הורד Pdf - ברכת משה

Comments

Transcription

הורד Pdf - ברכת משה
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫‪www.ybm.org.il‬‬
‫רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז‬
‫ינון חן‬
‫פתיחה‬
‫פרק זה פותח חטיבה של ארבעה פרקים העוסקים בשתי המצוות האחרונות שמנה בפתיחת הלכות‬
‫אלה‪ :‬ליתן צדקה כמסת יד; שלא יאמץ לבבו על העני‪.‬‬
‫בפרק זה עוסק הרמב"ם בגדרי החיוב לתת צדקה לעניים‪ .‬הפרק האחרון (י) הוא בעיקר מחשבתי‪-‬‬
‫מוסרי‪ .‬בתווך שני פרקים הדנים בפרטי מצוות הצדקה ובעניינים הנלווים אליה‪ .‬בניגוד למתנות עניים‬
‫מפרי הארץ‪ ,‬מצוות צדקה היא כוללנית יותר ומחייבת תמיכה לעניים הן בממון והן בדרכים אחרות‪.‬‬
‫ועוד‪ ,‬שמצוות צדקה חלה גם על היחיד וגם על הציבור‪ ,‬ולפיכך נוצרו נהלים ציבוריים מתאימים‪.‬‬
‫הרבה הזהירה תורה על חובה זו ועל מצוות הלוואה (ראה ויקרא כה‪ ,‬לה‪-‬לח; דברים טו‪ ,‬ז‪-‬יא; שמות‬
‫כב‪ ,‬כד‪-‬כו)‪ .‬מצוות צדקה מוטלת על כל יחיד ויחיד אך למעשה היישום שלה התנהל באופן קהילתי‪,‬‬
‫ורבים מן הדינים שקבעו חז"ל בענייני צדקה הם הלכות לקהילה‪.‬‬
‫פרק זה מחולק לשני ים‪ .‬החלק הראשון מגדיר למי יש לתת‪ ,‬ועד כמה צריך לתת לסוגים שונים של‬
‫עניים‪ ,‬וכן מה הוא השיעור המרבי שהיחיד חייב לתת‪ ,‬וכן השיעור המועט (א‪-‬ט)‪.‬‬
‫החלק השני מגדיר את היקף פעולתם של גבאי צדקה הממונים על ידי בית דין‪ .‬יש סדר עדיפות‬
‫למקבלי צדקה‪ :‬גם אם הגבאים הם שגבו מן הנותן‪ ,‬קרובו של הנותן קודם לכל אדם‪ ,‬ועניי ביתו‬
‫קודמים לעניי עירו‪ ,‬ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת (י‪-‬טו)‪.‬‬
‫הלכה א‪-‬ב‬
‫מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני‪ ,‬אם היתה יד הנותן משגת‪,‬‬
‫שנאמר‪" :‬פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו‪ ,‬ח)‪ ,‬ונאמר‪" :‬והחזקת בו גר ותושב וחי‬
‫עמך" (ויקרא כה‪ ,‬לה)‪ ,‬ונאמר‪" :‬וחי אחיך עמך" (שם לו)‪ .‬וכל הרואה עני מבקש והעלים‬
‫עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה‪ ,‬עבר בלא תעשה‪ ,‬שנאמר‪" :‬לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ‬
‫את ידך מאחיך האביון" (דברים שם‪ ,‬ז)‪.‬‬
‫"מצות עשה ליתן צדקה‪ ...‬וכל הרואה וכו' " ‪ -‬הפסוק 'פתֹח תפתח' מדבר על עצם מצוות הנתינה‬
‫והמשך הפסוק מובא לפנינו והוא קובע שיעור 'די מחסורו'‪ .‬הפסוק 'והחזקת' מתייחס בפשוטו ל"כפי‬
‫מה שראוי לעני"‪ .‬והפסוק 'וחי אחיך עמך' הוא התנאי "אם היתה יד הנותן משגת"‪ ,‬כי ממנו למדנו‬
‫"חייך קודמין" (ראה להלן)‪.1‬‬
‫‪ 1‬דוק שאת הפסוק הראשון ('כי פתֹח') לא השלים ואף לא ציין "וכו' "‪ ,‬אף שברור שכל הפסוק קשור לעניין‬
‫(בהמשך מובא 'די מחסֹ רו'); כיוון שבהמשכו מדבר בהלוואה לעני ולא בנתינת צדקה‪ ,‬לכן ציטט רק את השייך‬
‫לכאן‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ ‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫"מצוות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל" ‪ -‬ראה להלן הלכה ז‪ .‬השווה לעיל א‪ ,‬ט‪ .‬המקור כנראה‬
‫מלשון 'אחיך' בהקשר לפסוקים שציין‪.‬‬
‫"אם היתה יד הנותן משגת" ‪ -‬כתב הטור ביורה דעה סי' רנא‪" :‬כתב ה"ר סעדיה‪ :‬חייב אדם להקדים‬
‫פרנסתו לכל אדם‪ ,‬ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו‪ ,2‬שנאמר‪' :‬וחי אחיך עמך' ‪ -‬חייך‬
‫קודמין לחיי אחיך‪ .‬וכן אמרה הצרפית לאליהו‪' :‬ועשיתי לי ולבני תחילה' ‪ -‬לי ואחר כך לבני‪ ,‬והודה לה‬
‫אליהו‪ ,‬ואמר לה‪' :‬לך ולבנך תעשה באחרונה'"‪.‬‬
‫"ונאמר והחזקת בו וכו' " ‪ -‬השווה ספרא בהר פרשה ה‪'" :‬כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך' ‪ -‬אל תניחנו‬
‫שירד‪ ,‬הא למה זה דומה‪ ,‬למשוי על גבי החמור‪ ,‬עודנו במקומו ‪ -‬אחד תופש בו ומעמידו‪ ,‬נפל לארץ ‪-‬‬
‫חמשה אין מעמידים אותו‪ .‬ומנין אם החזקת אפילו ארבעה וחמשה פעמים‪ ,‬חזור והחזק‪ ,‬תלמוד לומר‪:‬‬
‫'והחזקת בו'"‪.‬‬
‫הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שכחת העשין‪ ,‬מצווה טז)‪ ,3‬חולק ומונה בפסוק זה מצווה אחרת‪:‬‬
‫"שנצטוינו להחיות גר תושב‪ ,‬להציל לו מרעתו‪ ...‬וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו‬
‫בכל אלה‪ ,‬והוא בהם פקוח נפש‪ ...‬והרב (=הרמב"ם) כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק‬
‫'פתוח תפתח את ידך'‪ .‬והם שתים מצות באמת"‪.4‬‬
‫הרמב"ן חלוק על הרמב"ם בפירוש הכתוב בשתי נקודות‪ :‬האחת‪ ,‬הפסוק אינו עוסק בהצלה כלכלית‬
‫אלא בהצלת נפש (פיקוח נפש); השנייה‪ ,‬הפסוק מחדש דין זה בגר תושב ומכל שכן בישראל‪.‬‬
‫אמנם לכאורה לגבי ישראל דין זה של הצלת נפש כלול ב'לא תעמד על דם רעך'‪ ,‬ונראה שהרמב"ן בא‬
‫להוסיף גם עשה‪ .‬לגבי גר תושב אכן יש כאן חידוש‪.‬‬
‫כבר צי ין הרמב"ן עצמו לתרגום אונקלוס שפירש ש'גר ותושב'‪ 5‬האמור כאן אינו עניין למושג "גר‬
‫תושב" אלא פירושו של הפסוק הוא 'והחזקת בו' כדי שיגור וישב ויחיה עמך‪ .‬גם ביאר גם רס"ג‬
‫בתפסיר‪.‬‬
‫מקורו של הרמב"ן (אף שלא ציין לו) בספרא (בהר פרשה ה‪ ,‬א)‪ .‬הרמב"ן ציין לגמרא בבבא מציעא‬
‫שדנה במשמעות הפסוק שלכאורה יש איסור ריבית בהלוואה לגר תושב‪ .‬הגמרא דוחה זאת מלשון‬
‫הפסוק הבא‪' :‬אל תקח מאתו נשך ותרבית' והיינו שרק ב'אחיך' יש איסור ריבית‪ .‬המשמעות הפשוטה‬
‫היא שהפסוק 'והחזקת בו' מתייחס גם ל'אחיך' וגם לגר תושב‪.‬‬
‫גם הרמב"ם מתייחס במרומז לדרשת הספרא בהלכות זכיה ומתנה ג‪ ,‬יא אך הוא מפרש אחרת את‬
‫הכתוב (כך הגרסה המדויקת שם)‪:‬‬
‫אסור לישראל ליתן מתנת חנם לגוי‪ ,‬אבל נותן הוא לגר תושב‪ ,‬שנאמר‪' :‬לגר אשר בשעריך תתננה‬
‫ואכלה או מכור לנכרי'‪ ,‬במכירה ולא במתנה‪ .‬אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה‪ ,‬מפני שאתה‬
‫מצווה להחיותו‪ ,‬שנאמר‪' :‬גר ותושב וחי עמך' ‪ -‬כלומר‪ ,‬לא יהיה זה העני פחות מגר תושב שהוא חי‬
‫עמך‪.‬‬
‫‪ 2‬כבר הקשו המפרשים שגם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצווה זו‪.‬‬
‫‪ 3‬כך כתב גם בפירושו לתורה (ויקרא כה‪ ,‬לה‪-‬לז) ושם ציין לבבא מציעא עא‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ 4‬עוד כתב שבה"ג מנה מכאן מצווה נפרדת‪" :‬להחיות אח"‪ ,‬אך היראים טען שאת זאת למד בה"ג מן הפסוק‬
‫הבא‪ .‬וראה באריכות ר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג‪ ,‬עשה פג‪.‬‬
‫‪ 5‬דוק שהפסוק דיבר על 'גר ותושב' ולא על גר תושב‪ .‬גם הספרא חש בזה ופירק את המושג לשניים‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫פירוש הדברים‪ ,‬הפסוק מדבר ב'אחיך'‪ ,‬בישראל‪ ,6‬וכוונת הכתוב לומר שעלינו להחזיק את אותו עני כי‬
‫הוא אינו פחות מגר תושב שהוא חי עמך (=שאתה מצווה להחיותו)‪ .7‬מה שברור הוא שבפסוק‬
‫'והח זקת' הגר מוזכר בדרך אגב‪ ,‬ועיקר הפסוק עוסק בישראל‪.‬‬
‫"ונאמר וחי אחיך עמך" ‪ -‬גם כאן הוציא הרמב"ן (שכחת העשין‪ ,‬מצווה יז) מפסוק זה מצווה אחרת ‪-‬‬
‫להחזיר הריבית שלקחנו מאחינו‪ ,‬וזה אכן הקשר הפסוק שם‪ .‬אבל לדעת הרמב"ם ריבית ניתנה‬
‫להישבון ויוצאה בדיינים‪ ,‬אבל אין בכך מצ וות עשה‪ .‬ראה הלכות מלוה ולווה ד‪ ,‬ג (יד פשוטה)‪.‬‬
‫"וכל הרואה עני מבקש וכו' " ‪ -‬משמע שעובר על הלאו כשרואה עני פושט יד‪ ,‬ולא דווקא במקרה‬
‫שהלה פנה אליו וביקש ממנו צדקה‪ .‬אבל ביטול עשה לא שייך כאן שהרי עדיין בידו לתת כל עוד‬
‫שהעני חי ונזקק‪ .‬ברם יש חיוב עשה אפילו אם לא ראה את העני מבקש‪ ,‬אם יודע שחסר לו (כך‬
‫משמע בספר המצוות ל"ת רלב)‪.‬‬
‫עוד דנו האחרונים‪ ,‬מה הדין במקרה שכבר נתן כשיעור המבואר לקמן הלכה ה (חומש או מעשר)‪,‬‬
‫האם עדיין עובר? מלשון הרמב"ם נראה שאדם עובר אם מעלים עיניו ולא נותן כלום‪ ,‬ומשמע שזה‬
‫נאמר בכל אדם‪ ,‬גם מי שכבר נתן צדקה כשיעור ‪ -‬נדרש ממנו לפחות לתת מתנה מועטת‪ ,‬כלקמן‬
‫למצער לתת לעני יחס חם‪ ,‬כלפנינו י‪ ,‬ה‪.‬‬
‫הלכה ז‪ ,‬או ִ‬
‫הלכה ג‪-‬ד‬
‫לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו‪ .‬אם אין לו כסות ‪ -‬מכסין אותו‪ ,‬אין לו כלי בית ‪-‬‬
‫קונין לו כלי בית‪ ,‬אין לו אשה ‪ -‬משיאין לו אשה‪ ,‬ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש‪.‬‬
‫אפילו היה דרכו שלזה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו‪ ,‬והעני וירד מנכסיו‪ ,‬קונין לו‬
‫סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו‪ ,‬שנאמר‪" :‬די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו‪ ,‬ח)‪.‬‬
‫ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו‪.‬‬
‫יתום שבא להשיאו אשה‪ ,‬שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו‪ ,‬ואחר כך‬
‫משיאין לו אשה‪.‬‬
‫"לפי מה שחסר העני‪ ...‬שנאמר‪ ...‬יתום וכו' " ‪ -‬ספרי ראה פיסקא קטז; תוספתא פאה ד‪ ,‬י; תוספתא‬
‫כתובות ו‪ ,‬ח וגמרא כתובות סז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫באוצר הגאונים בכתובות שם הביא בשם הגאונים שכל המעשיות בגמרא (סוס ועבד וכיו"ב) נאמרו‬
‫דווקא בעני שלא נתפרסם בעניותו‪ ,‬שכדי שלא לפגוע בשמו ממלאים כל מחסורו כפי מעמדו‪ ,‬אולם אם‬
‫כבר נתפרסם אין לו אלא ככל העניים‪ .‬הרמב"ם לא חילק בזה‪.‬‬
‫בגמרא שם הובאו מקרים קיצוניים יותר שאותם הרמב"ם לא הביא כאן‪ .‬המעיין בגמרא יראה‬
‫שבמקרים ההם לגמרא עצמה הייתה ביקורת כלפי אותם שהרגילו עצמם בפינוקים כאלה‪ .‬המותרות‬
‫שהרמב"ם הביא להלכה הן אלה שיש בהן סממן של מעמד‪ ,‬וכשאלה חסרים יש לאותו אדם שירד‬
‫מנכסיו ביזיון גדול‪ .‬שאר הפינוקים שהוזכרו שם הם בדברים שבצנעה (בעיקר סוגי מאכלים)‪ ,‬ובזה אין‬
‫לו לעני להתפנק יתר על המידה‪.‬‬
‫‪ 6‬השווה גם שאילתות דרב אחאי פרשת בהר שאילתא קיד‪.‬‬
‫‪ 7‬כמדומני שהרמב"ם סבור שהחובה להחיות גר תושב נלמדת מן הפסוק‪' :‬לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה'‬
‫(ראה הלכות מלכים י‪ ,‬יב)‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫ה רמב"ם פתח בלשון יחיד וכך גם סיים‪ ,‬בהתאם לסגנון הפסוק ובהתאם ללשונות הברייתות "אתה‬
‫מצווה עליו לפרנסו‪ ."...‬אמנם לאורך כל ההלכה דיבר בלשון רבים וגם זה בעקבות המקורות‪ .‬ייתכן‬
‫שהדבר קשור לעיקרון שהזכרתי במבוא לפרק והוא שמצווה זו מוטלת על כל יחיד ויחיד אף שבפועל‬
‫בדרך כלל היא נוהלה ברמה הקהילתית‪.‬‬
‫ואכן נחלקו האחרונים (ב"י סי' רנ‪ ,‬רמ"א שם ונו"כ) בזה‪ :‬יש אומרים שכאן מדובר שאותו נותן נמצא‬
‫שם לבדו או שהקהילה משום מה אינה רוצה לסייע לעני‪ ,‬ולכן רק הוא יכול לעזור לעני ‪ -‬כי אז יש על‬
‫היחיד חובה למלא מחסורו של העני עד כמה שה וא יכול‪ ,‬אך אם יש אחרים שיכולים לעזור אין חובה‬
‫על היחיד להיות המסייע הבלעדי‪ ,‬ועליו להודיע לציבור ולהשתתף עמם (ב"י‪ ,‬רמ"א‪ ,‬ש"ך‪ ,‬ט"ז)‪ .‬ויש‬
‫סוברים שגם אם יש במקום קהילה‪ ,‬עדיין יש חובה על היחיד למלא מחסורו של העני‪ ,‬בלי קשר‬
‫לקהילה (ב"ח‪ ,‬הגר"א)‪ .‬ראה עוד בהלכה הבאה‪.‬‬
‫"ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש" ‪ -‬כתובות סז‪ ,‬א‪ .‬וראה עוד להלן ח‪ ,‬טז‪.‬‬
‫הלכה ה‬
‫בא עני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת‪ ,‬נותן לו כפי השגת ידו‪ .‬וכמה‪ ,‬עד חמיש‬
‫נכסיו מצוה מן המובחר‪ ,‬ואחד מעשרה בנכסיו ‪ -‬בינוני‪ ,‬פחות מיכאן עין רעה‪ .‬ולעולם אל‬
‫ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה‪ .‬וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה‪ .‬ואפילו עני‬
‫המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר‪.‬‬
‫בהלכה ג לעיל למדנו‪" :‬לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו‪ ...‬שנאמר 'די מחסורו'"‪ .‬אם העני אינו‬
‫מבקש כי אם לחם לפי הטף‪ ,‬האם אדם חייב לבדוק ולברר מה עוד חסר לו? ברור שאם יבדוק וייתן לו‬
‫'די מחסורו' מעבר למה שהוא מבקש‪ ,‬יקיים בכך מצוות צדקה כראוי‪ .‬מצד שני‪ ,‬גם אם ייתן לו רק מה‬
‫שהוא מבקש‪ ,‬ודאי שאין בכך ביטול מצוות עשה‪ ,‬אלא קיים בזה מצווה‪ ,‬כמבואר לקמן (הלכה ז‪-‬ח)‪.‬‬
‫אמנם אם ביקש 'די מחסורו' לכאורה הרי מתחייב על הכל‪ ,‬וזה יכול להיות מעבר ליכולתו של הנותן ‪-‬‬
‫שמא יִדרדר לעוני בעצמו‪ .‬לפיכך צריך לברר שיעור חיובו של היחיד במקום שהעני מבקש מלוא צרכיו‪.‬‬
‫"וכמה עד חמיש נכסיו וכו' " ‪ -‬כתובות נ‪ ,‬א; ירושלמי פאה א‪ ,‬א‪ .‬בירושלמי מבואר שנתינת חומש זו‬
‫היא לצורך כל המצוות ולאו דווקא לצדקה‪ .‬כך פסק הרמב"ם בהלכות ערכים וחרמים ח‪ ,‬יג‪:‬‬
‫לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו‪ .‬והעושה זה עבר על דעת הכתוב‪ ,‬שהרי הוא אומר‪" :‬מכל‬
‫אשר לו" (ויקרא כז‪ ,‬כח) ‪ -‬ולא כל אשר לו‪ ,‬כמו שבארו חכמים‪ .‬ואין זו חסידות אלא שטות‪ ,‬שהרי זה‬
‫מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות‪ ,‬ואין מרחמין עליו‪ .‬ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים‪ :‬חסיד שוטה מכלל‬
‫מבלי עולם‪ .‬אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש‪ ,‬ויהיה כמו שצוו נביאים‪ :‬מכלכל‬
‫דבריו במשפט (ע"פ תהלים קיב‪ ,‬ה)‪ ,‬בין בדברי עולם בין בדברי תורה‪...‬‬
‫אולם הואיל וכאן מדובר על עני ששאל 'די מחסורו'‪ ,‬נמצא חיוב מצוות צדקה חל עליו מיד‪ .‬לכן הוצרך‬
‫הרמב"ם לקבוע כאן את השיעור המרבי לתמיכת העני הזה‪ ,‬וזה לא יותר מן השיעור לכל המצוות‬
‫שהוא חומש‪.8‬‬
‫"ואחד מעשרה וכו' " ‪ -‬בגמרא בתענית ח‪ ,‬ב‪ " :‬ואמר ר' יוחנן‪ ,‬מאי דכתיב 'עשר תעשר' (דברים יד‪,‬‬
‫כב)? עשר בשביל שתתעשר"‪ .‬התוספות שם (ט‪ ,‬א) ציינו לספרי שדרש‪'" :‬עשר תעשר את כל תבואת‬
‫זרעך‪ – '...‬אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר‪ .‬רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מניין? תלמוד‬
‫‪ 8‬וראה גם ביאורו של מהר"י קורקוס כאן‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫לומר 'את כל'"‪ .‬דרשה זו אינה בספרי לפנינו אך יש בתנחומא‪'" :9‬עשר תעשר' ‪ -‬עשר בשביל‬
‫שתתעשר‪ ,‬עד שלא תתחסר‪ ,‬רמז למפרשי ימים‪ ,‬להוציא אחד מעשרה לעמילי תורה"‪.‬‬
‫הואיל והנותן אחד מעשרה מתברך‪ ,‬ברור שנחשב כמקיים מצוה כתיקונה אף שאינו מן המובחר‪ ,‬וזהו‬
‫שמכנה "בינוני"‪ .‬מעתה מי שנותן פחות ‪ -‬זוהי "עין רעה"‪.‬‬
‫יש לציין שבפיהמ"ש פאה א‪ ,‬א כתב שממידת חסידות אפשר לתת אף יותר מחומש‪ ,‬ולכאורה‬
‫הדברים עומדים בניגוד לדברי הגמרא ובניגוד לדבריו בהלכות ערכים הנ"ל!‬
‫עוד יש לתמוה על השמטת הלכה‪ :‬הגאונים כתבו שאדם שעומד למות רשאי לתת עד שליש מממונו‬
‫(שאילתות‪ ,‬בה"ג)‪ .‬כך מבואר בגמרא בכתובות סז‪ ,‬ב (לפי חלק מהגרסאות‪.)10‬‬
‫יש שכתבו (ראה ר"י קאפח בהלכה שם) שמתוך ההלכה בערכים ברור מדוע השמיט את דין נתינה‬
‫לאחר מיתה‪ ,‬כי שם כתב‪" :‬שהרי הוא מאבד ממונו ויצטרך לבריות" ‪ -‬וברור שזה לא שייך לאחר‬
‫מיתה‪ .‬אמנם אם נדייק ניווכח שלא מכאן תבוא הישועה‪ ,‬שכן את זה כתב על מי שנותן "כל נכסיו"‪,‬‬
‫וברור שזה השוטה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות‪ .‬אולם אם מדובר בפחות משיעור זה ‪ -‬או אם‬
‫מדובר באיל הון שגם בנתינה של מחצית מנכסיו עדיין יישאר עשיר גדול ‪ -‬וכי בזה ייאמר שאם נתן‬
‫רבע הרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות?!‬
‫כמדומה שיש לדייק אחרת מן ההלכה שם‪ .‬ראשית‪ ,‬כָּלַ ל‪" :‬כל המפזר ממונו במצוות" ולאו דווקא‬
‫בצדקה‪ .‬ועוד‪ ,‬הוסיף את ציוויָּם של הנביאים‪ 11‬שיהיה "מכלכל דבריו במשפט"‪ .‬ועוד‪ ,‬את כל העניין‬
‫הזה הביא כהנהגה מוסרית כדרכו בסוף כל ספר ביד החזקה‪ ,‬ולא בסמוך לפסק ההלכה שאין לו‬
‫לאדם להחרים כל נכסיו (וגם לא בסמוך לדין חומש בצדקה)‪ .‬הלא דבר הוא!‬
‫נראה שהרמב"ם כלכל דבריו במשפט ונתן מקום לחריגות מדין חומש שקבעו חכמים‪ .‬אכן‪ ,‬יש מקרים‬
‫קיצוניים (תלוי בצרכים שלשמם הנתינה ‪ -‬פדיון שבויים וכדומה; וכן תלוי במצבו הכלכלי של הנותן‬
‫ובמצב הכללי של החברה) שבהם יהיה מותר לתת אף מעֵ בר לחומש במידת חסידות‪ .12‬כמובן‪ ,‬כל‬
‫זאת בתנאי שלא יסתכן ויעני‪ .‬לפי זה המקרה של לאחר מיתה הוא רק דוגמא לעניין זה‪ ,‬ולכן לא‬
‫הוצרך לכתבו‪ .‬השיעור של חצי או שליש במקרה של מיתה כלל לא הוזכר בגמרא כהגבלה אלא שכך‬
‫היה המעשה שם‪ .‬רק בדברי בעל השאילתות שיעור זה הוא הגבלה‪ .‬אמנם יש לכאורה לתמוה על‬
‫דברי השאילתות‪ ,‬וכי אפשר לומר שאין הפרש בין מי שנפטר והניח עשרה בנים עניים לבין אחד‬
‫שהניח שני בנים עשירים כקורח‪ ,‬ובכל מקרה יוכל האב לתת מחצית או שליש מרכושו?! וממה נפשך‪,‬‬
‫אם לא אכפת לן מהבנים‪ ,‬מדוע לא ייתן יותר משליש או מחצית?‪13‬‬
‫שמא אפשר לדייק כן גם מדברי השאילתות במקום אחר (תרומה‪ ,‬שאילתא סג)‪" :‬ואפילו עני‬
‫המתפרנס על הצדקה מיבעי ליה למיתן תילתא דשקל בכל שתא‪ ,‬ועשיר‪ ,‬כמה דבעי למיתן הרשות‬
‫‪ 9‬כעין זה גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא י‪.‬‬
‫‪ 10‬לפנינו "עד פלגא"‪.‬‬
‫‪ 11‬דוד המלך בתהלים קיב‪ ,‬ב‪ ,‬ומצינו כמה פעמים שהרמב"ם מחשיב את דוד המלך נביא אף שבפרקי הנבואה‬
‫במורה נקט שלא היה ממש נביא‪ ,‬ויש ליישב ואין כאן מקומו‪.‬‬
‫‪ 12‬גם בהידור מצווה סתם מצינו שאדם עשיר ראוי לו (או לפחות רשאי) להוציא כפי ממונו כרבן גמליאל שקנה‬
‫לולב באלף זוז (סוכה מא‪ ,‬ב; וראה ר"ן על הרי"ף סוכה טז‪ ,‬א מדפי הרי"ף ד"ה ולהדור מצווה; מאירי בבא קמא ט‪,‬‬
‫ב ועוד)‪.‬‬
‫‪ 13‬עוד אפשר לומר שהשמטת דין נתינה סמוך למיתה קשורה במה שפסק בהלכות נחלות ו‪ ,‬יא שאין רוח חכמים‬
‫נוחה ממי שמנשל את יורשיו מן הירושה‪ ,‬ולכן נמנע מעידוד נתינה גדולה מאוד לפני המיתה (אם כי ההגבלה של‬
‫הגאונים ‪ -‬שליש או חצי ‪ -‬אמורה למנוע מצב כזה)‪ .‬ראה על כל זה ברכי יוסף יורה דעה סי' רמט אות טו‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫בידו"‪ .‬דהיינו‪ ,‬כשדיבר בעני מרוד וקבע שחייב לתת את המינימום‪ ,‬הנגיד לו עשיר ‪ -‬כנראה עשיר גדול‬
‫ וכתב שלגביו אין הגבלה כלפי מעלה‪.‬‬‫וראה שגם לעיל בהלכה א הרמב"ם לא כתב הגדרת שיעור מדויקת אלא נקט‪" :‬אם היתה יד הנותן‬
‫משגת"‪ ,‬וכאן כשעסק בהגדרה זו לא נקט גבול עליון שמעבר לו אסור לתת אלא כתב הגדרות‬
‫בסיסיות של המצווה ‪ -‬מה שורת הדין‪ ,‬מה מצווה מן המובחר ומה אינו ראוי‪ .‬ואף הקדים‪" :‬ואין יד‬
‫הנותן משגת" וברור שאם אין לנותן הגבלות‪ ,‬וכגון שהוא עשיר כקורח‪ ,‬נותן די מחסורו של העני (אף‬
‫יותר מחומש)‪ .‬וראיתי שכך כתב מרן החפץ חיים באהבת חסד‪.14‬‬
‫האחרונים‪ 15‬העירו שהלכה זו עוסקת בנתינה‪ ,‬אולם בהלוואה לא שייך שיעור חומש ויכול (ואולי‬
‫צריך) לתת אף יותר מכך‪.‬‬
‫הרמב"ם לא הזכיר כאן שבתחילה נותן חומש או עשירית מן הקרן ובהמשך מן הרווחים (ירושלמי)‪.‬‬
‫בפיהמ"ש פאה א‪ ,‬א משמע שמביא חילוק זה אך מפרשו בפירוש מחודש‪ .‬גם את זה לא פסק כאן‪.‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬
‫"ולעולם אל ימנע אדם עצמו וכו' " ‪ -‬בבא בתרא ט‪ ,‬א‪ .‬מעניין שהלימוד הוא מן התרומה לבית‬
‫המקדש (לבדק הבית)‪ .‬התוספות (שם ד"ה שנאמר) כתבו שלומדים צדקה בקל וחומר מבדק הבית‪.‬‬
‫ביד פשוטה כתב שכיוון שההלכה העוקבת בגמרא שם עוסקת בצדקה ומצטטת את אותו פסוק ‪ -‬מוכח‬
‫ששיעור זה נאמר גם בצדקה (כך משמע גם מפירוש ר' גרשום שם)‪.‬‬
‫"ואפילו עני המתפרנס וכו' " ‪ -‬גיטין ז‪ ,‬א‪-‬ב; בבא מציעא לא‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הלכה ו‬
‫עני שאין מכירין אותו‪ ,‬ואמר‪" ,‬רעב אני‪ ,‬האכילוני"‪ ,‬אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא‬
‫אלא מפרנסין אותו מיד‪ .‬היה ערום‪ ,‬ואמר‪" ,‬כסוני"‪ ,‬בודקין אחריו שמא רמאי הוא‪ .‬ואם‬
‫היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו‪.‬‬
‫"עני שאין מכירין אותו וכו' " ‪ -‬בגמרא בבבא בתרא ט‪ ,‬א נחלקו רב הונא ורב יהודה‪ .‬לפי רב הונא‬
‫בודקים את המבקש מזונות אך אין בודקים את המבקש כסות והוא לומד זאת מפסוק וכן מסברה ‪-‬‬
‫העני הערום מתבזה והרעב אינו מתבזה כלפי חוץ‪ .‬רב יהודה סבר להיפך‪ ,‬שבודקים את המבקש‬
‫כסות אך אין בודקים את המבקש מזונות וגם הוא למד זאת מפסוק ומסברה ‪ -‬העני הרעב מצטער‬
‫והערום פחות‪ .‬הגמרא מביאה ברייתא התומכת ברב יהודה‪.‬‬
‫האחרונים דנו בכסות מחממת במקום שבו הקור גדול‪ ,‬שלכאורה אפשר לראות בזה חיי נפש‪.‬‬
‫"ואם היו מכירין אותו וכו' " ‪ -‬ירושלמי פאה ח‪ ,‬ו; תוספתא פאה ד‪ ,‬ח‪.‬‬
‫"ואם היו מכירין אותו‪ ...‬ואין בודקין אחריו" ‪ -‬לכאורה יש לתמוה‪ ,‬הרי אם מכירים אותו מה מקום יש‬
‫לבדיקה? ביאר מהר"י קורקוס שמשמעות "מכירין" היא שיודעים שהוא עני‪ ,‬גם אם אין ידוע בדיוק אם‬
‫‪ 14‬בפרק כ שם סיכם שש אפשרויות שבהן יש מקום לנתינה מעל חומש‪ :‬א‪ .‬במקום פיקוח נפש; ב‪ .‬כשעניים לפניו‬
‫יש אומרים שמותר לתת יותר (כדיוק לשון ההלכה דידן); ג‪ .‬בעשיר מופלג שאין חשש שיגיע למצב שבו יצטרך‬
‫לבריות; ד‪ .‬כשיש לו עסק קבוע שמפרנס אותו ברווח ‪ -‬יכול לתת את היתרה אף אם היא מעל חומש; ה‪ .‬להחזקת‬
‫תורה יש אומרים שמותר לתת יותר כי זו מעין שותפות; ו‪ .‬מי שבלאו הכי מפזר מעותיו להבלים ייתכן שלא שייכת‬
‫אצלו תקנה זו‪.‬‬
‫‪ 15‬כך כתב באהבת חסד בשם החינוך אך לא מצאתיו שם‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫אכן אין לו ממון כדי לקנות כסות (או שמא כבר קיבל כסות ממקום אחר‪ .)16‬הרמב"ם מדגיש שאם‬
‫יודעים שהוא עני אין עוד צורך לדקדק אחריו (משמע שהרמאי שבו מדובר כאן הוא כזה שיש לו ממון‬
‫ואינו בגדר עני כלל‪ ,‬אך עני‪ ,‬כיוון שבין כה וכה מצווה לתת לו‪ ,‬אין לדקדק אחריו)‪.17‬‬
‫הלכה ז‬
‫מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום‪ .‬ועני המחזר על הפתחים אין‬
‫נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת‪ .‬ואסור להחזיר את העני ששאל‬
‫ריקם‪ ,‬ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת‪ ,‬שנאמר‪" :‬אל ישוב דך נכלם" (תהלים עד‪ ,‬כא)‪.‬‬
‫"מפרנסין ומכסין עניי גויים וכו' " ‪ -‬תוספתא גיטין ג‪ ,‬יג; בבלי גיטין סא‪ ,‬א; ירושלמי גיטין ה‪ ,‬ט‪.‬‬
‫השווה הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים י‪ ,‬ו‪" :‬מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום‪ ,‬ואין‬
‫ממחין בידי עניי גוים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום"‪ .‬וראה לעיל א‪ ,‬ט‪.‬‬
‫העירו המפרשים שהרמב"ם הוסיף "ומכסין" דחד טעמא נינהו (ויש שכתבו שכסות בכלל פרנסה אך‬
‫אין נראה כן)‪.‬‬
‫למשמעות הביטוי "עם עניי ישראל" ‪ -‬יש סוברים שדווקא אם באים עניי גויים עם עניי ישראל שייך‬
‫לתת להם מפני דרכי שלום (קרית ספר‪ ,‬הגר"א)‪ .‬יש סוברים שאף כשבאים בפני עצמם יש לתת להם‬
‫(ר"ן)‪ . 18‬מהר"י קורקוס הכריע שהכל נמדד לפי יישום "דרכי שלום" באותו זמן ובאותו מקום‪.‬‬
‫בדרך כלל כשהרמב"ם מזכיר בהלכות "גוי" כוונתו לעובד עבודה זרה (ראה הלכות מאכלות אסורות‬
‫יא‪ ,‬ח)‪ .‬משום כך מפרנסין עניי גויים רק מפני דרכי שלום‪ .‬אמנם גר תושב אינו בכלל זה כי שומא עלינו‬
‫להחיותו כפי שהזכרנו לעיל‪.‬‬
‫"ועני המחזר על הפתחים וכו' " ‪ -‬ספרי ראה פיסקא קטז; גמרא בבא בתרא ט‪ ,‬א‪" :‬תנא‪ :‬אם היה‬
‫מחזיר על הפתחים ‪ -‬אין נזקקין לו‪ .‬ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא‪ .‬לא‬
‫מזדקיק ליה‪ .‬אמר ליה רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא‪ :‬אי מר לא מזדקיק ליה‪ ,‬אינש אחרינא לא‬
‫מזדקיק ליה‪ ,‬לימות ליה? והא תניא‪ :‬אם היה עני המחזיר על הפתחים ‪ -‬אין נזקקין לו! אמר ליה‪ :‬אין‬
‫נזקקין לו למתנה מרובה‪ ,‬אבל נזקקין לו למתנה מועטת"‪.‬‬
‫דין זה הובא בגמרא אחרי הדיון בפרנסת עני העובר ממקום למקום (שבהלכה הבאה)‪ ,‬ולפי זה פירש‬
‫רש"י שאם העני מחזר על הפתחים אין לתת לו מן הקופה הכללית כיוון "שלמד לחזר על הפתחים ‪-‬‬
‫דיו בכך"‪ .‬התוספות במקום הוסיפו וביארו שרב פ פא היה גבאי צדקה‪ ,‬ולכן כל הדיון הוא על נתינה מן‬
‫הקופה‪ .‬אמנם הרמב"ם הפך את סדר ההלכות ונחלקו בביאור דבריו‪:‬‬
‫הטור (יורה דעה סי' רנ) למד שהרמב"ם חולק על דעת רש"י ודעימיה (כולל אביו‪ ,‬הרא"ש)‪ ,‬וסובר‬
‫שדין זה אמור בכל אדם ולאו דווקא בנתינה מן הקופה‪ .‬הטור כתב שנראין דברי הרמב"ם‪ .‬החידוש‬
‫בדין זה הוא שאין צריך לתת די מחסורו במצב שהעני מחזר על הפתחים כי מתוך האיסוף הוא יגיע‬
‫לשיעור 'די מחסֹ רו' ולכן אין חובה על היחיד למלא מחסורו‪ .‬זו כנראה הסיבה שהרמב"ם הביא דין זה‬
‫‪ 16‬ר"ש ליברמן‪ ,‬תוספתא כפשוטה פאה‪ ,‬עמ' ‪.481‬‬
‫‪ 17‬בדרך אמונה כתב שזה פירוש דחוק (אינני מבין מדוע) והציע שהחילוק בהלכה הוא בין עני העובר ממקום‬
‫למקום‪ ,‬שאין יודעים עליו דבר וגם אין מכירים אותו‪ ,‬לבין אדם מאותו יישוב‪ .‬לגבי אדם כזה מכסים מיד אף אם אין‬
‫יודעים שהוא עני‪ ,‬כי גם אם יתברר שהוא רמאי יוציאו ממנו את מה שנתנו לו‪ ,‬שהרי הוא מוכָּר במקום ואינו אדם‬
‫זר‪.‬‬
‫‪ 18‬לפי זה יתפרש "עם עניי ישראל" ‪ -‬לפי אותם הכללים של עניי ישראל (מתי בודקים וכו')‪ .‬יד פשוטה‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫אחרי ההלכות העוסקות בגדר 'די מחסֹ רו'‪ .19‬כך פירש גם מהר"י קורקוס כאן והוסיף שיש שני כאן‬
‫קטבים ‪ -‬מצד אחד אין נמנעים מלתת לו כי אם אחד לא ייתן גם אחרים לא יתנו (כמעשה דרב פפא)‪,‬‬
‫ומצד שני אין צורך לתת לו מתנה מרובה כי בין כולם יתמלא מחסורו כמבואר‪.‬‬
‫מפרשים אחרים (הרדב"ז כאן‪ ,‬וביתר ביאור הבית יוסף על הטור שם) דייקו מלשון הרמב"ם שדעתו‬
‫כדעת רש"י‪ .‬לשון ההלכה כאן היא "נותנין" בלשון רבים ואילו להלן בסוף ההלכה‪" :‬אתה נותן"‪ .‬יש‬
‫להסיק מכך שהדין של עני המחזר עוסק בנתינה מן הקופה‪ .‬יש להביא ראיה נוספת מהדין הראשון‬
‫בהלכה ‪" -‬מפרנסין‪ ...‬עניי גויים עם עניי ישראל" שבפשטות עוסק ברמה הקהילתית‪ ,‬וכך מבואר כמעט‬
‫במפורש במקור הדין בתוספתא‪" :‬עיר שיש בה ישראל וגוים‪ ,‬הפרנסין גובין מישראל ומגוים מפני דרכי‬
‫שלום‪ .‬מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום"‪ .‬הדין הראשון בתוספתא עוסק בקופה ולא‬
‫רחוק לומר שגם הדין השני‪.‬‬
‫אם באים אנו לדון בדבריהם‪ ,‬נראה לכא ורה שדיוקו של הטור חזק יותר‪ .‬סדר ההלכות כאן אינו מקרי‪.‬‬
‫הרמב"ם משייך דין זה לנספחי דין 'די מחסֹ רו' ולא לענייני הקופה‪ .‬לעומת זאת הדיוק של הבית יוסף‬
‫מלשון "נותנין" די חלש כיוון שכך לשון המקור ודרכו של הרמב"ם להיצמד ללשונות מקורותיו‪.‬‬
‫הבית יוסף הקשה קושיה נוספת‪" :‬ועוד‪ ,‬שכתב דכיון שהוא מחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן לו‬
‫די מחסורו‪ ,‬דמשמע שאם אינו מחזר על הפתחים צריך האחד לתת לו מחסורו‪ .‬ודבר תימה הוא‪,‬‬
‫דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו?"‪.‬‬
‫האמת היא שמה שהסיק הבית יוסף מהסברו של הטור ("צריך האחד לתת לו די מחסורו") מפורש‬
‫לעיל הלכה ה‪ ,‬ואין ספק שהרמב"ם סבר שיש חובה על היחיד‪ ,‬אם יש סיפק בידו‪ ,‬למלא מחסורו של‬
‫עני הפונה אליו (וכבר עמד על כך הב"ח הנ"ל והגר"א תמך יתדותיו)‪ .‬לשאלת הבית יוסף מדוע לא‬
‫יודיע צערו לרבים ‪ -‬מסתבר שהטעם הוא שחשו לבושתו של העני‪ .20‬אמנם אם כבר עני זה מחזר על‬
‫הפתחים ברור שהיחיד יכול לסמוך על כך שבין כולם יתמלא כל מחסורו‪.‬‬
‫מה הוא שיעור "מתנה מועטת"? בירושלמי פאה ח‪ ,‬ה מבואר‪" :‬ובלחוד דלא יפחות ליה מן ארגרון‬
‫דיליה "‪ .‬פירש בערוך (ערך ארגרון)‪" :‬מטבע כסף קטנה שנותנים לעני"‪.‬‬
‫"ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם וכו' " ‪ -‬בדרך אמונה דייק שדין זה אמור דווקא בעני עצמו‪,‬‬
‫אבל אדם אחר שבא לגבות בשביל עני ‪ -‬בו לא נאמר דין זה‪.‬‬
‫"גרוגרת אחת" ‪ -‬גרוגרת היא תאנה בינונית ושיעורה כשליש ביצה (ראה הלכות עירובין א‪ ,‬ט)‪.‬‬
‫"שנאמר אל ישוב דך נכלם" ‪ -‬פשוטו של מקרא ממש אינו עוסק בפרנסת עניים‪ ,‬אך משמעות הפסוק‬
‫היא שהמשורר פונה לקב"ה ומבקש שלא ישיב פניו ריקם והטיעון שהוא מוסיף לזה הוא שכביכול אי‬
‫אפשר להשיב ריקם את הדך‪.‬‬
‫הלכה ח‬
‫אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החטים ארבע‬
‫סאין בסלע‪ ,‬וכבר ביארנו כל המדות‪ .‬ואם לן ‪ -‬נותנין לו מצע שיישן עליו וכסת ליתן תחת‬
‫מראשותיו‪ ,‬ושמן וקטנית‪ .‬ואם שבת ‪ -‬נותנין לו מזון שלוש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק‪.‬‬
‫ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו‪.‬‬
‫‪ 19‬הב"ח שם עמד על כך והוסיף שדיני קופה נשנו רק להלן בפרק ט‪ .‬עיין שם שפרך כל טענות הבית יוסף‪.‬‬
‫‪ 20‬להבנה עד היכן מגעת בושתו של עני ראה הקדמתו של בעל מלאכת שלמה לפירושו למשנה‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫"אין פוחתין לעני וכו' " ‪ -‬משנה פאה ח‪ ,‬ז; תוספתא פאה ד‪ ,‬ח וגמרא בבא בתרא ט‪ ,‬א‪.‬‬
‫במ שנה נתבאר שאם העני לן נותנים לו "פרנסת לינה"‪ .‬בגמרא הנ"ל נתבאר‪" :‬פוריא ובי סדיא"‪.‬‬
‫התוספתא מוסיפה עוד‪" :‬שמן וקטנית"‪ ,‬כשם שהוסיפה בשבת "דג וירק"‪ .‬מובן מאליו שאם לן‪ ,‬כי אז‬
‫צורך לתת לו למחרת ככר אחד לאותו יום‪ .‬הלשון מורה שמדובר בנתינה מן הקופה ולא בנתינה של‬
‫יחידים‪.‬‬
‫"וכבר ביארנו כל המדות" ‪ -‬בהלכות עירובין א‪ ,‬יב‪-‬יג‪.‬‬
‫"ואם שבת‪ ...‬מזון שלוש סעודות" ‪ -‬השווה הלכות שבת ל‪ ,‬ט‪" :‬ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה ‪-‬‬
‫סועד שלש סעודות"‪.‬‬
‫"ואם היו מכירין וכו' " ‪ -‬נראה שכך למד מסוף התוספתא הנ"ל‪" :‬במה דברים אמורים? בזמן שאין‬
‫מכירין אותו; אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו"‪ .‬אמנם שם מדובר בכסות וכנראה שמזון נלמד‬
‫בקל וחומר‪ .‬עוד יש לציין לכתובות סז‪ ,‬ב‪ " :‬תנו רבנן‪ :‬מעשה באנשי גליל העליון‪ ,‬שלקחו לעני בן טובים‬
‫אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום‪."...‬‬
‫הלכה ט‬
‫עני שאינו רוצה ליקח צדקה‪ ,‬מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה‪ .‬ועשיר‬
‫המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה‪ ,‬אין משגיחין בו‪.‬‬
‫"עני שאינו רוצה ליקח וכו' " ‪ -‬כתובות סז‪ ,‬ב ‪ .‬ולעניין עשיר שיש לו ואינו רוצה להתפרנס פסק כר'‬
‫שמעון כי בברייתא לאחר מכן הובאו דבריו בשם חכמים (תוס' ראש בשם רב האיי גאון)‪.21‬‬
‫"אין משגיחין בו" ‪ -‬החליף את לשון "אין נזקקין" שבגמרא ל"אין משגיחין" אף שלאורך משנה תורה‬
‫הוא משתמש בשני הביטויים‪ .‬כמדומה שלשון "אין נזקקין" משמעה שאין אפילו התחלה של חיוב‬
‫כלשהו (להבדיל מלשון "פטור" בסתם)‪ ,‬אך "אין משגיחין" בא לומר שאפילו לא מקשיבים לדבריו או‬
‫שאין מתחשבים בו כלל‪.‬‬
‫הלכה י‬
‫מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו‪ ,‬בית דין כופין אותו ומכין‬
‫אותו‪ 22‬עד שיתן מה שאמדוהו ליתן‪ ,‬ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין מהם מה שראוי לו‬
‫ליתן‪ .‬וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות‪.‬‬
‫"מי שאינו רוצה‪ ...‬וממשכנין וכו' " ‪ -‬כתובות מט‪ ,‬ב ועוד‪ .‬כתב בפיהמ"ש כתובות ד‪ ,‬ו‪" :‬וידוע שיש‬
‫לדיין לכוף את האדם על מתן הצדקה‪ ,‬לפי שהיא מכלל מצות עשה‪ ,‬שחובה להלקות את האדם עד‬
‫שיקיים אותה המצות עשה שחל עליו חיוב עשייתה באותו העת או עד שימות‪ ,‬וזה כלל בכל מצות‬
‫עשה"‪.23‬‬
‫‪ 21‬בברייתות בגמרא שם הוזכר גם שאומרים לעני "הבא משכון וטול" כדי שלא יתבייש‪ .‬והרמב"ם השמיט זאת‪.‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 22‬בדפוסים "מכת מרדות"‪ .‬וגרמו לפלפולי רבים לשווא‪.‬‬
‫‪ 23‬ראה גם פיהמ"ש‪ :‬פאה ח‪ ,‬ז; קידושין ד‪ ,‬ה; טהרות ז‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫"מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו" ‪ -‬לא זו אף זו קתני; היה מקום לומר‬
‫שרק מי שאינו רוצה ליתן כלל כופין אותו‪ ,‬כיוון שהוא מתבטל לחלוטין מן המצווה‪ ,‬אולם אם נותן מעט‬
‫היה מקום לומר שלא יכפוהו כיוון שמכל מקום הוא מקיים את המצווה‪.‬‬
‫מהי ההגדרה של מה שר אוי לו? מסתבר שדבר זה תלוי בצרכי הציבור‪ .‬אם רבים העניים ומעטים‬
‫העשירים‪ ,‬ייתכן שכדי להציל את העניים מרעב‪ ,‬צריך לגבות מן העשירים אפילו עד חומש‪ .‬אבל אם‬
‫יספיק לפסוק עליהם מעשר בלבד הרי טוב‪ .‬בכל מקרה אין לכפות על אף אחד שייתן באופן יחסי יותר‬
‫משאר הנותנים‪ ,‬אלא א ם כן מדובר בבניו וקרובים שלו שהוא אינו מפרנס אותם ורוצה להטיל עולם על‬
‫הציבור‪ .‬יש דיון באחרונים האם כופין לעני על שלישית השקל בשנה‪ .24‬לפי הקשר ההלכות ברור‬
‫שכפייה זו אינה רק בצדקה הקהילתית (קופה ותמחוי) אלא גם בחובת היחידים‪.‬‬
‫"בית דין כופין אותו וכו' " ‪ -‬הרדב" ז הביא את קושיית התוספות מדברי הגמרא בחולין (קי‪ ,‬ב)‪" :‬כל‬
‫מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה"‪ ,‬וכתב שתירצו תירוצים רבים‪ ,‬ואף‬
‫הוא לא טמן ידו בצלחת‪ .‬וכבר העירו שהרמב"ם לא הזכיר כלל זה בשום מקום‪.‬‬
‫כתב ר"י קרקושא בבבא בתרא שם‪" :25‬וכל שכן [שפעמים] שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה‬
‫שלא מחמת קיצת הקופה‪ ...‬ואם תאמר‪ ,‬והלא צדקה עשה ומתן שכרה בצדה‪ ,‬כדכתיב‪' :‬למען יברכך‬
‫ה' אלהיך'‪ ,‬ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה! ואמר רבינו תם‪ ,‬דאכפייה בדברים‪ .‬ור"י אומר‪ ,‬דאינו‬
‫צריך לומר כן‪ ,‬דבצדקה נמי כתיב לאו‪ ,‬ואין זה עשה‪ ,‬דכתיב לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך‪ .‬ואין אנו‬
‫צריכין לתירוצין אלו‪ ,‬דהאי אין בית דין של מטה מוזהרין עליה רוצה לומר אין נענשין עליה‪ ,‬אבל אם‬
‫רוצה בית דין להזדקק לו תבא עליו ברכה‪.26"...‬‬
‫"כופין אותו ומכין אותו" ‪ -‬הכפייה באה לידי ביטוי גם בהכאה (ראה הלכות סנהדרין כד‪ ,‬ח)‪ .‬הכאה זו‬
‫אינה מכת מרדות אלא אמצעי לחץ של בית הדין‪.‬‬
‫"ויורדין לנכסיו בפניו" ‪ -‬נחלקו הב"ח והש"ך (יורה דעה סימן רמח) אם אפילו בפניו או דוקא בפניו‪.‬‬
‫הש"ך נקט כאפשרות השנייה וכתב דלא גרע מחוב ששם לכתחילה צריכים בית דין לשלוח ולהודיעו‪,‬‬
‫ורק במצבים מיוח דים אפשר להיפרע שלא בפני החייב‪ ,‬ואף זו מתקנת חכמים (ראה הלכות מלוה‬
‫ולווה יג‪ ,‬א‪ -‬ב)‪ .‬בנקודות הכסף שם הוסיף להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות אישות יב‪ ,‬יז‪ ,‬שאפילו בניו‬
‫ובנותיו היתרים על שש אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אף על פי שהוא אמוד‪.‬‬
‫"וממשכנין על הצדקה וכו' " ‪ -‬כמבואר בגמרא בבבא בתרא הנ"ל‪ .‬עניין ממשכנין מופיע גם בהלכות‬
‫שקלים‪ ,‬בהלכות ערכים וחרמים ובהלכות מעשה הקרבנות (יש גם במעשר שני ששם לא ממשכנין)‪.‬‬
‫בעניין כפייה בצדקה יש דיונים נרחבים בגאונים‪ ,27‬בראשונים ובאחרונים אך אין המקום להרחיב כאן‪.‬‬
‫הלכה יא‬
‫‪ 24‬ראה ערוך השולחן יורה דעה סי' רמח‪ ,‬ד ובמקורות שציין שם‪.‬‬
‫‪ 25‬בתוך‪ :‬שיטת הקדמונים‪ ,‬בבא בתרא‪ ,‬בלוי‪ ,‬ניו‪-‬יורק תשמ"א‪ ,‬עמ' לג‪.‬‬
‫ראה הלכות סנהדרין כד‪ ,‬ח ויד פשוטה שם‪ .‬בעניין כפייה על מצוות עשה ראה מה יד פשוטה באורך‬
‫‪26‬‬
‫בהלכות אישות טו‪ ,‬ג וראה גם שם יב‪ ,‬טו‪ .‬אגב‪ ,‬פירושו תואם לדברי ר"י קרקושא שהבאתי לעיל‪ ,‬והוסיף שם שיש‬
‫מצוות שבהן קבעו חכמים לכפות מחמת תועלת הציבור‪.‬‬
‫‪ 27‬ציינו לרשב"א בחידושיו לכתובות מח‪ ,‬ב (ולא מצאתי שם) וכן לבעל המאור בבבא קמא יח מדפי הרי"ף‬
‫ששניהם הביאו דברי רב האיי גאון שסבר שאין כפייה אפילו כשנדר‪ ,‬והכפייה שבגמרא היא או בגוונא של תנאי‬
‫בני העיר (קופה וכו') או בכפייה עד שיאמר רוצה אני‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫אדם שוע שהוא נותן צדקה יתר מן הראוי לו‪ ,‬או שמיצר לעצמו ונותן לגבאין כדי שלא‬
‫יתבייש‪ ,‬אסור לתבעו ולגבות ממנו צדקה‪ .‬וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע‬
‫ממנו‪ ,‬שנאמר‪" :‬ופקדתי על כל לוחציו" (ירמיהו ל‪ ,‬כ)‪.‬‬
‫"אדם שוע‪ ...‬וגבאי שמכלימו וכו' " ‪ -‬בבא בתרא ח‪ ,‬ב (בתוך הסוגיה שהובאה לעיל בהלכה‬
‫הקודמת)‪.‬‬
‫"וגבאי שמכלימו ושואל ממנו" ‪ -‬הואיל וידוע שהוא אדם רגיש שאם ישאלו ממנו יתבייש לסרב וידחק‬
‫את עצמו לתת‪ ,‬נמצא שבעצם השאלה הגבאי מכלים אותו‪.28‬‬
‫הלכה יב‬
‫אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבויים‪ ,‬ואף על פי שיש להן ממון הרבה‪.‬‬
‫ואם פסק הדיין עליהן כדי לשום להן שם ‪ -‬מותר‪.‬‬
‫גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט‪ ,‬אבל לא דבר מרובה‪,‬‬
‫שחזקת המרובה גנבה או גזל משלאחרים‪ .‬וכמה הוא מועט שלהן‪ ,‬לפי עושר הבעלים או‬
‫עניותן‪.‬‬
‫"אין פוסקין צדקה‪ ...‬ואם פסק וכו' " ‪ -‬בבא בתרא ח‪ ,‬א; תוספתא תרומות א‪ ,‬י (הובאה בגיטין נב‪,‬‬
‫א)‪.‬‬
‫השווה הלכות נחלות יא‪ ,‬י‪" :‬האפוטרופין עושין לקטנים‪ ...‬אבל אין פוסקין עליהן צדקה ואפילו לפדיון‬
‫שבויין‪ ,‬מפני שמצוות אלו אין להן קצבה "‪ .‬שם ציין‪ ,‬כפי שמבואר במקור בתוספתא‪ ,‬שאין פוסקין על‬
‫היתומים צדקה "מפני שמצוות אלו אין להן קצבה"‪ .‬אמנם כאן לא הזכיר זאת ומשמע שאין פוסקים‬
‫עליהם שום צדקה!‪ 29‬היה מקום לטעון שאם מדובר בעשירים גדולים יהיה מקום לומר שלקהילה‬
‫ולגבאי צדקה תהיה סמכות להטיל על היתומים לפסוק עליהם צדקה בדבר קצוב‪ .‬אמנם מלשון‬
‫הרמב"ם משמע שאין פוסקים עליהם כלל כי אין לדבר סוף ולא יחדל אביון מקרב הארץ‪ ,‬ואף אם‬
‫יוציאו מהיתומים כעת דבר קצוב ‪ -‬הרי זה אינו סוף פסוק‪ ,‬ותמיד יהיה צורך בצדקה‪ .‬בכך לימדנו שזו‬
‫כוונת התוספתא שמנתה צדקה כדבר שאין לו קצבה‪.‬‬
‫"ואפילו לפדיון שבויים" ‪ -‬על מעלת פדיון שבויים כתב להלן ח‪ ,‬י‪.‬‬
‫"כדי לשום להן שם" ‪ -‬כמבואר במעשה דרבא (בבא בתרא ח‪ ,‬א)‪ .‬יש לדקדק שפתח בלשון דיעבד‬
‫וסיים‪" :‬מותר"‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬לא כל גבאי יכול להתלות באמתלה זו ולפסוק על היתומים‪ ,‬אלא אם כן‬
‫מוכח הדבר שכוונתו לשום להם שם (יד פשוטה)‪.‬‬
‫"גבאי צדקה לוקחין מן הנשים‪ ...‬וכמה וכו' " ‪ -‬תוספתא בבא קמא יא‪ ,‬ה‪-‬ו; בבא קמא קיט‪ ,‬א‬
‫(כגרסת הרי"ף)‪.‬‬
‫‪ 28‬הרמב"ם פתח בבושה וסיים בכלימה ‪ -‬בדרך כלל בתנ"ך הכלימה גדולה מן הבושה (כמו בביטוי 'בושו וגם‬
‫נכלמו' (ישעיהו מה‪ ,‬טז)‪ ,‬והרד"ק העיר על כך)‪ .‬לפי זה יש לפרש שהאיסור קיים מחמת הבושה שיש לאותו נדיב‬
‫שרוצה לתת ואין לו‪ .‬אולם אם הגבאי פונה אליו ‪ -‬זו כבר כלימה‪ .‬עוד אפשר לומר על פי דברי הרד"ק בספר‬
‫השרשים‪" :‬ועוד‪ ,‬כי כְּ ִל ָּמה לעולם מדרך הגנאי‪ ,‬והבושת פעמים מדרך השבח מצד הענוה"‪ .‬וזה מתאים כפתור‬
‫ופרח ללשון ההלכה כאן‪.‬‬
‫‪ 29‬יש דיונים רבים בפוסקים אם יש חלוקה בין צדקה שיש לה קצבה לכזו שאין לה קצבה‪ ,‬ראה טוש"ע יורה דעה‬
‫סי' רמח ונו"כ שם‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫בטעם הדין כתב המאירי (שם)‪ " :‬אף גבאי צדקה אין רשאים ליקח מן העבדים והנשים והקטנים אלא‬
‫דבר מועט לפי מה שהן‪ ,‬שמן הסתם אף הבעלים נותנין רשות בכך ומוחלין‪ .‬ולא סוף דבר בצדקה‪,‬‬
‫אלא אף בכל הדברים הנהוגים‪ ,‬והוא שאמרו בתוספתא (בבא קמא יא‪ ,‬ב)‪ :‬הבן שהיה אוכל משל אביו‪,‬‬
‫ועבד משל רבו‪ ,‬קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו‪ ,‬ואינו חושש משום גזלה של בעל‬
‫הבית‪ ,‬שכך נהגו"‪.‬‬
‫לפי אותו היגיון כתב הרדב"ז שאם ידוע שהבעל מתנגד ‪ -‬אין לוקחים מהם אפילו דבר מועט (יסוד‬
‫דבריו בתשובת הרא"ש כלל יג סי' יא)‪ .‬גם מלשון ההלכה‪ ,‬שדבר מרובה הוא בחזקת גזל או גנבה‪,‬‬
‫נראה ברור שאם ידוע שאין הסכמה של הבעל ‪ -‬אף המועט הוא גזל או גנבה ממש (ולא רק‬
‫"בחזקת")‪.‬‬
‫"שחזקת המרובה גנבה או גזל משלאחרים" ‪ -‬השווה הלכות גניבה ו‪ ,‬א;ד‪.‬‬
‫הלכה יג‬
‫עני שהוא קרובו קודם לכל אדם‪ ,‬ועניי ביתו קודמין לעניי עירו‪ ,‬ועניי עירו קודמין לעניי‬
‫עיר אחרת‪ ,‬שנאמר‪" :‬לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו‪ ,‬יא)‪.‬‬
‫"עני שהוא קרובו וכו' " ‪ -‬לכאורה בדין זה מדובר על יחיד הנותן צדקה בעצמו לנצרך‪ .‬ברם הרמב"ם‬
‫כתבו כאן בין ההלכות המתייחסות לקופת הצדקה של אנשי העיר‪ .‬בכך השמיענו שגם כאשר הגבאים‬
‫גובים צדקה מן האדם‪ ,‬חייבים הם לדאוג לצרכיהם של קרוביו אם הם נזקקים‪ ,‬וכן כפי סדר הקדימויות‬
‫המפורשים כאן (יד פשוטה)‪.‬‬
‫הרמב"ם ציין למקור הלימוד אולם בספרי ראה פיסקא קטז למדו מפסוק אחר וכמו כן השמיט מצבים‬
‫נוספים שהוזכרו שם (יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ; ועוד)‪ .30‬ראה הגר"א‪.‬‬
‫השווה מורה ג‪ ,‬מב (העדפת קרובים)‪" :‬ומדה זו מאמצת אותה ומקפידה עליה תורת האמת הזו מאד‪,‬‬
‫כלומר העדפת הקרובים וההתאגדות עמהם‪ ,‬כבר ידעת דבר הנביא 'ועוכר שארו אכזרי'‪ ,‬ולשון התורה‬
‫בצדקות‪' :‬לאחיך לעניך' וגו'"‪.‬‬
‫האחרונים עמדו על כמה שאלות למעשה‪ .‬אציג כמה מהן‪:‬‬
‫האם יש הגבלה במה שנותן לקרוביו‪ ,‬דהיינו שלא ייתן הכול לקרוביו אלא ייתן גם לעניים אחרים? ראה‬
‫במיוחד ערוך השולחן יורה דעה רנא‪ ,‬ג‪-‬ו‪.‬‬
‫מה בדבר רמת הדחיפות? אם קרוב זקוק לכסות ואחר למזון ‪ -‬מי קודם? את זאת יש ללמוד מהלכה ו‬
‫לעיל‪.‬‬
‫האם כשמוציאים בכפייה עדיין יש להקדים קרובים?‬
‫להלן (ח‪ ,‬יח) יבאר כי יש העדפה לתלמיד חכמים בענייני צדקה ‪ -‬מה היחס בין תלמיד חכמים לקרוב?‬
‫(על מה הולך ה"במה דברים אמורים" שם?)‬
‫מה היחס בין נתינה זו לקרוביו ובין נתינה לקופה ולתמחוי? וכי מי שיש לו קרובים עניים אינו חייב‬
‫לתת עם הציבור?‬
‫‪ 30‬יש דרשה נוספת בבבא מציעא עא‪ ,‬א ובמכילתא על אותו פסוק‪ ,‬ואף שמדובר שם בהלוואה מכל מקום גם היא‬
‫בגדר צדקה (להלן י‪ ,‬ז)‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫הלכה יד‬
‫מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה‪ ,‬הרי זה נותן לעניי אותה העיר‪.‬‬
‫ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה‪ ,‬נותנין‪ ,‬וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה‬
‫עניי עירם‪ .‬ואם יש שם חבר עיר‪ ,‬יתנו אותה לחבר העיר‪ ,‬והוא מחלקה כמו שיראה לו‪.‬‬
‫"מי שהלך בסחורה וכו' " ‪ -‬מגילה כז‪ ,‬א‪-‬ב‪ .‬ביאר המאירי שם‪" :‬בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר‬
‫אחרת ופסקו עליהם צדקה‪ ,‬נותנין אותה ליד גבאי העיר‪ ,‬שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין‪ ,‬ואחר כך‬
‫חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם‪ ,‬ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה‪ .‬אבל יחיד שהלך‬
‫לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה‪ ,‬בטל הוא אצל המקום‪ ,‬וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני‬
‫אותה העיר‪ .‬ורבים שאמרו‪ ,‬יש שפרשו עד עשרה‪ .31‬היה באותו מקום שנדרו לשם חכם המתעסק‬
‫בצרכי צבור‪ ,‬ודאי נדרו לעשות בה כדעת אותו חכם‪ ,‬ואינה חוזרת להם כלל‪ .‬ויש אומרים‪ ,‬שהחכם‬
‫צריך לחלקה בין שתי העיירות"‪.‬‬
‫מתי מוגדר אדם בן העיר? ראה להלן ט‪ ,‬יב‪ .‬כאן מבואר שאדם זה הוא אינו מתכוון להתיישב בעיר‬
‫שהלך לשם וכוונת בואו לשם היא לסחורה בלבד או לצורך אחר שהוא זמני‪ ,‬ואפילו יאריך שהותו שם‪,‬‬
‫הואיל ודעתו לחזור למקומו‪ ,‬הרי אינו נמנה על יושבי העיר שהלך לשם‪.‬‬
‫י ש דיון בראשונים באיזו צדקה מדובר כאן‪ ,‬האם בצדקה קבועה שהיו נותנים גם בעירם או שמא‬
‫מדובר במגבית מיוחדת‪ .‬ראה סיכום הדעות בבית יוסף (יורה דעה סי' רנו)‪ .‬הטור (והשולחן ערוך)‬
‫מיקמו הלכה זו מיד אחרי ההלכה שלהלן ט‪ ,‬יב הנ"ל (כמה יהיה בעיר וכו')‪ ,‬ונראה שלמדו שמדובר‬
‫בנתינה לקופה ודומיה‪ .‬אמנם הרמ"א שם פסק שדווקא בצדקה מיוחדת‪ .‬הרמב"ם לא חיבר הלכות‬
‫אלה‪ ,‬ושמא יש ללמוד מכאן שאין מדובר במגביות הקבועות (או לא רק בהן)‪ ,‬אלא (אף) במגביות‬
‫מיוחדות‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫טעמי הדין לא נתבארו בהלכה כאן‪ .‬אמנם הרמב"ם הוסיף על לשון המקורות שתי תוספות קצרות‪:‬‬
‫כתב על הרבים שמביאים עמם את הכסף לעירם‪" :‬ומפרנסין בה עניי עירם" (אף שאין בתוספת זו שום‬
‫חידוש כי ברור שאם מביאין אותה עמהן לעירם המטרה היא לתתה לעניים); כמו כן הוסיף ביאור על‬
‫תפקידו של חבר העיר‪" :‬והוא מחלקה כמו שיראה לו"‪ .‬כדאי לעמוד על הדברים ועל טעמי ההלכה‪.‬‬
‫לעת עתה רק אציין שבמקביל לפירושם של רוב הראשונים שיש כאן חשד מצד בני העיר שהם שם‬
‫עתה (ראה במאירי הנ"ל) ‪ -‬הראשון לציון (בעל אור החיים) על השולחן ערוך (יורה דעה סי' רנו) מציין‬
‫שיש קפידא גם מצד בני העיר שיצאו ממנה‪ ,‬ולכן אם יחיד יצא לעיר אחרת בני העיר שממנה יצא אינם‬
‫מקפידים על כספי הצדקה שלו אולם אם יצאו רבים בני העיר שלהם מקפידים על כך‪ .‬לפי זה מבאר‬
‫שתפקידו של חבר עיר בהקשר הזה הוא לדון ולהעריך באיזו עיר נצרכים כספי הצדקה במידה רבה‬
‫יותר‪.‬‬
‫הלכה טו‬
‫האומר‪" ,‬תנו מאתים דינר לבית הכנסת" או "תנו ספר תורה לבית הכנסת"‪ ,‬יתנו לבית‬
‫הכנסת שהוא רגיל בו‪ .‬ואם היה רגיל בשנים‪ ,‬ינתנו לשניהן‪ .‬האומר‪" ,‬תנו מאתים דינר‬
‫לעניים"‪ ,‬יתנו לעניי אותה העיר‪.‬‬
‫‪ 31‬הרדב"ז הסתפק שאולי שלושה נחשבים רבים‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬
‫נכתב ע"י תלמידי הישיבה‬
‫"האומר תנו מאתים דינר וכו' " ‪ -‬תוספתא בבא קמא יא‪ ,‬ג‪.32‬‬
‫לא נתבאר באיזה מקרה מדובר בהלכה? השווה למשל ערוך השולחן (יורה דעה רנח‪ ,‬יא)‪" :‬ויראה לי‬
‫דכל זה הוא כשאינו לפנינו‪ ,‬כגון שמת או יצא למרחקים‪ ,‬אבל כשהוא בכאן נאמן לומר שהיתה כוונתו‬
‫לבית הכנסת פלוני וכן בכל הדינים שיתבארו בכעין זה‪ ,‬וראיה לזה מנדרים‪ ,‬שנאמן לומר שכך היתה‬
‫כוונתו ואפילו בדבר רחוק כמ"ש בסי' רח"‪.‬‬
‫כיצד אפשר לחלק ספר תורה בין שני בתי כנסת? הש"ך (חושן משפט סי' רנג ס"ק לג) כתב שמשמע‬
‫שנותן ספר תורה לכל בית כנסת‪ .‬בחסדי דוד (על התוספתא שם) כתב בפשטות ששני בתי הכנסת‬
‫יתחלקו בספר תורה אחד (יעבירו אותו מזה לזה לפרקים)‪ .‬והטעים‪ ,‬שהנותן דיבר על ספר תורה אחד‬
‫וגם אילו היה ספק בהבנת דבריו ‪ -‬קי ימא לן שפירושן של נדרים להקל‪ .‬בערוך השולחן הנ"ל תמה על‬
‫כל העניין ונדחק מאוד‪.‬‬
‫"יתנו לעניי אותה העיר" ‪ -‬האם יש קדימות לקרוביו? בחסדי דוד כתב שהולכים לפי לשונו‪ ,‬וכיוון‬
‫שלא דיבר על קרוביו אלא על עניי עירו אין מקדימים את קרוביו‪.‬‬
‫‪ 32‬הרמב"ם השמיט דין נוסף המוזכר בתוספתא (וכך עשו ראשונים נוספים ‪ -‬ראה תוספתא כפשוטה‪ ,‬בבא קמא‪,‬‬
‫עמ' ‪ .)431‬ראה חסדי דוד שם‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫‪‬כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה ‪ -‬מעלה אדומים‬