לביים לא לשקר – יאיר לב

‫יאיר לב ‪ /‬לביים לא לשקר‬
‫במה נבדל סרט קולנוע תיעודי מכתבה? יאיר לב מנסה להגדיר את הגבולות‬
‫אנחנו חוזרים לשאלות היסוד‪ :‬מהו סרט דוקומנטרי? מהו ההבדל בין כתבת ניוז לסרט דוקומנטרי?‬
‫איכשהוא התגלגלנו לכך שהתשובה לשאלה הפכה עניין של חיים ומוות‪ .‬איכשהו התגלגלנו לכך‬
‫שעדיין נדרשת תשובה לשאלה‪ .‬האם ירון לונדון דוקומנטרי או בידור? האם "עובדה" של אילנה‬
‫דיין דוקומנטרית או מגזין נרחב? מהו ההבדל? האם כאשר דן שילון יוצא עם תוכניתו לשידור חי‬
‫מבית שאן‪ ,‬הוא זכאי להקרא "תוכנית תיעודית"? ליוצר הדוקומנטרי בישראל ‪ '98‬הפכה התשובה‬
‫הפשוטה לעניין של חיים ומוות‪ ,‬של המשך היצירה או מותה הסופי‪ .‬ההגדרה‪ ,‬נציין בקיצור‬
‫מתבקש‪ ,‬היא שקובעת את אפיון הסרט‪ ,‬את עלותו‪ ,‬את ההשקעה הכספית בו‪ ,‬כלומר את תוצאתו‬
‫הסופית‪ .‬מחיר דקה דוקומנטרית בעולם עומד על כ–‪ 3,500‬דולר‪ .‬בישראל מקובל לשלם עד כ‪500-‬‬
‫דולר לדקה‪" .‬פורום היוצרים הדוקומנטרים" דורש ‪ 2,000‬דולר לדקה דוקומנטרית‪ ,‬לפחות‪ ,‬כ‪100-‬‬
‫אלף דולר לסרט בן שעה טלוויזיונית‪ .‬הדרישה הנוחה על שולחן זכייני ערוץ ‪ .2‬זכייני הערוץ חייבים‪,‬‬
‫על פי החוק‪ ,‬בהקרנת ‪ 54‬סרטים דוקומנטריים בשנה‪ ,‬אחד בכל שבוע‪ .‬השאלה המתבקשת עכשיו‬
‫היא‪ :‬באילו סרטים בדיוק מדובר?‬
‫רינו צרור‪ ,‬פורום היוצרים הדוקומנטריים‬
‫אחת הבעיות המרכזיות והסבוכות ביותר להתרה ביצירתו של קולנוע תיעודי טמונה בהגדרת גבולותיו‪ :‬במה‬
‫נבדל סרט קולנוע תיעודי מכתבה? מתי אנחנו יכולים לקבוע במידת וודאות גבוהה שמושא הצפייה שלנו‬
‫הוא אכן סרט קולנוע ולא כתבה מעניינת ומרגשת ככל שתהיה?‬
‫הקושי בניסוח הגדרות חותכות בתחומי האסתטיקה וביקורת האמנות ידוע‪ ,‬למרות שהדברים לעיתים‬
‫ברורים אינטואיטיבית‪ .‬במקרה הנידון‪ ,‬כדאי להתחיל מהמילה "כתבה"‪ ,‬שהיא התרגום העברי למלה‬
‫)הצרפתית במקורה( "‪ ,"Reportage‬כלומר דיווח‪ .‬בעברית‪ ,‬אם כן‪ ,‬הפכו הדיווח והעיתונאי המדווח‬
‫)‪ (Reporter‬לכתבה וכתב‪ ,‬הבדל סמנטי שמקשה על ההבחנה המבוקשת בין הכתבה לבין הסרט‪.‬‬
‫העיתונאי המדווח – תוך הסטת מרכז הכובד ממנו אל המציאות המדווחת עצמה – הפך בעברית לכתב‪,‬‬
‫אישיות שכותבת ולא "רק" מדווחת )על מה שהיא פוגשת במציאות(‪ .‬כדי שבכל זאת נוכל ליצור הבחנה בין‬
‫אותו כתב לבין במאי הקולנוע התיעודי‪ ,‬יש לחזור וליצור את הקיטוב הבסיסי בין הכתבה ‪ -‬רפורטז'ה לבין‬
‫אמנות הקולנוע‪) .‬במאמר מוסגר צריך להדגיש‪ ,‬שאין כאן ניסיון לאמץ עמדה היררכית – שיפוטית‪ ,‬שמנסה‬
‫לטעון לחשיבות גדולה יותר של מדיום זה או אחר(‪ .‬אם כך‪ ,‬הכתבה )אם נחזור למושג העברי( היא אלמנט‬
‫הלקוח מעולם העיתונות‪ .‬תפקידה הראשון במעלה הוא לספק אינפורמציה‪ .‬היא יכולה לעשות זאת באופן‬
‫מרתק‪ ,‬מרגש‪ ,‬דרמטי וחדשני‪ ,‬אך היא תישאר תמיד בתחומי המדיום שתפקידו לדווח על העולם‪.‬‬
‫קיימים באופן מהותי שני סוגים עיקריים של כתבות‪ :‬הסוג הראשון כולל כתבות "‪ ,"News‬כתבות חדשותיות‬
‫המעבירות באופן המתחייב ל"אובייקטיביות" )המרכאות מציינות את יחסיות המושג( את המתרחש מבחינה‬
‫חדשותית בארץ או בעולם‪ .‬הסוג השני כולל כתבות שיכונסו כאן תחת כותרת הגג "צבע"‪ .‬כתבות אלה‬
‫עוסקות בקשת מגוונת של נושאים ותופעות‪ ,‬שנמצאות לעיתים בשולי החדשות או קיימות כפועל יוצא מהם‬
‫)רוב הכתבות ב"יומן השבוע"‪" ,‬יומן שישי" או "עובדה" הן מסוג זה(‪ ,‬ובמקרים אחרים ב"נושאים חופשיים"‬
‫יותר‪ ,‬פחות הרי‪-‬גורל )למשל‪ ,‬כתבות על נדידת ציפורים מסוימות בשמורת החולה או על אתרים מיוחדים‬
‫באינטרנט(‪ .‬כתת‪-‬סוג של כתבות "צבע" קיימות כתבות אישיות‪ ,‬ובדרך כלל ארוכות יותר‪ ,‬שבהן יוצא‬
‫עיתונאי‪-‬כתב ספציפי‪ ,‬מוכר וידוע לציבור‪ ,‬המדווח תוך הבלטת נקודת מבטו הייחודית ) הכתיבה בסגנון‬
‫ה"ניו‪-‬ג'ורנליזם" הוא היבט אחד של סוג זה של כתבות(‪ ,‬לחשוף פן כזה או אחר של המציאות )סידרת‬
‫כתבותיהם של ירון לונדון או חיים יבין הן בוודאי דוגמאות טובות לכתבות כאלה(‪ .‬נראה שכתבות "אישיות"‬
‫אלה הן בדיוק אבן הבוחן להגדרת ההבדל בין הכתבה לסרט התיעודי‪ .‬בכתבות "‪ "News‬ו"צבע" הדרישה‬
‫היא לרמה גבוהה )ולעיתים מקסימלית( של "אובייקטיביות"‪ ,‬לעומת תת‪-‬סוג הכתבות "האישיות"‪ ,‬שבו‬
‫הסובייקטיביות של הכתב היא אמנם הכרחית‪ ,‬אך למרות זאת‪ ,‬כפי שנראה מייד‪ ,‬הוא אינו "חוצה את‬
‫הגבול" אל ה"טריטוריה" של הקולנוע התיעודי‪.‬‬
‫מהי אם כן אותה "טריטוריה" ועל איזה גבול בדיוק מדברים? בתיאור ה"רפורטז'ה" עלו שלושה מושגים‬
‫מרכזיים‪ :‬עיתונאות‪ ,‬אינפורמציה‪ ,‬ו"אובייקטיביות"‪ .‬שלושה מושגים אלו הם משניים לחלוטין ותלויי הקשר‬
‫ביצירת הקולנוע התיעודי‪ .‬יוצר הקולנוע התיעודי מתחייב לעיתים להיפך הגמור‪ .‬במקום לחתור‬
‫ל"אובייקטיביות"‪ ,‬הוא מבקש למצוא את נקודת המבט הסובייקטיבית שלו על המציאות הנתונה ולעבד את‬
‫חומריה לכלל אמירה אישית‪ ,‬כשהאינפורמציות המרכיבות אותה הן חומר ביד היוצר שמטרתו הסופית היא‬
‫דרמה קולנועית‪ .‬אין זה אומר שבמאי הסרט התיעודי חייב בהכרח לקחת חלק בדרמה ולהיות שותף לה‬
‫)כמו במקרים של סרטים תיעודיים אישיים מהסוג השכיח כל כך לאחרונה בנוף הקולנוע התיעודי(‪ .‬אך‬
‫"טביעת אצבעותיו"‪ ,‬סגנונו‪ ,‬ובעיקר בחירותיו המובהקות – הרדוקציה מלאת הכוונה שהוא עורך‬
‫בחומרים‪/‬אינפורמציות שהוא מציג – חייבים להיות נוכחים בסרטו‪/‬ה )גם אם באופן סמוי‪ ,‬מתוך בחירה‬
‫ב"שקיפות" כמו במקרה של "ג'ני וג'ני" של מיכל אביעד או "חוכמת רחוב" של מרטין בל(‪ .‬כשם שניתן‬
‫להבדיל בעולם המלה הכתובה בין עיתונאות )אישית‪ ,‬ייחודית‪ ,‬מלאת השראה ובעלת כושר ביטוי ככל‬
‫שתהיה(‪ ,‬לבין פרוזה )מבוססת ככל שתהיה על חומרים תיעודיים(‪ ,‬ובין פרוזה לבין שירה‪ ,‬כך ניתן להתחיל‬
‫בהפרדה בין הכתבה‪/‬רפורטז'ה השייכת לעולם העיתונאות לבין סרט הקולנוע הדרמטי‪-‬פרוזאי )או במקרים‬
‫שכיחים פחות ומובחנים יותר‪ ,‬הלירי(‪.‬‬
‫נשאלת עתה השאלה‪ ,‬כשאנחנו מתארים תופעה בעולם בשם "דרמה"‪ ,‬למה אנחנו בעצם מתכוונים? כל‬
‫דרמה מעמידה במרכזה חוויה אנושית מעוררת הזדהות שהקהל מתחבר אליה באמצעות הגיבור )או‬
‫הגיבורה או הגיבורים(‪ .‬כלומר‪ ,‬במרכז עלילת הסרט התיעודי נמצא פרוטגוניסט שעובר תהליך אנושי כלשהו‬
‫במסגרת נראטיב‪ ,‬ציר העלילה של הסרט‪ .‬התוויית נראטיב דרמטי‪ ,‬אפקטיבי‪ ,‬קומוניקטיבי‪ ,‬מעורר מחשבה‬
‫וריגוש‪ ,‬היא מלאכת מחשבת המחייבת התמודדות עם חוקי הדרמטורגיה‪ :‬הגדרת יחסי פרוטגוניסט‪-‬‬
‫אנטגוניסט )כשהאחרון משמש כזרז או כגורם לתהליך אותו עובר הראשון(‪ ,‬יצירה וסגירה של פערים‬
‫דרמטיים כדי לעורר בצופה עניין ומתח )וכל סרט בעקרון הוא סרט מתח( וכו'‪ .‬מבחינה זו אין הבדל בין‬
‫הקולנוע התיעודי לעלילתי‪ ,‬למעט זאת‪ ,‬שבקולנוע העלילתי הנראטיב אולי קל יותר לזיהוי‪ ,‬בהיותו מבוסס‬
‫בדרך כלל על פעולות מצולמות המקדמות את ציר העלילה ובהן לוקחים חלק גיבורי הדרמה‪ .‬יתר על כן‪,‬‬
‫המחשבה על נראטיב דרמטי ופרוטגוניסט שיתנהל במסגרתו היא זו שמגדירה את הקולנוען המתעד‪ ,‬והיא‬
‫מתקיימת בכל סרט קולנוע תיעודי‪ ,‬בין אם הנראטיב הדרמטי מתגלה לנו באמצעות שיחות בסגנון "ראשים‬
‫מדברים" על אירועים שקרו בעבר‪ ,‬ובין אם הוא א‪-‬דיאכרוני ומתקיים בחיבור שבין הנושאים העולים‬
‫מהסרט לבין הגילויים שמתקבלים מהם על גיבור‪/‬י הדרמה‪.‬‬
‫אלמנט חשוב נוסף אשר מבדיל בין סרט הקולנוע לכתבה העיתונאית הוא אופן השימוש בשפה הקולנועית‪.‬‬
‫הכוונה היא לכל ספקטרום אמצעי הביטוי הייחודיים העומדים לרשותו של במאי הקולנוע‪ :‬קונספציית‬
‫הצילום המתרגמת ויזואלית את הדרמה המתרחשת בסרט )בחירת הפריים‪ ,‬התאורה‪ ,‬מיקום ואופן אחיזת‬
‫המצלמה וכו'(; הגדרת הזמן‪-‬חלל שבמסגרתו יתממש הנראטיב )לדוגמא‪ :‬בחירת החלל ה"נייטראלי"‬
‫בסרטים שבהם משולבים ראיונות לאורך התרחשויות(; מציאת הטון והקצב הפנימיים של הסרט‪ ,‬בין השאר‬
‫באמצעות סגנון העריכה‪ .‬תהליך העריכה הוא מרכזי במיוחד בקולנוע התיעודי‪ ,‬שכן במהלכו נכתב למעשה‬
‫התסריט לסרט‪ ,‬נוסף על יצירת החיבור והתיאום בין חלקי היצירה השונים‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬אלה הם רק חלק ממכלול האפשרויות ואמצעי הביטוי שבאמצעותם אמור במאי הקולנוע לספר את‬
‫סיפורו )ואין הכוונה לשימוש מופגן ולא מנומק בשפה הקולנועית(‪ .‬כל זה אינו בא לטעון שהכתבות‬
‫מאופיינות בהכרח בצילום ובעריכה מרושלים )ההיפך הוא הנכון(‪ ,‬אלא שהשימוש בשפה הקולנועית חייב‬
‫להיות צנוע ותכליתי יותר‪ ,‬בין השאר מהסיבה ש"קולנועיות יתר" עלולה להאפיל על נושא הכתבה ולהפכה‬
‫ל"מזויפת"‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬מתוך האמור לעיל‪ ,‬אפשר לחזור אל מושא הצפייה שלנו – ובמיוחד אל אותו תת‪-‬סוג של כתבות‬
‫"אישיות" – כדי לבדוק אם אכן מתקיימים בו אותם פרמטרים‪ ,‬שהם התנאים ההכרחיים להיווצרות דרמה‪:‬‬
‫האם מתקיים בו "דיבור" קולנועי באמצעותו מספר במאי קולנוע על פרוטגוניס‪/‬ים‪ ,‬שעובר‪/‬ים תהליך‬
‫במסגרת נראטיב דרמטי? אם התשובה שלילית‪ ,‬קרוב לוודאי שמדובר בכתבה‪ .‬כאן גם המקום לסייג ולומר‪,‬‬
‫שכשם שיש כתבות רבות המכריזות על עצמן כעל סרטי קולנוע‪ ,‬הרי שישנם מקרים שבהן מה שמוגדר‬
‫ככתבה הוא בעצם סרט קולנוע קצר‪ ,‬אם נבדוק אותו על פי אותם הקריטריונים )כמו‪ ,‬למשל‪ ,‬חלק מעשייתו‬
‫התיעודית של מוטי קירשנבאום במסגרת הטלוויזיה(‪ .‬מצוי גם סוג נוסף של קולנוע תיעודי‪ ,‬כזה המתכתב‬
‫יותר עם שירה מאשר עם פרוזה‪ .‬בסרטים אלה יש לשפה הקולנועית מקום מרכזי ביותר; הסובייקטיבי‬
‫המוטמע בהם בולט‪ ,‬והשימוש בחומרי המציאות הוא לעיתים קרובות "פלסטי"‪ ,‬מופשט וסוגסטיבי )למשל‪,‬‬
‫"ברלין‪ ,‬סימפוניה של עיר" הפוטוריסטי של ולטר רוטמן‪ ,‬או "אורשלם" של דן גבע(‪ .‬מאפיינים אלה הם‬
‫שמאפשרים הבחנה ברורה יותר בין סוג זה של קולנוע תיעודי‪-‬לירי )או פואטי( לבין כתבות למיניהן‪.‬‬
‫את עקרון הסובייקטיביות ונקיטת העמדה בקולנוע התיעודי צריך לסייג בכלל ברזל‪ ,‬לא פחות חשוב ומהותי‪:‬‬
‫מניפולציה על המציאות לעולם לא תהיה מניפולציה על האמת‪ .‬במאי יכול לבקש מדמות בסרטו לעשות‬
‫מעשה כזה או אחר או לחזור על משפט מסוים‪ ,‬כשם שהוא מחליט בסופו של דבר מה ייכנס לסרט ומה לא‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הוא חייב להימנע מהוצאת מילים מהקשרן‪ ,‬סילוף אינפורמציה או יצירת רושם שלא קיים כלל‬
‫במציאות‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬על יוצר הקולנוע התיעודי מוטלת החובה להיות מוסרי‪ :‬לביים‪ ,‬לא לשקר‪.‬‬
‫הגדרות‬
‫רינו צרור‬
‫סרט דוקומנטרי מתאר את פני הזמן‪ .‬כתבה מציגה הרף עין‪ .‬ולהבדיל מן הבדיה‪ ,‬שניהם עשויים חיים‪.‬‬
‫אל בורשטיין‬
‫סרט תעודה מציג או משחזר היבטי מציאות על מנת לפרשם אינטלקטואלית ורגשית‪ .‬כתבה מציגה‬
‫ומדווחת על היבטי מציאות על מנת לספק מידע‪ .‬בכתבה דומיננטי מה שמוצג‪ .‬בסרט תיעודי דומיננטיים‬
‫צורות‪-‬מבע והקשרי המוצג )האסתטיים‪ ,‬החברתיים‪ ,‬הפוליטיים וכו'( לפחות כמו המוצג עצמו‪ .‬לסיכום‪:‬‬
‫כתבה שואפת להציג את המציאות באופן נאמן ככל האפשר‪ .‬סרט תעודה שואף להציג אותה באופן‬
‫אינטליגנטי ככל האפשר‪.‬‬
‫יורם ברונובסקי‬
‫עד לפני כמה שנים קל היה להגדיר את הכתבה הטלוויזיונית האידיאלית לעומת הסרט הדוקומנטרי‪ ,‬אפילו‬
‫באותו הנושא‪ .‬הכתבה‪ ,‬יכולנו לטעון‪ ,‬חייבת להיות עניינית ואובייקטיבית‪ ,‬לשרת את תיאור המציאות כמו‬
‫שהיא בעליל‪ .‬אך מאז שפרצה החשדנות הניאו‪-‬היסטורית‪ ,‬זו הטוענת להיעדר התמימות והאובייקטיביות‪,‬‬
‫נעשו ההבחנות בין הכתבה לסרט בעייתיות יותר‪ ,‬בעיקר טכניות‪ ,‬של אורך וכיוצא בזה‪ ,‬כולל התיאור‬
‫הצילומי ובעיות צורה הכרוכות בו‪ .‬כבר איננו יכולים לומר שכתבה‪ ,‬אפילו קצרה‪ ,‬צריכה להיות חסרת תזה‪,‬‬
‫שהכתב חייב להיעלם מאחוריה ולמסור את מה שהוא רואה‪ .‬שהרי אנחנו משוכנעים כיום‪ ,‬אולי יותר מדי‬
‫משוכנעים‪ ,‬שבכל מה שעושה הכתב ואפילו האדם באשר הוא‪ ,‬מתגלה אישיותו‪ .‬מכאן שאין כיום כתבה‬
‫טלוויזיונית בלי תזה‪ .‬כל עוד יש אדם מאחורי המצלמה‪ ,‬יש מאחוריה גם תזה‪ .‬הבעיה היא לחשוף אותה‪.‬‬
‫מאחורי כל דיווח על קנת סטאר מסתתר אוהד אחד של קלינטון או מתנגד שלו‪ ,‬במידה כזו או אחרת‪.‬‬
‫הפרשן חייב לחדד את כליו לגילוי הנטייה הזאת‪ .‬סרט דוקומנטרי מעולה הוא עדיין התופעה הנדירה בסוגי‬
‫העשייה הקולנועית‪ .‬קל לסדר רשימה של עשרה סרטי בדיון מופתיים‪ ,‬ואילו רשימה של סרטים דוקומנטריים‬
‫ברמת שיא תדרוש מאמץ רב יותר‪ .‬אולי מפני שבסרט הדוקומנטרי המושלם אנו מצפים להתגלותה של‬
‫אישיות מלאה‪ ,‬ואף מרתקת‪ ,‬מאחורי המצלמה‪ .‬כלומר‪ ,‬עדיין יש ציפיות שונות במקצת מן הכתבה‬
‫הטלוויזיונית לעומת הסרט הדוקומנטרי‪ .‬אבל עם הזמן‪ ,‬כך נדמה לי‪ ,‬יהיו הציפיות זהות‪.‬‬
‫ג'ודי הרבשטיין‬
‫ההבדלים בין בימוי סרט דוקומנטרי להכנת כתבה דומים לשוני בין אהבה מתמשכת לבין רומן חולף‪ .‬בעשיית‬
‫סרט‪ ,‬הלב‪ ,‬הנשמה והעשייה עצמה מושקעים באמת פנימית‪ ,‬עמוקה ומורכבת של היוצרים‪ ,‬כשהשאיפה היא‬
‫לאמירה אוניברסלית ואישית כאחד‪ .‬בבימוי כתבה‪ ,‬מהיום למחר‪ ,‬מהשבוע לשבוע שלאחריו‪ ,‬המטרה היא‬
‫להביא לציבור אמת אובייקטיבית‪ ,‬עובדתית ומאוזנת הנראית לעין והנשמעת לאוזן‪ .‬בסרט‪ ,‬כמו באהבה‪,‬‬
‫ההשקעה היא לטווח ארוך‪ ,‬בתקווה שאנו היוצרים ויצירותינו לא יישכחו מחר כשהזיק הבא יבזיק לפני‬
‫הציבור‪.‬‬
‫ענר פרמינגר‬
‫בכתבה‪ ,‬העובדות הן העומדות במרכז הסרט‪ .‬בסרט דוקומנטרי‪ ,‬דרך הצגת העובדות מגדירה את ערכו‪.‬‬
‫מקור ההצדקה של הכתבה נעוץ בנושא עצמו‪ ,‬שמכתיב את הבחירות היצירתיות‪ .‬הידע נאמן למציאות‪,‬‬
‫מבוסס על תחקיר אובייקטיבי וייעוץ מקצועי בתחום המסוקר‪ .‬לעומתה‪ ,‬סרט דוקומנטרי שואב את זכות‬
‫קיומו מראייה סובייקטיבית של היוצר‪ :‬השקפת עולמו‪ ,‬סגנונו הקולנועי‪ ,‬אמירתו על המציאות ו‪/‬או על‬
‫המדיום‪ ,‬פנייתו אל העולם‪ .‬כל אלה מקנים לסרט את חשיבותו‪ ,‬ומעניקים לצופה חוויה רגשית ו‪/‬או‬
‫אינטלקטואלית‪.‬‬
‫ציפי ריבנבך‬
‫הסרט הדוקומנטרי מול הכתבה בטלוויזיה הוא כמו הקולנוע מול עיתונות‪ .‬מה זו הכתבה בטלוויזיה? תחקיר‬
‫שעל פיו מצלמים את החומר‪ .‬בדרך כלל אין שם במאי אלא כתב‪ ,‬מה שחסר בתמונה משלימים בעזרת‬
‫קריינות‪ ,‬בדרך כלל המטרה אינפורמטיבית‪ ,‬מוסיקה לעיטור‪ ,‬שיהיה נחמד ופחות יבש‪ ,‬ותוך שלושה שבועות‬
‫)וזה הרבה( יש סרט‪ ,‬סליחה‪ ,‬כתבה‪ .‬הסרט הדוקומנטרי הוא סיפור אחר לגמרי‪ :‬יש רעיון ויש תחקיר וסוף‬
‫סוף גם מצלמים‪ ,‬ואז‪ ,‬בתוך חדר העריכה‪ ,‬מתחילה כל העבודה מחדש‪ .‬על סרט דוקומנטרי חלות אותן‬
‫הדרישות כמו על כל סרט קולנוע אחר‪ .‬הוא צריך סיפור והוא צריך דרמה‪ .‬את כל זה חייבת להוביל בראש‬
‫ובראשונה התמונה‪ .‬היות שהחומרים המצטלמים הם אותנטיים‪ ,‬ובמיוחד הדמויות‪ ,‬לחומר שצולם יש חיים‬
‫משלו‪ .‬זה יכול לקחת שבועות וחדשים של צפייה‪ ,‬עד שהבמאי מצליח לפתח דיאלוג עם החומר הזה‪ ,‬דיאלוג‬
‫חדש‪ .‬לצורך זה נדרש הבמאי לרגישות ולתבונה‪ ,‬לכנות ולהגינות‪ ,‬אחרת לא יוציא את המיטב מהחומרים‬
‫שלו ולא ישתמש בהם כראוי‪ .‬טלוויזיה לא יכולה להרשות יצירה כזו‪ .‬היא הרבה יותר מיידית‪ .‬היא מקציבה‬
‫במקרה הטוב חודשיים לייצור כתבה באורך נתון מראש )עד חמישים דקות(‪ .‬דיאלוג עם החומר לא יכול‬
‫להתקיים‪ .‬הוידאו עושה לה שירות גדול‪ ,‬וחשיבותה רבה בטיפול באקטואליה‪ .‬לכן היא גם זוכה לשידור‬
‫בפריים טיים‪ .‬הכתבה מאד פופולרית‪ ,‬הסרט לא‪.‬‬
‫חיים בראשית‬
‫באירופה או בארצות הברית שאלה זו היא חסרת שחר – ברור לכל מהו ההבדל‪ .‬בישראל היא חשובה‪ ,‬כי‬
‫רבים מיוצרי הסרטים נאלצים לייצר כתבות למחייתם‪ ,‬וכמה מהם היו מעדיפים כנראה ליצור סרטים‬
‫תיעודיים‪ ,‬כך שלעיתים נראית הכתבה כמו סרט דוקומנטרי דל‪-‬תקציב‪ .‬בעצם‪ ,‬ההבדל נעוץ בסוג העבודה‪:‬‬
‫סרט תיעודי מצולם על‪-‬ידי מישהו מסוים‪ ,‬בסיטואציה ברורה‪ ,‬במשך זמן ארוך‪ ,‬ונערך במשך זמן ארוך יותר;‬
‫היחס לזמן‪ ,‬להיסטוריה‪ ,‬נקבע מעצם אורכו של תהליך העשייה‪ ,‬ההתבשלות‪ .‬הכתבה‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬
‫חדשותית ובנויה לצורכי הרגע‪ .‬אם הכתבה היא סלט מוקפץ שצריך לאוכלו מייד‪ ,‬הרי הסרט התיעודי הוא‬
‫תבשיל קדרה‪ ,‬כגון הקאסולה – ככל שיתבשל יותר‪ ,‬ייטב לו‪.‬‬
‫ניסים קלדרון‬
‫במשפטי רצח יש כלל שאומר‪ ,‬שלא מרשיעים אדם רק על יסוד הודאה שלו; צריך – אומרים המשפטנים –‬
‫"עוד משהו"‪ .‬לא צריך הרבה‪ ,‬צריך נגיעה קטנה שתוסיף על ההודאה‪ ,‬צריך שעוד איזו עובדה מוצקה‬
‫תיתווסף על המילים‪ .‬נדמה לי‪ ,‬שכדי שכתבה תהפוך לסרט דוקומנטרי צריך עוד משהו‪ ,‬אבל בכיוון ההפוך;‬
‫לא עובדה מוצקה‪ ,‬אלא דווקא הפלגה חופשית של הדמיון‪ .‬כתבה היא ניסיון לשרת עובדות‪ .‬גם אם אנחנו‬
‫יודעים שהעובדות ניתנות לנו דרך זווית ראייה‪ ,‬ודרך דעה‪ ,‬ודרך עדשה שחתכה ריבוע אחד קטן מתוך‬
‫תמונה גדולה – עדיין התשוקה אל העובדות גדולה‪ .‬אנחנו רואים כתבות כדי שתהיה לנו אינפורמציה‪ ,‬וכדי‬
‫שהיא תהיה מהימנה‪ .‬הקשר שבין הקולנוע הדוקומנטרי לבין מושג האמת שיש לנו )הן לבמאי והן לצופה(‬
‫הוא מסודות העוצמה של הז'אנר‪ ,‬אבל סרט מתחיל להיות סרט‪ ,‬ולא רק כתבה‪ ,‬כאשר נגיעה של הדמיון‬
‫חודרת אל האמת‪ .‬צריך שהדמיון ינער את העובדות כדי שנקבל את העושר ואת הסיבוך )מדהים תמיד‪,‬‬
‫מצחיק לעיתים( של הידע‪ ,‬ולא רק את העובדתיות של האינפורמציה‪ .‬הדמיון היה צריך לבקש מן המצלמה‪,‬‬
‫ב"בית שאן סרט מלחמה"‪ ,‬להתרכז בצנצנות האוכל ששולחת לשוער הקבוצה האמא שלו‪ ,‬גם כשהוא נוסע‬
‫למלון טוב‪ .‬האוכל מהבית של השוער הוא ידע‪ ,‬הוא לא אינפורמציה‪.‬‬
‫ענת אבן‬
‫כתבה דוקומנטרית מבקשת לדווח‪ ,‬למסור מידע‪ ,‬וגם להרשים‪ ,‬לקרב‪ ,‬לדחות‪ ,‬לבדר‪ .‬הדיווח המילולי מפרש‬
‫את התמונה‪ ,‬והמצלמה תומכת באינפורמציה‪ ,‬מאיירת‪ ,‬מעטרת‪ ,‬מקשטת‪) .‬מי שמצא עצמו שומע ברדיו‬
‫כתבת טלוויזיה מעניינת‪ ,‬חשובה‪ ,‬מצוינת‪ ,‬עד כמה חסרה לו התמונה?(‪ .‬סרט דוקומנטרי‪ ,‬בדומה לסרט‬
‫עלילתי‪ ,‬שייך למדיום הקולנועי‪ .‬אמנותו של הבמאי היא אומנות הסיפור‪ ,‬אך השפה שלו משתמשת בארון‬
‫הכלים הקולנועי‪ .‬הבמאי עסוק בחיפוש‪ .‬השילוב בין החיפוש הרגשי‪ ,‬אינטלקטואלי‪ ,‬לבין השימוש המדויק‬
‫בכלי העבודה שלו הוא שיצר את החוויה אצל הצופה ויוביל אותו לניסוח המשמעות‪ .‬היכולת להצחיק‪,‬‬
‫להעציב‪ ,‬לזעזע‪ ,‬להכעיס‪ ,‬לעורר שאלות‪ ,‬לאפשר לבכות‪ ,‬ליצור סקרנות‪ ,‬תוקפנות‪ ,‬אהבה‪ ,‬שנאה‪ ,‬לקרב‬
‫אותנו לעצמנו‪ ,‬ללמד אותנו על עצמנו‪ ,‬ליצור בנו חמלה‪ ,‬הבנה‪ ,‬פתיחות‪ ,‬רגישות והתרגשות ותובנה חדשה‬
‫של הדברים – היא אמנותו של הבמאי‪ .‬אם זה לא קיים – לשם מה כל ההשקעה?‬