עשרה - יד עבריים בפירנצה במאה החמש - כתבי

עשרה - יד עבריים בפירנצה במאה החמש - כתבי

‫ביחד ולחוד ‪ -‬כתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‬
‫עדויות למיפגש בין יהודים לנוצרים‬
‫מלאכת הספר‪ ,‬הצרכנים‪ ,‬הצנזורה‬
‫חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה‬
‫מאת נורית פסטרנק‬
‫הוגש לסינט האוניברסיטה העברית בירושלים‬
‫אייר ה'תשס"ט‬
‫ביחד ולחוד ‪ -‬כתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‬
‫עדויות למיפגש בין יהודים לנוצרים‬
‫מלאכת הספר‪ ,‬הצרכנים‪ ,‬הצנזורה‬
‫חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה‬
‫מאת‬
‫נורית פסטרנק‬
‫הוגש לסינט האוניברסיטה העברית בירושלים‬
‫אייר ה'תשס"ט‬
‫עבודה זו נעשתה בהדרכתה‬
‫של פרופ' לואיזה פרטי קואומו‬
‫תודתי‬
‫למוריי‪ ,‬שעודדו אותי להתמיד ולהשלים והשכילו להנחותני בחוכמה‬
‫לאחרים‪ ,‬שהיטיבו לקרוא ולשאול וכיוונו אותי אל מה שראוי לחקור‬
‫ולכל מי שסייעו בידי בספריות הרבות ותרמו לי מבקיאותם‬
‫‪3‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫פתח דבר‬
‫‪7‬‬
‫הצגת הנושא‬
‫קורפוס כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫הבעיות שיידונו‬
‫מצב המחקר‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫‪9‬‬
‫פרק א – מבוא‬
‫‪11‬‬
‫הערה מקדימה‬
‫‪12‬‬
‫'הפואטיקה של הלא‪-‬קריא'‬
‫מקורות על יהדות איטליה ועל מצבה בתוך החברה הנוצרית‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים כמקורות היסטוריים‬
‫‪14‬‬
‫‪18‬‬
‫כתבי‪-‬יד – תוצר ובבואה של מצבים ותהליכים תרבותיים‪ ,‬חברתיים‪ ,‬כלכליים‪ ,‬וטכנולוגיים‬
‫פרק ב ‪ -‬היהודים בפירנצה‬
‫רקע‬
‫‪23‬‬
‫‪25‬‬
‫ה'בנקאים' היהודים בפירנצה‬
‫‪27‬‬
‫הרופאים היהודים ומעורבותם בפעילות ההלוואה‬
‫מעמד הבנקאים היהודים בפירנצה מבחינת הרשויות והקהילה‬
‫משפחות ה'אליטה' היהודית בפירנצה‬
‫‪28‬‬
‫‪31‬‬
‫נסיבותיהם של היהודים בקרב הנוצרים – סימביוזה או אוסמוזה?‬
‫‪34‬‬
‫לוח ‪ :1‬כתבי‪-‬יד עבריים בעלי תאריך 'מעורב' עד שנת ‪1500‬‬
‫‪41‬‬
‫לוח ‪' :2‬שטר קיום חברים בחנות'‬
‫לוח ‪ :3‬מקצועות היהודים‬
‫‪42‬‬
‫‪43‬‬
‫פרק ג ‪ -‬סביבת הספר בפירנצה‪ :‬ההפקה ואומני הספר‬
‫‪ .1‬תמונת מצב ‪ -‬עידן הספר ההומניסטי‪ :‬התכנים והמעטפת‬
‫‪45‬‬
‫‪ .2‬זירת ההפקה‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים בסביבה המשתנה‬
‫הביקוש לספרים‬
‫המחירים‬
‫‪52‬‬
‫‪58‬‬
‫‪60‬‬
‫השינויים בתהליך ההפקה בסביבת הספר הלטיני – וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‬
‫ההפקה המסחרית‬
‫‪67‬‬
‫הפקה לא‪-‬מיועדת בסביבת הספר העברי‬
‫‪ .3‬מלאכת הקישוט‬
‫האמנים ומלאכתם‬
‫‪72‬‬
‫עיטור כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫‪77‬‬
‫‪68‬‬
‫‪64‬‬
‫‪19‬‬
‫‪4‬‬
‫‪ .4‬המעתיקים‬
‫‪83‬‬
‫זירת הספר הלטיני‬
‫מעתיקים לעצמם לצד מעתיקים בשכר‬
‫המעתיקים בזירת הספר העברי‬
‫‪87‬‬
‫‪89‬‬
‫‪95‬‬
‫מעתיקים של כתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה‬
‫לוח ‪ :4‬הפקה עצמית של כתבי‪-‬יד ‪ -‬שלושה דורות של מלווים יהודים במונטפולצ'יאנו‬
‫‪99‬‬
‫פרק ד ‪ -‬סביבת הספר בפירנצה‪ :‬צרכנים וקוראים‬
‫‪ .1‬פטרונים ואספנים והספר הלטיני‬
‫ההיבט הכלכלי‪-‬חברתי‬
‫אוספי הספרים‬
‫‪101‬‬
‫‪101‬‬
‫‪102‬‬
‫האספנים‪-‬ה'נסיכים‬
‫‪105‬‬
‫‪106‬‬
‫המזמינים לבית מדיצ'י‬
‫פדריקו דה מונטפלטרו – אספן של כתבי‪-‬יד 'יפים'‬
‫‪109‬‬
‫איש העסקים והאספן הפלורנטיני פרנצ'סקו סאסטי‬
‫‪111‬‬
‫‪112‬‬
‫האפיפיור ניקולאוס החמישי‬
‫‪113‬‬
‫האספנים המלומדים‪ ,‬אוספיהם והאינוונטארים‬
‫‪116‬‬
‫אוספים בשפה הוורנאקולארית )ה'טוסקנית'(‬
‫על ממדי נוכחותם של כתבי‪-‬יד עבריים באוספים הפלורנטיניים‬
‫‪ .2‬הפטרונים היהודים וספריהם‬
‫‪118‬‬
‫הקדמה ‪ -‬האליטה היהודית‬
‫האוספים העבריים‬
‫הדינמיקה של האוספים‬
‫‪118‬‬
‫‪118‬‬
‫‪120‬‬
‫‪123‬‬
‫היעדר ספריות ואינוונטארים של ספריות בסביבת הספר העברי‬
‫עדויות לתכולת האוספים ולתכני הקריאה של יהודי פירנצה‬
‫רשימות הספרים בסביבת הספר העברי‬
‫‪125‬‬
‫‪126‬‬
‫‪127‬‬
‫‪132‬‬
‫איתורם וזיהוים של כתבי‪-‬יד עבריים 'פלורנטיניים'‬
‫ספרות בשפה הוורנאקולארית‪ :‬הערה על כתבי‪-‬יד ב'איטלקית‪-‬יהודית' בסוף המאה החמש‪-‬עשרה‬
‫כמה מאפיינים חיצוניים של כתבי‪-‬היד באוספים העבריים‬
‫כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‬
‫‪136‬‬
‫‪138‬‬
‫‪142‬‬
‫משפחת מסן‪-‬מיניאטו ‪ - 143‬משפחת מטיוולי ‪ - 144‬משפחת מפראטו‪/‬טראצ'ינה )כהן( ‪- 146‬‬
‫משפחת ממונטלצ'ינו ‪ - 147‬משפחת מפיסא ‪ - 149‬יעקב ודוד בני שלמה ידידיה בן מתתיה מפרוג'ה‬
‫)מבולונייא( ‪ - 150‬משפחת מקמרינו ‪152‬‬
‫לוח ‪ :5‬גלגוליו של כתב‪-‬יד שהיה בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה בידי משפחת מקמרינו‬
‫פרק ה ‪ -‬הנוצרים והספר העברי‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים באוספיהם של נוצרים ‪ -‬הקדמה ‪155‬‬
‫‪ .1‬ה'ביבליות' העבריות באוספים הנסיכיים‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים בספריית מדיצ'י‬
‫התנ"ך העברי של ה'באדיה של פייזולה'‬
‫‪156‬‬
‫‪156‬‬
‫‪162‬‬
‫‪154‬‬
‫‪5‬‬
‫‪164‬‬
‫תהלים תלת‪-‬לשוני של פדריקו דה מונטפלטרו‬
‫עדויות מספריות 'נסיכיות' אחרות – דוכסות מילנו‬
‫‪ .2‬מלומדים והבראיסטים וכתבי‪-‬יד עבריים‬
‫הספרים העבריים של ג'אנוצו מאנטי‬
‫‪165‬‬
‫‪167‬‬
‫‪172‬‬
‫ה'וולגאטה' של ג'אנוצו מאנטי – כ"י וטיקן‪BAV, Pal. Lat. 18 ,‬‬
‫התנ"ך העברי של ג'אנוצו – כ"י וטיקן‪Vat. ebr. 8 ,‬‬
‫‪178‬‬
‫‪180‬‬
‫הומניסט פלורנטיני לומד עברית ‪ -‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪Parm. 2167‬‬
‫הבראיסט בן דורו של ג'אנוצו מאנטי – פייטרו דה מונטאנייאנה )‪ 1400‬לערך‪(1478-‬‬
‫‪183‬‬
‫‪184‬‬
‫פרק ו ‪ -‬יצחק בן עובדיה וקורפוס כתבי‪-‬היד שהעתיק‬
‫‪ .1‬יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי – מעתיק של כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫פרוזופוגראפיה – דיוקן משפחתי‬
‫‪187‬‬
‫‪187‬‬
‫‪190‬‬
‫עדויות על נסיבות חייו מתוך כתבי‪-‬היד שהעתיק‬
‫‪".2‬יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי‪ :‬סופר יהודי מהולל שהמיר את דתו לנצרות?"‬
‫‪193‬‬
‫הקדמה למאמר‬
‫תדפיס המאמר )תרביץ‪ ,‬סח‪ ,‬ג ]תשנ"ט[‪(420-411 ,‬‬
‫‪ .3‬ייחודו של יצחק בסביבת הספר בפירנצה‬
‫‪213‬‬
‫הייצור‪ ,‬קהל הלקוחות המעורב וערוצי הרכישה‬
‫מלאכת הספר‬
‫‪195‬‬
‫‪214‬‬
‫‪217‬‬
‫חומרים ‪ - 219‬שרטוט בלט בעזרת לוח או תבנית ‪220‬‬
‫של התנ"ך בשתי עמודות ובכתיבה בינונית ‪- 222‬‬
‫‪ -‬נקבים בודדים והשרטוט בדיו ‪ - 220‬כתבי‪-‬יד‬
‫שומרי קונטרסים וכותרות רצות ‪ - 223‬שרטוט מיוחד‬
‫לשומרי קונטרסים ולכותרות רצות ‪ - 224‬איניציאלים וקישוטם ‪ - 224‬אמצעים לניהול השורה ‪- 225‬‬
‫חלוקת מילה ‪ - 226‬ספרור פרקים בתנ"ך ‪228‬‬
‫‪ .4‬ההמרה‪ :‬ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ ,‬מעתיק של כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫‪228‬‬
‫‪' .5‬הקורפוס הפלורנטיני' של יצחק ‪ -‬רשימה חדשה‬
‫הערה מקדימה‬
‫‪233‬‬
‫רשימת כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים ותיאורם‬
‫‪235‬‬
‫פרק ז – הצנזורה הפלורנטינית של מרקיון‬
‫‪ .1‬דברי מבוא‬
‫‪267‬‬
‫‪ .2‬המאמר‪) "Marchion in Hebrew Manuscripts: State-Censorship in Florence, 1472" :‬באנגלית(‬
‫דברים לסיכום‬
‫‪309‬‬
‫‪269‬‬
‫‪6‬‬
‫ביבליוגרפיה ומקורות‬
‫רשימת קיצורים‬
‫‪313‬‬
‫רשימת כתבי‪-‬היד‪:‬‬
‫כתבי היד בקורפוס הפלורנטיני של יצחק בן עובדיה‬
‫כתבי היד בבעלותו של ההבראיסט ג'אנוצו מאנטי‬
‫כתבי‪-‬היד שצונזרו בפירנצה‪1472 ,‬‬
‫קטלוגים של כתבי‪-‬יד‬
‫רשימה ביבליוגרפית‬
‫‪315‬‬
‫‪317‬‬
‫‪318‬‬
‫‪---------‬‬
‫תוכן העניינים )באנגלית(‬
‫תקציר העבודה )באנגלית(‬
‫‪iii‬‬
‫‪vii‬‬
‫‪313‬‬
‫‪315‬‬
‫‪7‬‬
‫פתח דבר‬
‫הצגת הנושא‬
‫הניסיון לבחון לחיוב ולשלילה את הקשרים בין יהודים לנוצרים בימי הביניים והרנסאנס באירופה‬
‫כולה ובאיטליה בפרט ואת הדינמיקה שלהם לובש צורה ופושט צורה כל העת בשלל רחב של מחקרים‬
‫וגישות‪ ,‬מתוך נקודות מוצא מגוונות‪ ,‬באינספור היבטים של כל מה שקשור להיסטוריה‪ ,‬לתרבות‬
‫ולמסורת של שתי התרבויות‪ .‬ההסתכלות על אותה זירת התרחשויות‪ ,‬כלומר על מגמות ההתקרבות‬
‫וההתרחקות‪ ,‬הניכור והדחייה לצד דפוסים של דו‪-‬קיום והצורך להתוודע אל ה'אחר'‪ ,‬ניתנת להיעשות‬
‫בהיקפים שונים ומגוונים‪ ,‬במרחבים אלו ואחרים ובאופן כוללני או ממוקד יותר‪ .‬בעבודתי זו בחרתי‬
‫לנסות ולעמוד על קשרים שהתקיימו בין אנשים יהודים ונוצרים‪ ,‬ולאמוד את מובהקותם על רקע‬
‫השוני בין שני מגזרי אוכלוסיה אלה‪ ,‬כשהם שרויים יחדיו – אם מתוך בחירה ואם על כורחם ‪ -‬בזירה‬
‫משותפת‪ :‬פירנצה‪ ,‬אמצע המאה החמש‪-‬עשרה; מהלך שלושים וחמש שנים של חיים זה עם זה )ושמא‬
‫יש לומר זה לצד זה(‪ ,‬מיום התיישבותם של המלווים היהודים אשר הוזמנו בידי רשויות העיר לפתוח‬
‫את שולחנותיהם שם בשלהי שנת ‪ .1437‬את תקופת המחקר בחרתי לחתום בשנת ‪ ,1472‬כלומר‬
‫בשנים הראשונות לשלטונו של לורנצו 'המפואר' לבית מדיצ'י‪ ,‬עם הניצנים של הדפוסים העבריים‬
‫הראשונים בצפון איטליה ובמרכזה‪ ,‬ועם אירועים מכריעים שבהם התנסתה הקהילה היהודית בפירנצה‬
‫באותה שנה ואשר יסופרו בהמשך עבודה זו‪.‬‬
‫מדוע פירנצה במאה החמש‪-‬עשרה? הזירה שנבחרה‪ ,‬פירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬לא במקרה‬
‫נבחרה‪ ,‬שהרי ידוע מקומה המרכזי בתולדות גילוים‪-‬מחדש‪ ,‬העתקתם‪ ,‬עיטורם והפצתם של כתבי‪-‬יד‬
‫לטיניים ויווניים בעידן ההומניסטי; עיר זו שימשה למעשה לב לבה של הפקת 'הספר החדש' – שלא‬
‫לדבר על 'הספר היפה' – מבחינת הצורה והתוכן; בד בבד הייתה מרכזו של פרק חדש בתרבות הקריאה‬
‫והלימוד‪ ,‬בעת שאומצו הגישות הביקורתיות החדשות בחקר הטקסטים‪ .‬הפקה מאסיבית של כתבי‪-‬יד‬
‫מסוגים שונים בפירנצה באותה תקופה הפכה אותה למוקד של ייצור‪ ,‬כר פורה לאומנים ואמנים‬
‫העוסקים במלאכה‪ ,‬למתווכים ומוציאים לאור‪ ,‬וכמובן – למלומדים ולאספני‪-‬ספר מכל הסוגים‪.‬‬
‫קורפוס כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים הם למעשה גם נושא העבודה וגם המבחנה המשמשת לאיסוף התוצאות וזיהוין; הם‬
‫הכלי או למעשה אבן הבוחן שבאמצעותם ייבדקו בעבודה זו שוני ודימיון‪ ,‬עניין כמו גם התעלמות‪ ,‬לצד‬
‫זיקות וקשרים ואולי אף גשרים‪ ,‬בין מי שהייתה להם נגיעה לסביבת הספר הנוצרי והיהודי בפירנצה‪.‬‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים הועתקו ברחבי אירופה במהלך ימי הביניים כולם‪ ,‬אך מבחינה מספרית עלה שיעור‬
‫ההפקה באיטליה במאה החמש‪-‬עשרה על זה שבשאר האזורים של הספר העברי ובשאר התקופות‪.‬‬
‫נמצא שדווקא בפירנצה הופק קורפוס נאה של כתבי‪-‬יד שהועתקו כולם בידי סופר עברי אחד‪ ,‬יצחק בן‬
‫עובדיה‪ .‬קבוצה זו עולה מספרית על כל קורפוס אחר שהועתק בידי מעתיק עברי יחיד עד לימיו של‬
‫יצחק‪ ,‬ונראה שיש בו כדי לשפוך אור על קשרים ואף התקשרויות במה שקשור לנוצרים ויהודים‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫כתבי‪-‬היד פרי‪-‬עטו של יצחק מונים קרוב לשלושים פריטים; רובם המכריע הועתקו בפירנצה החל‬
‫משנת ‪) 1441‬ואולי אף שנתיים‪-‬שלוש קודם לכן‪ ,‬מרגע התיישבותם של המלווים הראשונים שם(‪,‬‬
‫ולפחות עד לסוף שנות הששים‪ ,‬שאז רשם יצחק את הקולופון המאוחר ביותר שלו‪ .‬תקופת המחקר‬
‫חופפת אפוא חפיפה מלאה את שנות פעילותו של יצחק בפירנצה‪ .‬כתבי‪-‬היד ה'יפים' שהוציא מתחת ידו‪,‬‬
‫מקצתם מקושטים ומפוארים‪ ,‬מרמזים פעמים רבות על זיקה למלאכת הספר הלטיני ועל קשרים עם‬
‫בעלי מלאכה ואמנים פלורנטיניים ועם זירת ההפקה המקומית בכלל‪ .‬כמה מהם אף נרכשו בידי אספנים‬
‫נוצרים בפירנצה‪ .‬קיימת אפוא נטייה בקרב חוקרים לראות בהם אותות לקירבה או להתקרבות של‬
‫היהודים לסביבתם הנוצרית כמו גם לעניין שהחלו לגלות אנשי ספר נוצרים בכתבי‪-‬יד עבריים‪ .‬פרק‬
‫נכבד יוקדש אפוא למלאכתו של יצחק כמעתיק‪ ,‬על כל המשתמע ממנה במה שקשור לחברה היהודית‬
‫והנוצרית ולחיבורים שבין השתיים‪.‬‬
‫כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק מובילים אל שני קורפוסים נוספים אשר ישמשו במחקר זה‪ .‬האחד כולל את‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬שלושה מתוכם בכתיבתו של יצחק‪ ,‬שהיו באוספים נוצריים‪ :‬קומץ כתבי‪-‬יד‬
‫שנרכשו או הוזמנו בפירנצה בידי נסיכים ואנשי מעלה )בני משפחת מדיצ'י‪ ,‬הדוכס גונזאגה ממנטובה‪,‬‬
‫או פדריקו דה מונטפלטרו שליט אורבינו(; והאוסף העברי המונה שנים‪-‬עשר כתבי‪-‬יד שהזמין ורכש‬
‫ההומניסט הנוצרי איש פירנצה‪ ,‬ג'אנוצו מאנטי )‪ .(Giannozzo Manetti‬הללו הופקו לאו דווקא‬
‫בפירנצה אלא גם מחוץ לטוסקנה ואף מחוץ לאיטליה ונשתמרו באוסף ספריו עד למותו‪.‬‬
‫הקורפוס החשוב האחר כולל שבעה‪-‬עשר כתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬בהם שניים בכתיבתו של יצחק‪ ,‬שהיו‬
‫בפירנצה בידי בעלים יהודים ועברו שם 'הגהה' במצוות השלטונות בשנת ‪ .1472‬ההתערבות בטקסטים‬
‫העבריים סומנה בחתימתו של מרקיון )‪ (Marchion‬בשולי הטקסט המחוק‪ .‬חתימות אלה הן עדויות‬
‫היסטוריות ראשונות לזיקוק שנעשה בספריהם של היהודים עוד לפני עידן הצנזורה שהשליטה הכנסייה‬
‫הקתולית במאה השש‪-‬עשרה‪ .‬הצנזורה של מרקיון תידון כאן במסגרת מאמר אשר יוחד לה ויובא‬
‫בהמשך הדברים‪.‬‬
‫הבעיות שיידונו‬
‫כפי שכותרתו של מחקר זה מציינת‪ ,‬את העדויות למיפגש בין יהודים לנוצרים הוא שואב בעיקר‬
‫משלושה מוקדים או צירים נפרדים בתחום הפקת הספר ושימושיו‪ :‬מלאכת הספר )כלומר‪ ,‬ההפקה‬
‫עצמה ובכלל זה האנשים המעורבים במלאכה(‪ ,‬קהל היעד )כלומר‪ ,‬המזמינים והקוראים(‪ ,‬והפיקוח על‬
‫הטקסטים‪ .‬שלושת הקורפוסים שנבחרו מאירים עליהם‪ ,‬כל אחד מזוויתו המיוחדת‪.‬‬
‫אשר למלאכת הספר – פירנצה הייתה כאמור‪ ,‬וכפי שעוד יובא להלן‪ ,‬ראש‪-‬חץ וזירת חידושים במה‬
‫שנוגע להפקת כתבי‪-‬היד הלטיניים באיטליה ובאירופה כולה בעידן החדש של ההומניזם‪ .‬אשר לכתבי‪-‬‬
‫יד עבריים שהופקו שם – האם גם הם‪ ,‬כמו מקבילתם הלטינית‪ ,‬מתייחדים לעומת הפקת הספר העברי‬
‫בשאר חלקי איטליה? שהרי בספרות המחקר נוצר לעתים הרושם שחלה בהם איזו התקרבות להפקת‬
‫הספר הנוצרי שם‪ .‬ואם אכן נגלה בהם מגמה שכזאת‪ ,‬האם ניתן לראות הקבלה בין הקודקס‪ ,‬כלומר‬
‫הספר הכתוב ביד‪ ,‬לבין חפצים אחרים המיוצרים ביד אדם שניכרים בהם אופנה דומה וטעמים‬
‫‪9‬‬
‫המשותפים לבני התקופה‪ ,‬נוצרים ויהודים כאחד? ואם מלאכת הספר העברי אכן שואבת מן הנוצרי‬
‫ומידמה לו‪ ,‬כפי שקורה בתחומים אחרים של מלאכה ואומנות‪ ,‬האם ניתן להקיש ממנה על עומק‬
‫התערותם או על תירבותם של היהודים בחברה הנוצרית? ושמא הידמות זו מעידה רק על הפרט העושה‬
‫במלאכה ולא על כלל ההפקה? ומנגד – שמא היהודי )המזמין והיצרן או‪ ,‬לחלופין‪ ,‬המעתיק והקורא(‬
‫בוחר להתבדל דווקא בתחום הספר‪ ,‬שבו מתייחדות תרבותו‪ ,‬שפתו‪ ,‬מסורתו וכתיבתו‪ ,‬כדי לשמר אותן‪,‬‬
‫ובתוך כך הוא משמר גם את החיץ שבין יהודים לנוצרים?‬
‫מבחינת צרכני הספר‪ ,‬מן הראוי לבדוק בעיקר 'שימושים צולבים'‪ ,‬כלומר – נוצרים ה'צורכים' כתבי‪-‬יד‬
‫עבריים ויהודים הרוכשים ידע 'לטיני'‪ .‬אם וכאשר מתגלות תופעות כאלו‪ ,‬על מה הן מעידות? האם‬
‫המניע הוא של גישוש והתקרבות‪ ,‬יתר פתיחות ורב‪-‬תרבותיות‪ ,‬או מעין גישה של 'דע את האויב'?‬
‫ואולי אופנת האספנות והמותרות שהייתה נוהגת אז במעמדות האמידים יותר‪ ,‬בפירנצה בפרט‬
‫ובאיטליה בכלל‪ ,‬היא שהנחתה את הפטרונים לצרף לספרייתם פריט עברי מפואר? לצדם של הללו היו‬
‫כמובן גם מלומדים והבראיסטים נוצרים‪ ,‬אשר ייחסו חשיבות מכרעת לחקר המקורות היהודיים‪,‬‬
‫וסיבותיהם עימהם‪ .‬חשוב אפוא לבדוק מה היה היקפה של תופעה זו באותן שנים ומה היא מעידה על‬
‫הקשר בין נוצרים ליהודים‪.‬‬
‫אשר לפיקוח על הספרים‪ ,‬ולצנזורה שהטביעה בהם את חותמה – יש צורך להבחין בין הפיקוח על‬
‫הקריאה שהיה נוהג בחברה הנוצרית באירופה בימי הביניים לגבי כל קורא‪ ,‬וביתר שאת בתקופת‬
‫הקונטרה‪-‬רפורמציה‪ ,‬לבין פיקוח על תכנים המופנים נגד הנצרות ונכללים בתוך הספרות היהודית‪.‬‬
‫'מיפגש' מן הסוג הזה בתוך כתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬הכרח שיהיה מיפגש מן הסוג השלילי בקשר שבין נוצרים‬
‫ליהודים‪ ,‬אף אם בסופו של דבר הוא שהעניק גושפנקא ליהודים להחזיק בספריהם‪.‬‬
‫מצב המחקר‬
‫רבים המחקרים שעניינם כתבי היד ההומניסטיים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה על מגוון היבטיהם‪.‬‬
‫בנוסף למחקרים המתמקדים בתכולתם ובתוכנם של כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים‪ ,‬יש העוסקים בפנים‬
‫אחרות של תרבות הספר‪ :‬בכלל זה הפקתם של כתבי‪-‬היד‪ ,‬העתקתם‪ ,‬עיצובם‪ ,‬קישוטם וצריכתם‪ ,‬כמו‬
‫גם הצד הקודיקולוגי והפליאוגרפי שלהם‪ ,‬ההיסטוריה של הטקסטים ושל הלשון‪ ,‬החברה שבתוכה‬
‫נוצרו כתבי‪-‬היד וההיבטים הכלכליים של ייצורם‪ ,‬המלומדים ואספני הספרים‪ ,‬אינוונטאר הקריאה ועוד‬
‫)במגוון תחומים אלה יצוינו בין השאר מחקריהם של אלביניה דה לה מאר‪ ,‬ב"ל אולמן‪ ,‬ארמנדו‬
‫פטרוצ'י‪ ,‬אלבר דרולה‪ ,‬אציו אורנאטו‪ ,‬פרנסיס איימס‪-‬לואיס‪ ,‬פאולו ד'אנקונה‪ ,‬מירלה לוי‪-‬ד'אנקונה‪,‬‬
‫אנה‪-‬רוזה גארצלי‪ ,‬ג'וליאנו טאמאני ואחרים‪ ,‬איש בתחומו(‪ .‬ואולם בזירת הספר העברי היקף המחקר‬
‫הנוגע לאותה תקופה צנוע יותר‪ .‬הדיסציפלינה הצעירה אשר עוסקת בחקר כתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬קרי‬
‫הקודיקולוגיה העברית‪ ,‬דנה על פי רוב במכלול הקורפוסים העבריים ובפריסתם לאורך זמן במרחבים‬
‫גיאו‪-‬תרבותיים מוגדרים‪ ,‬ובתיאורם על‪-‬פי הטיפולוגיה הייחודית להם )בעניין זה נוגעים בעיקר קולט‬
‫סיראט ומלאכי בית‪-‬אריה‪ ,‬שחיבוריו משמשים אבן יסוד בכל הנוגע לפן החומרי של כתבי‪-‬היד‬
‫העבריים‪ ,‬הפקתם וצריכתם(‪ .‬הזיקות הקיימות בין כתבי‪-‬יד עבריים ללטיניים באזורי הפריסה של‬
‫‪10‬‬
‫הספר העברי אמנם נדונו בספרות )למשל במחקריו ההשוואתיים של בית‪-‬אריה(‪ ,‬אך הן לא טופלו‬
‫בצורה פרטנית בגזרה מוגדרת של זמן ומקום; כמו כן טרם נעשה ניסיון לבחון את כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫בהקשר החברתי‪-‬תרבותי של הסביבה הנוכרית שבתוכה הם הופקו‪ .‬אמנם מספר לא מבוטל של חוקרים‬
‫טיפלו בספר העברי באיטליה בימי‪-‬הביניים וברנסאנס‪ ,‬ואולם רובם ככולם בחרו להתמקד בצדדיו‬
‫האמנותיים והעיטוריים דווקא‪ ,‬וכמה מהם אף עסקו בכתבי‪-‬היד העבריים המקושטים שהופקו בפירנצה‬
‫באותה תקופה )בקרב החוקרים הבולטים בתחום זה יצוינו לואיזה מורטארה אוטולנגי‪ ,‬אוולין כהן‪,‬‬
‫בצלאל נרקיס‪ ,‬לצד אחרים(‪.‬‬
‫במה שנוגע לפיקוח על הספרים‪ ,‬ובעיקר לצנזורה שנעשתה בספרים העבריים‪ ,‬המחקרים – מטבע‬
‫הדברים – מתמקדים רובם ככולם במאה השש‪-‬עשרה )בראשם מחקרו הראשוני של ויליאם פופר‪,‬‬
‫ואחריו של חוקרים כדוגמת מאיר בניהו ולאחרונה אמנון רז‪-‬קרקוצקין(; אחרים נוגעים במסורת‬
‫הפולמוסים כמו גם בשריפת הספרים ובבלספמיה )בהם יצוין מחקרה של א' אנטוניאצי‪-‬וילה(; ואולם‬
‫עד כה טרם נחשפה ונדונה בספרות המחקר הצנזורה שנעשתה בפירנצה בשנת ‪ 1472‬בכתבי‪-‬יד‬
‫עבריים ואשר נושאת את חתימתו של מרקיון‪.‬‬
‫אשר לקשרים ולאינטראקציה בין יהודים ונוצרים בתקופת הרנסאנס באיטליה בכלל ובפירנצה בפרט‪,‬‬
‫ספרות מגוונת בנושאים אלה מתמקדת דווקא במאה השש‪-‬עשרה‪ ,‬על ההתפתחויות המכריעות שחלו‬
‫בה ובהן צמיחת הגטאות והטלת ההגבלות של הכנסייה על הספרים העבריים‪ .‬יחד עם זאת קיימת‬
‫ספרות חשובה המנסה לעמוד על מידת התירבות )‪ (acculturation‬וההיטמעות )‪ (assimilation‬של‬
‫היהודים באיטליה ועל חייהם בתוך סביבתם הנוצרית גם ובעיקר במאה החמש‪-‬עשרה )כדוגמת‬
‫חיבוריהם של ראובן בונפיל‪ ,‬מ' לוצאטי‪ ,‬א' טואף‪ ,‬ולפניהם מ"ד קסוטו‪ ,‬ס' רות' ואביגדור שולוואס‪,‬‬
‫ועוד(; כמו גם מחקרים העוסקים בבנקאות היהודית על היבטיה החברתיים והכלכליים )בהם אלה של‬
‫צ'רדיני‪ ,‬לוצאטו‪ ,‬פוליאקוב‪ ,‬פוביני ומולכו(‪ ,‬ומונוגרפיות העוסקות בקורות היהודים בעריה השונות של‬
‫איטליה )אלו של שלמה סימונסון‪ ,‬ויטורי קולורני‪ ,‬דניאל קארפי ואחרים(‪ .‬מחקרו הראשוני של קסוטו‬
‫עודנו‪ ,‬ללא צל של ספק‪ ,‬בסיס ומסד לכל עבודה הנוגעת ליהודים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫כל אלה יוזכרו ויידונו בהמשך הדברים‪ ,‬בפרקי העבודה שעניינם אותם נושאים‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫פרק א – מבוא‬
‫כאמור‪ ,‬כתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה – בהם שהופקו בה ובהם שנמצאו באוספיהם של יהודים ונוצרים‬
‫פלורנטינים ‪ -‬במהלך כשלושה עשורים ויותר באמצע המאה החמש‪-‬עשרה הם עניינו של מחקר זה‪.‬‬
‫פיסות המידע שניתן לשאוב מהם עשויות לשמש עדויות היסטוריות על האנשים שהפיקו אותם וצרכו‬
‫אותם‪ ,‬על החברה שעבורה הם נכתבו ועל הסביבה שבתוכה הם נוצרו‪ .‬זמנם של כתבי‪-‬יד אלה ממש‬
‫ערב המצאתו של הדפוס וניצניו הראשונים‪ .‬באותה עת הייתה הטכנולוגיה החדישה הזאת‪ ,‬שמיהרה‬
‫להתמקם באיטליה ועשתה בה את הופעתה הראשונה בשנות השישים של המאה‪ ,‬עדיין בחיתוליה;‬
‫ומקומם פירנצה‪ ,‬בירת חבל טוסקאנה שבמרכז איטליה‪ ,‬שהייתה‪ ,‬כאמור‪ ,‬לב לבה של תנועה חדשה‪,‬‬
‫ההומאניזם‪ ,‬אשר הנצה עוד קודם אך השלימה את פריחתה המלאה במהלך אותה מאה‪ ,‬דווקא שם‪,‬‬
‫ובתוך כך הטביעה חותמה וערכיה – ובכלל זה נורמות ותפיסות חדשות ואסתטיקה אחרת – על כל‬
‫הדברים שהתרבות האנושית נוגעת בהם‪ ,‬ובכלל זה כמובן ספרים כתובי‪-‬יד ומלאכת הפקתם‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫ענייננו אפוא כתבי‪-‬יד עבריים אשר הופקו ברגע שהיה נדיר בתולדות הספר הלטיני שבסביבתם‬
‫המיידית‪ :‬רגע נדיר שבו‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬כבר היה ניתן לחוש בפעמיה הראשונים של המהפכה הטכנולוגית‬
‫הגדולה בתולדות הספר; ומן הצד האחר – מהפכה תרבותית אשר סוחפת את המלומדים והמעמדות‬
‫המשכילים והאמידים‪ ,‬כלומר את צרכני הספרים ומחבריהם‪ .‬אמנם זו תקופה אשר קדמה בכמה‬
‫עשורים להופעתו של הדפוס בממדים של ממש‪ ,‬והטכנולוגיה החדשה טרם נתנה אז את אותותיה‬
‫במלאכת הפקתם של כתבי‪-‬היד‪ ,‬ואולם נראה בעליל שהקרקע כבר הוכנה‪ ,‬ואפילו ייחלה בעת ההיא‬
‫לפריצה הזאת‪ :‬ביקושים הולכים וגוברים בקצב מסחרר היו חייבים לבוא על סיפוקם ועל פתרונם‪,‬‬
‫והאיצו להתייעלות הענף‪ .‬ואכן‪' ,‬יזמות קבלנית' בהפקת כתבי‪-‬יד והתארגנות לחלוקת העבודה‪ ,‬ולצדן‬
‫גם שיטות עבודה לזירוז המלאכה ולייצור שוטף הקדימו אך במעט את הופעתו של הדפוס והתבססותו‪.‬‬
‫ואם בחרנו לעסוק בכתבי‪-‬היד העבריים שהופקו במקום ההוא ובעת ההיא‪ ,‬מצווים אנו לבחון כיצד ואם‬
‫בכלל השתלבו הללו בבית גידולם; שמא ניתן לצפות בהם‪ ,‬מצד מלאכת הספר‪ ,‬בזיקות‪ ,‬ולו גם רמזים‬
‫לזיקות‪ ,‬למנהגי הסביבה ה'אחרת' שבה הם נוצרו ולתהליכים שניצפו בה; והאם האסתטיקה החדשה‬
‫מחד‪ ,‬וההתייעלות המתחייבת מן הצמיחה ומן הביקושים מאידך‪ ,‬ניכרת גם בהם‪ .‬ובכלל‪ ,‬באיזו מידה‬
‫מהווה מלאכת הספר העברי בבואה לאורחות המקום‪ ,‬והאם היא מתפתחת בקו ישר לצד מלאכת הספר‬
‫‪ 1‬מחקרי בסיס על ההומניזם בכלל ובאיטליה בפרט כוללים בין היתר את חיבוריו של קריסטלר ובהם‪Kristeller, :‬‬
‫)‪ ,Renaissance Thought: The Classic, Scholastic, and Humanist Strains (New York, 1961‬ומידי אותו‬
‫מחבר ההרצאה הראשונה )"‪ ("The Humanist Movement‬בסדרת הרצאותיו המכונסות בכרך ‪The Classics and‬‬
‫‪Garin, Italian Humanism: Philosophy and Civic Life in the‬‬
‫‪ ; Renaissance Thought‬כמו כן‬
‫‪ ;Renaissance,‬וכן ‪ ; Baron, The Crisis of Early Italian Renaissance, Princeton, 1966‬ראה גם ‪Trinkaus,‬‬
‫‪ .In our Image and Likeness: Humanity and Divinity in Italian Humanist Thought‬בנוסף ראה להפניותיו‬
‫הביבליוגרפיות של נאוורט ) ‪C.G. Nauert, Humanism and the Culture of Renaissance Europe, Cambridge‬‬
‫‪.(1995‬‬
‫‪12‬‬
‫הלטיני‪ ,‬בלא כל נגיעה בו‪ ,‬או שמא קיימות נקודות שבהן המסלולים המקבילים הללו משיקים ואפילו‬
‫מצטלבים?‬
‫שהרי כתבי‪-‬יד בצורתם כקודקס הופקו לאורך כל ימי הביניים ברחבי אירופה‪ ,‬צפון אפריקה והמזרח‬
‫התיכון בטכניקות שבסיסן משותף‪ ,‬והם חולקים חוקים משותפים של איזה 'דקדוק אוניברסלי'‪ 2 :‬חיתוך‬
‫מצע הכתיבה )בתחילה קלף ואחר כך קלף או נייר(‪ ,‬קיפולו לגיליונות‪ ,‬הערמת הגיליונות לקונטרסים‪,‬‬
‫הכנתם לכתיבה בשרטוט מיתווה השורות והשוליים בעזרת אמצעים מנחים )כמו ניקוב או לוח‬
‫שרטוט(‪ ,‬הכתיבה עצמה והעיטורים המלווים אותה‪ ,‬רישום עזרים לשמירה על סדר הגיליונות ורצף‬
‫הקונטרסים‪ ,‬ולבסוף תפירת הקונטרסים וכריכתם‪ .‬עם זאת‪ ,‬מי שבוחנים את הקודקס המוגמר נוכחים‬
‫בהבדלים לא‪-‬מבוטלים במאפייניו החיצוניים בהתאם לזמן הפקתו‪ ,‬ובכתבי יד עבריים ‪ -‬אולי יותר‬
‫מבלטיניים ‪ -‬גם בהתאם לאזור ההפקה‪ 3 .‬כלומר‪ ,‬ספרים כתובי‪-‬יד משקפים‪ ,‬בהיותם חפץ שנוצר ביד‬
‫אדם‪ ,‬מסורות קבועות שאינן תלויות במקום ובזמן‪ ,‬יחד עם מנהגים משתנים של האזור והתקופה‪.‬‬
‫'הפואטיקה של הלא‪-‬קריא'‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים שהופקו ונצרכו בפירנצה במהלך המאה החמש‪-‬עשרה ושימשו בספריותיהם של‬
‫נוצרים או באוספיהם של יהודים עשויים‪ ,‬כאמור‪ ,‬לשמש עדויות חומריות למפגשים ולזיקות‪ ,‬להשראה‬
‫ולחיקוי – במידה שהיו כאלה – בין חברת היהודים בתור מיעוט לבין החברה הסובבת‪ .‬הם ייבחנו כאן‬
‫אפוא מצד גילומו החומרי )המאטריאלי( של הטקסט‪ ,‬כלומר מצד המעטפת המכילה אותו ומצד השימוש‬
‫שנעשה בו‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫ואכן‪ ,‬במחקרים על תולדות הספר )כמו גם בתחום הספרות‪ ,‬הבלשנות או התקשורת‪ ,‬למשל( נשמעת‬
‫יותר ויותר הגישה הרואה במעטפת או ב'כלי' המשמשים למסירת הכתוב סימנים חומריים‪ :‬אותו 'חפץ'‬
‫המשכן בתוכו את הטקסט המילולי הוא גם פן בלתי נפרד ממנו‪ ,‬והוא מקרין עליו ומתנה אותו ובדרך זו‬
‫מעצב את אופן התקבלותו‪ 5 .‬ממד לא‪-‬מילולי זה אשר נילווה אל הטקסט הכתוב אינו 'קריא' במובן‬
‫המקובל של המילה אלא פונה אל יכולת החישה; וכשמדובר ב'חפץ קריאה'‪ ,‬כלומר בספר בהיותו חפץ‪,‬‬
‫החישה מתבצעת מן הסתם בהפעלת חושי הראייה והמישוש‪ ,‬כלומר בהתבוננות ובנגיעה; וממש כפי‬
‫שה'חפץ' הנראה והנמוש מעיד על התוכן המילולי ומסמן אותו‪ ,‬כך גם התוכן המילולי‪ ,‬מצדו‪ ,‬משפיע‬
‫מעצמו על צורתו ומהותו של הכלי שבאמצעותו הוא מועבר‪ .‬ניתוח 'הפואטיקה של הלא‪-‬קריא'‪ 6,‬כלומר‬
‫זו של מכלול ההיבטים המאטריאליים‪ ,‬אשר נשקפת אלינו מן הקודקסים שבהם דן מחקר זה‪ ,‬עשוי‬
‫‪ 2‬מה שבית‪-‬אריה מכנה '‪) 'shared poetics‬ראה '‪ ,Beit-Arié, 'Unveiled‬עמ' ‪.(87-86‬‬
‫‪ 3‬על הסממנים החיצוניים האלה‪ ,‬שאותם מתעדת הקודיקולוגיה העברית‪ ,‬בנויה הטיפולוגיה של כתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬והיא‬
‫שמאפשרת לקבוע את מקום הפקתם של כתבי‪-‬יד ואת זמנם )על מאגר הנתונים 'ספרדתא' של מפעל הפליאוגרפיה העברית‪,‬‬
‫המקבץ בתוכו פרטיהם ומאפייניהם של כל כתבי‪-‬היד העבריים המתוארכים עד לשנת ‪ 1540‬ומאפשר דליית מידע על פי‬
‫שאילתות ובאמצעות חתכים סטטיסטיים‪ ,‬ראה '‪ .(Beit-Arié, 'Codicological Data-Base‬יצוין כי למעלה ממחצית‬
‫כתבי‪-‬היד המתוארכים והמתועדים ב'ספרדתא' הופקו במאה החמש‪ -‬עשרה באיטליה‪ :‬אין ספק שזהו קורפוס נכבד שניתן‬
‫להפיק ממנו נתונים השוואתיים בעלי מובהקות גבוהה‪ ,‬והוא ששימש גם לצורך מחקר זה‪.‬‬
‫‪4‬הכוונה לכל מה שנכלל כיום במושג 'התוכן החומרי'‪ ,‬או '‪.'material text‬‬
‫‪ 5‬ראה '‪ ,'Storia della lettura‬מבוא‪ ,‬ובעיקר עמ' ‪.ix‬‬
‫‪ 6‬מונח זה מופיע בכותרת מאמרה של לורן פירו אשר דן‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בקשרים בין המעטפת לבין התוכן במסכת מסירתו של‬
‫טקסט מילולי )ראה‪ ;(Piroux, 'The Encyclopedist' :‬על המושג ‪ book object‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ .107‬ספרה שטרם ראה‬
‫אור‪ Less than Books: An Essay on Illegibility ,‬יעסוק‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬אף הוא בהיבטים של אותו נושא‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫ללמד על נסיבות הפקתם ולשמש כלי מועיל להבנת המסרים העולים מהם; שכן‪ ,‬כאמור‪ ,‬אותה זווית‬
‫מיוחדת של התבוננות בהיבטים הלאו‪-‬דווקא‪-‬מילוליים של כתבי‪-‬היד יש בה כדי להוביל לתובנות‬
‫חשובות בכל מה שקשור לסביבת הפקתו של 'חפץ הקריאה' ולאנשים המייצרים אותו וצורכים אותו‪.‬‬
‫שהרי מן ההתבוננות בכתבי‪-‬יד ניתן ללמוד על מלאכת הפקתם‪ ,‬וכשמדובר בכתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬מלאכת‬
‫ההתבוננות מורכבת שבעתיים; שכן לאותה סביבה ראשונית‪ ,‬יהודית‪ ,‬שהיא בית הגידול של כתבי‪-‬היד‬
‫העבריים‪ ,‬נוסף מרכיב 'זר' והוא גורם האחרות הצומח מישיבתם של יהודים בתוך הסביבה הנוכרית‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫אין ספק שהממד הנוסף הנובע מן הישיבה בתוך 'אחרים' מקפל בתוכו דינמיקה דיאלקטית שאינה‬
‫קיימת מן הסתם בסביבה מבודדת שאינה נאלצת להתמודד עם ניגודים; יש שיראו בה דינמיקה מפרה‬
‫ויש שיאבחנו בה קווים של הטמעת מנהגים 'זרים' ואימוץ השפעות מן החוץ‪ .‬בקרב יהודים היושבים‬
‫בתוך חברה זרה יתפרס‪ ,‬כנראה‪ ,‬התהליך הדיאלקטי על פני ציר שבקצהו האחד הדבקות במסורת‬
‫המיוחדת להם‪ ,‬כלומר מה שניתן לכנות 'הפן השמרני'; ובקצה המנוגד – המשיכה אל השונה שנמצא‬
‫בסביבה ה'אחרת'‪ ,‬יחד עם מידה של אי‪-‬רצון לקפוא על השמרים‪ ,‬כלומר ‪' -‬הפן החדשני'‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫מחקר זה מבקש אפוא להצביע‪ ,‬באמצעות אותה התבוננות בכתבי‪-‬יד‪ ,‬במלאכת הפקתם‪ ,‬בפרטים‬
‫הקטנים שהם מסגירים ובמידע שהם מכילים‪ ,‬כמו גם בבני האדם אשר הפיקו וצרכו אותם‪ ,‬על נגיעות‬
‫ומיפגש בין יהודים לנוצרים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬ובתוך כך לנסות ולעמוד על המשמעות‬
‫שמאחורי הדברים‪ :‬שכן ניתן לשרטט מתוך ההקשרים והקשרים הנתווים סביב הקודקסים העבריים‪,‬‬
‫מלאכתם‪ ,‬מעתיקיהם‪ ,‬קוראיהם וצרכניהם כמו מעגלים ברדיוסים קטנים וגדולים‪ ,‬וכל אחד מהם מכיל‬
‫מקצת ממכלול הגורמים המרכיבים את התמונה כולה; מעגלים מתחלפים שפושטים צורה ולובשים‬
‫צורה‪ ,‬שניתן לבוא בתוכם כמו גם לצאת מהם לעתים מזומנות; מעגלים אלה מקיפים את הנפשות‬
‫הפועלות ב'סביבת הספר' ואת תחומי חיים שמן הסתם קשורים כולם במידה זו או אחרת להפקת כתבי‪-‬‬
‫יד‪ ,‬תרבות הספר‪ ,‬הקריאה‪ ,‬או הפיקוח על הטקסטים‪.‬‬
‫תכלית המחקר תהיה אפוא לבדוק אם במכלול הפרטים ה'חומריים' אשר צפים ועולים מתוך קורפוס‬
‫הקודקסים שבו מתמקד מחקר זה ניתן לאתר סימנים למיפגשים בין יהודים לנוצרים שהם יותר ממגעים‬
‫סתמיים ומהתקשרות אינסטרומנטלית‪ ,‬ואם ניתן להתחקות אחר אזורים של נגיעה לא‪-‬נגיעה‪ ,‬של‬
‫השקה ואפילו חפיפה למחצה‪ ,‬של חברה יהודית וחברה נוצרית‪ .‬כל זאת מתוך תובנה שכל אותן 'נפשות‬
‫פועלות'‪ ,‬דהיינו כל המעורבים בהפקת כתבי‪-‬היד הללו‪ ,‬בצריכתם ובהתייחסות אליהם‪ ,‬לעולם מודעים‬
‫לצד שמנגד‪ :‬הם משקיפים עליו‪ ,‬בוחנים אותו ומגיבים על קיומו‪ .‬העין הפקוחה אשר עוקבת אחר‬
‫ה'אחר' ושונותו ואומדת את המרחק בינה לבינו היא גם זו שקולטת ואולי אף מפנימה את המראות‪,‬‬
‫ובתוך כך פותחת צוהר ומאפשרת את המיפגש‪.‬‬
‫‪ 7‬על סוגיה זו ועל תפיסת האחר ראה במחקריו של בונפיל‪ ,‬ובקצרה בפרק ב להלן‪.‬‬
‫‪ 8‬דיון במצבם של היהודים בפרק ב להלן; הדיאלקטיקה הנזכרת לעיל וביטוייה בסביבת הספר‪ ,‬הפקתו וצריכתו יידונו‬
‫במהלך העבודה‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫מקורות על יהדות איטליה ועל מצבה בתוך החברה הנוצרית‬
‫יהדות איטליה זכתה‪ ,‬מן הסתם יותר משאר תפוצות היהודים באירופה בימי הביניים‪ ,‬להיות מתועדת‬
‫במקורות שונים‪ ,‬סדורים או אקראיים‪ ,‬שמהם היסטוריונים שואבים ידע כללי ופרטני על התנהלות‬
‫חייה ותנאי קיומה‪.‬‬
‫משלהי ימי הביניים וראשיתו של הרנסאנס ‪ -‬כלומר אותה תקופה הקרויה ‪ Quattrocento‬בתולדות‬
‫איטליה והמאה החמש‪-‬עשרה בתולדות אירופה – נותרו מטבע הדברים מקורות רבים ומגוונים הרבה‬
‫יותר מאלו שהגיעו לידינו מן המאות שקדמו לה‪ .‬ובעוד שבחקירת תולדותיהם של היהודים במאות‬
‫השלוש‪-‬עשרה והארבע‪-‬עשרה‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה בחקירתן של תקופות מוקדמות מהן‪ ,‬רבות‬
‫הספקולציות ‪ -‬ולצדן ההערכות והמסקנות הנובעות מהן – הרבה יותר מן העדויות הממשיות‪ ,‬הרי‬
‫שבמאה החמש‪-‬עשרה כבר יש בסיס מוצק למדי שממנו ניתן לחבר אחת לאחת פיסות מידע ולשבצן‪,‬‬
‫במקרה הטוב‪ ,‬לתצריף כולל אשר יציג תמונה פחות או יותר נהירה של חיי המיעוט היהודי בתוך‬
‫הסביבה הזרה והאחרת‪ ,‬סביבת הרוב‪ ,‬שאליה נקלע ובתוכה נאלץ לדור‪.‬‬
‫היסטוריונים רבים וטובים נרתמו ללקט‪ ,‬לקבץ ולעבד את פרטי המידע העולים מן המקורות‬
‫הארכיוניים‪ ,‬ורבים ממשיכים לעסוק במלאכה המרתקת הזאת;‪ 9‬מרתקת משום שהנסתר רב בה עדיין‬
‫על הנגלה‪ ,‬משום שפעמים רבות החקירה מובילה לשמחת הגילוי המפתיע‪ ,‬לסיפוק שבאישושה של‬
‫תיאוריה מלומדת שנבנתה בתחילה על בסיס נסיבתי‪ ,‬ולחדווה של חשיפת עוד נדבך ועוד חלקיק מן‬
‫התשבץ הגדול הממתין להרכבה שלמה‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬מה דלים המקורות המספקים מידע היסטורי על יהדות איטליה בהשוואה לאוצרות‬
‫העומדים לרשותם של חוקרי החברה הנוצרית שם‪ 10.‬אם ניקח את מחוז טוסקנה לבדו‪ ,‬ונתמקד בבירתו‬
‫פירנצה‪ ,‬הרי הללו משופעים במקורות הנוגעים לשלטון ולחברה הנוצרית‪:‬‬
‫ו"היסטוריות"‪ 12 ,‬יומנים אישיים המתארים נסיבות כלכליות‪ ,‬פוליטיות ואחרות;‬
‫‪13‬‬
‫‪11‬‬
‫כרוניקות‬
‫תכתובות השופכות‬
‫‪ 9‬ראה בעשורים האחרונים מפעל התיעוד ההיסטורי של יהדות איטליה באמצעות תעודות ארכיוניות ‪Italia Judaica: A‬‬
‫‪ Documentary History of the Jews of Italy‬בהוצאת בית התפוצות שבאוניברסיטת תל‪-‬אביב ובעריכת ש' סימונסון‪,‬‬
‫ובמסגרתו הכרכים העוסקים ביהודים בדוכסות מילנו‪ ,‬יהודי פיימונטה‪ ,‬יהודי סיציליה‪ ,‬יהודי אומבריה‪ ,‬יהודי ג'נובה‪ ,‬יהודי‬
‫רומא‪ ,‬כמו גם ביהודים והכס הקדוש )הכרך על יהודי טוסקנה בשלבי הדפסה אך טרם ראה אור(; כמו כן ראה מחקריו של‬
‫מ' לוצאטי המסתמכים על ארכיונים בפירנצה ופיסא ועל תיקיותיהם של נוטריונים בטוסקנה‪.‬‬
‫‪ 10‬על ההבדלים בגישות לכתיבת היסטוריה בתקופה הנדונה‪ ,‬על הסיבות להיעדר היסטוריוגרפיה של ממש בקרב היהודים‬
‫ועל אי‪-‬תקפותו של המודל ההיסטוריוגרפי ההומניסטי במה שנוגע להיסטוריה היהודית‪ ,‬ראה '‪.Bonfil, 'How Golden‬‬
‫ההיסטוריון י' ירושלמי מציע לקבוע את תחילת ההיסטוריוגרפיה היהודית במאה ה‪ ,16-‬ראה ‪Yerushalmi, 'Clio and‬‬
‫'‪.the Jews‬‬
‫‪ 11‬לרשימה נרחבת ומקיפה של מקורות בני התקופה המעידים על חברה וכלכלה בפירנצה ראה‪Herlihy & Klapisch, :‬‬
‫'‪ ,'Tuscans‬עמ' ‪.372-365‬‬
‫‪ 12‬כמו למשל‪ :‬הכרוניקה של בואונאקורסו פיטי ובה רשימות אוטוביוגרפיות ומשפחתיות על רקע אירועי התקופה ולצד‬
‫ההתרחשויות בעיר בשנים ‪Buonaccorso Pitti, Cronaca, con annotazioni, ed. A. Bacchi della :1430-1412‬‬
‫‪ ; lega, Bologna 1905‬וספסיאנו דה ביסטיצ'י מגולל בקובץ הביוגרפיות הידוע שחיבר פרקים מחייהם של אישים ידועי‬
‫שם בפירנצה‪ ,‬בדרך כלל כאלה שהיו קשורים עימו בעסקי כתבי‪-‬היד )ראה '‪ ;(Vespasiano, 'Vite‬עליו ראה במחקריה של‬
‫דה לה מאר‪ ,‬וכן אצל '‪ ,Cagni, 'Vespasiano‬עמ' ‪ ;101-87‬וכמובן איש הספר ניקולו מאקיאבלי וההיסטוריון פרנצ'סקו‬
‫גואיצ'ארדיני אשר סיפרו בתחילת המאה ה‪ 16-‬את קורות פירנצה בדורות הקודמים‪F. Guicciardini, Le cose :‬‬
‫‪ ;fiorentine, ed. R. Ridolfi, Firenze 1945‬וכן‪N. Macchiavelli, Istorie fiorentine, ed. E. Raimundi, :‬‬
‫‪.Milano 1969‬‬
‫‪ 13‬למשל‪ ;Giovanni Rucellai e il suo Zibaldone, ed. A. Perosa, London 1960 :‬יומן 'עסקי הבית' שכתב לאפו‬
‫די ג'ובאני ניקוליני בשנים ‪ 1421-1379‬ובו פרטים על חיי היום יום‪ ,‬על אנשים ועל קורותיהם‪Il libro degli affari :‬‬
‫‪15‬‬
‫אור על חיי היום יום‪,‬‬
‫‪14‬‬
‫או על מערכת הקשרים בין האמן לפטרונו‪ 15‬כמו גם על עסקי ספרים וענייני‬
‫דיומא לצד התרחשויות אקטואליות ורמיזות למנהגי התקופה‪ - 16‬כל אלה שמורים בכתבי‪-‬יד בני אותה‬
‫תקופה‪ ,‬בספריותיהם‪ ,‬ומקצתם גם נדפסו מקץ זמן והם משמשים מקורות היסטוריים חשובים‪ 17.‬לצדם‬
‫נשתמרו פרוטוקולים של איגודים מקצועיים )כגון זה של ענף הטקסטיל ‪,(arte de la lana -‬‬
‫‪18‬‬
‫ספרי‬
‫החשבונות של הכנסיות‪ 19‬וספרי חשבונות פרטיים המפרטים הוצאות והכנסות וחושפים הרגלי צריכה‪,‬‬
‫מחירי סחורות‪ ,‬בעלי מלאכה ושיעור השתכרותם‪ ,‬דרכי אספקת התוצרת והמוצרים ועוד אינסוף‬
‫שבבים של מידע על חיי היום יום ועל החברה בכללותה‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫חומר יקר ערך גנוז בארכיונים של ערי‬
‫איטליה וכמובן בארכיון ההיסטורי של העיר פירנצה )‪ (ASFi‬שבו שמורים התיקים‪ ,‬המסמכים‬
‫והתעודות הנוגעים לכל שדרות החיים בעיר ובמחוז לאורך מאות שנים החל מצווי הרשות‪ ,‬החקיקה‪,‬‬
‫האיגודים‪ ,‬המינויים וכן הלאה ועד לתיקיות של נוטריונים ובהם חוזים‪ ,‬רשימות ופניות הנוגעים לעצם‬
‫חייהם של כל אזרח ואזרח;‬
‫‪21‬‬
‫ומעל לכול‪ ,‬במאגר הענק של נתוני המיפקד האזרחי‪ ,‬הוא ה'קטסטו'‬
‫)‪ (catasto‬השמור בכרכים רבים בארכיון העיר פירנצה‪ :‬החל משנת ‪ ,1427‬ומדי כמה שנים‪ ,‬נדרשו‬
‫כל ראשי בתי‪-‬האב המתגוררים בפירנצה לדווח דיווח מפורט בנושאים שהשלטון מצא אותם הכרחיים‬
‫כדי לשום את האוכלוסיה לצורכי מס;‪ 22‬מתוך הדיווחים שנשתמרו ניתן להפיק עיבודים של הנתונים‬
‫‪ ;proprii di casa di Lapo di Giovanni Niccolini de’ Sirigatti, ed. C. Bec, Paris 1969‬כמו גם יומנו של‬
‫לוקא לנדוצ'י שהיה מוכר תבלינים ותרופות מול ארמון סטרוצי בפירנצה‪ ,‬אשר הגיע אלינו כאוטוגרף ובו מידע על ענייני‬
‫דת וחולין‪ ,‬פסקי דין‪ ,‬מלחמות‪ ,‬חגיגות‪ ,‬מסים ועוד ‪Diario fiorentino dal 1450 al 1516, continuato da un‬‬
‫‪ ;anonimo fiorentino fino al 1542, ed. I. del Badia, Firenze 1883‬או יומנו של הפחח הפלורנטיני ברטולומיאו‬
‫מאזי‪Ricordanze di Bartolomeo Masi, calderaio fiorentino, dal 1478 al 1526, ed. C. Guasti, 2 vols., :‬‬
‫‪) Firenze 1880‬הללו מובאים ברשימת המקורות של ‪ - Herlihy & Klapisch‬ראה בהערה ‪ 11‬לעיל(‪.‬‬
‫‪14‬חליפת ‪ 500‬מכתבים בין הסוחר האמיד איש פראטו פרנצ'סקו דאטיני )‪ (Datini‬לנוטריון סר לאפו מאציי )‪ ,(Mazzei‬וכן‬
‫ספר החשבונות של דאטיני הם בעלי חשיבות רבה בהיסטוריה המשפטית והכלכלית של מעמד הסוחרים בטוסקנה במאות ה‪-‬‬
‫‪ 14‬וה‪ .15-‬הללו קובצו ונערכו בידי גואסטי בשנת ‪) 1880‬ראה בהערה שלעיל(‪ ,‬והם עצמם שמורים ב‪Opera Pia di -‬‬
‫‪.Prato‬‬
‫‪ 15‬למשל אגרותיו משנת ‪ 1459‬של הצייר בנוצו גוצולי לפטרונו פיירו דה מדיצ'י הנוגעות לציורי הקיר בקאפלה של בית‬
‫מדיצ'י בפירנצה ומעידות על מעורבות מתמדת של הפטרון; עליהן ראה '‪ ,Kent, 'Cosimo‬עמ' ‪.341-339‬‬
‫‪ 16‬אגרותיהם של אנשי פירנצה פיירו ויאקופו אצ'יאיולי לווספאסיאנו דה ביסטיצ'י )ראה '‪ ,Cagni, 'Vespasiano‬עמ'‬
‫‪ ,(150-144‬שבהן נדונים בין עסקי הספרים גם ענייני מדינה‪ ,‬כנסייה ומלחמה; חילופי האגרות בין וספאסיאנו למלומד‬
‫ההומניסט איש פירנצה ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬ובהן אלו ששיגר אליו ג'אנוצו מרומא ומנאפולי בשנים ‪) 1457-1454‬שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ;(139-131‬וכן מכתבו של וספאסיאנו לקטרינה פורטינארי אשת אניולו פנדולפיני מיום ‪ 10‬בדצמבר ‪) 1480‬עפ"י המניין‬
‫הפלורנטיני( ובו התייחסות לנשים ולמשפחות נכבדות בנות הזמן )שם‪ ,‬עמ' ‪.(168-164‬‬
‫‪ 17‬למקורות אלה ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪.499 ,498 ,495‬‬
‫‪ 18‬ראה ‪ ,Brucker‬עמ' ‪.285‬‬
‫‪19‬ראה ‪ ;Guidotti‬כמו כן ראה '‪ Garzelli, 'Note‬על ספרי החשבונות של ה'באדיה' של פייזולה‪.‬‬
‫‪ 20‬למשל זה של ברטולומיאו סקאלה בעת שהיה ראש מועצת העיר פירנצה )ראה '‪:(De la Mare, 'Bartolomeo Scala‬‬
‫מלבד ההוצאות בגין כתבי‪-‬יד מאפשרות רשימותיו הצצה לצרכיו האחרים של איש התקופה האמיד והוצאותיו‪ .‬ומנגד‪,‬‬
‫רשימותיו העסקיות של כורך משנות ה‪ 70-‬של המאה ה‪) 15-‬ראה '‪ (Tordi, 'Ser Agnolo‬מונות את קהל לקוחותיו‬
‫המקומיים ואת הספרים שאותם הוא כורך עבורם; בנוסף משתרבב בספר החשבונות שלו מידע על כתבי‪-‬יד או ספרים‬
‫)אינקונאבולות( שכרך עבור היהודי יצחק מסן‪-‬מיניאטו ועבור רעייתו וירטודיוסה )ראה פרק ד‪ ,‬עמ' ‪ 132‬הערה ‪ ,219‬וכן‬
‫בדיון בכתבי‪-‬היד של משפחת מסן‪-‬מיניאטו בעמ' ‪ 144‬שם(‪.‬‬
‫‪ 21‬ראה '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Tuscans‬עמ' ‪ ,365‬לרשימת המקורות הארכיוניים השמורים בכתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫‪ 22‬בשנת ‪ 1427‬בעקבות לחצים כספיים כבדים שנבעו ממלחמותיה בערים אחרות החליטה מועצת העיר להגדיל את‬
‫הכנסותיה שנבעו ממיסוי‪ .‬כדי לעמוד על יכולתם ומצבם הכלכלי של האזרחים המתגוררים בטריטוריות הפלורנטיניות נצטוו‬
‫הללו לדווח על רכושם – בתים‪ ,‬קרקעות‪ ,‬בעלי חיים‪ ,‬על יבוליהם ועל שיעורי היבולים בשלוש השנים שקדמו‪ ,‬על חובות‬
‫ועל הכנסות‪ ,‬על חלקם בשותפויות מסחריות‪ ,‬ועל עיסוקם; בנוסף נדרש כל ראש משפחה לדווח על הרכב משפחתו לפי שם‪,‬‬
‫גיל‪ ,‬מין ומהות הקשר עימו‪ .‬איסוף הנתונים ל'קסטסטו' הראשון ארך שלוש שנים )‪ ,(1429-1427‬ועם השלמתו הכיל‬
‫המיפקד מידע דמוגרפי וכלכלי על ‪ 60‬אלף בתי‪-‬אב )או משקי בית(‪ ,‬כלומר על יותר מ‪ 260-‬אלף בני אדם )ראה ‪Botticini,‬‬
‫'‪ ,'Institutions‬עמ' ‪.(4-3‬‬
‫‪16‬‬
‫הדמוגרפיים ומהם ללמוד על מאפיינים חברתיים וכלכליים של האוכלוסיה המדווחת‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫גם ספרי‬
‫ההטבלה של הכנסיות מכילים נתונים דמוגרפיים יקרי ערך‪ ,‬ויותר מהם הרגיסטרים שבהם נרשמו‬
‫המיתות והקבורות בפירנצה יחד עם ציון סיבת המוות‪ ,‬מה שמאפשר קביעת מועד ומקום פטירתם של‬
‫בני אדם מחד‪ ,‬ומאידך מסייע לקבוע את היקף שיעורי התמותה במגיפות‪ ,‬למשל‪ ,‬או לבחון שיעורי‬
‫תמותה על‪-‬פי גיל‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫כאמור‪ ,‬כל זה כמעט שאינו בנמצא כשמדובר באוכלוסיה היהודית‪.‬‬
‫בתחום הציבורי‪ ,‬במה שנוגע לעיסוק בבנקאות‪ ,‬למעמד האזרחי של היהודים ולמגעיהם עם הרשויות‪,‬‬
‫נשתמר לנו בארכיון העיר פירנצה תיעוד רב‪ 25:‬הקפיטולי וכתבי ההרשאה או הזיכיונות )‪(condotte‬‬
‫לעסוק בהלוואה בריבית שהעניקו השלטונות ליהודים‪ ,‬ואשר חודשו לעתים מזומנות ‪ -‬בדרך כלל מדי‬
‫עשר שנים בערך ‪ -‬מפרטים בין היתר את התקנות להפעלת ה'שולחנות'‪ ,‬את ההגבלות המוטלות על‬
‫היהודים )והסרת ההגבלות הללו(‪ ,‬את שיעורי הריבית שמותר ליהודי לגבות‪ ,‬שיעור המס המוטל על‬
‫המלווים‪ ,‬התנאים למכירת המשכונות ובעיקר – את רשימת היהודים שהורשו לעסוק בהלוואה‪ 26‬יחד‬
‫עם פירוט מספר ה'שולחנות' ושמותיהם של המורשים‪ .‬פירוט זה הוא נכס יקר במחקר הפרוזופוגרפי‬
‫של יהודי איטליה ומשפחותיהם‪ :‬מסלול התיישבותם‪ ,‬פריסת עסקיהם והרחבתם או הסתלקותם מן‬
‫העיסוק בהלוואה‪ ,‬פריחתם והתרוששותם‪ ,‬כל אלה מקופלים בעקיפין במידע שמכילות אותן 'קונדוטות'‪.‬‬
‫דווקא במקור ההיסטורי המניב שלל פרטים ומידע מגוון – כלכלי‪ ,‬חברתי ודמוגרפי – על אוכלוסיית‬
‫פירנצה‪ ,‬הוא ה'קטסטו' הראשון והנרחב של תושבי העיר‪ ,‬לא נמצא איזכור ליהודים‪ ,‬שהרי הללו‬
‫התיישבו בה כעשור לאחר עריכת אותו מיפקד; יחד עם זאת‪ ,‬הרגיסטרים של אותו מיפקד המכילים את‬
‫נתוניהם של תושבי ה'טריטוריה הפלורנטינית' שמחוץ לפירנצה‪ ,‬כלומר אותן ערים טוסקניות הנתונות‬
‫לשליטתה של פירנצה‪ ,‬מכילים מידע בסיסי גם על יהודים שהתעסקו שם בהלוואה וחויבו למסור את‬
‫הצהרותיהם לשלטונות‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫מדובר בעשרה ראשי בתי‪-‬אב יהודים שישבו בערים פיסא‪ ,‬פישא‪ ,‬פראטו‪,‬‬
‫קסטיליון פיורנטינו‪ ,‬וולטירה‪ ,‬פיסטויה‪ ,‬אריצו‪ ,‬מונטפולצ'יאנו‪ ,‬וסן מיניאטו; מקצתם רשומים‬
‫ברגיסטרים של עריהם‬
‫‪28‬‬
‫אך רובם ככולם )למעט מקרה אחד( נכללים ברגיסטרים המיוחדים לזרים‪,‬‬
‫‪ 23‬ראה '‪.Herlihy & Klapisch, 'Tuscans‬‬
‫‪ ;Morti della Grascia 24‬על הרגיסטרים של איגוד הרוקחים והרופאים ושל משרד ה‪ Grascia -‬שהיה מופקד על‬
‫אספקת המזון לתושבי העיר ועל כן נזקק לרשימות שוטפות של הנפטרים‪ ,‬ראה '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Tuscans‬עמ'‬
‫‪.267-260‬‬
‫‪ 25‬על תעודות הנוגעות ליהודים השמורות בארכיוני טוסקנה ראה '‪ ;Luzzati, 'Su alcuni‬וכן ‪Luzzati, 'Le ricerche‬‬
‫'‪ ,prosopografiche‬עמ' ‪.61‬‬
‫‪ 26‬על כך ביתר הרחבה בפרק ב‪ ,‬בדיון בבנקאים היהודים בפירנצה‪.‬‬
‫‪27‬ראה '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Les toscans‬עמ' ‪ 147-144‬ולוח ‪ 8‬בעמ' ‪.145‬‬
‫‪ 28‬על הללו נמנים בעלי השולחנות בונאוונטורה מגינצאנו‪ ,‬בוולטירה; שלמה בן אליוצ'ו‪ ,‬באריצו ובקסטיליון פיורנטינו;‬
‫מוזטו בן ליאון מפירוג'ה‪ ,‬בקסטיליון פיורנטינו; מאנואלי )=מנחם( בן שבתאי בן יחיאל‪ ,‬במונטפולצ'יאנו; ומרת סטילה אשת‬
‫אניולו )=מרדכי( המנוח בן יחיאל ובניה‪ ,‬בוולטירה‪ .‬אברהם בן יואב מרומא )אשר נודע לימים כאברהם בן יואב מסן‬
‫מיניאטו והיה הבנקאי היהודי הראשון שהוזמן בשנת ‪ 1437‬לפתוח שולחן הלוואות בפירנצה( מופיע גם ברגיסטר ה'זרים'‪,‬‬
‫וגם בין ה'פטורים ממס' באותו רגיסטר‪ ,‬ובנוסף גם ב'קטסטו' של העיר סן מיניאטו )שם‪ ,‬לוח ‪ 8‬והערה ‪.(33‬‬
‫‪17‬‬
‫שהיו פטורים ממס‪ 29.‬מן הניתוח הסטטיסטי המבוסס על נתוני הקטסטו עולה כי באותו אזור ישבו אז‬
‫פחות מ‪ 300-‬יהודים‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫בארכיון העיר פירנצה נשמרים גם הרגיסטרים של ה'שמונה' )‪ (Otto di guardia e balia‬שהיו‬
‫הרשות היחידה בפירנצה אשר הוסמכה לדון ולפעול בענייני היהודים‪ ,‬כולל ההגנה עליהם ושפיטתם‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫בין היתר‪ ,‬שרדו גם מסמכים מאירי עיניים מתיקי הנוטריונים אשר טיפלו בהסדרת ענייני היום יום ‪-‬‬
‫עסקיים‪ ,‬חוזיים‪ ,‬ומטבע הדברים משפטיים ‪ -‬של לקוחות יהודים‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫כל אלה מתועדים כמובן בשפה‬
‫הלטינית‪ ,‬או ב'טוסקנית'‪.‬‬
‫בספריית הווטיקן ובארכיון העיר פירנצה שמורים בתוך אוסף כתבי היד העבריים שני פנקסי חשבונות‬
‫של מלווים יהודים‪ ,‬כתובים עברית‪ 33,‬והם עדות חיה להתנהלותו של 'שולחן הלוואות' בפירנצה בשנות‬
‫השבעים של המאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫קדומים עוד יותר ספרי חשבונות של המלווים היהודים‬
‫במונטפולצ'אנו )‪ (1410-1409‬והם עדות יחידה מתחילת המאה על ניהול שולחן הלוואות בטוסקנה‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫ועוד ממונטפולצ'אנו – צרור של ‪ 37‬תעודות נוטריוניות אשר שרדו מן השנים ‪ 1331‬עד ‪ ,1340‬שבהן‬
‫מאשר הלווה את ההלוואה ומתחייב להחזירה‪ .‬התעודות כתובות לטינית‪ ,‬ובגב הקלף נוסף כיתוב‬
‫בעברית המציין את שם הלווה‪ ,‬סכום ההלוואה ותאריך העיסקה‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫על הפן האחר של החברה היהודית שם‪ ,‬שבהגדרה כוללת ניתן אולי לכנותו החיים הפנימיים או חיי‬
‫התרבות והמשפחה‪ ,‬שרדו כמה מקורות יהודיים‪ ,‬כמו חילופי הדברים בין רבנים בני הדור ההוא‬
‫ותשובותיהם;‬
‫‪37‬‬
‫אוסף האגרות של יוסף בן יהודה זארק אשר נאגד באמצע המאה בכרך אחד בידי‬
‫שאלתיאל בנו תחת השם 'ניב שפתיים'; ‪ 38‬כמו גם דרשותיו של משה בן יואב‪ ,‬רבה של קהילת פירנצה‬
‫באמצע המאה‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫תכתובות של כמה מיהודי פירנצה הכלולות באגרונים מסוף המאה אשר שמורים‬
‫‪ 29‬והם‪ ,‬בנוסף לבנקאים שהוזכרו‪ :‬יצחק בן מאנואילי )=מנחם( מרומא‪ ,‬בפיסא; ונטורה בן שבתאי‪ ,‬בפישא ובפיסטויה;‬
‫שלמה בן בונאוונטורה )=יוסף(‪ ,‬בפראטו; יוסף בן שמואל ו'חבריו' )‪ ,(compagni‬בקסטיליון פיורנטינו‪ .‬מרת סטילה‬
‫היושבת בוולטירה היא היחידה ששמה מופיע אך ורק ברגיסטר של עירה‪ ,‬והיא אינה נכללת בקרב הזרים בעלי ה'פטור'‪.‬‬
‫‪ ,Herlihy & Klapisch 30‬שם‪ ,‬עמ' ‪.147‬‬
‫‪ ;Otto di Guardia e di Balia 31‬עליהם ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 151‬ואילך‪ .‬כמו כן ראה בפרק ב שלהלן‪ ,‬עמ' ‪30‬‬
‫והערה ‪.55‬‬
‫‪ 32‬בהם הארכיון של הנוטריון פיירו דה וינצ'י‪ .‬ראה מחקריו של לוצאטי על יהודי טוסקנה‪ ,‬המתבססים על תעודות אלה‪.‬‬
‫‪ 33‬עליהם ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.131-122‬‬
‫‪ .34‬על אחד הפנקסים‪ ,‬כ"י וטיקן‪ ,BAV Vat. ebr. 425 ,‬ראה '‪ ;Cassuto, 'Un registo‬על השני‪ ,‬השמור בארכיון‬
‫פירנצה ראה '‪ ,Carreri, 'Il prestito‬וכן '‪.Marucchi, 'I registri di prestatori‬‬
‫‪ 35‬ראה קארפי‪' ,‬לתולדות המלווים'‪.‬‬
‫‪ 36‬קארפי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.238-236‬‬
‫‪ 37‬אף תשובותיו של המהר"ם מפדובה‪ ,‬אשר נכתבו כשמונים שנה לאחר התקופה הנדונה כאן‪ ,‬יש בהן כדי לספק הצצה‬
‫להתנהלותם של עסקי ההלוואה והקהילה בכלל בעת שחוברו; מתוכן ניתן להקיש גם על נסיבותיהם של יהודים אחרים‪,‬‬
‫בפירנצה למשל‪ ,‬כמה עשורים קודם לכן )ראה '‪ .(Schwartzfuchs, 'I responsi‬מבלי להתעכב עליהם יתר על המידה‬
‫ראוי להזכיר כאן כמה מקורות יהודיים נוספים השופכים אור על התנהלותם של יהודי איטליה במאה ה‪ 15-‬ובתחילת המאה‬
‫השש‪-‬עשרה ובהם מכתבים המופנים אל יוסף קולון‪ ,‬האגרות של יצחק אברבנאל‪ ,‬שאלות ותשובות של עזריאל מדיינה‪,‬‬
‫'שלשלת הקבלה' לגדליה בן יחייא‪ ,‬ספר דברי הימים לר' אליהו קפסאלי‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪38‬לפנים כ"י לונדון‪ ,‬אוסף מונטפיורי ‪) 367‬עליו ראה '‪ ;( Bonfil, 'Un'enciclopedia‬בונפיל מאתר באותו קובץ סדרה‬
‫של תמונות המצטרפות לכדי פנורמה חברתית ובבואה שלמה של האליטה היהודית בת הזמן )שם‪ ,‬עמ' ‪.(118‬‬
‫‪ 39‬ראה '‪ ;Cassuto, 'Un rabbino‬בדרשות אלה נזכרים גם ענייני דיומא הרלוונטיים לחיי הקהילה ואירועים כלליים‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫בספרייה הלורנציאנית‬
‫‪40‬‬
‫ואגרות אחרות אשר נשתמרו מאותן שנים אוצרות בתוכן מידע על מנהגים‪,‬‬
‫אירועים מיוחדים ושיגרה בחיי יהודי פירנצה בתקופה מאוחרת במקצת או ממש בסופה של התקופה‬
‫הנדונה כאן‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים כמקורות היסטוריים‬
‫על אלה יש הוסיף‪ ,‬כאמור‪ ,‬את המאגר הגדול ביותר של עדויות מחיי היהודים באיטליה‪ ,‬והוא הקורפוס‬
‫העצום של כתבי‪-‬יד עבריים אשר שרדו מאיטליה‪ ,‬בעיקר מן המאה החמש‪-‬עשרה‪ 42.‬בנוסף לחיבורים‬
‫ולתכנים השמורים בתוך הקודקסים הללו והמעידים על החברה אשר יצרה‪ ,‬הפיקה וצרכה אותם‪ ,‬הרי‬
‫המידע הנספח‪ ,‬ה'חיצוני'‪ ,‬העולה מתוך כתבי‪-‬היד העבריים מכיל אין‪-‬סוף פרטים על האנשים‪ ,‬על‬
‫המשפחות ועל החברה שבתוכה הם פעלו וחיו‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫כך למשל‪ ,‬קולופונים של מעתיקים‪ ,‬אשר בראש‬
‫וראשונה מצביעים על זהותו של המזמין ומן הסתם גם של המושך בעט הסופר‪ ,‬ומגדירים בעקיפין את‬
‫התפלגות המעמדות בין הפטרון לבין העושה במלאכה;‬
‫‪44‬‬
‫בדרך כלל הם מזכירים את זמן השלמת‬
‫העבודה ואת מקום ההעתקה‪ ,‬ותוך כך משרטטים את מפת התיישבותם של היהודים; לעתים הם מכילים‬
‫פרטים מאירי עיניים על שכר המעתיק ומשך הכתיבה‪ ,‬כמו גם על עלות החומרים ותנאי העבודה‪ ,‬ועוד‬
‫כהנה וכהנה; או הכיתובים השונים שמכילים כתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬כיתובים שהם חיצונים לתוכן כתב‪-‬היד‬
‫אך נגלים בין דפי הקודקס‪ ,‬בדרך כלל בראשו או בסופו‪ :‬הללו עשויים להיות ציוני בעלות‪ ,‬שטרי מכר‬
‫המעידים על גלגולי כתב‪-‬היד‪ ,‬מידע על רכישה וירושה ואפילו על ירידת הבעלים מנכסיו‪ 45,‬רישומים‬
‫משפחתיים של לידות ומיתות שאירעו במהלך השנים‪ ,‬או אירועים היסטוריים שנרשמו כדרך שאדם‬
‫רושמם ביומנו‪,‬‬
‫‪46‬‬
‫כמו גם זוטות ‪ -‬רשימות מצרכים או חפצים שנמסרו כמשכון למלווה בריבית‪.‬‬
‫רשימות ספרים של בעלים אלה ואחרים המופיעות לעתים מזומנות בראש הספר או בסופו הן במידה זו‬
‫או אחרת בבואה של פן מסוים בחברה היהודית‪ ,‬ובתוך כך הן בוודאי מעידות על מידת ביסוסו הכלכלי‬
‫‪ 40‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים' על קובץ אגרות השמור בכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪ Plut. 88 12‬ובו נזכרים כמה מן‬
‫היהודים שישבו בפירנצה בשנות ה‪ 80-‬של המאה ה‪ .15-‬לדעת קאסוטו נכתבו האגרות בידי דוד מטיוולי‪ ,‬או שנכתבו אליו‬
‫)ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.(258-256‬‬
‫‪ 41‬למשל אלו של דון יצחק אברבנאל‪ ,‬או אלו של משולם מוולטירה במסעו לארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
‫‪ 42‬על‪-‬פי נתוני 'ספרדתא'‪ ,‬שיעורם של כתבי‪-‬היד המתוארכים מאיטליה עד שנת ‪ 1500‬מגיע לכשליש מכתבי‪-‬היד העבריים‬
‫המתוארכים מכל אזורי הספר העברי באותה תקופה; שני שלישים מהם נכתבו במהלך המאה ה‪.15-‬‬
‫‪43‬בעוד שבתעודות השמורות בארכיוני העיר ובתיקיהם של הנוטריונים למיניהם נזכרים היהודים בשמם הלועזי‪ ,‬הרי‬
‫שבכתבי‪-‬היד העבריים המכילים שמות בעלים ומעתיקים וכדומה מצוין תמיד שמם העברי‪ .‬על כך ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪,‬‬
‫עמ' ‪ 29‬הערה ‪ 1‬ובה הוא מעיד כי הוא שהסיק על שמותיהם העבריים של היהודים הנזכרים בתעודות‪ ,‬וזאת "על‪-‬פי השערה‬
‫המבוססת על מקרים דומים"‪ .‬קאסוטו מקדיש בספרו פרק שלם לציון המקבילות בין שמות עבריים ולועזיים‪ ,‬כפי שהעלה‬
‫במהלך מחקריו )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים‪ ,‬פרק ו' של חלק ב(‪ .‬המימצאים העולים מכתבי‪-‬היד העבריים המתוארכים שתועדו‬
‫במפעל הפליאוגרפיה העברית בארבעים השנים האחרונות מאמתים את קביעותיו של קאסוטו לגבי המקבילות המקובלות‬
‫של השמות‪ .‬על שמות עבריים ולועזיים ראה גם '‪.Colorni, 'Corrispondenza‬‬
‫‪ 44‬התפלגות שאינה חד‪-‬משמעית‪ ,‬הואיל ופטרונים רבים שימשו גם מעתיקים‪ ,‬אם בצעירותם‪ ,‬או כמעתיקים‪-‬לעצמם; נמצא‬
‫אפוא מעין 'גלגול' או חילופי תפקידים בין מזמינים ומעתיקים )ראה פרק ג להלן‪ ,‬בדיון על המעתיקים בזירת הספר העברי‪,‬‬
‫עמ' ‪(92-90‬‬
‫‪ 45‬ראה למשל בעמ' ‪ ,154‬לוח ‪ ,5‬על גלגוליו כל כתב‪-‬יד עברי‪.‬‬
‫שטר מכר שנחתם בפירנצה בשנת ‪ 1461‬בסופו של כ"י לונדון‪') BL Add. 19944-5 ,‬המחזור הנאה'‪ ,‬מס' ]‪ [1‬בקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק בן עובדיה( מעיד על ירידתו מנכסיו של יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו ועל רכישתם של שני כתבי‪-‬יד‬
‫שהיו בעבר שלו בידי יחיאל מפיסא )ראה פרק ו‪ ,‬עמ' ‪.(238-237‬‬
‫‪ 46‬כ"י רומא‪ ,‬ספריית קזנטנזה ‪) 2830‬תנ"ך בכתיבתו של יצחק בן עובדיה( מכיל הערה היסטורית על שובם של המלווים‬
‫היהודים לפירנצה בתחילת המאה ה‪) 16-‬ראה להלן בכ"י ]מס' ‪ [4‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬פרק ו‪ ,‬עמ' ‪.(242‬‬
‫‪19‬‬
‫ומעמדו של הבעלים‪ ,‬על תכולת 'ארון הספרים היהודי' הפרטי וממדיו‪ ,‬כמו גם על אינוונטאר הקריאה‬
‫בחברה היהודית בכללותה ועל התפלגות תפוצתם של כתבי‪-‬יד אלה ואחרים בתוך החברה האוריינית‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫ניתן אפוא לסכם מקורות אלה כנתונים שאין די בהם כדי להרכיב פסיפס שלם‪ ,‬ואולם מתוכם אנו‬
‫משתדלים לשאוב את המעט שניתן להפיק‪ .‬לצד דברים אלה ראוי להביא כאן הערה מתוך דברי‬
‫ההקדמה שהקדים קאסוטו לספרו הראשוני על יהודי פירנצה‪ ,‬והיא מתווה כיוונים חדשים לאיתור מידע‬
‫על היהודים באיטליה‪:‬‬
‫"אי אפשר להגיע למסקנות סופיות בתחום המחקר המיוחד הזה‪ ,‬אם אין משלימים את החומר‬
‫שמספקות תעודות הארכיונים בחומר הנמצא במערכת שלימה אחרת של מקורות‪ ,‬כלומר‪ ,‬בכתבים‬
‫בלשון העברית ששמרו עד ימינו היהודים עצמם‪ ...‬אי אפשר לדבר על תולדות היהודים אם מתעלמים‬
‫מן המקורות האלה‪ ,‬החשובים ביותר‪ ,‬כלומר דברי הימים‪ ,‬האיגרונים‪ ,‬הכתבים הפרטיים‪ ,‬הכתובות על‬
‫המצבות והעבודות הספרותיות של היהודים עצמם‪ .‬החקר החד‪-‬צדדי של תעודות הארכיונים‪ ,‬ושל שאר‬
‫המקורות המועטים הלא‪-‬יהודיים‪ ,‬עשוי לאפשר לנו רק לקבל מושג – ואף זה מקוטע ובלתי מספיק –‬
‫מיחסי היהודים עם המדינה ועם האוכלוסיות הנוצריות‪ .‬אך אין הוא מסוגל להודיענו שום דבר או כמעט‬
‫לא שום דבר על אורח חייהם הפרטיים‪ ,‬על מנהגיהם‪ ,‬על החיים הפנימיים של קהילותיהם‪ ,‬ולא שום‬
‫דבר על הרגשות שפעמו בלבותיהם‪ ,‬על הזרמים שנתגלו במחשבתם‪ ,‬על הפעילות הספרותית והמדעית‬
‫שהתמסרו לה‪ ...‬ההיסטוריון בעל‪-‬המצפון חייב לא רק לאסוף את הנתונים שימציאו לו במספר רב‬
‫התעודות הארכיוניות‪ ,‬ואת הנתונים המפוזרים‪ ,‬אך בעלי חשיבות רבה אף הם‪ ,‬שאפשר לדלותם‬
‫ממקורות לא‪-‬יהודים אחרים‪ ,‬כגון דברי‪-‬ימים או כתובות או חיבורים ספרותיים; אלא הוא חייב‬
‫להתחשב גם במקורות העבריים הרבים‪ .‬אמנם לא קל יהיה להשיגם‪ ,‬כי כמעט כולם נמצאים בכתבי‪-‬‬
‫יד‪ ...‬אולם הם יבטיחו בכל זאת שפע של נתונים‪ ,‬שהם רבי‪-‬ערך למי שידע לנצלם כראוי‪".‬‬
‫‪48‬‬
‫קאסוטו כיוון מן הסתם אל התכנים הכתובים שכתבי‪-‬היד העבריים המפוזרים בספריות העולם מכילים‬
‫בין דפיהם‪ ,‬ואולי בעיקר אל החיבורים שחיברו יהודי איטליה – יהיו אלה אגרות‪ ,‬פיוטים‪ ,‬או זכרונות‬
‫משפחתיים – והם עדות למוצאותיהם ולתרבותם‪ .‬ואולם מנקודת המבט הצנועה של עבודה זו‪ ,‬ההנחה‬
‫המובילה היא כי כתבי‪-‬היד גופם‪ ,‬הקודקסים ‪ -‬לא בהיותם כלי‪-‬קיבול לטקסטים אלא כחפצים אשר‬
‫יוצרו ועוצבו ביד אדם ונצרכו בידי רבים ‪ -‬הם ריבואות של עדויות‪ ,‬ספק אילמות ספק מילוליות‪ ,‬שריד‬
‫'ארכיאולוגי' חשוב המשקף מציאות של פרט ושל כלל בחיי היהודים‪.‬‬
‫כתבי‪-‬יד – תוצר ובבואה של מצבים ותהליכים תרבותיים‪ ,‬חברתיים‪ ,‬כלכליים‪ ,‬וטכנולוגיים‬
‫מצד התוכן הצפון בו‪ ,‬הספר הוא כלי קיבול המופקד על מסירתם של תכנים וידע שנצטברו טרם‬
‫הפקתו‪ ,‬זו אכן תכליתו הראשונית‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬וכצד שני של אותו מטבע‪ ,‬הוא משמש גם סמן תרבות‪:‬‬
‫‪ 47‬ראה בהרחבה בפרק ד להלן‪ ,‬עמ' ‪ ,132-127‬בדיון ברשימות הספרים בסביבת הספר העברי‪ .‬לאותו עניין ראה בין השאר‬
‫בונפיל‪' ,‬רשימת ספרים מאימולה' וכן בונפיל‪' ,‬הרבנות' )נספח ב(; ברוכסון‪' ,‬ספרים וקוראים'; אלוני‪' ,‬רשימות ספרים‬
‫כתבי‪-‬יד' וכן 'שתי רשימות'; וכן מחקריהם של זנה‪ ,‬רוטשילד‪ ,‬אורפלי‪ ,‬שמחה עמנואל ואחרים‬
‫‪ 48‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.1‬‬
‫‪20‬‬
‫מתוך שהוא מכיל אותם תכנים תרבותיים שחברה זו או אחרת מבקשת לצרוך ולקיים בזמן נתון‪ ,‬הרי‬
‫משתקפים באמצעותו מאפייניה של אותה תרבות‪ .‬זאת ועוד ‪ -‬תפקיד נוסף יועד לו‪ ,‬של מנתב ומנפה‪:‬‬
‫מה שאין בו צפוי להישכח ולהיעלם; הסלקציה של הכותרים‪ ,‬ובדמותה האחרת – הפיקוח על הקריאה‪,‬‬
‫בין בלבוש של תועלת כלכלית ובין באיצטלה של שיקולים )וערכים( של דת‪ ,‬מוסר או פוליטיקה –‬
‫באים לידי ביטוי ממשי במצאי של כתבי‪-‬היד והספרים ובנגישותם‪.‬‬
‫אין ספק אפוא שמבחינת תוכנם משמשים כתבי‪-‬היד ששרדו מן המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬כמו גם כתבי‪-‬יד‬
‫וספרים מכל הזמנים והמקומות‪ ,‬בבואה של תרבות; לא רק כפריטים בודדים אלא גם כ'קולקטיב'‬
‫)והכוונה לאוספים של כתבי‪-‬יד העבריים אשר נתפזרו ולא שרדו בצורתם כאוסף והם כיום אוספים‬
‫'וירטואליים'‪ ,‬כמו גם לספריות הלטיניות הנוצריות שהשתמרו עד ימינו( הם מעידים על תכולתו של‬
‫'ארון הספרים' היהודי‪ ,‬כמו גם על אינוונטאר הקריאה של הלא‪-‬יהודים‪,‬‬
‫‪49‬‬
‫וכן על הידע‪ ,‬היצירה‪,‬‬
‫הרעיונות אשר הופצו ונלמדו; ניתן ללמוד מהם על 'הכותרים הנמכרים ביותר'‪ ,‬על הרגלי הקריאה‬
‫והלימוד ושיעור האוריינות בקרב האוכלוסיה‪ ,‬ועל ההעדפות של חברה זו או אחרת ושל פרט זה או‬
‫אחר‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫במאה החמש‪-‬עשרה בפירנצה )הנוצרית( הם גם מעידים על המעתק התרבותי ‪ -‬שהשלכותיו‬
‫היו כבדות משקל בתחומים רבים וחשובים ‪ -‬מן הספרות הסכולסטית אל העיסוק בטקסטים העתיקים‬
‫הקלאסיים שההומניסטים האדירו ואל ספרות ההומניזם אשר ביססה ערכים חדשים בכל הנוגע לתפיסת‬
‫אדם ומדינה‪ ,‬מעורבות ואחריות‪ ,‬היסטוריה ופילולוגיה‪ ,‬אדריכלות‪ ,‬רטוריקה ועוד‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫מצד חיצוניותם‪ ,‬כתבי‪-‬היד ששרדו הם במובן מסוים ראי לסביבתם‪ :‬בין היתר‪ ,‬יש בהם כדי ללמד על‬
‫העושים במלאכת הפקתו של הספר כמו גם על מעמדם וייחוסם של הקוראים )דהיינו המזמינים‬
‫והרוכשים(‪ ,‬אם היו אלו 'בנקאים' או רופאים ומלומדים יהודים או‪ ,‬מנגד ‪ -‬בחברה הנוצרית ‪ -‬מלומדים‬
‫הומניסטים‪ ,‬ביבליופילים משכילים‪ ,‬נסיכים ואספנים חדשים המקבצים סביבם חפצי אמנות ומותרות;‬
‫‪52‬‬
‫הם מגלים מה אדם מעתיק לעצמו‪ ,‬ומתי ימסור טקסט להעתקתו של סופר מקצועי; הם תוצר של‬
‫פיתוחים טכנולוגיים המתבטאים בייצור חומרים חדשים ועיבודם‪ ,‬בייעול שיטות העבודה ובחלוקתה‬
‫‪ 49‬מן האוספים העבריים שרדו בדרך כלל רק רשימות הספרים ששורבבו בראשו או בסופו של כתב‪-‬יד זה או אחר בידי‬
‫בעליו‪ ,‬ומתוך כך כתבי‪-‬יד הם אכן מקור בלעדי לידיעותינו עליהם‪ .‬רק רשימת מצאי אחת )אינוונטאר( של ממש הגיעה‬
‫לידינו‪ ,‬זו של אוסף הספרים של משפחת פינצי בביתם שבמנטובה )על כך ראה בפרק ד להלן בדיון על היעדר ספריות‬
‫ואינוונטארים בסביבת הספר העברי‪ ,‬עמ' ‪ 125‬והערה ‪ .(166‬דומה שספריות יהודיות ציבוריות לשימוש הקהל לא היו‬
‫קיימות‪ :‬ככלל נראה שהיו אוספים פרטיים בלבד‪ ,‬וכתבי‪-‬היד העבריים שנמנו עליהם התבלו ונתכלו מרוב שימוש‪ ,‬נדידות‬
‫תכופות‪ ,‬והחלפת ידיים )ראה פרק ד‪ ,‬באותו דיון‪ ,‬עמ' ‪ 127-125‬וכן בדיון ברשימות הספרים‪ ,‬עמ' ‪ .(132-127‬ספריותיהם‬
‫של שועים ונכבדים בחברה הנוצרית‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬נשתמרו בהיכלותיהן והיו מתועדות באינוונטארים שעודכנו מעת לעת –‬
‫כך למשל ספריותיהם של בני משפחת מדיצ'י ומונטפלטרו או ספריות האפיפיורים )ראה להלן‪ ,‬פרק ד‪/‬פטרונים והאספנים‬
‫והספר הלטיני(‪.‬‬
‫‪ 50‬למשל תכולת ספרייתו של קוזימו דה מדיצ'י‪ ,‬שליט פירנצה בשנים ‪ ,1464-1437‬אשר מעידה לא מעט על אהבת הספר‬
‫ועל השכלתו של האיש; האינוונטארים של ספרייתו )ושל ספריות בניו( בשלבי צמיחתה השונים החל מן האינוונטאר של‬
‫שנת ‪ ,1417/8‬יחד עם המחקרים האחרונים שנעשו במטרה לאתר כתבי‪-‬יד שהיו שייכים לו ונשתמרו בספריות אחרות‬
‫שופכים אור גם על האדם‪ ,‬גם על תקופתו )ראה להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬עמ' ‪ ,107-106‬בדיון על המזמינים לבית מדיצ'י(‪.‬‬
‫‪ 51‬תפיסות ההומאניזם וערכיו‪ ,‬חינוך האדם והכשרתו למעורבות ולמנהיגות )החיים הטובים או ה‪ ,(vita activa-‬ניתוח‬
‫ביקורתי של טקסטים וחזרה אל המקורות נדונו לעומק ובהרחבה בידי חוקרים רבים‪ ,‬ותקצר היריעה מלפרטם כאן‪.‬‬
‫‪ 52‬על התנאים להתפתחותה של צריכת מותרות בפירנצה ובאיטליה בכלל בתקופת הרנסאנס ראה למשל ‪Goldwaithe,‬‬
‫'‪ .'Renaissance Economy‬ראה גם להלן‪ ,‬פרק ד‪/‬ההיבט הכלכלי והחברתי‪ ,‬עמ' ‪.102-101‬‬
‫‪21‬‬
‫לבעלי מלאכה השונים;‪ 53‬הם מלמדים על ההיצע והביקוש‪ ,‬על ההספק ולוחות הזמנים‪ ,‬על הקשר שבין‬
‫צרכן לבעל מלאכה ועל עלויות ומחירים; הם עדות לטעם התקופה ולאסתטיקה הנוהגת בה‪ ,‬כמו גם‬
‫לרזי הטכניקה של אמנות הקישוט ואומנות הכריכה במקום ובזמן נתונים; הם מרמזים בצורתם על‬
‫השימושים שלשמם הופקו‪ ,‬החל מן האנטיפונאריום הענק ששימש את מקהלת הכנסייה או המחזורים‬
‫עתירי הממדים ששימשו את החזנים בבתי הכנסת‪ ,‬דרך הכרכים בממדים בינוניים ששימשו לעיון‬
‫ולימוד‪ ,‬וכלה ב'ספרי השעות' הזעירים שהיו לאופנה רווחת בקרב גבירות איטלקיות וצרפתיות‬
‫)והמקבילה שלהן – הסידור הזעיר ששימש נשים יהודיות מיוחסות באיטליה(;‬
‫‪54‬‬
‫הם מגלים נורמות‬
‫בבחירת שפת הכתיבה‪ ,‬אם זו לטינית לסוגות מסוימות‪ ,‬או שפת היום‪-‬יום )ה'טוסקנית'( לסוגות אחרות‬
‫)ובקרב היהודים נצפים לקראת סוף המאה החמש‪-‬עשרה גם תרגומי תפילות לאיטלקית הכתובה‬
‫באותיות עבריות לצד כתבי היד בעברית(‪ 55,‬ואילו קהלים העדיפו לשון אחת על פני האחרת‪ .‬ואם נאמר‬
‫כאן כי כתבי‪-‬יד עשויים לשמש בבואה לסביבה שבה נוצרו ולבני האדם אשר יצרו ועיצבו אותם‪ ,‬הרי‬
‫שבהתבוננות בהם במהופך‪ ,‬כמו בבגד שנתהפכה בטנתו‪ ,‬ניווכח כי מחיצוניותו של אותו כתב‪-‬יד ומן‬
‫האופן שבו הוא יוצר – דהיינו‪ ,‬מן החומר שממנו הוא עשוי )אם קלף ואם נייר(‪ 56,‬מן הפורמאט שנבחר‬
‫עבורו‪ ,‬מסוג הכתב )אם כתב מדוד – כלומר‪ ,‬בינוני או מרובע ‪ -‬או כתב רהוט(‪ ,‬מן השפה שבה נכתב‬
‫)אם זו לטינית או שפת היום‪-‬יום(‪,‬‬
‫‪57‬‬
‫מן הקישוטים שנוספו לו‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬ומכריכתו – עולים‬
‫ומשתקפים ייחוסו של הספר בעיני צרכניו ומעמדו על מדף הספרים‪.‬‬
‫פניו 'החומריים' של הספר עשויים אפוא לשמש בבואה נאמנה למערכות החיים בכללותן בפירנצה‬
‫הנוצרית‪ ,‬והם מתוספים לכל שאר המקורות הרבים והמגוונים‪ ,‬ההיסטוריים‪ ,‬התרבותיים‪ ,‬הכלכליים‬
‫והחברתיים אשר מגלים ומגוללים את תולדות התקופה ואנשיה‪ .‬ואולם בבואנו להתבונן בקורות‬
‫היהודים באיטליה בזמן ההוא‪ ,‬ולנוכח מיעוט המקורות הממשיים ששרדו כדי לאפשר את ההתחקות‬
‫אחר מנהגים והרגלים של הכלל והפרט‪ ,‬אורחות הקהילה‪ ,‬חיי היום יום‪ ,‬האילוצים והקשיים‪ ,‬נטיות‬
‫הלב ותחומי העניין‪ ,‬לידות ומיתות‪ ,‬שגשוג ומשברים‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה פרטים המרכיבים את פסיפס‬
‫החיים בכללותם ‪ -‬נותרו לנו העקבות שכתבי‪-‬היד הללו מקפלים בתוכם ואת הרמזים שהם מכילים‪.‬‬
‫איתורם‪ ,‬פיענוחם והבנתם מספקים לנו מידע יקר‪-‬ערך על יהודי איטליה אשר הפיקו וצרכו אותם ועל‬
‫סביבתם‪.‬‬
‫‪ 53‬עוד קודם להולדת הדפוס של גוטנברג מוצאים בסביבה הגרמנית והפלמית תעשיית כתבי‪-‬יד ובה פירוק ההפקה לגורמים‬
‫וחלוקה )אמנם 'עוברית'( של העבודה לבעלי מלאכה המתמחים בהיבטים השונים שלה‪ ,‬מורשת מימי הסקריפטוריה של‬
‫המנזרים; זו הלמה לחלוטין את מגמת ההתפתחות של הכלכלה העירונית )ראה '‪.(187-186 Lülfing, 'Libro e classi‬‬
‫‪ 54‬במאגר הנתונים 'ספרדתא' אכן מתועדים סידורים קטנים אשר יועדו לנשים במאה ה‪ 15-‬באיטליה‪.‬‬
‫‪ 55‬על כך ראה בפרק ד‪ ,‬בדיון בכתבי‪-‬יד ב'איטלקית‪-‬יהודית'‪ ,‬עמ' ‪.138-136‬‬
‫‪56‬הקלף היקר והעמיד נחשב‪ ,‬בעיקר בקרב ההומניסטים והביבליופילים‪ ,‬לחומר אצילי יותר‪ ,‬בעיקר הקלף הפלורנטיני‬
‫המשובח )ראה להלן‪ ,‬פרק ג‪/‬תמונת מצב‪ :‬עידן הספר ההומניסטי – התכנים והמעטפת‪ ,‬עמ' ‪ .(46-45‬גם תעשיית הדפוס‬
‫בתחילת דרכה המשיכה להפיק מקצת העותקים על קלף‪ ,‬לשימוש המעמדות המעוניינים בכך‪ .‬גם בכתבי‪-‬היד העבריים‬
‫באיטליה – מולדת תעשיית הנייר הנוצרית באירופה כבר במאה ה‪ – 13-‬מצע הכתיבה מקלף שלט בכיפה עד למחצית‬
‫השנייה של המאה ה‪) 15-‬כך על‪-‬פי מאגר הנתונים 'ספרדתא'(‪ .‬ככלל‪ ,‬בשתי סביבות הספר נכתבו הסוגות הנעלות יותר‬
‫)כגון מקרא‪ ,‬סידורים‪ ,‬ספרי הלכה‪ ,‬ביבליות וכדומה וכן חלק הארי של הטקסטים ההומניסטיים( על קלף; ואילו הנייר‬
‫שימש להעתקת טקסטים מדעיים ורפואיים‪ ,‬חומר אוניברסיטאי ולימודי‪ ,‬יומנים אישיים וספרי חשבונות וכדומה‪ ,‬וגם ספרות‬
‫שנכתבה בשפת העם המדוברת‪ ,‬כלומר הז'אנרים ה'נחותים' יותר‪.‬‬
‫‪ 57‬על ההתייחסות השונה מצד ההפקה ומצד הצרכנים לכתבי‪-‬היד בשפה הוורנאקולארית ראה להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬בדיון באוספים‬
‫בשפה הוורנאקולארית )ה'טוסקאנית'(‪ ,‬עמ' ‪ 117-116‬והערה ‪ 119‬שם‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫פרק ב ‪ -‬היהודים בפירנצה‬
‫רקע‬
‫התיישבותה של קבוצת יהודים בפירנצה‪ ,‬אשר בניגוד לערים אחרות לא הזדרזה להזמין את המלווים‬
‫היהודים ופתחה את שעריה לפניהם רק בשלהי שנת ‪ 1 ,1437‬והתרחבותה של התיישבות זו בשנים‬
‫שלאחר מכן‪ ,‬נושאות כמדומה אופי שונה משהו מהתמקמותם של היהודים‪ ,‬בעיקר בעלי ה'שולחנות'‪,‬‬
‫בערי מרכז איטליה וצפונה במהלך המאה הארבע‪-‬עשרה ובתחילת המאה החמש‪-‬עשרה; זו האחרונה‬
‫התרחשה‪ ,‬כפי שמקובל לתאר‪ ,‬כתוצאה מנדידה מאסיבית פחות או יותר של היהודים האיטלקים מאזור‬
‫רומא לחבל המארקה )‪ (Marche‬ומשם צפונה ומערבה‪ ,‬למחוזות אומבריה‪ ,‬אמיליה רומאנייה‪ ,‬טוסקנה‪,‬‬
‫ונטו ולומברדיה‪ ,‬למרכזים כדוגמת רימיני‪ ,‬פורלי‪ ,‬פרוג'ה‪ ,‬בולוניה‪ ,‬מנטובה‪ ,‬פדובה‪ ,‬פיסא וסיינה‪ 2.‬לצד‬
‫המרכזים הגדולים הגיעו מהגרים יהודים גם לאין ספור יישובים קטנים והתיישבותם שם התנהלה בקנה‬
‫מידה מזערי; ‪ 3‬כתבי‪-‬היד הנושאים שמות מקומות‪ ,‬אם בקולופון או בשטרי מכר וכדומה‪ ,‬משמשים עדות‬
‫חשובה להתיישבותם של יהודים ביישובים אלו ואחרים ולקיומן של קהילות‪ ,‬ולו גם זעירות‪ .‬לעתים‬
‫משמש רישום כזה עדות ראשונה ואפילו יחידה לנוכחות יהודית במקום‪ 4 .‬במקביל לתנועה של אוכלוסיות‬
‫יהודים מן הדרום צפונה‪ ,‬התרחש מעבר של יהודים מן הארצות שמעבר לאלפים‪ ,‬ובמידה פחותה גם מחצי‬
‫האי האיברי ומפרובנס‪ ,‬בעיקר בעקבות גזירות קנ"א )‪ ,(1391‬אל תוך המרכזים העירוניים והכפריים‬
‫בצפון איטליה; בניגוד למהגרים יוצאי האזורים של תרבות ספרד שהתעסקו בדרך כלל בתחומי הרפואה‪,‬‬
‫ההוראה והחינוך‪ ,‬הכתיבה וההעתקה‪ ,‬ועדויות על נוכחותם במיגזר הבנקאות היהודית כמעט שאינן‬
‫‪ 1‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.19‬‬
‫‪ 2‬בדיקה של נתוני 'ספרדתא' – מאגר הנתונים של מפעל הפליאוגרפיה העברית ‪ -‬אשר ביקשה לברר היכן הופקו כתבי‪-‬היד‬
‫העבריים באיטליה במהלך השנים ‪ 1073‬עד ‪ 1540‬אכן מאששת את המידע הקיים על תנועת ההגירה המתוארת לעיל‪.‬‬
‫התוצאות מצביעות על כך שבעוד שבתחילה הופקו כתבי‪-‬יד עבריים אך ורק בדרום איטליה )אוטרנטו‪ ,‬סלירנו( וברומא‬
‫וסביבותיה )ויטרבו‪ ,‬טרקוויניה‪ ,‬פראסקאטי‪ ,‬טיוולי ועוד(‪ ,‬הרי ב‪ 1309-‬הועתקו שני כתבי‪-‬יד בחבל המארקה ‪) Marche‬ספילו‬
‫ופירמו(‪ ,‬ובתוך זמן קצר )בשנת ‪ (1312‬גם בחבל אומבריה‪ ,‬ואולם הללו מהווים מיעוט לעומת כתבי‪-‬היד ה'דרומיים' )ובכללם‬
‫רומא(‪ .‬שינוי מהותי חל בשנים ‪ 1327‬עד ‪ ,1350‬שאז ניתן לומר שכ‪ 50%-‬מכתבי‪-‬היד המתוארכים הופקו מצפון לרומא‪,‬‬
‫במחוזות אומבריה )פרוג'ה‪ ,‬אסיזי(‪ ,‬מארקה )קמרינו‪ ,‬אסקולי‪ ,‬ספילו‪ ,‬פאנו( ואחד בטוסקנה )צ'טונה(‪ .‬לאחר ‪ 1350‬חל מהפך‬
‫של ממש ורוב רובם של כתבי‪-‬היד מופקים בצפון איטליה )הראשון בטרוויליו ב‪ 1358-‬ואחריו בפאינצה‪ ,‬בולוניה ורימיני(‬
‫ובמחוזות שמצפון לרומא הכוללים את המארקה‪ ,‬אומבריה וטוסקאנה‪ .‬ומכאן ואילך שיעור כתבי‪-‬היד המועתקים ברומא‬
‫ומדרום לה כמעט אפסי‪ ,‬עדות למעבר האוכלוסיה צפונה‪ .‬הפקת כתבי‪-‬יד בטוסקאנה הייתה דלילה יחסית‪ ,‬ומן המאה ה‪14-‬‬
‫נשתמרו משם רק ‪ 5‬כתבי‪-‬יד מתוארכים‪ :‬הראשון כאמור מצ'טונה שבחבל סיינה‪ ,‬אחריו שני כתבי‪-‬יד שהועתקו בידי משפחת‬
‫המלווים המקומיים במונטפולצ'יאנו )‪ (Montepulciano‬לשימושם האישי ב‪ 1358-‬וב‪) 1385-‬עליהם ראה בפרק ג‪ ,‬לוח ‪,4‬‬
‫עמ' ‪ 100-99‬להלן( ושני כתבי‪-‬יד שהועתקו ב‪ 1397-‬בעיר פישא )‪.(Pescia‬‬
‫‪ 3‬על‪-‬פי בונפיל )ראה '‪ ,Bonfil, 'La presenza‬עמ' ‪ ,( 295‬מחוץ למרכזים העירוניים הגדולים חיו היהודים בבידוד במאות‬
‫יישובים קטנים ובינוניים‪ ,‬בקבוצות של משפחה אחת‪ ,‬שתיים או שלוש בכל יישוב‪ .‬על‪-‬פי ‪Luzzati, 'Northern and‬‬
‫'‪ ,Central Italy‬עמ' ‪ ,191‬מנו היהודים בערי צפון איטליה ומרכזה מסוף המאה ה‪ 13-‬ועד לאמצע המאה ה‪ 16-‬בין ‪ 15‬אלף ל‪-‬‬
‫‪ 20‬אלף נפש‪ ,‬כלומר שיעורם הגיע ל‪ 0.2% -‬של כלל האוכלוסיה‪ .‬על התפרסות היהודים בצפון איטליה ובמרכזה ראה‬
‫'‪ ,Luzzati, 'Banchi e insediamenti‬וכן '‪ ,Luzzati, 'Per la storia dei rapporti‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 4‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ב'‪ ,‬הדיון בציוני מקום ההעתקה ומיקומה‪.‬‬
‫קולופונים של כתבי‪-‬יד בציון מקום כעדות לנוכחותם של יהודים ביישובים אלה ואחרים משמשים בהכרח במחקרים‬
‫היסטוריים העוסקים בסוגיות אלו‪ :‬כך למשל קביעתו של סימונסון כי שנת ‪ ,1374‬שבה לכאורה העתיק מנחם בן בנימן הרופא‬
‫מפיזרו מחזור לחגים בעיר פאוויאה‪ ,‬היא הזמן הקדום ביותר להתיישבות בלומברדיה )ראה '‪,Simonsohn, 'Jews in Milan‬‬
‫ההקדמה‪ ,‬עמ' ‪ ;(xvi‬ואולם יצוין כי דווקא קביעה זו בטעות יסודה‪ ,‬הואיל ושנת כתיבתו של אותו מחזור היא רל"ד )‪(1474‬‬
‫ולא קל"ד )‪ ,(1374‬ולאות רי"ש שבציון השנה נוספה 'רגל' רק בשלב מאוחר‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫בנמצא‪ ,‬הרי שהיהודים האשכנזים הצטרפו עד מהרה לעסקי ההלוואה והשתלבו בשותפויות עסקיות יחד‬
‫עם המלווים היהודים המקומיים )ה'איטאליאני'(‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫אין ספק שכמה גורמים חברו יחדיו והניעו את תנועות ההגירה מן הדרום צפונה‪ ,‬ומן הארצות שמעבר‬
‫לאלפים אל איטליה; בנוסף למשיכה הכלכלית נראה כי גירושי היהודים ממקומות מושבם היו‪ ,‬פעמים‬
‫רבות‪ ,‬הסיבה המכרעת להגירתם‪ 6 .‬תהליכים אלה‪ ,‬לצד קורותיהן של הקהילות היהודיות במרכזים‬
‫השונים‪ ,‬תוארו ונדונו בהרחבה במחקרים היסטוריים העוסקים ביהדות איטליה במאות הארבע‪-‬עשרה‬
‫והחמש‪-‬עשרה‪ 7 ,‬כמו גם בכאלה שעניינם עיסוקו של המיעוט היהודי בכסף ובמסחר‪ 8‬ותולדות הבנקאות‬
‫היהודית בצפון איטליה ובמרכזה‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫‪ 5‬שולוואס )'חיי היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ (106‬מציין כי הבנקאים היהודים הראשונים מאשכנז פעלו במחוז ונציה כבר בסוף המאה‬
‫ה‪ ,13-‬בתחילה בצ'יווידאלי )‪ (1294‬ואח"כ בטריוויזו )‪ .(1296‬על השותפות הראשונה שהקים במנטובה אברהם בן אביגדור‬
‫מפורלי ונכללו בה גם בנקאים אשכנזים‪/‬צרפתים‪ ,‬ראה '‪ ,Colorni, 'Prestito‬עמ' ‪ .253-247‬על הרשת המסועפת של‬
‫שותפויות עסקיות וקשרי דם בין הבנקאים בצפון איטליה ומרכזה ראה למשל '‪ ,Luzzati, 'La circolazione‬וכן ‪Luzzati, 'I‬‬
‫'‪.legami‬‬
‫‪ 6‬על היקפם של גלי ההגירה לאיטליה‪ ,‬בתחילה מאשכנז‪ ,‬אחר כך מצרפת ופרובנס ולבסוף מספרד‪ ,‬ועל תנועת האוכלוסין‬
‫המתמשכת מארצות אלה לאיטליה‪ ,‬ובכלל זה המעברים ממחוז למחוז בתוך איטליה גופא‪ ,‬ראה שולוואס‪' ,‬חיי היהודים'‪ ,‬עמ'‬
‫‪.14-11 ,6-4‬‬
‫את הגירושים כגורם להגירה מציין בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪ .26‬יחד עם זאת הוא מטעים כי תופעה של הגירה ונדודים‬
‫איפיינה באותה תקופה לא רק את האוכלוסיה היהודית אלא גם את הנוצרים‪ ,‬פחות או יותר מאותם מניעים‪ .‬על ההגירה‬
‫וההתיישבות היהודית בתוך איטליה ראה גם מאמרו 'התיישבות יהודים'‪.‬‬
‫לוצאטי מבחין בתופעה שבמסגרתה סוג של 'תושבים ניידים' )‪ – (itineranti‬כגון אמנים ואומנים‪ ,‬סוחרים‪ ,‬רופאים ואפילו בני‬
‫המעמד הגבוה אשר הוגלו – מעתיקים תכופות את מקום מושבם יחד עם משפחותיהם‪ :‬הללו עשויים להתיישב בסופו של דבר‬
‫במקום של קבע‪ ,‬או להמשיך בנדודיהם ולתקוע יתד במקומות אחדים‪ ,‬וליצור מעין 'סניפים' של אותו בית‪-‬אב בערים שונות‬
‫)'‪ ,Luzzati, 'Banchi e insediamenti‬עמ' ‪ ,62-60‬וכן הערה ‪ ;(9‬על אלה נימנו קרוב לוודאי משפחות הבנקאים היהודים‬
‫כמו גם משפחות של נוצרים אשר נאלצו לעקור מסיבות של 'כוח עליון'‪ :‬הגליה פוליטית‪ ,‬בריחה בגלל דיכוי דתי‪ ,‬גירוש בעטיו‬
‫של כיבוש זר וכמובן סיבות של כורח כלכלי‪ .‬במקום אחר ) '‪ ,Luzzati, 'Northern and Central Italy‬עמ' ‪ (194‬עומד‬
‫לוצאטי על תופעת הנוודות )'נומדיזם' ]‪ [nomadism‬או 'איטינריזם' ]‪ ([itinerism‬אשר איפיינה את היהודים באיטליה‪ ,‬שהיו‬
‫מעתיקים תכופות את מושבם מעיר לעיר וממדינה למדינה – לעתים חמש פעמים ויותר במהלך חייהם; הוא אף מביא שתי‬
‫דוגמאות לבנקאים ידועים )יצחק בן מנחם מרימיני ‪/‬מפיסא ואליא מוויג'באנו(– ששהו בטוסקנה ואף בפירנצה ‪ -‬אשר החליפו‬
‫תדיר את מקום מושבם‪ .‬ראה גם '‪ ,Luzzati, 'Elites familiari‬עמ' ‪ 111-110‬על ניידותם של היהודים ועל החבירה‬
‫המשפחתית‪.‬‬
‫‪ 7‬ראה למשל קולורני‪ ,‬שולוואס‪ ,‬בונפיל‪ ,‬מילאנו‪ ,‬לוצאטי ואחרים‪ .‬קיימות מונוגרפיות ובהן תיעוד חשוב על הקהילות בערים‬
‫ספציפיות בצפון איטליה ומרכזה‪ ,‬עיקרית שבהן זו של קאסוטו על יהודי פירנצה‪ ,‬וכן צ'יסקאטו )‪ (Ciscato‬וקארפי על יהודי‬
‫פאדובה‪ ,‬באליטי )‪ (Balletti‬על היהודים ובית אסטה‪ ,‬סימונסון וקולורני על יהודי מנטובה‪ ,‬טואף על יהודי פרוג'ה‪ ,‬אסיזי‪ ,‬גוביו‬
‫וקסטילו‪ ,‬לוצאטו על יהודי אורבינו; על כל אלו מתווספים כל העת מחקרים חדשים‪ .‬כאמור לעיל‪ ,‬חשיבות מן המעלה‬
‫הראשונה יש למפעל התיעוד ההיסטורי של יהודי איטליה בעריכת ש' סימונסון )ראה לעיל בדיון במצב המחקר‪ ,‬פתח דבר‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ;(10-9‬לצד כל אלה ובנוסף למחקרים על הבנקאות היהודית וההתיישבות בערים השונות בצפון איטליה ובמרכזה קיים מספר‬
‫לא מבוטל של מונוגרפיות שעניינן המשפחות היהודיות הגדולות שם במאות ה‪ 14-‬וה‪ ,15-‬ובהן אלו של קסוטו ולפניו ‪D.‬‬
‫‪ Kaufmann‬על משפחת מפיסא‪ ,‬קסוטו על דוד מטיוולי ומשפחתו‪ ,‬קולורני על משפחת פינצי‪ ,‬ו‪ P. Norsa-‬על משפחת נורצי‪.‬‬
‫לביבליוגרפיה נרחבת על יהדות איטליה ברנסאנס‪ ,‬ובה החיבורים הכלליים והמונוגרפיות‪ ,‬לצד רשימת מפורטת של מאמרים‬
‫הנוגעים לתחום זה‪ ,‬ראה בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬תחת הכותרת‪ :‬ציונים ביבליוגרפיים‪ ,‬עמ' ‪.236-230‬‬
‫‪ 8‬מאמר שפירסמו לא מכבר בוטיצ'יני ואקשטיין מציג פרשנות מקורית לסוגיית ניתובם של היהודים באירופה )וקודם לכן‬
‫בארצות האיסלאם( לעיסוק בכספים‪ ,‬הלוואות‪ ,‬ומסחר לסוגיו‪ .‬טיעונם הוא שבעקבות החלת ההוראה של ההנהגה הדתית‬
‫הפרושית החל מן המאה השנייה לסה"נ שחובה על כל יהודי להקנות לבניו ידיעת קרוא וכתוב‪ ,‬הפכו היהודים במזרח‬
‫מאוכלוסיית חקלאים לאוכלוסיה של יושבי ערים; המעתק מן הכפר אל העיר חל ברגע שהשכלתם איפשרה להם להתעסק‬
‫במקצועות מכניסים יותר ובעלי התמחות גבוהה יותר‪ ,‬בתחילה בערי המזרח ואחר כך במערב‪ .‬המאמר מדגיש כי לא עמדו בפני‬
‫היהודים שום הגבלות מגבוה בעניין עיסוקם‪ ,‬ובחירתם לעסוק במקצועות הקשורים לכסף ולמסחר )כמו גם ברפואה( נבעה‬
‫מכישוריהם ומהכשרתם ולא – בניגוד לדיעה הרווחת ‪ -‬מאילוצים חיצוניים )ראה‪.(Botticini & Eckstein:‬‬
‫‪ 9‬בהם מחקריהם של צ'רדיני‪ ,‬קולורני‪ ,‬פוביני‪ ,‬פוליאקוב‪ ,‬מולכו ואחרים‪ .‬פרטים ביבליוגרפיים על המחקרים שעוסקים ביהדות‬
‫איטליה ראה אצל '‪ A. Milano, 'Bibliotheca historica‬והתוספות שנדפסו לו; וכן ב‪'Bibliotheca Italo-Ebraica' -‬‬
‫בעריכתם של א' לוצאטו ומ' מולדאבי‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫ה'בנקאים'‬
‫‪10‬‬
‫היהודים בפירנצה‬
‫נראה בעליל כי בפירנצה במיוחד ובטוסקנה בכלל חברו מלכתחילה כמה משפחות מיוחסות ומבוססות של‬
‫'בנקאים' יהודים אמידים‪ ,‬המקושרים זה לזה ברשת סבוכה של קשרי משפחה וכסף‪ ,‬כדי להקים עסק חדש‬
‫בעיר שעתה זה פתחה את שעריה לפניהם‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫מקצתם הגיעו לטוסקנה כבר קודם לכן מכיוון רומא‪ ,‬או‬
‫ממחוזותיה הצפוניים של איטליה שבהם התמקמו במהלך המאה הארבע‪-‬עשרה בתנועת ההגירה מן הדרום‬
‫צפונה;‬
‫‪12‬‬
‫רובם ככולם כבר היו בעלי שולחנות מבוססים‪ ,‬אם בטוסקנה עצמה או בערים שונות במרכז‬
‫איטליה וצפונה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫אברהם בן יואב‪ ,‬שהזיכיון לפתוח שולחן הלוואות בסן מיניאטו הסמוכה לפירנצה‬
‫הוענק לו ישירות מידי הקומונה של פירנצה בשנים ‪ 1416‬ו‪ ,1421-‬נבחר על‪-‬ידי הקומונה לשמש מלווה‬
‫ראשון בפירנצה גופא‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫השותפים שבחר לצרפם לעסקי ההלוואה בפירנצה היו למעשה האליטה של‬
‫החברה היהודית‪ ,‬אשר ראו בכניסה לשוק ההלוואות הפלורנטיני אפשרות להרחבת עסקיהם או לתקיעת‬
‫יתד בבירתה הפיננסית של איטליה שההזדמנויות הכלכליות בה צופנות כל טוב‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫הראשונים שבאו‬
‫לפירנצה בעקבות הקפיטולי מ‪ 17-‬באוקטובר ‪ 1437‬לצדו של אברהם בן יואב מסן‪-‬מיניאטו היו אפוא‬
‫יעקב בן שלמה ידידיה בן מתתיה מפרוג'ה‪ ,‬שהיה בעל שולחן בפירארה ואחר כך בפדובה‪,‬‬
‫‪16‬‬
‫יעקב בן‬
‫יקותיאל מטוסקאנילה‪ ,‬שהיה בעל שולחנות בפדובה ואחר כך בסיינה; ויואב בן יקותיאל מטיוולי‪ ,‬שהיה‬
‫בעל שולחן בבולוניה‪ 17.‬אליהם הצטרפו מקץ שנה דוד בן שלמה מפרוג'ה – )אחיו של יעקב(‪ ,‬ויצחק בן‬
‫שמואל מבולוניה )אחיינם של השניים(;‬
‫‪18‬‬
‫יחיאל בן יצחק מרימיני‪ ,‬הוא יחיאל מפיסא‪ ,‬שהיה מקושר‬
‫בקשרי דם עם אברהם בן יואב מסן‪-‬מיניאטו; ‪ 19‬יוסף בן בנימן מצ'יטונה )או מאריצו( שהיה בעל שולחן‬
‫‪ 10‬קיים מן הסתם פער )תרבותי‪ ,‬כמדומה( בין המונח 'בנקאי'‪ ,‬על הקונוטציות העולות ממנו‪ ,‬לבין עיסוקם של בעלי 'שולחנות'‬
‫)‪ (banchi‬יהודים שהיו מלווים כספים בתמורה למשכונות; שהרי ברוב המקרים דמו בתי העסק שלהם לבית עבוט יותר‬
‫מל'בנקים' )ראה בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪ 78‬על בנק המשכונות(‪ .‬חבל אפוא שלא נקלטה ואומצה המקבילה העברית היאה‬
‫לאיטלקית ‪ ,banchiere‬והיא המילה 'שולחני'‪ .‬זו אכן הייתה כפי הנראה שגורה בפי יהודי איטליה עוד בתקופת הרנסאנס‪:‬‬
‫במאה ה‪ 16-‬משתמש בה יחיאל נסים מפיסא בספרו "חיי עולם" )ו א‪" :(20 ,‬ובכל עיר ועיר אשר בה עסקים גדולים יושבים‬
‫השלחנים לתת מעות למי שצריך אליהם"; אף לפניו מופיעה המילה שולחני )בלי ספק במשמעות של מקצוע( אצל עמנואל‬
‫הרומי‪ ,‬מחברות עמנואל‪ ,‬מהדורת א"מ הברמן‪ ,‬תל‪-‬אביב תש"ו‪ ,‬עמ' ‪) 278‬מהדורת הברמן מנוקדת והכתיב בה חסר‪ֻ :‬שלחני(‪.‬‬
‫אין ספק שמונח זה השתרש בקרב היהודים בדורות שלאחר מכן והוא שב ומופיע בלקסיקון )‪' (abecedario‬אור לוסטרו'‬
‫בכתב‪-‬יד מן המאה התשע‪-‬עשרה )תצלום של כתב‪-‬היד השמור באוסף פרטי במילנו ראה בקטלוג התערוכה ‪Arte e cultura‬‬
‫]‪ ,ebraiche in Emilia-Romagna, 20 settembre 1988 - 15 gennaio 1989 [Milano, 1988‬לוחית ‪ 148‬ועמ'‬
‫‪(163‬‬
‫‪ 11‬על גודל האוכלוסיה היהודית בפירנצה ראה הערה ‪ 63‬להלן‪.‬‬
‫‪12‬לוצאטי מתאר את תנועת הבנקאים היהודים אל טוסקנה ובירתה פירנצה דווקא מצפון‪-‬איטליה ומרכזה; לדבריו הגיעו הללו‬
‫לערים כמו בולוניה‪ ,‬פורלי‪ ,‬רימיני‪ ,‬פירארה‪ ,‬פדובה וכדומה במהלך המאה ה‪ 14-‬מרומא‪ ,‬ומשם 'ירדו' בחזרה לערי טוסקנה‬
‫וכמובן לפירנצה )ראה '‪.(Luzzati, 'I legami‬‬
‫‪13‬לדוגמא משפחה הבנקאים מטוסקנילה‪ ,‬שפעלו בתחילת המאה ה‪ 15-‬בפדובה ואחר כך בפירנצה ובסיינה )עליהם ראה‬
‫במחקריהם של קאסוטו וקארפי על פירנצה ופדובה(‪ ,‬וכמה משפחות בנקאים אשר ישבו בבולוניה‪ ,‬כגון משפחת מטיוולי או‬
‫מפרוג'ה‪ ,‬אך מוצאם המקורי היה מסביבות רומא‪ ,‬וכן הלאה‪.‬‬
‫‪14‬הוא אברהם בן יואב מן הכנסת או מבית‪-‬אל‪ ,‬המכונה לעתים מרומא‪ ,‬שהחזיק שולחן הלוואות בסן מיניאטו ובפישא‪ ,‬שתיהן‬
‫בטוסקנה )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ;(29 ,‬הרליהי וקלפיש מביאים את הצהרתו בעת שהיה מלווה בסן מיניאטו‪ ,‬שם הוא קרוי‬
‫אברהם בן יואב מרומא )ראה '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Les toscans‬עמ' ‪ ,145‬לוח ‪(8‬‬
‫‪ 15‬ראה '‪ ,Poliakoff, 'Les banchieri‬עמ' ‪.97‬‬
‫‪16‬עליו ראה קארפי‪' ,‬היהודים בפדובה'‪.‬‬
‫‪ 17‬ראה ‪ ,Cassuto, 'La famiglia di David', 45, 5‬עמ' ‪.152-151‬‬
‫‪ ,Toaff, 'La carne' 18‬עמ' ‪.297‬‬
‫‪ 19‬שניהם היו נצר למתתיה 'מן הכנסת' או 'מבית‪-‬אל'‪ ,‬או ‪) Matassia Scola‬ראה '‪ ,Toaff, 'La carne‬פרק אחד‪-‬עשר‪ ,‬עמ'‬
‫‪ 297‬ו‪ ,(299-‬שהיה מן הבנקאים החשובים יותר בפרוג'ה ובאומבריה כולה בסוף המאה ה‪ ,14-‬ואביהם של יחיאל )הוא יחיאל‬
‫בן מתתיה‪ ,‬אבי השושלת מפיסא(‪ ,‬יואב )אשר פתח שולחן בסן‪-‬מיניאטו(‪ ,‬שבתי‪ ,‬ויקותיאל )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪29‬‬
‫וכן אילן היוחסין של המשפחה במאמרו '‪.('Sulla famiglia da Pisa‬‬
‫‪26‬‬
‫בקורטונא;‪ 20‬יעקב‪ ,‬יצחק ואברהם בניו של שלמה בן בונווינטורא מטראצ'ינה‪ ,‬הוא שלמה בן יוסף כהן‪,‬‬
‫בעל שולחן בפראטו;‪ 21‬ויחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו ‪ -‬שהיה שותף בשולחן ההלוואות באורבינו‪ - 22‬ואחיו‬
‫בנימן‪ 23.‬כל אלה השתייכו ללא ספק לפלח של אנשי עסקים יהודים אשר ידעו לצפות הזדמנויות עסקיות‬
‫שבהן סבירות גבוהה לרווחים‪ ,‬וללא כורח חיצוני העדיפו – משיקולים של כדאיות וראייה כלכלית‬
‫מובהקת – להרחיב את עסקיהם אל מקום חדש; שינוי זה בהתנהלותם של המלווים היהודים חל כנראה‬
‫עם המעבר לשותפויות עסקיות‬
‫‪24‬‬
‫ולפתיחת שולחנות בכמה מקומות במקביל ‪ -‬שהמשקיעים בהם היו‬
‫לעתים קרובות בעלי שליטה גם בשולחנות אחרים ‪ -‬ומינוי אחד מהם לטפל בניהול העסקי והמקומי של‬
‫הבנק‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫מלווים מבוססים אלה לא דמו ל'מהגרים' היהודים אשר העתיקו במהלך המאה הארבע‪-‬עשרה את מקום‬
‫מושבם מרומא וסביבותיה אל מחוזות הצפון‪ ,‬אם מכורח ואם מרצון‪ ,‬בתקווה לשפר את תנאיהם מן‬
‫הבחינה החברתית‪-‬כלכלית בערים ההולכות ומתפתחות שהיו מעוניינות ביהודים להזרמת כספים‬
‫ולהמרצת כלכלתן;‪ 26‬אף לא היו קווים רבים במשותף בין עסקיהם המסועפים והמרושתים היטב‬
‫‪27‬‬
‫לבין‬
‫חנויותיהם של המלווים היהודים ה'קטנים' שפעלו איש ומשפחתו בערים קטנות ובכפרים‪ ,‬גם במאה‬
‫החמש‪-‬עשרה‪ ,‬והתפרנסו בצניעות מעסקי המשכונות‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫ואפשר שנכונה הסברה הטוענת כי העיכוב‬
‫בכניסתם של מלווים יהודים אל העיר פירנצה נבע בראש וראשונה מסירובם של הללו להקים עסק בעיר‬
‫שאינה מעניקה להם את שיעורי הריבית הסבירים שאותם הם משיגים במקומות אחרים;‪ 29‬אפשרות כזאת‬
‫אכן עולה בקנה אחד עם היותם אנשי עסקים מנוסים ועם התארגנותם בשותפויות – עסקיות ומשפחתיות‬
‫ אשר מנעו תחרות‪ ,‬הבטיחו את הכנסתם במוקדים אחדים‪ ,‬איפשרו להם מרחב מיקוח ועודדו אותם‬‫לברור את התנאים שבהם הם מוכנים לפתוח שולחן הלוואות‪.‬‬
‫‪ 20‬עליו ראה '‪ ,Luzzati, 'I legami‬עמ' ‪.242-240‬‬
‫‪ 21‬על שטר האמנציפציה שלהם '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Les toscans‬הערה ‪.35‬‬
‫‪22‬ראה '‪ ,Luzzato, 'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪ .32-31‬גם המלווים ממונטלצ'ינו היו בני משפחת 'מן הכנסת' הנזכרת לעיל‬
‫)'‪ ,Toaff, 'La carne‬עמ' ‪(299‬‬
‫‪ 23‬הוא בנימן בן יואב‪ ,‬שהיה ידוע בתור רב בפירנצה )'‪.(Cassuto, 'Un rabbino‬‬
‫‪ 24‬הראשונה שבהן הייתה כנראה זו שהוביל אברהם בן אביגדור מפורלי במנטובה‪ ,‬ממש בפרוס המאה ה‪) 15-‬ראה ‪Colorni,‬‬
‫'‪.('Prestito‬‬
‫‪25‬אשר לבחירה מרצון ולא מתוך כורח ראה גם '‪ ,Luzzati, 'Le ricerche prosopografiche‬עמ' ‪ ,62‬שם הוא מתאר מעבר‬
‫לא‪-‬מודע בקרב משפחות הבנקאים היהודים מאסטרטגיה פסיבית‪ ,‬של התגוננות‪ ,‬לאסטרטגיה של תקיפה‪ ,‬כלומר יוזמה; הדוגמה‬
‫שהוא מביא לתופעה זו‪ :‬התרחבות הבנק של משפחת מפיסא לנפולי ולקלבריה שבוודאי לא צמחה מכורח כלכלי אלא מבחירה‬
‫עסקית‪.‬‬
‫‪26‬בונפיל ) '‪ 'La presenza‬עמ' ‪ ,(294‬מפרט את שיקוליהם של המהגרים היהודים לאור כללי ההיצע והביקוש והמשתנים‬
‫הרבים אשר משחקים בקבלת ההחלטה להתיישב במקום זה או אחר‪ ,‬ומונה קריטריונים לבחירת מקום הישיבה )ראה גם‬
‫בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪.(56-48‬‬
‫‪ 27‬ראה '‪.Luzzati, 'I legami‬‬
‫‪ 28‬ראה '‪ ;Luzzato, 'Banchieri in Urbino‬וכמו כן '‪ ,Molho, 'A note‬על שולחן ההלוואות באריצו‪.‬‬
‫‪ 29‬לוצאטי טוען כי רק בשנת ‪ 1437‬הגיעו היהודים לעמק השווה עם שלטונות העיר אשר לגובה הריבית שתעמוד על ‪.20%‬‬
‫לטענתו דחו היהודים את ההצעה להלוות בעיר בתמורה ל‪ 15%-‬עוד בשנת ‪ ,1396‬כאשר בשאר ערי טוסקנה‪ ,‬שבהן ישבו‬
‫מלווים יהודים כבר כמאה שנה‪ ,‬נעה הריבית בין ‪ 25%‬ל‪ .40%-‬יחד עם זאת הורשו היהודים לבוא ולצאת וכנראה אף‬
‫להתיישב בפירנצה‪ ,‬וגם ה'מעמד' של שנת ‪ 1428‬נערך בה‪ .‬לוצאטי מציין כי ההסכם שנחתם בשנת ‪ 1437‬העניק לארבעת‬
‫השולחנות שנפתחו בפירנצה יתרונות חשובים‪ ,‬ובהם מונופול מוחלט על ההלוואות ברדיוס של ‪ 4‬מילין מן העיר‪ ,‬אישורו של‬
‫האפיפיור לפעילותם‪ ,‬וכן פטור מלא ממיסוי‪ ,‬בניגוד למלווים הנוצרים ובניגוד ליהודים המלווים מחוץ לעיר )ראה ‪Luzzati,‬‬
‫'‪.('Florence against the Jews‬‬
‫‪27‬‬
‫הרופאים היהודים‬
‫‪30‬‬
‫ומעורבותם בפעילות ההלוואה‬
‫לצד המלווים היהודים שתנאי ישיבתם והתעסקותם בעיר הוסדרו באמצעות הקפיטולי והקונדוטות‪ ,‬חשוב‬
‫להזכיר את מעמד הרופאים היהודים‪ :‬נראה כי לא רק בפירנצה אלא באיטליה כולה‪ ,‬היו הללו 'האצולה'‬
‫האמיתית של החברה היהודית‪ ,‬אם ניתן לשפוט סטטוס חברתי על‪-‬פי יחסה של החברה הנוצרית ועל‪-‬פי‬
‫הזכויות שהיא מרעיפה‪ .‬אין ספק שקבוצה זו ראויה להתייחסות מיוחדת‪ ,‬ולו גם משום חיבורם המשפחתי‬
‫והעסקי של הרופאים היהודים לסקטור של בעלי השולחנות מחד‪ ,‬ומאידך להפקת כתבי‪-‬היד העבריים‪,‬‬
‫בעיקר בתור מזמינים אך גם כמעתיקים לעצמם‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫אף הרופאים‪ ,‬כמו המלווים היהודים‪ ,‬הוזמנו לעסוק‬
‫במלאכתם במרכזים העירוניים ובערים הקטנות על‪-‬פי הרשאות )קונדוטות( שהוענקו להם מידי הרשויות‬
‫המקומיות‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫אמנם הוכח כי שכרם באותן ערים נפל בשיעור משמעותי מזה של הרופאים הנוצרים;‬
‫‪33‬‬
‫ואולם הפריווילגיות שרופאים זכו בהן מצד החברה והמדינה באיטליה היו ללא ספק מרחיקות לכת‪ ,‬ולא‬
‫ניתנו לאף יהודי מלבדם‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫ואכן‪ ,‬המעמד המיוחד )של ‪ dignitas‬ו‪ (nobilitas-‬שהעניק להם התואר‬
‫דוקטור הביא עימו שורה של הטבות יוצאות דופן‪ :‬קבלתם כאזרחים לכל דבר‪ ,‬הזכות לרכישת נכסים‬
‫ורישומם במסגרת ה'קטסטו'‪ ,‬הרשות לשאת נשק‪ ,‬פטור מנשיאת הטלאי וכן פטור מתשלומי מס עירוני‬
‫ומסים מיוחדים‪ ,‬ולעתים אף הזכות ללמד ב'סטודיום' העירוני‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הוענק להם תואר אבירות‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫ליהודה מיסיר ליאון‪ ,‬שבשנת ‪ 1469‬העניק לו הקיסר תואר דוקטור ברפואה ובפילוסופיה‪ ,‬אף הוענקה‬
‫הזכות להסמיך יהודים ברפואה‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫‪ 30‬ראה '‪ ,Toaff, 'La carne‬הפרק העשירי העוסק ברופאים ובכירורגים היהודים‪ .‬לרשימת מחקרים הנוגעים לתחום זה ראה‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪ ,281‬הערה ‪ ;1‬כמו כן ראה '‪ ,Simonsohn, 'The Apostolic See‬כרך ‪ .180-171 ,History‬רשימת הרופאים‬
‫היהודים מכל האזורים על פי מקורות שונים‪ ,‬רבים מקולופונים‪ ,‬פורסמה אצל ‪.Steinschmeider, Jüdische Aertze‬‬
‫‪ 31‬על‪-‬פי נתוני מאגר הנתונים של מפעל הפליאוגרפיה העברית )'ספרדתא'(‪ ,‬עד לשנת ‪ 1500‬הועתקו באיטליה ‪ 77‬כתבי‪-‬יד‬
‫עבור רופאים‪ ,‬או ששמם של רופאים נמצא בהם בשטר מכר‪ ,‬בתור קונה או מוכר‪.‬‬
‫‪ 32‬זאת על אף האיסור שהטילה הכנסייה בכמה מוועידותיה על העסקת רופאים יהודים בריפוי נוצרים )ראה ‪Toaff, 'La‬‬
‫'‪ ,carne‬עמ' ‪ 270-269‬והערה ‪ .(24‬במהלך המאה ה‪ 15-‬ובעיקר לקראת סופה נדרשו רופאים אלה להציג 'אישור אפיפיורי'‬
‫שיאפשר להם לטפל בנוצרים; זאת בעקבות דברי הסתה שהשמיעו המטיפים הנזירים נגדם‪ ,‬ואשר – בסופו של דבר – גרמו‬
‫פעמים רבות לביטול הקונדוטות ואף לגירושם של הרופאים היהודים )שם‪ ,‬עמ' ‪.(281-276‬‬
‫‪ 33‬טואף מביא נתונים על כך שרופא נוצרי אשר הועסק על‪-‬פי קונדוטה השתכר פי ‪ 2‬ולעתים אפילו פי ‪ 10‬מעמיתו היהודי‪ .‬על‬
‫שכרם הזעום של הרופאים היהודים ועל עיסוקיהם ה'צדדיים'‪ ,‬כולל העיסוק בהלוואות ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.269-266‬‬
‫‪ 34‬על מעמדם של הרופאים בפירנצה‪ ,‬וכנראה באיטליה כולה‪ ,‬ניתן ללמוד גם מן העובדה שהם נכללו ברשימת בני המעלה‬
‫)ובהם גם שופטים‪ ,‬אנשי הכמורה הגבוהה ואבירים( שהתשלום עבור קבורתם בפירנצה חרג מן ה'תעריפון' שקבעו השלטונות‬
‫לקברנים‪ ,‬ועליהם חלו סדרי הלוויה אחרים ומחירים גבוהים יותר )ראה '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Tuscans‬עמ' ‪.(261‬‬
‫‪ 35‬ראה '‪ ,Toaff, 'La carne‬עמ' ‪.266-265‬‬
‫‪ 36‬במהלך כל המאה ה‪ 15-‬הם הועלו לדרגת 'פרש' )‪" ,(miles‬לבשו בגד מיוחד ורכבו על סוס שהקומונה סיפקה להם עם‬
‫משרת מיוחד" )ראה בונפיל‪' ,‬הרבנות'‪ ,‬עמ' ‪ ;60-59‬כמו כן ראה 'יהודה מסיר לאון'‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' ‪ .(10‬בנוסף ליהודה מיסיר‬
‫ליאון ידוע לנו כי גם הרופא משה בן יוסף ספרדי‪ ,‬שפעל בפירנצה בשנות ה‪ 70 -‬וה‪ 80-‬של המאה ה‪ 15-‬הוכתר בתואר 'פרש'‪:‬‬
‫בקולופון של כתב‪-‬יד אשר נכתב עבורו בשנת ‪ 1474/5‬הוא נזכר בתור "אביר הרופאים כמהר"ר משה הרופא הפרש בכמ"ר‬
‫החכם ר' יוסף אבן פיש ספרדי" )דף ‪169‬ב בכתב‪-‬היד השמור כיום באוסף פרטי בפריס; ראה 'אוצר'‪ ;(114 ,3 ,‬על תעודה‬
‫שבה מאשר האפיפיור סיקסטוס הרביעי את מינויו כרופא ואביר ראה '‪ ,Simonsohn, 'Apostolic See‬תעודה ‪ 975‬מנובמבר‬
‫‪ ,"Moysi Pess Ebreo, doctori ac militi Ispano, habitatori civitatis Florentie…" :1474‬וכן שם‪ ,‬כרך ‪,History‬‬
‫עמ' ‪.174‬‬
‫‪ 37‬ראה '‪ , Carpi, 'L'individuo‬פרק ‪ .7‬על הסמכתו של יוחנן אלימאנו לרפואה בשנת ‪ 1470‬בפדובה בידי יהודה מסיר ליאון‪,‬‬
‫ועל כך שהסמיך עוד שני רופאים יהודים בפירנצה בשנת ‪ ,1472‬ראה שם‪ ,‬וכן 'יהודה מסיר לאון'‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' ‪ 10-9‬והערה ‪.5‬‬
‫כמו כן ראה קארפי‪' ,‬ר' יהודה מיסיר ליאון'‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫אשר לפירנצה‪ ,‬ידוע לנו גם כי ישיבתם שם לא פסקה והם שהו בה עוד לפני בוא המלווים היהודים בשנת‬
‫‪;1437‬‬
‫‪38‬‬
‫כל הגבלות לא הוטלו עליהם‪ ,‬והם הורשו להצטרף לאיגוד המקצועי של הרופאים והרוקחים‬
‫)‪.(speziali e medici‬‬
‫עם כל זכויות היתר שמהם נהנו‪ ,‬דומה כי הונם של הרופאים‪ ,‬כבר במאה השלוש‪-‬עשרה ברומא וגם‬
‫בתקופה שבה דנה עבודה זו‪ ,‬סייע בידם לכונן ולבסס עסקים בתחומים אחרים; לפחות בעסקי ההלוואה‬
‫ברבית יש לנו ראיות לכך‪ .‬ואכן אותם רופאים הנזכרים בכתבי‪-‬יד עבריים כמזמינים או כמעתיקים‬
‫לעצמם‪ ,‬ולצד שמם כינוים 'הרופא'‪ ,‬מופיעים פעמים רבות בקונדוטות של ערים ויישובים באיטליה‬
‫כשותפים של בנקאים אחרים או כמייסדי שושלות מיוחסות של רופאים בעלי‪-‬פריווילגיות ובעלי‪-‬‬
‫שולחנות אמידים‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫דומה אפוא כי כפי שרבנים ומשכילים אחרים בחברה היהודית של המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה נטו לשלוח ידם בעסקי ההלוואה‪ ,‬כך גם הרופאים;‬
‫‪40‬‬
‫אלה ואלה מהווים אליטה של ממון והשכלה‪,‬‬
‫והם מעורבים איש בתוך רעהו בקשרי דם‪ ,‬נישואין ועסקים; אלה ואלה ממלאים תפקיד מרכזי בסביבת‬
‫הספר העברי במאה החמש‪-‬עשרה באיטליה‪ .‬לצורכי מחקר זה ניתן אפוא לראות בהם למעשה מיקשה‬
‫אחת‪ ,‬והיא ה'אליטה' היהודית‪.‬‬
‫מעמד הבנקאים היהודים בפירנצה מבחינת הרשויות והקהילה‬
‫אין ספק שספר היסוד "היהודים בפירינצי בתקופת הרינסאנס" שחיבר מ"ד קאסוטו על קהילה זו ממשיך‬
‫להוליך באורו כל מחקר המבקש לתהות על נסיבותיהם של יהודי פירנצה וקורותיהם בעת ההיא‪ .‬קאסוטו‬
‫מבאר לפרטיה את ראשית דרכה של הקהילה‪ ,‬את הבנקאות היהודית וקשריה עם הרשויות‪ ,‬את מעמדם‬
‫המשפטי של היהודים‪ ,‬את עיסוקיהם החומריים והרוחניים‪ ,‬את משפחותיהם וחיי הפרט‪ ,‬את תחומי העניין‬
‫והיצירה שלהם בתוך סביבתם‪ .‬הוא מציג את עיקריהן של ה'קונדוטות'‬
‫‪41‬‬
‫)הזיכיונות( שניתנו למלווים‬
‫היהודים ה'מורשים' )‪ (condotti‬אשר הוכרו והוזמנו על ידי הרשויות ואת ה'קפיטולי' אשר קבעו את‬
‫‪ 38‬ברשימת הרופאים היהודים ששהותם בפירצה תועדה‪ ,‬מזכיר קאסוטו )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ (142-141‬תשעה‪-‬עשר שמות עד‬
‫שנת ‪ :1500‬ארבעה מתוכם היו בפירנצה בשנים שקודם התיישבות הבנקאים‪ ,‬וליתר דיוק בשנים ‪,1412 ,1410 ,1324‬‬
‫‪.1422‬‬
‫לא מן הנמנע הוא כי גם הרופא הנודע יהודה מיסיר ליאון‪ ,‬שנראה כי שהה בוונציה לפני ‪ 1509‬שאז הותרה בה התיישבות‬
‫יהודית ושם אף נולד בנו דוד )ראה 'יהודה מסיר לאון'‪ ,‬מבוא‪ ,‬עמ' ‪ ,(8‬הורשה לשהות בה מתוקף היותו רופא‪ ,‬בדומה למקרים‬
‫שתועדו בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 39‬על כך שרק בני עשירים או בני רופאים יכלו להרשות לעצמם את לימודי הרפואה באוניברסיטאות ראה בונפיל‪' ,‬הרבנות'‪,‬‬
‫עמ' ‪ 60‬הערה ‪ .234‬על שושלות של רופאים יהודים בערי אומבריה‪ ,‬ובהם זו של הרופא משה מריאטי‪ ,‬ראה ‪Toaff, 'La‬‬
‫'‪ ,carne‬עמ' ‪.276-275‬‬
‫‪ 40‬על‪-‬פי בונפיל‪' ,‬הרבנות'‪ ,‬עמ' ‪ ,124‬רבים מן הרבנים היו גם רופאים‪.‬‬
‫‪ 41‬על הזיכיון הראשון שנחתם בסוף שנת ‪ 1437‬ראה קאסוטו‪ ,‬היהודים‪ ,‬עמ' ‪.96-93‬‬
‫אליבא דסימונסון )ראה '‪ ,Simonsohn, 'Jews in Milan‬הקדמה עמ' ‪ ,(xvii, xxxvii‬היו הקפיטולי בכל ערי מרכז איטליה‬
‫וצפונה זהים זה לזה‪ ,‬למעט שינויים אשר נגעו לגובה הריבית )אשר נעה בדרך כלל סביב ‪ 30%‬לשנה(‪ .‬לדבריו‪ ,‬יש סיבה‬
‫להניח שיהודים ושליטים דבקו בנוסח הזיכיונות אשר ניתנו בערים אחרות ואשר כללו למשל הבטחת הגנה מטעם החוק ומעמד‬
‫מיוחד‪ ,‬חופש הדת והפולחן‪ ,‬מתן אמון מלא בספרי החשבונות של עסקיהם‪ ,‬זכותם של היהודים לעסוק במסחר וברפואה לצד‬
‫ההלוואה בריבית‪ ,‬זכותם לרכוש בית וקרקע שתשמש לקבורת המתים‪ ,‬זכותם להחזיק מינקת נוצרית‪ ,‬וההבטחה כי עזיבתם של‬
‫היהודים את הטריטוריה תתנהל בלא פגע אם וכאשר הדבר יקרה‪ .‬בהסכם שנחתם בין פדריקו ספורצה לבין המלווה יצחק בן‬
‫שלמה הרופא נקבע עוד כי השלטונות לא ייתנו אמון בהאשמות שיהודי אשר הוטבל לנצרות יטיח בדת היהודית )שם‪ ,‬עמ' ‪,24‬‬
‫תעודה ‪.(31‬‬
‫לוצאטו )ראה '‪ ,Luzzato, 'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪ ,(25-24‬מציין את מצבם האזרחי השפיר של היהודים באורבינו ובכל‬
‫חלקי אזור המארקה )‪ (Marche‬במהלך המאה ה‪ :15-‬היהודים התגוררו במחיצת הנוצרים‪ ,‬רכשו ושכרו בתים וקרקעות‪,‬‬
‫הורשו להחזיק משרתות ועובדים נוצרים‪ ,‬וכן הלאה‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫זכויותיהם וחובותיהם‪ ,‬ובין השאר‪ :‬הגבלת שהותם לפרק זמן קצוב – בדרך כלל עשר שנים‪ ,‬היקף ההון‬
‫שעליהם להזרים ושיעור הרבית שברשותם להטיל‪ ,‬סוגי המשכונות שהם רשאים לקבל מן הלווה‪ ,‬היותם‬
‫פטורים מן המסים הרגילים החלים על האזרחים‪,‬‬
‫‪42‬‬
‫היותם רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי ולהקים בית‬
‫קברות על קרקעותיהם‪ ,‬חירות בעניין שמירת השבת וחגיהם ורשות להחזיק בתי‪-‬כנסת לקיום הפולחן‪,‬‬
‫‪43‬‬
‫החירות להתלבש כאוות נפשם ללא סימנים מבדילים בינם לנוצרים‪ ,‬מתן אמון מלא בספרי החשבונות‬
‫שלהם ובנכונותם‪,‬‬
‫‪44‬‬
‫וכפיפתם מבחינת השיפוט לרשות ה'שמונה'‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫עוד עולה כי היהודים נהנו מחופש‬
‫בבחירת מקום מגוריהם בפירנצה והבנקאים נהגו לדור בקירבה לשולחן ההלוואות שלהם;‬
‫‪46‬‬
‫השלטונות כי שני אטליזים בפירנצה‪ ,‬מצפון ומדרום לארנו‪ ,‬יספקו ליהודים בשר בשחיטה כשרה‪.‬‬
‫כן קבעו‬
‫‪47‬‬
‫מבלי להעמיק ולהרחיב יתר על המידה‪ ,‬ברור בעליל כי אף שהיהודים זכו בחירויות מסוימות המפורטות‬
‫באופן מפורש‪ ,‬חלו עליהם הגבלות מגוונות והם לא הוגדרו אזרחים של ממש‪ .‬יחד עם זאת דומה‬
‫שבפירנצה עצמה הייתה קיימת איזו אמביוולנטיות בהגדרת מעמדם וישיבתם של הבנקאים היהודים; בעוד‬
‫שב'קטסטו' של ‪ 1427‬היהודים המלווים המתגוררים ב'טוסקנה הפלורנטינית' שהיו חייבים בדיווח נרשמו‬
‫ברגיסטר של 'זרים' הפטורים ממסים ולעתים גם ברגיסטר של תושבי העיר‪,‬‬
‫‪48‬‬
‫הרי בכתב הזיכיון של‬
‫‪ 1448‬נזכרים הבנקאים יעקב ודוד בני שלמה מפירוג'ה במפורש כ'תושבי העיר פירינצי' ‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫גם במקרים‬
‫הרבים שבהם הם מכונים ‪ cives‬בכתבי הזיכיונות‪ ,‬נראה שאין לטעות ולפרש את המונח הזה כאילו היו‬
‫אזרחים שווי זכויות לפני החוק המקומי‪:‬‬
‫‪50‬‬
‫עבורם תוקנו כללים מיוחדים‪ ,‬והם לא היו כפופים לרשויות‬
‫החוק והמשפט או למערכת המיסוי שאליהן הוכפפו אזרחים מן המניין‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫‪ 42‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ;162 ,158‬בשנת ‪ 1471‬הוטל על עמנואל מקמרינו מס בגין נכסים שבבעלותו‪ ,‬אך בעקבות ערעורו‬
‫ציוו השמונה לבטל את הקנס‪ .‬יהודים שלא הוענקו להם קונדוטות ולא היו מקושרים לבעלי הקונדוטות‪ ,‬כגון רופאים‪ ,‬היו‬
‫חייבים במס המוטל על אזרחים רגילים או על זרים‪.‬‬
‫‪ 43‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .165‬בית הכנסת של פירנצה נזכר לראשונה בתעודה משנת ‪.1456‬‬
‫‪ 44‬על כך ראה גם '‪ ,[7] ,Cassuto, 'Sulla famiglia da Pisa‬עמ' ‪ ,72-73‬שם מובאים ה'קפיטולי' משנת ‪ 1393‬בין רשויות‬
‫סן‪-‬מיניאטו לבין המלווים למשפחת מן הכנסת‪.‬‬
‫‪.Otto di guardia e balia 45‬‬
‫‪46‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.161-160‬‬
‫‪ 47‬על החשיבות של מתן ההיתר לשחיטה כשרה ומשמעותו כהסכמה ממשית לקבלת היהודים במקום‪ ,‬ראה '‪Toaff, 'La carne‬‬
‫בעיקר עמ' ‪ 86‬וכן עמ' ‪ ,93‬וכן במאמרו '‪ , 'Storia degli ebrei‬עמ' ‪.39‬‬
‫‪ 48‬ראה '‪ .Herlihy & Klapisch, 'Les toscans‬מן הנתונים שבלוח ‪ 8‬שם ברור כי מעמדם מבחינת החוק הפיסקלי היה‬
‫עמום ובלתי מוגדר‪ ,‬ודומה שפקידי ה'קטסטו' התקשו לסווג אותם בצורה עקבית‪ .‬לפיכך מקצתם מופיעים ברגיסטר של עיר‬
‫מגוריהם‪ ,‬ואולם כולם )למעט אחת( מופיעים‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם ברגיסטרים של ה'זרים'‪ ,‬כלומר כאלה הפטורים ממס )על כך ראה‬
‫לעיל‪ ,‬פרק א‪ ,‬עמ' ‪.(17-16‬‬
‫‪ 49‬ראה ‪ , Ciardini‬עמ' ‪ ;22‬קאסוטו‪' ,‬היהודים' עמ' ‪.31‬‬
‫‪ 50‬על‪-‬פי סימונסון )'תולדות היהודים במנטובה'‪ ,‬א‪ ,‬עמ' ‪ (79‬זכו מקצת המלווים היהודים שהתיישבו במנטובה בסוף המאה ה‪-‬‬
‫‪ 14‬ובתחילת המאה ה‪ 15-‬בפריווילגיות של ‪" ,civilitas‬היינו של אזרחים"‪ .‬בהערה ‪ 23‬הוא מציין כי ברשומות נמצא הכינוי‬
‫‪ ,civis et habitator Mantuae‬כלומר אזרח ותושב מנטובה‪ ,‬לצד שמו של הבנקאי הראשון שקבע מושבו במנטובה‪ ,‬הוא‬
‫אברהם בן אביגדור בן יקותיאל מפורלי )סימונסון שגה במעתק שם האב‪ ,‬שנרשם בלעז ‪ ,Bonaventura‬אשר מקביל גם לשם‬
‫העברי משולם וגם לשם אביגדור‪ .‬על הבנקאי אברהם תנו"י בן אביגדור מפורלי ראה פרק ו‪/‬פרוזופוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪189-188‬‬
‫להלן(‪ .‬גם קארפי )'היהודים בפדובה'‪ ,‬עמ' ‪ (91‬מציין כי רבים מן היהודים זכו בתואר ‪ ;cives Padue ex decreto‬בתחילה‬
‫היו אלה בנקאים ואחר כך גם סוחרים‪ ,‬אשר נשתוו במעמדם לזה של היהודים בעלי הפריווילגיות‪ .‬מנגד נוקט לוצאטו משנה‬
‫זהירות ומבהיר כי את ההתנסחות ‪ tamquam cives habeantur‬המופיעה בקונדוטות אין לפרש מילולית שכן היא נוגדת‬
‫יותר מדי את המנטליות של התקופה ואת מנהגיה‪ ,‬כמו את העובדות הממשיות‪ .‬לדבריו‪ ,‬אין למעשה כל ראיה שאיזה שהוא‬
‫יהודי הפעיל את זכותו זו‪ .‬לכל היותר יש לראות בכך מעין הבנה שהיהודים בעלי הקונדוטות לא נחשבו זרים אלא תושביה‬
‫החוקיים של העיר והם היו זכאים להגנת השלטונות )ראה '‪ ,Luzzato, 'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪ .(30‬גם בונפיל מסייג את‬
‫משמעות התואר ‪ cives‬הניתן ליהודים מתוקף הקונדוטות‪ :‬הנוסח הרשום בהן‪ ,prout cives, sicut cives ,‬מסדיר את‬
‫‪30‬‬
‫ישיבתם הייתה אפוא ישיבת עראי והתקבלותם אל תוך חומות העיר הייתה למעשה התקבלות זמנית‪' ,‬על‬
‫תנאי'‪ .‬אין ספק שבמהלך שנות ישיבתם בפירנצה הורע מעמדם של היהודים והושתו עליהם הגבלות‬
‫מכבידות‪ ,‬והבעייתית מכולן חובת נשיאת הטלאי הצהוב‪ .‬גם האמון בנכונותם של ספרי החשבונות של‬
‫'חנויותיהם' התחלף בחשדנות‬
‫פנקסיהם‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫‪52‬‬
‫ובשנת ‪ 1464‬הופקד המומר ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי למפקח על‬
‫יחד עם זאת קאסוטו מציין כי חובות משפילות ומדכאות לא הוטלו עליהם כפי שקרה‬
‫במקומות אחרים‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫אשר למעמדם האזרחי והמשפטי של היהודים בפירנצה – אם בנקאים או אחרים ואפילו עוברי אורח ‪-‬‬
‫הרשות הממונה עליהם‪ ,‬שלפיקוחה ולמרותה הם היו כפופים‪ ,‬הייתה המוסד הקרוי ‪Otto di guardia e‬‬
‫‪ balia‬ובקיצור 'השמונה'‪ ,‬אותו גוף אשר מונה פוליטית בידי השליט המכהן והאוליגרכיה השלטת ונדרש‬
‫לבצע את מדיניותם‪ .‬למעשה היה זה המוסד הממונה על קיום הסדר ומנגנון הענישה בעיר‪ ,‬והוא הגוף‬
‫היחיד שהיה מוסמך לדון בענייניהם של היהודים‪ ,‬לפקח על מילוי חובותיהם כלפי הרשויות‪ ,‬לשפוט‬
‫אותם‪ ,‬ואף לדאוג לזכויותיהם המוקנות להם בתוקף כתבי ההרשאה שלהם‪ ,‬ובכלל זה הענקת ההגנה‬
‫המגיעה להם‪ 55.‬השלטונות מצדם הכירו בהנהגתם של הבנקאים המורשים‪ :‬בכתבי הזיכיונות הם מכונים‬
‫‪;consules et officiales‬‬
‫‪56‬‬
‫ובשנת ‪ ,1488‬כאשר התערב יחיאל מפיסא אצל השלטונות לגירושו‬
‫מפירנצה של ברנרדינו דה פלטרה )‪ ,(Bernardino da Feltre‬הוא נתכנה בפי אותו מטיף ‪ director‬ו‪-‬‬
‫מעמדם לפני רשויות האזרחיות המקומיות אך אין בו מתן אזרחות של ממש )ראה '‪ Bonfil, 'Società cristiana‬וכן ‪Bonfil,‬‬
‫'‪.('La presenza‬‬
‫כאמור‪ ,‬הסטטוס האישי של המלווים היהודים היה ככל נראה כפוף לחוק האזרחי בדומה לזה של כלל האזרחים )לדוגמא אקט‬
‫האמנציפציה שמסר שלמה מפראטו בגין שלושת בניו במרס ‪ ,1437‬ראה '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Les toscans‬הערה ‪,35‬‬
‫וארכיון העיר פירנצה‪.(Repubblica, Emanzipazioni, reg. 3, f. 55 ,‬‬
‫על מורכבותו של המונח ‪ civilitas‬או ‪ cittadinanza‬בחברה הנוצרית בפירנצה במאות ה‪ 14-‬וה‪ 15-‬ועל המבחנים והתנאים‬
‫המגבילים אשר מגדירים מעמד של 'אזרח' בדרגות השונות‪ ,‬ראה '‪.Kirschner, 'Paolo di Castro‬‬
‫‪ 51‬הפטור אשר חל על היהודים מן המס שהיו חייבים בו כלל האזרחים בא לידי ביטוי בהצהרותיהם ל'קטסטו' של ‪ 1427‬בערי‬
‫הטריטוריה שמחוץ לפירנצה‪ :‬המלווה היהודי מוזיטו די ליאונה אינו רושם את מספר ה'פיות' הסמוכים אל שולחנו ומעיר‬
‫במקום זאת‪ ;"non dà bocche perchè giudeo" :‬מלווים אחרים מציגים את הסכמיהם עם הרשויות הפוטרים אותם ממס עד‬
‫לגובה מסוים של שווי נכסיהם‪ ,‬בהם שלמה בן אליוצ'ו מאריצו וכנראה גם מנחם בן שבתאי ממונטפולצ'יאנו )ראה ‪Herlihy‬‬
‫'‪ ,& Klapisch, 'Les Toscans‬עמ ‪ 146‬והערות ‪ .(37-35‬על מעמדם האזרחי של המלווים היהודים באריצו על‪-‬פי הקונדוטה‬
‫משנת ‪ 1399‬ראה '‪ ,Molho, 'A note‬עמ' ‪.103‬‬
‫על כך שאין לראות בפטורים שניתנו ליהודים מחובות החלות על כלל האוכלוסיה 'פריווילגיות' המוענקות להם‪ ,‬אלא סיווגם‬
‫של היהודים כ'אחרים' וסימונם כקבוצת שוליים‪ ,‬ראה '‪ ,Bonfil, 'La presenza‬עמ' ‪ .300-298‬במאמרו בונפיל מתייחס אמנם‬
‫לפטורים אחרים‪ ,‬ואולי אפשר להקיש מכך גם על הפטור ממסים ועל היותם‪ ,‬עקב כך‪ ,‬מיגזר נפרד משאר האוכלוסיה‪.‬‬
‫‪ 52‬ראה גם '‪ ,Fubini, 'Prestito ebraico‬עמ' ‪ 103‬על ההתנגדות הגוברת והולכת בפירנצה לישיבתם של המלווים היהודים‬
‫שם במהלך שנות ה‪ 60-‬של המאה‪ ,‬וביטויה דווקא בשתי הנקודות הרגישות ביחסי היהודים עם השלטונות והן סודיותם של‬
‫ספרי החשבונות‪ ,‬והחובה לענוד טלאי צהוב‪ .‬בהקשר של סודיותם של ספרי החשבונות מן הראוי לציין כי בסיינה הסמוכה‬
‫נדרשו הבנקאים היהודים בקונדוטה של ‪ 1457‬לחשוף את ספרי החשבונות והרישומים שלהם‪ ,‬אולי כדי למנוע מן הנוצרים‬
‫המשקיעים בשולחנות של היהודים לחמוק ממס )ראה '‪ , Poliakoff, 'Les banchieri‬עמ' ‪(101‬‬
‫‪ 53‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .108‬על המומר ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי ראה פרק ו להלן‪ ,‬בדיון על ההמרה )עמ' ‪ 228‬ואילך(‪.‬‬
‫ספר החשבונות של 'חנות הפרה' משנת ‪ 1477‬השמור בספריית הווטיקן )כ"י ‪ ( BAV, Vat. ebr. 425‬נותר כנראה ברשותו‬
‫של ג'ובאנפרנצ'סקו וכך התגלגל יחד עם אוסף מאנטי לספריית הווטיקן‪ .‬על כתב‪-‬היד ראה '‪ ;Cassuto, 'Un registo‬כמו כן‬
‫ראה להלן‪ ,‬פרק ה‪ ,‬עמ' ‪ ,172‬בדיון בספרים העבריים של ג'אנוצו מאנטי‪.‬‬
‫‪ 54‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.163-162‬‬
‫‪ 55‬על ה'שמונה' ראה‪ Zorzi, 'Ordinamenti' :‬וכן קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 151‬ואילך‪ :‬קאסוטו מדגיש היטב כי "שום רשות‬
‫אחרת לא תוכל לפעול נגד כל יהודי בלי הרשאה מפורשת של השמונה"‪ .‬הוא מוסיף ומונה את סמכויותיהם הבלתי מוגבלות‬
‫של ה'שמונה' בענייניהם של היהודים בכל התחומים ‪ -‬אזרחי‪ ,‬פלילי וכן הלאה )עמ' ‪ .(154-151‬על סמכויות ה'שמונה' ראה‬
‫גם להלן‪ ,‬עמ' ‪ 274-273‬במאמרי '‪ 'Marchion‬המשולב בפרק ז‪.‬‬
‫‪ 56‬קאסוטו‪' ,‬היהודים' עמ' ‪.164‬‬
‫‪31‬‬
‫‪') primarius‬נכבד'(‪ ,‬ראש לכל הבנקים היהודיים בטוסקנה‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫בקרב היהודים נחשבו מנהיגיהם‬
‫ל'ראשים'‪ - 58‬הללו היו חברים במועצה אשר ניהלה את ענייני הקהילה בתחומים רבים ומגוונים‪.‬‬
‫משפחות ה'אליטה' היהודית בפירנצה‬
‫מי היו המשפחות 'המיוחסות'‪ ,‬אותה אליטה של יהודים אשר באו ממחוזות אחרים כדי לנהל את עסקיהם‬
‫בפירנצה‪ ,‬החל משנת ‪ 1437‬ובמהלך כמה עשורים‪ ,‬עד לגירושם מן העיר בסוף המאה? רבות נכתב על‬
‫קשרי הדם המסועפים בין אותן משפחות לבין עצמן אשר‪ ,‬לצד השותפויות שהם הקימו ושהיו גם הן‬
‫מבוססות הרבה על יחסים של קירבה משפחתית‪ ,‬הבטיחו את חוסנן ואת התרחבות הונן‪ 59.‬קאסוטו מונה‬
‫את העיקריות והחשובות שבהן‪:‬‬
‫‪60‬‬
‫המשפחות מפיסא )על ההסתעפות למשפחת מסן‪-‬מיניאטו(‪ ,‬מקמרינו‪,‬‬
‫מטיוולי‪ ,‬ממונטלצ'ינו‪ ,‬מפירוג'ה‪ ,‬מוולטירה מטיראצ'ינה ומפאנו‪ .‬עליהן נתווספו במהלך המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה שותפים שמושב רובם היה בצפון איטליה‪ ,‬במחוזות לומברדיה‪ ,‬ונטו‪ ,‬ואמיליה רומאנייה‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫כאשר באים לספר את סיפורם של יהודי פירנצה במאה החמש‪-‬עשרה ואת סיפור ספריהם‪ ,‬מספרים‬
‫למעשה את סיפורם של ראשי בתי‪-‬האב שם‪ ,‬או למעשה 'ראשי העם'‪ 62:‬יהודי פירנצה הידועים לנו אינם‬
‫מונים יותר מעשרות ספורות של אנשים אמידים‪,‬‬
‫‪63‬‬
‫היושבים בעיר הזאת תקופות קצרות וארוכות‬
‫)שמגיעות כנראה אף לחמישה עשורים ויותר(‪ ,‬מחותנים זה עם זה וזה בתוך זה ומרכיבים שותפויות איש‬
‫עם בניו‪ ,‬אחיו ורעיו ומפרקים שותפויות‪,‬‬
‫‪64‬‬
‫באים מערים קרובות או רחוקות ולעתים גם שבים‬
‫למקומותיהם או לערים אחרות‪ ,‬דרים בפירנצה ומחזיקים גם מעונות ו'שולחנות' נוספים בסביבתה –‬
‫‪ 57‬ראה קארפי‪' ,‬היהודים בפדובה'‪ ,‬עמ' ‪ .100‬קארפי מציין באותו עניין כי בשנת ‪ 1447‬הכירה מועצת העיר של פדובה במעמד‬
‫הבכורה של יעקב בן שלמה >מפרוג'ה< )שהיה מן הבנקאים המורשים בפירנצה ואף התגורר בה( כ'מנהיג' כל הבנקים‬
‫בפדובה )‪ ,(principaliter conductor omnium bancorum Padue‬והוא שקיבל אישית את הזיכיון עבור כלל הבנקים‬
‫שם‪ .‬מעמד דומה היה מן הסתם ליחיאל מפיסא בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 58‬על‪-‬פי קאסוטו ) 'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,164-163‬הערה ‪ (90‬שתי תשובות של יוסף קולון הופנו אל הראשים של קהילת פירנצה‪.‬‬
‫‪ 59‬ראה למשל '‪ Luzzati, 'Elites familiari‬וכן '‪ ,Toaff, 'La carne‬פרק ראשון‪ .‬טואף מאתר בדפוס של קשרי הנישואין‬
‫של אותה אליטה עם עצמה ובתוך עצמה את ה'אנדוגמיה' של המעמדות שעליה מדבר ההיסטוריון ‪ Le Roy Ladurie‬ומגדיר‬
‫את החתונה בחברה היהודית באיטליה בימי הביניים וברנסאנס כעיסקה או כחוזה לכל דבר )שם‪ ,‬עמ' ‪ .(23-22‬דוגמה מאירה‬
‫עיניים לתופעת ההתחתנות הבין‪-‬משפחתית בקרב היהודים הפלורנטינים מביא לוצאטי )ראה ‪Luzzati, 'Matrimonii e‬‬
‫'‪ :(apostasia‬בתו האחת של יחיאל מפיסא‪ ,‬קלמנצה ‪ -‬אשר לימים המירה את דתה ‪ -‬הייתה נשואה לדוד בן יחיאל‬
‫ממוטאלצ'ינו‪ ,‬בתו האחרת נישאה לדוד בן יואב מטיוולי‪ ,‬והשלישית לאלעזר‪ ,‬בן למשפחת מוולטירה; יחיאל עצמו נישא‬
‫בנישואין שניים לבת למשפחת פינצי ממונסליצ'י; אחותו דולצ'ה נישאה לבן למשפחת מפאנו‪ .‬כלומר‪ ,‬נתאחדו כאן עמודי התווך‬
‫של חברת בעלי ההון היהודים‪ .‬ראה דיאגרמה המאיירת את ה'התחתנות' הבין‪-‬משפחתית במאמרו '‪) 'Ebrei, Chiesa‬עמ' ‪210‬‬
‫שבקובץ '‪.('La casa dell'Ebreo‬‬
‫‪60‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.58‬‬
‫‪ 61‬ראה גם '‪. Luzzati, 'La circolazione‬‬
‫‪ 62‬על ה'ראשים' בפירנצה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.168-163‬‬
‫‪ 63‬קאסוטו אומד את מספרם של היהודים בפירנצה בין ‪ 100‬ל‪ 300-‬לתקופה שהוא דן בה; בשנת ‪ 1463‬ביקשו הרשויות‬
‫לצמצם את מספר היהודים עד לכדי ‪ .70‬בשיא ההתיישבות )‪ (1481‬מאפשרים הקפיטולי נוכחות של ‪ 15‬יהודים בתוספת בני‬
‫ביתם לכל אחד מארבעת הבנקים; מדובר אפוא בכ‪ 60-‬בתי אב )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 163‬והערה ‪ .(87‬עליהם נוספו‬
‫היהודים ה'זרים' שבמהלך השנים הצטרפו לגרעין ה'בנקאים' ולא היו קשורים אליו כלל‪ .‬ראיה לישיבתם של אלה בפירנצה‬
‫הוא צו הגירוש שהוציאו השלטונות בינואר ‪ 1477‬על "כל היהודים שלא היו בנקאים ושלא היו מקיימים עם הבנקאים יחסי‬
‫קרבה או כפיפות בעבודה" )קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .(43‬אליבא דקאסוטו היה מספרם של יהודים אלה גדול באופן יחסי‪ ,‬ואולם אין‬
‫הוא נוקב בנתונים של ממש‪ .‬סקירה על מספרם ומשקלם של היהודים בכלל אוכלוסיית פירנצה ראה גם ‪Luzzati, 'Gli ebrei‬‬
‫'‪.nella società‬‬
‫‪ 64‬כאמור‪ ,‬על קשרי הדם והכסף ראה בין השאר '‪ Luzzati, 'I legami‬וכו'‪ ,‬כמו גם '‪,Antoniazzi Villa, 'Un processo‬‬
‫עמ' ‪) 63-64‬על רשת סבוכה ומסועפת של קשרים משפחתיים ואחרים שאיחדה את הנאשמים היהודים במשפט‪ ,‬רובם‬
‫בנקאים(‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫במלים אחרות‪ ,‬קומץ בני‪-‬אדם דינאמיים המפרנסים בתי‪-‬אב שלמים;‬
‫‪65‬‬
‫הם מתמודדים עם מהמורות‬
‫יומיומיות שצופנים להם עסקי הממון וחייהם בקרב הגויים‪ ,‬לצד ניהול המקח והמימכר ולצד הכשרון‬
‫לשאת ולתת עם רשויות העיר והממשל ובעיקר להתמודד‪ ,‬להסתגל ולהתפשר עם אילוצים הצצים על‬
‫דרכם חדשות לבקרים‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬ולצד אותה שכבה של אליטה חברתית ופיננסית‪ ,‬נמצא הפלח האחר של הקהילה היהודית שהיה‪,‬‬
‫מטבע הדברים‪ ,‬לפלח נשכח‪:‬‬
‫‪66‬‬
‫כל אותן 'פמליות' הנילוות אל הבנקאים ראשי המשפחות‪,‬‬
‫קרובים‪-‬רחוקים‪ ,‬עוזריהם בעסקים‪' ,‬מנהיגי החנויות'‪ ,‬המלמדים והמחנכים‪,‬‬
‫‪68‬‬
‫‪67‬‬
‫כל אותם‬
‫האומנות‪ ,‬המשרתים‬
‫ואחרים המשויכים אל בית‪-‬האב ומסתפחים אליו בהתיישבותו בפירנצה‪ ,‬ואפילו בניהם של הבנקאים ‪-‬‬
‫רובם ככולם ניצבים כשחקני רקע אילמים‪ ,‬אנשי צללים‪.‬‬
‫ספקולציות ויד הדימיון;‬
‫‪70‬‬
‫‪69‬‬
‫עליהם‪ ,‬ברוב המקרים‪ ,‬אין לנו דבר למעט‬
‫גם על נשי הבנקאים ובנותיהם כמעט שלא נותר מידע‪ ,‬והמעט שיש הוא‬
‫‪ 65‬לוצאטי )'‪ ,Luzzati, 'Le ricerche‬עמ' ‪ ,(60-59‬טוען כי מוקד הכוח ולב החיים היהודיים בערי איטליה היה דווקא‬
‫המשפחה‪ ,‬ולא 'הקהילה' )או ה‪ .('Universitas hebreorum'-‬ה'משפחות' הן‪ ,‬לטענתו‪ ,‬נקודת ההתייחסות של היהודים‬
‫המקובצים במרכז עירוני נתון‪ ,‬ולבטחונם ערבים ישירות או בעקיפין הקפיטולי אשר הוענקו לאותן 'משפחות'‪ .‬טואף טוען כי‬
‫בתוקף היותו ערב לקיומה של הקהילה כולה נהנה מיעוט זה – כלומר סקטור הבנקאים ומשפחותיהם – מזכויות יתר; הוא‬
‫מתעכב על שמרנותו וסגירותו של מיגזר זה המסרב לקבל חידושים ושינויים‪ ,‬ונאחז בכל מאודו במעמדו בראש הפירמידה של‬
‫הקהילה היהודית )ראה '‪ ,Toaff, 'Storia degli ebrei‬עמ' ‪.(40-39‬‬
‫‪ 66‬מה שמנוסח בפשטות‪" :‬יהודים שאין להם בנק" לעומת "יהודים שיש להם בנק" )על הבחנה זו ברגיסטרים רשמיים משנת‬
‫‪ 1626‬ראה '‪ ,Luzzato, 'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪ ,67-62‬מסמך ‪ ;12‬כבר בשנת ‪ 1534‬הייתה אותה הבחנה קיימת‬
‫בפאוויאה )ראה‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,164‬הערה ‪ .(2‬כחמישים שנה מתום התקופה שאנו דנים בה‪ ,‬בשנת ‪ ,1524‬מגדיר דניאל מפיסא‬
‫שלושה מעמדות בקרב החברה היהודית ברומא‪ :‬בנקאים‪ ,‬ראשי משפחות אחרים שהם עשירים מופלגים‪ ,‬ומי שמשתייכים‬
‫להמון העם‪ ,‬כלומר האנשים ה'בינוניים' )ראה ‪A. Milano, "I 'Capitoli' di Daniel da Pisa e la comunità di‬‬
‫‪ ,Roma", RMI, 10, 1935, doc. 2 pp. 334-335‬כפ שמובא אצל '‪ ,Poliakoff, 'Les banchieri‬עמ' ‪.(169‬‬
‫‪ 67‬בהגדרתו של פוליאקוב ‪ ,maisonée‬בית‪-‬אב מורחב‪ ,‬שקיומו נובע מן הצורך בבעלי תפקידים חיוניים כמו מלמד‪ ,‬שוחט‪ ,‬רב‬
‫)העשויים להיות אדם אחד( ומשרתים למיניהם וכן מתוך ההכרח לקיים מניין )'‪ ,Poliakoff, 'Les banchieri‬עמ' ‪ .(168‬כל‬
‫אלו בנוסף לבני משפחת הבנקאי‪.‬‬
‫‪ 68‬בהיעדר מסגרת חינוך קהילתית העסיקו המשפחות היהודיות האמידות מלמדים פרטיים לבניהן‪ .‬יחיאל מפיסא שכר מחנכים‬
‫עבור ילדיו‪ ,‬והללו היוו חלק מ'בית האב' )ראה '‪ ,[6] ,Cassuto, 'Sulla famiglia da Pisa‬עמ' ‪ .(111‬את המחנכים‬
‫והמעתיקים אשר פעלו בשירות משפחות המלווים היהודים בפירנצה מונה קאסוטו )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ;(143-147‬נראה כי יוחנן‬
‫אלימאנו והרופא משה בן יוסף ספרדי שימשו מחנכים בביתו של יחיאל מפיסא )ראה קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,112‬ובעניינו של‬
‫יוחנן אלימאנו גם '‪ ,Luzzati, 'Elites familiari‬עמ' ‪ .(109‬אף מן הקולופונים של כתבי‪-‬יד עולה לעתים כי מעתיקו של כתב‪-‬‬
‫היד שימש גם מלמד )כך למשל בכ"י פריס‪ ,BnF hébr. 196 ,‬שנכתב בקורטונה בשנת ‪ ,1439‬המעתיק כותב‪ ..." :‬אני אליא‬
‫בכאמ"ר משה ז"ל כתבתי ‪ ...‬עבור מ"ר שלמה בכמ"ר אברהם‪ ...‬הנה בקורטונא בעמדי עמו ללמוד נעריו"; שמריה בן אברהם‬
‫לימד את בניהם של 'מרת ביונדא' ומרדכי מאינפולי )מסן‪-‬מיניאטו( ועבור שני תלמידיו אלה העתיק בשנת ‪ 1478‬את כ"י‬
‫ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪" :Heb. 8^986‬וכתבתיו אל החשובה כמ' ביונדא תמ"א בעד בניה אברהם ויואב יצ"ו תלמידי‬
‫הנחמדי' בני כמ"ר מרדכי ז"ל מאינפולי" )על המעתיקים‪-‬המלמדים ראה גם להלן‪ ,‬פרק ג‪/‬המעתיקים בזירת הספר העברי‪,‬‬
‫בעיקר עמ' ‪.(92‬‬
‫‪ 69‬דוגמא לכך שיהודים ללא בנק כמעט שלא הותירו עקבות בתעודות מספק פוליאקוב‪ :‬מבית‪-‬האב של הבנקאי ‪Zinatano da‬‬
‫‪ Reggio‬אשר מנה בשנת ‪ 1473‬שלושים ושלוש נפשות‪ ,‬ידוע לנו רק עליו ועל שני בניו; על כל האחרים ‪ -‬שמונה אחיינים )או‬
‫נכדים(‪ ,‬שישה משרתים‪ ,‬מורה אחד וחמש‪-‬עשרה נשים – אין כל מידע למעט העובדה שהיו סמוכים על שולחנו )ראה ‪A.‬‬
‫‪ ,Balletti, Gli Ebrei e gli Estensi‬כפי שמובא אצל '‪ ,Poliakoff, 'Les banchieri‬עמ' ‪ ,164‬הערה ‪.(5‬‬
‫מקץ כחמישים שנה מעיר דוד הראובני‪ ,‬בכותבו ביומנו על משפחת הבנקאים והמלומדים מפיסא‪" :‬והיהודים האחרים אשר היו‬
‫בפיסא כולם היו עניים" )כמובא אצל '‪ ,Cassuto, 'La famille de Yehiel‬עמ' ‪ ;(89‬מתוך כך מתאפשרת לנו הצצה אל פערי‬
‫המעמדות החדים בתוך החברה היהודית‪ ,‬שהיו מן הסתם חריפים ברבע הראשון של המאה ה‪ 16-‬יותר מבתקופה שבה עוסקת‬
‫עבודה זו‪.‬‬
‫‪ 70‬בקפיטולי של שנת ‪ 1393‬שניתנו ע"י הסיניוריאה של פירנצה לפתיחת שולחן בעיר סן‪-‬מיניאטו למלווים ממשפחת מן‪-‬‬
‫הכנסת נרשמו במפורש שמות המלווים המורשים )‪ ,(condotti‬ובנוסף נזכרו גם צאצאיהם או נסמכיהם‪ ,‬משרתיהם והעובדים‬
‫בשירותם במונח הקיבוצי‪) "loro descendenti <dependenti>, gharzoni, fattori e ministri" :‬ראה קאסוטו‪'Sulla ,‬‬
‫''‪ ,[7] famiglia da Pisa‬עמ' ‪ .(73-72‬למעט מקרים מיוחדים‪ ,‬שמם של אלה אינו נזכר בתעודות וברישומים של הרשויות;‬
‫זאת בניגוד למה שמקובל בחברה הנוצרית ובמיוחד בפירנצה‪ ,‬ששם הדיווחים ל'קטסטו' כוללים את שמותיהם של כל בני בית‪-‬‬
‫האב‪ ,‬כולל ילדים חוקיים וילדים 'טבעיים'‪ ,‬וכן את הנפשות הסמוכות אל משק הבית המדווח‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫פרגמנטרי ובלתי מספק‪ 71.‬ניתן אפוא לומר שאף כאן משמשים לנו כתבי‪-‬היד מעין ארכיונים היסטוריים;‬
‫שהרי מי שיירשמו בכתבי‪-‬היד – אם בקולופון או בשטר מכר או בעלות‪ ,‬אם כמעתיק או בעלים או עד‬
‫לעיסקה‪ ,‬ואפילו ברשימות לידה ופטירה ‪ -‬שמם ועשייתם יימסרו ויישמרו‪.‬‬
‫‪72‬‬
‫ואכן‪ ,‬עדויות על יהודים‬
‫שאינם בנקאים ואינם רופאים )שהיו מקצתם ואולי רובם שותפים בעסקי ההלוואות(‪ ,‬ואינם מלומדים או‬
‫רבנים או קשורים למלאכת הכתיבה והספר ‪ -‬כמעט שאינן בנמצא בפירנצה ובטריטוריה שלה; גם על‬
‫בעלי מלאכות ומקצועות אחרים מקרב היהודים מחוץ לחבל טוסקנה ועל מוצאותיהם – המידע קלוש‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫דומה אפוא כי עד שתיחשף זהותם מתוך מסמכים השמורים בארכיון העיר ובתיקי הנוטריונים בני‪-‬זמנם‪,‬‬
‫ימשיכו תושבים יהודים 'מבוקשים' אלה שלא זכו ששמם ייכתב בכתבי‪-‬היד ששרדו מפירנצה להחזיק‬
‫באלמוניותם‪.‬‬
‫‪ 71‬מטבע הדברים נשים נזכרות פחות מן הגברים במסמכי הארכיונים‪ ,‬בעיקר באלה הקשורים לכתבי ההרשאה למלווים‬
‫ברבית; נוכחותן במסמכים מסוגים אחרים‪ ,‬בהם נוטריוניים‪ ,‬גם היא נופלת מזו של הגברים למעט במקרים ספציפיים של‬
‫גירושין‪ ,‬ירושה‪ ,‬רישום נדוניה‪ ,‬המרת דת וכו' )ראה לדוגמא גירושיה של בילה רוזה‪ ,‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ;164‬התנצרותה‬
‫של מריה בת שלמה בן עמנואל >מסן מיניאטו< – שם‪ ,‬עמ' ‪ 156‬והערה ‪ ;42‬נדוניות של בנות המשפחות המיוחסות ‪ -‬שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ;170‬ירושת ג'ימא אלמנת עמנואל מקמרינו – שם‪ ,‬עמ' ‪ 152‬הערה ‪ .(6‬מן הסתם‪ ,‬ככל שהמשפחה מכובדת ובעלת נכסים‪ ,‬כך‬
‫ירבו אזכורי נשיה ובנותיה ברשומות )ראה גם במחקריו של לוצאטי על משפחת מפיסא(‪ .‬נשים ובנות למשפחות מיוחסות‬
‫שבעבורן הועתקו כתבי‪-‬יד או ששמן מופיע בכתב‪-‬יד ייזכרו בזכות אותם ספרים הנושאים את שמן‪ :‬ריקה‪ ,‬בתו של יחיאל‬
‫מפיסא; דבורה‪ ,‬דודניתה של אם יחיאל מפיסא; מרת וירטודיוזה מסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬שאחד מספריה נמסר לכורך; ג'נטילי בת יצחק‬
‫מסן‪-‬מיניאטו שעבורה הועתק סידור תפילות‪ ,‬או 'מרת ביונדא' שהזמינה העתקת כתב‪-‬יד עבור שני בניה‪.‬‬
‫בהקשר זה יצוין כי במאגר הנתונים 'ספרדתא' מתועדים ‪ 15‬כתבי‪-‬יד שהופקו עבור נשים באיטליה במהלך המאה ה‪,15-‬‬
‫ולמעשה משנת ‪ 1453‬ועד ‪ .1500‬נשים אחדות גם נזכרות בכתבי‪-‬יד כמי שירשו ומכרו אותם‪.‬‬
‫‪ 72‬בהערותיו על המלווים היהודים ובני משפחותיהם )על ענפיהם השונים( נהג קאסוטו לרשום את המקור שבו מאוזכר אדם‪,‬‬
‫אם זו תעודת ארכיון או כל מקור אחר )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'(; במקרים לא מעטים דומה שהמקור היחיד שהכיל את שמו של‬
‫האיש הוא כתב‪-‬יד עברי שהוא היה בעליו או מעתיקו‪ :‬ראה למשל שם‪ ,‬עמ' ‪ ,203‬מס' ‪ :2‬שלמה בן עזיאל ‪" -‬בשבילו נכתב‬
‫בשנת ‪ 1424‬מצחף אוכספורד ‪ .1057‬ב‪ 1439-‬קנו יורשיו את מצחף אוכספורד ‪ ;"568‬ובאותו עמוד‪ ,‬הערה ‪ 13‬על מרדכי בן‬
‫שלמה‪" :‬מצחף הספרייה הלאומית של פירינצי‪ 11 ,... Pal. 529 ,‬ביולי ‪ :1483‬מרדכי מפיסא בן שלמה מקאמירינו מבית אל"‬
‫)ואכן‪ ,‬מתוך כיתוב זה הסיק קאסוטו כי מוצאה של משפחת מקמרינו גם הוא מן הענף הרומי של ‪ ,da Sinagoga‬כלומר מבית‬
‫אל; ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ ,202‬הערה ‪.(3‬‬
‫‪72‬יחד עם זאת‪ ,‬מחקרו של טואף הנשען על תעודות )בעיקר כאלה מארכיון העיר פרוג'ה( בתקופה של כ‪ 200-‬שנה‪ ,‬מן המאה‬
‫ה‪ 14-‬ועד למאה ה‪ ,16-‬מספק דוגמאות לא מעטות ליהודים שהכנסתם לא נבעה מעסקי ההלוואות והכספים‪ .‬לדבריו היו דווקא‬
‫המלווים ופקידיהם מיעוט בקרב הקהילה היהודית‪ ,‬גם אם הם שהיוו את גרעין המייסדים ברוב היישובים‪ .‬הוא אף מזם את‬
‫הדיעה הרווחת הטוענת כי היהודים לא התקבלו – או סולקו – מן ההתאגדויות )‪ (arti‬של בעלי המקצועות השונים )שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ 243‬כן והערה ‪ ,(18‬ומביא תעודות המוכיחות את השתייכותם של יהודים לאיגודים כאלה בפרוג'ה במשך כל התקופה הנדונה‬
‫החל מ‪) 1383-‬ראה '‪ ,Toaff, 'La carne‬פרק תשיעי‪ ,‬במיוחד עמ' ‪ 248‬וכן הערות ‪ 39 ,29 ,8‬ועוד(‪ .‬התעודות שאליהן הוא‬
‫מתייחס מספקות נתונים מפתיעים על התעסקותם של היהודים בשלל תחומים )שם‪ ,‬ובמיוחד עמ' ‪ .(248-247‬פירוט המקצועות‬
‫ראה בלוח ‪ 3‬בסוף פרק זה‪.‬‬
‫גם לוצאטי )ראה '‪ Luzzati, 'I legami‬עמ' ‪ ,(263-259‬מביא רשימה של מקצועות או עיסוקים של יהודים בצפון‪-‬איטליה‬
‫ומרכזה‪ ,‬בנוסף לסחר בכסף; זו מעידה לדבריו על רמת האינטגרציה שלהם בחברה האיטלקית; הוא מונה פקידי ממשל‪,‬‬
‫שגרירים‪ ,‬אמנים‪ ,‬מהנדסים‪ ,‬אומני זכוכית‪ ,‬שענים‪ ,‬ועוד‪ ,‬וטוען שדווקא חדירתם אל תחומים מגוונים – ולאו דווקא עיסוקם‬
‫בהלוואה בריבית – הייתה בבסיס המערכות שערכו כנגדם מיגזרים מסוימים בכנסייה‪ ,‬מחשש פן התערותם הגדלה והולכת‬
‫בחברה ובכלכלה תעצים את השפעתם; ואולם הדוגמאות שמביא לוצאטו לעיסוקים אלה של יהודים ספורות‪ ,‬ודומה שאין בהן‬
‫כדי לבסס באופן רציני טענות מסוג זה‪.‬‬
‫על משלח ידם של היהודים ראה גם בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪ ,83-70‬ובעיקר עמ' ‪) 82-81‬בדיון על 'עיסוקים אחרים'(‪.‬‬
‫וראה גם בונפיל‪' ,‬התיישבות יהודים'‪ ,‬עמ' ‪.141‬‬
‫על התעסקותם בחקלאות של המלווים היהודים במונטפולצ'יאנו )אשר הפכה לטריטוריה של פירנצה בשנת ‪ (1390‬מעיר‬
‫קארפי )'לתולדות המלווים'‪ ,‬עמ' ‪ (245‬כי לצד ההלוואה בריבית הייתה גם "השקעת כספים בחקלאות בדרכים שונות‪ ,‬כגון מתן‬
‫הלוואות לאיכרים‪ ,‬ניהול שדות וכרמים‪ ,‬שהיו רכושו >של נתן<‪ ...‬או שהיו 'משועבדים' לשותפות‪ ,‬וכן העמדת בהמות עבודה‬
‫לרשות האיכרים‪ ."...‬כמו כן מציין קארפי כי לבנקאי המקומי‪ ,‬נתן בן נתן היו – בנוסף לחלקו ב'חנות'‪ ,‬גם "שדות וכרמים‪,‬‬
‫מטלטלים לבית וכלים לעבודות השדה‪) "...‬שם‪.(244 ,‬‬
‫‪34‬‬
‫נסיבותיהם של היהודים בקרב הנוצרים – סימביוזה או אוסמוזה?‬
‫ריבוי דיעות וגישות‪ ,‬מקצתן אף מנוגדות זו לזו‪ ,‬קיים בקרב היסטוריונים העוסקים בתולדות יהודי איטליה‬
‫וסוציולוגים הקרובים לעניין מצבם של היהודים בתוך החברה הנוצרית אשר למידת התקבלותם של‬
‫היהודים אל חיק אותה סביבה נוכרית ולמידת נכונותם להתקבל בה‪ .‬רבות עסקו במידת תירבותה של‬
‫הקהילה היהודית‪ ,‬בזיקות למיניהן בינה לבין הסביבה הנוצרית‪ ,‬בביטויים של הידמות‪ ,‬ובהטמעה‬
‫שהטמיעה בתוכה את מנהגי החברה הזרה ומנהגיה; מנגד מדובר בניכור והזרה‪ ,‬בדחייה והרחקה של שני‬
‫הצדדים איש את רעהו‪ ,‬בחציצה‪ .‬סוגיה זו מהותית‪ ,‬מעצם טבעה‪ ,‬לעבודה המוצגת כאן; השאלות העולות‬
‫ממנה אמורות לקבל מענה‪ ,‬ואפילו מסויג או חלקי‪ ,‬במסקנות שאליהן מוביל המחקר‪.‬‬
‫דומה שמן הראוי לראות את מצבם של היהודים כמצב דינמי המתפתח על פני זמן‪ ,‬ואפילו במאה החמש‪-‬‬
‫עשרה עצמה‪ ,‬ובפירנצה גופא‪ ,‬ניתן לחוש באיזה שינוי שחל במהלך כמה עשורים‪ ,‬כנראה לכיוון של‬
‫הרחקה מצד הנוצרים ובמקביל – למגמה של סגירות מצד היהודים; שכן אין שנות הארבעים או הששים‬
‫דומות לשלהי המאה; והעשורים הראשונים של המאה השש‪-‬עשרה כבר עדים לתמורות עמוקות ונרחבות‬
‫בהרבה; הללו באות לביטוין גם ב'היתחמות' ההדרגתית של היהודים בגיטאות בערים השונות‪ ,‬גם‬
‫בגירושים‪ ,‬רדיפות למיניהן‪ ,‬איסורים והגבלות‪ ,‬כמו למשל החובה לענוד את הטלאי הצהוב שנכפתה על‬
‫היהודים ביד כבדה והולכת במחצית השנייה של המאה ועוד קודם לכן‪ ,‬הגבלת חופש העיסוק‪ ,‬שריפת‬
‫הספרים האסורים או חובת מסירתם לידי צנזורים לשם זיקוק‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫את העשורים שבהם מתמקדת עבודה זו אפשר אולי לראות כתקופת מעבר אל מה שקרוי כיום 'ראשית‬
‫העת החדשה'‪ ,‬על כל מה שכרוך במושג זה מבחינת יחסי נוצרים ויהודים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬אין ספק שמבחינת‬
‫הזמן שנים אלו שרויות בתוך שיאו של הרנסאנס‪ ,‬ובעיקר כשמדובר בעיר פירנצה שהייתה מן המרכזים‬
‫המובילים באותה תקופה ‪ -‬גם בהקשר ההומניסטי‪ ,‬גם בהקשר של כלכלה ומדינה‪ ,‬וכמובן גם בכל מה‬
‫שקשור לאמנות וליצירה‪ .‬מתוך כך‪ ,‬ומתוך מורכבותה של התקופה ‪ -‬מעצם היותה תקופת מעבר המכילה‬
‫גם את ההווה וגם את ניצני העתיד ‪ -‬נוצרת התחושה שבאותם עשורים אכן 'התערבבו' אלו באלו אותם‬
‫ביטויים סותרים של חיים ביחד מחד‪ ,‬והרחקה והתרחקות מאידך; של מידה של סקרנות‪ ,‬הידברות ואפילו‬
‫קשב לצד סלידה‪ ,‬עוינות‪ ,‬התעלמות‪" .‬עולם בפני עצמו" כינה ההיסטוריון יעקב כ"ץ את החברה היהודית‬
‫המהווה מיקשה אחת‪" ,‬מחמת הזיקה ההדוקה בין חבריה ומחמת ההסתייגות הדתית‪-‬סוציאלית מן החברה‬
‫הכוללת"; ובהכרח לכודה חברה זו בסתירה המובנית בה‪ ,‬שכן‪" :‬עולם בפני עצמו זה מתקיים מתוך מגע‬
‫תמידי של שוכניו עם בני העולם הסובבים"‪ 75.‬ושוב‪ ,‬הנטייה )יש יאמרו הכורח( של אותה חברה יהודית‬
‫להיסגר על עצמה מחד‪ ,‬וההכרח – ואפילו יש בו משיכה – להיפתח ולקיים מגע עם החברה הסובבת‪,‬‬
‫ה'אחרת'‪.‬‬
‫‪ 74‬בונפיל עומד על מגמה הפוכה במאה ה‪ – 16-‬ככל שהמרחב הפיסי המשותף מצטמצם )בעקבות ה'הרחקות' למיניהן(‪ ,‬כך גדל‬
‫המרחב התרבותי המשותף בין יהודים לנוצרים )ראה '‪ ,Bonfil, 'Le biblioteche degli ebrei‬עמ' ‪.(145‬‬
‫‪ 75‬כ"ץ‪' ,‬מסורת ומשבר'‪ ,‬עמ' ‪.41‬‬
‫‪35‬‬
‫כבכל חברה יהודית אחרת החיה בתוך הגויים התקיימו לבטח גם בפירנצה‪ ,‬כמו בכל איטליה‪ ,‬תופעות של‬
‫שאילת מנהגים ואימוץ הליכות; מעצם הקירבה המנטלית של בני אותו דור ואותה ארץ‪ ,‬נוצרו בוודאי‬
‫תחומים של השקה וגם של יניקה‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫ואולם השאלה שחייבת להישאל היא אם היה קיים דיאלוג בין שתי החברות הללו בעת ההיא ובמקום‬
‫ההוא‪ ,‬שאיפשר התעניינות בזולת ואולי גם מידה של קשב; ‪ 77‬האם היה מי שחיפש דיאלוג כזה‪ ,‬האם היה‬
‫בסיס משותף לניהול דו‪-‬שיח‪ ,‬והאם דו‪-‬שיח כזה היה בכלל אפשרי בעולם המנטלי של אותה תקופה‪ ,‬בין‬
‫חברות הדבקות באמונתן ומבטלות א‪-‬פריורי את עמדתו של האחר‪ ,‬ומתוך כך הדיאלוג האמיתי מונח מהן‬
‫והלאה‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫בשנים האחרונות מסתמנת גישה אשר רואה בחברה היהודית ובחברה הנוצרית שני עולמות מנוגדים‬
‫ונפרדים ‪,‬‬
‫‪79‬‬
‫ושוללת למעשה את הקולות שרווחו בעבר ושנשמעים גם בימינו וטוענים כי בתקופת‬
‫הרנסאנס – או למעשה במאה החמש‪-‬עשרה ‪ -‬חלה התקרבות של ממש בין יהודים לנוצרים באיטליה‬
‫בכלל ובפירנצה בפרט;‪ 80‬הגישה ה'שוללת' רואה בשתי החברות הללו ישויות אנטיתטיות ואינה מאמינה‬
‫באפשרות של סינתיזה מוצלחת ביניהן‪,‬‬
‫ונוצרים ופתיחת פתח ל'איחוד הרמוני'‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫‪82‬‬
‫בניגוד למי שרואים בתקופה זו 'תור זהב' של יחסי יהודים‬
‫היא אף מתריסה כנגד מי שמרחיקים עוד פסע ומשבחים את‬
‫הצד הנוצרי על מתינותו ורואים כ'מאמץ חיובי' את מה שהם מפרשים כניסיונותיהם או ציפיותיהם של‬
‫יהודים להשתלבות שקטה‪ ,‬בדרכי נועם‪ ,‬בתוך הסביבה הנוצרית‪ ,‬על כל הסיכונים שהם נוטלים על עצמם‬
‫ועל יהדותם במגעים הפתוחים עם החברה הנוצרית‪ 83.‬זרה לה הראייה המוצאת סימביוזה הרמונית ודו‪-‬‬
‫‪ 76‬ראה '‪) Bonfil, 'Un'enciclopedia‬עמ' ‪ (124‬על שתי חברות משיקות אך מובחנות‪ ,‬היהודית והנוצרית‪ ,‬ועל תהליך של‬
‫אוסמוזה מנטלית ותרבותית ביניהן‪ .‬הואיל ואוסמוזה היא תהליך שהזרימה בו היא חד‪-‬צדדית‪ ,‬נראה שבונפיל מכוון בהגדרתו‬
‫למעבר של תכנים מכל הסוגים מצדו של הרוב אל צדו של המיעוט‪ ,‬כלומר מן הנוצרים אל היהודים‪ .‬ואכן הוא רואה ב'אגרון'‬
‫נוכחות של דפוסים של תרבות לא‪-‬יהודית שהופנמו ו'עוברתו' או 'יוהדו'‪ ,‬ואולם ההקשר הסוציו‪-‬תרבותי יהודי מעיקרו והוא‬
‫משקף מנטליות יהודית‪ ,‬מוסדות יהודיים‪ ,‬טעם ספרותי עברי וכו'; בה בשעה‪ ,‬כל אלה אינם יכולים להימדד בכל מורכבותם‬
‫בלא התייחסות למקבילה הלא‪-‬יהודית שעימה היו היהודים בקשר אוסמוטי מתמשך ואינטנסיבי )שם‪ ,‬עמ' ‪.(125‬‬
‫‪ 77‬ברור שאין לראות בפולמוסים הידועים ביו נוצרים ליהודים אשר רווחו באותה תקופה באיטליה ביטוי לדו‪-‬שיח כלשהו‪,‬‬
‫ואולי אפשר אף לכנותם 'משחק שתוצאותיו ידועות מראש'; שהרי תכליתם הייתה ידועה ותוצאותיהם צפויות )ראה למשל‬
‫'‪.(Fioravanti, 'Polemiche‬‬
‫‪ ,Bonfil, 'La presenza' 78‬בעיקר עמ' ‪.300‬‬
‫‪ 79‬את הגישה הזאת מייצג בעיקר ראובן בונפיל; ראה למשל קובץ מאמריו '‪ ,'Tra due mondi‬ובעיקר‪ ,'Lo storico' :‬שם‪,‬‬
‫עמ' ‪ 253-229‬ובעיקר ‪ ,'Società cristiana' ;241-232‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 204-171‬ובעיקר ‪, 'Una 'enciclopedia' ;177-171‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪ .271-255‬כמו כן ראה '‪.Bonfil, 'La presenza‬‬
‫‪ 80‬על אלו הרואים מצב של התקרבות בין יהודים לנוצרים נמנים בעיקר רות' ) ראה ‪C. Roth, The History of the Jews‬‬
‫‪ in Italy, Philadelphia 1946‬וכן ‪ ;( The Jews in the Renaissance, Philadelphia 1959‬קאסוטו )ראה במיוחד‬
‫במאמרו משנת ‪ 1923‬הנזכר בהערה ‪ (8‬וכן שולוואס )'חיי היהודים'(‪ ,‬אשר מביע דיעות קרובות אך מתנסח אחרת‪ :‬סינתיזה‬
‫של הפכים )כך על‪-‬פי '‪ , Bonfil, 'Società cristiana‬עמ' ‪ .(172‬אין ספק שאף אצל '‪) ,Poliakoff, 'Les banchieri‬ראה‬
‫בעיקר עמ' ‪ ,(176-175‬ניתן לאתר את גישתו של רות'‪ .‬אותה תחושה של 'תור זהב' חילחלה אל מחקרים רבים במהלך המאה‬
‫שעברה‪ ,‬גם כאשר נוסחה במשנה זהירות וזכתה לביטוי נחרץ פחות‪ .‬בונפיל רואה בגישה זו המשך לתפיסתו של בורקהארט‬
‫את הרנסאנס כעידן של הרמוניה ופריחה‪ ,‬שהיתה לה מקבילה אצל חוקר תולדות עם ישראל ההיסטוריון י' גרץ‪ .‬התיזה של‬
‫רות' מעוצבת כמדומה על‪-‬פי עקרונותיו של בורקהארט ושואבת מתפיסתו של גרץ‪ .‬גם לקאסוטו ולשולוואס בונפיל מייחס‬
‫השתייכות לאותה תפיסה אף כי הם חורגים ממנה לכיוונים שונים במקצת‪.‬‬
‫‪ ,Bonfil, 'Lo storico' 81‬עמ' ‪.239-238‬‬
‫‪ 82‬בונפיל‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 83‬כפי שמוצג למשל אצל '‪ ,Luzzati, 'Matrimonii e apostasia‬עמ' ‪ .72‬לוצאטי מדבר על שיווי משקל עדין ביחסים בין‬
‫יהודים לנוצרים בני המעמד הגבוה ביותר בטוסקנה ברבע האחרון של המאה ה‪ ,15-‬ומבקש להצביע ‪ -‬בעזרת מסמכים‬
‫נוטריוניים ‪ -‬על מידת קירבתם וסובלנותם אלה כלפי אלה ועל הדו‪-‬קיום המופתי וההבנה המכובדת אשר שררו ביניהם גם בעת‬
‫משבר )שאפשר שלא היה משבר אלא אירוע המתקבל באורך רוח( בעקבות התנצרות בתו של היהודי )במקרה הנדון – בתו‬
‫‪36‬‬
‫קיום בין אליטות של יהודים ונוצרים‪ ,‬והמאתרת – בתעודות ובמסמכים ארכיוניים ‪ -‬סימנים של קירבה‪,‬‬
‫ידידות ואפילו אינטימיות בין המעמד הגבוה ביותר של היהודים )קרי‪ ,‬הבנקאים( לבין המעמד העליון של‬
‫הנוצרים )קרי‪ ,‬השלטון(‪ ,‬עדות לחייהם הטובים של היהודים בני אותו מעמד גבוה באיטליה באותה עת‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫אותה גישה 'שוללת'‪ ,‬המתנגדת לתפיסה זו‪ ,‬רואה בסימנים של התקרבות לכאורה קשר אינסטרומנטלי‬
‫גרידא הנובע מצרכים עסקיים‪ ,‬מעשיים ואחרים; היא מדברת על היעדר מרחב חברתי משותף‪ ,‬ועל מצב‬
‫של 'אי‪-‬נוכחות' של אלה בחייהם ובסביבתם של אלה‪ .‬מתוך כך היא מרחיקה עד להגדרת תפיסתו של‬
‫ה'אחר' )יהודי או נוצרי( במונחים של 'שקיפות'‪ :‬תיפקודו מתמצה בתחום ידוע ומוגדר מראש ולמעשה אין‬
‫חריגה מן הגבולות שהוצבו‪ 85.‬וכפי שאיננו מוצאים את היהודי מעורב בענייניהם ובעסקיהם של הגויים‪,‬‬
‫באסיפותיהם או באירועים הפומביים שלהם‪ ,‬הרי אין שום דוגמאות לחבירה עסקית של ממש בין יהודים‬
‫ונוצרים‪ ,‬והיהודים ממשיכים לנהל את חברותיהם עם קרובים ושותפים יהודים‪ ,‬בתוך חוגים סגורים תרתי‬
‫משמע‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫של יחיאל מפיסא( ונישואיה לנוצרי‪ .‬בסוף מאמרו הוא מרחיק עוד‪ ,‬ומנסה לטשטש את ההבחנה בין חברה יהודית לחברה‬
‫נוצרית בתוך אותה אליטה‪ ,‬ולהגדירה כחברה 'חילונית' לכאורה‪ ,‬שרק היא יכולה לערוב לדו‪-‬קיום שליו בין נוצרים ויהודים‪.‬‬
‫‪ 84‬כמו למשל מאמרו של קאסוטו‪ ,Cassuto, 'La famille des Médicis' ,‬המביא איגרת ששלח משולם מוולטירה ללורנצו‬
‫'המפואר' בשנת ‪ 1472‬ושאותה צירף לשי ששיגר לשליט )בשר צבי ממסע ציד שערך בסביבות וולטירה(; קאסוטו רואה בכך‬
‫עדות לחיים הטובים שניהלו היהודים שם ולקשריהם עם המשפחה השלטת‪"…témoignage de la vie libre et joyeuse :‬‬
‫‪que menaient les Juifs italiens au 'quattrocento' et des liens de familiarité cordiale qui unissaient‬‬
‫"‪) Bonaventure de Volterra et Laurent de Médicis‬בונאוונטורא מוולטירה הוא משולם מוולטירה; ראה שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪.(10‬‬
‫‪ 85‬כאמור‪ ,‬בונפיל רואה באגרון של יוסף זארק פנורמה חברתית של היהודים‪ ,‬באמצעות תצריף של תמונות שיחדיו מרכיבות‬
‫חברה; תמונה חברתית זו מעידה‪ ,‬בין היתר‪ ,‬על היעדר טוטלי של נוכחות נוצרית בחיי היהודים )ראה '‪Bonfil, Un‬‬
‫'‪ ,enciclopedia‬עמ' ‪ ,(118‬למעט 'נוכחות אקראית'‪ .‬אותה 'שקיפות' של האחר מגיעה – על פי ניתוחו – עד למחיקתו הגמורה‬
‫מן התודעה )שם‪ ,‬עמ' ‪.(124‬‬
‫על היעדר 'מרחב משותף' מעידה גם איגרת אשר נכתבה ביוני ‪ 1461‬בידי אחד הבנקאים היהודים בפירנצה‪ ,‬יצחק בן שמואל‬
‫מבולוניה‪ ,‬לג'ובאני בן קוזימו דה מדיצ'י‪ .‬מילות הפתיחה – שאולי אפשר לפרשן‪ ,‬כפי שרואה זאת קאסוטו‪ ,‬כפנייה המעידה על‬
‫אינטימיות וידידות ‪ -‬מעידות היטב על היעדר אותו מרחב של מיפגש בין יהודים ונוצרים‪ :‬היהודי מתרץ את כתיבת האיגרת‬
‫בכך שפגישה פנים אל פנים אינה מתקיימת ביניהם )ואולי גם אינה יכולה להתקיים‪ ,‬אלא אם כן לצרכים עסקיים?(‪"…e :‬‬
‫‪perchè di fuori di casa non veggo l'opportunità di parlarvi, e a casa vostra non verrei per buone cagioni,‬‬
‫"‪..." - pertanto vi mando questo verso‬גם משום שמחוץ לבית איני מוצא הזדמנות לדבר אתך‪ ,‬וגם משום שאל ביתך לא‬
‫אבוא‪ ,‬מסיבות מובנות" – תרגום שלי )ראה '‪ ,Cassuto, 'La famille des Médicis‬עמ' ‪ .(13‬בולטת אף היעדרותם של‬
‫יהודים מחייהם‪ ,‬מרשימותיהם‪ ,‬מראייתם החברתית של הנוצרים‪ ,‬ואין כמעט עקבות לנוכחותם‪ ,‬למעט במקרים של אירועים‬
‫יוצאי דופן‪ .‬ואם אין הם יכולים‪ ,‬מסיבות של נוחות וצורך‪ ,‬להעלים את היהודים ממש‪ ,‬כלומר לא לקבלם אל תחומיהם‪ ,‬הרי‬
‫שהם מסמנים אותם באופנים שונים כדי להעמידם מחוץ לגדר‪ ,‬ולא לקבלם אל קרבם‪ .‬על 'סימון' היהודים ראה ‪Bonfil, 'La‬‬
‫'‪ ,presenza‬עמ' ‪ ;300-299‬אותם סימנים כוללים בין השאר ענידת עגילים‪ ,‬טלאי צהוב‪ ,‬או הכינויים ‪ ebreo‬או ‪giudeo‬‬
‫הנילווים לשמו של היהודי‪ .‬אפשר‪ ,‬כאמור‪ ,‬שגם רישומם ברגיסטרים של 'זרים' לצורכי מיסוי וכדומה )ראה הערה ‪ 51‬לעיל(‬
‫מעיד במפגיע על שיוכם למיגזר אחר )ראה גם '‪ ,Owen Hughes, 'Distinguishing Signs‬כמובא בידי בונפיל‪' ,‬במראה‬
‫כסופה'‪ ,‬עמ' ‪.(90‬‬
‫‪ 86‬יחד עם זאת מתקיימות כנראה התקשרויות חשאיות מסוג מפוקפק וידוע על כספים של נוצרים אשר הושקעו בשולחנות‬
‫ההלוואה של היהודים במטרה לחמוק ממס‪ :‬במחצית השנייה של המאה מוסו הכספים שהופקדו בשולחנות ההלוואה של‬
‫הבנקאים היהודים בפירנצה בשיעור של כ‪ ,10%-‬אך הוסכם שהמפקידים יישארו אנונימיים )ראה '‪ ,Toaff, 'La carne‬עמ'‬
‫‪ .(295-294‬טואף מציין עוד כי לאחר סילוקה של משפחת מדיצ'י )בסוף המאה( דרש ה'רפורמטור' דומניקו צ'קי לגרש את‬
‫היהודים באשמת ה'כיסוי' שהעניקו באמצעות שולחנותיהם לפעילות ההלוואה בריבית של משפחות פלורנטיניות נוצריות‪ .‬עוד‬
‫מוסיף טואף כי בשנת ‪ 1457‬דרשו שלטונות סיינה מן המלווים היהודים למסור את רשימת האזרחים ותושבי המחוז אשר‬
‫הפקידו אצלם כספים לשם הלוואתם בריבית‪.‬‬
‫דוגמאות נוספת להתקשרויות עסקיות )כשרות ופחות כשרות( בין יהודים לנוצרים מביא טואף בהקשר של שיתוף פעולה בין‬
‫רופאים יהודים לרוקחים נוצריים במימכר התרופות לחולים ) '‪ ,Toaff, 'La Carne‬עמ' ‪ ,(275-274‬או כדוגמת השותפות‬
‫שהקימו בחוזה נוטריוני היהודי אליה בן יואב והנוצרי בנדטו גראסי בפרוג'ה בשנת ‪ 1473‬ושנמשכה עוד בשנת ‪) 1500‬ראה‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪ 258‬הערה ‪ ;28‬וכן בעמ' ‪ 42‬להלן‪ ,‬לוח ‪ :3‬מקצועות היהודים(‪ .‬ואולם רוב רובן של השותפויות שהקימו היהודים היו‬
‫בינם לבינם וברור כי היוצא מן הכלל אינו מעיד על הכלל‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫למעשה העדויות המשמשות את שתי הגישות הן אותן עדויות; התעודות אף הן זהות‪ .‬ההבדל‪ ,‬מדרך‬
‫הטבע‪ ,‬הוא בצורת הראייה‪ ,‬באופטיקה; כלומר‪ ,‬בפרשנות הניתנת לדברים‪ .‬ואם השימוש באותה לשון‪,‬‬
‫והמגורים באותם בתים‪ ,‬ולבישת אותו לבוש‪ ,‬ואימוץ אותן אופנות‪ ,‬והשימוש באותו מטבע הם סימנים‬
‫לאינטגרציה‪ ,‬כי אז ניתן אכן לומר שהיהודים התערבבו בחברה הנוצרית והתערו בה‪ .‬ואולם מי שרואים‬
‫בכל אותם דברים סממנים חיצוניים בלבד יתייחסו אל ההיאחזות בשפה העברית ואל השימוש בה בתוך‬
‫הקהילה לצרכים של תכתובת‪ ,‬חיבורים וכמובן תפילה‪ ,‬סימן להגדרה עצמית ולהרחקת ה'אחר'‪ ,‬כמו גם‬
‫ליחס ה'אינסטרומנטלי' כלפי השפה ה'איטלקית' )המדוברת(‪ ,‬אשר משמשת לתקשורת עם הסביבה‬
‫הנוצרית; ‪ 87‬את אימוצם של דפוסים ואופנות השוררים באותו מקום ובאותו זמן בקרב הנוצרים‪ ,‬הם לא‬
‫ייראו כסממנים לתירבותו של המיעוט היהודי‪ ,‬אלא ימצאו לו הסבר בקירבה ההכרחית של 'מנטליות' של‬
‫בני אותו דור שגדלו באותם מחוזות‪ ,‬ויוסיפו כי יחד עם הפנמת אותם דפוסים ניכרת בקרב היהודים‬
‫המגמה 'לייהד' אותם‪ ,‬כלומר לביית אותם ולהתאימם לצרכיהם‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫האסכולה‪ ,‬אם ניתן לכנותה כך‪ ,‬הגורסת לתור זהב של יחסי קירבה בין יהודים לנוצרים‪ ,‬מדברת על יכולת‬
‫הקיימת בשני הצדדים לכבוש רגשות של איבה וחשדנות כלפי ה'אחר' ודחייה ממנו‪ ,‬שמן הסתם נטמעו‬
‫בשניהם משחר ימיהם‪ ,‬ולהתעלות מעליהם‪ .‬קשה להבחין בראיות של ממש למגמות כאלו‪ ,‬וכאמור – הן‬
‫נמצאות רובן ככולן בפרשנות הניתנת למצבים ולרמזים שמהם ניתן לקשור הקשרים‪ .‬ובעוד שאלו יראו‬
‫במה שהם מכנים 'סימביוזה' אות להתקרבות הדדית ולשיתוף הרמוני‪ ,‬הרי האחרים יפרשו אותה סימביוזה‬
‫כפשוטה‪ ,‬כלומר כמצב הדדי שבו אלה נזקקים לאלה‪ ,‬ושני הצדדים יוצאים נשכרים מן הקשר המעניק‬
‫לכל צד את צרכיו‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫אינני יודעת אם מי מן החוקרים שעסקו ביהודי פירנצה התייחס לנוכחות דיוקנו של היהודי המופיע‬
‫בפרסקו שצייר בנוצו גוצולי על קירות הקפלה של ארמון מדיצ'י בפירנצה; ואולם מעניין יהיה להעמידה‬
‫במבחן העמדות הסותרות שהוצגו כאן‪ .‬אין ספק כי אלו הרואים את הפן 'שכולו טוב' ביחסי היהודים‬
‫והנוצרים בפירנצה ישבחו את הכללתו של יהודי בתוך המון העם של פירנצה‪ ,‬הכולל גם דיוקנאות של בני‬
‫הדור המפורסמים‪ ,‬ויראו בה אות להכרה ביהודים כחלק מכלל החברה הפלורנטינית המביעה רחשי כבוד‬
‫ללורנצו הצעיר‪ .‬מנגד‪ ,‬האסכולה הרואה את המחיצות בין שתי הישויות תשכיל לבודד גם כאן דווקא את‬
‫‪ 87‬ראה '‪ ;Bonfil, 'La presenza‬יחד עם זאת יש לציין כי יחס דומה יימצא כלפי השפה הטוסקנית גם בקרב האליטות של‬
‫הנוצרים‪ ,‬שבאותה תקופה דבקו בלטינית לכתיבה ולקריאה‪ ,‬והטוסקנית שימשה להם שפת יום‪-‬יום מדוברת‪.‬‬
‫‪ 88‬התייחסות ל'ניכוס' תרבותי כאקט יצירתי‪ ,‬שבו הצד ה'קולט'‪ ,‬כלומר הצד הסביל במישוואת הכוחות בין משפיע למושפע‪,‬‬
‫בוחר לנכס לעצמו מה שמגדיר את האחר ותוך כדי כך משנה את הנכס החדש על פי טעמו ודרכיו ומעניק לו לבוש חדש ראה‬
‫במבוא שכתב דויד סטרן ) ‪D. Stern, "Introduction: On Comparative Biblical Exegesis – Interpretation,‬‬
‫"‪ (Influence, Appropriation‬לקובץ ‪ ;Dohrmann and Stern, 'Interpretation',‬לדברי סטרן‪ ,‬מבחינתו של הצד‬
‫ה'קולט'‪ ,‬ה'תן‪-‬וקח' )‪ (exchange‬המתנהל בין הצד החזק לבינו אינו תהליך של השפעה אלא של ניכוס מתוך בחירה‪ ,‬ובמקרה‬
‫כזה הבעלות החדשה ועימה גם שינוי המשמעות מובילים לעתים ל'המתת' המקור‪ .‬ראה גם הפניותיו )שם‪ ,‬עמ' ‪ 239‬הערה ‪(33‬‬
‫לספרות הנוגעת להשפעה ולניכוס‪ ,‬ובה גם הכרך המיוחד של )‪ Journal of Medieval Studies, 32.1 (2002‬המוקדש‬
‫ל'ניכוס' )‪ ,(appropriation‬ובמיוחד המבוא לאותו כרך‪K. Ashley and V. Plesch, "The Cultural Processes of :‬‬
‫"‪.Appropriation‬‬
‫‪ 89‬קשר סימביוטי מן הסוג הזה אפשר בהחלט להגדיר כ'אינסטרומנטלי'‪.‬‬
‫על הזדקקותם של הנוצרים ליהודים ראה בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪ 32‬ואילך )"הצורך" ביהודים(; כמו כן ראה מאמרו‬
‫'‪ ,'Società cristiana‬בעיקר עמ' ‪.176-174‬‬
‫‪38‬‬
‫האלמנטים המבדילים‪ :‬היא תבחין בשונותו של היהודי בתוך קהל החוגגים‪ ,‬ואת ה'סימנים' המייחדים אותו‬
‫היא תפרש כאות להרחקתו וסימונו כ'אחר' בתוך החברה הנוצרית‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬לצד אותו יחס מסביר‪-‬פנים ואוהד‪ ,‬אפילו ידידותי‪ ,‬של בני משפחת מדיצ'י כלפי בני האליטה‬
‫היהודית בפירנצה‪ ,‬על‪-‬פי גירסתו של קאסוטו ‪ -‬שאף הוא מיטיב לאתר בה אינטרסים וצרכים משותפים‬
‫ואיזו מידה של תלות הדדית בין שני המיגזרים הללו הממוקמים בראש הפירמידה )של הון ושלטון?( ‪-‬‬
‫הרי ברור גם לו שברבדים האחרים של החברה קשרים כאלה לא היו בנמצא‪ .‬ואפשר שצריך לנתח את‬
‫יחסם של הנוצרים כלפי היהודים בפירנצה‪ ,‬כמו גם במקומות אחרים באיטליה‪ ,‬לאו דווקא על פי איגרת‬
‫או תעודה זו או אחרת שהרקע שלה וגם המשכה לוט בערפל; אלא על סמך השתלשלות של אירועים‬
‫ממשיים ושל נסיבות קיימות‪ :‬עצם 'הבאתם'‪ ,‬במספר מוגבל וקבוע‪ ,‬לתקופה קצובה וכתושבי עראי‪ ,‬כדי‬
‫לשמש מלווים בריבית לעניים; הסיווגים המיוחדים שסיווגו אותם; המהומות שהתעוררו סביבם והפרעות‬
‫שפרעו בהם מדי פעם ושתכיפותן הלכה וגברה )גם אם הללו אירעו רק בעקבות הופעתם של מטיפים‬
‫פרנציסקנים ודומיניקנים בזירה‪ ,‬אחת לכמה שנים‪ ,‬וגם אם דוכאו ביד קשה ‪ -‬פחות או יותר ‪ -‬בידי‬
‫השלטונות(; וההגבלות שהטילו עליהם ‪ -‬כמו גזרת הטלאי הצהוב‪ ,‬אשר הלכה ונכפתה ביתר שאת וגררה‬
‫עימה בכל חידוש של הקונדוטות התנגדות עזה של הבנקאים היהודים עד לסירובם לחדש את החוזים‬
‫בתנאים אלה;‪ 90‬וכמו הגבלת מספרם של כלל היהודים בפירנצה וגירושם ‪ -‬או האיום בגירושם – של מי‬
‫שאינם משתייכים לפמליות הבנקאים; והפרקטיקה שהייתה נוהגת בקרב השליטים בערי איטליה להשית‬
‫על יהודים גזירות ולבטלן לאחר תשלום כופר נכבד מצד ראשי הקהילה;‪ 91‬או זו שהטילה מדי פעם על‬
‫בנקאי זה או אחר קנס בסכום עתק‪ ,‬על עבירה שעבר או לא עבר‪ ,‬וחייבה את כלל המלווים היהודים‬
‫להשתתף עימו בתשלום הכופר‪ 92.‬ובנוסף‪ ,‬כמובן‪ ,‬אין להתעלם מן הקשר המזיק שנכפה על היהודים עם‬
‫דלת העם והנזקקים ביותר‪ ,‬בני המעמד הנחות שנדחק לשוליים ולא היה לו ולא כלום עם השכבות‬
‫האמידות; אותו מיגזר של 'אחרים' דחויים‪ ,‬שבתוכו צמחה ונשתמרה דמות היהודים – גם הם 'אחרים' ‪-‬‬
‫של ימי הביניים‪ ,‬אב הטיפוס של המלווה בריבית כפי שהוא ידוע לנו‪ .‬ואם האליטה בערים אכן ביטאה‬
‫איזו נטרליות ביחסה אל היהודים יחד עם נטייה להתעלם מנוכחותם‪ ,‬הרי שבקרב העם המשיכה להיבנות‬
‫האיבה אשר לובתה ברגשות האנטי‪-‬היהודיים של המטיפים‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫אין ספק אפוא שהאמביוולנטיות שבתוכה היתה שרויה הקהילה היהודית בתוך החברה הנוצרית הסובבת‬
‫ושעליה עמד ההיסטוריון יעקב כ"ץ‪ ,‬באה לביטוי כפול‪ ,‬והייתה קיימת גם מן הצד הנוצרי כלפי היהודים‪:‬‬
‫‪ 90‬לוצאטי גורס דווקא כי היהודים לא היו נתינים פאסיווים שמילאו חללים ריקים אלא נתינים אקטיווים שידעו להתדיין על‬
‫מעמדם ותנאיהם ביכולת ובנחישות )ראה '‪ ,Luzzati, 'Florence against the Jews‬עמ' ‪.(60‬‬
‫‪ 91‬כך אירע במשפטי מילנו בסוף שנות השמונים של המאה ה‪) 15-‬ראה סימונסון‪ ,‬מילנו וכן אנטוניאצי‪-‬וילה(‪ ,‬וכנראה גם‬
‫בפירנצה‪ ,‬בהמשך לאירועי ‪ 1472‬והסרת ה'איום' שריחף על היהודים שם )ראה במאמרי '‪ ,'Marchion‬פרק ז להלן(‪.‬‬
‫‪ 92‬שתי דוגמאות ידועות למקרים כאלה שהתרחשו בפירנצה הן זו של הבנקאי שלמה בן יוסף כהן מפראטו )טראצ'ינה( בשנת‬
‫‪) 1441‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,101-98‬וכן '‪ ;(Pasternak, 'Hand-Written‬ועשרים שנה אחר כך‪ ,‬בשנת ‪,1461‬‬
‫המקרה שאירע את הבנקאי יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו )ראה קסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ;108-106‬כמו כן ראה להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬עמ' ‪,148‬‬
‫בדיון בכתבי‪-‬היד של משפחת ממונטלצ'ינו; ובפרק ו בדיון על ההמרה )עמ' ‪ ,(229‬ובתיאור גלגוליו של כ"י לונדון‪ ,‬מס' ]‪[1‬‬
‫)עמ' ‪.(238-237‬‬
‫‪ 93‬על אף העמדה הרואה בהקשר הזה בסיס לאיבה ואפילו לשנאה שנצטברה כלפי היהודים‪ ,‬הרי אנו מוצאים דוגמאות לכך‬
‫שגם המעמדות העליונים והעליונים ביותר נזקקו למלווים היהודים והשתמשו בשירותיהם‪ .‬ראה לדוגמא ‪Luzzatto,‬‬
‫'‪ ,'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪ ,34-33‬ששם מונה המחבר כמה מן הלווים בשולחן ההלוואות‪ ,‬ובהם הרוזן גואידאנטוניו עצמו‬
‫)שליט אורבינו(‪ ,‬נוטריון אחד ואמן אחד‪ ,‬לצד נזיר ונשים שנימנו כנראה על האוכלוסיה הענייה‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫אלה סבלו אותם‪ ,‬אך סימנו אותם‪ ,‬והרחיקו אותם; ואילו הללו סבלו את החיים בתוכם אך חשו דחויים‪,‬‬
‫והתבדלו בעליונותם‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫כאמור‪ ,‬בדיקת הקורפוסים של כתבי‪-‬היד העבריים הפלורנטיניים העומדים במרכז עבודה זו‪ ,‬לצד‬
‫ההתייחסות למזמיניהם‪ ,‬לקוראיהם‪ ,‬למעתיקיהם ולכל העושים במלאכה‪ ,‬תנסה לברר באיזו מידה הללו‬
‫שופכים אור – ממקומם הצנוע ‪ -‬על מהות הקשרים שהתקיימו אז בפירנצה בין יהודים לנוצרים ועל‬
‫משמעותם מבחינת ההשפעות והזיקות בין שתי החברות‪.‬‬
‫ומה שרלוונטי למחקר זה יותר מכול – כתבי‪-‬היד הללו‪ ,‬או לפחות אלו מהם אשר הופקו בפירנצה באותם‬
‫עשורים בהזמנתם ובהתאם לטעמם של הפטרונים היהודים‪ ,‬אפשר שיימצאו עדים לאותה 'אוסמוזה'‪,‬‬
‫‪95‬‬
‫או‬
‫תופעת הפעפוע‪ ,‬הבין‪-‬תרבותית שניתן כמדומה לצפותה כאשר חברה אחת חיה בתוך רעותה; שכן טעמי‬
‫התקופה ואופנותיה מחד‪ ,‬והצרכים המשותפים לכול מאידך‪ ,‬פועלים ומכוונים לתכליות דומות והם‬
‫מעוצבים בסופו של דבר מתוך איזו מנטליות משותפת‪ ,‬המתבטאת בתחומים רבים ומגוונים שתרבות‬
‫הספר היא רק אחת מהם;‬
‫‪96‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬תחת מטרייתה של זו ממשיכות להתקיים בלא הפרעה גם‬
‫תופעות של שונות ורב‪-‬גוניות ואפילו כאלו של חציצה והיבדלות‪.‬‬
‫הכרח הוא שהתייחסות לגישות השונות הרווחות אשר למידת התירבות או ההיסגרות של היהודים בתוך‬
‫החברה הנוצרית הסובבת אותם תצוץ מדי פעם במהלך עבודה זו‪ ,‬ולצדה ‪ -‬ההשקפה על סוגיות אלה מן‬
‫הזווית המיוחדת של סביבת הספר‪ ,‬הפקתו וצריכתו‪ .‬עם זאת ראוי להביא בהקשר זה כמה שורות ממחקרו‬
‫של קאסוטו‪ ,‬המתייחסות לפרט שולי לכאורה אשר רווח בכתבי‪-‬היד העבריים באיטליה‪ :‬מנהגם של‬
‫היהודים שם לציין את התאריך בשיטה 'בת‪-‬כלאיים' – כלומר‪ ,‬השנה לפי מניין היהודים‪ ,‬ואילו החודש‬
‫לפי מניין שכניהם; קאסוטו רואה בפרט זה איזו ראיה להתנהלותם של היהודים‪ ,‬אשר "היו הולכים אחר‬
‫הרגליהם >של שכניהם< והיו מסגלים לעצמם את תרבותם‪ ,‬ובכל זאת לא עזבו את מנהגי אבותם‬
‫העיקריים ולא הזניחו את התרבות המיוחדת להם; כתוצאה מכך היו היסוד היהודי והיסוד האיטלקי‬
‫נמצאים באורח חייהם ובעמדת‪-‬רוחם זה ליד זה‪ ,‬בלי להתערב יחד‪ ,‬אך גם בלי להפריע זה את זה‪".‬‬
‫‪97‬‬
‫‪94‬ראה '‪ ,Bonfil, 'La presenza‬עמ' ‪.300‬‬
‫על הסלידה שחשו אלו כלפי אלו‪ ,‬ראה למשל '‪ ,Toaff, 'La carne‬עמ' ‪.95‬‬
‫‪ 95‬על‪-‬פי בונפיל )ראה '‪ 'Un'enciclopedia‬עמ' ‪ (124-123‬החברה היהודית )ומדובר באליטה שלה אשר משתקפת ב'אגרון'(‬
‫חיה לצד האוכלוסיה הנוצרית ואינה מתערבבת בה‪ .‬הוא גורס כי חשוב להבין זאת כדי לבחון כיצד החברה היהודית תופסת את‬
‫עצמה ביחס לזו הנוצרית; בהבנה כזאת של 'הצבת הגבולות' תלויה‪ ,‬לטענתו‪ ,‬הפרשנות הנכונה לביטויים של קשרים חברתיים‪,‬‬
‫תרבותיים וכלכליים בין שתי החברות‪ :‬אין זו אינטגרציה אורגנית אלא יש לראות ביחסים מעין תמסורת הדדית בתוך תהליך‬
‫של 'אוסמוזה' מנטלית ותרבותית )ראה גם הערה ‪ 76‬לעיל(‪.‬‬
‫‪ 96‬כבר הזכיר בונפיל )ראה 'הרבנות'‪ ,‬עמ' ‪ (60-56‬גם את את קווי הדמיון בין הסמכת הרבנים היהודים להענקת התואר‬
‫דוקטור בקרב הנוצרים‪ ,‬גם מבחינת הסממנים החיצוניים של גינונים וטקס‪ ,‬גם מבחינת המעמד‪ .‬פן סוציולוגי אחר המעיד על‬
‫התנהלות דומה בחברה היהודית והנוצרית נמצא בגובה הנדוניות שהיה מקובל בקרב האליטות של שתי החברות )ראה קאסוטו‪,‬‬
‫'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 170‬וכן '‪ ,'Herlihy & Klapisch, 'Tuscans‬עמ' ‪ ;(228-226‬גם אימוצם של 'שלטי משפחה' וסממני‬
‫אצולה אחרים בקרב משפחות אליטה יהודיות מצביע על מגמה זו של הידמות‪.‬‬
‫‪ 97‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .174‬על התארוך ה''מעורב' ראה גם '‪ ,Bernheimer, 'Paleografia‬עמ' ‪ ;157‬וכן ‪Sonne,‬‬
‫'‪ ,'Book Lists‬עמ' ‪ 4-3‬והערה ‪ ,5‬ששם מובא מסמך שהופק בשנת ‪ 1392‬ברימיני ובו תאריך כזה‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫ואכן‪ ,‬פרקטיקה זו של רישום התאריך אופיינית אך ורק ליהודי איטליה‪ ,‬והיא נצפית בקולופונים של ‪8%‬‬
‫מכתבי היד המתוארכים שהופקו שם במאה החמש‪-‬עשרה‪ 98.‬ניתן לקבוע בביטחון כי בשאר אזורי הפקת‬
‫הספר העברי תופעה זו אינה קיימת כלל‪ ,‬או שממדיה אפסיים ממש‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫קאסוטו גורס כי פרט זה‪ ,‬שהוא‬
‫לכאורה חסר חשיבות‪ ,‬יש בו כדי להצביע על 'הליכה אחר תרבות אחרת'‪ ,‬ולו גם מטעמי נוחות גרידא;‬
‫ואמנם נראה כי לפנינו דוגמה מובהקת לאותם דפוסים אשר הופנמו ו'יוהדו'‪ ,‬מבלי לפגום בכל זאת ברוח‬
‫המסורת היהודית‪ 100.‬בהקשר זה יורשה לי לנסות ולהשיק מושג שטרם נעשה בו שימוש כאן‪ ,‬ואף הוא ‪-‬‬
‫כמו מונחים אחרים המשמשים לתאר את הקשר בין שתי החברות שאנו דנים בהם‪ ,‬בין אוסמוטי ובין‬
‫סימביוטי ‪ -‬לקוח מתחום המדעים‪ :‬כוונתי למצב של 'ספיחה' )‪ ,(adsorption‬שבו הגוף הסופח אינו משנה‬
‫את מהותו וטבעו‪ ,‬ויחד עם זאת ניכרים עליו אותות של חומרים שנספחו או סופחו אליו מן החוץ‪ .‬הללו‬
‫ימשיכו‪ ,‬כמדומה‪ ,‬להיראות חלק מחיצוניותו‪ ,‬ואולם אל תוכו לא יבואו‪ .‬מחקר זה אפשר שסופו להוביל‬
‫להבנה שזה היה כנראה מצבם של היהודים בקרב החברה הזרה; והסממנים החיצוניים ‪ -‬שאותם יש‬
‫המפרשים משינוי ועד לוויתור על ערכים וזהות ‪ -‬יתגלו כ'ספיח' חיצוני שבבוא העת אפשר שיתפוגג‬
‫וייעלם‪.‬‬
‫‪ 98‬ראה בלוח ‪ 1‬להלן‪ .‬איזכור ראשון של תאריך 'מעורב' כזה מצאתי במאמרו של קארפי )'לתולדות המלווים'‪ ,‬עמ' ‪ (236‬אשר‬
‫מעיר כי בצדן האחורי של תעודות ההלוואה ששרדו מן השנים ‪ 1340-1331‬נמצאו רישומים בעברית מידם של המלווים‬
‫היהודים ובהם ציון שם הלווה‪ ,‬סכום ההלוואה והתאריך בצורתו המשולבת‪ ,‬כלומר היום והחודש לפי הלוח הנוצרי‪ ,‬והשנה לפי‬
‫בריאת העולם לפרט קטן‪ .‬במסמך הרשמי שפרסמו פרנסי הקהילות היהודיות והידוע כ'תקנות' ועידת פורלי )ראה‬
‫'‪ ,Finkelstein, 'Jewish Self Government‬עמ' ‪ (282‬מופיע 'נוסח משולב' שונה במקצת‪ :‬התאריכים העברי והלועזי )יום‬
‫בחודש וחודש( מצוינים שניהם זה לצד זה‪":‬י"ג ימים לחדש סיון שהוא י"ח לחדש מאיו‪) "...‬השנה לפי מניין הנוצרים אינה‬
‫נזכרת מסיבות מובנות(‪.‬‬
‫‪ 99‬נתוני 'ספרדתא' מורים כי בכל אזורי ההפקה של הספר העברי‪ ,‬כתב‪-‬היד הראשון הנושא תאריך 'מעורב' שבו החודש מצוין‬
‫לפי המניין הנוצרי ומניין שנים לפי הלוח העברי הופק בשנת ‪ 1353‬באיטליה בידי המעתיק ליאון בן יואב‪ .‬בכתבי‪-‬יד עבריים‬
‫שבהם מופיע תיארוך מעורב יש שהמעתיק רושם אך ורק את החודש הלועזי‪ ,‬ויש שהוא מוסיפו לצד התאריך העברי‪ .‬למשל‪:‬‬
‫"היום יום ד' י"ח בנובימ' קע"ז שהוא כ"ח במרחשון קע"ז" )כ"י המבורג‪ .(SUB Cod. Hebr. 18 ,‬יצוין כי מספרם‬
‫הכולל של כתבי‪-‬היד שהקולופונים שלהם מכילים תיארוך מן הסוג הזה בכל אזורי ההפקה עד שנת ‪ 1500‬הוא ‪ :66‬מתוכם‬
‫שמונה עד שנת ‪ 1400‬וכל השאר במהלך המאה ה‪ ;15-‬למעט ארבעה שהופקו מחוץ לגבולות איטליה )ראה בלוח ‪ 1‬להלן(‬
‫הועתקו כולם באיטליה‪ ,‬רובם המכריע בידי מעתיקים ממוצא איטלקי‪ .‬רק ארבעה כתבי‪-‬יד הועתקו בידי מהגר בכתיבה שאינה‬
‫איטלקית – שלושה בכתיבה אשכנזית‪ ,‬ואחד בכתיבה מטיפוס ספרדי‪-‬פרובנצלי )‪ ,1456‬מיד שאלתיאל בן יוסף זארק(‪ .‬מן‬
‫הראוי לציין כי חל גידול משמעותי בממדי התופעה באיטליה לאורך ציר הזמן‪ ,‬ובעוד שבמחצית השנייה של המאה הארבע‬
‫עשרה היה שיעורם ‪ 4%‬מכלל כתבי היד המתוארכים )יש לזכור שהופעתה המתועדת הראשונה הייתה ב‪ ,(1353-‬הרי שבמאה‬
‫ה‪ 15-‬הוכפל שיעורם ועמד על ‪.8%‬‬
‫בקורפוס כתבי‪-‬היד של יצחק בן עובדיה‪ ,‬שעבודה זו בוחנת‪ ,‬יש היקרות אחת בלבד של 'תאריך מעורב' והיא בכתב‪-‬יד מס' ]‪[5‬‬
‫משנת ‪.1467‬‬
‫‪ 100‬ראה '‪ ,Bonfil, 'Un'enciclopedia‬עמ' ‪.124‬‬
‫‪41‬‬
‫לוח ‪ :1‬כתבי‪-‬יד עבריים בעלי 'תאריך מעורב' עד שנת ‪1500‬‬
‫איטליה‪ :‬סה"כ ‪ 62‬כתבי‪-‬יד‬
‫מאה ‪ 7 14‬כתבי‪-‬יד‪ ,‬כולם מידי מעתיקים 'איטאליאני'‬
‫מאה ‪ 55 15‬כתבי‪-‬יד‪ 51 :‬מידי מעתיקים 'איטאליאני'‬
‫‪ 3‬מידי מעתיקים אשכנזים )בשנים ‪(1472-1465 ,1443 ,1409‬‬
‫‪ 1‬מידי מעתיק יוצא פרובנס – שנת ‪1456‬‬
‫מחוץ לאיטליה‪ :‬סה"כ ‪ 4‬כתבי‪-‬יד‬
‫‪ ,1395‬אוויניון )פרובנס(‪" :‬פברייר"‬
‫‪ ,1454‬ארלדי )פרובנס(‪" :‬שטימברי"‬
‫‪ ,1475‬צרפת‪/‬שווייץ‪" :‬דיזיינברו"‬
‫‪ ,1489‬ספרד‪" :‬מרסו"‬
‫‪42‬‬
‫לוח ‪ :2‬שטר קיום חברים בחנות‬
‫‪101‬‬
‫"זכרון עדות כו' איך אני פלו' ברבי' פלו' נדרתי וקיימתי עצמי לעמוד עם ר' פלו' הנזכר בחנותו במקום‬
‫פלו' ולבשל ולנער הבגדים ולשמור הבית ביום ובלילה ולהלוות על משכונות טובים באמונה וביושר‬
‫ולישא וליתן כמנהג החברים הטובים הנאמנים אשר באמונה הם עושים ולטעון עם הבעלי חובים בחצר‬
‫[ כיד ה' הטובה עלי מהיום‬
‫ולעשות על ענייני ה]‬
‫ועד כך שנים שלימים ובסוף זמן החברותה ]‬
‫[ מכל הס]‬
‫[ים ומכל דבר לרצונו ושובר כליי לשאילתו ולצאת מן העיר ונדרתי שלא להשתקע בעיר פלו' וגבוליה‬
‫ולא לדור ולעמוד בה בלתי רשותו ובכל שנה ושנה נדרתי לעשות החשבון לו וליורשיו אחריו מכל החנות‬
‫ואני פלו' בר' פלו' נדרתי ליתן לו כך פרחים בעבור שכירותו ואכילה ושתייה וחליפות בגדים כך וכך וכל‬
‫ריוח וכו'‪ .‬וקבלנו וכו'‪ .‬וקנינא וכו'"‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫‪ 101‬נוסח זה נמצא בין שאר הדוגמאות לשטרות לקראת סופו של המחזור אשר נכתב בשנת ‪ 1441‬עבור אברהם בן יוסף‬
‫מטיוולי‪ ,‬בעבר כ"י ‪ 13873‬באוסף שוקן ועתה בבעלות אספן פרטי בישראל )ראה 'אוצר המצחפים'‪ ;99 ,1 ,‬וכן רשומה ‪A45‬‬
‫במאגר הנתונים 'ספרדתא'(‪.‬‬
‫‪ 102‬השווה 'ספר הלכות מלווה ולווה' כפי שמובא אצל '‪ ,Poliakoff, 'Les Banchieri juifs‬עמ' ‪ .128‬מהערתו של בונפיל‬
‫)'במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪ 225‬הערה ‪ (43‬ניתן להסיק כי החיבור נכתב עוד במאה ה‪ ,15-‬הרבה קודם לתארוכו בידי פוליאקוב‪:‬‬
‫הוא נשתמר בכתב‪-‬יד משנת ‪ ,1501‬וחובר – כך על‪-‬פי השערתו של בונפיל – בידי חתנו של ר' יהודה מינץ‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫לוח ‪ :3‬מקצועות היהודים‬
‫מקצועות היהודים בפירנצה‪:‬‬
‫מלווים שגם עסקו במסחר‪:‬‬
‫‪103‬‬
‫‪104‬‬
‫משפחת מפאנו – סחר באריגים )‪(1473‬‬
‫משולם בן מנחם מוולטירה )'מנהיג חנות'(– סחר באבנים יקרות )‪(1459‬‬
‫)גראסיאנו בן מאנו מפאוויה – מלווה וסוחר מלומברדיה ]ביקש רשות להתעכב בעיר למשך חודש[(‬
‫מקצועות חופשיים‪:‬‬
‫רבנות ‪ -‬בנימן בן יחיאל ממונטלצ'ינו‬
‫משה בן יואב‬
‫רפואה ‪ -‬משה בן יוסף אבן פיש הספרדי‬
‫רפאל בן אפרים‬
‫‪105‬‬
‫וכן רשימת הרופאים היהודים על‪-‬פי קאסוטו‬
‫תכונה )אסטרונומיה( ‪ -‬אבא מרי בן אליהו חלפן‬
‫הוראה ‪ -‬מחנכים במשפחת דה פיסא‪ :‬משה ספרדי ויוחנן אלימאנו‬
‫שמריה בן אברהם יחיאל‬
‫אליא בן משה )בקורטונה(‬
‫בנו של יוסף זארק מורה לתלמוד )עפ"י אגרת של אחיו שאלתיאל שנשלחה ממנטובה לקרוב‬
‫משפחה בפרובנס בשנת ‪] 1456‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬תעודה נ"ח‪ ,‬עמ' ‪([144‬‬
‫אליה מפאנו שכר מחנכים )סוף המאה(‬
‫מעתיקים‪- 106‬‬
‫יצחק בן עובדיה‬
‫אהרן בן גבריאל )‪(1473‬‬
‫שמריה בן אברהם יחיאל‬
‫אפרים בן יואב )שנות ה‪ 70-‬של המאה(; ובנו‪ ,‬רפאל בן אפרים‬
‫אבא מרי בן אליהו חלפן )‪(1478‬‬
‫ברכיאל בן חזקיה טרבוט )סוף המאה(‬
‫עזיאל מפבריאנו )סוף המאה(‬
‫אברהם יהודה בן יחיאל מקמרינו )סוף המאה(‬
‫מקצועות אחרים‪:‬‬
‫‪107‬‬
‫פונדקאי בשם דאטילו‬
‫עגלון בשם אברהם ממנטובה‬
‫שליח בשם אברהם בן ליאוני‬
‫חייט )יהודי משומד( בנדיטו בן לוקא‬
‫במבט כולל דומה אפוא שלצד המלווים היו בעלי מקצועות חופשיים בקרב היהודים‪ ,‬אך נדירים המקרים שבהם התמסרו‬
‫למלאכת כפיים או לתעשייה‪.‬‬
‫קאסוטו תולה את היעדרם של בעלי‪-‬מלאכה ואומנים יהודים בפירנצה בכך שלא היה בהם צורך בעיר שהשתבחה בכשרונות‬
‫משלה‪ .‬כל הארבעה הרשומים לעיל בסעיף 'מקצועות אחרים' נזכרים במסמכים של ה'שמונה' בעקבות עניינים משפטיים עם‬
‫הרשויות‪ ,‬ומכאן שסביר להניח שזהותם של אחרים‪ ,‬כאלה שלא היה להם שיג ושיח עם ה'שמונה'‪ ,‬אינה מתועדת‪ .‬יחד עם זאת‬
‫ברור כי אוכלוסיה מסוג זה הייתה קיימת‪ ,‬אף שמספריה אינם ידועים לנו; שהרי בשנת ‪ 1477‬גורשו מפירנצה היהודים שלא‬
‫היה להם בנק ולא 'מונו' על ידי בנקאים‪ ,‬כלומר לא היו במניין הנספחים אליהם )ראה '‪,Poliakoff, 'Les banchieri juifs‬‬
‫עמ' ‪.("ebrei non nominati per conductores ebreorum" :167-166‬‬
‫‪ 103‬על‪-‬פי קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬ועל‪-‬פי עדויות שאובות מכתבי‪-‬יד ‪.‬‬
‫‪ 104‬שם‪ ,‬עמ' ‪.133-132‬‬
‫‪ 105‬שם‪ ,‬עמ' ‪.139‬‬
‫‪ 106‬ראה גם פרק ג‪/‬המעתיקים‪ ,‬עמ' ‪ 89‬ואילך‪.‬‬
‫‪ 107‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.149‬‬
‫‪44‬‬
‫מקומות אחרים‪:‬‬
‫אורבינו ‪ - 108‬פעילות היהודים‪ ,‬מלבד הלוואה ומסחר בכסף‪ :‬סחר במתכות יקרות )מכירה לצורפים(; חייטות ומסחר בהלבשה;‬
‫סחר בנייר )רכישת הנייר שמיוצר בפרמיניאנו בידי שליטי אורבינו(; השקעה בעיבוד עורות‪ .‬לוצאטו מעיר עוד על מקצוע‬
‫הרפואה‪ ,‬שהיה היחיד מבין המקצועות ה'ליברליים' שבהם הורשו יהודים לעסוק‪.‬‬
‫מילנו ‪ - 109‬מלבד העיסוק בהלוואות עסקו היהודים גם במסחר )של משכונות שלא נפדו‪ ,‬תבלינים ועוד(‪ ,‬באספקת מזון וביגוד‬
‫לצבא וכן בצורפות‪ 110 .‬בתעודה ‪ 1501‬משנת ‪ 1474‬מבקש יהודי להחזיק פונדק בפאוויאה‪ .‬סביר להניח כי פונדקאי יהודי היה‬
‫נחוץ לכל קהילה יהודית החל מגודל מסוים‪ ,‬ולמעשה נראה כי בערים שבהן ישבו יהודים במספר רב יחסית )כפי שתועד‬
‫בפירנצה‪ ,‬וכן באסיזי ובפרוג'ה( היו קיימים פונדקים של יהודים‪ .‬אשר לגידול בקר ‪ 111‬ולעיסוק בחקלאות ‪ - 112‬הללו היו‬
‫קשורים להלוואות ולניהולן‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫'יהודים לא‪-‬בנקאים' בדוכסות מילנו התעסקו גם בסחר באבנים טובות ובתכשיטים‪ ,‬בדים וצמר‪.‬‬
‫גם מתוך הקורפוס הגדול של התעודות מדוכסות מילנו עולה כי שיעור היהודים שהיו מחוץ למעגל המלווים ושפרנסתם לא‬
‫נבעה מעסקי ההלוואות – היה זעום‪ .‬יחד עם זאת יש לזכור כי התעודות‪ ,‬בחלקן הגדול‪ ,‬משקפות את הקשרים וההתדיינויות‬
‫שבין היהודים לשלטונות‪ ,‬ואפשר שמטבע הדברים הן מעידות דווקא על מיגזר הבנקאים ולא על חלקים אחרים של האוכלוסיה‬
‫היהודית‪.‬‬
‫מנטובה‪ - 114 :‬החל מ‪ 1412-‬ידוע על סוחרים שאינם בנקאים‪ .‬בעיקר סוחרים באריגים‪ .‬יש גם צורפים יהודים‪ ,‬וב‪1438-‬‬
‫תועדה מחלוקת בינם לבין הצורפים הנוצרים בעיר‪ 115 .‬ב‪ 1482-‬התארגנו הסוחרים וזכו בהרשאה מן המרקיז פדריקו הראשון‬
‫‪116‬‬
‫לעסוק במסחר במשך ‪ 50‬שנה‪.‬‬
‫פרוג'ה וחבל אומבריה ‪- 117‬‬
‫פונדקאים ‪ -‬אסיזי ופרוג'ה‬
‫עיבוד עורות ‪ -‬פרוג'ה‬
‫רוקחות )‪ - (speziali‬ספוליטו; פרוג'ה‪1342 ,‬‬
‫צורפות ‪ -‬פרוג'ה‪1366 ,‬‬
‫מוך )כותנה( )סחר ועיבוד?( ‪ -‬פרוג'ה‪) 1383 ,‬חברות בגילדת ה‪(bambagiari-‬‬
‫ייצור אבק שריפה ‪ -‬קשטילו‪1431 ,‬‬
‫הובלה )בעלי עגלות( ‪ -‬פרוג'ה )הקמת שותפות ב‪ ,(1461-‬אסיזי‪ ,‬ספוליטו‪1455-1422 ,‬‬
‫ייצור מרדעות )‪ - (bastaio‬ספוליטו‪1455-1422 ,‬‬
‫סחר באריגים למיניהם ‪ -‬שותפות בפרוג'ה ‪ ;1443‬קשטילו‪ ;1475 ,‬פוליניו‪ ;1482 ,‬ספוליטו‪ ;1439 ,‬טודי‪1440 ,‬‬
‫ייצור מגבעות פרווה ‪ -‬נורצ'יה; קאשה‪1473 ,‬‬
‫סנדלרות ‪ -‬ספוליטו )חבר בגילדה( ‪ ;1446‬פרוג'ה‪1477 ,‬‬
‫ייצור מזרונים ושמיכות ‪ -‬אסיזי )אמצע המאה ה‪ ,(15-‬פרוג'ה )סוף המאה ה‪(15-‬‬
‫הוראת מחול ‪ -‬פרוג'ה‪1471 ,‬‬
‫גיזוז )כבשים?( )‪ - (cimatore‬שותפות של יהודי ונוצרי‪ ,‬פרוג'ה‪1473 ,‬‬
‫סחר בתבואה )‪1484 - (grano‬‬
‫פרזלנות )‪ - (fabbro ferraio‬אסיזי‪ ,‬מחצית שנייה של המאה ה‪15-‬‬
‫סחר בזעפרן ‪ -‬קאשה‬
‫אספקת חומרי כתיבה )‪ - (cartolai e librai‬קשטילו ופרוג'ה‪ ,‬תחילת המאה ה‪;16-‬‬
‫ציור – פרוג'ה‪ ,‬תחילת המאה ה‪16-‬‬
‫שותפות בסחר בבדים‪ ,‬קטיפה‪ ,‬משי ופרווה – תחילת המאה ה‪16-‬‬
‫כורכות – פרוג'ה‪ ,‬תחילת המאה ה‪16-‬‬
‫סחר בנייר – תחילת המאה ה‪16-‬‬
‫‪ 108‬על‪-‬פי '‪ ,Luzzato, 'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪.27-26‬‬
‫‪ 109‬על‪-‬פי '‪ ,Simonsohn, 'The Jews in Milan‬ההקדמה לקובץ התעודות‪ ,‬עמ' ‪.xxxviii‬‬
‫‪ 110‬ראה שם‪ ,‬תעודה ‪ 853‬משנת ‪.1464‬‬
‫‪ 111‬סימונסון‪ ,‬שם‪ ,‬תעודות ‪.1963 ,109‬‬
‫‪ 112‬סימונסון‪ ,‬שם‪ ,‬תעודה ‪.1806‬‬
‫‪ 113‬ראה '‪ Antoniazzi Villa, 'Un processo‬עמ' ‪ 49‬והערה ‪.83‬‬
‫‪ 114‬על‪-‬פי סימונסון‪' ,‬היהודים במנטובה'‪ ,‬א‪.186-185 ,‬‬
‫‪ 115‬שם‪ ,‬עמ' ‪.255‬‬
‫‪ 116‬שם‪.‬‬
‫‪ 117‬על‪-‬פי '‪ ,Toaff, 'La carne‬פרק תשיעי‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫פרק ג ‪ -‬סביבת הספר בפירנצה‪ :‬ההפקה ואומני הספר‬
‫‪ .1‬תמונת מצב‪ :‬עידן הספר ההומניסטי – התכנים והמעטפת‬
‫מהפך של ממש אירע בסביבת הספר הלטיני בפירנצה פחות או יותר במעבר מן המאה הארבע‪-‬עשרה‬
‫לחמש‪-‬עשרה‪ ,‬כמה עשורים לפני מהפכת הדפוס שניצניה החלו להופיע באיטליה במחצית השנייה של‬
‫המאה ועימהם דפוסי הערש – האינקונבולים – הראשונים; את תמציתו של אותו מהפך‪ ,‬אשר נתן אותותיו‬
‫בתחילה בפירנצה‪ ,‬ואחר כך בשאר מרכזי ההפקה באיטליה‪ ,‬ממחיש הספר ההומניסטי‪ ,‬החדש‪ .‬כבר במאה‬
‫הארבע‪-‬עשרה‪ ,‬עוד בימיו של פטררקה‪) 1‬אף הוא פלורנטיני במוצאו( החלו לנשב באיטליה רוחות חדשות‬
‫בכל מה שניתן להכליל במושג 'מסירת הידע והתרבות'‪ .‬הוא עצמו הלין על העתקות מרושלות ולא‬
‫מהימנות המשבשות את המסירה ועל כתיבה צפופה ומצועצעת המכבידה על הקריאה ‪ 2‬וקרא לאימוץ‬
‫עקרונות של איזון‪ ,‬בהירות‪ ,‬ופשטות בכתיבה‪ ,‬יחד עם דיוק אורתוגרפי‪ ,‬על פי מודלים קדומים;‬
‫‪3‬‬
‫פטררקה – המוגדר כ'טרום הומניסט' ‪ -‬הציע את החזרה לתבנית של כתבי‪-‬היד הקרולינגיים אשר קדמו‬
‫לספר האוניברסיטאי גדול‪-‬הממדים )המכיל תכנים סכולסטיים שתכליתם להילמד(‪ ,‬אשר כתוב בצפיפות‬
‫גם מבחינת האותיות והשורות‪ ,‬גם מבחינת תוספות השוליים והפירושים הממלאים את מלוא הדף‪ .‬יחד עם‬
‫החזרה לצורתם החיצונית ה'נקייה' של כתבי‪-‬היד הקרולינגים )שאותם חשפו הוא וחבריו בחיפושים‬
‫בספריות המנזרים( הטיף פטררקה לחזרה לאות 'מסוגפת' ונטולת קישוטיות‪ ,‬כדוגמת האות הקרולינגית‬
‫)‪ (minuscola carolina‬שקריאתה קלה‪ 4 .‬כך הטיף להפקתם של כתבי‪-‬יד מושלמים על כל היבטיהם‬
‫ופרטיהם‪ ,‬שנועדו להנאתה ולחינוכה של אליטה מצומצמת של אנשים משכילים‪ ,‬וזאת בניגוד להפקה‬
‫האחידה והאנונימית של הספר האוניברסיטאי הסכולסטי‪ ,‬לאדישותן של האוניברסיטאות לדרישות‬
‫פילולוגיות‪-‬ביקורתיות חדשות‪ ,‬ולבורותם של המעתיקים ושל שאר העושים במלאכה‪ 5.‬תמורה זו ביחס‬
‫אל הספר‪ ,‬אל מסירת הידע שהוא מכיל ואל ניתוחו הביקורתי התבטאה כמובן לא רק בפן החיצון אלא גם‬
‫בהעדפת תכנים חדשים על פני אלו של הסכולסטיקה‪ :‬תכנים 'הומניסטיים'‪ ,‬של מה שקרוי האמנויות‬
‫‪1‬ואף לפניו‪ ,‬במאה ה‪ ,13-‬בימי לובאטו לובאטי איש פדובה‪.‬‬
‫‪2‬במכתב ששיגר בשנת ‪ 1354‬לאחיו הוא מתלונן על חוסר האפשרות להשיג ספרים שהעתקתם מדויקת )ראה ‪Petrucci,‬‬
‫'‪ ,'Reading‬עמ' ‪ .(193‬בתחילת המאה ה‪ 14-‬באיטליה עמדו לרשותו של הקורא המשכיל שני סוגי כתב‪ :‬הכתיבה ה'גותית'‬
‫הרהוטה )‪ (cancelleresca‬וה'גותית' הספרותית )‪ .(libraria‬דומה כי הביקורת שמתח פטררקה על האותיות הצפופות‬
‫והבלתי‪-‬ראויות לקריאה הופנתה נגד ה‪ ,litterae scholasticae-‬אותה כתיבה הממלאת את כתבי‪-‬היד האוניברסיטאיים של‬
‫פריס או בולוניה‪ ,‬והיא עמוסה בקיצורים שונים ומשונים ובחיתוכי המילים האחרונות בשורה‪ ,‬דבר המכביד על הקריאה‬
‫ומשבש את הבנת הטקסט )ראה פטרוצ'י‪ ,‬שם(‪.‬‬
‫‪ 3‬ראה '‪ ,Petrucci, 'Medioevo da leggere‬עמ' ‪. 25-24‬‬
‫‪4‬זו כונתה אז‪ ,‬וגם אחר כך בפי ההומניסטים 'כתיבה עתיקה' )‪ ,(litterae antiquae‬על מנת להבדילה מן הכתיבות ה'גותיות'‬
‫אשר תפסו את מקומה ואשר נתכנו באינוונטארים של התקופה ‪ .litterae modernae‬הכתיבה דמוית הכתיבה הקרולינגית‬
‫אומצה במאה ה‪ 15-‬בידי ההומניסטים במרכזים הגדולים ובראשם פירנצה‪ ,‬וכן רומא‪ ,‬מילנו‪ ,‬נפולי‪ ,‬אורבינו ועוד‪ .‬הדוגמאות‬
‫הראשונות לאזכור ה‪ litterae antiquae -‬ככינוי לכתיבה ההומניסטית מופיע באינוונטאר הספרייה של קוזימו דה מדיצ'י‬
‫משנת ‪) 1418‬ראה '‪ , Rizzo, 'Lessico filologico‬עמ' ‪ ,120‬הערה ‪ .(1‬סקירה ממצה של המונחים והתיאורים הקשורים‬
‫לכתיבה זו מציגה דה לה מאר )'‪ ,'New Research‬עמ' ‪ ,396-395‬וראה שם ביבליוגרפיה לעניין הכתיבה הגותית על גווניה(‬
‫וכדי לפשט את בליל המונחים היא מציעה את ההגדרה 'כתיבה הומניסטית' לעומת 'כתיבה גותית'‪.‬‬
‫‪.Petrucci, 'Libro e scrittura' 5‬‬
‫‪46‬‬
‫הליברליות‪ 6 .‬למקום של כבוד זכו ההיסטוריה )שהיא מדע שימושי גם לחוקר המלומד וגם למדינאי(‪,‬‬
‫הפילוסופיה )שבאמצעותה לומד האדם את סוד החירות האמיתית( והרתוריקה )המשמשת בחיים‬
‫הציבוריים‪ ,‬בבניית טיעונים והצגתם‪ ,‬ביכולת השכנוע ובתורת הוויכוח(‪ .‬כל אלה דיסציפלינות המיועדות‪,‬‬
‫בין היתר‪ ,‬לשמש את הצרכים הפוליטיים והאידיאולוגיים של המדינה‪ ,‬וליתר דיוק של אותן ישויות‬
‫שלטוניות חדשות )ה'סיניוריאות'(‪ ,‬קטנות כגדולות‪ ,‬שהיו מפוזרות בכל איטליה‪ ,‬ושל שליטיהם ‪ -‬גם מצד‬
‫הערכים החדשים שהן מאדירות וגם באמצעות הרתוריקה החדשה המשמשת להעברת המסר‪ 7 .‬אידיאל‬
‫החזרה אל המקורות הקלאסיים ‪ -‬בלא תיווכן המזיק של דרכי מסירה מפוקפקות והעתקות מרושלות ובלא‬
‫כובד ידו של הפיקוח מגבוה על הקריאה‪ ,‬לצד העתקה מהימנה ומיומנת‪ ,‬מדויקת וברורה המאפשרת ניתוח‬
‫פילולוגי וביקורתי והתייחסות מדעית אל הכתוב‪ ,‬הלכו ונתגבשו יחדיו עד שקרמו עור וגידים בדמותם של‬
‫כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ 8 .‬הצורה והתוכן משולבים בהם באופן הדוק‪ ,‬עד כי נראה שאין הם ניתנים‬
‫להפרדה‪ 9 :‬זו מיקשה אחת של תכנים קלאסיים מבוקשים הכתובים לטינית‬
‫‪10‬‬
‫– שרוח האופנה תרמה לא‬
‫מעט להפצתם ולהתעסקות בהם – ושל יופיו האסתטי ואיכותו המשובחת‪ ,‬לפעמים אף מושלמת‪ ,‬של חפץ‬
‫שניכר בו כי הושקע בו המיטב‪ :‬החומרים הטובים ביותר‪ ,‬כלומר קלף דק‪ ,‬לבן ומשובח שפירנצה נודעה‬
‫בו; שרטוט בלתי‪-‬נראה‪ ,‬בחריטה‪ ,‬שאמנם דורש השקעת זמן אך הוא אסתטי ואינו מעמיס את התוואי‬
‫הגרפי של שורות וקווי השוליים על חזותו ה'נקייה' של הדף; העמדת דף מרווחת ומאווררת‪ ,‬ששוליה‬
‫רחבים והיא מותירה 'חללים לבנים' ביד רחבה ואינה חוסכת בקלף ‪ -‬לרווחתו של הקורא;‬
‫‪11‬‬
‫כתיבה‬
‫מסודרת‪ ,‬עגולה וברורה‪ ,‬ומיעוט קיצורים ו'תחבולות' שונות שתכליתם לחסוך בזמן העבודה ובשטח‬
‫‪6‬את הגדרותיו משנת ‪ 1403‬של פייר פאולו ורגריו – מחנך החצר בפדובה ‪ -‬ללימודים הליברליים‪ ,‬שהיו אחר כך ללימודים‬
‫ההומאניים בחינוך המערבי‪ ,‬ראה "‪ "Pier Paolo Vergerio Defines Liberal Learning, 1403‬בקובץ ‪'Vittorino da‬‬
‫'‪ ,Feltre‬עמ' ‪ ,109-102‬כפי שמובא ב‪ ,'Major Problems'-‬עמ' ‪.308-304‬‬
‫‪ 7‬סדרי ההעדפות החדשים ניכרים מן הסתם גם בדירוג שכרם של הפרופסורים בסטודיום של פירנצה באמצע המאה‪ :‬הוראת‬
‫החוק האזרחי והרפואה )שהיו מקצועות יישומיים( הכניסו להם ‪ 440‬פלורינים ו‪ 300-‬פלורינים לשנה‪ ,‬בהתאמה; הוראת‬
‫הריתוריקה והשירה ניצבה במקום השני בסולם השכר – ‪ 350‬פלורינים לשנה‪ ,‬ואילו הוראת הלוגיקה רק ‪ 20‬פלורינים בשנה‬
‫)ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ,412‬בהסתמך על '‪ ,Marzi, 'Cancelleria‬עמ' ‪.(253-249‬‬
‫‪ 8‬לצד טעויות ואי‪-‬דיוקים בהעתקה‪ ,‬שמדרך הטבע פוגעים במסירה כל העתקה ידנית‪ ,‬אם לטינית ואם עברית‪ ,‬הרי שבסביבת‬
‫הספר העברי – שאין עליו פיקוח מגבוה של 'אוקטוריטאטיס' – אנו מוצאים דווקא עידוד מצד המחברים עצמם לעשות שינויים‬
‫בחיבוריהם‪ ,‬ולהוסיף עליהם היכן שנכון )ראה '‪ ;(Beit-Arié, 'Transmission‬וכך מסירתם של כתבי‪-‬היד העבריים בימי‪-‬‬
‫הביניים רוויה בנוסחים שונים‪ ,‬וחשיבות המקור כערך עליון אינה קיימת שם‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מן הקולופונים של מעתיקים לא‬
‫מעטים עולה כי רבים מלינים )אם בדרך המליצה ואם מתוך ביטוי כן למצוקתם כמעתיקים 'אחראים'( על הבעייתיות של‬
‫האקזמפלר המונח לפניהם – בגלל כתיבתו המשובשת‪ ,‬בשל בלאי העותק‪ ,‬קרעים בקלף וכדומה )בית‪-‬אריה‪ ,‬שם‪.(48-45 ,‬‬
‫על יחסם הספקני של ההומניסטים כלפי הספרות הסכולסטית ועל החשיבות המכרעת שייחסו לחזרה אל הטקסטים המקוריים‬
‫בלא תיווכם של מעירי הערות ובלא 'אפאראטוס' של מתקנים למיניהם המסלפים את כוונת המחברים‪ ,‬ראה ‪Grafton, 'The‬‬
‫'‪ ,Humanist as Reader‬בעיקר עמ' ‪ .183-181‬הדמות הבולטת בקרב ההומניסטים במה שקשור לביקורת הטקסטים‬
‫באמצעים פילולוגיים והחזרה ללטינית קלאסית שאינה נגועה ומושחתת היה לורנצו ואלה )‪.1457-1407 ,(LorenzoValla‬‬
‫לביבליוגרפיה נוספת ראה ‪ ,Major Problems‬עמ' ‪.313‬‬
‫‪ 9‬אורנאטו מכנה את התופעה "חבילה )‪ (package‬אסתטית‪ ,‬תרבותית ופילוסופית" )ראה '‪ ,Ornato, 'Libri e colofoni‬עמ'‬
‫‪.(33‬‬
‫‪ 10‬כתבי‪-‬היד ההומניסטיים אינם עושים שימוש בשפה הוורנקולארית‪ ,‬וברובם המכריע הם כתובים לטינית‪ .‬זאת בניגוד לכתבי‪-‬‬
‫היד ה'גותיים' של אירופה ולכתבי‪-‬היד המפוארים שהזמינו נסיכים ואנשי מעלה בצרפת‪ ,‬אנגליה‪ ,‬גרמניה וכו'‪ ,‬שרבים מהם‬
‫כתובים בשפה המדוברת )ראה '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪.(11‬‬
‫‪ 11‬אורנאטו מסביר את צפיפות הכתיבה והקיצורים הרבים בכתבי‪-‬היד ה'גותיים' ברצון לחסוך בחומרים ובזמן‪ ,‬כלומר לייעל‬
‫את הפקת כתבי‪-‬היד מן הבחינה הכלכלית‪ .‬למעשה הוא מתעכב על האיזון המתמיד בין תכתיבי העלות לבין רמת האסתטיקה‬
‫וקריאותו של הטקסט – כל זאת בעקבות מה שהוא מכנה 'המהפכה התרבותית העירונית והאוניברסיטאית' בעידן הפוסט‪-‬‬
‫מונאסטי‪ ,‬כלומר מרגע שהספר יצא מן ההפקה האוטרכית‪ ,‬או מן המעגל הסגור של ייצורו )ראה '‪ ,Ornato, 'Apologia‬עמ'‬
‫‪.(13‬‬
‫‪47‬‬
‫הכתוב והם מכבידים תמיד על הבנת הנקרא;‪ 12‬ולבסוף – הקישוט האלגנטי שפשטותו משתלבת במכלול‬
‫והולמת את הסגנון ה'מסוגף' של התקופה הראשונה‪ ,‬הטהרנית‪ ,‬של כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫כאמור‪ ,‬פירנצה הייתה לב לבו של המהפך – אותו מעבר מתבנית ספר אחת לחברתה; בה ניכר יותר מבכל‬
‫מרכז אחר באיטליה אימוצה הקולקטיבי של אופנה חדשה שהלכה והתבססה‪ .‬לא מעט תרמו לדבר אנשי‬
‫הספר שישבו בה‪ ,‬רובם ככולם פלורנטינים במוצאם‪ ,‬ומעטים – בעיקר במחצית השנייה של המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה – כאלה שהצטרפו מן החוץ אל שורותיהם‪ .‬וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪ ,‬שהיה בעל 'בוטגה'‬
‫למימכר חומרי כתיבה )‪ (cartolaio‬והתעסק בהפקת כתבי‪-‬יד ומכירתם‬
‫‪14‬‬
‫הכיר מקרוב את אנשי הרוח‬
‫בסביבתו; להם‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬סיפק כתבי‪-‬יד וחומרים ועם מקצתם אף ניהל יחסי ידידות קרובה‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫בקובץ‬
‫הביוגרפיות שחיבר של אישי פירנצה החשובים בני דורו ומלומדים אחרים שביקרו בפירנצה ונימנו על‬
‫קהל לקוחותיו ‪ 16‬הוא מונה אחד לאחד את קומץ החשובים שבאנשי הרוח הפלורנטינים‪ 17,‬החל בקדומים‬
‫שבהם ‪ -‬דנטה‪ ,‬פטררקה ובוקאצ'יו‪ ,‬ואחריהם קולוצ'יו סאלוטאטי )‪ ,(Coluccio Salutati‬שהיה ראש‬
‫מועצת העיר פירנצה )‪ (cancelliere‬ובעל ספרייה גדולה‪ ,‬ועשה ניסויים בשינוי הכתיבה על‪-‬פי הקווים‬
‫הכלליים שהתווה פטררקה;‬
‫‪18‬‬
‫ועד לבני זמנו ליאונרדו ברוני )‪,(Lionardo d'Arezzo‬‬
‫‪19‬‬
‫אמברוג'יו‬
‫טראוורסארי )‪ 20 ,(Ambrogio Traversari‬פוג'ו בראצ'וליני )‪ 21,(Poggio Bracciolini‬ג'אנוצו מאנטי‬
‫‪ 12‬על מקורותיה של הכתיבה ההומניסטית והתפתחותה ועל כתיבת ידם של ההומניסטים הראשונים ראה בין השאר ‪Ullman,‬‬
‫'‪ 'The Origin‬כמו גם '‪ ,De la Mare, 'The Handwriting‬וכן '‪ .Wardrop, 'The Script‬ראה גם ‪Billanovich, "Alle‬‬
‫‪origini della scrittura umanistica : Padova 1261 e Firenze 1397", in Miscellanea Augusto Campana,‬‬
‫‪ Padova, 1981, I, pp. 125-140‬ומחקריו של ‪'Lettere antiche: note ; ;per la stora della ) E. Casamassima‬‬
‫‪ riforma grafica umanistica', in Gutenberg Jahrbuch, 39, 1964, p. 13-26‬וכן‪'Litterae Gothicae: note per :‬‬
‫‪.(la storia della riforma grafica umanistica', La Bibliofilia, 62, 1960, p. 109-143‬‬
‫‪ 13‬על‪-‬פי תיאוריית 'המאזן האנרגטי' של אורנאטו ובוצולו )ראה‪ (Ornato, 'Exigences' :‬אין ספק שמחירן של נוחות הקריאה‬
‫והאסתטיקה של הספר ההומניסטי )ה'בזבזני'( ייגבה בעלותם הגבוהה של החומרים והעבודה‪ .‬ואם יוצאים מהנחה כי הדינמיקה‬
‫של ההפקה מכוונת על פני זמן להתייעלות מרבית תוך שמירה על איזון דק בין גורמים שונים המשחקים במישוואות של‬
‫'המשתלם' וה'כלכלי' לעומת 'הנוח' או 'היפה'‪ ,‬כי אז אנו עדים – בעצם התופעה הקרויה 'כתבי‪-‬יד הומניסטיים' ‪ -‬לסטייה‬
‫)‪ (deviation‬מודעת מן הדינמיקה הליניארית‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬של תולדות הפקתו של הקודקס‪ ,‬החל מתחילת ימי הביניים ועד‬
‫להתבססות הדפוס‪ .‬לעניין המאזן האנרגטי ונפתוליו בהפקת כתבי‪-‬יד עבריים ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬תולדות הפקתם'‪.‬‬
‫‪ 14‬עליו‪ ,‬כדמות מרכזית בהפקתם והפצתם של כתבי‪-‬יד בפירנצה במהלך רוב המאה ה‪ ,15-‬ראה להלן; וראה בעיקר מחקריהם‬
‫של ‪ De la Mare‬ו‪.Cagni-‬‬
‫‪ 15‬על ידידותו עם ג'אנוצו מאנטי ובנו אניולו ראה למשל '‪ Cagni, 'Agnolo‬וכן '‪ Cagni, 'Vespasiano...epistolario‬ששם‬
‫גם מובאת חליפת המכתבים בינו לג'אנוצו; על ידידותו עם דונטו אצ'יאיולי ראה '‪.Ganz, 'A Florentine Friendship‬‬
‫‪ 16‬ראה '‪ .Vespasiano, 'Vite‬הואיל ועניינו של וספאסיאנו בהפקת כתבי‪-‬יד ואספקתם למעוניינים‪ ,‬טבעי הוא שרוב‬
‫הביוגרפיות שחיבר מתמקדות באירועים ובעשייה שמקשרים את 'גיבוריו' אל סביבת הספר‪.‬‬
‫‪ 17‬ראה וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ ,III ,‬עמ' ‪. Proemio alla vita di Alessandra de' Bardi ,255-250‬‬
‫‪ .1406-1331 18‬למעשה‪ ,‬אחרי פטררקה היה קולוצ'יו סאלוטאטי מי שנשא את דגל מהפכת הכתיבה‪ ,‬והוא שדחק בממשיכיו‪,‬‬
‫ובראשם פוג'ו בראצ'וליני‪ ,‬להביאה לידי מימוש‪ .‬עליו ראה '‪ .B.L. Ullman, 'Humanism of Coluccio‬על חלקו ביצירת‬
‫כתיבה חדשה‪ ,‬ראה ‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ 396‬וכן '‪ ,Petrucci, 'Anticamente moderni‬עמ' ‪.28-27‬‬
‫‪19‬היה הומניסט ומראשי השלטון בפירנצה‪ ,‬תירגם טקסטים קלאסיים מיוונית‪ ,‬וחיבר חיבורי מפתח הקשורים להומניזם האזרחי‬
‫)‪.(civic humanism‬‬
‫‪ 20‬אב מנזר ה‪ Angeli-‬בפירנצה‪ ,‬שהיה מרכז להפקת הספר ובעיקר לקישוטו בנוסח ההומניסטי‪ .‬אמברוג'יו עצמו היה הומניסט‬
‫ותרגם טקסטים קלאסיים מיוונית ללטינית‪ .‬עליו ראה גם בפרק ה‪/‬מלומדים והבראיסטים וכתבי‪-‬יד עבריים‪.‬‬
‫‪ .1459-1380 21‬במה שקשור לתרומתו לסביבת הספר ההומניסטי ‪ -‬פוג'ו נודע במסעותיו למנזרים רחוקים במטרה להשיג‬
‫בהם כתבי‪-‬יד עתיקים ולהביאם לפירנצה‪ ,‬ששם יועתקו ויופצו‪ ,‬והיה הראשון שהעלה על הדף את הכתיבה ההומניסטית )את‬
‫כתב‪-‬היד הראשון שהעתיק באותה כתיבה ניתן לתארך לשנים ‪] 1403-1402‬ראה '‪ ,Ullman, 'The Origins‬עמ' ‪ ,([79‬ואף‬
‫הפיץ אותה ללא לאות בקרב מעתיקים בפירנצה ובעיקר מחוצה לה )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.(88-86‬‬
‫‪48‬‬
‫)‪,(Giannozzo Manetti‬‬
‫‪22‬‬
‫ודונאטו אצ'יאיולי )‪ ,(Donato Acciaiuoli‬שלהם גם הקדיש פרקים‬
‫מיוחדים‪ .‬לפרק מיוחד זכה גם ניקולו ניקולי )‪:(Niccolò Niccoli‬‬
‫‪23‬‬
‫זכותו עמדה לו בהיותו הומניסט‬
‫ואספן ספרים מן החשובים בדורו‪ ,‬ובעיסוקו ‪ -‬יחד עם פוג'ו ‪ -‬בעיצובה של הכתיבה ההומניסטית‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫ניקולי אף היה הראשון שהגה את רעיון הספרייה הציבורית‪ ,‬ודאג להוריש את אוסף ספריו למטרה זו‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫אין ספק שתרומתם של קומץ אנשי רוח אלה – ועימם אנשי פירנצה אחרים )שליטים‪ ,‬אנשי מדינה‬
‫וכנסייה‪ ,‬בעלי מישרות‪ ,‬ועוד אישים ידועי שם( שאף הם נכללים ברשימותיו של וספאסיאנו – בשינוי פני‬
‫הספר ותכניו הייתה גורם מכריע בהפיכתה של פירנצה למרכז הספר ההומניסטי החדש‪ ,‬או למעשה‬
‫המחודש; ‪ 26‬משם הוא התפשט אל שאר המרכזים העירוניים‪ ,‬אך בפירנצה הוא השתרש לאורך זמן‪ ,‬באופן‬
‫המלא והמובהק ביותר‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫אין ספק אפוא שניתן לראות בספר ההומניסטי מוצר של אליטה חברתית‪,‬‬
‫‪28‬‬
‫כלכלית ואיטלקטואלית – היא שהגתה אותו והיא שצרכה אותו; ובכוח מעמדה היא גם ידעה לפלס לו‬
‫דרך ולהקנות לו מקום של כבוד בתולדות הספר הלטיני‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫בתחום הספר ידעה אפוא פירנצה במחצית הראשונה של המאה החמש‪-‬עשרה תנופת הפקה והתחדשות‬
‫שלא הייתה כמותה עד אז; זו נבעה כמובן מאיתורם והבאתם של עשרות כתבי‪-‬יד ופרגמנטים עתיקים‬
‫שהיו שמורים במנזרים‪ ,‬ושהעושים במלאכה נזדרזו להעתיקם במתכונת החדשה ולהפיצם בקרב קהל‬
‫הצרכנים ההולך ורב‪ .‬הכינוסים הכנסייתיים שנערכו בעיר בשנות השלושים והארבעים סיפקו בלא ספק‬
‫מנוף לענף הספרים‪ ,‬אם מיד‪-‬שנייה ואם בהפקה חדשה;‬
‫‪30‬‬
‫אנשי ספר ומלומדים רבים ניקרו אליה‬
‫‪ 22‬ההומניסט וההבראיסט איש פירנצה )עליו ראה בהרחבה בפרק ה להלן(‪.‬‬
‫‪ .1437-1364/5 23‬על ספרייתו ראה להלן‪ ,‬פרק ד עמ' ‪ - 115‬בדיון על האספנים המלומדים‪ ,‬אוספיהם והאינוונטארים; וכן‬
‫אצל '‪ .Ullman & Stadter, 'The Public Library‬לביוגרפיה של ניקולי מוקדשים עמ' ‪ 95-80‬בכרך השלישי של‬
‫הביוגרפיות שחיבר וספסיאנו‪.‬‬
‫‪ 24‬ניקולי זכור‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בכתיבה ההומניסטית ה'שוטפת' שאפיינה אותו וגם בכך שהחדיר לקישוט האיניציאלים בכתבי‪-‬היד‬
‫ההומניסטיים את זמורות הגפן הלבנות ‪ – bianchi girari -‬שהיו שאולות ממסורת שהייתה נוהגת בכתבי יד טוסקאניים‬
‫במאות ה‪ 11-‬וה‪) 12-‬ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ,397-396‬וכן'‪,De la Mare, 'Vespasiano producer‬‬
‫עמ' ‪.(168‬‬
‫‪ 25‬ראה להלן על הקמתה של ספריית סן‪-‬מרקו‪.‬‬
‫‪ 26‬אותו 'חדש' ו'מחודש' קרוי‪ ,‬כאמור‪' ,‬עתיק' בפי ההומניסטים )ראה הערה ‪ 4‬לעיל(; את הסתירה הזאת מקפל בתוכו מונח בן‪-‬‬
‫כלאיים‪' ,‬כתיבה עתיקה חדשה'‪ ,‬שמבקש להגדיר את הכתיבה ההומניסטית‪ ,‬שהיא אמנם חדשה )שהרי פוג'ו הוא שהמציא אותה‬
‫בתחילת המאה( אך גם עתיקה )לכאורה קרולינגית(‪ .‬שימוש יחידאי במונח זה יש באינוונטאר של פיירו דה מדיצ'י משנת‬
‫‪ ,1456‬המבחין באופן זה בין הכתיבה הקרולינגית העתיקה לבין הכתיבה ה'כביכול‪-‬עתיקה' המשמשת עתה את ההומניסטים‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬הכתיבה ה'גותית' היא שכונתה בפי ההומניסטים 'כתיבה חדשה' או 'מודרנית'‪ :‬האינוונטאר של פיירו דה מדיצ'י משנת‬
‫‪ 1456‬משתמש במונח ‪ lectera moderna‬לכתיבה 'גותית' בלתי מקולקלת‪ ,‬ואילו האינוונטאר המאוחר יותר משנת ‪1464/65‬‬
‫עושה שימוש במונח ‪ licteris novis‬לאותו צורך )ראה '‪ ,Ames-Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪ ,106‬וראה גם ‪Rizzo,‬‬
‫'‪ ,'Lessico filologico‬עמ' ‪ ;(145‬אגב‪ ,‬את הכינוי 'כתיבה גותית' ייחדו ההומניסטים לכתיבה אשר שיקפה בעיניהם את‬
‫הברבריות של המשתמשים בה )ראה ‪ ,Rizzo‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .(115-114‬גם דרגת עתיקותם של כתבי‪-‬היד זכתה לשלל מינוחים בפי‬
‫ההומניסטים )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.(151‬‬
‫‪ 27‬על התפשטות הכתיבה ההומניסטית מפירנצה לשאר מרכזי הספר באיטליה‪ ,‬ראה ‪De la Mare, 'Vespasiano Historian‬‬
‫'‪ ,& Bookseller‬עמ' ‪ .53‬ראה '‪ ,Derolez, 'Codicologie‬שם מובאים לוחות סטטיסטיים המציגים את שיעור הופעתם של‬
‫מאפיינים הומניסטיים בכתבי‪-‬יד לטיניים במרכזי ההפקה השונים באיטליה על פני זמן )התפלגות לפי עשורים בדרך כלל(‪,‬‬
‫ובעיקר לוחות ‪ 4‬ו‪) 5-‬כרך ‪ (1‬הממחישים את הממדים המאסיוויים של ההפקה ההומניסטית בטוסקנה כולה ובפירנצה בפרט‪.‬‬
‫ההפקה הפלורנטינית היא למעשה אמת המידה לתכונותיו ההומניסטיות של כתב‪-‬יד‪ .‬על כך ראה בהמשך‪.‬‬
‫‪ 28‬אורנאטו )ראה '‪ ,Ornato, 'Libri e colofoni‬עמ' ‪ (33‬אכן מגדיר את הספר ההומניסטי 'מוצר אליטיסטי'‪.‬‬
‫‪ 29‬על על כך ראה ‪ ,L. Martines‬עמ' ‪.271-270‬‬
‫‪ 30‬אירועים אלה קיבצו בפירנצה עשרות רבות של אנשי כנסייה‪ ,‬הומניסטים ואספנים‪ ,‬תחילה בשנים ‪) 1436-1434‬עם בואו‬
‫של האפיפיור אווגניוס הרביעי והקוריה שלו( ומיד אחר כך בשנים ‪ 1443-1439‬בכינוס של מועצת הכנסייה )ראה ‪De la‬‬
‫'‪ ,Mare, 'New Research‬עמ' ‪.(401-399‬‬
‫‪49‬‬
‫במסגרת ההתכנסויות הללו‪ ,‬והמיפגש בינם לבין שוק הספרים הדינמי בפירנצה הניב את פירותיו‪ 31 .‬עד‬
‫מהרה יצא שמה של פירנצה כמרכז שבו ניתן להשיג עותקים של הספרות הקלאסית המבוקשת‪,‬‬
‫והמעוניינים בכתבי‪-‬יד הגיעו אף מרחוק כדי לרכוש כתבי‪-‬יד שהיו בהיצע מיידי ולהזמין מן ה'קרטולאי'‬
‫את העתקתם של אחרים‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫במקביל נמשכה במרכזי הספר באיטליה‪ ,‬ובכלל זה פירנצה‪ ,‬ההפקה )בממדים‬
‫גדולים‪ ,‬תרתי משמע( של ספרות ליטורגית לשימושן של קתדרלות‪ ,‬כנסיות ומנזרים‪ ,‬והכוונה בעיקר‬
‫לספרי‪-‬מקהלה )‪ (corali‬בפורמטים מאירי‪-‬עיניים‪ :‬הפקה מן הסוג הזה הייתה ידועה רק באיטליה‪ ,‬והיא‬
‫תפסה נתח חשוב בפעילותם של בתי המלאכה‪ ,‬וכמובן של האמנים אשר עסקו בעיטורם‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫עוד תרמו לנסיקתו של שוק הספרים ולביקושים הגבוהים בפירנצה הקמתן של שתי ספריות‪-‬מנזר חדשות‬
‫בעיר ובסביבותיה‪ :‬תחילה הספרייה הידועה כספרייה הציבורית הראשונה‪ ,‬זו שבמנזר סן‪-‬מרקו‪ ,‬שהייתה‬
‫מושתתת על הספרים שהוריש בעבורה ניקולו ניקולי באמצעות קוזימו דה מדיצ'י‪ 34.‬קוזימו מצדו התחייב‬
‫להשלים את החסר‪ ,‬ואף העביר אליה רבים מן הספרים שהיו בספרייתו הפרטית;‪ 35‬את מקומם של אלה‬
‫מילא בעותקים חדשים שהופקו עבורו‪ .‬במהלך שנות הארבעים הרחיב קוזימו את ספריית סן‪-‬מרקו ורכש‬
‫עבורה כתבי‪-‬יד משומשים וגם הפקות חדשות‪ ,‬בעיקר כתבי‪-‬יד בתיאולוגיה ובפילוסופיה סכולסטית‪ ,‬אשר‬
‫מן הסתם נעדרו מן הירושה שהוריש ההומניסט ניקולי לנזירים‪ 36.‬מדובר אפוא בהפקה במספרים גדולים‪,‬‬
‫שבלא ספק הייתה לה השלכה על שוק ההיצע והביקוש בפירנצה‪ .‬הפרויקט השני שבו היה קוזימו מעורב‬
‫ הקמת ספרייה לבאדיה של פייזולה )‪ (Fiesole‬שבשולי העיר פירנצה ‪ -‬הושלם בשנת ‪ 1464‬ועלה‬‫בגודלו ובחשיבותו אף על זה של סן‪-‬מרקו‪ :‬מאתיים כתבי‪-‬יד הופקו ונרכשו בעבורו במשך שנתיים‪,‬‬
‫‪37‬‬
‫עיקרם באמצעות ה'קרטולאיו' וספאסיאנו דה ביסטיצ'י שביסס באופן זה את מעמדו כספק כתבי‪-‬יד בקנה‬
‫מידה אדיר‪ ,‬וכמנצח על מלאכת הפקתם‪ .‬אין ספק שפרויקט פייזולה היה הדחף והתמריץ לפתיחת פרק‬
‫חדש בתולדות הספר בפירנצה‪ ,‬והוא הפקתם המסחרית )או התמסחרות ההפקה – ‪(commercialization‬‬
‫של כתבי‪-‬היד והפצתם‪.‬‬
‫לצד פעילות רחבת‪-‬ממדים זו‪ ,‬החל להתעורר בקרב בעלי כתבי‪-‬היד במתכונת ה'גותית'‪ ,‬כלומר זו שקדמה‬
‫לספר ההומניסטי ושממנה ההומניסטים סלדו‪ ,‬הרצון להעתיק מחדש את ספריהם על‪-‬פי המתכונת‬
‫‪ 31‬רוישארט תולה את פריחת ההפקה ותנופתה הגדלה והולכת בפירנצה בין השאר גם בגיוון של חוגי הצרכנים‪ ,‬משפחות‬
‫המעלה לצד מלומדים מכל הסוגים ואספנים צנועים יותר; זאת בניגוד למרכז ההפקה שהתפתח בפרארה למשל‪ ,‬ואולם יועד‬
‫כולו לחצר השליטים ולסוגות שהללו ביקשו לספריותיהם‪ ,‬ולפיכך הסתתם מרחב פעילותו‪ .‬ההפקה החדשה בוונציה ובפדובה‬
‫הלכה בעקבותיה של פירנצה‪ ,‬גם מבחינת התכנים גם מבחינת קהל הלקוחות הרחב של הבורגנות ושל המשפחות הגדולות של‬
‫ונציה )ראה '‪ ,Ruysschaert, 'Miniatures‬עמ' ‪.(308-306‬‬
‫‪ 32‬את רשימת לקוחותיו הזרים של וספאסיאנו מונה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ 403‬ובמיוחד הערה ‪.54‬‬
‫‪ 33‬ראה ‪ , Ruysschaert‬שם‪ ,‬עמ' ‪.304-302‬‬
‫‪ 34‬הקמת המבנה הושלמה בשנת ‪ .1444‬על הספרייה הציבורית הראשונה ראה '‪.Ullman & Stadter, 'The Public Library‬‬
‫; כמו כן ראה '‪ ,De la Mare, 'Cosimo‬עמ' ‪ ,135‬והמובאה שם מדברי וספאסיאנו על הקמת הספרייה‪"Avuti Cosimo i :‬‬
‫‪libri di Nicolao, volle vedere lo inventario per vedere quegli che mancassino alla libreria, et mandò in‬‬
‫"‪) più luoghi per averne, et dove ne poté trovare ne comperò, et molti ne fece scrivere‬ראה ‪Vespasiano,‬‬
‫'‪ ,3 ,'Vite‬עמ' ‪.(47‬‬
‫‪ 35‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Cosimo‬עמ' ‪ .134‬בסך הכול זיהתה דה לה מאר בוודאות יותר מ‪ 120-‬כתבי‪-‬יד שהעניק קוזימו‬
‫למנזר סן‪-‬מרקו )שם‪.(136 ,‬‬
‫‪ 36‬לצורך בחירת ה'כותרים' לספריית סן‪-‬מרקו‪ ,‬כמו גם לספריית הבאדיה של פייזולה אחריה )בשנות ה‪ ,(60-‬נעזר קוזימו‬
‫בקאנון הביבליוגרפי שערך לבקשתו תומזו פרנטוצ'לי דה סארצאנה )‪ ,(de Sarzana‬שהיה לימים האפיפיור ניקולאוס החמישי‬
‫)ראה '‪ ,3 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ 52-50‬וכן '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.(441-440‬‬
‫‪ 37‬כך על פי גירסתו של וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.50‬‬
‫‪50‬‬
‫ההומניסטית‪ 38.‬העדים המהימנים וה'דברניים' ביותר לקדחת ההעתקות וההפקות ששטפה בעשורים ההם‬
‫את פירנצה הם האינוונטארים אשר שרדו מן הספריות הנסיכיות ואשר נחקרו עד תומם בידי חוקרי הספר‬
‫הרנסאנסי‪ .‬מקצתם של הללו מכילים‪ ,‬לצד כותר כתב‪-‬היד והפרטים האחרים‪ ,‬גם את סוג הכתיבה שבה‬
‫הועתקו;‬
‫שונים‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫לעתים אף נמצא שאותו כותר מופיע יותר מפעם אחת באותה ספרייה‪ ,‬בכתיבות מסוגים‬
‫‪40‬‬
‫בשוליה של סחרחרת הפעילות הזאת של הפקה מחודשת וחדשה נמצאו גם מי שביקשו להעתיק ולהפיק‬
‫כתבי‪-‬יד מן הסוג שסר חינו; וכאמור‪ ,‬סוגות כמו הביבליות והספרות הליטורגית‪ ,‬וכן טקסטים סכולסטיים‬
‫למיניהם המשיכו להיכתב‪ ,‬ודווקא באות 'גותית';‪ 41‬ואף שמן הסתם חלו בהן שינויי צורה אחדים במעבר‬
‫מן המאה הארבע‪-‬עשרה לחמש‪-‬עשרה‪ ,‬אולי גם בהשפעת השתרשותו של הקודקס ההומניסטי‪ ,‬הן שמרו‬
‫על צביונן ומאפייניהן מימים ימימה‪ ,‬כמו למשל העמדת הדף בשתי עמודות‪ ,‬או שרטוט בעיפרון ובדיו‬
‫)בניגוד לשרטוט ה'שקוף' של ההומניסטים הטהרנים(‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬איפיון קצר של תכונותיו של הספר הפלורנטיני )ההומניסטי( החדש‪ ,‬כפי שהגו ורצו אותו יוצריו‪,‬‬
‫בהסתמך על תיאורה הממצה של אלביניה דה לה מאר‪:‬‬
‫‪42‬‬
‫הספר ההומניסטי עוצב כשילוב של חיקוי הכתיבה‪ ,‬ההפקה )הקודיקולוגית( והעמדת הדף‬
‫)ההעמדה הגראפית( שנמצאו בכתבי‪-‬יד מן המאה האחת‪-‬עשרה והשתים‪-‬עשרה ‪ -‬בדרך כלל‬
‫ממחוזות צפון‪-‬אירופה ‪ -‬אשר הכילו טקסטים קלאסיים בלטינית‪ ,‬והיו בגודל קטן יחסית‪ .‬מהם‬
‫שאבו את הכתיבה )דווקא זו שהייתה נוהגת בתחילת המאה השתים‪-‬עשרה ולא זו של מאות‬
‫קדומות יותר(‪ ,‬חיקו את השרטוט היבש )הבלתי‪-‬נראה( שנעשה בחריטה‪ ,‬ואת עיצוב הדף – בדרך‬
‫‪ 38‬הגדיל לעשות פיירו דה מדיצ'י‪ ,‬בנו של קוזימו ואספן כתבי‪-‬יד נלהב בזכות עצמו‪ :‬מדיניותו הייתה כפי הנראה להחליף‬
‫בספרייתו את כתבי‪-‬היד המכילים טקסטים קלאסיים אשר נכתבו בכתיבה קרולינגית או 'גותית' בעותקים חדשים בכתיבה‬
‫הומניסטית )ראה '‪ ,Ames-Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪ .(107‬דוגמאות לכפל כתבי‪-‬יד נמצאו בהשוואה שעשה איימס‪-‬לואיס‬
‫בין שני האינוונטארים של ספרייתו של פיירו דה מדיצ'י‪ :‬למשל‪ ,‬בעוד שבאינוונטאר משנת ‪ 1456‬רשומים שני כתבי‪-‬יד של‬
‫טרנציוס וסנקה בכתיבה גותית קורסיבית )המכונה שם ‪ , (lectera bastarda‬וכן חיבור של קיקרו בכתיבה ‪ghallica‬‬
‫‪') antiqua‬גותית' אף היא(‪ ,‬הרי שבאינוונטאר של שנת ‪ 1464/5‬שלושה כתבי‪-‬יד אלה אינם נזכרים כלל; במקומם מופיעים‬
‫אותם טקסטים שהועתקו כנראה שוב‪ ,‬הפעם בכתיבה 'עתיקה' כלומר הומניסטית‪ .‬על מדיניות ה'החלפה' בספרייתו של פיירו‬
‫ובכלל זה החלפתם של כתבי‪-‬יד בסגנון קרולינגי שאיכותם כנראה ירודה בכתבי‪-‬יד מוזמנים בכתיבה הומניסטית ראה גם‬
‫‪ ,Ames-Lewis, 'The Library',‬עמ' ‪.41-40‬‬
‫‪ 39‬אף שבדרך כלל לא נהגו לציין את סוג הכתיבה‪ ,‬האינוונטארים של משפחת מדיצ'י הקפידו לכלול פרט זה‪ ,‬החל מן‬
‫האינוונטאר הראשון של ספרי קוזימו משנת ‪ 1418‬ואחר כך גם שני האינוונטארים של ספרי פיירו די קוזימו מן השנים ‪1456‬‬
‫ו‪) 1464/5-‬ראה '‪ ,Ames-Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪ .(105‬ציון סוג הכתיבה מעיד בוודאי על החשיבות שייחסו הבעלים‬
‫לפרט זה‪ ,‬ועל היותו מאפיין מכריע של כתב‪-‬היד‪ .‬על תופעה דומה בהקשר לרשימות הספרים של היהודים באיטליה‪ ,‬שמקצתן‬
‫מפרטות גם את סוג הכתב ואת מוצאו‪ ,‬כבר עמד בית‪-‬אריה ותלה אותה בכך שבאיטליה – שלא כמו באזורים אחרים של הפקת‬
‫הספר העברי ‪ -‬היו מקובלים סוגים אחדים של כתיבה )ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק יא‪ ,‬סעיף טיפוסי הכתב; כמו‬
‫כן להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬בדיון ברשימות הספרים בסביבת הספר העברי‪ ,‬עמ' ‪ 128‬והערה ‪.(191‬‬
‫‪ 40‬כך למשל בספרייתו של פיירו דה מדיצ'י )ראה להלן‪ ,‬פרק ד הערה ‪.(51‬‬
‫‪ 41‬עפ"י '‪ ,Ames-Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪ ,107-106‬האות הגותית שבביבליות ובמזמורי תהלים כונתה באינוונטאר של‬
‫פיירו 'כתיבה גאלית'‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬האות הגותית שבכתבי‪-‬היד הוורנקולאריים )כלומר‪ ,‬אלה הכתובים 'טוסקנית'( ובספרי‬
‫התפילות שבספרייתו של פיירו כונתה באינוונטאר 'חדשה' או 'מודרנית'‪.‬‬
‫'ספרי השעות' שאף הם כמובן בסוגה הליטורגית‪ ,‬עברו טרנספורמציה‪ :‬שלא כמו הביבליות וספרי התפילות האחרים החלו אף‬
‫הם – לקראת סוף המאה ‪ -‬להיכתב באות ההומניסטית )'‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ .(476‬על פי דה לה מאר קרה‬
‫באותה תקופה שגם ביבליות וספרי תהלים לשימוש פרטי הופקו בכתיבה הומניסטית )שם(‪.‬‬
‫‪ 42‬ראה '‪ , De la Mare, 'Vespasiano as Producer‬עמ' ‪ ;168‬דה לה מאר מצביעה על סאלוטאטי וניקולי כאבותיו של‬
‫הספר בסגנון החדש‪ .‬ראה גם '‪ ,'New Research‬עמ' ‪.397-396‬‬
‫‪51‬‬
‫כלל שורות ארוכות )כלומר עמודה אחת( ושוליים נדיבים‪ ,‬כפי שנמצא באקזמפלרים העתיקים‪.‬‬
‫שימש אותם הקלף המשובח ביותר‪ ,‬דק ולבן )הקלף הפלורנטיני נודע אז באיכותו(‪.‬‬
‫את העיטור שאלו מכתבי‪-‬היד הגדולים אשר הועתקו בטוסקנה באותן מאות )האחת‪-‬עשרה‬
‫והשתים‪-‬עשרה( ואשר הכילו טקסטים של אבות הכנסייה וביבליות‪ :‬איניציאלים שהיו צבועים‬
‫בצהוב וסביבם עיטור של זמורות גפן לבנות המסתרגות על רקע של כחול‪ ,‬אדום וירוק עזים‪.‬‬
‫בשנות העשרים חל תיחכום בעיטור‪ :‬האיניציאלים 'פיתחו' זנבות או מסגרות‪ ,‬הצבעים רוככו‪.‬‬
‫לעתים הופיעו גם איניציאלים זואומורפיים‪ .‬החל מ‪ 1426-‬החלו כתבי‪-‬היד להימסר לעיטור לידי‬
‫אמנים מקצועיים – אז גם הופיעו ה'פוטי' )‪ - putti‬מלאכים מכונפים(‪ 43,‬וכן ציפורים ובעלי‪-‬חיים‬
‫בסגנון ריאליסטי )אפשר שהועתקו מעיטורים גותיים פלורנטיניים בני אותו זמן(‪ .‬שלט משפחה‬
‫הופיע לראשונה בשנת ‪ .1430‬עיטור שוליים מלא )בארבעת שולי הטקסט( הופיע זמן קצר לאחר‬
‫מכן‪ ,‬ב‪.1435-‬‬
‫‪44‬‬
‫בז'אנר ה'טהרני' של כתבי‪-‬היד ההומניסטיים הראשונים‪ ,‬אשר נועדו למלומדים ואף הועתקו בידיהם‪ ,‬חלו‬
‫במהלך המאה החמש‪-‬עשרה חלו שינויים צורניים‪ ,‬שהיו כמדומה נעוצים בהתפצלות לשני כיווני הפקה‬
‫עיקריים‪ .‬כוונתי למגמת ההפקה המסחרית מחד‪ ,‬שבה שאפו ‪ -‬מדרך הטבע ‪ -‬להקטין עלויות‪ :‬כך למשל‬
‫אנו מוצאים בכתבי‪-‬יד רבים‪ ,‬בהם כאלה שהופקו למוסדות )כלומר ספריות המנזרים(‪ ,‬שרטוט בדיו‬
‫במקום בחריטה‪ ,‬גם משום שקונטרסי קלף משורטטים מראש בדיו נמכרו בבוטגות מוכנים לשימוש‪ 45,‬גם‬
‫בגלל הופעתו של מכשיר חדש‪ ,‬מן הסתם דמוי מסרק‪ ,‬לשרטוט השורות בדיו‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫אשר למגמה השנייה‪,‬‬
‫שהיא במידת מה הפוכה למגמת ההפקה המסחרית – ניתן להגדירה כהפקה דה‪-‬לוקס של כתבי‪-‬יד‬
‫מפוארים עבור נסיכים ואספנים‪:‬‬
‫‪47‬‬
‫העיטור הסגפני של כתבי‪-‬היד ההומניסטיים מן העשורים הראשונים‬
‫מפנה מקומו לעיטורי מסגרת שופעים הממלאים את כל רוחב השוליים בדפים שבראשי הספרים‪,‬‬
‫מיניאטורות ופאנלים מרשימים בעושרם‪ ,‬ולעתים גם סצינות אילוסטרטיביות‪ .‬אין ספק שבכתבי‪-‬יד אלה‬
‫כבר ניכרת העדפת הצורה על פני התוכן‪ ,‬ודומה כי העתקתם מתאפיינת במידה של רישול ואי‪-‬נאמנות‬
‫למקור‪,‬‬
‫‪48‬‬
‫כלומר בדיוק אותם פגמים שעמדו ביסוד המהפך של הספר ההומניסטי בסוף המאה הארבע‪-‬‬
‫עשרה ותחילת החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪ 43‬על‪-‬פי '‪ ,Ruysschaert, 'Miniatures‬הכרובים )‪ (putti‬ייחודיים לאיטליה בעיטור כתבי‪-‬היד‪ ,‬ורק לעתים נדירות אפשר‬
‫למצוא אותם גם בחצי האי האיברי‪ ,‬ואולם בצורה שונה ועם השפעות פלמיות )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.(302‬‬
‫‪ 44‬על קישוט כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים ראה בהמשך‪.‬‬
‫‪ 45‬יחד עם זאת חשוב לציין כי הדיו ששימשה את השרטוט ההומניסטי הייתה תמיד בגון חום‪-‬צהבהב בהיר ביותר‪ ,‬מתוך כוונה‬
‫להבליע את נוכחותו של מיתווה השרטוט )זאת בניגוד לשרטוט הצבעוני ה'גותי' שתפס את העין והיה לו חלק בולט בהעמדת‬
‫הדף בתור פיגום דקורטיבי; שרטוט זה שימש מרכיב חשוב במערך העיטורי של כתב‪-‬היד – ראה ‪Derolez, 'The‬‬
‫'‪ ,Palaeography‬עמ' ‪.(34‬‬
‫‪ 46‬עליו ראה בהמשך‪ ,‬וכן '‪.Pasternak & Beit-Arie, 'In Quest‬‬
‫‪ 47‬על‪-‬פי מידת השתמרותם ברור כי כתבי‪-‬יד אלה הופקו לצורכי אספנות בלבד ומעולם לא נעשה בהם שימוש של ממש )ראה‬
‫גם '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪.(11‬‬
‫‪ 48‬ראה '‪ ,Goldschmidt, 'Preserved‬עמ' ‪ ,331‬על איכות המסירה הירודה באותם כתבי‪-‬יד אשר מלכתחילה לא נועדו‬
‫להיקרא אלא להיראות ולהקסים; לדברי גולדשמידט‪ ,‬בכתבי‪-‬היד המפוארים )בהפקתו של וספאסיאנו( יש טעויות העתקה‬
‫לרוב‪ ,‬חסרות שורות שלמות‪ ,‬ופעמים רבות קטעים שנכתבו בטעות פעמיים לא נמחקו כדי שלא תשתבש חזותו האסתטית של‬
‫הדף הכתוב‪ .‬המעתיקים הקפידו – כך לטענתו – על יופיה של הכתיבה על חשבון דיוק המסירה‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫‪ .2‬זירת ההפקה‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים בסביבה המשתנה‬
‫בפרוס המאה החמש‪-‬עשרה לא חל באיטליה ובפירנצה כל מהפך במה שנוגע לתבניתם החיצונית של‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים או לתכנים שהם הכילו‪ .‬למעשה‪ ,‬המאפיין הבולט בהם הוא ההמשכיות במלאכת‬
‫הפקתם‪ ,‬עד כדי 'שמרנות' או דבקות בלתי מסויגת במסורת הספר העברי‪ 49.‬יחד עם זאת‪ ,‬במהלך המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה יאמצו לעצמם מעתיקים בסביבת הספר עברי בפירנצה וגם בחלקים אחרים של איטליה‪,‬‬
‫כמה שיטות עבודה – ושמא אופנות ‪ -‬אשר איפיינו את כתבי‪-‬היד הלטיניים שהופקו בסביבתם‪ 50.‬ואולם‪,‬‬
‫הואיל והפקת הספר העברי לא ידעה כל מהפך מבחינת התכנים‪ ,‬מן הראוי אולי להניח כי בניגוד למה‬
‫שקרה לחיצוניותו של הספר הלטיני – אשר עברה שינויים יד ביד עם השינוי בתכנים ונתפסה בלי שום‬
‫ספק כסמן של אותו שינוי – כתבי‪-‬היד העבריים לא נצרכו לשינויי צורה‪ .‬ספק אפוא אם יימצאו בכתבי‪-‬יד‬
‫עבריים שהופקו בפירנצה סממנים המצביעים על מגמה של התקרבות לספר ההומניסטי דווקא‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫וכאן‬
‫עולה סוגיית העימות המשולש‪ :‬שכן לא זו בלבד שכתבי היד העבריים ניצבים לצד )או מול( כתבי‪-‬היד‬
‫הלטיניים בזירה של הפקת הספר‪ ,‬אלא שבפירנצה קיימים זה מול זה בצד הלטיני שני מחנות מובחנים‬
‫ונבדלים‪ ,‬ולכל אחד מהם מערכת עקרונות והעדפות משלו‪ :‬זה של כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ ,‬וזה של כתבי‪-‬‬
‫היד בהפקה המסורתית‪ ,‬שלא גזרה על עצמה התחדשות תוכנית וצורנית‪ 52.‬וכשניגשים לבדוק באיזו מידה‬
‫ואם בכלל שאבו כתבי‪-‬היד העבריים ממלאכת הספר הלטיני של סביבתם הנוצרית‪ ,‬ואם מעצם שהותם‬
‫ראה גם '‪ ,Wardrop, 'The Origin‬עמ' ‪ ,11‬וכן ‪W. Wattenbach, Das Schriftwesen im Mittelalter, Leipzig‬‬
‫‪ ,1896‬עמ' ‪) 487‬על‪-‬פי '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ ,11‬והערה ‪.(22‬‬
‫‪ 49‬על שמרנות ההפקה בסביבת הספר העברי באיטליה ראה '‪.Beit-Arié, 'Towards a Comparative Typology‬‬
‫‪ 50‬הבולטת שבהם – השרטוט בדיו )ראה להלן‪ ,‬פרק ו‪ ,‬עמ' ‪ – 222-220‬הדיון בדיון במלאכת הספר של יצחק(‪.‬‬
‫‪ 51‬שמא ניתן לשער שאילו העתיק יהודה מסר ליאון את כתביו לעצמו )בתור 'הומניסט' מקרב היהודים( היה בוחר להעמידם‬
‫במתכונת הספר ההומניסטי? )על מסר ליאון כ'הומניסט' ראה למשל '‪ ,Droege, 'Giannozzo‬עמ' ‪ 92-88‬וכן ‪Zatelli et al.,‬‬
‫'‪ ,'Pico‬עמ' ‪ ;161‬וראה גם בונפיל‪' ,‬יהודה מסיר לאון'(‪.‬‬
‫‪ 52‬על ההבדלים שבין מלאכת הספר ההומניסטי ומאפייניו לבין מלאכת הספר ה'מונאסטי'‪ ,‬והתפלגותן של שתי הקבוצות בצפון‬
‫איטליה ובפירנצה במאה ה‪ 15-‬ראה '‪ :Casagrande & Ornato, 'Elementi‬הקונטרסים בחלק לא מבוטל מכתבי‪ -‬היד שהם‬
‫מגדירים 'מונאסטיים' מורכבים מ‪ 4-‬גליונות )כ‪ (36%-‬אך רובם )‪ (56%‬מכילים קונטרסים של ‪ 5‬גליונות‪ ,‬וזאת לעומת ‪90%‬‬
‫לקונטרסים של ‪ 5‬גליונות בכתבי היד ההומניסטיים )ראה שם‪ ,‬לוחות ‪ 3‬ו‪ ;(34-‬ממדיהם החיצוניים של כתבי‪-‬היד המונאסטיים‬
‫קטנים ב‪ 20%-‬בממוצע מממדיהם של ההומניסטיים )שם‪ ,‬לוח ‪ ;(4‬שומר הקונטרס השכיח ביותר במונאסטיים )בכ‪65%-‬‬
‫מהם( הוא שומר מאוזן באמצע השוליים התחתונים‪ ,‬בניגוד ל‪ 19%-‬לאותו שומר קונטרס בכתבי‪-‬היד ההומניסטיים )לוחות ‪7‬‬
‫ו‪ ;(38-‬רוב המונאסטיים כתובים בשתי עמודות‪ ,‬ואילו עמודה אחת )כלומר שורות לרוחב הדף( שכיחה יותר בכתבי‪-‬היד‬
‫ההומניסטיים; בעוד שרוב המונאסטיים משורטטים שרטוט צבעוני מעורב )עיפרון לשוליים ודיו לשורות(‪ ,‬ומיעוטם בדיו בלבד‬
‫או בעיפרון בלבד )שהשקעת העבודה בו רבה בגלל הצורך בניקוב ובשרטוט עמוד‪-‬עמוד(‪ ,‬וכלל אין בהם שרטוט בחריטה )ראה‬
‫לוח ‪ ,(36‬הרי שבמדגם כתבי‪-‬היד ההומניסטיים מפירנצה )לוח ‪ (55‬נמצא שלמעלה משני שלישים )סה"כ ‪ (43‬שורטטו‬
‫בשרטוט יבש או 'שקוף' )בחריטה או בלוח שרטוט(; בכל השאר )‪ 24‬כתבי‪-‬יד( השורות שורטטו בדיו וקווי השוליים בדיו או‬
‫בעיפרון‪ .‬התמונה שונה בתכלית בכתבי‪-‬יד הומניסטיים מצפון איטליה‪ :‬הרוב המכריע שורטט בדיו )‪ 49‬כתבי‪-‬יד(‪ 7 ,‬שורטטו‬
‫בעיפרון ו‪ 7-‬בשרטוט יבש )בחריטה או בלוח(‪ .‬השטח הכתוב במונאסטיים גדול בכ‪ 20%-‬מזה שבהומניסטיים‪ ,‬כלומר השוליים‬
‫בכתבי‪-‬היד ההומניסטיים רחבים יותר; צפיפות הכתיבה במונאסטיים גדולה פי ‪ 1.6‬מבהומניסטיים; כתיבת השורה העליונה‬
‫בתוך מסגרת השרטוט ב‪ 90%-‬מן המונאסטיים )בהומניסטיים רק ‪ ;(57%‬מספר קיצורי מלים במונאסטיים גבוה כמעט פי ‪10‬‬
‫מזה שבהומניסטיים‪ ,‬ואולם חלוקת מילה בסופי שורות שכיחה מעט יותר בהומניסטיים‪ .‬לדעת המחברים‪ ,‬בהפקה המונאסטית‬
‫אין הנייר משמש בהכרח מדד להפקה נחותה‪ ,‬ואילו ההפקה ההומניסטית עושה שימוש בקלף בלבד )שם‪ ,‬עמ' ‪ 213‬הערה ‪.(12‬‬
‫יחד עם זאת יצוין כי המדגמים שנבחרו לאותו מחקר צנועים ומוגבלים ומובהקותם מוטלת בספק )‪ 133‬כתבי‪-‬יד הומניסטיים‪,‬‬
‫כמחציתם מפירנצה עצמה ומחציתם מצפון איטליה‪ ,‬ו‪ 66-‬כתבי‪-‬יד 'מונאסטיים' מצפון איטליה; כולם מן המאה ה‪.(15-‬‬
‫‪53‬‬
‫באותה סביבה דבקו בהם אי‪-‬אילו מאפיינים של כתבי‪-‬היד הלטיניים‪ ,‬ראוי להיות מודעים לשוני שבין שני‬
‫סוגי הספר הלטיני‪ ,‬ולברר מה זיקותיו של הספר העברי לזה ולזה‪.‬‬
‫אשר לשיעורי הייצור‪ ,‬דומה שתנופת ההפקה הנמרצת של הספר הלטיני בפירנצה לא גררה את הפקת‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים שם לשיעורי גידול דומים‪ ,‬ואף לא לשיעורי גידול מינימליים‪ .‬יש לזכור כמובן‪ ,‬את‬
‫אי‪-‬נוכחותם של יהודים בפירנצה עד לשנת ‪ ,1438‬לפחות לא בממדים של קהילה של ממש שיש בה‬
‫מזמיני ספר ומעתיקים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬בסביבותיה )פיסא‪ ,‬פראטו‪ ,‬וולטירה‪ ,‬מונטפולצ'יאנו וכן הלאה( ישבו‬
‫משפחות יהודיות‪ ,‬כפי שעולה מרישומי הקטסטו של ‪.1427‬‬
‫‪53‬‬
‫כאשר מנסים לבחון גידול בהפקה‪ ,‬יש‬
‫להביא בחשבון את הגידול הכולל אשר חל ‪ -‬אולי גם כתוצאה מגידול אוכלוסיית היהודים ‪ -‬בהפקת כתבי‪-‬‬
‫היד העבריים במרכז איטליה ובצפונה;‬
‫‪54‬‬
‫כמו כן יש להביא בחשבון כי המדדים שלנו לקביעת מספר‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים שהופקו באזור כלשהו מסתמכים על מאגר הנתונים של מפעל הפליאוגרפיה העברית‪,‬‬
‫המוגבל אך ורק לקורפוס כתבי‪-‬היד העבריים המתוארכים או כתבי‪-‬יד בציון שם מעתיקם )וכאלה‬
‫שמעתיקם ניתן לזיהוי(;‬
‫‪55‬‬
‫כמו כן יש לזכור שאין הם משקפים בוודאות את היקף ההפקה כפי שהייתה‪,‬‬
‫מעצם העובדה כי ככל שהולכים לאחור על פני זמן‪ ,‬הסיכוי שכתב‪-‬יד ישרוד )ויירשם במאגר( – ק ֵטן‪.‬‬
‫‪56‬‬
‫עם זאת‪ ,‬יש בנתונים שבידינו כדי להצביע על המגמה בכללותה במה שקשור להפקת כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫בטוסקנה ובפירנצה‪ ,‬ואין ספק שזו אינה מורה בשום אופן על הפיכתן של פירנצה בפרט וטוסקנה בכלל‬
‫למרכזים של הספר העברי במאה החמש‪-‬עשרה‪ .‬אם נתייחס לטוסקנה כולה‪ ,‬ובכלל זה הערים פיסא‪,‬‬
‫פישא‪ ,‬קורטונה‪ ,‬וסיינה והיישובים סביבן‪ ,‬נמצא שממדי ההפקה היו כנראה שוליים‪ .‬כתב‪-‬היד המתוארך‬
‫הראשון שהופק בטוסקנה הועתק בצ'יטונה )באזור סיינה( בשנת ‪.1332‬‬
‫‪57‬‬
‫אחריו‪ ,‬במהלך כל המאה‬
‫הארבע‪-‬עשרה‪ ,‬הופקו עוד ארבעה‪ :‬שניים במונטפולצ'יאנו )‪ 1358‬ו‪ 58(1385-‬ושניים ב'פישא' )‪ 1396‬ו‪-‬‬
‫‪.(1397‬‬
‫‪59‬‬
‫בעשור הראשון של המאה החמש‪-‬עשרה – המקביל להתבססות ראשונה של ההפקה‬
‫‪ 53‬ראה פרק ב לעיל‪.‬‬
‫‪ 54‬הכוונה כמובן למחוזות במרכז איטליה וצפונה ששם ישב עיקר היישוב היהודי במאה ה‪ ,15-‬ובהחלט לא לדרום איטליה‬
‫ולרומא וסביבותיה‪ ,‬ששם הייתה ירידה דרסטית בשיעור הפקת כתבי‪-‬יד עבריים מאז נדידת היהודים צפונה‪.‬‬
‫וראה פטרוצ'י‪ ,Petrucci, 'Reading' ,‬עמ' ‪ ,208‬על הגידול הפרוגרסיבי אשר איפיין את כל אוספי הספרים באירופה‪ ,‬ובכלל‬
‫זה איטליה‪ ,‬במהלך המאות ה‪ 13-‬עד ה‪.15-‬‬
‫‪ 55‬ההנחה היא כי מקורפוס זה ניתן להקיש על אוכלוסיית כתבי‪-‬היד העבריים כולה‪.‬‬
‫‪ 56‬הדבר אמור בעיקר לגבי כתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬שאורך החיים שלהם היה נמוך לאין שיעור מאלו הלטיניים‪ :‬בעוד שרוב כתבי‬
‫היד הלטיניים נשמרו בספריות מסודרות )במנזרים‪ ,‬בחצרות האצולה ואצל אספנים( הרי שכתבי היד העבריים ידעו טלטלות‬
‫רבות במעברים מיד ליד‪ ,‬ועם נדודי בעליהם‪ ,‬ואף הושמדו פיסית באירועים ידועים‪ .‬ניתן להניח אפוא שרק חלקם הקטן שרד‬
‫עד ימינו‪ .‬גם השימוש המתמיד בהם – אשר איפיין את החברה היהודית דווקא‪ ,‬בניגוד לחברה הנוצרית )לפחות עד למאה ה‪-‬‬
‫‪ - (15‬גרם לבלאי מהיר ולאובדנם המוקדם )כפי שעשויה להעיד גניזת קהיר‪ ,‬למשל(‪ .‬על כך ראה ‪Beit-Arié, 'Hebrew‬‬
‫'‪ ,Manuscripts of East & West‬עמ' ‪.9‬‬
‫‪ 57‬לנתונים נוספים על כתב‪-‬יד זה ועל שאר כתבי‪-‬היד אשר יימנו כאן ולמספרי המדף שלהם ראה במאגר הנתונים 'ספרדתא'‬
‫של מפעל הפליאוגרפיה העברית‪.‬‬
‫‪ 58‬עליהם ראה בלוח ‪ 4‬שלהלן‪.‬‬
‫‪ 59‬טרם הוברר בצורה חותכת אם הכוונה לפישא או לפיסא‪ ,‬הואיל ושני כתבי‪-‬היד הנ"ל נכתבו בידי אותו מעתיק‪ ,‬ספרדי‬
‫במוצאו‪ ,‬והאות שי"ן עשויה להיקרא כ‪-‬סמ"ך או כ‪-‬ש"ין‪.‬‬
‫ממדיה הזעירים של ההפקה מומחשים ביתר שאת כאשר מעמידים מולה את ההפקה שהייתה באותן שנים בעיר בולוניה )‪8‬‬
‫כתבי‪-‬יד בין ‪ 1378‬ל‪ (1399-‬או בערי ה‪ .Marche-‬כשמביאים בחשבון ששני כתבי‪-‬היד של מונטפולצ'יאנו נכתבו בידי אב‬
‫ובן‪ ,‬כהפקה עצמית‪ ,‬ושני כתבי‪-‬היד בפישא נכתבו בידי מעתיק אחד והם כנראה שני חלקים של אותו כתב‪-‬יד – מצטמצמים‬
‫עוד יותר ממדיה של 'סביבת הספר העברי' שם‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫ההומניסטית בפירנצה – הופק בטוסקנה רק כתב‪-‬יד עברי אחד ‪ -‬בפיסא )בין ‪ 1397/8‬ל‪ 60;(1404-‬מקץ‬
‫כעשרים שנה )שהיו עשרים שנים פוריות ביותר בהפקת הספר הלטיני( מתחיל להופיע בטוסקנה 'טפטוף'‬
‫לא‪-‬סדיר של כתבי‪-‬יד עבריים‪ :‬שלושה בסיינה )‪ ,(1431 ,1429 ,1419‬שניים במונטפולצ'יאנו‪1421) 61‬‬
‫ו‪ ,(1423-‬שניים בצ'יטה די קסטלו‬
‫‪.1439‬‬
‫‪64‬‬
‫‪62‬‬
‫)‪ ,(1424‬אחד בפיסא‬
‫‪63‬‬
‫)‪ ,(1428‬ואחד הועתק בקורטונה בשנת‬
‫גם עם התמקמותם של היהודים בפירנצה בשנת ‪ ,1438‬והמיפגש שמן הסתם חוו עם קדחת‬
‫כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ ,‬לא גדל שיעור כתבי‪-‬היד העבריים שהופקו בפירנצה וסביבותיה‪:‬‬
‫‪65‬‬
‫בשנת‬
‫‪ ,1441‬כלומר בתחילת התקופה שעבודה זו דנה בה‪ ,‬הועתק כתב‪-‬היד המתוארך הראשון שפירנצה מצוינת‬
‫כמקום הפקתו‪ ,‬בידי יצחק בן עובדיה; ‪ 66‬השני הועתק בידו בשנת ‪ ,1454‬השלישי בשנת ‪ ,1455‬והרביעי‬
‫בשנת ‪;1467‬‬
‫‪67‬‬
‫כתב‪-‬יד אחר שהעתיק יצחק‪ ,‬אשר זוהה על‪-‬פי כתיבתו‪ ,‬הועתק לפני חודש אדר ‪,1468‬‬
‫הואיל ותאריך זה מצוין בקולופון הנקדן הרשום בסופו‪.‬‬
‫‪68‬‬
‫בשנת ‪ 1472‬או מיד אחריה‪ ,‬ובוודאי לפני‬
‫‪ ,1478‬העתיק שמריה בן אברהם כתב‪-‬יד בפירנצה או בסביבותיה;‪ 69‬כתב‪-‬יד הנושא את התאריך ‪1474‬‬
‫הועתק בידי יעקב בן נחמיה שגרי עבור המלווה יצחק בן שלמה מקסטלו‪ ,‬אשר ישב בפירנצה ופעל בה‬
‫החל מ‪ ;1464-‬ואולם חלקו הראשון של כתב‪-‬היד הועתק בידי סופר אנונימי והעתקתו בוודאי קדמה ל‪-‬‬
‫‪ 1472‬שכן חתימת הצנזורה של מרקיון נמצאת בו‪ 70 .‬ובשנת ‪ 1473‬העתיק ב'פלורינצה' אהרן בן גבריאל‬
‫עבור פדריקו דה מונטפלטרו מאורבינו את העמודה בעברית בכתב‪-‬יד תלת‪-‬לשוני של תהלים‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫גם‬
‫ברחבי הטריטוריה של פירנצה הועתקו באותן שנים שמאז בוא היהודים לפירנצה כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫‪ 60‬ע"י דניאל בן שמואל‪ ,‬שעבורו הועתק בשנת ‪ 1396‬אחד משני כתבי‪-‬היד שנכתבו בפישא )כלומר מדובר בקבוצה מצומצמת‬
‫ביותר(; סיומה של ההעתקה היה בפרוג'ה‪ .‬כתב‪-‬יד נוסף הנושא ציון תאריך של שנת ‪ 1410‬עשוי היה להיכתב בפישא שכן‬
‫מעתיקו )לעצמו( נקרא יוסף בן שבתי‪ ,‬ואכן היה מלווה בשם זה בפישא בתחילת המאה )ראה מאמרה של ‪(165-164 ,Brown‬‬
‫ואולם בשל הספק בזיהוי לא הוכלל כתב‪-‬יד זה במניין כתבי‪-‬היד שהופקו שם‪.‬‬
‫‪ 61‬בידי אותו אדם‪ ,‬מנחם בן שבתי‪ ,‬שהיה בן לשבתי בן יחיאל ונכד ליחיאל בן משה‪ ,‬כולם בני משפחת המלווים‬
‫ממונטפולצ'יאנו אשר העתיקו כתבי‪-‬יד אלה לשימושם העצמי )ראה להלן‪ ,‬לוח ‪.(4‬‬
‫‪ 62‬שניהם מידי אותו מעתיק‪ ,‬תנחום בן משה‪ ,‬ואפשר שגם עבור אותם בעלים‪.‬‬
‫‪ 63‬הסופר שהעתיק כתב‪-‬יד זה עבור יצחק בן מנחם מפיסא‪ ,‬אשר ישב שם עוד בטרם התיישבו הבנקאים היהודים בפירנצה‪,‬‬
‫מציין בקולופון כי כת‪-‬היד הועתק "בהיותי שכיר עמו כשנה"‪.‬‬
‫‪ 64‬בידי אליא בן משה המציין כי ישב בבית המזמין בתור מלמד לנעריו‪.‬‬
‫‪ 65‬זאת‪ ,‬כאמור‪ ,‬על‪-‬פי מניין כתבי‪-‬היד המתוארכים בלבד ועל‪-‬פי נתוני 'ספרדתא'‪ .‬בהצגה שלעיל יש אפוא להתעלם מחלק גדול‬
‫של הקורפוס של כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק בן עובדיה בפירנצה )המונה כולו ‪ 29‬כתבי‪-‬יד(‪ ,‬שכן רובם המכריע אינם מתוארכים‬
‫והם זוהו במהלך השנים האחרונות‪ ,‬בעיקר לצורך מחקרי זה‪ ,‬מתוך השוואת כתיבתם ועל‪-‬פי מכנים קודיקולוגיים שווים‪.‬‬
‫לפיכך בספירה שלעיל יימנו רק כתבי‪-‬היד המתוארכים של יצחק אשר הועתקו בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 66‬כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪) Add. 19944-45‬מס' ]‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬עמ' ‪ 238-235‬להלן(‪ ,‬אשר‬
‫הושלם בפירנצה בחודש אב ק"א )‪ .(1441‬בפירנצה או בסביבותיה הופק כנראה גם 'מחזור שוקן' משנת ‪ ,1441‬שהשלמתו )ב'‬
‫בסיון ר"א( קדמה בשבועות ספורים לזו של המחזור שהעתיק יצחק‪ :‬אותו נקדן‪ ,‬אברהם‪ ,‬ניקד את שניהם )ראה להלן‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ,134‬הערה ‪ (234‬ואף זהותו של הבעלים )יוסף בן אברהם מטיבולי( וסגנון הקישוטים מצביעים מן הסתם על הפקה‬
‫פלורנטינית )ואכן יש לציין כי כתב‪-‬יד זה נמנה על הקודקסים העבריים אשר צונזרו בפירנצה בידי מרקיון בשנת ‪ ;1472‬על כך‬
‫ראה במאמרי '‪ ,'Marchion‬עמ' ‪ 307‬שלהלן(‪ .‬כך גם סגנון קישוטו של כתב‪-‬יד אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪,Can. Or. 79 ,‬‬
‫שהועתק בשנת ‪ 1437/8‬בידי 'משה ממשפחת בית אל מפרווינצה מעיר אוויניון'‪ ,‬ומקום כתיבתו נעדר מן הקולופון‪ :‬אפשר‬
‫שעיטוריו מצביעים על הפקתו בפירנצה וקישוטו בידי אמן נוצרי מקומי‪.‬‬
‫‪ 67‬עליהם ראה ביתר פירוט להלן‪ ,‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬עמ' ‪ 235‬ואילך‪.‬‬
‫‪ 68‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪) MS Can. Or. 22 ,‬ראה להלן‪ ,‬מס' ]‪ [9‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני‪ ,‬עמ' ‪.(247‬‬
‫‪69‬כ"י פרנקפורט‪ .SUB, Ms. Heb. 8o12 (Merzbacher 90) ,‬כתב‪-‬יד זה מכיל תחינה שחיבר שמריה בן אברהם אשר‬
‫מתייחסת לסכנה שקהילת פירנצה הייתה שרויה בה בשנת ‪) 1472‬ראה עמ' ‪ 288‬להלן‪ ,‬במאמרי '‪ 'Marchion‬הדן בצנזורה‬
‫שנעשתה בספרי היהודים בפירנצה באותה שנה‪ ,‬והערה ‪ 76‬שם(‪.‬‬
‫‪ 70‬כ"י המבורג‪ ;SUB, Cod. Hebr. 103 ,‬ראה להלן ברשימת כתבי‪-‬היד שבמאמרי '‪ ,'Marchion‬עמ' ‪.304‬‬
‫‪ 71‬כ"י וטיקן‪ ;BAV, Urb. lat. 9 ,‬עליו ראה להלן‪ ,‬פרק ה‪ ,‬עמ' ‪.165-164‬‬
‫‪55‬‬
‫מעטים‪ :‬אחד בפיסא )‪,(1445‬‬
‫‪72‬‬
‫אחד בהר אלצינו )היא מונטלצ'ינו(‬
‫שנכתב כנראה בפירנצה או בפיסא‬
‫בפישא‪/‬פיסא )‪;(1469‬‬
‫והשני בשנת ‪.1463‬‬
‫‪78‬‬
‫‪77‬‬
‫‪75‬‬
‫‪73‬‬
‫ואחד בקורטונה‬
‫)‪ ,(1453‬עוד שניים בקורטונה‬
‫‪76‬‬
‫‪74‬‬
‫)‪ ,(1451‬אחד‬
‫)‪ ,(1462 ,1459‬ואחד‬
‫בלוקא שבטוסקנה הועתקו באותה תקופה שני כתבי‪-‬יד‪ :‬האחד בשנת ‪1448‬‬
‫מתום התקופה שעבודה זו עוסקת בה‪ ,‬כלומר מאמצע שנות השבעים של המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה‪ ,‬ועד לגירוש היהודים מפירנצה בשנות התשעים של המאה‪ ,‬הועתקו בפירנצה וסביבותיה‬
‫רק עוד כתבי‪-‬יד ספורים אשר שרדו בציון תאריך‪ ,‬או שניתן לתארך את הפקתם על‪-‬פי זהות הסופר או‬
‫המזמין‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫נמצא אפוא שממדי ההפקה העברית בפירנצה ובטוסקנה בכלל זעירים לעומת ההפקה העברית בחבלים‬
‫אחרים בצפון איטליה ובמרכזה;‪ 80‬אין ספק שהם מתגמדים בהשוואה להפקה הלטינית בשנים המקבילות‬
‫‪ 72‬כ"י פירנצה‪ ,Bibl. Medicea Laurenziana, Acq. e doni 107 ,‬מידי שלמה בן אברהם מקמרינו עבור מנחם בן יהודה‬
‫ירושלמי‪.‬‬
‫‪ 73‬כ וטיקן‪ :BAV, Vat. ebr. 396 ,‬המעתיק‪ ,‬ברוך בן שלמה בן יואב‪ ,‬אחיינם של בנימן ויחיאל בני יואב ממונטלצ'ינו‪ ,‬שהיו‬
‫מאושיות הקהילה היהודית בפירנצה‪ ,‬העתיק לעצמו כתב‪-‬יד זה במתימטיקה )"בחשבון"(‪.‬‬
‫‪ 74‬כ"י פריס‪ :BnF 1223 ,‬על‪-‬פי שם הבעלים‪ ,‬עמנואל בן עזיאל >מקמרינו<‪ ,‬שהיה אז מלווה בקורטונה‪ ,‬ואחר כך בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 75‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ :Parm. 2069‬הועתק עבור יחיאל ור"ם בן יצחק מפיסא )ראה פרק ז‪ ,‬בנספח למאמרי‬
‫'‪ .('Marchion‬אפשר שגם כ"י וטיקן‪ ,BAV, ebr. 594 ,‬שבראשו שלט של משפחת מפיסא‪ ,‬הופק עבורו בפירנצה או בפיסא‬
‫בערך באמצע המאה‪ ,‬ועל‪-‬פי חתימות הצנזורה של מרקיון בוודאי לפני ‪) 1472‬ראה שם(; גם הקלף המשובח והעיטור מעידים‬
‫כנראה על הפקה פלורנטינית‪ .‬על שלט המשפחה ‪ -‬יונה לבנה האוחזת במקורה ענף זית ‪ -‬ראה באגרון משנת ‪') 1547‬אגרות‬
‫יהודי איטליה'(‪ ,‬איגרת ז'‪ :‬בדף השער של כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪) MS Mich. Add. 65 ,‬קטלוג נויבאור ‪ (2227‬שיר‬
‫בן שלושה בתים המתאר את שלטי המשפחות מפאנו ומפיסא‪.‬‬
‫‪ 76‬הראשון )כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ (Parm. 1699‬מידי אברהם בן שלמה שהעתיקו לעצמו; והשני )כ"י ירושלים‪ ,‬בית‬
‫הספרים הלאומי ‪ (Heb. 8o2009‬מידי יקותיאל בן שלמה שהעתיקו לעצמו; שניהם היו כנראה בניו של שלמה בן אברהם‬
‫שעבורו העתיק המלמד )שלהם?( אליא בן משה עשרים שנים קודם לכן‪.‬‬
‫‪ 77‬כ"י פריס‪.BnF hébr. 741 ,‬‬
‫‪ 78‬כ"י וטיקן‪ ;BAV, Ross. 438 ,‬וכ"י מוסקווה‪ ,‬ספריית המדינה‪ ,‬אוסף גינצבורג ‪.18‬‬
‫‪0‬‬
‫‪ 79‬בשנת ‪ 1478‬הועתק כתב‪-‬יד אחד בפראטו )כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי‪ ;( Heb. 4 666 ,‬באותה שנה‪ ,‬שני כתבי יד‬
‫נוספים‪ ,‬האחד כנראה באמפולי ‪ -‬מחזור שהעתיק שמריה בן אברהם עבור בניה של מרת ביונדה‪ ,‬אלמנת "מרדכי ז"ל‬
‫מאינפולי"‪/‬מסן מיניאטו )כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי‪ ;(Heb. 8o986 ,‬והשני‪ ,‬מחזור שהעתיק אבא מרי בן אליהו חלפן‬
‫עבור שלמה בן עמנואל >מסן מיניאטו<‪ ,‬כנראה בסביבות פירנצה )כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי‪;(Heb. 8o1876 ,‬‬
‫בשנים ‪ 1482 ,1479‬ו‪ 1484-‬הועתקו‪ ,‬כנראה בפירנצה או סביבותיה‪ ,‬עוד שלושה כתבי‪-‬יד בידי שמריה בן אברהם יחיאל –‬
‫הראשון‪ ,‬המכיל תוספת הפטרות בשולי כתב‪-‬יד של התורה‪ ,‬עבור יחיאל ור"ם בן יצחק מפיסא )כ"י רומא‪Bibl. ,‬‬
‫‪ , (Casanatense 2843‬והאחרים עבור המלווה יצחק בן עמנואל מסן מיניאטו ועבור בתו יינטילי )כ"י ליידן‪Bibl. ,‬‬
‫‪ ,Rijksuniversitet 107A‬וכ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ;(Parm. 1989‬לקראת סוף העשור‪ ,‬בשנת ‪ ,1487‬הועתק‬
‫בפירנצה עצמה כ"י ניו יורק‪ ,JTS MS 8224 ,‬בידי אפרים בן יואב ממודינא עבור בנימן בן אליה איש מישטרי שניהל שם‬
‫שולחן הלוואות )על שחזור הקולופון ראה '‪ .(Cohen, 'Gallico‬כתב‪-‬יד במדעים השמור בפרמה )הספרייה הפלטינית ‪Parm,‬‬
‫‪ ,(2263‬הועתק שם בשנת ‪ 1486‬כנראה בידי בנו‪ ,‬רפאל הרופא בן אפרים איש מודינא; ובשנת ‪ 1487‬העתיק אותו רפאל כתב‪-‬‬
‫יד ברפואה השמור בפירנצה‪ ,‬הספרייה הלאומית‪ .Panciatichiani 86 ,‬שני כתבי‪-‬יד הועתקו בפירנצה בשנת ‪ ,1490‬שניהם‬
‫מקושטים‪ ,‬ושניהם עבור המלווה אלייא בן יואב מוויג'באנו – האחד‪ ,‬סידור מידי ברכיה בן חזקיה טרבוט )כ"י מודנה‪,‬‬
‫‪ ,(Biblioteca Estense J. 9. 21‬והשני ‪' -‬מחזור רוטשילד' )כ'"י ניו יורק ‪ (JTS MS 8892 ,‬שהעתיק אברהם יהודה בן‬
‫יחיאל מקמרינו )על תיארוכו ראה '‪ ;(Cohen, 'Elia da Vigevano's Prayerbooks‬סידור תפילות )כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה‬
‫הפלטינית ‪ (Parm. 2078‬העתיק עזיאל מפבריאנו בשנת ‪ ;1491‬ובשנת ‪ 1494‬העתיק שמשון צרפתי כתב‪-‬יד של החומש עם‬
‫תרגום ופירושים )כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ (Parm. 2162‬עבור משולם בן מנחם מטראצ'ינה‪ ,‬מנהל עסקיו של יחיאל‬
‫מפיסא; כתב‪-‬יד זה עוטר בפירנצה‪ ,‬כנראה בידי אטאוואנטי או תלמידיו )ראה בהמשך‪ ,‬בדיון על המעטרים(‪ .‬בערך באותן שנים‬
‫העתיק אברהם יהודה בן יחיאל )ראה לעיל( עוד כתב‪-‬יד‪ ,‬בלתי מתוארך המכיל 'הנהגות מכל השנה'‪ ,‬שניתן לשייכו לפירנצה‪,‬‬
‫והוא שמור עתה בפרינסטון‪ ,‬ספריית האוניברסיטה‪ ;MS Garrett 26 ,‬בעבר יוחס עיטורו בטעות לצייר האיטלקי הנודע ג'וטו‪,‬‬
‫ואולם אין ספק שגם העתקתו גם קישוטו בוצעו בפירנצה בסוף המאה ה‪) 15-‬על כתב‪-‬יד זה ראה ‪Cohen, 'Hebrew‬‬
‫‪ ,Manuscript Illumination',‬עמ' ‪ ;101-100‬וראה גם '‪.(Horowitz, 'Giotto in Avignon‬‬
‫‪ 80‬כאמור‪ ,‬בבולוניה לבדה הופקו בין השנים ‪ 1378‬ל‪ 1399-‬שמונה כתבי‪-‬יד‪ ,‬ובין השנים ‪ ,1440-1400‬המקבילות לתנופה‬
‫הראשונית של ההפקה ההומניסטית בפירנצה‪ ,‬הופקו בה עוד תריסר )לעומת שמונה כתבי‪-‬יד בטוסקנה כולה(‪ .‬הנתונים מראים‬
‫עוד כי במנטובה גופה הופקו תשעה‪-‬עשר כתבי‪-‬יד עבריים מתחילת המאה ועד לסוף תקופת המחקר )‪ ,(1475‬מתוכם שבעה עד‬
‫לשנת ‪ .1441‬בפרארה החלה הפקה של ממש רק החל משנת ‪ ,1446‬ועד לסוף תקופת המחקר כבר הועתקו בה ששה‪-‬עשר‬
‫‪56‬‬
‫בפירנצה‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫וכדי לחדד עוד‪ :‬מן התקופה המוגדרת למחקר זה )השנים ‪ (1472-1437‬נותרו לנו עדויות‬
‫להפקה עברית בפירנצה רק כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק בן עובדיה‪ .‬הללו מונים אמנם עשרים‪-‬ותשעה‬
‫במספר‪,‬‬
‫‪82‬‬
‫קורפוס רב ממדים שלא היה כמוהו בתולדות הפקת הספר העברי באיטליה עד אז; ואולם‬
‫מתוכם חמישה בלבד נושאים ציוני תאריך )כתב‪-‬יד נוסף שהופק בפירנצה נושא ציון מקום בלבד( ורק‬
‫הם רלוונטיים לבדיקת היקף ההפקה העברית באזורים השונים על‪-‬פי כתבי‪-‬היד המתוארכים ששרדו‪.‬‬
‫לצד הנתונים שהוצגו‪ ,‬שיש בהם כדי להעיד על 'אי‪-‬השתתפותם' של היהודים בתנופת ההפקה של כתבי‪-‬‬
‫היד שידעה פירנצה ואולי אפילו על מידה של אדישות וזרות לגביה‪ ,‬הרי שיש עדויות מילוליות )אמנם‬
‫ספורות( לכך שהיהודים נעזרו בשירותים שהוצעו בעיר בתחום הספר‪ .‬שני יהודים‪ ,‬בעלי שולחנות‬
‫הלוואה‪ ,‬שבלא ספק הייתה להם נגיעה להפקת כתבי‪-‬יד עבריים )האחד‪ ,‬שלמה מפראטו‪,‬‬
‫ובעלים של כתבי‪-‬יד‪ ,‬והשני – מנחם ממונטפולצ'יאנו(‬
‫‪84‬‬
‫‪83‬‬
‫שהיה מזמין‬
‫נזכרים בין לקוחותיו של ה'קרטולאיו'‬
‫הפלורנטיני אניולו טוצ'י בהצהרה שמסר לשלטונות המס ב'קטסטו' של ‪) 1431‬על שאר הלקוחות נמנו‬
‫אישים נכבדים ובהם ההומאניסט ניקולו ניקולי‪ ,‬לצד אנשי העם ‪ -‬בעלי בוטגות לחומרי כתיבה‪ ,‬נזירים‬
‫וכמרים‪ ,‬ועוד(‪ 85.‬מן הסתם נצרכו שניהם לחומרי כתיבה – קלף או נייר‪ ,‬ואולי ביקשו לכרוך כתב‪-‬יד‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫מקור מסוג אחר מספק לנו מידע הנוגע להשארתו של כתב‪-‬יד עברי בפירנצה על מנת שיימסר שם‬
‫לכריכה‪ .‬כתובת שנרשמה בסוף כתב‪-‬יד שניתן בהשאלה והיה שייך לדוד בן שלמה )מפרוג'ה( אשר ישב‬
‫בפירנצה במהלך כל שנות ה‪ 40-‬ואף יותר ועסק שם בהלוואה‪ ,‬מצביעה על כך‪" :‬קבלתי בהשאלה מכמ' דוד‬
‫בכמ' שלמה ע"ה מפייורנצא בעד חדש ימים והוא קבל ממני נתתיו ישארו בפיורנצ' לקשור ספ' התפוח ובואיזיו בנייר"‬
‫)לקשור‪ ,‬כלומר לכרוך; בואיזיו – מן הסתם ‪ Boethius‬בתרגומו לעברית(‪ 87.‬ברור אפוא כי מדובר באדם‬
‫שבא לפירנצה והביא לאותו דוד בן שלמה שני כתבי‪-‬יד שאותם נתבקש הלה למסור לכריכה )בדרך כלל‬
‫עסקו בכך 'קרטולאי' אשר התמחו גם ככורכים(‪ .‬משנת ‪ ,1477‬ממש בתום תקופת המחקר‪ ,‬נמצאה עדות‬
‫כתבי‪-‬יד‪ .‬נתוני התפלגות ההפקה לפי ערים ואזורים‪ ,‬הלקוחים כאמור ממאגר 'ספרדתא'‪ ,‬מרמזים על שתי תופעות כלליות‬
‫בהפקת הספר העברי שמן הראוי יהיה לדון בהן ובמסקנות שנובעות מהן במחקר אחר‪ :‬הראשונה היא כי רוב כתבי‪-‬היד‬
‫העבריים הופקו לאו דווקא במרכזים העירוניים הגדולים‪ ,‬אלא עולה עליהם פי כמה שיעור כתבי‪-‬היד שהופקו במרחב החבלים‬
‫השונים‪ ,‬כמו אמיליה‪-‬רומאניה או לומברדיה‪ .‬בעיקר בחבל המארקה‪ ,‬ששם התרכזה עיקר ההפקה במהלך המאה ה‪ 14-‬ותחילת‬
‫ה‪ ,15-‬אין מרכז עירוני גדול שבו נמצא מספר גדול של כתבי‪-‬יד‪ ,‬וניכרת התפלגות ספורדית של ההפקה ללא מירכוז משום‬
‫סוג‪ .‬דווקא במרכזים הגדולים יותר )מנטובה‪ ,‬בולוניה‪ ,‬פרארה וכו'( אך גם בקטנים‪ ,‬אנו נתקלים בהפקה ממורכזת )למשל‬
‫בשנות ה‪ 40-‬בפרארה( הקשורה לפעילותו של מעתיק מסוים היושב בה‪ ,‬או בנוכחותו של פטרון )בנקאי‪/‬רופא( ספציפי‬
‫)ולעתים אף משפחה ספיציפית‪ ,‬כמו במונטפולצ'יאנו( שמזמינים או מעתיקים לעצמם כתבי‪-‬יד; כלומר ניתן להניח כי שיעורי‬
‫ההעתקה נובעים מגורמים אישיים‪/‬נקודתיים‪ ,‬ולא ממגמות רחבות ומתמורות בסביבת הספר העברי‪.‬‬
‫‪ 81‬בסך‪-‬הכול נמצאו בטוסקנה ארבעה כתבי‪-‬יד עד שנת ‪ ;1400‬עד לשנת ‪) 1439‬סמוך להתיישבות היהודים בפירנצה( נמצאו‬
‫בטוסקנה עוד ‪ 6‬כתבי‪-‬יד; אשר לפירנצה‪ ,‬העדויות היחידות המתוארכות להפקת ספרים עבריים בעיר בתקופה המוגדרת‬
‫לעבודה זו הם כתבי‪-‬היד בציון תאריך שהעתיק יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪ 82‬מתוכם יש למעט את השניים הראשונים שהועתקו בבולוניה ובמנטובה‪.‬‬
‫‪ 83‬הוא שלמה כהן בן יוסף )בונאוונטורא( כהן מטראצ'ינה‪/‬מפראטו )עליו ועל ספריו ראה פרק ד‪/‬כתבי‪-‬היד של המשפחות‬
‫היהודיות בפירנצה; כמו כן ראה '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬עמ' ‪.(170-166‬‬
‫‪ 84‬מנתוני ספרדתא עולה מנחם נמנה על משפחת המלווים במונטפולצ'יאנו והעתיק לעצמו שני כתבי‪-‬יד‪ ,‬בשנים ‪ 1421‬ו‪1423-‬‬
‫)ראה לוח ‪ 4‬להלן‪ ,‬ובו תולדות אותה משפחה על‪-‬פי ספריה והרישומים המופיעים בהם ובהקשר אליהם‪ .‬עליהם ראה גם‬
‫קארפי‪' ,‬לתולדות המלווים'(‪.‬‬
‫‪ 85‬ראה‪ ,Guidotti :‬עמ' ‪.488‬‬
‫‪ 86‬שני כתבי‪-‬יד שהעתיק מנחם לעצמו ותועדו ב'ספרדתא' נכתבו האחד על קלף והשני על נייר‪ .‬הואיל והעתיקם לעצמו‪ ,‬אין‬
‫ספק שנזקק לחנות של קרטולאיו כדי לרכוש את החומרים ולכרוך את כתב‪-‬היד‪ .‬אשר לשלמה מפראטו‪ ,‬לא ידוע לנו כי העתיק‬
‫כתבי‪-‬יד לשימושו העצמי‪ ,‬ואולם אפשר שרכש חומרים לצורך העתקת כתב‪-‬יד שהזמין אצל מעתיק בשכר‪.‬‬
‫‪ 87‬ראה בסופו של כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪.Plut. I 50 ,‬‬
‫‪57‬‬
‫נוספת ללקוחות יהודים של כורך נוצרי בסביבות פירנצה‪ .‬מדובר ביצחק בן עמנואל מסן מיניאטו‬
‫‪88‬‬
‫וברעייתו וירטודיוזה‪ ,‬אשר מסרו כמה כתבי‪-‬יד )וכנראה בעיקר דפוסים( ובהם תנ"ך גדול בקלף‪ ,‬לכריכה‬
‫ולתיקון הכריכה אצל סר אניולו פריני )‪ (Agnolo Ferrigni‬באמפולי‪,‬‬
‫‪89‬‬
‫והם רשומים ביומן העבודה‬
‫)‪ (registo‬של אותו בעל מלאכה נוצרי‪ .‬לא ידועות עדויות על יהודים שעסקו באספקת חומרי ספר‪,‬‬
‫בכריכה ובשאר המלאכות הקשורות להפקת כתבי‪-‬יד בפירנצה או בסביבותיה במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬אף‬
‫שכאמור‪ ,‬אותו ענף זכה להתחדשות שלא הייתה כמותה באותו אזור‪ 90.‬ייתכן שדווקא שפע המצאי )במה‬
‫שקשור לבעלי בוטגות ובעלי מלאכה נוצרים העוסקים בתחום הספר( מנע מן היהודים לחדור אל ענף כה‬
‫רווי‪ ,‬ואת אספקת החומרים והשירותים הדרושים להם הם הסדירו באמצעות הסביבה הנוצרית‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫לצדן‬
‫של העדויות הכתובות הללו‪ ,‬המעידות על שימוש בשירותים שסיפקה להם סביבת הספר הלטיני בפירנצה‪,‬‬
‫יש ראיות למכביר על כך שיהודים נצרכו לאמנים נוצרים לקישוט ספריהם;‬
‫‪92‬‬
‫ואף אם ראיות לכך לא‬
‫נרשמו בכתובים‪ ,‬הרי המיניאטורות והקישוטים בסגנון האופייני לבוטגות הפלורנטיניות – גם מבחינת‬
‫צורתן וגם מבחינת תוכנן – שנמצאים בתוך כתבי‪-‬היד העבריים שמוצאם בפירנצה הם עדויות חיות‬
‫להתנהלות של 'עירוב'‪ ,‬כל עוד היה זה עירוב 'נסבל' על‪-‬פי אמות המידה שהיהודים הציבו לעצמם‪ 93.‬יש‬
‫אפוא לתת את הדעת לתבנית שהולכת ומתקבעת בסביבת הספר העברי באיטליה‪ ,‬ובפירנצה בפרט‪,‬‬
‫במהלך המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬ואפשר שתבנית זו היא כלשעצמה ביטוי לאיזה שינוי שחל במסורת ההפקה‬
‫של הספר העברי‪ :‬כוונתי לכך שלמעשה כל צדדיה של מלאכת הספר שלא היו בתחום עשייתו המקצועית‬
‫של המעתיק היהודי בוצעו באמצעות ידיים נוצריות‪-‬מקומיות או באמצעות שירותים שהנוצרים סיפקו ‪-‬‬
‫החל מרכישת חומרי הכתיבה )קלף או נייר( מן ה'קרטולאי' מקומיים‪ ,‬בצורת גיליונות או קונטרסים‬
‫מסודרים מראש ולעתים כנראה אף משורטטים מראש‪,‬‬
‫‪94‬‬
‫וכלה במלאכת הקישוט‪,‬‬
‫‪95‬‬
‫ואחריה מלאכת‬
‫‪ 88‬אביו נמנה על ראשוני הבנקאים היהודים בפירנצה והוא עצמו עסק בהלוואה באמפולי )על המשפחה ועל ספריה ראה להלן‪,‬‬
‫פרק ד‪ ,‬עמ' ‪.(144-143‬‬
‫‪ 89‬ראה '‪ ,Cassuto, 'I libri‬עמ' ‪ ,‬וכן‪ ,Tordi, 'Ser Agnolo' :‬עמ' ‪ 182‬ואילך; במאמרו ניסה קאסוטו להתחקות אחר כותרי‬
‫הספרים שהובאו לכריכה ולקבוע את תאריך הדפסתם בדפוסים הראשונים‪.‬‬
‫‪ 90‬באורבינו )'‪ ,Luzzatto, 'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪ (27-26‬ידוע על יהודים שהתעסקו בסחר בנייר )ראה לוח ‪ 3‬בפרק ב‬
‫לעיל(‪ .‬בשתי תעודות לטיניות מן השנים ‪ 1345‬ו‪ 1346-‬נמצא אזכור של סוחר ספרים יהודי שעסק במכירת ספרים לטיניים‬
‫בפרוג'ה )ראה‪ ,Toaff, Jews in Umbria, 1 [1245-1435] :‬תעודות ‪.(180 ,171‬‬
‫במה שנוגע לכריכתם של כתבי‪-‬יד נמצא שכבר באשכנז במאה ה‪ 13-‬אפילו המחמירים מקרב היהודים התירו כריכת ספרים‬
‫בידי נזירים )'גלחים'(‪ ,‬שהיו אמונים על המלאכה‪ ,‬אף שהיהודים עצמם כרכו ספרים‪ .‬באיטליה נדירות העדויות על יהודים‬
‫שעסקו בכריכה; מקרה בודד הוא המדפיס אברהם בן חיים מפיזארו‪ ,‬שבשנת ‪ 1478‬היה ידוע כ'אברהם הקושר בן חיים'‪,‬‬
‫כלומר – קודם לעיסוקו כמדפיס עסק בכריכת ספרים )על כך ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ד‪ ,‬סעיף כריכה(‪.‬‬
‫‪ 91‬טאמאני )ראה '‪ , Tamani, 'Dal libro manoscritto‬עמ' ‪ (13‬נותן את הדעת לעובדה שדווקא בפירנצה‪ ,‬שהייתה מרכז‬
‫ספר והיו בה כמה דפוסים לטיניים‪ ,‬לא קם אף דפוס עברי; זאת על אף מצבם הכלכלי המבוסס של היהודים שם ועל אף פריחת‬
‫חיי הרוח בקרבם‪.‬‬
‫‪ 92‬ראה בהמשך פרק זה בדיון על מלאכת הקישוט‪.‬‬
‫‪ 93‬יש להבחין בין קישוטים ובעיקר מיניאטורות העשויים על‪-‬פי דגמים ששימשו את היהודים משכבר‪ ,‬לבין מיניאטורות בעלות‬
‫תוכן כריסטולוגי או נוצרי מובהק‪ .‬על כך ראה בהמשך הפרק‪ ,‬בדיון על מלאכת הקישוט‪.‬‬
‫‪ 94‬כאמור לעיל‪ ,‬גם קונטרסים משורטטים מראש נמכרו אצל ה'קרטולאי' ואפשר ש'זוגות' זהים מבחינה קודיקולוגית בקרב‬
‫כתבי‪-‬היד של יצחק בן עובדיה )עליהם ראה להלן‪ ,‬פרק ו‪ ,‬עמ' ‪ (216-215‬העידו על רכישה כזאת; כך גם הנוהג הנצפה‬
‫בכתבי‪-‬יד עבריים של שימוש בדפים ששורותיהם שורטטו בדיו לרוחב הדף כולו להעתקת טקסטים הדורשים שתי עמודות‬
‫)כנהוג למשל בספרי תנ"ך(‪ ,‬וחלוקת המיתווה לשתי עמודות בעזרת קווי שוליים המשורטטים בעיפרון‪ :‬תופעה כזאת מצביעה‬
‫מן הסתם על שימוש בפורמט שלא הותאם ייחודית לאותו כתב‪-‬יד וכפי הנראה נקנה מוכן )ראה להלן בקורפוס הפלורנטיני של‬
‫יצחק שבעמ' ‪ 235‬ואילך‪ ,‬למשל כ"י לונדון‪ ,‬מס' ]‪ ,[1‬וכ"י פרמה‪ ,‬מס' ]‪ [2‬שם(‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫הכריכה )ה'קשירה'(‪ 96.‬מנגד‪ ,‬כל מה שנגע להעתקת הטקסט ולפריסתו‪ ,‬כמו גם לבחירת סוג הכתב ותיבות‬
‫הפתיחה‪ ,‬לשיטת השרטוט‪ ,‬להצבת אמצעים לשמירת סדר הקונטרסים‪,‬‬
‫‪97‬‬
‫– כל אלה אלו היו בהכרח‬
‫נתונים לבחירתו של המעתיק על‪-‬פי מסורת הספר העברי ובהתאם לנטיות לבו‪ ,‬ובוודאי גם בהתחשב‬
‫בדרישות המזמין‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫יוצא אפוא שהספר העברי לבש חזות מעורבת‪ :‬מחד – מסורת ההעתקה היהודית‪ ,‬על‬
‫כל המשתמע מכך; ומאידך ‪ -‬חומרים וחזות חיצונית שניכרים בהם מאפיינים אזוריים ומלאכתם של בעלי‬
‫מקצוע לא‪-‬יהודים‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫הביקוש לספרים‬
‫גם בשוק הספרים הלטיניים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬כמו שהיה כנראה בכל הזמנים ובכל המקומות‬
‫בשוק הספרים העבריים‪ ,‬אין איזון בין היצע וביקוש‪ .‬את שוק הספרים שם‪ ,‬כלומר שוק כתבי‪-‬היד בעידן‬
‫שקדם להמצאת הדפוס ולהתבססותו המסחרית‪ ,‬ניתן להגדיר כשוק מוטה‪-‬ביקוש‪ :‬הביקושים היו קיימים‬
‫בו כל העת )ביקושים סמויים ודחויים‪ ,‬כלומר כאלה שאינם ממומשים בגלל המחסור בהיצע וכאלה‬
‫שממומשים לאחר זמן‪ ,‬בהימצא הספר או המעתיק(‪ ,‬ואילו ההיצע חסר‪ 100.‬למעשה הסתכם ההיצע בשוק‬
‫של ספרים מיד שנייה שמקורם בעזבונות ובירושות‪ ,‬או בספרים שהוצעו למכירה מסיבות שונות‪ ,‬כגון‬
‫מצבם הכלכלי הדחוק של בעליהם‪ ,‬או כפל מצאי‪ ,‬וכיוצא באלה‪ .‬המעוניינים לרכוש נדרשו אפוא‬
‫להתחקות התחקות מתמדת אחר 'הזדמנויות' של היצע‪ ,‬ובלית ברירה – להעתיק את כתב היד המבוקש‪.‬‬
‫מצב 'עגום' זה של שוק הספר הלטיני בפירנצה משתקף היטב בשיחה הידועה שניהל קוזימו דה מדיצ'י עם‬
‫וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪ ,‬ובה הודיע לו על כוונתו להקים ספרייה עבור הבאדיה בפייזולה‪" :‬יום אחד‬
‫בהיותי בחדרו – כך לדברי וספסיאנו ‪ -‬אמר לי‪ :‬איך אתה מציע לי לספק ספרים לספרייה הזאת? עניתי‬
‫‪ 95‬על כך שרוב רובם של כתבי‪-‬היד העבריים באיטליה נמסרו לקישוט בבוטגות נוצריות ולא קושטו בידי אמנים יהודים‪ ,‬ראה‬
‫''‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Miniature ebraiche‬עמ' ‪.222‬‬
‫‪ 96‬על עדויות מפירנצה וסביבותיה בדבר מסירת כתבי‪-‬יד וספרי דפוס לכריכה אצל נוצרים ראה לעיל‪.‬‬
‫גם ניסוחו של קולופון בכתב‪-‬יד שהעתיק שמשון בן אליה חלפן צרפתי לעצמו בשנת ‪) 1504‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‬
‫‪ ,Parm. 1739‬דף ‪273‬ב( ומקום הפקתו לא צוין בו מעיד כנראה על מסירת כתב‪-‬היד לכריכה לאדם אחר‪..." :‬כתבתי זה‬
‫הסידור עם כל הדברים הנכרכים סביב וגם נקדתי אותו ועשיתיו לעצמי להתפלל בו ונשלם בקשירתו ובעטיפתו י"א מרחשון‬
‫רס"ה‪ :"...‬כלומר‪ ,‬אין המעתיק מייחס לעצמו את הקשירה והעטיפה כפי שציין ביחס להעתקה ולניקוד )אותו שמשון העתיק‬
‫עשר שנים קודם לכן בפיסא כתב‪-‬יד עבור משולם מטרצ'ינה‪ ,‬מנהל עסקיו של יחיאל ור"ם מפיסא‪ ,‬כלומר היה מעורב – לפחות‬
‫במשך זמן מסוים ‪ -‬בסביבת הספר של יהודי פירנצה(‪.‬‬
‫‪ 97‬על האמצעים לשמירת סדר הקונטרסים בכתבי‪-‬היד העבריים ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ה'; על השיטות‬
‫הנפוצות באיטליה ראה שם‪ ,‬בלוחות הסטטיסטיים שבסוף אותו פרק‪.‬‬
‫‪ 98‬על חלקם של המעתיקים בעיצובו של כתב‪-‬היד ראה בהמשך‪ ,‬בדיון על המעתיקים‪.‬‬
‫‪ 99‬על ניגוד זה שבין העמדת הדף ‪ -‬פרי עבודתו של הסופר היהודי ‪ -‬לבין העיטורים )בעיקר המיניאטורות( שמוצאם בבוטגות‬
‫נוצריות עמד ברנהיימר בדברי המבוא שכתב לקטלוג תערוכת כתבי‪-‬יד עבריים מקושטים של המקרא )ראה ‪Antonioli‬‬
‫'‪ :(Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti‬הוא עצמו מודע כמדומה למעין עירוב של מין בשאינו מינו אשר‬
‫מתקיים בהם ‪ -‬היותם למעשה כתבי‪-‬יד 'מזרחיים' באדרת של מוצר מערבי‪ .‬מדבריו עולה כי עדיפים בעיניו‪ ,‬מבחינת העניין‬
‫שיש בהם לתולדות הספר העברי‪ ,‬הקודקסים העבריים שבהם הסופר הוא שמבצע את מלאכת הקישוט‪.‬‬
‫‪ 100‬אורנאטו אמנם טוען כי ממוצע עלותו של כתב‪-‬יד במאה ה‪ 15-‬יורד באופן ניכר‪ ,‬מאחר שכל אותם כרכים אדירי‪-‬עלות מן‬
‫המאות שקדמו ממשיכים להתגלגל בשוק ולפיכך אין צורך להעתיק כתבי‪-‬יד נוספים‪ .‬לדבריו עובר אז מרכז הכובד לספרים‬
‫יקרים פחות‪ ,‬ואף המזמינים 'אנשי התרבות' מעדיפים כרכים רבים וצנועים על פני כרכים בודדים שהפקתם מושלמת מכל‬
‫הבחינות )ראה '‪ ,Ornato,' Apologia‬עמ' ‪ ;(24‬ואולם לא נראה כי כיוון בדבריו לפירנצה של המאה ה‪ ,15-‬ששם התופעות‬
‫הניצפות היו הפוכות‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫שלקנותם לא יהיה אפשר‪ ,‬הואיל ואין בנמצא‪ .‬הוא אמר לי‪ :‬וכיצד אפוא יימצאו לה ספרים? אמרתי‬
‫שיהיה צורך להעתיקם‪".‬‬
‫‪101‬‬
‫אך בעוד ששוק הספרים הלטיניים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה היה שוק ברמת אינטגרציה גבוהה‪,‬‬
‫‪102‬‬
‫שמשולבים בו באופן הדוק צרכנים וספקים‪ ,‬מעתיקים‪ ,‬מעטרים וכורכים וכיוצא בהם המהווים כמעט‬
‫קהילה מוגדרת המפרה את עצמה‪ ,‬הרי במה שנוגע לסביבת הספר העברי דומה שלא חל שינוי באופיה‬
‫האינדיבידואלי של הפקת כתבי‪-‬היד ובדינמיקה של רכישתם;‬
‫‪103‬‬
‫על אף הקשיים שהיו כרוכים בהשגתו‬
‫של טקסט מבוקש נדיר למצוא במקורות העומדים לרשותנו‪ ,‬דהיינו בקולופונים של כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫ובשטרי המכר הרשומים בהם‪ ,‬איזכורים להתערבותו של גורם שלישי – יהא זה מתווך‪ ,‬סוכן‪ ,‬או סוחר‬
‫בכתבי‪-‬יד משומשים‪ .‬קיימות רק עדויות ספורות לנוכחותו של שליח או סוכן מסוג כלשהו – שאפשר‬
‫שהיה גורם משולל עניין כספי בעיסקה‪ ,‬כמו ידיד או בן משפחה – בעיסקאות הקשורות לכתבי‪-‬יד;‬
‫‪104‬‬
‫ואפשר שמיעוט העדויות מצביע דווקא על שוליותה של פעילות התיווך – בשכר או שלא בשכר – בזירת‬
‫הספר העברי באיטליה‪ .‬זאת‪ ,‬כאמור‪ ,‬בניגוד גמור למה שהתרחש בענף הספרים הלטיניים בפירנצה אשר‪,‬‬
‫החל מן העשור החמישי של המאה החמש‪-‬עשרה ועד להתבססותו המוחלטת של הדפוס ודחיקתה של‬
‫ההפקה הידנית‪ ,‬היה שוק תוסס של הפקה ומכירה בתיווכם של אנשי מקצוע‪.‬‬
‫עדות למחסור המתמיד שהיה בשוק כתבי‪-‬היד בחברה היהודית בכללותה – השיעור הגבוה של העתקה‬
‫העצמית בקרב היהודים‪ ,‬העומדת על קרוב לחמישים אחוזים מכלל ההעתקות‪.‬‬
‫‪105‬‬
‫ראיה אחרת‪ :‬מחירם‬
‫האדיר של כתבי‪-‬יד העבריים‪ ,‬כמו גם הלטיניים; למעשה‪ ,‬אפשר שלא היו אלה יוקר החומרים )קלף‪,‬‬
‫והנייר הזול ממנו( וגובה שכרו של המעתיק‬
‫‪106‬‬
‫אשר קבעו את מחיריהם הגבוהים כל כך של כתבי‪-‬היד‪,‬‬
‫אלא פשוט – כמו בחוקי שוק ידועים ‪ -‬המחסור בהיצע‪ :‬מי שמעוניינים בספר ישלמו כל מחיר כדי‬
‫להשיגו‪ .‬מוצר שאינו בנמצא יהיה למעשה חסר מחיר‪ ,‬כלומר – מחירו יאמיר מעבר לסביר‪.‬‬
‫‪ 101‬מתוך וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪ ,2 ,Vespasiano, 'Vite' ,‬עמ' ‪) 183‬תרגום שלי(‪.‬‬
‫‪ 102‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Bartolomeo Scala‬עמ' ‪.239‬‬
‫‪ 103‬על אופיה האינדיבידואלי של הפקת הספר העברי ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק א'‪ ,‬בסעיף הדן בייחודה של‬
‫הפקת הספר העברי‪.‬‬
‫‪ 104‬להלן דוגמאות אחדות‪ .‬בכתב‪-‬יד מבוקש שסימנו במאגר ספרדתא ‪ Y902‬נרשמה הכתובת‪" :‬ועוד א' מקרא נאה מכתיבה‬
‫ספנייולא קניתיה כסליו שקנ"ה מא' ספנייולו ע"י ר' שמואל אדריטו‪ ;"...‬בכ" וטיקן‪" :BAV, Ross. 326 ,‬שלי שבתי‪...‬‬
‫שקניתיו מר' נתנאל ומר' יהודה אחיו‪ ...‬עם שאר ספרים ע"י כמ"ר אברהם יגל"; ובכתב‪-‬יד של ספר מצוות קטן )כ"י‬
‫מוסקווה‪ ,‬ספריית המדינה‪ ,‬אוסף גינצבורג ‪ - (348‬צדו האחר של אותו מטבע‪" :‬ואני שמואל בכה"ר אביגדור קניתיו בעבור‬
‫כמ"ר משה בעל בריתי"; בכ"י מודינה‪ ,‬קטלוג ברנהיימר מס' ‪ :4‬יהושע בן יקותיאל מכר למשה פישי הרופא כ"י של התנ"ך‬
‫באמצעות יצחק צורף בן אברהם‪ ,‬כנראה בפירנצה בשנת ‪ ;1486‬בכ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ Parm. 2735‬אין איזכור‬
‫לאיש ביניים במכירה‪ ,‬אולם נמצא שכתב‪-‬היד נמכר פעמיים באותו יום‪ 3 ,‬בפברואר ‪ .1494‬מי שקנה ומכר מיד היה נתן בן‬
‫שמואל מסאלו‪ ,‬מן הסתם מתווך‪ ,‬ואולי בא‪-‬כוח‪ ,‬אשר יצא מן הסתם נשכר מן העיסקה הכפולה‪.‬‬
‫על מעתיקים בסביבת הספר העברי אשר סחרו בכתבי‪-‬היד שהעתיקו ובספרים מיד שנייה ראה בהמשך הפרק‪ ,‬בדיון בהפקה‬
‫הלא‪-‬מיועדת בסביבת הספר העברי‪ ,‬עמ' ‪ 71-68‬להלן‪.‬‬
‫‪ 105‬ראה בית‪-‬אריה‪ ,‬הערה ‪ 103‬לעיל‪.‬‬
‫‪106‬על פי '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ,411-409‬רוב ההוצאה על כתב‪-‬יד חדש )לטיני( הייתה עבור ההעתקה –‬
‫עד שני שלישים מכלל העלות‪ .‬שיעורה גדל ככל שכתב‪-‬היד הכיל יותר דפים‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫המחירים‬
‫‪107‬‬
‫מסביבת הספר הלטיני בפירנצה יש נתונים לא מעטים במה שנוגע למחיריהם של כתבי יד )משומשים‬
‫כחדשים(‪ ,‬כמו גם לשכר המעתיקים‪ ,‬לעלות החומרים ולהיבטים אחרים של ההפקה – עיטור‪ ,‬כריכה‬
‫ועוד‪.‬‬
‫‪108‬‬
‫אין ספק שגורמים רבים השפיעו על מחירו של כתב‪-‬יד‪ ,‬ובהם הגודל )פורמאט ומספר הדפים(‪,‬‬
‫החומרים )קלף או נייר(‪ ,‬סוג הכתיבה )בעידן ההומניסטי(‪ ,‬סוג העיטור‪ ,‬נדירות הטקסט‪ ,‬גיל כתב‪-‬היד‬
‫ומוצאו‪.‬‬
‫‪109‬‬
‫אשר לחומרים‪ ,‬מחירי הקלף היו תלויים בגודל ובאיכות‪ ,‬וחלקם בעלות המוצר נע בין רבע לשליש;‬
‫‪110‬‬
‫הנייר היה זול בהרבה‪ ,‬והיקר יותר היה זה המיוצר בפבריאנו ומוטבע בו סימן מים דמוי מאזנים‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫בטוסקנה ייצרו נייר גם בסביבות פירנצה‪ ,‬והמשובח יוצר בעיקר בקולה ואל ד'אלזה ) ‪Colle Val‬‬
‫‪ ,(d'Elsa‬ששם תועד סימן מים ב‪ ,1426-‬וכן בפראטו ובפיסא‪ 112.‬עלויות הכריכה והעיטור היו שוליות‪,‬‬
‫למעט מיניאטורות יוצאות דופן בגודלן ובאיכותן‪ 113.‬ובמה שנוגע לשכר המעתיק‪ ,‬ההוצאה הייתה עשויה‬
‫להגיע עד לפלורין עבור קונטרס של חמישה גיליונות )קווינטרנו( בעבור העתקה מידי סופר מיומן‬
‫ונחשב‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫כאמור‪ ,‬חלק הארי של ההוצאה הופנה להעתקה‪ .‬מחיריהם של כתבי‪-‬יד חדשים על קלף נע‬
‫בדרך כלל בין ‪ 4‬ל‪ 40-‬דוקטים לכתבי‪-‬יד סטנדרטיים ועד ל‪ 50-‬דוקטים עבור כתב‪-‬יד של ה'קוסמוגרפיה'‬
‫‪ 107‬על ערכי הכסף הפלורנטיני במאה ה‪ 15-‬ראה '‪) De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬נספח ‪ ,5‬עמ'‬
‫‪ ,497-480‬וכן הפנייתה למקורות נוספים‪ ,‬שם‪ ,‬הערה ‪ .(1‬בנוסף‪ ,‬על שווי הכסף הפלורנטיני בשנות ה‪ 70-‬של המאה ה‪15-‬‬
‫מעיד פרא דומניקו דה פיסטויה שדפוס ריפולי ]ליד פירנצה[ פעל בניהולו‪ :‬פלורין אחד היה שווה ערך ל‪ 4-‬לירה שהן ‪80‬‬
‫סולדי )כלומר‪ 20 ,‬סולדי בלירה אחת(; דוקט )או פלורין 'רחב'( נערך בכמעט ‪ 6‬לירה – כלומר‪ ,‬ערכו פי ‪ 1.5‬מזה של פלורין‬
‫רגיל; עדותו של הנזיר הדומניקני מובאת ב‪ Rouse & Rouse, 'Cartolai'-‬עמ' ‪ 53‬והערה ‪ .77‬יש לזכור כי ערכים אלה יפים‬
‫לשנות ה‪ 70-‬המאוחרות של המאה ה‪ 15-‬וכי ערכי המטבע הפלורנטיני השתנו הרבה במהלך המאה‪.‬‬
‫‪ 108‬ראה '‪ ,Garzelli, 'Note‬על ספרי החשבונות של הבאדיה של פייזולה ובהם‪ ,‬בין השאר‪ ,‬ההוצאות על כתבי‪-‬יד; וכן‬
‫‪ ;Guidotti‬על פנקס ההוצאות של ברטולומיאו סקאלה‪ ,‬מלומד ובעל עמדת מפתח בסיניוריאה‪ ,‬ראה אצל ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ .'Bartolomeo Scala‬גם בעיולי האינוונטאר של ספריית פיירו דה מדיצ'י צוינה הערכת שוויים של כתבי‪-‬היד לצד תיאוריהם‬
‫)ראה '‪ ,Ames Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪.(117‬‬
‫‪ 109‬ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.412-408‬‬
‫‪ 110‬מחירם של גליונות קלף משורטטים היה יקר במעט מאלו החלקים‪ ,‬אך בדרך כלל נרכשו החלקים ואת השרטוט ביצעו‬
‫המעתיקים לפי טעמם )ראה '‪,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ .(410‬על מלאכת השרטוט שולם למעתיק בנוסף על‬
‫מלאכת ההעתקה‪ :‬מאנטי שילם לאחד המעתיקים ‪ 1/27‬משכר ההעתקה עבור השרטוט ) ‪De la Mare, 'Vespasiano‬‬
‫'‪ ,Historian & Bookseller‬עמ' ‪ 128‬הערה ‪(20‬‬
‫‪ 111‬דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 136‬הערה ‪.48‬‬
‫‪ 112‬לסקירה על סוגי החומרים ומחיריהם ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ,410-409‬ומקורות נוספים כמפורט‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪ ,409‬הערה ‪ ;91‬ראה גם '‪ Garzelli, 'Note‬על הוצאות הבאדיה בגין חומרי ספר והפקת כתבי‪-‬יד‪ ,‬וכן מאמרו של‬
‫‪ ,Humphreys‬המפרט את מחירי החומרים‪ ,‬ההעתקה‪ ,‬הקישוט‪ ,‬הכריכה וכו' במאה ה‪.15-‬‬
‫‪113‬למחירים של עיטור איניציאלים ברמות שונות ראה למשל גארצלי‪ ,Note ,‬עמ' ‪") 448‬תעודות חדשות"(‪ ,‬סעיף ‪ 1‬מיום ‪27‬‬
‫באפריל ‪) 1461‬על‪-‬פי מניין השנים הפלורנטיני(; ראה גם '‪ ,Martini, 'La bottega‬עמ' ‪ 50‬על מחירים לשנת ‪ :1473‬לפי‬
‫הוראת תשלום המובאת שם בגין עבודות שביצע המעטר גרארדו די ג'ובאני עולה כי שכרו היה ‪ 2‬סולדי וחצי עבור כל‬
‫איניציאל מקושט ומצויר‪ 13 ,‬סולדי עבור מאה איניציאלים פשוטים עם עיטור‪ ,‬ו‪ 18-‬סולדי עבור אלף איניציאלים קטנים;‬
‫עבור כל מיניאטורה היה שכרו ‪ 4‬לירות‪.‬יחד עם זאת‪ ,‬עלות הקישוט בכתבי‪-‬יד נקבעה בהתאם ליוקרתו של האמן‪ :‬על‪-‬פי דה לה‬
‫מאר )'‪ ,'New Research‬עמ' ‪ ,(412-411‬בראש טבלת השכר בסביבת הספר הלטיני ניצב המעטר הנודע פרנצ'סקו ד'אנטוניו‬
‫דל קייריקו שטוענים כי השתכר ‪ 60‬פלורינים בשנה )לשם השוואה‪ ,‬על‪-‬פי אותו מקור היה שכר של ‪ 18‬פלורין בשנה אמור‬
‫לפרנס אדם(‪ .‬דה לה מאר )ראה '‪ ,'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ (188‬עומדת על הפער הגדול בין מחירי‬
‫הקישוט של ספרי מקהלה גדולים וכתבי‪-‬יד מפוארים עבור אספנים פרטיים מחד‪ ,‬לבין אלה ששולמו עבור עיטור כתבי‪-‬היד‬
‫הצנועים מאידך‪.‬‬
‫‪ 114‬עיין דה לה מאר‪ ,New Research ,‬עמ' ‪ .411‬אם נצא מהנחה שרמת המחירים בשתי סביבות הספר הייתה דומה כי אז‪,‬‬
‫בחישוב גס‪ ,‬שכר העתקתו בלבד של תנ"ך עברי מפואר המחזיק כ‪ 400-‬דף‪ ,‬כלומר ‪ 40‬קונטרסים‪ ,‬בכתיבה נאה‪ ,‬עשוי היה‬
‫להגיע ל‪ 40-‬פלורינים‪ .‬חיזוק להנחה זו יש במחירים של כתבי‪-‬יד מוגמרים שניקנו מיד שנייה‪ ,‬כפי שמוצג להלן‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫לתלמי )‪ (Ptolomeus‬ובה ציורים נאים רבים‪ ,‬וחמישים וחמישה דוקטים עבור ‪ missale‬גדול ויפה‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫ואכן‪ ,‬נראה כי מחיר מקובל לכתב‪-‬יד מפואר נע סביב ‪ 50‬דוקטים‪ :‬סדרת כתבי אגוסטינוס שהפיק‬
‫וספאסיאנו לקרדינל בסאריון בשנים ‪ 1472-1470‬בכרכים נאים וגדולים‪ ,‬מקושטים יפה‪ ,‬עלתה למזמין‬
‫‪ 50‬דוקטים לכרך‪ .‬בתחתית הסולם – כתבי‪-‬יד מנייר שאף הם לא היו זולים כלל‪.‬‬
‫משומשים היו בכל מקרה זולים מכתבי יד שהופקו בהזמנה‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫דומה שכתבי‪-‬יד‬
‫‪117‬‬
‫אשר לסביבת הספר העברי‪ :‬מידע לא‪-‬סדיר על מחיריהם ועלותם של כתבי‪-‬יד עבריים באיטליה יש‬
‫לעתים בקולופונים של מעתיקים או נקדנים‪ ,‬בשטרי‪-‬מכר שנרשמו בתוך כתבי‪-‬היד‪ ,‬ובהערכות שוויו של‬
‫הקודקס שנהגו היורשים לציין במהלך חלוקת העיזבון‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫להלן כמה מחירים מתוך מקורות כאלו‪:‬‬
‫בשנת ‪ 1365‬רכש מתתיה בן שבתי מנתן בן אברהם מפלצא פירוש רד"ק לנביאים "בשכר כ"ה פרחים‬
‫זהב" אשר הועתק באיטליה בשנת ‪) 1341‬אותו כרך‪ ,‬כ"י וטיקן ‪ ,Vat. ebr. 71‬מצא דרכו בהמשך אל‬
‫אוסף כתבי‪-‬היד העבריים של ההבראיסט הפלורנטיני ג'אנוצו מאנטי(‪ .‬כתב‪-‬היד עשוי קלף‪ ,‬מחזיק ‪536‬‬
‫דפים בפורמט גדול‪ ,‬ואין בו קישוטים‪.‬‬
‫בשנים ‪ 1394-1391‬נקנו שלושה כתבי‪-‬יד של התנ"ך בידי בנו של אליא הסופר בן בנימן‪" :‬כתובים‬
‫נאה"‪ ,‬במחיר ‪ 22‬דוקטים; "תהלים קטן" במחיר ‪ 3‬דוקטים; ו"מקרא נאה" במחיר ‪ 65‬דוקטים מזהב‪,‬‬
‫שלושתם "מכתיבה ספאנייולא"‪.‬‬
‫‪119‬‬
‫פרטים נוספים על אותם כתבי‪-‬יד אינם ידועים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1405‬לערך נמכר בנורצי )‪..." (Norcia‬הספר אשר בו ספר האורה ופירו' מרכבת יחזקאל הנביא‪...‬‬
‫ותרגום ההפטרה של חג השבועות‪ ,‬ופרקי מרכבה‪ ,‬ושער הרזים לר' טדרוס הלוי ‪ ...‬ושערי הצדק‪ ,‬ולקוטות‪,‬‬
‫ופירוש של שם של ד' אותיות‪ ,‬ולקוטות אחרים‪ ,‬והסודות שצריך אדם לקבל מפה אל פה‪ ,‬ושער הכונה"‬
‫בסכום של ‪ 26‬דוקטים זהב‪ .‬כתב‪-‬היד הועתק ברימיני‪ ,‬כנראה בשנת ‪ ,1400‬בידי משה בן יעקב ברזילי לשימושו‬
‫האישי‪ .‬הוא עשוי קלף ומחזיק ‪ 212‬דפים בגודל בינוני‪ ,‬ואיננו מקושט‪.‬‬
‫‪120‬‬
‫‪ 115‬מחירים אלו נקובים עבור כתבי‪-‬היד שווספאסיאנו שלח בשנת ‪ 1457‬להפצה בנפולי )דה לה מאר‪'Vespasiano ,‬‬
‫'‪ ,Historian & Bookseller‬עמ' ‪ .(210‬על מחיריהם של כתבי‪-‬יד שמכר לבאדיה של פייזולה בשנים ‪ 1464-1462‬ואשר נעו‬
‫בין ‪ 4‬דוקטים ל‪) 40-‬למעט כתבי‪-‬היד מנייר(‪ ,‬ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .212-210‬כאמור‪ ,‬נתונים נוספים יש בתעודות‬
‫שמביאה גארצלי )ראה '‪ 'Note‬לעיל(‪.‬‬
‫‪ 116‬שני כתבי‪-‬יד מנייר שהפיק וספאסיאנו נמכרו ב‪ 2.5-‬וב‪ 3-‬פלורינים )עיין דה לה מאר‪ ,New Research ,‬עמ' ‪ .(411‬כתב‪-‬‬
‫יד עברי מנייר נמכר ממעתיקו לקונה מזדמן בפדובה בשנת ‪ 1402‬במחיר ‪ 2‬דוקטים )מנתוני 'ספרדתא'(; ובוונציה חישב‬
‫המעתיק אברהם בן יצחק הירושלמי בשנת ‪ 1393‬את התשלום המגיע לו עבור כתב‪-‬יד מנייר שהעתיק‪ ,‬סך הכול ‪ 5‬דוקטים‪,‬‬
‫אשר כללו את הנייר‪ ,‬השרטוט‪ ,‬ובעיקר את ההעתקה )כ‪ 4.5-‬דוקטים( ‪ -‬ראה כ"י מוסקווה‪ ,‬ספריית המדינה‪ ,‬אוסף גינצבורג‬
‫‪ ,606‬דף ‪90‬א‪.‬‬
‫‪ 117‬הקונה הראשון )המזמין( נשא ברוב עולו של המחיר; כרכים מיד‪-‬שנייה עולים‪ ,‬יחסית‪ ,‬הרבה פחות )ראה בין השאר דה לה‬
‫מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,412‬ואת הסימוכין שהיא מביאה מהערתו של ההיסטוריון סוזומנו דה פיסטויה‪ ,‬אשר הירבה להעתיק לעצמו(‪.‬‬
‫לדוגמא – בנו של ג'אנוצו מאנטי מכר בשנת ‪ 1462‬לוספאסיאנו ‪ 14‬כרכים שהיו שייכים לאביו במחיר כולל של ‪159.5‬‬
‫פלורינים של זהב )דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .(423‬גם על‪-‬פי אורנאטו מחירם של כתבי יד משומשים‪ ,‬או כאלה שהועמדו‬
‫למכירה‪ ,‬היה זול מהזמנת כתב‪-‬יד חדש )'‪ ,Ornato, 'Apologia‬עמ' ‪.(13‬‬
‫‪118‬נראה ש'הערכות' מן הסוג הזה לא שיקפו את מחיר השוק הריאלי אלא נועדו לאמוד את ערכם )היחסי?( של כתבי‪-‬יד לצורך‬
‫חלוקתם בין היורשים‪.‬‬
‫‪ 119‬שלושתם נזכרים בכ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪ ,hébr. 180 ,‬בהמשך רשימת ספריו של אליא הנ"ל שאותה ערך בנו‬
‫בשנת ‪ 1384/5‬באימולה‪ .‬על רשימה זו ראה בונפיל‪' ,‬רשימת ספרים מאימולה'‪ ,‬וכן להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬בדיון ברשימות הספרים‪ ,‬עמ'‬
‫‪ 129-128‬והערה ‪.194‬‬
‫‪ 120‬כ"י ניו יורק‪ ,‬אוניברסיטת קולומביה‪.X893 G363 ,‬‬
‫‪62‬‬
‫בשנת ‪ 1410‬נקנה )מן הסתם בפרוג'ה או בסביבותיה( כתב‪-‬יד של המחזור במחיר ‪ 31‬פרחים מזהב; הוא‬
‫הועתק עשר שנים קודם לכן בידי בנימן בן יחיאל עבור אזרח בן יצחק‪ ,‬כנראה בפרוג'ה; כתב‪-‬היד עשוי‬
‫קלף ומחזיק ‪ 509‬דפים בפורמט בינוני‪ ,‬ואינו מקושט )אף הוא התגלגל אחר כך לפירנצה ונמצאה בו‬
‫חתימת הצנזורה של מרקיון(‪.‬‬
‫‪121‬‬
‫בשנת ‪ 1432‬נמכר באסקולי כתב‪-‬יד שלם של התנ"ך ב‪ 42-‬דוקטים‪..." :‬מכרתי זה הספר עשרים וארבעה‬
‫כתיבה ספרדית‪ ...‬בשכר מ"ב דוקטי' זהב"; כתב‪-‬היד הועתק בידי יקותיאל בן יחיאל ממשפחת הענווים‬
‫עבור מנחם בן משה בין השנים ‪ 1286‬ל‪ ,1292-‬כנראה ברומא‪.‬‬
‫‪122‬‬
‫הוא עשוי קלף‪ ,‬מחזיק ‪ 537‬דפים‬
‫בפורמט גדול‪ ,‬ומכיל קישוטים מפוארים בזהב ובצבעים ולוחיות מקושטות )פאנלים(‪ .‬דומה שמחיר זה‬
‫הולם פחות או יותר את סדר הגודל של מחיריהם של כתבי‪-‬היד הלטיניים המפוארים יותר שנסחרו‬
‫באמצע המאה החמש‪-‬עשרה בפירנצה ואשר נזכרו לעיל‪.‬‬
‫אשר לעסקות הידועות לנו מפירנצה‪:‬‬
‫בשנת ‪ 1443‬מכר שלמה בן יוסף כהן מפראטו להומניסט ג'אנוצו מאנטי כתב‪-‬יד של התנ"ך ובו גם ספר‬
‫השרשים של דוד קמחי במחיר ‪ 21‬פרחים רחבים )כלומר כ‪ 30-‬פלורינים(‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫בדף ‪465‬א שטר המכר‪:‬‬
‫"מודה אני שלמה כהן בכ"ר יוסף ישר"ו כמ' שמכרתי לינוצו מניטי דפייורינ' זה הספר דהיינו עשרים‬
‫וארבעה בשכר מאה ליט' שהיו עשרים ואחד פרחי' רחבים‪ ."...‬כתב‪-‬היד עשוי קלף ומחזיק ‪ 470‬דף‬
‫בפורמט בינוני‪-‬גדול‪ ,‬ללא קישוטים‪ ,‬והועתק בספרד במאה הארבע‪-‬עשרה בכתיבה ספרדית מרובעת‪.‬‬
‫המחיר שהושג נמוך לכאורה‪ ,‬אולי משום שהמוכר היה שרוי במצוקה כלכלית עקב קנס כספי גדול שהוטל‬
‫עליו‪.‬‬
‫‪124‬‬
‫ועוד מפירנצה עדות על מחירם של שני כתבי‪-‬יד שניקנו בעת ובעונה אחת‪ ,‬בידי אותו קונה )יחיאל ור"ם‬
‫בן יצחק מפיסא( מידי אותו מוכר )יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו(‪ ,‬אשר נאלץ למכור את כל נכסיו בעקבות‬
‫קנס שהשיתו עליו שלטונות העיר בשנת ‪ 125.1461‬המחיר ששולם עבור שניהם היה מאה פרחים רחבים‪.‬‬
‫שני כתבי‪-‬היד שנמכרו באותה עיסקה היו מחזור עשוי קלף‪ ,‬בן ‪ 374‬דף בשני כרכים ובפורמט גדול‪,‬‬
‫מקושט ומפואר‪ ,‬אשר הועתק בידי יצחק בן עובדיה בפירנצה בשנת ‪;1441‬‬
‫‪126‬‬
‫וכתב‪-‬יד של 'מורה‬
‫נבוכים' שהועתק בשנת ‪ 1283‬בידי אברהם בן יום טוב הכהן 'המחקק'‪ ,‬כנראה ברומא‪ ,‬עבור שבתאי בן‬
‫‪ 121‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪ .Parm. 3008 ,‬כתב‪-‬היד הוענק ליצחק בן מנחם ]מן הסתם יצחק מרימיני‪/‬מפיסא[‪ ,‬ונראה‬
‫שכך מצא דרכו לפירנצה‪.‬‬
‫‪122‬כ"י וטיקן‪.BAV, Ross. 554 ,‬‬
‫‪ 123‬כ"י וטיקן‪ .BAV ebr. 8 ,‬עליו ראה '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬וכן להלן‪ ,‬פרק ה‪/‬התנ"ך העברי של‬
‫ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬עמ' ‪.184-180‬‬
‫לעניין השינוי בערכי המטבע באמצע המאה בפירנצה ושווים של הפלורינים ה'רחבים' ראה הערה ‪ 107‬לעיל‪.‬‬
‫‪124‬אפשר גם שתנ"ך נאה זה נמכר מתחת למחירו משום שכבר נמסר לרשותו של ג'אנוצו בטרם המכירה )על‪-‬פי כתובת‬
‫מחוקה‪-‬למחצה בראש כתב‪-‬היד נראה שהוא הושאל לג'אנוצו כמה שנים קודם לכן תמורת סכום כסף מסוים(; ייתכן אפוא‬
‫ששלמה נאלץ למוכרו‪ ,‬ולו גם במחיר לא‪-‬ריאלי‪ ,‬לג'אנוצו שהחזיק בספר‪ .‬מחזקת השערה זו העובדה כי שטר המכר והמכירה‬
‫עצמה נעשו בביתו של ג'אנוצו‪ .‬במקרה זה ‪ -‬שלא כמו בפרשת יחיאל ממונטלצ'ינו )ראה להלן( ‪ -‬לא יכול המלווה היהודי‬
‫פושט הרגל להיעזר בנדיבות לבם של קרוביו ועמיתיו היהודים בעת צרה‪.‬‬
‫‪ 125‬ראה להלן פרק ד‪/‬ספרים שהיו בידי משפחת ממונטלצ'ינו‪ ,‬עמ' ‪.148‬‬
‫‪ 126‬כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית‪' ,MS Add. 19944-5 ,‬המחזור הנאה' )ראה להלן‪] ,‬מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני של‬
‫יצחק‪ ,‬עמ' ‪.(238-235‬‬
‫‪63‬‬
‫מתתיה ובנו שלמה‪ :‬כתב‪-‬יד זה עשוי קלף‪ ,‬מחזיק ‪ 186‬דף בפורמט גדול‪ ,‬ואינו מקושט‪.‬‬
‫‪127‬‬
‫שטר מכר‬
‫בנוסח כמעט זהה לזה שרשום בסופו של המחזור 'הנאה' יש גם בכתב‪-‬היד של 'מורה נבוכים' ‪.‬‬
‫‪128‬‬
‫סביר‬
‫להניח כי הסכום ששולם בעבור שני כתבי‪-‬היד לא התחלק שווה בשווה בין שניהם‪ ,‬וכי מחירו של המחזור‬
‫היה גבוה מזה של ה'מורה נבוכים'‪ ,‬ולו רק בגלל אורכו והקישוטים שהוא מכיל‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬ממוצע של‬
‫‪ 50‬פלורינים 'רחבים' )‪ ,(larghi‬שהיו שווי‪-‬ערך לכ‪ 75-‬פלורינים רגילים‪ ,‬גבוה בהרבה ממחירם של‬
‫כתבי‪-‬היד המפוארים והיקרים בסביבת הספר הלטיני‪ .‬אפשר אפוא שגם מכירה זו אינה משקפת את מחירי‬
‫השוק‪ ,‬והמחיר הגבוה נועד לחלץ את הבעלים מן הקשיים שאליהם נקלע‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫בפירנצה נמכר בשנת ‪ 1486‬במחיר עתק תנ"ך שלם "אלו העשרים וארבע‪ ,‬אשר מזהב הם יקרים" )כך‬
‫בקולופון( אשר הועתק בשנת ‪ ,1470‬כנראה בסביליה‪ ,‬בכתיבה ספרדית מרובעת ובשלוש עמודות‪.‬‬
‫‪130‬‬
‫על‬
‫פי שטר המכר היה המוכר יהושע בן יקותיאל‪ ,‬והקונה – משה 'פישי' הרופא 'הדר בפירינצי'‪ ,‬ואילו‬
‫העיסקה בוצעה באמצעות יצחק צורף בן אברהם‪ .‬כתב‪-‬היד עשוי קלף‪ 347 ,‬דף בפורמט בינוני‪ ,‬ללא‬
‫קישוט‪ .‬המחיר‪ 80 :‬פרחים רחבים‪ ,‬כלומר ‪ 120‬פלורינים ויותר‪ .‬אין זאת כי הקונה‪ ,‬שהיה אף הוא ממוצא‬
‫ספרדי והוא ללא ספק הרופא הקרוי 'משה בן יוסף ספרדי'‪ ,‬מצא עניין מיוחד בתנ"ך זה‪ ,‬אולי בגלל מוצאו‪,‬‬
‫והיה מוכן לשלם בעבורו כל מחיר‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫ולבסוף‪ ,‬בשנות התשעים של המאה החמש‪-‬עשרה 'נערך' )הוערך( בפירנצה ב‪ 25-‬פרחים רחבים‬
‫)ובהמרה גסה כ‪ 40-‬פלורינים( שוויו של כתב‪-‬יד חסר‪-‬קולופון של תנ"ך מפואר‪ ,‬מצויר‪ ,‬שהיה שייך‬
‫למשפחת מקמרינו והופק כנראה בפירנצה במהלך המאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫גם על המחיר שגבה נקדן מקצועי עבור התקנת ניקוד בכתב‪-‬יד של התורה בשנת ‪ 1468‬בפירנצה )או‬
‫בסביבותיה( יש לנו עדות מיד ראשונה‪ 5 :‬פרחים רחבים‪ ,‬ששוויים באותן שנים כ‪ 8-‬פלורינים‪ .‬מדובר‬
‫בכתב‪-‬יד בכתיבתו של יצחק בן עובדיה שאין בו קולופון המעתיק; הנקדן – רפאל בן לוי צרפתי‪ ,‬שניקד‬
‫‪ 127‬כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית‪.MS Harley 7586 A ,‬‬
‫‪ 128‬שטר המכר כלשונו )בסוף הכרך השני של המחזור(‪" :‬מודה אני יחיאל בכמ"ר יואב נבתוי"א מהר אלצינו הדר כאיש‬
‫מושחת פה בעיר פיירינצי הודאה גמורה שרירה וקיימת איך מפני הצרך היום יום ו' תשעה עשר ימים לחדש יוניו שנת‬
‫חמשת אלפים ומאתים ועשרים ואחד לבריאת עולם מכרתי ]זה[ המחזור נאה והדור אל השלם ירא ה' וסר מרע‬
‫{ עם א' מורה נכבד שהיו מהמפוארים ה"ר יעקב וה"ר דוד ] [ בכ"מ‬
‫כמה"ר }יחיאל{ בכה"ר יצחק זלה"ה }‬
‫שלמה יר]א[ זלה"ה מ]בולו'[ ונשארו אתי משכון בדמים יקרים בחנות הרבית שהיה לי ול]ב[ אחיי יצ"ו פה בעיר‬
‫פיירינצי בדמי מאה פרחים רחבים פיורינטי' אשר זה היום הנ"ל קיבלתים ממנו במעות מחוטבים‪."...‬‬
‫‪129‬ייתכן שמאה פלורינים רחבים היו 'הדמים היקרים' שבעבורם מושכנו הספרים‪ ,‬ויחיאל מפיסא פדה אותם כדי לסייע בידי‬
‫קרובו‪ .‬לאחר אותה פרשה הוא אף העסיק את יחיאל ממונטלצ'ינו בתור מנהל עסקיו בשולחן ההלוואות שלו בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 130‬כ"י מודינה‪ ,‬ספריית אסטה‪ ,‬קטלוג ברנהיימר מס' ‪.4‬‬
‫‪131‬במאגר 'ספרדתא' נמצא שמו בתור בעלים וקונה של כמה כתבי‪-‬יד‪ ,‬בהם כ"י פריס‪ ,‬שהועתק עבורו‪ ,‬אולי בפירנצה‪ ,‬בשנת‬
‫‪ 1474/5‬ובו הוא נזכר כ"אביר הרופאים כמהר"ר משה הרופא הפרש בכמ"ר החכם ר' יוסף אבן פיש ספרדי" )כתב‪-‬היד‬
‫שמור באוסף פרטי בצרפת‪ ,‬מס' רשומה בספרדתא ‪ .(B341‬על‪-‬פי קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,142‬רופא בשם זה פעל בפירנצה‬
‫בשנים ‪ 1486-1484‬וכבר ב‪ ,1474-‬בכתב הסמכה אפיפיורי המתיר לו לטפל בנוצרים‪ ,‬הוא נזכר כתושב פירנצה )ראה פרק ב‬
‫לעיל‪ ,‬הערה ‪ .(36‬ואכן‪ ,‬באותה עת טיפל רופא בשם משה באחת מנשי משפחת מדיצ'י )קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ (140‬ואפשר בהחלט‬
‫שהיה זה אותו אדם‪ .‬ניתן אפוא להניח שהשתכר בעין יפה‪ .‬האקסטרווגנטיות של קנייה זו‪ ,‬שהיא ודאי עדות למעמדו הרם של‬
‫אותו רופא ספרדי בפירנצה‪ ,‬מעלה מחשבה שמא כתב‪-‬היד המפואר של ה'קאנון' של אבן סינא )כ"י בולוניה‪ ,‬ספריית‬
‫האוניברסיטה‪ (MS 2197 ,‬שהועתק‪ ,‬כנראה בפירנצה‪ ,‬בידי סופר אלמוני עבור בעלים בלתי ידוע‪ ,‬היה מיועד ל'משה‬
‫הספרדי'‪ ,‬ושמא אף ניתן לו שי מידי בן למשפחת מדיצ'י כגמול על שירותיו‪ .‬על כתב‪-‬יד זה ראה '‪;Tamani, 'Il Canon‬‬
‫לכתבי‪-‬יד אחרים שרכש משה אבן פיש הרופא ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪ ,70‬הערות ‪ ,183-180‬בדיון בהפקה לא‪-‬מיועדת בסביבת הספר‬
‫העברי‪.‬‬
‫‪ 132‬כ"י דבלין‪ ,‬ספריית צ'סטר ביטי ‪ ,772‬שבעליו היה מרדכי בן יחיאל מקמרינו אשר ישב בפירנצה כבר ב‪) 1477-‬ראה‬
‫קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .(203‬אפשר להניח שהשווי הנקוב‪ 25 ,‬פרחים‪ ,‬אינו מחיר השוק בפועל‪ ,‬שכן 'הערכות' מן הסוג הזה‬
‫נועדו כנראה לאמוד את ערכם )היחסי?( של כתבי‪-‬יד לצורך חלוקתם בין כמה יורשים‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫כמה כתבי‪-‬יד באותן שנים‪ ,‬והבעלים )מזמין כתב‪-‬היד או קונהו( ‪ -‬המלווה דוד בן יואב מטיוולי‪.‬‬
‫‪133‬‬
‫אין‬
‫ספק ששכרו של הנקדן לא היה מן הנמוכים‪ ,‬והוא מקביל למחירו של כתב‪-‬יד בשווי בינוני בסביבת הספר‬
‫הלטיני‪.‬‬
‫‪134‬‬
‫עם זאת קשה להעריך את משך מלאכת הניקוד‪ ,‬ולפיכך אין בידינו אפשרות להעמידה‬
‫להשוואה מול עשייה אחרת בתחום הפקתם של כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫עדות חריגה למחיר העתקתו של תנ"ך בשפה העברית עולה מן ההתכתבות שהתנהלה בין לודוביקו‬
‫מגונזאגה דוכס מנטובה לבין המומר ג'ובנפרנצ'סקו מאנטי )‪ (Giovanfrancesco Manetti‬איש פירנצה‪,‬‬
‫שהיה לפנים מעתיק יהודי‪:‬‬
‫‪135‬‬
‫שכר ההעתקה אשר סוכם בין השניים בשנת ‪ 1461‬עמד על ‪ 80‬פלורינים‬
‫– סכום מכובד ביותר‪ ,‬אם לשפוט לפי מחיריהם של כתבי‪-‬יד עבריים של התנ"ך שנמכרו אז‪ ,‬ולפי‬
‫מחיריהם של המפוארים מקרב כתבי‪-‬היד הלטיניים שהופקו בפירנצה באותה תקופה ממש‪ ,‬ושאותם יכלו‬
‫לשלם רק מי שהשתייכו למעמדות הגבוהים ביותר ולאצולת הכנסייה וההון‪.‬‬
‫‪136‬‬
‫השינויים בתהליך ההפקה בסביבת הספר הלטיני –‬
‫וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‬
‫‪137‬‬
‫ערב עידן הדפוס‪ ,‬אין בהעתקה עצמית ובהעתקה בשכר ‪ -‬יחד עם ההיצע המוגבל בשוק הספרים מיד‬
‫שנייה ‪ -‬כדי לענות על הביקושים הגואים בסביבת הספר הלטיני בפירנצה ואף במקומות אחרים באיטליה‪.‬‬
‫את החלל הזה השכיל למלא יזם פלורנטיני אשר קיבל על עצמו לספק כתבי‪-‬יד לכל דורש‪ ,‬לאתר כותרים‬
‫מבוקשים‪ ,‬לדאוג להבאתם )תמורת דמי שכירות( ולהעתקתם‪ ,‬וכן לכל שלבי הפקת הספר‪ ,‬החל מאספקת‬
‫החומרים ועד לעיטורו ולכריכתו‪.‬‬
‫עוד בטרם השתלטותו של וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪' ,‬ראש לכל מוכרי הספרים בפירנצה'‪,‬‬
‫‪138‬‬
‫על שוק‬
‫כתבי‪-‬היד פעלו בעיר כמה 'קרטולאי' שהתעסקו באספקת חומרים ובהיבטים מגוונים של ההפקה‪ :‬יש‬
‫שהתמחו בכריכתם של כתבי‪-‬היד‪ ,‬יש בעיטורם‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬מן הסתם הם גם סיפקו ללקוחותיהם ספרים‬
‫מיד שנייה כאשר הללו היו זמינים‪.‬‬
‫‪139‬‬
‫ואולם לא ידוע לנו על כאלה ששימשו ספקים של הפקות חדשות‬
‫‪ 133‬כ"י אוקספורד‪ ,‬הספרייה הבודליאנית‪) Can. Or. 22 ,‬מס' ]‪ [9‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק בן עובדיה(‪.‬‬
‫‪ 134‬ניתן להשוותו גם לשכרו של המעתיק אברהם בן יצחק הירושלמי שסכום דומה שולם לו בעבור העתקת כתב‪-‬יד בסוף‬
‫המאה ה‪) 14-‬ראה הערה ‪ 116‬לעיל(‪.‬‬
‫‪ 135‬עליו ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.215‬‬
‫‪ 136‬על אותה ביבליה ופרשת העתקתה ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪ 163‬ועמ' ‪.231-230‬‬
‫‪ 137‬על וספאסיאנו דה ביסטיצ'י )‪ (1498-1422‬ופעילותו בסביבת הספר של פירנצה ראה מחקריה של אלביניה דה לה מאר‬
‫‪ ;(De la Mare‬כמו כן ראה '‪ .Cagni, 'Vespasiano‬אף קאסוטו מקדיש לו כמה שורות בחיבורו על יהודי פירנצה )ראה‬
‫'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.(217‬‬
‫‪ 138‬כך כונה בקולופון משנת ‪ 1472‬שרשם המעתיק הפלורנטיני גרארדו דל צ'יריאגו בכתב‪-‬יד שהעתיק עבור פדריקו דה‬
‫מונטפלטרו באמצעות וספאסיאנו )כ"י וטיקן‪ ,Urb. Lat. 1314 ,‬דף ‪"Vespasiano Philippi principe omnium :(165‬‬
‫"‪) libraiorum florentinorum‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano as Producer‬עמ' ‪ 189‬הערה ‪ ,(77‬וכן ‪Ullman,‬‬
‫'‪ ,'The Origin‬עמ' ‪.116‬‬
‫‪ 139‬אחד מאלה היה מיקלה גוארדוצ'י )‪ ,(Michele Guarducci‬שהתמחה בכריכה והעסיק את וספאסיאנו בתור שוליה ואחר‬
‫כך בתור שותף בבוטגה שלו במרכז העיר )דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ;(167‬אחר היה אניולו טוצ'י‪ ,‬שנזכר לעיל כמי שהיו לו‬
‫לקוחות מקרב המלווים היהודים בפראטו ובמונטפולצ'יאנו )ראה '‪ ,(Guidotti, 'Botteghe‬והוא אף המשיך לספק חומרי‪-‬ספר‬
‫לבאדיה של פייזולה ונזכר בספרי התשלומים שלה עוד ב‪) 1461-‬ראה '‪ ,Garzelli, 'Note‬עמ' ‪ ;(449‬הקרטולאיו זנובי די‬
‫מאריאנו )‪ (Zanobi di Mariano‬היה פעיל במקביל לווספאסיאנו וסיפק את צורכי הבאדיה של פייזולה – כולל כתבי‪-‬יד‬
‫משומשים וחדשים ‪ -‬עד שווספאסיאנו קיבל על עצמו לספק את כל כתבי‪-‬היד הדרושים‪ ,‬מאתיים במספר‪ ,‬בתוך שנתיים ודחק‬
‫את רגליו‪ .‬זנובי די מריאנו‪ ,‬מתחרהו הרציני היחיד של וספאסיאנו במה שנוגע לאספקת כתבי‪-‬יד ‪ -‬קרוב לוודאי מיד שנייה‪ ,‬אך‬
‫אולי גם בהפקה חדשה ‪ -‬המשיך לספק כתבי‪-‬יד לבאדיה גם לאחר הקמת הספרייה‪ ,‬ועבד גם בשירות לקוחות פרטיים‪ ,‬בהם‬
‫‪65‬‬
‫על כל שלביהן‪ ,‬עד למסירת כתב‪-‬היד המוגמר ללקוח וקבלת התשלום מידיו‪ ,‬או על יזמים של הפקה‬
‫מסחרית עצמאית אשר דאגו לייצר מלאי של 'להיטים' הומניסטיים באמצעות מעתיקים ומעטרים‬
‫בשכר‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫וספאסיאנו היה למעשה ספק ומו"ל ראשון‪ .‬ואם הוא יושב ממש על קו התפר הכרונולוגי בין‬
‫עידן כתבי‪-‬היד לעידן הדפוס )דפוס ריפולי‪ ,‬הראשון בפירנצה‪ ,‬פעל החל משנת ‪,(1476‬‬
‫‪141‬‬
‫הרי שהוא‬
‫יושב כמדומה על אותו קו תפר גם מבחינת אופי ההפקה‪ 142.‬בהפקת הספר הידנית‪ ,‬כלומר כתבי‪-‬יד‪ ,‬אדם‬
‫שביקש לעצמו כתב‪-‬יד יכול‪ ,‬כאמור‪ ,‬לעשות אחד משלושה‪ :‬לרכוש מיד שנייה‪ ,‬לשאול לקריאה או‬
‫להעתיק‪ .‬אם בחר בהעתקה‪ ,‬היה עליו לשאול עותק )חינם או בתשלום(‪ ,‬ולהעתיק )בעצמו או באמצעות‬
‫מעתיק בשכר(; בכל התהליך כולו היו מעורבים רק שניים‪-‬שלושה בני אדם‪ .‬נוצר הקשר הישיר לקוח‪-‬‬
‫הפקה‪ .‬הקורא הוא שחיפש את החיבור )האקזמפלאר( ואת העושה במלאכה‪.‬‬
‫‪143‬‬
‫בהפקת הספר המכנית‬
‫)כלומר‪ ,‬הדפוס( ראשית התהליך בידי המו"ל או המדפיס‪ :‬לאחר הערכת הביקושים בשוק הוא בוחר‬
‫להדפיס חיבור מסוים‪ ,‬רוכש עותק או יותר‪ ,‬מכין חומרים להדפסת מספר מסוים של עותקים‪ ,‬ומתקשר עם‬
‫אנשי המקצוע והפועלים )לכל אלו דרוש הון התחלתי(‪ .‬לאחר ההדפסה הוא דואג להפצת העותקים בקרב‬
‫קהל הקוראים‪ .‬המו"ל מחפש אפוא את הצרכן )הקורא(‪ 144.‬מקומו של וספאסיאנו בסביבת ההפקה שייך‬
‫מבחינות מסוימות כבר אל מעשה ההפקה ה'ממוכנת'‪,‬‬
‫המסחרית‪ ,‬הטרום‪-‬תעשייתית‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫‪145‬‬
‫ושמא ראוי יותר לכנותו מעשה ההפקה‬
‫מן ה'בוטגה' אשר שכר במרכז העיר ובה עסק גם בכל המלאכות‬
‫הרגילות ש'קרטולאיו' נהג לשלוח בהן את ידו‪ ,‬הוא קיבל על עצמו לטפל בכל שלבי הפקתם של כתבי‪-‬היד‬
‫שהוזמנו ממנו – מה שדרש גם קשרים אישיים‪ ,‬גם קשרים עסקיים ענפים ותיווך בין הלקוח המשלם‬
‫לבעלי העותק; גם היכרות אינטימית עם ערכו של כל כתב‪-‬יד בשוק‪ ,‬וגם התארגנות להטוטנית בין מזמין‬
‫ברטולומיאו סקאלה כשזה היה ראש מועצת העיר פירנצה )זאת על‪-‬פי רשימת ההוצאות של ב' סקאלה – ראה ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ ,'Bartolomeo Scala‬עמ' ‪ .(245‬באינוונטאר של חנותו שנערך לאחר מותו ומות בנו בשנת ‪) 1495‬בהפרש של חודש(‬
‫נרשמו ‪ 291‬כרכים‪ ,‬מהם לפחות ‪ 80‬כתבי‪-‬יד‪ ,‬מקצתם טקסטים קלאסיים ופטריסטיים אך רובם טקסטים סכולסטיים‬
‫ופופולריים‪ ,‬ספרי שעות וכיו"ב‪ .‬אין זאת כי פלח השוק שאליו פנה זנובי היה שונה במקצת מזה של וספאסיאנו‪ ,‬וכלל אף‬
‫לקוחות המעוניינים בספרי דפוס )דה לה מאר‪ ,‬שם‪ .(241-240 ,‬על האינוונטאר של הספרים בחנותו ראה ‪C. Bec, Une‬‬
‫'‪ .librairie florentine‬על ה'קרטולאי' בפירנצה ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.408-406‬‬
‫‪ ,De la Mare, 'Vespasiano as Producer' 140‬עמ' ‪182‬‬
‫‪ 141‬כבר ב‪ 1471-‬הודפס בפירנצה ספר אחד בידי ברנרדו צ'ניני‪ ,‬ובאמצע שנות ה‪ 70-‬סיפקו ספרי הדפוס את כל ביקושי השוק‪,‬‬
‫למעט אלה של הלקוחות האיסטניסים ביותר ולמעט אלו של טקסטים חריגים‪ ,‬כגון יוונית‪ ,‬או ספרי מקהלה גדולים וכיו"ב ) ‪De‬‬
‫'‪ ,la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ .(413-412‬בוהלר אינו פוסל את האפשרות שרוב כתבי‪-‬היד שהועתקו במחצית השנייה‬
‫של המאה ה‪ 15-‬הועתקו מדפוסי עריסה )ראה ‪ , Bühler‬עמ' ‪ ,35-34 ,16-15‬כפי שמביאה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(413‬‬
‫‪ 142‬על ה'יזמות' של וספאסיאנו‪ ,‬שהיא בעלת מאפיינים בסיסיים להתארגנות פרוטו‪-‬קפיטליסטית‪ ,‬מעיד לולפינג ) ‪Lülfing,‬‬
‫'‪ ,'Libro e classi‬עמ' ‪ .(219-218‬אייזנשטיין מציינת את וספאסיאנו כמי שסיפק לצרכניו רבים מאותם שירותים שסיפק‬
‫אחריו המדפיס אלדוס מאנוטיוס בוונציה )ראה '‪ ,Eisenstein, 'The Printing Press‬עמ' ‪ .(57‬יחד עם זאת היא מדגישה כי‬
‫אפילו הפקה מסחרית כשל וספאסיאנו לא יכלה לעמוד בדרישות השוק או להתקרב לממדי ההפקה ה'סיטונית' של הדפוס )שם‪,‬‬
‫עמ' ‪ .(49-47‬על כך שה'קרטולאי' ניהלו בפירנצה את כל שלבי ההפקה גם בספרי הדפוס – החל מאספקת הנייר והחומרים‬
‫האחרים ועד להפצה‪ ,‬ראה '‪ ,Rouse & Rouse, 'Cartolai‬עמ' ‪ ;68-66‬נראה שהם גם שקבעו את רמת העיטור של הספר‪,‬‬
‫בין אם עיטור סטנדרטי ללקוחות מזדמנים ובין אם עיטור מהודר ומושקע על‪-‬פי הזמנת הקונה )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ 55-54‬ו‪59--‬‬
‫‪ .(58‬על תפקידו של ה'קרטולאיו' )או למעשה איש הביניים( בעיצוב הספר ובקביעת הכותרים שיימכרו‪ ,‬ראה ‪Grafton, 'The‬‬
‫'‪ ,Humanist as Reader‬עמ' ‪.96-89‬‬
‫‪ 143‬נדיר שמעתיק מקצועי בשכר העתיק העתקה לא‪-‬מיועדת אשר לא כוונה אל מזמין ספציפי; הקשר היה אפוא קשר אישי בין‬
‫המזמין למעתיק‪.‬‬
‫‪ 144‬אבחנה סכימטית זו בין מאפייני ההפקה הידנית למאפייני הפקה המכנית לקוחה מ‪..Tamani, 'Dal libro manoscritto' -‬‬
‫‪ 145‬מן ההפקה הממוכנת – כלומר מן הדפוס – סלד וספאסיאנו עד יומו האחרון וראה בו הפקה נחותה )ראה ‪Grafton, 'The‬‬
‫'‪ ,Humanist as Reader‬עמ' ‪.(191‬‬
‫‪ 146‬ואכן יש שרואים בו "‪' ,"…one outstanding firm‬פירמה' של ממש )ראה‪ , Goldschmidt, 'Preserved' :‬עמ' ‪.(330‬‬
‫‪66‬‬
‫העבודה‪ ,‬ספק ההעתק )והשליח(‪ ,‬רשויות המכס‪ ,‬והעושים במלאכה‪ ,‬ועמידה בלחץ – מכל הכיוונים ‪ -‬של‬
‫לוחות זמנים‪ 147.‬ראשית המלאכה‪ ,‬השגת האקזמפלאר להעתקה )והחזרתו לבעליו בתום העבודה(; בשלב‬
‫השני ‪ -‬אספקת החומרים והקלף ששימש מצע לכתיבה )ומן הסתם גם אספקת נייר‪ ,‬אף שווספאסיאנו‬
‫עצמו העדיף את ההפקות על קלף(; מסירת כתב‪-‬היד להעתקה אצל אחד המעתיקים שבשירותו – בהם‬
‫קבועים ובהם מזדמנים – המועסקים על בסיס עצמאי‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫את המעתיקים שהעסיק השכיל וספאסיאנו‬
‫לסווג על פי רמתם ומלאכתם‪ ,‬ומה שחשוב יותר – השכיל למסור לכל אחד מהם את העבודה ההולמת את‬
‫יכולתו האישית ואת טעמו של מזמין העבודה;‪ 149‬את הרובריקציה של הטקסט נהג למסור למעתיק שני‪,‬‬
‫שהיה במעלה רמה מזו של הסופר הרגיל;‬
‫‪150‬‬
‫בתום ההעתקה נמסרו כתבי‪-‬היד לעיטור )איניציאלים‪,‬‬
‫מיניאטורות‪ ,‬עיטורי מסגרת( לאחד מאמני פירנצה שאיתם עמד וספאסיאנו בקשר‪.‬‬
‫‪151‬‬
‫את כתבי‪-‬היד‬
‫שיצאו מן הבוטגה של וספאסיאנו ניתן לזהות בביטחון כאשר מצליבים כמה נתונים ידועים )או את‬
‫מקצתם(‪ ,‬כמו למשל ‪ -‬זהות הלקוח המזמין‪ ,‬זהותם של מעתיק כתב היד או של המעתיק הבכיר אשר עבד‬
‫בשירותו של וספאסיאנו ואליו הועבר כתב‪-‬היד לרובריקציה‪ ,‬וזהות האמן או האמנים המעטרים‪.‬‬
‫הבוטגה שפתח וספאסיאנו במרכז העיר בשנת ‪ ,1451‬הפכה עד מהרה למרכז‪-‬הספר של פירנצה;‪ 152‬מקום‬
‫התוועדות של אנשי‪-‬ספר וצרכניו‪ ,‬ומרכז של מידע והפקה לכל מי שביקשו לכונן לעצמם ספרייה‪ :‬לצד‬
‫הלקוחות הנכבדים‪ ,‬תרתי משמע ‪ -‬גם מבחינת מעמדם‪ ,‬גם מבחינת היקף הזמנותיהם ‪ -‬כמו המדיצ'י‬
‫)בעיקר קוזימו ובניו(‪ ,‬ומאוחר יותר‪ ,‬מן העשור השמיני של המאה ואילך‪ ,‬שליטי פזארו‪ ,‬אורבינו‪ ,‬נפולי‬
‫וכן מלך הונגריה‪ ,‬נעזרו בשירותיו גם לקוחות מן השורה‪ ,‬הומניסטים ואנשי כנסייה )ובהם מי שנבחר‬
‫אחר כך לאפיפיור ניקולאוס החמישי‪ ,‬וחשמנים( באיטליה ואף מחוצה לה‪ .‬אף שלא נמנה על חוגי‬
‫המשכילים‪ 153‬רכש וספאסיאנו במהלך שנות פעילותו הנמרצת את הידע הנדרש לאדם במקצועו בקאנון‬
‫הספרים הלטיניים – החל מן הספרות הקלאסית שידעה עתה עדנה ועד לחיבורים סכולסטיים ואבות‬
‫הכנסייה; מן הסתם התמצא בספרות היוונית שתורגמה ללטינית בסביבתו ממש‪ ,‬וכנראה – כך סברו בני‬
‫תקופתו – גם בכתבי‪-‬יד עבריים‪.‬‬
‫‪154‬‬
‫‪ 147‬להצצה לעולמו של וספאסיאנו ה'מפיק' ראה במכתבי לקוחותיו וידידיו ומכתביו אליהם )'‪.(Cagni, 'Vespasiano‬‬
‫‪ 148‬עליהם ראה בהמשך הפרק‪.‬‬
‫במהלך שנתיים שבמהלכן הפיק את כתבי היד לבאדיה של פייזולה במימונו של קוזימו דה מדיצ'י‪ ,‬העסיק וספאסיאנו ‪45‬‬
‫סופרים אשר העתיקו – כך לדבריו – בתוך פרק הזמן ההוא ‪ 200‬כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫‪ 149‬כך עולה מתיאוריה של דה לה מאר במה שנוגע להזמנות שקיבל מלקוחותיו ולמסירתן לביצוע )ראה ‪De la Mare,‬‬
‫'‪.(199 ,'Vespasiano as Producer‬‬
‫‪ 150‬ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 182‬והערה ‪.52‬‬
‫‪ 151‬בדומה למעתיקים‪ ,‬גם הציירים עבדו על בסיס עצמאי )ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ;181 ,‬וכן‪De la Mare, 'Bartolomeo :‬‬
‫'‪ ,Scala‬ששם נרשמו התשלומים בגין שכרם ברשימת ההוצאות המובאת בסוף(‪ .‬עליהם ראה בהמשך הפרק‪.‬‬
‫‪ 152‬על מיקומה של הבוטגה בפירנצה )‪ Via del Proconsolo‬מספר ‪ ,(14‬ועל מרכזיותה כמקום מיפגש וכמוקד חיי הרוח של‬
‫ההומניסטים בפירנצה ראה קאניי‪ ,Cagni, 'Vespasiano' ,‬עמ' ‪ .47‬על אירגונה ראה ‪De la Mare, 'Vespasiano‬‬
‫'‪ , Historian & Bookseller‬עמ' ‪.118-116‬‬
‫‪ 153‬ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ .‬על ספרייתו הצנועה שכללה כתבי‪-‬יד ספורים‪ ,‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ .494-490‬דה לה מאר מונה בסך הכול‬
‫‪ 7‬כתבי‪-‬יד‪ ,‬מהם ‪ 3‬שהיו לבטח רכושו הפרטי; השאר היו אולי עודפי מלאי מן ה'בוטגה' שלו‪ ,‬שאותם העניק בזמן כלשהו‬
‫לספריית סן‪-‬מרקו‪.‬‬
‫‪ 154‬ההיסטוריון סוזומנו דה פיסטויה )‪ ,(Sozomeno da Pistoia‬אשר לימד באותה עת ב'סטודיום' של פירנצה‪ ,‬הילל את‬
‫וספאסיאנו על ידיעותיו בספרים העבריים ובמחבריהם )ראה קאסוטו‪ ,‬היהודים‪ ,‬עמ' ‪ 217‬והערה ‪ ,2‬וכן תעודה קי"ז המובאת‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪ ,368‬מתוך‪Sozomeni Pistoriensis presbyteri Chronicon Universale , in Rerum Italicarum :‬‬
‫‪ ,Scriptores‬מהדורה חדשה‪ ,‬כרך ט"ז עמ' ‪ ,59‬וזו לשונה‪"Tu profecto in hoc nostro deteriori saeculo hebraicae, :‬‬
‫‪67‬‬
‫ההפקה המסחרית‬
‫סימנים למסחור ההפקה )או לניצנים ראשונים של 'ייצור מתועש'( צצים בפירנצה בבת אחת ובמקביל‬
‫כבר בשנות ה‪ .40-‬כולם מצביעים על מגמה לארגונה היעיל של העבודה‪ .‬סימן אחד הוא הופעתם של‬
‫גיליונות משורטטים מראש שה'קרטולאי' מציעים למכירה בחנויותיהם‬
‫‪155‬‬
‫‪ -‬השימוש בגיליונות‬
‫משורטטים חוסך כמובן זמן יקר למעתיק‪ ,‬שכן כל מלאכת השרטוט שתיוותר לו היא משיכת שני קווים‬
‫לסימון השוליים משני צדי השטח הכתוב‪ ,‬או ארבעה קויי שוליים‪ ,‬אם מדובר בכתיבה בשתי עמודות‪.‬‬
‫השימוש בגיליונות משורטטים מראש יתבטא בכך שיימצאו כמה כתבי‪-‬יד )אם בהעתקתו של סופר אחד‬
‫או בהעתקתם של כמה סופרים( שבהם מספר השורות זהה וכך גם ממדיו של השטח הכתוב‪ 156.‬סימן נוסף‬
‫הוא העתקת גיליון ראשון ומסירתו לעיטור מיד‪ ,‬במקביל להמשך ההעתקה; גיליון זה יצורף לראש כתב‪-‬‬
‫היד בשלב מאוחר יותר‪ ,‬ממש טרם מסירתו לכורך )תחבולה זו חוסכת זמן יקר הואיל והמעתיק והמעטר‬
‫יכולים לעבוד במקביל(;‬
‫‪157‬‬
‫השארת חללים ריקים שנועדו להכיל את האיניציאלים המצוירים שאותם‬
‫אמור האמן לבצע בתום ההעתקה;‬
‫‪158‬‬
‫לעתים קרובות מוצאים בכתבי‪-‬יד חללים ריקים של איניציאלים‬
‫שנשכחו‪ ,‬עדות לשלביות המלאכה ולארגונה וחלוקתה בין בעלי המקצוע השונים‪ .‬עוד טפח מארגון‬
‫העבודה ב'בוטגה' של וספאסיאנו מגלה לנו קבוצת כתבי‪-‬יד מנייר‪ ,‬בכתיבה קורסיבית ומידי מעתיק‬
‫אנונימי‪ :‬נראה שאלה שימשו ב'בוטגה' של וספאסיאנו כאקזמפלארים להעתקה‪ ,‬בסביבות אמצע המאה או‬
‫לפניה‪.‬‬
‫‪159‬‬
‫היבטים נוספים של אותה התייעלות – שמקורה בצורך לייצר מהר והרבה‪ ,‬אולי במה שקרוי 'שיטת הסרט‬
‫הנע'‪ ,‬כמו בפרויקט הספרייה של הבאדיה של פייזולה שהטיל קוזימו דה מדיצ'י על וספאסיאנו – באים‬
‫לידי ביטוי כאשר בוחנים זו מול זו‪ ,‬ועל‪-‬פי מדדים שנבחרו לקביעת רמת הביצוע וה'עושר' של כתב‪-‬יד‪,‬‬
‫שתי קטגוריות של כתבי‪-‬יד שהפיק וספאסיאנו בשנות השישים של המאה‪ :‬מחד אלו שיועדו עבור‬
‫‪graecae, atque latinae linguarum omnium voluminum dignarum [sic!]memoratu notitiam, eorumque‬‬
‫"‪.(auctores memoriae tradidisti‬‬
‫עדות נוספת להיכרות שהייתה לכאורה לווספאסיאנו עם סביבת הספר העברי יש בפרשת התנ"ך העברי של פדריקו גונזאגה‪,‬‬
‫דוכס מנטובה‪ ,‬שבמהלכה המליץ ההומניסט ברטולומיאו סאקי )המכונה פלטינה( לפנות אל וספאסיאנו כמי שמתמצא בכתבי‪-‬יד‬
‫עבריים )ראה בהרחבה להלן‪ ,‬פרק ו‪/‬ההמרה(‪.‬‬
‫‪ 155‬ברישומי המלאי של אותן חנויות נמצאו גם ‪ ,fogli rigati‬כלומר גיליונות קלף משורטטים‪ ,‬לצד הלא‪-‬משורטטים )ראה‬
‫'‪ ,Martini, 'La bottega‬תעודה ‪ ,II‬עמ' ‪ ,62-61‬וכן ברשימת המחירים שם‪ ,‬עמ' ‪ ;(49-45‬במשורטטים ‪ -‬שורטטו השורות‬
‫בלבד‪ ,‬בדיו בהירה‪ ,‬כנראה בעזרת מכשיר מיוחד אשר יועד לכך )על מכשיר השרטוט החדש ראה‪ ,‬בין השאר‪Pasternak & ,‬‬
‫'‪ ,Beit-Arie, 'In Quest‬ו‪ ;(Casagrande, 'Foratura'-‬כפי הנראה נמכרו גם גיליונות ששורטטו מראש בשרטוט יבש‬
‫בעזרת לוח שרטוט )מסטרה(; צורת שרטוט זו ‪ -‬שנחשבה בסביבה ההומניסטית‪ ,‬כמו גם השרטוט בדיו‪ ,‬נחותה מן השרטוט‬
‫בחריטה ‪ -‬שימשה הרבה בהעתקת כתבי‪-‬יד הומניסטיים )ראה '‪ ,Derolez, 'Quires and Ruling‬עמ' ‪.(11‬‬
‫‪ 156‬אכן‪ ,‬בכתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק בן עובדיה ושבהם דן מחקר זה נמצאו שישה זוגות של כתבי יד אשר הופקו על גיליונות‬
‫קלף ששורטטו בשרטוט זהה )ראה להלן‪ ,‬פרק ו‪ ,‬עמ' ‪ ;(216-215‬ניתן אולי לשער כי גיליונות אלה ניקנו משורטטים מראש‬
‫והם שימשו את המעתיק ליותר מכתב‪-‬יד אחד‪.‬‬
‫‪ 157‬בתופעה זו הבחינה דה לה מאר בכמה כתבי‪-‬יד הומניסטיים בבדיקתם בספריותיהם ) ‪De la Mare, 'Vespasiano‬‬
‫'‪ ,Historian & Bookseller‬עמ' ‪ ;(173‬על כך ראה גם '‪ ,Ames-Lewis, 'The Library‬עמ' ‪ .41‬בכתבי‪-‬יד עבריים תופעה‬
‫זו נדירה; על היקרותה ראה למשל כ"י מס' ]‪ [15‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬עמ' ‪ 254‬להלן‪ .‬כמו כן ראה‬
‫'‪ ,Pasternak, 'Meeting Point‬עמ' ‪.190-189‬‬
‫‪ 158‬אכן‪ ,‬עיטור איניציאל הוא עבודה נפרדת‪ ,‬וברשימות התשלומים שמנזרים שילמו לבעלי המלאכה השונים הטורחים על‬
‫הפקת כתב‪-‬יד נמצאו גם רישומים על התשלום ששולם עבורם ישירות לאמן )ראה לדוגמה בספרי החשבונות של הבאדיה‪,‬‬
‫'‪.(Garzelli, 'Note‬‬
‫‪ 159‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano as Producer‬עמ' ‪ 207‬הערה ‪.132‬‬
‫‪68‬‬
‫הבאדיה‪ ,‬ומאידך אלו שהופקו לספרייתו הפרטית של קוזימו‪ 160.‬כצפוי‪ ,‬נמצא כי בכל הקריטריונים הייתה‬
‫ההפקה ה'סיטונית' של כתבי‪-‬היד שנועדו לבאדיה חסכונית וירודה מזו של כתבי היד שנועדו לקוזימו;‬
‫שיטות ההפקה 'היעילה' התבטאו אפוא בירידה מובהקת ברמה האסתטית של המוצר המוגמר‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫אינדיקאטור חשוב להפקה מיועלת‪ ,‬כלומר מסחרית‪ ,‬היה גם סוג הכתב‪ :‬בשנות השישים‪ ,‬עם התבססותה‬
‫של ההפקה המסחרית‪ ,‬נצפה מעבר לכתיבה הומניסטית קורסיבית )שוטפת( – שהייתה מקובלת עד אז רק‬
‫להעתקות בשפה הוורנקולארית ה'טוסקנית' )בניגוד ללטינית( ולהעתקה עצמית‪.‬‬
‫'כתיבה מהירה' או 'סופר מהיר' )‪ (manu velox‬בקרב הלטינים כוון לכתיבה זו‪.‬‬
‫‪162‬‬
‫נראה שהמושג‬
‫‪163‬‬
‫התמסחרות השוק באה ללא ספק לביטוי בממדיה הגדולים של ההפקה הלא‪-‬מיועדת )כלומר‪ ,‬הלא‪-‬אישית‪,‬‬
‫זו שאין בה קשר ישיר של מזמין‪-‬מבצע(‪ :‬השארת חלל ריק המיועד לשלט המשפחה של הקונה העתידי‬
‫היא עדות ברורה לכך‪.‬‬
‫‪164‬‬
‫בדרך כלל חלל זה מוקף בזר דפנה והוא ממוקם בתוך עיטור המסגרת שבדף‬
‫הפתיחה‪ ,‬באמצע שוליו התחתונים‪ .‬כתבי‪-‬יד המכילים סימנים כאלה נכתבו‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬ללקוחות‬
‫מזדמנים‪ ,‬ותכניהם נבחרו בהתאם לדרישות השוק‪ .‬יש אפוא שמימצאים קודיקולוגיים בכתבי‪-‬יד‪ ,‬יחד עם‬
‫ההשערות והמסקנות המתבקשות מהם‪ ,‬מצביעים – גם בלא סיוען של עדויות מילוליות – על המתרחש‬
‫בשוק הספרים‪.‬‬
‫הפקה לא‪-‬מיועדת בסביבת הספר העברי‬
‫גם בסביבת הספר העברי ניתן לזהות מקרים שבהם מעתיקים של כתבי‪-‬יד עבריים מכרו מ'תוצרתם'‬
‫ללקוח מזדמן‪ 165,‬ואולם מנתוני ספרדתא עולה כי תופעה זו הייתה שולית לחלוטין‪ 166.‬היא באה‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫‪160‬מחקר השוואתי זה מוצג במאמר שפרסמו קזגראנדי ואורנאטו )ראה‪ ,Casagrande & Ornato, 'Elementi' :‬עמ' ‪251‬‬
‫ואילך(‪ .‬בין האינדיקטורים שנבחרו לצורך ההשוואה ‪ -‬נוכחות זהב בקישוט בכלל‪ ,‬נוכחות זהב בקישוט בדף הפתיחה בלבד‪,‬‬
‫גודל מרבי של איניציאל‪ ,‬נוכחות פגמים בקלף‪ ,‬ניצול שטח הדף‪ ,‬סוג השרטוט‪ ,‬מילוי גרפי בסוף שורה )שנמצא במיוחד בכתבי‪-‬‬
‫יד המכונים 'עשירים' כלומר הוא מהווה אינדיקאטור להפקת יוקרה(‪ ,‬ועוד‪ .‬על המילוי הגרפי בכתבי היד ההומניסטיים ראה‬
‫'‪.130-128 ,Ullman, 'The Origin‬‬
‫‪ 161‬תיאור סכימטי של מאפייניהם של כתבי‪-‬יד שהפיק וספאסיאנו עבור הבאדיה מציגה דה לה מאר )ראה ‪'Vespasiano as‬‬
‫'‪ ,Producer‬עמ' ‪ :(192‬איניציאל ראשון בזהב על רקע שרכי גפן ועיטור מסגרת של שרכי גפן לבנים משלושת צדי השטח‬
‫הכתוב; שאר האיניציאלים צבועים בצהוב עמום‪ ,‬אולי לשם חיסכון; טקסטים קלאסיים והומניסטיים הועתקו בכתיבה‬
‫הומניסטית בעמודה אחת ואילו אבות הכנסייה וטקסטים מדיאבליים – בשני טורים; הכתיבה בטקסטים סכולסטיים – גותית‪,‬‬
‫ואף עיטורם שונה )פרחים או צמחי אקנתוס במקום שרכים לבנים(‪ .‬השרטוט בדיו‪.‬‬
‫‪ 162‬למשל – כתיבתם של ג'אנוצו מאנטי ובנו אניולו‪ ,‬ראה ‪ ,De la Mare, 'New Research',‬עמ' ‪.445‬‬
‫אותה כתיבה קורסיבית אומצה בידי קליגראפים במאה העשרים על פי מודלים מן הרנסאנס‪ ,‬וכיום היא מכונה ‪) italics‬ראה‬
‫‪ ,De Hamel‬עמ' ‪.(229‬‬
‫‪ 163‬דה האמל‪ ,‬שם‪ .‬דומה שמונח זה הגדיר העתקה שבוצעה במהירות ובכתיבה שוטפת‪ ,‬לא קליגראפית )על כך ראה ‪Rizzo,‬‬
‫'‪ ,'Lessico filologico‬עמ' ‪ .(137-136‬בקולופון של כ"י ניו הייבן‪] ,‬מס' ‪ [5‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני‪ ,‬יצחק כינה את‬
‫עצמו 'סופר מהיר' )ראה בעמ' ‪ 242‬להלן(‪.‬‬
‫‪ 164‬חלל ריק עבור סמלי משפחה מופיע החל משנות הארבעים של המאה ‪ -‬ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪398‬‬
‫ואילך‪ ,‬והדוגמאות שהיא מביאה‪ .‬על שיטת הסרט הנע בייצור עיטורים לדף הפתיחה )‪ (frontispices‬בספרי דפוס‪ ,‬ובכלל זה‬
‫עיטורי הזמורות הלבנות וזרי הדפנה שנועדו למילוי בידי הקונים‪ ,‬ראה '‪ ,Rouse & Rouse, 'Cartolai‬עמ' ‪ ;58‬על זרים‬
‫שנותרו ריקים בספרים שהודפסו ברומא בשנת ‪ 1469‬בדפוס שוויינהיים ופאנארץ )‪ ,(Sweynheym and Pannartz‬ראה‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪.63‬‬
‫‪ 165‬בכתבי‪-‬יד עבריים עמד בית‪-‬אריה על סימן נוסף של הפקה לא‪-‬מיועדת )לא‪-‬אישית(‪ ,‬והוא השארת מקום ריק בקולופון‬
‫עבור שם הבעלים העתידי )ראה בית‪-‬אריה‪ ,‬קודיקולוגיה עברית‪ ,‬פרק א‪ ,‬סעיף ‪ׂ (5‬‬
‫‪ 166‬בתקופה שבין ‪ 1389‬ועד ‪ 1500‬אותרו בספרדתא ‪ 13‬כתבי‪-‬יד כאלה באיטליה‪ 4 ,‬בתימן‪ 3 ,‬במזרח‪ 3 ,‬בספרד‪ 2 ,‬בביזנטיון‬
‫ו‪ 2-‬באשכנז‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫לידי ביטויה הברור ביותר כאשר מעתיק כתב‪-‬היד מרמז בדרך זו או אחרת כי מכר לבעלים את כתב‪-‬היד‬
‫לאחר העתקתו‬
‫‪167‬‬
‫וכן במקרים שבהם הושאר בראש חלל ריק עבור שלט משפחה‪.‬‬
‫‪168‬‬
‫סממנים של הפקה מסחרית ברמה זו או אחרת בפירנצה ניתן לאתר בכתבי‪-‬היד של יצחק בן עובדיה‪,‬‬
‫המעתיק שלמלאכתו מוקדש פרק נרחב במחקר זה‪ 169.‬הללו כוללים – אמנם בקנה מידה מוקטן מאוד –‬
‫אותם סימנים שנמצאו בכתבי‪-‬היד שהפיק וספאסיאנו‪ :‬שרטוט בדיו בעזרת מכשיר‪ ,‬שרטוט יבש בעזרת‬
‫לוח )בשני המקרים ייתכן מאוד שמדובר בקונטרסים שנרכשו מוכנים ומשורטטים אצל קרטולאיו מקומי(‪,‬‬
‫וגיליון ראשון שנשלח לעיטור בנפרד והוחדר לראש כתב‪-‬היד מאוחר יותר‪.‬‬
‫‪170‬‬
‫גם זרי דפנה נמצאו‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬בכתבי‪-‬היד שהעתיק‪ .‬על ניצנים של הפקה מסחרית מעידים תריסר כתבי‪-‬יד מתוך הקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק אשר הופקו ב'צמדים' והם זהים בכל תכונותיהם הקודיקולוגיות ‪ -‬ממדיהם החיצונים‬
‫דומים‪ ,‬הקלף זהה‪ ,‬שיטת השרטוט וממדי השטח הכתוב‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬גם התכנים הזהים או הזהים‪-‬למחצה‬
‫מצביעים על כך שאפשר שיצחק עסק בהעתקה 'סיטונית' של כתבי‪-‬יד מאותו סוג‪ ,‬שבוודאי לא הופקו ולא‬
‫יועדו למזמין אחד אלא ללקוחות עתידיים שיימצאו‪.‬‬
‫‪171‬‬
‫כחצי מאה אחרי יצחק נקט גם המעתיק משה בן‬
‫חיים עקריש )אשר היגר מספרד לאיטליה בסוף המאה החמש‪-‬עשרה ופעל תחילה בפיסא(‪ 172‬שיטה דומה‪:‬‬
‫אחרי שני כתבי‪-‬יד של המקרא‪ ,‬הפיק שישה מחזורי תפילה זהים זה לזה בתבניתם מבחינת השטח הכתוב‪,‬‬
‫השרטוט ומספר השורות; בכמה מהם גם הקישוט זהה‪ ,‬וכולם חסרי קולופון‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫אין ספק שכל השישה‬
‫)ואולי היו נוספים( הופקו ללקוחות מזדמנים‪ ,‬בהתאם לשוק הביקושים‪ .‬עדות נוספת להפקה מסחרית יש‬
‫בהתמחותם של מעתיקים בסוגה אחת או שתיים‪ :‬מן הסתם התמחות כזו מזרזת את קצב ההעתקה ומפשטת‬
‫אותה‪ ,‬ופוטרת את המעתיק מן הצורך להחזיק עותקים )אקזמפלרים( מגוונים‪ .‬נראה שהסוגות הנבחרות‬
‫להעתקה מסחרית עבור לקוחות מזדמנים יהיו תמיד – בזירת הספר הלטיני‪ ,‬כמו גם העברי – אלו‬
‫שסיכוייהן להימכר גבוהים מן הממוצע‪ .‬בשוק כתבי‪-‬היד העבריים באיטליה ידועים לנו כמה מעתיקים‬
‫אשר התמחו ב'פסי ייצור' מן הסוג הזה והם מעידים כי הז'אנרים הנמכרים ביותר – או שמכירתם‬
‫‪167‬על הפקה בלתי מיועדת מעידה גם התנסחות יחידאית המופיעה בקולופון של כתב‪-‬יד עברי שהועתק בבולוניה בתחילת‬
‫המאה ה‪ 15-‬בידי הסופר המהגר שם טוב בן שמואל ברוך‪..." :‬לאדון הספר הזה" )ראה בכתב‪-‬היד שהיה לפנים כ"י ששון‬
‫‪ ,341‬מיקרופילם ‪ 9340‬במכון לתצלומי כתבי‪-‬יד(; זאת בניגוד לנוסחאות המקובלות בקולופונים במקרים שבהם המעתיק‬
‫כותב עבור מזמין ידוע‪ ,‬כגון "כתבתי אל הנכבד‪ ,"...‬או "כתבתיהו לבקשת‪ "...‬וכדומה‪.‬‬
‫‪ 168‬ראה למשל כי"י פרמה ]מס' ‪ [6‬וברלין ]מס' ‪ [10‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪ 169‬על סממנים אלה ראה בפרק ו‪/‬ייחודו של יצחק בסביבת הספר העברי שלהלן‪ ,‬בעיקר בעמ' ‪.216-214‬‬
‫‪ 170‬כאמור‪ ,‬בכ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל‪ ,‬ספרי אמ"ת )]מס' ‪ [15‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק(‪.‬‬
‫‪ 171‬ההנחה היא שהגיליונות נקנו במעמד אחד בבוטגה של קרטולאיו‪ ,‬משורטטים מראש‪.‬‬
‫‪ 172‬נתונים אלה על מהלך חייו עולים מתוך ממאגר 'ספרדתא'‪.‬‬
‫‪ 173‬מעניינת בהקשר זה 'הפקה‪-‬בצמד' יוצאת דופן של שני סידורי תפילה באיטלקית‪-‬יהודית‪ ,‬בפירנצה‪ :‬שמריה בן אברהם‬
‫יחיאל )עליו ראה להלן בדיון על המעתיקים( העתיק בשנת ‪ 1484‬סידור כזה עבור יינטילי )‪ (Gentile‬בתו של הבנקאי יצחק‬
‫בן עמנואל מסן‪-‬מיניאטו )כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ;(Parm. 1989‬נמצא שבלונדון שמור כתב‪-‬יד נוסף )כ"י הספרייה‬
‫הבריטית ‪ ,(Or. 9626‬של סידור באיטלקית‪-‬יהודית בכתיבתו של שמריה בן אברהם‪ ,‬ותכונותיו הקודיקולוגיות‬
‫והפאליאוגרפיות זהות לאלו של הסידור אשר נועד ליינטילי‪ :‬סוג הקלף‪ ,‬ממדי השטח הכתוב‪ ,‬מספר השורות‪ ,‬המיתווה‪ ,‬השיטה‬
‫לשמירת סדר הקונטרסים‪ ,‬התחבולות למילוי השורה וכן הלאה‪ .‬אם נכונה ההנחה כי תופעה מסוג זה מלמדת על הפקה מסחרית‬
‫)או 'קונפקציה'( הממתינה ללקוח‪/‬ה מזדמן‪/‬ת‪ ,‬הרי שהדבר עשוי להעיד על ביקוש פחות או יותר מובטח לאותו ז'אנר של ספרי‬
‫תפילה באיטלקית‪-‬יהודית שקהל היעד שלהם נשים יהודיות אמידות )בהקשר זה ראה ‪Pasternak, 'Judeo-Italian‬‬
‫'‪ ,Translation‬עמ' ‪ 175-174‬והערה ‪ ;50‬כמו כן ראה עמ' ‪ ,138-136‬בדיון בספרות בשפה הוורנאקולארית(‪ .‬יצוין כי כתב‪-‬‬
‫היד השני נקטע בסוף קונטרס י"ט ואפשר שהחלק האחרון ‪ -‬ובו גם הקולופון ‪ -‬אבד‪ ,‬או שהמעתיק בחר שלא להשלים את‬
‫מלאכת ההעתקה‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫העתידית מובטחת מעל לכל ספק ‪ -‬היו ליטורגיה ומקרא‪ :‬לצד יצחק בן עובדיה שהירבה להעתיק מחזורי‬
‫תפילה וטקסטים מקראיים‬
‫‪174‬‬
‫ולצד משה בן חיים עקריש שהוזכר לעיל‪ ,‬גם יואל בן שמעון‪ ,‬אשר שהה‬
‫ופעל באיטליה תקופות ארוכות במקביל לשנות פעילותו המקצועית של יצחק‪ ,‬והיה מעתיק מקצועי שאף‬
‫עיטר את כתבי‪-‬היד שכתב‪ ,‬התמחה בסוגה אחת או שתיים‪ 175:‬חמישה מתוך אחד‪-‬עשר כתבי‪-‬יד שהעתיק‬
‫מכילים הגדות; ארבעה אחרים מכילים מחזורי תפילה‪.‬‬
‫‪176‬‬
‫בשישה כתבי‪-‬יד שם המזמין אינו נזכר‬
‫בקולופון‪ ,‬או שאין קולופון כלל‪ ,‬דבר המעיד על כך שחלק ניכר מן ההפקה של יואל בן שמעון נועד‬
‫כנראה לבעלים מזדמן‪ 177.‬מן הראוי להעיר כאן כי‪ ,‬בניגוד ליצחק בן עובדיה‪ ,‬שני המעתיקים האחרונים‪,‬‬
‫יואל בן שמעון ומשה בן חיים עקריש‪ ,‬היו שניהם מהגרים – האחד מאשכנז והשני מספרד; שניהם עסקו‬
‫בהעתקה לצורכי פרנסה דוחקת‪ ,‬אולי אף מחוסר ברירה; אין תמה אפוא ששניהם יזמו אפיקים מסחריים‬
‫אשר יבטיחו את הכנסותיהם‪.‬‬
‫אשר לעדויות כתובות ומפורשות לתופעה של הפקה מסחרית בלתי‪-‬מיועדת ‪ -‬ככל שעלה בידי לברר‬
‫קיימות כאלו רק לגבי שני מעתיקים אשר מכרו כמה כתבי‪-‬יד לא‪-‬מיועדים פרי קולמוסם ל'קונה מזדמן'‪,‬‬
‫מן הסתם אף במכירה אחת‪ :‬המעתיק מאיר בן שמואל דשלויש‪ 178‬שמכר עשרים וארבעה כתבי‪-‬יד ליצחק‬
‫בן מנחם מרימיני‪/‬מפיסא בשנת ‪ ,1430‬ואולם לא ברור כלל אם את כולם העתיק הוא עצמו או שמקצתם‬
‫היו ברשותו ואז מכרם בתור כתבי‪-‬יד משומשים;‬
‫‪179‬‬
‫או – הרחק מאוד מן הסצינה הפלורנטינית‪ ,‬ואולם‬
‫ממש בשנים שבהן עוסק המחקר הזה – מכר המעתיק ישראל בן עזריא מן האי כיוס שבביזנטיון כמה‬
‫כתבי‪-‬יד לרופא משה בן יוסף ספרדי אבן פיש שישב בפירנצה‪:‬‬
‫‪180‬‬
‫האחד‪ ,‬פרי העתקתו‪,‬‬
‫‪181‬‬
‫מכיל שטר‬
‫מכר ללא ציון תאריך; את השני ‪ -‬ובו הקאנון של אבן סינא שנכתב בשלושה כרכים בכתיבה מטיפוס‬
‫'ביזנטי' מידי סופרים אחדים במאה הארבע‪-‬עשרה ‪ -‬הוא מכר לאותו רופא בשנת ‪ 182;1466‬ובשנת ‪1469‬‬
‫מכר לו גם כתב‪-‬יד של מורה נבוכים‪ ,‬אף הוא מן המאה ה‪.14-‬‬
‫‪183‬‬
‫בקולופונים של שני כתבי‪-‬יד שהעתיק‬
‫אותו ישראל בן עזריא בשנת ‪ 1453‬אין הוא מציין עבור מי הועתקו‪ ,‬וגם אינו מציין כי ההעתקה נעשתה‬
‫לעצמו )מה שמעיד אולי על העתקה עבור לקוח עתידי(‪ .‬בתוך כתב‪-‬יד שהעתיק לעצמו בשנת ‪1450‬‬
‫‪184‬‬
‫הוא רשם בכתיבת ידו )מקץ שנים‪ ,‬ב‪ (1477-‬שטר מכר עבור הקונה שלמה בן יצחק נחום‪ ,‬ובו הוסיף‪:‬‬
‫"‪...‬וכן קבלתי המעות מהספרים ששלחתי לו בקושטנדינא"‪.‬‬
‫‪185‬‬
‫אין זאת כי בדומה לווספאסיאנו בפירנצה‪,‬‬
‫גם אם בזעיר אנפין‪ ,‬נהג ישראל בן עזריא לספק כתבי‪-‬יד ללקוחות אשר פנו אליו מערים שמעבר לים‪.‬‬
‫‪ 174‬ראה פרק ו‪ ,‬עמ' ‪.215-214‬‬
‫‪ 175‬עליו ראה '‪.Beit-Arié, 'The Washington Haggadah‬‬
‫‪ 176‬מספרים אלה מתבססים על מאגר הנתונים 'ספרדתא'; יחד עם זאת אפשר שקיימים כתבי‪-‬יד נוספים שהעתיק יואל בן‬
‫שמעון והם טרם זוהו‪.‬‬
‫‪ 177‬על כך ראה בית‪-‬אריה‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ . 216-217‬על כתבי‪-‬היד הרבים שהעתיק יצחק בן עובדיה ואין בהם קולופון‪ ,‬ראה להלן‪,‬‬
‫פרק ו‪ ,‬עמ' ‪.215‬‬
‫‪ 178‬מ‪ Salves -‬או ‪ ;Sauves‬על היקף פעילותו כמעתיק ראה בנתוני 'ספרדתא' וכן להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬עמ' ‪ 122‬והערה ‪.153‬‬
‫‪ 179‬על אותה עיסקה ראה שם‪.‬‬
‫‪ 180‬עליו ראה לעיל בפרק זה‪ ,‬זירת ההפקה‪/‬המחירים‪.‬‬
‫‪ 181‬כ"י רומא‪.Bibl. Casanatense, 1982,‬‬
‫‪ 182‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪) Digby 36 ,‬קטלוג נויבאואר ‪.(2096‬‬
‫‪ 183‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪.Parm. 3036 ,‬‬
‫‪ 184‬אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪) MS Can. Or. 53 ,‬קטלוג נויבאואר ‪ ,(85‬דף ‪121‬ב‪.‬‬
‫‪ 185‬שם‪ ,‬דף ‪121‬ב‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫לפיכך לא מן הנמנע שגם מכירת הספרים לרופא שישב בפירנצה לא התבצעה באי כיוס‪ ,‬אלא שהללו‬
‫נשלחו לו לאיטליה לפי הזמנתו‪ .‬נמצא אפוא שישראל בן עזריא אשכנזי‪ ,‬מן האי כיוס‪ ,‬היה כנראה וככל‬
‫הידוע לנו ראשון לספקי הספר בקנה מידה מסחרי בסביבת הספר העברי‪.‬‬
‫‪186‬‬
‫כאמור‪ ,‬וספאסיאנו היה למעשה הראשון בפירנצה שהחל בהפקה מסחרית לא‪-‬מיועדת‪ ,‬כבר באמצע שנות‬
‫הארבעים; למעשה‪ ,‬בכך נטל לידיו יוזמה שמטרתה ליצור ביקושים בשוק מוצרי הצריכה‪.‬‬
‫‪187‬‬
‫לקוחות‬
‫פוטנציאלים לכתבי‪-‬יד מוכנים מראש היו מן הסתם עוברי אורח בפירנצה‪ 188,‬או – וכנראה אליהם כיוון‬
‫וספאסיאנו את ההפקה הלא‪-‬מיועדת ‪ -‬מלומדים ואספנים מחוץ לאיטליה שעניינם בטקסטים הומניסטיים‬
‫והם זקוקים לתיווכו של סוכן שיספק להם ספרים‪.‬‬
‫‪189‬‬
‫ואכן‪ ,‬בכמה כתבי‪-‬יד שהפיק ללקוחות זרים נקט‬
‫וספאסיאנו טקטיקת שיווק ייחודית לו‪ :‬הוא הוסיף מעין 'קולופון המפיק' המשייך לו את הפקת כתב‪-‬היד‪,‬‬
‫כנראה במטרה לפרסם את שירותיו ולרכוש לקוחות חדשים באותם מקומות‪.‬‬
‫‪190‬‬
‫בראייה לאחור ברור‬
‫למתבונן כי עיסוקו של וספאסיאנו בהפקת כתבי‪-‬יד מוכנים מראש במטרה למוכרם לכל דורש והניסיונות‬
‫להפיצם בשווקים שמחוץ לפירנצה‪ 191‬מעמידים אותו – בנוסף להיותו מתווך‪ ,‬מפיק וספק – גם בעמדה‬
‫של 'סלקטור' ספרותי‪ :‬החוש המסחרי שלו‪ ,‬בשילוב הידע שרכש ממגעיו עם המשכילים ומעבודתו עם‬
‫טקסטים )הומניסטיים ואחרים(‪ ,‬ויכולתו להעריך איכות מחד וביקושי שוק מאידך סייעו לו לבחור מתוך‬
‫אינסוף כותרים של ספרות זמינה את אלה שמבחינה כלכלית ראוי לקדם‪ ,‬או בלשון ימינו – 'לדחוף'‪,‬‬
‫בשוק הצרכנים; בנוסף‪ ,‬וכאן ניכרת פיקחותו כסוחר‪ ,‬הוא גם דאג לעצבם על‪-‬פי קריטריונים צורניים‬
‫אשר תיעלו את טעם הקוראים וביקושיהם אל הכרכים שהוא הפיק עבורם‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫בכך למעשה קיבל על‬
‫עצמו וספאסיאנו תפקיד של מו"ל‪ ,‬שבחירתו בכותר זה או אחר תחרוץ את דינו להימכר ולשרוד‪ ,‬או‬
‫להישכח‪.‬‬
‫‪ 186‬למעשה‪ ,‬נראה כי פעילותו של יצחק בן עובדיה כמעתיק ללקוחות מזדמנים קדמה במקצת לזו של ישראל בן עזריא; ואולם‬
‫אין לנו כל עדויות על מכירות שמכר בעצמו ועל כך שסיפק כתבי‪-‬יד מיד שנייה לרוכשים אשר פנו אליו )ראה פרק ו להלן(‪.‬‬
‫‪ 187‬עפ"י אורנאטו‪ ,‬עד אז – כלומר עד לעידן הספר ההומניסטי – הופקו כתבי‪-‬יד רק על‪-‬פי ביקושים‪ ,‬דהיינו צרכיו של הצרכן‬
‫הם שהכתיבו את השוק )ראה‪ ,Ornato, 'Les conditions' :‬עמ' ‪.(62-61‬‬
‫על התהליך של יצירת ביקושים מכוונת בשוק‪ ,‬בעיקר בקרב האמנים והיוצרים ראה '‪ ,Goldwaithe, 'Wealth‬עמ' ‪.252‬‬
‫‪ 188‬רבים מהם ניקרו לפירנצה לרגל אחת הוועידות הכנסייתיות‪.‬‬
‫‪ 189‬דה לה מאר קושרת את יוזמתו של וספאסיאנו לענות באופן זה על ביקושים וצרכים של לקוחות מזדמנים להפקות הרבות‬
‫שעשה עבור אנדרו הולס‪ ,‬איש כנסייה מאנגליה אשר שהה בפירנצה בשנים ‪ 1444-1443‬בהמתינו שיועתקו עבורו כתבי‪-‬היד‬
‫שביקש )ראה ‪ ,De la Mare, 'Vespasiano as Producer‬עמ' ‪.(176-175‬‬
‫‪ 190‬ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .206-201‬נוסח של 'קולופון הפקה' לדוגמא‪"Vespasianus librarius florentinus hoc :‬‬
‫"‪ ) opus florentie transcribendum curavit‬לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪ (MS Royal 15.C.XV‬נמצא בכ"י שהופק‬
‫עבור האנגלי רוברט פלמינג‪ .‬קולופון הפקה אחר יש בכ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪ MS Auct. F.1.12 ,‬שנכתב עבור‬
‫הצרפתי ז'אן ז'ופרוא )‪ (Jean Jouffroy‬בשנת ‪"Istud volumen scriptum et compositum fuit opera :1459‬‬
‫"‪ .Vespasiani Librarii florentini in civitate florentie de Anno 1459‬הערה בנוסח אחר המשייכת את ההפקה‬
‫לווספאסיאנו‪ "sub Vesp. Librario" :‬בכתב‪-‬יד שהעתיק בפירנצה פטרוס דה טרייקטו )איש אוטרכט( ב‪ .1472-‬דה לה‬
‫מאר מונה בסך‪-‬הכול ‪ 17‬קולופוני הפקה‪ ,‬כולם בכתבי‪-‬יד שהועתקו עבור זרים‪.‬‬
‫‪ 191‬ביוזמה נחשונית שלח וספאסיאנו כתבי‪-‬יד בהפקתו לנפולי כדי להפיצם שם ולהגדיל את מכירותיו‪ ,‬ואולם זו לא עלתה יפה‪,‬‬
‫והסוכן שבידיו הפקיד וספאסיאנו את כתבי‪-‬היד )‪ 18‬במספר( מכר אותם ולא העביר את התמורה ) ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ ,'Vespasiano as Producer‬עמ' ‪.(201‬‬
‫‪ 192‬וספאסיאנו נקרא לייעץ בהקמתן של ספריות ולהמליץ על הטקסטים הראויים לרכישה ולהעתקה עבורן‪ ,‬בכלל זה ספרייתו‬
‫עתירת הכרכים של פדריקו דה מונטפלטרו דוכס אורבינו שהוא היה לה ספק בלעדי בשנים ‪) 1482-1467/8‬ראה דה לה מאר‪,‬‬
‫שם‪ ,‬עמ' ‪ 192‬ואילך( ‪ .‬גם שם נקט וספאסיאנו אותה שיטה באספקת כתבי‪-‬היד‪ :‬תחילה מכר את הבלתי‪-‬מיועדים שהיו בחנותו‬
‫ובהם זרי‪-‬דפנה ריקים‪ ,‬אחר כך את המשומשים‪ ,‬שעברו טיפול 'קוסמטי' וסמלו של פדריקו צויר בם על גבי שלט המשפחה‬
‫הקודם‪ ,‬ולבסוף – כתבי‪-‬יד שהועתקו במיוחד עבור דוכס אורבינו‪.‬‬
‫‪72‬‬
‫‪ .3‬מלאכת הקישוט‬
‫האמנים ומלאכתם‬
‫אחד ההיבטים הנחקרים ביותר בכתבי‪-‬היד הפלורנטיניים מן המאה החמש‪-‬עשרה הוא הקישוט שהם‬
‫מכילים;‪ 193‬בכלל זה האיניציאלים המקושטים‪ ,‬עיטורי המסגרת‪ ,‬הלוחיות והמיניאטורות‪ .‬לא לחינם נתכנה‬
‫הספר ההומניסטי אשר הופק בהשקעה כה מורכבת של מיומנות וכסף יחד עם גישה ערכית חדשנית –‬
‫'הספר היפה'‪.‬‬
‫‪194‬‬
‫ואכן הכינוי ‪ bel libro‬יאה לו‪ .‬כבר הוזכר יופיו החיצוני מבחינת הקלף הצחור‪ ,‬העמדת‬
‫הדף הנקייה והמרווחת‪ ,‬הקליגרפיה המוקפדת והבהירה‪ ,‬ועיטור המסגרת האלגנטי של דפי הפתיחה‬
‫וקישוט האיניציאלים – בדרך כלל שריגי גפן לבנים )‪ (bianchi girari‬על רקע של אדום‪ ,‬כחול וירוק‬
‫עזים‪ :‬הללו היו‪ ,‬כאמור‪ ,‬לקוחים מכתבי‪-‬היד הטוסקניים של המאה השתים‪-‬עשרה ואיפיינו את ההפקה‬
‫הפלורנטינית בעשורים הראשונים של המאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪195‬‬
‫עם חלוף הזמן ניכרים שינויים בסגנון‬
‫הקישוט; בתוך עיטור המסגרת שנהיה מתוחכם ומגוון יותר ויותר צצים בעלי‪-‬חיים )אריות ונמרים‪,‬‬
‫צבאים ואיילים‪ ,‬ארנבים‪ ,‬טווסים‪ ,‬ציפורים ופרפרים למיניהם(‪ ,‬כרובים )‪ (putti‬המשתעשעים במעשי‬
‫משובה ובמשחקים או בנגינה בכלים שונים והם בדרך כלל נושאי שלט המשפחה; מופיעים גם דיוקני אדם‬
‫ בדרך כלל בתוך 'מדליונים' )‪ - (formelle‬בארבע פינות המסגרת המעוטרת ובשני צדיה‪ .‬בדף הפתיחה‪,‬‬‫בדופן התחתונה של עיטור המסגרת‪ ,‬מופיעים שלט משפחה או לוחית מקושטת; במהלך הזמן מתרבות‬
‫וגדלות לוחיות הממלאות את חלקו העליון של הדף‪ ,‬והן שופעות פאר וזהב‪ ,‬ואיתן גם המיניאטורות‬
‫המתארות התרחשויות שונות על רקע של נוף טוסקני ושמיים זרועי עננות דקיקות‪ .‬מאוחר יותר יתפסו‬
‫את מקומם של בעלי החיים והפרחים שאיכלסו את עיטורי המסגרת מנורות‪ ,‬אמפורות וכדים בעלי נופך‬
‫עתיק‪ ,‬וכן ראשים עטורי זרי דפנה וסצינות מיתולוגיות‪ ,‬יחד עם העמדה ארכיטקטונית קלאסית‪ :‬כל אלה‬
‫יעלו את זכרה של התרבות הנערצת של יוון ורומא‪.‬‬
‫‪196‬‬
‫הואיל והיו אלה אותם אמנים שקישטו את כל כתבי‪-‬היד 'המפוארים' שהופקו בפירנצה – ובכללם כתבי‪-‬יד‬
‫הומניסטיים אשר הכילו טקסטים קלאסיים ופטריסטיים ואימצו להם את הסגנון החדש המייחד אותם‪ ,‬כמו‬
‫גם כתבי‪-‬יד בסגנון 'גותי' אשר הכילו בדרך כלל טקסטים ביבליים‪ ,‬ליטורגיים וסכולסטיים ושאבו‬
‫בצורתם ממורשת המאה הארבע‪-‬עשרה – הרי ניכר טשטוש גבולות בסגנון הקישוט של שתי הקבוצות‬
‫הגדולות והמובחנות הללו של כתבי‪-‬יד לטיניים‪ .‬קווי הדימיון‪ ,‬שמקורם מן הסתם בסגנונו האישי של צייר‬
‫מסוים או ב'קו הפקה זהה' של אותה בוטגה – באים לידי ביטוי בעיקר בקישוט האיניציאלים הגדולים‬
‫ובמיניאטורות‪ 197.‬מדרך הטבע‪ ,‬גם בכתבי‪-‬היד העבריים אשר עוטרו בפירנצה בידי אותם אמנים נוצרים‬
‫ניכרים היטב טביעות האצבעות שלהם וסגנונם; ראוי אפוא להתייחס אל כתבי‪-‬היד העבריים הללו‪ ,‬מצד‬
‫קישוטם‪ ,‬כאל חלק בלתי נפרד מכלל כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים 'היפים'‪ .‬לצורך זה אפשר אף שיפה להם‬
‫‪ 193‬לביבליוגרפיה )חלקית‪ ,‬אך ממצה לצורך מחקר זה( ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Scribes, patrons‬עמ' ‪ 86‬הערה ‪.6‬‬
‫‪ 194‬ראה הגדרתו של רוישארט‪ ,Ruysschaert, 'Miniatures') "The Italian fine book of the Renaissance" :‬עמ'‬
‫‪.(301‬‬
‫‪ 195‬ראה ‪ ,De Hamel,‬עמ ‪ .120‬למחקר מפורט על סגנונותיהם ואמנותם של המעטרים הפלורנטינים במהלך המאה ה‪15-‬‬
‫ראה '‪.Garzelli, 'Le immagini‬‬
‫‪ 196‬על העיטורים 'בנוסח הקלאסי' ראה גארצלי‪ ,‬שם‪ ,‬חלק ג‪ ,‬פרק שמיני‪ ,I miniatori e l'Antico :‬עמ' ‪ .82-67‬ראה גם ‪De‬‬
‫‪ ,Hamel‬עמ' ‪.243-242‬‬
‫‪197‬ראה '‪ ,Ruysschaert, 'Miniatures‬עמ' ‪.302‬‬
‫‪73‬‬
‫הגדרה שכבר הועלתה במחקרים הדנים בכתבי‪-‬יד עבריים שעוטרו בבתי מלאכה של נוצרים‪' :‬כתבי‪-‬יד‬
‫מאוירים )או מקושטים( הכתובים בעברית' ‪.‬‬
‫‪198‬‬
‫בה בעת בולטת התעלמותם המפתיעה של החוקרים‬
‫הלטיניים מכתבי‪-‬היד העבריים המכילים מיניאטורות ועיטורים מידם של אמנים פלורנטינים‪ .‬אין זאת כי‬
‫רובם אינם מודעים למאפייניה של סביבת הספר העברי בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה ומתוך כך הם לא‬
‫השכילו להבחין כי כתבי‪-‬היד העבריים שעוטרו בבוטגות הפלורנטיניות מהווים‪ ,‬מבחינת מלאכת הקישוט‪,‬‬
‫מיקשה אחת עם אלה הלטיניים‪ 199.‬אותם חוקרים מחמיצים אפוא אינדיקציות חשובות שיש בכתבי‪-‬היד‬
‫העבריים המקושטים לגבי תיארוך פעילותם של האמנים הפלורנטינים‪ ,‬התפתחות סגנונם‪ ,‬טיפולוגיה‪,‬‬
‫ואלמנטים איקונוגראפיים ביצירתם‪.‬‬
‫‪200‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬היו מי שטענו כי כתבי‪-‬היד העבריים המאוירים‬
‫)‪ – (manoscritti miniati‬כלומר‪ ,‬אלה שיש בהם אותן מיניאטורות המאפיינות את כתבי‪-‬היד הלטיניים‪,‬‬
‫בניגוד לכתבי‪-‬היד המקושטים )‪ (manoscritti ornati‬שבהם אין מיניאטורות כאלה ‪ -‬עניינם מוגבל‪,‬‬
‫שהרי הם משתייכים לקורפוס העצום של כתבי‪-‬היד המאוירים בכללותם‪ ,‬ומנקודת המבט הבוחנת את‬
‫מלאכת הספר העברי אין בהם ייחוד‪.‬‬
‫‪201‬‬
‫שמם של האמנים הפלורנטינים יצא למרחוק ומלאכתם נודעה בקרב כל אוהבי הספר‪ 202.‬לקראת מחציתה‬
‫השנייה של המאה כתבי‪-‬היד הרבים שהוזמנו בידי מלומדים ובידי אספנים מקרב הנסיכים ומקרב אצולת‬
‫הממון והכנסייה היו לחפצי חן בזכות עצמם‪ ,‬ונחשקו גם )ואולי בעיקר( בשל חיצוניותם המרהיבה‪.‬‬
‫‪203‬‬
‫כבר במאה החמש‪-‬עשרה )וגם בקרב חוקרים מאוחרים( נשמעו דברים בגנות הירידה שחלה באיכות‬
‫‪ 198‬כהגדרתה של מורטארה אוטולנגי לכלל כתבי‪-‬היד העבריים המקושטים באיטליה )ראה בכותרת מאמרה ‪"Scribes,‬‬
‫"‪ ;Patrons and Artists of Italian Illuminated Manuscripts in Hebrew‬כמו כן ראה ‪Mortara Ottolenghi,‬‬
‫'‪ ,'Manoscritti ebraici‬עמ' ‪ ;172‬וראה להלן בדיון בעיטור כתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬עמ' ‪ 77‬ואילך(‪.‬‬
‫‪ 199‬מחקרה של גארצלי )'‪ (Garzelli, 'Le immagini‬חדשני וחשוב מבחינה זו‪ ,‬וכאמור‪ ,‬היא מתעכבת בו על כמה כתבי‪-‬יד‬
‫עבריים שקושטו בידי נוצרים בפירנצה‪ .‬נראה כי היא מתעלמת ממורכבות מצבם של היהודים בסביבה הנוצרית וראייתה את‬
‫נסיבות הפקתם של כתבי‪-‬היד העבריים ואת משמעות השימוש בקישוט 'נוצרי' ‪ -‬פשטנית וחלקית )ראה בעיקר בעמודים ‪21-‬‬
‫‪ 20‬ו‪ ,185-‬והדיון על פתיחות היהודים לתרבות ההומניסטית המשתקפת בנכונותם לכלול דמויות אנוש בקישוט(‪.‬‬
‫‪ 200‬על אותה החמצה ראה גם '‪ ,Tamani, 'Manoscritti ebraici con miniature non ebraiche‬עמ' ‪ :255‬טאמאני מפנה‬
‫לעניין זה אל מאמרה של כריסטינה דה בנדיקטיס על העיטורים שעשה האמן הידוע מטיאו די סר קאמביו בכתב‪-‬יד של משנה‬
‫תורה לרמב"ם השמור בבית הספרים הלאומי בירושלים )כ"י ‪ .(Heb. 4o1193‬לטענתה‪ ,‬התעלמותם של חוקרי האמנות‬
‫הגותית באיטליה ממלאכתו של האמן בכתב‪-‬יד עברי זה היא שגיאה מתודולוגית )ראה ‪C. de Benedictis, "Mateo di Ser‬‬
‫‪Cambio", in Francesco d'Assisi: Documenti e Archivi, Codici e Biblioteche, Miniature, Milano 1982,‬‬
‫‪.(274-281:278-279‬‬
‫‪ 201‬ראה בדברי ההקדמה של קרלו ברנהיימר ל‪,Antonioli Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti biblici'-‬‬
‫עמ' ‪ .31‬אף ס' רות' )'‪ (Roth, 'La decorazione‬מעיר במבוא לאותו קטלוג בעניין כתבי‪-‬היד העבריים המאוירים‪" :‬אין שום‬
‫דבר יהודי בכתבי‪-‬היד הללו‪ ,‬לבד מן השפה שבה נכתב הטקסט" )שם‪ ,‬עמ' ‪ – 38‬תרגום שלי(‪.‬‬
‫‪ 202‬בין המחקרים הרבים שחוברו בנושא זה מן הראוי להזכיר את מחקרו הראשוני של פאולו ד'אנקונה‪ .‬בשנים האחרונות‬
‫עסקו במיניאטורה הפלורנטינית חוקרים רבים וטובים שלא ניתן למנות את כולם‪ ,‬בהם גארצלי‪ ,‬דילון‪-‬בוזי‪ ,‬דופרה‪-‬דל פוג'טו‪,‬‬
‫אלכסנדר ועוד‪ .‬בין המחקרים המתבססים על תעודות ארכיוניות‪ ,‬זה של מירלה לוי ד'אנקונה ‪Levi D'Ancona, 'Miniatura‬‬
‫'‪ e miniatori‬משרטט את מהלך חייהם‪ ,‬התקשרויותיהם‪ ,‬עבודתם ושכרם של אמני המיניאטורה של פירנצה במאה ה‪15-‬‬
‫ומספק עליהם פרטים מרתקים‪.‬‬
‫‪ 203‬שורות אלו מיטיבות לתאר את הרושם שכתבי היד 'היפים' מותירים במתבונן‪" :‬כתבי‪-‬יד איטלקיים מן הרנסאנס הם דברים‬
‫יפהפיים ביותר‪ .‬דפי הקלף בצבע לבן‪-‬חלב נפתחים למראה מלבב‪ .‬הכתיבה ההומניסטית הנעימה לעין נפרסת עליהם כשמצדיה‬
‫שוליים פרופורציוניים להפליא‪ .‬איניציאלים מעוטרים בזמורות גפן הנשפכות אל שוליים זרועים ב'פוטי'‪ ,‬חרקים ופרפרים‬
‫זעירים ומקסימים‪ ....‬קצוות הדפים מוזהבים‪ .‬הספרים כרוכים בעור עזים חלק ורך‪ ,‬ועליו מוטבעות ערבסקות‪ ,‬לעתים בזהב‪ ,‬או‬
‫שצוירו עליהם שלטי המשפחה של הבעלים‪ .‬אלה הם אוצרות של ממש בארונות הספרים של אצולת האספנים המעודנת‬
‫והעשירה ביותר" )ראה ‪ ,De Hamel‬עמ' ‪ – 241-240‬תרגום שלי(‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫המסירה בכתבי‪-‬היד המפוארים‪.‬‬
‫‪204‬‬
‫כאמור‪ ,‬דומה שצד הצורה גבר במקרים רבים על צד התוכן וככול‬
‫שרב הפאר כך רבו שגיאות ההעתקה; התבוננות שטחית בכתבי‪-‬יד הומניסטיים מפוארים השמורים‬
‫בספריות אירופה מגלה את ריבוי החללים הריקים שהותירו המעתיקים בתוך השורות עצמן‪ ,‬כאשר‬
‫הכתוב לא היה בהיר די צרכו או שהוא נעדר כליל מן האקזמפלר‪ ,‬ולא היה מי שיטרח לבדוק ולהשלים‬
‫כדי להוציא עותק נאמן ומתוקן‪ 205.‬נראה אפוא כי 'עיטוריות‪-‬היתר' שיקפה איזו הסטה של מרכז הכובד‬
‫בהפקת כתבי‪-‬היד‪ :‬הספר ההומניסטי ה'יפה' הפך באופן זה מכלי למסירת מידע וידע לחפץ חן‪ ,‬שכיית‬
‫חמדה‪ ,‬כליל יופי‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬בסביבת הספר של פירנצה במאה החמש‪-‬עשרה בוטגות של 'קרטולאי' לצד בתי מלאכה של‬
‫אמנים )ולעתים הייתה חפיפה בין השניים(‬
‫השמונים ‪ -‬כדי לעמוד בביקושים הרבים‪.‬‬
‫‪206‬‬
‫‪207‬‬
‫שקקו פעילות ‪ -‬בעיקר משנות הארבעים ועד לסוף שנות‬
‫במסגרת חלוקת העבודה‬
‫‪208‬‬
‫בין בעלי המלאכות השונות‬
‫שעסקו בהפקת הספר נמסרו כתבי‪-‬היד לקישוט בידי ציירים ומעטרים באחד משלבי ההעתקה‪ ,‬בדרך כלל‬
‫עם השלמתה‪ ,‬אך גם במהלכה‪ 209.‬קודם לכך נדרש המעתיק‪ ,‬במהלך עבודתו‪ ,‬לתכנן את מערך הקישוטים‪,‬‬
‫להשאיר חללים ריקים בגדלים שונים עבור האיניציאלים‬
‫‪210‬‬
‫)ולרשום לצדם אות זעירה לסימון כל‬
‫איניציאל(‪ 211‬ולתכנן את העמדת המיניאטורות‪ ,‬כאשר היו כאלה‪ .‬האמנים )‪ ,(miniatori‬כמו ה'קרטולאי'‪,‬‬
‫הסתפחו לגילדת הרופאים;‬
‫‪212‬‬
‫הם נבדלו זה מזה במעמדם‪ ,‬בדרגת מיומנותם ובהתמחותם‪ ,‬וביצעו את‬
‫מלאכות הקישוט השונות ‪ -‬החל באיניציאלים ובעיטורי מסגרת ועד למיניאטורות המפוארות ולריקועי‬
‫‪ 204‬על כך ראה הערה ‪ 48‬לעיל‪ ,‬וכן הדברים שכתב פוליציאנו‪ ,‬איש פירנצה‪ ,‬בגנות כתבי‪-‬היד "החדשים והמשובשים"‬
‫שבספרייתו המפוארת של דוכס אורבינו‪ ,‬לעומת כתבי‪-‬היד העתיקים והמדויקים שיש בספריית סן מרקו )כפי שמובא על ידי‬
‫'‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪.(104‬‬
‫‪ 205‬דוגמא לכתב‪-‬יד הומניסטי מסוג זה ראה להלן‪ ,‬פרק ד‪ ,‬עמ' ‪ ,105‬הערה ‪.32‬‬
‫‪ 206‬האחים מונטה וגרארדו די ג'ובאני‪ ,‬למשל‪ ,‬היו שניהם אמנים שעסקו בקישוט כתבי‪-‬יד ובה בעת גם 'קרטולאים'‪ .‬ראה דה‬
‫לה מאר‪ ,‬שם‪,‬עמ' ‪ 170-169‬והערה ‪.4‬‬
‫‪ 207‬בספרי החשבונות של דפוס ריפולי )פירנצה( משנות השבעים של המאה ה‪ 15-‬נזכרים כשלושים קרטולאי שפעלו אז‬
‫בפירנצה )ראה '‪ ,Rouse & Rouse, 'Cartolai‬עמ' ‪.(41-40‬‬
‫‪ 208‬למחקרים המספקים עדויות לחלוקת העבודה בהפקת כתבי‪-‬יד בין בעלי מקצוע עצמאיים כבר במאה ה‪ 13-‬ראה למשל‬
‫‪R.H. Rouse and M.A. Rouse, Manuscripts and their Makers: Commercial Book Producers in Medieval‬‬
‫‪ ,Paris, 1200-1500, vols. 1-2, Turnhout 2000‬וכן‪ ,Lülfing, 'Libro e classi' :‬עמ' ‪.195‬‬
‫‪ 209‬כאמור‪ ,‬עדויות למסירתם של קונטרסים או גליונות בודדים לקישוט במהלך עבודת ההעתקה ראה אצל ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ ,'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ .174-173‬גואידוטי מזכיר במאמרו את שלבי העבודה של נזיר ממסדר‬
‫‪ Camaldoli‬אשר נשכר על‪-‬ידי הבאדיה של פירנצה לקשט ספר תפילות‪ :‬מדצמבר ‪ 1443‬ועד אפריל ‪ 1444‬הוא עבד על‬
‫קישוט כתב‪-‬היד בתחומי הבאדיה עצמה‪ ,‬ואז נאלץ להפסיק את מלאכתו ולהמתין שלושה חודשים‪ ,‬עד חודש יולי באותה שנה‪,‬‬
‫שאז הושלמה העתקת הקודקס והחלק הנותר נמסר לו לקישוט )ראה ‪ ,Guidotti‬עמ' ‪ .(496‬מקרה דומה‪ ,‬שבו המתין‬
‫וספאסיאנו להחזרת שארית ההעתקה של כתב‪-‬יד של פליניוס בידי המעתיק בנדיטו כדי לשולחו לקישוט‪ ,‬נזכר אצל דה לה‬
‫מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.144‬‬
‫‪ 210‬אמברוג'יו טראוורסארי הורה במדויק כיצד צריך המעתיק להעמיד את הטקסט של אגרותיו‪ :‬הוא אף מפרט את ממדי החלל‬
‫הריק )על פי מספר השורות( שיש להשאיר עבור סוגים שונים של איניציאלים )ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,172‬הערה ‪.(11‬‬
‫‪211‬בכתבי‪-‬יד הומאניסטיים ניתן למצוא בנקל בשולי הטקסט שרידים של אותיות זעירות אלה אשר מסמנות את האיניציאלים‬
‫שאותם יש להזהיב במהלך הקישוט )דוגמא אחת מני רבות ראה בכ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,MS D'Orville 209‬על‪-‬פי‬
‫‪ ,Paecht & Alexander‬לוח ‪ ,21‬מס' ‪ .(237‬גם בשוליהן של תיבות הפתיחה בכתב‪-‬היד העברי 'מכלול רוטשילד' ניתן‬
‫לאתרן ‪ -‬בצורת 'כתוביות' ולא בצורת אותיות בודדות‪ ,‬שהרי בניגוד למקובל בכתבי‪-‬היד הלטיניים‪ ,‬בכתבי‪-‬היד העבריים בראש‬
‫הפיסקה ניצבת בדרך כלל תיבת פתיחה ולא איניציאל )ראה '‪,Beit-Arié, 'Palaeographical and Codicological Study‬‬
‫עמ' ‪ ;100-99‬בית‪-‬אריה מעיר שם כי כתוביות אלו לא נועדו עבור המעטרים אלא שימשו את המעתיק עצמו בבואו לשרטט את‬
‫מתווה האותיות הממתינות להזהבה‪ ,‬לאחר סיום ההעתקה(‪.‬‬
‫‪212‬ה‪ .Arte dei Medici e Speziali-‬על פי דה לה מאר היו שם ה'קרטולאי' ןה'מיניאטורי' במעמד משני‪ ,‬כלומר '‪'sottoposti‬‬
‫)ראה '‪ ,De La Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪.(169‬‬
‫‪75‬‬
‫הזהב‪.‬‬
‫‪213‬‬
‫על הידועים שבהם‪ ,‬ששמותיהם עולים לעתים גם בהקשר לעיטור כתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬נמנו‬
‫'פרא' אנג'ליקו )‪ ,fra Angelico‬הוא ‪(il beato Angelico‬‬
‫אנג'לי;‬
‫‪215‬‬
‫‪214‬‬
‫ותלמידיו במנזר סנטה מריה דלי‬
‫פיליפו די מטיאו טורלי )‪;(Filippo di Matteo Torelli‬‬
‫‪ ,(Benedetto Strozzi‬שנודע כתלמידו של אנג'ליקו;‬
‫‪217‬‬
‫‪216‬‬
‫פרנצ'סקו ד'אנטוניו דל קייריקו ) ‪Francesco‬‬
‫‪ ,(d'Antonio del Chierico‬שהיה אמן העיטור הפורה ביותר בזמנו;‬
‫ג'ובאני )‪,(Gherardo e Monte di Giovanni‬‬
‫‪219‬‬
‫זאנובי סטרוצי ) ‪Zanobi di‬‬
‫‪218‬‬
‫האחים גרארדו ומונטי די‬
‫וכן אטאוואנטי ) ‪Attavante [Vante] di Gabriele‬‬
‫‪ (degli Attavanti‬שהיה פעיל בעשורים האחרונים של המאה‪.‬‬
‫‪220‬‬
‫גם מריאנו דל בואונו ) ‪Mariano del‬‬
‫‪ (Buono‬ופרנצ'סקו רוסלי )‪ (Francesco Rosselli‬שלחו ידם בעיטור כתבי‪-‬יד עבריים‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫הידועים והמצליחים שבאמני הקישוט והמיניאטורה פעלו ‪ -‬בדומה למעתיקים ‪ -‬כבעלי מקצוע עצמאיים‬
‫לאחר שסיימו את הכשרתם כשוליות בבוטגה של 'קרטולאיו'‪ 222‬או בבתי המלאכה של אמנים מנוסים‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫היו בהם שהעסיקו אמנים זוטרים למלאכות המשניות בבוטגות שלהם; לעתים הם עבדו בשיתוף זה עם‬
‫זה‪ ,‬בעיקר בפרויקטים גדולים שהצריכו זמן ומשאבים‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫יש שעבדו בשירותם של אחד המנזרים‬
‫והכנסיות וטרחו על ספרי המקהלה הגדולים שפירנצה נודעה בהם‪ ,‬ויש שזכו בהעדפתו של פטרון זה או‬
‫אחר וקישטו דרך קבע את כתבי‪-‬היד שהופקו עבורו בפירנצה‪ .‬דומה שאותם אמנים עצמאיים קיבלו חלק‬
‫‪ 213‬לעתים הועסקו שני אמנים שונים בקישוטו של כתב‪-‬יד אחד‪ ,‬איש איש בהתאם להתמחותו‪ :‬מנזר סן‪-‬מרקו שכר את פיליפו‬
‫טורלי לביצוע האיניציאלים ועיטורי המסגרת בכתב‪-‬יד שאת המיניאטורות שבו צייר זאנובי סטרוצי )דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ .(177‬סביר שאת עיטור האיניציאלים בזמורות גפן – מלאכה פשוטה יחסית – ביצעו חלק מן המעתיקים במו ידיהם )ראה ‪P.‬‬
‫‪ ,1 ,D'Ancona‬עמ' ‪ – 52-51‬כמובא בידי דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(174‬‬
‫‪ 214‬פרא אנג'ליקו‪ ,‬נולד ‪ 1395‬לערך‪.1455-‬‬
‫‪ 215‬סגנונם נודע בשם הקיבוצי "‪."Scuola degli Angeli‬‬
‫‪ 216‬על פיליפו טורלי )נולד ‪ (1409‬ראה '‪ ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ' ‪.35-33‬‬
‫‪ 217‬על זאנובי סטרוצי )‪ (1468-1412‬ראה '‪ ,Levi D'Ancona, 'Miniatura‬עמ' ‪,Garzelli, 'Le immagini' ;268-261‬‬
‫עמ' ‪ ;24-11‬וכן במאמרה של ‪ Ciardi Dupré dal Poggetto‬העוסק בו‪.‬‬
‫‪218‬לפרנצ'סקו ד'אנטוניו )‪ ,(1484-1433‬לבית מלאכתו ולחוגיו מקדישה גארצלי את החלק הרביעי במחקרה )ראה ‪Garzelli,‬‬
‫'‪ ,'Le immagini‬עמ' ‪.(146-99‬‬
‫‪ 219‬גארצלי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.326-265‬‬
‫‪ .(1520/5-1452) 220‬עליו ראה '‪ ,Levi D'Ancona, 'Miniatura‬עמ' ‪ ,259-254‬וכן '‪ ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ'‬
‫‪.237-217‬‬
‫‪221‬על מריאנו דל בואונו )‪ (1504-1433‬ראה לוי ד'אנקונה‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ;181-175‬עליו‪ ,‬על בית מלאכתו וחוגיו ראה ‪Garzelli,‬‬
‫'‪ ,'Le immagini‬עמ' ‪ .215-189‬על פרנצ'סקו רוסלי ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ ,188-173‬וכן ראה במאמרה של לוי ד'אנקונה המיוחד לו‬
‫)'‪ .(Levi D'Ancona, 'Francesco Rosselli‬על שניהם כמעטרים של כתבי‪-‬יד עבריים ראה גארצלי‪ ,‬כמובא בהערה ‪236‬‬
‫להלן‪.‬‬
‫‪ 222‬ראה ‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ 172-171‬על האמנים בוקארדינו 'הזקן' וגרארדו די‬
‫ג'ובאני אשר החלו דרכם בחנותו של 'קרטולאיו'‪.‬‬
‫‪ 223‬לדעתה של דה לה מאר נראה שאמנים שעבדו בגפם לא היו בעלי בוטגות‪ .‬דומה אפוא שהללו – בעיקר בצעירותם ‪ -‬ביצעו‬
‫מלאכות מזדמנות אצל אמן אחר אשר שכר את שירותיהם‪ ,‬או בבוטגה של קרטולאיו )דה לה מאר‪ ,‬שם‪ . (171-170 ,‬כך למשל‬
‫עבד המעטר פיליפו טורלי בחנותו של ה'קרטולאיו' מיקלה גוארדוצ'י בשנים ‪ ,1442-1438‬וברטולומיאו די דומניקו די גואידו‬
‫עבד בחנותו של זאנובי די מאריאנו בשנים ‪) 1473-1470‬מובא ע"י דה לה מאר‪ ,‬שם ]הערה ‪ [6‬בהסתמך על מחקרה של לוי‬
‫ד'אנקונה(‪.‬‬
‫‪ 224‬כך למשל‪ ,‬התנ"ך של הדוכס מאורבינו שמלאכת קישוטו בוצעה בפירנצה בשנות השבעים של המאה בניצוחו של פרנצ'סקו‬
‫ד'אנטוניו דל קייריקו ובבית המלאכה שלו‪ ,‬ובשיתופם של פרנצ'סקו רוסלי‪ ,‬אטאוואנטי ‪ -‬שהיה בראשית דרכו ‪ -‬ואמנים אחרים‬
‫)ראה '‪ ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ' ‪ ,152-145‬וכן ‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪;(178‬‬
‫או מסירת שני האנטיפונארים של ה'אופרה דל דואומו' בשנת ‪ 1463‬לעבודתם המשותפת של האמנים פרנצ'סקו ד'אנטוניו‬
‫וזאנובי סטרוצי )ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 177‬הערה ‪ ;(22‬גם בפרויקט קישוט הביבליה של מתיאס קורבינוס לקראת סוף‬
‫המאה השתתפו לפחות שתי בוטגות‪ :‬זו של אטאוואנטי וזו של האחים גרארדו ומונטי די ג'ובאני )ראה '‪ ,'Bibbie miniate‬עמ'‬
‫‪.(405‬‬
‫‪76‬‬
‫לא מבוטל מעבודותיהם באמצעות 'קרטולאי' כווספאסיאנו דה ביסטיצ'י או זאנובי די מאריאנו‪ ,‬אשר‬
‫טיפלו בתהליך ההפקה של כתבי‪-‬יד עבור המזמינים‪ ,‬מתחילתו ועד השלמתו‪.‬‬
‫‪225‬‬
‫מקורות לא‪-‬מעטים מעידים על התנהלות הקשרים שבין מזמינים לאמנים‪ :‬ספרי החשבונות של מנזרים‬
‫ושל אספנים פרטיים מפרטים את מהות העבודה אשר ביצע האמן עבורם‪ ,‬והתשלום שלצדה;‪ 226‬כאמור‪,‬‬
‫התשלום התבצע לעתים באמצעות 'קרטולאיו' אשר שכר את שירותיהם של המעטרים ושילם להם לאחר‬
‫שהמזמין פרע את חובו‪,‬‬
‫‪227‬‬
‫אך יש שהשכר שולם ישירות לאמן‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫בנוסף‪ ,‬יש בידינו ידיעות על פנים‬
‫אחרים של ההתקשרות שבין מזמין לאמן‪ ,‬כמו למשל התערבותו של הלקוח בקישוט מבחינת הסגנון‬
‫והתוכן‪ :‬לעתים נדרש האמן להעתיק את העיטור מתוך עותק )אקזמפלאר( שהמזמין סיפק לו‪ 229,‬ולעתים‬
‫הכתיב לו המזמין את אשר עליו לצייר בכל מיניאטורה‪.‬‬
‫‪230‬‬
‫מידע נוסף על מלאכתם של האמנים יש‬
‫ברשימותיהם של 'קרטולאים' המפרטות את סוגי העיטורים ומחיריהם ‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫הצהרותיהם של האמנים על‬
‫נכסיהם‪ ,‬הכנסותיהם וחובותיהם מופיעות – כמו אלו של שאר אזרחי פירנצה ‪ -‬ברגיסטרים של ה'קטסטו'‬
‫ומעידות על היקף עבודתם )אם כי‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬בנטייה להמעטה( ועל התנהלותם המקצועית והעסקית‬
‫במשך השנים‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫כאמור‪ ,‬מגמת ההתייעלות ב'ענף' כתבי‪-‬היד לא פסחה גם על בתי המלאכה שעסקו בעיטורם‪ ,‬והיא ניכרת‬
‫בפרטים קטנים של מלאכת הקישוט אשר מעידים על התהליך עצמו‪ .‬על ניצנים ראשונים לכך מעיד‬
‫‪ 225‬לדעת דה לה מאר מסר וספאסיאנו את עבודות הקישוט של 'ההזמנות החשובות' )אשר מן הסתם כללו גם מיניאטורות(‬
‫לאמנים עצמאיים מבחוץ‪ ,‬בעוד שאת המלאכות הפשוטות )כמו למשל עיטור כתבי‪-‬יד ללקוחות מזדמנים( הפקיד בידי אדם או‬
‫שניים שאותם העסיק בחנותו )דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .(175‬על תפקידם המרכזי של הקרטולאי בהפקת העיטור עבור ספרי‬
‫הדפוס במחצית השנייה של המאה ה‪ 15-‬ראה '‪ ,Rouse & Rouse, 'Cartolai‬עמ' ‪.59-54‬‬
‫‪ 226‬ראה '‪ :Garzelli, 'Note‬המחברת עוקבת אחר פעילותם של אמנים שונים בקישוט כתבי‪-‬יד ) בעיקר 'ספרי מקהלה'( עבור‬
‫הבאדיה של פייזולה‪ ,‬ובהם זאנובי סטרוצי‪ ,‬ריצ'ארדו די נאני‪ ,‬פרנצ'סקו ד'אנטוניו ואחרים‪ ,‬באמצעות הוראות התשלום‬
‫שנשתמרו ב‪ Archivio dell'Ospedale degli Innocenti-‬בפירנצה‪ .‬שמותיהם של האמנים )כמו גם של המעתיקים וכו'(‬
‫ושכרם מופיעים גם ברשומות של מנזר סן מרקו שאת ספרייתו טיפח קוזימו )ראה ]‪,Libro di Ricordanze A [1445-1493‬‬
‫השמור בספרייה הלורנציאנית בפירנצה – כפי שנזכר ע"י גארצלי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(438‬‬
‫‪ 227‬ראה לדוגמא תשלום של פלורין רחב אחד בתאריך ‪ 8‬באפריל ‪ ,1464‬שפרעה הבאדיה של פייזולה לצייר ברטולומיאו‬
‫באמצעות וספאסיאנו )'‪ ,Garzelli, 'Note‬עמ' ‪ ,458‬מס' ‪.(59‬‬
‫‪ 228‬ברשימת ההוצאות של האספן הפלורנטיני ברטולומיאו סקאלה נזכרים שמות האמנים אשר ביצעו עבודות עבורו ודומה‬
‫ששכרם שולם לידם ישירות‪ ,‬בלא תיווכה של בוטגה כלשהי‪ :‬באוקטובר ‪ 1460‬שולם לאמן )המתחיל( גרארדו די ג'ובאני ‪1.1‬‬
‫פלורין עבור מיניאטורה; בפברואר ‪ 1461‬שולם לאמן סטפאנו ד'אנטוניו פלורין אחד בעבור קישוט כתב‪-‬יד )ראה ‪De la‬‬
‫'‪ ,Mare, 'Bartolomeo Scala‬עמ' ‪(245‬‬
‫‪229‬דוגמה לכך יש במערך העיטור של הביבליה שסימנה ‪ Plut. 15.16‬אשר שמורה בספרייה הלורנציאנית‪ :‬בכרך השני‪ ,‬אשר‬
‫לא עוטר‪ ,‬נותרו הוראות כתובות עבור הצייר‪ :‬בספר יחזקאל‪ ,‬בתוך חללים ריקים המקושרים אל הטקסט מפנה המעתיק את‬
‫האמן שלוש פעמים אל כתב‪-‬יד של ניקולאוס דה לירה שעל‪-‬פיו יש לבצע את המיניאטורות במקומות שיועדו להן )ראה‬
‫'‪ ,'Bibbie miniate‬עמ' ‪ .(406‬מידותיהם של החללים הריקים – אחד בן ‪ 18‬שורות ושניים בני ‪ 14‬שורות‪ .‬בראשון )דף‬
‫‪196‬א בכתב‪-‬היד( נשתמרה כתובית המפנה אל תוכן האיור‪ ,‬שנועד להמחיש את האמור בטקסט התנכ"י‪"Per ogni :‬‬
‫‪intelligentia della predetta visione qui si lascia lo spatio delle figure della predetta resa secondo la‬‬
‫‪descriptione di latini et hebrei come in effecto è lasciato nella copia in forma col comento di Niccholao‬‬
‫"‪) dallira‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ .(381‬בחלל הריק השני )דף ‪221‬א( תיאור התמונה שהייתה אמורה למלא אותו‪ ,‬ממש כמו זו‬
‫שבעותק של ניקולאוס דה לירה‪"per maggiore intelligentia di quanto sopra si dice in questo spatio si debbe :‬‬
‫"‪.figurare come […] della porta […] come per lo comento di Niccholao dallira si dimostra apieno‬‬
‫כתובית בנוסח דומה יש גם בחלל הריק שבדף ‪222‬א‪.‬‬
‫‪ 230‬דוגמאות ראה בדה לה מאר‪ ,'Vespasiano Historian & Bookseller' ,‬עמ' ‪.184‬‬
‫‪ 231‬למשל זו של הבוטגה של מונטה וגרארדו )ראה '‪.(Martini, 'La bottega‬‬
‫‪ 232‬מקרה מעניין של מעטר אשר הפך למעשה ל'יזם' בתחומו עולה מהצהרתו של האמן הידוע בטיסטה די ביאג'ו סנגוויני‬
‫ל'קטסטו' בשנת ‪ :1427‬הוא כותב כי יש בידו ארבעה ספרי‪-‬שעות לנשים שעבור העתקתם שילם למעתיקים סך של ‪14‬‬
‫פלורינים – כלומר‪ ,‬הוא מזמין העתקת ספרי תפילה כדי לקשט אותם ולמכור אותם מוגמרים בשוק הספרים הפלורנטיני )על‬
‫כך ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,169‬הערה ‪ 2‬בהסתמך על‪W. Cohn, "Il Beato Angelico e Battista di Biagio :‬‬
‫‪.(Sanguigni", Rivista d'Arte 30 (1956), p. 212‬‬
‫‪77‬‬
‫כאמור הנוהג לשלב בראש כתב‪-‬היד גיליון נפרד שנמסר לעיטור במקביל למלאכת ההעתקה; פן אחר של‬
‫אותה מגמה הוא ייצורן של גלופות אשר שימשו בו‪-‬זמנית לקישוטם של כמה כתבי‪-‬יד‪ ,‬ממש בשיטת‬
‫הסרט הנע‪ ,‬בעשורים הראשונים של עידן הדפוס‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫תוצר של שיטה זו בשנות השבעים של המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה בפירנצה היו עיטוריהן של שתי ביבליות מפוארות שבוצעו בבית המלאכה של אטאוואנטי‪,‬‬
‫כנראה בידי פרנצ'סקו רוסלי‪ :‬התנ"ך העברי של מדיצ'י שהעתיק יצחק בן עובדיה‪ ,‬ולצדו הביבליה‬
‫הלטינית בשני כרכים של פדריקו דה מונטפלטרו מאורבינו‪ ,‬שגלופות זהות שימשו ל'שבעת ימי הבריאה'‬
‫בדפי הפתיחה שלהן‪ 234.‬אל אותם אמנים שפעלו בזירת הספר הלטיני בפירנצה פנו גם היהודים לעיטור‬
‫ספריהם‪ ,‬ובאותם בתי מלאכה קושטו אפוא‪ ,‬אלה לצד אלה‪ ,‬כתבי‪-‬יד לטיניים ועבריים‪.‬‬
‫עיטור כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫כאמור‪ ,‬חקר סגנונות העיטור והאיור של כתבי‪-‬היד הלטיניים והתפתחותם‪ ,‬כמו גם זיהוים של האמנים‬
‫המבצעים‪ ,‬הם ענפים משגשגים בתחום תולדות האמנות‪ ,‬ורבים המחקרים העוסקים בכתבי‪-‬היד‬
‫המקושטים אשר הופקו בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪235‬‬
‫הופעתם של העיטורים ה'יפים' באותו סגנון‬
‫ממש גם בתוך כתבי‪-‬יד עבריים אשר הופקו שם – והללו אינם נופלים ביופיים ובאיכותם מאלו הלטיניים‬
‫ מרמזים בוודאי על נטיות לב דומות בקרב המזמינים האמידים‪ ,‬נוצרים ויהודים‪ ,‬ומדרך הטבע ‪ -‬על‬‫תפיסה דומה של היפה והיאה‪.‬‬
‫‪236‬‬
‫אין ספק אפוא שממש כשם שחוקרי הספר הלטיני בפירנצה מצד‬
‫אמנותו יודעים ‪ -‬או לפחות מנסים ‪ -‬לייחס את הקישוט בכתבי‪-‬היד הפלורנטיניים לבוטגה מסוימת או‬
‫לאמנים אלה ואחרים‪ ,‬הרי ניתן גם – במידה סבירה של ביטחון‪ ,‬ובהיעדר נתונים השוללים אפשרות כזאת‬
‫– לייחס את מוצאו של כתב‪-‬יד עברי לפירנצה על פי עיטוריו‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫‪ 233‬ראה ‪Suzanne Boorsch, "Framed in Fifteenth Century Florence", in Metropolitan Museum Journal,‬‬
‫‪.37 (2002), pp. 35-40‬‬
‫‪ 234‬ראה '‪ ,Garzelli, 'Le Immagini‬עמ' ‪.185‬‬
‫‪235‬זיהוים של אמנים אלה ואחרים באחד מכתבי‪-‬היד העבריים המקושטים שהופקו בפירנצה‪ ,‬דרכם שהם נשללים בידי חוקרים‬
‫אחרים‪ ,‬וקביעות חדשות באות תחתם; קשה לסתור או לאשש את הדיעות השונות הואיל ואין הן מתבססות על חתימתו של‬
‫האמן ואף לא על תעודה המעידה על מלאכתו‪ ,‬אלא על התרשמות המתבונן‪ .‬ואולם לצורך עבודה זו די בידיעה כי כתבי‪-‬היד‬
‫העבריים שהופקו בפירנצה אכן קושטו בבוטגות מקומיות בידי נוצרים‪ ,‬בשיטות ובאיקונוגרפיה זהות לאלו המופיעות בכתבי‪-‬‬
‫היד הנוצריים‪.‬‬
‫‪ 236‬גארצלי‪ ,‬כאמור‪ ,‬מזכירה שלוש פעמים אמנים פלורנטינים נוצרים אשר קישטו כתבי‪-‬יד עבריים‪ :‬לזאנובי סטרוצי )ראה‬
‫'‪ ,Garzelli, 'Le Immagini‬עמ' ‪ (21-20‬היא מייחסת את קישוט תהלים שבכ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪Parm. 3236‬‬
‫)כ"י מס' ]‪ [2‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק בן עובדיה(; לפרנצ'סקו רוסלי ‪ -‬וכנראה גם לפרנצ'סקו ד'אנטוניו דל קייריקו ‪-‬‬
‫את קישוט התנ"ך המפואר השמור בספרייה הלורנציאנית‪ ,‬כ"י פירנצה‪Biblioteca Medicea-Laurenziana Plut. I 30 ,‬‬
‫)שם‪ ,‬עמ' ‪ 185-184‬והערה ‪ ,17‬ולהלן כ"י מס' ]‪ [19‬בקורפוס של יצחק(; ולמריאנו דל בואונו היא מייחסת את קישוט כ"י‬
‫מנצ'סטר‪ ,‬ספריית ג'ון ריילנדס‪) Hebr. 8 ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(207‬‬
‫‪ 237‬כך שויכו לפירנצה‪ ,‬במחקרים אלה ואחרים העוסקים בקישוטם של כתבי‪-‬יד עבריים באיטליה‪ ,‬כתריסר כתבי‪-‬יד שללא‬
‫ספק הועתקו באיטליה במאה ה‪ ,15-‬ואולם מידע מילולי על מקום הפקתם אינו כלול בהם‪ .‬על שיוך כתבי‪-‬יד עבריים לפירנצה‬
‫על‪-‬פי עיטוריהם ראה אצל '‪ , Mortara Ottolenghi, 'Figure e imagini‬עמ' ‪ ,990-980‬וכן במאמרה ‪'Scribes,‬‬
‫'‪ ,patrons‬עמ' ‪ ;97-91‬כמו כן ראה '‪ .Tamani, 'Manoscritti ebraici con miniature non ebraiche‬לסיכום תמציתי של‬
‫‪78‬‬
‫כשמדובר בכתבי‪-‬יד עבריים איטלקיים 'יפים' אשר קושטו בידי נוצרים – ונראה שבמאה החמש‪-‬עשרה‬
‫באיטליה רוב כתבי‪-‬היד העבריים המפוארים נימנו עליהם ‪ -‬ראוי להתעכב על הבחנה חשובה שעושים‬
‫חוקרי תולדות האמנות היהודית‪ :‬מצד אחד‪ ,‬כתבי‪-‬יד עבריים שבמערך הקישוט שלהן אלמנטים 'מקומיים'‬
‫המעידים על מלאכה נוצרית‪ ,‬בשילוב עם מוטיבים של איקונוגרפיה יהודית ואילוסטרציות לטקסט העברי‪,‬‬
‫או תבניות השאובות ממסורת הקישוט המקובלת בכתבי‪-‬יד עבריים ומאפיינת אותם; אין ספק שהאמנים‬
‫הנוצרים אשר הופקדו על עיטורם והיו חסרי ידע בעברית קיבלו מן המזמין – אפשר גם באמצעות‬
‫המעתיק – תכנית עיטורית המפרטת את מערך הקישוטים והנחיות לגבי מה שיצויר בהם‪ ,‬בהתאם למקומם‬
‫בטקסט‪ 238.‬מנגד ניצבים כתבי‪-‬היד העבריים ה'יפים' המעוטרים במיטב הסגנון המקומי‪ ,‬ובמקרה שלנו –‬
‫הפלורנטיני‪ ,‬על המוטיבים הסגנוניים והתוכניים המאפיינים אותו‪ ,‬שאין בהם מצד הקישוט כל זכר‬
‫לייחודם ככתבי‪-‬יד עבריים‪ .‬ואכן‪ ,‬כמה קודקסים עבריים אשר הופקו בפירנצה בשנים שעבודה זו עוסקת‬
‫בהן משתייכים לסוג הזה‪.‬‬
‫‪239‬‬
‫אם בוחנים את קישוטיהם של כתבי‪-‬היד העבריים באיטליה בכלל ובפירנצה בפרט נוכחים כי רובם‬
‫המכריע משתייכים לקבוצה הראשונה; אלמנטים יהודיים ברורים ניכרים במלאכת הקישוט שלהם‪ ,‬גם‬
‫כאשר חזותם הסגנונית פלורנטינית או אחרת‪ .‬אמירה זו כוללת כתבי‪-‬יד ברמות שונות של פאר‪ ,‬גם‬
‫מבחינת גודל המיניאטורות ואיכות החומרים‪ ,‬גם מבחינת כמות העיטורים; בהם 'משנה תורה' לרמב"ם‬
‫אשר עוטר בפרוג'ה בתחילת המאה החמש‪-‬עשרה בידי מטיאו די סר קאמביו‪ ,‬ובו – לצד העיטור האיטלקי‬
‫בסגנון ה'גותי' – אילוסטרציות מובהקות לטקסט העברי;‬
‫‪240‬‬
‫כתב‪-‬יד של 'ארבעה טורים' שהופק במנטובה‬
‫בשנת ‪ ,1435‬ובראש כל טור מיניאטורה מפוארת מחיי היהודים אף כי בלבוש 'מקומי' טיפוסי;‪ 241‬כתב‪-‬יד‬
‫אחר של משנה תורה שהועתק בצפון איטליה ועוטר בבוטגה נוצרית‪ ,‬כנראה זו של כריסטופורו דה פרדיס‬
‫)‪ ,(Cristoforo de Predis‬ומכיל לוחיות אילוסטרטיביות מפוארות ודמויות של יהודים;‬
‫‪242‬‬
‫ו'מכלול‬
‫רוטשילד' הידוע שהופק בצפון איטליה ומכיל עשרות מיניאטורות‪ ,‬פרי מלאכתן של בוטגות נוצריות‬
‫המשלבות גם תכנים יהודיים‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫המימצאים ראה '‪ ,Bagatin, 'Sefer Ha'Iqqarim‬עמ' ‪ .115-114‬בנוסף לאלה יש כמובן להביא בחשבון את רובם הגדול של‬
‫כתבי‪-‬היד המקושטים שזוהתה בהם ידו של המעתיק יצחק בן עובדיה )ראה להלן‪ ,‬פרק ו(‪.‬‬
‫‪ 238‬על כך שגם מזמינים יהודים נהגו למסור תכנית עיטורית מפורטת לאמנים המקומיים ראה ‪Mortara Ottolenghi,‬‬
‫'‪ ,'Manoscritti emiliano-romagnoli‬עמ' ‪ ;104‬על המוטיבים היהודיים שהוכתבו לאמנים הנוצרים ראה מאמרה ‪'Figure‬‬
‫'‪ ,e imagini‬עמ' ‪ ;981‬באותו מחקר‪ ,‬בקטע הדן במערך העיטורי ב'מכלול רוטשילד' )כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪,(180/51‬‬
‫המחברת מזכירה שיטה מתוחכמת שבאמצעותה הונחו האמנים הנוצרים היכן לשלב כל מיניאטורה בכתב‪-‬היד על פי תוכנו‪:‬‬
‫מורטארה מציינת כי הסצינות השונות סופררו כדי להבטיח את שילובן הנכון )שם‪ ,‬עמ' ‪ 989-985‬ובעיקר ‪ .(988‬לדיון מפורט‬
‫על עיטורו של 'מכלול רוטשילד' בידי אמנים נוצרים‪ ,‬ראה '‪.Mortara, 'Illumination and Artists‬‬
‫‪ 239‬דיון בעניין זה ראה להלן‪ ,‬פרק ו‪.‬‬
‫‪o‬‬
‫‪240‬כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‪. Heb. 4 1193 ,‬‬
‫‪ 241‬כ"י וטיקן‪ BAV Ross. 555 ,‬שהעתיק יצחק בן עובדיה בטרם עקר לפירנצה‪ .‬על קישוט כתב‪-‬היד ראה בין השאר נרקיס‪,‬‬
‫'כתבי‪-‬יד עבריים מצוירים'‪ ,‬עמ' ‪ ;163‬ראה גם '‪ ,Metzger, 'La vie juive‬לוחות ‪ 335 ,252 ,184 ,92‬וכן ‪ ,Gutmann‬עמ'‬
‫‪ 104‬לוח ‪ .33‬אין ספק שלצד המוטיבים מחיי היהודים ניתן לאתר בקישוטו של כתב‪-‬יד זה גם איקונוגרפיה לא‪-‬יהודית‪ ,‬כמו‬
‫למשל במיניאטורה הפותחת את טור חושן משפט ובה מגולם ה'צדק' )‪ (iustitia‬בדמות אישה )אני מודה לפרופ' ראובן בונפיל‬
‫אשר הסב את תשומת לבי לפרט זה(‪.‬‬
‫‪ 242‬כ"י וטיקן‪ .BAV, Ross, 498 ,‬הועתק עבור משה בן יצחק בידי המעתיק נחמיה בשנת ‪.1457‬‬
‫‪ 243‬כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪ .180/51‬על קישוטו ראה כאמור '‪.Mortara, 'Illumination and Artists‬‬
‫‪79‬‬
‫בין כתבי‪-‬יד אשר עוטרו בבוטגות הפלורנטינות ומשתייכים לקבוצה זו‪ ,‬מחזור שהועתק בפירנצה בשנת‬
‫‪ 1441‬ועוטר בידי זאנובי סטרוצי‪ ,‬והוא מכיל איקונוגרפיה יהודית לרוב המשולבת בעיטור מידי אמן‬
‫נוצרי;‬
‫‪244‬‬
‫עוד מחזור שהועתק בשנת ‪ 1441‬ועוטר כנראה גם הוא בידי זאנובי סטרוצי‪ ,‬ובו‪ ,‬במשולב עם‬
‫הסגנון הפלורנטיני‪ ,‬ניכר שימוש במודלים הלקוחים מכתבי‪-‬יד עבריים אשכנזיים;‬
‫ספרי אמ"ת )תהלים‪ ,‬איוב‪ ,‬ומשלי(‪ ,‬האחד מתוארך לשנת ‪ 1467‬בפירנצה‪,‬‬
‫שנים ואף הוא מפירנצה‪,‬‬
‫‪247‬‬
‫‪246‬‬
‫‪245‬‬
‫שני כתבי‪-‬יד של‬
‫והשני‪ ,‬כנראה מאותן‬
‫מכיל בראשו את סמלי משפחת מדיצ'י‪ :‬בראשי הספרים בשני כתבי‪-‬היד‪,‬‬
‫שלוש מיניאטורות‪ :‬דויד בנצחונו על גוליית‪ ,‬איוב‪ ,‬ומשפט שלמה;‬
‫‪248‬‬
‫בפירנצה בשנת ‪ 1490‬ואשר מכיל מערך קישוט בעל תכנים יהודיים;‬
‫‪249‬‬
‫'מחזור רוטשילד' אשר הופק‬
‫ולבסוף כתב‪-‬יד של 'הנהגות‬
‫מכל השנה'‪ ,‬ובו עשרים ושמונה מיניאטורות המציגות טקסים מחיי היהודים‪ ,‬אשר הופק ללא ספק‬
‫בפירנצה לקראת סוף המאה ועוטר שם בבוטגה נוצרית‪.‬‬
‫‪250‬‬
‫‪ 244‬הוא 'המחזור הנאה'‪ ,‬כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪ Add. 19944-5‬שהועתק בידי יצחק בן עובדיה )]מס' ‪ [1‬בקורפוס‬
‫הפלורנטיני(‪ .‬על עיטורו ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Scribes, patrons‬עמ' ‪.91‬‬
‫‪' 245‬מחזור שוקן' )בעבר כ"י שוקן ‪ ,13873‬וכיום בידיים פרטיות( שהועתק בידי משה בן אברהם עבור יוסף בן אברהם‬
‫מטיוולי‪ ,‬ככל הנראה בפירנצה )ראה הערה ‪ 66‬לעיל(‪ .‬על עיטורו במודלים 'אשכנזיים'‪ ,‬כנראה בהוראת המזמין‪ ,‬ראה מורטארה‬
‫אוטולנגי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .91‬על כתב‪-‬היד ראה גם נרקיס‪' ,‬כתבי‪-‬יד עבריים מצוירים'‪ ,‬עמ' ‪.165‬‬
‫‪ 246‬כ"י ניו הייבן‪ ,‬אוניברסיטת ייל‪ ,‬ספריית ביינקה ‪ 409‬שהועתק בידי יצחק בן עובדיה עבור יעקב בן בנימן מהר אלצינו‪.‬‬
‫עיטורו מיוחס למאריאנו דל בואונו )ראה כ"י ]‪ [5‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק בפרק ו(‪.‬‬
‫‪ 247‬כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪) 180/55‬כ"י ]‪ [15‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק(‪.‬‬
‫‪248‬תמונות אלה שכיחות גם בכתבי‪-‬יד לטיניים‪ ,‬ובעיקר דמותו של דויד המופיעה בדרך כלל בספרי השעות הנוצריים ובראש‬
‫מזמורי התהלים‪ .‬דומה שקו התפר המבחין בין מוטיבים יהודיים ונוצריים בהצגת הנושאים התנ"כיים עדין והפכפך; לעתים הוא‬
‫אף נעלם‪ .‬להצגת הפרשנות הנוצרית והיהודית על איוב וביטוייה באיקונוגרפיה של דמותו במיניאטורות בשני כתבי‪-‬היד של‬
‫ספרי אמ"ת מפירנצה )ראה לעיל בהערות ‪ 246‬ו‪ ,(247-‬ראה '‪ .Lelli, 'Christian and Jewish‬לדבריו‪ ,‬במחצית השנייה של‬
‫המאה ה‪ 15-‬בפירנצה‪ ,‬ומתוך ההקשר ההומניסטי‪ ,‬חלה מעין התלכדות )‪ (merging‬של דפוסי ההתייחסות של מלומדים‬
‫נוצרים ויהודים לדמותו של איוב‪ ,‬וזו באה לביטויה במיניאטורות של האמנים הפלורנטינים )שם‪ ,‬עמ' ‪ .(216‬על‪-‬פי ללי‬
‫מצביעה האיקונוגרפיה של איוב )אשר עולה מתוך איורים אלה( על היקפם וחשיבותם של המגעים התרבותיים וההידברות בין‬
‫משכילים יהודים ונוצרים ועל "נכונותם של היהודים להשתלב השתלבות מלאה בדינמיקה החברתית והאינטלקטואלית של‬
‫הרנסאנס האיטלקי ולהיפתח להשראת האמנות הנוצרית בקישוט כתבי‪-‬היד שלהם עצמם" )שם‪ ,‬עמ' ‪ .(234-233‬ניתן לסייג‬
‫כאן ולומר שאת ההשראה מן המסורת היהודית יכלו המלומדים הנוצרים לשאוב מתוך חיפושיהם אחר ה‪hebraica veritas-‬‬
‫)ראה להלן‪ ,‬פרק ה‪ /‬מלומדים והבראיסטים וכתבי‪-‬יד עבריים( ולאו דווקא מתוך נכונותם של יהודים להשתלב בשיח שלהם;‬
‫ואולם אפילו נכונה הנחה זו‪ ,‬המתייחסת מן הסתם לעשורים האחרונים של המאה ה‪ ,15-‬הרי קשה להקיש מכתב‪-‬יד אחד )או‬
‫מכתבי‪-‬יד בודדים( על הכלל‪ ,‬ויש לזכור כי אמנים נוצרים הם שביצעו את העבודה‪ ,‬בדרך כלל על‪-‬פי דגמים ידועים‪ ,‬ואין לנו‬
‫כל מידע על רמת ההנחיה שקיבלו מן המזמין היהודי ועל מידת מעורבותו‪ .‬כמו כן יש להביא בחשבון ששני כתבי‪-‬היד שהפיק‬
‫יצחק קדמו לפחות בעשור‪ ,‬ואפשר שאף הרבה יותר‪ ,‬לפריחת הניאו‪-‬פלטוניזם בפירנצה ולמגמות שעוצבו בחוגו של פיקו דלה‬
‫מירנדולה ושעליהן מדבר ללי‪ .‬יש לציין כי בניתוח האיקונוגרפיה שבמיניאטורות שבראש ספר תהלים )דויד וגוליית( ובראש‬
‫ספר משלי )משפט שלמה( בשני כתבי‪-‬יד האמורים מצביעה מורטארה אוטולנגי דווקא על שוני מובהק בין אלה שבכ"י ניו‪-‬‬
‫הייבן שהועתק עבור יהודי‪ ,‬לבין אלה שבכ"י ירושלים‪ ,‬שהועתק עבור נוצרים‪ ,‬ותולה אותו בהבדלים שבין מסורת הפרשנות‬
‫היהודית לזו הנוצרית )ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Scribes, Patrons‬עמ' ‪ ,95-96‬הערה ‪.(49‬‬
‫על עירוב מוטיבים איקונוגרפיים ושילובם אלה באלה ראה גם '‪.Cohen, 'Hebrew Manuscript Illumination‬‬
‫‪ 249‬כ"י ניו יורק‪ .JTS MS 8892 ,‬על קישוטו ראה '‪.Cohen, 'Rothschild Mahzor‬‬
‫‪ 250‬כ"י פרינסטון‪ ,‬ספריית האוניברסיטה‪ .Garrett 26 ,‬אוולין כהן רואה בו דוגמה ל'עירוב' בין סגנון פלורנטיני ותכנים‬
‫יהודיים )ראה '‪ ,Cohen, 'Hebrew Manuscript Illumination‬עמ' ‪ .(101-100‬ראה דיון מפורט באותו כתב‪-‬יד אצל‬
‫'‪ .Horowitz, 'Giotto in Avignon‬הורוביץ מייחס את הפקת כתב‪-‬היד לצפון איטליה בסוף המאה ה‪ ,15-‬ואולם מבדיקה‬
‫פאליאוגרפית של כתב‪-‬היד )ראה תיעודו במאגר הנתונים 'ספרדתא'( עולה כי הוא הועתק בידי הסופר אברהם יהודה בן יחיאל‬
‫מקמרינו שהיה פעיל באותה תקופה בפירנצה‪ .‬על‪-‬פי הורוביץ‪ ,‬בשני מקרים משקפות האילוסטרציות בכ"י פרינסטון אימוץ של‬
‫מנהגים נוצריים בידי היהודים‪ :‬הבאתו של 'בקי' )מלומד שכנראה אינו רב( למיטתו של הגוסס לווידוי שלפני המוות )שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ 107-105‬ולוחית ‪ ;(4‬ותהלוכת לפידים העוברת לפני הכלה ביום חופתה )שם‪ ,‬עמ' ‪ 110-108‬ולוחית ‪ .(6‬ואולם אין הכרח‬
‫בפרשנות מרחיקת לכת כל כך‪ ,‬שהרי ניתן באותה מידה לייחס 'מנהגים נוצריים' אלה לסביבתו של האמן הנוצרי ולמסורת‬
‫המוכרת לו‪ ,‬אשר מצאה את ביטויה בציוריו בלא שיבחין הבחנה מודעת בין כתבי‪-‬יד שנועדו לנוצרים לבין אלה שנועדו‬
‫ליהודים‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫אשר לכתבי‪-‬היד מן הסוג ה'אחר'‪ ,‬שקישוטם אינו משקף אף ברמז את היותם כתבי‪-‬יד עבריים ולעתים אף‬
‫יש בהם אלמנטים של איקונוגרפיה נוצרית ‪ -‬היו מי שטענו בהקשר זה כי לפתע במאה החמש‪-‬עשרה‬
‫נצפית בפירנצה תופעה של פטרונים יהודים שניכרו בהם אותות של תירבות‪ ,‬וחשקה נפשם לקשט את‬
‫ספריהם במיניאטורות מפוארות ובעיטורים האופייניים לכתבי‪-‬היד הלטיניים ‪ -‬פרי מלאכתם של אמנים‬
‫פלורנטינים נוצרים ‪ -‬שאין בהם כל רמז ל'יהדותו' או ל'עבריותו' של הטקסט‪.‬‬
‫דומה שדיעה זו כיוונה אל הקודקסים המקושטים בסגנון הפלורנטיני הטיפוסי‪ ,‬כמו למשל שני כתבי‪-‬יד‬
‫עבריים המשויכים לפירנצה על‪-‬פי עיטורם‪ :‬כ"י מנצ'סטר ובו פירוש הרמב"ן לתורה‪,‬‬
‫המכיל את ספר העיקרים;‬
‫‪252‬‬
‫‪251‬‬
‫וכ"י רוויגו‬
‫שניהם הועתקו בידי אותו סופר ומהבלטת 'שלמה' בשניהם עולה כי זה היה‬
‫שמו‪ .‬את קישוטם כבר ייחסו לאמנים הפלורנטינים פרנצ'סקו ד'אנטוניו דל קייריקו ולפרנצ'סקו די נאני או‬
‫לתלמידיהם‪ ,‬ובעיקר למריאנו דל בואונו;‬
‫‪253‬‬
‫שניהם משתייכים לאותה קבוצה של כתבי‪-‬יד שקישוטם‬
‫'נטרלי' ואין בהם אלמנטים יהודיים או נוצריים מיוחדים‪ :‬שריגי הגפן הלבנים בנוסח פירנצה‪ ,‬לוחיות‬
‫מצוירות בצבעים ומרוקעות בזהב ועיטורי מסגרת מאוכלסים ב‪ putti-‬ובבעלי חיים שונים‪ ,‬כמקובל באותן‬
‫שנים‪.‬‬
‫גם בקישוטו של כ"י בולוניה המכיל את הקאנון של אבן סינא בהפקה מפוארת ובפורמט גדול מאוד ואשר‬
‫שויך‪ ,‬בין היתר‪ ,‬גם לפירנצה‪ ,‬אין סממנים יהודיים ספציפיים והוא מכיל סצינות מחיי היום‪-‬יום באיטליה‪,‬‬
‫חלקן בהקשרים רפואיים; כמו בכתבי‪-‬יד אחרים העוסקים ברפואה ובמדעים ומכילים איורים של צמחי‬
‫מרפא ועוד‪ ,‬גם כאן נראה שהקישוט ניצב על קרקע 'נטרלית'‪.‬‬
‫‪254‬‬
‫דוגמא נוספת היא כתב‪-‬יד של התורה אשר הועתק בידי יצחק בן עובדיה‪ ,‬ללא ספק בפירנצה‪:‬‬
‫‪255‬‬
‫בראש‬
‫כל אחד מספריו איניציאלים גדולים מוזהבים ועיטורי מסגרת פרחוניים בצבעים ובזהב החובקים את‬
‫שוליו העליונים והימניים של הטקסט ‪ -‬בדומה לקישוט האלגנטי המאופק של כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪.‬‬
‫‪256‬‬
‫על אותה קבוצה נמנים מן הסתם עוד כתבי‪-‬יד‪ ,‬שרמת עיטורם נופלת מזו של הללו אם בהיקף ובגודש ואם‬
‫באיכות; בהם כתב‪-‬יד של תהלים שהועתק בידי יצחק בן עובדיה וקושט בסגנונו של פיליפו טורלי‪ ,‬בלא‬
‫‪ 251‬כ"י מנצ'סטר‪.John Rylands University Library, MS Hebr. 8 ,‬‬
‫‪ 252‬כ"י רוויגו‪ . Accademia dei Concordi, Silvestriana 220 ,‬על שיוכו לפירנצה על‪-‬פי עיטורו ראה ‪Tamani,‬‬
‫'‪ ,'Manoscritti e incunabuli‬עמ' ‪ .215‬כמו כן ראה נרקיס‪' ,‬כתבי‪-‬יד עבריים מצוירים'‪ ,‬עמ' ‪ 181‬ולוח ‪.57‬‬
‫‪ 253‬ראה '‪ ,Bagatin, 'Sefer Ha'Iqqarim‬וכן '‪ ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ' ‪.207‬‬
‫‪ 254‬כ"י בולוניה‪ ,‬ספריית האוניברסיטה ‪ .2197‬על קישוטו ראה '‪ ,Tamani 'Il canon‬עמ' ‪ ;65‬טאמאני מפנה אל מודונה שהיה‬
‫הראשון אשר תיאר את כתב‪-‬היד וטען כי קושט בלא ספק בפירנצה ) ‪L. Modona, "Catalogo dei codici ebraici della‬‬
‫‪Biblioteca della R Università di Bologna", in Catalogo dei codici orientali di alcune biblioteche‬‬
‫‪.(d'Italia, Firenze 1889, p. 347‬‬
‫‪255‬כ"י לונדון‪) MS London, BL Add. 15423 ,‬מס' ]‪ [16‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬עמ' ‪ 255‬להלן(‪.‬‬
‫‪ 256‬ברובד עיטורי שונה מכיל אותו כתב‪-‬יד עיטורי קולמוס ‪ -‬פיליגרנים – סביב מלות הפתיחה‪ ,‬ובהם בעלי חיים ומסיכות‬
‫גרוטסקיות‪ ,‬שבוודאי אינם עולים בקנה אחד עם הקישוט ההומניסטי‪-‬פלורנטיני‪ ,‬ונעשו כנראה בידי אמן יהודי‪ ,‬כנראה בשלב‬
‫קודם‪ :‬ניתן לזהות בהם כמעט בוודאות את ידו של יואל בן שמעון‪ ,‬בשל דימיונם המובהק לאלו שבכ"י ירושלים‪ ,‬הספרייה‬
‫הלאומית‪ .4o1384 ,‬מחקר מעמיק בקישוטו של כ"י לונדון הנ"ל יוכל בוודאי לקבוע איזה רובד קדם‪ ,‬ובתוך כך לברר את‬
‫גלגולי כתב‪-‬היד‪ .‬דוגמא נוספת להימצאותם‪ ,‬זה לצד זה ובאותו דף ממש‪ ,‬של עיטורי קולמוס סביב תיבת הפתיחה‪ ,‬כנראה מידי‬
‫המעתיק‪ ,‬ועיטור מסגרת מפואר בארבעת השוליים שבוצע מן הסתם בבוטגה פלורנטינית יש בכתב‪-‬יד של ספרי אמ"ת פרי‬
‫העתקתו של יצחק בן עובדיה‪ ,‬אשר שמור במוזיאון ישראל ) מס' ]‪ [15‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬עמ' ‪ 254‬להלן(‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫סממנים יהודיים או נוצריים כלשהם;‬
‫‪257‬‬
‫כ"י וטיקן המכיל מחזור‬
‫‪258‬‬
‫ומקושט בו רק הדף הראשון ובו‬
‫מדליון המכיל מיניאטורה של דוד המנגן וכן שלט משפחה שבו יונה מחזיקה ענף זית בפיה‪ ,‬אשר משייך‬
‫אותו ככל הנראה למשפחת דה פיסא )חתימת מרקיון מעידה על הימצאותו בפירנצה בשנת ‪;(1472‬‬
‫‪259‬‬
‫מחזור אשר הועתק עבור אברהם בן יעקב ובו דף אחד אשר קושט כנראה בידי מאריאנו דל בואונו‪:‬‬
‫עיטורו נטרלי לחלוטין )ציפורים‪ ,‬צמחים‪ ,‬ובעלי חיים( בלא כל סממנים יהודיים או נוצריים;‬
‫‪260‬‬
‫ומחזור‬
‫שהעתיק בשנת ‪ 1479‬שמריה בן אברהם יחיאל עבור אחד הבנקאים למשפחת סן‪-‬מיניאטו‪ ,‬ככל הנראה‬
‫בפירנצה גופא ובוודאי בסביבותיה‪ ,‬ובראשו עיטור מסגרת האופייני לבוטגות הפלורנטיניות ושלט משפחה‬
‫עתיר ממדים ‪.‬‬
‫‪261‬‬
‫בד בבד – כך על‪-‬פי אותה תיאוריה – גם הומניסטים נוצרים מזמינים כתבי‪-‬יד בעברית ומקשטים אותם‬
‫במיטב הבוטגות במיניאטורות שיש בהן רמיזות כריסטולוגיות ברורות‪ 262.‬התופעה כולה נתפסת‪ ,‬במידה‬
‫זו או אחרת‪ ,‬כ'ביטוי לסימביוזה בין התרבות החילונית והתרבות העברית באיטליה בתקופת הרנסאנס'‪.‬‬
‫‪263‬‬
‫אין ספק שהללו הן מסקנות מרחיקות לכת‪ .‬דומה שהן שוגות באומדן היקפה של התופעה ובעצם ההכללה‬
‫שהן עושות במה שנוגע לתקופה‪ ,‬לפטרונים היהודים ואף להומניסטים הנוצרים‪ .‬ואף שהיו בפירנצה‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים אשר עוטרו במיניאטורות בעלות תכנים כריסטולוגיים מובהקים ‪ -‬לצד אלו שקושטו‬
‫בסגנון הפלורנטיני הטיפוסי לתקופתם בלא כל אלמנטים שיצביעו על 'יהדותם'‪ ,‬או אלו המכילים רמות‬
‫שונות של שילובים של מוטיבים יהודיים ונוצריים ‪ -‬מן הראוי לבחון מקרים אלה אחד לאחד כדי לעמוד‬
‫על משמעות התופעה הזאת‪ ,‬ואפילו היא שולית‪ .‬בהמשך המחקר יובאו נתונים המאירים באור אחר את‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים הפלורנטיניים ה'יפים' שעליהם כנראה התבססה אותה דיעה‪ :‬רובם ככולם בהעתקתו‬
‫של יצחק בן עובדיה‪ ,‬והם מקושטים במיניאטורות מפוארות בנוסח אלו המאכלסות את כתבי‪-‬היד‬
‫‪ 257‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ .Parm. 1714‬על ייחוס הקישוט לטורלי ראה ‪Antonioli Martelli & Mortara‬‬
‫'‪ Ottolenghi, 'Manoscritti‬עמ' ‪.60‬‬
‫‪ 258‬כ"י וטיקן‪) BAV Vat. ebr. 594 ,‬ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Miniature ebraiche‬עמ' ‪ 226-225‬ולוח ‪.(28‬‬
‫‪ 259‬ראה להלן בנספח למאמרי '‪.'Marchion‬‬
‫‪ 260‬כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪ .MS Add. 16577‬הבעלים היה כפי הנראה הבנקאי אברהם בן יעקב מטוסקנילה )או‬
‫מסיינה( אשר פעל בפירנצה החל משנת ‪) 1471‬קאסוטו‪' ,‬היהודים' עמ' ‪.(111-110‬‬
‫‪ 261‬כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‪.Heb. 8o 986 ,‬‬
‫‪262‬ראה למשל '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'The Illumination and the Artists‬עמ' ‪. 147-146‬‬
‫במאמר אחר עומדת מורטארה אוטולנגי על 'תופעה' נוספת‪ ,‬לכאורה 'יוצאת דופן בפירנצה באותה תקופה'‪ :‬מוסדות כנסייתיים‬
‫מזמינים כתבי‪-‬יד עבריים מידי סופרים יהודים )ראה במאמרה '‪ ,226 ,'Miniature ebraiche‬ולוחות ‪ .(30-29‬מן הראוי‬
‫לעמוד כבר כאן על טעות בסיסית בקביעתה‪ :‬החוקרת מתייחסת בהכללה זו לכתב‪-‬יד עברי אחד בלבד ‪ -‬כתב‪-‬יד מקושט של‬
‫התנ"ך אשר נשתמר במשך שנים בספריית הבאדיה של פייזולה‪ ,‬ואולם דומה כי מלכתחילה לא עבורה הופק‪ .‬על כתב‪-‬יד זה‪,‬‬
‫השמור כיום בפירנצה בספרייה הלורנציאנית‪ ,‬וסימנו שם ‪ ,MS Conv. Soppr. 268‬ראה בפרק ו שלהלן‪ ,‬וברשימת הקורפוס‬
‫הפלורנטיני )כ"י ]מס' ‪.([18‬‬
‫‪ 263‬ראה ב‪ ,Antonioli Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti' -‬המבוא שהוסיף ס' רות' ) ‪Roth, 'La‬‬
‫'‪ ,decorazione‬עמ' ‪ ,38-35‬שם(‪ .‬השורה המצוטטת לקוחה מאותו מקום‪ ,‬עמ' ‪) 38‬תרגום שלי(‪.‬‬
‫פן הפוך‪ ,‬או למעשה צדו האחר של אותו מטבע‪ ,‬מתגלה בטענות להימצאותם של אלמנטים 'יהודיים' בכתבי‪-‬יד לטיניים‬
‫מקושטים בפירנצה‪ :‬גארצלי עומדת על מוטיבים כאלה‪ ,‬בעלי נופך מזרחי קדום‪ ,‬כפי שהצטיירו בדימיונו של האמן הפלורנטיני‪:‬‬
‫לדבריה ניכרת השפעת המראות של תוך בתיהם של יהודי פירנצה על פרנצ'סקו רוסלי‪ ,‬והללו באים לידי ביטוי בכתבי‪-‬יד‬
‫שקישט )ראה '‪ ,Garzelli, Le immagini‬עמ' ‪ .(185-184‬אפשר לשער שקשר ישיר כזה שמתארת גארצלי לא התרחש‬
‫במציאות‪ ,‬אלא אופנת העתקתם של מוטיבים מן העת העתיקה ומשיכה אל קדמוניות הטקסט המקראי בסביבתו ה'מזרחית' הם‬
‫שחברו יחדיו ליצירת אותה אווירה של 'קדושה מרוחקת' שהיא מוצאת בציוריו‪ .‬ודומה שדמותו של נביא יהודי העוטה‬
‫מלבושים בסגנון 'קדום' אינה משקפת השפעה‪ ,‬זיקה או קירבה יהודית יותר מן האותיות העבריות המופיעות לעתים ביצירות‬
‫אמנות של נוצרים ברנסאנס‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫הלטיניים‪ .‬הרמזים על התנצרותו האפשרית של אותו סופר עברי פורה יש בהם כדי לעמוד על מקורותיה‬
‫וסיבותיה של התופעה‪ ,‬למקד את ממדיה ואת תחומי היקרותה‪ ,‬וכך גם להעמידה במקום הראוי לה‪.‬‬
‫‪264‬‬
‫אם כך ואם כך‪ ,‬כתבי‪-‬היד העבריים המקושטים משמשים עדות חיה למיפגש תרבותי‪ ,‬גם אם‬
‫'אינסטרומטלי'‪ ,‬שהתרחש בין שתי סביבות הספר בפרט ובין שתי הקהילות בכלל‪ .‬אין ספק שהם מצביעים‬
‫על מידה של 'תן וקח' בתהליך ההפקה‪ ,‬ובלשון פרוזאית יותר – על כך שהיהודים עשו שימוש ולא בחלו‬
‫בשירותים שהסביבה הנוצרית הציעה להם‪ ,‬אם מתוך הנוחות שבמסירת כתב‪-‬היד לקישוט אצל אחד‬
‫מבתי‪-‬המלאכה הרבים והנגישים לכול שהיו אז בפירנצה‪ ,‬או מתוך נהייה אמיתית אחר הסגנון החדש‪.‬‬
‫‪265‬‬
‫אמנם את הרובד הבסיסי של מלאכת הקישוט‪ ,‬הכולל גם את עיטורי הקולמוס )הפיליגרנים( סביב‬
‫האיניציאלים‪ ,‬שמקצתם אף משתרכים מעלה ומטה לאורך שולי הטקסט‪ ,‬שירטט בדרך כלל המעתיק‬
‫היהודי בדיו צבעונית וביד אמונה; ואכן‪ ,‬עשרות רבות של כתבי‪-‬יד עבריים באיטליה כולה מקושטים‬
‫במתכונת זו‪ ,‬ויופיים אינו מוטל בספק‪ .‬ואולם החלק שניתן אולי לכנותו 'הנדבך המפואר' של הקישוט‪,‬‬
‫הכולל את עיטורי המסגרת בצבעים ובזהב‪ ,‬לוחיות הפתיחה )גם הן בתיבות מרוקעות בזהב(‪,‬‬
‫והמיניאטורות המצוירות ביד אמן – חלק זה לא נכלל בתחום מלאכתו של המעתיק‪ .‬מלאכה זו הופקדה‬
‫בידי בוטגות של ציירים וצורפים נוצרים‪ ,‬והללו ביצעו את עיטורם של כתבי‪-‬היד העבריים שנמסרו להם‬
‫במתכונת שבה קישטו גם את כתבי‪-‬היד הלטיניים‪ .‬אפשר לשער – גם מבלי להתעמק בפרטים שחוקרי‬
‫האמנות בוודאי כבר עמדו עליהם – כי סצינות כאלה ואחרות‪ ,‬בעיקר מקראיות‪ ,‬שהאמן הנוצרי נדרש‬
‫להעמידן בתוך כתב‪-‬יד עברי בוצעו על‪-‬פי הדגמים המוכרים לו והנמצאים בהישג ידו‪ ,‬בעיקר אם היו‬
‫מונחים לנגד עיניו מודלים קיימים של סצינות דומות בכתבי‪-‬יד לטיניים‪.‬‬
‫החתונה או כס המשפט בכתב‪-‬יד 'ארבעה טורים'‬
‫‪267‬‬
‫‪266‬‬
‫זאת ממש כפי שסצינת‬
‫אמנם משקפת את תוכן הטקסט אך היא בכל זאת‬
‫מכילה אלמנטים נוצריים‪ ,‬ולאו דווקא יהודיים‪ ,‬כמו גם אווירה 'מקומית' מצד הלבוש‪ ,‬האבזרים ומקום‬
‫ההתרחשות‪ .‬שהרי לא ברור באיזו מידה אותו מערך קישוטי שמזמין העבודה היהודי 'הכתיב מגבוה'‬
‫הגביל את האמן הנוצרי‪ ,‬וכמה חופש הותיר בידיו; ואם נוסחו הוראות ברורות לגבי העמדת המיניאטורה‬
‫על כל פרטיה‪ ,‬ובכלל זה הגודל‪ ,‬הנושא‪ ,‬הדמויות‪ ,‬הצבעים‪ ,‬הרקע והאיקונוגרפיה‪ ,‬או שמא ניתנו הנחיות‬
‫ממוקדות פחות‪ ,‬שהיתוו נושא כללי כגון 'דוד וגוליית'‪',‬משפט שלמה'‪ ,‬או 'חתונה יהודית' וכן הלאה‪ ,‬והאמן‬
‫פעל בהם כראות עיניו ובהתאם לידיעותיו ולכשרונו‪ .‬לפיכך‪ ,‬מי שמבקשים לחרוץ אם מיניאטורה זו או‬
‫‪ 264‬ראה פרק ו להלן וכן במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב בו‪.‬‬
‫‪ 265‬כאמור‪ ,‬תופעה זו הייתה שכיחה בסביבת הספר העברי ברחבי צפון איטליה ומרכזה ולא הייתה ייחודית לפירנצה גופא‪.‬‬
‫‪ 266‬אפשר שכך נהג הצייר הפלורנטיני אטאוואנטי כאשר קישוט את כתב‪-‬היד העברי פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪Parm. ,‬‬
‫‪) 2162‬אוסף דה רוסי ‪ (878‬אשר הועתק כנראה בפירנצה או בפיסא בשנת ‪ 1494‬עבור מנחם מטראצ'ינה; כתב‪-‬יד זה‪ ,‬בניגוד‬
‫לאלו שקושטו בפירנצה מאמצע המאה ה‪ 15-‬ועד לשנות ה‪ 70-‬שלה‪ ,‬מכיל – אולי ברוח מסורת הקישוט של הביבליות אשר‬
‫עוטרו בפירנצה בשלושת העשורים האחרונים של המאה עבור פטרונים נוצריים רמי מעלה‪ ,‬בהם דוכס אורבינו‪ ,‬מלך פורטוגל‪,‬‬
‫מלך הונגריה וכיו"ב ‪ -‬מיניאטורות אילוסטרטיביות לטקסט המקראי )למשל בפתח ספר דברים‪ ,‬לצד הטקסט "אלה הדברים‬
‫אשר דבר משה אל כל ישראל" מצוירת מיניאטורה ובה משה ניצב על מעין 'טראסה' מוגבהת ונושא דברים אל קהל אשר יושב‬
‫קשוב מולו‪ ,‬כנראה על כיסאות‪ .‬האווירה מזכירה הרצאה מלומדת בחיק הטבע‪ ,‬תחת שמי טוסקנה‪ .‬יחד עם זאת ניתן לייחס לה‬
‫משמעות נוצרית ולראות בה את ישו המטיף אל העם )על הקישוטים ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Figure e imagini‬עמ'‬
‫‪.(984-983‬‬
‫‪ 267‬כ"י וטיקן‪ ,BAV Ross. 555 ,‬מנטובה ‪ ,1435‬בהעתקת יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫אחרת משקפת את יהדותו של הטקסט או את נוצריותו של האמן מסתכנים בהליכה על חבל דק; שהרי‬
‫נדרשת כאן הסתכלות מורכבת המביאה בחשבון‪ ,‬בין היתר‪ ,‬גם את הפן הטכני של העשייה וגם את‬
‫הפריזמה‪ ,‬שזוויתה קצת אחרת‪ ,‬בין פרשנות יהודית לנוצרית‪.‬‬
‫‪268‬‬
‫ניתן מן הסתם להניח שאותו קישוט קלע גם לטעמם של היהודים וסיפק את רצונם‪ .‬וממש כפי שהם אימצו‬
‫את שלטי המשפחה והסמלים ההראלדיים שהיו מקובלים אצל הנוצרים‪,‬‬
‫‪269‬‬
‫ובמאה החמש‪-‬עשרה כבר‬
‫שילבו אותם המשפחות היהודיות האמידות במערך הקישוט של כתבי‪-‬היד שלהן‪ ,‬כך אימצו גם הסגנון‬
‫המקומי של כתבי‪-‬היד ה'יפים' בנפש חפצה‪.‬‬
‫לסיכום הדיון בקישוטם של כתבי היד העבריים באיטליה ובעיקר בפירנצה‪ ,‬מן הראוי להזכיר את קורפוס‬
‫כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק בן עובדיה‪ ,‬רובם כתבי‪-‬יד מקושטים‪ ,‬מקצתם ברוב פאר והדר‪ .‬יש להבחין‬
‫כמובן בין אלה שעוטרו בכישרון בידי המעתיק עצמו‪ ,‬בעיטורי קולמוס בדיו צבעונית סביב מלות הפתיחה‬
‫והאיניציאלים‪ ,‬ולאורך כתב‪-‬היד כולו באלגנטיות ובטוב טעם‪ .‬באופן מיוחד בולטת מיומנותו בקישוט‬
‫מחזור לונדון‪ ,‬שאותו הגדיר מ"ד קאסוטו 'כתב‪-‬יד רב ערך והדור'‪ 270,‬ובו ניכרת‪ ,‬ביחד עם ידו של יצחק‪,‬‬
‫ידו של הצייר הפלורנטיני זאנובי סטרוצי‪ .‬לצדם של אלו‪ ,‬כתבי‪-‬היד שנמסרו לעיטור בידי נוצרים‪ ,‬והם‬
‫נחשבים כיום בקרב חוקרי האמנות היהודית לפאר כתבי‪-‬היד העבריים המקושטים באיטליה‪ .‬ואמנם‪,‬‬
‫ההגדרה 'כיד המלך' יפה להם‪ .‬כך התנ"ך השמור בפירנצה‪ ,‬בספרייה הלורנציאנית;‪ 271‬וכך גם כתב‪-‬היד‬
‫של ספרי אמ"ת השמור במוזיאון ישראל‪.‬‬
‫‪272‬‬
‫עליהם יש להוסיף את ספר התהלים המפואר של פרמה‪ ,‬את‬
‫התנ"ך שהיה רכושה של הבאדיה של פייזולה‪ ,‬את כתב‪-‬היד של ספרי אמ"ת השמור באוניברסיטת ייל‪,‬‬
‫את התנ"ך השמור בספריית קזנטנזה ברומא‪ ,‬את המחזור השמור בהמבורג‪ ,‬את פירוש רד"ק לתהלים‬
‫השמור בברלין‪ ,‬את כתב‪-‬היד של התורה השמור בלונדון ואת הגיליון הבודד המקושט ששרד מכתב‪-‬יד‬
‫של ארבעה טורים והוא שמור בספרייה בוורצ'לי‪ .‬כל אלה יידונו בהמשך‪ ,‬בפרק השישי אשר ייוחד‬
‫ליצחק בן עובדיה ולמלאכת הספר שלו‪.‬‬
‫‪ .4‬המעתיקים‬
‫זירת הספר הלטיני‬
‫ההעתקות המרושלות והמשובשות בזירת ההפקה הלטינית‪ ,‬שעליהן קבל פטררקה‪ ,‬היו מן הסתם אחד‬
‫הגורמים להכרה בצורך לערוך שינויים דרסטיים במלאכת ההעתקה של הספר הלטיני בשלהי המאה‬
‫הארבע‪-‬עשרה באיטליה‪ ,‬כלומר – בכל מה שנוגע לכתיבה עצמה ולמידת קריאותו של הטקסט הכתוב‪.‬‬
‫‪ 268‬ראה גם לעיל בדיון על המיניאטורות של איוב‪ ,‬ובהערות ‪ 248‬ו‪ .250-‬על הבחנה בין שלוש רמות בניתוח משמעותן‬
‫הסמלית של סצינות ותמונות מצוירות עמד א' פנקופסקי )ראה ‪E. Pankofsky, Studies in Iconology: Humanistic‬‬
‫‪ ,Themes in the Art of the Renaissance‬כפי שמובא אצל '‪ ,Horowitz, 'Giotto in Avignon‬עמ' ‪ :(102-101‬לעומת‬
‫'הנושא הטבעי או הראשוני'‪ ,‬או מה שפנקופסקי מכנה 'תיאור פרֶה‪-‬איקונוגרפי'‪ ,‬הוא מציב שתי דרגות נוספות של פרשנות‪:‬‬
‫ניתוח איקונוגרפי אשר חוקר את המשמעויות 'המשניות או הקונבנציונליות' שאליהם מגיעים בעזרת מקורות ספרותיים‪,‬‬
‫ופרשנות איקונולוגית אשר מבקשת לחשוף את 'משמעותה או תוכנה החבוי' של התמונה‪.‬‬
‫‪ 269‬ראה '‪.Roth, 'Stemmi‬‬
‫‪ 270‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.31‬‬
‫‪ 271‬כ"י מס' ]‪ [19‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬עמ' ‪ 259-257‬להלן‪.‬‬
‫‪ 272‬כ"י מס' ]‪ [15‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ ,‬עמ' ‪ 254‬להלן‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫במקביל ובאותו כיוון פעלה גם הנהייה הגדולה אחר טקסטים עתיקים‪ ,‬והפקתם בתבניות 'מחודשות'‬
‫‪273‬‬
‫אשר ביטאו את תוכנם ומהותם וקידמו את מקומם בשוק הספרים‪ .‬השינויים הבולטים בהפקה ניכרו היטב‬
‫ קודם בפירנצה ואחר כך בחלקים אחרים של איטליה ‪ -‬בחיצוניתו של הספר הלטיני‪ ,‬דהיינו בצדדים‬‫הפיסיים והטכניים של אותו מוצר הקרוי כתב‪-‬יד‪ ,‬ובכלל זה בפורמאט‪ ,‬בשרטוט‪ ,‬בהעמדת הדף ועיצובו‪,‬‬
‫בכתיבה‪ ,‬בקישוט – ובקיצור‪ ,‬במלאכת הספר על מרכיביה השונים‪.‬‬
‫רובה המכריע של מלאכה זו היה מוטל על המעתיק‪ ,‬והוא שביצע‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬את השינוי בחיצוניותם‬
‫של הקודקסים; שהרי גם כשלא הייתה לו נגיעה למצע הכתיבה )קלף או נייר(‪ ,‬אשר סופק לו בדרך כלל‬
‫מידי המזמין בפורמאט המתאים‪ 274,‬העשייה‪ ,‬רובה ככולה‪ ,‬הייתה שמורה לו‪ :‬הרכב הקונטרסים‪ ,‬השיטות‬
‫לשמירת סדר הקונטרסים והדפים‪ ,‬מיתווה השטח הכתוב‪ ,‬גודל הכותרות והאיניציאלים ומיקומם‪ ,‬עיטורי‬
‫הקולמוס‪ ,‬ועוד‪ ,‬ואולם קשה לאמוד את טווח עצמאותו וחופש הפעולה שלו; שהרי ברור כי 'בחירותיו' של‬
‫אותו מעתיק – ואפילו המעתיק לעצמו – מוגבלות‪ ,‬ואינן יכולות להיות מנותקות מן המציאות שבתוכה‬
‫הוא יוצר‪ .‬כוחות רבים פועלים עליו ועל מלאכתו‬
‫‪275‬‬
‫‪ -‬מחד‪ ,‬דרישותיו של מזמין כתב‪-‬היד וצרכיו‪,‬‬
‫המבוססים על שיקולים ועל סדרי עדיפויות אישיים‪ ,‬כלכליים‪ ,‬חברתיים ותרבותיים‪ :‬האם הפונקציונליות‬
‫של כתב‪-‬היד )ובכלל זה אירגונו הפנימי ונוחות הקריאה בו‪ ,‬או במלים אחרות – רמת קריאותו(‪ ,‬דיוקו‬
‫ועמידותו הם שיעמדו בראש מעייניו של המעתיק‪ ,‬או שמא הוא יידרש להשקיע את מיטב מאמציו דווקא‬
‫בפן האסתטי של כתב‪-‬היד‪ ,‬כלומר ביופיו החיצוני המשדר מעמד ויוקרה? אלו בחירות המותנות אפוא‬
‫בראש וראשונה בציפיותיו של הלקוח‪-‬המזמין מן המוצר המוגמר‪ ,‬ואליהן חייב המעתיק להתאים את‬
‫מלאכתו‪ .‬ואם מדובר בהפקה )'קונפקציה'( מראש לקונה מזדמן שלא הייתה לו כל נגיעה להפקתם‪ ,‬הפן‬
‫הקובע יהיה מן הסתם הפן הכלכלי‪ ,‬ושוק הביקושים – כלומר הסיכויים למכור היטב ומהר ‪ -‬הוא שיכתיב‬
‫את העדפותיו של המעתיק‪ .‬על כל אלה נוספים‪ ,‬מדרך הטבע‪ ,‬תכתיבי המסורת ומנהגי המקום והזמן‪ :‬ברור‬
‫קיומו של חלחול בכל הנוגע לדבקות במסורות ההעתקה מחד ואימוץ מנהגי הזמן והאופנה מאידך ‪ -‬מה‬
‫שמגביל עוד יותר‪ ,‬ואפילו שלא מדעת‪ ,‬את טווח בחירותיו של המעתיק‪.‬‬
‫‪276‬‬
‫לצד השינויים שהתרחשו בתוכנם ובחיצוניותם של כתבי‪-‬היד ובתהליך הפקתם‪ ,‬ובמקביל גם ביחסם של‬
‫הקוראים אליהם ובביקושים בשוק הספרים‪ ,‬ניכרת תזוזה במעמדם של המעתיקים בתוך סביבת הספר‬
‫הלטיני‪ :‬תפיסתם את עצמם ואת מלאכתם‪ ,‬מקומם כמעצבי המוצר המוגמר‪ ,‬הקשר שבינם למזמיני‬
‫‪ 273‬או‪ ,‬ככותרת מאמרו של ארמנדו פטרוצ'י‪ ,‬מחודשים בנוסח הישן ועתיקים בנוסח מחודש‪"anticamente moderni e :‬‬
‫"‪) modernamente antichi‬ראה לעיל בתחילת פרק זה‪ ,‬בדיון על 'התכנים והמעטפת' שבעמ' ‪.(51-45‬‬
‫‪ 274‬ישירות‪ ,‬או – כשמדובר בזירת ההפקה הלטינית ‪ -‬באמצעות ה'קרטולאיו' אשר שימש כסוכן ההפקה )ראה ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ .(419 ,'New Research‬בזירת הספר העברי באיטליה מוצאים אזכורים בודדים לסוגיית אספקת החומרים‪ .‬בהחלט לא מן‬
‫הנמנע‪ ,‬בעיקר בזירת הספר העברי‪ ,‬שהמעתיק עצמו רכש את מצע הכתיבה‪ ,‬אם מכיסו ואם על חשבון המזמין‪ :‬באופן זה יכול‬
‫הוא לבחור את החומר – קלף או נייר – המתאים מבחינת האיכות‪ ,‬הפורמאט ואולי גם השרטוט המוכן מראש‪ .‬אין צורך לציין‬
‫כי המעתיקים לעצמם הם שרכשו את החומרים על פי צרכיהם‪ ,‬טעמם ויכולתם‪.‬‬
‫‪ 275‬אורנאטו רואה בכוחות הללו 'סוסים' המושכים את הפקת הספר לכיוונים הפוכים‪ :‬ה'סוס התיפקודי'‪ ,‬ה'סוס האסתטי' וה'סוס‬
‫הכלכלי' – ראה '‪ ,'Ornato, 'Apologia‬עמ' ‪.17‬‬
‫‪ 276‬בהקשר זה רלוונטית ראייתו של אורנאטו את עולם הספר כמכלול של 'מכלים בגדלים שונים המקושרים זה לזה ושואבים‬
‫זה מזה' )ראה שם(‪ .‬שימושו במונח 'מודאליות כרונו‪-‬גיאוגרפית' )ראה שם‪ (21 ,‬בהקשר להתפלגות מאפיינים מסוימים‬
‫באוכלוסיות של כתבי‪-‬יד על‪-‬פי קריטריונים של מקום וזמן מאיר עיניים דווקא בהקשר של 'פעפוע' בין מאפייני הפקתם של‬
‫כתבי‪-‬יד‪ :‬כלומר‪ ,‬קיומה של תבנית צורנית מותנית זמן ומרחב אשר מתבטאת בדימיון במאפייניהם של פריטים שונים שמוצאם‬
‫וזמנם דומים‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫העבודה ‪ -‬כל אלה לובשים צורה חדשה‪ ,‬בתחילה בהדרגה ואחר כך באופן גורף‪ ,‬במהלך המאה‪ .‬זאת עד‬
‫להתבססותו של הדפוס ודחיקתם הסופית של ההפקה הידנית ושל המעתיקים מזירת הספר‪.‬‬
‫‪277‬‬
‫למעשה הייתה הפקת כתבי‪-‬היד הלטיניים ‪ -‬עוד בטרם יצאה מן הסקריפטוריה של המנזרים אל הערים ‪-‬‬
‫מושתתת על ארגון העבודה וחלוקתה; מרגע התבססותה במרכזים העירוניים הגדולים החלו לפעול‬
‫במסגרת הענף הזה בעלי מלאכה ואומנים עצמאיים לכל דבר‪ :‬מעבדי עורות ויצרני נייר‪ ,‬כורכים‪ ,‬מעטרים‬
‫ומיניאטוריסטים‪ ,‬וכמובן מעתיקים‪.‬‬
‫‪278‬‬
‫אלה נשכרו בידי לקוחות ספציפיים לבצע את מלאכתם )אומנות‬
‫הכתיבה‪ ,‬כלומר ה‪ ,(ars scribendi-‬ובתמורה לשכרם הם נדרשו לספק סחורה שעמדה בקריטריונים‬
‫מסוימים של איכות‪ 279 .‬בשונה משאר אומני הספר היו המעתיקים בהכרח משכילים‪ ,‬כלומר יודעי קרוא‬
‫וכתוב‪ ,‬ובהכרח גם בעלי ידע בלטינית ובשפת המקום‪.‬‬
‫‪280‬‬
‫מעמדם התקרב אפוא לזה של לקוחותיהם‬
‫שעימהם היה להם מגע עסקי יומיומי ואשר השתייכו‪ ,‬רובם ככולם‪ ,‬לחוגי המשכילים מעצם היותם אנשי‪-‬‬
‫ספר‪.‬‬
‫‪281‬‬
‫במאה החמש‪-‬עשרה היו רוב המעתיקים באיטליה שכירים 'עצמאיים' אשר השתכרו למחייתם בשירותם‬
‫של לקוחות קבועים או מזדמנים‪ :‬בפירנצה עצמה‪ ,‬צורת ההעסקה הרווחת הייתה עבודה זמנית ומזדמנת‬
‫שהתשלום עבורה חושב על‪-‬פי יחידה‪.‬‬
‫‪282‬‬
‫בבסיס ההתקשרות בין מזמין למעתיק עמד הסכם מחייב‪,‬‬
‫‪283‬‬
‫אם בהפקות חד‪-‬פעמיות שהתשלום עבורן נקבע על‪-‬פי יחידה – שאז חושב התשלום בדרך כלל לפי‬
‫קונטרסים‬
‫‪284‬‬
‫‪ -‬ואם בהתקשרות על פני זמן שבהן נקבע השכר לתקופה מוגדרת‪.‬‬
‫‪285‬‬
‫גם כשההעסקה‬
‫‪ 277‬אליבא דאולמן )ראה '‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ' ‪ ,(126‬מרגע התבססותו של הדפוס חדלו המעתיקים להיות 'מעתיקים'‬
‫ על כל מה שכרוך באותה הגדרה ‪ -‬והפכו לקליגרפים‪ .‬היו בהם כמובן מי שמצאו את מקומם בהפקתם של ספרי דפוס‪,‬‬‫אחרים פנו למקצועות נילווים‪ ,‬כגון כריכה‪ ,‬סחר בספרים ובכתבי‪-‬יד מיד שנייה‪ ,‬ועוד‪ .‬דה לה מאר מקדישה מקום נרחב למצב‬
‫ההפקה הידנית עם כניסתו של הדפוס לזירה באיטליה בשנת ‪ ,1465‬ומאששת את הבחנתו של אולמן‪ :‬על‪-‬פי מימצאיה השכילו‬
‫מעתיקים רבים להיערך למעין 'הסבה' במסגרת אומנותם ולהעתיק ידנית את הז'אנרים שהדפוס לא יכול להם‪ ,‬למשל ‪ -‬כתבי‪-‬יד‬
‫דה‪-‬לוקס לאספנים בררנים עתירי ממון‪ ,‬העתקת 'ספרי מקהלה' עצומי‪-‬ממדים שלא יכלו להידפס‪ ,‬וספרי שעות מקושטים בפאר‬
‫רב להזדמנויות מיוחדות ובעיקר לחתונות )ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ;(415-412‬ואמנם העובדה‬
‫שבפירנצה רבים מספרי השעות הועתקו‪ ,‬החל משנות ה‪ 60-‬של המאה ‪ -‬דווקא בכתיבה ההומניסטית שהייתה שמורה עד אז‬
‫לטקסטים שאינם ליטורגיים או ביבליים – מצביעה על 'השתייכותם המיגזרית' של מעתיקיהם‪ ,‬שנאלצו להתאים את עצמם‬
‫לביקושים‪ .‬כמו כן נמשכה במחצית השנייה של המאה ה‪ 15-‬העתקתם הידנית של טקסטים ביוונית‪ ,‬שמסיבות טכניות לא יכלו‬
‫עדיין להידפס‪.‬‬
‫‪ 278‬בצפון אירופה התארגנו אומני הספר בגילדות כבר במאה הארבע‪-‬עשרה )ראה ‪ ,Lülfing‬עמ' ‪ ;(187‬על התפלגות העבודה‬
‫בענף הפקת הספר ראה '‪.Rouse & Rouse, 'Cartolai‬‬
‫‪ 279‬מעין מדריך לסופר‪ ,'De arte scribendi' ,‬ובו הוראות לכתיבה ולהעתקה הראויה חיבר באיטליה בשנת ‪ 1468‬לערך‬
‫גבריאל אלטאדל‪ ,‬שהיה מעתיק הומניסטי מחצי האי האיברי )ראה '‪.(Gimeno Blay, 'Gabriel Altadell‬‬
‫‪280‬לולפינג )'‪ ,Lülfing, 'Libro e classi‬עמ' ‪ (189-188‬מגדיר את הסופר‪-‬המעתיק כמי שמשתייך לקבוצת ה‪,litterati-‬‬
‫כלומר ה'משכילים' יודעי קרוא וכתוב‪ ,‬בשל הידע שהיה דרוש למקצועו ‪ -‬בניגוד לאומנים אחרים‪ ,‬כמו למשל צורפים‪ .‬גם‬
‫קשריו היומיומיים עם חוגי המשכילים לקוחותיו העמידו את המעתיק בעמדה רמה ואפילו חופשייה יחסית בהתארגנות‬
‫הכלכלית של העיר בימי‪-‬הביניים המאוחרים‪.‬‬
‫‪ 281‬ראה למשל '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ 145‬הערה ‪ ,9‬על כך שהמעתיק אנטוניו די‬
‫מריו טען שהוא עצמו הזמין מן המלומד אמברוג'יו טראוורסארי תרגום של כריזוטומוס מיוונית‪.‬‬
‫‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller' 282‬עמ' ‪ .160‬כאלה היו רוב המעתיקים הלטינים בפירנצה אשר‬
‫ביצעו העתקות עבור מלומדים הומניסטים ואנשי מעלה‪ ,‬אם ישירות ואם באמצעות וספאסיאנו או סוכן אחר )ראה ‪De la‬‬
‫‪ ,Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ,419-418‬שם היא גם מציינת כי מדובר ב'מעתיקים של טקסטים'‪ ,‬להבדיל ממעתיקים של‬
‫ליטורגיה‪ :‬אפשר אפוא שאת כתבי‪-‬היד הליטורגיים העתיקו כמרים ונזירים שלא על מנת לקבל שכר‪ ,‬והם מהווים קבוצה‬
‫נבדלת מבחינת מעמדה ומאפייניה(‪.‬‬
‫‪ 283‬ראה'‪ ,Derolez, 'Pourquoi‬עמ' ‪ .51-50‬לדעתו‪ ,‬איזכור שני שמות בקולופון – זה של המעתיק וזה של המזמין – הוא אות‬
‫להתקשרות כמו‪-‬חוזית בין פטרון למעתיק‪.‬‬
‫‪ 284‬ראה לעיל בדיון על המחירים‪ ,‬עמ' ‪.64-60‬‬
‫‪86‬‬
‫הייתה על‪-‬פי יחידה )קונטרס או כתב‪-‬יד(‪ ,‬יכול היה המעתיק לעבוד לאורך זמן בשירותו של פטרון‬
‫קבוע‪,‬‬
‫‪286‬‬
‫או עבור פטרונים לעת מצוא‪ ,‬או לקבל הזמנות באמצעות סוכן כדוגמת וספאסיאנו; לעתים‬
‫בחרו המעתיקים בכל האפשרויות גם יחד‪ .‬יש גם שהועסקו בהתקשרות מסוג אחר לטווח ארוך‪,‬‬
‫אפשר גם כ'בני‪-‬בית' )‪ (familiaris‬הסמוכים על שולחנם של הפטרונים;‬
‫‪288‬‬
‫‪287‬‬
‫אחרים התגוררו במנזרים‬
‫שעבורם העתיקו כתבי‪-‬יד‪ ,‬והשתכרו שכר שנתי אשר כלל גם מגורים ומזון‪ ,‬או לפי יחידות הפקה‪.‬‬
‫‪289‬‬
‫מעתיקים מיומנים ואמינים‪ ,‬בעלי כתיבה נאה‪ ,‬היו כנראה מצרך נדיר בסביבת ההפקה הלטינית‪,‬‬
‫‪290‬‬
‫והביקושים הרבים והבלתי פוסקים היו עבורם מקור להכנסה נאה ותרמו ללא ספק להעלאת קרנם‬
‫בסביבת הספר החדשה‪.‬‬
‫‪291‬‬
‫הזדהותם של המעתיקים הלטינים בתור מבצעי העבודה לא הייתה שכיחה עד לעידן ההומניסטי‪ ,‬ואולם‬
‫במאה החמש‪-‬עשרה באיטליה ניכרת עלייה משמעותית בשיעור הקולופונים המציינים את השלמת‬
‫הכתיבה;‪ 292‬אפשר שהשיפור במעמדם ובתדמיתם‪ ,‬ובמידת מה גם המנטליות החדשה של איש הרנסאנס‬
‫הגא באינדיווידואליות שלו‪ ,‬תרמו לכך שהאומן הכיר במלאכתו ואף התגאה בה‪ .‬יחד עם זאת ניתן אולי‬
‫להניח כי בתנאים של שוק הספרים באיטליה‪ ,‬ובפירנצה בפרט‪ ,‬בתקופה שההפקה ה'מסחרית' תפסה‬
‫‪ 285‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ .158‬על העסקה לתקופה ארוכה )עד שנתיים( ראה‬
‫'‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ' ‪.87‬‬
‫‪ 286‬קוזימו דה מדיצ'י העסיק בקביעות את המעתיק הפלורנטיני המועדף עליו‪ ,‬וכך גם בניו ג'ובאני ופיירו )ראה להלן‪ ,‬פרק‬
‫ד‪/‬פטרונים ואספנים והספר הלטיני‪/‬המזמינים לבית מדיצ'י(; אף בזירת הספר העברי אנו מוצאים כמה מקרים שבהם סופר‬
‫ספציפי מעתיק עבור פטרון מסוים )למשל אברהם בן יום טוב הכהן עבור שבתי בן מתתיה בסוף המאה ה‪ 13-‬ברומא‪ ,‬שם טוב‬
‫בן שמואל ברוך עבור שלמה ידידיה בן מתתיה מפרוג'ה בתחילת המאה ה‪ 15-‬בבולוניה‪ ,‬יחיאל בן יואב עבור משה בן יצחק‬
‫ה'ריאטי' בריאטי‪ ,‬שמריה בן אברהם יחיאל עבור משפחת מסן מיניאטו בפירנצה‪ ,‬או אברהם פריצול עבור משפחת נורצי‬
‫בפירארה(; יחד עם זאת נראה כי התקשרויות מסוג זה בקרב היהודים נבעו משיקולים מעשיים ונסיבתיים – כמו למשל‬
‫הימצאותו של המעתיק ושל המזמין באותה סביבה‪ ,‬או העסקתו של הסופר במלאכות אחרות כגון מלמד וכדומה; בסביבה‬
‫הנוצרית לעומת זאת‪ ,‬ובעיקר כשמדובר במשפחת מדיצ'י ובמספר העצום של מעתיקים הלטיניים בפירנצה‪ ,‬הייתה הבחירה מן‬
‫הסתם תוצר של טעמו האישי והעדפתו של הפטרון‪.‬‬
‫‪ 287‬עבור האפיפיור ניקולאוס החמישי עבדו מעתיקים '‪ ,'di continovo‬כלומר – ברציפות )כך על‪-‬פי '‪,Vespasiano, 'Vite‬‬
‫כמובא אצל ‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ .(158‬ג'אנוצו מאנטי העסיק בשירותו‪ ,‬על‪-‬פי‬
‫וספאסיאנו‪ 27 ,‬מעתיקים‪ ,‬ולאחד מהם אף סיפק קולמוסים לכתיבה‪ .‬בחצרם של מלכי נפולי הועסקו מעתיקים שהשתכרו לפי‬
‫תקופת העבודה‪ :‬עשרה עד עשרים דוקטים בחודש ועד לשכר עתק של ‪ 300‬דוקטים בשנה לסופר שהיה גם מזכיר )לבלר( )דה‬
‫לה מאר‪ ,‬שם(‪.‬‬
‫‪ 288‬ראה '‪ ,Derolez, 'Pourquoi‬שם‪ .‬קשה כמדומה להבחין בין המעתיקים ה'סמוכים לשולחן' לבין מי שהשתכרו משכורת‬
‫מוסכמת לתקופה מוגדרת‪ ,‬ואפשר שגם התגוררו אצל מעסיקיהם; סביר אפוא שמדובר פחות או יותר באותה קבוצה‪ .‬על‪-‬פי ‪De‬‬
‫‪ ,la Mare‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,159‬רק זרים היו שכירים למשך תקופות ארוכות‪.‬‬
‫על ראיות להתקשרות מסוג זה בזירת הפקתם של כתבי‪-‬היד העבריים ראה להלן‪ ,‬הערות ‪ 355‬ו‪.356-‬‬
‫‪ 289‬דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .159‬מן הסתם העתיקו בעיקר טקסטים ליטורגיים וספרי מקהלה‪ .‬לדבריה היו גם מעתיקים‬
‫הומניסטיים שביצעו מלאכה זו תמורת שכר )שם‪ ,(165 ,‬אך לרוב הועתקו ספרי המקהלה בידי נזירים )ראה גם ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ ,'New Research‬עמ' ‪.(476-475‬‬
‫‪ 290‬לדברי אולמן גם בפירנצה‪ ,‬שהייתה מרכז הסחר בכתבי‪-‬יד‪ ,‬מעתיקים מעולים היו נדירים‪ ,‬ורובם הועסקו בשכר בידי‬
‫משפחת מדיצ'י )ראה '‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ' ‪..(88‬‬
‫‪ 291‬על‪-‬פי דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,168-167‬דאגו ההומניסטים מזמיני כתבי‪-‬היד לספק תעסוקה רצופה למעתיקים המועדפים‬
‫עליהם‪ ,‬פן יפנו הללו ללקוח אחר; מדובר מן הסתם במעתיקים שהשתכרו לפי יחידה‪ ,‬ולא בשכר לתקופה מוגדרת‪ .‬יש להביא‬
‫בחשבון כי מעתיק מבוקש השתכר עד פלורין לקונטרס‪ ,‬שהיה ללא ספק סכום גבוה‪ .‬אפשר שמעתיקים מן הדרגה הראשונה לא‬
‫שקלו כלל אפשרות של העסקה לתקופה מוגדרת בשכר קבוע הואיל ושיטה זו הייתה מקפחת את פרנסתם‪ ,‬בעיקר בפירנצה‬
‫ששם – בגלל שוק הספרים התוסס ‪ -‬היה הביקוש לעבודתם גבוה מן ההיצע‪.‬‬
‫‪ 292‬ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ 416‬והערה ‪ ,Derolez, 'Pourquoi' ;162‬עמ' ‪ :40‬חתימת המעתיק על כתב‪-‬‬
‫יד שהעתיק היא לדעתו תופעה של סוף ימי הביניים; הוא מאתר עלייה אטית אך ברורה בשיעור הקולופונים‪ ,‬שמגיע לשיאו‬
‫במאה ה‪ .15-‬חתימת המעתיק‪ ,‬לדבריו‪ ,‬אינה רק ביטוי של תקשורת אנושית אלא במידה רבה גם ערובה לאיכות )שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪.(52‬‬
‫‪87‬‬
‫תאוצה גדלה והולכת‪ ,‬היו המעתיקים השכירים מעוניינים לפרסם את מרכולתם‪ ,‬להפיץ ברבים את שמם‬
‫ומקום מושבם‪ ,‬ולשבח את המוצר המוגמר שהוציאו מתחת ידיהם‪.‬‬
‫‪293‬‬
‫מעתיקים לעצמם לצד מעתיקים בשכר‬
‫לצד המעתיקים המקצועיים אשר העתיקו בשכר על פי הזמנה או חוזה‪ ,‬ולעתים בהתקשרות ארוכת‪-‬טווח‪,‬‬
‫הלכו ורבו גם המלומדים המעתיקים לעצמם‪.‬‬
‫‪294‬‬
‫כבר בתחילת המאה החמש‪-‬עשרה ‪ -‬אולי בעטיין של‬
‫ההעתקות המשובשות של העידן הקודם‪ ,‬ואולי מתוקף היותם חלוצים של עידן חדש בתולדות הספר ‪ -‬פנו‬
‫ההומניסטים בפירנצה להעתיק במו ידיהם את הטקסטים הדרושים להם ולחבריהם‪ :‬בעשורים הראשונים‬
‫של המאה מלומדים כמו פוג'ו בראצ'יוליני‬
‫‪295‬‬
‫וניקולו ניקולי‪,‬‬
‫‪296‬‬
‫ובעקבותיהם גם משכילים אחרים‪,‬‬
‫‪297‬‬
‫העתיקו את הטקסטים העתיקים והחדשים בתנופת עשייה מרשימה וכנראה אף בחדווה‪ ,‬לצורכיהם ולמען‬
‫הפצתם ברבים; ואכן‪ ,‬ההעתקה ה'חובבנית' – כלומר‪ ,‬העתקה שאינה מתבצעת במסגרת הזמנה או חוזה‬
‫ואשר לא הופקדה בידי איש מקצוע המקבל תמורה לעבודתו ‪ -‬תופסת נתח גדל והולך בהפקת כתבי‪-‬היד‬
‫ההומניסטיים‪.‬‬
‫‪298‬‬
‫אין ספק שהתפתחות זו הייתה נעוצה בשינויים תרבותיים עמוקים ובהיווצרותם של‬
‫מרכזי הפקה חדשים מחוץ לאוניברסיטאות‪ ,‬בתוככי החברה האוריינית והמלומדת‪.‬‬
‫כמו בסביבת הספר העברי‪ ,‬גם מלומדים אלו שהעתיקו לעצמם גזרו מידה של צניעות במה שקשור‬
‫לכתבי‪-‬היד שהוציאו מתחת ידם‪ :‬היו בהם כתבי‪-‬יד שנכתבו על נייר )בניגוד לטעמים הרווחים בקרב‬
‫האספנים מקרב ההומניסטים ומקרב ה'נסיכים'(‪ ,‬והיו בהם שנכתבו בכתיבה שוטפת‪ ,‬כלומר רהוטה יותר‬
‫מן האות ההומניסטית הקלאסית‪.‬‬
‫‪299‬‬
‫ככלל – אין בכתבי‪-‬היד הללו קישוט מפואר;‬
‫‪300‬‬
‫ואולם ניכרת בהם‬
‫‪ 293‬כך '‪ ,Derolez, 'Pourquoi‬עמ' ‪ .48-47‬אורנאטו דוחה גם את הטיעון כי הזדהות המעתיק נעשתה לתכלית 'פרסומית'‬
‫)כהגדרתו( וגם את זה התולה אותה בשאיפה רנסאנסית ל'אפירמציה‪-‬עצמית' )'‪ ,Ornato, 'Libri e colofoni‬ובעיקר עמ'‬
‫‪ ;(27-25‬לדעתו הדחף לחתום תלוי בגחמת המעתיק ואין בו כל שיטתיות‪ .‬ואולם הוא מציין כי בקרב מעתיקים של כתבי‪-‬יד‬
‫הומניסטיים באיטליה ‪ -‬שעיסוקם ומיומנותם היקנו להם מעמד ויוקרה – עולה שיעור הזדהותם של המעתיקים‪ ,‬שהם לדבריו‬
‫שחקנים ראשיים בהפקה החדשה )שם‪ ,‬עמ' ‪.(33‬‬
‫‪ 294‬כבר במאה ה‪ 14-‬ידוע כי קוראים העתיקו לעצמם ספרות בשפת המקום )ורנאקולארית( – ראה '‪,Petrucci, 'Reading‬‬
‫עמ' ‪.187‬‬
‫‪ 295‬עליו‪ ,‬כאמור‪ ,‬ראה '‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ' ‪.57-21‬‬
‫‪ 296‬ראה אולמן‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.77-59‬‬
‫‪ 297‬בין הידועים שבהם אמברוג'ו טראוורסארי וכן ג'אנוצו מאנטי ובנו אניולו‪ ,‬אשר העתיק את חיבוריו של אביו ) ‪De la‬‬
‫'‪ ,Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ;(445 ,424‬דה לה מאר מונה בקרב ההומניסטים המעתיקים לעצמם גם את האחים אמריגו‬
‫ופיליפו קורסיני אשר העתיקו במו ידיהם את כתבי‪-‬היד שלהם נזקקו הם ובני משפחתם )שם‪ ,(447 ,‬וכן את ג'ורג'ו אנטוניו‬
‫וספוצ'י‪ ,‬פיירו צ'ניני )‪ (Cennini‬וברטולומיאו פונציו )‪ (Fonzio‬אשר העתיקו לעצמם )וגם בשכר( )שם‪.(445 ,‬‬
‫‪ 298‬ראה '‪ ,Ornato, 'Apologia‬עמ' ‪ ;25-24‬לטענתו הועתקה פעילות ההעתקה בעת ההיא ל'לשכות'‪ :‬איש הלשכה‪ ,‬כלומר‬
‫איש המנגנון הפוליטי‪ ,‬היה בה בעת אינטלקטואל ברמה גבוהה ואיש מקצוע בתחום הכתיבה )נוטריון‪ ,‬לבלר וכד'(‪ .‬מחד נוצרו‬
‫אפוא קשרים חדשים שבמסגרתם אין תשלום כספי ישיר בין מזמין למעתיק‪ ,‬שכן שניהם קשורים בדרך כלל בקשרים‬
‫מקצועיים או הירארכיים; ומאידך גדל והוכפל שיעור כתבי‪-‬היד ה'אוטוגראפיים'‪ ,‬כלומר אלה שבהם המעתיק הוא גם המחבר‪,‬‬
‫והוא שמעצב את כתב‪-‬היד בהתאם לצרכיו האישיים ולטעמו‪.‬‬
‫‪ 299‬בכתיבה ההומניסטית השוטפת‪ ,‬ששימשה להעתקה עצמית‪ ,‬הועתקו גם טקסטים ורנאקולאריים )ראה ‪De la Mare,‬‬
‫‪ ,'New Research‬עמ' ‪ ,(420‬מה שמעיד גם הוא על דירוגה הנמוך מזה של ההומניסטית הקלאסית ב'סולם הכתיבות'‪.‬‬
‫‪ 300‬גם בקרב המעתיקים היהודים באיטליה נדיר שאדם העתיק לעצמו כתב‪-‬יד מפואר ומקושט; שני יוצאים מן הכלל המוכיחים‬
‫כנראה כלל זה הם כ"י ונציה‪ ,‬הקהילה היהודית ‪ ,85‬שהעתיק לעצמו דניאל בן שמואל בן דניאל הרופא במהלך כמה שנים‬
‫)‪ 1397/8‬עד ‪ ,(1404‬וכ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 2343‬שהעתיק לעצמו אפרים בן יואב )שהיה אחר כך‬
‫ממעתיקי כתבי‪-‬היד העבריים בפירנצה( בשנת ‪.1467‬‬
‫‪88‬‬
‫הקפדה על האסתטיקה וההרמוניה של הדף‪ ,‬כמו ריווח נאות ושוליים רחבים‪ ,‬ועל שקיפות הטקסט –‬
‫כלומר על נוחות העיון והקריאה‪.‬‬
‫‪301‬‬
‫במקביל‪ ,‬נמסרו עותקים )אקזמפלרים( גם להעתקתם של מעתיקים בשכר אשר רכשו את מיומנות‬
‫הכתיבה החדשה ופעלו בשירותם של המלומדים וחוגיהם‪ ,‬ועבור אספנים מקרב הבורגנות האמידה‬
‫מאוד‪ 302 .‬המעתיק הטוב והבקי‪ ,‬בתוך אותה 'חברת ספר' סגורה למחצה‪ ,‬זכה לשבחים ולהערכה‪ .‬כאמור‪,‬‬
‫במקרים רבים מעמדו והשכלתו לא נפלו מאלה של המזמינים‪ ,‬והוא אף נמנה על חוגיהם‪.‬‬
‫‪303‬‬
‫לעתים קשה‬
‫אפוא‪ ,‬באותם חוגים של משכילים פלורנטינים‪ ,‬להבחין הבחנה מובהקת בין מזמין העבודה למבצעה וקשה‬
‫שבעתיים לגזור חלוקה מעמדית של מעסיק ומועסק בנסיבות המיוחדות של אותן שנים‪ .‬גם מקרב‬
‫המלומדים ההומניסטים עצמם היו מי שכתיבתם הנאה ובקיאותם בספרות שימשו אותם למחייתם‪ ,‬בעיקר‬
‫בתחילת דרכם‪ :‬הללו העתיקו גם בשכר‪ ,‬בנוסף להעתקות שהעתיקו לשימושם העצמי‪ ,‬ובזכות השכלתם‬
‫נחשבו למהימנים יותר מן המעתיקים האחרים‪.‬‬
‫‪304‬‬
‫כאמור‪ ,‬חלק נכבד מן המעתיקים של כתבי‪-‬היד ההומניסטיים בפירנצה היו נוטריונים במקצועם; אחרים‬
‫היו מורים‪ ,‬לבלרים ולעתים גם סטודנטים‪ ,‬שמטבע הדברים היו בעלי מיומנות גבוהה בכתיבה‪ .‬מאותה‬
‫סיבה היה בקרבם גם פלח לא‪-‬מבוטל של אנשי כנסייה‪.‬‬
‫‪305‬‬
‫על אלה נוספו גם זרים לא מעטים – מקצתם‬
‫סטודנטים ואחרים שהיו מעתיקים מקצועיים בארצות מוצאם‪:‬‬
‫‪306‬‬
‫יש שבאו לתקופות קצובות‪ ,‬ואילו רובם‬
‫נמשכו מן הסתם אל זירת השפע בפירנצה וניסו בה את מזלם; זאת לאחר שזנחו את הכתיבה ה'גותית' ואת‬
‫מלאכת הספר שעליהן גדלו מעבר לאלפים‪ ,‬וסיגלו לעצמם את הכתיבה ההומניסטית ואת המאפיינים‬
‫המיוחדים שהיו לחלק בלתי‪-‬נפרד מכתבי‪-‬היד שמוצאם בפירנצה‪.‬‬
‫\‬
‫‪ 301‬טענתו של אורנאטו כי מתוך כך נוצרו דפוסים חדשים של הפקה מרוסנת‪ ,‬כלומר יותר ספרים ופחות פאר‪ ,‬מתקבלת על‬
‫הדעת )ראה '‪ ,Ornato, 'Apologia‬שם(; דפוסים אלו יזכו לחיקוי נרחב‪ ,‬לפחות כשמדובר במיגזר זה של מעתיקי‪-‬ספר‪ .‬אפשר‬
‫בהחלט שחלוץ גישה זו היה ניקולי עצמו‪ :‬כתבי‪-‬היד שהעתיק לשימושו האישי כתובים על נייר‪ ,‬בכתיבה שוטפת )מה שכונה‬
‫אחר כך ‪ (italics‬ובעיצוב נקי ומסוגף‪ .‬גם ג'אנוצו מאנטי ובנו אניולו השתמשו בכתיבה שוטפת שהייתה ייחודית להם‬
‫בהעתקותיהם עבור עצמם )'‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ .(445‬טומאזו באלדינוטי נהג להעתיק על קלף תמורת‬
‫שכר‪ ,‬ועל נייר העתיק כתבי‪-‬יד לשימושו ולשימוש משפחתו )שם(‪.‬‬
‫‪ 302‬מתוך ‪ 71‬מעתיקים פלורנטינים של כתבי‪-‬יד הומניסטים שזיהתה‪ ,‬מונה דה לה מאר ‪ 11‬נוטריונים‪ 10 ,‬אנשי כנסייה ו‪2-‬‬
‫המכנים עצמם 'סופרים' )‪ scriptor‬או ‪ 8 ,( scrivano‬הומניסטים ובנוסף עליהם גם מזכירו האישי של פיצ'ינו‪' 2 ,‬מלמדים'‬
‫ועוד ‪' 7‬אזרחי פירנצה'; ויש נוטריונים שהם בעת ובעונה אחת גם הומניסטים‪ .‬לדבריה‪ ,‬חלק מן ההומניסטים וה'אזרחים'‬
‫העתיקו אך ורק לשימוש עצמי; רובם לא היו מעתיקים 'מקצועיים' במקורם‪ ,‬אך מתוך עיסוקם בהעתקת כתבי‪-‬יד רכשו‬
‫מיומנות גבוהה בתחום זה )ראה ‪ ,New Research‬עמ' ‪.(417-416‬‬
‫‪303‬‬
‫ראיה לקשר המורכב הזה יש בברכות האינטימיות והישירות שרושמים לעתים המעתיקים עם השלמת המלאכה‪ ,‬והיא‬
‫מופנית אל הבעלים )מזמין כתב‪-‬היד(‪ ,‬כמו למשל ברכתו של אנטוניו די מריו לקוזימו דה מדיצ'י‪"Valeas feliciter Cosma :‬‬
‫"‪) mi suavissime‬ראה '‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ' ‪ 100‬כ"י מס' ‪ ;(14‬לדוגמאות נוספות ראה דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ,418‬הערה ‪.186‬‬
‫‪ 304‬עליהם נמנים בין היתר פיירו צ'ניני )‪ ,(Piero Cennini‬טומאזו באלדינוטי )‪ ,(Tommaso Baldinotti‬ג'ורג'ו אנטוניו‬
‫וספוצ'י )‪ (Vespucci‬ברטולומיאו פונציו )‪ ,(Bartolomeo Fonzio‬וכן יאקופו בראצ'יוליני )‪ – (Jacopo Bracciolini‬נכדו‬
‫של פוג'ו אשר שימש לימים מזכירו של לורנצו המפואר )דה לה מאר‪ ,New Research ,‬עמ' ‪.(418-417‬‬
‫‪ 305‬דה לה מאר מזכירה את פיירו סטרוצי )‪ (Piero Strozzi‬שהיה אחד המעתיקים הפוריים ביותר‪ ,‬וכן את הנזיר מיקלה‬
‫)‪ (Michele‬שהיה תלמידו של אמברוג'יו טראוורסארי והמשיך להעתיק בשכר גם כשהיה לאב‪-‬מנזר באנייאנו )ראה ‪'New‬‬
‫'‪ ,Research‬עמ' ‪ .(426 ,421 ,418‬שמו של הנזיר מיקלה מופיע ב'שטר' משנת ‪ 1438‬בכ"י וטיקן‪,BAV, Vat. ebr. 26 ,‬‬
‫של תנ"ך ]כתובים[ אשר הופקד בבנק 'הפרה' בפירנצה )ראה להלן‪ ,‬פרק ה‪/‬הספרים העבריים של ג'אנוצו מאנטי(‪.‬‬
‫‪ 306‬אחד הידועים שבהם היה הצרפתי ‪ ,Hugo de Comminellis‬שהעתיק את הביבליה הידועה עבור פדריקו דה מונטפלטרו‬
‫דוכס אורבינו‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫המעתיקים בזירת הספר העברי‬
‫שלא כמו בסביבת הספר הנוצרי‪ ,‬ששם קיימים – לצד הקולופונים החותמים את כתבי‪-‬היד ‪ -‬מקורות מידע‬
‫שונים ומגוונים על המעתיקים ועל מקצועות הספר בכלל‪ 307,‬מקורות המידע על המעתיקים בזירת הספר‬
‫העברי מתמצים למעשה לקולופון שרשמו המעתיקים – ולעתים גם נקדנים ומסרנים ‪ -‬עם השלמת‬
‫המלאכה‪ 308.‬ובעוד שמבדיקתם הפיסית של הקודקסים אשר שרדו מימי הביניים ניתן ללמוד ולהסיק על‬
‫תהליך הפקתם של כתבי‪-‬היד ועל מאפייניהם באזורים השונים של הספר העברי‪ ,‬כלומר על מלאכת הספר‬
‫העברי באשר היא‪ ,‬הרי שידיעותינו על המעתיק‪ ,‬תנאי עבודתו והעסקתו‪ ,‬שכרו‪ ,‬משך העבודה ועוד כהנה‬
‫וכהנה – שאובות רובן ככולן מן המידע הכלול בקולופון‪ .‬למצער ירשום את זמן השלמת העבודה ואת‬
‫מקום ההפקה; לעתים יחשוף רק את שמו ואת שם המזמין; ואולם יש שיוסיף ויספק לקורא פרטים על‬
‫נסיבות חייו וגלגוליו‪ ,‬או על אירועים היסטוריים שהתרחשו בעת ההעתקה;‬
‫‪309‬‬
‫ומדי פעם הוא גם עשוי‬
‫לשתף את הקורא באיכותו הירודה של ההעתק המונח לפניו ובשיבושים שחלו בו‪ .‬ואכן‪ ,‬כבר משחר‬
‫הפקתם של כתבי‪-‬היד העבריים נהגו הסופרים היהודים – שלא כמו עמיתיהם בחברה הנוצרית ‪ -‬להזדהות‬
‫בקולופון החותם את מלאכת ההעתקה‪ .‬במקרים רבים גם בהיעדר קולופון אנו מוצאים בשולי הטקסט‬
‫הכתוב רמזים לזהותם‪ ,‬כאשר הם מבליטים את שמם בעזרת קישוט סמלי בהופיעו בתחילת השורה או‬
‫בסופה‪ ,‬או כשהם יוצרים אקרוסטיכון בקישוט האותיות המרכיבות את שמם;‬
‫‪310‬‬
‫נוהג זה של הבלטת שם‬
‫המעתיק אינו ידוע כלל בכתבי‪-‬היד הלטיניים‪.‬‬
‫אחד המאפיינים המייחדים את הפקת הספר העברי ומבדילים אותה מן ההפקה הלטינית‪ ,‬הם ממדיה‬
‫הכבירים של ההעתקה העצמית‪ :‬שיעורה מגיע עד לחמישים אחוזים מכלל ההעתקה‪.‬‬
‫‪311‬‬
‫אמנם‪ ,‬בסביבת‬
‫הספר ההומניסטי בפירנצה אנו עדים להופעתו של המלומד ואיש‪-‬הספר אשר מעתיק את ספריו לעצמו‬
‫כחלק מעיסוקיו האינטלקטואליים ‪ -‬אם בגלל נדירותו של העותק‪ ,‬או בשל מחיר ההעתקה ומיעוט‬
‫המעתיקים המהימנים; ואולם נראה כי לא הייתה בשום פנים פרקטיקה של העתקה עצמית בקרב האספנים‬
‫ואוהבי‪-‬הספר מקרב האצולה והבורגנות האמידה‪ :‬לא ידוע על כתבי‪-‬יד שהעתיקו בני משפחת מדיצ'י או‬
‫מי מבעלי השררה בפירנצה‪.‬‬
‫‪312‬‬
‫גם בערי איטליה האחרות נראה כי תופעה של בני המעמד השליט‬
‫‪ 307‬בהם‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬איגרות שהחליפו ההומניסטים בינם לבין עצמם‪ ,‬ספרי החשבונות של מנזרים ואנשים פרטיים המזמינים‬
‫כתבי‪-‬יד‪ ,‬ותעודות ארכיוניות על מהלך חייהם‪ ,‬משפחותיהם‪ ,‬נכסיהם והכנסותיהם של כלל האזרחים ובכללם המעתיקים‪.‬‬
‫‪ 308‬אם מספר היחידות הקודיקולוגיות )למעט קטעי הקודקסים( ששרדו מימי‪-‬הביניים נאמד בששים אלף )ראה בית‪-‬אריה‪,‬‬
‫'קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק א‪ ,‬סעיף ‪ (4‬נמצא ששיעור כתבי‪-‬היד עם קולופונים ביניהם הוא פחות משישה אחוזים‪ .‬על‬
‫הקולופונים בכתבי‪-‬היד העבריים ראה בהרחבה בית‪-‬אריה‪ ,‬שם‪ ,‬פרק ב‪" :‬הקולופון ונוסחות המעתיקים"‪.‬‬
‫‪ 309‬גם בקרב המעתיקים ההומניסטים במחצית הראשונה של המאה ה‪ 15-‬יש המזכירים אירועים היסטוריים בהקשר לתיארוכו‬
‫של כתב‪-‬היד; כך למשל מזכיר אנטוניו די מריו את מגיפת הדבר שפשתה ברחבי בטוסקנה )ראה '‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ'‬
‫‪ 102‬קולופון מס' ‪ ,(23‬דיכוי בידי ממשלה זרה )שם‪ ,‬עמ' ‪ 103‬קולופון מס' ‪ ,(33‬או אירועי המלחמה )שם‪ ,‬עמ' ‪ ,100‬קולופון‬
‫מס' ‪.(9‬‬
‫‪ 310‬על נוהג רווח זה ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬תחבולת סופרים'‪ .‬על‪-‬פי נתוני 'ספרדתא' היקפה במאה ה‪ 14-‬באיטליה מגיע ל‪37%-‬‬
‫)באשכנז שיעורה כמעט כפול(; במאה ה‪ 15-‬ניכרת ירידת‪-‬מה בשכיחותה של התופעה )ראה בית‪-‬אריה‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(117‬‬
‫‪ 311‬על כך ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק א‪ ,‬הערה ‪.153‬‬
‫‪ 312‬ככל הידוע לנו‪ ,‬גם בכתיבת ידם של פרנסי הקהילה היהודית בפירנצה במאה ה‪ ,15-‬ובכללם יחיאל מפיסא ואביו יצחק בן‬
‫מנחם‪ ,‬כמו גם עמנואל מקמרינו‪ ,‬עמנואל מסן‪-‬מיניאטו ובניו‪ ,‬שלמה כהן מפראטו‪ ,‬יחיאל ממונטלצ'ינו וכיו"ב‪ ,‬לא שרד אף כתב‪-‬‬
‫יד‪ ,‬ואולי גם לא היה מעולם )עם זאת יצוין כי במחזור שהעתיק אברהם בן מרדכי פריצול בשנת ‪ 1492‬עבור עמנואל מקמרינו‬
‫]כ"י ניו יורק‪ [JTS, MS 4653 ,‬יש הערות שוליים רבות בכתיבה איטלקית בינונית שאפשר בהחלט שהיא כתיבת ידו של‬
‫אותו עמנואל‪ :‬על היותו מלומד בולט ואיש ספר ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .(206-202‬ממש כמו אצולת הפלורנטינים‬
‫הנוצרים‪ ,‬שמותיהם נזכרים בכתבי‪-‬היד רק בהיותם בעלים או קונים‪ .‬כתבי‪-‬יד בכתיבתם )ולעתים אף בחיבורם( של בנים‬
‫‪90‬‬
‫המעתיקים לעצמם אינה קיימת‪ :‬את מלאכת הכתיבה מבצעים לבלרי הלשכות והמזכירים‪ ,‬וכמובן‬
‫הנוטריונים‪ .‬העתקות של טקסטים נמסרות לידי מעתיקים )'סופרים'( מקצועיים‪.‬‬
‫פני הדברים שונים במידה רבה בחברה היהודית באיטליה שבה – אולי בגלל שיעור האוריינות הגבוה‬
‫בקרב היהודים ואולי מסיבות הנעוצות במנהגים שהשתרשו במהלך הדורות – מתקבל הרושם שכל אדם‪,‬‬
‫העתיק לפחות כתב‪-‬יד אחד בשלב מסוים בחייו‪:‬‬
‫משפחתם‪:‬‬
‫‪314‬‬
‫‪313‬‬
‫יש שהעתיקו בנערותם‪ ,‬בדרך כלל לעצמם או לבן‬
‫כך למשל העתיק מנחם בן יחיאל בשנת ‪ ,1394‬מן הסתם בנערותו ובטרם היה לרופא‪,‬‬
‫כתב‪-‬יד לזולתו‪ ,‬כנראה בן משפחתו;‬
‫‪315‬‬
‫בבגרותו הועתקו עבורו ארבעה כתבי‪-‬יד בין השנים ‪ 1406‬ל‪-‬‬
‫‪ ;1432‬ובתאריך בלתי ידוע העתיק הוא )ללא ספק לשימושו האישי( כתב‪-‬יד ברפואה‪.‬‬
‫‪316‬‬
‫ויש שהעתיקו‬
‫בהמשך דרכם ‪ -‬אם היו אלה חיבורים הדרושים להם לצורכי עיסוקם )בדרך כלל במדעים או ברפואה‪,‬‬
‫כמו למשל הבנקאי ואיש המדע מרדכי פינצי‪ ,‬בעל הספרייה הגדולה ביותר הידועה בעולם הספר העברי‬
‫בימי הביניים‪,‬‬
‫במדעים(‪,‬‬
‫‪318‬‬
‫‪317‬‬
‫אשר העתיק לעצמו בשנים ‪ 1473-1441‬במנטובה וסביבותיה תשעה כתבי‪-‬יד‬
‫או לשימושים יומיומיים )חיבורים בהלכה וכדומה(‪ ,‬או בשל נטיית לבם‪ 319.‬למעשה נראה‬
‫למשפחות הגבירים אנו מוצאים רק כאשר אחד מהם אכן הופך למלומד לכל דבר – כך למשל יחיאל נסים בן שמואל מפיסא‬
‫)נכדו של יחיאל בן יצחק( אשר העתיק בפיסא משנת ‪ 1523‬ואילך חמישה כתבי‪-‬יד‪ ,‬כולם לשימושו העצמי וכולם על נייר‪ ,‬ובה‬
‫בשעה נכתבו עבורו שניים‪.‬‬
‫‪ 313‬על כך שאפשר כי טעמים דתיים הם שעודדו העתקה עצמית בקרב היהודים באשכנז ובספרד‪ ,‬כפי שעולה מפסק של ר'‬
‫אשר בן יחיאל אשר מסב את מצוות כתיבת ספר תורה של כל אדם לעצמו להעתקה עצמית של טקסטים עבריים אחרים‪ ,‬ראה‬
‫בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק א‪ ,‬הערה ‪.154‬‬
‫‪ 314‬במאגר 'ספרדתא' ניתן לאתר גם פטרונים )בדרך כלל בנקאים או רופאים( וגם מעתיקים מקצועיים בשכר‪ ,‬שהעתיקו כתב‪-‬‬
‫יד אחד בצעירותם )ראה '‪ ,Pasternak, 'Judeo-Italian‬עמ' ‪ ;(275-274‬שמא יש בכך רמיזה למנהג של העתקת ספר לרגל‬
‫כניסתם למצוות?‬
‫‪ 315‬כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪.hébr. 208‬‬
‫להלן כמה דוגמאות דומות לכתבי‪-‬יד שהעתיקו יהודים בצעירותם‪ :‬אברהם תנוו"י בן אביגדור מפורלי‪ ,‬שהיה מפרנסי‬
‫קהילת מנטובה בתחילת המאה ה‪) 15-‬ראה פרק ו להלן( ובנקאי עתיר נכסים‪ ,‬העתיק בצעירותו כתב‪-‬יד )אחד‪ ,‬עד כמה שידוע‬
‫לנו‪ ,‬והוא כ"י פרמה‪ ,Parm. 2866 ,‬ובו פירוש רש"י לתורה(; קודם לכן הזמין אביו‪ ,‬אביגדור‪ ,‬העתקה של 'מהלך שבילי‬
‫הדעת' עבור בניו נתן‪ ,‬אברהם‪ ,‬משה ודוד ממעתיק בשכר )כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪.(MS Mich. 533 ,‬‬
‫סופר מקצועי אשר התפרנס ממלאכת ההעתקה ושכתב‪-‬היד הראשון שהעתיק יועד לעצמו‪ ,‬הוא אפרים בן יואב ממודינה‪ ,‬אשר‬
‫פעל בפירנצה במחצית השנייה של המאה ה‪ :15-‬בשנת ‪ 1467‬העתיק לעצמו חומש נאה עם פירוש רש"י ואונקלוס ובו עיטור‬
‫מסגרת מפואר בדף הפתיחה לספר בראשית )כ"י פרמה‪ .(Parm. 2343 ,‬בדומה‪ ,‬העתיק בנימן בן יצחק לעצמו בשנת ‪,1418‬‬
‫מן הסתם בצעירותו‪ ,‬כתב‪-‬יד על נייר )והוא המחזור הראשון המתוארך אשר הועתק באיטליה על נייר(‪ ,‬ואילו בשנים ‪ 1431‬ו‪-‬‬
‫‪ 1439‬העתיק בשכר לזולתו‪.‬‬
‫כמאתיים שנה קודם לכן‪ ,‬בשנת ‪ 1288‬ברומא‪ ,‬העתיקה לעצמה הסופרת פולה בת אברהם פירוש לנביאים‪" :‬המקום יזכיני‬
‫להגות בו אני וזרעי וזרע זרעי‪) "...‬קולופון כ"י פראג‪ ,‬הספרייה הלאומית‪ ;(Saraval 27 ,‬בהמשך העתיקה לזולתה עוד שני‬
‫כתבי–יד ששרדו‪.‬‬
‫שבתי בן מתתיה בן שבתי מן הכנסת‪ ,‬מן המשפחות האמידות והנכבדות ביותר‪ ,‬שעבורו הועתק בשנת ‪ 1389‬כתב‪-‬יד של משנה‬
‫תורה באסיזי‪ ,‬העתיק לעצמו שנתיים קודם לכן כתב‪-‬יד בהלכה )כ"י מוסקווה‪ ,‬ספריית המדינה‪ ,‬אוסף גינצבורג ‪.(707‬‬
‫אפשר שאף כתב‪-‬היד הראשון הקצר שהעתיק יצחק בן עובדיה בצעירותו בבולוניה בשנת ‪') 1427‬תחנונים'(‪ ,‬בטרם גיבש את‬
‫סגנונו ואת הדפוסים המוכרים לנו משאר כתבי‪-‬היד שהעתיק‪ ,‬יועד כמנחה של כבוד )אולי גם בשכר( לבנקאי המשגשג יוסף בן‬
‫שלמה כהן‪ ,‬מן הסתם קרובו או איש חסותו )על כתב‪-‬היד ראה עמ' ‪ 420‬מס' ‪ 1‬במאמרי 'יצחק בן עובדיה' שבפרק ו להלן(‪.‬‬
‫‪ 316‬כ"י ניו יורק‪.JTS MS 2743 ,‬‬
‫‪ 317‬על ספרייתו ראה '‪.Bernheimer, 'Una collezione‬‬
‫‪ 318‬על רשימת כתבי‪-‬היד שהעתיק ראה ‪M. Beit-Arié in Bibliotheca Rosenthaliana: Treasures of Jewish‬‬
‫‪ ,Booklore, eds. A. K. Offenberg, E. G. L. Schrijver, F. J. Hoogewoud, Amsterdam 1994‬עמ' ‪ .8‬גם רופאים‬
‫יהודים נהגו להעתיק לעצמם טקסטים ברפואה )ראה הערה ‪ 333‬להלן(‪.‬‬
‫‪ 319‬דוגמא לכך יש בשתי העתקות שעשה משה )הרופא( בן יצחק 'הריאטי' לעצמו ולבניו‪ :‬בשנת ‪ 1456/7‬בהיותו בן ‪ 70‬העתיק‬
‫את ספר המידות לאריסטו עבור בניו )כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ ;(Conv. Soppr. 12 ,‬כעשרים שנים קודם לכן‪,‬‬
‫בשנת ‪ 1435/6‬העתיק לעצמו קובץ בפילוסופיה; במהלך השנים ‪ 1433-1421‬העתיק עבורו יחיאל בן יואב חמישה כתבי‪-‬יד‪,‬‬
‫רובם בפילוסופיה )על שכרו ראה הערה ‪ 354‬להלן(‪ .‬כמה מלים בקולופון של כתב‪-‬היד שהעתיק משה בן יצחק 'הריאטי'‬
‫בזקנתו שופכות אור על זירת ההעתקה המגוונת בסביבת הספר העברי באיטליה‪) :‬למען( "‪...‬לא יחסר לבני גם את זה בין‬
‫‪91‬‬
‫כי חלק נכבד מן היהודים האמידים באיטליה‪ ,‬כלומר ה'פטרונים'‪ ,‬שלחו ידם בעט הסופרים‪ .‬וכך‪ ,‬על‬
‫שאלות כגון‪" :‬מי היו המעתיקים בחברה היהודית?"‪ ,‬ו"מה היה הפרופיל של המעתיק היהודי?" ניתן אולי‬
‫להשיב בהכללה גורפת ‪ -‬כולם העתיקו; כלומר‪ ,‬כמעט כל מי שהותירו את עקבותיהם בכתובים ובמקורות‬
‫שיש לנו על יהודי איטליה בעת ההיא‪ .‬דומה אפוא שכל ניסיון להגדיר הירארכיה ברורה של לקוח כנגד‬
‫מעתיק‪ ,‬או פטרון כנגד שכיר בסביבת הספר העברי יהיה בעייתי בנסיבות המורכבות של ההפקה‪ 320.‬גם‬
‫חקירה פרוזופוגראפית של המשפחות היהודיות ובדיקה צולבת של שמותיהם של מזמינים ומעתיקים‪,‬‬
‫רופאים ובנקאים‪ ,‬קונים ומוכרים סופה שתוביל לתובנה כי החלוקה לשני מיגזרים מובחנים אינה תואמת‬
‫את המציאות ועל כן היא שגויה‪ 321.‬ואף שאין ספק בכך שמעתיקים יהודים בשכר אכן היו‪ ,‬והם פעלו בכל‬
‫איטליה והתפרנסו על מלאכתם לאורך כל ימי הביניים‪ ,‬דומה שלא הייתה כל מניעה שישמשו בכמה פנים‬
‫של אותו עיסוק בתקופות שונות במהלך חייהם‪ ,‬ואליהם יצטרפו גם מי שאינם מוגדרים 'מעתיקים בשכר'‬
‫אך הם שולחים את ידם מדי פעם במלאכת ההעתקה‪ ,‬אם לעצמם ואם לזולתם‪.‬‬
‫‪322‬‬
‫מן ההבחנה הזאת קצרה הדרך להסיק כי גם מה שקרוי 'הבדלי המעמדות' בין בנקאים ורופאים לבין‬
‫מעתיקים לא היו מובהקים; קשה לדבר על מעתיק אביון‪ ,‬חסר‪-‬כול‪ ,‬אשר נודד בחיפושיו אחר פרנסה‬
‫דחוקה שתזדמן בדרכו‪ .‬על פי שמותיהם‪ ,‬רבים השתייכו למשפחות המכובדות והאמידות של יהודי‬
‫איטליה‪,‬‬
‫‪323‬‬
‫כלומר – אין ספק שהוכשרו מילדותם בידיעת ספר‪.‬‬
‫‪324‬‬
‫ובעוד שבחברה הנוצרית יצאו‬
‫המעתיקים‪ ,‬כאמור‪ ,‬בדרך כלל ממקצועות המקנים בעיקר יכולת כתיבה נאה )נוטריונים‪ ,‬אנשי כנסייה‬
‫לבלרים וסטודנטים‪ ,‬לצד המלומדים ההומניסטים( הרי בחברה היהודית האוריינית המבוססת פחות או‬
‫יותר דומה שמלאכת ההעתקה התאימה לכול‪ .‬רבים מן היהודים אשר העתיקו בשכר היו בניהם או בני‬
‫בניהם של רופאים ומקצתם היו רופאים; מדרך הטבע היו בהם מלמדים‪ 325,‬והיו גם מנהיגי חנות‪ ,‬כלומר‬
‫מנהלי העסקים של המלווים בריבית‪ ,‬המכונים לעתים 'חבר';‬
‫‪326‬‬
‫בסביבות פירנצה‪ ,‬שלמה בן אברהם‬
‫שאר הספרי' אשר כתבתי והכתבתי וקניתי להם בבחרותי‪) "...‬כ"י פירנצה‪ ,‬שם(‪ .‬מתברר אפוא כי אוסף ספריו התבסס‬
‫על כתבי‪-‬יד שהוא עצמו העתיק‪ ,‬או הזמין ממעתיק מקצועי‪ ,‬או רכש מיד שנייה‪.‬‬
‫אף יצחק בן יקותיאל ת"ם מטיוולי העתיק לעצמו שני כתבי‪-‬יד )ראה להלן פרק ד‪/‬כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות‬
‫בפירנצה‪/‬משפחת מטיוולי‪ ,‬עמ' ‪ (145-144‬לצד כתבי‪-‬היד הרבים שהיו ברשותו ואשר תועדו בכמה רשימות ספרים )ראה‬
‫שם(‪.‬‬
‫‪ 320‬כאמור לעיל‪ ,‬אף בסביבת הספר ההומניסטי בפירנצה מצאנו כי ההבחנות אינן ברורות ויש שטח אפור שבו מלומדים הם גם‬
‫מעתיקים וגם מזמינים של כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫‪ 321‬ראה '‪ ,Pasternak, 'Judeo-Italian‬עמ' ‪275-274‬‬
‫‪ 322‬מצב דומה היה קיים כנראה בשאר אזורי הספר העברי; לראיה‪ ,‬כמה מגדולי יהדות אשכנז העתיקו לעצמם‪ ,‬ואף בשכר‬
‫)ראה שולוואס‪' ,‬לתולדות הספר'‪ ,‬עמ' ‪. .(341‬‬
‫‪ 323‬כמו למשל המשפחות מקמרינו‪ ,‬מטיוולי‪ ,‬מפורלי‪ ,‬פינצי‪ ,‬וכן הלאה‪.‬‬
‫‪ 324‬על חינוך הצעירים היהודים ראה בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬פרק ד‪ ,‬עמ' ‪.111-104‬‬
‫‪ 325‬בסביבות פירנצה היה אליא בן משה מלמד את בניו של שלמה בן אברהם בקורטונא )טוסקנה(‪" :‬וכתבתי אותו עבור מ"ר‬
‫שלמה בכמ"ר אברהם ז"ל הנה בקורטונא בעמדי עמו ללמוד נעריו" )כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪ hébr. 196‬משנת‬
‫‪ .(1439‬כאמור‪ ,‬גם שמריה בן אברהם‪ ,‬מלמדם של הנערים למשפחת מסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬העתיק עבורם מחזור )כ"י ירושלים‪ ,‬בית‬
‫הספרים הלאומי‪) (Heb. 80986 ,‬עליו ראה בהמשך פרק זה‪ ,‬בדיון על המעתיקים בשכר בפירנצה(‪ .‬יצוין כי מקרים דומים‬
‫תועדו גם בסביבת הנוצרית‪ ,‬בבית מדיצ'י למשל‪ ,‬ששם שימש ג'נטילה בקי )‪ (Gentile Becchi‬סופר לפיירו דה מדיצ'י‬
‫ובמקביל מלמד לבניו לורנצו וג'וליאנו )ראה '‪ ,Ames Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪.(114‬‬
‫‪ 326‬ראה קולופונים שכתב המעתיק אברהם בן יקותיאל למתתיה בן משה ול'מרת קונצולה'‪ ,‬שהייתה מן הסתם אימו של המזמין;‬
‫לדוגמא כ"י פרמה‪ Parm. 1119 ,‬משנת ‪ ..." :1387‬וכתבתיו לכמ"ר }מתתי'{ ‪ ...‬בכמ"ר משה ‪ ...‬בהיותי חבירו וקבלתי‬
‫שכירותי מידו משלם"‪ :‬המעתיק‪ ,‬שהוא שותפו לעסקים של המזמין וכפוף לו‪ ,‬אף מקבל ממנו את שכרו‪ .‬על המושג 'חבר'‬
‫ראה בלוח ‪ 2‬שבסוף פרק ב ובו 'שטר קיום חברים בחנות' אשר מונה את חובותיו וזכויותיו של השותף 'החבר'‪ ,‬כפי שהוא‬
‫מופיע בסופו של מחזור שהועתק בשנת ‪) 1441‬כ"י ירושלים‪ ,‬לשעבר ‪ 13873‬באוסף שוקן(‪.‬‬
‫‪92‬‬
‫מקמרינו שהיה מנהיג חנות של יחיאל מפיסא – כלומר מנהל העסקים או שותפו‪ - 327‬העתיק כתב‪-‬יד אחד‬
‫בפיסא בשנת ‪ 1445‬וכתב‪-‬יד נוסף בלוקא בשנת ‪) 1448‬אחריו היה גם בנו מרדכי מעתיק(‪.‬‬
‫‪328‬‬
‫סביר‬
‫בהחלט שהוא אותו שלמה בן אברהם שעבורו העתיק אליא המלמד כתב‪-‬יד בשנת ‪ 329;1439‬אם אכן כך‪,‬‬
‫כי אז שימש אותו שלמה בעת ובעונה אחת מזמין של כתבי‪-‬יד ומעתיקם בשכר‪ ,‬יחד עם היותו בעסקי‬
‫הבנקאות‪ .‬גם שמריה בן אברהם יחיאל‪ ,‬ששלח ידו בעסקי ההלוואות בקסטלו‪,‬‬
‫‪330‬‬
‫השתכר כמלמד‬
‫וכמעתיק של כתבי‪-‬יד בפירנצה בשנות ה‪ 70-‬וה‪ 80-‬של המאה החמש‪-‬עשרה בשירותם של משפחת‬
‫הבנקאים היהודים מסן‪-‬מיניאטו ויחיאל מפיסא‪.‬‬
‫‪331‬‬
‫אשר למעתיקים שהיו רופאים או בני רופאים‪ ,‬כלומר יהודים ממשפחות שהיו ללא ספק אמידות ומעמודי‬
‫התווך של החברה היהודית‪ :‬מנתוני 'ספרדתא' עולה כי במהלך המאה החמש‪-‬עשרה באיטליה‪,‬‬
‫‪332‬‬
‫למעלה‬
‫מעשרים מעתיקים שלצד שמם או שם אבותיהם מופיע הכינוי 'רופא' העתיקו כתבי‪-‬יד לשימושם האישי‬
‫או ליעד בלתי ידוע‪.‬‬
‫‪333‬‬
‫בה בעת‪ ,‬ביצעו שנים‪-‬עשר רופאים או בני רופאים העתקות עבור זולתם‪ ,‬לעתים‬
‫כמעתיקים מקצועיים לכל דבר‪ .‬במחצית מן הסופרים שהעתיקו לזולתם מדובר בכתב‪-‬יד אחד בלבד‪,‬‬
‫ודומה שניתן לסווגם בסיווג של 'מעתיקים מזדמנים' או 'סופרים לעת מצוא' ולא כמעתיקים המוציאים את‬
‫לחמם ממלאכתם‪.‬‬
‫‪334‬‬
‫קבוצה של מעתיקים שבוודאי ראו בהעתקת כתבי‪-‬יד מקצוע לכל דבר היו מן הסתם אלה שהוסיפו לשמם‬
‫את הכינוי 'סופר' ‪.‬‬
‫‪335‬‬
‫מספרם באיטליה במאה החמש‪-‬עשרה מגיע לכשלושים‪,‬‬
‫‪336‬‬
‫ובהם גם סופרים בני‬
‫‪ 327‬לעניין המונח 'מנהיג' ראה בונפיל‪' ,‬הרבנות'‪ ,‬עמ' ‪ 261‬הערה ‪" :6‬מנהל בנק או עסק אחר בשירות אחרים"‪.‬‬
‫‪ 328‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים בפירנצה' עמ' ‪ ,203‬לאילן היוחסין של משפחת מקמרינו‪.‬‬
‫‪ 329‬כ"י פריס‪ ,‬ראה הערה ‪ 325‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 330‬ראה '‪ .Toaff, 'Ebrei a Castello‬על‪-‬פי טואף מופיע שמו של שמריה בן אברהם בין היהודים בעלי הזיכיון להלוואה‬
‫בשנת ‪ 1485‬בצורתו האיטלקית‪) Reguardato di Abramo :‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(19 ,13‬‬
‫‪ 331‬ראה בהמשך פרק זה‪.‬‬
‫‪ 332‬ליתר דיוק בשנים ‪ ,1500-1401‬לאחר שמיעטתי מתוכם את כתבי‪-‬היד שהועתקו בדרום איטליה‪.‬‬
‫‪333‬ארבעה עשר מתוכם העתיקו מפורשות לעצמם‪ ,‬והעשרה הנותרים העתיקו ל'יעד בלתי ידוע' )לדעת בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה‬
‫עברית'‪ ,‬פרק א‪ ,‬סעיף ‪ ,4‬רוב הסיכויים כי כתבי‪-‬יד שאינם מפרטים את יעד ההעתקה הם כתבי‪-‬יד שהמעתיקים כתבו לעצמם;‬
‫ואולם ברשימה שלפנינו לפחות אחד המעתיקים ‪ -‬יקותיאל בן יחיאל ‪ -‬ידוע כסופר מקצועי לכל דבר ונראה כי מקומו אינו‬
‫בקבוצת ה'מעתיקים לעצמם'(‪ .‬אבחנה מעניינת העולה מנתוני ספרדתא היא כי כל כתבי‪-‬היד שהועתקו בידי רופאים עבור‬
‫עצמם החל משנת ‪ 1448‬ובמהלך כל המאה ה‪ 15-‬כתובים על נייר‪ .‬תופעה זו נזכרה לעיל גם בדיון על המעתיקים ההומניסטים‬
‫הנוצרים אשר מעתיקים כתבי‪-‬יד לשימושם ולעבודתם על נייר ובכתיבה רהוטה‪ ,‬כלומר העתקה 'פונקציונאלית' וחסכנית‪.‬‬
‫דוגמא להעתקה עצמית בפירנצה של טקסטים ברפואה יש בשני כתבי‪-‬יד ברפואה שהעתיק לעצמו הרופא רפאל בן אפרים‪:‬‬
‫בשנת ‪ 1486‬קובץ ברפואה )כ"י פרמה‪ (Parm. 2263 ,‬ובשנת ‪ 1487‬הקאנון של אבן‪-‬סינא )כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאומית‪,‬‬
‫‪ .(Panciatichiani 86‬שניהם‪ ,‬כאמור‪ ,‬כתובים על נייר‪ .‬אף שמריה בן אברהם יחיאל‪ ,‬שהיה מלמד ומעתיק בשכר בפירנצה‬
‫עבור המשפחות מסן‪-‬מיניאטו ומפיסא במקביל להיותו בנקאי בקסטילו )‪ ,(Città di Castello‬העתיק לעצמו קובץ ברפואה‬
‫בשנת ‪) 1467‬כ"י רומא‪ ;(Bibl. Casanatense 2734 ,‬כתב‪-‬יד זה‪ ,‬בניגוד לאלה שהעתיק בשכר עבור פטרוניו‪ ,‬נכתב על‬
‫נייר‪ .‬על כתבי‪-‬היד שהעתיק שמריה בן אברהם ראה בהמשך הפרק‪ ,‬בדיון על מעתיקים של כתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 334‬בדיקה שמן הראוי לעשותה בהקשר זה בהסתמך על מאגר הנתונים 'ספרדתא' היא איתור מספרם של המעתיקים היהודים‬
‫שהעתיקו לזולתם כתב‪-‬יד אחד בלבד‪ .‬אמנם‪ ,‬בשל העובדה כי רק מיעוטם של כתבי‪-‬היד העבריים שהופקו בימי הביניים שרדו‬
‫עד ימינו‪ ,‬קשה יהיה לגזור מסקנות מרחיקות לכת מתוצאותיה של בדיקה כזו‪ ,‬אך אפשר שיהיה בהן כדי ללמד משהו על מספרי‬
‫המעתיקים המקצועיים בהשוואה לאלו המעתיקים 'לעת מצוא'‪.‬‬
‫‪ 335‬בהם גם יצחק בן עובדיה‪ ,‬אשר הוסיף כינוי זה לשמו פעמיים בלבד‪ ,‬בכתב‪-‬היד המתוארך הראשון שהעתיק בפירנצה בשנת‬
‫‪ ,1441‬ובכתב‪-‬היד האחרון שהעתיק שם בשנת ‪) 1467‬ראה להלן‪ ,‬כי"י ]מס' ‪ [1‬ו‪]-‬מס' ‪ [5‬בקורפוס הפלורנטיני שבעמ' ‪235‬‬
‫ואילך(‪.‬‬
‫‪ 336‬נתונים אלה‪ ,‬כמו האחרים‪ ,‬מתייחסים לשנים ‪ 1500-1401‬לכלל איטליה‪ ,‬למעט הדרום‪ .‬המספר ‪ 30‬כולל בתוכו גם‬
‫'סופרים' שהעתיקו עבור יעד בלתי ידוע‪ ,‬מתוך הנחה שבמקרה שהסופר הוא אכן מעתיק מקצועי רוב הסיכויים הם שגם את‬
‫כתבי‪-‬היד שבהם לא מצוין שם המזמין‪ ,‬והם נועדו אולי לרוכש מזדמן‪ ,‬ניתן לצרף לקבוצת כתבי‪-‬היד שהועתקו עבור הזולת‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫סופרים‪.‬‬
‫‪337‬‬
‫יחד עם זאת לא נמצא אף כתב‪-‬יד שנכתב בידי מעתיק אחר לאדם אשר כונה 'סופר'‪ .‬על‬
‫עמימותה של הגדרה מעמדית או מקצועית קשיחה בכל מה שקשור להעתקת כתבי‪-‬יד בחברה היהודית‬
‫יעיד מקרהו של מעתיק אשר היה גם סופר וגם רופא‪ ,‬והעתיק לעצמו ולזולתו וכנראה אף לקונה מזדמן‪:‬‬
‫הכוונה לאברהם בן שלמה בן זקן אשר פעל בסוף המאה הארבע‪-‬עשרה‪ .‬שמונה כתבי‪-‬יד שרדו בהעתקתו;‬
‫בכתב‪-‬היד הראשון שהעתיק ב‪ 1382-‬הוא מכנה את עצמו אברהם מעאמי"ל הסופר בן שלמה הרופא בן‬
‫זקן;‬
‫‪338‬‬
‫כתב‪-‬יד זה כתוב על נייר‪ ,‬ודומה שהעתיקו בצעירותו לעצמו‪ .‬בכתב‪-‬יד אחר שהעתיק מקץ ‪13‬‬
‫שנים עבור מזמין ידוע תמורת תשלום הוא כבר מופיע כאברהם הסופר הרופא בן שלמה בן זקן‪ 339,‬וכך‬
‫גם במחזור שאינו מתוארך ובו חתם בסתמיות‪ :‬אברהם מעאמי"ל הסופר הרופא;‬
‫מתוארך ובו קובץ בענייני רפואה‬
‫‪341‬‬
‫‪340‬‬
‫כתב‪-‬יד נוסף שאינו‬
‫נושא את הכותרת‪" :‬אילו הם ליקוטים שליקטתי אני אברהם‬
‫מעאמי"ל מכמ' ספרים מרפואות מן החבלות מספרים נוצ' ומס' עברים" ואין ספק שהועתק לשימושו‬
‫המקצועי‪ .‬בסך הכול העתיק אברהם בן שלמה בן זקן ארבעה כתבי‪-‬יד אשר יועדו למזמין ידוע‪,‬‬
‫העתיק בוודאות לעצמו )אלו כתובים על נייר(‪ ,‬ושניים אחרים לעצמו או לקונה מזדמן‪.‬‬
‫‪342‬‬
‫שניים‬
‫‪343‬‬
‫בדומה למצב בסביבת ההפקה של כתבי‪-‬היד הלטיניים‪ ,‬גם בקרב היהודים המעתיקים‪-‬בשכר באיטליה היה‬
‫שיעור לא מבוטל של זרים‪ ,‬כלומר מהגרים אשר נשטפו אל איטליה‪ ,‬בדרך כלל בעקבות אירועים קשים‬
‫אשר פקדו את יהודי פרובנס וספרד ואת יהדות אשכנז )ובעיקר צרפת(‪.‬‬
‫‪344‬‬
‫אף הם הוציאו את לחמם‬
‫מהשכלתם ומיכולת הכתיבה שלהם‪ ,‬גם אם לא היו מעתיקים מקצועיים בארצות מוצאם‪ :‬המלומדים‬
‫שבהם‪ ,‬ובראשם יוסף בן יהודה זארק‪ ,‬פנו אל מלאכת הכתיבה וההעתקה ואל ההוראה‪,‬‬
‫במרכזים העירוניים החשובים של צפון איטליה‪.‬‬
‫‪346‬‬
‫‪345‬‬
‫בדרך כלל‬
‫אפשר ששיעורם הנכבד של המעתיקים המהגרים‬
‫בדיקה נוספת העלתה כי רק מעתיק אחד שהכינוי 'סופר' סופח לשמו או לשם אחד מאבותיו העתיק כתב‪-‬יד לעצמו‪ .‬על מעתיק‬
‫נוסף מן הסוג הזה‪ ,‬שלמה בן אברהם בן זקן‪ ,‬אשר פעל בסוף המאה ה‪ 14-‬ועל כן אינו נכלל במניין ה‪ ,30-‬ראה להלן‪.‬‬
‫‪337‬כמו למשל שבתי בן מנחם‪ ,‬מעתיק כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪ ,MS Or. 1088‬ששם כינה את עצמו‪' :‬שבתי תלמיד‬
‫הסופרים בן יהושע סופר מטיבולי'‬
‫‪ 338‬כ"י מינכן‪ ,‬ספריית המדינה ‪ ;Cod. Heb. 327‬כתב‪-‬יד זה כתוב על נייר‪ ,‬וסביר מאוד שהועתק לשימושו האישי של הסופר‪,‬‬
‫כנראה בצעירותו‪ .‬את ראשי התיבות 'מעאמי"ל' נהג אברהם לצרף לשמו‪ ,‬ונראה שמדובר בנוסחת ברכה ייחודית לו‪.‬‬
‫‪ 339‬כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪) Conv. Soppr. 515 ,‬מחזור זה היה ללא ספק בבעלותו של אחד הבנקאים היהודים‬
‫בפירנצה כאשר 'זוקק' שם בשנת ‪ 1472‬בצנזורה של מרקיון ‪ -‬ראה להלן במאמרי '‪ ,'Marchion‬בפרק ז‪ ,‬עמ' ‪ 269‬ואילך(‪.‬‬
‫‪ 340‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ 1068) MS Hunt. 484‬בקטלוג נויבאואר(‪.‬‬
‫‪ 341‬כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ ;Or. 490 ,‬גם כתב‪-‬יד זה כתוב על נייר‪.‬‬
‫‪342‬כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ Conv. Soppr. 515 ,‬אשר נכתב בפורלי ב‪ 1395-‬עבור אברהם בן בנימן; כ"י‬
‫טולידו‪ ,‬הספרייה הקאפיטולארית ‪ MS 1-20‬שנכתב ב‪ 1399-‬במודיליינא לשלמה בן אליה; כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‬
‫‪ Parm 3016‬אשר נכתב אף הוא ב'מודילייאנו'‪ ,‬עבור אדם ששמו נמחק‪ ,‬בן דניאל; וכ"י טורינו‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪MS‬‬
‫‪ ,A.IV.38‬קטלוג פיירון ‪) 25‬אינו בנמצא( שנכתב עבור אדם בשם יחיאל; בשניים הראשונים הוא מציין במפורש "קיבלתי‬
‫המעות ‪ ...‬משכר טורחי מידו"‪.‬‬
‫‪ 343‬הכוונה לכ"י רומא‪ ,‬ספריית ויטוריו עמנואל ‪ Or. 72‬אשר כתוב על קלף ומכיל פירוש לתנ"ך ובו הוא חותם חתימה לקונית‪:‬‬
‫"חזק אברהם הסופר מעאמי"ל"; באותה נוסחה סתמית )"חזק אברהם מעאמי"ל הסופר הרופא"( הזדהה גם בכ"י אוקספורד‬
‫המכיל מחזור‪ .‬אף ששני כתבי‪-‬היד הועתקו על קלף‪ ,‬לא מן הנמנע כי העתיקם לשימושו העצמי‪ ,‬שכן נדיר למצוא כתב‪-‬יד‬
‫ליטורגי או מקראי על נייר באיטליה בתקופה כה מוקדמת )מחזור על נייר מופיע כזכור בפעם הראשונה בשנת ‪.(1418‬‬
‫‪ 344‬על השיעור הגבוה של העתקה בידי מהגרים באיטליה מלמדים נתוני ספרדתא‪ :‬לדוגמא‪ ,‬בין השנים ‪ 1390‬ל‪ 1410-‬הוא‬
‫עמד על ‪ 50%‬מכלל ההעתקה‪ .‬בצפון איטליה היה שיעור כתבי היד שהועתקו בידי מהגרים גבוה עוד יותר והגיע ל‪,60%-‬‬
‫בעוד שבבולוניה גופא הוא עמד באותה תקופה על ‪.75%‬‬
‫‪ 345‬אפשר שעל המלומדים מן המדרגה הראשונה אשר באו מפרובנס לצפון איטליה נמנה גם המעתיק האנונימי אשר פעל‬
‫בבולוניה בין השנים ‪ 1397‬ל‪ 1403-‬והעתיק שם ‪ 6‬כתבי‪-‬יד‪ :‬מהשוואת כתיבתו לזו של מאיר קלונימוס קרשקש‪ ,‬תלמידו של‬
‫פרופייט דוראן‪ ,‬בכ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ Parm. 2290‬עולה כמדומה כי השניים חד הם‪.‬‬
‫‪ 346‬דומה שנתוני ספרדתא )ראה הערה ‪ 344‬לעיל( מאששים את טענתו של בונפיל כי מהגר משכיל ובעל כישורים בשיעור‬
‫קומתו של יוסף זארק יכול היה להיקלט באופן מוצלח רק בתוך הקהילות היהודיות הגדולות‪ ,‬ולא באלו הקטנות שבהן הסיכוי‬
‫‪94‬‬
‫בחברה היהודית משקף איזו סימביוזה בינם לבין הפטרונים‪/‬המזמינים‪ :‬אלה יצאו נשכרים מאיכות‬
‫ההעתקה של אותם מהגרים משכילים ואנשי ספר‪ ,‬שאף התכתבו עימהם וכנראה אף סיפקו להם טקסטים‬
‫חדשים‪ 347,‬ושירותיהם היו קרוב לוודאי זולים מאלו של מעתיק מקצועי 'איטאליאנו' שאינו מהגר; ואילו‬
‫המהגרים מצדם זכו בפרנסה מובטחת במקומם החדש‪.‬‬
‫‪348‬‬
‫ואולם‪ ,‬בעוד שבמה שקשור למלאכת הספר‬
‫ובעיקר למאפייני הקלף ולמלאכת השרטוט והקינטרוס אימצו המהגרים לעצמם את המקובל בקרב‬
‫היהודים האיטלקים )ה'איטליאני'(‪ 349 ,‬הרי שבניגוד למעתיקים המהגרים מקרב הנוצרים‪ ,‬כתיבתם נשארת‬
‫בדרך כלל נאמנה לזו של ארץ מוצאם‪ :‬הספרדי והפרובנצאלי יכתבו בכתיבה העברית ה'ספרדית'‪ ,‬ואילו‬
‫הצרפתים ידבקו ב'אשכנזית'‪.‬‬
‫‪350‬‬
‫אם כך ואם כך‪ ,‬דומה שהמזמינים היהודים היו בקיאים בקריאתן של‬
‫כתיבות המהגרים )לצד הכתיבה ה'איטלקית' שהיו מורגלים בה( ואין כל סימן מובהק לכך שהעדיפו‬
‫כתבי‪-‬יד בכתיבה 'מקומית'‪.‬‬
‫‪351‬‬
‫אשר לאופן העסקתם של המעתיקים‪ ,‬גם בכך משמשים לנו הקולופונים שלהם מקור מידע לא אכזב‪.‬‬
‫בדומה לנוצרים‪ ,‬גם כאן הייתה רוב ההשתכרות לפי יחידת הפקה – כלומר‪ ,‬המעתיק מקבל את שכרו‬
‫בתום העבודה‪,‬‬
‫‪352‬‬
‫כנראה לפי קונטרסים או בסכום שנקבע מראש‪.‬‬
‫‪353‬‬
‫ההתקשרות הייתה למעשה‬
‫התקשרות חוזית וביטויה בכתב עולה מהתנסחויות שונות בקולופונים‪ 354.‬יחד עם זאת ידועים מקרים –‬
‫למצוא מישרה מספקת לאיש ספר ורוח היה קלוש‪ .‬מסלול נדודיו של זארק באיטליה משקף‪ ,‬לדעת בונפיל‪ ,‬מודל התפלגות‬
‫חברתית‪-‬כלכלית של היהודים בהתאם לחוקי היצע וביקוש‪ ,‬שכן המשפחות האמידות שיכלו להרשות לעצמן שירותיו של אדם‬
‫כמוהו ישבו במרכזים הגדולים )ראה '‪ ,Bonfil, 'Un enciclopedia‬עמ' ‪.(120-119‬‬
‫‪347‬יוסף זארק החליף אגרות וחרוזים עם יעקב מטוסקנילה; תנחום בן משה כתב – כנראה בשנת ‪ - 1428‬איגרת ליצחק בן‬
‫מנחם מפיסא‪ ,‬וממנה עולה כי יצחק בן מנחם קיבל ממנו כמה עותקים של כתבי‪-‬יד בפילוסופיה )שמא בהשאלה?( – על כך‬
‫ראה '‪ ,[6] ,Cassuto, 'Sulla famiglia da Pisa‬עמ' ‪ .103‬סביר להניח שמהגרים אלה שימשו גם מורים לבניהם של‬
‫הגבירים‪ ,‬לצד פעילותם התרבותית בזירת הספר‪.‬‬
‫‪ 348‬על המהגרים מפרובנס ומספרד אשר הירבו להעתיק למחייתם נמנים‪ :‬פינחס בן שלמיה לוניל – ‪ 10‬כתבי‪-‬יד )ועוד שניים‬
‫בספרד(; שם טוב בן ברוך ‪ 8 -‬כתבי‪-‬יד; מאיר בן שמואל דשלויש ‪ 8 -‬כתבי‪-‬יד; יצחק בן אברהם בן שאלתיאל חן – ‪ 5‬כתבי‪-‬‬
‫יד ; 'הסופר מבולוניה' – ‪ 6‬כתבי‪-‬יד )שאפשר‪ ,‬כאמור‪ ,‬שלא היה מעתיק בשכר אלא המלומד מאיר קלונימוס בן קרשקש‬
‫שהעתיק לעצמו(‪ .‬הללו פעלו בצפון איטליה בשלהי המאה ה‪ 14-‬ובתחילת ה‪.15-‬‬
‫אברהם בן מרדכי פריצול אשר היגר לאיטליה מאוויניון העתיק בשנים ‪ 1526-1469‬למעלה מ‪ 50-‬כתבי‪-‬יד‪ ,‬רובם בפרארה‬
‫ובמנטובה ורבים מהם עבור בני משפחת נורצי; לפחות אחד מהם יועד‪ ,‬כאמור‪ ,‬ליהודי איש פירנצה‪ ,‬עמנואל מקמרינו‪.‬‬
‫בסוף המאה ה‪ ,15-‬אחד המעתיקים ממגורשי ספרד שהגיעו לפיסא היה משה בן חיים עקריש‪ :‬בשנים ‪ 1527-1496‬העתיק ‪10‬‬
‫כתבי‪-‬יד‪ ,‬קודם בפיסא ואחר כך בפרארה‪.‬‬
‫‪ 349‬דומה שהסיבה העיקרית לכך היא המצאי הקיים והנגיש של קונטרסים מוכנים ומשורטטים בחנויות לממכר חומרי כתיבה‬
‫)ה'קרטולאי'( )ראה '‪ ,Pasternak & Beit-Arie, 'In Quest‬עמ' ‪.(11-10‬‬
‫‪ 350‬על סוגי הכתיבה באזורי הספר העברי ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק יא‪.‬‬
‫‪351‬אף ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬ההבראיסט הפלורנטיני‪ ,‬הזמין ורכש כתבי‪-‬יד עבריים בשתי הכתיבות‪ :‬איטלקית וספרדית )ראה בפרק ה‬
‫בדיון על ספריו העבריים של ג'אנוצו(‪.‬‬
‫מעתיקים מהגרים מתרבות ספרד ששרדה עדות לפעילותם בסביבות פירנצה הם‪ :‬תנחום בן משה ‪ -‬שני כתבי‪-‬יד בקסטלו‬
‫בשנים ‪) 1425-1424‬כאמור כתב אותו תנחום איגרת ליצחק בן מנחם מפיסא במצורף לכ"י שהעתיק עבורו מעתיק בשם‬
‫מנחם(; שלמה דאווין ממרשלייא העתיק כתב‪-‬יד עבור יצחק בן מנחם מפיסא בשנת ‪ ;1432‬משה ממשפחת בית אל מפרווינצה‬
‫העתיק בשנת ‪ 1437/8‬טור חושן משפט שניתן אולי לשייך‪ ,‬מבחינת הקלף והעיטורים‪ ,‬לפירנצה‪ .‬על אלה ניתן להוסיף גם את‬
‫המחזור שהעתיק אברהם פריצול בשנת ‪ 1492‬עבור עמנואל מקמרינו )ראה פרק ד לרשימת ספריו של עמנואל מקמרינו(‪.‬‬
‫‪ 352‬לכך מכוונת הנוסחה השכיחה בקולופונים‪" :‬וקבלתי שכירותי מידו משלם" )ראה למשל כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪,‬‬
‫‪.(Parm. 1119‬‬
‫‪353‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק א‪ ,‬סעיף ‪.5‬‬
‫‪ 354‬הודאתו של המעתיק כי שכרו שולם לו במלואו היא מן הסתם ראיה לכך‪ .‬כך למשל בקולופון שכתב יחיאל בן יואב באחד‬
‫מכתבי‪-‬היד שהעתיק עבור משה בן יצחק 'הריאטי'‪..." :‬והנה שאני פרוע מכולם עד היום ד' באב שקפ"ב‪ .‬וגם מכל מה‬
‫שכתבתי לו עד היום הנז' אני פרוע ומרוצה ממנו" )כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,MS Opp. Add. 4o38‬דף ‪299‬א(‪.‬‬
‫ודוגמה נוספת בקולופון של מעתיק‪-‬מהגר‪ ,‬פינחס בן שלמיה לוניל‪ ,‬בשנת ‪) 1397‬כ"י פרמה‪ ..." :(Parm. 2687 ,‬והנני מודה‬
‫הודאה ברורה וקיימא ‪ ...‬שהתקבלתי ונתפרעתי משלם לרצוני מידו עד פרוטה אחרונה מכתיבת זה הספר‪ ...‬ולא נשאר‬
‫‪95‬‬
‫אף כי לא רבים – של העסקת המעתיק כשכיר בביתו של הפטרון‪ ,‬למשך תקופות מגוונות; מעתיק בלתי‬
‫ידוע )ששמו – על פי סימן ההבלטה ‪ -‬היה מן הסתם מנחם( שישב אצל יצחק בן מנחם מפיסא‪ ,‬כותב‬
‫בשנת ‪ ,1428‬כנראה בפיסא‪" :‬לאלופי ה"ר יצחק ישרו מפיסה בכמה"ר מנחם זלה"ה בהיותי עמו כשכיר‬
‫שנה"‪ 355.‬מעתיקים נוספים באיטליה מציינים כי ביצעו את מלאכתם בביתו של המזמין‪ 356.‬אחד מהם אף‬
‫מוסיף כי זכה‪ ,‬במסגרת שכרו‪ ,‬במגורים ובמזון‪" :‬אני מאיר בר' משה כתבתי ‪ ...‬לנכבד מורי בנימין בכ"ר‬
‫יצחק ז"ל והעתקתיו בביתו ובהיותי סומך על שלחנו ומשכורתי היה ארבעה פרחי' לבד ההוצאה וקבלתים‬
‫מידו לידי‪."...‬‬
‫‪357‬‬
‫לא מן הנמנע גם כי מלמדים שהועסקו בבית הפטרונים בחינוך ילדיהם נדרשו להעתיק‬
‫כתבי‪-‬יד תמורת שכרם‪.‬‬
‫דוגמא נאה להעתקת כתב‪-‬יד כמחוות ידידות יש גם בסביבת ההפקה העברית‪ :‬ספר העיקרים שהעתיק‬
‫בשנת ‪ 1469‬בפישא‪ 358‬יוסף בן שמואל הספרדי עבור הבנקאי דוד מטיוולי‪:‬‬
‫‪359‬‬
‫"‪...‬וכתבתי אותו לכבוד‬
‫הנשא והנעלה אהוב למעלה ונחמד למטה החכם השלם הענו ומאושר בכל עניניו הנכבד הה"ר דוד מטיוולי‬
‫‪ ...‬מאשר יקרה בעיני חכמתו וחברתו החמודה‪ .‬ורב רובי חסדיו עמי מן היום אשר באתי העירה פישא אשר‬
‫לא עזבני אבל קחני על זרועותיו והחזיק בידי עד שהביאני בהיכלו וישבתי עמו מספר ימי היותי פה העירה‪.‬‬
‫על כן אמרתי אקדמה פניו בזה הספר למען יהיה לו לזכרון אהבה‪."...‬‬
‫‪360‬‬
‫אולי‪ ,‬כמו המעתיקים‬
‫ההומניסטים שהעתיקו לחבריהם‪ ,‬נהג גם מעתיק יהודי זה‪ .‬יחד עם זאת אין ספק שיש בהתנסחותו הד‬
‫לדברי החיבה האינטימית – המעידה גם על מעמדו של המעתיק וגם על רחשי הידידות שהוא חש כלפי‬
‫האדם שעבורו נכתב כתב‪-‬היד – שאנו מוצאים בכמה מן הקולופונים של המעתיקים הפלורנטינים‬
‫הנוצרים‪.‬‬
‫‪361‬‬
‫מעתיקים של כתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה‬
‫אין ספק שהמעתיק העברי הפורה ביותר שפעל בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה היה יצחק בן עובדיה‪ ,‬אשר‬
‫העתיק בה‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬את כל כתבי‪-‬היד פרי קולמוסו משנת ‪ 1441‬ואילך‪.‬‬
‫‪362‬‬
‫כתבי‪-‬היד הללו מונים‬
‫שמונה מחזורים; חמישה‪-‬עשר כתבי‪-‬יד ובהם תנ"ך שלם או חלקים ממנו‪ ,‬ובכלל זה פירוש אחד לתהלים;‬
‫לי אצלו שום תביעה ודין ודברים אין לי עמו מחמת שכר פעולתי ולא מדבר אחר ומה שהוא האמת כדי להיות לראיה‬
‫חתמתי שמי פה שנית פינחס לוניל"‪.‬‬
‫אף יצחק בן עובדיה‪ ,‬בקולופון של כ"י וטיקן ‪') BAV, Ross. 555‬ארבעה טורים'( משנת ‪ 1435‬מתנסח באופן דומה‪:‬‬
‫"‪...‬ומודה אני שקבלתי ממנו באמת ובאמונה שכר טרחי והלמות עמלי מטורים אלה ארבעתם משלם בעין יפה עד‬
‫פרוטה אחרונה‪ ,‬ולהיות בידו וביד באי כחו מדור דור ומעתה ועד עולם לעדות הדור וראיה נכונה‪ ,‬כתבתי וחתמתי‬
‫הודאה זאת זכרון בספר בכתב ידי ממש‪) "...‬שם‪440 ,‬א(‪.‬‬
‫‪ 355‬כ"י רומא‪ ,Bibl. Casanatense 3097 ,‬דף ‪112‬א‪.‬‬
‫‪356‬‬
‫לדוגמה‪ ,‬כ"י המבורג‪ SUB Cod. Levy 3 ,‬משנת ‪" :1439‬וכתבתיהו פה בוויסי בביתו ממש בהיותי מתגורר עמו‬
‫מדי שנה בשנה‪) "...‬דף ‪269‬א(; כ"י סינסינאטי‪ HUC 331 ,‬שכתב אברהם פריצול ליוסף קראויטא בשנת ‪ ..." :1484‬פה‬
‫בעיר בולונייא בביתו‪ ;"...‬דוגמה אחרת להעסקה בבית המזמין בעיר ‪ Cascia‬יש בקולופון של נקדן‪ ,‬משנת ‪" :1421‬על ידי‬
‫משה בכ"ר משולם ‪ ...‬נקד זה התהלים ‪...‬למ"ר יחיאל יש"ר בהיותי בקשא בביתו‪) "...‬כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪,‬‬
‫‪ ,hébr. 112‬עמ' ‪.(85‬‬
‫‪ 357‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,MS Mich. 384‬דף ‪141‬ב‪ .‬הועתק בקמרינו בשנת ‪.1399‬‬
‫‪ 358‬מן הסתם ‪ Pisa‬או ‪ ,Pescia‬הסמוכות זו לזו‪.‬‬
‫‪ 359‬על הבעלים‪ ,‬דוד מטיוולי‪ ,‬ראה להלן‪ ,‬פרק ד‪/‬כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה; כמו כן ראה ‪Cassuto, 'La‬‬
‫'‪.famiglia di David‬‬
‫‪360‬כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪ ,hébr. 741‬דף ‪191‬ב‪.‬‬
‫‪ 361‬ראה גם הערה ‪ 303‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 362‬למעט השניים הראשונים אשר נכתבו בבולוניה )‪ (1427‬ובמנטובה )‪ ;(1435‬כלומר‪ ,‬עד כה זוהו בסך הכול ‪ 27‬כתבי‪-‬יד‬
‫שהעתיק כפי הנראה בפירנצה‪ .‬עליהם ראה בפרק ו להלן וברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק שם‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫חיבור בדקדוק – 'מהלך שבילי הדעת' למשה בן יוסף קמחי‪ ,‬אשר הועתק יחד עם תהלים; ספר הכוזרי‬
‫ליהודה הלוי; החיבור הפולמוסי 'עדות השם נאמנה' אשר הועתק בתוך אחד המחזורים; וכן קובץ‬
‫בפילוסופיה )הכולל את מאמר יקוו המים‪ ,‬אגרת תחיית מתים‪ ,‬ועוד(; 'תחנונים' ו'ארבעה טורים' הועתקו טרם‬
‫בואו לפירנצה‪ .‬בקורפוס כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים שלו אין כל איזכור למזמינים‪ ,‬למעט בכתב‪-‬יד מאוחר שהעתיק‬
‫בשנת ‪ 1467‬עבור יעקב בן בנימן מהר אלצינו; רוב כתבי‪-‬היד שלו חסרי קולופון‪ ,‬ואפשר אפוא שהעתיק ללקוחות‬
‫מזדמנים‪ .‬כתבי‪-‬היד פרי קולמוסו נרכשו – אם בימיו או לאחר זמן ‪ -‬בידי המשפחות היהודיות הנכבדות בעיר‬
‫)פיסא‪ ,‬מונטלצ'ינו‪ ,‬כהן‪/‬פראטו‪/‬טראצ'ינה‪ ,‬טיוולי‪ ,‬ואחר כך ריאטי‪ ,‬ואף נורצי בצפון איטליה(‪ ,‬כמו גם בידיהם של‬
‫אספנים נוצרים פלורנטינים ובני משפחת מדיצ'י‪.‬‬
‫‪363‬‬
‫מעתיקים‪-‬בשכר אחרים שידוע לנו כי פעלו בפירנצה וסביבותיה היו שמריה בן אברהם יחיאל ואפרים בן‬
‫יואב ממודנה‪ ,‬שניהם בתקופה מאוחרת במקצת‪ 364:‬הראשון בשנות השבעים והשמונים של המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬והשני בשנות השמונים שלה‪ .‬אחריהם‪ ,‬בשנות התשעים‪ ,‬עסקו בהעתקה בפירנצה אברהם יהודה‬
‫בן יחיאל מקמרינו וברכיאל בן חזקיה טרבוט‪.‬‬
‫‪365‬‬
‫שמריה בן אברהם העתיק לעצמו )במקום לא ידוע( בשנת ‪ 1467‬קובץ בסגולות ורפואות‪ ,‬ואחר כך‪,‬‬
‫בשנת ‪ ,1470‬העתיק באגוביאו )‪ (Gubbio‬מחזור עבור שמואל בן יקותיאל;‪ 366‬כנראה כבר בשנת ‪1472‬‬
‫לערך שהה בסביבות פירנצה‪ ,‬שכן בכתב‪-‬יד המכיל תפילות ותחינות שחיבר והעתיק )מן הסתם לשימושו‬
‫האישי( ‪ 367‬נכללה תחינה על יהודי פירנצה‪ ,‬המתייחסת קרוב לוודאי להלשנה שהייתה בעיר כנגד היהודים‬
‫בשנת ‪.1472‬‬
‫‪368‬‬
‫בשנת ‪ 1479‬העתיק עבור יחיאל מפיסא )כנראה בפירנצה( הפטרות סביב חומש ובו‬
‫תרגום ופירוש רש"י בכתב‪-‬יד שהתגלגל לידי אותו בנקאי;‬
‫‪369‬‬
‫במקביל העתיק שמריה שלושה כתבי‪-‬יד‬
‫עבור המלווים למשפחת סן‪-‬מיניאטו‪ :‬בשנת ‪ 1478‬העתיק מחזור עבור ביונדה אלמנת מרדכי מאמפולי‬
‫)סן‪-‬מיניאטו( לשימוש שני בניה שהיו תלמידיו‪" :‬וכתבתיו אל החשובה כמ' ביונדא ‪ ...‬בעד בניה אברהם‬
‫ויואב ‪ ...‬תלמידי הנחמדי' בני כמ"ר מרדכי ז"ל מאינפולי";‬
‫‪370‬‬
‫בקולופון אין הוא מזכיר את שכרו בתור‬
‫מעתיק ואפשר שהפקת כתב‪-‬היד הייתה חלק מהעסקתו כמלמדם של הנערים‪ .‬אחר כך‪ ,‬בשנת ‪1482‬‬
‫העתיק פירוש רש"י לתורה עבור יצחק מסן מיניאטו שהיה מלווה באמפולי )‪ (Empoli‬שבטריטוריה‬
‫הפלורנטינית‪ 371,‬ובשנת ‪ 1484‬העתיק עבור בתו יינטילי )‪ (Gentile‬סידור תפילה באיטלקית‪-‬יהודית‪.‬‬
‫‪372‬‬
‫‪ 363‬על כך ראה בהרחבה בפרק ו‪.‬‬
‫‪ 364‬בנוסף עליהם העתיקו עוד כמה מעתיקים מיהודים כרכים בודדים בפירנצה וסביבותיה; עליהם ראה גם לעיל בדיון בכתבי‪-‬‬
‫היד העבריים בסביבה המשתנה‪ ,‬ובהערה ‪ 79‬שם‪.‬‬
‫‪ 365‬ראה שם‪.‬‬
‫‪ 366‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ .Parm. 1907‬בקולופון הוא מזכיר את השכר ששולם לו בעבור מלאכתו‪.‬‬
‫‪ 367‬כתב‪-‬יד זה )כ"י פרנקפורט‪ ,(SUB, MS Heb. 8o 12 ,‬וכתב‪-‬היד האחר שהעתיק לעצמו ומכיל סגולות ותרופות )כ"י‬
‫רומא‪ (Bibl. Casanatense, MS 2734 ,‬נכתבו שניהם על נייר‪.‬‬
‫‪ 368‬ראה במאמרי '‪ 'Marchion‬בפרק ז להלן‪.‬‬
‫‪ 369‬כתב‪-‬היד )רומא‪ (Bibl. Casanatense, MS 2843 ,‬היה שייך במקורו לשלמה בן יוסף כהן אשר ירד מנכסיו בפירנצה‬
‫בשנת ‪ ;1441‬עליו ועל ספריו ראה להלן‪ ,‬פרק ד‪/‬כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‪/‬משפחת מפראטו‪-‬טראצ'ינה‪ .‬אין‬
‫בקולופון כל איזכור לשכרו של המעתיק ואפשר שיחסיו עם יחיאל מפיסא היו מושתתים על התקשרות מסוג אחר‪ ,‬כמו למשל‬
‫מלמד של בניו‪ .‬רק בכתב‪-‬יד זה השתמש שמריה בכתיבה מרובעת לצורך השלמת ההפטרות‪ ,‬זאת כנראה כדי לשמר את מראהו‬
‫האחיד של כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪370‬כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‪ ,Heb. 8o986 ,‬דף ‪305‬א‪.‬‬
‫‪ 371‬כ"י ליידן‪.Rijksuniversitet Or. 107A ,‬‬
‫‪ 372‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪ .Parm. 1989 ,‬כתב‪-‬יד נוסף של סידור תפילה באיטלקית‪-‬יהודית עבור אישה בכתיבתו של‬
‫שמריה אינו נושא קולופון והוא שמור בלונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית‪) Or. 9626 ,‬ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪ .(173‬כתיבתו של שמריה‬
‫‪97‬‬
‫עבור שני כתבי‪-‬יד אלה קיבל את שכרו מידי המזמין‪ .‬הקולופונים החותמים את כתבי‪-‬היד שהעתיק רבי‪-‬‬
‫מלל‪ ,‬ומכילים – בנוסף לפרטים המציגים את המעתיק והלקוח‪ ,‬את תאריך השלמת הכתיבה ומקומה; גם‬
‫נוסחאות כבוד שכיחות בהם‪ ,‬לצד איחולים וכדומה‪ .‬במקביל לפעילותו כמלמד וכמעתיק בשכר היה‬
‫שמריה בן אברהם יחיאל מלווה בריבית בקסטלו הסמוכה לפירנצה‪ :‬כאמור‪ ,‬שמו מופיע ברשימת בעלי‬
‫זיכיון ההלוואה שם בשנת ‪.1485‬‬
‫אפרים בן יואב איש מודינה פעל בפירנצה לקראת סוף המאה‪ ,‬ואף הוא‪ ,‬כמו שמריה‪ ,‬העתיק את כתב‪-‬‬
‫היד הראשון שלו לעצמו‪ ,‬במקום לא ידוע‪ ,‬בשנת ‪ 373;1467‬מבין חמישה כתבי‪-‬יד שהעתיק לזולתו החל‬
‫משנת ‪ 1487‬ובמשך ארבע עשרה שנים‪ ,‬רק הראשון‪ ,‬מחזור תפילות‪ ,‬הועתק בפירנצה‪" :‬ותכל מלאכת‬
‫עבודת הקדש אשר עשיתי אני אפרים בן יואב ‪ ...‬איש מודינא למפואר ונשיא כמה"ר בנימן ‪ ...‬בכמ"ר אליהו‬
‫‪} ...‬‬
‫{ איש מישטרי היום יום ו' שלשה עשר לחדש ניסן שנת זמ"ר פה פירנצי מעבר לנחל ארנו"‪.‬‬
‫‪374‬‬
‫בנו של אפרים בן יואב‪ ,‬רפאל בן אפרים‪ ,‬שהיה רופא‪ ,‬ישב אף הוא בפירנצה והעתיק שם לעצמו שני‬
‫כתבי‪-‬יד ברפואה באותו זמן ממש )בשנים ‪ 1486‬ו‪.(1487-‬‬
‫‪375‬‬
‫בשנת ‪ 1489‬כבר לא היה אפרים בן יואב‬
‫בפירנצה‪ ,‬ובאותה שנה העתיק מחזור במונציליסי )‪ (Monselice‬שבצפון איטליה‪ 376:‬בקולופון לא הזדהה‬
‫בשמו‪ ,‬ואף אין בו שם בעלים‪ .‬אין זאת כי העתיק את כתב‪-‬היד בהפקה מסחרית לקונה מזדמן )מחזורי‬
‫תפילה היו ללא ספק סוגה מבוקשת(‪ ,‬או אולי לעצמו‪ .‬גם בכתב‪-‬היד שניקודו הושלם בשנת ‪ 1496‬לא‬
‫הזדהה‪ ,‬ואף לא רשם קולופון‪ 377‬ואפשר שאף הוא יועד לקונה מזדמן‪ .‬בכתב‪-‬היד שהעתיק בצפון איטליה‬
‫ב‪ 1501-‬ציין שקיבל שכרו מאת המזמין‪ .‬אף שאפרים בן יואב איטלקי במוצאו‪ ,‬הוא נוהג לכתוב בכתיבה‬
‫מרובעת מטיפוס ספרדי;‪ 378‬מנהג זה הלך ורווח כמדומה במחצית השנייה של המאה החמש‪-‬עשרה בקרב‬
‫המעתיקים בצפון איטליה‪ ,‬אולי בהשפעתו של אברהם בן מרדכי פריצול‪.‬‬
‫‪379‬‬
‫שלושת כתבי‪-‬היד‬
‫הראשונים שהעתיק אפרים בן יואב )האחד לעצמו ושניים לזולתו‪ ,‬כולל זה שהועתק בפירנצה( מקושטים‬
‫בזהב ובצבעים‪.‬‬
‫גם אבא מרי בן אליהו חלפן‪ ,‬אשר העתיק בשנת ‪ ,1478‬כנראה בפירנצה‪ ,‬מחזור עבור שלמה בן עמנואל‬
‫)ממשפחת סן מיניאטו( כתב שם רק כתב‪-‬יד אחד ששרד‪.‬‬
‫‪380‬‬
‫כתיבתו ‪ -‬כתיבה איטלקית מרובעת מטיפוס‬
‫אשכנזי ‪ -‬וסממנים נוספים של ההפקה מעידים כנראה על מוצאו הצרפתי‪ .‬בשנת ‪ 1492‬העתיק כתב‪-‬יד‬
‫זוהתה בהשוואה לכתיבתו בסידור פרמה הנ"ל‪ .‬על סידורי התפילה באיטלקית‪-‬יהודית שהועתקו בסוף המאה ה‪ 15-‬באיטליה‬
‫)בהם השניים בכתיבתו של שמריה‪ ,‬כנראה בפירנצה( ראה פסטרנק‪' ,‬ע"ב פסוקים'‪ ,‬וכן '‪.Pasternak, 'Judeo-Italian‬‬
‫‪ 373‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ .Parm. 2343‬עליו ראה הערה ‪ 300‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 374‬כ"י ניו יורק‪ ;JTS, MS 8224 ,‬על שחזור הקולופון המחוק באמצעים חדישים ראה '‪ ;Cohen, 'Gallico‬ואולם גם לאחר‬
‫השחזור לא ברור אם השנה שצוינה להשלמת הכתיבה היא שנת רמ"ז או שמא רמ"ג )כלומר‪ 1487 ,‬או ‪.(1483‬‬
‫‪ 375‬על כתבי‪-‬היד הללו ראה הערה ‪ 333‬לעיל‪ .‬העובדה כי בנו של המעתיק )אפרים בן יואב( היה לרופא יש בה כדי ללמד‬
‫משהו על מעמדה החברתי‪-‬כלכלי של המשפחה‪ ,‬שהרי רק האליטה )או במלים אחרות – האמידים יותר( בחברה היהודית יכלו‬
‫להרשות לעצמם לימודים אלה )ראה בונפיל‪' ,‬הרבנות'‪ ,‬עמ' ‪ ,60‬הערה ‪.(234‬‬
‫‪ 376‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪.Parm. 2738 ,‬‬
‫‪ 377‬הקולופון שנוקב תאריך הוא קולופון הנקדן‪ .‬ראה כ"י פריס‪.BnF, hébr. 50 ,‬‬
‫‪ 378‬בכתב‪-‬היד שהעתיק במונציליסי כתב את התרגום סביב הטקסט בכתיבתו האיטלקית‪-‬בינונית‪.‬‬
‫‪ 379‬ראה ‪ ,Pasternak, 'Judeo-Italian',‬עמ' ‪.274-273‬‬
‫‪o‬‬
‫‪ 380‬כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‪.Heb. 8 1986 ,‬‬
‫‪98‬‬
‫במדעים בבנוונטו שבדרום איטליה והתעסק שם במדע האסטרונומיה )'תכונה'(‪.‬‬
‫‪381‬‬
‫קודם לכן‪ ,‬בשנת‬
‫‪ 1490‬חיבר קינה לרגל פטירתו של יחיאל בן יצחק מפיסא‪ ,‬שאליו היה מן הסתם קשור מתקופת שהייתו‬
‫בטוסקנה‪.‬‬
‫‪382‬‬
‫מתוך מהלך חייהם‪ ,‬עיסוקיהם שלצד ההעתקה‪ ,‬מעמדם החברתי‪-‬כלכלי ועוד‪ ,‬של שלושת המעתיקים הללו‬
‫אשר פעלו בפירנצה בשנות השבעים והשמונים של המאה החמש‪-‬עשרה‬
‫‪383‬‬
‫‪ -‬מן הסתם לאחר זמנו של‬
‫יצחק בן עובדיה ‪ -‬נגלים לעינינו הנזילות והמוביליות כמו גם הפנים המרובים של מקצועו של המעתיק‬
‫היהודי;‬
‫‪384‬‬
‫ונראה כי גם בזירת הספר העברי – כמו בסביבת הספר הלטיני בפירנצה‪ ,‬ואולי במאה החמש‪-‬‬
‫עשרה יותר מבתקופות קודמות – חשיפת הצדדים האחרים בחייהם של המעתיקים‪-‬בשכר )כלומר‪,‬‬
‫ה'מקצועיים' שבהם( עשויה להעיד שמלאכת ההעתקה שימשה אמנם פרנסה‪ ,‬אך אפשר שזו הייתה צדדית‬
‫ולא בלעדית‪ .‬עם זאת‪ ,‬דומה שדמותו של יצחק בן עובדיה והקריירה שלו כמעתיק מצביעה על כך שבזירת‬
‫הספר העברי בפירנצה העתקה מקצועית הייתה קיימת‪ ,‬והיא אף לבשה לא מעט סממנים של הפקה‬
‫מסחרית‪.‬‬
‫‪" 381‬שנת ב'ר'ן' יחד ככבי בקר הלכתי במלכות נאפולי אני אמ"ת ללמוד תכונה"; וכן‪" :‬אבא מרי תוכן" )כ"י נפולי‪,‬‬
‫הספרייה הלאומית ויטוריו עמנואל‪ ,III F 12 ,‬דף ‪48‬א(‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬כתב‪-‬יד זה שהעתיק לעצמו כתוב על נייר‪ ,‬בכתיבה‬
‫בינונית‪-‬רהוטה‪ ,‬בניגוד לכ"י ירושלים משנת ‪ ,1478‬הכתוב על קלף מהודר ובכתיבה מרובעת‪.‬‬
‫‪" 382‬קינה חברתי אני אבא מרי על פטירת כמהר"ר יחיאל ור"ם מפיסא ז"ל שנת נ'ר' לרגלי דבריך בעיר לוקא" )כ"י‬
‫נפולי הנ"ל‪ ,‬דף ‪86‬א‪87-‬ב(‪ .‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.213-212‬‬
‫‪ 383‬ואליהם ניתן כמובן לצרף גם המעתיק‪-‬בשכר הפורה ביותר בתולדות כתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬אברהם פריצול‪ ,‬שאף שלח ידו‬
‫במלאכות רבות לצד מלאכת ההעתקה )ראה '‪.(Ruderman, 'The World‬‬
‫‪ 384‬בהקשר זה עולה הספק שהשמיעה אלביניה דה לה מאר‪" :‬האם אנו בכלל רשאים לדבר על העתקה כמקצוע?" ) ‪De la‬‬
‫‪ ,Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ (146‬בנסותה לקבוע הגדרות לאותו משלח‪-‬יד הפכפך )שאינו‬
‫משתייך בפירנצה לשום גילדה( ולעוסקים בו‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫לוח ‪ :4‬הפקה עצמית של כתבי‪-‬יד ‪ -‬שלושה דורות של מלווים יהודים במונטפולצ'יאנו‬
‫‪385‬‬
‫דור ראשון‬
‫‪1358‬‬
‫כ"י בודפשט‪ ,‬ספריית האקדמיה ההונגרית‪ ,‬קאופמן ‪ ,A528‬קובץ‬
‫העתיק‪ :‬יחיאל בן משה‪ 387,‬לעצמו‬
‫‪386‬‬
‫עשוי נייר‬
‫קולופון‪:‬‬
‫נשלם על ידי יחיאל יזי"י בכמ"ר משה הרופא ישר"ו באייר שנת קי"ח בהר פולצאנו יזכני השם לשמור‬
‫ולעשות את כל דברי הספר הזה אמן ואמן‬
‫)עמ' ‪(102‬‬
‫דור שני‬
‫‪1383‬‬
‫]בנו‪ ,‬שבתי בן יחיאל‪ 388,‬רשם בכתב ידו בראש פירוש רש"י למקרא השמור בספריית לורנציאנה‪:Plut.III 8 ,‬‬
‫זה הפירוש מרבי שלמה מכל ארבעה ועשרים פדיתי אני שבתי בכמ"ר יחיאל ישר"ו בבולוניא ע"י מר אלחנן‬
‫בכ"ר יחיאל זצ"ל מטוסקנילא בשכר ה' פרחי' זהב וכ"ז בולונייני וחצי במאייו קמ"ג ועד שאקבל אלו‬
‫המעות מיורשי כמ"ר משה הרופא זקני יהיה שלי ואחר כן יהיה קומונו )ראה קטלוג בישוני עמ' ‪.[(368‬‬
‫‪1385‬‬
‫כ"י וטיקן‪ ,‬הספרייה האפוסטולית ‪ ,Vat. ebr. 46‬פירוש רש"י לתורה‬
‫העתיק‪ :‬שבתי בן יחיאל בן משה הרופא‪ ,‬בהר פולצ'יאנו‪ ,‬לעצמו‪,‬‬
‫עשוי קלף‬
‫)אחר כך עבר כתב‪-‬היד לידי ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬והוא נושא את הכתובת ‪] Johannes Manettus 1529‬כנראה נכדו[‪ .‬ראה להלן‪,‬‬
‫פרק ה‪/‬הספרים העבריים של ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬עמ' ‪.(176‬‬
‫קולופונים‪:‬‬
‫שלי שבתי בכמ"ר יחיאל יש"ר בכ"ר משה הרופא זצ"ל שכתבתיו פה בהר פולצ' בשנת קמ"ה לפרט‪.‬‬
‫)‪2‬א(‬
‫נכתב על ידי שבתי בכמ"ר יחיאל ישר"ו בכמ"ר משה הרופא זצ"ל‪ .‬השם שזיכני לכותבו הוא יזכיני לקיים‬
‫מצותיו חוקותיו ותורותיו אני וזרעי וזרע זרעי עד סוף כל הדורות‪ .‬וחלקי יהיה עם מצדיקי הרבים ככוכבים‬
‫לעולם ועד אמן‪.‬‬
‫)‪204‬ב(‬
‫‪ 385‬על משפחת המלווים ממונטפולצ'יאנו ועל פנקס החשבונות של החנות‪ ,‬שהוא הדוגמה הקדומה ביותר ששרדה למסמך מסוג‬
‫זה ראה קארפי‪' ,‬לתולדות המלווים' )וראה אילן יוחסין של המשפחה בעמ' ‪ 267‬שם(‪ ,‬וכן‪.Carpi, 'The Account Book' :‬‬
‫‪ 386‬על‪-‬פי נתוני 'ספרדתא'‪ ,‬כתב‪-‬היד המתוארך השני שהועתק בטוסקנה‪.‬‬
‫‪ 387‬עליו ראה קארפי‪' ,‬לתולדות המלווים'‪ ,‬עמ' ‪ .243-240‬לדבריו ניהל יחיאל את החנות בשנים ‪ ,1378-1356‬ובשנת ‪1388‬‬
‫כבר לא היה בין החיים‪.‬‬
‫‪ 388‬ראה קארפי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 345‬ואילך‪ .‬פנקס החשבונות נשתמר מן השנים ‪ 1410-1409‬שבהן ניהל שבתי את חנות ההלוואות‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫דור שלישי‬
‫‪1421‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪) Parm. 2208 ,‬דה‪-‬רוסי ‪ ,(631‬פירוש רלב"ג לאיוב‬
‫‪390‬‬
‫העתיק‪ :‬בנו‪ ,‬מנחם בן שבתי בן יחיאל‪ ,‬לעצמו )אותו מנחם נזכר כלקוח של קרטולאיו פלורנטיני בשנת ‪(1431‬‬
‫‪389‬‬
‫עשוי נייר‬
‫בכתב‪-‬יד זה יש גם ציון לידה של נכדו בשנת ‪" :1423‬זה סימן יפה לשבתי יזי"י בני שמואל בכמ' מנחם ישר"ו‪ ,‬ליל ו' ערב‬
‫פסחי' י"ד ניסן קפ"ג"‬
‫קולופון‪:‬‬
‫נשלם זה הביאור בחמישי בשבת בי"א ימים לירח אדר הוא >!< יום צום אסתר שנת חמשת אלפים וקפ"א‬
‫ליצירה שהוא אלף ושנ"ג שנים לחרבן הבית הגדול והקדוש שיבנה במהרה בימינו אמן על ידי הצעיר מנחם‬
‫יזי"י ויב"י בכמ"ר שבתי ישר"ו בכמ"ר יחיאל זלה"ה בכ"ר משה ריבל"ו הרופא זלה"ה בכ"ר שלמה בכ"ר‬
‫שמואל גליקו בכ"ר יחיאל תנצב"ה אמן‪ .‬והצור אשר כל יכול ועמו העז והגבורה אשר זיכני להשלימו‬
‫ושעשה לנו ניסים בימים ההם ובזמן הזה הוא יזכני להגות בכל ספרי הקודש ולקיים מצוותיו חוקותיו‬
‫ותורותיו ויתן חלקי עם הצדיקים בגן עדן ועם מצדיקי הרבים לעולם ועד כן יהי רצון כבודך ה'‪.‬‬
‫)‪62‬א(‬
‫‪1423‬‬
‫כ"י ירושלים‪ ,‬אוסף וידר )פרטי(‪' ,‬תורת הבית'‬
‫העתיק‪ :‬מנחם בן שבתי‪ ,‬לעצמו‬
‫עשוי נייר‬
‫קולופון‪:‬‬
‫זאת תורת הבית תם ונשלם על ידי מנחם יזי"י בכמ"ר שבתי ישר"ו בכמ"ר יחיאל זצ"ל בכ"ר משה ריבלו‬
‫הרופא זלה"ה בכ"ר שלמה ע"ה בכ"ר שמואל גליקו תנצב"ה בכ"ר יחיאל מב"ע שכתבתיו פה הר פולצאנו‬
‫באחד בשבת בשלשה ימים }לירח{ כסליו שהוא ז' ימים לחדש נובימ' חדשי חמה שנת חמשת אלפי' ומאה‬
‫ושמונים וארבעה לבריאת עולם שהוא אלף ושנ"ו שנים לחרבן הבית הגדול והקדוש שיבנה במהרה‬
‫בימננו>!< השם למען רחמיו שזיכני לכותבו יזכני לימות המשיח ולחיי העולם הבא וישים חלקי עם‬
‫הצדיקים בגן עדן ועם מצדיקי הרבים ויזכני להגות בזה ובכל שאר ספרי הקדש אני וזרעי וזרע זרעי עד סוף‬
‫כל הדורות אמן כן יהי רצון אמן אמן כבודך ה'‪.‬‬
‫)‪124‬ב(‬
‫‪ 389‬בדף ‪64‬א ציוני לידות ופטירות מן השנים ‪ 1539‬ועד ‪ .1550‬בתוכן נזכרות הערות בעניין ה'טרסגריסי' )‪ (trasgressi‬של‬
‫כותב הרשימות‪ ,‬באנקונה אגושטו ש"י )‪ ,(1550‬וברומי‪ ,‬חנוכה ש"ח )‪.(1547‬‬
‫‪ ,Guidotti, 'Indagini' 390‬עמ' ‪. 488‬‬
‫‪101‬‬
‫פרק ד ‪ -‬סביבת הספר בפירנצה‪ :‬צרכנים וקוראים‬
‫‪ .1‬פטרונים ואספנים והספר הלטיני‬
‫ההיבט הכלכלי‪-‬חברתי‬
‫למעשה‪ ,‬הקונצפט החדש של כתבי‪-‬היד הלטיניים‪ ,‬בצורתם ה'מחודשת' ‪ -‬על חיצוניותם וקרביהם ‪ -‬התאים‬
‫למיגזר אשר היווה את האליטה התרבותית‪ ,‬החברתית‪ ,‬הכלכלית והפוליטית בפירנצה מכל בחינה‪ .‬מצד‬
‫אחד הוא היה מותאם‪ ,‬כאמור‪ ,‬לתפיסת העולם החדשה‪ ,‬ה'הומניסטית'‪ ,‬של המלומדים‪ ,‬המשכילים‬
‫והמחנכים ותיפקד כמוצר מוגמר מוצלח אשר מילא אחר ציפיותיהם וסיפק את רצונם; ובד בבד שירתו‬
‫תכניו גם את צרכיהם ושאיפותיהם של נסיכים ושליטים‪ 1 .‬מאידך הוא גם פנה אל הטעמים החדשים של‬
‫חברה עירונית מתעשרת‪ ,‬בעלת נכונות להשקיע בחפצים יקרי ערך ועל אחת כמה וכמה בכתבי‪-‬יד‪,‬‬
‫המשלבים עניינים שברוח וצריכת מותרות‪ .‬למעשה‪ ,‬בקרב חוגים אלה‪ ,‬הספר כתוב‪-‬היד משמש סמן של‬
‫מעמד ויוקרה ובעיקר של 'טעם טוב'‪ ,‬החשובים לא פחות מן הידע שהוא מכיל‪ 2 .‬לא בכדי הועתקו אפוא‬
‫מוקדי ההפקה של כתבי‪-‬היד מן המרכזים האוניברסיטאיים )כמו למשל בולוניה(‪ ,‬ונטו להתרכז עתה‬
‫בעיקר סביב חצרות הנסיכים וספריותיהם ובמרכזים העירוניים של התרבות‪ ,‬ובראשם פירנצה‪ 3 .‬מחוץ‬
‫לפירנצה ולטוסקנה הוקמו אוספים מפוארים בחצרות נפולי‪ ,‬מילנו )בפאוויה(‪ ,‬פרארה‪ ,‬מנטובה‪ ,‬צ'זנה‬
‫ואורבינו‪ ,‬כמו גם בספריות האפיפיורים והחשמנים‪.‬‬
‫רבים המחקרים אשר עוסקים בנסיבות צמיחתה של פירנצה ובגידול עושרה של האליטה העירונית ‪-‬‬
‫שהייתה מורכבת רובה ככולה מסוחרים מכל הסוגים‪ ,‬ושלטה גם בחלק הארי של העושר של האזורים‬
‫הכפריים‪ 4.‬ריכוז זה של העושר – הכפרי והעירוני גם יחד ‪ -‬במרכזים העירוניים של איטליה היה בקנה‬
‫מידה יחיד באירופה‪ ,‬והוא גם שמסביר גידול רב‪-‬ממדים בצריכה‪ ,‬ובעיקר צריכת המותרות‪ .‬הניידות‬
‫החברתית – שבזכותה רועננו שורותיה של האליטה כל העת ב'מתעשרים' שזה מקרוב באו – ניפחה עוד‬
‫יותר את ממדיה של צריכת הראווה‪ 5 .‬האידיאלים ההומניסטיים אף דירבנו את בעלי היכולת להפגין את‬
‫רוחב ידם ולבם כחלק מתפקידם החברתי והפוליטי ולאמץ אורח חיים של קבוצה מורמת מעם אשר‬
‫משקיעה בפעילויות נרחבות לטובת הציבור‪ :‬הלוואת כספים למדינה בעת מלחמה‪ ,‬סיוע לנזקקים‪ ,‬עריכת‬
‫חגיגות ציבוריות‪ ,‬בניית כנסיות והשקעה ביופיה של העיר‪ ,‬הקמת ספריות‪ ,‬וכמובן – תמיכה בחינוך‬
‫‪ 1‬על ההומניזם ו'ההומניזם האזרחי' )‪ (civic humanism‬ראה‪ ,‬בין השאר‪H. Baron, The Crisis of the Early Italian ,‬‬
‫‪.Renaissance, Princeton 1955 and 1966‬‬
‫‪ 2‬על צריכת מותרות בחברה העירונית במאה ה‪ 15-‬בכלל ובפירנצה בפרט ועל תופעת האספנות בקרב ה'נסיכים' )הרגל צריכה‬
‫נוסף שנוצר בשל צבירת הנכסים(‪ ,‬ראה למשל '‪ .Goldwaithe, 'Wealth‬לדיון בצמיחתה הכלכלית של העיר ראה בין היתר‬
‫'‪ ,Goldwaithe 'The Building‬וכן '‪ ,Herlihy & Klapisch, 'Tuscans‬ובעיקר פרק ‪'Wealth and Enterprise' :4‬‬
‫והפניותיהם; כמו כן ראה ברוקר )‪ (Brucker‬על פירנצה ברנסאנס‪.‬‬
‫כבר בשנת ‪ ,1427‬בהספידו את פאלה סטרוצי שהיה מנכבדי העיר‪ ,‬פיאר ליאונרדו ברוני את פירנצה ולצד כל מעלותיה‬
‫הטובות מנה גם את עושרה‪ :‬אזרחי העיר ניחנו בכשרון‪ ,‬בתבונה ובחריצות; לדבריו‪ ,‬משאבי ההון שלה הולכים וגדלים כל‬
‫העת‪ ,‬עד כדי כך שהם עלולים לעורר עליה את קנאת שכנותיה )מתוך תרגום ההספד לאנגלית‪M.A. Witt et al., The ,‬‬
‫‪.(Humanities, Cultural Roots and Continuities, Vol. 1, Lexington 1980, pp. 224-226‬‬
‫‪ 3‬ראה פטרוצ'י‪ ,Petrucci, 'Reading and Writing' ,‬עמ' ‪.196‬‬
‫‪ 4‬כאמור‪ ,‬מחקרם של הרליהי וקלאפיש על הקטסטו של שנת ‪ 1427‬בפירנצה מסייע בהבנת היבטים שונים בכלכלת העיר‬
‫והתפלגות העושר בה )ראה '‪ .(Herlihy & Klapisch, 'Tuscans‬לביבליוגרפיה באותו עניין ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.394-372‬‬
‫‪ 5‬ראה '‪.Goldwaithe, 'Renaissance Economy‬‬
‫‪102‬‬
‫ובאמנויות‪ .‬וכך‪ ,‬התבססותה של צריכת הראווה במעמדות העשירים השפיעה השפעה עמוקה על התרבות‬
‫בפירנצה ברנסאנס‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫צריכת הראווה של משפחות הסוחרים והבנקאים האמידים ‪ -‬שחשיבותה הייתה כאמור בעיקר בהפגנה‬
‫קבל עם ועדה של עידון וטעם טוב ‪ - 7‬באה לביטויה בהיבטים מגוונים‪ :‬השקעה בנכסים ובחפצי חן‪ ,‬הקמת‬
‫משכנות פאר )‪ (palazzi‬בעיר וקישוט הקאפלות הפרטיות‪ 8 ,‬הקמת קבר משפחתי בכנסייה‪ ,‬שיפוץ‬
‫האחוזות שמחוץ לעיר‪ ,‬עריכת חתונות והלוויות משפחתיות כיד המלך‪ ,‬ולצד כל אלה – תיעול משאבים‬
‫לטיפוח האוספים הפרטיים‪ 9 .‬כל אלה העידו כמובן על מעמדו של הפטרון‪ ,‬המצנט או המדינאי‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫אוספי הספרים‬
‫במקביל לאוספי האמנות שהוזמנו מידי מיטב הציירים והפסלים הפלורנטינים‪ ,‬הלכו והתרבו – לקראת‬
‫אמצע המאה ובעשורים שלאחר מכן ‪ -‬אוספי הספרים שבהם היה ניתן להתגאות‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫לצד ספריותיהם של‬
‫האספנים‪-‬לשמם מבני המיגזר השליט‪ ,‬שעל החשובים שבהם בפירנצה נמנו קוזימו דה מדיצ'י ובניו‬
‫ג'ובאני ופיירו‪ ,‬צצו ספריות 'נסיכיות' בכל רחבי איטליה‪ :‬מלכי אראגון בנפולי‪ ,‬הדוכסים אסטה בפרארה‪,‬‬
‫ויסקונטי וספורצה במילנו‪ ,‬גונזאגה במנטובה‪ ,‬מאלאטסטה בצ'זנה‪ ,‬וכמובן פדריקו דה מונטפלטרו‬
‫באורבינו‪ .‬גם פעלתנותם של המלומדים וההומניסטים ברכישת כתבי‪-‬יד‪ ,‬הזמנתם והעתקתם נמשכה ואף‬
‫גברה במהלך כל אותה תקופה‪ ,‬אף כי העדפותיהם כוונו על‪-‬פי קריטריונים שונים במקצת;‪ 12‬עליהם נימנו‬
‫פוג'ו בראצ'וליני‪ ,‬ניקולו ניקולי‪ ,‬ליאון בטיסטה אלברטי‪ ,‬ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬לורנצו רידולפי‪ ,‬דונאטו‬
‫אצ'יאיולי‪ ,‬אנג'לו פוליציאנו‪ ,‬ורבים אחרים; לקראת סוף המאה‪ ,‬בעידן של לורנצו 'המפואר' דה מדיצ'י‪,‬‬
‫נתווספה עליהן ספרייתו הגדולה של פיקו דלה מירנדולה‪ 13.‬רבים מבכירי הכנסייה התקינו לעצמם אף הם‬
‫אוספים נאים ומגוונים‪ :‬החל באפיפיורים‪ ,‬ובראשם ההומניסט ניקולאוס החמישי‪ ,‬וכלה בחשמנים ובהם‬
‫בסאריון או דומניקו קפרניקה‪ ,‬ובאנשי כנסייה מקומיים וזרים‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫‪ 6‬על האתיקה של העושר ראה ''‪ , Herlihy & Klapish, 'Tuscans‬עמ' ‪ .109-108‬ראה גם ‪ ,Jardine‬ובעיקר פרק ‪:4‬‬
‫”‪ ,“Learning to be Civilized‬עמ' ‪ 212-183‬על השלכותיה של ההתעשרות הפלורנטינית במה שנוגע לצריכת מותרות‪.‬‬
‫‪ , Goldwaithe, 'Wealth' 7‬עמ' ‪ .147‬כמו כן ראה ‪ ,Brucker‬עמ' ‪ 124-121‬על הראווה בתור תכונה חברתית רצויה‪ ,‬ועל‬
‫צריכת המותרות בתור ערך כשלעצמו‪.‬‬
‫‪ 8‬לדוגמא – הקאפלה הפרטית בבית משפחת מדיצ'י בוויא לארגה )‪ ,(via larga‬אשר קושטה בפרסקות מפוארים בידי הצייר‬
‫בנוצו גוצולי‪.‬‬
‫‪ 9‬על טיפוחה של התרבות בתור ערך כשלעצמו )'‪ ('the culture of culture‬ראה '‪.Kent, 'Individuals and Families‬‬
‫‪ 10‬ראה למשל ‪ ,Brucker‬ובעיקר עמ' ‪ 125-118‬בפרק ‪"The Patriciate - Changing Social Values: from :3‬‬
‫"‪ ;Trecento to Quattrocento‬על דיוקנו של הפטרון הפלורנטיני ועל המשפחות המובילות בפירנצה ראה ‪ ,Kent,‬שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪.185-182‬‬
‫‪ 11‬על הגידול הרב במספר אספני הספרים הפרטיים במהלך המאות ה‪ 14-‬וה‪ 15-‬באירופה ובפרט באיטליה ועל שיעורם‪ ,‬ראה‬
‫'‪ ,Kibre, 'Intellectual Interests‬עמ' ‪. 257-258‬‬
‫‪ 12‬על תיפקודו הכפול של הספר ההומניסטי במחצית השנייה של המאה ה‪ 15-‬באיטליה‪ ,‬בתור ספר דה‪-‬לוקס לשכבות‬
‫המשכילות וספר 'חצרני' בספריות הנסיכים‪ ,‬ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪.198-197‬‬
‫‪ 13‬ספרייתו‪ ,‬שהייתה אחת הספריות הפרטיות הגדולות במאה ה‪ ,15-‬כללה כ‪ 1190-‬ספרים )ראה '‪,Kibre, 'Library of Pico‬‬
‫עמ' ‪.(16-15‬‬
‫‪14‬על ספרייתו של האפיפיור ניקולאוס החמישי ראה '‪ ,1 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ ,53-52‬וכן ‪.114-34 ,Müntz & Fabre‬‬
‫על החשמן בסאריון ועל ספריו ראה וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ :141-136‬כמה מילים שכותב וספאסיאנו אשר מתארות את פעילותו‬
‫כאספן של כתבי‪-‬יד משקפות יפה את תנופת הרכישה הגורפת של כתבי‪-‬יד בלטינית וביוונית ששררה אז‪"In tutto questo :‬‬
‫‪tempo… sempre attese a fare iscrivere libri in ogni facultà, così in greco come in latino. E non solo‬‬
‫"‪') scrivere, ma comperare tutti i libri ch'egli non aveva‬כל אותה העת התעסק בהזמנת העתקתם של כתבי‪-‬יד בכל‬
‫התחומים‪ ,‬ביוונית כמו גם בלטינית‪ .‬ולא רק הזמין את העתקתם אלא גם רכש את כל הספרים שלא היו בספרייתו' ‪ -‬שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪103‬‬
‫עוד בשנת ‪ 1403‬הפליג פייר פאולו ורג'ריו בשבחיהם ובחשיבותם של כתבי‪-‬היד והתכנים שהם מכילים‪,‬‬
‫וקרא לטפח את ידיעת‪-‬הספר והקריאה‪ ,‬להציל האוצר הבלום של הידע הנצבר משיבושים ומהכחדה‪,‬‬
‫ולהורישו לדורות הבאים‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫ואכן‪ ,‬כבר בתחילת המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬עוד קודם לנהייה הגדולה אחר‬
‫כתבי‪-‬היד והפקתם המחודשת‪ ,‬החזיקו גם סוחרים פלורנטינים אמידים – שלא לדבר על מלומדים ואנשי‪-‬‬
‫ספר כמו קולוצ'יו סאלוטאטי‪ ,‬פוג'ו בראצ'וליני או ניקולו ניקולי ‪ -‬אוספי ספרים )ולו גם צנועים(‬
‫בבתיהם;‬
‫‪16‬‬
‫משהו על תכני הקריאה והיקף ידיעותיהם של הסוחרים הבורגנים בתחילת המאה‪ ,‬ודווקא‬
‫אלה שלא השתייכו לחוגי המלומדים‪ ,‬ניתן ללמוד מחליפת המכתבים בין לאפו מאציי )‪ (Mazzei‬לבין‬
‫הסוחר איש פראטו פרנצ'סקו דאטיני )‪ 17 .(Datini‬מה ארוכה הדרך מספריותיהם הצנועות‪ ,‬גם מצד גודלן‬
‫וגם מצד התכנים שהכילו‪ ,‬לאלו של האספנים עתירי ההון בהמשך המאה‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫אין ספק שגם בני המשפחות הפטריקיות הפלורנטיניות הבכירות של המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬ובהן – לצד‬
‫המדיצ'י – משפחות כדוגמת פרוצי )‪ ,(Peruzzi‬פיטי )‪ ,(Pitti‬דאוואנצאטי )‪ ,(Davanzati‬טורנאבואוני‬
‫)‪ ,(Tornabuoni‬ובוודאי המשפחות סטרוצי )‪ (Strozzi‬ורוצ'לאי )‪ ,(Rucellai‬החזיקו בבתיהם‬
‫לשימושם הפרטי ספריות שמן הסתם הכילו לפחות את הכותרים הבסיסיים הנחוצים לכל אדם משכיל;‬
‫‪19‬‬
‫על כך יעידו החינוך שניתן להם ולבניהם בנערותם‪ ,‬הידע שצברו‪ ,‬יכולת הביטוי שלהם וכתיבתם‪,‬‬
‫השתתפותם בדיונים אינטקלקטואליים וקשריהם עם המלומדים הפלורנטיניים‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫‪ .(138-137‬אף שהתעניינותו העיקרית הייתה בכתבי‪-‬יד יווניים הזמין בסאריון גם כתבי‪-‬יד הומניסטיים )ראה ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ ,'New Research‬עמ' ‪ 424-423‬על כתבי‪-‬היד שהזמין בפירנצה(‪ .‬על‪-‬פי ‪ ,Müntz & Fabre‬עמ' ‪ ,42‬מנתה ספרייתו ‪900‬‬
‫כרכים‪.‬‬
‫על אוסף הספרים של החשמן קפרניקה ראה '‪ ;Antonovics, 'The Library‬כמו כן ראה וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ .136-130 ,1 ,‬שאר‬
‫הפטרונים מופיעים אף הם‪ ,‬רובם ככולם‪ ,‬בביוגרפיות שחיבר עליהם וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪.‬‬
‫‪ 15‬ראה "‪ ,"Pier Paolo Vergerio Defines Liberal Learning, 1403‬עמ' ‪ 109-102‬בקובץ '‪ ,'Vittorino da Feltre‬כפי‬
‫שמובא ב‪ 'Major Problems'-‬עמ' ‪.308-304‬‬
‫‪16‬לדוגמא‪ ,‬תכולת ספרייתו של הסוחר פיירו די אלברטו דוצ'ו )‪ (Duccio‬תועדה בשנת ‪ :1400‬לצד פנקסי העסק היא הכילה‬
‫ספר שעות אחד‪ ,‬כמה ספרים בדקדוק לטיני‪ ,‬ויצירות של סופרים קלאסיים ‪ -‬אזופוס‪ ,‬קיקרו‪ ,‬סנקה‪ ,‬ויגנטיוס ואאוטרופיוס; גם‬
‫הנוטריון סר מתיאו גרארדי הותיר אחריו בשנת ‪ 1390‬כתבי‪-‬יד אחדים‪ :‬בנוסף לחיבורים במשפטים גם ביבליה‪ ,‬ספר תפילות‪,‬‬
‫מזמורי תהלים‪ ,‬ולצדם גם בואתיוס )‪ (Boethius‬ואזופוס )ראה ‪ ,Brucker‬עמ' ‪.(216‬‬
‫‪17‬באגרותיו לדאטיני מתייחס לאפו מאציי לטקסטים שונים ומגוונים ‪ -‬הביבליה‪ ,‬אבות הכנסייה‪ ,‬אוגוסטינוס‪ ,‬תומאס אקווינאס‪,‬‬
‫וסופרים קלאסיים ובהם קיקרו‪ ,‬סנקה‪ ,‬סאלוסטיוס‪ ,‬וירגיליוס‪ ,‬ואלריוס מקסימוס‪ ,‬בואתיוס‪ ,‬הוראציוס‪ ,‬ועוד‪ .‬כמו כן הוא מזכיר‬
‫יצירות בשפה הוורנאקולארית‪ ,‬בין היתר של דנטה ושל יאקופונה דה טודי )‪) (Jacopone da Todi‬ראה ‪ ,Brucker‬שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪.(217‬‬
‫‪ 18‬על גודלם של אוספי הספרים בפירנצה ראה '‪ ,Bec, 'Les livres‬עמ' ‪ :22‬לדבריו‪ ,‬עד ‪ 1450‬היו ממדיהם של ‪56%‬‬
‫מספריותיהם של תושבי פירנצה קטנים מאוד‪ ,‬ורק ‪ 1%‬מהן נכלל בקטגוריה של ספריות 'גדולות'‪.‬‬
‫בעניין זה ראוי לציין כי בתחילת שנת ‪ 1418‬נמצאו באינוונטאר אשר מנה את כל החפצים שהיו בביתו של ג'ובאני דה מדיצ'י –‬
‫אביו של קוזימו ‪ -‬רק ‪ 3‬כתבי‪-‬יד בחדרו של האב‪ ,‬בהם אחד ב'טוסקנית'‪ .‬גם אוסף כתבי‪-‬היד של קוזימו באותה ספירה‪ ,‬עוד‬
‫בטרם החלה ספריית מדיצ'י לתפוח‪ ,‬היה צנוע למדי ומנה רק ‪ 63‬פריטים‪ ,‬בהם כשישה בשפה ה'טוסקנית' )בהם יצירות של‬
‫דנטה‪ ,‬בוקאצ'יו ופטררקה(; יחד עם זאת‪ ,‬כמחצית מכתבי‪-‬היד של קוזימו )‪ 29‬במספר( היו טקסטים קלאסיים בכתיבה‬
‫ההומניסטית שאך זה החלה להכות שורשים )ראה מאמרו המחודש של פ' פינטור‪ ,Pintor, 'Per la storia' ,‬עמ' ‪.(199-198‬‬
‫‪ 19‬את אוסף הספרים הלטיניים והיווניים של פאלה סטרוצי )‪ ,(Palla Strozzi‬מן האישים הבולטים באוליגרכיה הפלורנטינית‪,‬‬
‫שיבח וספאסיאנו מבחינת תוכנם‪ ,‬גיוונם ויופיים של כתבי‪-‬היד )'‪ ,3 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ .(14‬לדבריו החזיק פאלה‬
‫מעתיקים בביתו ואף מסר הזמנות למעתיקים חיצונים‪ ,‬ובטרם הוגלה מן העיר התכוון להוריש את ספרייתו לכנסיית סנטה‬
‫טריניטה במטרה שתיפתח לשימוש ציבורי )ראה שם(‪.‬‬
‫‪ 20‬על הפן האינטלקטואלי באישיותו של ג'ובאני רוצ'לאי כפי שעולה מן ה'זכרונות' שחיבר‪ ,‬ובכלל זה ידיעותיו במחברים‬
‫הקלאסיים‪ ,‬משוררים‪ ,‬היסטוריונים ופילוסופים‪ ,‬ראה ‪ ,Brucker‬עמ' ‪ 127-125‬ובעיקר ‪ ;127‬רוצ'לאי עשוי כמדומה לייצג את‬
‫שאר בני משפחות האליטה באמצע המאה ה‪ ,15-‬שלצד פעילותם ועיסוקיהם במסחר‪ ,‬בפוליטיקה ובממשל השתתפו השתתפות‬
‫פעילה )מי פחות ומי יותר( בהתרחשויות בזירה התרבותית‪-‬אינטלקטואלית‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫דומה אפוא שבפירנצה בעידן ההומניזם‪ ,‬כלומר בתקופה שאנו דנים בה‪ ,‬ניכרת תזוזה מן הדפוסים‬
‫שנתקבעו במאות הקודמות במה שנוגע לספריות ולתכולתן‪ .‬בעבר הרחוק משהו‪ ,‬ובוודאי במאות השתים‪-‬‬
‫עשרה והשלוש‪-‬עשרה‪ ,‬הייתה החברה הנוצרית בכללותה נתונה לפיקוח מגבוה על בחירת הטקסטים ועל‬
‫הפקתם הנאמנה בידי מוסדות או 'אוקטוריטאטיס' שונים – אם כנסייתיים ואם אוניברסיטאיים ‪ -‬שגם‬
‫ניהלו את הפצתם של כתבי‪-‬היד ופיקחו עליה;‬
‫‪21‬‬
‫גם סגירותן של ספריותיה הממסדיות ‪ -‬אם מונאסטיות‬
‫בתחומי המנזרים‪ ,‬אם אוניברסיטאיות‪ ,‬ואם ספריות 'אריסטוקראטיות' בחצרותיהם של מלכים ונסיכים ‪-‬‬
‫סייעה לפיקוח על התכנים ועל הקוראים‪ .‬ואולם דומה שבמאה החמש‪-‬עשרה ובסביבה ההומאניסטית שוב‬
‫אין סמכות מפקחת מסוג זה‪ .‬ונראה שמסתמנת הקבלה לסביבת הספר העברי במה שנוגע להיעדר המימסד‬
‫המכתיב מגבוה‪ :‬שהרי בחברה היהודית לא היה מנגנון של פיקוח על הקריאה‬
‫‪22‬‬
‫וגם מסירת הטקסטים‬
‫הייתה נזילה באופן שהביא לעתים רבות לשיבוש המקור‪ ,‬לשירבוב תוספות שונות במהלך הדורות‪,‬‬
‫ולשינויים מפליגים שנעשו בכתוב‪ ,‬אם ברשותו ובעידודו של המחבר או בניגוד לכוונתו‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫גם ספריות‬
‫מוסדיות לא היו בה מן הסתם‪ ,‬והספרים שהופקו בהפקה אינדיבידואלית נשתמרו בידיים פרטיות‪ ,‬בבתיהם‬
‫של הבעלים‪ ,‬באוספים גדולים יותר או פחות;‬
‫‪24‬‬
‫ואולם בחברה הנוצרית‪ ,‬שבה הלכו ונתרבו במאות‬
‫הארבע‪-‬עשרה‪ ,‬ובייחוד במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬הספריות הפרטיות‪ ,‬אנו עדים לניצנים ראשונים של ספריות‬
‫ציבוריות ו'ציבוריות‪-‬למחצה'‪ ,‬אשר החלו לצמוח מתוך אוספיהם של ה'נסיכים' והמלומדים הגדולים‪ ,‬אם‬
‫במנזרים ואם בחצרות האצולה‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫בחברה הנוצרית הלך ונרקם אפוא מצב חדש – שראשיתו כבר נצפתה בספרייתו ה'פתוחה' של פטררקה‬
‫‪26‬‬
‫– שבו המזמין ואיש הביצוע )דהיינו הסוכן‪-‬יזם או המעתיק( הם שקובעים ומנהלים את הפקת הספר‬
‫והפצתו‪ ,‬כיאה לשוק 'פרוטו‪-‬קפיטליסטי'‪ .‬כמו בסביבת הספר העברי‪ ,‬ששם לא הייתה הפקת הספר נתונה‬
‫מעולם בידי המימסד הקהילתי‪ ,‬ההנהגה הרוחנית או מרכזי הלימוד‪ ,‬אלא הייתה פרי יוזמה פרטית ואישית‪,‬‬
‫ובוצעה בידי אנשים יחידים על פי שיקוליהם וצרכיהם ובלא הכוונה מגבוה ופיקוח מרכזי‪,‬‬
‫‪27‬‬
‫כך גם‬
‫בסביבה הנוצרית מתגבש באותו עידן של רנסאנס וממש לפני עידן הדפוס מצב שבו הפקת כתבי‪-‬יד בשוק‬
‫‪ ,Petrucci, 'Reading' 21‬עמ' ‪174‬‬
‫‪ 22‬למעט במקרים בודדים ידועים‪ ,‬כגון החרם על 'מורה נבוכים'‪ ,‬או – בסביבה קרובה יותר לעניינו של מחקר זה ‪ -‬האיסור‬
‫שהטיל יהודה מסר ליאון על קריאת פירוש הרלב"ג‪ ,‬כנראה בשנת ‪) 1476‬ראה בונפיל‪ ,‬הקדמה ל'נופת צופים'‪ ,‬עמ' ‪ ,12-11‬וכן‬
‫עמ' שם ‪ .(16‬בונפיל תולה את הטלת החרם על פירוש הרלב"ג בחששו של מסר ליאון מפני התפוצה שיזכה לה בעקבות‬
‫הדפסתו במנטובה ובהבנתו את כוחו של הדפוס בהכוונת דיעותיו של 'ההמון' )שם‪ ,‬עמ' ‪ ,(<19>20-17‬ובמילים אחרות –‬
‫מתוך גישה שיש לשלוט ולפקח מגבוה על התכנים‪ .‬סקירה על מידת הפיקוח על הקריאה בחברה היהודית בימי הביניים‬
‫וברנסאנס ראה‪ ,Bonfil, 'La lettura' :‬בעיקר עמ' ‪.171-157‬‬
‫‪ 23‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬האם היו ספריות'; לדבריו‪ ,‬בכל הנוגע למסירה של כתבי‪-‬היד העבריים "לא נוצרה שום מתכונת קבועה‬
‫ומחייבת של נוסחים" )שם‪ ,‬עמ' ‪.(102‬‬
‫‪ 24‬ראה בית‪-‬אריה‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.103-102‬‬
‫‪ 25‬ראה בעמ' ‪ 115‬על הספרייה הציבורית ששאף להקים ניקולו ניקולי בפירנצה ולה הועיד במותו את אוסף כתבי‪-‬היד שלו‪:‬‬
‫ואכן‪' ,‬הספרייה הציבורית' הראשונה שבמנזר סן‪-‬מרקו הושתתה על ספריו ועל הספרים שהשלים למטרה זו קוזימו דה מדיצ'י‪,‬‬
‫שליט פירנצה‪ .‬גם ספרייתו הפרטית הגדולה של פדריקו דוכס אורבינו נועדה לשרת קהל קוראים 'נבחרים'‪ ,‬ויש הרואים בה‬
‫התגלמות ראשונה של 'ספריית מדינה' )ראה בהמשך‪ ,‬עמ' ‪.(111‬‬
‫‪ ,Petrucci, 'Reading' 26‬עמ' ‪214-212‬‬
‫‪ 27‬ראה בית‪-‬אריה‪ ,‬שם‪ .‬אמנם בונפיל גורס שהייתה בקרב ההנהגה היהודית שאיפה להגביל את התכנים והקריאה ולהטיל‬
‫עליהם פיקוח מגבוה )ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪ ,(22‬ואולם מניתוחו עולה כי הצלחתה הייתה קלושה ביותר בעיקר משום היותה‬
‫מנהיגות הכפופה לסמכות חיצונית )נוצרית( ולא היו בידיה האמצעים והיכולת לכפות את מרותה; מפאת חולשתו נאלץ אפוא‬
‫המימסד היהודי לגלות יתר גמישות ופתיחות ולהיות פחות מקוטב מזה הנוצרי )'‪ ,Bonfil, 'La lettura‬בעיקר עמ' ‪.(169-155‬‬
‫‪105‬‬
‫הפרטי אינה תלויה באף גורם 'עליון' והיא מתבצעת בהתאם לרצונו של הקורא או הרוכש;‬
‫‪28‬‬
‫טעמו‪,‬‬
‫יכולתו הכספית והאינטרסים האספניים‪ ,‬הכלכליים‪ ,‬החברתיים או המקצועיים שלו הם שקובעים את‬
‫תכולת ספרייתו ואת ממדיה‪ ,‬את הכותרים הנכללים בה‪ ,‬את מידת הפאר שלהם ואת שפת‪-‬כתיבתם‪ .‬יש‬
‫בקרב האספנים הנוצרים שידבקו ב'קאנון ספרי החובה' שערך האפיפיור ניקולאוס החמישי ויספחו את‬
‫הכותרים ההכרחיים הללו לספרייתם לצד אלה הקיימים בה מבחירתם החופשית; יש שתאוות הידע‪,‬‬
‫החקירה‪ ,‬והגילויים החדשים תדריך אותם; אחרים – בדרך כלל נסיכים ואנשי הבורגנות העילית – יבכרו‬
‫לצרף לאוספים שלהם כל מה שנחשב יאה וראוי‪ ,‬להאדרת יוקרתם‪ .‬ואולם גם בחברה הנוצרית וגם‬
‫ביהודית )אם כי בקנה מידה מצומצם בהרבה( הייתה הבחירה בידי הקונה או המזמין‪ ,‬על‪-‬פי שיקוליו וללא‬
‫תכתיבים‪.‬‬
‫האספנים‪-‬ה'נסיכים'‬
‫אב הטיפוס של הפטרון בסביבת הספר באיטליה במאה החמש‪-‬עשרה היה למעשה שליט או 'נסיך';‬
‫‪29‬‬
‫בפירנצה אפשר לצרף לצורך זה גם את הסוחר העשיר המשמש מן הסתם גם בדרגים הבכירים בהנהגת‬
‫המדינה – שהוא בה בעת גם ביבליופיל משכיל‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫לא בכדי תויגו כתבי‪-‬היד שבספריותיהם של 'האספנים‬
‫הגדולים' יצירות פאר‪' ,‬תוצר של חברת שפע'‪ ,‬שיופיים חשוב מנאמנות העתקתם;‬
‫‪31‬‬
‫ואכן דומה כי מקצת‬
‫כתבי‪-‬היד בספריות אלה לא נפתחו מעולם‪ ,‬והם הגיעו אלינו בבתוליהם‪ ,‬נקיים מנגיעתו של קורא‪.‬‬
‫בספריות רבות מונחים עתה 'ספרים יפים' אלה‪ ,‬מועתקים על קלף משובח בכתיבה עגולה ומאירת עיניים‬
‫ומשובצים בקישוטים נאים; ואולם שורות שלמות וחצאי‪-‬שורות נותרו בהם ריקות )כנראה בגלל‬
‫שיבושים בהעתק המקור(‪ ,‬עדות לחסרונו של קורא מלומד‪ 32:‬לא היה איש שיטרח להשלים את החסר או‬
‫לרשום הערה בשוליים‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫אין זה מפתיע כי גולות הכותרת באוספים 'הנסיכיים' היו דווקא הביבליות‬
‫‪ 28‬יש לזכור כי במקביל לשוק הפרטי מתקיימת כל העת הפקה מוסדית גם במנזרים ובאמצעותם‪ ,‬וכמובן באוניברסיטאות‪.‬‬
‫‪ 29‬על תכולת הספריות הנסיכיות )או ה'אריסטוקראטיות'( באיטליה – ובעיקר אלה של גונזאגה במנטובה‪ ,‬אסטה בפרארה‪,‬‬
‫ויסקונטי בפאוויה‪ ,‬ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪.220-219‬‬
‫‪ 30‬על‪-‬פי וורדרופ )'‪ ,Wardrop, 'The Script‬עמ' ‪ ,(9-8‬בעת ההיא‪ ,‬בניגוד לימינו‪ ,‬היו פונקציות אלה של פטרון‪-‬נסיך‬
‫וביבליופיל‪-‬משכיל בלתי נפרדות‪.‬‬
‫‪ 31‬ראה ‪ ,Wardrop‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .11‬לטענתו‪ ,‬כתבי‪-‬יד אלה מסיחים את דעתנו מעצם מהותו של ההומאניזם‪ .‬אנג'לו פוליציאנו‬
‫)‪ ,(Poliziano‬המלומד בן זמנו של לורנצו המפואר‪ ,‬הלין לא פעם על ההעתקות ה'קלוקלות' של המחצית השנייה של המאה‪,‬‬
‫בעיקר בכתבי‪-‬היד בספרייתו של דוכס אורבינו‪ ,‬לעומת ההעתקות המדויקות שנעשו חמישים שנים קודם לכן עבור מנזר סן‪-‬‬
‫מרקו )ראה ‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪.(104‬‬
‫עם זאת דה לה מאר גורסת שאין בשום פנים לראות קורלציה ברורה בין פאר לרישול‪ :‬לדעתה ההבחנה בין שני סוגים של‬
‫כתבי‪-‬יד ובין שני סוגים של קהלים‪ ,‬כלומר בין כתבי‪-‬יד דה‪-‬לוקס עבור עשירים שאינם מעוניינים בטקסט‪ ,‬לעומת כתבי‪-‬יד‬
‫פחות מפוארים אך מוגהים היטב המיועדים להומניסטים‪ ,‬היא פשטנית )ראה שם‪.(103-102 ,‬‬
‫‪ 32‬לדוגמא‪ ,‬כתב‪-‬יד פלורנטיני השמור בספריית בודלי באוקספורד‪ :MS Digby 231 ,‬בדף הראשון בקונטרס השישי נותרו‬
‫ארבע שורות וחצי ריקות‪ ,‬ובשוליים לידן כתוב‪ ;deest hic :‬כך במקומות רבים נוספים בכתב‪-‬היד‪ .‬לצד חלל ריק בדף ‪53‬‬
‫רקטו נרשמה סיבת החסר בשוליים‪ ;"In exemplari desunt duo folia, que fuerunt abscisa" :‬ובמקום אחר כתובת‬
‫דומה‪ ,"hic deficiunt due carte" :‬כלומר‪ ,‬מציינים את החסר אך לא נעשה דבר כדי להשלימו‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬בערך‬
‫במחצית כתב‪-‬היד‪ ,‬הפסיק המעתיק לציין את החסרים בשולי השורות הרבות שנותרו ריקות‪ .‬לעניין זה ראה גם לעיל‪ ,‬פרק ג‪,‬‬
‫הערה ‪ 48‬וכן עמ' ‪ 72‬והערה ‪ 104‬שם‪.‬‬
‫‪ 33‬על מקומן המכריע של הערות הקורא בשולי הטקסט כחלק מתהליך הקריאה של ההומניסטים ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪ 113‬והערה‬
‫‪.94‬‬
‫‪106‬‬
‫הגדולות והאקסטראוואגאנטיות‪,‬‬
‫‪34‬‬
‫וכן כתבי‪-‬היד של ה'קוסמוגרפיה' )או ה'גיאוגרפיה'( של תלמי‪ ,‬שהיו‬
‫גדולים ומרשימים‪ ,‬ומשובצים במפות צבעוניות לרוב‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫המזמינים לבית מדיצ'י‬
‫ראש וראשון באספנים 'הנסיכים' בפירנצה‪ ,‬כלומר אלה שלא מקרב המלומדים ההומניסטים‪ ,‬היה קוזימו‬
‫דה מדיצ'י )‪ 36;(1464-1389‬כבר ב‪ ,1418-‬כלומר ממש בעשור הראשון להתקבלותו של הספר במתכונת‬
‫ההומניסטית החדשה ובהיות קוזימו כבן ‪ ,30‬היו בספרייתו הפרטית ‪ 63‬כתבי‪-‬יד‪ ,‬כמחציתם כתובים ב'אות‬
‫העתיקה' )‪.(littera antiqua‬‬
‫‪37‬‬
‫בשלב מסוים‪ ,‬כנראה באמצע שנות ה‪ 30-‬של המאה‪ ,‬חדל לרכוש כתבי‪-‬‬
‫יד לספרייתו והתעסק בהשלמת כתבי‪-‬היד החסרים בספרייה של מנזר סן מרקו‪ .‬עם כינונה של אותה‬
‫ספרייה התקיימו בפירנצה זו לצד זו שתי ספריות של משפחת מדיצ'י‪ :‬זו הקרויה 'הפרטית'‪ ,‬וזו הקרויה‬
‫'הציבורית'‪ 38,‬אשר נודעה למעשה כספרייה הציבורית הראשונה‪ 39.‬מאוחר יותר‪ ,‬בשנות ה‪ 60-‬המוקדמות‬
‫וממש טרם מותו‪ ,‬השקיע קוזימו את מיטב מאמציו בהקמת הספרייה של הבאדיה של פייזולה בעזרת‬
‫שירותיו הטובים של וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫נראה שקוזימו גילה התעניינות אמיתית בכתבים שאסף; כאספן בעל יכולת הבחנה וידע השכיל לרכוש‬
‫ולהזמין פריטים לא בשל חיצוניותם ולא על‪-‬פי האופנה הרווחת‪ ,‬אלא בשל הטקסט שהכילו‪ ,‬ולעתים גם‬
‫בגלל כתיבתו של מעתיק שהיה חביב עליו;‬
‫‪41‬‬
‫ושלא כדרכם של האספנים‪-‬ה'נסיכים' אשר צצו באיטליה‬
‫‪ 34‬הבולטות והידועות שבהן הן הביבליה של הדוכס בורסו ד'אסטה )‪ (Borso d'Este‬מפרארה וזו של דוכס אורבינו‪ ,‬פדריקו‬
‫דה מונטפלטרו )‪ .(Federico da Montefeltro‬על הביבליה של בורסו ד'אסטה מסופר כי הפקתה עלתה לבעליה ‪2200‬‬
‫פלורינים‪ ,‬יש בה למעלה מאלף מיניאטורות‪ ,‬ומשקלה כ‪ 15-‬קילוגרמים; עוד מסופר כי בבואו אל האפיפיור בווטיקן בשנת‬
‫‪ 1471‬הביא בורסו את הביבליה כדי להציגה שם לראווה יחד עם שאר חפצי החן שעימו )ראה ‪ ,Jardine‬עמ' ‪.(205‬‬
‫וספאסיאנו מעיד על פאר הכריכות שהתקין פדריקו דה מונטפלטרו לכתבי היד באוסף שלו‪ ,‬ובעיקר זו של הביבליה בשני‬
‫כרכים שהייתה מצופה בברוקאדה של זהב ) '‪ ,1 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪.(302‬‬
‫‪ 35‬ראה וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ ,I ,‬עמ' ‪ .300‬על הצלחת הספר‪ ,‬פרי עיצובו של וספאסיאנו‪ ,‬אשר שילב פורמט גדול עם תמונות‬
‫צבעוניות ושימש מודל גם למהדורות הדפוס‪ ,‬ראה '‪ ,Grafton, 'The Humanist as Reader‬עמ' ‪. 192‬‬
‫‪ 36‬על ספריו של קוזימו ראה '‪.De la Mare, 'Cosimo‬‬
‫‪ 37‬לדברי דה לה מאר היה קוזימו האספן הראשון מחוץ לחוגי המלומדים ההומניסטים אשר אסף במודע כתבי‪-‬יד בסגנון‬
‫ה'מחודש' )ראה '‪ ,'De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ .(423‬את אינוונטאר כתבי‪-‬היד אשר היו שמורים במרס ‪ 1418‬בחדר‬
‫העבודה של קוזימו )'‪ ,'lo studiolo di Cosimo‬ועל כך ראה הערה ‪ 18‬לעיל( פירסם‪ ,‬כאמור‪ ,‬פורטונאטו פינטור בשנת‬
‫‪) 1902‬ראה '‪ ,Pintor, 'Per la storia‬וכן '‪ ,De la Mare, 'Cosimo‬עמ' ‪.(127-121‬‬
‫‪ 38‬כבר בשליש האחרון של המאה‪ ,‬בתקופת שלטונו של לורנצו‪ ,‬הייתה הבחנה בין שתי הספריות‪ ,‬הפרטית והציבורית‪ :‬כך‬
‫עולה גם מהערה שרשם פוליציאנו בשנת ‪ 1472‬ובה הוא מתייחס לשני עותקים של אותו חיבור‪ ,‬האחד מספריית מדיצ'י‬
‫הפרטית‪ "ex privata Mediceae gentis bibliotheca" :‬והשני‪ ,‬שהיה בעבר באוסף של ניקולי‪ ,‬מספרייתם הציבורית‪"ex :‬‬
‫"‪) publica eiusdem familiae libraria‬כפי שמובא ב‪ ,Piccolomini, 'delle condizioni'-‬עמ' ‪ 104‬והערה ‪.(1‬‬
‫פיקולומיני מציין כי קודם לכן כונתה ספרייתם הפרטית‪ ,Bibliotheca Cosmi :‬וכן ‪Bibliotheca publica gentis‬‬
‫‪ Mediceae‬או בפשטות ‪.antiqua Bibliotheca‬‬
‫‪ 39‬על ספריית סן מרקו‪ ,‬אשר נודעה כספרייה הציבורית הראשונה‪ ,‬ראה '‪ .Ullman and Stadter, ' Public Library‬כתבי‪-‬‬
‫היד ששימשו להקמתה היו בראש וראשונה כמה מאות כתבי‪-‬יד ששרדו לאחר מות ניקולי מן האוסף הגדול שהיה לו‪ ,‬ואשר‬
‫עברו לידיו של קוזימו לתכלית זו‪ ,‬וכן ספרים שקוזימו עצמו תרם מספרייתו הפרטית‪ .‬את הטקסטים ההכרחיים לספרייה‬
‫מנזרית – ושמן הסתם לא היו בנמצא בין כתבי‪-‬היד של ההומניסט ניקולי – השלים קוזימו על פי רשימה שערך לפי בקשתו‬
‫תומאזו דה סארזאנה‪ ,‬הוא האפיפיור ניקולאוס החמישי‪ ,‬שהיה בעצמו איש‪-‬ספר וביבליופיל )לימים ייסד את ספריית הווטיקן(‪.‬‬
‫על 'קאנון הספרים' שערך ניקולאוס החמישי ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪ 110‬והערה ‪.64‬‬
‫‪ 40‬ראה '‪ De la Mare, 'Cosimo‬וכן '‪ ,Kent, 'Cosimo‬ובעיקר הפרק הרביעי שם‪“Educating the Patron: What :‬‬
‫”‪ ,Cosimo Read‬עמ' ‪.38-33‬‬
‫‪ 41‬הכוונה לג'ובאני ארטינו )‪ ,(Giovanni Aretino‬אשר העתיק עבורו לפחות ‪ 16‬כרכים )ראה דה לה מאר‪' ,‬ספריו של‬
‫קוזימו'‪ ,‬עמ' ‪ 120‬והערה ‪ .(29‬קוזימו אף הרחיק עוד ורכש את העתקותיו של ג'ובאני מיד שנייה )'‪,De la Mare, 'Cosimo‬‬
‫עמ' ‪ .(129‬גם לבניו ג'ובאני ופיירו היו העדפות במה שקשור למעתיקים‪ :‬בעוד שג'ובאני ביכר את כתיבתו של גרארדו דל‬
‫‪107‬‬
‫לקראת אמצע המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬נהג הוא לעיין בספריו ואף הוסיף בהם הערות וסימנים‪.‬‬
‫ספרייתו בשנת ‪ 1418‬מעידה על כך שנטה ללא ספק אל התכנים החדשים‪:‬‬
‫‪43‬‬
‫‪42‬‬
‫תכולת‬
‫טקסטים קלאסיים‪ ,‬בייחוד‬
‫קיקרו‪ ,‬כתבים של דנטה‪ ,‬פטררקה ובוקצ'יו‪ ,‬כמה עותקים של אבות הכנסייה‪ ,‬ספרי לימוד‪ ,‬ושני 'ספרי‬
‫שעות'‪ .‬כתבי‪-‬היד ההומניסטיים שביניהם הועתקו בידי טובי המעתיקים של זמנו‪ ,‬ועוטרו בפשטות‪,‬‬
‫כמקובל בעשורים הראשונים של המאה‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫כתב‪-‬היד הראשון שלו אשר נושא שלט משפחה‪ ,‬סמל למעמד ולבעלות‪ ,‬הועתק בשנת ‪.1430‬‬
‫‪45‬‬
‫לימים‬
‫התרבו סמליה של משפחת מדיצ'י המתנוססים על ארמנותיה ובין דפי ספריה‪ :‬החל בשלטים המכילים את‬
‫ה'כדורים' או ה'תפוחים' )‪ (palle‬של המשפחה‪ ,‬ועד לבז ולטווס‪ ,‬ולטבעת היהלום ושלוש הנוצות; אחדים‬
‫מבני מדיצ'י אף אימצו לעצמו סיסמה )‪ (motto‬משלהם‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫כאמור‪ ,‬בניו של קוזימו‪ ,‬ג'ובאני ופיירו‪ ,‬היו אף הם ביבליופילים מושבעים‪ .‬באמצע המאה החמש‪-‬עשרה‬
‫היו הם האספנים הבולטים בפירנצה‪ ,‬ושקדו להזרים לאוספיהם פריטים בכתיבה ובמתכונת האופנתית;‬
‫רוב רכישותיהם התרכזו בשנות החמישים והשישים של המאה‪ ,‬אף שהחלו בכך עוד קודם‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫‪47‬‬
‫בעוד‬
‫שג'ובאני לא נהג לרשום כתובת בעלות )‪ (ex-libris‬בתוך ספריו ועל כן קשה שיוכם לאוסף הפרטי‬
‫צ'יריאגו והעסיקו דרך קבע )בהתקשרות ישירה או באמצעות וספאסיאנו(‪ ,‬העדיף פיירו את המעתיקים ניקולאוס ריציוס‬
‫ספינוזוס ומסר מרקו )ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.(428‬‬
‫‪42‬ראה '‪ , De la Mare, 'Cosimo‬עמ' ‪ .139-138‬דה לה מאר משוכנעת שקוזימו קרא בקריאה מעמיקה לפחות חלק מספריו‪,‬‬
‫שכן הותיר בהם הערות בכתיבת ידו‪ .‬אף וספאסיאנו מעיד עליו כי היה אדם משכיל וכי הירבה לקרוא חיבורים מכל הסוגים‬
‫)ראה '‪ ,2 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ .(195‬דה לה מאר שוללת נחרצות את הדיעה שלפיה השתייך לסוג האספנים שרק צורתם‬
‫החיצונית של ספריהם הדריכה אותם‪ ,‬ושפעלו אך ורק לפי צו האופנה‪ .‬עדות לעניינו האמיתי בספרים הייתה לדבריה העובדה‬
‫שטרח על הספרייה הציבורית בסן מרקו ועל ספריית המנזר בפייזולה והבין את תרומתן של ספריות לחיי התרבות של הפרט‬
‫והכלל בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 43‬ראה למשל '‪ ,Kent, 'Cosimo‬ובעיקר הפרק הרביעי שם‪.38-33 ,“Educating the Patron: What Cosimo Read” :‬‬
‫‪ 44‬רשימה משוחזרת של כתבי‪-‬היד בספרייתו הפרטית של קוזימו‪ ,‬מהצלבת המקורות השונים )בסך הכול ‪ 77‬כתבי‪-‬יד(‪ ,‬ראה‬
‫'‪ ,De la Mare, 'Cosimo‬עמ' ‪.156-139‬‬
‫‪ 45‬דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.133‬‬
‫‪ 46‬לדברי איימס‪-‬לואיס‪ ,‬ה'מוטו' ‪ semper‬אופייני לפיירו )ראה '‪ , Ames-Lewis, 'The Library‬עמ' ‪ ( 72‬ובעיקר מייחד‬
‫אותו הצירוף של טבעת יהלום ושלוש נוצות‪ ,‬לבנה‪ ,‬אדומה וירוקה יחד עם הכיתוב '‪) 'semper‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ 74‬ו‪ ,(81-‬כפי‬
‫שמופיע גם בכתב‪-‬יד של ספרי אמ"ת השמור במוזיאון ישראל )כ"י ]מס' ‪ [15‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק(‪ .‬בפעם‬
‫הראשונה מופיע שילוב כזה בקאפלה של פיירו בסן‪-‬מיניאטו אַל‪-‬מונטֶה‪ ,‬בשנת ‪ .1448‬קודם לכן הופיעו הטבעת ושלוש הנוצות‬
‫על כרכובי החלונות בארמון של קוזימו בפירנצה )איימס‪-‬לואיס‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,(64‬מנגד‪ ,‬אותה טבעת יהלום בעלת שלוש הנוצות‬
‫)לבנה‪ ,‬אדומה וירקרקת( יחד עם ה'מוטו' ‪ semper‬מזוהה ללא ספק כסמלו של לורנצו )'המפואר'( בנו של פיירו )ראה בכתב‪-‬‬
‫יד משנת ‪ 1685‬מידי ‪ ,Alessandro Segni‬השמור בארכיון העיר פירנצה ]‪ [ASFi‬וסימנו שם ‪Guardaroba medicea‬‬
‫‪ ;958‬בדף ‪ 8‬בו מפורטים סמליה של משפחת מדיצ'י(‪ .‬ראה גם ‪ ,2 ,Crollalanza‬עמ' ‪ .119‬טבעת יהלום מופיעה‪ ,‬לפחות פעם‬
‫אחת‪ ,‬בכתב‪-‬יד שהיה שייך לפרנצ'סקו סאסטי )ראה '‪ ,De la Mare, The library of F. Sasseti‬עמ' ‪ ,182‬כ"י ‪ ;(40‬עוד‬
‫טבעת יהלום‪ ,‬זו של משפחת אדימארי‪ ,‬יש בדף ‪ 170r‬בספר השעות של אדימארי‪ ,‬בכתב‪-‬יד השמור ב‪Walters Art -‬‬
‫‪ Gallery, Baltimore‬וסימנו שם ‪) MS W. 767‬השווה לטבעת היהלום בעיטור השוליים של כ"י ברלין ‪] ,‬מס' ‪[10‬‬
‫ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק(; טבעת יהלום בצירוף נוצות מופיעה גם כסמל של משפחת רוצ'לאי הפלורנטינית‪,‬‬
‫אשר נקשרה למשפחת מדיצ'י בקשרי נישואין בשנת ‪) 1466‬ראה ‪F. Fumi Cambì Gago, "Emblemi a Firenze in‬‬
‫‪ .(epoca laurenziana", in: Archivio Storico Italiano (1992), pp. 717-734‬על‪-‬פי אותה חוקרת‪ ,‬הצבעים שאיפיינו‬
‫את משפחת מדיצ'י‪ ,‬בעיקר בטורנירים‪ ,‬היו אדום‪ ,‬ירוק ולבן כסוף‪ .‬לורנצו )'המפואר'( מאמץ לעתים נוצה כחולה במקום‬
‫הירוקה‪ ,‬בהשפעה צרפתית‪ ,‬וכן את סמל ה‪ .fleur-de-lys-‬במחצית השנייה של המאה מופיע ה'מוטו' ‪ le tens revient‬באוסף‬
‫כתבי‪-‬היד של לורנצו )ראה '‪ ,Ames-Lewis, 'The Library‬עמ' ‪.(58‬‬
‫‪ 47‬על ה'סטודיולו' )‪ (studiolo‬של פיירו ראה ‪ ,Jardine‬עמ' ‪ .183‬על ספריו של פיירו‪ ,‬הרכישות‪ ,‬הירושות‪ ,‬ההזמנות‬
‫והאינוונטארים – ראה איימס‪-‬לואיס‪ ,‬שם‪ ,‬פרק ‪ .3‬שלושה מכתבים שכתב וספאסיאנו אל פיירו באפריל‪-‬יוני ‪ 1458‬בעניין‬
‫כתבי‪-‬היד שהזמין ממנו‪ ,‬ובהם הוא מדווח לו על התקדמות העבודה ועל העיכובים שחלו בה‪ ,‬מעידים על התעניינות בלתי‪-‬‬
‫פוסקת של הפטרון בקצב העבודה ועל מעורבותו בה )ראה '‪ ,Cagni, 'Vespasiano‬מכתבים ‪ ,18-16‬עמ' ‪ .(142-139‬על‪-‬פי‬
‫‪) Müntz & Fabre‬עמ' ‪ ,(42‬בשנת ‪ 1456‬החזיקה ספריית מדיצ'י ‪ 158‬כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫‪ ,De la Mare, 'New Research' 48‬עמ' ‪.427‬‬
‫‪108‬‬
‫שלו‪,‬‬
‫‪49‬‬
‫הקפיד אחיו פיירו לציין את שמו בכתבי‪-‬היד שלו‪ ,‬כמו גם בכתבי‪-‬היד שירש מאביו ובהם חלק‬
‫מכתבי‪-‬היד של ג'ובאני‪ ,‬אשר מת לפני קוזימו‪ ,‬עוד בשנת ‪ 50.1463‬שניהם הונחו על‪-‬ידי השאיפה להחליף‬
‫באוספיהם את כתבי‪-‬היד אשר הועתקו בכתיבה הגותית בטקסטים זהים בכתיבה ההומניסטית ועל‪-‬פי‬
‫המתכונת ה'מחודשת'‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫בעוד שג'ובאני טרח על איסוף החיבורים אשר עניינו אותו‪ ,‬החשיב פיירו דווקא‬
‫את הפאר החיצוני של כתבי‪-‬היד‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫לורנצו בנו‪ ,‬הוא לורנצו 'המפואר'‪ ,‬ירש ממנו את ספרייתו המטופחת‪ .‬אף שלא היה אספן ספרים נלהב‬
‫כאביו לפניו‪ ,‬נראה ששקד לצייד אותה ‪ -‬בשנים האחרונות לחייו‪ ,‬כלומר ממש בשלהי המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה ‪ -‬בטקסטים רבים בשפה היוונית )ארבע‪-‬מאות ועשרים כרכים לפחות(‪ ,‬ואף עודד מלומדים לשאול‬
‫מן האוסף שלו‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫רכישותיהם של 'הנסיכים' לא נבעו בדרך כלל מן הצורך האישי ‪ -‬מקצועי או אינטלקטואלי ‪ -‬בחיבור או‬
‫בטקסט זה או אחר‪ ,‬אלא ממניעים של דחף אספני טהור‪ :‬הצורך לאתר פריט נדיר ומבוקש‪ ,‬לשבץ בתוך‬
‫האוסף את החוליה החסרה‪ ,‬להשלים משימה‪ ,‬ולהקדים את המתחרים‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫את ספריותיהם ואת מלאכת‬
‫הקמתן ניתן אולי להגדיר כ'פרויקט'‪ ,‬אפיק לתיעול של משאבים יחד עם פעילות יוצרת למי שזמנם‬
‫וממונם בידם‪ .‬ומה מספק יותר מן ההתעסקות ברכישתם‪ ,‬סידורם‪ ,‬וטיפוחם של כתבי‪-‬יד‪ ,‬שעם היותם‬
‫חפצי חן מפוארים‪ ,‬מקור לגאווה ולראווה‪ ,‬הם גם הנאה לרוח‪ ,‬וגם אבני יסוד בהעברת התרבות ובמסירת‬
‫הידע? וכיאה ל'פרויקט' עסקי ותרבותי בקנה מידה מכובד‪ ,‬נמצאו בכמה מן האוספים הגדולים אף מי‬
‫שנשכרו לייעץ ולנהל אותם מאחורי הקלעים‪ ,‬והם גם שניווטו את הרכישות‪.‬‬
‫נשכרו לעבוד בספריות ה'נסיכיות'‪ ,‬ותפקידיהם הוגדרו באופן ברור‪.‬‬
‫‪56‬‬
‫‪55‬‬
‫גם ספרנים של ממש‬
‫לקראת אמצע המאה קבעו לעצמם‬
‫‪ 49‬מתוך כתבי‪-‬היד שנושאים את סמלי משפחת מדיצ'י ניתן כנראה לשייך לו את אלה שמצויר בהם טווס‪ ,‬בעיקר אם הופקו‬
‫בידי המעתיקים שנהגו לעבוד בשירותו )ראה‪ ,Ames-Lewis, 'Early Medicean' :‬עמ' ‪ ,134-131‬וכן ‪Ames Lewis,‬‬
‫'‪ ,'The Library‬עמ' ‪.(73-72‬‬
‫‪ 50‬אף קוזימו‪ ,‬אביהם של השניים‪ ,‬לא דקדק ברישום בעלותו בספריו אך נהג מדי פעם לרשום את שמו בחלל ריק באמצע כתב‪-‬‬
‫היד ולא בראשו או בסופו‪ ,‬אולי כדי למנוע את מחיקת הכתובת או סילוקה )'‪ ,De la Mare, 'Cosimo‬עמ' ‪.(117-116‬‬
‫‪ 51‬עובדה זו עולה בבירור מן ההשוואה של שני האינוונטארים של ספריית פיירו משנת ‪ 1456‬ומשנת ‪ ;1463/4‬על העותקים‬
‫הכפולים של פיירו ועל הסיבות להימצאותם ראה '‪ ,Ames-Lewis. 'The Library‬עמ' ‪.43-39‬‬
‫‪ 52‬אפשר שמשמעותית ההתייחסות הספציפית לכריכה ולעושרה באינוונטאר של פיירו משנת ‪ ;1456‬לדוגמא ‪ -‬פריט מס'‬
‫‪" - "Bibbia di lectera ghallica con affibiatoi dariento" :1‬ביבליה בכתיבה גותית עם אבזמי כסף"; פריט מס' ‪:76‬‬
‫"דנטה בכתיבה מודרנית מחופה בקטיפה לבנה וכסף" )ראה '‪ ,Ames-Lewis, 'The Inventories‬עמ' ‪ 118‬ואילך(‪ .‬כתבי‪-‬היד‬
‫בספרייתו של פיירו סודרו באופן שצבע הכריכה יעיד על תוכנם‪ :‬תכלת לספרי קודש‪ ,‬לבן לחיבורים בפילוסופיה‪ ,‬צהוב‬
‫לחיבורים בדקדוק‪ ,‬אדום לחיבורים בהיסטוריה וכן הלאה )ראה איימס‪-‬לואיס‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 105-104‬וכן ברשימת האינוונטאר‬
‫משנת ‪ ,1456‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(124-118‬‬
‫‪ 53‬על כך '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ,470-469‬וכן '‪ ,Fryde, 'Lorenzo‬עמ' ‪,138‬‬
‫‪ 54‬אפשר שיוצא דופן בקביעה זו היה דווקא קוזימו דה מדיצ'י‪ ,‬ראשון האספנים‪-‬הנסיכים‪ ,‬שבתחילה אסף כתבי‪-‬יד לשימושו‬
‫ולהנאתו‪ ,‬ואחר כך התמקד בפרויקטים רחבי היקף אשר נועדו‪ ,‬כאמור‪ ,‬לצייד את ספריית סן מרקו ואת זו של הבאדיה‬
‫בפייזולה למטרות מורכבות יותר ולא רק לצורכי תהילה אישית‪.‬‬
‫‪ 55‬ואכן‪ ,‬לפחות באוספיהם של שני מצביאים שחשקה נפשם בספרייה גדולה‪ ,‬כמו גם בספרייתו של איש העסקים הפלורנטיני‬
‫פרנצ'סקו סאסטי )עליו ראה בהמשך(‪ ,‬שימשו במישרות אלה אנשי‪-‬ספר מלומדים‪ :‬בחצרו של פדריקו דוכס אורבינו היה זה‬
‫אוטאביאנו דלי אובלדיני )‪ (Ottaviano degli Ubaldini‬אשר הנחה אותו בבחירת הספרים וקישר אותו אל חוגי הספר‬
‫והתרבות )ראה '‪ ,Michelini Tocci, 'Formazione‬עמ' ‪ ;(11‬ובחצרו של אלסנדרו ספורצה שליט פיזארו שימש מלומד‬
‫שווספאסיאנו אינו נוקב בשמו‪) "Mise uno uomo dottissimo con buona provisione sopra questa libraria" :‬ראה‬
‫'‪ ,1 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪.(327‬‬
‫יש לזכור בהקשר זה כי גם את הרכישות לספריות מדיצ'י ניווט ואירגן במידה זו או אחרת צד שלישי‪ ,‬והוא וספאסיאנו דה‬
‫ביסטיצ'י עצמו‪ ,‬אשר שימש יועץ נאמן במה שקשור לכותרים המבוקשים וה'ראויים' ולמצאי כתבי‪-‬היד בשוק‪.‬‬
‫‪ 56‬בכ"י וטיקן‪ ,BAV, Urb. lat. 1248, f. 58 ,‬פיסקה המתארת את תפקידי הספרן האידיאלי‪ :‬לקטלג את כתבי‪-‬היד‬
‫הלטיניים‪ ,‬היווניים והעבריים‪ ,‬לבצע בהם טיפולים נגד מזיקים‪ ,‬להראותם למלומדים ולאנשי מעלה ולפרט לפניהם את‬
‫‪109‬‬
‫שלטי המשפחה והסמלים ההראלדיים מקום של קבע בראש כתבי‪-‬היד של האספנים הללו‪ ,‬ושימשו ללא‬
‫ספק מעין חותם המעיד על בעליו ועל ייחוסו ומעמדו בקרב אצולת הממון והספר‪ .‬הבעלות על הספרים‬
‫היפים והנדירים האדירה את יוקרתם של אלה‪ ,‬ונסכה עליהם את הדימוי הנחשק של בני אדם נאורים‪,‬‬
‫שליטים שענייני הרוח בראש מעייניהם‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫בפירנצה של ההומניסטים‪ ,‬במרכז ההפקה התוסס‪ ,‬אין ספק‬
‫שסביבת הספר נבנתה על האספנים הגדולים ובד בבד העניקה להם ‪ -‬לצד הטקסטים הישנים והחדשים‬
‫ששימשו אותם )מי פחות ומי יותר( – כבוד‪ ,‬יוקרה‪ ,‬והילת ביבליופילים‪.‬‬
‫פדריקו דה מונטפלטרו – אספן של כתבי‪-‬יד 'יפים'‬
‫ספרייתו של דוכס אורבינו‪ ,‬פדריקו ממונטפלטרו‪ ,‬הייתה כנראה פסגתה של תופעה זו‪ :‬ספרייה אשר מנתה‬
‫במותו למעלה מתשע מאות כתבי‪-‬יד‪ ,‬והעמידה בארמונו סקריפטוריום של מעתיקים ואמנים‪-‬ציירים ‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫פדריקו עצמו‪ ,‬בן למשפחת אצולה ותיקה אשר שלטה באורבינו כבר במאה השתים‪-‬עשרה‪ ,‬היה‬
‫'קונדוטיֵי ֵרה' )‪ ,(condottiere‬מפקד שהשכיר את חרבו וצבאו בשירותם של שליטים אלה ואחרים‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫במהלך הימים איפשר לו הונו להפוך לפטרון של אמנויות ולמצנט‪ ,‬ובעיקר לביבליופיל חסר מתחרים‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫הספרייה שירש מאבותיו מנתה לא יותר ממאה כתבי‪-‬יד‪ .‬החל משנת ‪ 1465‬הגדיל בהדרגה את האוסף‪ ,‬עד‬
‫שזה הגיע לממדיו הכבירים‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫חלקם של כתבי‪-‬היד נרכשו מבעלים פרטיים או ממוכרי‪-‬ספרים‪ ,‬מקצתם‬
‫הוזמנו ישירות ממעתיקים‪ ,‬ואחרים ניתנו לו שי‪ .‬עליהם נוספו גם מספר לא מבוטל של כתבי‪-‬יד שנלקחו‬
‫שלל מלחמה‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫רובם המכריע של כתבי היד אשר הועתקו עבור פדריקו הופקו בוודאות בפירנצה‪,‬‬
‫באמצעות וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪ ,‬ויחד עם כתבי‪-‬היד שנרכשו שם עבור ספרייתו מיד שנייה – בדרך‬
‫מעלותיהם‪ .‬בסופה של אותה פיסקה אף מצוין‪"come fa il presente bibliotecario accorto e diligente meser :‬‬
‫"‪ ,Agapito‬כלומר – כפי שנוהג לעשות הספרן הנוכחי‪ ,‬המיומן והחרוץ‪ ,‬מסר אגאפיטו )ששימש שם ספרן בסוף המאה ה‪.(15-‬‬
‫ראה‪ , Michelini Tocci, 'Agapito':‬עמ' ‪ .245-246‬בהמשך )שם‪ ,‬עמ' ‪ ,(247‬מיקליני טוצ'י מפרט עוד על מטלותיו של‬
‫הספרן‪ ,‬בנוסף לקיטלוגם של הספרים‪ :‬בדיקה תקופתית‪ ,‬איוורור‪ ,‬חיטוי ושיקום‪ ,‬נקיטת אמצעי זהירות מפני קהל הקוראים‪,‬‬
‫הבחנה בין סקרנים למלומדים רציניים‪ ,‬וקביעת הנחיות לגבי השאלה חיצונית ולגבי ביקורי קבוצות )את הפיסקה במלואה‬
‫בתרגומה לאנגלית מביא ‪ ,1 ,Dennistoun‬עמ' ‪.(159‬‬
‫‪ 57‬מאירת עיניים איגרת החניכה שבה צייד לורנצו דה מדיצ'י את בנו ג'ובאני בן ה‪) 14-‬לימים האפיפיור ליאו העשירי( בשעה‬
‫שהנער‪ ,‬שאך זה מונה חשמן‪ ,‬עשה דרכו לרומא; גם בה ניכרת הדאגה ל'מראית עין' וליצירת הרושם הראוי על הסביבה‪ .‬ברור‬
‫ממנה שבניגוד לסממני מותרות אחרים הנחשבים המוניים‪ ,‬הספרים היפים מקרינים על בעליהם יוקרה‪' ,‬טעם טוב' ועידון‪,‬‬
‫ומידה של מעלה תרבותית‪" :‬הייה מתון בחיצוניותך‪ ...‬עדיים ואריגי משי אינם הולמים אדם במעמדך‪ .‬ייטב לך בהרבה‬
‫להתנאות בכמה עתיקות ובספרים יפים‪) "...‬מובא בידי '‪ ,Bullard, 'Lorenzo‬עמ' ‪.(33‬‬
‫‪58‬על הסקריפטוריום של פדריקו‪ ,‬המכונה ‪ ,massaria‬ראה '‪ ,Michelini Tocci, 'Formazione‬עמ' ‪ .15-14‬כמה רשימות‬
‫המונות את בני ביתו‪ ,‬פמלייתו וכל המועסקים בארמון הדוכס נשתמרו בכתבי‪-‬יד )ראה ‪ ,1 ,Dennistoun‬עמ' ‪;(143-142‬‬
‫באחת מהן נזכר מספרם של המעתיקים המועסקים בארמון דרך קבע‪ ,‬והוא עומד על ארבעה )כ"י וטיקן‪BAV, Urb. Lat. ,‬‬
‫‪ ,829, f. 55‬על‪-‬פי דניסטון‪ ,‬שם(‪ .‬שאר המעתיקים שעסקו באספקת כתבי‪-‬יד לספריית אורבינו פעלו אפוא בפירנצה‪ ,‬בדוכסות‬
‫אורבינו ובמקומות אחרים באזור‪.‬‬
‫‪ 59‬על שלטי המשפחה לדורותיה וסמליו של פדריקו‪ ,‬המופיעים גם בכתבי‪-‬היד בספרייתו‪ ,‬ראה ‪ ,1 ,Dennistoun‬נספח ‪ ,5‬עמ'‬
‫‪.422-420‬‬
‫‪ 60‬על רוח התחרות בין האספנים הגדולים‪ ,‬על ה'סטודיולי' )‪ (studioli‬שלהם ‪ -‬תכולתם וחיצוניותם‪ ,‬על יוקרתם ו'אצילותם'‬
‫של מי שפיזרו סכומי עתק על נכסי תרבות‪ ,‬על הראווה המקנה מעמד‪ ,‬ובפרט על פדריקו ראה ‪ ,Jardine‬בעיקר פרק ד‬
‫)"‪ ("Learning to be civilized‬עמ' ‪.198-181‬‬
‫‪ 61‬ראה '‪ ,Michelini Tocci, 'Formazione‬עמ' ‪ .10-9‬על‪-‬פי ‪ ,Müntz & Fabre‬החזיקה ספרייתו של פדריקו מאורבינו‬
‫‪ 772‬ספרים )שם‪ ,‬עמ' ‪.(42‬‬
‫‪ 62‬על סיפורו העגום של האוסף הגדול שצבר מנחם בן אהרן מוולטירה ונלקח שלל מלחמה בידי פדריקו ממונטפלטרו בביזה‬
‫הגדולה שנעשתה בוולטירה ב‪ 18-‬ביוני ‪ ,1472‬ורק חלק ממנו שרד עד ימינו‪ ,‬ראה מיקליני טוצ'י‪ ,‬שם‪ ,14-13 ,‬וכן במבוא של‬
‫פרוברביו )‪ (D.V. Proverbio‬לקטלוג כתבי‪-‬היד העבריים בספריית הווטיקן )ראה 'קטלוג וטיקן ‪ ,'2008‬עמ' ‪ .(xix-xviii‬את‬
‫אירועי אותו יום מתאר ‪ ,1 ,Dennistoun‬עמ' ‪.202-200‬‬
‫‪110‬‬
‫כלל באמצעות אותו 'קרטולאיו' – מגיע שיעורם של כתבי‪-‬היד ה'פלורנטיניים' בספריית אורבינו לכדי‬
‫שלושה‪-‬רבעים‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫'קאנון הספרים' שערך האפיפיור ניקולאוס החמישי שנים קודם לכן לבקשת קוזימו דה מדיצ'י‪ ,‬שימש גם‬
‫את פדריקו‪' 64.‬קאנון' זה קיבע למעשה את ההמשכיות של אינוונטאר הקריאה‪ ,‬העיון והלימוד מן הספריות‬
‫הכנסייתיות של המאות הקודמות ועד לספריות הגדולות של המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬וכלל בעיקרו מחברים‬
‫ימי‪-‬ביניימיים‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הכילה ספרייתו של פדריקו את כל המכלול ההומניסטי ה'ראוי'‪,‬‬
‫‪66‬‬
‫ובכלל זה‬
‫החיבורים האחרונים של בני התקופה‪ ,‬ניתוחים פילולוגיים ופרשניים‪ ,‬תרגומים וכן הלאה‪ .‬בין הספרים‬
‫היפים שסיפק לו וספאסיאנו בשנות ה‪ 70-‬של המאה גולת הכותרת של הפקתו – הביבליה המפוארת בת‬
‫שני הכרכים; ‪ 67‬לעיטור כתבי‪-‬היד של פדריקו נשכרו אמני פירנצה הידועים כדוגמת פרנצ'סקו דל קייריקו‬
‫ואטאוואנטי‪ .‬וספאסיאנו ראה באוסף אורבינו ספרייה שלמה ומושלמת‪:‬‬
‫‪68‬‬
‫שלמה הואיל ולדבריו הכילה‬
‫עותקים של כל המחברים ושל כל יצירותיהם‪ ,‬שלא כמו ספריות האחרות‪ ,‬ובכלל זה ספריית האפיפיור‬
‫וספריית האוניברסיטה של אוקספורד‪ ,‬שהיה בהן רק מקצת מן המכלול‪ ,‬ועותקים כפולים של אותם‬
‫חיבורים;‪ 69‬ומושלמת בשל יופיים של הספרים וכריכותיהם‪"In quella libraria i libri sono belli :‬‬
‫"‪.in superlativo grado‬‬
‫‪70‬‬
‫פרט חשוב שמוסיף וספאסיאנו‪ ,‬והיה בו כדי להעלות עוד את קרנו של‬
‫הדוכס ‪ -‬השקעתו בכתבי‪-‬יד עלתה על שלושים אלף דוקאטים‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫דומה שפדריקו עצמו מגלם את תמצית מהותו של האספן הביבליופיל שעניינו בספרים מצטמצם כמעט אך‬
‫ורק למידת ההתפעלות שהם עשויים לעורר‪ :‬מחד בשל יופיים‪ ,‬ומאידך בשל נדירותם‪ .‬נראה שהספרים‬
‫‪ 63‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano e i copisti‬עמ' ‪ .82-81‬כמו כן‪ ,‬על תכולת ספרייתו של פדריקו ובעיקר על ההפקה‬
‫הפלורנטינית ומעורבותו של וספאסיאנו באספקת כתבי‪-‬היד‪ ,De la Mare, 'Vespasiano as Producer' ,‬עמ' ‪.200-192‬‬
‫‪' 64‬הקאנון' חובר‪ ,‬כאמור‪ ,‬לצורך השלמת הספרייה של סן מרקו ושימש את קוזימו גם בהקמת הספרייה של הבאדיה של‬
‫פייזולה‪ .‬אותו 'קאנון' קבע כי על רוב האוסף להיות מורכב מספרות קודש )ביבליות‪ ,‬מיסאלים‪ ,‬מזמורי תהלים( ואבות‬
‫הכנסייה‪ ,‬חיבורים סכולסטיים‪ ,‬תיאולוגיה ופילוסופיה )בעיקר אריסטו ומפרשיו(; בהמשך – מתימטיקה )בואתיוס‪ ,‬אוקלידס‪,‬‬
‫ויטלו‪ ,‬תלמי(; ולבסוף – המקצועות ה'הומאניים' )‪ (studia humanitatis‬ובהם דקדוק‪ ,‬רתוריקה‪ ,‬היסטוריה‪ ,‬שירה ומוסר‬
‫)פילוסופיה(‪ .‬כאמור‪ ,‬על הקאנון ותכולתו ראה '‪ ,3 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ ;252-250‬כמו כן ראה ‪Kibre, 'Intellectual‬‬
‫'‪ ,Interests‬עמ' ‪ .275-274‬גם הספריות הפרטיות של אלסנדרו ספורצה בפיזארו ושל מאלאטסטה בצ'זנה התבססו על אותו‬
‫אינוונטאר )ראה'‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪.(228-227‬‬
‫‪ 65‬פטרוצ'י‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.227-226‬‬
‫‪ 66‬ואכן‪ ,‬ספרייתו של פדריקו הייתה ה'ראויה' ביותר‪ ,'la più degna' ,‬כהגדרתו של וספאסיאנו )'‪ ,1 ,'Vite‬עמ' ‪.(297‬‬
‫המונח '‪ 'degno‬במשמעות ראוי או מכובד משמש באותה תקופה גם לציון מעלה של פאר ויופי )ראה ‪Vocabolario degli‬‬
‫‪ ,Accademici della Crusca‬ערך '‪ ,'degno‬כרך רביעי‪ ,‬סעיף ‪ .(12‬וספאסיאנו מרבה להשתמש בו כתווית של מצוינות‬
‫לאוסף ספרים או ספרייה הראויים לבעליהם רמי המעלה‪ ,‬מבחינת איכותם‪ ,‬תוכנם ובעיקר צורתם‪ :‬כך למשל רשם שאלסנדרו‬
‫שליט פיזארו רכש את כל הספרים 'הראויים' )‪ ;(327 ,1 ,Vite‬אף לורנצו דה מדיצ'י‪ ,‬באיגרתו אל לודוביקו ספורצה שליט‬
‫מילנו‪ ,‬מתנצל על כך שהעותק שהוא שולח אליו הוא ספר דפוס‪ ,‬ומוסיף כי הוא מזמין בעבורו כתב‪-‬יד בהעתקה ידנית שיהיה מן‬
‫הסתם '‪ ,'piu degno‬כלומר מכובד‪ ,‬יאה ונאה יותר )ראה '‪ , 'Lorenzo: lettere‬כרך ‪ [1486-1485] 9‬שבעריכת ‪P.‬‬
‫‪ ,Butters‬עמ' ‪ ,96‬איגרת ‪.(812‬‬
‫‪ 67‬כ"י וטיקן‪ ,‬הספרייה האפוסטולית ‪ .Urb. lat. 1 & 2‬על פרויקט הפקתה של הביבליה בפירנצה ראה ‪Garzelli,' La‬‬
‫'‪.Bibbia‬‬
‫‪ 68‬הוא מונה את הכותרים הכלולים בספריית הדוכס )את העבריים הוא מציין בסוף הרשימה‪ ,‬באופן גס(‪ ,‬ברשימה המשתרעת‬
‫על פני כמה עמודים )ראה '‪ ,1 ,'Vite‬עמ' ‪.(301-297‬‬
‫‪ 69‬ראה וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .302‬וספאסיאנו אמנם טוען שערך השוואה בין תכולת הספרייה באורבינו לבין "האינוונטארים‬
‫של כל ספריות איטליה"‪ ,‬אך הוא מונה שם רק את ספריית האפיפיור‪ ,‬את זו של מנזר סן מרקו בפירנצה ואת ספריית ויסקונטי‬
‫בפאוויה )זו מנתה בשנת ‪ 1426‬קרוב לאלף כתבי‪-‬יד; עליה ראה הערה ‪ 102‬שבעמ' ‪ .(114‬אותה השוואה גם עם האינוונטאר‬
‫של ספריית ה'סטודיו האוקספורדי' ‪ -‬כלומר אוניברסיטת אוקספורד ‪ -‬אשר נשלח אליו על‪-‬פי בקשתו‪.‬‬
‫‪" 70‬באותה ספרייה‪ ,‬כל הספרים יפים ברמה הנעלה ביותר"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.302‬‬
‫‪ 71‬וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.301‬‬
‫‪111‬‬
‫שרכש לעצמו לא שימשו אותו לקריאה;‪ 72‬מן הסתם‪ ,‬איכות החומרים‪ ,‬פאר הקישוט והכריכות המשובצות‬
‫כסף ואבני חן‬
‫‪73‬‬
‫שימשו לביסוס מעמדו‪ .‬ונראה שהאמירה העוקצנית אשר כוונה כנגד כל אספני הספרים‬
‫לשמם‪ ,‬אשר רואים בכתבי‪-‬היד "חפצי אמנות דמויי‪-‬ספר שמכילים תמונות מצוירות"‪,‬‬
‫‪74‬‬
‫הולמת במידת‪-‬‬
‫מה גם אותו‪ .‬יחד עם זאת טען עליו וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪ ,‬מתאר קורות חייו‪ ,‬כי היה מלומד בתחומים‬
‫רבים ושכר לעצמו מורים ללימוד תיאולוגיה‪ ,‬היסטוריה ופילוסופיה; כמו כן גילה בקיאות במתימטיקה‬
‫ובמדעים מדויקים‪ ,‬והוכיח ידע באדריכלות‪.‬‬
‫‪75‬‬
‫אפשר אפוא שלצרכיו הפרטיים שימש האגף הצמוד‬
‫לספרייתו ה'ייצוגית'‪ ,‬ובו "אוסף נוסף של ספרים יקרים פחות‪ ,‬כתובים על גבי נייר‪ ,‬אשר תיקנו את פגמיו‬
‫של האוסף הראשי שאיכסן רק ספרי ראווה";‬
‫‪76‬‬
‫ואכן‪ ,‬הספרייה של פדריקו שהייתה‪ ,‬כדברי פטרוצ'י‪,‬‬
‫"הספרייה הנסיכית אשר פיתחה בצורה השלמה ביותר את מאפייניה של 'ספריית מדינה'"‪ ,‬פתחה את‬
‫שעריה לפני מלומדים ואישים אחרים‪ ,‬ואיפשרה להם להשתמש בכתבי‪-‬היד השמורים בה לצורכיהם‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫איש העסקים והאספן הפלורנטיני פרנצ'סקו סאסטי )‪(Sassetti‬‬
‫ספרייתו של איש פירנצה פרנצ'סקו סאסטי )‪ ,(1490-1421‬מבני מעמד הסוחרים )או הבורגנות(‪ ,‬שהיה‬
‫מנהל בנק מדיצ'י‪ ,‬נופלת כמדומה בין שתי הקטגוריות ‪ -‬זו של אספן לשם אספנות‪ ,‬ראווה והשקעה לבין זו‬
‫של משכיל‪-‬מלומד הרוכש ספרים למטרות עיון והנאה על‪-‬פי טעמו וצרכיו‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫עוד בצעירותו החל סאסטי‬
‫לרכוש ספרים )בהזמנה‪ ,‬כנראה באמצעות וספאסיאנו‪ ,‬ומיד שנייה( ובשנת ‪ 1462‬כבר מנתה ספרייתו ‪64‬‬
‫כרכים‪ ,‬רובם חיבורים קלאסיים ופטריסטיים‪ ,‬בהתאם לטעם תקופתו‪ 79.‬בשיאה מנתה ספרייתו למעלה מ‪-‬‬
‫‪ 120‬כרכים‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫בניגוד לכתבי‪-‬היד שבאוספיהם של הפטרונים‪-‬הנסיכים‪ ,‬כמו למשל בני משפחת מדיצ'י‪,‬‬
‫ובדומה לאלו של האספנים מקרב ההומניסטים‪ ,‬ספריו מתאפיינים בפשטות קישוטיהם‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫החשיבות‬
‫העליונה שייחס גם לחיצוניותם של כתבי‪-‬היד – כמו רוב אספני הספרים בדורו ‪ -‬התבטאה גם בהיעדר‬
‫מוחלט של כתבי‪-‬יד עשויים נייר וגם בסלידתו מספרי דפוס‪ ,‬אף שחלק מכתבי‪-‬היד שלו הועתקו‪ ,‬הם‬
‫עצמם‪ ,‬מן הדפוסים הראשונים‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫‪ 72‬כך למשל‪ ,‬אף שלא קרא ולא הבין יוונית‪ ,‬הקפיד – בהתאם לצו האופנה וכראוי לאספן המכבד את עצמו – לרכוש כתבי‪-‬יד‬
‫בשפה זו‪ .‬בסך הכול היו בספרייתו קרוב ל‪ 90-‬כרכים ביוונית )ראה '‪ ,Kibre, 'Intellectual Interests‬עמ' ‪.(267‬‬
‫‪ 73‬וספאסיאנו‪ ,‬שם‬
‫‪ ,Goldschmidt, 'Preserved' 74‬עמ' ‪.322‬‬
‫‪ 75‬וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.293-292‬‬
‫‪ 76‬ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪ ;229‬וכן‪ ,‬כפי שמובא שם‪ ,‬במאמר '‪ .Michelini Tocci, 'Agapito‬אפשר שהאוסף‬
‫הקטן שימש מעין 'ספרייה פרטית' ושימש את פדריקו לצרכי לימוד ולעיון‪.‬‬
‫‪ 77‬ראה פטרוצ'י‪ ,‬שם; על פי תיאורו הייתה זו ספרייה חדשה לגמרי‪ ,‬מורכבת מספרים שהופקו במיוחד עבורה )בדרך כלל‬
‫בבוטגות הפלורנטיניות(‪ ,‬על בסיס ה'קאנון' של פארנטוצ'לי )ניקולאוס החמישי(; היה בה פיקוח על כל פרט‪ ,‬ונשמרו בה רק‬
‫ספרי‪-‬פאר בעלי חזות מרהיבה; היא נוהלה בידי צוות מקצועי‪ ,‬והייתה פתוחה לשימושם של מלומדים‪ ,‬אישי צמרת‪ ,‬ואנשי‬
‫חצר‪.‬‬
‫‪ 78‬ראה‪ .De la Mare, 'The Library of F. Sassetti' :‬פטרוצ'י אכן מבחין בקרב האספנים ההומאניסטים גם באספנים‬
‫'בורגנים' )או 'סוחרים'( – הללו מתקרבים במידת‪-‬מה לאספנים ה'אריסטוקראטים'‪ ,‬כמי שאינם מחברים טקסטים ואינם‬
‫מתפרנסים מהם )ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪ ,218-217‬בתיאור האוסף של ניקולי(‪.‬‬
‫‪ 79‬לדעת דה לה מאר‪ ,‬כפילותם של חיבורים רבים בספרייתו מעידים על כך שרכש כל ספר שמשך את לבו ולא עסק באיסוף‬
‫שיטתי של הטקסטים הדרושים לו )שם‪ ,‬עמ' ‪ ;(164‬ואולי מעיד דבר זה על כך שעניינו בצורת הספר גבר על עניינו בתוכנו‪,‬‬
‫ואפשר שהאוסף עצמו היה חשוב לו יותר מן הקריאה בו‪.‬‬
‫‪ 80‬דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.171‬‬
‫‪ 81‬דה לה מאר‪ ,‬שם‪.169 ,‬‬
‫‪ ,De la Mare, 'New Research' 82‬עמ' ‪.453‬‬
‫‪112‬‬
‫בתחילת שנות ה‪ 70-‬שינתה ספרייתו את כיוונה‪.‬‬
‫באותה עת שימש לו ברטולומיאו פונציו )‪(Fonzio‬‬
‫‪83‬‬
‫ספרן; כנראה כדי להקל על קריאתו של סאסטי הוא העיר הערות והוסיף אינדקסים בתוך כתבי‪-‬היד וסיפק‬
‫תרגום לטיני לקטעים שהוא עצמו העתיק ביוונית‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫נראה שגם עסק בייעולה של הספרייה‪ ,‬סילוקם של‬
‫העותקים הכפולים והזמנת כתבי‪-‬יד חסרים‪ .‬פונציו עצמו עסק גם בהעתקת כתבי‪-‬יד עבור סאסטי‪ ,‬ואף‬
‫הוסיף את כתובת הבעלות )‪ (ex-libris‬של פטרונו בכתבי‪-‬היד‪.‬‬
‫אפשר להניח כי נוכחותו של אדם מן החוץ המופקד על עסקי הספרייה מעידה ‪ -‬אולי גם במקרה של‬
‫סאסטי‪ ,‬כמו באלו של פדריקו דוכס אורבינו‪ ,‬אלסנדרו ספורצה ואחרים ‪ -‬על תיפקודו של אוסף כתבי‪-‬היד‬
‫כפרוייקט ממוסד )מן הסתם אחד מרבים של אותו פטרון(‪,‬‬
‫‪85‬‬
‫שנועד להוכיח מעמד ועושר‪ ,‬ודרש ארגון‬
‫וייעול מקצועיים; זאת בניגוד לספריותיהם של המלומדים ואנשי הרוח שהיו בוררים אחד לאחד את‬
‫הטקסטים הדרושים להם‪ ,‬מעיינים בהם‪ ,‬לומדים אותם ומוסיפים את הערותיהם בתוכם‪ ,‬מחליפים כתבי‪-‬יד‬
‫עם עמיתיהם ואף מעתיקים לעצמם בעת הצורך‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הרכבו של אוסף ספריו ‪ ,‬אשר לא הכיל אף‬
‫כתב‪-‬יד ביוונית )שבה לא היה בקי(‪,‬‬
‫‪86‬‬
‫מעיד על כך שספריו של פרנצ'סקו סאסטי – שלא היה איש‪-‬ספר‬
‫אלא איש‪-‬עסקים במקצועו‪ ,‬משכיל‪ ,‬בעל ידע רב בלטינית ומעורה בסביבתו ההומניסטית ‪ -‬שימשו אותו‬
‫לקריאה ולעיון‪.‬‬
‫האפיפיור ניקולאוס החמישי )שנות כהונתו ‪(1454-1447‬‬
‫מלומד‪-‬אספן מסוג אחר היה איש הכנסייה תומאזו פארנטוצ'לי דה סארצאנה ) ‪Tomaso Parentucelli‬‬
‫‪ ,(da Sarzana‬לימים האפיפיור ניקולאוס החמישי‪ ,‬אשר הירבה לעסוק בטקסטים הומאניסטיים והתקין‬
‫לעצמו ספרייה פרטית נאה עוד בטרם נבחר לתפקיד הרם‪ .‬זו הייתה מורכבת – בנוסף לכתבי‪-‬היד‬
‫הסכולסטיים – גם מחיבורים פטריסטיים וקלאסיים‪.‬‬
‫‪87‬‬
‫לטענת וספאסיאנו כבר בתחילת דרכו עמד תומאזו‬
‫על כך שכתבי‪-‬היד שהזמין ורכש יהיו יפים מכל הבחינות )"‪,("bellissimi in tutte le condizioni‬‬
‫כלומר גם מצד תוכנם וגם מצד חיצוניותם;‬
‫‪88‬‬
‫דומה שכיוון בדבריו לאידיאל הספר האלגנטי והמאופק‪,‬‬
‫כפי שהיה מקובל בחוגי ההומאניסטים בימיו‪ ,‬ולא לפאר השופע של הספרים באוספיהם של הפטרונים‪-‬‬
‫הנסיכים‪ .‬יחד עם היותו אספן מלומד דומה שלא עסק כלל בהעתקת כתבי‪-‬יד לעצמו‪ ,‬אולם ספריו מלאים‬
‫הערות שוליים שהוסיף בכתיבת ידו כדרך המלומדים בני זמנו‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫על פי האינוונטאר של ספרייתו בווטיקן‬
‫אשר נערך מיד לאחר מותו‪ 90‬היה האוסף מורכב מכתבי‪-‬יד בלטינית וביוונית בלבד‪ ,‬ודומה שלא היה בו‬
‫זכר לשפה ורנאקולארית ואף לא לתכנים בתחומי המדע‪ ,‬הרפואה או ספרות חולין‪ .‬נראה שכוונתו‪,‬‬
‫‪ 83‬בתוך חמש שנים הוזמנו למעלה מ‪ 40-‬כתבי‪-‬יד להשלמת האוסף שלו‪.‬‬
‫‪ 84‬דה לה מאר‪ ,'The Library of F. Sassetti' ,‬עמ' ‪.166‬‬
‫‪ 85‬על‪-‬פי דה לה מאר ייחס סאסטי חשיבות רבה לביטויים החיצוניים של הצלחתו האישית והשקיע בתקופת השפע שלו בארמון‬
‫מרשים ליד פירנצה כמו גם באתר קבורה מפואר לו ולמשפחתו שהקים בכנסיית סנטה‪-‬טריניטה )שם‪.(161 ,‬‬
‫‪ 86‬דה לה מאר‪ ,‬שם‪.172 ,‬‬
‫‪ ,1 ,Vespasiano, 'Vite' 87‬עמ' ‪ ;35-34‬מתוך ‪ 56‬שנמצאו בחדר עבודתו הפרטי לאחר מותו‪ ,‬רובם המכריע )‪ (42‬היו‬
‫עותקים של מחברים קלאסיים‪ ,‬ו‪ 8-‬היו תרגומים מיוונית )'‪ ,De la Mare, 'Vespasiano as Producer‬עמ' ‪.(174‬‬
‫‪ ,1 ,'Vite' 88‬עמ' ‪ .34‬על ספריית הווטיקן שהחל בהקמתה ובארגונה בהיותו אפיפיור ועל תכולתה ראה שם‪.54-51 ,‬‬
‫‪ 89‬וספאסיאנו‪ ,‬שם‪ .34 ,‬את כתיבת ידו מתאר וספאסיאנו ככתיבה יפה "‪) "tra l'antica e la moderna‬שמא הכוונה לסמי‪-‬‬
‫גותית?(‪.‬‬
‫‪ 90‬בשנת ‪ ,1455‬בידי קוזימו דה מונסראט‪ ,‬בישוף העיר ‪.Vich‬‬
‫‪113‬‬
‫בהתאם לרוח הזמן ולערכי ההומאניזם‪ ,‬הייתה לפתוח את ספריית הווטיקן לשימושם של מלומדים ולקהל‬
‫הרחב‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫האספנים המלומדים‪ ,‬אוספיהם והאינוונטארים‬
‫‪92‬‬
‫נראה כי מה שמאחד את אספני הספרים מקרב המלומדים ההומניסטים בפירנצה ומייחד אותם מן‬
‫הפטרונים‪-‬ה'נסיכים' הוא היותם הם עצמם אנשים יודעי‪-‬ספר‪ ,‬אשר שימשו גם מעתיקים לעת מצוא‪,‬‬
‫לצורכיהם ולצורכי חבריהם‪ ,‬בדרך כלל בלא שכר‪ .‬אוספיהם הגדולים של מלומדים כדוגמת קולוצ'יו‬
‫סאלוטאטי‪ ,‬פוג'ו בראצ'וליני‪ ,‬ניקולו ניקולי או ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬שהיו מורכבים מכתבי‪-‬יד שניקנו מיד‬
‫שנייה )בהם עתיקים ביותר( או שהועתקו בידי סופרים מקצועיים בני‪-‬זמנם‪ ,‬הכילו גם כתבי‪-‬יד פרי‬
‫קולמוסם‪ .‬רוב ההומניסטים חיברו חיבורים‪ ,‬או שעסקו בתרגום‪ ,‬בדרך כלל מיוונית ללטינית‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫וכולם‬
‫מילאו את דפי ספריהם בהערות שוליים אשר תיקנו והוסיפו והתייחסו לטקסט הכתוב הנלמד‪ 94.‬לא ייפלא‬
‫אפוא שבהיותם מורגלים ומיומנים בכתיבה – שתפסה מן הסתם מקום נכבד במכלול עיסוקיהם ‪ -‬הם היו‬
‫בעלי יכולת להעתיק את ספריהם‪ ,‬ולעתים אף ביכרו העתקה עצמית על פני זו של מעתיק מקצועי‪.‬‬
‫אוספיהם של ההומניסטים 'הראשונים' כללו‪ ,‬ככלל‪ ,‬חיבורים פטריסטיים יחד עם הכתבים הקלאסיים –‬
‫לטיניים ויווניים בתרגום ללטינית‪ ,‬בדיסציפלינות השונות‪ .‬למעשה גם טקסטים בשפה הוורנאקולארית‬
‫נכללו בין כתבי‪-‬היד שלהם ואולם הללו לא שרדו כחלק מספריותיהם לאחר מותם‪.‬‬
‫‪95‬‬
‫וכאמור‪ ,‬מאוחר‬
‫יותר – בעיקר במחצית השנייה של המאה – כללו אוספיהם של מלומדים כדוגמת פיקו ואנג'לו פוליציאנו‬
‫גם כתבי‪-‬יד רבים ביוונית‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫אשר לתכולתן של ספריות המלומדים – נראה כי לפחות במה שנוגע לעשורים הראשונים של המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה המידע הקיים שאוב מתוך התכתבויות ששרדו מאותן שנים‪,‬‬
‫חשבונות‪,‬‬
‫‪98‬‬
‫מרישומים נוטריוניים ואחרים שלאחר מות הבעלים‪,‬‬
‫‪99‬‬
‫‪97‬‬
‫מרשימות אישיות ופנקסי‬
‫וכמובן מתוך ה'ביוגרפיות' שחיבר‬
‫‪ 91‬על ספרייתו ראה ‪ ,Müntz & Fabre‬עמ' ‪.114-34‬‬
‫‪ 92‬לביבליוגרפיה כללית וממוקדת במה שנוגע ללמדנות בקרב ההומניסטים באיטליה ראה‪ ,Stevens :‬עמ' ‪.239-236‬‬
‫‪ 93‬כך למשל פוג'ו בראצ'יוליני‪ ,‬אמברוג'יו טראוורסארי‪ ,‬ליאונרדו ברוני‪ ,‬לורנצו ואלה‪ ,‬מרסיליו פיצ'ינו‪ ,‬בארתולומיאו פונציו‬
‫ואנג'לו פוליציאנו‪ ,‬ואחרים‪ .‬על הלימודים היווניים בפירנצה ראה ‪ ,Stevens‬עמ' ‪ .165-163‬על הגידול העצום במספרם של‬
‫כתבי‪-‬יד יווניים בספריות הפרטיות באיטליה במחצית השנייה של המאה ה‪ ,15-‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ :262-260‬בשנות ה‪ 50-‬עדיין‬
‫אין עדות לכתבי‪-‬יד יווניים באוסף מדיצ'י‪ ,‬ואילו בשנת ‪ ,1495‬לאחר מות לורנצו‪ ,‬נימנו בו ‪ 319‬כרכים ביוונית‪.‬‬
‫‪ 94‬אפשר אולי לראות בפרקטיקה זו ביטוי לגישה הביקורתית לטקסטים שהתבססה באותה תקופה; יחד עם זאת‪ ,‬נראה שחלק‬
‫חשוב מתהליך הקריאה היה רישום‪ ,‬בכתיבה ברורה ונקייה‪ ,‬של הערות שוליים אשר כללו מידע טקסטואלי ופרשני השאוב‬
‫ממקורות אחרים‪ ,‬ראה '‪ ,Grafton, 'The Humanist as Reader‬עמ' ‪ .209-207‬לדברי גרפטון היו מלומדים )כמו למשל‬
‫אנג'לו פוליציאנו‪ ,‬בן דורו וידידו של פיקו( שציינו בסוף תהליך ה'קריאה' את הזמן והמקום להשלמת הערותיהם‪ ,‬את הטקסטים‬
‫ששימשו אותם ואת דעתם על איכות הטקסט‪.‬‬
‫‪ 95‬ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪ :215‬ההומאניסטים נהגו להפריד משאר ספריהם את הטקסטים הוורנאקולאריים שהם‬
‫רכשו‪ ,‬העתיקו וקראו‪ ,‬שכן בהיות הללו מחוץ ל'קאנון' הם נחשבו בלתי ראויים לשימור ובלתי מתאימים למטרות לימוד‪ .‬על‬
‫ספריו הוורנאקולאריים של בוקאצ'יו – כולל חיבוריו שלו – ועל אי‪-‬הכללתם ב'קאנון' שהוריש לכנסיית סנטה‪-‬קרוצ'ה‪ ,‬ראה‬
‫שם‪.‬‬
‫‪ 96‬על שיעור כתבי‪-‬היד ביוונית באוספים של המאה ה‪ 15-‬ראה '‪ ,Kibre, 'Intellectual Interests‬עמ' ‪ .264-260‬אחד‬
‫ממאפייניהם של האוספים היה לדבריה "הלטיניות המכרעת שלהם"‪) "…their overwhelming Latinity":‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(274‬‬
‫‪ 97‬את ההתכתבות של וספאסיאנו דה ביסטיצ'י עם לקוחות שונים ראה אצל '‪ .Cagni, 'Vespasiano‬במקום אחר קאניי מציין‬
‫היעדר כל אינוונטאר לספרייתו של מאנטי ומתאר את המאמצים לשחזרה על‪-‬פי סימנים שונים )ראה '‪ ,Cagni, 'I codici‬עמ'‬
‫‪.(43-1‬‬
‫‪ 98‬למשל פנקס החשבונות של איש פירנצה ברטולומיאו סקאלה‪ ,‬אשר מפרט את הוצאותיו על כתבי‪-‬יד שרכש ) ‪De la Mare,‬‬
‫'‪ ,'Bartolomeo Scala‬עמ' ‪.(245‬‬
‫‪114‬‬
‫וספאסיאנו על האישים רמי המעלה בפירנצה שרוב רובם היו לקוחותיו‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫מידע חשוב נוסף אצור‬
‫באינוונטארים של ספריות שנרשמו כאשר‪ ,‬ואם‪ ,‬הועברו כתבי‪-‬היד לאחר מות בעליהם לספריות‬
‫מוסדיות‪,‬‬
‫‪101‬‬
‫שאז הם נערכו ביד מקצועית ברשימות מסודרות פחות או יותר‪ ,‬כדרך שקוטלגו הספרים‬
‫באוספים הנסיכיים הגדולים‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫בנוסף‪ ,‬בדיקתם של כתבי‪-‬היד אחד לאחד עשויה לאתר את בעליהם‬
‫באמצעות חתימת בעלות )‪ (ex-libris‬המופיעה בתוכם‪ ,‬ובאופן זה לשחזר את אוספיהם של‬
‫ההומניסטים‪.‬‬
‫‪103‬‬
‫להלן סקירה קצרה של אוספי הספרים של ארבעה מראשוני ההומניסטים המלומדים‪ ,‬העשויים מן הסתם‬
‫להעיד גם על אחרים‪:‬‬
‫קולוצ'יו סאלוטאטי )‪(1406-1331‬‬
‫האוסף ה'בורגני' של סאלוטאטי מנה כנראה כשמונה מאות כרכים ומהם שרדו רק מאה‪ :‬מחציתם טקסטים‬
‫קלאסיים‪ ,‬ורבע מהם טקסטים פטריסטיים; היו בהם גם חיבורים ימי‪-‬ביניימים בתיאולוגיה ובפילוסופיה‬
‫ושני כתבי‪-‬יד בשפה הוורנאקולארית‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫אינוונטאר של ספרייתו אינו בנמצא‪ ,‬ואולם אולמן מעיד כי‬
‫הצליח לאתר למעלה ממאה כתבי‪-‬יד שהיו בספרייתו של קולוצ'יו‪.‬‬
‫‪105‬‬
‫טבלאות ולוחות סטטיסטיים‬
‫המראים את התפלגותם של כתבי‪-‬היד של קולוצ'ו לפי תאריך ההעתקה ולפי קטגוריות של תכנים ערך‬
‫סטיבנס‪.‬‬
‫‪106‬‬
‫‪ 99‬רשימות מצאי אלה נועדו בדרך כלל לצורך ניהול הירושה‪ :‬ראה '‪ ,Bec, 'Les livres‬על עריכה נוטריונית של רשימות‬
‫הספרים של מי שנפטרו‪ ,‬להבטחת הירושה עבור צאצאיהם הקטינים )ראה הערה ‪ 125‬להלן(‪ .‬גם ספריו של האפיפיור‬
‫ניקולאוס החמישי נרשמו באינוונטאר רק בשנת ‪ ,1456‬מיד לאחר מותו‪.‬‬
‫‪ 100‬ראה '‪ .Vespasiano, 'Vite‬במקרים רבים הוא מפרט גם את כתבי‪-‬היד שהזמין ממנו הלקוח‪.‬‬
‫‪ 101‬למשל‪ ,‬ספריו של ג'אנוצו באוסף הפלטיני של ספריית הווטיקן‪ ,‬או אלה של ניקולי אשר מצאו את דרכם לספריית מנזר סן‪-‬‬
‫מרקו בפירנצה‪ ,‬והספרים שהוריש החשמן בסאריון לספריית סן‪-‬מרקו בוונציה )ראה '‪ ,Kibre, 'Intellectual Interests‬עמ'‬
‫‪ 261‬והפנייתה אל אינוונטאר כזה‪ ,‬שם‪ ,‬הערה ‪ ,(18‬ועוד‪.‬‬
‫על מגמה של מסירת הספרים בירושה למוסדות דת כדי למנוע את התפזרותם ולאפשר את השימוש בהם‪ ,‬ראה ‪Petrucci,‬‬
‫'‪.215 ,'Reading‬‬
‫‪ 102‬ראה הערה ‪ 56‬לעיל על חובותיו של הספרן אשר כללו גם את קיטלוג הספרים‪ .‬בין הספריות הנסיכיות אשר קוטלגו‬
‫באינוונטארים מסודרים‪ ,‬זו של בני משפחת מדיצ'י‪ :‬האינוונטאר של קוזימו משנת ‪ 1418‬ושני האינוונטארים של פיירו‪ ,‬משנת‬
‫‪ 1456‬ומשנת ‪) 1464/5‬ראה '‪ ,Ames Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪ 104‬הערה ‪ ,5‬אשר מציין כי האינוונטאר של ספריית פיירו‬
‫היה רק חלק מרישום חפציו יקרי‪-‬הערך‪ ,‬שעליהם נמנתה גם ספרייתו; דומה שהוא לא נערך כקטלוג של ספרייה אלא שימש‬
‫להערכת שוויים של הפריטים‪ ,‬שאכן רשום לצדם(; ואולם עד סוף המאה לא נערך אינוונטאר נוסף על אף גידולו העצום של‬
‫האוסף בתקופת לורנצו‪ .‬רק בשנת ‪ 1495‬נרשם אינוונטאר של ספרייתה הפרטית של המשפחה לאחר שמקצתה הועברה‬
‫בארגזים למנזר סן מרקו וחלקים אחרים ממנה נשתמרו באופנים אחרים או נבזזו בידי ההמון ואבדו בעת גירוש המדיצ'י‬
‫מפירנצה )ראה פיקולומיני‪ ,Piccolomini, 'Delle condizioni' ,‬בעיקר עמ' ‪ ,108‬שם הוא מבכה את חסרונו של אינוונטאר‬
‫מן השנים שלפני אותם אירועים(; כך גם ספרייתו של פדריקו דוכס אורבינו )ראה לעיל(; שלא לדבר על ספריותיהם של‬
‫מלכים ושליטים אחרים )כמו למשל האינוונטאר המונה ‪ 993‬כתבי‪-‬יד אשר ערך המרקיז ד'אדה ]‪ [d'Adda‬בשנת ‪1426‬‬
‫לספריית שליטי מילנו בפאוויה; ראה '‪ ,Pellegrin, 'La bibliothèque‬עמ' ‪ (16‬ושל האפיפיורים )על קטלוג ספרייתו של‬
‫ניקולאוס החמישי בווטיקן ראה ‪ ;Müntz & Fabre‬על אינוונטאר הספרייה האפיפיורית באוויניון ראה ‪.(Faucon‬‬
‫‪ 103‬ראה לעיל על תפקידיו של ברטולומיאו פונציו‪ ,‬אשר הופקד על ספריו של פרנצ'סקו סאסטי בפירנצה; כאמור‪ ,‬גם בני‬
‫משפחת מדיצ'י נהגו לרשום את שמם בתוך כתבי‪-‬היד שלהם‪.‬‬
‫‪ ,Petrucci, 'Reading' 104‬עמ' ‪216-215‬‬
‫‪ 105‬ראה '‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ' ‪) 16‬ואכן‪ ,‬על‪-‬פי '‪ Ullman & Stadter, 'Public Library‬מנתה ספרייתו של קולוצ'ו‬
‫כ‪ 120-‬כתבי‪-‬יד(‪.‬‬
‫‪ 106‬ראה ‪ ,Stevens‬עמ' ‪) 157-155‬לוח ‪ 10‬ו‪ ;(11-‬לצורך חישוביו הוא מתבסס על ‪B.L Ullman, The Humanism of‬‬
‫‪.Coluccio Salutati, Padova, 1963‬‬
‫‪115‬‬
‫פוג'ו בראצ'וליני )‪(1459-1380‬‬
‫‪107‬‬
‫עליו סיפר וספאסיאנו כי בצעירותו היה מעתיק בשכר‪ ,‬וכך יכול לעמוד בהוצאות של רכישת כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫אולמן מונה כשלושים כתבי‪-‬יד שהיו שלו‪ ,‬ומתעכב גם על 'קדחת ההעתקה' אשר פקדה אותו בעשורים‬
‫הראשונים של המאה‪ .‬בשנות ה‪ 20-‬החל פוג'ו למסור בהדרגה את המלאכה לידי מעתיקים שעבדו‬
‫בפיקוחו‪ ,‬ומשנת ‪ 1430‬ואילך העתיק רק כתבי‪-‬יד שהוא עצמו חיבר‪.‬‬
‫ניקולו ניקולי )‪(1437-1364/5‬‬
‫‪108‬‬
‫את האוסף שלו אשר מנה‪ ,‬לדברי וספאסיאנו‪ ,‬שמונה מאות כרכים וששוויו היה ‪ 6,000‬דוקאטים‪ ,‬ייעד‬
‫לשימוש הכלל‪ ,‬במקום שיהיה פתוח לכול – ובמילים אחרות‪ ,‬לספרייה ציבורית‪.‬‬
‫‪109‬‬
‫דומה שכמחציתם‬
‫נתפזרו‪ ,‬והשאר נמסרו לספריית מנזר סן‪-‬מרקו באמצעות קוזימו דה מדיצ'י‪ 110.‬ידועים כמאתיים וחמישים‬
‫כתבי‪-‬יד שהיו שייכים לניקולי‪ ,‬מתוכם שישים ואחד יווניים‪ ,‬ובהם גם כתבי‪-‬יד עתיקים מן המאות‬
‫התשיעית עד השתים‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫את כתבי‪-‬היד שהזמין ממעתיקים דרש להפיק על פי המתכונת של כתבי‪-‬‬
‫היד מן המאות האחת‪-‬עשרה והשתים‪-‬עשרה‪ .‬אשר לתכנים ‪ -‬אף שהאוסף של ניקולי כלל גם חיבורים של‬
‫אבות הכנסייה וטקסטים ביבליים‪ ,‬הורכב רוב רובו מטקסטים קלאסיים‪ ,‬בהם כאלה שהועתקו מכתבי‪-‬היד‬
‫העתיקים שליקט פוג'ו במסעותיו; לפיכך‪ ,‬כאמור‪ ,‬קיבל על עצמו קוזימו לספק לספריית מנזר סן מרקו את‬
‫הכותרים החסרים בתיאולוגיה‪ ,‬סכולסטיקה וכיוצא באלה‪ ,‬ודאג לרכישתם או להפקתם‪.‬‬
‫למעשה היה ניקולי מעורב באופן פעיל ביותר בהעתקת כתבי‪-‬היד ה'קלאסיים' לעצמו )על נייר ובכתיבה‬
‫שוטפת(‪ ,‬ובהשאלת העותקים הרבים שלו להעתקתם של אחרים‪ ,‬ומילא תפקיד מרכזי בביסוסו ובהפצתו‬
‫של הספר ההומאניסטי בפירנצה‪.‬‬
‫ג'אנוצו מאנטי )‪(1459-1396‬‬
‫‪112‬‬
‫נראה שהאוסף של ג'אנוצו היה אוסף נדיר‪ ,‬גדול ומגוון‪ ,‬וכלל פריטים רבי ערך וכתבי‪-‬יד מן המאה‬
‫התשיעית‪ .‬היו בו כתבי‪-‬יד שהיו שייכים קודם לפטררקה‪ ,‬לקולוצ'ו סאלוטאטי ולאחרים‪,‬‬
‫שג'אנוצו הזמין את העתקתם‬
‫‪114‬‬
‫או שסופקו לו בידי וספאסיאנו‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫‪113‬‬
‫והיו כאלה‬
‫כמה מכתבי‪-‬היד אף הועתקו בידי‬
‫ג'אנוצו עצמו ובידי בנו אניולו‪ .‬באוסף שלו נכללו גם כתריסר כתבי‪-‬יד בעברית שהוא רכש‪ 116.‬ספריו של‬
‫ג'אנוצו עמוסים בהערות שוליים – אות לכך שנקראו ונלמדו בידי בעליהם‪ .‬ממחקרו של קאניי עולה כי‬
‫לא שרד )ושמא לא היה כלל?( אינוונטאר מקורי של כתבי‪-‬היד בספרייתו של ג'אנוצו‪ ,‬ובמהלך העשורים‬
‫‪ 107‬ראה '‪ ,2 ,Vespasiano,'Vite‬עמ' ‪ ,210-201‬ובעיקר ‪ ;201‬וכן '‪ ,Ullman, 'The Origin‬שם מוקדש הפרק השני לפוג'ו‬
‫ולכתיבתו )עמ' ‪.(57-21‬‬
‫‪ 108‬על ניקולי וספריו ראה '‪ ,3 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ .95-81‬על תולדות האוסף שלו וגלגוליו ראה & ‪Ullman‬‬
‫‪ ,Stadter‬עמ' ‪.44-3‬‬
‫‪ 109‬פטרוצ'י‪.218-216 ,'Reading' ,‬‬
‫‪ 110‬וספסיאנו‪ ,‬שם עמ' ‪.91‬‬
‫‪ 111‬על‪-‬פי פטרוצ'י‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.218-216‬‬
‫‪ 112‬פרק נרחב על ג'אנוצו ראה אצל '‪ ,2 , Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ ;201-133‬על ספריו ראה '‪ ,Cagni, 'I codici‬עמ' ‪.43-1‬‬
‫‪ ,Cagni 113‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,17‬ו‪ ,De la Mare, 'New Research'-‬עמ' ‪.423‬‬
‫‪ 114‬ראה ‪ ,Cagni‬שם‪ ,‬עמ' ‪.18-17‬‬
‫‪ 115‬בחליפת המכתבים בין מאנטי לווספאסיאנו )ראה '‪ (Cagni, 'Vespasiano‬נזכרים בין היתר כתבי‪-‬יד שברכישתם או‬
‫בהעתקתם היה מאנטי מעוניין ובגינם הוא פנה אל ווספאסיאנו ידידו )למשל‪ ,‬אגרות ‪ 11‬ו‪ 12-‬בעמ' ‪.(135-131‬‬
‫‪ 116‬רשימה של כתבי‪-‬היד העבריים שלו וסימניהם ראה להלן בפרק ביבליוגרפיה ומקורות‪ ,‬עמ' ‪.315‬‬
‫‪116‬‬
‫האחרונים שקדו חוקרים על איתור ספריו באמצעות כתובות בעלוּת ומאפיינים אחרים כגון הערות‬
‫בשוליים‪ ,‬ספרור דפים וכן הלאה‪.‬‬
‫מיד לאחר מות ג'אנוצו קנה וספאסיאנו מאניולו מאנטי כמה מכתבי‪-‬היד שאביו הוריש לו‪ ,‬ומכרם לבאדיה‬
‫של פייזולה‪ .‬לפחות מאה שבעים ואחד כתבי‪-‬יד שהיו שייכים לג'אנוצו שמורים כיום באוסף הפלטיני‬
‫בספריית הווטיקן‪ :‬הללו נתגלגלו לשם לאחר שנמכרו באמצע המאה השש‪-‬עשרה בידי נינו של ג'אנוצו‬
‫)ג'ובאני די ג'אנוצו מאנטי( לאספן אולריק פוגר )‪.(Fugger‬‬
‫‪117‬‬
‫אוספים בשפה הוורנאקולארית )ה'טוסקנית'(‬
‫לצד האוספים של ההומניסטים שעמדו‪ ,‬כאמור‪ ,‬ולפחות למראית עין‪ ,‬על טהרת הלטינית והיוונית‪,‬‬
‫התקיימו אוספים קטנים‪ ,‬רבים מהם זעירים‪ ,‬של כתבי‪-‬יד בשפה הוורנאקולארית )לרוב בטוסקנית אך גם‬
‫מעט צרפתית( אשר הוחזקו‪ ,‬ככלל‪ ,‬בבתי הבורגנות;‬
‫‪118‬‬
‫רובם ככולם היו כתובים על גבי נייר‪ ,‬ולעתים‬
‫אף לא נכרכו כלל‪ .‬טקסטים אלה‪ ,‬שלא נכללו בספריות הציבוריות ובאוספים הגדולים‪ ,‬כמעט שלא נמכרו‬
‫בבוטגות של ה'קרטולאי' בפירנצה והיה צורך להעתיקם בהעתקה עצמית‪ .‬אין תימה אפוא שהושאלו בתוך‬
‫המשפחה ומחוצה לה והתגלגלו בין קוראים רבים‪.‬‬
‫‪119‬‬
‫לקראת אמצע המאה הקימו בפירנצה האחים בנצ'י )‪ (Benci‬ספרייה נאה של קודקסים שהכילו טקסטים‬
‫ורנאקולאריים דווקא‪ .‬את קצתם העתיקו הם במו ידיהם‪ ,‬ואת השאר מסרו להעתקתם של סופרים‬
‫מקצועיים‪.‬‬
‫‪120‬‬
‫הצצה באינוונטארים של הספרים ה'נצרכים' בפירנצה‪ ,‬והפעם מכיוון הפוך‪ ,‬מספקת רשימת המלאי אשר‬
‫נמצאה בחנותו של ה'קרטולאיו' הפלורנטיני סלבסטרו די זאנובי די מאריאנו ואשר נערכה בשנת ‪,1496‬‬
‫מיד לאחר מותו‪ 121.‬אין ספק שיש בה כדי להעיד‪ ,‬במידה זו או אחרת‪ ,‬על הביקושים לספרים באותן שנים‬
‫‪ 117‬דיון נרחב בג'אנוצו מאנטי ובכתבי‪-‬היד העבריים שהיו בספרייתו ראה בפרק ה‪/‬מלומדים והבראיסטים וכתבי‪-‬יד עבריים‪,‬‬
‫ובעיקר בעמ' ‪.184-169‬‬
‫‪ 118‬אוספים כאלה לא כללו בדרך כלל יותר מעשרים כתבי‪-‬יד אשר עסקו רובם ככולם בחיי קדושים‪ ,‬אגרות השליחים‪ ,‬וספרות‬
‫דתית לסוגיה‪ .‬בהמשך נוסף להם גם ה'דקמרון' של בוקאצ'ו‪ ,‬ה'קומדיה' של דנטה‪ ,‬חיבורים במשפטים‪ ,‬רפואה וכדומה‪ ,‬כמו גם‬
‫טקסטים בצרפתית; על כך ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪ ,223-222‬והפניותיו‪ ,‬בעיקר אל‪C. Bec' "I libri dei :‬‬
‫)‪ .fiorentini (1413-1608). Ipotesi e proposte", Lettere italiane, 31 (1979‬עמ' ‪ ,516-502‬בעיקר עמ' ‪) 4‬הודפס‬
‫שוב ב‪ ,Il Rinascimento, aspetti e problemi attuali, Florence 1982-‬עמ' ‪ - 230-215‬ראה שם בעיקר עמ' ‪.(225‬‬
‫‪ 119‬פטרוצ'י‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .224‬על ההבדלים בהפקתם של כתבי‪-‬יד לטיניים ו'ורנאקולאריים' ראה למשל & ‪Casagrande‬‬
‫'‪ ,Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ 213‬והפניותיהם אל ‪A. Petrucci, 'Il libro manoscritto' in: Letteratura italiana, 2,‬‬
‫‪ ;Produzione e consumo, eds. A. Asor Rosa, Torino 1983, pp. 499-524:504-524‬וכן אל ‪C. Bozzolo et al.,‬‬
‫‪'Page savante, page vulgaire: étude comparative de la mise en page des livres en latin et en français‬‬
‫‪écrits ou imprimés en France au Xve siècle', in: La face cachée du livre médiéval: L'histoire du livre‬‬
‫‪.vue par Ezio Ornato, ses amis, ses collègues, Roma 1997, pp. 509-517‬‬
‫‪ 120‬ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪ ,199‬והפנייתו אל ‪G. Tanturli, "I Benci copisti", Studi di filologia italiana,‬‬
‫)‪ ,36 (1978‬עמ' ‪ .313-197‬פטרוצ'י אף מוסיף ומדגיש כי לקראת סוף המאה ובמקביל להתבססותו של הדפוס בלטו‬
‫בניגודיותן שתי הקטגוריות העיקריות של כתבי‪-‬יד בסביבת הספר באיטליה‪ :‬ה'נעלה' והנחותה; מחד ‪ -‬הספרים של חצרות‬
‫הנסיכים‪ ,‬הכתובים על קלף‪ ,‬שמחירם מחיר עתק‪ ,‬ומאידך – כתבי‪-‬יד ורנאקולאריים בהפקה אישית‪ ,‬כתובים על נייר ברמה‬
‫ירודה למדי )שם‪ ,‬עמ' ‪ .(201‬על היחס המסויג והזלזול כלפי השפות הוורנאקולאריות ו'דלותן' שרווחו בקרב ההומניסטים ניתן‬
‫אולי ללמוד מגישתו של מאנטי לסוגיית תרגומי התנ"ך‪ :‬על פי בוטלי )ראה '‪ ,Botley, 'Latin Translation‬עמ' ‪ ,(110‬ההיבט‬
‫החדשני בתרומתו של מאנטי לגישה ההומניסטית למלאכת התרגום מתבטאת באמונתו ש'תרגום נכון' או 'פירוש נכון'‬
‫)'‪ ('interpretatio recta‬יכול להתבצע רק בין הלשונות ה'מלומדות' )לטינית‪ ,‬יוונית‪ ,‬עברית וארמית(; ברור אפוא שמאנטי‬
‫לא מצא בלשונות הוורנאקולאריות את העושר והעידון הדרושים להתקנה מדויקת ומספקת של תרגומי המקרא‪.‬‬
‫‪ 121‬ראה '‪ ,C. Bec, 'Une bibliothèque florentine‬עמ' ‪.322-321‬‬
‫‪117‬‬
‫דווקא במיגזר הפחות מתועד של הציבור הרחב – אנשי כמורה‪ ,‬תלמידים‪ ,‬נוטריונים‪ ,‬אנשי עסקים ובני‬
‫מעמד הביניים אשר רכשו אצלו את ספריהם‪ .‬באינוונטאר החנות נרשמו לפחות ‪ 291‬כרכים‪ ,‬בהם ‪80‬‬
‫כתבי‪-‬יד והשאר דפוסים; חלקם הגדול של הספרים טקסטים קלאסיים ופטריסטיים‪ ,‬ובהם שניים שתורגמו‬
‫מיוונית ‪,‬‬
‫‪122‬‬
‫ועימם גם טקסטים סכולסטיים‪ ,‬ליטורגיקה‪ ,‬ספרות דתית עממית‪ ,‬ספרי שעות וכדומה‪ .‬לצד‬
‫אלה נמצאו גם כעשרה חיבורים מן המאה החמש‪-‬עשרה ויצירות של דנטה ובוקצ'יו‪ ,‬וכן ספרים ברפואה‪,‬‬
‫משפטים‪ ,‬חקלאות וכן הלאה‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫אמנם ניכרים היטב ברשימה זו חותמם של כמה עשורים של הומניזם‬
‫ונוכחותם של הטקסטים שנצרכו במסגרתו‪ ,‬אך אין זאת כי רפרטואר הקריאה המשיך להתפלג כמימים‬
‫ימימה‪ ,‬והאינוונטאר הימי‪-‬ביניימי המשיך להתקיים‪.‬‬
‫בדברי הסיכום למאמרה על ספריות הרנסאנס השופכים אור על עיקרי המגמות והנטיות של קהל‬
‫הקוראים והאספנים מאפיינת פרל קיבר )‪ (Kibre‬את תכולתן של אותן ספריות כעירוב של קלאסיקה‬
‫יוונית ורומית מן העבר הרחוק‪ ,‬ושל 'האוצרות' הכנסייתיים הנערצים מן העבר המיידי‪.‬‬
‫‪124‬‬
‫לדעתה אין‬
‫תיחום ברור בין תחומי ההתעניינות של הקוראים והאספנים במאות הללו לבין אלה שקדמו להם;‬
‫החיבורים ההומניסטיים שהתבססו על הקלאסיקה העתיקה נוספו אך לא תפסו את מקומם של הטקסטים‬
‫אשר מילאו את הספריות המדיאבליות‪ ,‬שהרי ספריות האספנים ה'נסיכיים' דבקו בדגם של הספריות‬
‫הכנסייתיות של המאות הקודמות‪ ,‬על‪-‬פי הנוסחה שסיפק תומאזו דה סארצאנה‪ ,‬והתיאולוגיה המשיכה‬
‫לשלוט בהן בכיפה‪ ,‬לצד העניין בטקסטים הסכולסטיים מחד‪ ,‬ובהומניסטיים מאידך‪ .‬כמו כן טוענת קיבר‬
‫שהתנ"ך וכתבי אגוסטינוס היו הספרים הנקראים ביותר‪ ,‬ואריסטו שמר על מקום של כבוד; רוב הכותרים‬
‫היו כתובים לטינית‪ ,‬אך בהדרגה ניכרת חדירה של טקסטים ביוונית – עם העניין החדש בביקורת‬
‫הטקסטים וההתעניינות הגוברת בלימודים יווניים‪ .‬גם כתבי‪-‬יד בעברית נתווספו‪ ,‬כך לטענתה של‬
‫החוקרת‪ ,‬לספריות אחדות בעקבות משיכתם של המלומדים אל הניתוח הפילולגי של הטקסטים; ואילו‬
‫בספריות הנסיכיות הלכו ורבו הטקסטים בוורנאקולארית‪ ,‬בעיקר צרפתית ו'טוסקאנית'‪ .‬ממחקרו של‬
‫כריסטיאן בק על הרגיסטרים הפלורנטיניים אשר מכילים אינוונטארים של ספרים שהותירו אחריהם בני‬
‫המעמד הבינוני האמיד במותם ושנרשמו ברישום מסודר בידי נוטריונים של הקומונה במטרה לשמר את‬
‫רכושם עבור יורשיהם הקטינים‪ 125,‬עולים מימצאים דומים‪ :‬מבחינת התכנים דבקו הקוראים הפלורנטינים‬
‫בקיים‪ ,‬כלומר במורשת של ימי‪-‬הביניים ושל המאה הארבע‪-‬עשרה‪ ,‬ויחד עם זאת גילו פתיחות‬
‫לחידושים‪.‬‬
‫‪126‬‬
‫‪ 122‬אחד מהם – מהדורה מודפסת של יוספוס פלאוויוס ב‪ 30-‬עותקים‪.‬‬
‫‪ 123‬לאינוונטאר בשלמותו‪ ,‬ראה ‪ ,Bec‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .332-328‬בק מונה ‪ 114‬כרכים של ספרות דתית ובהם תרגומים ל'טוסקנית'‬
‫ולצרפתית‪ ,‬ספרי תפילה וכדומה‪ 55 ,‬כרכים של טקסטים סכולסטיים ושל מחברים ימיביניימים‪ 29 ,‬כרכים של מחברים‬
‫לטינים‪ ,‬בעיקר קיקרו‪ ,‬ו‪ 10-‬חיבורים מן המאה ה‪ .15-‬כמו כן נמנו בהם‪ ,‬כאמור‪ ,‬כמה כרכים של דנטה ובוקצ'יו‪ ,‬וכן ספרות‬
‫'מקצועית'‪.‬‬
‫‪ ,Kibre, 'Intellectual Interests' 124‬עמ' ‪ .297-257‬דיון מפורט בכותרים שאיכלסו את הספריות הללו ראה שם‪.‬‬
‫‪ 125‬מדובר ברגיסטר ‪ Magistrato de' pupilli‬אשר בארכיון פירנצה )‪ ,(ASFi‬ראה '‪.Bec, 'les livres‬‬
‫‪ 126‬לפי ניתוח הנתונים שהוא ערך‪ ,‬במחצית הראשונה של המאה ה‪ 15-‬העדיפו הקוראים את הטקסטים הקלאסיים שנקראו‬
‫במאה ה‪ ,14-‬ואילו במחצית השנייה של המאה הם נפתחו לחיבורים הומאניסטיים ולסופרים חדשים‪ ,‬בעיקר מקרב אנשי‬
‫‪118‬‬
‫על ממדי נוכחותם של כתבי‪-‬יד בעברית באוספים הפלורנטיניים‬
‫אשר לכתבי‪-‬יד עבריים באוספיהם של ההומאניסטים בפירנצה – הרושם הוא כי כמעט שאין להם זכר‪,‬‬
‫למעט באוסף כתבי‪-‬היד של ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬שהיה ההבראיסט הראשון וכנראה אף היחיד בדורו בעירו‪:‬‬
‫ג'אנוצו למד עברית והירבה לעסוק בטקסטים עבריים ואף בתרגום מעברית‪ ,‬הזמין העתקות של כתבי‪-‬יד‬
‫בעברית וגם רכש כמה מיד שנייה‪.‬‬
‫‪127‬‬
‫רק מאוחר יותר‪ ,‬ברבע האחרון של המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬היו הלימודים ההבראיסטיים לאופנה מקובלת‪,‬‬
‫בעיקר בחוגים הפלורנטיניים של הרוזן פיקו דה לה מירנדולה‪ .‬ואכן‪ ,‬ספרייתו של פיקו מנתה כשבעים‬
‫ספרים בעברית‪.‬‬
‫‪128‬‬
‫אשר לאוספי הנסיכים‪ :‬במסגרת מחקר זה זוהו לפחות שני כתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬שניהם מידו של יצחק בן‬
‫עובדיה‪ ,‬שהיו שייכים לבני משפחת מדיצ'י‪ ,‬כנראה לפיירו ולבנו לורנצו‪ .‬האחד מכיל ספרי אמ"ת‪ ,‬והשני‬
‫תנ"ך שלם‪ ,‬שניהם מקושטים בפאר‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫בספרייתו של פדריקו דוכס אורבינו היה כתב‪-‬יד תלת‪-‬לשוני של‬
‫תהלים‪ ,‬שחלקו העברי הועתק בפירנצה בשנת ‪ 1473‬בידי אהרן בן גבריאל;‬
‫‪130‬‬
‫כמו כן היו‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫בספרייתו עשרות כתבי‪-‬יד עבריים שבזזו חייליו בכיבוש העיר וולטירה שאותם צירף לאוסף שלו‪ ,‬והם‬
‫שמורים היום בספריית הווטיקן‪ .‬ואולם נראה בעליל כי נוכחותם של כתבי‪-‬יד עבריים בספריותיהם של‬
‫פטרונים נוצרים – נסיכים כמלומדים – הייתה קלושה ביותר;‬
‫‪131‬‬
‫פחות מקומץ הוזמנו עבור הספריות‬
‫הנסיכיות‪ ,‬ואילו באוספיהם של ההומאניסטים הפלורנטינים – למעט ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬שמניעיו להתעמקות‬
‫בשפה ובספרות העברית היו עימו – כתבי‪-‬יד עבריים לא היו כלל בנמצא‪.‬‬
‫‪ .2‬הפטרונים היהודים בפירנצה וספריהם‬
‫הקדמה ‪ -‬האליטה היהודית‬
‫'משכילים‪ ,‬עשירים ומיוחסים' – כותרת זו מתנוססת בראש אחד מפרקי המשנה במונוגרפיה שכתב ש'‬
‫סימונסון על יהודי מנטובה‪ ,‬והיא מכוונת אל קבוצת הבנקאים היהודים‪' ,‬הנהגה אריסטוקראטית באופיה'‪,‬‬
‫פירנצה‪ .‬בחלוקה גסה מסווג בק את הכותרים במחצית הראשונה של המאה לכ‪ 50%-‬חיבורים בענייני חולין ולכ‪ 50%-‬בענייני‬
‫דת )ראה במבוא לספרו '‪.('Les livres des florentins‬‬
‫‪ 127‬דיון על ג'אנוצו ההבראיסט וכתבי‪-‬היד העבריים שלו ראה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בפרק ה‪.‬‬
‫‪ ,Petrucci, 'Reading' 128‬עמ' ‪.231‬‬
‫‪ 129‬האחד – כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪180/55‬ניו‪-‬הייבן; והשני כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ .Plut. I 31 ,‬על‬
‫שניהם ראה בפרק ה ‪/‬ה'ביבליות העבריות באוספים הנסיכיים‪/‬כתבי‪-‬יד עבריים בספריית מדיצ'י‪ ,‬ובפרק ו‪ ,‬ברשימת הקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪ 130‬ראה להלן‪ ,‬פרק ה‪ ,‬עמ' ‪.165-164‬‬
‫‪ 131‬כאמור‪ ,‬בספרייתו של האפיפיור ה'הומאניסט' ניקולאוס החמישי‪ ,‬שהיה מקורב ביותר לחוגי המלומדים בפירנצה ולקוזימו‬
‫דה מדיצ'י עצמו‪ ,‬לא נמצאו ספרים בעברית‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ראוי לציין כי באינוונטאר ספרייתו של האפיפיור אורבנוס החמישי‬
‫באוויניון אשר נערך בשנת ‪ ,1369‬נמצאו ‪ 120‬ספרים כתובים 'באות עברית' מתוך ‪ 2000‬ספרים ויותר שמנתה אותה ספרייה‬
‫)ראה ‪ :(Faucon‬עיול מס' ‪ 978‬מתייחס לשלושה ספרים בכתיבה עברית כתובים על נייר )הכותרים אינם מפורטים(; עיול‬
‫מס' ‪ 1177‬מתייחס ל'עוד ספר גדול עם לוחות >כריכה< בכתיבה עברית'; ועיול מס' ‪ 1506‬המתייחס ל‪ 116-‬ספרים בכתיבה‬
‫עברית‪ .‬פרטים אחרים וזיהוי כתבי‪-‬היד העבריים אינם בנמצא )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ .(81‬ככלל‪ ,‬אותו קטלוג אינו מספק את שם‬
‫הספר ותוכנו‪ ,‬אלא מציין רק את מילת הפתיחה והסיום )‪ incipit‬ו‪ explicit-‬או‪ ,‬כפי שמופיע שם‪.(finit in textu :‬‬
‫‪119‬‬
‫שעמדה בראשותה של אותה קהילה‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫תארים אלה יפים אף לאליטה היהודית בפירנצה‪ ,‬אותה שכבה‬
‫של בנקאים אשר החזיקו בהרשאות לניהול שולחנות הלוואה בעיר‪ ,‬וניהלו רשתות מהודקות של‬
‫שותפויות משפחתיות ועסקיות עם בני מעמדם‪ .‬הבנקאים היהודים הפלורנטינים היו מן הסתם משכמם‬
‫ומעלה בתחום האוריינות‪ ,‬ההשכלה והתרבות‪ 133,‬כדרכן של קבוצות חזקות מן הבחינה הסוציו‪-‬כלכלית‪.‬‬
‫הם‪ ,‬המייצגים בעבורנו את 'יהודי פירנצה'‪ ,‬היו דמויות מפתח בכל מה שקשור לסביבת הספר העברי‬
‫והפקתו; שהרי אנשים אלה‪ ,‬שהחזיקו בהון אשר הזין את פעילות ה'חנויות' שהקימו להלוואה בריבית‪,‬‬
‫החזיקו גם בספרים שהם מושא המחקר הזה‪ ,‬הלא הם כתבי‪-‬היד העבריים אשר יוצרו ונצרכו בפירנצה‬
‫באותה תקופה; הם שגלגלו בכתבי‪-‬היד הללו‪ ,‬קראו בהם‪ ,‬רשמו את שמותיהם ושרבטו הערות ורשימות‬
‫בתוכם‪ ,‬סחרו בהם או הורישו אותם‪ ,‬ולעתים אף הפקידו אותם בבתי עבוט‪ 134.‬יש להניח שבפירנצה‪ ,‬כמו‬
‫בשאר מחוזות איטליה‪ ,‬היו שגם העתיקו אותם במו כתיבתם‪ .‬ואולם בראש וראשונה הם אלה שידם‬
‫השיגה לרכוש כתבי‪-‬יד שהוצעו להם מיד שנייה ולהזמין כתבי‪-‬יד חדשים אשר הופקו על דרך טעמם‬
‫ורצונם‪ .‬בראי הפוך – כתבי‪-‬היד הללו מספרים את סיפורם של אותם אנשים‪ ,‬אפשר שלא כספר הפתוח‬
‫אלא מן הסתם ברמיזות ברורות יותר או פחות‪ ,‬ובמידע הישיר והעקיף שהם מכילים על בעליהם‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬גם בצד שמנגד )כלומר‪ ,‬בחברה הנוצרית( משכילים‪ ,‬עשירים ומיוחסים היו הפטרונים‪ ,‬בעלי‬
‫הספרים ורוכשיהם‪ .‬ואולם‪ ,‬בניגוד לדפוסי הצריכה הימי‪-‬ביניימיים‪ ,‬שאז היו שימושיו של הספר הלטיני‬
‫מצומצמים לצרכים פולחניים ומקצועיים‪,‬‬
‫‪135‬‬
‫ניכרת – כאמור – תזוזה של ממש בשוק הספרים באיטליה‬
‫במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬על אחת כמה וכמה בפירנצה‪ ,‬כמו גם התייחסות 'חדשה' לכתבי‪-‬היד‪ ,‬והללו נרכשים‬
‫גם לצורך אספנות‪ ,‬גם לצורך קריאה‪ ,‬עיון ולימוד‪.‬‬
‫‪136‬‬
‫ואולם ההתפלגות שאיפיינה את סביבת הספר‬
‫הלטיני‪ ,‬בין אספנים 'נסיכים' שרכישותיהם כוונו לצרכים של יוקרה ותרבות ראווה‪ ,‬לבין מלומדים‬
‫שבראש מעייניהם עמדו ‪ -‬לצד התכנים ‪ -‬איכות ההעתקה והנאמנות למקור‪ ,‬אינה ניכרת בחברה היהודית‬
‫בקרב מזמיני הספרים ומשתמשיהם‪ ,‬באיטליה בכלל ובפירנצה בפרט; יתרה מזאת‪ ,‬נראה כי התפלגות‬
‫‪ 132‬סימונסון‪' ,‬תולדות היהודים במנטובה'‪ ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪.376‬‬
‫‪ 133‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ :‬החלק השלישי של ספרו דן כולו בפעילותם של יהודי פירנצה בספרות ובמדע; על אוריינות‪,‬‬
‫קריאה והשכלה בקרב יהודי איטליה ראה בונפיל‪' ,‬במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪ 121‬ואילך‪.‬‬
‫‪134‬עדות להפקדתם של כתבי‪-‬יד עבריים כמשכונות יש בעיסקה שבמסגרתה מכר המלווה היהודי דוד בן שלמה כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫ש'כלם היו בשכבר משכנ' בחנות'‪ ,‬כלומר הופקדו אצלו בעבור הלוואה; עיסקה זו מתועדת בשטר המכר שבסוף רשימת‬
‫הספרים שנמכרו‪ ,‬כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪) hébreu 36 ,‬ראה‪ ,Rothschild, 'Une liste' :‬עמ' ‪ .(382-377‬עדות אחרת‬
‫לרכישת כתב‪-‬יד שהוצע למכירה לאחר שהיה מופקד בשולחן הלוואות ונמכר ב'מכירה פומבית' יש בכתובת בעלות המופיעה‬
‫בכ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪) MS Or. 18731‬פירוש הרמב"ן לתורה( משנת ‪" :1491‬שלי‪ ...‬קניתיו אלאינקנטו בדמים‬
‫יקרים‪ ."...‬שלמה כהן מפראטו‪/‬טראצ'ינה‪ ,‬מן הבנקאים היהודים הראשונים בפירנצה‪ ,‬מעיד על עצמו כי רכש את כ"י וטיקן‪,‬‬
‫‪ ,Vat. ebr. 9‬על‪-‬ידי 'משפט' )שם‪ ,‬דף ‪1‬ב( והכוונה אולי לקנייה במכירה פומבית של משכון ששוחרר למכירה‪ .‬ומנגד‪ ,‬ייתכן‬
‫שרוכש כ"י וטיקן‪ ,Urb. ebr. 30 ,‬בעיסקה שנעשתה כנראה בתחילת המאה ה‪) 15-‬על‪-‬פי שמו של המוכר( ביקש להדגיש‬
‫במפגיע כי‪ -‬בניגוד לרכישת כתבי‪-‬יד במסגרת של מכירות פומביות ‪ -‬רכישתו נעשתה כעיסקה 'פרטית'‪" :‬קניתיו ממעותי‬
‫פריביטי ממר' שלמה בכ"ר עוזיאל"‪.‬‬
‫‪ 135‬על‪-‬פי אורנאטו )ראה '‪ ,Ornato, 'Les conditions‬עמ' ‪ ,(62-61‬נדיר היה שכתבי‪-‬יד באירופה הלטינית בימי‪-‬הביניים‬
‫ישתייכו לתחום 'החפצים הלא‪-‬הכרחיים'‪ ,‬אם כמקור של הנאה אסתטית ואינטלקטואלית‪ ,‬אם כסמל של סטטוס חברתי‪ .‬לדעתו‬
‫נרכשו ונאספו רק 'ספרי יסוד' הכרחיים למוסד או לפרט‪.‬‬
‫‪ 136‬דומה שבסביבת הספר העברי השינויים בדפוסי הצריכה של כתבי‪-‬יד אינם באים לידי ביטוי בולט; יחד עם זאת ניכרת‬
‫במאה ה‪ 15-‬מגמה מסוימת לרכישה מרוכזת של ספרים ולהקמת אוספים גדולים ששימושיהם היו בוודאי מגוונים‪ .‬ואולם מפאת‬
‫מיעוט התיעוד והמקורות אשר שרדו מן המאות ה‪ 13-‬וה‪ ,14-‬בדיקה של ממש בעניין זה אינה אפשרית והמסקנות הן‬
‫התרשמותיות בלבד‪ .‬מנתוני ספרדתא על כתבי‪-‬היד העבריים המתוארכים ששרדו מאיטליה עולה כי שיעורם במהלך המאה ה‪-‬‬
‫‪ 15‬עולה‪ ,‬ואולם קשה לגזור מכך מסקנות נחרצות על הגידול היחסי בצריכה‪ ,‬גם בשל נסיבותיהם המיוחדות של כתבי‪-‬היד‬
‫העבריים‪.‬‬
‫‪120‬‬
‫כזאת אינה הולמת את החברה היהודית שם מעצם טבעה‪ :‬ככלל‪ ,‬המשכילים‪ ,‬העשירים והמיוחסים ‪-‬‬
‫ובמלים אחרות‪ ,‬רופאים ורבנים‪ ,‬בנקאים וסוחרים אמידים‪ ,‬כלומר אנשי האליטה שבה אנו דנים אשר‬
‫ניצבים בראש הסולם הסוציו‪-‬כלכלי – הם לרוב אותם אנשים; לא אחת הם גם משמשים בכמה עיסוקים‬
‫ותיפקודים; והואיל ומשפחותיהם היו מעורבות אלו באלו‪ ,‬ניתן להניח שגם אוספי הספרים שלהם‬
‫נתערבבו בעקבות ירושות והעברות אחרות‪ ,‬והאבחנה בין אוסף לאוסף ובהעדפותיו של בעלים זה או אחר‬
‫כמעט שאינן אפשריות‪.‬‬
‫עם כל זאת ניתן להניח כי גם בקרב היהודים‪ ,‬כמו בקרב הנוצרים בני זמנם‪ ,‬שיקפו אוספי הספרים את‬
‫מצבם החברתי‪ ,‬הכלכלי והתרבותי של בעליהם ותרמו ליוקרתם; אין ספק שאוסף נכבד ומפואר העיד על‬
‫מעמדו הרם של הבעלים‪ ,‬ממש כמו אוספיהם של הנסיכים בחברה הנוצרית; גם אין ספק בכך שהייתה‬
‫קיימת זיקה כלשהי‪ ,‬חזקה יותר או פחות‪ ,‬בין השאיפות האסתטיות שפיתחו האספנים‪-‬הנסיכים בזירת‬
‫הספר הלטיני בפירנצה לבין מנהגם של הפטרונים היהודים בעיצוב חיצוניותם של כתבי‪-‬היד שלהם; ואם‬
‫ניתן לכנות את הפקת כתבי‪-‬היד של האספנים‪-‬הנסיכים 'הפקת מותרות'‪ ,‬או 'הפקת שרד'‪ ,‬כך ניתן להגדיר‬
‫גם את כתבי‪-‬היד שהזמינו לעצמם עשירי החברה היהודית ופרנסיה‪ .‬יחד עם זאת קשה‪ ,‬ואולי אף לא‬
‫מדויק‪ ,‬לכנות את היהודים בעלי הספריות הגדולות 'אספנים' כדרך שמכנים את בני המעמד המקביל להם‬
‫בקרב הנוצרים‪ :‬שהרי לצד ההיבטים של צריכת ראווה וצריכת מותרות שהיו חלק מן ההתנהגות‬
‫החברתית של המעמדות הרמים באיטליה‪ ,‬ובהחלט גם בפירנצה‪ ,‬בתקופת הרנסאנס‪,‬‬
‫‪137‬‬
‫נראה כי אוספי‬
‫הספרים של היהודים צמחו בנסיבות שונות ונצברו לתכליות אחרות‪.‬‬
‫האוספים העבריים‬
‫קהל הקוראים בקרב יהודי באיטליה‪ ,‬ובכלל זה פירנצה‪ ,‬היה מורכב אפוא – עד כמה שמקורותינו יכולים‬
‫להעיד ‪ -‬מן הרובד העליון של החברה היהודית‪ ,‬כלומר מן האמידים ומן המשכילים; כאמור‪ ,‬רוב מי‬
‫שהשתייכו לאותה אליטה שלחו ידם בהלוואה בריבית‪ ,‬בדרך כלל גם הרופאים שבהם ואפילו הרבנים‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫משחר נוכחותם באיטליה כפי שהיא מתועדת בכתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬רכשו רובם ככולם כתבי‪-‬יד לשימושם‬
‫ולשימוש בניהם – ללא ספק לצורך עיון‪ ,‬לימוד‪ ,‬תפילה וכדומה ‪ -‬לצד הספרים שירשו מאבותיהם‪.‬‬
‫מקצתם‪ ,‬בדומה למלומדים הנוצרים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה )ועוד זמן רב קודם לנוצרים ובשיעור‬
‫גבוה מהם בהרבה( יעתיקו לעצמם‪ ,‬אם בנעוריהם ואם בבגרותם‪ ,‬את מקצת הטקסטים הנחוצים להם;‬
‫‪139‬‬
‫כתבי‪-‬יד אחרים שבהם הם מעוניינים הם יזמינו מידי מעתיק מקצועי בשכר‪ ,‬או מידי בן‪-‬משפחה צעיר‬
‫‪ 137‬על הרגלי הצריכה במיגזר העליון‪ ,‬על הדר והידור באורחות החיים‪ ,‬שהם למעשה שווי‪-‬ערך למעמד ולכוח אישי‪ ,‬ועל עידון‬
‫הטעם ככול שהצריכה ממוקדת יותר‪ ,‬ראה עמ' ‪ 102-101‬לעיל‪ ,‬בדיון על ההיבט הכלכלי‪-‬חברתי של צריכת הספרים‪ ,‬וכן‪:‬‬
‫'‪ ,Goldwaithe, 'Wealth‬בייחוד הפרק ‪ ,Production and the Generation of Culture‬עמ' ‪ 247‬ואילך‪.‬‬
‫‪ 138‬ראה בפרק ב לעיל‪ ,‬בדיון ברופאים היהודים ומעורבותם בפעילות ההלוואה‪ ,‬עמ' ‪ .28-27‬באותו עניין ראויה לציון דוגמה‬
‫הלקוחה מפירנצה עצמה ממש בתקופה הנדונה בעבודה זו‪ ,‬בדמותו של הרב בנימן בן יואב ממונטלצ'ינו )אחיו של המלווה‬
‫יחיאל ממונטלצ'ינו וקרובו של יחיאל מפיסא( אשר לצד עיסוקיו הרוחניים עסק גם בהלוואה בריבית‪ :‬על‪-‬פי קאסוטו‬
‫)'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,(194-191‬המכנה אותו "רב‪ ,‬חכם בתלמוד" היה אותו בנימן בעל זיכיון בשולחן הלוואות בפירנצה החל‬
‫משנת ‪ 1438‬ו"בעליהם של 'שולחנות' רבים אחרים במקומות שונים של טוסקאנא"‪ ,‬הכוללים את סיינא‪ ,‬פראטו‪ ,‬מונטלצ'ינו‬
‫וקולה‪-‬ואל‪-‬ד'אלזה‪ .‬על פעילותו בתור מנהיג רוחני‪ ,‬מחנך ופייטן ראה שם‪ .194-193 ,‬על‪-‬פי התואר 'מאגיסטר' המצורף לשמו‬
‫במסמכי השמונה של פירנצה )קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 193‬הערה ‪ (7‬אפשר אולי להסיק שהיה גם רופא‪ .‬אף בניו עסקו כמוהו‬
‫ברבנות ובבנקאות‪ ,‬כמו גם במדעים )קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(194‬‬
‫‪139‬על העתקה עצמית בקרב היהודים ראה לעיל‪ ,‬פרק ג‪/‬זירת ההפקה‪/‬המעתיקים בזירת הספר העברי‪ ,‬בעיקר עמ' ‪.92-89‬‬
‫‪121‬‬
‫)לאחר שהעותק המבוקש הושג‪ ,‬מן הסתם בהשאלה(;‬
‫‪140‬‬
‫ואולם חלק לא מבוטל מספרייתם יהיה מורכב‬
‫מכתבי‪-‬יד שנרכשו מידי בעלים אחרים‪ .‬עדויות לעסקות כאלו הם שטרי המכר שאנו מוצאים לעתים‬
‫בדפים הריקים בתחילתם של כתבי‪-‬יד ובסופם‪ .‬את הסיבות למכירה ניתן לנחש‪ :‬כתב‪-‬יד שהגיע לחלקו‬
‫של הבעלים בירושה‪ ,‬ומסיבות שונות – כמו למשל היותו עותק כפול ‪ -‬אין לו חפץ בו; מצוקה כלכלית‬
‫המחייבת מכירה של חפצי ערך המכניסים סכומים נאים; משכונות שנותרו באין דורש בחנויותיהם של‬
‫המלווים‪ ,‬וכמובן – נכונות למכור במחיר טוב לקונה המגלה עניין בכתב‪-‬יד מסוים‪ .‬המניע לרכישת כתב‪-‬‬
‫יד מידי בעלים קודמים ברור אף יותר‪ :‬מחירו של כתב‪-‬יד מיד שנייה יהיה כנראה זול מזה של כתב‪-‬יד‬
‫מוזמן; יתרון נוסף הוא נגישותו המיידית‪ ,‬וחיסכון בזמן ההמתנה הנדרש עד להשלמת מלאכתו של‬
‫המעתיק‪ .‬ואולם ברור כי רק לעתים רחוקות – למעט במקרים של חיפוש של כותר ספציפי והתקשרות‬
‫יזומה עם בעליו ‪ -‬יוצע למכירה במקום הנכון ובזמן הנכון כתב‪-‬יד שאדם אכן מעוניין בו‪ 141.‬אפשר אפוא‬
‫שמקצתן של הרכישות מיד‪-‬שנייה מעידות על תופעה של שימוש שהיה לכתבי‪-‬היד‪ :‬ההשקעה בהם כבנכס‬
‫סולידי המבטיח את ערך הכסף ואת מימושו בעתיד‪ ,‬כמו גם את העברתו ליורשים וחלוקתו ביניהם‪.‬‬
‫‪142‬‬
‫ובניגוד לנכסי דלא ניידי שרכשו היהודים האמידים באיטליה ואשר הפכו מן הסתם למשענת רצוצה דווקא‬
‫בעתות מצוקה‪ ,‬כאשר גורשו ממקומות מושבם‪ ,‬הייתה ההשקעה בספרים השקעה בטוחה גם בגלל‬
‫ניידותם‬
‫‪143‬‬
‫וגם מפאת שוויים‪.‬‬
‫‪144‬‬
‫רכישות מן הסוג הזה‪ ,‬בניגוד להזמנת כתב‪-‬יד ספציפי מידי מעתיק‪,‬‬
‫התבצעו אפוא על בסיס עסקי טהור‪ ,‬אולי אף בלא קשר לעניין האישי שרחש הקונה לכתב‪-‬היד‬
‫ולתוכנו‪.‬‬
‫‪145‬‬
‫ואכן‪ ,‬יש שרשימות הספרים של הבעלים היהודים‪ ,‬המופיעות לעתים בראשו או בסופו של‬
‫כתב‪-‬יד‪ ,‬מצביעות על כפל מצאי )שני עותקים או יותר של המקרא‪ ,‬של מחזור התפילות וכן הלאה(‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫כפילות כזאת עשויה הייתה לנבוע מסיפוחם של ספרים שהגיעו בירושה‪ ,‬או אולי מרכישה כפולה לצורך‬
‫השקעה‪.‬‬
‫‪147‬‬
‫‪ 140‬על הנוהג לשאול ולהשאיל כתבי‪-‬יד לצורך העתקה‪ ,‬בדומה לנהוג בסביבת הספר ההומניסטי בפירנצה‪ ,‬ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪123‬‬
‫והערה ‪.159‬‬
‫‪ 141‬על כך הייתה פרנסתו של המו"ל וסוכן הספרים וספאסיאנו דה‪-‬ביסטיצ'י בשוק הספרים הלטיניים בפירנצה במהלך כמה‬
‫עשורים במאה ה‪ .15-‬על 'סוכנים' וסוחרי ספרים בסביבת הספר העברי ראה בפרק ג לעיל‪ ,‬בעיקר עמ' ‪ ,71-70‬בדיון בהפקה‬
‫הלא‪-‬מיועדת בסביבת הספר העברי‪.‬‬
‫‪ 142‬אפשר שיתרונם של נכסים 'ניידים' שנצברו פריטים‪-‬פריטים היה גם בנוחות החלוקה בין היורשים ומיידיותה )בניגוד‬
‫לנכסים דלא‪-‬ניידי(‪ ,‬כמו גם האפשרות לטלטלם ממקום למקום‪ ,‬שהייתה בעלת חשיבות מכרעת בנסיבותיהם של היהודים‪.‬‬
‫‪ 143‬דוגמא לכך שהספרים משמשים את בעליהם כסחורה עוברת לסוחר והם נמכרים כל אימת שהבעלים נצרך לממש את‬
‫שוויים בכסף ראה באיגרת ששלח דוד בן דון שלמה ן' יחיא לישעיה מישיני לאחר שיצא מפורטוגל ובכליו יותר מ‪400-‬‬
‫ספרים‪ ,‬ונאלץ למכור כ‪ 300-‬מהם כדי להתקיים‪..." :‬וגם שאבדתי יותר מש' חתיכות מספרים‪ ,‬עדיין יש לי יותר ממאה‬
‫לשלם כל ההוצאה" )הקר‪' ,‬קבוצת אגרות'‪ ,‬עמ' צה‪-‬צז‪ :‬איגרת ח'‪ ,‬דף ‪159‬ב שורה ‪.(35‬‬
‫‪144‬על‪-‬פי ‪ ,Ornato, 'Les conditions‬בסביבת הספר הלטיני בימי‪-‬הביניים מחירו של כתב‪-‬יד יקר‪ ,‬כגון ביבליה מהודרת או‬
‫כרך משפטי בפורמט גדול‪ ,‬עשוי היה להשתוות למחירו של בית )שם‪ ,‬עמ' ‪ 58‬הערה ‪.(1‬‬
‫‪ 145‬ראה להלן בדיון על רשימות הספרים )עמ' ‪ ,(132-127‬שמקצתן הן כפי הנראה תיעוד של רכישות 'מרוכזות' מן הסוג הזה‪.‬‬
‫‪ 146‬רכישה שרכש אהרן בן מנחם מוולטירה בשנת ‪ 1469‬כללה כתב‪-‬יד של המקרא ושניים או שלושה סידורים‪ ,‬על‪-‬פי שטר‬
‫המכר שרשום בכ"י וטיקן‪" : Urb. ebr. 2,‬זאת המקרא עם ב סדורי' מתפלות" ובדף אחר‪" :‬זאת המקרא עם ג סדורי'‬
‫מתפלות"‪ .‬לפחות שלוש דוגמאות לכפל מצאי ניתן למצוא ברשימת הספרים של ליאון בן יואב שנערכה בצ'זנה בשנת ‪1445‬‬
‫)ראה '‪ ,Sonne, 'Booklists‬עמ' ‪ .(11-10‬בראש הרשימה שני חומשים 'כתיבה ספרדית בקלף עם טבלאות'; בהמשך שני‬
‫עותקים של 'חובת הלבבות'‪ ,‬האחד כרוך בעור ירוק‪ ,‬האחר ניכר בטבלה אחת שבורה; כמו כן נזכרים שני עותקים של 'הגדה‬
‫מצוירת בק]לף[ עם טבלאו]ת['‪.‬‬
‫‪ 147‬על כך שבמאה ה‪ – 15-‬קודם למעבר לדפוס ולירידת מחירי הספרים – נהגו עדיין להשקיע ב'ספר' בהיותו חפץ‪ ,‬ראה‬
‫'‪ ,Bonfil, 'Le biblioteche‬עמ' ‪.150-149‬‬
‫‪122‬‬
‫על היקרות התופעה של רכישת ספרים למטרות של עשיית רווחים או השקעה לעתיד מרמזות מן הסתם‬
‫עסקות 'מאסיביות' פחות או יותר של מכירה וקנייה‪ .‬בזירת הספרים העבריים שנסחרו באזור טוסקנה‬
‫ובפירנצה גופה במהלך המאה החמש‪-‬עשרה קיימות כמה עדויות המצביעות על רכישות כאלה‪ ,‬בהן של‬
‫פטרונים ידועים ואמידים‪ :‬כמו למשל יצחק בן מנחם מרימיני )הוא יצחק בן מנחם מפיסא‪ ,‬בעל שולחנות‬
‫בפיסא‪ ,‬ברחבי טוסקנה וגם מחוצה לה(‪ ,‬בנו יחיאל ור"ם‪ ,‬קרובם יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו‪ ,‬וכן מנחם‬
‫בן אהרן מוולטירה‪ ,‬שהיה בעל אוסף ספרים רב‪-‬ממדים במושגים של אותה תקופה‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫תיעוד משנת‬
‫‪ 1424‬למכירת ארבעה כתבי‪-‬יד בעיסקה אחת יש בשטר מכר שרשם המוכר‪ ,‬יחיאל בן מנחם‪ ,‬אשר בא‬
‫לקסטלו שבטריטוריה הפלורנטינית מן הסתם כדי למכור את ספריו לקונה שלמה בן יהושע שהתגורר שם;‬
‫שטר המכר מופיע בכ"י פרמה‪ Parm. 1711 ,‬והוא מעיד על מכירת "זה התהילים וא' חומש‪ ...‬עם חמש‬
‫מגילות ותהילים וא' מחזור‪ ...‬וא' פירוש מרב יוסף קרא מעשרים וארבעה"‪ .‬אשר למנחם בן משולם‬
‫מוולטירה‪ ,‬מתוך הערות ושטרי מכר שנרשמו בכתבי‪-‬היד שרכש נראה כי נהג לרוכשם מיד שנייה‬
‫בעסקות 'סיטוניות' )או מרוכזות(‪ ,‬ובהן לעתים ירושות של ספרים‪ :‬בתנ"ך ספרדי מן המאה השלוש‪-‬‬
‫עשרה שקנה‪ ,‬רשם‪" :‬קניתיהו עם ספרי' אחרים מיורשי ‪ ...‬יוסף מטיבולי";‬
‫‪149‬‬
‫כמו כן רכש מידי יוסף בן‬
‫אברהם מטיוולי‪ ,‬בעודו בחיים‪ ,‬כתבי‪-‬יד שהיו שייכים קודם לבני משפחת מטיוולי )למשל‪ ,‬ליקותיאל ת"ם‬
‫בן יואב וליצחק בן יקותיאל‪ ,‬בנו(‪ ,‬מן הסתם לאחר שספרים אלה התגלגלו לידי יוסף בן אברהם‬
‫בירושה‪.‬‬
‫‪150‬‬
‫בכתב‪-‬יד אחר מציין מנחם מוולטירה‪" :‬קניתיהו מהנ' אברהם אחי עם ספרים אחרים‪ ,‬י' יינרו‬
‫ר"ח" )‪.(1448‬‬
‫‪151‬‬
‫כתב –יד נוסף בבעלותו נושא את הכתובת‪" :‬זה הוא מן הספרים שקניתי בפדובה"‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫אשר ליצחק בן מנחם מרימיני‪ ,‬בשנת ‪ 1430‬הוא ביצע עיסקת רכש מפתיעה בהיקפה‪ ,‬כשקנה עשרים‬
‫וארבעה ספרים מן המעתיק מאיר בן שמואל דשלויש‪ ,‬שהיה מן הסתם ‪ -‬וכפי שעולה מעדות זו ‪ -‬גם סוחר‬
‫בכתבי‪-‬יד;‬
‫‪153‬‬
‫מקץ כשנה מכר לו בנו של מאיר דשלויש‪ ,‬שמואל‪ ,‬כתב‪-‬יד נוסף‪.‬‬
‫‪154‬‬
‫גם יחיאל ור"ם‬
‫‪ 148‬על אוסף וולטירה ראה עמ' ‪ 125‬והערה ‪ 167‬שם‪.‬‬
‫‪ 149‬כ"י וטיקן‪.Urb. ebr. 4 ,‬‬
‫‪ 150‬בכי"י וטיקן‪ Urb. ebr. 22 ,‬ו‪ Barb. or. 110 -‬נרמז על אותה ירושה שהתגלגלה לידיו של יוסף בן אברהם מטיוולי; אולי‬
‫ניתן להניח שאת הספרים שנפלו לידיו במות דודו יצחק‪ ,‬או לפחות את מקצתם‪ ,‬מכר יוסף מטיוולי למנחם בן אהרן‪ .‬לפחות‬
‫עשרה כתבי‪-‬יד רכש מנחם בן אהרן מוולטירה היו שייכים קודם לכן לבני משפחתו של יוסף בן אברהם מטיוולי‪ .‬רשימה של‬
‫עשרים "הספרים אשר שלח הר' יצחק מטיוולי"‪ ,‬דודו של יוסף בן אברהם‪ ,‬נמצאת בכ"י ‪) Urb. or. 32‬ראה אלוני‪' ,‬רשימת‬
‫ספרים כתבי‪-‬יד'‪ ,‬עמ' ‪ .(46-44‬ראה גם בהמשך‪ ,‬בדיון בכתבי‪-‬יד שהיו בבעלות המשפחות היהודיות בפירנצה‪/‬משפחת מטיוולי‪.‬‬
‫‪ 151‬כ"י וטיקן‪.Urb. ebr. 6 ,‬‬
‫‪ 152‬כ"י וטיקן‪ .Urb. ebr. 37 ,‬מעניין כי רכישותיו לא התבצעו בסביבת מגוריו דווקא‪ ,‬והן מעידות אולי על מסעותיו )שמא‬
‫התעסק במסחר והירבה לנסוע?( או על כך שנעזר בשירותיהם של סוכנים; כבר בשנת ‪ 1424/5‬רכש פירוש רד"ק לתרי‪-‬עשר‪,‬‬
‫ישעיה וירמיה באזור מרוחק‪" :‬קניתיהו בעיר קלייארי אשר באי סרדינייא" )כ"י וטיקן‪ .(Urb. ebr. 14 ,‬בכתב‪-‬יד אחר‬
‫הוא מציין‪" :‬קניתיו בראווינא" )‪(Urb. ebr. 23‬‬
‫‪153‬שטר המכר לעיסקה הנ"ל רשום בכ"י פרמה‪) Parm. 1808 ,‬ספר הכוזרי(; בין כתבי‪-‬היד שעברו מיד ליד באותו מעמד כ"י‬
‫פרמה‪ ,‬הספריה הפלטינית‪) Parm. 2466 ,‬חיבור באסטרונומיה( וכן כ"י פריס‪ .BnF, hébreu 961 ,‬אפשר להניח במידה של‬
‫סבירות כי באותה מכירה נכלל גם מחזור )כיום בידי אספן פרטי באיטליה( שהעתיק מאיר בן שמואל בתאריך לא ידוע עבור‬
‫בעלים לא ידוע‪ ,‬והוא נושא את חתימת הצנזור מרקיון‪ :‬מכאן שנמצא בפירנצה בשנת ‪ ,1472‬מן הסתם באוסף של משפחת דה‬
‫פיסא )ראה פרק ז במאמרי 'מרקיון'‪ ,‬כ"י מס' ‪ 17‬בנספח שבסופו(‪.‬‬
‫על מאיר דשלויש )‪ (de Sauves‬מארלדי )היא ‪ (Arles‬ראה גם בעמ' ‪ 70‬לעיל‪ ,‬בדיון בהפקה המסחרית‪ .‬שבעה כתבי‪-‬יד‬
‫שבהם זוהתה כתיבתו של מאיר בן שמואל‪ ,‬שמוצאו כאמור בפרובנס‪ ,‬מתוארכים לשנים ‪ 1397‬עד ‪ ;1436/7‬בשלושת‬
‫הראשונים מצוין כי הועתקו בטוסקנה )פישאה(; שניים מתוכם הועתקו עבור יחיאל בן מתתיה מפיסא ומן הסתם עברו בירושה‬
‫לחתנו יצחק בן מנחם מרימיני‪/‬פיסא וממנו לבנו יחיאל ור"ם מפיסא‪.‬‬
‫‪ 154‬רמז לקשר אפשרי בין שני אספני הספרים‪ ,‬יצחק מרימיני‪/‬פיסא ומנחם בן אהרן מוולטירה‪ ,‬ניתן אולי למצוא בכתובת‬
‫בעלות שיש באחד מכתבי‪-‬היד של זה האחרון )כ"י ‪" ,Urb. ebr. 29‬משיב נפש"(‪" :‬שלי מנחם בכמה"ר אהרן קניתיהו עם‬
‫‪123‬‬
‫מפיסא‪ ,‬בנו של יצחק בן מנחם‪ ,‬רכש בשנת ‪ 1455‬בקנייה מרוכזת תשעה כתבי‪-‬יד שיעקב ודוד בני שלמה‬
‫ידידיה מבולונייא )שניהם בנקאים בפירנצה( ירשו מאביהם‪.‬‬
‫‪155‬‬
‫עדות נוספת למכירה 'מרוכזת' יש בכתב‪-‬‬
‫יד של התנ"ך המכיל רשימה של תשעה כתבי‪-‬יד שמכר בפירנצה אותו דוד בן שלמה כמה שנים קודם‬
‫לכן‪ ,‬בשנת ‪ ,1449‬לעמיתו המלווה יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו‪.‬‬
‫‪156‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬ועל אף ההשערות שהועלו כאן בדבר רכישות 'מכל הבא ליד' )שעדיין מצריכות בדיקה‬
‫וביסוס של ממש(‪ ,‬הרי ברור שאין לפסול בשום פנים את האפשרות שהרוכשים – שהיו‪ ,‬כאמור‪ ,‬ללא‬
‫ספק מן האליטה המשכילה בחברה היהודית – השתמשו הם עצמם בכתבי‪-‬היד שרכשו )ואפילו במסגרת‬
‫'רכישות לשם השקעה'( לצורכי לימוד ועיון‪.‬‬
‫‪157‬‬
‫זאת ועוד‪ :‬אפשר בהחלט שאותן רכישות מרוכזות או‬
‫'סיטוניות' לא התבצעו בלא אבחנה‪ ,‬אלא לאחר שהקונה ברר לו מתוך כתבי‪-‬היד העומדים למכירה את‬
‫אלה המתאימים לצרכיו‪.‬‬
‫הדינמיקה של האוספים‬
‫בסביבת הספר העברי‪ ,‬שלא כמו בחברה הנוצרית‪ ,‬ספריות מן המאה החמש‪-‬עשרה לא שרדו כלל‪ .‬דומה‬
‫שמיותר לפרט את הטעמים לכך‪ ,‬שהרי ידועים קורותיהם של הספרים העבריים וגלגוליהם הרבים‪,‬‬
‫המעברים מיד ליד וממקום למקום‪ ,‬התנכלויות מצד רשויות הכנסייה ואחרים‪ ,‬והבלאי הכללי שהיה‬
‫נחלתם מפאת השימוש האינטנסיבי שנעשה בהם‪ .‬זאת בניגוד לספריותיהם של הנוצרים‪ ,‬ובעיקר 'ספריות‬
‫השרד'‪ ,‬שהיו שמורות בהיכלות אלה ואחרים או על מדפים ובארונות אשר יועדו לכך במנזרים‪ ,‬ואחר כך‬
‫בספריות ה'ציבוריות'‪ .‬יש לציין כי גם ספריותיהם הפרטיות של המלומדים ההומאניסטים בפירנצה לא‬
‫שרדו בדרך כלל‪ ,‬לפחות לא כגוף אחד‪ ,‬והן נתפזרו לאחר מות בעליהן; מקצתן עברו בירושה למוסדות‬
‫אשר טרחו לשמר אותן – או לפחות את החלקים שנותרו מהן‪ ,‬אחרות התחלקו בין יורשים שונים ומן‬
‫הסתם נמכרו בשוק הספרים‪ 158.‬גורל משותף מבחינה זו היה אפוא לספריותיהם של היהודים אשר קראו‬
‫בספריהם והשתמשו בהם שימוש יומיומי‪ ,‬הם ובניהם‪ ,‬ולאוספים של המלומדים הנוצרים שאף הם הירבו‬
‫לעסוק בכתבי‪-‬היד שרכשו והעתיקו‪ ,‬למדו אותם וכתבו בתוכם ואף השאילו אותם למכריהם‪.‬‬
‫‪159‬‬
‫אפשר‬
‫א' פירוש מרבנו שלמה על כל התורה ונביאי' מה"ר שמואל ישר"ו בכ"מ מאיר דשלוויש וקבל המעות ע"י ה"ר יצחק‬
‫י"ץ פטרוני"‪ .‬לאור קשריו של הבנקאי יצחק בן מנחם מרימיני עם מאיר דשלויש ובנו שמואל בהקשר של רכישת כתבי‪-‬יד‪ ,‬לא‬
‫מן הנמנע כי הוא שרכש במהלך אותן עסקות את שני הספרים הנזכרים עבור מנחם בן אהרן‪ .‬מעניין שמנחם בן אהרן מוולטירה‬
‫מכנה את 'יצחק' ששילם עבור ספריו – 'פטרוני'‪ :‬אם נכון כי מדובר ביצחק מרימיני‪ ,‬אפשר בהחלט שמנחם בן אהרן היה‬
‫שותף לעסקים או 'מנהיג' אחד משולחנותיו באותה עת‪.‬‬
‫‪ 155‬כ"י מילנו‪ ,‬הספרייה האמברוזיאנית ‪ .D 85 sup.‬בראש כתב‪-‬היד רשומה ההערה‪" :‬שלי יחיאל ור"ם בכ"מ יצחק נ"ע‬
‫מפיסא אשר קניתיהו מיורשי כמה"ר שלמה ידידיה מבולונייא שנת רט"ו ‪ ...‬בפייר' עם ח' חתיכות ספרי' אחרי' "‪ .‬ראה‬
‫להלן‪ ,‬עמ' ‪ ,150‬ברשימת הספרים שהיו בבעלות משפחת מפיסא‪.‬‬
‫‪156‬על אותה עיסקה ראה הערה ‪ 134‬לעיל וכן ברשימת ספריו של יחיאל ממונטלצ'ינו שבעמ' ‪.148‬‬
‫‪ 157‬היעדר פרטים מדויקים על כתבי‪-‬היד שנרכשו ברוב העסקות הגדולות אינו מאפשר לקבוע בוודאות אם נרכשו גם כותרים‬
‫כפולים )כלומר 'מיותרים'( שנועדו להימכר לקונה עתידי או לשמש השקעה לטווח ארוך‪.‬‬
‫‪ 158‬למשל‪ ,‬ספריותיהם של ניקולו ניקולי – שמקצתה התפזרה ומקצתה הועברה לספריית מנזר סן‪-‬מרקו; וספרייתו הגדולה של‬
‫ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬שזמן קצר לאחר מותו מכר בנו אניולו כמה כרכים ממנה לוספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪ .‬ראה לעיל בדיון על‬
‫האספנים המלומדים‪ ,‬אוספיהם והאינוונטארים‪.‬‬
‫‪ 159‬כדרך שעשו גם המלומדים ההומניסטים בפירנצה‪ ,‬בעיקר בעשורים הראשונים של המאה )פוג'ו וניקולו ניקולי(‪ .‬הנוהג‬
‫בקרב היהודים לשאול ולהשאיל כתבי‪-‬יד‪ ,‬מן הסתם לצורך העתקתם‪ ,‬מתועד בכתבי‪-‬יד וגם באגרות מפירנצה במאה ה‪ :15-‬כך‬
‫באיגרת משנת ‪ 1428‬של תנחום בן משה המיועדת אל יצחק מרימיני‪ ,‬בדפים האחרונים של כ"י קזנטנזה ‪) 3097‬ראה‬
‫'‪ ;(102 ,[6] ,Cassuto, 'Sulla famiglia da Pisa‬שאילת ספרים נזכרת באיגרת שמביא קאסוטו‪ ,‬היהודים‪ ,‬בחלק ב של‬
‫‪124‬‬
‫שאותו גורל משותף היה יותר מכול תוצר של אופיין הפרטי של אותן ספריות‪ 160.‬בחברה היהודית ניתן‬
‫אולי להגדיר את צביונן של הספריות כפרטי‪-‬משפחתי‪ ,‬ודומה כי דינמיקה ומחזוריות קבועות‪ ,‬פחות או‬
‫יותר‪ ,‬מאפיינות אותן‪ :‬הן הולכות ותופחות‪ ,‬ומספחות אליהן פריטים שבאו בירושה לצד כאלה שהועתקו‬
‫בידי בעליהם או שהעתקתם הוזמנה מסופר מקצועי וכאלה שנרכשו מיד שנייה‪ ,‬אחד אחד או בקבוצה –‬
‫אם בתוך המשפחה או מאדם מבחוץ;‬
‫‪161‬‬
‫מקץ זמן‪ ,‬בדרך כלל לאחר מות הבעלים )מן הסתם אבי‬
‫המשפחה(‪ ,‬הם מתפרקות ומתחלקות בין היורשים‪ ,‬והללו מצרפים אותן לאוספי הספרים שלהם או‬
‫מוכרים אותן שוב לאחרים;‪ 162‬וכך‪ ,‬בתוך שהאוסף מתפרק ונעלם‪ ,‬הוא גם מזין אוסף אחר של כתבי‪-‬יד‬
‫עבריים‪ ,‬שסופו יהיה מן הסתם דומה‪ .‬אפשר שאת צביונם של האוספים הפרטיים של המשכילים‬
‫ההומאניסטים הולמת יותר הגדרה מורכבת כגון פרטי 'בעל‪-‬זיקה‪-‬מיגזרית‪/‬קולגיאלית'‪ ,‬בשל אותו שיג‬
‫ושיח בין‪-‬אישי וחברתי שהיה סביב הספרים ואיפיין את בעליהם‪ ,‬ההשאלות הרבות בינם לבינם‪,‬‬
‫ההעתקות שעשו אלה לאלה‪ ,‬ההתוועדויות המלומדות שעסקו באותם טקסטים והחשיבות שיוחסה להם‬
‫כעוגנים של תרבות מתחדשת‪.‬‬
‫‪163‬‬
‫אלה ואלה לא תיפקדו כאוספים קהילתיים וגם לא בתור 'ספריות‬
‫ציבוריות' שפריטיהן נספרים‪ ,‬נרשמים‪ ,‬ונמצאים בפיקוח מתמיד;‪ 164‬אלה ואלה נדדו אחר בעליהם מעיר‬
‫לעיר וממעון למעון‪ ,‬שהרי גם בקרב הנוצרים לא תמיד היה להם משכן של קבע שיסוכך עליהם‪.‬‬
‫הנספח‪ ,‬עמ' ‪ ,329‬מ"ח; יצחק אברבנאל מבקש באיגרתו ליחיאל ור"ם שיחזיר באמצעות פלונים את הספרים שהשאיל לו‬
‫)כתביהם של האפודי ושל יוסף אבן שם טוב( – ראה קאסוטו 'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ;237‬על שאילת הספרים מאברבנאל ראה‬
‫'‪ ,Cassuto, 'La famille de Yehiel‬עמ' ‪ .84‬תיעוד נוסף של שאילת כתב‪-‬יד‪ ,‬הפעם לתקופה מוגדרת של חודש ימים‪ ,‬יש‬
‫בהערה שבכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלורנציאנית‪" :Plut. I, 50 ,‬קבלתי בהשאלה מכמ' דוד בכמ' שלמה ע"ה מפייורנצא‬
‫בעד חדש ימים‪ ."...‬בין העדויות שאינן נוגעות דווקא לפירנצה‪ ,‬רשימת ספרים שניתנו בהשאלה יש בכ"י פריס ‪BnF héb.‬‬
‫‪ ,257‬דף ]‪[137‬ב )על‪-‬פי '‪ ,Rothschild, 'Quelques listes‬עמ' ‪ :(316-314‬עורך הרשימה‪ ,‬שכתיבתו כתיבה איטלקית‪,‬‬
‫רשם ‪ -‬מן הסתם בסוף המאה ה‪ 15-‬או בתחילת המאה ה‪ - 16-‬את הספרים שהשאיל לאנשים שונים; בסך הכול מונה הרשימה‬
‫שבעה פריטים‪ ,‬ולצדם שם השואל; על ארבעה מהם נמתח קו‪ ,‬אולי כדי לסמן שאותו כרך כבר הוחזר; אחד מהם הושאל שוב‪,‬‬
‫לאדם נוסף‪ ,‬לאחר שנמתח קו על שמו של השואל הראשון )מה שמלמד אולי על הביקוש(‪ .‬סביר להניח כי הספרים הושאלו‬
‫למטרות העתקה‪ .‬בקולופון של כתב‪-‬יד משנת ‪ 1527‬מעיד המעתיק שלמה בן משה נורצי כי שאל כתב‪-‬יד מאדם אחר‪ ,‬יוסף‬
‫צרפתי שמו‪ ,‬במטרה להעתיקו‪..." :‬עם עזר הנורא מלמדי אשר חזק את ידי מורינא רבי נשיאה כמה"ר יוסף צרפתי‬
‫להלוות אלי זה הספר הנקרא חי בן יוקטן עם פירוש הנרבוני‪ .‬ונשלמה העתקתו בתשעה ימים לחדש מרחשון שנת כ'י'‬
‫י'ר'ח'ם' ה' את יעקב בישראל" )כ"י מנטובה‪.(Biblioteca comunale 792 ,‬‬
‫‪ 160‬על אופיין הפרטי של ספריות היהודים בימי הביניים ראה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בית‪-‬אריה 'האם היו ספריות' ; לסוגיה זו ראה גם‬
‫'‪.Bonfil, 'La lettura‬‬
‫‪ 161‬מן העיון בשטרי המכר שבתוך כתבי‪-‬היד העבריים עולה כי לעתים קרובות נמכרו כתבי‪-‬יד בתוך המשפחה‪ ,‬בין אחים‪,‬‬
‫דודנים‪ ,‬סבים ונכדים וכד' )ראה דוגמאות לכך בלוח ‪ 5‬להלן(‪ .‬תופעה זו מרמזת‪ ,‬כמדומה‪ ,‬על נדירותם של כתבי‪-‬היד ועל‬
‫העדפתה של עיסקה משפחתית‪ ,‬שבזכותה יישמר הפריט המבוקש במסגרת בית‪-‬האב‪.‬‬
‫‪ 162‬כתבי‪-‬יד עבריים רבים מן המאות ה‪ 14-‬וה‪ 15-‬נושאים בראשם כתובת שלשונה‪" :‬הגיע לחלק‪ "...‬וכו'‪" ,‬כשחלק את‬
‫הספרים עם ‪ ,"....‬אות לדינמיקה המתמדת שהייתה מנת גורלם של כתבי‪-‬היד העבריים )ראה למשל להלן‪ ,‬לוח ‪.(5‬‬
‫‪ 163‬סימנים לאותה התנהלות ניתן למצוא באינוונטאר הראשון )משנת ‪ (1418‬של ספרייתו של קוזימו דה מדיצ'י‪ ,‬בטרם הפכה‬
‫ספרייתה של משפחת מדיצ'י לספרייה נסיכית מן המעלה הראשונה‪ :‬ברשימה שנמצאה בסוף אותו אינוונטאר של ספריית‬
‫קוזימו ואשר מוכתרת במלים‪ ,'Ricordo de certe cose extraordinarie' :‬כלומר – 'מזכרת לכמה דברים מיוחדים' מצוין‬
‫בין השאר כי פלוני שלח >לקוזימו< כתב‪-‬יד של דנטה‪ ,‬אחר שלח את סווטוניוס‪ ,‬וכן 'שלחתי סווטוניוס אחר לפיזה'‪ ,‬ומבולוניה‬
‫הגיעו ביבליה אחת קטנה אחת בכיסוי אדום ועוד שני ספרי חוקים ישנים‪ ,‬וכן הלאה )ראה ‪ ,Pintor‬עמ' ‪.(199‬‬
‫‪ 164‬אפשר שטעה זנה בנסיונו לייחס לקורפוס כתבי‪-‬היד המופיעים ברשימת הספרים מצ'זנה משנת ‪) 1445‬כ"י רומא‪ ,‬ספריית‬
‫אנג'ליקה‪ ,‬מס' ‪ 16‬ברשימת דה קפואה( תפקוד של 'ספרייה ציבורית' יהודית 'ברוח הרנסאנס'‪ ,‬בדמותן של ספריות מדיצ'י‬
‫בפירנצה ומלטסטה בצ'זנה )ראה '‪ .(Sonne, 'Book Lists‬באותה מידה ניתן לראות באותה קבוצת ספרים "הנמצאים‬
‫ליורשי מר ליאון ז"ל" קורפוס המורכב מספרייה פרטית בתוספת כתבי‪-‬יד אשר לא ניפדו לאחר שהופקדו משכונות בחנות‪,‬‬
‫ועליהם מופקד 'מנהיג החנות' או ה'חבר'‪ ,‬המחויב גם כלפי היורשים‪ .‬מתיאורי הספרים ברשימה ברור כי זנה התעלם מכך‬
‫שחלקם פגומים – יש בהם שמונה שטבלאותיהם 'שבורות'‪ ,‬אחד 'בלי מכסה' ואחד 'בקונטרסין' – ואין מקומם בספרייתו של‬
‫‪ gran signore‬בן דמותם של הנסיכים האספנים בחברה הנוצרית )ראה שם‪ ,‬ובעיקר עמ' ‪ .(7‬אף בונפיל‪ ,‬בהתייחסותו לקיומו‬
‫של מוסד דמוי ספרייה ציבורית בבתי הכנסת באיטליה באותה תקופה‪ ,‬מסתמך בעקבות זנה על רשימת ספרים זו )ראה‬
‫'‪ ,Bonfil, 'La lettura‬עמ' ‪.(176‬‬
‫‪125‬‬
‫היעדר ספריות ואינוונטארים של ספריות בסביבת הספר העברי‬
‫ספריות של יהודים לא שרדו‪ ,‬אפוא‪ ,‬ונראה שגם אינוונטארים מפורטים ומסודרים‪ ,‬דוגמת אלה של‬
‫ספריית פיירו דה מדיצ'י ואחר כך של בנו לורנצו‪ ,‬של פרנצ'סקו סאסטי או של הדוכס ממונטפלטרו‪ ,‬אינם‬
‫בנמצא‪ .‬ניתן להניח‪ ,‬וגם יש עדויות לכך‪ ,‬שעל האינוונטארים של אוספי השרד לא טרחו בעליהם אלא‬
‫אנשים מיומנים – ספרנים ומלומדים – אשר ערכו רשימות מסודרות של הכותרים ואף עידכנו אותן מדי‬
‫זמן‪.‬‬
‫‪165‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬שני אינוונטארים של ספריות גדולות של כתבי‪-‬יד עבריים שרדו מן המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה באיטליה; שניהם נערכו בידי נוצרים‪ ,‬ולא בידי בעליהם‪ ,‬שניהם כתובים לטינית‪ :‬הראשון הוא‬
‫אינוונטאר הספרייה של משפחת פינצי בבולוניה‪ :‬בזכותה )או בעטיה( של המחלוקת שנתעוררה סביב‬
‫הבעלות על הספרים נזקקו השלטונות לרשימת מצאי מפורטת כדי להכריע בתביעה המשפטית וכך נערך‬
‫אותו אינוונטאר מרשים המונה למעלה ממאתיים כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫‪166‬‬
‫ספרייה בעלת ממדים דומים הייתה כנראה‬
‫זו של מנחם בן אהרן מוולטירה‪ :‬אף היא זכתה להירשם ב'אינוונטאר' מסודר לאחר שנלקחה שלל בידי‬
‫חייליו של פדריקו דה מונטפלטרו עם כיבוש וולטירה‪ ,‬וצורפה לספרייתו באורבינו‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫‪165‬על תפקידיו של הספרן ראה הערה ‪ 56‬לעיל‪ .‬פרטים על אינוונטאר ספרייתו של פיירו די קוזימו דה מדיצ'י ראה איימס‬
‫לואיס‪' ,‬האינוונטארים של פיירו' )'‪ .(Ames-Lewis, 'Inventories‬סביר להניח כי אילו הייתה למי מן האליטה של יהודי‬
‫פירנצה ספרייה בעלת אופי ותפקוד דומים‪ ,‬היה האדם ששימש מחנך או סופר בשכר בביתו של אותו בנקאי נדרש למלא את‬
‫משימותיו של הספרן ולטפל בכתבי‪-‬היד של פטרונו‪ .‬ואולם לא מצאתי עדויות לעיסוק 'ספרני' בקרב היהודים באותה תקופה‪.‬‬
‫‪ 166‬על אוסף כתבי‪-‬היד בבית משפחת פינצי ופסק הדין משנת ‪ 1454‬אשר העביר את הספרים לרשות הנושים‪ ,‬ראה‬
‫'‪ ;Bernheimer, 'Una collezione‬האינוונטאר‪ ,‬שנערך בצו השלטונות כדי לאמוד את שוויים של נכסי המשפחה ונכתב‬
‫בלטינית‪ ,‬משתרע על פני עמ' ‪ 20-11‬באותו מאמר‪ ,‬וכתבי היד הנכללים בו ממוספרים מ‪ 1-‬ועד ‪ ,206‬ואולם על אלה נוספו‬
‫עוד כתבי‪-‬יד ובסך הכול מונה הרשימה ‪ 226‬כתבי‪-‬יד )שם‪ ,‬עמ' ‪.(24‬‬
‫‪ 167‬על משפחת מוולטירה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 207‬והערה ‪ .29‬כיום נמצאים שרידים מספרייתו המקורית של מנחם‬
‫בן אהרן מוולטירה בספריית הווטיקן‪ ,‬באוסף כתבי‪-‬היד העבריים שמקורם באורבינו‪ .‬קיטלוג ראשון של כתבי‪-‬היד הללו נערך‬
‫בין השנים ‪ 1487‬ל‪ 1498-‬ב'אינדקס הישן' של ספריית הדוכסים מאורבינו והוא כלל ‪ 82‬פריטים מספרייתו של מנחם בן אהרן‬
‫)ראה ברשימת הקטלוגים‪ ,Stornajolo, 'Graeci' ,‬עמ' ‪ .(145-139‬מספרם התמעט לכדי ‪ 70‬באינוונטאר משנת ‪,1543‬‬
‫ובשנת ‪ 1616‬נותרו מהם רק ‪ .57‬אוסף הספרים של דוכסי אורבינו צורף לספריית הווטיקן בשנת ‪ ,1657‬וכיום הוא מונה‬
‫לפחות ‪ 40‬כתבי‪-‬יד מספרייתו של מנחם מוולטירה‪ ,‬אף כי מן המיספור המקורי לכאורה‪ ,‬שנרשם בהם כנראה בעודם אצל‬
‫הבעלים היהודי בוולטירה‪ ,‬עולה כי האוסף מנה במקורו ‪ 211‬כתבי‪-‬יד )על כך במבוא ההיסטורי המפורט שחיבר א' ד'‬
‫פרוברביו ]‪ [A. D. Proverbio‬לקטלוג כתבי‪-‬היד העבריים בספריית הווטיקן ]ראה 'קטלוג וטיקן ‪ ,'2008‬עמ' ‪xv-xxii‬‬
‫ובעיקר ‪ .([xviii-xix‬כתב‪-‬יד נוסף של מנחם מוולטירה נשמר בווטיקן באוסף ברבריני‪ ,‬אחד נשמר בספרייה הפלטינית‬
‫בפרמה‪ ,‬ואפשר שאחד נוסף שמור בספריית קזנטנזה ברומא )ראה פרוברביו‪ ,‬שם(‪ .‬על‪-‬פי המספרים המובאים לעיל ניתן אפוא‬
‫להניח שלא כל כתבי‪-‬היד בספרייתו של מנחם בן אהרן הגיעו לאוסף אורבינו בעקבות הכיבוש של שנת ‪ :1472‬אפשר‬
‫שמקצתם הושמדו במהלך אותו אירוע אלים‪ ,‬אחרים נתפזרו‪ ,‬ואחדים שמורים כיום בספריות ובאוספים אחרים; עדות נוספת‬
‫לכך שחלק מן האוסף שרד יש בהערה הרשומה בתוך כ"י וטיקן‪ Barb. or. 110 ,‬שהיה שייך למנחם מוולטירה‪ ,‬ובה עדות לכך‬
‫שבשנת ‪ ,1475‬כפי הנראה לאחר מותו‪ ,‬חלקו בניו את הספרים )הנותרים( ביניהם‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬תיאור ראשוני בסיסי של כתבי‪-‬היד של מנחם בן אהרן מוולטירה‪ ,‬בזהותם החדשה ככתבי‪-‬היד העבריים שבספרייתו‬
‫של פדריקו דה מונטפלטרו‪ ,‬יש אצל וספאסיאנו דה ביסטיצ'י )'‪"… i libri ebrei, tutti quelli che si :(301 ,1 ,'Vite‬‬
‫‪trovavano in quella lingua, cominciandosi alla Bibbia, e a tutti quelli che l'hanno comentata, Rabbì‬‬
‫‪Moisè, e altri comentatori. Non solo vi sono libri ebrei nella Scrittura santa, ma in medicina, in filosofia‬‬
‫"‪") e in tutte le facultà...‬אשר לספרים עבריים‪ ,‬היו בה כל אלה שקיימים בשפה ההיא‪ ,‬החל מן התנ"ך וכל מפרשיו‪ ,‬רבי‬
‫משה ופרשנים אחרים‪ .‬ולא רק ‪ ...‬של כתבי הקודש‪ ,‬אלא גם ברפואה‪ ,‬בפילוסופיה ובכל התחומים‪.("...‬‬
‫‪126‬‬
‫עדויות לתכולת האוספים ולתכני הקריאה של יהודי פירנצה‬
‫‪168‬‬
‫בהיעדר ספריות ושרידי ספריות‪ ,‬ובהיעדר אינוונטארים של ממש‪ ,‬מהם המקורות שמהם ניתן לשאוב‬
‫מידע על הספרים של יהודי פירנצה? כיצד ניתן לברר מה קראו אותם 'בנקאים' ו'אליטות' של החברה‬
‫היהודית‪ ,‬מי שידם השיגה לרכוש לעצמם ספרייה ראויה בנוסף לכתבי‪-‬היד שבאו אליהם בירושה‬
‫ממשפחותיהם; איך ניתן לחשוף מה היו העדפותיהם‪ ,‬אילו סוגות רכשו לאוספיהם‪ ,‬ובכלל ‪ -‬אילו כתבי‪-‬יד‬
‫היו ב'ארגזיהם'?‬
‫‪169‬‬
‫שלושה קורפוסים צנועים למדי של כתבי‪-‬יד עבריים אשר הופקו בפירנצה או נמצאו בה במהלך המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה מהווים בסיס לעבודה זו‪ :‬קורפוס כתבי‪-‬היד שהעתיק בפירנצה יצחק בן עובדיה; אוסף‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים של ג'אנוצו מאנטי; וכתבי‪-‬היד העבריים שבהם בוצע 'זיקוק' בשנת ‪.1472‬‬
‫‪170‬‬
‫ואולם‬
‫עדויות של ממש על תכולת אוספיהם של היהודים ועל מידת העניין שרחש קהל הקוראים לסוגות השונות‬
‫בספרות העברית לא ניתן לשאוב מתוכם‪.‬‬
‫כתבי‪-‬היד הרבים שהעתיק יצחק אינם מייצגים כלל את מיגוון התכנים שנקראו ונלמדו באותה עת‬
‫באיטליה‪ .‬כמו מעתיקים מקצועיים רבים‪ ,‬ואולי גם משום הנטייה שאנו מוצאים דווקא בו להפקה‬
‫'מסחרית‪-‬למחצה'‪,‬‬
‫‪171‬‬
‫נראה שיצחק דבק בסוגות קבועות ובהן בחר להתמחות‪ :‬ניתן להניח בביטחון כי‬
‫בפירנצה העתיק עשרים‪-‬ושבעה כתבי‪-‬יד‪,‬‬
‫‪172‬‬
‫רובם הגדול )עשרים( ספרי תנ"ך או חלקים של המקרא‬
‫)תורה‪ ,‬ספרי אמ"ת‪ ,‬תהלים‪ ,‬מגילות(; יש בהם גם שבעה מחזורים או סידורי תפילה‪ ,‬לעתים בשילוב עם‬
‫החומש או עם תהלים‪ ,‬ובמילים אחרות – כתבי‪-‬יד ליטורגיים המשמשים בבית הכנסת‪ .‬לבד מהם העתיק‬
‫יצחק‪ ,‬כנראה בפירנצה‪ ,‬גם כתב‪-‬יד של ה'טורים' ליעקב בן אשר‪ ,‬שממנו שרד רק דף הפתיחה לטור אבן‬
‫העזר‪ 173 ,‬את ספר הכוזרי‪ ,‬וקובץ בפילוסופיה‪.‬‬
‫‪174‬‬
‫את 'מהלך שבילי הדעת' למשה בן יוסף קמחי העתיק‬
‫יחד עם תהלים‪ 175‬ואת החיבור 'עדות השם נאמנה' שילב בתוך אחד המחזורים‪ 176.‬ניתן לשער כי לכתבי‪-‬‬
‫‪ 168‬בעניין זה ראוי להעיר כי מחקר זה אינו מתכוון לגעת נגיעה של ממש בתוכנם של כתבי‪-‬היד שנקראו ונצברו בידי היהודים‬
‫בפירנצה במאה ה‪ ,15-‬או בהשוואתם לתכנים שהיו מבוקשים בקרב קהל הקוראים הנוצרים באותו מקום ובאותו זמן‪.‬‬
‫ההתעמקות בכיוון מחקרי כזה מצריכה מאמץ של ממש בהצלבת הנתונים בכל מה שנוגע לכתבי‪-‬היד העבריים – החל מפיסות‬
‫המידע הפרוזופוגראפיות שיש לנו על יהודי פירנצה במקורות שונים‪ ,‬אם בארכיונים‪ ,‬בכתבי‪-‬היד שלהם או באגרותיהם‪ ,‬ועד‬
‫לנתונים הנוגעים לכתבי‪-‬היד גופם‪ ,‬כפי שהם שמורים בקטלוגים‪ ,‬ובהם גם קטלוג המכון לתצלומי כתבי‪-‬יד המרכז מידע על כל‬
‫כתבי‪-‬יד העבריים ששרדו ותועדו בו‪ ,‬וכלה במאגר הנתונים ספרדתא של כתבי‪-‬היד העבריים המתוארכים‪ .‬ניתוח ססטיסטי של‬
‫סוגות וכותרים והימצאותם היחסית באוספיהם של היהודים לא יוכל אפוא להיעשות במסגרת זו‪ .‬זאת ועוד‪ :‬ההבדלים והשוני‬
‫בין קריאתם של היהודים לבין זו של הנוצרים מתבטאים בתחומים ובאופנים שונים ומגוונים; אין הם נוגעים נגיעה מרכזית‬
‫בעניינו של מחקר זה – המבקש להתמקד בעיקר במה שקשור לסביבת הספר מן האספקט החומרי )המאטריאלי( ובמגעים בין‬
‫יהודים לנוצרים אשר נתרקמו סביב כתבי‪-‬היד ומשתקפים בהפקתם ובשימוש בהם‪ ,‬או‪ ,‬לחלופין ‪ -‬ב'הרחקתם' אל מחוץ‬
‫לנורמטיבי בידי אחד הצדדים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬במידה שיימצאו נקודות מיפגש בתכני הקריאה של שני הקהלים או סימנים‬
‫למיפגשים כאלה בפירנצה במאה ה‪ ,15-‬אנסה לעמוד עליהם‪.‬‬
‫‪' 169‬ארגז' ספרים נזכר בסוף האינוונטאר שבכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלורנציאנית ‪ ,Plut. I 50‬דף ‪82‬ב‪.‬‬
‫‪ 170‬לפירוט כתבי‪-‬היד בשלושת הקורפוסים ראה בביבליוגרפיה שבסוף העבודה‪.‬‬
‫‪ 171‬על כך ראה פרק ג‪/‬זירת ההפקה‪/‬הפקה לא‪-‬מיועדת בסביבת הספר העברי‪ ,‬וכן להלן‪ ,‬פרק ו‪/‬ייחודו של יצחק בסביבת הספר‬
‫בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 172‬בנוסף‪ ,‬שני כתבי‪-‬יד הועתקו בידו לפני בואו לפירנצה‪ ,‬האחד בבולוניה והשני במנטובה; את הפקתם של כל הנותרים‪27 ,‬‬
‫במספר‪ ,‬ניתן במידה רבה של ודאות לשייך לפירנצה‪.‬‬
‫‪ 173‬כ"י ורצ'לי‪] ,‬מס' ‪ [27‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק )ראה פרק ו להלן(‪ .‬כתב‪-‬יד אחר של 'ארבעה טורים' הוא‬
‫העתיק במנטובה בשנת ‪ ,1435‬לפני הגיעו לפירנצה )כ"י וטיקן‪.(Ross. 555 ,‬‬
‫‪174‬כ"י פרמה )]מס' ‪ [26‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני( מכיל בין השאר‪ :‬אגרת תחיית מתים‪ ,‬משרת משה‪ ,‬רוח חן‪ ,‬אותות‬
‫השמים‪ ,‬ספר התחלות הנמצאות לאבונצר אל פראבי‪ ,‬ספר היסודות‪ ,‬מאמר יקוו המים‪.‬‬
‫‪ 175‬כ"י פרמה )]מס' ‪ [24‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני(‪.‬‬
‫‪127‬‬
‫היד הללו‪ ,‬ולפחות לאלו של המקרא והתפילה‪ ,‬היה שוק בטוח בקרב קהל הקוראים;‪ 177‬מן הסתם היו אלה‬
‫מן הכותרים העבריים הנמכרים ביותר;‪ 178‬ואולם אין ספק שהם אינם משקפים בשום פנים את רפרטואר‬
‫הקריאה של היהודים בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬שהיה עשיר ומגוון הרבה יותר והתפרס אל תחומים‬
‫רבים‪.‬‬
‫הקורפוס השני‪ ,‬האסף העברי של ג'אנוצו‪ ,‬אינו מעיד כמובן על ארון הספרים היהודי והוא מורכב‬
‫מכותרים ששימשו את בעליהם ללימוד השפה העברית וספרותה ולחקר 'האמת העברית'‪ .‬אשר לקורפוס‬
‫השלישי‪ ,‬זה של כתבי‪-‬היד הנושאים את סימני הצנזורה של ‪ ,1472‬מובן מאליו שהללו משתייכים כולם‬
‫לסוגות המכילות התקפות על הנצרות ומה שהנוצרים הגדירו כבלספמיה‪ .‬מקרב שבעה‪-‬עשר כתבי‪-‬היד‬
‫הנמנים על קבוצה זו )וסביר להניח כי קיימים כתבי‪-‬יד נוספים המשתייכים אליה אך הם טרם זוהו(‪ ,‬יש‬
‫חמישה‪-‬עשר מחזורים; בנוסף יש בהם מסכת ברכות של התלמוד הבבלי‪ ,‬ספר מצוות גדול ופירוש רש"י‬
‫לתורה‪.‬‬
‫‪179‬‬
‫ברור אפוא כי אין לראות בקורפוס המצומצם הזה מדד או אינדיקציה לגבי אוספיהם של‬
‫היהודים בפירנצה ב‪.1472-‬‬
‫רשימות הספרים בסביבת הספר העברי‬
‫מקור לחקירת מצאי הספרים שהיו בידי היהודים בתקופה מסוימת יש ברשימות הספרים‪ ,‬שעורכיהן‬
‫מכנים אותן לעתים 'אינוונטאריו' ‪ 180.‬רשימות אלה‪ ,‬המופיעות בראשם או בסופם של כתבי‪-‬יד עבריים לא‬
‫מעטים באיטליה‪ ,‬ובכלל זה פירנצה‪ ,‬מונות את כתבי‪-‬היד שהיו ברשותם של הבעלים‪ ,‬וכבר נחקרו‬
‫הרבה;‬
‫‪181‬‬
‫ככלל‪ ,‬מקובל על החוקרים להניח כי הן משמשות עדות מהימנה למדי לתכנים שבהם עסקו‬
‫יהודי איטליה בתקופה מסוימת; יחד עם זאת‪ ,‬אין להתייחס לרשימות אשר קדמו לעידן הדפוס המאסיבי‬
‫של המאה השש‪-‬עשרה כפי שמתייחסים לרשימות המאוחרות‬
‫‪182‬‬
‫– כלומר‪ ,‬בעת שמחירם של הספרים‬
‫היה שווה לכל נפש ואדם יכול לרכוש לעצמו את הכותרים שבהם חפץ‪ :‬אלה האחרונות בהכרח מייצגות‬
‫בצורה נאמנה יותר את רפרטואר הקריאה ואת תחומי העניין של הקורא היהודי‪ 183.‬לעומת אינוונטארים‬
‫מאוחרים אלה‪ ,‬רשימות הספרים מן המאה החמש‪-‬עשרה מעידות על אוספים פרטיים שהיו אמנם מורכבים‬
‫בחלקם מכתבי‪-‬יד שבעליהם העתיקו או הזמינו לעצמם אך‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם – ואולי בעיקר ‪ -‬מכתבי‪-‬יד‬
‫שהתגלגלו אליהם במסגרת ירושות‪ ,‬או בהיותם משכונות שלא נפדו‪ ,‬או פריטים אשר נרכשו לצורך‬
‫‪ 176‬כ"י פרינסטון )]מס' ‪ [20‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני(‪ ,‬שרק לאחרונה זיהיתי בו את ידו של יצחק‪ .‬לצערי לא ניתנה לי‬
‫האפשרות לחקור אותו בספרייתו ביסודיות ובתשומת הלב הראויות‪.‬‬
‫‪ 177‬מנתוני ספרדתא עולה כי מקרב כלל כתבי‪-‬היד המתוארכים שהופקו באיטליה )למעט הדרום( במהלך המאה ה‪ 15-‬כ‪40%-‬‬
‫הם כתבי‪-‬יד של המקרא והתפילה‪.‬‬
‫‪ 178‬אפשר ששיקול לא זניח בהפקתם של תנ"כים‪ ,‬תהלים וספרי אמ"ת מקושטים בעת ההיא בפירנצה הייתה גם הפזילה אל‬
‫קהל של אספנים נוצרים שעשויים היו לגלות עניין בביבליה עברית נאה ומרשימה עבור ספרייתם )על כך להלן‪ ,‬פרק ה‪ ,‬בדיון‬
‫על הנוצרים והספר העברי(‪.‬‬
‫‪ 179‬ראה בפרק ז להלן‪.‬‬
‫‪ 180‬ראה ברשימת ספרים שבכתב‪-‬יד פריס‪" :BnF hébr. 65 ,‬האינוונטאריאו מהספרי' מהר' יהודה ומהר' אליעזר והר'‬
‫יוסף יורשי כמ"ר יקותיאל‪."...‬‬
‫‪ 181‬ראה לדוגמא פרסומיהם של זנה )‪ ,(Sonne‬בונפיל‪ ,‬רוטשילד ואלוני על רשימות הספרים מן המאות ה‪ 14-‬ובעיקר מן‬
‫המאה ה‪ ,15-‬וראה סימונסון וברוכסון על הרשימות מן המאה ה‪.16-‬‬
‫‪ 182‬כדוגמת אלו של הספרים שהיו בידי יהודי מנטובה בשלהי המאה ה‪) 16-‬ברוכסון‪' ,‬הספרים'(‪.‬‬
‫‪ 183‬ראה '‪ ,Bonfil, 'Le biblioteche‬עמ' ‪.150‬‬
‫‪128‬‬
‫השקעה לעתיד‪ .‬מסיבה זו כבר הובעו בעבר הערכות מסויגות במה שנוגע למידה שבה הן משקפות את‬
‫רפרטואר הקריאה של היהודים ואת המגמות המשתנות בתחומי ההתעניינות העיונית שלהם‪.‬‬
‫‪184‬‬
‫אמנם אין‬
‫ספק שאלו 'אינוונטארים' אשר מייצגים מצאי כלשהו של ספרים שחשוב לעמוד עליו בטרם מסיקים על‬
‫טיבו ומהותו‪ ,‬אך לאו דווקא את 'האינטרסים האינטלקטואליים' של בעליהם‪ 185.‬העיון בתכולת הרשימות‬
‫הללו – ולפחות במקצתן – מוביל לתובנות ולפרשנויות שונות במה שקשור למידע שהן מקפלות‬
‫בתוכן‪ 186.‬לכאורה נראה כי בנוסח הכותרות המקדימות את הרשימות ומציגות אותן‪ ,‬כמו גם בהתפלגות‬
‫הכותרים ובאופן תיאורם של העיולים המפורטים שם‪ ,‬יש כדי להצביע על טיבו של האוסף או של קבוצת‬
‫כתבי‪-‬היד המתועדים; ואולם ככלל אין בכל אלה אמירה חד‪-‬משמעית‪ ,‬והאמביוולנטיות מובילה לניחושים‬
‫ולספקולציות‪ .‬על‪-‬פי אותו 'מידע' ניתן לנסות ולהבחין‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ברשימות פרטיות‪-‬משפחתיות )שנערכו‬
‫מן הסתם בידי בעליהן ממש(‪ ,‬אשר הן מוכתרות בדרך כלל בכותרת בנוסח 'אלו הספרים שלי'‬
‫‪187‬‬
‫או‬
‫'כתבתי למזכרת' וכדומה;‪ 188‬הללו מונות את הכותרים השונים )בהעמדה סכימטית של שורה לכל כותר(‪,‬‬
‫מציינות את סוג החומר )קלף או נייר(‪,‬‬
‫‪189‬‬
‫לעתים גם את ממדי הכרך‬
‫מציינות את סוג הכריכה ‪ -‬בדרך כלל 'טבלאות' או עור‪.‬‬
‫כפולים שהתגלגלו אל האוסף בשלב כלשהו‪,‬‬
‫‪193‬‬
‫‪192‬‬
‫‪190‬‬
‫ואת סוג הכתיבה;‪ 191‬רובן אף‬
‫אפשר בהחלט שרשימות כאלו יכילו עותקים‬
‫ולעתים יכיל תיאורם הסכימטי של הפריטים גם נופך‬
‫‪184‬לדעת בונפיל רשימות הספרים מן המאה ה‪" 15-‬אינדיקטיביות ביותר באשר לאינטרסים התרבותיים של בעלי‪-‬הספרים"‬
‫)בניגוד לאלו מן המאה ה‪ ,(16-‬ומהן הוא למד‪ ,‬בין השאר‪ ,‬על על תהליך של התמעטות הדרגתית של העניין בפילוסופיה‬
‫הסכולסטית‪ ,‬באריסטו ובאבן‪-‬רשד החל מאמצע המאה ה‪ 15-‬ועד לאמצע המאה ה‪ ,16-‬במקביל להתגברות ההתעניינות בקבלה‬
‫)ראה בונפיל‪' ,‬הרבנות'‪ ,‬עמ' ‪ ,179-174‬וכן '‪ ,Bonfil, 'Le biblioteche‬עמ' ‪ .(140‬רוטשילד‪ ,‬שקיבץ רשימות ספרים רבות‬
‫של יהודי איטליה‪ ,‬טוען כי אין למצוא בהן כל סימן לשינויים במגמות הקריאה במהלך השנים )ראה במאמרו ‪'Quelques‬‬
‫'‪ ,listes‬עמ' ‪.(340-336‬‬
‫‪ 185‬תהיות וסייגים דומים מעלה בק בשמו ובשם אחרים )כמו למשל ‪ ,H. J. Martin‬או ‪ ,(P. Barrière‬על הקושי לקבוע –‬
‫דווקא בסביבת הספר הלטיני ‪ -‬מה היה רפרטואר הקריאה בזמן נתון על פי אינוונטארים של רישומי ירושות‪ ,‬שהרי הללו‬
‫מעידים מן הסתם דווקא על העבר )ראה '‪ ,Bec, 'Les livres‬עמ' ‪.(16‬‬
‫‪ 186‬אף רוטשילד רומז במאמריו לכיוונים אלה‪ .‬מן הסתם דרושה התעמקות נוספת בסוגיה זו אשר תוכל לאשש או להפריך‬
‫אותן תובנות‪.‬‬
‫‪ 187‬כמו למשל "הספרים שהם שלנו שבאו מפראטו" שבכ"י וינה )ראה להלן‪ ,‬בדיון בכתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות‬
‫בפירנצה‪/‬משפחת מפראטו‪-‬טראצ'ינה(‪.‬‬
‫‪ 188‬כך למשל‪" :‬זכר טוב יהיה‪) "...‬כ"י פריס ‪ ;(107‬ואולם בכ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,MS Laud. 101‬דף ‪303‬ב‪,‬‬
‫מופיעה רשימה הנפתחת באותו נוסח )"זכרון טוב יהיה לי‪ ("...‬והיא אינה פרטית‪-‬משפחתית אלא מונה כעשרים "‪...‬ספרים‬
‫וקונטרסים וסדורים" שמסר פלוני למשמרת לעורך הרשימה‪ ,‬על מנת שיחזיקם אצלו "לכל בקשתו וחפצו"‪ .‬בסופה מופיעה‬
‫חתימה של שני הנוגעים בדבר‪ .‬ההתנסחות הנ"ל שבראש מצביעה אפוא על 'זכרון דברים' מסוג כלשהו‪ ,‬ולאו דווקא על שיוך‬
‫אישי‪ .‬נוסחה דומה מופיעה בראש רשימה של כעשרים כתבי‪-‬יד בכ"י וטיקן‪" :Urb. Ebr. 32 ,‬מזכרת הספרים אשר שלח‬
‫ה"ר יצחק מטיבולי" )הרשימה פורסמה בידי אלוני‪ ,‬ארשת‪ ,‬א ]תשכ"ט[ עמ' ‪ ;(60-44‬או ‪" :‬זכר הספרים אשר הבאתי אני‬
‫יעקב בכמ"ר אהרן" )כ"י וטיקן‪ ,( Vat. ebr. 275,‬ודומה שאף הן מכוונות לאותה מטרה‪ ,‬כלומר רישום של הפקדת כתבי‪-‬‬
‫היד או כיוצא באלה‪.‬‬
‫‪ 189‬גם קונטרסים אשר עשויים תערובת של קלף ונייר )ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ג‪ ,‬תת‪-‬פרק ג( מוגדרים‬
‫ברשימות כ'נייר'‪.‬‬
‫‪ 190‬ברשימת הספרים "אשר ‪ ...‬הוצאתי מחדר מ"ר יצחק‪) "...‬כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלורנציאנית ‪ (Plut I 50‬מצוין כמה‬
‫פעמים‪" :‬בכרך קטן"‪" ,‬קטן מאד" וכד'‪.‬‬
‫‪ 191‬ספרדית‪ ,‬אשכנזית‪ ,‬קטלאנית‪' ,‬ריטונדילה'‪ ,‬וכדומה‪ .‬ברשימת הנ"ל שבכ"י הספרייה הלורנציאנית )ראה בהערה הקודמת(‬
‫נזכר גם כתב‪-‬יד "מכתיבה מאשקא"‪ ,‬וכתב יד אחד "מכתיבה ישנה"‪.‬‬
‫‪ 192‬הרשימה ה'פרטית' בכ"י פריס ‪ 107‬אינה מכילה תיאורים למעט שם החיבור או כותר הספר‪ .‬כך גם הרשימה שבכ"י פריס‬
‫‪) 185‬ראה '‪ ,Rothschild, 'Quelques listes‬עמ' ‪.(311-305‬‬
‫‪193‬רשימת ספרים בכ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪ hébreu 372‬משנת ‪ 1493‬כוללת ‪ 65‬פריטים ובהם ‪ 7‬מחזורים וסידורים‬
‫)ראה ‪.(Vajda‬‬
‫‪129‬‬
‫אישי‪ ,‬כמו למשל איזכור בן משפחה שהעתיק את כתב‪-‬היד או רכש אותו בעבר;‬
‫‪194‬‬
‫ומן הצד האחר –‬
‫רשימות ספרים אשר חוברו לתכליות אחרות ואפשר שאינן מצביעות על תכולתם של 'ארונות הספרים'‬
‫אשר שימשו את היהודים לקריאתם ולתלמודם‪ :‬יש שכותרתם מציינת שנמצאו אצל פלוני‪,‬‬
‫‪195‬‬
‫ואולי‬
‫פירוש הדבר כי 'נמצאו' כמשכונות בשולחן ההלוואות שלו‪ ,‬ולעתים היא אכן מציינת זאת במפורש‪.‬‬
‫‪196‬‬
‫רשימות אחדות מונות את כתבי‪-‬היד שהותיר אחריו אדם שנפטר‪ ,‬ואולם קשה לקבוע אם קורפוסים של‬
‫ספרים אשר נערכו ברשימות לשם חלוקתם בין יורשיהם אכן מייצגים אוסף פרטי שאדם החזיק בביתו‪,‬‬
‫או שנסתפחו אליו אותם משכונות אקראיים שלא ניפדו והם מהווים חלק מן הירושה‪.‬‬
‫ועוד 'שימושים' אחרים לרשימות אלו‪ :‬בראש אחת הרשימות מציין מחברה‪ ,‬שלמה בן יהודה ירושלמי‪ ,‬כי‬
‫אלה הספרים שהיו לו בבית המדרש‪.‬‬
‫‪197‬‬
‫מעוררת תמיהה העובדה שמתוך שלושה‪-‬עשר ספרים הנכללים‬
‫בה‪ ,‬שמונה עוסקים ברפואה‪ .‬רמז להפקדתם של כתבי‪-‬יד לתכלית ממוסדת יש ברשימה של עשרים‬
‫ספרים שחוברה כנראה במאה השש‪-‬עשרה‬
‫‪198‬‬
‫ואשר נפתחת במילים‪" :‬לזכר טוב יהיה‪...‬איך אכתוב כאן‬
‫כל הספרים אשר בזה המדרש מספרי א]"א?["; בתוכה שני ספרים המושאלים לפלונים‪ ,‬כמדומה רמז‬
‫ראשון להשאלת ספרים במסגרת שניתן אולי לכנותה 'ציבורית למחצה'; במקרה אחר‪ ,‬כנראה נדיר‪ ,‬מעיד‬
‫אדם על ספריו )הפרטיים מן הסתם( שאותם מסר בהשאלה‪" :‬פה אכתוב הספרים שהלוויתי'‪.‬‬
‫‪199‬‬
‫דומה‬
‫אפוא שבמאה החמש‪-‬עשרה באיטליה השאלת ספרים הייתה מקובלת לא במסגרת של ספריות 'ציבוריות'‬
‫או 'ציבוריות למחצה' אלא בהתקשרות פרטית‪ 200.‬לא מן הנמנע אפוא שגם כתבי‪-‬יד שהופקדו בשולחנות‬
‫ההלוואה השונים היו ניתנים להשאלה זמנית‪ ,‬ואולם קביעה מסוג זה דורשת חקירה ובדיקתן המדוקדקת‬
‫של כל רשימות הספרים ששרדו‪.‬‬
‫‪ 194‬למשל ברשימת הספרים מאימולה‪ ,‬שהיא רשימה 'פרטית' ‪ ,par excellence‬ונזכרים בה כתבי‪-‬יד שהעתיק אביו של בעל‬
‫הרשימה הכותב אותה‪ ,‬בנו אלייא ואחיינו מישאל‪ ,‬מי קנה ומי מכר וכדומה; בסוף הרשימה שבכ"י פריס ‪) 372‬ראה בהערה‬
‫הקודמת( ‪ 7‬עיולים שעליהם מעיד הכותב כי הוא או אביו קנו אותם‪.‬‬
‫ובאותו הקשר ‪ -‬גם אינוונטאר הספרים של קוזימו )משנת ‪ – (1418‬שתיעד אף הוא אוסף 'אישי‪-‬משפחתי' אשר מנה ‪63‬‬
‫כתבי‪-‬יד – מכיל לעתים פרט כלשהו על בעלים קודמים ועל גלגולו של כתב‪-‬היד‪ .‬בנוסף‪ ,‬בתיאורם של של שני ספרי תפילה‬
‫קטנים יש איזכור ספציפי של 'גבירתנו'‪ ,‬מן הסתם אשת קוזימו )ראה ‪ ,Pintor‬עמ' ‪ ,199‬מספר ‪ 65‬ו‪ 66-‬באינוונטאר הספרים‬
‫הכולל גם את ספרי אביו של קוזימו(‪.‬‬
‫‪ 195‬למשל כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪ ,Hébreu 39‬רשימה משנת רע"ד )‪" :(1514‬מספר מעקר הספרים הנמצאים אל‬
‫האלוף‪ "...‬וכו' )יוסף הקר הציע לקרוא 'עקד הספרים'‪ ,‬ואפשר שהצדק עימו(‪ .‬על‪-‬פי רוטשילד )'‪ ('Quelques listes‬נראה כי‬
‫הללו הושארו בתור משכונות שלא ניפדו‪ .‬גם רשימת כ"י פריס ‪ 372‬הנזכרת לעיל )ראה ‪ (Vajda‬נפתחת במילים‪" :‬הספרים‬
‫הנמצאים היום ‪ ...‬בבית‪ ...‬יוסף חיים" וכו'‪ ,‬וקשה לקבוע אם ההתנסחות הגמישה 'נמצאים בבית פלוני' מתכוונת אל ספרייה‬
‫פרטית או אל צירוף של ספרים פרטיים‪-‬משפחתיים וכתבי‪-‬יד שנמצאו בשולחן ההלוואות ולא נפדו‪ .‬לדוגמאות אלה ניתן אולי‬
‫להוסיף גם את נוסח הכותרת שיש בראש רשימת ספרים בכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪ Plut. I 50‬שנזכרה לעיל‪:‬‬
‫"מערכת הספרים אשר הוצאתי מחדר הר' יצחק יש"ר בכ"ר יקותיאל"‪ ,‬המזמין תהייה על משמעותו של אותו 'חדר'‪,‬‬
‫בעיקר בידיעה שיצחק שבו מדובר היה בחיים באותה עת‪.‬‬
‫‪ 196‬רשימת המכירה בפירנצה ‪.1449‬‬
‫‪ 197‬כ"י מילנו‪ ,‬הספרייה האמברוזיאנית‪) X, 129 ,‬על‪-‬פי רוטשילד‪ .('Quelques listes' ,‬מעדותו של שטר מכר משנת ‪1447‬‬
‫הנמצא בכ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪ ,MS Kennicott 8 ,‬ושבו מופיע אותו שלמה בן יהודה בתור עד למכירה ניתן להניח‬
‫כי זמנה של הרשימה מאמצע המאה ה‪ .15-‬רוטשילד‪ ,‬שפרט זה נעלם ממנו כנראה‪ ,‬משייך את הרשימה למחצית הראשונה של‬
‫המאה ה‪) 16-‬ראה '‪ ,Rothschild, 'Reflets‬עמ' ‪.(172‬‬
‫‪ 198‬כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪ ;hébreu 374 ,‬הרשימה כוללת ספרי דפוס שהיו עשויים להידפס לפני ‪ 1500‬והיא כתובה‬
‫בכתיבה איטלקית שרוטשילד מתארך למאה ה‪) 16-‬ראה‪ ,'Quelques listes' :‬עמ' ‪.(321-318‬‬
‫‪ 199‬כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪) hébreu 257 ,‬רוטשילד‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(316-314‬‬
‫‪ 200‬לפירוט כמה מקרים שבהם בוצעו השאלות מסוג זה ראה הערה ‪ 159‬לעיל‪ .‬אפשר שרמזם לכך יש גם ברשימת הספרים‬
‫מצ'זנה )ראה '‪ Sonne, 'Book lists‬עמ' ‪ ,(11‬שבה נזכרים שני ספרים הנמצאים בידי אחרים‪.‬‬
‫‪130‬‬
‫פרט מעניין ברישומי הספרים‪ ,‬שעשוי אולי להצביע על התכלית המסתתרת מאחורי עריכתה של‬
‫הרשימה‪ ,‬הוא ציון צבע כריכותיהם של כתבי‪-‬היד‪ ,‬כמקובל באינוונטארים של הספריות בסביבת הספר‬
‫הלטיני‪.‬‬
‫‪201‬‬
‫שמא ניתן לראות בכך הליכה אחר צו האופנה )שמן הסתם קשה לשער כי היהודים הכירוה מן‬
‫האינוונטארים של הנוצרים(?‬
‫‪202‬‬
‫ואולי ניתן להניח כי תוספת של פרט כה 'חיצוני' וחזותי תכליתה לתת‬
‫סימני היכר ברורים בכתבי‪-‬היד הנכללים באוסף מסוג כלשהו )ממש כפי שהמלווים היהודים נהגו‬
‫בפריטים שניתנו להם משכונות בתמורה להלוואת מזומנים‪ ,‬ורשמו את תכונותיהם המזהות(;‪ 203‬אם אכן‬
‫כך הוא‪ ,‬סביר שציון הצבע יופיע בעיקר ברשימות המפרטות את כתבי‪-‬היד שהופקדו כמשכונות בבנק‪,‬‬
‫או כאלה הצפויים להתחלק בין כמה יורשים‪,‬‬
‫יהודי או נוצרי‪.‬‬
‫‪206‬‬
‫‪205‬‬
‫‪204‬‬
‫וככלל‪ ,‬ברשימות הנערכות בידי גורם חיצוני כלשהו –‬
‫הצצה אל סביבת הספר הלטיני בעניין זה ממש מלמדת כי אינוונטארים שתכליתם‬
‫לאמוד את שווי הספרים נוטים להתמקד בסממניהם החיצוניים יותר מבתוכנם‪.‬‬
‫‪207‬‬
‫רשימות הספרים של היהודים במאה החמש‪-‬עשרה באיטליה אינן דומות לאינוונטארים של ספריות‬
‫הנוצרים באותה תקופה; רובן לא נערכו לצרכים ביבליוגרפיים המיוחדים לאספנים הגדולים ואחר כך‬
‫לספריות ה'ציבוריות' למיניהן‪ :‬המטרות שלשמן חוברו שונות ומגוונות‪ ,‬ויותר משהן משקפות את‬
‫רפרטואר הקריאה והלימוד של היהודים הן מצביעות על השימושים שנעשו בספריהם‪ .‬ואם אנו נאחזים‬
‫בהן‪ ,‬אף על פי שאין בהן כדי לייצג את המצאי בסביבת הספר העברי ואת תכני הקריאה של היהודים‪ ,‬ואף‬
‫על פי שלעתים הן מונות ומתארות איזה שהוא 'גוף' של כתבי‪-‬יד שהתהוותו בזמן ובמקום נתונים הייתה‬
‫‪ 201‬למשל האינוונטארים של ספריות פיירו דה מדיצ'י )ראה '‪ ( Ames-Lewis, 'Inventories‬ושל פדריקו דה מונטפלטרו‪.‬‬
‫‪ 202‬כדי לבחון השפעות מן החוץ ראוי יהיה לבדוק אם הרשימות המפרטות את צבע הספרים נתחברו כולן באזור ספציפי‬
‫ובשנים מסוימות‪ .‬אשר לתופעה זו באינוונטארים של נוצרים – ברשימת ספריו של קוזימו משנת ‪ 1417/8‬היא אינה קיימת‬
‫עדיין‪ ,‬אף ששאר ציוני ההיכר של כתבי‪-‬היד‪ ,‬כפי שיהיו מקובלים אחר כך‪ ,‬קיימים כבר שם )סוג המצע נזכר אם הוא נייר –‬
‫קלף אינו נזכר הואיל והיה הנורמה; סוג הכתיבה נזכר אם אינו הכתיבה ה'גותית' שהייתה נוהגת ברוב כתבי‪-‬היד של אותה‬
‫תקופה; שפת הכתיבה מצוינת כשאינה לטינית‪ :‬למשל‪ .'in volghare' ,‬לאינוונטאר של קוזימו ראה ‪ ,Pintor‬עמ' ‪.(199-197‬‬
‫איזכור הצבעים מופיע בשנת ‪ 1456‬באינוונטאר הראשון של פיירו דה מדיצ'י‪ .‬אפשר אפוא שזו אכן תופעה תלוית‪-‬זמן‪,‬‬
‫שמופיעה רק במחצית המאה‪ ,‬ואפשר גם שהיא מצביעה על אופי הספרייה – אם זהו אוסף אישי לשימוש עצמי‪ ,‬כפי שהיה‬
‫האוסף של קוזימו‪ ,‬או אוסף המבוסס על אספנות לשמה שבו חיצוניותם של הפריטים חשובה לפחות כמו תוכנם‪.‬‬
‫‪ 203‬ראה תיאור המשכונות באינוונטאר ששרד משנת ‪ 1477‬מבנק 'הפרה'‪" :‬זהו החפוש מחנות הפרה אשר עשינו אותו‬
‫בחדש מרצו רל"ז"‪ ,‬שבכ"י וטיקן‪ .BAV, ebr. 425 ,‬על האינוונטאר‪ ,‬תכולתו‪ ,‬גלגוליו ושיוכו למלווה היהודי עמנואל בן‬
‫עוזיאל מקמרינו‪ ,‬ראה קאסוטו‪ ;Cassuto, 'Un registo' ,‬כמו כן ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,125-128‬לתיאורי המשכונות‬
‫כפי שנרשמו בפנקס חשבונות עברי של שולחן הלוואות בפירנצה בשנים ‪ :1475-1473‬הללו כוללים פרטים מאפיינים של‬
‫החפצים שהופקדו‪ ,‬כולל צבעם )כמה דוגמאות מובאות שם‪ ,‬עמ' ‪.(128‬‬
‫‪ 204‬ואכן‪ ,‬ברשימה של ספרים שהושארו משכון בחנותו ואותם מכר דוד בן שלמה בפירנצה בשנת ‪ 1449‬לעמיתו הבנקאי‬
‫יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו‪ ,‬יש פירוט של צבע הכריכה )ראה '‪ ,Rothschild, 'Une liste‬עמ' ‪.(379-378‬‬
‫‪ 205‬רשימת צ'זנה משנת ‪) 1445‬ראה '‪ ,Sonne, 'Book lists‬עמ' ‪ (19-10‬של ספריו של ליאון בן יואב לקראת חלוקתם‬
‫מציינת את צבע הכריכות )‪ 14‬כרכים אדומים‪ 2 ,‬שחורים‪ 2 ,‬ירוקים ו‪ 2-‬לבנים( וסימנים מייחדים אחרים‪ ,‬ונערכה כנראה‬
‫)על‪-‬פי נוסח כותרתה( בידי מי שמונה לפקח על אותה חלוקה‪ .‬דוגמא נוספת יש ברשימה שבכ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‬
‫‪ hébreu 65‬אשר מוכתרת בנוסח‪" :‬האינוונטאריו מהספרי]ם[" השייכים ליורשי כמר יקותיאל זצ"ל ואולם "לא נחלקו"‪:‬‬
‫גם כאן נערך רישום מצאי לתכלית מסוימת )חלוקת הספרים?(‪ ,‬וגם כאן מצוין צבע העור של הכריכות‪.‬‬
‫‪ 206‬ראה למשל ברשימת ספרי פינצי שערכו הרשויות )בידי נוצרים(‪ ,‬ובאינוונטאר ספריו של מנחם בן אהרון מוולטירה שנערך‬
‫בידי הספרן של אוסף הדוכס ממונטפלטרו‪.‬‬
‫‪ 207‬בק מעיר כי ברשימת התכולה שנותרה בבוטגה של סלבסטרו די זאנובי לאחר מותו )‪ ,(1496‬הקפיד הנוטריון שערך אותה‬
‫הקפדה יתרה לדייק בתיאור הכריכות‪ ,‬הפורמאט ומצבם של הספרים‪ ,‬ולא התעכב הרבה על תוכנם )ראה ‪Bec, 'Une‬‬
‫'‪ ,librairie florentine‬עמ' ‪ .(327-326‬גם באינוונטאר הספרייה של האפיפיור ניקולאוס החמישי שנערך לאחר מותו ב‪-‬‬
‫‪ 1455‬התיאור החיצוני חשוב ביותר‪ ,‬ומקדים את שם החיבור‪ :‬קודם הפורמאט‪ ,‬החומר‪ ,‬פרזול המנעולים‪ ,‬הכרירה והצבע‪,‬‬
‫ואחרי כל אלה – כותר הספר‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫כמדומה אקראית וזמנית בלבד ‪ -‬הרי זה משום שהן המעט המתועד שיש בידינו אשר יכול להעיד על פנים‬
‫בלתי‪-‬ידועים – חברתיים‪ ,‬כלכליים וגם תרבותיים ‪ -‬של סביבת הספר העברי‪.‬‬
‫מפירנצה עצמה‪ ,‬בתקופה שעבודה זו מתייחסת אליה‪ ,‬שרדו כמה רשימות‪ ,‬קבוצות קטנות המאירות‬
‫חלקים קטנים ממכלול הספרים שהיו בידי הבנקאים היהודים‪ .‬הראשונה שבהן היא למעשה רשימה חסרה‪,‬‬
‫והיא מתייחסת אל עשרים וארבעה כתבי‪-‬יד שרכש יצחק בן מנחם מרימיני מן המעתיק מאיר בן שמואל‬
‫דשלויש בשנת ‪.1429‬‬
‫‪208‬‬
‫רשימה אחרת‪ ,‬הנראית לכאורה כרשימה פרטית ואפילו משפחתית‪ ,‬נפתחת‬
‫במילים‪" :‬הספרים שהם שלנו שבאו מפראטו"‪,‬‬
‫להתיישבותם של הבנקאים היהודים בפירנצה‪.‬‬
‫‪210‬‬
‫‪209‬‬
‫וניתן אולי לתארך אותה לשנים הראשונות‬
‫ואולם העובדה כי היא מכילה רק חמישה‪-‬עשר כתבי‪-‬‬
‫יד‪ ,‬רובם ככולם 'גמרא' או פירושים לתלמוד‪ 211,‬מעלה תהייה‪ :‬היכן רשומים ספריה הנותרים של אותה‬
‫משפחה‪ ,‬ולאיזה צורך חוברה רשימה כה 'מתמחית'‪ ,‬שבוודאי אינה משקפת את היקף האוסף המשפחתי‬
‫ואת תוכנו?‬
‫‪212‬‬
‫רשימת ספרים 'פלורנטינית' משנת ‪ 213 1449‬מתעדת עשרה כתבי‪-‬יד "אשר כלם היו בשכבר משכנ' בחנות‬
‫הנז' ונשארו והנה שלו כפי משפט התנאין‪,"...‬‬
‫‪214‬‬
‫כלומר משכונות שלא ניפדו משולחן ההלוואות ונותרו‬
‫ברשותו של המלווה דוד בן שלמה מבולונייא‪ ,‬אשר מכרם לעמיתו הבנקאי יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו‪.‬‬
‫‪215‬‬
‫ניתן לשער שהרכישה ‪ en gros‬נעשתה למטרת השקעה או ספקולציה‪ ,‬ולאו דווקא לשימוש אישי;‬
‫‪216‬‬
‫העברת הבעלות בוצעה כעיסקה לכל דבר‪ ,‬ונכחו בה שלושה עדים נכבדים‪ ,‬מאושיות הקהילה‪.‬‬
‫‪217‬‬
‫עוד‬
‫מכר אותו דוד בן שלמה לבנקאי יחיאל ור"ם בן מנחם מפיסא בשנת ‪ 1455‬בפירנצה כעשרה כתבי‪-‬יד‬
‫אשר ירש מאביו‪ .‬רשימה של אותם ספרים אינה בנמצא אך העיסקה תועדה בידי יחיאל מפיסא באחד‬
‫‪ 208‬ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪.153‬‬
‫‪ 209‬בתוך סמ"ג‪ ,‬כ"י וינה‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪) Cod. Heb. 188‬קטלוג שוורץ ‪ ,(64‬מס' ‪ 2‬ברשימת כתבי‪-‬היד שצונזרו בידי‬
‫מרקיון )ראה במאמרי '‪ ,'Marchion‬המשולב בפרק ז להלן(‪.‬‬
‫‪ 210‬הואיל והיא מתייחסת כנראה לספרים של משפחת מטראצ'ינה וספציפית לשלמה בן יוסף כהן‪ ,‬שהיה בעל שולחן הלוואות‬
‫בפראטו והצטרף לבנקאי פירנצה במסגרת הקונדוטה הראשונה של שנת ‪.1438‬‬
‫‪ 211‬ראה להלן‪ ,‬בדיון בכתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‪/‬ספרים שהיו בידי משפחת מפראטו‪-‬טראצ'ינה‪ .‬אף בה מצוין‬
‫טיב הכריכה וצבע העור )‪ 10‬מתוך ‪ 15‬כתבי‪-‬יד מכוסים בעור לבן‪ 2 ,‬בעור ירוק ואחד בעור אדום(; אפשר שאין היא רשימה‬
‫של ספרי המשפחה אלא של הספרים שהושארו משכונות ב'חנותו' של הבעלים בפראטו‪ ,‬והועברו למקום מושבו החדש‪ .‬למיטב‬
‫ידיעתי רשימה זו לא פורסמה‪.‬‬
‫‪ 212‬ידוע כי לשלמה בן יוסף כהן היו כתבי‪-‬יד נוספים‪ ,‬בהם גם תנ"כים מפוארים )למשל כי"י וטיקן‪ Vat. ebr. 8 ,‬ו‪Vat. ebr. -‬‬
‫‪ ;( 9‬על כך ראה ברשימת ספרי המשפחה‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 213‬כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪.hébreu 39 ,‬‬
‫‪ 214‬שמא ל'משפט' זה מרמזת הערתו של שלמה בן יוסף כהן בתוך התנ"ך המפואר שרכש )כ"י וטיקן‪ (BAV, Vat. ebr. 9 ,‬כי‬
‫קנה אותו 'ע"י משפט'‪ ,‬כלומר במכירה הפומבית של המשכונות שנותרו ללא דורש?‬
‫‪ 215‬הסבר למכירה זו של המשכונות אשר נותרו ב'חנותו' של דוד בן שלמה בפירנצה דווקא באותו עיתוי ניתן אולי למצוא‬
‫בשינויים אשר חלו בעמדת השלטונות בעניין הליכי מכירת המשכונות שלא ניפדו‪ :‬בשנת ‪ ,1445‬בניגוד להוראה שהייתה‬
‫קיימת קודם לכן ולפיה משכונות שלא ניפדו במשך ‪ 13‬חודשים הופכים לרכושו של 'בעל החנות' והוא רשאי למוכרם או‬
‫להחזיק בהם לשימושו בתנאי שלא יוציאם מתחומי העיר פירנצה‪ ,‬נתקבלה הוראה חדשה הפוסקת כי אותם משכונות יימכרו‬
‫במכירה פומבית והעודף מן המכירה )כלומר בניכוי ההלוואה שנתן המלווה בתוספת הריבית המגיעה לו על ההלוואה( יימסר‬
‫לבעלי העבוט או ליורשים‪ .‬בהסכם ההרשאה של שנת ‪ – 1448‬שנחתם עם יעקב ודוד בני שלמה מפירוג'ה ועם יחיאל מפיסא‪,‬‬
‫בוטלה ההוראה החדשה והוחזר המצב לקדמותו‪ .‬מיד לאחר מכן‪ ,‬בשנת ‪ ,1449‬הזדרז דוד בן שלמה מפירוג'ה ומכר אותם‬
‫ספרים שנותרו בחנותו‪ .‬ואכן‪ ,‬בקונדוטה הבאה )‪ (1458‬שוב נכנסה לתוקף ההוראה בדבר מכירה פומבית‪ ,‬ולא בוטלה עוד )על‬
‫הוראות הקפיטולי הנ"ל ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 95‬ו‪.(104-103-‬‬
‫‪ 216‬בין הספרים הרשומים שניים המתוארים כ'כולו ישן' ואחד מהם אף 'מטושטש'‪.‬‬
‫‪ 217‬עמנואל בן אברהם מסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬יעקב בן יקותיאל )מטוסקנילה( ויעקב בן משה )מפורלי?(‪ .‬את הרשימה פירסם רוטשילד‬
‫)ראה '‪ ;('Une liste‬גם בה מצוין צבע הכריכות בתיאורם של הספרים‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫מכתבי‪-‬היד שרכש באותו מעמד‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫עסקות נוספות של רכישות‪ ,‬מכירות‪ ,‬ירושות‪ ,‬הפקדות וכדומה אשר‬
‫בוצעו באותן שנים בפירנצה ועל‪-‬ידי יהודי פירנצה מתועדות בכתבי‪-‬היד שלהם‪ ,‬אשר שימשו אותם‬
‫כרגיסטרים לעת מצוא‪ ,‬ובהם נרשמו הדברים לזיכרון‪.‬‬
‫‪219‬‬
‫איתורם וזיהוים של כתבי‪-‬יד עבריים 'פלורנטיניים'‬
‫שיטה אחרת‪ ,‬המתבססת אך ורק על כתבי‪-‬היד ששרדו בפועל ועל כן התמונה שיש ביכולתה לספק היא‬
‫חלקית אף אם אמינה יותר‪ ,‬עשויה מן הסתם לסייע בשחזור משהו מאוספי הספרים של יהודי פירנצה‬
‫במאה החמש‪-‬עשרה ולאפשר להקיש מן המעט על המכלול; הכוונה לזיהוים – אחד לאחד – של כתבי‪-‬היד‬
‫שהיו שייכים ליהודים שם‪ 220:‬ראשית‪ ,‬בעזרת המידע הנשאב מתוך כתבי‪-‬היד עצמם‪ ,‬ושנית ‪ -‬מנתוניהם‬
‫שתועדו במאגרים הממוחשבים כדוגמת 'ספרדתא' של מפעל הפאליאוגראפיה העברית‪ ,‬או קטלוג המכון‬
‫לתצלומי כתבי‪-‬יד שבבית הספרים הלאומי בירושלים‪ ,‬ושאותם ניתן לדלות מהם‪ .‬ואולם כדי להגיע‬
‫למיצוי הנתונים ולרמה סבירה של אמינות בתוצאות נדרש פרויקט מיוחד אשר יתמקד באיסופם השיטתי‪,‬‬
‫הצלבתם ועיבודם‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫אם נצא מתוך הנחה כי רוב כתבי‪-‬היד העבריים שהיו בפירנצה במהלך המאה החמש‪-‬עשרה היו בידי‬
‫המשפחות המיוחסות‪ ,‬כלומר ה'אליטה'‪ ,‬הרי שזיהוי השתייכותם לפירנצה או לטוסקנה בדרך זו או אחרת‬
‫יוביל אותנו בהכרח לאחת מהן )גלגוליו של כתב‪-‬יד אחד עשויים אף להובילנו לכמה מהן(‪ .‬גם אם שם‬
‫הבעלים אינו מצוין בהם במפורש ניתן לקבוע בוודאות ‪ -‬בהתבסס על המידע אשר עולה מתוך כתבי‪-‬היד‬
‫גופם ‪ -‬כי אלה ואחרים אמנם היו בפירנצה בשנים שעבודה זו מתייחסת אליהם‪ ,‬בין אם הופקו בה ממש‪,‬‬
‫או שהופקו באזורי‪ֵ -‬ספר אחרים ובתקופה מוקדמת יותר‪.‬‬
‫ברור כי מידע ראשוני לתכלית זו עשוי היה להיות ציון שם העיר פירנצה‪ ,‬או אחד היישובים הסמוכים לה‪,‬‬
‫כמקום הפקתו של כתב‪-‬היד‪ 222.‬ואולם מתברר כי רק כתבי‪-‬יד ספורים מציינים עיר זו בקולופון‪ :‬ארבעה‬
‫בלבד בתקופה שעבודה זו דנה בה‪ ,‬מהם שלושה מחזורים‪ ,‬ותנ"ך אחד )כולם בכתיבתו של יצחק בן‬
‫עובדיה(; עד סוף המאה יצוין שמה של העיר פירנצה בקולופונים של עוד שישה כתבי‪-‬יד‪ :‬האחד –‬
‫תהלים‪,‬‬
‫‪223‬‬
‫ארבעה מהם מחזורים‪ ,‬ואחד ברפואה ומדעים‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫יחד עם זאת עשוי שם העיר להיחשף‬
‫‪ 218‬בכ"י מילנו‪ ,‬הספרייה האמברוזיאנית‪ ,D 85 sup. ,‬דף ‪1‬א‪ ,‬ראה הערה ‪ 155‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 219‬רשימת ספרים קצרה מסוג אחר נמצאת בפנקסו של הכורך סר אניולו פריני )‪ (Agnolo Ferrini‬באמפולי‪ ,‬ואף שזמנה‬
‫חורג ממסגרת עבודה זו היא ראויה לאיזכור‪ :‬בין התאריכים ‪ 27‬בנובמבר ‪ 1477‬ל‪ 8-‬במרס ‪ 1478‬נרשמו ביומן העבודה של‬
‫אותו כורך כמה מספריו של יצחק בן עמנואל מסן‪-‬מיניאטו אשר פעל באותו יישוב )פירוט הספרים ראה בהמשך‪ ,‬בדיון בכתבי‪-‬‬
‫היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‪/‬ספרים שהיו בידי משפחת מסן‪-‬מיניאטו(‪ .‬על פנקסו של הכורך ראה ‪Tordi, 'Ser‬‬
‫'‪ ,Agnolo‬עמ' ‪ ;187-186‬על הספרים העבריים הנזכרים בו ראה '‪.Cassuto, 'I libri‬‬
‫‪ 220‬יש לסייג כמובן קביעה זו במה שאמור לגבי כתבי‪-‬יד של התלמוד באיטליה‪ ,‬שהושמדו רובם ככולם במהלך המאה ה‪16-‬‬
‫במסגרת הקונטרה‪-‬רפורמציה; תמונה נאמנה יותר של שיעורם בקרב כתבי‪-‬היד העבריים שם תימצא אפוא דווקא ברשימות‬
‫הספרים‪ ,‬ולא ברשימות של כתבי‪-‬היד העבריים ששרדו‪.‬‬
‫‪ 221‬המחשה של ממש של האוספים העבריים במאה ה‪ 15-‬בפירנצה אינה בת‪-‬ביצוע‪ ,‬אפוא‪ ,‬במסגרת עבודה זו‪.‬‬
‫‪ 222‬שם העיר ‪ Firenze‬מופיע בשש ואריאציות שונות בתעתיק העברי בקולופונים ששרדו‪ :‬פירינצה‪ ,‬פירנצי‪ ,‬פירינצי‪,‬‬
‫פיירינצי‪ ,‬פלורינצה‪ ,‬ופלייורינצה‪.‬‬
‫‪ 223‬סימנו כ"י וטיקן‪ ,Urb. Lat. 9 ,‬ספר תהלים תלת‪-‬לשוני‪ .‬את העמודה בעברית שבו העתיק אהרן בן גבריאל בשנת ‪1473‬‬
‫עבור "הקונטי מאורבינו ירה"י" ורשם בסופה קולופון‪.‬‬
‫‪ 224‬מחזור שהעתיק בשנת ‪ 1487‬אפרים בן יואב עבור בנימן בן אליא איש מישטרי; כתב‪-‬יד ברפואה שהעתיק באותה שנה‬
‫רפאל בן אפרים )מן הסתם בנו( עבור עצמו; מחזור שהעתיק בשנת ‪ 1490‬אברהם יהודה בן יחיאל עבור אליה בן יואב‬
‫‪133‬‬
‫באמצעות מידע משני שכתב‪-‬היד מכיל‪ ,‬כדוגמת רשימת ספרים שנתחברה בפירנצה‪ 225‬או הערה אקראית‬
‫המזכירה את העיר;‪ 226‬גם חתימת ידו של מרקיון‪ ,‬שהיה ממונה על בדיקת ספרי היהודים בפירנצה בשנת‬
‫‪ ,1472‬מעידה בהכרח על נוכחותם של אותם ספרים בפירנצה באותה עת‪.‬‬
‫‪227‬‬
‫אין ספק שזהותו של המעתיק תורמת תרומה – ואפילו עקיפה‪ ,‬מדרגה שנייה‬
‫‪228‬‬
‫‪ -‬למיקום הפקתו של‬
‫כתב‪-‬יד‪ :‬אם בכתבי‪-‬יד אחרים שהעתיק ציין הסופר שמלאכתו הושלמה בפירנצה‪ ,‬ניתן להניח במידה‬
‫מתקבלת על הדעת של סבירות כי גם שאר כתבי‪-‬היד שהעתיק‪ ,‬או לפחות מקצתם‪ ,‬הופקו בפירנצה‪.‬‬
‫‪229‬‬
‫דבר זה אמור כמובן גם לגבי מעתיקים מקצועיים וגם לגבי המעתיקים‪-‬לעצמם‪ .‬זיהוי ידו של המעתיק‬
‫אפשרי בראש וראשונה מתוך השוואת כתיבתו בכתבי‪-‬יד אחדים ואיתור האלמנטים ה'היקפיים' )הפארא‪-‬‬
‫סקריפטוראליים( המייחדים אותה;‬
‫‪230‬‬
‫מנהגם של המעתיקים היהודים להבליט את שמם בכתבי‪-‬היד‬
‫שהעתיקו באמצעות קישוט המשתרך אל השוליים מתוך שם הזהה לשמם המופיע בטקסט‪ ,‬או באמצעות‬
‫אקרוסטיכון )הבלטת האותיות המרכיבות את שמם( מסייע גם הוא בקביעת זהותו של המעתיק‪ 231.‬וכך‪,‬‬
‫במקרים שבהם ידו של מעתיק 'פלורנטיני' תזוהה בכתבי‪-‬יד שאין בהם קולופון‪ ,‬סביר יהיה לשייך את‬
‫הפקתם לפירנצה‪ ,‬בעיקר כאשר ידועה תקופת פעילותו שם מתיארוך כתבי‪-‬יד אחרים שהעתיק‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫במקרים בודדים ניתן יהיה להיעזר בשמו של הנקדן לצורך מיקומו ותיארוכו של כתב‪-‬יד עברי‪ ,‬וזאת‬
‫כאשר הנקדן רשם קולופון בסוף כתב‪-‬היד‪,‬‬
‫‪233‬‬
‫או כאשר הבליט את שמו בשולי כתב‪-‬היד‪ ,‬כמנהגם של‬
‫>מוייביני<; מחזור שהעתיק באותה שנה ברכיאל בן חזקיה עבור אותו מזמין‪ ,‬ולמעשה עבור ברוניטה )בתו?(; ומחזור‬
‫שהעתיק עזיאל מפבריאנו בשנת ‪ ,1491‬ללא ציון זהותו של המזמין )לסימניהם של כתבי‪-‬היד הנ"ל ראה בפרק ג‪ ,‬הערה ‪.(79‬‬
‫‪ 225‬למשל זו שבכ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪. hébreu 36 ,‬‬
‫‪226‬כך למשל הכתובת המופיעה בכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלורנציאנית ‪" : Plut. I 50‬קבלתי בהשאלה מכמ' דוד בכמ' שלמה‬
‫ע"ה מפייורנצא" וגו'; וכך גם הכתובת המופיעה בכ"י וינה‪ ,‬הספרייה הלאומית‪) Cod. Hebr. 188 ,‬כ"י מס' ‪ 2‬ברשימה‬
‫שבמאמרי '‪ ,('Marchion‬דף ‪343‬א‪" :‬אקילי דברטולומ' ריגאטיירי דפיורינצא"‪.‬‬
‫‪ 227‬בהתייחסותו לדרכים למקם גיאוגרפית את מוצא כתב‪-‬היד מציע דרולה קטגוריה של כתבי‪-‬יד אשר 'ניתנים למיקום'‬
‫באמצעות מידע עקיף‪ ,‬לצד כתבי‪-‬היד שהקולופון שלהם מציין את מקום הפקתם‪ .‬זאת לאור העובדה שגם בקורפוס כתבי‪-‬היד‬
‫ההומניסטיים הלטיניים שהוא עוסק בו ציון מקום ההפקה אינו שכיח‪ ,‬והוא נמצא רק בכשליש מכתבי‪-‬היד )ראה ‪Derolez,‬‬
‫'‪ ,1 ,'Codicologie‬עמ' ‪..(19-18‬‬
‫‪ 228‬כך לפי הגדרתו של דרולה‪) "localisation du second degré" :‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(19‬‬
‫‪ 229‬בגלל ניידותם הגדולה של בני האדם באותה עת‪ ,‬בעיקר היהודים‪ ,‬יש להביא בחשבון כי במקרים שבהם חלף זמן בין‬
‫העתקת כתב‪-‬יד אחד למשנהו קיימת אפשרות סבירה שאותו מעתיק כבר שינה את מקום מושבו‪ .‬כך במקרה של כתב‪-‬היד‬
‫הראשון של שני מעתיקים אשר פעלו בפירנצה בעשורים האחרונים של המאה‪ ,‬אפרים בן יואב וברכיאל בן חזקיה‪ :‬שניהם‬
‫העתיקו ]שמא בנעוריהם?[ את כתב‪-‬היד הראשון ששרד לנו מהם כעשרים שנה לפני שהעתיקו כתב‪-‬יד ובו צוינה פירנצה‬
‫כמקום ההפקה; ספק אפוא אם ניתן לקבוע היכן הופקו אותם כתבי‪-‬יד מוקדמים‪ .‬על‪-‬פי הקולופונים בכתבי‪-‬היד שהעתיק אפרים‬
‫בן יואב‪ ,‬מיד לאחר שהותו בפירנצה פנה לערים אחרות באיטליה – מונציליסי וכנראה מנטובה – וגם שם המשיך לעסוק‬
‫במלאכת ההעתקה‪ .‬גם יצחק בן עובדיה התחיל את דרכו בהעתקת כתב‪-‬יד בבולוניה )בשנת ‪ ,1427‬כנראה בהיותו נער( ואחר‬
‫כך במנטובה )‪ .(1435‬רק בשנת ‪ 1441‬נזכרת פירנצה‪ ,‬לראשונה‪ ,‬כמקום פעילותו ודומה ששם בחר לעצמו ישיבה של קבע‬
‫)ראה להלן‪ ,‬פרק ו‪/‬עדויות על נסיבות חייו מתוך כתב‪-‬היד שהעתיק(‪ .‬ההנחה שמעתיק מסוים הוסיף לפעול באותו מקום חייבת‬
‫אפוא להיתמך בראיות נסיבתיות נוספות‪ ,‬מתוך כתבי‪-‬היד עצמם או מתעודות‪.‬‬
‫במקביל‪ ,‬דרולה מתאר תופעה דומה בסביבת הספר הלטיני‪ ,‬ועומד על הניידות הגבוהה המאפיינת מעתיקים ומדפיסים במאה ה‪-‬‬
‫‪ 15‬באיטליה )ראה '‪ ,'Codicologie‬שם(‪.‬‬
‫‪ 230‬על איתור המאפיינים האינדיבידואליים הייחודיים בכתיבתם של מעתיקים וזיהוי ידם על אף הסטיריאוטיפיות של הכתיבה‬
‫ראה '‪.Beit-Arié, 'Stereotype‬‬
‫‪ 231‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬תחבולת סופרים'‪.‬‬
‫‪ 232‬אמצעים אלה שימשו גם לזיהוי כתיבתו של יצחק בן עובדיה ביותר מעשרים כתבי‪-‬יד שהעתיק והם מחוסרי קולופון‪ :‬הללו‬
‫שויכו לפירנצה על בסיס ההשוואה עם כתבי‪-‬היד שבהם רשם קולופון )ראה בפרק ו להלן‪ ,‬ובייחוד במאמרי 'יצחק בן עובדיה'‬
‫המשולב שם‪ ,‬עמ' ‪ 412‬הערה ‪] 7‬במקור[(‪.‬‬
‫‪ 233‬כמו למשל בכתב‪-‬יד חסר‪-‬קולופון שהעתיק יצחק בן עובדיה )כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ :(Can. Or. 22‬בסופו מופיע‬
‫קולופון הנקדן רפאל בן לוי צרפתי המעיד על תאריך הניקוד )‪ (1468‬ועל הבעלים )דוד מטיוולי‪ ,‬שהיה מלווה במקומות שונים‬
‫‪134‬‬
‫המעתיקים‪ 234.‬ככלל‪ ,‬זיהוי מסוג זה יהיה אמין ומובהק ככול שיגדל מספר המאפיינים הנוספים התומכים‬
‫בו‪.‬‬
‫עוד במידע האצור בקולופונים – שם המזמין‪ ,‬כלומר יעד ההעתקה‪ ,‬אשר עשוי להצביע על פירנצה כמקום‬
‫ההפקה;‪ 235‬זאת כאשר כתב‪-‬היד הועתק עבור אחד הבנקאים או מנהיגי החנויות‪ ,‬או בן משפחתם‪ ,‬או עבור‬
‫מי מן המשתייכים לבתי‪-‬האב שלהם‪ .‬גם בשטרי מכר ‪ -‬אשר מופיעים תדיר בכתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬בראשם‬
‫או בסופם ‪ -‬ניתן לאתר שמות של יהודים תושבי פירנצה אשר רכשו כתב‪-‬יד זה או אחר מבעלים קודמים‬
‫או מכרו אותו לפלוני‪ ,‬וללמוד מכך שאותו כתב‪-‬יד היה בפירנצה בתקופה הנדונה או לפחות בחלקה;‬
‫למצער יספיק גם שם בעלים אשר שורבט באחד מדפי כתב‪-‬היד‪ ,‬במידה שידוע כי אותו אדם או בניו פעלו‬
‫בעיר‪ .‬כאשר שם אביהם של מי מבנקאי פירנצה יופיע בקולופון של כתב‪-‬יד‪ ,‬בשטר מכר או בכתובת‬
‫בעלות אפשר יהיה לצפות כי כתב‪-‬היד עבר מן הסתם לידי בניו לאחר מותו‪ ,‬וסביר כי התגלגל לפירנצה‬
‫בשלב כלשהו‪.‬‬
‫‪236‬‬
‫שלט או סמל של אחת המשפחות היהודיות אשר ישבו בפירנצה‪ ,‬כדוגמת המשפחות‬
‫מפיסא או מטראצ'ינה‪ ,‬ומציין את בעלותן על כתב‪-‬היד ‪ -‬מצביע אף הוא על מקום ההפקה‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫איתורם של כתבי‪-‬יד עבריים 'פלורנטיניים' בדרך של זיהוי בעליהם דורש חקירה מוקדמת המצליבה מידע‬
‫פרוזופוגראפי על המשפחות היהודיות בפירנצה – על ענפיהן ובניהן‪ ,‬ובכלל זה קשרי הנישואין שלהם‬
‫והשותפויות אשר העמידו עם משפחות אחרות בפירנצה ומחוצה לה‪ ,‬כמו גם על העתקת מקום הישיבה‬
‫בסביבותיה של פירנצה; עליו ראה להלן בדיון בכתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‪/‬משפחת מטיוולי(; אותו נקדן אף‬
‫ניקד כתבי‪-‬יד לבני משפחת מטוסקנילה‪ ,‬שהיו בנקאים בפירנצה ובסיינה )ראה במאגר הנתונים 'ספרדתא'(‪.‬‬
‫‪ 234‬מקרה בודד של נקדן אשר נהג להבליט את שמו בגוף הטקסט נקשר בוודאות לכתב‪-‬יד אשר הופק בפירנצה בשנת ‪1441‬‬
‫בידי יצחק בן עובדיה )כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪] , MS Add. 19944-5‬מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני בפרק ו(‪ :‬השם‬
‫'אברהם' מובלט בו באמצעות קישוט דק היוצא מן הניקוד שמתחת לשם 'אברהם' כאשר זה מופיע בטקסט‪' .‬תחבולה' זו של‬
‫אותו נקדן מופיעה בכתבי‪-‬יד נוספים‪ :‬הראשון שבהם‪ ,‬שאף אותו ניתן לשייך כנראה לפירנצה או סביבותיה )ולו רק בגלל‬
‫זהותו של אותו נקדן(‪ ,‬הוא המחזור הקרוי 'מחזור שוקן' שאותו העתיק משה בן אברהם מטרוויש עבור יוסף בן אברהם‬
‫מטיוולי‪ ,‬גם כן בשנת ‪) 1441‬כיום כתב‪-‬היד בידי אספן פרטי בישראל(; כתב‪-‬יד נוסף שמקום הפקתו בלתי‪-‬ידוע ואותו אברהם‬
‫ניקדו ואף הבליט בו את שמו הוא כתב‪-‬יד מקושט של החומש‪ ,‬מגילות והפטרות משנת ‪) 1467‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‬
‫‪ :(MS Can. Or. 62‬אפשר שזיהוי הנקדן מצביע על פירנצה כמקום העתקתו‪ ,‬בהסתמך על כתב‪-‬היד האחר שניקד בפירנצה;‬
‫ואולם קישוטו מעיד כמדומה על הפקה בצפון איטליה‪ .‬במקרה זה יש להביא בחשבון כי חלפו ‪ 25‬שנים ויותר מזמן ניקודו של‬
‫המחזור שהעתיק יצחק בן עובדיה ב‪ 1441-‬בפירנצה ובהחלט ייתכן כי בתוך פרק זמן זה החליף הנקדן את מקום מושבו‪.‬‬
‫מחזקת סברה זו עוד העובדה שהבלטת שמו של אברהם הנקדן מופיעה גם במחזור לא מתוארך )כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים‬
‫הלאומי ‪ (Heb.4o4450‬שהעתיק ליאון בן יהושע מציסינה )‪ ,(Cesena‬אשר פעל דווקא בצפון איטליה; אף מחזור 'מוסקוביץ'‪,‬‬
‫כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪ ,Heb.4o1384‬שהופק כנראה במחצית המאה ה‪) 15-‬מעתיקו זוהה כיואל בן שמעון‪ ,‬אשר‬
‫פעל אז בצפון איטליה – ראה צוקר‪' ,‬מחזור מוסקוביץ'( נוקד בידי אותו אברהם; סביר אפוא שאלה האחרונים‪ ,‬בדומה לכ"י‬
‫אוקספורד הנ"ל משנת ‪ ,1467‬הופקו בצפון איטליה דווקא ולא בפירנצה‪ ,‬אולי גם כן בשנות השישים של המאה‪.‬‬
‫‪ 235‬מיקומו של כתב‪-‬יד בכל אמצעי שאינו איזכור מפורש של מקום ההפקה )כלומר‪' ,‬מיקום מדרגה ראשונה'( או זיהוי המעתיק‬
‫)'מיקום מדרגה שנייה'( אלא באמצעות מידע אחר )כגון זהות הבעלים‪ ,‬סגנון העיטורים וכן הלאה( מוגדר בידי דרולה כ'מיקום‬
‫מדרגה שלישית' ועל‪-‬פי דעתו הוא אמין הרבה פחות ) '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ .(19‬ואולם לצורך מחקר זה‪,‬‬
‫המבקש לאתר את הספרים שהיו בידי יהודי פירנצה במהלך כמה עשורים במאה ה‪ 15-‬ולאו דווקא את מקום הפקתם‪ ,‬שיוכו‬
‫של כתב‪-‬יד לבעלים מסוים )גם באמצעות ציון בעלות‪ ,‬שטר מכר או שלט משפחה( הוא עדות מבוססת דיה‪.‬‬
‫‪ 236‬כך כתבי‪-‬היד שהיו שייכים לשלמה מבולוניה‪ ,‬אביהם של יעקב ודוד שהיו מבנקאי פירנצה הראשונים; רשימת ספרים‬
‫שמכר דוד בן שלמה ליחיאל מפיסא בפירנצה בשנת ‪ 1449‬ואשר ירש מאביו‪ ,‬וכן כתבי‪-‬יד שהיו של יחיאל בן מתתיה מבית‪-‬אל‬
‫ועברו בירושה לחתנו יצחק בן מנחם מפיסא ואחר כך לנכדו‪ ,‬יחיאל ור"ם‪ ,‬ראה ברשימת הספרים שהיו בידי משפחת מפיסא‬
‫)להלן‪ ,‬בדיון בכתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה(‪.‬‬
‫‪' 237‬נס' משפחת מפיסא מתואר בשיר בן שלושה בתים המופיע בדף השער של כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪Mich. Add.‬‬
‫‪" :65‬על ההרים יונה‪ ,‬עלי זית ‪ /‬טרף בפיה‪ ,‬נס לבני פיסה ‪ /‬נסיכי עם נסכו הבית" )מובא באגרון ז משנת ‪ ,1547‬ראה‬
‫בוקסנבוים‪' ,‬אגרות יהודי איטליה'(; שלט כזה יש בראש כ"י רומא‪ ,‬ספריית קזנטנזה ‪ 2830‬ובו תנ"ך שהעתיק יצחק בן עובדיה‬
‫בפירנצה בשנת ‪) 1455‬בתחילת המאה ה‪ 16-‬היה כתב‪-‬היד בידי משפחת מריאטי‪ ,‬בפירנצה(‪ ,‬כמו גם בראש מחזור‪ ,‬כ"י וטיקן‪,‬‬
‫‪) Vat. ebr. 594‬מס' ‪ 7‬ברשימת כתבי‪-‬היד שצונזרו בידי מרקיון – ראה פרק ז להלן(‪.‬‬
‫על זיהוי השלט של משפחת מטראצ'ינה‪/‬פראטו בכ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ Parm. 3236‬בהעתקתו של יצחק בן עובדיה‪,‬‬
‫ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti ebraici‬עמ' ‪.173‬‬
‫‪135‬‬
‫שלהם מעיר לעיר‪ ,‬וזאת מכל המקורות )יהודיים‪-‬פנימיים וארכיוניים‪-‬חיצוניים( העומדים לרשותנו – יחד‬
‫עם המידע המפורט שנאסף על כתבי‪-‬היד העבריים באיטליה‪ .‬בדרך זו יהיה אפשר כנראה להעמיד רשימה‬
‫שמית של הנפשות הפועלות בפירנצה ולשייך אליה את כתבי‪-‬היד שהללו נזכרות בהם באופן זה או‬
‫אחר‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫מקרים חריגים הם אלה שבהם ניתן לשייך כתבי‪-‬יד עבריים לפירנצה על‪-‬פי בעליהם הנוצרים‪ .‬בתקופה‬
‫הנדונה כאן מדובר בעיקר בכתבי‪-‬היד העבריים שהזמין וקנה המלומד ההבראיסט ג'אנוצו מאנטי‪ :‬שמו‬
‫מופיע בראשם או בסופם‪ ,‬ולעתים יש הערות בכתיבת ידו בדפים הריקים‪ ,‬או דברים שרשם בשולי‬
‫הטקסט )רק בשניים מהם קולופונים המציינים את בעלותו(‪.‬‬
‫‪239‬‬
‫במקרה נדיר אחר מופיעים סמליה של‬
‫משפחת מדיצ'י בדף הפתיחה של כתב‪-‬יד המכיל ספרי אמ"ת‪ ,‬והם עדות לכך שכתב‪-‬היד הופק בפירנצה‪,‬‬
‫פחות או יותר באמצע המאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪240‬‬
‫כאמור‪ ,‬סגנון הקישוט מרמז אף הוא על מוצאו של כתב‪-‬יד; ואף שהראיה הנשאבת ממנו היא ראיה‬
‫קלושה‪ ,‬לעתים יש בה כדי ללמד על מקום ההפקה;‪ 241‬זאת בעיקר כשמדובר במרכזים הידועים של הפקת‬
‫הספר באיטליה‪ ,‬כמו פרארה‪ ,‬רומא‪ ,‬נפולי וכמובן פירנצה‪ ,‬שמלאכת העיטור של אמניהן זכתה לפירסום‬
‫ולהערכה‪ ,‬ובימינו גם למחקרים ענפים‪ 242.‬טביעות היד של ציירים פלורנטינים כזנובי סטרוצי‪ ,‬פרנצ'סקו‬
‫דל קייריקו‪ ,‬מאריאנו דל בואונו‪ ,‬פרנצ'סקו רוסלי ואטאוונטי בולטות לעין בכתבי היד הלטיניים‪ ,‬וגם‬
‫העבריים‪ ,‬שהופקו בפירנצה ויש לראות בהן אינדיקציה למקום ההפקה ולזמנה‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫גם מיקומם של כתבי‪-‬היד העבריים בספריותיהם באיטליה כיום עשוי לרמז על מוצאם;‬
‫‪244‬‬
‫ואכן‪ ,‬שיעור‬
‫מסוים של כתבי‪-‬היד העבריים השמורים בספריות פירנצה התגלגלו אליהן עוד במאה החמש‪-‬עשרה‬
‫והשש‪-‬עשרה‪ ,‬ומקצתם אף הופקו בה‪.‬‬
‫‪245‬‬
‫‪ 238‬בנוסף‪ ,‬יש לבצע חיפוש ממוכן על‪-‬פי הנתונים הפרוזופוגראפיים של המעתיקים‪ ,‬הנקדנים או המעטרים‪ ,‬וכל מי שידם‬
‫הייתה בכתב‪-‬היד או ששמם נזכר בו )למשל‪ ,‬העדים שהיו נוכחים במעמד מכירתו‪ ,‬רשימות לידות ופטירות וכן הלאה( וכן כל‬
‫פרט שיש בו כדי להורות על שיוך אפשרי‪.‬‬
‫‪ 239‬על ג'אנוצו ועל כתבי‪-‬היד העבריים שהיו ברשותו ראה להלן‪ ,‬פרק ה‪/‬מלומדים והבראיסטים וכתבי‪-‬יד עבריים‪.‬‬
‫‪ 240‬כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪) 180/55‬ראה '‪ ,Pasternak, 'Meeting Point‬עמ' ‪ .(188-187‬זיהוי כתיבתו של יצחק בן‬
‫עובדיה בכתב‪-‬יד זה אמנם מספיקה כדי למקם את הפקתו בפירנצה‪ ,‬ואולם טבעת היהלום ושלוש הנוצות של בית מדיצ'י‬
‫מחזקות מאוד קביעה זו‪.‬‬
‫‪ 241‬חוקרים העוסקים בתולדות האמנות ובכתבי‪-‬היד המקושטים עוסקים הרבה בזיהוי ידו של האמן או בית מלאכתו )ראה‬
‫לעיל‪ ,‬פרק ג‪/‬מלאכת הקישוט(‪ .‬גם כתבי‪-‬יד עבריים אלה ואחרים משויכים אפוא לזירת הפקה מסוימת על סמך ממצאי‬
‫מחקריהם ומסקנותיהם )לדוגמה מחקריהם של מורטארה אוטולנגי או נרקיס(‪.‬‬
‫‪ 242‬על עיטור כתבי‪-‬היד בפירנצה ראה מחקרו הראשוני של פאולו ד'אנקונה‪ ,‬ואחריו מ' לוי ד'אנקונה‪ ,‬א' גארצלי‪ ,‬ואחרים‪.‬‬
‫‪ 243‬שני כתבי‪-‬יד עבריים מקושטים שאין בהם קולופון או רמז כלשהו למוצאם מלבד העובדה שהועתקו בידי מעתיק אחד‪,‬‬
‫כנראה 'שלמה'‪ ,‬ששמו הובלט בשניהם‪ ,‬הופקו לבטח בפירנצה על‪-‬פי עיטוריהם וקושטו בה בבוטגה נוצרית‪ ,‬כפי הנראה בידי‬
‫מריאנו דל בואונו‪ :‬הכוונה לכי"י מנצ'סטר‪ John Rylands University Library, MS Hebr. 8 ,‬ובו פירוש הרמב"ן לתורה‬
‫)ראה '‪ ,I ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ' ‪ ,(208‬ולספר העיקרים ליוסף אלבו‪ ,‬כ"י רוויגו‪Accademia dei Concordi, ,‬‬
‫‪) MS Silvestriana 220‬ראה '‪ .('Il libro dei dogmi‬במאמרו שם על כ"י רוויגו הנ"ל מתעכב באגאטין על סגנון הקישוט‬
‫באותו כתב‪-‬יד ומנתח – בעזרת צילומים צבעוניים – את המשותף בינו לבין כתבי‪-‬יד פלורנטיניים לטיניים אשר עוטרו‪ ,‬מן‬
‫הסתם‪ ,‬באותה בוטגה ובידי אותם אמנים )ראה '‪ ,Bagatin, 'Sefer Ha'Iqqarim‬עמ' ‪.(133-78‬‬
‫דוגמה נוספת לכתב‪-‬יד שסגנון קישוטו מצביע אולי על הפקה פלורנטינית הוא כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪Can. Or. 79 ,‬‬
‫המכיל שני 'טורים'‪ ,‬ששם בעליו נמחק מן הקולופון שלו‪.‬‬
‫‪ 244‬דרולה אכן רואה בספרייתו הנוכחית של כתב‪-‬היד אמצעי מדרגה שלישית למיקום מוצאו )ראה ‪Derolez,‬‬
‫'‪ ,1 ,'Codicologie‬עמ' ‪.(19‬‬
‫‪ 245‬ראה להלן על ספריית מדיצ'י הציבורית והפרטית‪ ,‬לימים הספרייה המדיצ'ית‪-‬לאורציאנית )‪;(Mediceo-Laurenziana‬‬
‫כתבי‪-‬היד השייכים לאוסף ה‪ plutei-‬ואשר נקשרו ל'ספסלי הקריאה' באולם הקריאה המקורי של אותה ספרייה‪ ,‬כל אחד‬
‫במקומו השמור לו‪ ,‬ועל‪-‬פי מקומו זה גם ניתן לו סימנו‪ ,‬היו באוספי מדיצ'י המקוריים‪.‬‬
‫‪136‬‬
‫ספרות בשפה הוורנאקולארית – הערה על כתבי‪-‬יד ב'איטלקית‪-‬יהודית' בסוף המאה החמש‪-‬עשרה‬
‫כבר עמדנו על הקושי בהסקת מסקנות חד‪-‬משמעיות בדבר התכנים שהיהודים עסקו בהםועל מגמות‬
‫משתנות בהרגלי קריאתם על ציר הזמן; מסקנות כאלו יהיו מן הסתם קלושות ולעתים אף מאולצות כאשר‬
‫הן מסתמכות על הקורפוסים של רשימות הספרים‪ 246.‬יחד עם זאת‪ ,‬מה שעולה בבירור מן האינוונטארים‬
‫של ספריותיהם הוא דווקא יחסם של היהודים לכתבי‪-‬היד הלטיניים ולאלה ששפת כתיבתם אינה השפה‬
‫העברית‪ :‬מצד אחד התבטא יחס זה בהיעדרם המוחלט של כתבי‪-‬יד לטיניים או 'נוצריים' מספריותיהם של‬
‫יהודי איטליה באותה מאה;‬
‫‪247‬‬
‫הללו נזכרים בכתבי‪-‬היד העבריים רק במקרים ששימשו מלומדים‪ ,‬אנשי‬
‫מדע ורופאים לצרכיהם המקצועיים‪ 248‬או כאשר הופקדו כמשכונות בבתי העבוט של היהודים‪ 249.‬העובדה‬
‫שגם אוספיהם של הנוצרים בפירנצה‪ ,‬למעט מקרים בודדים וחריגים‪ ,‬לא כללו בתוכם ספרים עבריים ‪,‬‬
‫‪250‬‬
‫יש בה בוודאי כדי לשפוך אור על מחיצות תרבותיות ואחרות שהתקיימו בין יהודים לנוצרים‪ 251.‬מאידך‬
‫בולטת הדרתם מן ה'אינוונטארים' של כתבי‪-‬יד הכתובים באיטלקית‪-‬יהודית‪ ,‬בדומה להיעדרותם של‬
‫כתבי‪-‬יד בלשון הוורנאקולארית מן האינוונטארים של ספריות הנוצרים‪ :‬על אף השימוש שנעשה בהם‪ ,‬מן‬
‫‪ 246‬ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪ .184‬זאת בניגוד למגמות הקריאה בקרב הנוצרים‪ ,‬המשתקפות דרך האינוונטארים של הספריות‬
‫הלטיניות‪ :‬דומה שהללו מצביעים תחילה על איזו נהייה אחר הספרות הקלאסית ועל תכנים הומניסטיים ואחר כך‪ ,‬לקראת‬
‫השליש האחרון של המאה‪ ,‬על נוכחות משמעותית של תכנים ניאו‪-‬אפלטוניים‪ .‬זאת לצד הכותרים שהמשיכו להתקיים במהלך‬
‫כל המאה‪.‬‬
‫‪ 247‬אכן‪ ,‬בונפיל טוען להיעדר מוחלט של שימוש בשפה הלטינית בקרב היהודים )בניגוד לשימוש שעשו בערבית‪-‬יהודית‬
‫באותה תקופה(; לדבריו‪ ,‬באזורים הנוצריים‪ ,‬הלשון הספרותית )הלטינית( שיחקה כמחיצה תרבותית אמיתית בין היהודים‬
‫לסביבתם )ראה '‪ ,Bonfil, 'La lettura‬עמ' ‪ .(179-180‬אף רוטשילד מעיר על היעדר ספרות לטינית בקרב היהודים על‪-‬פי‬
‫רשימות הספרים שחקר )ראה ‪ ,Rothschild, 'Quelques listes‬עמ' ‪.(339‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬הערה משנת ‪ 1501‬שנמצאת בסופו של כתב‪-‬יד שהעתיק לעצמו יוסף גאליקו ארבע שנים קודם לכן‪ ,‬כנראה‬
‫בצפון איטליה‪ ,‬מאירה את סוגיית השימוש בלטינית באור קצת אחר‪" :‬היום טו דיזימברו רס"ב לי"א התחלתי ללמד ידי כתיבה‬
‫נוצרית" )ראה כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪.(Parm. 2545‬‬
‫‪ 248‬מן הסתם אין להחשיב את התרגומים מלטינית לעברית של חיבורים ברפואה ובמדעים כעדויות להתוודעותם של היהודים‬
‫לספרות הלטינית‪ .‬איזכור תרגומים כאלה מתקופות שונות יש בין היתר בכי"י וטיקן ‪BAV, Vat. ebr. 364, 366, 376,‬‬
‫‪ ,462‬ועוד; על כך יש להוסיף גם את פעילותו של מרדכי פינצי‪ ,‬בעל שולחנות הלוואה ומדען‪ ,‬שישב במנטובה ובוויאדאנה‬
‫באמצע המאה ה‪ 15-‬ועסק בין השאר בתרגום טקסטים מדעיים מלטינית לעברית לשימושו ולשימוש זולתו; ראה למשל כ"י‬
‫אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,MS Lyell 96‬דף ‪8‬א‪" :‬והשלמתי להעתיקם אני מרדכי פינצי עם עזר גוי אחד הנה בעיר‬
‫מנטואה היום יום ו' כ"ב ימים לחדש אלול שנת ה' אלפים ר"א ליצירה" )‪ ,(1441‬כמו גם כתב הפתיחה בכ"י ירושלים‪,‬‬
‫בית הספרים הלאומי‪ ,Heb. 8o3915 ,‬דף ‪1‬א‪" :‬ואני מרדכי פינצי התחלתי להעתיקו הנה מנטואה מן הנצרי אל העברי‬
‫לתועלת בני עמנו ביום רביעי כ"ד בנובימ' שנת ה' אלפי' ורל"ד" )‪.(1473‬‬
‫אפשר היה אולי להסיק מסקנות על שינוי בגישתם של היהודים כלפי הספרות הכתובה 'נוצרית' מעדותה של רשימת הספרים‬
‫בלטינית שהיו שייכים לרופא אלייא חלפן )"אוינטאריו' מהספרי' נצרי' נמצאו ביד אחי יפת הגדול כמהחר' אלייא חלפן‬
‫פה ויניציאה"‪ ,‬כ"י וינה‪ ,‬הספרייה הלאומית‪ ,Hebr. 53 ,‬קטלוג שוורץ ‪ ,135‬דף ‪1‬א( שנערכה לאחר מותו‪ ,‬כלומר אחרי שנת‬
‫‪ ,1526‬והיא מתעדת כנראה את תכולת ספרייתו בעשורים האחרונים של המאה ה‪ 15-‬והראשונים של המאה ה‪ 21 :16-‬ספרים‬
‫'נוצריים' נמנו בספרייתו‪ ,‬לצד ‪ 49‬ספריו העבריים; עם זאת‪ ,‬נראה שהספרים ברשימה ה'נוצרית' עוסקים‪ ,‬רובן ככולם‪ ,‬ברפואה‬
‫ובמדעים‪ ,‬כלומר ניתן להגדירם ספרות לשימוש מקצועי‪.‬‬
‫‪ 249‬על‪-‬פי שטר הלוואה משנת ‪ 1438‬שיש בכי"י וטיקן‪ , Vat. ebr. 26 ,‬הפקיד הנזיר מיקלה )‪ (frate Michele‬ממנזר סנטה‬
‫מריה דלי אנג'לי "ספר נצרי בנייר על איוב" יחד עם עוד שני כתבי‪-‬יד עבריים )"ב' ספרי' כתובים"(‪ ,‬בבנק 'הפרה'‬
‫בפירנצה; הערה בכ"י ‪ Vat. ebr. 71‬מעידה על הפקדתם של שלושה כרכים של "אוראציו דדנטי" בתור משכונות בשולחן‬
‫הלוואה יהודי‪ :‬זאת על‪-‬פי הנוסחה "רכ"א ל"ג" שבראש אותה הערה‪ ,‬שהייתה הנוסחה הנוהגת בקרב המלווים לציון הכרך‪,‬‬
‫הדף והשורה של רישום העיסקה )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים' עמ' ‪ .( 131-130‬איזכורה של משפחת מאנטי כבעלים של כתב‪-‬היד‬
‫מעיד מן הסתם כי אותה הפקדה התבצעה בפירנצה; ובכ"י וטיקן‪ Urb. ebr. 30 ,‬נזכרת הפקדתם של ארבעה ספרים בלטינית‪:‬‬
‫"עוד הנחתי בפקדון ליד מר' שלמה הנז' ד' ספרי' נצרים"‪.‬‬
‫‪ 250‬על המקרים הבודדים שבהם רכשו נוצרים כתבי‪-‬יד עבריים ראה בפרק ה להלן‪.‬‬
‫‪ 251‬אליבא דבונפיל ניכרת התקרבות לתכנים נוצריים בקריאתם של היהודים במהלך המאה ה‪ ,16-‬גם בעקבות הופעת הדפוס‬
‫וגם בשל הרחקתם לגיטאות; מאידך‪ ,‬במאה ה‪ ,15-‬בשל מידה של טשטוש הגבולות בינם לנוצרים‪ ,‬דומה שהיהודים מציבים‬
‫גבולות וירטואליים ומתכנסים בתוך יהדותם‪ ,‬וכפועל יוצא הם מתחמים את רפרטואר הקריאה שלהם )ראה '‪,'Le biblioteche‬‬
‫עמ' ‪.(Bonfil, 145-144‬‬
‫‪137‬‬
‫הסתם נחשבו הללו עדיין לז'אנר נחות במאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪252‬‬
‫הכרכים באיטלקית‪-‬יהודית הולכים‬
‫ומתרבים לקראת סופה של אותה מאה‪ ,‬בתחילה בצורת סידורי תפילה לנשים שהועתקו בצפון איטליה‬
‫ומרכזה‪ ,‬ובכלל זה בפירנצה;‪ 253‬אך ספרות זו עדיין אינה מתקבלת כסוגה שוות ערך לזו הכתובה עברית‪,‬‬
‫וההתייחסות אליה בקרב בעלי האוספים והמפיקים עצמם משקפת בלא ספק את מעמדה ואת תיפקודה ‪-‬‬
‫שהצטמצם כמדומה באותן שנים למיגזר מסוים של קוראים או למעשה קוראות ‪ -‬ואפשר אף שניתן‬
‫לראות בה תופעה מיגדרית‪:‬‬
‫‪254‬‬
‫בשלושת העשורים האחרונים של המאה החמש‪-‬עשרה שיעור הסידורים‬
‫הכתובים עברית מתוך סך‪-‬כול ספרי התפילה שנכתבו עבור נשים יהודיות אינו עולה על שיעורם של אלה‬
‫שנכתבו עבורן בלעז‪ ,‬כלומר באיטלקית‪-‬יהודית‪.‬‬
‫‪255‬‬
‫ניתן להניח כי סוגת סידורי התפילה הקטנים‬
‫וה'מתומצתים'‪ ,‬אם בעברית ואם באיטלקית‪-‬יהודית‪ ,‬צמחה בקרב החברה היהודית במקביל ‪ -‬אף כי‬
‫באיחור‪-‬מה ‪ -‬לספרוני התפילה שהיו מיועדים לנשים בחברה הנוצרית;‬
‫‪256‬‬
‫והואיל וקהל היעד היה דומה‬
‫בעיקרו והיה מורכב מבנות המשפחות המיוחסות והאמידות‪ ,‬טבעי שניכרים בהם מאפיינים משותפים‪ ,‬גם‬
‫בחיצוניותם גם בשפת כתיבתם‪.‬‬
‫‪257‬‬
‫מעניין כי דווקא הסידורים שנכתבו באיטלקית‪-‬יהודית ניכרים‬
‫‪ 252‬יחס זה מקביל ליחסם של אספני הספר והמלומדים הנוצרים בפירנצה כלפי הספרות הוורנאקולארית‪ ,‬או ה'טוסקאנית'‬
‫)ראה '‪ .Kibre 'Intellectual Interests‬ראה גם '‪ ,Bonfil, 'La lettura‬בעיקר עמ' ‪ .181-180‬וכן ‪Bonfil, 'Changing‬‬
‫'‪ ,Mentalities‬עמ' ‪ .(73-72‬אשר לשיעור הקריאה בספרות זו בקרב היהודים‪ ,‬מחישוב שנעשה על סמך רשימות ספריהם של‬
‫יהודי מנטובה מסוף המאה ה‪ 16-‬עולה כי רק ‪ 0.6%‬מהם היו ב'לועזית'‪ ,‬והם נכללו בכ‪ 11%-‬בלבד מן האוספים )בונפיל‪,‬‬
‫'במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪.(121‬‬
‫על ההתייחסות השונה לז'אנר זה ותפיסתו כ'נחות' גם בקרב המעתיקים היהודים‪ ,‬כפי שהיא באה לידי ביטוי במלאכתם‪ ,‬ראה‬
‫'‪ .Pasternak, 'On Word Division‬זה המקום לציין כי נראה שגם הצנזורה הקתולית לא ראתה בכתבי‪-‬היד באיטלקית‪-‬‬
‫יהודית ספרים הראויים להתערבותה‪ :‬מבדיקה שעשיתי בכמה מהם עולה כי היא פסחה על סידורים שנכתבו בשפה זו‪ ,‬או‬
‫לפחות על מקצתם‪ .‬סוגיה זו ראויה למחקר נוסף שעשוי לשפוך אור על היחס לשפה הוורנאקולארית מצד נוצרים ויהודים‬
‫כאחד‪.‬‬
‫‪ 253‬על ספרות זו ראה בעיקר '‪ ;Cassuto, 'Les traductions‬לניתוח לשוני הסטורי ודיאלקטאלי של התרגומים‪ ,‬ראה מחקריה‬
‫של לואיזה פרטי קואומו ובהם‪ ;Cuomo, 'Una traduzione giudeo-romanesca' :‬מאמרו של יוסף סרמוניטה על תרגומו‬
‫לאיטלקית‪-‬יהודית של שיר השירים שבכ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‪) hébreu 1342 ,‬ראה ‪Sermoneta, 'Un‬‬
‫'‪ ,(volgarizzamento‬וכן פסטרנק‪' ,‬ע"ב פסוקים'‪ ,‬ו‪ .Pasternak, 'Judeo-Italian' -‬לקורפוס הסידורים באיטלקית‪-‬יהודית‬
‫על סימניהם בספריותיהם ראה פסטרנק‪' ,‬ע"ב פסוקים'‪ ,‬עמ' ‪ 12‬הערה ‪.30‬‬
‫‪ 254‬לתהיות על תופעה סוציו‪-‬תרבותית זו בתולדות הספר העברי באיטליה ראה פסטרנק‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.275-274‬‬
‫‪ 255‬בשנים ‪ 1499-1469‬הועתקו באיטליה‪ ,‬על‪-‬פי נתוני ספרדתא‪ 7 ,‬סידורי תפילה לנשים בעברית )אחד מהם בפירנצה ‪ -‬עבור‬
‫ברוניטא בת הבנקאי אלייא מוויג'באנו(; מאותן שנים ידוע לנו לבטח על ‪ 4‬סידורים באיטלקית‪-‬יהודית‪ ,‬מתוארכים או‬
‫שמעתיקם זוהה‪ ,‬שניים מהם מסביבות פירנצה בכתיבתו של שמריה בן אברהם יחיאל )האחד – כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‬
‫‪ - Parm. 1989‬עבור יינטילי ]‪ [Gentile‬בת הבנקאי יצחק מסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬והשני – כ"י לונדון‪ – BL MS Or. 9626 ,‬שאין בו‬
‫קולופון(‪ ,‬כן ידועים לנו עוד שני סידורים באיטלקית‪-‬יהודית שתיארוכם ומיקומם אינו בטוח )כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית‬
‫‪ MS Or. 74‬ו‪-‬כ"י ניו‪-‬יורק‪ ;(JTS 4076 ,‬כל זאת בנוסף לתרגום לאיטלקית‪-‬יהודית של שיר השירים‪ ,‬אולי אף הוא עבור‬
‫אישה‪ ,‬גם כן לקראת סוף המאה ה‪) 15-‬על הניסיון לתארכו ראה '‪ ,Pasternak, 'Judeo-Italian‬בעיקר עמ' ‪.(272 ,269‬‬
‫אפשר שגם תרגום ע"ב פסוקים לאיטלקית‪-‬יהודית )ראה פסטרנק‪' ,‬ע"ב פסוקים'( שבתוך המחזור של שלמה בן עמנואל‪,‬‬
‫הבנקאי ממשפחת מסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬הועתק עבור אישה‪ ,‬כנראה בפירנצה או בסביבותיה‪.‬‬
‫‪ 256‬בונפיל רואה את השפעת הסביבה בסידורים המופקים עבור נשים יהודיות על פי הדגם של ספרוני נשים מפוארים הניתנים‬
‫כמתנת חתונה – מנהג אשר רווח בחברה הנוצרית‪ ,‬ואותו הוא מפרש כאינרציה תרבותית שיש לה מקבילה בקרב היהודים‬
‫)ראה ‪ ,Bonfil, Le biblioteche‬עמ' ‪ .(150‬על הז'אנר של ספרי השעות הזעירים‪ ,‬שהופיע בשנות ה‪ 60-‬של המאה ה‪15-‬‬
‫וממשיכים לייצר אותו גם בסוף המאה בכתיבה הומניסטית )בניגוד לשאר כתבי‪-‬היד הליטורגיים הכתובים בכתיבה הגותית(‪,‬‬
‫ראה כאמור '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.476-475‬‬
‫‪ 257‬ראשון שבהם הוא ממדיהם הקטנים‪ ,‬שממנו נבע כינוים 'סידורלו'‪ ,‬דהיינו 'סידור קטן' )ראה למשל בקולופון כ"י פרמה‪,‬‬
‫הספרייה הפלטינית ‪ Parm. 2147‬וברשימות ספרים רבות(‪ :‬על‪-‬פי נתוני ספרדתא אורכם אינו עולה על ‪ 150‬מ"מ ורוחבם אינו‬
‫עולה על ‪ 100‬מ"מ; במקביל ‪ -‬בסביבת הספר הנוצרי‪ ,‬הללו מכונים ‪' – libricciuolo da donna‬ספרון לאישה' ׁ)למשל‬
‫ספרה של מרת וירטודיוזה אשת יצחק מסן‪-‬מיניאטו‪,‬כפי שהגדיר אותו הכורך מאמפולי‪ ,‬הערה ‪ 219‬לעיל; או בעיול האחרון‬
‫ברשימת ספריו של קוזימו דה מדיצ'י משנת ‪ ,1418‬שם מופיע מונח זה לתיאור כתב‪-‬יד שהיה שייך לרעייתו )ראה‪ Pintor‬עמ'‬
‫‪ ,99‬והערה ‪ 194‬לעיל(‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫בפשטותם ואפילו בהפקתם מרושלת‪ ,‬ודומה שנועדו לפשט כמה שיותר את מלאכת תפילתן של הנשים;‬
‫‪258‬‬
‫ואילו אותם 'סידורלי' הכתובים עברית ‪ -‬בהם כאלה שהופקו במיוחד לכלולותיה של הבת והאחות או‬
‫שניתנו שי לרעיה – ניכרים בחיצוניותם המוקפדת ולעתים אף בקישוטים‪ ,‬שהם ממאפייניה הבולטים של‬
‫סוגת 'ספרי השעות' של הנשים בחברה הנוצרית‪.‬‬
‫‪259‬‬
‫כמה מאפיינים חיצוניים של כתבי‪-‬היד באוספיהם של הפטרונים היהודים‬
‫על‪-‬פי כתבי‪-‬היד ששרדו ואשר מתועדים בקטלוגים של כתבי‪-‬היד העבריים בספריות השונות‪,‬‬
‫‪260‬‬
‫ובעיקר‬
‫מחתכים סטטיסטיים שניתן לדלות ממאגר הנתונים 'ספרדתא'‪ ,‬ניתן לשרטט מעין פרופיל של הפן ה'חומרי'‬
‫של כתבי‪-‬היד העבריים של יהודי איטליה‪ 261.‬מחקר ממצה של הטיפולוגיה הקודיקולוגית והפאליאוגרפית‬
‫של כתבי‪-‬היד העבריים באיטליה כבר קיים‪ ,‬והוא דן במכלול ההיבטים של הפקתם‪.‬‬
‫‪262‬‬
‫כל כוונתי‬
‫בבחירתם ובהצגתם 'על קצה המזלג' של כמה מן התווים הבולטים המאפיינים את כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫שהופקו ונרכשו באיטליה במאה החמש‪-‬עשרה )ויהא זה אפילו איפיון 'התרשמותי'‪ ,‬ובלבד שנתוני‬
‫ספרדתא יאמתו אותו במידה סבירה של מובהקות( היא לקבוע כמה מדדים פשוטים וברורים אשר ישקפו‬
‫את המייחד ‪ -‬והוא גם המבדיל ‪ -‬ואת המשותף באוספי הספרים של נוצרים ויהודים באותן שנים‪ .‬שהרי‬
‫אין זה כי אם פן אחד מן הפנים המרובים של סוגיית ה'ביחד ולחוד' שעומדת בבסיסה של עבודה זו‪.‬‬
‫‪263‬‬
‫ניתן להבחין‪ ,‬באופן ברור למדי‪ ,‬כי כתבי‪-‬היד שהפיקו ורכשו יהודי איטליה וששמותיהם מתנוססים‬
‫בתוכם‪ ,‬היו במידה רבה עשויים קלף‪,‬‬
‫‪264‬‬
‫בעיקר כשמדובר בסוגות 'נכבדות' כמו מקרא וליטורגיה‪,‬‬
‫ובכותרים בעלי חשיבות )פירושים לתנ"ך ולתלמוד‪ ,‬חיבוריו של הרמב"ם‪ ,‬ה'טורים' ועוד ועוד(‪ .‬מן המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה‪ ,‬וכבר מן הארבע‪-‬עשרה‪ ,‬שרדו גם כתבי‪-‬יד רבים הכתובים על נייר‪ ,‬או על קונטרסים‬
‫מעורבים של קלף ונייר‪ ,‬ומדרך הטבע הללו הלכו ורבו ככול שהזמן נקף‪.‬‬
‫‪265‬‬
‫ואולם הסוגות היוקרתיות‬
‫‪ 258‬גם מבחינת שפתם‪ ,‬שכמו השימוש בוורנאקולארית ב'ספרי השעות' הנוצריים ובספרות הנשים בכלל בחברה הנוצרית‬
‫איפשרו לנשים להבין את הנקרא‪ ,‬וגם מבחינת פישוטו של מערך התפילות; בסידור איטלקי‪-‬יהודי משנת ‪) 1483‬כ"י לונדון‪,‬‬
‫הספרייה הבריטית ‪ (MS Or. 2443‬בולטת מגמה זו שבעתיים‪' :‬עזרים' גרפיים שולבו בשולי הטקסט להשגת העמדה חזותית‬
‫ברורה של סדר התפילות‪ ,‬שתכליתה להקל על המתפללת לעקוב ולהתמצא )ראה '‪ .(Pasternak, 'Graphic Drawings‬אפשר‬
‫שלטכניקות מעין אלו כיוון בונפיל בדברו על ה'איקונוגראפיה של הקריאה' בניגוד למגמה של היפרדות הצורה מן התוכן שמצא‬
‫בקריאה הנוהגת בקרב היהודים )ראה '‪ ,Bonfil, 'La lettura‬עמ' ‪.(188-186‬‬
‫‪ 259‬יחד עם זאת‪ ,‬הקישוטים הצנועים בכמה מן הסידורים שנכתבו עבור נשים בסביבת הספר העברי אינם משתווים בעושרם‬
‫ובפארם לאלו של 'ספרי השעות' שנועדו לנשים הנוצריות‪.‬‬
‫‪ 260‬בעיקר בקטלוגים המפורטים והמעודכנים‪ ,‬כמו למשל אלו של כתבי‪-‬היד העבריים שבספרייה הפלטינית בפרמה‪ ,‬בספריית‬
‫הווטיקן ובספריית בודלי באוקספורד‪.‬‬
‫‪ 261‬עם זאת משימה כזאת מורכבת גם בשל העובדה כי קורפוס כתבי‪-‬היד העבריים באוספיהם של היהודים מכיל כתבי‪-‬יד שלא‬
‫הופקו באיטליה עצמה אלא יובאו מאזורי ספר אחרים‪ ,‬בעיקר מאזורי תרבות ספרד ואשכנז‪ ,‬ופחות מכך מאזור ביזנטיון‪ ,‬והללו‬
‫עונים לטיפולוגיות שונות מאלו של ההפקה האיטלקית‪.‬‬
‫‪ 262‬טיפולוגיה מפורטת ודיון ממצה מביא בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬בפרקים הקודיקולוגיים ובפרק יא המיוחד‬
‫לפליאוגרפיה‪.‬‬
‫‪ 263‬דיון נוסף במשותף ובשונה בכתבי‪-‬יד עבריים ולטיניים באיטליה מבחינת מאפייניהם הקודיקולוגיים ראה להלן‪ ,‬פרק‬
‫ו‪/‬מלאכת הספר‪.‬‬
‫‪ 264‬מנתוני 'ספרדתא' שיעורם של כתבי‪-‬היד הכתובים על קלף כ‪ 60% -‬עד ‪ 66%‬מכלל כתבי‪-‬היד העבריים בציון תאריך‬
‫שהופקו באיטליה )למעט הדרום( במאה ה‪.15-‬‬
‫‪ 265‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ג‪.‬‬
‫‪139‬‬
‫המשיכו להיכתב על קלף‪ ,‬שנחשב המצע היאה למעמדן ולתוכנן;‬
‫‪266‬‬
‫קונטרסים של נייר שימשו בדרך‬
‫כלל‪ ,‬באיטליה באותם עשורי שנים‪ ,‬בכתבי‪-‬יד שאדם העתיק לעצמו‬
‫הפרטיים והמקצועיים;‬
‫‪268‬‬
‫‪267‬‬
‫ואשר שימשו אותו לצרכיו‬
‫לעתים נדירות הועתקו כתבי‪-‬יד על נייר או על קונטרסים מעורבים של קלף‬
‫ונייר גם בידי מעתיק בשכר עבור מזמין פלוני‪ ,‬ואולם – כאמור – מדובר בסוגות משוללות יוקרה‪ ,‬או‬
‫בטקסטים מקצועיים שאדם מבקש לרכוש לצרכיו‪ 269.‬גם בזירה שמנגד‪ ,‬חד‪-‬משמעית הייתה העדפתם של‬
‫אנשי‪-‬הספר הנוצרים )הומניסטים‪ ,‬מלומדים ו'נסיכים'( בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה להפקה על קלף‪,‬‬
‫‪270‬‬
‫וזאת מן הסיבות הידועות‪ :‬חיקוי כתבי‪-‬היד הקרולינגיים העתיקים מחד‪ ,‬והאדרת 'הספר היפה' מאידך‪ ,‬יחד‬
‫עם ההקפדה על איכות‪ ,‬עמידות ובהירות שהקלף הוא ערובה להן‪.‬‬
‫‪271‬‬
‫לא זו בלבד‪ ,‬אלא שהמהדרים‬
‫הקפידו להשתמש רק בקלף הפלורנטיני‪ ,‬הידוע בעיבודו‪ ,‬בצחותו וביופיו )גם כתבי‪-‬היד העבריים 'היפים'‪,‬‬
‫כלומר אלו שאיכותם גבוהה ומוקפדת‪ ,‬אשר הועתקו בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬מתייחדים באותו קלף‬
‫דק ולבן; זה משמש לעתים אות ראשון המצביע על מוצאו של כתב‪-‬היד(; וכמו בסביבת הספר העברי‪ ,‬גם‬
‫בסביבת הספר הלטיני שימש הנייר לכתיבה ולהעתקה של הסוגות ה'נחותות'‪ ,‬בהן הספרות בשפה‬
‫ה'טוסקנית'‪ ,‬כמו גם להעתקותיו‪ ,‬חיבוריו או רשימותיו של מלומד‪ ,‬נוטריון או סוחר‪ ,‬לשימושו העצמי‪.‬‬
‫‪ 266‬מאלפת התמונה העולה מנתוני ספרדתא‪ :‬במהלך המאה ה‪ 15-‬הועתקו באיטליה )למעט הדרום( ‪ 50‬כתבי‪-‬יד של התנ"ך )או‬
‫חלקים מן התנ"ך( בציון תאריך‪ .‬כולם ללא יוצא מן הכלל נכתבו על קלף‪ .‬אשר לליטורגיה‪ :‬מתוך ‪ 108‬כתבי‪-‬יד של התפילה‬
‫)מחזורים וכו'( שהועתקו באיטליה )למעט הדרום( במאה ה‪ ,15-‬רק ‪ 3‬נכתבו על נייר‪ ,‬והנותרים על קלף ‪.‬‬
‫‪ 267‬מנתוני ספרדתא עולה כי מתוך ‪ 127‬כתבי‪-‬יד בציון תאריך שהועתקו על נייר באיטליה )למעט הדרום( במאה ה‪ 15-‬בידי‬
‫מעתיקים 'איטליאני' )לא‪-‬מהגרים(‪ ,‬רק ‪ 22‬הועתקו עבור זולתם‪ ,‬כלומר בעבור מזמין‪ .‬השאר )‪ (105‬נכתבו מן הסתם‬
‫לשימושם האישי )קלושה האפשרות שהועתקו בעבור קונה מזדמן‪ ,‬שכן ניתן לצפות שהפקה ספקולטיבית‪-‬מסחרית מסוג זה‬
‫תעדיף דווקא כתבי‪-‬יד בקלף(‪.‬‬
‫‪ 268‬במהלך המאה ה‪ 15-‬הועתקו באיטליה )למעט הדרום( ‪ 52‬כתבי‪-‬יד מתוארכים במדעים )נתוני מאגר 'ספרדתא'(; מתוכם רק‬
‫‪ ,5‬כלומר פחות מ‪ ,10%-‬נכתבו על קלף )בהם העותק המפואר של הקאנון של 'אבן‪-‬סינא' שהועתק כנראה בפירנצה(‪.‬‬
‫תמונה דומה מצטיירת גם מן ההתבוננות ברשימות הספרים )ראה דיון להלן(‪ :‬הרשימה הגדולה של הספרייה של משפחת פינצי‬
‫בבולוניה )ראה '‪ (Bernheimer, 'Una collezione‬כללה שיעור לא‪-‬מבוטל של כתבי‪-‬יד במדעים ובקבלה; ואכן חלק הארי‬
‫של האוסף נכתב על נייר‪ :‬מתוך ‪ 207‬כתבי‪-‬יד שפורטו באינוונטאר הספרים הראשי‪ 107 ,‬היו עשויים נייר ועוד ‪ 4‬בקלף ונייר‪,‬‬
‫ואילו רק ‪ 96‬היו בקלף )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ .(24‬מעניין יהיה לחקור את התפלגות הכותרים בהקשר של קלף ונייר‪ ,‬וכן את הזיקה‬
‫בין סוג הכריכה וטיבה )כריכת עור צבעוני‪ ,‬לוחות עץ או עטיפת קלף וכד'( לבין החומר שממנו עשוי כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫בדיקה במאגר ספרדתא מראה שמתוך עשרה כתבי‪-‬היד במדעים ובפילוסופיה )בהם גם כמה אוטוגרפים( שהעתיק לעצמו‬
‫מרדכי פינצי במנטובה וסביבותיה בשנים ‪ 1441‬עד ‪ 1473‬רק אחד )הראשון( נכתב על קלף‪ .‬השווה עם ההומניסט איש פירנצה‬
‫ניקולו ניקולי )ואחריו גם מלומדים אחרים( שכאמור‪ ,‬אף הוא עשה שימוש בנייר בהעתקותיו לעצמו‪.‬‬
‫‪ 269‬עמנואל חי בן עוזיאל מקמרינו‪ ,‬איש פירנצה‪ ,‬הזמין בשנים ‪ 1451‬ו‪ 1452-4-‬העתקתם של שני כתבי‪-‬יד )ראה להלן בדיון‬
‫בכתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‪/‬משפחת מקמרינו(‪ ,‬האחד על קלף ונייר )כ"י פריס‪" ,‬בתי הנפש והלחשי]ם["(‪,‬‬
‫והשני על נייר )כ"י רומא‪ ,‬פירוש הרמב"ן לחומש( בכתב בינוני‪-‬רהוט‪ .‬בשניהם שיטת השרטוט מן הפשוטות והבסיסיות ביותר‬
‫)שרטוט מסגרת בלבד(‪ ,‬וגם היא‪ ,‬לצד החומרים וסוג הכתב‪ ,‬מעידה על מעמדם הצנוע של כתבי‪-‬יד שבעליהם רואים בהם רק‬
‫כלי לצרכים של עיון ולימוד; זאת בניגוד לכתבי‪-‬היד שהפקתם מפוארת‪ ,‬אסתטית ומוקפדת והם משמשים גם סמל סטטוס וגם‬
‫השקעה לעתיד‪ .‬תופעות דומות קיימות גם בסביבת הספר הלטיני‪ ,‬שם קיימים ניגודים קיצוניים עוד יותר בין הספרים 'היפים'‬
‫שבספריות השרד לבין כתבי‪-‬היד שההומניסטים הראשונים צרכו לשימושם העצמי‪ .‬ברצותנו נשאב מספריו של עמנואל‬
‫מקמרינו גם מידע עליו‪ ,‬בתור קורא משכיל ומושכל‪ ,‬שלא ייחס חשיבות לצורתם של כתבי‪-‬היד שצרך‪ ,‬אלא לתכולתם‪.‬‬
‫‪ 270‬עדות לזלזול בכתבי‪-‬יד העשויים נייר יש בהתפארותו של וספאסיאנו‪ ,‬הטוען כי בכל ספרייתו של דוכס אורבינו לא נמצא‬
‫אף כתב‪-‬יד אחד מנייר )ראה '‪ ,1 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ .(302‬וכאמור‪ ,‬גם במכתבו של לורצו דה מדיצ'י לשליט מילנו‬
‫שבו הוא מתנצל על כי העותק ששלח לו נכתב על נייר )ראה הערה ‪ 666‬לעיל(‪.‬‬
‫‪ 271‬בזירה הלטינית‪ ,‬שיעורם העצום של כתבי‪-‬יד שנכתבו על קלף בקרב אלה שמוצאם באיטליה במאה ה‪ 15-‬בולט בהשוואה‬
‫לכתבי‪-‬היד שהופקו בשאר חלקי אירופה )ראה '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ .(11‬לצורך מחקרו הגדיר דרולה כתבי‪-‬יד‬
‫הומניסטיים רק כאלה שנכתבו על קלף )שם(‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫מאפיין אחר המייחד את כתבי‪-‬היד שאיכלסו את אוספיהם של יהודי איטליה‪ ,‬ובכלל זה יהודי פירנצה‪,‬‬
‫במאה החמש‪-‬עשרה הוא ריבוי טיפוסי ה'כתיבות'‪ 272‬שהתקיימו לצד הכתיבה ה'איטלקית' הבינונית‪ ,‬אשר‬
‫ניכרת בבהירותה ובקוויה העגולים והיא טיפוסית למעתיקים ה'איטליאני' ‪.‬‬
‫‪273‬‬
‫אכן‪ ,‬מפליא לגלות כי‬
‫הפטרונים היהודים אשר רכשו כתבי‪-‬יד בהזמנה ממעתיק בשכר או בקנייה ממקור כלשהו‪ ,‬לא גילו‬
‫העדפה מובהקת דווקא לכתבי‪-‬יד הכתובים בכתיבה העברית ה'איטלקית'‪ ,‬ודומה שלא התקשו לקרוא‬
‫כתבי‪-‬יד שהועתקו בכתיבה ספרדית או אשכנזית‪ 274.‬מן הסתם סוגיית טיפוס הכתיבה לא העסיקה באופן‬
‫מיוחד את הקורא היהודי‪ 275,‬לא מבחינת נוחות הקריאה וכמדומה גם לא מבחינת יופיו ומעמדו של כתב‪-‬‬
‫היד‪.‬‬
‫‪276‬‬
‫ואשר לכתיבה הרהוטה‪ ,‬האישית והלא‪-‬פורמלית‪ ,‬שאדם כותב במהירות בינו לבינו )בניגוד‬
‫לכתיבה 'התמה'‪ ,‬המוקפדת והקליגרפית של הסופר המקצועי( ‪ -‬זו מופיעה כמעט אך ורק בכתבי‪-‬יד‬
‫שנועדו לשימוש עצמי;‬
‫‪277‬‬
‫לקראת סוף המאה החמש‪-‬עשרה כבשה לעצמה הכתיבה הרהוטה והרהוטה‪-‬‬
‫למחצה מקום נכבד ובמאה השש‪-‬עשרה כבר הפכה לכתיבה השגורה בקרב היהודים‪ .‬בסביבת הספר‬
‫הנוצרי בפירנצה היה המצב שונה‪ :‬הכתיבות ה'גותית' וה'גותית'‪-‬למחצה' שנהגו עד לתחילת המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה פינו את מקומן לזו הקרויה 'קרולינגית' או 'עתיקה'‪ ,‬בעקבות המהפך היזום שהנהיגו חלוצי‬
‫ההומניסטים בפירנצה‪ .‬וכאמור‪ ,‬אחד מסממני הנהייה אחר הסגנון 'העתיק‪-‬החדש' היה העתקה מחודשת‬
‫של כתבי‪-‬היד בעלי התכנים הקלאסיים והפטריסטיים שנכתבו בכתיבה ה'ברברית'‪ ,‬והמרתה של זו‬
‫‪ 272‬על כתיבותיהם של המהגרים באיטליה ועל טיפוסי הכתיבה בכלל ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק יא‪ .‬את‬
‫שיעורם המדויק של כתבי‪-‬היד הכתובים ב'כתב סותר'‪ ,‬כלומר בכתיבת מהגרים‪ ,‬מתוך סך הכול כתבי‪-‬היד העבריים שהועתקו‬
‫באיטליה באותה מאה ניתן לבדוק בלא קושי באמצעות מאגר הנתונים 'ספרדתא'‪.‬‬
‫‪ 273‬אכן לא לחינם כונתה הכתיבה האיטלקית הבינונית העגולה 'ריטונדלה'‪ ,‬או 'ריטונלה' בפיהם של היהודים )ראה בית‪-‬אריה‪,‬‬
‫'קודיקולוגיה'‪ ,‬פרק יא‪ ,‬וסיכום ממצה בהערה ‪ 65‬שם(; המושג 'ריטונילה' )'‪ ('retonnella‬נמצא משמש גם להגדרת צורה של‬
‫עיגול בסידור באיטלקית‪-‬יהודית משנת ‪) 1483‬ראה ‪ ,Pasternak, 'Graphic Devices‬עמ' ‪.(18 ,15‬‬
‫‪ 274‬הקושי עשוי היה לנבוע בעיקר מן הכתיבות הספרדיות והאשכנזיות הבינוניות והבינוניות‪-‬שוטפות‪ ,‬ואילו קריאתן של‬
‫הכתיבות המרובעות לטיפוסיהן השונים ודאי לא היוותה מכשלה‪ .‬אשר לכתבי‪-‬יד בכתיבה ביזנטית‪ ,‬שיעור הפקתם באיטליה‬
‫היה שולי )על‪-‬פי נתוני ספרדתא ‪ 21‬כתבי‪-‬יד מתוארכים בסך הכול(‪ ,‬וכתיבה מזרחית כלל לא הייתה בנמצא‪.‬‬
‫ואולם אם יש בסיס להשערה שהועלתה קודם כי מקצתם של כתבי‪-‬היד העבריים נרכשו בידי הפטרונים היהודים למטרות‬
‫עסקיות וספקולטיביות ולאו דווקא לשם קריאה ועיון‪ ,‬הרי שאולי בכך טמון ההסבר לחוסר רגישותם לטיפוס הכתיבה‪.‬‬
‫‪ 275‬הבנקאי עמנואל חי בן עוזיאל מקמרינו )הנזכר בהערה ‪ 269‬לעיל( אשר בלט בידיעותיו ובלמדנותו )קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪,‬‬
‫עמ' ‪ (206-202‬ומן הסתם עשה שימוש בספרים שרכש‪ ,‬עשוי לשמש עדות ליכולתם של היהודים לקרוא‪ ,‬כנראה בלא קושי‪,‬‬
‫את כתיבות המהגרים‪ :‬במאגר 'ספרדתא' מתועדים ארבעה כתבי‪-‬יד שהיו ברשותו‪ ,‬בהם שלושה שהועתקו עבורו ואחד שרכש;‬
‫אלה שהזמין את העתקתם ונועדו ללא ספק לשימושו האישי כתובים‪ ,‬בהתאמה על פי סדר כתיבתם הכרונולוגי‪ ,‬בכתיבה‬
‫אשכנזית‪ ,‬בכתיבה איטלקית‪ ,‬ובכתיבה ספרדית‪ .‬כתב‪-‬היד שרכש מזולתו )'מלאכת ההיגיון' למסר ליאון( נכתב אף הוא בכתיבה‬
‫ספרדית‪.‬‬
‫‪276‬לעתים אף מופיעות כתיבות מטיפוסים שונים בכתב‪-‬יד אחד‪ :‬ראה למשל כ"י אוקספורד‪ Can. Or. 62 ,‬של החומש‪ ,‬חמש‬
‫מגילות והפטרות‪ ,‬משנת ‪) 1473‬אפשר שהופק בפירנצה(‪ :‬בעוד שהפנים בכתיבה איטלקית מרובעת‪ ,‬תרגום אונקלוס בשוליים‬
‫מטיפוס ספרדי‪-‬איטלקי מרובע ואף ספרדי מובהק‪ ,‬ואילו הפירושים סביב המגילות‪ ,‬שנכתבו בשלב שני‪ ,‬כתובים בכתיבה‬
‫אשכנזית בינונית )ראה תיעודו המפורט ב'ספרדתא'(‪ .‬מעניין ש'עירוב' כזה לא גרע כנראה מאיכותו של כתב‪-‬יד‪ ,‬בעוד שריבוי‬
‫ידיים נחשב לפגם )ראה להלן‪ ,‬הערות ‪.(281-280‬‬
‫‪ 277‬חתך של נתוני ספרדתא של כתבי‪-‬היד שהופקו באיטליה )למעט הדרום( במאה ה‪ 15-‬בכתב רהוט מצביע על קשר ברור בין‬
‫רהיטות הכתב )כתב המוגדר רהוט ובינוני‪-‬רהוט(‪ ,‬לחומר הכתיבה )נייר(‪ ,‬ובין רהיטות הכתב ליעד ההפקה )שיעור ההפקה‬
‫ל'זולת'‪ ,‬כלומר למזמין ידוע שאינו בן משפחה ‪ -‬זניח(‪ .‬ולדוגמא ‪ -‬שני כתבי‪-‬יד שהעתיק לעצמו יצחק בן יקותיאל ת"ם מטיוולי‬
‫בשנת ‪) 1433‬ראה במאגר 'ספרדתא'( אכן נכתבו בכתב רהוט‪ ,‬על גבי קונטרסים של קלף ונייר‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪141‬‬
‫בכתיבה היפה הראויה להם‪.‬‬
‫‪278‬‬
‫לסוגיית סוג הכתיבה נודעה אפוא חשיבות ראשונה במעלה בסולם‬
‫העדיפויות של האספן והמזמין בסביבת הספר הלטיני‪.‬‬
‫‪279‬‬
‫ועוד בהקשר של סוגיית הכתיבה בכתבי‪-‬היד‪ :‬על התייחסות דומה של מזמינים וקוראים בשני מרחבי‬
‫הקריאה – יהודים ונוצרים – מצביעה העדפתם הברורה של אלה ושל אלה לכתבי‪-‬יד שנכתבו ביד אחת‪,‬‬
‫כלומר בידי מעתיק אחד‪ .‬חילופי ידיים נחשבו לפגם ‪ -‬לפחות באשכנז אך נראה שגם בשאר אזורי ה ֵספר ‪-‬‬
‫ודומה שגרעו הרבה מערכו של כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪280‬‬
‫בכתבי‪-‬יד יוקרתיים‪ ,‬במקרים שבהם היה הכרח להשלים‬
‫כתב‪-‬יד שנבצר ממעתיקו המקורי לסיימו‪ ,‬מן הראוי היה להשלים את המלאכה בצורה שתיצור רצף אחיד‪,‬‬
‫ולחקות במידת האפשר את מאפייניו של המעתיק הראשון‪.‬‬
‫‪281‬‬
‫בשתי זירות הפקה‪ ,‬ואולם ערכם ומעמדם היו מן הסתם פחותים‪.‬‬
‫כתבי‪-‬יד מרובי‪-‬ידיים היו בהכרח קיימים‬
‫‪282‬‬
‫שלטי משפחה וסממנים הראלדיים אשר רווחו בהפקת כתבי‪-‬היד הלטיניים במאה החמש‪-‬עשרה והיו סמל‬
‫לבעלות ולמעמד‪ ,‬מופיעים בכתבי‪-‬יד עבריים באיטליה החל מן השנים הראשונות של המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה;‬
‫‪283‬‬
‫למעשה‪ ,‬הראשון שבהם מופיע כבר בשנת ‪ 1396‬בכתב‪-‬יד שנכתב בטוסקנה )פישאה(‪.‬‬
‫‪284‬‬
‫‪ 278‬על כתבי‪-‬היד בכתיבה ה'גותית' אשר הומרו באחרים בכתיבה ההומניסטית 'העתיקה' בספרייתו של פיירו ראה‪ ,‬כאמור‬
‫'‪ ,Ames–Lewis, 'Inventories‬עמ' ‪.107-106‬‬
‫עם זאת‪ ,‬הכתיבות המסחריות והנוטריוניות )הקרויות '‪ 'mercantesca‬או '‪ ('cancelleresca‬המשיכו להתקיים בחוגי‬
‫הבורגנות והעסקים‪ ,‬לשימושיהן המוגדרים )ראה '‪ ,Petrucci, 'Reading‬עמ' ‪ ;(200-198 ,178‬ואילו הכתיבה ה'גותית'‬
‫המשיכה לשמש‪ ,‬גם בפירנצה‪ ,‬בהעתקתם של ספרי מקהלה כנסייתיים‪ ,‬ביבליות‪ ,‬ליטורגיה וכיו"ב‪.‬‬
‫‪ 279‬כבר באינוונטאר הספרים של קוזימו דה מדיצ'י ושל בנו ג'ובאני שנערך במרס ‪) 1418‬ראה ‪ ,(Pintor‬מצוין במקרים רבים‬
‫סוג הכתיבה‪ ,‬כנראה רק לצד העיולים שלא נכתבו בכתיבה הגותית או ה'גותית‪-‬למחצה' שהיו מקובלות עד אז‪.‬‬
‫אף מקץ כארבעים שנה‪ ,‬באינוונטאר ספרייתו של פיירו בן קוזימו דה מדיצ'י מקפידים לציין בעת רישום כתב‪-‬היד גם את סוג‬
‫הכתיבה )'חדשה' או 'עתיקה' וכדומה(‪ ,‬שהיא בעלת חשיבות מכרעת בדירוג מעלתם‪ .‬ברשימות הספרים של יהודי איטליה‬
‫מוצאים מדי פעם איזכור של הכתיבה‪ ,‬כשאינה הכתיבה ה'איטלקית' המקובלת‪ ,‬אולי משום שיש בה כדי לתת סימן היכר באותו‬
‫כתב‪-‬יד; ראה למשל רשימת הספרים שהיו של ליאון בן יואב‪ ,‬אשר נערכה בצ'זנה בשנת ‪ 1445‬לאחר מותו )כ"י רומא‪,‬‬
‫‪ ,(Biblioteca Angelica 83‬ששם נזכר בארבעה מקרים גם סוג הכתב‪' :‬כתיבה ספרדית' )לרשימה המלאה ראה ‪Sonne,‬‬
‫'‪ ,'Book lists‬עמ' ‪(11-10‬‬
‫‪ 280‬ואכן‪ ,‬בתשובה של המהר"ם מרוטנבורג נקבע כי "‪...‬הרבה מזיק לספר שהוא משתי כתיבות" )מובא בידי בית‪-‬אריה‪,‬‬
‫'קודיקולוגיה עברית' ‪ ,‬פרק א‪ ,‬סעיף ‪ .(5‬וראה שם לדיון בכתבי‪-‬יד מרובי‪-‬ידיים‪.‬‬
‫‪ 281‬דוגמא מאלפת לכך‪ ,‬דווקא מקורפוס כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק בן עובדיה‪ ,‬יש בכ"י ניו‪-‬יורק )]מס' ‪ [12‬ברשימת הקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק(‪ :‬בעוד שהחומש נכתב בידי יצחק )ללא קולופון בסופו(‪ ,‬ההפטרות והמגילות נכתבו בידי אברהם בן‬
‫מרדכי פריצול בשנת ‪ ,1496‬כלומר מאוחר הרבה יותר‪ ,‬עבור עמנואל בן נוח רפאל נורצי‪ :‬בהעתקתו אכן ניכר המאמץ לסגל‬
‫כמה ממאפייני כתיבתו של יצחק; גם העובדה כי פריצול חורג מהרגלו ועושה כאן שימוש בכתיבה איטלקית בינונית )במקום‬
‫בכתיבתו הספרדית המרובעת בנוסח פרובנצאלי( מעידה על ניסיונו לשמר חזות אחידה לכתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪ 282‬על פי נתוני 'ספרדתא' מהווים כתבי‪-‬היד שיותר ממעתיק אחד העתיקם רק כ‪ 6%-‬עד ‪ 7%‬מכלל כתבי‪-‬היד שהופקו‬
‫באיטליה במאה ה‪ .15-‬בית‪-‬אריה מצא כי שיעורם נמוך גם בביזנטיון ובאשכנז‪ ,‬אף ששם הוא גבוה יותר מבאיטליה )ראה‬
‫'קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬שם‪ ,‬פרק י‪ ,‬סעיף קודקס הומוגני(‪.‬‬
‫אשר לסביבת הספר הלטיני‪ ,‬ידוע כי הפקתם של כתבי‪-‬היד הלטינים במנזרים הייתה‪ ,‬ככלל‪ ,‬מרובת‪-‬ידיים; ואולם ההומניסטים‬
‫והאספנים של המאה ה‪ 15-‬גילו העדפה ברורה לכתבי‪-‬יד שהועתקו בידי מעתיק אחד‪ .‬על כתבי יד מרובי ידיים שערכם נחות‬
‫ראה '‪ ,Cagni, 'Vespasiano‬עמ' ‪ :78‬ניקולו פרוטו ‪ Perotto‬מבכה במכתבו לוספסיאנו ' מ‪ 18-‬באוקט' ‪ 1454‬את העובדה‬
‫שכתב‪-‬היד ‪ Vite di Plutarco‬שיש ברשותו הופק בידי שתי ידיים שונות )המכתב שם‪.(130-131 ,‬‬
‫‪ 283‬ראה גם לעיל בפרק ג‪/‬מלאכת הקישוט‪/‬עיטור כתבי‪-‬היד העבריים‪.‬‬
‫‪ 284‬מדובר בכתב‪-‬יד שהעתיק מאיר בן שמואל דשלויש עבור דניאל בן שמואל דיין בשנת קנ"ו )‪ (1396‬בעיר פישאה )כ"י‬
‫אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪ .(MS Can.Or. 81 ,‬הסברה שאפשר שזהו שלט המשפחה הראשון המופיע בכתב‪-‬יד עברי מועלית‬
‫אצל ‪H. Lazar, "Jonah, the Tower, and the Lions: An Eighteenth Century Italian Sliver Book Binding",‬‬
‫‪) Journal of Jewish Art, 3-3 (1977), pp. 58-73‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ 69-68‬ולוחות ‪ ;(21-18‬אני מודה למיכל שטרנטל מן‬
‫המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים שהפנתה אותי למקור זה ומסרה לי את תיאור שלט המשפחה של אותו‬
‫מזמין‪"…per fess 1) or or argent, a demi-lion rampant issuant or, and 2) barry of six wavy azure and or :‬‬
‫"‪.or argent‬‬
‫כזכור‪ ,‬שלט המשפחה הראשון בכתבי‪-‬היד מן העידן ההומניסטי בפירנצה נמצא בכרך שהועתק עבור קוזימו דה מדיצ'י בשנת‬
‫‪) 1430‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Cosimo‬עמ' ‪.(133‬‬
‫‪142‬‬
‫מספר לא מבוטל של כתבי‪-‬יד עבריים אשר מכילים שלט משפחה יש בקרב אלה שהעתיק בפירנצה יצחק‬
‫בן עובדיה‪ ,‬כלומר בעשורים החמישי‪ ,‬השישי‪ ,‬והשביעי של המאה‪ ,‬בעת שאותו מנהג רווח שם בסביבת‬
‫הספר הלטיני;‬
‫‪285‬‬
‫למשפחת מפיסא‪,‬‬
‫בתוכם כתב‪-‬יד המכיל שלט ובו יונה צחורה המחזיקה בפיה ענף של זית‪ ,‬והוא משויך‬
‫‪286‬‬
‫כמו גם השלט של משפחת מטרצ'ינה‪.‬‬
‫‪287‬‬
‫נראה שגם בשנים שלאחר פעילותו של‬
‫יצחק בפירנצה המשיכו המזמינים היהודים לדבוק באותו מנהג‪ :‬שלטי משפחה – כנראה של משפחת מסן‪-‬‬
‫מיניאטו ‪ -‬מופיעים בשני סידורי תפילה שהעתיק עבורה שמריה בן אברהם בשנים ‪ 1478‬ו‪.1484-‬‬
‫‪288‬‬
‫רפאל בן אפרים איש מודינא‪ ,‬אשר ישב בפירנצה בשנות השמונים של אותה מאה‪ ,‬העתיק לעצמו שני‬
‫כתבי‪-‬יד ברפואה‪ :‬באחד מהם יש שלט משפחה‪ ,‬מן הסתם שלו‪.‬‬
‫‪289‬‬
‫אף בכי"י רוויגו ומנצ'סטר שהועתקו‬
‫בידי 'שלמה' עבור בעלים לא‪-‬ידועים בתאריך לא‪-‬ידוע‪ ,‬כנראה בפירנצה‪ ,‬מופיעים שלטי משפחה‪.‬‬
‫‪290‬‬
‫אחד הקשיים בהסתמכות על שלטי משפחה כאמצעי זיהוי של בעליהם היהודיים הוא המידע הקלוש‬
‫והמהוסס שיש עליהם ואשר אינו מאפשר את שיוכם החד‪-‬משמעי למשפחות אלה ואחרות במאה החמש‪-‬‬
‫עשרה באיטליה; זאת בניגוד לסמלים ההראלדיים בחברה הנוצרית‪ ,‬ששם הם היו מקובלים וידועים לכול‬
‫והשימוש בהם רווח לא רק בתוך כתבי‪-‬היד אלא גם על פתחי הארמונות‪ ,‬בתלבושות ובדגלים ובכל סממני‬
‫הטקס שהיו נוהגים אז‪ .‬נראה אפוא שבסביבת הספר העברי אין בהם כדי לשמש ראיה מספקת לבעלותה‬
‫של משפחה מסוימת על כתב‪-‬היד‪ ,‬אלא רק כדי לתמוך בהשערה קיימת ולאששה‪.‬‬
‫‪291‬‬
‫כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‬
‫להשלמת התמונה של אוספי כתבי‪-‬היד העבריים של היהודים בפירנצה מן הראוי להתעכב בקצרה על‬
‫הנפשות הפועלות‪ ,‬הלא הם הפטרונים היהודים בעלי האוספים ורוכשי כתבי‪-‬היד‪ ,‬אשר פעלו בעיר החל‬
‫מן הקונדוטה הראשונה ועד לשנות השבעים והשמונים של המאה החמש‪-‬עשרה‪ .‬ושוב‪ ,‬בגלל היעדר‬
‫אינוונטארים מסודרים והואיל וספריות של ממש לא שרדו‪ ,‬שיוכם של כתבי‪-‬יד אלה ואחרים למשפחה‬
‫מסוימת מורכב ודורש לעתים עבודת תשבץ‪ .‬ועל אף כל המאמצים שיושקעו באיתור ובייחוס לעולם תהא‬
‫התוצאה חלקית בלבד‪ .‬להלן אפוא הצגה סכימטית ותמציתית של הממצאים שהעליתי ממחקרי שלי‪,‬‬
‫וכמובן – ואולי בעיקר ‪ -‬ממחקריהם של אחרים‪.‬‬
‫‪292‬‬
‫‪ 285‬לפחות בשישה כתבי‪-‬יד שהעתיק יצחק יש שלט משפחה )כי"י ]מס' ‪] ,[2‬מס' ‪] ,[4‬מס' ‪] ,[6‬מס' ‪] ,[10‬מס' ‪] ,[11‬מס‪[16 ,‬‬
‫ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק( כמו גם בכתב‪-‬היד של ספרי אמ"ת השמור במוזיאון ישראל )]מס' ‪ [15‬ברשימה(‬
‫המכיל כמה מסמלי משפחת מדיצ'י‪.‬‬
‫‪ 286‬ראה הערה ‪ 237‬לעיל; שלט כזה )יונה לבנה עם ענף זית‪ ,‬על רקע כחול( מופיע בכ"י רומא קזנטנזה ‪ 2830‬שהעתיק יצחק‪.‬‬
‫‪ 287‬כ"י פרמה ‪]) 3236‬מס' ‪ [2‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק(‪ ,‬ובו ‪ ;lion rampant‬על זיהויו ושיוכו ראה‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫'‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti ebraici‬עמ' ‪.173‬‬
‫‪ 288‬הראשון עבור מרת ביונדה ובניה‪ ,‬והשני ‪ -‬סידור באיטלקית‪-‬יהודית עבור יינטילי בת יצחק מסן‪-‬מיניאטו‪.‬‬
‫‪ 289‬כ"י פירנצה‪ ,BNF, Panciatichiani 86 ,‬הועתק ב'פיירינצי' שנת ‪ ,1487‬ונכתב על נייר‪.‬‬
‫‪ 290‬על שני כתבי‪-‬היד הללו ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪ .243‬בכ"י מנצ'סטר של פירוש הרמב"ן לתורה ‪John Rylands Library, MS‬‬
‫‪ ,Hebr. 8‬דף ‪173‬א‪ ,‬שלט משפחה ובו צדודית של ברדלס יושב‪ ,‬וברקע מעין תפוחים כתומים; אפשר ששלט זהה היה גם בדף‬
‫‪1‬א בכ"י רוויגו של ספר העיקרים‪ ,Accademia dei Concordi, MS Silvestriana 220 ,‬אך שם נעשה ניסיון למחקו‪.‬‬
‫‪ 291‬קושי נוסף בהסתמכות על שלטי משפחה הוא אי‪-‬עמידותם בפגעי הזמן מחד‪ ,‬כלומר צבעיהם נוטים לדהות או לנשור במשך‬
‫השנים‪ ,‬ומאידך – מנהגם של בעלים חדשים לגרד אותם‪ ,‬כמו גם את שם הבעלים הקודם בקולופון‪ ,‬כנראה במטרה לרכוש‬
‫חזקה בטוחה על קניינם‪.‬‬
‫‪ 292‬ראשון שבהם הוא כמובן מ"ד קאסוטו‪.‬‬
‫‪143‬‬
‫המשפחות היהודיות הפלורנטיניות שעליהן אתעכב בקצרה ושאת ספריהן – עד כמה שעלה בידי‬
‫להתחקות אחריהם – אמנה‪ ,‬קשורות יותר מאחרות לקורפוס כתבי‪-‬היד שהפיק יצחק בן עובדיה בפירנצה‬
‫ולכתבי‪-‬היד אשר צונזרו שם בשנת ‪ ;1472‬כוונתי לקומץ המשפחות מפיסא‪ ,‬מסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬ממונטלצ'ינו‪,‬‬
‫מטיבולי‪ ,‬מקמרינו‪ ,‬מטראצ'ינה‪/‬פראטו )היא משפחת כהן(‪ ,‬ומפירוג'ה‪/‬בולונייא‪.‬‬
‫בקשרי דם או נישואין‪ ,‬ולמצער – בקשרי עסקים וכסף‪.‬‬
‫‪293‬‬
‫רובן קשורות זו לזו‬
‫‪294‬‬
‫משפחת מסן‪-‬מיניאטו‪:‬‬
‫אברהם בן יואב‪ ,‬שהיה בעל שולחן בסן‪-‬מיניאטו‬
‫‪295‬‬
‫ֵישא )‪ ,(Pescia‬זכה בסוף שנת‬
‫ושותף בשולחן של פּ ָ‬
‫‪ 1437‬בזיכיון לעסוק בהלוואה בריבית בפירנצה עם עוד שותפים שיבחר‪ .‬עם בואו להתיישב בפירנצה‬
‫צורף לשמו שם מקום מושבו הקודם‪ ,‬וכך נתכנתה משפחתו בשם מסן‪-‬מיניאטו‪ .‬למעשה הייתה ענף של‬
‫משפחת מן הכנסת )‪ (da Sinagoga‬או מבית‪-‬אל מרומא שעליה נימנו גם המשפחות מפיסא‪ ,‬ממונטלצ'ינו‬
‫ומקמרינו‪ .‬בנו עמנואל‪ ,‬הבעלים של שולחן ההלואות 'ארבעה טווסים'‪,‬‬
‫‪296‬‬
‫היה כנראה מורהו של‬
‫ההבראיסט הפלורנטיני ג'אנוצו מאנטי בשנות הארבעים של המאה החמש‪-‬עשרה‬
‫הלטינית‪.‬‬
‫‪298‬‬
‫יורשיו ויורשי אחיו מרדכי ויואב חלקו ביניהם ספרייה שלמה ובה בין היתר תלמוד בשלושה‬
‫כרכים ו'ספר האורה'‪.‬‬
‫ובסביבותיה‪:‬‬
‫‪297‬‬
‫ובעל ידע בשפה‬
‫‪300‬‬
‫‪299‬‬
‫בניו של עמנואל – יצחק‪ ,‬שלמה‪ ,‬דוד ואברהם ‪ -‬פעלו אף הם בפירנצה‬
‫ליצחק בן עמנואל מסן‪-‬מיניאטו מייחס קסוטו את פנקס החשבונות השמור בארכיון‬
‫פירנצה‪ ,‬ובו רישומים של ההלוואות והמשכונות מן השנים ‪ 1473‬עד ‪ 1475‬של הבנק שניהל‪:‬‬
‫‪301‬‬
‫הוא‬
‫וא ָחיו דוד ואברהם ממשיכים להחזיק ברציפות באותו שולחן הלוואות‪' ,‬קוואטרו פאווני'‪ ,‬גם בקונדוטה‬
‫של ‪;1491/2‬‬
‫‪302‬‬
‫בה בעת מתעסק יצחק בן עמנואל בהלוואה בריבית באימפולי שליד פירנצה‪ ,‬וכמה מן‬
‫הספרים שלו ושל אישתו וירטודיוזה נזכרים שם ביומן העבודה של הכורך אניולו פריני‪.‬‬
‫‪303‬‬
‫שמריה בן‬
‫אברהם יחיאל העתיק בשנת ‪ 1478‬מחזור עבור אברהם ויואב‪ ,‬בניו של מרדכי מסן‪-‬מיניאטו )ואחייניו של‬
‫יצחק(‪ ,‬באמצעות אימם 'מרת ביונדא'‪ .‬בשנת ‪ 1482‬העתיק פירוש רש"י לתורה עבור יצחק בן עמנואל‬
‫ובשנת ‪ 1484‬סידור תפילה באיטלקית‪-‬יהודית עבור יינטילי‪ ,‬בתו‪.‬‬
‫‪304‬‬
‫אשר לשלמה בן עמנואל‪ ,‬בבית‬
‫‪ 293‬עליהן יש להוסיף את בני משפחת מוולטירה‪ ,‬ולו רק בזכות האוסף הגדול שהיה רכושו של מנחם בן אהרן מוולטירה;‬
‫ואולם הואיל ואין כל חוליה המקשרת אותם ואת כתבי‪-‬היד שלהם לקורפוסים הנדונים כאן‪ ,‬וגם בשל העובדה שמניין כתבי‪-‬‬
‫היד של וולטירה עולה מונים רבים על אלו של שאר המשפחות והוא ראוי למחקר נפרד ושלם‪ ,‬העדפתי שלא לדון בהם כאן‪.‬‬
‫‪ 294‬ראה‪ ;Luzzati, 'Elites familiari' :‬כמו כן ראה למשל את אילן היוחסין המשורטט בהערה ‪ 6‬שבמאמרו '‪ , 'Ebrei‬ובו‬
‫מומחשים קשרי הדם בין המשפחות‪ .‬על משפחות המלווים היהודים וקשריהן אלו באלו ראה גם '‪ ,Toaff, 'La carne‬פרק‬
‫‪ 11‬ובעיקר עמ' ‪.299-295‬‬
‫‪ 295‬שמו והצהרתו מופיעים בקטסטו של העיר סן‪-‬מיניאטו אל טדסקו לשנת ‪) 1427‬ראה ‪Herlihy & Klapisch, 'Les‬‬
‫'‪ ,toscans‬עמ' ‪.(147-144‬‬
‫‪) 'Quattro pavoni' 296‬קאסוטו‪ ,‬היהודים‪(106 ,‬‬
‫‪ 297‬קאסוטו‪ ,‬היהודים‪ ,‬עמ' ‪216-215‬‬
‫‪ 298‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,2 ,Vespasiano, 'Vite' ;215‬עמ' ‪.90‬‬
‫‪ 299‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪172‬‬
‫‪ 300‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪110‬‬
‫‪ 301‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.124-123‬‬
‫‪ 302‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.114-113‬‬
‫‪ 303‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 172‬והערה ‪ ,20‬וכן‪ , Tordi, 'Ser Agnolo' :‬בעיקר עמ' ‪ 186‬ו‪ ,187-‬וקאסוטו‪ , 'I libri',‬עמ' ‪.248‬‬
‫‪ 304‬לסימניהם ראה ברשימת הספרים של משפחת מסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬עמ' ‪ 144‬להלן‪.‬‬
‫‪144‬‬
‫הספרים הלאומי בירושלים שמור מחזור שהעתיק עבורו אבא מרי בן אליהו חלפן בשנת ‪;1477/8‬‬
‫לאחר תאריך זה אין תיעוד לנוכחותו ברשימת המלווים בפירנצה‪.‬‬
‫‪305‬‬
‫‪306‬‬
‫ספרים שהיו בידי משפחת מסן‪-‬מיניאטו‪:‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאומית המרכזית ‪ ,II-I-7‬תלמוד ב‪ 3-‬כרכים )ראה אוצר המצחפים‪ ,‬ד‪;(79 ,‬‬
‫‪307‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪ ,Plut. II 37‬ספר האורה;‬
‫ספר רפואה‬
‫‪308‬‬
‫– תרגום עברי מן יחיא אבן מסוויה;‬
‫‪o‬‬
‫כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‪ ,Heb. 8 1876 ,‬מחזור‪ ,‬לשלמה בן עמנואל‪;1477/8 ,‬‬
‫כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‪ ,Heb. 8o986 ,‬מחזור‪ ,‬למרת ביונדא אלמנת מרדכי‬
‫עבור בניה אברהם ויואב‪;1478 ,‬‬
‫כ"י ליידן‪ ,Rijksunivers. Or. 107A ,‬פירוש רש"י לתורה‪ ,‬עבור יצחק בן עמנואל‪;1482 ,‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪ ,Parm. 1989 ,‬מחזור באיטלקית יהודית‪ ,‬ליינטילי בת יצחק‪;1484 ,‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ ,Conv. Soppr. 515 ,‬מחזור‪ ,‬בעלים מרדכי בן יואב‪ ,‬כנראה מסן‬
‫מיניאטו‪ ,‬מס' ‪ 10‬ברשימת מרקיון;‬
‫ספרי יצחק ואישתו וירטודיוזה אצל הכורך באמפולי‪ ,‬הכוללים בסה"כ עשרה כרכים‪ :‬תהלים )אולי‬
‫בדפוס(‪,‬‬
‫‪309‬‬
‫חיבור של הרמב"ם )מורה נבוכים או משנה תורה(‪ ,‬תנ"ך גדול בקלף המחזיק ‪ 45‬קונטרסים‪,‬‬
‫‪) Lunare‬מן הסתם לוחות באסטרונומיה(‪ ,‬ועוד כמה כרכים בלתי מזוהים‪' :‬ספרון' )תפילות?( לאישה‬
‫המחזיק ‪ 50‬קונטרסים‪ ,‬שני 'ספרונים' נוספים‪ ,‬עוד ספר )‪ ,(libricino‬כרך בן ‪ 40‬קונטרסים‪ ,‬וכרך 'בממדי‬
‫קווארטו' בקלף‪.‬‬
‫משפחת מטיוולי‪:‬‬
‫‪310‬‬
‫במקורם מטיוולי שליד רומא‪ ,‬הגיעו בני משפחה זו לצפון איטליה‪ :‬יקותיאל ת"ם אליה‬
‫‪311‬‬
‫בן יואב בן‬
‫אליה הרופא מרומא ממשפחת הסומי ישב בפיסא‪ ,‬ובשנת ‪ 1402‬הצטרף לבנק ההלוואות של קרוביו בעיר‬
‫קסטלו‪ 312.‬כבר בשנת ‪ 1406‬הוא מופיע בשולחן הלוואה בפראטו‪ ,‬ובשנת ‪ 1421‬התמנה שם שותפו של‬
‫יוסף בן שלמה מטראצ'ינה‪ 313.‬אין ספק שהיה אישיות בולטת בסביבתו‪ ,‬ובשנת ‪ 1416‬שימש אחד הנציגים‬
‫ב'מעמד' של יהודי איטליה בבולוניה‪.‬‬
‫‪314‬‬
‫יואב )דאטילו( בנו דר בבולוניה‪ ,‬ובשנת ‪ 1437‬קיבל את הזיכיון‬
‫לפתיחת בנק 'הפרה' )‪ (della vacca‬בפירנצה והיה מן המלווים המבוססים ביותר שם‪.‬‬
‫‪315‬‬
‫יש להניח‬
‫שאף שני אחיו של יואב בן יקותיאל – אברהם ויצחק‪ ,‬עסקו בבנקאות‪ .‬דוד בן יואב מטיוולי‪ ,‬אשר נולד‬
‫בבולוניה והיה מקורב ביותר לדוד בן מיסיר ליאון‪ ,‬נישא לאחת מבנותיו של הבנקאי יחיאל ור"ם‬
‫‪ 305‬ראה פסטרנק‪' ,‬ע"ב פסוקים'‪.‬‬
‫‪ 306‬באחת התעודות משנת ‪ 1479‬בארכיון פירנצה )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 156‬הערה ‪ (42‬נזכר המקרה של מריה בת‬
‫שלמה בן עמנואל‪ ,‬יהודיה שהתנצרה אשר תבעה את דודיה להעניק לה נדוניה לאחר שאביה נפטר‪ .‬אפשר אפוא שמדובר‬
‫במשפחת מסן‪-‬מיניאטו‪.‬‬
‫‪307‬על‪-‬פי קאסוטו ניצל כתב‪-‬יד זה מרדיפות הצנזורה הקתולית כי היה בידי מלומד נוצרי )ראה 'היהודים'‪.(74 ,‬‬
‫‪ 308‬עפ"י קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.172‬‬
‫‪ 309‬ראה קאסוטו‪ ,'I libri',‬עמ' ‪.248‬‬
‫‪ 310‬עליהם ראה בהרחבה '‪.Cassuto, 'La famiglia di David‬‬
‫‪ 311‬על שם סבו‪ ,‬כך על‪-‬פי הנוהג שמזכיר קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪151‬‬
‫‪ 312‬ראה '‪ ,Toaff, 'Ebrei a Castello‬עמ' ‪.5‬‬
‫‪ .Cassuto, 'La famiglia di David' 313‬עמ' ‪.150‬‬
‫‪ 314‬שם‪ ,‬עמ' ‪.151‬‬
‫‪ 315‬אליבא דקאסוטו )שם‪ ,‬עמ' ‪ ,(152‬שיעור חלקו בקנסות אשר הושתו על הבנקאים היהודים מצביע על גודל הונו הרב‪.‬‬
‫‪145‬‬
‫מפיסא‪.‬‬
‫‪316‬‬
‫מפירנצה עקר דוד לפיסא ואחר כך ללוקא‪,‬‬
‫‪317‬‬
‫ובהמשך פתח שולחן הלוואות בקסטלו‪.‬‬
‫‪318‬‬
‫יוסף‪ ,‬בנו של אברהם מטיוולי‪ ,‬שהזמין את העתקת 'מחזור שוקן' המפואר בשנת ‪ ,1441‬ירש מן הסתם‬
‫רבים מספרי דודו יצחק ונראה שאף סחר בהם ומכר חלק נכבד מהם לאספן מנחם בן אהרן מוולטירה‪ ,‬וכך‬
‫נתגלגלו אותם ספרים לספריית הדוכס מאורבינו ומשם לספריית הווטיקן‪.‬‬
‫‪319‬‬
‫ספרים שהיו בידי משפחת מטיוולי‪:‬‬
‫כי"י וטיקן‪ ,‬הספרייה האפוסטולית –‬
‫‪ Barb. or. 110‬ספר הבהיר וקובץ בקבלה‪ ,‬בעלים יקותיאל ת"ם אליה הנבי"א;‬
‫‪ Urb. ebr. 4‬תנ"ך )נביאים ראשונים(‪ ,‬נקנה בידי מנחם מוולטירה מידי יורשי יוסף מטיבולי;‬
‫‪ Urb. ebr. 11‬פירוש רד"ק לנביאים ראשונים‪ ,‬בעלים יקותיאל ת"ם אליהו הנבי"א;‬
‫‪ Urb. ebr. 12‬פירוש רלב"ג לנביאים ראשונים; בעלים יוסף בן אברהם;‬
‫‪ ,Urb. ebr. 17‬קובץ בפרשנות המקרא‪ ,‬בעלים יוסף בן אברהם בן יקותיאל ת"ם;‬
‫‪ Urb. ebr. 22‬פירוש יעקב בן שבתי לתורה‪ ,‬ועוד; יצחק בן יקותיאל ת"ם העתיק לעצמו‪;1433 ,‬‬
‫‪ Urb. ebr. 32‬קובץ בהלכה‪ ,‬נזכר בו יצחק מטיבולי ורשימת ספרים שלו;‬
‫‪320‬‬
‫‪ Urb. ebr. 30‬ספר מצוות לרמב"ם‪ ,‬היה שייך ליקותיאל מטיבולי )עפ"י קסוטו‪ ,‬משפחת דוד מטיבולי‪,‬‬
‫‪;(211‬‬
‫‪ Urb. ebr. 31‬ספר האורה‪ ,‬ציון שם בעלים – יצחק ויואב‪ .‬אפשר שהיה שייך למשפחת מטיוולי בטרם‬
‫הגיע לידי מנחם בן אהרן מוולטירה;‬
‫‪ Urb. ebr. 55‬ספר מכלול ליוסף קמחי‪ ,‬בעלים יקותיאל אליה בן יואב;‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלורנציאנית ‪ – Plut. I 50‬עיקרי הדת לנסים בן משה ממרשילייא ועוד; יצחק בן‬
‫יקותיאל ת"ם העתיקו לעצמו‪;1433 ,‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאומית המרכזית ‪ ,Cl. III 45‬פירוש אבן עזרא לתורה‪ .‬בעלים יקותיאל ת"ם;‬
‫מחזור שהיה בעבר כ"י ירושלים )אוסף שוקן ‪ ,(13873‬שנת ‪ ;1441‬המזמין יוסף בן אברהם מטיבולי )ראה‬
‫'אוצר המצחפים'‪;(99 ,I ,‬‬
‫מחזור‪ ,‬כ"י מודינה‪ ,Bibl. Estense, G.7.19 ,‬שנת ‪ .1439‬נראה שאברהם מטיוולי השלים אותו;‬
‫וגם‪:‬‬
‫שתי רשימות הספרים שהיו של יצחק בן יקותיאל ת"ם )עפ"י כי"י וטיקן‪ ,‬אורבינאטי ‪ 22‬ו‪ ,(32-‬ו"מערכת‬
‫הספרים אשר הוצאתי מחדר הר' יצחק יש"ר בכ"ר יקותיאל" )בסוף כ"י פירנצה‪,‬‬
‫הספרייה הלאורנציאנית ‪.(Plut. I 50‬‬
‫דוד מטיווולי‪:‬‬
‫‪321‬‬
‫כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,MS Can. Or 22‬חומש‪ ,‬מידי יצחק בן עובדיה‪ ,‬עם קולופון הנקדן‬
‫משנת ‪;1468‬‬
‫כ"י פריס‪ ,BnF, hébreu 741 ,‬ספר העיקרים‪ ,‬מידי יוסף בן שמואל ספרדי;‬
‫כ"י מינכן‪ ,BSB Cod. Hebr. 91 ,‬חיבורים במדעים‪ ,‬בעלים 'דוד מלוקא'‪.‬‬
‫‪322‬‬
‫‪ 316‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ 152‬והערה ‪.20‬‬
‫‪ 317‬קאסוטו מציין כי בכ"י מינכן ‪ 91‬שהיה שייך לו מצוין השם 'דוד מלוקא' )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.(263‬‬
‫‪318‬ראה '‪ ,'Toaff, 'Ebrei a Castello‬עמ' ‪.13‬‬
‫‪ 319‬ברשימות הספרים של יצחק בן יקותיאל ת"ם )ראה להלן‪ ,‬וראה גם אלוני‪' ,‬רשימות ספרים כתבי‪-‬יד'( יש כמדומה כדי לרמז‬
‫על כך שהספרים המתועדים בהן היו משכונות בשולחנות ההלוואה של בעליהם‪ :‬יש בהן כותרים כפולים רבים‪ ,‬ודומה‬
‫שמשלוחם ממקום למקום‪ ,‬רישומם בעת 'הוצאתם מחדרו' של יצחק בעודו בחיים‪ ,‬או הפקדתם בב"ה )בית הכנסת?( אינם‬
‫מתיישבים עם אוסף ספרים שאדם מלקט ומטפח לשימושיו וצרכיו ולהנאתו )ראה הרשימות בכי"י וטיקן ‪ Urb. ebr. 22‬ו‪.32-‬‬
‫וכן בכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ Plut. I 50 ,‬שאותו העתיק יצחק בן יקותיאל לעצמו בשנת ‪.(1433‬‬
‫‪ 320‬ראה אלוני‪' ,‬רשימות ספרים כתבי‪-‬יד'‪.‬‬
‫‪ 321‬לסיכומים והערות לתוכנם של כתבי‪-‬היד הכלולים בשתי הרשימות הראשונות ראה אלוני‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫משפחת מפראטו‪-‬טראצ'ינה )כהן(‪:‬‬
‫‪323‬‬
‫משפחה מבוססת ביותר של בנקאים יהודים אשר פעלה ברחבי טוסקנה‪ .‬כתב‪-‬יד שהעתיק יצחק בן עובדיה‬
‫עבור יוסף בן שלמה כהן בבולוניה בשנת ‪ 1427‬מעיד כנראה על עסקיהם גם בצפון איטליה‪ 324.‬שלמה בן‬
‫יוסף כהן מפראטו )או מטראצ'ינה( היה בעל הזיכיון בשולחן 'ריצ'י' בפירנצה בשנים ‪ ,1441-1438‬עד‬
‫שעסקיו התמוטטו בשל קנס כספי גבוה שהטילו עליו השלטונות והוא נאלץ לסגור את 'חנותו' ‪.‬‬
‫‪325‬‬
‫דומה‬
‫שבעקבות אותה פרשה נאלץ שלמה למכור את רכושו בפירנצה‪ ,‬ובכלל זה התנ"ך השלם שאותו קנה ממנו‬
‫ג'אנוצו מאנטי‪.‬‬
‫‪326‬‬
‫בשני התנ"כים הנאים שרכש קודם לכן‪ ,‬אחד מהם בעל קישוטים מפוארים‪ ,‬העיר‬
‫שלמה כי קנה אותם "לכבוד ה"'‪ ,‬או "לכבו' שמו ית'"‪.‬‬
‫‪327‬‬
‫אביו של שלמה‪ ,‬יוסף )בונאווינטורא( בן שלמה בן שבתי מטראצ'ינה‪ ,‬החזיק בזיכיון בשולחנות בסאן‬
‫סאווינו ובפראטו מאז ‪ ,1421‬ואחר כך גם בפיסא ובמקומות אחרים בטוסקנה‪.‬‬
‫‪328‬‬
‫עוד קודם ליוסף בן‬
‫שלמה וכבר משנת ‪ 1406‬היה אביו‪ ,‬שלמה בן שבתי מטיראצ'ינה‪ ,‬שותף בשולחנות של פישא ושל‬
‫פראטו‪ .‬יוסף ובנו )שלמה מטראצ'ינה( צירפו אליהם לבנק בפראטו את יקותיאל ת"ם מטיוולי בשנת‬
‫‪ .1421‬בשנת ‪ 1423‬היו יוסף ובנו שלמה שותפיו של יצחק בן מנחם מרימיני בבנק בפיסא‪ ,‬ואילו הם‬
‫צירפוהו כשותף בבנק שלהם בפראטו בשנת ‪.1431‬‬
‫‪329‬‬
‫יוסף )בונאוונטורא( בן שלמה הורשע יחד עם יצחק בן מנחם מרימיני )מפיסא( בידי שלטונות פירנצה‬
‫ברציחתו של יהודי אחר‪ ,‬והשניים חויבו בקנס כספי כבד‪.‬‬
‫‪330‬‬
‫ספרים שהיו בידי משפחת מפראטו‪/‬טראצ'ינה )כהן(‪:‬‬
‫כ"י לונדון‪ ,BL, MS Harl. 5686 ,‬תחנונים‪ ,‬בולונייא ‪ ,1427‬מידי יצחק בן עובדיה עבור יוסף בן‬
‫שלמה כהן;‬
‫כ"י וטיקן‪ ,BAV, Vat. ebr. 8 ,‬תנ"ך שלם‪ ,‬הבעלים שלמה בן יוסף כהן‪ ,‬נמכר לג'אנוצו מאנטי;‬
‫‪331‬‬
‫כ"י וטיקן‪ ,BAV, Vat. ebr. 9 ,‬תנ"ך שלם מפואר )רשימת הספרים שבסופו‪ ,‬שאותה פרסם קסוטו‬
‫בקטלוג כתבי‪-‬היד העבריים בווטיקן‪,‬‬
‫‪332‬‬
‫הודבקה על דף ‪ 413‬ואין לדעת מתי חוברה ובידי מי(;‬
‫כ"י פרמה‪ ,Parm. 3236 ,‬תהלים ומגילות )על‪-‬פי שלט משפחה מיוחס למשפחת מטראצ'ינה; הועתק‬
‫בידי יצחק בן עובדיה‪ ,‬כנראה בשנת ‪ 1441‬בפירנצה‪ ,‬אולי עבור שלמה כהן(;‬
‫כ"י לונדון‪ ,BL, MS Add. Ms 19944-5 ,‬מחזור בשני כרכים )]מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני של‬
‫יצחק בן עובדיה(‪ .‬זהה בתכונותיו הקודיקולוגיות והפאליאוגרפיות לכ"י פרמה שלעיל ולפיכך ניתן‬
‫‪ ,Cassuto, 'La famiglia di David' 322‬עמ' ‪.262-261‬‬
‫‪ 323‬שמו והצהרתו של שלמה בן יוסף מופיעים בקטסטו של העיר פראטו לשנת ‪) 1427‬ראה ‪Herlihy & Klapisch, 'Les‬‬
‫'‪ ,toscans‬עמ' ‪.(145‬‬
‫‪ 324‬ראה להלן ברשימת כתבי‪-‬היד של המשפחה‪.‬‬
‫‪ 325‬לפרטי אותה פרשה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪.101-98 ,‬‬
‫‪ 326‬ראה להלן ברשימת כתבי‪-‬היד של המשפחה‪.‬‬
‫‪ 327‬את האחד‪ ,‬כ"י וטיקן‪ ,Vat. ebr. 8 ,‬רכש בשנת ‪) 1434‬דף ‪/a‬ב(‪ .‬הוא גם מדגיש כי קנה אותו "ממעותיי ממש" )דף‬
‫‪365‬ב(‪ .‬בכרך האחר‪ ,‬כ"י וטיקן‪ Vat. ebr. 9 ,‬שאותו רכש "לכבו' שמו ית'" )דף ‪1‬ב( הוא מוסיף כי קנהו "ע"י משפט"‪.‬‬
‫‪ 328‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 98‬הערה ‪.15‬‬
‫‪ ,6 ,Cassuto, 'Sulla famiglia da Pisa' 329‬עמ' ‪26‬‬
‫‪ 330‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.155-154‬‬
‫‪ 331‬שטר המכר שבסופו מציג את פרטי העיסקה‪ .‬על כתב‪-‬היד ועל העיסקה עצמה ראה ‪Pasternak, 'Hebrew Hand-‬‬
‫'‪ ,Written‬וכן להלן‪ ,‬פרק ה‪ ,‬עמ' ‪.183-180‬‬
‫‪ 332‬ראה '‪ Cassuto, 'Codices‬בעיול זה‪.‬‬
‫‪147‬‬
‫אולי לשייכו לאותם בעלים )אפשר ששלמה בן יוסף כהן מכרו ליעקב ודוד בני שלמה מבולונייא או‬
‫הפקיד אותו בשולחן ההלוואות שלהם כאשר נקלע לקשיי נזילות בשנת ‪ ;1441‬הללו נתנו אותו‬
‫בידי הבנקאי יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו‬
‫‪333‬‬
‫ולפיכך מיוחסת להם בדרך כלל הבעלות עליו(;‬
‫כ"י רומא‪ ,‬ספריית קזנטנזה ‪ - 2843‬חומש‪ .‬שלמה כהן קנה אותו בשנת ‪ 1420‬ממשה ספרדי בן אברהם‬
‫דצאלו‪ .‬אחר כך של יחיאל ור"ם מפיסא;‬
‫כ"י וינה‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪ ,Cod. Heb. 205‬קטלוג שוורץ ‪ ,162‬פירוש מאמרות המליצה ליהודה‬
‫מסר ליאון‪ ,‬העתיק בשנת ‪ 1459‬יוסף בן יעקב ספרדי עבור שלמה כהן מפראטו;‬
‫כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪) MS Can. Or. 60‬נויבאור ‪" :(321‬זה הוא מהספרים שכתבו לי‬
‫יוסף כהן בכאמ"ר שלמה";‬
‫כ"י ניו יורק‪ ,JTS, MS 4518 ,‬מחזור‪ ,‬ציון בעלים שלמה בן יוסף כהן בדפים ‪314‬ב ו‪316 -‬ב )כ"י מס'‬
‫‪ 14‬ברשימת מרקיון(;‬
‫כ"י וינה‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪ ,Cod. Hebr. 188‬קטלוג שוורץ ‪ – 64‬ספר מצוות גדול ובו רשימת‬
‫'הספרים שהם שלנו שבאו מפראטו'‪ ,‬וכן ציון בעלות‪ ,‬כנראה מאוחר במקצת‪ ,‬של סוחר‬
‫בפירנצה‪.‬‬
‫‪334‬‬
‫נראה שהיה שייך לשלמה בן יוסף כהן מפראטו )כ"י מס' ‪ 2‬ברשימת כתבי‪-‬היד‬
‫שצונזרו בידי מרקיון(‪.‬‬
‫‪335‬‬
‫רשימת הספרים שבכתב‪-‬היד הנ"ל )דף ‪1‬א(‪:‬‬
‫קודם א' גמר' משבת לחולין בקלף עם טבלאות מכוס' עור לבן‬
‫א' גמר' מתלת' בבי ומסכתות אחרות בטבלאות מכוס' עור לבן‬
‫א' גמר' מסדר נשים בטבלאות מכוסה עור לבן‬
‫א' גמר' מתלת' בבי ומסכתות אחרות בטבלאות מכוסה עור לבן‬
‫א' פירוש מתלת בבי בקלף בטבלאות מכוס' עור ירוק עם מעט ב"פ על ]???[‬
‫א' חתיכה )מ(תוספת' משבת מקלף מכוס' עור לבן‬
‫א' פירוש מע"ז וסנהדרין ושבועות והוריות ומכות בניר מכוס' עור לבן‬
‫א' פירוש ישן משבועות בניר מכוס' מעור לבן‬
‫א' מצות עשה בניר עם טבלאות מכוס' עור לבן‬
‫א' פירוש מחולין בנייר עם טבלאות מכוס' עור לבן‬
‫א' רבינו יצחק אלפיסי בקלף עם טבלאות ]‪[...‬‬
‫א' תוספות מתלתא בבי בקלף עם טבלאות מכוס' עור ירוק‬
‫א' ספר האורה בנייר עם טבלאות מכוס' עור אדום‬
‫א' ספר קטן ממדות בקלף עם טבלאות מכוסה עור לבן‬
‫א' פירוש קטן מחולין בקלף מכוסה עור לבן‬
‫משפחת ממונטלצ'ינו‪:‬‬
‫גם כן ענף של משפחת מן הכנסת או מבית‪-‬אל‪ ,‬שמוצאה ברומא‪.‬‬
‫‪336‬‬
‫האישיות הבולטת ביותר במשפחה‬
‫היה ללא ספק בנימן בן יואב‪ ,‬אחיהם של יחיאל‪ ,‬יקותיאל ושלמה ממונטלצ'ינו‪ ,‬רב ידוע בפירנצה ומן‬
‫הבנקאים היהודים הראשונים שפעלו בה‪.‬‬
‫‪337‬‬
‫לצד עסקיו בפירנצה החזיק שולחנות הלוואה גם בערים‬
‫‪ 333‬על‪-‬פי שטר המכר שבסוף כתב‪-‬היד‪ ,‬כרך ב‪ ,‬דף ‪177‬ב‪.‬‬
‫‪" 334‬אקילי די ברטולומ' ריגאטיירי די פיורינצא" )שם‪ ,‬דף ‪343‬א(‪.‬‬
‫‪ 335‬ראה בנספח למאמרי '‪ ,'Marchion‬עמ' ‪ 304‬להלן‪.‬‬
‫‪ 336‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 191‬הערה ‪ 2‬המתייחסת לבנימן בן יואב מן הכנסת ומהר אלצינו‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫אחרות בטוסקנה )קולה ואל ד'אלסה‪ ,‬מונטלצ'ינו‪ ,‬פראטו וסיינה(‪ֶ 338.‬אַחיו של בנימן בן יואב‪ ,‬כמו גם בניו‬
‫)אברהם‪ ,‬יצחק‪ ,‬יעקב ודוד(‪ ,‬התעסקו אף הם בהלוואה בריבית‪ ,‬מקצתם בפירנצה ואחרים בסיינה‬
‫ובפראטו‪.‬‬
‫‪339‬‬
‫אשר לבנו דוד‪ ,‬הוא נשא לאישה אחת מבנותיו של יחיאל מפיסא ואולם נישואיו לא עלו‬
‫יפה וזו בחרה להמיר דתה לנצרות ולהינשא לנוצרי‪.‬‬
‫‪340‬‬
‫יחיאל בן יואב‪ ,‬אחיו של בנימן‪ ,‬החזיק כמה שולחנות הלוואה – בפאנו‪ ,‬בפראטו‪ ,‬ובפירנצה‪ .‬בשנת ‪1461‬‬
‫נאלץ לשלם סכום עתק לשלטונות העיר בשל עבירה לכאורה על תנאי הזיכיון‪ ,‬וכך ירד מנכסיו‪.‬‬
‫באותה שנה מכר לקרובו יחיאל ור"ם מפיסא את ספריו‪.‬‬
‫בטוסקנה‪.‬‬
‫‪342‬‬
‫‪341‬‬
‫לאחר מכן ניהל את עסקיו של יחיאל ור"ם‬
‫‪343‬‬
‫ספרים שהיו בידי משפחת ממונטלצ'ינו‪:‬‬
‫יחיאל בן יואב‪:‬‬
‫כ"י פריס‪ ,BnF, hébreu 36 ,‬חומש עם תרגום אונקלוס‪ .‬בדף ‪1‬א רשימת הספרים שרכש יחיאל בן‬
‫יואב ממונטלצ'ינו מדוד בן שלמה מבולונייא בפירנצה בשנת ‪,1449‬‬
‫‪344‬‬
‫ובהם‪:‬‬
‫א' חבור ממהר"מ בן מימון‪ ...‬עם ספר המצות שלו ופרק חלק ושמנה פרקים מהאבות ‪;...‬‬
‫א' ספר ממשניות עם הפי' ממהר"מ ‪;...‬‬
‫א' ספר המצות מרבינו משה מקוצר ‪;...‬‬
‫א' חמש ישן ‪;...‬‬
‫א' נביאים ‪; ...‬‬
‫א' נביאים ‪;...‬‬
‫א' גמרא ירושלמית מברכות שקלים סכה יום טוב ראש השנה תעניות מגילה חגיגה מועד קטן ‪;...‬‬
‫א' גמרא‪ ...‬מתחלת שבעת ימים קודם יום הכיפורי' ומשלמת אלמא רגל המותרת אינה אוסרת רגל‬
‫האסורה;‬
‫וכן‪:‬‬
‫כ"י לונדון‪' ,BL, MS Add. 19944-5 ,‬המחזור הנאה'‬
‫‪345‬‬
‫שהפקידו בתור משכון בחנותו 'בדמים‬
‫יקרים' האחים יעקב ודוד בני שלמה )ראה לעיל ברשימת ספרי משפחת מפראטו‪/‬טראצ'ינה(;‬
‫יחד עם‪:‬‬
‫כ"י לונדון‪ ,BL, MS Harley 7586A ,‬מורה נבוכים )'ספר המורה'( שהעתיק בשנת ‪ 1283‬אברהם בן‬
‫יום טוב הכהן עבור שבתי בן מתתיה ובנו שלמה; בשנת ‪ 1461‬מכר יחיאל ממונטלצ'ינו את‬
‫שניהם ליחיאל ור"ם מפיסא‪ ,‬מפאת מחסורו )"מפני הצרך"(‪.‬‬
‫‪346‬‬
‫יצחק בן בנימן‪:‬‬
‫כ"י אמסטרדם‪ ,‬ספריית האוניברסיטה ‪ ,Ros. 448‬מחזור שהעתיק יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫יעקב בן בנימן‪:‬‬
‫כ"י ניו הייבן‪ ,‬אוניברסיטת ייל‪ ,‬ספריית ביינקה ‪ , Ms 609‬ספרי אמ"ת שהעתיק יצחק בן עובדיה ‪.1468‬‬
‫ברוך בן שלמה‪:‬‬
‫כ"י וטיקן‪' ,Vat. ebr. 396 ,‬ספר בחשבון' שהעתיק לעצמו ברוך בן שלמה בן יואב מהר אלצינו )אחיינם‬
‫של בנימן ויחיאל( בשנת ‪.1451‬‬
‫‪ 337‬בנימן בן יואב )גוליילמו די דאטילו( ואחיו יחיאל )ויטאלי די דאטילו( ממונטלצ'ינו היו שותפים בזיכיון הראשון של‬
‫המלווים בפירנצה בסוף שנת ‪) 1438‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .(192‬על בנימן ופועלו הרוחני ראה קאסוטו‪ ,‬שם‪.194-193 ,‬‬
‫‪ 338‬קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.193‬‬
‫‪ 339‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 192‬והלוח הגיניאלוגי שם‪.‬‬
‫‪ 340‬על הפרשה כולה ראה '‪.Luzzati, 'Matrimoni e apostasia‬‬
‫‪ 341‬על אותה פרשה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ;108-106‬וכן‪ ,Ciardini, 'banchieri ebrei' :‬עמ' ‪.215 ,54-53‬‬
‫‪ 342‬שני שטרי מכר כמעט זהים נמצאים בשני כתבי‪-‬יד )מחזור ומורה נבוכים( שמכר לו‪ ,‬שניהם שמורים בספרייה הבריטית‬
‫בלונדון‪.‬‬
‫‪ 343‬ראה‪,Luzzati, 'Elites familiari' :‬עמ' ‪ 111‬הערה ‪.15‬‬
‫‪ 344‬ראה '‪ ,Rothschild, 'Une liste‬עמ' ‪ .380-379‬הרשימה שלהלן הועתקה בקיצור מאותו מאמר‪.‬‬
‫‪ 345‬כך על‪-‬פי שטר המכר שבגוף כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪ 346‬על‪-‬פי שטר המכר שבכתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪149‬‬
‫משפחת מפיסא‪:‬‬
‫‪347‬‬
‫בפירנצה החל מן הקונדוטה הראשונה‪ ,‬וקודם לכן בפיסא ובערים אחרות בטוסקנה ומחוצה לה‪ .‬בשנת‬
‫‪ 1481‬החזיקו ב‪ 56% -‬מן ההון שהושקע בידי בנקאים במדינת פירנצה‪.‬‬
‫‪348‬‬
‫היו מעמודי התווך של‬
‫הקהילה היהודית בפירנצה‪ ,‬מקושרים עם השלטונות בקשרים עסקיים ו'חברתיים'‪ ,‬ועם המשפחות‬
‫היהודיות המיוחסות גם בקשרי נישואין ודם‪.‬‬
‫‪349‬‬
‫יצחק בן מנחם מרימיני‪ ,‬אחר כך מפיסא‪ ,‬ירש בשנת ‪ 1422‬את חמיו יחיאל בן מתתיה מבית‪-‬אל‪ ,‬שהיה‬
‫אבי שושלת משפחת מפיסא ונציג יהודי טוסקנה ב'מעמד' בבולוניה בשנת ‪ 1415‬ופטרונו של הדקדקן‬
‫יצחק זארק‪ .‬בעל זיכיונות בבנקים של פיסא‪ ,‬אריצו‪ ,‬לוקא‪ ,‬פירנצה וכנראה גם רימיני ופורלי‪ .‬בנו‪ ,‬יחיאל‬
‫ור"ם ‪,‬‬
‫‪350‬‬
‫היה שותף בקונדוטה הראשונה בפירנצה בשנת ‪ 1438‬יחד עם יעקב בן שלמה מפרוג'ה בבנק‬
‫סולדאני‪ ,‬ואחר כך‪ ,‬החל משנת ‪ 1448‬בבנק בורגיזי )‪ .(Borghese‬בניו היו שמואל ויצחק מפיסא‪ ,‬ונכדו‬
‫– יחיאל נסים‪ .‬בשנותיו של יחיאל ור"ם הייתה המשפחה בשיא כוחה ופריחתה הכלכלית; יחיאל עצמו‪,‬‬
‫איש תרבות ופטרון נדיב ורב השפעה‪ ,‬נחשב לראש קהילת יהודי פירנצה‪.‬‬
‫‪351‬‬
‫ספרים שהיו בידי משפחת מפיסא )יצחק בן מנחם מרימיני ויחיאל ור"ם מפיסא(‪:‬‬
‫כ"י ניו יורק‪ ,JTS 4064 ,‬מחזור‪ ,‬פישאה ‪ ,1397‬הועתק עבור יחיאל בן מתתיה מן הכנסת‪ ,‬אבי‬
‫המשפחה )חלק נוסף של אותו מחזור היה שמור בעבר באוסף ששון(;‬
‫כ"י רומא‪ ,‬ספריית קזנטנזה ‪ ,3097‬קובץ‪ ,‬בסופו איגרת של תנחום בן משה ליצחק בן מנחם מפיסא;‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ ,Acq. e Doni 74 ,‬פירוש אבן עזרא לתורה‪ ,‬עבור יצחק בן‬
‫מנחם;‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאומית המרכזית ‪ ,II IV 26‬מדעים‪ ,‬שמו של יצחק בן מנחם נזכר;‬
‫כ"י פרמה‪ ,Parm. 1748 ,‬מחזור‪ ,‬העתיק מאיר בן שמואל משלויש‪ ,‬נזכר יצחק בן מנחם;‬
‫כ"י פרמה‪ ,Parm. 3059 ,‬משנה תורה‪ ,‬ספר זמנים ובו שמות בנו של יחיאל ור"ם ושל נכדו יחיאל‬
‫נסים;‬
‫כ"י פרמה‪ ,Parm. 3008 ,‬מחזור אשר ניתן ליצחק בן מנחם )כ"י מס' ‪ 9‬ברשימת מרקיון(;‬
‫נרכשו‪:‬‬
‫כ"י פרמה‪ , Parm. 1808 ,‬ספר הכוזרי;‬
‫ביחד עם כ"י פריס‪) BnF hébreu 961 ,‬כתב‪-‬יד פרובנצאלי המכיל רשימות שונות(;‬
‫ועם כ"י פרמה‪ ,Parm. 2466 ,‬חיבור באסטרונומיה‪' ,‬ספר התכונה';‬
‫)ב‪ 1430-‬נמכרו עוד ‪ 20‬כתבי‪-‬יד ליצחק בן מנחם מידי מאיר בן שמואל משלויש(‬
‫יצחק קנה משמואל דשלויש "משיב נפש";‬
‫‪ 347‬יצחק בן מנחם מופיע בקטסטו של העיר פיסא ב‪ ,Herlihy & Klapish, 'Les toscans') 1427-‬עמ' ‪ ;(145‬על המשפחה‬
‫ראה בין השאר‪P. M. Lonardo, "Gli ;Cassuto, 'La famille de Yehiel' ;Cassuto, 'Sulla famiglia da Pisa' :‬‬
‫‪ ,ebrei a Pisa sino alla fine del secolo XV", Studi Storici, 8,‬עמ' ‪ 59‬ואילך; וכן במחקריו של לוצאטי ובעיקר‬
‫בקובץ '‪ . Luzzati, 'La casa dell'ebreo‬כמו כן ראה במחקרים הדנים בבנקאים היהודים בפירנצה ובראשם ‪Ciardini, 'I‬‬
‫'‪.banchieri‬‬
‫‪ 348‬ראה '‪ ,Luzzati, 'I legami‬עמ' ‪.246‬‬
‫‪ 349‬ראה '‪ ,6 ,Cassuto, 'Sulla famiglia da Pisa‬עמ' ‪ ,Luzzati, 'I legami' ;107-106‬עמ' ‪ .580‬בני משפחת מפיסא היו‬
‫מחותנים עם המשפחות מטיוולי‪ ,‬ממונטלצ'ינו‪ ,‬מוולטירה‪ ,‬מנורצי‪ ,‬מפאנו ועוד‪.‬‬
‫‪ 350‬כנראה ראשי התיבות ל"ויפק רצון מה'"‪ ,‬משלי ח‪) 35 ,‬ראה '‪ ,Cassuto, 'La famille de Yehiel‬עמ' ‪ 85‬הערה ‪– 2‬‬
‫על‪-‬פי צונץ(‪.‬‬
‫‪ 351‬אליבא דקאסוטו )'‪ ,6 ,'Sulla famiglia da Pisa‬עמ' ‪ 103‬ואילך( גילם יחיאל ור"ם את פאר המסורת המצנטית ואהבת‬
‫הספרות‪ :‬בשנת ‪ 1488‬החל יוחנן אלימאנו לכתוב בביתו את פירושו לשיר השירים )'‪ ,Cassuto' 'La famille de Yehiel‬עמ'‬
‫‪.(85‬‬
‫‪150‬‬
‫וכן פירוש רש"י לתורה ולנביאים;‬
‫מחזור )כ"י מאוסף פרטי באיטליה ‪ -‬סימנו בספרדתא ‪ ,YZ67‬סרט ‪ (39358‬שמכר מאיר בן שמואל‬
‫משלויש‪ ,‬כנראה ליחיאל ור"ם או לאביו יצחק )כ"י מס' ‪ 16‬ברשימת מרקיון(;‬
‫כ"י פרמה‪ ,Parm. 1724 ,‬תהלים‪" ,‬נתנו לו במתנה כמה"ר יחיאל ור"ם מפיסא";‬
‫כ"י ברלין‪ SB Cod. Or. 569 ,‬נמכר ליחיאל ור"ם מידי שמואל בן מאיר משלויש;‬
‫כ"י פרמה‪ ,Parm.. 2069 ,‬מחזור‪ ,‬הועתק ב‪ 1453-‬עבור יחיאל ור"ם )כ"י ‪ 11‬ברשימת כתבי‪-‬היד‬
‫שצונזרו בידי מרקיון(;‬
‫כ"י וטיקן ‪ , 594‬מחזור‪ ,‬סמל יונה וענף זית של משפחת פיסא )כ"י מס' ‪ 7‬ברשימת מרקיון(;‬
‫כ"י לונדון‪ ,BL, Add. Ms 18691 ,‬מחזור )על קישורו ליחיאל ור"ם ראה כ"י מס' ‪ 5‬ברשימת‬
‫מרקיון(;‬
‫'מחזור גדול'‪ ,‬בעבר כ"י לונדון‪ ,‬אוסף מונטפיורי ‪) 217‬על קישורו ליחיאל ור"ם ראה כ"י מס' ‪4‬‬
‫ברשימת מרקיון(;‬
‫כ"י לונדון‪' ,‬המחזור הנאה'‪ ,‬פירנצה ‪ .1441‬קנה אותו ב‪ 1461-‬מיחיאל ממונטלצ'ינו )מופיע גם לעיל‬
‫ברשימת ספרי יחיאל ממונטלצ'ינו‪ ,‬ולהלן ברשימת ספרי יעקב ודוד מבולונייא; ]מס' ‪ [1‬בקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק ומס' ‪ 6‬ברשימה שבנספח למאמר 'מרקיון'(;‬
‫מורה נבוכים )'ספר המורה'( – קנה אותו ב‪ ,1461-‬כנ"ל )מופיע גם לעיל ברשימת יחיאל ממונטלצ'ינו‪,‬‬
‫ולהלן ברשימת יעקב ודוד מבולונייא(;‬
‫פירוש רד"ק לכתובים‪ ,‬חיבוריהם של האפודי ויוסף אבן שם טוב – נשאלו מיצחק אברבנאל בשנת‬
‫‪ ,1471‬מן הסתם לצורך העתקה;‬
‫פירוש עמנואל בן שלמה לתורה ולנביאים ‪ -‬הושאל ליצחק אברבנאל;‬
‫‪352‬‬
‫כ"י רומא‪ ,‬ספריית קזנטנזה ‪ ,48‬חומש עם פירוש רש"י‪ ,‬קודם לכן של שלמה כהן )ראה לעיל(‪ .‬בשנת‬
‫‪ 1480‬הוסיף בו המעתיק שמריה בן אברהם יחיאל הפטרות עבור יחיאל ור"ם;‬
‫כ"י מילנו‪ ,‬אמברוזיאנה ‪ ,D 85 sup.‬אבן רשד – ביאור אמצעי‪ ,‬ובו הערה מידי יחיאל על רכישת‬
‫שמונה כתבי‪-‬יד נוספים מאותם מוכרים‪:‬‬
‫‪353‬‬
‫שמונה ספרים שקנה יחיאל ור"ם מיורשי שלמה מבולוניה )מן הסתם יעקב ודוד( ב‪ 1455-‬באמצעות אביו‪.‬‬
‫‪354‬‬
‫יעקב ודוד בני שלמה ידידיה בן מתתיה מפרוג'ה )מבולונייא(‪:‬‬
‫אביהם של יעקב ודוד היה שלמה ידידיה בן מתתיה מפרוג'ה‪ ,‬מנכבדי הקהילה‪ ,‬בנקאי בבולוניה משנת‬
‫‪ 1390‬וציר בוועידת פורלי בשנת ‪ .1417/8‬יעקב היה שותף בשולחן ההלוואות 'סולדאני' בפירנצה החל‬
‫מן הקונדוטה הראשונה של ‪ ,1437/8‬בנוסף לעסקיו בפאנו ובערים אחרות‪.‬‬
‫שני האחים‪,‬‬
‫‪356‬‬
‫‪355‬‬
‫ואליו הצטרף אחיו דוד‪.‬‬
‫יחד עם אחיינו של אביהם – יצחק בן שמואל – היו שותפים משנת ‪ 1450‬בבנק בבורגו‬
‫סנספולקרו‪ .‬דוד ישב בפירנצה בעת חתימת הקונדוטות של ‪ 1441‬ו‪ ;1448-‬שמו של יעקב‪ ,‬שהיה שותף‬
‫בבנק בפאנו מ‪ ,1430-‬נזכר בקונדוטות של ‪ ,1448 ,1445 ,1441 ,1437‬ו‪ .1459-‬בשנת ‪ 1461‬דר‬
‫‪ 352‬על ההתכתבות עם אברבנאל בענייני ספרים ושאילתם ראה '‪ ,Cassuto, 'La famille de Yehiel‬עמ' ‪.84‬‬
‫‪ 353‬דף ‪1‬א‪" :‬שלי יחיאל ור"ם בכמ"ר יצחק ע"ה מפיסא אשר קניתיהו מיורשי ‪ ...‬שלמה ידידיה מבולונייא שנת רט"ו‬
‫ע"י א'א' ע"ה בפייר' עם ח' חתיכות ספרי' אחרי'"‪ .‬הערה זו נכתבה לאחר שנת ‪ ,1455‬שבה היה אביו של יחיאל עדיין‬
‫בחיים‪.‬‬
‫‪ 354‬על‪-‬פי ההערה בכ"י אמברוזיאנה הנ"ל‪.‬‬
‫‪ 355‬ראה '‪ ,Luzzato, 'Banchieri in Urbino‬עמ' ‪.31‬‬
‫‪356‬עוד ב‪ 1455-‬ישבו יעקב ודוד בפירנצה ומינו לתפקיד מנהל הבנק שלהם בבולוניה את סנטו בן רובינו )ראה ‪Luzzatti, 'I‬‬
‫'‪ ,legami‬עמ' ‪.(241‬‬
‫‪151‬‬
‫בסיינה‪ .‬קרובם יצחק בן שמואל ניהל ב‪ 1460-‬את בנק סן‪-‬פייר מג'ורה בפירנצה‪.‬‬
‫יעקב ראש הבנקאים היהודים בפדובה‪,‬‬
‫‪358‬‬
‫‪357‬‬
‫בשנת ‪ 1447‬היה‬
‫ואפשר שרק דוד אחיו נמצא באותה תקופה בפירנצה‪ .‬בשנת‬
‫‪ 1461‬פעל יעקב גם בסיינה‪ .‬ב‪ 1448-‬נשאו ונתנו שלטונות פירנצה עם יעקב ודוד ועם יחיאל ור"ם‬
‫מפיסא על חידוש הזיכיונות לאחר פקיעת הקונדוטה הראשונה‪ ,‬ועימהם נחתם ההסכם החדש בדצמבר‬
‫‪.1449‬‬
‫‪359‬‬
‫ספריהם של השניים‪ ,‬ובהם כתבי‪-‬היד שירשו מאביהם שלמה מבולוניה‪ ,‬ידועים לנו בעיקר ממכירתם‬
‫לעמיתיהם הבנקאים בפירנצה‪ :‬בהם רשימת הספרים שנמכרו ליחיאל ממונטלצ'ינו בשנת ‪ 1449‬והספרים‬
‫שנמכרו בשנת ‪ 1455‬ליחיאל ור"ם מפיסא מירושת אביהם‪ ,‬וכן שני כתבי‪-‬היד שהושארו בתור משכון‬
‫בחנותו של יחיאל ממונטלצ'ינו ואותם רכש בשנת ‪ 1461‬יחיאל ור"ם‪.‬‬
‫עבור אביהם העתיק שם טוב בן ברוך בשנת ‪ 1401‬בבולוניה כתב‪-‬יד מפואר של פירוש רש"י לתורה ועוד‬
‫שני כתבי‪-‬יד‪ .‬דומה שאת ספריו – או לפחות את מקצתם ‪ -‬מכרו שני האחים במותו‪ ,‬כפי שעולה מעיסקת‬
‫המכירה שתיעד יחיאל ור"ם בכ"י אמברוזיאנה‪.‬‬
‫‪360‬‬
‫ספרים שהיו בידי יעקב ודוד בני שלמה ידידיה בן מתתיה מפרוג'ה ובידי אביהם‬
‫שלמה ידידיה‪ :‬כ"י וטיקן‪ ,BAV, Urb. ebr. 18 ,‬פירוש רלב"ג לכתובים שכנראה הועתק עבורו בשנת ‪;1396‬‬
‫כ"י לונדון‪ ,BL, Add. 26880 ,‬פירוש אבן עזרא‪ ,‬הועתק עבורו בשנת ‪ 1401‬בידי שם טוב בן שמואל ברוך;‬
‫כ"י מילנו‪ ,‬ספריית אמברוזיאנה ‪ ,A 192 inf.‬פירוש רש"י לתורה מקושט בפאר רב‪ ,‬מידי אותו מעתיק;‬
‫כ"י פריס‪ ,BnF, hébreu 76 ,‬תנ"ך עם תרגום‪ ,‬הועתק עבורו בשנת ‪;1404‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪ , Plut. I 50‬עקרי הדת לנסים בן משה ממרשילייא שהעתיק יצחק בן‬
‫יקותיאל ת"ם מטיוולי בשנת ‪ ,1433‬כנראה עבור עצמו; ‪ 361‬כתב‪-‬היד התגלגל לרשותו של דוד בן‬
‫שלמה מבולוניה אשר ירש אותו מאביו‪ .‬על‪-‬פי הערה הרשומה בו‪ ,‬כרך זה ניתן בהשאלה לאדם‬
‫שמסר לדוד בן שלמה כמה מספריו לכריכה בפירנצה‪ .‬ציוני בעלות של דוד בן שלמה ושל בנו‪,‬‬
‫מנחם בן דוד בן שלמה;‬
‫כ"י מילנו‪ ,‬ספריית אמברוזיאנה ‪ ,D 85 sup.‬אבן רשד )ראה לעיל בספרי יחיאל ור"ם(;‬
‫ועוד‪ 8 :‬כתבי‪-‬יד שרכש יחיאל מפיסא מיעקב ודוד בשנת ‪ 1455‬ואשר היו שייכים לאביהם שלמה ידידיה‪.‬‬
‫יעקב ודוד‪:‬‬
‫‪362‬‬
‫כ"י לונדון‪' ,‬המחזור הנאה' – שמו של יעקב רשום בו בכרך א‪ ,‬דף ‪ .1‬הופקד בחנותו של יחיאל בן יואב‬
‫ממונטלצ'ינו 'בדמים יקרים' )מופיע גם ברשימתו(‪ .‬בשנת ‪ 1461‬נרכש בידי יחיאל ור"ם )ראה לעיל‬
‫ברשימת ספריו(;‬
‫מורה נבוכים )'ספר המורה'( – הופקד בחנותו של יחיאל ממונטלצ'ינו 'בדמים יקרים' )מופיע גם‬
‫ברשימתו(; בשנת ‪ 1461‬נרכש בידי יחיאל ור"ם )ראה לעיל ברשימת ספריו(;‬
‫וכן‪ 9 :‬ספרים שמכר דוד בשנת ‪ 1449‬בפירנצה ליחיאל ממונטלצ'ינו )ראה ברשימת ספריו(‪.‬‬
‫‪ 357‬הוא שכתב מכתב בקשה אל ג'ובאני דה מדיצ'י )ראה לעיל‪ ,‬פרק ב הערה ‪.(85‬‬
‫‪ 358‬קארפי‪' ,‬היהודים בפדובה'‪ ,‬עמ' ‪.100‬‬
‫‪ 359‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.103‬‬
‫‪ 360‬ראה לעיל‪ ,‬ברשימת הספרים שהיו שייכים ליחיאל מפיסא‪.‬‬
‫‪ 361‬ראה לעיל‪ ,‬ברשימת הספרים של משפחת מטיוולי‪.‬‬
‫‪362‬ראה גם בכתבי‪-‬היד של יחיאל ור"ם‪ .‬לספריהם האחרים ראה בכתבי‪-‬היד של מפיסא‪ ,‬ממונטלצ'ינו ומפראטו‪/‬טראצ'ינה‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫משפחת מקמרינו‬
‫למעשה מדובר בעיקר בעמנואל חי בן עוזיאל עזריאל מקמרינו‪,‬‬
‫‪363‬‬
‫שהיה מן הבנקאים היהודים הבולטים‬
‫בפירנצה במחצית השנייה של המאה החמש‪-‬עשרה במשך כחמישים שנה‪ ,‬החל משנת ‪ 1459‬ועד מותו‪.‬‬
‫‪364‬‬
‫עמד בראש השותפות של 'בנק הפרה'‪ ,‬והיה בעל שולחנות הלוואה אחרים בערים שונות שבשליטת‬
‫פירנצה;‬
‫‪365‬‬
‫מברטינורו ‪.‬‬
‫ה‪.15-‬‬
‫‪367‬‬
‫מלומד‪ ,‬אשר התכתב עם חכמים יהודים באיטליה ובהם יהודה מסר ליאון ועובדיה‬
‫‪366‬‬
‫גם שאר בני משפחתו )שניים מאחיו ובניהם( פעלו בפירנצה במחצית השנייה של המאה‬
‫משפחת מקמרינו הייתה אף היא נצר למשפחת מבית‪-‬אל )מן הכנסת( שמוצאה ברומא‪.‬‬
‫‪368‬‬
‫ספרייתו של עמנואל חי נחלקה לאחר מותו בין בני משפחת מסן‪-‬מיניאטו‪.‬‬
‫ספרים שהיו בידי משפחת מקמרינו‪:‬‬
‫‪o‬‬
‫שלמה בן עוזיאל )סבו של עמנואל חי מקמרינו(‪ :‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,Opp. Add. 2 10-11‬קטלוג נויבאואר‬
‫‪ ,1057‬מחזור‪.‬‬
‫עוזיאל >עזריאל בן שלמה< )אביו של עמנואל חי(‪ 20 :‬כתבי‪-‬יד שאישתו‪ ,‬דונילה‪ ,‬מכרה בשנת ‪ 1478‬לנכדה )?( אלעזר בן‬
‫אברהם‪ ,‬בהם כ"י פרמה‪) Parm. 2514-2515 ,‬תנ"ך ובו רשימת כתבי‪-‬היד הנ"ל(‪ ,‬וספר‬
‫תורה‪.‬‬
‫‪369‬‬
‫עמנואל חי )בן עזיאל(‪ :‬כ"י פריס‪” ,BnF, hébreu 1223 ,‬בתי הנפש והלחשי'"‪ ,‬הועתק עבורו בשנת ‪ 1451‬בידי‬
‫מאיר בן יצחק‪ ,‬כנראה עוד טרם בואו לפירנצה;‬
‫כ"י רומא‪ ,Accademia dei Lincei 44 A 4 ,‬פירוש הרמב"ן לתורה‪ ,‬הועתק עבורו בשנים‬
‫‪ 1454-1452‬בערים טודי וטרני‪ ,‬בידי אברהם בן משה הרופא;‬
‫כ"י ניו יורק‪ ,JTS, MS 4653 ,‬מחזור שהעתיק עבורו אברהם פריצול‪;1492 ,‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספריה הלאורנציאנית ‪ ,Plut. 88 52‬מלאכת ההגיון ליהודה מסר ליאון‪ .‬נזכר בו עמנואל‬
‫מקמרינו‪ ,‬כנראה בעלים‪ .‬הועתק בשנת ‪;1455‬‬
‫כ"י פריס‪ ,BnF, hébreu 816 ,‬שערי אורה ליוסף ג'יקטילה‪ .‬נזכר בו עמנואל מקמרינו‪ ,‬כנראה‬
‫הבעלים;‬
‫מחזור ב‪ 3-‬כרכים שהיה בעבר כ"י לונדון‪ ,‬ספריית מונטפיורי ‪ .216-214‬עבר בירושה בשנת ‪1500‬‬
‫לאחים שלמה ואלחנן בני אברהם מסן‪-‬מיניאטו )כ"י מס' ‪ 15‬ברשימת מרקיון(‪.‬‬
‫ליאון גבריאל בן עוזיאל עזריאל )כנראה אחיו של עמנואל(‪:‬‬
‫‪370‬‬
‫כ"י וטיקן‪ ,Ross. 499 ,‬תפילות‪ ,‬צומות ווידויים‪,‬‬
‫הועתק עבורו בשנת ‪ 1446‬בידי יהודה בן שלמה מקמרינו;‬
‫כ"י פרמה‪ ,Parm. 2989 ,‬פירוש רש"י לתורה‪ ,‬הועתק עבורו ב‪;1454-‬‬
‫‪ 363‬הוא מאנואילי בן בונאיוטו עליו ראה לעיל‪ ,‬הערות ‪ 269‬ו‪.275-‬‬
‫‪ 364‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .206-202‬קאסוטו מייחס לו את פנקס החשבונות 'מחנות הפרה'‪ ,‬כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 425‬‬
‫)ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ ;131-129‬כמו כן ראה '‪.(Cassuto, 'Un registo‬‬
‫‪ 365‬על מעמדו הבכיר בפירנצה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ;205-204‬על המס שהוטל בטעות על אחוזתו ראה שם‪ ,‬עמ' ‪162‬‬
‫הערה ‪ 78‬וכן עמ' ‪ ;158‬על מסמכי ה'שמונה' מן השנים ‪ 1479-1478‬בדבר טענתו על הפגיעה בספריו ראה שם‪ ,‬עמ' ‪172-171‬‬
‫והערה ‪.17‬‬
‫‪ 366‬על השכלתו‪ ,‬לימודיו וספריו ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.206-205‬‬
‫‪ 367‬לאילן המשפחה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.203‬‬
‫‪ 368‬על‪-‬פי שם המעתיק בקולופון כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪ Or. 149‬משנת ‪ :1483‬מרדכי מפיסא בן שלמה‬
‫מקמרינו מבית אל‪.‬‬
‫‪ 369‬על‪-‬פי אילן היוחסין של המשפחה ששירטט קאסוטו )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ (203‬ישב אלעזר בן אברהם בפירנצה בשנת ‪.1484‬‬
‫‪ 370‬אינו נזכר באילן היוחסין של קאסוטו‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪153‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאומית המרכזית‪' ,III 38 ,‬ספר התרומה'‪ .‬אח"כ ברשות אחיו עמנואל חי ועבר‬
‫אף הוא בירושה לאחים שלמה ואלחנן בני אברהם מסן‪-‬מיניאטו‪.‬‬
‫‪371‬‬
‫שלמה בן אברהם מקמרינו )מנהל עסקיו של יחיאל מפיסא ואחיינו של עמנואל( העתיק‪:‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ ,Acq. e Doni 107 ,‬קובץ ובו אבן בוחן‪ ,‬משלי הערב וספר‬
‫המעלות‪ ,‬פיסא ‪;1445‬‬
‫כ"י וטיקן‪ ,BAV, Ross. 437 ,‬מחזור‪ ,‬לוקא ‪) 1448‬כ"י מס' ‪ 16‬ברשימת מרקיון(;‬
‫עבורו נכתב‪:‬‬
‫כ"י פריס‪ ,BnF Hébreu 196 ,‬פירוש רד"ק לתרי עשר‪.1439 ,‬‬
‫מרדכי בן יחיאל מקמרינו )אחיינו של עמנואל חי(‪:‬‬
‫‪372‬‬
‫כ"י דבלין‪ ,‬ספריית צ'סטר ביטי ‪ ,772‬תנ"ך‪ .‬שמו נזכר בראש‪ ,‬ונראה שהיה בעליו‪.‬‬
‫אברהם יהודה בן יחיאל )אחיינו של עמנואל חי( העתיק בפירנצה‪:‬‬
‫כ"י ירושלים‪ ,‬הספרייה הלאומית‪ ,Heb. 8o 4015 ,‬מחזור‪;1471 ,‬‬
‫כ"י מוסקווה‪ ,‬ספריית המדינה‪ ,‬אוסף גינצבורג ‪ ,74‬מחזור‪ ,1475 ,‬עבור נתן בן זכריה;‬
‫כ"י ניו יורק‪ ,‬בית המדרש לרבנים ‪ ,MS 8892‬מחזור‪ ,1490 ,‬עבור אליה בן יואב;‬
‫כ"י פרינסטון‪ ,‬ספריית האוניברסיטה ‪' ,Garrett 26‬הנהגות מכל השנה'‪.‬‬
‫‪ 371‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 171‬והערה ‪ .16‬ציוני בעלים בכתב‪-‬יד זה וגלגוליו ראה בלוח ‪ 5‬שלהלן‪.‬‬
‫‪ 372‬על‪-‬פי אילן היוחסין של המשפחה ששירטט קאסוטו )'היהודים'‪ ,‬שם(‪ ,‬ישב בפירנצה החל משנת ‪.1477‬‬
‫‪154‬‬
‫לוח ‪:5‬‬
‫גלגוליו של כתב‪-‬יד שהיה בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה בידי משפחת מקמרינו‬
‫)ספר התרומה‪ ,‬כ"י פירנצה‪– ( Bibl. Nazionale III 38 ,‬‬
‫שטרי מכר‪ ,‬כתובות בעלות‪ ,‬כתבי ירושה‬
‫‪) 1341‬בראש כתב‪-‬היד(‪ :‬הגיע לחלק מר' בנימן בכר' משה ז"ל כשחלקו הספרים י"ג לוליו ק"א‬
‫‪) 1360‬בסוף כתב‪-‬היד(‪ :‬מודה אני דניאל בכמ"ר אברהם זלה"ה מטודי כמו שמכרתי זה הספר הנק' ספר התרומה‬
‫חיברו ברוך בר' יצחק ‪ ...‬להר' יצחק בכמ"ר משולם הרופא זלה"ה נכדי וקבלתי כמו ערכו מידו זה היום כו' אגושטו‬
‫ק"כ‬
‫‪ :1371‬מודה אני יחיאל בכמ"ר ליאון זלה"ה כי מכרתי זה ספר התרומה למ"ר בנימן אחי שני בכ"ר יחיאל בשכר ב‬
‫פרחים היום יום ג' י"ט בטבת שנת קל"א‪...‬‬
‫אני דניאל בכ"ר אברהם הרופא נ"ע מודה ומקיים כל מה שכתוב לעיל‪.‬‬
‫‪ :1423‬מודה אני החתום למטה כמו שהיום הזה ט אייר קפ"ג מכרתי זה ספר התרומה לכמ"ר משה ‪ ...‬בכמ' אברהם‬
‫זלה"ה וקבלתי דמיו מידו ‪ ...‬אני משולם בכמ"ר יצחק זלה"ה מודה ומקיים‬
‫‪) 1430‬בראש(‪ :‬הגיע לחלק בנימן קרו' ישר"ו בכ"ר אברהם ז"ל כשחלק הספרים עם כמ"ר שלמה נכדו לוליו קץ‬
‫שלי בנימן בכר' אברהם ז"ל‬
‫)בסוף כתב‪-‬היד(‪ :‬זה ספר התרומה שלי בנימן ישר' בן הרב משה זצוק"ל וקניתיו מר' יעקב מפרווינצא‬
‫‪ :1473‬זה ספר התרומה קניתי אותו אני ליאון גבריאל מכמ"ר בנימן בכמ"ר משה זלה"ה מצבטה נובה יח' אגושטו‬
‫רל"ג‬
‫שלי גבריאל בכ"ר ליאון זלה"ה‬
‫‪ :1485‬הגיע לחלק כמ"ר עמנואל חי מקמר' כשחלקו הספר' עם אחיו באוטו' רמ"ה‬
‫‪ :1499‬ספר' נמצאו בפירנצי סטימ' רנ"ט‬
‫‪ :1500‬הגיע לחלק האחי' שלמה ואלחנן בכמ"ר אברהם יצ"ו מ' מניאטו בחלקם הספרים עם יורשי ספרי כמהר"ר‬
‫עמנואל חי מקמרינו ו' מרצו ר"ס‬
‫‪155‬‬
‫פרק ה ‪ -‬הנוצרים והספר העברי‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים באוספיהם של נוצרים בפירנצה ‪ -‬הקדמה‬
‫סוגיה מעניינת ומכרעת במחקר אשר מבקש לשפוך אור על קשרים שבין יהודים לנוצרים בפירנצה במאה‬
‫החמש‪-‬עשרה כפי שהם משתקפים מן המידע העולה מכתבי‪-‬היד העבריים בהקשריהם המגוונים‪ ,‬היא‬
‫נוכחותם של ספרים בעברית בספריותיהם של נוצרים פלורנטינים בתקופה שאנו דנים בה כאן; ולא פחות‬
‫מכך – הגורמים לנוכחות כזאת ומידת החשיבות שיש לייחס לה‪ .‬מחד עולות שאלות הנוגעות למאפיינים‬
‫החיצוניים של אותה נוכחות‪ :‬השיעור המספרי של כתבי‪-‬יד עבריים הנמצאים בידיים נוצריות‪ ,‬כלומר‬
‫אלה שנרכשו או הוזמנו בידי נוצרים ואלה שהתגלגלו לאוספיהם; הסוגות וה'כותרים' העבריים‬
‫המבוקשים על‪-‬ידי אספנים נוצרים ושיש בהם כדי להעיד על תכליתה של הרכישה; מקורות ההפקה של‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים שנמצאו בידיים נוצריות והערוצים שבאמצעותם הוזמנו או נרכשו; כמו גם‬
‫תכונותיהם החיצוניות של אותם כרכים‪ ,‬ומידת התאמתם לטעמיו של קהל הלקוחות הנוצרי ‪ -‬כל אלה‬
‫בחינת הפן החיצון והפיסי שניתן לשאוב מן הנתונים שיש בידינו על כתבי‪-‬היד הללו‪ .‬מאידך‪ ,‬חשוב לבדוק‬
‫מה משמעותה של נוכחות זו של ספרים עבריים בידיים נוצריות‪ :‬באיזו מידה היא אות לעניין חדש או‬
‫מחודש בכתבים עבריים; האם יש בה כדי להצביע על איזו מגמה רעננה בהתייחסות אל הטקסטים הללו ‪-‬‬
‫המלווה מן הסתם בלימוד השפה העברית וספרותה וברכישת השכלה הבראיסטית‪ ,‬ואולי שמא על איזה‬
‫ניסיון להתעמק בתרבות ה'אחרת'‪ ,‬זו של היהודי‪ ,‬שלא לדבר על התקרבות של ממש; והאם התוודעות‬
‫כזאת מסמנת איזה שהוא שינוי שחל באפשרות התקבלותם של היהודים במרחב הנוצרי‪ ,‬ועוד כהנה‬
‫וכהנה‪ .‬כדי להשיב‪ ,‬מן הראוי לברר מי היו הנוצרים שבכליהם אנו מוצאים ספרים עבריים‪ ,‬מה היה‬
‫מעמדם ותפקידם בחברה הנוצרית‪ ,‬ובעיקר – לאיזו תכלית רכשו את הספרים ומה היה הטעם שמאחורי‬
‫הדברים‪.‬‬
‫כדי להתייחס לשורת השאלות והמבחנים הללו‪ ,‬וקודם כול כדי להגדיר את מהות ההתעניינות המשתקפת‬
‫ממגמה כזאת‪ ,‬יש לברר שאלה מכרעת‪ :‬מי מבין הלקוחות הנוצריים של 'הספר העברי' ניתן להגדיר גם‬
‫כקוראים? שאלה פרדוקסלית לכאורה‪ ,‬אשר כמו מעמידה בספק את תיפקודו ותכליתו‪ ,‬ובעצם את מהות‬
‫קיומו‪ ,‬של הספר הכתוב‪ :‬וכי נועד הספר לתכלית אחרת מלבד הקריאה ומסירת הידע? כלום ייתכן שאדם‬
‫יזמין את העתקתו או את רכישתו אם אין לו חפץ בתוכן הדברים שהוא מכיל? האם ייתכן שתכלית‬
‫נוכחותם של כתבי‪-‬יד עבריים אשר נקנו וצורפו לאוספים נאים או הוצבו בספריות הרנסאנסיות הייתה‬
‫עצם נוכחותם שם? ואמנם נראה כי קומץ לקוחותיו של 'הספר העברי' בפירנצה של אמצע המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה לא עשו שימוש 'פעיל' באותם ספרים‪ .‬הללו שימשו אותם מן הסתם להשלמת ספרייתם והוצגו‬
‫לראווה בתור שכיות חמדה שמקומן שמור להן באוסף המכבד את בעליו‪.‬‬
‫הדיון בקהל הקונים של הספר העברי בקרב הנוצרים יעסוק אפוא בשתי קטגוריות מובחנות לחלוטין של‬
‫אספנים‪ ,‬לומר‪ :‬קוראים ו'לא‪-‬קוראים'‪ ,‬או אפשר גם 'משתמשים' ו'לא‪-‬משתמשים'; ובהגדרה אחרת – מן‬
‫הצד האחד מלומדים )יהיו אלה הומניסטים‪ ,‬הבראיסטים‪ ,‬תיאולוגים‪ ,‬פילולוגים וכל דיסציפלינה שנדרשה‬
‫‪156‬‬
‫לטקסטים עבריים(‪ ,‬המבקשים להתוודע אל הכתוב וללמוד אותו; ומן הצד האחר ‪' -‬נסיכים ואנשי מעלה'‬
‫אשר ראו בספר העברי פריט אספנות להתקשט בו‪ .‬אין צורך להוסיף ולומר כי גם צורתו של הספר‬
‫משתנה בהתאם למזמין ולצרכיו‪ :‬הנסיכים יבקשו להדגיש את יופיו החיצוני של הפריט‪ ,‬את הגימור‬
‫המפואר‪ ,‬את הקישוט ביד אמן‪ ,‬את הקלף המשובח‪ ,‬הכתיבה הנאה והכריכה היקרה – כל זאת אפילו על‬
‫חשבון דיוק ההעתקה ונאמנותה; ואילו אנשי הספר שתכליתם מחקר ולימוד לא יבחלו בחומרים צנועים‬
‫ובהפקה פחות גרנדיוזית של כתבי‪-‬היד אשר ישמשו אותם בהתאם לתחום עניינם ולצורכיהם העיוניים‪.‬‬
‫אנו דנים אפוא בשני קטבים המונחים אמנם על אותו ציר אך משום בחינה אין הם דרים בכפיפה אחת‪.‬‬
‫לפיכך יש להבחין בין השניים הבחנה ברורה ולבחון כל אחד מהם לגופו ולחוד‪.‬‬
‫‪ .1‬ה'ביבליות' העבריות באוספים הנסיכיים‬
‫נדירים הכרכים בעברית אשר נזכרים באינוונטארים של הספריות הפלורנטיניות הקרויות כאן 'נסיכיות'‪,‬‬
‫או שיש בידינו מידע עקיף כלשהו על הימצאותם באותן ספריות‪ 1.‬למעשה מדובר בקומץ ביבליות –‬
‫תנ"כים שלמים‪ ,‬כמו גם ספרי אמ"ת ותהלים‪ 2 .‬את דרכם של כמה מהם אל האוספים הנוצריים מתוך זירת‬
‫ההפקה הפלורנטינית ניתן לשחזר בסבירות זהירה‪ ,‬מתוך עדויות חבויות וגלויות ומן המסקנות שניתן‬
‫לשאוב מהן‪.‬‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים בספריית מדיצ'י‬
‫בספרייה הציבורית של המדיצ'י‪ ,‬זו שבמנזר סן‪-‬מרקו בפירנצה‪ ,‬לא נרשמו כלל כתבי‪-‬יד עבריים ואין להם‬
‫שם כל תיעוד או סימן‪ 3 .‬רק כתבי‪-‬יד עבריים ספורים נזכרים באינוונטאר הספרייה הפרטית של משפחת‬
‫מדיצ'י שערכו בפירנצה בשנת ‪ 1495‬יאנוס לסקריס )‪ (Iannos Lascaris‬וברטולומיאו צ'אי‬
‫)‪ ,(Bartolomeo Ciai‬לאחר מות לורנצו וגירוש המשפחה מפירנצה‪ ,‬ובעת שספריה אוחסנו באותו‬
‫‪4‬‬
‫מנזר ‪ .‬אחד מהם‪ ,‬ביבליה בעברית‪ ,‬גדולה ויפה‪ ,‬על קלף ) ‪'Biblia magna in hebreo, in membranis,‬‬
‫'‪ ,(pulchra‬היה שמור ב'ארון' בסן‪-‬מרקו‪ 5 .‬אותו כתב‪-‬יד של התנ"ך יופיע שוב‪ ,‬מקץ כעשור‪ ,‬באינוונטאר‬
‫של ספרי המשפחה שאותם רכש האפיפיור ליאו העשירי )הלא הוא ג'ובאני דה מדיצ'י‪ ,‬בנו של לורנצו‬
‫ה'מפואר'( בחזרה מנזירי סן‪-‬מרקו‪ ,‬ואותם ציווה להעביר מפירנצה לרומא‪" :‬ביבליה‪ ,‬כולה בעברית‪,‬‬
‫‪ 1‬מסיבות ברורות לא הכללתי במניינם את כתבי‪-‬היד העבריים שנלקחו שלל בביזת העיר וולטירה בשנת ‪ 1472‬וצורפו בידי‬
‫פדריקו דוכס אורבינו לספרייתו‪ ,‬שהרי אין בנוכחותם באוסף שלו כדי להעיד על עניין או על קשר כלשהו בין נוצרים ליהודים‪.‬‬
‫יוצא מכלל זה התנ"ך הגדול של מנחם בן אהרן מוולטירה‪ ,‬שאף הוא נלקח שלל באותו אירוע קשה וסימנו כיום בספריית‬
‫הווטיקן ‪) Urb. ebr.1‬עליו ראה בהמשך פרק זה‪ ,‬בדיון על ספריו של פדריקו(‪.‬‬
‫‪ 2‬דומה שאלה היו הספרים העבריים שנוצרים נהגו להחזיק בהם‪ :‬באנגליה‪ ,‬למשל‪ ,‬הימצאותם של ספרי תהלים בעברית לצד‬
‫אלו בלטינית לא הייתה תופעה נדירה )ראה ‪ ,Kibre, 'Intellectual Interest‬עמ' ‪ ,267‬המסתמכת על ‪M.R. James, The‬‬
‫‪.(Ancient Libraries of Canterbury and Dover, Cambridge 1905, p. 85‬‬
‫‪ 3‬זאת על‪-‬פי האינוונטאר משנת ‪) 1500-1499‬ראה '‪ ;(Ullman & Stadter, 'Public Library‬על כך ראה גם‪Tamani, :‬‬
‫'‪ ,'Manoscritti ebraici‬עמ' ‪ , 195‬הערה ‪ .1‬גם באינוונטאר של ספרייתו של פיירו בן קוזימו דה מדיצ'י משנת ‪ 1464/5‬אין‬
‫זכר לתנ"ך עברי )ראה '‪.(Ames Lewis, 'Inventories‬‬
‫‪ 4‬בשנת ‪ 1874‬פירסם א' פיקולומיני את האינוונטאר '‪ .Piccolomini, 'Inventario‬על קורותיו וגלגוליו של האוסף באותן‬
‫שנים ראה '‪. Piccolomini, 'Delle condizioni‬‬
‫‪5‬ראה '‪ ,Piccolomini, 'Inventario‬עמ' ‪ 92‬עיול ]‪ .[986‬כתב‪-‬היד של התנ"ך רשום בחלקו הרביעי של האינוונטאר הנ"ל‪,‬‬
‫שכותרתו‪) "Inventarium librorum qui erant in armario sancti Marci, factum die xxx octobris 1496" :‬שם‪,‬‬
‫עמ' ‪.(89‬‬
‫‪157‬‬
‫בכתיבה מצוינת"‪ 6 .‬מקץ זמן‪ ,‬בשנת ‪ ,1522‬הוחזרו הספרים לפירנצה‪ .‬הספרייה הפרטית של משפחת‬
‫מדיצ'י‪ ,‬ובתוכה 'האוסף הישן'‪ ,‬הייתה לספרייה הלאורנציאנית שנפתחת לציבור בשנת ‪;1571‬‬
‫‪7‬‬
‫באינוונטאר הספרייה מיולי‪-‬אוגוסט ‪ 8 1589‬לא נמצא כל זכר לתנ"ך העברי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬סביר היה‬
‫להניח כי התנ"ך העברי המפואר השמור היום בפירנצה‪ ,‬שאותו העתיק יצחק בן עובדיה וסימנו בה כ"י‬
‫הספרייה הלאורנציאנית ‪ 9 ,Plut. I 31‬הוא התנ"ך שהיה באוסף מדיצ'י המוקדם ואשר נזכר באינוונטאר‬
‫סן‪-‬מרקו משנת ‪ :1495-6‬לבד מממדיו‬
‫‪10‬‬
‫וממאפייניו החיצונים אשר משייכים אותו לבטח להפקת 'דה‪-‬‬
‫לוקס' פלורנטינית מן המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬גם כריכתו העשויה עור אדום עם פיתוחים ‪ -‬שהיא הכריכה‬
‫האחידה המקורית שניתנה לכל כתבי‪-‬היד מאוסף מדיצ'י ה'ישן' בעת שנכרכו מחדש לקראת פתיחת‬
‫הספרייה הלאורנציאנית – מעידה על מוצאו‪ 11.‬נמצא שעל לוח הכריכה מוצמדת במסמרים לוחית מתכת‬
‫ועליה נרשם עשרים וארבע‪ 12 ,‬ומתחת לשתי מילים אלו‪ ,‬בלטינית‪:‬‬
‫‪BIBLIOTHECA‬‬
‫; אין זאת כי הכיתוב‬
‫שבלוחית הטעה את מחברי האינוונטאר‪ :‬התנ"ך העברי אכן אותר לאחר חיפוש מדוקדק בקטלוג‪ ,‬לא בתור‬
‫'ביבליה' אלא תחת העיול '‪ ,'BIBLIOTHECA‬שאחריו הוסיפו המחברים את ההערה‪) "ma è bibbia" :‬ואולם זו‬
‫ביבליה(‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫כתב‪-‬היד אינו מכיל קולופון ואולם כתיבתו של המעתיק יצחק בן עובדיה זוהתה בו במסגרת‬
‫מחקרי זה על‪-‬פי מכלול הסימנים הפליאוגרפיים והפארא‪-‬סקריפטורליים ‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫אין ספק שכתב‪-‬יד זה‪ ,‬התנ"ך העברי של מדיצ'י‪ ,‬הוא מלאכת מחשבת מבחינת ההפקה והקישוטים‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫הממדים המרשימים‪ ,‬הקלף הפלורנטיני המשובח‪ ,‬העידון האלגנטי של כל פרט‪ ,‬ושפעת הזהב והכסף אכן‬
‫‪) "Biblia tota hebraica, charactere optimo scripta" 6‬שם‪ ,‬דף ‪ ,33r‬עיול מס' ‪ .(180‬האינוונטאר חובר בשנים‬
‫‪ 1510-1508‬בידי פאביו ויג'ילי )‪ ,(Fabio Vigili‬ונמצא בכ"י וטיקן‪.BAV, Barb. Lat. 3185 ,‬‬
‫הד"ר מריו ויקאריו‪ ,‬אשר הקדיש לי בנדיבות מזמנו והינחה אותי בחיפושיי בספרייה הלאורנציאנית‪ ,‬סייע לי באיתור פיסות‬
‫המידע על גלגוליו של כתב‪-‬היד וחלק עמי בכל עת את ידיעותיו בתולדות הספרייה; על כך נתונה לו תודתי‪.‬‬
‫‪ 7‬אז גם סומנו כתבי‪-‬היד מן האוסף הישן )ובהם‪ ,‬כך בדיעבד‪ ,‬אותה ביבליה( ככתבי‪-‬היד שבאוסף ‪.plutei‬‬
‫‪'Indice della libreria di San Lorenzo de' Medici compilato da Giovanni Rondinelli e da Baccio Valori' 8‬‬
‫שבכ"י כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪.Plut. 92 sup. 94 lett. A, f. 3v ,‬‬
‫‪ 9‬לתיאורו הקודיקולוגי ראה כ"י מס' ]‪ [19‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪ 10‬ממדיו תואמים את ההגדרה '‪ 'magna‬שניתנה לו באינוונטאר‪ 278x406 :‬מילימטרים ׁ)ראה ב'ספרדתא'‪ ,‬שם מתועדים‬
‫בכל התקופות באיטליה רק ‪ 5‬תנ"כים שממדיהם גדולים משלו‪ :‬ארבעה במאה ה‪ ,14-‬בהם שלושה מידי מעתיקים ממוצא‬
‫ספרדי; ואחד במאה ה‪ ,15-‬מידי מעתיק ממוצא אשכנזי(‪.‬‬
‫‪ 11‬תודתי לרסטוראטור של כתבי‪-‬היד בספרייה הלורנציאנית‪ ,‬הד"ר סרג'יו ג'ובאנוני‪ ,‬אשר הואיל לבחון את תפירתו וכריכתו‬
‫של כתב‪-‬היד ועמד על מקוריותן‪.‬‬
‫‪ 12‬כלומר‪ ,‬תנ"ך שלם‪.‬‬
‫‪ 13‬אינוונטאר הספרייה משנת ‪ ,1589‬עמ' ‪ , 4‬עיול מס' ‪.2‬‬
‫על המונח 'ביבליותיקה' לציון מכלול ספרי התנ"ך ועל השימוש באותו מונח בעולם העתיק ראה ‪ ,Canfora‬עמ' ‪ ;5‬קנפורה‬
‫מזכיר את התייחסותו של איזידורוס מסביליה )‪ 636-560‬לסה"נ( ל'ביבליותיקה של הברית הישנה' בראש הדיון על הספריות‬
‫בספר הרביעי של ה‪ .Etymologiae-‬בהגדרת מילון אוקספורד לערך ‪ bibliotheca‬נמצא כי הירונימוס עשה שימוש במונח‬
‫זה‪ ,‬וזה השימוש אשר רווח בלטינית הימיביניית לציון 'ביבליה'; מן הסתם‪ ,‬בשימוש ספרותי‪ ,‬הוא אף קדם למונח 'ביבליה'‬
‫)ראה ‪.(OED, v.1, Oxford 1933‬‬
‫גם הקטלוג שערך בישוני )ראה '‪ Biscioni, 'Catalogus‬ברשימת הקטלוגים(‪ ,‬מציג את כתב‪-‬היד תחת כותרת זהה‪" :‬עשרים‬
‫וארבעה ‪) "BIBLIOTHECA‬שם‪ ,codex xxxi ,‬עמ' ‪ ,(79‬והוא מפרש את המונח '‪ 'bibliotheca‬על‪-‬פי מקורות קדומים‪:‬‬
‫‪"Notandum est &c. per Bibliothecam significari integrum corpus Scripturae sacrae cum veteris, tum‬‬
‫"…‪.novi Testamenti‬‬
‫‪ 14‬ראה במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב בפרק ו להלן‪ ,‬עמ' ‪) 418-417‬במקור(‪.‬‬
‫‪ 15‬כתב‪-‬היד מחזיק ‪ 314‬דפים כתובים ועוד שניים ריקים בסופו‪ .‬הקישוטים בולטים בעיקר בתורה וכן בתהלים ובאיוב‪ ,‬שם‬
‫ניכר העושר בעיטורי הלוחיות הצבעוניות שבתוכן נתונות תיבות הפתיחה שבראשי הפרקים; תיבות הפתיחה צרופות זהב ואף‬
‫הרקע שמסביבן )כחול‪ ,‬אדום או ירוק( זרוע פיתוחי זהב עדינים‪ .‬בשאר הספרים אין תיבות פתיחה מקושטות אך ראשי‬
‫הספרים מקושטים בלוחיות גדולות ובתוכן תיבות הפתיחה של הספרים באותיות רבתי‪ ,‬גם כן בזהב‪ ,‬ובעיטורי מסגרת‬
‫פרחוניים ואף בהם זהב לרוב‪.‬‬
‫‪158‬‬
‫יאים להפקה 'נסיכית' ‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫גולת הכותרת של כתב‪-‬היד היא דף הפתיחה )ה‪ (incipit-‬המרשים‪ ,‬המעוטר‬
‫בפאר יוצא דופן במיטב המסורת של אמני פירנצה ואומניה‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫הפרט הבולט בו יותר מכול‪ ,‬אשר שובה‬
‫את עינו של כל מתבונן‪ ,‬הוא כתובת ענק הרשומה בראש הדף על לוחית גדולה אשר נתמכת מצדיה בידי‬
‫שני מלאכים בגלימות‪ ,‬וזו לשונה‪:‬‬
‫לכבוד ולתפארת לאדונינו המלך יהושע נצרינוס מלך היהודי'‬
‫איה"ן איה"ן עמ"י עש"ו‬
‫בשם האב והבן והרוח הקדש‬
‫אמן‬
‫מה שמפתיע הוא העירוב החריג והבוטה בין יהודי לנוצרי‪ :‬בלוחית עצמה‪ ,‬העירוב של הצהרת 'אני מאמין'‬
‫בנצרות שבתוכה גם ברכה יהודית‪' ,‬איה"ן איה"ן עמ"י עש"ו'‪,‬‬
‫‪18‬‬
‫המופיעה תדיר בראש כתבי יד עבריים‬
‫באיטליה; ובמכלול כולו – הסתירה המפתיעה שבין תנ"ך עברי מוקפד ומנוקד במיטב מסורת ההעתקה של‬
‫הסופרים היהודים‪ ,‬ובראשו כתובת המכריזה באותיות רבתי בזהב על אמונה בישו 'מלך היהודים'‪.‬‬
‫לכאורה חידה המעלה תהיות בכל מה שנוגע למעתיק‪,‬‬
‫‪20‬‬
‫‪19‬‬
‫למזמין התנ"ך‪ ,‬לסביבת ההפקה‪ ,‬ויותר מכול –‬
‫‪ 16‬ניכר שבשלבים השונים של התקנת הלוחיות עסקו כמה אומנים‪ :‬לעתים 'מציץ' השרטוט הראשוני‪ ,‬שנעשה תחילה בדיו‪,‬‬
‫מתוך שוליה של מסגרת הזהב; במקרה אחר – כאשר הצורף דילג על אחת מתיבות הפתיחה ולא הניח רדיד זהב על גבי תוואי‬
‫האותיות‪ ,‬נראית תיבת הפתיחה המקורית בכתיבתו המרובעת של המעתיק‪ ,‬בטרם קושטה )‪139‬ב(; ועוד‪ ,‬במקומות מסוימים‬
‫ניכרת 'החטאה' של האות המצופה זהב‪ :‬טי"ת במקום עי"ן בתיבה "ויען" )‪246‬א(; או "ויעף" במקום "ויסף" )‪279‬ב(‪ ,‬עדות‬
‫לכך שהצורף היה אומן מקומי לא‪-‬יהודי‪.‬‬
‫‪ 17‬ראה איור של דף הפתיחה להלן‪ ,‬פרק ו‪ ,‬עמ' ‪ .266‬על קישוטו נכתב רבות‪ .‬כבר בישוני )ראה מ"מ בהערה ‪ 13‬לעיל( תיאר‬
‫את המערך העיטורי שלו בפירוט רב )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.(82-79‬‬
‫פאולו ד'אנקונה‪ ,‬חלוץ חוקרי האמנות שעסקו בכתבי היד המקושטים בפירנצה‪ ,‬מתאר אף הוא את כתב‪-‬היד בפירוט רב )ראה‬
‫‪ ,2 ,P. D'Ancona‬עמ' ‪ 181‬עיול ‪ ;207‬וכן שם‪ ,‬עמ' ‪ 375‬עיול ‪ ;(785‬הוא מייחס את הקישוט לפרנצ'סקו ד'אנטוניו דל‬
‫קייריקו‪ :‬אכן‪ ,‬בבית מלאכתו של אותו אמן קושט בשנות ה‪ 70-‬גם התנ"ך של פדריקו דוכס אורבינו‪ .‬ד'אנקונה מתעכב‬
‫בהרחבה על דף הפתיחה ועל שבעת ה'מדליונים' המייצגים את שבעת ימי הבריאה‪ ,‬ועל מערך הקישוט המפואר של הדף‪:‬‬
‫‪"Fregio finissimo lungo i quattro margini della carta, ornato con tre medaglioni nell'alto intersecati da‬‬
‫‪volute rosse lumeggiate d'oro su fondo azzuro, e con altri quattro in basso su fondo fiorettato e a‬‬
‫‪puntolini d'oro tra cui si notano dei candelabri fiammanti. Nel listello interno della carta veggonsi‬‬
‫‪effigiati due graziosi puttini che reggono sul capo un gran candelabro mentre due Angioli al disotto‬‬
‫‪del fregio superiore tengono un riquadro ove è scritto in ebraico: 'ad honorem et gloriam, ad Dominum‬‬
‫‪nostrum regem Iesum Nazarenum regem Iudaeorum'. Nei sette medaglioni è rappresentato il signore che‬‬
‫‪crea Adamo, e la stessa figura di Dio torna altre sei volte, sempre assiso in trono, e con un globo in‬‬
‫"‪.mano, in atto di creare gli elementi‬‬
‫כארבעים עמודים בכתב‪-‬היד מכילים מיניאטורות או פאנלים עיטוריים; בשוליים העליונים של דף ‪251‬א מדליון ובתוכו דוד‬
‫מנגן בנבל‪ ,‬מזוקן ואדום‪-‬שיער‪ ,‬ולראשו מגבעת 'בסגנון מזרחי' – כך על‪-‬פי ד'אנקונה‪ .‬גארצלי מייחסת את הקישוטים לאמן‬
‫הפלורנטיני פרנצ'סקו רוסלי שאף הוא עסק‪ ,‬בשנות השבעים בפירנצה‪ ,‬בקישוט הביבליה הגדולה של פדריקו דה מונטפלטרו‬
‫)כי"י וטיקן‪ (BAV, Urb. lat. 1& 2 ,‬וקובעת שכנראה נעשה שימוש באותן גלופות לשבע הסצינות של הבריאה המופיעות‬
‫בשני כתבי‪-‬היד )ראה '‪ ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ' ‪ 185-184‬וכן '‪ ,Garzelli, 'La bibbia‬עמ' ‪.(87 ,84 ,79-78‬‬
‫לאחרונה עסק בכתב‪-‬היד ותיאר אותו גם פבריציו ללי )ראה‪ ,Lelli, 'Una Bibbia' :‬עמ' ‪ .(166-165‬הוא משייך את כתב היד‬
‫לסביבתו של פיקו דלה מירנדולה בשל רמזים קבליים שהוא מוצא בו‪ ,‬ואולם זיהוי ידו של יצחק בן עובדיה שולל אפשרות‬
‫כזאת‪ ,‬ואין ספק שכתב‪-‬היד הופק לכל המאוחר במהלך שנות השבעים של המאה ה‪.15-‬‬
‫‪" 18‬אנא ה' הושיעה נא‪ ,‬אנא ה' הצליחה נא‪ ,‬עזרי מעם ה'‪ ,‬עושה שמים וארץ"‪.‬‬
‫‪ 19‬אותה כתובת מופיעה עוד פעמיים בהמשך‪ :‬פעם אחת בסוף ספר מלכים ופעם שנייה בסוף ספר עזרא‪ ,‬שתיהן בכתיבתו של‬
‫יצחק בן עובדיה‪ ,‬מעתיקו של כתב‪-‬היד )על האפשרות שהתנצר ראה בפרק ו‪/‬ההמרה(‪ .‬ואולם במפתיע‪ ,‬ושוב במעין סתירה‬
‫בלתי מוסברת‪ ,‬מופיעה בסוף ספר מלאכי כתובת אחרת מידו של יצחק‪" :‬וברוך ה' אלהי ישראל מן העול' ועד העולם אמן‬
‫ואמן כן יהי רצון"‪.‬‬
‫‪ 20‬כבר בישוני העיר בתיאור כתב‪-‬היד כי נראה שנכתב בידי מומר )'‪ ,Biscioni, 'Catalogus‬עמ' ‪ ;(80‬אף קאסוטו טען‪,‬‬
‫בדומה לו‪ ,‬בעניין אותו סופר‪" :‬בקיאותו בכתב רש"י מביאה אותנו בהכרח להסיק שהיה יהודי; שהוא התנצר מתברר מכתובת‬
‫הסיום ‪ ...‬שנכתבה באותה יד שכתבה את הטקסט" )ראה 'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 147‬הערה ‪.(74‬‬
‫‪159‬‬
‫ליחסים שבין יהודים לנוצרים בפירנצה באותן שנים;‪ 21‬ואולם‪ ,‬לנוכח כתובת זו וכל מה שטמון בה ונובע‬
‫ממנה קשה להתייחס בכובד ראש לטיעונים ולהשערות שמא יש בכתבי‪-‬היד העבריים המפוארים אשר‬
‫הופקו בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה ‪ -‬ואשר מכילים גם אי‪-‬אילו נגיעות כריסטולוגיות ‪ -‬איזו רמיזה‬
‫לגישה חדשה )מן הסתם 'רנסאנסית'( של סובלנות‪ ,‬התמזגות‪ ,‬קבלת האחר ואימוץ מנהגי הסביבה מצדם‬
‫של היהודים או להפנמה שהפנימו את הסמלים הנוצריים‪ .‬נהפוך הוא – כאשר כל הנפשות הפועלות‬
‫בתהליך הפקתו של כתב‪-‬יד )ובכלל זה המזמין‪ ,‬המעתיק‪ ,‬הצייר וכו'( הם נוצרים‪ ,‬אין טעם לחפש באותו‬
‫כתב‪-‬יד סימנים של זיקה‪ ,‬קשר‪ ,‬חיבור או השפעה נוצרית‪-‬יהודית; וכך‪ ,‬במקרה של כתב‪-‬יד זה של‬
‫התנ"ך‪ ,‬אין לייחס את האלמנטים הכריסטולוגיים – הבוטים או המעודנים והמובלעים‬
‫‪22‬‬
‫‪ -‬להשתלבותם‬
‫של פטרונים יהודים בסביבת ההפקה הלטינית הנגישה להם‪ ,‬או לעובדה שאומנים נוצרים הם שקישטו את‬
‫כתב‪-‬היד במוטיבים המקובלים בסביבתם‪ .‬גם במלאכת הספר‪ ,‬שהיא 'אחוזתו' של המעתיק‪ ,‬תופעות שאינן‬
‫מקובלות בסביבת הספר העברי והן מיוחדות אך ורק לכתבי‪-‬היד הלטיניים ומעידות על שימושים‬
‫המיוחדים לנוצרים ‪ -‬אינן יכולות לשמש סמן לשינויים במלאכת הספר העברי כתוצאה ממגעים עם‬
‫נוצרים או מהשפעות סביבתיות כאשר הן נצפות בכתבי‪-‬יד שהעתיק סופר יהודי שעבר אל המחנה שמנגד‪.‬‬
‫כך למשל מנהגם של הנוצרים לספרר את פרקי ה'ביבליה'‪ 23,‬אשר לא היה מקובל על היהודים עד לשנות‬
‫העשרים של המאה השש‪-‬עשרה‪ ,‬והוא מופיע כחלק אינטגרלי מן ההפקה – אפשר שבפעם הראשונה‬
‫בתולדות הספר העברי ‪ -‬בתנ"ך העברי של מדיצ'י‪ ,‬מידו של יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫‪ 21‬ס' רות' ציין שבמיוחד כתב‪-‬יד זה‪ ,‬אשר עוטר בידי פרנצ'סקו דל קייריקו והופק עבור נוצרים‪ ,‬ובדף הפתיחה שלו רמיזות‬
‫כריסטולוגיות ביחד עם הצגת ה'שילוש'‪ ,‬משקף את הסימביוזה של תרבות חילונית ויהודית באיטליה בתקופת הרנסאנס )ראה‬
‫בפיסקה האחרונה של דברי ההקדמה שלו ל‪ ,Antonioli Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti' -‬עמ' ‪.(23‬‬
‫‪ 22‬סימנים מרומזים של זיקה לנצרות יש בתוך כתב‪-‬היד הזה לרוב; כך למשל עיטור מיוחד בשוליים מול המילה 'עלמה' בספר‬
‫שמות‪ ,‬ב )‪21‬א(‪ ,‬או שרבובו של סימן הצלב בכל הזדמנות בעיטורי הקולמוס )הפיליגרנים( שמידי המעתיק )למשל‪133 ,‬א(‪.‬‬
‫בנוסף לכך‪ ,‬יש ספרור פרקים סדיר מידי המעתיק‪ ,‬מעוטר בצורת צלבים קטנים‪ ,‬לפחות עד ספר ירמיהו )על היעדר ספרור‬
‫פרקים בכתבי‪-‬יד עבריים של תנ"כים עבריים ראה להלן‪ ,‬וכן במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב בפרק ו(‪.‬‬
‫‪ 23‬מנהג שבו החל לנגטון בשנת ‪) 1203‬ראה ‪ ,Smalley‬עמ' ‪.(224‬‬
‫‪ 24‬כאמור‪ ,‬ספרור פרקים בתנ"ך לא היה מקובל בקרב היהודים עד לעשור השלישי של המאה ה‪ ,16-‬והוא קיים רק בכתבי‪-‬יד‬
‫עבריים ספורים מן המאה ה‪) 15-‬ראה להלן במאמרי 'יצחק בן עובדיה'‪ ,‬עמ' ‪ 419‬הערה ‪] 36‬במקור[(‪ ,‬רובם ככולם כתבי‪-‬יד‬
‫ספרדיים‪ .‬במקרים הבודדים הללו הוא הוכנס בדרך כלל לאחר הכתיבה‪ ,‬כנראה כאשר הבעלים )יהודי או נוצרי( נזקק לסימון‬
‫כזה לשם התייחסות מדויקת לקטעים מן המקרא‪ ,‬לצורך הפולמוסים התיאולוגיים או לצרכי עיון ולימוד; נראה שמן הראוי‬
‫לייחס אותו להפקה נוצרית או לראות בו סממן של מגעים עם התיאולוגיה הנוצרית‪.‬‬
‫בנוסף למקרים המובאים במאמרי הנ"ל להלן עוד רשימה קצרה של כתבי‪-‬יד של התנ"ך שבהם נמצא ספרור פרקים ‪ -‬כולם‬
‫ספרדיים‪ ,‬מן המאה ה‪ ;15-‬למעט אחד המתוארך לשנת ‪ 1404‬דומה שכולם מן השליש האחרון של המאה‪:‬‬
‫תנ"ך ספרדי )כ"י פריס‪ :1404 ,(BnF hébreu 31 ,‬מידי המעתיק חיים בן שאול מגדולי‪ ,‬המכונה וידאל סטורי‪ .‬ספרור‬
‫פרקים באות ספרדית‪ ,‬ללא ספק מידי של סופר יהודי‪ ,‬ואולם נראה בעליל כי נוסף לאחר הכתיבה – על כך מעידה העובדה כי‬
‫מיקומו אינו עקבי והוא משתנה על פי מיקומה של המסורה הקטנה ובהתאם לנסיבות – לעתים משמאל לטקסט ולעתים מימינו‪.‬‬
‫לעומתו‪ ,‬סימון המזמורים בתהלים מידי מעתיק כתב‪-‬היד באות ספרדית גדולה מרובעת ומעוטרת בפאר רב‪ ,‬ממוקם בסדירות‬
‫לצד עמודת הטקסט‪ :‬בדפי א משמאל לעמודות ובדפי ב מימין לעמודות‪ .‬הפיליגרנים שמעטרים את סימון המזמורים שמידי‬
‫המעתיק מעטרים גם את גם את תיבות הפתיחה ואת סימוני הפרשות בתורה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬ספרור הפרקים – שלא היה חלק‬
‫אינטגרלי מן ההפקה – אינו מעוטר‪.‬‬
‫תנ"ך ספרדי ) כ"י מודנה‪ :1470 ,(Biblioteca estense α.O.5.9 [Or. 19] ,‬הופק כנראה בסביליה‪ ,‬בידי הסופר משה‬
‫בן יוסף מטרוטיל )או טרוטיאל( שהעתיק שם תנ"ך אחר בשנת ‪ .1468‬כתב‪-‬היד נמכר בפירנצה לרופא הספרדי משה בן יוסף‬
‫אבן פיש בשנת ‪ .1486‬ספרור פרקים לאורך התנ"ך כולו מיד יהודית בכתיבה ספרדית מרובעת‪ ,‬גדולה מכתיבת הטקסט‪ .‬נראה‬
‫שאין זו ידו של הסופר הואיל והוא עצמו סימן מזמורי תהלים בכתיבה מרובעת קטנה יותר ועם עיטור הבלטה מעל הסימנים‪.‬‬
‫אפשר שהספרור נעשה בטרם הגיע כתב‪-‬היד לאיטליה מספרד‪ ,‬כלומר בשנים שבין כתיבתו ל‪ ,1486-‬או שהוסיף אותו הבעלים‬
‫משה אבן פיש הספרדי כשכתב‪-‬היד היה ברשותו‪.‬‬
‫תנ"ך ספרדי )כ"י אסקוריאל‪ :(G-II-8 ,‬הועתק ככל הנראה בספרד במאה ה‪ 15-‬והיה אחר כך באוסף של ההבראיסט אריאס‬
‫מונטאנו‪ .‬זמן בלתי ידוע לאחר כתיבתו נוספו בכתב‪-‬היד סימנים שונים ששימשו את בעליו‪ ,‬ללא ספק לצורך מחקר ועבודה‪,‬‬
‫‪160‬‬
‫כאן האמירה חד‪-‬משמעית‪ ,‬על אף ולמרות ה'ערבוב' המבלבל בין נוצרי ליהודי‪ ,‬והיא מעידה על חציצה‬
‫וקרע‪ .‬נראה בעליל כי אין כל דרך אחרת לפרש את מה שעינינו רואות‪ :‬המעתיק ללא ספק המיר את דתו‬
‫לנצרות‪ ,‬ודומה שאין בסממנים הנוצריים של כתב‪-‬היד שהפיק להעיד על אף יהודי פלורנטיני מלבדו‪.‬‬
‫ומתוך שהגבול נחצה‪ ,‬הוקם החיץ‪.‬‬
‫כתב‪-‬היד העברי השני באינוונטאר של ספרי משפחת מדיצ'י שאוחסנו בסן מרקו תואר כספר קטן בקלף;‬
‫‪25‬‬
‫האם אפשר להניח כי מדובר בכתב‪-‬יד השמור כיום במוזיאון ישראל והוא מכיל‬
‫ספרי אמ"ת מידו של יצחק בן עובדיה? ‪ 26‬מבחינת ממדיו הוא עונה על התיאור‬
‫שבאינוונטאר;‬
‫‪27‬‬
‫בנוסף‪ ,‬בשוליים התחתונים של עיטור המסגרת הצבעוני‬
‫והעשיר שבדף הפתיחה )ראה איור מימין(‪ ,‬מופיע אחד מסמליה של משפחת‬
‫מדיצ'י ‪ -‬טבעת יהלום בעלת שלוש נוצות ועליה ה'מוטו' ‪ 28.semper‬אין ספק‬
‫שזוהי ראיה מוצקה לכך שכתב‪-‬היד הוזמן או נרכש בידי אחד מבני המשפחה )אולי פיירו או בנו‬
‫לורנצו( ‪ 29‬כנראה בשנות השישים או השבעים של אותה מאה‪ 30.‬בראשי הספרים ‪ -‬תהלים‪ ,‬איוב ומשלי ‪-‬‬
‫מיניאטורות המשתרעות על פני עמוד שלם ומוקפות במסגרת זהב‪ .‬בהן – בהתאמה – דוד לאחר שהכריע‬
‫את גוליית‪,‬‬
‫‪31‬‬
‫איוב חסר‪-‬כול‪,‬‬
‫‪32‬‬
‫ומשפט שלמה;‬
‫‪33‬‬
‫דף הפתיחה )‪5‬א( מקושט בעיטור מסגרת העוטף את‬
‫כולל רישומים בלטינית‪ ,‬סימני רובריקות וכן ספרור פרקים כפול‪ :‬בשולי הטקסט ובשוליים העליונים‪ ,‬מעל לעמודות הטקסט;‬
‫נראה שבתורה ספרור הפרקים מיד נוצרית; ספרור מידו של סופר יהודי ממוצא ספרדי יש ביהושע‪ ,‬שופטים וכן בתהלים‪ ,‬לצד‬
‫הספרור מן היד הנוצרית‪.‬‬
‫תנ"ך ספרדי )כ"י דבלין‪ :(Chester Beatty Library 772 ,‬בכתיבה ספרדית‪-‬פרובנסאלית מרובעת‪ ,‬כנראה מן המאה ה‪-‬‬
‫‪ .15‬על‪-‬פי כתובת בעלים היה בפירנצה בסוף אותה מאה‪ ,‬או בתחילת המאה ה‪ .16-‬ספרור הפרקים מיד יהודית‪ ,‬אך נראה שאין‬
‫זו ידו של הסופר‪ .‬הספרור באות מרובעת מעוטרת‪ ,‬בדרך כלל בעיטור של שלושה כדורים בתצורת משולש‪ ,‬או הדמיות אחרות‬
‫של צורת משולש‪ ,‬והוא שונה מן העיטור הרגיל של מעתיק כתב‪-‬היד )הנוטה לווריאציות שונות של צורת ‪ ,fleur-de lys‬שבהן‬
‫הוא מקשט את שומרי הקונטרסים למשל‪ ,‬או את סימני הפרשות(‪ ,‬ואינו ממוקם במרחק קבוע מעמודת הטקסט; גם גודל‬
‫הסימנים משתנה ואין בו עקביות‪ .‬בספר תהלים‪ ,‬סימני המזמורים מידו של המעתיק המקורי בתוך מסגרות מצוירות‪ ,‬ולצדם‬
‫)החל ממזמור י"א( תיקון הספרור בידי היד השנייה‪ ,‬בעלת עיטור 'המשולש'‪ .‬גם בכתב‪-‬יד זה ברור כי התוספת של ספרור‬
‫הפרקים אינה חלק אינטגרלי מהפקתו המקורית של כתב‪-‬היד‪ .‬יצוין כי ספר מלכים אינו מחולק‪ ,‬ובמחציתו יש ציון ל'חצי‬
‫הספר'; ואולם החלוקה עפ"י הנוצרים ניכרת בספרור‪ :‬פרקים א‪-‬כא‪ ,‬ואחריהם פרקים א‪-‬כה‪ .‬מאפיין ייחודי של כתב‪-‬יד זה‬
‫מבחינת העזרים של שקיפות הטקסט הוא ספרור דפים‪ ,‬מידו של המעתיק‪ ,‬בחלקם העליון של עמודי ב‪ :‬הספרור רץ לאורך כל‬
‫אחד מספרי התנ"ך‪ ,‬ומסתיים בסופו‪ ,‬ואחר כך מתחיל שוב באות א בתחילת הספר הבא‪.‬‬
‫תנ"ך ספרדי )כ"י אימולה‪ :(Biblioteca comunale AA3 23 MS N77 ,‬ספרור הפרקים באות ספרדית‪ ,‬בדיו שונה‬
‫וכהה מכתיבת הטקסט‪ .‬ברור כי סימון הפרקים שולב בכתב‪-‬היד מאוחר לכתיבתו‪ :‬מקומו בשוליים נקבע על‪-‬פי מיקומה של‬
‫המסורה הקטנה והוא נדחק לעתים עד כדי נגיעה בעמודת הטקסט‪.‬‬
‫‪ 25‬ראה '‪ ,Piccolomini, 'Inventario‬עמ' ‪ ,65‬עיול ]‪" :[276‬מספר ‪ 731‬באינוונטאר; ספרון קטן בעברית‪ ,‬בקלף" )בין‬
‫הספרים שהיו שמורים בתיבה השביעית ]'‪ ['in septima capsa‬במנזר( ‪.‬‬
‫‪ 26‬סימנו כיום כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪ .180/55‬ידו של יצחק בן עובדיה זוהתה בו במסגרת מחקרי זה‪ ,‬על‪-‬פי מכלול‬
‫המאפיינים הקודיקולוגיים והגרפיים )איור של דף הפתיחה ראה בתיאור כ"י ]‪ [15‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק(‪.‬‬
‫‪ 27‬ממדיו אכן תואמים את ההגדרה 'ספר קטן'‪ 65x95 :‬מילימטרים‪ .‬ממדי השטח הכתוב‪ ,‬המחזיק ‪16‬שורות כתובות‪ ,‬זעירים‬
‫ממש‪ 30x47 :‬מ"מ‪ .‬בכל כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק בן עובדיה אין אחד הדומה לו מבחינת מידותיו אלו‪ .‬באיטליה כולה במאה‬
‫ה‪ 15-‬נמצאו במאגר הנתונים 'ספרדתא' רק ‪ 5‬כתבי‪-‬יד שהשטח הכתוב שלהם דומה לו או קטן ממנו‪.‬‬
‫‪ 28‬על סמלי משפחת מדיצ'י ראה לעיל‪ ,‬פרק ד‪ ,‬בדיון על המזמינים לבית מדיצ'י‪ ,‬ובעיקר עמ' ‪.107‬‬
‫‪ 29‬על‪-‬פי העדויות שבספרות קשה לקבוע אם שילוב טבעת היהלום בעלת שלוש הנוצות יחד עם ה'מוטו' ‪ semper‬הייתה‬
‫ייחודית לפיירו או לבנו לורנצו‪ ,‬או ששימשה את שניהם )ראה פרק ד‪ ,‬שם‪ ,‬הערה ‪.(45‬‬
‫‪ 30‬פיירו הלך לעולמו בשנת ‪ ,1469‬ובנו לורנצו ירש את מקומו‪.‬‬
‫‪ 31‬דף ‪4‬ב‪ :‬דוד ניצב מעל גופתו של גוליית‪ ,‬שמצחו שותת דם‪ ,‬ומניף מעליו את חרבו‪ .‬ברקע הר וברושים‪.‬‬
‫‪ 32‬דף ‪134‬ב‪ :‬איוב יושב – מוכה שחין – בפתח ביקתה ושלושת חבריו סביבו‪ .‬האדמה אפורה‪ ,‬ברקע חומה ועיר מגדלים‪.‬‬
‫‪ 33‬דף ‪186‬ב‪ :‬על כס המשפט יושב מלך צעיר‪ ,‬לימינו ניצב קשיש; משמאלו חייל המחזיק בתינוק ולמרגלותיו שתי נשים‬
‫מתווכחות‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫השטח הכתוב מארבעת צדדיו ומכיל פרחים ועלווה וכן כדורים מוזהבים‪ ,‬במיטב הסגנון הפלורנטיני‪ .‬אין‬
‫ספק שקישוט כתב‪-‬היד בוצע בבוטגה מקומית בידי אמן נוצרי‪ ,‬אולי מאריאנו דל בואונו‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫סביב תיבות‬
‫הפתיחה עיטורי קולמוס בצבעים אדום או כחול‪ ,‬לסירוגין‪ ,‬מן הסתם מידי המעתיק‪ .‬מדי פעם מכתיר את‬
‫'גגות' המסגרות של תיבות הפתיחה עיטור בצורת צלב;‬
‫‪35‬‬
‫צלבים משולבים גם בתוך עיטורי הקולמוס‬
‫המשתרכים בשוליים‪ ,‬ואפשר שיש בכך משום אמירה מצדו של המעתיק‪ ,‬יצחק בן עובדיה‪ .‬כתב‪-‬היד אינו‬
‫מנוקד‪ ,‬כנראה משום שיעד ההפקה היה לקוח נוצרי‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫ניתן היה לשער כי כתבי‪-‬יד אחרים שהעתיק יצחק בפירנצה במשך שנות פעילותו שם ואשר משקפים –‬
‫בעיקר במלאכת קישוטם – אלמנטים נוצריים או כריסטולוגיים‪ ,‬יועדו אף הם עבור בני משפחת מדיצ'י‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫ואולם העובדה שאין הם נזכרים באינוונטאר של ‪ 1495‬מערערת הנחה זו‪ 38.‬גם באינוונטארים של האוסף‬
‫הפרטי של פיירו מן השנים ‪ 1456‬ו‪ 1464-‬אין זכר לכתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬מה שמעיד על כך ששני כתבי‪-‬היד‬
‫של מדיצ'י שתוארו לעיל טרם הופקו אז‪ ,‬או שמקומם נפקד מן האינוונטארים ההם מסיבות אחרות‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫‪ 34‬זאת בשל הדימיון בין המיניאטורות בכתב‪-‬יד זה לאלו שבכ"י ניו‪-‬הייבן )ספרי אמ"ת‪ ,‬מס' ]‪ [5‬בקורפוס הפלורנטיני של‬
‫יצחק( אשר מיוחסות למריאנו דל בואונו )ראה שם(‪.‬‬
‫בדיקה קודיקולוגית של הרכב הקונטרסים של כתב‪-‬היד העלתה כי הגיליון הראשון‪ ,‬ובו המיניאטורה של דוד‪ ,‬נפרד מן‬
‫הקונטרס הראשון‪ :‬נראה אפוא שנשלח לעיטור בידי האמן במקביל להעתקת כתב‪-‬היד בידי המעתיק‪ ,‬וצורף אליו אחר כך‪.‬‬
‫נוהג זה היה ידוע בזירת ההפקה של כתבי‪-‬היד הלטיניים בפירנצה )על כך ראה & ‪De la Mare, 'Vespasiano Historian‬‬
‫‪ ,Bookseller‬עמ' ‪ (173‬ואין ספק שהוא מצביע על שיתוף פעולה בין המעתיק לאמן‪ ,‬ועל אימוץ טכניקות עבודה מסביבת‬
‫הספר הלטיני‪.‬‬
‫על האיקונוגרפיה במיניאטורה של משפט שלמה ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Scribes, Patrons‬עמ' ‪ :96‬לדבריה ניתן‬
‫למצוא בה איקונוגרפיה נוצרית‪ ,‬שכן בניגוד להצגה ה'יהודית' של אותה סצינה‪ ,‬בסצינה ה'נוצרית' נוכח אדם נוסף‪ .‬לתיאור‬
‫המערך העיטורי של כתב‪-‬היד ראה נרקיס‪' ,‬כתבי‪-‬יד עבריים מצויירים מירושלים' ‪ ,‬עיול מס' ‪.16‬‬
‫‪ 35‬למשל דף ‪164‬א‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 36‬לסוגיית הניקוד – אף כי למראית עין יכול היה היעדר ניקוד בכתבי‪-‬יד של התנ"ך לשמש סימן להפקתם עבור נוצרים ‪ -‬אם‬
‫יוצאים מתוך הנחה שכתבי‪-‬יד של התנ"ך שנועדו לספריות‪-‬שרד נסיכיות לא נועדו לשימוש ועל כן אין הכרח שינוקדו ‪ -‬הרי‬
‫כשמדובר בכתבי‪-‬היד מידו של יצחק בן עובדיה אין בכך ראיה מספקת‪ ,‬שכן מספר לא מבוטל של כתבי‪-‬יד שהפיק נותרו לא‪-‬‬
‫גמורים‪ ,‬ובמילים אחרות לא‪-‬מנוקדים‪ ,‬בהם גם כתבי‪-‬יד ליטורגיים שנועדו מדרך הטבע דווקא ליהודים‪ .‬אמנם תנ"ך‬
‫לאורנציאנה של מדיצ'י אשר נזכר לעיל )]מס' ‪ [19‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק( מכיל ניקוד‪ ,‬ואפשר שהוא מעיד על‬
‫ההפקה המוקפדת ואולי אף על דרישה מוקדמת מצד המזמין‪ .‬יש לזכור כי בבחינת דפוסי ההפקה של יצחק עולה כי בדרך כלל‬
‫)ואולי גם תמיד( נהג להשאיר את מלאכת הניקוד לאחרים ואפשר גם שלא היה מיומן בה‪ .‬על כך עשויים להעיד כתבי‪-‬היד‬
‫שנותרו בלא ניקוד‪ ,‬בהם כ"י פרמה‪) Parm. 1714 ,‬מס' ]‪ ,[6‬תהלים(; כ"י פרמה‪]) Parm. 3236 ,‬מס' ‪ ,[2‬תהלים ומגילות(‪,‬‬
‫ששם נוקדו רק מזמורי התהלים ואילו המגילות נותרו ללא ניקוד; כ"י פרמה ‪) ,Parm. 1679‬מס' ]‪ ,[21‬תנ"ך שלם(‪ ,‬ותאומו ‪-‬‬
‫כ"י פרינסטון )מס' ]‪ ,[20‬תורה‪ ,‬תהלים ומחזור(; כ"י סנט‪-‬קוגט‪) ,‬מס' ]‪ ,[3‬מחזור(; כמו גם כאלה שברור כי נוקדו – כנראה‬
‫בשלב מאוחר ‪ -‬מידי נקדן אחר‪ :‬כך למשל כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪]) Can. Or. 22 ,‬מס' ‪ ,[9‬חומש(‪ ,‬שבסופו קולופון‬
‫הנקדן; כ"י ניו יורק‪) JTS L85,‬מס' ]‪ ,[12‬תורה(‪ ,‬שניקד כנראה אברהם פריצול כאשר הוסיף הפטרות; כ"י לונדון‪BL MS ,‬‬
‫‪) Harl. 5686‬תחנונים(; כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪) Heb. 8^2456‬מס' ]‪ ,[8‬מחזור(; את כ"י לונדון‪BL MS ,‬‬
‫‪) Add. 19944-45‬מס' ]‪ ,[1‬המכיל מחזור בשני כרכים( ניקד 'אברהם'‪ .‬על אלה ועל שאר כתבי‪-‬יד הלא‪-‬גמורים ראה בפרק ו‬
‫וברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק שם‪.‬‬
‫בהקשר לסוגיית הניקוד בתנ"ך העברי‪ ,‬אייזנשטיין מזכירה את הסתייגותם של מלומדים ספרדים קתולים במאה ה‪16-‬‬
‫מנאמנותה של הגירסה העברית של התנ"ך לטקסט המקורי האמיתי הואיל והמסורה‪ ,‬ובכלל זה הניקוד‪ ,‬הוכנסו בידי היהודים‬
‫לאחר כתיבת הטקסט וכך סולפה לדבריהם משמעותו המקורית )ראה '‪ ,Eisenstein, 'The Printing Press‬עמ' ‪.(332-331‬‬
‫מנגד‪ ,‬בתקופה שאנו דנים בה בפירנצה‪ ,‬וליתר דיוק בתחילת שנות ה‪ 60-‬של המאה ה‪ ,15-‬כותב מלומד והומניסט נוצרי לדוכס‬
‫מנטובה בהקשר לתנ"ך שלא נוקד‪ ,‬כי על‪-‬פי דעתו של יהודי שהוא נועץ בו אין כל ערך לכתב‪-‬יד של תנ"ך עברי שלא נוקד‬
‫)על פרשת תנ"ך גונזאגה ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪ ,164-162‬וכן בפרק ו‪/‬ההמרה‪ ,‬עמ' ‪.(231-229‬‬
‫‪ 37‬כתב‪-‬יד כזה עשוי להיות למשל כ"י ברלין‪ ,‬מס' ]‪ [10‬בקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪ 38‬יחד עם זאת‪ ,‬יש לזכור כי האינוונטאר אשר חובר בידי יאנוס לסקריס בשנת ‪ ,1495‬לאחר שמקצת הספרייה אבדה במהומות‬
‫שלאחר גירוש בני מדיצ'י מפירנצה‪ ,‬לא כלל את מלוא תכולתה שלפני אותם האירועים‪.‬‬
‫‪ 39‬אפשר שעל שני כתבי‪-‬היד העבריים של מדיצ'י אשר תוארו לעיל נוסף כתב‪-‬יד שלישי‪ :‬על‪-‬פי ‪Tamani, 'Manoscritti‬‬
‫'‪ ,ebraici‬עמ' ‪ 195‬הערה ‪ ,1‬נזכרו שלושה כתבי‪-‬יד עבריים באינוונטאר הספרייה‪ ,‬השלישי שבהם ספר תהלים דו‪-‬לשוני‬
‫)יווני ועברי( מן 'התיבה הרביעית'‪ ,‬עיול ‪ 141‬בעמ' ‪ 60‬באינוונטאר‪"Psalterium partim grecum et partim hebreum, :‬‬
‫"‪ .sine numero, in membranis, tectum serico operimento et viridi‬ואולם נראה שמן הראוי לראות בו חלק מן‬
‫‪162‬‬
‫התנ"ך העברי של ה'באדיה של פייזולה' ‪(Badia fiesolana) 40‬‬
‫התנ"ך העברי השני השמור בספרייה הלאורנציאנית וגם בו אלמנטים כריסטולוגיים בולטים‪ ,‬הועתק אף‬
‫הוא בידי יצחק בן עובדיה‪ 41.‬למעשה זה כתב‪-‬היד שאליו מתייחסים חוקרים הטוענים שבתקופת הפריחה‬
‫ההומניסטית בפירנצה גם אנשי כנסייה הזמינו כתבי‪-‬יד עבריים ממעתיקים יהודים ‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫אף ממנו קשה‬
‫ללמוד על תזוזה בקשרים שבין יהודים לנוצרים בעידן ההומניסטי בפירנצה‪ ,‬ושיש המבקשים לראות את‬
‫אותותיה בכתבי‪-‬היד העבריים אשר הופקו שם‪ :‬שהרי‪ ,‬כאמור‪ ,‬אם הועתק כתב‪-‬היד בידי יהודי מומר‬
‫בעבור לקוח נוצרי‪ ,‬אין בו ראיה; ואם אנו מבקשים לדון בעניין הגובר שרחשו ההומניסטים ללימודים‬
‫העבריים ולמחקר הפילולוגי של המקרא וברכישת תנ"כים עבריים שידריכו את המלומדים הללו אל‬
‫גירסת האמת‪ ,‬הרי שנותר עוד לבדוק ולהוכיח מי היו המלומדים בפירנצה שעסקו‪ ,‬בעשורים של אמצע‬
‫המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬בהיבטים אלה ואם אכן היו כאלה – אילו ספרים הם הזמינו לתכלית זו‪.‬‬
‫התנ"ך‪ ,‬כאמור‪ ,‬אינו מנוקד ובסופי הספרים אין מניין פסוקים‪,‬‬
‫‪43‬‬
‫בניגוד לנהוג בתנ"כים עבריים; מה‬
‫שמעיד כנראה על כך שכתב‪-‬היד יועד מלכתחילה לנוצרי או‪ ,‬כאמור‪ ,‬שמלאכת העתקתו לא הושלמה עד‬
‫תום‪ .‬בשוליהם החיצונים והפנימיים של הדפים יש ספרור פרקים מיד נוצרית‪,‬‬
‫תיקונים מידו של יצחק בן עובדיה‪ ,‬שזוהה כמעתיקו של כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫‪44‬‬
‫ולעתים ניכרים בו‬
‫ספרור הפרקים באותיות העבריות‬
‫נוסף בלא ספק לאחר שהושלמה מלאכת ההעתקה‪ 46,‬ואולם דומה שלספרור בעברית קדם ספרור בספרות‬
‫'ערביות' זעירות שנרשם בדיו כהה בקולמוס בשוליים‪ ,‬בצמוד לטקסט‪ ,‬ומעליו שורטטו האותיות‬
‫העבריות‪ :‬ברוב המקרים הספרות מונחות בבטן האות העברית ויש שהן נבלעות בתוכה‪ ,‬אך לעתים הן‬
‫נראות בבירור גם מחוץ לאותיות‪.‬‬
‫סופר או אומן יהודי‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫כאמור‪ ,‬אותיות הספרור לוקות בצורתן‪ ,‬וברור שלא שורטטו בידי‬
‫‪48‬‬
‫הסוגה של ספרי תנ"ך מרובי‪-‬לשונות‪ ,‬אשר הלכה ותפסה מקום נכבד לקראת המאה ה‪ ,16-‬ולא כתב‪-‬יד 'עברי' )על סוגה זו‬
‫ראה בעמ' ‪ 165-164‬להלן‪ ,‬בדיון בהפקה תלת‪-‬לשונית של תהלים עבור פדריקו דה מונטפלטרו(‪.‬‬
‫‪ 40‬סימנו כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪) Conv. Soppr. 268 ,‬מס' ]‪ [18‬בקורפוס הפלורנטיני(‪ .‬בקטלוג הספרייה‬
‫שערך פרנצ'סקו דל פוריה בשנים ‪) 1858-1846‬ראה ‪ ,4 ,Del Furia‬עמ' ‪ ,(333-332‬הוא מתואר ככתב‪-‬יד עברי בקלף‪,‬‬
‫המכיל את ‪ 24‬הספרים של 'הברית הישנה בעברית'‪ ,‬בכתיבה 'רבנית' ללא ניקוד‪ ,‬שהועתק במאה ה‪ ,15-‬כנראה מידי מומר‪.‬‬
‫כתב‪-‬היד צורף לספרייה לאחר סגירת המנזרים והחרמת ספריותיהם בשנים ‪ ;1809-1783‬על דף מגן בראשו רשומה הכתובת‬
‫'‪ .'San Domenico di Fiesole‬עד אז היה כתב‪-‬היד שמור בספריית המנזר שהקים קוזימו דה מדיצ'י בשנים ‪.1464-1462‬‬
‫‪ 41‬זיהוי המעתיק נעשה במסגרת מחקרי זה‪.‬‬
‫‪ 42‬ראה למשל מורטארה אוטולנגי‪ ,'Miniature ebraiche' ,‬עמ' ‪ .226‬בהערה ‪ 53‬שם היא גם מביאה תיאור קודיקולוגי קצר‬
‫של כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪ 43‬למעט בסוף ספר שמות )הדף האחרון של 'בראשית'‪ ,‬שבו היה אמור להיות מניין הפסוקים של אותו ספר‪ ,‬חסר; אפשר אפא‬
‫שגם בו היה מניין פסוקים‪ ,‬של ספר בראשית(‪.‬‬
‫‪ 44‬חוץ מעיצובן המוזר של האותיות‪ ,‬יש סימנים המעידים על כך שיד נוצרית ביצעה את הספרור‪ :‬למשל‪ ,‬השימוש בצירוף 'יה'‬
‫לציון ‪) 15‬ראה שם‪ ,‬מלכים(‪ ,‬או היפוך אותיות‪ ,‬כמו למשל ה"ל במקום ל"ה לציון ‪ ,35‬סימן ד"י במקום י"ד לציון ‪ ,14‬או ג"י‬
‫לציון ‪ 13‬ועוד‪ .‬אף ספרור מזמורי תהלים לא נעשה בידי יצחק‪ :‬הסימנים הקיימים נעשו בלא ספק מידו של נוצרי ואינם דומים‬
‫לאלו שיצחק נוהג לרשום‪.‬‬
‫‪ 45‬למשל בשמואל‪ ,‬עזרא ועוד‪ .‬ספרורם של פרקי ספר שמואל‪ ,‬שעל‪-‬פי הנוסח הנוצרי חולק לשני חלקים‪ ,‬תוקן בידי יצחק בן‬
‫עובדיה לספרור של רצף אחד )ראה להלן במאמרי 'יצחק בן עובדיה'‪ ,‬עמ' ‪ ,416‬הערה ‪] 25‬במקור[(‪.‬‬
‫‪ 46‬סימן לכך הוא שבמקומות שבהם רשם המעתיק בשוליים סימן 'פרש'' לציון תחילתה של פרשה‪ ,‬ושבהם היה צורך לסמן‬
‫באיניציאל גם את תחילתו של פרק חדש‪ ,‬משורטטות האותיות של ספרור הפרקים בצפיפות‪ ,‬ברווח הצר שנותר בין ציון פרשה‬
‫לטקסט הכתוב )ראה למשל דברים‪ ,‬כ"ו(; לעתים הן אף 'פולשות' לתחומו של סימן הפרשה‪.‬‬
‫‪ 47‬למשל‪ ,‬בראשית‪ ,‬כ‪ :‬מימין לאות העברית רשום הספרור ‪.20‬‬
‫‪ 48‬את 'נוצריותו' של האומן המקומי המשרטט את האותיות ומבצע את תיבות הפתיחה המעוטרות מסגירה תופעה נוספת שאינה‬
‫מקובלת בכתבי‪-‬יד עבריים‪ :‬בתיבת הפתיחה לספר ויקרא )באותיות רבתי מרוקעות בזהב( נחצתה המילה 'ויקרא' ונכתבה‬
‫ב'קומותיים'‪' :‬ויק ‪ /‬רא'‪ .‬לשתי היקרויות נוספות של אותה תופעה בכתבי‪-‬יד עבריים ראה בפרק ו‪/‬מלאכת הספר‪ ,‬עמ' ‪.226‬‬
‫‪163‬‬
‫עיטורו של כתב‪-‬היד נעשה כמדומה בשני שלבים‪:‬‬
‫‪49‬‬
‫יש בו למעלה משלושים דפים מעוטרים בעיטורי‬
‫מסגרת בסגנון הפלורנטיני מאמצע המאה‪ ,‬ואולם ניכר בהם שהם גולמיים למדי ואין הם ברמתו של‬
‫הקישוט המפואר שבדף הפתיחה‪ 50 .‬דף זה )ה‪ (incipit-‬מכיל מיניאטורה גדולה של צליבת ישו שאותה יש‬
‫המייחסים לפרא אנג'ליקו‬
‫‪51‬‬
‫או לפחות לאחד מתלמידיו‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫חוסר האחידות במלאכת הקישוט‪ ,‬הנעוץ מן‬
‫הסתם בעובדה ששני אמנים נפרדים עסקו בעיטור כתב‪-‬היד בפרקי זמן שונים‪ ,‬אם כי קרובים זה לזה‪,‬‬
‫נובע כנראה מנסיבות העתקתו‪:‬‬
‫‪53‬‬
‫כאמור‪ ,‬סימנים חיצוניים אחדים מורים על כך שמלאכת ההעתקה לא‬
‫הושלמה; ייתכן שכתב‪-‬היד נועד מראש לקונה מזדמן‪ ,‬או – מה שסביר יותר – המזמין המקורי משך ידו‬
‫מן ההזמנה לאחר שכתב‪-‬היד היה בשלבי סיום‪ ,‬ואת המיניאטורה ומערך הקישוט בדף הפתיחה ביצע אמן‬
‫שני‪ ,‬לאחר שהתנ"ך עבר לידיים חדשות‪ .‬אפשר אפוא להניח כי במקורו לא הועתק כתב‪-‬היד עבור המנזר‬
‫או מי מאנשיו‪ ,‬אלא התגלגל אליו לאחר שכבר הוכן בעבור מזמין אחר – יהודי או נוצרי‪ ,‬ורק אז נוספה בו‬
‫המיניאטורה הגדולה הפותחת‪.‬‬
‫מי היה אותו מזמין שחזר בו מהזמנתו? אמנם‪ ,‬אפשר שהיה מפרנסי הקהילה היהודית בפירנצה‪ ,‬שביקש‬
‫לעצמו תנ"ך מקושט במיטב האופנה של אותן שנים‪ .‬אפשר גם שהיה זה בנקאי שירד מנכסיו )כמו למשל‬
‫שלמה בן יוסף כהן מפראטו בשנת ‪ ,1441‬או יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו בשנת ‪ (1461‬ולא היה בידו‬
‫לעמוד ברכישה;‪ 54‬עם זאת‪ ,‬אפשר שמלכתחילה הופק כתב‪-‬היד עבור מזמין נוצרי‪ ,‬ולאחר שהעיסקה לא‬
‫עלתה יפה נמסר כתב‪-‬היד לבאדיה של פייזולה‪.‬‬
‫ייתכן שבפרשת התנ"ך העברי שהזמין לודוביקו מגונזאגה שליט מנטובה ממעתיק פלורנטיני שהיה בעבר‬
‫יהודי‪ ,‬עשוי להימצא הפתרון‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫על‪-‬פי מכתב שכתב לודוביקו לסוכן שלו בפירנצה היה בכוונתו להזמין‬
‫בפירנצה העתקה של תנ"ך עברי נאה כדי להציבו בספרייתו ‪.‬‬
‫‪56‬‬
‫אותו תנ"ך הוזמן מידי המעתיק‬
‫ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ ,‬שהיה בעבר יהודי‪ ,‬בעבור ‪ 80‬דוקטים‪ 57,‬ואולם מקץ זמן חזר בו הדוכס וביטל את‬
‫העיסקה‪ .‬זמנה של אותה פרשה תואם בדיוק את זמן הקמתה וציודה של ספריית הבאדיה בפייזולה בידי‬
‫העמדה זו של תיבת הפתיחה מעידה כפי הנראה על ביצוע התיבות המוזהבות בידי נוצרים‪ .‬על חלוקת מילה בכלל כסממן של‬
‫השפעה נוצרית או של הפקה לא‪-‬מוקפדת ראה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בפרק ו‪ ,‬עמ' ‪ ,227-226‬בדיון על חלוקת מילה‪.‬‬
‫‪ 49‬ראה תיאור כתב‪-‬היד בידי דילון‪-‬בוסי וללי בקטלוג תערוכה שנערכה בשנת ‪ 2002‬בטורונטו ) ‪ ,Images of Salvation‬עמ'‬
‫‪ ;(137-135‬בפתח דבריהם מיפרט קודיקולוגי של כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪ 50‬תיאור מפורט של הקישוט ושל סצינת הצליבה ראה אצל ‪ ,2 ,P. D'Ancona‬עמ' ‪ ,181‬עיול ‪.207‬‬
‫‪ 51‬ראה '‪ ,Levi D'Ancona, 'La miniatura fiorentina‬עמ' ‪. 464‬‬
‫‪ 52‬דילון‪-‬בוסי וללי רואים קווים משותפים בעיטורים שבכתב‪-‬יד זה לבין אלו שבכ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪Parm. 3236‬‬
‫)מס' ]‪ [2‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק( שקישוטו מיוחס לזנובי סטרוצי‪ ,‬תלמידו של פרא אנג'ליקו )ראה ‪,Levi D'Ancona‬‬
‫שם(‪ .‬על המיניאטורה בראש כתב‪-‬היד של התנ"ך ראה תיאורם של דילון‪-‬בוסי ושל ללי בקטלוג ‪'Bernardo di‬‬
‫'‪ ,Chiaravalle‬עמ' ‪.121-120‬‬
‫‪ 53‬לסממנים המעידים על כך ראה דילון‪-‬בוסי וללי‪ ,Images of Salvation ,‬עמ' ‪.135‬‬
‫‪ 54‬אכן‪ ,‬בתיאורם לכתב‪-‬היד עמדו דילון‪-‬בוסי וללי על סוג של עיוות או מוזרות של הצורות בעיטורי המסגרת‪ ,‬שהם מייחסים‬
‫לניסיונו של הצייר לשוות לעיטוריו חזות של 'מלאכת הקישוט היהודית' כפי שהצטיירה בעיני רוחו )עיין שם(‪ .‬ואמנם‪ ,‬יש נופך‬
‫גולמי ואפילו גרוטסקי בציור הדמויות בכתב‪-‬היד‪ ,‬אך ייחוס סגנונן לחיקוי סביבת ספר יהודית דווקא אין לו ביסוס של ממש‪.‬‬
‫‪ 55‬ראה '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬עמ' ‪.165‬‬
‫‪ 56‬ראה'‪ ,Luzio & Renier, 'Il Filelfo‬עמ' ‪.153‬‬
‫‪57‬ג'ובאנפרנצ'סקו‪ ,‬שהיה יהודי מומר‪ ,‬נחשב לבנו של ג'אנוצו מאחר שג'אנוצו הוא שהעבירו על דתו והטבילו‪ .‬כך ניתן לו השם‬
‫מאנטי )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .(215‬אפשר שהוא הוא המעתיק יצחק בן עובדיה‪ ,‬לאחר ההמרה )ראה להלן‪ ,‬פרק‬
‫ו‪/‬ההמרה‪ ,‬עמ' ‪ 228‬ואילך(‪ .‬על פרשת התנ"ך‪ ,‬שבסופה משך הדוכס את ידו מן העיסקה והשאיר את מחצית הסכום הנ"ל ואת‬
‫כתב‪-‬היד גופו בידי המעתיק‪ ,‬ראה בהרחבה בפרק ו‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪164‬‬
‫וספאסיאנו‪ ,‬במצוותו של קוזימו דה מדיצ'י‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫אפשר אפוא שאת התנ"ך העברי אשר יועד ללודוביקו‬
‫גונזאגה מכר מעתיקו‪ ,‬ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ ,‬במכירה שנייה לאותה באדיה )אולי בתיווכו של‬
‫וספאסיאנו(‪ ,‬וזהו מן הסתם תנ"ך לורנציאנה שסצינת הצליבה מתנוססת על דף הפתיחה שלו‪.‬‬
‫תהלים תלת‪-‬לשוני של פדריקו דה מונטפלטרו‬
‫‪59‬‬
‫טקסט עברי אחר שהוזמן בידי אחד האספנים‪-‬הנסיכים מידי מעתיק יהודי )אולי באמצעותו של סוכן‬
‫כדוגמת וספאסיאנו( אינו כתב‪-‬יד עברי במלוא מובן המילה‪ ,‬אלא עמודה אחת‪ ,‬בעברית‪ ,‬בכתב‪-‬יד תלת‪-‬‬
‫לשוני של תהלים‪ 60.‬הטקסט העברי מנוקד כולו מידי הסופר‪ .‬על פי הקולופון שבסוף ההעתקה הופק כתב‪-‬‬
‫היד בפירנצה בשנת ‪ 1473‬עבור פדריקו שליט אורבינו‪:‬‬
‫‪61‬‬
‫"אני אהרן בן‪ ...‬גבריאל הסופר כתבתי זה‬
‫הספר אל השר הגדול הקונטי מאורבינו יר"ה וסיימתיו יום ד' לחדש אבריל רל"ג לפ"ק פה פלורינצה‬
‫העירה"‪ .‬יוצא אפוא שכתב‪-‬היד הועתק כתשעה חודשים לאחר שאוסף כתבי‪-‬היד העבריים הגדול של‬
‫מנחם בן אהרן מוולטירה‪ ,‬ובו גם התנ"ך הגדול והמרשים‪ ,‬נפל בידי פדריקו בעקבות ביזת וולטירה‪ :‬על‪-‬פי‬
‫המסנגרים עליו שביקשו לטשטש את חומרת המעשה‪ ,‬ביקש פדריקו לעצמו רק כתב‪-‬יד אחד ‪ -‬את התנ"ך‬
‫המפואר של מנחם בן אהרן‪ 62 .‬ואכן‪ ,‬לא לחינם בחר באותה 'ביבליה'‪ ,‬שהייתה גולת הכותרת באותו אוסף‬
‫עברי‪ ,‬ויכלה להתחרות בכל תנ"ך עברי אחר באוספים הנוצריים ‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫דומה שפדריקו האספן לא צירף אל‬
‫ספרייתו כתבי‪-‬יד עבריים בנוסף על אלה שכבר נפלו בחלקו‪ ,‬אך ספר התהלים התלת‪-‬לשוני שהזמין‬
‫השתלב באוסף אורבינו כפוליגלוטה ולא במדור כתב‪-‬היד העבריים ‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫בספר תהלים התלת‪-‬לשוני שהופק עבור פדריקו ב‪ 1473-‬הועתקו מזמורי התהלים בלטינית )בעמודה‬
‫השמאלית( וביוונית )בעמודה האמצעית(‪ ,‬ומולם‪ ,‬או למעשה במקביל אליהם‪ ,‬בעמודה הימנית – מזמורי‬
‫‪ 58‬הקמת הספרייה נמשכה שנתיים‪ ,‬בין ‪ 1462‬ל‪.1464-‬‬
‫‪ 59‬כיום סימנו בספריית הווטיקן ‪ .MS Urb. lat. 9‬הוא מתואר באינוונטאר של כתבי‪-‬היד האורבינאטיים הלטיניים שבווטיקן‬
‫)ראה '‪ ,I ,Stornajolo, 'Latini‬עמ' ‪ ,16‬עיול מס' ‪"An. 1473. membr.,mm. 408x297, ff. II-194. Psalterium : 9‬‬
‫"‪.hebraice, graece et latine, juxta versionem vulgatam‬‬
‫ובהמשך‪ – (fol. 1) .1 :‬תהלים בתרגום השבעים‪ ,‬בנוסח הלטיני של הירונימוס; ‪ – (fol. 193) .2‬תהלים קנ"א בתרגום‬
‫השבעים בנוסח הלטיני‪ .‬בסוף התיאור )‪192‬ב( מובא הקולופון העברי בתרגומו ללטינית‪.‬‬
‫‪ 60‬תהלים תלת‪-‬לשוני אחר )אף הוא בלטינית‪ ,‬יוונית ועברית( היה שייך במאה ה‪ 14-‬לניקולא אצ'יאיולי איש פירנצה )ראה‬
‫באינוונטאר הספרים שלו כפי שהתפרסם בידי ‪R. Sabbadini, I libri del gran siniscalco Nicola Acciaiuoli', in Il‬‬
‫'‪ .(libro e la stampa, I, 1907, 39, no. 49: 'Psalterium ebraycum, grecum, et latinum‬אני מודה לקסאבייה‬
‫בינבקה )‪ ,(Xavier Binnenecke‬העוסק בחקר כתבי‪-‬יד מן הרנסאנס האיטלקי‪ ,‬על שהפנה את תשומת לבי לאיזכורו זה של‬
‫כתב‪-‬היד‪ ,‬שכנראה אבד‪.‬‬
‫לדבריה של אייזנשטיין היה רעיון התנ"ך התלת‪-‬לשוני 'עתיק לפחות כמו אוריגנס' )ראה‪Eisenstein, 'The Printing :‬‬
‫'‪ ,Press‬עמ' ‪ ;(340‬ואולם נוכחות ממשית של הפוליגלוטות של התנ"ך‪ ,‬אשר שימשו כלי עזר לבירור הנוסח המקורי וה'אמיתי'‬
‫של כתבי הקודש )הידועות שבהן הן הפוליגלוטות של פלנטין ]‪ [Plantin‬ושל אריאס מונטאנו( ‪ -‬מוצאים לדבריה רק עם‬
‫התרחבות השיח ההבראיסטי ופריחת הלימודים התלת‪-‬לשוניים‪ ,‬בעיקר במאות ה‪ 16-‬וה‪) 17-‬ראה שם‪ ,‬פרק ‪ ,4‬ובעיקר עמ'‬
‫‪ ,340 ,337-8 ,331-2‬ועוד(‪ .‬אייזנשטיין אינה מזכירה את ספר התהלים התלת‪-‬לשוני של אורבינו משנת ‪ ,1473‬ואף לא את‬
‫זה המיוחס לאוסף הפלורנטיני של אצ'יאיולי‪.‬‬
‫על הלימודים התלת‪-‬לשוניים‪ ,‬שאף הם נועדו לאותה תכלית של חקר המקרא והמקורות‪ ,‬ראה גם בהמשך‪ ,‬בדיון על ג'אנוצו‬
‫מאנטי ועל לימודיו של בנו אניולו עוד בשנות ה‪ 40-‬של המאה ה‪.15-‬‬
‫‪ .(1482-1422) 61‬באותה עת היה פדריקו עדיין 'קונטי'‪ ,‬וטרם הוכתר בתואר 'דוכס'‪.‬‬
‫‪ 62‬ראה '‪ ,Michelini Tocci, 'Formazione‬עמ' ‪.14-13‬‬
‫‪63‬‬
‫לתיאורו של כתב היד מנקודת מבטו של אספן וחובב אמנות‪ ,‬ראה גם ‪ ,1 ,Dennistoun‬נספח ‪ ,6‬עמ' ‪.422‬‬
‫אשר למעשה הביזה – דניסטון מנסה בכל מאודו להפריך את הגירסה שלפיה ביקש הדוכס את התנ"ך הגדול לעצמו )ראה שם‪,‬‬
‫‪.(202-200‬‬
‫‪ 64‬גם סימנו בקטלוג מעיד כי הוא נשמר בספרייה בין כתבי‪-‬היד הלטיניים‪.‬‬
‫‪165‬‬
‫תהלים בעברית‪ .‬לצורך האחידות וחזותו האסתטית של הדף‪ ,‬השורות הכתובות בעמודה העברית מקבילות‬
‫בדיוק לאלו שבעמודות היוונית והלטינית‪ ,‬וכמוהן אף הן 'יושבות' על שורת השרטוט‪ ,‬בניגוד למקובל‬
‫בכתבי‪-‬היד העבריים ששם התיבות 'תלויות' מן השורה שמעליהן‪ .‬קשה להכריע‪ ,‬גם לאחר בדיקה‬
‫קודיקולוגית של גוף כתב‪-‬היד‪ ,‬איזו מן העמודות נכתבה ראשונה והדריכה את השתיים האחרות‪ :‬בכל‬
‫אחת מהן ניכר המאמץ של המעתיק להתאים את עצמו לקצב זרימת הטקסט בשתי העמודות האחרות כדי‬
‫להשיג סימטריה והרמוניה מרבית‪ .‬לא מן הנמנע אפוא – אף שפרקטיקה מסוג זה אינה ידועה לנו ומן‬
‫הסתם היה ביצועה מסורבל ביותר ‪ -‬כי המעתיקים )שלושה‪ ,‬או לפחות שניים( עבדו בכפיפה אחת‬
‫והעתיקו יחדיו פסוק אחר פסוק‪ .‬כתב‪-‬היד בנוי כולו 'לזרום' משמאל לימין‪ ,‬וזה כיוון הקריאה‪ .‬שומרי‬
‫הקונטרסים מתייחסים לעמודה הלטינית‪ ,‬והם מסמנים את סופי הקונטרסים אשר נפתחים משמאל‬
‫ומסתיימים מימין‪ ,‬כדרך כתבי‪-‬היד הלטיניים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬רק הטור העברי מסתיים‪ ,‬כאמור‪ ,‬בקולופון‬
‫המעתיק‪.‬‬
‫כ"י וטיקן‪ ,BAV, Urb. Lat.9 ,‬דף הקולופון‬
‫בניגוד למנהגם של היהודים באיטליה‪ ,‬אין בכתב‪-‬יד זה תיבות פתיחה‬
‫אלא איניציאלים‪ ,‬כמקובל בכתבי‪-‬היד הלטיניים; בראשי הפסוקים‪,‬‬
‫בכל שלוש העמודות‪ ,‬איניציאלים באות רבתי )בעמודה העברית הם‬
‫בכתיבה מרובעת(‪ ,‬אשר מסודרים על קו אופקי אחד‪ ,‬זה מול זה ובגודל‬
‫אחיד ‪ -‬אף זאת במטרה להשיג מראה הרמוני; אלה שבראשי המזמורים‬
‫כפולים בממדיהם ואף מקושטים בעיטורי קולמוס‪ .‬האיניציאלים‬
‫שבעמודה העברית אינם מידו של הסופר‪ :‬המעתיק העברי השאיר‬
‫במקומם חלל ריק וכתב בשוליים אותיות זעירות המשמשות סימון‬
‫לאיניציאלים ‪,‬‬
‫‪65‬‬
‫ועל‪-‬פיהן שירטטה אותם יד נוצרית‪ .‬אותיות זעירות אלו נראות היטב והן מעידות על‬
‫תהליך הפקה בשלבים ועל מסירת הטקסט‪ ,‬לאחר השלמת כתיבתו‪ ,‬לעיטור בידי אומן מקומי‪ .‬פה ושם‬
‫טעה האומן בשרטוט האות העברית ונראה בעליל שמתווה האותיות בוצע ביד לא‪-‬יהודית‪ .‬האיניציאלים‬
‫אינם מנוקדים ‪.‬‬
‫כפי שהקולופון העברי מעיד‪ ,‬אין ספק שכתב‪-‬היד הוזמן בפירנצה – שהייתה‪ ,‬כידוע‪ ,‬מרכז של הפקת‬
‫כתבי‪-‬יד לטיניים ושם הועתקו וקושטו רבים מכתבי‪-‬היד שפדריקו הזמין עבור ספרייתו באורבינו‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫עדויות מספריות 'נסיכיות' אחרות – דוכסות מילנו‬
‫סביר להניח כי גם 'נסיכים' אחרים באיטליה החזיקו באוספיהם 'ביבליה' עברית בתור חפץ חן או בתור‬
‫פריט שראוי להחזיק בספרייה ראויה‪ .‬רמיזה לתנ"ך עברי שהיה שייך לפרנצ'סקו ספורצה דוכס מילנו יש‬
‫‪ 65‬שיטת זו הייתה נפוצה בסביבת הספר הלטיני‪ ,‬ובכלל זה בפירנצה במאה ה‪ ,15-‬וניתן למצוא לה דוגמאות למכביר בכתבי‪-‬יד‬
‫הומניסטיים‪ .‬גם בכתב‪-‬היד המכיל את 'מכלול רוטשילד' )כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪ (180/51‬נמצאו שרידים לסימון כזה‪,‬‬
‫כנראה על רקע דומה‪ .‬מלאכי בית‪-‬אריה הסב את תשומת לבי לעובדה כי בכתבי‪-‬יד עבריים יש שהמעתיק סימן לעצמו באות‬
‫זעירה את תיבת הפתיחה שהוא היה אמור לשרטט בקולמוס אחר‪ ,‬מן הסתם בתום העתקת הטקסט‪.‬‬
‫‪ 66‬קאסוטו מזכיר את כתב‪-‬היד בתור 'ספר התהילים בעברית' שהועתק בשביל פדריקו מאורבינו )'היהודים'‪ 146 ,‬ושם‪ ,‬הערה‬
‫‪ .(66‬לסברתו‪' ,‬בוודאי זה המצחף שעליו דיבר וספאסיאנו דה ביסטיצ'י' )ראה '‪ ,1 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪.(302‬‬
‫‪166‬‬
‫באיגרת שכתב בכתב‪-‬ידו ב‪ 2-‬בנובמבר ‪ 1454‬לרוזן בולוניינו דה אטנדוליס‪ ,‬שהיה מופקד על ספריית‬
‫הדוכס בפאוויה‪ ,‬ובה הוא מתיר לו להשאיל ביבליה עברית מספרייתו לברתולומיאו גלראמו‬
‫)‪ (Galeramo‬ממילנו‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫אכן‪ ,‬באינוונטאר ספריית פאוויה של דוכסי מילנו משנת ‪ 681426‬נזכרים כתב‪-‬‬
‫יד אחד או שניים בעברית; אפשר שאחד מהם היה אותו תנ"ך עברי שבו דובר‪.‬‬
‫עדויות אחרות מתעודות שנחקרו מצביעות לכאורה על מידה של התעניינות שגילו דוכסי מילנו בכתבי‪-‬יד‬
‫עבריים ואולם גם בהן אין כדי להורות על נטייה כלשהי להתוודע אל התרבות היהודית‪ .‬האחת נוגעת‬
‫לכתב‪-‬יד של המחזור לראש‪-‬השנה וליום כיפור אשר נלקח )כלומר‪ ,‬הוחרם‪ ,‬הושאל או נקנה( מליאון‪,‬‬
‫יהודי איש פרמה‪ ,‬ונשלח לדוכס על‪-‬פי בקשתו באמצעות האביר מתיאו‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫סיבת אותה 'לקיחה' אינה‬
‫מתועדת‪ ,‬ואולם סביר כי הייתה קשורה לבירור שביקש שליט מילנו לקיים בעניין קטעים הפוגעים‬
‫בנצרות שיש בספר התפילות היהודי‪ ,‬אולי לצורך מחיקתם מתוך כתבי‪-‬היד‪ 70.‬מסקנה זו מתבקשת מתוך‬
‫תגובתם של היהודים‪ ,‬שכן דרישת השלטונות לספק להם את מחזור התפילות עוררה בהם חשדות‬
‫ושמועות בדבר איומים וסכנות הנשקפות להם‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫מסוף המאה )‪ (1499-1498‬וכעשור לאחר המשפטים שבעקבותיהם גורשו יהודים רבים ממילנו וספריהם‬
‫הועלו באש‬
‫‪72‬‬
‫נשתמרו כמה תעודות המצביעות על פן אחר בגישתו של שליט מילנו לודוביקו מריה‬
‫ספורצה )'‪ ('il moro‬כלפי הספרים העבריים‪ ,‬ומהן עולה שאפשר שבמקרה זה עניינו בהם נגע לאו דווקא‬
‫לוויכוח שבין יהדות לנצרות ולסוגיית הבלספמיה והתכנים הפוגעים בנצרות‪ :‬אותו דוכס הטיל על שלמה‬
‫בן אהרן גליקו‪ ,‬שהיה רופאו‪ ,‬לרכוש עבורו ספרים עבריים או להזמין את העתקתם‪ 73.‬בכמה מן האגרות‪,‬‬
‫בהן אחת המופנית אל מרקיז מנטובה‪ 74 ,‬מוסבר כי אלה ספרים אשר יתורגמו עבור הדוכס ללטינית בידי‬
‫הרופא היהודי‪ .‬מן האגרות עולה גם שמדובר בפרויקט שלם של הפקת כתבי‪-‬יד‪ ,‬שבמסגרתו הובאו כמה‬
‫מעתיקים יהודים לעיר קרמה )‪ (Crema‬שבדוכסות מילנו כדי לבצע את המלאכה‪ .‬אגרת אחרת מוסיפה כי‬
‫על הרופא שלמה הוטל לתרגם עבור הדוכס כמה חיבורים בעברית הדרושים לו ללימוד פילוסופיה‬
‫ותיאולוגיה‪ ,‬ולפיכך הורשה הרופא להתגורר עם משפחתו ועם המעתיקים בטירת הדוכס בפאוויה ואף‬
‫לעשות שימוש חופשי בספרייתו‪ .‬בהיעדר שמותיהם של החיבורים המבוקשים קשה להעריך במדויק את‬
‫מניעיו של הדוכס ואת צרכיו‪ ,‬ואולם נראה שהתעניינותו נבעה במקרה זה מדחף אינטלקטואלי טהור –‬
‫שמא בהשפעת חוגים של מלומדים‪ ,‬בהם הבראיסטים‪ ,‬שהתגבשו בעת ההיא באיטליה ומחוצה לה‬
‫‪75‬‬
‫‪-‬‬
‫‪ 67‬ראה '‪ ,Simonsohn, 'The Jews in Milan‬א‪ ,‬עמ' ‪ ,165‬תעודה ‪.339‬‬
‫‪68‬אינוונטאר כתבי‪-‬היד בספרייה שבטירת פאוויה שערך המרקיז ‪ D'Adda‬בשנת ‪ 1426‬מנה ‪ 844‬כתבי‪-‬יד לטיניים‪ 90 ,‬כתבי‪-‬‬
‫יד בצרפתית‪ 2 ,‬בפרובנצלית‪ 1 ,‬בספרדית‪ 52 ,‬ב'איטלקית'‪ 2 ,‬ביוונית ו‪ 2-‬נוספים מפוקפקים‪in littera greca seu :‬‬
‫‪) hebraica‬כלומר‪ ,‬בכתיבה יוונית או עברית(‪ .‬על האינוונטאר הזה ראה '‪ ,Pellegrin, 'La Bibliothèque‬עמ' ‪.16‬‬
‫‪ 69‬ראה '‪ ,Simonsohn, 'Jews in Milan‬א‪ ,‬עמ' ‪ ,276‬תעודה ‪ .597‬המסמך אינו מתוארך אך הוא נמצא בתוך מסמכים‬
‫שזמנם בסביבות יולי ‪ ,1459‬פרמה‪.‬‬
‫‪ 70‬על הצנזורה של כתבי‪-‬יד עבריים )בעיקר מחזורי תפילה( בדוכסות מילנו במהלך המאה ה‪ 15-‬ראה במאמרי '‪'Marchion‬‬
‫המשולב בפרק ז‪.‬‬
‫‪ 71‬סימונסון‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 72‬ראה '‪ ,Antoniazzi Villa, 'Un processo‬וכן בפרק ז להלן‪.‬‬
‫‪ 73‬ראה '‪ ,Simonsohn, 'The Jews in Milan‬ב‪ ,‬תעודות ‪ 2278 ,2276 ,2275 ,2272‬בעמודים ‪ .941-936‬בתעודה ‪2275‬‬
‫מגדיר הדוכס את הספרים המבוקשים כ‪. 'libri antiqui'-‬‬
‫‪ 74‬ראה תעודה ‪ ,2275‬שם‪.‬‬
‫‪ 75‬למשל חוג המלומדים סביב פיקו דלה מירנדולה בפירנצה בשנות ה‪ 80-‬של המאה‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫ולאו דווקא ממניעים של רדיפת היהודים וספריהם‪ .‬כך או כך‪ ,‬אם אמנם יצאה התכנית אל הפועל ובוצעה‬
‫בהצלחה‪ ,‬היו אמורים להתווסף אל ספרייתם של דוכסי מילנו בשלהי המאה החמש‪-‬עשרה מספר לא‬
‫מבוטל של כתבי‪-‬יד עבריים‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫‪ .2‬מלומדים והבראיסטים וכתבי‪-‬יד עבריים‬
‫אין ספק שנדירים היו כתבי‪-‬היד העבריים בספריותיהם של הומניסטים ומלומדים נוצרים במאה החמש‪-‬‬
‫עשרה באיטליה‪ ,‬ובכלל זה בפירנצה‪ ,‬ונדירה הייתה גם ידיעת השפה העברית בקרבם‪ .‬למעשה ניתן לומר‬
‫כי בתקופה שעבודה זו מתמקדת בה‪ ,‬ובהגדרה גסה ‪ -‬אמצע המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬אין עדויות של ממש‬
‫לנוכחותם של ספרים עבריים בספריות הפרטיות‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫‪-‬‬
‫ועימו אנג'לו פוליציאנו‪,‬‬
‫‪79‬‬
‫רק לקראת סוף המאה החלו להופיע בפירנצה הלימודים העבריים )ההבראיסטיים( במלוא תנופתם‬
‫בראש וראשונה בחוג המלומדים שהתקבץ סביב פיקו דלה מירנדולה‪,‬‬
‫ומוריהם )יהודים או מומרים(;‬
‫‪80‬‬
‫‪78‬‬
‫במקביל למסורת הימיביניימית שעל‪-‬פיה השקיעו מלומדים ואנשי‬
‫כנסייה את מאמציהם בלימודי העברית כדי להתחקות אחר האמת של הטקסט המקראי הקדום במטרה‬
‫להגיע להבנתו הצרופה‪ 81‬ובתוך כך לנגח את עמדת היהודים לגבי אמיתותה של האמונה הנוצרית‪ ,‬כיוונו‬
‫הללו גם לאופקים חדשים‪:‬‬
‫‪82‬‬
‫המשיכה אל המיסטיקה ואל תורת הקבלה היהודית – שתכליתה הייתה מן‬
‫הסתם גם היא פולמוסית ואפולוגטית ‪ -‬כבשה לעצמה מקום של כבוד בשני העשורים האחרונים של המאה‬
‫החמש‪-‬עשרה‪,‬‬
‫‪83‬‬
‫ומפירנצה התפשטה אותה מגמה גם למחוזות אחרים וקירבה עוד רבים אל השפה‬
‫העברית ואל הטקסטים היהודיים‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫לצד הרוחות החדשות נראה אפוא כי גם במאה החמש‪-‬עשרה‬
‫‪ 76‬ואולם ספק רב אם כך היה‪ ,‬הואיל ולודוביקו ספורצה סולק מן השלטון באותה שנה ממש )‪.(1499‬‬
‫‪ 77‬ניצנים לכך ניראו כבר בשנות השבעים של המאה בחיבוריו של מרסיליו פיצ'ינו‪ .‬על מניעיהם ראה בין השאר‬
‫'‪ ,Simonsohn, 'Apostolic See‬כרך ‪ ,History‬עמ' ‪.329-328‬‬
‫‪ 78‬על‪-‬פי פיקו ואגרותיו ומהלך האירועים בחייו נראה שלימודיו בעברית החלו בקיץ ‪ ,1486‬שאז גם זרמו בשפע תרגומי‬
‫הקבלה שעשה עבורו המומר פלאוויוס מיטרידאטס‪ ,‬הוא ריימונדו דה מונקאדה )ראה '‪ ,Wirszubski, 'Pico‬עמ' ‪ .(5‬עליו‪ ,‬על‬
‫בקיאותו בעברית ועל חיבוריו ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ;235-220 ,‬ראה גם '‪.Zatelli et al., 'Pico‬‬
‫על‪-‬פי קיבר היו בספרייתו של פיקו למעלה ממאה כתבי‪-‬יד וספרים עבריים ) '‪ ,Kibre, 'Library of Pico‬עמ' ‪.(39-38‬‬
‫חידושים לגבי ספריו העבריים ראה '‪.Tamani, 'I libri ebraici di Pico‬‬
‫‪ 79‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.220‬‬
‫‪ 80‬בהם אליה דל מדיגו )ראה קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,(222-221 ,‬יוחנן אלימאנו )על פעילותו בפירנצה ראה קאסוטו‪ ,‬שם‪(246-235 ,‬‬
‫ובעיקר המומר פלאוויוס מיטרידאטס )קאסוטו‪ ,‬שם‪ .(234-233 ,‬קאסוטו מזכיר עוד מומר בשם קלימינטי שכפי הנראה היה‬
‫מורהו של פיקו או שעשה בעבורו תרגומים מעברית )שם‪ ,‬עמ' ‪ 247-246‬והערה ‪ .(160‬על תרגומיו של מיטרידאטס עבור‬
‫פיקו ועל התכנים שספג פיקו באמצעותם‪ ,‬ראה לאחרונה‪ ,'The Great Parchment' :‬עמ' ‪ ,20-16‬וכן‪.'Book of Bahir' :‬‬
‫‪ 81‬על‪-‬פי ב' סמולי‪ ,‬ההבראיסט של ימי הביניים היה משוכנע‪ ,‬בתוך הערצת הסגולות המיסטיות של השפה העברית‪ ,‬כי לימודיו‬
‫ומחקריו מקרבים אותו אל הגילוי האמיתי‪ ,‬האמת הצרופה וכי ידיעת העברית מסייעת לו לחדור אל המעיין החבוי ביותר של‬
‫משמעות הכתוב; בתוך כך קיבל המונח ‪ ,Hebraica veritas‬ששימש קודם לציון תרגום הוולגאטה‪ ,‬משמעות חדשה והוא‬
‫מציין עתה את המקור העברי )ראה ‪ ,Smalley‬עמ' ‪.(362‬‬
‫‪ 82‬כפי שעולה מדבריו של פיקו‪ ,‬הסיבה ללימודיו )בניגוד להבראיסטים שקדמו לו‪ ,‬ואשר התמקדו בחקר המקרא( הייתה‬
‫השאיפה להכיר ולהבין את הקבלה‪"El desiderio solo del quale [della Cabala] mi mosse all'assiduo studio :‬‬
‫‪della ebraica e caldaica lingua, senza le quali alla cognizione di quella pervenire è al tutto‬‬
‫"‪) impossibile‬מתוך‪ ,Iohannis Pici Mirandolae, Opera Omnia, Basel 1557, p. 920 :‬כפי שמובא אצל‬
‫'‪ ,Wirszubski, 'Pico‬עמ' ‪ 3‬הערה ‪ .(1‬על לימודיו ומניעיו ראה למשל '‪.Busi, 'Who Does not Wonder‬‬
‫‪ 83‬ראה למשל '‪.Lelli, 'Pico‬‬
‫‪ 84‬מן החשובים שבהם יוהנס רויכלין‪ ,‬שהיה מקורב לפיקו‪.‬‬
‫‪168‬‬
‫נשתמרה והתקיימה בפירנצה אותה מסורת רבת‪-‬שנים הרואה בידיעת המקורות היהודיים )המקרא‪ ,‬ואחר‬
‫כך גם הקבלה( ובשליטה בשפתם נשק להבסת טיעוניהם של היהודים ולהעברתם על דתם‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫בתקופה שקדמה לפיקו ולחבורתו ניתן למנות בפירנצה ההומניסטית רק קומץ זעיר של אנשים שיוחסו‬
‫להם ידיעת העברית או עניין בספרים העבריים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬ראיות של ממש ללימודי עברית אינן‬
‫קיימות; אדרבא‪ ,‬בדרך כלל מתברר כי המידע הקלוש‪ ,‬שמקורו כמדומה בחצאי‪-‬אמיתות‪ ,‬אין לו על מה‬
‫לסמוך‪ 86 .‬בין 'יודעי העברית' באותה תקופה מונים בדרך כלל‪ ,‬לצד ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬את ההומניסט ו'צייד'‬
‫כתבי‪-‬היד העתיקים פוג'יו בראצ'וליני – שאמנם למד פרק זמן קצר ביותר עם יהודי מומר‪ ,‬אך נטה לזלזל‬
‫בלימודיו ובמורהו ועד מהרה נטש אותם;‬
‫‪87‬‬
‫ואת איש הכנסייה וראש מנזר סנטה מריה דלי אנג'לי‪,‬‬
‫אמברוג'ו טראוורסארי‪ ,‬שהיה מורהו ליוונית של ג'אנוצו‬
‫אמנם קיבל כתב‪-‬יד עברי של המקרא )כתובים(‬
‫‪90‬‬
‫‪88‬‬
‫ועליו סופר כי ידע גם עברית‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫אמברוג'ו‬
‫ואולם גם בו אין משום ראיה לידע שלו בעברית‬
‫ולהתעניינותו בחקירתה‪ .‬על‪-‬פי הערה בעברית הרשומה בתוך כתב‪-‬היד מישכן אותו האח מיקלה ‪ -‬תלמידו‬
‫המסור ומעתיק מוכשר של כתבי‪-‬יד לטיניים‬
‫בשולחן ההלוואות 'הפרה'‪,‬‬
‫‪92‬‬
‫‪91‬‬
‫‪ -‬בשנת ‪ ,1438‬שנה אחת קודם למותו של אמברוג'ו‪,‬‬
‫יחד עם עוד ספר בלטינית‪" :‬פראטי מיקילי דלאנייולי נ' ליט' יציאת יונייו קצ"ח‬
‫כת' בזכרונות ב' ספרי' כתובים וספר נצרי בנייר על איוב"‪.‬‬
‫והצטרף אל אוסף כתבי‪-‬היד העבריים שלו‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫מקץ זמן התגלגל כתב‪-‬היד לידי ג'אנוצו מאנטי‬
‫‪94‬‬
‫לצד שני המלומדים – פוג'יו בראצ'וליני ואמברוג'ו טראוורסארי ‪ -‬זכה אף הצייר זנובי סטרוצי להיכלל‬
‫בקטגוריה של יודעי העברית‪ ,‬כפי הנראה ללא ביסוס של ממש;‬
‫אפילו במוכר הספרים הנודע וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪.‬‬
‫‪95‬‬
‫ומשהו מ'ידע העברית וספרותה' דבק‬
‫‪96‬‬
‫‪ 85‬על ביטוי נוסף לאותה תופעה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים' ‪,‬עמ' ‪ :253‬לדבריו הטיף סאוונארולה לנזיריו "ללמוד את השפה‬
‫העברית ואת שאר שפות המזרח‪ ,‬מתוך הכוונה הכפולה לאפשר הבנה טובה יותר של כתבי הקודש‪ ,‬ולהיות במצב המאפשר‬
‫להשתמש בידיעות השפות האלה להעברת הבלתי מאמינים לדת הנוצרים" )כמובא שם על‪-‬פי ‪Villari, Storia di Girolamo‬‬
‫‪ ,Savonarola‬מהדורת פירנצה ‪ ,1910‬א‪ ,‬עמ' ‪.(179‬‬
‫‪ 86‬קאסוטו אמנם מציין את נהייתם של ההומניסטים האיטלקים אחר לימוד הלשון העברית וספרותה בעזרתם של מלומדים‬
‫יהודים‪ ,‬כחלק מן ה"להט הנלהב לחיפוש אחר הקדמוניות ולבדיקתן"‪ ,‬ומוסיף בהקשר זה כי "פירנצה היתה במיוחד מרכז מצוין‬
‫ללימודים יהודיים" )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .(214‬ואולם מיד בהמשך הוא מגיע למסקנה המתבקשת כי ידיעותיהם של המלומדים‬
‫שהוא מזכיר היו שטחיות בלבד‪ ,‬ורק לג'אנוצו מאנטי הייתה‪ ,‬לראשונה‪" ,‬ידיעה בטוחה ורחבה יותר של לשון היהודים‬
‫וספרותם" )שם‪ .(215 ,‬גם בוטלי – אשר מתעכב במחקרו על פעילותם של שני מלומדים הומניסטים פלורנטינים בולטים‬
‫במחצית הראשונה של המאה ה‪ 15-‬וסוקר את המצב שהיה קיים באותן שנים בפירנצה‪ ,‬מציין את היחס החשדני כלפי לימודי‬
‫העברית )ראה '‪ ,Botley, 'Latin Translation‬עמ' ‪.(102‬‬
‫‪87‬לדברי פוג'ו עצמו‪ ,‬הידע השטחי שרכש בעברית שימש אותו ללימודיו ולמחקריו ההומניסטיים )‪,(studia humanitatis‬‬
‫ואיפשר לו לעקוב אחר השיטה שבה תרגם הירונימוס את התנ"ך )‪ ,Botley‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .(104-103‬ואכן‪ ,‬עודד אותו ללמוד‬
‫עברית ניקולו ניקולי‪ ,‬שהיה הומניסט אך לא הבראיסט ואת לימודי העברית ראה בפרספקטיבה זו‪.‬‬
‫‪ 88‬על כך ראה ‪ ,Botley‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .99‬בוטלי מציין כי אמברוג'ו עשה שימוש בגירסה היוונית של תהלים בשיעוריו‪.‬‬
‫‪ 89‬על 'ידיעותיהם בעברית' של פוג'ו ושל אמברוג'ו ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ 215-214 ,‬והמקורות שהוא מביא בהערות ‪;4-2‬‬
‫על אמברוג'ו טראוורסארי ראה באריכות אצל '‪ ,2 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ ,16-8‬ולענייננו בעיקר עמ' ‪.9‬‬
‫‪ 90‬כתב‪-‬היד ניתן לו בשנת ‪) 1432‬ראה ‪ ,Bergquist,‬עמ' ‪ ;(227‬כיום סימנו כ"י וטיקן‪ .Vat. ebr. 26 ,‬בראשו נרשמה‬
‫ההערה‪ ;"Questo libro è de’ frati degli Agnoli…" :‬ראה להלן ברשימת כתבי‪-‬היד העבריים של ג'אנוצו‪ ,‬עמ' ‪173‬‬
‫ואילך‪.‬‬
‫‪ 91‬עליו ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.514-513 ,426 ,421‬‬
‫‪ 92‬אכן‪ ,‬בשנת ‪ 1437‬נפתחו שולחנות ההלוואה של היהודים בפירנצה; על‪-‬פי קאסוטו )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ (97‬היה בעת ההיא‬
‫שולחן 'ואקא' )הפרה( בבעלותו של יואב בן יקותיאל מטיוולי‪.‬‬
‫‪ 93‬כ"י וטיקן‪ ,Vat. ebr. 26 ,‬דף ‪202‬ב‪.‬‬
‫‪ 94‬אפשר שג'אנוצו פדה אותו משולחן ההלוואות‪ ,‬ואולי קיבלו מאמברוג'ו‪ ,‬שהיה כאמור מורהו ליוונית‪.‬‬
‫‪ 95‬ראה ‪ ,Ciardi Dupré dal Poggetto‬עמ' ‪ ,4‬בהקשר לכתובת עברית בקישוט האיניציאל המכיל את דיוקנו של ‪San‬‬
‫‪ Simeone‬הזקן בכ"י פירנצה‪ ,‬מוזיאון סן‪-‬מרקו‪ ;Inv. 515 ,‬לדברי מחברת המאמר‪ ,‬כתובת זו "מזכירה לנו שלזאנובי הייתה‬
‫‪169‬‬
‫בסיכומו של דבר נראה כי כתבי‪-‬היד העבריים והלימודים ההבראיסטיים לא זכו לפופולריות רבה‬
‫בפירנצה בתחילת המאה החמש‪-‬עשרה ובמחציתה; נהפוך הוא – היו אף מי שיצאו חוצץ נגדם‪ 97.‬ובניגוד‬
‫לדיעה הרווחת כי פירנצה הייתה באותן שנים מרכז של לימודים הבראיסטיים‪ ,‬היה בה ג'אנוצו מאנטי‬
‫אחד בדורו‪:‬‬
‫‪98‬‬
‫הבראיסט יחיד‪ ,‬שהשקיע מאמץ אמיתי והתמיד בלימודיו‪ ,‬רכש ידיעות של ממש בשפה‬
‫העברית‪ ,‬בטקסט המקורי של התנ"ך ובפרשנות הרבנית הימיביניימית ואף הגיע להישגים של ממש‬
‫בתרגום 'ההומניסטי הראשון והיחיד מסוגו' של המקרא מעברית ללטינית‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫מיד בתום מלאכת תרגומו‬
‫לתהלים פירסם מאנטי חיבור אפולוגטי מיוחד ובו הסביר את עמדתו לגבי שיטת התרגום הנכונה‬
‫למקרא‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫תכליתו של מאנטי בלימודיו ובעיוניו העבריים הייתה ברורה וחד משמעית‪ :‬חקר המשמעות שמאחורי‬
‫הטקסט המקורי של המקרא‪ ,‬בטרם שובש או סולף‪ ,‬אשר ישמש לו כלי נשק כנגד היהודים וטיעוניהם‪.‬‬
‫‪101‬‬
‫כלומר‪ ,‬בבסיסה הייתה מטרתו התנצחותית‪ ,‬ברוח הגישה הימיביניימית ומחוץ להקשרם של ה‪studia -‬‬
‫‪ 102.humanitatis‬כהגדרתו של וספאסיאנו‪ ,‬כל תלמודו של ג'אנוצו נועד ‪"per la confusione degli‬‬
‫"‪ ,ebrei‬להכלמת היהודים‪ ,‬וכאמור‪ ,‬להבסת טיעוניהם ולהכרתם בצדקת הנצרות;‬
‫‪103‬‬
‫כמו כן כתב‬
‫וספאסיאנו כי ג'אנוצו למד את עיקרי הדת היהודית הואיל וכוונתו הייתה לכתוב חיבור להוכחת‬
‫טעותם‪ 104.‬אכן‪ ,‬בחיבורו רב‪-‬הכרכים '‪ 'Adversus judaeos et gentes‬משנת ‪ 1454‬באה לידי ביטוי‬
‫היכרות ישירה עם השפה העברית" הואיל והייתה לו נגישות "למורשת הספרותית העצומה שבאותו הזמן היה קוזימו עסוק‬
‫באיסופה עבור הבאדיה של פייזולה" )תרגום שלי(‪.‬‬
‫‪96‬קאסוטו מצטט מדבריו של המלומד הפלורנטיני סוזומנו דה פיסטויה )‪ (Sozomeno da Pistoia‬אשר מהלל את וספאסיאנו‬
‫"על ידיעתו המיוחדת בספרים הראויים יותר לציון בספרות העברית ובמחבריהם" )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ (217‬אך מוסיף כי כפי‬
‫הנראה היו אלה ידיעות ביבליוגרפיות בלבד )ראה מובאה מן המקור שם‪ ,‬עמ' ‪ ,368‬קי"ז(‪.‬‬
‫גם בפרשת התנ"ך של לודוביקו מגונזאגה נזכר וספאסיאנו כמי שמתמצא היטב בכתבי‪-‬יד עבריים הוא ואף נתבקש להביע את‬
‫דעתו על אותו תנ"ך עברי )ראה פרק ו‪/‬ההמרה(‪.‬‬
‫‪97‬על גישתו המזלזלת והעוינת של ליאונרדו ברוני כלפי הלימודים העבריים‪ ,‬ראה בוטלי‪ ,‬שם‪ ;103-102 ,‬בשנת ‪ 1442‬כתב‬
‫ברוני לג'ובאני צ'יריניאנו איש לוּקָא‪ ,‬בניסיון לרפות את ידיו מלימוד העברית‪ ,‬כי אין לימוד זה כי אם עמל מיותר וחסר תכלית‬
‫ויעץ לו להסתפק בתרגום ללטינית שעשו מלומדים רמי מעלה‪ .‬לדבריו‪ ,‬אין הנוסח העברי של המקרא עדיף על נוסח אחר רק‬
‫משום שהוא קדום יותר‪ .‬על גישתו של ברוני כנגד זו של מאנטי לגבי חשיבותו וערכו של הנוסח העברי ראה ‪Trinkaus, 'In‬‬
‫'‪ ,2 ,Our Image‬עמ' ‪.581-578‬‬
‫‪ 98‬לדעת טרינקהאוס תחילתו של ההבראיזם באותו "עידן של הלניזם" הייתה כאשר גמלה ההחלטה בלבו של ג'אנוצו מאנטי‬
‫ללמוד עברית )ראה שם‪ ,‬כרך ב‪ ,‬עמ' ‪.(581‬‬
‫‪ 99‬ראה '‪ ,Ferretti Cuomo, 'Traduzioni bibliche‬עמ' ‪.210‬‬
‫למעשה הספיק ג'אנוצו לתרגם )בשנים ‪ (1458-1455‬רק את ספר תהלים‪ .‬תרגומו שרד בכמה כתבי‪-‬יד שהעתיקו בנו אניולו‬
‫ומעתיקים מקצועיים‪ ,‬אך מעולם לא הובא לדפוס )לכתבי‪-‬היד המכילים את תרגומו של מאנטי‪ ,‬ראה '‪,Droege, 'Giannozzo‬‬
‫עמ' ‪.(145-143‬‬
‫גארופאלו פרסם את תרגומו של מאנטי למזמורים ב‪ ,‬קי‪ ,‬קל‪ ,‬קלט )'‪ ,S. Garofalo, 'Gli umanisti‬עמ' ‪,(375-373‬‬
‫ומזמורים עג‪-‬פג )ראה '‪ ,Garofalo, 'Il Salterio‬עמ' ‪ ;(241-232‬ואילו דרוגה פרסם מהדורה ביקורתית של התרגום‬
‫למזמורים א‪ ,‬ב‪ ,‬ח‪ ,‬יט‪ ,‬מ‪ ,‬קל‪ ,‬קנ )ראה לעיל‪ ,Droege, 'Giannozzo' ,‬עמ' ‪ ;(166-146‬לניתוח מפורט‪ ,‬פסוק‪-‬פסוק‪ ,‬של‬
‫תרגומו של מאנטי לכמה מזמורי תהלים ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ .50-42‬על כך שתרגום תהלים היה רק שלב ראשון בפרויקט שלו‬
‫לתרגום הברית הישנה והחדשה‪ ,‬ראה '‪ ,Botley, 'Latin Translation‬עמ' ‪.100‬‬
‫‪ 100‬לדיון מפורט בפרק החמישי בחיבורו של מאנטי '‪ ,'Apologeticus‬העוסק ב'תרגום הנכון' ובסיבות שהניעוהו לתרגם את‬
‫התנ"ך מעברית‪ ,‬ראה ‪ ,Botley‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,114-99‬וכן '‪ ,2 ,Trinkaus, 'In Our Image‬עמ' ‪.600-583‬‬
‫‪ 101‬על מניעיו ועל גישתו לחקר התנ"ך העברי ותרגומו ראה ‪ ,Trinkaus‬שם‪ ,‬עמ' ‪.601-584‬‬
‫‪ ,Botley 102‬עמ' ‪.104‬‬
‫‪ 103‬לדברי וספאסיאנו היה מאנטי וכחן מופלג ושש להתפלמס עם היהודים; בהיותו בקי בלשונם וברזיה נהג לומר ליהודים‬
‫שעימם התווכח‪" :‬עמדו על המשמר והכינו נשקכם‪ ,‬כי בנשקכם אתקוף אתכם" )ראה '‪ ,2 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ .(126‬על‬
‫הפולמוס שבו השתתף ברימיני בשנת ‪ 1447‬ראה שם‪ ,‬כרך ב‪.51-50 ,‬‬
‫‪ 104‬ראה ‪ ,Vespasiano‬שם‪ ,‬עמ' ‪…"ditermino d'imparare la lingua ebrea per intendere il fondamento :90‬‬
‫"‪.delle divine legge. E perchè sua intenzione era di scrivere contro a' Giudei, come si vide che fece poi‬‬
‫‪170‬‬
‫הברור ביותר גישתו הפולמוסית של ג'אנוצו‪ 105.‬השלב המיוחל הבא באותו תהליך ושאותו הציב גאנוצו‬
‫כמטרה היה הבאתם של היהודים לידי המרה‪ 106.‬יחד עם זאת‪ ,‬בולט בגישתו של מאנטי העירוב של ישן‬
‫וחדש‪ :‬ישן‪ ,‬כאמור‪ ,‬מבחינת חיפוש האמת לתכלית הפולמוסית‪ ,‬וחדש מבחינת הכלים הפילולוגיים של‬
‫ביקורת הטקסט שהייתה נוהגת בקרב ההומניסטים‪.‬‬
‫‪107‬‬
‫תרגומו מעברית ללטינית של תהלים‪ 108‬מתאפיין‬
‫בהעמדה 'השוואתית' של שלושה נוסחים‪ :‬אחרי פסוק ובו הנוסח הלטיני של תרגום השבעים הציב ג'אנוצו‬
‫אותו פסוק בתרגומו של הירונימוס‪ ,‬ואחריו את תרגומו‪-‬שלו;‬
‫‪109‬‬
‫כלומר‪ ,‬נראה שגישתו הייתה שהקורא‬
‫ילמד על הטקסט המקורי מהשוואת הגירסאות‪ ,‬זו לצד זו‪ ,‬יותר משילמד מתוך תרגום יחיד‪ 110 .‬השקפה‬
‫כזאת‪ ,‬המייחסת ערך לכל אחד מן הנוסחים כחלק ממכלול שלם – דווקא בגלל שונותם והואיל ופרשנותם‬
‫אינה אחידה ‪ -‬מודעת בלא ספק לחשיבותה המכרעת של המהדורה ההשוואתית ומשקפת את הגישה‬
‫הביקורתית של דורו‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫לכאורה ניתן לתהות על הדו‪-‬ערכיות בגישתו של ג'אנוצו‪ :‬מכאן‪ ,‬העניין שרחש ל'תרבות היהודית'‬
‫ולספרותה והמאמצים שהשקיע בלימודי השפה העברית‪ ,‬ומנגד ‪ -‬איבתו כלפי היהדות ושאיפתו להכותה‬
‫שוק על ירך‪ ,‬והכוונת כל הידע שרכש לחתירה תחת אותה תרבות ממש;‪ 112‬ואולם למעשה אין כאן סתירה‬
‫אלא התנהלות מסודרת והגיונית‪ .‬ההתעניינות בתכנים העבריים הולכת יד ביד עם הניסיון להפריך את‬
‫אמיתות האמונה היהודית;‪ 113‬זו התעניינות התלויה בדבר‪ ,‬ואין בה ניסיון לרכוש דעת‪ ,‬להרחיב אופקים או‬
‫גם האלמנט של הפחדת היהודים ובלבול דעתם אינו נעדר מתיאורו של וספאסיאנו‪…"e non era Ebreo che non avesse :‬‬
‫"‪) paura di lui per la perizia della lingua ebrea e per la prestanza dello ingegno‬שם‪.(91 ,‬‬
‫‪ 105‬על ההשקפות שבבסיסו של חיבור רחב יריעה זה ראה'‪.De Petris, 'L'Adversus‬‬
‫‪ 106‬ג'אנוצו הביא את מורהו היהודי לאגן הטבילה וכידוע אף העניק לו את שמו‪ ,‬ג'ובאנפרנצ'סקו בן ג'אנוצו מאנטי; כמו כן סייע‬
‫לחשמן ג'וליאנו צ'זריני להעביר על דתו רופא יהודי ספרדי בפירנצה‪ ,‬שנודע לאחר המרתו בשם ג'ובאני אניולו )ראה קאסוטו‪,‬‬
‫'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.(216‬‬
‫‪ 107‬ראה '‪ ,Grafton, 'The Humanist as Reader‬עמ' ‪.206‬‬
‫על הביקורת שהטיח‪ ,‬באותן שנים ממש‪ ,‬וליתר דיוק ב‪ ,1448-‬לורנצו ואלה )‪ ,Lorenzo Valla‬שהיה 'האב המייסד' של‬
‫הפילולוגיה של כתבי הקודש ]'‪ ,('philologia [sacra‬בתרגום ה'וולגאטה' בשל הטעויות שהוא מכיל‪ ,‬אי‪-‬הדיוקים‪ ,‬חוסר‬
‫הרגישות‪ ,‬חוסר העקביות‪ ,‬הגולמיות והרישול‪ ,‬ועל הצורך להציג תרגום שישקף בצורה מושלמת את המקור מבחינה דקדוקית‬
‫ולינגוויסטית‪ ,‬ראה '‪ ,Ferretti Cuomo, 'Traduzioni bibliche‬עמ' ‪ ;210-209‬אין ספק שג'אנוצו אימץ את גישתו של ואלה‬
‫וניסה להגשים את מסקנותיה הלכה למעשה‪ .‬גם הוא‪ ,‬בחיבורו שכתב אחרי השלמת תרגום תהלים )‪ ,Apologetico‬כרכים ‪ 2‬ו‪-‬‬
‫‪ (4‬ערך השוואה מפורטת בין הנוסח הלטיני של תהלים המבוסס על תרגום השבעים‪ ,‬לבין המקור בעברית‪ ,‬ומנה כל מה‬
‫שהתרגום הלטיני הוסיף‪ ,‬החסיר או שינה )ראה '‪ ,"Garofalo, 'Il salterio‬עמ' ‪.(4‬‬
‫‪ 108‬ברשימת הספרים שחיבר ג'אנוצו‪ ,‬כפי שהיא מופיעה בסוף הפרק שהקדיש לו וספאסיאנו )ראה '‪ ,(198 ,2 ,'Vite‬תחת‬
‫הכותרת ‪) OPERE DELLA SCRITTURA SANTA TRADUTTE DA LUI‬יצירות מכתבי הקודש בתרגומו(‪ ,‬מופיעה השורה‪Di :‬‬
‫‪) ebreo‬כלומר‪ ,‬מעברית( ובהמשך עיול אחד בלבד‪) Saltero. Della ebraica verita, Salmi CL :‬כלומר‪" :‬תהלים‪ ,‬מן‬
‫'האמת העברית' ]הוא הנוסח העברי המקורי[‪ 150 ,‬מזמורים"(‪ .‬על 'האמת העברית' ראה עוד בהמשך הפרק‪.‬‬
‫‪ 109‬כך לדברי ‪ ,2 ,Vespasiano‬עמ' ‪ .177‬למעשה שני כתבי‪-‬יד שבהם תרגומו של ג'אנוצו )כי"י וטיקן‪ ,Pal. lat 40 ,‬ו‪Pal. -‬‬
‫‪ (lat. 41‬מכילים את ספר תהלים במתכונת 'משולשת' )‪ ,(psalterium triplex‬כלומר‪ ,‬מעין מהדורה סינופטית של שלושת‬
‫התרגומים‪ ,‬בשלושה טורים מקבילים‪.‬‬
‫‪ 110‬ראה בוטלי‪ ,‬עמ' ‪.101‬‬
‫‪ 111‬יחד עם זאת‪ ,‬אפשר שההעמדה ה'משולשת' )‪ (triplex‬נועדה לתכלית אחרת‪ :‬ג'אנוצו הגיש את תרגום תהלים שלו לפטרונו‬
‫מלך נפולי ולעיונם של מלומדים בתור 'דוגמית' לתרגום התנ"ך כולו‪ :‬שם העמיד את תרגומו להשוואה עם התרגומים האחרים‬
‫על מנת שיוכלו לשפוט את טיב עבודתו )'‪ ,Garofalo, 'Gli umanisti‬עמ' ‪.(359‬‬
‫‪112‬‬
‫כנראה אל אותה "סתירה בשאלת התעניינותו של מניטי בלימודים עבריים" כיוון ג"י אורמן במאמרו המתייחס לתיזה של‬
‫‪) C. Droege‬ראה אורמן‪' ,‬ג'אנוצו'(‪.‬‬
‫‪ 113‬כבר בזמנו של רש"י היו הפולמוסים בין נצרות ליהדות מבוססים על פרשנות שונה או הפוכה של הטקסט המקראי‪ ,‬שעה‬
‫שהמלומדים וההבראיסטים הנוצרים למדו להציב טיעונים מתוחכמים המבוססים על ספרי הקודש של היהודים על מנת‬
‫להעבירם על דתם‪ .‬על 'שני הצדדים' של אותה אינטראקציה‪ ,‬או של אותו מטבע‪ ,‬ראה ‪Ferretti Cuomo, 'Traduzione‬‬
‫'‪ ,interlineare‬עמ' ‪ ,66‬והפניותיה שם אל מחקריהם של ש' קמין ושל ושל א' גרוסמן‪.‬‬
‫‪171‬‬
‫להתוודע אל הזולת‪ .‬במקרה הזה‪ ,‬ההיפך הוא הנכון‪ .‬והדבר משמעותי שבעתיים בהיות אותו ג'אנוצו היחיד‬
‫בבני דורו ועירו אשר פתח צוהר אל התכנים העבריים‪ .‬אוסף הספרים הגדול שהיה ברשותו‬
‫‪114‬‬
‫כלל‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬גם כתריסר כתבי‪-‬יד עבריים שהוא רכש או שאת העתקתם הזמין‪ 115‬ואשר שימשו אותו לתלמודו‬
‫ולמחקרו‪ ,‬וזאת בניגוד להומניסטים ולמלומדים אחרים בסביבתו שבספריותיהם לא נרשם אף כרך עברי‬
‫אחד‪ 116.‬ואולם אין בנוכחותם של כתבי‪-‬יד עבריים אלה סימן לקשר של קירבה; נהפוך הוא‪ :‬אותם ספרים‬
‫היו עתידים לשמש אותו לניגוח מקורותיהם ולהצגתם ככלי ריק‪.‬‬
‫הספרים העבריים של ג'אנוצו מאנטי‬
‫‪117‬‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים של מאנטי שמורים כיום בספריית הווטיקן והם מהווים את האוסף העברי העתיק‬
‫ביותר שם‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫דומה שנכדו או נינו של ג'אנוצו‪ ,‬ג'ובאני מאנטי‪ ,‬שאף רשם את שמו בכמה מכתבי‪-‬היד‬
‫העבריים הללו בציון תאריך ומקום‪ ,‬מכר את הספרים לסוחר אולריך פוגר‪ 119,‬ובהמשך התגלגלו הללו אל‬
‫הספרייה הפלטינית שבהיידלברג ומשם לספריית הווטיקן‪.‬‬
‫‪120‬‬
‫הכותרים של כתבי‪-‬היד העבריים שבספרייתו של ג'אנוצו מאנטי מעידים הם עצמם על מהות הקריאה של‬
‫בעליהם ועל תכליתה‪.‬‬
‫‪121‬‬
‫ספריו‪ ,‬שנים עשר במספר‪ ,‬כוללים שלושה כתבי‪-‬יד של המקרא‪ :‬תנ"ך שלם‬
‫ובו גם ספר השורשים לדוד קמחי )שאותו רכש ג'אנוצו משלמה בן יוסף כהן מפראטו(‪,‬‬
‫‪122‬‬
‫ספר תהלים‪,‬‬
‫וכתובים; פירושים למקרא – שבעה כרכים‪ ,‬הכוללים פירוש רש"י לתורה‪ ,‬פירוש רד"ק לנביאים‪ ,‬פירוש‬
‫אבן עזרא לתורה‪ ,‬כרך ובו פירוש אבן עזרא לישעיה ולתרי עשר וכרך ובו פירושו לתהלים ומגילות )שני‬
‫האחרונים מידי אותו סופר(; ופירוש רלב"ג לאיוב; כמו כן היו באוסף ספר יוסיפון וכתב‪-‬יד של מורה‬
‫‪ 114‬על האוסף של מאנטי ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ ,423‬וכן '‪.Cagni, 'I codici‬‬
‫‪ 115‬עליהם ראה להלן‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫אוסף של כתבי‪-‬יד בעברית בעל אופי דומה לזה של מאנטי אך מצומצם ממנו בהרבה )‪ 5‬כרכים בלבד( החזיק החשמן‬
‫והמלומד הגרמני ניקולס דה קוזה )‪ (1464-1401‬אשר ישב ופעל בשנותיו האחרונות באיטליה; תכניהם דומים לאלו שהחזיק‬
‫ג'אנוצו בספרייתו‪ ,‬ואין ספק שהם שימשו גם אותו ללימוד השפה ודקדוקה ולחקר הנוסח העברי של המקרא )ראה ‪ ,Kraus‬עמ'‬
‫‪:(100-99‬‬
‫‪ .1‬כ"י בקלף‪ ,‬פוליו‪ ,‬בכתיבה מרובעת‪ ,‬ובו‪) Tract. rabbinicum de Grammatica etc. :‬דקדוק(;‬
‫‪ .2‬כ"י בקלף‪ ,‬פוליו‪ ,‬בכתיבה מרובעת עם ניקוד‪ ,‬ובו‪Collectionem cantuum et orationum quae Synagogis :‬‬
‫‪) recitari solebant‬מחזור(;‬
‫‪ .3‬כ"י בקלף‪ ,‬קוורטו‪ ,‬בכתיבה בינונית ללא ניקוד ‪;Tract. Rabbinicum‬‬
‫‪ .4‬כ"י בקלף‪ ,‬פוליו‪ ,‬בכתיבה מרובעת עם ניקוד‪ ,‬נביאים ראשונים;‬
‫‪ .5‬כ"י בקלף‪ ,‬פוליו‪ ,‬כתיבה מרובעת עם ניקוד‪ ,‬מקרא‪.‬‬
‫‪" 117‬הוא ) ֵמסֵר ג'אנוצו( ציווה להעתיק לעצמו ספרים שלא היו לו‪ ,‬וגם רכש את כל אלו שיכול לרכוש בכל התחומים; וזאת‬
‫עשה גם בספרים העבריים‪ ,‬ומהם היו לו רבים בכל התחומים‪ ,‬ובעיקר תנ"ך‪ ,‬וכל הפירושים של היהודים לתנ"ך" )ראה‬
‫'‪ ,2 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪.(187‬‬
‫‪ 118‬ראה '‪ ,Cassuto, 'Manoscritti palatini ebraici‬עמ' ‪.79‬‬
‫‪ 119‬קאסוטו )שם‪ ,‬עמ' ‪ (45‬משער כי ג'ובאני היה נכדו של ג'אנוצו‪ ,‬ואילו קאניי גורס כי ג'ובאני היה נינו של ג'אנוצו ‪ -‬בן בנו‬
‫של ג'ובאני מאנטי ואולי של ברנרדו מאנטי ‪ -‬והוא שמכר את האוסף לפוגר‪ ,‬כנראה באמצעות מרטין גרסטמן‪ ,‬באמצע המאה‬
‫ה‪) 16-‬ראה '‪ ,Cagni, 'I codici‬עמ' ‪ .(3-2‬קאסוטו חישב כי כתבי‪-‬היד של מאנטי צורפו לאוסף פוגר בין השנים ‪ 1548‬ל‪-‬‬
‫‪ ,Cassuto, 'Manoscritti palatini ebraici) 1555‬עמ' ‪.(80‬‬
‫‪ 120‬על גלגולי האוסף של מאנטי והאינוונטארים שלו‪ ,‬ראה ‪ ,Cagni‬שם‪ .‬על מוצאם וגלגוליהם של כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫שבאוסף פוגר ראה ‪ ,Cassuto‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,48-29‬ו‪) 82-80-‬אוסף מאנטי נזכר אצלו בעיקר בעמ' ‪ 48-44‬ו‪.(80-79-‬‬
‫‪ 121‬לרשימה של כתבי‪-‬היד העבריים של מאנטי ותכולתם‪ ,‬ראה ‪ ,Cassuto‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,47-44‬וראה גם‪Droege, 'Quia :‬‬
‫'‪ ,Morem‬עמ' ‪ .73‬כמו כן ראה תיאורם ב'קטלוג וטיקן ‪Hebrew Manuscripts in the Vatican Library: ) '2008‬‬
‫‪.(Catalogue‬‬
‫‪ 122‬על כתב‪-‬יד זה של המקרא ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪.183-180‬‬
‫‪172‬‬
‫נבוכים – בשניהם קולופונים של מעתיקיהם המעידים על כך שג'אנוצו הזמין את כתיבתם; כאמור‪ ,‬כתב‪-‬‬
‫היד של התנ"ך שרכש בפירנצה מכיל גם את הלקסיקון המקראי של דוד קמחי‪ ,‬ששימש בוודאי בסיס‬
‫ללימוד העברית ולתרגום ספר תהלים שעשה ג'אנוצו באמצע שנות החמישים של המאה‪ .‬יצוין כי בולט‬
‫בהיעדרו מן האוסף העברי של מאנטי עותק כלשהו של מחזור התפילות היהודי‪ ,‬מה שמעיד על הכיוון‬
‫הברור שהדריך את מאנטי בלימודיו ובמחקריו‪ :‬עניינו‪ ,‬כאמור‪ ,‬לא היה בבלספמיה ובקטעי תפילות‬
‫הפוגעים בנוצרים אלא בהוכחת צדקתה של הנצרות באמצעות הבנה מלומדת של הטקסט המקראי המקורי‬
‫והצגת פרשנותו האמיתית‪.‬‬
‫כתב‪-‬יד נוסף שנמצא בין ספריו של מאנטי והתגלגל אף הוא לספריית הווטיקן יחד עם שאר כתבי‪-‬היד של‬
‫ג'אנוצו הוא ספר החשבונות של שולחן הלוואות יהודי בפירנצה‪ ,‬מן הסתם בנק 'הפרה'‪ ,‬ובו תיאור‬
‫המשכונות‪ ,‬שמות המפקידים והסכומים שהם לוו בתמורה לחפצים שהפקידו‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫דומה שהיה בין ספרי‬
‫החשבונות שבהם טיפל היהודי המומר ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ ,‬בנו 'המאומץ' )או למעשה 'המוטבל'( של‬
‫ג'אנוצו‪ ,‬שאותו מינו השלטונות לתרגם מעברית את הרגיסטרים של שולחנות ההלוואה בכל פעם שהובאו‬
‫לדיון משפטי ולפקח על המכירות הפומביות של המשכונות‪ 124.‬הואיל והרישומים בספר מתייחסים לשנים‬
‫‪ ,1477/8‬כלומר כעשרים שנה לאחר מות ג'אנוצו‪ ,‬הרי שאין לראות בכתב‪-‬יד זה חלק מאוסף ספריו‪.‬‬
‫‪125‬‬
‫כתבי‪-‬היד שהיו בשימושו של ג'אנוצו נושאים בדרך כלל את שמו וחתימתו בראשם‪ .‬לעתים‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫מוצאים בהם את חתימתו של ג'ובאני מאנטי ולצדה התאריך ‪ 13‬באוגוסט ‪ 1529‬והמקום ‪' -‬פלורינצה' ‪.‬‬
‫‪126‬‬
‫לעתים מוצאים בכתיבת ידו הלטינית של ג'אנוצו את תוכן העניינים של כתב‪-‬היד‪ ,‬כלומר את סדר הספרים‬
‫בו;‪ 127‬ויש שגם סיפרור הדפים בכתיבת ידו‪.‬‬
‫מבחר ספריו של ג'אנוצו מצביע בלא כל ספק על התעניינותו בפירושים הרבניים למקרא ועל החשיבות‬
‫שייחס להם‪ ,‬לצד העיון בטקסט המקראי עצמו ולימודו;‪ 128‬ואכן בתרגומו לתהלים מעברית ללטינית נסמך‬
‫הרבה על הפרשנות היהודית כדי לרדת לעומקו של הכתוב על‪-‬פי המסורת היהודית‪ 129.‬הערות השוליים‬
‫הרבות שרשם בכתיבתו בלטינית בכמה כתבי‪-‬יד שעיין בהם מעידות ללא ספק על קריאה 'פעילה'‪ ,‬כדרכם‬
‫‪ 123‬כ"י וטיקן‪ , Vat. ebr. 425 ,‬ובראשו הכותרת‪ ...' :‬זהו החפוש מחנות הפרה אשר עשינו אותו בחדש מרצו רל"ז‪"...‬‬
‫)על כתב‪-‬היד ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,131-129‬ומאמרו '‪.('Un registo‬‬
‫‪ 124‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.108‬‬
‫‪125‬על‪-‬פי התעודות שבארכיון פירנצה ניתן ללמוד כי ג'ובאנפרנצ'סקו כבר לא היה בין החיים בשנת ‪) 1480‬ראה להלן‪ ,‬פרק ו‪,‬‬
‫עמ' ‪ ,228‬הערה ‪ ;(203‬סביר אפוא כי ספר החשבונות נותר בין חפציו לאחר מותו ובדרך אקראי מצא דרכו אל האוסף‬
‫המשפחתי‪.‬‬
‫‪ 126‬שמו של ג'ובאני מאנטי מופיע בכתבי‪-‬יד וטיקן באוסף ‪ Vat. ebraici‬שסימניהם‪ 47 ,46 ,8 :‬ו‪.71-‬‬
‫‪ 127‬ראה ברשימת ספרי ג'אנוצו שלהלן‪ .‬כאמור‪ ,‬באינדקס שבסוף כ"י ‪) 8‬תנ"ך שלם( רשם ג'אנוצו את שם הספר העברי‬
‫בתעתיק לטיני ולצדו שמו בלטינית‪ ,'Berescith i(d est) Genesis… Ellescemoth i(d est) Exodus' :‬וכן הלאה )ראה‬
‫'‪ ,Cassuto, 'Codices‬עמ' ‪.(10‬‬
‫‪ 128‬סמולי גורסת כי לימוד הפרשנות היהודית למקרא בימי‪-‬הביניים )וכוונתה למאות ה‪ 12-‬וה‪ (13-‬וההיוועצות ברבנים‬
‫היהודים באותו הקשר היו חלק מן הניסיון לרדת לעומקה של האמת ולהבנת המקור הקדום; היהודי‪ ,‬כך לדבריה‪ ,‬נתפס בעיני‬
‫ההבראיסט הנוצרי כמעין 'קו טלפון' אל הברית הישנה )ראה ‪ ,Smalley‬עמ' ‪.(362‬‬
‫‪ 129‬על השפעת הפרשנות הרבנית על תרגומו של מאנטי לתהלים מעיר גארופאלו )ראה '‪ ,Garofalo, 'Gli umanisti‬עמ'‬
‫‪ .(364-363‬לעניין ההישענות על מקורות פרשניים יהודיים ראוי לציין כי במחקרה על תרגום מעשה ידי נוצרי מעברית‬
‫ל'טוסקנית' של תהלים ומגילות שמצאה בכ"י פרמה ‪ ,Parm. 2167‬הגיעה פרטי קואומו למסקנה כי באופן מפתיע קרוב אותו‬
‫תרגום נוצרי אל המסורת של התרגומים ב'איטלקית‪-‬יהודית' וניכר בו שהוא מתבסס על פרשנות המקרא‪ ,‬בעיקר של רש"י‬
‫)ראה '‪ ,Ferretti Cuomo, 'Traduzione inter-lineare‬עמ' ‪ ;(68-67‬ראה גם להלן‪ ,‬עמ' ‪ ,184-183‬בדיון בכ"י פרמה‬
‫הנ"ל‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫של המלומדים ההומניסטים‪ ,‬ואף למעלה מזה‪ :‬בשני כתבי‪-‬יד המכילים את פירוש אבן עזרא )האחד‬
‫לישעיה ולתרי עשר‪ ,‬והשני לתהלים ולמגילות(‪ ,‬הערותיו מעידות של עבודת הכנה מחקרית מובהקת‪:‬‬
‫‪130‬‬
‫הן מכילות הפניות אל פרקים ופסוקים במקומות אחרים בתנ"ך‪ ,‬כנראה לצורך השוואה או תזכורת‪ ,‬כמו‬
‫גם סימונים לצד השורות בשוליים‪ ,‬שנועדו כנראה להדגיש את חשיבותו של הקטע המסומן‪ .‬מפתיעה‬
‫במקרה של שני כתבי‪-‬היד הללו יכולתו לקרוא‪ ,‬כנראה בלא קושי‪ ,‬את הכתיבה העברית מטיפוס ספרדי‪-‬‬
‫בינוני שבה הם הועתקו‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫להלן רשימת שנים‪-‬עשר כתבי‪-‬היד העבריים ותיאורם )על‪-‬פי סדר זמנים משוער לצירופם לאוסף‬
‫מאנטי(‪:‬‬
‫‪132‬‬
‫כ"י וטיקן ‪:Vat. ebr. 8‬‬
‫‪133‬‬
‫‪134‬‬
‫תנ"ך שלם )'עשרים וארבע' (; בסוף הכרך ‪ -‬ספר השורשים לדוד קמחי‬
‫הופק כנראה בספרד‪ ,‬במאה הארבע‪-‬עשרה‪ .‬כתוב בכתיבה מרובעת‪.‬‬
‫נרכש מידי שלמה בן יוסף כהן בשנת ‪.1443‬‬
‫שטר מכר בעברית וב'טוסקנית' )‪465‬א(‪:‬‬
‫בשם ה' יהוה מודה אני שלמה כהן בכ"ר יוסף ישר"ו כמו שמכרתי לינוצו מניטי דפייורינ' זה הספר‬
‫דהיינו עשרים וארבעה בשכר מאה ליט' שהיו עשרים ואחד פרחי' רחבים וקבלתי המעות מידו ‪ ...‬וזה‬
‫היה שבעה ימים בחדש אגוש' ר"ג ‪ ...‬בבית ינוצו הנז'‪.‬‬
‫‪"Io Nichola di B(ar)tolo di Giovan(n)i di Nichola fu presente questo dì 7 d'aghosto 1443 dove‬‬
‫‪Salamone di Bonaventura da p(r)ato recievete deto dì da Gianozzo di Bernardo Maneti in chasa‬‬
‫‪sua f(iorini) ventuno di n(ostr)o bancho, e quali sono p(er) q(ue)sto l(i)bro cioè bibia che deto‬‬
‫‪Gianozo a chonperata dal deto Salamone, e chosì vidi schrivere al deto Salamone di sua mano la‬‬
‫"…‪deta soschrezione di sop(r)a‬‬
‫בראש )דף ‪i‬ב(‪ ,‬כתובת מחוקה שניתן לקרוא בה בקושי רב‪ "Giannozzi(?) 1441 " :‬וכן "‪ ,"14 soldi‬ואפשר שהיא מצביעה‬
‫על כך שהתנ"ך נמסר לג'אנוצו עוד בשנת ‪ ,1441‬בעת קריסת עסקיו של שלמה כהן וקודם למכירתו הרשמית‪ ,‬אולי בהשאלה‬
‫או בתמורה לפיקדון על חשבון הקנייה‪ .‬ואכן‪ ,‬בסוף כתב‪-‬היד )‪467‬א( כתובת בלטינית בכתיבתו ההומניסטית של ג'אנוצו‬
‫‪ 130‬לצורכי מחקרו ומפאת מניעיו ברור מדוע הערותיו שבכ"י וטיקן‪ Vat. ebr. 75 ,‬מרוכזות בספר ישעיה דווקא; בכ"י וטיקן‪,‬‬
‫‪ Vat. ebr. 82‬רוב הערות השוליים מידו הן בספר תהלים‪ ,‬ומקצתן בשיר השירים ובאיכה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬במגילת רות ובמגילת‬
‫אסתר אין הערות כלל‪.‬‬
‫‪ 131‬שני כתבי‪-‬היד הועתקו בידי מעתיק אחד‪' ,‬שמואל' )ראה תיאורם ב'קטלוג וטיקן ‪ .('2008‬הקלף‪ ,‬הקינטרוס והעיטור )ואף‬
‫השרטוט בעזרת תבנית אינו פוסל אפשרות זו( מעידים ששני כתבי‪-‬היד הללו הופקו באיטליה; אפשר שכתיבתם הספרדית‬
‫מרמזת על כך שהם הועתקו עבור ג'אנוצו בעת שהותו בנפולי‪ ,‬בשנות החמישים של המאה‪ ,‬כאשר עסק שם בתרגום תהלים‬
‫ובחיבור 'ספר ההתנצלות' שכתב בעקבותיו‪ .‬יש לציין בהקשר זה כי נפולי הייתה – לצד פירנצה – מרכז חשוב של הפקת‬
‫כתבי‪-‬יד הומניסטיים על‪-‬פי המתכונת הפלורנטינית‪ ,‬שאחד מסממניה קונטרסים בני ‪ 5‬גליונות )ראה ‪Derolez,‬‬
‫‪ 37 ,1 ,'Codicologie‬והלוחות שם(; ייתכן אפוא שההתרשמות כי שני כתבי‪-‬היד העבריים הללו הופקו בפירנצה )בשל‬
‫איכותם‪ ,‬העמדת הדף‪ ,‬ומלאכת הקישוט( עשויה להעיד באותה מידה על הפקה נפוליטנית‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬כתב‪-‬היד המכיל את 'מורה נבוכים'‪ ,‬אשר הועתק עבור ג'אנוצו בנפולי בשנת ‪ 1457‬כתוב אף הוא בכתיבה ספרדית‪-‬‬
‫בינונית‪.‬‬
‫‪ 132‬עבור מקצתם של התיאורים בחרתי בפונטים מסוג ‪ italics‬כדי להורות על כך שלא נמצאו באותם כתבי‪-‬יד עקבות ל'עיון‬
‫פעיל' של ג'אנוצו‪.‬‬
‫‪ 133‬על כתב‪-‬יד זה כעדות חומרית לקשרים ולמגעים שהתקיימו בפירנצה בין יהודים לנוצרים ראה גם ‪Pasternak, 'Hebrew‬‬
‫'‪ ,Hand-Written‬עמ' ‪.170-171‬‬
‫‪ 134‬כך בשטר המכר‪ ,‬דף ‪465‬ב‪.‬‬
‫‪174‬‬
‫מעידה כי התנ"ך היה ברשותו עוד קודם לרישום שטר המכר‪"1442 die do(mi)nica XI nove(m)bris cu(m) :‬‬
‫"‪) Emanuele heb(re)o incepi hebraice‬ביום ראשון ‪ 11‬בנובמבר ‪ 1442‬התחלתי ]לקרוא[ בעברית עם עמנואל היהודי(‪.‬‬
‫בראש‪ ,‬כתובת בעלות של ג'ובאני מאנטי מיום ‪ 13‬באוגוסט ‪Addì 13 di agosto 1529 Iouannes Manettus :1529‬‬
‫‪Florentie‬‬
‫סימנים נוספים להתערבות ידו של ג'אנוצו‪:‬‬
‫רשימת ספרי המקרא )אינדקס( בכתיבת ידו בלטינית )בסוף(‬
‫ספרור דפים‪ ,‬כנראה מידו‬
‫מדי פעם ספרור פרקים בספרות ערביות מידו‬
‫ספרור פרקים באותיות עבריות ב'בראשית'‪ ,‬והחל מפרק ג' ב'ויקרא' )דף ‪43‬ב( ועד פרק כ'‪ ,‬מידי יהודי‪ ,‬כנראה יצחק בן‬
‫עובדיה;‬
‫‪135‬‬
‫משולב בו ספרור פרקים בעברית מידי נוצרי‪ ,‬כנראה ג'אנוצו )ויקרא‪ ,‬פרק י"ח(‬
‫בדף ‪55‬ב‪ :‬כו קפיטולי )כנראה מידי ג'אנוצו(‬
‫בדף ‪84‬ב‪ :‬כט כפיטולי )כנראה מידי ג'אנוצו(‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 408‬‬
‫ספר יוסיפון‬
‫‪136‬‬
‫אליא בן משה העתיק ב‪ 1443-‬בפאנו עבור ג'אנוצו‪ ,‬כשזה שהה שם בשליחות מטעם שלטונות פירנצה‪.‬‬
‫כתיבה איטלקית‪-‬בינונית‪.‬‬
‫על‪-‬פי קולופון המעתיק הושלמה מלאכת ההעתקה בסוף חודש כסלו ר"ד‪ ,‬לאחר שנמשכה כשמונה שבועות‪ .‬מתברר אפוא כי‬
‫העתקת כתב‪-‬היד החלה בסביבות ראש חודש חשןון באותה שנה‪ ,‬ולמעשה כמה שבועות בלבד לאחר שג'אנוצו רכש משלמה כהן‬
‫את כתב‪-‬היד של התנ"ך‪.‬‬
‫קולופון )דף ‪153‬א(‪ :‬ותשלם מלאכת הקדש בחמישי בשבת בעשרי' ושמנה בכסליו בשנת מאתים וארבעה לפרט האלף‬
‫הששי ליצירה על ידי אליא המלמד בכאמ"ר משה ז"ל וכתבתי אותו הנה בפאנו עבור נצרי אחד‬
‫שמו ינוצו מניטי מפייורינצא שבא הנה עבור משדורי מפייורינטיני לאדון קונטי פרנציסקו שיחיה‬
‫וקבלתי שכירותי משלם ע"י אנטיראה דאנטוניאו דלילנצי ‪ ...‬וכתבתי אותו בכמו ח' שבועות‪.‬‬
‫אין הערות מידו של ג'אנוצו המעידות על עיון פעיל‪ ,‬ולמעשה אין כל סימן לידו של מאנטי בתוך כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫אפשר שכתב‪-‬היד נמסר משכון בפירנצה בידי ג'ובאני מאנטי‪ :‬בראש יש כתובת עברית‪ ,‬כנראה מידי מלווה בריבית‪ ,‬אשר מונה‬
‫חפצים שונים )כנראה רשימת משכונות?( והואיל וכתב‪-‬היד נכתב במיוחד עבור ג'אנוצו‪ ,‬זה ההסבר היחיד לנוכחותה של כתיבה‬
‫עברית רהוטה שם‪.‬‬
‫בסוף‪ ,‬על בדל‪ ,‬הערה באיטלקית על שריפת סוונארולה ‪:‬‬
‫"‪"al dì 23 di magio1498 fu arso fra Girolimo Fra Salvestro et fra domenico in la Cipta di Firenze‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 26‬‬
‫תנ"ך )כתובים(‬
‫הפקה בספרד‪ ,‬כנראה בטולידו )קונטרסים של ‪ 3‬גיליונות(‪ ,‬במאה השלוש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫כתיבה ספרדית מרובעת‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1432‬ניתן כתב‪-‬היד שי לאמברוג'ו טראוורסארי‪ ,‬ראש מנזר דלי אנג'לי בפירנצה‪.‬‬
‫‪137‬‬
‫‪ 135‬על זיהוי ידו של יצחק בן עובדיה בספרור הפרקים‪ ,‬שמעליו מופיע סימן ההבלטה האופייני לו‪ ,‬ראה מאמרי הנ"ל ובעיקר‬
‫עמ' ‪ 171-170‬שם‪.‬‬
‫‪ 136‬הכללתו של חיבור זה בין ספריו העבריים של מאנטי הייתה ללא ספק מכוונת ‪ -‬מה עוד שהעתקתו הוזמנה במיוחד עבור‬
‫ג'אנוצו מידי סופר יהודי ‪ -‬שהרי ספר יוסיפון מכיל את האפולוגיה הימיביניימית הראשונה לגישה הרבנית על זיהוי אדום עם‬
‫רומא )ראה '‪ ,Cohen, 'Esau as Symbol‬עמ' ‪ ;(256‬על‪-‬פי כהן‪ ,‬מחבר יוסיפון מזהה את רומא כאימפריה הרביעית‪.‬‬
‫‪ 137‬ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪.90‬‬
‫‪175‬‬
‫בתוך כתב‪-‬היד הערות שונות המעידות על גלגוליו‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫בסוף‪ ,‬בכתיבתו של מלווה יהודי‪ ,‬רישום מסירת סכום כסף לנזיר מיקלה‬
‫עבור הפקדת שני ספרים )כתב‪-‬יד זה ועוד כתב‪-‬יד אחר(‪" :‬פראטי מיקילי דלאנייולי נ' ליט' יציאת יונייו קצ"ח‬
‫כתובים וספר נצרי בנייר על איוב'‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫‪139‬‬
‫אפשר אפוא שכתב‪-‬היד עבר לידיו של ג'אנוצו לאחר שפדה אותו משולחן הלוואות‪.‬‬
‫אין כל סימן לידו של מאנטי בתוך כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪...‬‬
‫‪141‬‬
‫‪142‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 47‬‬
‫פירוש רש"י לתורה‬
‫משה בן אליה העתיק לעצמו בשנת ‪ ,1413‬בכתיבה איטלקית‪-‬בינונית‪.‬‬
‫אפשר שנמכר לג'אנוצו מידי בנו של המעתיק‪ ,‬אליא בן משה המלמד‪ ,‬אשר העתיק עבורו את ספר יוסיפון‪,‬‬
‫‪143‬‬
‫אולי יחד עם כתב‪-‬יד‬
‫נוסף מידו של אליא )ראה להלן‪ ,‬כ"י ‪.(95‬‬
‫בראש )‪3‬א(‪Addì 13 di agosto 1529 Iouannes Manettus Florentie :‬‬
‫מידו של ג'אנוצו‪ :‬כותרת הספר )‪4‬ב(‬
‫אין הערות מידו של ג'אנוצו המעידות על עיון פעיל‪.‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 95‬‬
‫פירוש רלב"ג לאיוב‬
‫אליא בן משה העתיק בקורטונה בשנת ‪ ,1438‬עבור מנחם בן שלמה‪,‬‬
‫‪144‬‬
‫בכתיבה איטלקית‪-‬בינונית‪.‬‬
‫אין כל סימן מידו של ג'אנוצו‪.‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 46‬‬
‫פירוש רש"י לתורה‬
‫הועתק במונטפולצ'יאנו בשנת ‪ 1384/5‬בידי שבתי בן יחיאל; כתיבה איטלקית בינונית‪.‬‬
‫בראש )‪1‬ב(‪ ,‬מידו של ג'אנוצו‪ :‬כותרת הספר‪ ,‬ואולם אין הערות מידו המעידות על עיון פעיל‪.‬‬
‫כתובת הבעלות של נכדו‪/‬נינו ג'ובאני ‪Addì 13 di agosto 1529 Iouannes Manettus Florentie‬‬
‫ג'אנוצו קנהו כנראה מן הבנקאים ממונטפולצ'יאנו‪.‬‬
‫‪145‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 28‬‬
‫תהלים‬
‫הופק כנראה בגרמניה )קונטרסים של ‪ 4‬גיליונות( באמצע המאה הארבע‪-‬עשרה‪ .‬כתיבה אשכנזית מרובעת‪.‬‬
‫עקבות ידו של ג'אנוצו בתוך כתב‪-‬היד‪ :‬בראש ‪;Iannoçii Manetti Psalterium hebreum -‬‬
‫ספרור ‪ 50‬הפרקים הראשונים בספרות ערביות מידו ‪) 146‬משני צדיה של הספרה מופיעה נקודה‪ ,‬לדוגמא‪(.10. :‬‬
‫‪ 138‬ראה ב'קטלוג וטיקן ‪.'2008‬‬
‫‪ 139‬כזכור‪ ,‬שנת פתיחתם של שולחנות ההלוואה של היהודים בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 140‬הפקדת הספר בשולחן ההלוואות נעשתה עוד בחייו של אמברוג'ו טראוורסארי )נפטר ‪.(1439‬‬
‫‪ 141‬קאסוטו מניח כי ג'אנוצו שאל אותו מן הנזירים ולא החזירו )ראה '‪ ,Cassuto, 'Manoscritti palatini ebraici‬עמ' ‪.( 46‬‬
‫‪ 142‬התערבויות מידיים נוצריות כוללות כתובת בלטינית המעידה על רכישתו בידי אחד ליאונרדו דה פרסקובלדי עבור‬
‫אמברוג'ו‪ ,‬וכתובת ב'טוסקנית' המתעדת את מסירתו בידי הנזירים לשולחן 'הפרה' בפירנצה‪ .‬כמו כן יש בכתב‪-‬היד רישום שמות‬
‫ספרי הנביאים בלטינית‪ ,‬בראש כל אחד מן הספרים‪ ,‬כנראה בכתיבתם של ספרנים‪.‬‬
‫‪ 143‬בפאנו‪ .1433 ,‬ראה לעיל‪ ,‬כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 408‬‬
‫‪144‬אפשר שכתב‪-‬יד זה משתייך אף הוא לקומץ ספרים שנמכרו לג'אנוצו בידי אליא בן משה או בסיועו )כי"י וטיקן ‪Vat. ebr.‬‬
‫‪ 95 ,47 ,46‬וכמובן כ"י ‪ 428‬שהוא עצמו העתיק עבורו בשנת ‪.(1443‬‬
‫‪ 145‬על כתב‪-‬יד זה ראה בפרק ג‪ ,‬לוח ‪ ,4‬עמ' ‪.99‬‬
‫‪ 146‬ראה '‪.Cassuto, 'Codices‬‬
‫‪176‬‬
‫כתיבה עברית מרובעת‪-‬למחצה מיד נוצרית בראשי הדפים ובתחתיתם‪ ,‬ששם שורטטו שורות עבור המסורה שלא נכתבה‪ ,‬וכן‬
‫בשוליים לצד הטקסט הכתוב‪ ,‬אולי מידו של ג'אנוצו )למשל‪15 :‬א‪ ,‬בתחתית הדף ]"נתן יי לכם לב‪17 ;["...‬א; ‪17‬ב‪ ,‬בשוליים‬
‫]"מתחיל פ' טהורה"[‪"] ,‬מתחל פ' הנחמדים"[; ‪18‬א; ‪20‬א; ‪20‬ב ]"מתח' ולא שקץ"[; ‪21‬א ]"יבאו ויגדו צדק תולעיה"[; נראה‬
‫שבעמודים רבים היה כיתוב של שורה או יותר בשוליים העליוניים‪ ,‬ואולם הללו נחתכו מאוד ולפיכך רואים לעתים רק חלק מן‬
‫הכתוב )למשל בדפים‪22‬א‪23 ,‬א‪24 ,‬א; בדף ‪25‬א יש כיתוב בשוליים העליונים והתחתונים(‪.‬‬
‫סימוני רובריקות‪ ,‬ללא ספק מיד נוצרית‪.‬‬
‫כמו כן מוצאים בשוליים כתיבה לטינית הומניסטית‪ ,‬כנראה מידו של ג'אנוצו‪.‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 71‬‬
‫פירוש רד"ק לנביאים‬
‫הפקה באיטליה‪) 1346 ,‬קונטרסים של ‪ 5‬גיליונות(‪ ,‬כתיבה איטלקית‪-‬בינונית‪.‬‬
‫מידו של ג'אנוצו‪ ,‬כותרת הספר‪Iannocii Manetti expositio David Chimii super omnes prophetas :‬‬
‫מתחתה סדר הספרים‪ ,‬גם כן בכתיבה הומניסטית מידו‪ ,‬ואולם אין הערות בכתיבתו המעידות על עיון פעיל‪.‬‬
‫בראש )דף ‪Addì 13 di agosto 1529 Iouannes Manettus Florentie :(II‬‬
‫וכתובת בעברית מידיו של מלווה ‪" :‬ת]‪ [...‬לא יואני דסי' יאנוצו י' יונייו רט"ו פירוש";‬
‫‪147‬‬
‫כמו כן כתובת בדבר מישכונם של‬
‫שלושה ספרים‪ ,‬כנראה בידי אותו ג'ובאני בן ג'אנוצו מאנטי‪" :‬רכא לג אוראציו דדנטי ג' ספרים"‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 38‬‬
‫פירוש אבן עזרא לתורה‬
‫הפקה באיטליה )קונטרסים של ‪ 5‬גיליונות(‪ ,‬סוף המאה הארבע‪-‬עשרה‪ .‬כתיבה מטיפוס איטלקי‪-‬אשכנזי‪.‬‬
‫‪149‬‬
‫התערבות יד נוצרית‪ :‬בפרשת 'תולדות יצחק'‪ ,‬בקטעים הנוגעים לישו ולנצרות‪ ,‬ראשי תיבות ‪ NB‬בשוליים ומתיחת קו מתחת‬
‫לכתוב )דף ‪14‬ב(‪" :‬מתי מעט שהאמינו באיש ששמוהו אלוה‪ .‬וכאשר האמינה רומא בידי קוסטנטינו שחידש כל הדת ושם על‬
‫דגלו צורת אותו האיש על יד כומר אדומי ולא היה בעולם מי שישמרו התורה החדשה חוץ מאדומיים מעטים על כן נקראה‬
‫רומא מלכות אדום"‪.‬‬
‫מידו של ג'אנוצו – ספרור הדפים‪.‬‬
‫‪150‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 75‬‬
‫פירוש אבן עזרא לישעיה ולתרי עשר‬
‫הפקה באיטליה )קונטרסים של ‪ 5‬גיליונות( במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬אולי בנפולי )או בפירנצה(‪ ,‬בידי 'שמואל'‪.‬‬
‫‪ 147‬ראה '‪ ,Cassuto, 'Manoscritti palatini ebraici‬עמ' ‪ ;45‬ואולם בקטלוג קאסוטו לכתבי היד העבריים בספריית‬
‫הווטיקן )'‪ (Cassuto, 'Codices‬אין מופיעה השנה 'רט"ו' אלא 'רנ"א' )כלומר ‪ 1491‬ולא ‪ .(!1455‬כיום קשה ביותר‪ ,‬ואף‬
‫בלתי אפשרי‪ ,‬לפענח את הרישום המדויק בכתב‪-‬היד; ואולם קשה להניח כי ההלוואה ניתנה לג'ובאני בן ג'אנוצו בתמורה‬
‫למישכון ספרי אביו בזמן שאביו היה בחיים; סביר אפוא כי הדבר היה דווקא בשנת ‪ ,1491‬שלושים‪-‬ושתיים שנים לאחר מות‬
‫האב ושלוש‪-‬עשרה שנים לאחר מות בנו אנייולו שהיה מופקד על ספרייתו של ג'אנוצו עד שמת ב‪.1479-‬‬
‫‪ 148‬ב'קטלוג וטיקן ‪ '2008‬נפל שיבוש בעיול זה ונרשם בטעות כי ההפקדה בשולחן ההלוואות נעשתה בשנת רכ"א‪ :‬למעשה‬
‫אין מספר זה מציין את השנה אלא את רישומו בספרי הבנק )על הליכי הרישום ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ ‪.(131-130‬‬
‫סביר להניח כי שלושת כתבי‪-‬היד )ובהם ה'אוראציו דדנטי' שהיה מן הסתם כתוב בלטינית(‪ ,‬מושכנו כולם בידי בנו של ג'אנוצו;‬
‫אפשר שמדובר בכתב‪-‬היד שלפנינו‪ ,Vat. ebr. 71 ,‬המכיל את פירוש רד"ק לנביאים ובו נרשמו ההערות הנ"ל‪ ,‬בכ"י ‪Vat.‬‬
‫‪) ebr. 262‬ראה להלן(‪ ,‬שאף בו יש כתובת על רישום בפנקס של מלווה‪ ,‬ובכתב‪-‬היד הנ"ל בלטינית‪.‬‬
‫על זהותו של כתב‪-‬היד המסתורי המכונה 'אוראציו דדנטי' ניתן רק להציע השערות‪ :‬אפשר שמדובר בחיבורו של דנטה ‪'De‬‬
‫'‪ vulgari eloquentia‬שלעתים קרוי גם '‪ ;'Rhetorica‬אפשרויות פחות מתקבלות על הדעת הן כי מדובר בחיבור של‬
‫הוראציוס שהיה שייך לדנטה; או שמדובר במסה )'אוראציו'( אשר חוברה על דנטה‪.‬‬
‫‪ 149‬על‪-‬פי קטלוג קסוטו הכתב מטיפוס פרובנצאלי מרובע‪.‬‬
‫‪ 150‬על כך ראה גם '‪ ,Cassuto, 'Manoscritti palatini ebraici‬עמ' ‪.46‬‬
‫‪177‬‬
‫כתיבה ספרדית בינונית‬
‫בראש )‪1‬ב( כתובת בעלים‪) Iannotii Manetti :‬בטעות רשם את שם הספר 'מורה נבוכים'‪ ,‬ואחר כך נמתח עליו קו(‬
‫מתחת לשמו של ג'אנוצו סדר הספרים‪.‬‬
‫שמות הספרים בלטינית בכותרת רצה בשוליים העליונים מיד ג'אנוצו; גם ספרור דפים מידו‪ .‬כמו"כ ספרור פרקים בשוליים‪:‬‬
‫האות ‪ (capitulum) C‬ולצדה סיפרה 'ערבית'‪.‬‬
‫הערות רבות בכתיבה הומניסטית מידו של ג'אנוצו )כמו גם בכ"י ‪ 82‬שלהלן( בעיקר בישעיה‪ .‬ניכר בהן שאלה הערות עבודה‪.‬‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 82‬‬
‫פירוש אבן עזרא לתהלים ולמגילות‬
‫כנראה המשך של כ"י ‪ ,Vat. ebr. 75‬מידו של אותו מעתיק )הבלטת 'שמואל' בדפים ‪34‬א‪45 ,‬א(‪.‬‬
‫ספרור דפים 'כפול' מידו של ג'אנוצו‪ :‬הספרור מופיע כמקובל בפינה החיצונית של שוליים העליונים בעמודי א‪ ,‬וכאן הוא חוזר‬
‫על עצמו גם בעמודי ב )לא מצאתי ספרור כזה בשאר כתבי‪-‬היד שאת דפיהם ספרר‪ ,‬אפשר שזו עדות לכך שעיין בו ועבד עליו‬
‫בצורה אינטנסיבית(‪.‬‬
‫הערות שוליים רבות מאוד בכתיבה הומניסטית מידו של ג'אנוצו‪ ,‬בעיקר בתהלים; הללו כוללות הפניות לפרקים אחרים בתנ"ך‪,‬‬
‫וסימון קטעים בשוליים בעזרת קו גלי‪.‬‬
‫עיטור בראש תהלים‪ ,‬ותיבת הפתיחה 'אשרי' מחולקת לשתיים‪ ,‬באותיות רבתי‪:‬‬
‫‪151‬‬
‫אש‬
‫רי‬
‫כ"י וטיקן ‪Vat. ebr. 262‬‬
‫מורה נבוכים‬
‫הפקה 'ספרדית' באיטליה )קונטרסים בני ‪ 6‬גיליונות(‪ ,‬כתיבה ספרדית בינונית‬
‫העתיק עבור ג'אנוצו טודרוס מרוואן השנירי בנפולי‪.1457 ,‬‬
‫קולופון )‪129‬א(‪ :‬ואני טודרוס מרוואן השנירי כתבתי הספר הזה אל הנכבד ‪ ...‬מיציר יואנוסו מניטה מעיר פלורינסה‬
‫והשלמתיו פה בעיר נפולש ביום ראש חדש אדר שני שנת קומי אור"י‬
‫ספרור דפים מידי ג'אנוצו‪ ,‬ואולם אין סימנים אחרים מידו ואין הערות בכתיבתו המעידות על עיון פעיל‪.‬‬
‫בראש – הערה מידו של מלווה בריבית‪ ,‬דומה ואולי אף זהה לזו שבראש כ"י וטיקן ‪ ,71‬על הפקדת ג' ספרים‪ :‬אפשר‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫שגם כתב‪-‬יד זה מושכן באותו מעמד‪.‬‬
‫רק בחמישה מתוך תריסר כתבי‪-‬היד העבריים שהיו שייכים לג'אנוצו ניכר שזכו ל'עיון פעיל' המלווה‬
‫בהערות‪ ,‬כדרך קריאתם של ההומניסטים‪ .‬מעניין כי שלושה מביניהם מכילים את פירוש אבן עזרא‬
‫למקרא;‬
‫‪152‬‬
‫אחד מכיל תנ"ך שלם יחד עם ספר השורשים שבלי שום ספק שימשו את ג'אנוצו בתחילת‬
‫דרכו בלימודיו ההבראיסטיים; והאחרון‪ ,‬כצפוי‪ ,‬ספר תהלים – שבוודאי שימש אותו לצורך תרגום תהלים‬
‫מעברית ללטינית שאותו השלים בימי שבתו בנפולי‪ .‬בכתבי היד העבריים האחרים שהיו בספרייתו‬
‫מוצאים לעתים ספרור דפים או רישום כותרת הספר מידו‪ ,‬אך אין בהם סימנים של ממש ל'עבודה' על‬
‫הטקסט ועל הבנתו‪.‬‬
‫‪ 151‬על חלוקת מילה בכתבי‪-‬יד עבריים המצביעה על זיקה נוצרית או על קשר נוצרי כלשהו ראה בפרק ו שלהלן‪.‬‬
‫‪ 152‬כתבי‪-‬היד ‪.Vat. ebr. 82 ,Vat. ebr. 75 ,Vat. ebr. 38‬‬
‫‪178‬‬
‫כאמור‪ ,‬על‪-‬פי הכיתובים שבתוכם לפחות שניים מכתבי‪-‬היד העבריים של ג'אנוצו‪ ,‬וכפי נראה אפילו‬
‫שלושה‪ ,‬הופקדו בידי בנו הצעיר ג'ובאני בשולחן הלוואות בפירנצה‪.‬‬
‫‪153‬‬
‫ה'וולגאטה' של ג'אנוצו מאנטי‪ – 154‬כ"י וטיקן‪BAV, Pal. Lat. 18 ,‬‬
‫כתב‪-‬יד נוסף שהיה בוודאות באוסף ספרים של מאנטי הוא ביבליה לטינית )‪ (Vulgata‬המכילה את‬
‫הברית הישנה יחד עם הברית החדשה;‬
‫‪155‬‬
‫נראה שזאת הביבליה שג'אנוצו רכש באמצעות וספאסיאנו‬
‫בסוף שנת ‪ 1454‬או בתחילת ‪ 156,1455‬כלומר כשכבר הייתה לו ידיעה מוצקה למדי של השפה העברית‬
‫ושל הטקסט המקראי ומפרשיו‪ ,‬שהרי בהמשך אותה שנה כבר עבד על תרגום תהלים ללטינית מן המקור‬
‫העברי‪ .‬בשולי הטקסט יש הערות בלטינית בכתיבתו ההומניסטית של ג'אנוצו‪ ,‬ופה ושם גם גלוסות‬
‫ביוונית‪ .‬בתורה ציין ג'אנוצו את מקום תחילתן של הפרשות בעזרת ספרה ערבית )לדוגמא‪ .(ּ7ּ :‬ואולם‬
‫הפן העברי המרתק ביותר שמכילה אותה ביבליה הוא קטעי המקרא בעברית שהועתקו בכתיבה‬
‫קליגראפית נאה מטיפוס איטלקי‪-‬בינוני בשולי הדפים במקביל לטקסט הלטיני‪ ,‬בעיקר בספרי בראשית‬
‫ותהלים‪ .‬הכתיבה אינה דומה לכתיבתו של נוצרי‪ ,‬אלא היא כתיבת חיקוי מן המעלה הראשונה‪ :‬למראית‬
‫עין‪ ,‬על פי צורתה ומאפייניה‪ ,‬קשה להבחין כי הסופר אינו יהודי; ואולם במהלך הקריאה צצים סממנים‬
‫המסגירים את נוצריותו של המעתיק‪ ,‬ובהם צורת קיצור יחידאית לשם 'אלוהים'‪ ,‬שאין כמותה בכתבי‪-‬היד‬
‫העבריים הידועים לנו‪,‬‬
‫‪157‬‬
‫ושגיאות כתיב‪ :‬רובן נעוצות בקושי להבחין בין אותיות עבריות שצורתן‬
‫דומה‪ 158,‬ומיעוטן נובעות מגילום פונטי לקוי של ההכתבה הפנימית בתהליך ההעתקה‪ 159.‬סממנים אחרים‬
‫המסגירים זיקה לסביבת ספר לא‪-‬יהודית הם שימוש באיניציאלים מוזחים מימין לשורה בראשי הפרקים‬
‫או המזמורים‪ ,‬כמו גם חלוקת המילה האחרונה בשורה‪ ,‬כמקובל בקרב המעתיקים הנוצרים‪.‬‬
‫‪160‬‬
‫‪ 153‬מדובר בכתבי‪-‬היד ‪ ,Vat. ebr. 262 ,Vat. ebr. 71‬ואולי גם ‪) Vat. ebr. 408‬ראה לעיל(‪.‬‬
‫‪ 154‬על כתב‪-‬יד זה והטקסט העברי שבשוליו ראה בין היתר '‪ ,Droege, 'Manetti‬עמ' ‪ ,38-37‬וכן ‪Botley, 'Latin‬‬
‫'‪ ,Translation‬עמ' ‪ ;99‬קאניי‪' ,‬כתבי היד הפלטינו‪-‬לטיניים בווטיקן'‪ ,‬עמ' ‪ ,25‬מביא צילום של דף ‪ 188‬בכתב‪-‬היד‪ .‬כתב‪-‬היד‪,‬‬
‫מן המאה ה‪ 13-‬או ה‪ ,14-‬מכיל את הביבליה ואת אגרותיו של היירונימוס )ראה '‪ ,Cagni, 'I codici‬עמ' ‪.(25‬‬
‫‪155‬סימנה בספריית הווטיקן ‪.Pal. lat.18‬‬
‫‪ 156‬על‪-‬פי קאניי )ראה '‪ , Cagni, 'Vespasiano‬עמ' ‪ 133-131‬ובעיקר הערה ‪ 1‬בעמ' ‪ ,(132‬יש יסוד איתן להניח כי זאת‬
‫הביבליה שאותה ביקש ג'אנוצו עם עוד ספרים אחדים מווספאסיאנו‪ ,‬ובאיגרת שכתב אליו מרומא ביום ‪ 23‬בנובמבר ‪1454‬‬
‫הוא מסכים לתנאי רכישתה‪ .‬יוצא אפוא שביבליה זו הגיעה לידיו של ג'אנוצו לא לפני דצמבר באותה שנה )ראה שם‪ ,‬באותה‬
‫איגרת(‪ ,‬וסביר יותר שקיבל אותה במהלך ‪ .1455‬באותה שנה עסק‪ ,‬כאמור‪ ,‬בתרגום תהלים מעברית ללטינית‪.‬‬
‫‪ 157‬צורת הקיצור ל'אלהים' המופיעה בקטעים המועתקים מספר בראשית היא א"י‪ .‬נוסחה תמוהה זו אינה קיימת כלל בטקסטים‬
‫עבריים מימי הביניים‪ .‬בתהלים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬משתמש המעתיק הנוצרי בסימן הקיצור ה' עבור שם הויה‪.‬‬
‫‪ 158‬נפוץ מאוד בטקסט המועתק הקושי להבדיל בין יו"ד לו"ו וזי"ן ובין ה"א לחי"ת‪ ,‬ונפוצים חילופי הפונמות בי"ת ו‪-‬פ"א‪ ,‬גם‬
‫בהיותן דגושות וגם בהיותן רפות‪ ,‬למשל‪' :‬יעֹבֵף' במקום 'יעֹפֵף'‪ְ ' ,‬בּנֵי' במקום ' ְפּנֵי'‪' ,‬תאפד' במקום 'תאבד' )במקור‪ ,‬הטקסט‬
‫המועתק אינו מנוקד(; ועוד ‪ -‬אי ההבחנה בין כ"ף סופית לבין פ"א סופית‪ ,‬כמו למשל‪' :‬כנך' במקום 'כנף'‪' ,‬ויברף' במקום‬
‫'ויברך' ; לדוגמא‪ ..." :‬ויאמר א"י ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעבף )צ"ל יעפף( על הארץ על בני )צ"ל פני( רקיע‬
‫השמים‪ .‬ויברא א"י את התנינים הגדלים ואת כל נפש החיה הרמשת ‪ ...‬ואת כל עוף כנך )צ"ל כנף( למינהו וירא א"י כי טוב‬
‫ויברף )צ"ל ויברך( אתם א"י לאמר ברו )צ"ל פרו(‪) "...‬בראשית‪ ,‬א‪ ,‬כ‪-‬כב ]שם‪ ,‬דף ‪4‬ב[(‪ .‬כמו כן 'חסיך' במקום 'חסיד'‪' ,‬בזב'‬
‫במקום 'כזב' )תהלים‪ ,‬ה( וכדומה‪.‬‬
‫‪ 159‬למשל‪ ,‬חילופי חי"ת וכ"ף‪' :‬בתוח' במקום 'בתוך' )בראשית‪ ,‬א(‪ ,‬או‪' :‬לכי' במקום 'לחי' )תהלים‪ ,‬ג(; וכן 'במשפת' במקום‬
‫'במשפט' )תהלים‪ ,‬א(; 'אכפלל' במקום 'אתפלל' )תהלים‪ ,‬ד(; פעמים רבות מוצאים מילים שחוברו יחדיו‪ ,‬כגון‪' :‬מיראנו' במקום‬
‫'מי יראנו' )תהלים‪ ,‬ד(‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 160‬תחבולה זו של 'חלוקת מילה' שתכליתה ליצור שורות מיושרות המסתיימות בדיוק בקו השוליים אשר תוחם את השטח‬
‫הכתוב‪ ,‬ידועה בשכיחותה בסביבת הספר הלטיני‪ .‬על שיעוריה הזעומים בקרב מעתיקים יהודים ועל היעדרה הכמעט מוחלט מן‬
‫הטקסטים העבריים המקראיים והליטורגיים ראה להלן‪ ,‬פרק ו‪/‬מלאכת הספר‪ ,‬וכן ‪Beit-Arié & Pasternak, 'Comfort of‬‬
‫'‪.Reading‬‬
‫‪179‬‬
‫פרט מתוך דף ‪188r‬‬
‫דומה שחידה היא בידי מי הועתק המקור העברי שבשוליים‪ ,‬שהרי במקרים‬
‫המעטים שבהם מופיעה כתיבתו העברית של ג'אנוצו בכתבי‪-‬היד העבריים‬
‫שבספרייתו הכתיבה היא מטיפוס בינוני‪-‬מרובע )ולא מטיפוס איטלקי‪-‬בינוני(‬
‫וניכר בה שנכתבה מידו של נוצרי‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫גם תכליתה של ההעתקה מעוררת‬
‫סימני שאלה‪ :‬האומנם נעשתה במסגרת של לימוד השפה או הטקסט? ואם אכן‬
‫כך היה‪ ,‬כיצד התבצע תהליך הלימוד – האם בהכתבה או בהעתקה ובהשוואת‬
‫הכתוב ללטינית‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה תהיות‪ .‬אם מתייחסים לסברתו של קאניי‬
‫כי כתב‪-‬היד של הוולגאטה הוזמן בידי ג'אנוצו בסוף שנת ‪ 1454‬ברור כי‬
‫העתקת הטקסט המקראי בעברית לא נעשתה לתכלית לימודית אלא שימשה אמצעי עזר למלאכת התרגום‬
‫של התנ"ך ללטינית‪ .‬נראה שהעמדתו של הטקסט המקראי בשתי השפות‪ ,‬זו לצד זו‪ ,‬עשויה הייתה לאפשר‬
‫עיון השוואתי בשני הטקסטים כשהם פרושים לעין הקורא בתוך כרך אחד‪ ,‬בנוחות מרבית‪.‬‬
‫אפשר להרחיק עוד ולהניח כי לא ג'אנוצו הוא שהעתיק את העברית אלא בנו אנייולו‪ ,‬ששהה במחיצתו‬
‫בשנות ישיבתו ברומא ואחר כך בנפולי‬
‫‪162‬‬
‫ואף העתיק את תרגום תהלים המוגמר של אביו בשני כתבי‪-‬‬
‫יד‪ 163.‬על לימודי העברית של אנייולו ידוע מעדותו של וספאסיאנו‪ ,‬שהיה מקורב למשפחה ועקב אחריה‬
‫מקרוב;‬
‫‪164‬‬
‫לדבריו התעקש ג'אנוצו שבנו ילמד‪ ,‬בנוסף ללטינית‪ ,‬גם יוונית ועברית ולשם כך שכר לו‬
‫מלמדים‪.‬‬
‫וספאסיאנו אף טען כי מורהו של אנייולו לשפה העברית‪ ,‬המומר ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ ,‬היה המעתיק‬
‫העברי המיומן ביותר בפירנצה‪ 165,‬וכי כתיבת‪-‬ידו של אנייולו הייתה כה יפה עד שלא ניתן להבחין בינה‬
‫לבין כתיבתו של מורהו‪.‬‬
‫‪166‬‬
‫ואכן‪ ,‬כתיבתו של הנוצרי אשר העתיק את הטקסט המקראי בעברית בשולי‬
‫הביבליה של ג'אנוצו עונה על תיאור כתיבתו של אנייולו‪ ,‬בעיקר בהיותה כתיבת חיקוי מעוצבת להפליא‬
‫אשר משתדלת להידמות לכתיבתו של סופר יהודי‪.‬‬
‫‪ 161‬בעיקר בכ"י ‪) Vat. ebr. 28‬ראה לעיל(‪ .‬למעשה אין אינדיקציה בטוחה שהכתיבה היא של ג'אנוצו ואולם סביר שכך הוא‬
‫הואיל ואין ספק כי היא מידו שלי נוצרי‪.‬‬
‫‪ 162‬ראה '‪ ,Cagni, 'Agnolo‬עמ' ‪.299‬‬
‫‪ 163‬מתוך חמישה עותקים של תרגומו של מאנטי לתהלים שניים הועתקו בידי אנייולו )ראה '‪ ,Garofalo, 'Il Salterio‬עמ'‬
‫‪.230‬‬
‫‪ 164‬על ההתכתבות והידידות בינו לבין ג'אנוצו ראה '‪.Cagni, 'L'epistolario‬‬
‫‪ 165‬באותה תקופה בפירנצה סופר כזה היה יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪ 166‬על‪-‬פי וספאסיאנו‪"...(in) ebreo(Agnolo) diventò si perfetto iscrittore, quanto un ebreo, il quale fece :‬‬
‫‪battezzare suo padre, Messer Giannozzo, che si chiamò Giovan Francesco, che fu il piu' bello scrittore‬‬
‫‪che avessino gli ebrei. Agnolo piu' volte iscrisse tre o quattro versi in ebreo, e l'ebreo altrettanti; e‬‬
‫"‪) .non era ignuno che vi sapessi giudicare differenza ignuna dall'una all'altra lettera‬ראה '‪ ,3 ,'Vite‬עמ'‬
‫‪.(202‬‬
‫‪180‬‬
‫ה'וולגאטה' של ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬דפים ‪) r189-v188‬כ"י וטיקן‪(BAV, Pal. Lat. 18 ,‬‬
‫התנ"ך העברי של ג'אנוצו – כ"י וטיקן‪Vat. ebr. 8 ,‬‬
‫‪167‬‬
‫אילו נתבקשנו לבחור כתב‪-‬יד עברי אחד שיש בו כדי להעיד עדות חומרית להתקשרויות ולמגעים חולפים‬
‫שתכליתם מוגדרת וזמנית‪ ,‬וגם לקשרים של ממש שנתרקמו בין יהודים לנוצרים בפירנצה‪ ,‬היה הפור נופל‬
‫על כתב‪-‬יד זה של התנ"ך‪ ,‬המספק פיסות מידע מרתקות על האנשים הנזכרים בו‪ ,‬על קורותיהם‪ ,‬ועל‬
‫החוטים הקושרים אותם זה אל זה וזה כנגד זה‪ 168.‬אכן‪ ,‬כמה דמויות הותירו עקבות בתוך דפי כתב‪-‬היד‬
‫הזה במעמד מכירתו בפירנצה בשנת ‪ 1443‬ובהעברתו לידיו של נוצרי‪ ,‬וכולן סובבות סביב ציר אחד –‬
‫הוא ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬רוכש כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫תחילה רכש אותו הבנקאי היהודי שלמה בן יוסף )בונאוונטורא( כהן מפראטו בשנת ‪ ,1434‬עוד בטרם בא‬
‫לפירנצה‪ ,‬ותיעד את קנייתו בכתובת בעלות שרשם בתוכו בשני מקומות‪:‬‬
‫‪169‬‬
‫"שלי שלמה בכ"ר יוסף ‪ ...‬קניתי‬
‫לכבו)ד( ה' אמן ט"ו בפריב)רירו( קצ"ד שהוא שבעה ימים לחדש אדר ‪) "...‬דף ‪i‬ב(; וכן‪" :‬לזכר טוב יהיה לי שלמה כהן‬
‫בכ"ר יוסף ‪ ...‬כמו שבשעת ברכה יהיה ולכבוד ה' ית' וית' לעד ‪ ...‬קניתי זה הספר יום ג' בפריב)רירו( קצ"ד ממעותיי‬
‫ממש‪) "...‬דף ‪465‬א(‪.‬‬
‫‪170‬‬
‫מקץ שנים ספורות נאלץ למכור את התנ"ך‪ ,‬לאחר שהתרושש בעקבות החלטה‬
‫שנויה במחלוקת שקיבלו הרשויות בשנת ‪ 1441‬להטיל עליו קנס עצום בשל חריגה מתנאי הקונדוטה‪,‬‬
‫‪171‬‬
‫‪ 167‬כתב‪-‬היד מכיל תנ"ך וספר השורשים של דוד קמחי‪ .‬לתיאורו ראה עמ' ‪ 174-173‬לעיל‪ ,‬ברשימת ספריו העבריים של‬
‫ג'אנוצו‪.‬‬
‫‪ 168‬ראה '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬ובעיקר עמ' ‪ 166‬ו‪.171-169 -‬‬
‫‪ 169‬שלמה בן יוסף כהן מפראטו‪/‬טראצ'ינה הצטרף לקונדוטה הראשונה בפירנצה בשנת ‪ ,1438‬וניהל את שולחן 'ריצ'י' עד‬
‫לקריסתו בשנת ‪) 1441‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.(98‬‬
‫‪ 170‬תצוין כאן אי‪-‬ההתאמה בין תאריכי הרכישה בשני הרישומים‪.‬‬
‫‪171‬אותה פרשה תוארה בהרחבה בידי קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.101-98‬‬
‫‪181‬‬
‫ובאוגוסט ‪ 1443‬כתב בו שטר מכר בכתיבת ידו‪ 172.‬יש להניח כי מפאת הצורך הפקיד את כתב‪-‬היד בידי‬
‫ג'אנוצו או השאיל לו אותו ‪ -‬אולי תמורת מקדמה ‪ -‬עוד בשנת ‪ 1441‬כשעסקיו קרסו‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫ההומניסט הנוצרי ג'אנוצו מאנטי רכש אותו ממנו‪ ,‬וגם נוכחותו מתועדת בתוך כתב‪-‬היד בכמה רמות‪.‬‬
‫הערה בלטינית שרשם בראש דף ‪467‬א מעידה על התאריך שבו החל לקרוא בו בעברית‪ 11 :‬בנובמבר‬
‫‪ ,1442‬כלומר עוד קודם לעריכת שטר המכר ולהעברת הבעלות על כתב‪-‬היד‪ .‬את סדר הספרים כתב בסוף‬
‫הכרך בכתיבתו ההומניסטית‪ :‬לצד שמות הספרים בעברית בתעתיק לטיני‪ ,‬שמותיהם בלטינית;‪ 174‬העמדה‬
‫זו של השם העברי בכתיבה לטינית במקביל לשמם הלטיני של הספרים מופיעה רק בכתב‪-‬היד הזה של‬
‫ג'אנוצו‪ ,‬אולי משום שבו החל את קריאתו בעברית‪ .‬ספרור הפרקים הספוראדי שיש ב'בראשית' וב'ויקרא'‬
‫נעשה בוודאי לשימושו ולצרכי מחקרו של ג'אנוצו בידי סופר יהודי‪ .‬ואולם לעתים ניכרת בספרור גם‬
‫כתיבתה של יד נוצרית אשר מנסה לחקות את כתיבת הסופר היהודי ואת עיטור ההבלטה שלו‪ ,‬ואין ספק‬
‫כי היא מידו של ג'אנוצו‪ .‬מדי פעם מסופררים הפרקים בספרה ערבית‪ ,‬כנראה מידו‪ .‬גם את הדפים ספרר‬
‫ג'אנוצו בספרות ערביות בכתיבה הטיפוסית לו‪ .‬על שטר המכר אין ג'אנוצו חתום‪ :‬בא כוחו‪ ,‬ניקולא די‬
‫ברטולו‪ ,‬הוא שערך את נוסח השטר אשר מאשר את תנאי המכירה ואת חתימתו של המוכר‪ ,‬ובו מצוין כי‬
‫שלמה מפראטו קיבל את המעות )‪ 21‬פלורינים( 'מן הבנק שלנו'‪ ,‬מן הסתם עדות לכך שאותו ניקולא לא‬
‫היה נוטריון רגיל אלא נציג הבנק )ואולי הבנקאי( שניהל את עסקיו של מאנטי‪ .‬היעדרו של מאנטי משטר‬
‫המכר מעיד כנראה שאת ההתדיינות עם הבנקאי היהודי על רכישת כתב‪-‬היד והתשלום עבורו לא ניהל‬
‫הוא אלא נציגו‪ 175.‬עוד בולט באותו שטר ציון המקום שבו התבצעה העיסקה ‪ -‬ביתו של ג'אנוצו‪ 176,‬מה‬
‫שמוכיח כנראה את הידוע לנו על תכתיבי ההיררכיה החברתית והמעמדית‪ ,‬ולפיהם יבוא מי שמעמדו נחות‬
‫אל מעונו של מי שמעמדו רם משלו‪ .‬הצצה זו‪ ,‬שהיא אמנם הצצה של מה בכך‪ ,‬אל כללי הסדר החברתי‬
‫ואל ההתנהלות העסקית אשר שררו בין נוצרים ליהודים באותה תקופה‪ ,‬מגלה כי היהודי מוזמן לבוא אל‬
‫ביתו של הנוצרי כאשר מדובר בעניין עסקי שהנוצרי חפץ בו‪ .‬ואכן‪ ,‬גם עמנואל היהודי הוזמן ובא –‬
‫כנראה לביקורים סדירים – לביתו של מאנטי ללמדו את מסורת הפרשנות הרבנית ולהנחותו בקריאת‬
‫המקרא‪ .‬גם את המקרה הזה ניתן לראות כביקור תכליתי המשרת את עניינו של בעל‪-‬הבית הנוצרי‪ ,‬ודומה‬
‫שאין בו סימנים לקירבה או להתקרבות מסוג אחר‪.‬‬
‫‪177‬‬
‫‪ 172‬לנוסח המלא של שטר המכר ראה לעיל ברשימת הספרים של ג'אנוצו‪.‬‬
‫‪ 173‬ייתכן שלכך כוונה ההערה המטושטשת שבראש כתב‪-‬היד המכילה את ציון השנה ‪ 1441‬לצד סכום כסף מסוים )ראה‬
‫ברשימת ספריו של ג'אנוצו(‪.‬‬
‫‪ 174‬ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪.127‬‬
‫‪ 175‬אפשר שכך נהג בכל ענייניו העסקיים‪ ,‬ולא רק כשהיה יהודי מעורב בעיסקה‪ .‬ואולם גם בעיסקה אחרת עם יהודי‪ ,‬אף היא‬
‫בעניין רכישתו של כתב‪-‬יד ‪ -‬והכוונה ל'ספר יוסיפון' שהועתק עבורו בידי אליא בן משה‪ ,‬בפאנו בשנת ‪) 1433‬ראה לעיל( ‪-‬‬
‫לא התבצעה עיסקה ישירה בינו למעתיק אלא‪ ,‬כפי שמעיד הקולופון‪ ,‬באמצעות בא כוח‪" :‬וקבלתי שכירותי משלם ע"י‬
‫אנטיראה דאנטוניאו דלילנצי‪) "...‬כ"י וטיקן‪.(Vat. ebr. 408 ,‬‬
‫‪ 176‬בשטר המכר שכתב שלמה נאמר בפירוש‪" :‬וזה היה ‪ ...‬בבית ינוצו הנז' "‪.‬‬
‫‪ 177‬בונפיל )'במראה כסופה'‪ ,‬עמ' ‪ (141-140‬בדבריו על יהודים ששימשו מורים של לשון הקודש להיבראיסטים נוצרים‬
‫באיטליה משלהי המאה ה‪ 15-‬ואילך )אליה דל מדיגו‪ ,‬יוחנן אלימאנו‪ ,‬אליהו בחור‪ ,‬אליה מנחם חלפן‪ ,‬עובדיה ספורנו‪ ,‬וכן‬
‫הלאה( טוען אמנם כי אין להמעיט בחשיבות המגע האנושי והאישי שהתחיל מתוך יחסים אלה אך מסכם כי גם בתחום זה ציפו‬
‫הנוצרים "לשירות כלשהו מצד היהודים ‪ ...‬אלה היו אמורים לספק טיעונים שיצדיקו את האמת הנוצרית"‪ .‬כלומר‪ ,‬גם הקשר‬
‫הזה היה אינסטרומנטלי בבסיסו; ואכן בונפיל אינו רואה בקשרים הללו אות לשינוי ביחסם של הנוצרים כלפי היהודים‪ .‬יחד עם‬
‫זאת הוא טוען כי אותו קשר "היה אחת מן הסיבות הראשוניות לתחילתו של שינוי כזה" ואולם אינו מפרט מה הייתה מהותו של‬
‫אותו שינוי‪ ,‬ונראה שלא כיוון בכך לזמנו של ג'אנוצו אלא לתקופה מאוחרת יותר‪.‬‬
‫‪182‬‬
‫עוד הותיר את סימניו בתוך כתב‪-‬היד המעתיק יצחק בן עובדיה‪ ,‬שבשנת ‪ 1427‬העתיק בבולוניה כתב‪-‬יד‬
‫ראשון ליוסף בן שלמה כהן‪ ,‬אביו של שלמה מפראטו‪ ,‬והעתיק כנראה גם עבור שלמה עצמו בפירנצה;‬
‫‪178‬‬
‫טביעת ידו בתנ"ך ניכרת בספרור כמה פרקים בתורה ובעיטורי הבלטה שהם ללא ספק פרי קולמוסו;‬
‫‪179‬‬
‫מפתה להניח כי הוא הוא המעתיק ש'כתיבתו היפה ביותר בקרב היהודים'‪ ,‬אשר לימד את אנייולו את‬
‫הכתיבה העברית הקליגראפית‪ 180,‬והוא היהודי שעימו למד ג'אנוצו עברית במשך שנתיים ויותר‪ 181‬בטרם‬
‫החל בקריאת התנ"ך עם 'עמנואל היהודי' בסוף שנת ‪ .1442‬ובמילים אחרות ‪ -‬הוא המורה היהודי‬
‫שג'אנוצו הביאו אל אגן הטבילה והעניק לו את שמו‪.‬‬
‫‪182‬‬
‫נותר אפוא עמנואל היהודי‪ ,‬שעימו החל ג'אנוצו לקרוא את התנ"ך בעברית‪,‬‬
‫‪183‬‬
‫ואותו מזהה קאסוטו עם‬
‫עמנואל מסן‪-‬מיניאטו שהיה מן הבנקאים היהודים הראשונים והבכירים בפירנצה‪.‬‬
‫‪184‬‬
‫עליו מסופר כי‬
‫בבואו להנחות את ג'אנוצו בקריאת התנ"ך ומפרשיו ביקש ללמוד גם הוא על הפילוסופיה ותורת המוסר‬
‫של הנוצרים‪ ,‬וכך למדו שני המלומדים ולימדו זה את זה במהלך פגישותיהם‪ 185.‬הללו נערכו ביוזמתו של‬
‫ג'אנוצו ובביתו; מתיאוריו של וספאסיאנו – מספר קורות חייו של ג'אנוצו – היו אלה פגישות יומיות של‬
‫כמה שעות‪ ,‬ויום יום נשלח משרתו של ג'אנוצו לזמן אליו את 'היהודי'‪.‬‬
‫ידועה ושכיחה הייתה במהלך ימי הביניים‪ ,‬ובעיקר במאה השתים‪-‬עשרה‪ ,‬תופעת הזדקקותם של מלומדים‬
‫ותיאולוגים נוצרים )בהם אלה שביקשו להגיע אל האמת הקדומה של המקרא ובאמצעותה לנגח את אמונת‬
‫היהודים ‪ -‬אם בפולמוסים או בדרכים אחרות( למורה יהודי אשר ינחה אותם בספרות הרבנית ובפירושים‬
‫למקרא‪ 186.‬בפירנצה במאה החמש‪-‬עשרה ניתן להזכיר‪ ,‬לצד עמנואל )'מסן‪-‬מיניאטו'?( מורהו של ג'אנוצו‪,‬‬
‫‪ 178‬כתב‪-‬יד אחד שאפשר שהעתיק עבורו הוא כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪) Parm. 3236‬מס' ]‪ [2‬בקורפוס הפלורנטיני של‬
‫יצחק( שאינו גמור‪ ,‬והוא מכיל תהלים ושלוש מגילות‪ :‬בראשו סמל משפחת מטראצ'ינה )היא משפחת מפראטו(; אפשר שגם‬
‫את מחזור לונדון בשני כרכים‪) BL, MS Add. 19944-5 ,‬מס ]‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני( ‪ -‬שתכונותיו הקודיקולוגיות וממדיו‬
‫זהים לכ"י פרמה‪ ,‬ונראה שהופקו כמיקשה אחת ‪ -‬העתיק יצחק מלכתחילה עבור שלמה מפראטו ואולם השלמתו הייתה בחודש‬
‫אב ‪ ,1441‬כמה שבועות לאחר שנחרץ גורלו של הבנקאי‪ .‬לפיכך סביר שנאלץ למצוא לו קונים אחרים‪ ,‬אולי יעקב ודוד‬
‫מפרוג'ה‪ ,‬אשר מכרו את כתב‪-‬היד ליחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו בשנת ‪) 1449‬לחלופין‪ ,‬אפשר גם ששלמה עצמו מכר להם את‬
‫כתב‪-‬היד בעקבות פשיטת הרגל שלו(‪ .‬פרט מוזר יש בקולופון שכתב יצחק בן עובדיה בסוף אותו מחזור‪ :‬בתאריך השלמתו של‬
‫כתב‪-‬היד ציין את היום בשבוע ואת החודש‪ ,‬אך חסר בו היום בחודש העברי‪ ,‬ובמקומו נותר רווח ריק‪" :‬היום יום א' ‪ .........‬אב‬
‫שנת חמשת אלפים ומאתים ואחת לבריאת עולם‪)"...‬שם‪ ,‬כרך ב‪469 ,‬ב(; מה שמובילנו לתהות שמא אי‪-‬ידיעת היום המדויק‬
‫בחודש העברי נבעה משהותו הממושכת של המעתיק בסביבה נוצרית )כלומר בבית מאנטי‪ ,‬כמלמדו של אנייולו ושל ג'אנוצו‬
‫עצמו( ומן הנתק שנוצר בינו לבין הסביבה היהודית‪ .‬מבחינת הזמן‪ ,‬זו אכן התקופה שקדמה להתחלת הקריאה בתנ"ך של‬
‫ג'אנוצו‪ ,‬כלומר אותן 'שנתיים' שבהן למד עם מורהו הראשון‪.‬‬
‫‪179‬על הסממנים הפארא‪-‬סקיפטוראליים המאפיינים את כתיבתו של יצחק בן עובדיה ראה להלן בפרק ו‪/‬מלאכת הספר ובמאמרי‬
‫'יצחק בן עובדיה' המשולב שם‪ .‬על היעדרו של ספרור פרקים מן התנ"כים עבריים עד לתחילת המאה ה‪ 16-‬ראה לעיל‪ ,‬עמ'‬
‫‪ 159‬והערה ‪.24‬‬
‫‪ 180‬על‪-‬פי '‪ ,3 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪.202‬‬
‫‪ 181‬כך על‪-‬פי וספאסיאנו‪) Commentario de la vita di Messer Giannozzo Manetti ,‬ראה '‪,2 ,Vespasiano, 'Vite‬‬
‫עמ' ‪ .(90‬על לימוד העברית של מאנטי באמצעות שיחות עם 'בני‪-‬ביתו' )היהודי והיוונים( ובדרך של דקלום מזמורי תהלים‬
‫בשלוש השפות‪ ,‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.91‬‬
‫‪ 182‬על כך ראה ‪ ,Vespasiano‬שם‪ ,3 ,‬עמ' ‪ .202‬יש לציין כי אותו מורה‪-‬סופר יהודי שהמיר את דתו ושמו הוחלף‬
‫לג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי התגורר בבית מאנטי והיה שם בן‪-‬בית )ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪..(215‬‬
‫‪ 183‬על‪-‬פי דיווחיו של וספאסיאנו‪ ,‬עבר ג'אנוצו פעמיים על כל הפירושים למקרא "כמו למשל אלו של רבי משה ומפרשים‬
‫אחרים" )ראה '‪ ,2 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪.(34‬‬
‫‪ 184‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.216-215‬‬
‫‪ 185‬ראה אצל ‪ ,Vespasiano‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,(Commentario de la vita di Messer Giannozzo Manetti) 91-90‬וכן‬
‫קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.215‬‬
‫‪186‬ראה למשל גרבואיס‪' ,‬הנוסח העברי' )וגם ‪A. Grabois, "The Hebraica Veritas and Jewish-Christian‬‬
‫‪ ,(Intellectual Relations in the Twelfth Century", Speculum, 50, No. 4, (Oct., 1975), pp. 613-634‬על‬
‫‪183‬‬
‫גם את בנימן ממונטלצ'ינו‪ 187‬שהיה כמדומה מורהו של המלומד פייטרו דה רוסי איש סיינה ממש באותן‬
‫שנים; דה רוסי נזקק מן הסתם לאותו ידע לביסוס טיעוניו בחיבוריו הפולמוסיים‪ 188.‬בסוף המאה החמש‪-‬‬
‫עשרה בפירנצה בולטת בעיקר דמותו של פיקו דלה מירנדולה שנעזר לצורך לימודיו ההבראיסטיים בכמה‬
‫מורים‪ ,‬בהם שני יהודים ומומר‪.‬‬
‫‪189‬‬
‫כאמור‪ ,‬נוכחותו של עמנואל 'היהודי' בפרק מסוים בחייו של ג'אנוצו מאנטי אינה תופעה מיוחדת או‬
‫חריגה‪ ,‬והיא ממשיכה מסורת ארוכה של לימודי הפרשנות היהודית בעזרתו של מעין 'אינפורמנט' יהודי‬
‫לצורך חקירתה של ה‪ .Hebraica veritas-‬קשה אפוא לייחס לנוכחות כזאת משמעות כלשהי מעבר‬
‫לחילופי הדברים האינטלקטואליים לצרכים ספציפיים ובמסגרת ידועה ומוסדרת מראש‪.‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ – Parm. 2167‬הומניסט פלורנטיני לומד עברית‬
‫‪190‬‬
‫כתב‪-‬יד אשר שופך אור על פן נוסף של אותה תופעה‪ ,‬זו של מלומדים נוצרים ‪ -‬הומניסטים או למעשה‬
‫הבראיסטים ‪ -‬המשקיעים משאבים בלימוד השפה העברית‪ ,‬שמור בספרייה הפלטינית בפרמה‪ ,‬והוא עדות‬
‫חומרית חיה לתהליך הלימוד באמצעות תרגומו של טקסט מקראי – הפעם מעברית ל'טוסקנית'‪ ,‬כלומר‬
‫ללשון המדוברת‪ .‬הטקסט העברי של תהלים ושל ארבע מתוך חמש המגילות כתוב בכתיבה עברית‪-‬‬
‫נוצרית‪ ,‬באותיות מרובעות גדולות‪ .‬בין השיטין נוסף לאחר מכן תרגומו של הטקסט ל'טוסקנית'‪ ,‬בכתיבה‬
‫הומניסטית מן המאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪191‬‬
‫כמה סממנים משייכים את כתב‪-‬היד למקור נוצרי‪ ,‬וכאמור –‬
‫הבולט שבהם הוא הכתיבה העברית האופיינית ליד לא‪-‬יהודית‪ ,‬על שגיאותיה‪ ,‬כמו גם הכתיבה‬
‫ההומניסטית של התרגום‪ ,‬וכן תיבות הפתיחה של הפרקים בלטינית וספרור הפרקים; כך גם 'דפי העזר'‬
‫מלומדים נוצרים – חוקרי המקרא ומתרגמיו ואחרים – החל מהירונימוס ודרך התקופה הקרולינגית וה'ויקטורינים' של פריס‪,‬‬
‫שנזקקו כולם להנחייתם של מלומדים יהודים ברזי הטקסטים הפרשניים העבריים ואף התבססו עליהם בחיבוריהם‪ .‬במיוחד‬
‫מתעכב גרבואיס על עידן 'הרנסאנס הקטן'‪ ,‬זה של המאה השתים‪-‬עשרה‪ ,‬שאז טבע אב המנזר הציסטרציינזי סטיפן הארדינג‬
‫)‪ (Etienne de Citeaux‬את המונח ‪) Hebraica veritas‬ראה 'הנוסח העברי'‪ ,‬עמ' ‪ .(101‬לאותו עניין של היעזרות ברבנים‬
‫היהודים לצורך לימוד המקורות ראה גם ‪ ,Smalley,‬עמ' ‪ 149‬ואילך‪ ,‬בעיקר במה שנוגע לאסכולת סן‪-‬ויקטור של פריס‪ .‬על‬
‫המונח '‪ 'Hebraica veritas‬שמשמעותו כבר אינה תרגום הוולגאטה אלא המקור העברי של המקרא‪ ,‬ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.362‬‬
‫אייזנשטיין מציינת כי רק לאחר התבססות הדפוס תפסה צורה אחרת של העברת הידע את מקומו של הקשר הבין‪-‬אישי בין‬
‫מלומד נוצרי למורהו‪ ,‬והיא הלימוד באמצעות הספר בלא צורך במורה היהודי )ראה '‪ ,Eisenstein, 'The Prining Press‬עמ'‬
‫‪.(224-223‬‬
‫‪ 187‬אשר כבר הוזכר לעיל כמי שהיה גם מלומד ורב וגם מלווה בריבית בפירנצה‪.‬‬
‫‪ 188‬בנימן ממונטלצ'ינו אף השתתף‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬בפולמוס שערך פייטרו דה רוסי‪ .‬על הקשר ביניהם ראה ‪Fioravanti,‬‬
‫'‪ ,'Polemiche‬עמ' ‪ .29‬דה רוסי ‪ -‬שהיה‪ ,‬בדומה לג'אנוצו‪ ,‬מלומד 'חילוני'‪ ,‬כלומר כזה שאינו מזוהה עם הכנסייה )בניגוד‬
‫למלומדים שעסקו בחקר המקרא בתקופות שקדמו להם( ‪ -‬ערך פולמוס כנגד היהודים בסיינה; את חיבוריו כתב בין השנים‬
‫‪ 1450‬ל‪) 1470-‬ראה פיוראוואנטי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.(19‬‬
‫‪ 189‬מקרה בולט נוסף באיטליה הוא זה של החשמן אג'ידיו דה ויטרבו )‪ (Egidio da Viterbo‬שבעשורים הראשונים של המאה‬
‫ה‪ 16-‬העסיק בביתו את הדקדקן אליה בחור לצורך לימוד השפה העברית‪ :‬במעין 'עיסקת חליפין' אף הוא‪ ,‬כ'עמנואל היהודי'‬
‫לפניו‪ ,‬למד מפי אג'ידיו את השפה היוונית בתמורה להוראת העברית )ראה '‪,Rosenthal, 'Study of the Hebrew Bible‬‬
‫עמ' ‪.(85‬‬
‫‪ 190‬על כתב‪-‬יד זה ראה '‪ ;Ferretti Cuomo, 'Traduzione inter-lineare‬כמו כן ראה‪Ferretti Cuomo, 'Verso la :‬‬
‫'‪.metà‬‬
‫‪ 191‬לתיאורו הפיסי של כתב‪-‬היד ראה '‪ ,Ferretti Cuomo, 'Traduzione inter-lineare‬עמ' ‪ .81 ,55-53‬סביר לתארכו‬
‫סביב שנת ‪ 1452‬על‪-‬פי סימן המים המתאים לבריקה ‪ 6654‬שנמצא בתעודה שמוצאה ברומא באותה שנה‪ .‬יצוין גם כי שמירת‬
‫סדר הקונטרסים נעשתה בעזרת שומר קונטרס הממוקם באמצע השוליים התחתונים של הדף; לעתים יש בטקסט העברי חלוקת‬
‫מילה בסוף השורה )למשל בתהלים‪' :‬מקד‪-‬שיך' וכן 'באהלי‪-‬הם'(‪.‬‬
‫‪184‬‬
‫בראש שעליהם נרשמו אותיות האלפבית העברי וניקודן ולצדן הערות בלטינית‪ ,‬ותפילת 'אבינו שבשמים'‬
‫)'‪ ('Pater noster‬בתרגום לעברית‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫בניתוח הלשוני של תרגום שיר השירים שבכתב‪-‬יד זה מצאה פרטי קואומו כי הוא נכתב בדיאלקט טוסקני‬
‫מערבי‪ ,‬ומוצאו מסביבה מלומדת;‪ 193‬אשר לתרגום עצמו‪ ,‬מסקנתה היא כי הוא נשען על מסורת התרגום‬
‫של יהודי איטליה ובמפתיע – על הפרשנות הרבנית ובעיקר על פירוש רש"י‪.‬‬
‫‪194‬‬
‫קשה שלא להתפתות ולייחס גם את 'התרגיל העברי' של כתב‪-‬יד פרמה לג'אנוצו; שכן למעט הדיאלקט של‬
‫מערב טוסקנה של התרגום‪ ,‬אשר סותר לכאורה את האפשרות שג'אנוצו איש פירנצה כתב אותו‪,‬‬
‫‪195‬‬
‫נמצאו כמה מאפיינים שעשויים לחזק השערה כזאת‪ :‬מחד ‪ -‬הכתב ההומניסטי של התרגום והספרור‬
‫דומים למראית עין לכתיבת ידו‪ ,‬ומאידך ‪ -‬הישענותו של התרגום על מסורת הפרשנות הרבנית‪ ,‬כפי‬
‫שנמצא גם אצל ג'אנוצו; אף זמנו המשוער של הנייר )שנת ‪ (1452‬מתאים לשהייתו של ג'אנוצו ברומא‬
‫בתחילת שנת ‪ 196,1453‬וייתכן מאוד שכבר אז נערך לקראת תרגום המקרא ללטינית שביקש ממנו ידידו‬
‫האפיפיור ניקולאוס החמישי‪ .‬ואולם דומה שרק בדיקה פאליאוגראפית של הכתיבה ההומניסטית בכתב‪-‬יד‬
‫פרמה והשוואתה לכתיבתו של ג'אנוצו בכתבי‪-‬יד אחרים תוכל לקבוע אם ידו הייתה גם שם‪.‬‬
‫‪197‬‬
‫כפי שצוין בתחילה‪ ,‬עקבות הלימודים ההבראיסטיים של אותן שנים בפירנצה מובילות רובן ככולן אל‬
‫ג'אנוצו – אדם אחד‪ ,‬מלומד‪ ,‬שהדריכו אותו שאיפה ברורה ותכלית ידועה; לשם כך השקיע את מרצו‬
‫וכשרונו הרב בהתוודעות אל השפה העברית ומקורותיה ואל הספרות הרבנית‪ ,‬ובכך התמצו כנראה עניינו‬
‫בעברית ומגעיו עם היהודים‪.‬‬
‫הבראיסט בן דורו של ג'אנוצו – פייטרו דה מונטאנייאנה )‪ 1400‬לערך‪(1478-‬‬
‫‪198‬‬
‫בשולי הדברים על ג'אנוצו מן הראוי להזכיר את ההבראיסט פייטרו דה מונטאניינה‪ ,‬איש פדובה‪ .‬אף הוא‬
‫היה בעל אוסף של כתבי‪-‬יד עבריים אשר שימשו אותו בעיקר ללימוד השפה העברית‪ ,‬לקריאת התנ"ך‬
‫ולתרגומו‪ .‬מבין כתבי‪-‬יד העבריים שהיו ברשותו אחד‪-‬עשר כרכים מצאו את דרכם לספריית סן‪-‬מרקו‬
‫‪ 192‬על כך אלה ראה '‪ ,Ferretti Cuomo, 'Verso la metà‬עמ' ‪ .331-330‬מעניין לציין כי תפילת '‪) 'Pater noster‬ותפילות‬
‫נוספות כגון '‪ ( 'Ave Maria‬בתרגום לעברית‪ ,‬עם האלפבית העברי‪ ,‬סימני הניקוד‪ ,‬והדרכה בשיטת הקריאה הופיעו יחדיו‬
‫בשנת ‪ 1500‬בדפוס אלדוס מאנוטיוס בצורת ספרון לדקדוק עברי‪'Introductio Utilissima Hebraice Discere ,‬‬
‫'‪ ,Cupientibus‬שנועד לתלמידים נוצרים והודפס במהדורות רבות באיטליה ובגרמניה )ראה ‪Rosenthal, 'Study of the‬‬
‫'‪ ,Hebrew Bible‬עמ' ‪.(85-84‬‬
‫‪ 193‬על שיוכו לפירנצה ראה '‪ ,Ferretti Cuomo, 'Verso la metà‬עמ' ‪.336‬‬
‫‪ 194‬ראה '‪ ,Ferretti Cuomo, 'Traduzione inter-lineare‬עמ' ‪ ,68-65 ,55‬ועוד‪ .‬לדבריה‪ ,‬באופן פרדוקסלי דווקא תרגום‬
‫זה שנעשה מידי נוצרי הוא הקדום ביותר אשר משקף את מסורת התרגום לאיטלקית‪-‬יהודית הידועה לנו מתרגום שיר השירים‬
‫)כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪ ,(|hébreu 1342‬שאותו חקר י' סרמוניטה )ראה '‪(Sermoneta, 'Un volgarizzamento‬‬
‫ומתרגומי התפילות והסידורים שנועדו בעיקר לנשים )'‪ ,Ferretti Cuomo, 'Verso la metà‬עמ' ‪.(340‬‬
‫‪ 195‬פרטי קואומו מצאה בו תווים מובהקים של הדיאלקט המדובר בפיסא או בלוקא‪ ,‬אשר אינו עולה בקנה אחד עם ה'טוסקנית'‬
‫של מלומד פלורנטיני‪ .‬מאידך‪ ,‬ידוע לנו על 'הבראיסט' פוטנציאלי אחד מאותו אזור‪ ,‬ג'ובאני צ'יריניאני‪ ,‬אשר נועץ בליאונרדו‬
‫ברוני בעניין לימוד העברית בחליפת מכתבים שהייתה ביניהם שנת ‪) 1442‬ראה לעיל עמ' ‪ ,169‬הערה ‪.(97‬‬
‫‪ 196‬בוטלי‪ ,‬עמ' ‪.67-66‬‬
‫‪ 197‬עד אז נותרת השערתי בדבר שיוך כתב‪-‬יד זה לג'אנוצו בגדר התרשמות בלבד‪.‬‬
‫‪ 198‬פרטים על האוסף של פייטרו דה מונטאנייאנה‪ ,‬על קורותיו ועל עיסוקו בלימודים ההבראיסטיים שאבתי מן המאמרי‬
‫'‪ ,Tamani, 'Pietro da Montagnana‬כמו גם מתוך ההתבוננות במיקרופילמים של כתבי‪-‬היד העבריים שלו השמורים במכון‬
‫לתצלומי כתבי‪-‬יד שבספרייה הלאומית בירושלים‪ .‬כמו כן סייע בידי תיעודו של התנ"ך המתוארך )כ"י ונציה‪ ,‬שסימנו בהערה‬
‫‪ 199‬שלהלן( במאגר הנתונים 'ספרדתא'‪.‬‬
‫‪185‬‬
‫בוונציה‪ :‬הללו כוללים תנ"ך בשני כרכים )תורה וכתובים( משנת ‪;1254‬‬
‫)נביאים ראשונים ואחרונים(;‬
‫‪200‬‬
‫'ספר השורשים' של דוד קמחי;‬
‫יוסף זארק;‬
‫הרלב"ג‪.‬‬
‫‪206‬‬
‫‪204‬‬
‫‪199‬‬
‫תנ"ך אחר בשני כרכים‬
‫תנ"ך שלם )הכולל תורה עם תרגום אונקלוס‪ ,‬נביאים וכתובים(;‬
‫‪202‬‬
‫מחברת הערוך של אבן פרחון;‬
‫‪203‬‬
‫‪201‬‬
‫חיבור בדקדוק )'רב פעלים'( של‬
‫חיבור נוסף בדקדוק )'מהלך שבילי הדעת'( של משה קמחי;‬
‫‪205‬‬
‫ו'מלחמות השם' של‬
‫בנוסף‪ ,‬ובאותו הקשר‪ ,‬היו בין כתבי‪-‬היד הלטיניים בספרייתו כמה תרגומים ללטינית של‬
‫המקרא‪ ,‬וכן חיבורים פולמוסיים‪ ,‬המעידים מן הסתם על תכני התעניינותו ועל תכליתם של לימודיו‬
‫ההבראיסטיים‪.‬‬
‫‪207‬‬
‫בתנ"ך שעליו עבד‪ 208,‬נראים סימנים רבים להתערבותה של יד נוצרית )מן הסתם ידו שלו( אשר הכניסה‬
‫תוספות שונות כגון הערות בשוליים ועזרים להתמצאות בטקסט )כותרת לטינית בראשי הספרים‪ ,‬כותרת‬
‫רצה לעמודים‪ ,‬ספרור פרקים‪ ,‬רובריקציה‪ ,‬מילות פתיחה של מזמורי תהלים בלטינית‪ ,‬וכן הלאה(‪.‬‬
‫‪209‬‬
‫שרידים אחרים ללימודי העברית שלו יש בחיבורים הדקדוקיים שהיו בספרייתו‪ :‬בשוליהם נהג לרשום את‬
‫התרגום הלטיני של התיבות ולעתים אף רשם בעברית מילים הגזורות מאותו שורש‪ 210.‬את 'מהלך שבילי‬
‫הדעת' שהעתיק עבורו מעתיק יהודי‬
‫‪211‬‬
‫תרגם פייטרו תרגום בין השיטין ללטינית או ל'טוסקנית'‪ .‬דומה‬
‫שהתוצר האחרון של לימודיו היה תרגום התנ"ך ל'טוסקנית' שבו החל בערוב ימיו‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫אין ספק שמקומו‪ ,‬גם הוא‪ ,‬במסורת ארוכה של הבראיסטים הלומדים עברית כדי לתור אחר ה'אמת‬
‫העברית' של ספרי הקודש‪.‬‬
‫‪ 199‬כי"י ונציה‪ ,‬הספרייה הלאומית מרצ'יאנה )סן‪-‬מרקו( ‪ Or. 211‬ו‪.Or. 214-‬‬
‫‪ 200‬כי"י ‪ Or. 212‬ו‪.Or. 213-‬‬
‫‪ 201‬כי"י ‪ Or. 208‬ו‪.Or. 209 -‬‬
‫‪ 202‬כ"י ‪.Or. 217‬‬
‫‪ 203‬כ"י ‪.Or. 221‬‬
‫‪ 204‬כ"י ‪.Or. 219‬‬
‫‪ 205‬כ"י ‪.Or. 218‬‬
‫‪ 206‬כ"י ‪.Or. 220‬‬
‫‪ 207‬לפחות התנ"ך המתוארך בשני כרכים שימש את פייטרו כבר בשנת ‪ :1457‬בסופו נוספה הערה כי באותה שנה ציווה אותם‬
‫לספרייה של מנזר בפדובה ולשם הועברו עם מותו בשנת ‪.1478‬‬
‫‪ 208‬טאמאני טוען כי לצורך לימודיו ועבודתו עשה פייטרו שימוש רק בתנ"ך שסימנו ‪ ,Or. 211‬ומתאר את הערותיו ותוספותיו‬
‫בשולי כתב‪-‬היד‪ ,‬בהן הערות דקדוקיות ותחביריות על הטקסט העברי )שם‪ ,‬עמ' ‪ ,354‬הערה ‪ .(1‬על התערבותה של יד נוצרית‬
‫)מן הסתם זו של פייטרו( בכתב‪-‬היד ראה גם בתיאורו של כתב‪-‬היד ב'ספרדתא' )סימנו שם ‪ .(E241‬מהתערבות זו עולה כי ידע‬
‫לקרוא את הטקסט העברי ולהעיר עליו‪.‬‬
‫‪ 209‬בכתב‪-‬היד של התנ"ך )כ"י ‪ Or. 211‬ו‪ (Or. 214-‬דומה שהוא שהוסיף ספרור פרקים בחומש באות לטינית; באיוב ובדניאל‬
‫הספרור בספרות רומיות‪ .‬בתהלים – דיבור מתחיל בלטינית בראש כל מזמור )בשוליים( ורובריקציה; ספרור המזמורים‬
‫בעברית נראה מיד נוצרית וכך גם הכותרות הרצות שבשוליים העליונים‪ :‬בראש עמודי א הכותרת בלטינית‪ ,‬ובראש עמודי ב‬
‫הכותרת בעברית; בשוליים יש מדי פעם הערות בלטינית לטקסט המקראי‪.‬‬
‫‪ 210‬ראה טאמאני‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .353‬טאמאני אף מציין כי גם בכתבי‪-‬יד לטיניים של פייטרו יש לעתים הערות בעברית בשוליים‬
‫)שם‪ ,‬הערה ‪.(3‬‬
‫‪ 211‬טאמאני זיהה כי הנייר שעליו הועתק חיבור זה זהה לנייר ששימש את פייטרו להעתקה עצמית שעשה הוא לחיבור לטיני;‬
‫כלומר‪ ,‬נראה שהוא זה שסיפק את חומרי הכתיבה להעתקה של החיבור בעברית ואף הינחה מן הסתם את המעתיק היהודי‬
‫להשאיר רווח הולם בין השורות על מנת שיוכל להתקין בו את תרגומו )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ 353‬והערה ‪.(1‬‬
‫‪ 212‬בסוף מאמרו מביא טאמאני מהדורה ביקורתית לתרגום שלושת הפרקים הראשונים של בראשית שעשה פיירו דה‬
‫מונטאנייאנה ושנמצא בתוך כ"י ‪ .Marciano lat. XIV‬לדעתו התרגום המילולי נאמן ביותר למקור‪ ,‬והוא "מעביר את הטקסט‬
‫העברי מילה במילה" )שם‪ ,‬עמ' ‪.(354-353‬‬
‫‪187‬‬
‫פרק ו – יצחק בן עובדיה וקורפוס כתבי‪-‬היד שהעתיק‬
‫‪ .1‬יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי – מעתיק של כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫המעתיק יצחק בן עובדיה‪ ,‬שאף הוסיף לשמו את הכינוי 'סופר'‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫‪1‬‬
‫חי ופעל רוב ימיו בפירנצה‪ ,‬החל‬
‫משנת ‪ 1441‬ובמשך כשלושים שנה ואולי גם יותר‪ 3 .‬מקום מרכזי שמור לו בעבודה זו שכן מבחינות‬
‫רבות ובכמה רמות הוא מגלם את המיפגש בין שתי תרבויות ספר שהתנהלו בו‪-‬זמנית‪ ,‬האחת לצד‬
‫רעותה‪ ,‬בפירנצה בעידן ההומניזם‪ :‬זו של כתבי היד העבריים וזו של כתבי היד הלטיניים; ‪ 4‬ומדובר לא‬
‫רק בנקודת מיפגש של שתי מסורות של מלאכת הספר‪ ,‬אלא גם בנקודת חיבור בין בני אדם המקושרים‬
‫בצורה זו או אחרת לסביבת הספר‪ :‬מכאן הצרכנים של כתבי‪-‬היד המועתקים ‪ -‬אם זה הפטרון‪-‬הבנקאי‬
‫היהודי‪ ,‬או האספן והמלומד הנוצרי; ומכאן ספקי כתבי‪-‬היד ‪ -‬אם זה המעתיק‪ ,‬המו"ל שהוא גם מוכר‬
‫ספרים וחומרי כתיבה )‪ ,(cartolaio‬או האמן המעטר את כתב‪-‬היד המוגמר‪.‬‬
‫בחינה מדוקדקת של כתבי‪-‬היד שיצחק העתיק עשויה לשפוך אור על אזורים של דימיון ושל שוני בין‬
‫שתי מסורות ההפקה‪ ,‬אשר התפתחו במקביל והתקיימו זו לצד זו בכפיפה אחת‪ ,‬ובכתבי‪-‬היד של יצחק‬
‫אף נסתרגו זו בזו; שכן‪ ,‬עם היותו מן המצוינים שבמעתיקים היהודים בני אותה מאה באיטליה‪ ,‬מיומן‬
‫מאין כמותו במלאכת הכתיבה‪ ,‬נטוע במסורת הספר העברי ומיודע לכל חוקיה ומנהגיה‪ 5 ,‬היה יצחק גם‬
‫אבי הספר הפלורנטיני 'היפה' )‪ (bel libro‬בקרב היהודים‪ .‬אין ספק שבכתבי היד שהעתיק מתגלה זיקה‬
‫לקודקסים האלגנטיים של פירנצה ההומניסטית; אותם כתבי‪-‬יד לטיניים שהיו יפים מאין כמותם מכל‬
‫הבחינות‪ 6,‬והתאפיינו באיכות הגבוהה ביותר של החומרים והביצוע‪.‬‬
‫פרוזופוגראפיה – דיוקן משפחתי‬
‫קורותיו וגלגוליו של יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי לא נרשמו ולא סופרו; התעודות היחידות שמהן‬
‫ניתן לשאוב מידע ולרקום השערות על חייו ועל פועלו של המעתיק הפורה הזה הם כתבי‪-‬היד‪ ,‬אלו‬
‫שזוהו עד כה ומן הסתם גם אחרים שטרם זוהו‪ ,‬שהוא הותיר אחריו ואשר נושאים את חותמת ידו‬
‫ומלאכתו‪ 7 .‬לצד עדותם של כתבי‪-‬יד שהעתיק על קורותיו וכישוריו‪ ,‬הרי שמו לבדו שופך אור על מוצאו‬
‫‪ 1‬שמו המלא מופיע בקולופון הראשון שלו שנכתב ב'בולונייא' )כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪ ,MS Harl. 5686‬קטלוג‬
‫מרגוליות ‪ ,629‬דף ‪418‬ב(‪.‬‬
‫‪ 2‬בשני קולופונים שרשם בתחילת דרכו‪ ,‬זה שבכ"י וטיקן‪ ,BAV, Ross. 555 ,‬משנת ‪" :1435‬יצחק יזיי"א סופר בכמ"ר‬
‫עובדיה"‪ ,‬וזה שבכ"י לונדון‪ ,BL MS Add. 19944-5 ,‬משנת ‪]) 1441‬מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני שלהלן(‪..." :‬על ידי‬
‫יצחק סופר"‪ .‬כאמור‪ ,‬בקולופון של כ"י ניו הייבן )]מס' ‪ [5‬בקורפוס הפלורנטיני( הוא מכנה את עצמו 'סופר מהיר'‪.‬‬
‫‪ 3‬על‪-‬פי הקולופון הראשון שלו בפירנצה )כ"י לונדון הנ"ל משנת ‪ ,(1441‬והקולופון האחרון )כ"י ניו הייבן משנת ‪.(1467‬‬
‫‪ 4‬על כך ראה '‪.Pasternak, 'Meeting Point‬‬
‫‪ 5‬על התשבחות שחלק למלאכתו יוסף זארק ראה עמ' ‪ 191‬להלן‪.‬‬
‫‪ 6‬כאמור‪ ,"bellissimi in tutte le condizioni" ,‬כפי שהגדירם מי שהיה עתיד להיות האפיפיור ניקולאוס החמישי‪.‬‬
‫‪ 7‬רק ב‪ 5-‬כתבי‪-‬יד שהעתיק מצוין שמו )בשניים מהם‪ ,‬כ"י לונדון‪] ,‬מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני‪ ,‬וכ"י ניו הייבן‪] ,‬מס' ‪[5‬‬
‫שם‪ ,‬גורד שמו מן הקולופון(‪ .‬חלק הארי של כתבי‪-‬היד חסרי‪-‬הקולופון בקורפוס של יצחק זוהו ותועדו במסגרת עבודתי זו;‬
‫כ"י פרמה ‪] 1919‬מס' ‪ [22‬זוהה קודם לכן במכון הפאליאוגראפיה העברית במסגרת עבודת התיעוד של כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫המתוארכים מתבצעת שם‪.‬‬
‫‪188‬‬
‫ועל המשפחה המיוחסת שממנה יצא‪ :‬משפחת הבנקאים מפורלי‪ 8 ,‬שהידוע בהם היה אברהם בן אביגדור‬
‫בן יקותיאל מפורלי‪ ,‬אחי סבו של יצחק‪ ,‬שכבר בשלהי המאה הארבע‪-‬עשרה ייסד למעשה את הבנקאות‬
‫היהודית במנטובה‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫יצחק‪ ,‬שכאמור כינה את עצמו 'סופר' בשניים מכתבי‪-‬היד הראשונים שלו‪ ,‬היה אפוא נצר למשפחה‬
‫נכבדה ומבוססת‪ .‬דודיו ודודניו לדורותיהם החזיקו בקונדוטות בערים שונות בצפון איטליה‪ ,‬קיימו‬
‫שולחנות הלוואה ועסקו במסחר‪ ,‬ואף היו בהם שייצגו את יהודי מחוזותיהם ב'ועידות' של הקהילות‬
‫היהודיות שהתכנסו בתחילת המאה‪.‬‬
‫בקרב יהודי איטליה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫‪10‬‬
‫אין ספק שגם רקמו קשרי נישואין עם המשפחות המיוחסות‬
‫בחירתו של יצחק במשלח היד של מעתיק עשויה אפוא להעיד כי לא היה זה‬
‫עיסוק נחות; אדרבא‪ ,‬אפשר שסופר מיומן‪ ,‬מנוסה ובר‪-‬סמכא זכה למעמד מוערך בקהילה‪,‬‬
‫‪12‬‬
‫והיה‬
‫מבוקש בקרב המשפחות האמידות והמלומדות‪ .‬קשה לראות דימיון כלשהו בין יצחק לבין דמות‬
‫המעתיק הנצרך ‪ -‬נודד או מהגר ‪ -‬שחי מן היד אל הפה‪ ,‬אשר מצטיירת לעתים מתוך הקולופונים‪,‬‬
‫בעיקר באשכנז‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫שהרי מצד אחד הוא השתייך למעמד שעליו נמנו רבים מן 'המעתיקים לעצמם'‪,‬‬
‫כלומר האמידים והמשכילים; ומן הצד האחר נסיבותיו מזכירות במידת מה את אלו של הסופרים‬
‫הנוצרים המבוקשים שהעתיקו בפירנצה את כתבי‪-‬היד ההומניסטיים ללקוחות רמי מעלה ולמלומדים‪,‬‬
‫ולא נפלו מהם במעמדם‪ 14 .‬על אביו של יצחק ועל סבו לא מצאתי כל מידע‪ ,‬למעט שטר המכר המעיד‬
‫על כך שעובדיה בן דוד רכש כתב‪-‬יד בשנת ‪ .1405‬אפשר‪ ,‬אם כך‪ ,‬שאותו ענף משפחתי לא זכה‬
‫להתבסס כשאר האחים והדודנים‪ ,‬ויצחק נאלץ לבחור במקצוע שאינו חלק ממערכת המסחר והכספים‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬אפשר גם שבחר דווקא בו בגלל השכלתו‪ ,‬כשרונו ויכולתו המיוחדים בכתיבה ובעיצוב כתבי‪-‬‬
‫היד‪ ,‬והצלחתו הייתה תמריץ להמשך דרכו‪.‬‬
‫להלן אילן היוחסין של משפחת דה פורלי )גליקו(‪:‬‬
‫‪ 8‬שנקראה גם 'גאליקו'‪ .‬בתעודות רשמיות יש שנקראה דה גאליס )ראה '‪ ,Simonsohn, 'Jews in Milan‬א‪ ,‬עמ' ‪ ,9‬תעודה‬
‫‪ .(12‬מן הסתם היה מוצאה מצרפת‪ .‬אפשר שגם הכינוי 'צרפתי' כוון לבני אותה משפחה‪.‬‬
‫‪ 9‬עליו ועל עסקיו שם‪ ,‬ראה '‪ ,Colorni, 'Prestito‬עמ' ‪ ;253-247‬וראה גם סימונסון‪' ,‬תולדות היהודים במנטובה'‪ ,‬א‪ ,‬עמ'‬
‫‪.75‬‬
‫‪ 10‬על ה'מעמד' בבולוניה )‪ (1416‬ובפורלי )‪ (1418‬ראה '‪ ,Finkelstein, 'Jewish Self Government‬עמ' ‪.289-281‬‬
‫‪ 11‬ראה '‪ ,Luzzati, 'La circolazione‬ואילן היוחסין שבסוף מאמרו )עמ' ‪ (51‬אשר ממחיש את קשרי הנישואין בין‬
‫משפחת גאליקו או דה גאליס )היא משפחת הבנקאים מפורלי( לבין המשפחות מפיסא ומסן‪-‬מיניאטו‪ ,‬נורצי‪ ,‬טוסקנילה‪,‬‬
‫מונטלצ'ינו‪ ,‬טראצ'ינה ועוד‪.‬‬
‫‪ 12‬יוסף זארק‪ ,‬בדברי השבח שהרעיף עליו עם השלמת ההעתקה של כ"י וטיקן‪' ,‬ארבעה טורים'‪ ,‬הוסיף גם ברכה לעתיד‬
‫ואיחל ליצחק לגדל בנים 'מושכים בשבט סופר' )ראה להלן‪ ,‬עמ' ‪ ;(191‬דומה אפוא שכבוד והערכה היו נחלתם של סופרים‬
‫ראויים‪.‬‬
‫‪ 13‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק יג‪.‬‬
‫‪ 14‬ראה ‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪ ;405‬לדבריה אין עוד זכר למעתיק העניו או‬
‫הנחות‪ :‬רובם החזיקו בעיסוקים נוספים‪ ,‬והיו במעמד שווה לרוב לקוחותיהם‪ .‬ההעתקה הייתה למקצוע מקובל בחברה‬
‫וטיפוח כתיבה נאה היה עניין להתגאות בו‪.‬‬
‫‪189‬‬
‫אביגדור )בונאוונטורא( בן יקותיאל‬
‫‪/‬‬
‫‪17‬‬
‫‪16‬‬
‫‪ +‬אברהם תנוו"י‬
‫נתן‬
‫‪/‬‬
‫‪22‬‬
‫שטילה ‪ + 20‬יואב ‪ + 21‬שלמה‬
‫‪/‬‬
‫‪/‬‬
‫‪29‬‬
‫אביגדור‪+‬אלייא ‪+28‬משה משה‬
‫‪15‬‬
‫‪18‬‬
‫‪ +‬משה‬
‫‪/‬‬
‫‪23‬‬
‫יעקב‬
‫‪+‬‬
‫‪ +‬דוד‬
‫‪/‬‬
‫‪24‬‬
‫עובדיה = רוזה בת דניאל מאורבינו?‬
‫‪/‬‬
‫‪30‬‬
‫יצחק‬
‫‪19‬‬
‫שמואל‬
‫‪/‬‬
‫‪27‬‬
‫יואב? ‪ + 25‬יצחק ‪ + 26‬נתן?‬
‫‪/‬‬
‫‪31‬‬
‫יוסף‬
‫‪ 15‬הבנקאי אביגדור )בונאוונטורא( בן יקותיאל בן אביגדור מפורלי‪ ,‬אביהם של נתן‪ ,‬אברהם‪ ,‬משה‪ ,‬דוד ושמואל‪ ,‬עסק‬
‫בהלוואה ובמשך זמן קצר בשנת ‪ 1373‬תועדה פעילותו גם במודינה )ראה סימונסון‪' ,‬תולדות היהודים במנטובה'‪ ,‬א‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ,148‬וכן ‪ ,Balletti‬עמ' ‪ .(18‬על‪-‬פי כינויו 'מסר' )ראה '‪ ,Rinaldi, 'Topografia‬עמ' ‪ (43‬אפשר שהיה גם רופא‪ .‬בסוף‬
‫הגדה משנת ‪) 1290‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪ ,MS Mich. 513 ,‬נויבאואר ‪ (1173‬הועתק החיבור 'מהלך שבילי‬
‫הדעת' עבור חמשת בניו של אביגדור בן יקותיאל‪ .‬לאחר מותו של אביגדור בשנת ‪ 1411‬נפל כתב‪-‬היד בחלקו של נכדו‬
‫יצחק בן שמואל ז"ל )ראה בכתב‪-‬היד‪II ,‬א( ואחר כך בחלקו של יוסף‪ ,‬בנו‪ .‬במסמך מאפריל ‪ 1466‬שיש באותו כתב‪-‬יד‬
‫נזכרת מכירתו – כמה עשרות שנים קודם לכן ‪ -‬של בית המשפחה ובו בית‪-‬כנסת פרטי ) ‪oratorium privatum‬‬
‫‪ (ebreorum‬בשכונת ‪ Burgomelonum‬בפורלי‪ ,‬על‪-‬ידי האחים אברהם ומשה בני אביגדור למנואל בן אליוצ'ו מאנקונה‬
‫)ראה סימונסון‪' ,‬תולדות היהודים ב'מנטובה'‪ ,‬א‪ ,148-146 ,‬הערה ‪ ;16‬וכן '‪ ,Rinaldi, 'Gli ebrei a Forlì‬עמ' ‪ 299‬ו‪-‬‬
‫‪ ,310‬ומסמך ‪.(II‬‬
‫‪ 16‬מעתיקו של כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪) Parm. 2866‬פירוש רש"י לתורה(‪ ,‬כנראה לעצמו‪ ,‬ואולם הוא לא השלימו‪:‬‬
‫בשנת ‪ ,1392‬לאחר מותו‪ ,‬סיים אברהם אחיו את העתקת כתב‪-‬היד ורשם בו קולופון‪.‬‬
‫‪ 17‬לשמו של אברהם בן אביגדור מצורפים לרוב ראשי התיבות תנו"י או תנוו"י )גם בקולופון שרשם הוא עצמו בכ"י פרמה‬
‫שלעיל(‪ .‬עפ"י המקורות שבידינו היה אברהם אב לשלמה‪ ,‬יואב ושטילה )יצוין כי סימונסון מכנה אותו אברהם בן משולם‪,‬‬
‫ולא אברהם בן אביגדור‪ .‬בתעודות הלטיניות הוא מופיע בתור אברהם בן בונאוונטורא(‪ .‬בבואו למנטובה‪ ,‬כנראה כבר ב‪-‬‬
‫‪ 1384‬או ‪ ,1389‬ובוודאי ב‪ ,1390-‬הקים 'קבוצה' של כמה בנקאים יהודים וייסד את ההלוואה בעיר )קולורני‪,'Prestito' ,‬‬
‫עמ' ‪ 252-251 ,247‬וסימונסון‪' ,‬תולדות היהודים במנטובה'‪ ,‬א‪ .(148-146 ,‬אז הקים שם את בית‪-‬הכנסת ואת בית הקברות‬
‫היהודי )סימונסון‪ ,‬שם‪ ,‬ב‪ .(415 ,412 ,‬עפ"י סימונסון עסק אברהם גם בסחר בזהב ובאריגים )שם‪ ,‬א‪ .(185 ,‬על‪-‬פי‬
‫'‪ ,Rinaldi, 'Topografia‬עמ' ‪ ,43‬לאחר שהתיישב במנטובה בא אברהם בן מסר בונאוונטורא )=אביגדור( מפורלי‬
‫לבולוניה לפחות פעמיים באביב ‪ 1413‬והתארח שם אצל מנואל )מנחם?( מרימיני‪ ,‬מראשי הבנקאים היהודים בבולוניה;‬
‫שניהם חתמו בצוותא על הסכם כספי בסכום עתק של יותר מ‪ 800-‬דוקטי זהב עם מלווה בן העיר‪ .‬בקולופון של כ"י פריס‪,‬‬
‫‪) BnF hébreu 612‬הגדה של פסח( משנת ‪ 1417‬שנכתבה עבור נתן 'בון וינו' בן שמואל צרפתי ציין המעתיק משולם בן‬
‫יחיאל מוויליטרי כי כתב אותו בהיותו במנטובה "עם ‪ ...‬אדוני הנכבד ‪ ...‬אברהם תנו"י‪) "...‬שם‪ ,‬דף ‪122‬ב(‪.‬‬
‫‪ 18‬על משה בן אביגדור שהיה מלווה בפדובה ראה ‪ ,Ciscato‬עמ' ‪ 47-46‬והערה ‪ .1‬במעמד פורלי בשנת ‪ 1418‬היה משה בן‬
‫אביגדור "מורשה ק"ק פדוא" )ראה 'תקנות פורלי קע"ו‪-‬קע"ח' ב‪ ,Finkelstein, 'Jewish Self-Government'-‬עמ'‬
‫‪ 288-282‬ובעיקר ‪.287‬‬
‫‪ 19‬בשנת ‪ 1411‬כבר לא היה בין החיים )ראה הערה ‪ 15‬לעיל(‪.‬‬
‫‪ 20‬כ"י לונדון‪ ,‬בעבר אוסף מונטיפיורי ‪ ,249‬מכיל טופס כתובה הנושא את התאריך יום ד' חמשה בניסן שנת ק"פ )‪,(1420‬‬
‫בעיר פרמא‪ ,‬בין החתן יהודה בן אלחנן מאסקולו לשטילה בת שלמה בן אברהם תנוו"י ממן טובה )דפים ‪22‬ב‪25-‬א(‪.‬‬
‫‪ 21‬הפעיל את הבנק המשפחתי בוויג'יוואנו יחד עם בניו אליה ומשה )ראה '‪ ,Luzzati, 'La circolazione‬עמ' ‪ ;36‬וכן נוסח‬
‫הקונדוטה שהוענקה לו בוויג'וואנו‪ ,Simonsohn, 'Jews in Milan' ,‬ב‪ ,‬עמ' ‪ 14-8‬תעודה ‪(12‬‬
‫‪ 22‬כ"י פרמה ‪ Parm. 2884‬מכיל כתב הרשאה שנחתם בבולוניה ב‪ 20-‬בנובמבר ‪ 1419‬ועניינו הסמכת שלמה בן אברהם בן‬
‫אביגדור מפורלי לנהל את עסקי אביו במנטובה )שם‪ ,‬דפים ‪362‬ב‪363-‬ב(‪ .‬שנים לאחר מכן זכו שלמה בן אברהם ומשה בנו‬
‫בקונדוטה לפתיחת שולחן הלוואות בוויג'יוואנו ) '‪ ,Simonsohn, 'Jews in Milan‬א‪ ,‬עמ' ‪.(9‬‬
‫‪ 23‬יעקב בן משה נזכר בתור עד למסירת כתב‪-‬היד לבעליו בקולופון של יצחק בן עובדיה לכ"י וטיקן‪,Ross. 555 ,‬‬
‫במנטובה‪ .1435 ,‬אותו יעקב היה עד בפירנצה למכירת כמה כתבי‪-‬יד עבריים בידי דוד בן שלמה מפירושא ליחיאל מהר‬
‫אלצינו בשנת ‪) 1449‬עיסקה זו מתועדת בכ"י פריס‪ – BnF, héb. 36 ,‬ראה פרק ד‪/‬הפטרונים היהודים וספריהם‪/‬רשימות‬
‫הספרים בסביבת הספר העברי(‪ .‬אפשר אפוא כי נשמר הקשר בינו לבין דודנו יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪24‬אביו של יצחק‪ ,‬עובדיה בן דוד‪ ,‬רכש בשנת ‪ 1405‬את כ"י וטיקן‪ :BAV, Urb. ebr. 30 ,‬בדף מגן שלפני דף ‪ ,1‬צד א‪,‬‬
‫כתובת בעלות בזו הלשון‪" :‬זה ספר המצות קצר לר"מ במז"ל קניתיו אני עובד' בכ"ר דוד ייוו"ב מכמ"ר מנחם יזי"י‬
‫בכמ"ר משה רבי' ע"ה ב' בסיון ש' קס"ה"‪.‬‬
‫‪ 25‬אדם בשם יואב המכונה בון וינו בן שמואל קיבל רשות להלוות במנטובה ב‪) 1435-‬סימונסון‪ ,‬שם‪ ,‬א‪(150 ,‬‬
‫‪ 26‬בחלקו נפל כ"י אוקספורד )ראה הערה ‪ 15‬לעיל( לאחר מות סבו אביגדור בהיותו נער‪ ,‬ב‪.1411-‬‬
‫‪ 27‬אפשר שנתן 'בון וינו' בן שמואל צרפתי היה אחיינו של אברהם מפורלי‪ ,‬והתגורר עימו במנטובה בשעה שמשולם בן‬
‫יחיאל מוויליטרי כתב לו את כ"י פריס ‪ BnF hébreu 612‬וציין בקולופון כי ההעתקה בוצעה בעת שהיה עם אברהם תנו"י‬
‫במנטובה‪.‬‬
‫‪ 28‬בסוף המאה ה‪ - 15-‬כנראה החל משנת ‪ - 1481‬היה מלווה בפירנצה )ראה '‪ ,Luzzati, 'La circolazione‬עמ' ‪;(44‬‬
‫שמו מופיע כמזמין כתב‪-‬היד ב'מחזור רוטשילד'‪ ,‬כ"י ניו יורק‪ JTS 8892 ,‬משנת ‪' :1490‬אליה בן יואב מוייביני בן אברהם‬
‫תנו"י גאליקו'‪ .‬באותה שנה הועתק בפירנצה כתב‪-‬יד נוסף‪ ,‬סידור‪ ,‬עבורו ועבור 'מרת ברוניטא' )כ"י מודינה ‪Biblioteca‬‬
‫‪ .(Estense α.J.9.21‬תחילה פעל בוויג'יוואנו‪ ,‬והחל מ‪ 1469-‬תועדה נוכחותו בקרמונה )'‪,Simonsohn, 'Jews in Milan‬‬
‫א‪ ,‬עמ' ‪ 470‬תעודה ‪ ;1103‬עמ' ‪ 849‬תעודה ‪ (2035‬יחד עם שני אחיו אביגדור ומשה )לוצאטי‪ ,'La circolazione" ,‬עמ'‬
‫‪ ;(36‬באותה שנה הקים שם שותפות עם יחיאל מפיסא )לוצאטי‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪ .(33‬אפשר שעקר מן הצפון לפירנצה בעקבות‬
‫‪190‬‬
‫עדויות על נסיבות חייו מתוך כתבי‪-‬היד שהעתיק‬
‫כאמור‪ ,‬עד כה ידועים לנו עשרים‪-‬ותשעה כתבי‪-‬יד פרי העתקתו של יצחק בן עובדיה‪ .‬למעט חמישה‪,‬‬
‫כתבי‪-‬יד אלה אינם נושאים תאריך‪ ,‬ורק בארבעה מופיע שמו של יצחק‪ .‬רובם אינם נושאים קולופון‬
‫כלל‪ 32 ,‬וידו זוהתה בהם על‪-‬פי מאפיינים קודיקולוגיים ופאליאוגרפיים המשמשים כלים לקביעת זהותם‬
‫של סופרים‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫ברור בעליל כי יצחק לא העתיק את כתבי‪-‬יד המרובים שיצאו מתחת ידו לשימושו‬
‫האישי‪ :‬התמחותו בעיקר בשתי סוגות‪ ,‬כתבי‪-‬יד של המקרא וכתבי‪-‬יד ליטורגיים‪ ,‬מפריכה לחלוטין‬
‫אפשרות כזאת‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫אין ביכולתנו לקבוע אם כתבי‪-‬היד של יצחק הוזמנו מראש לבעלים מסוים או‬
‫שהועתקו עבור קונה מזדמן ונמכרו רק לאחר הפקתם;‬
‫‪35‬‬
‫גם אין ביכולתנו לקבוע בוודאות את מקום‬
‫ההעתקה‪ ,‬אף שניתן לשער בסבירות גבוהה כי לפחות משנת ‪ 1441‬ישב יצחק בפירנצה דרך קבע‪ ,‬ושם‬
‫פעל ויצר‪ .‬ידוע לנו לבטח כי בתחילת דרכו שהה בבולוניה‪ ,‬שהרי שם העתיק בשנת ‪) 1427‬קפ"ז( את‬
‫כתב‪-‬היד הראשון פרי קולמוסו שהגיע אלינו‪ :‬כתב‪-‬יד ליטורגי זה‪ ,‬בשונה משאר כתבי‪-‬היד שלו‬
‫הידועים לנו‪ ,‬כתוב בכתיבה מרובעת מן הסוג האיטלקי‪-‬אשכנזי ומחזיק מספר מועט של דפים‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫אין‬
‫ספק שהוא יוצא דופן בקרב כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק‪ ,‬גם מצד כתיבתו – שהרי אחריו נהג יצחק לכתוב‬
‫אך ורק בכתיבה הבינונית העגולה המאפיינת את הסופרים היהודים באיטליה‪,‬‬
‫‪37‬‬
‫וגם מצד הפקתו‬
‫ומאפייניו הקודיקולוגיים‪ :‬רק הוא‪ ,‬מבין כל כתבי‪-‬ביד אשר זוהו כמלאכתו של סופר זה‪ ,‬שורטט בשיטה‬
‫שהייתה נוהגת בשיעור ניכר של כתבי‪-‬היד אשר הופקו באיטליה‪ ,‬אשכנז ותרבות ספרד‪ ,‬כלומר בכל‬
‫תחומי המערב‪ ,‬והיא השרטוט בחריטה )בניגוד לשרטוט ה'צבעוני' אשר רווח גם הוא באותה תקופה‬
‫ואשר נעשה בעיפרון‪ ,‬ובניגוד לשרטוט הבלט בעזרת תבנית שבו שורטטו רוב כתבי‪-‬היד במזרח ורבים‬
‫מתבי‪-‬היד אשר הופקו בספרד‪ ,‬פרובנס וצפון אפריקה(‪ 38 .‬שיטה זו הצריכה ניקוב טורי נקבים בשולי‬
‫המשפטים שנערכו במהלך שנות ה‪ 80-‬של המאה ה‪ 15-‬בדוכסות מילנו נגד היהודים בגין ספריהם )ראה ‪Simonsohn,‬‬
‫'‪ ,'Jews in Milan‬עמ' ‪ ,896-894‬תעודות ‪ ;2165-2163‬על משפטי מילנו ראה גם במאמרי '‪ ,'Marchion‬המשולב בפרק‬
‫ז להלן(‪.‬‬
‫‪ 29‬יחד עם אביו זכה בשנת ‪ 1435‬בזיכיון להפעיל שולחן הלוואות בוויג'יוואנו והצטרף לשותפות עם דודו יואב ושני דודניו‬
‫)'‪ ,Simonsohn, 'Jews in Milan‬א‪ ,‬עמ' ‪ ,9-8‬תעודה ‪ ;12‬לוצאטי‪ ,'La circolazione' ,‬עמ' ‪.(36‬‬
‫‪ 30‬המעתיק יצחק בן עובדיה‪ .‬על‪-‬פי קולורני )'‪ ,Colorni, 'Corrispondenza‬עמ' ‪ 772‬הערה ‪ (2‬נזכר יצחק בן עובדיה‬
‫בתעודה השמורה בארכיון גונזאגה במנטובה‪ ,‬ובה בקשה להפעלת צוואתה של אימו רוזה בת דניאל מאורבינו‪ .‬לדבריו נקרא‬
‫שם יצחק בשם ‪) Cahim‬שהוא‪ ,‬לטענתו‪ ,‬קיצור של הנוסח הצרפתי לשם יצחק – ‪ ,(Itzchakin‬בן ‪=) Servidei‬עובדיה(‪.‬‬
‫‪ 31‬על‪-‬פי כתובת בכ"י אוקספורד‪ ,‬ספרית בודלי‪ ,MS Mich. 533 ,‬הגיע כתב‪-‬היד לחלקו של יוסף בן יצחק גאליקו‪.‬‬
‫‪ 32‬גם בקרב מעתיקים בסביבת הספר הלטיני בפירנצה הייתה ידועה התופעה של הימנעות מכתיבת קולופון‪ ,‬בעיקר בקרב מי‬
‫שעבדו באמצעות וספאסיאנו או באפיקים 'מסחריים' דומים‪ .‬דוגמה בולטת לכך היא המעתיק המחונן פיירו סטרוצי‪ ,‬בן דורו‬
‫של יצחק )ואף הוא בן למשפחה אמידה( שרק ב‪ 5-‬מתוך כ‪ 70-‬כתבי‪-‬היד שהעתיק רשם קולופון; המעתיק סיניבלדוס‪ ,‬ש‪-‬‬
‫‪ 48‬מכתבי‪-‬היד שהעתיק זוהו‪ ,‬רשם רק קולופון אחד )'‪ ,De la Mare, 'New Research‬שם‪.(432 ,‬‬
‫‪ 33‬בדרך כלל הכוונה לסופרים שמקצת כתבי‪-‬היד שהעתיקו הם בעלי קולופון או ששם המעתיק שורבב והובלט בהם בצורה‬
‫זו או אחרת )ראה '‪ ;(Beit-Arié, 'Stereotype‬על זיהוי ידו של יצחק ראה כאמור להלן במאמרי 'יצחק בן עובדיה'‪ ,‬עמ'‬
‫‪ 412‬והערה ‪) 7‬במקור(‪.‬‬
‫‪ 34‬התמחות כזאת הייתה נוהגת בקרב המעתיקים בסביבת הספר הלטיני בפירנצה‪ ,‬והללו אף החזיקו עותקים משלהם‬
‫להעתקתם של הטקסטים שבהם התמחו )ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪.(420‬‬
‫‪ 35‬בתיאורי כתבי‪-‬היד שבקורפוס הפלורנטיני של יצחק )להלן‪ ,‬עמ' ‪ 235‬ואילך( אנסה לעמוד על מאפיינים המצביעים‬
‫כנראה על הפקה עבור קונה מזדמן‪.‬‬
‫‪ 36‬כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית‪ ,Harl. 5686 ,‬דפים ‪418-385‬א‪.‬‬
‫‪ 37‬על סוגי הכתיבה המאפיינים את אזורי פריסת כתבי‪-‬היד העבריים בימי הביניים ראה‪ ,‬כאמור‪ ,‬בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה‬
‫עברית'‪ ,‬פרק יא; הכתיבה ה'עגולה' )כלומר‪ ,‬הכתיבה האיטלקית הבינונית( שלטה בכיפה בקרב הסופרים היהודים שם‬
‫ושימשה אותם גם להעתקת התנ"ך‪ ,‬בניגוד לאזורי ספר אחרים שדבקו לצורך זה בכתיבה המרובעת‪.‬‬
‫‪ 38‬על השרטוט בכתבי‪-‬היד העבריים לאזוריהם ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ו'‪.‬‬
‫‪191‬‬
‫הדף להדרכת השרטוט; אף לא אחד משאר כתבי‪-‬היד של יצחק שורטט בחריטה או נוקב בשוליו באופן‬
‫זה‪ .‬ואכן‪ ,‬כבר בשנת ‪ – 1435‬שבה נכתב הקולופון השני שלו – נקט יצחק טכניקה חדשנית שהייתה‬
‫מוכרת בסביבת הספר הלטיני החל מן העשור השני של המאה החמש‪-‬עשרה;‬
‫‪39‬‬
‫טכניקה זו ‪ -‬שרטוט‬
‫השורות בדיו ללא טור נקבים בשוליים ‪ -‬תאפיין אותו בהמשך דרכו‪ .‬אפשר מאוד שיצחק העתיק את‬
‫ה'תחנונים' בבולוניה בשחר נעוריו עבור קרוב משפחה או עבור פטרון אמיד שאליו היה מקורב‪ ,‬אם‬
‫בשכר או כמחווה של כבוד; ואם אכן כך היה הרי שלא נשגה הרבה אם נאמוד את גילו באותה עת‬
‫)שנת ‪ (1427‬לכדי שלוש‪-‬עשרה שנים; על‪-‬פי הקולופון נכתבו ה'תחנונים' עבור יוסף בן שלמה כהן‪,‬‬
‫מן הבנקאים היהודים הידועים בזמנו‪ ,‬אשר החזיק שולחנות הלוואה רבים בצפון איטליה ובטוסקנה‪.‬‬
‫ואכן נראה שקשריו של יצחק עם אותה משפחה נמשכו גם בעת שהותו בפירנצה‪ ,‬שם פעל בנו של‬
‫יוסף‪ ,‬שלמה בן בונאוונטורא מטראצ'ינה שהיה בעל שולחן הלוואות בפראטו ואחד המלווים היהודים‬
‫הראשונים אשר התיישבו בפירנצה בשנת ‪ 1438‬בהזמנת השלטונות‪.‬‬
‫הקולופון השני של יצחק נכתב בשנת ‪ 1435‬במנטובה‪,‬‬
‫‪41‬‬
‫‪40‬‬
‫וזו מן הסתם גם תחנתו השנייה בטרם עקר‬
‫לפירנצה‪ .‬כתב‪-‬יד זה‪' ,‬ארבעה טורים' של יעקב בן‪-‬אשר‪ ,‬שהפיק עבור אחד מנכבדי היהודים במנטובה‪,‬‬
‫מרדכי בן אביגדור‪,‬‬
‫‪42‬‬
‫ניכר במיומנות הכתיבה והיכולת הגראפית והאסתטית שבה ניחן הסופר ואשר‬
‫יהיו סימני ההיכר שלו לאורך כל דרכו כמעתיק;‬
‫‪43‬‬
‫גם מלאכת הקישוט של כתב‪-‬היד‪ ,‬שנמסרה ללא‬
‫ספק לבית מלאכה של נוצרים‪ ,‬כבר מבשרת את כתבי‪-‬היד המקושטים של יצחק אשר יופקו במהלך‬
‫השנים הבאות בפירנצה‪ 44 .‬אין ספק כי בשלב זה כבר היה יצחק סופר בשל ומומחה‪ ,‬ומלאכתו הייתה‬
‫ראויה לתשבחות שהרעיף עליה הדקדקן איש פרובנס יוסף בן יהודה זארק; בשולי הקולופון שכתב‬
‫יצחק הוסיף הוא את מליצותיו‪:‬‬
‫"‪...‬והמכתב מכתב פתוחי חותם יד ימין סופר מהיר‪ ,‬כזהר הרקיע‬
‫יזהיר‪ ,‬ר' יצחק בר' עובדיה‪ ,‬ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ ויזכה לבנים‪ ,‬חכמים ונבונים‪ ,‬מושכים בשבט‬
‫סופר ונוצרי תושיה"‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫הקורא בשורות הסתומות שבסוף הקולופון של יצחק עשוי אולי לנחש את‬
‫הפרידה או העזיבה הצפויות להתרחש‪..." :‬ואיש על מקומו יבא בשלום‪ ,‬כי נפרד איש מרעהו בכל עבר‬
‫ופנה מעיר אל עיר וממדינה למדינה ומאיי הים‪ ,‬והכל שריר וקיים‪".‬‬
‫‪39‬על‪-‬פי נתוני 'ספרדתא' נמצאו עדויות ‪ -‬אמנם ספורות וחלקיות ‪ -‬לניצנים ראשונים של שרטוט בדיו )לשורות בלבד(‬
‫בכתבי‪-‬יד עבריים בצפון איטליה החל משנת ‪ ,1421‬שנים ספורות לאחר הופעתה בכתבי‪-‬היד הלטיניים באיטליה‪.‬‬
‫‪ 40‬על שלמה בן בונאוונטורא )=יוסף( ראה לעיל‪ ,‬פרק ד‪/‬המשפחות היהודיות בפירנצה וספריהן‪/‬משפחת מפראטו‪-‬‬
‫טראצ'ינה‪ ,‬וכן בפרק ה‪/‬מלומדים והבראיסטים וכתבי‪-‬יד עבריים‪/‬התנ"ך העברי של ג'אנוצו )עמ' ‪ 180-177‬שם( על התנ"ך‬
‫שמכר לג'אנוצו‪ .‬על האפשרות שיצחק העתיק עבורו שני כתבי‪-‬יד בתחילת שנות הארבעים של המאה‪ ,‬ראה בתיאור כ"י‬
‫פרמה ‪] 3236‬מס' ‪ [2‬בקורפוס הפלורנטיני; כמו כן ראה '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬עמ' ‪.170-169 ,166‬‬
‫‪ 41‬כ"י וטיקן‪ ,BAV, Ross. 555 ,‬דף ‪440‬א )מס' ‪ 2‬ברשימת כתבי‪-‬היד של יצחק במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב‬
‫להלן(‪.‬‬
‫‪ 42‬עליו ראה '‪ ,Colorni, 'Corrispondenza‬עמ' ‪ 710‬הערה ‪.2‬‬
‫‪ 43‬על מאפייני כתיבתו של יצחק‪ ,‬כולל מאפיינים פארא‪-‬סקריפטואליים‪ ,‬ראה להלן במאמרי 'יצחק בן עובדיה'‪ .‬כמו כן ראה‬
‫בהמשך‪ ,‬בדיון במלאכת הספר של יצחק‪.‬‬
‫‪ 44‬ארבע המיניאטורות המופיעות בראש כל אחד מארבעת הטורים זכו שתיכתב עליהן ביבליוגרפיה עניפה; הללו משמשות‬
‫אבן‪-‬פינה להתוודעות אל מנהגים שהיו נוהגים אז בקרב יהודים )חתונה‪ ,‬בית מדרש‪ ,‬שחיטה‪ ,‬כס המשפט( ובקרב הנוצרים‪,‬‬
‫בין היתר בכל הקשור לאופנת הלבוש‪ ,‬שהרי יצאו מבית‪-‬מלאכתם של אמנים מקומיים‪ .‬ראה נרקיס‪' ,‬כתבי יד עבריים‬
‫מצוירים'‪ ,‬עמ' ‪ 163‬ולוח ‪.(48‬‬
‫‪ 45‬הברכה "ויזכה לבנים" מכוונת מן הסתם אל העתיד ויש בה כדי לאמת את ההשערה כי בשנת ‪ 1435‬היה יצחק אדם צעיר‬
‫)כבן עשרים שנה בלבד( וסביר שטרם נולדו לו בנים‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫מכאן ואילך תהיה פירנצה מקום מושבו של יצחק ‪ -‬כך לפחות מן המידע הזעום אשר ניתן לדלות מן‬
‫הקולופונים הבודדים שרשם‪ .‬אמנם רק ארבעה כתבי‪-‬יד מציינים במפורש את שם העיר פירנצה‪ ,‬האחד‬
‫משנת ‪ ,1441‬שניים מאמצע שנות החמישים של המאה‪ ,‬והרביעי אינו מתוארך;‬
‫‪46‬‬
‫ואולם ניתן להסיק‬
‫באופן עקיף על מקום ההעתקה מתוך נתונים אחרים השמורים בתוך הקודקסים‪ :‬בכתב‪-‬יד שהפיק יצחק‬
‫בשנת רכ"ז )‪ (1467‬נזכר בקולופון שם המזמין – יעקב בן בנימן מהר אלצינו‪ .‬עובדת היותו של אותו‬
‫יעקב תושב פירנצה ובן למשפחה מיוחסת שם מעידה בלא ספק על מקום כתיבתו של כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫מתברר אפוא‪ ,‬על‪-‬פי כתבי‪-‬היד המתוארכים שהעתיק‪ ,‬כי יצחק שהה בפירנצה‪ ,‬כנראה בשהייה רצופה‪,‬‬
‫לפחות מתחילת שנות הארבעים ועד לסוף שנות השישים של המאה‪ .‬היקרות שמותיהם – בתוך כתבי‪-‬‬
‫היד של יצחק ‪ -‬של בעלים שלידיהם התגלגל כתב‪-‬היד לאחר הפקתו‪ ,‬כמו למשל האחים יעקב ודוד בני‬
‫שלמה מפרוג'ה‪ ,‬יחיאל ממונטלצ'ינו ויחיאל מפיסא‪ 48,‬יצחק בן בנימן ממו' אלצינו )היא מונטלצ'ינו(‬
‫ודוד מטיוולי‪,‬‬
‫‪50‬‬
‫‪49‬‬
‫הידועים לנו כיהודים שישבו בפירנצה‪ ,‬משמשת עדות נוספת לנוכחותו של יצחק‬
‫ול'תנועותיהם' של כתבי‪-‬היד שלו שם; שלט משפחה‪ ,‬כמדומה זה של משפחת מטראצ'ינה‪ ,‬מעטר את‬
‫דף הפתיחה בכתב‪-‬היד המקושט של תהלים ומגילות;‬
‫‪51‬‬
‫שלט משפחה אחר‪ ,‬זה של משפחת יחיאל‬
‫מפיסא‪ ,‬מעטר את דף הפתיחה בתנ"ך שהועתק בשנת ‪ ,1455‬והיה אחר כך קניינם של בני משפחת‬
‫מריאטי‪ ,‬בשובם לפירנצה בראשית המאה הט"ז‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫שלטי משפחה נוספים‪ ,‬אם יזוהו‪ ,‬יוכלו בוודאי‬
‫לספר גם הם על משפחות פלורנטיניות אשר הזמינו או רכשו את כתבי‪-‬היד של יצחק‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫גם סימני‬
‫הצנזורה של מרקיון שנתגלו בשני כתבי‪-‬יד שהעתיק יצחק מעידים על נוכחותם בפירנצה בידי בעלים‬
‫יהודי ‪ -‬בוודאי בשנת ‪ ,1472‬אך סביר להניח שגם קודם לכן ‪ -‬מאז הפקתם‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫ראיות אחרות לכך‬
‫שיצחק עסק במלאכתו דווקא בפירנצה נמצאות למכביר בעיטורים ובמיניאטורות המקשטים את כתבי‪-‬‬
‫היד שהפיק ואשר זוהו בידי חוקרי האמנות כמלאכתם של אמנים פלורנטינים מקומיים‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫סמלי‬
‫‪ 46‬ואלה הארבעה‪ :‬כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪') ,Add. 19944-45‬המחזור הנאה'(‪":‬פירינצה‪ ,‬יום א' ‪ ...‬אב‪ ,‬ר"א"‬
‫)‪;(1441‬‬
‫כ"י סנט‪-‬קוגט‪) Centre Borja, Ms. J III 2 ,‬מחזור(‪" :‬פיירינצי‪ ....‬כ"ג אלול רי"ד" )‪;(1454‬‬
‫כ"י רומא ‪) Biblioteca Casanatense 2830‬תנ"ך(‪" :‬פיירינצי‪ ...‬מ"ח לספירה שנת רט"ו" )‪;(1455‬‬
‫כ"י אמסטרדם‪ ,‬ספריית האוניברסיטה ‪) Ros. 448‬מחזור(‪" :‬פירינצי"‪ ,‬ללא תאריך‪ ,‬אך על‪-‬פי ברכה למת אחרי שם אבי‬
‫המעתיק ברור כי הועתק אחרי שנת ‪) 1441‬שבה היה עובדיה עדיין בחיים(‪.‬‬
‫מן הקולופונים עולה כי יצחק לא הקפיד על איות אחיד של שם העיר פירנצה‪ ,‬והוא מופיע בהם בשלוש צורות שונות‪.‬‬
‫‪47‬על משפחת ממונטלצ'ינו ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ;193-191‬כמו כן ראה פרק ד לעיל‪ ,‬עמ' ‪ ,148-147‬בדיון על‬
‫משפחת ממונטלצ'ינו והספרים שהיו בבעלותה‪ .‬זהותו של מזמין כתב‪-‬היד עשויה לשמש ‪ -‬על‪-‬פי דירוגו של דרולה – עדות‬
‫מיקום מן הדרגה השלישית )ראה '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ .(19‬וראה גם פרק ד לעיל‪ ,‬עמ' ‪ ,135-132‬על‬
‫איתורם וזיהוים של כתבי‪-‬יד עבריים 'פלורנטיניים'‪.‬‬
‫‪ 48‬ארבעתם נזכרים בשטר המכר שבסופו של 'המחזור הנאה'‪ ,‬כ"י לונדון )]מס' ‪ [1‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני(‪.‬‬
‫‪ 49‬כ"י אמסטרדם )]מס' ‪ [7‬כנ"ל(‪.‬‬
‫‪ 50‬כ"י אוקספורד )]מס' ‪ [9‬כנ"ל(‪.‬‬
‫‪ 51‬כ"י פרמה ‪]) 3236‬מס' ‪ [2‬כנ"ל(‪.‬‬
‫‪ 52‬כ"י רומא‪]) ,‬מס' ‪ [4‬כנ"ל(‪.‬‬
‫‪ 53‬שלטי משפחה בלתי מזוהים‪ ,‬עמומים או מגורדים יש בכ"י ברלין ]מס' ‪ ,[10‬בכ"י המבורג ]מס' ‪ ,[11‬ובכ"י לונדון ]מס'‬
‫‪ [16‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪ 54‬הכוונה לכ"י לונדון‪' ,‬המחזור הנאה' ]מס' ‪ ,[1‬אשר הופק בפירנצה; ולכ"י פרמה ‪ ,1919‬אף הוא מחזור )]מס' ‪[22‬‬
‫בקורפוס הפלורנטיני( שאין בו קולופון או סימנים אחרים לנוכחותו בפירנצה למעט חתימת מרקיון‪.‬‬
‫‪ 55‬ראה להלן במאמרי 'יצחק בן עובדיה'‪ ,‬וכן בתיאורי הקורפוס הפלורנטיני שלהלן‪.‬‬
‫‪193‬‬
‫המשפחה של בית מדיצ'י בכתב‪-‬יד של יצחק‬
‫‪56‬‬
‫והימצאותם של שני כתבי‪-‬יד של המקרא שהפיק‬
‫בספריית מדיצ'י בפירנצה ‪ 57‬תורמים אף הם לחיזוק הקביעה כי החל משנת ‪ 1441‬לערך ‪ -‬שאז העתיק‬
‫שם את 'המחזור הנאה' השמור בלונדון ‪ -‬פעל יצחק בן עובדיה בפירנצה במשך שלושה או ארבעה‬
‫עשורים‪ .‬כשלוש שנים קודם לשנת ‪ 1441‬התיישבו הבנקאים היהודים בפירנצה בהזמנת ה'סיניוריאה'‬
‫ואפשר להניח כי במסגרת זו התגלגל לשם יצחק כבן‪-‬בית או שכיר של אחד המלווים היהודים‪ ,‬שאולי‬
‫גם שימש לו פטרון‪.‬‬
‫שנותיו הפוריות של יצחק כמעתיק של כתבי‪-‬יד עבריים היו גם תקופה של גידול מהיר מאין כמוהו‬
‫בשיעור הפקתם של כתבי‪-‬יד לטיניים בפירנצה ההומניסטית‪ ,‬גידול שהגיע לשיאו לקראת ‪.1460‬‬
‫‪58‬‬
‫אין ספק אפוא כי יצחק היה שרוי בתוך 'סביבת ספר' עשירה ושופעת ומן הראוי לבחון את זיקותיו‬
‫אליה‪.‬‬
‫‪" .2‬יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי‪ :‬סופר יהודי מהולל שהמיר את דתו לנצרות?"‬
‫הקדמה למאמר‬
‫אין בידינו מידע עובדתי ישיר על מעתיקים אחרים של כתבי‪-‬יד עבריים אשר ישבו בפירנצה בשנות‬
‫פעילותו של יצחק שם‪ ,‬ואין תיעוד של כתבי‪-‬יד עבריים נוספים אשר הופקו בה באותם עשורים‪ .‬לא‬
‫ייפלא אפוא כי ייחודם של כתבי‪-‬היד שהוציא יצחק מתחת ידו בולט כל כך‪ .‬מאוחר יותר ‪ -‬וליתר דיוק‪,‬‬
‫ברבע האחרון של המאה ‪ -‬יופיעו שמותיהם של מעתיקים נוספים‪ :‬ראשית‪ ,‬אהרן בן גבריאל אשר‬
‫העתיק ב'פלורינצה' בשנת ‪ 1473‬את הטור העברי בכתב‪-‬יד תלת‪-‬לשוני של תהלים‪ ,‬בהזמנתו של שליט‬
‫אורבינו פדריקו דה מונטפלטרו;‬
‫‪59‬‬
‫אחריו‪ ,‬אפרים בן יואב ממודינה ורפאל בן אפרים איש מודינא )מן‬
‫‪60‬‬
‫הסתם בנו(‪ ,‬בשנים ‪ 1486‬ו‪ ;1487-‬מעתיקים אחרים כמו שמריה בן אברהם יחיאל‪ ,‬או אבא מרי בן‬
‫אליהו חלפן פעלו לבטח בסביבותיה של פירנצה ואולי אף בתוך תחומיה‪ ,‬ואולם שם העיר אינו נזכר‬
‫מפורשות בקולופונים שלהם‪ .‬שיוכם לפירנצה מתבסס אפוא על ראיות נסיבתיות שסבירותן מתקבלת‬
‫על הדעת‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫נראה כי מקצת המעתיקים שבאו בעקבות יצחק בסביבתו המיידית הושפעו ממלאכתו ואימצו כמה‬
‫ממאפייניה‪ ,‬ואולם איש מהם לא היה בן דורו‪ .‬אפשר אפוא להעלות טענה כי בהיעדר קורפוס בר‪-‬‬
‫השוואה‪ ,‬בן אותו מקום ואותו זמן‪ ,‬קשה לבחון את ייחודו ומיומנותו של יצחק כמעתיק עברי ואת‬
‫האיכות והאסתטיקה של כתבי‪-‬היד שהפיק‪ .‬יחד עם זאת התחושה כי יש במלאכתו נופך של חדשנות‬
‫ופתיחת אופקים חדשים אינה מרפה‪.‬‬
‫‪ 56‬כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪) 180/55‬ספרי אמ"ת‪] ,‬מס' ‪ [15‬קורפוס הפלורנטיני(‪ ,‬דף ‪5‬א‪.‬‬
‫‪ 57‬האחד‪ ,‬כ"י פירנצה‪ ,‬לורנציאנה ‪) Plut. 1, 31‬תנ"ך‪] ,‬מס' ‪ ,([19‬היה בספריית מדיצ'י כבר במאה ה‪) 15-‬ראה לעיל‪ ,‬פרק‬
‫ה‪/‬ה'ביבליות' העבריות באוספים הנסיכיים‪/‬כתבי‪-‬יד עבריים בספריית מדיצ'י( וכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪Conv.‬‬
‫‪) Soppr. 268‬תנ"ך‪] ,‬מס' ‪ ,([18‬היה תחילה בבאדיה של פייזולה ואחר כך צורף לספריית מדיצ'י בסן לורנצו ]היא‬
‫הספרייה הלאורנציאנית[(‪.‬‬
‫‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie' 58‬עמ' ‪.19‬‬
‫‪ 59‬כ"י וטיקן‪ .BAV Urb. lat. 9 ,‬ואולם לא ניתן לעמוד בו על המאפיינים )העבריים( של מלאכת הספר הואיל ועיצובו‬
‫כשל כתב‪-‬יד לטיני )עליו ראה גם בפרק ה לעיל‪ ,‬עמ' ‪.(162-161‬‬
‫‪ 60‬כ"י ניו יורק‪ JTS 8224 ,‬וכ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאומית ‪.Panciatichiani 86‬‬
‫‪ 61‬עליהם ראה לעיל‪ ,‬בפרק ג‪/‬מעתיקים של כתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה‪.‬‬
‫‪194‬‬
‫כאמור‪ ,‬כתבי‪-‬היד אשר זוהו כפרי קולמוסו של יצחק מונים עתה עשרים‪-‬ותשעה; אין ספק שזו תפוקה‬
‫אדירה במונחי הזמן ההוא‪ ,‬בוודאי באמות מידה של הספר העברי; אף באמות המידה של הספר הלטיני‬
‫זהו מספר לא מבוטל של כתבי‪-‬יד בהפקתו של מעתיק יחיד‪ :‬בפירנצה ידועים רק ארבעה מעתיקים‬
‫נוצרים של כתבי‪-‬יד לטיניים בני דורו של יצחק שתפוקתם עלתה בהרבה על שלו‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫שניים אחרים‬
‫הוציאו מתחת ידם קורפוסים שממדיהם דומים לשלו )‪ 29‬ו‪ 28-‬כתבי‪-‬יד(‪ 63,‬ובתוך כל האחרים לא היה‬
‫אחד שהפיק מעל ‪ 25‬כתבי‪-‬יד‪ 64.‬בקרב המעתיקים היהודים שפעלו באיטליה עד לזמנו של יצחק ובימיו‬
‫קורפוסים כה גדולים אינם כלל בנמצא‪ 65.‬ממדיו של קורפוס כתבי‪-‬היד של יצחק מרשימים פי כמה אם‬
‫מביאים בחשבון את הפער העצום בין שיעורי ההפקה של כתבי‪-‬היד הלטיניים והעבריים‪.‬‬
‫מאמר ראשון שכתבתי במסגרת המחקר על אותו מעתיק‪" ,‬יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי‪ :‬סופר יהודי‬
‫מהולל שהמיר את דתו לנצרות?"‪,‬‬
‫המאמר המלא מובא להלן‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫‪66‬‬
‫ניסה לעמוד על סימנים ורמיזות ל'אחרוּת' במלאכת הספר שלו‪.‬‬
‫בסוף פרק זה מובאת רשימה מלאה‪ ,‬מתוקנת ומעודכנת של הקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק‪ 68 ,‬כלומר של כתבי‪-‬היד שהועתקו משנת ‪ 1441‬ואילך ואשר זוהו עד כה )אחדים‬
‫לאחר כתיבת המאמר(‪ ,‬יחד עם תיאור קצר של כל אחד מהם על סמך בדיקתם הקודיקולוגית‬
‫בספריותיהם שנעשתה לא מכבר לצורך מחקר זה‪.‬‬
‫"יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי‪:‬‬
‫סופר יהודי מהולל שהמיר את דתו לנצרות?"‬
‫תרביץ – רבעון למדעי היהדות‪ ,‬כרך סח‪ ,‬חוברת ג )תשמ"ט(‪ ,‬עמ' ‪.420-411‬‬
‫‪.‬‬
‫‪ 62‬המעתיקים הנוצרים הפוריים ביותר היו סר גרארדו די ג'ובאני דל צ'יריאגו‪ ,‬מסר פיירו סטרוצי‪ ,‬ניקולאוס 'ספינוזוס'‬
‫וסיניבלדוס ס‪) .‬ראה ‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.(432-430‬‬
‫‪ 63‬הכוונה לסר אניולו די יאקופו די דינוצי ולדומניקו די קאסיו )דה לה מאר‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪(433-432‬‬
‫‪ 64‬ראה '‪ ,Pasternak, 'Meeting Point‬עמ' ‪.187‬‬
‫‪ 65‬זאת בהסתמך על נתוני 'ספרדתא'; ואולם יש להביא בחשבון כי אפשר שכתבי‪-‬יד רבים שהעתיקו מעתיקים הידועים לנו‬
‫מכתבי‪-‬היד המתוארכים שלהם עוד יזוהו בעתיד‪.‬‬
‫‪ 66‬תרביץ‪ ,‬כרך סה‪ ,‬חוברת ג )תשנ"ט(‪ ,‬עמ' ‪.428-411‬‬
‫‪ 67‬רשימת כתבי‪-‬יד של יצחק המובאת בסוף המאמר המצורף אינה שלמה‪ ,‬הן מצד מספר כתבי‪-‬היד הן מצד תיאוריהם‪.‬‬
‫‪ 68‬בהתייחסותי אל כתבי‪-‬היד של יצחק בסביבת הספר בפירנצה ובמידע העולה מתוכם העדפתי שלא לעסוק בשני כתבי‪-‬היד‬
‫הראשונים שלו אשר נכתבו בבולוניא )‪ (1427‬ובמנטובה )‪ (1435‬הואיל ואין הם חלק מהפקתו הפלורנטינית‪.‬‬
‫‪213‬‬
‫‪ .3‬ייחודו של יצחק בסביבת הספר בפירנצה‬
‫דברים אלה‪ ,‬שלמעשה מציגים את יצחק כמי שמצוי בתוך שני עולמות ושרוי ביניהם‪ ,‬ואף כנקודת‬
‫מיפגש בין מלאכת ההפקה של הספר העברי והלטיני )ולצורך זה – היהודי והנוצרי(‪ ,‬מזמינים כמה‬
‫סימני שאלה‪ :‬האם אימוצן של טכניקות 'זרות' בידי מעתיק יהודי של כתבי‪-‬יד עבריים משקף מידה של‬
‫תירבות והטמעתם של מנהגי הסביבה הנוצרית? האם נטייתו לבחור בטכניקות החדשות הללו מצביעה‬
‫על נטיית‪-‬לב או שמא היא נובעת משיקולים של נוחות וייעול‪ ,‬כלומר משיקולים כלכליים גרידא? האם‬
‫סביבת הספר הנוצרי‪-‬לטיני פתחה צוהר לאופנות חדשות בחברה היהודית ויצרה ציפיות וביקושים‬
‫חדשים בקרב לקוחות קיימים ולקוחות פוטנציאליים‪ ,‬שאליהם הוא נדרש להיענות? האם העובדה שכה‬
‫רבים מכתבי‪-‬היד שהעתיק מתועדים במחקריהם של היסטוריונים של האמנות )גם של סביבת הספר‬
‫הלטיני‪ ,‬גם של סביבת הספר העברי( מצביעה על קשרים של ממש – שלו או של לקוחותיו ‪ -‬עם‬
‫ציירים )‪ (miniatori‬מן המעלה הראשונה בפירנצה‪ ,‬או שמא היא אות להתקשרותו של יצחק עם‬
‫'קרטולאיו' מקומי העוסק בניהול הזמנותיהם של מזמיני הספרים? ואחרון אחרון‪ :‬האם 'הצצתו' אל‬
‫סביבת הספר הנוצרית והעובדה שהיה מקורב לחוגי ההפקה הלטינית ואף אימץ משיטותיהם ‪ -‬כפי‬
‫שעולה מכתבי‪-‬היד שהעתיק ‪ -‬הביאה אותו לבסוף לידי המרת דתו לנצרות? או שמא נהפוך הוא‪,‬‬
‫וקירבתו ממילא לחוגים הנוצריים‪ ,‬ואפילו התנצרותו ממש הן שבהכרח מצאו את ביטוין במלאכת הספר‬
‫שלו?‬
‫על המידה שבה שימש יצחק ציר או גשר בין סביבת הספר היהודית לזו הנוצרית בפירנצה יעידו מצד‬
‫אחד קהל לקוחותיו – כלומר קשריו מכאן ומכאן ‪ -‬ורכישותיהם; ומצד שני ‪ -‬כתבי היד שהפיק‪ ,‬על‬
‫מאפייניהם מבחינת מלאכת הספר והקישוט; ואולם על אלה יש להוסיף את השאלה המכרעת‪ ,‬שטרם‬
‫נמצאה לה תשובה נחרצת אף שכל הסימנים מעידים על פתרונה‪ ,‬והיא ‪ -‬האם המיר את דתו לנצרות ‪.‬‬
‫אם אכן התנצר בפירנצה‪ ,‬הרי שהכרח הוא לבחון בחינה מחודשת את היותו 'נקודת מיפגש' של ממש‪.‬‬
‫גם קביעת מועד התרחשותו של המפנה המכונן הזה חשובה כדי להבחין בין כתבי‪-‬היד שהעתיק טרם‬
‫התנצרותו ואחריה‪ :‬שהרי אם היה אכן שרוי בתוך הסביבה הנוצרית‪ ,‬ובכלל זה בתוך סביבת הספר‬
‫הנוצרית‪ ,‬במשך רוב שנותיו בפירנצה‪ ,‬אזי יש לבחון את חדשנותו כמעתיק מזווית ראייה אחרת‪.‬‬
‫במקרה כזה‪ ,‬סיגול מנהגיהם של המעתיקים ומפיקי הספר הנוצרים אין בו כדי להצביע על 'ספיחתם'‬
‫של מנהגים מקומיים בידי אומן יהודי‪ ,‬חדשן ככל שיהיה‪ ,‬לתכלית של ייעול ההפקה או ייפוי המוצר‬
‫וכדומה; ובאחת לובש אותו 'סיגול' פנים אחרות‪ ,‬של התערות מכוונת ומודעת בתוך הסביבה הקולטת‪,‬‬
‫הטמעת ערכיה‪ ,‬והפיכה לחלק ממנה‪ ,‬יחד עם השימוש התכליתי בכליה השונים ובכללם ה'קרטולאי'‬
‫ואמני הקישוט של זירת ההפקה הפלורנטינית‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫הייצור‪ ,‬קהל הלקוחות המעורב וערוצי הרכישה‬
‫מכתבי‪-‬היד של התנ"ך או של חלקים ממנו שהעתיק יצחק ושקישוטיהם מכילים מוטיבים כריסטולוגיים‬
‫ברורים ‪ 69 ,‬או סמלים של משפחה פלורנטינית‪ 70 ,‬ברור כי בקרב לקוחותיו היו גם פטרונים נוצרים‪ .‬עם‬
‫זאת קשה לעמוד על מספרם המדויק הואיל ואין בכתבי‪-‬היד שלו אף קולופון המזכיר מזמין נוצרי‪.‬‬
‫ייתכן אפוא שכתבי‪-‬היד שנועדו לקהל הנוצרי לא הוזמנו ממנו ישירות אלא מידי 'קרטולאיו' פלורנטיני‬
‫או בתיווכו‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫לצד אותם כתבי‪-‬יד שידוע כי נרכשו בידי נוצרים‪ ,‬רבים מכתבי‪-‬היד שלו‪ ,‬כנראה רובם המכריע‪ ,‬יועדו‬
‫לקהל יהודי;‪ 72‬ראשונים שבהם‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬המחזורים ‪ -‬שמונה במספר‪ 73.‬ניתן להניח כי כתבי‪-‬יד של‬
‫התנ"ך‪ ,‬או חלקים ממנו‪ ,‬המכילים ניקוד נכתבו אף הם עבור יהודים; יחד עם זאת‪ ,‬אפשר גם שהוכנו‬
‫ללא ניקוד לקונים מזדמנים – יהודים או נוצרים ‪ -‬ויהודים שרכשו אותם מסרו אותם לנקדן מומחה‬
‫להשלמת המלאכה;‪ 74‬נראה שקונה נוצרי‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא היה טורח להוסיף ניקוד אלא אם כן נזקק לו‬
‫לצורך תלמודו‪.‬‬
‫‪75‬‬
‫ניתן אפוא לשער כי כתבי‪-‬היד של המקרא שנותרו בלתי מנוקדים יועדו ללקוחות‬
‫מזדמנים או שנרכשו בידי נוצרים‪.‬‬
‫בהסתמך על מיעוט הקולופונים בכתבי‪-‬היד שיצחק העתיק‪ 76 ,‬על ריבוי כתבי‪-‬יד שלא הושלמו עד תום‬
‫‪ -‬אם מצד הניקוד‪ ,‬אם מצד העיטור‪ ,‬ואם מצד ההעתקה עצמה שנקטעה באבה‪,‬‬
‫‪77‬‬
‫ועל בלעדיותן‬
‫המוחלטת כמעט של שתי סוגות )מקרא וליטורגיה( בכתבי‪-‬היד שלו – נראה שמסתמנת תמונה מתקבלת‬
‫על הדעת על התנהלותו של יצחק כ'סופר'‪ .‬שהרי מכלול זה של תופעות מצביע על כך שכתבי‪-‬היד‬
‫שהעתיק לא הוזמנו ממנו על‪-‬ידי לקוח ספציפי )שאז היה שמו מופיע בקולופון(‪ ,‬ומקצתם אף לא נמסרו‬
‫‪ 69‬כמו למשל כ"י פירנצה‪] ,‬מס' ‪ [19‬בקורפוס הפלורנטיני )תנ"ך מדיצ'י(‪ ,‬כ"י פירנצה‪] ,‬מס' ‪ [18‬שם )תנ"ך פייזולה(‪ ,‬או‬
‫כ"י ברלין‪] ,‬מס' ‪ [10‬שם )תהלים עם פירוש רד"ק(‪.‬‬
‫‪ 70‬כ"י מוזיאון ישראל ]מס' ‪ [15‬בקורפוס הפלורנטיני )ספרי אמ"ת(‪.‬‬
‫‪ 71‬כזכור )ראה לעיל‪ ,‬פרק ג(‪ ,‬בזירת הספר הלטיני בפירנצה נשכרו המעתיקים בידי מזמין פרטי‪ ,‬ישירות או באמצעות‬
‫'קרטולאיו' )או סוכן מסוג אחר(‪ :‬את העבודה ביצעו בדרך כלל בביתם )או בבוטגה(‪ ,‬ומסרו את המוצר המוגמר והמקונטרס‬
‫לידי הקרטולאיו אשר העבירו לעיטור ולכריכה ושילם להם את שכרם )ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪419‬‬
‫ואילך(‪.‬‬
‫‪ 72‬את שמותיהם של הבעלים היהודים ששמם צוין בתוך כתבי‪-‬היד של יצחק מניתי לעיל; על כך ראה גם ברשימת הקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪ 73‬בכלל זה כ"י לונדון )תחנונים( משנת ‪ 1427‬אשר הועתק ב'בולונייא'‪ ,‬ושני כתבי‪-‬יד המכילים מקרא ומחזור )כ"י‬
‫פרינסטון וכ"י המבורג – ]מס' ‪ [20‬ו‪]-‬מס' ‪ [11‬בקורפוס הפלורנטיני(‪.‬‬
‫‪ 74‬ראה למשל כ"י אוקספורד )תורה‪] ,‬מס' ‪ ,([9‬שהעתיק יצחק ללא ניקוד‪ :‬עדות לכך היא קולופון הנקדן משנת ‪1468‬‬
‫שבסוף כתב‪-‬היד‪ .‬כתבי‪-‬יד אחרים של מקרא וליטורגיה שלבטח נוקדו מיד אחרת הם‪ :‬כ"י לונדון לעיל )תחנונים( שהועתק‬
‫בצעירותו בשנת ‪ ,1427‬והניקוד בו בדיו אחרת; כ"י ירושלים )מחזור‪] ,‬מס' ‪ ;([8‬כ"י ניו יורק )תורה‪] ,‬מס' ‪ ;([12‬כ"י‬
‫לונדון )המחזור ה'נאה'‪] ,‬מס' ‪ ([1‬שבו הניקוד מידי 'אברהם'‪ .‬אליהם יש להוסיף כנראה גם את כ"י אמסטרדם‪] ,‬מס' ‪,[7‬‬
‫תאומו של ]מס' ‪.[8‬‬
‫כתבי‪-‬יד שיצחק לא ניקד כלל או שהניקוד בהם חלקי בלבד‪ ,‬הם‪ :‬כ"י פרמה ‪) 3236‬תהלים ומגילות‪] ,‬מס' ‪ – ([2‬רק תהלים‬
‫מנוקד; פרמה ‪) 1714‬תהלים‪] ,‬מס' ‪ – ([6‬מעט ניקוד; כ"י ירושלים )ספרי אמ"ת‪] ,‬מס' ‪ – ([15‬אין ניקוד; בכ"י פרמה‬
‫‪) 1679‬תנ"ך זעיר‪] ,‬מס' ‪ [21‬ברשימה( – אין ניקוד כלל; בכ"י פרינסטון )תורה‪ ,‬מחזור ]מס' ‪ – ([20‬דומה שאין ניקוד‪ ,‬אך‬
‫הדבר טעון בדיקה; בכ"י פירנצה )תנ"ך פייזולה ]מס' ‪ – ([18‬אין ניקוד‪.‬‬
‫כתבי‪-‬היד המכילים ארבעה טורים‪ ,‬ספר הכוזרי‪ ,‬וחיבור בפילוסופיה מן הסתם אינם זקוקים לניקוד‪.‬‬
‫‪ 75‬יוצא דופן הוא המקרה של התנ"ך הבלתי מנוקד שמזמינו ‪ -‬לודוביקו גונזאגה מרקיז מנטובה – סירב לקבלו ללא ניקוד‬
‫)על אותה פרשה ועל סוגיית הניקוד ראה בהמשך פרק זה בדיון על ההמרה ועל ג'ובאנפרנצ'סקו‪ ,‬ובעיקר עמ' ‪.(230‬‬
‫‪ 76‬כאמור‪ ,‬חמישה בלבד בפירנצה‪ ,‬ורק בשלושה צוין שמו )בשניים מהם שמו גורד(; לעומת זאת‪ ,‬בשני כתבי‪-‬היד שהעתיק‬
‫בבולוניה ובמנטובה‪ ,‬לפני המעבר לפירנצה‪ ,‬יש קולופון מלא ומפורט‪.‬‬
‫‪ 77‬כמו למשל בכ"י פרמה ‪] 3236‬מס' ‪ ,[2‬בכ"י ניו יורק ]מס' ‪ ,[12‬או בכ"י פרמה ‪] 2354‬מס' ‪.[25‬‬
‫‪215‬‬
‫ללקוחות פוטנציאליים )יש בהם שנותרו בלתי גמורים מבחינות שונות עד ימינו אנו‪ ,‬ואילו אחרים‬
‫הושלמו לימים‪ ,‬כשהתגלגלו לידי בעליהם(;‪ 78‬ובעוד שבסביבת כתבי‪-‬היד העבריים היעדר קולופון היה‬
‫בדרך כלל אות להעתקה לשימוש עצמי‪,‬‬
‫‪79‬‬
‫הרי שבמקרה של יצחק אין כל בסיס להשערה כזו‪ :‬רוב‬
‫כתבי‪-‬היד שהעתיק הם מחזורים‪ ,‬תהלים וספרי אמת‪ ,‬תנ"ך וחלקים מן התנ"ך‪ ,‬ואין להניח שהיה מעתיק‬
‫לעצמו קורפוס המכפיל ומשלש את עצמו‪ .‬היעדר קולופון מחזק אפוא את האפשרות שכתב‪-‬היד לא‬
‫הוזמן מראש אלא דווקא הופק במטרה למוכרו ללקוח מזדמן‪ ,‬כנראה באמצעות צד שלישי‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫הקולופונים המעטים שיצחק כתב משנת ‪ 1441‬ואילך שמנוסחים לקונית ואינם מציינים את שם‬
‫הבעלים מחזקים סברה זו‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫מכאן קצרה הדרך להסיק כי הפצתם ומכירתם של כתבי‪-‬היד של יצחק נעשו באמצעות סוכן‪ ,‬בלי ספק‬
‫קרטולאיו פלורנטיני‪ ,‬אשר שיווק אותם כפי ששיווק כתבי‪-‬יד לטיניים – אם לפי הזמנה ספציפית או‬
‫ללקוחות עתידיים‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫בלעדיותן של שתי הסוגות )מקרא וליטורגיה(‪ 83‬מעידה על התמחות שמן הסתם‬
‫זירזה את קצב ההעתקה ופישטה אותה‪ ,‬ויחד עם זאת כיוונה כנראה אל שוק הביקושים בסביבת הספר‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ :‬התבוננות ברשימת כתבי‪-‬היד שהעתיק ואשר זוהו לצורך המחקר מראה כי במקרים לא‬
‫מעטים הפיק יצחק את כתבי‪-‬היד בזוגות; סימניהם החיצוניים )הקודיקולוגיים( של הללו זהים מבחינת‬
‫הקלף‪ ,‬הממדים החיצוניים וממדי השטח הכתוב‪ ,‬סוג השרטוט ומספר השורות‪ .‬הפקה בשיטה כזאת‪,‬‬
‫שמזכירה במידת מה את השיטה שכונתה לימים 'הסרט הנע'‪ ,‬מצביעה כנראה על ניסיון לייעל את‬
‫המלאכה‪ .‬לפחות שניים מתוך שישה זוגות של כתבי‪-‬יד 'תאומים' מבחינת ההפקה מכילים טקסטים‬
‫חופפים או חופפים‪-‬למחצה‪ :‬במקרה אחד מדובר בשני מחזורים ‪,‬‬
‫‪84‬‬
‫שניהם משורטטים בשרטוט בלט‬
‫בעזרת אותה תבנית שרטוט‪ ,‬והם שונים מבחינה זו מכל שאר כתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק‪ 85.‬במקרה אחר‬
‫מדובר בכתב‪-‬יד המכיל ספרי אמ"ת )תהלים‪ ,‬איוב ומשלי( ובכתב‪-‬יד 'תאום' המכיל תהלים‪ ,‬אשר נותר‬
‫‪ 78‬כ"י סנט‪-‬קוגט המכיל תורה והפטרות )]מס' ‪ ([17‬נראה ככתב‪-‬יד שמעולם לא נפתח על‪-‬ידי קורא‪.‬‬
‫‪ 79‬בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק א‪ ,‬סוף סעיף ‪.5‬‬
‫‪ 80‬אילו נמכר ישירות בידי יצחק‪ ,‬הוא היה בוודאי מוסיף קולופון ובו שם הבעלים‪ ,‬שהרי יש בקולופון ראיה משפטית‬
‫לבעלות‪.‬‬
‫‪ 81‬ראה למשל כ"י סנט‪-‬קוגט ]מס' ‪ ,[3‬או כ"י רומא ]מס' ‪.[4‬‬
‫‪ 82‬מפתה להניח כי סוכן זה היה וספאסיאנו דה ביסטיצ'י‪ .‬הידע בשפה העברית שיוחס לו )ראה לעיל‪ ,‬פרק ה הערה ‪ ,96‬וכן‬
‫קאסוטו‪ ,‬היהודים‪ ,‬עמ' ‪ (217‬כמו גם הידע הביבליוגרפי )אמנם מוגבל( שהוא הוכיח במנותו את הכותרים העבריים‬
‫בספרייתו של פדריקו דוכס אורבינו )ראה '‪ ,1 ,Vespasiano, 'Vite‬עמ' ‪ (301‬באו לידי ביטוי פעמיים בתעודות‬
‫ארכיוניות ששרדו ואשר מדברות בעד עצמן‪ :‬בשנת ‪ 1460‬הוא התמנה בורר בסכסוך )כנראה בגין כתבי‪-‬יד( בין מנחם בן‬
‫משולם מווולטירה לבין המומר ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי )ראה עמ' ‪ 229-228‬להלן‪ ,‬בדיון על ההמרה(; ובשנת ‪ 1462‬נתבקש‬
‫בידי שליחו של מרקיז מנטובה לפסוק בעניין תנ"ך עברי בלתי מנוקד שהעתיק עבורו ג'ובנפרנצ'סקו מאנטי‪ .‬ייתכן אפוא כי‬
‫התרשמותם של בני דורו כי היה בקי בכתב‪-‬יד עבריים נבעה מכך שאכן סחר בהם‪ ,‬בכלל זה באלה שיצחק העתיק‪ ,‬אולי‬
‫בהזמנתו‪.‬‬
‫‪ 83‬על התמחותם של מעתיקים מקצועיים בפירנצה בסוגות מסוימות ראה ‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪.420‬‬
‫‪ 84‬מדובר בכ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪ ,Heb. 8o2456‬ובכ"י אמסטרדם‪ .Ros. 448 ,‬אין ספק ששניהם הופקו‬
‫אחרי שנת ‪) 1441‬כלומר‪ ,‬כאשר יצחק כבר פעל בפירנצה( על‪-‬פי הברכה למת הרשומה לאחר שם אביו של המעתיק‬
‫בקולופון של כ"י אמסטרדם )כאמור‪ ,‬בשנת ‪ 1441‬היה אביו עדיין בחיים‪ ,‬על‪-‬פי קולופון כ"י לונדון‪ ,‬המחזור 'הנאה'(‪.‬‬
‫‪ 85‬למעט כ"י סנט‪-‬קוגט ]מס' ‪ [17‬ששורטט אף הוא בתבנית בלט ואולם במיתווה שונה לחלוטין‪.‬‬
‫‪216‬‬
‫בלתי‪-‬גמור‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫ברור כי בשני המקרים לא הופקו שני כתבי‪-‬היד עבור מזמין אחד‪ ,‬אלא מתוך כוונה‬
‫למוכרם בבוא העת ללקוח שיימצא‪.‬‬
‫זר דפנה ריק שנמצא בכתב‪-‬יד שהעתיק יצחק‪ 87,‬דוגמת אלו שיש בכתבי‪-‬היד בהפקת וספאסיאנו‪ ,‬מעיד‬
‫אף הוא על הפקת כתב‪-‬היד בטרם נמצא עבורו קונה; ואילו שילובו של גיליון קלף בראש כמה מכתבי‪-‬‬
‫היד של יצחק‪ ,‬לאחר שנשלח לעיטור בנפרד‪ ,‬מצביע על שיטות העבודה שהיו נוהגות בבוטגה‬
‫הפלורנטינית‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫אף העיטורים האלגנטיים בסגנון הפלורנטיני שבדפי הפתיחה‪ ,‬הלוחיות המפוארות‪,‬‬
‫והמיניאטורות שצוירו בידי מיטב האמנים בפירנצה מצביעים על הפקה מאורגנת היטב של קרטולאיו‬
‫מיומן המעסיק את האמנים הללו ומקושר אליהם‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫אפשר אפוא שיצחק ייצר את כתבי‪-‬היד שלו מיוזמתו הפרטית‪ ,‬מבלי שיוזמנו; יוזמות כאלה‪ ,‬המעידות‬
‫על הכרת השוק‪ ,‬ראיית הנולד וכמובן תעוזה וחוש עסקי הן כנראה ניצנים ראשונים של הפקה מסחרית‬
‫ממוסדת בסביבת הספר העברי‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫התנהלות עסקית כזו‪ ,‬אם אכן הייתה‪ ,‬מצביעה ללא ספק על גישה‬
‫חדשנית )או לפחות 'אחרת'(‪ .‬זו כרוכה מן הסתם בנסיבותיו האישיות של הסופר )התנצרותו בלמה מן‬
‫הסתם את הקשר בינו ליהודים בעיר( שבעטיין הוא הופך את עיסוקו לייצור מסחרי‪-‬למחצה ומשווק‬
‫אותו – אולי בעל כורחו ‪ -‬בערוץ לא ישיר‪ ,‬בניגוד למקובל בסביבת הספר העברי‪ .‬ואולם דווקא‬
‫במערכת דינמית ושוקקת‪ ,‬המוּנעת מכוחם של ביקושים הולכים וגדלים ‪ -‬כפי שהייתה אז סביבת‬
‫ההפקה של כתבי‪-‬היד בפירנצה ‪ -‬מפתה להניח כי יצחק ייצר את כתבי‪-‬היד ה'פלורנטיניים' שלו עבור‬
‫'קרטולאיו' מקומי‪ ,‬אולי וספאסיאנו‪ ,‬וכנראה גם בהנחייתו‪ ,‬מתוך כוונה שהללו יימכרו באמצעותו בעת‬
‫שיזדמן לקוח‪ ,‬כנראה נוצרי; תובנה זו יוצאת מחוזקת עוד אם מביאים בחשבון כי כתבי‪-‬היד של יצחק‬
‫אשר קושטו בפאר רב בידי אמנים נוצרים במיטב הסגנון הפלורנטיני היו רובם ככולם כתבי‪-‬יד של‬
‫התנ"ך או חלקים ממנו – שלהם‪ ,‬כאמור‪ ,‬היה ביקוש פוטנציאלי בקרב קהל הלקוחות הנוצריים דווקא‪.‬‬
‫עד אז היו כתבי‪-‬היד מונחים בלתי מושלמים‪ ,‬במעין המתנה‪ ,‬מתוך כוונה להשקיע בהם עוד ולהוסיף‬
‫בהם את החסר ‪ 91‬אם וכאשר יימצא להם קונה‪ ,‬ובהתאם לצרכיו ונטיות לבו‪.‬‬
‫‪ 86‬הכוונה לכ"י ניו הייבן ]מס' ‪ [5‬ולכ"י פרמה ‪] 1714‬מס' ‪ .[6‬שאר הזוגות מורכבים כדלקמן‪ :‬מחזור ‪ /‬תהלים ושלוש‬
‫מגילות )לא גמור(; תורה ‪ /‬תהלים ומחזור; תורה ‪ /‬כתובים; תנ"ך זעיר ‪ /‬תורה‪ ,‬תהלים ומחזור עם החיבור 'עדות השם‬
‫נאמנה' )לא גמור(; מחזור ‪ /‬מחזור‪ .‬ראה להלן בתיאורי הקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪87‬בראש כ"י פרמה ‪] ,1714‬מס' ‪ [6‬בקורפוס הפלורנטיני‪ .‬ראה איור להלן‪ ,‬בתיאורו של כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪ 88‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪.173‬‬
‫‪ 89‬ברשימת כתבי‪-‬היד של יצחק שבמאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב לעיל מצוינים שמותיהם של אמנים שעסקו במלאכת‬
‫הקישוט של כל כתב‪-‬יד‪ ,‬על‪-‬פי מחקריהם של חוקרי אמנות שונים‪ .‬כדי לרענן את התמונה‪ ,‬הרי כמה דוגמאות לכתבי‪-‬יד‬
‫שהעתיק יצחק שקישוטם מיוחס לאמנים הפלורנטינים‪ :‬כ"י לונדון )המחזור ה'נאה'( משנת ‪] 1441‬מס' ‪ ,[1‬וכ"י פרמה‬
‫‪] 3236‬מס' ‪ – [2‬מיוחסים לזאנובי סטרוצי; כ"י רומא‪ ,‬תנ"ך משנת ‪] 1455‬מס' ‪ [4‬עוטר כנראה בידי אטאוואנטי; כ"י ניו‬
‫הייבן‪ ,‬ספרי אמת ]מס' ‪ ,[5‬כ"י פרמה‪ ,‬תהלים ]מס' ‪ [6‬ואפשר שגם כ"י ברלין ]מס' ‪ – [10‬עוטרו כנראה בידי מריאנו דל‬
‫בואונו; תנ"ך פייזולה ]מס' ‪ – [18‬מיוחס לאמנים מאסכולת סנטה מריה דלי אנג'לי של פרא אנג'ליקו; תנ"ך מדיצ'י ]מס'‬
‫‪ – [19‬מיוחס לאנטוניו דל קייריקו ולפרנצ'סקו רוסלי‪ .‬גם אם דיעותיהם של החוקרים חלוקות ולעתים אף נזילות הרי‬
‫השמות מדברים בעד עצמם ואיכות העיטורים מן המעלה הראשונה‪.‬‬
‫‪ 90‬ראה '‪ ,Pasternak, 'Meeting Point‬עמ' ‪.190-189‬‬
‫‪ 91‬הכוונה בעיקר לתוספת הקישוטים ותיבות הפתיחה‪ ,‬ואולי גם לניקוד‪.‬‬
‫‪217‬‬
‫מלאכת הספר‬
‫‪92‬‬
‫כשבאים לבחון את מלאכת הספר של יצחק בחינה השוואתית שתכליתה לאתר בה מאפיינים של שתי‬
‫מסורות הספר באיטליה – יהודית ונוצרית ‪ -‬זו כנגד זו‪ ,‬יש להביא בחשבון קודם כול כי מדרך הטבע‬
‫רב המשותף ביניהן‪ .‬גם התפתחויות אשר חלו במקביל בשתי הסביבות אינן ראיה לאימוץ מנהגיה של‬
‫סביבת הספר האחרת‪ .‬וכך‪ ,‬מובן מאליו שאין לחשוד בכתבי‪-‬יד עבריים שבהם הקינטרוס הוא של‬
‫חמישה גיליונות שהם מחקים את סביבת הספר ההומניסטית )שאכן דבקה בקינטרוס זה‪ ,‬מסיבותיה‬
‫שלה(‪ - 93‬שכן קינטרוס כזה רווח בכתבי‪-‬היד העבריים באיטליה זמן רב קודם לעידן ההומניסטי‪ ,‬ואותו‬
‫העדיפו המעתיקים היהודים באופן מובהק‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫גם השרטוט ה'סמוי' בחריטה‪ ,‬עם טורי נקבים בשוליים‬
‫להדרכת השרטוט‪ ,‬שההומניסטים שבו אליו במאה החמש‪-‬עשרה בעיקר בטוסקנה‪,‬‬
‫‪95‬‬
‫לאחר שכבר‬
‫השתרש באיטליה השרטוט ה'צבעוני' בעיפרון‪ ,‬היה מאז ומתמיד נוהג בקרב המעתיקים היהודים‬
‫באיטליה והם העדיפו אותו על פני השרטוט בעיפרון; אין בו אפוא כדי לשקף זיקה כלשהי אל כתבי‪-‬‬
‫היד הלטיניים‪ 96.‬קווים משותפים אלה במלאכת הספר העברית והלטינית באיטליה היו אפוא נסיבתיים‪,‬‬
‫ואין הם מעידים בהכרח על קירבה או על זיקות והשפעות של מסורת אחת על רעותה‪.‬‬
‫‪97‬‬
‫גם קיומן של כמה 'מסורות ספר' לטיניות זו לצד זו במאה החמש‪-‬עשרה באיטליה אינו מאפשר עריכת‬
‫השוואה ברורה ומסודרת בין כתבי‪-‬יד עבריים אלה ואחרים לכתבי‪-‬היד הלטיניים בכללותם‪ 98,‬ובידודם‬
‫של אלמנטים המאפיינים 'הפקה לטינית מובהקת' אינו אפשרי למעשה‪ .‬שתי קבוצות גדולות ששלטו‬
‫‪ 92‬כאמור‪ ,‬לתיאור מפורט של מלאכת הספר של יצחק בכל אחד מכתבי‪-‬היד הפלורנטיניים שהפיק ראה ברשימת הקורפוס‬
‫הפלורנטיני שבסוף פרק זה‪.‬‬
‫‪ 93‬אולי גם כדי להיבדל מן ההפקה בסגנון ה'גותי'‪ .‬על הקינטרוס בחמישה גיליונות באיטליה במאה ה‪ 15-‬ראה ‪Derolez,‬‬
‫'‪ ,1 ,'Codicologie‬עמ' ‪ .38-34‬קזגראנדי מציינת כי נוכחותו אמנם בולטת מאוד בקרב כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ ,‬אך כבר‬
‫בכתבי‪-‬היד היורידיים מבולוניה היה רוב לקונטרסים בני חמישה גיליונות‪ .‬לדעתה הסיבה העיקרית לאימוצו של קינטרוס זה‬
‫נובע מייצור הנייר בכפולות של ‪ 25‬גיליונות וחלוקתם לקונטרסים של חמישה )ראה ‪Casagrande & Ornato,‬‬
‫'‪ ,'Elementi‬עמ' ‪ .(217‬סקירה על קינטרוסם של כתבי‪-‬היד הלטיניים בסוף ימי הביניים ראה גם ‪Busonero, 'La‬‬
‫'‪ .fascicolazione‬על הקינטרוס ועל התיאוריות הקיימות בנוגע להרכב הקונטרסים ולהתפלגותם באזורי ההפקה השונים‬
‫ראה '‪ ,Ornato, 'Apologia‬עמ' ‪.77-51‬‬
‫‪ 94‬על פי בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית' )פרק ד‪ ,‬הדיון בהרכבי הקונטרסים(‪ ,‬הגיע שיעורם באיטליה של כתבי‪-‬יד בקלף‬
‫שהרכב קונטרסיהם ‪ 5‬גיליונות )‪ (quinions‬בהפקת מעתיקים לא‪-‬מהגרים לכדי ‪ .92%‬יחד עם זאת‪ ,‬בעוד שבכתבי‪-‬היד‬
‫הלטיניים החלה להיראות החל מאמצע המאה ה‪ 13-‬התחלת קונטרסים מצד בשר ) '‪ ,Derolez, 'Quiring and Ruling‬עמ'‬
‫‪ (7‬והיא שהייתה לשיטה הנפוצה באיטליה במהלך המאות ה‪ 14-‬וה‪ ,15-‬הרי שבכתבי‪-‬היד העבריים באיטליה הייתה התחלת‬
‫הקונטרסים נוהגת מצד שיער של הדף‪ ,‬ורק בעשורים האחרונים של המאה ה‪ 14-‬נראתה בכ‪ 50%-‬מהם התחלה מצד‬
‫הבשר; במהלך המאה ה‪ 15-‬עלו שיעורים אלה עוד; במקרה זה אכן נראה שהמעתיקים היהודים סיגלו לעצמם את השיטה‬
‫הנוהגת בכתבי‪-‬היד הלטיניים‪ ,‬ואפשר שהדבר נעוץ ברכישתם של קונטרסים מוכנים מ'קרטולאי' מקומיים בידי מעתיקים‬
‫מהגרים )ראה בית‪-‬אריה‪ ,‬שם‪ ,‬פרק ד‪ ,‬בדיון על התחלת הקונטרס(‪.‬‬
‫‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie' 95‬עמ' ‪.81-79‬‬
‫‪ 96‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ו )על השרטוט(‪.‬‬
‫‪ 97‬על זיקתן של הכתיבות העבריות הבינוניות והשוטפות אל הכתיבות המקומיות על פי אזורי ההפקה‪ ,‬ראה ‪Beit-Arié,‬‬
‫'‪ ,'Hebrew Manuscripts of East and West‬פרק שני‪ ,‬עמ' ‪ .78-25‬ואולם קשה ואולי אף בלתי אפשרי להגדיר‬
‫מרכיבים של הכתב אשר יאששו את ההתרשמות כי אכן קרובה הכתיבה הבינונית האשכנזית לכתיבה הגותית בצפון‬
‫אירופה‪ ,‬הבינונית הספרדית לכתיבה בסגנון ערבסקות‪ ,‬וכן הלאה; ואולם אין ספק שהכתיבה הבינונית האיטלקית העגולה‬
‫שסיגלו לעצמם המעתיקים היהודים במאה ה‪) 15-‬וכבר החל מן המאה ה‪ ,(14-‬ובעיקר אלה שכתיבתם 'קליגרפית'‪ ,‬כדוגמת‬
‫זו של יצחק‪ ,‬נראית כמקבילה העברית לכתיבה הההומניסטית העגולה‪ ,‬ההרמונית והברורה שאותה יצרו ההומניסטים‬
‫בפירנצה בראשית המאה ה‪.15-‬‬
‫‪ 98‬על‪-‬פי דרולה השתקפו הזרמים התרבותיים שרווחו באיטליה במאה ה‪ 15-‬בצורתם של כתבי‪-‬היד‪ :‬לדבריו העימות בין‬
‫שיטות הפקה מסורתיות לבין תפיסתם החדשה של ההומניסטים הפלורנטינים לגבי מלאכת הספר גרם להופעת מיגוון גדול‬
‫של סוגי‪-‬ספר‪ ,‬החל מן הגותיים ה'מובהקים'‪ ,‬ועד להומניסטיים ה'טהורים'‪ ,‬יחד עם צורות בנות‪-‬כלאיים שמשלבות מכאן‬
‫ומכאן )ראה '‪ ,Derolez, 'Quiring and Ruling‬עמ' ‪.(10‬‬
‫‪218‬‬
‫בכיפה בסביבת הספר הלטיני באותה עת היו זו של כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ ,‬בסגנון החדש‪-‬ישן‪ ,‬אשר‬
‫התאפיינו בתכנים 'קלאסיים' ומרכזם היה פירנצה; וזו של כתבי‪-‬היד ה'מונאסטיים' שמעוזם היה בצפון‬
‫איטליה‪ ,‬והם התאפיינו בתכנים אחרים )בהם ליטורגיים‪ ,‬ביבליים‪ ,‬כנסייתיים‪ ,‬פילוסופיים‪ ,‬וכדומה(‬
‫‪99‬‬
‫ושמרו על מסורת ההפקה הקיימת‪ ,‬הקרובה להפקה הקרויה 'גותית' מבחינת מלאכת הספר והכתיבה‬
‫עצמה‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫בעת ובעונה אחת צמח בתוך סביבת הספר ההומנסטי בפירנצה ענף של ייצור סטנדרטי‬
‫שסיפק כתב‪-‬יד בסגנון ההומניסטי המבוקש ואולם בהפקה זולה יותר ובמסגרת מסחרית‪ ,‬וגם בו כמה‬
‫מאפיינים של מלאכת הספר אשר לא עלו בקנה אחד עם הנורמות של ההפקה ההומניסטית‬
‫הטהרנית‪.‬‬
‫‪101‬‬
‫בכתבי‪-‬היד העבריים של אותה תקופה ניתן מן הסתם למצוא פנים דומים לאלה ולאלה‪,‬‬
‫ואין צורך לומר שמלאכת ההשוואה ב'משולש' זה חמקמקה ואינה מניבה תוצאות של ממש‪ 102.‬בבדיקת‬
‫כתבי‪-‬היד של יצחק אל מול כתבי‪-‬היד הלטיניים ובעיקר הפלורנטיניים בני תקופתו ניתן אפוא לבחון‬
‫מאפיינים מבודדים מבלי להקיש מהם על קירבה או על הידמות גורפת לאחת הקבוצות‪.‬‬
‫‪103‬‬
‫בראייה‬
‫כוללת ההתרשמות היא כי על אף קירבתו להפקה ה'מונאסטית' מבחינת התכנים הליטורגיים‬
‫והמקראיים )ובכלל זה ביבליות‪ ,‬כלומר תנ"כים שלמים‪ ,‬בשתי עמודות(‪,‬‬
‫‪104‬‬
‫האמצעים לשמירת סדר‬
‫הקונטרסים‪ 105,‬מערכי שרטוט הכוללים קווי עזר אנכיים מרובים‪ 106‬ומערכי שרטוט פשוטים )בעלי קו‬
‫שוליים יחיד( בשתי עמודות‪ ,‬שאותם מוצאים בחלק כתבי היד שלו‬
‫‪107‬‬
‫‪ -‬הרי מורגשת זיקתו לכתבי‪-‬‬
‫היד בהפקה ה'סטנדרטית' אשר יצאו מבית מלאכתו של וספאסיאנו‪ ,‬אם ללקוחות מזדמנים או‬
‫‪ 99‬גם בטקסטים פטריסטיים )פילוסופיה ותיאולוגיה( וליטורגיים היה קיים 'הספר היפה'‪ ,‬בפורמט גדול ובדרך כלל בכתיבה‬
‫גותית; המיניאטורות שם צוירו בידי אותם אמנים פלורנטינים אשר ביצעו גם את עיטורי המסגרת בסגנון ה'גותי' )ראה‬
‫'‪ ,Ruysschaert, 'Miniatures‬עמ' ‪ 302‬וכן בדיון במלאכת הקישוט‪/‬האמנים ומלאכתם שבפרק ג לעיל‪ ,‬הערה ‪.(197‬‬
‫‪ 100‬ראה '‪ , Casagrande & Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ ,240-210‬והגדרותיהם לעניין זה‪.‬‬
‫‪ 101‬הכוונה בעיקר לכתבי‪-‬היד שהפיק וספאסיאנו דה ביסטיצ'י עבור הבאדיה של פייזולה בתחילת שנות השישים של המאה‬
‫ה‪ ,15-‬והם ניכרים בשרטוט בדיו‪ ,‬בקלף מאיכות נחותה משהו‪ ,‬בהצהבת האיניציאלים )במקום זהב( ועוד מאפיינים‬
‫המעידים על אמות מידה אחרות )ראה השוואה בין הפקה זו להפקה ההומניסטית עבור מזמינים 'נסיכים' אצל ‪Casagrande‬‬
‫'‪.(& Ornato, 'Elementi‬‬
‫‪ 102‬גם בכתבי‪-‬היד העבריים באיטליה ניכרת נוכחותן של כמה מסורות ספר‪ ,‬במלאכת הספר וגם בכתיבה עצמה‪ ,‬בהיותה אגן‬
‫היקוות של מהגרים מאזורים שונים )ספרד‪ ,‬אשכנז וצרפת‪ ,‬ובמידת מה גם ביזנטיון(‪.‬‬
‫‪ 103‬ואפילו יימצאו תכונות דומות בין כתבי‪-‬היד של יצחק לאלו שבסביבתו‪ ,‬יש לזכור כי הסוגות שבהן הוא עוסק אינן‬
‫מתיישבות עם התכנים שיש בכתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ ,‬דבר שפורע את עצם תקפותה של השוואה מדויקת ביניהם‪.‬‬
‫‪ 104‬הביבליות הלטיניות הועמדו‪ ,‬ככלל‪ ,‬בשתי עמודות‪ ,‬והן נעדרו לחלוטין מן ההפקה ההומניסטית‪ .‬אשר למלאכת הספר‬
‫העברי‪ ,‬באיטליה הייתה קיימת נטייה להעתיק סוגה זו בעמודה אחת )ראה בהמשך(‪.‬‬
‫‪ 105‬על‪-‬פי דרולה נמנעו ההומניסטים הטהרנים מן השימוש בשומרי קונטרסים – בעיקר בוונציה‪ ,‬פירנצה ונפולי‪ ,‬ששם הגיע‬
‫שיעורם של כתבי‪-‬היד חסרי השומרים עד ל‪ 50%-‬מן הקורפוס ‪ -‬הואיל ודבקו במודל הקרולינגי )ראה ‪Derolez,‬‬
‫'‪ ,'Quiring and Ruling‬עמ' ‪ ;(10‬יחד עם זאת המשיכו שומרי הקונטרסים להתקיים ברוב קורפוס ההומניסטי‪ ,‬והטיפוס‬
‫הנפוץ שבהם – בעיקר בצפון ‪ -‬היה שומר קונטרס מאוזן באמצע השוליים התחתונים )אשר שימש גם את יצחק(; לדעת‬
‫דרולה אלה שומרים מטיפוס 'גותי' שאומצו בכתבי‪-‬היד ההומניסטיים שמחוץ לפירנצה‪ ,‬ונראה שמעולם לא קנו בה דריסת‬
‫רגל של ממש )'‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ ;(56-53‬על‪-‬פי ממצאיהם של קזגראנדי ואורנאטו‪ ,‬ב‪ 55% -‬מן‬
‫הקורפוס ה'מונאסטי' ששימש אותם מוקמו השומרים באמצע השוליים התחתונים‪ ,‬לעומת ‪ 19%‬בקורפוס ההומניסטי‪ ,‬ובסך‬
‫הכול ב‪ 34%-‬מכלל כתבי‪-‬היד שנבדקו )ראה '‪ ,Casagrande & Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ 220‬ולוח ‪.(7‬‬
‫‪ 106‬הללו אופייניים להפקה מן הטיפוס ה'גותי' ושכיחותם רבה דווקא בצפון איטליה ) '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ'‬
‫‪.(81‬‬
‫‪ 107‬טיפוסי המערך הפשוט‪ ,‬כמו 'שרטוט סולם'‪ ,‬כלומר טיפוס ‪ 11‬של דרולה )ראה '‪,Derolez, 'Ruling‬עמ' ‪ ,290‬וכן להלן‪,‬‬
‫בתיאורי הקורפוס הפלורנטיני של יצחק( לא שימש כלל את ההומניסטים הטהרנים והיה מקובל דווקא בצפון איטליה‬
‫ובהפקה ה'סטנדרטית' )ראה '‪ ,Derolez, 'Quiring and Ruling‬עמ' ‪ ;(10‬קזגראנדי ואורנאטו מראים כי במאה ה‪15-‬‬
‫היוו כתבי יד שבמערך השרטוט שלהם קו שוליים יחיד מכל צד – בניגוד לקווים הכפולים המקובלים בהפקה הפלורנטינית‬
‫– למעלה מ‪ 98%-‬מקורפוס כתבי‪-‬היד ה'מונאסטיים' )ראה '‪ ,'Elementi‬עמ' ‪ 245-244‬ולוח ‪.(35‬‬
‫‪219‬‬
‫לבאדיה‪ 108,‬בין השאר גם מחמת השרטוט המיועל בדיו )ובכלל זה השימוש בנקבים 'יחידים' הנילווים‬
‫אליו(‬
‫‪109‬‬
‫ושרטוטי בלט זולים ומהירים בעזרת לוח או תבנית‪.‬‬
‫האלגנטית והמרווחת‪,‬‬
‫מכתבי‪-‬היד שהעתיק‬
‫האמידים‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫‪111‬‬
‫‪113‬‬
‫נוחות הקריאה‪,‬‬
‫‪112‬‬
‫‪110‬‬
‫אשר לפן האסתטי ולהעמדת הדף‬
‫ההשקעה בחומרים מעולים והשימוש בזהב ברבים‬
‫– הללו מצביעים על קירבתו לסביבת ההפקה ההומניסטית וללקוחותיה‬
‫מעניין לציין כי כתבי‪-‬היד הפלורנטינים של יצחק נעים ומיטלטלים בין הקטגוריות‬
‫השונות‪ ,‬כלומר החל מכתבי‪-‬יד 'דה‪-‬לוקס' המוקפדים והעשירים ביותר שהועתקו עבור המדיצ'י‪ 115‬ועד‬
‫לכתבי‪-‬היד הבלתי‪-‬גמורים שנועדו כנראה לקונה מזדמן ושווקו מן הסתם באמצעות סוכן‪.‬‬
‫חומרים‪:‬‬
‫כתבי‪-‬היד של יצחק עשויים כולם קלף‪ ,‬בדרך כלל הקלף הפלורנטיני המשובח המצטיין בצבעו הלבן‬
‫ובדקותו‪ 116.‬כולם‪ ,‬למעט שניים‪ ,‬בקונטרסים של חמישה גיליונות‪,‬‬
‫‪117‬‬
‫כדרכם של כתבי‪-‬היד העבריים‬
‫באיטליה ושל כתבי‪-‬היד בסביבת הספר ההומניסטי בפירנצה‪ ,‬ותחילתם של כולם בצד בשר‪.‬‬
‫‪ 108‬ראה '‪ ,Casagrande & Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ , 263‬לוח ‪.55‬‬
‫‪ 109‬בשיטה זו שורטטו גם כ‪ 88%-‬מן הקורפוס )הצנוע( של כתבי‪-‬היד ה'מונאסטיים' מן המאה ה‪ 15-‬ששימש למחקרם של‬
‫קזגראנדי ואורנאטו )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ ,245‬לוח ‪ .(36‬במחקר אחר קזגראנדי מבחינה בין שרטוט מלא בדיו )שורות וקוי‬
‫שוליים(‪ ,‬אשר אופייני דווקא לפירנצה‪ ,‬לעומת הטכניקות המעורבות )דיו‪-‬עיפרון וכד'( הנפוצות בצפון )ראה‬
‫'‪ ,Casagrande,'Foratura‬עמ' ‪.(425‬‬
‫לתיאור מפורט של טכניקה זו והשערות לגבי אופן ביצועה ראה‪ ,‬בנוסף למאמרה של קזגראנדי‪ ,‬גם‪,Derolez, 'Ruling' :‬‬
‫עמ' ‪ ,Pasternak & Beit-Arié, 'In Quest' ;294-291‬עמ' ‪ ;16-10‬ומאמרו של ‪ ;Gumpert‬כמו כן ‪Brunello,‬‬
‫'‪ ,'Tecniche e strumenti‬עמ' ‪ ,75‬עבודת גמר ובה מובאים גם תרשימים של מערך הנקבים הבודדים‪ ,‬ו‪Casagrande & -‬‬
‫'‪ .Brunello, 'La tabula‬ראה גם '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ ,75-72‬ששם הובחן לראשונה ה'נקב היחיד'‬
‫הנילווה אל השרטוט המיוחד בדיו‪ :‬על‪-‬פי ממצאיו כ‪ 12%-‬מקורפוס כתבי‪-‬היד ההומניסטיים שבדק משורטטים בשיטה זו‪.‬‬
‫‪ 110‬לשלושה כתבי‪-‬יד ששירטט יצחק בשיטה זו ראה הערה ‪ 118‬להלן‪ ,‬וכן בתיאורי הקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪ 111‬ובכלל זה הריווח בין השורות‪ ,‬רוחב השוליים‪ ,‬יחס נמוך בין השטח הכתוב לבין שטחו הכולל של הדף‪ ,‬או מה שניתן‬
‫לכנות 'מערך מאוורר'‪.‬‬
‫‪ 112‬זו מושגת בעיקר על‪-‬ידי בהירות הכתיבה‪ ,‬ובכלל זה השימוש המתון באמצעים לניהול שורה והימנעות מאלה הפוגעים‬
‫ברצף הקריאה )עליהם ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ז(‪ ,‬הקפדה על שקיפות הטקסט )חלוקה הירארכית‬
‫ברורה(‪ ,‬סוג הכתיבה‪ ,‬גודל האותיות ומידת ציפופן‪ :‬ככול שמידת ניצולו של הדף תקטן‪ ,‬כן תגדל נוחותו של הקורא‪ .‬יצוין‬
‫כי נמצא שבכתבי‪-‬היד שהופקו בפירנצה עבור המדיצ'י צפיפות הכתיבה במונחים של שטח דף לכל סימן גרפי גדולה פי ‪1.5‬‬
‫מבכתבי‪-‬היד שהופקו עבור הבאדיה של פייזולה )ראה '‪ ,Casagrande & Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ 258‬לוח ‪.(52‬‬
‫‪ 113‬נוכחות הזהב ותכיפות הופעתו בכתבי‪-‬היד משמשים קריטריון של איכות במחקרם של קזגראנדי ואורנאטו‪ ,‬כמו גם גודל‬
‫האיניציאלים וכן איכות החומר והעמדת דף 'מאווררת'‪.‬‬
‫‪ 114‬מן הראוי להטעים שוב כי סביבת ההפקה ההומניסטית הטהרנית )שמרכזה בפירנצה( מעדיפה במפגיע שרטוט בחריטה‬
‫עם טור נקבים בשוליים החיצונים על פני שרטוט בעיפרון או בדיו‪ ,‬שוללת שרטוט בשתי עמודות‪ ,‬נמנעת ממערך שרטוט‬
‫פשוט שבו קו שוליים אחד תוחם את השורות מצדיהן‪ ,‬כמו גם משרטוט של קווי עזר בשוליים‪ ,‬ואינה כוללת בשום פנים‬
‫כתבי‪-‬יד ליטורגיים וביבליים‪.‬‬
‫‪ 115‬הואיל ומדובר בתנ"ך ובספרי אמ"ת ברור שאין להחיל עליהם את הקריטריונים של הספר ההומניסטי אשר‪ ,‬בהגדרה‪,‬‬
‫לא כלל ספרות ביבלית וליטורגית‪ .‬לא ייפלא אפוא כי השרטוט בהם צבעוני )דיו( ‪ -‬כדרך השרטוט בכתבי‪-‬היד הלטיניים‬
‫ה'גותיים' שבמתכונתם הופקו בדרך כלל הביבליות הלטיניות‪ ,‬גם בפירנצה‪ ,‬אף שיועדו למדיצ'י )מלוח ‪ 55‬במאמרם של‬
‫קזגראנדי ואורנאטו עולה כי מתוך ‪ 25‬כתבי‪-‬יד של המדיצ'י שנכללו בקורפוס המחקר שלהם‪ 23 ,‬שורטטו בחריטה ורק ‪2‬‬
‫בדיו ]ראה '‪ ,"Elementi‬עמ' ‪([263‬‬
‫‪ 116‬אחד ממאפייני ההפקה הפלורנטינית הלטינית )ההומניסטית( היה השימוש בקלף‪ ,‬למעט בכתבי‪-‬היד שאדם העתיק לעצמו‬
‫ובכתבי‪-‬יד מדרגה נחותה יותר )ראה '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪.(12-11‬‬
‫‪ 117‬השניים הם כתבי‪-‬יד זעירים בעלי קלף דקיק‪ ,‬שהרכב קונטרסיהם ‪ 8‬גיליונות )כ"י פרינסטון ]מס' ‪ [20‬וכ"י פרמה ‪1679‬‬
‫]מס' ‪ ;([21‬שניהם כתבי‪-‬יד 'תאומים' שתכונותיהם הקודיקולוגיות זהות‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬כתבי‪-‬היד הלטיניים בטוסקנה סודרו ברובם המכריע בקונטרסים של ‪ 5‬גיליונות‪ ,‬לעומת אלו שבצפון איטליה‬
‫ושבארצות שמעבר לאלפים )ראה '‪ ,Busonero, 'La fascicolazione‬עמ' ‪ ,112‬לוחות ‪ 7‬ו‪] 8-‬קינטרוס באיטליה[ לעומת‬
‫לוחות ‪ 5‬ו‪] 6-‬קינטרוס בצרפת[ ולוחות ‪ 9‬ו‪] 10-‬קינטרוס בגרמניה[‪ .‬מן הנתונים הללו עולה כי בעוד שבצרפת ובגרמניה‬
‫היה רוב מוחלט לקונטרסים של ‪ 6‬גיליונות‪ ,‬דבקה איטליה בקונטרסים של ‪ 5‬גיליונות(‪.‬‬
‫‪220‬‬
‫שרטוט בעזרת לוח‪,‬‬
‫כ"י ירושלים ]מס' ‪[ 8‬‬
‫שרטוט בלט בעזרת לוח או תבנית‪:‬‬
‫כאמור‪ ,‬שלושה מבין כתבי‪-‬היד בקורפוס הפלורנטיני של יצחק שורטטו‬
‫בשרטוט בלט בעזרת לוח או תבנית‪ 118.‬בחתך של נתוני ספרדתא של כתבי‪-‬‬
‫יד בקלף מאיטליה )למעט הדרום( מתחילת המאה החמש‪-‬עשרה ועד שנת ‪ 1470‬אשר משורטטים‬
‫בחריטה ללא ניקוב בידי מעתיקים ממוצא איטלקי‪ ,‬עלו תשעה כתבי‪-‬יד ובהם שלושת כתבי‪-‬היד של‬
‫יצחק; כל האחרים מידי מהגרים )מוצאם מספרד או מפרובנס‪ ,‬ששם הייתה שיטה זו נוהגת ברוב כתבי‪-‬‬
‫היד(‪ ,‬וכולם משורטטים מצד עמוד ב‪ ,‬כנהוג בכתבי‪-‬היד העבריים בתרבות ספרד;‬
‫‪119‬‬
‫כתבי‪-‬היד של‬
‫יצחק‪ ,‬לעומת זה‪ ,‬שורטטו שלושתם מצד עמוד א‪ .‬ניתן היה להניח כי בחירה זו בשרטוט מצד דפי א‬
‫נבעה מן ההיצע המקומי של קונטרסים או גיליונות משורטטים מוכנים בחנויותיהם של ה'קרטולאי';‬
‫ואולם טיפוס השרטוט האסימטרי‪ 120‬בשניים מכתבי‪-‬היד הללו וטיפוס השרטוט מרובה‪-‬הקווים בכתב‪-‬‬
‫היד השלישי – שבוודאי לא היו מן הטיפוסים המבוקשים בפירנצה ‪ -‬מעיד כנראה שיצחק הוא‬
‫ששירטט את הדפים במו ידיו‪.‬‬
‫אשר לקווי העזר אשר נוספים פעמים רבות על סכימת השרטוט הבסיסית‪ ,‬הללו קיימים במקצת כתבי‪-‬‬
‫היד של יצחק;‬
‫‪121‬‬
‫לצדם כתבי‪-‬יד אחרים שהעתיק שבהם נראה מתווה שרטוט 'מסוגף' ובו קו שוליים‬
‫בודד מכל צד‪ ,‬ללא שורות בכירות ולא קווי עזר‪ 122.‬גם כאן קשה אפוא למקם את יצחק ואת מלאכתו‪,‬‬
‫ועל אחת כמה וכמה לקבוע את מידת זיקתו לטיפוס זה או אחר של כתבי‪-‬יד לטיניים‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫‪ 118‬ראה כי"י ]מס' ‪] ,[7‬מס' ‪ [8‬ו‪]-‬מס' ‪ [17‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪ .‬בסביבת הספר העברי באירופה היה שרטוט זה‬
‫נפוץ מאוד באזור תרבות ספרד )כמו גם השרטוט בעזרת מסטרה במזרח( ואף באיטליה‪ ,‬ששם שורטטו כך כ‪ 40%-‬מכתבי‪-‬‬
‫היד מנייר במאה ה‪) 15-‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ו'(‪.‬‬
‫לתיאור שיטת שרטוט זו‪ ,‬שהייתה נפוצה בקרב המעתיקים ההומניסטים כתחליף יעיל וזול לשרטוט בחריטה המודרך על‪-‬ידי‬
‫טורי נקבים בשוליים‪ ,‬ראה '‪ .76-72 ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬על הדרך לשרטט שרטוט בלט בעזרת לוח ומיתרים‬
‫ראה בחיבור ספרדי מן המאה ה‪ 16-‬העוסק בדרכים להפקת כתבי‪-‬יד )'‪ ,Yciar, 'Arte‬עמ' ‪.(37‬‬
‫‪ 119‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬שם‪.‬‬
‫בין כתבי‪-‬היד העבריים בקלף ששורטטו בתבנית בלט באיטליה במאה ה‪ 15-‬נכללים גם שני כתבי‪-‬היד שהועתקו בידי‬
‫'שמואל' בכתיבה בינונית ספרדית‪ ,‬והיו בשימושו של ג'אנוצו מאנטי וייתכן גם שהועתקו בהזמנתו )ראה בפרק ה לעיל‪,‬‬
‫בדיון בכתבי‪-‬היד העבריים של ג'אנוצו(‪.‬‬
‫‪ 120‬ראה תיאור כ"י ]מס' ‪ [8‬ברשימת הקורפוס הפלורנטיני‪ ,‬והערת שוליים שם המפנה אל דרולה‪.‬‬
‫‪ 121‬על‪-‬פי דרולה סכימת שרטוט שבה נוספו שני קווי עזר בשוליים‪ ,‬כנראה להכלת הערות וכיתוב אחר‪ ,‬שכיחה בצפון‬
‫איטליה‪ ,‬בעיקר במילנו )ראה '‪ .(83-81 ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬הוא מייחס את שרטוט קווי העזר להשפעה העמוקה‬
‫של ההפקה הגותית‪ ,‬אשר יובאה לאיטליה עם המעתיקים הזרים‪.‬‬
‫‪ 122‬ראה בתיאור הקורפוס הפלורנטיני שבסוף הפרק‪.‬‬
‫‪123‬טרם נעשה מחקר של ממש במה שנוגע לטיפוסים של מתווה השרטוט וקווי העזר בכתבי‪-‬יד עבריים; רק בשנים‬
‫האחרונות נוסף ב'ספרדתא' תיעוד של פן זה במלאכת ההעתקה‪ ,‬ואולם עדיין אין הוא שלם ולפיכך לא ניתן לערוך חתכים‬
‫אשר ישקפו את תמונת המצב בזמן נתון ובמקום נתון מן ההיבט הזה‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫נקבים בודדים והשרטוט בדיו‪:‬‬
‫כל כתבי היד בקורפוס הפלורנטיני של יצחק שורטטו בדיו חיוורת )צהבהבה ושקופה למחצה(‬
‫‪124‬‬
‫למעט‬
‫שלושה אשר שורטטו בשרטוט בלט בעזרת תבנית וללא ניקוב בשוליים‪ 125,‬שיטה שאיפיינה בפירנצה‬
‫את ההפקה ההומניסטית המיועלת )ה'סטנדרטית'(‪ ,‬בעוד שכתבי‪-‬היד האלגנטיים שורטטו שם בחריטה‬
‫ודרשו משאבים גבוהים מבחינת זמן העבודה‪ 126.‬בזירת הספר העברי באיטליה החלו ניצנים של שרטוט‬
‫שורות בדיו להופיע בשנת ‪ 1420‬לערך‪ ,‬כמה שנים לאחר הופעתו בכתבי‪-‬יד לטיניים;‪ 127‬ואולם רק ב‪-‬‬
‫‪ 1427‬שורטט בדיו כתב‪-‬יד עברי שלם‪,‬‬
‫‪128‬‬
‫ואחריו כתב‪-‬היד‬
‫שהעתיק יצחק בן עובדיה במנטובה בשנת ‪') 1435‬ארבעה‬
‫טורים'(‪ .‬חלוציותו של יצחק במה שנוגע לשרטוט בדיו באה‬
‫לביטויה השלם בכ"י לונדון )'המחזור הנאה'(‬
‫‪129‬‬
‫משנת ‪,1441‬‬
‫שהיה כתב‪-‬היד הראשון שהעתיק יצחק בפירנצה‪ :‬זהו גם כתב‪-‬היד‬
‫הראשון בזירת ההפקה העברית ואולי אף בזו הלטינית – שנמצא‬
‫בו שרטוט מלא בדיו‪ ,‬לשורות וגם לקווי השוליים; כמו כן נמצאו בו נקב אחד עד שלושה נקבים יחידים‬
‫בשוליים הנילווים לאותו שרטוט בדיו אשר בוצע בעזרת מכשיר או תבנית )ראה איור לעיל(‪.‬‬
‫‪130‬‬
‫מבין עשרים ושלושה כתבי‪-‬יד בקורפוס הפלורנטיני של יצחק אשר שורטטו בדיו‪ ,‬שמונה‪-‬עשר‬
‫שורטטו בשרטוט דיו מלא לשורות ולקווי השוליים‪ ,‬שאותו שאל יצחק כמדומה מסביבת הספר הלטיני‬
‫המקומי‪ ,‬ורק בחמישה שורטטו קווי השוליים בעיפרון‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫במהלך המאה החמש‪-‬עשרה יאמצו לעצמם‬
‫‪ 124‬בניגוד לשרטוט בדיו כהה וצבעונית שבכתבי‪-‬היד ה'גותיים' וה'מונאסטיים'‪ ,‬שהיה קיים כבר במאה ה‪ 13-‬והיווה מרכיב‬
‫חשוב במערך הקישוטי )ראה '‪ ,Derolez, 'The Palaeography‬עמ' ‪ ,( 35‬התאפיין השרטוט ההומניסטי )גם מחוץ‬
‫לפירנצה( בדיו הבהירה‪ ,‬אשר הפכה אותו לסמוי‪-‬למחצה )ראה '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ .(76‬דרולה מציין כי‬
‫גם כאשר שרטטו בעיפרון היה צבעו בהיר )בז'(‪.‬‬
‫‪ 125‬כ"יי אמסטרדם וירושלים )]מס' ‪ [7‬ו‪]-‬מס' ‪ [8‬בהפקה זהה‪ ,‬וכ"י סן קוגט )תורה‪] ,‬מס' ‪.([17‬‬
‫‪ 126‬כתבי‪-‬היד בהפקה חסכונית )'סטנדרטית'( ומסחרית‪-‬למחצה שהפיק וספאסיאנו עבור הבאדיה של פייזולה‪ ,‬לעומת כתבי‪-‬‬
‫היד הנסיכיים המפוארים‪ ,‬או אלו של ההומניסטים הטהרנים‪ ,‬ששורטטו בחריטה‪.‬‬
‫‪ 127‬על השרטוט בדיו בכתבי‪-‬היד העבריים )שהיה קיים רק באיטליה( ועל הנקבים היחידים הנילווים אליו ראה בית‪-‬אריה‪,‬‬
‫'קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ו‪.‬‬
‫‪ 128‬מידי מהגר מפרובנס‪ ,‬הדקדקן יוסף בן יהודה זארק‪ .‬כאמור‪ ,‬מדובר בשרטוט השורות בדיו‪ ,‬בעוד שקווי השוליים‬
‫שורטטו שם בעיפרון‪.‬‬
‫‪] 129‬מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪ 130‬האיור ממחיש שלושה נקבים‪ ,‬אחד בשוליים החיצונים מימין‪ ,‬והשניים האחרים בשוליים הפנימיים של הדף‪ ,‬משמאל‬
‫לשטח הכתוב‪ .‬צילום ממשי בהגדלה של נקב בשולים החיצונים בכ"י מוזיאון ישראל )]מס' ‪ [15‬ברשימה( ראה בהמשך‪,‬‬
‫בתיאורו של כתב‪-‬היד ברשימת הקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫נקבים כאלה נמצאו עד כה לפחות ב‪ 13-‬מכתבי היד של יצחק )הקורפוס הפלורנטיני(‪ ,‬ומספרם נע בין אחד לשלושה‪.‬‬
‫כמו כן נמצאו ב‪ 9-‬כתבי‪-‬יד טורי נקבים זעירים החבויים במיקפל‪ ,‬אשר שימשו לסימון התפירה עבור הכריכה‪ .‬נקבים‬
‫זעירים דומים נמצאו בכמה כתבי‪-‬יד מן המאה ה‪ ;12-‬אפשר שאותה טכניקה של כריכה אומצה בסביבת הספר ההומניסטי‬
‫במסגרת ה'חזרה' אל המודלים העתיקים או שהייתה זו שיטה הומניסטית שבאה לביטויה בכריכתם המחודשת של כתבי‪-‬יד‬
‫קדומים )ראה '‪ ,Pasternak & Beit-Arié, 'In Quest‬עמ' ‪.(16-15‬‬
‫‪ 131‬ראה בקורפוס הפלורנטיני שבסוף הפרק‪ .‬יש שבכתבי‪-‬היד של יצחק המשורטטים בשרטוט דיו‪-‬דיו )כלומר דיו לשורות‬
‫ולקווי השוליים( נראה גם שרטוט בעיפרון לקווי השוליים‪ ,‬ואולם מדובר בדרך כלל בשרטוט נוסף שמן הסתם נועד‬
‫להדגיש את הקווים החיוורים ששורטטו בדיו‪.‬‬
‫מעניין לציין כי בעוד שהשרטוט המעורב )דיו ועיפרון( נמצא בשיעורים גבוהים בכתבי‪-‬יד מונאסטיים כמו גם בכתבי‪-‬יד‬
‫הומניסטיים מצפון איטליה‪ ,‬הרי שבכתבי‪-‬יד פלורנטיניים המשורטטים בדיו נמצא רק שרטוט 'דיו‪-‬דיו' ואין שרטוט צבעוני‬
‫מעורב )ראה '‪ ,Casagrande, 'Foratura‬עמ' ‪ .(425‬שוב נמצא אפוא שיצחק לוקח מכאן ומכאן‪ :‬ואכן‪ ,‬כתב‪-‬היד הראשון‬
‫שלו ששורטט בדיו בשנת ‪ 1435‬הופק במנטובה שבצפון איטליה‪ ,‬והוא בשרטוט מעורב של דיו ועיפרון‪ .‬שמא אפשר‬
‫להסיק‪ ,‬על סמך שיטת השרטוט בשלושה כתבי‪-‬יד אחרים שלו ששורטטו אף הם בדיו ועיפרון‪ ,‬כי הועתקו טרם בואו של‬
‫יצחק לפירנצה? )לעניין זה ראה גם להלן‪ ,‬עמ' ‪ ,234‬בהערה המקדימה לתיאורי הקורפוס הפלורנטיני(‪.‬‬
‫‪222‬‬
‫מספר גדל והולך של מעתיקים יהודים את הטכניקת הממוכנת‪-‬למחצה של שרטוט השורות בדיו‬
‫בכתבי‪-‬היד שלהם‪ ,‬ובעשורים האחרונים של המאה יגיע שיעורם לכדי ‪ 50‬אחוזים מכלל ההעתקות‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫ואולם יחד עם זאת‪ ,‬שיעורם של כתבי‪-‬היד העבריים ששורטטו בשרטוט דיו מלא – לשורות ולקווי‬
‫השוליים – מועט; אין זאת כי לא היה המשך של ממש לטכניקה של יצחק בקרב המעתיקים‬
‫היהודים‪.‬‬
‫‪133‬‬
‫כתבי יד של התנ"ך בשתי עמודות ובכתיבה בינונית‪:‬‬
‫שילוב זה נדיר למדי בכתבי‪-‬היד העבריים באיטליה; הבודדים שנמצאו‪ ,‬על‪-‬פי חתך כתבי‪-‬היד‬
‫ה'איטלקיים' במאגר הנתונים 'ספרדתא'‪ ,‬הועתקו בידי סופרים לא‪-‬מהגרים‪ 134:‬ארבעה במאה השלוש‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬שניים במאה הארבע‪-‬עשרה ושניים במאה החמש‪-‬עשרה לפני יצחק‪ .‬הגם ששימוש בכתב‬
‫הבינוני בהעתקת תנ"ך היה שכיח למדי באיטליה‪ ,‬לא כן ההעמדה בשתי עמודות‪ .‬בקורפוס של יצחק‬
‫אנו מוצאים שמונה כתבי‪-‬יד מקראיים שנכתבו בשתי עמודות ובכתיבה בינונית‪ ,‬רובם תנ"כים‬
‫שלמים‪ 135.‬גם אחריו לא הפכה ההעמדה בשתי עמודות לנוהג נפוץ בקרב המעתיקים היהודים‪ .‬יצוין כי‬
‫גם העמדתן של הביבליות הלטיניות בשתי עמודות‪ ,‬וכתיבתן בדרך כלל הכתיבה הקרויה 'גותית'‬
‫לצורותיה השונות;‬
‫‪136‬‬
‫אפשר אפוא שגם פרט זה מרמז על אימוצן של שיטות עבודה שהיו מקובלות‬
‫בקרב המעתיקים הלטיניים‪ ,‬והפעם דווקא בסביבת הספר ה'מונאסטי' או ה'גותי'‪.‬‬
‫כ"י פרמה ]מס' ‪ ,[21‬תנ"ך שלם )זעיר (‬
‫‪ 132‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ו‪ ,‬ב )השרטוט(‪ ,‬סעיף ‪3‬ג )שרטוט דיו(‪.‬‬
‫יצוין כי בהיעדר היקרויות של כתבי‪-‬יד שבהם מספר זהה של שורות וממדים זהים של שטח המיתווה‪ ,‬אשר יכלו מן הסתם‬
‫להעיד על הפקה סיטונית של קונטרסים משורטטים מוכנים למכירה‪ ,‬ראוי להניח כי הקונטרסים שורטטו 'לפי מידה' ועל‪-‬פי‬
‫צרכיו של המעתיק ודרישות הטקסט‪ ,‬ולא במידות סטנדרטיות )ראה '‪ ,De la Mare, 'New Research‬עמ' ‪ 410‬הערה ‪;46‬‬
‫וכן '‪ ,Pasternak & Beit-Arié, 'In Quest‬עמ' ‪ ;(11‬ואולם ייתכן כי ששת הצמדים של כתבי‪-‬יד בממדי שרטוט זהים‬
‫שהפיק יצחק מעידים בכל זאת על 'תיעוש‪-‬למחצה' ועל הכנה מראש‪ ,‬כנראה בבת אחת‪ ,‬של מספר רב של קונטרסים אשר‬
‫ישמשו לכמה כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫‪ 133‬על‪-‬פי נתוני 'ספרדתא' נמצא שרטוט השורות בדיו ב‪ 217-‬כתבי‪-‬יד מתועדים ומתוארכים באיטליה בשנים ‪,1540-1441‬‬
‫ואולם רק ב‪ 30-‬מהם‪ ,‬רובם מטוסקנה‪ ,‬שורטטו גם השוליים בדיו‪ .‬יצוין כי כל ההיקרויות הראשונות של שרטוט דיו‪/‬דיו‬
‫נמצאו בפירנצה ובסביבותיה‪ :‬בנוסף לכתבי‪-‬היד של יצחק‪ ,‬בכתב‪-‬יד שהועתק בפיסא בשנת ‪ 1445‬בידי שלמה בן אברהם‬
‫מקמרינו )כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪ ;(Acq. e doni 107 ,‬בכתב‪-‬יד שהעתיק אברהם בן שלמה בקורטונה‬
‫בשנת ‪) 1459‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ;(Parm. 1699‬בכתב‪-‬יד שהועתק בידי שני סופרים ‪ -‬משה‪ ,‬ויעקב בן נחמיה‬
‫שגרי )כ"י המבורג‪ :(SUB Cod. Hebr. 103 ,‬הסופר השני רשם בו קולופון בשנת ‪ ,1474‬ואולם חלקו של משה‪ ,‬המכיל‬
‫את חתימת הצנזורה של מרקיון‪ ,‬הועתק כנראה קודם; בכ"י פריס שסימנו ‪ BnF hébreu 42‬ותאריך העתקתו ‪ ,1473‬ועל‪-‬‬
‫פי העיטורים אפשר שהועתק בפירנצה; וכן בכתב‪-‬יד שהעתיק בשנת ‪ 1475‬ידידיה בן אברהם הלוי עבור הרופא משה בן‬
‫יוסף אבן פיש‪ ,‬והוא שמור באוסף פרטי בפריס‪.‬‬
‫‪ 134‬כלומר‪' ,‬איטליאני'‪ ,‬בהם גם יצחק‪.‬‬
‫‪ 135‬בכתבי‪-‬יד המכילים רק תהלים‪ ,‬מגילות או תורה עשה יצחק שימוש בעמודה אחת בדרך כלל )ראה בתיאורי הקורפוס‬
‫הפלורנטיני שלהלן(‪.‬‬
‫‪ 136‬כאמור לעיל‪ ,‬הביבליות לא היו חלק מסביבת הספר ההומניסטי‪ ,‬שבם לא נהגו להעמיד טקסטים בשתי עמודות אלא‬
‫בעמודה אחת והכתיבה הייתה כתיבה הומניסטית‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫שומרי קונטרסים וכותרות רצות‪:‬‬
‫‪137‬‬
‫שומר קונטרס מעוטר‬
‫‪138‬‬
‫כל כתבי‪-‬היד של יצחק בקורפוס זה‪ ,‬למעט כתב‪-‬היד החתוך בשוליו‬
‫)]מס' ‪ ,([26‬מכילים שומרי קונטרסים מאוזנים באמצע השוליים‬
‫התחתונים‪ .‬בדרך כלל הם מונים יותר ממילה אחת‪ ,‬ומעליהם העיטור‬
‫האופייני המופיע בכל כתבי‪-‬היד של יצחק‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬טיפוס זה של שומרי קונטרס הוא הנפוץ ביותר בכתבי‪-‬היד הלטיניים באיטליה‪ .‬הוא אמנם‬
‫מתועד גם בכתבי‪-‬יד מפירנצה אך תפוצתו בקרב כתבי‪-‬היד ההומניסטיים גדולה יותר בצפון איטליה‪,‬‬
‫והיא מגיעה לשיאה בסביבות שנת ‪.1450‬‬
‫‪139‬‬
‫המכילים שומרי קונטרס כזה מצומצם ביותר;‬
‫‪140‬‬
‫בסביבת הספר העברי באיטליה שיעור כתבי‪-‬היד‬
‫בין כל כתבי‪-‬היד המתוארכים באיטליה עד להופעתו‬
‫של יצחק )וליתר דיוק עד שנת ‪ (1435‬נמצאו רק חמישה )בהם שניים מידי מעתיק אחד( שמכילים‬
‫אותו‪ .‬אחרי יצחק‪ ,‬ואולי בעקבותיו‪ ,‬אומץ שומר קונטרס באמצע השוליים בידי כמה מעתיקים עבריים‪,‬‬
‫בהם כאלה שישבו בפירנצה‪ 141.‬נראה בעליל כי יצחק היה מודע לעיטורו של ה'שומר' ולעתים‪ ,‬בנוסף‬
‫לסימן העיטור שמעליו‪ ,‬הוסיף לו אותו סימן גם מתחתיו‪ ,‬ואף מארבעת צדדיו;‬
‫‪142‬‬
‫במקרים נדירים‬
‫הוסיף לו גם מסגרת מעוטרת‪ .‬יש שהקפיד וקיצר אותו כדי למנוע את גלישתו האסימטרית שמאלה‪ ,‬ואז‬
‫רשם את האות החורגת מעל המילה האחרונה‪ ,‬בדומה לכתיבה בין השיטין המשמשת כאמצעי לניהול‬
‫השורה )ראה להלן(‪ .‬באחד מכתבי‪-‬היד של יצחק גורדו רוב רובם של שומרי הקונטרסים מסיבה בלתי‬
‫ידועה‪.‬‬
‫‪143‬‬
‫הכותרת הרצה באמצע השוליים העליונים בכתבי‪-‬היד של התנ"ך שהעתיק יצחק ממוקמת במקביל‬
‫ובסימטריה לשומר הקונטרס שבשוליים התחתונים‪ ,‬ושניהם כתובים ברווח שבין שני קווי השוליים‬
‫האמצעיים‪.‬‬
‫‪144‬‬
‫לעתים אף היא מעוטרת‪ ,‬ויש שהיא מקוצרת למניעת חריגה מקו האמצע‪ .‬אף שיש שתי‬
‫עדויות לכותרת רצה בשוליים העליונים בשני כתבי‪-‬יד עבריים מתוארכים מאיטליה מן המאה השלוש‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬נראה שנוהג סקריבאלי זה נעלם במשך השנים ולמעשה אין לו עדויות בקרב מעתיקים יהודים‬
‫לא‪-‬מהגרים לפני יצחק בן עובדיה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כותרות רצות באמצע השוליים העליונים של הדף‬
‫רווחו בביבליות הלטיניות בכל התקופות‪.‬‬
‫‪ 137‬את שני אלה ניתן לסווג יחדיו כאמצעים לשמירת סדרו של כתב‪-‬היד‪ :‬אף שהכותרת הרצה היא במידה רבה אלמנט פרי‪-‬‬
‫טקסטואלי )ראה הגדרתו של בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית' בפרק ח הדן בקריאוּת הטקסט‪ ,‬שקיפות מבנהו וההיררכיה‬
‫הגרפית והויזואלית של רכיביו( היא גם משרתת את השמירה על רציפותו‪.‬‬
‫‪ 138‬באיור ‪ -‬סימן העיטור האופייני לידו של יצחק )מתוך כ"י סנט‪-‬קוגט‪ ,‬דף ‪75‬ב‪] ,‬מס' ‪ [3‬בקורפוס של יצחק שלהלן(‪.‬‬
‫כמו‪-‬כן ניתן לראות בו את השרטוט המיוחד עבור שומר הקונטרס‪.‬‬
‫‪ 139‬ראה '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ ,54‬לוח ‪.16‬‬
‫‪ 140‬תפוצתם של שומרי קונטרסים מן הסוג הזה הייתה מוגבלת‪ ,‬למעט באשכנז ששם הוא היה נוהג בכ‪ 15%-‬מכתבי‪-‬היד‬
‫העבריים )ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ג(‪.‬‬
‫‪ 141‬למשל בכתבי‪-‬היד של ברכיאל בן חזקיה רפאל טרבוט‪ ,‬בשנת ‪ 1472‬ו‪ ;1490-‬ואברהם יהודה בן יחיאל מקמרינו‪ ,‬בשנת‬
‫‪.1471‬‬
‫‪ 142‬תצלום עיטור כזה‪ ,‬שאותו כיניתי 'ארבע רוחות'‪ ,‬ראה להלן‪] ,‬מס' ‪ [22‬בקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪] 143‬מס' ‪ [22‬בקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪ 144‬כתבי‪-‬יד אלה נכתבו בשתי עמודות‪ ,‬ומדובר אפוא בקווי השוליים הפנימיים של העמודות‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫שרטוט מיוחד לשומרי קונטרסים ולכותרות רצות ‪:‬‬
‫תופעה ייחודית לכתבי‪-‬היד של יצחק היא שרטוט בעיפרון של מיקטע שורה עבור שומר הקונטרס‬
‫ולעתים גם עבור הכותרת הרצה‪.‬‬
‫‪145‬‬
‫שרטוט מיוחד זה בכתבי‪-‬היד שלו הוא כמדומה יחידי באיטליה‪,‬‬
‫ולמעט מקרה אחד הוא לא נתגלה עד כה בכתבי‪-‬יד אחרים‪ ,‬עבריים או לטיניים‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫למעשה מצטרפים‬
‫אליו גם השרטוטים המיוחדים שמשרטט יצחק בשוליים עבור הערות ותוספות בכתיבת ידו‪ ,‬ועבור‬
‫אותיות אשר נכתבו בסופי השורות במאונך כלפי מעלה‪ ,‬למניעת חריגתן אל מעבר לקו השוליים‪ .‬אין‬
‫ספק שמנהגו זה של הקפדה מושלמת מעיד על איכות מלאכתו כמעתיק של כתבי‪-‬יד ברמה הגבוהה‬
‫ביותר‪.‬‬
‫איניציאלים וקישוטם‪:‬‬
‫האיניציאלים – המשמשים‪ ,‬כמו גם תיבות הפתיחה‪ ,‬למידרוג הטקסט וחלוקתו לרכיבים ברורים לעין‬
‫הם למעשה נטע זר במסורת ההעתקה העברית‪ ,‬ומשמשים תחליף – כנראה בהשפעת כתבי‪-‬היד‬
‫הלטיניים – לתיבות הפתיחה שהיו חלק טבעי ובלתי נפרד ממסורת הכתיבה של המעתיקים היהודים‪.‬‬
‫מאז הופעתם לראשונה במאה השלוש‪-‬עשרה באשכנז ובצרפת‪ ,‬תפוצתם שם‬
‫הלכה ועלתה ושיעור כתבי‪-‬היד המכילים אותם )בדרך כלל יחד עם תיבות‬
‫פתיחה( מגיע לכשליש מכלל כתבי‪-‬היד העבריים‪.‬‬
‫‪147‬‬
‫באיטליה נוהג זה של‬
‫כתיבת איניציאל בראש פיסקה לא נצפה כלל בקרב מעתיקים לא‪-‬מהגרים‬
‫מתוך כ"י פרמה‪] ,‬מס' ‪[2‬‬
‫עד לכתב‪-‬היד הפלורנטיני הראשון של יצחק )‪ 149.(1441‬כשליש מכתבי היד‬
‫של יצחק מכילים איניציאלים;‬
‫הימניים‬
‫‪151‬‬
‫‪148‬‬
‫‪150‬‬
‫מקצתם אף מוזחים אל מחוץ לשוליים‬
‫‪ -‬במיטב המסורת של כתבי‪-‬היד הלטיניים ההומניסטיים‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫ואולם בקרב מעתיקיהם של‬
‫‪ 145‬ראה בעמוד הקודם איור ובו שרטוט בעיפרון עבור שומר קונטרס‪ .‬בשני כתבי‪-‬יד )שני התנ"כים השלמים השמורים‬
‫בספרייה הלאורנציאנית ושהיו לבטח בבעלות נוצרית ‪] -‬מס' ‪ [18‬שהועתק כנראה בשנות ה‪ 60-‬של המאה ה‪ 15-‬ו‪] -‬מס'‬
‫‪ ,[19‬שהועתק כנראה בשנות ה‪ 70-‬של המאה( בוצע השרטוט המיוחד בדיו‪ :‬באחד עבור שומרי הקונטרסים והכותרות‬
‫הרצות‪ ,‬ובשני עבור השומרים בלבד‪ .‬שרטוט מיוחד בעיפרון נמצא עוד ב‪ 6-‬כתבי‪-‬יד של יצחק )על נוכחותו של השרטוט‬
‫המיוחד בכתבי‪-‬היד הרלוונטיים ראה להלן בתיאוריהם בקורפוס הפלורנטיני(‪ .‬דרולה מזכיר כי קווי עזר רוחביים שנמתחו‬
‫בחלקם העליון והתחתון של הדפים יכלו לשמש עבור הכותרות הרצות ומן הסתם גם עבור ה'שומרים' ) ‪Derolez,‬‬
‫'‪ ,1 ,'Codicologie‬עמ' ‪ ;(83-81‬ואכן‪ ,‬שימוש כזה – בעיקר בחלקו העליון של הדף ‪ -‬נמצא לרוב בביבליות לטיניות‬
‫מקושטות )ראה '‪ ,'Bibbie miniate‬למשל בתיאורים שבעמודים ‪ ;(326 ,310-309 ,244 ,190 ,158‬ואולם קשה למצוא‬
‫דימיון בין שרטוט זה של שורות עזר בכירות )שלרוחב הדף כולו( לבין המקטעים המיוחדים והמיועדים ששרטט יצחק‪ ,‬בכל‬
‫דף לגופו‪.‬‬
‫‪146‬לאחרונה עמדתי על מקרה נוסף של שרטוט מיוחד לכותרת רצה‪ ,‬בכתב‪-‬יד של 'משנה תורה' שהועתק בספרד ועוטר‬
‫בפרוג'ה בתחילת המאה ה‪) 15-‬ראה כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪ ,Heb. 4o1193‬דפים ‪366‬א‪434 ,‬א‪453 ,‬א‪455-‬‬
‫לדוגמא(‪ .‬היקרות יחידה זו ממחישה את נדירותה של התופעה‪ ,‬ומצביעה אולי על כך שמקורה בספרד; היא מתקשרת באופן‬
‫זה לגילוים בספרד‪ ,‬בידי רודריגז דיאז‪ ,‬של שני כתבי‪-‬יד לטיניים שבהם נמצא שרטוט מיוחד לשומרי הקונטרסים ושאותו‬
‫היא מייחסת להקפדתו היתרה של המעתיק )ראה '‪ , Rodriguez, 'El uso‬עמ' ‪.(9‬‬
‫‪ 147‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ח‪.‬‬
‫‪ 148‬על פי נתוני ספרדתא נוהג זה נמצא רק בכתבי‪-‬יד ספורים‪ ,‬בכתיבתם של מעתיקים שמוצאם באשכנז ובצרפת‪.‬‬
‫‪ 149‬ראה כ"י לונדון )המחזור 'הנאה'( ]מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני‪ ,‬שם יש שימוש לסירוגין בתיבות פתיחה ובאיניציאלים‪.‬‬
‫ראה שם על תופעה המיוחדת לכתב‪-‬יד זה‪ ,‬של איניציאלים המוצבים בסוף השורה ובאופן זה מהפכים את כיוון הקריאה‪.‬‬
‫‪ 150‬למעשה תריסר‪ ,‬ובכולם דרים בכפיפה אחת תיבות פתיחה ואיניציאלים‪ ,‬למעט בכ"י פרמה ]מס' ‪ [25‬שבו יש רק‬
‫איניציאלים‪ ,‬כנראה בשל המבנה הפרוזודי‪.‬‬
‫‪ 151‬ראה למשל כ"י רומא )תנ"ך( ]מס' ‪ ,[4‬כ"י ניו יורק )תורה( ]מס' ‪ ,[12‬וכ"י פרמה )תהלים ואיוב( ]מס' ‪ ,[25‬ששם‬
‫הופעתם מאסיווית‪ .‬כתב‪-‬היד האחרון – המזיח לשוליים את האיניציאלים של פסוקי המזמורים בתהלים – מזכיר בלא ספק‬
‫את התופעה שמצא דרולה בכתבי‪-‬יד גותיים של טקסטים פרוזודיים‪ ,‬ששם האיניציאלים של כל שורה ממוקמים בטור אנכי‬
‫במרחק מה מן השורה )ראה '‪ ,Derolez, 'The Palaeography‬עמ' ‪.(38‬‬
‫‪225‬‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים באיטליה לא השתרש נוהג זה‪ ,‬ועד כמה שהיבט זה תועד בהם ‪ -‬איניציאלים מוזחים‬
‫אינם כלל בנמצא‪ .‬קישוטם של האיניציאלים‪ ,‬כמו גם של תיבות הפתיחה‪ ,‬עבר תהליך של‬
‫סטנדרטיזציה ואין בו חידושים אישיים או אמנותיים של ממש‪ :‬בדרך כלל הם מתוחמים במסגרת של‬
‫עיטורי קולמוס )פיליגרנים(‪ ,‬בצבעים אדום וכחול לסירוגין‪ ,‬שסריגים מפותלים משתרכים ממנה לכיוון‬
‫השוליים‪ .‬לעתים צבע האותיות מנוגד לזה של הקישוט‪ ,‬בקשת של ירוק‪ ,‬אדום‪ ,‬כחול וסגול‪ .‬בכתבי‪-‬‬
‫היד המפוארים של יצחק )וראשון שבהם תנ"ך מדיצ'י ]מס' ‪ ,([19‬כמו בכתבי‪-‬היד הלטיניים בהפקות‬
‫דה‪-‬לוקס‪ ,‬הדיו של האיניציאלים ותיבות הפתיחה מוחלפת בזהב; במקרים אלה‪ ,‬הרקע שעליו מרוקעות‬
‫האותיות מעוטר בקווים דקיקים בצבע נוגד‪.‬‬
‫‪153‬‬
‫ושוב‪ ,‬בכתבי‪-‬היד של יצחק ‪ -‬בגלל רמות ההפקה‬
‫המשתנות בהתאם ליעד ההפקה ‪ -‬ניתן למצוא קשת רחבה של תיבות פתיחה ואיניציאלים על עיטוריהם‬
‫המגוונים‪.‬‬
‫‪154‬‬
‫אמצעים לניהול השורה‪:‬‬
‫מלאכת ההעתקה של יצחק מתאפיינת בכמה אלמנטים עיצוביים ופרי‪-‬טקסטואליים קבועים‪ 155‬שעליהם‬
‫נמנים הסימנים הגראפיים הטיפוסיים לו‪ ,‬כגון סימני ההבלטה‪ ,‬העיטור הקבוע לשומרי קונטרסים‬
‫)שהוא למעשה 'הסמל המסחרי' של יצחק(‪ ,‬קיצור שם הויה‪ ,‬הצירוף המקוצר )ליגאטורה( של צמד‬
‫האותיות 'אל'‪ ,‬המילוי הגרפי האופייני לו‪ ,‬ואחרים; ולצדם מנהגיו הקבועים של יצחק במה שנוגע‬
‫להעמדת הדף וסידור הטקסט‪ ,‬מיקומו של שומר הקונטרס וגם ניהול השורה‪ .‬מטבע הדברים אלמנטים‬
‫כאלה קיימים בכל כתבי‪-‬היד העבריים באשר הם‪ ,‬ומתפלגים בהתאם לאזורי ההפקה ולזמנה; ואולם‬
‫מקצתם נושאים אופי אישי שמגבש כל מעתיק לעצמו‪ ,‬והם גם שמסגירים את זהותו‪.‬‬
‫‪156‬‬
‫האמצעים לניהול שורה המועדפים על יצחק‪ ,‬ושבהם בחר כדי לסייע ביצירת קו השוליים ישר משמאלו‬
‫של השטח הכתוב‪ ,‬כבר נדונו בהרחבה‪.‬‬
‫‪157‬‬
‫יחד עם זאת מן הראוי להתעכב כאן על שתי תופעות‬
‫עיקריות אשר זורות אור על מקומו בתוך סביבת הספר הפלורנטיני‪ :‬האחת היא נטייתו‪ ,‬שבולטת בעיקר‬
‫בכמה כתבי‪-‬יד‪ ,‬למעט את השימוש ב'תחבולות' שבהן הוא נוהג להיעזר; והשנייה היא חלוקתה )או‬
‫למעשה ביתורה( של המילה האחרונה בשורה וכתיבת מחציתה השנייה בשורה הבאה‪.‬‬
‫כידוע‪ ,‬סופרים עבריים הירבו להשתמש ב'תחבולות' ליישור השורה‪ ,‬ואף הוכיחו כושר אמצאה נדיר‬
‫בתחום זה‪ 158,‬ואולם אין ספק שהללו הכבידו על הקריאה וקטעו את הרצף המילולי‪ 159.‬אפשר שהרוח‬
‫‪152‬קווי השוליים הכפולים בכתבי‪-‬היד ההומניסטיים שימשו ללא ספק לכתיבת האיניציאלים המוזחים )ראה דוגמאות אצל‬
‫'‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ 94‬לוח ‪ ,37‬עמ' ‪ 96‬לוח ‪ , 38‬עמ' ‪ 106‬לוח ‪ ,44‬עמ' ‪ 113‬לוח ‪ .(49‬נוהג זה של‬
‫ההומניסטים שאול כנראה ממסורת הספר הקרולינגי‪ ,‬שכן בספר הגותי 'הממוסגר' בקפידה אין תופעה של הזחה לשוליים‬
‫)ראה '‪ ,Derolez, 'The Palaeography‬עמ' ‪.(38‬‬
‫‪ 153‬לתיאורים מפורטים של עיטורי האיניציאלים בכתבי‪-‬היד הלטיניים )המקבילים פחות או יותר לאלו שמוצאים בכתבי‪-‬‬
‫היד העבריים( ראה דרולה‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.41‬‬
‫‪ 154‬בכמה כתבי‪-‬יד שירבב יצחק על גבי אותם עיטורי קולמוס ובחללים שביניהם סימני צלב בגדלים שונים שיש בהם מן‬
‫הסתם רמיזה אישית )בכתב‪-‬יד אחד נמחקו הצלבים‪ ,‬כנראה בידי בעלים יהודי ‪ -‬ראה כ"י פרמה ]מס' ‪.([25‬‬
‫‪ 155‬למונחים אלה ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ח‪ .‬על שימושם לזיהוי ידו של יצחק ראה‪ ,‬כאמור‪ ,‬במאמרי‬
‫'יצחק בן עובדיה' המשולב לעיל‪.‬‬
‫‪ 156‬ראה '‪.Beit-Arié, 'Stereotype‬‬
‫‪ 157‬ראה במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב לעיל‪.‬‬
‫‪ 158‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ז‪.‬‬
‫‪ 159‬ראה '‪ ,Beit-Arié & Pasternak, 'Comfort‬עמ' ‪.21-9‬‬
‫‪226‬‬
‫שהייתה מנשבת בסביבת הספר ההומניסטי בפירנצה ואשר דגלה בבהירות הכתיבה ובקריאותה‪ ,‬ובגינה‬
‫נדרשו המעתיקים לטיניים להימנע מקיצורים בתוך הטקסט ובסופי השורות ומחלוקת המילים‬
‫האחרונות‬
‫‪160‬‬
‫כדי להקל על הקורא וכדי שמסירת הטקסט לא תשובש‪ ,‬היא שנתנה את אותותיה גם‬
‫במערך ניהול השורה בכתבי‪-‬היד של יצחק‪:‬‬
‫‪161‬‬
‫נראה כי הוא העדיף את האמצעים שאינם מפריעים‬
‫לשטף הקריאה‪ ,‬כדוגמת המילוי הגרפי‪ ,‬אותיות קטנות בין השיטין מעל למילה האחרונה בשורה‪,‬‬
‫ובעיקר הרחבתן של האותיות האחרונות או צמצומן בהתאם לרווח שנותר לסיום השורה‪ .‬בכמה כתבי‪-‬‬
‫יד מיעוטן ואף היעדרן של 'תחבולות המחבלות בקריאה' מורגש היטב‪.‬‬
‫‪162‬‬
‫אשר לכתבי היד הלטיניים בפירנצה באותה תקופה‪ ,‬אלה ההומניסטיים נבדלים באופן בולט מאלה‬
‫ה'גותיים' בשיעור הקיצורים‪ ,‬וככול שעולות רמת הפאר של כתב‪-‬היד ומעלתו של המזמין‪ ,‬כך גם קטן‬
‫מספרם‪.‬‬
‫‪163‬‬
‫בשיעורי הימצאותה של חלוקת מילה בכתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ ,‬שאף היא פוגמת ברצף‬
‫הקריאה‪ ,‬דומה שלא חל קיטון והיא המשיכה להתקיים בממדיה הרגילים ואף פרחה‪.‬‬
‫‪164‬‬
‫חלוקת מילה‪:‬‬
‫חלוקת מילה בכתבי‪-‬יד עבריים אינה תופעה נפוצה; נהפוך הוא‬
‫‪165‬‬
‫– המעתיקים היהודים בכל אזורי‬
‫הספר למעט תימן נמנעו ממנה באופן מובהק‪ ,‬והיא אינה קיימת כלל בטקסטים מקראיים וליטורגיים‪ .‬על‬
‫אף האמור לעיל‪ ,‬ואולי כדי להוכיח את אמיתותו של הכלל‪ ,‬חיפוש במאגר הנתונים ספרדתא העלה כי‬
‫‪ 160‬הללו היו 'תחבולות' נפוצות מאוד בכתבי‪-‬היד הלטיניים‪ ,‬בעיקר בתקופה ה'גותית'‪ ,‬ועליהן הלינו אנשי ספר כדוגמת‬
‫פטררקה‪.‬‬
‫‪ 161‬בין כתבי‪-‬היד שבהם בולט מיעוט 'תחבולות' – ]מס' ‪] ,[3‬מס' ‪] ,[4‬מס' ‪] ,[18‬מס' ‪ ,[24‬וכנראה גם ]מס' ‪ [10‬בקורפוס‬
‫הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪ 162‬מהשוואה בין אחד המחזורים שהעתיק יצחק )כ"י ירושלים ]מס' ‪ ([8‬לבין מחזור שהעתיק מעתיק מיומן אחר‪ ,‬שמריה בן‬
‫אברהם יחיאל‪ ,‬בסביבות פירנצה בשנת ‪) 1478‬כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪ ( Heb. 8o986‬עולה כי בעוד שיצחק‬
‫נמנע כמעט לחלוטין מ'תחבולות המחבלות בקריאה'‪ ,‬ונמצאה אצלו אחת בממוצע לעמוד ‪ -‬הרי בהעתקתו של שמריה נמצאו‬
‫‪ 4‬עד ‪ 5‬היקרויות בעמוד‪.‬‬
‫‪ 163‬על‪-‬פי '‪ ,Casagrande & Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ ,265‬בכתבי‪-‬היד שיועדו למדיצ'י שיעורם אפסי‪ .‬מתוך כך נבחר‬
‫שיעור הקיצורים בכתב‪-‬יד כאחד המדדים לקביעת רמת ה'לוקסוס' שלו‪ .‬לדברי המחברים‪ ,‬מגמה זו לא נבעה מן החזרה אל‬
‫מלאכת הספר הקרולינגי‪ ,‬ששם היו קיצורי מילים‪ ,‬אלא מן הסלידה מצורתו והעמדתו של הספר ה'גותי'; זו דרשה אפוא‬
‫יישום מוחלט ומלא של הכללים ההומניסטיים‪.‬‬
‫‪ 164‬ראה '‪ ,Ullman, 'The Origin‬עמ' ‪ :129‬לעתים אף נמצא שיעור מוגזם של חלוקת מילה‪ ,‬כמו למשל בכתבי‪-‬היד של‬
‫המעתיק הפלורנטיני גרארדו דל צ'יריאגו )ששם יותר ממחצית השורות מסתיימות בחלוקת מילה(‪ ,‬וכן בהעתקותיו של‬
‫אנטוניו די מריו )ראה שם‪ ,‬לוחות ‪ 62 ,61‬ו‪.(63-‬‬
‫מצד אחר אימצו לעצמם ההומניסטים תחבולה שנועדה לסייע במילוי הרווח שבסוף השורה‪ ,‬והיא המילוי הגרפי )הידוע לנו‬
‫היטב מכתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬כנראה כבר ממגילות מדבר יהודה( אשר היה קיים כבר בכתבי‪-‬היד בסגנון ה'גותי'‪ .‬על‬
‫התפתחותו של אמצעי זה למילוי השורה ראה ‪ ,Ullman‬שם‪ :‬בתחילה דמה סימן המילוי לאות הלטינית ‪ ,i‬שעליה העבירו קו‬
‫מוחק‪ .‬בהמשך אימץ פוג'ו בראצ'יוליני סימן מילוי בצורת האות ‪ ,o‬ועליה מתח קו מחיקה‪ .‬גם אותיות בכתיבה מרובעת‬
‫)‪ (capitals‬שימשו לאותה מטרה בסופי השורות‪ ,‬וכן גם צורות עיטוריות )יהלום‪ ,‬עיגול וכדומה(‪ .‬כמו כן השתמשו‬
‫מעתיקים בהרחבות מוגזמות של אותיות למילוי החלל הריק בסוף השורה‪ .‬יצוין כי בבדיקת כתב‪-‬יד לטיני הומניסטי‬
‫באוקספורד‪ ,MS Magdalen College, lat. 37 ,‬אכן נמצאו סימני מילוי בסופי השורות בצורת אות מחוקה )למשל ‪ c‬או‬
‫‪ ,(e‬ואולם התברר שהיו אלה למעשה האותיות הראשונות במילה הבאה‪.‬שמא נתגלתה בכתב‪-‬יד לטיני זה תחבולת 'התחלת‬
‫המילה הבאה' הרווחת כל כך בכתבי‪-‬היד העבריים?‬
‫המילויים הגרפיים‪ ,‬היפוכה של חלוקת המילה כהגדרתם של קזגראנדי ואורנאטו‪ ,‬משמשים להם מדד לבדיקת רמת הביצוע‬
‫של כתבי‪-‬היד )ראה ‪ ,'Elementi',‬עמ' ‪ ,266‬לוח ‪ ,57‬המראה כי בכתבי‪-‬היד שנועדו למדיצ'י שיעור הופעתם של המילויים‬
‫הגרפיים אכן גבוה מבכל הקבוצות האחרות‪ ,‬ואילו בקבוצות של כתבי‪-‬יד המופקים בידי קרטולאים ללקוח לא ידוע שיעורם‬
‫הנמוך ביותר(‪.‬‬
‫‪ 165‬ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ז' בדיון על פיצול המילה‪ .‬לפי ממצאיו רק ב‪ 5%-‬מכתבי היד העבריים‬
‫באיטליה יש חלוקת מילה בסופי שורות )למעט חלוקה המפצלת את המילה מאותיות השימוש שבראשה(‪ ,‬ואולם בכתבי יד‬
‫מקראיים וליטורגיים אין היא קיימת למעשה‪.‬‬
‫‪227‬‬
‫שישה כתבי‪-‬יד ליטורגיים‪ ,‬שניים מהם מידו של יצחק‪ ,‬מכילים חלוקת מילה‪ 166.‬כמו כן נמצאה חלוקת‬
‫מילה בשלושה סידורים שנכתבו באיטליה באיטלקית‪-‬יהודית לקראת סוף המאה ובתרגום של שיר‬
‫השירים לאיטלקית‪-‬יהודית‪) 167‬שניים מן הסידורים הללו מידי שמריה בן אברהם יחיאל‪ ,‬ולפחות אחד‬
‫מתוכם הופק בסביבות פירנצה(‪,‬‬
‫חשיבות בטקסטים לא‪-‬עבריים‪.‬‬
‫‪168‬‬
‫‪169‬‬
‫מה שמעיד מן הסתם כי שלמותה של המילה לא נתפסה כבעלת‬
‫נמצאו גם שני מקרים שבהם חולקה תיבת פתיחה בראש אחד‬
‫הספרים בכתבי‪-‬יד של המקרא‪ ,‬אחד מהם בהעתקתו של יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪170‬‬
‫אין בחלוקת המילה בכתבי היד של יצחק אימוץ גורף של טכניקה 'זרה' בהשפעת סביבת הספר‬
‫המקומית‪ ,‬והיא קיימת רק בשניים מכתבי‪-‬היד שלו בקורפוס הפלורנטיני‪ ,‬האחרון והראשון‪ .‬האחד הוא‬
‫התנ"ך השלם של מדיצ'י )]מס' ‪ 171,([19‬ובו מופיעה במפתיע חלוקת מילה בסופי השורות בספר דברי‬
‫הימים בלבד;‪ 172‬והאחר – 'המחזור הנאה' )כ"י לונדון ]מס' ‪ ([1‬משנת ‪ 1441‬שבו נתגלתה חלוקת מילה‬
‫דווקא בקטעים המקראיים‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫דומה כי מעתיק מיומן ובקי כיצחק‪ ,‬הנוקט 'תחבולה' זו בתנ"ך המפואר ביותר שיצא מתחת ידו‪ ,‬ובעיקר‬
‫בקטעים המקראיים במחזור 'הנאה' שאותו הפיק בתחילת שהותו בפירנצה )ובו נמצאו גם אותם צלבים‬
‫קטנים החבויים בעיטורי הקולמוס כמו גם רמזים אחרים של קירבה לנצרות(‬
‫‪174‬‬
‫ידע את מעשיו ואף‬
‫כיוון אותם‪ :‬דומה שכך בישר בדרכו‪ ,‬באמצעות פרט קטן ולכאורה שולי זה של מלאכת הספר‪ ,‬את‬
‫נטיות לבו ואת דרכו‪ ,‬אם בצורת התרסה מוסווית ואם מתוך השאיפה לבטא את זהותו ואף לחשוף‬
‫אותה‪.‬‬
‫‪175‬‬
‫‪166‬ואלה הם‪ :‬מחזור גדול שהעתיק יצחק בן שמחה גנשמן בשנת ‪ 1433/4‬באשכנז )כ"י המבורג‪(SUB, Cod. Hebr. 37 ,‬‬
‫ובו היקרויות רבות של חלוקת מילה; הגדה שהעתיק שמחה בן יעקב באשכנז בשנת ‪) 1454‬כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי‪,‬‬
‫‪ ;(MS Mich. 118‬הגדה שהפיק יואל בן שמעון באיטליה בשנת ‪) 1454‬כ"י ניו יורק‪ ;(JTS, MS 8279 ,‬ומחזור שהעתיק‬
‫חנניה בן מנחם כהן )כ"ץ( באיטליה בשנת ‪ 1477‬עבור קונה מזדמן )כ"י ‪ ,Goettingen‬ספריית המדינה‪8o Cod. Ms. ,‬‬
‫‪ .(Heb. 6‬על שני כתבי‪-‬היד של יצחק שבהם חלוקת מילה ראה להלן‪ ,‬וראה גם איור מכ"י לונדון ]מס' ‪ [1‬ובו כמה‬
‫היקרויות של חלוקת מילה בעמ' ‪ 265‬להלן‪.‬‬
‫‪167‬כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1989‬וכ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית‪) MS Or. 9626 ,‬מידי שמריה בן אברהם‬
‫יחיאל(; כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪) Parm. 2147‬מידי דוד בן מנחם מארלי(; וכן כ"י פריס‪ ,‬הספרייה הלאומית‬
‫‪) hébreu 1342‬מידי יעקב מקורינאלדי(‪.‬‬
‫‪ 168‬יצוין כי בכתבי‪-‬היד שהעתיק שמריה בן אברהם בעברית לא נמצאה חלוקת מילה‪.‬‬
‫‪ 169‬על כך ראה '‪.Pasternak, 'On word division‬‬
‫‪ 170‬בכתב‪-‬יד של יצחק‪ ,‬תנ"ך מדיצ'י ]מס' ‪ ,[19‬שברור כי נכתב עבור נוצרי‪ ,‬חולקה תיבת הפתיחה לספר ויק‪-‬רא והועמדה‬
‫בקומותיים )שם‪ ,‬דף ‪38‬א(‪ .‬בראש תהלים‪ ,‬בכתב‪-‬יד שהעתיק סופר בשם 'שמואל' כנראה בהזמנתו של ג'אנוצו מאנטי )כ"י‬
‫וטיקן‪ (Vat. ebr. 82 ,‬נמצאה חלוקה דומה של תיבת אש‪-‬רי; כתב‪-‬היד כולו בכתיבה ספרדית בינונית ואילו תיבות‬
‫הפתיחה בכתיבה מרובעת אשכנזית‪ ,‬כנראה לא מידו של המעתיק )ראה לעיל‪ ,‬פרק ה‪ ,‬בדיון בספרים העבריים של ג'אנוצו(‪.‬‬
‫מקרה דומה נצפה בכתב‪-‬יד שאינו מקראי ‪ -‬כ"י בולוניה‪ ,‬ספריית האוניברסיטה ‪) 2197‬קודקס מפואר המכיל את הקאנון של‬
‫אבן‪-‬סינא‪ ,‬כנראה בהפקה פלורנטינית(‪ ,‬ששם חולקה תיבת הפתיחה ויש‪-‬או הכתובה באותיות רבתי בזהב )שם‪ ,‬דף ‪7‬א(‪.‬‬
‫‪ 171‬כ"י פירנצה‪] ,‬מס' ‪ [19‬בקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪ 172‬ראה גם במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב לעיל‪.‬‬
‫‪ 173‬ראה פירוט ההיקרויות בתיאור כתב‪-‬היד ברשימת הקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪ 174‬ראה בתיאורו של כתב‪-‬היד להלן‪.‬‬
‫‪ 175‬שני קולופונים שלו שמהם שמו גורד‪ ,‬זה משנת ‪ 1441‬וזה משנת ‪ ,1467‬מעידים על כך שסביבתו היהודית אכן הייתה‬
‫מודעת להתהפכותו‪ .‬שני קולופונים אחרים שלו נרשמו בלא איזכור שמו )בשנים ‪ 1454‬ו‪ ;(1455-‬ואילו הקולופון של כתב‪-‬‬
‫יד אמסטרדם ]מס' ‪ [7‬שאינו מתוארך ואולם שמו של יצחק נזכר בו‪ ,‬השתמר בלא פגע‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫ספרור פרקים בתנ"ך‪:‬‬
‫‪176‬‬
‫ספרור הפרקים מידו בשני ספרי התנ"ך שנכתבו לנוצרים מבטא כנראה אותם דברים ואפשר שנעשה‬
‫באותה רוח‪.‬‬
‫‪177‬‬
‫כך או כך דומה שהוא מלמדנו דבר או שניים על יצחק ועל מקומו בתוך סביבתו‬
‫היהודית והנוצרית‪ .‬מן הראוי להטעים בהקשר זה כי ספרור הפרקים מידו בתנ"ך העברי שג'אנוצו רכש‬
‫מידי שלמה בן יוסף כהן בפירנצה שימש במחקר זה כחוליה החסרה אשר נתגלתה והאירה באור חדש‬
‫את מה שקודם לכן רק נרמז בעמימות‪ :‬האפשרות שיצחק אכן ישב בביתו של מאנטי בתחילת שנות‬
‫הארבעים של המאה‪ ,‬והוא שהיה מורהו אשר המיר את דתו לנצרות‪.‬‬
‫‪178‬‬
‫אם אכן כך היה‪ ,‬ויצחק הוא‬
‫המעתיק היהודי אשר הובא לאגן הטבילה בידי ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬כי אז שומה עלינו להתחקות אחר המשך‬
‫דרכו בזהותו החדשה‪ ,‬זו של המומר ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ ,‬בעבר מורו היהודי של ג'אנוצו‪.‬‬
‫‪ .4‬ההמרה‪ :‬ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ ,‬מעתיק של כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫תהיות וסימני שאלה אופפים את דמותו של היהודי שהיה בן בית אצל ג'אנוצו מאנטי בפירנצה ומורהו‬
‫לעברית בתחילת שנות הארבעים של המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬ולמעשה החל משנת ‪,1440‬‬
‫‪179‬‬
‫ואחר כך –‬
‫בהשפעתו של ג'אנוצו – המיר את דתו לנצרות‪ ,‬הובא בידו אל אגן הטבילה ואף קיבל את שמו והיה‬
‫לג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי‪ 180.‬זהותו של אותו יהודי הייתה עד כה בגדר חידה לא פתורה; נאמר עליו כי‬
‫היה מעתיק עברי מיומן‪ ,‬שכתיבתו יפה יותר מזו של כל סופר עברי‪ ,‬וכי לימד עברית גם את אניולו‪ ,‬בנו‬
‫של ג'אנוצו‪ ,‬שהיה באותה עת כבן ‪ 13‬שנים‪.‬‬
‫‪181‬‬
‫על פי עדויות היסטוריות‪ ,‬הצטרף המומר ג'ובנפרנצ'סקו מאנטי אל ג'אנוצו וברנארדו בנו במסעם‬
‫לוונציה בשנת ‪ ,1448‬ואף השתתף ב'ויכוח' )'‪ ('Symposion‬שהם ניהלו שם‪ .‬מן הסתם התרחשה‬
‫ההמרה קודם לשנת ‪ ,1448‬שאז הציג אותו ג'אנוצו כבנו שהוטבל‪.‬‬
‫‪182‬‬
‫‪ 176‬דיון בספרור פרקים מידי יהודים בתנ"ך קודם למאה ה‪ 16-‬ולהדפסת 'מקראות גדולות' בדפוס בומברג‪ ,‬ראה במאמרי‬
‫'יצחק בן עובדיה'‪ ,‬שם גם עמדתי על חריגותה של התופעה; ראה גם לעיל בפרק ה‪ ,‬ובעיקר בהערה ‪ 24‬שם‪ ,‬על כמה‬
‫היקרויות נדירות של ספרור פרקים בכתבי‪-‬יד עבריים של המקרא‪.‬‬
‫‪ 177‬ראה להלן‪ ,‬בתיאוריהם של כי"י פירנצה ]מס' ‪ [18‬ו‪]-‬מס' ‪ [19‬בקורפוס הפלורנטיני‪.‬‬
‫‪ 178‬ראה להלן‪ ,‬וראה גם '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬בעיקר עמ' ‪.171-170‬‬
‫‪ 179‬ראה '‪ ,Droege, 'Quia morem‬עמ' ‪ 88-65‬והערות ‪ 37 ,36 ,34 ,33‬ובעיקר עמ' ‪.73-72‬‬
‫כשנתיים לאחר שהחל בלימודי העברית עם מורהו זה‪ ,‬המשיך ג'אנוצו בלימודי המקרא ופרשניו עם 'עמנואל היהודי'‪ ,‬מן‬
‫הסתם על בסיס הידע שקנה עד אז בעברית‪ .‬כאמור‪ ,‬אז גם רכש תנ"ך שלם משלמה בן יוסף כהן‪ ,‬הבנקאי היהודי אשר ירד‬
‫מנכסיו‪ ,‬ובו הוסיף בכתיבת ידו את רשימת הספרים לפי סדרם ]בלטינית[‪ ,‬וכן ספרור פרקים בתורה ]באותיות עבריות[‪,‬‬
‫כדוגמת הספרור מידו של יצחק )ראה לעיל‪ ,‬פרק ה‪ ,‬בדיון בספרים העבריים של ג'אנוצו(‬
‫‪ 180‬על אותה פרשה ראה גם קאסוטו‪ ,‬היהודים בפירנצה עמ' ‪ .215‬קאסוטו מציין שיהודים שהתנצרו בחרו לעצמם שם חדש‬
‫ההולם את זהותם החדשה‪ ,‬ואף חדלו להיקרא על שם מקום מוצאם ומוצא משפחתם וקיבלו את שמם של מי שהביאום לאגן‬
‫הטבילה )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .(187‬על ההמרות והמומרים כמו גם על המניעים להמרה ועל היקפה באיטליה החל מן המאה ה‪-‬‬
‫‪ 14‬ראה '‪ ,Toaff, 'La carne‬עמ' ‪ ;201-181‬על החלפת השם יחד עם שינוי הזהות ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ ;191‬טואף מזכיר את‬
‫השם ג'ובאני‪-‬פרנצ'סקו בין השכיחים ביותר בקרב מי שהמירו את דתם לנצרות‪.‬‬
‫‪ ,3 ,Vespasiano, 'Vite' 181‬עמ' ‪.202‬‬
‫‪ 182‬ראה '‪ ;Droege, 'Giannozzo‬וכן '‪ ,Cagni, 'Agnolo‬עמ' ‪ 294‬הערה ‪ .4‬קאניי מציין כי באותו 'ויכוח' הציג ג'אנוצו‬
‫את ג'ובאנפרנצ'סקו כ'יאנפרנציסקוס בננו שהוטבל לא מכבר' )"‪("Janfranciscus noster in novo baptismate filius‬‬
‫ומפנה אל חיבורו ‪G.M. Cagni, Giannozzo Manetti Ambasciatore a Venezia 1448-1450: documenti,‬‬
‫‪.Firenze 1971, p. 130‬‬
‫‪229‬‬
‫בשנת ‪ 1449‬נישא בפירנצה לאנייולה בת גטו גואיצ'רדיני )‪ ,(Guicciardini‬כנראה בת למשפחת‬
‫האצולה הפלורנטינית המיוחסת‪ .‬באותו מעמד‪ ,‬על‪-‬פי התעודות הארכיוניות‪ ,‬כבר היה 'נוצרי‬
‫שהוטבל'‪.‬‬
‫‪183‬‬
‫על‪-‬פי תיעוד שנשמר בארכיון פירנצה‪,‬‬
‫‪184‬‬
‫הושגה ב‪ 18-‬אוגוסט ‪ 1460‬פשרה בין היהודי מנחם בן‬
‫משולם )מנואילי בן בונאוונטורא( מוולטירה‪ ,‬שהיה בעל שולחן הלוואות בפירנצה‪ ,‬לבין‬
‫ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי בעניין מחלוקת )שאין עליה פרטים( שנתגלעה ביניהם‪ .‬השניים ניאותו למסור‬
‫את יישוב העניין בידי וספאסיאנו דה ביסטיצ'י ובידי זאנובי די מריאנו‪ ,‬שניהם קרטולאים פלורנטינים‪,‬‬
‫והתחייבו למלא אחר פסיקתם של הבוררים‪ .‬מתוך שהעניין נמסר לידי שני בעלי מקצוע מרכזיים‬
‫בסביבת הספר בפירנצה ניתן להסיק כי מדובר היה בסכסוך‪ ,‬מן הסתם כספי‪ ,‬אשר נגע לכתבי‪-‬יד‬
‫)העתקה‪ ,‬החזרה‪ ,‬חוב וכדומה(‪ .‬כאן נרמז אפוא על מעורבותו של ג'ובאנפרנצ'סקו בעניינים של כתבי‪-‬‬
‫יד‪ ,‬מן הסתם עבריים‪ ,‬מה שמאשש עוד את הסברה כי בעברו )וכנראה גם בהווה( היה מעתיק של‬
‫כתבי‪-‬יד עבריים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1461‬סייע ג'ובאנפרנצ'סקו בהרשעתו של המלווה יחיאל בן יואב )ויטאלי די דאטילו(‬
‫ממונטלצ'ינו‪ ,‬שהיה בעל שולחן הלוואות בפירנצה וקרובו של יחיאל מפיסא‪ ,‬בגין פעולות הלוואה אשר‬
‫חרגו לכאורה מעבר לרישיון שניתן לו לעסוק‪ 185.‬מן המסמכים שנשתמרו עולה כי ג'ובאנפרנצ'סקו זכה‬
‫בשכר של מאתיים פלורינים מזהב עבור שירותיו ויגיעתו והסכנות שנשקפו לו באיתור עשרים ושתיים‬
‫פעולות חורגות שביצע יחיאל בן יואב‪.‬‬
‫‪186‬‬
‫האם ייתכן שהוא גם שמסר לשלטונות את שלמה בן יוסף‬
‫כהן מפראטו בשנים ‪ ,1441-1440‬דבר שהביא להתרוששתו הגמורה ולמכירת כל נכסיו‪ ,‬ובכלל זה‬
‫התנ"ך שקנה ממנו ג'אנוצו?‬
‫‪187‬‬
‫בחודש אפריל ‪ 1464‬נתמנה ג'ובאנפרנצ'סקו בידי 'מועצת המאה' )‪ (Consiglio dei Cento‬של‬
‫פירנצה לסופר )‪ ,(scrivano‬כלומר מתרגם‪ ,‬של פנקסי המלווים ולחשב )‪ (ragioniere‬של המכירות‬
‫הפומביות של המשכונות‪.‬‬
‫‪188‬‬
‫בצעד זה הייתה‪ ,‬בלא ספק‪ ,‬הרעת תנאיהם של המלווים היהודים‬
‫‪ 183‬כך על פי הרישומים שנשתמרו בארכיון של פירנצה‪ ,ASFI Carte Ancisa, vol. II (357) :‬ששם מצוין לצד שמו‪:‬‬
‫"‪ ;"…ebreo, oggi christiano al battesimo‬על פי אותו רישום נכח במעמד גם ברנארדו מאנטי‪ ,‬בנו הבכור של‬
‫ג'אנוצו‪.‬‬
‫‪ ;ASFi, Otto di Guardia e Balia della Repubblica, pezzo 12, c. 53 184‬אני מודה לד"ר ואנה אריגי )‪(Arrighi‬‬
‫מאותו ארכיון שסייעה לי בקריאתה של התעודה ובאיתור מסמכים נוספים הנוגעים למחקרי‪.‬‬
‫‪ 185‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ .108-106 ,‬יחיאל התרושש כתוצאה מן הקנס הגבוה שהושת עליו‪ ,‬ועדות לכך יש בשטר המכר‬
‫שבכ"י לונדון‪' ,‬המחזור הנאה'‪ ,‬בהעתקתו של יצחק בן עובדיה )]מס' ‪ [1‬בקורפוס הפלורנטיני שלו(‪.‬‬
‫‪ 186‬ראה ‪ ,Ciardini‬עמ' ‪ .54-53‬לדברי צ'רדיני הופרש לצורך כך סכום זה מן הקנס שנגבה מיחיאל; על‪-‬פי מקורותיו הכסף‬
‫שולם לאחד ג'ובאני פרנצ'סקו '‪ "qui fuit hebreus‬ולאדם נוסף‪ ,Andrea di Cristoforo, 'rigattiere' ,‬בעבור יגיעתם‪.‬‬
‫‪ 187‬על כך שהיה 'מוסר' בפרשה ההיא מרמז קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪..." :101‬ואולם השיגה ידו לשלם ‪ 1,000‬הפרחים‬
‫הנוספים‪ ,‬שעל‪-‬פי פסק הדין היו צריכים לשלם למוסֵר על העבֵרה‪ ."...‬על תופעה של 'פקחים' – רובם מומרים – שנשלחו‬
‫מטעם האפיפיור לבחון את פנקסי החשבונות של המלווים היהודים בתחומי מדינת האפיפיור ולהענישם על עבירות או על‬
‫עבירות‪-‬לכאורה שביצעו‪ ,‬ראה '‪ ,Simonsohn, 'Apostolic See‬כרך ‪ ,History‬עמ' ‪.438-437‬‬
‫‪ 188‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬נספח‪ ,‬תעודה מ"ה‪ ,‬עמ' ‪ .327-326‬אין ספק שבתוקף מינויו זה קיים ג'ובאנפרנצ'סקו קשר עם‬
‫הנוטריון של ה'שמונה'‪ ,‬שהיה מופקד על ביצוען של המכירות הפומביות )ראה ‪ ,Ciardini‬עמ' ‪ .(54‬יצוין כי בשנת ‪1472‬‬
‫עסק מרקיון‪ ,‬שהיה באותה עת נוטריון של ה'שמונה'‪ ,‬במשימה נוספת ‪ -‬פיקוח על זיקוקם של כתבי‪-‬היד העבריים )ראה‬
‫במאמרי '‪] 'Marchion‬עמ' ‪ 308-269‬להלן[‪ ,‬ובעיקר עמ' ‪ 291-289‬הדנים בזהותו ובתפקידיו של אותו נוטריון(‪.‬‬
‫‪230‬‬
‫בפירנצה‪.‬‬
‫‪189‬‬
‫שריד להתעסקותו זו של ג'ובאנפרנצ'סקו יש בכתב‪-‬היד ששימש פנקס החשבונות לאחד‬
‫המלווים היהודים בפירנצה ובו נרשמו המשכונות שהופקדו בחנותו‪ ,‬וכותרתו‪:‬‬
‫‪190‬‬
‫"זהו החפוש מחנות הפרה‬
‫אשר עשינו אותו בחדש מרצו רל"ז"‪ .‬דומה שכתב‪-‬היד נשאר בבית משפחת מאנטי בעת שג'ובאנפרנצ'סקו‬
‫מאנטי‪ ,‬שהיה מופקד על בדיקת אותם ספרי חשבונות‪ ,‬עבד עליו‪ ,‬וכך נתגלגל לספריית הווטיקן‪.‬‬
‫חוליה אחרונה אשר עשויה לקשור את הקצוות ולהעיד על זהותו של ג'ובאנפרנצ'סקו )יצחק?( היא‬
‫פרשת הביבליה של לודוביקו השני‪ ,‬מרקיז גונזאגה; לסיכום פרק זה הדן ביצחק כמעתיק של כתבי‪-‬יד‬
‫עבריים בתוך סביבתו הנוצרית מן הראוי להתבונן בה שוב‪.‬‬
‫קשר מפתיע של ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי לכתבי‪-‬יד עבריים ולהעתקתם נתגלה בתכתובת שניהל‬
‫לודוביקו גונזאגה לצורך הזמנתה של ביבליה בעברית ממעתיק בפירנצה‪.‬‬
‫ג'ובאנפרנצ'סקו 'בן' ג'אנוצו מאנטי ‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫‪191‬‬
‫ההעתקה נמסרה לידי‬
‫ב‪ 14-‬ביולי ‪ 1461‬הודיע למרקיז אחד ממקורביו בפירנצה‬
‫)ההומניסט והמחנך ברתולומיאו פלטינה‪ ,‬שהיה לימים ספרן ראשי בספריית הווטיקן( כי התנ"ך‬
‫שמעתיק עבורו ג'ובאנפרנצ'סקו אינו מתקדם כמובטח ואין בו ערך משום שחסרים ניקוד וטעמים‪ .‬מקץ‬
‫כמה חודשים )ב‪ 19-‬באפריל ‪ (1462‬שלח ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי איגרת למרקיז ובה הוא מתלונן על‬
‫עוניו הרב‪ ,‬מודה שכבר קיבל ‪ 41‬פלורינים על חשבון עבודתו – שהיו למעלה ממחצית הסכום שנקבע‬
‫עבור מלאכת ההעתקה‪ ,‬טוען כי בשל מצוקתו הגדולה דרוש לו תשלום יומי שוטף כדי להמשיך‬
‫במלאכה ולסיימה באופן מושלם על פי רצונו של המרקיז‪ ,‬ומוסיף כי הוא פונה אליו ישירות בעניין זה‬
‫בלא לערב אנשי ביניים בצרתו‪.‬‬
‫‪193‬‬
‫בעקבות אותה פנייה הריץ המרקיז ב‪ 26-‬באפריל ‪ 1462‬איגרת‬
‫נרגזת לאנטוניו דה ריקאוו שהיה סוכנו בפירנצה ובה ‪ -‬לצד דברי גנאי חמורים על מלאכת ההעתקה של‬
‫הביבליה ועל המעתיק עצמו שכנראה העלה בו את חמתו – הוא מורה לו לבחון יחד עם וספאסיאנו את‬
‫מצבה האמיתי של אותה ביבליה ולמסור חוות דעת‪ .‬מקץ ימים ספורים‬
‫‪194‬‬
‫השיב אנטוניו למרקיז כי‬
‫לדעת וספאסיאנו הביבליה נאה ואין ספק שתישא חן בעיני כל רואיה‪ .‬עם זאת‪ ,‬המרקיז לא שוכנע וכבר‬
‫‪ 189‬אחד הסעיפים בחוזי ההלוואה של היהודים בדוכסות מילנו‪ ,‬למשל‪ ,‬כמו גם באזורים אחרים‪ ,‬דרש שיינתן אמון מלא מצד‬
‫השלטונות בספרי החשבונות של היהודים ושל מנהיגי החנויות שלהם‪ ,‬במה שקשור לכספים ולמשכונות‪"dando piena :‬‬
‫"…‪) fe ali suoy libri e de suoy factori, tanto de dinari quanto de pegni‬ראה ‪Simonsohn, 'Jews in‬‬
‫'‪ ,Milan‬תעודה ‪ 31‬בעמ' ‪.(25‬‬
‫‪ 190‬כ"י וטיקן‪ .Vat. ebr. 425 ,‬ראה '‪.Cassuto, 'Un registo‬‬
‫‪ 191‬שלושה מכתבים הנוגעים לעניין מתועדים בארכיון גונזאגה מאותן שנים‪ :‬מכתבו של ברטולומיאו פלטינה ללודוביקו‬
‫השני גונזאגה‪ ,‬שתאריכו פירנצה‪ 1 ,‬בינואר ‪) 1460‬תיקייה ‪ ;(1099‬מכתב נוסף מאותו שולח אל אותו נמען‪ ,‬מפירנצה‪ ,‬ב‪-‬‬
‫‪ 14‬ביולי ‪) 1460‬תיקייה ‪ ;(1099‬ומכתב ששלח מפירנצה ג'ובאנפרנצ'סקו 'דה מאנטיס' אל אותו לודוביקו ביום ‪ 19‬באפריל‬
‫‪) 1462‬תיקייה ‪ – (1100‬ראה ‪ ,Mostra dei codici gonzagheschi‬עמ' ‪) 19‬שם נפלה טעות בתאריך מכתבו של‬
‫ג'ובאנפרנצ'סקו ונרשם ‪ 29‬באפריל במקום ‪ 19‬בו‪ ,‬כפי שמופיע בגוף המכתב השמור בארכיון(‪.‬‬
‫במכתבו של פלטינה מיוני )יולי( ‪ 1460‬נזכר המעתיק בתור '‪.'hebraeo‬‬
‫‪ 192‬כך על‪-‬פי '‪ ,Luzio & Renier, 'Il Filelfo‬עמ' ‪.153‬‬
‫‪ 193‬תעתיק של המכתב ראה ב‪ ,Il bibliofilo, 6-‬עמ' ‪ .25‬על הפרשה כולה ראה ‪ ,Luzio & Renier‬שם‪ ,‬עמ' ‪,154-152‬‬
‫ובעקבותיהם גם '‪ ,Cagni, 'Vespasiano‬עמ' ‪ .69‬וראה גם '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬עמ' ‪ ,165‬שם‬
‫העליתי את האפשרות שאותה ביבליה שיועדה ללדוביקו גונזאגה ונשארה בידי ג'ובאנפרנצ'סקו מצאה את דרכה לספריית‬
‫הבאדיה של פייזולה בפירנצה שבהקמתה עסק וספאסיאנו באותה עת ממש‪ ,‬ואפשר שהיא תנ"ך פייזולה של יצחק )]מס'‬
‫‪ [18‬בקורפוס הפלורנטיני(‪.‬‬
‫‪ 194‬ב‪ 4-‬במאי ‪.1462‬‬
‫‪231‬‬
‫ב‪ 20-‬במאי ביטל את העיסקה והשאיר את הביבליה‪ ,‬יחד עם המקדמה שכבר שולמה על חשבון‬
‫העבודה‪ ,‬בידי המעתיק‪.‬‬
‫‪195‬‬
‫כאמור‪ ,‬לפרשת ה'ביבליה' העברית של גונזאגה חשיבות מכרעת בחשיפת קורותיו של יצחק בן עובדיה‬
‫ופעילותו כמעתיק בפירנצה‪ .‬מחד‪ ,‬היא מסייעת לכרוך אותו יחד עם ג'ובאנפרנצ'סקו בנקודות חיבור‬
‫מאירות עיניים; ומאידך היא מצביעה על הקשר האפשרי והסביר בין וספאסיאנו כמפיק של כתבי‪-‬יד‬
‫עבור לקוחות בפירנצה ומחוצה לה לבין ג'ובאנפרנצ'סקו )יצחק?( כמעתיק‪ .‬כבר נודע לנו‬
‫מווספאסיאנו‪ 196‬כי מורהו של ג'אנוצו מאנטי ושל בנו אניולו היה סופר במשלח‪-‬ידו‪ ,‬ולדבריו 'המעתיק‬
‫שכתיבתו היפה ביותר בקרב היהודים'‪ - 197‬תיאור אשר הולם בלי צל של ספק את כתיבתו של יצחק‪,‬‬
‫שגם היה המעתיק העברי היחיד הידוע לנו מאותן שנים בפירנצה‪ 198.‬מתברר אפוא כי גם עשרים שנה‬
‫ויותר לאחר שהותו בבית מאנטי‪ ,‬וכנראה גם לאחר התנצרותו‪ ,‬המשיך אותו ג'ובאנפרנצ'סקו – כמו גם‬
‫יצחק‬
‫‪199‬‬
‫‪ -‬להעתיק כתבי‪-‬יד עבריים‪ .‬ואולם המידע המשמעותי העולה מפרשה זו ומן האגרות אשר‬
‫הורצו לכאן ולכאן הוא עירובו של וספאסיאנו בבדיקת התקדמותו ומצבו של כתב‪-‬היד והדרישה‬
‫שיספק את חוות דעתו‪ :‬אין זאת כי הוא‪ ,‬בהיותו 'קרטולאיו' וראש לכל מוכרי הספרים בפירנצה‪ ,‬שימש‬
‫בהפקתה של אותה ביבליה‪ ,‬והיה אחראי לאיכותה;‪ 200‬גם באגרתו של ג'ובאנפרנצ'סקו יש כמדומה רמז‬
‫לכך כי בהתקשרותו עם הדוכס היו מעורבים 'אנשי ביניים' )אולי 'קרטולאיו'?( והוא פונה אל הדוכס‬
‫אישית בבקשה שיזרים לו את המגיע לו בדרך ישירה ובלא תיווך‪ .‬מידע מאלף זה‪ ,‬על ההקשרים‬
‫וההשלכות שניתן להפיק ממנו‪ ,‬עשוי להצביע על אופן העסקתו או הפעלתו של המומר ג'ובנפרנצ'סקו‬
‫כמעתיק של כתבי‪-‬יד עבריים במנגנונים של סביבת הספר הלטיני בפירנצה‪ ,‬ממש כפי שהועסקו‬
‫במסגרת זו מעתיקים לטינים‪ ,‬ציירים ומעטרים‪ ,‬וכורכים מקומיים‪ .‬ושוב‪ ,‬גם כאן נראה כי העקבות‬
‫מובילים אל וספאסיאנו‪ ,‬שהיה אולי ידיד משפחה של מאנטי‪ ,‬אך כנראה גם ספק העבודה של‬
‫ג'ובאנפרנצ'סקו )יצחק?(‪ .‬אם אמנם כך היה כי אז ניתן להניח כי באמצעותו הופקו מן הסתם התנ"כים‬
‫העבריים של המדיצ'י )ספרי אמ"ת והתנ"ך המפואר(‪ 201‬ושאר כתבי‪-‬היד היפים של יצחק שמצאו את‬
‫דרכם אל הבוטגות של מיטב אמני פירנצה‪ ,‬ומשם לספריותיהם של הלקוחות באשר הם‪.‬‬
‫מובן מאליו כי אילו נמצאה עדות חותכת למוצאו של תנ"ך פייזולה ולזיהויו עם הביבליה של גונזאגה‬
‫הייתה בכך ראיה מוצקה לכך שיצחק וג'ובאנפרנצ'סקו חד הם‪ .‬יחד עם זאת קצרה מאוד הדרך מן‬
‫‪ ,Luzio & Renier 195‬שם‪ ,‬עמ' ‪.54‬‬
‫‪ 196‬ראה '‪ ,3 ,'Vite‬עמ' ‪.202‬‬
‫‪197‬ראה '‪ ,Pasternak, 'Hebrew Hand-Written‬עמ' ‪ .171‬וספאסיאנו אף מטעים כי אניולו היטיב לחקותה להפליא‪.‬‬
‫‪ 198‬כך על‪-‬פי כתבי‪-‬היד ששרדו ואשר תועדו במאגר הנתונים 'ספרדתא'‪ .‬על אלה יש להוסיף את הימצאותם – שעליה כבר‬
‫עמדתי קודם – של שני סימני ההבלטה המובהקים של יצחק מעל ספרור הפרקים שנעשה בכתיבת ידו בחלקים של התורה‪,‬‬
‫בתנ"ך שרכש ג'אנוצו משלמה בן יוסף כהן )ראה לעיל‪ ,‬פרק ה‪ ,‬עמ' ‪ ,177‬בדיון בספריו העבריים של ג'אנוצו‪ .‬כמו כן ראה‬
‫במאמרי הנ"ל העוסק באותו כתב‪-‬יד של התנ"ך ובמידע הטמון בו וקושר את הנפשות הפועלות סביבו(‪.‬‬
‫‪ 199‬לפחות שלושה כתבי‪-‬יד מתוארכים הועתקו בידו באותן שנים‪ :‬כ"י סנט‪-‬קוגט )‪ ,(1454‬כ"י רומא )‪ ,(1455‬וכ"י ניו‬
‫הייבן )‪ ;(1467‬ומצטרף אליהם גם כ"י פרמה ‪]) 1714‬מס' ‪ [6‬בקורפוס הפלורנטיני( שהוא תאום‪-‬הפקה לכ"י ניו הייבן‪.‬‬
‫העובדה שסירב לנקד את התנ"ך של גונזאגה ‪ -‬כך על‪-‬פי איגרתו של ברטולומיאו פלטינה למרקיז וכן ממכתבו של המרקיז‬
‫לסוכנו בפירנצה ‪ -‬מתיישבת עם ממצאינו כי לפחות חלק מכתבי‪-‬היד שהעתיק יצחק לא נוקדו בידו אלא בידי נקדנים‬
‫אחרים‪.‬‬
‫‪ 200‬סביר אפוא שהוא ש'סיפק' את המעתיק )ג'ובאנפרנצ'סקו‪-‬יצחק?( שנמצא אז בפירנצה‪ ,‬והוא שקבע את מחירה הגבוה‬
‫של ההעתקה‪.‬‬
‫‪ 201‬כתבי‪-‬היד ]מס' ‪ [15‬ו]מס' ‪ [18‬בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫הראיות הנסיבתיות המצטברות והתובנות שהתגבשו בעקבותיהן למסקנה שאכן הם אותו אדם‪ .‬לא‬
‫ייפלא אפוא כי בשני כתבי‪-‬יד פלורנטיניים שבהם הזדהה יצחק בן עובדיה בקולופון – שמו נמחק‪,‬‬
‫כנראה בידי יהודים אשר ידעו את עלילותיו‪.‬‬
‫‪202‬‬
‫מסמך ובו ההצהרה לקטסטו שהגיש בשנת ‪ 1480‬יאקופו מאנטי‪ ,‬בנו של ג'ובאנפרנצ'סקו‪ ,‬מעיד כי בעת‬
‫עריכתה היה הבן מפרנסה של אימו‪ ,‬כלומר ‪ -‬ג'ובאנפרנצ'סקו כבר לא היה כדי לדאוג למחסורה‪.‬‬
‫‪203‬‬
‫ולסיום‪ :‬באביב ‪ 1472‬ריחפה סכנת גירוש על יהודי פירנצה מחמת הלשנה שנעשתה בידי מומר‪ ,‬כפי‬
‫הנראה בעניין קטעים הפוגעים בנצרות בספריהם‪.‬‬
‫‪204‬‬
‫עוד באותו הקיץ‪ ,‬וליתר דיוק באוגוסט ‪,1472‬‬
‫בוצעה צנזורה מטעם שלטונות פירנצה בספריהם של יהודי העיר באמצעות מרקיון‪ ,‬ששימש נוטריון‬
‫של ה'שמונה'‪.‬‬
‫‪205‬‬
‫עדויות לאותה צנזורה הן חתימותיו של מרקיון שנמצאו בתוך שבעה‪-‬עשר כתבי‪-‬יד‬
‫עבריים שהיו אז בפירנצה‪ ,‬לצד המחיקות שנעשו בהם‪ .‬באלה ידון הפרק הבא‪ .‬כיום‪ ,‬זהותו של המלשין‬
‫אינה ידועה‬
‫‪206‬‬
‫אך לבטח היה זה מומר )שמא ג'ובאנפרנצ'סקו עצמו?(‪.‬‬
‫‪ 202‬בכ"י ניו הייבן ]מס' ‪ [5‬גורד השם כולו‪ ,‬ואילו בכ"י לונדון ]מס' ‪ [1‬גורדו רק שלוש האותיות הראשונות בשם 'יצחק'‪,‬‬
‫ומאוחר יותר נכתבו מחדש בדיו אחרת‪.‬‬
‫‪ 203‬לתוכנה המלא של ההצהרה ראה ‪) ASFi, Catasto, vol. 1000, f. 260‬ראה גם '‪ ,Cagni, 'Agnolo‬עמ' ‪ 295‬הערה‬
‫‪ .(3‬ממנה עולה כי יאקופו נולד בשנת ‪ ;1452‬אימו אניולה הייתה בת ‪ 52‬בשנת ‪ ,1480‬ומכאן שנישאה לג'ובאנפרנצ'סקו‬
‫בהיותה בת ‪.21‬‬
‫‪204‬ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ .41-40‬התחינה שחיבר בעקבות אותו אירוע המעתיק שמריה בן אברהם יחיאל מרמזת על‬
‫מצוקתם של היהודים בפירנצה באותם חודשים )ראה קאסוטו‪ ,‬שם‪ ,‬הערה ‪ ,59‬ובה פתיחת התחינה כלשונה(‪ .‬על אותה‬
‫תחינה )כ"י פרנקפורט‪] SUB Hebr. 8o12 ,‬דף ‪6‬א[( ראה גם פרק ז להלן במאמרי '‪ ,'Marchion‬עמ' ‪ 288‬והערה ‪.76‬‬
‫‪ 205‬כזכור‪ ,‬שימש הנוטריון של ה'שמונה' גם כמבצע המכירות הפומביות של המשכונות שהופקדו בידי המלווים היהודים‬
‫ולא נפדו‪ ,‬ושעל חישוב ערכם היה מופקד ג'ובאנפרנצ'סקו מאנטי )ראה הערה ‪ 188‬לעיל(‪.‬‬
‫‪ 206‬איזכור שמו גורד מן התפילה שבכ"י פרנקפורט הנ"ל‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫‪' .5‬הקורפוס הפלורנטיני' של יצחק ‪ -‬רשימה חדשה‬
‫הערה מקדימה‬
‫אותם פרטים הנוגעים למאפיינים הקודיקולוגיים והסקריבאליים של כתבי‪-‬היד של יצחק אשר שימשו‬
‫מדד חשוב לצורך זיהוי ידו ואשר פורטו ברשימת כתבי‪-‬היד ותיאורם שבגוף המאמר המשולב לעיל –‬
‫ובכלל זה החומר )קלף‪ ,‬ששימש בכל כתבי‪-‬היד שלו(‪ ,‬הכתיבה האיטלקית הבינונית‪ ,‬קינטרוס בחמישה‬
‫גיליונות‪ ,‬מיקום שומרי הקונטרס באמצע השוליים התחתונים ועיטורם בעיטור המיוחד ליצחק‪,‬‬
‫והתחבולות לניהול השורה המיוחדות לו ואשר מאפיינות את רוב רובם של כתבי‪-‬היד פרי הפקתו –‬
‫נזכרו רק בחטף ברשימה החדשה של קורפוס כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים של יצחק‪ ,‬אלא אם כן הם נמצאו‬
‫חריגים‪ ,‬או רלוונטיים לייחודה של מלאכת הספר שלו בכלל ולזיקתו להפקה הלטינית בפירנצה בפרט‪.‬‬
‫ככלל‪ ,‬תיאורי כתבי‪-‬היד וההערות הנילוות לתיאורים שברשימה החדשה מתמקדים בפרטים אשר‬
‫שופכים אור על זיקתו של יצחק לסביבת ההפקה הפלורנטינית – והנוצרית ‪ -‬של הספר הלטיני )כגון‬
‫הקישוט – ובכלל זה הקשר לבוטגות של אמנים נוצרים‪ ,‬רמזים כריסטולוגיים‪ ,‬ספרור פרקים בתנ"ך ‪,‬‬
‫שיטת השרטוט החדשנית שאימץ – על מערך הניקוב הקשור בה‬
‫‪207‬‬
‫ומתווה השרטוט עצמו‪ ,‬השימוש‬
‫באיניציאלים ומיקומם‪ ,‬וסממנים של ניהול השורה שהיו נוהגים בכתבי‪-‬היד הלטיניים ובעיקר חלוקת‬
‫מילה( או על הקשר שלו עם מזמינים יהודים מחד ועם פטרונים נוצרים מאידך )ובכלל זה שמות בעלים‬
‫ושטרי מכר‪ ,‬שלטי משפחה‪ ,‬וגלגולי כתבי‪-‬היד(‪ .‬כאמור‪ ,‬תיאורי כתבי‪-‬היד ברשימה עומדים גם על‬
‫תכונות ייחודיות המאפיינות את מלאכתו של יצחק כמעתיק‪ ,‬כפי שהן נגלות מתוך כתבי‪-‬היד )כמו‬
‫למשל ‪ -‬השרטוט המיוחד לשומר קונטרס‪ ,‬ל'כותרת רצה' ולתוספות שבשוליים(‪ ,‬וכמובן על נסיבותיו‬
‫המיוחדות הנחשפות מתוך ההתבוננות באותו קורפוס )הקולופונים עצמם או היעדרם וההימנעות‬
‫מאיזכור שמו‪ ,‬כמו גם תופעת כתבי‪-‬היד הבלתי‪-‬גמורים(‪.‬‬
‫כדי להקל על העיון בכתבי‪-‬היד של יצחק מובאים ברשימה החדשה ‪ -‬לצד הסיגנטורה של כתב‪-‬היד ‪-‬‬
‫גם מספר הרשומה שלו ב'ספרדתא'‬
‫‪208‬‬
‫ומספר הסרט במכון לתצלומי כתבי‪-‬היד שבספרייה הלאומית‪.‬‬
‫כמו כן נוספו ברשימה זו ממדיהם החיצונים של כתבי‪-‬היד‪ ,‬שמצד אחד הם משקפים את הסוגה‬
‫שהועתקה בהם ומאידך הם מעידים על שימושיו של הקודקס ועל מגמות של אופנה בסביבת הספר;‬
‫צוינו גם ממדי השטח הכתוב אשר מעידים‪ ,‬בחישוב היחס בין ממדי הדף לבין אלו של השטח הכתוב‪,‬‬
‫על העמדת הדף המרווחת וההרמונית בכתבי‪-‬היד של יצחק; בנוסף הם משמשים ראיה להפקתם של‬
‫תריסר מכתבי‪-‬היד הפלורנטיניים של יצחק ב'צמדים' שהופקו כמיקשה אחת והם זהים בתכונותיהם‬
‫הקודיקולוגיות‪ :‬בכרכים אלה יש כדי להעיד על שיטות עבודתו ועל התנהלותו כמעתיק‪.‬‬
‫סדרם של כתבי‪-‬היד ברשימה החדשה שונה אף הוא‪ ,‬והוא כולל‪ ,‬בחלוקה גסה‪ ,‬שתי קבוצות‪ :‬כתבי‪-‬היד‬
‫המתוארכים‪ ,‬על‪-‬פי סדרם הכרונולוגי החל משנת ‪) 1441‬הללו כוללים ארבעה כתבי‪-‬יד – כ"י לונדון‬
‫]מס' ‪ ,[1‬כ"י סן קוגט ]מס' ‪ ,[3‬כ"י רומא ]מס' ‪ [4‬וכ"י ניו הייבן ]מס' ‪ [5‬ואולם רק בראשון נזכר שמו‬
‫‪ 207‬הכוונה ל'נקבים הבודדים' או 'היחידים' אשר נתגלו בכתבי‪-‬יד המשורטטים ששורטטו בדיו )ראה לעיל‪ ,‬עמ' ‪.(217‬‬
‫‪ 208‬כאמור‪ ,‬מאגר הנתונים הממחושב של מפעל הפאליאוגראפיה העברית‪.‬‬
‫‪234‬‬
‫של יצחק(;‪ 209‬ובתוכם גם כתב‪-‬יד אמסטרדם ]מס' ‪ [7‬שאינו מתוארך אך בקולופון שבסופו נזכר שמו‬
‫של יצחק‪,‬‬
‫‪210‬‬
‫וכ"י אוקספורד ]מס' ‪ [9‬שבו הקולופון משנת ‪ 1468‬מיד הנקדן רפאל צרפתי תוחם את‬
‫זמן הפקתו של כתב‪-‬היד; לצדם כתבי‪-‬יד שהם 'תאומיהם' מבחינת ההפקה‪ ,‬במידה שנמצאו כאלה‪ :‬הללו‬
‫הופקו ללא ספק כמיקשה אחת והם נרשמו בצמידות ‪ -‬למשל ]מס' ‪ [2‬שהוא תאום‪-‬הפקה ל‪]-‬מס' ‪,[1‬‬
‫]מס' ‪ [6‬שהוא תאום‪-‬הפקה ל‪]-‬מס' ‪ ,[5‬ו‪]-‬מס' ‪ [8‬שהוא תאום‪-‬הפקה ל‪]-‬מס' ‪ .[7‬בהמשך ‪ -‬כתבי‪-‬היד‬
‫הלא‪-‬מתוארכים‬
‫‪211‬‬
‫על‪-‬פי הסדר האלפבתי של ספריותיהם‪ .‬גם בקבוצה זו קיימות חריגות מן הסדר‬
‫האמור במקרים של כתבי‪-‬יד 'תאומים' שסממני הפקתם זהים‪ :‬כל צמד כזה נרשם‪ ,‬כאמור‪ ,‬ברצף אחד‪.‬‬
‫שני כתבי‪-‬היד המתוארכים שהעתיק יצחק בבולוניה )‪ (1427‬ובמנטובה )‪ (1435‬לא הוכללו ברשימת‬
‫כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים של יצחק מסיבות מובנות; כ"י ורצ'לי‪ ,‬שהוא למעשה פרגמנט של דף אחד‬
‫אשר שולב בתוך כתב‪-‬יד אחר‪ ,‬אין בו ממש כדי להעיד על מלאכתו של יצחק כמעתיק; יחד עם זאת‪,‬‬
‫הוא שולב בסוף הרשימה ותואר שם בקצרה בזכות קישוטו המעודן ויופיו‪.‬‬
‫שלושה מכתבי‪-‬היד בקורפוס הפלורנטיני של יצחק שורטטו בשיטה 'מעורבת' של דיו לשורות ועיפרון‬
‫לקווי השוליים‪ :‬כ"י וטיקן ‪] 609‬מס'‪ [13‬ותאומו כ"י פרמה ‪] 2177‬מס' ‪ ,[14‬וכ"י פרמה ‪] 2628‬מס'‬
‫‪ ,[26‬בנוסף לכ"י וטיקן ‪') Ross. 555‬ארבעה טורים' שהועתיק במנטובה בשנת ‪ (1435‬שכאמור אינו‬
‫נכלל בקורפוס הפלורנטיני של יצחק‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫לאור המימצאים שעלו מבדיקה השוואתית של כתבי‪-‬יד‬
‫הומניסטיים מצפון איטליה ומפירנצה‪ ,‬ואשר הראו כי בעוד ששרטוט דיו‪-‬דיו שכיח בקרב כתבי‪-‬היד‬
‫ההומניסטיים בפירנצה ואילו שרטוט מעורב בדיו ובעיפרון נפוץ ביותר דווקא בצפון איטליה ואינו‬
‫מתועד כלל בכתבי‪-‬היד הפלורנטיניים‪,‬‬
‫‪213‬‬
‫ניתן אולי להניח ששלושת כתבי‪-‬היד הנזכרים של יצחק‪,‬‬
‫בדומה לכתב‪-‬היד של 'ארבעה טורים'‪ ,‬הופקו עוד בהיותו בצפון איטליה ובטרם התיישב בפירנצה‪,‬‬
‫כלומר לפני שנת ‪ .1441‬מחזקת את ההשערה הזאת העובדה כי באף אחד מהם לא נמצאו הסממנים‬
‫הכריסטולוגיים במלאכת ההעתקה והקישוט‪ ,‬אשר החלו לבצבץ ולהתרבות בתקופתו הפלורנטינית של‬
‫יצחק‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫כמה כתבי‪-‬יד יתוארו להלן באריכות וביתר פירוט‪ ,‬כמו למשל כתב‪-‬היד הראשון שהעתיק יצחק‬
‫בפירנצה בשנת ‪) 1441‬כ"י לונדון ]מס' ‪ ,([1‬שהוא חדשני מבחינות רבות ואפשר שהוא מסמן שלב‬
‫חדש במלאכת ההעתקה שלו ושל כתבי היד העבריים בכלל; וכ"י ברלין ]מס' ‪ [10‬אשר זכה לבדיקה‬
‫מקפת ומדוקדקת‪ .‬יצוין כי שני כתבי‪-‬היד של התנ"ך שבספרייה הלורנציאנית‪ ,‬כמו גם כתב‪-‬היד של‬
‫‪ 209‬בכתב‪-‬היד המתוארך לשנת ‪) 1467‬כ"י ניו הייבן‪ ,‬מס' ‪ (8‬שם המעתיק גורד ואינו ניתן לפיענוח‪.‬‬
‫‪ 210‬הכוונה לכ"י אמסטרדם ]מס' ‪ 3‬ברשימה החדשה[ שבו רשם יצחק את שמו המלא בתוספת ברכה למת לאחר שם אביו‪,‬‬
‫דבר המעיד על העתקתו לאחר שנת ‪ 1441‬שבה )על‪-‬פי קולופון כ"י לונדון ]מס' ‪ [1‬ברשימה( היה האב בחיים‪.‬‬
‫‪ 211‬על שיטות הזיהוי ראה במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב לעיל‪.‬‬
‫‪ 212‬אפשר שגם הדף ששרד מכתב‪-‬יד נוסף של 'ארבעה טורים' ושולב בכ"י ורצ'לי )]מס' ‪ [27‬להלן( שורטט באותו אופן‪.‬‬
‫‪ 213‬ראה '‪ ,Casagrande, 'Foratura‬כמובא בהערה ‪ 125‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 214‬יחד עם זאת‪ ,‬מימצאים הסותרים לכאורה תיאוריה זו עולים מכ"י ברלין )]מס' ‪ ,([10‬שמשורטט אף הוא ברובו הגדול‬
‫בשרטוט דיו לשורות ועיפרון או עיפרון חורט לקווי השוליים‪ ,‬ודווקא בו מוצאים קישוטים ומוטיבים כריסטולוגיים‬
‫המשייכים את כתב‪-‬היד לפירנצה‪ .‬במקרה זה אפשר אולי לתרץ את השרטוט המעורב בכתב‪-‬יד פלורנטיני זה בהפקה‬
‫המורכבת של טקסט שמשולב בו פירוש‪ ,‬והצורך לשרטט בעיפרון קווי עזר אנכיים רבים וכן שורות נוספות‪ .‬עצם העובדה‬
‫שכמה מדפי כתב‪-‬היד שורטטו בשרטוט דיו‪-‬דיו מצביעה מן הסתם אף היא על הפקתו הפלורנטינית‪.‬‬
‫‪235‬‬
‫ספרי אמ"ת שבמוזיאון ישראל‪ ,‬כבר תוארו חלקית בפרק ה‪ ,‬בדיון על כתבי‪-‬היד העבריים של משפחות‬
‫מדיצ'י וגונזאגה‪.‬‬
‫רשימת כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים ותיאוריהם‬
‫‪215‬‬
‫‪.1‬‬
‫כ"י לונדון )'המחזור הנאה'(‪,‬‬
‫‪216‬‬
‫הספרייה הבריטית ‪ ,MS Add. 19944-5‬קטלוג מרגוליות ‪628-627‬‬
‫)סימנו בספרדתא ‪ ,C430‬סרט ‪ (5014-5013‬תאום לכ"י פרמה ‪] 3236‬מס' ‪[2‬‬
‫‪217‬‬
‫קולופון )כרך ב‪169 ,‬ב(‪" :‬תם ונשלם תהלה לאל עולם פה בעיר פירינצה על ידי }יצח{ק‪ 218‬סופר יזיי"א בכמ"ר‬
‫עובדיה ישר"ו היום יום א' ] ריק [ אב שנת חמשת אלפים ומאתים ואחת לבריאת עולם"‬
‫מחזור מנהג רומא )הניקוד מידי נקדן אחר‪ :‬נמצאה הבלטת שמו של 'אברהם' ]כרך א‪72 :‬ב; כרך ב‪135 :‬ב פעמיים‪ ,‬ו‪-‬‬
‫‪95‬א[‪ ,‬מן הסתם הנקדן‪ ,‬עם עיטור היוצא מתוך הניקוד ונמשך אל השוליים כלפי מטה(‬
‫‪219‬‬
‫ממדים‪) 337x240 :‬שטח כתוב ‪ 38 ;(135x209‬שורות‬
‫מאפיינים‪:‬‬
‫‪220‬‬
‫קלף; כתיבה איטלקית בינונית )קטעים גם במרובעת מטיפוס איטלקי‪-‬אשכנזי(; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות;‬
‫שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים עם העיטור המיוחד ליצחק;‬
‫בהם המילוי הגרפי הטיפוסי ליצחק שצורתו‬
‫‪221‬‬
‫ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪,‬‬
‫‪厂‬‬
‫ניקוב‪ :‬בכרך ב נמצא נקב בודד; נמצאו נקבים לסימון התפירה במיקפל‬
‫‪222‬‬
‫בכרך ב‪ ,‬דף ‪) 170‬שאחרי הקולופון( יש טור של נקבים זעירים לאורך השוליים החיצונים‪ ,‬קרוב לטקסט‪ ,‬ואולם אין‬
‫מיקומם חופף את שרטוט השורות‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו )כתב‪-‬יד ראשון באיטליה(‪ ,‬ואף השורה הבכירה בדיו; יש ששרטוט קווי השוליים נעשה‬
‫בעיפרון; לעתים מתווה של ‪ 2‬עמודות ואולם לעתים נראה ששורטט מתווה של עמודה אחת וחולק ל‪ 2-‬עמודות לפי הצורך‬
‫בעזרת קווי השוליים )ראה גם בכ"י פרמה ‪] 3236‬מס' ‪([2‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מתווה מורכב ובו ‪ 2‬עמודות‪ ,‬בשרטוט דיו ועיפרון‪ :‬קו שוליים נוסף מימין למתווה השורות בשתי‬
‫העמודות‪ ,‬אולי עבור איניציאלים מוזחים )ראה גם מבנה השרטוט בכ"י פרמה ה'תאום' ]מס' ‪ ;([2‬זוג נוסף של קווי שוליים‬
‫בשוליים החיצונים‪ ,‬אולי להכלת הערות וכדומה‪ .‬הקווים האנכיים להזחת הטקסט או האיניציאלים נוספו בעיפרון חום‪,‬‬
‫בניגוד לצבעם האפור של קווי השוליים הרגילים‪ ,‬כלומר הם שורטטו בשלב מאוחר‪ ,‬ולפי הצורך )לעתים לא שורטטו כלל(‪.‬‬
‫שורה בכירה עליונה בדיו‪ ,‬גם במיתווה של עמודה רחבה אחת )דיו לשורות ולקווי השוליים(; לעתים נראה שעברו על הדיו‬
‫‪ 215‬במהלך החיבור כונתה רשימה זו 'הקורפוס הפלורנטיני של יצחק'‪ .‬לראשונה מובאים כאן תיאוריהם של שבעה כתבי‪-‬יד‬
‫בכתיבתו של יצחק אשר זוהו לאחר כתיבת מאמרי שבעמ' ‪ 212-195‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 216‬על‪-‬פי שטר המכר המובא במלואו בהמשך התיאור‪.‬‬
‫עליו כתב קאסוטו‪" :‬המחזור רב‪-‬הערך ‪ ...‬במערכו החיצוני‪ ,‬באומנות הדקה של הכתיבה‪ ,‬ביפי הקישוטים שבעיטורים‬
‫ובאותיות הגדולות שבראשי הפרקים יש מידה רבה כל כך של ערך אסתיטי‪ ,‬עד שאפשר לראות בו אחת הדוגמאות‬
‫המצוינות ביותר של האומנות היהודית בפירינצי" )'היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.(145‬‬
‫‪ 217‬על‪-‬פי הממדים החיצוניים והפנימיים‪ ,‬מספר השורות‪ ,‬הקלף‪ ,‬הקינטרוס העמדת הדף והשרטוט‪ ,‬הופקו השניים בהפקה‬
‫אחת‪.‬‬
‫‪ 218‬שלוש האותיות הראשונות בשם 'יצחק' גורדו‪ ,‬ואחר כך נכתבו שוב בדיו שחורה‪ ,‬שונה מן הדיו המקורית‪.‬‬
‫‪ 219‬הבלטות דומות של אותו 'אברהם' נמצאו בכתבי‪-‬יד נוספים )למשל כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪,Heb. 8o4450‬‬
‫מחזור שהעתיק ליאון יהודה בן יהושע מצ'זנה; כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪ ,Heb. 4o1384‬מחזור מידו של יואל בן‬
‫שמעון; וכ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪ ,MS Can. Or. 62‬תורה‪ ,‬שהעתיק בשנת ‪ 1472‬ברכיאל בן חזקיה טרבוט(‪.‬‬
‫‪ 220‬אלה שימשו פעמים רבות לזיהוי ידו של יצחק )ראה לעיל במאמרי 'יצחק בן עובדיה'( והם מופיעים בשאר כתבי‪-‬היד‬
‫בקורפוס הפלורנטיני שלו‪.‬‬
‫‪ 221‬ראה תצלום בתיאור כ"י וטיקן ]מס' ‪.[13‬‬
‫‪ 222‬על נקבים כאלו ראה '‪ ,Pasternak & Beit-Arié, 'In Quest‬עמ' ‪.16-15‬‬
‫‪236‬‬
‫בעיפרון‪ .‬בקונטרס השלישי בכרך א נראית בבירור תוספת לשורה העליונה המשוכה מצד אחד בלבד‪ ,‬בכיוון המיקפל‪,‬‬
‫ששימשה כנראה לסימון מיקומו של מיתווה השרטוט – ראה דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.37‬‬
‫‪223‬‬
‫בדרך כלל המתווה ה'דינאמי' שבו קווי‬
‫השוליים משורטטים לפי הצורך אינו חל על השורות‪ ,‬שכן הללו שורטטו אך ורק בדיו‪ ,‬אולי מראש‪ .‬ואולם במקרים‬
‫מיוחדים גם מספר השורות משתנה בהתאם לטקסט‪ :‬במסכת אבות‪ ,‬למשל‪ ,‬בחר המעתיק מתווה של שורות דיו צפופות מאוד‬
‫ולא שירטט ביניהן שורות נוספות בעיפרון‪ ,‬בניגוד למנהגו בכ"י ברלין ]מס' ‪.[10‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬שרטוט מיוחד בעיפרון עבור שומרי קונטרסים‪.‬‬
‫שרטוט שורות וקווי שוליים קצרים בעיפרון עבור תוספות והערות השוליים‪ ,‬למשל‪93 :‬ב או ‪103‬ב ששם אורך ה'תוספת'‬
‫כ‪ 20-‬שורות )ראה דוגמאות נוספות להלן בסעיף תופעות מיוחדות(‪.‬‬
‫שרטוט מיוחד בעיפרון לתיבה עודפת שנכתבה בסוף השורה במאונך כלפי מעלה )‪69‬א(‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬תיבות פתיחה בכתיבה מרובעת‪ ,‬ולחלופין איניציאלים במרובעת )לא ברור מדוע והיכן בחר המעתיק באלה‬
‫או באלה(‪ .‬במקרים מסוימים נמצאה מעין 'הכלאה' בין תיבת פתיחה לאיניציאל‪ :‬ובמקהלות‪,‬ישתבח‪ ,‬יתגדל )כרך ב‪85 ,‬א(‪.‬‬
‫תיבות הפתיחה נכתבו רק לאחר שבוצעו הלוחיות המקשטות אותן )מקצת הלוחיות נותרו ריקות – למשל‪ :‬כרך א‪13 ,‬ב‪,‬‬
‫‪17‬ב‪64 ,‬א; כרך ב‪25 ,‬א; באחרות‪ ,‬האותיות החורגות מכסות על העיטור – למשל‪ :‬כרך ב‪5 ,‬ב‪ :‬דגל הלמ"ד מונח על גבי‬
‫העיטור האדום(‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬מעוטרים בעיטור מסגרת; ממדיהם משתנים בהתאם לכתיבת הטקסט‪ ,‬לעתים מופיעים אף בגודל זעיר )למשל‬
‫כרך ב‪62 ,‬א‪ ,‬ועוד(; יש שהם מוזחים ימינה אל מחוץ לשטח הכתוב )אפשר שלתכלית זו שימש קו השוליים הנוסף מימין(‪.‬‬
‫לעתים מופיעים איניציאלים לא רק בימין השורה הכתובה אלא גם באמצע השורה או אפילו בשמאלה‪,‬‬
‫קודם לתיבות המקדימות אותם‪ ,‬כלומר משמאל לימין!‬
‫‪226‬‬
‫‪225‬‬
‫ואז יש לקוראם‬
‫למשל )כרך א‪37 ,‬ב(‪ :‬שלום טובה וברכה שים )התיבה 'שים'‬
‫אמורה להיקרא ראשונה‪ ,‬מה שפורע את רצף הקריאה(; דוגמא אחרת לכך‪ ,‬שם‪ ,‬בדף ‪39‬א‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬מפואר; צבעים וזהב‪.‬‬
‫לוחיות ועיטורי קולמוס הנשרכים אל השוליים‪ ,‬באדום‪ ,‬כחול וסגול‪ ,‬סביב תיבות הפתיחה‪ ,‬כנראה מידו של המעתיק‪.‬‬
‫‪227‬‬
‫בתיבות פתיחה אחדות הלוחיות בזהב )כרך ב‪79 ,‬א‪ ,‬ועוד(‪.‬‬
‫עיטורי זהב‪ :‬למשל כרך א‪ ,‬דפים ‪4‬א‪117 ,‬ב‪ ,‬ועוד; בדף ‪4‬א 'כתר מלכות' באותיות זהב רבתי‪ ,‬על רקע כחול ובו פיתוחי זהב‪,‬‬
‫וסביב הלוחית פיתוחי קולמוס עם פרחים ועלווה בצבעים ירוק‪ ,‬אדום וסגול; משני צדי הכותרת שני כתרים בזהב‪ .‬במסכת‬
‫אבות )‪112‬א( עיטור מסגרת בסגנון פלורנטיני בצבעים ובזהב‪ :‬קופידון יורה חץ מלמעלה וכרובים )‪ (putti‬שמנמנים‬
‫ומגושמים בעלי כנפי זהב‪ ,‬ציפורים מנומרות‪ ,‬ציפור 'הפוכה'‪ ,‬ציפור ועל צווארה מעין טבעת‪ ,‬ציפור אחרת מנקרת בציצת‬
‫ראשו של כרוב‪ ,‬פרחים בשרניים‪ .‬במרכז השוליים העליונים של עיטור המסגרת בדף ‪114‬א ‪ -‬ראש אריה‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫בכרך א דף ‪18‬ב ‪ -‬כתיבת הטקסט בצורת מנורה גדולה‪.‬‬
‫‪223‬על מתיחתו של קו זה כאמצעי לשמירה על הסימטריות של המיפתח והעמדה מדויקת של מיתווה השרטוט בהתאמה בין‬
‫שני צדי הגיליון ראה אצל דרולה‪ ,Derolez, 'Ruling' ,‬עמ' ‪.288‬‬
‫‪ 224‬שרטוט כזה נמצא בכתבי‪-‬יד נוספים של יצחק‪ ,‬וגם הוא – כשאר השרטוטים הנילווים‪ ,‬מעיד על הקפדה יתרה על מלאכת‬
‫הספר‪.‬‬
‫‪ 225‬איניציאלים בשמאל המיתווה נמצאו גם בכ"י פרמה ‪] 2354‬מס' ‪.[25‬‬
‫‪ 226‬אין ספק שהעמדה מסוג זה מכבידה על הקורא וקוטעת את רצף תנועת העין מימין לשמאל‪ .‬נראה שתופעה זו היא‬
‫יחידאית בכתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬ואולם עדיין היא דורשת בירור‪ .‬סיבתה נעוצה כמדומה באיזו גחמה אסתטית של העמדה‬
‫סימטרית של האיניציאלים משני צדי השטח הכתוב; בכל זאת קשה להסבירה‪ ,‬אלא אם כן עמד מאחוריה ניסיון )מפוקפק‬
‫משהו( להידמות לכתיבה הלטינית‪.‬‬
‫‪ 227‬מיכל שטרנטל מן המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית‪ ,‬שבדקה בעבר את כתב‪-‬היד ותיארה את עיטורו‪,‬‬
‫מייחסת ליצחק את עיטורי הקולמוס והלוחיות סביב תיבות הפתיחה כמו גם את רוב הקישוטים בכתב‪-‬היד‪ ,‬ואף מציינת את‬
‫דמיונם של עיטורי הקולמוס והקישוט הפרחוני לאלה שבכ"י פרמה ‪] ,3236‬מס' ‪ [2‬להלן‪.‬‬
‫‪ 228‬מוטיב זה חוזר על עצמו בכתבי‪-‬היד של יצחק‪ ,‬ראה בעיקר ב'ספר הכוזרי'‪] ,‬מס' ‪ [23‬להלן‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫בכרך ב‪ ,‬דף ‪164‬א ‪ -‬תיבה רבתי בזהב עם עיטור מסגרת פלורנטיני ומעליה – משה‪ ,‬ששתי קווצות של קרני אור בוקעות‬
‫מראשו;‬
‫‪229‬‬
‫גם בדפים ‪114‬ב‪115-‬א עיטורים בזהב‪ .‬כאמור‪ ,‬הקישוט מיוחס לזאנובי סטרוצי‪.‬‬
‫‪230‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬מיעוט 'תחבולות' לניהול השורות‪ :‬בעיקר משמשים הרחבת אותיות וצמצומן‪.‬‬
‫ואולם נמצאה חלוקת מילה בסופי השורות כ'תחבולה' לניהול השורה‪ 231 ,‬דווקא בקטעים מן המקרא )כרך ב‪112 ,‬א‪113-‬ב(‪.‬‬
‫למשל‪ :‬יש‪-‬ראל; מק‪-‬רב )‪112‬א(; יע‪-‬טף‪ ,‬ולה‪-‬חיות )‪112‬ב(; ש‪-‬לום‪ ,‬ורפ‪-‬אתיו‪ ,‬פש‪-‬עי‪ ,‬אש‪-‬ר‪ ,‬רא‪-‬ית‪ ,‬אבח‪-‬רהו‪ ,‬דמ‪-‬כם‬
‫)‪113‬א(; יצוין כי בעמודה זו בדף ‪113‬א נמצאה חלוקת מילה בסוף שורה ב‪ 7-‬שורות מתוך ‪ ! 18‬תחבולה זו הייתה זרה‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬לטקסטים העבריים‪ ,‬בעיקר בכתיבת הטקסט המקראי ואולם היא נפוצה ביותר בכתבי‪-‬היד הלטיניים‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫חלוקת‬
‫מילה מסוג משני נמצאה גם בתוך השורות עצמן‪ ,‬לקראת סופן‪ :‬התיבה חולקה לשני חלקים‪ ,‬שביניהן רווח‪ ,‬וכך מוזח החלק‬
‫השני של המילה שמאלה‪ ,‬אל סוף השורה‪ ,‬ומשמש שם 'מילוי'‪:‬‬
‫‪233‬‬
‫לדוגמא – בג]‬
‫[לה; כר]‬
‫[לוי; עו]‬
‫[ת‬
‫)‪123‬א(‪.‬‬
‫תחבולה נוספת ובלתי‪-‬מקובלת‪ ,‬יחידאית כנראה‪ ,‬לניהול שורה‪ :‬המשך הכתיבה בריחוק מן הטקסט‪ ,‬בשוליים‪ ,‬בצורה של‬
‫'תוספת' שיש לשרבבה בתוך הטקסט הכתוב בסוף אותה שורה‪ ,‬עם סימן שרבוב ובכתיבה מסוג כתיבה הטקסט אך קטנה‬
‫ממנה )כרך ב‪11 ,‬א‪17 ,‬ב‪69 ,‬א‪70 ,‬א‪163 ,‬ב]‪ 3‬פעמים[‪ ,‬ועוד(; בדרך כלל נוסף עבורה שרטוט מיוחד בעיפרון )למשל‬
‫‪70‬א‪ ,‬או ‪72‬ב ששם נכתבה התוספת באות מרובעת קטנה‪ ,‬הואיל והטקסט שאליו היא מתייחסת כתוב בכתיבה מרובעת(‪.‬‬
‫עיטור מסגרת למילוי גרפי ! ]כרך א‪34 ,‬ב[(‪.‬‬
‫כתיבת שומרי הקונטרס משתנה ומותאמת לכתיבת הטקסט‪ ,‬אם זו כתיבה מרובעת‪ ,‬בינונית או כתיבה בינונית זעירה )למשל‬
‫כרך א‪129 ,‬ב‪ ,‬שומר הקונטרס בכתיבה זעירה; כרך ב‪150 ,‬ב שומר הקונטרס‪ ,‬כמו הטקסט‪ ,‬במרובעת(‪.‬‬
‫‪234‬‬
‫השמטות רבות ו'שרבובים' שנכתבו בשוליים לתיקון אותן השמטות )למשל כרך א‪15 ,‬א‪22 ,‬ב‪102 ,‬ב‪103 ,‬א; ב‪103-‬ב –‬
‫כעשרים שורות שנשמטו מן הטקסט נוספו בשוליים(; בכרך ב אחרי הקולופון הוסיף המעתיק‪" :‬אלו העניינים שכחם‬
‫הסופר לכותבם במקומם וכסדרן" )‪171‬א(; כמו כן‪ ,‬יוצר ליום שני של סוכות נכתב בשוליו השמאליים של דף ‪151‬א‬
‫בכרך ב‪ ,‬עם שרטוט מיוחד בעיפרון‪ ,‬כולל קו הזחה‪ ,‬בכתיבה זעירה‪ .‬קטע מ'שירת הים' שנשמט הוכנס בשוליים בתבנית‬
‫אריח ולבנה‪ ,‬עם שרטוט של ‪ 3‬שורות וסימן שרבוב )כרך ב‪95 ,‬ב(‪.‬‬
‫‪235‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬נראה שהשיר בראש כתב‪-‬היד כוון אל יעקב בן שלמה )הבעלים( הנזכר בו‪ ,‬ואולם אין הוא‬
‫בכתיבת ידו של יצחק )יצוין כי באותו פיוט נזכר גם השם 'יצחק'(‪.‬‬
‫על‪-‬פי שטר המכר שנערך בפירנצה בשנת ‪) 1461‬כרך ב‪177 ,‬ב(‪ ,‬התגלגל המחזור לידי יחיאל בן יואב ממונטלצ'ינו‪ ,‬והוא‬
‫מכרו ליחיאל בן יצחק מפיסא‪:‬‬
‫"מודה אני יחיאל בכמ"ר יואב נבתוי"א מהר אלצינו הדר כאיש מושחת? פה בעיר פיירינצי הודאה גמורה שרירה‬
‫וקיימת איך מפני הצרך היום יום ו' תשעה עשר ימים לחדש יוניו שנת חמשת אלפים ומאתים ועשרים ואחד‬
‫לבריאת עולם מכרתי ]זה[ המחזור נאה והדור אל השלם ירא ה' וסר מרע כמה"ר }יחיאל{ בכה"ר יצחק זלה"ה }‬
‫‪ 229‬דוגמא לתפיסה הנוצרית במה שנוגע לקרני האור הבוקעות מראשו של משה מביאה מלניקוף מתוך ביבליה לטינית‬
‫משנת ‪ 1414‬לערך )ראה '‪ ,Mellinkoff , 'The Horned Moses‬לוח ‪ .(79‬לדבריה מופיע משה בעל שתי קרני‪-‬אור גם‬
‫בפרסקו של הטרנספיגורציה שצייר פרא אנג'ליקו בשנת ‪ 1446‬במנזר בן‪-‬מרקו בפירנצה )ראה שם‪ ,‬עמ' ‪ .(73‬סביר אפוא‬
‫שבהשראתו ם תלמידיו‪ ,‬ובהם זנובי סטרוצי‪ ,‬עשו שימוש באותו מוטיב‪.‬‬
‫‪ 230‬ראה '‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Scribes, Patrons‬עמ' ‪.91‬‬
‫‪ 231‬לעתים בלוויית שני מקפים‪ ,‬לעתים ללא מקפים כלל )ראה איור של דף ‪112‬ב בעמ' ‪ 265‬להלן(‪.‬‬
‫‪ 232‬תופעה נדירה זו נמצאה בדלילות עוד בכתבי‪-‬יד עבריים ספורים )ראה לעיל בפרק זה‪ ,‬עמ' ‪ :223‬מלאכת הספר‪/‬חלוקת‬
‫מילה(‪ ,‬ואולם – כאמור – המעתיקים היהודים נמנעו ממנה בטקסטים מקראיים וליטורגיים; הופעתה כאן בריכוז יוצא דופן‬
‫)רוב ההיקרויות מרוכזות‪ ,‬כאמור‪ ,‬בדפים ‪112‬א‪113-‬א‪ ,‬ולמעשה ב‪ 18-‬השורות העליונות בדף ‪113‬א(‪ ,‬דווקא בקטעים‬
‫המקראיים הכתובים בכתיבה מרובעת והדורה‪ ,‬נראית כמעין התרסה‪.‬‬
‫‪ 233‬על התחבולות למילוי השורות בכתבי‪-‬היד העבריים ראה בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'‪ ,‬פרק ז‪.‬‬
‫‪ 234‬על‪-‬פי דרולה ) 'כתבי‪-‬יד הומניסטיים '‪ ,1,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ 50‬הערה ‪ (30‬שומרי הקונטרסים בסביבת‬
‫הספר ההומניסטי היו ככלל בגודל כתיבת הטקסט‪.‬‬
‫‪ 235‬השמטות מסיוויות של טקסט נמצאו בעוד כתבי‪-‬יד של יצחק‪ ,‬למשל בכ"י פרינסטון‪] ,‬מס' ‪ [20‬להלן ובכ"י אמסטרדם‪,‬‬
‫]מס' ‪ [7‬להלן‪ ,‬ששם צוין בדף ‪298‬א‪" :‬בכאן אתחיל לכתוב עניין ההגדה אשר שכחתי לכתוב למקומו"‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫{ עם א' מורה נכבד שהיו מהמפוארים ה"ר יעקב וה"ר דוד ] [ בכ"מ שלמה יר]א[ זלה"ה מ]בולו'[ ונשארו‬
‫אתי משכון בדמים יקרים בחנות הרבית שהיה לי ול]ב[ אחיי יצ"ו פה בעיר פיירינצי בדמי מאה פרחים רחבים‬
‫‪236‬‬
‫פיורינטי' אשר זה היום הנ"ל קיבלתים ממנו במעות מחוטבים‪"...‬‬
‫כתב‪-‬היד היה בפירנצה )כנראה בידי יחיאל מפיסא( עוד בשנת ‪ ,1472‬כאשר בוצעה בו הצנזורה של מרקיון‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫הערות‪ :‬בראש כרך א קונטרס בן ‪ 2‬גילינות; בדף ‪1‬א שיר בן ‪ 12‬בתים‬
‫הבלטת 'יוסף' )כרך א‪40 ,‬ב(‬
‫אקרוסטיכון 'שלמה' )ישתבח שמך לעד מלכנו האל ]כרך ב‪34 ,‬ב[(‬
‫חתימות מרקיון >פירנצה‪) <1472 ,‬למשל בדפים‪ :‬כרך א‪15 ,‬א‪25 ,‬ב‪190 ,‬ב‪191 ,‬א; כרך ב‪13 ,‬ב‪ ,‬ועוד(‬
‫כמו כן נמצאו מחיקות לרוב ללא חתימה לצדן‪ ,‬ולעתים נוסף על גבי המחיקה כיתוב בכתיבה איטלקית‪-‬בינונית מטיפוס‬
‫כתיבתו של יצחק‪ ,‬אולם מיד אחרת )כרך ב‪72 ,‬א(‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫רמזים כריסטולוגיים במלאכת ההעתקה‪:‬‬
‫ריבוי צלבים בכתב‪-‬היד כולו‪ ,‬למשל‪ :‬צלב ניצב לחוד ליד העיטור )כרך א‪38 ,‬ב(‪ ,‬עיטור במוטיב שני צלבים )כרך א‪,‬‬
‫‪45‬א(‪ ,‬צלבים גדולים בעיטור )כרך א‪64 ,‬א‪65 ,‬ב(‪ ,‬צלב אדום ניצב מחוץ למסגרת העיטור )כרך ב‪94 ,‬א(; צלב גדול )כרך‬
‫ב‪113 ,‬א(‪ ,‬צלבים מפוזרים בחלל בין העיטורים )כרך ב‪136 ,‬ב(‪ ,‬צלבים בקצות העיטורים )כרך ב‪93 ,‬ב‪97 ,‬א(‪ ,‬צלבים‬
‫מפוזרים בין העלים )כרך ב‪102 ,‬ב‪103-‬א( ועל הגבעולים‪.‬‬
‫‪239‬‬
‫הבלטת התיבה משוחים )ב'אחוות משוחים עומדים'( באמצעות עיטור הבלטה הנמשך כלפי מטה )כרך א‪83 ,‬א(‬
‫‪240‬‬
‫'דוד בן ישי משיחך' )כרך ב‪34 ,‬ב(‪ :‬מעל תיבת דוד מעין סימן הבלטה דמוי ‪ S‬שוכבת‪ ,‬ובשוליים אותו סימן המפנה אליו‪.‬‬
‫‪.2‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 3236‬דה רוסי ‪ ,490‬קטלוג ריצ'לר בית‪-‬אריה ‪362‬‬
‫)ספרדתא ‪ , ZE184‬ס' ‪ .(13936‬תאום לכ"י לונדון 'המחזור הנאה' )מס' ‪(1‬‬
‫ללא קולופון )>פירנצה‪(<1441 ,‬‬
‫תהלים )עם ניקוד( ושלוש מגילות ‪ -‬שיר השירים‪ ,‬רות‪ ,‬קהלת )ללא‬
‫ניקוד(‬
‫ממדים‪ 240x342 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 38 ;(135x210‬שורות משורטטות‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות;‬
‫שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול השורה באמצעים‬
‫האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נקב בודד;‬
‫‪241‬‬
‫נמצאו נקבים לסימון התפירה במיקפל‪.‬‬
‫‪242‬‬
‫דף הפתיחה‪ ,‬כ"י פרמה ‪3236‬‬
‫‪ 236‬יחד עם כתב‪-‬יד זה נמכר באותו מעמד כ"י לונדון‪ ,BL MS Harley 7586A ,‬קטלוג מרגוליות ‪') 907‬מורה נבוכים'(‪,‬‬
‫ובראשו )‪1‬א( נכתבה אותה כתובת‪.‬‬
‫‪ 237‬על מרקיון והצנזורה הפלורנטינית של שנת ‪1472‬ראה כאמור להלן‪ ,‬במאמרי שבפרק ז‪.‬‬
‫‪ 238‬תופעה זו נמצאה גם בכ"י סנט קוגט )מחזור(‪] ,‬מס' ‪ [3‬להלן‪ ,‬ובמקומות נוספים‪ .‬במחקר עתידי יש בכוונתי לבחון את‬
‫האפשרות שאברהם פריצול הוא זה שהכניס תיקונים בכתיבה איטלקית בינונית הדומה לכתיבתו של יצחק בכתבי‪-‬יד אחדים‬
‫של המחזור אשר התגלגלו לצפון איטליה ובעיקר לידי משפחת נורצי‪ ,‬בכללם כמדומה גם כתב‪-‬יד זה‪.‬‬
‫‪ 239‬אני מודה לאילונה שטיימן אשר הסבה את תשומת לבי למשמעות נוכחותם של אותם צלבים בקישוטו של כתב‪-‬יד זה‪.‬‬
‫העובדה שצלבים דומים שהיו במערך הקישוט של כ"י פרמה ‪] ,2354‬מס' ‪ [25‬להלן‪ ,‬נמחקו ‪ -‬כנראה בידי בעלים יהודי ‪-‬‬
‫מצביעה על כך שרמיזתם הייתה ברורה‪.‬‬
‫‪ 240‬על 'משוחים' כמילה נרדפת ל'נוצרים' ראה למשל הערה שהעיר המומר אלפונסו דה זאמורה בשולי כ"י נפולי‪ ,‬הספרייה‬
‫הלאומית ‪ ,Branc. IV.F.2‬המכיל פירוש רד"ק לתהלים‪" :‬ואנחנו המשוחים נפרש על גאולת ישוע‪) "...‬דף ‪ ;(134v‬על‬
‫כך ראה '‪ Lacerenza, 'Il Commento‬עמ' ‪ 91-67‬ובעיקר עמ' ‪.82‬‬
‫‪ 241‬צילום של נקב כזה ראה להלן‪ ,‬בתיאורו של כ"י ירושלים‪] ,‬מס' ‪ [15‬להלן‪.‬‬
‫‪ 242‬על תופעה הנקבים לסימון התפירה ראה לעיל‪ ,‬עמ' ‪ 217‬הערה ‪.124‬‬
‫‪239‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו; לעתים קווי שוליים בעיפרון )אפשר שעברו על הדיו בעיפרון(; במגילות – ‪ 2‬עמודות‪,‬‬
‫ואולם השרטוט כשל שרטוט למתווה של עמודה אחת‪ ,‬וקווי השוליים האמצעיים לתיחום העמודות נוספו בעיפרון‪ ,‬ולעתים‬
‫אף לא שורטטו כלל‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מבנה מורכב ובו ‪ 2‬עמודות בתוספת קווי עזר אנכיים‪ ,‬ושורות בכירות )נראה כשרטוט מטיפוס ‪ 23‬של‬
‫דרולה ואולם יש בו ‪ 2‬עמודות במקום עמודה אחת‪ ,‬בתוספת ‪ 2‬קווי עזר בשוליים החיצונים(; במגילות ‪ -‬שרטוט 'סולם'‬
‫לשתי עמודות )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(41‬‬
‫‪243‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬בכתיבה מרובעת‪ ,‬באדום )במגילות(‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬בכתיבה מרובעת‪ ,‬באדום )תהלים בלבד(‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬בתהלים‪ ,‬מפואר‪ ,‬זהב; בראש )‪2‬א( – מיניאטורה מפוארת בצבעים וזהב )דוד מנגן בנבל(‪ ,‬תיבת 'אשרי' באותיות‬
‫מוזהבות; בתוך העלווה‪ ,‬כחלק מעיטור המסגרת‪ ,‬פרצופים גרוטסקיים‪ ,‬בהם אולי דיוקנו של הצייר בעל אוזני חמור‪ ,‬ומסיכת‬
‫אריה‪ ,‬ובשוליים התחתונים של המסגרת שלט משפחה )צדודית אריה ניצב ]‪ ,[Azure a lion rampant‬בכפו ענף‪ ,‬ולפניו‬
‫כוכב(‪.‬‬
‫‪244‬‬
‫כמו כן מקושטים בפאר דפים ‪7‬ב‪12 ,‬א‪15 ,‬א‪ .‬לוחיות עיטוריות סביב האיניציאלים בתהלים ועיטורי קולמוס‬
‫בכחול‪ ,‬עם לולאות‪ ,‬פיליגרנים וצלבים; מיוחס לזנובי סטרוצי‪.‬‬
‫‪245‬‬
‫המגילות אינן מקושטות‪ ,‬למעט צבען האדום של תיבות‬
‫הפתיחה‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬גיליון נפרד בראש‪.‬‬
‫בספרור מזמורים בתהלים מסמנות האות נו"ן סופית את המזמור החמישים והאות צד"י סופית את המזמור התשעים‪.‬‬
‫כתב‪-‬יד לא‪-‬גמור‪ :‬הועתקו רק ‪ 3‬מגילות; הקישוט נפסק בסוף תהלים; הושארו חללים רבים ריקים לקישוט; ניקוד רק‬
‫בתהלים‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬על‪-‬פי שלט משפחה טראצ'ינה שבראש כתב‪-‬היד נכתב כנראה עבור שלמה בן יוסף כהן‬
‫מפראטו‪.‬‬
‫‪246‬‬
‫רמזים כריסטולוגיים במלאכת ההעתקה‪ :‬ריבוי צלבים בקישוט )ראה איורים(;‬
‫צד"י סופית בספרור מזמורי תהלים‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫‪ 243‬על‪-‬פי דרולה )כתבי‪-‬יד הומניסטיים‪ ,‬א‪ (115 ,‬זה הטיפוס הפשוט והנפוץ ביותר מבין השרטוטים בשתי עמודות‪ ,‬ואולם‬
‫הוא נדיר בפירנצה )ששם שרטוט בשתי עמודות לא היה רצוי בקרב ההומניסטים ה'טהרנים'(; בדרך כלל מופיע בשרטוט‬
‫צבעוני )דיו ו‪/‬או עיפרון(‪.‬‬
‫‪ 244‬ראה איור בדף הקודם‪ .‬על‪-‬פי מורטארה אוטולנגי השלט שייך למשפחת מטראצ'ינה‪ ,‬וכנראה לשלמה בן בונאוונטורא‬
‫)יוסף( כהן מפראטו‪ ,‬שאכן היה הבנקאי היחידי בפירנצה באותן שנים ראשונות שהשתייך למשפחת זו )ראה ‪Mortara‬‬
‫'‪ ,Ottolenghi, 'Manoscritti ebraici‬עמ' ‪ . 173‬אם נכון שכ"י פרמה הועתק עבורו‪ ,‬הרי ייתכן שגם כ"י לונדון ‪-‬‬
‫'המחזור הנאה' התאום לו ‪ -‬הופק בהזמנתו ואחר כך נמכר ליעקב בן שלמה או אולי הופקד אצלו משכון‪.‬‬
‫‪ 245‬גארצלי )ראה '‪ ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ' ‪ (21-20‬מייחסת לזנובי את עיטור כ"י פרמה ‪ 3236‬ובו – בדף הפותח ‪-‬‬
‫מעין דמות 'אלוהית' המשקיפה ממעל‪ ,‬ופלג גופו העליון של דוד המנגן בנבל‪ ,‬בדומה לתמונות שמוצאים בספרי השעות של‬
‫אותה תקופה‪ .‬היא גם מציינת את ה'פוטי' בסגנון כתבי‪-‬היד ההומניסטיים שיש במסגרת העיטורית בכתב‪-‬יד זה‪ ,‬ובעיקר‬
‫מתעכבת על משמעות העובדה שדמויות אנוש מופיעות בקישוט של כתב‪-‬יד השייך ליהודים‪ .‬גארצלי אמנם מניחה כי כתב‪-‬‬
‫היד עוטר בשנותיו הבוגרות של זנובי סטרוצי )‪ (1455-1450‬בהסתמך על סגנון העיטורים‪ ,‬ואולם אין לפסול את האפשרות‬
‫שהעיטור בוצע בתחילת שנות ה‪ 40-‬שבהן כבר פעל אותו צייר בפירנצה בתחילת דרכו‪.‬‬
‫על ייחוסו לזנובי סטרוצי ראה גם ב‪ ,Jüdische Lebenswelten – Katalog, Berlin 1991-‬עמ' ‪ ,436-435‬עיול‬
‫‪ .20:1/24‬על‪-‬פי אנטוניולי‪-‬מרטלי אין בקישוט שום אלמנט 'יהודי' והוא חלק מן הרפרטואר העיטורי המקובל בכתבי‪-‬היד‬
‫מן המאה ה‪) 15-‬ראה '‪ ,Antonioli Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti‬עמ' ‪ ,59‬עיול מס' ‪ ,14‬לתיאור‬
‫מדויק של עיטור כתב‪-‬היד על פרטיו(‪.‬‬
‫‪ 246‬ראה לעיל‪ ,‬פרק ד‪/‬כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‪ /‬משפחת מפראטו‪-‬טראצ'ינה‪.‬‬
‫‪ 247‬על האות צד"י סופית כמסמנת את הצלב ראה להלן בתיאור כ"י ברלין‪] ,‬מס' ‪ [10‬להלן‪ ,‬והערה ‪ 300‬שם‪ .‬יצוין כי ברוב‬
‫רובם של כתבי‪-‬היד מידו של יצחק שיש בהם תהלים‪ ,‬משמשת האות ץ בספרור המזמורים‪ ,‬והיא אחד מסימני ההיכר‬
‫הבולטים של מלאכתו‪ .‬כרונולוגית‪ ,‬דומה שעשתה את הופעתה הראשונה בכתב‪-‬יד זה ]מס' ‪.[2‬‬
‫‪240‬‬
‫‪.3‬‬
‫כ"י סנט‪-‬קוגט‪ ,‬מרכז בורז'ה ‪MS J-III-2‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,S37‬ס' ‪(40773‬‬
‫קולופון )‪135‬א‪ ,‬בכתב זעיר בהמשך לסיומת(‪" :‬תם ונשלם ת"ל בשלשה ועשרים לירח אלול לשנת חמשת אלפים‬
‫ומאתים וארבעה עשר לפרט כבודך ה' פה בעיר פיירינצי" )‪(1454‬‬
‫‪248‬‬
‫מחזור )עם ניקוד ‪ -‬לעתים קרובות חסר‪ ,‬בעיקר בסופו(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים‪ ,‬עם‬
‫העיטור הייחודי ליצחק; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪) 253x353 :‬שטח כתוב ‪ 35 ;(143x232‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬לא נמצאו נקבים למעט נקב בודד מתחת לשטח הכתוב בדף ‪.94‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו; קווי עזר בעיפרון; פעמים רבות – למעשה בכל הקונטרסים אך לעתים באופן חלקי ‪-‬‬
‫שורטטה בעיפרון תוספת לשורה תחתונה לכיוון המיקפל )בעמודי א מימין למתווה השורות‪ ,‬ובעמודי ב משמאל לו‪ ,‬במה‬
‫שדומה לשרטוט 'הפוך' של דרולה‪ ,‬טיפוס ‪ ,37‬שנמצא בכתבי‪-‬היד הלטיניים הכתובים משמאל לימין( באופן שבגיליון פרוש‬
‫נפגשות ה'תוספות' מצד א ומצד ב זו עם זו )ראה באיור(‪.‬‬
‫כ"י סנט‪-‬קוגט‪ ,‬מיפתח ‪89‬ב ‪90-‬א‬
‫כמו כן הוארכו פה ושם השורות העליונה והתחתונה לכדי 'שורות'‬
‫בכירות' בעזרת תוספת שרטוט בעיפרון משני צדי המיתווה )למשל‬
‫‪113‬א(‪ .‬לעתים עברו בעיפרון על קווי השוליים‪ ,‬ואף על השורות‬
‫)‪94‬א(‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מבנה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(11‬‬
‫‪249‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬לשומרי קונטרסים‪ ,‬בעיפרון אדמדם‪ ,‬שורה שלמה לרוחב כל הדף‬
‫‪250‬‬
‫)עד דף ‪114‬ב(; שרטוט מיוחד‬
‫בעיפרון גם להערות השוליים‪ ,‬וכן ל'תחבולה' לניהול שורה שבה האותיות החורגות נכתבו מחוץ לשוליים כלפי מעלה‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪ ,‬קטנה מעט מן האיניציאלים‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬במרובעת גדולה; לעתים האיניציאל מכיל שתי אותיות )לדוגמא‪ :‬ית ברך(‪.‬‬
‫‪251‬‬
‫קישוט‪ :‬אין‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬עיטור שומר קונטרס בארבעה צדדים )'‪ 4‬רוחות'(;‬
‫‪252‬‬
‫שומרי קונטרסים בני שתי מילים ויותר‪.‬‬
‫מיעוט 'תחבולות' לניהול השורה בסופי השורות‪.‬‬
‫‪ 248‬הנוסח הלקוני של הקולופון‪ ,‬שאין בו איזכור למעתיק ולמזמין‪ ,‬מזכיר מאוד את הקולופון בכ"י רומא‪] ,‬מס' ‪ [4‬שלהלן‪.‬‬
‫שניהם אכן נכתבו בהפרש של כמה חודשים‪ .‬גם הקולופון בכ"י לונדון ]מס' ‪ [1‬דומה מאוד אך יש בו שם המעתיק‪ .‬השווה‬
‫לקולופון משנת ‪ 1467‬בכ"י ניו הייבן‪] ,‬מס' ‪ [5‬להלן‪ ,‬שבו נזכרים בהרחבה גם המעתיק וגם המזמין‪ ,‬ואף מצוינים בו 'דמי‬
‫השכירות' ששולמו בעבור העבודה; כמו כן השווה לקולופון הארוך והנמלץ שרשם יצחק בסוף כתב‪-‬היד של 'ארבעה טורים'‬
‫שאת העתקתו השלים במנטובה בשנת ‪) 1435‬כ"י וטיקן‪.(BAV, Ross. 555 ,‬‬
‫‪ 249‬על‪-‬פי דרולה )כי"י הומניסטיים‪ (86 ,I ,‬זהו טיפוס שרטוט נפוץ ביותר‪ ,‬בעיקר בצפון )ונציה ופרארה(‪ ,‬אך נדיר‬
‫בפירנצה‪ .‬בדרך כלל הוא משורטט בדיו‪ .‬על‪-‬פי קזגראנדי ואורנאטו )'‪ Casagrande & Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ ,222‬לוח‬
‫‪ (9‬תפוצתו בקרב הקבוצה המונאסטית גבוהה אך מגיעה רק למחצית מזה של שרטוט 'סולם' בשתי עמודות‪ ,‬שהיו מועדפות‬
‫שם; ואילו בקרב ההומניסטים הוא זכה לתפוצה רחבה למדי אך פחותה מזו של שרטוט 'סולם' עם שרטוט אנכי כפול לקווי‬
‫השוליים‪.‬‬
‫‪ 250‬על שרטוט קו עזר לרוחב העמוד בשוליים תחתונים עבור שומרי קונטרס בכתבי‪-‬היד ההומניסטיים ראה ‪Derolez,‬‬
‫'‪ ,1 ,'Codicologie‬עמ' ‪ .83‬ואולם ככלל יצחק משרטט רק קטע קצר של שורה עבור שומרי הקונטרס‪ ,‬בעיפרון‪ ,‬ואילו‬
‫בכתב‪-‬יד זה הוא חרג ממנהגו ושרטט שורה שלמה‪.‬‬
‫‪ 251‬ראה כ"י לונדון ]מס' ‪.[1‬‬
‫‪ 252‬ראה צילום שומר קונטרס מסוג זה להלן‪ ,‬בתיאור כ"י פרמה‪] ,‬מס' ‪ [22‬להלן; כמו כן ראה דרולה‪ ,‬שם‪ ,I ,‬עמ' ‪ ,18‬לוח‬
‫‪ 52‬לשומר קונטרס דומה בכתב‪-‬יד לטיני‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬כתב‪-‬היד לא נוקד במלואו‪ ,‬ואולם אפשר שכך המתין לקונה מזדמן אשר‬
‫ימסור אותו לנקדן‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬על פי ציוני בעלות בראש התגלגל כה"י לידי משפחת נורצי מפירארא‪" :‬בן ציון י"ץ איש נורצי‬
‫גר פירארא"‪" ,‬אלייה ‪ ....‬בכמ"ר נח רפאל מנורצי‪ ,‬הגיע כשחלקתי הספרים עם אחיי יינארו רנ]?["‪.‬‬
‫הערות‪ :‬אין בקולופון שם המעתיק ואף לא שם המזמין; נראה אפוא שהופק לקונה מזדמן‪.‬‬
‫סימנים רבים לצנזורה 'פנימית' בכתיבה איטלקית בינונית‪ ,‬מידו של סופר אחר‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫‪.4‬‬
‫כ"י רומא‪ ,‬ספריית קזנטנזה ‪Or. 2830‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,E302‬ס' ‪(11737‬‬
‫קולופון )‪319‬א(‪" :‬תם ונשלם תהלה לאל‪ .‬היום יום ד' מ"ח לספירה שנת רט"ו לפרט קטן פה בעיר פיירינצי" )‪(1455‬‬
‫תנ"ך רומא‪ ,‬דף פתיחה‬
‫תנ"ך שלם )עם ניקוד(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪) 163x230 :‬שטח כתוב ‪ 2 ;(98x136‬עמודות; ‪ 40‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נקבים סמוך למיקפל לסימון התפירה‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו;‬
‫‪254‬‬
‫לעתים עברו על קווי השוליים בעיפרון‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ 2 :‬עמודות‪ ,‬שרטוט 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(41‬‬
‫‪255‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬בעיפרון‪ ,‬לכותרת רצה בשוליים העליונים‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬מוזחים לשוליים‪.‬‬
‫קישוט‪:‬‬
‫‪256‬‬
‫מפואר‪ ,‬בסגנון פלורנטיני‪ .‬דף ‪3‬ב )בקונטרס הנפרד( מעוטר כולו במוטיבים רנסאנסיים וקלאסיים )מנורות‬
‫קנים‪ ,‬כדים‪ ,‬פרחים ועלווה‪ ,‬פירות‪' ,‬פוטי'(; בתחתית הדף שלט משפחה נישא בידי שני מלאכים בלבוש אדום‪ ,‬ובתוכו שני‬
‫אריות )‪ (rampant‬מחזיקים כד שלהבות עולות ממנו‪ .‬במרכז – אדם וחוה במערומיהם לצד העץ שנחש מתפתל סביבו‪.‬‬
‫‪257‬‬
‫בדף הפתיחה של 'בראשית'‪ ,‬בראש העמודה הראשונה של הטקסט המקראי‪ ,‬איניציאל מוזהב בתוך לוחית בזהב ואדום‪.‬‬
‫הרווח בין העמודות מקושט‪ ,‬כמו גם ארבעת צדי השוליים שסביב השטח הכתוב‪ :‬מנורות קנים‪ ,‬עלווה‪ ,‬פרחים וציפורים‪,‬‬
‫'פוטי' משתעשעים במשחקיהם‪ ,‬וכן סצינות מקראיות‪ .‬בתחתית הדף שלט משפחה – שלושה הרים ועליהם יונה ובמקורה‬
‫ענף זית‪ ,‬על רקע כחול‪.‬‬
‫‪258‬‬
‫‪ 253‬על סימנים אלה ראה הערה ‪ 237‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 254‬כך הוכן מראש‪ ,‬גם בדפים שנותרו ריקים אך משורטטים בראש כתב‪-‬היד ובסופו‪.‬‬
‫‪ 255‬ראה לעיל‪ ,‬כ"י ]מס' ‪.[2‬‬
‫‪ 256‬ראה תיאור מפורט אצל '‪ ,Antonioli Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti‬עמ' ‪ ,58-56‬עיול מס' ‪.11‬‬
‫‪ 257‬על‪-‬פי אנטוניולי ומורטארה )שם( הנחש בעל ראש אישה‪ ,‬בהתאם לאיקונוגרפיה שהייתה רווחת באותה עת‪.‬‬
‫‪ 258‬כנראה שלט המשפחה של משפחת מפיסא )ראה לעיל‪ ,‬פרק ד‪ ,‬הערה ‪.(238‬‬
‫‪242‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬קונטרס נפרד בן שני גליונות בראש כתב‪-‬היד‪ ,‬שמסתיים בדף המיניאטורה של אדם וחוה‪.‬‬
‫סדר הספרים‪ :‬דברי הימים אחרי נביאים‪ ,‬ואחר כך תהלים וכו' ‪.‬‬
‫מיעוט 'תחבולות' לניהול השורה בסופי שורות‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬הושאר חלל ריק גדול לאיניציאלים בראשי הספרים‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬שלט משפחה של משפחת מפיסא‪ .‬בתחילת המאה השש‪-‬עשרה היה כתב‪-‬היד בידי יואב בן משה‬
‫ריאטי )שהיה מלווה בפירנצה(‬
‫‪259‬‬
‫על פי ציון בעלות )‪1‬א(;‬
‫כתב‪-‬היד התגלגל לבטח לידיים נוצריות‪ ,‬על‪-‬פי הכיתובים בלטינית שיש בתוכו‪.‬‬
‫הערות‪ :‬רשימת ספרים בדפים ‪1‬ב‪2-‬א‪.‬‬
‫בדף ‪320‬ב הערה שרשם בה בעליו‪ ,‬יואב בן משה מריאטי‪ ,‬המעידה על החזרת המלווים היהודים לפירנצה בעשור השני של‬
‫המאה ה‪" :16-‬אני יואב בכמ' משה ‪ ...‬מריאטי באתי פה פייור']נצה[ להלוות והסירו הגרוש ליום ק']לינדי[‬
‫דיצ']ימברו[ רע"ה ועמדתי פה פיור' מי' יונייו רע"ד עד ק' דיצי' רע"ה להשיג התנאים הנ' והוצאתים קודם ק' דיצ'‬
‫הנ' ארבע מאות דוק']טים[‪."...‬‬
‫‪260‬‬
‫‪.5‬‬
‫כ"י ניו הייבן‪ ,‬אוניברסיטת ייל‪ ,‬ספריית ביינקה ‪409‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,D183‬ס' ‪ .(31373‬תאום לכ"י פרמה ‪] 1714‬מס' ‪[6‬‬
‫קולופון )‪178‬ב(‪}" :‬יצחק בן עובדיה{ סופר מהיר כתבתי זה התהלים איוב ומשלי למ"ר יעקב ‪ ...‬בן‪ ...‬בנימן ‪...‬‬
‫מהר אלצינו וקבלתי דמי שכירותי משלם בכמה פעמים עד היום הזה ה' לולייו רכ"ז" ‪(1467) 261‬‬
‫ספרי אמ"ת )עם ניקוד(‬
‫כ"י ניו הייבן‪ ,‬מיניאטורה לספר איוב )‪110‬ב(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪) 79x111 :‬שטח כתוב ‪ 16 ;(40x61‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נמצא נקב בודד בפינה חיצונית שמתחת לשטח הכתוב‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו; לעתים עברו על קווי השוליים בעיפרון‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מבנה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪(11‬‬
‫‪262‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬יש‪ ,‬באות מרובעת‪ ,‬בתוך מסגרת גיאומטרית )פורמטה(‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬יש‪ ,‬מעוטרים בקולמוס‪.‬‬
‫‪ 259‬קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪.66-65‬‬
‫‪ 260‬עליה ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ 66‬והערה ‪ 29‬שם‪.‬‬
‫‪ 261‬בניגוד לקולופונים הקודמים של יצחק )בסה"כ עוד חמישה( שבהם נזכר החודש העברי‪ ,‬קולופון זה הוא היחיד המציין‬
‫את החודש הלועזי )לולייו(‪ .‬את מנהגם של יהודי איטליה לציין את החודש הלועזי ממחיש לוח ‪ 1‬שבפרק ב‪ ,‬עמ' ‪ 41‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 262‬ראה לעיל‪ ,‬כ"י ]מס' ‪.[3‬‬
243
‫ איוב ושלושת‬,‫מיניאטורות מפוארות בראשי הספרים )דוד ניצב מעל גוליית‬
‫זנב בעיטור למשלי; עיטורי המסגרת משובצים‬-‫טווס גדול פרוש‬
265
264
:‫הקישוט‬
263
(‫ב‬2) ‫דוד וגוליית‬
;(‫ משפט שלמה‬,‫מרעיו‬
‫בזהב וכוללים בין השאר דיוקן אדם‬
‫ ברובד אחר של מלאכת‬.‫ 'פוטי' ועוד‬,‫ כדים‬,‫ דרקונים‬,'‫בתוך 'פורמטה‬
‫היד עוטר‬-‫ כתב‬.‫ עיטורי קולמוס סביב תיבות פתיחה ואיניציאלים‬- ‫הקישוט‬
266
.‫ללא ספק בבוטגה פלורנטינית‬
.‫ ממשפחת הבנקאים בפירנצה‬,‫ יעקב בן בנימן מהר אלצינו‬:‫היד‬-‫בעלים וגלגולי כתב‬
.‫ ואולם שמו גורד‬,‫לאחר שמו‬
267
'‫ המעתיק הוסיף בקולופון את הכינוי 'סופר מהיר‬:‫הערות‬
Cohen, 'Hebrew ‫ ראה‬,‫ המייצגת את נצחון המידות הטובות על הרעות באיקונוגרפיה הנוצרית‬,‫ על סצינה זו‬263
.101 '‫ עמ‬,Manuscript Illumination'
'‫ עמ‬,1 ,'‫פי גארצלי בוצעו המיניאטורות בידי האמן הפלורנטיני מריאנו דל בואונו )ראה 'מיניאטורה פלורנטינית‬-‫ על‬264
‫ בספרי‬,‫ באותם נופים‬,'‫ גארצלי מציינת את התפתחות 'דוד בדמות רועה‬.([‫ ]משם לקוחה התמונה שלעיל‬718 ‫ לוח‬, 2 ;207
‫יד אינה מציגה את‬-‫ גם דמותו של איוב במיניאטורה אחרת באותו כתב‬.‫התפילות הנוצריים ובספרי השעות מיד אחר כך‬
‫ כמו‬,‫ אלא משתמשת באלמנטים של עירום מלא ונופים מקומיים‬,‫הדמות המקראית בהתחשב בטעמו של מזמין יהודי דווקא‬
‫ להתייחסות לאיקונוגרפיה של דמות איוב‬.(207 ,‫ א‬,‫בבקתה ששימשה את מאריאנו לציורי ה'בשורה' שלו )שם‬
‫[ להלן( כשילוב של פרשנות יהודית ונוצרית ראה‬15 '‫ מוזיאון ישראל )]מס‬,‫יד זה ובכ"י ירושלים‬-‫במיניאטורות שבכתב‬
.(2 ‫ לוח‬,223 '‫ ועמ‬1 ‫ לוח‬,218 '‫ המאמר מביא לוחות של המיניאטורות )עמ‬.Lelli, 'Christian and Jewish'
.‫ להלן‬318 ‫ ראה בהערה‬,‫[ ברשימה‬15 '‫ ]מס‬,‫ על ההבדל בין מיניאטורה זו למיניאטורה בכ"י מוזיאון ישראל‬265
‫ כפי שהוא מופיע באתר‬,Shailor, 'Catalogue' ‫פי‬-‫ הרי קטע מתיאור הקישוט הפלורנטיני בכ"י ניו הייבן על‬266
:(http://webtext.library.yale.edu/beinflat/pre1600.ms409.htm) ‫האינטרנט של ספריית ביינקה‬
"…The extremely fine decoration of MS 409 is in the Florentine style of the third quarter of the
fifteenth century. M. Levi d'Ancona has associated the Beinecke manuscript with a group of
manuscripts executed by Antonio di Niccolo di Lorenzo (1445-1527), including a Breviary dated
1470 in Florence (Riccardiana 284) and a Book of Hours in the Victoria and Albert Museum
(George Reid MS 63). Cf. Sotheby's, Cat. 9, July 1969, no. 63 and M. Levi d'Ancona, Miniatura et
miniatori a Firenze (Florence, 1962) pp. 19-20, pl. II. According to F.Ames-Lewis the border
decoration and motifs appear close to the circle of Francesco d'Antonio del Cherico who was
responsible for developing and propagating a style of decorative border that replaced humanistic
white vine-stem borders from the early 1460's. Beinecke MS 409 is therefore a fairly early
reworking of the type, but the foliate forms are much thicker and heavier than those of the archetypal
Francesco d'Antonio del Cherico decorations, as in Florence, Bibl. Laur., 65, 26-27. Similarly, the
putti in MS 409 lack Francesco d'Antonio's lithe, dynamic grace, and tend to be relatively dull in
pose and movement, relatively laborious in drawing and wash-modelling. For a discussion of
Francesco d'Antonio del Cherico, see F. Ames-Lewis, The Library and Manuscripts of Piero di
Cosimo de' Medici (New York, 1984). Another manuscript in Jerusalem (Israel Museum, Bezalel
MS 180/55) contains the same three books of Hebrew scriptures as MS 409, but is in a slightly
earlier style of Florentine illumination.
Two full-page miniatures: f. 2v David beheading Goliath (Psalms) and f. 110v Job on the dunghill,
with the three tempters. Miniatures accompanied by elegantly illuminated full borders of pink and
blue flowers with green stems and yellow fruit issuing from yellow vases; gold dots and hair-spray.
Putti and brightly colored birds appear among foliate ornamentation. Polylobed and circular
medallions in borders: f. 2v David in prayer, David as king…; f. 110v Destruction of Job's flock; f.
153r Judgment of Solomon (Proverbs). Other borders, without miniatures, contain medallions of
busts of prophets, some holding scrolls: f. 52r (Psalm 73), f. 67r (Psalm 90), f. 80r (Psalm 107), f.
111r (Job). Border without medallions: f. 30v (Psalm 42). Borders of ff. 30v, 80r, 111r are less
carefully executed than rest of illumination and may be by another artist. The opening word of
Psalms 42, 73, 90 and 107, as well as of Job and Proverbs, occurs in a panel with foliate borders in
burnished gold. First letter in each chapter of Psalms, and first word in each chapter of Job and
Proverbs framed in red or blue (one in gold, f. 111r) with purple or red penwork flourishes."
.56-55 '‫ עמ‬,1969 ‫ יולי‬, (Sotheby) ‫הייבן לפרטיו יש בקטלוג בית המכירות סות'בי‬-‫תיאור ממצה אחר של קישוט כ"י ניו‬
‫ נמצא המונח‬15-‫יד הומניסטיים מן המאה ה‬-‫יד עבריים היקרותו של כינוי זה קיימת אך אינה שכיחה; גם בכתבי‬-‫ בכתבי‬267
Rizzo, ‫ לא קליגראפית )ראה‬,‫ )יד מהירה( לתיאור כתיבתן של העתקות שבוצעו במהירות בכתיבה שוטפת‬manu velox
Giovanmarco ‫' )כך כינה את עצמו המעתיק‬velox' ‫ ויש אף מעתיקים המכונים‬,(137-136 '‫ עמ‬,'Lessico filologico'
‫ מסיבה לא ברורה‬.(‫ שם‬218 ‫ והערה‬421 '‫ עמ‬,De la Mare, 'New Research ‫ ראה‬,1465 ‫ בקולופון משנת‬Cinico
‫‪244‬‬
‫‪.6‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1714‬דה רוסי ‪ ,385‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪395‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE187‬ס' ‪ (12958‬תאום לכ"י ניו הייבן ]מס' ‪[5‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תהלים )אין ניקוד למעט ניקוד ספורדי ‪9‬ב‪26-‬א(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 73x103 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 16 ;(41x60‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נמצאו שלושה נקבים בודדים )ראה איור של מערך הנקבים בתיאור כ"י פירנצה ]מס' ‪ ,([19‬וכן ניקוב לסימון‬
‫התפירה במיקפל‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו; שרטוט קווי עזר בעיפרון‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מבנה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(11‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬יש‪ ,‬בכתיבה מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪:‬‬
‫‪268‬‬
‫מפואר‪ ,‬בעיקר המיניאטורה )דוד בזקנתו( בדף הפתיחה )‪1‬א( עם תיבת 'אשרי' וסביבה מסגרת זהב‬
‫ועיטור מסגרת ושני 'פוטי' אשר מחזיקים שלט משפחה ריק‪ .‬גם בראש‬
‫שאר חלקי תהלים עיטורי מסגרת ובהם פרחים‪ ,‬עלווה‪ ,‬בני אדם‪ ,‬בעלי‬
‫חיים; בשאר כתב‪-‬היד תיבות פתיחה במסגרות עם עיטורי קולמוס‪,‬‬
‫באדום וכחול לסירוגין‪ .‬הלוחיות דומות לאלו שבכ"י ניו הייבן )התאום(‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬הושארו חללים ריקים‬
‫לתיבות פתיחה‪ ,‬ואלה מולאו ביד מאוחרת )למשל תהלים ק‪ ,‬וכן תהלים‬
‫קב(; כמעט שאין ניקוד‪ .‬בראש שלט משפחה ריק )ראה האיור מימין(‪.‬‬
‫אחת מתיבות הפתיחה נשכחה )מזמור ק"ב( ואולם מולאה אחר כך‪.‬‬
‫רמז כריסטולוגי)?(‪ :‬הבלטה )בדיו כהה יותר( של התיבה "האיש" בדף‬
‫הפתיחה )ראה איור(‬
‫כ"י פרמה ‪ – 1714‬דף הפתיחה‬
‫‪.7‬‬
‫כ"י אמסטרדם‪ ,‬ספריית האוניברסיטה‪Ros. 448 ,‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZF1‬ס' ‪ ;(73303‬תאום לכ"י ירושלים ]מס' ‪[8‬‬
‫קולופון )פירנצה‪> ,‬אחרי ‪:(<1441‬‬
‫‪270‬‬
‫‪269‬‬
‫על ידי יצחק יזיי"א בכמ"ר עובדיה ז"ל פה בעיר פירינצי" )‪336‬ב(‬
‫מחזור )עם ניקוד‪ ,‬מידי נקדן אחר?(‬
‫ממדים‪ 107x149 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 17 ;(58 x85‬שורות משורטטות וכתובות ‪.‬‬
‫פוענחו התיבות 'סופר מהיר' באופן שגוי בידי עורכי קטלוג כתבי‪-‬היד שבספריית ביינקה )ראה '‪,Shailor, 'Catalogue‬‬
‫כרך ‪ ,2‬עמ' ‪ (308‬ותורגמו שם לאנגלית '‪.'as a donkey‬‬
‫‪ 268‬ראה תיאורו בפירוט רב אצל '‪ ,Antonioli Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti‬עמ' ‪ ,60‬עיול מס' ‪.15‬‬
‫אותו תיאור מציין כי לוי ד'אנקונה ייחסה את קישוטו לאסכולה של פיליפו טורלי‪.‬‬
‫‪269‬על‪-‬פי הממדים החיצוניים והפנימיים‪ ,‬מספר השורות‪ ,‬הקלף‪ ,‬הקינטרוס העמדת הדף והשרטוט‪ ,‬הופקו השניים בהפקה‬
‫אחת‪.‬‬
‫‪ 270‬ראה בסעיף 'הערות' להלן‪.‬‬
‫‪245‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 6 ,5‬ולעתים אף ‪ 7‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים‬
‫תחתונים; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬אין נקבים‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שרטוט בלט בעזרת תבנית )ללא סימני ניקוב(‪ ,‬מצד א של הדפים )ראה איור בעמ' ‪ 220‬לעיל(; לעתים נוספו קווי‬
‫שוליים בעיפרון על חריצי השרטוט; כמו כן שורטטו בעיפרון קווי עזר אנכיים פנימיים לצרכים פרוזודיים‪ ,‬וכך גם שורות‬
‫שנוספו בין השורות הקיימות עבור ההוראות שנכתבו בכתב זעיר; יש שנוסף שרטוט בעיפרון לשורה העליונה כדי להופכה‬
‫לשורה בכירה‪.‬‬
‫שלושה כתבי‪-‬יד של יצחק )כ"י אמסטרדם‪ ,‬כ"י ירושלים ]מס' ‪ [8‬וכ"י סנט‪-‬קוגט תורה ]מס' ‪ ([17‬הם היחידים בקרב כתבי‪-‬‬
‫היד העבריים באיטליה העשויים קלף‪ ,‬מידי מעתיק שמוצאו איטלקי )לא מהגר(‪ ,‬אשר שורטטו באופן זה‪.‬‬
‫שרטוט הבלט בעזרת תבנית ראה דרולה‪.‬‬
‫דרולה )גיליון מקופל‪ ,‬מוטבע מצד א(‬
‫‪272‬‬
‫‪273‬‬
‫‪271‬‬
‫על שיטת‬
‫נראה כי שרטוטו של יצחק מוטבע בדפי הקלף באופן שמציג איור מס' ‪ 4‬של‬
‫בעוד שרוב כתבי‪-‬היד העבריים מוטבעים על‪-‬פי איור ‪) 3‬גיליון מקופל‪ ,‬מוטבע‬
‫מצד עמוד ב(‪ .‬על‪-‬פי נתוני דרולה‪ ,‬כ‪ 12%-‬מכתבי‪-‬היד ההומניסטיים )הלטיניים( בקורפוס שבדק שורטטו ב'טכניקה‬
‫מתקדמת' )כלומר יעילה( זו‪,‬‬
‫‪274‬‬
‫אשר מילאה אחר ההגדרה של שרטוט 'בלתי‪-‬נראה' שאותו העדיפו ההומניסטים‪.‬‬
‫‪275‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬שרטוט 'סולם' עם קו שוליים נוסף מצד שוליו החיצונים של הדף‪.‬‬
‫המבנה האסימטרי של השרטוט חריג בכתבי‪-‬יד עבריים המשורטטים בתבנית‪ ,‬ששם בדרך כלל המבנה הוא שרטוט 'סולם'‬
‫פשוט;‬
‫‪276‬‬
‫אף בכתבי‪-‬היד הלטיניים ההומניסטיים אין עדות למתווה כזה בשרטוטי בלט‪ ,‬אלא רק בכתבי‪-‬יד המשורטטים‬
‫בשרטוט צבעוני‪ ,‬ששם משמש קו השוליים הנוסף מצדו השמאלי של הטקסט לאיניציאלים המוזחים והוא נמתח בכל עמוד‬
‫לחוד‪ ,‬תמיד משמאל לטקסט;‬
‫‪277‬‬
‫ואולם בשרטוט בלט כזה‪ ,‬בגלל השתקפותו מעברו השני של הדף‪ ,‬ממוקם קו השוליים‬
‫הנוסף לעתים משמאל הטקסט ולעתים מימינו‪ ,‬ואין בו שימוש עבור איניציאלים‪ .‬הואיל ומבנה שרטוט כזה לא היה כלל‬
‫בנמצא בטוסקנה‬
‫‪278‬‬
‫‪ -‬ששם ישב יצחק בעת העתקת כתב‪-‬היד )על‪-‬פי הקולופון שבסופו( ‪ -‬ניתן לשער כי יצחק הוא שהכין‬
‫לעצמו את גיליונות הקלף בהטבעת הבלט‪ .‬יצוין שאף יצחק לא עשה שימוש באותם 'שוליים' צדיים אשר נוצרו עם מתיחת‬
‫הקו הנוסף‪ ,‬ונוכחותו של אותו קו‪ ,‬מיותר לכאורה‪ ,‬אכן תמוהה‪.‬‬
‫‪279‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬בכתיבה מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬אין‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬קונטרסים בעיקר של ‪ 5‬גיליונות אך גם של ‪ ,6‬וכן של ‪ 7‬גיליונות )ראה כ"י ירושלים ]מס' ‪ .([8‬רובם‬
‫המכריע של הקונטרסים בכתיבתו של יצחק בני ‪ 5‬גיליונות‪ ,‬ואילו בכתיבת אברהם – ‪ 6‬ו‪ 7-‬גיליונות‪.‬‬
‫כתב‪-‬יד לא‪-‬גמור‪ :‬נראה שלא נוקד בידי המעתיק)?(‪.‬‬
‫‪ 271‬כאמור‪ ,‬בסביבת הספר העברי באיטליה לא שורטטו כתבי‪-‬יד העשויים קלף בשרטוט זה בידי מעתיקים לא‪-‬מהגרים‪.‬‬
‫אשר לשרטוט בעזרת תבנית מצד א של הדף – דומה שהוא מקרה יחיד בסביבת הספר העברי בכתבי‪-‬יד מקלף‪.‬‬
‫‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie' 272‬עמ' ‪.76-72‬‬
‫‪ 273‬שם‪ ,‬עמ' ‪.73‬‬
‫‪ 274‬שם‪ ,‬עמ' ‪.78‬‬
‫‪ 275‬שם‪ ,‬עמ' ‪.76-75‬‬
‫‪ 276‬גם בכ"י סנט‪-‬קוגט )מס' ‪ [17‬ששורטט בשרטוט בלט תבנית השרטוט חריגה ומורכבת ביותר‪.‬‬
‫‪ 277‬אף כ"י ]מס' ‪ [1‬וכ"י ]מס' ‪ [2‬בקורפוס של יצחק משורטטים במבנה דומה‪ ,‬ואולם בשרטוט בדיו )כלומר צבעוני(‪.‬‬
‫‪ 278‬ראה '‪ ,95 ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬על כך ששרטוטי 'ראי' אסימטריים – בשרטוטים צבעוניים ‪ -‬אינם בנמצא כלל‬
‫במחוזות טוסקנה‪ ,‬אומבריה ולאציו )כנראה בשל הסלידה מן האסימטריה(‪ .‬שרטוטים אסימטריים בעיפרון ובדיו נפוצים‬
‫לדבריו בצפון‪ ,‬במחוזות אמיליה‪ ,‬ונטו ולומברדיה והם בעלי זיקה לכתבי‪-‬היד ה'גותיים'‪.‬‬
‫‪ 279‬לדברי דרולה )'‪ ,Derolez, 'Ruling‬עמ' ‪ (287-286‬מבנה שרטוט זה אינו יכול להתקיים בשרטוטי בלט אלא רק‬
‫בשרטוט צבעוני‪ ,‬ואין לו שימוש בצורתו זו )מסיבה ברורה‪ ,‬שהרי השוליים הכפולים האמורים לשמש עבור האיניציאלים‬
‫המוזחים יהיו ממוקמים בצד הנגדי בדפי ב(‪ .‬איור הממחיש את חוסר תכליותו של מערך קווי שוליים אסימטרי בשרטוט‬
‫בלט דומה לזה של יצחק ראה שם‪ ,‬עמ' ‪.287‬‬
‫‪246‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬ציון בעלים )‪341‬ב( – יצחק בן בנימן ממונ' אלצינו;‬
‫‪280‬‬
‫מתחתיו נמחק ציון בעלים נוסף; בדף‬
‫שלפני הקונטרס הראשון‪" :‬זה הסדור מבולונייא ‪ ...‬אלחנן דוד פואה‪ ...‬שנת שע"ד" )‪.(1614‬‬
‫‪281‬‬
‫הערות‪ :‬נכתב בידי שני סופרים‪ ,‬בשתי כתיבות דומות אך שונות; עיטור הבלטה לשם המעתיק 'יצחק' )‪223‬א‪236 ,‬א(ׂ‪ ,‬וכן‬
‫לשם 'אברהם' )מן הסתם הסופר האחר‪ ,‬ואולי גם נקדן כתב‪-‬היד? – בדפים ‪76‬א‪204 ,‬א‪215 ,‬א‪223 ,‬א(‪ :‬כאן אין העיטור‬
‫יוצא מן הניקוד כלפי מטה‪,‬‬
‫‪282‬‬
‫אלא מתיבת 'אברהם' כלפי מעלה‪ ,‬כנהוג בהבלטת שם המעתיק‪.‬‬
‫בדף ‪298‬א ההערה‪" :‬בכאן אתחיל לכתוב עניין ההגדה אשר שכחתי לכתוב למקומו"‪ ,‬והעתקתה של ההגדה כולה‪ ,‬כ‪3-‬‬
‫קונטרסים וחצי‪.‬‬
‫מן הקולופון עולה כי אביו של יצחק כבר לא היה בחיים בעת כתיבתו )על‪-‬פי הברכה לנפטר שנוספה לשמו(‪ ,‬ואין ספק‬
‫אפוא כי כתב‪-‬היד נכתב לאחר שנת ‪) 1441‬שאז ‪ -‬על‪-‬פי הקולופון של כ"י לונדון‪] ,‬מס' ‪ [1‬לעיל ‪ -‬היה עובדיה אביו עדיין‬
‫בחיים(; תמוהה אפוא הכתובת בכתיבה אשכנזית‪ ,‬המאוחרת לכתיבתו של כתב‪-‬היד‪ ,‬בדף הראשון של גיליון הקלף המצורף‬
‫לראש כתב‪-‬היד‪ ,‬ע"א‪" :‬האנדשריפט פאן קפ"ז לפ"ק"‪ ,‬ובלועזית‪."Verona A[nn]o 1427" :‬‬
‫מחיקות )‪28‬א‪/‬ב( בדילול הדיו וכתיבה על גבי המחוק )אולי צנזורה פנימית?(‪ ,‬ובהן מחיקתה של חתימת הברכה החמש‪-‬‬
‫עשרה "מצמיח קרן ישועה" בתפילת שמונה עשרה )‪28‬ב(‪.‬‬
‫‪283‬‬
‫בדף ‪3‬א‪ ,‬מול התיבות "שלא עשאני אישה" – נרשם בשוליים "שעשאני"; ומול התיבות "שלא עשאני עבד" – בשוליים‪:‬‬
‫"שפ}חה{"‪ .‬מתברר אפוא כי בשלב מסוים במהלך גלגוליו שימש המחזור לתפילותיה של אישה‪.‬‬
‫‪.8‬‬
‫‪o‬‬
‫כ"י ירושלים ‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪Heb. 8 2456‬‬
‫)ספרדתא ‪ (ZA38‬תאום לכ"י אמסטרדם ]מס' ‪[7‬‬
‫ללא קולופון פירנצה‪> ,‬אחרי ‪<1441‬‬
‫מחזור )עם ניקוד ]מיד אחרת?[(‬
‫‪284‬‬
‫‪285‬‬
‫ממדים‪) 107x149 :‬שטח כתוב ‪ 17 ;(58x81‬שורות משורטטות )‪ 16‬כתובות(‪.‬‬
‫‪286‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬ו‪ 6-‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬אין נקבים‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שרטוט בלט בעזרת תבנית )ללא סימני ניקוב(‪ ,‬מצד א של הדף )ראה איור מתוך כתב‪-‬יד זה בעמ' ‪ 220‬לעיל(;‬
‫לעתים נוסף שרטוט בעיפרון לקווי שוליים‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬שרטוט 'סולם' עם קו שוליים נוסף מצד שוליו החיצונים של העמוד )ראה בכ"י אמסטרדם‪] ,‬מס' ‪ [7‬לעיל(‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬אין קישוטים‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬קונטרסים של ‪ 6‬גיליונות‪ ,‬המופיעים בכתב‪-‬יד זה לצד קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות‪ ,‬נדירים בכתבי‪-‬יד מקלף‬
‫באיטליה; שומר קונטרס בעל עיטור מארבעה צדדים )'‪ 4‬רוחות'( בדף ‪245‬ב‪.‬‬
‫‪ 280‬על משפחת הבנקאים ממונטלצ'ינו ראה לעיל‪ ,‬פרק ד‪/‬הפטרונים היהודים וספריהם‪/‬כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות‬
‫בפירנצה‪/‬משפחת ממונטלצ'ינו; כמו כן ראה קאסוטו‪' ,‬היהודים'‪ ,‬עמ' ‪ ,192‬לאילן היוחסין של המשפחה‪.‬‬
‫‪ 281‬כלומר‪ ,‬בנוסח בולוניה‪.‬‬
‫‪ 282‬כמו למשל בכ"י לונדון ]מס' ‪ ,[1‬ובכ"י ירושלים‪' ,‬מחזור מוסקוביץ'‪.‬‬
‫‪ 283‬מחיקה זו היא בעלת עניין רב‪ ,‬לאור סברתו של י' ליבס על התכוונותה המקורית לישוע הנוצרי בקרב היהודים הנוצרים‬
‫הקדומים )ראה ליבס‪' ,‬מצמיח קרן'(; סביר אפוא כי משתמש יהודי הוא שמחק מילים אלה מכתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪ 284‬ראה סעיף הערות לכ"י אמסטרדם ]מס' ‪.[7‬‬
‫‪ 285‬דיו הניקוד כהה מדיו הכתיבה; במקומות שדיו האותיות נשרה בולטת כהותה של דיו הניקוד‪ .‬אפשר אפוא שנוקד מיד‬
‫אחרת‪.‬‬
‫‪ 286‬בכ"י אמסטרדם נכתבו ‪ 17‬שורות ועל כן אורך השטח הכתוב עולה ב‪ 4-‬מ"מ על זה שבכ"י ירושלים‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫הערות‪ :‬את רוב כתב‪-‬היד העתיק יצחק )דפים ‪291-6‬א(‪ ,‬ואילו מעתיק שני השלים דפים ‪ 5-1‬וכן כמה דפים בסוף כתב‪-‬‬
‫היד‪.‬‬
‫‪.9‬‬
‫כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪) MS Can. Or. 22‬קטלוג נויבאואר ‪(47‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,C12‬ס' ‪(33060‬‬
‫>פירנצה‪-1441 ,‬לפני אדר ‪<1468‬‬
‫תורה )הניקוד מידי נקדן אחר(‬
‫‪287‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 111x158 :‬מ"מ )השטח הכתוב ‪ 34 ;(62x94‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נקב בודד סמוך מאוד לפינה החיצונית התחתונה של העמודה החיצונית‪ ,‬נוקב מצד עמודי ב‪ ,‬כל הקונטרס בבת‬
‫אחת‪.‬‬
‫‪288‬‬
‫שרטוט‪ 2 :‬עמודות; שורות וקווי שוליים בדיו; המעתיק הוסיף עליהם קוי שוליים בעיפרון‪ ,‬שלעתים אינם חופפים חפיפה‬
‫מלאה את אלו שבדיו‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬מבנה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(11‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬בעיפרון‪ ,‬לכותרת רצה בשוליים העליונים‪.‬‬
‫‪289‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬אין‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬באות מרובעת )לעתים שתי אותיות‪ ,‬למשל‪' :‬וי'(‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬אין‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬ניכרת הקפדה על כתיבתה של הכותרת הרצה בין קווי השוליים‪ ,‬ללא גלישה‪ :‬כשיש חשש לחריגה –‬
‫המילה תקוצר )למשל‪ :‬יעק' במקום יעקב‪32 ,‬א(‪.‬‬
‫מיעוט 'תחבולות' לניהול השורה בסופי שורות‪ ,‬בדרך כלל רק הרחבות‪ ,‬ולעתים אות זעירה בין השיטין או מילוי גרפי‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬נותר ללא ניקוד וקישוטים‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬בשנת ‪ 1468‬היה כתב‪-‬היד בבעלותו של דוד בן יואב >מטיוולי<‪ ,‬חתנו של יחיאל מפיסא‪ ,‬בעל‬
‫שולחן הלוואות ב'קסטיילו'‪.‬‬
‫‪290‬‬
‫‪ 287‬קולופון הנקדן )‪125‬א(‪" :‬ולך ה' חסד כי חזקת זרועי עבדך לסיים מלאכת הנקוד ביום חמשי לירח אדר שני שנת‬
‫חמשת אלפים ובר"ך את עמך את ישראל‪ .‬רפאל צרפתי הנקדן ב"כ ‪ ...‬לוי ‪ ...‬והיה שכרי חמשה פרחי' רחבים‬
‫קבלתים מכמ"ר דוד ‪...‬בכ"ר יואב בעל הספר הזה‪ ,‬היינו קבלתים ממנו על יד ‪...‬יהושע מנהיג חנות בקסטיילו"‬
‫)אותו נקדן הותיר קולופונים בכתבי‪-‬יד נוספים‪ ,‬בהם למשל סידור משנת ‪ ,1462/3‬כ"י פרמה‪ ,‬ספריית פלטי נה‪Parm. ,‬‬
‫‪.(3141‬‬
‫‪ 288‬כך גם בשאר כתבי‪-‬היד של יצחק שבהם יש נקבים בודדים ושרטוט בדיו‪.‬‬
‫‪ 289‬שרטוט כזה נמצא גם בכ"י וטיקן )ארבעה טורים( מנטובה‪ 1435 ,‬וכן בביבליה ממנזר פייזולה ]מס' ‪ .[18‬על תופעה‬
‫דומה של שורה לרוחב העמוד הממוקמת מעל למיתווה השרטוט ומשורטטת בעיפרון‪ ,‬ועשויה לשמש גם עבור הכותרת‬
‫הרצה‪ ,‬ראה '‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪.81‬‬
‫‪ 290‬היא ‪ Città di Castello‬שבטריטוריה הפלורנטינית – על דוד מטיוולי ומשפחתו ועל ספריהם ראה לעיל‪ ,‬פרק ד‪/‬‬
‫הפטרונים היהודים וספריהם‪/‬כתבי‪-‬היד של המשפחות היהודיות בפירנצה‪/‬משפחת מטיוולי‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬כתב‪-‬היד היה בלתי מנוקד עד שנמסר בשנת ‪ 1468‬לנקדן רפאל צרפתי בידי 'יהושע מנהיג חנות בקסטילו' )כך‬
‫בקולופון הנקדן( שהיה ממונה על שולחן ההלוואות של דוד מטיבולי‪ ,‬הבעלים של כתב‪-‬היד‪ .‬אפשר שהעובדה כי מסירת‬
‫כתב‪-‬היד לניקוד והתשלום לנקדן בוצעו בידי 'מנהיג חנותו' של הבעלים מצביעה על כך שכתב‪-‬היד היה ממושכן באותה‬
‫חנות והפך ברבות הימים לקניינו של המלווה‪ .‬אם ההשערה שלעיל נכונה‪ ,‬הרי קצרה הדרך להניח כי מי שהפקיד את כתב‪-‬‬
‫היד העברי הבלתי‪-‬מנוקד בשולחן ההלוואות היה נוצרי )ושמא אף המעתיק עצמו?(‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫‪.10‬‬
‫כ"י ברלין‪SPK MS Hamilton 547 ,‬‬
‫‪291‬‬
‫)ספרדתא ‪ , ZG49‬סרט ‪(1901‬‬
‫פירנצה‪<1467-1441> ,‬‬
‫קולופון‪ :‬אין‬
‫תהלים משולב עם פירוש רד"ק )ניקוד מלא לטקסט‪ ,‬אין ניקוד לפירוש(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית ובינונית‪-‬זעירה; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים‬
‫תחתונים; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק )מילוי גרפי מסוג‬
‫‪.( 厂‬‬
‫ממדים‪ ;(101x143) 177x248 :‬מס' שורות‪.26 -25 :‬‬
‫העמדת הדף‪ :‬בשרטוט הצפוף של הפירוש נוספו עוד שורות בין השיטין ומניין השורות הכולל ‪ 51-49‬שורות ‪ +‬שורה‬
‫בכירה עליונה‪ .‬בדפים ‪ 5-4‬שורטטו ‪ 41‬שורות‪ 40 :‬בדיו בנוסף לשורה הבכירה העליונה המשורטטת בחריטה‪ .‬ההעמדה‬
‫הכללית אחידה לאורך כל כתב‪-‬היד אך המיתווה דינמי והיחס בין ממדי הטקסט המקראי לממדי הפירוש משתנה מפסוק‬
‫לפסוק‪ .‬הפירוש מקיף את פסוקי תהלים‪ ,‬לרוב משמאל ומלמטה ולעתים גם מימין‪ ,‬בתבניות גמישות‪ .‬ההבחנה בין טקסט‬
‫לפירוש ברורה לעין‪ :‬בעוד שהפסוק נכתב בכתיבה בינונית בשורות מרווחות‪ ,‬ובדרך כלל בשליש הימני של העמודה‪,‬‬
‫הפירוש בכתיבה בינונית זעירה ובשורות צפופות כפליים מאלו של הטקסט )יחס של ‪ (1:2‬והוא משתלב סביב הטקסט‬
‫המקראי בהתאם למיקומו ולאורכו של הפסוק‪ .‬בין היחידות של פסוק‪+‬פירוש נשמר לרוב רווח של שורה‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬אין ניקוב לשורות ואולם יש נקבים לקווי השוליים ולשורה העליונה הבכירה משני צדיה )הללו משורטטים בחריטה‬
‫ובעיפרון(‪ .‬הנקבים מצד ע"ב‪ .‬כמו כן נמצאו נקבים בודדים‪ :‬לרוב נמצא נקב בודד אחד בשוליים הפנימיים למעלה‪ ,‬מנוקב‬
‫מצד ע"ב‪ .‬ואולם בגיליון של דפים ‪ 5-4‬נמצאו ‪ 3‬נקבים בודדים‪:‬‬
‫‪292‬‬
‫ואחד בשוליים החיצונים‪ ,‬מעט מתחת לשורה האחרונה הכתובה‪.‬‬
‫שניים בשוליים הפנימיים )האחד למעלה והשני למטה(‬
‫‪293‬‬
‫שרטוט‪ :‬שתי עמודות; שורות בדיו‪ ,‬קווי השוליים בעיפרון ואולי גם בעיפרון חורט‪.‬‬
‫‪294‬‬
‫השרטוט לטקסט ה'דינמי' משתנה‬
‫בהתאם לצורך – שורות נוספות שורטטו בעיפרון בין השורות המשורטטות בדיו‪ ,‬וקווי אורך נוספים שורטטו בעיפרון‬
‫בהתאם לפורמט המשתנה של הפירוש‪ .‬אין ספק שדפוס זה מעיד על שיטת העבודה של המעתיק‪ :‬הדף שהיה מונח לפניו‬
‫הכיל שרטוט בסיסי קבוע )מוכן מראש?(‪ :‬השורות‪ ,‬במספר קבוע )בתחילה ‪ 25‬ואח"כ ‪ ,(24‬משוכות בדיו‪ ,‬כנראה בעזרת‬
‫מכשיר שרטוט מכני שעליו מעידים הנקבים הבודדים הנמצאים בשוליים‪.‬‬
‫‪295‬‬
‫את השורות הנוספות הנחוצות עבור הפירוש‬
‫שרטט המעתיק בעיפרון דקיק "בין השיטין"‪ ,‬כלומר בין שורות הדיו‪ ,‬ולעתים אין אלו שורות שלמות אלא קטעי שורות; גם‬
‫את קווי האורך הנוספים )לעתים קווים קצרים המתווים מסגרת משתנה לטקסט הפירוש( שרטט כך‪ ,‬עמוד עמוד‪ ,‬כאמור ‪-‬‬
‫בהתאם להתקדמותו ובהתאם לפריסת הטקסט המקראי והפירוש שסביבו‪ .‬שרטוט שער )קווי שוליים ‪ +‬שורה עליונה בכירה‬
‫לרוחב כל הדף( בחריטה‪ ,‬ולעתים נראה שעברו על החריטה בעיפרון )ושמא שורטט בעיפרון חורט אשר נשר בחלקו‪ ,‬ורק‬
‫תלמי החריטה נותרו לעדות?(‪.‬‬
‫‪ 291‬לתיאור כתב‪-‬היד ולהפניות לביבליוגרפיה נוספת ראה גם '‪ , 'Kitwe-Jad‬עמ' ‪.37-36‬‬
‫‪ 3 292‬נקבים בודדים נמצאו גם בדפים ‪) 157 ,149 ,145 ,144‬אני מודה לד"ר אף אוברגאו ‪ Eef Overgaauw‬מספריית‬
‫המדינה בברלין שהואיל לבדוק הימצאותם של נקבים בודדים בשאר חלקי כתב‪-‬היד ולמדוד את המרחקים ביניהם‪,‬‬
‫לבקשתי(‪.‬‬
‫‪ 293‬נראה שהקונטרסים שבהם נמצאו ‪ 3‬נקבים בודדים שורטטו בשרטוט דיו מלא )לשורות ולשוליים(‪ :‬על‪-‬פי‬
‫'‪ ,Casagrande, 'Foratura‬עמ' ‪ 428‬בכתבי‪-‬יד ששורטטו בשרטוט דיו מלא מוצאים ‪ 3‬נקבים; לעומת זאת באלה ששורטטו‬
‫בדיו ובעיפרון יש נקב אחד בשוליים החיצונים‪.‬‬
‫‪ 294‬עפ"י דף ‪5‬ב )משורטט אך בלתי כתוב‪ ,‬ובו שורות בלבד( – השורות בדיו שורטטו תחילה‪ ,‬ורק אח"כ נוספו קווי‬
‫השוליים בעיפרון‪ .‬כפי שנמצא בקונטרס החמישה‪-‬עשר‪ ,‬אפשר גם שקווי השוליים שורטטו בחריטה ואחר כך עברו על‬
‫מקצתם גם בעיפרון‪.‬‬
‫‪ 295‬על המחקרים העוסקים במכשיר ששימש לשרטוט השורות בדיו ראה הערה ‪ 109‬לעיל‪.‬‬
‫‪249‬‬
‫במיפתח האמצע של הקונטרסים נראה לעתים 'גשר' המחבר בין השורה העליונה הבכירה המשורטטת בצד ב של הדף לזו‬
‫המשורטטת בצד א של הדף הבא‪.‬‬
‫‪296‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬שרטוט 'סולם' לשתי עמודות ושורה עליונה בכירה )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(42‬‬
‫‪297‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬בעיפרון‪ ,‬לשומרי קונטרסים‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬בכתיבה מרובעת רבתי )גובה מקצתן מגיע ל‪ 6-‬שורות(‪ ,‬מצופות בזהב וסביבן לוחית מלבנית )פאנל(‬
‫מעוטרת‪ .‬אין ספק שנכתבו קודם לעיטורן שכן מתווה הלוחית הוכפף לקונטורים של האותיות העבריות‪.‬‬
‫קישוט‪:‬‬
‫‪298‬‬
‫מפואר‪ ,‬זהב‪ ,‬צבעים )הצבעים השליטים‪ :‬כחול‪ ,‬ורוד‪ ,‬ירוק וזהב(‪.‬‬
‫בדף ‪1‬א )ראה איור למטה( עיטור מסגרת בארבעת צדי השטח הכתוב‪ ,‬וכן לאורך הרווח שבין שתי העמודות‪ ,‬ובתחתיתו‬
‫שלט משפחה הנישא בידי שלושה כרובים‪ .‬סביב תיבת הפתיחה "אשרי" המתנוססת בתוך מעין מגילה ששני כרובים‬
‫מגוללים משני צדיה‪ ,‬ארבע מיניאטורות מחיי דוד המלך‪ :‬ההילה סביב ראשו של דוד והתגלותו של אלוהים בדמות אנוש‬
‫מעידים על מוטיבים כריסטולוגיים )אין ספק שבוצעו בידי אמן נוצרי(‪.‬‬
‫‪299‬‬
‫עיטור האמצע יחד עם המגילה המכילה את תיבת‬
‫הפתיחה 'אשרי' בדף הפתיחה יוצרים מוטיב של צלב‪ :‬מוטיב זה חוזר על עצמו עוד בדפי כתב‪-‬היד‪ .‬גם העמדת כדורי הזהב‬
‫והקרניים היוצאות מהם יוצרת במקומות רבים תבנית של צלב‪.‬‬
‫בראשי החטיבות )‪43‬א‪73 ,‬א‪96 ,‬ב‪117 ,‬ב( עיטורי מסגרת מפוארים משלושת צדי השטח הכתוב )מקלעות פרחים ועלווה‬
‫ובתוכן שזורים כרובים מכונפים ובלתי מכונפים )‪ ,(putti, amorini‬לעתים בשלשות‪ ,‬בתנוחות שונות‪ ,‬כדורי זהב‬
‫בשלשות‪ ,‬בעלי חיים ‪-‬ארנבת‪ ,‬איילה רובצת‪ ,‬בז‪ ,‬בעלי כנף רבים‪ ,‬דוכיפת‪ ,‬טווס‪ ,‬לביאה?‪ ,‬נמר מנומר‪ ,‬פרפרים וגולם;‬
‫טבעת יהלום בשוליים החיצונים סביב האות ץ )‪96‬ב(‪ 300 .‬הכרובים‬
‫המכונפים הנושאים זר דפנה ריק )‪96‬ב( עטורי תלתל או תלתלי‪-‬‬
‫ציצית בשיערם הזהוב‪.‬‬
‫עיטורי מסגרת חלקיים )בצבעים וזהב( ברוב העמודים‪ ,‬אם בשוליים‬
‫אם באמצע )ברווח שבין העמודות(‪ .‬תיבות הפתיחה של כל מזמור‬
‫בזהב‪ ,‬בתוך תיבות מלבניות מעוטרות; סלסולים דקים בדיו לבנה‬
‫בתוך התיבות המלבניות על רקע ורוד וכחול לסירוגין‪ .‬בדפים‬
‫המקושטים צוירו מעין טבעות )עיגול‪ ,‬עלה‪ ,‬או משושה( או חצי סהר‬
‫סביב ספרור מזמורי תהלים‪.‬‬
‫כ"י ברלין )‪1‬א(‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬בראש‪ ,‬שני גיליונות בודדים )דפים ‪ 3-2‬ודפים‬
‫‪ ;(5-4‬בספרור המזמורים בשוליים האות ץ )פשוטה( מסמנת את המזמור התשעים‪ ,‬כמנהגו של יצחק‪.‬‬
‫‪ 296‬בדומה לשיטה הנוהגת לעתים בכתבי‪-‬היד הלטיניים‪ ,‬ראה '‪ ,1,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ 90‬לשרטוטים מסוג דומה‪.‬‬
‫‪ 297‬על‪-‬פי דרולה )שם‪ ,‬עמ' ‪ (116-114‬תפוצתו של טיפוס ‪ 42‬של מתווה השרטוט נמוכה‪ ,‬ועומדת על ‪ 8‬כתב‪-‬יד בלבד‬
‫במידגם המונה ‪ 1200‬כתבי‪-‬יד‪ :‬אחד מהם הופק בפירנצה ושורטט בחריטה‪ ,‬השאר שורטטו בדיו ו‪/‬או בעיפרון והופקו‬
‫בברגמו‪ ,‬פדובה‪ ,‬בולוניה ורומא‪ ,‬כולם בשנים ‪ .1469-1431‬אכן מדובר במתווה של ‪ 2‬עמודות שבלאו הכי לא היה מקובל‬
‫בקרב ההומניסטים )למעט בגין השפעות ההפקה המונאסטית או האוניברסיטאית(‪ .‬גם בתוך כתבי‪-‬היד המונאסטיים לא‬
‫הייתה תפווצתו נרחבת והגיעה רק ל‪ 5.32%‬בקורפוס של קאזאגראנדי ואורנאטו )ראה '‪ ,'Elementi‬עמ' ‪.(223-222‬‬
‫השורה הבכירה העליונה מתפקדת כאן כמסגרת עליונה לשטח הכתוב ואין היא משמשת לכתיבה‪.‬‬
‫‪ 298‬ראה‪ ,‬כאמור‪ ,'Kitwe-Jad' ,‬עמ' ‪ ;37-36‬וכן ‪ ,Gold‬עמ' ‪ ,'Judische Lebenswelten', ;44‬עמ' ‪ , 439-438‬עיול‬
‫‪ ,Mortara Ottolenghi, 'Scribes, Patrons' ;20:1/26‬עמ' ‪.95‬‬
‫‪ 299‬לתיאור הקישוט והמוטיבים הכריסטולוגיים בדף הפתיחה ובעיקר התגלמות דמותו של האלוהים ראה ‪Saltman, 'The‬‬
‫'‪ ,'Forbidden Image‬עמ' ‪.51-50‬‬
‫‪ 300‬דומה שבבחירתו בצורתה ה'פשוטה' )הסופית( של הצד"י )ץ( בניגוד לנוהג לכותבה כאות מונה בצורתה הכפופה‪ ,‬יש‬
‫רמז כריסטולוגי‪ .‬לטענתו של ליבס )ראה 'מצמיח קרן'‪ ,‬עמ' ‪ ,358-313‬הערה ‪ ,(21‬ספר הזוהר רואה באות ץ הפשוטה גם‬
‫סמל לצלב‪ .‬משמעותית אולי העובדה שכאן היא מונחת בתוך טבעת יהלום‪.‬‬
‫‪250‬‬
‫שומרי הקונטרסים הממוקמים )כרגיל בכתבי‪-‬היד של יצחק( באמצע השוליים התחתונים‪ ,‬והם לרוב בני ‪ 3‬או ‪ 4‬מילים ואף‬
‫‪ 5‬מילים בכתיבה זעירה; מעליהם העיטור הטיפוסי ליצחק – צלב מהופך‪ ,‬מורכב משבע נקודות‪ ,‬ומעליו מעין 'אנקול' )ראה‬
‫באיור שבתיאור כ"י וטיקן‪ ,‬מס' ]‪ [13‬להלן(‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬הושאר חלל ריק לשלט משפחה )דף ‪36‬ב(‪ ,‬אות להפקה מסחרית‬
‫הממתינה לקונה מזדמן‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬נראה שכתב‪-‬היד נרכש בידי נוצרי או יועד לו‪ .‬שלט משפחה בלתי מזוהה בדף ‪1‬א )ראה‬
‫לעיל(‪,‬‬
‫‪301‬‬
‫מכותר בזר דפנה שנושאים שלושה כרובים מכונפים‪ :‬צבעי השלט ‪ bend rouge -‬על רקע אפור )‪(argent‬‬
‫וסביבו מסגרת בוורוד‪-‬אדום )‪ .(rose‬בדף ‪96‬ב זר דפנה ובתוכו חלל‬
‫ריק לשלט משפחה; בדף ‪117‬ב מסגרת מתומנת )‪ (cartouche‬ריקה‬
‫לשלט משפחה‪ .‬שמא יש לייחס את טבעת היהלום שבשוליים הימנים‬
‫בדף ‪96‬ב למשפחת מדיצ'י?‬
‫‪302‬‬
‫גם הטווס מצביע אולי על שייכות‬
‫לג'ובאני בנו של קוזימו דה מדיצ'י )סביב סוף שנות ה‪ 40-‬ושנות ה‪50-‬‬
‫של המאה ה‪.(?15-‬‬
‫רמזים כריסטולוגיים‪ :‬המוטיבים במיניאטורות שבדף הפתיחה )ראה‬
‫לעיל(; עיטורי 'מסגרת' דמויי צלב‪ :‬הרווחים שבין העמודות מכילים‬
‫עיטורי 'סבכה' הממלאים את החלל הצר והארוך בצורת עמוד‪,‬‬
‫ומסתיימים בצדם העליון בהתפרסות קצרה ימינה ושמאלה מעל‬
‫לעמודות הכתובות באופן שנוצרת תצורת צלב )ראה איור משמאל(‪.‬‬
‫כ"י ברלין )‪20‬ב(‬
‫‪.11‬‬
‫כ"י המבורג‪ ,SUB Cod. Scrin. 154 ,‬קטלוג שטיינשניידר ‪120‬‬
‫)ספרדתא ‪ , ZG53‬סרט ‪ (1003‬תאום לכ"י ניו‪-‬יורק ]מס' ‪[12‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תהלים ומחזור )עם ניקוד(‬
‫ממדים‪) 104x148 :‬שטח כתוב ‪ 27 ;(54x81‬שורות‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬אין‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו; נראה כי לעתים עברו על השוליים בעיפרון; קווי עזר בעיפרון‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬מתווה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(11‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬בעיפרון‪ ,‬לתחבולת ניהול שורה של כתיבת המילה העודפת בשוליים‪ ,‬במאונך כלפי מעלה‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬מפוארות‪ ,‬באות מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬מקושט מאוד; בראש מיניאטורה מפוארת בראש ובה 'דוד המנגן' לצד 'דוד המתפלל' ותיבת 'אשרי' בזהב‪ ,‬מסגרת‬
‫עיטורית עשירה )בצבעים וזהב‪ ,‬עלווה‪ ,‬פרחים‪ ,‬בעלי כנף‪ ,‬כדורי‪-‬פז ו'פוטי'( ובשוליה התחתונים שלט משפחה הנישא בידי‬
‫שני 'פוטי'‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬גיליון נוסף בראש;‬
‫‪ 301‬מורטארה אוטולנגי מייחסת את הסמלים ההראלדיים למשפחת סאסטי )‪ (Sassetti‬הפלורנטינית )ראה ‪'Scribes,‬‬
‫'‪ ,patrons‬עמ' ‪ 95‬הערה ‪ (48‬ואולם לא מצאתי סימוכין לכך במאמרה של דה לה מאר על ספריו של פרנצ'סקו סאסטי‬
‫)ראה '‪.(De la Mare, 'The Library of F. Sassetti‬‬
‫‪ 301‬ראה להלן‪ ,‬בתיאור כ"י מוזיאון ישראל ]מס' ‪.[15‬‬
‫‪251‬‬
‫עיטור שומרי קונטרסים גם בשני צדדים ובארבעה צדדים )'‪ 4‬רוחות'( – ראה איור בתיאור כ"י פרמה‪ ,‬מס' ]‪ [21‬להלן‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬נותרו חללים ריקים למיניאטורות בראשי הספרים )למשל ‪23‬ב‪30 ,‬א(‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬שלט משפחה הנישא בידי שני 'פוטי' יכול היה מן הסתם להעיד על הבעלים ואולם רובו נמחה או‬
‫נשר ונותרו רק הרקע הכחול ושרידי זהב‪.‬‬
‫ציון בעלים בראש‪" :‬קנין כספי אלחנן מצליח מריאטי"‪ .‬רשימות משפחתיות מן השנים שע"ה‪-‬ש"ף )‪.(1620-1615‬‬
‫על פי מילוי גרפי של אברהם פריצול‪,‬‬
‫‪303‬‬
‫שנהג לסמן בו מקומות שבהם מחק‪ ,‬כנראה בצנזורה פנימית‪ ,‬תיבות הפוגעות‬
‫בנצרות‪ ,‬נראה שכתב‪-‬היד היה בצפון איטליה‪ ,‬אולי בידי משפחת נורצי‪ ,‬בסוף המאה החמש‪-‬עשרה או בתחילת השש‪-‬עשרה‬
‫)יצוין כי גם כתב‪-‬היד התאום ]מס' ‪ ,[12‬הושלם בידי פריצול‪ ,‬אולי עבור אותם בעלים(‪.‬‬
‫הערות‪ :‬בראש כתב‪-‬היד גיליון קלף ריק‪ ,‬משורטט‪.‬‬
‫נמצא שומר קונטרס מגורד‪.‬‬
‫אפשר שכתב‪-‬יד זה‪ ,‬ויחד איתו כ"י ניו יורק‪ ,‬מס' ]‪ [12‬להלן‪ ,‬יועדו מלכתחילה להיות 'קורפוס בית‪-‬כנסת' לתפילה ולקריאה‪,‬‬
‫שהרי יחדיו הם כוללים תורה‪ ,‬הפטרות‪ ,‬תהלים ומחזור‪ .‬במיניאטורה שבראש אין אלמנטים כריסטולוגיים בולטים אך ברור‬
‫שצוירה בבוטגה נוצרית‪ ,‬מן הסתם עבור רוכש יהודי‪.‬‬
‫‪304‬‬
‫הסימונים לצד הטקסט )דפים ‪ (89-86‬המלווים בחתימה‬
‫באיניציאלים לטיניים ובכיתוב עברי מיד נוצרית )‪86‬ב(‪ ,‬וגם סימני הרובריקות‬
‫‪305‬‬
‫מעידים מן הסתם על התגלגלותו של‬
‫כתב‪-‬היד לידיים נוצריות‪ .‬ואולם ציון הבעלות‪ ,‬כנראה מן המאה השש‪-‬עשרה‪ ,‬של אלחנן מצליח מריאטי והרשימות‬
‫המשפחתיות מתחילת המאה השבע‪-‬עשרה מעידים על בעלות יהודית‪ .‬אפשר שהיעדר האות ץ סופית )'פשוטה'( בספרור‬
‫מזמורי התהלים‬
‫‪306‬‬
‫)במקומה מופיעה כאן צד"י 'כפופה'( מעיד כי כתב‪-‬היד ‪ -‬ועימו גם תאומו‪ ,‬כ"י ניו‪-‬יורק ‪ -‬הועתק בטרם‬
‫נטה יצחק אל הנצרות‪ ,‬ואולם זו הנחה המצריכה בדיקה‪.‬‬
‫‪307‬‬
‫‪.12‬‬
‫כ"י ניו‪-‬יורק‪ ,‬בית המדרש לרבנים‪L 85 ,‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZD84‬ס' ‪ (23546‬תאום לכ"י המבורג ]מס' ‪[11‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תורה )עם ניקוד מיד אחרת‪ ,‬בדיו שונה מזו של הטקסט(‪,‬‬
‫‪308‬‬
‫דפים ‪.171-1‬‬
‫ממדים‪) 104x143 :‬שטח כתוב ‪ 27 ;(54x79‬שורות‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף דק מאוד; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים;‬
‫ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נקב בודד בשוליים חיצונים‪ ,‬מעט למטה מגבולו התחתון של השטח הכתוב )בנוסף‪ ,‬נקבים זעירים במקומות שונים‬
‫בחלקם העליון של השוליים החיצונים והפנימיים‪ ,‬ואולם נראה שלא שימשו לשרטוט המיתווה(‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו; לעתים נדירות קווי שוליים בעיפרון )או שעברו על הדיו בעיפרון(‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬שרטוט 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪ ;(11‬בקונטרס הראשון נוסף מימין לשטח הכתוב שול חיצון נוסף‪ ,‬אולי‬
‫לתיחום האיניציאל‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪.‬‬
‫‪ 303‬דף ‪205‬ב‪ ,‬בקטע שצונזר‪.‬‬
‫‪ 304‬לצילום של דף הפתיחה ראה ''‪ ,'Jüdische Lebenswelten‬עמ' ‪ ,437‬עיול מס' ‪.20:1/25‬‬
‫‪ 305‬ושמא היו חלק מהפקתו של יצחק? ראה גם סימן רובריקה בכתב‪-‬היד ניו‪-‬יורק ]מס' ‪ [12‬שלהלן‪ ,‬התאום של כ"י‬
‫המבורג‪.‬‬
‫‪ 306‬על משמעותה של זו ראה לעיל‪ ,‬הערה ‪.299‬‬
‫‪ 307‬יש לציין שספק רב אם יש לה רגליים‪ ,‬הואיל וגם בתנ"ך מדיצ'י )כ"י ]מס' ‪ [19‬להלן( נמצאה צד"י כפופה‪ ,‬והוא לבטח‬
‫נכתב עבור נוצרים‪ ,‬כנראה בשנות ה‪ 70-‬של המאה )ראה תיאורו להלן(‪.‬‬
‫‪ 308‬מהתבוננות בדיו של הניקוד והשוואתה לדיו שבה נכתבו ואף נוקדו ההשלמות )הפטרות( נראה כי ניקוד התורה מידו‬
‫של אברהם פריצול‪ ,‬אשר השלים את כתב‪-‬היד מאוחר יותר )‪ (1496‬והוסיף בסופו קולופון )על כך ראה ברשומה כתב‪-‬היד‬
‫ב'ספרדתא'(‪.‬‬
‫‪252‬‬
‫איניציאלים‪ :‬יש‪ ,‬באות מרובעת‪ ,‬משורטטים בעיפרון ומעוטרים במסגרת גיאומטרית )מעוין או מלבן – בראשי פרקים( או‬
‫בצורת עלים דמויי אוזן‪ .‬איניציאלים גדולים בראשי הספרים‪ ,‬בזהב‪ :‬בראש ספר בראשית למשל בי"ת רבתי בגובה ‪6‬‬
‫שורות משורטטות‪ ,‬סביבה מסגרת זהב ובשוליים עיטור המסגרת )כך גם בראש שאר הספרים(‪ .‬יש שקישוטו של איניציאל‬
‫נשכח או בוצע חלקית )‪104‬ב‪ ,‬במדבר(; תיבות קצרות כגון 'כי' נכללות באיניציאל אחד‪ .‬בראשי הפרשות האיניציאלים‬
‫לעתים בתוך מתווה השטח הכתוב‪ ,‬בדרך כלל במסגרת מרובעת מעוטרת בעלים; האחרים מוזחים מעט לשוליים הימניים‬
‫וסביבם מסגרת סגלגלה )אובאלית( גם כן במוטיב עלים‪ .‬יש איניציאלים גם באמצע השורות )‪41‬ב‪111 ,‬ב(‪.‬‬
‫‪309‬‬
‫קישוט‪ :‬בראש כל ספר איניציאל רב ממדים בתוך לוחית בצבעים ובזהב‪ ,‬וממנה יוצא עיטור בסגנון פלורנטיני ובו פרחים‪,‬‬
‫עלווה‪ ,‬פירות וכדורי זהב‪ ,‬והוא משתרך אל השוליים הימניים‪ .‬עיטורים יש גם סביב התיבה 'פרשה'‪ ,‬בסגנון שבו קושטו‬
‫האיניציאלים; קישוט האיניציאלים בשני צבעים )לאות עצמה ולעיטור המסגרת סביבה(‪ :‬אדום בתוך עיטור ירוק‪ ,‬כחול‬
‫בתוך אדום‪ ,‬אדום בתוך כחול‪ ,‬לעתים אדום בתוך צהוב )זה שמשמש להצהבה במקום זהב בכתבי‪-‬היד הלטיניים(; לעתים‬
‫יש סימון בשוליים מחוץ לאיניציאלים שנועד כנראה למעטר‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬גיליון בודד שורבב בראש כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫פעם אחת מופיעה 'רובריקה' )בדיו אדומה( לסימון פיסקה‪ ,‬בדומה לרובריקות בכתבי‪-‬היד הלטיניים‪.‬‬
‫נמצאו נקודות זעירות או נקבים המתווים את הקונטורים של האיניציאלים )תופעה יחידאית כנראה(‪ :‬שמא שימשו עבור‬
‫המעטר הנוצרי?‬
‫מלכתחילה לא היה ניקוד בתורה שהעתיק יצחק; בסוף העתקתו השלים לימים אברהם פריצול את ההפטרות‪.‬‬
‫‪310‬‬
‫פעמים רבות מעוטרים שומרי הקונטרסים משני צדיהם )עליון ותחתון( בנוסח 'שתי רוחות'‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬ציון בעלות של עמנואל בן נוח רפאל מנורצי‪ .‬מן הסתם התגלגל כתב‪-‬היד לקראת סוף המאה יחד‬
‫עם כתבי‪-‬יד נוספים שהעתיק יצחק‪ ,‬אל משפחת נורצי‪ ,‬שעבורה העתיק אברהם פריצול כתבי‪-‬יד‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬יצחק העתיק רק את התורה‪ ,‬בלא ניקוד‪ ,‬והשאיר דפים ריקים בסוף‬
‫כתב‪-‬היד שעליהם נכתבו ההשלמות‪.‬‬
‫יש שעיטור האיניציאלים לא הושלם )‪104‬א ועוד(‪.‬‬
‫הערות‪ :‬גיליון בודד בראש‪.‬‬
‫כתב‪-‬היד כולל שתי יחידות קודיקולוגיות‪ .‬מעתיקה של היחידה הראשונה המונה ‪ 171‬דף זוהה כיצחק בן עובדיה‪ .‬היחידה‬
‫השנייה מכילה הפטרות והועתקה בהמשך לאותו כתב‪-‬יד בידי אברהם פריצול עבור עמנואל בן נוח רפאל מנורצי‪ ,‬פירארא‬
‫‪ .1496‬ניכר ניסיון מצדו של פריצול לחקות את עיצוב הטקסט‪ ,‬הכתיבה‪ ,‬והעמדת הדף של יצחק‪ ,‬כמו גם את קישוט‬
‫האיניציאלים‪ ,‬מן הסתם במטרה לשוות לכתב‪-‬היד מראה אחיד‪.‬‬
‫‪311‬‬
‫בחלקו של פריצול בכתב‪-‬היד אין שומרי קונטרסים כלל‪,‬‬
‫כנראה משום שנמנע מלהוסיף 'שומרים' שונים מאלה של יצחק‪.‬‬
‫‪.13‬‬
‫כ"י וטיקן‪ ,‬הספרייה האפוסטולית ‪Vat. ebr. 609‬‬
‫)ס' ‪ ,8673‬סימנו בספרדתא ‪ (ZE261‬תאום לכ"י פרמה‪Parm. 2177 ,‬‬
‫‪312‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תורה )עם ניקוד וטעמים‪ ,‬והערות לתיקון סופרים בשוליים(‬
‫‪ 309‬ראה בדומה כ"י לונדון ]מס' ‪.[1‬‬
‫‪ 310‬חלקו של פריצול בכתב‪-‬היד מתועד ב'ספרדתא' ברשומה ‪.D7‬‬
‫‪ 311‬על מקרה אחר שאולי מעיד על הכלל‪ ,‬ובו מעתיק פלורנטיני בן המאה ה‪) 15-‬אנטוניו די מאריו( השלים כתב‪-‬יד מן‬
‫המאה האחת‪-‬עשרה או השתים‪-‬עשרה )‪ (MS Laur. S. Marco 385‬וחיקה את כתיבת המעתיק הראשון‪ ,‬כולל ההעמדה‬
‫הגרפית‪ ,‬עיצוב האיניציאלים וכדומה‪ ,‬ראה '‪ ,De la Mare, 'Vespasiano Historian & Bookseller‬עמ' ‪.474-473‬‬
‫עוד מקרה דומה של השלמה בכתיבת חיקוי ראה להלן‪ ,‬בתיאור כ"י פרינסטון ]מס' ‪.[20‬‬
‫‪ 312‬כתב‪-‬יד זה מכיל את התורה ואילו כתב‪-‬יד פרמה ‪ 2177‬מכיל כתובים; דומה אפוא כי היו אלה שני חלקים של כתב‪-‬יד‬
‫שפוצל‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫ממדים‪ 143 X 193 :‬מ"מ )פנימיים ‪ 23 ;(87 X 117‬שורות‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים עם עיטור‬
‫טיפוסי; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬לא נמצאו נקבים‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬מעורב ‪ -‬השורות בדיו‪ ,‬קווי השוליים בעיפרון‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ 2 :‬עמודות; שני קווי שוליים משני צדי השטח הכתוב )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(51‬‬
‫‪313‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬יש‪ ,‬בזהב‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬תיבות פתיחה בזהב‪ ,‬מעוטרות בפיליגרנים )מסגרת מלבנית מעוטרת סביב תיבות הפתיחה‪ ,‬וממנה משתרכים שריגי‬
‫פרחים וצמחים מטה ומעלה בשוליים הימניים(‪ .‬בכל ראשי הספרים גם עיטור השוליים בזהב‪ .‬דף ‪3‬ב נותר ריק‪ ,‬כנראה‬
‫לקישוט‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬מיעוט תחבולות לניהול השורה בסופי שורות‪.‬‬
‫לעתים מופיעות בשוליים הערות לתיקון ספר תורה לגבי פסוקים שחייבים להיכתב בראש הדף‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬נותרו חללים ריקים לקישוט בראשי הספרים; נראה שדף ‪3‬ב הושאר‬
‫ריק לעיטור מיניאטורה או לוחית‪.‬‬
‫הבלטת'יצחק' )‪25‬א(‬
‫הערות‪ :‬הבלטת השם 'יצחק' )‪25‬א‪26 ,‬א(;‬
‫כתובות משפחתיות )ציוני בעלות‪ ,‬לידות וכו'( בדפים ריקים בראש ובסוף‪.‬‬
‫על‪-‬פי השרטוט 'המעורב' אפשר שכתב‪-‬היד הופק בצפון איטליה לפני ‪) 1441‬טרם בואו של יצחק לפירנצה(‪.‬‬
‫‪314‬‬
‫‪.14‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪ ,Parm. 2177 ,‬דה רוסי ‪ ,35‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪358‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE185‬ס' ‪ (14259‬תאום לכ"י וטיקן ‪] 609‬מס' ‪([13‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫כתובים )עד דברי הימים ב‪ ,‬ל"ד‪/‬ז( )עם ניקוד(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 142x189 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 23 ;(87x116‬שורות‪.‬‬
‫שרטוט‪ 2 :‬עמודות )למעט בתהלים(; שורות בדיו‪ ,‬קווי שוליים בעיפרון‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬מתווה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪ (11‬ותוספת קווי עזר בעיפרון‪ ,‬ומתווה 'סולם' כפול )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(41‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬בכתיבה מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬כותרות בראשי הספרים בזהב ובצבעים; תיבות הפתיחה בכחול ואדום לסירוגין עם עיטורי קולמוס‪ ,‬לעתים בתוך‬
‫לוחיות מרוקעות בזהב‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬שומרי קונטרסים בודדים בלבד )שמא נחתכו?(‪ ,‬עם עיטורים מגוונים‪.‬‬
‫כתב‪-‬יד לא‪-‬גמור‪ :‬ההעתקה לא הושלמה עד סוף דברי הימים; חלל ריק הושאר לקישוט בתחילת איוב )‪81‬ב(‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬בראש ‪ -‬כתובת בעלים‪ :‬יצחק בן אברהם מריווירי?‬
‫הערות‪ :‬סדר הספרים – רות‪ ,‬תהלים‪ ,‬משלי‪ ,‬איוב‪ ,‬קהלת‪ ,‬שיר השירים‪ ,‬איכה אסתר‪ ,‬דניאל‪ ,‬עזרא‪ ,‬דברי הימים‪.‬‬
‫על‪-‬פי השרטוט 'המעורב' אפשר שכתב‪-‬היד הופק בצפון איטליה טרם בואו של יצחק לפירנצה )ראה בכ"י ]‪ [13‬לעיל(‪.‬‬
‫‪ 313‬עליו ראה להלן בתיאור ]מס' ‪.[19‬‬
‫‪ 314‬ראה לעיל בהערה המקדימה‪.‬‬
‫‪254‬‬
‫‪.15‬‬
‫כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪180/55‬‬
‫‪315‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZA34‬ס' ‪(34701‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫ספרי אמ"ת )תהלים‪ ,‬איוב‪ ,‬משלי( )ללא ניקוד(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים עם‬
‫העיטור הטיפוסי; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ :‬כתב‪-‬יד זעיר ‪ 65x95‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 16 ;(30x47‬שורות‪.‬‬
‫נקב בודד בשוליים )דף ‪191‬ב(‬
‫)הצילום באדיבות מוזיאון ישראל (‬
‫ניקוב‪ 2 :‬נקבים בודדים )ראה איור(; נקבים במיקפל לסימון התפירה‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬מתווה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(11‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬מפואר; בדף הפתיחה לתהלים )‪5‬א( תיבת פתיחה אשרי במרובעת גדולה‪,‬‬
‫בתוך מסגרת בכחול וזהב; סביב השטח הכתוב‪ ,‬מארבעת צדיו‪ ,‬מסגרת זהב שזורה‬
‫בעיטורי פרחים בצבעים; בשוליה התחתונים טבעת יהלום בעלת שלוש נוצות‪,‬‬
‫וה'מוטו' ‪) semper‬ראה איור(;‬
‫‪316‬‬
‫בדף ‪5‬א ניכרים שני רבדים במלאכת הקישוט‪:‬‬
‫קודם עיטורי הקולמוס סביב תיבות הפתיחה )בדף זה בתיבת הפתיחה 'למה'( כנראה‬
‫דף פתיחה )‪5‬א(‬
‫מידי המעתיק‪ ,‬ובשלב שני עיטור המסגרת ה'פלורנטיני' בצבעים ובזהב‪ ,‬מידי אמן מקומי‪.‬‬
‫דפי‪-‬מיניאטורה בראשי הספרים‪ :‬דוד וגוליית )‪4‬ב(‪ ,‬איוב )‪134‬ב(‪,‬‬
‫מריאנו דל בואונו?(‪ ,‬כולם בצד בשר;‬
‫‪319‬‬
‫‪317‬‬
‫ומשפט שלמה )‪186‬ב(‬
‫‪318‬‬
‫)מבית מלאכתו של‬
‫תיבות הפתיחה מקושטות בעיטורי קולמוס שופעים הנשרכים לשוליים‪.‬‬
‫‪320‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬החדרת גיליון נפרד בראש‪ ,‬מן הסתם לאחר שבוצעה בו המיניאטורה של דוד וגוליית )‪4‬ב(‪ .‬הקונטרס‬
‫הסדיר הראשון של כתב‪-‬היד מתחיל למעשה בדף ‪5‬א‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬סמלי בית מדיצ'י בראש כתב‪-‬היד )‪5‬ב(‪ :‬טבעת יהלום ושלוש נוצות‪ ,‬יחד עם ה'מוטו' ‪.semper‬‬
‫רמזים נוצריים‪ :‬צלבים רבים בתוך הפיליגרנים‪.‬‬
‫‪ 315‬כתב‪-‬היד תואר לעיל‪ ,‬פרק ה‪/‬הביבליות העבריות באוספים הנסיכיים‪/‬כתבי‪-‬יד עבריים של בספריית מדיצ'י‪.‬‬
‫‪ 316‬על סמליה של משפחת מדיצ'י ראה לעיל‪ ,‬פרק ד‪/‬פטרונים ואספנים והספר הלטיני‪/‬המזמינים לבית מדיצ'י‪.‬‬
‫‪ 317‬על מיניאטורה זו של איוב ראה '‪ ,Lelli, 'Christian and Jewish‬עמ' ‪.225-222‬‬
‫‪ 318‬במיניאטורה שבראש ספר משלי )משפט שלמה( מזהה מורטארה אוטולנגי איקונוגרפיה נוצרית בגלל נוכחותה של דמות‬
‫נוספת באותה סצינה‪ ,‬בניגוד למיניאטורה בכ"י ביינקה שממנה נעדרת דמותו של הקשיש; כמו כן משווה החוקרת את‬
‫האיקונוגרפיה )נוצרית מול יהודית( במיניאטורות של דויד וגוליית שבראש ספרי תהלים באותם כתבי‪-‬יד ) ‪Mortara‬‬
‫'‪ ,Ottolenghi, 'Scribes, Patrons‬עמ' ‪ ,96-95‬הערה ‪.(49‬‬
‫‪ 319‬ראה לעיל בתיאור כ"י ]‪.[5‬‬
‫‪ 320‬ראה גם תיאורו של נרקיס לקישוטי כתב‪-‬יד זה‪ ..." :‬שלושת עמודי המיניאטורה ועמוד הפתיחה של תהילים ‪ ...‬הם בעלי‬
‫עיטור שוליים מלא של שריגים‪ ,‬עלים בשרניים‪ ,‬פרחים ופירות‪ .‬הצבעים‪ ,‬המוטיבים העיטוריים והדמויות שבמיניאטורות‬
‫מעידים על סגנון הציור בפירנצה באמצע המאה הט"ו‪ .‬ל'מילות הפתיחה' של כל הפרקים עיטורי פיליגרן באדום וכחול‪,‬‬
‫בעלי אופי פיורנטיני מובהק" )נרקיס‪' ,‬כתבי יד מצויירים מירושלים'‪ ,‬עיול ‪.(16‬‬
‫‪255‬‬
‫‪.16‬‬
‫כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪ , MS Add. 15423‬קטלוג מרגוליות ‪86‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZC271‬ס' ‪(4938‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תורה )עם ניקוד(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים עם‬
‫העיטור הטיפוסי; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 222x329 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 27 ;(126x197‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ 3 :‬נקבים בודדים‪ ,‬במערך הקבוע )ראה איור בעמ' ‪ 217‬לעיל(‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו; יש שעברו בעיפרון על קווי השוליים‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬מתווה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(11‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬לשומר קונטרס‪ ,‬בעיפרון )‪70‬ב(‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬יש‪ ,‬באות מרובעת‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬בראשי הספרים‪ ,‬באות רבתי‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬מפואר; בראשי הספרים עיטורי מסגרת בסגנון פלורנטיני בצבעים וזהב‬
‫)פרחים‪ ,‬עלווה וכדורי זהב( ואיניציאל בזהב בתוך לוחית מעוטרת;‬
‫‪321‬‬
‫מסביב‬
‫לאיניצאלים האחרים עיטורי מסגרת המזכירים את עיטורי הקולמוס של יואל בן‬
‫שמעון )בעלי חיים ו'מסיכות' גרוטסקיות(;‬
‫כ"י לונדון‪ ,‬פתיחה לספר דברים‪117 ,‬ב‬
‫‪322‬‬
‫גם התיבות 'פרשה' מעוטרות‪.‬‬
‫'חצאי' המסגרות המפוארות בראשי הספרים נוספו כנראה לאחר עיטורי הקולמוס‪,‬‬
‫וניכר שהם רובד נוסף‪' ,‬פלורנטיני'‪ ,‬של מלאכת הקישוט וההפקה‪ ,‬בדומה לקישוטו‬
‫בשני שלבים של כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל )]מס' ‪ [15‬לעיל(‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬בראש ‪ -‬שלט משפחה שגורד כנראה )רקע אדום‪-‬חום ללא ציור(‪ ,‬אולי של נוצרים‪.‬‬
‫הערות‪ :‬נראה שקישוט כתב‪-‬היד בשני שלבים ושלט המשפחה שבראשו מעידים כי התגלגל לידיים נוצריות‪.‬‬
‫‪.17‬‬
‫כ"י סנט‪-‬קוגט‪ ,‬מרכז בורז'ה ‪MS C-I-1‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZS7‬ס' ‪(40771‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תורה )ללא ניקוד; מעט מסורה קטנה וכן תגין ותיבות לפופות(; הפטרות )ללא ניקוד(‬
‫ממדים‪ 2 ; (69x85) 112x146 :‬עמודות; ‪ 26‬שורות משורטטות‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים עם‬
‫העיטור הטיפוסי; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫שיטת השרטוט‪ :‬שרטוט בלט כנראה בעזרת תבנית )אין סימני ניקוב( מצד א של הדפים )ראה כי"י ]מס' ‪ [7‬ו‪]-‬מס' ‪.([8‬‬
‫לעתים נוספו קווי שוליים בעיפרון על גבי חריצי השרטוט‪.‬‬
‫‪ 321‬ראה איור של דף הפתיחה של ספר דברים המובא לעיל‪ ,‬ובו איניציאל אל"ף רבתי מרוקעת בזהב ומסגרת עיטורית דו‪-‬‬
‫צדית אשר חובקת את הטקסט הפותח של ספר דברים‪ :‬במקרה זה אין המסגרת חובקת את השטח הכתוב בשני שוליו‬
‫)העליון והצדי( כאלמנט קישוטי בלבד‪ ,‬אלא היא אף משמשת בהעמדת הטקסט ומסמנת את ההפרדה בין ספר זה לקודמו‪.‬‬
‫‪ 322‬נמצא דימיון רב בינם לעיטוריו של יואל בן שמעון ב'מחזור מוסקוביץ'‪ ,‬כ"י ירושלים‪ ,‬בית הספרים הלאומי‬
‫והאוניברסיטאי )כיום הספרייה הלאומית( ‪.Heb. 4o1384‬‬
‫‪256‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מבנה מורכב ובו ‪ 2‬עמודות בשרטוטי 'סולם'‪ ,‬ומצדיהן החיצונים בלבד קו שוליים נוסף; ברווח שבין‬
‫העמודות עוד קו מאונך; ‪ 2‬קווים מאונכים )'קווי עזר'( בשוליים החיצונים‪ ,‬אולי עבור הערות שוליים‪ ,‬ואולם לא נעשה בהם‬
‫שימוש )ראה איור לעיל(‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬בכתיבה מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪2 :‬ב )צד בשר( מקושט כולו‪ ,‬ובו לוחית מפוארת שבמרכזה תיבת פתיחה באותיות מרובעות רבתי מזהב‪ ,‬והיא‬
‫מעוטרת בצורות גיאומטריות בצבעים ובזהב‪ .‬סביבה עיטור מסגרת צבעוני ובו עלווה ופרחים וכן בעלי חיים )טווס‪ ,‬כלבים‪,‬‬
‫קוף‪ ,‬אריה‪ ,‬ציפורים(; תיבות הפתיחה בכחול ובאדום וסביבן עיטורי קולמוס‪ ,‬בעיקר בסוף כתב‪-‬היד‪ .‬העיטור הטיפוסי של‬
‫שומרי הקונטרסים מפואר ומעודן מן הרגיל‪ ,‬דמוי תחרה‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬עד סוף הקונטרס החמישי ספרור קונטרסים‬
‫‪323‬‬
‫)עם העיטור האופייני ליב"ע( מתחת לשומר הקונטרס‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬כתב‪-‬היד אינו מנוקד; במקומות רבים הושאר חלל ריק להוספת קישוט‬
‫סביב כותרות הספרים והפרשות‪ .‬אכן‪ ,‬כתב‪-‬יד בספרייתו נראה היום בתול לחלוטין‪ ,‬כמו מעולם לא נפתח‪.‬‬
‫הערות‪ :‬אפשר שבראש כתב‪-‬היד נוסף גיליון )דפים ‪ 1‬ו‪ (2-‬אשר נמסר לקישוט בנפרד )דף הפתיחה המפואר מופיע כאמור‬
‫בדף ‪2‬ב‪ ,‬והטקסט עצמו מתחיל בדף ‪3‬א(‪.‬‬
‫על אף הימצאותם של תגין ואותיות לפופות )אשר מעידים ככלל על ייעודו של כתב‪-‬היד לתיקון סופרים וקשה להסבירם‬
‫בכתב‪-‬יד זה( דומה כתב‪-‬היד לכרך זעיר של תורה והפטרות לצורך תפילה‪ .‬העובדה שאינו מנוקד אינה חריגה בין כתבי‪-‬היד‬
‫של יצחק והיא מעידה בדרך כלל על מלאכה לא‪-‬גמורה ומן הסתם על הפקה 'מסחרית' הממתינה לקונה מזדמן‪.‬‬
‫‪.18‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪Conv. Soppr. 268‬‬
‫‪324‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE228‬ס' ‪(17996‬‬
‫ללא קולופון )>פירנצה‪(<?1462 ,‬‬
‫תנ"ך שלם )ללא ניקוד(‬
‫ממדים‪ 246x342 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 40 ; (160x232‬שורות‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות;‬
‫שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים‪ ,‬עם העיטור הטיפוסי;‬
‫ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪ ,‬ואולם ניכר מיעוט התחבולות בסופי השורות‪.‬‬
‫שרטוט‪ 2 :‬עמודות‪ ,‬שורות וקווי שוליים בדיו )עדות להכנת גליונות משורטטים מראש‪ ,‬אם‬
‫בבוטגה של קרטולאי אם בידי המעתיק עצמו‪ ,‬יש בדף כתוב למחצה ]מלכים א‪ ,‬כח[‪ :‬שרטוט בדיו‬
‫של ‪ 2‬עמודות‪ ,‬בעוד שהמעתיק נזקק רק ל‪ 9-‬שורות בעמודה א(‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ 2 :‬עמודות בשרטוט 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(41‬‬
‫‪325‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬עבור שומרי קונטרסים ועבור כותרת רצה‪ ,‬שניהם בדיו‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬יש‪ ,‬בספר איוב‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬יש )בתהלים‪ ,‬עם עיטור(‪.‬‬
‫קישוט‪:‬‬
‫‪326‬‬
‫מפואר‪ ,‬זהב‪ .‬סצינת הצליבה שבראש כתב‪-‬היד )ראה איור למטה(‪ ,‬בתוך בי"ת במרובעת רבתי שבדפנותיה‬
‫עשרה מדליונים‪ ,‬והיא מיוחסת לאסכולה של פרא אנג'ליקו )אפשר שנוספה כאשר כתב‪-‬היד הגיע לבאדיה של פייזולה(;‬
‫‪327‬‬
‫‪ 323‬לא מצאתי ספרור קונטרסים באף אחד מכתבי‪-‬היד של יב"ע‪ ,‬למעט זה‪.‬‬
‫‪ 324‬ראה בפרק זה לעיל‪ ,‬בדיון בהמרה ובתנ"ך גונזאגה‪ ,‬וכן בפרק ה‪/‬הביבליות העבריות באוספים הנסיכיים‪/‬התנ"ך העברי‬
‫של הבאדיה של פייזולה‪.‬‬
‫‪ 325‬מבנה שרטוט זה היה שכיח ביותר בכתבי היד ה'מונאסטיים' ‪ - 50% -‬לעומת תפוצתו ב‪ 7.5%-‬בלבד מכתבי היד‬
‫ההומניסטיים )'‪ ,Casagrande & Ornato, 'Elementi‬עמ' ‪ 222‬לוח ‪ .(9‬על החלוקה לקבוצות ולתת‪-‬קבוצות של כתבי‪-‬יד‬
‫מונאסטיים והומניסטיים ראה הגדרותיה של המחברת‪ ,‬שם‪.213-211 ,‬‬
‫‪257‬‬
‫בראשי הספרים עיטורי מסגרת צבעוניים‪ ,‬עם מוטיבים פרחוניים ודמויות אדם גולמיות ומגושמות‪ ,‬ותיבות פתיחה מרוקעות‬
‫בזהב‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬ספרור פרקים מיד נוצרית‪ ,‬ותיקונים לספרור הנוצרי מידו של יצחק‪.‬‬
‫מיעוט בולט של תחבולות לניהול השורה‪ ,‬שכמעט ואינן בנמצא למעט סימן המילוי של המעתיק‪ ,‬הרחבת אותיות וציפופן‪,‬‬
‫ולעתים גלישה אל מעבר לקו השוליים‪.‬‬
‫חלוקת תיבת הפתיחה 'ויק‪-‬רא' בראש ספר 'ויקרא'‪ ,‬וכתיבתה בקומותיים‪.‬‬
‫פריעת סדר הספרים‪ :‬תורה‪ ,‬נביאים ראשונים‪ ,‬דברי הימים‪ ,‬תהלים‪ ,‬איוב משלי‪ ,‬חמש מגילות‪ ,‬דניאל‪ ,‬עזרא‪ ,‬ישעיה‪ ,‬ירמיה‪,‬‬
‫יחזקאל‪ ,‬תרי עשר )בין מלכים לדברי הימים ]בסדרם הנוכחי[‬
‫נותר בדל של דף שנחתך‪ ,‬וחסרים שני הפרקים הראשונים‬
‫של דברי הימים; אפשר שבשל אותה 'תקלה' נתבלבל הסדר‬
‫ונביאים אחרונים נכרכו בסוף(‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור‪ :‬אין ניקוד; נותרו חללים ריקים‬
‫לקישוט תיבות הפתיחה )למשל במגילת איכה(; קישוט דף‬
‫הפתיחה לא‬
‫הושלם; אין סכום פסוקים בסופי הספרים‬
‫)למעט שמות‪ ,‬וכנראה בראשית(‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬אם אכן הופק עבור לודוביקו‬
‫מגונזאגה‪ ,‬הרי סביר שנמכר עוד באמצע שנות ה‪ 60-‬בידי‬
‫מעתיקו או בידי סוכן ספרים לבאדיה בפייזולה‪ ,‬ושם נשמר‬
‫עד לשנת ‪ ,1778‬שאז חוסל המנזר וספריו הועברו לספרייה‬
‫הלורנציאנית‪.‬‬
‫‪328‬‬
‫מוטיבים נוצריים‪ :‬מיניאטורה של הצליבה בראש כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫דף פתיחה – סצינת הצליבה‬
‫‪ .19‬כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית‪Plut. I 31 ,‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE229‬ס' ‪(17638‬‬
‫ללא קולופון )>פירנצה‪ ,‬אמצע שנות ה‪ 70-‬של המאה החמש‪-‬עשרה<(‬
‫‪329‬‬
‫תנ"ך )'עשרים וארבע'(‪ ,‬עם ניקוד )כנראה מיד אחרת‪ :‬הניקוד בקולמוס דק ובדיו בהירה(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות;‬
‫שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 246x342 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 39 ;(160x232‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ 3 :‬נקבים בודדים‪ ,‬וטור של ‪ 9‬נקבים במיקפל לסימון התפירה‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ 2 :‬עמודות‪ ,‬קווי שוליים כפולים בצדן החיצון של העמודות )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(51‬‬
‫‪330‬‬
‫‪ 326‬על קישוט כתב‪-‬היד‪ ,‬כנראה בשני שלבים‪ ,‬ראה תיאוריהם של פ' ללי )‪ ( Lelli‬וא' דילון‪-‬בוסי )‪( Dillon-Bussi‬‬
‫בקטלוג '‪ , 'Bernardo di Chiaravalle‬עמ' ‪ ,122-120‬וכן בקטלוג '‪ ,'Images of Salvation‬עמ' ‪.137-135‬‬
‫‪ 327‬העיטור מיוחס לזאנובי סטרוצי‪ ,‬שהיה שייך לאותה אסכולה‪.‬‬
‫‪ 328‬תודתי לד"ר מריו ויקאריו מן הספרייה הלאורנציאנית בפירנצה שהואיל להמציא לי מידע זה‪.‬‬
‫‪ 329‬ראה להלן בתיאור הקישוטים‪.‬‬
‫‪258‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬לשומרי קונטרסים‪ ,‬בדיו; לעתים השרטוט בעיפרון )‪72‬ב(‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬מפוארות‪ ,‬בזהב‪ ,‬בתוך לוחיות מעוטרות בצבעים )אדום‪ ,‬כחול‪ ,‬ירוק(‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬בתיבות הפתיחה של הפרקים האות הראשונה בכתיבה בינונית גדולה מן הרגיל ואחריה רווח‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬מהודר מאוד ועם זאת מאופק ואלגנטי‪.‬‬
‫‪331‬‬
‫הגלופות ששימשו לעיטור דף השער שימשו כנראה גם בביבליה של‬
‫מונטפלטרו שהופקה בפירנצה לקראת סוף בשנות ה‪ 70-‬של המאה בבית מלאכתו של פרנצ'סקו דל קייריקו ובהשתתפותו‬
‫של פרנצ'סקו רוסלי‬
‫‪332‬‬
‫)לדף השער ראה איור בעמ' ‪266‬‬
‫להלן(; ניתן אפוא לתארך את הפקתו לאמצע שנות השבעים‬
‫לערך‪ .‬בדפי הפתיחה של הספרים מיניאטורות‪ ,‬לוחיות ענק‬
‫לתיבות פתיחה מוזהבות באותיות רבתי עם עיטורי סבכה‬
‫מתוחכמים על גבי הרקע הצבעוני‪ ,‬ועיטורי מסגרת פרחוניים‬
‫מעודנים בשוליים שלצדי אחת העמודות או ברווח שבין‬
‫העמודות )אז מתנשא העיטור כלפי מעלה וחובק את ראשי‬
‫העמודות בצורה המזכירה צלב(; לוחיות צבעוניות מהודרות‬
‫לתיבות פתיחה בכל דפי הספר; בראשי הפרשות בתורה‬
‫תיבות הפתיחה בזהב‪.‬‬
‫דף הפתיחה לספר תהלים‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬עיטור ההבלטה האופייני ליצחק מורכב בכתב‪-‬יד זה מ‪ 7-‬צלבים זעירים )או מעוינים דמויי יהלום(‪ ,‬ללא‬
‫'אנקול'‪.‬‬
‫עיטורי מסגרת לשומרי הקונטרסים‪.‬‬
‫ספרור פרקים רצוף מידו של יצחק בן עובדיה עד ספר ירמיה‪ ,‬פרק ה‪ ,‬ואחר כך ספרור בלתי‪-‬סדיר‪.‬‬
‫חלוקת מילה בסופי שורות בספר דברי הימים‪.‬‬
‫אות זעירה בין השיטין גם לקיצור שומרי קונטרסים )‪10‬א(‪.‬‬
‫מיעוט תחבולות לניהול השורה‪ ,‬למעט הרחבות ואותיות זעירות בין השיטין בקולמוס דק‪.‬‬
‫‪ 330‬טיפוס זה לא היה נפוץ כלל )לא בקרב כתבי‪-‬היד ההומניסטיים‪ ,‬ולא בקרב ה'מונאסטיים' – ראה לעיל‪] ,‬כ"י ‪,([18‬‬
‫כנראה בגין שתי העמודות שאינן עולות בקנה אחד עם ההפקה ההומניסטית‪ ,‬והשרטוט הכפול לקווי השוליים – שאינו‬
‫מקובל בהפקה ה'מונאסטית'(‪ .‬ברור כי שתי העמודות נבחרו לצורך כתיבת 'ביבליה'‪ ,‬ויחד עם זאת קווי השוליים הכפולים‬
‫מסמנים את הסביבה ההומניסטית שבה הופק כתב‪-‬היד‪ .‬על‪-‬פי דרולה )'‪ ,1,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ (119‬נמצא‬
‫טיפוס שרטוט זה בחמישה כתבי‪-‬יד מפירנצה )וכן מרומא וממאסה( בשנים ‪ ,1473-1462‬שלושה מהם מידי מעתיקים‬
‫מהגרים מצפון‪-‬אירופה )מהם שניים עבור פדריקו דה מונטפלטרו‪ ,‬אולי באמצעות וספאסיאנו‪ ,‬ושניים עבור אנשי כנסייה‬
‫רמי דרג(‪.‬‬
‫‪ 331‬על דף הפתיחה ראה תיאורו המפורט של פאולו ד'אנקונה )‪ ,2 ,P. D'Ancona‬עמ' ‪ ,375‬עיול מס' ‪ (785‬וכן לעיל‪ ,‬פרק‬
‫ה‪ ,‬בדיון בכתב‪-‬יד זה‪.‬‬
‫‪ 332‬על הגלופות ל'שבעת ימי הבריאה' )'‪ ('Sette momenti della creazione‬ראה '‪ ',Garzelli, 'La Bibbia‬עמ' ‪,84 ,78‬‬
‫‪ ,87‬וכן '‪ ,Garzelli, 'Le immagini‬עמ' ‪ .185-184‬לדבריה‪ ,‬הללו שימשו גם לעיטור כ"י מודינה‪Biblioteca ,‬‬
‫‪ ,Estense, cod. Lat. 458, f. 1‬אף הוא מידי האמן הפלורנטיני פרנצ'סקו רוסלי )ראה ‪ ,II ,Miniatura fiorentina‬לוח‬
‫‪.(541‬‬
‫סביר להניח כי קודם שימשו הגלופות דווקא לתנ"ך עברי זה‪ ,‬שהיה מיועד כנראה לורנצו המפואר‪ ,‬ורק אחר כך בביבליה‬
‫של פדריקו‪.‬‬
‫‪259‬‬
‫סדר הספרים‪ :‬תורה‪ ,‬נביאים ראשונים ואחרונים‪ ,‬כתובים‪ :‬דברי הימים‪ ,‬תהלים‪ ,‬איוב‪ ,‬משלי‪ ,‬רות‪ ,‬שיר השירים‪ ,‬קהלת‪,‬‬
‫איכה‪ ,‬אסתר‪ ,‬דניאל‪ ,‬עזרא‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬תועד בספריית מדיצ'י כבר במאה החמש‪-‬עשרה‪.‬‬
‫‪333‬‬
‫מוטיבים נוצריים‪ :‬בראש‪ ,‬הכתובת‪" :‬לכבוד ולתפארת לאדונינו המלך יהושע נצרינוס מלך היהודי'‪...‬בשם האב והבן‬
‫והרוח הקדש אמן"‪ ,‬באותיות מרובעות בזהב; במקומות אחרים בכתב‪-‬היד )סוף מלכים ב וסוף עזרא( מופיעה אותה‬
‫כתובת )"לכבוד ולתפארת ליהושע נאצארינוס אדונינו מלך היהודים"( בכתיבתו האיטלקית‪-‬בינונית של יצחק‪.‬‬
‫‪334‬‬
‫עיטורים‬
‫במוטיב צלב מעל האותיות המספררות את הפרקים; בראש מגילת אסתר – עיטור 'מסגרת' הממלא את הרווח שבין העמודות‬
‫ונפרס מעליהן ימינה ושמאלה בצורת צלב )ראה תופעה דומה בכ"י ברלין‪] ,‬מס' ‪ ;([10‬בשולי הטקסט מול המילה 'עלמה'‬
‫עיטורו האופייני של יצחק ומסביבו קישוט )‪21‬א(; צלבים שזורים בתוך עיטורי הקולמוס )בדומה לכ"י לונדון ]מס' ‪[1‬‬
‫ואחרים(; הפעם‪ ,‬יחד עם כל אלה‪ ,‬בספרור מזמורי תהלים נמצאה צד"י כפופה‪ ,‬בניגוד למנהגו של המעתיק‪.‬‬
‫‪.20‬‬
‫כ"י פרינסטון‪ ,‬ספריית האוניברסיטה‪Garrett Heb. MS 6 ,‬‬
‫‪335‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZD89‬אין סרט במכון לתצלומי כתבי‪-‬יד( – כתב‪-‬יד תאום לכ"י פרמה ‪] 1679‬מס' ‪ ;[21‬חלקו של יב"ע – דפים‬
‫‪1‬ב‪) 287-‬ללא קולופון >פירנצה‪(<1441-1467 ,‬‬
‫תורה‪ ,‬תהלים‪ ,‬מחזור )מבחר תפילות וברכות( – עם ניקוד; וכן החיבור 'עדות השם נאמנה'‬
‫‪336‬‬
‫ממדים‪) 60x85 :‬שטח כתוב ‪ 40x58‬מ"מ(; ‪ 29‬שורות‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף )דק מאוד(; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 8‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים‬
‫תחתונים; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נקבים לקווי השוליים‪ ,‬למעלה ולמטה‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬בדיו לשורות ולקווי השוליים‪ ,‬לעתים עברו על קווי השוליים בעיפרון; קווי עזר בעיפרון‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬עמודה אחת או שתי עמודות עם קווי שוליים כפולים מימין ומשמאל; השורה העליונה משוכה מצדו האחד‬
‫של המיתווה עד לקצה החיצון של הדף‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬בכתיבה מרובעת )מטיפוס איטלקי‪-‬אשכנזי(‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬דף פתיחה מקושט בפאר‪ :‬סביב תיבת הפתיחה 'בראשית' עיטורי עלווה ופרחים וריקועי זהב; בראש תהלים‬
‫)‪167‬ב( מיניאטורה של דוד המנגן בנבל‪.‬‬
‫‪337‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬ספרור פרקים בתורה )עד ‪164‬א(‪ ,‬אולי מידו של המעתיק; כותרת רצה בשוליים עליונים‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור‪ :‬ההעתקה לא הושלמה; נותרו חללים ריקים בהמתנה לקישוט )למשל סביב כותרת 'ויקרא'‬
‫ומעליה(‪.‬‬
‫‪ 333‬ראה בפרק ה לעיל‪ ,‬וראה גם '‪.Pasternak, 'A Meeting Point‬‬
‫‪ 334‬ראה ביתר פירוט בפרק ה‪/‬הביבליות העבריות באוספים הנסיכיים‪/‬כתבי‪-‬יד עבריים בספריית מדיצ'י; כמו כן ראה‬
‫במאמרי 'יצחק בן עובדיה' המשולב לעיל‪.‬‬
‫‪ 335‬כתב‪-‬היד תועד בקצרה בשני ביקורים קצרים בספריית האוניברסיטה בפרינסטון; לצערי לא התאפשר למלאכי בית‪-‬‬
‫אריה ולי להתעמק בו ולתעד אותו כראוי באותם ביקורים‪ ,‬ודרושה בדיקה נוספת לאימות התיעוד והעמקתו‪ .‬פרטים נוספים‬
‫על כתב‪-‬היד ראה אצל '‪ ,Cohen, 'Isaac Norsa‬עמ' ‪ .100 ,92-88‬כהן ייחסה בטעות את כתב‪-‬היד כולו למעתיק אליעזר‬
‫בן יוסף רפאל מרימיני שרשם את שמו בקולופון משנת ‪ 1523‬אשר חותם את כתב‪-‬היד‪.‬‬
‫‪ 336‬חיבור שחובר בידי שלמה בן משה בן יקותיאל בסוף המאה ה‪ ,13-‬כנראה ברומא )המחבר היה בעלה של פולה בת‬
‫אברהם בו יואב מן הענווים( ובו לקט קטעים פולמוסיים אנטי‪-‬נוצריים מקוריים והתייחסות לפסוקים מספרי נביאים‬
‫שהנוצרים ראו בהם 'פסוקים משיחיים' המבשרים את ישו והנצרות‪ ,‬כמו למשל ‪ :‬בראשית מט ‪ ;10‬ישעיהו ז ‪ ,13‬ט ‪;5‬‬
‫דניאל ט ‪ .27-24‬המחבר מיצר שם על ההמרות הרבות‪ ,‬בהן גם המרות מרצון‪ .‬על החיבור ראה רוזנטאל‪ ,‬עמ' ‪421-373‬‬
‫)רוזנטאל מונה כמה גירסאות של אותו חיבור אולם זו שבכ"י פרינסטון אינה ידועה לו(‪ ,‬וכן אצל ‪D. J. Lasker, Jewish‬‬
‫‪ ,Philosophical Polemics against Christianity in the Middle Ages, New York 1977, p. 14‬כמובא‬
‫במאמרה של כהן‪.‬‬
‫‪ 337‬צילום של דף הפתיחה )‪1‬ב( ושל מיניאטורת דוד המנגן )‪167‬ב( ראה אצל '‪.Cohen, 'Isaac Norsa‬‬
‫‪260‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬לימים התגלגל כתב‪-‬היד לידי יצחק בן עמנואל נורצי שישב בפירארא )ראה הערה ‪ 339‬לעיל(‪.‬‬
‫הערות‪ :‬בראש‪ ,‬לפני הקונטרס הראשון‪ ,‬שני דפים ריקים‪ ,‬משורטטים‪.‬‬
‫יצחק סיים את העתקתו באמצע דף ‪287‬ב‪ ,‬אחרי 'סדר עירוב תבשילים'; מקץ שנים‪ ,‬ב‪ ,1523-‬השלים מעתיק מאוחר ‪-‬‬
‫אליעזר בן יוסף רפאל מרימיני ‪ -‬את כתב‪-‬היד והוסיף בו כ‪ 20-‬עמודים ובהם כמה "תפילות חשובות שנשתכחו" )וידויים‬
‫ליום כיפור‪ ,‬ותפילה לראש השנה וליום כיפור(‬
‫המנסה להידמות לזו של יצחק בן עובדיה‪.‬‬
‫‪338‬‬
‫עבור יצחק בן עמנואל נורצי‬
‫‪339‬‬
‫)מן הסתם בפירארא( בכתיבה בינונית‬
‫‪340‬‬
‫על‪-‬פי א' כהן יש מחיקות צנזורה )אולי צנזורה 'פנימית'?( אך אין חתימת צנזורים‪.‬‬
‫‪341‬‬
‫‪.21‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1679‬דה רוסי ‪ ,509‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪25‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE183‬ס' ‪ (14085‬תאום לכ"י פרינסטון ]מס' ‪[20‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תנ"ך שלם )ללא ניקוד – רק קונטרס ראשון מנוקד(‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף )דק מאוד(; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 8‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים‬
‫תחתונים עם העיטור הטיפוסי; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪) :‬זעיר( ‪ 58x85‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 29 ;(42x60‬שורות‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו )לעתים קווי שוליים בעיפרון‪ ,‬אפשר ששורטטו על גבי הדיו(‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ 2 :‬עמודות )ראה תיאור השרטוט בכ"י פרינסטון ]מס' ‪.([20‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬חללים ריקים עבור הקישוט סביב תיבות פתיחה ובראשי הספרים‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪' :‬תחבולות' לניהול השורה גם בשומרי קונטרס )אות קטנה 'בין השיטין'(‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית'‪ :‬הושארו חללים ריקים לקישוט בראשי הספרים וסביב תיבות הפתיחה‪.‬‬
‫הערות‪ :‬סדר הכתובים‪ :‬דברי הימים בראש‪ ,‬תהלים‪ ,‬איוב‪ ,‬משלי וכו'‪.‬‬
‫בדף ‪ 2‬משני צדיו רשימת הפטרות בכתיבה מאוחרת‪.‬‬
‫‪.22‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1919‬דה רוסי ‪ ,1054‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪978‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE118‬ס' ‪(13075‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫מחזור )עם ניקוד(‬
‫‪ 338‬ראה כהן‪ ,‬שם‪ .‬עמ' ‪ ,100‬הערה ‪.31‬‬
‫‪ 339‬דומה שכמה כתבי‪-‬יד פרי קולמוסו של יצחק בן עובדיה התגלגלו לידי משפחת נורצי בפירארה )אולי באמצעות קשרי‬
‫הנישואין שהיו בין משפחות מנורצי ומפיסא‪ :‬לדברי כהן היה עמנואל בן נח רפאל‪ ,‬אביו של יצחק מנורצי‪ ,‬נשוי לבת‬
‫למשפחת מפיסא; כמו כן ידוע על קשר אחר בין משפחת מנורצי למשפחה מיוחסת בפירנצה‪ :‬בתו של עמנואל מנורצי‪,‬‬
‫ג'וסטה‪ ,‬נישאה לדוד‪ ,‬בנו של אלייא מוויג'באנו‪ ,‬שהיה בנקאי בפירנצה(‪ .‬על כתבי‪-‬היד הללו נמנים‪ :‬כ"י ניו יורק ]מס' ‪,[12‬‬
‫המכיל תורה בכתיבתו של יצחק והפטרות שהוסיף בו אברהם פריצול בשנת ‪ 1496‬עבור עמנואל נורצי; כ"י סנט‪-‬קוגט ]מס'‬
‫‪ ,[3‬המכיל מחזור‪ ,‬ובדף הראשון שלו כתובת המעידה כי נפל בחלקו של אלייה בן נח רפאל מנורצי כשהוא ואחיו חלקו את‬
‫הספרים בשנת רנ"ח; וכ"י פרינסטון שלפנינו‪.‬‬
‫על משפחת נורצי ראה ‪P. Norsa, Una famiglia di banchieri: I Norsa (1350-1950), 2, Secolo XVI, Napoli,‬‬
‫‪ ;Banco di Napoli, 1959‬עמנואל בן נח רפאל נזכר שם בעמודים ‪.12-5‬‬
‫‪ 340‬שני כתבי‪-‬יד אחרים שכתב אותו אליעזר כתובים בכתיבה שונה לחלוטין מזו שבכ"י פרינסטון‪.‬‬
‫‪ 341‬תופעה דומה תועדה בכ"י סן קוגט ]מס' ‪ ,[3‬שכאמור התגלגל אף הוא מפירנצה לידי משפחת נורצי‪.‬‬
‫‪261‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 150x115 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪.(58x84‬‬
‫ניקוב‪ :‬נמצאו שני נקבים בודדים – האחד בשוליים החיצוניים‪ ,‬בגבולו התחתון של השטח הכתוב‪ ,‬והאחר בתחתית‬
‫השוליים הפנימיים‪ ,‬קרוב לקו השוליים‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬השורות בדיו‪ ,‬קווי השוליים בדיו או בעיפרון )אפשר שהשרטוט היה כולו בדיו ולעתים עברו על קווי השוליים‬
‫גם בעיפרון(; קווי העזר בעיפרון‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מתווה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(11‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬בעיפרון‪ ,‬לשומר קונטרס )‪60‬א(;‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪ ,‬לעתים באות רבתי )גובהה מגיע ל‪ 4 -‬שורות – ‪191‬א‪192 ,‬ב(‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬אין‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬עיטור לשומרי קונטרס משני צדיו ומארבעת צדיו )‪ 4‬רוחות( – ראה באיור שלהלן‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬על‪-‬פי חתימת מרקיון היה כתב‪-‬היד בידי אחת המשפחות היהודיות בפירנצה בשנת ‪.1472‬‬
‫הערות‪ :‬רוב שומרי הקונטרסים בכתב‪-‬היד גורדו מסיבה בלתי מובנת‪) :‬דפים ‪10‬ב‪20 ,‬ב‪60 ,‬ב‪70 ,‬ב‪80 ,‬ב‪,‬‬
‫‪90‬ב‪110 ,‬ב ועוד( – ראה איור‪.‬‬
‫באחד משומרי הקונטרסים גורד העיטור האופייני ליצחק ‪.‬‬
‫חתימת הצנזורה של מרקיון בשוליים )‪39‬א(; חתימה אחרת שלו גורדה )‪30‬א(‪.‬‬
‫‪342‬‬
‫מוטיבים נוצריים‪ :‬פעם אחת מוצאים צלבים זעירים במקום הנקודות הרגילות בעיטור של שומר הקונטרס )דף ‪159‬א(‪.‬‬
‫‪.23‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1936‬דה רוסי ‪ ,625‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪1245‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE188‬ס' ‪(13091‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫ספר הכוזרי‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול‬
‫השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 112x156 :‬מ"מ )השטח הכתוב ‪ 22 ;(62x86‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬נקבים זעירים במיקפל לסימון התפירה‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו‪.‬‬
‫מבנה השרטוט‪ :‬מבנה 'סולם' בתוספת שורה בכירה עליונה ותחתונה )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.(13‬‬
‫‪343‬‬
‫שרטוט מיוחד‪ :‬בעיפרון‪ ,‬עבור כותרת רצה‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת )בדף ‪28‬א המסגרת המעטרת את תיבת הפתיחה נותרה ריקה(ׂ‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬עיטורי קולמוס )עם צלבים זעירים( לתיבות הפתיחה‪ ,‬באדום ובכחול לסירוגין‪ :‬צמחים‪ ,‬ציפורים פירות‪ ,‬מסיכות‬
‫בעלי‪-‬חיים )בעיקר אריה(‪ ,‬צורות גיאומטריות ועוד; תיבות פתיחה באדום וכחול לסירוגין‪.‬‬
‫הערות‪ :‬הבלטת שם המעתיק 'יצחק' )‪31 ,20‬ב‪32 ,‬א(‪.‬‬
‫אלמנטים נוצריים‪ :‬צלבים רבים בתוך הפיליגרנים‪.‬‬
‫‪ 342‬ראה פרק ז‪ ,‬במאמרי '‪ ,'Marchion‬עמ' ‪.306‬‬
‫‪ 343‬על‪-‬פי דרולה )'‪ ,1 ,Derolez, 'Codicologie‬עמ' ‪ (90‬תפוצתו דלילה‪ ,‬והוא נצפה בכתבי‪-‬יד בוונציה‪ ,‬נפולי‪ ,‬רומא וכן‬
‫פירנצה; לדבריו נדיר שהוא ישורטט בדיו‪.‬‬
‫‪262‬‬
‫‪.24‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 2041‬דה רוסי ‪ ,36‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪407‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE186‬ס' ‪(14226‬‬
‫)להוסיף כאן צילום ץ בספרור מזמורים‪ -‬שייך לכ"י זה(‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תהלים )עם ניקוד(; 'מהלך שבילי הדעת' למשה בן יוסף קמחי‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי קונטרסים באמצע‬
‫שוליים תחתונים; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 125x181 :‬מ"מ )שטח כתוב ‪ 14 ;(65x105‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬שלושה נקבים בודדים‪ ,‬ונקבים זעירים במיקפל לסימון התפירה‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬שורות וקווי שוליים בדיו )?( )על קווי השוליים עברו כנראה גם בעיפרון(‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מתווה 'סולם' ומעליו שורה בכירה לרוחב הדף ]דרולה‪ ,‬טיפוס ‪.[12‬‬
‫‪344‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬תיבות פתיחה בדיו צבעונית‪.‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬מקצתם של שומרי הקונטרסים נמחקו‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור או להפקה 'מסחרית‪ :‬הושאר חלל ריק לעיטור תיבות הפתיחה‪.‬‬
‫‪.25‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 2354‬דה רוסי ‪ ,846‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪337‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE209‬ס' ‪(14274‬‬
‫ללא קולופון )פירנצה‪(<1467-1441> ,‬‬
‫תהלים ואיוב )עד פרק ה( עם ניקוד‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; שומרי‬
‫קונטרסים באמצע שוליים תחתונים; ניהול השורה באמצעים האופייניים‬
‫למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 144x205 :‬מ"מ )השטח הכתוב ‪ 22 ;(85x133‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬שלושה נקבים בודדים )שניים בשוליים הפנימיים ואחד בשוליים‬
‫החיצונים(‪ ,‬וכן מספר נקבים סמוך למיקפל לסימון התפירה‪.‬‬
‫שרטוט‪ :‬השורות וקווי השוליים בדיו )כמעט שאין מבחינים בשרטוט(‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬מתווה 'סולם' )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪ ,(11‬עם קו שוליים נוסף )קו‬
‫עזר( משורטט בעיפרון לצדו )הפנימי( של קו השוליים הימני‪ ,‬כנראה עבור‬
‫איניציאלים מוזחים‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬יש‪ ,‬באות מרובעת; באיוב – תיבות פתיחה מקושטות‪.‬‬
‫איניציאלים‪ :‬בראש כל מזמור בתהלים איניציאל גדול מעוטר‪ ,‬ובראשי הפסוקים‬
‫דף ‪82‬ב‬
‫איניציאלים מעוטרים מוזחים אל השוליים‪ .‬בראש ארבעת חלקי תהלים תיבת פתיחה )או כותרת( באותיות מרובעות רבתי‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬איניציאלים ותיבות פתיחה מעוטרים בעיטורי קולמוס שמשובצים בהם עם צלבים זעירים )בדומה לצלבים בכ"י‬
‫לונדון ]מס' ‪ ([1‬באדום ובכחול; בראש כתב‪-‬היד אל"ף רבתי וסביבה מסגרת‪ ,‬וכן עיטור מסגרת מפואר לדף כולו‪.‬‬
‫‪ 344‬דרולה )שם( מעיד על היקרויות בודדות של טיפוס לא‪-‬שכיח זה בפירנצה )תפוצתו בעיקר בצפון(; בדרך כלל בשרטוט‬
‫דיו ותוספת השורה הבכירה בעיפרון‪.‬‬
‫‪263‬‬
‫תכונות מיוחדות‪ :‬לא נמצאו תחבולות לניהול השורה למעט הרחבת האותיות בסופי שורות; תהלים בעמודה צרה; איוב‬
‫)פרקים א ו‪-‬ב( בעמודה אחת לרוחב כל מתווה השרטוט‪.‬‬
‫סימנים לכתב‪-‬יד לא‪-‬גמור‪ :‬כתב‪-‬היד מסתיים בפרק ה בספר איוב; אפשר אפוא שתוכנן להכיל ספרי אמ"ת ולא הושלם‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬בראש – "הגיע לחלק יהודה חיים סלם"‪.‬‬
‫מוטיבים נוצריים‪ :‬כאמור‪ ,‬צלבים שולבו בתוך העיטור‪ ,‬ונראה שבעלים יהודי ניסה לטשטשם‪ ,‬ומתח עליהם סימן ‪ X‬בדיו‬
‫חומה וביד גסה )למשל דפים ‪54‬א‪76 ,‬א ועוד(‪ .‬דווקא מאמץ זה לטשטש את סימני הצלב מעיד כי יש ממש בהתרשמות כי‬
‫יצחק שירבב במכוון צלבים היכן שיכול‪ ,‬כרמיזה ברורה לאמונה הנוצרית‪.‬‬
‫מוטיב של צלב בשומרי הקונטרסים‪.‬‬
‫‪.26‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 2628‬דה רוסי ‪ ,207‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪1353‬‬
‫)ספרדתא ‪ ,ZE329‬ס' ‪(13544‬‬
‫ללא קולופון )אפשר שנחתך( )פירנצה >‪(<1467-1441‬‬
‫קובץ בפילוסופיה וקבלה; מכיל‪ :‬אגרת תחיית מתים‪ ,‬משרת משה‪ ,‬רוח חן‪ ,‬אותות השמים‪ ,‬ספר התחלות הנמצאות‬
‫לאלפראבי‪ ,‬ספר היסודות‪ ,‬מאמר יקוו המים )ללא ניקוד(‬
‫‪345‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף )חתוך מאוד בשוליו(; כתיבה איטלקית בינונית; קונטרסים בני ‪ 5‬גיליונות; ניהול השורה באמצעים‬
‫האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 185x220 :‬מ"מ‪ .‬בגלל החיתוך‪ ,‬הממדים פנימיים כמעט זהים לחיצונים )‪;(139x200‬‬
‫‪346‬‬
‫‪ 47‬שורות‪.‬‬
‫ניקוב‪ :‬בגלל חיתוך כתב‪-‬היד אין לדעת אם היו נקבים בודדים‪.‬‬
‫שרטוט‪ 2 :‬עמודות; השורות בדיו‪ ,‬קווי שוליים ושורה בכירה בעיפרון‪.‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬שרטוט בשתי עמודות במתווה 'סולם'‪ ,‬ותוספת של שורה עליונה בכירה )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪ :(42‬יחד עם זאת‬
‫ניתן להבחין במתווה השורות גם בין העמודות‪ ,‬ודומה שכלי השרטוט לא הורם במירווח שביניהן אלא הקו שנמתח דק‬
‫ובהיר יותר‪ .‬מכאן ששורטט באופו שמשרטטים מתווים בני עמודה אחת )דרולה‪ ,‬טיפוס ‪ ,(12‬וקווי השוליים )הפנימיים(‬
‫בעיפרון נוספו אחר כך לפי הצורך )נראה בבירור בדף הראשון שנותר ריק(‪.‬‬
‫תיבות פתיחה‪ :‬באות מרובעת‪.‬‬
‫בעלים וגלגולי כתב‪-‬היד‪ :‬בראש‪ ,‬כתובת בעלות של יצחק גרציאנו אי"ש ג"ר משנת תי"ח )‪.(1658‬‬
‫הערות‪ :‬בשל חיתוך השוליים לא נמצאו שומרי קונטרסים‪ .‬הדף הראשון ריק; סוף כתב‪-‬היד חסר‪.‬‬
‫בראש‪ ,‬באיטלקית בכתיבה לטינית‪ ,‬הסונטה הראשונה של פטררקה בכמה אי‪-‬דיוקים‪.‬‬
‫על‪-‬פי השרטוט 'המעורב' אפשר שכתב‪-‬היד הופק בצפון איטליה טרם בואו של יצחק לפירנצה‪.‬‬
‫‪347‬‬
‫‪.27‬‬
‫כ"י ורצ'לי‪ ,‬הסמינר הבישופי )‪ ,C235 (Seminario vescovile‬דף ‪13‬‬
‫‪348‬‬
‫)סימנו בספרדתא ‪ ,YZ38‬ס' ‪(30923‬‬
‫שריד )ללא קולופון( מכתב‪-‬יד של 'ארבעה טורים' ליעקב בן אשר‪ :‬דף הפתיחה של טור 'אבן העזר' )ללא ניקוד(‬
‫‪ 345‬את דמיון הכתיבה לזו של יצחק בן עובדיה הביאו לתשומת לבי הד"ר עדנה אנגל ממפעל הפאליאוגראפיה העברית ומר‬
‫טוביה כצמאן‪ ,‬אשר היטיב להבחין‪.‬‬
‫‪ 346‬על אף החיתוך ניתן לנסות ולחשב את רוחב הדף המקורי מתוך הנחה שהשוליים העליונים והפנימיים כמעט זהים‬
‫בממדיהם והם כמחצית מדותיהם של השוליים החיצויים והתחתונים‪ .‬בחישוב כזה יהיו הממדים החיצונים המקוריים כ‪-‬‬
‫‪ 195x325‬מ"מ‪.‬‬
‫‪ 347‬ראה גם ]מס' ‪ [13‬ו‪]-‬מס' ‪ [14‬לעיל‪.‬‬
‫‪ 348‬כתב‪-‬יד זה לא נבדק בספרייתו‪ ,‬אלא רק באמצעות מיקרופילם‪.‬‬
‫‪264‬‬
‫שורבב בין 'ספר מרדכי' לחבורים הלכתיים קצרים בתוך כתב‪-‬יד שהעתיק נתנאל בן לוי טרבוט בפרארה בשנת ‪:1457‬‬
‫דף ‪13‬א מכיל את סוף רשימת הסימנים לטור אבן העזר‪ ,‬ודף ‪13‬ב – את הפתיחה לטור‪.‬‬
‫מאפיינים‪ :‬קלף; כתיבה איטלקית בינונית; ניהול השורה באמצעים האופייניים למעתיק‪.‬‬
‫ממדים‪ 249 x 337 :‬מ"מ )על‪-‬פי תיאורו של נרקיס(‪.‬‬
‫‪349‬‬
‫שרטוט‪ 2 :‬עמודות; השורות בדיו‪ ,‬קווי שוליים בעיפרון)?(‪.‬‬
‫‪350‬‬
‫מערך השרטוט‪ :‬שרטוט בשתי עמודות במתווה 'סולם'‪.‬‬
‫תיבת פתיחה‪ :‬באות מרובעת רבתי‪ ,‬מרוקעת בזהב‪.‬‬
‫קישוט‪ :‬מפואר‪ ,‬מיניאטורה גדולה‪,‬ששטחה כמחצית העמוד‪ ,‬עם ריקועי זהב‪.‬‬
‫‪351‬‬
‫על‪-‬פי נרקיס‪ ,‬המייחס את המיניאטורה‬
‫לאסכולה של פרארה דווקא‪" ,‬האילוסטרציה ‪ ...‬מתארת משתה נישואין‪ ,‬המצויר בעידון רב‪ .‬במרכז האכסדרה הפשוטה‬
‫נראים הכלה והחתן ורקדנים אחרים‪ ,‬כולם משלבים ידיהם‪ .‬בצדדים נראית חבורת מנגנים בלאוטות‪ ,‬בנבל ובתוף מרים‪.‬‬
‫מלות הפתיחה כתובות בזהב בתוך סרט מתעופף שמחזיקים בו שני פוטים ‪ ...‬העמוד כולו ממוסגר במסגרת של תשלובות‬
‫צמחיות עדינות"‪.‬‬
‫‪352‬‬
‫‪ 349‬ראה נרקיס‪' ,‬כתבי‪-‬יד עבריים מצוירים'‪ ,‬עמ' ‪ 177‬ובו צילום של דף הפתיחה המצויר )לוח ‪ (55‬ותיאור המערך‬
‫העיטורי‪.‬‬
‫‪ 350‬מתוך התבוננות במיקרופילם )בדף ‪13‬א שאינו מקושט( קשה לקבוע אם השוליים שורטטו בעיפרון או בדיו‪.‬‬
‫‪ 351‬לתיאור מפורט של הדף המעוטר ראה '‪ , Mortara Ottolenghi, 'Il manoscritto di Vercelli‬עמ' ‪.164-162‬‬
‫במאמרה '‪ ,'Figure e imagini‬עמ' ‪ ,984‬הערה ‪ ,50‬היא מייחסת את העיטור לפרנצ'סקו רוסלי )כלומר לשנות השבעים‬
‫של המאה ה‪ 15-‬בפירנצה(‪ .‬כמו‪-‬כן רק ‪ ,Brizio‬עמ' ‪.161-161‬‬
‫‪ 352‬ראה נרקיס‪' ,‬כתבי‪-‬יד עבריים מצוירים'‪ ,‬לוח ‪.55‬‬
‫‪265‬‬
‫כ"י לונדון ]מס' ‪) [1‬דף ‪112‬ב(‪ :‬חלוקת מילה בסופי שורות )בין השאר ‪ -‬עמודה א‪ ,‬שורה ‪ :12‬האכ‪-‬לת; שורה ‪ :14‬וא‪-‬ני;‬
‫וכן‪ :‬מלא‪-‬כה‪ ,‬כ‪-‬בשים‪ ,‬ולה‪-‬חיות‪ ,‬יע‪-‬טף‬
‫‪266‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬מס' ]‪ [19‬לעיל‬
‫דף הפתיחה והכתובת‪" :‬לכבוד ולתפארת לאדונינו המלך יהושע נצרינוס מלך היהודי' ‪...‬‬
‫בשם האב והבן והרוח הקדש"‬
‫‪267‬‬
‫פרק ז ‪ -‬הצנזורה הפלורנטינית של מרקיון‬
‫דברי מבוא‬
‫הקורפוס השלישי של כתבי‪-‬יד עבריים 'פלורנטיניים' אשר הוזכר בפתח עבודה זו ואשר מעיד אף הוא‪,‬‬
‫לצד קורפוס כתבי‪-‬היד בהפקתו של יצחק בן עובדיה ולצד כתבי‪-‬היד שהיו בבעלות נוצרית‪ ,‬על היחסים‬
‫שהתקיימו במאה החמש‪-‬עשרה בפירנצה בין נוצרים ליהודים‪ ,‬כמו גם על תפיסתם אלו את אלו‪ ,‬מונה‬
‫שבעה‪-‬עשרה כתבי‪-‬יד שבין דפיהם נתגלתה חתימתו של מרקיון‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫חתימה זו של מי שהיה שלוּחם של השלטונות בפירנצה – הנוטריון המכהן של ה'שמונה' ומקורבו של‬
‫לורנצו המפואר ‪ -‬מסמנת את המקומות שבהם נעשה )או נדרש( 'זיקוק'‪ ,‬כלומר מחיקת מילים או קטע‬
‫שלם של הטקסט העברי‪ ,‬ולעתים כתיבת דברים אחרים תחתם‪ .‬על‪-‬פי הרישומים שבתוך שניים מכתבי‪-‬‬
‫היד המצונזרים נעשתה אותה צנזורה בשנת ‪.1472‬‬
‫‪2‬‬
‫הופעתה בפירנצה של צנזורה 'אזרחית'‪ ,‬שבניגוד‬
‫לצנזורה הכנסייתית של הקונטרה‪-‬רפורמציה‬
‫אשר הונהגה באיטליה החל מן המאה השש‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬מן הסתם לא הייתה פרי יוזמתה של‬
‫הכנסייה הקתולית‪ ,‬אלא תוצר של נסיבות‬
‫מקומיות ושל התפתחויות על רקע כלכלי‪ ,‬חברתי‬
‫מדיני ודתי; היא נתלוותה‪ ,‬כמדומה‪ ,‬לפרצי‬
‫האיבה שהלכו והתרבו ביחסם של הנוצרים כלפי‬
‫כ”י ניו יורק ‪ ,‬בית המדרש לרבנים ‪ ,4518‬דף ‪81‬א‬
‫בשוליים‪ ,‬לצד המחיקה‪ ,‬חתימת מרקיון‬
‫היהודים שם‪ .‬במאמרי על הצנזורה של מרקיון‬
‫המשולב בהמשך מתוארת שרשרת של סימנים‬
‫המעידים על שלבים בהתערערות מצבם של‬
‫היהודים בתוך החברה נוצרית בפירנצה‪ ,‬ואולי גם באיטליה כולה‪ .‬הצנזורה שבוצעה בספריהם בפירנצה‬
‫באוגוסט ‪ 1472‬מהווה חוליה אחת באותה מגמה‪ ,‬שהגיעה לשיאה בשנת ‪ 1496‬עם פתיחתו של מוסד‬
‫ההלוואות )‪ (monte di pietà‬הראשון בפירנצה ובעקבותיה ‪ -‬גירושם של היהודים מן העיר‪ 3 .‬פן נוסף‬
‫של אותו עימות היו ה'וויכוחים' שנערכו חדשות לבקרים בערים שונות באיטליה בין מלומדים נוצרים‬
‫לבין נציגיה של האליטה היהודית‪ ,‬ושאפשר לראותם כהמשכה של מסורת התנצחותית רבת שנים הידועה‬
‫לנו מצרפת‪ ,‬ספרד וקטלוניה; ייחודה של אותה תופעה באיטליה במאה החמש‪-‬עשרה בכך שהוויכוחים‬
‫‪ 1‬מפאת חשיבותו של גילוי זה העדפתי לפרסמו פרסום ראשון מחוץ למסגרת עבודת הדוקטור‪ ,‬תחילה בהרצאה בכנס אשר‬
‫נערך בפילדלפיה במאי ‪ 2006‬ואשר חתם את פעילות קבוצת המחקר ‪The Jewish Book: Material Texts and‬‬
‫‪ Comparative Contexts‬שפעלה במסגרת המכון ללימודים מתקדמים במדעי היהדות של אוניברסיטת פנסילווניה‪ ,‬ואחר כך‬
‫במאמר בקובץ של אותו כנס הנמצא בשלבי הדפסה‪ .‬מאמר זה משולב כלשונו בעמודים שלהלן‪.‬‬
‫‪ 2‬ראה הערה ‪ 9‬במאמרי הרצ"ב‪.‬‬
‫‪ 3‬ראה '‪ ;Fubini, 'Prestito ebraico‬על הרגשות האנטי‪-‬יהודיים ששררו בפירנצה‪ ,‬ההגבלות שהוטלו על היהודים והקשר‬
‫שבין הקמת מוסדות ההלוואה לבין גירושם ראה '‪ ,Menning, 'Charity and State‬בעיקר עמ' ‪ .35-11 ,6-4‬כמו כן ראה‬
‫במאמרי להלן ובביבליוגרפיה הנזכרת בהערותיו‪ ,‬ובמיוחד בחיבוריהם של ‪ Ciardini‬ו‪.Cassuto-‬‬
‫‪268‬‬
‫נוהלו בעיקר בידי אינטלקטואלים נוצרים 'חילונים' ‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫אשר לספרות הפולמוסית שנכתבה בידי נוצרים‪,‬‬
‫דומה שזו זכתה לעדנה באמצע המאה החמש‪-‬עשרה באיטליה ותכליתה האנטי‪-‬יהודית אינה מוטלת‬
‫בספק‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫תופעות של התערבות בטקסט העברי הכתוב עד להשמדתו ממש‪ ,‬וענישה בגין החזקת ספרים 'אסורים'‬
‫המכילים בלספמיה ופוגעים באמונה הנוצרית כמו גם בישו ובמריה עצמם‪ ,‬היו ידועות עוד זמן רב קודם‬
‫לכן‪ ,‬במאות שקדמו‪ ,‬בעיקר בצרפת ובספרד‪ 6 .‬גם מאיטליה עצמה נותר תיעוד של מקרים דומים‪ :‬עדות‬
‫מרשימה ומכרעת לעניין זה נמצאת בפרוטוקולים של המשפטים שנערכו נגד היהודים במילנו בסוף שנות‬
‫השמונים של המאה החמש‪-‬עשרה ושבסיומם נשרפו ספרים עבריים וגורשו היהודים מדוכסות מילנו‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫מתוך אותה עדות עולה כי עוד קודם לשריפת הספרים‪ ,‬בעשורים שקדמו לה‪ ,‬נצטוו יהודי מילנו להסיר‬
‫מספריהם קטעים שנחשבו 'פוגעים'‪.‬‬
‫החשיבות הרבה שבגילוי סימני הצנזורה‪ ,‬ובכלל זה המחיקות ולצדן חתימותיו של מרקיון ובעיקר ההערות‬
‫שנשתמרו בשוליים בשני כתבי‪-‬יד ואשר מעידות על זמנה של ה'הגהה' ועל יוזמיה ומבצעיה‪,‬‬
‫‪8‬‬
‫נובעת‬
‫מהיותם שרידים יחידים להתערבותה של יד נוצרית בזיקוקם של כתבי‪-‬יד עבריים‪ ,‬בצו השלטונות‬
‫ובפיקוחם‪ ,‬כמה עשרות שנים קודם להפעלתה המסיווית של הצנזורה הקתולית‪ .‬עדות יחידה זו‪ ,‬עדותם‬
‫של שבעה‪-‬עשר כתבי‪-‬יד עבריים שהיו בבעלותם של יהודים בפירנצה בשנת ‪,1472‬‬
‫‪9‬‬
‫נתגלתה במהלך‬
‫כתיבתה של עבודה זו‪ .‬אין ספק שיש בה כדי לזרות אור מזווית מיוחדת – אם כי צפויה – על יחסי‬
‫הגומלין בין נוצרים ליהודים בפירנצה‪ ,‬ואפשר גם שיש בה כדי לאזן תחושות של קירבה ושל טשטוש‬
‫גבולות שנשמעות לעתים בהקשר של חייהם ונסיבותיהם של היהודים בפירנצה בתקופת הרנסאנס‪.‬‬
‫אם ספריהם של היהודים אכן עשויים לשמש אבן בוחן ומקור מידע לקשרים שהתקיימו בינם לבין‬
‫הנוצרים שבסביבתם‪ ,‬הרי אי אפשר להתעלם מעדותם של כתבי‪-‬היד העבריים ה'מזוקקים' על מעמדם של‬
‫היהודים בקרב הנוצרים‪ ,‬ועל מודעות מתמדת – אף אם סמויה לעתים ‪ -‬להיותם גורם זר ולא‪-‬אמין הדורש‬
‫פיקוח‪ .‬קורפוס כתבי‪-‬היד שנמצאו בהם עקבות הצנזורה הפלורנטינית מהווה אפוא נדבך חשוב בגיבוש‬
‫התובנות אשר הינחו מחקר זה‪ ,‬ובביסוס המסקנות העולות ממנו‪.‬‬
‫להלן מאמרי‬
‫‪"Marchion in Hebrew Manuscripts: State Censorship in Florence, 1472",‬‬
‫‪in Scribes, Printers and Readers of Hebrew Books in Italy, eds. J. Hacker and A.‬‬
‫)‪") Shear, University of Pennsylvania Press, Philadelphia (in print‬מרקיון בכתבי‪-‬יד‬
‫עבריים‪ :‬צנזורה מטעם המדינה בכתבי‪-‬יד עבריים בפירנצה‪ ,("1472 ,‬המובא כלשונו‪ ,‬בשפה האנגלית‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫‪ 4‬ראה '‪ ,Fioravanti, 'Polemiche‬עמ' ‪ 21-20‬ובעיקר ‪ .27-26‬יחד עם זאת‪ ,‬לכמה דוגמאות ל'ויכוחים' שנערכו בין מלומדים‬
‫יהודים לאנשי כנסייה באיטליה במאה ה‪ 15-‬ראה '‪ ,Simonsohn, 'Apostolic See‬כרך ‪ ,History‬עמ' ‪.328‬‬
‫‪ 5‬ראה פרק ה לעיל‪ ,‬בדיון בג'אנוצו מאנטי ובלימודים ההבראיסטיים‪ ,‬ובעיקר עמ' ‪ 183 ,171-170‬שם‪.‬‬
‫‪ 6‬על כך ראה בין השאר '‪ ,Yerushalmi, 'The Inquisition‬עמ' ‪ ;376-317‬י' בער‪ ,‬תולדות היהודים בספרד הנוצרית‪ ,‬כרך‬
‫‪ ;1‬מאמרו של ‪ ,Simonsohn, 'The Apostolic See' ;Chazan‬כרך ‪ ,History‬פרק ‪;Polemics and Disputations :6‬‬
‫ועוד )ראה להלן במאמרי '‪.('Marchion‬‬
‫‪ 7‬ראה במאמרי שלהלן‪ ,‬ובביבליוגרפיה הנזכרת בהערותיו‪.‬‬
‫‪ 8‬לנוסח המלא של אותם רישומים בשולי הדפים ראה הערות ‪ 9‬ו‪ 11-‬במאמרי שלהלן‪.‬‬
‫‪ 9‬לפחות אחדים היו בלא ספק בבעלותו של יחיאל ור"ם מפיסא‪ ,‬כפי שעולה מכתבי‪-‬היד גופם )ראה בנספח שבסוף מאמרי(‪.‬‬
‫‪ 10‬בסופו רשימת כתבי‪-‬היד המצונזרים ופרטיהם‪ ,‬ואיזכור המילים והקטעים שנמחקו בידי ה'מזקקים'‪.‬‬
269
MARCHION IN HEBREW MANUSCRIPTS:
STATE-CENSORSHIP IN FLORENCE, 1472
The signature of Marchion in small Latin humanistic characters can be spotted in
seventeen Hebrew manuscripts, all of which were found to be related in one way or
another to Florence.1 This peculiar signature is in fact a censor-mark interspersed
within the folios of each of the seventeen manuscripts: as a rule it appears on the sidemargins of the written text, adjacent to deleted words, lines or passages which were
regarded as blasphemous and disparaging to the Christian faith.2 In several cases it
was placed in close vicinity to an expression which called for apologetic explication,
and which, eventually, had been left untouched.3 Followed by the sigla, or
abbreviation mark, SS, Marchion's signature must have acted as a formal stamp of
validation.4 The humanistic type of script of Marchion's signature betrays the fact that
this intervention had taken place sometime during the fifteenth century, certainly in
Italy, and most probably in Tuscany, where this script prevailed.5
1
These seventeen manuscripts are listed and described in the Appendix. Presumably there are more
manuscripts bearing Marchion's signatures which have not yet been traced.
2
Two scholars had already spotted Marchion's censor-mark in the past: H. Hirschfeld, Descriptive
Catalogue of the Hebrew Manuscripts of the Montefiore Library (London: Macmillan and Co. 1904),
mentions a censor by the name of Marchion in three manuscripts' descriptions: "Censor: Marchion (ff.
78, 95, 97v), who signed his name opposite the erasures on the margin" etc., (ibid., 66-68, description
of MSS Montefiore 214 and 215, "Ma<h>zor, Roman rite in two parts" (see App., No. 15); and yet
another Ma<h>zor, MS 217 (ibid., 69): "Marchion, who erased many passages, writing his name
against them on the margin (ff. 162, 296v, &c.). The erasures have been re-written by a later hand."
Marchion's censor-marks in MS London, formerly Montefiore Collection 214 have been mentioned
once more, by Naftali Wieder,"Al ha-berakhot 'goy-'eved-isha', 'behema' and 'bur'" in: Hitgabshut
nosa<h> ha-tefilla ba-mizra<h> uva-ma'arav, (Jerusalem: Makhon Ben-Zvi and Yad Ben-Zvi, 1988),
208 and n. 45 (Hebrew), yet he elaborated no further on the significance of their presence (my thanks
to Dr. Mordechai Glatzer of the Hebrew University for referring me to this information).
3
As in MS Florence, Biblioteca Nazionale II-I-7 (App., No. 1), pp. 121, 122, 123; in MS Vienna,
National Library, Cod. Hebr. 188 ( Schwartz 64) (App., No. 2), f. 48r; and twice on f. 296v in MS
London, formerly Jews' College, Montefiore Collection 217 (App., No. 4).
4
The sigla SS following Marchion's name stands for subscribo and is in fact an endorsement of the
signature, as 'confirmed by the underwritten'.
5
Prof. Armando Petrucci corroborated this assumption already in the first stages of this research.
270
The investigation of Marchion's signatures, their significance and their historical
context was set in motion after the deciphering of three Hebrew inscriptions in the
lateral margins of the famous Ashkenazi Hebrew codex of the Talmud now kept in
Florence.6 During the fifteenth century that manuscript had belonged to the
prestigious San Miniato family of Jewish 'bankers' residing in Florence.7 These
Hebrew inscriptions, all in minute cursive Italian hand, with Marchion's signature
appended to them, are placed on the margins facing the expression umot ha'olam :
they restrict the definition of this collective term to worshippers of idols, excluding
the Christians from it.8 One of them reads as follows:9
We mean by this expression excepting the Christians and others… who believe in the Creator
and are therefore excluded from this term… We carried out this revision (<hagaha>) by order
of the Eight, Elul (August) 1472, and their notary, ser Marchion, will sign his name upon it.10
6
See above, n. 3 and Appendix, No. 1. For a detailed description of this manuscript see M. Beit-Arié et
al., Codices hebraicis litteris exarati quo tempore scripti fuerint exhibentes; Tome IV: de 1044 à 1200
(Turnhout: Brepols 2007), manuscript no. 79. Cassuto remarks that this impressive codex must have
escaped the fate of other volumes of the Talmud, burnt in 1554, being owned at that time by a Christian
scholar. He bases this assumption on the presence of many marginal and interlinear notes in Latin (see:
U. Cassuto, Gli ebrei a Firenze nell'età del Rinascimento [Florence: Tipografia Galletti e Cocci 1918],
95-96). Yet, could we perhaps assume that this important manuscript was spared because Marchion's
interventions, with which this paper deals, had already taken care of its problematic blasphemous
passages?
7
On the books owned by the S. Miniato family, see Cassuto, Gli ebrei, 224-225.
8
This intervention dates more than a hundred years prior to Domenico Irosolimitano's Sefer ha-Ziqquq
(Index Expurgatius) of 1595/6, which ordains the same procedure: that each mention of the term 'umot
ha'olam' be accompanied by a note specifying it designated worshippers of idols as against Christians
(cf. Domenico's Index, MS Vatican, BAV ebr. 273 f. 23v [Hebrew]). For a detailed research of this
text, see G. Prebor. Sepher Ha-Ziquq by Domenico Yerushalmi (1555-1621) and its Influences on
Hebrew Printing, Ramat-Gan 2003 (Dissertation in Hebrew).
9
MS Florence (App., No. 1), p. 123: ‫כוונתינו בממרא הזאת חוץ מן הנוצרי' ובעלי דתות שהם מאמינים ביוצר בראשית‬
‫וזאת ההגהה עשינו בצוי השמנה אלול רלב והסופר שלהם סי' מרקיאון יחתום שמו עליה‬...‫ע"כ אינם נכללים בממרא הזאת‬.
10
Normally, the Hebrew word 'sofer' would designate a scribe, not a notary; accordingly, in a contract
signed Mantua, 1419, we witness the use of a different Hebrew word, ‫ כתב‬kattav, for designating a
notary (in that case too, a Christian one): ‫נעשה על ידי הכתב סי' יואני דימיסי' יירונימו‬... (f. 263v in MS Bibl.
Palatina Parm. 2884, B. Richler and M.Beit-Arié, Hebrew Manuscripts in the Biblioteca Palatina in
Parma, Catalogue [Jerusalem: Jewish Mational and University Library 2001], no. 909). For the
medieval Latin usage of "notarius" see S. Rizzo, Il lessico filologico degli umanisti (Rome: Edizioni di
storia e letteratura 1984), 204-205. Marchion was, in fact, a notary, obviously Christian, indeed the
notary of the Eight (see below, pp. 36-40).
271
A similar inscription, formulated almost identically though apparently inscribed by a
different Hebrew hand, appears in a paper manuscript containing the Book of Precepts
(Sefer Mitzvot Gadol).11 Two more apologetic notes in this vein are found in an
undated codex of a Ma<h>zor.12 From these inscriptions one may infer that there had
been at least two individuals engaged in the revision and correction of the Hebrew
text, as indicated above by the use of the first person plural: "we did";13 moreover, the
Hebrew hands which wrote the margin inscriptions were undoubtedly those of Jews,
who, so it seems, troubled to clarify they were acting upon the authorities' orders,
indeed by orders of the 'Eight'. Do we have here a team consisting of a censor (be he a
Christian, a Jew, or a convert) accompanied by an appointed notary, on a joint
mission of expurgating Hebrew manuscripts? 14 Judging from the dissimilarity in the
11
The Book of Precepts served to some extent as a substitute to the Talmud.
This inscription, spotted in MS Vienna (see n. 3 above), f. 48r, has been partly cropped on one side,
presumably in the re-binding of the manuscript. Some of the text found in the Florence Talmud is
therefore missing there; yet it was this inscription that corroborated the reading of the Talmud one,
which tiny characters were partly undecipherable. It reads: ‫כוונתינו במימרא הזאת חוץ מן הנצרים ובעלי דתות‬
‫שהם מא>מינים< ביוצר בראשית ע"כ אינם נכל>לים< במימרא הזאת רק לנגד המכחי>שים< כן נאמ' וההגהה הזאת עשינו‬
‫מרקיאון כתוב שמו עליה‬. '‫ >כאן בצווי< השמנה מפירינצי ב אלול רל"ב וסופר שלהם סי‬Marchion's signature is in fact
inscribed here above the Hebrew apologetic text.
12
App., No. 4 (see above, note 3).
13
‫עשינו‬. In this context Sonne's remark about the hidden figure of 'some Jewish assistant "behind the
man whose signature was put on the censored books" comes to mind (see: I. Sonne, Expurgation of
Hebrew Books – the Work of Jewish Scholars: A contribution to the history of the censorship of
Hebrew books in Italy in the 16th century (New York: New York Public Library, 1943), 3 [reprinted
with additions from the Bulletin of the New York Public Library of December 1942 = p. 975]); Sonne
further adds: "Most of these assistants never dared to leave any trace which could lead to their
identification, and the veil of their anonymity will probably never be lifted." Though he was referring
to sixteenth-century censors and censorship, could this apply also to 'the man behind Marchion'?
14
The procedure by which a notary was present at the expurgation operation appears to have been
common later, in the sixteenth century: we then witness the joint work of the appointed revisor,
Jacobus Geraldinus, alias Joseph of Arles, and the notary Caesar Belliosus in the correction and listing
of Hebrew books in the years 1555/6 (see A. Raz-Krakotzkin, The censor, the Editor, and the Text :
the Catholic Church and the Shaping of the Jewish Canon in the Sixteenth Century, trans. J. Feldman
(Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2007), 86, n. 35; in effect, we find their joint
signatures in the last folios of a good number of Hebrew manuscripts. Moreover, fra Luigi da
Bologna's letter (dated 1601) to the Inquisitor of Modena mentions he had been sent to Jews' houses in
the company of the Inquisition notary: "…havendomi in oltre dato l'ordine ch'io andassi alle case loro
272
Hebrew handwritings of the apologetic inscriptions in the three manuscripts, a
somewhat diverse possible scenario comes to mind: the Florentine Jews who owned
manuscripts would be summoned to the appointed functionary of the 'Eight' (namely,
their notary Marchion) with their books;15 here we are faced with two options – these
books would either be emended by each owner beforehand;16 or they would be
emended by their owners (possibly by their emissary)17 in Marchion's own presence.
As to the apologetic inscriptions clarifying that the offensive term excluded
Christians, it seems reasonable that each book-owner would be required to inscribe in
his own hand a short declaration in this regards (namely, the marginal inscriptions),
in compagnia del vostro Notaro…" (ASMo, Inquisitione, Processi, b.12, fasc. 2 as quoted by M.
Perani, "Confisca e censura di libri ebraici a Modena fra Cinque e Seicento", ed. M. Luzzati
L'Inquisitione e gli Ebrei in Italia (Roma: Laterza 1994), 287-320:292).
15
Theoretically, the only Jews permitted to reside in Florence were the Jewish moneylenders
('bankers') named in the capitoli that were issued by the authorities, together with their households and
immediate entourage (see Cassuto, Gli ebrei, 32-36). Book lists and inventories usually inscribed on
blank folios inside Hebrew manuscripts attest to the size of the private libraries of Italian Jews, among
them the Florentine bankers, who, no doubt, were all owners of a considerable number of manuscripts:
as an illustration, see the list of books on the first folio of MS Vienna, (App. No. 2), headed: "these are
our books that came from Prato," ‫אלה הספרים שלנו שבאו מפראטו‬, apparently owned by Shelomo Kohen
mi-Prato (or Terracina); an additional list of Hebrew manuscripts sold in Florence by David ben
Shelomo mi-Perugia to Ye<h>iel (Vitale) mi-Pisa was published by J.P. Rothschild, "Une liste de
manuscrits hébreux vendus à Florence en 1449", Revue d'Histoire des Textes 14-15 (1984-1985), 377382. The prominent Jewish families residing in Florence were listed by Cassuto (ibid., p. 72).
16
A similar phenomenon had taken place more than two centuries earlier, in 1263, in Aragon (see n. 35
below). In the era of the Catholic Reform Jews would participate in the expurgation of their own books
by deleting controversial and injurious passages, either by their own hand or by a person they had
appointed for it (see Raz-Krakotzkin, The Censor, 92-93); on tasking the Jews with the correction of
their books see Fausto Parente, "The Index, the Holy Office, The Condemnation of the Talmud and
Publication of Clement VIII's Index" in Church, Censorship and Culture in Early Modern Italy, ed. G.
Fragnito, trans. A. Belton (Cambridge: Cambridge University Press, 2001), 167-169.
17
Probably a business associate, e.g. a 'shop-manager' or fattore, the Hebrew term for subordinate
associates being either manhig <h>anut ‫( מנהיג חנות‬as in the colophon of MS Oxford, Bodleian Library
Or. Can. 22 copied in Florence and dated 1468); or <h>aver ‫( חבר‬as in ‫שטר לקיום חברים בחנות‬, a
prototype form for signing a bond between banker and his shop manager, found in the last folios
[unnumbered] of a Ma<h>zor dated 1441 [see App., No. 13]). The Oxford colophon mentions a
certain 'Yehosu'a, manhig <h>anut in Castello' (f. 125r). Well-known is another Florentine 'business
manager', Mena<h>em ben Meshullam mi-Terracina, who was in the service the da Pisa family.
273
thus affirming his good faith; hence the different Hebrew handwritings.18 To complete
the operation, and as a professional notary would, Marchion would append his
signature next to each inscription or erasure, confirming he had witnessed the
procedure and was satisfied that all was in order. One is tempted, already at this stage,
to compare Marchion's working procedure to that of sixteenth-century censors:19
whereas he placed his signature next to every rectification, as becomes a notary (or
lawyer) dealing with formal documents, the censors who were active a century later in
the framework of the Counter Reformation signed only once, usually on the last folio
or page, confirming they had revised and corrected the whole codex.20 This slight but
significant dissimilarity may have indeed originated in Marchion's procedures as a
notary; yet it could also indicate that, unlike Inquisition censors, it was not he who
technically performed the erasures: by signing on the margins he merely authenticated
and validated each correction. Another variant seems possible as well: Marchion
would first 'sign' in the margin the unwanted passages calling for expurgation, then
the technical deletion would be performed, possibly by the manuscript's owner's.
A crucial phrase, by order of the Eight, contained in the Florence Talmud
inscription, designates Florence as the scene of events. Umberto Cassuto, in his
seminal book on the Jews of Florence during the Renaissance, defines the 'Eight'
(Otto di guardia e balia) as the sole authority in the Florentine State vested with
18
What further supports this possibility are the identical corrections or interventions in 'clusters' of two
or three manuscripts marked by Marchion; as for instance,the benediction ‫ שלא עשאני גוי‬is corrected to
‫ שלא עשאני בלתי מדבר‬by the same hand in three Ma<h>zors (see App., nos. 4, 5, 6).
19
Prebor (Sepher Ha-Ziquq, p.16) observes that the person appointed by the Church to cleanse Hebrew
books was not nominated 'censor' but 'revisore' or 'expurgatore'.
20
They would normally cite their name and full title, along with the date, as in MS Rovigo, Accademia
dei Concordi, Silvestriana 220, f. 176v: Revisto e corretto per mi fra Luigi da Bologna 1598 (for more
examples see W. Popper, The Censorship of Hebrew Books, republished with a new introduction by M.
Carmilly-Weinberger [New York: Ktav Publishing House, 1969], plate IV). Similarly, we sometimes
find a 'comprehensive' apologetic remark inscribed at the end of manuscripts and books, as for instance
in the Rovigo codex cited above, f. 167v: ‫פ'ב'ה' מלות כללנו לגנאי על עכו"ם לא על הנוצרי' נכתבו‬. Underneath
this inscription we should find a revisor's signature, that of Girolamo da Durazzano, who regularly
signed his name under that same apologetic remark (see M. Benayahu, Haskamah ve-Reshut bi-Defusei
Venezia, [Jerusalem: Ben-Zvi Institute and Mossad ha-Rav Kook, 1971], 193): ‫ כל מקום‬:‫הערה למעיין‬
...‫)שתמצא בזה הספר נזכר שם אומות העולם‬.
274
powers to deal with all aspects of civic life concerning the Jews.21 The material
accumulated in their files (now kept in the Florentine State Archive) corroborates
this.22 Accordingly, it was they who issued the condotte permitting Jews to reside and
act in Florence, it was they who dealt with the Jews on their privileges and
commitments, it was they who protected them against aggressions of all kinds and,
when necessary it is they who judged them. In this respect it is crucial to remark here
that no authority but the 'Eight', not even the Inquisition tribunal, had jurisdiction over
the Jews. When Jews were guilty of offenses against the Christian faith, these could
not to be considered crimes of heresy but civil misdemeanors and as such they were
brought before the secular tribunal of the 'Eight'. 23 It is therefore only natural that
they be the body authorized to impose and enact censorship on Hebrew manuscripts.
21
Cassuto, Gli ebrei, 196-204 (for the Gighismondi Law of 1478 which defined the Eight's authority
and legal powers, see op. cit., p. 197, n. 1).
A different body (the Ufficiali del Monte – lat. Officiales Montis communis Florentie) was appointed to
deal with the capitoli, i.e. the contracts and their stipulations, by which the State authorized Jewish
moneylenders to establish and conduct their businesses in Florence and the Florentine territory (see e.g.
Cassuto, ibid., Appendix, document 49, p. 404).
22
The functions of Otto di Guardia e Balia in what concerns the Jewish bankers were enumerated
already in the first condotta granted to the Jews in 1437 (see Cassuto, Gli ebrei, 121-123).
23
See Cassuto, Gli ebrei, p. 197, n. 5. He moreover indicates that in 1557 the Inquisitors had indeed
attempted to stretch their jurisdiction over the Jews as well. They had approached in that matter the
Florentine ruler, Duke Cosimo I, who requested that his council (Magistratura di Pratica segreta)
study the question. The opinion submitted in response had been that in crimes of heresy, the competent
tribunal was unmistakably that of the Inquisition; yet, in the matter of other offenses, such as offenses
against cult and religion, blasphemies against God and the saints, sacrileges etc., the only competent
authority remained the secular one; consequently, the Inquisition could have no jurisdiction over Jews,
for Jews - by definition - were unable to commit crimes of heresy. The same opinion was expressed by
Lelio Torelli (Cosimo's 'first auditor') in his letter of November 29, 1557; namely, that Jews, as such,
could not be accused of heresy, but only of calumny and blasphemy, and of these the secular tribunal
was in charge (Cassuto, Gli ebrei, pp. 96-97). For Torelli's original letter, see the appendix of Cassuto's
Ha-Yehudim be-Firenze bi-tequfat ha-Renesans, trans. M. Hartom (Jerusalem: Ben-Zvi Institute/The
Hebrew University 1967), 364, document 102. Prof. Gigliola Fragnito, to whom I am indebted for
kindly reading my manuscript and lending me her learned advice, remarked that until the centralized
Inquisition tried (after 1542) - and in most cases succeeded – to achieve competence over blasphemy,
this crime belonged to civil authorities on account of maintaining social order; thus the 'Eight' had
jurisdiction over blasphemy not only on the part of Jews, but rather on the part of all, Jews and
Christians alike.
275
The fact it had indeed been a civil authority is significant: for although we ignore the
immediate causes which triggered it, whether initiated by the Church or by other
elements, we have here a case of Hebrew book censorship imposed and controlled by
secular officials, not the Church.24
Finally, the date of the censor-marks in MSS Florence and Vienna, as it appears in the
two inscriptions, is August 1472.25 In Florence this coincided with young Lorenzo de`
Medici's first years in power.26
We have no way of verifying whether it had been a one-time action or one that lasted
over a span of time. Neither can we establish the scope of this 'expurgating operation'
– whether all Jews were subject to this procedure, or only the permanent residents
amongst them; whether it embraced all the Hebrew manuscripts present in Florence at
that point in time, or only those belonging to certain individuals, and – most relevant
in what regards the motives and targets of this operation – whether all 'titles' had been
scanned or only those known to contain offensive texts. However, we can be fairly
certain that Marchion's Florentine censorship had affected only Hebrew books;
moreover, only Hebrew books owned by Jews. No Hebrew books owned by
24
This case was not unique: sixteen years later we encounter in the Duchy of Milan a process led
against 38 Jews who owned 'blasphemous' books. The process was initiated and conducted by a
secular tribunal headed by a high official of the administration, Bernardino d'Arezzo ("ducalibus
vicariis generalibus"), appointed by the Duke (see A. Antoniazzi Villa, Un processo contra gli ebrei
nella Milano del 1488 [Bologna: Cappelli 1985], 13 and Appendix A, p. 172). For the 1488 Milan
trials see below, especially n. 33-34, 39, 52.
An altogether different state-appointed authority charged with controlling book contents had been
operating some thirty years later, in Venice: there the imprimatur (printing authorization) was being
granted by a civil body, the Council of the Ten, which appointed a censor and, according to his
recommendation, provided the said authorization to local printers (see Benayahu, Haskamah vereshut,155).
25
26
‫אלול רל"ב‬.
This fact may be significant: as years went by Lorenzo supported more overtly the cause of the Jews
(see Cassuto, Gli ebrei, 51-56). It is possible that at that early stage (1472) he had not been aware of
steps being taken against the Jews by his administration (a similar case is mentioned by Cassuto, Gli
ebrei, 56 n. 1, remarking that the expulsion of the Jews in 1477 had probably been undertaken by
magistrates from Lorenzo's administration without his knowledge).
276
Florentine Christians, whether Hebraist scholars or others, are known to have
undergone censorship in Florence. 27
In the course of the investigation and documentation of many hundreds of Hebrew
manuscripts for the Hebrew Palaeography Project's database (Sfardata),28 which
include a fairly minute examination of the extant dated Hebrew manuscripts of all
provenances till the year 1540, we came across no other instance of such explicit
'marking'. Till now it was believed that the first dated censor-mark was the Hebrew
signature of a Jewish 'revisor' bearing the dates May 1555 and June 1555 and placed
on the first blank folio of an early printed book.29 A censor signature in Latin
characters, that of Jacobus Geraldinus, made its first appearance in December of that
year.30 More than eighty years had elapsed between the signatures of the hitherto
unknown, fifteenth-century Florentine censorship and the first recorded
27
None of the twelve Hebrew manuscripts owned by Florentine Hebraist Giannozzo Manetti (1396-
1459) and presently kept at the Biblioteca Apostolica Vaticana had undergone expurgation, though
they may well have been present in Florence at the time of Marchion's activities. On Giannozzo's
Hebrew library see U. Cassuto, "I manoscritti palatini ebraici della Biblioteca Apostolica Vaticana e la
loro storia" (Città del Vaticano, 1935) 44-47; C. Droege, "Giannozzo Manetti als Denker und
Hebraist", Judentum und Umwelt 20 (1987), 28-33. Droege remarks there were no talmudic, halakhic
or mystical-esoteric literature among Manetti's books. His collection consisted of Biblical texts,
commentaries (Ibn Ezra, Rashi and David Kim<h>i) as well as Maimonides' Guide of the Perplexed, a
copy of the chronicle of Yosippon, together with lexical texts (e.g. Sefer ha-Shorashim), essential for
the study and research of the Hebrew language and literature. We cannot conjecture how the
authorities would have acted had Giannozzo kept within his Hebrew collection a Talmudic text or a
Hebrew prayer book.
28
Sponsored by the Israel Academy of Sciences and Humanities; see M. Beit-Arié, "SFARDATA: The
Henri Schiller Codicological Database of the Hebrew Palaeography Project, Jerusalem", Gazette du
Livre Médiéval 25 (1994) 24-29.
29
In Sefer ha-'Iqqarim, Soncino 1485 edition: ‫"( מזוקק ל' מאיו שט"ו‬expurgated, May 30, 1555") and: ‫מעוין‬
‫"( ל' יונייו שט"ו‬reviewed, June 30, 1555") (see Sonne, Expurgation of Hebrew Books, 5). Sonne
moreover identified the hand of this 'earliest censor-mark', according to him 'so far the only one known
to us', as that of Abraham Provençal or his father, David Provençal (Sonne, op. cit., 9). Such a revisor
would probably be hired by owners to expurgate their books as a preventive measure (see below, n. 59
on self-censorship practiced by Jews).
30
Geraldinus, alias Joseph of Arles (‫)יוסף מארלי‬, was a convert appointed by the Church as Apostolic
Commissioner in charge of the examination of Hebrew codices (see Raz-Krakotzkin, The Censor, 8687).
277
manifestations of censorship of Hebrew books imposed by the Church. This said, the
'marking' of a Ma<h>zor for Rosh-Hashanah and Yom Kippur - is mentioned already
in 1459, in a letter dispatched by Lorenzo da Pesaro, Francesco Sforza's
commissioner in Parma, reporting to the Duke he had obtained the book from a local
Jew and had 'marked' it as he had been ordered: "ho signato il libro come ho in
comandamento della Vostra Illustrissima Signoria."31 Another mention of the
marking of Hebrew manuscripts from the Duchy of Milan recurs over and again in the
minutes of the 1488 Milan trials:32 the accused Jew would be interrogated on certain
passages, mostly from the Talmud and the Ma<h>zor, and asked to elucidate specific
terms next to which, in the margin, appeared the signature of Bernardinus d'Arezzo,
the official heading the tribunal.33 A close glance at these minutes reveals that
Bernardinus had 'signed' a good number of folios in the various codices, as did
Marchion. 34 Had Marchion signed his name, just as Bernardinus did sixteen years
later, for the purpose of interrogating Florentine Jews about the contents of their
books? Had the Florentine Jews undergone in 1472 a trial similar to the 1488 Milan
trials, of which Marchion's signatures are the only remnant? No documentation
pointing to it exists in the Florentine archives;35 as to the Milanese manuscripts, they
had most probably all been burnt in the wake of the trial.
Thus, our seventeen Florentine manuscripts bear the only physical evidence found to
this day of Hebrew codices marked by censorship (i.e. bearing the express signature
of a censor) prior to the Counter Reformation and to the era of the massive purge of
31
Archivio di Stato di Milano, Missive, register n. 43, pp. 401-2, Parma, undated but placed among
documents dating June-July 1459 (see A. Antoniazzi-Villa, "Appunti sulla polemica antiebraica nel
ducato Sforzesco", in Studi di storia medioevale e di diplomatica 7 (1983), 119-128:125, and S.
Simonsohn, ed., The Jews in the Duchy of Milan [Jerusalem: Israel Academy of Sciences and
Humanities, 1982], 1: 276, document 597).
32
See above no. 24; and below, no. 52.
33
On Bernardinus see C. Merchavia, "Bernardinus le-veit Busti neged ha-yehudim ve-ha-talmud
(Milano, sof ha-mea ha-<h>amesh'esreh)', Michael 1 (1973), 223-253 (Hebrew).
34
As for instance: "interrogatus quod debeat exprimere in lingua nostra verba sibi ostensa, scriba in
quodam libro…, in folio tertio, et in margine prope dicta verba est scriptum Bernardinus…" etc.
(Antoniazzi Villa, Un processo, 136).
35
Yet one should bear in mind the absence of Otto di guardia e balia records for the years 1472-1474.
278
Hebrew texts which came in its wake.36 Even though we know of decrees ordering the
examination and expurgation of Hebrew books already in the thirteenth century both
in France and in Aragon,37 we know of no expurgated manuscript bearing a specific
'mark' which would enable us to determine what, if anything, had been erased then.38
As previously remarked the 'later', Inquisitorial censorship provides us with a
comprehensive censor-mark placed as a rule at the end of the manuscript, confirming
it had been revised. There is no folio-by-folio marking of what had been removed by
each 'revisor'; on the other hand, the problematic expressions to be deleted or
modified were enumerated in detailed indices. In the Florentine censorship, however,
Marchion's censor-marks serve as signposts: they literally mark, in a clear, visual
manner, each spot which called for intervention, enabling us to compile an actual list
36
Lorenzo da Pesaro's "mark" or signature in the Parma manuscript in 1459 can hardly be considered a
"censor-mark" for we find no mention of expurgation in his letter to Duke Francesco; yet, Antoniazzi
Villa maintains, based on the testimony of Samuel of Broni, one of the Jews convicted in the 1488
Milan trials, who refers to the order issued by the same Duke and asserts that consequently a certain
prayer had been crossed out from the Ma<h>zor by means of black ink, that a similar penal procedure
had been undertaken in 1459 (during Francesco's reign), including expurgation (Appunti, 119-120). We
therefore may have here the first case of an appointed official marking by his signature (probably by
aid of an informer) the offensive passage before expurgation (the informer involved in the 1459
episode had been, according to Antoniazzi Villa, a Jew of French origin. See Un processo, 30).
37
A decree was issued in August 1263 in Aragon by King James, by which all Jews were to submit
their books for examination after they had purged them of blasphemies against the Christian faith.
Twenty or thirty venerable Jews were appointed to carry out the above order. Books which had not
undergone this 'cleansing' were to be burned (see Y. Baer, A History of the Jews in Christian Spain,
trans. L. Schoffman [Philadelphia: Jewish Publication Society, 1961], I, 155).
Prior to that, in the year 1240, by order of the Pope and following Donin's delation on the contents of
the Talmud, all books owned by Jews in France were to be confiscated for investigation by the
Domenicans and Franciscans. In 1247 the Talmud manuscripts which escaped burning were returned to
the Jews after blasphemies against Christianity and Christians had been removed from them (see W.
Popper, The Censorship, 6-17).
As to the royal decree imposing upon Jews to bring forth their books and have them inventoried by
Christian notaries in Aragon in 1415, following the Tortosa disputatio, see E. Gurwirth and M.A. Motis
Dolader, "Twenty-six Jewish Libraries from 15th-Century Spain", The Library 18, 1 (1996) 27-53.
38
Even if some extant manuscripts contained early erasure marks, as we do not have the tools to
determine when exactly the physical procedure of erasing took place they could not be linked to those
early censorship. Only explicit indications (such as censor-marks) pointing directly or indirectly to the
time and place of the expurgation could achieve that.
279
(or 'index') of what had been considered offensive at the time he carried out his task; 39
this 'virtual index' preceded by several decades the various expurgation indices
compiled by order of the Church during the sixteenth and seventeenth century.
Juxtaposing it to those indices 40 and at the same time examining it in light of what is
known to us about the persecution of Hebrew books in the thirteenth and fourteenth
centuries should allow one to perceive its distinctive profile, if indeed it had one. It
should enable us to evaluate what motivated the Florentine censorship and what
guided it.
A series of question marks obviously arise here concerning Marchion's censorship and
its circumstances: Was the Florentine case a first harbinger, and would it be justified
to view it as a presage of what was soon to come? Or should it be conceived as one
episode in a long, centuries-old current of suspicion and animosity towards Hebrew
texts which had been manifesting itself over and again in Western Europe throughout
the Middle Ages, ever since the Paris burning of the Talmud in 1244, two and a half
centuries earlier? Had this event indeed been unique in its kind? Or was it one of
many in a recurring pattern of similar events, possibly triggering one another, in the
rather restricted scene of fifteenth-century Italy? Was its context in any way similar
to that of the sixteenth-century Counter Reformation censorship, attempting to fight a
real, substantial menace and prevent the propagation of harmful texts? Was it, in a
limited way, a manifestation of the measures imposed then by the Church in view of
the ever-growing number of Hebraists exposed to Jewish texts, and their increasing
literary production calling, no doubt, for intervention and control?41 Or was it too
39
It is indeed the opposite situation we are faced with in the episode of the 1488 Milan trials: no traces
of Bernardinus' signatures are extant (see above, n. 36) as the condemned codices had probably been
burnt following the trial; what we do have in Milan is a documented, most precise index (unlike
Marchion's 'virtual' one) of some twenty-six passages contained in the Hebrew texts, known to be
offensive to the Christian faith, which were brought up and cited fully in course of the interrogations.
They are all faithfully listed in the tribunal's protocol (Antoniazzi Villa, Un processo, Appendix A,
120-122 and 178-180; and see below, n. 52). And, as noted above, no traces remain of a Florentine
legal procedure, if ever there was one.
40
On the expurgation indices of Hebrew books compiled in the sixteenth century upon orders of the
Church see Prebor, Sepher Ha-Ziquq, 19-24; Raz-Krakotzkin, The Censor, 57-73, as well as 120-132.
41
In fact, as observed by Raz-Krakotzkin (The Censor, 23-26), by then the censorship narrative was
becoming inseparable from the Hebraistic one.
280
early to be linked in any way to the new situation created by the first winds of the
Reformation as well as by the advent of printing and the fast dissemination of texts?42
In fact, the Florentine censorship had preceded, albeit by a short decade, the
establishment of Hebrew studies among learned Christian circles in Florence; this,
together with the emergence of new trends among Hebraists and the attempt to
integrate Jewish theosophy into the Christian vision had, for just cause, alerted the
Church. 43 Not so in 1472: at that time Hebrew studies were not a discipline en vogue;
the one prominent Hebraist scholar in fifteenth-century Florence prior to 1472 had
been Giannozzo Manetti.
Manetti's intensive efforts in achieving mastery of the Hebrew language are well
documented.44 Yet, his intent was one: to acquire the philological tools which would
42
In E. L. Eisenstein's terminology, "the communications revolution" (see The Printing Press as an
Agent of Change [Cambridge: Cambridge University Press, 1979], 44).
In fact, the Church had been dismayed by the advent of print as early as 1487, when the papal Bull
"Inter multiplices" gave the bishops the responsibility for preventive and prohibitive censorship. Yet,
this had not been put to effect at that time for lack of efficient tools (see G. Fragnito, "Central and
Peripheral Organization of Censorship", in Church, Censorship and Culture in Early Modern Italy, ed.
G. Fragnito, trans. A. Belton [Cambridge: Cambridge University Press, 2001], 13-49:15).
43
Pico had started his Hebrew studies during the summer of 1486 (see C. Wirszubski, Pico della
Mirandola's Encounter with Jewish Mysticism [Jerusalem: Israel Academy of Sciences and
Humanities, 1989], 5). As to his attempts to implant Jewish Kabbalah into "the very heart of the
humanistic vision of the world' and to establish the new field of Christian Kabbalah, ''[aiming] to
harmonize Jewish mysticism and Christian revelation", see The Great Parchment: Flavius Mithridates'
Latin Translation, the Hebrew Text, and an English Version, ed. G. Busi et al. (Torino: Nino Aragno
Editore, 2004), 16-20. Pico himself was subsequently charged with spreading heretical doctrines.
44
On Giannozzo's Hebrew studies, see Vespasiano da Bisticci, Commentario de la vita di Giannozzo
Manetti, ed. Pietro Fanfani (Torino: Unione tipografico-editrice, 1862), 10-11; moreover, two extant
manuscripts are testimonies to the practical aspect of these studies: MS Vatican, BAV Pal. lat. 19, a
codex of the Bible in Latin, in which margins the Hebrew original is copied in a fairly competent hand,
probably been Giannozzo's or his son's (see N. Pasternak, "Hebrew Hand-Written Books as
Testimonies to Christian-Jewish Contacts in Quattrocento Florence", in L'interculturalità
dell'ebraismo, ed. M. Perani [Ravenna: Longo Editore, 2003], 161-171); and MS Parma, Bibl. Palatina
Parm. 2167 (no. 357 in Richler and Beit-Arié Catalogue), containing four Scrolls and a number of
Psalms in Hebrew copied by a Christian hand, together with an interlinear translation of the text into
Italian (watermarks ca. 1443); the Latin handwriting looks similar to Manetti's (see L. Ferretti Cuomo,
"Una traduzione inter-lineare giudeo-cristiana del Cantico dei Cantici", Studi di Filologia Italiana 58
[2000], 53-171).
281
enable him - in line with the old polemic tradition - to undermine the Jewish creed by
exposing the falseness of their comprehension of the Holy Scriptures; 45 by proving
the veritas of the Christian interpretation he had hoped to enlighten the Jews and
induce them to convert.46
If so, was the censorship of the 'Eight' a mere episode in the tradition of 'cleansing'
Hebrew books from blasphemies and offenses against Christians and Christianity?
Surely, one is tempted to answer in the affirmative. For neither the impact of the
'cultural revolution' brought about by printing, still in its cradle in those years, nor the
first buds of the Reformation were felt or seen as early as 1472. Moreover, it is
doubtful whether the 'Eight', functioning as the authority in charge of law and order in
Florence and as a civil tribunal, would have considerations of that scope guiding their
decisions and actions. It is more likely they intervened when the law – or, for that
matter, a decree or an agreement – had been breached or violated. And it seems that in
1472 their attention was brought to the fact that the Jews had indeed been disobeying
a decree or violating an understanding.
And yet, one must not overlook the fact that what occurred in Florence had not been
an isolated event. Marchion's censorship had not been a unique episode in fifteenthcentury Italy in what concerned the books of the Jews. Already in February 1428,
Pope Martin V issued a bull favouring the Jews and permitting them to study books of
Jewish science and philosophy "provided they did not read, hear or study Hebrew or
Latin works containing anything contrary to the Catholic faith."47 Moreover, three
documented series of events which occurred soon after the Florentine censorship had
been imposed indicate that Hebrew books were becoming a subject of scrutiny, and
45
On the disputatio Giannozzo held in 1447 with the Jews in Rimini and on his anti-Jewish
controversist arguments using their "own arms" against them, see Vespasiano da Bisticci, Vite di
uomini illustri del secolo XV, ed. L. Frati (Bologna: Romagnoli-Dall'Acqua, 1893), 2:126, and G.
Fioravanti, "Polemiche antigiudaiche nell'Italia del Quattrocento: un tentativo di interpretazione
globale", Quaderni Storici 64 (1987) 19-38:28. On his role in Hebraistic studies in Renaissance
Florence, see Christoph Droege, '"Quia Morem Hieronymi in Transferendo Cognovi…' – Les Débuts
des Études Hébraïques chez les Humanistes Italiens", in L'Hébreu au temps de la Renaissance, ed. I.
Zinguer (Leiden: Brill, 1992), 65-88:71-79. For a list of Giannozzo's Hebrew books, see above, n. 27.
46
He had succeeded to convert the Jewish scribe who had been his Hebrew teacher, and baptized him as
Giovanfrancesco Manetti (see Vespasiano da Bisticci, Vite, 3:202).
47
M. Mortara, "Un curiosissimo incidente storico, ‫ ספר הזקוק‬ms.", L'educatore israelita 10 (1862), 162-
168:161-162.
282
possibly a valid pretext for persecuting local Jews.48 Most of the documents in
question date from the seventies and the eighties of the fifteenth century. In the first
place, a series of documents concerning the Jews of Sicily and the blasphemies
contained in their books, among them a letter dated June 12, 1474 from Pope Sixtus
IV to Salvo Cassetta, a Dominican inquisitor in Sicily, granting him a mandate to act
in Sicily against Jews who offended Christianity and corrupted Christians by means of
their books.49 In Mantua, in December 1480 and again in January 1481,50 following a
petition presented to him by six prominent Jews (including the Finzis and the Norsas)
who complained they were being persecuted for their sacred books, Marquis Federico
Gonzaga granted them and other Mantuan Jews a charter protecting them from future
charges, provided they remove from the state all books containing slanderous
passages which sullied the Christian faith.51
As already mentioned, a complex series of incidents connected to Hebrew
books took place in the Duchy of Milan. These events, interspersed along some thirty
years, culminated in 1488 with the trial of thirty-eight Lombard Jews accused by the
convert Vincentius de Galia of keeping books which vilified the Christian faith.52
Two years later (in April 1490), as a sequence to the same trial, a ducal order was
issued 'to burn one hundred and seventy-two books confiscated from the Jews,
allegedly containing offensive passages "contra la giesa di Dio."53 All assets of the
48
For the notion of "an occasion" or "a pretext" used by cities to ''be rid" of their Jews in mid-sixteenth
century, see K. R. Stow "The Jew as Alien and the Diffusion of Restriction: An Expulsion Text from
Udine, 1556", in Jews in Italy, ed. H. Beinart (Jerusalem: Magnes Press, 1988), 55-72:62-64.
49
…"ipsorum Iudeorum palliandis erroribus, exquisitis mediis astruere et dogmatizare, ac libellos
quosdam suos, continentes errores, blasfemias et contumelias plurimas in Deum et sanctos suos, qui ad
conspectum usque nostrum delati sunt, conscribere presumpserunt" (Shlomo Simonsohn et al., The
Jews in Sicily, vol. 6: 1458-1477 [Leiden: Brill, 2002], p. 3598, doc. 4040). For related letters and
decrees see ibid., doc. 4037, 4049, 4053, 4106, 4139.
50
51
Some four or five years after the establishment of the Mantua Hebrew print by Avraham Conat.
S. Simonsohn, History of the Jews in the Duchy of Mantua (Jerusalem: Kiryat Sefer, 1977), 685 and
n. 373, in which he names the Jews who were granted this protection.
52
For documents regarding this event, see Simonsohn, Milan, 2:894-897, doc. 2163-2165; for the
details of the thirty-eight Jews, see Antoniazzi Villa, Un processo, 61-65. The minutes of the trial
(Antoniazzi Villa, Appendix A), include the titles of the Hebrew books in question (171-172) and the
names of the convicted Jews (176-177), and finally they enumerate in full details the abominations and
blasphemies and their exact references in the Hebrew texts (120-122, 178-180).
53
Simonsohn, Milan, 2:901, doc. 2174.
283
indicted Jews were to be confiscated by the state. No doubt the decree of December
1490 ordering the expulsion of the Jews from the Duchy was connected with the same
book affair.54 Moreover, in both 1474 and 1480 there had been defamations and trials
in the same vein. 55 And, preceding Marchion by thirteen years, the Parma incident
described above, in which a Hebrew Ma<h>zor had been confiscated from a local
Jew, 'marked' according to the Duke's orders and sent to him by a special envoy.56
There seem to be some differences in the outcome of the measures adopted by the
Florentine, Mantuan and Milanese rulers; while the Milanese ended up with the
burning of the books and expulsion of the Jews (which had been the regular sequence
in medieval Christian Europe),57 the Mantuan ruler ordered their books away.58 What
happened in Florence we know by now. Yet, it seems that the expurgation procedure
had been present in all three territories, though manifestly attested and dated only in
Florence: in the manuscripts owned by Mantuan Jews in the late fifteenth-century,
possible in the wake of the Duke's decree, we witness, in all likeliness, marks of selfcensorship performed by the Jews themselves;59 as to Milan, the minutes of the 1488
54
The expulsion of the Jews from the territories under Sforzesque dominion is indirectly present in
Simonsohn, Milan, 2: 912-913, doc. 2206 and 935, doc. 2268. Simonsohn dates Ludovico il Moro's
edict of expulsion to the year 1489; "magister Vincentius de Galia, alias hebreus et nunc christianus"
(Antoniazzi Villa, Un processo, Appendix A, p. 82) is mentioned repeatedly in the minutes of the
interrogation and deliberations as the convert whose delation led to the trial and condemnation of the
Jews (see his own deposition, 137-139).
55
Namely, the 1474 incident, involving a defamation by a convert, led to a penal procedure which
ordered the burning of a certain Hebrew book. Eventually the Jews were pardoned and the informer
jailed (see Simonsohn, Milan, 2:650, doc. 1579). According to Antoniazzi Villa, Appunti, 121-123, a
similar allegation had been made against the Lombard Jews around 1480 ending, as in 1474, with a
ducal acquittal and pardon after they had paid a large fine to the Duke's treasury (Antoniazzi Villa, Un
processo, 54-55); in fact, several of the defendants in the 1488 process alluded in their evidence to an
event which had taken place around 1481, in the course of which some had been detained and certain
books expurgated (cf. Antoniazzi Villa, Un processo, Appendix A, 95-96).
56
See above, n. 35.
57
See Popper, The Censorship, p. 15.
58
Obviously having the Jews understand they could keep their books only if the alleged blasphemies
were removed or emended.
59
Several prayerbooks owned by Mantuan Jews show some occurrences of self-censorship which may
have been related to the Duke's decree. These interventions had apparently been performed by
284
trials indicate that Hebrew books had already been expurgated - probably by the Jews
themselves, upon the orders of Duke Francesco Sforza - in 1459, and later in 14801481, when Ludovico Moro came to power.60
In what regards the Florentine case, the core question still remains: What was it that
triggered this state-imposed censorship in Florence in the year 1472?
Can we detect a chain of events leading to the establishment of this apparatus for
Hebrew manuscripts' expurgation? Can we trace any indications to it, be it even vague
Avraham Farissol: in one of these ma<h>zors, MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 2074, no. 984 in
Richler and Beit-Arié Catalogue (undated, copied by one of Farissol's fellow-copyists, the first folio
being in Farissol's own hand), we find his typical graphic fillers used for covering up some text that
had been erased, no doubt by him, as a preventive measure (f. 32v); a similar instance is present in f.
39r of MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 1776, no. 938 in Richler and Beit-Arié Catalogue, copied by
Moses and completed by Farissol in 1487 (the emendations are found in the first part of the manuscript
which may have been copied earlier); the same phenomenon occured in MS London, BL Add. 27072
(ff 25r , 213v and 226v) copied by Farissol near Mantua in 1481 and "revised", obviously, a short time
later (the copying had been commissioned by Shemuel mi-Pola, one of the Mantuan bankers who
petitioned to the Duke and were granted his protection as long as their books were "clean"). Moreover,
his own initials, ‫אפ"י‬, are appended underneath Marchion's censor-mark in a ma<h>zor which made its
way to Mantua (see App., No. 7, f. 42v); Farissol's graphic filler was inscribed there (f. 266v) on top of
an erasure of the original text and next to its emendation (f. 266v). Was this indeed the first signature of
a Jewish "corrector" of manuscripts? Being himself a Hebrew scribe it is more than likely that the texts
he copied after the Mantuan episode would contain, as a safety measure, an emended version of the
problematic passages; in printed books a similar phenomenon is witnessed as early as 1490 (Lisbon)
and 1492 (Naples) when printers omitted blatant words and passages on their own initiative (see
Benayahu Haskamah ve-reshut, 158, n. 5 and 159, n. 2); on self-censorship of Hebrew books see RazKrakotzkin, The Censor, 117-119). Farissol's activities in expurgating Hebrew manuscripts no doubt
merit a research apart.
60
For the 1459 Parma episode and the testimony that books had been expurgated then, see above at n.
36. Moreover, four more defendants in the Milan trials recalled earlier cases of expurgation of their
books in the Duchy of Milan (see Antoniazzi Villa, Un processo, Appendix A, 84-85, 88-89, 90-91,
96). One of them mentioned the imprisonment of Jews on account their books some six or seven years
earlier (96); another recounted his own father had erased in black ink some passages in a codex he
owned, for the reason that some Jews had been detained for their books then, and certain parts in the
books were consequently erased (88-89).
We also have a historian's affirmation (mentioned in M. Steinschneider's Hebraeische Bibliographie,
no. 31, VI, 1863, p. 68) that Hebrew books had undergone censorship under the reign of Ludovico
(1480-1499): ‫ החוקרי' שהיו במלכותו דמילאן העלילו על ספרי היהודים והוכרחו‬,‫"בדור הזה לודויקו ספורצה המכונה מורו‬
"‫( לזקקם ואני ראיתי מהזקוקים ההם‬Gedaliah Ibn Ya<h>ya, Shalshelet ha-Qabbalah [Venice 1537], 115v).
285
echoes, in written documents or testimonies? Unfortunately, as we said, the records of
the 'Eight' for the years 1472-74 are unavailable and no document explicitely
connected to the circumstances in which the decision to appoint a censor was taken
has been found yet. Yet, some leads could throw light on the problematical
circumstances of the Jews in Florence during those years.
As to the circumstances of the Jews in Florence during the 1460's and the 1470's: two
pivots around which their condition revolved, reflect the innate ambivalence of their
situation. On the one hand, their necessary existence in the midst of Christian society,
with an understandable endeavor to cohabit safely and peacefully, to a degree of
undergoing a natural process of acculturation; on the other hand being forever
conscious of their own distinctness measured as against their surrounding
environment, and experiencing the reservation, animosity and even rejection of the
Christian majority. This animosity was directed at them both as moneylenders and,
first and foremost, as enemies of the Christian faith.61 These sediments of hostile
feelings were every now and then stirred up by anti-Jewish sermons of friars of the
mendicant orders, which had traditionally been the catalysts of popular feelings of
enmity towards the Jews; they often provoked the imposition of restrictive measures
upon the Jewish population, at times leading to the persecution of their books and
eventually to their expulsion. One of them, Bernardino of Siena, preached during the
first half of the century against the lenient attitude in Florence towards socially
outcast groups, Jews included, who must be distanced.62 Such distancing, to a degree
of banning, had its expression in various degrees of labelling and branding 'outcasts'
of many kinds, such as the imposition of the 'yellow badge' upon the Jews in various
parts of Italy, including Florence.63 During the late 1450's it had been another friar,
61
The literature on this "condition" of Jewish life in medieval and Renaissance Italy is vast. See R.
Bonfil, Jewish Life in Renaissance Italy, trans. A. Oldcorn (Berkeley and Los Angeles: University of
California Press, 1994), and idem, "Società cristiana e società ebraica nell'Italia medievale e
rinascimentale: riflessioni sul significato e sui limiti di una convergenza", in Associazione Italiana per
lo Studio del Giudaismo: Atti del VI Congresso, novembre 1986: "Ebrei e cristiani nell'Italia
medievale e moderna", ed. M. Luzzati et al. (Rome: Carucci, 1988), 231-260.
62
See N. Ben-Aryeh Debby, Renaissance Florence in the Rhetoric of Two Popular Preachers
(Turnhout: Brepols, 2001), 183, 214-215.
63
See Cassuto, Gli ebrei, Appendix, p. 372, doc. 13 – an act issued on 27 August 1463.
286
member of the Visconti family, who incited the Florentine populace against the Jews,
causing grave repercussions against them.64
As against this background several occurrences shed light on the dynamics of the
rapport between authorities and Jews in Florence.
To begin with, the special decree issued in August 1463 enforced some harsh
measures upon the Jews, at the same time stating that they were entitled to hold, read,
study and copy their own books at their will, provided these books were not of the
kind for which the Jews of Cortona had been prosecuted and convicted, and provided
their contents were not adverse to the Christian faith.65 This statute indeed called for
some degree of control (possibly even censorship) of Hebrew books.66 A few months
later, on April 26, 1464, and for the first time in Florence, another significant
restriction had been put into effect: the converted Jew Giovanfrancesco Manetti was
appointed to supervise and control the Jewish moneylenders' account-books. 67
64
65
Cassuto, Gli ebrei, 42-45.
See Cassuto, Gli ebrei, 47-48, 207 and 372-376, doc. 13). No doubt that by determining what Hebrew
books must not contain, this decree had in fact approved and authorized all Hebrew texts, as long as
they were free of offenses against Christianity. This kind of "positive" approach to censorship, which
considers the rejection of some parts of the whole as an acceptance of the whole, is elaborated on by
Raz-Krakotzkin (The Censor, especially chapter 3), referring to sixteenth-century Church censorship.
According to him, the consequence of the Jews submitting their printed books (and no doubt
manuscripts as well) to expurgation indeed granted them the license to hold them: this had been a
supervising apparatus and, simultaneously, one that formally allowed the use of Hebrew texts, as well
as an unequivocal recognition in the Jews' right to exist as part of society (92-93). Raz-Krakotzkin
moreover observes that in certain cases Jews applied to the Church authorities to have their books
censored, so as to acquire the formal right to keep them (89-90). As reflected by the above docucment
this situation had indeed existed prior to the sixteenth century.
66
See above, n. 31 and 35. One could surmise the Cortona incident had been similar and perhaps
contemporaneous to the event which occurred in the Duchy of Milan in 1459. Yet no records have been
traced in what regards the Cortona codices and their owners, the measures taken by the authorities and
the outcome of the whole episode.
67
See Cassuto, Gli ebrei, p. 141 and n. 4. This new measure was undoubtedly a severe one, being a
breach of one of the basic provisions included in the agreements with Jewish bankers, which stipulated
that moneylenders' account-books must be fully trusted. The first condotta granted to Avraham mi-San
Miniato in 1437 read in part: "I libri e le scritture contabili dei banchi di prestito avranno' piena fede e
il loro contenuto dovra senz'altro esser ritenuto conforme a verità" (quoted in Cassuto, 122). For
details of the document see n. 22 above.
287
Furthermore, various archival sources attest to the fact that there had been no renewal
of the capitoli (which were the contracts between state and Jewish moneylenders) in
1469, when renewal was due. 68 The chain of events following this 'no-renewal
situation' was triggered mainly by an attempt of the authorities to worsen the
condition of Jewish moneylenders and increase their taxes. The pawnshops stayed
closed for nearly two years and no loans were given out. Only in September 1471
(less than a year before Marchion's dated censor-mark) were the capitoli renewed
upon mutual consent.69 For at least two more years a strong current condemning and
denouncing Jewish moneylending prevailed in Florence, and attempts were made by
both Franciscans and Domenicans to institute a charitable loan-society (monte di
pietà) and abolish Jewish money-lending activities.70 Although these endeavours
failed at that stage, they resulted in further restrictive measures taken against the Jews
and eventually in the expulsion of those who were not authorized 'bankers' or part of
their households in 1477.71 It was right in the midst of those relatively turbulent years
that Marchion's censor-marks were inscribed in Florence in at least seventeen Hebrew
manuscripts.72
68
See Cassuto, Gli ebrei, 50-56.
69
Ibid., 140-144; R. Fubini, "Prestito ebraico e Monte di Pietà a Firenze (1471-1473)", in La cultura
ebraica all’epoca di Lorenzo il Magnifico, ed. D. Liscia Bemporad and I. Zatelli (Florence: Leo S.
Olschki Editore, 1998), 101-155; M. Ciardini, I banchieri ebrei in Firenze nel secolo XV (Borgo S.
Lorenzo, 1907), 59-60.
70
Cassuto makes mention of two Franciscans friars who preached on Easter 1473; they presumably
sowed the seeds for the restrictions set upon the Jews in the following years, ending in 1477 with their
partial expulsion (Gli ebrei, 51-53). On the dire events which followed the preachings of the Franciscan
Bernardino da Feltre in 1488, see ibid., 56-61.
71
Cassuto, Gli ebrei, 53-54. In this same context, the 1488 Milan trials had demanded the re-enactment
of the various restrictions and prohibitions imposed on Jews in the past, and which had not been put
into effect at the time of the trial (Antoniazzi Villa, Un processo, 67).
72
Worth noting is Cassuto's remark according to which Passerini, a nineteenth-century scholar,
reported that Bernardino da Feltre had preached just before Easter 1472 (quaresima) in Santa Croce,
condemning the Jews and supporting the establishment of a monte di pièta. This project had failed,
says Passerini, because the Jews had bribed the magistrates and Lorenzo. Cassuto rejects the date of
1472 on several grounds, adding that other historians had relied on Passerini's erroneous information
and quoted that same date. Yet, if the redoutable friar had indeed been preaching in Florence in 1472,
this in itself could have been the trigger for initiating a campaign against the Jews, and their books (52
and n. 3).
288
We know, moreover, of two documents referring to a certain event which had taken
place in Florence during the year 1472 and may indeed have been connected directly
to enforcing censorship of Hebrew books.73 They both attest to the fact that in the year
1471/147274 a Jewish convert defamed the Jewish Florentine population, to the extent
that they were in danger of being expelled; the first document is a prayer (te<h>inah)
found in a Hebrew manuscript and composed by its scribe, Shemarya ben Avraham
Ye<h>iel, who resided at that time in the Florentine state:75
"This supplication was composed upon the dismay of the Jewish community
in Florence when an expulsion was imminent on account of a certain convert
who made many delations (halshanot) in the year 232 (=1471/2)". 76
Moreover, a letter addressed by Don Isaac Abravanel to Ye<h>iel mi-Pisa dated to
the Spring of 1472 mentions this same traumatic event in fairly dramatic terms.77 The
timing fits: both documents were written some time during the months preceding
Marchion's censor-mark dated August 1472.
The derogative Hebrew term halshanah, malshin (delator, informer) would usually be
used in the context of a converted Jew denouncing to the authorities the presence in
Hebrew books of blasphemous passages or such which defile Christianity. Expulsion
of the Jews, the imminent danger which Shemarya feared, would sometimes follow
the persecution of their books.78
73
74
‫רל"ב‬. Cassuto, Gli ebrei, 49-51.
Probably in the spring of 1472 (see discussion of Abravanel's letter below), some time before the
imposition of censorship.
75
For the whereabouts of Shemarya in 1471-1472, see Cassuto, Gli ebrei,188-189 (the years 1571 and
1572 on p. 189 should read 1471 and 1472).
76
‫ אשר כמעט שלא נעשה גירוש מפני מומר אחד שעשה הלשנות רבות שנת‬,‫חוברה על מבוכת קהל פיורינצה‬...‫"זאת התחינה‬
"'‫( ברכ"י נפשי את ה‬MS Frankfurt, SUB Hebr. 8o12, f. 6r).
77
78
Published in Ozar Nechmad 2 (1857), 65-70.
As shown above, some previous cases of mass expulsion of Jews in Europe were indeed connected
with the presence of blasphemous passages in their literature, ensuing in this kind of collective
punishment (see Popper, The Censorship, 19, and see above on the verdict of expulsion pronounced
against the Jews in the Duchy of Milan). Needless to list the known cases in which such informers were
involved: from Nicolas Donin, who allegedly brought about the burning of the Talmud in Paris in
1240, to Paul Christian of Montpellier in Barcelona, whose activities resulted in the decree of 1263,
authorizing the expurgation of Hebrew books (see Popper, op.cit., 8-11, 13-15), to the apostate Alfonso
de Valladolid (alias Abner de Burgos) who informed King Alfonso IX of Castille in 1336 of the
blasphemies contained in birkat ha-minim (see Y. H. Yerushalmi, "The Inquisition and the Jews of
289
In all likelihood, an 'informer' had reported to the Florentine authorities the
presence of deprecatory and blasphemous passages in Hebrew manuscripts, which the
1463 decree had expressly banned; as a consequence, the 'Eight' must have ordered an
examination of the Hebrew manuscripts held in Florence and tasked their notary with
their emendation in light of the convert’s report.79
As to the notary himself, he had indeed been an enigma in the first stages of this
research. As it turned out, ser Marchion, son of Marchion, notarius, had in fact acted
as notary in Florence in those very years. In a letter to Lorenzo da Medici dated
August 26, 146880 he explicitely thanks Lorenzo and friends, among them Antonio
Paghanelli and Donato Acciaiuoli 81 for their efforts in ensuring him the post of notary
to the 'Eight' to which he had just been appointed.82
France in the Time of Bernard Gui", Harvard Theological Review 63 [1970], 317-376:359), through
Vincenzo de Galia in the 1488 Milan trials and more informers in the various Milan events preceding
it (1459, 1474, 1480) and up until the converts who were believed to have libeled the Talmud and
consequently brought about its burning in Rome in 1553 (see Raz-Krakotzkin, The Censor, 43).
Indeed, the dangers of defamation by converts were constantly present, as evidenced by a peculiar
provision introduced in 1441 by a Lombard Jew, Isaac son of Solomon, in the charter granted him by
the authorities, namely that they should not trust the accusations made by converts against the Jewish
religion: "…che non se dia fede a Judeo babtizato de cossa che accusasse contra la leze Judayca o
ebrea…" (Simonsohn, Milan, 1:24, doc. 31).
79
Cassuto (Gli ebrei, 49-50) insinuates that the Florentine populace was incited by the defamations
aimed at Jewish moneylenders. He assumed the halshana (or libeling) was related to some negative
incident concerning Jewish moneylending activity; being unacquainted with Marchion's censorship
and with the marginal notes mentioning the 'Eight', he was not aware of the possibility that the incident
had been connected to the Jews' committing a sin of blasphemy.
80
ASFI, MAP (Mediceo avanti Principato) 21, 83, traced through a web search of the digitized
Mediceo avanti Principato of the Florence State Archive. I greatly appreciate Dr. Mario Vicario's
generous help in deciphering the document.
81
On Donato Acciaiuoli and his close relation with Hebraist Giannozzo Manetti see M. A. Ganz, "A
Florentine Friendship: Donato Acciaiuoli and Vespasiano da Bisticci", Renaissance Quarterly 43
(1990), 372-383.
82
The signature at the bottom of his letter is identical to the one inscribed exactly four years later in
seventeen Hebrew manuscripts.
290
His familiarity with Lorenzo's entourage, attested by his greetings to Lorenzo's
brother Giuliano and to Lorenzo's tutor, Gentile,83 points to a fairly close relationship
with the Medicis. Indeed, as various sources testify, he had been of noble descent: his
full name, Marchion ser Marchionis Ubertini Donati, as cited by the historian
Demetrio Marzi, bears witness to this.84 Moreover, his signature at the bottom of the
letter he dispatched to Lorenzo, reading: Marchion ser Marchionis, indicates that
before him, his father too had been a notary. 85
This same Marchion, born on 16 June 1418,86 emerges in the Florentine Catasto of
the year 1469 as Marchion di Marchionne di Bertino Donati, residing in the
neighbourhood of Vaio in Florence. At that time he was 50, supported his wife and
their three children and owned a country house and several estates.87 As we find no
entry bearing his name in the 1480 Catasto, it would be reasonable to assume he had
passed away by then.88
83
Giuseppe M. Cagni, Vespasiano da Bisticci e il suo epistolario (Rome: Edizioni di storia e letteratura,
1969), 139, n. 3: "Gentile Bechi, pedagogo di Lorenzo e poi vescovo di Arezzo," mentioned in
Vespasiano's letter to Piero di Cosimo dated April 19, 1458.
84
See D. Marzi, La Cancelleria della Repubblica Fiorentina, (Florence: Rocca S. Casciano, 1910),
501. For the noble lineage of the Donati, see N. Rubinstein et al., Lorenzo de' Medici: Lettere
(Florence: Giunti-Barbera 1977-2004), vol. 7, letter 614, p. 194, n. 1: "The Donati, of patrician descent,
were one of the families which Piero Guicciardini [the historian] had defined in 1484 as 'the extreme
nobility' of Florentine society." The kin relationship of the Donati and the Medici is mentioned in letter
607, p. 169 n. 1.
85
The signature reads: "Marchion son of Ser Marchion" (ser being the title for notaries). His own
father had apparently held the position of notary of the Signoria in the year 1404. He is cited in Marzi's
list as Marchion Bertini Donati (La cancelleria, 495).
86
ASFI, Tratte 80.
87
ASFI, Catasto 929, c. 620. In the previous catasto, that of 1457, he was still included in the
'statement of account' of his mother mona Lisa (see ASFI, Catasto 832, c. 394); at that time he was 39,
newly married to Lena, 19, who was then expecting his child, and living in rented quarters in Via Larga
(most probably property of the Medici). Moreover he had been supporting two years-old Nannina, his
illegitimate daughter born of a bondwoman. I would like to thank Dr. Vanna Arrighi of the Florentine
State Archive, as well as the staff of librarians, especially Mr. Riccardo Rossi, for their sagacious
advice, exceptional patience and good will in assisting me throughout my searches in the Archive.
88
Alamanno di ser Marchionne Donati, Marchion's eldest son, aged 23, handled his own declaration
for the 1480 catasto, which indicates he was no longer dependent on his father (see ASFI, Catasto
1023, c. 106).
291
As from September 1, 146889 and until the end of his career as notary of the 'Eight' his
handwriting fills the pages of their registers, recording their deliberations and
decisions. On September 3 of the same year, exactly eight days after his appointment,
the 'Eight' vested him with the power to grant Jews the permit to reside in Florence for
more than five days, provided they pay the relevant tax.90
We next find his name in the the margins of the expurgated Hebrew manuscripts, and
a specific mention of him as notary of the 'Eight' in the two apologetic inscriptions
dated Elul 1472 contained in MSS Florence and Vienna.91
We know of no Marchion in the Hebraists' circle, and have no evidence of his Hebrew
training. We must therefore assume, as proposed above, that he carried out his task in
the procedure of expurgating Hebrew manuscripts assisted by a Jew or by a convert
acquainted with the language and with the texts. 92 If we assume that the Florentine
case had been similar to the event which occurred in Lombardy and culminated in the
1488 Milan trials, Marchion's signatures in the Hebrew codices – like Bernardino's in
Milan - would have acted as signposts indicating the passages which, according to the
accusations brought forth by the convert/informer, contained blasphemies against the
Christian faith, and for which the Jews would have had to answer facing the charges
presented against them.93
89
ASFI, Otto di Guardia e Balia della Repubblica, 22, c. 1a: "...per me Marchionem ser Marchionis
Bertinii Donati civem Florentiae, primus die septembris 1468".
90
ASFI, ibid., c. 3.
91
On November 4, 1478 Marchion was dismissed from his position with the 'Eight' and it seems he
was then appointed to the private chancellery of Lorenzo the Magnificent (I owe this information to Dr.
Arrighi of the Florence State Archive); in 1479 he was dealing with the deciphering of diplomatic
letters destined to Lorenzo (see Rubinstein, Lettere, vol. 3, letter 365, pp. 361-2 and letter 366, p. 369).
92
Similarly, in the 1488 Milan trials the head of the tribunal himself had no knowledge of the Hebrew
language, the only participant – other than the accused - versed in Hebrew being the convert Vincenzo
(see Antoniazzi Villa, Un processo, 66).
93
A handful of apparently enigmatic cases in which Marchion's signature is appended where no
emendation had been carried out (e.g. App. Nos. 7 and 10) perhaps corroborate this interpretation of
Marchion's role; namely, that following some kind of inquest or even penal procedure in the course of
which the Jews were shown incriminating material and interrogated about it, they would be ordered to
cleanse their books and remove the text marked by the signatures; no doubt a certain number of
'markings' could have been overlooked, or intentionally skipped, which would explain the said
enigmatic cases.
292
Yet, one would be just as well justified in opting for a different version, envisaging
Marchion as the supervisor appointed by the authorities to see to the expurgation of
certain Hebrew codices in view of the accusations put forth by a convert/informer: the
owners of the manuscripts or their representatives would be summoned to perform the
emendations in the presence of Marchion and, possibly, the convert, or, as was
apparently customary a century later, they would perform the necessary emendations
in their books and then present them for approval.94 That would account, of course,
for the fact that the marginal annotations in Hebrew were inscribed by disparate
hands. If that were the case, Marchion's part was probably limited to the validation or
confirmation of the expurgation, as becomes a notary and as was explicitly stated in
the margin-notes.95
As for the seventeen manuscripts marked by Marchion's signature: they were
identified following a minute examination of the manuscripts suspected to have been
connected in one way or another to Florence: first and most obvious, colophoned
manuscripts either copied in Florence or commissioned by Jews residing or having
resided in Florence (mainly members of the prominent families of Jewish bankers
such as the da Pisa with its da San Miniato branch, da Perugia, da Montalcino, da
Camerino, da Terracina [or Prato], da Tivoli, da Fano, da Volterra and more),96 or
being next of kin to a Jew residing in Florence or in the Florentine state; 97
manuscripts which had been purchased by Jews residing in Florence and the
Florentine state or inherited by them98 (this kind of information is usually present in
94
See Raz-Krakotzkin, The Censor, 91-92 and n. 58.
95
In this context Marchion's signature should be viewed as an approval mark, confirming that the
required emendation had been carried out and that the text is thereby granted the authorization to be
read and studied.
96
See Cassuto, Gli ebrei, 72.
97
E.g. a Ma<h>zor ( see App., No. 13) copied for Joseph ben Avraham mi-Tivoli, probably a cousin
of David ben Yoav mi-Tivoli, a banker in the Florentine territory.
98
The Florence Talmud (App., No. 1) had been inherited by members of the San Miniato family (for
details on this transaction and the persons concerned see Beit-Arié et al., Codices, cited in n. 6 above).
They had also inherited (in 1500) MSS Montefiore 214-216 (see App., No. 15) which had previously
belonged to Immanuel mi-Camerino, himself a prestigious Florentine banker and scholar (see Cassuto,
222-224, 260-263).
293
deeds of sales contained in the manuscript,99 in plain "ex-libris" found sometimes on
the first or last folios, or in various inscriptions – such as book lists - which hint to the
owner); 100 manuscripts bearing an extraneous sign or inscription connecting them to
Florence;101 manuscripts copied by scribes who had had a Florentine connection;102
and finally - manuscripts kept nowadays in Florentine libraries. No doubt many more
Marchion-marked manuscripts are still at large.103
The technique used by Marchion and his help or, possibly, the manuscript-owners
themselves, is remarkably neat: as a rule, the Hebrew manuscripts in question were of
high quality, most of them prayer-books inscribed on the finest vellum. As if in
agreement with that, the erasures are on the whole elegant, almost transparent.
Technically, it seems that in many cases the process had been a careful discoloration
of the ink, possibly by some chemical solvent: the contours of the erased letters are
easily deciphered, while their main body is rendered transparent. Obviously great care
was taken not to soil the page and or harm its harmony. Nothing of the kind could be
said of sixteenth-century censorship, which payed no heed to aesthetics and left blunt
marks in the expurgated codices. Marchion would sign in the margins, before or after
the "targeted" words had been deleted, at times adding a side-parenthesis to enclose a
longer passage. Some of the erased spots remain blank spaces to this day,104 others
99
E.g. the London Ma<h>zor (App., No. 6), which contains both a colophon stating the location
(Florence) and the date (1441), and a deed of sale by which the prominent Florentine banker, Ye<h>iel
mi-Pisa, purchased it in 1461.
100
Like the Book of Precepts (App., No. 2) which contains a list of books (f. 1v) with the heading ‫שהם‬
‫"( שלנו שבאו מפראטו‬our books which came from Prato"), linking this manuscript to Florence.
101
On the last folio of the same manuscript mentioned above (App., No. 2) : ‫אקילי דברטולומ' ריגאטיירי‬
‫"( דפיורינצא‬Achille di Bartolomeo rigattiere di Fiorenza").
102
For instance – scribes that are known to have copied another manuscript in Florence or for a
Florentine client, or for a client having kinship relation with Florentine Jews, or scribes that had been
known to have resided in the Florentine state, or had been kin to Florentine Jews.
103
The entries for the seventeen manuscripts enumerated in the Appendix mention their link to
Florence.
104
As to printers leaving "blank spaces" on their own initiative, see Raz-Krakotzkin, ibid., 140-141 and
n. 38; Benayahu, Haskamah ve-reshut, 158-159 indicating that as early as 1492 the press of Naples
omitted certain passages, leaving the paper blank; surprisingly, this same phenomenon is witnessed in
manuscripts as well: in 1499 the scribe David ben Mena<h>em of Arli left blank spaces in a siddur he
294
had been covered either with graphic devices or with a new innocuous version
inscribed on the blank space; it is hard to determine whether these 'filling' operations
had been performed on the spot or in later years, by another Jewish owner or in the
course of another expurgation. For in many cases we do witness an additional layer of
stricter expurgations on top of the ones executed in 1472: the Counter Reformation
censors (whose signatures appear on the last folios), apparently dissatisfied with
Marchion's 'light' cleansing procedure, added in many spots their own smears of ink,
in obvious disregard of Florentine aesthetic values.105 At times, instead of the
relatively gentle deletions characteristic to Marchion, we encounter coarse
scraping;106 this may have been the second stage, performed on top of the original
'insufficient' or 'inefficient' deletions of 1472. Figuring out the 'archaeology' of the
expurgation process is an intricate undertaking, and more probing is needed in order
to determine the chronology of its various layers.
The texts censured by Marchion are predominantly liturgical:107 fourteen out of
seventeen manuscripts are prayer-books (mostly Roman rite ma<h>zors),108 one is a
manuscript of the Talmud (Berakhot), one of the Book of Precepts and one Rashi
commentary on the Pentateuch.109 One hundred and fifty years earlier a similar list
had been compiled in France by the inquisitor Bernard Gui: in addition to the Talmud,
of course, Jewish books containing blasphemies against Christianity included Rashi's
commentary on the Pentateuch (Salomon's Glosa super textum Legis), Maimonides'
Mishneh Torah (Glosas Moysi de Egypto) and David Kim<h>i's commentary on
had copied for his sister in Judeo-Italian (MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 2147, no. 1132 in Richler
and Beit-Arié Catalogue).
105
E.g. MS Parma (App., No. 9). Indeed, at a later stage, more precisely December 1624, and in view of
the criticism that former expurgations had been performed carelessly and spuriously, the Inquisitor of
Modena ordained the Jews to correct their books anew so that the deleted passages be impossible to
decipher: "…in modo tale che non si possano leggere ne luoghi cancellati" (ASMo, Inquisitione, b.
270, as cited by M. Perani, Confisca e censura, 299 and n. 54).
106
E.g. MS New York (App., No. 14) has both layers: on ff. 26v ,78v, 81r one still sees the contours of
the erased words; on ff. 54r, 65v, 246v we have coarse scraping of the parchment; whereas in ff. 99v
and 142r a variation of the coarser method: the scraping is topped with brown stains.
107
As are the books mentioned in the 1488 Milan trials.
108
App., Nos. 4-17.
109
App., Nos. 1, 2 and 3.
295
Psalms (Glosa David hyspani), as well as prayer-books.110 Moreover, as early as
1240, in the context of persecuting the Talmud and investigating its contents, the
same commentary by Rashi had been reprobated.111
Much later, in the minutes of the 1488 Milan trial, we find a similar variety112 and
some particular prayers, indicated by their opening words, are quoted and investigated
there as well.113 Obviously, the titles are similar; yet, compared to the list presented at
the Milan trial, our Florentine "inventory" is meager.114
Marchion's censorship was obviously assigned to deal with certain issues contained in
Jewish literature which had been found disturbing by the Christian antagonist or
interlocutor for many generations. The nature of these passages varies; in some, the
blasphemy is obvious; others are less direct: according to the Christians, the sacrilege
contained in them is concealed in subtle wording with which only Jews are familiar.
Yet, from the information gathered while sifting through Marchion's interventions in
the Florentine codices it seems that in essence little had changed in what concerns the
condemned passages: an unvarying attitude, aimed at removing the polemic
dimension from Jewish texts, persists both in the two centuries which preceded
110
For the prosecution of rabbinic literature and for the books included in Bernard Gui's guide for the
inquisitor (1323-4), together with his comments on the condemned books and the blasphemies they
contain, see his Practica inquisitionis heretice pravitatis, Part 5 (Paris: C. Douais, 1886), as cited by
Yerushalmi, The Inquisition and the Jews of France, 352-354; and its French version: Bernard Gui,
Manuel de l'inquisiteur, ed. and trans. G. Mollat (Paris: Librairie ancienne Honoré Champion 1928), 2,
13-19.
111
See Yerushalmi, The Inquisition and the Jews of France, 353 n. 82, referring to the latin manuscript
of the Extractiones de Talmud and its section entitled De Glosis Salomonis Trecensis, for which he
cites I. Loeb, in REJ, 1 (1880), 260.
112
Antoniazzi Villa, Un processo, Appendix A, esp. 171-172, which contain a list of the condemned
books: several Talmud tractates ('Senedrin', 'Ghitim','Ydolatrarum' (=Avodah Zarah), Liber de
Benedictione (=Berakhot), Liber Penitentie (= Ta'anit [or Mo'ed]), as well as 'Glose Salamonis' (= in
this case Rashi's commentary on Avodah Zarah and Sanhedrin), 'Liber Turrim', 'Maymon' (=probably
Mishneh Torah), 'Sepheramis Vos' (= the Book of Precepts), one 'Liber Lamentationum', and a good
number of prayer-books ('Liber Mazor').
113
114
Defined as "oratio", "letanie" and "antifona" (Antoniazzi Villa, ibid., 138-139).
The Florentine codices that have been traced may be only part of a larger group; a thorough search
should hopefully produce more Marchion-marked manuscripts.
296
Marchion and in the century which followed:115 the investigation of the Talmud and
its burning in 1240-1242 had been motivated by that very spirit; more titles appear in
Bernard Gui's guide for inquisitors compiled in 1323-4. And, as expected, expressions
and passages expunged by Marchion reappear on the bench of the accused in the
Milan trials of 1488, and are invariably present in the Counter Reformation indexes,
amongst them Domenico Irosolimitano's Sefer ha-Ziqquq.
In the liturgical texts, which constitute the bulk of our corpus, several prayers are
invariably interfered with by the censor's hand; they all fit in the category of
blasphemies against Christianity and Christians. Birkat ha-Minim, the "benediction"
directed against heretics, present in Jewish liturgy as one of the "Eighteen Benedictions"
recited daily, had always been grounds for disputation and repercussions.
116
Although
aimed against sectarians of all kinds, including the Jewish Christians,117 the evidence
115
See for example Yerushalmi, The Inquisition and the Jews of France, 350-363; Raz-Krakotzkin, The
Censor, 148-159, on censorship originating and ingrained in the theological Jewish-Christian
disputation.
116
We find reference to birkat ha-minim as early as 1240: it is quoted in its Latin translation together
with details on its origins in Bernard Gui's Extractiones de Talmud , Article 30, published by I. Loeb
("La controverse de 1240", REJ, 3 [1881], p. 51f, as cited by Yerushalmi, The Inquisition and the Jews
of France, 358). In this regards see also C. Merchavia, The Manuscript 'Extractiones de Talmud' as a
Source of Dispute Against Judaism (Jerusalem 1965) (in Hebrew). Bernard Gui commented that this
text, recited in Hebrew, was directed against the Christian people (although not explicitly naming
them) and against their depraved kingdom, and referred to Christians as heretics <minim>, nonbelievers, enemies and persecutors, praying for their destruction (Gui, Manuel de l'inquisiteur, p. 15
[see above, note 110]). In a decree dated September 3, 1380, King Juan I of Castille outlawed its
recitation (naming it 'oracion de los erejes', namely of the heretics) and ordered its total cancellation
from Jewish books (see F.[Yitz<h>ak] Baer, Die Juden im Christlichen Spanien (Berlin: AkademieVerlag 1936), 2:221, n. 227, cited by Yerushalmi, op. cit., 359, n. 100).
The minutes of the Milan 1488 trials included the Italian translation of this 'benediction' by one of the
accused Jews, Eliutius de Pisis <‫ >אליוצ'ו )אליה?( מפיסא‬in the course of his interrogation (see Antoniazzi
Villa, Un processo, Appendix A, 137); subsequently its contents are put forth in the list of the
condemned texts, this time worded according to the Christian interpretation.
Similarly, one of the basic directives introducing Domenico Irosolimitano's Index calls for the absolute
deletion of any mention of the word min / minim and the expurgation of Birkhat ha-Malshinim)` see
Prebor, Sepher ha-Ziquq, 309.
117
BT Berakhot, 28b: G. Alon, The Jews in their Land in the Talmudic Age, trans. and ed. G. Levi
(Jerusalem: The Magnes Press, 1980), 1:288-307; I. Elbogen, Jewish Liturgy – A Comprehensive
History, trans. R. P. Scheindlin (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1991), 31-33.
297
provided by several Church Fathers – since the first century and up until Jerome,
indicates it had been a malediction directed specifically against Christians.118 It
seems that originally, its opening words had been ve-la-minim ve-la-meshumadim119
("May the heretics and the apostates…"); only later do we find the formula
mentioning "heretics" and "informers" (ve-la-minim ve-la-malshinim),120 in which
the two juxtaposed attributes surely referred to Christians.121 As time went by, and as
a result of expurgations, the original opening ve-la-minim had disappeared;122
Nonetheless, proof of its former presence exists in a number of prayer-books
expurgated by Marchion, where the first word shows through despite the censor's
intervention.123 In addition, Marchion's expurgation regularly removes from this
118
See Alon, The Jews in their Land, 289 and n. 7. On the ritual of malediction and on the literature
concerning birkat ha-minim, and more specifically to that linking it Rome, see I. J. Yuval, 115-116,
note 73. Two nations in your womb : Perceptions of Jews and Christians in Late Antiquity and the
Middle Ages, trans. B. Harshav and J. Chipman. Berkeley : University of California Press, 2006.
119
Alon asserts the original version of this benediction contained no mention of malshinim (op.cit., 307,
n. 52). See also Elbogen, Jewish Liturgy, 47.
120
As had been the original text prior to emendations in Nos. 5, 6 and 9 (see Appendix). For a short
review of the various versions see Elbogen, op. cit., 45-46.
121
Alon, 288-290; Elbogen, 32.
122
See Benayahu, Haskamah ve-reshut, 169-172, affirming that the opening of the original version in
Ashkenazi liturgy had been ve-la-meshumadim (the apostates) while that of the Sefardi prayer-book
had been ve-la-malshinim (i.e. the informers); and Raz-Krakotzkin, The Censor, 163-164, enumerating
the variations of this benediction in printed Ma<h>zors. Yet, the variation with ‫( ולמשומדים‬i.e. the
apostates) is absent in the manuscripts marked by Marchion and appears neither in the original version
before expurgation nor in the emended texts.
123
Another evidence to the existence of ve-la-minim turns up from an unexpected quarter: some prayer-
books produced in the last decades of the fifteenth century in Judeo-Italian seem to have escaped
expurgation; indeed, in two of them (MSS London, BL Or. 9626, copied by Shemaria ben Avraham
who resided mainly in Florence and its vicinity, and BL Or. 74, possibly copied in Bologna; see N.
Pasternak, "The Judeo-Italian Translation of the Song of Songs and Ya'aqov da Corinaldo", Italia
Judaica 10,2 [2005], 266-282) the first part of this benediction reads: "alli minim e li malshinim non
sia esperanza".
298
benediction the terms "wicked government" or "the rule of evil"124 and "'enemies of
your people". 125
In the Florence Talmud and in the Ma<h>zor 'gadol' the word minim had been
deleted in several spots by Marchion's censorship and replaced, either on the spot or
later, by malshinim.126
The morning benediction 'blessed be thou that hath not made me a goy (=a gentile)'127
is another that had been the eye of controversy for centuries.128 The word "goy" had
been invariably removed and Jewish scribes were quick to devise various formulae
which would replace it. In the few manuscripts which underwent Marchion's
intervention, we find variations such as: "…that made me an unspeaking person"129
or, "that hath made me Yisrael."130 A few years later, Avraham Farissol would devise
124
‫ ממשלת זדון‬and ‫אויבי עמך‬, directed against the government of Rome (See Alon, The Jews in Their
Land, 289-290).
125
This said, inconsistencies in the scope of intervention in expurgated codices are obvious and the
deletions could encompass larger or lesser groups of words; e.g. in f. 17v of MS Parma, Bibl. Palatina
Parm. 1989, no. 1133 in Richler and Beit-Arié Catalogue (a Judeo-Italian translation of the
Ma<h>zor) dated 1484, Birkhat-ha-Minim had been deleted in its entirety.
126
See Appendix, Nos. 1 and 4.
127
‫עשאני גוי‬/‫בא"י אמ"ה שלא עשיתני‬.
128
See Yerushalmi, The Inquisition and the Jews of France, on Bernard Gui's interpretation of the word
"goy": "…qui non fecisti me christianum vel gentilem." As to the expurgation of the Ma<h>zor during
the Counter Reformation, Domenico explicitly instructs its deletion: (‫ ע"ה )=על המחק‬,‫ שלא עשני גוי‬,‫בברכות‬
(see Prebor, Sepher ha-Ziquq, 312 item 9). Raz-Krakotzkin, The Censor, 164-165, remarks that it
remained untouched in most of the ma<h>zors printed at the close of the fifteenth century and during
the sixteenth century, which had undergone an examination (‫)בדיקה‬. Yet, contrary to this affirmation,
we find Marchion's signature appended next to the erasure or emendation of this benediction wherever
it appears in prayerbooks revised by him (see App., Nos. 4, 5, 6, 7 and 15).
129
The only three known cases of this uncommon formula she-lo 'assitani bilti medaber (‫ )בלתי מדבר‬are
found in three "Marchion manuscripts": MS (formerly) Montefiore 217, MS London, BL Add. 19944
and MS BL Add. 18691 (App., Nos. 4, 5 and 6). They could therefore have been owned by the same
patron in Florence, possibly Ye<h>iel mi-Pisa.
130
As in App., No. 15. While Raz-Krakotzkin asserts this version reflects a passage from a negative to
a positive definition (The Censor, 164-165), it is clear that in our case the full text read before its
revision: "...that hath made me Yisrael and not a gentile (goy)"; the deletion of "ve-lo goy" proved to be
the simplest way of emending the text, and was probably not a result of a new "positive" attitude.
Possibly the first appearance of the unaltered formula "Blessed be thou that hath made me Yisrael"
would be the one found in a Ma<h>zor dated 1492, copied by Farissol for Emmanuel mi-Camerino,
299
a preventive version which, by adding the words "oved avodah zarah" (=worshipper
of idols), excluded the Christians from this expression.131 A different tactic is
witnessed in a manuscript dated 1399, where the scribe substituted the term goy by
‫כותי‬, transferring it far back to Antiquity and thus neutralizing its relevance to
Christians.132
Another prayer, "'Aleynu leshabea<h>" (It is incumbent upon us to praise the Lord),
had forever attracted Christian apprehension and antagonism.133 No doubt, its
blasphemous contents: "for they prostrate themselves before vanity and emptiness and
pray to a god who cannot save"134 were indeed directed against Christianity, and as
such been subject to attacks and censorship. 135 Marchion's censorship invariably deals
with the term ‫ ;להבל ולריק‬in some cases we find the word elilim, 'idols', inscribed by
later hands in the blank space of the deletion. Normally the phrase el el lo yoshi'a, 'to
a god that cannot save', would be erased as well. A preventive procedure is present in
a number of manuscripts which read she-hayu mitpallelim, 'who used to pray', using
resident of Florence and owner of our no. 15 on our list. Knowing that Farissol had been acquainted
with manuscripts earlier revised by Marchion and had himself intervened in at least one of them (see
App., No. 7), one could surmise that he may have chosen to adopt this convenient, harmless wording
following the example of another Emmanuel mi-Camerino's manuscript, namely No. 15.
131
‫שלא עשיתני גוי עובד ע"ז‬, f. 4r. in MS Bibl. Palatina Parm.1776, no. 938 in Richler and Beit-Arié
Catalogue. See Benayahu, Haskamah ve-reshut, 193-194, on restricting the scope of the term goy by
adding oved avoda zara.
132
MS Paris, BnF hébr. 604 (possibly in Farissol's hand). The same substitution is found elsewhere,
e.g. in No.7 (App.), as well as in MS Hamburg, SUB Cod. Levy 26 dated 1462; in both cases it had
been inscribed - apparently by a later hand - over the deleted goy.
133
See Benayahu, Haskamah ve-reshut, 173-174 concerning the emended printed versions of this
prayer. Yuval, while defining this prayer an anti-Christian credo as from the twelfth century, mentions
the presence of most injurious deprecations against the Christians in one version found in a Siddur
copied in England before 1190 (see Yuval, Two Nations, 119). He further discusses an anti-Christian
addition to the 'Aleynu leshabea<h> prayer in its twelfth-century French version, where both Jesus and
his mother Mary were exposed in the crudest terms (op. cit., 193-194). For further literature on this
prayer see Yuval, 200, n. 147.
134
135
‫כי הם משתחוים להבל ולריק ומתפללים אל אל לא יושיע‬.
See Yerushalmi, The Inquisition and the Jews of France, 359, quoting Bernard Gui's translation of
the prayer and his explanations that although this text does not explicitly name the Christians, 'in the
circumlocutions they employ, the Christian people is expressly intended and comprehended'.
Domenico Irosolimitano's Index mentions this prayer, e.g. Prebor, Sepher ha-Ziquq, 309 item 10
(Ma<h>zor italiano): ‫בעלינו לשבח בידוע ובו ובעל כן נקוה לך‬.
300
the past tense instead of the present, thus transferring the context to Antiquity and
distancing it from Christianity.136 In most cases the original blasphemous text would
be erased, notwithstanding the change of tenses, and consequently Marchion's revised
manuscripts would read: "who used to pray to idols."'137
A frequent censorship intervention concerns the term mamshelet zadon (='the evil
government' / 'the rule of evil') in the prayers for High Holidays and Yom Kippur.138
As a rule, the offensive term - originally intended against the Roman rule but later
understood to be directed against the Pope - is totally or partially erased; at times, an
inventive version would cover the deleted word, as for instance 'evil people',139 'their
rule',140 or 'the rule of foreigners', 141 devoid of objectionable meaning. A different
device, observed in a number of Italian manuscripts but probably inserted by a later
hand, restricts the scene to 'our land' only distancing it from the Christian nations.142
The word 'evil' would either be deleted143 or left untouched.
Among the seli<h>ot recited on the Day of Atonement and included in the Ashkenazi
prayer-book, the one starting with the words azun ta<h>an ‫"( אזון תחן‬Hearken my
prayer") has been considered one of the most injurious and sacrilegious: in the worst
imprecation it hints at the dubious origins of Jesus and questions the chastity of his
mother.144 Similarly, a curse is directed against Jesus' followers and Christendom as a
whole in the words: "Let your wrath obliterate those who bow to the hanged one."145
136
See No. 7. On the practice of interchanging tenses in the revision procedure, see Prebor, 89.
137
‫שהיו מתפללים לאלילים‬, as for instance in Nos. 5, 6, 8 etc. This said, in No. 14 the whole line was
deleted.
138
‫ ;ועולתה תקפוץ פיה והרשעה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ‬see Benayahu, Haskamah ve-
reshut, 175-176. On the persisting inconsistencies, see Raz-Krakotzkin, The Censor, 165 n. 102.
Domenico's Index instructs to delete ‫ ממשלת זדון‬in all its occurrences in the Ashkenazi Ma<h>zor
(Prebor, 315-316).
139
‫אנשי זדון‬, as in No. 9.
140
‫ממשלתם‬, as in No. 8.
141
‫ממשלת זר‬, as in No. 16.
142
Substitution of ‫ מן הארץ‬by ‫מארצנו‬, as in No. 7.
143
144
‫רשעה‬, as in No. 5.
‫נצר נאפוף‬, in the prayer ‫ ; אזון תחן‬see D. Goldschmidt, Ma<h>zor la-Yamim ha-Noraim, 2: Yom
Kippur (New York: Leo Baeck Institute, 1970), 632, line 16.
145
‫צמת בקצפך שוחחי לתלוי‬, Goldschmidt, 632, line 18. According to Yuval (Two Nations, 117) medieval
Jews insisted on referring to Jesus by this term.
301
This extreme passage is cited in the Milan trials, as well as in Domenico's Index.146 It
may well be possible that this been the unidentified "cematha" to which the inquisitor
Bernard Gui alluded in the early thirteenth-century as the malediction recited by the
Jews on the Day of Atonement.147 In the manuscripts revised by Marchion we have
two occurrences of this text: one of them erased in its totality, while in the second
only injurious terms were deleted.148
Six prayer-books revised by Marchion contain the Lamentation recited on 9 Av
commencing with the words "Edom amrah".149 This lengthy piyyut was regularly
expurgated and the epithets of Edom which were considered offensive were erased. 150
The name Edom had been synonymous to Rome through many centuries, and the
biblical hatred towards the first reflected the attitude of Middle Ages Jews towards the
latter.151 The identification of the two had been asserted by commentators such as
146
During the trial, the accused Eleutius de Pisis of Parma was interrogated on the exact meaning of
this passage starting with "Esoy thaan": his reply had been more than eloquent (Antoniazzi Villa, 135136). Domenico's Index, referring to this prayer in an Ashkenazi Ma<h>zor, instructs to delete the
lines commencing with the letters ‫ד‬, ‫ע‬, ‫פ‬, ‫ ;ק‬elsewhere he instructs to erase the lines commencing with
the letters ‫ע‬, ‫פ‬, ‫ק‬, ‫ר‬, ‫( ש‬see Prebor, 313, item 27 and 315, item 29).
147
Yerushalmi (The Inquisition and the Jews of France, 360) cites a passage translated from f. 16v in
Gui's Manuel (see above, n. 110) concerning a Yom Kippur "cematha" ("‫)"שמתא‬,"that is to say
anathema, …or malediction," recited by the Jews with their prayers: "By certain circumlocutions they
make the Christ an illegitimate son of a prostitute, of Mary a woman of voluptuousness and luxury, and
they curse both of them together with the Roman faith and its adherents." The minutes of the 1488
Milan trials report the full texts of similar maledictions.
148
App., No. 12, f. 33v and No. 10, f. 220r. On the sixteenth-century "reform" in the Ashkenazi
ma<h>zor in Italy and the emendations introduced in its anti-Christian liturgy in view of a more
comprehensive cultural change, see Raz-Krakotzkin, The Censor, 167-168.
149
‫אדום אמרה‬: App., Nos. 6, 8, 10, 12, 13 and 16.
150
In the minutes of the 1488 Milan trials (see Antoniazzi Villa, Un processo, Appendix A, 122) there
is direct reference to that lamentation, exposing the calumniations it contains, as understood by the
Christian tribunal: "Edom dixe non ce fine et cetera, qualiter nos christiani adoramus hominem
mortuum, natum ex fornicatione, intelligendo de Iesu Nazareno" (…that we Christians adore a dead
man born of fornication, meaning Jesus of Nazareth).
151
According to Yuval, Two Nations, 10-11, it was Rabbi Akiva who first identified Edom with Rome.
He goes on to explain (27) that as from the fourth century Edom was identified with either the Roman
Church itself or with the Roman Empire and, as such, remained forever Israel's "mythological enemy".
302
David Kim<h>i and Na<h>manides; 152 therefore it would seem that the Edom verses
had in fact been an invective directed against the Christian oppressor, and as such
merited expurgation. The full unrevised version of this Kalliric lamentation is extant
in MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 2578,153 allowing a glimpse onto the appellations
considered abusive by Christian censors, and on those attributed to Zion as against its
enemy. Marchion's revision of the passage is indicated by a side-parenthesis which
marks the full length of the lamentation. In many cases later hands covered the blank
spaces with emended versions.
The Ne'ilah prayer ‫" תכלה ממנו‬tekhaleh mimmennu", recited on the Day of Atonement,
is extant in nine of the prayer-books which underwent expurgation in Florence. The
same procedure applied in this case as well: the long parenthesis accompanied by
Marchion's signature and the deleted spots, often covered by later scribal
emendations.154 In most of the Florentine expurgated manuscripts identical
'corrections' are present.155
An additional emendment worthwhile mentioning, though it appears only in one of
the Marchion-revised manuscripts, is the replacement – for obvious reasons – of
shilush (trinity) with sheniut or shiniut (duality).156 It occurs twice in the same
152
See J. Rosenthal, Studies and Texts in Jewish History, Literature and Religion (Hebrew) (Chicago-
Jerusalem: Ha-midrasha le-limudey ha-yahadut, in collaboration with R. Mass, 1966), 284-290,
asserting the prevalent opinion among Jews throughout the Middle Ages identified Edom with Rome,
quoting David Kim<h>i (284):"...‫ "והנה כשתחרב ארץ אדום והיא רומי יצאו ישראל מגלות זו‬and Na<h>manides
(285): "‫"ע"כ תחשב רומי ואדום מלכות אחת אע"פ שהם אומות שונות‬. On the identification of "Edom" as Esau,
and on the rejection by the Sephardic diaspora (and more particularly by Rabbi Abraham ibn-Ezra') of
the its identification with Rome, see G. D. Cohen ("Esau as Symbol in Early Medieval Thought", in
Studies in the Variety of Rabbinic Cultures, [Philadelphia: Jewish publication Society, 1991], 243-270).
For further literature see Yuval, "Two Nations", 110, n. 61.
153
No. 905 in Richler and Beit-Arié Catalogue. See also MS New York, JTS 4073, copied in 1468 by
Leon ben Yehoshua in Cesena: the same lamentation remained untouched there (ff. 148-149).
154
The full unrevised version of this piyyut is found in MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 2735 (no. 991
in Richler and Beit-Arié Catalogue).
155
‫ טינוף מעשים רעים‬substituting the erased ‫ ;טינוף מים טמאים‬and ‫ רעי אדם‬instead of ‫רעי גוים‬. In one
manuscript the new version differs: ‫ טירוף הדעת‬in the first instance, and ‫ רעי יהודים‬in the second (App.,
No. 16).
156
Domenico's Index instructs to erase ‫( השילוש‬see Prebor, Sepher ha-Ziquq, 311, item 28). In addition,
in his comparative listing of unrevised and revised editions of Sefer ha-'Iqqarim, we witness a similar
substitution of ‫ השילוש‬by ‫( השיניות‬Prebor, 136).
303
meditational prayer by Moses ben Judah Benjamin ha-Sefardi contained in that
Ma<h>zor. 157
More instances of expurgation interventions are present in the Florentine manuscripts,
though none of the scope of the ones described above. These are all detailed in the
Appendix of the seventeen revised manuscripts.
Whether this phenomenon of intervening with Hebrew texts, along with the measures
taken against the Jews in the last decades of fifteenth-century Italy, reflects a new
trend in the attitude towards Jews158 is an issue which merits consideration and
research. Marchion's expurgations indeed seem to be placed in the mainstream of the
Christian-Jewish polemic dialogue, stretching far back, from the first decades of the
thirteenth century and even before, and following a constant course for a good number
of centuries. Yet the appearance of censorship marks in Hebrew manuscripts at that
very time and place (Florence, 1472) in the given Florentine cultural and socioeconomical context as known to us may well be significant, though substantially there
was little innovation in the matters with which this imposed control was set to deal.
And though the physical intervention in Hebrew codices had most probably not been
an isolated phenomenon, Marchion's signatures in seventeen Florentine codices are
outstanding and meaningful in their uniqueness: they are the only extant material
witnesses to the expurgation of Hebrew texts by Christian authorities prior to the
Catholic Reform. Therein lies their essential significance in the history of the
relationship of Christians and Jews throughout the Middle Ages and up to the Early
Modern era in Western Europe. Moreover, it is through them that the role of Hebrew
books as a manifestation of this complex and charged interaction is made evident.
157
App., No. 15, f. 29. See lot 173-174 in Sotheby's: Important Hebrew Manuscripts from the
Montefiore Endowment, New York October 27-28 2004.
158
An attitude expressed by a number of scholars and perhaps witnessed in the convert Raimondo
Guglielmo de Moncada's (alias Flavius Mithridates) "Sermo de passione domini" dated April 20,1481.
304
Appendix
{
<
*
}: deletion
>: assumed original text before expurgation
*: re-written version over the deleted words, substituting original one
No. 1: MS Florence, Biblioteca Nazionale Magl. II–1–7 (Micr. 18623, Sfardata E16);
Talmud (Tractate Berakhot)
1177, <Ashkenaz>. Florentine connection: The codex had belonged to the Jewish San
Miniato family, residents of Florence since 1437. Marchion: 6 signatures.
Interventions: p. 41 col. a (one signature accompanied by long parenthesis for 2 erasures); p.
41 col. b; p. 109 - minim substituted by malshinin: a later hand added the correction over the
erased words; pp. 121, 122 and 123 - three signatures (with no erasures) adjacent to mentions
of umot ha-'olam; Hebrew apologetic annotations in the margins, explicating and restricting
this term. In one case (p.123) the Hebrew scribe noted that "… the 'revision' had been
executed by order of the 'Eight' of Florence on Elul 232 (=1472) and ser Marchion, their
scribe, will hereupon sign his name". Marchion's signature is appended under the apologetic
note.
Bibliography: Cassuto, Gli ebrei, 224, n. 4; 93-94: ownership of a Christian scholar probably
saved it from the flames (based on margin and interlinear remarks in Latin); Beit-Arié et al.,
Codices, 4: manuscript no. 79.
No. 2 : MS Vienna, Nationalbibl. Cod. Hebr. 188 (Micr. 1452, Sfardata YZ 81); Book of
Precepts (Semag)
<1381-1437, Sicily>. Scribe: <Sa'adia>. Florentine connection: 1. List if 15 books (f. 1) "our
books that came from Prato", probably owned by Shelomo ben Yosef Kohen
(Prato/Terracina), banker in Florence; 2. a note (in Hebrew characters): "Achille di Bartolom.
rigattiere di Fiorenza" (f. 342v). Marchion: 1 signature.
Interventions: f. 48r - Hebrew apologetic annotation in the margins, adjacent to umot ha'olam, explicating and restricting this term. Marchion's signature appended above the note.
The phrasing of the note is identical to that found in No. 1, p. 123.
No. 3 : MS Hamburg, SUB Cod. Hebr. 103 (micr. 937, Sfardata G172); Rashi
Commentary on the Pentateuch
1474 <Tuscany>, completed by Ya'aqov ben Nehemia Segre for Yitz<h>aq mi-Castello
(colophon, 215v). Scribe: <Moses> (ff. 1-88). Florentine connection: Yitz<h>aq of Castello,
the patron, had been banker in Florence in 1464. Marchion: 2 signatures, scraped (ff. 63v,
79r).
Interventions: deletion of words, blank spaces left. F. 63v, line 10: '‫"את דבר ה' מכאן היה ר‬
"‫( }>ישמעאל אומר כשר שבגויים הרוג<{ טוב‬completed from MS Parma, Bibl. Palatina, Parm.
2544); f. 79r, lines 2-4: } ‫ שהכלב מכובד‬... ‫{ לכלב או אינו אלא כלב כמשמעו‬
} ‫"תשלכון אותו‬
"‫{ והטרפה לכלב‬
No. 4 : MS London, formerly Montefiore Collection 217 (Micr. 5187); Ma<h>zor
'Gadol'●
ca. 1300. Florentine connection: Substitution of 'goy' by 'bilti medaber' in the morning
benediction possibly indicating ownership by Ye<h>iel mi-Pisa (see above, n. 129).
Marchion: 14 signatures, some of them cropped by the binder; in several folios only his
characteristic parentheses remain, his signature apparently erased or cropped.
Interventions: f. 2v: Morning benedictions - {<‫ בא"י אמ"ה שלא עשיתני }>גוי‬substituted by:
{*‫ ;בא"י אמ"ה שלא עשיתני }*בלתי מדבר‬f. 16r, lines 13, 14, 45 (in the commentary): minim
substituted by malshinim or malshinin (see No. 1); ff. 52r, 268v: signature and parenthesis
along several lines of the piyyut "‫ "תכלה ממנו‬- {*‫רעי }*אדם*{; טי}*נוף מעשים רעים‬. The original
version before correction had been: ‫ רעי גוים‬and ‫( טינוף מים טמאים‬see MS Parma, Bibl. Palatina,
Parm . 2735); f. 61r: { ‫ כאלמנה שהלך בעלה למדינת הים ונוהגת אלמנות חיות ושלגוים‬... ‫הרואה בת ישראל‬
...‫{ בחורבנן‬
} ‫{ השם‬
} '‫ ;אומ‬f. 73v: several erasures in the
commentary for 'aleynu leshabea<h>; ff. 203v, 224r, 252r, 256r, 262r, 264v: {<‫וכל }>הרשעה‬
‫ ;כולה כעשן תכלה כי תעביר }>ממשלת זדון<{ מן הארץ‬f. 296v: apologetic note similar to those in
305
Nos. 1 and 2 where umot ha-'olam are mentioned, yet with no reference to Marchion or to the
date and place. Further down a second note saying: 'as explicated above'. Under both
inscriptions Marchion's signature. Later censors: Luigi da Bologna, Camillo Jaghel.
Bibliography: ●Sotheby's: Important Hebrew Manuscripts (see above, n. 157), lot no. 175:
according to Halberstam, in REJ 4, 1882, Luzzato called this manuscript "Great Ma<h>zor";
Wieder, "'Al ha-berakhot 'goy-'eved-isha', 'behema'…", 208 and n. 45 (see above, n. 2).
Hirschfeld, Descriptive Catalogue, 69 (see above, n. 2).
No. 5 : MS London, BL Add. 18691 (Marg. 619), (Micr. 5056); Ma<h>zor
ca. 1450, <Italy>.●.Florentine connection: Substitution of 'goy' with 'bilti medaber' in the
morning benediction possibly indicating ownership by Ye<h>iel mi-Pisa (cf. No. 4 above).
Marchion: 9 signatures, many cropped by binders
Interventions: f. 4r: Morning benedictions (see No. 4 above) –
‫ בא"י אמ"ה שלא עשיתני גוי‬substituted by: ‫ ;בא"י אמ"ה שלא עשיתני בלתי מדבר‬correction possibly in
the same hand as in No. 4 above; f. 30r: Birkat ha-minim - long parenthesis and ∫∫
(=subscribo) by Marchion in the margin (signature cropped); opening word before
expurgation had been 've-laminim' (see above, n. 120): ‫}>ולמינים<{ ולמלשינים בל תהי תקוה‬
{<‫}>וכל המינים<{ *ו*כולם כרגע יאבדו }>וכל אויבי עמך מהרה יכרתו{ }>ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר‬
‫ ;ותכניע אותם במהרה בימינו‬f. 37v: 'aleynu leshabea<h> – ‫שהיו משתחוים }>להבל וריק<{ ומתפללים‬
{<‫( }>אל אל לא יושיע‬note ‫ היו‬in the past tense as substitution for ‫ הם‬in the present tense), with
two Marchion signatures in the margins: one of them in the space adjacent to the corrections,
the other, just above it ('Mar'), was apparently inscribed in the wrong location and therefore
left unfinished; f. 194r: ‫ועולתה תקפוץ פיה וכל }>הרשעה<{ כלה כעשן תכלה כי תעביר }>ממשלת זדון מן‬
{<‫ ;הארץ‬f. 212r: as on f. 194r. The erasure of <‫ >הרשעה‬was performed by scraping, followed
by Farissol's graphic filler (see above, n. 59); on top of the erased <‫ >מן הארץ‬a Hebrew hand,
probably Farissol's, inscribed *‫( *מארצנו‬cf. No. 7 below); ff. 217v-218r: as on f. 212r; f. 265v:
2 Marchion signatures for the piyyut "‫ – "תכלה ממנו‬as in No. 4, f. 52r.
Bibliography: Wieder, "'Al ha-berakhot 'goy-'eved-isha', 'behema'…" (cf. No. 4 above).
●
Dating is based on the codicological features of the manuscript, particularly ink-ruling (see
M. Beit-Arié, Unveiled Faces of Medieval Hebrew Books [Jerusalem:Magnes Press, 2003],
23).
No. 6 : MS London, BL Add. 19944-5 (Marg. 626-627) (micr. 5013-5014, Sfardata C430);
Ma<h>zor
1441, Florence (colophon, II, f. 169v). Scribe: Yitz<h>aq ben Ovadia ben David mi-Forlì.
Florentine connection: 1. Copied in Florence; 2. Later owner Ye<h>iel mi-Pisa (bill of sale,
1461). Marchion: 10 signatures.
Interventions: Vol. 1, ff. 19r, 25v: ‫}>ולמינים<{ ולמלשינים בל תהי תקוה}>וכל המינים<{*ו*כלם‬
...‫כרגע יאבדו וכל אויבי*ך*}>עמך מהרה<{ יכרתו }>ומלכות זדון מהרה תעקר<{ ותשבר ותכניע אותם במהרה‬
(some of the erased words covered by serpentine marks, cf. No. 9 below); f. 19v: Morning
benedictions - ‫ בא"י אמ"ה שלא עשיתני גוי‬substituted by: ‫בא"י אמ"ה שלא עשיתני בלתי מדבר‬
(correction possibly by the same hand as in Nos. 4 and 5 above); f. 21v: ‫בבתי תיאטראות }>של‬
{<‫ ●;גוים‬f. 27v: 'aleynu leshabea<h> - {<‫ ש}>הם<{ משתחוים }>להבל וריק‬substituted by: ‫שהיו‬
‫ ;משתחוים לאלילים‬f. 190v-191r: Lamentation for 9 Av ("Edom amrah") – ‫אדום }*ווי עמודיה‬
{*‫ נמשכו*{ וציון }*מאוריה חשכו‬etc. Vol. 2, f. 10v: ‫ ;על המלשינים }>המינים<{ והמסורות‬f. 12r: ‫על‬
'‫ ;המעוררים כנגד התלמוד והם }*היהודי'*{ הצדוקי‬f. 13v: {*‫ ;על האותות }*הרעות הנגזרין לעת צרה‬f. 74v:
'aleynu leshabea<h> -‫ שהם משתחוים להבל וריק‬substituted by ‫ ;שהיו משתחוים לאלילים‬f. 103v:
Yom Kippur seli<h>ot - the piyyut "‫ "תכלה ממנו‬- {*‫( רעי }*אדם*{; טי}*נוף מעשים רעים‬as in No.
4, f. 52r). Many interventions unsigned by Marchion, apparently by later censors or by Jewish
owners. Later censors: Fra Luigi da Bologna, Camillo Jaghel, Renato da Modena.
Bibliography: Wieder, "'Al ha-berakhot 'goy-'eved-isha', 'behema'…" (see No. 4 above).
●Domenico
Irosolimitano instructs same deletion in a Roman rite Ma<h>zor (Prebor, Sepher ha-Ziquq,
308, item 22).
No. 7 : MS Vatican, BAV Vat. ebr. 594 (Micr. 8668, Sfardata ZE302); Ma<h>zor
<ca. 1450, Central or Northern Italy>. Florentine connection: Da Pisa family emblem
(white dove holding olive branch in its beak). Marchion: 2 signatures; on f. 42v, under
Marchion's signature, Abraham Farissol's initials: ‫אפ"י‬, in juxtaposition to corrections which
seem to be in his own hand (see above, n. 59).
306
Interventions: f. 2r: ‫ ;שלא עשיתני כותי‬f. 42v: birkhat ha-minim – as in No. 6 vol. 1, ff. 19r
and 25v; here <‫ >וכל המינים‬is substituted by: *‫ ;*וכל הזדים‬f. 56v: 'aleynu leshabea<h> Marchion's signature but NO erasures; yet the substitution of present tense by past tense
exists: ‫ שהיו‬...‫משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל‬. In both cases the correction is made obvious
by the different shade of the punctuation (Note: on f. 258v – no deletion in the lines: ...
‫[ ועולתה תקפוץ פיה וכל הרשעה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מארצנו‬cf. No. 5, f. 194r]; it
appears that the original ‫ מן הארץ‬had been at some stage substituted by ‫מארצנו‬, probably by
Farissol, who added next to the correction his own characteristic graphic filler [dissimilar to
the sign used by the scribe]).
No. 8 : MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 3008 (no. 890 in Richler and Beit-Arié) (Micr.
13732, Sfardata E489); Ma<h>zor
1400, Italy (colophon f. 509v). Florentine connection: in 1421 the manuscript was presented
to Yitz<h>aq ben Menahem, undoubtedly the same Yitz<h>aq ben Menahem mi-Rimini, later
mi-Pisa, affluent banker and father of Ye<h>iel mi-Pisa, resident of Florence (see entry on f.
509v). Marchion: 7 signatures.
Interventions: f. 11r: Birkat ha-minim - opening word before expurgation had been 'velaminim': *‫}>ולמינים<{ ולמלשינים בל תהי תקוה }>וכל המינים<{*והזדים* כלם כרגע יאבדו וכל אויבי*ך‬
{...‫( }עמך מהרה יכרתו‬cf. No. 6 f. 19r); f. 216r-217r: Lamentation for 9 Av ("Edom amrah")
– a number of erasures and corrections; long parentheses for the whole piyyut (as in No. 6); f.
258r: 'aleynu leshabea<h> – ‫ שהם משתחוים להבל וריק‬substituted by ‫ ;שהיו משתחוים לאלילים‬f.
294r: piyyut "‫ – "תכלה ממנו‬as in No. 4, f. 52r; f. 387r: ‫( על המלשינים }>המינים<{ והמסורות‬see
No. 6); f. 389r: {*‫( }*על היהודים*{ המעוררים נגד התלמוד והם }*הצדוקים‬cf. No. 6); (According to
Alon,,ibid., p. 288 n. 2, in what concerns Birkhat ha-minim late Talmud editions are likely to
read 'saducees' (‫ )צדוקים‬instead of minim; indeed we are witnessing here too the same
substitution. Note that in another Ma<h>zor, MS Parma,Parm. 3515 (no. 1002 in Richler and
Beit-Arié), bearing no censor signatures, this line – after erasure and correction - reads: ‫"על‬
*‫ ;המעוררים כנגד *תורה שבעל פה כגון הצדוקים והביתוסים‬the correction is in sixteenth-century semisquare characters. This part of the Ma<h>zor was copied by Mordekhay ben Ovadia in midfifteenth-century Italy.
f. 391r: ‫( על האותו' } >וסימנים<? { הנגזרין‬see Hirschfeld, Descriptive Catalogue, 69).
No. 9 : MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 1919 (no. 978 in Richler and Beit-Arié) (Micr.
13075, Sfardata ZE118); Ma<h>zor
<1441-1468, Florence>. Scribe: <Yitz<h>aq ben Ovadia ben David mi-Forlì>. Florentine
connection: through identification of the scribe, active in Florence in those years.● Marchion:
3 signatures, accompanied by long parentheses; several signatures, as well as catchwords,
deleted by some kind of staining.
Interventions: f. 30v: Birkat ha-minim - opening word before expurgation had been 'velaminim' : ‫}>ולמינים<{ ולמלשינים בל תהי תקוה }וכל >המינים<{*הזדים* כלם כרגע יאבדו וכל‬
{<‫אויבי*ך* }>עמך מהרה יכרתו ומלכות זדון מהרה תעקר ותשבר ותיכנע אותם במהרה בימינו‬.
Some erased text covered with serpentine marks (cf. No. 6); ff. 39v, 200r: 'aleynu
leshabea<h> - {<‫ ש}>הם<{ משתחוים }>להבל וריק‬substituted by: ‫שהיו משתחוים לאלילים‬. Later
censors: Jacobus Geraldini and Caesar Belliosus.
Bibliography: ● N. Pasternak, "A Meeting Point of Hebrew and Latin
Manuscript Production: A Fifteenth-Century Florentine Hebrew Scribe, Isaac ben Ovadia of
Forlì", Scrittura e civiltà 25 (2001), pp. 185-200.
No. 10 : MS Florence, Biblioteca Medicea Laurenziana, Conv. Soppr. 515 (Micr. 20363,
Sfardata E665); Ma<h>zor
1395, Forlì (colophon f. 427r). Scribe: Avraham ben Shelomo. Patron: Avraham ben
Benyamin (<of Revere>). Florentine connection: Owner's inscription (f. 1r): ‫שלי מרדכי בן יואב‬
[...]‫מ‬, possibly the son of Yoav b. Mordekhay b. Avraham of S. Miniato who inherited the
Florence Talmud (cf. No. 1 above). Marchion: 14 signatures
Interventions: f. 203r: Lamentation for 9 Av ("Edom amrah") – erasures of derogative
designations of Edom; f. 220r: piyyut "‫( "אזון תחן והסכת עתירה‬in Rosh ha-shanah seli<h>ot),
derogative allusions to Jesus were erased: {‫ עועים ימסכו ויהיו לספוף‬/ ‫}עושקיהם יקניאום בנצר נאפוף‬
{‫ }צמת בקצפך שוחחי לתלוי‬/ ‫ ;צוה ישועות משחריך בחילוי‬f. 222r: piyyut "‫ – "תכלה ממנו‬as in No. 4, f.
52r; f. 226r: (seli<h>ot) : {< - - - - - - - >} ‫ שיהיה הקץ הזה לפסילים‬... ‫ ;יהי רצון מלפניך‬f.
245v: Although Marchion signed in the margins, no deletion is apparent: ‫חסידים ברינה יגילו‬
307
...‫ועולתה ;תקפוץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ‬f. 263v: as above,
‫ הרשעה‬and ‫ זדון‬erased; f. 274r: the same, ‫ זדון‬erased; f. 288r: as above; ff. 322r, 338v, 343r,
352r : as on f. 263v.
No. 11 : MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 2069 (no. 928 in Richler and Beit-Arié) (Micr.
13146 , Sfardata E618); Ma<h>zor
1453 <Tuscany?> (colophon, f. 333v).Scribe: Ye<h>iel ben Avraham.Patron: Ye<h>iel(?)
ben Yitz<h>aq mi-Pisa(?) (erased). Florentine connection: Commissioned, most probably,
by Ye<h>iel mi-Pisa. Marchion: 2 signatures.
Interventions: f. 26r: Birkat ha-minim - expurgation technically identical to that in No. 8, f.
11r; ff. 33v, 240v, 241r: 'aleynu leshabea<h> - as in No. 8, f. 258r; f. 78r: piyyut "‫"תכלה ממנו‬
– as in No. 4, f. 52r. Later censors: Jacobus Geraldini, Caesar Belliosus, Fr. Hippolitus
Ferrarensis.
No. 12 : MS Florence, Biblioteca Nazionale Magl. III.41.7 (Micr. 11968, Sfardata ZE367);
Ma<h>zor
<1275-1350, Italy> (bill of sale dated 1349/1350). Scribe: Ye<h>iel ben Shabbetay (ff. 1-82).
Florentine connection: present location in Florence library. Marchion: 2 signatures.
Interventions: f. 33v (Yom Kippur, starting with piyyut "‫"אזון תחן והשכת עתירה‬, cf. No. 10):
whole piyyut, some 12 lines, erased; only the numbering ‫ פ"ד‬is left in the margin; ff. 106v107r: Lamentation for 9 Av ("Edom amrah") – many erasures and corrections of derogative
designations of Edom; long parentheses for the whole piyyut (cf. Nos. 6, 8 and 10).
No. 13 : MS Private Collection, formerly MS Jerusalem, Schocken Institute 13873
(Sfardata A45); Ma<h>zor (no foliation)
1441, (<Florence?>) (colophon). Scribe: Moshe ben Avraham. Patron: Yosef ben Avraham
mi-Tivoli. Florentine connection: Branch of the owner's family resided in Florence (David
ben Yoav mi-Tivoli). Marchion:3 signatures.
Interventions: 1. piyyut "‫ "תכלה ממנו‬- {<‫( טי}>נוף מעשים רעים‬see No. 4); 2. 'aleynu
leshabea<h> - {<‫שהם משתחוים }>להבל ולריק<{ ומתפללי}ם >אל אל לא יושיע‬. 3. Lamentation
for 9 Av ("Edom amrah") – many erasures and corrections of derogative designations of
Edom (see Nos. 6, 8, 10, 12).
No. 14 : MS New York, JTS MS 4518 (Micr. 25420 , Sfardata D75); Ma<h>zor
1424, <Mantua>. Scribe: Meshullam ben Ye<h>iel of Velletri. Florentine connection:
Owner – Shelomo Kohen ben Yosef Kohen (ff. 314v, 316v), Jewish 'banker' and resident of
Florence. Marchion: 2 signatures, as well as many interventions by 'soft deletion' with no
Marchion signatures.
Interventions: f. 26v: 'aleynu leshabea<h> - ‫}>שהם משתחוים להבל ולריק ומתפללים אל אל לא‬
{<‫ ; יושיע‬Contours of the original writing apparent in spite of deletion, as well as vocalization
marks; f. 81r: piyyut "‫ "תכלה ממנו‬- ‫( }>טי מים<{טמאים‬cf. No. 4).
No. 15 : MS London, formerly Montefiore Collection 214-215 (Micr. 5814-5815 , Sfardata
YZ79); Ma<h>zor (3 volumes, these being the first two)
<1427-1446, Italy> (according to the cycle tables of the Jewish calendar in vol. 3, Montefiore
216). Scribe: identified as Moshe ben Avraham (copyist of No. 14). Florentine connection:
Sold in 1458 to Immanuel mi-Camerino, prominent 'banker' and resident of Florence ‫)"הדר‬
("‫( עתה בפיירינצי‬MS Montefiore 215, f. 1). Marchion: 8 signatures in vol. 1 (MS Montefiore
214); 4 in vol 2 (MS Montefiore 215).
Interventions: Vol. 1 (214) f. 36v: ‫בעצמותינו חרפוך ויתנו כבודך לאחר ותהלתך לפסילים}לאלילים‬
{‫ ;למזלות ולכוכבים‬f. 40v: {
?
} ‫וראה כי ארכו לנו הימים שבענו עליהם מרורות פתנים‬...
...‫ ;מחרון אפך שוב‬f. 43v: what hads apparently read ‫'( שילוש‬trinity') is twice substituted with
(‫( שניות )שיניות‬duality): ‫כי רוב ימי }>בשילוש<{*בשניות* שגיתי ומדרך הישר נטיתי עד בוא דברי ר' משה‬
‫ כי עובר עברה חמורה‬,‫שהוציאני מן הטעות הזה כי כל המאמין }>בשילוש<{ *בשניות* מביא עליו חרון וחמה‬
‫והוא כעובד ע"ז בן מות הוא‬. (A similar substitution is mentioned in Domenico Irosolimitano's
Index, see above, n. 156); f. 78r: Morning benedictions – ve-lo goy erased: ... '‫ברוך אתה ה‬
{<
‫ ;שעשיתני ישראל }>ולא‬f. 95r Birkhat ha-minim: ‫ולמלשינים בל תהי תקוה }>וכל המינים<{*וכל‬
...{<‫ ;הזדים* כלם מהרה יכרתו }>ומלכות זדון מהרה תעקר‬f. 97v: 'aleynu leshabea<h> - ‫שהם‬..
{<‫ ;משתחוים }>להבל ולריק<{ ומתפללים }>אל אל לא יושיע‬f. 219r: Benedictions following
reading of Esther Scroll: {*‫ ;ארורים ארורים כל }*העמלקים‬f. 253v: Yotzer for Pesa<h> - ‫כתרונו‬
308
‫אבירי בשן פרים }*כעובדי אליל*{ בך כופרים‬. Vol. 2 (215), f. 49r: 'aleynu leshabea<h> - ‫שהם‬
{<‫ משתחוים }>להבל ולריק‬substituted by *‫ ;*לאלילים‬f. 121r-121v: piyyut "‫ – "תכלה ממנו‬as in
No. 4; f. 161v: seder avodah, piyyut ‫ שלח ביד איש והקטיר חלבים‬- several instances in which a
deleted word, apparently ‫גוי‬, had been substituted by ‫ זר‬or ‫גר‬.
Bibliography: Hirschfeld, Descriptive Catalogue, 66-68; Sotheby's: Important Hebrew
Manuscripts (see No. 4 above), lot no. 173-174
No. 16 : MS Vatican, BAV Ross. 437(Micr. 709, Sfardata E189); Ma<h>zor
1448, Lucca (colophon, f. 410r). Scribe: Shelomo ben Avraham mi-Camerino.Patron:
Yitz<h>aq ben Shabbetay. Florentine connection: The same scribe copied MS Florence,
Bibl. Mediceo- Laurenziana Acq. e doni 107 (Pisa, 1445); possibly the person Cassuto
mentions as business manager of Ye<h>iel mi-Pisa.● Marchion: 12 signatures; expurgation
mainly by scraping.
Interventions: f. 16v: 'aleynu leshabea<h> - {<‫ שהם משתחוים }>להבל ולריק‬substituted by
*‫ שהם ;*לאלילים‬substituted by ‫שהיו‬, topped by three dots (pyramid); f. 193r: Lamentation for
9 Av ("Edom amrah") – many erasures and corrections of derogative designations of Edom;
long parentheses for the whole piyyut (cf. Nos. 6, 8 and 10); f. 226v: Amidah, Rosh hashanah - ‫ ממשלת זדון‬substituted by ‫ממשלת זר‬: ‫ ;כי תעביר }*ממשלת זר*{ מן הארץ‬f. 231r: ‫כי תעביר‬
‫ ;}>זדון<{ מן הארץ ממשלת‬f. 231v: 'aleynu leshabea<h> - {*‫ ;שה}*יו*{ משתחוים ל}*אלילים‬f.
239r: Amida, Yom kippur – as on f. 226v; f. 247r: as on f. 226v; f. 259v: as on f. 226v with a
slight difference – ‫ ;כי תעביר ממשלת }*זרה*{מן הארץ‬f. 277r: as on f. 259v; f. 292r: as on f. 259v
(no Marchion signature – possibly cropped or erased); f. 302v: as on f. 259v; f. 305r: as on f.
259v (Note: in all instances of ‫ ממשלת זרה‬the original correction had been ‫ממשלת זר‬, later
hyper-corrected to produce this grammatical error); f. 309r: piyyut "‫תכלה ממנו – "תכלה ממנו‬
{*‫ }*טירוף הדעת‬substitutes the original wording ‫( טינוף מים טמאים‬not with ‫ טינוף מעשים רעים‬found
in other manuscripts);the original wording ‫ רעי גוים‬is here substituted with ‫( רעי יהודים‬not with
‫ רעי אדם‬found in other manuscripts); f. 346v: ("‫ )"תפילה לעת צרה שלא תבוא על הציבור או על היחיד‬{<‫( אשר ברצח בעצמותינו חרפוך}>ויתנו כבודך לאחר ותהילתך *לאלילים* למזלות ולכוכבים‬cf. No. 17 f.
155r, where the original ‫ לפסילים‬had not been substituted by ‫)לאלילים‬. Later censors: Jacobus
Geraldini, Caesar Belliosus, Gio. Domenico da Lodi neofito
Bibliography: ●Cassuto, ibid., p. 260
No. 17 : MS Italian Private Collection (Micr. 39358 , Sfardata YZ67); Ma<h>zor
<1396-1436/7, Central Italy>. Scribe: identified as <Meir ben Shemuel of Sauves (Salves)>.
Florentine connection: Two manuscripts by Meir ben Shemuel were commissioned by
Ye<h>iel ben Matatia min ha-Knesset, founder of the da Pisa family; in 1430 the same scribe
sold 24 manuscripts to the banker Yitz<h>aq ben Menahem mi-Rimini, father of Ye<h>iel
mi-Pisa,● (possibly including this manuscript). Marchion: 3 signatures.
} ‫ ; על המלשינים‬the final letter mem in the word
Interventions: f. 146r: ‫{ והמסורות‬
‫ המלשינים‬had been enlarged disproportionately to cover the deletion of the original word,
possibly ‫( המינים‬cf. No. 6 vol. 2 f. 10v). The piyyut itself was left untouched, Marchion's
signature appended next to its title, which underwent expurgation; f. 149r: ‫על האותות הנגזרין‬
(cf. No. 8 f. 391r); f. 155r: ‫{ שמע‬
} ‫( כבודך לאחר ותהילתך לפסילים‬cf.
No. 16 f. 394): some four words had been deleted in the space left blank.
●
According to bill of sale in MS Parma, Bibl. Palatina Parm. 2084 (no. 1242 in Richler and
Beit-Arié), f. 1r.
‫‪309‬‬
‫דברים לסיכום‬
‫עבודה זו ביקשה לבדוק‪ ,‬באמצעות שלושה קורפוסים של כתבי‪-‬יד עבריים שהופקו‪ ,‬נרכשו או שימשו‬
‫בפירנצה במהלך כמה עשורים במאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬באיזו מידה התקיימו או לא התקיימו מיפגשים בין‬
‫יהודים לנוצרים באותו מקום וזמן; ואם אכן נתקיימו מיפגשים כאלה – מה פשרם‪ :‬עד כמה ניתן להגדירם‬
‫מגעים מזדמנים‪ ,‬אקראיים ואינסטרומנטליים בקרב אנשים הדרים אלה בקרב אלה ומטבע הדברים חווים‬
‫תהליכים דומים או נצרכים לאותם מנגנונים‪ .‬ומנגד – בהיותם פן אחד של דינמיקת ה'תן וקח' בין שתי‬
‫החברות – עד כמה יש בהם כדי לשקף מידה של עניין וטשטוש מחיצות כמו גם אימוץ אורחות המקום‬
‫ברובד של תירבות והיטמעות בסביבתו של ה'אחר'; או שמא אין לראות בהם אלא ביטוי לסיגול 'חיצוני'‬
‫של מנהגים וטעמים‪ ,‬כלומר שינוי למראית עין אשר אינו מחלחל עמוק פנימה והוא נשאר – בצד הקולט ‪-‬‬
‫בגדר ספיח שניתן להשילו בכל עת‪.‬‬
‫שלושה קורפוסים של כתבי‪-‬יד עבריים 'פלורנטיניים' שימשו לבחינת הסוגיות הללו‪ :‬הראשון‪ ,‬קורפוס של‬
‫עשרים ושבעה כתבי‪-‬יד שהעתיק הסופר יצחק בן עובדיה בפירנצה מתחילת שנות הארבעים ועד לשנות‬
‫השבעים של המאה החמש‪-‬עשרה‪ ,‬ושרובם הגדול נחשפו וזוהו במסגרת עבודה זו; השני ‪ -‬אוסף המונה‬
‫תריסר כתבי‪-‬היד עבריים שהיו בבעלותו של המלומד הנוצרי איש פירנצה ג'אנוצו מאנטי‪ ,‬החל מתחילת‬
‫שנות הארבעים של המאה ועד למותו בשנת ‪ ;1459‬והשלישי ‪ -‬קבוצה של שבעה‪-‬עשר כתבי‪-‬יד עבריים‬
‫אשר עברו 'זיקוק' בצו שלטונות פירנצה בשנת ‪ ,1472‬ובהם נתגלו חתימות הצנזורה הפלורנטינית‬
‫לראשונה במהלך מחקר זה‪.‬‬
‫מתוך העיון בשלושת הקורפוסים ובהקשר אליהם נבחנו במהלך העבודה סביבות הספר הלטינית והעברית‬
‫שהתקיימו בפירנצה באותה תקופה‪ ,‬על היבטיהן השונים ובעיקר כאלה שעשויים להעיד על זיקות‬
‫ומיפגשים בין יהודים לנוצרים‪ .‬היבטים אלה כללו כמה פנים חומריים של זירות ההפקה של כתבי‪-‬היד‬
‫וצריכתם ‪ -‬כמו למשל העתקה עצמית לצד העתקה בשכר; התקשרות אינדיבידואלית לצד מסירת העבודה‬
‫לידי סוכן או 'קבלן' המטפל בתהליך על כך שלביו; הפקה אישית מיועדת לצד הפקה סיטונית‪-‬מסחרית‬
‫עבור לקוחות קיימים או עתידיים‪ .‬הם כללו גם את מיגזר המעתיקים ותנאי העסקתם מחד‪ ,‬ואת צרכני‬
‫הספר על השתייכויותיהם השונות מאידך‪ ,‬ספריותיהם‪ ,‬השימושים שעשו בכתבי‪-‬היד שבבעלותם‪ ,‬ועוד;‬
‫כמו גם את הפנים הרבים בהפקתם הפיסית של כתבי‪-‬היד גופם בשתי סביבות הספר‪ .‬מלאכתו של‬
‫המעתיק זכתה לתשומת לב מיוחדת‪ ,‬ובעיקר המידה שבה קלטה והפנימה את מנהגי סביבת הספר האחרת‬
‫ובגינם אף שינתה צדדים אחדים של פניה; או – מנגד ‪ -‬המידה שבה היא תפקדה כיחידה אוטונומית‬
‫חתומה במסגרת מסורתם מימים של משתמשי הספר‪ ,‬צרכיהם וטעמיהם ובלא נגיעה במלאכת הספר‬
‫ה'אחר'; כך גם מלאכת קישוטם של כתבי‪-‬היד אשר עשויה להעיד על אלמנטים יהודיים או נוצריים‪ ,‬או על‬
‫שילוב באופן זה או אחר של אלה ואלה בכפיפה אחת‪ .‬הדיון באוספי הספרים של נוצרים ויהודים‬
‫בפירנצה‪ ,‬תכולתם‪ ,‬דרכי רכישתם‪ ,‬שמירתם‪ ,‬והשימושים שנעשו בהם‪ ,‬עסק‪ ,‬בהכרח‪ ,‬גם בנוכחותם או‬
‫‪310‬‬
‫באי‪-‬נוכחותם של כתבי‪-‬יד עבריים באוספיהם של נוצרים‪ ,‬ומנגד – בעדויות‪ ,‬אם אכן יש כאלה ‪ -‬לשימוש‬
‫בכתבי‪-‬יד לטיניים בקרב יהודים‪ :‬שהרי הללו עשויים לשמש אבן בוחן בכל הקשור למיפגש תרבותי‪,‬‬
‫לימודי ואינטלקטואלי בין יהודים לנוצרים‪.‬‬
‫לכאורה היה הקורפוס הראשון שבהפקתו של המעתיק יצחק בן עובדיה עשוי לשמש עדות למיפגש בין‬
‫שתי תרבויות הספר במלאכת ההפקה החומרית‪ ,‬שבא לביטויו באימוצן של טכניקות מן הסביבה המקומית‬
‫ה'אחרת' ושילובן בהפקה בהתאם לצרכים‪ ,‬כמו גם למיפגש בין שתי חברות המשתמשים אשר צרכו‪ ,‬אלה‬
‫ואלה‪ ,‬את הכרכים בכתיבת‪-‬ידו‪ ,‬ואפילו לאופנות ולהליכות חדשות בקרב הפטרונים היהודים המזמינים‬
‫לכתבי‪-‬היד שלהם קישוטים מפוארים בבוטגות של נוצרים פלורנטינים‪ .‬ואם מצד ההפקה וההתקשרות עם‬
‫לקוחותיו‪ ,‬מהווה יצחק חלק מסביבת הספר הפלורנטיני ומיטיב לעשות שימוש במנגנוניה כמו כל מעתיק‬
‫לטיני‪ ,‬הרי מצד ההעתקה הוא פועל כסופר מיומן במיטב מסורת הספר העברי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬ספק רב אם‬
‫יש בקורפוס כתבי‪-‬היד הפלורנטיניים שלו כדי לשקף ניצנים כלשהם של זיקות הדדיות‪ :‬התנצרותו‪,‬‬
‫כנראה עוד בשנים הראשונות לשהותו בפירנצה ‪ -‬שעליה מצביעות כמה עדויות מובהקות ובהן גם סימנים‬
‫שנתגלו במהלך המחקר ‪ -‬זורה אור אחר על התופעות שנימנו‪ ,‬על נסיבותיהן ועל מה שחולל אותן ועיצב‬
‫אותן‪.‬‬
‫גם בקורפוס השני‪ ,‬זה של כתבי‪-‬היד העבריים שהיו בבעלותו של ההומניסט וההבראיסט ג'אנוצו מאנטי‪,‬‬
‫אין כדי להעיד על תהליך של מיפגש‪ :‬כתבי‪-‬היד העבריים שימשו את ג'אנוצו למחקריו שתכליתם ביסוסה‬
‫של האמת הנוצרית והוכחת אמיתותה‪ ,‬וניגוח האמונה היהודית ופרשנותם של היהודים למקורות‪ .‬גם‬
‫בקומץ הביבליות העבריות המקושטות שנמצאו בספריות ה'נסיכיות' אין לראות עדות למיפגש‪ :‬הללו‬
‫נרכשו בידי אספנים בני‪-‬מעלה כפריט להתהדר בו‪ ,‬וזו הייתה תכליתן האחת‪.‬‬
‫ואילו הקורפוס השלישי ‪ -‬זה של כתבי‪-‬היד המכילים עדויות לצנזורה שעשו השלטונות בפירנצה‬
‫בטקסטים העבריים בשנת ‪ - 1472‬מעיד מן הסתם על מיפגש מן הסוג ה'שלילי' דווקא‪ ,‬על חציצה בין שתי‬
‫החברות ותרבויותיהן‪ ,‬ועל המשכיותה של מסורת ימי‪-‬ביניימית של חשד ורדיפה‪ ,‬וסימונם של היהודים‬
‫כ'אחרים'‪.‬‬
‫במהלך העבודה וההתבוננות בשימושי הספר ובצריכתו בקרב נוצרים ויהודים‪ ,‬באוספיהם‪ ,‬ובעדויות על‬
‫אינוונטאר הקריאה שלהם‪ ,‬עלתה והתחוורה אפוא תמונה שבה האזורים של 'הידמות' או שיתוף לכאורה‬
‫הם כאלה ששימשו בהם מכנים משותפים טכנולוגיים ואינסטרומנטליים השייכים לכלל בני‪-‬האדם אשר‬
‫חיים בסמיכות זה לזה בתקופה מוגדרת והנצרכים לאותם שירותים‪ .‬בכללם ניתן למנות בין השאר את‬
‫החומרים המקומיים )קלף ונייר(‪ ,‬הקונטרסים הנרכשים בבוטגות המקומיות‪ ,‬ואת מלאכתם של בעלי‬
‫מלאכה מקומיים ובהם צורפים‪ ,‬אמני קישוט וכורכים; יחד עם זאת‪ ,‬מסורת הספר וההעתקה בשתי הזירות‬
‫המשיכה להתקיים בקווים מקבילים‪ ,‬ואם חלו שינויים קוסמטיים במלאכת ההעתקה של הספר הלטיני‬
‫שעשויים לכאורה לרמז על מעין התקרבות במלאכת ההפקה – כמו למשל אימוץ קונטרסים בני חמישה‬
‫גיליונות )בדומה לנוהג בכתבי‪-‬היד העבריים( או המגמה להמעיט בקיצורי מילים ובחלוקתן בסופי‬
‫השורות – הרי הללו נבעו מן התהליכים המיוחדים הידועים אשר התרחשו בזירת הספר הלטיני ובלא‬
‫קשר או זיקה למתרחש בזירת הספר העברי‪.‬‬
‫‪311‬‬
‫במה שנוגע להיבטים המעידים על תרבות‪ ,‬מסורת‪ ,‬תחומי עניין או קשרים קהילתיים‪ ,‬נמצא שגם בהם‬
‫נשמר ייחודם של אלה ושל אלה‪ .‬אין 'שרשרת ההפקה' של כתב‪-‬יד בחברה היהודית דומה לזו בחברה‬
‫הנוצרית‪ :‬גם אם חלה התקרבות בין שתי זירות הספר בשיעוריה של ההעתקה העצמית למשל‪ ,‬ומספר‬
‫נכבד מכתבי‪-‬היד ההומניסטיים הועתקו בידי המלומדים עצמם לשימושם האישי‪ ,‬הרי שזו התפתחות אשר‬
‫חלה בעקבות שינוי הנסיבות בזירת ההפקה ההומניסטית הלטינית ואין בה כדי להעיד על הידמות לסביבת‬
‫הספר העברי‪ .‬מנגד‪ ,‬ההפקה ה'מסחרית' שהפכה מקובלת כל כך בזירה הלטינית לא היכתה שורשים בזירת‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים‪ ,‬ושם המשיכה להתבצע‪ ,‬כבעבר‪ ,‬ההפקה במסגרת האינדיבידואלית‪ .‬בנוסף‪ ,‬אין‬
‫צריכת הספר בשתי הזירות והשימושים שנעשו בו זהים ואין אוספיהם של הנוצרים וספריותיהם דומים‬
‫לאלה של היהודים; ובעיקר – לא נמצאו ראיות לצריכה הדדית בקרב שתי החברות ולמגעים תרבותיים‬
‫וחברתיים המאפשרים ואף גורמים לשינויים בתפיסות המנטליות של שני הצדדים‪ .‬דומה אפוא שגם‬
‫כאשר נתקיימה בזירת כתבי‪-‬היד העבריים הידמות לאלה הלטיניים )ואפשר שהדוגמא הבולטת לעין היא‬
‫הופעתם בקנה מידה לא מבוטל של 'ספרים יפים' המזכירים בחיצוניותם את ה'בל ליברו' הפלורנטיני(‪,‬‬
‫הרי ניתן להגדיר סיגול זה של מנהגי הסביבה האחרת כ'ספיחה'‪ ,‬שהיא חיצונית בלבד ואינה מלווה בשינוי‬
‫מעמיק; וכאמור‪ ,‬ספיחה זו התרחשה בדרך כלל בהקשר של קשרים מזדמנים‪ ,‬אינסטרומנטליים‬
‫ותועלתיים‪.‬‬
‫מתוך עדויות העולות מכתבי‪-‬היד‪ ,‬מלאכת הפקתם ושימושיהם קשה אפוא להצביע על ראיות הזורות אור‬
‫על מיפגשים מהותיים המשקפים קשרי גומלין והדדיות מפרה בין יהודים לנוצרים בפירנצה במאה החמש‪-‬‬
‫עשרה‪ .‬אף הרמזים למיפגש‪ ,‬או התחושות שרמזים אלה היו עשויים לייצר‪ ,‬מסתכמים במאזן קלוש‬
‫ואמביוולנטי שאינו מורה על תמורות של ממש בתהליכים עצמם ובעמדות שבשני הצדדים‪ .‬ואולם גם‬
‫היעדרן של ראיות כאלו מדבר בעד עצמו והוא מעיד עדות נכבדה על מצבם של היהודים בקרב החברה‬
‫הנוצרית שעבודה זו ביקשה לבחון‪ ,‬ועל יכולתם ונכונותם לקלוט ולהיקלט‪.‬‬
313
‫ביבליוגרפיה ומקורות‬
:‫רשימת הקיצורים‬
ASFi
Archivio di Stato Firenze
BAV
Biblioteca Apostolica Vaticana
BNF
Biblioteca Nazionale Firenze
BnF
Bibliotèque national de France
BL
British Library, London
BSB
Bayerische Staatsbibliothek (München)
JTS
Jewish Theological Seminary (New York)
OED
Oxford English Dictionary
PMLA Journal of the Modern Language Association
REJ
Revue des Études Juives
RMI
Rassegna mensile di Israele
SPK
Staatsbibliothek zu Berlin, Preussischer Kulturbesitz
SUB (Hamburg) Staats-und Universitätsbibliothek
SUB (Frankfurt am-Mein) Stadts-und Universitätsbibliothek
VT
Vetus Testamentum
ZfHB
Zeitschrift für hebräische Bibliographie
‫‪314‬‬
‫רשימת כתבי‪-‬היד‬
‫הערה בדבר קיצורים למספר המדף של כתבי‪-‬היד בגוף העבודה‪:‬‬
‫בדרך כלל מופיעים מספרי המדף של כתבי‪-‬היד אשר שימשו אותי בעבודתי במתכונתם המלאה; ואולם במקרים שבהם אותם‬
‫כתבי‪-‬יד נזכרים לעתים קרובות בסמיכות מקום‪ ,‬יש שבחרתי לכנותם בנוסחת קיצור )כמו למשל‪ :‬כ"י פרמה ‪.(1679‬‬
‫כתבי היד בקורפוס הפלורנטיני של יצחק בן עובדיה‬
‫כ"י אוקספורד‪ ,‬ספריית בודלי ‪) MS Can. Or. 22‬קטלוג נויבאואר ‪(47‬‬
‫כ"י אמסטרדם‪ ,‬ספריית האוניברסיטה‪Ros. 448 ,‬‬
‫כ"י ברלין‪ ,‬ספריית המדינה ‪Hamilton 547‬‬
‫כ"י המבורג‪ ,‬ספריית המדינה והאוניברסיטה ‪) Cod. Scrin. 154‬קטלוג שטיינשניידר ‪(120‬‬
‫כ"י וטיקן‪ ,‬הספרייה האפוסטולית ‪Vat. ebr. 609‬‬
‫כ"י ורצ'לי‪ ,C235 Seminario vescovile ,‬דף ‪13‬‬
‫כ"י ירושלים ‪ ,‬בית הספרים הלאומי ‪Heb. 8^2456‬‬
‫כ"י ירושלים‪ ,‬מוזיאון ישראל ‪180/55‬‬
‫כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪) MS Add. 15423‬קטלוג מרגוליות ‪(86‬‬
‫כ"י לונדון‪ ,‬הספרייה הבריטית ‪) MS Add. 19944-5‬קטלוג מרגוליות ‪(628-627‬‬
‫כ"י ניו הייבן‪ ,‬אוניברסיטת ייל‪ ,‬ספריית ביינקה ‪409‬‬
‫כ"י ניו‪-‬יורק‪ ,‬בית המדרש לרבנים ‪L 85‬‬
‫כ"י סנט‪-‬קוגט‪ ,‬מרכז בורז'ה ‪MS C-I-1‬‬
‫כ"י סנט‪-‬קוגט‪ ,‬מרכז בורז'ה ‪MS J-III-2‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספרייה הלאורנציאנית ‪Conv. Soppr. 268‬‬
‫כ"י פירנצה‪ ,‬הספריה הלאורנציאנית ‪Plut. I 31‬‬
‫כ"י פרינסטון‪ ,‬ספריית האוניברסיטה‪ ,‬אוסף גארט ‪Heb. MS 6‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1679‬דה‪-‬רוסי ‪) 509‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(25‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1714‬דה‪-‬רוסי ‪) 385‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(395‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1919‬דה‪-‬רוסי ‪) 1054‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(978‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 1936‬דה‪-‬רוסי ‪) 625‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(1245‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 2041‬דה‪-‬רוסי ‪) 36‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(407‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית‪ ,Parm. 2177 ,‬דה‪-‬רוסי ‪) 35‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(358‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 2354‬דה‪-‬רוסי ‪) 846‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(337‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 2628‬דה‪-‬רוסי ‪) 207‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(1353‬‬
‫כ"י פרמה‪ ,‬הספרייה הפלטינית ‪ ,Parm. 3236‬דה‪-‬רוסי ‪) 490‬קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה ‪(362‬‬
‫כ"י רומא‪ ,‬ספריית קזנטנזה ‪Or. 2830‬‬
‫שהם‪:‬‬
‫‪MS Amsterdam, Universiteitbiblioteek, Ros.448‬‬
‫‪MS Berlin, Staatsbibliothek zu Berlin - Preussischer Kulturbesitz, Hamilton 547‬‬
‫‪MS Florence, Biblioteca Medicea Laurenziana, Conv. Soppr. 268‬‬
‫‪MS Florence, Biblioteca Medicea Laurenziana, Plut. I, 31‬‬
‫)‪MS Hamburg, Staats- und Universitetsbibliothek, Cod. Scrin. 154 (Steinschneider 120‬‬
315
MS Jerusalem, Israel Museum 180/55
MS Jerusalem, National and University Library, Heb. 8o 2456
MS London, British Library, MS Add. 15423 (Margoliouth 86)
MS London, British Library, MS Add. 19944-5 (Margoliouth 627-8)
MS New Haven, Yale University, Beinecke Library 409
MS New York, Jewish Theological Seminar, L85
MS Oxford, Bodleian Library Can.Or. 22 (Neubauer 47)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 1679 (De-Rossi 509; Richler & Beit-Arié 25)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 1714 (De-Rossi 385; Richler & Beit-Arié 395)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 1919 (De-Rossi 1054; Richler & Beit-Arié 978)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 1936 (De-Rossi 625; Richler & Beit-Arié 1245)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 2041 (De-Rossi 36; Richler & Beit-Arié 407)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 2177 (De-Rossi 35; Richler & Beit-Arié 358)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 2354 (De-Rossi 846; Richler & Beit-Arié 557)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 2628 (De-Rossi 207; Richler & Beit-Arié 1353)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 3236 (De-Rossi 490; Richler & Beit-Arié 362)
MS Princeton, University Library, Garrett Heb. 6
MS Rome, Biblioteca Casanatense Or. 2830
MS Sant Cugat, Centre Borja C-I-1
MS Sant Cugat, Centre Borja J-III-2
MS Vatican, Biblioteca Apostolica Vaticana, Vat. ebr. 609
MS Vercelli, Seminario vescovile C235, f.13
‫כתבי היד בבעלותו של ההבראיסט ג'אנוצו מאנטי‬
Vat. ebr. 8 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 26 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 28 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 38 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 46 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 47 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 71 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 75 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 82 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 95 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 262 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
Vat. ebr. 408 ‫ הספרייה האפוסטולית‬,‫כ"י וטיקן‬
316
('‫ )מאמר 'מרקיון‬1472 ,‫היד שצונזרו בפירנצה‬-‫כתבי‬
MS Florence, Biblioteca Medicea Laurenziana Conv. Soppr. 515
MS Florence, Biblioteca Nazionale Magl. II–1–7
MS Florence, Biblioteca Nazionale Magl. III-41-7
MS Hamburg, Staats- und Universitetsbibliothek Cod. Hebr. 103 (Steinschneider 39)
MS Italian Private Collection (Sfardata YZ67)
MS London, formerly Montefiore Collection 214-215
MS London, formerly Montefiore Collection 217
MS London, British Library Add. 18691 (Margoliouth 619)
MS London, British Library Add. 19944-5 (Margoliouth 627-628)
MS Private Collection, formerly MS Jerusalem, Schocken Institute 13873
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 1919 (De-Rossi 1054; Richler and Beit-Arié 978)
MS Parma, Bibloteca Palatina Parm. 2069 (De-Rossi 383; Richler and Beit-Arié 928)
MS Parma, Biblioteca Palatina Parm. 3008 (De-Rossi 959; Richler and Beit-Arié 890)
MS New York, Jewish Theological Seminary MS 4518
MS Vatican, Biblioteca Apostolica Vaticana Ross. 437
MS Vatican, Biblioteca Apostolica Vaticana Vat. ebr. 594
MS Vienna, Nationalbibliothek Cod. Hebr. 188 (Schwarz 64)
317
:‫יד‬-‫קטלוגים של כתבי‬
:‫הערה בדבר קיצורים לעיולים הביבליוגרפיים בגוף העבודה‬
‫ זו מופיעה ברשימה‬:‫באיזכורם בהערות השוליים שבגוף העבודה נרשמו העיולים הביבליוגרפיים במתכונת מקוצרת‬
.(=De la Mare, 'New Research') :‫ כך למשל‬.= ‫ בתוך סוגריים שבראשם סימן‬,‫הביבליוגרפית שלהלן בסופו של כל עיול‬
BISCIONI, A.M., Bibliothecae Hebraicae Graecae Florentinae sive Bibliothecea MediceoLaurentianae Catalogus ab Antonio Maria Biscionio … digestus atque editus complectens
codices orientales omnes…, Florentiae 1757 (=Biscioni, 'Catalogus')
CASSUTO, U., Codices vaticani ebraici, cod. 1-115, Citta del Vaticano 1956 (=Cassuto,
'Codices')
DE-ROSSI, I. B., Mss codices hebraici biblioth. I.B. De-Rossi, vols. 1-3, Parma 1803
(=‫רוסי‬-‫)דה‬
DEL FURIA, F., Supplementum alterum ad catalogum codicum graecorum latinorum
italicorum ... Bibliotecae Medicea-Laurentinae, Firenze 1846-1858 (=Del Furia)
Hebrew Manuscripts in the Biblioteca Palatina in Parma: Catalogue, ed. B.
Richler, Palaeographical and Codicological Descriptions: M. Beit-Arié, Jerusalem
2001 (=‫אריה‬-‫)קטלוג ריצ'לר ובית‬
Hebrew Manuscripts in the Vatican Library: Catalogue, Compiled by the Staff of the
Institute of Microfilmed Hebrew Manuscripts in the Jewish National and University
Library, Jerusalem, edited by B. Richler. Palaeographical and Codicological Descriptions:
M. Beit-Arié in collaboration with N. Pasternak, Vatican City 2008 (Studi e Testi, 438)
(=2008 ‫)קטלוג וטיקן‬
HIRSCHFELD, H., Descriptive Catalogue of the Hebrew Mss. of the Montefiore
Library, London 1904
MARGOLIOUTH, G., Catalogue of the Hebrew and Samaritan Manuscripts in the
British Museum, vols. 1-3, London 1899-1915; vol. 4 by J. Leveen, London 1935
(=‫)מרגוליות‬
NEUBAUER, A., Catalogue of the Hebrew Manuscripts in the Bodleian Library and
in the College Libraries of Oxford, vol. 1, Oxford 1886 (‫)=נויבאואר‬
SCHWARZ, A. Z., Die hebräischen Handschriften in der Nationalbibliothek in
Wien, Leipzig 1925 (=‫)שוורץ‬
SHAILOR, B. A., Catalogue of Medieval and Renaissance Manuscripts in the Beinecke Rare
Book and Manuscript Library, Binghamton, N.Y. 1984-7 (=Shailor, 'Catalogue')
STEINSCHNEIDER, M., Die Verzeichnis der hebraeischen Handschriften
(Handschriften-Verzeichnisse der Königlichen Bibliothek zu Berlin, 2), vols. 1-2,
Berlin 1878-1897 (=‫)שטיינשניידר‬
‫‪318‬‬
‫‪STEINSCHNEIDER, M., Catalog der hebräischen Handschriften in der Stadtbibliothek‬‬
‫)שטיינשניידר=( ‪zu Hamburg, Hamburg 1878‬‬
‫‪STORNAJOLO, C., Codices Urbinates Graeci bibliothecae Vaticanae descripti, Romae 1895‬‬
‫)'‪(=Stornajolo, 'Graeci‬‬
‫‪STORNAJOLO, C., Codices Urbinates Latini, recensuit cosimus Stornajolo, 3 vols., Romae‬‬
‫)'‪1902-1921 (=Stornajolo, 'Latini‬‬
‫רשימה ביבליוגרפית‬
‫אגרות יהודי איטליה ‪ -‬מבחר מהמאה השש‪-‬עשרה‪ ,‬ההדיר י' בוקסנבאום‪ ,‬ירושלים תשנ"ד )='אגרות‬
‫יהודי איטליה'(‬
‫אוצר המצחפים‪ :‬כתבי‪-‬יד בכתב עברי מימי‪-‬הביניים בציוני תאריך‪ ,‬א‪-‬ד )עד שנת ‪ ,(1200‬מ' בית‪-‬‬
‫אריה‪ ,‬ק' סיראט ומ' גלצר‪ ;2007-1999 ,‬ראה להלן‪M. Beit-Arié, C. Sirat & M. Glatzer, :‬‬
‫…‪(Beit-Arié & al., 'Codices'=) Codices‬‬
‫אוצר כתבי‪-‬יד עבריים מימי‪-‬הביניים בציוני תאריך עד שנת ה'ש‪ ,‬א‪-‬ג‪ ,‬ק' סיראט‪ ,‬מ' בית‪-‬אריה ומ'‬
‫גלצר )חלק שלישי(‪ .‬הערות‪ :‬מ' בית‪-‬אריה‪ ,‬ירושלים ופריז תשל"ב‪-‬תשמ"ו )='אוצר'(‬
‫אורמן‪ ,‬ג"י‪" ,‬ג'אנוצו מניטי – הבראיסט?"‪ ,‬קרית ספר‪ ,‬סב )תשמ"ח‪-‬תשמ"ט(‪ ,‬עמ' ‪=) 911-914‬אורמן‪,‬‬
‫'ג'אנוצו'(‬
‫אלבוגן‪ ,‬י'"מ‪ ,‬תולדות התפילה והעבודה בישראל‪ ,‬תרגום מגרמנית ב' קרופניק‪ ,‬ירושלים תרפ"ד‬
‫אלוני‪ ,‬נ'‪" ,‬רשימות ספרים כתבי‪-‬יד מן המאה החמש עשרה מטיבולי שבאיטליה"‪ ,‬ארשת‪ ,‬א )תשי"ט(‪,‬‬
‫עמ' ‪=) 60-44‬אלוני‪' ,‬רשימות ספרים כתבי‪-‬יד'(‬
‫אלוני‪ ,‬נ'‪" ,‬שתי רשימות ספרים מאיטליה"‪ ,‬ספר אסף‪ ,‬בעריכת מ"ד קסוטו‪ ,‬י' קלוזנר‪ ,‬י' גוטמן‪ ,‬ירושלים‬
‫תשי"ג‪ ,‬עמ' ‪=) 39-33‬אלוני‪' ,‬שתי רשימות'(‬
‫בונפיל‪ ,‬ר'‪ ,‬במראה כסופה‪ :‬חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס‪ ,‬ירושלים תשנ"ד )=בונפיל‪' ,‬במראה‬
‫כסופה'(‬
‫בונפיל‪ ,‬ר'‪ ,‬הרבנות באיטליה בתקופת הרינסאנס‪ ,‬ירושלים תשל"ט )=בונפיל‪' ,‬הרבנות'(‬
‫בונפיל‪ ,‬ר'‪' ,‬מבוא'‪ ,‬יהודה מסיר לאון‪ ,‬ספר נופת צופים‪ :‬על אמנות הנאום העברי‪ ,‬מהדורה מצולמת של‬
‫דפוס מנטובה רל"ה‪ ,‬ירושלים תשמ"א‪ ,‬עמ' ‪=) 53-7‬בונפיל‪' ,‬יהודה מסיר לאון'(‬
‫בונפיל‪ ,‬ר'‪' ,‬התיישבות יהודים נודדים באיטליה בשלהי ימי הביניים'‪ ,‬הגירה והתיישבות בישראל ובעמים‪,‬‬
‫בעריכת א' שנאן‪ ,‬ירושלים ‪ ,1982‬עמ' ‪=) 153-139‬בונפיל‪' ,‬התיישבות יהודים'(‬
‫בונפיל‪ ,‬ר'‪" ,‬רשימת ספרים עבריים מאימולה מסוף המאה הי"ד"‪ ,‬ספר זכרון לשלמה אומברטו נכון‪ :‬קובץ‬
‫מחקרים לתולדות היהודים באיטליה‪ ,‬בעריכת ר' בונפיל ואחרים‪ ,‬ירושלים תשל"ח‪ ,‬עמ' ‪62-47‬‬
‫)=בונפיל‪' ,‬רשימת ספרים מאימולה'(‬
‫‪319‬‬
‫בונפיל‪ ,‬ר'‪" ,‬ספריותיהם של יהודי איטליה בין ימי הביניים לעת החדשה"‪ ,‬פעמים‪) 52 ,‬תשנ"ב(‪ ,‬עמ'‬
‫‪15-4‬‬
‫בית‪-‬אריה‪ ,‬מ'‪" ,‬האם היו ספריות 'ציבוריות' בימי הביניים? הצביון האינדיווידואלי של הפקת הספר‬
‫העברי וצריכתו"‪ ,‬ספריות ואוספי ספרים‪ ,‬בעריכת מ' סלוחובסקי וי' קפלן‪ ,‬ירושלים תשס"ו‪ ,‬עמ'‬
‫‪=) 103-91‬בית‪-‬אריה‪' ,‬האם היו ספריות'(‬
‫בית‪-‬אריה‪ ,‬מ'‪ ,‬קודיקולוגיה עברית‪ :‬טיפולוגיה של מלאכת הספר העברי ועיצובו בימי הביניים מהיבט‬
‫היסטורי והשוואתי בגישה כמותית המיוסדת על תיעוד כתבי‪-‬היד בציוני תאריך‪ ,‬גרסת אינטרנט‪,‬‬
‫‪=) 2009‬בית‪-‬אריה‪' ,‬קודיקולוגיה עברית'(‬
‫בית‪-‬אריה‪ ,‬מ'‪" ,‬תולדות הפקתם של כתבי‪-‬יד עבריים בימי‪-‬הביניים‪ :‬קדמה או נסיגה?"‪ ,‬דברי האקדמיה‬
‫הלאומית הישראלית למדעים‪ ,‬ח )תשמ"ט‪-‬תש"ס(‪ ,‬עמ' ‪=) 236-213‬בית‪-‬אריה‪' ,‬תולדות הפקתם'(‬
‫בית‪-‬אריה‪ ,‬מ'‪" ,‬תחבולת סופרים בהסגרת שמותיהם באמצעות הטקסט המועתק"‪ ,‬מאה שערים‪ :‬עיונים‬
‫בעולמם הרוחני של ישראל בימי הביניים לזכר יצחק טברסקי‪ ,‬בעריכת ע' פליישר ואחרים‪ ,‬ירושלים‬
‫תשס"א‪ ,‬עמ' ‪) 129-113‬בית‪-‬אריה 'תחבולת סופרים'(‬
‫בניהו‪ ,‬מ' ‪ ,‬הסכמה ורשות בדפוסי ונציה – הספר העברי מעת הבאתו לדפוס ועד צאתן לאור‪ ,‬ירושלים‬
‫תשל"א )=בניהו‪' ,‬הסכמה'(‬
‫בער‪ ,‬י'‪ ,‬תולדות היהודים בספרד הנוצרית‪ ,‬תל אביב תשי"ט‬
‫ברוכסון‪ ,‬ש'‪ ,‬ספרים וקוראים‪ :‬תרבות הקריאה של יהודי איטליה בתקופת הרנסאנס‪ ,‬רמת גן תשנ"ג‬
‫)=ברוכסון‪' ,‬ספרים'(‬
‫גדליה אבן יחיא‪ ,‬שלשלת הקבלה‪ ,‬ויניציאה רצ"ז‬
‫גולדשמידט‪ ,‬ד'‪ ,‬מחזור לימים הנוראים לפי מנהגי בני אשכנז לכל ענפיהם‪ ,‬כרך ב‪ :‬יום כיפור‪ ,‬ירושלים‬
‫תש"ל‬
‫גרבואיס‪ ,‬א'‪" ,‬הנוסח העברי של המקרא והלמדנות הנוצרית ‪ -‬פרק ביחסים בין יהודים לנוצרים במאה‬
‫הי"ב"‪ ,‬מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל לזכר צבי אבנרי‪ ,‬בעריכת ע' גלבוע ואחרים‪ ,‬חיפה‬
‫תש"ל‪ ,‬עמ' ‪=) 116-97‬גרבואיס‪' ,‬הנוסח העברי'(‬
‫דומניקו ירושלמי‪ ,‬ספר הזקוק )‪ ,(Index Expurgatius‬מתוך כ"י פריס‪Alliance Israélite ,‬‬
‫‪) Universelle H80A‬מנטובה ‪ ;(1596‬וכ"י וטיקן‪ ,‬הספרייה האפוסטולית ‪) Vat. ebr. 273‬שנת‬
‫‪ 1600‬לערך(‬
‫הכהן‪ ,‬יוסף‪ ,‬ספר עמק הבכא‪ :‬ספור הקורות והתלאות אשר עברו על בית ישראל‪ ,‬הערות מאת מ' לטריס‪,‬‬
‫טורונטו תשנ"ב )וינה ‪(1852‬‬
‫הקר‪ ,‬י'‪" ,‬קבוצת אגרות על גירוש היהודים מספרד ומסיציליה ועל גורל המגורשים"‪ ,‬פרקים בתולדות‬
‫החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה מוקדשים לפרופ' יעקב כ"ץ במלאת לו שבעים וחמש שנה‪,‬‬
‫בעריכת ע' אטקס וי' שלמון‪ ,‬ירושלים תש"ם‪ ,‬עמ' ‪97-64‬‬
‫וידר‪ ,‬נ'‪ ,‬התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב‪ ,‬ירושלים‪1988 ,‬‬
‫טואף‪ ,‬א'‪" ,‬הבנקאות היהודית במרכז‪-‬איטליה במאות הי"ג‪-‬הט"ו‪ :‬קווים להערכה מחודשת"‪ ,‬יהודים‬
‫‪320‬‬
‫באיטליה‪ :‬מחקרים יוצאים במלאת מאה שנה להולדתו של מ"ד קאסוטו‪ ,‬בעריכת ח' ביינארט‪,‬‬
‫ירושלים תשמ"ח‪ ,‬עמ' ‪=) 109-130‬טואף‪' ,‬הבנקאות'(‬
‫יובל‪ ,‬י"י‪ ,‬שני גויים בבטנך‪ .‬יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים‪ ,‬תל‪-‬אביב תש"ס‬
‫כ"ץ‪ ,‬י'‪ ,‬מסורת ומשבר – החברה היהודית במוצאי ימי‪-‬הביניים‪ ,‬ירושלים תשל"ח‬
‫כתבי‪-‬היד העבריים בספריית הפאלאטינה בפרמה‪ ,‬קטלוג‪ ,‬בעריכת ב' ריצ'לר‪ ,‬תיאורים פליאוגרפיים‬
‫וקודיקולוגיים מ' בית‪-‬אריה‪ ,‬ירושלים תשס"א‪) 2001-‬אנגלית‪ ,‬ראה לעיל ברשימת הקטלוגים(‬
‫)='קטלוג ריצ'לר ובית‪-‬אריה'(‬
‫כתבי‪ -‬היד העבריים בספריית הווטיקן‪ :‬קטלוג‪ ,‬הוכן על ידי המכון לתצלומי כתבי‪-‬היד העבריים בבית‬
‫הספרים הלאומי והאוניברסיטאי‪ ,‬ירושלים‪ ,‬בעריכת ב' ריצ'לר‪ ,‬תיאורים פליאוגרפיים וקודיקולוגיים‪:‬‬
‫מ' בית‪-‬אריה בהשתתפות נ' פסטרנק‪ ,‬קריית הווטיקן ‪) 2008‬אנגלית‪ ,‬ראה לעיל ברשימת הקטלוגים(‬
‫)='קטלוג וטיקן ‪('2008‬‬
‫ליבס‪ ,‬י'‪" ,‬מצמיח קרן ישוע"‪ ,‬מחקרי ירושלים במחשבת ישראל‪ ,‬ג )תשמ"ד(‪ ,‬עמ' ‪) 358-313‬ליבס‪,‬‬
‫'מצמיח קרן'(‬
‫מלמד‪ ,‬א'‪" ,‬רטוריקה ופילוסופיה בספר 'נופת צופים' לר' יהודה מיסיר ליאון"‪ ,‬איטליה‪ ,‬א )תשל"ח(‪ ,‬עמ'‬
‫ז‪-‬לח )=מלמד‪' ,‬רטוריקה'(‬
‫מרחביה‪ ,‬ח'‪ ,‬כתב היד 'אקסטרציונס דה תלמוד' מקור פולמוס נגד תורת היהדות בימי הביניים‪ ,‬דיסרטציה‪,‬‬
‫ירושלים ‪1965‬‬
‫מרחביה‪ ,‬ח'‪ ,‬התלמוד בראי הנצרות‪ :‬היחס לספרות ישראל שלאחר המקרא בעולם הנוצרי בימי־הביניים‬
‫‪ ,1248-500‬ירושלים תשל"א‬
‫מרחביה‪ ,‬ח'‪" ,‬ה'שמטא' בספרות הפולמוס הנוצרית בימי הביניים"‪ ,‬תרביץ‪ ,‬מא )תשל"ב(‪ ,‬עמ' ‪115-95‬‬
‫מרחביה‪ ,‬ח'‪" ,‬ברנרדינוס לבית בוסטי נגד היהודים )מילנו‪ ,‬סוף המאה החמש‪-‬עשרה("‪ ,‬מיכאל‪ ,‬א‬
‫)תשל"ג(‪ ,‬עמ' ‪253-223‬‬
‫נרקיס‪ ,‬ב'‪ ,‬כתבי יד מצויירים מאוספים בירושלים‪ ,‬ירושלים תשכ"ח )=נרקיס‪' ,‬כתבי יד מצויירים‬
‫מירושלים'(‬
‫נרקיס‪ ,‬ב'‪ ,‬כתבי‪-‬יד עבריים מצוירים‪ ,‬ירושלים ‪=) 1984‬נרקיס‪' ,‬כתבי‪-‬יד עבריים מצוירים'(‬
‫סימונסון‪ ,‬ש'‪" ,‬ספרים וספריות של יהודי מנטובה"‪ ,‬קרית ספר‪ ,‬לז )תשכ"ב(‪ ,‬עמ' ‪122-103‬‬
‫סימונסון‪ ,‬ש'‪ ,‬תולדות היהודים בדוכסות מנטובה )‪ 2‬כרכים(‪ ,‬ירושלים תשכ"ג‪-‬תשכ"ה )=סימונסון‪,‬‬
‫'תולדות היהודים במנטובה'(‬
‫פסטרנק‪ ,‬נ'‪" ,‬יצחק בן עובדיה בן דוד מפורלי‪ ,‬סופר יהודי מהולל שהמיר את דתו לנצרות?"‪ ,‬תרביץ‪ ,‬סח‬
‫)תשמ"ט(‪ ,‬עמ' ‪=) 420-411‬פסטרנק‪' ,‬יצחק בן עובדיה'(‬
‫פסטרנק‪ ,‬נ'‪ ,‬ע"ב פסוקים באיטלקית‪-‬יהודית מתוך סידור מנהג איטליה‪ ,‬כ"י ירושלים ‪,Heb. 8o1876‬‬
‫צפון‪-‬איטליה‪ ,‬שנת ה'רל"ח‪ ,‬עבודת גמר לתואר מוסמך בהדרכת פרופ' ל' קואומו‪ ,‬האוניברסיטה‬
‫העברית בירושלים‪ ,‬תמוז ה'תשנ"ז‪-‬יולי ‪=) 1997‬פסטרנק‪' ,‬ע"ב פסוקים'(‬
‫‪321‬‬
‫פריבור‪ ,‬ג'‪" ,‬ספר הזקוק" של דומיניקו ירושלמי )‪ (1621-1555‬והשפעתו על הדפוס העברי‪ ,‬עבודת‬
‫דוקטור‪ ,‬אוניברסיטת בר‪-‬אילן‪ ,‬תשס"ד‬
‫צוקר‪ ,‬ש'‪ ,‬מחזור מוסקוביץ' מעשה ידיו של יואל בן שמעון‪ ,‬ירושלים תשס"ה )=צוקר‪' ,‬מחזור‬
‫מוסקוביץ'(‬
‫קאסוטו‪ ,‬מ"ד‪ ,‬היהודים בפירינצי בתקופת הרניסאנס‪ ,‬תרגם מאיטלקית מ' הרטום‪ ,‬ירושלים תשכ"ז‬
‫)=קאסוטו‪' ,‬היהודים'(‬
‫קארפי‪ ,‬ד'‪ ,‬בתרבות הרנסאנס ובין חומות הגטו‪ :‬מחקרים בתולדות היהודים באיטליה במאות הי"ד‪-‬הי"ז‪,‬‬
‫תל אביב תשמ"ט )=קארפי‪' ,‬בתרבות הרנסאנס'(‬
‫קארפי‪ ,‬ד'‪ ,‬היהודים בפאדובה בתקופת הריניסאנס )‪ ,(1509-1369‬חיבור לשם קבלת תואר דוקטור‬
‫לפילוסופיה‪ ,‬הוגש לסינט האוניברסיטה העברית מארס ‪=) 1967‬קארפי‪' ,‬היהודים בפדובה'(‬
‫קארפי‪ ,‬ד'‪" ,‬לתולדות המלווים היהודים במונטיפולצ'יאנו במאה הי"ד ובראשית המאה הט"ו"‪ ,‬יהודים‬
‫באיטליה – מחקרים יוצאים במלאת מאה שנה להולדתו של מ"ד קאסוטו‪ ,‬בעריכת ח' ביינארט‪,‬‬
‫ירושלים תשמ"ח‪ ,‬עמ' ‪=) 274-231‬קארפי‪' ,‬לתולדות המלווים'(‬
‫קארפי‪ ,‬ד'‪" ,‬ר' יהודה מיסיר ליאון ופעולתו כרופא"‪ ,‬מיכאל‪ ,‬א )תשל"ג(‪ ,‬עמ' ‪=) 301-277‬קארפי‪' ,‬ר'‬
‫יהודה מיסיר ליאון'(‬
‫רוזנטאל‪ ,‬י'‪ ,‬מחקרים ומקורות‪ ,‬א‪ ,‬ירושלים תשכ"ז )=רוזנטאל(‬
‫רז‪-‬קרקוצקין‪ ,‬א'‪ ,‬הצנזור‪ ,‬העורך והטקסט – הצנזורה הקתולית והדפוס העברי במאה השש עשרה‪,‬‬
‫ירושלים תשס"ה )=רז‪' ,‬הצנזור'(‬
‫שולוואס‪ ,‬מ"א‪ ,‬חיי היהודים באיטליה בתקופת הריניסאנס‪ ,‬ניו יורק תשט"ז )=שולוואס‪' ,‬חיי היהודים'(‬
‫שולוואס‪ ,‬מ"א‪" ,‬לתולדות הספר בתחום התרבות של היהדות האשכנזית בימי הביניים"‪ ,‬ספר יובל לכבוד‬
‫שמואל קלמן מירסקי‪ ,‬בעריכת ש' בורשטיין וג"א חורגין‪ ,‬ניו‪-‬יורק תשי"ח )=שולוואס‪' ,‬לתולדות‬
‫הספר'(‬
‫‪ALON, G., The Jews in their Land in the Talmudic Age, tr. and ed. G. Levi,‬‬
‫‪Jerusalem 1980-1984‬‬
‫‪AMES-LEWIS, F., "Early Medicean Devices", Journal of the Warburg and Courtauld‬‬
‫)'‪Institutes, 43 (1979), pp. 122-143 (=Ames-Lewis, 'Early Medicean‬‬
‫‪AMES-LEWIS, F., "The Inventories of Piero di Cosimo de' Medici's Library", in La Bibliofilia,‬‬
‫)'‪84 (1982), pp. 103-142 (=Ames-Lewis, 'Inventories‬‬
‫& ‪AMES-LEWIS, F., The Library and Manuscripts of Piero di Cosimo de` Medici, New York‬‬
‫)'‪London 1984 (=Ames-Lewis, 'The Library‬‬
‫‪ANTONIAZZI VILLA, A., "Appunti sulla polemica antiebraica nel ducato Sforzesco",‬‬
‫‪Studi di storia medioevale e di diplomatica, 7 (1983), pp. 119-128 (=Antoniazzi‬‬
‫)'‪Villa, 'Appunti‬‬
‫‪ANTONIAZZI VILLA, A., Un processo contra gli ebrei nella Milano del 1488, Bologna‬‬
322
1985 (=Antoniazzi Villa, 'Un processo')
ANTONIOLI MARTELLI V., & L. MORTARA OTTOLENGHI, Manoscritti biblici decorati,
Milano 1966 (=Antonioli Martelli & Mortara Ottolenghi, 'Manoscritti')
ANTONOVICS, A. V., "The Library of Cardinal Domenico Capranica", in Cultural
Aspects of the Italian Renaissance, ed. C.H. Clough, Manchester & New York
1976, pp. 141-159 (=Antonovics, 'The Library')
BAER, Y., A History of the Jews in Christian Spain, tr. L. Schoffman,
Philadelphia 1961 (originally: Die Juden in Christlichen Spanien, Berlin 1936)
BAGATIN, P. L., "Il Sefer Ha-'Iqqarim miniato dell'Accademia dei Concordi", in Il
libro dei dogmi (Sefer ha-'iqqarim) di Yosef Albo. Il codice miniato dell'
Accademia dei Concordi di Rovigo, eds. M. Andreatta, P. L. Bagatin, G. Tamani,
Lendinara (Rovigo) 2003 (=Bagatin, 'Sefer Ha'Iqqarim')
BALLETTI, A., Gli ebrei e gli Estensi, Reggio-Emilia 1930 (=Balletti)
BARON, H., The Crisis of Early Italian Renaissance, Princeton 1966
BASCAPÈ, G.C., & M. DEL PIAZZO, Insegne e simboli, Roma 1983 (=Bascapé & Del
Piazzo, 'Insegne')
BEC, C., Les livres des florentins (1413-1608), Firenze 1984 (=Bec, 'Les livres')
BEC, C., "Une librairie florentine de la fin du XVe siècle", Bibliothèque d'humanisme et
renaissance, 31 (1969), pp. 321-332 (=Bec, 'Une librairie florentine')
BEIT-ARIÉ, M., "The Codicological Data-Base of the Hebrew Palaeography Project: A Tool
for Localising and Dating Hebrew Medieval Manuscripts", Hebrew Studies: Papers
Presented at a Colloquium on Resources for Hebraica in Europe Held at the School of
Oriental and African Studies, University of London 11-13 September 1989, eds. D.
Rowland Smith and P. Sh. Salinger, London 1991 (British Library Occasional Papers, 13),
pp. 165-197 (=Beit-Arié, 'Codicological Data-Base')
BEIT-ARIÉ, M., Hebrew Codicology: Tentative Typology of Technical Practices Employed in
Hebrew Dated Medieval Manuscripts, Jerusalem 1981 ( ,‫דפוס צילום של המהדורה הראשונה‬
‫ עם תיקונים והוספות‬,1976 ‫=( )פריס‬Beit-Arié, 'Hebrew Codicology')
BEIT-ARIÉ, M. Hebrew Manuscripts of East and West: Towards a Comparative
Codicology, The Panizzi Lectures, London 1993 (=Beit-Arié, 'Hebrew Manuscripts of East
& West')
BEIT-ARIÉ, M., The Makings of the Medieval Hebrew Book, Jerusalem 1993 (=Beit-Arié, 'The
Makings')
BEIT-ARIÉ, M., "A Palaeographical and Codicological Study of the Manuscript", in The
Rothschild Miscellany: A Scholarly Commentary, ed. I. Fischoff, Jerusalem 1989, pp. 91124 (=Beit-Arié, 'Palaeographical and Codicological Study')
BEIT-ARIÉ, M., "SFARDATA: The Henri Schiller Codicological Database of the Hebrew
323
Palaeography Project, Jerusalem", Gazette du livre médiéval, 25 (automne 1994), pp. 2429 (=Beit-Arié, 'Sfardata')
BEIT-ARIÉ, M., "Stereotype and Individuality in the Handwriting of Medieval Scribes", in his
The Makings of the Medieval Hebrew Book, Jerusalem 1993, pp. 77-92 (=Beit-Arié,
'Stereotype')
BEIT-ARIÉ, M., "Towards a Comparative Typology of Italian Hebrew and Latin Codices", in
Libri, documenti, epigrafi medievali: Possibilità di studi comparativi. Atti del Convegno
internazionale di studio dell'Associazione Italiana dei Paleografi e Diplomatisti, Bari (2-5
ottobre 2000), eds. F. Magistrale C. Drago & P. Fioretti, Spoleto 2002, pp. 377-396
(=Beit-Arié, 'Towards a Comparative Typology')
BEIT-ARIÉ, M., "Transmission of Texts by Scribes and Copyists: Unconscious and Critical
Interferences", Bulletin of John Rylands University Library of Manchester, 75 (Autumn
1993), pp. 33-51 (=Beit-Arié, 'Transmission')
BEIT-ARIÉ, M., Unveiled Faces of Medieval Hebrew Books: The Evolution of Manuscript
Production – Progression or Regression?, Jerusalem 2003 (=Beit-Arié, 'Unveiled')
BEIT-ARIÉ, M., "The Washington Haggadah, Written and Illuminated by Joel Ben Simeon –
MS Washington Library of Congress Hebr. 1: Germany, 1478" in his The Makings of the
Medieval Hebrew Book, Jerusalem 1993, pp. 216-148 (=Beit-Arié, 'The Washington
Haggadah')
BEIT-ARIÉ, M., C. SIRAT & M. GLATZER, Codices hebraicis litteris exarati quotempore
scripti fuerint exhibentes, I-IV (Monumenta Palaeographia Medii Aevi: Series Hebraica, 14), Turnhout 1999-2007 (=Beit-Arié & al., 'Codices')
BEIT-ARIÉ, M., & N. PASTERNAK, "Comfort of Reading, Comfort of Writing: Some
Reflections on Line Management", Gazette du livre médiéval, 31 (automne 1997), pp. 9-21
(=Beit-Arié & Pasternak, 'Comfort')
BEN-ARYEH DEBBY, N., Renaissance Florence in the Rhetoric of Two Popular
Preachers, Turnhout 2001 (=Ben-Aryeh Debby, 'Renaissance Florence')
BERGQUIST, A., "Christian Hebrew Scholarship in Quattrocento Florence", in Hebrew Study
from Ezra to Ben-Yehuda, ed. W. Horbury, Edinburgh 1999, pp. 224-233 (=Bergquist)
Bernardo di Chiaravalle nell'arte italiana dal XIV secolo al XVIII secolo, ed. L. dal Prà,
Milano 1990 (= 'Bernardo di Chiaravalle')
BERNHEIMER, C., Paleografia ebraica, Firenze 1924 (=Bernheimer, 'Paleografia')
BERNHEIMER, C., "Una collezione privata di duecento manoscritti ebraici nel XV secolo", La
Bibliofilia, 26 (1924-25), pp. 1-26 (=Bernheimer, 'Una collezione')
Bibbie miniate della Biblioteca Medicea Laurenziana di Firenze, eds. L. Alidori et al.,
Firenze 2003 (='Bibbie miniate')
324
Bibliotheca Italo-Ebraica, Bibliografia per la storia degli Ebrei in Italia, 1964-1973, eds. A.
Luzzato & M. Moldavi, Roma 1982
BONFIL, R., "Changing Mentalities of Italian Jews Between the Periods of the Renaissance
and the Baroque", Italia, 2 (1994), pp. 61-79 (=Bonfil, 'Changing Mentalities')
BONFIL, R., "How Golden Was the Age of the Renaissance in Jewish Historiography", in
Essential Papers on Jewish Culture in Renaissance and Baroque Italy, ed. D. Ruderman,
New York & London 1992, pp. 219-251 (=Bonfil, 'How golden')
BONFIL, R., 'Le biblioteche degli ebrei d'Italia nel Rinascimento', in Manoscritti, frammenti e
libri ebraici nell'Italia dei secoli XV-XVI: Atti del VII Congresso internazionale
dell'AISG, S. Miniato, 7-8-9 novembre 1988, eds. G. Tamani & A. Vivian, Roma 1991,
pp. 139-150 (=Bonfil, 'Le biblioteche') 2PB 8949 (7)
BONFIL, R., "La lettura nelle comunità ebraiche dell'Europa occidentale in età medievale", in
Storia della lettura nel mondo occidentale, eds. G. Cavallo & R. Chartier, Roma-Bari
1995, pp. 157-197 (=Bonfil, 'La lettura')
BONFIL, R., "La presenza ebraica in Romagna nel Quattrocento: appunti per un profilo
socioculturale", in Tra due Mondi; cultura ebraica e cultura Cristiana nel Medioevo,
Napoli 1996, pp. 289-306 (=Bonfil, 'La presenza')
BONFIL, R., 'Lo storico e la sua percezione degli ebrei nel Rinascimento italiano: verso una
rivalutazione', in Tra due Mondi; cultura ebraica e cultura Cristiana nel Medioevo,
Napoli 1996, pp. 229-253 (=Bonfil, 'Lo storico')
BONFIL, R., 'Società cristiana e società ebraica nell'Italia medievale e rinascimentale:
Riflessioni sul significato e sui limiti di una convergenza', Atti del Congresso
internazionale dell'AISG. S. Miniato, 16 novembre 1986: "Ebrei e cristiani nell'Italia
medievale e moderna", eds. M. Luzzati et al., Roma 1988, pp. 231-260
(=Bonfil, 'Società cristiana')
BONFIL, R., Tra due Mondi; cultura ebraica e cultura Cristiana nel Medioevo, Napoli 1996
BONFIL, R., "Un 'enciclopedia' di sapere sociale: l'epistolario ebraico quattrocentesco di Josef
Sark", Rivista di storia della filosofia, 1 (1985), pp. 113-130 (=Bonfil, 'Un enciclopedia')
BONFIL, R., Jewish Life in Renaissance Italy, tr. Anthony Oldcorn, Berkeley 1994
(=Bonfil, 'Jewish life')
Book of Bahir (The): Flavius Mitridates' Latin Translation, the Hebrew Text, and an
English Version, ed. S. Campanini, Torino 2005 (='Book of Bahir')
BOTLEY, P., Latin Translation in the Renaissance: The Theory and Practice of Leonardo
Bruni, Giannozzo Manetti, Erasmus, Cambridge 2004 (Botley, 'Latin translation')
BOTTICINI, M., Institutions, Information and Markets in Fifteenth-Century Tuscany, PhD
Dissertation, Northwestern University, 1997 (=Botticini, 'Institutions')
BOTTICINI, M., & Z. ECKSTEIN, 'From Farmers to Merchants, Conversions and Diaspora:
325
Human Capital and Jewish History', Journal of European Economic Association, 5 (2007),
pp. 885-926. (=Botticini & Eckstein)
BRIZIO, M., Catalogo delle cose d'Arte e di Antichità d'Italia, Roma 1933 (=Brizio)
BROWN, J. C., In the Shadow of Florence: Provincial Society in Renaissance Pescia, New
York 1982 (=Brown)
BRUCKER, G.A., Renaissance Florence, Berkeley & Los Angeles 1969 (=Brucker)
BRUNELLO, M., Tecniche e strumenti di rigatura nei manoscritti latini: I codici
commissionati da Malatesta Novello, Università degli Studi di Udine 1999-2000
(=Brunello, 'Tecniche e strumenti')
BÜHLER, C.F., The Fifteenth-Century Book: The Scribes, the Printers, the Decorators,
Philadelphia 1969 (=Bühler)
BULLARD, M. M., Lorenzo il Magnifico: Image and Anxiety, Politics and Finance, Firenze
1994 (=Bullard, 'Lorenzo')
BUSI, G., "‹Who Does not Wonder at this Chameleon?› The Kabbalistic Library of Giovanni
Pico della Mirandola", in Hebrew to Latin, Latin to Hebrew: The Mirroring of Two
Cultures in the Age of Humanism. Colloquium Held at the Warburg Institute (London,
October 18-19, 2004), ed. G. Busi, Berlin-Torino 2006, pp. 167-196 (=Busi, 'Who does not
wonder')
BUSONERO, P., "La fascicolazione del manoscritto nel basso medioevo", in La fabbrica del
codice - Materiali per la storia del libro nel tardo medioevo, eds. idem et al., Roma 1999,
pp. 31-139 (=Busonero, 'La fascicolazione')
CAGNI, G.M., "I Codici vaticani palatino-latini appartenuti a Giannozzo Manetti", La
Bibliofilia 62 (1960), pp. 1-63 (=Cagni, 'I codici')
CAGNI, G.M., Vespasiano da Bisticci e il suo epistolario, Roma 1969 (=Cagni,
'Vespasiano')
CAGNI, G.M., "Agnolo Manetti e Vespasiano da Bisticci", Italia medioevale e umanistica, 14
(1971), pp. 293-312 (=Cagni, 'Agnolo')
CANFORA, L., 'Le biblioteche ellenistiche', in Le biblioteche nel mondo antico e medievale,
ed. G. Cavallo, Bari 1997, pp. 5-28 (=Canfora)
CARPI, D., "The Account Book of a Jewish Moneylender in Montepulciano, 1409-1410",
Jewish European Economic History, 14 (1985), pp. 502-513 (Carpi, 'The Account Book')
CARPI, D., 'L'individuo' e la collettività, Firenze 2002 (=Carpi, 'L'individuo')
CARRERI, F., "Il prestito ai Quattro Pavoni dal libro-giornale di Isacco da San Miniato (147375)", Archivio Storico Italiano,588 (2001), pp. 395-421 (=Carreri, 'Il prestito')
CASAGRANDE MAZZOLI, M.A. & M. BRUNELLO, "La tabula ad rigandum: identikit d'uno
strumento ergonomico", Gazette du livre médieval, 37 (automne 2000), pp. 26-33
(=Casagrande & Brunello, 'La tabula')
326
CASAGRANDE MAZZOLI, M.A., "Foratura, rigatura e pectines in codici
italiani tardomedievali", Aevum, 71 (1997), pp. 423-440 (=Casagrande, 'Foratura')
CASAGRANDE MAZZOLI, M.A. & E.ORNATO, "Elementi per la tipologia del manoscritto
quattrocentesco dell'Italia centro-settentrionale", in La fabbrica del codice - Materiali per
la storia del libro nel tardo medioevo, eds. P. Busonero et al., Roma 1999, pp. 210-287
(=Casagrande & Ornato, 'Elementi')
CASSUTO, U., Gli ebrei a Firenze nell'età del Rinascimento, Firenze 1918 (=Cassuto,
'Gli ebrei')
CASSUTO, U., "La famille de Yehiel de Pise", REJ, 26 (1893), pp. 83-110 (=Cassuto, 'La
famille de Yehiel')
CASSUTO, U., 'La famille des Médicis et les Juifs', REJ, 76 (1923), pp. 3-16 (=Cassuto, 'La
famille des Médicis)
CASSUTO, U., "La famiglia di David da Tivoli", Il Corriere israelitico, 45 (1906-7), pp.
149-152, 261-264, 297-301 (=Cassuto, 'La famiglia di David')
CASSUTO, U., "I libri di Isach ebreo in Empoli", La Bibliofilia 12 (1910-11), pp. 247-249
(=Cassuto, 'I libri')
CASSUTO, U., I manoscritti palatini ebraici della Biblioteca Apostolica Vaticana e la loro
storia, Città del Vaticano 1935 (=Cassuto, 'Manoscritti palatini ebraici')
CASSUTO, U., Un rabbino fiorentino del secolo XV, reprint of Rivista Israelitica, 3-4, Firenze
1908 (=Cassuto, 'Un rabbino')
CASSUTO, U., "Un registo ebraico di pegni del secolo XV", ZfHB,15 (1911), pp. 182-185; 16
(1913), pp. 127-142 (=Cassuto, 'Un registo')
CASSUTO, U., "Sulla famiglia da Pisa", Rivista Israelitica, 5 (1908), pp. 227-238; 6 (1909),
pp. 21-30, 102-113, 160-170, 223-232; 7 (1910), pp. 9-19, 72-86, 146-150; "Ancora sulla
famiglia da Pisa", Rivista Israelitica, 10 (1913), pp. 48-59, 123-127 (=Cassuto, 'Sulla
famiglia da Pisa')
CASSUTO, U., "Les traductions judéo-italiennes du Rituel", REJ, 89 (1930), pp. 260-280
(=Cassuto, 'Les traductions')
CHAZAN, R., "The Condemnation of the Talmud Reconsidered (1239-1248)", Proceedings of
the American Academy for Jewish Research, 55 (1988), pp. 11-30 (=Chazan)
CIARDI DUPRÉ DAL POGGETTO, M., "Note sulla miniatura fiorentina del Quattrocento, in
particolare su Zanobi Strozzi", Antichità viva, 12, 4 (1973), pp. 3-10 (=Ciardi Dupré dal
Poggetto)
CIARDINI, M., I banchieri ebrei in Firenze nel secolo XV, Borgo S. Lorenzo 1907
(=Ciardini)
CISCATO, A., Gli Ebrei in Padova (1300-1800): monografia storica documentata, Padova
1901
327
COHEN, E.M., "Elia da Vigevano's Prayerbooks of 1490" in Omnia in eo, eds. I. Zwiep et
al., Louvain 2006 (=Cohen, 'Elia da Vigevano')
COHEN, E.M., "Gallico's Identity Exposed: Revealing an Erased Colophon from a
Renaissance Prayer Book", Ars Judaica, 1 (2005), pp. 85-90 (=Cohen, 'Gallico')
COHEN, E.M., "Hebrew Manuscript Illumination in Italy", in Gardens and Ghettos,
ed. V.B. Mann, Oxford 1989, pp. 92-109 (=Cohen, 'Hebrew Manuscript Illumination')
COHEN, E.M., "Isaac Norsa’s Hebrew Miscellany of 1523", Princeton University Library
Chronicle, 64/1 (2002), pp. 87-106 (=Cohen, 'Isaac Norsa')
COHEN, E.M., "The Rothschild Mahzor: Its Background and Its Art," in The Rothschild
Mahzor, New York 1983, pp. 41-57 (=Cohen, 'Rothschild Mahzor')
COHEN, G. D., "Esau as Symbol in Early Medieval Thought", in his Studies in the Variety of
Rabbinic Cultures, Philadelphia 1991, pp. 243-269 (=Cohen, 'Esau as Symbol')
COLORNI, V., "Corrispondenza onomastica" in his Judaica Minora, Saggi sulla
storia dell'ebraismo italiano dall'antichità all'età moderna, Milano 1983, pp. 671-825
(='Colorni, 'Corrispondenza')
COLORNI, V., "Prestito e comunità ebraiche in Italia", in his Judaica Minora, Milano 1983,
pp. 205-255 (=Colorni, 'Prestito')
CROLLALANZA, G.B. DI, Dizionario storico blasonico delle famiglie nobili e notabili italiane
estinte e fiorenti, 3 vols., Milano 1986
CUOMO, L., Una traduzione giudeo-romanesca del libro di Giona, Tubingen 1988
D'ANCONA, P., La miniatura fiorentina, secoli XI-XVI, vols. 1-2, Firenze 1914 (=P. D'Ancona)
DA BISTICCI, VESPASIANO, Commentario de la vita di Giannozzo Manetti, ed. Pietro Fanfani,
Torino 1862 (=Vespasiano, 'Commentario')
DA BISTICCI, VESPASIANO, Vite di uomini illustri del secolo XV, vols. 1-3, ed. L. Frati,
Bologna 1893 (=Vespasiano, 'Vite')
DE HAMEL, C., A History of Illuminated Manuscripts, Oxford 1986 (=De Hamel)
DE LA MARE, A.C., "Bartolomeo Scala’s Dealings with Booksellers, Scribes and
Illuminators, 1459-63", Journal of the Warburg and Courtauld Institute, 39 (1976), pp.
237-245 (=De la Mare, 'Bartolomeo Scala')
DE LA MARE, A.C.,
"Cosimo and his Books", in Cosimo il Vecchio de' Medici, 1389-
1464, ed. F. Ames-Lewis, Oxford 1992, pp. 115-155 (=De la Mare, 'Cosimo')
DE LA MARE, A.C., The Handwriting of Italian Humanists, 1, Oxford 1973 (=De la Mare,
The Handwriting')
DE LA MARE, A.C., "The Library of
Francesco Sassetti", in Cultural Aspects of the Italian
Renaissance: Essays in honour of P.O. Kristeller, ed. C.H. Clough, Manchester & New
York 1976, pp. 160-201 (=De la Mare, 'The Library of F. Sassetti')
DE LA MARE, A.C.,
"New Research on Humanistic Scribes in Florence", in Miniatura
328
fiorentina del Rinascimento 1440-1525: un primo censimento, 1, ed. A. Garzelli,
Firenze 1985, pp. 393-600 (=De la Mare, 'New Research')
DE LA MARE, A.C., 'The Shop of a Florentine 'cartolaio' in 1426', in Studi offerti a
Roberto Ridolfi, ed. B. Maracchi Biagiarelli & D.E. Rhodes, Firenze 1973, pp. 237-248
(=De la Mare, 'The Shop')
DE LA MARE, A.C., "Vespasiano da
Bisticci as Producer of Classical Manuscripts", in
Medieval Manuscripts of the Latin Classics: Production and Use, Proceedings of the
Seminar in the History of the Book to 1500: Leiden 1993, eds. C.A. Chavannes-Mazel
and M. Smith, Los Altos Hills & London 1996, pp. 106-207 (=De la Mare, 'Vespasiano as
Producer')
DE LA MARE, A.C., "Vespasiano da Bistici e i copisti fiorentini di Federico", in Federico di
Montefeltro: lo stato, le arti, la cultura, vol. 3, eds. G. Cerboni Baiardi et al., Roma 1986,
pp .81-96 (=De la Mare, 'Vespasiano e i copisti')
DE LA MARE, A.C.,
Vespasiano da Bisticci, Historian and Bookseller, unpublished Ph.D.
Thesis, Warburg Institute, University of London, 1965/6 (=De la Mare, 'Vespasiano
Historian & Bookseller')
DE PETRIS, A., "L'‹Adversus Judeos et Gentes› di Giannozzo Manetti", Rinascimento, 2,
16 (1976), pp.193-205 (=De Petris, 'L'Adversus')
DENNISTOUN, J., Memoirs of the Dukes of Urbino: illustrating the arms, arts, and literature of
Italy from 1440-1630, 3 vols., London 1851 (=Dennistoun)
DEROLEZ, A., Codicologie des manuscrits en écriture humanistique sur parchemin, vols. 1-2,
Turnhout 1984 (=Derolez, 'Codicologie')
DEROLEZ, A., The Palaeography of Gothic Manuscript Books: From the Twelfth to the Early
Sixteenth Century, Cambridge 2003 (=Derolez, 'The Palaeography')
DEROLEZ, A., "Pourquoi les copistes signaient-ils les manuscrits?", in Scribi e colofoni: Le
sottoscrizioni di copisti dalle origini all’avvento della stampa; Atti del seminario di Erice,
Colloquio del Comité international de paléographie latine (23-28 ottobre 1993), eds. E.
Condello and G. De Gregorio, Spoleto 1995, pp. 37-56 (=Derolez, 'Pourquoi')
DEROLEZ, A., "Quires and Ruling in Western Manuscripts from the Ninth to the
Fifteenth Century: A Tentative Survey" (unpublished) (=Derolez, 'Quires and Ruling')
DEROLEZ, A., "Ruling in Quattrocento Manuscripts: Types and Techniques", in Paolo
Spunar oblata, ed. J.K. Kroupa, Prague 2000, pp. 284-294 (=Derolez, 'Ruling')
DOHRMANN, N. & STERN, D., Interpretation and Cultural Exchange, Philadelphia 2008
(=Dohrmann & Stern, 'Interpretation')
DROEGE, C., Giannozzo Manetti als Denker und Hebraist, Frankfurt 1987 (=Droege,
'Giannnozzo')
DROEGE, C. '"Quia Morem Hieronymi in Transferendo Cognovi…" – Les Débuts des
329
Études Hébraïques chez les Humanistes Italiens', in L'Hébreu au temps de la
Renaissance, ed. I. ZINGUER, Leiden, New York and Köln 1992, pp. 67-88
(=Droege, 'Quia morem')
EISENSTEIN, E.L., The Printing Press as an Agent of Change, Cambridge 1979
(=Eisenstein, 'The Printing Press')
ELBOGEN, I., Jewish Liturgy – A Comprehensive History, tr. R. P. Scheindlin,
Philadelphia 1991
FAUCON, M., La librairie des Papes d'Avignon – sa formation, sa composition, ses catalogues
(1316-1420), Paris 1887 (=Faucon)
Federico di Montefeltro: lo stato, le arti, la cultura, vols. 1-3, eds. G. Cerboni Baiardi et al.,
Roma 1986
FERRETTI CUOMO, L., "Traduzioni bibliche giudeo-italiane ed umanistiche", in Zeitschrift für
Romanische Philologie, Tübingen 1995, pp. 206-245 (=Ferretti Cuomo, 'Traduzioni
bibliche')
FERRETTI CUOMO, L., "Verso la metà del XV secolo un umanista impara l'ebraico?", in La
Bibbia in Italia fra Medioevo e Rinascimento, ed. L. Leonardi, Firenze 1998, pp. 329-364
(=Ferretti Cuomo, 'Verso la metà')
FERRETTI CUOMO, L., "Una traduzione inter-lineare giudeo-cristiana del Cantico dei
Cantici", Studi di Filologia Italiana, 58 (2000), pp. 53-171 (=Ferretti Cuomo, 'Traduzione
inter-lineare')
FINKELSTEIN, L., Jewish Self-Government in the Middle Ages, New York, 1924 (2nd printing
1964) (=Finkelstein, 'Jewish Self Government')
FIORAVANTI, G. 'Polemiche antigiudaiche nell'Italia del Quattrocento: un tentativo di
interpretazione globale', Quaderni Storici, 64 (1987), pp.19-38 (=Fioravanti, 'Polemiche')
FISHOFF, I. (ed.), The Rothschild Miscellany: A Scholarly Commentary, London 1989
FRAGNITO, G., "Central and Peripheral Organization of Censorship", in Church,
Censorship and Culture in Early Modern Italy, ed. idem, tr. Adrian Belton,
Cambridge 2001, pp. 13-49 (=Fragnito, 'Central and peripheral')
FRYDE, E.B., 'Lorenzo de' Medici: A Survey of the Historiography and of the Primary
Sources', in Humanism and Renassance Historiography, ed. E.B. Fryde, London 1983,
pp. 115-141 (=Fryde, 'Lorenzo')
FUBINI, R., 'Prestito ebraico e Monte di Pietà a Firenze (1471-147