קרן זווית

‫פסח‬
‫פסח‬
‫פראייר מי שמביא ביכורים‬
‫קטעי ה"מגיד" בליל הסדר מעוררים תמיהה מסוימת‪ .‬לכאורה מדובר כאן בקיום מצוות עשה של סיפור‬
‫יציאת מצרים‪" ,‬והגדת לבנך ביום ההוא"‪ ,‬כפי שמצוטט בהגדה עצמה‪ .‬בכל זאת‪ ,‬ההגדה של פסח לא‬
‫ממש מספקת את הסחורה‪ :‬אין כמעט מלה על היציאה עצמה‪ .‬אמנם תיאור השעבוד מופיע באריכות‪,‬‬
‫אבל עצם היציאה מעבדות לחירות ‪ -‬הלילה של מכת בכורות‪ ,‬כניעת פרעה‪ ,‬המסע לרעמסס וסוכות ‪-‬‬
‫רגע זה‪ ,‬שאמור להיות מוקד הסיפור‪ ,‬אינו מתואר כלל‪ .‬אפילו דמותו של משה‪ ,‬הגיבור הראשי של סיפור‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬כמעט ואינה נזכרת בהגדה‪.‬‬
‫מדוע ה"מגיד" נראה כפי שהוא? התשובה‬
‫פשוטה‪ :‬מי שערך את קטעי ההגדה פעל על פי‬
‫הוראות בסיסיות הנמצאות במשנה בפסחים‬
‫פרק י'‪:‬‬
‫מזגו לו כוס שני‪ ,‬וכאן הבן שואל ‪...‬‬
‫ולפי דעתו של בן אביו מלמדו‪ ,‬מתחיל‬
‫בגנות ומסיים בשבח‪ ,‬ודורש מ'ארמי‬
‫אובד אבי' עד שיגמור כל הפרשה כולה‪.‬‬
‫רבן שמעון בן גמליאל היה אומר‪ :‬כל‬
‫שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח‬
‫לא יצא ידי חובתו ואלו הם פסח מצה‬
‫ומרור‪.‬‬
‫הנה קיבלנו את המבנה הבסיסי של ההגדה‪:‬‬
‫הבן שואל מה נשתנה‪ ,‬עונים לו בדרשות על‬
‫סדר פסוקי מקרא ביכורים המופיעים בפרשת כי תבא‪ ,‬עוברים להזכרת פסח מצה ומרור‪ ,‬משם להלל‪.‬‬
‫זוהי‪ ,‬אם כן‪ ,‬הדרכת המשנה‪ .‬מרכז הכובד של ההגדה ‪" -‬ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה ‪ -‬הם‬
‫הפסוקים שאומר אדם המביא ביכורים לבית המקדש‪:‬‬
‫‪...‬ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב‪ .‬וירעו‬
‫אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה‪ .‬ונצעק אל ה' אלהי אבותינו וישמע ה' את‬
‫קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו‪ .‬ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה‬
‫ובמורא גדל ובאותות ובמפתים‪ .‬ויביאנו אל המקום הזה וייתן לנו את הארץ הזאת ארץ‬
‫זבת חלב ודבש‪.‬‬
‫סדר הפסוקים האלו‪ ,‬והקצאת המקום שבהם‪ ,‬מכתיבה את משקלם היחסי של קטעי ההגדה‪ .‬הרבה על‬
‫צרות השעבוד ועל השפטים שנעשו במצריים‪ ,‬וכמעט כלום על היציאה עצמה או על תפקידו של משה‬
‫רבינו‪ .‬הסברנו‪ ,‬אם כן‪ ,‬מדוע מבנה ההגדה הוא כפי שהוא ‪ -‬מי שסידר אותה פעל על פי הוראות המשנה‬
‫ככתבן‪.‬‬
‫אלא שבכך רק גלגלנו את התמיהה צעד אחד לאחור‪ .‬מה ראתה המשנה‪ ,‬מכל עשרות ומאות הפסוקים‬
‫‪ 424‬בתורה שמתייחסים לשעבוד מצריים ולגאולה‪ ,‬להיטפל למקרא ביכורים דווקא? וכי לא היה עדיף לדרוש‬
‫פסח‬
‫על סדר סיפור היציאה שבפרשות שמות‪-‬וארא‪-‬בא? במה זכו אותם חמשה פסוקים מספר דברים להיות‬
‫המוקד של סדר פסח?‬
‫מיהו בן חורין‬
‫כדי להבין מדוע נבחרו דווקא פסוקי הביכורים‪ ,‬נחזור לפתיחת ההגדה‪ ,‬לאותה הצהרה ארמית של‬
‫"השתא עבדי‪ ,‬לשנה הבאה בני חורין"‪ .‬בימינו אנו נוטים לפרש את המושגים "בן חורין" ו"חרות"‬
‫באספקלריה מודרנית‪ ,‬כמצב פוליטי או קיומי של האדם שאינו נתון תחת ממשלת זרים‪ ,‬או מממש את‬
‫מהותו האותנטית וכיוצא בזה‪ .‬אבל‪ ,‬כפי שאנסה להראות בשורות הבאות‪ ,‬לפני אלפי שנים אנשים ראו‬
‫את הדברים באופן יותר פשוט )או יותר מורכב‪ ,‬תלוי בנקודת הראות(‪.‬‬
‫המלה "חורים" בתנ"ך )מם עברית הופכת נון ארמית( מתארת בעיקר מצב חברתי‪-‬כלכלי גבוה‪ .‬כאשר‬
‫איזבל ואחאב מנסים לחסל את נבות הם שולחים אגרות אל "הזקנים ואל החורים" ואילו נחמיה מנהל‬
‫את ענייניו מול "החורים והסגנים" והכשדים שוחטים את "חורי יהודה"‪ .‬קהלת אומר "אשריך ארץ שמלכך‬
‫בן חורים"‪ :‬ברור שאין הכוונה לארץ שמלכה הוא בן חורין בניגוד לעבד‪ ,‬אלא למלך בן טובים‪ ,‬בן אצולה‪.‬‬
‫כמובן שיש‪ ,‬או לפחות היה פעם‪ ,‬קשר בין מצבו הכלכלי‪-‬חברתי של אדם לזכויותיו הפוליטיות‪ .‬בעולם‬
‫העתיק רוב האיכרים לא היו בעלים‪ ,‬או לפחות לא בעלים להלכה‪ ,‬של אדמותיהם‪ :‬הם נחשבו לאריסים‬
‫או לחוכרים או לואסלים של אדונים כלשהם‪ ,‬ומתוקף זה היו חייבים במתן אחוז מסוים לאדון‪ ,‬או בעבודות‬
‫אנגריא וכיוצא‪ .‬באותם ימים חלומם של מרבית האנשים היה להיות "בני חורין" ‪ -‬בעלי קרקעות זעירים‬
‫המעבדים את אדמתם בעצמם ואינם חייבים שום דבר לאף אחד‪.1‬‬
‫תואר אצולה נמוך גרמני המקביל לתואר "ברון" באנגליה הוא ‪ ,Freiherr‬תואר המורכב משתי המלים‬
‫‪) Frei‬חפשי( ו ‪) Herr‬אדון(‪ :‬זהו בדיוק התרגום של "בן חורין" לגרמנית ‪ -‬אדם שנחלתו היא שלו ואינו‬
‫הוסאל או הסוכן של מי שמעליו‪ .‬ה"פראייר" הגרמני אינו אלא בן החורין העברי‪.2‬‬
‫חלום החיים החופשיים על אדמה משלך היה בעל כוח עצום בזמן העתיק‪ .‬אם תרצו ‪ -‬כך נפלה‬
‫הרפובליקה הרומאית‪ .‬מיום שהפסיק צבאה של רומא להיות מורכב מאיכרים‪-‬לוחמים ועבר להיות צבא‬
‫מקצועי‪ ,‬היו רוב החיילים אנשים חסרי קרקע שחלומם היה לזכות באדמה ולהפוך לבעלי נחלה זעירים‪.‬‬
‫את יהבם הם תלו בהבטחות שקיבלו‪ ,‬לא מהסנאט הרומאי אלא מהמצביאים שלהם ‪ -‬אנשים כמו סולה‬
‫או פומפיוס או קיסר ‪ -‬ובכך העבירו את נאמנותם מהעיר רומא למפקד הצבא‪ ,‬מה שהוליך לחורבנה של‬
‫הרפובליקה ולעלייתו של שלטון היחיד‪.‬‬
‫ובאמת כשאנו קוראים בתורה נראה כי האוירה במחנה ישראל שבמדבר לא הייתה שונה בהרבה‪ .‬התורה‬
‫מתארת לנו את עם ישראל כאוסף של "יוצאי צבא" ‪ -‬תואר המודגש מאד בכל מפקד ‪ -‬שאמנם כרגע‬
‫הם נוודים במדבר אבל חלומם הוא לזכות בנחלה משלהם בארץ ישראל‪ ,‬כלומר להפוך ל"בני חורין"‬
‫במובנה המקורי של המלה‪ .‬כאשר דתן ואבירם תוקפים את משה רבינו הם מטיחים כנגדו "אף לא אל‬
‫ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם"‪ .‬זה פשט הבטחות התורה לכל אורך ספרי‬
‫במדבר ודברים‪ :‬שבני ישראל יכנסו לארץ ישראל ושם כל אחד מיוצאי הצבא יקבל בצורה מסודרת נחלה‬
‫‪1‬כפי שניסה מרכס להגדיר זאת‪ ,‬הרצון הוא )או לפחות היה( להיות בעלים של אמצעי הייצור‪.‬‬
‫‪2‬בעברית המדוברת של ימינו נתגלגלה מלה זו למשמעות הפוכה כמעט‪' :‬פראייר' הוא אדם שניתן לשטות בו או‬
‫לרמות אותו‪ .‬ישנן כמה תיאוריות מתחרות המסבירות את היפוך המשמעות בסלנג העברי‪ ,‬אבל אין לכך קשר‬
‫לענייננו‪ .‬אגב‪ ,‬בראש הוועדה לאנרגיה אטומית של מדינת ישראל עמד במשך זמן ממושך הפרופסור שלהבת‬
‫פראייר )אחד משלשה אחים שהוריהם הייקים נתנו להם את השמות המקוריים שלהבת זרם ועמוד‪ ,‬מפני שהם‬
‫נולדו כאשר חברת החשמל החלה לפעול בארץ(‪ ,‬ולהפתעתי גיליתי כי מבנה הכור הגרעיני בדימונה נמצא ברחוב‬
‫הקרוי על שמו‪ .‬נקווה שאין בכך ביטוי סמלי למדיניות המכה השנייה של ממשלתנו‪.‬‬
‫‪425‬‬
‫פסח‬
‫שבה הוא יהיה אדון לעצמו‪.Freiherr .‬‬
‫ומהי המצווה שבה הפן הזה של היותו של אדם "בן חורין" מודגש יותר מכל? כמובן ‪ -‬מקרא ביכורים!‬
‫להבדיל משאר מתנות כהונה‪ ,‬מי שמביא ביכורים וקורא )ומיד נעמוד על גדרי קריאה זו( חייב להיות‬
‫הבעלים של אדמתו‪ ,‬לא האריסין והחכורות והגזלן והאפוטרופוס והעבד והגר‪ .‬הוא צריך להיות מנוחלי‬
‫הארץ או מיורשיהם‪ ,‬כדי שיוכל להגיד "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו ‪ ...‬ועתה הנה‬
‫הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'"‪ .‬קריאת מקרא ביכורים היא המצווה המבטאת יותר‬
‫מכל את היותו של האדם בן חורין במובן הכלכלי‪-‬חברתי של המלה‪.‬‬
‫זהו‪ ,‬אם כן‪ ,‬עניינו של ליל הסדר‪ ,‬הממוקד לא ביציאת מצרים אלא בקיום ההבטחה לירושת הארץ‪ ,‬בכך‬
‫שעם העבדים‪ 3‬הפך להיות עם של בני חורין‪ ,‬דבר שלא קרה במדבר אלא רק בארץ ישראל‪ .‬במסגרת זו‬
‫אנו מנסים להראות )או להציג‪ ,‬תלוי במצבו האמיתי של האדם( עצמנו כבני חורין‪ ,‬כאיכרים חופשיים‬
‫היושבים על אדמתם‪ .‬לכן נבחרו פסוקי מקרא ביכורים למוטיב המרכזי של ההגדה‪ ,‬לכן מצוות ההסבה‬
‫וכן הלאה‪.‬‬
‫איך לבלבל ארמים‬
‫הרעיון אותו הצגנו מאפשר להבין תוספות תמוה במסכת פסחים )ג‪ .(:‬הגמרא שם מספרת על גוי אחד‬
‫שאימץ לו תחביב משונה‪ :‬להתחזות ליהודי ולאכול מקרבן הפסח‪.‬‬
‫ההוא ארמאה דהוה סליק ואכיל פסחים בירושלים‪ ,‬אמר )בהתפארותו כשחזר למקום‬
‫מגוריו( כתיב‪' ,‬כל בן נכר לא יאכל בו'‪' ,‬כל ערל לא יאכל בו'‪ ,‬ואנא הא קאכילנא משופרי‬
‫שופרי! אמר לו רבי יהודה בן בתירא מי קא ספו לך מאליה? )האם מאכילים אותך מן‬
‫האליה – החלק הבשרני בזנב הכבש – שקרבה על גבי המזבח ואינה נאכלת(‪ .‬אמר ליה‬
‫לא‪) .‬אמר לו רבי יהודה(‪ ,‬כי סלקת להתם אימא להו ספו לי מאליה‪ .‬כי סליק אמר להו‬
‫מאליה ספו לי‪ ,‬אמרו ליה אליה לגבוה סלקא‪ .‬אמרו ליה מאן אמר לך הכי‪ ,‬אמר להו רבי‬
‫יהודה בן בתירא‪ .‬בדקו בתריה ואשכחוהו דארמאה הוא וקטלוהו‪ .‬שלחו ליה לרבי יהודה‬
‫בן בתירא‪' :‬שלם לך רבי יהודה בן בתירא‪ ,‬דאת בנציבין ומצודתך פרוסה בירושלים'‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬רבי יהודה בן בתירא‪ ,‬תושב נציבין שבצפון סוריה‪ ,‬הצליח לגרום לאותו ארמי לשאול שאלה טפשית‬
‫אשר גילתה לאנשי ירושלים שהוא אכן מתחזה‪ .‬מה שברור מן הסיפור הזה בגמרא הוא שרבי יהודה בן‬
‫בתירא עצמו לא עלה לרגל ולא אכל מן הפסח; אילו היה עולה לרגל היה יכול לחשוף את הארמי בעצמו‪,‬‬
‫ללא הטריק עם האליה‪ .‬איזה היתר מצא רבי יהודה לעצמו? הרי כל יהודי מצווה להקריב קרבן פסח‪,‬‬
‫והמבטל עשה זה ענוש כרת?‬
‫שאלה זו ניסו לתרץ בעלי התוספות )ד"ה מאליה(‪:‬‬
‫‪3‬יכול להיות שיש כאן גם רובד נוסף‪ .‬אמנם רש"י‪ ,‬ובעל ההגדה עצמו‪ ,‬נוטים לפרש "ארמי אבד אבי" באופן של "לבן‬
‫ביקש לעקור את הכל"‪ ,‬ואם כן ערכו של פסוק זה הוא 'ארמי' )לבן( ניסה להאביד את אבי )יעקב(‪ ,‬אבל כפי שהעירו‬
‫כל בעלי הפשט‪ ,‬זהו פירוש מוקשה מאד‪ ,‬בעיקר מפני שצורת הפועל 'אובד' איננה יכולה לתאר נסיון להאביד‬
‫מישהו אחר בלא שתהיה מלווה במלת עזר כמו "את"‪ ,‬שאיננה נמצאת במקום‪ .‬הרשב"ם והאבן‪-‬עזרא פרשו "אובד"‬
‫ נודד‪ ,‬כמו "תעיתי כשה אובד בקש עבדך"‪ ,‬ואם כן אולי יש לפרש )שמעתי זאת בשם שד"ל( 'ארמי אובד אבי' =‬‫אבותינו היו שבט ארמי נודד‪ ,‬בדואים‪.‬‬
‫האבות אכן מצטיירים בספר בראשית כרועי צאן קשוחים ובעלי גאוה מקצועית "אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו‬
‫ועד עתה‪ ,‬גם אנחנו גם אבותינו"‪" ,‬זה עשרים שנה אנוכי עמך‪ ,‬רחליך ועזיך לא שכלו‪...‬טרפה לא הבאתי אליך‪."...‬‬
‫איכשהו‪ ,‬במהלך שעבוד מצריים‪ ,‬התחלף סולם העדיפויות שלהם‪ ,‬והיוצאים ממצרים רואים בחקלאות זעירה את‬
‫‪ 426‬חזות הכל‪.‬‬
‫פסח‬
‫ורבי יהודה בן בתירא שלא עלה לרגל‪ ,‬יש לאמר שלא היה לו קרקע‪ ,‬או זקן היה שאינו יכול‬
‫להלך ברגליו דפטור מפסח‪...‬‬
‫דברים אלו‪ ,‬מהם עולה שמי שאין לו קרקע בארץ פטור מן הפסח‪ ,‬התמיהו מאד את בעל המשנה למלך‬
‫)קרבן פסח א א(‪:‬‬
‫לא ידעתי היכא רמיזא‪...4‬סוף דבר דברי התוספות מתחילתה ועד סופה צריכים אצלי‬
‫תלמוד‪.‬‬
‫לפי מה שהעלינו עד כאן ניתן לומר כי כך הבינו בעלי התוספות )או רבי יהודה בן בתירא( את עצם‬
‫עניינו של קרבן פסח‪ .‬לשיטתם המחויב בקרבן הוא רק מי שאכן יש לו במה להשתבח‪ :‬שיש לו‬
‫לפחות קרקע כלשהי בארץ ישראל שהיא בבעלותו‪ ,‬והוא זה היכול לאכול את הפסח כבן חורין‪,‬‬
‫וממילא מחויב במצווה זו רק מי שחייב בביכורים )וגם בני ביתו‪ ,‬ראה בהמשך(‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬סדר‬
‫הפסח שלנו הוא טכס המיועד לכולם‪ ,‬בו אנו מציגים כאילו שאנו אכן בני חורין‪ ,‬על ידי שאנו נוהגים‬
‫ללילה אחד בדרכם של בעלי קרקעות זעירים שחיו בימים בהם תוקנו מנהגי ליל הסדר‪.‬‬
‫גרים כן‪ ,‬נשים לא?‬
‫אם נחזור למצוות הבאת הביכורים‪ ,‬הרי שיש שני סוגי אנשים שאפשרותם להביא ביכורים מוגבלת‪.‬‬
‫יש כאלו שאינם מביאים ביכורים כלל‪ ,‬שהמצווה "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך" אינה‬
‫חלה עליהם‪ ,‬זאת מפני שהאדמה איננה שלהם‪ ,‬אף על פי שהם אלו שטיפלו בעצים‪ .‬לקבוצה זו‬
‫שייכים האריסים והחכורות הגזלן והסיקיריקון‪.5‬‬
‫אבל ישנה עוד קבוצה בעייתית‪ :‬אנשים שהקרקע אכן בבעלותם‪ ,‬ולכן מצות הבאת ביכורים חלה‬
‫עליהם‪ ,‬אבל יש להם בעיה עם פסוקי מקרא ביכורים‪ .‬מי ששייך לקבוצה הזו "מביא ואינו קורא" ‪-‬‬
‫את הביכורים הוא יכול להביא‪ ,‬אבל אינו שייך במקרא ביכורים‪ .‬כך לדוגמה השליח אינו יכול לקרוא‪.‬‬
‫הוא אמנם מיצג את הבעלים‪ ,‬אבל לעמוד ולהוציא מפיו "האדמה אשר נתתה לי" אינו יכול‪ ,‬כי‬
‫האדמה לא שלו אלא של המשלח‪.‬‬
‫גם לגבי גר וגם לגבי אשה נאמר במשנה כי אינם קוראים מקרא ביכורים‪ ,‬והסיבה היא שאינם יכולים‬
‫לומר "הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"‪ .‬הגר מפני שאבותיו לא היו יהודים‪ ,‬והאשה מפני‬
‫שארץ ישראל נתחלקה לזכרים‪.6‬‬
‫והנה‪ ,‬בעוד פסק המשנה לגבי אשה התקבל באופן חלק וצוטט כצורתו בפוסקים‪ ,‬עניין הגר עורר‬
‫דיונים רבים‪ .‬כבר במשנה יש מי שמחלק בין גר "ממש" לבין מי ש"אמו מישראל"‪ ,‬הירושלמי מוסיף‬
‫עוד חילוקים כאלו ואחרים‪ ,‬ובסופו של דבר הרמב"ם‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬פוסק ממש להיפך ממה שכתוב‬
‫במשנה‪:‬‬
‫הגר מביא וקורא‪ ,‬לפי שנאמר לאברהם 'אב המון גויים נתתיך'‪ ,‬הרי הוא אב כל העולם כולו‬
‫שנכנסית תחת כנפי השכינה‪ ,‬ולאברהם היתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ‪.‬‬
‫)ביכורים פ"ד ה"ג(‬
‫‪4‬אמנם יש דעה )פסחים ח‪ :‬לדוגמה( שמי שאין לו קרקע פטור מן הראיה‪ ,‬אבל המשל"מ תופס שאין בכך סיבה‬
‫לפטרו מקרבן פסח‪ ,‬וראייתו מנשים הפטורות מראיה וחייבות בק"פ‪ .‬אמנם גם על נשים יש מקום לדון‪ ,‬ראה לקמן‬
‫הערה ‪.8‬‬
‫‪5‬סיקיריקון הוא סוג מעצבן של גזלן‪.‬‬
‫‪6‬היה מקום לומר שגם כהנים ולויים לא יביאו ביכורים מפני שלא נחלו בארץ‪ ,‬ראה דברי המשנה למלך שהובאו‬
‫בהמשך ומקורותיו בתוספתא‪.‬‬
‫‪427‬‬
‫פסח‬
‫שאלת מקורו של הרמב"ם‪ ,‬כמו גם ההסתכלות הכללית שלו על סגולת ישראל בהקשר של מכתבו‬
‫המפורסם לרבי עובדיה הגר‪ ,‬נידונה בהרחבה ומצדדים שונים‪ ,‬ועדיין ישנו פן שלא נתבאר כל צרכו‪.‬‬
‫טכנית‪ ,‬מה שהרמב"ם טוען כאן הוא שהגר נחשב באופן כלשהו לצאצא של אברהם‪ ,‬ולכן הוא יכול לומר‬
‫"לאבותינו" למרות שמבחינה גנטית הוא דוקא מצאצאי אמרפל מלך שנער‪ .‬גם אם נקבל את הטיעון‬
‫הזה‪ ,‬במה גר טוב מאשה? אם האשה אינה יכולה לומר "אשר נתת לי" מפני שהארץ לא נתחלקה לנשים‪,‬‬
‫כיצד יכול הגר לעשות זאת? אשה אינה מנועה מלנחול את הארץ )זה ברור מסיפורן של בנות צלפחד(‬
‫אלא שבזמן כיבוש הארץ לא חילקו נחלה לנשים )גם בנות צלפחד קיבלו את חלקן רק מפני‬
‫שנחשבו ליורשות חלקו הפוטנציאלי של אביהן(‪ .‬האם גר עדיף עליהן?‬
‫תמיה לי‪ ,‬דאף שיכולין )= הגרים( לומר לאבותינו‪ ,‬מכל מקום כיוון שלא נטלו חלק בארץ‬
‫אינם יכולים לומר אשר נתתה לי דומיא דאשה‪ ,‬וכהנים ולויים אינם קורין אלא מפני שיש‬
‫להם ערי מגרש ‪) ...‬משנה למלך על הרמב"ם‪ ,‬שם(‪.‬‬
‫על פניו אין ברירה אלא להבין את ההבדל ברמה העקרונית‪ .‬הגר לא נחל בארץ אבל בעקרון היה יכול‬
‫לנחול אילו היה הוא או מי מאבות אבותיו מצטרף לעם ישראל לפני איזה שהוא תאריך קובע‪ .‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬גם הנשים שהיו בזמן הכניסה לארץ לא נחלו‪ ,‬וכפי שמבטא זאת באופן בוטה הירושלמי )ביכורים‬
‫פרק א' הלכה ד(‪7‬‬
‫כלום נשבע הקב"ה לזכרים‪ ,‬שמא לנקיבות?‬
‫תפיסתנו היום שונה לחלוטין ממה שמבטא הירושלמי הזה‪ .‬היום נהוג לתפוס את "כלל ישראל" או‬
‫"כנסת ישראל" בתור מין ישות‪ ,‬פרסונה מיסטית‪ ,‬המסמלת את העם או את מהותו העמוקה‪ ,‬ולחשוב‬
‫שהארץ הובטחה לאותה ישות‪ .‬הגשמת ההבטחה‪ ,‬חלוקת האדמה ליוסף בן שמעון או לגרשון בן יועזר‪,‬‬
‫היא לפי זה רק פרט טכני של אותו כלל נעלה‪ .‬ככל הנראה‪ ,‬לא כך ראו חז"ל‪ .‬הם הבינו כי הארץ הובטחה‬
‫לא לכלל אלא לאוסף הפרטים‪ :‬לאנשי המלחמה המצפים לקבל נחלה‪ .‬ממילא מובן כי למרות שאשה‬
‫יכולה לרשת קרקע‪ ,‬הרי עצם ההבטחה לא חלה על נשים‪ .‬מה שהובטח הוא חלוקת קרקע לכל זכר ותו‬
‫לא‪.8‬‬
‫העוסק בתורה כבן חורין‬
‫אחד הקטעים המככבים כמעט בכל דרוש תורני המזכיר את המלה "חרות" הוא הבריתא המפורסמת‬
‫מפרק קניין תורה‪:‬‬
‫ואומר 'והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות' אל‬
‫תקרא חרות אלא חירות‪ ,‬שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה‪ ,‬וכל מי שעוסק‬
‫בתורה תדיר הרי זה מתעלה שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'‪.‬‬
‫על פניו קטע מוקשה מאד‪ .‬מדוע העוסק בתורה הוא בן חורין? הרי הוא מקבל עליו הגבלות רבות בחייו‪.‬‬
‫‪7‬דברי הירושלמי‪ ,‬עד כמה שניתן להבין אותם במקומם‪ ,‬מוסבים לא על הדין שאשה אינה קוראת אלא על הדעה‬
‫במשנה לפיה אם היתה אמו של הגר מישראל מביא וקורא‪ ,‬ומכל מקום נראה שאין זה משנה לענייננו‪.‬‬
‫‪8‬צריך להזהר‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא לקחת את הארגומנט הזה רחוק מדי‪ .‬בכל זאת נשים חייבות בקרבן פסח‪ ,‬אף שאין להן‬
‫בעלות על קרקע ואף שהן פטורות ממקרא ביכורים‪ ,‬אולי כחלק מן המשפחה‪ .‬עם זאת‪ ,‬חיובן של נשים בקרבן פסח‬
‫אינו מובן מאליו )ראה סוגית הגמרא פסחים צא‪ (.‬ובפרט יש מקום לדון בשאלת הצטרפותן לרוב )רוב ציבור טמאים‬
‫בקרבן פסח‪ ,‬רוב חוטאים בפר העלם דבר של עבודה זרה ושל שאר מצוות( ‪ -‬עיין בירושלמי פסחים פ"ז ה"ו‪ ,‬בפני‬
‫משה ובקרבן העדה שם‪ ,‬ספרי במדבר לפרשת שלח על הפסוק "ונסלח לכל עדת בני ישראל"‪ ,‬וצפנת פענח תנינא‬
‫עמוד ‪ .80‬ניתן לראות בדינים הללו עוד עדות לכך שגדרים הלכתיים התלויים בנחלת הארץ שייכים רק בגברים‪,‬‬
‫‪ 428‬ומאותו טעם‪.‬‬
‫פסח‬
‫איפה החרות כאן? ומה הקשר לפסוק 'וממתנה נחליאל'?‬
‫בדורנו נהוג לתת לקטע הזה פירוש המניח משהו‬
‫שניתן לקרוא לו מודל הרצון הכפול‪ .‬על פי המודל‬
‫הזה‪ ,‬שזכה לפופולריות רבה בעקבות עבודותיו של‬
‫גיאורג וילהלם פרידריך הגל בראשית המאה התשע‬
‫עשרה‪ ,‬המחשבה לפיה "חרות" היא היכולת למלא‬
‫את רצוני היא שגויה‪ .‬הגל לימד כי יש רמות או‬
‫דרגות ברצון‪ :‬הרמה האותנטית המבטאת את רצוני‬
‫הפנימי האמיתי‪ ,‬והרמה הנמוכה יותר שהיא משהו‬
‫שרק נדמה לי ש"אני" רוצה‪ ,‬סוג של רצון המבטא‬
‫רבדים חיצוניים של אישיותי או השפעות חיצוניות‪,‬‬
‫חברתיות וכן הלאה‪ .‬פעולה מתוך רצון איננה‬
‫פעולה של חירות אלא אם כן היא מבטאת את‬
‫הרמה העמוקה והאותנטית של ה"אני"‪ ,‬לא כאשר‬
‫היא באה מהשפעות חיצוניות או מחלקים ירודים‬
‫של אישיותי‪.‬‬
‫הדרושים המודרניים מציעים את פירוש הברייתא על בסיס מודל הרצון הכפול‪ .‬הרעיון הכללי הוא‬
‫שמהותו הפנימית והאותנטית של האדם‪ ,‬או של היהודי‪ ,‬היא קיום התורה והמצוות‪ ,‬ולכן מילויים של‬
‫רצונות פסולים )כמו הרצון לעשות עבירות‪ ,‬או סתם להשתקע בהנאות החיים( אינו בגדר פעולה של‬
‫חירות בה אדם מתנהג לפי רצונו‪ ,‬שכן זהו רצון "מזויף"‪ ,‬או רצון מסדר שני‪ ,‬הזר למהותו האמיתית של‬
‫האדם‪ .‬רק אצל מי שעוסק בתורה יש זהות בין הרצון הפנימי למעשה‪ ,‬לכן רק הוא בן החורין האמיתי‪.‬‬
‫זוהי נקודת הפתיחה שממנה ניתן לגזור תלי תלים של דרשות שבדורנו הן דבר הנשמע בקרב ציבורים‬
‫רחבים‪.‬‬
‫במודל האישיות הכפולה )או המרובדת( יש צדדים מסוימים של צדק‪ ,‬כפי שהם מתבטאים בסוג הבעיות‬
‫המכונות "חולשת הרצון" )האם אני אכן רוצה לעשות דיאטה? אם כן‪ ,‬מדוע זללתי את העוגה?(‪ ,‬אבל‬
‫צריך לשים לב שהוריאציה המודרנית מכילה הרחבה מסוכנת שלו‪ :‬ההנחה לפיה יכול להיות שאינני‬
‫מודע לרצוני ה"אמיתי"‪ .‬הארכתי בעניין זה בפרשת שמות ואין טעם לחזור על הדברים כאן‪ ,‬אבל על פניו‬
‫נראה כי בלי קשר לנכונותו‪ ,‬כהסבר לברייתא הרעיון הזה בעייתי‪ ,‬ויכול להיות שהוא נובע מהשלכת‬
‫תפיסות מודרניות על דבריהם של אנשים שהיו זרים להן‪ .‬למיטב הבנתי אין זו הפרשנות הרווחת‪ ,‬וגם לא‬
‫המסתברת‪ ,‬של מאמר חז"ל הזה‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬רוב המפרשים העתיקים פרשו בדרכים אחרות‪ .‬כך‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬המפרש שנדפס בשם רש"י‬
‫אומר‪:‬‬
‫שאין לך בן חורין‪ :‬לפי שבני אדם מכבדין ומשמשין לפניו ומי שאינו עוסק בה מתרחקין‬
‫ממנו אלמא כמנודה הוא‪.‬‬
‫ר"י אלשאקר בפירוש "מרכבת המשנה" מסביר כי החירות היא מעין פטור מגלגול הנשמה‪" ,‬שפודה‬
‫נפשו‪ ,‬שלא תתגלגל ותשתעבד בגוף אחר‪ ,‬וכבר ביארתי בענין סוד העיבור בספר צפנת פענח קחנו‬
‫ובואה" גם בעל פירוש "פרקי משה" מבאר "שהכונה במאמר הזה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין‬
‫מהמאורעות הרעות ומקרי הזמן‪ ,‬להיותו מושגח מאתו ית' כפי מדרגת דבקותו כנזכר‪ "...‬לא זה ולא זה ‪429‬‬
‫פסח‬
‫פרשו את ה"בן חורין" לפי תורת האישיות הכפולה‪ ,‬מה שמפרשים במאתיים השנים האחרונות ראו לא‬
‫פעם כפירוש הפשוט במשנה‪.‬‬
‫יתר על כן‪ :‬הפרשנות המבוססת על תורת שתי הנפשות איננה הגיונית‪ .‬הרעיון כולו בנוי על הסחת‬
‫משמעותו של הטקסט‪ .‬אילו היה כתוב כי אין לך בן חורין אלא השומר מצוות‪ ,‬או השומר תורה‪ ,‬ניחא‪ .‬אבל‬
‫פרק קנין תורה הוא פרק מיוחד‪ ,‬שאינו עוסק בשום אספקט של שמירת המצוות או של הימנעות‬
‫מעבירות לבד מאחד‪ :‬חשיבותו של לימוד התורה‪ .‬לומר כי בן החורין הוא מי שפועל לפי צו הבורא כי זוהי‬
‫חרותו הפנימית‪ ,‬שיהיה‪ .‬אבל למה דוקא לימוד תורה? האם נשים שאינן מצוות על עיסוק בתורה אינן‬
‫יכולות להיות בנות חורין לפי דעה זו? האם אין להן רצון אותנטי שאפשר לפעול לפיו?‬
‫הנה לדוגמה האלשיך לקהלת י' ט"ז )על הפסוק אשריך ארץ שמלכך בן חורין( הכותב כי‪:‬‬
‫ידוע כי אשר ישתעבד ליצרו הרע יקרא משועבד כמשרת ועבד לו‪ ,‬אך אשר ישתעבד‬
‫ליצרו הטוב עושה רצונו תמיד הוא יקרא בן חורין ולא משועבד‪ ,‬כי אין לך בן חורין כעוסק‬
‫בתורה ומצות‪ ,‬כי העושה רצון יצרו הטוב עושה רצון קונו והאדם הוא חלקו נמצא עבד‬
‫לעצמו‪ ,‬והוא גדר החרות בעצם‪.‬‬
‫על פניו ‪ -‬הסבר ל"בן חורין" בסגנון המודרני‪ ,‬אבל שימו לב למלה שהוסיף האלשיך ואשר הדגשתי כאן‪,‬‬
‫"מצוות"!! זה לא כתוב בפרק קנין תורה‪ ,‬ועל פניו גם איננו מענין הפרק‪ .‬אפשר שהאלשיך לא התכוין‬
‫לפרש את המשנה אלא השתמש בדבריה כפרפראזה‪.‬‬
‫גיסי הרב יוסי פלאי הציע לי מעין אפשרות ביניים‪ ,‬לפיה אותו "בן חורין" שנזכר כאן משלב בין המשמעות‬
‫המוקדמת )בעל אחוזה( והמאוחרת )אדם חפשי בניגוד לעבד(‪ .‬לפי הצעתו הכוונה כאן היא לכך שמי‬
‫שעוסק בתורה משוחרר משליטת זרים שהרי קניינו הוא החכמה וזו אינה ניתנת להפקעה ממנו‪ ,‬בבחינת‬
‫"ה' הוא נחלתו" שנאמר בשבט לוי‪ ,‬וכמו שביטא זאת הרמב"ם בדבריו המפורסמים בסוף הלכות שמיטה‬
‫ויובל‬
‫ולא שבט לוי בלבד‪ ,‬אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו‬
‫מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה'‪ ,‬והלך ישר כמו שעשהו‬
‫האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם‪ ,‬הרי זה נתקדש‬
‫קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק‬
‫לו כמו שזכה לכהנים ללוים‪ ,‬הרי דוד עליו השלום אומר‪' :‬ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך‬
‫גורלי'‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬בעל החכמה גם הוא 'בעל אחוזה'‪ ,‬לא אחוזה ממשית לו‪ ,‬אלא חכמתו היא היא אחוזתו‪.‬‬
‫‪430‬‬
‫פסח‬
‫המצה והאספרסו‬
‫מה זה בעצם "מצה"? לכאורה‪ ,‬כולנו יודעים‪ :‬אלו הם אותם מאפים דקים ובעלי מרקם נוקשה משהו‬
‫שאנו אוכלים בפסח‪ .‬אבל האם זהו מובנה המקורי של המלה "מצה"?‬
‫בחלק מן המקומות בתורה אנו מוצאים את המלה‬
‫מצה בתורת שם העצם‪ ,‬כמו בפסוק "שבעת ימים‬
‫תאכל מצות" )שמות כ"ג ט"ו(‪ ,‬אבל ברוב המקרים‬
‫'מצה' הוא תואר‪" :‬ויאפו את הבצק אשר הוציאו‬
‫ממצרים עוגות מצות" )י"ב ל"ט( "לחם מצות וחלות‬
‫מצות ורקיקי מצות" )שמות כ"ט ב'(‪ :‬במקרים אלו‬
‫המלה מצה מתארת לכאורה תכונה‪ :‬יש לחם או‬
‫עוגות או חלות‪ ,‬וכל אחד מאלו יכול לבוא גם בצורה‬
‫של 'מצות'‪.‬‬
‫הגמרא בשבת )ע"ט‪ (.‬מבדילה בין סוגים שונים של עור לפי רמת העיבוד שלהם‪ .‬באופן כללי‪ ,‬הדרך‬
‫מעור של בהמה לקלף המשמש‪ ,‬נאמר‪ ,‬לכתיבת ספר תורה‪ ,‬היתה מורכבת בימיהם מכמה שלבים‪.‬‬
‫בתחילה היו מולחים את העור‪ ,‬לאחר מכן היו משרים אותו בקמח ומים‪ ,‬ולבסוף היו מעבדים אותו‬
‫בעפצי עצים‪ .9‬לפי נהלים אלו מבדילה הסוגיה שם בין שלשה סוגי עור שאינם עדיין בגדר קלף "מצה‪,‬‬
‫חיפה ודיפתרא"‪.‬‬
‫דאמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא‪ :‬שלשה עורות הן‪ ,‬מצה וחיפה ודיפתרא‪ .‬מצה‪,‬‬
‫כמשמעו ‪ -‬דלא מליח ודלא קמיח ודלא עפיץ‪ ...‬חיפה ‪ -‬דמליח ולא קמיח ולא עפיץ‪...‬‬
‫דיפתרא ‪ -‬דמליח וקמיח ולא עפיץ‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬דיפתרא הוא עור שחסר לו רק השלב האחרון של עיבוד בעפצים‪ ,‬חיפה הוא שלב מוקדם יותר‬
‫שעדיין לא עבר גם את הטיפול בקמח‪ ,‬ואילו "מצה" הוא העור הראשוני‪ ,‬שעדיין לא עבר טיפול כלל‪.‬‬
‫שימו לב למלה "כמשמעו" שבגמרא‪ ,‬האומרת כי התכונה של היות ראשוני )או חסר עיבוד‪ ,‬או "מהיר"(‬
‫היא משמעה של המלה "מצה"‪ .‬לפי זה משמעות המלה היא דבר שעושים אותו בחיפזון‪ ,‬לא גמור‪,‬‬
‫במצב ראשוני‪ ,‬כמו המלה "נצה" )כמו ב"ניצנים"( שמשמעותה הדבר הראשון שיוצא מהצמח‪.‬‬
‫בביקורי הראשון באיטליה הופתעתי לגלות כי ניתן להגיע‬
‫מנקודה לנקודה ברכבת רגילה או ברכבת אספרסו‪ .‬עד אז‬
‫הייתי סבור כי אספרסו הוא סוג של קפה‪ ,‬ופתאום קלטתי‬
‫כי המלה "אספרסו" משמעותה בעצם "מהיר"‪ .‬לפני המצאת‬
‫הקפה הנמס הכינו את סוג הקפה שאנו מכנים היום 'טורקי'‬
‫על ידי הרתחת מים והוספת קפה אליהם‪ ,‬תהליך שלוקח‬
‫כמה דקות‪ .‬כאשר לואיג'י בזארה הציג‪ ,‬בראשית המאה‬
‫העשרים‪ ,‬את הפטנט על מכונה המאפשרת "הכנה מיידית‬
‫של משקה הקפה" זכה הסוג הזה לכינוי "קפה מהיר" או באיטלקית "קפה אספרסו" ‪-‬שפירושו מהיר‪.10‬‬
‫‪9‬ספרי תורה תימניים עשויים עד היום באופן זה‪ ,‬ולכן‪ ,‬בגלל העיבוד בעפצים‪ ,‬הקלף שלהם יותר רך ובעל גוון יותר‬
‫חום ביחס לספרי האשכנזים והספרדים(‬
‫‪431‬‬
‫פסח‬
‫בשלב הבא התחילו אנשים להתייחס אל אספרסו כאל סוג של קפה‪ .11‬ככל הנראה המלה "מצה"‬
‫עברה את אותו התהליך‪ :‬ממלה שמשמעותה "מהר" לתואר המוקנה לסוג של לחם שאפייתו מהירה‬
‫ומכאן לשם עצם‪.‬‬
‫ראיה ברורה לתפיסה זו מצאתי במכילתא‪:‬‬
‫שבעת ימים מצות תאכלו‪ .‬שומע אני אף מעשה קדרה במשמע? ת"ל לחם‪) .‬מכילתא‬
‫דרבי ישמעאל בא ‪ -‬מסכתא דפסחא פרשה ח(‬
‫על פניו מדובר במשפט תמוה‪ .‬כיצד ניתן לצוות על אכילת מעשה קדרה באופן של "מצות"? אם היה‬
‫כתוב "שבעת ימים תאכל מלפפונים" האם יש מקום לומר "שומע אני גם עגבניות במשמע"? לדברינו‬
‫העניין מבואר‪ .‬אם מצה פירושה מהר היה ניתן לחשוב כי הביטוי "מצות תאכלו" כוונתו לאכילת "מזון‬
‫מהיר" ‪ -‬לא מבושל‪ ,‬או שבושל בדרכים הדורשות פחות זמן וכדומה‪ ,‬ועל כן צריך את המלה "לחם" ‪-‬‬
‫כדי להבהיר שרק לחם יש לאכול בצורתו המהירה ולא שאר מוצרים ותבשילים‪.‬‬
‫‪10‬מדי דברי בו‪ ,‬יש להניח כי הביטוי "אספרנא" במובן "מהר" השכיח בחלקים הארמיים שבספרי עזרא ונחמיה )כמו‬
‫בעזרא ו' י"ב‪ " ,‬אנה דריוש שמת טעם‪ ,‬אספרנא יתעבד"( איננו ארמי כפי שטוענת הקונקורדנציה )בארמית מהר הוא‬
‫"לעגל" כמו "כי היכי דלשתריף לעגל" או "בעגלא ובזמן קריב"( אלא משפה הודו‪-‬אירופית כמו פרסית‪.‬‬
‫‪432‬‬
‫‪11‬כיום המלה 'אספרסו' משמשת באיטליה רק כשם לסוג זה של קפה‪ ,‬וכן לרכבות מהירות‪.‬‬