עסקים ולומדים-פרשת שופטים התשע"ה

‫פרשת שופטים‪ ,‬ז' אלול תשע"ה‬
‫ידינו לא שפכו את הדם הזה‬
‫"כי ימצא חלל באדמה‪ ...‬לא נודע מי הכהו" (דברים כא‪ ,‬א)‪ .‬הפרשה מתארת את מצוות עגלה ערופה‪ ,‬שבאה‬
‫במקום בו נמצא הרוג אך לא נמצא הרוצח‪.‬‬
‫נראה שתכליתו של המעמד להצביע על אחריותם העקיפה של מנהיגי העיר למה שהתרחש בעיר‬
‫ובסביבותיה‪' .‬הזקנים' הם הגורם המרכזי שלוקח חלק בפרשה‪ .‬תחילה זקני סנהדרין הגדולה‪ ,‬שמודדים‬
‫וקובעים איזו עיר היא הקרובה ביותר אל החלל‪ .‬לאחר שנקבעה העיר משתתפים זקני אותה העיר במעמד‬
‫ואתם "כל זקני העיר" (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש)‪ ,‬כלומר‪ :‬כל שכבת ההנהגה של העיר‪.‬‬
‫הזקנים נדרשים לומר‪" :‬ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (כא‪ ,‬ז)‪.‬‬
‫המשנה תמהה על אמירה זו‪" :‬וכי על דעתינו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הן?! אלא שלא בא לידינו‬
‫ופטרנוהו בלא מזון‪ ,‬ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה‪( ".‬משנה סוטה ט‪ ,‬ו)‪.‬‬
‫מסתבר‪ ,‬כפי שמפרש רש"י ואחרים‪ ,‬שהכוונה היא לנרצח‪ .‬הזקנים נדרשים לברר ולהצהיר שלא השאירו אותו‬
‫לבד ללא סיוע‪ ,‬שאם לא כן‪ ,‬הם נושאים באחריות למה שאירע לו‪ .‬התלמוד הירושלמי מביא מחלוקת‪,‬‬
‫ה מרחיבה את תחומי האחריות של הזקנים‪ .‬לדברי הירושלמי‪ ,‬חכמי בבל פירשו את המשנה כאחריות על‬
‫הנרצח‪ ,‬אך חכמי ארץ ישראל מפרשים שזו אחריות כלפי הרוצח‪" :‬שלא בא על ידינו ופטרנוהו ולא הרגנוהו‬
‫ולא ראינוהו והנחנוהו ועימעמנו על דינו" (ירושלמי סוטה פרק ט)‪.‬‬
‫"וכל זקני העיר ה ִהוא הקרֹבים אל החלל" – לכאורה‪ ,‬היה צריך הכתוב לדבר על העיר ולא על הזקנים‪ ,‬שהרי‬
‫לא הזקנים הם הקרובים‪ ,‬אלא העיר היא הקרובה‪ .‬אולם נראה כי בלשון זו מבקש הכתוב להדגיש את‬
‫אחריותם האישית של הזקנים‪ .‬כל זקן וזקן הוא בבחינת 'הקרוב אל החלל' ולכן הוא נושא באחריות אישית‪.‬‬
‫אחריות זו באה לידי ביטוי גם במספר הזקנים‪ .‬זקני בית דין הגדול הם חמישה‪ ,‬צוות מצומצם המייצג את כלל‬
‫בית דין הגדול‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬זקני העיר הם "כל זקני העיר אפילו הם מאה" (רמב"ם שם)‪ .‬אין הגבלה למספר‪,‬‬
‫כיוון שאין די בנציגות כשמדובר באחריות אישית‪.‬‬
‫אפשר היה לה בין שהמעמד בא לשחרר את הזקנים מאחריות‪ ,‬הרי הם מצהירים שלא היתה להם כל אפשרות‬
‫לדעת על המתרחש‪ ,‬אך נראה שהמעמד כולו מדגיש את אחריותם של הזקנים גם כשלא ידעו ולא ראו‪ .‬ננסה‬
‫לתאר לעצמנו את מעמד העריפה‪ .‬זקני העיר מורידים את העגלה אל הנחל ועורפים אותה‪ .‬ניתן לפרש‬
‫שהזקנים עצמם הם העורפים‪ ,‬אך גם מי שאיננו עורף בפועל עומד בסמוך‪ .‬העגלה נערפת במכת סכין‪ ,‬והדם‬
‫קולח‪ .‬זקני העיר שעומדים בסמוך אינם נותרים בחולצה לבנה נקיה וחגיגית‪ ,‬אלא ידיהם ובגדיהם ספוגים‬
‫בדמה של העגלה‪ .‬והנה‪ ,‬מצווים הזקנים "הקרבים אל החלל"‪ ,‬שהם גם הקרובים אל העגלה‪ ,‬לרחוץ את‬
‫ידיהם "על העגלה הערופה בנחל"‪ .‬אין הם מתרחקים לצד על מנת לרחוץ את ידיהם‪ ,‬אלא ממש בסמוך לעגלה‬
‫– "על העגלה"‪ .‬הם רוחצים שם את ידיהם ומיד אומרים – "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו"‪.‬‬
‫המחזה הוא אירוני‪ .‬כל מי שמתבוננן בו אומר לעצמו‪ ,‬הנה דם הע גלה זורם‪ ,‬וכיצד הם אומרים "ידינו לא שפכו‬
‫את הדם הזה"‪ ,‬הרי בעינינו ראינו את אותם אנשים שופכים את הדם‪ ,‬ואף אם לא כל זקן החזיק בפועל את‬
‫הסכין‪ ,‬כיצד הם אומרים "ועינינו לא ראו"? – המסר לזקנים ברור‪ .‬כפי שבנוגע לעגלה הם אינם יכולים לרחוץ‬
‫בנקיון כפיכם ולומר "ידינו לא שפכו"‪ ,‬כך גם בנוגע להרוג ולהורג‪ .‬האחריות כזקני העיר מוטלת עליהם‪ ,‬לדאוג‬
‫שלא יהיה בעיר אדם שאין לו עוזר‪ ,‬ולא יהיה בעיר פושע שמהלך חופשי‪.‬‬
‫הכותב הינו‪ :‬הרב שאול ברוכי‬
‫אגף הנישואין ארגון רבני צהר‬