הקמת משפחה בארץ ישראל

‫דבר העורך‬
‫בהיותי ילד לא התעניינתי כלל‪ ,‬כמו רוב חבריי הצברים‪ ,‬בסיפורי הדור ההוא‪ ,‬דור השואה‬
‫והתקומה‪ .‬בתפיסה הצברית‪ ,‬אנחנו היינו המוצלחים‪ ,‬החזקים‪ ,‬הגיבורים‪ ,‬והם הדור שנמלט ללא‬
‫יכולת להיאבק‪ .‬עם השנים למדנו שאין מאחורי תפיסה זו דבר‪ .‬הבנו שעלינו להכיר ולהוקיר את‬
‫דור הורינו שבזכותם אנו כאן ‪ -‬במדינה חופשית‪ ,‬חזקה ובטוחה בכוחה‪ .‬על רקע זה החלה‬
‫התעניינות הולכת וגוברת של רבים מהדור הצברי הראשון‪ ,‬אליו אני שייך‪ ,‬באותה היסטוריה רבת‬
‫תהפוכות לתוכה נולדו הורינו ובמהלכה התבגרו ועוצבו‪.‬‬
‫כאשר הכנתי את המצגת למסיבת יום ההולדת ה‪ 80-‬של אבא‪ ,‬הבנתי כמה מעט אני יודע עליו ועל‬
‫משפחתו‪/‬משפחתי‪ .‬התמונות המצהיבות‪ ,‬ובהן אין‪-‬ספור פרצופים מצד אחד‪ ,‬והקדשות של ידידות‬
‫לנצח מצד שני‪ ,‬לא אמרו לי דבר‪ .‬לאחר אותה מסיבה‪ ,‬כאשר אבא החל לדבר על הצורך בריכוז‬
‫החומר למען הדורות הבאים‪ ,‬קפצתי מיד על המציאה‪ ,‬בבחינת העגל רוצה לינוק לא פחות‬
‫משהפרה רוצה להניק‪ .‬החיבור של סבא‪ ,‬הרוצה להנחיל את סיפורו לנכדיו‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ושלי‪,‬‬
‫הצמא להכרת ההיסטוריה של הוריי מאידך‪ ,‬הוליד את העבודה המשותפת שלפניכם‪.‬‬
‫לטענתן של בנות זוגנו‪ ,‬מיגא ונֹגה‪ ,‬העיסוק של אבא ושלי בכתיבה היה אובססיבי משהו‪ .‬לא‬
‫אכחיש שכך הוא; התלהבתי מאוד מהכניסה לנבכי ההיסטוריה ולהתרגשות שבהיחשפות אליה‪.‬‬
‫לא פעם נדהמתי מעוצמת האירועים שעבר הדור הראשון לתקומה‪ ,‬עד אשר הגיע למנוחה ולנחלה‬
‫בארץ האבות‪ .‬במהלך העבודה גיליתי שאבא הוא לא רק אותו אדם אוהב למשפחתו‪ ,‬בעל חוכמת‬
‫חיים וכשרון אמנותי נדיר )מה שבא לידי ביטוי כבר במחנה המעצר קפריסין(‪ ,‬אלא גם סוֹ ֶפר‬
‫בפוטנציה‪ ,‬היודע לבטא את רגשותיו על הנייר ולגרום לך להתרגש עד דמעות במהלך הקריאה‪.‬‬
‫אבא התעקש לראות במסמך זה פרק היסטוריה למען הדורות הבאים ולא רק סיפור אישי‪ .‬אני‬
‫לעומת זאת‪ ,‬ניסיתי לדחוף אותו לסיפורים האישיים ו'הפיקנטיים'‪ ,‬הנולדים מתוך האירועים‬
‫ההיסטוריים‪ .‬על רקע זה התווכחנו לא מעט‪ .‬בסופם של הויכוחים הגענו לתוצאה המבורכת‬
‫שלפניכם‪.‬‬
‫רק כעת‪ ,‬כאשר החומר ערוך ומוכן‪ ,‬אני מבין עד כמה שפר עלינו מזלנו שנולדנו במדינה מסודרת‪,‬‬
‫עם 'כפית של כסף בפה'‪ .‬עם זאת‪ ,‬דווקא נינוחות זו מחייבת אותנו לזכור וללמד את הדורות‬
‫הבאים מה קורה לעם שאין לו מדינה משלו‪ .‬מלבד העניין האישי שאני מגלה בסיפורי אבא‪,‬‬
‫סיפורים שעשרות שנים לא סופרו‪ ,‬אני רואה את חשיבותו של מסמך היסטורי‪-‬אישי זה במסר‬
‫החד משמעי לדור של ילדינו‪ .‬עבור דור זה המילים התנדבות‪ ,‬הקרבה וגמילות חסדים אינן מובנות‬
‫מאליהן‪ ,‬התגייסות לצבא איננה חובה ברורה‪ ,‬והירידה מהארץ איננה מעשה ראוי לגינוי‪ .‬אני‬
‫מאמין שיש בסיפורים של דור הורינו מסר הקושר את כולנו בעבותות של ברזל למולדת העם‬
‫יהודי‪ ,‬לארץ ישראל‪.‬‬
‫אני מודה לאבא שנתן לי את הזכות המרגשת להיות המוציא לאור של פרק חיים מדהים זה‪.‬‬
‫באהבה רבה‪,‬‬
‫אבי‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ז‪2007 ,‬‬
‫קורות משפחתי שתמציתם מובאת בדפים אלה‪ ,‬משתרעות על פני חלק ניכר של המאה העשרים‪,‬‬
‫תקופה שהתאפיינה בתהפוכות אדירות‪ ,‬ובשינויים בעולם בכלל ובחיי העם היהודי בפרט‪.‬‬
‫רבים מבני משפחתי האהובים נרצחו ע"י הנאצים הגרמנים ואין יודע מקום קבורתם‪ .‬יהא זה‬
‫מסמך זה גל‪-‬עד צנוע לזכרם‪.‬‬
‫תודות‬
‫אם הצלחתי בכתובים שלפניכם להעביר את המאורעות והתחושות מן העבר שאיננו עוד‪ ,‬כמו גם‬
‫את האמת הפנימית שבלבי‪ ,‬הרי זה הודות לאלה שעזרו לי ולהם נתונה תודתי‪:‬‬
‫‪-‬‬
‫לאחותי חנצ'ה‪ ,‬עבור המידע הרב על קורות המשפחה הרחבה בתקופות עברו‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫לאחי שבתאי‪ ,‬על תרומתו הרבה בגילוי ועדכון העובדות משנות חיינו המשותפות‪ .‬לגיסתי‬
‫אסתר‪ ,‬על העזרה באיסוף ומיון תמונות היסטוריות‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫לשושנה הלמן‪ ,‬עבור המידע על קורות משפחת מוזס במהלך המלחמה והנדודים‪ ,‬ועל‬
‫התמונות המשפחתיות‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫לב ַני ‪ -‬מויש‪ ,‬אבי וירון שטרחו בארגון המיצג הנהדר על קורותיי במסיבת יום הולדתי ה‪-‬‬
‫ָ‬
‫‪ ,80‬מה שעורר בי שוב את הצורך )שנדחה במשך שנים( לספר את קורות המשפחה‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫למיגא רעייתי‪ ,‬על העידוד שנתנה לי בעקבות צאת הספר על קורות משפחתה‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫לבני אבי‪ ,‬שנרתם למשימה הקשה של ארגון התמונות‪ ,‬ההדפסה והעריכה במרץ‪,‬‬
‫במקצועיות ובהתלהבות‪ .‬עלי להודות שבלעדיו ספק אם הספר שלפניכם היה יוצא לאור‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫לבני ירון‪ ,‬על העזרה בעיצוב‪.‬‬
‫‪-‬‬
‫לכלתי‪ ,‬נגה על העידוד וההגהה‪ .‬לנכדיי גיל ועפר על העזרה בעריכה במחשב‪ ,‬ולנכדתי‬
‫אפרת על העצות הטובות‪.‬‬
‫אוהב את כולכם‬
‫יצחק‬
‫תוכן העניינים‬
‫עמוד‬
‫מפת הנדודים שלי מפולין לישראל‬
‫מפת הנדודים של טובה מפולין לישראל‬
‫פרק ראשון‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫קורותיה של משפחתי‬
‫ילדות‬
‫מלחמה ונדודים‬
‫הבריחה מפולין‬
‫ימים ראשונים ברוסיה‬
‫בדרך לסיביר הרחוקה‬
‫תחנה ראשונה בסיביר‬
‫תחנה שנייה בסיביר ‪ -‬העיר קאנסק‬
‫השיבה לפולין‬
‫באירופה לקראת העלייה לארץ ישראל‬
‫בדרכי ההעפלה לארץ ישראל‬
‫במחנה המעצר בקפריסין‬
‫החלום מתגשם ‪ -‬הגענו לארץ ישראל‬
‫ימים ראשונים בארץ ישראל‬
‫שרות צבאי‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪14‬‬
‫‪14‬‬
‫‪17‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪26‬‬
‫‪36‬‬
‫‪41‬‬
‫‪53‬‬
‫‪55‬‬
‫‪62‬‬
‫‪62‬‬
‫‪63‬‬
‫פרק שני‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫קורותיה של טובה‬
‫ילדות‬
‫לבד ברוסיה‬
‫בדרך לארץ ישראל‬
‫שנים ראשונות בארץ ישראל‬
‫‪67‬‬
‫‪67‬‬
‫‪68‬‬
‫‪69‬‬
‫‪71‬‬
‫פרק שלישי‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫הגשמת החלום ‪ -‬הקמת משפחה בארץ ישראל‬
‫החיים במדינה הצעירה והיכרותי עם טובה‬
‫הקמת משפחה‬
‫‪76‬‬
‫‪76‬‬
‫‪82‬‬
‫נספח ‪:1‬‬
‫הסיפור של קניית מגרש הבית בקראסנוברוד‬
‫‪86‬‬
‫נספח ‪:2‬‬
‫שיר סיום הלימודים בבית הספר הפולני‬
‫‪88‬‬
‫נספח ‪:3‬‬
‫מסעה של אונית המעפילים יחיעם‪ ,‬מתוך אתר עמותת חיל הים‬
‫‪89‬‬
‫נספח ‪:4‬‬
‫סיפורה של משפחת אלבוים‬
‫‪92‬‬
‫נספח ‪:5‬‬
‫מסעה של אונית המעפילים אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬מתוך אתר עמותת חיל הים‬
‫‪93‬‬
‫נספח ‪:6‬‬
‫אבא כפי שזכור לי‬
‫‪96‬‬
‫ג‪.‬‬
÷ñðà÷
ìàøùéì ïéìåôî éìù íéãåãðä òñî ìåìñî
÷ñðéñåðéî
1940 áéáà-12/1941
÷ñøéáñåáåð
äéñåø
.
äôåà
4/1946-6/1946
ïé'ö'öù
ïéìåô
äéðîøâ
âéååùà
6/1946-7/1946
íééäôééì
7/1946-12/1947
úôøö
íéìäåà äðçî
2/1948-3/1948
ãåøáåðñàø÷
1925-9/1939
óåäëééè
12/1947-2/1948
äåå÷ìå'æ
9/1939-1940 áéáà
äéìèéà
á
éðà
çé ä
íòé
é 21
íéî
íéúøë
ïéñéøô÷
äèñåâîô ãéì øöòî äðçî
3/1948-2/1949
ìàøùé
äôéç ìîð
9/2/1949
12/1941-4/1946
,íéáåãä úøåàî
,ïåúçúä óéøöä
,÷ãééáç
ìàøùéì ïéìåôî äáåè ìù íéãåãðä òñî ìåìñî
äéñåø
øòåð úðåîå÷
1946 áéáà
úôøö
äéðîøâ
âøáñãðì
1946 õé÷-1946 óøåç
äéìèéà
ïéìåô
ïéìáåì
1946 áéáà
íåéøåèðñ
ìîåáåì
12/1929-1941 õé÷ 1941 õé÷
1946 óøåç-9/1947
ùåèð øæðî
äèààâ õøôî
17/9/1947
ïë-é
ô-ìò
-óà
ä
íéúøë
éðåà
áí
éîé
(óøåçä äðçî) 65 øöòî äðçî
9/1947-12/1947
ïéñéøô÷
10
ìàøùé
äôéç ìîð
15/12/1948
åáåøî÷
6/1941-1946 áéáà
÷ñøéáñåáåð
‫‪1‬‬
‫פרק ראשון‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫קורותיה של משפחתי‬
‫ילדות‬
‫סיפורי האישי ותולדות המשפחה מתחילים בעיירה ְק ָראסנוברוד הממוקמת כ‪ 20-‬ק"מ מעיר‬
‫המחוז זמושץ' שבפלך לובלין בפולין‪ .‬כאן התגורר אבי ‪ -‬משה‪-‬אריה )לייב( בורק בן אברהם וחנה‪-‬‬
‫שרה‪ ,‬וכאן נולדו ילדיו‪ .‬קראסנוברוד היתה עיירה יהודית קטנה וטיפוסית למזרח אירופה‪ ,‬בחלק‬
‫של פולין שהיה תחת שלטון רוסי במשך יותר מ‪ 100-‬שנים‪ .‬השלטון היה עריץ ואנטישמי למדי‪,‬‬
‫ולפי חוקיו‪ ,‬היהודים הופלו לרעה‪ ,‬בכל הקשור להשכלה ועיסוקים לצרכי פרנסה‪ ,‬גם לעומת‬
‫האוכלוסייה הפולנית‪ .‬היהודים ברובם היו לפיכך עניים ונאלצו להתפרנס מסנדלרות‪ ,‬חייטות‪,‬‬
‫מלאכה זעירה ומסחר קמעונאי‪ .‬עם זאת‪ ,‬היו בעיירה חיים יהודיים ותרבותיים עשירים‪ ,‬עם קשת‬
‫רחבה של תנועות ומפלגות‪ ,‬החל מדתיים לסוגיהם‪ ,‬דרך תנועות ציונות‪ ,‬ועד לסוציאליסטים‬
‫)'הבונד'( וקומוניסטים שהתנגדו לדת ולציונות‪ .‬תאור מעניין של הווי החיים בעיירה נתון באתר‬
‫האינטרנט של יוצאי קראסנוברוד‪.www.planetnana.co.il/sarah38/index.htm :‬‬
‫אבי‪ ,‬שנולד בקראסנוברוד בשנת ‪ ,1880‬היה נשוי לציפורה בת שמואל והינדה זאמלר‪ .‬לזוג נולדו‬
‫שמונה ילדים בין השנים ‪ ;1902-1914‬הבכורה הינדה ואחריה אברהם‪ ,‬שמואל‪-‬יוסף‪ ,‬שלמה‪,‬‬
‫רויזה‪ ,‬אהרון‪-‬וולף‪ ,‬חנה )חנצ'ה( ואחרון ‪ -‬יהושע )שיקה(‪ ,‬סה"כ שלוש בנות וחמשה בנים‪.‬‬
‫עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬בקיץ ‪ ,1914‬נחתו צרות אין ספור על המשפחה‪ .‬החלק של פולין‬
‫בו שכנה קראסנוברוד‪ ,‬היה סמוך לגבול עם האימפריה האוסטרית‪ ,‬ששלטה אז על חלקה הדרומי‬
‫של פולין ‪ -‬אזור גליציה‪ .‬יהודי קראסנוברוד שמנו כ‪ 400-‬משפחות‪ ,‬סבלו מאוד מהקרבות בין‬
‫הצבאות‪ ,‬ההרג והשרפות‪ ,‬ובמיוחד מפשיטות הקוזאקים הבוזזים‪ .‬הבית שלנו נשרף על רוב‬
‫תכולתו יחד עם רוב בתי העיירה שהיו בנויים מעץ‪ .‬גם בית הכנסת הבנוי מאבן‪ ,‬שהוקם במאה ה‪-‬‬
‫‪ ,17‬נחרב‪ .‬שרידי קירותיו ההרוסים נותרו במקום עוד שנים רבות‪ ,‬ואני זוכר אותם משנות ילדותי‪.‬‬
‫המשפחה בת ‪ 10‬הנפשות‪ 8 ,‬מהן ‪ -‬ילדים בגילים שנה עד ‪ 12‬שנים‪ ,‬נאלצה לפיכך לגור במשך מספר‬
‫שנים בשכירות אצל משפחת איכרים פולנית‪ ,‬בפרבר של העיירה‪ .‬בשנים קשות אלה התפרנסו חלק‬
‫מיהודי העיירה‪ ,‬ואבא ביניהם‪ ,‬מהברחת סחורות שונות לגליציה וממנה‪ ,‬תוך סיכון רב ותלאות‬
‫בדרכים‪ .‬ציפורה‪ֵ ,‬אם המשפחה‪ ,‬לא עמדה בקשיי החיים הללו ונפטרה לפני סוף המלחמה‪ ,‬כאשר‬
‫יהושע‪ ,‬הצעיר בילדים‪ ,‬היה רק בן ‪ 4‬וחנצ'ה בת ‪.6‬‬
‫לאחר המלחמה‪ ,‬בנובמבר ‪ ,1918‬הוקם שלטון עצמאי בפולין אשר המשיך במלחמה כנגד כנופיות‬
‫הקוזאקים האוקראיניים וכנגד חיילי פטלורה האכזריים‪ ,‬שונאי היהודים‪ .‬אולם הימים היו‬
‫קשים ליהודי העיירה; איכרי הסביבה היו באים לשוק מצוידים במקלות ובגרזנים והיו פורצים‬
‫לאור היום לחנויות היהודים ושודדים אותן‪ .‬לא רק חנויות נבזזו אלא גם בתי היהודים‪ .‬שלושת‬
‫השוטרים היחידים שאמורים היו לאכוף את החוק לא הפגינו נוכחות‪ .‬יהודי העיירה ארגנו מספר‬
‫פעמים משלחות שבאו להתריע בפני שלטונות פולין בזמושץ' על המצב הקשה‪ ,‬אולם העלו חרס‬
‫בידם‪ .‬האמת חייבת להיאמר שלו היו היהודים מארגנים הגנה עצמית יתכן שהיו משליטים סדר‬
‫ומונעים את האבדות הרבות ברכוש‪ .‬כסימוכין להשערה זו הרי הסיפור הבא‪ :‬באחד מימי ראשון‬
‫תפסו מספר פורעים את היהודי הזקן יעקעלה קנבל והחלו להתעלל בו‪ .‬בין השאר ניסו לחתוך את‬
‫זקנו בסכין‪ .‬במחזה הבחין הרש סנדרס )לפלר(‪ ,‬ובלי להסס הרבה תפס מוט ברזל ויחד עם גיסיו‬
‫‪2‬‬
‫הצליח להניס את התוקפים‪ .‬השקט חזר לעיירה רק לאחר שעשרות שוטרים שהגיעו מזמושץ'‬
‫מצוידים בנשק חם‪ ,‬הרגיעו את הפורעים באלות וביריות באוויר‪.‬‬
‫ב‪ 1919-‬נערך פוגרום ביהודי העיירה על ידי רוצחי פטלורה‪ .‬במשך יממה שלמה הם בזזו‪ ,‬אנסו ואף‬
‫רצחו שני יהודים‪ .‬לאחר פוגרום זה ידעה העיירה ימים טובים יותר‪ .‬הרבנות הכריזה על יום‬
‫זיכרון ותענית לזכר שש שנות הסבל שעברו על יהודי קראסנוברוד‪ .‬יום זה צוין בתפילה ובאמירת‬
‫פרקי תהילים על חורבות בית הכנסת‪ .‬באחד מימי הזיכרון נכח בן העיירה יוסף רינד‪ ,‬שהיגר‬
‫לאמריקה‪ .‬הוא היה נרגש מאוד מן המעמד‪ ,‬ולאחר שהתגבר על פרץ דמעותיו‪ ,‬עודד את יהודי‬
‫העיירה להקים מחדש את בית הכנסת‪ .‬הוקם ועד שטיפל בבניית המשכן ותוך זמן לא רב עמד בית‬
‫הכנסת על תלו לתפארת ולתהילה‪ .‬קירות בית הכנסת ותקרתו קושטו בציוריו של משהל'ה סופר‪.‬‬
‫לבית הכנסת הוחזרה אף מנורת הנחושת ששמשה בבית הכנסת הקודם‪ .‬יום חנוכת בית הכנסת‬
‫החדש הפך ליום חג בעיירה; הובאה תזמורת מלובלין שהרקידה את הקהל‪ ,‬והעמידו שולחנות‬
‫עמוסים כל טוב‪ .‬רבים שמשו כגבאי בית הכנסת ועל כולם ניצח אבא‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1920‬חזרו סוף סוף השקט והביטחון תחת שלטון פולני מסודר‪ ,‬שגם התייחס בהגינות‬
‫יחסית ליהודים‪ .‬מצב זה איפשר להתחיל בשיקום איטי‪ ,‬במטרה לצאת מהעוני והסבל‪ .‬אבא‬
‫הצליח לגייס משאבים‪ ,‬ובנה בית חדש על אותו מגרש בו עמד ביתנו הקודם )תמונה ‪ .(1‬בבית היו‬
‫חדר מגורים גדול ומטבח מרווח‪ .‬במרכז המטבח עמדו תנור אפייה וכיריים‪ ,‬עם קמין גדול מעל‪.‬‬
‫תמונה ‪1‬א'‪ :‬ציור של בית המשפחה‬
‫שהעליתי‬
‫כפי‬
‫בקראסנוברוד‬
‫בזיכרוני‪ .‬סיפור רכישת המגרש‬
‫מתואר בנספח ‪.1‬‬
‫תמונה ‪1‬ב'‪ :‬בית שבנה לו פולני על‬
‫המגרש שלנו בקראסנוברוד‪ .‬צולם על‬
‫ידי בשנת ‪.1996‬‬
‫אבא שימש בתקופה זו גם כנציג נאמן ומקובל של הקהילה היהודית כלפי השלטון הפולני‪.‬‬
‫במקביל הוא התחתן בשנית‪ ,‬והפעם עם בת האח של אשתו הראשונה ‪ -‬צבי אריה זאמלר שחי‬
‫‪3‬‬
‫בעיר בילגוריי‪ .‬לאח היו ארבע בנות‪ ,‬אחת מהן ‪ -‬גולדה‪-‬אטל זיפמן התאלמנה זמן מה לפני כן‬
‫מבעלה האופה‪ ,‬איתו היא ניהלה מאפייה‪ .‬לגולדה היה בן קטן ‪ -‬אלתר‪-‬מרדכי וולף שנולד ככל‬
‫הנראה בשנת ‪ .1920‬לאחר הנישואים עברה גולדה‪-‬אטל להתגורר יחד עם בנה בקראסנוברוד‬
‫)בערך ב‪ ,(1922-‬ומהנשואים הללו נולדו שני ילדים ‪ -‬שבתאי )במרץ ‪ (1924‬ואנכי )בראשון בנובמבר‬
‫‪.(1925‬‬
‫לקראת לידתי‪ ,‬קבע הרופא שעקב מידותיי יהיה כנראה צורך בניתוח קיסרי בבית החולים‪ .‬באין‬
‫בית חולים בעיירה הועברה אמי בעגלה מרופדת‪ ,‬כשהיא מכוסה היטב מפני הקור‪ ,‬לעיר זמושץ'‪,‬‬
‫ושם נולדתי‪ .‬בכך הייתי לבן העשירי והאחרון לאבי ‪ -‬משה‪-‬אריה )לייב(‪ ,‬ולבן השלישי לאמי ‪-‬‬
‫גולדה‪-‬אטל )תמונה ‪.(2‬‬
‫תמונה ‪ :2‬עותק מתעודת הלידה הפולנית‬
‫שלי‪.‬‬
‫בזמן בואה של אמי לבית אבא התגוררו בבית חמישה בנים ‪ -‬אברהם‪ ,‬שמואל‪-‬יוסף‪ ,‬שלמה‪,‬‬
‫אהרון‪-‬וולף ויהושע )שיקה(‪ ,‬ושתי בנות ‪ -‬רויזה וחנה )חנצ'ה(‪ .‬הבת הבכורה ‪ -‬הינדה‪ ,‬היתה כבר‬
‫נשואה להירש )צבי( מוזס‪ .‬לזוג הצעיר הוקצה שטח למגורים זמניים בפינה הצפון מערבית של‬
‫הסלון וזאת עד אשר הירש יסיים את שרותו הצבאי‪ ,‬אליו גויס לאחר הנישואים‪ .‬באמצעות‬
‫מחיצת קרשים דקה הופרדה הפינה לזוג ונקבעה גם כניסה נפרדת‪ .‬בפועל‪ ,‬הינדה ובעלה גרו בחדר‬
‫מאולתר זה עד שהבית נשרף‪ ,‬וכאן נולדו וגדלו הבנות‪ :‬ציפורה שנולדה בשנת ‪ ,1923‬שושנה‬
‫שנולדה בשנת ‪ ,1925‬זהבה‪ ,‬התאומות לאה ורחל והניה‪ .‬הבן חיים שהיה היחיד שנולד לזוג‪ ,‬נפטר‬
‫בעודו ילד קטן‪.‬‬
‫ביוזמתה של אמא ובהדרכתה נרתמה כל המשפחה למלאכת האפייה בבית‪ ,‬מה שהפך לפרנסה‬
‫העיקרית‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫אמי סבלה מבעיות לב ונפטרה מהתקף פתאומי ברביעי בחודש שבט ‪ ,1928‬והיא בת ‪ 44‬בלבד‪ .‬אני‬
‫הייתי אז בן שנתיים ואינני זוכר אותה כלל‪ .‬אחותי רויזה )תמונה ‪ (3‬היתה באותה עת בוָרשה‪ ,‬שם‬
‫למדה מקצוע‪ .‬אבא הזעיק אותה בדחיפות הביתה כדי למלא את מקומה של אשתו‪ ,‬ואולם‪ ,‬תוך‬
‫זמן קצר לאחר שובה היא נישאה ליהושע שנור‪ ,‬תופר גפות במקצועו וראש הסניף המקומי של‬
‫תנועת ה'בונד' הסוציאליסטית‪ ,‬ועברה לגור עימו‪ .‬היתה זו חנצ'ה שתפסה כעת את מקום האם‪,‬‬
‫ומראשית זכרוני היתה היא זו שניהלה את הבית יחד עם אבא והעתירה עלינו‪ ,‬הקטנים‪ ,‬שפע של‬
‫אהבה ופינוקים כמו אם טובה ואוהבת‪.‬‬
‫עקב המצב הקשה שנוצר לאחר מות אמי הועבר בנה הבכור ‪ -‬אלתר )תמונה ‪ ,(4‬חזרה לבילגוריי‪,‬‬
‫שם גדל בבית הסבא והדודה סוניה ‪ -‬אחות אימנו‪ .‬הפרידה מאיתנו היתה קשה לו מאוד וגם לנו‪,‬‬
‫מאחר והיה ילד אהוב וחלק מהמשפחה‪.‬‬
‫תמונה ‪ :3‬אחותי רויזה‬
‫בצילום משנת ‪.1932‬‬
‫תמונה ‪ :4‬אחי אלתר‬
‫בצילום משנת ‪.1934‬‬
‫בכור האחים ‪ -‬אברהם‪ ,‬למד מאמי את מלאכת האפייה והיה לעוזר הראשי שלה‪ .‬בשנים ‪1925-6‬‬
‫שירת בצבא הפולני‪ ,‬ולאחר שחרורו המשיך במלאכת האפייה‪ .‬במקביל הוא נכנס לשותפות עם‬
‫הדוד יעקב‪ ,‬אחיו הצעיר של אבא‪ ,‬ויחדיו רכשו משאית להובלת תוצרת חקלאית ובעלי חיים‬
‫לוָרשה‪ .‬למזלם הרע‪ ,‬העסק נכשל ופשט רגל‪ ,‬והדוד יעקב עבר בשל כך עם משפחתו לעיר לובלין‪.‬‬
‫אברהם השתתף גם ביסוד הסניף המקומי של תנועת הציונים הכלליים‪ .‬במסגרת התנועה פרחה‬
‫האהבה בינו לבין טובה )גיטל( טנצר‪ ,‬בחורה נאה‪ ,‬חכמה ומקובלת מאוד בחברה‪ ,‬ובת דודתו מצד‬
‫אמו )תמונה ‪ .(5‬כמו כל אירוע בעיירה‪ ,‬הרומן ביניהם היה סוד גלוי לרבים‪ .‬יום אחד הזמין בעל‬
‫בית המרקחת היחידי בעיירה‪ ,‬איש נוצרי מכובד‪ ,‬את אבא לשיחה דיסקרטית‪ ,‬ואמר לו שידוע לו‬
‫על הרומן והוא מייעץ לאבא למנוע את השידוך‪ .‬הסבה לכך ‪ -‬בריאותה של טובה לקויה וגורלה‬
‫שתהיה עקרה כל ימי חייה‪ .‬אבא אכן ניסה להשפיע על אברהם למנוע את הנישואין‪ ,‬אולם אברהם‬
‫סירב לקבל את עצתו והשניים התחתנו בשנת ‪ .1928‬כפי שניבא אותו רוקח‪ ,‬אברהם וטובה לא‬
‫הצליחו להביא צאצא לעולם למרות כל הטיפולים במשך שנים אצל טובי הרופאים‪.‬‬
‫באין אפשרות לעלות לארץ ישראל נסע אברהם לארגנטינה )תמונה ‪ (6‬וטובה נשארה בבית‬
‫בהמתנה עד שיסתדר‪ .‬כאשר החליטה להצטרף אליו‪ ,‬יעץ לה הרופא להימנע מהנסיעה הארוכה‬
‫והמתישה באוניה‪ .‬טובה נשארה בבית הוריה עד עלייתה ארצה בשנת ‪.1935‬‬
‫‪5‬‬
‫תמונה ‪ :5‬טובה )גיטל(‪ ,‬אשתו של אברהם‪ ,‬לפני עלייתה לארץ‪.‬‬
‫צולם בשנת ‪.1935‬‬
‫תמונה ‪ :6‬אברהם בארגנטינה לפני שעלה לארץ‬
‫ישראל‪ .‬צולם בשנת ‪ .1931‬אברהם יושב באמצע‬
‫ומסומן בעיגול‪.‬‬
‫לאחר מות אמי והגירתו של אברהם לארגנטינה‪ ,‬חדל העיסוק המשפחתי באפייה‪ .‬במקום זאת‬
‫עסקה כל המשפחה בהפצת חלב ומוצריו כסוכנות של האחוזה הפולנית הסמוכה לעיירה‪ .‬בתחילת‬
‫שנות ה‪ 30-‬הקים בעל האחוזה תחנת כוח ליצור חשמל‪ .‬הוא מינה את אבא לסוכן מפיץ של רעיון‬
‫השימוש בחשמל בעיירה‪ ,‬החתמת התושבים על חוזי התקשרות והחיבור לרשת המוקמת‪ ,‬וגם‬
‫כגובה התשלום היחידי תמורת ‪ 10%‬מהסכום הנגבה‪ .‬עם העיסוק החדש הופסקה הפצת החלב‬
‫ומוצריו‪ ,‬והבית שלנו הפך למקום ריכוז הציוד והחומרים להתקנת מערכות החשמל בבתים‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬אבא ייבא מזמושץ' אביזרי חשמל חיוניים ‪ -‬נורות‪ ,‬שקעים ועוד‪ .‬צריכת החשמל בעיירה‬
‫היתה אז בעיקר לתאורה‪ .‬בקיץ‪ ,‬כאשר הימים ארוכים‪ ,‬ההכנסה הכספית היתה קטנה ורחוקה‬
‫מלהספיק לצורכי המשפחה‪ .‬הישועה והפרנסה הטובה הגיעו ממקום אחר‪:‬‬
‫קראסנוברוד התברכה ביערות אורן מסביב ובאוויר טוב ומבריא‪ ,‬ולכן היתה אתר מבוקש‬
‫לנופשים‪ ,‬ובעיקר למבריאים ממחלות ריאה‪ .‬בשנת ‪ 1931‬שכר אבא אתר בן ‪ 14‬חדרים עם מטבח‪,‬‬
‫חצר‪ ,‬באר ומבני עזר בשולי היער‪ ,‬והקים בו פנסיון לחודשי הקיץ עבור נופשים יהודיים מערי‬
‫וכפרי הסביבה‪ .‬כדי לתפעל את הפנסיון‪ ,‬היתה כל המשפחה עוברת בחודשי הקיץ למבנה צנוע‬
‫שבחצר האתר ועוסקת יחד עם הצוות השכור בעבודות הרבות שנדרשו במקום‪ :‬טבחות‪ ,‬מלצרות‪,‬‬
‫ניקיון ושטיפת כלים‪ .‬תוך שנה שנתיים המוניטין של הפנסיון שלנו עלה על זה של שני מתחריו‬
‫הותיקים בעיירה‪.‬‬
‫עם הזמן הפנסיון הלך וגדל ונשכרו בתים נוספים בסביבה לשיכון המבריאים והנופשים‪ .‬אלה נהנו‬
‫גם משרותי ההסעדה הטובים שהוגשו במרפסת הענקית שבקדמת הווילה‪ .‬שרות משלוחים‬
‫לדירות שמחוץ למבנה המרכזי נעשה על ידינו הילדים‪ ,‬גאים שגם לנו חלק במאמץ‪ .‬כילדים נהנינו‬
‫מאוד בשלושת חודשי הקיץ מהמגורים ביער ומהחברים החדשים שמצאנו בקרב הנופשים‬
‫)תמונות ‪.(7-10‬‬
‫‪6‬‬
‫תמונה ‪ :7‬שבתאי )מימין( ואני בתלבושת בית הספר‪,‬‬
‫עומדים ביער‪ ,‬סמוך לפנסיון שלנו‪ .‬שבתאי עולה לכיתה‬
‫ג' ואני לכיתה ב'‪ .‬על הכובעים רשומים מספרים‬
‫המציינים את הכיתה אליה אנו עולים‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1932‬‬
‫תמונה ‪ :8‬חבורת ילדים משתעשעים ביער ליד‬
‫הפנסיון‪ .‬אני עומד שני משמאל‪ ,‬שבתאי יושב‬
‫ראשון מימין‪ .‬שאר הילדים הם אורחים בפנסיון‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1936‬‬
‫תמונה ‪ :9‬שבתאי )עומד( עם חבר ליד המנסרה ביער‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1937‬‬
‫תמונה ‪ :10‬ביער‪ ,‬ליד הפנסיון‪ .‬אני‬
‫עומד על הברכיים‪ ,‬שבתאי יושב‬
‫עם הילדים של רויזה ‪ -‬גרשון‬
‫וציפורה‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1938‬‬
‫בתקופת החופש מבית הספר היה מגיע כל שנה גם אחינו אלתר )תמונה ‪ .(11‬ילד מוכשר זה היה‬
‫מביא לנו ציורים שצייר בכישרון רב‪ ,‬בונה לנו צעצועים חכמים וממציא משחקים מעניינים‬
‫ומיוחדים‪ .‬גם אחי אהרון‪-‬וולף היה מגיע מ ָורשה‪ ,‬ותורם רבות לבידור המבריאים בכישרון השירה‬
‫‪7‬‬
‫שלו וביכולתו ליצור אווירת שמחה והומור משגע יחד עם כל ה"חברה ֵליצים" הצעירים והצעירות‬
‫)תמונה ‪ .(12‬במיוחד זכור לי הנוהג לקבלת אורח חדש; כשהופיע אחד כזה לראשונה לארוחה‬
‫במרפסת )הוֶרנדה( היו כולם קוראים "אנטק זלאז’" )אנטק רד(‪ ,‬וכשהמסכן הנבוך היה מרים‬
‫הורהה ָה!!!‬
‫ָ‬
‫ראשו ומחפש בתימהון בכל הכיוונים‪ ,‬היו כולם פורצים במחיאות כפיים ובקריאות‬
‫כאמצעי בידור נרכש עם הזמן מכשיר רדיו מתוצרת 'מרקוני'‪ ,‬דבר נדיר ויקר באותן שנים‪ .‬היות‬
‫ומערכת החשמל של העיירה לא הגיעה לאזור היער‪ ,‬הרדיו פעל על מצבר וסוללה מיוחדים‬
‫ויקרים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :11‬שלושת האחים ליד הפנסיון‪:‬‬
‫אלתר )עומד(‪ ,‬שבתאי )משמאל( ואני )מימין(‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1935‬‬
‫תמונה ‪ :12‬אהרון‪-‬וולף מחבק אותנו ביער הצעיר ליד‬
‫הפנסיון‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬שבתאי‪ ,‬צפורה )הבת של‬
‫הינדה(‪ ,‬גרשון )הבן של רויזה(‪ ,‬שושנה )הבת של‬
‫הינדה( ואנוכי‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1938‬‬
‫אהרון‪-‬וולף שהיה הרוח החיה באירועים החברתיים‪ ,‬בלט במשפחה בכישרונו‪ ,‬בפיקחותו ובאופיו‬
‫הסוער עוד מנעוריו‪ .‬סביב גיל ‪ 13‬ברח מהבית‪ ,‬ללא פרוטה בכיסו‪ ,‬והגיע לוָרשה בדרכים שונות‬
‫ומשונות‪ ,‬תוך שהוא עובד במקומות שונים כשוליית חייטים ונוסע ברכבת מבלי לשלם‪ .‬בוָרשה‬
‫הצליח להתקבל לעבודה אצל חייטים מעולים‪ ,‬ותוך זמן קצר התפרסם כחייט צמרת‪ ,‬מוכשר‬
‫וחרוץ שהרוויח היטב‪ .‬כאשר צבר מעט כסף היה מתמסר לחיי רווקות עליזים‪ ,‬וכאשר הכסף היה‬
‫אוזל‪ ,‬היה חוזר לעבודה מאומצת‪ .‬הוא אהב חיי חברה ושירים ביידיש‪ ,‬אותם היה שר ברגש בקולו‬
‫היפה‪ .‬אלינו היה מגיח מידי פעם לחופשה ומביא משב רוח עליז‪ ,‬לא רק למשפחה אלא גם לצעירי‬
‫העיירה‪ .‬ממנו למדתי את שירי הנשמה היפים והמרגשים האהובים עלי עד היום‪.‬‬
‫כמו בחלום‪ ,‬זכור לי ביקור של הדוד יעקב )יענקל( מלובלין בפנסיון שלנו באחד מהקיצים של‬
‫אמצע שנות השלושים‪ .‬יחד איתו הגיע בנו אברהם )אברומלה( ‪ -‬ילד יפה‪ ,‬נעים וחברותי‪ .‬הדוד‬
‫יענקל היה דומה מאוד לאבא‪ ,‬ופעם אחת פניתי אליו בשוגג כאל אבי‪ .‬מאז אותו מפגש לא זכיתי‬
‫לראות שוב את הדוד‪ .‬את אברומלה )אייבי( פגשתי בשנית רק בביקורי בניו‪-‬יורק בשנת ‪.1964‬‬
‫ביערות של קראסנוברוד התקיימו בחודשי הקיץ כינוסים ומחנות נוער של התנועות הציוניות‬
‫שחבריהן הגיעו מערי הסביבה‪ .‬נואמים‪ ,‬בעלי דרשות וזמרי רחוב יהודיים‪ ,‬וכן מבקשי תרומות‬
‫‪8‬‬
‫וסתם פושטי יד‪ ,‬היו מציפים את האזור במהלך הקיץ‪ .‬גם השכנים הפולניים היו נהנים מהשגשוג‬
‫בתקופה זו; עוזרות פולניות עבדו בניקיון ובשטיפת כלים‪ ,‬קדרים ונגרים מכרו מתוצרתם לנופשים‬
‫ולאורחים‪ ,‬וילדי האיכרים ורועי הבקר היו אוספים ומוכרים פירות יער עונתיים טריים‪.‬‬
‫במשך תשעה החודשים בשנה בהם הפנסיון לא פעל‪ ,‬גרנו בעיירה‪ ,‬בבית שנחשב במושגים של אז‬
‫כמרווח‪ .‬הבית כלל כניסה ראשית למטבח‪ ,‬ששימש גם כחדר אוכל‪ .‬בהמשכו‪ ,‬מאחורי תנור‬
‫האפייה והכיריים‪ ,‬היה חלל ששימש כמקום לינה לבנים הגדולים‪ .‬מהמטבח היתה כניסה דרך‬
‫דלת רחבה לחדר מגורים גדול ובו תנור חימום לחורף‪ ,‬שתי מיטות רחבות ושולחן וכסאות‬
‫ששימשו לניהול המשרד של אבא‪ .‬בצד עמדו ארון בגדים וארגז גדול‪ ,‬מעוצב‪ ,‬לאכסון בגדים‬
‫חגיגיים ודברי ערך‪ .‬כשליש מחדר גדול זה הופרד ע"י קיר דק שמאחוריו גרו הינדה‪ ,‬בעלה וששת‬
‫ילדיהם‪ .‬בצד האחורי של הבית היה מחסן גדול שחלקו שימש גם לסוכה בחג הסוכות‪ .‬מאחורי‬
‫המחסן היתה גינה שבה גידלנו ירקות והרבה שעועית )פסוליה(‪ .‬מחסן קטן נוסף שימש כאורווה‬
‫לסוסו של הירש‪ ,‬בעלה של הינדה‪ .‬הסוס שימש את הירש בעיסוקו בהובלות‪ ,‬זאת לאחר שעזב את‬
‫מקצועו בתחום הבנייה‪.‬‬
‫כנהוג בעיירה יהודית‪ ,‬ילד החל ללמוד א‪-‬ב' ב'חדר' בהגיעו לגיל ‪ .3‬עד גיל ‪ 6‬הוא היה לומד קרוא‬
‫וכתוב ואז היה מתחיל ללמוד תורה‪ .‬בהיותי בן שלוש בדיוק‪ ,‬ב‪ 25-‬בחודש חשוון שנת תרפ"ו‪,‬‬
‫הובלתי חגיגית ל'חדר' של הדרדקים‪ ,‬אותם לימד המלמד מאיר קרלמן‪ ,‬המכונה מאיר "פופיק"‪,‬‬
‫והצטרפתי לשבתאי שלמד אצלו מזה שנה וחצי‪ .‬יום הלימודים היה מהבוקר עד אחרי הצהרים‪,‬‬
‫בחברת כ‪ 20-‬ילדים שלמדו בהפסקות לפי קבוצות גיל ורמת ההתקדמות‪ .‬בין לימוד ללימוד‬
‫לפר(‪ .‬חנצ'ה נהגה להביא לנו אוכל בצהרים‪,‬‬
‫הב ֶ‬
‫שיחקנו בחצר‪ ,‬תחת השגחתו של עוזר המלמד ) ֶ‬
‫וכאשר היתה מגיעה‪ ,‬הרבי היה מכריז על הפסקה של כחצי שעה‪ ,‬ובזמן הזה היה יושב איתה‬
‫ומלמד אותה תפילות וחומש‪.‬‬
‫במלאות שש שנים לשבתאי‪ ,‬ולרגל כניסתו ללומדי התורה‪ ,‬נערכה בביתנו חגיגה גדולה‪ .‬על פי‬
‫המסורת‪ ,‬הטקס נערך בשבת‪ ,‬אחרי תפילת שחרית‪ ,‬בנוכחות קרובים וידידי המשפחה‪ .‬לכבוד‬
‫האירוע הגיע גם הסבא מבילגוריי הרחוקה‪ .‬את שבתאי הושיבו בראש השולחן‪ ,‬וענדו לו‬
‫שרשראות כסף ושעון מוכסף‪ .‬מצדו האחד ישב הרבי‪-‬המלמד ומצידו השני הסבא‪ ,‬ושבתאי קרא‬
‫בקול רם את הפרק הראשון בספר ויקרא‪ ,‬מקרא ותרגום‪ .‬והנה אבוי! הטקס הגיע לסיומו והדודה‬
‫שיינדל‪-‬אסתר‪ ,‬אחות אמא של חנצ'ה ושל הסבא שלי‪ ,‬צועדת מביתה לכיוונינו‪ .‬כדי למנוע את‬
‫המבוכה והביזיון איך זה לא חיכו לה‪ ,‬העלתה חנצ'ה הצעה מבריקה ‪ -‬להושיב אותי‪ ,‬ילד בן ארבע‬
‫וחצי בלבד‪ ,‬בראש השולחן ולחזור על כל טקס קריאת הפרשה‪ .‬את הפרשה ידעתי היטב מתוך‬
‫הקשבה לשבתאי כששינן אותה‪ .‬כך התחלתי ללמוד תורה והמשכתי את לימודי הקודש במשך‬
‫השנים יחד עם שבתאי‪.‬‬
‫ב‪ 1.9.1932-‬התחלתי ללמוד בבית ספר פולני‪ ,‬וזאת בהתאם לחוק חינוך החובה‪ .‬הלימודים‬
‫התקיימו בבוקר‪ ,‬במשך ‪ 5-6‬שעות‪ ,‬אז היינו שבים הביתה‪ ,‬ולאחר ארוחת הצהרים ועד הערב‪,‬‬
‫היינו לומדים אצל ה'רבי' ב'חדר' לימודי קודש ‪ -‬תורה ותלמוד‪ .‬תוכנית הלימודים בבית הספר‬
‫הפולני כללה גם שיעורי דת ‪ -‬בנפרד לילדים הפולנים הנוצריים ע"י כומר‪ ,‬ולילדים היהודיים ע"י‬
‫מורה יהודיה‪ .‬לימודי הדת הללו שהועברו בשפה הפולנית‪ ,‬התמקדו בידע מספרי התורה והתנ"ך‪.‬‬
‫במסגרת בית הספר פעלה תנועת הצופים הפולנית שהיתה סגורה בפני התלמידים היהודיים‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫בשנת ‪ 1934‬נוסד בעיירה בית הספר 'יבנה' של תנועת 'המזרחי' כמתחרה למלמדים שב'חדר'‪ .‬בשל‬
‫דרישתו התקיפה של שבתאי‪ ,‬אבא העביר אותנו למוסד זה וזאת למרות השתייכותו של אבא‬
‫לקהילה האורתודוכסית‪ .‬כך למדנו שבתאי ואנוכי בשעות אחר הצהריים בבית הספר 'יבנה'‬
‫במקום ב'חדר' המסורתי הישן‪ .‬הלימודים בבית הספר היו בעברית‪ ,‬בשיטה מודרנית וברוח‬
‫ציונית‪ ,‬וכללו הצגות ושירים‪ .‬בית הספר נסגר אחרי פחות משנתיים משתי סיבות‪ :‬ריב בין שני‬
‫המורים ‪ -‬ב‪ .‬כהנוביץ ור' חיים אונציג שהיה אחראי על לימודי הקודש‪ ,‬ולחץ החרדים‪ ,‬שכלל‬
‫כנראה גם הלשנה לשלטונות הפולניים‪ .‬בשל סגירתו נאלצנו שבתאי ואנוכי לחזור בצער רב‬
‫ל'מלמד' ב'חדר'‪ .‬למזלנו‪ ,‬התחלנו ללמוד אצל מורה פרטי‪ ,‬מודרני ומיוחד‪ ,‬ששילב לימודי קודש‬
‫עם סיפורים מרתקים מההיסטוריה היהודית‪ .‬האיש היה מדבר בנחת‪ ,‬ובין משפט למשפט היה‬
‫לוגם תה לוהט טיפין טיפין‪ ,‬ואשתו היתה מחליפה כל העת את כוסו הריקה במלאה‪.‬‬
‫את השאיפה להגיע לארץ ישראל ספגתי משחר ילדותי מלימודי לשון הקודש‪ ,‬התורה והתפילות‬
‫ב'חדר'‪ .‬אבא היה דתי אורתודוכסי‪ ,‬חסיד הרבי מבעלז' והנחיל לנו חינוך דתי מסורתי‪ .‬עם זאת‬
‫הוא היה אדם ליברלי‪ ,‬ישר מאוד‪ ,‬אוהד לציונות ומבין את רוח הזמן‪ .‬לא מפתיע לכן שרוב ילדיו‬
‫היו פעילים בתנועות ציוניות; האח הבכור ‪ -‬אברהם‪ ,‬היה אחרי שרותו בצבא הפולני‪ ,‬ממייסדי‬
‫הקן של מפלגת הציונים הכלליים בעיירה‪ .‬גם בארגנטינה‪ ,‬לשם היגר אחרי נישואיו‪ ,‬היה פעיל‬
‫בתנועה זו‪ .‬בשנת ‪ 1933‬קיבל אשרה )סרטיפיקאט( לעלייה לארץ ישראל‪ .‬אשתו גיטל הצטרפה‬
‫אליו ב‪ .1935-‬חנצ'ה ויהושע )שיקה( היו חברים בתנועה החלוצית 'פרייהייט' )דרור( הציונית‪-‬‬
‫סוציאליסטית‪ .‬בכל ליל שבת‪ ,‬אחרי סעודת הערב החגיגית עם הקידוש והזמירות‪ ,‬הם היו יוצאים‬
‫למועדון התנועה ומשתתפים בכל הפעילויות‪ ,‬השירה והריקודים‪ ,‬עד מאוחר בלילה‪ .‬העיתון‬
‫'היינט' )היום( בשפת היידיש‪ ,‬שהיה הביטאון החשוב והיוקרתי של הציונות הכללית‪ ,‬היה מגיע‬
‫יום יום לביתנו‪ .‬בארוחת הצהרים של שבת‪ ,‬בין הגפילטע‪-‬פיש‪ ,‬הצ'ולנט וזמירות השבת‪ ,‬היה אבא‬
‫מקריא מהעיתון פרק מעניין‪ ,‬ובמיוחד את הפיליטון של קיפניס‪ .‬לקראת סוף הארוחה היתה‬
‫מצטרפת האחות רויזה עם בעלה יהושע שנור שהיה כאמור ראש תנועת ה'בונד' הסוציאליסטית‬
‫בעיירה ו'אנציקלופדיה' מהלכת‪ .‬מתוך הדיונים והויכוחים שעלו ופרחו סביב השולחן למדתי‬
‫הרבה על הבעיות של העם היהודי‪ .‬אני‪ ,‬כילד אוהב ספרים‪ ,‬קראתי בעיתון 'היינט' כבר מגיל ‪10‬‬
‫וזאת בנוסף לחוברות לנוער בפולנית‪ .‬כאשר הגיע אלינו לניסיון ירחון רציני מאוד ביידיש בשם‬
‫'וועלט שפיגל' )ראי העולם( גיליתי בו עניין רב ולבקשתי עשו מנוי קבוע על ירחון זה‪.‬‬
‫בסוף קיץ ‪ 1937‬הצטרפתי יחד עם שבתאי וקבוצת חברים לתנועת 'הנוער הציוני' של מפלגת‬
‫הציוניים הכלליים‪ .‬בפעולות בקן התנועה שמענו הרצאות על ציונות ועל ארץ ישראל‪ ,‬מה שהצית‬
‫בנו את החלום להגיע לארצנו הרחוקה‪ .‬לפי תקנות בית הספר הפולני הממלכתי‪ ,‬ההשתייכות‬
‫לתנועה הציונית היתה אסורה‪ ,‬ונאלצנו להסתיר את פעילותנו זו מפני התלמידים הנוצריים ומפני‬
‫מורי בית הספר‪ .‬את הפעילות בתנועה הסתרנו גם מאבא‪ ,‬שאסר עלינו להשתתף בה כל עוד אנו‬
‫לומדים בבית הספר הממלכתי‪ ,‬כאשר חנצ'ה טובת הלב תומכת בנו בסתר ומחפה עלינו‪ .‬העונג‬
‫בפעילות בתנועה נמשך רק חודשים ספורים; יום אחד נכנס לכיתה מנהל בית הספר באמצע שיעור‬
‫ובסבר פנים חמור ציין שידוע לו שתלמידים יהודיים משתתפים בפעילות ציונית אסורה‪ ,‬והוא‬
‫דורש שכל מי שמשתייך לתנועה כזו יקום‪ .‬אף אחד כמובן לא קם‪ ,‬על כן הוא הכריז שכל מי‬
‫‪10‬‬
‫שייתפס בפעילות כזו יגורש מבית הספר‪ .‬בעקבות האיום החמור הזה הפסקנו את ביקורנו בסניף‬
‫התנועה עד גמר הלימודים בבית הספר )‪ 7‬כיתות(; שבתאי בקיץ ‪ 1938‬ואני בקיץ ‪.1939‬‬
‫בשנת ‪ 1937‬התרחשו שינויים אחדים בחיי המשפחה‪ :‬הפנסיון עבר לאתר חדש אותו שכר אבא‬
‫מהאדון פלכצינסקי‪ .‬המקום היה מרוחק יותר מהעיירה‪ ,‬מוקף יער צעיר ואוויר נקי במיוחד‬
‫)תמונות ‪ .(10,12‬השינוי הזה העלה את המוניטין של הפנסיון והביקוש אליו גבר‪ .‬אלתר גמר את‬
‫לימודיו בבית הספר בבילגוריי‪ .‬אחות אמנו ‪ -‬הדודה חיה )חייצ'ה( שגרה ב ָורשה‪ ,‬והיתה נשואה‬
‫לדנטיסט )מרפא שיניים( ומבוססת כלכלית‪ ,‬הזמינה אותו לחיות איתם וללמוד מקצוע מכובד‪.‬‬
‫בביקור הפרידה לקראת הנסיעה הביא אלתר ציור סמלי יפה ובחזיתו פרחי 'אל תשכחני )זיכריני('‬
‫)תמונה ‪ .(13‬את הציור הוא הכין בסוף לימודיו בבית הספר‪ ,‬ותמונת הנוף שבו מבטאת את‬
‫השורות בשיר הסיום של בית הספר‪ ,‬המדברות על פרידה‪ ,‬ואומרות שהחיים עוברים מהר כמו נחל‬
‫הזורם למרחקים )נספח ‪ .(2‬הציור הזה התווסף לציוריו הקודמים שקישטו את קירות ביתנו‪.‬‬
‫תמונה ‪ :13‬ברכת שנה טובה‬
‫שנשלחה ע"י אלתר מוָרשה‪.‬‬
‫הציור שברקע הברכה ובו תמונת‬
‫נוף סמלית ופרחי 'אל תשכחני'‬
‫היה תלוי על הקיר בבית שלנו‪.‬‬
‫הברכה נשלחה בשנת ‪.1937‬‬
‫באותה תקופה האח שלמה התחתן עם אישה מ ָורשה‪ .‬כל המשפחה החליטה לנסוע לחתונה‬
‫שהתקיימה ב ָורשה‪ ,‬ואותי ואת שבתאי הקטנים לא רצו לקחת‪ .‬כפיצוי‪ ,‬ובעיקר כדי להתגבר על‬
‫מרדנותו של שבתאי‪ ,‬הבטיחו להביא לנו כדורגל אמיתי‪ ,‬וכך היה‪ .‬כל ילדי העיירה קינאו בנו‬
‫וחיפשו להיות חברים שלנו כדי להצטרף למשחקים‪ .‬שבתאי כמצטיין בכל ענפי הספורט‪ ,‬הצטיין‬
‫גם בכדורגל‪ .‬אותי תמיד העמידו בשער‪.‬‬
‫עונת הקיץ של שנת ‪ 1937‬היתה מלאת עבודה‪ .‬לצוות המלצרים הצטרף בחור נחמד ועליז בשם‬
‫יוסלה שכולנו אהבנו‪ .‬הבחור התאהב בחנצ'ה והוא מצא כנראה חן גם בעיניה‪ ,‬אך אבא לא הסכים‬
‫לשידוך בהיות הבחור פשוט וחילוני מדי לטעמו‪ .‬חנצ'ה כבת טובה ומסורה קיבלה את הדין‪.‬‬
‫בסוף אותה שנה חזר בן העיירה ‪ -‬יצחק לפלר‪ ,‬אל אמו ואחותו‪ ,‬לאחר היעדרות של מספר שנים‪.‬‬
‫יצחק למד בישיבה בעיר אחרת בתנאי פנימייה‪ ,‬ולאחר מספר שנים עזב את הישיבה והצטרף‬
‫לתנועה חלוצית ולהכשרה לקראת עליה לארץ ישראל‪ .‬בהגיע תורו של החלוץ לעלייה )בלתי‬
‫לגאלית( היה עליו לממן )במידה חלקית כנראה( את הוצאות העלייה‪ .‬פה נזדמן שידוך מתוך‬
‫אינטרסים הדדיים; בן העיירה‪ ,‬בחור יפה תואר‪ ,‬בוגר ישיבה וחלוץ‪ ,‬השואף לעלות לארץ ישראל‪,‬‬
‫אך זקוק למימון‪ ,‬ובחורה מבית טוב ומבוסס ‪ -‬חנצ'ה‪ ,‬החולמת על עלייה לארץ‪ .‬שתיים מחברותיה‬
‫כבר עלו לישראל‪ ,‬לאחר שחלוצים בני העיירה העלו אותן כאשר קיבלו אזרחות של פלשתינה‪-‬ארץ‬
‫ישראל‪ .‬וכך בתחילת ‪ ,1938‬נערכה חתונה בביתנו‪ ,‬עם קהל רב ובו גם מכובדים נוצריים נציגי‬
‫‪11‬‬
‫השלטון‪ ,‬כליזמרים ובדחן כמיטב המסורת )תמונה ‪ .(14‬אחרי החתונה נסע הזוג ל ָורשה )תמונה‬
‫‪ ,(15‬שם התרכזה קבוצת העולים ליציאה לדרך‪ .‬העולים עלו על הרכבת לכיוון רומניה וחנצ'ה‬
‫חזרה הביתה נשואה‪ ,‬ועם תקווה גדולה שתוך זמן מה תזכה להצטרף אל בעלה בארץ‪.‬‬
‫תמונה ‪ :14‬חתני השמחה ישובים בסלון‬
‫ביתנו לאחר חתונתה של חנצ'ה‪ .‬מימין‬
‫לשמאל‪ :‬אמו של יצחק לפלר‪ ,‬יצחק‪ ,‬חנצ'ה‬
‫ואבא‪.‬‬
‫התמונה צולמה בתחילת ‪.1938‬‬
‫תמונה ‪ :15‬הפרידה מיצחק לפלר לפני עלייתו לארץ‬
‫ישראל‪ .‬עומדים בחזית ביתנו‪ ,‬מימין לשמאל‪ :‬ציפורה‬
‫‪ -‬בתה של הינדה‪ ,‬רויזה‪ ,‬יצחק‪ ,‬חנצ'ה‪ ,‬שבתאי ואבא‪.‬‬
‫כאשר הגיע יצחק לארץ‪ ,‬הוא הצטרף לקיבוץ רמת הכובש‪ .‬בביקורו בתל אביב הוא התקבל‬
‫בשמחה וכבן משפחה אצל אברהם וטובה‪ .‬בעקבות המפגש ייעץ אברהם לאבא‪ ,‬באחד המכתבים‪,‬‬
‫למכור את הבית בקראסנוברוד ולעלות לארץ‪ .‬לאבא הרעיון קסם‪ ,‬אך כחסיד בעלז' הוא עשה את‬
‫הדבר המתחייב ונסע לרבי להתייעצות‪ .‬הרבי‪ ,‬כמו כל הממסד החרדי של 'אגודת ישראל'‪ ,‬שלל את‬
‫הציונות והתייחס בבוז לרעיון העלייה ל"ארץ הכופרים של ההסתדרות"‪ .‬אבא החליט לוותר על‬
‫העלייה )שממילא לא היתה יוצאת אל הפועל לפני פרוץ המלחמה(‪ .‬אותו רבי‪ ,‬כדאי להזכיר‪,‬‬
‫הצליח לחמוק מהגרמנים בעזרת חסידיו‪ ,‬ולהגיע לארץ בדרכים עקלקלות ובעזרת תעודות‬
‫מזויפות‪ ,‬וזאת באותו הזמן שבו רוב חסידיו נרצחו בשואה‪ .‬בירושלים הוא הקים מחדש את‬
‫'חצרו' והמשיך לשלוט בחסידיו הרבים כמו בימים ההם בפולין‪.‬‬
‫באותן שנים החלו רוחות רעות לנשוב מכיוון גרמניה הנאצית כנגד יהדות פולין‪ .‬מגרמניה הגיעו‬
‫לפולין אלפי יהודים שגורשו בחוסר כל‪ .‬תביעות טריטוריאליות של היטלר מצ'כוסלובקיה ומפולין‬
‫בישרו רעות‪ .‬בממשלה הפולנית היה במחצית השנייה של שנות ה‪ 30-‬רוב למפלגת ה'אנדקים'‬
‫האנטישמית‪ .‬באווירה עכורה זו העזו האנטישמים המקומיים להרים ראש‪ ,‬כאשר עיקר כוונתם ‪-‬‬
‫פגיעה ביכולת הכלכלית של בני העיירה היהודיים‪ .‬הם לא בחלו בשום אמצעי להשגת יעד זה‪:‬‬
‫פתחו חנויות שהתחרו בחנויות היהודים‪ ,‬הפעילו אלימות ולא אחת השחיתו רכוש יהודי‪ .‬הם גם‬
‫מנעו מלקוחות להיכנס לחנויות של יהודים בימי השוק ההומים מאדם‪ .‬יהודי העיירה היו חסרי‬
‫‪12‬‬
‫הסיים‪ .‬הוצע חוק לבטול‬
‫אונים‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬נחתה גזרה חדשה מכוון בית הנבחרים הפולני ‪ֵ -‬‬
‫השחיטה הכשרה‪ ,‬דבר שזעזע מאוד את אנשי העיירה והסביבה‪ .‬כדי לבטל את רוע הגזרה אורגנה‬
‫משלחת של ועד הקהילה ורבני הערים זמושץ' וקראסנוברוד‪ .‬המשלחת נפגשה עם הרוזן‬
‫פודקובסקי שהיה חבר הסנט הפולני ומקורב לנשיא פולין דאז ‪ -‬מושציצקי‪ .‬כצפוי‪ ,‬המשלחת לא‬
‫הצליחה לשנות את רוע הגזרה‪.‬‬
‫בחורף ‪ 1937‬ידעה העיירה קראסנוברוד אימה של עלילת דם‪ ,‬כאשר ילדה בת ‪ 10‬ממשפחה פולנית‬
‫שגרה מעבר לנהר נעלמה בלי להשאיר עקבות‪ .‬האנטישמים הפיצו מיד שמועה שהיהודים חטפו‬
‫אותה כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות לפסח‪ ,‬וכמובן מצאו גם "עדים" למעשה‪ :‬נוצרייה‬
‫ששמשה ככובסת בבית הרב‪ .‬זו העידה שבמו עיניה ראתה בקבוקים מלאי דם בארונו של הרב‪.‬‬
‫באחד מימי ראשון התגודד המון מוסת אחרי התפילה בכנסיה והחל לפתוח קברים טריים כדי‬
‫למצוא את גופת הילדה ש"נרצחה"‪ .‬רק השתדלות אצל נציב המחוז הפסיקה את חילול הקברים‪.‬‬
‫בנוסף החלו האנטישמים בפוגרום כנגד היהודים‪ .‬להפתעתם יצאו מולם צעירים יהודיים ובראשם‬
‫הירש מוזס‪ ,‬בעלה של הינדה‪ ,‬ומשה ברנר‪ ,‬ובידם מקלות ואלות‪ .‬שני אלה שהיו בעברם חיילים‬
‫בחיל התותחנים‪ ,‬היכו את הפורעים מכות נמרצות והבריחו אותם אל מחוץ לעיירה‪ .‬אז הופיעה‬
‫המשטרה ואסרה את ראשי המכים מבין היהודים‪ .‬רק מתן שוחד רציני למפקד המשטרה הצליח‬
‫להביא לשחרורם מהמאסר‪ .‬העלילה המשיכה להכות גלים בעיתונות האנטישמית שדרשה ועדת‬
‫חקירה‪ .‬בסוף החורף‪ ,‬כאשר שכבת הקרח שכיסתה את הנהר נמסה‪ ,‬נמצאה גופת הילדה ליד‬
‫הסכר של תחנת הקמח‪ .‬הסתבר שהילדה חצתה בלילה את הנהר על גבי הקרח העבה ונפלה לתוך‬
‫פתח ששימש לשאיבת מים‪ ,‬וכך נעלמה מתחת לקרח‪ .‬כמובן שהגילוי לא מנע מהאנטישמים‬
‫להמשיך ולהאשים את היהודים‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1939‬סיימתי את הלימודים בבית הספר‪ .‬העונה בפנסיון התחילה כרגיל ביוני )תמונות‬
‫‪.(16,17‬‬
‫תמונה ‪ :16‬ביער‪ ,‬ליד הפנסיון‪ .‬שבתאי‪ ,‬מלצר בין‬
‫המלצרים‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1939‬‬
‫תמונה ‪ :17‬מנוחה בין הארוחות‬
‫ביער ליד הפנסיון‪ .‬יושבים מימין‬
‫לשמאל‪ :‬שבתאי‪ ,‬רבקלה ושמואל‪-‬‬
‫יוסף בעלה‪ ,‬מולם יושב שיקה‪.‬‬
‫צילום משנת ‪.1939‬‬
‫‪13‬‬
‫המצב הפוליטי באירופה היה באותה תקופה הנושא הבוער בשיחות היום יום‪ .‬האנשים והנופשים‬
‫היו בחרדה וחוסר ודאות לגבי העתיד לבוא‪ ,‬ונצמדו כל העת לחדשות ברדיו ובעיתונים‪ .‬באמצע‬
‫חודש אוגוסט החל גיוס חשאי של אנשי מילואים‪ .‬גם הירש מוזס היה ביניהם‪ .‬תוך ימים ספורים‬
‫התרוקן הפנסיון‪ ,‬וכל הנופשים מיהרו לחזור הביתה‪ .‬אנחנו חזרנו לביתנו בעיירה כדי להתארגן‬
‫לקראת מלחמה אפשרית‪ .‬בחיפזון נקנו מצרכי יסוד‪ :‬שק קמח במשקל ‪ 50‬ק"ג‪ ,‬סוכר‪ ,‬תפוחי‬
‫אדמה ועוד‪ .‬כל אלה הוכנסו לתוך בור גדול שנחפר במחסן וכוסה בקפדנות‪ .‬מתוך חשש לשריפת‬
‫הבית הוכנסו כל דברי הערך‪ ,‬כולל הפורטרט הגדול והיחידי של אמי שהיה תלוי בסלון‪ ,‬לתוך‬
‫ה'קופר' )ארגז גדול ששימש להחסנת בגדים ודברים יקרים(‪ .‬ה'קופר' הגדול הזה הוטמן במרתף‬
‫המרווח שבבית משפחת גורטלר שהיה בנוי מאבן‪ .‬למרתף זה הוכנסו ארגזים נוספים עם דברי ערך‬
‫של משפחות שכנות נוספות‪.‬‬
‫ב‪ 23.8.1939-‬נחתם הסכם ריבנטרופ ‪ -‬מולוטוב והיה ברור שאירופה צועדת לקראת מלחמה‪.‬‬
‫בראשון לספטמבר ‪ 1939‬פרצה המלחמה!‬
‫‪14‬‬
‫ב‪.‬‬
‫מלחמה ונדודים‬
‫הבריחה מפולין‬
‫בוקר הראשון לספטמבר נפתח בהודעתו הדרמטית ברדיו של נשיא המדינה‪ .‬הנשיא הודיע לאומה‬
‫על פלישת גרמניה לפולין ופריצת מלחמה‪ ,‬ופנה לחיילים בזו הלשון‪..." :‬ירו לאט‪ ,‬אל תבזבזו‬
‫כדורים‪ ,‬ירו לאט אך במדויק"‪ .‬פניה מוזרה זו היתה כאשר הגרמנים פתחו בסדרת הפצצות‬
‫רצחניות על ערי פולין‪ ,‬בלי לחסוך בפצצות!‬
‫לב היהודים ניבא רעות מצד הגרמנים הפולשים וגם מצד האנטישמים המקומיים‪ ,‬שהחלו להרים‬
‫ראש ולהגביר פעילותם‪.‬‬
‫למרות שהאזור בו גרנו היה רחוק מהגבול המערבי עם גרמניה‪ ,‬המטוסים הגרמניים הטילו פצצות‬
‫בערי הסביבה כבר בימיה הראשונים של המלחמה‪ .‬העיר הקרובה טומשוב סבלה הפצצה כבדה‬
‫ביום השלישי לפרוץ המלחמה‪ .‬על כן‪ ,‬בהחלטה מהירה של אבא‪ ,‬עזבנו את הבית ועברנו להתגורר‬
‫באתר הפנסיון המרוחק מהעיר‪ ,‬שרק שבועיים לפני כן עזבנו אותו‪.‬‬
‫החיילים הפולנים‪ ,‬על ציודם הדל והמיושן‪ ,‬נלחמו בעקשנות‪ ,‬אך לא הצליחו לעמוד בפני מכונת‬
‫המלחמה הגרמנית האדירה‪ .‬עם התקדמות החזית לתוך פולין‪ ,‬החל זרם של פליטים יהודיים לנוע‬
‫מזרחה בכל הדרכים‪ .‬רוב הפליטים נעו רגלית‪ .‬הדעה הרווחת בין היהודים היתה שהגרמנים‬
‫מתאכזרים רק לגברים‪ ,‬ולכן רוב הפליטים היו גברים‪ .‬גם האזור בו גרנו הוצף בפליטים רבים‪,‬‬
‫שהתעכבו ללינת לילה או מנוחה אצל יהודים מכניסי אורחים‪ ,‬כמונו‪.‬‬
‫ב‪ 10-‬בספטמבר‪ ,‬ערב ראש השנה‪ ,‬הגיעה אלינו קבוצת פליטים מקרקוב‪ ,‬ביניהם אנשי שם‬
‫ועיתונאי ידוע‪ .‬הקבוצה ביקשה להעביר אצלנו את החג בשקט‪ ,‬אך לא כך התפתחו העניינים‪.‬‬
‫בשעה ‪ 15:00‬הגיעה הידיעה שטור משוריין גרמני נכנס לעיירה במפתיע וללא קרב‪ .‬העיתונאי‬
‫שבחבורה‪ ,‬איש לא צעיר‪ ,‬התעלף כאשר שמע את הבשורה המרה וצנח על רצפת המרפסת‪ .‬תוך כדי‬
‫הטיפול בו הוא בכה מרות ומילמל‪" :‬מה יהיה על ‪ 3‬מיליון היהודים? מה יהיה על ‪ 3‬מיליון‬
‫היהודים?"‬
‫הגרמנים הציבו חיל משמר בעיירה והטור הגדול העיקרי המשיך לשעוט לכיוון זמושץ'‪ .‬רעם עמום‬
‫של מנועים נשמע במשך כל הלילה גם ביער בו שהינו‪ .‬למחרת בבוקר‪ ,‬א' ראש השנה‪ ,‬הלכו אבא‬
‫ושבתאי לבית הכנסת שבעיירה‪ .‬חיל מצב גרמני מצומצם שמר בצמתים ובכביש הראשי‪ ,‬והשקט‬
‫נשמר‪.‬‬
‫בבוקר היום השני של ראש השנה החל רעם תותחים להישמע מסביב; צבא פולני שהיה מבוצר‬
‫בהרים התקיף את הגרמנים‪ .‬קרבת העימות אילצה אותנו להימלט למקום מסתור‪ ,‬ומצאנו כזה‬
‫במרחק שני ק"מ מהעיירה‪ ,‬בתוך ערוץ עמוק בין ההרים‪ .‬במקום זה התקבצו עוד מאות מאנשי‬
‫העיירה‪ .‬הקרבות נמשכו ימים אחדים ובמהלכם שרפו הגרמנים את רוב בתי העץ של העיירה‪.‬‬
‫מרחוק ראינו את העשן והלהבות מהבתים העולים באש‪ .‬זעקות שבר ובכי‪ ,‬אשר התערבבו ברעמי‬
‫התותחים והפיצוצים‪ ,‬נשמעו מכל עבר‪ .‬מידי פעם הגיעו למקום בו הסתתרנו גם חיילים פולנים‬
‫פצועים ותשושים‪ .‬ביום השני להסתתרותנו יצא שיקה לחפש מזון ולא שב‪ .‬כולנו סבלנו הן‬
‫מהמחסור והן מהדאגה לשלומו‪ ,‬מאחר ולא ידענו מה עלה בגורלו‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫בתום ימי הקרבות שהסתיימו בניצחון הגרמנים‪ ,‬יצאנו מהמסתור וחזרנו לאתר הפנסיון‪.‬‬
‫לשמחתנו מצאנו שם את שיקה בריא ושלם‪ .‬הסתבר שבעל האתר ‪ -‬האדון פלכצינסקי הפולני‪,‬‬
‫איכסן חיילים פולניים פצועים מהקרבות‪ ,‬וכאשר שיקה הגיע‪ ,‬הוא גייס אותו מיד לעזרה בטיפול‬
‫בפצועים‪.‬‬
‫אבא ושבתאי חזרו לעיירה ומצאו שם את שרידי הבית שלנו מעלים עשן‪ .‬לפי העדות של שבתאי‪,‬‬
‫אבא התייפח בבכי מר‪ ,‬וביגונו ובשברון ליבו הוא סינן בשקט שיותר לא יקים כאן בית‪ .‬הוא בודאי‬
‫לא ידע באותו רגע שהבטחתו זו תתקיים בפועל‪.‬‬
‫הגרמנים שהשתלטו על העיירה החלו מיד בהשפלת היהודים לעיני הגויים‪ .‬הם איפשרו לפולנים‬
‫לבזוז את בתי היהודים שלא נשרפו‪ ,‬ולחפש רכוש במקומות מסתור בין הבתים שנשרפו‪ .‬גויות‬
‫שרופות של מתים‪ ,‬כולל של פליטים יהודיים ובני העיירה‪ ,‬היו מפוזרות ברחובות ואין קובר במשך‬
‫ימים‪ ,‬וזאת בשל הקושי בזיהוי האנשים ושייכותם הדתית‪ .‬אבא‪ ,‬שתמיד היה ממתנדבי חברה‬
‫קדישא‪ ,‬נרתם לעזרה בזיהוי גופות היהודים והבאתם לקבר ישראל בבית הקברות היהודי‪.‬‬
‫הגרמנים חטפו יהודים מידי יום והטילו עליהם עבודות קשות‪ ,‬כגון קבורת סוסים ופינוי הריסות‪,‬‬
‫כל זאת תוך כדי התעללות מכוונת והשפלה למול עיני הפולנים‪ ,‬שחלקם אף שמחו לשתף איתם‬
‫פעולה‪ .‬כחלק מהתעללות ביהודים‪ ,‬הגרמנים דרשו שכל גופה של חייל פולני‪ ,‬באם היה נוצרי או‬
‫יהודי‪ ,‬תקבר בבית קברות נוצרי בלבד‪ .‬על רקע דרישה זו פרץ פעם ויכוח בבית הקברות היהודי‪,‬‬
‫כאשר שני גרמנים הופיעו בזמן טקס קבורה והתעללו בנוכחים באיומים ובהשפלות בתואנה‬
‫שקוברים חייל‪ .‬אבא וחבריו התחננו שיאפשרו להם להמשיך בעבודת המצווה שלהם‪ ,‬ובקושי רב‬
‫הצליחו לקבל אישור להמשך טקס הקבורה‪.‬‬
‫במקום מגורינו ביער‪ ,‬רחוק מעיני הגרמנים שהתבססו בעיירה‪ ,‬נהנינו משקט יחסי‪ .‬עם זאת‪ ,‬מצב‬
‫הרוח של כולנו היה קודר ביותר‪ .‬בערב יום כיפור‪ ,‬כאשר אבא הדליק נרות במטבח‪ ,‬עמדתי לידו‬
‫וראיתיו מתייפח בשקט ודמעותיו זולגות כמים‪ .‬המראה הזה שלו עומד לנגד עיני כל חיי!‬
‫בבוקר יום כיפור הלכנו עם אבא לאזור אחר של היער‪ ,‬כדי לקיים תפילה בציבור בבית בו התגוררו‬
‫יהודים שנמלטו מהעיירה השרופה‪ .‬בשעה ‪ 10:00‬החלו שוב קרבות עזים בין צבא פולני שהגיע‬
‫מהמזרח‪ ,‬בנסיגתו מהצבא האדום הסובייטי‪ ,‬לבין הצבא הגרמני ששלט באזור‪ .‬בכל כוחנו רצנו‬
‫הביתה‪ ,‬אספנו בבהילות מה שניתן וברחנו הרחק לתוך היער‪ ,‬למקום שנתן תחושה שהוא מרוחק‬
‫מספיק מאזור הקרבות‪ .‬כאן מצאנו מסתור מאחורי קירות של בניין גדול שהחלו בבנייתו ועדיין‬
‫לא השלימו את החלונות והגג‪ .‬למקום הגיעו גם תושבים פולניים‪ ,‬וביניהם מנהל בית הספר הפולני‬
‫ומשפחתו‪ .‬במשך יומיים רעדה האדמה מעוצמת הפיצוצים‪ .‬שריקות הכדורים נשמעו מההר‬
‫הקרוב‪ .‬לפי עדויות אנשים ששהו בעיירה‪ ,‬התקיים שם גם קרב כידונים ממושך‪ ,‬פנים אל פנים‪,‬‬
‫בין החיילים הפולנים לבין הגרמנים‪ .‬למרות עמידת הגבורה שלהם‪ ,‬הפולנים הובסו קשות ע"י‬
‫הכוח הגרמני‪ ,‬שעלה עליהם בגודלו ובאיכותו‪ .‬למחרת נסוגו הגרמנים בשקט ואחריהם‪ ,‬תוך יום‪,‬‬
‫נכנס לעיירה הצבא הסובייטי‪.‬‬
‫אנו שבנו לבית פלכצינסקי‪ .‬אבא הלך לאחוזה למסור את הכסף שגבה בחודש האחרון לפני‬
‫המלחמה‪ ,‬ואז הציע לו המנהל האדמיניסטרטיבי של האחוזה לבוא ולגור בסמוך‪ ,‬תוך הבטחה‬
‫שהוא יעזור לנו להתקיים ככל שיוכל‪ .‬היתה בכך אמירת תודה לאיש שעבד עבורו בנאמנות וביושר‬
‫במשך שנים‪ .‬לאדם שביתו נשרף ועולמו חרב‪ ,‬לא היתה יכולה להיות הצעה טובה מזו‪ .‬מיד ארזנו‬
‫‪16‬‬
‫את מה שהיה לנו בבית פלכצינסקי ועברנו לאחוזה‪ .‬ליד המנסרה הועמד לרשותנו ביתן קטן ובו‬
‫שני חדרים‪ .‬בנוסף‪ ,‬הורשינו להשתמש חופשי בפסולת העצים של המנסרה לצורך בישול והסקה‪,‬‬
‫וגם לאסוף תפוחי אדמה‪ ,‬כרוב וגידולים אחרים בשדות האחוזה‪ ,‬ולאגור אותם לקראת החורף‬
‫המתקרב‪.‬‬
‫בביקורי הראשון בעיירה לאחר הקרבות זועזעתי ממראה הגופות השרופות הפזורות עדיין במרכז‬
‫העיירה‪ .‬אלה נותרו מתוך מאות שהיו בגמר הקרבות‪ ,‬וטרם נקברו‪ .‬את מקום הבית בו נולדתי‬
‫וגדלתי זיהיתי בקושי‪ ,‬מאחר ובמקום רחוב מסודר מצאתי שטח רחב ופתוח‪ ,‬זרוע אפר וקורות‬
‫שרופות‪.‬‬
‫כניסת הצבא הסובייטי לעיירה היתה מפנה משמח ליהודים ועוררה דאגה אצל האנטישמים‪ ,‬שרק‬
‫ימים קודם לכן התנכלו ליהודים ובזזו את רכושם‪ ,‬בחסות ובעידוד הגרמנים‪ .‬כיאה לצבא‬
‫קומוניסטי‪ ,‬הסובייטים גייסו בעיירה מספר שמאלנים‪ ,‬וביניהם כמה יהודים‪ ,‬למיליציה עממית‪.‬‬
‫חברי המיליציה הסתובבו עם סרט אדום על השרוול ונשק על הכתף‪ .‬בלהיטותם הרבה הם אסרו‬
‫את מפקד המשטרה ואת בעל האחוזה‪ ,‬וזאת למורת רוחם של רוב היהודים‪ .‬אבא‪ ,‬בלווית שניים‬
‫מנכבדי העיירה‪ ,‬פנו למפקדת הצבא בבקשה לשחרר את בעל האחוזה שפעל תמיד לטובת‬
‫היהודים‪ .‬המפקד המקומי‪ ,‬שבמקרה היה יהודי‪ ,‬נענה לבקשתם באי רצון בולט‪.‬‬
‫התקווה לעידן חדש ליהודים תחת השליטה הסובייטית נגוזה במהירות כאשר התברר שהרוסים‬
‫עומדים ַ‬
‫לפנות את המקום ולהעבירו לגרמנים‪ .‬מפקד היחידה היהודי הודיע שמי שרוצה יכול‬
‫לעזוב את העיירה יחד איתם‪ .‬הוא גם הבטיח לספק‪ ,‬למי שיבחר לעזוב‪ ,‬עזרה בהסעה אל הצד‬
‫השני של הגבול העתידי‪ .‬אבא לא היה מעוניין לעזוב ולהפוך לפליט‪ ,‬מה גם שמנהל האחוזה פנה‬
‫אליו בזו הלשון‪" :‬אתה תישאר איתנו‪ ,‬מה שאנחנו נאכל גם אתם תאכלו"‪ .‬ממש באותם ימים‬
‫הופיע בביתנו האח אהרון‪-‬וולף שברח מ ָורשה ברגל‪ ,‬כמו אלפי פליטים יהודיים אחרים‪ .‬דעתו‬
‫הנחרצת היתה שיש לעזוב את העיירה‪ ,‬והוא הצליח להמריד את כל המשפחה נגד דעתו של אבא‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬אבא הסכים לעזוב‪ ,‬אם כי באי רצון בולט וספק רב בנכונות ההחלטה‪ .‬אבא פנה למפקד‬
‫הצבא וביקש עזרה בהסעה‪ .‬המפקד ענה לו בכעס שיהודי המגן על בעל אחוזה‪ ,‬מומלץ שיבקש‬
‫הסעה מהפריץ‪ .‬אהרון‪-‬וולף ושיקה חיפשו ומצאו סוס ולאחר מכן גם עגלה‪ ,‬שהיו חלק מהציוד‬
‫הרב שהותיר אחריו הצבא הפולני הניגף‪ .‬כאשר חזרו כדי לאסוף אותנו‪ ,‬הציעה חנצ'ה בטוב לבה‬
‫לאסוף קודם את הינדה ושש בנותיה שנותרו לבד‪ ,‬לאחר שהירש גויס למלחמה וגורלו לא נודע‪.‬‬
‫אהרון‪-‬וולף ושיקה נסעו אל בית הקברות היהודי שמחוץ לעיירה‪ ,‬שבסמוך לו מצאו הינדה‬
‫ובנותיה מסתור זמני‪ .‬לרוע מזלם הם לא הגיעו להינדה וגם לא יכלו לחזור הביתה מאחר ויחידת‬
‫צבא רוסי עצרה אותם וגייסה אותם לעזרה בהובלות‪ .‬בבית נשארו רק אבא‪ ,‬חנצ'ה‪ ,‬שבתאי ואני‪,‬‬
‫ללא יכולת תנועה‪ .‬כעבור יומיים‪-‬שלושה‪ ,‬כאשר מועד העזיבה של הרוסים התקרב‪ ,‬השיג אבא‬
‫עגלה עם סוס‪ ,‬בה נסענו עם מעט הרכוש שנותר לנו‪ ,‬לעיר טומשוב‪ ,‬מרחק ‪ 19‬ק"מ מקראסנוברוד‪.‬‬
‫למחרת היום שהיה הושענה רבא‪ ,‬הצלחנו למצוא הסעה על משאית צבאית פתוחה‪ ,‬עמוסה במטען‬
‫רוסקיה‬
‫ָ‬
‫צבאי‪ ,‬שנסעה לצידו הסובייטי של הגבול החדש ‪ -‬אל העיר הקרובה ָרבה‪-‬‬
‫)‪ .(Rava-Russkaya‬אל קראסנוברוד לא שבנו יותר‪ .‬היהודים שנותרו שם עברו התעללויות קשות‬
‫מצד הנאצים‪ .‬רובם חוסלו ע"י הגרמנים‪ ,‬או נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ במהלך שלוש אקציות‪,‬‬
‫כאשר האחרונה שבהן היתה ב‪.26.10.1942-‬‬
‫‪17‬‬
‫ימים ראשונים ברוסיה‬
‫במשאית בה חצינו את הגבול לרוסיה נסעו גם בני משפחת ברגשטיין מקראסנוברוד שהיו ידידי‬
‫המשפחה‪ .‬בדרך סיפר אברהם ברגשטיין שהוא נוסע לעיר ז'ולקוָה‪ ,‬הנמצאת כ‪ 30-‬ק"מ אחרי רבה‪-‬‬
‫רוסקיה‪ ,‬שם מתגורר אחיו רפאל‪ .‬אברהם שידל את אבא שנצטרף אליו שהרי אחיו מכיר היטב‬
‫את אבא‪ ,‬ובודאי ישמח לקבל אותנו ולעזור במידת האפשר‪ .‬היות והמשאית המשיכה בנסיעה‬
‫ללבוב ועברה דרך ז'ולקוָה‪ ,‬המשכנו גם אנו לשם‪ .‬עייפים וקפואים הגענו בליל חג שמיני עצרת‬
‫לביתו המרווח של רפאל‪ .‬הונחינו ע"י אשתו להניח את המטען במבוא המקורה של הבית והגברים‬
‫נעמדו בחיפזון לתפילת החג‪ .‬תוך זמן קצר הגיע רפאל מבית הכנסת‪ ,‬לבוש בגדי חג‪ ,‬ושאלתו‬
‫הראשונה לאבא היתה‪" :‬איך זה באים בליל חג?"‪ .‬מיד אחרי זה‪ ,‬כ'ידיד ותיק'‪ ,‬נתן לאבא עצה‬
‫'ידידותית'‪" :‬רוץ מהר לעירייה‪ ,‬שם מחלקים מקומות איכסון לפליטים"‪ .‬אבא הודה לו על העצה‬
‫ואמר שעכשיו בלילה הכל סגור ויעשה זאת מחר בבוקר‪ .‬את אחיו ומשפחתו קיבלו המארחים‬
‫בשמחה רבה והזמינו לסעודת החג ואותנו השאירו לעצמנו במבוא החשוך‪ ,‬ישובים על החבילות‬
‫שלנו ואוכלים את הסנדוויצ'ים מהדרך‪ ,‬כשאבא בולע את הדמעות מתוך עלבון והשפלה‪ .‬למחרת‪,‬‬
‫בוקר החג‪ ,‬אבא הלך לבית הכנסת הסמוך‪ .‬יהודים טובים התעניינו במתפלל האורח ובמה אפשר‬
‫לפנות‬
‫לעזור לו‪ ,‬ואכן מישהו נתן לו כתובת של אחת‪ ,‬גברת שוורץ‪ ,‬שיש לה מבנה בחצר שאפשר ַ‬
‫זמנית לשם מגורים‪ .‬באותו יום עברנו לשם‪ .‬היה זה מבנה טרומי בחצר הבית‪ ,‬בו חדר אחד מרווח‬
‫למדי‪ ,‬שכנראה שימש בעבר כמחסן או כחדר כביסה‪ .‬חשנו שמזלנו שפר עלינו‪ ,‬שכן באותם ימים‬
‫העיר היתה מוצפת פליטים שישנו על רצפות במנזר ובבנייני ציבור וללא תנאים אלמנטאריים‪ .‬תוך‬
‫ימים ספורים אבא וחנצ'ה ארגנו ריהוט חיוני בעזרתה האדיבה של הגברת שוורץ‪ .‬כך נפתרה‬
‫הבעיה הבסיסית הראשונה ‪ -‬מקום להניח את הראש‪ .‬שתי אחיות‪ ,‬בנות עירנו‪ ,‬שברחו כמונו‪,‬‬
‫הצטרפו אלינו וגרו איתנו עד שמצאו מקום אחר לגור בו‪.‬‬
‫אולם בעיות של משפחת פליטים לא נגמרות בכך‪ .‬ראשית‪ ,‬ממה לחיות? אבא הגיע לז'ולקוָה‬
‫ובכיסו רק ‪ 300‬זלוטי במזומן )כ‪ 60-‬דולר(‪ .‬מעונת הקיץ של הפנסיון נשארו לאבא הרבה שטרות‬
‫עם תאריך פדיון דחוי‪ ,‬שלא היה להן כל ערך במצב הנוכחי‪ .‬ניסיונם של אבא וחנצ'ה בעבודת‬
‫האפייה‪ ,‬אותו רכשו עוד בשנות העשרים‪ ,‬עמד כאן לעזרתנו‪ .‬אבא מצא עבודה כאופה בלילה וצרף‬
‫אליו את חנצ'ה‪ .‬אחרי זמן קצר הוא נכנס לשותפות עם בעל המאפייה‪ .‬שבתאי ולפעמים גם אני‪,‬‬
‫היינו רצים ומוכרים פיתות חמות בשוק‪.‬‬
‫אהרון‪-‬וולף ושיקה לא היו איתנו מאז שנלקחו ע"י הצבא הרוסי להובלות‪ ,‬וגם לא היה איתם שום‬
‫קשר‪ .‬אחרי כחודש ימים של נדודים עם הצבא בגשמים ובקור‪ ,‬הם שוחררו והצטרפו אלינו‪.‬‬
‫אהרון‪-‬וולף הגיע חולה עם חום גבוה שהתפתח לדלקת פרקים קשה מאוד‪ .‬בתנאי הדיור בהם‬
‫חיינו וברמת הרפואה של אז‪ ,‬הוא נאלץ להיות מרותק למיטה במשך מספר שבועות‪ .‬רופא יהודי‬
‫מקומי טיפל בו במסירות רבה ובהתנדבות‪ ,‬וסרב בתוקף לקבל תשלום כלשהו‪.‬‬
‫לז'ולקוָה הגיעו בעקבותינו ובדרכים שונות האחות רויזה )שושנה( עם בעלה יהושע שנור ושני‬
‫ילדיהם‪ ,‬והאח שמואל‪-‬יוסף עם אשתו רבקלה ובתם צלינה )צפורה‪ ,‬תמונה ‪ .(18‬הם מצאו מחסה‬
‫במנזר של נזירות בעיר‪ ,‬שם שוכנו באולם ענק‪ ,‬בו הוקצה לכל משפחה קטע של רצפה‪ .‬במנזר זה‪,‬‬
‫ובתנאים העלובים ששררו בו‪ ,‬חיו מאות משפחות‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫תמונה ‪ :18‬צילינקה )ציפורה(‪ ,‬הבת של שמואל ‪ -‬יוסף ורבקלה‪.‬‬
‫תמונה של ילדה שלא שרדה את השואה‪.‬‬
‫הינדה ובנותיה נשארו בקראסנוברוד בציפייה שהירש יחזור מהמלחמה‪ .‬לאחר שהתארגנו‬
‫והסתדרנו בז'ולקוָה‪ ,‬שלחה חנצ'ה להינדה מכתב באמצעות איש העיירה שחצה את הגבול‪ ,‬ובו‬
‫הצעה תקיפה להצטרף אלינו‪ .‬לאור מכתב זה ובלחץ הבנות הגדולות‪ ,‬הינדה שכרה עגלון‪ ,‬אספה‬
‫מה שניתן מהרכוש הקבור בבור ובמרתף‪ ,‬והגיעה בדרכים עקלקלות לז'ולקוָה כמה שבועות לאחר‬
‫בואנו לשם‪ .‬הינדה והבנות מצאו מקלט במנזר‪ ,‬בו שהו גם רויזה ושמואל ומשפחותיהם‪ .‬הירש‪,‬‬
‫בעלה של הינדה‪ ,‬הצטרף למשפחתו כעבור מספר שבועות‪ .‬הסתבר שבאחד הקרבות נשלפו כידונים‬
‫והוא נפצע ביד ונפל בשבי הגרמני‪ .‬אחרי זמן מה הוא שוחרר מהשבי וחזר לקראסנוברוד‪ ,‬שם‬
‫נאמר לו שהמשפחה שלו נמצאת בז'ולקוָה‪ .‬הוא הצליח להסתנן דרך הגבול שבאותם ימים עדיין‬
‫לא היה סגור הרמטית‪ ,‬והצטרף למשפחתו לשמחת כולם‪.‬‬
‫עם אחינו אלתר שחי בוָרשה אצל דודתו חייצ'ה ועבר ככל הנראה לצד הרוסי‪ ,‬נותק הקשר‬
‫ועקבותיו אבדו‪ .‬כך גם נעלמו בלי זכר הסבא מצד אימי ואחיותיה שגרו בבילגוריי ובוָרשה‪.‬‬
‫חיי הפליטים היהודיים שהגיעו לאוקראינה המערבית בבריחתם מהגרמנים היו קשים ביותר‪ ,‬ללא‬
‫דיור מסודר וללא אפשרות להתפרנס בכבוד‪ .‬הסובייטים פרסמו הצעות נדיבות לפליטים לעבור‬
‫לאזורים פנימיים של ברית המועצות‪ ,‬שם יקבלו דיור ועבודה‪ .‬שמואל‪-‬יוסף ורויזה קיבלו את‬
‫ההצעה ועברו עם משפחותיהם לעיר ס ָטלינו שבדרום מזרח אוקראינה‪ .‬הם הגיעו לשם עם קבוצה‬
‫גדולה של פליטים יהודיים כמותם‪ ,‬ושוכנו בפרבר של העיר‪ .‬בהגיעם‪ ,‬נערכה לכבודם קבלת פנים‬
‫יפה‪ ,‬אך בהמשך הם סבלו מקשיי הסתגלות בשל העבודה הפיסית הקשה‪ ,‬אליה לא היו מורגלים‪,‬‬
‫וכן מתזונה לקויה שנבעה מהמחסור התמידי במצרכים חיוניים‪.‬‬
‫כשהגיעו ימי הקור של החורף‪ ,‬עברנו מהצריף בחצר של הגברת שוורץ לבית אחר בלב העיר‪ ,‬בו‬
‫גרנו בחדר אחד עם זוג ואח חולה של האישה‪ .‬כעבור כחודשיים אבא הצליח לשכור חדר גדול ובו‬
‫תנור אפייה‪ .‬זה איפשר לאבא להיפרד מהשותף‪ ,‬וכולנו יחדיו נרתמנו לעסק המשפחתי של אפייה‬
‫ושיווק דברי מאפה‪ .‬יחסית למצב הכללי‪ ,‬ובהשוואה לשאר הפליטים‪ ,‬מצבנו הכלכלי היה כתוצאה‬
‫מכך טוב לאין ארוך‪ .‬אהרון‪-‬וולף‪ ,‬שהבריא בינתיים מדלקת הפרקים‪ ,‬הירבה בנסיעות וניסה‬
‫לשלוח ידו בעסקים שונים‪ .‬בשובו מאחת מהנסיעות הוא הביא לי‪ ,‬לשמחתי הרבה‪ ,‬מנדולינה; מיד‬
‫התחלתי להתאמן בנגינה בזמני הפנוי‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫באביב ‪ 1940‬פנו השלטונות לכל הפליטים לבוא לקבל דרכונים סובייטיים‪ .‬הרוב סרבו מחשש כי‬
‫הדבר ימנע מהם את האופציה לשוב אי פעם למקומות מגוריהם הקודמים‪ .‬אבא נימק את סירובו‬
‫בטענה שהוא רוצה לנסוע לפלשתינה‪ .‬הסירוב לקבל אזרחות לא היה לרוחו של השלטון‪ ,‬בלשון‬
‫המעטה‪ .‬במהלך החודשים הספורים מתחילת המלחמה‪ ,‬השלטון הסובייטי כבר הספיק לערוך‬
‫מספר "טיהורים"‪ ,‬בעיקר של מנהיגי מפלגות יריבות לקומוניזם וביניהם ציונים‪ ,‬פולנים‪ ,‬בעלי‬
‫אחוזות‪ ,‬וכן פליטים בודדים ללא משפחות‪ .‬על רקע זה התעורר בקרב הפליטים החשש לגבי‬
‫התגובה הצפויה של השלטון לסירוב הגורף לקבלת דרכונים‪ .‬באחד מימי חודש מאי הגיע אהרון‪-‬‬
‫וולף מלבוב וסיפר על שמועה האומרת שהלילה צפויים מעצרים של גברים צעירים מבין הפליטים‪.‬‬
‫על כן הוא ושיקה הלכו לישון אצל ידיד‪ ,‬תושב מקומי‪ .‬האח שלמה שברח מ ָורשה וגר עם אשתו‬
‫ובנו בלבוב‪ ,‬ודווקא הסכים וקיבל דרכון סובייטי‪ ,‬בא אלינו באותו יום ונשאר ללון איתנו מתוך‬
‫ביטחון שהדרכון יגן עליו‪ ,‬מה שלא קרה‪.‬‬
‫באותו לילה בחצות העירו אותנו דפיקות חזקות בדלת מלווות בקריאה קולנית ותקיפה‪" :‬פיתחו‪,‬‬
‫כאן ֶאן‪ָ -‬קה‪ֶ -‬וה‪ֶ -‬דה" )נ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ - .‬משטרת הביטחון(‪ .‬השוטרים שנכנסו פקדו עלינו לקום ולהתלבש‬
‫מהר‪ .‬הם הורו לנו לקחת מה שניתן בידיים‪ ,‬ולעלות בשקט על משאית שחיכתה בחוץ ליד הכניסה‪.‬‬
‫השוטרים שבחוץ דחקו בנו לעלות לרכב ולא איפשרו לחזור ולקחת משהו נוסף‪ .‬שלמה הראה להם‬
‫את הדרכון‪ ,‬אבל הם פקדו עליו לעלות לרכב‪ ,‬והבטיחו שבתחנת הרכבת‪ ,‬לשם מועדות פנינו‪,‬‬
‫יבררו‪ ,‬ובודאי ישוחרר‪ .‬השוטרים נעלו מאחורינו את הדירה ואז הוסענו במהירות לכיוון תחנת‬
‫הרכבת‪ .‬בהגיענו לתחנה הורדנו ברציף‪ ,‬ליד רכבת משא ארוכה‪ .‬התחנה היתה מוקפת שוטרים‬
‫ואנשים במדים שרשמו את הבאים וחילקו אותם לקרונות‪ .‬שלמה פנה לקצין שנראה כאחראי על‬
‫הארגון‪ ,‬הראה לו את הדרכון וטען שנאסר בטעות‪ .‬הקצין לקח ממנו את הדרכון‪ ,‬ופקד עליו לעלות‬
‫לקרון‪ .‬עד הבוקר המשיכו להגיע עוד ועוד קבוצות של עצורים‪ ,‬כולל הינדה ומשפחתה‪ .‬השטח‬
‫המה בני אדם ‪ -‬זקנים‪ ,‬צעירים‪ ,‬נשים וילדים‪ .‬דלתות הקרונות היו פתוחות והשוטרים איפשרו‬
‫לצאת לשירותים ולשתיית מים‪ .‬לפנות בוקר‪ ,‬בגבור המהומה מסביב‪ ,‬יצא שלמה מהקרון והתגנב‬
‫בין הקרונות ומתחתם לצד האחורי של הרכבת‪ .‬משם‪ ,‬בחשכת הלילה‪ ,‬הוא הצליח לחמוק אל‬
‫מחוץ לאזור התחנה ולהגיע חזרה העירה‪ .‬ידיד משפחה מקומי עזר לו לצאת מהעיר ולחזור ללבוב‪,‬‬
‫אל אשתו ובנו‪.‬‬
‫אהרון‪-‬וולף ושיקה שמעו בבוקר את אשר התרחש בלילה‪ .‬בלי לאבד זמן הם שכרו עגלון עם עגלה‪,‬‬
‫פתחו את דלת הבית והעמיסו כל מה שחיוני‪ :‬כלי מיטה‪ ,‬בגדים‪ ,‬כלים ועוד‪ .‬בעל הבית שגר באותו‬
‫בניין‪ ,‬יצא לשמע הרעש וניסה בכוח למנוע מהם להוציא את הרכוש החיוני שלנו‪ ,‬תוך כדי ריב על‬
‫כל פריט‪ .‬עקב המהומה הוזעק שוטר‪ ,‬אשר הגיע למקום בדיוק כאשר אהרון‪-‬וולף יצא עם‬
‫המנדולינה שלי בידו‪ .‬בעל הדירה תפס אותה ומשך בכוח‪ .‬השוטר‪ ,‬כמתווך‪ ,‬הוציא את המנדולינה‬
‫מידיהם וזרק אותה בכוח על הכביש‪ ,‬וכך 'התנפץ' לו החלום המוסיקלי הראשון שלי‪ .‬בסופו של‬
‫דבר‪ ,‬שני האחים הגיעו לתחנת הרכבת בבוקר‪ ,‬עם העגלה העמוסה‪ .‬הם העלו את המטען לקרון‬
‫והצטרפו אלינו למסע אל הלא נודע‪.‬‬
‫בדרך לסיביר הרחוקה‬
‫בסביבות השעה ‪ 10:00‬בבוקר הושלמה העמסת כל הנוסעים על חפציהם לקרונות‪ .‬הדלתות נסגרו‬
‫והרכבת הארוכה יצאה למסעה‪ .‬בכל קרון הצטופפו כ‪ 40-‬איש‪ ,‬כולל זקנים‪ ,‬צעירים‪ ,‬נשים וילדים‪,‬‬
‫‪20‬‬
‫משפחות משפחות‪ .‬הנוסעים התמקמו על הרצפה ועל דרגשים מעץ‪ .‬ארבעה אשנבים קטנים מתחת‬
‫לתקרה‪ ,‬שניים מכל צד‪ ,‬איפשרו כניסת אוויר‪ .‬בכי וייאוש נשמעו מכל עבר‪ ,‬מעטים אף נכנסו‬
‫להיסטריה ודיברו על התאבדות וקץ החיים‪ .‬באמצע הקרון היתה חבית מים לשתייה ודלי לעשיית‬
‫צרכים‪ .‬מנות לחם סופקו לנו לדרך לפי מספר ראשים‪.‬‬
‫הרכבת פנתה מזרחה‪ ,‬אל פנים המדינה הענקית‪ .‬לעיתים‪ ,‬כאשר המסילה היתה תפוסה‪ ,‬היא‬
‫היתה נעצרת בתחנה מסוימת למשך שעות‪ .‬כאשר העיכוב חל במשך היום איפשרו לנו לצאת‬
‫מהקרונות ולנוע בתחום התחנה‪ ,‬להשתמש בשירותים שבה‪ ,‬לקבל אוכל חם )בדרך כלל מרק(‬
‫ולשתות משקה חם )בכל תחנת רכבת היה ברז מים רותחים‪ ,‬המכונה 'קיפיטוק'‪ ,‬חופשי ללא‬
‫תשלום(‪ .‬מדי פעם פגשנו בתחנות אלה טרנספורטים של פליטים יהודיים כמונו שנאסרו באותו‬
‫לילה נורא במקומות שונים ברחבי אוקראינה ורוסיה הלבנה‪.‬‬
‫באחת מהתחנות הללו במסע הארוך עצרה רכבת נוספת‪ ,‬נושאת פליטים‪ ,‬במסילה מקבילה בצד‬
‫של אותו רציף‪ .‬אהרון‪-‬וולף טייל לאורך הרציף‪ ,‬והנה צועדת מולו חברה טובה משכבר הימים ‪-‬‬
‫חייקה אלבוים‪ ,‬שירדה מהרכבת המקבילה‪ .‬מאחר והיה זה יום קיץ‪ ,‬חייקה היתה לבושה רק‬
‫בשמלה פרחונית קלילה‪ ,‬ולרגליה סנדלים מרצועות עור דקות‪ .‬משפחת אלבוים גרה בכפר אדמוב‪,‬‬
‫סמוך לקראסנוברוד‪ .‬בשעה הגורלית ההיא‪ ,‬כאשר היה צריך להחליט האם להישאר או ללכת‬
‫בעקבות הצבא הרוסי‪ ,‬החליטו אביה והאח הבכור להישאר ולשמור על הבית והרכוש‪ ,‬והאמא עם‬
‫בנה הצעיר והבת עברו לצד הרוסי והגיעו כמונו לרכבת גירוש‪ .‬משמחת הפגישה המפתיעה‬
‫ומהשיחה בה שקעו‪ ,‬ואולי גם בגלל שנכנסו לאולם התחנה לשתות משהו‪ ,‬אהרון‪-‬וולף וחייקה לא‬
‫שמו לב שהרכבת שלה עזבה‪ .‬בלית ברירה אהרון‪-‬וולף הביא את חייקה לקרון שלנו‪ ,‬כאן היא‬
‫התקבלה בחמימות ע"י המשפחה‪ .‬התקווה היתה שאולי בהמשך הדרך נפגוש שוב את הרכבת שלה‬
‫באחת התחנות‪ ,‬אך הדבר לא קרה במהלך השבועיים הבאים של המסע‪ .‬ברכבת ההיא נותרו אמה‬
‫ואחיה ָדוד‪.‬‬
‫כך המשיך המסע מבלי שאיש מאיתנו ידע לאן פנינו מועדות ועד מתי ניסע‪ .‬עברנו את הוולגה על‬
‫פני גשר ארוך מאוד‪ ,‬כאשר מצד אחד של הנהר לא רואים את צידו השני‪ ,‬עברנו את העיר אוּפה‬
‫)‪ ,(Ufa‬בה עמדנו יום שלם‪ ,‬ואפילו הרשו לנו לרחוץ בנהר הסמוך לתחנה )שם ניצלתי בנס‬
‫מטביעה(‪ ,‬עברנו את הרי אורל והגענו לצד האסייתי של רוסיה ‪ -‬אל סיביר האימתנית‪.‬‬
‫תחנה ראשונה בסיביר‬
‫חלפו עוד ימים ואיתם ערי סיביר ‪ -‬צילבינסק‪ ,‬אומסק‪ ,‬נובוסיבירסק‪ ,‬אצינסק‪ .‬בדרכנו לכיוון‬
‫מינוסינסק‪ ,‬עצרנו בלילה חשוך בתחנה קטנה כלשהי בשלוחה דרומית של הרכבת הטרנס‪-‬‬
‫סיבירית‪ ,‬והתבקשנו לרדת עם כל החפצים‪ .‬קציני הנ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ .‬ערכו מיון ורישום‪ ,‬ולשאלתנו ‪ -‬לאן‬
‫לוקחים אותנו מכאן? ענה הקצין‪" :‬מחר תיסעו הביתה"‪ .‬בבוקר הגיעו משאיות ועגלות סוסים‬
‫שהובילו אותנו קבוצות קבוצות למקומות שונים‪ .‬אותנו‪ ,‬כחלק מקבוצה של כמה עשרות‬
‫משפחות‪ ,‬הובילו בדרכי עפר קשות בתוך יער עבות‪ .‬אחרי טלטולים שנמשכו שעות רבות הגענו‬
‫לגבעה חשופה מוקפת צמחייה עבותה‪ ,‬ליד נחל קטן‪ .‬על הגבעה עמד צריף ארוך בודד‪ ,‬בנוי עץ‪,‬‬
‫בשם 'מאורת הדובים' )‪ .(Medvezij Log‬במקורו שימש הצריף את הציידים בעונת הצייד‪ .‬סמוך‬
‫לצריף היה מבנה קטן בנוי אבנים לא מסותתות‪ ,‬שצורתו כיפה‪ ,‬בגובה של כ‪ 2-‬מטר‪ .‬המבנה שימש‬
‫‪21‬‬
‫כבית מרחץ‪ .‬פעם בשבוע היו מדליקים עצים באמצע המבנה‪ ,‬ועל ערמת הגחלים שנוצרה היו‬
‫שופכים מים והאנשים היו מתרחצים בקבוצות‪ .‬המים הובאו בדליים מהנחל הסמוך‪.‬‬
‫מיד עם הגיענו לצריף‪ ,‬שלחנו מכתבים לכל יקירנו ‪ -‬אברהם בתל אביב‪ ,‬שמואל ורויזה‬
‫באוקראינה‪ ,‬שלמה בלבוב‪ ,‬דוד יעקב )אחיו של אבא ואביו של אייבי( בלובלין ונוספים‪ .‬מרויזה‬
‫ושמואל קבלנו תשובה מלאת צער על גורלנו כאסירים בסיביר‪ ,‬מאברהם זכינו לקבל תשובה רק‬
‫לאחר זמן רב‪ ,‬ומדוד יעקב לא זכינו למענה‪ .‬גם עם אלתר וכל המשפחה מצד אימי לא נוצר‬
‫לדאבוננו כל קשר‪.‬‬
‫אחרי יום יומיים של התארגנות במקום החל מיון האנשים וחלוקתם לקבוצות עבודה‪ .‬עיקר‬
‫העבודה שלשמה הובלנו למקום נידח זה‪ ,‬היתה להכין תשתית לקו רכבת אזורית‪ .‬כל אדם מגיל ‪15‬‬
‫ומעלה‪ ,‬גבר או אישה‪ ,‬גויס לעבודה תחת פיקוחם של מנהלי עבודה מקומיים‪ .‬על אספקת המזון‬
‫שבץ שהקים גם צוות לצורך כך‪ .‬אבא נבחר על ידו להוביל‪,‬‬
‫לקבוצה היה אחראי ַט ַטרי מבוגר בשם ֶ‬
‫באמצעות סוס‪ ,‬לחם ומצרכי מזון לצריף מידי יום‪ .‬עבודה זו נחשבה קלה יחסית‪ ,‬ואבא קיבל‬
‫אותה גם מאחר והיה מבוגר יחסית ‪ -‬כבן ‪ ,60‬וגם משום שהיה מהבודדים שידעו לדבר רוסית‪,‬‬
‫פועל יוצא משליטת הרוסים באזור מגוריו בפולין לפני מלחמת העולם הראשונה‪.‬‬
‫שבץ מישהי שתארגן מטבח‪ .‬אבא הציע את חנצ'ה‬
‫כדי לספק מזון חם לציבור כה גדול חיפש ֶ‬
‫כבעלת ניסיון בניהול מטבח בקנה מידה כזה‪ .‬חנצ'ה בחרה כעוזרת לטבחית את חייקה‪ .‬חנצ'ה‪,‬‬
‫שהיתה בעבר הרוח החיה במטבח שבפנסיון‪ ,‬ארגנה במהירות את המטבח‪ ,‬ומהמצרכים הפשוטים‬
‫והדלים הכינה מידי יום ארוחות טעימות יחסית לכל דיירי הצריף‪ .‬אהרון‪-‬וולף‪ ,‬שיקה ושבתאי‬
‫עבדו יחד עם כולם בעבודות התשתית הקשות‪.‬‬
‫אבא שזכה לכאורה בתפקיד "קל"‪ ,‬התקשה בעבודתו מאחר והיה חסר ניסיון ברכיבה על סוס‪.‬‬
‫מידי יום הוא היה יוצא לבדו עם הסוס למקום קבלת המצרכים בכפר אורשנויה‪ ,‬מרחק של כ‪15-‬‬
‫ק"מ מהצריף‪ ,‬וחוזר בערב כשהוא פוסע לצידו של הסוס‪ .‬בשובו היו מונחים משני צידי הסוס שני‬
‫שקים גדולים וכבדים‪ ,‬קשורים זה לזה על גב הסוס‪.‬‬
‫ליד הכפר אורשנויה היה מחנה מגורשים נוסף מהרכבת שלנו‪ .‬בין היהודים ששהו בו מצא אבא‬
‫את הינדה ומשפחתה‪ .‬מצבם היה קשה במיוחד בשל מיעוט מפרנסים וריבוי ילדים‪.‬‬
‫פעם בדרך חזרה לצריף‪ ,‬מעד הסוס בשביל בתוך היער‪ .‬למרות כל המאמצים אבא לא הצליח‬
‫להקימו‪ .‬בייאושו השאיר את הסוס עם השקים והגיע לבדו לצריף אחרי רדת החשכה‪ .‬אהרון‪-‬וולף‬
‫חזר איתו בריצה לסוס ויחד הם הצליחו לפרוק את השקים‪ ,‬להקים את הסוס‪ ,‬להעמיסו מחדש‬
‫ולהגיע לקראת חצות בשלום לצריף‪ .‬בדרך נס‪ ,‬דב או חיית טרף אחרת לא פגעו בסוס‪ .‬דובים‬
‫חומים היו שוכני קבע ביערות שסביב‪ ,‬ובשרם נחשב למעדן אצל תושבי הסביבה‪ .‬היו עדויות‬
‫לביקורים ליליים של דובים בקרבת הצריף שלנו‪.‬‬
‫לאחר חמשה חודשים בצריף הגיע החורף‪ .‬שלג כיסה את הדרכים‪ ,‬וקרח עבה את הנחלים‪ .‬כל‬
‫ראָק )הצריף התחתון(‪ .‬המבנה היה ממוקם‬
‫תושבי הצריף הועברו אז למבנה אחר שנקרא ניז'ני באָ ַ‬
‫ביידק‪ .‬המבנה‬
‫ניסי‪ ,‬ובמרחק של כ‪ 3-‬ק"מ מישוב קטן בשם ָח ָ‬
‫בסביבה הררית‪ ,‬קרוב לשפת הנהר ֶי ֶ‬
‫היה גדול מקודמו‪ ,‬מרווח קצת יותר‪ ,‬ומתאים למגורים ולחיים בתנאי החורף הסיבירי‪ .‬בשני‬
‫קצות המבנה היו חדרים מצוידים בתנורים גדולים‪ ,‬מיוחדים לחימום ולייבוש מגפי הלבד‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫בתנורים אלה ניתן היה גם לבשל‪ .‬עם קצת תושייה הצלחנו אנו‪ ,‬משפחה בת ‪ 7‬נפשות‪ ,‬להתמקם‬
‫בתוך חדר כזה‪ ,‬בנפרד משאר יושבי הצריף‪ ,‬שהצטופפו על דרגשים באולם המרכזי המשותף‪ .‬צמוד‬
‫למבנה היה מטבח מסודר שתופעל ע"י צוות מקומי‪ .‬תמורת תשלום ניתן היה להשיג כאן ארוחות‬
‫חמות‪ ,‬אך למי היה כסף? בסמוך היתה גם חנות קטנה‪ ,‬בה נמכרו לפעמים מצרכים חיוניים‬
‫בקיצוב‪ .‬ליד הצריף היה מבנה של בית מרחץ שהופעל פעם בשבוע‪ .‬כל הבוגרים עבדו בכריתת‬
‫עצים במדרון ההר‪ ,‬עיבודם במקום לפי מידות והוראות‪ ,‬והעמסתם על מזחלות שלג ארוכות‬
‫לצורך הובלתם לשפת הנהר הקפוא‪ .‬העובדים חולקו לצוותים‪ ,‬וכל צוות היה צריך להכין מיכסה‬
‫)נורמה( של עצים למשלוח‪ .‬צוות שהכין מעל הנורמה קיבל תוספת לשכר הזעום‪ .‬אבא‪ ,‬אהרון‪-‬וולף‬
‫ושיקה היו צוות משפחתי חרוץ‪ ,‬והם הצליחו לקבל מידי פעם תוספת לשכר וציון לשבח מהמפקח‪.‬‬
‫בתחילה גם חנצ'ה ושבתאי עבדו איתם‪ ,‬אך בהמשך הם הועברו לעבודה אחרת‪ ,‬קשה לא פחות‪.‬‬
‫העבודה בכריתת העצים היתה מפרכת‪ ,‬והכלים היחידים היו גרזנים ומשור יד ארוך עם ידיות‬
‫בקצותיו‪ ,‬כדי לאפשר ניסור בו זמני ע"י שני אנשים‪ .‬המזחלות‪ ,‬עמוסות בכמות גדולה של קורות‬
‫עץ ורתומות לסוסים‪ ,‬הוסעו על גבי מסילת קרח בעלת שיפוע קל בכיוון ההתקדמות‪ ,‬עד לשפת‬
‫הנהר‪ ,‬מרחק של מספר קילומטרים‪ .‬נתיב המסילה הוכן בתחילת החורף‪ ,‬עוד לפני שהקרקע‬
‫קפאה‪ ,‬וזאת ע"י חפירת שני חריצים מקבילים ברוחב מזחלת‪ .‬עם בוא החורף‪ ,‬כלומר בתחילת‬
‫עונת ההובלה‪ ,‬הושקו החריצים במים אשר קפאו ויצרו משטח חלק כמו זכוכית‪ .‬מידי לילה היו‬
‫מטאטאים מהמסילה את השלג וכל נשורת שהצטברה בשל הרוחות העזות‪ .‬אנשי הקבוצה‬
‫שהעמיסו את המזחלות היו גם דוחפים אותה בכוח כדי לעזור לסוס להזיז את המטען הכבד וכדי‬
‫לצבור תאוצה‪ .‬כך‪ ,‬על גבי מסילה חלקה כמו זכוכית‪ ,‬בעלת שיפוע קל קדימה ברוב הדרך‪ ,‬הובלו‬
‫ֶניסי‪ .‬כאן חיכה צוות שפרק את העצים וסידר אותם בשכבות אחת על גבי‬
‫העצים עד לשפת הנהר י ֶ‬
‫השנייה‪.‬‬
‫תחזוקת המסילה הוטלה על הצעירים והצעירות‪ ,‬ביניהם גם חנצ'ה ושבתאי‪ .‬מידי לילה‪ ,‬בתנאים‬
‫של קור עז ורוחות‪ ,‬הם היו יוצאים‪ ,‬כל אחד לבד לקטע שלו‪ ,‬ומטאטאים‪ ,‬עד תחילת ההובלות‬
‫בבוקר‪ ,‬את השלג מתוך חריצי המסילה‪ .‬כאשר ירד שלג או היו רוחות חזקות מאוד שהעיפו שלג‬
‫ומחטי עצים לחריצי המסילה‪ ,‬הכרח היה לעבור ולטאטא את המסילה יותר מפעם אחת בלילה‪.‬‬
‫הביגוד שעמד לרשות העובדים היה זה שהביאו איתם מאירופה‪ ,‬והוא לא הספיק לקור הסיבירי‬
‫של עשרות מעלות מתחת לאפס‪ .‬העבודה לבד בלילה‪ ,‬בשטח מוקף יער עבות‪ ,‬יצרה גם פחדים‬
‫שונים‪ ,‬בעיקר מפני חיות יער‪ .‬באחד הלילות‪ ,‬שבתאי נבהל מאוד בעת שנתקל באחד מאותם בעלי‬
‫חיים היוצאים לצוד בלילה‪ .‬למזלו לא היה זה בעל חיים מסוכן‪.‬‬
‫באביב‪ ,‬כאשר הקרח על הנהר הפשיר‪ ,‬הועסקו רוב העובדים בגלגול העצים שהצטברו במהלך‬
‫החורף‪ ,‬אל תוך הנהר הזורם צפונה‪ .‬העצים נועדו להגיע לאזורי התעשייה או להישלח ליצוא‪.‬‬
‫באותו זמן‪ ,‬אהרון‪-‬וולף הצליח לשכנע את הממונה עליו מצד השלטון שהוא חייט מעולה‪ .‬הוא‬
‫נלקח למרכז האדמיניסטרטיבי של האזור‪ ,‬שם הועסק בתפירת בגדים למנהלים‪ .‬אחת לשבועיים‪,‬‬
‫ביום א'‪ ,‬הוא היה חוזר אלינו לסוף שבוע‪ .‬תוך זמן קצר הוא העביר לשם גם את חייקה כתופרת‬
‫עוזרת‪ ,‬והשניים חיו בתנאים משופרים לאין ערוך‪ .‬אחרי כמה שבועות הם הגיעו לביקור עם‬
‫בשורה שהחליטו להתחתן כדת משה וישראל‪ .‬באותו ערב אבא אסף את כל דיירי הצריף‪ ,‬העמיד‬
‫חופה מאולתרת‪ ,‬ולשמחת כולם ערך טקס קידושין לפי כל הכללים‪ .‬למחרת בבוקר חזרו השניים‬
‫‪23‬‬
‫לעבודתם כזוג נשוי‪ .‬עם הזמן הם הצליחו לצרף אליהם גם את חנצ'ה כטבחית במסעדה‬
‫המקומית‪.‬‬
‫ואיפה אני בכל האירועים? אבא דיווח עלי כצעיר מגילי האמיתי ולכן הייתי היחיד שלא נקרא‬
‫לעבודה‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוטלו עלי משימות שונות‪ ,‬כגון הכנת עצים להסקה ובישול מרק‪ ,‬על פי‬
‫הדרכתה של חנצ'ה‪ ,‬עבור המשפחה העובדת‪ ,‬בעת שובם מהעבודה המפרכת‪ .‬בשעות הפנאי מצאתי‬
‫עניין בגילוף בעץ‪ ,‬ציור וקריאה ברוסית‪ .‬באותה תקופה התנוססו בכל מקום פורטרטים של‬
‫סטאלין‪ ,‬וכאשר הזדמן לידיי לוח מעץ לבנה‪ ,‬שהיה נפוץ ביער‪ ,‬גילפתי בתבליט את פרופיל ראשו‬
‫של סטאלין‪ .‬יום אחד הגיע הקצין לביקור שגרתי‪ ,‬ובראותו את הפורטרט שאל אותי מי עשה‬
‫אותו‪ .‬עניתי לו בגאווה שאני‪ ,‬בתקווה שאקבל איזו מדליה‪ .‬לאכזבתי‪ ,‬הוא אמר לי בטון מפחיד‪:‬‬
‫"אתה יודע מה עשית?"‪ .‬כדי לצייר או לגלף את ראש המנהיג יש צורך באישור מיוחד! הוא הוציא‬
‫מתיק הצד שלו גיליון נייר רשמי ורשם פרוטוקול ארוך‪ .‬את התבליט עטף בנייר הפרוטוקול ולקח‬
‫אותו איתו‪ .‬בלכתו הזהיר אותי שלא אעיז יותר לבצע 'פשע' כזה‪.‬‬
‫במאי ‪ 1941‬העבירו אותנו‪ ,‬יחד עם שאר דיירי הצריף לכפר הקטן ָחביידק‪ .‬המגורים כאן היו‬
‫במספר בניינים ומרווחים יותר‪ ,‬כאשר רוב המשפחות שוכנו בדירות בנות חדר‪ .‬בכפר שכנו מספר‬
‫מוסדות‪ :‬תחנת משטרת הביטחון ‪ -‬הנ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ ,.‬ספרייה‪ ,‬בית ספר עממי לכיתות ראשונות‪ ,‬מסעדה‪,‬‬
‫חנות קטנה למצרכי מזון בקיצוב ובית מרחץ על שפת הנחל‪.‬‬
‫בשל גילו‪ ,‬אבא קיבל עבודה "קלה" יחסית כשומר לילה על הסוסים‪ .‬לפי השיטה שהיתה נהוגה‬
‫בקיץ‪ ,‬היו משחררים את הסוסים בגמר יום העבודה למרעה חופשי ביער שמסביב‪ .‬הסוסים מנו‬
‫כמה עשרות ולאחדים מהם היה קשור פעמון לצוואר‪ .‬לפנות בוקר היה אבא רוכב על סוס‪ ,‬אוסף‬
‫את כולם ומביאם לאורווה לקראת יום עבודה חדש‪ .‬מדי פעם היה אחד הסוסים‪ ,‬או כמה מהם‪,‬‬
‫תועים ומתרחקים מהעדר‪ ,‬דבר שגרם לחרדות במשך שעות‪ ,‬ולחיפושים‪ .‬עם הזמן‪ ,‬בשל‬
‫ההתחככות עם הסוסים‪ ,‬אבא החל לסבול מקרציות בגופו ואני הייתי מקרצף אותן מתוך העור‬
‫בגב‪ ,‬אחת אחת‪.‬‬
‫בספריה המקומית מצאתי לשמחתי מבחר ספרי קריאה בשפה הרוסית‪ .‬הקריאה בהם איפשרה לי‬
‫לשפר את ידיעותיי בשפה שרכשתי בלימוד עצמי‪ .‬בין הספרים מצאתי להפתעתי אחד שהכיל את‬
‫שלושת הטרגדיות של שקספיר‪' :‬המלט'‪' ,‬מקבט' ו'המלך ליר'‪ ,‬בתרגום רוסי‪ .‬את הספר עב הכרס‬
‫הזה קראתי עד הסוף‪ ,‬למרות השפה 'השקספירית' הקשה‪.‬‬
‫במסעדה המקומית ניתן היה לקנות ארוחות מגוונות בהתאם לכסף שברשותך‪ .‬בכניסה ישב מנהל‬
‫המסעדה שהיה גם הקופאי ‪ -‬החבר קוקורוזה ‪ -‬איש שמנמן‪ ,‬בעל שפם שיבה גדול וסבר פנים רגוע‪.‬‬
‫הוא היה גובה את הסכום שחישב בחשבונית הגלגליות ונותן פתק לקבלת המזון‪ .‬אנחנו‪ ,‬כמו רוב‬
‫היהודים במצבנו‪ ,‬בחרנו מידי יום בצהרים מרק כרוב ודייסת פנינה )קווקר(‪ ,‬שכן אלה עמדו‬
‫במבחן הכשרות והיו כמובן הזולים ביותר‪ .‬יותר מכך לא היינו יכולים לקנות באמצעינו הדלים‪.‬‬
‫כאשר מידי פעם התלוננו שיש תולעים במרק היה עונה לנו החבר קוקורוזה‪" :‬התולעת היא זאת‬
‫שאוכלת אותנו ולא אנחנו אוכלים אותה"‪.‬‬
‫יום ראשון בשבוע היה יום המנוחה‪ .‬חנצ'ה או אבא היו יוצאים אז באישור לביקורים בכפרי‬
‫הסביבה‪ ,‬שם היו מחליפים אצל האיכרים פריטי לבוש אירופיים אלגנטיים תמורת דברי מזון‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫פעם אחת אבא הלך רגלית לבקר את הינדה ומשפחתה בישוב שהיה ‪ 30‬ק"מ ממקום מגורינו‪.‬‬
‫בשובו הביא לנו רשמים על חייהם הקשים במיוחד‪.‬‬
‫ב‪ 22-‬ביוני ‪ 1941‬התבשרנו על פלישת הצבא הגרמני לתחומי ברית המועצות‪ .‬רמקול במרכז הישוב‬
‫שידר חדשות של הרדיו הממלכתי‪ ,‬ובין קטעי החדשות ‪ -‬קריאות והוראות לגיוס כללי ונאומי‬
‫עידוד‪ .‬רוח נכאים ירדה על כולנו וחרדה עמוקה לכל הקרובים והיקרים לנו‪ ,‬המתגוררים סמוך‬
‫לחזית‪ .‬הרדיו והעיתונות הרוסיים‪ ,‬שנשלטו ע"י השלטון‪ ,‬שינו בבת אחת את יחסם הפוליטי‪ .‬אם‬
‫עד יום הפלישה צידדה התקשורת הרוסית בגרמנים והאשימה את אנגליה וצרפת בהצתת‬
‫המלחמה )הרוסים אף סיפקו לגרמניה חיטה ומצרכי חקלאות למיניהם(‪ ,‬אזי עם הפלישה‬
‫הגרמנית האכזרית‪ ,‬שבאה בהפתעה גמורה‪ ,‬הפכו מדינות המערב‪ ,‬העומדות במלחמת ייאוש נגד‬
‫האויב המשותף‪ ,‬לבעלות ברית‪ .‬כפועל יוצא מכך נחתם ב‪ 30.7.1941-‬הסכם בין הממשלה הפולנית‬
‫הגולה בלונדון‪ ,‬בראשות הגנרל שיקורסקי‪ ,‬לבין ממשלת ברית המועצות‪ .‬ההסכם כלל שיפור‬
‫היחס לאזרחי פולין הפזורים בשטחי רוסיה‪ ,‬והקמת צבא פולני של מתנדבים למלחמה באויב‬
‫בחביידק את כל היהודים לאסיפה ברחבה שבין‬
‫המשותף‪ .‬כעבור שבועיים כינס מפקד המשטרה ָ‬
‫הבתים‪ ,‬והודיע רשמית שמעכשיו כולם רשאים לעזוב ולעבור לכל מקום בחלק האסיאתי של ברית‬
‫המועצות‪ ,‬כלומר מזרחה מהרי אורל והים הכספי‪ .‬למי שיחליט להישאר‪ ,‬מוצעת הלוואה עומדת‬
‫ל‪ 20-‬שנה לבניית בית ולהקמת משק עזר‪ ,‬כולל פרה ועופות‪ .‬כמובן‪ ,‬אף אחד לא רצה להישאר‬
‫במקום נידח זה‪ ,‬ותוך שבועות אחדים עזבו כל הפליטים למקומות שונים‪ ,‬לפי יכולתם‪ .‬הרוב‪,‬‬
‫במיוחד אלה שהיו בידם האמצעים להוצאות הדרך‪ ,‬עברו לאזורים חמים ומרוחקים‪ ,‬כגון ערי‬
‫אוזבקיסטאן וקזחסטאן‪ .‬אחדים שבידם היו אמצעים מוגבלים בלבד‪ ,‬עברו לערים קרובות‬
‫בתחומי סיביר‪ .‬באותו זמן אהרון‪-‬וולף חלה שוב בדלקת פרקים קשה‪ ,‬מלווה בחום גבוה‪ ,‬מה‬
‫שמנע כל אפשרות לטלטל אותו בדרכים הארוכות והקשות‪ .‬וכך קרה שאנו נותרנו המשפחה‬
‫היהודית היחידה שנשארה במקום נידח זה‪ ,‬בלי אפשרות לדעת מתי נעזוב‪ .‬בהיותו בעל מקצוע‬
‫מעולה ועובד במרכז האדמיניסטרטיבי‪ ,‬זכה אהרון‪-‬וולף לטיפול מיוחד בבית החולים של מכרות‬
‫הזהב המרוחקים‪ .‬בתום הטיפול הוא ואשתו חייקה שבו אלינו‪ ,‬כאשר חייקה בהריון‪ .‬אולם‬
‫בתנאים בהם חיינו וברמת הרפואה של אז מחלתו נמשכה עוד זמן רב‪ .‬בינתיים התבשרנו שהינדה‬
‫ומשפחתה הגיעו לעיר הקרובה קאנסק‪ ,‬ומצאו שם מגורים ועבודה‪ .‬הוחלט לשלוח את שיקה‬
‫ושבתאי רגלית לקאנסק כדי להכין בסיס לקליטת המשפחה כולה‪ .‬השניים יצאו באמצע‬
‫אוקטובר‪ ,‬כל אחד עם מטען של מזון ובגדים על הגב‪ ,‬והלכו במשך ‪ 3‬ימים‪ ,‬כל יום כ‪ 50-‬ק"מ‪,‬‬
‫במטרה להגיע לעיר‪ .‬בלילות הם מצאו מקומות לינה ומסתור מפני הקור העז‪ ,‬פעם בבית נטוש‪,‬‬
‫ופעם בכפר אצל איכרים מכניסי אורחים‪ .‬בסוף היום השלישי למסעם הם עלו על רכבת‪ ,‬ואיתה‬
‫הגיעו לעיר קאנסק הממוקמת על קו הרכבת הטראנס‪-‬סיבירית‪ ,‬בין קראסנויארסק ואירקוטסק‪.‬‬
‫את בית משפחת מוזס )הינדה‪ ,‬הירש ושש הבנות( הם מצאו בפרבר תעשייתי בשם 'עיירת‬
‫העובדים' )‪ ,(Roboci Gorodok‬המרוחק כ‪ 3-‬ק"מ ממרכז העיר‪ .‬השניים התקבלו בשמחה רבה‬
‫לאחר ניתוק של שנה וחצי‪ ,‬והינדה והירש‪ ,‬שהיו בעלי ותק של חודשיים בעיר‪ ,‬הסבירו לשיקה‬
‫ולשבתאי כיצד להתארגן‪ .‬הפרבר בו הם גרו היה בנוי סביב מפעל גדול לעיבוד עץ ומוצריו‪ ,‬וכל בתי‬
‫המגורים סביבו היו מיועדים לשיכונם של עובדי המפעל ומשפחותיהם‪ .‬לפיכך‪ ,‬שיקה ושבתאי פנו‬
‫למשרדי המפעל והתקבלו מיד לעבודה‪ .‬כרווקים הם שוכנו בחדר משותף עם עוד ששה עובדים‪,‬‬
‫כאשר לכל אחד מיטה משלו‪ .‬שיקה שעבד זמן מה לפני המלחמה במפעל ליצור נברשות לתאורה‬
‫‪25‬‬
‫בוָרשה‪ ,‬רשם בשאלון הקבלה שהוא מסגר‪ ,‬ועל כן התקבל לעבודה במסגרייה‪ .‬שבתאי כחסר‬
‫הכשרה מקצועית כלשהי‪ ,‬סודר לעבודה בחוץ ‪ -‬בסידור ושינוע של קורות ולוחות עץ‪ .‬המפעל עבד ‪6‬‬
‫ימים בשבוע ב‪ 3-‬משמרות‪ ,‬וכל התוצרת יועדה לצרכי המלחמה‪ .‬לקראת סוף השנה עבר המפעל‬
‫לעבוד בשתי משמרות‪ ,‬כל משמרת בת ‪ 11.5‬שעות‪ ,‬עם מרווח של חצי שעה בין המשמרות וחצי‬
‫שעה הפסקת צהרים‪ .‬שבתאי בלבושו הקל סבל מאוד מהקור‪ ,‬במיוחד במשמרות הלילה‪ .‬העובדים‬
‫הרוסיים שבקבוצתו חסו עליו ופנו להנהלה שתעביר אותו לעבודה בתוך הבניין‪ ,‬וכך היה‪ .‬שבתאי‬
‫החל לעבוד בתחנת הכוח של המפעל‪ ,‬בצוות מסיקי התנורים ליצור קיטור‪ .‬העבודה מול פתחי‬
‫הכבשנים הלוהטים היתה עבורו מפרכת ומתישה‪.‬‬
‫בחביידק‪ .‬מצבו של אהרון‪-‬וולף השתפר‬
‫חודש דצמבר הגיע ואיתו החורף הקשה‪ ,‬ואנו עדיין היינו ָ‬
‫וניתן היה לחשוב על מעבר לקאנסק‪ ,‬תוך נקיטת הזהירות הנדרשת ממצבו וכן מהריונה של‬
‫חייקה‪ .‬באחד מימי החודש‪ ,‬במזג אוויר קר אך נוח יחסית לעונה‪ ,‬יצאנו לדרך במזחלת שלג‬
‫רתומה לסוס‪ .‬העגלון המקומי אותו שכרנו‪ ,‬קבע תוכנית נסיעה עם עצירות לילה‪ .‬בערב הראשון‬
‫הגענו ליישוב ובו אכסניה ללינה ולמנוחה‪ .‬למחרת המשכנו בדרך‪ ,‬ולקראת ערב הגענו לכפר שממנו‬
‫הובילו דרך קבע תוצרת חקלאית לעיר קאנסק‪ .‬העגלון הביא אותנו לבית איכרים‪ ,‬ממנו היתה‬
‫מיועדת לצאת למחרת שיירת מזחלות עמוסת תוצרת לקאנסק‪ .‬פרקנו את מטעננו בבית האיכר בו‬
‫היינו אמורים ללון‪ ,‬ואבא סיכם עם האיכר מה שצריך‪ .‬את הלילה העברנו בביתם החם של‬
‫האיכרים וגם זכינו לארוחת ערב אליה הוזמנו ע"י אשת האיכר‪ .‬עם שחר קמנו‪ ,‬העמסנו את‬
‫החפצים במזחלות‪ ,‬מעל המטען של האיכרים‪ ,‬ויצאנו לדרך‪ .‬היה זה בוקר יפה‪ ,‬עם שמים בהירים‪,‬‬
‫אך עם רוח נגדית יבשה וכפור של ‪ .-35- -40ºC‬מובילי המזחלות לבשו בגדים חמים‪ ,‬מעליהם‬
‫שובה( כשהצמר פונה פנימה‪ ,‬ומעליה פרווה ארוכה נוספת מעור כלבים‬
‫פרווה מעור כבש )הקרויה ָ‬
‫או דובים )המכונה ֶמיחה( כשהשערות פונות החוצה‪ .‬לרגליהם הם נעלו מגפי לבד דחוס ) ָו ֶלנקי(‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬אנו לבשנו את הבגדים איתם הגענו מאירופה‪ ,‬ולמרות שעטפנו עצמנו בכל דבר אפשרי‬
‫לא היה בכך כדי להתגונן מפני הקור העז‪ .‬כדי למנוע קפיאה השתדלנו ככל האפשר ללכת לצידי‬
‫המזחלות ולא לשבת עליהן‪ .‬אחרי שעה או יותר חנצ'ה שמה לב שהלחיים שלי לבנות מקיפאון‪.‬‬
‫בפולין נהגו במצב זה לשפשף את המקום הקפוא עם שלג‪ .‬חנצ'ה הורידה כפפה אחת והתחילה‬
‫לשפשף את לחיי בשלג‪ .‬תוך דקות ספורות קפאו אצבעותיה שכן שלג סיבירי איננו כשלג פולני‪.‬‬
‫האיכר‪ ,‬בראותו את המצב‪ ,‬הושיב את כולנו על אחת המזחלות ודהר במהירות חזרה לביתו‪ .‬הוא‬
‫השאיר אותנו לטיפולה של אשתו וחזר לדרכו‪ .‬אשתו קיבלה אותנו בחמימות ורצה למרפאה של‬
‫הכפר להשיג משחה לטיפול בכוויות קור‪ ,‬אך התברר שאין להם כזאת‪ .‬לפיכך היא הביאה שומן‬
‫אווזים למריחה על העור הפגוע‪ .‬בבית האיכר נשארנו במשך שבוע עד ליציאתה של השיירה הבאה‬
‫לקאנסק‪ .‬לחנצ'ה ולי סידרו מקום לינה מעל תנור האפייה ולאחרים מזרונים על הרצפה‪ .‬הכנסת‬
‫האורחים של משפחת האיכר היתה למופת וברוחב לב‪ ,‬והם לא חסכו במזון ובשתייה עבורנו‪ ,‬וכל‬
‫זאת בלי לדבר על תשלום‪ .‬בתמורה‪ ,‬אהרון‪-‬וולף התנדב לעזור להם בתפירה‪ ,‬ואכן תפר להם בגד‬
‫מבד שהיה ברשותם‪ .‬במשך השבוע ששהינו בבית האיכר כוויות הקור כמעט נרפאו ויכולנו‬
‫להמשיך בנסיעה‪ .‬עם שחר נפרדנו בחמימות מהמארחת ויצאנו שוב לדרך‪ .‬הפעם מזג האוויר היה‬
‫יותר נוח ולקראת ערב הגענו בשלום לפרבר 'עיירת העובדים' שליד קאנסק‪ .‬אבא שילם לאיכר‬
‫החביב את המגיע לו בתוספת תשר יפה כתגמול ליחס הנפלא ולהכנסת האורחים הלבבית‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫תחנה שנייה בסיביר ‪ -‬העיר קאנסק‬
‫לקראת בואנו פנו שיקה ושבתאי למשרד השיכון של המפעל וביקשו להעביר אותם מהרווקייה‬
‫לדירה שתתאים למשפחה העומדת להגיע‪ .‬ואכן כשהגענו עמד כבר לרשותנו חדר בצריף מס' ‪,8‬‬
‫הסמוך למפעל ולנהר קאַן‪ .‬הצריף היה מבנה חד קומתי‪ ,‬בנוי קורות עץ עגולות‪ .‬אורכו היה כ‪40-‬‬
‫מטר ורוחבו כ‪ 8-‬מטר‪ ,‬והיו בו ‪ 8‬חדרים מכל צד‪ .‬למזלנו קיבלנו דירה בקצה הצריף שכללה גם‬
‫מבוא סגור ומקורה בכניסה לחדר‪ .‬המבוא שימש לנו כמחסן קטן‪ .‬החדר היה בגודל של כ‪ 4-‬מטר‬
‫על ‪ 4‬מטר ובו ‪ 2‬מיטות‪ ,‬שולחן ארוך ושני ספסלים לצידו‪ ,‬תנור‪-‬כיריים לחימום ולבישול בעצים‪,‬‬
‫וחלון הפונה לכיוון הכביש המוליך לגשר מעל הנהר‪ .‬מים לשימוש יום יומי היינו מביאים מהנהר‬
‫באמצעות דליים‪ .‬הצריף לא היה מחובר לרשת החשמל‪ ,‬ונפט לתאורה היה קשה להשגה וגם יקר‪.‬‬
‫אהרון‪-‬וולף וחייקה קיבלו דירה דומה בבניין סמוך‪ .‬אהרון‪-‬וולף הבריא בינתיים ממחלתו ובאותו‬
‫חורף נולד בנו הראשון ‪ -‬שלום‪ .‬עם הזמן הצטרפו אליהם אמה ואחיה של חייקה‪ ,‬אחרי ניתוק‬
‫שנמשך כשנתיים‪.‬‬
‫מיד לאחר שהגענו והתמקמנו בחדרנו התחלנו לעבוד במפעל; אבא הועסק בעבודות שונות‬
‫המתאימות לגילו‪ ,‬וחנצ'ה צורפה לצוות מסיקי התנורים של תחנת הכוח‪ .‬אני‪ ,‬בתור קטין‪ ,‬עבדתי‬
‫חצי משמרת )‪ 5.5‬שעות( במחלקת הרכבות‪ ,‬בה הועסקו נערים בגילי‪ ,‬כולם רוסים‪ .‬תפקידי היה‬
‫לייצר קופסאות למוקשי נעל ע"י חיבור במסמרים של חלקים מעץ שהוכנו לפי שבלונה‪ .‬אחרי‬
‫יומיים‪-‬שלושה של עבודה מאומצת וציפורניים שחורות ממכות פטיש לא מדויקות‪ ,‬השגתי את‬
‫המיומנות הנדרשת של החדרת מסמר באורך ‪ 5‬ס"מ במכת פטיש אחת‪.‬‬
‫חורף שנת ‪ 1942‬זכור לי כתקופה קשה במיוחד‪ .‬החדשות מהחזית היו עגומות‪ ,‬ויחד איתן נשמעו‬
‫סיפורים שהיה קשה להאמין באמיתותם‪ ,‬על פשעי הגרמנים כלפי האוכלוסייה האזרחית‪ ,‬בלי‬
‫לציין שמדובר בעיקר ברצח של יהודים‪ .‬מיקירנו שנשארו בפולין‪ ,‬או באזורים מערביים של‬
‫רוסיה‪ ,‬לא קבלנו כל אות חיים‪ .‬המצב הכלכלי ברחבי המדינה היה בשפל‪ ,‬כאשר רוב התוצרת‬
‫הופנתה לצורכי המלחמה‪ .‬המזון אזל מהחנויות ורק מספר מוצרי יסוד נמכרו בקיצוב ובמחיר‬
‫רשמי‪ .‬קצובת לחם לעובד היתה ‪ 600‬גרם ליום‪ ,‬ומי שלא עבד‪ ,‬וכן ילדים‪ ,‬קשישים וחולים קבלו‬
‫רק ‪ 300‬גרם ליום‪ .‬עובד במפעל קיבל בהפסקת אמצע המשמרת אוכל חם שכלל מרק כרוב דליל‬
‫ואי אלו תוספות דלות שאף פעם לא השביעו‪ .‬בלב העיר היה שוק מקורה‪ ,‬בו ניתן היה לקנות‬
‫מוצרי מזון מידי האיכרים‪ ,‬כולל מיני ירקות‪ ,‬תפוחי אדמה וחלב קפוא ומוצריו‪ .‬המחירים בשוק‬
‫זה היו יקרים מאוד‪ ,‬ללא כל יחס למשכורת של העובד‪ .‬ואכן‪ ,‬למרות שעבדנו כולנו‪ ,‬לא ידענו שובע‬
‫מהו‪ .‬באין חשמל‪ ,‬התאורה היחידה בביתנו היתה באמצעות עששית נפט קטנה שאבא התקין ולא‬
‫צרכה נפט רב‪ .‬נפט היה כאמור קשה להשגה ומחירו גבוה‪ ,‬ולכן לא יכולנו להרשות לעצמנו שימוש‬
‫במנורה אמיתית שצריכת הנפט שלה גבוהה פי כמה‪.‬‬
‫בתחילת האביב שבתאי הגיע לאפיסת כוחות מהעבודה המפרכת‪ ,‬ובאחד הימים התמוטט באמצע‬
‫המשמרת‪ .‬בשל כך אושרה לו חופשה לריפוי והבראה‪ .‬לאחר שהתאושש מעט הלך העירה לבית‬
‫המלאכה המכאני המרכזי לתיקוני מכשירים ולפחחות‪ .‬מילדות היו לשבתאי הנטייה וגם הכישרון‬
‫הטבעי למכאניקה‪ .‬שבתאי פנה למנהל המקום‪ ,‬שהיה במקרה גם יהודי טוב‪ ,‬וביקש להתקבל‬
‫לעבודה‪ .‬המנהל הסכים וגם צייד אותו במכתב למנהל המפעל כדי שישחררו מעבודתו הנוכחית‪.‬‬
‫לשמחתו‪ ,‬המפעל לא עורר קשיים ושבתאי החל לעבוד במקום המיוחל‪ .‬בתחילה שובץ לפחחייה‪,‬‬
‫‪27‬‬
‫אולם אחרי זמן קצר הועבר‪ ,‬על פי בקשתו‪ ,‬למחלקת המכאניקה כמתלמד וכעוזר של המומחה ‪-‬‬
‫המייסטר פיוטרובסקי‪ ,‬פולני שהתגלגל כמונו לסיביר‪ .‬מחלקת המכאניקה עסקה בתיקון מכונות‬
‫תפירה‪ ,‬אופניים‪ ,‬מכונות כתיבה ועוד‪ ,‬ושבתאי גילה כשרון רב בלימוד יסודות המקצוע‪ .‬המייסטר‬
‫הפולני חיבב אותו ובפגישה עם אבא חלק לו שבחים בלי סוף‪ .‬אחרי חודשים אחדים המייסטר‬
‫התגייס ליחידת הצבא הפולני של גנרל אנדרס‪ ,‬שהוקמה בשטחי ברית המועצות‪ ,‬ושבתאי מונה‬
‫למומחה הראשי במקומו‪ .‬שינוי זה במעמדו העלה משמעותית את משכורתו‪ ,‬פתח אפשרויות‬
‫להכנסות נוספות ‪ -‬פרטיות‪ ,‬ושיפר כמובן את מצבה הכלכלי של המשפחה כולה‪ .‬גם מצבם הכלכלי‬
‫של חייקה ואהרון‪-‬וולף שעסק בחייטות‪ ,‬היה שפיר וטוב ביחס לאחרים‪.‬‬
‫עבודתי בחצי משמרת השאירה לי זמן פנוי לעבודות עזר ‪ -‬הבאת מים מהנהר‪ ,‬הכנת עצים להסקה‬
‫ועוד‪ .‬בתחילת האביב‪ ,‬באפריל‪ ,‬כאשר האדמה הקפואה החלה להפשיר‪ ,‬החלטתי לסדר גינה ולגדל‬
‫בה ירקות למאכל‪ .‬לצד דירתנו השתרע מגרש גדול וריק‪ ,‬שלא עובד מעולם‪ .‬בעזרת מעדר ומכוש‬
‫התחלתי לפורר את שכבת הקרקע הקשה העליונה ולהרחיק את האבנים מתוכה‪ .‬בתחילת מאי‪,‬‬
‫כאשר האדמה הפשירה לעומק מספיק המאפשר את עיבודה‪ ,‬הכנתי את השטח לזריעה ושתילה‪.‬‬
‫הקיץ הסיבירי הוא אמנם קצר‪ ,‬אולם הימים ארוכים וחמים‪ ,‬דבר הגורם לצמיחה מהירה )חשכה‬
‫בחודשים יולי‪-‬אוגוסט היא בין השעות ‪ 10‬בערב ל‪ 2-‬אחר חצות(‪ .‬עם התקדמות העבודה קבלתי‬
‫עזרה בעיבוד השטח ובגידורו מהאחים ומחנצ'ה‪ .‬באותו קיץ זכינו לאכול ירקות מפרי גני ‪ -‬בצל‪,‬‬
‫צנוניות‪ ,‬גזר ועוד‪.‬‬
‫עם תחילת הקיץ התארגנו ללינה בחוץ‪ ,‬בחזית הבית‪ ,‬וזאת בשל החום הרב בחדר ומכת‬
‫הפשפשים‪ .‬הדבר איפשר גם לשמור על הגינה מפני גנבות‪.‬‬
‫בסוף הקיץ‪ ,‬לאחר שהסתיים קציר התבואה‪ ,‬יצאנו במשך מספר ימי ראשון לשדות הקולחוז‬
‫)משק חקלאי שותפי( שהשתרעו מספר ק"מ מביתנו‪ ,‬וזאת במטרה ללקט שיבולים שנשרו בעת‬
‫הקציר‪ .‬ב'מלקטים' היו חנצ'ה‪ ,‬שושנה הבת של הינדה‪ ,‬בנות נוספות של שכנינו ואנכי‪ .‬אחרי ‪3-4‬‬
‫"מבצעים" כאלה הצלחנו לאסוף כ‪ 15-‬ק"ג שיבולים‪ .‬את הגרעינים שנותרו לאחר דיש ידני‬
‫והפרדת המוץ באמצעות הרוח‪ ,‬הבאנו לטחנת קמח כפרית שעבדה על בסיס אבני ריחיים‪ ,‬וחזרנו‬
‫עם שקית קמח לאפייה ולבישול‪ .‬על "מבצע" זה חזרנו גם בשנים הבאות‪.‬‬
‫החדשות מהחזית המשיכו להיות קשות‪ .‬הצבא הגרמני המשיך בהתקדמות בכל הגזרות‪ .‬יחד עם‬
‫בשורות אלה הגיעו גם סיפורים על רציחות המוניות בכל מקום אותו הם כבשו‪ .‬כמקודם‪ ,‬לא היה‬
‫כל מידע על גורלם של אחותנו רויזה‪ ,‬האחים שמואל‪-‬יוסף ושלמה ומשפחותיהם‪ ,‬וכן על גורל‬
‫אחינו אלתר והדוד יעקב ומשפחתו בלובלין‪ .‬עם האחרונים נותק כאמור הקשר כבר בתחילת‬
‫הפלישה הגרמנית‪.‬‬
‫המצב הכלכלי הגיע בשלב זה לשפל נוסף‪ .‬לסיביר הועברו המוני פליטים ממערב המדינה‪ ,‬וביניהם‬
‫בעלי השכלה ומקצועות שהשתלבו במוסדות ובמפעלים בערים‪ .‬בכל המציאות הקשה הזאת‪,‬‬
‫השלטון פעל בנוקשות‪ ,‬אך הסדר נשמר ובתי הספר ומוסדות ההשכלה פעלו כסדרם‪ ,‬כמה שניתן‪.‬‬
‫בהתקרב המועד לתחילת שנת הלימודים בבתי הספר‪ ,‬הדהים אותנו שבתאי בהצהרה שעלי לעזוב‬
‫את העבודה במפעל וללכת ללמוד‪ .‬לטענתי‪ ,‬איך אני יכול ללכת ללמוד ולהפסיק לעבוד במצבנו‬
‫הכלכלי הקשה‪ ,‬הוא הצהיר‪" :‬אני לא יכול‪ ,‬אז לפחות שאחד מאיתנו יהיה "דוקטור"‪ .‬הכנסתו‬
‫לתקציב המשפחה מעבודתו המקצועית היתה הגדולה ביותר במשפחה‪ ,‬מה שנתן תוקף חזק‬
‫‪28‬‬
‫להצעתו‪ .‬וכך מצאתי עצמי בראשון לספטמבר ‪ ,1942‬חוזר בשמחה‪ ,‬אך גם בחרדה‪ ,‬לספסל‬
‫הלימודים בכיתה השביעית‪ ,‬וזאת לאחר הפסקה של ‪ 3‬שנים‪ .‬אמנם גמרתי כיתה שביעית בבית‬
‫ספר כללי בפולין בשנת ‪ ,1939‬אך הלימודים ברוסיה כללו מקצועות שלא למדתי בבית הספר‬
‫הפולני‪ ,‬כגון אלגברה‪ ,‬אותה למדו כאן מכיתה ה'‪ ,‬היסטוריה של יוון העתיקה‪ ,‬רוסית ועוד‪.‬‬
‫הלימודים במערכת החינוך הסובייטית דאז היו מגיל ‪ 8‬עד גיל ‪ 18‬וכללו ‪ 4‬שנים בביה"ס התחלתי‪,‬‬
‫‪ 3‬שנים בחטיבת ביניים ו‪ 3-‬שנים בתיכון‪ .‬הידע שלי בשפה הרוסית נרכש מלימוד עצמי בלבד ולא‬
‫השתווה לרמה של התלמידים ילידי המקום‪ ,‬דבר שהגביר את חששותיי מפני הבאות‪ .‬בנוסף לכך‪,‬‬
‫הייתי התלמיד היהודי היחידי בכיתה‪ ,‬ועוד עם שם "משונה"‪ .‬למזלי‪ ,‬מחנכת הכיתה והמורה‬
‫למתמטיקה ‪ -‬אירינה איבנובנה‪ ,‬היתה אישה אצילה וסמכותית וגילתה הבנה וסבלנות למצבי‪,‬‬
‫במיוחד ברבעון הראשון‪ .‬תוך חודשים אחדים של מאמץ מוגבר הגעתי לרמה הכללית והתחלתי‬
‫להתבלט כתלמיד טוב ואפילו מצטיין‪.‬‬
‫המצב הכלכלי הגרוע התבטא גם בתנאי הלימודים‪ .‬לא ניתן היה להשיג מחברות וניר כתיבה‪ ,‬ובית‬
‫הספר הקציב כאלה רק לצורכי בחינות או עבודות מיוחדות‪ .‬לשימוש היום יומי של הכנת שיעורים‬
‫ועבודות בית השתמשנו בספרי תעמולה ואידיאולוגיה קומוניסטית שקנינו בזול‪ ,‬וכתבנו בהם בין‬
‫השורות המודפסות‪ .‬בחדר שלנו לא היה חשמל‪ ,‬והקריאה והכתיבה בין השורות בלילות החורף‬
‫הארוכים‪ ,‬לאור העששית העלובה‪ ,‬לא היו פשוטים כלל ועיקר‪.‬‬
‫מבחינה חברתית לא נתקלתי בעוינות מצד ילדי הכיתה‪ ,‬ותוך זמן קצר זכיתי ליחס חברי‪ ,‬שהלך‬
‫והשתפר עם התקדמותי בלימודים‪ .‬ראוי לציין שהשלטון הסובייטי דגל בשוויון מוחלט בין‬
‫הגזעים והלאומים ושם על כך דגש בחינוך הדור הצעיר‪.‬‬
‫באותו זמן‪ ,‬שיקה שעבד במסגריית המפעל מאז שהגענו לקאנסק‪ ,‬קודם בתפקיד והתמנה לאחראי‬
‫על שימון המכונות‪ .‬באחת ממשמרות הלילה‪ ,‬בחורף שנת ‪ ,1943‬הוא שם לב שהמיסב המרכזי‬
‫באחת המכונות לניסור גזעי עץ גולמיים ללוחות‪ ,‬מתחמם מעל המותר‪ .‬הוא פנה למנהל שלו‬
‫וביקש רשות להפסיק את פעולת המכונה‪ .‬הלה סרב לבקשתו ואחרי זמן מה המיסב ניתך‪ ,‬מה‬
‫שגרם לנזק רציני ולהשבתה לשעות רבות של עבודת הניסור ושל העבודה במחלקות התלויות‬
‫באספקת הלוחות‪ .‬על נזק כזה לתהליך הייצור‪ ,‬במפעל העובד יומם וליל לצורכי מלחמה‪ ,‬צפוי היה‬
‫עונש חמור לאשם‪ .‬הנהלת המפעל הטילה את האשמה על שיקה‪ ,‬ותוך זמן קצר הוא נקרא למשרד‬
‫התביעה לחקירה‪ .‬רשמו מה שרשמו וביקשו שיחתום‪ .‬שיקה סרב בטענה שאינו יודע לקרוא רוסית‬
‫ואינו מבין את הכתוב‪ ,‬וביקש רשות להביא איתו מישהו שיתרגם ויסביר לו על מה הוא אמור‬
‫לחתום‪ .‬לפיכך‪ ,‬לפגישה הבאה עם התובע הצטרפתי אני‪ .‬קיבלתי את כתב התביעה‪ ,‬ולאחר‬
‫שקראתי את פרטיו וידאתי עם אחי האם הרשום בו מדויק‪ .‬במסמך הוזכרה אמנם טענתו של‬
‫שיקה שהודיע למנהל בעוד מועד על התקלה‪ ,‬אך צוין גם שהיתה זו סמכותו‪ ,‬כאחראי על השימון‪,‬‬
‫להפסיק את פעולת המכונה בלי לשאול‪ ,‬וזאת על פי הנחיות בתקנון שהוא קיבל עם המנוי‬
‫לתפקיד‪ .‬שאלתי את שיקה האם הוא קיבל הנחיות כאלה והוא אמר בפרוש שלא‪ .‬פניתי לתובע‬
‫ואמרתי לו שאם מסרו לשיקה הנחיות אלה בכתב הוא בודאי חתם עליהן‪ ,‬ועל כן בקשתי שיציג‬
‫מסמך חתום זה בטרם חתימתו של שיקה על כתב האשמה‪ .‬הפקיד הסכים עם טענתי והודיע‬
‫שיברר את העניין ויזמין אותנו לפגישה נוספת אחרי הבירור‪ .‬פגישה נוספת לא התקיימה וככל‬
‫‪29‬‬
‫הנראה העניין הושתק בין התובע להנהלה‪ .‬עם זאת‪ ,‬התביעה הלא חתומה לא נעלמה וספיחיה‬
‫הופיעו מאוחר יותר‪.‬‬
‫בתחילת קיץ ‪ 1943‬חנצ'ה הצליחה להשתחרר מעבודתה המפרכת במפעל ומצאה עבודה בקולחוז‬
‫שביישוב הסמוך לפרבר בו גרנו‪ .‬ביישוב זה התגוררו בעלי אחוזות אוקראינים לשעבר שהוגלו‬
‫לכאן ממקום מושבם בשנות השלושים של המאה‪ ,‬וזאת במסגרת תהליך הקולקטיביזציה‬
‫והחרמת אדמותיהם‪ .‬כחקלאים מנוסים וחרוצים הם הקימו במקום מושבם החדש משק שיתופי‬
‫מצליח‪ ,‬שבלט ברמתו הגבוהה מזו של המשקים האחרים שבאזור‪ .‬חנצ'ה התקבלה לעבודה‬
‫כמבשלת ומטפלת במשק ביתו של מנהל היישוב‪ .‬היא הצליחה מאוד בעבודתה והתחבבה על‬
‫מעסיקיה‪ ,‬ולכן‪ ,‬בנוסף למשכורתה‪ ,‬נתנו לה מידי פעם מצרכי מזון עבור המשפחה‪.‬‬
‫מאז הפלישה הגרמנית לרוסיה התיישבו בעיר פליטים רבים שברחו ממערב המדינה וביניהם לא‬
‫מעט יהודים‪ .‬בפרבר בו גרנו התגוררו עוד כ‪ 10-‬משפחות יהודיות‪ ,‬ובעיר עצמה עוד כ‪ 20-‬משפחות‬
‫וכן רווקים שהגיעו כמונו מפולין‪ .‬בתנאי המחייה הקשים‪ ,‬התפתחו בקרב חלק מהמשפחות יחסים‬
‫מעורערים ומריבות‪ .‬תבונתו של אבא ומסירותה של חנצ'ה אפשרו לנו לשמור על אחדות המשפחה‬
‫למופת‪.‬‬
‫בין היהודים שהתגוררו בקאנסק‪ ,‬ובמיוחד בין אלה שבפרבר 'עיירת העובדים'‪ ,‬נוצר קשר הדוק‬
‫כיאה לאחים באותה צרה‪ .‬בבניין שלנו גרו שלוש משפחות יהודיות נוספות שהגיעו כפליטים‬
‫מפולין‪ ,‬וביניהן משפחת לנג‪ ,‬איתה קיימנו קשר מיוחד‪ .‬אבי המשפחה‪ ,‬ציוני ותיק ופעיל במפלגת‬
‫המזרחי‪ ,‬עלה בשנת ‪ 1929‬בגפו לארץ ישראל כדי לבדוק אפשרות לקיום כלכלי למשפחתו‪ .‬עקב‬
‫קשיי הסתגלות במשך השנתיים בהן שהה בארץ הוא חזר לפולין‪ .‬את מצבו הנוכחי הקשה הוא‬
‫ראה כעונש על כך שעזב את ארץ ישראל‪ .‬האיש היה ידען גדול בהיסטוריה של עם ישראל‬
‫והציונות‪ ,‬ובלילות החורף הארוכים‪ ,‬כאשר ישבנו סביב השולחן לאור העששית‪ ,‬היה מעביר לנו‬
‫מידע רב על הציונות‪ ,‬וגם אווירת געגועים לארץ ישראל‪ .‬במרחק מה מאיתנו התגוררו מספר‬
‫משפחות דתיות‪ ,‬חסידי הרבי מבובוב‪ ,‬שהגיעו מאזור קרקוב שבפולין‪ .‬בשבתות ובחגים הם נהגו‬
‫להתפלל במניין‪ ,‬ומידי שבת לפנות ערב ערכו טקס 'מלווה מלכה' כמיטב המסורת‪ .‬אבא‪ ,‬אדם דתי‬
‫ושומר מסורת‪ ,‬נהנה להצטרף אליהם ככל שהתאפשר לו‪ ,‬ולפעמים צירף גם אותי כעשירי למניין‪.‬‬
‫בעיר עצמה התוודענו למספר משפחות של יהודים ותיקים ‪ -‬אחרוני הקהילה היהודית שפרחה‬
‫כאן בתחילת המאה ה‪ .20-‬בזמן מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬ימי המהפכה ומלחמת האזרחים‪ ,‬עברו‬
‫חלק ניכר מיהודי הקהילה לסין‪ ,‬אחרים נאסרו בשל פעילותם הציונית‪ .‬היהודים הותיקים שנותרו‬
‫בעיר שמרו‪ ,‬אם כי בסתר‪ ,‬על דתם‪ .‬אותנו הם קרבו אליהם בלב יהודי חם‪.‬‬
‫מנהגי התפילה היו לצנינים בעיני המשטר הסטליניסטי שדגל באתיאיזם והתייחס בחשדנות לכל‬
‫צורה של פולחן דתי‪ ,‬במיוחד אם התקיים בציבור‪ .‬על רקע זה הוזמן אבא לפתע באחד מימי סוף‬
‫הקיץ למשרד משטרת הביטחון ‪ -‬הנ‪.‬ק‪.‬ו‪.‬ד‪ ,.‬שבעיר‪ .‬הוא נכנס למשרד בסוף היום וחזר הביתה‬
‫עייף ורצוץ בשעה שתיים אחר חצות‪ .‬במהלך השעות הארוכות האלה הוא נחקר על פגישותיו עם‬
‫ידידים ועל דעותיהם‪ ,‬ובמיוחד על השיחות בין יהודים איתם הוא מתפלל‪ .‬החוקרים הגישו לאבא‬
‫מסמך לחתימה בו הוא מתחייב להתייצב בימים קבועים אצל החוקר ולדווח לו על תוכן השיחות‬
‫בזמן הפגישות והתפילות המשותפות‪ .‬תחת איום חמור‪ ,‬הוא נדרש לשמור בסודיות מוחלטת‪,‬‬
‫אפילו מבני משפחתו‪ ,‬את דבר הפגישות ועל מה הוא נחקר‪ .‬כאשר סרב לחתום‪ ,‬הציגו לו את כתב‬
‫‪30‬‬
‫האשמה נגד בנו שיקה ואיימו עליו שאם לא יחתום וישתף איתם פעולה‪ ,‬בנו יישלח למאסר של‬
‫חמש שנים‪ .‬תחת האיום הזה אבא נשבר וחתם על ההתחייבות האיומה‪ .‬בחקירות בהן התייצב‪,‬‬
‫הוא נדרש למעשה להלשין על כל מי שבא איתו במגע‪ ,‬לספר על דעותיו הפוליטיות ויחסו למשטר‪.‬‬
‫כאשר טען שלא ביקר במקום מסוים הציגו לו כביכול הוכחות שאכן היה שם‪ ,‬והוא מסתכן באי‬
‫מסירת האמת‪ .‬קשה לתאר את עינויי הנפש שאבא עבר‪ ,‬כאשר בברוטאליות ובאיומים ניסו להפוך‬
‫אותו למלשין‪ ,‬בניגוד מוחלט ליושרו ולמצפונו בהם הצטיין כל ימי חייו‪ .‬בייאושו הרב‪ ,‬וכדי‬
‫להימלט מציפורני החוקר‪ ,‬הוא החליט לעזוב את העיר ואת המשפחה‪ .‬עם מעט מטען חיוני ביותר‬
‫הוא עלה על רכבת ונסע כמה מאות קילומטרים לעיר בייסק‪ ,‬שם התגורר ידידו מהעיירה ‪ -‬שלום‬
‫זלצר יחד עם משפחתו‪ .‬אחרי שהות קצרה במחיצתם‪ ,‬ומפחד שמא יגלו אותו מעניו‪ ,‬הוא הרחיק‬
‫לסמיפאלטינסק‪ ,‬עיר גדולה השוכנת בצפון מזרח רפובליקת הקאזאכים‪ .‬בעזרת יהודים מקומיים‬
‫ֶ‬
‫טובים‪ ,‬הוא מצא שם מקום מקלט צנוע ותעסוקה כלשהי לקיום היום יומי‪ .‬במשך חודשי גלותו‬
‫הארוכים הקשר היחיד איתו היה במכתבים רווי געגועים הדדיים‪ .‬ההזמנות לחקירה שלא נענו‬
‫המשיכו להגיע בזמן גלותו‪ ,‬אולם פסקו עם הזמן‪ .‬שבתאי הצליח לגלות שהחוקר הועבר מתפקידו‪,‬‬
‫ומחליפו לא מתעניין ככל הנראה באבא‪ .‬את הידיעה הזו העברנו לאבא והוא חזר אלינו לאחר‬
‫חודשי הגלות והבדידות‪ .‬השמחה והאושר עם חזרתו לוו בחשש שמא חורשי העלילות והעינויים‬
‫יזכרו בו‪ ,‬שהרי היתה זו דרכו ושיטתו של המשטר הסטליניסטי דאז‪ .‬למזלו ולמזל כולנו לא חיפשו‬
‫אחריו יותר‪ .‬קרוב לודאי שבמקומו מצאו להם החוקרים קורבנות אחרים לצרכיהם האפלים‪.‬‬
‫אחד מהם היה אברהם )בומק(‪ ,‬בן למשפחה יהודית שגרה בשכנות‪ .‬אברהם‪ ,‬שעבד עם שבתאי‬
‫באותו מקום‪ ,‬וגם היה חבר טוב שלנו‪ ,‬היה מבאי ביתנו הקבועים‪ .‬יום אחד הפסיקו ביקוריו בלי‬
‫כל סיבה‪ .‬במקביל‪ ,‬שבתאי שם לב שאברהם עוזב את העבודה מידי פעם לשעות אחדות‪ .‬לאור‬
‫הניסיון הקשה עם אבא‪ ,‬החליט שבתאי לברר לאן אברהם הולך‪ .‬הוא עקב אחריו באחת הפעמים‬
‫שיצא מהעבודה‪ ,‬וראה אותו נכנס לאותו משרד חקירות בו נחקר גם אבא‪ .‬כך התברר לנו‬
‫שאברהם הפסיק לבקר אותנו מפחד שיחקרו אותו על הדברים הנאמרים בביתנו‪ .‬אין ספק שהיו‬
‫רבים נוספים שנאלצו לשתף פעולה עם החוקרים‪ ,‬כאשר חלקם נחקרו במטרה להצליב מידע‬
‫ולהוכיח האם הנחקר האחר דובר אמת או מסתיר אותה‪.‬‬
‫את שנת הלימודים בבית הספר סיימתי בציונים גבוהים ונרשמתי להמשך לימודים בתיכון‪ .‬בשנות‬
‫המלחמה הממשלה עודדה ונתנה עדיפות ללימוד בבתי ספר מקצועיים‪ ,‬כולל בתי ספר תיכוניים‬
‫בהם למדו מקצועות חיוניים‪ .‬אני העדפתי השכלה תיכונית כללית כפתח להמשך לימודים‬
‫אוניברסיטאיים בעתיד‪ .‬עם תחילת שנת הלימודים התבררו בהדרגה הבעיות הנלוות לכיוון‬
‫שבחרתי‪ :‬שכר לימוד בהרשמה‪ ,‬והצורך לרכוש את כל ספרי הלימוד‪ ,‬המחברות וכל ציוד נדרש‬
‫בשוק השחור במחיר מופקע‪ ,‬זאת מאחר והחנויות הרשמיות ריקות‪ .‬המשפחה במצבה לא היתה‬
‫יכולה לעמוד בהוצאות אלה‪ .‬באותו זמן‪ ,‬שני חברים טובים שלי‪ ,‬איתם למדתי בכיתה השביעית‪,‬‬
‫עודדו אותי להצטרף אליהם לבית הספר למורים‪ .‬הם סיפרו על התנאים המיוחדים בהם זוכה‬
‫התלמיד בבית ספר זה‪ ,‬המועדף ע"י השלטון‪ :‬כל ספרי הלימוד חינם‪ ,‬סטיפנדיה )מילגה( של ‪150‬‬
‫רובל בחודש‪ ,‬מנת לחם של ‪ 600‬גרם‪ ,‬כלומר כמו של עובד )בתיכון רגיל המנה היתה ‪ 300‬גרם‪ ,‬כמו‬
‫של מי שאינו עובד(‪ ,‬וארוחה חמה מידי יום במטבח שבבית הספר‪ .‬למרות זאת‪ ,‬העדפתי עדיין‬
‫ללמוד בתיכון רגיל‪ .‬אחרי כחודש וחצי מתחילת שנת הלימודים הגיעה שמועה שהבנים הלומדים‬
‫‪31‬‬
‫בתיכון רגיל יגויסו לבתי ספר מקצועיים פשוטים בתנאי פנימייה ורחוק מהבית‪ ,‬שם יעברו לימוד‬
‫מזורז של מקצועות בסיסיים הדרושים לתעשייה ולמערכות ההובלה‪ .‬למזלי הטוב‪ ,‬חבריי פגשו‬
‫אותי שוב‪ ,‬וכאשר שידלו אותי בשנית לעבור לבית ספרם‪ ,‬שאלתי האם הדבר בכלל אפשרי חודש‬
‫וחצי מתחילת שנת הלימודים‪ .‬הם הבטיחו שיפנו לאירינה איבנובנה‪ ,‬המורה למתמטיקה‬
‫והמחנכת שלנו בכיתה השביעית‪ ,‬העובדת השנה בביה"ס למורים‪ ,‬והיא בודאי תשמח לעזור‪.‬‬
‫למחרת הודיעו לי חבריי שהמורה מזמינה אותי אליה‪ .‬בבואי בהפסקה בין השיעורים‪ ,‬היא קיבלה‬
‫אותי בשמחה ולקחה אותי ביד לחדר המנהלת‪ .‬לאחר כמה משפטים שהן החליפו ביניהן בשקט‬
‫התקבלתי לביה"ס ללא כל בעיה‪.‬‬
‫מתחם בית הספר למורים שכן בלב העיר‪ ,‬מרחק ‪ 3‬ק"מ הליכה ממקום מגוריי‪ .‬הלימודים בשנה א'‬
‫התקיימו במשמרת שנייה‪ ,‬כלומר בשעות אחה"צ ועד ‪ 7-8‬בערב‪ .‬בבקרים הפנויים הכנתי את‬
‫שיעורי הבית‪ ,‬תוך שאני מנצל את אור היום‪ ,‬וגם עשיתי עבודות בית שונות‪ ,‬כגון הבאת מים‪,‬‬
‫חטיבת עצים להסקה ועוד‪.‬‬
‫הדרך היחידה לכיוון העיר וביה"ס עברה בתוך שכונה של בתים דו‪-‬קומתיים‪ .‬ההליכה היומיומית‬
‫בדרך שברובה לא היתה סלולה‪ ,‬היתה לא נעימה‪ ,‬בעיקר בימי החורף‪ .‬הטמפרטורה הממוצעת אז‬
‫היתה כ‪ ,-35ºC-‬ולעיתים קרובות ירדה אפילו עד ל‪ ,-45- -50ºC-‬מלווה בסופות שלג ורוחות עזות‪.‬‬
‫לכך נוסף הלבוש שלי שלא תאם לאקלים הסיבירי‪ .‬באחד הימים‪ ,‬בעוברי שם בגפי‪ ,‬נעמד בדרכי‬
‫נער בלונדיני עם שער פרוע‪ ,‬אחד מאלה שהטילו פחדם על הצעירים בסביבה‪ ,‬ונופף בסכין שלופה‪.‬‬
‫עקפתי אותי בזריזות והמשכתי בדרכי‪ ,‬כאשר ליבי הולם מפחד‪ .‬היות ונאלצתי לעבור ליד ביתו‬
‫מידי יום‪ ,‬חיפשתי תחבולה להפסיק את איומיו‪ .‬באחד הימים ראיתיו עובר ליד ביתנו עם דליים‬
‫לכיוון הנהר‪ .‬לקחתי בידי אלה שהכנתי מבעוד מועד‪ ,‬וכאשר חזר עם הדליים המלאים עמדתי בצד‬
‫הדרך עם האלה בידי בפוזה בוטחת וחצופה‪ .‬מאז ועד שעזבנו את העיר הוא לא איים עלי יותר‪.‬‬
‫גם בבית הספר למורים‪ ,‬ניר כתיבה ומחברות היו יקרי המציאות‪ .‬לשימוש היום יומי השתמשנו‬
‫בספרי האידיאולוגיה הקומוניסטית הזולים‪ ,‬וכתבנו בין השורות‪ .‬התאורה החשמלית הקלושה‪,‬‬
‫מטעמי חיסכון באנרגיה‪ ,‬הוסיפה קושי ללימודים בלילות החורף הארוכים‪ .‬למרות היותי היהודי‬
‫המוצהר היחידי בבית הספר‪ ,‬לא נתקלתי בקשיים‪ ,‬הסתדרתי עם סגל ההוראה והשתלבתי היטב‬
‫הן עם התלמידים והן עם התלמידות שהיוו רוב‪.‬‬
‫בבית הספר היתה ספריה‪ ,‬שבנוסף לספרי הלימוד שסיפקה בהשאלה לתלמידים‪ ,‬הכילה גם אוסף‬
‫של ספרות יפה במגוון נושאים רחב‪ .‬בחיפושיי בספריה גיליתי שני ספרים של הסופר היהודי ‪-‬‬
‫גרמני הדגול ליאון פויכטונגר‪ ,‬בתרגום רוסי כמובן‪' :‬מלחמת היהודים' ובו תיאור תקופתו ופועלו‬
‫של יוסף בן מתתיהו‪ ,‬ו'משפחת אופנהיים' המתאר את מצב יהודי גרמניה בשנות השלושים‪ ,‬עם‬
‫עליית הנאצים לשלטון‪ .‬את שני הספרים לקחתי בהשאלה הביתה לקריאה בערבים‪ ,‬ובודאי הייתי‬
‫מהבודדים בבית הספר שהתענינו בהם‪.‬‬
‫המלחמה נגד גרמניה הביאה לשיפור היחסים עם מדינות המערב‪ ,‬ובעיקר עם ארה"ב שסיפקה‬
‫ב"השאלה" ציוד מלחמתי לצבא הסובייטי‪ .‬קשרי הדואר עם המערב השתפרו מאוד וכך גם היחס‬
‫כלפי מוסדות יהודיים‪ ,‬זאת מאחר והסובייטים רצו בתמיכתם הכספית‪ .‬חילופי מכתבים עם‬
‫אחינו אברהם שגר בתל אביב היו כעת סדירים‪ ,‬והוא גם שלח לנו מידי פעם חבילות‪ ,‬באמצעות‬
‫חברת 'קייר'‪ ,‬ובהן מצרכי מזון‪ ,‬כולל ריבות מפרי הארץ‪ ,‬חלב מרוכז‪ ,‬שוקולד עלית ועוד‪ .‬אברהם‬
‫‪32‬‬
‫עמד גם בקשר מכתבים עם אייבי ששירת בצבא האמריקאי‪ .‬על יצחק‪ ,‬בעלה של חנצ'ה‪ ,‬הוא ידע‬
‫רק שגויס לצבא הבריטי בתחילת המלחמה‪ .‬על גורל האחים אלתר‪ ,‬שמואל‪-‬יוסף‪ ,‬שלמה ורויזה‬
‫ומשפחותיהם לא היה לו כל מושג‪.‬‬
‫שנת הלימודים ‪ 1943-4‬התקרבה לסיומה המוצלח‪ .‬בחודש מאי‪ ,‬עם בוא האביב‪ ,‬חידשתי במרץ‬
‫את הטיפול בגינת הירק שליד הבית‪ .‬בחופשת הקיץ גויסתי יחד עם שאר תלמידי הכיתה שגרו‬
‫בעיר‪ ,‬לעבודה בגן הירק של בית הספר‪ ,‬בו גידלו תפוחי אדמה‪ ,‬כרוב וירקות שונים עבור מסעדת‬
‫בית הספר‪ .‬בשעות הפנאי ביקרתי בספריה העירונית וגיליתי להפתעתי ספרים ביידיש וביניהם גם‬
‫את ‪ 12‬הכרכים של כתבי שלום‪-‬עליכם‪ .‬שילמתי דמי עירבון ולקחתי בהשאלה ספר אחר ספר‪.‬‬
‫מעתה נהגנו לשבת בערבים בחדרנו הדל‪ ,‬ולהתענג על הספרים לאור העששית‪ ,‬כאשר כל פעם‬
‫מישהו אחר מאיתנו מקריא בקול‪ .‬לחוויה מענגת זו הצטרף בקביעות מר לנג‪ ,‬ולעיתים גם שכנים‬
‫וחברים אחרים )תמונות ‪.(19-20‬‬
‫תמונה ‪ :19‬חברים בקאנסק‪ ,‬סיביר‪.‬‬
‫עומדים מימין לשמאל‪ :‬שבתאי‪ ,‬בומק‬
‫הרצליך‪ ,‬שיקה‪ .‬יושבים מימין לשמאל‪:‬‬
‫שולק )שאול לנג( ואני‪.‬‬
‫תמונה ‪ :20‬בקאנסק‪ .‬בומק‬
‫)באמצע(‬
‫אני‬
‫)משמאל(‪,‬‬
‫ושבתאי )מימין(‪ .‬התמונה‬
‫מעניינת בשל עיצובה והבגדים‬
‫הרוסיים האופייניים‪.‬‬
‫הלימודים בשנה השנייה שלי בבית הספר למורים‪ ,‬אשר החלו בספטמבר ‪ ,1944‬היו במשמרת‬
‫בוקר‪ .‬הדבר שיפר מאוד את סדר היום שלי ואיפשר ניצול שעות אחה"צ והערב לבילויים ותרבות‪.‬‬
‫בעיר היו בית קולנוע ותיאטרון‪ ,‬בו הוצגו מחזות מהקלאסיקה הרוסית‪ .‬בתיאטרון נערכו מידי‬
‫פעם גם קונצרטים והופעות של זמרים ידועים‪ .‬כרטיסי הכניסה לסרטים ולהצגות היו זולים‬
‫ושווים לכל כיס‪ ,‬ואכן מידי פעם היינו הולכים‪ ,‬בנים ובנות‪ ,‬לבילוי ערב נעים‪ .‬שנת הלימודים‬
‫כללה גם לימודים צבאיים לבנים‪ ,‬ובהם אימוני קליעה למטרה‪ .‬בסוף השנה נערכה תחרות קליעה‬
‫בין בתי ספר מכל האזור‪ .‬אני נבחרתי‪ ,‬יחד עם עוד שניים‪ ,‬לייצג את בית הספר בתחרות‪ ,‬בה עמדנו‬
‫בכבוד‪.‬‬
‫בבית הספר היה אולם בו נערכו מסיבות בערבי חגים‪ .‬ב‪ 7-‬בנובמבר‪ ,‬ערב החג לכבוד המהפכה‪,‬‬
‫התקיים נשף ריקודים חגיגי של כל תלמידי בית הספר והמורים‪ .‬כאשר עמדתי בצד‪ ,‬היות ולא‬
‫ידעתי לרקוד וזו גם לא היה משאת נפשי עד כה‪ ,‬פנתה אלי המורה להיסטוריה ושאלה למה אינני‬
‫‪33‬‬
‫רוקד‪ .‬לטענתי שאינני יודע לרקוד‪ ,‬אמרה לי בחן רב‪" :‬אדם תרבותי צריך גם לדעת לרקוד"‪.‬‬
‫לקחתי את הערתה ברצינות‪ ,‬ובבואי הביתה גייסתי את רייזלה )שושנה(‪ ,‬הבת של הינדה‪ ,‬ואת‬
‫אדז'יקה‪ ,‬הבת של לנג‪ ,‬כמדריכות‪ .‬יחד תרגלנו בחדרנו הקטן את צעדי הטנגו‪ ,‬הפוקסטרוט‬
‫והוולס‪ .‬להמשך התרגול הלכתי מידי פעם עם שושנה לתיאטרון העירוני‪ ,‬שם היה נוהל קבוע‬
‫שהתזמורת מרקידה את הקהל בפואיה לפני ההצגה‪ ,‬וכן בהפסקה )כלול במחיר הכרטיס(‪ .‬בערבי‬
‫הקיץ הבא‪ ,‬הלכנו גם לגן העירוני‪ ,‬שם התקיימו ערבי ריקודים לקהל הרחב‪ ,‬ללא תשלום‪.‬‬
‫בחורף חליתי באנגינה קשה‪ ,‬שעקב טיפול לקוי ומחסור בתרופות הפכה לכרונית‪ .‬ממידע שעבר בין‬
‫היהודים נודע לחנצ'ה על רופא יהודי‪ ,‬מומחה למחלות אף‪ ,‬אוזן וגרון‪ ,‬שהגיע כפליט מלנינגרד‬
‫ועובד במרפאה המיועדת לבחירי משטרת הביטחון‪ .‬חנצ'ה מצאה דרך להתקשר אליו ולקחה אותי‬
‫לביקור פרטי בביתו‪ .‬הוא קיבל אותנו בחמימות‪ ,‬התעניין במצבנו‪ ,‬קבע לי טיפול רציני וגם סיפק‬
‫לנו תרופה שלא ניתן היה להשיגה בדרך אחרת‪ .‬הוא הזמין אותי להמשך טיפולים‪ ,‬ועל כל עבודתו‬
‫ומסירותו סרב לקבל תשלום‪ .‬הוא ייעץ לי להימנע ממקצוע ההוראה ולעבור לאזור עם אקלים חם‬
‫ולח‪ ,‬כאשר יתאפשר‪.‬‬
‫שנת ‪ 1945‬נפתחה עם תקווה לסיום המלחמה האיומה והאין סופית הזו ולעתיד טוב יותר‪ ,‬אם כי‬
‫עדיין לא מוגדר‪ .‬הצבא הסובייטי התקדם בכל החזיתות‪ ,‬כהמשך לניצחון הגדול והעקוב מדם‬
‫בסטלינגרד‪ .‬הרדיו והעיתונות הסובייטיים פרסמו מידי יום ידיעות על רציחות המוניות של‬
‫אזרחים סובייטיים )בלי לציין את לאומיותם ודתם( שביצעו הגרמנים בכל מקום ממנו נסוגו‪.‬‬
‫סטלינו שבדרום אוקראינה ומכתבינו לאחותי‪ ,‬אחי ומשפחותיהם לא נענו‪,‬‬
‫כאשר שוחררה העיר ָ‬
‫סטלינו ובו ביקשתי פרטים על גורלם‪ .‬כעבור זמן מה קיבלנו תשובה רשמית‬
‫כתבתי מכתב לעיריית ָ‬
‫שהם מצטערים להודיע שכולם נרצחו ע"י הגרמנים‪ .‬הסתבר לדאבון כולנו‪ ,‬שכל הידיעות‬
‫שפורסמו מידי יום על הרציחות האכזריות של הגרמנים‪ ,‬ואנו קיווינו שהן רק תעמולה לצרכי‬
‫המלחמה‪ ,‬היו ידיעות אמת‪.‬‬
‫התשובה על מותם היכתה בנו קשות והישרתה אבל כבד על כולנו‪ .‬אמנם‪ ,‬המידע הרב שזרם כעת‬
‫מהמקורות והפרסומים השונים לא השאיר הרבה תקווה למצאם בחיים‪ ,‬אך האישור הרשמי‬
‫סטלינו קטע סופית כל תקווה למצוא אותם אי פעם בין החיים‪ .‬הנה רויזה שביכתה על‬
‫מעיריית ָ‬
‫גורלנו להיות אסירים בסיביר‪ ,‬היא זו שנרצחה יחד עם משפחתה ‪ -‬בעלה יהושע וילדיה שכה‬
‫אהבנו ‪ -‬גרשלה וציפורלה‪ .‬בכינו עליה וגם על אחינו שמואל‪ ,‬רעייתו המסורה רבקהלה ובתם‬
‫היחידה והיפיפייה צלינקה‪ .‬איך נוכל לשכוח אותם? למה הגיע להם סוף מר כזה? למה?‬
‫מצבנו הכלכלי הלך והשתפר עם הזמן‪ .‬למדנו בדרך הקשה שכדי לחיות ברמה טובה יותר הכרחית‬
‫הכנסה נוספת מהצד‪ ,‬גם אם איננה חוקית; הסתמכות על משכורת מעבודה ועל מצרכים בקיצוב‪,‬‬
‫אינם מספיקים אפילו לחיים הצנועים ביותר‪ .‬שבתאי כמומחה ראשי בבית המלאכה המרכזי‬
‫לתיקונים‪ ,‬שימש גם כמומחה לתיקון מכונות התפירה של מפעל התפירה שבעיר‪ ,‬אשר עבד עבור‬
‫הצבא‪ .‬באופיו המעשי והחברותי רכש את אמונו של מנהל המפעל ‪ -‬החבר צירנוב‪ .‬כנהוג במשטר‬
‫הסובייטי של אז‪ ,‬המנהל ובחירי המפעל מצאו‪ ,‬כל אחד בדרכו‪ ,‬איך ל"חסוך" במפעל ולהגניב קצת‬
‫לצרכים הפרטיים‪ .‬וכך‪ ,‬צירנוב‪ ,‬שסמך על יושרו של שבתאי‪ ,‬התחיל לספק לו "עודפי" בדים‬
‫‪34‬‬
‫ותוצרת‪ .‬שבתאי שיווק אותם בשוק הפשפשים החופשי‪ ,‬ויחדיו התחלקו ברווח‪ .‬לשיווק נרתמו גם‬
‫אבא‪ ,‬חנצ'ה ושיקה‪ ,‬ולפעמים גם הינדה ואני‪ .‬שריפה במפעל שכובתה במהירות איפשרה העלמת‬
‫סחורות ע"י המנהלים כאילו אלה התכלו בשריפה‪ .‬את השיווק "מתחת לשולחן" של הכמויות‬
‫העצומות שהצטברו הטילו על שבתאי‪ ,‬הבחור הטוב‪ ,‬הישר והנאמן שאפשר לסמוך עליו‪ .‬העיסוק‬
‫בסחורה זו שנמשך חודשים רבים‪ ,‬שיפר משמעותית את מצבנו הכלכלי‪ ,‬והשאיר סכום כסף יפה‬
‫כחסכון לעתיד לבוא‪.‬‬
‫שיקה הצליח להשתחרר מהעבודה במפעל‪ .‬בתיווכה של חנצ'ה‪ ,‬הוא מצא עבודה בקולחוז‪ ,‬כשומר‬
‫לילה באורוות הסוסים‪ .‬תפקיד נוסף שהוטל עליו היה להכין תערובת להאכלת הסוסים ולחלקה‬
‫בין האבוסים‪ .‬התערובת כללה אחוז ניכר של חיטה‪ ,‬ולכן בלילות הקרים שיקה היה לובש מעיל‬
‫ארוך עם שני כיסים גדולים בצידיו‪ ,‬ובבוקר היה מגיע הביתה ובכיסיו חיטה לשימושנו‪.‬‬
‫בחורף ‪ 1945‬זכינו סוף סוף לקרן אור‪ ,‬תרתי משמע; תמורת שוחד קטן לחשמלאי המפעל‪ ,‬זכינו‬
‫לחיבור לרשת החשמל ולמנורה מעל לראשינו‪ .‬בכך תם עידן עששית הנפט‪ ,‬והשמחה היתה רבה‪.‬‬
‫כעת הרבינו בערבי קריאה מיצירות שלום עליכם סביב השולחן‪.‬‬
‫באותו חורף קיבלנו ידיעה משמחת מאוד‪ :‬אחינו שלמה חי והוא מתגורר בעיר ְס ֶברדלובסק‬
‫שבהרי אורל! את הבשורה קיבלנו במכתב מאברהם שסיפר שאייבי‪ ,‬בחיפושיו אחרי הוריו‬
‫וקרוביו‪ ,‬איתר ברשימות את שלמה‪ .‬מיד פתחנו בהתכתבות הדדית משמחת‪ .‬לבקשת אבא‪,‬‬
‫שבתאי הצליח בתרגיל מיוחד‪ ,‬תוך ניצול קשריו‪ ,‬לעקוף את האיסור על נסיעת אזרחים ברכבת‬
‫ולקבל אישור "כשר" לרכוש כרטיס הלוך ושוב לעיר ְס ֶברדלובסק הרחוקה‪ .‬הפגישה של שבתאי‬
‫ושלמה‪ ,‬לראשונה מאז שנפרד מאיתנו בהסתלקותו מהקרון בז'ולקוָה‪ ,‬היתה מרגשת מאוד‪.‬‬
‫מהביקור הקצר הביא לנו שבתאי סיפורים מרגשים ומרתקים עד דמעות‪ ,‬בהם מעורבבים שמחה‬
‫ועצב יחדיו‪ .‬הסתבר שבאותו יום עצוב בו נפרד מאיתנו‪ ,‬הצליח שלמה לחזור ללבוב אל אשתו ֶחלה‬
‫ובנו הקטן‪ ,‬שם הם חיו בשקט עד ‪ 22‬ביוני ‪ ,1941‬יום פלישת הצבא הגרמני למערב אוקראינה‪.‬‬
‫ביום זה הוא גויס בחיפזון לצבא העזר הסובייטי‪ ,‬ויחד עם הצבא הנסוג נדד מזרחה‪ ,‬בתנאים‬
‫קשים של עבודת פרך‪ ,‬תזונה לקויה וניתוק מאשתו ובנו שנשארו בלבוב וגורלם לא היה ידוע לו‪.‬‬
‫אחרי שנתיים הוא חלה והגיע לאפיסת כוחות‪ ,‬ולכן שוחרר מיחידתו והועבר לעיר ְס ֶברדלובסק‬
‫לעבודה במקצועו ‪ -‬חייט‪/‬תפר במפעל לנעליים צבאיות‪ .‬כאן הוא פגש את לאה‪ ,‬אלמנת מלחמה‬
‫יהודיה‪ ,‬שעבדה כמנהלת בסנדלרייה קואופרטיבית מקומית‪ ,‬ובתוקף תפקידה היתה בקשרי‬
‫עבודה עם המפעל הצבאי השכן‪ .‬לאה‪ ,‬הוריה ושני ילדיה ‪ -‬ליובקה )אריה( בן ה‪ 8-‬וזינה )זהבה( בת‬
‫ה‪ ,6-‬הגיעו כפליטים מאוקראינה והתגוררו בעיר‪ .‬פגישתה עם שלמה היתה כאשר באה להזמין‬
‫גפות ליצור נעליים‪ .‬תוך כדי שיחה מקצועית גילתה שהוא יהודי‪ ,‬ואז התעניינה במצבו והזמינה‬
‫אותו לביקור בביתה‪ .‬הוריה‪ ,‬בעלי לב יהודי‪ ,‬קיבלו אותו בחמימות‪ ,‬ואחרי זמן מה הציעו לו‬
‫שיעזוב את הפנימייה העלובה בה התגורר ויעבור לגור בביתם‪ .‬עם התקדמות הצבא הסובייטי‬
‫מערבה ושחרור לבוב‪ ,‬הגיעו הידיעות הנוראיות על השמדת כל יהודי לבוב והסביבה‪ ,‬כולל‬
‫משפחתו של שלמה ‪ -‬אשתו ֶחלה ובנו הקטן‪ .‬לאה וילדיה חיבבו מאוד את שלמה ועם הזמן השניים‬
‫נישאו‪ .‬שלמה אימץ את ילדיה והיה להם לאב אוהב ומסור‪.‬‬
‫ההצלחות בחזית והתקדמות הצבא הסובייטי לתוך פולין עוררו תקווה שקץ המלחמה קרוב‪ .‬יחד‬
‫עם זאת‪ ,‬רבו הידיעות מסמרות השיער‪ ,‬שקשה היה להאמין להן‪ ,‬על מחנות השמדה ורצח שיטתי‬
‫‪35‬‬
‫של בני עמנו היהודיים‪ .‬הבשורה על כניעת גרמניה וסוף המלחמה עוררה גלי שמחה עצומים בכל‬
‫האוכלוסייה‪ ,‬גם אם מהולים בעצב על אלה שלא זכו להגיע ליום זה‪ .‬ה‪ 9.5.1945-‬הוכרז כיום חג‬
‫הניצחון‪ .‬בעיר קאנסק נערכו מסיבות שמחה רבות ועצרת המונים בכיכר המרכזית‪ .‬לקראת הערב‬
‫תוכנן נשף חגיגי בבית הספר‪ .‬הבנים אספו כסף מכל אחד מאיתנו וקנו הרבה וודקה וליקר שנמכרו‬
‫באותו יום ללא הגבלה‪ .‬לפנות ערב התכנסנו כולנו בפנימייה של בית הספר למשתה חגיגי‪ .‬סביב‬
‫השולחן מזגו לכל אחד כוס גדולה של וודקה ויחד הרמנו את הכוסות לכבוד הניצחון‪ .‬אחרי‬
‫שנגמרה הוודקה בכוס ואכלנו כרוב חמוץ ומלפפון כבוש‪ ,‬נמזגה עוד חצי כוס ליקר אדום לסיבוב‬
‫שני‪ .‬אני‪ ,‬שבכל חיי כמעט ולא שתיתי וודקה ועוד בכמות כזאת‪ ,‬ידעתי שלא אעמוד בשתייה זו‪,‬‬
‫אך כיהודי היחיד ולמען החברות‪ ,‬שתיתי את כל הכמות עד תומה כפי שמחייב המנהג הרוסי‪.‬‬
‫עם רדת הערב הלכנו לאולם המסיבה‪ ,‬כאשר ראשי סחרחר וכואב‪ .‬להפתעתי‪ ,‬רקדתי באותו ערב‬
‫כמו שלא רקדתי אף פעם לפני כן‪ ,‬ואפילו עזרתי לטפל בשניים מהחברים הרוסים ששכבו שיכורים‬
‫בפרוזדור‪ .‬הרבה אחרי חצות‪ ,‬הרגשתי מותש וחייב להקיא‪ .‬ביציאתי מהמסיבה‪ ,‬הצטרפה אלי בת‬
‫כיתתי‪ ,‬נערה נחמדה שגרה בקצה העיר‪ .‬ליוויתי אותה בדרכה ורק חיכיתי שתיפרד ממני‪ ,‬וכאשר‬
‫נכנסה לביתה‪ ,‬פניתי אל מאחורי הבית והקאתי את נשמתי‪ .‬לאחר שהתאוששתי והוקל לי‬
‫התחלתי לצעוד עייף ומותש לכיוון ביתי‪ .‬עם אור ראשון הגעתי הביתה‪.‬‬
‫בגמר שנת הלימודים גויסתי למחנה אימונים טרום צבאיים למשך חודש‪ .‬המחנה התקיים הרחק‬
‫מהעיר‪ ,‬והגיעו אליו תלמידי תיכון מכל האזור‪ .‬כמגורים שימשו בקתות עפר חפורות באדמה‬
‫המכונות 'זמליאנקה' )שיטת מגורים רוסית בה השתמשו גם בחזית(‪ .‬המפקדים היו קציני צבא‬
‫קשוחים‪ .‬מאחר והייתי יהודי יחיד מבין ‪ 30‬נערים‪ ,‬רובם לא מוכרים‪ ,‬וחלקם בעלי דעות‬
‫אנטישמיות ואופי תוקפני‪ ,‬נאלצתי להפעיל הרבה חוכמת חיים כדי לעבור את החודש בלי בעיות‬
‫ובכבוד‪ .‬בהמשך חופשת הקיץ גויסנו‪ ,‬כל תלמידי בית הספר‪ ,‬בנים ובנות‪ ,‬לעבודה שמטרתה הכנת‬
‫עצי הסקה לשנת הלימודים הקרובה‪ .‬במשך ‪ 10‬ימים שהינו ביער הרחק מהעיר‪ .‬מצוידים‬
‫במשורים וגרזנים עסקנו בכריתת עצים‪ ,‬עיבודם וחיתוכם‪ .‬ללינה שמשו גם כאן בקתות עפר‪.‬‬
‫תקופת עבודתי ביער התקצרה ביומיים‪-‬שלושה בשל תאונת עבודה; כאשר עבדתי עם הגרזן על‬
‫ניקוי ענפים מהגזע הכרות‪ ,‬נחתה על ראשי צמרת של עץ שנכרת ע"י קבוצה שכנה‪ .‬למזלי‪ ,‬המכה‬
‫שניחתה עלי היתה מקצהו העליון‪ ,‬הגמיש של העץ‪ .‬מהמכה איבדתי את ההכרה וחבריי דאגו‬
‫להעביר אותי למרפאה בעיר‪ .‬לשמחתי לא נגרם שבר בגולגולת אלא רק שטף דם פנימי בחלק‬
‫מהפנים והראש‪ ,‬שעבר תוך שבועיים שלושה‪.‬‬
‫באחד מביקוריי בספריה העירונית מצאתי בעיתון רוסי פרסום על ספר חדש ביידיש‪' :‬קובץ‬
‫יצירות של סופרים ומשוררים יהודיים'‪ .‬היה זה אירוע נדיר תחת שלטון שדיכא את התרבות‬
‫היהודית‪ .‬שלחתי הזמנה בצירוף הסכום הנקוב לכתובת שבמודעה‪ ,‬וקיבלתי בדואר את הספר‪.‬‬
‫בקובץ מצאתי שירים וסיפורים על נושאים יהודיים שנכתבו ברובם ע"י מיטב הסופרים‬
‫והמשוררים היהודיים דאז‪ ,‬ביניהם פרץ מרקיש‪ ,‬רחל קורן ועוד‪ .‬הספר עורר בי דחף לארגן ערב‬
‫תרבותי בחג החנוכה הקרב ובא‪ .‬גייסתי לעזרתי את אדז'יקה ושאול לנג ואת הבת הבכירה של‬
‫משפחת זטלמן שזכרו שירים וריקודים מתקופת היותם חברים בתנועות נוער ציוניות‪ .‬נעזרתי גם‬
‫בבנותיה של הינדה ובכיילה ‪ -‬הבת הצעירה של משפחת זטלמן )תמונה ‪ .(21‬השקענו עבודה רבה‬
‫בילדים עד שלמדו את השירים והריקודים‪ ,‬חלקם הגדול מתוך הקובץ שקניתי‪ .‬בערב הראשון של‬
‫חנוכה הזמנו את השכנים היהודיים שבשכונה‪ .‬כאולם האירוע שימש חדר המגורים של משפחת‬
‫‪36‬‬
‫מוזס‪ ,‬שהיה מרווח במיוחד בשל היותם משפחה גדולה‪ .‬החגיגה היתה אמיתית‪ ,‬מרגשת ומחממת‬
‫לב‪ ,‬עם תוכנית אמנותית ושירי געגועים לציון‪ ,‬והיא הביאה קצת אור ושמחה לחשכת חיינו‪.‬‬
‫תמונה ‪ :21‬דמויות מאותם ימים בסיביר‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬כיילה זטלמן‪ ,‬זהבה מוזס‪ ,‬לאה מוזס‪.‬‬
‫כיילה נתנה בספטמבר ‪ 1946‬עדות על קורות המשפחה‪ .‬העדות נמצאת בבית לוחמי הגטאות‪.‬‬
‫השיבה לפולין‬
‫שחרור פולין וגמר המלחמה עוררו בנו את השאיפה לצאת מסיביר‪ .‬מבחינה חוקית נחשבנו‬
‫לאזרחי פולין לשעבר השוהים זמנית על אדמת ברית המועצות‪ ,‬וזאת על פי ההסכם שנחתם‬
‫במהלך המלחמה בין הממשלה הפולנית הגולה בלונדון‪ ,‬בראשות הגנרל שיקורסקי‪ ,‬לבין ממשלת‬
‫ברית המועצות‪ .‬בעקבות אותו הסכם הורשינו כזכור לצאת מאזורי היערות הנידחים ולהתיישב‬
‫בערים בחלק האסיאתי של המדינה‪ ,‬כפי שאכן עשינו‪ .‬במשך הזמן נותקו היחסים בין השלטון‬
‫הסובייטי לממשלה הפולנית ההיא‪ ,‬שהיתה בעלת אוריינטציה מערבית וימנית‪ .‬כמשקל נגד‬
‫לממשלה הגולה‪ ,‬ובעידוד הממשל הסובייטי‪ ,‬הוקם במוסקבה 'איגוד פטריוטים פולנים' )‪,(ZPP‬‬
‫בראשות המשוררת הפולנייה הקומוניסטית ָונדה ואסיליבסקה‪ .‬האיגוד הקים סניפים ברחבי‬
‫המדינה‪ ,‬במקומות בהם היו ריכוזים של תושבי פולין לשעבר‪ .‬סניף כזה הוקם גם בקאנסק‪ .‬כל‬
‫היהודים ממוצא פולני כמונו‪ ,‬נרשמו כחברים באיגוד וזאת מתוך מחשבה שהחברות הזו תשמש‬
‫כאמצעי ליציאה מברית המועצות‪ .‬הסניף המקומי נוהל ע"י פולני תושב העיר‪ ,‬אשר גייס סביבו‬
‫מספר פעילים‪ ,‬יהודים ופולנים‪ ,‬לשם ארגון עצרות בתאריכים של חגים לאומיים פולניים ולשם‬
‫גיוס תמיכה פוליטית‪ .‬אני נמניתי עם הפעילים ושימשתי כאחד הנואמים בעצרות‪ ,‬בשפה הפולנית‬
‫כמובן‪.‬‬
‫החל מתחילת שנת ‪ 1946‬הגיעו מדי פעם ידיעות על טרנספורטים של שבים לפולין‪ ,‬ואנחנו קיווינו‬
‫שגם תורנו יגיע‪ .‬ואכן לא רחק היום‪ ,‬וקיבלנו הודעה שעלינו להגיע לתחנה הרכבת ב‪ 8-‬באפריל‬
‫‪ .1946‬לקראת היציאה שאלתי בספריה העירונית את הספר עב הכרס המכיל את כל המחזות של‬
‫שלום עליכם‪ ,‬וכמעשה היהודים לפני צאתם ממצרים‪ ,‬ויתרתי על העירבון והשארתי אצלי את‬
‫האוצר היקר הזה‪ .‬באחד מהביקורים בשוק הפשפשים קניתי במחיר מציאה כינור‪ ,‬חלומי‬
‫מילדות‪ .‬בבית הספר נגמרו הלימודים והחלו ההכנות לבחינות הגמר‪ .‬פניתי למנהלת וביקשתי‬
‫תעודה המעידה על גמר הלימודים‪ .‬היא הפצירה בי שאשאר עד גמר הבחינות וקבלת תעודת הגמר‪,‬‬
‫אולם כשהבהרתי לה שאין אני יכול להיענות לבקשתה‪ ,‬היא נאותה להכין לי אישור שגמרתי את‬
‫הלימודים בלי ציונים‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫לקראת יום הנסיעה נפרדתי יפה מסגל המורים‪ ,‬מהחברים ומהחברות לכיתה‪ ,‬וכולם איחלו לי‬
‫הצלחה‪ .‬מרגשת במיוחד היתה הפרידה משני חבריי הטובים ‪ -‬פיידקה וולוסוביץ' ואיבן זכרציוק‪,‬‬
‫איתם למדתי ‪ 4‬שנים‪ ,‬החל מהכיתה השביעית )תמונה ‪.(22‬‬
‫תמונה ‪ :22‬חברים לספסל הלימודים‬
‫בבית הספר למורים בקאנסק‪ .‬חברי‬
‫הטובים איבן זכרציוק ופיידקה‬
‫וולוסוביץ' עומדים משמאל‪ .‬אני יושב‬
‫שני מימין‪.‬‬
‫בבוקר ה‪ 8-‬באפריל ‪ 1946‬עלינו אל תוך קרון משא בהרגשה של חג‪ ,‬התעלות נפש ותקוות גדולות‪,‬‬
‫אבל גם עם חוסר ידיעה מה מחכה לנו בסוף המסע‪ .‬שררה בנו התחושה של שחרור והתגשמות‬
‫החלום לצאת מסיביר‪ ,‬וזאת אחרי שש שנים של תקווה מהולה בייאוש וחוסר ודאות‪ .‬לכבוד‬
‫האירוע כתבתי שיר ביידיש‪ ,‬והקראתי אותו בקול רם בקרון עם תחילת הנסיעה‪ .‬השיר ביטא את‬
‫תקוותי שלי‪ ,‬ואולי גם של אחרים‪ ,‬להגיע למקום מבטחים שאיננו פולין‪ .‬הבית הרביעי והאחרון‬
‫של השיר מצורף כאן במקור ביידיש ובתרגום חופשי לעברית‪:‬‬
‫"היינט געזעגנען מיר סיביר‬
‫"היום נפרדים אנחנו מסיביר‬
‫ווייט אוף מערב לויפט דער צוג‬
‫רחוק למערב דוהרת הרכבת‬
‫אבער בענקען יעדן טאג‬
‫אך געגועי היום יומיים‬
‫בענק איך לאנד מיינס נור צו דיר"‬
‫הם ארצי שלי‪ ,‬רק אליך"‬
‫אכן‪ ,‬געגועינו לא היו לפולין‪ ,‬בה ראינו כעת תחנת מעבר בדרך לארץ ישראל‪ .‬בנוסף לכך‪,‬‬
‫מהדיווחים בעיתונות וברדיו ידענו מעט ובמעורפל מה מחכה לנו בפולין‪.‬‬
‫עם תחילת הנסיעה החלו האנשים‪ ,‬המשוחררים כעת מפחד השלטון‪ ,‬לספר על החקירות‬
‫החשאיות שעברו ועל הדרך בה ניסה השלטון לעקוב אחרי הדעות ואפילו המחשבות של האזרח‬
‫התמים‪ .‬כעת התברר לנו שאבא לא היה קורבן יחיד של השיטה אלא אחד מיני רבים‪.‬‬
‫אחרי מספר יממות של נסיעה והמתנות בצמתים‪ ,‬עברנו את הגבול לתוך שטחה של פולין‪ .‬גם כאן‬
‫הרכבת עצרה מידי פעם בצמתים למספר שעות‪ .‬בפגישות עם מקומיים בעת עצירות אלה שמענו‬
‫על גודל האסון והחורבן שהתרגש על העולם היהודי בפולין‪ ,‬והתמונה המעורפלת עד כה החלה‬
‫להתבהר‪ .‬הסתבר גם שעם סיום הכיבוש הנאצי לא פסקה האנטישמיות‪ ,‬להפך‪ ,‬רבו המקרים של‬
‫לצה )‪(Kelce‬‬
‫רצח יהודים ניצולים שחזרו למקומות מגוריהם‪ .‬בשנת ‪ 1945‬אף נערך פוגרום בעיר ֶק ֶ‬
‫נגד מעט היהודים בני העיר ששרדו את המחנות והיערות‪ .‬אלה נרצחו בדם קר ע"י הפולנים בני‬
‫המקום‪ .‬גם אנו נתקלנו בשנאה כזו; באחת ההמתנות של הרכבת בה נסענו‪ ,‬כאשר הסתובבנו‬
‫בתחנה‪ ,‬הוקפנו ע"י המון עוין עם רצח בעיניים שקרא קריאות גנאי‪ .‬כנגדם התייצבו מספר גברים‬
‫‪38‬‬
‫ובראשם מר רחמילביץ'‪ ,‬איש חסון בעל שפם עבות‪ ,‬שהוא ושני בניו הגברתניים עבדו קשה‬
‫כחקלאים בקולחוז‪ .‬מר רחמילביץ' קפץ את אגרופו וקרא בקול רם‪" :‬נראה מי מכם ינסה!"‪.‬‬
‫לצידו עמד מר לנג מיודענו‪ ,‬הושיט את אגרוף יד ימינו וקרא מול הפורעים‪" :‬היד הזאת עבדה‬
‫קשה בסיביר‪ ,‬והיא תדע להחזיר למי שינסה אותה"‪ .‬האספסוף הנסער לא ציפה לתגובה כזאת‪,‬‬
‫ועם הופעת שוטר מקומי‪ ,‬נרתע והתפזר בשקט‪.‬‬
‫שצ'צ'ין‪ ,‬עיר נמל גדולה‬
‫כשבועיים לאחר יציאתנו מסיביר הגענו עם בוקר לתחנה הסופית במסע ‪ֶ -‬‬
‫בפולין על חוף הים הבלטי‪ ,‬סמוך לגבול עם גרמניה המזרחית‪ ,‬ולשעבר עיר גרמנית בשם שטטין‪.‬‬
‫העיר סופחה לפולין בגמר מלחמת העולם השנייה‪ ,‬יחד עם שטח נרחב מגרמניה המזרחית‪ .‬השלטון‬
‫הקומוניסטי הפולני החל לערוך בשטחים המסופחים טרנספר המוני מזורז של התושבים הגרמנים‬
‫אל מעבר לגבול עם גרמניה‪ .‬בעיר פיטרלו מדי יום חוליות חיילים שהוציאו משפחות גרמניות‬
‫מבתיהן‪ ,‬והובילו אותן תחת איום של רובים מכודנים אל תחנת הגבול שבקרבת העיר‪ .‬במקומם‬
‫יושבו במהירות אזרחים פולנים‪ ,‬כולל החוזרים מברית המועצות שביניהם היו יהודים רבים‪.‬‬
‫שצ'צ'ין‪ .‬כאשר הרכבת שלנו עצרה לעצירת‬
‫אהרון‪-‬וולף‪ ,‬אשתו ובנו הקטן הגיעו יומיים לפנינו ל ֶ‬
‫ביניים בעיר לודז' נודע לו שאנחנו בדרך ל ֶ‬
‫שצ'צ'ין‪ .‬הוא ומשפחתו עלו על רכבת נוסעים מהירה‬
‫ובהגיעם לעיר איתרו ותפסו דירה גדולה ומרובת חדרים‪ ,‬שתושביה הגרמניים פונו ממנה‪ .‬אהרון‪-‬‬
‫וולף שם מנעול על הדלת ותלה שלט האומר שהדירה תפוסה‪ .‬כאשר הגענו לתחנת הרכבת‬
‫שצ'צ'ין הוא חיכה לנו והוביל אותנו לדירה שהכין‪ .‬בני משפחת לנג שהיו ידידינו בלב ובנפש‬
‫ב ֶ‬
‫בשנותינו בקאנסק‪ ,‬השתכנו יחד איתנו בדירה המרווחת‪ .‬הדירה היתה שייכת כנראה למשפחה‬
‫גרמנית עשירה שגורשה‪ ,‬שכן היתה מרוהטת בטוב טעם‪ ,‬המטבח הכיל כלים רבים‪ ,‬והיה בו ארון‬
‫גדול עם ספרים בגרמנית‪.‬‬
‫בעיר היו כבר הרבה יהודים שהובאו כמונו בטרנספורטים קודמים‪ .‬ביניהם פגשנו את שלמה‬
‫אונציג‪ ,‬שהיה חבר נעורים של שיקה מקראסנוברוד‪ .‬שלמה כבר הסתגל למציאות היום יומית‬
‫בעיר‪ ,‬והיה בקשרים עם מבריחים שעסקו בהעברת יהודים לצד הגרמני של הגבול תמורת תשלום‬
‫לא קטן וסיכון גדול‪ .‬בצהרי יום בואנו הוא בישר לנו בסוד שהלילה עומדת לצאת קבוצה של‬
‫יהודים אל מעבר לגבול ויש אפשרות לצרף אנשים נוספים‪ .‬הוא הדגיש באוזנינו שזאת הזדמנות‬
‫יקרה מפז ואין לדעת מתי תצוץ האפשרות הבאה לחצות את הגבול‪ .‬אבא‪ ,‬חנצ'ה ואהרון‪-‬וולף‪,‬‬
‫יחד עם אשתו ובנו הקטן‪ ,‬החליטו לקבל את ההצעה למרות הסיכון הרב‪ .‬ככל הנראה‪ ,‬המניע‬
‫העיקרי לעזיבה החפוזה היה רצונו של אבא לחדש במהירות את הקשר עם אברהם וטובה בתל‪-‬‬
‫אביב‪ ,‬ובעיקר עם יצחק לפלר‪ ,‬בעלה כדת וכדין של חנצ'ה‪ .‬הם נתנו לשלמה סכום כסף נכבד שהיה‬
‫כמעט כל מה שברשותנו‪ ,‬ובאותו לילה נפרדו מאיתנו ועברו את הגבול לגרמניה‪ .‬שיקה‪ ,‬שבתאי‬
‫ואנוכי נשארנו בדירה בלי לדעת מה מצפה לנו בהמשך‪.‬‬
‫בפולין התפתחה באותו זמן פעילות ציונית מגוונת‪ ,‬בעיקרה ספונטאנית‪ ,‬ובחלקה בעידוד מרכזי‬
‫לשצ'צ'ין‬
‫ֶ‬
‫מפלגות שהחלו לפעול בבירתה הזמנית של פולין ‪ -‬העיר לודז'‪ .‬תוך כשבועיים מהגיענו‬
‫נודע לנו שמתארגנת קבוצת פעילים להקמת קיבוץ של התנועה החלוצית 'דרור'‪ .‬היוזמים‪,‬‬
‫ובראשם מרדכי בר )מונ ֶיק( ‪ -‬שחקן תיאטרון שלמד במוסקבה אצל מיכאלס‪ ,‬השחקן היהודי‬
‫‪39‬‬
‫המפורסם‪ ,‬מצאו בעיר בנין עזוב בן שלוש קומות והחליטו להקים בו את הגרעין‪ .‬הם החלו לגייס‬
‫חברים בשיטת "חבר מביא חבר"‪ .‬אנחנו שלושתנו היינו מראשוני המצטרפים‪ .‬בימים הראשונים‬
‫עבדנו קשה על סילוק ערימות פסולת‪ ,‬ניקוי הבניין והבאת ריהוט מכל הבא ליד‪ .‬תוך ימים ספורים‬
‫הצטרפו לגרעין עשרות חברים וחברות‪ ,‬חלקם צעירים וחלקם ותיקים שהיו חברים בתנועה לפני‬
‫המלחמה‪ .‬בליל השבת הראשונה להתארגנות‪ ,‬אירגן מונ ֶיק‪ ,‬בכישרונו הרב‪ ,‬מסיבת קבלת שבת‪.‬‬
‫ותיקי התנועה שרו משירי ארץ ישראל והעלו זיכרונות מהווי התנועה‪ .‬חבר מבוגר בשם יקותיאל‬
‫גילה את הכינור שלי והפליא בנגינתו משירי ארץ ישראל‪ ,‬ביניהם שירה של רחל 'ואולי'‪ .‬נגינתו זו‬
‫גרמה לאקסטזה של געגועים ודמעות‪ .‬גם כיום‪ ,‬עשרות שנים לאחר אותו אירוע‪ ,‬ביושבי לכתוב‬
‫שורות אלה‪ ,‬אני מתקשה לעצור את הדמעות בהיזכרי בנגינתו המופלאה באותו ערב מרגש‪ .‬בסיום‬
‫המסיבה הרצפה רעדה מריקודי ההורה שרקדנו עד מאוחר בלילה‪.‬‬
‫כבר בימים הראשונים התבלט שבתאי ביכולת הארגון ובחושיו המעשיים‪ ,‬ותרם רבות לארגון‬
‫וניהול הגרעין החדש‪ .‬דווקא בשל כך שהייתו איתנו היתה קצרת זמן‪ .‬יום אחד הגיע לביקור יצחק‬
‫)אנטק( צוקרמן‪ ,‬ממנהיגי מרד גטו ָורשה וראש התנועה בפולין‪ ,‬שמרכזה היה כאמור בעיר לודז'‪.‬‬
‫אחת ממטרות ביקורו היתה לגייס חברים בעלי נתונים מתאימים להשתלמות בסמינר רעיוני‬
‫בלודז' שייעודו ‪ -‬הכשרת אנשים שיעסקו בפעילות ציונית ככל שידרשו‪ .‬הסמינר אורגן ע"י יצחק‬
‫טבנקין‪ ,‬שהיה ראש התנועה ומנהיג הקיבוץ המאוחד‪ ,‬והגיע מארץ ישראל לפולין במיוחד לשם כך‪.‬‬
‫שצ'צ'ין‪ ,‬הזמין אנטק את שבתאי לראיון והציע לו להצטרף‬
‫בעקבות המלצת פעילי התנועה ב ֶ‬
‫לסמינר ולפעילות בהמשכו‪ .‬שבתאי שהיה מוכן לקבל כל תפקיד‪ ,‬ועוד כאשר המציע הוא אנטק‬
‫האגדי בכבודו ובעצמו‪ ,‬גילה אומץ ואמר לאנטק‪" :‬אני מוכן לקבל את הצעתך בתנאי אחד‪ .‬יש לי‬
‫בקיבוץ שני אחים‪ .‬תבטיח לי שתדאג להעבירם לגרמניה"‪ .‬תשובת אנטק היתה‪" :‬עד שאתה‬
‫שצ'צ'ין‪.‬‬
‫תחזור לכאן הם כבר לא יהיו פה"‪ .‬תוך יומיים שבתאי נסע ללודז' ואני ושיקה נשארנו ב ֶ‬
‫החיים בקיבוץ היו מלאי פעילות חברתית ותרבותית‪ ,‬וזאת בנוסף לעבודות השגרתיות והחיוניות‬
‫לקיום היום יומי ולתחזוקת המקום‪ .‬החברים שהתקבצו בקיבוץ הגיעו ממקומות שונים בסיביר‪,‬‬
‫שם היו מנותקים במשך שש שנים מתרבות יהודית ומציונות )שהיתה אסורה ברוסיה באיסור‬
‫חמור(‪ .‬לראשונה לאחר שנות הניתוק הממושכות‪ ,‬כאשר עננת היגון על חורבן יהדות פולין מלווה‬
‫מעל‪ ,‬חשנו בתקווה להתחדשות תרבותית ולעלייה לארץ ישראל‪ ,‬למרות כל המכשולים הצפויים‬
‫עוד בדרך‪.‬‬
‫במקום בו הושמדה כל התרבות היהודית‪ ,‬היה הספר שלי עם המחזות של שלום עליכם נכס יקר‬
‫מפז‪ .‬המדריך שלנו בחר מחזה קצר מהספר וביים הצגה‪ ,‬בה כיכבו 'שחקנים' חובבים מתוכנו‪.‬‬
‫מירלה גרינבאום מקראסנוברוד בלטה בקולה הנפלא ובכישרון שירתה‪ ,‬ונהגה לשיר שירים מימי‬
‫השואה שהרטיטו את לבבות כולנו‪ .‬יקותיאל בלט‪ ,‬כפי שהוזכר‪ ,‬בנגינתו בכינור נעימות יהודיות‬
‫ושירי געגועים לארץ ישראל‪ .‬ערבי התרבות בהם ניתנו הרצאות וסופרו סיפורים של החברים‬
‫הבוגרים בינינו‪ ,‬היו מרתקים במיוחד‪.‬‬
‫באחד הימים גילינו קרובת משפחה שלא ידענו מה עלה בגורלה מאז תחילת המלחמה‪ .‬היתה זו‬
‫רחל הלפמן‪ ,‬בת דודתנו מזמושץ' שהגיעה באחד המשלוחים‪ ,‬ושהתה בקיבוץ של הציונים‬
‫הכלליים‪ ,‬לא הרחק מאיתנו‪ .‬אני ושיקה הלכנו לבקר אותה מיד כאשר נודע לנו על קיומה‪ ,‬ושמענו‬
‫הברובר'‬
‫ָ‬
‫ממנה על קורות קרובינו מזמושץ'‪ .‬לאבא היו שתי אחיות שגרו עם משפחותיהן בפרבר '‬
‫‪40‬‬
‫ליבה‪ ,‬ברחו‬
‫בזמושץ'‪ .‬כאשר הגרמנים כבשו את העיר‪ ,‬רחל ואחת מאחיותיה‪ ,‬בנותיה של דודתי ֶ‬
‫לצד הסובייטי‪ .‬יתר בני המשפחה נשארו בביתם בזמושץ' ואיש מהם לא שרד‪ .‬כמו רוב הפליטים‪,‬‬
‫הועברו השתיים לאזור מרוחק בצפון סיביר‪ ,‬מקום קר במיוחד‪ ,‬בו הועבדו בעבודות פרך‪ ,‬בתנאים‬
‫קשים מאוד‪ .‬האחות לא שרדה את התנאים הקשים‪ ,‬הקור והרעב‪ ,‬ומתה במקום הנידח‪ .‬רחל‬
‫שצ'צ'ין‪ ,‬כאן מצאה משכן בקיבוץ שהתארגן במקום‪.‬‬
‫הצליחה לשרוד‪ ,‬ועם תום המלחמה הגיעה ל ֶ‬
‫שצ'צ'ין לאייבי‬
‫בפגישתנו מסרתי לה את כתובתו בניו‪-‬יורק של בן דודה אייבי‪ ,‬ובגלויה ששלחתי מ ֶ‬
‫ב‪ 2.6.1946-‬עדכנתי אותו על הקורות אותה‪ .‬באחד מביקוריי הנוספים אצל רחל סיפרתי לה‬
‫שבקיבוץ שלנו הוצג מחזה של שלום עליכם על פי ספר שהחזקתי ברשותי‪ .‬היא והמדריך שלה‬
‫ביקשו שאלווה להם את הספר יקר המציאות כדי שיוכלו גם הם להעלות הצגה בקיבוצם‪ .‬כמובן‬
‫שנעניתי בשמחה לבקשתם‪.‬‬
‫שצ'צ'ין‪ ,‬ואנו עדיין המתנו ליציאתנו מפולין‪ .‬המשפחה היתה כעת‬
‫עברו כחודשיים מאז שהגענו ל ֶ‬
‫מפוזרת מאוד; אבא‪ ,‬חנצ'ה ואהרון‪-‬וולף ומשפחתו היו בגרמניה‪ ,‬אולם לא שמענו מהם דבר‪.‬‬
‫בספק אם היו אז קשרי דואר בין גרמניה לפולין‪ .‬שבתאי היה בלודז' בסמינר התנועה‪ ,‬והינדה‬
‫ומשפחתה התגוררו בקומה ג' בבניין הקיבוץ שלנו‪.‬‬
‫באותם ימים‪ ,‬כל מרכזי המפלגות והארגוניים הציוניים פעלו במשותף להוצאת היהודים מתחומי‬
‫פולין‪ .‬לשם כך הוקם ארגון 'הבריחה' הסודי שפעל במחתרת‪ .‬הארגון העביר יהודים מעבר לגבול‬
‫בכל הדרכים והתחבולות‪ ,‬מתחת לאפם של השלטונות‪ ,‬ותוך סיכון רב‪ .‬נציגים של הארגון הסתננו‬
‫לתוך המשטרה הפולנית‪ ,‬ואחדים אף הגיעו לדרגות קצונה‪ .‬בסוף יוני הודיעו לנו שחלק מחברי‬
‫הקיבוץ ושיקה ואני בתוכם‪ ,‬מתוכננים לעזוב תוך יומיים ולעבור לגרמניה בחשאי‪ .‬בזמן‬
‫ההתארגנות הלכתי להיפרד מבת דודתי רחל‪ ,‬וכמובן בקשתי לקבל בחזרה את הספר שלי‪ .‬מדריך‬
‫הקבוצה פנה אלי ואמר‪" :‬אתה עובר לגרמניה‪ ,‬שם פועלים מוסדות יהודיים‪ ,‬ובודאי תמצא שם‬
‫ספרים לרוב‪ .‬לנו הנשארים פה‪ ,‬הספר הוא מקור יחידי לקצת תרבות יהודית"‪ .‬כמובן שנעניתי‬
‫לבקשתו והשארתי לו את הספר‪ .‬ביום האחרון‪ ,‬קיבלנו הנחיות ותדרוך לקראת היציאה‪ .‬סיפור‬
‫הכיסוי היה שאנו גרמנים מגורשים היוצאים בלילה למקום ריכוז‪ .‬בתדרוך דרשו מאיתנו להתנהג‬
‫כגרמנים‪ ,‬בלי להסגיר שום סימן למוצאנו האמיתי‪ ,‬כך שלא נעורר חשד במשטרת הגבולות‪ .‬נאסר‬
‫עלינו לקחת פרטי מטען בהם קיים רמז כלשהו שאיננו גרמנים‪ ,‬והוכרחנו לזרוק כל תמונה או‬
‫מסמך העלולים להסגיר במשהו את זהותנו האמיתית‪ .‬בלב כבד נפרדתי מצילומים רבים‬
‫שמאחוריהם היתה הקדשה והיו בעלי ערך סנטימנטאלי רב‪ ,‬וכן מתעודת הגמר בבית הספר‬
‫למורים‪ .‬בנוסף‪ ,‬תידרכו אותנו שאם יפנו אלינו בפולנית או ברוסית‪ ,‬עלינו לאותת שאנחנו לא‬
‫מבינים‪ .‬היות ואנשי המשטרה הפולניים לא יודעים גרמנית‪ ,‬אמרו לנו לענות לשאלות ביידיש‬
‫מגומגמת ומשובשת‪ .‬בחשכת הלילה הובלנו ע"י איש 'הבריחה' לבית בודד מחוץ לעיר‪ ,‬תוך הקפדה‬
‫על שמירת שקט מוחלט‪ .‬בבית המבודד נתנו לנו תדרוך נוסף לקראת הביקורת בתחנת הגבול‪ .‬את‬
‫שארית הלילה בילינו בחושך ובשקט מוחלט על רצפת החדר‪ ,‬אולם בדריכות רבה ובדאגה לקראת‬
‫הצפוי לנו ביום המחר‪.‬‬
‫עם בוקר נקראנו לצאת ולהתייצב מחוץ לבניין‪ .‬קצין פולני בעל שפם יפה‪ ,‬רכוב על סוס‪ ,‬קידם‬
‫אותנו בהוראות קולניות‪ ,‬מלוות בעלבונות ובהשפלות שאנחנו כ"גרמנים" לא היינו אמורים‬
‫‪41‬‬
‫להבין‪ .‬הקצין ליווה אותנו עד תחנת הגבול שבקרבת מקום‪ .‬לימים נודע לי מפי שבתאי שקצין‬
‫קשוח זה היה ידידו מיֶטק ‪ -‬חבר בארגון 'הבריחה' ש"התנדב" למשטרה הפולנית‪ ,‬והתנהגותו‬
‫הגסה והקולנית היתה מכוונת לאוזניהם של שומרי הגבול‪ ,‬כדי למנוע חשדות לא רצויים‪ .‬מיֶטק‬
‫היה לחבר קיבוץ לוחמי הגטאות בבואו ארצה‪.‬‬
‫באירופה לקראת העלייה לארץ ישראל‬
‫הביקורת בגבול היתה שגרתית ביותר‪ .‬השוטרים לא התענינו בניירות או בתמונות‪ ,‬ורק חיטטו‬
‫בתרמילים בחיפושם אחרי דברי ערך שניתן לסחוב לעצמם‪ ,‬כולל תכשיטים‪ ,‬שעונים‪ ,‬עטים נובעים‬
‫וכו'‪ .‬לאחר שחצינו את הגבול הועלנו על רכבת שהובילה אותנו מערבה‪ ,‬דרך מזרח גרמניה שהיתה‬
‫תחת שלטון סובייטי‪ .‬אחרי נסיעה ארוכה חצינו את הגבול ונכנסנו לאזור הבריטי סמוך לעיר‬
‫ליבק‪ ,‬שם ירדנו מהרכבת‪ .‬מתחנת הרכבת הועברנו למחנה מחוץ לעיר‪ ,‬בו עברנו חיטוי באבקה‪,‬‬
‫קיבלנו ארוחה חמה וזכינו לקבלת פנים ידידותית מנציגים יהודיים‪ ,‬חלקם לובשי מדים של הצבא‬
‫הבריטי‪ .‬עם רדת החשכה הועלנו על משאיות מכוסות ברזנטים‪ ,‬ואחרי נסיעת לילה ארוכה הגענו‬
‫למחנה קטן ששכן בלב יער‪ ,‬סמוך לעיירה ‪ .Eschwege‬המחנה הזה היה בקצה הצפוני של אזור‬
‫השליטה האמריקאי‪ ,‬סמוך לגבול עם אזור השליטה הסובייטי‪ .‬האזור האמריקאי היה המקום‬
‫אליו שאפו להגיע יהודי שארית הפליטה בעת ההיא‪ ,‬שכן בו פעלו בגלוי ובאין מפריע מוסדות עזרה‬
‫יהודיים‪-‬אמריקאיים‪ ,‬וכן תנועות ציוניות שונות ומגוונות‪ .‬כעת היתה לנו סיבה לשביעות רצון;‬
‫יצאנו בשלום מפולין‪ ,‬ועברנו בהצלחה את האזור הסובייטי ואת האזור הבריטי‪ .‬עם זאת‪ ,‬היו‬
‫בליבי דאגה וגעגועים שלא נתנו לי מנוח; שיקה ואני לבד כעת בעולם‪ ,‬מנותקים משבתאי וזאת‬
‫לאחר שמעולם לא נפרדנו זה מזה‪ ,‬ומנותקים מאבא‪ ,‬חנצ'ה ומאהרון‪-‬וולף ומשפחתו שעל גורלם‬
‫לא ידענו דבר‪ ,‬אם כי היה סביר שגם הם באזור האמריקאי‪ .‬הינדה ומשפחתה נשארו בינתיים‬
‫שצ'צ'ין‪ ,‬ואנו ביציאתנו המהירה והסודית לא הספקנו אפילו להיפרד מהם‪.‬‬
‫ב ֶ‬
‫שצ'צ'ין‪ .‬כמה נוספים‪,‬‬
‫בקבוצה איתה הגענו למחנה הנידח היו חברים שעברו איתנו את כל הדרך מ ֶ‬
‫כולל המדריך‪ ,‬הגיעו מקבוצה אחרת והיו בוגרי התנועה מהתקופה שלפני המלחמה‪ .‬אלה השליטו‬
‫סדר מופתי בקבוצה‪ ,‬וכבר בליל שבת הראשון ארגנו מסיבת שירה וריקודים בהשתתפות שליח‬
‫ממרכז התנועה‪ .‬כמו בעבר‪ ,‬גם במסיבה זו יקותיאל המשיך להפליא בנגינתו בכינור שלי‪.‬‬
‫בניגוד לשאר החברים‪ ,‬הראש שלי היה עסוק במחשבה איך מתחילים לחפש את משפחתי‪ .‬לאחר‬
‫כמה ימים בהם אספתי מידע קלוש‪ ,‬יצאתי עם המון תקווה ומעט כסף ברכבת למינכן‪ ,‬הממוקמת‬
‫בדרום האזור האמריקאי‪ .‬בעיר זו‪ ,‬ידעתי‪ ,‬נמצאים מרכזי המוסדות היהודיים‪ .‬אחרי נסיעה‬
‫ארוכה במשך כל הלילה והבוקר הגעתי לעיר הגדולה מינכן‪ .‬כדי לזהות יהודי ברחוב באותם ימים‬
‫מך"‪ .‬אם האיש היה עונה סימן שהוא יהודי‪ ,‬אם היה מתעלם‪,‬‬
‫קשים נהגו להשתמש בקריאה " ָע ָ‬
‫פירושו שאיננו יהודי‪ .‬עם היידיש שבפי‪ ,‬ובעזרת יהודים שפגשתי פה ושם‪ ,‬הגעתי למדור לחיפוש‬
‫קרובים‪ .‬כאן מצאתי אלפי שמות רשומים עם מקום הימצאם‪ ,‬כלומר כתובתם או המחנות בהם‬
‫הם שוהים‪ .‬לאכזבתי לא מצאתי ברשימות את משפחתי‪ ,‬אבל זיהיתי את משפחת ברגשטיין‪,‬‬
‫איתה עברנו בזמנו מקראסנוברוד לז'ולקוָה‪ .‬כתובתם היתה במינכן‪ ,‬בדירה שכורה בלב העיר‪ .‬עייף‬
‫ותשוש הגעתי אליהם באותו ערב בצפייה שאולי הם יודעים משהו על גורל משפחתי‪ .‬הם לא ידעו‪,‬‬
‫אבל הזמינו אותי להתאכסן בביתם כל עוד אני בעיר‪ .‬האבא ‪ -‬אברהם )הג'ינג'י( ובנו ראובלה‪ ,‬חבר‬
‫ילדות של שבתאי‪ ,‬עסקו במסחר שחור של חילופי כספים והברחתם בין האזור האמריקאי‬
‫‪42‬‬
‫והסובייטי‪ ,‬עיסוק מסוכן אמנם‪ ,‬אולם עם רווחים נעים בצידו‪ .‬אחרי לילה נינוח וארוחת בוקר )בה‬
‫טעמתי לראשונה טעמו של ממרח בוטנים(‪ ,‬קיבלתי מהם שמות של כמה מחנות של עקורים בהם‬
‫היתה אפשרות שאמצא במזל את משפחתי‪ .‬במהלך הימים הבאים עברתי בין כמה מחנות כאלה‬
‫בדרום גרמניה‪ .‬בכל מחנה בדקתי את רשימת הנמצאים במזכירות המחנה‪ ,‬אולם ללא הועיל‪.‬‬
‫באחד המחנות‪ ,‬קרוב לגבול האוסטרי‪ ,‬מצאתי משפחה מעיירתנו בפולין ‪ -‬מוטלה פרל החייט‪,‬‬
‫אשתו‪ ,‬בנו מיילך ובתו רעכל‪ .‬הפגישה היתה משמחת והחלפנו רשמים רבים‪ ,‬אך על מקום המצאה‬
‫של משפחתי לא היה להם כל מושג‪ .‬ביציאתי מהמחנה נתקלתי במחסום פתע של המשטרה‬
‫הצבאית האמריקאית‪ ,‬בו בדקו תעודות‪ .‬לי לא היתה תעודה מתאימה‪ ,‬אלא רק אישור זמני התקף‬
‫לשטח המצומצם בצפון האזור האמריקאי‪ ,‬שהיה אמור להיות מוחלף בתעודה מזהה עם תמונה‪.‬‬
‫בלב פועם נצמדתי למשפחה גדולה שעברה במחסום‪ ,‬והצלחתי להתחמק החוצה מאחורי גבם של‬
‫השוטרים בלי לעבור ביקורת‪ .‬מיואש ועייף חזרתי למינכן ללינת לילה אצל משפחת ברגשטיין‪.‬‬
‫ראובלה סיפר לי שמחר הוא נוסע לאזור הסובייטי‪ ,‬והציע לי להצטרף אליו ולהיכנס איתו‬
‫לעסקים‪ .‬הודיתי לו על ההצעה‪ ,‬אבל דחיתי אותה מאחר ולא התאימה הן לאופיי והן למצבי‬
‫הנוכחי‪ .‬כמעט אמרתי נואש בחיפושיי אחרי משפחתי‪ ,‬אך היתה לי עוד המלצה‪ ,‬ולא זכור לי ממי‪,‬‬
‫לבדוק את רשימת השוהים במחנה נוסף ליד לייפהיים‪ .‬לייפהיים היה כפר גדול סמוך לעיר‬
‫גינצבורג‪ ,‬צפונית מזרחית למינכן‪ .‬סמוך לו הוקם מחנה עקורים גדול‪ ,‬במקום שבעבר הלא רחוק‬
‫שימש כקסרקטין של הצבא הגרמני‪ .‬כדי להגיע למחנה נסעתי לתחנת הרכבת של הכפר‪ ,‬ומשם‬
‫הלכתי כ‪ 3-4-‬ק"מ‪ ,‬כאשר בראשי חולפת השאלה מה אם גם פה לא אמצע אותם? בכיסי היה‬
‫סכום כסף שבקושי הספיק לנסיעה חזרה לקיבוץ בצפון‪ ,‬וגם כוחותיי הנפשיים והפיסיים החלו‬
‫לאזול‪ .‬במצב זה‪ ,‬עם שביב תקווה אחרון‪ ,‬הגעתי למחנה‪ ,‬נכנסתי למזכירות והנה‪ ,‬אלוהים!!! הם‬
‫פה!!! הם פה!!! מצאתי אותם‪ ,‬איזה אושר!!! גם כיום‪ ,‬עשרות שנים רבות לאחר אותו מפגש מרגש‬
‫עם אבא וחנצ'ה‪ ,‬עיני דומעות ונשמתי נעצרת מהתרגשות‪ ,‬בהיזכרי באירוע זה‪.‬‬
‫אבא וחנצ'ה התגוררו בחדר באחד הבלוקים במחנה‪ .‬יחד איתם בחדר היו הזוג ברל וחלה יגודינר‪,‬‬
‫אחותה של חלה והילד שלה‪ .‬אהרון‪-‬וולף‪ ,‬חייקה ובנם שלום )תמונה ‪ (23‬גרו בבלוק אחר‪ ,‬יחד עם‬
‫אמא של חייקה ועם אחיה דוד‪.‬‬
‫תמונה ‪ :23‬זהבה‪ .‬אחת מהבנות של‬
‫הינדה‪ ,‬מחזיקה בידיה את שלום‪,‬‬
‫בנו של אהרון‪-‬וולף‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫בראותה אותי נדהמה חנצ'ה ממראי התשוש‪ ,‬והחליטה שאני מוכרח לנוח ולהבריא לפני שאני‬
‫חוזר לשיקה‪ ,‬שבודאי מחכה בקוצר רוח לבשורות ממני‪ .‬נשארתי במחנה כשבוע ימים )תמונה ‪.(24‬‬
‫אבא וחנצ'ה דאגו להבראתי‪ ,‬ופיטמו אותי במאכלים ככל שהשיגה ידם‪ .‬הם לא חשפו אותי‬
‫לדברים לא משמחים שעברו עליהם‪ .‬במחנה גיליתי אולם קריאה וספריה עשירה בספרות יידיש‪.‬‬
‫גרץ‪ .‬במהלך השבוע של‬
‫בין הספרים מצאתי את ארבעת כרכי 'ההיסטוריה של העם היהודי' של ֶ‬
‫שהייתי במחנה הצלחתי כמעט לסיים את קריאתם של ארבעת הכרכים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :24‬חנצ'ה ואני במחנה בלייפהיים‪.‬‬
‫בתום השבוע הנעים והרגוע החלטתי לחזור לקיבוץ שלי ולשיקה‪ ,‬הממתין בדאגה‪ .‬בדרכי חזרה‬
‫העליתי את רשמיי על הכתב‪ .‬במסיבת ליל השבת הראשונה לאחר שובי הקראתי לחברים בקיבוץ‬
‫את קורותיי בשבועיים בהם נעדרתי‪ .‬בסיום דבריי הודעתי ששיקה ואני עוזבים את הקיבוץ כדי‬
‫להתאחד עם המשפחה‪ .‬למחרת ארזנו את חפצינו‪ ,‬וכאשר רציתי לקחת את הכינור פנה אלי‬
‫המדריך בבקשה שאשאיר אותו‪ ,‬כי במקום נידח זה הכינור הוא הכלי היחיד שמגוון את חיי‬
‫החברים‪ .‬ליבי החצוי לא עמד בי לסרב‪ .‬נפרדנו לשלום מהחברים )ומהכינור(‪.‬‬
‫שצ'צ'ין‪ ,‬הצטרפנו שיקה ואני‬
‫בתחילת חודש יולי‪ ,‬כשלושה חודשים לאחר שהגענו מרוסיה ל ֶ‬
‫למשפחה בלייפהיים‪ .‬בשל הגידול במשפחה אבא השיג חדר נפרד בלי שותפים‪ ,‬בקומה השנייה‬
‫באותו בלוק‪ .‬עכשיו התפנינו לשוחח על קורות כל אחד מאיתנו‪ .‬אבא וחנצ'ה יחד עם אהרון‪-‬וולף‪,‬‬
‫שצ'צ'ין בחיפזון‪ ,‬תוך סיכון רב ועבור סכום כסף עצום‪ .‬הסיבה‬
‫חייקה ובנם עזבו כאמור את ֶ‬
‫לחיפזון היתה הרצון לחדש במהירות את הקשר עם אברהם וטובה בתל‪-‬אביב‪ ,‬ובעיקר עם יצחק‬
‫לפלר‪ ,‬בעלה של חנצ'ה‪ .‬והנה עם המכתב הראשון מאברהם התנפצה תקוותה בת ‪ 8‬השנים של‬
‫חנצ'ה; יצחק הפקיד גט ברבנות בחיפה עם גיוסו לצבא הבריטי‪ ,‬ועל פי המידע שבידי אברהם‪ ,‬לא‬
‫ביטל אותו עם שחרורו מהצבא‪ .‬היה זה מעשה מקובל בקרב המתגייסים לצבא הבריטי להשאיר‬
‫גט ברבנות‪ ,‬וזאת כדי לא להשאיר את האישה עגונה במידה והוא נהרג בקרב או נעדר‪ .‬לאחר שובו‬
‫מהמלחמה היה הבעל מבטל כמובן את הגט‪ .‬יצחק לא ביטל את הגט לאחר שהשתחרר‪ ,‬ואף ניתק‬
‫כל קשר עם אברהם‪ .‬בשורה מרה זו הכתה קשות בחנצ'ה‪ ,‬האישה הטובה והישרה‪ ,‬בעלת הלב‬
‫החם והדואגת תמיד לכולם‪ .‬בהיותינו בסיביר‪ ,‬בתנאים הקשים ביותר‪ ,‬היא חיפשה ומצאה את‬
‫הכתובת של חותנתה ובתה‪ ,‬במקום נידח בסיביר‪ .‬מידי פעם היתה שולחת להן חבילות מזון‬
‫שחסכה מפינו‪ .‬במשך כל שנות הניתוק מבעלה‪ ,‬היו ניסיונות של בחורים רווקים ונחמדים ליצור‬
‫‪44‬‬
‫איתה קשר‪ ,‬אך היא דחתה את כולם כיאה לבת כשרה מבית דתי‪ ,‬המקודשת לגבר‪ ,‬גם אם הוא‬
‫רחוק‪ .‬את הבשורה המרה הזו הסתירו ממני בהגיעי בפעם הראשונה למחנה כדי לא לפגוע‬
‫בהבראתי‪.‬‬
‫גם אצל אהרון‪-‬וולף וחייקה העניינים לא היו טובים‪ ,‬והשניים היו בהליכי פירוד‪ .‬כאשר אמא של‬
‫חייקה ואחיה דוד הגיעו בעקבותיהם למחנה‪ ,‬התחדש הסכסוך שהחל עוד בקאנסק בין האם‬
‫לאהרון‪-‬וולף‪ .‬מערכת היחסים העכורה השפיעה לרעה גם על חיי הזוג‪ ,‬וחייקה‪ ,‬כנראה בהשפעת‬
‫אמה‪ ,‬הגישה תביעת גירושין‪ .‬אהרון‪-‬וולף לא השלים עם צעד זה וסרב לתת לה גט‪ .‬בבואי למחנה‬
‫לא פגשתי אותו מאחר והוא עזב זמנית למקום אחר‪.‬‬
‫עם שבתאי החל קשר מכתבים סדיר מיד לאחר בואי למחנה )תמונה ‪ .(25‬על פעילותו בפולניה הוא‬
‫כתב‪ ,‬מסיבות מובנות‪ ,‬רק ברמזים‪ .‬במכתביו הוא הביע את דאגתו לנו ואת געגועיו העזים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :25‬תמונה ששלח שבתאי‬
‫שצ'צ'ין‪ .‬מאחורי‬
‫אלי בעת שהיה ב ֶ‬
‫התמונה נכתב ביידיש‪" :‬מי שרוצה‬
‫שיבוא אור‪ ,‬חייב בעצמו להיות לפיד‪.‬‬
‫שצ'צ'ין‪,‬‬
‫ֶ‬
‫לאחי היקר‪ ,‬משבתאי‪,‬‬
‫‪."13.3.1947‬‬
‫בין הפליטים הרבים במחנה היו לא מעט בודדים ‪ -‬שרידים יחידים של משפחות שהושמדו‬
‫בשואה‪ .‬אלה ניסו להשתקם ע"י מציאת בן‪/‬בת זוג מתאימים‪ .‬כמה מהגברים במחנה התעניינו‬
‫בחנצ'ה שהיתה עכשיו פנויה‪ .‬ביניהם היה דוד פיינגולד‪ ,‬בחור רווק ודתי‪ ,‬ששרד לבד מכל‬
‫משפחתו‪ .‬לאחר תקופת הכרות קצרה בינו לבין חנצ'ה‪ ,‬התהדקו ביניהם הקשר וההבנה‪ ,‬לשביעות‬
‫רצונו של אבא‪ .‬כדי להעמיק את היכרותם הם ביקשו להקדים את עלייתם לארץ‪ .‬תורם הגיע‬
‫בתחילת ‪ ;1947‬הם נפרדו מאיתנו )תמונה ‪ (26‬ויצאו‪ ,‬כמו רבים אחרים‪ ,‬בעלייה ב' הבלתי לגאלית‪.‬‬
‫תמונה ‪ :26‬הפרדה מחנצ'ה ודוד‬
‫לפני עלייתם לארץ ישראל‪.‬‬
‫עומדים בשורה האחורית‪ ,‬מימין‬
‫לשמאל‪ :‬חבר של דוד‪ ,‬רוחלה‪,‬‬
‫שיקה‪ ,‬לאה‪-‬קרובת משפחה‪,‬‬
‫אהרון‪-‬וולף‪ .‬עומדים בשורה‬
‫האמצעית‪ ,‬מימין לשמאל‪:‬‬
‫שלמה‪ ,‬לאה אשתו )בהריון(‪,‬‬
‫דוד‪ ,‬חנצ'ה‪ ,‬אבא ואני‪ .‬עומדים‬
‫ליובקה‬
‫הקדמית‪:‬‬
‫בשורה‬
‫)אריה( מימין וזינקה )זהבה(‬
‫משמאל‪ ,‬הילדים של לאה‬
‫ושלמה‪ .‬ביניהם עומד שלום הבן‬
‫של אהרון‪-‬וולף‪.‬‬
‫התמונה צולמה בתחילת ‪.1947‬‬
‫‪45‬‬
‫האוניה בה הפליגו חנצ'ה ודוד נתפסה ע"י הבריטים‪ ,‬ויושביה נשלחו לקפריסין לשהייה ב'מחנות‬
‫החורף'‪ .‬במחנה החליטו דוד וחנצ'ה להתחתן‪ .‬חתונתם נערכה שם כדת וכדין‪ ,‬אולם רחוק מכל‬
‫המשפחה‪ ,‬אשר ליוותה את החתונה במכתבי ברכות ושמחה‪ .‬בשנת ‪ 1948‬הם הגיעו לתל אביב‬
‫והתקבלו בזרועות פתוחות ע"י אברהם וטובה אשתו‪ .‬בינתיים הגיע גם אבא לישראל‪ .‬עלייתו‬
‫היתה לגאלית‪ ,‬עם אשרת כניסה של השלטון הבריטי‪ ,‬אותה הצליח אברהם לסדר לו כתושב ותיק‬
‫ולאחר טיפול ממושך‪.‬‬
‫מס ֶברדלובסק לפולין יחד עם‬
‫אחינו שלמה ששכל כאמור את אשתו הראשונה ֶחלה ובנו הקטן‪ ,‬יצא ְ‬
‫אשתו השנייה לאה ושני ילדיה ‪ -‬ליובקה וזינה‪ ,‬אותם אימץ כילדיו לכל דבר‪ .‬בדרכי 'הבריחה'‬
‫הארוכות ולאחר חיפושים ממושכים‪ ,‬הם הגיעו אלינו ללייפהיים וגרו איתנו באותו חדר‪ .‬כאן נולד‬
‫בנם אברהם‪ .‬שלמה ומשפחתו היו האחרונים שנותרו במחנה לאחר שכולנו עזבנו אותו בשלבים‪.‬‬
‫עם הקמת המדינה הם עלו לישראל והתמקמו בבית ערבי נטוש בפרבר של העיר לוד‪ .‬סביב הבית‬
‫היתה חצר מגודרת ובתוכה מבנה קטן נוסף ואורווה‪.‬‬
‫שצ'צ'ין הם גרו בבניין‬
‫אחותנו הבכורה הינדה ומשפחתה עברו כמו כולם תלאות ונדודים‪ .‬ב ֶ‬
‫הקיבוץ‪ ,‬קומה אחת מעלינו‪ .‬אחרי ששיקה ואני עזבנו בלילה בלי להיפרד‪ ,‬היא חיפשה אותנו‬
‫בחדרנו ומצאה שם להפתעתה תמונות מילדותינו ומשנים עברו שנאלצנו להשאיר‪ .‬היא אספה‬
‫שצ'צ'ין‬
‫אותן והודות לכך הן ניצלו וחזרו לידינו; חלקן מצורפות כאן‪ .‬הינדה ומשפחתה נשארו ב ֶ‬
‫עוד זמן מה‪ .‬באותה עת הכירה ציפורה‪ ,‬ביתה הבכורה של הינדה‪ ,‬את יוסף אירום ויחד הם הגיעו‬
‫בדרכי 'הבריחה' לברלין‪ ,‬שם התחתנו‪ .‬זמן מה לאחר חתונתם הם המשיכו בדרכם לאזור הכיבוש‬
‫האמריקאי‪.‬‬
‫כדי לצאת מפולין נאלצה משפחתה של הינדה להתפצל; הבנות הקטנות ‪ -‬גולדה )זהבה(‪ ,‬רחל‪ ,‬לאה‬
‫והניה צורפו לקבוצת קטינים‪ .‬שושנה )רייזלה( וההורים ‪ -‬הינדה והירש‪ ,‬הועברו זמן מה אחריהם‬
‫לדרום פולין‪ ,‬קרוב לגבול עם צ'כוסלובקיה‪ .‬שם‪ ,‬בחניון בלב ההרים‪ ,‬רוכזו קבוצות מאזורים‬
‫שונים של פולין בהמתנה למעבר‪ .‬כאשר חצו בלילה בחשאי את הרי הקרפטים ליד ברטיסלאבה‪,‬‬
‫התנדב לעזור להם בסחיבת המטענים בחור בודד בשם שלמה הלמן‪ .‬שלמה נשאר צמוד למשפחה‬
‫בכלל‪ ,‬ולשושנה בפרט‪ ,‬במהלך מסע הנדודים שעבר דרך צ'כיה ואוסטריה‪ ,‬עד גרמניה‪ .‬בהגיעם‬
‫לגרמניה החלו מיד בחיפוש אחר הילדות הקטנות‪ .‬שלמה נסע למינכן‪ ,‬התרוצץ בין המוסדות וגילה‬
‫שהן נמצאות ברוזנהיים‪ ,‬דרומית למינכן‪ ,‬במסגרת מחנה ילדים ניצולי שואה‪ .‬כך התאחדה שוב כל‬
‫המשפחה של הינדה ברוזנהיים )תמונות ‪ .(27-28‬לאחר זמן הצטרפו אליהם במחנה גם ציפורה‬
‫ובעלה יוסף אירום‪.‬‬
‫שלמה הלמן יצא מגרמניה בשנת ‪ 1947‬ועלה לארץ באופן לגאלי‪ ,‬באמצעות אשרת כניסה בריטית‬
‫שהשיגו בשבילו קרוביו בארץ‪ .‬לאחר עלייתו הוא הספיק להשתתף כחייל במלחמת השחרור‪.‬‬
‫הינדה ומשפחתה נשארו ברוזנהיים עד קיץ ‪ .1948‬לאחר סיום השלטון הבריטי בארץ‪ ,‬הם הועברו‬
‫דרך אוסטריה והרי האלפים למילאנו שבאיטליה‪ .‬בשנת ‪ ,1949‬לאחר שהות ממושכת באיטליה‪,‬‬
‫הם עלו לארץ באוניה 'עצמאות'‪ .‬בהגיעם לארץ הם שוכנו במחנה אוהלים ליד בית ליד )כיום‬
‫פרדסיה(‪ .‬באוהל הם גרו במשך שנתיים‪ ,‬שנמשכו כנצח‪ ,‬סבלו מהקור ומגשמי הזעף בחורף‬
‫ומהחום הכבד הקיץ‪ .‬לאחר שנתיים הם זכו לעבור לדירה צנועה של חברת עמידר בשכונת ֶפ ַג'ה‬
‫‪46‬‬
‫ליד פתח תקווה‪ .‬בדצמבר ‪ 1950‬התחתנו שושנה ושלמה הלמן ועברו לגור באבן יהודה‪ .‬כאן הם בנו‬
‫בית בשלבים על מגרש שקיבל שלמה מקרוביו‪ ,‬ותיקי המקום‪.‬‬
‫תמונה ‪ :27‬אבא בביקור אצל‬
‫משפחת מוזס במחנה רוזנהיים‪.‬‬
‫עומדות משמאל לימין‪ :‬לאה‬
‫ורחל התאומות‪ ,‬שושנה‪ ,‬זהבה‬
‫והניה‪ .‬יושבים משמאל לימין‪:‬‬
‫הינדה‪ ,‬אבא והירש‪.‬‬
‫תמונה ‪ :28‬משמאל שושנה‬
‫ושלמה הלמן‪ ,‬מימין האחות‬
‫לאה‪.‬‬
‫בזמן שהותנו במחנה לייפהיים מצא שיקה את בחירת ליבו; הוא ביקר במחנה בו התגוררה‬
‫משפחת פרל‪ ,‬אותם מצאתי בזמנו בחיפושיי אחר משפחתי‪ .‬קשריו עם בת המשפחה ‪ -‬רחל )רעכל‬
‫או רחצי( התהדקו‪ ,‬ובאוגוסט ‪ 1947‬התחתנו השניים במחנה רוזנהיים )תמונה ‪ .(29‬הוריה של רחל‬
‫ואחיה‪ ,‬שהשיגו לפני כן אשרת כניסה לקנדה והיגרו לשם‪ ,‬לא נכחו בחתונה‪ .‬שיקה ואשתו הגיעו‬
‫ללייפהיים‪ ,‬ובסוף ‪ ,1948‬בתום המנדט הבריטי‪ ,‬עלו לישראל‪ .‬בתחילה הם השתכנו בביתן הקטן‬
‫בחצר של שלמה ולאה‪ ,‬ואחר כך בבית ערבי נטוש בקצה השני של העיר לוד‪ .‬בבית זה נולד בנם‬
‫הבכור הרשל )הארי(‪ .‬בשל קשיי קליטה וגעגועיה של רחצי להוריה הם היגרו בשנת ‪ 1952‬לקנדה‪.‬‬
‫בהמשך הם עברו לארצות הברית‪.‬‬
‫תמונה ‪ :29‬בחתונתם של‬
‫שיקה ורעכל שנערכה ב‪-‬‬
‫‪ 20.8.1947‬במחנה רוזנהיים‬
‫בגרמניה‪ .‬עומדות מאחור‬
‫רחל ולאה‪ ,‬הבנות התאומות‬
‫של הינדה‪ .‬עומדים‪ ,‬מימין‬
‫לשמאל‪ :‬זהבה‪ ,‬אני‪ ,‬יהושע‬
‫וישראל טנצר‪ ,‬שושנה‬
‫ושלמה הלמן‪ ,‬אהרון‪-‬וולף‪,‬‬
‫שלמה‪ .‬יושבים‪ ,‬מימין‬
‫לשמאל‪ :‬הניה והירש‪ ,‬אבא‪,‬‬
‫הינדה‪,‬‬
‫ורעכל‪,‬‬
‫שיקה‬
‫ציפורה ויוסף אירום‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫בת דודתי מזמושץ' ‪ -‬רחלה‪ ,‬הגיעה גם היא בשנת ‪ 1947‬למחנה לייפהיים‪ .‬אחרי זמן מה היא‬
‫נישאה לליאון )אריה( רוטשטיין )תמונה ‪ .(30‬באותה שנה עבר הזוג לאיטליה בדרכו לארץ ישראל‬
‫)תמונה ‪.(31‬‬
‫תמונה ‪ :30‬בחתונה של רחלה בת‬
‫דודתי עם ליאון )אריה( רוטשטיין‪.‬‬
‫החתונה נערכה במחנה לייפהיים‬
‫בפברואר ‪.1947‬‬
‫תמונה ‪ :31‬ברכת שנה טובה ששלחה‬
‫רחלה בת דודתי בשנת ‪ ,1947‬בעת היותה‬
‫במחנה זמני באיטליה‪ ,‬לפני עלייתה‬
‫לארץ ישראל‪.‬‬
‫זמן מה לאחר שהגעתי למחנה לייפהיים גיליתי בו גרעין של קיבוץ 'דרור'‪ .‬מיד הצטרפתי לגרעין‪,‬‬
‫השתלבתי בפעילות ואף עברתי להתגורר בו‪ .‬בגרעין התקבצו כמה עשרות חברים וחברות‪ ,‬צעירים‬
‫ברובם‪ ,‬שהגיעו בדרכים שונות מפולין ומהונגריה )תמונות ‪ .(32-33‬בגרעין היו גם כמה ותיקים‬
‫בוגרים יותר‪ ,‬וכן מספר זוגות נשואים‪ .‬המדריך ‪ -‬נחמיה‪ ,‬המבוגר בחבורה‪ ,‬היה נגר במקצועו ופעיל‬
‫ותיק בתנועה עוד מלפני המלחמה‪ .‬נחמיה הקרין ידע רב וסמכותיות‪ .‬חבר ותיק נוסף בגרעין בשם‬
‫בורצקי )?( היה ממונה על סידור העבודה‪ .‬בפעלתנותו הרבה השיג מקומות עבודה מכל הסוגים‪,‬‬
‫כולל אפילו ניקוי רחובות‪ ,‬מה שאיפשר לחברים לחיות ברמת חיים סבירה יחסית‪.‬‬
‫תמונה ‪ :32‬עם חברים בקיבוץ במחנה‬
‫לייפהיים‪ .‬מימין לשמאל‪ :‬זאב‪ ,‬אני‪,‬‬
‫כיילה‪ ,‬יצחק פנצר‪ ,‬שייקה ברנר‪ ,‬אהרן‪,‬‬
‫גניה ברנר )את שלושת האחרונים אינני‬
‫זוכר(‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫תמונה ‪ :33‬עם חברים בקיבוץ בלייפהיים‪.‬‬
‫כמו שאר החברים‪ ,‬גם אני עבדתי בחוץ‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬השתלבתי בועדת התרבות של הגרעין‪ ,‬ועם‬
‫הזמן קבלתי אחריות על קופת הקיבוץ‪ .‬בשעות הפנאי‪ ,‬נהניתי לשחק שח‪-‬מט עם חברי הטוב ‪-‬‬
‫שייקה )ישעיהו( ברנר‪ .‬בהמשך‪ ,‬נבחרתי להשתתף בסמינר הפעילים של התנועה‪ ,‬שנערך בתנאיי‬
‫פנימייה בהוכלנד שליד מינכן )תמונה ‪ .(34‬בסמינר למדנו מפי השליחים הישראליים את העקרונות‬
‫וההיסטוריה של תנועת העבודה בארץ ישראל ואת מיטב שירי ארץ ישראל היפים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :34‬עם חברים בסמינר‬
‫בהוכלנד‪ .‬בתמונה מופיעים משה‬
‫הנדלסמן‪ ,‬יעקב ברקמן‪ ,‬אברהם‬
‫שלמה‬
‫)מויפטי(‪,‬‬
‫ווראצלאווסקי‬
‫גיטלמן‪ ,‬יצחק ויגניעוויצקי‪ ,‬חיים‬
‫שטורם‪ ,‬יעקב שוסטר‪ ,‬יקותיאל‬
‫גולדשטיין‪ ,‬חיים שנידרמן ואני‪.‬‬
‫צולם בינואר ‪.1947‬‬
‫לקיבוץ בלייפהיים היה קשר הדוק עם מרכז התנועה במינכן שנוהל ע"י אברהם גיבלבר ושליחי‬
‫התנועה מארץ ישראל‪ .‬נציגים מהמרכז ביקרו במחנה שלנו לעיתים קרובות ולימדו אותנו הלכות‬
‫סוציאליזם וחיי שיתוף‪ .‬מידי פעם זכינו לביקור של מנהיגי התנועה )אחדות העבודה(‪ ,‬ביניהם‬
‫יצחק טבנקין‪ ,‬ישראל אידלסון ואחרים )תמונה ‪.(35‬‬
‫תמונה ‪ :35‬ביקור של ישראל‬
‫אידלסון‪ ,‬מבחירי אחדות העבודה‪,‬‬
‫במחנה לייפהיים‪ .‬אידלסון יושב‬
‫באמצע‪ ,‬רביעי משמאל‪ ,‬מוקף בחירי‬
‫המחנה ופעילי התנועה‪ .‬עומד במרכז‬
‫חברי הטוב יצחק יערי‪ .‬אני עומד‬
‫מאחור‪ ,‬חמישי מימין‪.‬‬
‫ישראל אידלסון‪ ,‬לימים ישראל בר‪-‬‬
‫יהודה‪ ,‬היה חבר כנסת מהכנסת‬
‫הראשונה עד החמישית‪ ,‬וכן שר‬
‫הפנים והתחבורה בממשלות ישראל‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫במסגרת המחנה פעל בית ספר מקצועי של רשת 'אורט' להקניית מקצוע בתחומים שונים‪ ,‬כגון‬
‫חשמל‪ ,‬מסגרות ועוד‪ .‬אני‪ ,‬שגמרתי בית ספר למורים ברוסיה‪ ,‬החלטתי שרצוי להגיע לארץ ישראל‬
‫עם מקצוע מעשי‪ ,‬שיאפשר לי קיום‪ .‬פניתי למנהל בית הספר ‪ -‬מהנדס חשמל במקצועו ופליט‬
‫כמונו‪ ,‬ואחרי בחינה קלה ובהתחשב בהשכלתי‪ ,‬התקבלתי לקורס לימודי חשמל שהיה כעת‬
‫בתחילת שנתו השנייה והאחרונה‪ .‬הלימודים התנהלו בגרמנית; תיאוריה לימד דר'‪-‬אינג'ינר פישר‪,‬‬
‫גרמני מבוגר ושמן שגורש מהונגריה בה שהה בתקופת המלחמה‪ ,‬עבודה מעשית לימד גרמני‬
‫מקומי כבן ‪ ,35‬בעל מבטא דרום גרמני‪ .‬על מעשיהם בתקופת השלטון הנאצי והמלחמה לא ידענו‬
‫והעדפנו לא לשאול‪ .‬חומר הלימוד היה בשפה הגרמנית‪ ,‬ברובו חוברות מודפסות בסטנסיל שהייתי‬
‫חייב לרכוש בכספי‪ .‬הלימודים התנהלו יום יום במשך מספר שעות‪ ,‬ואני נאלצתי לעבוד קשה כדי‬
‫להשיג את הרמה בכיתה שלמדה כבר שנה שלמה לפני שהגעתי‪ .‬כדי להתרכז בלימודים עזבתי את‬
‫הקיבוץ וחזרתי לגור עם המשפחה‪.‬‬
‫הלימודים באורט גזלו את רוב זמני‪ .‬שעות הערב אחרי יום לימודים ארוך היו מוקדשות לשיעורי‬
‫הבית‪ ,‬לימוד החומר של השנה הקודמת‪ ,‬והשפה הגרמנית אותה לא הכרתי‪ .‬אחרי שחנצ'ה נסעה‬
‫הייתי גם צריך לעזור לאבא בענייני היום יום‪ .‬במחנה ומחוצה לו היו באותה עת אפשרויות לבידור‬
‫ותרבות‪ ,‬כגון מועדון לנוער‪ ,‬בו נערכו ערבי ריקודים‪ ,‬ומידי פעם הופעות אמנים והצגות‪ .‬אני‬
‫נהניתי מכך מעט מאוד בשל הלימודים המפרכים‪ .‬את הבחינות בקיץ ‪ 1947‬עברתי בהצטיינות‬
‫וקבלתי תעודת גמר רשמית‪ ,‬השמורה עימי עד היום )תמונות ‪.(36-37‬‬
‫תמונה ‪ :36‬תמונת סיום הקורס באורט‪.‬‬
‫עומד שלישי מימין ‪ -‬דר'‪-‬אינג' פישר‪ ,‬לידו‬
‫מנהל בית הספר אינג' מינץ‪ .‬אני עומד שני‬
‫משמאל‪.‬‬
‫תמונה ‪ :37‬תעודת הגמר‬
‫המעידה שסיימתי קורס‬
‫בחשמל בבית ספר של‬
‫רשת אורט בלייפהיים‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫באותו זמן נודע לשייקה ברנר‪ ,‬חברי מהקיבוץ‪ ,‬שהיה בוגר תיכון רוסי‪ ,‬שמוסדות יהודיים הגיעו‬
‫להסדר עם השלטון האמריקאי ומכוני השכלה גבוהה‪ ,‬לפיו עקורים יהודיים בעלי השכלה תיכונית‬
‫יתקבלו ללימודים גבוהים בלא קושי‪ .‬אני כמובן התלהבתי מהרעיון‪ ,‬ויחד עם שייקה‪ ,‬פנינו לבית‬
‫הספר הטכני הגבוה '‪ 'Technishe Hochshule‬במינכן‪ ,‬כדי להירשם ללימודי הנדסת חשמל‪ .‬אחרי‬
‫זמן מה קבלנו תשובה שהמכון בחופש ועלינו להגיע לבירור או הרשמה ביום מסוים בתחילת חודש‬
‫אוקטובר‪ .‬מאחר ולא היתה לי תעודת גמר תיכונית‪ ,‬הייתי זקוק לאיזשהו מסמך כדי שאוכל‬
‫להתייצב איתו להרשמה‪ .‬המחנה בו שהינו נוהל רשמית ע"י אונר"א )‪ .(UNRA‬בין בכירי המשרד‬
‫היתה שליחה מישראל‪ ,‬חברת קיבוץ נען‪ ,‬שלבשה את בגדי אונר"א‪ .‬פניתי אליה לעזרה והיא‬
‫בירכה אותי על הרעיון ואמרה שבישראל זקוקים מאוד לבעלי השכלה‪ .‬השליחה ציידה אותי‬
‫בתעודה רשמית שתאפשר לי להתקבל ללימודים אקדמאיים‪ .‬בהגיע היום שנקבע לראיון‬
‫ולהרשמה הסתבר לנו שזה יום כיפור‪ .‬למרות זאת‪ ,‬נסענו עם שחר ברכבת למינכן‪ .‬התחושה‬
‫שנותרה לי עד היום מאותה נסיעה היא של מועקה ועליבות נפש; במשרד בית הספר הודיעו לנו‬
‫שההרשמה נסגרה לפני חופשת הקיץ‪ ,‬וניתן לנסות ולהירשם רק לסמסטר הבא‪ .‬מרכז התנועה‬
‫במינכן היה כמובן סגור‪ ,‬וכך גם כל המוסדות היהודיים‪ .‬הסתובבנו שעות בהמתנה לרכבת בין‬
‫הגרמנים השנואים‪ ,‬כשאנו רעבים ובעיקר מבוישים שהרי שנינו גדלנו במשפחות מסורתיות‪ ,‬שגם‬
‫בתנאים הקשים ביותר שמרו על יום כיפור מתוך חרדת קודש וחווית שותפות עם הציבור‪.‬‬
‫שבתאי היה כל העת ההיא בפולין‪ ,‬מגויס לעבודה ציונית‪ .‬בחודש נובמבר הוא הגיע אלינו בהפתעה‬
‫שצ'צ'ין‪.‬‬
‫לביקור קצר‪ ,‬ורק אז התחוורה לנו מהות פעילותו במשך השנה וחצי מאז שנפרד מאיתנו ב ֶ‬
‫כזכור‪ ,‬הוא נבחר לצאת לסמינר בלודז'‪ ,‬אותו העביר יצחק טבנקין‪ ,‬המנהיג הציוני הידוע‪ ,‬שהגיע‬
‫במיוחד לשם כך מארץ ישראל‪ .‬הסמינר נמשך כששה שבועות‪ ,‬והיה ייחודי ברמתו הגבוהה; בנוסף‬
‫לתולדות הציונות ותנועת הפועלים‪ ,‬למדו החברים גם על הבעיות האקטואליות של העם היהודי‬
‫אחרי השואה‪ .‬בוגרי הסמינר נרתמו ברובם לפעילות ציבורית בשליחות התנועה‪ .‬שבתאי שימש‬
‫כמה פעמים כבלדר להעברת כספים‪ ,‬כשהוא מצויד באקדח‪ .‬לאחר מכן הועבר לשלזיה שבדרום‬
‫מערב פולין‪ ,‬כדי לארגן הברחת יהודים אל מחוץ לגבולות פולין‪ .‬בהמשך הוא נשלח לעיר הנמל‬
‫גדאנסק )דנציג בגרמנית(‪ ,‬כדי לבדוק אפשרות להקמת בסיס חשאי לספינות מעפילים‪ .‬בבדיקה‬
‫בשטח הוא גילה שהאזור שורץ אוניות בריטיות וסובייטיות‪ ,‬והמליץ לפני המרכז לוותר על‬
‫שצ'צ'ין כאחראי על ארגון קבוצות‬
‫השימוש בנמל זה כבסיס להעפלה‪ .‬לאחר מכן הוא חזר ל ֶ‬
‫המיועדות להברחה חשאית אל מעבר לגבול‪ .‬התפקיד דרש תיאום הדוק ומדויק עם ההנהגה‬
‫והמובילים של ארגון 'הבריחה'‪ ,‬ואילץ את שבתאי להתמודד עם קשיים רבים‪ ,‬כגון‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫מאות אנשים ציפו בקוצר רוח לצאת מפולין‪ .‬את המועד המדויק של כל מבצע שילוח ואת‬
‫מספר האנשים בקבוצה‪ ,‬הוא קיבל רק זמן קצר לפני הפעולה והיה עליו לבחור את אלו‬
‫שייצאו ואלו שיישארו וימתינו לשילוח הבא‪ .‬ההחלטה היתה בין השאר על בסיס‬
‫ההתאמה לתנאי המסע‪ ,‬כך שהנבחרים יעמדו בקשיי הדרך ובסוג התחבורה המובילה‬
‫אותם‪ .‬דבר זה חייב לפעמים הפרדה בתוך משפחות‪ :‬בין צעירים לזקנים‪ ,‬ואף בין הורים‬
‫לילדיהם‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫ב‪.‬‬
‫הגבלת כמות המטען ליוצאים למסע‪ .‬לפי כללי הארגון‪ ,‬לכל אדם היה מותר לקחת מטען‬
‫של עד ‪ 20‬ק"ג‪ .‬דרישה זו גרמה לויכוחים קשים עם היוצאים‪ ,‬שכן אלה נאלצו לוותר על‬
‫חלק מרכושם‪ ,‬הדל בלאו הכי‪.‬‬
‫שבתאי נדרש לאופי חזק כדי לעמוד בלחצים השונים‪ ,‬וזאת כאשר כל הפעולה נעשית בחשאי‪,‬‬
‫מתחת לאפו של השלטון הפולני‪ .‬בסתיו ‪ 1947‬גברה חשדנות השלטונות‪ ,‬וגם ציבור הממתינים‬
‫ליציאה הצטמצם‪ .‬בשל כך החליטו ראשי הארגון להפסיק את הפעילות‪ ,‬והורו לחברים במקום‬
‫לעזוב את המדינה‪ .‬שבתאי חצה יחד עם קבוצת פעילים את הגבול לצ'כיה ומשם הגיע אלינו‪,‬‬
‫לשמחתנו הרבה‪.‬‬
‫באותם ימים עסקה העיתונות רבות בנושא המאבק על העלייה לארץ ישראל‪ ,‬ועל הזכות למדינה‬
‫יהודית‪ .‬פרשת האוניה אקסודוס )יציאת אירופה( ועליה ‪ 4,500‬מעפילים‪ ,‬שנעצרה והוחזרה‬
‫לגרמניה‪ ,‬הכתה גלים חזקים במיוחד‪ .‬וועדה שמינתה עצרת האומות המאוחדות המליצה על‬
‫חלוקת הארץ לשתי מדינות עצמאיות ‪ -‬יהודית וערבית‪ ,‬וזאת בניגוד לעמדת בריטניה ומדינות‬
‫ערב‪ .‬מחנות הפליטים באירופה ובמיוחד בגרמניה‪ ,‬היו גדושים בהמוני פליטים יהודיים שלחצו‬
‫לעלות לארץ ישראל )תמונה ‪ .(38‬הבעיה הועמדה על סדר היום של ארגון האומות המאוחדות ואנו‬
‫היינו דרוכים לקראת ההחלטה הגורלית עבורנו ‪ -‬שארית הפליטה‪.‬‬
‫תמונה ‪ :38‬מצעד מחאה‬
‫בלייפהיים למען עלייה‬
‫חופשית לארץ ישראל‪ .‬אני‬
‫בשורה‬
‫רביעי‬
‫צועד‬
‫הרחוקה )מסומן בחץ(‪.‬‬
‫בחצי השני של נובמבר ‪ 1947‬גבר המתח בציבור היהודי בעולם בכלל ובמחנות העקורים בפרט‪,‬‬
‫וזאת לקראת ה‪ 29-‬לחודש‪ ,‬בו היתה צריכה ליפול החלטה בעצרת האומות המאוחדות על גורל‬
‫ארץ ישראל‪ .‬העצרת היתה צריכה להכריע בין שתי הצעות‪ ,‬האחת להמשיך את שלטון המנדט‬
‫הבריטי הפרו ערבי‪ ,‬והשנייה לחלק את הארץ בין היהודים לערבים‪ .‬ההנהגה היהודית בראשותו‬
‫של דוד בן גוריון נאבקה קשות כדי שתוכנית החלוקה תתקבל‪ ,‬ואיתה גם ההכרה במדינה יהודית‪.‬‬
‫כל המדינות הערביות ואלה שתמכו בהן‪ ,‬התנגדו בתוקף לחלוקה‪ .‬גם בין היהודים היו מפלגות‬
‫שהתנגדו לחלוקה‪ .‬בין אלו בלטו ה'רוויזיוניסטים' בראשות מנחם בגין‪ ,‬ו'אחדות העבודה'‬
‫בראשות יצחק טבנקין‪ ,‬שהיה גם מנהיג הקיבוץ המאוחד ותנועת 'דרור‪-‬החלוץ'‪ .‬בסוף השבוע של‬
‫ה‪ 28-29-‬בנובמבר התקיים כנס רב משתתפים של פעילי תנועה זו במחנה מבודד‪ .‬גם אני הוזמנתי‬
‫והשתתפתי בכנס זה‪ .‬חלק ניכר מההרצאות עסקו בהתנגדות התנועה לחלוקת הארץ‪ ,‬ועלתה בהן‬
‫‪52‬‬
‫התקווה שלא יושג הרוב הדרוש להצעת החלוקה‪ .‬ההרצאות נמשכו עד מאוחר בלילה של מוצאי‬
‫שבת‪ ,‬כלומר במקביל להצבעה בעצרת‪ .‬אנו לא ידענו מה הוחלט מאחר ובמחנה לא היה רדיו‪ ,‬ואיש‬
‫גם לא טרח לספר לנו )כנראה בכוונה( שהעצרת החליטה ברוב קולות על חלוקת הארץ והקמת‬
‫מדינה יהודית בחלק משטח ארץ ישראל‪.‬‬
‫ביום ראשון בבוקר חזרתי ללייפהיים‪ .‬לקראתי יצא אבא כשהוא קורן משמחה‪ ,‬ובישר לי שכל‬
‫הלילה חגגו ההמונים ורקדו ברחובות המחנה‪ .‬אני הגבתי בקרירות שכן באתי לאחר יומיים בהם‬
‫מילאו את ראשי בספקות על נכונות ההחלטה‪ ,‬ושאלתי‪" :‬מה השמחה?"‪ .‬אבא בדרכו האופיינית‬
‫ענה לי בנועם‪" :‬בני‪ ,‬כשכל העם חוגג‪ ,‬אל לך לפרוש מהכלל"‪ .‬אכן‪ ,‬ההחלטה על הקמת מדינה‬
‫יהודית הפיחה תקווה גדולה ורוממות רוח אצל דרי המחנות‪ .‬במהרה העיבו על השמחה הידיעות‬
‫על התקפות הערבים כנגד ישובים ודרכים בארץ‪.‬‬
‫בחמישה בדצמבר ‪ 1947‬הגיע למחנה שליח מארגון ההגנה והזמין את תושבי המחנה הצעירים‬
‫לאסיפה באולם האירועים‪ .‬באסיפה הודיע השליח על מבצע גיוס מוגבל להגנה של מתנדבים‬
‫צעירים שגילם עד ‪) 35‬גיוס חוץ לארץ ‪ -‬גח"ל(‪ .‬לאחר שהוסברה מטרת הגיוס וניתנו תשובות‬
‫לשאלות‪ ,‬התבקשו המתנדבים להרים ידם‪ .‬מתוך עשרות הנוכחים באולם רק אחדים הרימו יד‬
‫ושבתאי ואני ביניהם‪ .‬עם הרישום קיבלנו הנחיות לקראת יציאה למחנה אימונים‪ ,‬אשר המשכו‬
‫עלייה ארצה‪ .‬כעבור ‪ 3-4‬ימים הגיעה למחנה משאית כדי לאסוף את המתנדבים‪ .‬רבים מתושבי‬
‫המחנה באו לברך אותנו ולהיפרד‪ .‬גם אבא ברך אותנו על החלטתנו העצמאית‪ ,‬ונפרד מאיתנו‬
‫בחום ובתקווה שבקרוב ניפגש בארץ ישראל‪ .‬חברי שייקה ברנר נפרד ממני בדמעות בעיניים ואמר‬
‫שהוא מקנא בי על החלטתי האמיצה )הוא נשאר בגרמניה עם הוריו‪ ,‬נרשם בהמשך ללימודי‬
‫הכימיה באוניברסיטת ארלנגן וגר עד היום בגרמניה‪ .‬תקופה מסוימת הוא שימש כנספח מדעי‬
‫בשגרירות גרמניה בישראל‪ ,‬ובהמשך גם כראש הקהילה היהודית בברלין(‪.‬‬
‫אחרי מספר שעות נסיעה הגענו למקום מבודד בהרי האלפים שבדרום גרמניה )טייכהוף?(‪ .‬כאן‬
‫בקרחת יער עמדו מספר צריפי עץ ששימשו כמחנה האימונים‪ .‬כמונו הגיעו למקום מגויסים‬
‫נוספים מרחבי גרמניה‪ .‬מפקד המחנה ‪ -‬פומה‪ ,‬איש הגנה מהארץ שכונה על ידינו פונקה‪ ,‬הסביר‬
‫לנו בעברית מתובלת ביידיש עילגת על המשטר במקום ועל תוכנית האימונים‪ .‬עוזרו ‪ -‬סיומה‪,‬‬
‫מקיבוץ בית השיטה‪ ,‬איש כבן ‪ 40‬ויותר‪ ,‬ממוצא רוסי ובעל חוש הומור נהדר‪ ,‬מילא את התפקיד‬
‫של הרס"פ‪ ,‬כלומר הטיפול בצד המשקי של המחנה‪ .‬האימונים היו אמנם אינטנסיביים ונמשכו‬
‫רוב שעות היום‪ ,‬אך האווירה היתה טובה וביטויה היה בערבים מלאי שירה והומור‪ .‬בין החברים‬
‫בחדר שלנו היו שני בחורים ששרדו את מחנות הריכוז‪ .‬השניים היו מעלים מידי פעם זיכרונות‬
‫מרים‪ ,‬אבל ברוח היתולית‪ .‬במיוחד זכור לי בחור יליד יוון בשם זיימי )חיים( שהפליא בסיפוריו‪.‬‬
‫באחד הלילות נערך טקס ההשבעה להגנה‪ .‬תחת כיפת השמיים‪ ,‬על שולחן ארוך‪ ,‬מכוסה במפה‬
‫ירוקה‪ ,‬הונח ספר תנ"ך ולידו אקדח‪ .‬בצד עמד דגל כחול‪-‬לבן‪ .‬אנחנו עמדנו במסדר במרחק של כ‪-‬‬
‫‪ 20‬מטר‪ ,‬והמפקד פומה קרא לנו אחד אחד‪ .‬כל איש בתורו צעד בין שורות לפידים מימין ומשמאל‬
‫אל עבר השולחן‪ ,‬הניח ידו על ספר התנ"ך וקרא את מילות השבועה‪ .‬צמרמורת ההתרגשות‬
‫שהרגשתי אז עוברת בי גם כעת‪ ,‬כאשר אני מעלה בזיכרוני את המעמד ההוא )את פומה פגשתי‬
‫פעם נוספת בשנות השבעים כאשר התנדבתי למשמר האזרחי בגבעתיים‪ .‬הפגישה היתה במקלט‬
‫ששימש כמשרד הג"א‪ .‬פומה היה מפקד הג"א והמשמר האזרחי המקומי‪ .‬הזכרתי לו את טקס‬
‫‪53‬‬
‫ההשבעה בגרמניה והוא ענה לי במילים אלה‪ " :‬השבעתי קודם מספר מחזורי טירונים בארץ‪ ,‬אך‬
‫הטקס ההוא ריגש אותי במיוחד‪ ,‬ואני זוכר אותו עד היום"(‪.‬‬
‫בדרכי ההעפלה לארץ ישראל‬
‫באחד מימי פברואר עלינו על משאיות מכוסות ברזנט‪ ,‬ולאחר נסיעת לילה ארוכה מאוד הגענו‬
‫למחנה אוהלים בלב יער‪ ,‬אי שם בדרום צרפת‪ .‬במקום נידח זה התעכבנו כשלשה שבועות בהמתנה‬
‫לעלייה לארץ‪ .‬בהגיע היום הנכסף )‪ ,(10.3.1948‬שמנו תרמילנו על גבינו‪ ,‬ובלילה חשוך מאוד צעדנו‬
‫מספר קילומטרים עד שהגענו למצוק בגובה עשרות מטרים‪ ,‬שהתנשא מעל חוף שומם‪ .‬בהגיע תורי‬
‫לרדת לחוף‪ ,‬חיבקה אותי יד נעלמה וכיוונה אותי לשביל אלכסוני צר‪ ,‬תוך כדי לחישה 'מהר‪ ,‬מהר'‪.‬‬
‫בשל התרמיל הכבד והשיפוע התלול‪ ,‬עפתי כלפי מטה כשהרגליים בקושי נוגעות בקרקע‪ .‬לפתע‬
‫תפסו אותי שתי ידיים חזקות שכיוונו אותי לשביל בכיוון הנגדי של המתלול‪ .‬אחרי כמה סיבובים‬
‫כאלה בשביל ה'נחש' המסוכן הגעתי לחוף‪ .‬כאן המתינו כמה סירות גומי שהובילו אותנו לספינה‬
‫שעגנה במרחק מה מהחוף‪ .‬עלינו במהירות על סיפונה‪ ,‬ומיד נצטווינו לרדת לבטן האוניה ולעלות‬
‫על הדרגשים הצפופים כדי לשחרר את המעבר הצר ביניהם‪ .‬כל המבצע עבר בשקט ובמהירות‪,‬‬
‫ולפני עלות השחר הספינה עזבה את המקום‪ .‬כעבור יומיים‪ ,‬עצרה הספינה בלב ים‪ ,‬מול חופי‬
‫איטליה‪ ,‬ואחרי המתנה ממושכת פקדו עלינו לעלות לסיפון עם התרמילים כדי לעבור לספינה‬
‫אחרת‪ .‬כשעלינו על סיפון האוניה השנייה‪ ,‬נדרשנו לרדת במהירות בסולם לבטן האוניה ולהשתחל‬
‫לתוך ה'כלובים'‪ ,‬כדי לפנות את המעברים הצרים עבור הבאים אחרינו‪ .‬הספינה הזו‪ ,‬שקבלה‬
‫בהמשך את הכינוי יחיעם )תמונה ‪ ,(39‬היתה בנויה מעץ‪ ,‬ויועדה ככל הנראה להובלות משאות‬
‫בנהרות‪ .‬כדי לאכסן בה כמה שיותר מעפילים‪ ,‬מולא כל החלל שמתחת לסיפון במבנה "מגורים"‬
‫קל מעץ‪ ,‬כולו משטחים משטחים בשלוש עד ארבע קומות‪ ,‬עם רווח של כחצי מטר בין קומה‬
‫לקומה‪ ,‬ועם מחיצות עץ במרווחים של כ‪ 60-‬ס"מ בין מחיצה למחיצה‪ .‬בתוך כל 'כלוב' צר שנוצר‬
‫בין המחיצות התמקמו שני אנשים צמודים זה לצד זה‪ .‬כדי להסתובב לצד השני היה על אחד‬
‫מהשניים להשתחל החוצה ולחזור‪ ,‬כאשר שניהם שכובים על הצד השני‪ .‬למזלי חלקתי את יצועי‬
‫עם שבתאי‪ .‬שנינו היינו רזים‪ ,‬ואת משמרות החלפת הצד קיימנו בתיאום מלא וברוח טובה‪.‬‬
‫תמונה ‪ :39‬ספינת המעפילים יחיעם בה הפלגנו לארץ ישראל‪ .‬משמאל מפת מסלול ההפלגה‪.‬‬
‫התמונות נלקחו מתוך אתר האינטרנט של עמותת חיל הים‪ .‬אנו הצטרפנו ליחיעם לאחר יומיים‬
‫של הפלגה באוניה אחרת‪ .‬פרטים נוספים על הספינה ומסעה נתונים בנספח ‪ 3‬שנלקח כמות‬
‫שהוא מאתר עמותת חיל הים‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫הספינה היתה מוסווית כמובילת משא ועל כן הרשו לנו לעלות לסיפון‪ ,‬כדי לשאוף אוויר צח‪ ,‬רק‬
‫בלילות‪ .‬השהייה בבטן האוניה במהלך היום היתה קשה בשל החום והמחנק‪ .‬אחרי שעברנו את‬
‫סיציליה‪ ,‬ושטנו מזרחה בים הפתוח‪ ,‬נקלענו לסערה עזה‪ .‬רב החובל האיטלקי שינה כיוון כדי‬
‫למצוא מסתור מפני הסופה באחד הנמלים בסיציליה‪ .‬העגינה הממושכת עד שוך הסערה‪ ,‬ועליית‬
‫אנשים על הסיפון עקב החום הכבד והמחנק‪ ,‬עוררו את חשדם של האנגלים שבלשו אחרי ספינות‬
‫המעפילים בעזרת סוכניהם ומטוסי הסיור שלהם‪ .‬האנגלים המשיכו ועקבו אחרי הספינה גם‬
‫בהמשך השיט‪ .‬לאחר שהסערה נרגעה המשכנו בהפלגה‪ .‬לאחר יומיים נקלענו לסערה נוספת סמוך‬
‫לכרתים‪ .‬הסערה סיכנה את הספינה הרעועה‪ ,‬ורב החובל מצא מסתור במפרץ ליד כפר קטן‪ .‬לאחר‬
‫שעתיים במפרץ הופיעו שוטרים מקומיים‪ .‬רב החובל הרים במהירות את העוגן והתרחק במלוא‬
‫הקיטור‪ ,‬כאשר אחד השוטרים יורה מספר יריות )אחרינו או באוויר?(‪ .‬המשכנו במסענו בים‬
‫הסוער‪ ,‬דבר שגרם למחלת ים לרבים מאלה שטרם חלו עד כה‪.‬‬
‫היות וההעפלה היתה חלק חשוב במאבק על זכות העלייה לארץ‪ ,‬נהגו המעפילים ברוב הספינות‪,‬‬
‫ובעיקר בגדולות שבהן‪ ,‬להתנגד בכוח לפינוי לאניות הגירוש הבריטיות‪ ,‬ולנהל מאבק אלים כנגד‬
‫החיילים הבריטים‪ .‬אנו כמתנדבים המגויסים להגנה‪ ,‬דרשנו ממפקד הספינה הישראלי שיארגן‬
‫ויכין אותנו למפגש הזה עם הבריטים‪ ,‬כאשר יגיע‪ .‬המפקד בדק בקשר האלחוטי את הנושא עם‬
‫המפקדה בארץ וזו הורתה לו מפורשות שלא לנהל מאבק אלים שיסכן את הספינה הרעועה ואת‬
‫המשפחות הרבות עם הילדים והזקנים‪ .‬ההוראה הזו היתה למורת רוחנו‪ ,‬והמיליטנטים שבינינו‪,‬‬
‫ושבתאי בראשם‪ ,‬התנגדו לה בתוקף‪ .‬כדי לנטרלם הטיל עליהם המפקד תפקידים שונים‪ ,‬כולל‬
‫שמירה על מחסן המצרכים‪ .‬ואכן‪ ,‬הם שמרו היטב‪ ,‬כך שזולתם‪ ,‬אף אחד לא "יסחוב" דבר‪.‬‬
‫לשיפור מצב הרוח החלטנו‪ ,‬קבוצת חברים מהמגויסים‪ ,‬לערוך באחד הימים מסיבה‪ .‬השומרים‬
‫"ארגנו" מהמחסן שפע של תאנים מיובשות‪ ,‬שהיה ַמטעם נדיר בשבילנו באותם ימים‪ .‬אני שבמשך‬
‫השבועיים האחרונים הייתי מהבודדים שלא חלו במחלת ים‪ ,‬חטפתי שלשול מזלילת התאנים‪,‬‬
‫ומיד לאחר מכן ‪ -‬מחלת ים שגרמה לי להקיא את נשמתי במשך כמה ימים‪ .‬מאז אני מתעב תאנים‬
‫מיובשות‪.‬‬
‫כאשר התקרבנו לחופי ישראל‪ ,‬שודר אלינו באלחוט שם הספינה ‪' -‬יחיעם'‪ ,‬לציון עמידת הגבורה‬
‫של קיבוץ יחיעם במצור‪ ,‬ולזכר ‪ 47‬הלוחמים שנפלו יום או יומיים לפני כן )ב‪ ,(26.3.1948-‬בשיירה‬
‫שנועדה לפרוץ לקיבוץ הנצור‪.‬‬
‫הלילה ה‪ 20-‬למסע הימי התחיל באווירה אופטימית‪ ,‬עם הודעת רב החובל שאנו קרבים לחופי‬
‫הארץ ולסוף המסע‪ .‬השמחה המוקדמת הסתיימה אחרי חצות‪ ,‬כאשר שלוש אניות מלחמה‬
‫בריטיות ענקיות הגיחו מולנו מתוך החשכה‪ .‬אחת חסמה את נתיב ההפלגה מקדימה ושתיים‬
‫נצמדו אל הספינה הקטנה משני צדדיה‪ .‬גלי הים טלטלו את הספינה‪ ,‬ומדי פעם נשמע רעש של‬
‫שבירת מעקה או קרשי העץ של הסיפון‪ ,‬תוצאה של המגע בין אוניות המלחמה לספינה הרעועה‪.‬‬
‫רב החובל ניהל קרב מילולי ברמקול עם המפקד האנגלי בטענה שהוא עצר אותנו מחוץ למים‬
‫הטריטוריאליים‪ ,‬בניגוד לחוק הבינלאומי‪ ,‬והספינה בכלל מובילה רק סחורות‪ .‬כל הטענות לא‬
‫עזרו ואחרי כשעה התחדש השייט בליווי "כבוד" צמוד של שלוש המשחתות‪ .‬לקראת בוקר ה‪29-‬‬
‫במרץ ‪ ,1948‬הגענו אל מול חיפה‪ ,‬ועצרנו במרחק מה מהנמל‪ .‬עם שחר הורשינו לראשונה מאז‬
‫תחילת ההפלגה לעלות באור יום על הסיפון‪ .‬בעיניים כלות ובלב דואב ראינו מרחוק את הכרמל‬
‫ואת ארץ חלומותינו‪ ,‬אליה לא נבוא‪ ....‬לימים‪ ,‬כאשר חזרתי לפסל בעץ ובקרמיקה‪ ,‬נזכרתי באותו‬
‫‪55‬‬
‫אירוע בנמל חיפה ומצאתי שותפות גורל עם משה רבנו‪ .‬גם הוא לא זכה להגיע לארץ הנכספת!‬
‫הרגשתי שאני מבין ומזדהה עם תחושתו בעומדו על הר נבו‪ ,‬ותחושה זו הביאה אותי לפסל את‬
‫דמותו‪.‬‬
‫ספינתנו נקשרה לאונית גירוש בריטית שהמתינה במקום כדי להעביר אותנו לקפריסין‪ .‬חיילים‬
‫וחיילות‪ ,‬מצוידים באלות‪ ,‬עלו על הסיפון והחלו לגרור אותנו לאונית הגירוש‪ ,‬כאשר אנו מתנגדים‬
‫פסיבית וקוראים קריאות גנאי בנוסח‪ֶ " :‬בוין‪-‬היטלר"‪ .‬אותנו הצעירים העבירו ראשונים‪ ,‬כנראה‬
‫מחשש להתנגדות אקטיבית‪ .‬במשך השעות של העברת המעפילים לאניית הגרוש ישבנו על הסיפון‬
‫ובגרון חנוק שרנו שירי תוגה וגעגועים לארץ חלומותינו‪ .‬אני אישית נשאתי בליבי געגועים לארץ‬
‫ישראל מימי הילדות ב'חדר'‪ ,‬דרך נדודיי בסיביר הרחוקה ובארצות אירופה ההרוסה‪ ,‬ולאורך כל‬
‫דרכי ההעפלה הארוכות והקשות‪ ,‬והנה על סף ההשגה של היעד הנכסף שוב חוזרים הנדודים‪ ,‬עד‬
‫מתי? אלה היו בודאי גם המחשבות בראשו של שבתאי ובראשם של חברינו הרבים לצרה‪.‬‬
‫במחנה המעצר בקפריסין‬
‫יום לאחר שנתפסנו ע"י הבריטים הגענו לנמל פמגוסטה בקפריסין‪ .‬מאונית הגרוש הועברנו‬
‫למשאיות‪ ,‬תוך כדי שאנו צועקים " ֶבוין‪-‬היטלר" אל עבר האנגלים ובנוכחות קהל קפריסאי בנמל‪.‬‬
‫אחרי נסיעה קצרה הוכנסנו אל תוך מחנה מעצר גדול על שפת הים‪ ,‬מאחורי גדרות תיל ומגדלי‬
‫שמירה‪ ,‬כיאה ל"פושעים" שהעזו להתגנב לארץ ישראל‪ .‬שטח המחנה הגדול חולק בין שלושה‬
‫מחנות משנה ‪ ,63 ,62 ,61 -‬ללא הפרדה ביניהם‪ .‬סה"כ שהו בהם אז כ‪ 20,000-‬יהודים מארצות‬
‫שונות‪ .‬המגורים היו באוהלים )תמונה ‪ ,(40‬בעוד שבצריפים שבמחנות‪ ,‬חלקם בנויים מפח גלי‪,‬‬
‫שכנו המוסדות של המחנות‪ .‬המחנה כולו נוהל אוטונומית על ידי המגורשים היהודים והיתה בו‬
‫מזכירות משותפת‪ .‬בניהול המחנה ובתפקודו השוטף הועסקו חלק מיושביו‪ ,‬אשר גם קבלו שכר‬
‫מסוים מהסוכנות היהודית עבור עבודה זו‪ .‬לפי אמנה בינלאומית‪ ,‬האנגלים נכנסו יום יום למחנה‬
‫אך ורק לשם הבאת מצרכי מזון והוצאת האשפה‪ .‬המזון שסופק ע"י האנגלים היה בהתאם לתקן‬
‫הסטנדרטי הדל לשבויי מלחמה‪ .‬הסוכנות היהודית שדאגה לעצורים במחנות יחד עם ארגון ההגנה‬
‫החשאי‪ ,‬סיפקה מצרכים חיוניים נוספים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :40‬שבתאי ואני על רקע האוהל‬
‫שלנו במחנה המעצר בקפריסין‪.‬‬
‫מבחינה חברתית‪ ,‬רוב העצורים ובעיקר הצעירים שבהם‪ ,‬היו מאורגנים בקבוצות או בקיבוצים של‬
‫התנועות והמפלגות השונות אליהן השתייכו בעבר‪ .‬שבתאי ואני היינו חלק מהקומונה של‬
‫המגויסים‪ ,‬חברי תנועת דרור‪ .‬בקומונה זו היה רוב של בנים ורק מעט בנות‪.‬‬
‫‪56‬‬
‫הביקוש לתעסוקה במחנה היה עצום‪ ,‬בין השאר בשל הצורך בפעילות כנגד השעמום והבטלה‬
‫היומיומיים‪ .‬לנו כקבוצה היקצו במשך הזמן שתי מישרות‪ :‬אחראי על חלוקת הנפט לבישול‪,‬‬
‫וקופאי בקנטינה שפעלה משעה שתיים עד שבע בערב‪ .‬החברים בקומונה הטילו עלי את תפקיד‬
‫הקופאי‪ .‬את הכסף שגביתי כל יום מלקוחות הקנטינה‪ ,‬ואת פנקס הקבלות‪ ,‬הייתי מביא בערב‬
‫למנהל החשבונות ‪ -‬מעפיל מבוגר למדי שהגיע מרומניה וגר באוהל גדול עם אשתו ומשפחה נוספת‪.‬‬
‫את הבקרים הקדשתי ללימודים‪ .‬במחנה פעלה שלוחה של 'סמינר רוטנברג' שמשכנו בחיפה‪,‬‬
‫ותפקידו כאן היה לספק השכלה לעולים‪ .‬בראש השלוחה עמד דר' נוי )נוימן( ועימו צוות מורים‬
‫מהארץ‪ .‬נרשמתי ללמודים ברמת המתקדמים בעברית‪ ,‬ספרות והיסטוריה‪ .‬הלימודים היו‬
‫מעניינים וברמה מעולה והתנהלו כולם בעברית‪ .‬לצוות הארצישראלי היה מסופח מורה לזמרה ‪-‬‬
‫מאיר נוימן‪ ,‬מעפיל בעצמו שהפליא בנגינתו באקורדיון‪ .‬מאיר ששרד את המלחמה ברוסיה ואף‬
‫נלחם כחייל בצבא הרוסי‪ ,‬התגלגל למחנה כמעפיל‪ .‬פה זימן לו הגורל למצוא את אחיו ‪ -‬מנהל‬
‫הסמינר דר' נוי‪ .‬לימים היה מאיר נוימן )נוי( משתתף קבוע בתוכניות המוזיקליות של קול ישראל‬
‫ברדיו‪.‬‬
‫בין עצורי המחנה היו כאמור אנשים מארצות שונות‪ ,‬אך הרוב היו מעפילים מרומניה שהגיעו‬
‫בינואר ‪ 1948‬בשתי ספינות ענק ‪ -‬פאן יורק )'קיבוץ גלויות'( ופאן קרסצ'נט )'עצמאות'(‪ ,‬סה"כ כ‪-‬‬
‫‪ 15,000‬מעפילים‪ .‬בין אלה היו גם אנשי עט ותיאטרון‪ ,‬ולכן לא מפתיע שכאשר הגענו למחנה‪ ,‬פעל‬
‫בו כבר תיאטרון בשפת היידיש‪ .‬כמובן שלא החמצנו אף הצגה במשך שהותנו במחנה‪ .‬המנהל‬
‫הרוחני של התיאטרון היה הסופר יצחק פנר והבמאי היה מנחם זָנד‪ .‬בין השחקנים בלט זוג צעיר ‪-‬‬
‫לצה ומשה שמוקלר‪ .‬משה היה שחקן בינוני ופעיל בצד הארגוני של התיאטרון‪ ,‬בעוד שמלצה‬
‫ָמ ָ‬
‫לצה החלה דרכה בתור‬
‫היתה צעירה יפיפייה‪ ,‬שחקנית נפלאה והפרימדונה של התיאטרון‪ָ .‬מ ָ‬
‫סטטיסטית באחת ההצגות שהועלה במחנה‪ ,‬ולדבריה‪" ,‬חיידק" הבמה נדבק בה מאותו רגע‪.‬‬
‫ערב אחד‪ ,‬בעודי משוחח עם מנהל החשבונות הרומני בעניין הקופה‪ ,‬נעמדה לידינו אשה מבוגרת‪,‬‬
‫שותפתו לאוהל של מנהל החשבונות‪ .‬לאחר שהקשיבה בשקט לשיחה היא פנתה אלי ושאלה‪:‬‬
‫"מאיפה אתה?" ניחשתי שהיא בודאי מרומניה ועניתי לה שאני מפולין‪ .‬בכך חשבתי שסקרנותה‬
‫תבוא לידי סיפוק‪ ,‬אך היא המשיכה ושאלה‪" :‬איפה בפולין?"‪ ,‬עניתי ממרכז פולין‪ ,‬חבל לובלין‪.‬‬
‫היא לא הסתפקה גם בתשובה זו ואמרה לי "היידיש שלך מוכרת לי מאוד"‪ .‬סוף 'החקירה' שלה‬
‫הוביל לכך שהיא ילידת קראסנוברוד‪ ,‬מכירה את אבי‪ ,‬ואפילו קרובה רחוקה של המשפחה‪.‬‬
‫הסתבר שלפני שנים רבות היא התחתנה ועברה עם בעלה לעיר צ'רנוביץ שברומניה‪ .‬כעת היא‬
‫לצה שמוקלר וחתנה ‪ -‬משה‪ ,‬שחקני התיאטרון‪ .‬בסוף השיחה‬
‫אלמנה ונמצאת כאן עם בתה ‪ָ -‬מ ָ‬
‫היא הציעה לי ולשבתאי עזרה בבישול או בכל דבר אחר שנבקש‪ .‬בהמשך הזמן‪ ,‬הכרנו דרכה את‬
‫בני הזוג שמוקלר ואת הבמאי מנחם זָנד‪ ,‬איתם התיידדנו‪ .‬באחד הטיולים המשותפים במחנה‬
‫אמרה לי ָמ ָ‬
‫לצה‪" :‬יצחק‪ ,‬אתה תראה‪ ,‬אני עוד אשחק בהבימה"‪ .‬על כך הערתי לה‪" :‬אם כך‪ ,‬אז‬
‫לצה‬
‫אולי תלמדי קודם קצת עברית!"‪ ,‬דבר שהיא לא מצאה כנחוץ לעשותו במחנה‪ .‬בארץ החלה ָמ ָ‬
‫את דרכה הבימתית בלהקה מאולתרת ביידיש‪ ,‬בה הופיעה עם בעלה‪ .‬לאחר כשנתיים התקבלה‬
‫לתיאטרון הבימה‪ ,‬והתגלתה לציבור כשחקנית הדגולה ‪ -‬מרים זוהר )בשנת ‪ 1987‬זכתה בפרס‬
‫ישראל לאומנות המשחק על הבמה‪ .‬כשנשאלה באחד הראיונות האם התרגשה לקבל את הפרס‪,‬‬
‫ענתה‪" :‬תאר לעצמך שכילדה שחלמה רק על פרוסת לחם ליום הבא‪ ,‬איזו התרגשות היתה בשבילי‬
‫לקבל את פרס ישראל"(‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫בינתיים קיבלנו עדכונים מהמשפחה; הסתבר שאבא נמצא בארץ‪ .‬הוא הגיע באביב ישר מגרמניה‬
‫עם אשרה )סרטיפיקט( שאברהם השיג עבורו‪ .‬חנצ'ה ודוד הגיעו זמן מה אחריו; הם התחתנו‬
‫במחנה בקפריסין‪ ,‬ועלו לארץ כאשר הגיע תורם לפי מכסת השחרורים‪ .‬אברהם וטובה עזרו להם‬
‫להשיג דירה בדמי מפתח בלב תל אביב ולהסתדר בביתם החדש‪ .‬בכל תקופת מעצרינו בקפריסין‬
‫אבא שלח לנו מכתבים מעודדים בצירוף קטעי עיתונות מעניינים‪.‬‬
‫עדכונים על הנעשה בארץ קיבלנו מידי יום ביומו גם באמצעות רמקול מאולתר שהוקם על מגדל‬
‫מזכירות המחנה‪ .‬עקבנו בדריכות ובחרדה אחרי הקרבות העקובים מדם בישובים השונים ובדרך‬
‫לירושלים הנצורה‪ .‬הכרזת המדינה ב‪ 15-‬במאי ‪ 1948‬וסיום המנדט הבריטי‪ ,‬הפיחו בנו תקווה‬
‫שהנה מתקרב סיום השבי‪ ,‬ובקרוב נעלה חופשיים לארצנו ולמדינתנו‪ ,‬חלום הדורות )תמונה ‪.(41‬‬
‫תמונה ‪ :41‬ממתינים ליציאה מהמחנה בקפריסין‪ .‬בתמונה השמאלית אני עומד שני מימין‬
‫ושבתאי שני משמאל‪ .‬בתמונה הימנית אני עומד ראשון מימין ושבתאי כורע באמצע‪.‬‬
‫לצערנו‪ ,‬השמחה היתה מוקדמת‪ ,‬ובמהרה התבשרנו שממשלת בריטניה‪ ,‬התומכת בערבים‪ ,‬אוסרת‬
‫על גברים יהודיים בני ‪ ,17-50‬הכשרים לשרות צבאי‪ ,‬לעלות לארץ‪ .‬מידי שבועיים הורשו רק כמה‬
‫מאות נשים‪ ,‬זקנים וילדים לצאת משער המחנה אל הנמל )תמונה ‪ ,(42‬שם אוניה ישראלית הובילה‬
‫אותם אל החופש המיוחל בארץ‪ .‬כמובן שהסוכנות היהודית וההגנה פעלו בכל דרך אפשרית‬
‫במטרה להוציא אנשים היכולים ומשתוקקים להצטרף לכוח העברי הלוחם במלחמת העצמאות‬
‫הגורלית‪ .‬במחנה עצמו הוקם צוות מומחים שחיבל תחבולות כנגד ההגבלות הבריטיות‪ ,‬ותכנן‬
‫כיצד להוציא כמה שיותר צעירים מהמחנה‪ .‬כך לדוגמא‪ ,‬לקראת אחד מימי השחרור מהמחנה‬
‫הולבשו גברים כשרים למלחמה כנשים וכזקנים‪ .‬לאלה שהולבשו כזקנים הודבק גם זקן שיבה‪.‬‬
‫כאשר החלה השיירה לעבור את שער המחנה החלו האנגלים לחשוד שריבוי הזקנים והנשים איננו‬
‫אמיתי‪ ,‬והחמירו לפתע את הבדיקות‪ .‬סרג'נט )סמל( ג'ינג'י מה"כלניות" בדק בלא פשרות כל פריט‬
‫לבוש‪ ,‬תלש זקנים כדי לבדוק אם הם מודבקים‪ ,‬ומשך ומישש בבגדי ה"נשים"‪ .‬כאשר התברר‬
‫שרוב היוצאים נפסלים בבדיקות התחלנו אנו‪ ,‬מאות המעפילים הצובאים על הגדר והשער מהצד‬
‫הפנימי של המחנה‪ ,‬להשליך אבנים ובקבוקים על החיילים וצוות הבדיקה‪ .‬החיילים דרכו את‬
‫נשקם בתנוחה קרבית מאיימת‪ ,‬אולם אנו לא נרתענו‪ .‬צוות הבדיקה סגר את השער בחופזה‬
‫ונמלט‪ .‬קצין בכיר הופיע ופקד על החיילים להימנע מירי‪ .‬רק כרבע ממכסת היוצאים הגיעו באותו‬
‫אירוע לאוניה שבחוף והפליגו לארץ‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫תמונה ‪ :42‬בשער מחנה‬
‫המעצר בקפריסין באחד מימי‬
‫העלייה לארץ ישראל‪ .‬מעבר‬
‫הנותרים‪.‬‬
‫עומדים‬
‫לגדר‬
‫במסגרת התחבולות כנגד‬
‫ההגבלות הבריטיות ליציאה‬
‫מהמחנה ולעלייה לארץ‪ ,‬היו‬
‫כאלה שהיו שמים עצמם‬
‫"חולים" ואז היו מועברים‬
‫ל"טיפול" בארץ‪.‬‬
‫צילום מיולי ‪.1948‬‬
‫המשלוח הבא היה אמור לצאת לאחר כשבועיים )יולי ‪ .(1948‬לקראתו‪ ,‬הוכנה לי תעודה מזויפת‬
‫של נער בן ‪ ,15‬יליד ‪ .1933‬התעודה המזויפת היתה על בסיס תעודה קיימת של אישה בעלת שם‬
‫הונגרי‪ ,‬ואני אמצתי את שמה‪ .‬לקראת היציאה לבשתי מכנסיים קצרים וחולצה נערית מתאימה‪,‬‬
‫התגלחתי היטב‪ ,‬ו ַספר סידר לי תספורת "ילדותית"‪ .‬למרות שהייתי בן ‪ ,23‬שבתאי היה בטוח‬
‫שאני עובר את הביקורת והציע שאקח בתרמיל גם את רוב החפצים שלו‪ ,‬והוא עצמו ינסה לברוח‬
‫דרך הים או במנהרה חפורה‪ .‬הגיע יום היציאה ולמרבה הפלא‪ ,‬הביקורת בשער היתה שטחית‪,‬‬
‫כמעט ללא פסילות‪ .‬יחד עם ברי המזל האחרים הגעתי במשאית לנמל פמגוסטה‪ ,‬סמוך לאוניה‪.‬‬
‫עם הירידה מהמשאית התבררה התרמית; הורו לנו למסור את התרמילים ולעמוד בצד‪ .‬צמד‬
‫אנגלים ערך ביקורת נוספת ומי שנראה להם "אמיתי בגילו" הופנה לכיוון האוניה‪ ,‬בעוד שכל‬
‫החשודים כמזויפים‪ ,‬ואני ביניהם‪ ,‬הופנו למגרש מגודר ושמור‪ .‬חשופים תחת השמש הקופחת של‬
‫חודש יולי‪ ,‬ללא אוכל ומים‪ ,‬ישבנו שעות בהמתנה בלי לדעת למה ומדוע‪ .‬בצהרים הופיע ג'נטלמן‬
‫אנגלי מבוגר‪ ,‬כשעל אפו משקפיים מוזהבים בעלי עדשות עבות ללא מסגרת‪ .‬האיש בחן אותנו אחד‬
‫אחד והורה לחיילים לאן להוביל כל מי שנבדק‪ .‬בהגיע תורי הוא קירב את משקפיו לכדי‬
‫סנטימטרים בודדים מפניי ומישש באצבעותיו את סנטרי כדי לבדוק סימני זיפים‪ .‬מאז הגילוח‬
‫היסודי שעשיתי בשעה שש בבוקר כבר החלו לבצבץ זיפים‪ ,‬דבר שהסגיר את "פשעי"‪ .‬בסופו של‬
‫יום שהחל בתקווה‪ ,‬חזרתי יחד עם עשרות מאוכזבים באחת המשאיות הצבאיות אל המחנה‪.‬‬
‫התרמיל שבו היו הבגדים שלי ושל שבתאי "עלה" לארץ בלעדיי‪ ,‬ואנו נותרנו רק עם בגדי הקיץ‬
‫שעל גופנו )את התרמיל מצאתי כשעליתי לארץ‪ ,‬כאשר רוב החפצים שהיו בו נגנבו(‪.‬‬
‫לשמירת המורל עזרו לנו מעתה תעסוקות ופעילויות שונות; בצד המשך עבודתי בקנטינה‬
‫והלימודים בסמינר‪ ,‬פיסלתי באבן מקומית רכה‪ ,‬וזאת בעזרת כלים פרימיטיביים שהשגתי )תמונה‬
‫‪ .(43‬שבתאי וחברו נוח )תמונה ‪ (44‬בנו מחרטה שבעזרתה הם ייצרו כלים וקישוטים עגולים ויפים‪,‬‬
‫וגם אני נעזרתי בה לעבודותיי‪ .‬בין שאר התעסוקות‪ ,‬הספקתי גם להשתתף בקורס הנהלת‬
‫חשבונות שהעביר בהתנדבות אחד מהמעפילים‪ ,‬רואה חשבון במקצועו‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫תמונה ‪ :43‬צילום התבליט שהכנתי מאבן רכה במחנה‬
‫המעצר בקפריסין‪ .‬התבליט‪ ,‬לו קראתי "בת ציון‬
‫השבויה"‪ ,‬מתאר היטב את תחושתנו במחנה‪ .‬התבליט‬
‫תלוי היום בסלון ביתו של בני אבי בירושלים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :44‬לאחר החתונה של נוח בקפריסין‪ .‬אני עומד‬
‫שלישי משמאל‪ ,‬לימיני נוח‪ .‬כורעים באמצע שבתאי‬
‫ואשתו של נוח ‪ -‬פאניה‪ .‬כורע מימין ‪ -‬משה ורשניטר‪,‬‬
‫לימים משה נוי חבר קיבוץ לוחמי הגטאות‪.‬‬
‫בימים מסוימים‪ ,‬היו פותחים שער יציאה לשפת הים בשעות שלפני הצהרים‪ .‬יציאות אלה נוצלו‬
‫על ידינו לאימוני שחייה‪ ,‬וזאת מתוך כוונה לתכנן בריחה בדרך זו )תמונה ‪ .(45‬למעשה‪ ,‬הים שימש‬
‫כל העת כנתיב בריחה לשחיינים מעולים‪ .‬כאשר אוניה ישראלית המתינה בנמל פמגוסטה המרוחק‬
‫כמה קילומטרים מאיתנו‪ ,‬היו אלה שבטחו בכושרם זוחלים בלילה מתחת לגדר ומגיעים לאחר‬
‫שחייה ממושכת לאוניה הממתינה‪ .‬שם‪ ,‬במענה לסיסמא מוסכמת מראש‪ ,‬היו מועלים על הספון‪.‬‬
‫תמונה ‪ :45‬צילום מכיוון הים של‬
‫מחנה המעצר בקפריסין‪ .‬שוחות‬
‫בים ‪ -‬גולדי עליאש וחברתה‪.‬‬
‫צילום מיולי ‪.1948‬‬
‫בערבים‪ ,‬ובמיוחד בלילות שבת וחגים‪ ,‬היינו משתתפים במפגשי תרבות בקיבוץ‪ ,‬אותם הנחה‬
‫מרדכי נאור ‪ -‬שליח התנועה מהארץ‪ .‬במפגשים אלה שמענו הרצאות על הנעשה בארץ‪ ,‬למדנו‬
‫שירים ועסקנו גם בפעילות בחוג הדרמה‪ .‬בעיצומם של הקרבות העזים בארץ זכינו גם להופעה של‬
‫להקת הפלמ"ח ‪' -‬הצ'יזבטרון'‪ ,‬שהביאה לנו משב רוח מרענן ועידוד רב‪ .‬הופעתה של שושנה‬
‫דמארי באותו קיץ היתה לערב של חג והתרגשות עילאית‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫הקיץ הסתיים‪ ,‬ראש השנה הגיע )תמונה ‪ ,(46‬ואיתו החלו לנשוב רוחות הסתיו הקרירות‪ .‬לרשותנו‬
‫היו רק בגדי קיץ קלים‪ ,‬ולכן נאלצנו לאלתר בגדים חמים‪ .‬במחנה היו אוהלים עזובים‪ ,‬חלקם‬
‫מברזנט דק יחסית‪ .‬בעזרת תופרות מתנדבות זכינו לחליפות ברזנט מחויטות שהצילו אותנו‪ ,‬כמו‬
‫גם רבים אחרים‪ ,‬מהקור והגשם החורפיים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :46‬כרטיסי ברכה לשנה החדשה שעוצבו במחנה המעצר בקפריסין‪ .‬בשני הכרטיסים‬
‫מצד ימין ‪ -‬מראה המחנה‪ ,‬מצד שמאל ‪ -‬ציור המחנה או ציור של גדר תייל ותמונות שבתאי‬
‫ואנכי‪.‬‬
‫מהארץ החלו להגיע ידיעות מעודדות על מבצעים צבאיים מוצלחים וניצחונות בחזיתות השונות‪.‬‬
‫אלה מילאו אותנו שמחה‪ ,‬אולם גם תסכול על כך שאנו‪ ,‬שהתנדבנו לעזור במלחמה הזאת‪ ,‬תקועים‬
‫במעצר בחוסר מעש‪ .‬רק בסוף ינואר ‪ 1949‬התבשרנו על שחרורינו הקרוב מהמחנות‪ .‬תוך זמן קצר‬
‫התרוקנו המחנות מהאלפים שעדיין שהו בהם‪ ,‬כאשר שתי אניות המעפילים לשעבר ‪' -‬קיבוץ‬
‫גלויות' )פאן יורק( ו'עצמאות' )פאן קרסצ'נט( מפליגות הלוך וחזור בין פמגוסטה לחיפה ועל סיפונן‬
‫המעפילים לישראל‪ .‬תורנו הנכסף הגיע בתחילת פברואר; ב‪ 4.2.1949-‬הונפקה לנו במחנה תעודת‬
‫עולה )תמונה ‪ ,(47‬וב‪ ,9.2.1949-‬עשרה וחצי חודשים לאחר שאניית המעפילים שלנו נתפסה בדרכה‬
‫לישראל‪ ,‬הגענו לנמל חיפה על סיפון האוניה 'עצמאות'‪ .‬כאשר ירדנו‪ ,‬שבתאי ואני‪ ,‬בכבש האוניה‬
‫יד ביד‪ ,‬התגשם החלום אליו שאפנו ואותו נשאנו בליבנו מילדותינו בעיירה‪ ,‬דרך יערות סיביר‬
‫והנדודים באירופה‪ ,‬בים‪ ,‬בשבי‪ ,‬שנים ארוכות כל כך‪ ,‬הוי כמה ארוכות‪ ....‬המשפט החגיגי הראשון‬
‫שאמר לי שבתאי בהתרגשות‪ ,‬כאשר דרכו רגלינו על אדמת הארץ‪ ,‬היה‪" :‬מעכשיו אנחנו מדברים‬
‫בינינו רק עברית"‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫תמונה ‪ :47‬דפים מתעודת העולה שקבלתי בקפריסין לקראת העלייה לארץ‪ ,‬ואישור העלייה‬
‫שקבלתי שנים מאוחר יותר‪ .‬בתעודת העולה נרשם לראשונה שם המשפחה 'בורג'‪ ,‬אל אף ששם‬
‫המשפחה המקורי היה 'בורק'‪ .‬באשור העלייה רשום שם האוניה איתה הגעתי מקפריסין לארץ‬
‫ותאריך העלייה המדויק‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫ג‪.‬‬
‫החלום מתגשם ‪ -‬הגענו לארץ ישראל‬
‫ימים ראשונים בארץ ישראל‬
‫על הרציף בנמל חיפה עמדו משאיות כדי להוביל את העולים ליעדים השונים‪ .‬אנשים שהצהירו על‬
‫הצטרפותם לקיבוץ הופנו למשאית מתאימה‪ .‬אנחנו הצהרנו על רצוננו לשרת בצבא‪ ,‬והופנינו‬
‫למשאית שהובילה אותנו‪ ,‬יחד עם רבים מהעולים‪ ,‬לבסיס הקליטה בבית‪-‬ליד שליד נתניה‪ .‬למחרת‬
‫עברנו בדיקות רפואיות לקביעת כושר‪ .‬גיוסו של שבתאי נדחה בשנה מאחר והיה לו רשרוש בלב‬
‫מלידה‪ ,‬ובשאלון הרפואי הוא רשם שאמו מתה ממחלת לב‪ .‬שבתאי נסע לתל אביב למשפחה ואני‬
‫נותרתי במחנה‪ .‬קבלתי סיווג של כושר קרבי מלא‪ ,‬ובמשך שלושת הימים הבאים עברתי תהליך‬
‫חיול וקבלתי מדי צבא‪ .‬לפני צאתי למחנה אימונים‪ ,‬קבלתי ארבעה ימי חופשה להיות עם‬
‫המשפחה‪ .‬גאה במדי הצבא הגעתי לרחוב הקישון מס' ‪ 8‬בתל אביב‪ ,‬וכאן פגשתי בהתרגשות רבה‬
‫את אבא‪ ,‬חנצ'ה ודוד‪ ,‬מהם נפרדתי עוד בגרמניה‪ .‬את חנצ'ה ודוד מצאתי חובקים בן בכור ‪-‬‬
‫אביגדור‪ ,‬שהיה אז בן חודשיים )תמונות ‪ .(48-49‬כעת זכינו שבתאי ואני למסור לאבא ולחנצ'ה את‬
‫עבודות האבן שהכנו בקפריסין כמתנות )תמונות ‪.(43,50‬‬
‫תמונה ‪ :49‬אבא ונכדו אביגדור‪.‬‬
‫תמונה ‪ :48‬חנצ'ה ואביגדור‪.‬‬
‫התמונה צולמה ב‪.9.1.1949-‬‬
‫תמונה ‪ :50‬עבודות האבן שפיסלתי‬
‫כמתנות בעזרתו של שבתאי "החרט"‪.‬‬
‫הפמוטים הם מתנת החתונה לחנצ'ה‬
‫ודוד משבתאי וממני‪ .‬את העבודה‬
‫השנייה פיסלתי כמתנה לאבא אחרי‬
‫הכרזת המדינה ועליה חרטתי את‬
‫הפסוק מתפילתו היום יומית‬
‫שהתגשמה‪" :‬אור חדש על ציון‬
‫תאיר‪."...‬‬
‫‪63‬‬
‫אחינו אברהם‪ ,‬אותו זכרתי רק במעורפל מלפני ‪ 20‬שנה‪ ,‬וטובה אישתו‪ ,‬ממנה נפרדתי לפני כ‪15-‬‬
‫שנה‪ ,‬קיבלו אותי ואת שבתאי בשמחה ודאגו להנעים את ימינו הראשונים בארץ‪ .‬בין השאר הם‬
‫לקחו אותנו להצגות תיאטרון ב'הבימה' וב'האוהל'‪ .‬בהצגה 'בערבות הנגב' של יגאל מוסינזון‬
‫שצ'צ'ין‪ .‬אחרי ההצגה נגשנו אליו‬
‫ב'הבימה' שיחק גם מרדכי בר )מוניק(‪ ,‬מדריך הקיבוץ שלנו ב ֶ‬
‫שבתאי ואני מאחורי הקלעים לפגישה מרגשת במיוחד‪.‬‬
‫שרות צבאי‬
‫בתום ארבעת ימי החופשה‪ ,‬חזרתי לבית‪-‬ליד‪ ,‬ומשם הועברתי‪ ,‬יחד עם מגויסים "טריים" כמוני‪,‬‬
‫לאימוני טירונות במחנה 'אחוזה' שעל הר הכרמל‪ .‬הטירונים בפלוגה היו ברובם עולים חדשים‬
‫מארצות שונות‪ ,‬ולכן דוברי מספר שפות‪ .‬מיעוטם דיברו עברית‪ .‬צוות הפיקוד שהיה מורכב מילידי‬
‫הארץ‪ ,‬התקשה לתקשר עם הטירונים‪ ,‬וכל פקודה היה צריך לתרגם בעזרת מתרגמים יודעי עברית‬
‫מבינינו‪ ,‬לשלוש‪-‬ארבע שפות‪ .‬אני תרמתי בתרגום ליידיש‪ .‬האימונים המפרכים נמשכו ששה ימים‬
‫בשבוע במשך כחודש וחצי )תמונות ‪ .(51-52‬במשך זמן זה לקחו אותנו גם לטיול מודרך בצפון‬
‫הארץ‪ ,‬שכלל סיפורי מורשת בעקבות קרבות ידועים במעשי הגבורה שנעשו בהם‪ ,‬והתרשמות‬
‫מנופי הארץ‪.‬‬
‫תמונות ‪ :51-52‬באימונים בצבא‪ .‬בתמונה הימנית‬
‫אני עומד ראשון משמאל ובתמונה משמאל עומד‬
‫שני משמאל‪.‬‬
‫ביום השנה לשחרור חיפה‪ ,‬נערך מצעד חגיגי מדרום לעיר‪ .‬אנחנו‪ ,‬חיילי פלוגת הטירונים‪,‬‬
‫משופשפים היטב בתרגילי סדר לקראת האירוע‪ ,‬צעדנו עם יתר היחידות‪ .‬בעוברנו ל'ימין שור' לפני‬
‫בימת הכבוד‪ ,‬הכריז עלינו הכרוז כלוחמי חטיבה ‪') 9‬עודד'( שתרמו לשחרור העיר והגליל‪ .‬אמנם‬
‫הכבוד הזה לא הגיע לנו‪ ,‬אך אני התרגשתי מעצם הזכות להיות חייל צועד בצבא של המדינה‬
‫היהודית‪.‬‬
‫המחנה באחוזה היה מבודד מכל יישוב‪ ,‬ורחוק אפילו מחיפה של אז‪ ,‬שכללה רק את העיר‬
‫התחתית הערבית והדר היהודית‪ .‬באחד מלילות שבת ירדנו שלושה חיילים בטרמפ להצגת‬
‫‪64‬‬
‫'המכשפה' של תיאטרון 'האוהל'‪ ,‬שהתקיימה במועדון ההסתדרות ברחוב החלוץ‪ .‬מההצגה אמנם‬
‫נהנינו מאוד‪ ,‬אך טרמפ חזרה למחנה בסיום ההצגה לא מצאנו‪ .‬נאלצנו לעלות לאחוזה ברגל‪,‬‬
‫ובחצות הגענו למחנה רטובים וקפואים מהגשם שירד על ראשינו‪.‬‬
‫בגמר הטירונות הועברנו למטולה והתמקמנו בבנין המשטרה שעמד סמוך לשער המעבר בגדר‬
‫הגבול עם לבנון‪ .‬באותם ימים הצבא אורגן מחדש‪ ,‬ובמסגרת הארגון פורקה חטיבת 'עודד'‪ .‬אנו‬
‫צורפנו לחטיבת 'אלכסנדרוני' כתחליף לפלוגה ה'דתית' שרוב חייליה נפלו או נפצעו בקרבות‪.‬‬
‫קיבלנו מפקד פלוגה חדש ‪ -‬סרן טוביאס מרסל‪ ,‬איש צבא ותיק וקשוח מצד אחד ונערץ מצד שני‪.‬‬
‫מרסל לחם בעברו בצבא הקיסרי האוסטרי‪ ,‬בלגיון הזרים הצרפתי‪ ,‬בפלוגת העבודה של בית"ר‬
‫בראש פינה‪ ,‬בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה‪ ,‬ביחידת הקומנדו של וינגייט‪ ,‬בבריגאדה‬
‫היהודית‪ ,‬ביחידת 'הנוקמים' שחיפשה פושעים נאציים כדי להעמידם לדין‪ ,‬ובמשטרת הישובים‬
‫העבריים‪ .‬במלחמת העצמאות הוא פיקד על פלוגות שונות ועל שיירות שפרצו לישובים מנותקים‬
‫בצפון ובדרום )יותר מאוחר היה ממקימי יחידת הצנחנים‪ ,‬וב‪ 1972-‬נהרג בהתרסקות מטוס בזאיר‬
‫שבאפריקה בעת שהיה בתפקיד מטעם מדינת ישראל(‪.‬‬
‫בימים הראשונים לאחר מינויו כמפקד הפלוגה‪ ,‬הפסיק מרסל את כל הפעילות הרגילה והעביד את‬
‫כולנו בניקוי וארגון המטבח‪ ,‬חדרי המגורים ומבנה השירותים שבחצר‪ .‬הוא ראיין כל חייל אישית‬
‫ובדק את הנעליים והלבוש‪ .‬תוך מספר ימים הוחלפו כל פרטי הלבוש הלא מתאימים בחדשים‪,‬‬
‫ומרסל וידא אישית שאין כל תלונה בנושא ציוד ולבוש‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא הביא לפלוגה סמל תרבות‬
‫שתפקידו היה ללמד עברית מהר ככל האפשר‪ .‬הסמל‪ ,‬מורה במקצועו‪ ,‬בחר מתוך הפלוגה שלושה‬
‫חיילים דוברי עברית ואני ביניהם‪ ,‬וחילק את הפלוגה לארבע קבוצות לימוד מקבילות‪ .‬בגמר‬
‫ההתארגנות‪ ,‬החלו ימי האימונים מלווים בפעילויות אינטנסיביות‪ ,‬כגון שמירה בלילות ופיטרול‬
‫בכפרים הלבנוניים שהיו תחת שלטון ישראלי עד הסכם שביתת הנשק‪ .‬מידי יום היתה הפסקה של‬
‫שעה באימונים ללימוד השפה העברית‪ .‬אותנו "המורים" שיחררו רבע שעה לפני כולם כדי ל"שטוף‬
‫פנים" ולהכין את השיעור‪.‬‬
‫לקראת חג הפסח הודיעו לנו שאנו נשארים בבסיס ואין יוצא‪ .‬ביקשתי ראיון אישי אצל המפקד‬
‫והסברתי לו שכבן למשפחה דתית המנותק מבני המשפחה זמן ממושך‪ ,‬חשוב לי מאוד להיות‬
‫איתם בליל הסדר‪ .‬לפנות ערב‪ ,‬יממה בלבד לפני ליל הסדר‪ ,‬קיבלתי יחד עם חייל נוסף תשובה‬
‫חיובית לפנייתי‪ .‬הבעיה היתה איך מגיעים לתל אביב‪ .‬האפשרות היחידה היתה בטרמפ‪ .‬פניתי‬
‫לאנשי המושבה והתברר שבלילה אמורה לצאת משאית המובילה פרות לפתח‪-‬תקווה‪ .‬בעל‬
‫המשאית הסכים להסיע אותנו‪ ,‬אך המקום היחיד היה בארגז המשאית‪ ,‬ליד הפרות‪ .‬הלילה ההוא‬
‫זכור לי כסיוט; במשך שש שעות ישבתי על הדופן האחורית‪ ,‬מאחורי הפרות המשתוללות בעיקר‬
‫בסיבובים‪ ,‬כשגשם קל מצליף בגבי מידי פעם‪ .‬עם בוקר הגענו לפתח‪-‬תקווה‪ .‬משם נסעתי‬
‫באוטובוס לתל אביב‪ ,‬כאשר ריח חריף של פרות נודף מבגדיי‪ .‬השמחה עם בואי הפתאומי‪ ,‬והתענוג‬
‫להיסב לשולחן הסדר יחד עם אבא והמשפחה‪ ,‬היוו פיצוי מלא לסיוט הנסיעה‪.‬‬
‫בניין משטרת מטולה היה כאמור קרוב לשער שבגדר הגבול‪ .‬בין התפקידים שהוטלו עלינו היתה‬
‫שמירת לילה סביב בניין המשטרה והשער‪ .‬באחד הלילות שמרתי יחד עם חייל נוסף בקדמת‬
‫המשטרה‪ .‬אחרי חצות שמענו לפתע רעש חשוד מאזור השער הנעול‪ .‬דרכנו את הנשק בשקט‪ ,‬אולם‬
‫‪65‬‬
‫כאשר הרעשים נמשכו אמרתי לחברי שעלינו להתקרב לשער ולבדוק‪ .‬הוא סירב להתקדם ולכן‬
‫התקדמתי לבד וביקשתי שהוא לא יירה‪ ,‬אלא אם אתן סימן‪ ,‬או אתחיל לירות בעצמי‪ .‬הבחור‬
‫נכנס ללחץ‪ ,‬ואחרי דקה ירה כדור באוויר‪ .‬באותו רגע נשמעו קולות בעברית מעבר לשער‪" :‬לא‬
‫לירות‪ ,‬לא לירות"‪ .‬הגעתי לשער ולהפתעתי ראיתי מולי קבוצת עולים יהודיים שהגיעו בחשאי‬
‫מלבנון או מסוריה בעזרת מבריח לבנוני‪ .‬בינתיים הגיע בריצה בעל תפקיד מהמושבה‪ .‬הוא פתח‬
‫את השער והכניס את העולים החדשים‪ ,‬גברים‪ ,‬נשים וטף‪ .‬עליי‪ ,‬החייל העברי הראשון בו נתקלו‬
‫בחייהם‪ ,‬הם התנפלו בחיבוקים ובנשיקות‪.‬‬
‫חברי הטוב ביותר בפלוגה היה אהרון‪ ,‬צבר ממוצא תימני‪ ,‬בוגר תיכון וחבר בתנועת נוער חלוצית‪.‬‬
‫אהרון היה לי למדריך בטיולי שבת ומקור מידע על הווי הארץ‪ .‬זכור לי היטב טיול רגלי שעשינו‬
‫יחדיו באחת השבתות; יצאנו ממטולה‪ ,‬עברנו דרך הכפר הערבי הנטוש הונין )כיום מושב‬
‫מרגליות(‪ ,‬וסיימנו בקיבוץ מנרה‪ .‬מחלון חדר התרבות שבקיבוץ נשקף הנוף המדהים של עמק‬
‫החולה והרי הגולן‪ ,‬כשמתחתינו הריסות הכפר הנטוש חלסה )היום העיר קריית‪-‬שמונה(‪.‬‬
‫בהמשך השרות עברה הפלוגה למשטרת גשר שבעמק הירדן )תמונות ‪ .(53-54‬המעבר ממטולה‬
‫הקרירה לגשר החמה והלחה היה כמו כניסה פתאומית לבית מרחץ תורכי‪ .‬בגלל ההזעה המוגברת‬
‫קיבלנו מידי יום כדורי מלח‪ .‬בלילות ישנו מתחת לכילה שכיסתה מעל המיטה כאמצעי הגנה נגד‬
‫הברחשים‪ ,‬אך בו בזמן חסמה את האוויר המחניק בלאו הכי‪ .‬בנין המשטרה הבריטית בו שכנה‬
‫הפלוגה נועד במקור לשמור על המעבר שעל הירדן ועל הגשר שקישר בין עבר הירדן לצד הישראלי‪.‬‬
‫גשר זה היה אחד מסדרת הגשרים שפוצצו ע"י ההגנה ב'ליל הגשרים' בשנת ‪ .1946‬תפקידנו היה‬
‫לצפות יומם ולילה מגג המשטרה לעבר עמדה של הלגיון הירדני שעמדה מולנו בצד המזרחי של‬
‫הנהר‪ .‬כמו כן שמרנו על האזור מפני חדירות מסתננים‪ ,‬ואף פשטנו באחד הלילות אל מול הסורים‬
‫בצמח כדי לקבוע עובדות בשטח‪.‬‬
‫תמונות ‪ :53-54‬מהווי השרות הצבאי במשטרת גשר;‬
‫מימין‪ ,‬אני בעת שמירה‪ ,‬משמאל‪ ,‬במסדר‪ ,‬החץ השחור‬
‫מסמן אותי‪.‬‬
‫בחופשה הרגילה הראשונה הגעתי למשפחתי בתל אביב‪ .‬שבתאי הפגיש אותי עם קלמן אלבוים‪,‬‬
‫חברי הטוב מבית הספר בפולין שעלה עם משפחתו בשנת ‪) 1935‬תמצית סיפורה הייחודי של‬
‫משפחה זו נתון בנספח ‪ .(4‬קלמן היה כעת רס"ר בצבא וממונה על מחסן צבאי בשטח שממזרח‬
‫לנחל איילון‪ .‬בקרבת המחסן החלו לבנות בניין ראשון בשטח הפתוח‪ ,‬וקלמן הציע ששנינו נעבוד‬
‫‪66‬‬
‫בחפירה ליסודות כדרך להרוויח מעט כסף‪ .‬במשך שלושה ימים מחופשתי הקצרה הזעתי יחד‬
‫איתו מבוקר עד ערב בעבודת החפירה מתחת לשמש הקופחת‪.‬‬
‫בגמר החופשה הועברה כל הפלוגה לשטח המנזר הנטוש בטבחה שעל חוף הכינרת‪ .‬תפקידנו היה‬
‫לשמור על המשלט בהר סוסיתא שמעל עין גב וכן לאייש מוצבים שונים מול הסורים‪ .‬בין משמרת‬
‫לעבודה נהנינו מרחצה בכינרת‪ ,‬בעיקר לפני השינה‪.‬‬
‫לקראת סוף השנה הראשונה של שרותי הצבאי פורקה חטיבת אלכסנדרוני‪ ,‬ואנו הועברנו לבסיס‬
‫קליטה ומיון בתל השומר לצורך שיבוץ חדש‪ .‬במיון נשאלתי האם יש לי מקצוע‪ ,‬ובעקבות תשובתי‬
‫שובצתי כחשמלאי בבסיס חיל טכנאים בסרפנד‪ ,‬כיום צריפין‪ .‬כאן סופחתי לב‪.‬מ‪.‬ב‪) .‬בית מלאכה‬
‫בסיסי( כאחראי על אחזקה ותיקון מצברים‪ .‬אחרי זמן קצר פורק גם חיל הטכנאים‪ ,‬ומהמיון אליו‬
‫חזרתי בשנית‪ ,‬נשלחתי הפעם לבסיס תל נוף‪ ,‬כחשמלאי רכב במחלקת הרכב של כנף ‪ .4‬אחרי‬
‫כחודשיים מוניתי לתפקיד של אחראי מחסן החלפים‪ ,‬כולל הזמנתם ואספקתם בזמן‪ ,‬ובגינו‬
‫הועליתי אף לדרגת רב טוראי‪ .‬בתפקיד זה המשכתי עד לשחרורי מהצבא‪.‬‬
‫המעבר לאזור המרכז‪ ,‬בתחילה לסרפנד ואחר כך לתל נוף‪ ,‬שיפר מאוד את חיי היום יום שלי‪.‬‬
‫יציאה בערב לתל אביב לא היוותה בעיה‪ ,‬ובתל נוף היתה אפילו הסעה מאורגנת אחרי יום העבודה‬
‫שחזרה לבסיס בחצות‪ .‬בזמן החופשות מהצבא‪ ,‬וגם אחרי השחרור‪ ,‬התגוררתי אצל חנצ'ה ברמות‪-‬‬
‫ים‪ ,‬שיכון חדש שזה עתה הוקם על החולות של בת‪-‬ים‪ ,‬כק"מ וחצי ממרכז העיר ומתחנת‬
‫אוטובוס‪.‬‬
‫בשנה בה שרתתי במרכז הרביתי לבקר בהצגות יחד עם כמה חובבי תיאטרון‪ ,‬והשתתפתי בסדרת‬
‫הרצאות בבנין גימנסיה הרצלייה הישן‪ .‬בסופי שבוע הצטרפתי לחברה המעניינת של שבתאי‬
‫שכללה עולים וצברים‪ ,‬בנים ובנות )תמונה ‪ .(55‬מקום המפגש של הקבוצה היה בבית משפחת‬
‫גונורוב בכיכר המושבות‪ ,‬וכאן גם הכרתי את טובה‪ .‬תהליך הכרותינו ותוצאותיו יתוארו בפרק ‪,3‬‬
‫לאחר שהקורא יתוודע בפרק ‪ 2‬לקורות החיים המרתקים והסבוכים שעברה טובה עד לפגישתנו‪.‬‬
‫תמונה ‪ :55‬שבתאי ואני בימים של השתלבות במדינת‬
‫ישראל הצעירה‪ .‬אני במדי צבא‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫פרק שני‪.‬‬
‫קורותיה של טובה‬
‫סיפורה של טובה דומה בקווים כלליים לסיפורי האישי‪ .‬גם היא נדדה מספר שנים ברוסיה והגיעה‬
‫לארץ ישראל בדרך לא דרך‪ .‬אולם‪ ,‬הבדל אחד תהומי מבדיל בינינו; טובה עברה את כל הדרך‬
‫לבדה‪ ,‬ללא משפחה וללא כתף תומכת‪ .‬אין ספק שהתמודדות בלתי אפשרית זו עיצבה את‬
‫אישיותה בעתיד‪ ,‬והשפיעה רבות על מהלך חייה‪.‬‬
‫את סיפורה של טובה אני מספר על סמך מה ששמעתי ממנה ומחברותיה בהזדמנויות שונות‪.‬‬
‫פרטים רבים חסרים ואחרים כנראה אינם מדויקים‪ .‬לצערי אין דרך לאמת פרטים רבים מאחר‬
‫ולא נותר איש כדי להשלים את התמונה ולברר איתו את החסר‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫ילדות‬
‫טובה )גיטל( נולדה בדצמבר ‪ 1929‬בעיר לובומל הנמצאת‪ ,‬על פי הגבולות שלפני המלחמה‪ ,‬בפלך‬
‫וולין שבפולין‪ .‬כיום המקום הוא באוקראינה‪ .‬להוריה פערל ויצחק )איצ'ה( סטומפל היו ‪ 4‬בנות‪:‬‬
‫פייגה‪ ,‬מרים‪ ,‬רייזל וטובה‪ ,‬וכן בן זקונים בשם יהודה )תמונה ‪.(56‬‬
‫תמונה ‪ :56‬משפחתה של טובה בצילום משנות ה‪-‬‬
‫‪.30‬‬
‫עומדים מאחור‪ :‬האבא והאחות הבכירה פייגה‪,‬‬
‫עומדים בחזית מימין לשמאל‪ :‬האחות מרים‪,‬‬
‫האמא‪ ,‬האחות רייזל והאח יהודה‪ .‬טובה‬
‫)מסומנת בחץ( עומדת ליד אמה‪.‬‬
‫עם פרוץ המלחמה בספטמבר ‪ ,1939‬נכבש כל החלק המזרחי של פולין‪ ,‬כולל העיר לובומל‪ ,‬על ידי‬
‫רוסיה הסובייטית‪ .‬החיים תחת השלטון הסובייטי התנהלו יחסית כסדרם; אביה של טובה עבד‬
‫במרפאה העירונית כעוזר רפואי‪ ,‬והילדים למדו בבית הספר‪ .‬בשנים ‪ 1940-41‬למדה טובה בכתה ו'‪.‬‬
‫בסוף שנת הלימודים היא חלתה בדלקת ריאות קשה שבעקבותיה נשלחה לבית החלמה לילדים‬
‫)סנטוריום( שהיה מרוחק מלובומל‪ .‬באותה עת‪ ,‬ובמדויק ב‪ ,22.6.1941-‬החלה מתקפת הפתע‬
‫הגרמנית‪ .‬התקדמותו המהירה מזרחה של הצבא הגרמני‪ ,‬ואיתו קו החזית‪ ,‬שיבשו כליל את כל‬
‫סדרי החיים‪ .‬כדי להגן על הילדים ששהו בסנטוריום מפני אימי המלחמה העלו אותם השלטונות‪,‬‬
‫יחד עם חלק מצוות העובדים‪ ,‬על קרונות של רכבת משא‪ ,‬והעבירו אותם הרחק מזרחה‪ ,‬כאשר אש‬
‫החזית וצליפות המטוסים הגרמניים מזנבים אחריהם‪ .‬מפתיע שלמרות האנדרלמוסיה שנוצרה‬
‫‪68‬‬
‫בעקבות המתקפה הגרמנית הבלתי צפויה‪ ,‬דאגו השלטונות הסובייטיים להוציא את ילדי‬
‫הסנטוריום ולהוביל אותם למקום מבטחים‪.‬‬
‫המסע הארוך מזרחה‪ ,‬אל מעבר להרי אורל‪ ,‬נמשך זמן רב בשל העומס העצום על מסילות הברזל‬
‫העמוסות לעייפה בגייסות ובציוד לחזית‪ ,‬וכן בגלל ההפצצות החוזרות ונשנות של הרכבות ע"י חיל‬
‫האוויר הגרמני‪ .‬בסופו של המסע הגיעו הילדים עייפים ומותשים לעיר ֶק ֶמרוֹבוֹ שממזרח‬
‫לנובוסיבירסק‪ .‬הילדים והמלווים שוכנו מספר קילומטרים מהעיר‪ ,‬במקום שאורגן בחופזה‬
‫כפנימייה לילדים שנותקו ממשפחותיהם‪.‬‬
‫את השנים הבאות ‪ -‬שנים של יתמות והתבגרות‪ ,‬העבירה טובה בסיביר‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫לבד ברוסיה‬
‫כך מצאה עצמה ילדה בת ‪ 11.5‬ללא משפחה או קרוב כלשהו‪ ,‬בסביבה זרה‪ ,‬בין מאות ילדים שונים‬
‫במוצאם הלאומי כשרק מיעוטם יהודים‪ .‬לטובה‪ ,‬כמו לילדים רבים אחרים‪ ,‬לא היה כל מושג על‬
‫מצב משפחתה שממנה נותקה‪ ,‬שכן עיר מגוריה היתה כעת תחת כיבוש של הצבא הגרמני‬
‫המתקדם מזרחה‪.‬‬
‫התנאים בפנימייה‪ ,‬בעיקר בהתחלה‪ ,‬היו קשים ביותר‪ .‬המצב הכלכלי בכל המדינה היה בכי רע‬
‫עקב ההכרח להפנות משאבים רבים ככל האפשר לצורכי הצבא והחזית‪ .‬המזון היה דל מאוד‪ ,‬ורוב‬
‫הציבור האזרחי היה על סף רעב‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬המקום אליו הובאו ילדי הפנימייה ובו שוכנו‪ ,‬לא‬
‫אורגן מראש ולא תוכנן לקלוט כמות כה גדולה של ילדים‪ .‬לזאת נוספו הקושי של הילדים להסתגל‬
‫למשטר חדש‪ ,‬לסביבה לא מוכרת‪ ,‬לחברת ילדים זרים‪ ,‬והגרוע מכל ‪ -‬הגעגועים למשפחה שממנה‬
‫נותקו לחלוטין‪ ,‬וחוסר הודאות בנוגע לגורלם‪.‬‬
‫עם התקרב סוף הקיץ והימים הקרים של סיביר‪ ,‬הסתבר שהביגוד הקל איתו הגיעו לא יענה על‬
‫הצרכים המינימאליים‪ .‬לקח זמן רב עד שסיפקו לילדים בגדים חמים‪.‬‬
‫למרות כל הקשיים‪ ,‬אורגנה בפנימייה מערכת חינוך שאפשרה המשך מסודר של הלימודים‪.‬‬
‫במשך השנים ‪ 1941-6‬השלימה טובה את השכלתה התיכונית )שמישכה ‪ 10‬שנים(‪ .‬טובה היתה‬
‫תלמידה מצטיינת וחרוצה‪ ,‬ובמסגרת הלימודים יצרה קשרי חברות טובים עם מספר ילדים‬
‫יהודיים‪ ,‬שכמוה התגלגלו למצב של יתמות וניתוק‪ .‬בודדים מילדים אלה זכו בהמשך להיפגש עם‬
‫קרובי משפחה שנמלטו מהגרמנים‪ ,‬ולהתאחד איתם‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1944‬כאשר הצבא הסובייטי התקדם לתוך פולין והעיר לובומל שוחררה מהכיבוש הגרמני‪,‬‬
‫פנתה טובה במכתבים הן למשפחתה והן לעירייה בתקווה לקבל מהם אות חיים‪ ,‬או מידע כלשהו‬
‫על גורלם‪ .‬לאחר מספר חודשים היא קבלה מכתב מחבר נעוריה ‪ -‬נתן סובל‪ ,‬שבנס היה היחיד‬
‫שניצל ממשפחתו‪ .‬נתן פתח את המכתב בברכה נלהבת )ברוסית(‪" :‬שלום אחותי היקרה"‪ ,‬אולם‬
‫בהמשך המכתב הוא בישר לה על גורלם המר של בני משפחתה‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1945‬לקראת סוף המלחמה‪ ,‬נודע לטובה מפיהם של פליטים יהודיים מפולין שהוגלו לעיר‬
‫ֶק ֶמרוֹבוֹ ואיתם היה לה קשר‪ ,‬על אפשרות חוקית לשוב לפולין כאזרחית פולנית‪ .‬הסתבר לה שעל‬
‫פי החוק‪ ,‬כל מי שהיה אזרח פולני עד שנת ‪ 1939‬זכאי לחזור לפולין כאזרח‪ ,‬בתנאי שירשם ויבקש‬
‫לעבור את תהליך האזרוח בהקדם‪ .‬בתושייתה הדביקה טובה את כל הילדים היהודיים שהיו‬
‫‪69‬‬
‫במצבה‪ ,‬ובאביב ‪ 1946‬היא וחבריה צורפו למשלוח של אזרחים פולנים לשעבר שיועד לחזור‬
‫לפולין‪.‬‬
‫הפרידה מהפנימייה לא היתה קלה‪ .‬טובה בילתה בה חמש שנים של ילדות והתבגרות‪ ,‬בצוותא עם‬
‫חברים‪ ,‬חברות‪ ,‬וצוות מחנכים ומורים מסור‪ .‬מנהל המוסד שהיה יהודי סובייטי וקומוניסט‬
‫אדוק‪ ,‬הטיף לה ולחבריה מוסר בלשון בוטה ושאל אותם‪" :‬כיצד זה אתם עורקים ככה מהמדינה‬
‫שחינכה אתכם וסיפקה את כל צרכיכם חמש שנים? וחוץ מזה‪ ,‬מה מחכה לכם בפולין ההרוסה?‬
‫האם אתם משלים עצמכם שתצליחו להגיע לפלשתינה?"‪ .‬נזופים ומושפלים ועם דמעות בעיניהם‬
‫הם ענו לו שתקוותם למצוא את משפחותיהם‪ .‬ברגשות מעורבים הם נפרדו מהפנימייה ועשו דרכם‬
‫לעיר הסמוכה‪ ,‬שם עלו על הטרנספורט המוליך מערבה לפולין‪ .‬את הדרך הממושכת חזרה לפולין‬
‫הם עשו ברכבת משא שבקרונותיה הצטופפו משפחות יהודיות רבות‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫בדרך לארץ ישראל‬
‫בהגיע הרכבת לעיר לובלין שבפולין‪ ,‬חיכתה לשבים מרוסיה הפתעה מרגשת ונעימה ‪ -‬מפגש עם‬
‫נציגים של התנועה הציונית ושל מוסדות יהודיים‪ ,‬שקיבלו את הפליטים בשמחה ובמילות עידוד‬
‫כאחים לצרה‪ .‬היתה זו פעם ראשונה אחרי השנים הארוכות בברית המועצות הקומוניסטית‪ ,‬בה‬
‫הציונות היתה אסורה‪ ,‬שהפליטים נחשפו לפעילות מאורגנת של תנועות אלה‪ .‬המוסדות הציוניים‬
‫התארגנו בפולין במהירות מתוך כוונה להושיט עזרה לפליטים היהודים הרבים השבים מרוסיה‪.‬‬
‫לפליטים הוצע להצטרף לתנועה ולהגיע באמצעותה לארץ ישראל )פלשתינה(‪ .‬בת שבע‪ ,‬חברתה‬
‫התמימה של טובה‪ ,‬קפצה ושאלה בהתלהבות )ברוסית(‪" :‬אז איפה עומד כאן הטרנספורט‬
‫לפלשתינה?"‪ .‬טרנספורט כזה לא חיכה כמובן! הקטינים שבין הפליטים‪ ,‬כולל טובה‪ ,‬אורגנו תחת‬
‫חסותה של תנועת נוער ציונית‪ ,‬ויחד עם שאר הפליטים‪ ,‬המשיכו לצדה המערבי של פולין ‪ -‬לאזור‬
‫גרמני לשעבר שסופח לאחר המלחמה לפולין‪.‬‬
‫בבנין עזוב‪ ,‬ששימש בזמן המלחמה את הגרמנים‪ ,‬הוקמה במהירות קומונה של נוער‪ .‬המדריכים‬
‫בקומונה היו בוגרים של תנועות נוער חלוציות לפני המלחמה‪ .‬האווירה ששררה בקומונה היתה של‬
‫התעוררות ותקווה‪ .‬החברים למדו שירי ארץ ישראל וריקודים‪ ,‬ואלה הוסיפו לרגשות השמחה‬
‫והכמיהה לעלייה לארץ‪.‬‬
‫תוך שבועות אחדים‪ ,‬הוברחו כל חברי הקומונה קבוצות קבוצות ובחשאי‪ ,‬תוך כדי סיכון רב‪ ,‬אל‬
‫צ'כיה‪ ,‬ולאחר מכן לעיירה לנדסברג שבדרום גרמניה‪ .‬המסע אורגן ע"י ארגון 'הבריחה' והמוסד‬
‫לעלייה ב' הבלתי לגאליים והחשאיים שמטרתם היתה להוציא את היהודים מפולין‪ ,‬וזאת למרות‬
‫האיסור החמור מצד השלטונות הפולניים והסובייטיים‪ .‬בלנדסברג שוכנו הצעירים במבנה גדול‬
‫ששימש בעבר לפעילות נאצית‪ .‬במהלך חודשי השהות בקיבוץ הצעירים בלנדסברג‪ ,‬הכירה טובה‬
‫חברים וחברות רבים; עם חלקם המשיך הקשר גם בארץ )גרטה‪ ,‬בן ציון לייטנר‪ ,‬סוניה ונוספים(‪.‬‬
‫לאחר השהות הלא ארוכה על אדמת גרמניה‪ ,‬יצאו הפליטים במסע רגלי קשה‪ ,‬ובחשאיות גמורה‪,‬‬
‫לאוסטריה וממנה לאיטליה‪ .‬הצעידה הארוכה‪ ,‬לרוב בלילות‪ ,‬בדרכים עקלקלות ובשבילים‬
‫מסוכנים‪ ,‬עם תרמיל במשקל ‪ 10‬ק"ג על הגב‪ ,‬היתה מתישה מאוד‪ .‬החלק הקשה ביותר במסע היה‬
‫חציית האלפים‪ ,‬בסופות שלגים ובקור עז‪ .‬בזכות עזרתם המסורה של המלווים מארגון 'הבריחה'‬
‫והמוסד לעליה ב'‪ ,‬הצליחו הפליטים לסיים את המסע ולהגיע לאיטליה‪ ,‬תשושים וחלקם אף‬
‫‪70‬‬
‫חולים‪ ,‬בשל ההליכה בשלג הטובעני‪ .‬בהגיעם לאיטליה שוכנו הצעירים והמשפחות שהיו איתם‬
‫במבצר עזוב ששימש בעבר כמנזר נוצרי‪ .‬המקום אורגן לאכסון זמני של הפליטים עד לעלייתם‬
‫לארץ )תמונה ‪ .(57‬במבצר קיימו הפליטים מסגרת קיבוצית שכללה נוער ואף משפחות צעירות‪,‬‬
‫וזאת בחסות ובתמיכת הג'וינט והסוכנות היהודית‪ .‬החברים למדו עברית‪ ,‬ציונות ושירי ארץ‬
‫ישראל‪ .‬על טובה הוטל התפקיד של טיפול בחולים‪ ,‬ובמסגרת זו היא עמדה בקשר עם מרפאה‬
‫ששכנה במחנה בעיירה סמוכה‪.‬‬
‫תמונה ‪ :57‬טובה וחבריה בקיבוץ‬
‫של תנועת "דרור"‪ .‬טובה‬
‫מסומנת בחץ‪.‬‬
‫התמונה צולמה ב‪.10.8.1947-‬‬
‫באחד מביקוריה במרפאה‪ ,‬לשם הביאה חולים‪ ,‬הודיעו לה שהרופא התורן הפעם הוא דר'‬
‫אָמשציבובסקי‪ .‬כששמעה טובה שם זה היא התעלפה מהתרגשות‪ .‬רופא עם אותו שם עבד עם‬
‫אביה ב'פוליקליניקה' )מרפאה עירונית( בעיר לובומל‪ ,‬והיה גם ידיד המשפחה ומבאי ביתה‪ .‬אחרי‬
‫שטובה התאוששה מעלפונה בחדרו של הרופא‪ ,‬היא ציינה בפניו את שמה ושם משפחתה‪ .‬הרופא‬
‫חיבק אותה בהתרגשות ובדמעות וסיפר לה שהוא אכן אותו ידיד המשפחה וזוכר אותה כילדה‪.‬‬
‫במהלך השיחה הוא סיפר לטובה את קורות משפחתה; הגרמנים הקימו גטו בלובומל לאחר‬
‫כיבושה‪ .‬בגטו התגוררה משפחתה של טובה ‪ -‬ההורים וארבעת הילדים‪ .‬כאשר הגיעו שמועות על‬
‫כוונות הגרמנים לחסל את הגטו‪ ,‬החליטו הרופא ואשתו לברוח‪ .‬הרופא דיבר עם חברו ‪ -‬אביה של‬
‫טובה‪ ,‬והציע לו להצטרף‪ ,‬אולם זה ענה לו שהיותם משפחה עם ‪ 4‬ילדים קטנים מונעת מהם‬
‫לברוח‪ ,‬והוא בודאי לא ישאיר אותם ויימלט לבד‪ .‬באותו מעמד הוסיף ואמר לחברו הרופא‪" :‬אם‬
‫תצליחו לשרוד את המלחמה‪ ,‬זכור שיש לי בת שנקרעה מאיתנו ואיננו יודעים מה עלה בגורלה‪ .‬אם‬
‫תמצאנה‪ ,‬אנא דאג לעזור לה ככל שתוכל"‪.‬‬
‫הרופא סיפר לטובה שהוא ואשתו מתכוונים לנסוע לאמריקה והוא הציע לה לבוא איתם ולהיות‬
‫להם לבת‪ .‬על כך ענתה טובה בנחישות שהיא נוסעת לארץ ישראל‪ ,‬ופרט לכך‪ ,‬אין היא יכולה לעזוב‬
‫את חברתה ‪ -‬בת שבע‪ ,‬שעברה איתה את כל תלאות המלחמה ויש לה אחריות כלפיה‪.‬‬
‫לאחר מספר חודשים‪ ,‬בלילה החשוך של ה‪ ,17.9.1947-‬הועברה כל הקבוצה לחוף עזוב במפרץ‬
‫גאאטה‪ ,‬לא הרחק מהעיירה פורמיה )בין נאפולי לרומא(‪ .‬כאן הועלו כולם על ספינת מעפילים‬
‫קטנה‪ ,‬לשעבר נחתת של בעלות הברית‪ ,‬שקבלה את הכינוי 'אף על פי כן' )היום חלק ממוזיאון‬
‫העפלה שבכניסה לעיר חיפה; תמונה ‪ .(58‬לאחר הפלגה קשה בת עשרה ימים‪ ,‬בה סבלו המעפילים‬
‫מטלטולי הדרך הקשים ומהצפיפות הרבה‪ ,‬הגיעה הספינה לקרבת ישראל‪ .‬אניות הצי הבריטי‬
‫‪71‬‬
‫חסמו את דרכה‪ ,‬ולאחר מאבק קשה שהסתיים במותו של אחד המעפילים ובפציעת אחרים‪ ,‬לכדו‬
‫אותה‪ .‬בספינה היתה מרגלת בריטית ‪ -‬בחורה יפיפייה שתפקידה היה להסגיר את הצוות הישראלי‬
‫לבריטים לאחר תפיסת הספינה )במצבים דומים‪ ,‬כלומר באניות מעפילים אחרות שנתפסו‪ ,‬הצוות‬
‫הישראלי היה מתלבש כמעפילים ונטמע בתוכם‪ ,‬וכך נמנע מישיבה בכלא(‪ .‬במהלך ההפלגה‬
‫הממושכת התפתח רומן בין אחד מחברי הצוות הישראלים למרגלת‪ ,‬וכאשר הספינה נתפסה‪,‬‬
‫המרגלת לא הסגירה את אותו בחור לידי הבריטים‪.‬‬
‫הספינה הקטנה נגררה ע"י הבריטים לנמל חיפה וכאן הועברו המעפילים לספינת גרוש‪,‬‬
‫ובאמצעותה למחנה ‪) 65‬מחנה החורף( בקפריסין‪.‬‬
‫תמונה ‪ :58‬אניית המעפילים אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‪ ,‬כיום חלק ממוזיאון ההעפלה בחיפה‪ .‬משמאל‪,‬‬
‫מסלול ההפלגה לכיוון ארץ ישראל‪ .‬התמונות נלקחו מתוך אתר עמותת חיל הים‪ .‬פרטים נוספים‬
‫על הספינה ומסעה נתונים בנספח ‪ 5‬שנלקח כמות שהוא מאתר עמותת חיל הים‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫שנים ראשונות בארץ ישראל‬
‫לפי ההסדר בין הבריטים לסוכנות היהודית הורשו הקטינים שבחבורת המעפילים העצורים‬
‫בקפריסין לעלות לארץ תוך זמן קצר‪ .‬כך‪ ,‬חודשיים וחצי לאחר הגרוש לקפריסין‪ ,‬בדצמבר ‪,1947‬‬
‫הגיעה טובה )שהיתה עדיין קטינה( לארץ ישראל )תמונות ‪.(59-60‬‬
‫תמונה ‪ :59‬תעודת‬
‫עולה אשר הונפקה‬
‫בפמגוסטה‬
‫לטובה‬
‫שבקפריסין‪ .‬בתעודה‬
‫רשום יום היציאה‬
‫מהמחנה בקפריסין‬
‫)‪ (15.12.1947‬ואניית‬
‫המעפילים בה ניסתה‬
‫להגיע לישראל )אף על‬
‫פי כן(‪.‬‬
‫‪72‬‬
‫תמונה ‪ :60‬תעודת זהות‬
‫ראשונה של טובה בארץ‬
‫ישראל‪ ,‬אשר הונפקה ב‪-‬‬
‫‪ .30.12.1947‬מעניין לראות‬
‫בשם‬
‫התאמה‬
‫שאין‬
‫המשפחה בין תעודה הזהות‬
‫לתעודת העולה )תמונה ‪.(59‬‬
‫מיד בהגיעה לארץ הועברה טובה לקיבוץ אשדות יעקב שבעמק הירדן‪ .‬לאחר כל כך הרבה נדודים‬
‫היא מצאה כאן בית במסגרת עליית הנוער והקיבוץ‪ .‬בת שבע‪ ,‬חברתה הטובה )תמונה ‪ ,(61‬מצאה‬
‫קרובת משפחה ברמת השרון ועברה להתגורר אצלה‪.‬‬
‫תמונה ‪ :61‬טובה עומדת ליד חברתה הטובה בת שבע‪.‬‬
‫החיים המאושרים בקיבוץ אשדות יעקב נמשכו חודשים ספורים בלבד‪ .‬בתחילת שנת ‪ 1948‬החלו‬
‫התקפות ערביי הסביבה והפגזות הסורים על יישובי עמק הירדן‪ .‬בשל כך החליטו המוסדות‬
‫המיישבים להרחיק את הילדים והנוער למרכז הארץ‪ ,‬שם החיים מסוכנים פחות‪ .‬את ילדיי עליית‬
‫הנוער‪ ,‬שלא היו להם קרובי משפחה‪ ,‬חילקו בין משפחות באזור חיפה והקריות‪ ,‬אשר התנדבו‬
‫לקלוט אותם בביתם "עד יעבור זעם"‪ .‬את טובה קלטה משפחת קוסטין שגרה בקריית חיים‪ .‬לובה‬
‫ויעקב קוסטין הגיעו כחלוצים צעירים לארץ‪ ,‬ולאחר מספר שנים הקימו בית ומשפחה בקריית‬
‫חיים ‪ -‬שכונת פועלים בקרבת חיפה‪ .‬לימים תיארה לובה קוסטין את המפגש עם טובה במילים‬
‫אלה‪" :‬בשעות הלילה הביאו ילדה מותשת ועייפה מתלאות הדרכים שנמשכו מספר יממות‪ ,‬תוך‬
‫הפרעות מצד כנופיות ערביות‪ .‬הילדה היתה רעבה ומלוכלכת‪ ,‬רועדת מקור ובקושי עונה על‬
‫שאלות"‪ .‬לאחר שאכלה ושתתה משקה חם‪ ,‬החלה טובה לענות לשאלות ולספר על עצמה ועל‬
‫מקום הולדתה‪ .‬להפתעתה‪ ,‬התברר לה שמארחיה הם מהעיר לובומל‪ ,‬והם אפילו זוכרים את‬
‫הוריה‪ .‬פרץ אדיר של שמחה והתרגשות מהולים בדמעות מילא את הבית עמוק אל תוך הלילה‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫לובה ויעקב אימצו את טובה כמו בת נוספת לשלושת ילדיהם‪ ,‬ולראשונה מאז נותקה מהוריה היא‬
‫הרגישה שמצאה בית חם ואוהב‪.‬‬
‫אחרי תקופת מנוחה באווירה משפחתית‪ ,‬הועברה טובה ע"י המוסד לעליית הנוער לקיבוץ נווה‪-‬ים‬
‫דרומית לעתלית‪ .‬כאן עבדה בבית הילדים כעוזרת לגננת וכמחליפה שלה כאשר זו גויסה למלחמה‪.‬‬
‫עם הזמן החליטה טובה ללמוד ולהתקדם‪ .‬היא עזבה את הקיבוץ‪ ,‬ובחיפושיה מצאה עבודה כגננת‬
‫בבית היתומים ע"ש דיסקין ברחוב אלימלך שברמת גן‪ .‬בית היתומים גם סיפק לה חדר מגורים‬
‫בתוך המוסד‪ .‬כעוזרת‪ ,‬צורפה אליה אחת מהנערות ששהו במוסד בשם שרהל'ה‪ .‬הנערה היתה לבד‬
‫בארץ מאחר וכל משפחתה נשארה בלבנון‪ .‬הוריה שלחו אותה ללמוד בחיפה בתנאי פנימייה‪ ,‬ועם‬
‫פרוץ מלחמת העצמאות נסגר הגבול והקשר איתם נותק‪ .‬טובה אימצה אותה כמו אחות והן היו‬
‫לחברות בנפש‪ .‬לימים נישאה שרהל'ה ליונתן קלצ'בסקי )כיום גזית(‪ ,‬שהיה ממגיני בית אשל שליד‬
‫באר שבע‪ .‬השניים הקימו משפחה‪ ,‬בית ומשק במושב היוגב שבעמק יזרעאל‪.‬‬
‫במקביל לעבודתה כגננת‪ ,‬החלה טובה ללמוד לימודי ערב בבית הספר לגננות ביפו‪ .‬לאחר שנתיים‬
‫של לימודים שבסיומן בחינות גמר‪ ,‬היא קבלה תואר של גננת מוסמכת‪ .‬מיד לאחר מכן התגייסה‬
‫לצבא‪ .‬את רוב שרותה הצבאי עשתה כגננת בקיבוץ מבקיעים שליד רצועת עזה‪ .‬מבקיעים‪ ,‬שהיה‬
‫ישוב ְס ַפר קטן ומבודד בתוך סביבה עוינת‪ ,‬היה הקיבוץ היחיד של המפלגה הפרוגרסיבית‪ ,‬פלג של‬
‫מפלגת הציונים הכלליים‪ ,‬שלא השתייך לתנועה קיבוצית כלשהי‪ .‬טובה נהנתה אמנם מעבודתה‬
‫כגננת אולם סבלה מהבדידות‪ .‬היציאות מהישוב היו כרוכות בקשיים רבים‪ ,‬ובתלות בתחבורה‬
‫שהיתה מגיעה רק לעיתים רחוקות‪ .‬בחופשות סוף השבוע היא התגוררה ביפו‪ ,‬אצל קרוב משפחה‬
‫רחוק ‪ -‬עולה חדש‪ ,‬מבוגר‪ ,‬ניצול שואה‪ .‬האיש עבד כברזלן בבניין והיה נשוי ואב לילד‪ .‬הוא‬
‫ומשפחתו התגוררו כולם בחדר אחד בבית ערבי נטוש‪.‬‬
‫את שרותה הצבאי שנמשך שנה וחצי‪ ,‬סיימה טובה באמצע שנת ‪ .1952‬כעת היה עליה להתמודד‬
‫עם קשיי החיים במדינה הצעירה‪ .‬השנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות והקמת המדינה‬
‫היו שנות צנע ומחסור לכלל האוכלוסייה‪ ,‬ובעיקר לאלה שהגיעו כמעפילים חסרי כל‪ .‬הדאגה‬
‫לקיום היום‪-‬יומי ולהתבססות העסיקה מאוד את הצעירים‪ ,‬ואת טובה ביניהם‪.‬‬
‫טובה שכרה במחיר זול חדר גג קטן‪ ,‬ששימש במקור כחדר כביסה‪ ,‬ברחוב שלמה המלך בתל אביב‪.‬‬
‫בעלי הדירה ‪ -‬זוג זקנים דתיים‪ ,‬איפשרו לטובה להשתמש במקלחת שבדירתם‪ ,‬אך בו בזמן "דאגו"‬
‫לצניעותה‪ .‬באחת מהפעמים בהן ביקרתי את טובה‪ ,‬איחרתי להגיע לאוטובוס האחרון‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫נשארתי ללון בחדרה‪ .‬למחרת בבוקר‪ ,‬כשיצאתי ממנו‪ ,‬נתקלתי בבעל הדירה בדרכו לבית הכנסת‪.‬‬
‫האיש כעס מאוד על טובה והטיף לה מוסר על התנהגותה‪....‬‬
‫בינתיים התקבלה טובה לעבודה במשרד החינוך‪ ,‬כגננת במושבה מגדיאל )כיום הוד השרון(‪ .‬היתה‬
‫זו הפעם הראשונה בה עבדה כגננת מוסמכת בגן גדול ובפיקוח של מפקחת אזורית‪ .‬טובה‬
‫התמסרה כל כולה לעבודה זו שגרמה לה סיפוק רב )תמונות ‪ ,(62-63‬וזאת למרות הנסיעות היום‬
‫יומיות הארוכות בתחבורה הציבורית של אז‪ .‬לקראת החגים היתה עבודתה נמשכת לתוך הלילה‪,‬‬
‫בהכנות לחגיגות עם הילדים‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫תמונה ‪ :62‬טובה כגננת‪.‬‬
‫תמונה ‪ :63‬דף מתוך מחברת ה"שירים לילדי הגן"‬
‫שארגנה טובה‪ .‬במחברת זו רוכזו שירים שונים‬
‫המתאימים לכל חג ולכל אירוע‪.‬‬
‫בשנים בהן התגוררה ברמת גן‪ ,‬ואחר כך בתל‪-‬אביב‪ ,‬רכשה טובה ידידים רבים‪ ,‬חלקם יוצאי‬
‫לובומל‪ ,‬שזכרו את הוריה‪ .‬בין אלה בלטו ביחסם המיוחד אליה נתן בלומן‪ ,‬שהיה יושב ראש הועד‬
‫של יוצאי לובומל‪ ,‬ואשתו מלכה )תמונה ‪ .(64‬שניים אלה פתחו בפני טובה את ביתם ועזרו לה ככל‬
‫שיכלו‪.‬‬
‫תמונה ‪ :64‬תמונה מאוחרת המראה‬
‫את נתן בלומן )רביעי מימין( ואשתו‬
‫מלכה )שנייה מימין(‪ .‬טובה‬
‫חמישית מימין ואני לידה‪ .‬העזרה‬
‫שקבלה טובה מזוג מיוחד ואוהב זה‬
‫לא תסולא בפז‪.‬‬
‫ידידות התפתחה עם שלושה יוצאי לובומל נוספים‪ :‬מלכה גיטליס‪ ,‬נתן סובל )תמונה ‪ (65‬ואברהם‬
‫הטמן‪ .‬שני האחרונים היו חברים בני גילה שניצלו בזמן השואה בדרך נס‪.‬‬
‫חברות קרובה נוצרה עם שרה שהיתה איתה יחד בקיבוץ נווה‪-‬ים‪ ,‬לימים שרה רוזנברג אמא של‬
‫עודד שלמד באותה כיתה עם בני הבכור‪ ,‬והיה חברו הטוב‪ .‬החברות של טובה עם בן ציון לייטנר‪,‬‬
‫שעבר כמוה את כל המסלול מפולין עד ישראל‪ ,‬נמשכה גם בארץ‪ .‬בן ציון היה אחד משני עשר‬
‫הלוחמים שזכו לאות הגבורה במלחמת העצמאות‪ .‬הוא זכה לאות זה על מעשה גבורה יוצא דופן‬
‫במהלך מבצע יואב‪ ,‬בקרב על מצודת עיראק‪-‬סוידאן )‪ .(19.10.1948‬באתר האינטרנט של עמותת‬
‫‪75‬‬
‫הפלמ"ח מתואר מעשה הגבורה‪" :‬הפורצים התקדמו עד למרחק של ‪ 50‬מטר מהמצודה‪ ,‬אך לא‬
‫יכלו להמשיך בגלל האש העזה שהומטרה לעברם מבונקר ערבי‪ .‬בן‪-‬ציון הסתער לבדו על הבונקר‬
‫ברימונים וחיסל אותו‪ .‬בפעולה זו נפצע קשה"‪ .‬לימים עבד בן ציון לייטנר ככרטיסן בהיכל‬
‫התרבות‪ ,‬שם היה פוגש אותנו כאשר היינו מגיעים לקונצרטים ומופעים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :65‬תמונה של נתן‬
‫סובל‪ ,‬ידיד של טובה עוד‬
‫מלובומל‪ .‬לימים ירד נתן‬
‫לארה"ב‪ .‬טובה פגשה אותו‬
‫בפעם אחרונה כאשר ביקרנו‬
‫בארה"ב בשנות ה‪.80-‬‬
‫נתן נהג לכתוב לטובה‬
‫בפיוטיות רבה מאחורי‬
‫כאלה‬
‫)שתיים‬
‫תמונות‬
‫מצורפות כאן(‪ .‬למטה‪ ,‬ברכת‬
‫שנה טובה שהוא שלח לה‬
‫בסוף שנת ‪.1948‬‬
‫בתקופה זו בחייה מלאי התלאות של טובה החל הקשר בינינו‪ ,‬ובכך יעסוק הפרק הבא‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫פרק שלישי‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫הגשמת החלום ‪ -‬הקמת משפחה בארץ ישראל‬
‫החיים במדינה הצעירה והיכרותי עם טובה‬
‫שנת ‪ 1950‬היתה שנת שרותי השנייה בצבא‪ ,‬ואת רובה העברתי בבסיס חיל האוויר בתל נוף‪ .‬אופי‬
‫השרות בבסיס זה אפשר לי לצאת בערבים ובסופי שבוע להצגות‪ ,‬הרצאות ובילויים חברתיים‬
‫שונים‪.‬‬
‫פגישתי הראשונה עם טובה היתה בשנת ‪ ,1950‬כאשר כחייל בחופשת סוף שבוע התלוויתי לשבתאי‬
‫לפגישה עם חברים וחברות אצל משפחת גונורוב‪ .‬טובה הגיעה לשם עם חברתה סוניה שהיתה גם‬
‫חברתה של פנינה גונורוב‪ .‬בהזדמנות אחרת הכרתי שם את שמואל אמיתי‪ ,‬קרוב של משפחת‬
‫גונורוב‪ ,‬וחייל באותם ימים‪ .‬עם שמואל נוצרה מיד חברות מיוחדת‪ ,‬ואנו המשכנו להיפגש גם‬
‫בנפרד מהקבוצה‪ .‬זכורה לי במיוחד מסיבה בחולון של נוער דרום אמריקאי ששמואל הביא אותי‬
‫אליה‪ .‬הוקסמתי לפגוש שם נוער שמח ומלא חיוּת‪ .‬בהמשך התלוויתי לשמואל לפעילויות‬
‫חברתיות במועדון 'כוכביה'‪ ,‬שם התיידדנו במיוחד עם שתי חברות נחמדות‪ ,‬אחת מהן נעמי‪,‬‬
‫לימים אשתו של שמואל‪.‬‬
‫שבתאי הכיר באותה תקופה את אסתר ַי ַמה‪ ,‬שגרה בכפר סלמה יחד עם הוריה‪ ,‬אחותה נחמה‬
‫ואחיה צבי‪ .‬משפחת ַי ַמה הגיעה מהעיר לודז' שבפולין‪ .‬כמונו הם עברו את תלאות המלחמה‬
‫כפליטים באזור נידח בעומק ברית המועצות‪ ,‬בתנאי קור ומחסור‪ .‬כמונו הם שבו אחרי המלחמה‬
‫לפולין‪ ,‬ומשם נדדו ברחבי אירופה‪ ,‬עד שזכו לעלות לארץ לאחר קום המדינה‪ .‬כפר סלמה בו‬
‫התגוררה המשפחה היה אז כפר ערבי נטוש‪ ,‬מזרחית לשכונת התקווה‪ .‬שוכנו בו עולים חדשים‬
‫אשר הגיעו בעלייה ההמונית עם קום המדינה‪ .‬שבתאי שהתגורר אז אצל חנצ'ה ומשפחתה ברמות‬
‫ים‪ ,‬רכש לו אופנוע קטן‪ ,‬דבר שהקל עליו לנהל רומן עם חברתו החדשה שגרה הרחק‪.‬‬
‫במהלך שנת השרות בבסיס תל נוף‪ ,‬ביליתי בזמני הפנוי לסירוגין עם חברים מהבסיס‪ ,‬עם שבתאי‬
‫ואסתר וחברותיה‪ ,‬עם שמואל וחברת הדרום אמריקאים‪ ,‬ומידי פעם עם טובה‪ ,‬כאשר מצאה‬
‫פנאי‪ .‬עם הזמן התחלתי לבקר אותה במקום עבודתה ומגוריה ברמת גן‪ .‬בנוסף לעבודתה היא‬
‫שקדה אז בחריצות רבה על לימודי הערב בבית הספר לגננות ביפו‪ .‬התפעלתי מחריצותה‬
‫ומדבקותה במטרה‪.‬‬
‫באחת החופשות מהצבא עבדתי במשך שבוע בבנייה‪ .‬הכסף שהרווחתי יועד לקניית בגדים‬
‫אזרחיים לקראת שחרורי הקרוב מהצבא‪ ,‬בינואר ‪.1951‬‬
‫שבתאי עבד מאז שהגיע לתל אביב אצל דר' אינג' שטרן )ה"יקה"( בבית מלאכה למכאניקה עדינה‪,‬‬
‫והצליח שם מאוד‪ .‬כאשר התקרב מועד שחרורי מהצבא‪ ,‬הוא הציע לי להצטרף אליו וללמוד את‬
‫המקצוע‪ ,‬וזאת במטרה לפתוח יחדיו עסק עצמאי‪ .‬הרעיון קסם לי ושבתאי סיכם עם ה"יקה"‬
‫שיקבל אותי לעבודה‪ .‬חמישה ימים לפני תאריך השחרור מהצבא יצאתי לחופשה שהצטברה‬
‫לזכותי‪ ,‬ובבוקר התייצבתי כמוסכם לעבודה‪ .‬כשחזרתי מארוחת הצהריים במסעדת החיילים של‬
‫הועד למען החייל‪ ,‬התחלתי להרגיש כאבי בטן עזים‪ ,‬אך התאמצתי מאוד לא לעשות "בושות" כבר‬
‫ביומי הראשון בעבודה‪ .‬כשהגעתי בערב הביתה לחנצ'ה בשיכון רמות ים‪ ,‬נשכבתי מתפתל‬
‫‪77‬‬
‫מכאבים‪ .‬באותו זמן התקיים טקס חתונה בדירה הסמוכה‪ ,‬וכל המשפחה היתה שם‪ .‬אבי הכלה ‪-‬‬
‫אדון מנדל החביב‪ ,‬בא לבדוק מדוע לא הגעתי לאירוע ומצא אותי מתפתל וכואב‪ .‬הוא הגיש לי‬
‫כוסית קוניאק לרפואה שכמובן לא עזרה )ואולי אף הזיקה(‪ .‬עם בוקר‪ ,‬אחרי ליל עינויים‪ ,‬הזמינו‬
‫רופא מבת ים ששלח אותי בדחיפות לבית חולים‪ .‬שבתאי הסיע אותי באופנוע שלו למרפאה‬
‫הצבאית ביפו‪ ,‬ומכאן נשלחתי ע"י הרופא הצבאי שבדק אותי‪ ,‬לבית החולים הצבאי בתל‬
‫ליטוינסקי‪ ,‬היום תל השומר‪ .‬בבדיקת הקבלה קבעו שמדובר בדלקת המעי העיוור )אפנדציט( ויש‬
‫צורך בניתוח דחוף‪ .‬היות והגעתי לבית החולים ביום שישי בצהריים‪ ,‬השכיבו אותי במחלקה‬
‫הכירורגית וקבעו ניתוח ליום ראשון בבוקר‪ .‬בלילה‪ ,‬החום עלה מאוד וזעקות הכאב שלי הפריעו‬
‫לשכניי החולים‪ .‬לפיכך‪ ,‬העבירו אותי לחדר נפרד‪ .‬בבוקר יום שבת הוזעק מנהל המחלקה שקבע‬
‫שיש צורך בניתוח ללא דיחוי עוד באותו ערב‪ ,‬קרי מוצאי שבת‪ .‬בגלל הזיהום הפנימי והחום הגבוה‬
‫שהתפתחו בשל העיכוב בטיפול‪ ,‬פתחו את התפרים אחרי יום‪ ,‬ונאלצתי להישאר בבית החולים‬
‫לטיפולים ממושכים‪ .‬בינתיים הגיע מועד החתונה של שבתאי ואסתר בתל אביב )‪ 14‬במרץ ‪,1951‬‬
‫תמונה ‪ (66‬ואני הייתי עדיין בבית החולים עם פצע פתוח‪ .‬לבקשתי אישרו לי נסיעה לחתונה לשעות‬
‫ספורות‪ ,‬ובזהירות הנדרשת‪.‬‬
‫תמונה ‪ :66‬שבתאי ואסתר בחתונתם‪ ,‬מרץ ‪ .1951‬בתמונה השמאלית‪ :‬יושבים משמאל‪ :‬אבא‪,‬‬
‫ההורים של אסתר ודוד ירוחם‪ .‬עומדים משמאל‪ :‬צבי אחיה של אסתר‪ ,‬נחמה אחותה של אסתר‪,‬‬
‫הזוג הטרי ‪ -‬אסתר ושבתאי‪ ,‬אני וזהבה הבת של הינדה‪.‬‬
‫אחרי ניתוח נוסף והחלמה בבית הבראה צבאי בקטמון שבירושלים )תמונה ‪ ,(67‬חזרתי באביב‬
‫‪ 1951‬לבסיס קליטה ומיון כדי להשתחרר מהצבא‪ ,‬וזאת באיחור של שלושה חודשים מהמועד‬
‫המקורי‪.‬‬
‫תמונה ‪ :67‬בטיול בירושלים בזמן‬
‫שהותי בבית ההבראה בקטמון‬
‫שבירושלים‪ .‬אני יושב על הסלע‬
‫ומאחורי חברי קלמן אלבוים בלבוש‬
‫אזרחי‪ .‬מימין ‪ -‬בן ציון‪ ,‬קצין ולוחם‬
‫נועז שלחם בקטמון‪ ,‬ואושפז באותו‬
‫זמן אחרי ניסיון התאבדות בשל‬
‫אהבה נכזבת‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫פעולתי הראשונה כאזרח היתה לבדוק אפשרויות לתעסוקה‪ .‬בלשכת העבודה נרשמתי כחשמלאי‪,‬‬
‫ובעקבות כך נשלחתי לבחינה אצל קבלן חשמל‪ .‬הבחינה כללה יום עבודה בהתקנת מערכת חשמל‬
‫בבניין )ללא קבלת תשלום(‪ .‬בסיום הבחינה אושר לי סיווג מקצועי 'א'‪ .‬מופתע ומודאג מהסיווג‬
‫הגבוה הלכתי להתייעץ עם שבתאי‪ ,‬שכן דירוג מקצועי כזה פירושו ראש צוות‪ ,‬ולי לא היה כל‬
‫ניסיון בעבודה מעשית‪ .‬תשובתו של שבתאי היתה‪" :‬אידיוט‪ ,‬תגיד שאתה יודע‪ ,‬כולם נוהגים כך"‪.‬‬
‫מצויד בדירוג המקצועי הגבוה ובעידודו הנחרץ של שבתאי‪ ,‬חזרתי ללשכת העבודה‪ ,‬ושם הודיעו לי‬
‫שהם שולחים אותי לתעשייה הצבאית )תע"ש(‪ ,‬אולם אתחיל לעבוד רק שאקבל סיווג בטחוני‬
‫מתאים‪ .‬בינתיים בחנתי אופציות נוספות‪ ,‬וגם עבדתי זמנית בהכנת מערכת חשמל במפעל 'ארטיק'‬
‫שהוקם באזור התעשייה של רמות ים‪ ,‬קרוב למקום מגוריי אצל חנצ'ה‪ .‬המפעל החדשני הזה היה‬
‫הראשון מסוגו בארץ לייצור שלגוני גלידה‪ .‬מאז הפכה המילה 'ארטיק' לשם נרדף לכל השלגונים‬
‫בישראל‪ .‬לאחר כחודשיים של המתנה קיבלתי סוף סוף את ההזמנה לעבודה בתעשייה הצבאית‪.‬‬
‫מקום העבודה היה מפעל בהקמה ליד נוף ים‪ ,‬צפונית להרצלייה פיתוח‪ .‬כדי להגיע ביום הראשון‬
‫בשבע בבוקר כנדרש‪ ,‬קמתי בחמש בבוקר‪ ,‬שתיתי כוס קפה שאבא הכין לי‪ ,‬הצטיידתי בסנדוויץ'‬
‫מעשה ידיו‪ ,‬והלכתי מרחק של כקילומטר אחד עד לתחנת האוטובוס בבת ים‪ .‬האוטובוס הביא‬
‫אותי לגבעת עלייה ביפו‪ ,‬שם עליתי על אוטובוס מיוחד שיצא בשעה שש בבוקר ואסף עובדים‬
‫בכמה מקומות ביפו ובתל אביב‪ .‬לקראת שבע הגענו לאתר הבנייה בנוף ים‪ ,‬ופה התקבלתי ע"י צבי‬
‫ מנהל עבודות החשמל‪ .‬הלה מסר לאחריותי חבילת תוכניות‪ ,‬ארבעה חמישה עוזרים‪ ,‬ובניין בטון‬‫חשוף בן שלוש קומות‪ ,‬בו היה עלי להתקין תשתית למערכת חשמל מיוחדת עבור תעשיית חומרי‬
‫נפץ‪ .‬תוך מספר ימים מאומצים השתלטתי על הנושא ורכשתי את אמונו של צבי‪ ,‬שהיה איש‬
‫מקצוע מעולה וטיפוס חיובי‪.‬‬
‫במקביל נרשמתי ללימודי אנגלית בבית הספר 'ברליץ'‪ .‬למרות עייפותי לאחר ימי עבודה קשים‬
‫בחום הקיץ‪ ,‬נסעתי‪ ,‬פעמיים בשבוע‪ ,‬ישירות מהעבודה לשיעורי האנגלית בתל אביב‪ .‬בנוסף‪ ,‬עשיתי‬
‫בערבים 'חלטורות' לשיפור ההכנסה‪ .‬אלה כללו שיפוץ ותוספות למערכות החשמל בבתי שיכון‬
‫רמות ים‪ ,‬שנבנו על החולות באיכות ירודה‪ .‬פגישות עם חברים ובילויים שונים לא התאפשרו‬
‫לעיתים קרובות‪ ,‬אלא רק בסופי שבוע‪ .‬בין ה'בילויים' זכור לי טיול לנגב שנערך במסגרת העבודה‬
‫בתע"ש )תמונות ‪.(68-69‬‬
‫תמונות ‪ :68-69‬בטיול בנגב שאורגן ע"י תע"ש‪ .‬התמונה הימנית צולמה בבאר שבע‪ ,‬אני יושב‬
‫ראשון מימין‪ .‬התמונה השמאלית צולמה בירוחם‪ ,‬אני כורע משמאל‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫באביב ‪ ,1952‬עלה באש מתקן סודי של תע"ש שהוקם בתוך שטח הפרדסים של רמת השרון‪ .‬בעלי‬
‫מקצוע ממפעלי תע"ש השונים גויסו לעבודה בשבת‪ ,‬לשם שיקום מהיר של המפעל השרוף‪ .‬על‬
‫החשמלאים‪ ,‬וביניהם אני‪ ,‬הוטל לשקם את מערכת החשמל‪ .‬כל אחד מאיתנו מונה על קטע‪ ,‬והיה‬
‫צריך למתוח חוטי חשמל חדשים בין העמודים‪ .‬מכיוון שהיה זה יום חם‪ ,‬הורדתי חולצה לפני‬
‫שעליתי על העמודים עם נעלי הטיפוס המיוחדות וחגורת האבטחה‪ .‬לאחר כשלוש שעות בשמש‬
‫הקופחת ירדתי להפסקה‪ .‬חבריי נבהלו כשראו את גבי הכווי והאדום כולו‪ .‬נכנסתי למחסן הסמוך‬
‫ומצאתי שם מיכל ווזלין ששימש לשימון רובים‪ .‬עם היד מרחתי שכבה עבה של ווזלין תעשייתי זה‬
‫על כל האזורים הכוויים‪ ,‬והמשכתי בעבודה )הפעם עם חולצה(‪ .‬הווזלין העבה מנע התפתחות‬
‫שלפוחיות והציל אותי מסבל רב בימים הבאים‪.‬‬
‫לקראת חורף ‪ 1953‬הועברתי לעבודה באתר הישן והמוזנח של תע"ש בנחלת יצחק‪ ,‬כאחראי על‬
‫תחזוקת מערכת החשמל‪ .‬בתוקף תפקידי יזמתי עבודות שיפוץ של המערכת גם בשבתות‪ ,‬דבר‬
‫שהגדיל משמעותית את משכורתי‪ ,‬ואיפשר לי לראשונה לצבור חסכון לעתיד‪ .‬כדי להיות קרוב‬
‫יותר למקום העבודה שכרתי חדר קטן בתור דייר משנה ברחוב שילה ‪ 5‬שבמרכז רמת גן‪ .‬כמו כן‬
‫רכשתי לראשונה כלי רכב‪ :‬זוג אופניים! אלה שחררו אותי מתלות בתחבורה הציבורית‪ ,‬שהיתה‬
‫נפסקת בחצות‪.‬‬
‫המגורים ברמת גן והעבודה בתל אביב איפשרו לי להקדיש זמן רב יותר לבילויים וחברה‪ .‬הרביתי‬
‫להיפגש עם שמואל אמיתי שגר גם הוא ברמת גן בדירה שכורה עם חבר‪ .‬יחד נהגנו לבלות בחברת‬
‫יוצאי דרום אמריקה ולצאת למועדון 'כוכביה'‪ .‬זכור לי במיוחד נשף פורים בקפה 'גלינה' שעל שפת‬
‫הים‪ ,‬עם הבדיחות של נעמי וריקודי ה'סמבה' עמוק אל תוך הלילה‪ .‬בחלק מהבילויים והמפגשים‬
‫השתתפה גם טובה‪ .‬המעבר שלי לרמת גן‪ ,‬ובמקביל של טובה לתל‪-‬אביב‪ ,‬איפשרו הגברת‬
‫המפגשים והבילויים המשותפים בחברת חברים‪ .‬הקשר בינינו התהדק ונראה סיכוי לעתיד משותף‬
‫)תמונה ‪.(70‬‬
‫תמונה ‪ :70‬טובה ואני בימים יפים‬
‫של חברות‪.‬‬
‫באחת הפעמים טובה הזמינה אותי להצטרף אליה לביקור של סוף שבוע אצל משפחת קוסטין‬
‫בקריית חיים‪ .‬ככל הנראה נועד ביקור זה כדי לקבל את ה"אישור" של לובה ויעקב לבחירתה בי‬
‫כבן זוגה‪ .‬כך גם היה הביקור אצל משפחת בלומן ברחוב העלייה בתל‪-‬אביב‪ .‬עם זאת‪ ,‬מצבנו‬
‫הכלכלי לא איפשר לנו לחשוב על חיים בצוותא‪ ,‬אף שהחברות בינינו היתה יפה; אני עבדתי קשה‬
‫‪80‬‬
‫כחשמלאי בתע"ש‪ ,‬ואת טובה העסיקה עבודתה כגננת מתחילה‪ ,‬שחייבת להוכיח את עצמה‪ ,‬דבר‬
‫שסחט ממנה את כל כוחותיה‪ .‬הזדמנות לשיפור כלכלי ניכר הופיעה כאשר הנהלת תע"ש החליטה‬
‫לסגור את המפעל בנחלת יצחק ולהעביר את היצור למפעל חדש ומודרני ברמת השרון‪ .‬ניצלתי את‬
‫זכותי‪ ,‬על פי חוקת ההסתדרות דאז‪ ,‬לסרב להעברה לרשות מקומית אחרת מחוץ לתחום העיר‬
‫תל‪-‬אביב‪ ,‬ולקבל את הפיצויים וקופת הגמל שהצטברו לזכותי‪ .‬במקביל‪ ,‬מצאתי עבודה בחברת‬
‫אלקטרה‪ .‬שינויים אלה שחלו בקיץ ‪ ,1953‬יחד עם החברות שהתפתחה לאהבה הדדית‪ ,‬נתנו דחיפה‬
‫להחלטה על נישואים‪ .‬מוצאי שבת אחת הלכנו להצגה בתיאטרון‪ .‬בתום ההצגה טיילנו יד ביד‬
‫בניחותא‪ .‬כשהגענו לחדרה הקטן הפלגנו בשירים וסיפורי נשמה מרגשים‪ ,‬שבסופם הצהרתי‬
‫חגיגית שהגיע הזמן שנהפוך לזוג נשוי כדת וכדין‪ .‬הצעתי התקבלה בחיבוקים ונשיקות‪.‬‬
‫אחרי חיפוש אינטנסיבי שבו גם אבא נטל חלק‪ ,‬מצאנו בשכונת גפן ברמת‪-‬גן חדר קטן צמוד‬
‫למטבחון זעיר‪ ,‬בדירה משותפת עם זוג וילדה קטנה‪ .‬את המפתחות של הדירה קבלנו יומיים בלבד‬
‫לפני החתונה‪ .‬כדי לשלם את דמי המפתח ולרכוש ריהוט בסיסי‪ ,‬וכן כדי לממן את חתונתנו‪,‬‬
‫לקחתי הלוואות מהבנק ומהמשפחה שלי‪ .‬את העבודה בתע"ש סיימתי ב‪ 31.8.53-‬ולקחתי חופש‬
‫של חודש לפני תחילת עבודתי באלקטרה ב‪.1.10.53-‬‬
‫ב‪ ,16.9.53-‬ח' תשרי תשי"ד‪ ,‬התחתנו טובה ואני באולם הרב אלימלך שפירא ברחוב הרצל בתל‪-‬‬
‫אביב‪ ,‬בנוכחות של כ‪ 150-‬מוזמנים )תמונה ‪ .(71‬את טובה הובילו לחופה לובה ויעקב קוסטין‪.‬‬
‫בגמר טקס החופה הצהיר יעקב‪" :‬חיתנתי את בתי הראשונה"‪.‬‬
‫בתום החתונה נסענו‪ ,‬שמחים ונרגשים‪ ,‬לחדרה של טובה‪ .‬למחרת נסענו לצריף מול התחנה‬
‫המרכזית שם‪ ,‬מזיעים מחום‪ ,‬הצטלמנו בלבוש החתונה )תמונה ‪.(72‬‬
‫תמונה ‪ :71‬ההזמנה לחתונתנו‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫תמונה ‪) 71‬המשך(‪ :‬מסמכי החתונה‪ :‬הכתובה‬
‫ותעודת הנשואים‪.‬‬
‫תמונה ‪ :72‬טובה ואני בלבוש חתן וכלה‪ .‬הצילומים נערכו למחרת החתונה‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫ב‪.‬‬
‫הקמת משפחה‬
‫את הימים הראשונים לאחר החתונה הקדשנו להכנת הדירה ששכרנו‪ ,‬תוך ציפייה לקבלת הריהוט‬
‫שרכשנו‪ .‬את ערב חג הסוכות הראשון לאחר חתונתנו חגגנו בקריית חיים יחד עם משפחת קוסטין‪,‬‬
‫ואת שמחת תורה שלאחריו בילינו עם משפחתי ברמות ים‪ .‬לקראת סוף החודש התמקמנו בדירתנו‬
‫ברמת גן‪.‬‬
‫אחרי רישום הנישואים בתעודת הזהות שלנו‪ ,‬נסעה טובה ללשכת הגיוס ברחוב אלנבי בתל אביב‬
‫וזאת כדי לקבל פטור ממילואים‪ ,‬בשל היותה אשה נשואה‪ .‬היא פנתה לסדרן ‪ -‬איש דתי בכיפה‬
‫סרוגה‪ ,‬כדי לברר אם היא במקום הנכון‪ .‬האיש הביט בתעודת הזהות ושאל אותה אם היא קרובה‬
‫של השר יוסף בורג‪ .‬טובה ענתה לו‪" :‬אדוני‪ ,‬לא באתי לבקש פרוטקציה"‪ .‬בלי מילה נוספת הוביל‬
‫אותה הסדרן ישר לראש התור הארוך‪.‬‬
‫לאחר החתונה טובה חזרה לעבודתה כגננת במגדיאל ואני התחלתי את עבודתי בחברת אלקטרה‪.‬‬
‫לימים‪ ,‬כאשר הייתי חוזר מאוחר מהעבודה‪ ,‬טובה היתה עוקצת אותי בטענה שנישאתי לשתיים‬
‫באותו החודש ‪ -‬לה ולאלקטרה‪......‬‬
‫חברת אלקטרה בה התחלתי לעבוד‪ ,‬היתה סוכנות מקומית של חברת ווסטינגהאוז האמריקאית‪.‬‬
‫מתוקף כך עסקה החברה במכירת מכשירי ווסטינגהאוז‪ ,‬כמו גם בתכנון והתקנה של מערכות‬
‫קירור ומיזוג אוויר ומתן שרות ללקוחות‪ .‬סך הכל עבדו בה אז כ‪ 50-‬איש‪ ,‬כולל מהנדסים‪,‬‬
‫טכנאים‪ ,‬אנשי מכירות ואנשי מנהלה‪ .‬משרדי החברה היו ממוקמים בתחילה בבית הדר בתל‬
‫אביב‪ ,‬ובעת בואי‪ ,‬עברו לדרך פתח תקווה ‪ ,34‬מול בניין חברת חשמל‪ .‬תפקידי בחברה היה כפול‪:‬‬
‫‪-‬‬
‫ריכוז כל נושאי החשמל‪ ,‬הן במערכות ובמתקנים והן במכשירי חשמל ביתיים למיניהם‪,‬‬
‫כולל מכונות כביסה‪ ,‬מקררים‪ ,‬תנורי בישול ואפייה ועוד‪ ,‬כולם מתוצרת ווסטינגהאוז‪,‬‬
‫‪-‬‬
‫הדרכת צוות טכנאי השרות‪.‬‬
‫מאחר ולא היה לי כל ניסיון קודם בסוג כזה של עבודה‪ ,‬הקדשתי שעות רבות מידי ערב בעיון‬
‫בספרות המקצועית והקטלוגים‪ ,‬שלקחתי הביתה מהמשרד‪ .‬כל החומר היה כמובן באנגלית‪ .‬תוך‬
‫זמן קצר רכשתי לי שם של מומחה בכל התחומים הללו‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬טובה חזרה לעבודתה כגננת‪ ,‬ועשתה זאת במלוא המרץ וההתלהבות בלי לחסוך כל מאמץ‬
‫כדי להצליח‪ .‬הנסיעות הארוכות למגדיאל בתחבורה הציבורית של אז‪ ,‬ושעות העבודה הממושכות‪,‬‬
‫לפעמים עד הערב‪ ,‬הביאו אותה מידי פעם לאפיסת כוחות‪ .‬בתחילת החורף חלתה בשפעת‪ ,‬אולם‬
‫בשל אחריותה על גן הילדים היא מיהרה לחזור לעבודה‪ ,‬מה שגרר סיבוכים‪ ,‬הידרדרות במצב‬
‫בריאותה והיעדרויות רבות‪ .‬יום אחד קיבלתי מכתב מהמפקחת על גני הילדים ובו בקשה שאבוא‬
‫אליה לשיחה‪ .‬בשיחה‪ ,‬ביקשה המפקחת שאשכנע את טובה לוותר על העבודה עד סוף השנה‪ ,‬תוך‬
‫התחייבות לשמור לה את המשרה בתחילת השנה הבאה‪ .‬באותה הזדמנות היא שיבחה מאוד את‬
‫כישרונה ויכולתה‪ ,‬וסיימה בתקווה שאחרי מנוחה והבראה היא תחזור לעבודתה‪ .‬בשובי הביתה‬
‫שוחחתי עם טובה בנוגע להצעתה של המפקחת‪ .‬בלב כבד היא קיבלה את ההצעה והסכימה‬
‫להפסיק את העבודה‪ ,‬חמשה חודשים בלבד לאחר שהחלה בה‪ .‬מצב זה הותיר אותי כמפרנס יחיד‪,‬‬
‫וזאת בתקופה של לחץ כלכלי ופירעון חובות‪ .‬כדי להוסיף קצת להכנסה מצאתי כל מיני עבודות‬
‫צדדיות בערבים‪ ,‬לפעמים עד מאוחר בלילה‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫באחד מימי האביב של שנת ‪ 1954‬קבלתי הודעה טלפונית דחופה בעבודה‪ .‬הרופא של קופת חולים‬
‫ברמת גן‪ ,‬אליו הלכה טובה לבדיקה‪ ,‬שלח אותה בדחיפות לבית חולים בלינסון‪ .‬עליתי על‬
‫האוטובוס הראשון לכיוון פתח תקווה‪ ,‬ובהגיעי מצאתי את טובה במצב של חולשה ועלפון‪ .‬מבירור‬
‫איתה ועם הרופא הסתבר שהיא הלכה לבדיקה בקופת חולים בשל מיחושים בבטן‪ ,‬מהם סבלה‬
‫לאחרונה‪ .‬כאשר הרופא לחץ על בטנה במהלך הבדיקה‪ ,‬היא חשה כאב עז שגרם לאיבוד הכרה‪.‬‬
‫הרופא שלח אותה מיד לבית החולים‪ ,‬וכאן מצאו אצלה גידול )ציסטה( בחלל הבטן‪ .‬המלצתם‪,‬‬
‫שהיתה מקובלת גם על הרופא בקופת חולים‪ ,‬היתה שיש להיכנס בהקדם להריון כדרך היעילה‬
‫ביותר לריפוי ומניעת סבוכים‪ .‬במצבנו הכלכלי באותו זמן לא יכולנו להרשות לעצמנו להביא ילד‬
‫לעולם‪ .‬בחדר הקטן בו גרנו לא היה אפילו מקום למיטת תינוק‪ .‬אך מה לא עושים בשביל‬
‫הבריאות?‬
‫במקביל ללבטים אלה אבא חלה‪ .‬ההידרדרות החלה עם אירוע מוחי קל ממנו יצא בשלום‪ .‬למרות‬
‫אזהרות הרופאים הוא התרוצץ בחום ובשמש בלהיטותו לייסד בית כנסת ברמות ים‪ .‬מספר‬
‫חודשים לאחר האירוע הראשון הוא עבר אירוע מוחי נוסף קשה‪ ,‬שגרם להידרדרות במצבו‬
‫ולריתוקו למיטה‪ .‬האחים ‪ -‬אברהם‪ ,‬שבתאי ואנוכי‪ ,‬התחלפנו בינינו בתורנות לילה ליד מיטתו‬
‫ברמות ים‪ ,‬וזאת כדי לאפשר לחנצ'ה שהיתה לידו במשך כל היום‪ ,‬לישון‪ .‬בחודש יולי ‪ 1954‬מצבו‬
‫החמיר מאוד‪ ,‬ובכ"ח בתמוז תשי"ד לפנות בוקר‪ ,‬בעת שאני הייתי תורן הלילה‪ ,‬הוא נפטר לנגד‬
‫עיני‪ .‬אבא נקבר בבית הקברות בקריית שאול ואנחנו ישבנו שבעה בדירה של חנצ'ה ברמות ים‪,‬‬
‫באותו חדר בו נפטר‪ ,‬ועל פי כל כללי המסורת היהודית‪.‬‬
‫בנספח ‪ 6‬מוצג אבא‪ ,‬כפי שנחרת בזיכרוני‪.‬‬
‫ימים ספורים מתום השבעה התבשרנו שטובה בהריון‪ .‬ברגע שקיבלתי את הבשורה עבר בי הרהור‬
‫מכאיב על כך שלא יכולתי לבשר זאת לאבא‪ ,‬שידע על בעיות בריאותה ודאג לה בכל ליבו‪.‬‬
‫עכשיו היה ברור שעלינו למצוא במהירות דירה אחרת‪ .‬על פי החוזה עם בעל הדירה ברמת גן היינו‬
‫זכאים להחזר של ‪ 90%‬מדמי המפתח במידה ואנו עוזבים לפני תום השנה הראשונה‪ ,‬בעוד שאם‬
‫עוזבים לאחר תום השנה הראשונה )ספטמבר ‪ ,(1954‬לא מגיע לנו כל החזר‪ .‬למזלנו‪ ,‬מצאנו די‬
‫מהר‪ ,‬ולפני תום השנה הראשונה‪ ,‬דירה בפרדס כץ ליד בני ברק‪ ,‬גם היא בדמי מפתח‪ .‬בדירה זו היו‬
‫חדר גדול‪ ,‬מטבח‪ ,‬חדר רחצה ושירותים ללא שותפים‪ .‬הדירה היתה בתוך חצר מוקפת גדר )תמונה‬
‫‪ ,(73‬עם כניסה נפרדת מסמטה שקטה‪ ,‬ועם שטח אדמה מוזנח‪ ,‬אותו הפכנו בהמשך לגינה עם‬
‫פרחים ודשא‪ .‬באמצע השטח היה עץ שהטיל צל בימי השמש‪.‬‬
‫תמונה ‪ :73‬טובה בדירתנו בפרדס כץ‪ .‬מאחור ‪ -‬הגינה‬
‫הנחמדה מוקפת הגדר‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫לימים‪ ,‬פרץ גנב לדירתנו בפרדס כץ‪ ,‬ובין שאר הדברים גנב את הענק היחיד במינו שקניתי לטובה‬
‫לכבוד חתונתנו‪ .‬הצער על גנבתו היה רב‪ .‬שנים אחרי כן‪ ,‬כאשר גרנו בגבעתיים‪ ,‬ראתה טובה יום‬
‫אחד את אחת משכנותינו הטובות הולכת עם הענק על צווארה‪ .‬לשאלתה‪ ,‬התמימה כביכול‪ ,‬ענתה‬
‫השכנה שקנתה אותו מסוחר ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב‪ .‬משיקולים של שכנות טובה והתחשבות‬
‫במחלתה ובעברה של אותה שכנה ניצולת שואה‪ ,‬החלטנו לוותר על ניסיון להחזרת הענק‪.‬‬
‫הנאתנו מהדירה החביבה בפרדס כץ הופרעה במהירות; בשל מצבה הבריאותי הוטל על טובה‬
‫משטר של שמירת הריון ‪ -‬שכיבה והימנעות מכל מאמץ‪ .‬את טובה ליוו באותה תקופה הרופא‬
‫בקופת חולים‪ ,‬ורופאה פרטית אליה התקשרנו על פי המלצתה של מלכה בלומן‪ ,‬ידידתנו הטובה‪.‬‬
‫התקופה הקשה של שמירת ההיריון נמשכה שבעה חודשים ארוכים‪ ,‬במהלכם טובה היתה‬
‫מרותקת לבית ואני עבדתי שישה ימים בשבוע‪ ,‬וגם דאגתי לכל צרכינו ולכל עבודות הבית‪ .‬לקראת‬
‫תום החודש השמיני להיריון החליטו הרופאים על סיום שמירת ההיריון‪ ,‬והמליצו לטובה להתהלך‬
‫ולחזור ככל האפשר לפעילות רגילה‪ .‬עתה הייתי צריך לשכנע אותה להיות בין אנשים‪ ,‬מאחר והיא‬
‫לא אהבה את המראה שלה עם בטן "כמו תותח" כהגדרתה‪.‬‬
‫מקום הלידה המיועד היה בית החולים בכפר סבא‪ .‬חנה‪ ,‬האחות הראשית של בית היולדות‪ ,‬היתה‬
‫אשתו של מהנדס באלקטרה וחבר לעבודה‪ ,‬ובאמצעותה הגענו לרופא הראשי להתייעצות וטיפול‬
‫פרטי צמוד עד הלידה‪ .‬בהגיע הזמן והצירים נסענו לבית היולדות‪ .‬היתה זו שעת אחר הצהרים‪,‬‬
‫וחנה הודיעה לי לאחר הבדיקות שהלידה לא תהיה לפני הבוקר‪ ,‬ואין טעם שאחכה בבית החולים‪.‬‬
‫בנוסף לכך היא הודיעה שהרופא הראשי יהיה בלידה‪ .‬עליתי על אוטובוס ועם לילה הגעתי הביתה‪,‬‬
‫עייף ומתוח‪ .‬בהכנסתי לדירה שקעו רגליי במי ביוב שבקעו מהרצפה‪" .‬מלאך טוב" דאג כנראה‬
‫שבאותו לילה אשקע בעבודה ואשכח מהמתח והדאגות; פתחתי את הסתימה בחצר‪ ,‬ועד חצות‬
‫הלילה הספקתי להוציא את כל המים‪ ,‬לנקות את הרצפה ולהירדם בלא קושי‪ .‬עם שחר עליתי על‬
‫האוטובוס הראשון לכפר סבא‪ .‬בהגיעי לבית החולים יצאה לקראתי האחות עם הבשורה‬
‫המשמחת שנולד לנו בן והלידה עברה בשלום ללא סיבוכים‪ .‬מאושר ונרגש חיכיתי עד שטובה‬
‫תתאושש ואז נגשתי למיטתה‪ .‬נישקתי וחיבקתי אותה בחום‪ ,‬כאשר דמעות של אושר זולגות‬
‫מעינינו‪ .‬בזה היום‪ ,‬כ"ג באדר תשט"ו‪ 17 ,‬במרץ ‪ ,1955‬זכינו שטובה‪ ,‬האוּד היחיד ממשפחתה‪,‬‬
‫תחבוק בן! היות ושם אביה היה יצחק‪ ,‬כשמי שלי‪ ,‬לא יכולנו לקרוא לילד על שמו‪ ,‬והחלטנו‬
‫לקרוא לו על שם אבי ‪ -‬משה אריה‪ ,‬שנפטר שבעה חודשים לפני כן )תמונה ‪.(74‬‬
‫תמונה ‪ :74‬טובה ואני חובקים את בננו‬
‫הראשון ‪ -‬משה אריה‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫יום לידתו של בני הבכור סימל עבורי סיום פרק בתולדות המשפחה ובתולדותיי האישיים;‬
‫ראשיתו בעיירה יהודית בפולין‪ ,‬המשכו בתלאות וגלגולים רבים בהנהגתו הנבונה של אבא‪ ,‬וסיומו‬
‫בהקמת בית ומשפחה בישראל ‪ -‬ארץ חלומותינו‪ .‬בסיומו של פרק חיים מרתק זה‪ ,‬זכיתי דווקא‬
‫אני ‪ -‬בן הזקונים של אבי ‪ -‬להיות הראשון המנציח את שמו‪ ,‬על פי המסורת‪ ,‬בנכדו ‪ -‬בני בכורי‪.‬‬
‫כאן גם מגיע סיפורי לסיומו‪ .‬הפרק הבא‪ ,‬שאולי אחד מילדיי או נכדיי יכתוב בעתיד‪ ,‬הוא של‬
‫משפחתי ההולכת ומתרחבת‪ ,‬של בניי המצליחים כל אחד בדרכו‪ ,‬ושל נכדיי הצומחים במדינה‬
‫חזקה ובטוחה בעצמה‪ ,‬ומכירים את סיפוריי האישיים כעבודות שורשים לבית הספר‪ .‬כולי תקווה‬
‫שאני ממחיש להם משהו מקשיי התקופה ההיא מחד גיסא‪ ,‬ומחשיבות משפחה לכל אדם באשר‬
‫הוא‪ ,‬מאידך גיסא‪.‬‬
‫צער אחד גדול נותר בליבי ‪ -‬שטובה לא זכתה לראות את בני משפחתה גדלים‪ ,‬מתקדמים‬
‫ומתפתחים‪ ,‬ולא זכתה להכיר את נכדיה‪.‬‬
‫נספחים‬
‫‪86‬‬
‫נספח ‪ .1‬הסיפור של קניית מגרש הבית בקראסנוברוד‬
‫יושע קאָלב"‬
‫באמצע שנות השלושים הוצג בתיאטרון היהודי בוָרשה מחזה חדש ומיוחד בשם " ֶ‬
‫)יושע עגל(‪ ,‬מאת יצחק בשביס זינגר‪ .‬המחזה עורר עניין רב בכל המדינה‪ ,‬והמבריאים בפנסיון‬
‫שלנו דיברו רבות אודותיו ועל רשמיהם ממנו‪ .‬יום אחד נכחתי במקרה בשיחה על פרטי המחזה בין‬
‫קבוצת מבריאים לבין אבא‪ .‬במהלך השיחה אבא פנה אליהם ואמר‪ :‬עכשיו תקשיבו היטב ואספר‬
‫לכם את האמת על הרקע למחזה‪ ,‬וכך סיפר‪ :‬בין השנים ‪ 1905-1910‬התרחש בעולם היהודי של‬
‫מזרח פולין אירוע שהסעיר את רוחם של רבים‪ ,‬ומצא ביטויו בספרות‪ ,‬ואף לתיאטרון הגיע‪.‬‬
‫במרכזו‪ ,‬בן של משפחת קאלב שהתגוררה בקראסנוברוד בשם יושה )יוסף( המכונה עגל‪ .‬יושה היה‬
‫טיפוס משונה‪ ,‬מתבודד ודתי קיצוני‪ .‬רבים חשבוהו לשוטה מפני שעל כל שאלה היה עונה בכן ולא‬
‫בלבד‪ .‬הוא התפרנס בדוחק מסבלות ומשליחויות שונות‪ ,‬אולם את עיקר פרנסתו מצא בחפירת‬
‫קברים‪ ,‬שתמורתה קיבל מקום בבית הקברן להניח שם את ראשו‪ ,‬וגם מזון דל שכלל לחם ותה‪.‬‬
‫לימים למד יושה לכתוב תפילין ומזוזות אצל משהל'ה הסופר‪ .‬יושה חי חיי עליבות והיה נתון‬
‫לחסדם של אחרים‪ .‬כאשר הקברן גרש אותו מביתו מצא יושה מחסה בבית המדרש‪.‬‬
‫יום אחד פרצה מגפה בקראסנוברוד‪ ,‬ובני העיר החלו לתור אחרי כל דבר המסוגל לעצרה‪ .‬הם‬
‫החלו לחזור בתשובה‪ ,‬והחליטו גם להיעזר בסגולה עתיקה שמקורה בספרי הקבלה‪ :‬השאת זוג‬
‫יתומים בשטח בית העלמין‪ .‬בפעולה זו טמון סוד לעצירת המגיפה ולהפיכת האבל לששון‪ .‬כעבור‬
‫זמן לא רב נמצא הזוג המתאים‪ :‬יושה עגל שהיה יתום מאביו ומאמו‪ ,‬ובתו של הקברן שהיתה‬
‫יתומה מאם‪ .‬העמידו חופה בבית הקברות וערכו חתונה כדת וכדין‪ .‬עשירי העיר דאגו להוצאות‬
‫החתונה ולמתנות לזוג הצעיר‪ .‬ואכן‪ ,‬כעבור זמן קצר נעצרה המגיפה‪ .‬ואולם‪ ,‬יושה עגל נעלם זמן‬
‫קצר אחרי החתונה‪ .‬אחת השמועות גרסה שהוא הצטרף למיסיונרים‪ ,‬והאחרת‪ ,‬שנהרג על ידי‬
‫איכרים‪ .‬בחלוף זמן‪ ,‬נשכח יושה עגל מליבם של בני העיירה‪.‬‬
‫יום אחד הגיעה שמועה שחתנו של הרבי מזשינעוו אשר בגליציה ‪ -‬ר' משה חיים קמינר‪ ,‬נעלם‬
‫מביתו זמן קצר לאחר שנשא לאישה את בתו של הרבי‪ .‬אחרי כמעט שנתיים‪ ,‬שב לפתע ר' משה‬
‫חיים קמינר לביתו‪ .‬השמחה בחצרו של הרבי מזשינעוו היתה גדולה‪ ,‬ולכבוד המאורע ערך הרבי‬
‫משתה גדול ומפואר בביתו של הרבי מבעלז‪ .‬לארוחה החגיגית בבית הרבי מבעלז הגיעו גם כמה‬
‫חסידים מקראסנוברוד שהוזמנו למאורע המשמח‪ ,‬כולל משהל'ה סופר‪ ,‬אלחנן‪ ,‬אלי שוסטר‬
‫ונוספים‪ .‬כאשר לב כולם טוב ביין הוצג חתנו של הרבי בפני הקהל‪ .‬המוזמנים מבני קראסנוברוד‬
‫נדהמו לראות שאותו ר' משה חיים קמינר אינו אלא יושה עגל בן עיירתם‪ .‬כהרף עין קם אלי‬
‫שוסטר וסטר סטירה מצלצלת על לחיו של החתן‪ ,‬שנשאר נבוך ומבולבל ולא הצליח להוציא הגה‬
‫מפיו‪ .‬קמה מהומה גדולה והקהל התפלג לשני מחנות‪ :‬האחד של אנשי קראסנוברוד‪ ,‬שטענו בקולי‬
‫קולות שהחתן אינו ר' משה חיים קמינר אלא יושה עגל‪ ,‬ושהוא בעלה של בת הקברן‬
‫מקראסנוברוד‪ ,‬והשני שכלל את בני זשינעוו שלא הצליחו לשלוט בכעסם וכמעט קרעו את בני‬
‫המחנה הראשון לגזרים‪ .‬בני זשינעוו טענו שזו עלילה ושאי אפשר להגיד דברים כאלה על חתנו של‬
‫הרבי‪ .‬בשוך הסערה סוכם להביא את העניין לדין תורה‪ ,‬בפני בית דין של רבנים מוסמכים‬
‫וגדולים בתורה‪ .‬משהל'ה סופר‪ ,‬הקברן ובתו העגונה הופיעו בפני בית הדין וטענו שהם מכירים‬
‫אדם זה כיושה עגל שגדל והתחנך בקראסנוברוד‪ ,‬ואף נשא לאישה את בתו של הקברן‪ .‬לעומתם‬
‫טענו הרבי מזשינעוו וחסידיו שאדם זה הוא ר' משה חיים קמינר כיוון שבשובו הביתה הכיר את‬
‫‪87‬‬
‫אשתו ואף נתן בה סימנים שבינו לבינה‪ .‬בנוסף לכך הוא גם זכר את דף הספר שבו למד בלילה לפני‬
‫היעלמותו‪ .‬טענות שני הצדדים היו הגיוניות וההתדיינות ארכה חודשים רבים‪ .‬לבסוף הוכרע הדין‪,‬‬
‫ולשמיעת פסק הדין התאספו אלפי סקרנים מהסביבה‪ .‬פסק הדין לא היה חד משמעי‪ ,‬ולכן נקבע‬
‫בגזר הדין שיושה עגל‪ ,‬הוא משה חיים קמינר‪ ,‬ייתן גט פיטורין לשתי נשותיו‪ ,‬ואחר כך רשאי‬
‫לשאת מחדש אחת מהן לפי ראות עיניו )זה למעשה מה שהיה דרוש לרבי מזשינעוו ולבתו(‪.‬‬
‫באותו זמן )תחילת המאה( אבא רצה לקנות מגרש עם בית שהיו שייכים למשפחת קאלב‪ .‬יורשי‬
‫משפחת קאלב שיכלו לחתום על העסקה‪ ,‬כללו את יושה ושתי אחיותיו‪ .‬אבא סיכם את העסקה‬
‫עם שתי האחיות‪ ,‬אך כדי לרשום את המגרש בטאבו נדרשה חתימה של היורש השלישי ‪ -‬יושה‪,‬‬
‫שנעלם‪ .‬אחרי שנודע לאבא שיושה נמצא בחצרו של הרבי מזשינעוו‪ ,‬מתחזה למישהו אחר‪ ,‬הוא‬
‫נסע לגליציה ונפגש עם יושה בארבע עיניים‪ .‬במעמד זה יושה חתם על מסמך המכירה‪ ,‬וגם התוודה‬
‫שאכן התחזה למשה חיים קמינר‪ ,‬חתנו של הרבי מזשינעוו‪ ,‬ושהוא מתחרט על כל המהומה שחולל‬
‫סביבו‪.‬‬
‫על המגרש שקנה בנה אבא את ביתו‪ .‬הבית נשרף כאמור בתחילת מלחמת העולם הראשונה‪ .‬סביב‬
‫שנת ‪ 1920‬בנה אבא בית חדש על אותו מגרש‪ .‬בית זה זכור לי מילדותי ותרשים שלו‪ ,‬כפי שנחרט‬
‫בזיכרוני‪ ,‬נתון בתמונה ‪1‬א' שבעמוד ‪.2‬‬
‫כאמור‪ ,‬על בסיס הסיפור המוזר הזה כתב יצחק בשביס זינגר את המחזה "יושע עגל"‪ .‬המחזה‬
‫תורגם גם לעברית והוצג בישראל‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫נספח ‪ .2‬שיר סיום הלימודים בבית הספר הפולני‬
‫החיים במהירות זורמים‬
‫והזמן כמו בנחל מימיו‬
‫בעוד יום‪ ,‬שנה‪ ,‬רגעים‬
‫שוב לא נהיה עוד יחדיו‪,‬‬
‫וגם חיינו הצעירים‬
‫יזרמו למרחק במהירות‬
‫ובליבנו יישארו ההגיגים‬
‫של ידידות‪ ,‬געגועים ועצבות‪,‬‬
‫ימי בית הספר מסתיימים‬
‫בשבילנו הדרכים נפרדות‬
‫את אלה שבתקווה הם יוצאים‬
‫ילווה נא אלוהים בברכות‪.‬‬
‫את השיר תרגמתי בתרגום חופשי מפולנית‪.‬‬
‫השיר שימש כאמור השראה לציור שצייר אלתר בשנת ‪ ,1937‬כשסיים את לימודיו בבית הספר‪.‬‬
‫הציור היה תלוי על קיר ביתנו בקראסנוברוד )תמונה ‪ 13‬שבעמוד ‪.(10‬‬
‫‪89‬‬
‫נספח ‪.3‬‬
‫מסעה של אניית המעפילים יחיעם‬
‫מתוך אתר עמותת חיל הים‬
‫מפרט טכני‬
‫שמות קודמים‬
‫שם צופן‬
‫שנת בניה‬
‫סוג כלי השייט‬
‫תפוסה‬
‫הנעה‬
‫מהירות‬
‫אסמרלדה‬
‫'המושיע'‬
‫כנראה בשנות הארבעים‬
‫ספינה עשויה עץ עם תורן אחד‪ .‬עומקה במים ‪ 4.5‬מ'‬
‫‪ 650‬טון‬
‫מנוע דיזל ‪ 300 Ansaldo‬כ"ס‪ 360 ,‬סלד"ק‬
‫‪ 8.5‬קשר‬
‫היסטוריה‬
‫תקציר‪:‬‬
‫קרויה ע"ש שיירה אשר יצאה במרץ ‪ 1948‬מנהריה לתגבר את קיבוץ יחיעם הנצור והותקפה ע"י‬
‫צבא קאוקג'י‪.‬‬
‫יצאה ב‪ 10-‬במרץ מפורמיה )איטליה(‪ ,‬כשעל סיפונה ‪ 236‬מעפילים‪ .‬בין איטליה לקורסיקה פגשה‬
‫את 'נחשון' שנתקעה בלב ים עם מנוע מקולקל‪ .‬מעפילי 'נחשון' הועברו ל'יחיעם' והיא המשיכה‬
‫בדרכה‪ .‬ב‪ 13-‬במרץ עלתה על שרטון צפונית לאנציו‪ .‬בכוחות עצמה הצליחה להיחלץ ולהמשיך‬
‫דרומה‪ .‬בגאאטה התכוונה לעצור לצורך בדיקת תקינות‪ ,‬ובדרכה התנגשה בחומת מבצר עתיק‪ .‬לא‬
‫נגרם נזק והיא המשיכה למחרת‪ ,‬אך כשהגיעה לדרום איטליה חלה שוב תקלת מנועים‪ .‬גוררת‬
‫איטלקית נחלצה לעזרה‪ ,‬אולם בפועל היתה הספינה בעצם עצורה ע"י הצי האיטלקי‪ .‬עדה סירני‬
‫הפעילה קשרים ולאחר תיקון המנוע הפליגה הספינה‪ .‬בצפון כרתים התקלקל המנוע שוב והיא‬
‫נעצרה ע"י משמר החופים היווני‪ ,‬לבסוף תיקן הצוות את המנוע והספינה שוחררה והסתלקה‪ .‬ב‪-‬‬
‫‪ 29‬במרץ‪ ,‬לאחר שנתגלתה ע"י הבריטים‪ ,‬הגיעה לנמל חיפה‪ .‬המעפילים היו תשושים וחלקם‬
‫הורדו באלונקות‪ .‬המעפילים גורשו לקפריסין‪.‬‬
‫רכש והכנה‪:‬‬
‫הרוכש‬
‫מקום הרכישה‬
‫גילוי בריטי בשלב זה‬
‫צוות ההכנה‬
‫ארגון הספינה להעפלה‬
‫המוסד לעלייה ב' באיטליה‬
‫איטליה‬
‫לא ידוע‬
‫מקומיים בעזרת מלווי הספינה‬
‫נבנו קונסטרוקציות עם דרגשי לינה ל‪ 850-‬איש בתוך מחסן גדול אחד‪,‬‬
‫עשויות צינורות ולוחות עץ‪ .‬הספינה היתה מצוידת בשתי סירות גומי‬
‫לארבעה איש כל אחת‪ ,‬ושתי סירות עץ ל‪ 26-‬איש כל אחת‪ ,‬וכן ב‪ 16-‬טון‬
‫דלק‪ 22 ,‬טון מים ומזון ל‪ 14-‬יום‬
‫‪90‬‬
‫צוות ומלווים‪:‬‬
‫מפקד הספינה‬
‫מלווים נוספים‬
‫גדעונים‬
‫מכשיר קשר‬
‫רב חובל‬
‫צוות‬
‫אלי זוהר ‪ -‬פלי"ם‬
‫חיים סנש ‪ -‬פלי"ם‬
‫חנה סרני‬
‫מכשיר מקורי של הספינה‬
‫איטלקי‬
‫חמישה מלחים איטלקים‪ ,‬מכונאי אמריקני‪ .‬רב המלחים והמלח השני‬
‫הפליגו לראשונה‪ .‬כן היה קצין קשר‬
‫העלאת מעפילים‪:‬‬
‫נמל ‪ /‬אזור העמסה‬
‫מספר מעפילים‬
‫מוצא ושיוך תנועתי‬
‫דרך הגעה לאזור העמסה‬
‫ההעלאה‬
‫ארגון הספינה‬
‫גאאטה‪ ,‬איטליה‬
‫‪798‬‬
‫אנשי הספינה 'נחשון' שהועברו ל'יחיעם' היו‪ - 59 :‬דרור בורוכוב‪- 30 ,‬‬
‫נוחם‪ - 17 ,‬השומר הצעיר‪ - 21 ,‬הנוער הציוני איחוד‪ - 16 ,‬פועלי ציון‪- 17 ,‬‬
‫נצ"ח‪ 251 .‬מצפון אפריקה‪ ,‬היתר מרומניה‪ ,‬הונגריה ופולין‬
‫בתחבורה יבשתית מתוך איטליה‪ ,‬וחלק הגיע בספינה אחרת דרך צרפת‪.‬‬
‫בשעות הערב הועלו לספינה ‪ 236‬איש בלבד‪ ,‬והתברר כי 'נחשון' תמתין בלב‬
‫ים כדי להעביר עולים נוספים‬
‫העולים היו מאורגנים בקבוצות על פי שיוך תנועתי‪ ,‬ולכל קבוצה אחראי‪.‬‬
‫אולם היו בעיות סדר ומשמעת ‪ -‬סכסוכים בין האירופים לצפון‬
‫אפריקאים‪ ,‬ובעיות מצד הלא מאורגנים‬
‫ההפלגה‪:‬‬
‫תאריך ושעה‬
‫נתיב ההפלגה‬
‫אירועים בדרך‬
‫‪ 10‬במרס ‪ 1948‬בשעות הערב‬
‫מגאאטה צפונה לאי מונטה כריסטו )‪ ,(Motecristo‬מיצר ‪,Sapienza ,Capo‬‬
‫כף ספאטה )‪ (Spatho‬בצפון‪-‬מערב כרתים‪ ,‬מפרץ מירבלו )‪(Merabellou‬‬
‫בצפון‪-‬מזרח כרתים‪ ,‬קפריסין‪ ,‬חיפה‬
‫הספינה הפליגה לנקודת המפגש עם 'נחשון' כדי לקבל עולים נוספים‪ .‬ב‪12-‬‬
‫במרס נפגשה עם 'נחשון' ליד האי מונטה כריסטו‪ .‬ב‪ 15:00-‬החלה ההעברה‬
‫בים גלי‪ ,‬כששתי הספינות קשורות זו לזו‪ .‬תוך שעתיים הסתיימה‬
‫ההעברה‪ .‬ב‪ 13-‬במרס עלתה הספינה על שרטון בגלל ערפל‪ .‬בעזרת הרוח‬
‫והמנוע‪ ,‬הצליחה להיחלץ‪ .‬עוד באותו לילה חזרה הספינה כדי להצטייד‬
‫בדלק ובמפות במספנה שבה נעשו ההכנות‪ .‬ב‪ 16-‬במרס בבוקר שוב קרתה‬
‫תקלה טכנית‪ ,‬והספינה נאלצה לעגון בחוף במייצר ‪.Capo Sparto Vento‬‬
‫בימים הבאים ‪ ,17.3-22.3‬עגנה הספינה בנמלים שונים במייצר וטופלה‪.‬‬
‫הנוסעים עלו לסיפון בשל החום‪ ,‬ועקב כך‪ ,‬ב‪ 22-‬במרץ התפרסם בעיתונות‬
‫המקומית מאמר על הספינה‪ ,‬ונוכחותם נחשפה‪ .‬באותו לילה הם קיבלו‬
‫מזון ודלק‪ ,‬וגוררת הוציאה את הספינה לים הפתוח‪ .‬ב‪ 26-‬במרץ פרצה‬
‫סערה שאילצה את הספינה לעגון במפרץ מירבלו בכרתים‪ ,‬לאחר תקלה‬
‫במנוע‪ .‬משמר החופים היווני עלה לסיפון ודרש לעכב את ההפלגה‪ .‬הם‬
‫חשדו כי הספינה עוסקת בהברחתם של קומוניסטים לאי‪ .‬הספינה‬
‫הצליחה להתחמק לפני שהגיעה תגבורת‬
‫‪91‬‬
‫עימות עם הבריטים‪:‬‬
‫גילוי וליווי בריטי‬
‫הכנות לעימות והוראות‬
‫העימות ותוצאותיו‬
‫ב‪ 28-‬במרץ התגלו לראשונה ע"י מטוס‪ ,‬שהופיע ב‪ 11:30-‬וחזר לאחר חצי‬
‫שעה‪ .‬ב‪ 14:00-‬התקרבה משחתת ‪ .R-35‬היו חילופי דברים‪ ,‬הסיפון היה‬
‫ריק‪ .‬הם דרשו לעלות חיילים על הסיפון‬
‫לא להתנגד לבריטים בלב ים; על צוות הספינה להתערב בין המעפילים‬
‫בעת העימות‬
‫בעת חילופי הדברים עם המשחתת‪ ,‬נאמר להם כי הספינה מפליגה לתל‬
‫אביב‪ .‬הבריטים איימו לעלות לסיפון‪ ,‬ואז שונה הנתיב לחיפה‪ ,‬והוחלט‬
‫לחבל במנוע‪ .‬מכשירי הקשר הושלכו לים‪ .‬המשחתת נגחה בספינה‬
‫והתרחקה‪ .‬ב‪ ,19:30-‬נדרשו לעצור כדי לאפשר לחיילים לעלות ואחר כך‬
‫להתקדם עוד ‪ 4‬מיל כדי להיכנס לתחום המים הטריטוריאליים‪ .‬ב‪29-‬‬
‫במרץ השכם בבוקר‪ ,‬עלו הבריטים תוך התנגדות‪ .‬באותה עת היו בנמל ‪4‬‬
‫משחתות‪ ,‬ביניהם 'מאוריציוס' ו'איג'קס'‪ .‬במהלך העימות הושלכו מכשירי‬
‫הקשר לים‪ .‬הבריטים אילצו את המעפילים לרדת בנמל כדי לעבור לספינת‬
‫גירוש‪ .‬ב‪ 10:30-‬הם הועברו לספינה 'אמפייר ריוויל' והספינה הפליגה‬
‫לקפריסין‬
‫חילוץ מלווים‪:‬‬
‫הוראות והכנות לחילוץ‬
‫על המלווים להתחזות למעפילים ולנסות להתחמק‬
‫תוצאות‪:‬‬
‫לאן הגיעו המעפילים‬
‫לקפריסין‬
‫‪92‬‬
‫נספח ‪ .4‬סיפורה של משפחת אלבוים‬
‫אבי המשפחה אברהם אלבוים‪ ,‬שכונה אברומצ'ה‪ ,‬היה איש דתי מחסידי הרבי מבעלז'‪ ,‬מקובל על‬
‫הבריות‪ ,‬ומידידיו של אבא‪ .‬המשפחה‪ ,‬שכללה את ההורים וארבעה ילדים )הדסה הבכורה‬
‫ולאחריה הבנים ‪ -‬קלמן‪ ,‬יהושע )שיקה( ויעקב(‪ ,‬התגוררה בדירה קטנה בקראסנוברוד‪ .‬פרנסתה על‬
‫מסחר בביצים הספיקה בדוחק רב‪ .‬אברהם היה חזן מתנדב בבית כנסת‪ ,‬ובזמן התפילות נהגו שני‬
‫בניו הגדולים ‪ -‬קלמן ויהושע‪ ,‬לעמוד לידו וללוותו בשירתם‪ .‬הילדים נחשבו עילויים מקטנות‪,‬‬
‫ובהמשך דרכם הפכו לתלמידי חכמים‪ .‬קלמן היה חברי לכיתה בבית הספר הפולני‪.‬‬
‫בתחילת שנות ה‪ 30-‬החליט אברהם לנסות את מזלו ולעלות לארץ ישראל‪ .‬כדי לקבל אשרת כניסה‬
‫מהשלטון האנגלי בארץ ישראל‪ ,‬יהודי היה צריך להיות אז בעל רכוש או בעל תואר רב‪ .‬כמה‬
‫מנכבדי העיירה ואבא ביניהם‪ ,‬הפעילו קשרים‪ ,‬והשיגו עבורו תעודת רב מוכרת ע"י השלטונות‪.‬‬
‫כאשר התקבלו האשרות ערכו נכבדי העיירה ואבא בראשם מגבית מיוחדת עבור הוצאות הנסיעה‪.‬‬
‫בסוף שנת ‪ 1935‬עזבו בני המשפחה את העיירה ועלו לארץ ישראל‪ .‬כאן הם השתקעו בבתי וָרשה‬
‫שבשכונת מאה שערים בירושלים‪ .‬לפרנסתה ניהלה המשפחה עסק של זגגות‪ ,‬ומצבה היה סביר‪.‬‬
‫בארץ נולדו עוד שני ילדים ‪ -‬הבת חנה והבן חיים‪ .‬כל אחד מששת הילדים פנה בהמשך לדרך‬
‫אחרת; הדסה‪ ,‬האחות הבכורה‪ ,‬היתה לאחות‪ .‬קלמן חברי נטש את הדת והיה חבר בלח"י‪ .‬הוא‬
‫נתפס ע"י הבריטים וישב במחנה המעצר בלטרון‪ .‬האחות הצעירה חנה עזבה אף היא את הדת‬
‫ועברה לגור בפרדס חנה‪ .‬יהושע‪ ,‬התמנה לראש ישיבה‪ .‬יעקב‪ ,‬היה חרדי מאוד‪ ,‬והאח הצעיר ביותר‬
‫ חיים‪ ,‬למד בישיבת פוניבז' והוכר כעילוי‪ .‬יותר מאוחר הוא היה רב בהולנד ובארה"ב‪ .‬בביקור‬‫שערך פעם בבתינו שאלה אותו טובה על הלימודים בישיבה‪ ,‬והאם פרט ללימודי דת‪ ,‬התלמידים‬
‫גם מטיילים ומכירים את הארץ‪ .‬תשובתו היתה לשם מה? כדי לראות קיבוצים?‬
‫כאשר הגעתי לחופשתי השנייה מהצבא הזמין אותי קלמן להתארח בבית משפחתו במאה שערים‬
‫בירושלים‪ .‬בביקור זה הוא ערך לי הכרות ראשונה עם העיר‪ָ ,‬עברה ומנהגיה‪.‬‬
‫לפני שנים ספורות‪ ,‬ביום האזכרה לקדושי קראסנוברוד‪ ,‬סיפר לי יעקב אלבוים‪ ,‬אחיו הצעיר של‬
‫חברי קלמן‪ ,‬ואביו של הסופר והעיתונאי דב אלבוים‪ ,‬המגיש של 'חוצה ישראל' בטלוויזיה‪ ,‬את‬
‫הסיפור הבא‪ :‬כאשר הרבי מבעלז' הגיע לירושלים ב‪ 1943-‬הלך אביו אברהם לקבל את פניו‪ .‬הרבי‬
‫שזכר אותו מהימים ההם‪ ,‬הביע את פליאתו איך זה הוא נסע לארץ ישראל ולא בא להיפרד ממנו‪.‬‬
‫אך באותה נשימה הוסיף ואמר‪" :‬עשית טוב מאוד שנסעת לארץ ישראל‪ ,‬טוב מאוד‪ ,‬טוב מאוד"‪.‬‬
‫ההקשר למילים אלה הוא כמובן התנגדותו החריפה של הרבי לעליית יהודים לארץ ישראל לפני‬
‫השואה‪ .‬כזכור‪ ,‬גם אבא פנה אליו באותו עניין לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה‪ ,‬ונדחה‪.‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬כששמע שבתאי שהרבי מבעלז' נמצא בירושלים‪ ,‬הוא רצה לבוא אליו ולשאול אותו‬
‫מדוע מנע מחסידיו לעלות לארץ‪ ,‬ובכך חרץ את גורלם‪ .‬אבא התחנן לפניו שלא יעשה זאת בטענה‬
‫שלא יוכל להראות את פרצופו בבית הכנסת‪.‬‬
‫אברהם אלבוים כתב על אבא שלנו‪ ,‬לאחר שנפטר‪ ,‬דברים חמים בספר קראסנוברוד‪ .‬אלה‬
‫מצוטטים בנספח ‪.6‬‬
‫‪93‬‬
‫נספח ‪ .5‬מסעה של אניית המעפילים אף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כן‬
‫מתוך אתר עמותת חיל הים‬
‫מפרט טכני‬
‫שם במקור‬
‫שם צופן‬
‫שנת בניה‬
‫סוג כלי השייט‬
‫תפוסה‬
‫הנעה‬
‫מהירות‬
‫‪Farida‬‬
‫הפולשת‬
‫‪Polson Iron Works - Toronto 1941‬‬
‫נחתת טנקים ‪ ,‬אורך ‪ 47‬מ' רוחב ‪ 9‬מ'‬
‫‪ 300‬טון‪ ,‬דחי כולל ‪ 700 -‬טון‬
‫‪ 3‬מנועי דיזל )‪ 16‬צילנדרים( ‪ 150‬כ"ס ב‪ 850-‬סל"ד‬
‫מכס' ‪ 9‬קשר‬
‫היסטוריה‬
‫תקציר‪:‬‬
‫ראשיתה כנחתת טנקים מדגם ‪ - LCT‬מספר ‪ .147‬נבנתה בקנדה ב‪ .1941-‬האנייה השתתפה‬
‫בפלישת בעלות הברית לצפון אפריקה לצורך בלימת התקדמותו של רומל‪ .‬לאחר המלחמה נקנתה‬
‫ע"י חברת ספנות איטלקית לצורך הובלת תוצרת חקלאית‪ ,‬ושמה היה ‪.Michael Parma‬‬
‫ב‪ 1946-‬נרכשה ע"י המוסד לעלייה ב'‪ .‬בקיץ ‪ 1947‬החלו ההכנות ליציאתה מאיטליה לכיוון ארץ‬
‫ישראל‪ .‬ברקע אותם ימים ‪ -‬עצירת האנייה אקסודוס ע"י הבריטים וגירוש המעפילים חזרה‬
‫לאירופה‪ ,‬ואף על פי כן )ומכאן שמה( יצאה אנייה זו ופניה ארצה‪ ,‬ועל סיפונה ‪ 434‬מעפילים‪.‬‬
‫האנייה יורטה ע"י משחתת בריטית ונקשרה בנמל חיפה )צי הצללים(‪ .‬המעפילים הוגלו‬
‫לקפריסין‪.‬‬
‫לאחר עזיבת הבריטים הושמשה האנייה וצורפה אל שייטת הנחתות של חיל הים‪ .‬שימשה כספינת‬
‫אימונים ליחידת נחיתה של החייל בתקופת מלחמת העצמאות‪ .‬לאחר מכן שימשה כאוניית בסיס‬
‫לשייטת ‪) 11‬שייטת הנחיתה(‪ ,‬עד להוצאתה משרות ב‪.1958-‬‬
‫ב‪ 1969-‬הוצבה במוזיאון ההעפלה וחיל הים‪.‬‬
‫רכש והכנה‪:‬‬
‫הרוכש‬
‫מקום הרכישה‬
‫נתיב שייט לנמל ההכנה‬
‫גילוי בריטי בשלב זה‬
‫צוות ההכנה‬
‫ארגון הספינה להעפלה‬
‫המוסד לעליה ב'‪ ,‬סניף איטליה ‪ .1946‬נרשמה על שם זוג שוודי‬
‫‪ ,Kronstro‬תחת דגל פנמי‬
‫איטליה‬
‫לאורך החוף האיטלקי‬
‫לא ידוע‬
‫אנשי מספנה מקומיים‪ ,‬צוות המלווים‬
‫הוקם מבנה עץ ובו הותקנו דרגשי לינה‪ .‬הספינה צוידה במזון‬
‫משומר ויבש ובמים בכמות על פי מספר ימי ההפלגה המשוערים‬
‫‪94‬‬
‫צוות ומלווים‪:‬‬
‫יצחק לנדאור‬
‫יהושוע )אוסי( רביד ‪ ,‬אלי שחר ‪ -‬פלי"ם‪ .‬משה קופרניק‬
‫יוסף לזרובסקי וחיה פיפרברג‪ ,‬חברת אפיקים‪ ,‬אשר עברה קורס אלחוט‬
‫באיטליה‬
‫תוצרת בית של רענן )רני( רובינשטיין מיח' ‪ 544‬של הצבא הבריטי‬
‫איטלקי‪ ,‬השתתף בארבע הפלגות קודמות‬
‫שני מלחים ושני מכונאים ‪ -‬איטלקיים‬
‫מפקד הספינה‬
‫מלווים נוספים‬
‫גדעונים‬
‫מכשיר קשר‬
‫רב חובל‬
‫צוות‬
‫העלאת מעפילים‪:‬‬
‫נמל ‪ /‬אזור העמסה‬
‫יחס השלטונות‬
‫מספר מעפילים‬
‫מוצא ושיוך תנועתי‬
‫מחנה המעפילים‬
‫דרך הגעה לאזור העמסה‬
‫ההעלאה‬
‫ארגון הספינה‬
‫חוף ים פתוח ליד העיירה פורמיה במפרץ גאאטה ‪ -‬איטליה‬
‫אוהד‪ .‬נוצרו קשרים עם מקומית ממשפחת אצולה רבת השפעה‬
‫באיזור‬
‫‪434‬‬
‫חברי תנועות נוער ציוניות חלוציות‪ ,‬רובם מפולין‪ ,‬גילאי ‪20-40‬‬
‫הוקם באזור העמסה ‪ -‬צריפים ואוהלים‬
‫באוטובוסים לנק' הריכוז‪ ,‬ומשם בטנדרים של המוסד ‪ -‬לחוף‬
‫ארבע סירות גומי הורדו מהספינה‪ ,‬נמתחו חבלים מהספינה אל‬
‫החוף ‪ -‬מרחק ‪ 250‬מטר‪ .‬ים שקט‪ .‬יהודה ארזי פיקח על ההעמסה‬
‫המעפילים חולקו לקבוצות ובראשן מדריכים‪ .‬לכל קבוצה נקבע‬
‫מקום משלה‪ .‬חולקו תפקידים כגון חלוקת מים‪ ,‬מזון‪ ,‬ניקיון וכד'‬
‫ההפלגה‪:‬‬
‫תאריך ושעה‬
‫נתיב ההפלגה‬
‫אירועים בדרך‬
‫‪ 17‬ספט' ‪01:00 ,1947‬‬
‫לאורך החוף האיטלקי אל מעבר המסינה ומשם דרומה לכיוון מלטה )?(‪,‬‬
‫לאורך חופי צפון אפריקה‪ ,‬מצריים‪ ,‬רצועת עזה אל חוף ניצנים‬
‫מייד לאחר ההעמסה יצאה הספינה למפגש‪ ,‬בקרבת האי פונדה‪ ,‬עם כלי שייט‬
‫נוסף לקבלת דלק וציוד‪ .‬במפגש התחלפו הגדעונים‪.‬‬
‫עקב תקלות טכניות במנועים שונה הנתיב‪ ,‬ולאחר מעבר המסינה הפליגה‬
‫הספינה דרום מזרחה לאורך חופי צפון אפריקה‪ ,‬מצריים‪ ,‬רצועת עזה אל חוף‬
‫ניצנים‬
‫‪95‬‬
‫עימות עם הבריטים‪:‬‬
‫גילוי וליווי בריטי‬
‫הכנות לעימות והוראות‬
‫העימות ותוצאותיו‬
‫תקשורת לארץ בעימות‬
‫‪ 26‬לספט'‪ 45 ,‬מייל צפונית מזרחית לפורט סעיד נתגלתה האנייה‬
‫ע"י מטוס סיור בריטי‪ .‬למחרת בשעה ‪ 11:00‬שוב חג מטוס מעל‬
‫הספינה‪ ,‬ומשהתקרבה לחוף ניצנים נעצרה ע"י שתי משחתות‬
‫אשר קראו לה ברמקולים לעצור ולאפשר לחיילים בריטיים‬
‫לעלות לסיפונה‬
‫ניתנה הוראה לאנשים לאסוף חפצים מכל הבא ליד ולהיערך‬
‫להתנגדות בכח‪ .‬בנוסף נערך תדרוך קצר ואימון וכל קבוצה‬
‫קיבלה מילת צופן‬
‫לקראת העימות הונף דגל ישראל ונקבע שלט עם שמה העברי של‬
‫האנייה‪ .‬בינתיים הגיעו שתי משחתות נוספות‪ .‬אחת המשחתות‬
‫פגעה תוך כדי תמרון בדופן ימין של האנייה‪ .‬לאחר כמה תמרונים‬
‫הצליחו הבריטים לעלות על הסיפון‪ .‬החל קרב פנים אל פנים‪,‬‬
‫הבריטים הותקפו בחפצים וקופסאות שימורים והשיבו בסילוני‬
‫מים וגם באש חיה‪ .‬מעפיל אחד נהרג ומספר מעפילים נפצעו‪ .‬עם‬
‫תום העימות נגררה הספינה לנמל חיפה‪ ,‬שם הועברו המעפילים‬
‫לספינות הגירוש‪ .‬לדעת מלווי הספינה קיבלו הבריטים סיוע‬
‫בזיהוי מלווים ארץ ישראליים מבחורה שהיתה בין המעפילים‬
‫)טענה שלא הובררה עד תום(‬
‫קשר אלחוטי רצוף עד השלכת מכשיר הקשר והמפות לים‬
‫חילוץ מלווים‪:‬‬
‫הוראות והכנות לחילוץ‬
‫החילוץ‬
‫סליק למלווים הוכן מבעוד מועד‪ ,‬ההנחיות היו להסתוות‬
‫ולהתערב בין המעפילים‬
‫אוסי רביד הסתווה בין המעפילים ואחר כך התחבא בתוך מיכלי‬
‫האיזון של הספינה עד ההגעה לחיפה‪ ,‬שם הועלה עם המעפילים‬
‫אל אניית הגירוש‪ .‬לאחר מספר שבועות הוברח מקפריסין בספינה‬
‫ארצה‪.‬‬
‫מלווים אחרים ישבו במקום מחבואם ויצאו רק עם העברת‬
‫המעפילים לאניות הגירוש‪ .‬חלקם נעצרו לאחר שזוהו‪ ,‬וחלקם‬
‫התחזו לחולים והגיעו לקפריסין‬
‫תוצאות‪:‬‬
‫לאן הגיעו המעפילים‬
‫למחנות מעצר בריטיים בקפריסין ומשם שוחררו על פי מכסות עליה‬
‫‪96‬‬
‫נספח ‪ .6‬אבא כפי שזכור לי‬
‫אבא היה אדם עסוק תמיד בפרנסת המשפחה ובענייני הציבור‪ .‬עם זאת‪ ,‬נוכחותו בבית היתה‬
‫מורגשת בכל תחום‪ ,‬וחום ליבו ומזגו הנוח הישרו אווירה תמידית של רוגע ופיוס‪ .‬לאבא‪ ,‬שלא היה‬
‫מהעשירים‪ ,‬היתה הופעה נאה‪ ,‬והוא עורר יחס של כבוד מצד כל אלה שבאו איתו במגע‪ ,‬יהודים‬
‫ופולנים כאחד‪ .‬גם אנחנו‪ ,‬בעת שלמדנו ב"חדר"‪ ,‬קבלנו יחס מיוחד בהיותינו בניו של משה‪-‬לייב‪.‬‬
‫משחר ילדותי זכור לי איך ביום הזיכרון השנתי לאמא היה מעמיד את שבתאי ואותי על ספסל‬
‫בבית הכנסת ואומר איתנו קדיש לזכרה‪.‬‬
‫בשנים בהם למדנו בבית הספר‪ ,‬היה מעיר אותנו ‪ -‬הקטנים כל בוקר בשעה ‪ ,6:00‬כאשר המגפיים‬
‫שלנו עומדים ליד הדלת נקיים מהבוץ של אתמול ומצוחצחים‪ .‬הוא דאג שלפני היציאה לבית‬
‫הספר נתפלל תפילה קצרה ונאכל ארוחת בוקר‪ .‬בכל אותן שנים הוא דאג שבנוסף ללימודים בבית‬
‫הספר הממלכתי הפולני‪ ,‬נלמד אחרי הצהרים אצל הטובים והנאורים שבמלמדים היהודיים‪.‬‬
‫דמותו החינוכית ותבונתו עזרו לנו בכל שנות המלחמה והנדודים‪ ,‬ואיפשרו לנו לעמוד כמשפחה‬
‫מלוכדת ואוהבת גם במצבים הקשים ביותר‪ .‬בעת ששהינו בקאנסק שבסיביר נודע לנו שבגולג‬
‫)מחנה אסירים( שבפרברי העיר נמצאים אסירים יהודיים‪ .‬אבא יצר קשר עם אחדים מהם‪ ,‬ובזמן‬
‫שאנו עצמנו סבלנו ממחסור‪ ,‬הוא דאג להעביר להם חבילות לחג‪ ,‬למרות הסיכון הרב מול השלטון‬
‫החשדני והנוקשה‪ .‬בגרמניה הוא פעל לארגון אזכרה ראשונה לקדושי קראסנוברוד שנספו בשואה‪.‬‬
‫באזכרה השתתפו יוצאי העיירה ששהו אז במחנות עקורים )תמונה ‪.(75‬‬
‫תמונה ‪ :75‬אבא )מסומן‬
‫בחץ(‪ ,‬יושב במרכז השורה‬
‫הראשונה בעת האזכרה‬
‫לקדושי‬
‫הראשונה‬
‫קראסנוברוד‪ .‬האזכרה נערכה‬
‫ב‪ 1946-‬או ‪ 1947‬במחנה סמוך‬
‫לעיר ‪ ulm‬בגרמניה‪.‬‬
‫ליד אבא יושב אברהם‬
‫ברגשטיין‪.‬‬
‫כששבתאי ואני היינו בקפריסין‪ ,‬הוא שלח לנו מהארץ מכתבי עידוד יחד עם קטעי עיתונים על‬
‫הנעשה בחזיתות המלחמה‪ .‬מכתבים אלה הביעו את גישתו הציונית הנלהבת‪ .‬אחרי הכרזת‬
‫המדינה פיסלתי עבורו בקפריסין את עבודתי הראשונה באבן‪ ,‬וחרטתי בה את הפסוק מתפילתו‬
‫היום יומית שהתגשמה‪" :‬אור חדש על ציון תאיר…‪) ".‬תמונה ‪ 50‬שבעמוד ‪.(62‬‬
‫את הקשר שלי עם טובה הוא ליווה באהדה רבה‪ ,‬ולקראת החתונה שלנו התרוצץ בין מתווכי‬
‫הדירות ובשכונות‪ ,‬בחיפוש אחר דירה מתאימה לנו וליכולתנו הכספית‪ .‬כאשר גרנו ברמת גן הוא‬
‫הגיע מידי פעם מרמות‪-‬ים הרחוקה‪ ,‬וליווה בחום ובאהבה את צעדינו הראשונים כזוג צעיר‪ .‬הוא‬
‫‪97‬‬
‫היה מודע היטב לבעיות הבריאות של כלתו החדשה וייחל להבראתה‪ .‬כמה הצטערנו כאשר נפטר‬
‫בלי שזכה לראות נכד מאיתנו‪ ,‬ובלי שידע אפילו על הריונה של טובה‪ ,‬עליו התבשרנו‪ ,‬כאמור‪ ,‬רק‬
‫בעת שישבנו שבעה אחריו‪.‬‬
‫ידידו של אבא ‪ -‬אברהם אלבוים‪ ,‬שהוזכר בנספח ‪ ,4‬ייחד עבורו קטע מרגש בספר קראסנוברוד‬
‫שיצא לאור בשנת ‪ .1956‬דבריו מובאים כאן ככתבם וכלשונם‪:‬‬
‫ר' משה לייב בורג ז"ל‬
‫אחת הדמויות המופלאות‪ ,‬ההולכות ומעטות בדורנו‪ ,‬הממזגת בתוכה יראת שמיים עד כלות הנפש‬
‫עם טוב לב ומסירות לזולת‪ .‬גוף המקבל את עול התורה ללא סייג‪ ,‬נשמה ערה של עסקן ציבורי ולב‬
‫מלא אהבה לכל הנברא בצלם‪ ,‬לכל נצרך וקשה יום‪ .‬חניך סביבה חרדית וספוג רוח התורה ויראת‬
‫שמיים עד מוח עצמותיו‪ ,‬נודע ר' משה לייב בורג בעיירה כראש וראשון לכל מפעל ציבורי בעל גוון‬
‫דתי‪ .‬משחר נעוריו מוכן היה לקבל על עצמו הכל‪ ,‬גם שליחות שתדלנית למען הציבור כולו וגם‬
‫יגיעת גוף ללא גבול‪ ,‬כדי לעשות חסד לאיש‪ ,‬והכל באותו להט חסידי‪ ,‬באותה מסירות ובנפש‬
‫חפצה‪.‬‬
‫הוא שחרר את בחורי העיירה מעבודת הצבא בזמן מלחמת פולין נגד הבולשביקים‪ .‬והוא שנטל את‬
‫הלולב בימי חג הסוכות וסובב על הבתים‪ ,‬כדי ל ָזכות במצוה כל איש שלא יכול היה ללכת לבית‬
‫הכנסת מפאת מחלתו הוא או מפאת מחלה במשפחה‪ .‬הוא בתור עסקן ה"חברה קדישא" נלחם‬
‫לשמירה על המסורת בדיני קבורה‪ ,‬גם בעת סכנה‪ .‬והוא שעבר מבית לבית ועורר את מתן‬
‫התרומות לקופסת ר' מאיר בעה"נ‪ .‬הוא שהיה הרוח החיה ב"קמחא דפסחא" ודאג לצרכי פסח‬
‫לכל נצרך‪ .‬והוא שקיבל על עצמו לשמש "מניע" להקמת בית הכנסת בעיירה‪ ,‬לאחר שנחרב‬
‫במלחמת העולם הראשונה‪ .‬והודות למרצו הרב ואש הקודש היוקדת בו‪ ,‬קם בית הכנסת על תילו‪.‬‬
‫וכל אלה שלא על מנת לקבל פרס‪ ,‬למרות שלא היה חלקו בין העשירים‪ .‬לא פעם היה ר' משה לייב‬
‫בורג מגלגל סכומים גדולים של תרומות ונדבות ומצבו הכלכלי היה קשה ביותר‪ ,‬ולא עלה על דעתו‬
‫כלל שהרשות בידו ליהנות מאלה כאשר נהנו נצרכים אחרים‪.‬‬
‫בשלהי מלחמת העולם השנייה נקלע לרוסיה‪ .‬כנראה עמדו לו מעשיו הטובים ולמרות התלאות‬
‫הרבות שמצאוהו‪ ,‬זכה ועלה ארצה‪ .‬אף טלטולי הדרך ומנת הסבל שבערבות סיביר לא הצליחו‬
‫לקרר‪ ,‬לא את מזגו הסוער‪ ,‬לא את התלהבותו הדתית ולא את זיקתו הציבורית ואת לבו החם‪ ,‬הם‬
‫רק החלישו את בריאותו‪ ,‬וגם גילו הגבוה גרם לכך‪.‬‬
‫לאחר שהתגורר שלוש שנים בתל‪-‬אביב‪ ,‬רכש לו דירה צנועה ברמות ים‪ .‬עוד בטרם נכנס לדירתו‪,‬‬
‫כבר החל לטפל בהקמת "מקדש מעט" במקום מגוריו החדש‪ .‬תחילה בדירה שכורה‪ ,‬ואחרי עמל‬
‫לא אנוש‪ ,‬שהיה למעלה מכוחו הפיסי‪ ,‬הצליח לאסוף סכום כסף לבנין בית הכנסת‪ .‬ובערוב ימיו‬
‫זכה גם לראות את חלומו מתגשם ‪ -‬בנין בית הכנסת ברמות ים‪ ,‬העומד על תילו וקול לומדי תורה‬
‫מהדהד בו‪.‬‬
‫בן ע"ג הלך לעולמו לדאבון לב כל יודעיו‪-‬מוקיריו‪.‬‬
‫אברהם אלבוים‬