0242 ביולי 41 עד 7 מסע זיכרון והנצחה לקוריץ

‫מסע זיכרון והנצחה לקוריץ ‪ 7‬עד ‪ 41‬ביולי ‪0242‬‬
‫יגאל הרפז‬
‫(עדכון ‪)07-7-42‬‬
‫אחי דניאל ואני הצטרפנו לקבוצה שאורגנה ע"י ארגון יוצאי קוריץ לנסיעה לאוקראינה‪ ,‬בכדי להכיר את‬
‫סביבת בית אבא ובכדי להתקרב‪ ,‬במידת האפשר‪ ,‬אל קורות בני משפחתנו שניספו בשואה‪.‬‬
‫תמונת משפחתי שנספתה בשואה‬
‫מבוא‪ :‬סיפורו של אבא (מתוך זיכרונות אישיים שכתבתי)‬
‫אבא‪ ,‬פנחס גולדברג נולד בשנת ‪ 0011‬להוריו‪ ,‬ברוך [בן יחיאל] ואסתר [לבית וייסברג]‪ ,‬בעיירה‬
‫קוריץ בפלך ווהלין באוקראינה‪ .‬הוא נקרא על שם הרב החסידי המפורסם פנחס מקוריץ‪ .‬סבא ברוך‪,‬‬
‫היה הגובה של מיסי הקהילה ובעל מפעל לסבון‪ .‬בבית החרושת היו תנורים שמת לעת היה צורך‬
‫לפרקם ולבנותם מחדש‪ .‬שם רכש אבא את מיומנותו בבניית קמינים‪ .‬כמו כן‪ ,‬היו לסבא ברוך עגלות‬
‫וסוסים ששימשו להובלת סחורות ועצי הסקה ושם למד פנחס בנו‪ ,‬לרכוב‪ .‬לאחר מלחמת העולם‬
‫הראשונה‪ ,‬סופח האזור לפולניה על‪ -‬פי "הסכם ברסק‪-‬ליטובסק" והפולנים נהגו ביהודים ביד קשה‪.‬‬
‫אבא וחבריו התארגנו והתגוננו לא פעם‪ ,‬על מנת להדוף בכוח את הפורעים האוקראינים שהתנכלו‬
‫ליהודים‪.‬‬
‫בן עשרים יצא פנחס מבית הוריו עם קבוצת חלוצים ציונים מקוריץ והסביבה שעלתה לארץ ישראל‪.‬‬
‫הם נדדו מווארשה ליוגוסלביה ולאיטליה‪ ,‬שם אזל כספם‪ .‬בכדי להתפרנס‪ ,‬עלו על אנייה יוונית‬
‫שהפליגה בין ברינדיזי [איטליה] לספליט [יוגוסלביה] ועבדו כסבלים בפריקה וטעינה של סחורות‪ ,‬כך‬
‫‪1‬‬
‫הצליחו להתקיים ולכסות את הוצאות ההפלגה לפלסטינה עד שהגיעו ליפו באוניה בשם "אודין" בשנת‬
‫‪ ,0091‬לאחר כ – ‪ 011‬ימי מסע‪.‬‬
‫בני משפחתו של פנחס שנשארו בקוריץ היו‪ :‬הוריו‪ ,‬ברוך ואסתר [לבית וויסברג]‪ ,‬אחיו יחיאל (אשתו‬
‫רבקה לבית ציקמן ובנם בומה) ואחיותיו‪ ,‬רחל (קנטור)‪ ,‬הינדה ובעלה מיכאל קופרמן עם שני‬
‫ילדיהם)‪ ,‬חיה (קנט עם בעלה ובנם) ובלה – בבה עם ברל‪ .‬הדודים והדודות – אברהם‪ ,‬גינה‬
‫ושרה‪ ,‬דינה אברבוך ובני משפחה אחרים שלא יצאו מקוריץ‪ ,‬כולם נספו בשואה‪ ,‬במהלך פרעות‬
‫בקהילה היהודית בקוריץ שהתקיימו בחג השבועות בשנת ‪ .0099‬חיה הייתה האחות היחידה של אבא‬
‫שעלתה לארץ בשנת ‪ 0091‬בעקבותיו‪ ,‬החלה ללמוד בבית ספר לאחיות וולך‪ ,‬אך תנאי החיים בארץ‬
‫היו קשים לה מדיי ובשנת ‪ 0091‬היא חזרה לבית הוריה בקוריץ‪ ,‬נישאה‪ ,‬ילדה בן בשנת ‪ 0090‬וכמו‬
‫כל היתר‪ ,‬גם היא ומשפחתה נספו‪ .‬רק ישקה קנטור‪ ,‬בנה של רחל אחותו של אבא‪ ,‬אשר ברח ליערות‪,‬‬
‫נדד מזרחה עד לקוקז‪ ,‬הצליח לשרוד ובתום מלחמת העולם‪ ,‬חזר לקוריץ וראה את החורבן‪ .‬הוא‬
‫המשיך בנדודיו‪ ,‬עד שהגיע לאיטליה ושם נזכר בדודו פנחס‪ ,‬שנסע לארץ ישראל שנים לפני שנולד‪.‬‬
‫מכיוון שמעולם לא הכירו‪ ,‬הוא הצטלם ושלח לארץ את תמונתו בתור גלוית דואר‪ ,‬עליה רשם‪:‬‬
‫‪ .Pinchas Goldberg, Palestine‬הודות ליעילותו של דואר המנדט הבריטי בארץ ישראל‪ ,‬הגיעה‬
‫הגלויה לביתנו וכך נוצר הקשר עם הניצול היחיד ממשפחתו של אבא‪ .‬ישקה עלה לארץ בשנת ‪,0091‬‬
‫שרת בצה"ל וחי בנתניה עד עצם היום הזה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 0099‬נסעה אמא עם בתה רותי (בת שבע) ובנה דני (בן ארבע וחצי) לבקור של ‪ 1‬חודשים‬
‫בבית הוריה במריאמפול‪ ,‬ליטא‪ .‬אחת מתוצאות הביקור הייתה‪ ,‬שרוב בני משפחת אמא הקרובה עזבו‬
‫את ליטא ולא נספו בשואה‪ ,‬למעט דוד אחד שלנו ומשפחתו (אליהו)‪ ,‬שנרצחו ע"י הגרמנים בדרום‬
‫ליטא‪ .‬שישה חודשים נוספים הם בילו בקוריץ‪ ,‬אך ביקור זה לדאבון הלב לא סייע לשכנע את משפחת‬
‫אבא לעזוב את בתיהם לפני המלחמה וכאמור הם נספו‪ ,‬למרות שנשלחו אליהם סרטיפיקטים‪.‬‬
‫אבא נמנה על קבוצת חלוצים בשם "אחווה"‪ ,‬שסללה את הכבישים הראשונים בין עפולה לנצרת‪ ,‬מצמח‬
‫לטבריה ואת כביש חיפה – ג'דה‪ .‬אחר כך עברה הקבוצה לבניית בתים בשכונת בית הכרם בירושלים‪.‬‬
‫הוא הצטרף לארגון ה"הגנה" והשתתף בהגנה על יהודי העיר העתיקה במאורעות ‪ .0090‬בהיותו פועל‬
‫מצטיין‪ ,‬תמיד השיג עבודה‪ .‬אף שהיה בסך הכל פועל בניין פשוט‪ ,‬כאשר נוסדה "הסתדרות העובדים‬
‫העבריים בארץ ישראל"‪ ,‬הצטרף אליה וקיבל כרטיס חבר מספר ‪ .09‬את אמא מרים פגש ב‪ 0 -‬במאי‬
‫‪ ,0099‬בכינוס שנערך בקולנוע ציון‪ ,‬שם שימש החלוץ הצעיר כסדרן‪.‬‬
‫חורבן קוריץ – עיר הולדתו של אבא‬
‫קשה לתאר את המתח‪ ,‬הדאגה והסבל של אבא ואימא‪ ,‬במשך שש שנות מלחמת העולם‪ .‬שנים‬
‫עקרות מקשר או מידע כלשהו על הורי אבא‪ ,‬אחיו אחיותיו וקרובי משפחה אחרים שהיו בקוריץ‬
‫ובמקומות אחרים באירופה‪ .‬כילד חשתי שקיים עצב כבד בבית‪ ,‬אשר הלך והתעצם ככל שהגיעו‬
‫הידיעות הקשות על השואה‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫יום אחד‪ ,‬נסעו הורי למפגש של יוצאי קוריץ שנערך בתל אביב לרגל הגעתו לארץ של ניצול בן עירם‪.‬‬
‫האיש‪ ,‬משה גילדנמן‪ ,‬שכינויו היה “דיאדיא מישה”‪ ,‬נמלט מהגטו בקוריץ ופיקד על יחידת פרטיזנים‬
‫שלחמה ביערות נגד הנאצים ומשתפי הפעולה עמם‪ .‬הוא תיעד בכתב את מאורעות המלחמה וביקש‬
‫שיסייעו לו להוציא לאור ספר על חורבן קוריץ‪.‬‬
‫אבא שמע מ"דיאדיא מישה" עדות מפורטת על השמדת משפחתו ולבו נשבר‪ .‬באותו לילה‪ ,‬התעוררתי‬
‫לשמע קול של בכי חרישי וקורע לב‪ .‬הייתה זו‪ ,‬הפעם הראשונה בחיי‪ ,‬ששמעתי את אבא בוכה‪ .‬לימים‪,‬‬
‫כאשר יצא לאור הספר‪" ,‬חורבן קוריץ"‪ ,‬קרא בו אבא ללא הרף ועד יומו האחרון‪ ,‬היה הספר מונח ליד‬
‫מיטתו‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫יומן מסע – יולי ‪0242‬‬
‫‪ 7‬ביולי – טיסת ארקיע לקייב‪ ,‬סיור לילי קצר עם דני‪ ,‬בסביבת מלון ‪ ,RUS‬שם התאכסנו‪ .‬בקבוצה היו‬
‫‪ 82‬אנשים מהם ‪ 5‬בני קוריץ ניצולי השואה שהיו שם בשנות מלחמת העולם (יוכבד הלפרין‪ ,‬יפה‬
‫דמבסקי‪ ,‬איזי קליינר‪ ,‬אהרלה פיינר ולאה סורין)‪ .‬רוב היתר הם בני הדור השני‪ ,‬למעט שתי נכדותיו‬
‫של איזי‪ ,‬נציגות הדור השלישי‪[ .‬בלילה צפינו בתבוסת הגרמנים מול הספרדים‪ ,‬הפעם זה היה בחצי‬
‫הגמר במונדיאל בכדורגל‪]...‬‬
‫‪ 8‬ביולי – סיור מודרך בקייב היפהפיה‪ ,‬עם נהר הדנייפר החוצה אותה‪ ,‬בית הכנסת‪ ,‬פסל שלום עליכם‪,‬‬
‫מוזיאון המלחמה‪ ,‬הבניינים‪ ,‬הארמונות‪ ,‬משרדי הממשלה‪ ,‬הכנסיות‪ ,‬הפארקים‪ ,‬השדרות הרחבות והשפע‬
‫חסר הפרופורציות של היפהפיות האוקראיניות‪ .‬אגב‪ ,‬המון מכוניות פאר ואחרות נעות בכבישים הרחבים‬
‫הפנויים לתנועה הזורמת‪ ,‬כי החנייה נעשית לא בשוליים אלא על המדרכות‪.‬‬
‫יצאנו מקייב מערבה‪ .‬היעד הראשון ‪ -‬ז'יטומיר‪ ,‬עירו של חיים נחמן ביאליק‪ .‬ביקרנו בבית הכנסת החרב‬
‫וב"קרית עלומים"‪ ,‬מוסד חינוכי לנוער של חב"ד‪ ,‬בכפר ז'ריצ'אני‪ ,‬בראשת הרב שלמה וילהלם וצוות של‬
‫‪" 11‬שלוחים"‪ .‬עם ערב הגענו לרובנו (באוקראינית ‪ ,)RIVNE‬שם התאכסנו במלון ‪ ,MIR‬אשר שימש לנו‬
‫בסיס יציאה עד סוף המסע‪.‬‬
‫‪ 9‬ביולי – בדרכנו לקוריץ התרשמנו מרובנה הגדולה והמפותחת‪ ,‬קוריץ היא עיירה ‪ -‬כפר‪ ,‬שלא צעד‬
‫והתפתח עם הזמן‪ ,‬מיושן ולא מרשים‪ .‬רק מעטים זיהו את בית ילדותם‪ ,‬אנחנו לא מצאנו שום עקבות של‬
‫בית סבא או של בית החרושת שהיה בחצרו‪ .‬ביקרנו במוזיאון העירוני‪ ,‬בו מוצב ארון עם ממצאי היהודים‪,‬‬
‫נסענו אל אתר ההריגה קוזאק‪ ,‬ביער ממערב לעיירה‪ ,‬באתר הכפר וודניק (כפר פולני שנמחק‪ ,‬בו נרצח‬
‫אחיה של יוכבד)‪ .‬ביקרנו בבית הקברות היהודי העתיק בקוריץ‪ ,‬כל המצבות בו שוכבות‪ ,‬פרט לשני קברי‬
‫צדיקים שנמצאו ושוקמו ואלה יהוו מוקד משיכה לתיירות דתית‪ .‬ירדנו למעיין ולנחל קורצ'יק החובק את‬
‫העיירה‪.‬‬
‫‪ 42‬ביולי – נסיעה לעיר לוצק ביקור באתר הריגת והנצחת כ – ‪ 80,222‬יהודי העיר והסביבה‪ ,‬בבית‬
‫הכנסת (שכיום משמש כמועדון ספורט)‪ ,‬במבצר העתיק המשוקם‪ ,‬בגטו היהודי בעיר העתיקה (שם‬
‫איתרה אסתר כתובות של בתי בני משפחתה שנספו) ובשוק‪ .‬בערב‪ ,‬במסעדה ברובנו‪ ,‬הפתיעה הקבוצה‬
‫את דני כשחגגו לו יומולדת ‪ 21‬והקרינו בטלוויזיה את ברכתה של נירה (בתו) שהוקלטה כבר בטיסה‬
‫מהארץ‪[ .‬בלילה ראינו את נבחרת גרמניה מנצחת את אורוגוואי וזוכה במקום השלישי במונדיאל]‪.‬‬
‫‪ 44‬ביולי ‪ -‬נסיעה לכפר מז'יריץ' למצבת הזיכרון‪ ,‬על ראש גבעה בבית הקברות היהודי המגודר בפאתי‬
‫כפר פסטורלי‪ ,‬אך המצבות שוכבות‪ .‬מצפון צפינו אל ארמונו של הגרף פוטוצקי‪ .‬לאחר אזכרה‪ ,‬נסענו‬
‫מזרחה לאנדרטת זיכרון ל ‪ 82‬חיילים הצבא האדום‪ ,‬עם פסל של חייל צבוע בלבן‪ .‬בין השמות מונצח שמו‬
‫של חיים שלייפר‪ ,‬אחיו של איש המוסד מוניה שפיר (סיפורו יסופר בהמשך)‪ .‬האנדרטה הוקמה בחזית‬
‫בית ספר שהיה בית אחוזתו של עשיר הכפר‪ .‬בסמוך‪ ,‬בפאתי הכפר נבירקוב‪ ,‬נמצא גיא ההריגה של כ –‬
‫‪ 8,222‬יהודים מסביבת מז'יריץ'‪ .‬בהמשך הדרך‪ ,‬כ – ‪ 82‬ק"מ לכיוון צפון מזרח‪ ,‬הגענו לכפר סוסנובה‬
‫(שבעבר נקרא לודביפול) כפר הולדתו של אביו של מוטי אטשטיין‪ ,‬שם פגשנו את ויקטור‪ ,‬מי שהיה בעבר‬
‫ראש הכפר‪ .‬הגענו לבית ישן של אכר שבחצרו היה חפור מסתור לכ – ‪ 02‬יהודים שנרצחו שם בספטמבר‬
‫‪ 1128‬ע"י שוטרים אוקראינים ונקברו במקום‪ .‬הם כוסו באדמה ומעליהם גידל האיכר תפוחי אדמה‪ .‬רק‬
‫בשנת ‪ 1110‬פגש מוניה שפיר‪ ,‬בשעת אזכרה בישראל‪ ,‬אשה ניצולה מכפר זה בשם נחמה‪ ,‬אשר ידעה‬
‫על מקום קבר האחים‪ .‬מוניה שפיר הפעיל את קשריו וגרם לכך שהטלביזיה האוקראינית תסריט את חיילי‬
‫הצבא האוקראיני חופרים את הקבר‪ ,‬מוציאים את עצמות הנרצחים ומעבירים אותן לקבורה ביער‪ ,‬בקבר‬
‫אחים של כ – ‪ 8222‬יהודים שנרצחו שם ונקברו באתר הנצחה מטופח‪ .‬אל אתר זה הוביל אותנו ויקטור‪.‬‬
‫המשכנו כ – ‪ 82‬ק"מ צפונה מערבה‪ ,‬לאורך נהר סלוץ‪ ,‬לעיירה ברזנה לאנדרטת זיכרון הממוקמת בגן‬
‫מוסד חינוכי‪[ .‬בלילה צפינו במשחק הגמר במונדיאל‪ ,‬בו הביסה נבחרת ספרד את ההולנדים וזכתה‬
‫באליפות העולם]‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫‪ 12‬ביולי – ביקרנו בסוסנקי‪ ,‬אתר ההריגה והקבורה של כ – ‪ 12,222‬יהודי רובנה‪ .‬בהמשך הגענו ליער‬
‫סוחובולה‪ ,‬סמוך לקוריץ‪ ,‬שם נמצא אתר הרצח והקבורה של ‪ 118‬הנרצחים הראשונים (ביניהם סבא‬
‫ברוך) ושל כ – ‪ 802‬נרצחים נוספים‪ .‬לפי עדותו של דיאדיא מישה‪ ,‬ב ‪ 2-2-1121 -‬הגישו הגרמנים‬
‫ליודנראט רשימה של ‪ 182‬איש שחוייבו להתייצב בבית בבושקביץ‪ ,‬שם שכנה הז'נדרמריה‪ .‬הם התייצבו‪,‬‬
‫מילאו את שמותיהם ומקצועותיהם בטפסים‪ .‬מהם הופרדו‪ 8 :‬חשמלאים‪ ,‬סנדלר אומן‪ ,‬חייט‪ ,‬אופה‪8 ,‬‬
‫נגרים ופועל ואת יתר ה ‪ 118‬העלו על משאיות‪ ,‬כביכול לעבודה בזביל (נובוגרד‪-‬וולינסק) אך ליד הכפר‬
‫פובצ'ין נצטוו לחפור בור‪ ,‬אליו נורו והוטלו‪ ,‬רק בשנת ‪ 1120‬זיהה איכר את מקום הקבורה ובין החללים‬
‫זוהו בוודאות סבא ברוך גולדברג ואהרן קיפרבנד‪.‬‬
‫‪ 43‬ביולי – בדרך לקוריץ‪ ,‬עצרנו בקוריסט‪ ,‬כפר סמוך‪ ,‬בו זיהתה יוכבד בתים שהיו שייכים ליהודים בני‬
‫משפחתה‪ .‬פגשנו זקנות שהכירו אותה כילדה‪ .‬בקוריץ פגשנו את מושל המחוז‪ ,‬אשר דאג לפתוח לנו את‬
‫שער הקולחוז הנטוש‪ ,‬כקילומטר מזרחית לבית החרושת לסוכר‪ ,‬מאחוריו נמצא אתר הרצח והקבורה‬
‫שיטני‪ .‬מושל המחוז השתתף אתנו באזכרה ליד האנדרטה השמורה יפה‪ .‬לפתע נפתחו ארובות השמיים‪,‬‬
‫גם להן היה עצוב והן בכו והמטירו עלינו גשם שוטף‪ .‬לאחר מכן הוזמנו ע"י המושל לכיבוד קל והרמת‬
‫כוסית במועדון בעיירה והתפצלנו לסיורים אישיים בקוריץ‪ ,‬שחלקם הונצחו ע"י דימה ושושי‪ .‬את דני ואותי‬
‫ריאיינו וצילמו במקום עליו עמד פעם בית סבא‪ ,‬בפינה הדרום מערבית של השוק‪ ,‬סמוך לכנסייה עם‬
‫הכיפה הירוקה‪ .‬ירדנו לנחל קורצ'יק למקום בו נהג אבא לשחות‪ ,‬הלכנו מזרחה עד לגשר שהופצץ וגשר‬
‫העץ הצר שמקימים התושבים מדי שנה לנוחיותם‪ ,‬חתמנו את יום הביקור האחרון בקוריץ‪.‬‬
‫‪ 41‬ביולי – נפרדנו מרובנה ונסענו כ – ‪ 2‬שעות לקייב‪ ,‬ישר לגיא ההריגה באבי יאר‪ .‬בספטמבר ‪1121‬‬
‫נותרו בקייב הכבושה ע"י הנאצים כ – ‪ 02,222‬יהודים‪ .‬ביום ‪ 82-1-1121‬פורסמה מודעה המחייבת את‬
‫כל ה"יהודונים" להתייצב למחרת בבוקר עם כספם‪ ,‬חפצי ערך‪ ,‬מסמכים ובגדים חמים בצומת שני‬
‫רחובות‪ .‬מי שלא יעשה זאת יירה וכן גם יירה כל מי שינסה לבזוז רכוש יהודי‪ .‬לכאורה גירוש‪ .‬למעשה הם‬
‫הוטעו‪ ,‬הובלו בקבוצות קטנות‪ ,‬כל חפציהם ולבושם נערמו והם נורו והושלכו לגיא‪ .‬כ – ‪ 88,222‬יהודים‬
‫נטבחו בתוך יומיים‪ .‬בהמשך המלחמה נוספו אליהם כמה עשרות אלפים יהודים‪ ,‬צוענים‪ ,‬חולים‪ ,‬חולי‬
‫נפש‪ ,‬שבויים סובייטיים ואחרים‪ ,‬סה"כ כ ‪ 122,222 -‬קורבנות‪ .‬הגרמנים כמובן ניסו לטשטש עקבות‪.‬‬
‫בימי ברית המועצות‪ ,‬עם השנים התקרבו השטחים הבנויים של קייב אל האתר‪ ,‬הגשמים החלו לחשוף‬
‫עצמות‪ ,‬אך הרוסים ניסו להשתיק כל ניסיון לפרסם דבר‪ ,‬לא עזרו מחאות הסופרים איליה ארנבורג‬
‫וויקטור נקרסוב‪ ,‬עד שבשנת ‪ 1101‬פירסם המשורר יבגני יבטושנקו את הפואמה "באבי יאר"‪ .‬הסובייטים‬
‫כעסו ועשו כל מאמץ לגנוז את הפואמה שגם הולחנה ליצירה סימפונית ורק בשנת ‪ 1192‬הסתיימה‬
‫הקמת אנדרטה ענקית ומרשימה‪ ,‬אותה ביקרנו – ללא כל ציון כי היו "גם" קורבנות יהודים‪ .‬רק בשנת‬
‫‪ ,1111‬לאחר פירוק ברית המועצות‪ ,‬הוצבה בסמוך לבניין הטלביזיה האנדרטה היהודית – המנורה‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬שבוע המסע החשוב‪ ,‬הקשה‪ ,‬המזעזע והמרגש הסתיים‪ .‬קשה להאמין שכל זה היה שם תמיד‪,‬‬
‫במרחק טיסה של פחות משלוש שעות מהבית‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬לא יאומן‪ ,‬משהו עמוק קרה לי‪ .‬למרות שבמהלך יותר מ ‪ 00 -‬שנים למדתי הרבה מאד על השואה‬
‫וזוועותיה‪ ,‬רק כיום‪ ,‬לאחר שצעדתי לראשונה בכמה מזירות ההתרחשויות‪ ,‬אני מסוגל לחוש‪ ,‬להתחבר‬
‫ולהבין טוב יותר את משמעות האירועים הנוראים‪ ,‬הבלתי נתפסים‪ ,‬שתמיד האמנתי שהבנתי‪.‬‬
‫‪5‬‬