קרא את ה'הערות על לוגיקה' שהכתיב ויטגנשטיין למור‪ ,‬יכול היה‬
‫ראסל לכתוב דברים כאלה‪ . ...‬כמו כן הוסיף שהתחזק חששו שלא יוכלו להבין אחד את השני‪ .‬ראסל‬
‫מצידו‪ ,‬למרות שבחיו על טיוטת ה'טרקטטוס'‪ ,‬כתב לויטגנשטיין שאף לאחר שקרא אותו מספר פעמים לא‬
‫הבינו‪ .‬בתגובותיו למכתבים של ראסל‪ ,‬ויטגנשטיין מדגיש כעיקר הספר את ההבחנה בין מה שניתן‬
‫מבוא‬
‫להיאמר )‪ (gesagt‬ומה שיכול רק להראות את עצמו )‪ (gezeigt‬באמצעות אמירת משהו‪ ,‬אך אותו עצמו‬
‫אי אפשר לומר‪ .‬ראסל המשיך לטעון‪ ,‬אף לאחר שנים‪ ,‬שההבחנה מעורפלת ולא משכנעת‪.‬‬
‫ויטגנשטיין שוחרר מהשבי ב‪ 21‬לאוגוסט ‪ ,1919‬וחזר לווינה‪ .‬הוא היה אז‪ ,‬לאחר מות אביו ובגין הירושה‬
‫האדירה שירש‪ ,‬אחד האנשים העשירים באירופה )אביו נפטר עוד ב‪ .(10M ,1912-‬ויטגנשטיין מצא וינה‬
‫אחרת‪ ,‬אוסטריה אחרת ואירופה אחרת מאלה שהכיר‪ .‬הוא לא יכול היה להזדהות איתן וראה עצמו מנוכר‬
‫מהן עוד הרבה יותר מאשר מסביבתו הקודמת‪ .‬הוא המשיך להסתובב במדים‪ ,‬עזב את בית ויטגנשטיין‬
‫העשיר‪ ,‬והתעקש על חתימת מסמך משפטי שנישל אותו מכל הרכוש וכספי הירושה העצומים‪ ,‬שהועברו‪,‬‬
‫לפי הוראתו‪ ,‬לאחיותיו – הלן והרמין – ולאחיו‪ ,‬פאול‪ .‬הוא התעקש שההעברה תהיה מוחלטת‪ ,‬כך שבשום‬
‫אופן לא יוכל להתחרט ולקבלם בחזרה‪ .‬מאז היה ויטגנשטיין למעשה איש עני‪ ,‬חסר רכוש משלו‪ .‬על יחסו‬
‫לכסף )ולקיימברידג'( מעיד גם הסיפור של נורמן מלקולם‪ ,‬שבשנת ‪ ,1939‬לאחר שנה שה בילה מלקולם‬
‫בקימברידג' על חשבון מלגה מאוניברסיטת הרוורד‪ ,‬הוא רצה להישאר שם עוד כמה חודשים‪ ,‬כי "הוקסם‬
‫מקימברידג'"‪ .‬כשאזל כספו של מלקולם‪ ,‬וויטגנשטיין שמע על כך‪ ,‬ונתן לו כסף מידי חודש )"על מנת‬
‫שישתחרר מהקסם"( ולא רצה לשמוע על קבלתו בחזרה )‪ .(28-29 M‬ויטגנשטיין הצטרף לבי"ס למורים‪,‬‬
‫על מנת לקבל תעודת הוראה‪ ,‬ולמד שם‪ ,‬כשהיה בן שלושים‪ ,‬עם צעירים בני ‪ .17-18‬כללית היה אז‬
‫)ב‪ (1919‬במצב נפשי ירוד ביותר‪ .‬את מפח הנפש העיקרי ספג מאי‪-‬יכולתו לפרסם את ה'טרקטטוס'‪.‬‬
‫מוציאים לאור דחו אותו בזה אחר זה‪ ,‬לרבות אותו פיקר ב‪ ,Brenner‬שויטגנשטיין העניק לו בעבר סכום‬
‫נכבד לחלוקה לאמנים צעירים‪ .‬הוא גם קיבל מכתב פושר נוסף מפרגה שהמשיך לטעון‪ ,‬גם הוא‪ ,‬שאינו‬
‫מבין את הספר‪ .‬פרגה הציע לויטגנשטיין לחלק את הספר לפרקים שכל אחד מהם יוקדש לבעיה‬
‫פילוסופית מסוימת ויפורסם בנפרד‪ .‬ויטגנשטיין סרב‪.‬‬
‫ב‪ 10‬לדצמבר נפגש ויטגנשטיין עם ראסל בהאג‪ .‬את הוצאות הנסיעה הוא ממן מסכום של ‪ 100‬לי"ש‬
‫שבהם ראסל קנה את הרהיטים של ויטגנשטיין בקיימברידג' )לימים ראסל כתב שזו העסקה הטובה ביותר‬
‫שעשה בחייו(‪ .‬ראסל וויטגנשטיין דנו ב'טרקטטוס' במשך שבוע‪ ,‬ובסופו היתה לויטגנשטיין הרגשה טובה‬
‫שראסל הבין את עיקרי הספר‪ ,‬וראסל מצידו החשיב אותו עוד יותר מאשר קודם‪ ,‬והסכים לכתוב לו מבוא‬
‫)‪ .(182-4‬אך כשויטגנשטיין קרא את המבוא הוא התאכזב מאוד‪ .‬בכל זאת דאג לתרגמו לגרמנית ושלח‬
‫אותו יחד עם כתב היד להוצאת ‪ ,Reclam‬עם הנחיה ברורה‪ ,‬שהמבוא של ראסל אינו לפרסום אלא רק על‬
‫מנת שיתרשמו ממנו‪ .‬אך בהוצאה סרבו‪ ,‬וויטגנשטיין התייאש‪ ,‬ושקע בדיכאון עמוק עם מחשבות‬
‫התאבדות‪ .‬ראסל המשיך לעודדו וביקש את רשותו לטפל באפשרות לפרסם את הספר באנגליה‪.‬‬
‫ויטגנשטיין כתב לראסל שיעשה בספר כרצונו‪ ,‬ושהוא אינו מוכן יותר להתעסק בעניין הוצאתו לאור‪.‬‬
‫ויטגנשטיין הרבה אז להתכתב עם אנגלמן על עניינים דתיים ואתיים‪ ,‬וכן על מחשבות ההתאבדות שלו‪.‬‬
‫הוא ראה באנגלמן "אדם" )‪ (Mensch‬וחבר אינטימי‪ .‬בווינה הוא סיים את ביה"ס למורים והוסמך בשיטת‬
‫אוטו גלוקל )‪ ,(Glockel‬שניסה לעצב את שיטת החינוך באוסטריה החדשה‪ ,‬ברוח חילונית‪ ,‬רפובליקנית‬
‫וסוציאליסטית‪ .‬ויטגנשטיין לא הזדהה עם האידיאולוגיה החינוכית הזו‪ ,‬אך רצה להיות מורה וחשב‬
‫מבוא‬
‫שחשוב שיסיים את לימודיו בהוראה‪ .‬בקיץ )‪ (1919‬לאחר השלמת לימודיו החליט "לדאוג לאושרו"‪,‬‬
‫והלך לעבוד בגננות במנזר בפאתי וינה )‪.(191‬‬
‫בסוף ‪ 1919‬נסע ויטגנשטיין לכפר עני ופשוט בהרים בשם טרטנבך במחוז ‪ ,Scneeberg‬כ‪ 4‬שעות נסיעה‬
‫מוינה‪ .‬הוא היה‪ ,‬לפי כל הדיווחים‪ ,‬מורה מעולה‪ ,‬רב דמיון‪ ,‬מעורר סקרנות וכו'‪ .‬בהוראה הדגיש את‬
‫לימודי המתמטיקה )שעתיים ביום( ופתרון בעיות מעשיות‪ .‬הוא התייחס באורח שוויוני לבנות ודרש מהן‬
‫כמו מהבנים דרישות גבוהות‪ .‬הצלחתו היתה בעיקר עם התלמידים הטובים‪ ,‬שהיו כמעט ללא יוצא מן‬
‫הכלל בנים‪ .‬לאלה היה מקדיש שעות רבות לאחר שעות ההוראה‪ .‬עם זאת‪ ,‬נהג בשיטות ענישה פיסיות‬
‫)מכות באוזניים ומשיכות שיער(‪ .‬הוא נחשב בכפר לזר ומוזר והרבו לרנן אחריו‪ .‬ויטגנשטיין היה אז‬
‫בקשרים טובים במיוחד עם הנזל )‪ (Haensel‬שבא תכופות לבקר אותו בכפר‪ .‬הוא קיבל מכתבים גם‬
‫מאנגלמן וראסל‪ .‬ממכתבי ראסל אליו ממרס ‪ 1921‬ואילך ברור שויטגנשטיין כתב לו שנמאס לו מהאנשים‬
‫הבורים והטפשים בטרטנבך‪ ,‬וקשה לו לסבול אותם‪ .‬הוא חשב שהם גרועים שם במיוחד‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1921‬נסע עם ארביד סיורגן )‪ (Sjorgen‬לנורבגיה‪ .‬זה היה ביקור טוב‪ .‬ויטגנשטיין עבד עבודה‬
‫פיסית קשה באיזה מפעל‪ .‬כשחזר לטרטנבורג קיבל מכתב מראסל שהודיע לו שסוף סוף ה'טרקטטוס'‬
‫התקבל לפרסום‪ ,‬אם כי באנגלית‪ ,‬בהוצאת קגן פאול )‪ ,(Kegan Paul‬בסדרה בעריכת אוגדן )‪.(Ogden‬‬
‫במקביל הסכים גם אוסטוולד )‪ (Ostwald‬לפרסם את החיבור בעיתון גרמני שערך‪ ,‬אך בתנאי שתפורסם‬
‫גם ההקדמה של ראסל )בתרגום לגרמנית(‪ .‬הספר פורסם ב‪ Annalen‬של אוסטוולד כנראה בסוף ‪,1921‬‬
‫מבלי שהיתה לויטגנשטיין הזדמנות להתערב בעניין או אף לעבור על ההגהות )גם ראסל‪ ,‬שאליו נשלחו‬
‫דפי הגהות לא הספיק כנראה לעשות זאת(‪ .‬בתחילת ‪ 1922‬תורגם הספר לאנגלית – על יסוד המהדורה‬
‫המודפסת של אוסטוולד – בידי פרנק רמזי )‪ (Ramsey‬בן ה‪ .18‬באפריל ויטגנשטיין תיקן עותק של‬
‫התרגום של רמזי‪ .‬הכותרת הלטינית‪ ,‬שבה ידוע הספר‪ ,‬הוצעה על ידי מור‪ ,‬וויטגנשטיין העדיפה על‬
‫חלופותיה )ראסל הציע "לוגיקה פילוסופית"(‪ .‬הספר הופיע בהוצאת קגן פאול בספטמבר‪ .‬ויטגנשטיין לא‬
‫קיבל כל שכר או תמלוגים‪.‬‬
‫באותו זמן ויטגנשטיין כבר עזב את טרטנבך‪ ,‬מאוכזב מתלמידיו וממה שתיאר כטמטום הכללי של האנשים‬
‫שם‪ .‬הוא וראסל נפגשו באינסבורק בקיץ‪ ,‬פגישה‪ ,‬שלדברי דורה‪ ,‬אשתו של ראסל אז‪ ,‬שנלוותה אליו‪,‬‬
‫היתה גרועה – למעשה פגישתם האחרונה כחברים‪ .‬לא ברור מה קרה‪ .‬ראסל כתב שויטגנשטיין היה אז‬
‫בשיא ה"דתיות המיסטית" שלו‪ .‬ראסל ‪ -‬ממש ההפך‪ .‬כל אחד חשב שהשני רע מוסרית מכדי להתחבר‬
‫איתו‪ .‬היה זה כנראה ראסל שניתק את המגע ולא ענה למכתבי ויטגנשטיין אחר כך‪.‬‬
‫בספטמבר ‪ 1922‬ויטגנשטיין התחיל ללמד בבית ספר חדש בהסבך )‪ (Hassbach‬לא רחוק מטרטנבך‪.‬‬
‫אחר כך‪ ,‬בנובמבר‪ ,‬התחיל ללמד בפוכברג‪ ,‬שם בדק את ההגהות לטרקטטוס )שהיו טובות מאוד בעיניו(‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬ב‪ 1923‬הפך הטרקטטוס לספר נקרא על ידי פילוסופים לא מעטים‪ :‬הנס האן )‪ (Hahn‬וכן‬
‫מוריץ שליק )‪ ,(Schlick‬שניהם פילוסופים חשובים שהיו לימים מראשי החוג הווינאי‪ ,‬הקדישו לו‬
‫סמינרים שלמים‪ .‬בקיימברידג' הרצה עליו ריצ'רד ברייתוויט )‪ .(Braithwaite‬אך המפרסם העיקרי של‬
‫ה'טרקטטוס' היה רמזי שכתב עליו מאמר נלהב ברבעון הפילוסופי ‪ ,Mind‬שכלל גם ביקורת על המבוא‬
‫של ראסל‪ .‬הספר עשה רעש לא קטן בחוגי פילוסופים אך לא נמכרו הרבה עותקים‪) .‬זה ברור ממכתב של‬
‫מבוא‬
‫רמזי לאוגדן שבו הוא כותב שהוא "מצטער שנמכרו כל כך מעט עותקים"‪ (.‬ויטגנשטיין הזמין את רמזי‬
‫לפוכברג ובספטמבר ‪ 1923‬הם קראו יחד את ה'טרקקטטוס'‪ ,‬שורה שורה‪ ,‬במשך שבועיים‪ .‬רמזי‬
‫וויטגנשטיין נשארו בקשרי מכתבים חמים‪ ,‬ורמזי עמד‪ ,‬יחד עם קיינס‪ ,‬בראש מאמץ להביא אותו‬
‫לקיימברידג'‪ .‬אך הובהר לו שכדי לקבל תואר ב‪.‬א‪ .‬ויטגנשטיין יצטרך ללמוד לפחות עוד שנה‬
‫בקיימברידג' ולהגיש תזה )‪ .(217‬בספטמבר ‪ 1924‬ויטגנשטיין החל ללמד באוטרטל )‪ (Otterthal‬ליד‬
‫טרטנבך‪ .‬בסוף ‪ ,1924‬בהיות באוטרטל‪ ,‬חיבר ויטגנשטיין מילון מרוכז לתלמידים‪ .‬המילון התקבל‬
‫לפרסום די מהר‪ ,‬הטיוטה נשלחה בנובמבר ‪ ,1924‬ההקדמה )שבסופו של דבר הושמטה( נחתמה ב‪22‬‬
‫לאפריל ‪ ,1925‬והספר יצא לאור ב‪ .1926-‬הוא קיבל ביקורת פושרת של איזה פקח חינוכי‪ ,‬שהערותיו‪,‬‬
‫לרבות השמטת ההקדמה של ויטגנשטיין‪ ,‬התקבלו על ידי המו"ל‪ .‬הספר גם לא זכה להצלחה מבחינת‬
‫מכירתו‪.‬‬
‫ב‪ 18 -‬לאוגוסט ‪ 1925‬ויטגנשטיין הגיע לאנגליה לביקור קצר ונסע למנצ'סטר לפגוש את אקלס‬
‫)‪ .(Eccles‬הוא ביקר גם בקימברידג' וכנראה שנתגלע שם ריב בינו לבין רמזי )‪ .(231‬לפי עדויות שונות‬
‫ויטגנשטיין היה וכחן חריף ורציני וקשה היה לעמוד מולו בויכוח‪ .‬עם זאת היה רגזן ורב על נקלה‪.‬‬
‫בשלבים שונים של חייו רב כמעט עם כל מי שהכיר – במיוחד עם פילוסופים מקצועיים )ראסל‪ ,‬מור‪,‬‬
‫רמזי‪ ,‬ווייסמן‪ ,‬קארנאפ‪ ,‬מלקולם ועוד ועוד(‪ .‬ויטגנשטיין הפסיק ללמד באוטרטל )ובכלל( באפריל ‪1926‬‬
‫בעקבות "פרשת היידבאור"‪ .‬היידבאור היה ילד חולני )שמת בן ‪ 14‬מלוקמיה(‪ ,‬יתום מאב‪ .‬באחד‬
‫השיעורים‪ ,‬וויטגנשטיין הכהו‪ ,‬מה שלא היה נדיר‪ ,‬והוא התעלף‪ .‬ויטגנשטיין פיזר את הכיתה‪ ,‬הביא את‬
‫הילד למנהל לטיפול והסתלק מביה"ס‪ .‬בדרך פגש את פיריבאור – איכר שאמו של היידבאור עבדה‬
‫כמשרתת בביתו‪ ,‬שהוזעק למקום‪ .‬פיריבאור היה אביה של תלמידה אחרת‪ ,‬הרמין‪ ,‬שהוכתה גם היא על‬
‫ידי ויטגנשטיין‪ ,‬שמשך פעם באוזניה עד שדיממו‪ ,‬ובשערותיה עד שנעקרו‪ .‬הוא קילל את ויטגנשטיין‬
‫נמרצות והלך להתלונן במשטרה )שהיתה ריקה(‪ .‬בלילה ויטגנשטיין הסתלק מהכפר‪ ,‬וב‪ 28‬לאפריל הגיש‬
‫את התפטרותו‪ .‬הפקח קונדט ניסה להניאו מכך‪ ,‬אך לשווא‪ .‬בבירור שהיה לאחר מכן לגבי פרשת‬
‫היידבאור‪ ,‬נוקה ויטגנשטיין מאשמה‪ .‬שנים לאחר מכן‪ ,‬בוידויים שעליהם מספרת פניה פסקל )‪,(Pascal‬‬
‫עניין זה רדף את ויטגנשטיין יותר מכל‪ ,‬ומסיפורה עולה שהוא גם שיקר במשפט‪ ,‬מה שנראה לו מעשה‬
‫משפיל ופחדני‪ ,‬שרדף אותו אולי יותר מהאירוע עצמו‪ .‬פיניבאור ובתו הם אלה שגם לא סלחו לויטגנשטיין‬
‫כשבא לכפר‪ ,‬לאחר שנים‪ ,‬לבקש סליחה מתלמידים שהיכה )‪.(371‬‬
‫מיד אחר כך ניסה להתקבל כנזיר במנזר‪ ,‬אך לאחר שאב המנזר סירב )משום שהמניעים של ויטגנשטיין‬
‫היו "זרים" וכו'( הוא עבד כגנן במנזר במשך כשלושה חודשים‪ ,‬וזה היטיב את מצבו‪ .‬בינתיים נפטרה‬
‫אימו‪ ,‬וביוני ‪ 1926‬חזר לביתו בוינה והחל לעבוד יחד עם אנגלמן על תכנון בית חדש‪ ,‬שאחותו גרטל‬
‫רצתה לבנות על חלקה שקנתה ברובע השלישי )חלק לא עשיר של וינה(‪ .‬אנגלמן‪ ,‬שהכין את התשתית‬
‫לתכנית‪ ,‬אמר שעיקר העבודה והתוצאה הסופית היא של ויטגנשטיין ולא שלו )‪ .(10M‬למעשה‪,‬‬
‫ויטגנשטיין תכנן עד פרטי הפרטים של החלונות‪ ,‬הדלתות‪ ,‬הידיות והרדיאטורים‪ .‬קפדנותו בעיצוב‬
‫ובמידות שגעה את כל העובדים איתו ‪ -‬מהנדסים )שאחד מהם פרץ פעם בבכי( ויצרנים‪ .‬גרטל‪ ,‬אחותו‪,‬‬
‫מספרת שדרש להגביה תקרה של חדר גדול ב ‪3‬ס"מ ממש לפני שעמדו כבר לנקות את הבית בסיום‬
‫מבוא‬
‫העבודה‪ .‬העבודה נגמרה ב‪ 1928‬וגרטל התגוררה בבית פחות משנה‪ ,‬עד שנאלצה לפטר חלק גדול‬
‫מהצוות ולהפסיק את תפקודו השוטף של הבית‪ .‬בשנת ‪ 1939‬היא ברחה לניו‪-‬יורק וחזרה לבית בווינה רק‬
‫ב‪ .1947‬היא התגוררה בו עד למותה ב‪ .1958‬בנה‪ ,‬תומס סטונורו‪ ,‬שירש את הבית‪ ,‬רצה להרסו ולמכרו‪,‬‬
‫אך הבית הוכרז על ידי עירית וינה כאתר לשימור והושכר לשגרירות הבולגרית )למרות שחיצונית נשאר‬
‫הבית כפי שהיה‪ ,‬הבולגרים שינו הרבה בפנים‪ ,‬צבעו את הרדיטורים שינו את הרצפות(‪ .‬בתקופה זו התידד‬
‫ויטגנשטיין עם בחורה שוויצרית צעירה‪ ,‬שהיה כמעט כפול ממנה בגילו‪ ,‬בשם מרגריט רספינגר‪ ,‬שלימים‬
‫הוא אף הציע לה נישואין‪ .‬זו האישה היחידה‪ ,‬ככל הידוע‪ ,‬שאיתה קשר קשרים אמיצים‪ ,‬לפליאתם של‬
‫רבים מידידיו‪ ,‬ביניהם אנגלמן‪ ,‬שאותו הגב' רספינגר לא אהבה כי היה "יותר מדי יהודי" )‪ .(239‬בתקופה‬
‫מאוחרת בחייו התידד עם תלמידתו אליזבט אנסקומב‪ ,‬אך אלה היו קשרים על רקע פילוסופי "מקצועי"‪.‬‬
‫אנסקומב גם היתה מתבדחת איתו על נשים כדבר גבר אל גבר‪ ,‬ומסופר שפעם כשיצאו כל הנשים מהחדר‪,‬‬
‫אמרה לו שעכשיו כשאין כבר נשים בחדר אפשר סוף סוף לדבר פילוסופיה‪.‬‬
‫ב‪ ,1927‬ביזמת אחותו גרטל‪ ,‬ויטגנשטיין הסכים להיפגש עם שליק )‪ ,(Schlick‬פגישה ששליק ניסה‬
‫לממש שנים קודם לכן‪ .‬מאוחר יותר הצטרפו גם קארנאפ )‪ ,(Carnap‬ווייסמן )‪ (Waissman‬ופייגל‬
‫)‪ – (Feigel‬כולם פילוסופים ידועי שם בוינה‪ .‬ויטגנשטיין התגלה להם כאדם דתי ומיסטי הרבה יותר‬
‫משציפו‪ .‬לפעמים‪ ,‬בזמן פגישה‪ ,‬היה פשוט מפנה גבו אליהם וקורא בשירי רבינדרנט טגורי )‪ .(243‬בין‬
‫היתר הם דנו גם במאמר של רמזי על "יסודות המתמטיקה"‪ ,‬שויטגנשטיין קרא‪ .‬ביולי ‪ 1927‬החלה‬
‫התכתבות בין ויטגנשטיין ורמזי על המאמר‪ ,‬ובעיקר על הגדרת הזהות המוצעת בו )על ידי פונקציה‪ ,‬שהיא‬
‫או טאוטולוגית או סתירתית(‪ ,‬ועל האינטואיציוניזם של בראוור )‪ .(Brouwer‬ויטגנשטיין החל אז‬
‫להתכתב גם עם קיינס – בעיקר על ספרו על רוסיה ועל הבולשביזים ‪ .‬במרס ‪ 1928‬הוא שמע הרצאות‬
‫של בראוור בווינה‪ .‬לפי עדותו של פייגל‪ ,‬שהיה עם ווייסמן וויטגנשטיין בהרצאה‪ ,‬ויטגנשטיין דיבר על‬
‫ההרצאה בעירנות במשך שעות אחרי שנסתימה‪ ,‬והיתה זו התגלות החזון הפילוסופי החדש שלו‪.‬‬
‫בניית הבית של גרטל הסתיימה שנה מאוחר מהמתוכנן‪ ,‬ובסוף ‪ 1928‬ויטגנשטיין נסע אל קיינס‬
‫לקימברידג' למה שתוכנן מראש להיות ביקור קצר‪ ,‬אך מיד עם הגיעו הודיע שהוא מתכונן להישאר‬
‫בקיימברידג'‪ .‬יחסו של ויטגנשטיין לקיימבירדג' היה מורכב‪ .‬מצד אחד היא היתה ביתו )לאחר וינה(‪ ,‬בה‬
‫היו רוב חבריו‪ ,‬בה הוא לימד וכתב את עיקר עבודתו הפילוסופית‪ .‬מצד שני‪ ,‬היא היתה לו לזרה והוא שנא‬
‫לחיות בה‪ .‬הוא סלד מאווירתה האקדמית ומהחיים האקדמיים בכלל‪ ,‬ובייחוד מאורח החיים וצורת הדיבור‬
‫הפושרים והבלתי מתחייבים האנגלים‪ .‬שהיותיו התכופות בקיימרידג' היו רצופות מאמצים ותוכניות לעזוב‬
‫אותה ולהתנתק ממנה‪.‬‬
‫מעמדו בקיימברידג' היה של "תלמיד מתקדם"‪ .‬במשך כמה חודשים בקיימברידג' חידש ויטגנשטיין‬
‫קשרים ורכש חברים חדשים‪ ,‬צורף מחדש לחבורת ה"שליחים" )‪ ,(Apotles‬שהיו למעשה הענף‬
‫הקימברידג'י של הבלומסבריס )‪ .(Blumsberries‬חלקם היו מעריצים נלהבים שנשארו כאלה‪ .‬החשובים‬
‫שביניהם היו רמזי וסרפה )‪) (Piero Sraffa‬כלכלן איטלקי שקיינס הביא לקימברידג'(‪ .‬את שניהם‬
‫ויטגנשטיין העריך מאוד‪ .‬עם רמזי‪ ,‬שהיה מדריכו הרשמי בלימודים )וצעיר ממנו ב‪ 17‬שנים( הוא היה‬
‫עובד כמה שעות בשבוע‪ .‬אך חוץ מהם היו גם רבים אחרים – דסמונד לי )‪ ,(Lee‬שהשווה את ויטגנשטיין‬
‫מבוא‬
‫לסוקרטס‪ ,‬מוריס דרורי )‪ ,(Drury‬שהפך בהשפעת ויטגנשטיין לפסיכואנליטיקן‪ ,‬גילברט פאטיסון‬
‫)‪ ,(Pattison‬שלא היה אקדמאי‪ ,‬גר בלונדון‪ ,‬וויטגנשטיין הרבה לבלות איתו ב"שטויות" ובבדיחות קרש‪.‬‬
‫לאחר כמה חודשים ויטגנשטיין נקלע לקשיים כספיים שלא אפשרו לו להמשיך ללמוד והיה צורך להשיג‬
‫לו מלגה‪ .‬קיינס היה פעיל בעניין‪ ,‬ובסופו של דבר‪ ,‬ב‪ 18‬ליוני ‪ 1929‬ויטגנשטיין עבר בחינת דוקטורט על‬
‫ה'טרקטטוס'‪ .‬הבוחנים היו מור )שלמרות החיבה והערכה שויטגנשטיין רחש לו‪ ,‬הוא חשב אותו אז ממש‬
‫לשוטה )‪ ,((262‬וראסל )שלא נפגש עם ויטגנשטיין מאז ‪ ,1922‬והיה בטוח שויטגנשטיין לא סובל אותו(‪.‬‬
‫עם כל הבעיות שביחסיהם‪ ,‬מור וראסל העריצו את ויטגנשטיין כפילוסוף‪ ,‬וראסל העיר מיד בכניסה לחדר‬
‫שזה המצב המביך והטפשי ביותר שנתקל בו מאודו‪ .‬בסוף הבחינה ויטגנשטיין "ניחם" את שניהם בכך‬
‫שאל תיפול רוחם אם לא הצליחו להבין את שאמר בבחינה כי ברור לו שאף פעם לא יצליחו להבין את‬
‫הספר )‪ .(271‬הדו"ח של מור על הבחינה היה נלהב‪ ,‬ויטגנשטיין קיבל את התואר ומיד אחריו מלגה של‬
‫‪ 100‬לי"ש‪.‬‬
‫באמצע יולי ‪ 1929‬ויטגנשטיין צריך היה להרצות בחברה האריסטוטלית האנגלית‪ .‬כהכנה להרצאה‪,‬‬
‫כמקובל‪ ,‬פורסם מאמרו 'הערות על מבנה לוגי'‪ ,‬והוא מוקדש ל"בעית הצבעים"‪ ,‬שרמזי העלה בחריפות‬
‫בביקורתו על ה'טרקטטוס'‪ :‬אם‪ ,‬כעמדת ה'טרקטטוס' כל הכרח הוא לוגי‪ ,‬ואם קשרים לוגיים הם עניין‬
‫למבנה ולצירופים אקסטנסיוטנליים בין פסוקים אטומיים‪ ,‬כיצד זה שאי אפשר שאותה נקודה בשדה‬
‫הראיה תהיה אדומה וצהובה בעת ובעונה אחת? מה טיבה של אי‪-‬האפשרות הזו? ויטגנשטיין התנער‬
‫מהחיבור‪ ,‬שלא החשיבו‪ ,‬והרצה במקום זה על בעיית האינסוף במתמטיקה‪ .‬הוא הזמין את ראסל להרצאה‪,‬‬
‫אך ראסל לא בא וההרצאה לא הצליחה‪ .‬בהרצאה הכיר את גילברט רייל )‪ (Ryle‬והם התידדו‪,‬‬
‫כשויטגנשטיין מנסה לשכנע את רייל שסרט בריטי טוב הוא אי‪-‬אפשרות לוגית‪ .‬למרות התנערותו מן‬
‫המאמר‪ ,‬בעיית הצבעים של רמזי המשיכה להעסיק אותו והוא חשב שהיא דורשת פתרון רדיקלי יותר‪,‬‬
‫שמערער את תפיסת היחסים הלוגיים ב'טרקטטוס'‪ .‬על עניינים אלה דיבר עם ווייסמן ועם שליק‪ ,‬שחשב‪,‬‬
‫שעמדתו של ויטגנשטיין מקבלת כיוון פנומנולוגי הוסרליאני‪ .‬כמה חודשים לאחר מכן ויטגנשטיין הרצה‪,‬‬
‫לבקשת אוגדן‪ ,‬הרצאה פופולארית יותר‪ ,‬לקהל פחות אליטיסטי‪ ,‬על אתיקה ועל חוסר המשמעות שבדיבור‬
‫עליה ועל הטוב‪ .‬בתקופה זו הוא מספר גם על חלומות בעלי אופי אנטישמי ברור‪ ,‬שאת הסברם ייחס‬
‫להסתרת יהדותו‪ ,‬בעיקר מפני אלה שראו בו אריסטוקרט אוסטרי )‪.(279‬‬
‫החוג הוינאי נתמסד רשמית ב‪ ,1929‬למורת רוחו של ויטגנשטיין‪ .‬הוא נפגש עם ווייסמן ושליק‪ ,‬ודיבר‬
‫איתם‪,‬למרבה הפתעתם‪ ,‬בהערכה על היידגר‪ ,‬קירקגור ואוגוסטינוס‪ ,‬ועל יכולתו להבין אותם )‪ .(283‬כמו‬
‫כן נפגש תכופות עם ווייסמן לבדו‪ ,‬שרשם הערות מפיו‪ ,‬שאותן חשב לערוך בספר מבוא ל'טרקטטוס'‪,‬‬
‫שאמור היה להיקרא 'לוגיקה‪ ,‬שפה‪ ,‬פילוסופיה' )‪ .(287‬הספר לא פורסם בזמנו‪ ,‬אך יצא לבסוף באנגלית‬
‫)לאחר מותו של ויטגנשטיין( בכותרת 'עקרונות הפילוסופיה הלשונית' )‪ .(1956‬באותה תקופה הופץ‬
‫בשם ויטגנשטיין גם "עיקרון האימות של המשמעות" – שמשמעותו של ביטוי היא דרכי האימות של‬
‫פסוקים שהוא מופיע בהם ‪ -‬שהפך לסיסמתו של החוג הווינאי‪ .‬אך ויטגנשטיין הסתייג ממנו כעיקרון‬
‫כללי‪ ,‬ואמר שאימות היא רק אחת הדרכים שבהם השימוש במילים מתבטא‪.‬‬
‫מבוא‬
‫בחזרו לקיימברידג' בתחילת ‪ 1930‬ויטגנשטיין גילה שידידו הטוב רמזי חולה אנוש‪ ,‬ובא לבקרו‪ .‬רמזי‬
‫נפטר ב ‪ 19‬בינואר‪ ,‬בהיותו בן ‪ .24‬למחרת החל ויטגנשטיין ללמד קורס שקרא לו "פילוסופיה"‪ .‬הקורס‬
‫כלל הרצאה בת שעה ודיון בן שעתיים כל שבוע‪ .‬היו כ‪ 15‬נוכחים‪ ,‬רובם תלמידים‪ ,‬אך כמה מהם מורים‪,‬‬
‫מהם בלט ג'‪ .‬א‪ .‬מור‪ .‬סגנון ההרצאות המפורסם של ויטגנשטיין בלט כבר אז‪ ,‬ולא השתנה‪ :‬הוא הרצה בלי‬
‫ניירות‪ ,‬עם הפסקות ארוכות למחשבה‪ ,‬כשהוא נאחז לעיתים קרובות בהערת אגב או שאלת אגב של‬
‫מישהו‪ ,‬כשאיש מלבדו לא מייחס לה חשיבות מיוחדת‪ .‬הוא לא סבל הרבה נוכחים‪ ,‬לא סבל איחורים‪ ,‬ולא‬
‫הרשה השתתפות חלקית )"אני לא מרצה לתיירים" אמר(‪ .‬האווירה בהרצאות היתה תמיד מתוחה‬
‫ורצינית‪ .‬לאחר ההרצאה ויטגנשטיין היה בדרך כלל מותש‪ ,‬וממהר לצאת לראות איזה סרט‪.‬‬
‫בסוף הסמסטר התעורר שוב צורך במלגה‪ .‬מור כתב לראסל ובקשו לשמוע את ויטגנשטיין‪ ,‬ולכתוב דו"ח‬
‫על התקדמות מחקרו‪ .‬ויטגנשטיין נפגש עם ראסל ליומיים; זה לא הספיק‪ ,‬ובחופשת הפסחא בוינה הוא‬
‫הכתיב טקסט ארוך‪ ,‬הידוע היום כ'הערות פילוסופיות'‪ ,‬כדי להעבירן לראסל‪ .‬הוא נפגש עם ראסל‬
‫בקורנוול בתקופה קשה במיוחד בחייו של ראסל‪ :‬נישואיו עם דורה היו בטלטלה )היא היתה בהריון‬
‫מתקדם מאדם אחר(‪ ,‬בנו היה חולה מאוד ואף מצבו הכלכלי היה קשה‪ .‬ובכל זאת ראסל שמע את‬
‫ויטגנשטיין במשך יום וחצי וניסה לסכם במכתב קצר למור את עיקרי עבודתו‪ ,‬תוך שהוא מודה שהוא לא‬
‫ירד לשורשיה ואין לו זמן וכוח לעשות זאת‪.‬‬
‫ויטגנשטיין שהה בחופשה בווינה‪ ,‬שם שוחח הרבה עם ווייסמן בקשר לתכניתו של זה לפרסם ספר מבוא‬
‫ל'טרקטטוס'‪ .‬בשובו לקיימברידג'‪ ,‬לאחר החופשה‪ ,‬קרא עם ידיו דרורי )‪ (Drury‬את ה‪Golden Bough‬‬
‫של פרייזר )כנראה רק את הכרך הראשון( והיה מאוד ביקורתי כלפיו‪ .‬לדעתו‪ ,‬פרייזר לא השכיל להבין‬
‫את התופעות הריטואליות והמאגיות שתיאר כביטוי של תודעה דתית‪ ,‬והמסגרת התיאורטית שאימץ‬
‫ל"הסברן" היתה‪ ,‬לדעת ויטגנשטיין‪ ,‬לא רלוונטית – למעשה‪ ,‬כל מסגרת תיאורטית‪ ,‬לדעתו‪ ,‬אינה מתאימה‬
‫כאן ומוטב להסתפק בתיאור התופעות ולתת להן לדבר בעצמן‪ .‬עמדה זו אופיינית לגישה הכללית‬
‫שויטגנשטיין פיתח באותו זמן גם לגבי הפילוסופיה בכלל – תיאור רגיש‪ ,‬ללא יומרה למסגרת תיאורטית‬
‫הסברית‪ .‬ווייסמן קשר גישה זו עם הגישה המורפולוגית של גיתה לגבי הצבעים והפרחים ותופעות טבע‬
‫אחרות )‪ .(303‬ב‪ 1931‬ויטגנשטיין אף שקל ברצינות כתיבת אוטוביוגרפיה חושפנית בלי טשטוש‬
‫והסתרה ובלי גאוותנות והתרברבות‪ ,‬כביטוי ליושרה אישית פנימית‪ ,‬ברוח הערותיו של ויינינגר ב'מין‬
‫ואופי'‪ .‬יש אולי גם השפעה ויינינגרית על האנטישמיות החבויה שויטגנשטיין חש כלפי יהדותו‪ ,‬כשהוא‬
‫מייחס לה חלק ממה שראה כתכונותיו השליליות ביותר‪ ,‬וכשכמה מהביטויים המופיעים אצלו דומים יותר‬
‫למיין קאמפף של היטלר מאשר לויינינגר )‪.(313-315‬‬
‫בקיץ ‪ 1931‬הזמין ויטגנשטיין את ידידתו השוויצרית‪ ,‬מרגריתה‪ ,‬לנורבגיה‪ .‬ויגטשנטיין חשב על חיים‬
‫משותפים‪ ,‬אך "אפלטוניים" למדי‪ ,‬עם מרגריתה; לבטח בלי ילדים "שאין טעם להביאם לעולם עלוב זה"‪.‬‬
‫הם גרו בסקיולדן בבקתות נפרדות‪ ,‬כשויטגנשטיין עסק במדיטציות‪ ,‬בקריאה בכתבי הקודש וכו'‪,‬‬
‫ומרגריתה בטיולים‪ ,‬שחיה‪ ,‬וכו'‪ .‬חוסר ההתאמה היה ברור למרגריתה‪ ,‬שאף לא חשבה על חיים משותפים‬
‫מבוא‬
‫איתו‪ .‬בתום החופשה היה די ברור שתוכניותיו של ויטגנשטיין לחיים משותפים לא יתקבלו‪ ,‬אך הם נשארו‬
‫ידידים והתראו תכופות באותו קיץ בווינה‪.‬‬
‫ויטגנשטיין עבד אז על עריכה נוספת של 'דקדוק פילוסופי'‪ ,‬והביע אי‪-‬שביעות רצון מהרבה מהניסוחים‬
‫של ווייסמן בספרו המתוכנן על הפילוסופיה של ויטגנשטיין‪ .‬השינוי בתפיסת הפילוסופיה של ויטגנשטיין‬
‫לא אפשר לו להסכים לניסוח ה"תזות" של ווייסמן‪ ,‬ובסוף ‪ 1931‬הוא הבהיר לו זאת‪ .‬בתחילת ‪1932‬‬
‫התנגדותו לפרוייקט של ווייסמן נתעצמה‪ ,‬והוא הבהיר למעשה‪ ,‬שאינו רואה בווייסמן קול נאמן לביטוי‬
‫השקפותיו‪ .‬התנגדותו לניסוח תזות ותיאוריות פילוסופיות התבססה על השקפתו שהן אינן שגויות אלא‬
‫חסרות מובן ונובעות מחריגות ועיוותים של הדקדוק של ביטויי השפה‪ .‬הסתייגותו מווייסמן וריב של ממש‬
‫שהיה לו עם קארנאפ‪ ,‬שויטגנשטיין האשימו בגניבת כמה מרעיונותיו‪ ,‬הביאו לניתוק מגעיו עם ווייסמן‬
‫ועם אנשי החוג הווינאי‪ .‬מלקולם מספר שויטגנשטיין היה ממש רדוף בחשש שרעיונותיו ייוחסו לאחרים‬
‫)ושהוא יואשם בגניבה מהם( והתייחס בחומרה לפלגיריזם )‪.(49‬‬
‫בקיץ ‪ 1932‬ויטגנשטיין הכתיב בווינה מבחר ערוך של רשימותיו – מה שידוע כ‪ ,Big typescript‬שעליו‬
‫מבוסס הספר הנדפס 'דקדוק פילוסופי' )אם כי יש שינויים משמעותיים ביניהם – בעיקר השמטות בספר‬
‫של חלקים מכתב היד(‪ .‬עמדה זו לוותה בתעוב הולך וגובר מהפילוסופיה האקדמית והמקצועית‪ .‬תעוב‬
‫שהתבטא בהשפעה שהשפיע על חבריו ותלמידיו )לעיתים בהצלחה( להתרחק מעיסוק "מקצועי"‬
‫בפילוסופיה )‪ .(322-327‬בתקופה זו גם ערך מחקרים פסיכולוגיים על תפיסת קצב‪ ,‬שקיווה שתהיה להם‬
‫משמעות אסתטית‪.‬‬
‫ב'דקדוק פילוסופי' ויטגנשטיין עסק בהרחבה בסוגיות מהפילוסופיה של המתמטיקה; עניין זה המשיך‬
‫להעסיקו בהרצאות ב‪ ,1932‬שבהן שב וטען כנגד הגישות הרווחות בפילוסופיה של המתמטיקה וביסודות‬
‫המתמטיקה‪ .‬עיקר טענתו היתה שיש משהו שגוי בהנחות היסוד של גישות אלה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬שיש אמת‬
‫מתמטית‪ ,‬שהמתמטיקה היא על אודות משהו‪ ,‬שהיא זקוקה ל"יסודות" שיבטיחו את האובייקטיביות שלה‬
‫וכו'‪ .‬כנגד כל אלה ויטגנשטיין טען שהמתמטיקה‪ ,‬וכל ענפי "יסודותיה" )לוגיקה‪ ,‬תורת הקבוצות‪ ,‬תורת‬
‫הפונקציות הרקורסיביות וכו'( אינן אלא תחשיבים וטכניקות חישוב‪ ,‬ואין הן בבחינת מדעים שבהם מגלים‬
‫אמיתות‪.‬‬
‫באותה תקופה‪ ,‬בהרצאות שנשא בקיימברידג' על "פילוסופיה" ויטגנשטיין הציג את הרעיון של "משחק‬
‫שפה" כטכניקה להבהרה פילוסופית‪ ,‬ולהפגתן של שאלות פילוסופיות‪ .‬הפיסיקאי פ‪ .‬דייסון )‪(Dyson‬‬
‫סיפר שויטגנשטיין אמר לו שהרעיון הזה נקרה במוחו כשראה משחק כדורגל )‪ .(55‬אז‪ ,‬בהרצאות אלה‪,‬‬
‫הכיר את פרנסיס סקינר )‪ – (Skinner‬מתמטיקאי צעיר ומוכשר ביותר כבן עשרים‪ ,‬שהחל להתעניין‬
‫ולהתלהב יותר ויותר מרעיונותיו של ויטגנשטיין ומאישיותו‪ .‬הוא תואר כבחור יפה‪ ,‬בישן ועדין נפש‪,‬‬
‫ונפשם של השניים נקשרה זו בזו‪ .‬סקינר סיים את לימודי המתמטיקה בהצטיינות וקיבל מלגה להמשך‬
‫לימודיו‪ ,‬אך בהשפעת ויטגנשטיין עזב את המסלול האקדמי‪ .‬ויטגנשטיין עודדו ללמוד רפואה‪ ,‬ובעדיפות‬
‫שניה‪ ,‬להיות מכונאי‪ .‬בתום המלגה לא היו לסקינר אמצעים ללמוד רפואה‪ ,‬אז הוא עבר‪ ,‬למורת רוחם של‬
‫מבוא‬
‫חבריו והוריו‪ ,‬לעדיפות השניה של ויטגנשטיין‪ ,‬ועבד כמכונאי במפעל לברגים )‪ .(360‬לאחר מותו בטרם‬
‫עת של סקינר ויטגנשטיין דאג להשמיד את כל המכתבים שהוא כתב לסקינר‪ ,‬אך נותרו מכתבים רבים של‬
‫סקינר לויטגנשטיין‪ .‬בהם בולטת הערצה עמוקה‪ ,‬אהבה עדינה ותלות מוסרית הולכת וגוברת של סקינר‬
‫הצעיר בויטגנשטיין‪ .‬הם בילו זמן רב ביחד והפרידות היו קשות לסקינר‪ ,‬שלפעמים חש שהוא מאבד את‬
‫דרכו ואת שיפוטו כשויטגנשטיין אינו לידו‪ .‬ברם‪ ,‬לאחר שנסתיימו תקופות המלגות של סקינר ושל‬
‫ויטגנשטיין ב‪ ,1936‬ויטגנשטיין התרחק מסקינר‪.‬‬
‫בסוף ‪ 1933‬מרגריתה נישאה בווינה‪ .‬ויטגנשטיין נכח שם ואמר לה‪ ,‬לדבריה‪ ,‬שבשלב הקשה והסוער של‬
‫החיים‪ ,‬שאליו היא נכנסת‪ ,‬עליה להישאר צמודה אליו וסומכת עליו‪ .‬בחוזרו לקיימברידג' ב‪1934‬‬
‫ויטגנשטיין שב ולימד שיעור "פילוסופיה למתמטיקאים"‪ .‬להפתעתו ולמורת רוחו באו כ‪ 30-40‬תלמידים‪.‬‬
‫הוא הודיע להם שלא יוכל ללמד בתנאים אלה והוא יכתיב את הרצאותיו לקבוצה מצומצמת שכללה‬
‫חמישה‪ ,‬ביניהם סקינר )ואליס אמברוזה‪ .(Alice Ambrose ,‬ההרצאות‪ ,‬שנעטפו בכריכה כחולה‪ ,‬היו‬
‫בעלות השפעה עצומה‪ ,‬גם באוקספורד‪ ,‬ונקראו במשך הזמן "הספר הכחול"‪ .‬זו היתה הפעם הראשונה‬
‫שהודפסה הצגה רשמית של דרכו החדשה ורעיונותיו החדשים בפילוסופיה – ביניהם רעיון "משחק‬
‫השפה"‪" ,‬דומות משפחתית" ועוד‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬ב‪ 1934-5‬ויטגנשטיין הכתיב לסקינר ולאמברוזה את‬
‫הספר שנודע לימים כ"ספר החום"‪ .‬בניגוד לספר הכחול לא היו אלה רשימות שנועדו להרצאה אלא ממש‬
‫ניסיון לכתוב ספר שיטתי‪ ,‬שלפעמים נראה כספר לימוד‪ .‬טכניקת משחקי השפה מודגשת בו בהרחבה‪ ,‬על‬
‫פני סעיפים רבים‪ ,‬אך לא קל‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬לחלץ את הנקודות שהם באים להבהיר‪ .‬עם זאת‪ ,‬אין רמז לכך‬
‫שויטגנשטיין תכנן לפרסם את הספר‪ .‬ייתכן שכתב זאת כשקצת נמאס לו מניסיונותיהם של אחרים –‬
‫ביניהם ווייסמן ‪ -‬להציג את עמדותיו‪ .‬ווייסמן בווינה‪ ,‬נותר תקוע עם התוכנית הזו‪ ,‬אך כמעט שהתייאש‬
‫מאפשרות המשך העבודה עם ויטגנשטיין‪ ,‬שלטענת ווייסמן שינה כל הזמן את עמדותיו וחשב על כל בעיה‬
‫מחדש‪ .‬אליס אמברוזה )‪ (Ambrose‬שרצתה לפרסם מאמר על סופיות במתמטיקה‪ ,‬ולהציג בו את‬
‫עמדותיו של ויטגנשטיין‪ ,‬ננזפה על ידי ויטגנשטיין בחריפות‪ ,‬והוא ניסה להניא אותה מלפרסם את המאמר‪,‬‬
‫ואף פנה ישירות לג'‪ .‬מור – עורך העיתון ‪ Mind‬באותה עת – במטרה למנוע את הפרסום )ללא הצלחה‪,‬‬
‫‪.(346‬‬
‫במהלך שנת ‪ 1934‬ויטגנשטיין וסקינר למדו רוסית לקראת נסיעה מתוכננת לזמן ארוך לרוסיה‪ .‬מורתם‬
‫היתה פניה פסקל – אשתו של רוי פסקל‪ ,‬קומוניסט פעיל בקיימברידג'‪ .‬ויטגנשטיין ידע על משטר סטלין‬
‫ותעב אותו; הוא גם התנגד לתיאוריה הקומוניסטית‪ ,‬אך היה‪ ,‬לפי דבריו‪ ,‬קומוניסט בנשמתו והזדהה עם‬
‫מאבקי פועלים נגד האבטלה ובעד חלוקה צודקת‪ .‬עם זאת‪ ,‬לפי פניה פסקל מרכיב חשוב במשיכה של‬
‫ויטגנשטיין לרוסיה היה מעין אשליה רומנטית הקשורה בטולסטוי ובדוסטוייבסקי‪ ,‬שאותה קיווה למצוא‬
‫שם‪ .‬ויטגנשטיין התכוון לעבוד עבודה פיסית ברוסיה‪ ,‬וכנראה לעזוב את הפילוסופיה‪ .‬בעזרת קיינס הוא‬
‫נפגש עם השגריר הרוסי ללונדון‪ ,‬בניסיון ליצור קשרים למימוש תכניותיו ברוסיה‪ .‬התקופה‪ ,‬יש לזכור‬
‫)אמצע ‪ (1935‬היתה תקופה שבה קומוניזם פרח בקיימברידג'‪ .‬רבים מחבריו של ויטגנשטיין היו‬
‫קומוניסטים מוצהרים‪ ,‬ולמרות שהוא לא היה כזה‪ ,‬הוא נחשב לאוהד של השמאל והרעיונות‬
‫מבוא‬
‫הקומוניסטיים‪ .‬ויטגנשטיין הפליג ללנינגרד ב‪ 7‬לספטמבר ‪ ,1935‬סקינר היה חולה ולא יכול היה‬
‫להצטרף‪ .‬ויטגנשטיין חשב כנראה ממש להשתקע ברוסיה‪ .‬ניסיונותיו להשיג עבודה "ממשית"‪ ,‬עבודת‬
‫כפיים בחווה קומוניסטית‪ ,‬לא עלו יפה‪ .‬הוא נפגש עם כמה אקדמאים‪ ,‬ביניהם פרופסורית ללוגיקה בשם‬
‫ינובסקיה‪ ,‬שבאמצעותה‪ ,‬כנראה‪ ,‬הוצעה לו משרת פרופסור באוניברסיטת מוסקבה‪ .‬בסוף ספטמבר הוא‬
‫חזר לאנגליה‪ .‬אין כל עדות כתובה לרשמיו מרוסיה‪ ,‬אך כנראה שלא היו מחמיאים‪ ,‬כי אמר שאינו כותב‬
‫על כך דבר‪ ,‬משום שאינו רוצה שישתמשו בשמו בתעמולה אנטי‪-‬סובייטית‪ ,‬כפי שעשו בשמו של ראסל‪.‬‬
‫פון וריכט )‪ (von Wright‬כותב שויטגנשטיין אמר לו שהחליט לעזוב את ברה"מ בגלל המצב הפוליטי‬
‫שם )‪ .(15‬לימים אמר לרש ריס )‪ (Rush Rhees‬שדיקטטורה אינה דוחה אותו‪ ,‬אך הבדלי מעמדות ‪ -‬כן‬
‫)‪ .(353‬עם זאת המשיך לאהוד את השלטון הרוסי‪ ,‬אף בימים הקשים שלאחר ‪ ,1936‬וטען שמבקריו של‬
‫סטלין אינם רואים את הקשיים העצומים שאיתם עליו להתמודד‪.‬‬
‫לקראת תום תקופת המלגה של ויטגנשטיין בקימברידג' ב‪ 1936‬ולאחר כשלון ניסיונותיו ברוסיה הוא‬
‫התלבט בהמשך דרכו‪ .‬תקופה מסוימת שקל את הרעיון לעסוק בפסיכואנאליזה‪ .‬הוא העריך את פרויד‬
‫ושיבח צדדים מסוימים של 'פשר החלומות'; עם זאת ביקר את נטייתו של פרויד להציע "הסברים"‬
‫ו"סיבות"‪ ,‬וטען שיש לראות בחלומות מעין "שפה סימבולית"‪ ,‬ולהסתפק בתיאור הקשרים שבינם לבין‬
‫תופעות נפשיות בחיי העירות‪ .‬לבסוף החליט לנסוע שוב לנורבגיה ולעבוד על ליטוש ספרו )'הספר‬
‫החום'(‪ .‬באוגוסט ‪ 1936‬הפליג לנורבגיה ונשאר בבקתתו שם‪ ,‬עם הפסקה קצרה‪ ,‬עד לסוף ‪.1937‬‬
‫ממכתבים שכתב למור עולה שעריכת הגרסה האנגלית )תוך ניסיון לתרגמה לגרמנית( שבה החל‪ ,‬לא‬
‫היתה יעילה‪ ,‬והוא החל לכתוב את הספר מחדש‪ .‬התוצאה היא למעשה ‪ 188‬הסעיפים הראשונים של‬
‫'חקירות פילוסופיות'‪.‬‬
‫בסוף שנת ‪ 1936‬ויטגנשטיין התעקש על עריכת וידויים בחייו – תחילה בווינה למשפחתו‪ ,‬ואח"כ‬
‫בקיימברידג' לכמה מחבריו ‪ -‬שבהם התוודה על "חטאים" שונים‪ .‬הוא ייחס לוידויים חשיבות עצומה‬
‫והציג אותם כצורך דחוף שאינו סובל דיחוי‪ .‬בין אלה שבפניהם התוודה‪ ,‬מור‪ ,‬פסקל‪ ,‬הט‪ ,‬דרורי וסקינר‪.‬‬
‫נותרו מעט עדויות על תוכנם של הוידויים‪ .‬מאלה שנותרו עולה שרובם היו עניינים פעוטים‪ ,‬כגון זה‬
‫שפעם סיפרו לו על מות מכר אמריקני והוא הגיב בצער רב; אך זו היתה העמדת פנים‪ ,‬כי למעשה שמע‬
‫על כך כבר קודם לכן‪ .‬או‪ ,‬שבפקודה שקיבל במלחמה לבצע משימה מסוכנת במיוחד‪ ,‬הוא פחד מאוד‪ ,‬אך‬
‫הסתיר זאת והתגבר‪ .‬העובדה שפחד כל כך נראתה לו מגונה וראויה לווידוי‪ .‬שני העניינים המרכזיים‪ ,‬לפי‬
‫פסקל‪ ,‬שעליהם התוודה היו עניין שלושת רבעי יהדותו‪ ,‬שאותו הסתיר ולגביו רימה‪ ,‬והארוע המביך‬
‫באוטרטל ‪ -‬המכות שהיכה את התלמידים‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬השקר ששיקר אח"כ בחקירה‪ .‬אלה לא הניחו לו‪.‬‬
‫את רוב שנת ‪ 1937‬ויטגנשטיין בילה בסקיולדן‪ ,‬נורבגיה‪ ,‬עם הפסקה ארוכה בווינה‪ .‬בתחילה‪ ,‬השהות שם‬
‫היתה לו קשה ולא פוריה‪ .‬הוא היה דכאוני למדי‪ ,‬פחד להיות לבדו‪ ,‬ולכן לא גר בביתו שבמעלה ההר‪ ,‬דבר‬
‫שכשלעצמו הרגיז והדאיג אותו‪ .‬במחצית השניה‪ ,‬כשבא שוב‪ ,‬הרגיש טוב יותר והחל לעבוד‪ .‬אז חודש‬
‫הקשר עם סקינר‪ ,‬והוא בא לסקיולדן לביקור‪ ,‬שהיה מוצלח בעיני שניהם‪ ,‬אם כי במיוחד בעיני סקינר‪.‬‬
‫ויטגנשטיין הרגיש‪ ,‬לפי יומניו‪" ,‬חושני מאוד" ושכב עם סקינר לפחות שלוש פעמים‪ .‬הסגנון שבו הוא‬
‫מבוא‬
‫מציין זאת הוא די יבש ואגבי‪ ,‬מה שאומר‪ ,‬אולי‪ ,‬שזה לא היה עניין חדש ביניהם‪ ,‬אם כי יחסי מין ביניהם‬
‫לא מוזכרים קודם )או אח"כ(‪.‬‬
‫בחודשים האחרונים לשהותו בנורבגיה )נובמבר דצמבר ‪ (1937‬ויטגנשטיין שקע שוב במצבי רוח קשים‪,‬‬
‫בדאגה עמוקה לבריאותו ולבריאות היקרים לו‪ .‬יומניו מאותה תקופה גדושים בחששות כאלה ובכאב‬
‫והתלבטויות באשר לחוסר יכולתו לאהוב באמת‪ ,‬ולכך שיחסו לאהוביו )מרגריתה וסקינר( מלווים‬
‫בתשוקות מיניות‪ .‬באותה תקופה כתב את מה שידוע היום כחלק ‪ I‬של 'הערות על הפילוסופיה של‬
‫המתמטיקה'‪ .‬אך ביומניו הביע אי‪-‬שביעות רצון גלויה ממה שכתב – בתוכנו ובסגנונו )‪ .(382‬הוא סבל‬
‫מהקור ומהחשכה ומחוסר יכולתו להחליט לעזוב את נורבגיה ולשוב לווינה‪ .‬ב‪ 10‬לדצמבר ‪1937‬‬
‫ויטגנשטיין עזב את נורבגיה וחזר לווינה לחג המולד‪ ,‬שאותו תיארה אחותו הרמין כמוצלח ביותר שהיה‬
‫במשפחה‪ .‬סיפוח אוסטריה לגרמניה נראה כבר באופק אך ביומניו של ויטגנשטיין אין מילה על פוליטיקה‪.‬‬
‫זו היתה עבור ויטגנשטיין תקופה קשה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי לא ידע להחליט מה לעשות והיכן לחיות‪ .‬לבסוף‪,‬‬
‫בפברואר ‪ 1938‬נסע לדבלין אל דרורי )למרות שביומניו מאותה תקופה הוא כותב שוב ושוב על יחסיו‬
‫ותשוקתו החושנית לסקינר(‪.‬‬
‫בדבלין ויטגנשטיין התעניין יותר במצב הפוליטי באוסטריה‪ ,‬אך מקור המידע שלו היה דרורי‪ ,‬שלא‬
‫התעניין במיוחד ולא קלט כנראה את הדברים לאשורם‪ .‬זה היה כבר אחרי פגישת היטלר‪-‬שושניג שבה‬
‫כפה היטלר על שושניג מינוי שרים נאצים בממשלתו‪ ,‬בכללם זייס‪-‬אינקוורט כשר הפנים‪ ,‬שמיד אחרי‬
‫התפטרותו של שושניג – מונה לקנצלר‪ .‬ב‪ 12-‬למרס‪ ,‬חודש לאחר פגישת היטלר – שושניג‪ ,‬אוסטריה‬
‫כבר היתה חלק מגרמניה‪ .‬ויטגנשטיין דאג מאוד למשפחתו בווינה‪ ,‬תעב את הרעיון שהוא הפך לאזרח‬
‫גרמני והתלבט מה לעשות‪ .‬הוא כתב לסרפה וביקש את עצתו‪ .‬סרפה‪ ,‬שהיה ידען פוליטי מחוכם‪ ,‬יעץ לו‬
‫כהלכה והזהיר אותו מחומרת המצב‪ .‬עיקר העצה היתה לא לנסוע לווינה‪ ,‬ואם אין ברירה ומנוי וגמור‬
‫איתו לנסוע‪ ,‬לעשות זאת רק לאחר שיסדר לעצמו משרה בקיימברידג' ואזרחות בריטית‪.‬‬
‫את המשרה בקיימברידג' ויטגנשטיין קיבל‪ ,‬בעזרת קיינס‪ ,‬במהירות‪ .‬בווינה‪ ,‬פאול היה הראשון שהבין את‬
‫חומרת המצב והאיץ באחיותיו לעזוב לשוויץ‪ .‬הן סרבו והוא עזב לבדו‪ .‬כשהחמירו ההגבלות על עזיבת‬
‫יהודים לשוויץ‪ ,‬ניסו האחיות הלן והרמין לקנות דרכונים יוגוסלביים‪ .‬הן לא ידעו כנראה שמדובר‬
‫בדרכונים מזויפים‪ .‬המשטרה הגרמנית גילתה זאת והן נעצרו לכמה ימים‪ .‬בסוף ‪ 1938‬הגרמנים החליטו‬
‫לחקור על הכסף של משפחת ויטגנשטיין‪ ,‬אך הכסף הושקע בצורה שקשה היה להם לשים עליו את ידם‪.‬‬
‫כך עלה הרעיון )של גרטל כנראה( שהמשפחה תעביר לגרמנים את הכסף תמורת הבטחת עתידן של הלן‬
‫והרמין בווינה‪ .‬לצורך זה היה צריך להכיר בסבא – הרמן כריסטיאן – כארי )הרמן כריסטיאן‪ ,‬סבו של‬
‫ויטגנשטיין מצד אביו‪ ,‬היה בנו של משה מאייר‪ ,‬ששינה את שמו לויטגנשטיין(‪ .‬פאול‪ ,‬שהיה בינתיים‬
‫בארה"ב‪ ,‬התנגד לעסקה עם הנאצים‪ .‬גרטל היתה הפעילה העיקרית במשא ומתן‪ ,‬ולאחר שויטגנשטיין‬
‫קיבל את האזרחות הבריטית ביוני ‪ 1939‬הוא נחלץ לעזרתה‪ ,‬ולבסוף באוגוסט ‪ 1939‬הושג ההסכם‪,‬‬
‫מבוא‬
‫הועבר הכסף לנאצים‪ ,‬והם אשרו שהרמן כריסטיאן הוא ארי מעורב )עם דם יהודי(‪ .‬זה הספיק ל"הכשיר"‬
‫את בני המשפחה‪ ,‬והלן והרמין נשארו בוינה בשלום‪.‬‬
‫באפריל ‪ 1938‬ויטגנשטיין חזר לקיימברידג' במשרת מרצה‪ ,‬וחי עם סקינר בדירתו‪ .‬יחסיהם התדרדרו‬
‫במשך השנה‪ .‬סקינר עזב לתקופה מסוימת את קיממבירדג'‪ ,‬ועם שובו אליה‪ ,‬לאחר פרוץ המלחמה‪ ,‬הם חיו‬
‫בנפרד‪ .‬סקינר חש שיחסיהם מתקררים והוא מאבד את ויטגנשטיין‪ ,‬מה שנראה לו אסון‪ .‬הוא נטל על עצמו‬
‫את האשמה‪ ,‬אם כי לא ידע בדיוק במה חטא‪ .‬סקינר מת‪ ,‬לאחר מחלה‪ ,‬באוקטובר ‪ .1941‬ויטגנשטיין כתב‬
‫לידידם רולנד הט )‪:(Hutt‬‬
‫"עלי להודיעך ידיעה איומה‪ .‬פרנסיס חלה לפני כארבעה ימים בפוליומיליטיס‪ ,‬ונפטר אתמול‬
‫בבוקר‪ .‬הוא מת ללא כאבים וללא מאבק‪ ,‬בשלווה גמורה‪ .‬הייתי איתו‪ .‬אני חושב שהיו לו חיים‬
‫מהמאושרים שהיו למי שהכרתי‪ ,‬וגם מוות שליו לגמרי‪ .‬אני מאחל לך מחשבות טובות‪".‬‬
‫התלמידים בהרצאותיו של ויטגנשטיין נבחרו בקפידה‪ ,‬ומספרם לא עלה על עשרה‪ .‬בלטו ביניהם רש‬
‫ריס‪ ,‬יוריק סמיתיס )‪ (Smythies‬וקסימיר ליווי )‪ .(Lewy‬ב‪ 1938‬ויטגנשטיין הרצה את מה שהתפרסם‬
‫כ'הרצאות ושיחות על אסתטיקה‪ ,‬פסיכולוגיה ואמונה דתית'‪ .‬הרצאותיו היו‪ ,‬כפי שאמר‪ ,‬ביטוי חופשי ולא‬
‫מבוקר של מחשבותיו באותה עת והוא ביקש שלא לרשום סיכומים בעת ההרצאות מחשש שמא זה‬
‫יתפרסם‪ .‬אך‪ ,‬כאמור‪ ,‬רשימות נרשמו וזה אכן התפרסם )לאחר מותו(‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1938‬ויטגנשטיין הכין כתב יד שהוא למעשה הגרסה הראשונה של 'חקירות פילוסופיות'‪ ,‬ואף מסר‬
‫אותו לדפוס‪ .‬הוצאת הספרים של קיימברידג' הסכימה לפרסמו עם תרגום אנגלי‪ ,‬אך ויטגנשטיין התחרט‬
‫והספר לא פורסם‪ .‬כך או כך‪ ,‬ויטגנשטיין עבד קשה על התרגום האנגלי‪ .‬למעשה‪ ,‬הוא ניסה לשפץ תרגום‬
‫שהכין רש ריס‪ .‬הוא קיווה שהתרגום יעזור לו לקבל משרת פרופסור‪ ,‬שהתפנתה עם פרישתו של מור‪.‬‬
‫לבסוף קיבל את המשרה בפברואר ‪ 1939‬גם בלי התרגום‪ .‬ב ‪ 1939‬ויטגנשטיין נחשב בקיימברידג' גדול‬
‫הפילוסופים החיים‪ ,‬ולברוד )‪ (Broad‬למשל‪ ,‬נראה לא מתקבל על הדעת לסרב לתת לו משרה כזו‪ ,‬בערך‬
‫כמו לסרב לתת לאינשטיין משרת פרופסור בפיסיקה )זאת למרות שברוד לא היה ממעריצי ויטגנשטיין‬
‫‪.(415‬‬
‫בהרצאותיו ב‪ 1939‬הרבה לעסוק בפילוסופיה של המתמטיקה‪ ,‬שנראתה לו החלק החלש ביותר‬
‫ב'חקירות'‪ .‬בכיתה נכח גם אלן טיורינג‪ ,‬שהרצה באותה שנה בקיימברידג' על יסודות המתמטיקה‪ .‬בין‬
‫ויטגנשטיין לטיורינג היו ויכוחים סוערים‪ ,‬בעיקר על טיבה של ההוכחה המתמטית ועל משמעות גילוי‬
‫סתירה במערכת מתמטית‪ ,‬ולאחר זמן מסוים טיורינג חדל להשתתף בשיעורים‪ .‬אחד המשתתפים היה‬
‫נורמן מלקולם‪ ,‬שכתב שבזמנו לא הבין דבר בהרצאות‪ ,‬אם כי "הרגיש שנאמרו דברים חשובים"‪ .‬מלקולם‬
‫הפך מאז לידיד קרוב לויטגנשטיין‪ .‬ויטגנשטיין אהב סרטי פעולה‪ ,‬סרטי בלשים וספרי בלשים ‪ ,‬שמלקולם‬
‫שלח אליו מארה"ב‪ .‬אך הוא לא אהב את אלה שהיו מתוחכמים ו"לוגיים" מדי )כמו שרלוק הולמס(‪ .‬הוא‬
‫היה קורא קבוע‪ ,‬כל חייו‪ ,‬של החוברות ‪.Street & Smith: Detective Story Magazine‬‬
‫מבוא‬
‫עם פרוץ המלחמה ויטגנשטיין נאלץ להרצות עוד כשנתיים בקימברידג' למרות מאמציו לעשות משהו אחר‬
‫ו"מועיל יותר" למאמץ המלחמתי‪ .‬אך שמו ועברו האוסטרי היו לו לרועץ‪ ,‬והרשויות נמנעו מלהעסיקו‪.‬‬
‫לבסוף ניצל את קשריו‪ :‬ג'ון רייל‪ ,‬אחיו של הפילוסוף גילברט רייל )‪ ,(Ryle‬שהיה פרופסור לפיסיקה‪,‬‬
‫הועסק ממחצית ‪ 1941‬בניהול ההכנות להגנה בפני הבליץ הגרמני בבי"ח גי )‪ (Guy‬בלונדון; בעזרתו‬
‫ויטגנשטיין הצטרף לסגל שם בספטמבר כסבל )‪ (porter‬פשוט‪ .‬רייל‪ ,‬לבקשת ויטגנשטיין‪ ,‬שמר את זהותו‬
‫בסוד‪ ,‬ואפילו עורך העיתון של ביה"ח לא ידע שהפילוסוף המפורסם מקיימברידג' עובד בו כסבל‪ ,‬עד‬
‫שהעניין לא סופר בזיכרונות שכתב מלקולם ב‪ .1958‬ג'ון רייל היה איש חם וסימפטי‪ .‬הוא‪ ,‬שלא היה‬
‫יהודי‪ ,‬היה פעיל מאוד בהצלת יהודים אוסטרים וגרמנים – בעיקר רופאים – ובהבאתם ללונדון‪.‬‬
‫ויטגנשטיין‪ ,‬ככל הידוע‪ ,‬לא עשה בעניין זה דבר‪.‬‬
‫בתקופת עבודתו בביה"ח ויטגנשטיין עסק גם בפילוסופיה – בעיקר בפילוסופיה של המתמטיקה‪ .‬הוא כתב‬
‫אז את מה שידוע היום כחלקים ‪ VII-IV‬של 'הערות על הפילוסופיה של המתמטיקה'‪ .‬כפי שעולה מיומניו‬
‫וממכתביו ויטגנשטיין סבל בתקופה זו מתחושת בדידות‪ ,‬חוסר תוחלת וחוסר אינטגרציה בחייו‪ .‬בביה"ח‬
‫היו לו‪ ,‬נוסף לג'ון רייל‪ ,‬שני מכרים שאיתם קשר קשרי חברות‪ .‬האחד היה רוי פוראקר )‪,(Fouracre‬‬
‫שויטגנשטיין נשאר ידיד קרוב שלו עד סוף חייו‪ .‬האחר היה בזיל ריב )‪ ,(Reeve‬שעבד על מחקר הנוגע‬
‫לסוגים של הלם פציעות – מחקר שויטגנשטיין גילה בו עניין רב‪ .‬ראש הצוות היה ד"ר גרנט )‪,(Grant‬‬
‫שהתרשם מויטגנשטיין‪ ,‬ולבקשתו צירף אותו כעוזר מעבדה לצוות‪ ,‬שכלל ארבעה אנשים‪ ,‬שעבר לניו‪-‬‬
‫קסטל באפריל ‪1943‬להמשך המחקר‪ .‬מזכירתו של גרנט תיארה את ויטגנשטיין כאדם שמצד אחד היה‬
‫מופנם‪ ,‬ולא חברותי באופן בולט‪ :‬הוא נהג לאכול בחדרו לבד‪ ,‬כשהיתר אכלו ביחד בחדר אוכל‪ ,‬ואף פעם‬
‫לא נשאר לבלות איתם את הערבים אלא היה יוצא לבדו כמעט כל ערב לסרט )שלמחרת לא היה זוכר‬
‫אותו; ‪ ,(449‬וסירב לדבר על פילוסופיה‪ .‬אך מצד אחר היה דברן ווכחן קשה‪ ,‬עד כדי כך שגרנט וריב‬
‫נמנעו מלצרף אותו לטיולים שבהם רצו לדון בענייני עבודתם‪ .‬אך את עבודתו במעבדה עשה ויטגנשטיין‬
‫לשביעות רצונם המלאה‪ .‬בשלב מסוים אף פיתח מכשיר למדידת היחס בין שינויי נשימה ושינויי עצמה‬
‫ומהירות של הדופק‪ .‬המכשיר הרשים את גרנט עד כדי כך שאמר שמוטב שויטגנשטיין היה פיסיולוג ולא‬
‫פילוסוף‪ .‬לצורכי עבודתם‪ ,‬גרנט וריב היו צריכים לעזוב את ניו‪-‬קסטל ועברו לאיטליה‪ .‬ויטגנשטיין נשאר‬
‫במעבדה עוד כחודש וב‪ 16‬לפברואר ‪ 1944‬עזב את ניו‪-‬קסטל כשבכוונתו להכין לדפוס את ספרו 'חקירות‬
‫פילוסופיות'‪ ,‬שאותו הציע להוצאת הספרים של קיימברידג' בספטמבר ‪ 1943‬לפרסום ביחד עם‬
‫ה'טרקטטוס'‪.‬‬
‫ויטגנשטיין לא רצה לשוב לקיימברידג'‪ .‬הוא שהה בה מספר שבועות‪ ,‬קיבל מהאוניברסיטה חופשה ללא‬
‫תשלום‪ ,‬ונסע לסוואנסי )‪ (Swansea‬שבווילס‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי שם לימד רש ריס‪ .‬בסוואנסי עבד במרץ על‬
‫הספר‪ ,‬כשעיקר עניינו עובר מהפילוסופיה של המתמטיקה לפילוסופיה של הפסיכולוגיה‪ .‬את עיוניו על‬
‫מילוי אחר כלל )‪ (following a rule‬ראה אז כנראה כמבוא לשניהם‪ .‬בסוף שהותו בווילס ראה כנראה‬
‫את הסעיפים עד ‪ 421‬כמתאימים לפרסום‪ .‬בסוף שהותו בסוואנסי היה כבר ברור שהמלחמה עומדת לפני‬
‫סיום בתבוסה של גרמניה‪ .‬ויטגנשטיין לא גילה גילויי שמחה מיוחדים ואמר על כך להט‪" :‬אני די בטוח‬
‫מבוא‬
‫שהשלום‪ ,‬לאחר המלחמה הזו‪ ,‬יהיה נורא יותר מהמלחמה עצמה"‪ .‬ויטגנשטיין חזר לקיימברידג'‬
‫באוקטובר ‪.1944‬‬
‫הוא הרצה על העניינים שהעסיקו אותו בפילוסופיה של הפסיכולוגיה ועבד על ספרו – עבודה מייגעת‬
‫ומתסכלת שהביאה אותו‪ ,‬למורת רוחו‪ ,‬להכיר בכך שכנראה לא יצליח להשלימו‪ .‬הסעיפים ‪421-693‬‬
‫נערכו אז‪ ,‬בשנים ‪ 1945-1946‬על יסוד רשימותיו הקודמות‪ .‬למרות שלא היה שבע רצון מהשליש‬
‫האחרון‪ ,‬דאג להדפסת כתב היד‪ ,‬והתייחס לתדפיס זה כ"ספרי" )‪ .(484‬למרות שויטגנשטיין פגש‬
‫בקיימברידג' את ראסל )לאחר ‪ 17‬שנים שלא התראו( ואת מור‪ ,‬הוא הרגיש בודד פילוסופית‪ :‬הוא בז‬
‫לפילוסופיה הפופולארית של ראסל‪ ,‬ואמר שאין לראסל מה לחדש וחוץ מכתביו הלוגיים יש לאסור את‬
‫קריאת ספריו‪ .‬ראסל מצידו לא העריך את עבודותיו האחרונות של ויטגנשטיין הרבה יותר‪ ,‬וטען שבניגוד‬
‫לעבודותיו המוקדמות יש בהן התחמקות מעיסוק בשאלות של ממש‪ ,‬בטענה המתחכמת שהמטרה היא‬
‫למצוא דרך להיפטר מהן‪ .‬מור היה זקן וחלש‪ ,‬ואשתו דאגה‪ ,‬בהוראת רופאיו שיימנע מדיונים פילוסופיים‬
‫בני יותר משעה וחצי‪ .‬ויטגנשטיין נעלב כי חשב שהגבלותיה מכוונות בעיקר כלפיו‪ ,‬אך היה גם לו ברור‬
‫שמור אינו במיטבו‪ .‬במכתבים לרש ריס הוא התלונן על רמתם של התלמידים בכיתות שלימד )שישה‬
‫תלמידים(‪ ,‬ועל כך שבתנאים אלה ההוראה נמאסה עליו‪ .‬כדאי לזכור שבין תלמידיו אז היתה אליזבט‬
‫אנסקומב‪ ,‬שאותה חיבב והעריך והם היו ידידים קרובים עד למותו )‪ .(497‬תלמיד אחר היה המתמטיקאי‬
‫המפורסם ג‪ .‬קרייזל )‪ .(Kreisel‬ויטגנשטיין העריך אותו מאוד וכתב לרש ריס שקרייזל הוא הפילוסוף‬
‫הגדול ביותר שהכיר שהוא גם מתמטיקאי – גדול אף מרמזי‪ .‬קרייזל‪ ,‬שלימים הפך לאחד מגדולי‬
‫הלוגיקנים‪ ,‬העיר הערות ביקורתיות קשות על ויטגנשטיין‪ ,‬ואמר בין היתר‪ ,‬שעמדותיו על הלוגיקה היו‬
‫תוצאה מכך שלא הכיר לוגיקה מודרנית מעבר למסגרת הפרגו‪-‬ראסליינית )‪.(499‬‬
‫מצב רוח זה הצטרף לתחושה קשה של "קץ העולם" וקץ האנושות‪ .‬ויטגנשטיין גילה מורת רוח קשה‬
‫מההפצצות המסיביות על דרזדן ומההרעבה השיטתית של הגרמנים כ"גמול" המגיע להם‪ ,‬ושיבח מאמר‬
‫של גולנש )‪ (Gollancz‬כנגד זה‪ .‬הוא היה משוכנע‪ ,‬כפי שאמר לבריטון )‪ ,(Britton‬שמלחמה חדשה‬
‫בפתח‪ ,‬והיא תהיה מלחמה גרעינית איומה‪ .‬האמונה העיוורת במדע נראתה לוויטגנשטיין כעת לא רק טעות‬
‫פילוסופית‪ ,‬אלא סכנה ממשית לעתיד האנושות‪ ,‬ועמדותיו האנטי‪-‬מדעיות נתעצמו‪ .‬במאי ‪ 1946‬הודיע לו‬
‫ידידו הטוב סרפה שהוא מפסיק את השיחות עם ויטגנשטיין – שיחות שהם נהגו לערוך פעם בשבוע‪.‬‬
‫ויטגנשטיין שוב חש אז בדידות עמוקה וסבל מחוסר יכולתו לאהוב‪ ,‬למרות יחסי אהבה שחש כלפי‬
‫סטודנט צעיר לרפואה‪ ,‬בן ריצ'רדס )‪ .(Richards‬יחסיו עם בן היו חשובים לו ביותר‪ ,‬אך נראו לו‬
‫שבירים; הוא גם היה בטוח שבן יעזוב אותו‪ ,‬ואף הרגיש אשמת בגידה בזכרו של פרנסיס סקינר )‪.(504‬‬
‫מלקולם מעיר שויטגנשטיין היה זקוק לאהבה ולא בטח באהבתם של חבריו‪ .‬הוא אמר לו שבצעירותו‬
‫התנשל מכל כספו כי לא רצה שיאהבוהו בשל כספו‪ ,‬והנה היום הוא חושש שאוהבים אותו בשל‬
‫הפילוסופיה שלו )‪.(51M‬‬
‫באוקטובר ‪ 1946‬הרצה קרל פופר במועדון הפילוסופי ‪ Moral Science club‬בקיימברידג'‪ .‬ויטגנשטיין‬
‫נכח‪ ,‬וכדרכו היה פעיל מאוד‪ .‬יש גרסאות שונות על מה שקרה שם‪ ,‬אך ברור שהתפתח ויכוח לא נעים‬
‫מבוא‬
‫בינו לבין פופר‪ ,‬וויטגנשטיין עזב בכעס את הפגישה‪ .‬לפי אחת הגרסאות פופר טען לקיומם של חוקים‬
‫מוסריים‪ ,‬וויטגנשטיין‪ ,‬שהתנגד לכך‪ ,‬בקש מפופר לתת דוגמא לחוק כזה‪ ,‬כשמוט ברזל של האח‪ ,‬שבו‬
‫שיחק כל הזמן‪ ,‬נשאר בידו‪ .‬פופר השיב‪" :‬אסור לאיים על אורחים עם מוט ברזל ביד"‪ .‬ויטגנשטיין ראה‬
‫בכך התחכמות מעליבה‪ ,‬אמר מה שאמר ועזב את החדר‪.‬‬
‫מעמדו של ויטגנשטיין בקרב הפילוסופים הצעירים בקיימברידג' באותו זמן היה כשל מעין אליל פילוסופי‪.‬‬
‫גילברט רייל )שהיה ידיד של ויטגנשטיין וראה בו גאון פילוסופי( התלונן על כך שההערצה לויטגנשטיין‬
‫הגיעה לממדים שאי אפשר היה לבוא לקיימברידג' ולהזכיר שום פילוסוף אחר‪ .‬רייל אמנם אמר זאת‬
‫כאיש אוקספורד‪ ,‬במסגרת השוואת שיטות החינוך באוקספורד ובקיימברידג'‪ .‬ויטגנשטיין בעצמו חשב‬
‫שאוקספורד‪ ,‬שבה עסקו הרבה בלימוד הכתבים הפילוסופיים הקלאסיים‪ ,‬היא "מדבר פילוסופי"‪ ,‬ואמר‪:‬‬
‫"קראתי מעט פילוסופיה‪ ,‬אך לבטח לא קראתי מעט מדי‪ ,‬אלא יותר מדי‪ .‬אני נוכח בכך כל אימת שאני‬
‫קורא ספר פילוסופיה; זה אינו משפר את מחשבתי כלל‪ ,‬זה מרע אותה" )‪.(496‬‬
‫בקיץ ‪ 1947‬החליט ויטגנשטיין לעזוב את ההוראה ולהתפטר ממשרת הפרופסור בקימברידג'‪ .‬הרצאותיו‬
‫האחרונות עסקו שוב בפילוסופיה של הפסיכולוגיה‪ ,‬ובעיקר בנושאים המוכרים כיום בחלק השני של‬
‫'חקירות פילוסופיות'‪ ,‬שבמרכזם הבעיות הכרוכות בשינוי אספקט וראיה תחת אספקט‪ .‬טקסט מרכזי‬
‫לביקורתו בהרצאות אלה היה ספרו של קוהלר )‪.(W. Kohler: Gestalt Psychology‬‬
‫בסיום הלימודים ויטגנשטיין נסע לחופשה לווינה‪ ,‬ועם שובו לקיימברידג' בספטמבר ‪ 1947‬הודיע על‬
‫התפטרותו‪ ,‬שנכנסה לתוקף בסוף השנה‪ .‬בסוף הקיץ ויטגנשטיין נסע לדבלין ושהה שם שבועיים במלון‪,‬‬
‫כשדרורי עוזר לו למצוא דירה‪ .‬אז עבר לבית‪-‬חווה של משפחת קינגסטון במחוז וויקלאו )‪.(Wicklow‬‬
‫הוא לא הרגיש שם נוח וחסרה לו "חמימות"; ובמשך הזמן גם רעש הילדים שם הפריע לו‪ .‬ובכל זאת‬
‫הרגיש טוב על כך שעזב את קיימברידג'‪ .‬הוא ניסה‪ ,‬כפי שעשה ללא הרף באותן שנים‪ ,‬לעבוד שם על‬
‫כתב היד של 'חקירות'‪ .‬למעט פרקי זמן קצרים‪ ,‬עבודתו לא עלתה יפה בין היתר בגלל בעיות עיכול קשות‪,‬‬
‫התקפות של התרופפות עצבים ותחושה כללית שהוא עלול לאבד את שפיות דעתו‪ ,‬שעליהן התחיל לכתוב‬
‫במכתביו החל מפברואר ‪.(522) 1948‬‬
‫בסוף אפריל ‪ 1948‬ויטגנשטיין עבר לבקתה מבודדת בכפר רוסרו )‪ (Rosro‬במחוז קונמרה‬
‫)‪ (Connemara‬שבאירלנד‪ ,‬שהיתה שייכת לאחיו של דרורי‪ .‬תנאי החיים שם היו קשים וקשוחים‪ ,‬ללא‬
‫שירותים של ממש בטווח נגיש‪ .‬ויטגנשטיין היה תלוי שם לחלוטין בעוזר – טים מולקרינס‬
‫)‪ (Mulkerrins‬שדאג לצרכיו הבסיסיים‪ .‬הבדידות ותנאי החיים הקשים היטיבו את הרגשתו‪ ,‬למרות‬
‫שסבל והיה חוטף התפרצויות זעם על נביחות הכלבים בבית הקרוב‪ .‬ביתו כלל חדר ומטבח‪ ,‬וויטגנשטיין‬
‫עבד בדרך כלל במטבח‪ .‬טים סיפר שלעתים קרובות מצא אותו עובד מוקדם בבוקר לאחר שעבד כל‬
‫הלילה‪ ,‬וערמות של ניירות דחויים נזרקו לזבל ונשרפו‪ .‬חוץ מעבודתו ויטגנשטיין היה בעיקר מטייל וגילה‬
‫עניין רב בציפורים של האזור‪ .‬בן ריצ'רדס ביקר אותו ושהה אתו כשבועיים‪.‬‬
‫מבוא‬
‫באוגוסט ‪ 1948‬הוא נסע לקיימברידג' ובדרכו שהה תקופה מסוימת בדבלין‪ ,‬עם דרורי‪ ,‬ובאוקסברידג'‪ ,‬עם‬
‫בן ריצ'רדס‪ .‬בקיימברידג'‪ ,‬הכתיב להדפסה במשך מספר שבועות את מה שידוע כיום כ'הערות על‬
‫הפילוסופיה של הפסיכולוגיה‪ ,'II ,‬שסיכמו את עיקרי עבודתו ברוסרו‪ .‬ויטגנשטיין התכוון לחזור לרוסרו‪,‬‬
‫אך התעכב בדבלין והחליט לבלות שם את החורף‪ .‬בזאת נענה גם לעצתו הרפואית של דרורי‪ ,‬שדאג‬
‫למצבו הבריאותי בתנאים הקשים ברוסרו‪ .‬בדבלין כתב אז‪ ,‬בחורף ‪ 1948-1949‬את עיקרי מה שידוע‬
‫כיום כ'כתבים אחרונים על הפילוסופיה של הפסיכולוגיה'‪ .‬בן ריצ'רדס ביקר אותו שוב גם בדבלין ושהה‬
‫אתו תקופת מה‪ .‬ויטגנשטיין לא דיבר על עבודתו הפילוסופית עם דרורי ועם בן ריצ'רדס‪ ,‬אך דיבר עליה‬
‫עם אליזבט אנסקומב ועם רש ריז שבאו גם הם לבקרו בדבלין בסוף ‪.1948‬‬
‫ויטגנשטיין הרבה להתלונן בתקופה זו על חולשה מנטאלית‪ ,‬על חוסר ריכוז והחלשות רבה ביכולתו‬
‫הפילוסופית; הוא היה חדור בהרגשה שסופו קרב‪ ,‬ודיבר על מצבו ועל יחסו לחיים במושגים דתיים‪.‬‬
‫דתיותו‪ ,‬הדגיש ויטגנשטיין בשיחה עם דרורי היא "עברית"‪ ,‬או "מקראית"‪ .‬הוא הדגיש מתוך הזדהות את‬
‫תחושת היראה שבה חדורה הדתיות המקראית‪ ,‬כשהוא מצטט ממלאכי‪ ,‬פרק ג פסוקים א‪-‬ב‪" :‬ופתאם יבוא‬
‫אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות‪ .‬ומי מכלכל‬
‫את יום בואו ומי העמד בהראותו כי הוא כאש מצרף וכברית מכבסים" )‪ .(540‬דתיותו היתה לא‬
‫פילוסופית‪ ,‬וביסודה עמדה בקשה וערגה לגאולה לנפשו המיוסרת‪ ,‬גאולה שהיא בלתי אפשרית ואולי‬
‫חסרת מובן במושגים לא דתיים‪ .‬מבחינה זו אמונה שאינה מותירה פתח גאולה‪ ,‬אמונה שאינה מאפשרת‬
‫לאדם לתפוס את מעשיו בחייו כמכוונים לגאולה‪ ,‬נראתה לו ריקה‪.‬‬
‫משהו מעמדה זו התבטא גם ביחסו של ויטגנשטיין למוסיקה ולספרות‪ .‬הוא העריץ את טולסטוי‬
‫ודוסטוייבסקי‪ ,‬וידע קטעים שלמים מיצירותיהם בעל פה‪ .‬כך גם באשר לדיקנס‪ .‬מצד שני לא העריך‬
‫במיוחד את שייקספיר ותהה רבות על ההכרה המקובלת בגדולתו‪ .‬היו לו טענות לגבי דימויים שיקספיריים‬
‫והתחכמויות לשוניות בכתביו‪ ,‬אך בעיקר טען שאינו חש בשייקספיר "נפש גדולה"‪ ,‬שאתה אפשר‬
‫להזדהות ולהתעלות – משהו מהסוג שחש לגבי בטהובן‪ ,‬למשל‪" :‬בטהובן – איזה לב גדול! איש לא יכול‬
‫לדבר כך על שיקספיר" )‪.(569‬‬
‫במאי ‪ ,1949‬לאחר ביקור קצר בווינה‪ ,‬שב ויטגנשטיין לדבלין‪ .‬הוא חש אז בתשישות‪ ,‬ונבדק בבית‬
‫חולים‪ ,‬אך לא נמצא ממצא פתולוגי מיוחד‪ .‬הוא נשאר בדבלין להחלמה ולהתאוששות‪ ,‬וכנראה בתקופה זו‬
‫כתב את מה שידוע כיום כ'חקירות פילוסופיות ‪ .'II‬בחיבור זה פרק ארוך המסכם בתמציתיות את עיוניו‬
‫בעניין תפיסת אספקט וראיה תחת אספקט‪ ,‬ומושגים הקשורים בכך‪ .‬כמו כן‪ ,‬החשיב במיוחד פרק קצר‬
‫שהוקדש למה שויטגנשטיין כינה "פרדוקס מור"‪ :‬הסתירה לכאורה שעולה מטענה כגון "פרצה שרפה‬
‫במטבח אך איני מאמין שפרצה שרפה במטבח"‪ .‬לכאורה‪ ,‬דומה שאין כאן סתירה כי המשפט שברישא הוא‬
‫טענה עובדתית על אש במטבח והמשפט שבסיפא הוא טענה על אודות מצבי המנטאלי‪ .‬כך אמנם חשב מור‬
‫בעצמו‪ ,‬אך ויטגנשטיין טען שזו טעות ושמדובר כאן בסתירה לוגית‪ .‬העובדה שזה אינו יוצא כך בלוגיקה‬
‫הפורמלית הרווחת רק מראה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬את ענייה של זו‪ .‬כשויטגנשטיין כתב את החיבור הזה כבר ידע‬
‫שהוא עומד לנסוע לארצות הברית בקיץ‪ ,‬על פי הזמנה שהזמין אותו נורמן מלקולם‪ .‬מיד לאחר כתיבת‬
‫מבוא‬
‫החיבור הזה ביוני ‪ 1949‬עזב את דבלין‪ .‬הוא בילה כחודש בקיימברידג'‪ ,‬עם הנריק פון וריכט )ידידו הטוב‬
‫ו"יורשו" באוניברסיטה(‪ ,‬שם הכתיב לכתבנית את 'חקירות ‪ .'II‬מיד עם סיום ההדפסה נסע לאוקסברידג'‪,‬‬
‫ושהה כשבוע עם בן ריצ'רדס‪.‬‬
‫ב‪ 21‬ליולי ‪ 1949‬ויטגנשטיין הפליג על הקווין מרי לארצות הברית‪ ,‬שם התגורר אצל מלקולם באיתקה‪.‬‬
‫הוא פגש שם בנוסף למלקולם קבוצה של פילוסופים נלהבים‪ ,‬ביניהם מקס בלק )‪ ,(Black‬ג'ון נלסון‪,‬‬
‫ואוטס באוזמה )‪ .(Bouwsma‬בדיונים ארוכים עם מלקולם ויטגנשטיין גיבש את עמדתו לגבי "הפרכת‬
‫הספקנות" של מור‪ ,‬כשעיקר טענתו היתה שיש להבחין )ומור אינו מבחין כראוי( בין טענות שאותן אנו‬
‫יודעים )בוודאות( לבין טענות שספק כלל לא עולה לגביהן‪ .‬את אלה‪ ,‬האחרונות‪ ,‬אין לומר שאנו יודעים‪.‬‬
‫עמדות אלה בוטאו בהרחבה ב'על הוודאות' שכתב בחודשים הבאים‪ .‬בשלב מסוים ויטגנשטיין חלה ונבדק‬
‫בבית החולים‪ ,‬אך שוב לא נמצא ממצא פתולוגי‪.‬‬
‫באוקטובר ‪ 1949‬הוא חזר לאנגליה והתכוון לנסוע לדבלין‪ .‬אך שוב חלה ובנובמבר נבדק בקיימברידג' על‬
‫ידי ד"ר ביבן )‪ ,(Bevan‬שהיה חברו של דרורי ורופא המשפחה של פון וריכט‪ .‬ביבן קבע שויטגנשטיין‬
‫חולה בסרטן הערמונית‪ .‬ויטגנשטיין ביקש שלא להפיץ את דבר מחלתו; בייחוד הסתיר זאת ממשפחתו‬
‫בווינה‪ .‬הוא נסע לווינה ב‪ 24‬לדצמבר והתגורר בחדרו הישן בבית המשפחה באלגאסה‪ .‬שם דאגו לו היטב‪,‬‬
‫הוא שמע הרבה מוסיקה‪ ,‬וכתב לידידיו שהוא מרגיש מצוין‪ .‬בשהותו בווינה קרא את תורת הצבעים‬
‫)‪ (Fahrbenlehre‬של גתה‪ ,‬וכתב את הערותיו ‪ -‬מה שידוע כיום כ'על הצבע'‪ .‬אחותו של ויטגנשטיין‪,‬‬
‫הרמין‪ ,‬שהיתה חולה בסרטן נפטרה בפברואר ‪ .1950‬אליזבט אנסקומב‪ ,‬ששהתה אז בווינה והתכוונה‬
‫לתרגם את כתבי ויטגנשטיין לאנגלית‪ ,‬היתה נפגשת אתו תדירות‪ ,‬לפחות פעמיים בשבוע‪ .‬בהשפעת‬
‫אנסקומב הרצה ויטגנשטיין בווינה בפני "חוג קרפט" של פילוסופים צעירים‪ ,‬שבלט ביניהם פאול‬
‫פייראבנד‪ ,‬וחידש את פעילותו הפילוסופית‪ .‬הוא כתב אז המשך להערות שבשיחות עם מלקולם‪,‬‬
‫שמחזיקות כ‪ 65‬הסעיפים הראשונים של מה שידוע כיום 'על הוודאות'‪.‬‬
‫ב‪ 23‬למרס ‪ 1950‬ויטגנשטיין עזב את וינה וחזר ללונדון‪ ,‬ולאחר כשבוע עבר לבית פון וריכט‬
‫בקימברידג'‪ .‬אוניברסיטת אוקספורד הזמינה אותו להרצות את "הרצאות ג'ון לוק" – סדרת הרצאות‬
‫יוקרתית ששכר נאה בצידה‪ .‬כשויטגנשטיין שמע שצפויים כמאתיים סטודנטים‪ ,‬ואין בתום ההרצאה דיון‪,‬‬
‫הוא דחה זאת‪ .‬מלקולם ניסה להשיג לו מלגת מחקר ממכון רוקפלר‪ .‬ויטגנשטיין התנה זאת בשורת תנאים‬
‫שתבהיר לראשי המכון את מצבו ואת זה שכוחו וכושרו הולכים ונחלשים והוא אינו מצפה לעשות עבודה‬
‫פילוסופית בעלת ערך‪ ,‬או לפרסם משהו בעתיד‪ .‬הוא כתב אז את מה שידוע כיום כחלק ‪ III‬של 'על‬
‫הצבע'‪ .‬הוא לא היה מרוצה מעבודתו וחשב שהיא דלה וחסרת ערך‪.‬‬
‫רעש הילדים בבית פון וריכט החל להציק לו והוא עבר לגור בביתה של אליזבט אנסקומב באוקספורד‪ .‬אך‬
‫גם שם התגוררו כמה אנשים ולא היה שקט של ממש כפי שהיה זקוק לו‪ .‬הוא תכנן לנסוע לנורבגיה עם בן‬
‫ריצ'רדס‪ ,‬אך בן נכשל בבחינות ההסמכה שלו )כרופא( ונאלץ להישאר בלונדון ולהתכונן למועד הבא‪,‬‬
‫נסיעתם נדחתה לאוקטובר‪ ,‬לאחר שבספטמבר בן עבר את הבחינות בהצלחה‪ .‬בינתיים‪ ,‬באוקספורד‪,‬‬
‫מבוא‬
‫ויטגנשטיין המשיך לעבוד‪ ,‬בעיקר על 'על הוודאות'‪ ,‬ובקיץ ‪ 1950‬נכתבו עיקרי הסעיפים ‪.(569) 65-299‬‬
‫באוקטובר ויטגנשטיין ובן הפליגו לנורבגיה ושהו בבקתה של ויטגנשטיין‪ .‬בן חלה בברונכיטיס והם עזבו‬
‫את הבקתה ועברו לכפר עצמו‪ .‬הם קראו ביחד את 'יסודות האריתמטיקה' של פרגה בתרגומו החדש של‬
‫אוסטין‪ ,‬שבן טרח להביא‪ .‬בשובו לאוקספורד ויטגנשטיין תאר את השהות בנורבגיה במונחים חיוביים‬
‫מאוד‪ ,‬ותכנן לשוב לשם בדצמבר‪ ,‬ואף קנה כרטיס‪ .‬הנסיעה לא יצאה לפועל כי ברגע האחרון התברר‬
‫שאין מי שיוכל לארח אותו שם‪ .‬בנוסף הוא חלה שוב‪ ,‬וחשב לבלות את התקופה הקרובה )אולי הסופית(‬
‫במנזר‪ .‬אך גם זה לא יצא לפועל‪ .‬מחלתו החמירה‪ ,‬והוא נסע לקיימברידג' לשהות את ימיו האחרונים‬
‫בביתו של ד"ר ביבן‪ ,‬לפי הזמנתו‪.‬‬
‫בבית ביבן טפלה בו בעיקר אשתו של ביבן‪ ,‬ולמרות חששותיה ויראתה מפני "הגאון הפילוסופי" הקפדן‬
‫והחמור שהגיע לביתה‪ ,‬הם הסתדרו היטב‪ .‬בפברואר ‪ 1951‬הוחלט שאין טעם בהמשך התרופות‬
‫וההקרנות‪ ,‬ונאמר לויטגנשטיין שנותרו לו כנראה חודשים ספורים לחיות‪ .‬רווח לו לשמוע זאת‪ .‬בחודשיים‬
‫אלה ויטגנשטיין עבד באינטנסיביות‪ ,‬פעם ראשונה מזה זמן רב‪ ,‬וכתב את רוב 'על הוודאות' – סעיפים‬
‫‪ .300-676‬כתיבתו אז היתה משובחת‪ ,‬בתוכנה ובסגנונה‪ .‬הסעיף האחרון נכתב ב‪ 27‬לאפריל יום לפני‬
‫שויטגנשטיין איבד את הכרתו‪ .‬וממש לפני שאיבד את הכרתו‪ ,‬אמרה לו גב' ביבן שחברים מקיימברידג'‬
‫בדרכם לבקרו‪ .‬הוא הספיק לומר לה‪" :‬אמרי להם שחייתי חיים נפלאים"‪ ,‬ולא יסף‪ .‬ויטגנשטיין נפטר‬
‫למחרת ב‪ 28‬לאפריל ‪ 1951‬בביתו של ד"ר ביבן )פון וריכט ומלקולם כותבים שהיה זה ב‪ ;29-‬ראו‪,3M‬‬
‫‪ .(83M‬בן ריצ'רדס‪ ,‬אנסקומב‪ ,‬דרורי וסמיתיס שנאספו סביב מיטתו החליטו שהוא יקבר קבורה קתולית‬
‫בקימברידג'‪ .‬ויטגנשטיין אמר לעתים קרובות שאינו יכול להביא את עצמו להאמין באמונה הקתולית‪.‬‬
‫אנסקומב וסמיתיס‪ ,‬יש לזכור‪ ,‬היו קתולים‪ .‬ההחלטה נפלה על יסוד פירוש מפוקפק לסיפור ביוגראפי‬
‫שדרורי סיפר‪.‬‬