לקובץ הביוגרפיות העתק הדבק

‫העתק הדבק‬
‫עורכת ראשית | רותם אלבז‬
‫עורכות משנה | מירית ויצמן‪ ,‬איילת ברדנוב ולימור דמרי‬
‫צילום ועיצוב כריכה | עמית מטלון‬
‫הפקה | יובל ויזל‪ ,‬שירה ברודצקי‬
‫הדרכה וליווי | פרופסור נורית גרץ ורותם אלבז‬
‫הוצאה לאור | המכללה האקדמית ספיר‪ ,‬המחלקה לתרבות יצירה והפקה‬
‫הסיפורים נכתבו במסגרת קורס‬
‫‪:‬ביוגרפיה ‪ -‬קריאה וכתיבה‪:‬‬
‫במחלקה לתרבות יצירה והפקה‪ ,‬מכללת ספיר‪.‬‬
‫כל הזכויות שמורות ליוצרים‬
‫אין לשכפל‪ ,‬להעתיק‪ ,‬לצלם‪ ,‬להקליט‪ ,‬לתרגם‪ ,‬לאחסן במאגר מידע‪ ,‬לשדר או‬
‫לקלוט בכל דרך ובכל אמצעי אלקטרוני‪ ,‬אופטי‪ ,‬מכני או אחר ‪ -‬כל חלק כלשהו‬
‫מהחומר שבספר זה‪.‬‬
‫שימוש מסחרי מכל סוג שהוא הכלול בספר זה אסור בהחלט אלא ברשות‬
‫מפורשת בכתב מהיוצרים עצמם‪.‬‬
‫זכויות שימוש ופרסום שמורים למכללה האקדמית ספיר‪.‬‬
‫הספר נכתב בהשראת דמויות אמיתיות‪.‬‬
‫חלק מהפרטים שונו לצורכי העלילה‪.‬‬
‫תודות‪:‬‬
‫למנחת הקורס‪ ,‬פרופ' נורית גרץ‪.‬‬
‫לד"ר עמרי הרצוג‪ ,‬ראש המחלקה לתרבות יצירה והפקה‬
‫ושירה לפידות יו"ר הלימודים המעשיים במחלקה‪.‬‬
‫לפרופ' עמרי ידלין‪ ,‬נשיא המכללה האקדמית ספיר‪.‬‬
‫למנהל יח' התקשורת והשיווק‪ ,‬סיימון תמיר‪.‬‬
‫העתק הדבק‬
‫סיפורי חיים מחודשים‬
‫צופית אדרי | תו בצלאל | איילת ברדנוב‬
‫שירה ברודצקי | יובל דולב | לימור דמרי‬
‫יובל ויזל | מירית ויצמן | חן חזיזה‬
‫שלמה טולדו | שרון קנטור‬
‫מילים לא יוכלו לתאר את התודה‪,‬‬
‫ההערכה והאהבה שאנו רוחשים לנורית גרץ ורותם אלבז‬
‫על הקורס המדהים והמרתק אותו הנחו והובילו‪,‬‬
‫שספר זה הוא התוצר עליו אנו גאים מאוד‪.‬‬
‫תוכן עניינים‬
‫מסעות על פני הגלובוס | נורית גרץ‬
‫‪7‬‬
‫לוחם חירות | איילת ברדנוב‬
‫‪8‬‬
‫דוד שלי הומו | חן חזיזה‬
‫‪18‬‬
‫הזיכרונות הם הבית | שרון קנטור‬
‫‪30‬‬
‫אלוהים בנצנצים | מירית ויצמן‬
‫‪40‬‬
‫בשביל החיים | יובל דולב‬
‫‪47‬‬
‫סבא ‪ :‬מערכה אחרונה | צופית אדרי‬
‫‪55‬‬
‫נעמי של זהב | יובל ויזל‬
‫‪65‬‬
‫אישה פלדה | לימור דמרי‬
‫‪72‬‬
‫תחנות | שלמה טולדו‬
‫‪81‬‬
‫בין שתי מולדות | שירה ברודצקי‬
‫‪97‬‬
‫נערה על הבר | תו בצלאל‬
‫‪109‬‬
‫אחרית דבר | שלמה טולדו‬
‫‪119‬‬
‫אודות המחלקה לתרבות‪ ,‬יצירה והפקה‬
‫‪120‬‬
‫‪5‬‬
6
‫מסעות על פני הגלובוס | נורית גרץ‬
‫במבט ראשון בכיתה שלנו כולם ישראלים ולמרות שאנחנו חיים בארץ שסועה‬
‫ובכל מקום שדורכים בו האדמה נבקעת ומשני צדיה שני מחנות – מזרחים‬
‫ואשכנזים – את הכיתה הזאת קשה לחלק‪ .‬במבט שני כן‪ ,‬דמרי וחזיזה הם שמות‬
‫מזרחיים‪ ,‬ללא ספק ‪ ,‬וויזל‪ ,‬ברודצקי וקנטור הם בוודאי שמות אשכנזים‪.‬‬
‫בשיעור השני אנחנו מתחילות לחשוב על סיפורי החיים שנכתוב במהלך‬
‫הסמסטר‪ ,‬שתי תלמידות תכתובנה על דמויות שמשכו את תשומת לבן‪ ,‬נעמי‬
‫שמר‪ ,‬בחור תמהוני מהישוב בני עייש‪ ,‬אבל כל האחרות תכתובנה על‬
‫משפחותיהן‪ .‬וכך החל מהשיעור השלישי אנחנו כבר בעיצומו של מסע אל העבר‪,‬‬
‫אל ההורים והסבים והסבתות והדור השני והשלישי‪ .‬חלק מהבנות פונות מזרחה‬
‫וחלקן מערבה ועכשיו אפשר כבר לחלק את הכיתה באופן ברור לשני המחנות‬
‫המוכרים‪ .‬אבל החלוקה הזאת רק הסתמנה ומיד משתבשת‪ ,‬כי איך נדע לאיזה‬
‫צד לשייך את שרון אם הסבא שלה בא מאירלנד‪ ,‬הסבתא מעיראק ועוד סבא‬
‫ממשפחה בוכארית באפגניסטן ועוד סבתא מגרמניה? ואיך נדע אם יובל דולב‬
‫היא עיראקית או ארגנטינאית אם המשפחה שלה מחולקת בין שתי הארצות‬
‫הללו? ומה נעשה עם צופית שאבא שלה ממוצא הודי ותוניסאי‪ ,‬אמה היא‬
‫שוודית ואיטלקיה‪ ,‬אדרי הוא שם משפחת בעלה שהוא מרוקאי והגיע‬
‫מאמריקה‪ ,‬את עורה הבהיר היא קיבלה משוודיה ואת עיניה הירוקות דווקא‬
‫מהודו‪.‬‬
‫אם נצטרך לחלק את הכיתה הזאת‪ ,‬מזרח ואשכנז לא יספיקו לנו‪ ,‬נצטרך לעבור‬
‫בין גרמניה‪ ,‬אירלנד‪ ,‬אפגניסטן‪ ,‬מרוקו‪ ,‬ארגנטינה‪ ,‬טורקיה )משם הגיע שלמה‪,‬‬
‫הגבר היחיד בכיתה( עיראק‪ ,‬פולניה‪ ,‬ולהשתהות בכמה ארצות בד בבד ולדלג‬
‫מאחת לאחרת‪ ,‬שלא לדבר על כל מה שספגנו מארצות אחרות ותרבויות אחרות‪.‬‬
‫כי זה מה שגילינו במהלך הכתיבה‪ :‬כל אחד ואחת מאתנו מורכב מכל כך הרבה‬
‫סבים וסבתות‪ ,‬אנחנו ערב‪-‬רב של ביוגרפיות ותרבויות וזהויות וזכרונות‪ ,‬אי‬
‫אפשר להקציע אף אחד ואף אחת מאיתנו לזהות אחת ויחידה‪ .‬גם אין צורך‪ .‬כאן‬
‫אין אף אחד שממנו אנחנו צריכות לבדל את עצמו וכנגדו אנחנו צריכות להגדיר‬
‫עצמנו‪ .‬מותר לנו לזרוק את הכותרות והתוויות שנכפו עלינו ולגלות את המגוון‬
‫העצום שהוסתר מתחת להן‪.‬‬
‫הכיתה הזאת היתה למעשה מעבדה שמתוכה אפשר היה לראות איך החברה‬
‫הישראלית צריכה להיראות‪ .‬ספר הביוגרפיות שיוצא לאור בעקבות השיעור הזה‪,‬‬
‫הוא עדות לכך ‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫לוחם חירות | איילת ברנדוב‬
‫היא לא מתערבת‪ ,‬בכלל‪ .‬אפילו לא מחלישה את הרדיו שמכוון באופן קבוע‬
‫לרשת א' בשעה זו של היום‪ .‬תוכנית של מוסיקה קלאסית מושמעת תמיד‬
‫בחמש‪ ,‬ואחריה דיונים בנושאי אמנויות הבמה ומחזות‪ .‬הגב שלו פונה אליה‪ ,‬אבל‬
‫ברור לו שהיא שמה את ידיה על הפה ומכניסה אוויר לריאותיה בנשימה חדה‬
‫ועצורה‪ ,‬בדיוק כשם שברור לו שהמוסיקה שבוקעת מהמכשיר‪ ,‬היא פרי יצירתו‬
‫של מוצרט‪ ,‬החלק הראשון של הסימפוניה ה‪ ,41-‬האחרונה מבין שלוש שחיבר‬
‫בנחפזות יתרה‪ .‬זו לא הסימפוניה החביבה עליו‪ .‬הבדלי העוצמות לא יכולים ליצור‬
‫הרמוניה לטעמו‪ .‬כמו מוצרט‪ ,‬גם הוא נחפז בתגובה‪" .‬חזיר"‪ ,‬התכוון להטיח באביו‪,‬‬
‫אבל המילה "חליל" השתרבבה בטעות החוצה‪ .‬אולי בגלל התחלופה החדה בין‬
‫הכינורות והצ'לו שמשמיעים צלילים עמוקים ואציליים לבין הצליל הגבוה‪,‬‬
‫והחלש שיחסית אליהם מעורר רחמים ‪ -‬הצליל של כלי הנשיפה‪.‬‬
‫הגרביים הסרוגות בצמר עבה מספיקות לו כדי למנוע מהקור של רצפת הסלון‬
‫לחדור לכפות הרגליים‪ .‬אמא שלו הייתה יכולה להפוך עולמות כדי להשיג את סוג‬
‫הצמר המיוחד הזה‪ .‬היא בחרה את המלחמות שלה יותר מדי בקפידה‪,‬‬
‫מהנוכחית‪ ,‬שמתרחשת עכשיו מולה‪ ,‬היא מתעלמת‪ .‬היא לא מופתעת מהסטירה‬
‫שבעלה נתן לבנם‪ ,‬אלא מהתגובה הלא שגרתית שהגיעה מיד אחריה‪ .‬אבל תוך‬
‫רגע ידיה חוזרות לסרוג‪ ,‬הפה נסגר והראש כמובן שקוע ברדיו‪.‬‬
‫הוא נער בן ‪ ,17‬אבל נראה קצת מבוגר לגילו‪ .‬הוא מסתכל על מה שנגרם‪ ,‬על מה‬
‫שאבא שלו דחף אותו לעשות לו‪ .‬זה לא היה מתוכנן והוא לא בהכרח התכוון שזו‬
‫תהיה התוצאה‪ ,‬אבל זה בכל זאת קרה‪.‬‬
‫***‬
‫‪ 31‬שנים לפני‬
‫הם היו שניים מאותה שכונה‪ ,‬זיכרון משה‪ ,‬ואהבו במיוחד ללכת לאורך רחוב דוד‬
‫ילין‪ .‬האבן הירושלמית שכיסתה את הבתים הנמוכים נראתה נוצצת שם יותר‬
‫מבכל שכונה אחרת בעיר‪ ,‬כאילו יוצרה במלאכת מחשבת מעיסה בצבע ייחודי‪.‬‬
‫אז היו חורפים קרים באמת‪ ,‬לא כמו החורפים שבעתיד הבן שלו יחשיב כקשים‪.‬‬
‫הקור ומי הגשמים שחדרו מבעד לנעלי הבד הדקות כיווצו את הגידים בכפות‬
‫הרגלים ולפעמים היה נדמה שהבהונות הופכות לגושי קרח‪ .‬אבל שם‪ ,‬בתוך‬
‫השכונה‪ ,‬החורף אף פעם לא הפריע לו‪ ,‬הוא אהב ללכת בתוכה גם אם ירד גשם‪.‬‬
‫שני החברים‪ ,‬עמרם ואודי‪ ,‬תמיד שרו יחד פזמונים שלמדו בבית הספר בדרכם‬
‫הקבועה לתאטרון "אדיסון"‪ .‬התאטרון שימש גם כקולנוע והיה בעבורם כפנינה‬
‫‪8‬‬
‫בראשה של ערמת אבנים‪ .‬האולם היה עצום‪ ,‬המושבים נראו לעמרם דבר בלתי‬
‫נתפס‪ ,‬כל כך הרבה אנשים יושבים יחד וצופים באמנויות שמתעוררות לחיים‬
‫ממש מול עיניהם‪ .‬כהרגלם‪ ,‬הם התכופפו מעט‪ ,‬נשפו על שמשת חלון הראווה‪,‬‬
‫נגבו בקצה השרוול‪ ,‬וסיככו על העיניים בעזרת כפות הידיים שהוצמדו לזכוכית‪.‬‬
‫הם תמיד בחנו את המקום עוד מבחוץ‪ ,‬טרם כניסתם‪ .‬איזה מעשה טיפשי‪ ,‬למה‬
‫לעשות דבר שכזה אם יכלו פשוט להיכנס פנימה?‬
‫הקור הכה בו עוד לפני הכאב‪ .‬רגע אחד היה שקוע במתרחש מאחורי השמשה‪,‬‬
‫וברגע שני מכנסיו וחולצתו נרטבו מהרצפה שעליה הוטח בכח‪ .‬הוא התחיל‬
‫להרגיש את הכאב כשהבחין במגפיים השחורים והגבוהים של הקצין הבריטי‪.‬‬
‫הוא לא הצליח לנחש איזה מבין השניים הוא זה שפגע בו בבעיטה‪ ,‬שניהם נראו‬
‫רעים באותה מידה‪ ,‬כאילו סיגלו לעצמם את אופיו של הבריטי שעמד מעליו‬
‫וצחק‪ .‬ריח חריף של וויסקי הציף את האוויר‪ .‬הבריטי הרים את הרגל בפעם‬
‫השנייה‪ ,‬הפעם לעבר אודי וכשהוא מתנדנד קלות‪ .‬זו כבר לא הייתה הפתעה‪,‬‬
‫ואודי הצליח להתחמק מהמכה‪.‬‬
‫אנשים הסתובבו ברחוב‪ ,‬הלכו בקצב מהיר כדי להתחמם‪ ,‬נכנסו ויצאו מהבתים‬
‫ומאולם התאטרון‪ .‬משב רוח צונן במיוחד חצה במהירות את כל השכונה וגרר‬
‫תגובות מהעוברים והשבים‪ ,‬גברים סדרו את מעילם ונשים חיבקו את גופן‪ .‬דווקא‬
‫את המשב הזה עמרם לא הרגיש‪ ,‬גם לא אודי‪ ,‬הדממה ביניהם היא זו שהקפיאה‪.‬‬
‫הבריטי כבר הלך משם אבל עקבותיו נשארו‪ ,‬ויישארו זמן רב בברית השתיקה‬
‫שנרקמה בין שני החברים‪ .‬הם היו המומים ממה שקרה והאשימו את עצמם;‬
‫עמרם על כך שלא הגיב למכה‪ ,‬אלא נשאר כנוע אחריה‪ ,‬ואודי על כך שלא עשה‬
‫כלום‪ ,‬הסתכל על המתרחש בלי לקחת חלק‪ ,‬בלי להועיל לחברו‪ ,‬על כך שהיה‬
‫פחדן‪.‬‬
‫עמרם קם מהרצפה והלך משם‪ ,‬בלי שהמבט שלו נפגש בזה של אודי‪ .‬הוא לא‬
‫ברח חלילה‪ ,‬פשוט רצה להתרחק מהמקום‪ .‬הוא לא יספר לאף אחד‪ ,‬והם לא‬
‫ידברו על זה שוב‪ ,‬אף פעם‪ .‬הוא ידע שהבושה לא דבקה רק בו‪ ,‬אלא ששניהם‬
‫חולקים בה כמו בעול משותף‪.‬‬
‫עם כל צעד בדרכו הביתה‪ ,‬הרגיש את טמפרטורת הדם שלו עולה‪ ,‬ואת הלבן‬
‫סביב האישונים מתייבש‪ .‬הוא לא רצה לפתוח כך את דלת הכניסה‪ ,‬העדיף‬
‫להימנע משאלות‪ .‬רגליו עצרו ליד לוח המודעות והעיניים ניסו להתמקד בכרוזים‪,‬‬
‫לקרוא כדי להסיח את הדעת‪ .‬הוא לא הצליח לחבר את המילים שקרא‬
‫למשפטים בלי לחשוב על המגף השחור ששרוכיו נקשרו בחוזקה יתרה‪ ,‬וייחל‬
‫בליבו לקצין הבריטי "הלוואי שיגרם לך נמק"‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫הוא קרא כל מילה בנפרד ולא הבין את המסר של הכרוזים‪ ,‬עד שהבחין במילה‬
‫אחת‪ ,‬שאת משמעותה ידע היטב‪ .‬לח”י‪.‬‬
‫***‬
‫"אני יכול לעזור לך במשהו?" שאל תולה הכרוזים כשעמרם כבר היה קרוב אליו‪.‬‬
‫עמרם חיכה למפגש הזה‪ ,‬גם אודי‪ .‬בכל יום הוא היה נשען על הקיר ליד דלת ביתו‬
‫ומשקיף לעבר לוח המודעות שנמצא מצדו השני של הכביש‪ ,‬בהצטלבות‬
‫הרחובות הקרובה‪ .‬משהבחין בכרזה שחיכה לה נתלית‪ ,‬הוא פתח בריצה‪.‬‬
‫"הכרוז שתלית‪ ,‬יש לי עניין בו"‪.‬‬
‫"אין כל בעיה" ישראל התולה חייך והתנהג כאילו הוא עצמו הכרוז‪ .‬הוא שלף עט‬
‫וחתיכת נייר מקומטת מכיס מכנסי החאקי שלו‪ .‬העט לא עבד כמו שצריך‪ ,‬כמעט‬
‫ולא יצא ממנו דיו‪ .‬עמרם הסתכל איך ישראל מנער את העט שוב ושוב בתנועות‬
‫מדודות‪ ,‬בטוח זה כבר קרה לו‪ ,‬אפשר לראות שהוא רגיל לזה‪ ,‬למה שלא יקנה‬
‫לעצמו עט חדש? הפתק שהושיט לו אפילו לא קופל לחצי‪ ,‬מקום המפגש היה‬
‫כתוב במרכז‪ ,‬ומתחתיו שעה‪" .‬למה דווקא בחמש אחר הצהרים?"‬
‫"אין לי תשובה" ישראל מחק את החיוך לאט לאט "אני רק מעביר מידע‪ ,‬תגיע‪".‬‬
‫"זו בדיוק השעה של הצופים"‬
‫"הלח"י זאת לא תנועת נוער"‪ ,‬עמרם יכול היה לזהות את טון הדיבור של ישראל‬
‫מתחלף‪ ,‬רמיזה לכך שהוא צריך להשיל מעצמו את תקופת הנערות ולהפוך לגבר‬
‫אם ברצונו לקחת חלק במחתרת‪.‬‬
‫***‬
‫לבית הספר שלו‪" ,‬תחכמוני"‪ ,‬לא הגיע באותו היום‪ ,‬רק כדי שבצופים לא יחשדו‬
‫בתירוץ‪" :‬לא הרגשתי טוב‪ ,‬בליתי את כל היום במיטה"‪ .‬רק לאודי סיפר‪ ,‬יום לפני‬
‫כן‪ ,‬לאן ילך במקום לפעולה‪.‬‬
‫"אל תשכח לזרוק עליי מילה טובה כשתהיה בדרגה נחשבת‪ ,‬בטח זה יקרה כבר‬
‫בעוד יומיים‪ ,‬מקסימום שלושה‪ ".‬אודי טפח חזק על השכם של עמרם וצחק‪.‬‬
‫הצחוק של אודי לא דבק בעמרם‪ ,‬הוא לא חייך ולא הראה שהמכה על השכם‬
‫מעט הכאיבה‪" .‬אתה צריך פשוט לחכות ליד לוח המודעות כל היום‪ ,‬אין סיכוי‬
‫שלא תפגוש בו גם‪ .‬אל תתעצל לעשות את זה‪ ,‬ואל תתייאש גם אם תחכה הרבה‬
‫זמן”‪.‬‬
‫כמו בכל בוקר‪ ,‬עמרם יצא מביתו בשעה שבע וחצי יחד עם אחיו הצעיר‪ ,‬ואחרי‬
‫שנפרדו לשלום מאימם‪ .‬תיק הגב של אושיק תמיד היה עמוס בחומרי לימוד‪,‬‬
‫עמרם בכל בוקר הציע עזרה‪ ,‬אך אושיק תמיד סירב‪ ,‬הוא יכול לעשות הכל לבד‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫תוך כדי הליכה‪ ,‬עמרם סטה מהדרך ופנה בפנייה לא נכונה בלי להגיד כלום‪ ,‬הוא‬
‫ניסה לעשות זאת בטבעיות‪ .‬לאושיק שעמד במקום היה נדמה שאחיו מגביר את‬
‫קצב צעדיו ומתרחק ממנו מהר מכפי שציפה‪ .‬הוא הבין שאין בכוונתו להגיע‬
‫לבית הספר אבל לא יכול היה לנחש לאן מועדות פניו‪ ,‬גם לא היה לו אכפת‪ .‬זה‬
‫בסדר‪ ,‬הוא ימשיך לבד‪ .‬בכל מקרה הוא רגיל לזה‪ .‬עמרם תמיד הולך למקום‬
‫כלשהו‪ ,‬אף פעם הוא לא בבית‪ ,‬ומשאיר אותו לבד עם האמא המלנכולית הזאת‪,‬‬
‫ועם סבא וסבתא שחושבים שאפשר לקנות את האהבה שלו עם דברים מתוקים‪.‬‬
‫עמרם המשיך ללכת בטבעיות מוגזמת והניח שאחרי שאחיו יסתכל עליו‬
‫מתרחק‪ ,‬הוא ימשיך‪ ,‬זה לא יפריע לו‪ .‬אושיק לא ישאל אותו שאלות‪ ,‬ובטח שלא‬
‫יספר על כך לאמא‪.‬‬
‫רגליו של עמרם הובילו אותו דרך שכונת אל‪-‬ארזה לכיוון דרום מערב‪ ,‬עד‬
‫לחורשת שנלר‪ .‬הוא לא אהב את המקום‪ ,‬אבל הלך לשם תמיד כשהרגיש‬
‫שדברים משמעותיים עומדים לקרות‪ .‬זה התחיל לפני תשע שנים‪ ,‬כשהיה בכיתה‬
‫א'‪ .‬יום אחד‪ ,‬סתם כך‪ ,‬אחת הילדות אמרה לו שערבי לקח סכין כדי לפגוע באבא‬
‫שלו‪ ,‬בגלל שיש איזה מרד גדול של ערבים‪ .‬הטון של הילדה גרם לשערות שעל‬
‫הידיים שלו לסמור‪ ,‬היא לא ניסתה לנחם‪ ,‬אמרה זאת בצורה שגרתית‪ ,‬כאילו‬
‫שהדבר ברור מאליו ‪ -‬יש מרד של ערבים אז ברור שיש כמה יהודים שמתים‪.‬‬
‫השאלות משאר הילדים לא איחרו לבוא‪" :‬זה נכון שאבא שלך מת?" הוא לא יכול‬
‫היה לסבול את זה‪.‬‬
‫אביו לא היה בבית כבר כמעט חודשיים‪ ,‬יצא בוקר אחד לחנות הכובעים‬
‫שבבעלותו ברחוב יפו ולא חזר‪ .‬חודשיים שאמא‪ ,‬אושיק והוא גרים אצל סבא‬
‫וסבתא ואף אחד לא אמר לו דבר על מה שקרה לאבא‬
‫חודשיים שעמרם היה מוצא את עצמו מגיע לחורשת שנלר ויושב על האבן‬
‫השטוחה שמצא שם‪ .‬אבן שהפכה למקום הישיבה הקבוע שלו במקום זה‬
‫שבכיתה‪ .‬הוא ישב שם כל יום‪ ,‬אסף קבוצות של זרדים ומחטי אורן מהאדמה‬
‫ושבר אותם‪ ,‬לפעמים כל אחד בנפרד כי זה לקח יותר זמן‪ .‬זמן שצריך היה למלא‬
‫עד שיחזור הביתה ויענה לאימו "בסדר גמור" לאחר שתשאל "איך היה בבית‬
‫הספר?"‬
‫האבן הייתה במרכז החורשה‪ .‬ממקומה‪ ,‬יכול היה להבחין בגובהם של העצים‪ .‬אך‬
‫מבטו אף פעם לא הופנה למעלה‪ ,‬גם את קולות מעופן של הציפורים ואת ציוצן‬
‫לא הצליח לשמוע‪ .‬הוא לא ניסה לדבר עם אביו דרך המקום‪ ,‬ידע שהקרבה‬
‫ביניהם אבדה ולא תשוב עוד‪ ,‬אין לו טעם להתאמץ בניסיונות להשיב אותה‪ .‬הוא‬
‫עם עצמו עכשיו‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫סיפרו לו שאבא נרצח רק אחרי שאחות בית הספר הגיעה לביתו ואמרה לאימו‬
‫שכבר כמעט חודשיים עמרם לא הגיע לכיתה‪ .‬אמא התיישבה על הרצפה‪ ,‬סבתא‬
‫אמרה לה לקום וסבא השפיל מבט‪ .‬כשחזר באותו יום הביתה‪ ,‬הדבר הראשון‬
‫שנשאל זה היכן היה‪ .‬הוא לא שיקר‪ .‬כולם הבינו כבר שהוא יודע‪ .‬אמא סגרה את‬
‫הפה‪ ,‬היא ישבה על אחד מכיסאות המטבח ונעזרה ביד אחת שהניחה על‬
‫השפתיים הרועדות שלה ומנעה מהקולות המרגיזים שלה לבקוע ממנו החוצה‪.‬‬
‫ביד השנייה נגבה את העיניים באובססיביות‪ .‬סבתא חיבקה ועטפה‪ ,‬גם זה היה‬
‫מרגיז‪ ,‬עכשיו היא מחבקת? חודשיים אחרי שכבר אבא מת? הוא לא חיבק אותה‬
‫בחזרה‪ ,‬את הידיים שלו הניח על הבטן והזיז אותן במעגלים‪ .‬במקום להיות עצוב‪,‬‬
‫כעס‪.‬‬
‫דרכו בלח"י התחילה בראיון שנעשה בעיניים עצומות‪ ,‬ירו לכיוונו שאלות‬
‫שקשורות בעליות לארץ‪ ,‬בספר הלבן ובמנדט הבריטי‪ ,‬שאלו אם קרא את‬
‫"אלטנוילנד" ומה דעתו על הספר‪ .‬התשובות שענה היו ציוניות לחלוטין‬
‫והחלטיות‪ ,‬הוא הפגין את הידע הנרחב שלו ואפילו ציטט את שלמה בן יוסף‬
‫ואמר שהמשפט "אני הולך למות‪ ,‬ואני בכלל לא מצטער‪ .‬מדוע? מפני שאני הולך‬
‫למות בעד ארצנו!" השפיע עליו רבות והוא מאמין שצריך להקריב קורבנות‬
‫בשמחה למען הארץ שלנו‪ .‬הוא בעצמו התרשם מהרצינות שהפגין והשתדל‬
‫לחרות בראש את השאלות והתשובות‪ ,‬כדי שיוכל להכין את אודי לראיון‪ .‬עמרם‬
‫ידע שהאימונים שלו ושל אודי יעברו מהר‪ ,‬ועבודת תליית הכרוזים שהטילו‬
‫עליהם תעבור אפילו מהר יותר‪ .‬הם כבר רצו להתקדם לחזית המחתרת‪.‬‬
‫***‬
‫היום התחיל כמו יום רגיל‪ ,‬בשעה ‪ 7:36‬הוא עשה את דרכו לבית הספר‪ ,‬אושיק‬
‫צעד אחריו וכשראה את אחיו הגדול עוצר ליד הבחורה ההיא שמעולם לא ראה‪,‬‬
‫הוא המשיך ללכת‪ .‬הוא לא שמע מה הבחורה אמרה לעמרם כדי שיעצור‪ ,‬וזה לא‬
‫היה חשוב בעיניו‪ ,‬הוא ידע שלעמרם יש משפחה חדשה‪ ,‬אחרת‪ ,‬כמו שהוא תמיד‬
‫רצה‪ .‬הוא משך את מבטו קדימה והגביר את קצב ההליכה‪ ,‬בטוח שגם עמרם‬
‫הפסיק כבר להסתכל עליו‪ ,‬עומד שם שקוע בשיחה איתה‪.‬‬
‫עמרם זיהה את חנה מרחוק והגדיל את הצעדים בכוונה‪ ,‬להתקדם מהר‪ ,‬ליצור‬
‫פער של מרחק מאושיק‪ .‬היא עקבה אחריו בעיניה עד שנעצר מולה‪ ,‬קרוב אליה‬
‫עד כדי כך שהרגיש את הנשימות שלה‪ .‬היא ידעה שהוא עושה את זה בכוונה‪,‬‬
‫אבל לא הבינה את הסיבה‪.‬‬
‫"אתה מצחיק אותי בכל פעם מחדש‪ ,‬אתה יודע?" היא סגרה את הפה אחרי‬
‫המשפט הזה‪ ,‬היא צריכה להראות רצינית בשיחות כאלה‪ ,‬ואסור לה לתת לקסם‬
‫‪12‬‬
‫החינני של עמרם להשפיע‪ .‬היא אהבה את השיער החלק שלו שסודר בקפידה‬
‫רבה בשביל בצד‪ ,‬כבר בפעם הראשונה שפגשה בו‪ ,‬התחשק לה לבלגן אותו‪.‬‬
‫אהבה יותר את החספוס שבקול שלו‪ ,‬שבמקום לבגר אותו‪ ,‬דווקא גרם לו‬
‫להראות כמו ילדון‪ .‬בכל אימון שלה עם עמרם ואודי‪ ,‬בכל פעם שהיא או מישהו‬
‫מוסמך אחר לימד אותם משהו חדש‪ ,‬היא ראתה את השוני בין השניים‪ ,‬איך‬
‫עמרם רציני ומנסה להבין את הכל לפרטי פרטים‪ ,‬ואיך אודי מנסה להצחיק אותו‬
‫ולגרום לו להתבלבל‪ .‬היא ניסתה לדמיין את עמרם כילד קטן שמנסה ללמד את‬
‫עצמו כיצד לקשור את שרוכי הנעלים‪ .‬היא חשבה לעצמה שלא משנה מה הוא‬
‫יעשה בעתיד‪ ,‬תמיד היא תזכור לו את המטפחת שכיסתה את עיניו החומות ביום‬
‫הראשון שנפגשו‪ ,‬כשראיינה אותו אז‪ ,‬לפני שמונה חודשים‪ .‬תמיד העניין הזה‬
‫יעלה אצלה שביב של צחוק‪ ,‬כיצד ניסה לעשות רושם גברי כשישב על כיסא‬
‫מתנדנד‪ ,‬וענה על שאלותיה כשהוא לא רואה כלום‪ .‬היא סימנה לו להמשיך‬
‫להתקדם והצטרפה אליו‪ ,‬הלכה לצידו‪ .‬בתור אשת הקשר עם התא שלו בארגון‬
‫הוא ראה אותה הרבה‪ ,‬כמעט בכל יום‪.‬‬
‫"תקשיב‪ ,‬אתה ואודי צריכים להיפגש בערב ברחוב המדרגות בסדר? אתה מכיר‬
‫נכון? זה ליד השוק בסדר?" עמרם לא אמר כלום‪ ,‬חשב שהשקט יבהיר לה שהוא‬
‫מבין‪.‬‬
‫"אז בערב‪ ,‬בסדר עמרם? קצת אחרי שמחשיך‪ ,‬אתה מבין? בסדר?”‬
‫"בסדר‪ ,‬בסדר" הוא ענה בלי לשאול שאלות‪ .‬לפני שחנה הלכה הוא התלבט אם‬
‫להגיד לה שהיא אומרת יותר מדי את המילה "בסדר"‪ ,‬בדרך כלל היא לא‬
‫הססנית‪ .‬הוא לא אמר כלום‪ ,‬עדיף לו פשוט לשתוק ולעשות את מה שהיא‬
‫אומרת‪.‬‬
‫***‬
‫בערב הוא חצה את השוק‪ ,‬קנה בדרך מדוכן שעמד להיסגר שתי עגבניות‪ .‬את‬
‫האחת ניגב בחולצתו‪ ,‬ניסה לנקותה כמה שיותר ונגס‪ .‬העגבנייה הייתה רכה‬
‫וברגע שהשיניים חדרו את הקליפה והנוזל פרץ החוצה‪ ,‬הגרעינים נתזו ולכלכו את‬
‫נעליו‪ .‬הוא רקע ברגליו‪ ,‬הגרעינים נפלו אך נשאר כתם‪ .‬אם היה לו זמן היה מחפש‬
‫מקור מים‪ ,‬אבל הוא מיהר לפגוש את אודי‪ .‬הוא נעמד במקום המפגש‪ ,‬כשטפיחה‬
‫חזקה‪ ,‬כמעט מכה‪ ,‬הונחתה על הכתף שלו‪.‬‬
‫"החלטתי לשנות את השם‪ .‬שיהיה יותר מתאים" אודי אמר בלי הקדמות‬
‫מיותרות‪.‬‬
‫"מתאים למה?"‬
‫“להכל"‬
‫‪13‬‬
‫"מה זה הכל? אני לא מבין אותך‪”.‬‬
‫"מה אתה אומר על אודי הר הבית? או אודי בית המקדש?”‬
‫"אני מעדיף רק אודי" עמרם ענה לו‪.‬‬
‫"אתה לא מבין כלום‪ .‬נעזוב את העניין עכשיו‪ ,‬עוד נדבר עליו‪ .‬חנה אמרה לך מה‬
‫עושים?”‬
‫“לא”‬
‫"זורקים רימון" אודי חייך‪ .‬תמיד הוא חייך‪ ,‬אבל עכשיו זה היה החיוך הכי מרוצה‬
‫שעמרם ראה‪ .‬בסוף המשפט שלו לא הייתה שאלה‪ ,‬לא היה את ה'בסדר?' של‬
‫חנה‪ .‬בגלל זה הוא אהב את אודי‪ ,‬ההחלטיות שלו הזכירה לו את עצמו‪.‬‬
‫הם הלכו זה ליד זה כמו שהלכו ביחד לצופים או לתיאטרון אדיסון‪ ,‬מבחוץ הכל‬
‫נראה רגוע אבל בפנים ההתרגשות גרמה ללבבות שלהם לפעום‪ .‬לא היה ספק‬
‫שעכשיו‪ ,‬במידה ויקרה משהו‪ ,‬הם יגנו אחד על השני‪ .‬אודי לא רצה את העגבנייה‬
‫השנייה‪" ,‬איך אפשר בכלל לאכול עגבנייה כמו תפוח? אתה ממש מגעיל‪”.‬‬
‫"אני לא אוכל עגבנייה כמו תפוח‪ ,‬אני אוכל עגבנייה כמו עגבנייה”‪.‬‬
‫"בסדר עמרם‪ ,‬תכף נראה גם אם אתה זורק רימון כמו עגבנייה או זורק רימון כמו‬
‫רימון" אודי שוב צחק עם עצמו‪ ,‬עמרם הבין את הבדיחה‪ ,‬היא פשוט לא הייתה‬
‫מצחיקה בעיניו‪.‬‬
‫ההליכה לא הייתה ארוכה‪ .‬הם הגיעו לבית הדגל‪ ,‬שם היה מחנה צבאי של‬
‫הבריטים‪ .‬אודי הוציא מתיקו שני רימוני יד‪ ,‬למה חנה נתנה אותם לו? הוא עשה‬
‫זאת ללא היסוס‪ ,‬כאילו מוציא מתוך התיק ספר‪" .‬אלה רימוני שפשוף‪ ,‬אין להם‬
‫נצרה‪ ".‬עמרם ידע את זה‪" .‬משפשפים אותם על קופסת גפרורים וזורקים‪ ".‬גם‬
‫את זה הוא ידע‪ ,‬אבל זה בסדר שאודי מזכיר את זה‪ ,‬סימן שהוא יודע את זה‬
‫בעצמו‪.‬‬
‫"אתה תזרוק קודם‪ ,‬ותלך מפה ישר כשתשמע את הפיצוץ‪ ,‬תלך הביתה‪”.‬‬
‫"מה איתך?”‬
‫"אחרי שתלך אני אכנס למחנה ואשאל את הבריטים אם הם אולי רוצים שאכין‬
‫להם לשתות קאפ אוף תי" אודי אמר בציניות "נו באמת‪ ,‬מה אתה חושב שאני‬
‫אעשה עמרם? אני אזרוק את הרימון השני ואחר כך אלך הביתה גם‪ .‬ככה חנה‬
‫אמרה שאנחנו צריכים לעשות”‪.‬‬
‫עמרם לקח את הרימון ביד‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שהחזיק כלי נשק כדי‬
‫באמת להשתמש בו‪" .‬נו זרוק‪ ,‬זרוק כבר!" אודי חיכה לתוצאה‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫עמרם שפשף את הרימון ממש חזק‪ ,‬רצה להיות בטוח שאכן נדלק‪ ,‬וזרק אותו‪.‬‬
‫הוא הצליח לעבור את הגדר הגבוהה ולשמוע את הפיצוץ שהיה אדיר‪.‬‬
‫"נפגש מחר" אודי לחש לו ונדמה היה שגם קרץ וחייך‪.‬‬
‫"אודי תזרוק כמוני‪ ,‬אל תזרוק את זה כמו עגבנייה”‬
‫ככל שעמרם התרחק מאודי‪ ,‬הוא האט את קצב ההליכה‪ .‬אחרי ששמע את‬
‫הפיצוץ השני הרגיש שרק בידיו יש את הכח שבידיעה‪ ,‬לעוברים ושבים‬
‫המבוהלים אין מושג שהוא חלק בלתי נפרד מהרעש המופלא הזה‪ .‬הוא חייך‬
‫לעצמו‪ ,‬יש לו ולאודי ברית סוד נוספת‪ .‬העגבנייה שנותרה הייתה רכה יותר‬
‫מהראשונה שכבר אכל‪ ,‬וכשנגס בה‪ ,‬הרבה מהנוזלים שלה נשפכו‪ .‬היא לא הייתה‬
‫טעימה לו והוא זרק גם אותה רחוק‪ .‬הידיים שלו היו רטובות מהנוזל השקוף‬
‫שנראה לו אדמדם‪ .‬הוא ניגב את ידיו בחולצתו‪ ,‬הן התייבשו אך נותרו דביקות ועל‬
‫החולצה אפשר היה לראות את הכתמים‪ .‬זה מצא חן בעיניו‪.‬‬
‫כמוהו‪ ,‬האזעקה חצתה את רחובות העיר‪ .‬היא נשמעה לו כמו מוסיקה‪ ,‬מוסיקה‬
‫שהוא ואודי הלחינו יחד‪ .‬אימו הסתערה עליו מרוב דאגה כשנכנס "היכן היית?‬
‫הכריזו כרגע על עוצר של שלושה ימים‪ .‬לא שמת לב שהרחובות מתרוקנים?"‬
‫עמרם התעלם ממנה‪ ,‬הוא הלך לשטוף את הידיים‪ ,‬אבל את הבגדים לא החליף‬
‫לפני שנכנס למיטה‪ .‬הוא תפס את הגיוס ללח"י כתגובה הולמת שלו ושל אודי‬
‫למה שקרה אז‪ ,‬למה שהם לא מדברים עליו‪ ,‬וזריקת הרימון נתנה לו הרגשה‬
‫שרצה להרגיש שוב‪ ,‬ושוב ושוב‪ .‬הוא מוכן לכל ההשלכות ולא יצטער עליהן‪ ,‬הכל‬
‫בשביל אותה תחושת עליונות‪ ,‬כח ושייכות‪ .‬מעניין אם גם אודי מרגיש ככה‪,‬‬
‫בעצם זו לא שאלה‪ ,‬בטוח הוא מרגיש את זה‪ ,‬אי אפשר שלא‪ .‬כשיגמר העוצר הוא‬
‫בוודאי יאיר את הסיפור באור משעשע כמו שהוא תמיד עושה‪ .‬הלוואי והעוצר‬
‫יסתיים כבר‪.‬‬
‫הוא לא פגש את אודי עם סיום העוצר‪ ,‬גם לא בשבועות שלאחר מכן‪ .‬את חנה‬
‫ראה‪ ,‬היא באה לבדוק מה שלומו ופניה היו צהבהבות‪ ,‬נראתה כאילו אינה‬
‫מצליחה להזין את גופה‪ .‬היא לא אמרה שום מילה וחצי מילה על אודי‪ ,‬גם‬
‫כששאל‪ .‬הייתה בפיה בשורה משונה‪ ,‬הוא צריך להתרחק‪ .‬מישהו יפגוש אותו‬
‫בחיפה‪ .‬היא חיבקה אותו‪ ,‬הניחה יד על השיער שלו והזיזה אותה‪ ,‬אלה לא היו‬
‫ליטופים‪ ,‬היא רצתה לפרע אותו בכוונה‪.‬‬
‫***‬
‫אודי זיהה את עמרם למרות השנים שעברו ולמרות שהוא עמד בגבו אליו‪ .‬הוא‬
‫הופתע מאוד לגלות שכמוהו‪ ,‬גם עמרם הוא איש פלמ"ח‪ .‬הוא לא חיפש אותו‬
‫אחרי הלילה ההוא‪ ,‬מילא את הפקודות‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫אודי שהיה סגן משנה בחטיבה ‪ ,8‬יחידת השריון הראשונה‪ ,‬התקרב לעמרם‪ ,‬לוחם‬
‫מחטיבת יפתח שהובא לכח התגבור בקרב הזה על לטרון‪" .‬התאמנת על לזרוק‬
‫רימון? או שאתה עדין זורק אותו כמו תפוח?" הוא צעק כשעוד היו רחוקים‪ .‬הזמן‬
‫גרם לאודי לשכוח את הפרטים הקטנים בשיחתם אבל לא את החברות‬
‫שכתוצאה מהלילה ההוא נותקה‪ .‬עמרם הסתובב הוא זיהה מיד מי מתקרב אליו‪.‬‬
‫הוא חייך והתחיל לצעוד גם הוא לעבר אודי כשצעק לו בחזרה "מה החלטת‬
‫בסוף? זה הר הבית או בית המקדש?”‬
‫***‬
‫משפחה עם שלוש נפשות‪ .‬אמא אמירה‪ ,‬אבא עמרם ובן שקרוי על שם אושיק‪.‬‬
‫עמרם לא רצה לקרוא לו ככה‪ ,‬הוא רצה לקרוא לו על שמו של אודי‪ ,‬החבר שנהרג‬
‫בקרב על לטרון‪ .‬אבל ידע מה תהיה התגובה של אמא שלו אם לא יקרא לבנו‪,‬‬
‫הנכד שלה‪ ,‬על שמו של אחיו‪ .‬היא תשתגע‪ .‬היא מתקשרת אליו ארבע פעמים‬
‫ביום בשעות קבועות‪ ,‬דורשת שיבוא לבקר ביום ראשון בשעה ‪ ,8:16‬ברביעי‬
‫ב‪ 15:16-‬ובשישי ב‪ ,18:61-‬כלומר ב‪.19:01-‬‬
‫עמרם לא רצה להתחתן‪ ,‬אבל אמירה שכנעה אותו‪ .‬שנה אחרי החתונה שכנעה‬
‫אותו גם שהיא חייבת ילד‪ ,‬לפחות אחד‪ .‬היא עקשנית‪ ,‬יודעת לבחור את‬
‫המלחמות שלה בקפידה ולנצח אותן‪ .‬עמרם עד היום לא חושב שהוא היה צריך‬
‫להקים לעצמו תא משפחתי משלו‪ .‬היה לו פעם תא כזה‪ ,‬תא שהמוות של האבא‬
‫פירק ברגע‪ .‬הוא התרחק‪ ,‬לא היה בבית אף פעם ואת מקומו מילא אושיק‪ ,‬עד‬
‫שגם לו נמאס והוא עזב לקיבוץ רחוק בדרום‪ ,‬התגייס ליחידת ‪ 101‬של הצנחנים‬
‫ונהרג בפעולת תגמול‪ .‬עמרם לא רצה עוד משפחה שעתידה להיהרס‪.‬‬
‫‪ 18‬שנה שהבן גדל בחינוך הזה של עמרם‪ ,‬אם כבר יש משפחה‪ ,‬היא צריכה להיות‬
‫מושלמת‪ .‬בבית יש תמיד מוסיקה קלאסית ברקע‪ ,‬הספרייה מלאה בספרים‬
‫שנחשבים ליצירות קנוניות‪ ,‬מותר לדבר עם הילד רק בשפה עשירה כדי שלא יעז‬
‫להכניס הביתה את שפת הרחוב‪ ,‬וגם תלויות בו מלא תמונות בצבעי שחור‪-‬לבן‬
‫עם דיוקנות של גיבורים שמתו‪ ,‬חברים שעמרם אף פעם לא סיפר את סיפורם‪.‬‬
‫הכל עטוף באריזה יפה ואם לא מסתכלים פנימה‪ ,‬לא רואים את סטירות הלחי‬
‫שעמרם נתן לבן שלו בכל פעם שלא היה מרוצה‪.‬‬
‫"פינוק לא יוביל לכלום" תמיד נהג להגיד אחרי שהנחית את הסטירה‪ .‬אמירה אף‬
‫פעם לא התערבה‪ ,‬אסור לה לקחת חלק בחינוך של הילד‪ ,‬זה היה התנאי שלו כדי‬
‫להכניס אותה להריון‪ .‬היא תיתן לו לחנך את הילד כמו שהוא מבין‪ .‬לא חינוך רופס‬
‫ובכייני כדי שלא יגדל להיות פושטק שמזלזל בהורים שלו ובמדינה שלו‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫כמו תמיד‪ ,‬הרדיו מכוון באופן קבוע לרשת א' בשעה זו של היום‪ ,‬כי תוכנית של‬
‫מוסיקה קלאסית נשמעת תמיד בחמש‪ ,‬ואחריה דיונים בנושאי אמנויות הבמה‬
‫ומחזות‪ .‬עוד סטירה הולמת בלחי של הנער‪ ,‬סטירה רגילה לחלוטין‪ .‬הנער מתקרב‬
‫לאביו‪ ,‬הוא עושה את זה מהר‪ ,‬בלי לחשוב‪ .‬מהצד זה יכול להראות כאילו הוא‬
‫ממהר כדי ללחוש משהו חשוב שלא סובל דיחוי באוזנו‪ ,‬אבל המעשים שלו‬
‫מדברים במקומו‪ .‬עמרם מרגיש את הטפיחה על השכם‪ ,‬טפיחה חזקה מאוד‪,‬‬
‫טפיחה שהיא יותר מכה‪ .‬זה מזכיר לו את אודי‪ ,‬תמיד היה טופח לו על השכם‬
‫בעוצמה שהייתה יכולה להכאיב‪.‬‬
‫הברך של הבן פוגעת בבטן של עמרם והוא צונח על הרצפה‪ .‬מחזיק את בטנו‬
‫ומצייר עליה מעגלים עם כפות הידיים‪ ,‬כדי לרכך את המכה‪ .‬אין מקום לפרשנות‬
‫וגם אמירה מבינה מה קורה‪ ,‬היא לא מתערבת‪ ,‬מסתכלת לכמה שניות במתרחש‬
‫וחוזרת לסרוג‪.‬‬
‫"בפעם הבאה שאתה מרים עלי יד ‪ -‬אני הורג אותך!" הבן של עמרם מטיח בו‪.‬‬
‫הוא מתלבט אם לבעוט בראשו של אביו ששכוב על הרצפה‪ ,‬אבל לא עושה זאת‪.‬‬
‫הוא יוצא דרך הדלת בלי לקחת את המעיל‪ .‬חורף בחוץ וקר‪ ,‬אבל בתוך הבית קר‬
‫יותר‪ .‬הוא בטוח שהוא שומע תרועת חצוצרות‪ ,‬למרות שיודע שבחלק זה של‬
‫הסימפוניה ה‪ 41-‬הן לא מנגנות‪.‬‬
‫אמירה עדין סורגת‪ ,‬לא מרימה את מבטה מהצמר‪ ,‬גם עמרם עדין לא מרים את‬
‫עצמו מהרצפה‪ .‬הוא גרם לבן שלו לנהוג בדיוק כמוהו ולעזוב את התא המשפחתי‬
‫בגיל צעיר‪ .‬אולי כבר אין מחתרות שהוא יכול לפנות אליהן‪ ,‬אבל לבית הזה הוא‬
‫ודאי לא ירצה לחזור‪ ,‬הוא לא יגור כאן יותר‪ .‬הילד ידאג לעצמו עכשיו‪ ,‬יעשה לגבר‪.‬‬
‫עוד שנה הוא יתגייס ליחידה קרבית ויהיה איש צבא‪ ,‬בדיוק כמו אבא שלו‪ .‬עמרם‬
‫חייך‪ ,‬החינוך שלו עבד‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫מוקדש לאמא שלי ‪,‬‬
‫שיודעת לאהוב‪ .‬תמיד‪.‬‬
‫דוד שלי הומו | חן חזיזה‬
‫זו לא מחלה‪ ,‬זה לא מעשה רע‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬מעולם לא ידעתי שדוד שלי הומו‪.‬‬
‫דודו טסה פעם כתב שעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה‪ .‬לדוד שלי לא‬
‫ניתנה ההזדמנות‪ ,‬לא לכישלון מפואר‪ ,‬ובטח שלא לחלום במגירה‪ .‬הוא הלך‬
‫כל כך צעיר‪ ,‬השאיר אחריו תשעה אחים וזוג הורים‪ .‬ועם זאת‪ ,‬לא השאיר‬
‫אחריו אפילו לא אחד שיספר את הסיפור שלו‪.‬‬
‫כמו כל מנוח אהוב‪ ,‬תמיד מספרים על דוד שלי‪.‬‬
‫מספרים כמה הוא היה אדם טוב‪ ,‬חייכן‪ ,‬מצחיק ומשתטה‪ ,‬אוהב‪ ,‬דואג‪,‬‬
‫ועוזר‪ ,‬שמח‪ ,‬מפנק וזה רק ממשיך‪ .‬תשעה אחים וזוג הורים שמספרים את‬
‫כל זה‪ ,‬ואף לא אחד שיספר את הסיפור האחר‪ ,‬זה שמעבר‪ .‬על האהבה שלו‪.‬‬
‫על הדרך שבחר‪ .‬אפילו לא אחד שיש בו את הצורך לספר את הסיפור שלו‪.‬‬
‫דוד שלי הוא לא ליבוביץ‪ ,‬וגם לא היימן‪ ,‬וכשכותבים את השם המלא שלו‬
‫בוורד יש קו אדום מתחת‪ .‬דוד שלי הוא המרוקאי שעלה לארץ הקודש‪,‬‬
‫לאופקים‪ ,‬עם משפחה גדולה‪ ,‬מסורתית‪ ,‬חמה ואוהבת‪ .‬דוד שלי הומו‪.‬‬
‫***‬
‫אני מסתכלת על התמונות שלך‪ ,‬רואה את הציורים שהיו תלויים אצלך‬
‫בבית‪ ,‬צופה בסרטונים שבהם אתה מופיע‪ ,‬שומעת את התקליטים הישנים‬
‫שלך‪ ,‬רואה אותך לצלילי 'שחרחורת'‪ ,‬ובו בזמן צמאה יותר מכל לדעת למה‬
‫זה סוד? מי החליט שצריך לקבור איתך גם את הייחוד שלך? מי קבע שצריך‬
‫להטמין את הבחירות שלך? מי בחר להשתיק חלק בלתי נפרד ממך ואת‬
‫המניע למלחמה הפרטית שלך?‬
‫אני כותבת לך למרות שמעולם לא הכרנו‪ ,‬כי אני מרגישה שתמיד היית חלק‬
‫ממני‪ .‬עכשיו אני פה כדי להבין מאיפה הכל בא ואיך הכל התחיל‪ .‬אני פה‬
‫בשביל לספר את הסיפור שלך‪ .‬לכתוב את מה שלעולם לא נאמר‪ .‬להתגאות‬
‫במה שמזמן כבר לא בושה‪ .‬להוציא את השד הנורא מהארון הגדול‪.‬‬
‫***‬
‫"אין שום דבר מיוחד לספר עליו‪ ,‬הוא כאילו היה אח רגיל לכל דבר"‬
‫"אמא ‪ -‬הוא אח רגיל לכל דבר"‬
‫‪18‬‬
‫"לא בגלל שהוא היה הומו" היא מתעננת‪" ,‬אבל זה כמו שאין שום דבר‬
‫מיוחד לספר עלי‪ ,‬אותו דבר גם עליו"‪.‬‬
‫"בכל אדם יש משהו מיוחד אמא‪ ,‬כולנו יצירה של טאטא‪ ,‬רק צריך לשאול‬
‫שאלות"‪.‬‬
‫"אני לא חושבת שנכון לי לעשות דבר כזה בלי לבקש רשות מאחים שלי‪.‬‬
‫ואם אחים שלי לא רוצים להיחשף לדבר הזה? לא רוצים שהחברים יגלו‪.‬‬
‫אפילו הדודים שלי לא יודעים שהוא נפטר מאיידס‪ ,‬הם חושבים שעבר‬
‫התקף לב או חלה בסרטן‪".‬‬
‫"אמא זה רק כמה עותקים‪ ,‬ואני לא חושבת שאתם יכולים להחליט בשמו‬
‫אם ידעו או לא ידעו‪ ,‬מי בחר שזה מה שהוא היה רוצה? להסתיר ולשמור‬
‫בסוד?"‬
‫"עובדה שאימא שלי לא ידעה‪ ,‬היא חשבה שהוא חולה בסתם מחלה‪ .‬הוא‬
‫גם לא היה ממש הומו‪ ,‬לא היה לו חבר שהוא הביא הביתה אף פעם" היא‬
‫מתאמצת להסביר‪" ,‬תאמיני לי חן‪ ,‬עד שלא אמרו לי שהוא נפטר מאיידס‪,‬‬
‫לא ידעתי שהוא היה הומו"‪.‬‬
‫"איך גילית?"‪ ,‬אני מנסה לדלות כל טיפת מידע לפני שתיסגר שוב‪.‬‬
‫"רק מהסיפורים שסיפרו אחר כך גיליתי‪ ,‬כי מי שיש לו איידס הוא הומו‪.‬‬
‫ככה היה אז"‪ ,‬היא מתחילה להכניס את הכלים למדיח וממשיכה "התפיסה‬
‫של אז הייתה שונה מעכשיו‪ ,‬אם היית הומו ‪ -‬וואוה וואוה‪ ,‬פדיחה‪ ,‬ועוד‬
‫משפחה כמו של אבא שלי? שהבן של הרב ז'רד יהיה הומו? משפחה מוכרת‪,‬‬
‫דתית‪ ,‬מסורתית‪ ,‬מרוקאית‪ .‬אז זה היה אחרת‪ ,‬לא כמו היום‪ ,‬היום זה‬
‫שטויות‪ .‬מי היה מאמין שכל האלה שבטלוויזיה הם כאלה"‪.‬‬
‫"כאלה? מה זה כאלה אמא? זה לא משהו רע‪ .‬אם אח שלי היה הומו ‪ "-‬אני‬
‫מערערת אותה לרגע‪" ,‬היית מתביישת בזה?"‬
‫"זה לא משהו טבעי חן" היא מתגוננת‪" ,‬אני הייתי מתבאסת מזה‪ ,‬לא‬
‫מתביישת אבל מתבאסת כי זה לא טבעי‪ ,‬אני יודעת שזה לא משהו טבעי‪.‬‬
‫יהיה לי קשה לקבל אותו‪ ,‬יהיה לי קשה עם זה שלא יהיו לו ילדים משל‬
‫עצמו‪ .‬זה לא פשוט להיות אח להומו או ללסבית‪ ,‬זה לא משהו שהוא טבעי‬
‫נקודה‪".‬‬
‫"אני חושבת שזה משהו שאנחנו מחליטים אם הוא קשה או לא קשה‪ ",‬אני‬
‫דוחקת בה‪.‬‬
‫"אני לא הייתי מוכנה שחס וחלילה הבן שלי יהיה אחד מ'הזה' או הבת שלי‬
‫תהיה אחת מ'הזה'‪ ".‬היא עונה לי‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫"מה זה אחד מ'הזה' אמא?"‬
‫"או הומו או לסבית‪ ,‬למה מה? רק אל תפתיעי ותגידי לי שאת לסבית כן?"‪,‬‬
‫היא נבהלת לשנייה‪ ,‬ובאותו הרגע ניצת בי רצון עז להלום בה עם ידיעה‬
‫מרעישה‪ ,‬רק כדי להראות לה שהשמיים נשארים במקומם‪ ,‬אבל אני‬
‫מתאפסת אחרי רגע ומודה באמת‪,‬‬
‫"לא אמא‪ ,‬אני לא לסבית"‪.‬‬
‫"רק זה מה שהיה חסר לי" היא משחררת אנחת רווחה ולא מבינה את כובד‬
‫המילים שנזרקות אל חלל המטבח‪.‬‬
‫"אני יכולה לספר לך באופן כללי בשביל הידע שלך‪ ,‬אבל אם את שואלת‬
‫אותי‪ ,‬אם את רוצה סיפור מעניין תכתבי על סבא סימון" ומצרפת מספר‬
‫טיעונים ושכנועים על למה כדאי לי לשנות את נושא הביוגרפיה‪.‬‬
‫"מה כבר יש לספר על מישהו שחי שלושים שנה?" היא תוהה‪ ,‬אבל עמוק‬
‫בפנים יודעת בדיוק מה אפשר לספר‪.‬‬
‫בגלגול עיניים עדין‪ ,‬בידיעה שהיא לא רואה את זה כמובן‪ ,‬אני נושמת עמוק‬
‫ומסבירה לה שככל שהשיחה מתקדמת‪ ,‬כך אני מבינה יותר למה אני רוצה‬
‫לכתוב דווקא על דוד מיכאל‪.‬‬
‫אמא שלי‪ ,‬אודט‪ ,‬מבינה שאין לה לאן לברוח‪ .‬היא לא שופכת מיד הכל‪,‬‬
‫ומנסה לשלוח אותי לדבר עם דודים אחרים בטענה שהם יודעים יותר‪ .‬אבל‬
‫לאט‪-‬לאט היא מתקדמת ומציעה לי להכין שאלון שעליו תענה‪ .‬ובו בזמן‪,‬‬
‫בלי לדעת שאני מקליטה אותה‪ ,‬היא מתחילה לספר לי סיפור מהילדות‪:‬‬
‫"הוא היה מעלף‪ ,‬לפני כל יציאה לדיסקוטק הוא היה מכין אותי‪ :‬עושה לי‬
‫אבועגלה‪ ,‬שם לי מסקרה ומפריד את הריסים אחד אחד עם מחט‪ ,‬וצוחק‬
‫עליי שיש לי תריסים ולא ריסים‪"..‬‬
‫***‬
‫משנכנס אדר מרבין בשמחה?‬
‫זה היה קצת לפני פורים‪ ,‬אמא נפרדה מהים האדום לטובת הלחות של תל‬
‫אביב‪ .‬ההיריון המתקדם לא מנע ממנה לעשות סבב אחים כמו בכל ביקור‪.‬‬
‫תחילה ביקרה את סולונז'‪ ,‬ומשם המשיכה לאליהו‪ .‬ברסלבים שרים עם‬
‫רעשנים מתחת לחלון תפסו את תשומת ליבה לכמה רגעים‪ ,‬עד שהוא נכנס‬
‫לחדר והחל לדבר‪" :‬את יודעת אחותי‪ ,‬מיכאל מאוד חולה‪".‬‬
‫"אז בוא נלך לבקר אותו" היא מיהרה לענות בקלילות דעת‪ ,‬בטוחה שמדובר‬
‫באיזו שפעת של עונת מעבר‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫הכניסה לרחוב עמוס אף פעם לא הייתה מלנכולית כל כך‪ .‬בחדר המדרגות‬
‫הפנים של אליהו מתמלאות תוגה וצמרמורת עולה בגופו מכף רגל ועד‬
‫ראש‪ .‬כשהם נכנסים לדירה של מיכאל ‪ ,‬הם רואים אותו שוכב במיטה‪ ,‬חסר‬
‫צבע‪ ,‬חסר קול‪ .‬ההילה שעטפה אותו בדרך כלל התחלפה באופל והאור‬
‫שהקרין תמיד התחלף בכתמים‪.‬‬
‫"מה כפרה עלייך? למה אתה ככה?" היא מתקרבת אליו והוא מתרחק‬
‫בחשש‪.‬‬
‫"אני חולה חיים שלי‪ ,‬אל תתקרבי אלי יותר מידי‪ ,‬את בהיריון"‬
‫"מה יש לך?"‬
‫"אני לא מרגיש טוב אודט‪ ,‬אני לא מרגיש טוב‪".‬‬
‫"מה זה הפצעים האלה מיכאל? ממתי זה ככה?" אליהו שואל בפנים‬
‫מודאגות‪.‬‬
‫"זה שום דבר אחי‪ ,‬מחר אני אלך לרופא‪ ,‬זה שום דבר‪".‬‬
‫כשאליהו הולך להכין שתייה חמה‪ ,‬מיכאל כורך את ידיה של אמא בידיו "אני‬
‫צריך שתעשי לי טובה אחותי‪ .‬למטה‪ ,‬לא רחוק מכאן‪ ,‬יש בית מרקחת" הוא‬
‫פוסק לרגע וקולו נחלש‪" ,‬אני צריך שתלכי לשם ותקני לי טיטולים"‪ .‬כדור‬
‫של הלם מהול חנק חובט לה בלב ומשם עולה לגרון‪ .‬היא מנסה להתאפק‬
‫אבל העיניים לא מצליחות להחזיק את הדמעות‪.‬‬
‫"למה חיים שלי? קום מהמיטה כפרה עליך‪ ,‬קום מהמיטה‪ ".‬היא לוחשת לו‬
‫ברוך‪ ,‬מתחננת‪ ,‬מתקשה לקבל את הבקשה‪" ,‬אני לא יכול אוחתי" הוא עונה‬
‫לה בעיניים טרוטות‪" ,‬אני לא יכול”‪.‬‬
‫***‬
‫"ולא ידעתם מה זה אמא?" היא לוחצת עוד לחיצה על סבון הכלים‪,‬‬
‫משפשפת את הסיר ונאנחת‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא חשבנו לרגע‪ .‬את יודעת‪ ,‬כשיצאנו משם‪ ,‬מהבית‪ ,‬אליהו היה מודאג‬
‫בעיקר בגלל הפצעים‪ ,‬הם לא היו לו לפני כן‪ .‬הוא חשב שזו איזו מחלת עור‪,‬‬
‫אולי פסוריאזיס שהזדהם‪ .‬אבל בחיים לא עלה בדעתנו שזה היה איידס‪ ,‬מי‬
‫בכלל חשב שהוא הומו?"‬
‫"הוא לא היה נראה?" הסקרנות שלי קוטעת את רצף הסיפור‪.‬‬
‫"לא‪ .‬הוא רק היה נראה ז'ווינטי כזה‪ ,‬אבל לא הומו"‪.‬‬
‫"ז'ווינטי?" צחקוק קליל על מילון המושגים של אמא גובר על הדמעות של‬
‫שתינו‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫"כן נו‪ ,‬ז'ווינטי – ז'ווינטי קראנו למי שמדבר כמו ז'אנט‪ ,‬מהשכונה‪ ".‬כן אמא‪,‬‬
‫במילים אחרות קוראים לזה אוחצ'ה‪ .‬אם רק היית מסכימה לקבל את זה‪,‬‬
‫אני חושבת לעצמי ונותנת לה להמשיך בהשוואות שלה לדויד‪ ,‬המרוקאי‬
‫ההומו מהסופר שלטענתה ממש לא ז'ווינטי‪.‬‬
‫"רגע‪ ",‬שוב הסקרנות שלי קוטעת אותה‪" ,‬אם דויד לא ז'ווינטי אז איך ידעת‬
‫שהוא הומו?"‬
‫"אני לא ידעתי‪ ,‬הוא סיפר לי‪ ,‬באיזו פעם אחת כשדיברנו על זוגיות וחתונה"‬
‫והרי רק אמא שלי יכולה להגיע לשיחות על זוגיות וחתונה עם המנהל של‬
‫הסופר‪" ,‬אנחנו מדברים ומדברים ופתאום הוא עוצר ואומר לי 'אל תיבהלי‪,‬‬
‫אבל את יודעת‪ ,‬שחברה שלי זה בעצם חבר שלי‪ ,‬כן? ואת יודעת שהוא‬
‫ערבי? ואת זוכרת שאבא שלי רב‪ ,‬נכון?' אמרתי לו 'וואה וואה‪ ,‬סחררת אותי‬
‫לגמרי עכשיו דויד'‪' ,‬למה כפרה‪ ,‬כל אחד עושה מה שהוא מרגיש'‪ ,‬אז‬
‫אמרתי לו 'מה אני אגיד לך כפרה אתה צודק'‪".‬‬
‫"אז הנה אותו קיבלת" אני קופצת עליה‪ ,‬והיא בהתגוננות מנסה להסביר‪,‬‬
‫"גם את מיכאל אני קיבלתי‪ .‬אני לא מתביישת בו חס וחלילה‪ ,‬אבל למה‬
‫כולם צריכים לדעת את זה? הדודים שלי‪ ,‬הילדים שלי‪ ,‬חוץ ממך אף אחד לא‬
‫יודע‪".‬‬
‫"ואת חושבת שזה בסדר‪ ,‬להסתיר את זה מאיתנו כל השנים?" אני שואלת‬
‫ובאמת מנסה להבין‪.‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ,‬זה אף פעם לא היה משהו שחשבתי שצריך לספר‪ ,‬לא בגלל‬
‫שרציתי להסתיר‪ ,‬זה פשוט"‪ ,‬היא ממשיכה להתבחבש במילים של עצמה‬
‫ואני קוטעת אותה‪:‬‬
‫"זה פשוט יותר נוח אמא‪ .‬אבל מה שהיה היה‪ ,‬למה עכשיו לא לספר? מה כל‬
‫כך מפריע לך שידעו?"‬
‫"לא מפריע לי שידעו‪ ,‬הוא מת‪ .‬זה נגמר‪ .‬אבל אני לא חושבת שזו זכותי‬
‫לפרסם משהו על בנאדם שכבר לא בחיים‪".‬‬
‫"ואני חושבת שזו לא זכותכם להסתיר חיים שלמים של בנאדם"‪.‬‬
‫***‬
‫במחלקה הפנימית של איכילוב לא היה אחד שיכול היה לפספס את דוד‬
‫מיכאל‪ .‬לא משנה כמה היה תשוש ועייף‪ ,‬תמיד הצחיק את האחיות והיה‬
‫מוקף באנשים‪ .‬ביום החינה של רחלי‪ ,‬האחיינית הראשונה שהתחתנה‪,‬‬
‫הגיעו אמא‪ ,‬רחלי ודודה פאני לביקור‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫"דוד מיכאל‪ ,‬אתה לא תבוא לחתונה שלי?" רחלי יודעת את התשובה‪ ,‬אבל‬
‫לא יכולה שלא לשאול‪,‬‬
‫"לא כפרה עלייך‪ ,‬הלוואי ויכולתי"‪.‬‬
‫"היום החינה אחי‪ ,‬היום החינה של הלערוסה דיאלי" דודה פאני אומרת‬
‫בהתרגשות‪.‬‬
‫"באמת?" הוא פתאום מתרומם והעיניים שלו מבריקות‪ ,‬הוא פונה לאימא‬
‫ושואל "מה אתם הולכים לחינה אוחתי? ותשירי לה יאנס יאנס?"‬
‫"כן" אמא עונה לו בגרון חנוק‪.‬‬
‫"אז תביאי לי חינה ותמרחי לי‪ ,‬ותביאי לי גם עוגות"‪ ,‬פאני רואה את העיניים‬
‫של אמא‪ ,‬ועונה מהר במקומה‪" ,‬בטח י'עומרי‪ ,‬בטח שנביא לך"‪.‬‬
‫למחרת הגיעו שוב אמא‪ ,‬דודה פאני‪ ,‬ורחלי בשמלת כלה עם עוגות וחינה‬
‫כמו שהבטיחו‪
.‬‬
‫"רגע רגע‪ ,‬תקראו לכל האחיות‪ ,‬אני רוצה שכולן ישמעו את הקול פעמונים‬
‫של אודט אחותי‪ ,‬נו תקראו לכולן"‪ ,‬הוא מבקש בגאווה‪ .‬תוך רגע החדר‬
‫מתמלא ברופאים‪ ,‬אחיות ומבקרים‪.‬‬
‫"עביידי יאנס יאנס‪ ,‬על הסבח אליום‪ ..‬עלילה אנו פרחנים‪ ..‬וולעודו סאבח‬
‫מעונו‪ "..‬אמא שרה למיכאל את מעוואל הפרידה של הכלה מבית הוריה‪,‬‬
‫ביום החינה שלה‪ ,‬מורחת לו את החינה והדמעות חונקות בגרון‪ .‬היא לא‬
‫מצליחה לשיר והוא מתחנן שתמשיך "אני לא יכולה מיכאל‪ ,‬אני לא יכולה"‬
‫"אני ואת אחותי‪ ,‬אני ואת"‬
‫"בידנפי אה יאננננס‪ ..‬הליל ומעה טולור‪ ..‬עלי פארח מעל לערוסה עקבל מה‬
‫נדולור‪ "...‬הם ממשיכים לשיר יחד‪ ,‬יודעים ללא מילים שלא תהיה עוד‬
‫הזדמנות שאימא תוכל לשיר לו את שיר החינה‪.‬‬
‫***‬
‫מהפגישה עם דודה סולונז' לא יצא דבר מלבד קצת זמן איכות‪ .‬כשסיפרתי‬
‫לה תחילה על המסע האישי שאני עוברת בעקבות הביוגרפיה היא שמחה‪,‬‬
‫אבל כשהגעתי והבינה על מי אני מעוניינת לשמוע‪ ,‬היא סיפרה לי שמאז‬
‫הניתוח ראש שעברה לפני שנה הזיכרון שלה הלך‪ ,‬וככל שעובר הזמן זה רק‬
‫מחמיר‪.‬‬
‫יצאתי משם דואגת ומלאה רגשות אשם‪ ,‬הרגשתי כאילו פיזרתי מלח על‬
‫הפצעים‪ .‬מהר מאוד‪ ,‬בנסיעה מהבית אל תחנת הרכבת‪ ,‬ביקש מאיר בעלה‬
‫‪23‬‬
‫שלא ארגיש רע עם עצמי‪ .‬היא זוכרת יפה מאוד וטפו‪-‬טפו הכל בסדר‪ .‬זה‬
‫לא הזיכרון שמקשה עליה‪ ,‬אלא הגעגוע והכאב‪.‬‬
‫בשיחה‪ ,‬אני שותה כל פיסת מידע על דוד מיכאל שמאיר מצליח להעלות‪.‬‬
‫אנחנו מדברים בעיקר על האמנות שאהב‪ ,‬הספרים‪ ,‬המשוררים‪ ,‬פריק‬
‫מטורף של חווה אלברשטיין‪ .‬כשאנחנו מגיעים לתחנת הרכבת אני מקבלת‬
‫ממנו ברכת דרך להמשך החיפוש שלי ויורדת מהאוטו‪.‬‬
‫***‬
‫זהו זה? ככה זה ייגמר?‬
‫עוברים שבועות וכלום לא מתקדם‪ .‬הריחוק מצטמצם‪ .‬הדוד שלא הכרתי‬
‫הפך כבר לחלק בלתי נפרד ממני‪ .‬התקליטים שלו מסתובבים על הפטפון‬
‫בלי הפסקה‪ .‬שנים שהוא לא היה חי כל כך‪ .‬חי כל כך בתוכי‪ .‬יום‪-‬יום‪,‬‬
‫שעה‪-‬שעה‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬יכול להיות שככה זה יגמר? זה מתחיל להיות יותר‬
‫ויותר קרוב‪ ,‬יותר ויותר קשה‪ .‬כל כך הרבה פגישות שהתבטלו‪ ,‬כל כך הרבה‬
‫שיחות שלא נענו‪ .‬חלקם לא זוכרים‪ ,‬לחלקם כואב להיזכר‪.‬‬
‫***‬
‫כמעט עשר בלילה‪ .‬הילדים במיטות‪ .‬בדרך כלל בשעות האלה‪ ,‬כשאני‬
‫שומרת על הילדים של השכן אני מעדיפה לקרוא או לשמוע מוזיקה‪ .‬אלו‬
‫בין השעות היחידות שאני יכולה להרשות לעצמי להתבטל וגם להצדיק את‬
‫זה‪ .‬שום דבר לא הכין אותי לשיחת הטלפון שלה‪" .‬אמא אמרה לי שאת‬
‫כותבת על מיכאל ‪ ,‬היא אמרה לי שהם לא רוצים לדבר‪ .‬אני רוצה לדבר"‪.‬‬
‫"חן? ‬
‫תגידי משהו"‬
‫אני לא מצליחה‪ .‬אולי מפחדת לקלקל משהו רגע לפני שהכול נגמר‪ .‬אולי‬
‫אני פשוט לא מאמינה שיש תקווה לשמוע משהו חדש‪.‬‬
‫"ידעת שהוא הומו?" אני מתעשתת ושואלת את דודה ציפורה בישירות‪.‬‬
‫"אני חושבת שכן‪ ,‬ידעתי שהוא הומו‪ .‬אני חושבת שכולנו ידענו‪ ,‬אבל אף‬
‫אחד אף פעם לא דיבר על זה‪ .‬אפילו לא בינינו‪ ,‬האחים‪ .‬כשאת יודעת דבר‬
‫כזה את נבהלת מהמחשבה ומדחיקה" היא מספרת‪" ,‬את לא נותנת לזה‬
‫מקום‪ .‬אף אחד לא נתן לזה מקום‪ .‬היה לנו נוח עם זה‪ ,‬נוח במקום הזה של‬
‫השתיקה‪ .‬ואני חושבת שבשביל לתת נחת לסבתא גם הוא לא דיבר על זה‪.‬‬
‫גם הוא שתק‪ .‬מדי פעם הוא היה בא לבקר בבית עם בחורה‪ .‬היא הייתה‬
‫שוודית‪ .‬חתיכה‪ ,‬רזה‪ ,‬עם רגליים ארוכות‪ ,‬עיניים ירוקות ושיער בלונדיני‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫פשוט אלוהית‪ ,‬כמוהו‪ .‬היה נוח לחשוב שזו בת הזוג שלו‪ ,‬למרות שבפנים‬
‫אני חושבת שידעתי שזה רק בשביל לתת נחת לסבתא‪ ,‬ואולי גם לנו"‪.‬‬
‫"מה את זוכרת ממנו? מהאדם שהוא היה?" אני שואלת בתקווה להשלים‬
‫עוד חלק או שניים בפאזל שנקרא מיכאל‪.‬‬
‫"הוא היה בחור כל כך שמח‪ ,‬כל כך יפה ומטופח‪ .‬הייתה סביבו הילה‬
‫שהאירה כל מקום שהוא היה בו‪ .‬אני לא אשכח אותו ביום החתונה שלי‪.‬‬
‫הוא לבש מכנס אפור‪ ,‬חולצה אפורה ועליה וסט תואם‪ ,‬הוא היה מתלבש כל‬
‫כך יפה‪ .‬היה לו קול ערב ומרגיע‪ ,‬ממש כמו של סבא‪ ,‬כשהוא היה שר‬
‫הנשימה שלנו הייתה נעצרת‪ .‬בחתונה שלי הוא הפתיע אותי ושר לי‬
‫'שחרחורת' "‪.‬‬
‫שחרחורת‪ .‬זה מסביר כל כך הרבה‪ .‬הוא תמיד היה שם‪ ,‬השיר הזה‪ .‬בשבילם‪.‬‬
‫בשבילי‪ .‬בכל פעם שהתנגן ברדיו‪ ,‬בכל פעם שהיו שרים אותו‪ .‬בכל פעם‬
‫הופיעה התחושה הזאת בבטן שגורמת להתקפל‪.‬‬
‫***‬
‫באחד הביקורים של ציפורה בבת ים‪ ,‬היא הלכה עם סולונז' לבקר את‬
‫מיכאל בבית החולים‪ .‬היא הביאה לביקור את בת‪-‬אל‪ ,‬הבכורה שלה‪ ,‬שרק‬
‫נולדה‪ .‬הוא כל כך אהב תינוקות‪ .‬בכל פעם שהיה מנשק את בת‪-‬אל‪ ,‬היה‬
‫מניח לה מגבת על הראש ורק דרכה מנשק‪ .‬היא לא באמת הבינה למה‪ ,‬אבל‬
‫גם לא שאלה‪ .‬היא ידעה שהוא חולה אבל לא ידעה במה‪ .‬היא פשוט הייתה‬
‫שם‪ .‬דאגה לו‪ ,‬אבל לא רק היא‪ .‬הוא היה מוקף חברים ואנשים‪ .‬בכל פעם‬
‫שיצאה מהחדר בבית החולים‪ ,‬ראתה קבוצת חברים אחרת שבאה לבקר‬
‫אותו‪ .‬היא התרגשה לגלות שהיה אהוד בסביבה שלו‪ ,‬כמו שהיה אהוד‬
‫בבית‪.‬‬
‫***‬
‫"זה היה ביציאה מאיכילוב" היא מספרת "סולונז' לא דיברה הרבה באותו‬
‫ביקור‪' .‬המצב לא טוב' היא זרקה לאוויר‪' .‬את סתם לחוצה' עניתי לה‪' ,‬הוא‬
‫נראה בסדר גמור‪ .‬קצת חלש זה הכל'‪ .‬לא חשבתי הרבה על המחלה עצמה‪,‬‬
‫לא חשבתי הרבה על מה היא‪ .‬לא חשבתי‪ ,‬או שאולי פחדתי לדעת‪ .‬אבל‬
‫פתאום זה הגיע‪ ,‬בלי שביקשתי‪' .‬זה איידס ציפורה‪ ,‬יש לו איידס'‪ .‬במכה‬
‫אחת הריאות שלי התרוקנו‪ .‬הרגשתי שהיא תקעה לי סכין בבטן וסובבה‬
‫אותה‪ .‬לא ידעו אז הרבה על המחלה‪ .‬רק על המהירות בה המוות מגיע‪.‬‬
‫'אני קשורה אליו‪ .‬קשה לי' סולונז' אמרה וביקשה שלא אספר לאמא"‪.‬‬
‫*‬
‫‪25‬‬
‫"כמו בכל אחר הצהריים של שישי‪ ,‬בסיום ההכנות לשבת‪ ,‬אני וסולונז'‬
‫הגענו לבקר" היא מספרת‪" ,‬ידעו שהמצב הדרדר‪ ,‬אבל הוא לא נתן לנו‬
‫להרגיש בזה‪ .‬הוא אמר לי 'את נראית פיגוז אחותי'‪ .‬לא הפסיק להחמיא‬
‫ולצחוק"‪ .‬זמן קצר לפני כניסת השבת נפרדו בברכת שבת שלום והתקדמו‬
‫לכיוון הבית כדי להספיק להדליק נרות‪ .‬בקצה המסדרון של המחלקה‬
‫הפנימית‪ ,‬הרופא ביקש מסולונז' ללוות אותו לחדר שלו‪ .‬תיארתי לעצמי‬
‫שצריך שוב לעדכן את הטפסים‪ ,‬והמשכתי להתקדם לכיוון הספסל שהיה‬
‫ביציאה הראשית של בית החולים‪ .‬בזמן שאני מחכה שם‪ ,‬השמש התחילה‬
‫לשקוע ולהכניס את השבת‪ .‬בלי להתבונן‪ ,‬הרגשתי בסולונז' יושבת לצידי‪.‬‬
‫אלו היו רגעים שלווים של התבוננות‪ ,‬בלי מילים‪ .‬חשבתי לעצמי שנרות כבר‬
‫לא נוכל להדליק היום‪.‬‬
‫'זהו'‪ ,‬היא אמרה והוציאה אותי משרעפיי‪.‬‬
‫'זה נגמר‪ .‬הוא נפטר' "‪.‬‬
‫"לא הבנתי מה קרה‪ .‬נפלתי על הרצפה‪ .‬נדמה לי שהכיתי את עצמי‪,‬‬
‫הרגשתי כאחת המקוננות מהלוויה של השכן אברג'ל‪ .‬התייפחתי‪ .‬צעקתי‪.‬‬
‫כעסתי‪ .‬כשהיא ניסתה להרגיע אותי ולעזור לי לקום זה היה לשווא‪ ,‬אני‬
‫חושבת שאחזתי לה בכתפיים וניערתי אותה חזק‪ .‬כאב לי‪ .‬לא הבנתי למה‬
‫היא רגועה‪ ,‬למה היא לא מגיבה‪' .‬אח שלי מת' צעקתי 'זה לא יכול להיות‬
‫את מבינה אותי סולונז'? זה לא יכול להיות הוא היה בסדר'‪.‬‬
‫'כן‪ ,‬הוא היה בסדר ציפורה‪ .‬אלה הריאות שלו‪ ,‬הן פשוט קרסו'‪.‬‬
‫'לא סולונז'‪ .‬זה לא יכול להיות'‪".‬‬
‫"איך זה שהיא הייתה רגועה באמת?" אני משחילה בין הנשימות הכבדות‪,‬‬
‫"הרי היא הייתה כל כך קרובה אליו"‬
‫"הרופא הביא לה שני כדורי הרגעה לפני שסיפר לה‪ .‬היא קיבלה את הבום‬
‫אחר כך"‪.‬‬
‫"את זוכרת עוד משהו מאותם הרגעים?" שאלתי‬
‫"כן‪ ,‬החברים שבאו לאכול איתו את ארוחת השבת ראו אותנו בחוץ‪ ,‬הם‬
‫הסתכלו עלי‪ ,‬הבינו שזה נגמר ואז הקיפו אותנו במעגל של אהבה‪ .‬הוא מת‬
‫בצעקה‪ .‬בדיוק בכניסת השבת"‪.‬‬
‫***‬
‫הם עמדו שם מחובקים דקות ארוכות‪ .‬לא היה הרבה מה לעשות מאחר‬
‫והשבת כבר נכנסה‪ .‬הן חזרו לבית של סולונז' ולמחרת‪ ,‬קצת לפני צאת‬
‫‪26‬‬
‫השבת יצאו לכיוון מעלה אדומים‪ .‬שיירות חוזרות מבית כנסת הופיעו‬
‫לאורך הדרך‪ .‬הן הגיעו בשעת ההבדלה‪.‬‬
‫"החלון של חדר המגורים פנה לכיוון החניה‪ .‬מרחוק אפשר היה לראות את‬
‫אליהו אחי מברך 'המבדיל בין קודש לחול' ואת אמא שלנו מתנדנדת‬
‫ומבקשת 'תברך את מיכאל בן רחל‪ ,‬תברך אותו חזק'‪ .‬זה כאב‪ .‬בנשימה‬
‫עמוקה נכנסנו הביתה‪' .‬מה קרה' אמא שאלה‪ ,‬לא הוצאנו מילה‪ .‬אליהו‬
‫החליף מבט עם סולונז'‪ ,‬זה הספיק‪ .‬הוא הוריד את הראש ואמר 'אמא‪ ,‬אני‬
‫צריך לקרוע את החולצה שלי‪ .‬אח שלי נפטר' "‪.‬‬
‫היא צעקה‪ .‬היא נשברה‪ .‬הוא היה התינוק שלה‪ ,‬הבן האהוב שלה‪ .‬הוא היה‬
‫החיים שלה‪ .‬גם כשעבר לתל אביב לא התנתק ממנה‪ .‬הוא היה עובד בכל‬
‫סוף שבוע רק כדי שמידי יום שלישי יוכל יהיה לקחת חופש מהעבודה‬
‫ולעשות לה יום כיף בתל אביב‪ .‬בכל יום שלישי היא הייתה מגיעה אליו‬
‫באוטובוס ממעלה אדומים‪ ,‬הם היו אוכלים יחד ארוחת בוקר בקפה דן‬
‫ומשם ממשיכים לקניות‪.‬‬
‫"את חושבת שהיא ידעה?" אני שואלת‪.‬‬
‫"היא הייתה אישה חכמה חן‪ ,‬יותר חכמה מכולנו‪ .‬אם את שואלת אותי? היא‬
‫ידעה‪ .‬היא הבינה אותו בלי מילים‪ .‬ואהבה אותו בלי תנאים‪ .‬הכי עצוב לי‬
‫שהוא לא יצא מהארון" היא פותחת בפני את הלב שלה בעודה מפוררת‬
‫בכאב את הלב שלי‪" .‬אני יודעת שהיה לו קשה" היא ממשיכה‪" ,‬אני יודעת‬
‫שזה ייסר אותו‪ ,‬ושהוא לא עשה את זה בשבילנו‪ .‬בשביל הכבוד שלנו‪,‬‬
‫בשביל האמונה שלנו‪ ,‬בשביל המסורת שלנו‪ .‬אבל יותר מכל‪ ,‬בתוך תוכי‪ ,‬אני‬
‫מאמינה ויודעת שאנחנו אחים מספיק טובים‪ ,‬חזקים ואוהבים ושהיינו‬
‫מקבלים אותו כמו שהוא‪ .‬נכון‪ ,‬אולי לא כולם היו יוצאים איתו למועדונים‬
‫של הומואים‪ ,‬כמו סולונז'‪ ,‬או עושים פיקניקים בגן העצמאות בתל אביב‪,‬‬
‫אבל בכל זאת‪ ,‬כואב לי שלא יכולנו לאהוב אותו גם ככה‪ .‬שלא זכינו לאהוב‬
‫אותו גם ככה‪".‬‬
‫***‬
‫"חייתי למה את בוכה כל כך חזק?" אני לא מצליחה להחזיק את עצמי יותר‬
‫ומשחררת התייפחות לא קרואה "תשתי משהו" ציפורה מנסה להרגיע‪ .‬אני‬
‫לא מצליחה לדבר‪ ,‬לא מצליחה להסדיר את הנשימה‪ .‬אני שומעת את חוסר‬
‫האונים שלה מעבר לקו‪ ,‬אבל אני לא מצליחה להוסיף עוד מילה‪" .‬וועליה‪,‬‬
‫כואב לי לשמוע אותך‪ ,‬חשבתי שתשמחי כשאספר לך הכל‪ ,‬שתוכלי לסיים‬
‫לכתוב"‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫ואיך אסביר לה שאני ואתה זו שריטה של שנים?‬
‫שנים שאני יודעת שביום שתהיה לי ילדה אקרא לה בשמך‪,‬‬
‫למרות שאני לא באמת יודעת מה אני יודעת עליך‪.‬‬
‫שנים שלא היה לי את מי לשאול‪ ,‬ולא היה מי שיספר‪.‬‬
‫שנים שלא היה את האומץ לחפור‪ ,‬ולא היה שום תירוץ שיעזור לי לא‬
‫להרפות‪.‬‬
‫ופתאום היא באה‪ ,‬אחרי שנים‪ ,‬ושופכת את הכל‪.‬‬
‫***‬
‫דקות של הקשבה עוברות בעודה רוקמת אל תוך השיחה תובנות ולראשונה‬
‫במסע הזה מפזרת עלי טיפות של נחת‪" .‬תמיד רציתי לספר לילדים שלי‬
‫ולשתף אותם‪ ,‬כדי שידעו כמה חשוב לקבל בן אדם‪ ,‬גם אם הוא שונה מהם‪ ,‬ולא‬
‫לסלוד ממנו‪ .‬צריך לקבל אח גם עם כל נטייה שלא תהיה‪ .‬מאז שהוא הלך‪,‬‬
‫השתנתה לי כל תפיסת העולם‪ .‬זה פתח לי את הלב לאנשים שונים‪ ,‬זה לימד‬
‫אותי לא לשפוט אדם ולקבל באהבה‪ .‬אם הייתי מרגישה שלאחד הילדים שלי‬
‫הייתה נטייה מינית שונה הייתי מקבלת אותו‪ .‬יותר מזה‪ ,‬הייתי פונה אליו‬
‫ואומרת לו ‪' -‬אני יודעת שאתה שונה' ‪ -‬ותומכת בו מהמקום שמגיע לילד‬
‫לקבל אהבה‪ ,‬ללא תנאים‪ .‬זה לא היה הורס אותי כאם"‪.‬‬
‫"דיברתם על זה פעם? האחים" אני אוספת כוחות ושואלת‪" ,‬כי אני מסתכלת‬
‫על אמא שלי ורואה בעיניים שלה‪ ,‬בלי שתוציא מילה‪ ,‬את האהבה אליו"‪.‬‬
‫"אף פעם לא עשינו את זה‪ ,‬אבל אני מאמינה שאם נשב היום ונדבר על זה‪ ,‬כולם‬
‫יגידו שהם הרגישו‪ .‬לא הייתה לנו פתיחות אז‪ ,‬ואפשר להגיד שהייתה נוחות‬
‫במקום הזה‪ .‬דתית‪ ,‬עדתית‪ ,‬מסורתית"‪.‬‬
‫"בתור אחות שאהבה אותו בלי תנאים‪ ,‬כמו שאני אוהבת‪ ,‬הייתי צריכה לצאת‬
‫מהמקום הנוח שלי" היא מוסיפה לאחר רגעים של שתיקה "הייתי עושה הכל‬
‫כדי להגיד שאני יודעת‪ .‬שידע שאני יודעת וישמע ממני כמה אני אוהבת אותו‪.‬‬
‫בלי הבדל‪ ,‬בלי תנאי‪ ,‬פשוט אוהבת אותו‪ .‬ואני מאמינה שככה גם אמא שלך‬
‫מרגישה‪ .‬כואב לי שהוא הלך בלי להתמסר בכל כולו לאהבה שלו‪ .‬בלי לספר עד‬
‫הסוף מה יש לו בתוך הלב‪ .‬בלי לדעת שהאהבה שלנו אליו לא תלויה בדבר"‪.‬‬
‫ואחרי ככלות הכול‪ ,‬לפעמים אני תוהה‪ ,‬לפעמים אפילו מקווה‪ ,‬אולי את כל מה‬
‫שלא יכול היה לשמוע וכל מה שלא יכול היה לומר‪ ,‬הוציא באותה צעקה‪ ,‬אז‪,‬‬
‫בבית החולים‪ ,‬כשהכול נגמר‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫צעירים ואוהבים‪ ,‬דוד מיכאל ואמא אודט‬
‫לאמא ואבא‪,‬‬
‫החוזק שלכם הוא השראה לחיים‪.‬‬
‫הזיכרונות הם הבית | שרון קנטור‬
‫אנשים אוספים חפצים‪ :‬תמונות‪ ,‬דיסקים‪ ,‬ספרים‪ ,‬חמסות והרשימה עוד נמשכת‪.‬‬
‫אני אוספת זיכרונות‪ .‬הכל מתויק ומסודר אצלי בראש‪ .‬תאורטית אני יכולה לצייר‬
‫את עץ המשפחה שלי אחורה עד אובדן עשרת השבטים‪ ,‬גלות בבל והגולם‬
‫מפראג‪ .‬מגיל קטן קיבלתי את הרושם שזיכרונות הם הדבר הכי חשוב שיש לאדם‬
‫בחייו‪ ,‬ואמא תמיד אמרה לי שבית הוא המקום שבו האלבומים שלך נמצאים‪.‬‬
‫מכיוון שגדלתי לתוך עידן בו כל התמונות שלך נמצאות בכל מקום כל עוד יש לך‬
‫סיסמא ושם משתמש‪ ,‬התחלתי להרגיש שהבית קצת אבד לי‪.‬‬
‫רק סבא אחד וסבתא אחת הכרתי בחייהם‪ ,‬דורט ושלמה‪ .‬את השניים האחרים‬
‫לא זכיתי להכיר והם אף פעם לא היו סבא וסבתא אלא שושנה וזבולון‪.‬‬
‫הזיכרון הראשון שיש לי מסבא שלמה הוא מגיל ארבע‪ .‬הוא בא עם אמא לאסוף‬
‫אותי מהגן‪ .‬כשנכנס‪ ,‬כל הילדים רצו אליו וצעקו בשמחה "סבא שלמה‪ ,‬סבא‬
‫שלמה"‪ ,‬אבל הוא הרים רק אותי ונתן נשיקה רטובה על הלחי רק לי‪ .‬הרגשתי הכי‬
‫מיוחדת‪.‬‬
‫כשהייתי בת חמש הוא התחיל לקנות לי ולאחים שלי קלטות וידאו של דיסני‪.‬‬
‫בכל פעם שבא לבקר‪ ,‬היה מרים אותנו על הידיים ויחד היינו רוקדים לצלילי "סלה‬
‫גדול אמנצ'יקפול אבידיבי בבידי בום"‪ .‬אגדות היו המרכיב הכי חשוב של מערכת‬
‫היחסים שלי עם סבא‪ .‬בצהריים היינו רוקדים דיסני‪ ,‬ובערב לפני השינה הוא היה‬
‫מספר לנו על כיפה אדומה‪ ,‬הנזל וגרטל וג'אק ואפון הפלא‪ .‬זה היה ריטואל שלא‬
‫נמאס עלינו אף פעם‪.‬‬
‫אבא היה יוצא מוקדם בבוקר לעבודה‪ ,‬לכן כשסבא היה מתארח אצלנו‪ ,‬הוא היה‬
‫עוזר לאמא להוציא אותנו מהמיטה‪ ,‬משימה שאף פעם לא הייתה קלה במיוחד‪.‬‬
‫אז הוא היה משכנע אותנו לקום ולרקוד איתו‪" ,‬מסיבה‪ ,‬מסיבה‪ ,‬צריך לקום‬
‫למסיבה!" איך אפשר להתעורר זועף כשמחכה לך מסיבה דבר ראשון על הבוקר?‬
‫בכל יום שישי סבא שלמה היה מתקשר בדיוק בשעה שש בערב‪" .‬ש ָ̇יו ְניָה" הוא‬
‫היה אומר באושר כשהייתי עונה לטלפון‪ .‬אני לא זוכרת אם אי פעם ניהלנו שיחה‬
‫רצינית‪ .‬הוא היה שטוִתניק כזה‪ ,‬אם היו שיחות רציניות הן היו רק על הלימודים‬
‫‪30‬‬
‫שלי או על מה שקורה לי בחיים‪ .‬תמיד היה לו אכפת וזה הרגיש כאילו אנחנו‬
‫מרכז העולם שלו‪.‬‬
‫בכל יום הוא היה קם בארבע לפנות בוקר ומסתובב בדממה בבית‪ .‬תמיד רציתי‬
‫לשאול אותו על מה הוא חושב בשעות האלה כשכולם עדיין ישנים‪ .‬אם הוא היה‬
‫בא אלינו כשאמא ואבא לא היו בבית‪ ,‬הוא לא היה דופק בדלת‪ ,‬אלא עושה סיבוב‬
‫לחצר האחורית ומפתיע אותנו עם פרצופים מצחיקים בחלון‪.‬‬
‫אני הנכדה הבכורה שלו‪ ,‬כשנולדתי הוא בכה‪ .‬תמיד חשבתי שזה מצחיק‪ ,‬למרות‬
‫שסבא שלי היה איש רגיש בצורה יוצאת דופן‪ .‬אם אחד הנכדים היה בוכה‪ ,‬הוא‬
‫היה רץ בפנים מבועתות לראות מה קרה ואיך הוא יכול לעזור‪ .‬כמובן שלרוב הבכי‬
‫היה בגלל איזה צעצוע ולא מסיבה רצינית‪ ,‬אבל סבא שלי היה רץ כאילו סוף‬
‫העולם הגיע והוא זה שצריך להגן עלינו‪.‬‬
‫סבא גידל את אבא שלי ואת דוד רמי כמעט לבד‪ .‬בהתחלה לא חשבתי שזה מוזר‪,‬‬
‫אבל בשנות ה‪ 60-‬הורים לא התגרשו וילדים לא גדלו אצל אבא‪ .‬כשחושבים על‬
‫זה‪ ,‬גם היום זה די חריג‪ .‬אבא תמיד סיפר לי על הילדות שלו כעל רצף של חוויות‬
‫מצחיקות‪ .‬היה להם מקרן בבית וכל הילדים של השכונה היו באים לראות אצלם‬
‫סרטים‪ .‬היה לי סבא טכנולוגי‪ ,‬בדיוק כמו אבא והאחים שלי שתמיד נהנים‬
‫מחידושים טכנולוגיים‪ .‬סבא צילם המון סרטוני וידאו של המשפחה‪ ,‬המון יחסית‬
‫לתקופה ההיא‪ .‬יש סרט ישן שאנחנו שולפים מדי פעם במפגשים משפחתיים‪.‬‬
‫בסרט רואים את אבא‪ ,‬רמי ושני בני דודים שלהם הולכים מכות‪ ,‬הכל מתרחש‬
‫בקצב של סרטי צ'רלי צ'פלין‪ ,‬מהיר ואיטי בו זמנית‪ ,‬ואז רואים את סבא‪ ,‬בא‬
‫להפריד בין כולם תוך שהוא מנפנף באצבע מאיימת‪.‬‬
‫סבא שלי מוותיקי העיר אילת‪ .‬היה לו חוש טכני והוא יכול היה לתקן הכל‪ ,‬אבל‬
‫לא אהב מחשבים‪ ,‬כנראה בעיקר בגלל שהם החליפו את מכונות הכתיבה שהוא‬
‫תיקן בעסק המשפחתי שהקים‪ .‬לפני זה הוא עבד במכרות של תמנע עד שהם‬
‫חוסלו‪ .‬הוא תמיד קרא עיתונים ועישן המון סיגריות ואכל דג מלוח‪ .‬אף פעם לא‬
‫הרשיתי לו לתת לי נשיקה אחרי שהוא אכל דג מלוח‪.‬‬
‫האחים שלו קראו לו סולי‪ ,‬קיצור של סולומון‪ .‬היה לו מבטא אירי‪ ,‬קול צרוד‪ ,‬חיוך‬
‫עם המון שיניים חסרות בצדדים‪ ,‬עיניים כחולות‪ ,‬סבלנות ואהבה שלא נגמרה‪.‬‬
‫הוא היה מקשקש משפטים טיפשיים ביידיש‪ ,‬עובד עלינו עם משחקי מילים‪,‬‬
‫שורק ושר כל הזמן‪.‬‬
‫בכלל לא ידעתי שהאיש השמח‪ ,‬שמחבק אותי חזק כל כך בכל פעם שאנחנו‬
‫נפגשים‪ ,‬חווה את מה שלאף אחד לא מגיע לחוות‪.‬‬
‫***‬
‫‪31‬‬
‫את סבתא שלי‪ ,‬דורט‪ ,‬הוא פגש בתל אביב‪.‬‬
‫היא נולדה בבגדד ובגיל ‪ 20‬עלתה לארץ במבצע "עזרא ונחמיה"‪ .‬לא רצו לגייס‬
‫אותה לצבא בגלל הגיל‪ .‬אז היא מצאה עבודה בחנות בגדים כתופרת והתגוררה‬
‫בדירה עם שלוש שותפות באלנבי‪ .‬ערב אחד היא חזרה לדירה עם ספר באנגלית‪.‬‬
‫ת ְרצָה‪ ,‬אחת השותפות‪ ,‬ראתה את הספר והחליטה לקחת אותה למועדון דוברי‬
‫@‬
‫אנגלית של מח"ל‪ .‬שם היה סבא שלי‪ .‬קל לי לדמיין אותה נכנסת לשם‪ :‬רזה‪ ,‬יפה‪,‬‬
‫וקצת חסרת ביטחון‪ .‬מהעבר השני של החדר יושב סבא שלי עם חברים‪ .‬הוא‬
‫בהיר עם שיער כהה ועיניים כחולות‪ ,‬היא עם עור כהה‪ ,‬שיער שחור ועיניים‬
‫חומות כל כך כהות‪ ,‬שהן כמעט שחורות‪ .‬מבטיהם מצטלבים‪ .‬הוא ניגש ומציע לה‬
‫סיגריה‪ ,‬היא מקבלת אותה‪ ,‬מחייכת‪ ,‬אולי אפילו קצת נבוכה‪.‬‬
‫הם התחתנו אחרי זמן לא רב ועברו לגור בקיבוץ כיסופים בנגב המערבי‪ .‬בשנת‬
‫‪ '52‬נולדה להם בת בכורה והם קראו לה רוזלנד או בקיצור רוזי‪ .‬היא הייתה ילדת‬
‫פלא‪ ,‬כבר בגיל שלוש ידעה עברית‪ ,‬אנגלית ועיראקית‪ .‬ילדה חייכנית עם שיער‬
‫שטני ועיניים גדולות‪ .‬כשראש הממשלה בן גוריון הגיע לקיבוץ כשהייתה בת‬
‫ארבע‪ ,‬היא חייכה גם אליו ויחד הם הצטלמו על רקע המדבר‪ .‬היא הייתה‬
‫התגשמות חלום הציונות‪ ,‬חצי אירית וחצי עיראקית‪ -‬כור היתוך מושלם‪ .‬ילדה‬
‫שמחה ש ְג ֵדלַה ומתחנכת בקיבוץ‪.‬‬
‫אבא שלי נולד כשהיא הייתה בת חמש‪ .‬היא אהבה אותו ושיחקה איתו כל הזמן‪,‬‬
‫כאילו הוא אחת הבובות שלה‪.‬‬
‫ביום שני בחודש תשרי‪ ,‬בין יום כיפור לחג סוכות רוזי לא הרגישה טוב‪ .‬היה לה‬
‫חום גבוה‪ ,‬כאב לה הראש כל הלילה והיא לא הפסיקה לבכות‪ .‬דורט לא עזבה‬
‫אותה לרגע‪ .‬בבוקר יום שלישי‪ ,‬רוזי ביקשה לראות את אחיה הקטן אלי‪ ,‬אבא‬
‫שלי‪ ,‬אבל בקושי הצליחה לחייך אליו כשדורט הניחה אותו לידה על השמיכה‪ .‬כל‬
‫אותו היום היא לא הצליחה לאכול או לשתות‪ .‬דורט שרה לה שירים וסיפרה לה‬
‫סיפורים כדי להעביר את הזמן עד שהכאבים יעברו‪ .‬רוזי בכתה בדממה‪ ,‬לא‬
‫רצתה שדורט תראה שכואב לה‪ .‬היא טמנה את ראשה בכר ללא ניע‪ ,‬רק כתפיה‬
‫רעדו מדי פעם כשהכאב היה קשה מנשוא‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬רוזי ביקשה לתת לאלי נשיקת לילה טוב‪" ,‬איך יירדם אם לא אנשק אותו?"‪,‬‬
‫היא מלמלה חלושות‪.‬‬
‫בעווית של כאב בשעות הערב המאוחרות‪ ,‬רוזי נפלה מהמיטה‪ .‬היא פונתה לבית‬
‫החולים "תל‪-‬השומר" והוכנסה לניתוח‪ .‬בבוקר למחרת סולי צעד בשבילי הקיבוץ‬
‫בסנטר רועד ובדמעות שזלגו ללא שליטה‪ .‬הוא צעד לבד‪ ,‬בלי רוזי‪ .‬בצעדים‬
‫קטנים‪ ,‬תשושים וכבדים‪ .‬צעדים של איש זקן ולא של גבר בן ‪.30‬‬
‫‪32‬‬
‫זה היה בערב סוכות וסבתא שלי רצתה למות‪ .‬רק שלושה ימים קודם לכן היו לה‬
‫שני ילדים בריאים‪ .‬אחרי המקרה‪ ,‬הם לא היו מסוגלים להישאר עוד בקיבוץ ועברו‬
‫לבאר שבע‪ ,‬לאחר שנה נולד רמי‪.‬‬
‫האובדן השפיע על כל אחד מהם אחרת‪ .‬דורט לא הצליחה לחיות בידיעה שהבת‬
‫שלהם מתה‪ ,‬אבל סולי ידע שעליו להמשיך‪ ,‬יש להם עוד שני בנים והם חייבים‬
‫לחיות בשבילם‪ .‬שוב הם חיפשו התחלה חדשה והפעם הגיעו לאילת‪.‬‬
‫כשאבא שלי היה בן שבע‪ ,‬סולי ודורט אמרו לו ולאחיו רמי שאמא צריכה לנסוע‬
‫לכמה זמן כדי לטפל באמה‪ .‬הם נסעו עם הווספה למסוף של אגד‪ .‬אבא שלי‬
‫ואחיו רמי היו בסירה‪ ,‬צמודים לאמא ואבא‪ ,‬נהנים מהנסיעה‪ .‬לא יודעים שאמא‬
‫כבר לא תחזור לגור איתם‪.‬‬
‫לא ידעתי על רוזי עד שהייתי בת ‪ ,15‬דוד של אבא אמר לידי בתמימות "היא‬
‫מזכירה לי את אחותכם"‪ ,‬והשאיר אותי עם אוזניים מצלצלות ומחשבות‬
‫שהתרוצצו לי בראש‪" :‬אחות? איזה אחות?" לקח לי חצי שנה עד שאזרתי את‬
‫האומץ לשאול את אבא עליה‪ .‬הוא סיפר לי שגם הוא לא ידע שהייתה לו אחות‬
‫עד גיל ‪ 13‬בערך‪ .‬תמיד כשהיה שואל את סבתא שלי "מי זו בתמונה?" היא הייתה‬
‫מספרת לו שזאת היא כשהייתה ילדה קטנה‪ .‬לא דיברו עליה‪ ,‬זה היה עצוב מדי‬
‫כדי להיזכר‪.‬‬
‫הסתכלתי באלבומים הישנים לא מזמן‪ ,‬ביקשתי מאבא שייתן לי לראות את‬
‫האלבום שהוא לא רצה שנראה‪ ,‬זה שהוא מחזיק בעליית הגג‪.‬‬
‫האלבום בצבע אדום כהה‪ ,‬בתחילתו יש שירים בחרוזים‪ ,‬כתובים במכונת כתיבה‪.‬‬
‫רוב השירים נכתבו שנים רבות אחרי שרוזי נפטרה‪ .‬חלקם מורכבים מהשם‬
‫רוזלנד‪ .‬כל אות בשמה‪ ,‬מתחילה שורה חדשה בשיר‪ .‬כולם חתומים על ידי סבתא‬
‫שלי במילים כמו "אמך האומללה"‪" ,‬אמך המחכה להתאחד עמך" ו"אמך שליבה‬
‫איתך קבור"‪.‬‬
‫כשנולדתי סבא שלי בכה‪ ,‬וסבתא שלי הניחה יד על הכתף שלו בעיניים נוצצות‬
‫מדמעות‪ .‬הבכי הזה הגיע ממקום הרבה יותר עמוק ממה שחשבתי כל חיי‬
‫כשצחקתי על הסבא הרגיש מדי שלי‪ .‬עוד בת בכורה נולדת במשפחה‪ 31 ,‬שנים‬
‫אחרי בת בכורה אחרת‪ .‬הבכי הזה הכיל בתוכו המון שמחה ואהבה‪ ,‬אבל גם‬
‫העלה תחושת אובדן וגעגוע‪ .‬געגוע לילדה הקטנה והיפה שלו שמתה לפני כל כך‬
‫הרבה שנים‪ .‬געגוע‪ ,‬אולי לחיים שהיו יכולים להיות להם אם היו שורדים את‬
‫המשבר‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫כשהייתי בת קצת פחות משנתיים סבתא דורט נפטרה מסרטן‪ .‬היא לא האמינה‬
‫לרופאים כשהם בישרו לה על המחלה שלה וסירבה לקבל טיפולים‪ .‬כשכבר‬
‫הסכימה‪ ,‬זה היה מאוחר מדי‪.‬‬
‫זה היה בפורים‪ ,‬אמא שלי הייתה בהריון עם אחי האמצעי‪ .‬היא הלבישה אותי‬
‫בתחפושת ליצן שתפרה לי בעצמה‪ ,‬שלחה אותי לגן‪ ,‬והלכה להלוויה עם אבא‪.‬‬
‫לא הכרתי את סבתא דורט‪ .‬כל מה שאני יודעת עליה גיליתי בשנים האחרונות‬
‫כששאלתי קרובי משפחה‪ .‬גיליתי שהציפורניים שלה תמיד היו משוחות בלק‪,‬‬
‫אדום בדרך כלל‪ .‬שהיא תמיד הייתה לבושה "טיפ טופ" ושהיא אהבה תכשיטים‬
‫וזהב‪.‬‬
‫הירושה שלי ממנה היא קופסת תכשיטים ממתכת‪ .‬בתוכה שעון זהב קטן‪ ,‬כמה‬
‫טבעות עם אבנים גדולות וצבעוניות‪ ,‬ותליון עגול קטן עם תמונה של ילדה יפה‬
‫עם שיער שטני‪ ,‬שפעם לא ידעתי מי היא‪.‬‬
‫***‬
‫סבא שלי סולי תמיד נראה לי איש שמח‪ .‬כשגיליתי על המשברים‪ ,‬הדרמות‬
‫והאובדן‪ ,‬הבנתי למה מתכוונים כשאומרים על מישהו שהוא אדם חזק‪ .‬למה‬
‫מתכוונים כשאומרים "זה הכל בראש"‪.‬‬
‫לא היו לו חיים קלים באירלנד האנטישמית‪ .‬הוא עלה לארץ כדי להילחם ולשחרר‬
‫את ישראל כי הייתה לו מטרה‪ ,‬אידיאולוגיה‪ .‬אחרי המלחמה הוא נשאר בלי‬
‫עבודה ובלי מקצוע‪ ,‬אבל הוא הכיר את סבתא שלי‪ ,‬התאהב והקים משפחה‪.‬‬
‫בערב אחד בחודש תשרי הוא איבד הכל‪.‬‬
‫אחרי שנים מעטות מדי של אושר‪ ,‬הוא מצא את עצמו אב חד הורי‪ ,‬עם שני בנים‬
‫קטנים בעיר מרוחקת‪ ,‬מבודד מכל המשפחה שלו‪ .‬היו גם קשיים‪ ,‬כלכליים‬
‫ותרבותיים‪ ,‬אבל סבא שלי התגבר על כולם‪ .‬זאת הירושה שאבא שלי קיבל ממנו‪.‬‬
‫וזאת גם הירושה שאני לוקחת איתי‪ .‬החוזק להתמודד עם כל דבר שהחיים יטילו‪,‬‬
‫ועדיין לחייך ולשרוק‪.‬‬
‫***‬
‫את סבא זבולון לא הכרתי‪ ,‬הוא נהרג כשאמא שלי הייתה בת שש וחצי‪ .‬יש לאמא‬
‫זיכרון אחד ממנו‪ ,‬זיכרון אחד בלבד‪ .‬כשהייתה בת שש קנו לה מגפיים בחורף כדי‬
‫שתוכל לקפוץ בשלוליות‪ ,‬אז היא קפצה‪ .‬הזהירו אותה מהשלולית הגדולה‪ ,‬אמרו‬
‫לה שזו שלולית שאסור להיכנס אליה‪ ,‬אבל אמא שלי לא הקשיבה‪ .‬הדבר הבא‬
‫שהיא זוכרת זה שהמים הגיעו לה עד לסנטר‪ .‬בדמעות ובהלה היא אמרה לחברה‬
‫שלה רינה "תלכי מהר לבית שלי‪ ,‬תקראי לאבא שלי שיבוא להציל אותי"‪ .‬הוא‬
‫מיהר אליה‪ ,‬ואחז בידיה המושטות למעלה‪" .‬אבא תוציא אותי‪ ,‬קר לי"‪ ,‬היא ייבבה‪,‬‬
‫‪34‬‬
‫והוא משך אותה החוצה בזריזות‪ .‬אני מדמיינת אותה‪ ,‬ילדה בלונדינית קטנה‪,‬‬
‫רועדת מקור בחיקו‪ ,‬ואותו ממהר הביתה בחיוך חצי נוזף חצי משועשע‪ ,‬מגונן‬
‫עליה בזרועותיו‪ ,‬מחבק אותה‪ .‬את המגפיים הם הוציאו מהשלולית רק בסוף‬
‫אותו חורף‪ ,‬אחר כך סבא שלי טס לארצות הברית ולא חזר משם לעולם‪.‬‬
‫סבא זבולון היה אידאליסט‪ .‬הוא נולד באפגניסטן למשפחה בוכרית שעלתה‬
‫לארץ ברגל‪ .‬הם התמקמו בתל אביב בשכונת נווה צדק והוא הצטרף לנוער‬
‫העובד והלומד‪ .‬כשהיה בן ‪ ,16‬הצטרף לגרעין בקיבוץ בארי‪.‬‬
‫חיפשתי אנשים שהכירו אותו‪ .‬הגעתי לזוג שהיו בני גרעין שלו‪ ,‬חנה וציקי‪ .‬אני‬
‫ודודה שלי נילי‪ ,‬נסענו אליהם לקיבוץ בארי‪.‬‬
‫כמה ימים לפני כן נילי שלחה לי צילומים של מכתבים‪ .‬דברים שסבא זבולון כתב‬
‫לסבתא שושנה כשהיה בניו יורק והיא נשארה עם הבנות בבאר שבע‪ .‬ככה גיליתי‬
‫שיש לנו את אותו הכתב‪ ,‬לי ולזבולון‪ .‬אנחנו מעגלים אותיות מסוימות באותה‬
‫הדרך‪ ,‬כל ל'‪ ,‬ש' ו‪-‬ף' היו כמו קריצה‪ ,‬כמו נפנוף לשלום‪ .‬הידיעה שיש לנו את אותו‬
‫הכתב‪ ,‬השאירה אותי חסרת מילים‪ .‬אנשים צריכים להשאיר אחריהם מכתבים‪.‬‬
‫כשהגענו לקיבוץ‪ ,‬הדבר הראשון שציקי אמר לנילי היה‪" :‬את של זבולון‪ ,‬את שתי‬
‫טיפות מים זבולון"‪ .‬חנה זכרה שלזבולון ולשושנה הייתה "בת שנולדה בחנוכה‪ ,‬אז‬
‫הם קראו לה אורית"‪ .‬סיפרתי לה שזו אמא שלי‪ ,‬והחנקתי דמעה‪.‬‬
‫חנה הראתה לי את האלבום של הגרעין שלהם‪" ,‬הנה הם‪ ,‬בצד של אלה שכבר לא‬
‫אתנו"‪ ,‬היא הושיטה לי את האלבום‪ .‬בתמונה אחת הוא בפוזה חתיכית של יפה‬
‫הבלורית והתואר‪ ,‬מחייך חיוך קטן ומרוצה‪ ,‬בתמונה שנייה היא בשמלה ללא‬
‫שרוולים מחייכת‪ ,‬מאושרת‪ .‬חנה הניחה את שתי התמונות כך שהן פונות אחת‬
‫לשנייה‪ ,‬כך שהם פונים האחד לשנייה‪ .‬חשבתי לעצמי שלפחות כאן הם נשארו‬
‫ביחד‪ ,‬מאושרים‪.‬‬
‫בתוך זמן קצר מאוד כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות‪ .‬כשחנה ניגשה לחבק‬
‫אותי‪ ,‬התפרץ הבכי‪ .‬היא חיבקה אותי כמו שסבתות מחבקות ואמרה לי‪" :‬את‬
‫יודעת מה? את צודקת שאת בוכה‪ ,‬הם היו אנשים נפלאים ואת הפסדת שלא‬
‫הכרת אותם‪ .‬אז מותר לך לבכות"‪.‬‬
‫הם סיפרו לנו עליו שהוא היה איש תרבות‪ ,‬אהב לקרוא ספרים‪ ,‬אהב את סבתא‬
‫שלי ואת הבנות שלו‪ .‬הוא היה קיבוצניק "הָארד‪-‬קור"‪.‬‬
‫באמצע כל הסיפורים התעורר אצל חנה זיכרון של זבולון ושושנה יושבים על‬
‫שלושת המדרגות שהובילו לחדר שלהם‪ ,‬משחקים עם נילי בת השנתיים ושרים‬
‫לה‪ .‬כששמעתי את הסיפור הזה‪ ,‬הצלחתי לדמיין אותם בפעם הראשונה‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫הם עזבו את הקיבוץ לבאר שבע כשסבתא שלי הייתה בהריון עם אמא שלי‪ .‬היא‬
‫לא עמדה בכך שבקיבוץ הילדים גדלים רחוק מהוריהם בבית ילדים‪.‬‬
‫כמה ימים אחרי כן נסעתי לדודה רבקה‪ ,‬אחותו הקטנה‪ .‬רציתי לדעת עליו עוד‪.‬‬
‫עברו הרבה שנים מאז שהוא נהרג‪ ,‬אבל עד עכשיו לא תפשתי כמה הוא היה חסר‬
‫לעוד אנשים‪ .‬לא רק לאמא ולנילי כאבא ולי כסבא‪ ,‬אלא גם לאחים שלו‪.‬‬
‫דודה רבקה סיפרה לי שהוא תמיד דיבר בשקט‪ ,‬ברוגע‪ ,‬ושהוא ידע להקשיב‪ ,‬לא‬
‫כמו כל השאר‪ .‬הוא היה בחור רציני‪ ,‬מוצלח‪ ,‬היה שונה מכולם‪' .‬אנחנו רבנו‬
‫והרבצנו אחד לשני כל הזמן'"‪ ,‬היא נזכרה וצחקה "אבל לא זבולון‪ ,‬הוא היה עסוק‬
‫בשלו‪ .‬הנוער העובד היה כל עולמו‪ ,‬הוא כל הזמן רצה לעשות ולעזור"‪.‬‬
‫הסיפורים שלה והדרך בה סיפרה אותם היו מלאי חיים‪ .‬התחלתי לדמיין אותו‬
‫שטֵני ועיניים בצבע דבש‪ .‬הולך ברגל את כל הדרך מנווה‬
‫כילד רזה בן ‪ 12‬עם שיער ָ‬
‫צדק לרחוב קינג ג'ורג' כדי להגיע לפעולות בתנועה‪ .‬אני מדמיינת אותו כילד‬
‫שכולו קסם ואהבה‪.‬‬
‫פתאום היא התחילה לחייך וסיפרה‪" :‬הגרעין הראשון שלי היה בקיבוץ עין גב‪,‬‬
‫היה לי שם חבר בשם אלי‪ ,‬הוא היה האהבה הראשונה שלי‪ ,‬והוא החליט שהוא‬
‫חוזר לירושלים‪ ,‬להורים שלו‪ .‬אז הלכתי איתו‪ ,‬כי אהבתי אותו‪ ,‬אבל לא הודעתי‬
‫לאף אחד‪ .‬בתקופה ההיא זבולון ניהל את סניף חיפה‪ ,‬ומסתבר שהתקשרו אליו‬
‫בטלפון ואמרו לו 'תשמע אחותך נעלמה‪ ,‬אנחנו לא יודעים לאן היא הלכה'‪ .‬הוא‬
‫עשה הכל כדי למצוא אותי‪ :‬הרים טלפונים ושאל אנשים ובירר איפה החבר הזה‬
‫שלי גר לפני שהצטרף לגרעין בעין גב‪ .‬אני לעולם לא אשכח את זה‪ ,‬ישבנו בסלון‬
‫של ההורים של אלי‪ ,‬פתאום דפיקה בדלת‪ ,‬והנה זבולון"‪ .‬הגאווה‪ ,‬האושר והחיוך‬
‫הגדול שנמתח על הפנים שלה‪ ,‬חיוך שכולו הערצה גם שנים אחרי‪ ,‬אמרו כל כך‬
‫הרבה‪.‬‬
‫היא גם סיפרה לי על התאונה שקרתה לו בזמן שגר בניו יורק‪ .‬זה היה ביולי‪ ,‬הוא‬
‫חצה את הכביש בקווינס בדרכו לאחיו‪ ,‬כנראה טרוד במחשבות‪ ,‬הוא לא שם לב‬
‫לרכב שנסע מהר מדי‪ ,‬והעיף אותו על רכב אחר‪ .‬הוא נהרג במקום‪ .‬אחיו שמע את‬
‫רעש החבטה ואת הסירנות‪ ,‬אבל לא דמיין שזה הוא שנהרג שם‪.‬‬
‫בין כל הנסיעות והסיפורים התחלתי לחשוב עליו כעל "סבא שלי"‪ .‬עד אז הוא‬
‫היה אבא של אמא‪ ,‬עכשיו הוא כבר סבא זבולון‪.‬‬
‫בדרך חזרה מדודה רבקה לבאר שבע ברכבת‪ ,‬התחלתי לבכות‪ .‬הלב שלי התכווץ‬
‫מכאב‪ ,‬כאב של ריק‪ .‬הבנתי שאני מתאבלת‪ .‬זה לא היה בכי על הצער שלא היה לי‬
‫סבא‪ ,‬בכיתי כי גיליתי עליו דברים‪ .‬גיליתי על שהפסדתי איש מיוחד‪ ,‬שלא הספיק‬
‫להיות סבא שלי‪ .‬בכיתי כאילו הוא נהרג עכשיו‪ .‬זה היה כאב של בור בסרעפת‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫סבתא שושנה נפטרה הרבה לפני שנולדתי‪ .‬ועדיין‪ ,‬היא הייתה דמות נוכחת‬
‫בחיים שלי כילדה וכנערה‪ .‬היא נולדה בברלין ב‪ .1932-‬בליל הבדולח‪ ,‬כשהיא‬
‫ואחיה התאום פטר היו בני שש‪ ,‬הם ישנו בבית המשרתים שלהם כי ההורים היו‬
‫מחוץ לעיר‪ .‬בזכות כך לא קרה להם כלום‪ .‬אחרי כמה חודשים הם ברחו לצ'ילה‬
‫במסווה של שיט תענוגות שהוזמן מראש‪.‬‬
‫כשהייתה בת ‪ 23‬או ‪ 24‬היא באה לארץ כדי להתנדב בקיבוץ‪ .‬דוד פטר סיפר לי‬
‫שזו הייתה ההחלטה הכי גדולה שהיא קיבלה‪ ,‬החלטה שבזכותה אני קיימת‪ ,‬כי‬
‫בעקבותיה היא פגשה את סבא ונשארה בארץ‪.‬‬
‫לפעמים הייתי מדמיינת אותה‪ ,‬את שושנה‪ ,‬מספרת לי דברים‪ .‬בכל שלב בחיים‬
‫שלי זה היה נראה קצת אחרת‪ .‬ולפעמים הייתי מגלה פרט חדש והדמיון היה‬
‫משתנה בהתאם‪ .‬במקום הזה של הדמיונות‪ ,‬יכולתי לקרוא למישהי סבתא‪.‬‬
‫"סבתא?"‪" ,‬סי?" היא אומרת ובעיניה סימן שאלה‪ .‬במבט הזה‪ ,‬בעיניים הכחולות‬
‫החמות האלה‪ ,‬אני מדמיינת איך זה כשסבתא מסתכלת עלי‪" .‬את יכולה לספר לי‬
‫שוב על גרמניה?"‪" ,‬אוה‪ ,‬זה היה כל כך מזמן‪ ,‬למה את תמיד שואלת על זה?" אבל‬
‫היא לא כועסת‪ ,‬היא משועשעת שאני סקרנית לגבי דברים שקרו לפני שנים‪.‬‬
‫ותמיד שם‪ ,‬בדמיונות שלי‪ ,‬אני משיבה לה "כי לא הכרתי אותך סבתא‪ .‬ואני צריכה‬
‫לדעת הכל"‪.‬‬
‫רק במקום הזה אני יכולה לדבר עם האישה הזו שלא זכתה להיות סבתא‪ .‬לדבר‬
‫איתה כאילו היא כאן איתי בחיים‪ ,‬אבל בו זמן היא האישה שנפטרה הרבה לפני‬
‫שסיימה לגדל את אמא שלי‪.‬‬
‫לא מזמן אמא שלי נזכרה בנסיעה לצ'ילה כשהייתה בת תשע‪ .‬זה היה שלוש‬
‫שנים אחרי שסבא שלי נהרג בתאונה בניו יורק‪ .‬אמא מספרת שכשהם הגיעו‬
‫לבית של סבא וסבתא שלה‪ ,‬שושנה התחילה לבכות ונעלמה עם אמא שלה‬
‫לחדר‪ .‬כשאני חושבת על זה‪ ,‬נשמע כאילו היא החזיקה את הבכי הזה כמה שנים‪.‬‬
‫קשה לי לדמיין מה זה לאבד אהוב‪ ,‬בעל‪ ,‬את האבא של בנותיך‪ ,‬במיוחד כשאת‬
‫לבד‪ ,‬רחוקה מההורים שלך ומאחיך‪.‬‬
‫את דוד פטר פגשתי פעם אחת‪ .‬כשהייתי בערך בת תשע‪ ,‬הוא בא מצ'ילה לביקור‬
‫בארץ והתארח בבית שלנו באילת‪ .‬הוא לא דיבר עברית‪ ,‬רק ספרדית‪ ,‬גרמנית‬
‫ואנגלית‪ .‬הוא היה יושב שעות‪ ,‬מסתכל עלינו ומחייך‪ .‬זה בטח קשה לראות את‬
‫הנכדים של אחותך ולדעת שהיא מעולם לא הכירה אותם‪ .‬לא מזמן הוא שלח לי‬
‫תמונות שלה‪ .‬היא נראתה כמו מלאך; בת ‪ ,14‬עם תלתלי זהב ועיניים כחולות‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫כשאמא שלי הייתה בערך בת ‪ ,16‬סבתא שלי הרגישה גוש בחזה‪ .‬הרופא שלה‬
‫חשב בהתחלה שמדובר בגוש שומן‪ .‬כשכבר הבינו שזה גידול סרטני‪ ,‬שום טיפולי‬
‫כימותרפיה או הקרנות לא עזרו‪.‬‬
‫המצב החמיר כשאמא הייתה בת פחות מ‪ ,18-‬ילדה לפי כל אמת מידה‪ .‬היא‬
‫הוציאה רישיון נהיגה לבד‪ ,‬כדי שתוכל לנסוע לבקר את סבתא בבית החולים‬
‫הדסה בירושלים‪ .‬היא סיימה את הלימודים בתיכון לבד‪ ,‬כדי שסבתא שלי תראה‬
‫שהיא בסדר‪ .‬ב‪ -‬ג' בתשרי‪ ,‬בשנת ‪ '78‬סבתא נפטרה‪ .‬בגיל ‪ 21‬הפכה אחותה‬
‫הגדולה נילי‪ ,‬להיות לה לאפוטרופוסית‪.‬‬
‫תמיד חייתי בתחושה לא רציונלית שמשהו רע עומד לקרות להורים שלי‪,‬‬
‫שהמציאות עומדת לחזור על עצמה וההורים שלי ייהרגו בתאונת דרכים או‬
‫ממחלה‪ .‬הם אף פעם לא שכחו אותי בגן‪ ,‬לא השאירו אותי לבד בבית בתור ילדה‬
‫קטנה ולא הלכתי לאיבוד בחוף הים או בפסטיבל כלשהו‪ .‬אבל תמיד הייתה בי‬
‫חרדה להישאר לבד‪.‬‬
‫יש שני סיפורים שתמיד חוזרים אלי‪ .‬הראשון הוא זיכרון של אמא שלי מהצבא‪.‬‬
‫ביום שהתגייסה‪ ,‬היא בכתה כמו הרבה חיילות‪ .‬אחת המפקדות שלה פנתה אליה‬
‫בשמץ לעג בשאלה "כן? מה את בוכה?" אמא ענתה לה בין הדמעות והמחנק "כי‬
‫אמא שלי מתה לפני חודש"‪.‬‬
‫השני הוא זיכרון שלי מגיל העשרה‪ .‬באותה תקופה אמא האשימה את עצמה‬
‫בחרדת הנטישה הזו שהייתה לי מאז ומתמיד‪ .‬ניסיתי לגרום לה להבין שהיא‬
‫טועה‪ .‬למה בכלל שהיא תאשים את עצמה במשהו כל כך טיפשי? אז היא סיפרה‬
‫לי שמגיל מאוד צעיר‪ ,‬כשהייתה מלמדת אותי איך לעשות דברים‪ ,‬היא תמיד‬
‫הייתה מוסיפה "שתדעי‪ ,‬למקרה שאני לא אהיה כאן"‪.‬‬
‫ביקשתי מאמא זיכרון שיש לה מסבתא שלי‪ .‬סיפור כלשהו‪ .‬אבל היא זכרה רק‬
‫בליל של זיכרונות קטנים‪ .‬היא הייתה הולכת פעם בשבוע לספרית שגרה קומה‬
‫אחת מעליהם כדי לסדר את השיער ברולים‪ .‬היה לה חשוב להיראות "טיפ‪ -‬טופ"‪.‬‬
‫היא תפרה לעצמה את הבגדים לפי צו האופנה‪ .‬היא תמיד דאגה שלאמא ולנילי‬
‫יהיו את כל הספרים והמחברות הנדרשים ללימודים‪ ,‬ושיהיו עטופים הכי יפה‬
‫שאפשר‪ .‬בפורים היא תפרה להן את התחפושות הכי מושקעות‪ .‬אמא לא‬
‫הרגישה מחסור בילדותה‪.‬‬
‫סבתא שלי אהבה מאוד קונצרטים‪ ,‬אופרות ותאטרון‪ .‬כשאמא שלי הכריזה שהיא‬
‫לא אוהבת מוזיקה קלאסית‪ ,‬סבתא שלי לקחה אותה לקונצרט כי "איך את יכולה‬
‫לדעת אם לא הקשבת אף פעם?"‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫אמא שלי זוכרת שסבתא הייתה רוקדת סלסה וטנגו בחתונות‪ ,‬אבל את הקול‬
‫שלה היא לא מצליחה לזכור‪.‬‬
‫כשביקרנו את חנה וציקי בבארי כדי לשאול אותם על סבא זבולון‪ ,‬חנה סיפרה גם‬
‫על שושנה‪ .‬היא חיבבה אותה מאוד‪ .‬בעיקר אהבה שאפשר היה לדבר איתה על‬
‫נושאים שמעבר לקיבוץ ולסוציאליזם‪ .‬שושנה והיא דיברו על החיים ועל דברים‬
‫שאינם ברומו של עולם‪ .‬חנה וציקי סיפרו שאחרי שסבא זבולון נהרג רצו בקיבוץ‬
‫ששושנה תחזור‪ .‬הם לא רצו שתישאר לבד עם שתי ילדות‪ .‬אבל היא החליטה‬
‫להישאר בבאר שבע‪ .‬היא לא יכלה לדמיין שהבנות שלה‪ ,‬לא יחיו איתה באותו‬
‫הבית‪.‬‬
‫כשאני מדמיינת את סבתא שלי‪ ,‬היא מספרת לי סיפורים‪ .‬היא מספרת לי שאמא‬
‫שלי עשתה לה צרות כמו שאני עשיתי לאמא שלי‪ ,‬למרות שזה לא נכון‪ .‬היא‬
‫מספרת לי שהיא מחכה שאבוא לבקר אותה בשבת בצהריים‪ .‬בכל הסיפורים היא‬
‫לא באמת מחדשת לי דבר‪ ,‬היא פשוט שָם‪ ,‬סבתא שלי‪.‬‬
‫בדמיונות האלה שלי‪ ,‬סבתא וסבא חיים באושר בקיבוץ‪ ,‬או מקסימום במושב‪.‬‬
‫סבא מזועזע במובן מסוים מהנכדה הקפיטליסטית שנולדה להם‪ .‬לסבתא שלי‬
‫ולי יש את אותו החיוך‪ ,‬וכשהיא צוחקת כולם יודעים שהיא צוחקת‪ .‬היא מכינה לי‬
‫אמפנדס בכל פעם שאני מבקשת‪ ,‬בזמן שסבא מספר לי על החיים בקיבוץ‪ ,‬עד‬
‫שנמאס לי לשמוע‪.‬‬
‫***‬
‫עד היום היה לי סבא אחד‪ .‬כל השאר היו ההורים של ההורים שלי‪ .‬היום כבר יש לי‬
‫שני סבים ושתי סבתות‪ .‬אני יכולה לדמיין את כולם מחייכים אלי‪ ,‬גאים בי‬
‫ואוהבים אותי‪ .‬פעם ראשונה שאני מכירה אותם‪ ,‬אוהבת אותם‪ .‬את כולם‪ .‬פעם‬
‫ראשונה שאני מתגעגעת אליהם‪ ,‬ופעם ראשונה שאני קוראת להם סבא וסבתא‪.‬‬
‫אמשיך מכאן לאסוף זיכרונות‪ .‬כבר לא אכפת לי שאי אפשר לשמור אותם על ענן‬
‫וירטואלי עם סיסמה ושם משתמש‪ ,‬או לנגב מהם אבק שהצטבר בעליית הגג‪.‬‬
‫העיקר‪ ,‬שהם גורמים לי להרגיש בבית‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫אלוהים בנצנצים | מירית ויצמן‬
‫אומרים שיש איזושהי הרגשה לפני שיום גורלי בחיינו עומד להתרחש‪ ,‬משהו‬
‫שבא להכין אותנו מראש‪ .‬אנחנו לא נוכל לעצור זאת‪ ,‬או לנסות למנוע משהו רע‬
‫מלקרות‪ ,‬אך כשנסתכל בדיעבד על איך אותו יום גורלי התחיל‪ ,‬נגיד שהרגשנו‬
‫משהו‪ .‬אייל לא ידע שאותו היום אליו התעורר הולך להיות כזה שישנה את כל‬
‫חייו‪ .‬הוא פקח את עיניו‪ ,‬ניחוחות הקפה התפזרו בכל פינה בחדר החנוק‪ .‬זה‬
‫הדבר היחיד שיכול להקים אותו מהמיטה‪" ,‬אייל אני יורד לקפה‪ ,‬אתה בא?" שאל‬
‫אותו טל שבדיוק התעורר‪ .‬אייל התיישב במיטה‪ ,‬הניע את ראשו מצד לצד‪ .‬אחר‬
‫כך הוא קם על רגליו‪ ,‬פתח את תריסי העץ העבים‪ ,‬ואור חזק חדר אל תוך החדר‪.‬‬
‫הוא לקח נשימה עמוקה ומילא את ריאותיו‪ .‬במקום לנשוף‪ ,‬צעק לכיוון החוף‬
‫"איך אני אוהב את גואה"‪.‬‬
‫אייל פגש את טל לראשונה על החוף של ארמבול‪ .‬השעה הייתה שש בבוקר ואייל‬
‫חזר מאחת המסיבות בחוף הצפוני‪ .‬הוא נפרד מכמה חברים שהיו איתו‪ ,‬וצעד‬
‫לכיוון הגסט האוס בו שכר חדר‪ .‬מול הגסט האוס ישב טל‪ .‬הוא עישן משהו‬
‫והסתכל לכיוון השמש שיצאה מהמים‪ .‬טל נראה חסר דאגות‪ ,‬כאילו כל מה‬
‫שצריך בחיים זה לשבת ולהסתכל על השמש‪ .‬הוא משך את תשומת הלב של‬
‫אייל שידע שמדובר בישראלי‪ .‬תמיד מזהים ישראלים בחו"ל גם מבלי לשמוע‬
‫מילים יוצאות מפיהם‪ ,‬בהודו זה אפילו קל יותר‪ .‬אייל התיישב בסמוך לטל על‬
‫החוף "מה קורה גבר?" טל חייך אליו וענה "וואלה גבר ‪ -‬גואה‪ ,‬חוף הים‪ ,‬שמש‪,‬‬
‫סמים‪ .‬מה יכול להיות יותר טוב מזה?" הם בהו בשמש עד שעלתה למרכז‬
‫השמיים וניהלו את השיחה הקבועה על החיים בישראל‪ ,‬השירות הצבאי‪ ,‬ניסו‬
‫למצוא מכרים משותפים ועל החוויות שעברו בהודו‪ .‬מאז הם ביחד‪.‬‬
‫במשך חודש הם קמו לאותו יום שגרתי בגואה – בבוקר הם ירדו אל הרחוב‬
‫שצמוד לחלון החדר שלהם וקנו קפה שחור מאחת הדאבות‪ .‬הם פגשו עוד‬
‫תיירים ‪ -‬חלקם ישראלים‪ ,‬חלקם ממדינות אחרות‪ .‬אחר כך היו מתיישבים באחת‬
‫המסעדות בארמבול‪ ,‬מזמינים טאלי ואוכלים ב"ריפיל" עד שהיו שבעים‪ .‬בלילות‬
‫התקדמו לחוף וגאטור‪ ,‬עישנו‪ ,‬שתו ורקדו כל הלילה‪.‬‬
‫באותו יום אחרי ארוחת הצהריים‪ ,‬אייל וטל פגשו כמה חברים ישראלים‪ ,‬הם‬
‫שמעו שבערב יש מסיבה בחוף אנג'ונה וש"יהיה שם חומר טוב"‪ .‬בעבר אייל לא‬
‫הגדיר את עצמו כמישהו שאוהב לעשן‪ .‬בארץ הוא אף פעם לא עישן‪ ,‬גם לא‬
‫סיגריות‪ .‬לפני שפגש את טל בגואה‪ ,‬ניסה לעשן גראס‪ ,‬אבל לא יותר מזה‪ .‬טל‬
‫הכיר לו את עולם הסמים‪ .‬את הקוק ואת ההרואין‪ ,‬אפילו חומרי הרגעה לסוסים‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫הוא למד על הצורות בהן הסם מגיע ‪ -‬כדורים‪ ,‬קפסולות אבקה וטיפות‪ .‬הוא‬
‫חשב שכבר ניסה את כל הסוגים ושהכל קטן עליו‪ .‬בהתחלה כשעישן‪ ,‬הרגיש‬
‫תופעות כמו דופק מהיר‪ ,‬דיכאון‪ ,‬בחילות וחלימה בהקיץ‪ .‬אך מהר מאוד זה עבר‬
‫לו והוא התחיל ליהנות מזה‪ .‬לכן באותו לילה‪ ,‬לא הייתה לו בעיה לזרום עם טל‬
‫והחברים ולצאת איתם למסיבה‪.‬‬
‫אייל לא ידע‪ ,‬שבאותה מסיבה הוא יכיר סם חדש‪ ,‬אחד שעדיין לא ניסה‪ .‬טל הגיש‬
‫לאייל כדור "מה זה?" שאל כשהוא צועק‪ ,‬מנסה להתגבר על צלילי המוזיקה‬
‫החזקה‪ .‬הם רקדו על החוף‪ ,‬ללא חולצות‪ ,‬מזיעים אחרי שכבר שתו כמה שוטים‬
‫של וודקה ועישנו גראס‪" .‬משהו טוב‪ ,‬יאללה בוא ננסה"‪ .‬צעק טל באוזנו של אייל‪.‬‬
‫"לחיים"‪ .‬טל אחז את הכדור בין שתי אצבעותיו‪ ,‬וכיוון אותו לכדור שאחז עכשיו‬
‫אייל‪ .‬הם בלעו את הכדורים והמשיכו לרקוד‪.‬‬
‫***‬
‫"אתה בטוח שארזת את הסדינים? אומרים שממש מלוכלך שם בהודו‪ .‬המזרנים‬
‫מלאים בשתן ובכתמים‪ .‬השם יודע מי ישן שם לפניך‪ .‬תבדוק שוב איילי"‪ .‬אמרה‬
‫שרה לפני שיצא לשדה התעופה‪" .‬די אימא אל תדאגי‪ ,‬הלכתי לפי הרשימה‪ .‬הנה‪,‬‬
‫רואה? סדינים מחוק‪ .‬שמתי כבר בתיק"‪ .‬הוא סגר את התיק ויצא מהחדר לסלון‬
‫"טוב‪ ,‬מאור מגיע בעוד שתי דקות עם אבא שלו‪ ,‬אז יאללה בלי יותר מדי דרמות‪,‬‬
‫תביאו חיבוקים ונסיים עם זה"‪" .‬אני אתגעגע אליך קוף קטן"‪ .‬אמרה אחותו עדי‬
‫וחיבקה אותו חיבוק חזק‪ .‬לאחר מכן אייל חיבק את אמו‪ ,‬והיא החלה לדמוע‪" .‬זה‬
‫חזק ממני‪ ,‬מצטערת"‪ .‬התנצלה בחצי בכי‪-‬חצי צחוק‪" .‬זה בסדר אימא‪ ,‬אל‬
‫תדאגי"‪ .‬נשק לה וניסה להרגיע‪" .‬גג חצי שנה ואני פה‪ .‬זה יעבור מהר‪ ,‬מבטיח"‪.‬‬
‫מאור צפר לו מהחנייה והוא יצא החוצה‪.‬‬
‫מאור ואייל הכירו בצבא‪ .‬שניהם עברו יחד קורס קצינים‪.‬‬
‫אייל נולד באשקלון אך לאחר שאביו נהרג הוא‪ ,‬אמו ואחותו עברו לראשון לציון‪,‬‬
‫לגור עם סבא וסבתא‪ .‬את מאור הוא הכיר בקורס קצינים‪ ,‬וגילה שגם הוא‬
‫מראשון לציון‪ .‬תוך שבוע מהרגע שהכירו‪ ,‬דיברו על כך שיטוסו ביחד להודו ותכננו‬
‫כל פרט בטיול‪ .‬כשהשתחררו מהצבא‪ ,‬עבדו יחד בפיצרייה ליד הבית‪ ,‬הצליחו‬
‫לחסוך מספיק כסף וקנו כרטיס להודו‪ .‬הם טיילו ביחד חודשיים באזור צפון הודו‪:‬‬
‫סיקים‪ ,‬ג'אמו וקשמיר וכשהגיעו לדרמאסלה‪ ,‬מאור פגש את דפנה‪ .‬הם התאהבו‪,‬‬
‫ואייל מצא את עצמו מתפצל מהם וממשיך לבדו לכיוון הדרום‪.‬‬
‫***‬
‫אייל לא זכר דבר מאותה מסיבה על החוף של אנג'ונה‪ .‬כשהתעורר‪ ,‬ידיו היו‬
‫קשורות בחבל והוא שכב על מיטה‪ ,‬אור לבן חזק סנוור אותו‪ .‬הוא פקח את‬
‫‪41‬‬
‫העיניים לאט‪ ,‬מנסה להתרגל לצריבה מהאור‪ .‬הסתכל מסביבו אך לא הכיר את‬
‫החדר‪ .‬המכשירים וחוט העירוי המחובר אל הווריד שלו הבהילו אותו‪ ,‬הדבר‬
‫האחרון שהצליח להיזכר בו היה הקפה ששתה עם טל בבוקר‪ .‬הוא לא הבין מדוע‬
‫ידיו קשורות וראה שהחבל ההדוק גרם לשפשוף על עורו‪" .‬היי? יש פה מישהו?‬
‫מה קורה פה?" רופא הודי נכנס אל תוך החדר‪ ,‬אמר לו באנגלית "גו טו סליפ"‪,‬‬
‫הזריק לו משהו אל תוך שקית העירוי‪ .‬ואז הכל נהיה שחור‪.‬‬
‫כשאייל התעורר שוב‪ ,‬אחותו עדי ישבה ליד מיטתו ודיברה אליו "היי מותק מה‬
‫קורה?"‪ .‬היא הייתה מודאגת‪ ,‬נראה שלא ישנה כל הטיסה‪ .‬אך אייל לא שם לב‬
‫לכך‪ ,‬הוא רק רצה שישחררו ממנו את החבל‪ .‬אז עדי ניסתה שוב‪":‬משהו קרה לך‬
‫במסיבה איילי‪ ,‬אתה שומע אותי?" מבטו לא היה אותו המבט‪ .‬הוא הסתכל על‬
‫עדי‪ ,‬הכיר אותה‪ ,‬אך לא התעניין מה היא עושה שם‪ .‬חום עטף את גופו‪ ,‬הוא צעק‬
‫ונע במיטה מצד לצד‪ ,‬ניסה לקום כשחבל לבן הידק אותו בחזרה אל המיטה‪.‬‬
‫"שחררו אותי! אתם נורמליים?" עדי הסתכלה על הרופא שעמד לידה‪ ,‬ואז על‬
‫אייל והבינה‪ ,‬שהוא כבר לא באמת רואה אותה‪.‬‬
‫כשהגיעו לשדה התעופה בן גוריון‪ ,‬חיכה להם אמבולנס שלקח אותם לבת‪-‬ים‪.‬‬
‫כשחנו בחנייה של אברבנאל‪ ,‬במחלקה של אשפוזית ארצית‪ ,‬אייל התעורר‪ ,‬לא‬
‫הבין היכן הוא נמצא‪ .‬את אימא שלו ואת עדי זיהה‪ .‬אך חשב שהוא עדיין בהודו‬
‫ושהן הצטרפו אליו‪ .‬הרופא שקיבל את אייל ניסה להסביר לו מה קרה‪ ,‬אך ללא‬
‫הצלחה‪ .‬הרופא ביקש מהאחות לקחת אותו לחדר צדדי לאחר שעשה לו מספר‬
‫בדיקות‪" .‬זה יעבור לו דוקטור? מה אפשר לעשות?" אמרה שרה בדאגה‪ " .‬זאת‬
‫לא פעם ראשונה שנתקלנו במקרה כמו של אייל‪ .‬בבדיקות הדם שלקחו ממנו‬
‫בהודו מצאו אל‪ .‬אס‪ .‬די‪ ,‬זה משפיע על כל בן אדם בצורה אחרת‪ .‬הסם הזה לצערי‬
‫יכול לעורר סימפטומים פסיכוטיים" "יש לזה טיפול נכון דוקטור? הבן שלי יהיה‬
‫בסדר?" שאלה שרה‪ ,‬בציפייה לקבל תשובה חיובית‪" .‬אנחנו נשאיר אותו פה‬
‫במחלקה וננסה לראות איך אפשר לעזור לו‪ .‬חשוב לי שתבינו‪ ,‬בדרך כלל לאחר‬
‫התקף פסיכוטי מתפרצת מחלת נפש‪ .‬אבל רק אחרי כל הבדיקות‪ ,‬נוכל לקבל‬
‫תשובות ברורות"‪.‬‬
‫עברו שבועיים ומצבו של אייל החמיר‪ .‬הוא סבל מהתקפים בכל לילה ובקושי ישן‪.‬‬
‫הוא ירד שבעה קילוגרמים ומתחת לעיניו היו שקיות שחורות‪ .‬זריקות ההרגעה‬
‫הרבות שהזריקו לו החלישו את גופו‪ .‬בכל פעם שלא זיהה דבר מהנוף סביבו‪:‬‬
‫החדרים‪ ,‬הריחות‪ ,‬האנשים‪ ,‬האמין שחטפו אותו ואיים‪":‬כולם ישלמו על כך‪ ".‬אייל‬
‫לא שמע לרופאים וגם לא לאחותו ולאמו שבאו לבקר אותו בכל יום‪ ,‬הוא היה‬
‫מנותק‪ .‬לאחר חודש אשפוז‪ ,‬המליץ הרופא על העברתו ל"כפר איזון"‪ .‬שם יוכלו‬
‫לנסות‪ ,‬באמצעות טיפולים קבוצתיים של צעירים נוספים שנפגעו מסמים‪ ,‬לעודד‬
‫‪42‬‬
‫אותו להחלים‪ .‬אייל שהה ארבעה חודשים בכפר איזון‪ .‬אך דבר לא עזר‪ ,‬הוא‬
‫השתנה לגמרי‪ ,‬התבודד והאמין שכל הסביבה מאיימת עליו‪ .‬בכל פעם‬
‫שמאושפזים אחרים פנו אליו‪ ,‬בכוונה להתיידד עמו‪ ,‬ירק עליהם ושרט אותם‪.‬‬
‫הרופאים הגיעו למסקנה שיש לבודד אותו בתא נפרד‪ ,‬שם צילמו ועקבו אחריו ‪24‬‬
‫שעות ביממה‪ .‬רוב השעות בילה אייל על המיטה בישיבה‪ ,‬לא זכר אפילו את ריח‬
‫הקפה‪ ,‬הוא נע קדימה ואחורה ומלמל לעצמו מילים‪ :‬פה‪ -‬צריך – אני – אבא‪.‬‬
‫הרופאים קישרו את התפרצות מחלת הנפש ואת התקפי הפסיכוזה למות אביו‪.‬‬
‫לאחר ארבעה חודשים בהם מצבו לא השתפר‪ ,‬הוחלט לשחרר את אייל לביתו‪.‬‬
‫***‬
‫זה קרה כשהיה בן ‪ .14‬שנה לאחר שחגג בר מצווה‪ .‬אביו‪ ,‬ירון‪ ,‬שהיה איש קבע‬
‫בצנחנים‪ ,‬נהרג בתאונת דרכים‪ .‬אייל היה בשיעור אנגלית כשלפתע אחותו עדי‬
‫פתחה את דלת הכיתה‪ .‬אייל ניגש אליה ושאל בפחד "מה קרה?" אבל היא לא‬
‫הצליחה לענות לו‪ ,‬רק גררה אותו אחריה מחוץ לבית הספר‪ .‬כשעלו לאוטו שלה‬
‫היא חיבקה אותו ומיד התחילה לבכות‪ .‬היא התאמנה כל הדרך איך תבשר לו את‬
‫החדשות הרעות‪ ,‬איך אומרים דבר כזה לאח קטן‪ .‬כשהגיע הרגע זה פשוט נפלט‬
‫לה‪ ,‬בלי ריכוך ובלי מחשבות‪" :‬אבא עבר תאונה"‪ .‬את יתר המשפט היא לא‬
‫הצליחה להשלים‪ .‬אייל לא בכה‪ ,‬רק הסתכל על החלון מבעד לכתפה של עדי‬
‫שחיבקה אותו‪ .‬הוא שמע את הצלצול שמכריז על הפסקת עשר וראה איך כל‬
‫הילדים יוצאים לדשא‪ ,‬משחקים בכדורגל ובגומי‪ ,‬ואוכלים את הכריכים שהכינו‬
‫להם הוריהם‪.‬‬
‫כשאייל התגייס היה לו ברור שיהיה קצין בצנחנים‪ ,‬כמו אביו‪ .‬הוא לא הרבה לדבר‬
‫עליו‪ ,‬או על מותו‪ ,‬אך בכל פעם שהזכירו אותו‪ ,‬הרגיש כאילו מישהו בעט לו בחזה‪.‬‬
‫חנק התפשט לאורך כל הגרון שלו‪ ,‬ועלה עד שהגיע לעיניים – שם זה נפסק‪ .‬הוא‬
‫לא בכה בהלוויה‪ ,‬גם לא בשבעה וגם לא כשעלה לקבר‪ .‬לכן‪ ,‬כששרה שמעה את‬
‫אייל מדבר אל אביו לאחר ששוחרר מהאשפוז‪ ,‬היא לא ידעה איך להגיב לכך‪.‬‬
‫הרופאים אמרו לה להיות סבלנית ולהשגיח עליו‪.‬‬
‫כשאייל שוחרר לביתו‪ ,‬התמודד עם גורם נוסף – משה‪ ,‬בן הזוג של אמו‪ .‬הם יצאו‬
‫יחד שנה וכשאייל טייל בהודו‪ ,‬הם עברו לגור יחד‪ .‬אייל לא אהב את משה גם לפני‬
‫שטס‪ ,‬ואחרי שחזר‪ ,‬היה יורק ומקלל אותו בכל פעם שנתקל בו‪ .‬בשנים‬
‫הראשונות‪ ,‬משה ושרה ניסו בכל כוחם להסתדר עם אייל‪ ,‬אך מצבו רק הלך‬
‫והתדרדר‪ .‬בכל ערב היה תופס טרמפים למסיבות בדרום תל אביב‪ ,‬וחוזר הביתה‬
‫לפנות בוקר‪ ,‬מסומם ומסריח מאלכוהול‪ .‬שרה לא נתנה לו כסף‪ ,‬מכיוון שידעה‬
‫שיבזבז אותו על סמים‪ .‬לכן אייל קיבץ נדבות עם נרקומנים והומלסים ברחובות‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫עשרות פעמים שוטרים העירו את שרה לפנות בוקר כשדפקו על דלת ביתה‪,‬‬
‫לאחר שמצאו את אייל חסר הכרה בסמטאות‪.‬‬
‫אייל פגש את לולה‪ ,‬תמיר לשעבר‪ ,‬באחת המסיבות בתל אביב‪ .‬לולה הכירה לו‬
‫את הקהילה הגאה וכמוה‪ ,‬גם הוא אימץ לעצמו זהות טרנסג'נדרית‪ .‬תחילה שינה‬
‫את שמו ל"מוניקה"‪ ,‬והתחיל לדבר בלשון נקבה‪ .‬אחר כך האריך את שערו עד‬
‫שהגיע לכתפיים‪ .‬כשמצא במכולות הבגדים המשומשים שמלה או חולצה‬
‫מנצנצת‪ ,‬מיד אימץ אותן לעצמו‪ .‬בהמשך גם נעל נעלי פלטפורמה גבוהות ואף‬
‫שינה את דרך הדיבור שלו ואת שפת גופו לנשיים יותר‪.‬‬
‫לאחר שאימץ את תדמיתו הנשית‪ ,‬אייל הצהיר שהוא המשיח‪ .‬בכל טקס או‬
‫אירוע בעיר‪ ,‬היה מגיע לפארקים וצועק בקול שהוא אלוהים ושהגאולה בידיו‪.‬‬
‫הוא הזכיר אירועים שלטענתו אחראי אליהם‪ ,‬כמו השואה והודיע "זה כלום‬
‫לעומת מה שאני מסוגל לעשות לעם שלנו"‪ .‬אנשים נרתעו ממנו‪ .‬ילדים קטנים‬
‫פחדו להתקרב אליו מכיוון שפניו ורגליו הרזות דימו אותו למעין שלד מהלך‪ ,‬וגופו‬
‫הדיף ריח רע של אלכוהול ולכלוך‪ .‬כולם הכירו אותו‪ ,‬אך הוא לא הכיר ולא זכר‬
‫איש‪ .‬מבוגרים לא לקחו אותו ברצינות והתייחסו אליו כאל "המשוגע וההומו" של‬
‫העיר‪ .‬ובני נוער שנתקלו בו היו צוחקים עליו ומקללים אותו‪.‬‬
‫ככל שהמצב החמיר‪ ,‬שרה חשה יותר בושה ומבוכה מעצם היותו בנה‪ .‬למכרים‬
‫חדשים שפגשה‪ ,‬לא סיפרה שיש לה בן‪ ,‬אלא רק בת‪ .‬ולאלה שהכירו את אייל‪,‬‬
‫סיפרה שהיא כבר לא בקשר אתו‪ .‬אחותו עדי התחתנה והקימה משפחה בעיר‬
‫אחרת‪ ,‬לילדיה היא לא הכירה את אייל מעולם‪ .‬שרה ומשה הסכימו לשכן את‬
‫אייל בחדר קטן בביתם‪ ,‬אך הוא לא בא במגע עם חדרים אחרים בבית וגם לא‬
‫איתם‪ .‬היא לא נתנה לו מפתח‪ ,‬ורק אם מישהו מהם היה בבית‪ ,‬הוא יכול היה‬
‫להיכנס לחדר שלו‪ .‬פעמים רבות אייל הגיע בשעות מאוחרות הביתה‪ ,‬ושרה‬
‫ומשה לא פתחו לו את הדלת‪ ,‬לכן הוא התחיל לישון על ספסלים ברחובות העיר‪.‬‬
‫***‬
‫בכל שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל‪ ,‬היה מגיע אייל אל רחבת המועצה של העיר‪,‬‬
‫שם התקיים הטקס השנתי‪ .‬כשהיה נעמד בין ההמון וצופה על תלמידי כיתה ו'‬
‫של בית הספר היסודי מציגים את שמות הנופלים‪ ,‬היה נזכר בילדותו‪ ,‬בטקסים‬
‫בבית הספר היסודי באשקלון‪ ,‬כשאמו הייתה מכינה לו ערב לפני מכנסיים‬
‫כחולים ומגהצת לו את חולצת החג הלבנה המכופתרת‪ .‬אביו הסביר לו בכל שנה‬
‫את חשיבות היום הזה ואת הכבוד שיש לתת לנופלים‪ .‬גם שנים אחרי‪ ,‬עם חולצה‬
‫צהובה ומלוכלכת‪ ,‬עמד אייל ונתן כבוד לאותו היום ולאותם חיילים‪ .‬כשאחד‬
‫הילדים עלה לשיר את "התקווה"‪ ,‬כל הקהל עמד על רגליו‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫אייל הזיז את פיו‪ ,‬אך לא יצא ממנו קול‪ ,‬גרונו היה חנוק‪ .‬הוא חשב על אביו ובכה‪.‬‬
‫זהבה פגשה לראשונה את אייל כשעשתה פטרול במשמרת שלה באחד הגנים‬
‫בעיר לפנות בוקר‪ .‬הוא שכב על ספסל ומתחתיו נעלי הפלטפורמה הלבנות שלו‪.‬‬
‫ידיו היו שמוטות לצדדים‪ ,‬והלק האדום שהיה מרוח על ציפורניו זהר באור פנס‬
‫הרחוב‪ .‬זהבה הייתה בטוחה שמדובר באישה‪ ,‬אך ככל שהתקרבה אליו‪ ,‬זיהתה‬
‫את הזיפים על פניו‪ .‬היא העירה אותו ולקחה אותו לתחנת המשטרה‪ .‬היא שמעה‬
‫משאר השוטרים את הסיפור שלו‪ ,‬הם כינו אותו משוגע‪ ,‬חולה נפש ואמרו‬
‫שמשהו נדפק אצלו בקופסא‪ .‬כשהסתכלה על חפציו האישיים‪ ,‬ראתה שיש לו‬
‫שקית ניילון ובתוכה מזרק‪ ,‬צינור וצנצנת עם דם‪ .‬כששאלה את אייל מה הוא‬
‫עושה עם זה‪ ,‬הסביר שמצא חיות דרוסות ברחוב ולקח להן את הדם‪" .‬אני‬
‫אלוהים והחלטתי שהן צריכות למות‪ ,‬אז הדם שלהן צריך לחזור אליי"‪.‬‬
‫זהבה הבינה שאת הדם הזה הוא מזריק לתוך הוורידים שלו כתחליף לסם שאין‬
‫לו כסף לקנות‪ .‬הוא סיפר לה שאימא שלו לא מכניסה אותו לבית בלילות‪ ,‬ועל‬
‫החדר הקטן בו הוא ישן לפעמים‪ .‬הוא סיפר לה שאסור לצאת מהחדר‪ ,‬רק‬
‫לשירותים וחזרה לתוכו‪ .‬היא נתנה לו את מספר הטלפון האישי שלה וביקשה‬
‫שבכל פעם שאמו לא פותחת לו את הדלת שיצור אתה קשר‪ .‬היא שיכנה אותו‬
‫בכל פעם שיכלה במעונות ודאגה לו לארוחות חמות‪.‬‬
‫***‬
‫צלצול הטלפון העיר את אייל‪ .‬זאת הייתה זהבה‪" .‬בוקר טוב אייל‪ ,‬אתה צריך‬
‫לפנות את החדר עד שמונה‪ ,‬אני מקווה בשבילך שלא שברת כלום ושלא הכנסת‬
‫אף אחד לחדר‪ .‬לך הביתה‪ ,‬אני אבוא בערב לראות שאתה בסדר"‪" .‬אל תדאגי‬
‫כפרה‪ ,‬הכל מעולה‪ .‬ביי נשמה"‪ ,‬הוא ניתק את השיחה‪ ,‬לבש את מכנסי העור שלו‪,‬‬
‫סרק את שערו ונעל את נעלי העקב האדומות שמצא באחת המכולות‪ .‬אחר כך‬
‫ניגש למראה והחל להתאפר באיפור שלקח פעם מחדרה של אמו‪ .‬קו העיפרון‬
‫השחור שצייר תחת עיניו היה עקום‪ ,‬וכמות הצללית הכחולה שמרח על עפעפיו‪,‬‬
‫לא הייתה שווה בין שתי העיניים‪ .‬הוא דחס את חפציו האישיים שהסתכמו בנייר‬
‫גלגול‪ ,‬מוצרי איפור‪ ,‬שקית עם צמחים ובקבוק עם דם בתוכו‪ ,‬לתוך תיק מתפרק‪,‬‬
‫יצא מהחדר וירד במדרגות‪.‬‬
‫"היי יפה כפרה מה נשמע?" פנה אל האישה המבוגרת בקבלה "מקווה שהפעם‬
‫לא עשית לי בלגאן בחדר אייל‪ ".‬אמרה בכעס‪ .‬אייל חייך אליה ואמר "לאלוהים לא‬
‫מדברים ככה‪ .‬את עוד תקבלי עונש" ויצא מהבניין‪ .‬הוא הלך ברחוב עד שהגיע‬
‫לתחנה המרכזית של ראשון לציון‪ ,‬התיישב על הרצפה והשעין את ראשו על קיר‬
‫המבנה‪ .‬בצד ימין הוא ראה את השלט "פתוח" אבל ידע שלא בשבילו‪ .‬אם ינסה‬
‫‪45‬‬
‫להיכנס‪ ,‬המנהל שוב יאיים עליו עם מטאטא ויסלק אותו מהמקום‪ .‬פעם זה היה‬
‫המקום האהוב עליו‪ ,‬לכן נהג לשבת שם כל יום‪ ,‬הכי קרוב לדלת ההזזה של בית‬
‫הקפה‪ .‬כדי שבכל פעם שמישהו יכנס‪ ,‬הדלת הנפתחת תוציא עמה משב ריח של‬
‫קפה שכל כך אהב ‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫לאמא וסבא שלי‪,‬‬
‫תודה על הזכות לנווט את דרכי דרך שבילי חייכם‪.‬‬
‫אתם מודל לחיקוי עבורי‪.‬‬
‫בשביל החיים | יובל דולב‬
‫כאשר שבה הביתה‪ ,‬מותשת מיומה הארוך בעיר הקודש הצפופה‪ ,‬ראתה‬
‫את כל משפחתה יושבת בסלון‪ .‬מיד הבינה שמשהו לא בסדר‪ .‬אפילו‬
‫דודתה‪ ,‬אחות של אביה‪ ,‬ישבה שם‪ .‬והיא ואמה כלל לא מדברות‪ ,‬אז מדוע‬
‫היא שם?‬
‫באותו הבוקר ענת יצאה להשתלמות‪ .‬היא נפרדה לשלום מאמה‪ ,‬ג'נט‪,‬‬
‫צעדה ברגל לכיוון התחנה המרכזית בראשון לציון ולקחה אוטובוס‬
‫לירושלים‪ .‬היא תפסה ספסל יחיד פנוי באוטובוס הצפוף ונסעה כשעה‬
‫וחצי‪ .‬כשהגיעה לתחנה המרכזית בירושלים‪ ,‬לקחה אוטובוס נוסף אל מחנה‬
‫שנלר‪ ,‬שבו התקיים יום עיון גדול לכל משקיות הת"ש‪ .‬היא עברה מהרצאה‬
‫להרצאה‪ ,‬וכתבה נקודות וכללים שונים‪ :‬חוקי תשמ"ש‪ ,‬טפסי העברה‬
‫מבסיס לבסיס‪ ,‬זכויות חיילים בודדים‪ ,‬חוקי שלישות ראשית‪ ,‬תלושי שכר‪,‬‬
‫כיצד לערוך ביקורי בתים‪ ,‬ללוות את החייל ומשפחתו ועוד‪ .‬באותה תקופה‬
‫הייתה עלייה גדולה מגרוזיה ומרוסיה‪ .‬הרבה חיילים בודדים ומשפחות‬
‫נזקקו לתמיכה מהצבא‪ ,‬ולכן היה לה חשוב לדעת את כל הפרטים לעומק‪.‬‬
‫יום ההשתלמות הארוך הסתיים בשלוש בצהריים והיא לקחה אוטובוס‬
‫חזרה אל התחנה המרכזית‪ .‬כשהגיעה‪ ,‬הריחה מן הדוכן בתחנה ריח‬
‫שווארמה חזק‪ .‬דבר מוזר קרה‪ ,‬עוד לפני שהספיקה לעצור ולחשוב‪ ,‬כבר‬
‫ניגשה לדלפק וביקשה מנה‪ .‬התחשק לה לאכול שווארמה למרות ששנים‬
‫עברו מאז אותו יום‪ ,‬כשהייתה בת עשר‪ ,‬שאחריו לא נגעה עוד בבשר‪.‬‬
‫מאותו היום שבו ריח הבשר התחיל להגעיל אותה‪ ,‬וכך גם המחשבה על‬
‫אכילתו‪.‬‬
‫כשהייתה בכיתה ג'‪ ,‬עברה משפחתה מנס ציונה לראשון לציון‬
‫וההתאקלמות הייתה לה קשה‪ .‬בבית הספר הקודם היא הייתה מצטיינת‬
‫בכיתתה ואילו בבית הספר החדש‪ ,‬רמת החומר הנלמד הייתה גבוהה יותר‬
‫וענת הרגישה שהיא מפגרת אחרי כולם‪ .‬הם כבר למדו עם המחברת "תמר‬
‫עץ הדר" וידעו את לוח הכפל עד מאה‪ ,‬בעוד שבבית ספרה הקודם הם‬
‫הספיקו ללמוד רק עד עשר‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫בתקופת המעבר היא רצתה חיית מחמד אך הוריה לא הסכימו‪ .‬לכן סבא‬
‫שלה‪ ,‬על מנת לשמח אותה‪ ,‬הביא לה אפרוח‪ .‬היא שמחה וגידלה אותו‬
‫בקופסת נעליים במרפסת שבביתה‪ .‬לאט לאט הפך האפרוח לפרגית קטנה‬
‫עם כרבולת‪ ,‬ולא היה אפשר עוד להסתובב איתה ברחובות ראשון‪ .‬לכן היא‬
‫החזירה אותה לבית סבה וסבתה ובכל פעם שהגיעה לביקור‪ ,‬הייתה‬
‫שורקת לפרגית שבאה אליה בריצה ויחד הן היו משחקות‪ .‬יום אחד היא‬
‫הגיעה עם אמה‪ ,‬שרקה לפרגית והפרגית לא באה‪ .‬היא ניסתה שוב ושוב‬
‫לשרוק לה‪ ,‬יותר ויותר חזק‪ ,‬אך ללא הואיל‪ .‬היא החלה לחפש‪ ,‬נכנסה‬
‫הביתה ושאלה את סבתה איפה היא‪ ,‬מדוע היא לא באה אליה? סבתה‬
‫ענתה לה שמדי פעם היא הולכת לשכנים וייתכן כי היא שם‪ .‬אז היא הלכה‬
‫וחיפשה אותה בין עצי העינב והשסק‪ ,‬שרקה ושרקה עד שאמה וסבתה‬
‫קראו לה לאכול ארוחת צהריים‪.‬‬
‫היא התיישבה ליד השולחן ומן המטבח עלה ריח של מרק‪ .‬סבתה הגישה‬
‫לה קערת מרק עוף ותוך כדי אכילה‪ ,‬היא חשה בדבר מוזר‪ .‬המבטים של‬
‫אמא וסבתא שלה סימנו לה שמשהו לא בסדר‪ .‬ענת הבינה‪ .‬היא אכלה את‬
‫הפרגית שלה‪ .‬היא רצה בבכי לשירותים והקיאה‪ ,‬נסערת‪ ,‬התחילה לצעוק‬
‫על אמה וסבתה והן ניסו להרגיע אותה‪ ,‬אך ענת לא הייתה מוכנה לשמוע‪.‬‬
‫הן ניסו ולהסביר לה שזו דרך הטבע‪ ,‬הרי גם בפסח סבה היה שוחט כבש‬
‫לאחר שכל השבוע הייתה משחקת איתו בחצר‪ .‬זו הייתה התרבות‬
‫הדתית‪-‬עיראקית‪ ,‬לפיה החיה לוקחת את חטאיך ואתה מעלה אותה כפרה‪.‬‬
‫מאותו היום היא הפכה צמחונית‪ ,‬עד אותו הרגע בתחנה המרכזית‪ .‬היא‬
‫התקרבה אל עבר הדוכן ומבלי לחשוב יותר מדי קנתה לה מנת פיתה עם‬
‫שווארמה‪ .‬באוטובוס חזרה מירושלים הביתה‪ ,‬היא אכלה את השווארמה‬
‫תוך שהיא מביטה מהחלון בעננים האפורים של פברואר שמכסים את‬
‫השמים‪ .‬כאשר הגיעה אל התחנה המרכזית בראשון‪ ,‬היא צעדה ברגל עד‬
‫לביתה‪ ,‬בדרך חלפה על פני שדרת העצים האהובה עליה‪ ,‬עצרה להביט‬
‫בשתי ציפורים שרבו ביניהן על חתיכת לחם קטנה‪ ,‬קטפה לימון מהעץ של‬
‫השכנים והתענגה על ריחו‪ .‬תמיד אהבה לעצור וליהנות מהטבע‪ .‬בין השאר‬
‫היא גם חלפה על לוח המודעות השכונתי‪ ,‬אך לא נתנה דעתה למודעות‬
‫האבל שהיו תלויות שם‪.‬‬
‫באותו הבוקר הלכה ג'נט לפתוח את החנות שלה לעבודות יד מרקמות‬
‫וצמר‪ .‬ג'נט הגיעה לחנות‪ ,‬סידרה מעט והניחה על הדלפק את המחברת‬
‫שלה‪ .‬במחברת זו הייתה רושמת חובות של אנשים שהגיעו לחנות ורצו‬
‫לקנות דבר מה‪ ,‬אך לא היה להם די כסף‪" .‬זה בסדר‪ ,‬תיקח וארשום‬
‫‪48‬‬
‫במחברת"‪ ,‬הייתה אומרת‪ ,‬אך מעולם לא חזרה לדרוש את כספה‪ .‬היא‬
‫הרגישה ששורף לה מעט בחזה וביקשה מהעוזרת שלה שתלך להביא לה‬
‫משהו לאכול כי יש לה צרבת‪ .‬כאשר שבה העוזרת לחנות עם מגש הפיצה‪,‬‬
‫ראתה את ג'נט שוכבת בפינה כשספק דברי הצמר לצידה‪ ,‬מנסה לעזור לה‪.‬‬
‫העוזרת המודאגת הניחה את הפיצה על הדלפק וניגשה אליהם‪ ,‬היא ראתה‬
‫איך ג'נט מחווירה אל מול בדי הרקמה והצמר הצבעוניים שמילאו את‬
‫החדר‪ .‬ג'נט אמרה שיש לה לחץ בחזה ושהיא חושבת שמוטב שתלך לקופת‬
‫החולים‪ .‬איש לא חשב לעצור אותה מללכת לבד‪ ,‬או להזמין בעבורה‬
‫אמבולנס‪ .‬היא הלכה כקילומטר וחצי עד לקופת החולים‪ ,‬עלתה במדרגות‬
‫וברגע שהגיעה לחדר האחיות‪ ,‬התמוטטה‪ .‬בגיל ‪ 46‬בלבד היא הלכה‬
‫לעולמה‪.‬‬
‫ענת עשתה עוד צעד אל עבר הסלון עמוס האנשים‪ ,‬הבחינה באורלי אחותה‬
‫הגדולה שרועה בבכי על השטיח‪ ,‬וטובה חברתה יושבת לידה ומלטפת‬
‫אותה‪ .‬היא עמדה‪ ,‬התבוננה בכולם‪ ,‬הורידה את הכומתה ואת תיקה הגדול‬
‫הניחה על שולחן‪ .‬לפני שהספיקה לפצות פה ניגשה אליה אחת מדודותיה‬
‫ואמרה לה בשקט "ענת‪ ,‬ג'נט לא מרגישה טוב"‪ .‬היא לא הבינה מה קרה‪ ,‬לא‬
‫היה שום סימן מקדים‪ .‬בן דודה שמע זאת ולא יכול היה שלא להתערב "מה‬
‫את מבלבלת לה את המוח? ענת אמא שלך נפטרה"‪ .‬היא שתקה‪ .‬לא שאלה‬
‫דבר‪ .‬הביטה באביה וראתה שהוא מתקשה לעמוד על רגליו‪ .‬ענת הרגישה‬
‫בחילה‪ .‬בלי לומר מילה לאיש היא נכנסה למקלחת והקיאה‪ .‬היא שטפה‬
‫פנים ויצאה אל הסלון‪.‬‬
‫מכיוון שהיחסים בין המשפחות לא היו קלים‪ ,‬משפחתה של אמה האשימה‬
‫את אביה במותה‪ .‬במהלך ההלוויה‪ ,‬בעודה מתמודדת עם אובדן אמה‪,‬‬
‫נאלצה להתמודד גם עם צעקות וריבים מעל קברה‪ .‬המשפחה של אמה‬
‫הטיחה האשמות באביה ומשפחתו תקפה אותם בחזרה‪ .‬אחיותיה שתקו‪,‬‬
‫אך היא לא‪ .‬ענת התפרצה ודרשה שישתקו‪ ,‬לא הסכימה שיטיחו באביה‬
‫דברים קשים כאלה‪ .‬תמיד ניסתה לגשר ולפשר‪ .‬במהלך השבעה נאמרו‬
‫אמירות קשות של צער וכאב‪ ,‬אף אחד לא ידע כיצד להתמודד עם האובדן‬
‫הפתאומי הזה‪ .‬בסוף השבעה היא חזרה לכלא ‪ 4‬שם שירתה‪ ,‬וכאשר לבשה‬
‫את המדים שבבוקר ההשתלמות נסגרו עליה בקושי‪ ,‬הרגישה כיצד הם‬
‫נופלים ממנה‪ .‬בשבוע אחד היא ירדה כמעט עשרה קילו‪.‬‬
‫הימים לאחר מכן לא היו קלים‪ .‬רמית אחותה הקטנה הייתה בת ‪ ,13‬בדיוק‬
‫עלתה לכיתה ח'‪ .‬אורלי אחותה הבכורה ששירתה בוינגייט בצבא קבע‪ ,‬גרה‬
‫בנתניה ולכן לא הייתה בבית‪ .‬אביה יצחק לקח תפקוד מלא על הבית‪ .‬הוא‬
‫‪49‬‬
‫היה מבשל‪ ,‬עושה קניות‪ ,‬ודואג לכל‪ .‬היא שמחה שהיא משרתת קרוב‬
‫לביתה ויכולה לחזור כל ערב‪ .‬היא לקחה אחריות על רמית‪ ,‬דאגה לה כמו‬
‫אמא‪ .‬הייתה מסתובבת בעיר וקונה לה ממשכורתה הצבאית טרנינגים‬
‫צבעוניים וחמים מפוטר כדי שיהיה לה נעים‪ ,‬וכל לילה לפני השינה הייתה‬
‫יושבת לידה ומלטפת את ראשה‪.‬‬
‫***‬
‫שוכב על הכורסה הנפתחת שבסלון ביתו‪ ,‬מחובר למכשיר חמצן‪ ,‬הוא מביט‬
‫בנו במבט מתנצל‪" .‬אבא תראה מי באו לבקר אותך"‪ ,‬אמא שלי אומרת לו‪.‬‬
‫אני ניגשת לחבק אותו ואחרי גם אחיותיי ואחי‪ .‬הבעה של אושר שטוף‬
‫בצער וכאב מציפה את פניו‪ .‬הוא מתרגש לראות את אחי במדים‪ .‬סבא שלי‬
‫החזק שכל שבת מנפנף לנו על המנגל פתאום שוכב מולי חסר אונים‪.‬‬
‫שנת ‪ 1933‬הייתה שנת מפנה ביחס אל היהודים בעיראק‪ .‬המלך גאזי עלה‬
‫לשלטון ומעמד היהודים הורע‪ .‬בממלכה החלה תעמולה אנטישמית‬
‫ואנטי‪-‬ציונית של הנאצים ושל המופתי של ירושלים‪ .‬שנה קודם לכן הוא‬
‫נולד למשפחה יהודית‪ .‬הוא לא הכיר דבר אחר מלבד היותו יהודי בחברה‬
‫אנטישמית‪ .‬הוא נזכר כיצד היה רואה חבורות עוברות ברחוב ומסמנות‬
‫חנויות של יהודים באיקסים‪ .‬כיצד היה מתבונן בהם בשקט ובתוכו ידע‪,‬‬
‫גורל העסק נחרץ‪ .‬אם לבעל המקום יהיה מזל‪ ,‬הלילה לא יקרה כלום‪ ,‬אך‬
‫את הלילה הבא הוא כבר לא ישרוד‪ .‬הערבים היו מסתובבים בלילות וכאשר‬
‫היו מבחינים בחנות מסומנת היו פורצים אליה‪ ,‬גונבים את סחורתה‬
‫ושוברים את השאר‪ ,‬מחריבים את המקום לחלוטין‪.‬‬
‫הוא כעס‪ .‬לא הצליח להבין‪ ,‬למה? למה הם שופטים אותו על לא עוול בכפו?‬
‫למה הם פוסלים את אחיו רק בשל גזעם? הוא רצה לרוץ לעצור אותם‪,‬‬
‫לצעוק עליהם שזה לא מוסרי‪ ,‬שהם פוגעים באדם שרק מנסה להתפרנס‬
‫בכבוד‪ .‬הוא רצה להרביץ להם‪ ,‬לפגוע בהם חזרה‪ .‬אך תמיד היה קופא‬
‫במקומו וממשיך להתבונן באיקסים שרק הלכו והתווספו‪ .‬ככל שגדל‪ ,‬היחס‬
‫ליהודי עיראק רק הלך והחמיר‪ .‬בחג השבועות בשנת ‪ ,1941‬בעודו בן תשע‪,‬‬
‫התחולל פוגרום ביהודי בגדאד הידוע בשם "הפרהוד"‪ ,‬בפוגרום נרצחו‬
‫יהודים רבים‪ ,‬אלפים נפצעו וילדים הפכו ליתומים‪ .‬מאותו הרגע המצב רק‬
‫הדרדר‪ ,‬הוא חי בפחד יומיומי אבל נשבע להיות חזק בשביל חמשת אחיו‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כאשר היה בן ‪ ,17‬חבורה של נערים עיראקים חיכו לו ולחבריו‬
‫מחוץ לבית הספר ותקפו אותם באלימות‪ .‬הם קיללו‪ ,‬הטיחו אותם ברצפה‬
‫ובעטו בהם‪ .‬הוא נפצע‪ ,‬אך ידע שאם ינסה להחזיר המצב רק יחמיר‪ .‬פתאום‬
‫‪50‬‬
‫קלט את אחד הנערים שולף סכין מכיסו ומניף אותו לעבר חברו‪ ,‬הוא‬
‫הספיק להתנפל על הנער וכך מנע את הפגיעה‪ .‬החל להתפתח עימות בינו‬
‫לבין הנער העיראקי‪ ,‬הוא צעק לחבריו שיברחו ובעודו מנסה להרחיק מגופו‬
‫את הסכין‪ ,‬ראה מברג זרוק על האדמה‪ .‬הוא לקח את המברג‪ ,‬שרט את‬
‫הנער שתקף אותו ובשארית כוחותיו ברח לביתו‪ .‬מלבד כרזות אנטישמיות‬
‫עליהן חלף בדרך‪ ,‬הוא לא זכר הרבה מן הריצה הביתה‪ ,‬הוא רק זכר שהגיע‬
‫מתנשף ורועד וסיפר להוריו מה קרה‪ .‬הוא לא האמין שיינצל‪ .‬הוריו הבינו‬
‫שהמצב לא יכול להימשך כך וברור כי חבורה הנערים תחזור לנקום‪ .‬לכן כבר‬
‫באותו שבוע‪ ,‬הם הבריחו אותו לישראל‪.‬‬
‫"קדימה בחור! לרדת מהאנייה"‪ .‬הקריאה הזו סדקה את רחש הגלים לו‬
‫האזין‪ ,‬תוך שהוא בוהה בהם כאילו מתארים את הסערה המתחוללת בתוכו‪.‬‬
‫מפוחד ומבולבל הוא צעד לאורך הרציף כשלפניו טור ארוך של אנשים‬
‫ובשני צדדיו מחסנים ששימשו לאחסנה ופריקה של מטענים‪ .‬הוא ניסה‬
‫להצטרף לקבוצת אנשים שצעדה בקרבתו מפני שלא ידע לאן עליו ללכת או‬
‫מה עליו לעשות‪ .‬הוא ניסה להקשיב לשיחות ולזהות מהמבטים‪ ,‬האם כולם‬
‫חוששים כמוהו? או שאולי עליו להיות שמח כי הגיע לארץ ישראל? אך‬
‫הניסיונות הללו רק בלבלו אותו יותר‪ .‬זוג צעירים עם תינוק נראו לו‬
‫מתרגשים ושמחים‪ ,‬בעוד שלידם בחורה צעירה שאחזה ביד של קשיש‪,‬‬
‫שלחה מבטים מבוהלים לכל עבר‪ .‬מאחוריו צעד אדם מבוגר שלא הפסיק‬
‫למלמל משפטים שלא הבין‪ ,‬ולידו אישה שהייתה אדישה אליו‪.‬‬
‫הוא נשלח אל עבר אוהל מאולתר בו ישבו ארבעה פקידים שהנפיקו‬
‫תעודות אזרח לעולים‪ .‬הוא נדרש לענות על מספר שאלות וכאשר נשאל‬
‫מהו שם משפחתו‪ ,‬במקום לענות "עזרא"‪ ,‬השיב מבלבול את שם סבו‬
‫יחזקאל וכך נרשם בתעודה‪ .‬משם הוא נשלח ל"שער העלייה" שהיה יישוב‬
‫קליטה במערב חיפה‪ ,‬ושימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל‬
‫חיפה‪ .‬יצחק העביר שם ימים ולילות על מיטת ברזל ומזרן קש‪ ,‬בהמתנה‬
‫להוריו שיעלו ארצה‪ .‬אחותו‪ ,‬שעלתה כשנתיים לפניו‪ ,‬הייתה מגיעה מדי‬
‫פעם לעודד אותו ולהביא לו שוקולדים שבשבילו‪ ,‬היו אז כמו יהלומים‪.‬‬
‫כשהוריו ואחיו עלו ארצה‪ ,‬הם עברו יחד למעברה בנס ציונה‪ .‬יצחק ניסה‬
‫למצוא עבודה על מנת לעזור להוריו‪ ,‬אך צבע עורו הכהה הקשה עליו‪.‬‬
‫אחותו הייתה מיודדת עם משפחה של אשכנזים‪ ,‬להם היו הקשרים הנכונים‬
‫באותה תקופה‪ ,‬וכך היא סידרה לו עבודה בטיח‪ .‬הוא עבד בקבוצת "סולל‬
‫בונה"‪ ,‬התחבר עם העובדים והשתלב בסביבתם‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫בעודו צועד לעבר המכולה‪ ,‬למלא טיח בדלי‪ ,‬הוא נתקל באחראי העבודה‬
‫שהיה אמור לתת לעובדים את שכרם‪ .‬יצחק ביקש את המשכורת והאחראי‬
‫קרא למנהל הראשי‪ .‬המנהל‪ ,‬שתיאר לעצמו שיצחק אינו דובר יידיש בשל‬
‫צבע עורו‪ ,‬אמר לאחראי העבודה "תגיד לו שאנחנו לא יכולים לתת להם‬
‫היום‪ ,‬ניתן להם פעם הבאה‪ .‬את הכסף שלהם אני מעדיף לתת לנגרים‬
‫האשכנזים ולא לשחורים האלה"‪ .‬יצחק התעלם‪ .‬כאשר האחראי כינס את‬
‫העובדים ואמר להם שלצערו גם הפעם לא יוכלו לקבל משכורת‪ ,‬יצחק‬
‫התפרץ ואמר "או שאתם מביאים לנו היום את הכסף או שכולנו לוקחים את‬
‫הכלים והולכים"‪ ,‬האחראי שלא הבין מדוע יצחק מגיב כך ניסה להרגיע‬
‫אותו‪ ,‬אך יצחק ענה לו ביידיש שהוא יודע שהם משקרים ושיש כסף‪ ,‬פשוט‬
‫הוא לא מגיע אליהם‪ .‬האחראי הנבוך נכנס לחדר המנהל ולאחר כמה דקות‬
‫יצא עם הצ'קים‪ .‬כולם הריעו ליצחק ומינו אותו לראש הקבוצה שדואג‬
‫לצרכי העובדים‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬לאחר שש שנים שעבד שם‪ ,‬יצחק עשה את דרכו הקבועה‬
‫חזרה מהעבודה במשאית עם עוד כמה עובדים וחיילים‪ .‬באמצע הדרך‬
‫המשאית התהפכה‪ ,‬תאונה שגרמה למותו של חייל אחד ולפציעתו של‬
‫יצחק שלא אפשרה לו להמשיך לעבוד יותר בטיח‪ .‬כמה ימים לאחר מכן‪,‬‬
‫הוא ראה שמחפשים עובד דובר יידיש בביטוח לאומי‪ .‬יצחק‪ ,‬שלמד את‬
‫השפה מחבריו לעבודה בטיח‪ ,‬הגיש את מועמדותו‪ .‬כאשר נכנס לחדר‬
‫המנהל לראיון עבודה הוא הביט בו במבט מוזר‪" .‬יש בעיה?" הוא שאל‪" .‬אני‬
‫מחפש דובר יידיש"‪" .‬אני יודע"‪ ,‬הוא השיב‪ .‬המנהל שלח לעברו מבט מזלזל‬
‫והצביע על ארץ המוצא בטופס שיצחק מילא‪ .‬יצחק התעקש כי הוא דובר‬
‫יידיש והמנהל שלא השתכנע החליט לבחון אותו‪ .‬הוא זרק ליצחק מספר‬
‫מילים ביידיש וביקש שיתרגם לו אותן‪ .‬יצחק סירב‪" .‬אם אתה יודע יידיש‬
‫אתה חייב לדעת את המילים האלה"‪ ,‬הוא אמר‪ .‬יצחק שנעלב מחוסר אמונו‬
‫של המנהל ענה לו ביידיש "אתה צוחק עליי? דבר איתי במשפטים ארוכים‪,‬‬
‫תנהל איתי שיחה"‪ .‬המנהל ההמום הגיב בצחוק מובך וקיבל אותו לעבודה‪,‬‬
‫שם התקדם ונשאר עד שיצא לפנסיה‪.‬‬
‫אני מביטה כיצד אמא שלי‪ ,‬שהתייתמה מאמה כאשר הייתה רק בת ‪,19‬‬
‫סועדת את אביה בגיל ‪ 53‬בנאמנות ובכוח מעוררים הערצה‪ .‬תוך שהיא‬
‫מלטפת את ראשו ביד אחת ומפוררת לו עוגייה בידה השנייה‪ ,‬הוא נזכר‬
‫בילד שהיה‪ ,‬שכל כך פחד‪ ,‬אבל נשבע להיות חזק בשביל אחיו‪ .‬ושוב‪ ,‬הוא‬
‫פוחד אבל מנסה בכל כוחותיו להיות חזק בשביל אחיו‪ ,‬בנותיו ונכדיו‬
‫שיושבים מולו‪" .‬אבא אתה זוכר שסיפרתי לך שיובל כותבת ביוגרפיה? רוצה‬
‫‪52‬‬
‫לספר לה קצת?" ראיתי כמה שהוא רוצה‪ ,‬כמה חשוב לו לעזור לי‪ ,‬ולספר‬
‫על עברו‪ .‬אבל הוא כבר לא יכול היה‪ .‬הוא נאבק בעצמו‪ .‬אחזתי בידו‬
‫וליטפתי אותה "סבי‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬לא צריך‪ .‬אל תתאמץ"‪ .‬הוא לא דיבר‪ .‬ישבנו‬
‫כולנו ודיברנו בינינו‪ ,‬חיכיתי שהוא ישתלב בשיחה אבל הוא המשיך לשתוק‬
‫ומדי פעם פקח את עיניו והביט בנו‪.‬‬
‫כל הזמן הזה היא לא זזה ממנו‪ ,‬כיסתה אותו‪ ,‬ניקתה את הפירורים ומרחה‬
‫לו שפתון על השפתיים‪ .‬קולות הטלוויזיה מילאו את החדר ולרגע היה‬
‫נדמה לי שסבא ממלמל משהו‪" .‬אני מצטער"‪" .‬על מה אתה מצטער אבא?"‬
‫היא שאלה אותו‪ ,‬אבל הוא רק הביט בה מבלי להשיב‪ ,‬כאומר אתם יודעים‬
‫לבד על מה‪ .‬אני ידעתי‪ ,‬על כך שהוא כה חלש מולנו בעל כורחו‪ ,‬על כך‬
‫שלמרות שכל כך נאחז בחיים וכל כך התאמץ‪ ,‬לא הצליח לנצח את המחלה‪.‬‬
‫אבל גם אמא שלי ידעה בתוכה על מה הוא מצטער‪ ,‬על כך שהוא משאיר‬
‫אותן לבד‪.‬‬
‫"אבא אהוב ויקר שלנו"‪ ,‬רמית עומדת מול ארונו וקוראת מבעד לדמעות‪,‬‬
‫"מאיפה נתחיל לדבר בשבחך? מהיום שבו עלית ארצה למעברה‪ ,‬נער צעיר‬
‫לבדך? לסחוב בצלים משדות בית עובד‪ ,‬לטגן ולחשוב שזה המעדן‬
‫האולטימטיבי? כך היית‪ .‬אנין טעם‪ ,‬מדייק בבישוליך ומפליא בעשייתך‪ .‬על‬
‫תהפוכות הגורל‪ ,‬ההתמודדות והסבל המתמשך שפקדו אותך אין ברצוננו‬
‫להכביר מילים‪ .‬זוכרות אבא שנשאר לצדינו כשהתייתמנו מאמנו ודאג לביתו‬
‫בצורה מעוררת הערצה מצד כל הבריות מסביב‪ .‬דרך ארץ‪ ,‬צדק חברתי‪,‬‬
‫היושר והאמת הפנימית שלך‪ ,‬הם שעשו אותך למנהל מחלקת חקירות‬
‫נפלא בביטוח לאומי‪ ,‬אוהב אדם ורודף צדק"‪ .‬אני עומדת ליד אמי ומחבקת‬
‫אותה‪ ,‬היא חזקה כמו תמיד‪ ,‬מביטה ברמית במבט תומך ואוהב‪" .‬אנחנו‬
‫גאות בך אבא‪ ,‬היית סבא נהדר‪ .‬או כמו שהנכדים נוהגים לקרוא לך‪' ,‬סבי'‪.‬‬
‫'נפנוף נעים ושישליק טעים'‪ .‬על צנצנות העמבות והריבות‪ ,‬קופסאות‬
‫הקובות והעוגיות‪ ,‬שקיות הממתקים שנים על גבי שנים בכל יום שבת לכל‬
‫נכד מהגדולים ועד הקטנות בלי לפספס אף פעם‪ ,‬והדף קצר מלהכיל‪ ,‬עוד‬
‫ידובר רבות‪ .‬זכינו להיות איתך‪ ,‬לחבק אותך ולכבד את רצונך בדרכך‬
‫האחרונה‪ .‬תנוח אבא‪ ,‬תנוח בשלום על משכבך‪ .‬יהי זכרך ברוך‪".‬‬
‫‪53‬‬
‫)מימין לשמאל( יצחק וענת‬
‫)מימין לשמאל( יצחק וג‪#‬נט‬
‫)מימין לשמאל( יובל ויצחק‬
‫)מימין לשמאל( ג‪#‬נט‪ ,‬ענת‪ ,‬רמית‪ ,‬אורלי ויצחק‬
‫)מימין לשמאל( יצחק‪ ,‬אורלי‪ ,‬אסף‪ ,‬ענת ורמית‬
‫סבא‪ :‬מערכה אחרונה | צופית אדרי‬
‫צפירת מכונית הדהדה בין הבניינים‪ .‬ריצ'ארד דיק האס התעורר על הכורסא‬
‫הכחולה ברוגז קל‪ ,‬הטלוויזיה הבהבה על עדשות משקפיו השמוטות במורד‬
‫אפו‪ .‬הוא ניסה להתיישב‪ ,‬אך מאז הניתוח הבטן התחתונה כאבה לו וגם הגב‬
‫הקשה על תנועתו‪ .‬הוא נאנח והרפה‪ .‬סידר את משקפיו כשצפירה נוספת‬
‫הטרידה את מנוחתו "רק הוא יכול לעשות כזה רעש כשהוא מגיע" חשב‬
‫לעצמו‪.‬‬
‫כשנשמעה הדפיקה בדלת‪ ,‬הוא לא טרח לענות או למהר אליה‪ .‬רק המשיך‬
‫ללגום בשאננות שמנת רותחת עם תמצית דבש שהשרה בגרגירי וניל‪.‬‬
‫ריצ'ארד התקדם לכיוון הכניסה ואז נעצר "אני יודע שאתה עומד שם דיקי‪,‬‬
‫בבקשה תפתח לי" שמע את קול אחיו‪ .‬הוא קרא לו דיקי‪ ,‬כמה מעצבן‪ .‬הוא‬
‫פתח את המנעול העליון וסובב את המפתח‪ ,‬נעמד ליד הארון בכניסה ולגם‬
‫לגימה איטית נוספת‪ .‬פתח את הדלת‪ ,‬הסתיר את החיוך ואמר‪" :‬למה אתה‬
‫מחכה? היכנס כבר‪".‬‬
‫פטר הסתכל על אחיו הקטן ולא הצליח לחייך‪ .‬הוא ניסה לומר את שמו‪,‬‬
‫אבל יצא לו רק "די‪ "..‬חלוש‪ .‬ריצ'ארד הסתכל על פטר במבט עייף ושתק‪,‬‬
‫הוא לא התכוון להתעניין בשלומו‪ .‬הוא הסתובב‪ ,‬צעד באיטיות אל עבר‬
‫השולחן הכהה שהואר במנורת שולחן גדולה מעץ והתיישב על הכיסא‬
‫הנוקשה‪.‬‬
‫פטר התבונן בו כשהלך והרגיש שהאדם הזה לא מזכיר את הילד השובב‬
‫שהיה‪ .‬אפילו לא את האיש הנמרץ והזועם שראה בו עד כה‪ .‬עכשיו דיקי‬
‫שלו‪ ,‬האהוב יותר ממנו‪ ,‬הצוחק והחכם‪ ,‬היה כבד‪ .‬אז‪ ,‬היה ריצ'רד פורק‬
‫מעליו את תסכולו‪ ,‬חובט בו ללא הרף‪ ,‬ומקלל בלי סוף את רזונו‪ .‬כעת‪ ,‬כמה‬
‫עשורים שלמים אחרי‪ ,‬הוא נראה סובל ועם זאת חסין יותר‪ .‬כאילו לא ראה‬
‫כלל את אחיו העומד חסר מילים ליד הדלת‪ .‬פטר הכריח את עצמו להתגבר‬
‫על אופיו ולעשות את הצעד שלשמו טס מרחק רב של קילומטרים‪ .‬הוא‬
‫הרים את כיסא העץ ומיקם אותו בעדינות לצד השולחן‪ .‬נשם נשימה חדה‬
‫ואמר‪" :‬דיקי‪ ,‬אני מצטער"‪ .‬ריצ'ארד הגיב בצרידות חלשה אך בטוחה‪" :‬על‬
‫מה אתה מצטער?"‬
‫פטר הרכין את ראשו והתחיל לדבר‪ .‬נראה היה שהתכונן לרגע הזה לא‬
‫מעט‪" :‬ריצ'ארד‪ ,‬דיק‪ .‬אני מרגיש שלא הייתי הוגן כלפייך‪ .‬את השנים‬
‫האחרונות הצלחתי להעביר בלי להחליף איתך מילה"‬
‫‪55‬‬
‫"אתה רוצה להתנצל שרק עכשיו באת לבקר אותי?"‬
‫"רק עכשיו הבנתי כמה קשה המצב שלך‪".‬‬
‫"אז אתה לא מצטער שהתרחקנו לפני שנים‪ ,‬אתה מפחד להישאר עם‬
‫ייסורי מצפון כשאני אמות‪".‬‬
‫"אני לא‪"-‬‬
‫"אתה לא חושב שההתנצלות הזאת מגיעה מאוחר מדי?"‬
‫"עוד לא מאוחר מדי דיקי‪ ,‬אני באמת רוצה שתסלח לי"‬
‫"למה עכשיו? למה אכפת לך פתאום?"‬
‫"דיברתי עם חבר‪ ,‬הוא אמר שאני חייב להתחנן על ברכיי לסליחתך‪".‬‬
‫עיניו החומות של ריצ'ארד נפערו בתדהמה‪ .‬הוא הרגיש שידו רועדת ללא שליטה‬
‫וחיפש את כוס השמנת‪ .‬הוא הרים אותה במהירות והתכוון לשפוך את תוכנה על‬
‫אחיו‪ ,‬אך היא הייתה ריקה‪ .‬הוא הניח אותה בזהירות והתעצבן עוד יותר על כך‬
‫שכמעט שבר חפץ יקר לליבו בגלל האח הטיפש הזה שלו‪" .‬מה לעזאזל אפשר‬
‫עוד להגיד?" חשב לעצמו "אני יכול לגרש אותו אל הרחוב‪ .‬הו‪ ,‬כן‪ .‬להשאיר אותו‬
‫בשמש החמה להישרף ושיחזור את כל הדרך הביתה ברגל מצדי"‪ .‬ריצ'ארד נהנה‬
‫להסתכל על פטר ולקלל בליבו כל חלק שיכול להינזק בגופו‪.‬‬
‫פטר הוציא אולר מכיס מכנסי הג'ינס שלו‪ .‬הוא פתח להב חד וקיפל אותו‬
‫במיומנות כזאת שריצ'ארד נאלם והצליח לעקוב בעיניו רק אחר ידו השמאלית‬
‫של פטר‪ .‬הוא הניח אותו על השולחן ואמר‪" :‬אימא נתנה לי את האולר הזה בחג‬
‫המולד‪ ,‬כשהייתי בן ‪ ."13‬ריצ'ארד לא אמר דבר‪" .‬אתה זוכר? לך היא קנתה מעיל‬
‫פרווה לבן כמו שלג והיית מאושר‪ .‬לא שמת לב שאני קיבלתי קופסא קטנה מעץ‬
‫שכלל לא הייתה עטופה"‪ .‬ריצ'ארד הרים את עיניו וחקר את פניו של אחיו הגדול‪.‬‬
‫"אני זוכר את המעיל הלבן"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫פטר שלף שוב את הלהב מתוך האולר‪ ,‬הפעם ריצ'ארד לא הניד עפעף‪ .‬הוא חשב‬
‫שעדיף למות מסכין מלמות במיטת חולה בלי יכולת לזוז‪ .‬פטר קירב את הסכין‬
‫לעיניו של ריצ'ארד‪ ,‬הטה את הלהב ימינה וחשב שראה חיוך מבליח על שפתיו‬
‫של אחיו הגוסס‪ .‬אז אמר כמעט בלחש‪" ,‬ראה‪ ,‬כתוב כאן 'שמור על עצמך' ומאחור‬
‫'אימא ואבא אוהבים אותך' בכתב מחובר‪ .‬אני לא שמחתי בכלל‪ ,‬חשבתי שמגיע‬
‫לי יותר מהאח הקטן והמפונק שלי"‪.‬‬
‫"אימא נתנה לך אותו בחג המולד ההוא?"‬
‫"זה מה שזכרתי‪ .‬יכול להיות שהיא לא הביאה לי אלא שאני לקחתי את הקופסא‬
‫שהייתה שם בעצמי‪ .‬חשבתי שזה בשבילי‪ ,‬והיא בטח לא רצתה לתקן אותי כדי‬
‫‪56‬‬
‫שלא אתבייש"‪ .‬פטר נגע בידו של ריצ'ארד‪ ,‬והניח בה את האולר‪" .‬תסתכל‬
‫מקרוב‪ ",‬הוא אמר‪" .‬מעל החריטה האחורית"‬
‫"סתם ציור קטן‪ ,‬בטח הסמל של החברה‪ ",‬ריצ'ארד נאנח‪" .‬על זה כל‬
‫העניין?" הוא התכוון לדחוף את האולר חזרה לידיו של פטר‪ ,‬אך פטר‬
‫המשיך להפציר בו‪.‬‬
‫"מה כתוב פה?" הוא התנשם‪ ,‬והאור שצמצם את אישוניו הבליט את צבע‬
‫עיני התכלת המתכתיות שלו‪ .‬ריצ'ארד התלבט עד שלבסוף אמר שנראה‬
‫כמו ‪ L‬הפוכה‪.‬‬
‫"ומתי גילית שאימא יהודייה?"‪ ,‬פטר שאל וחייך‪.‬‬
‫"אחרי שהיא מתה‪ ",‬ריצ'ארד אמר "ומתי למדת לקרוא עברית?" שאל‬
‫ריצ'ארד המופתע את פטר‪ ,‬שהרי מעולם הוא לא הזדהה לפני כן עם‬
‫יהדותו‪.‬‬
‫חיוכו של פטר הפך מריר‪ ,‬והוא סובב את האולר "לא למדתי לקרוא עברית‪,‬‬
‫אני פשוט זוכר את השם שלך‪ .‬זאת לא ‪ L‬אלא ר' על שם ריצ'ארד‪ ,‬זאת ד'‬
‫בשביל דיק‪ ,‬וכאן‪ ",‬הוא סובב שוב את האולר‪ ,‬וריצ'ארד הצטרף‪" ,‬האות ה'‬
‫של האס"‪.‬‬
‫"אז אתה אומר שהם לא קנו לך שום דבר?" ריצ'ארד לקח את האולר‬
‫והסתכל בו בחיבה‪" .‬ולכן קינאת בי ושנאת אותי כל כך?"‬
‫"לא‪ ",‬פטר הביט בו בצמא אדיר להכרה "איך יכולתי לדעת שזאת קנאה?‬
‫חשבתי שמפנקים אותך כפי שלא פינקו אותי מעולם‪ .‬זה נכון‪ ,‬קיבלתי‬
‫מתנות‪ .‬אבל לא כאלה‪ .‬תמיד חיבקו ואהבו אותי‪ ,‬אבל הרגשתי שאני לא‬
‫יכול להיות אהוב בידי שני ההורים באותו הזמן‪".‬‬
‫פטר נאנח‪ .‬הוא קם‪ ,‬הלך למטבח וחזר עם שתי כוסות זכוכית מלאות במים‬
‫ובתוכן צפו קוביות קרח קטנות‪ .‬ריצ'ארד לקח כוס אחת והריח‪ .‬היה למים‬
‫ריח מתוק‪ .‬כנראה מסירופ האננס שהיה על השיש‪ .‬הוא הניח אותה על‬
‫השולחן ושאל‪" ,‬אתה חושב שאבא שלך לא אהב אותך?"‬
‫פטר שתק‪ ,‬ואחרי רגע שאל את ריצ'ארד למה הוא לא שותה‪.‬‬
‫"כבר אין לי מקום בקיבה‪ ,‬ואני רעב‪ .‬אם אשתה את המיץ לא אוכל לאכול‪.‬‬
‫או שאקיא‪ .‬וזה קורה לי הרבה לאחרונה אז אני מעדיף לא לשתות‪".‬‬
‫"מה אתה רוצה לאכול?"‬
‫"גלידה‪".‬‬
‫‪57‬‬
‫פטר הלך למטבח וחזר עם גלידת שוקולד בראוניז‪" ,‬טעם טוב" הוא העיר‬
‫בנימה מתנגנת‪ .‬ריצ'ארד חייך חיוך מלא שיניים "זה הדבר היחיד שנשאר לי‬
‫לבחור‪ ,‬אז שיהיה טעים‪”.‬‬
‫פטר המשיך "אבא אהב אותי‪ .‬אבל כשנולדת והוא אמר שהוא לא אבא שלך‪,‬‬
‫לא הבנתי איך הוא יכול לאהוב גם אותך‪ .‬אימא כעסה עליו שאמר לי‪,‬‬
‫ואמרה שזה בכלל לא משנה‪ .‬אני לא הבנתי מה זה אומר ואיך אפשר לבחור‬
‫לא להיות אבא של התינוק שנולד‪ .‬הוא לקח אותי לסיבוב בבית החולים‬
‫ואמר לי‪' ,‬העניינים משתנים'‪ ,‬הוא אמר שאני צריך להראות לאח הקטן שלי‬
‫איך הדברים עובדים במשפחה‪ ,‬ולדאוג שאימא תהיה שמחה ולא תעזוב‬
‫אותנו‪ .‬אני חזרתי לחדר ואמרתי שאני רוצה להכיר את אחי הקטן‪ .‬הייתי בן‬
‫תשע ואתה בן יום‪ ,‬וברגע שראיתי אותך הבנתי שאתה מוצלח יותר‪ .‬היית‬
‫כהה‪ .‬לא היו לך שום פיגמנטים חלשים‪ ,‬והיית נראה כמו גור קואלה בלי‬
‫פרווה‪".‬‬
‫"אולי בגלל זה היא קנתה לי מעיל פרווה‪".‬‬
‫פטר חייך‪" ,‬אני בספק אם היא זכרה את זה‪ ,‬היית בן ארבע עם המעיל‬
‫ההוא‪".‬‬
‫"אני מצטער לשמוע שחשבת שלא אוהבים אותך‪ ,‬אבל התנהגת כמו חמור‬
‫משתולל‪ ,‬לא היה אכפת לך שאני אחיך הקטן‪ .‬תמיד אחים גדולים נכנסים‬
‫להלם כשנולד להם אח קטן‪".‬‬
‫"אתה היית כזה מעצבן במתיקות שלך‪ ,‬ולמדת הכל כל כך מהר‪ .‬ידעת לצייר‬
‫ולכתוב‪ ,‬לרקוד‪ ,‬לשחק עם חברים‪ .‬ואני הייתי‪"-‬‬
‫"‪-‬פוזל‪ .‬לזה התכוונת?"‬
‫"אה‪ ,‬כן‪ .‬רציתי להגיד עוף מוזר‪ ,‬אבל בחדות אופיינית לך אתה מגדיר את זה‬
‫הכי טוב‪".‬‬
‫"אתה לימדת אותי איך מעליבים ונוגעים בנקודה הכי רגישה‪ .‬אתה אמללת‬
‫אותי‪".‬‬
‫"אל תגזים‪ ,‬הפסקתי בסוף‪".‬‬
‫"הפסקת? אתה לא הפסקת‪ .‬אני הפסקתי אותך‪ .‬זה היה בגיל ‪17‬‬
‫כשהתנפלתי עליך וכמעט שברתי לך את היד‪".‬‬
‫"אולי הבאתי לך את הסרטן בכבד מרוב תפילות שתמות"‬
‫"אני לא חושב שאלוהים מקשיב לתפילות שלך‪".‬‬
‫‪58‬‬
‫"אני מסכים איתך‪ ,‬הגעתי עד לכאן בשביל ביף‪-‬בורגיניו ואלוהים לקח לך‬
‫את הקיבה אז אתה לא אוכל כלום‪ .‬זה צדק? אני חושב שהכוונות שלו‬
‫הובהרו‪ ,‬וכמו שאני מכיר אותך אתה יכול להסביר לו שזאת טעות לקיים‬
‫אדם בלי טעם לאכול והוא יקשיב לך‪ .‬ממחר אלוהים פוקד על האוכל‬
‫להתפוגג בוושט‪".‬‬
‫"לצערי גם מהוושט הורידו שבעים אחוזים‪".‬‬
‫"אין אלוהים"‬
‫"כשאדבר אתו אגיד לו לצלצל אליך‪".‬‬
‫"אז אם הצלצול יהיה שיר של ג'יימס בראון אני אדע לענות‪".‬‬
‫"אתה מתכוון לשיר '‪ 'I feel good‬נכון?" ריצ'ארד צחק‪.‬‬
‫הם עזרו אחד לשני לקום ולקחו את הכלים למטבח‪ .‬פטר נעמד ליד הכיור‬
‫ופתח את הברז‪ ,‬ריצ'ארד הוציא שני גזרים ויין לבן מהמקרר‪ .‬הניח אותם על‬
‫השיש והביא סיר‪" .‬אני מכין לך ביף‪-‬בורגיניו‪ .‬ידעתי שתבקש‪".‬‬
‫"אז קנית את הבשר והירקות בשבילי?"‬
‫"אל תגזים‪ ,‬אני אוהב לראות אותם במקרר‪".‬‬
‫"עוד יש לך כוח לרדת ולעלות את כל המדרגות? בטח כאב לך נורא‪",‬‬
‫"קניתי גם בשבילי דברים‪ .‬כמו השימורים המסריחים בטעם וניל‪ ,‬דייסה‬
‫וגלידה‪ .‬אני אוהב לרדת למטה‪ ,‬לעלות למעלה זה לוקח יותר זמן‪".‬‬
‫"אתה רוצה שנטחן את הסיר בסוף שגם אתה תוכל לאכול?" שאל פטר‪,‬‬
‫והוציא את הבשר מהקערה על השולחן‪ .‬הוא לא ידע מה לעשות אז הוא‬
‫פשוט החזיק אותו והסתובב לכיוון הסיר‪ .‬ריצ'ארד אמר לו‪" ,‬תטגן אותו‬
‫קצת לפני שנשרה אותו ביין‪ .‬ואז תוסיף גזר‪ .‬ותעשה לי טובה‪ ,‬אל תזכיר את‬
‫המילה 'לטחון' בהקשר של אוכל‪ .‬מספיק גרוע לא לעכל שום דבר‪ .‬אם אני‬
‫אהרוס גם את המראה של המאכלים האהובים עליי‪ ,‬לא יישאר דבר ששווה‬
‫להתעורר בשבילו‪".‬‬
‫"או נזכרתי‪ ".‬אמר פטר‪" .‬פר שלח איתי פתק שהוא מצא על השולחן‪".‬‬
‫"פר שלח לי פתק? הוא מתכתב איתי במייל כל שבוע‪ ,‬למה הוא שלח‬
‫פתק?"‬
‫"זה לא פתק שהוא כתב‪ .‬הוא מצא פתק שאתה כתבת לו ביום שרות שלך‬
‫נולדה‪".‬‬
‫"אני לא זוכר את זה‪".‬‬
‫‪59‬‬
‫פטר הניח את הסיר על הגז‪ .‬הוא אחז בריצ'ארד מאחור ועזר לו ללכת אל‬
‫הכורסא הכחולה‪ .‬ריצ'ארד ביקש את הפתק ונח תוך שהוא קורא אותו ונותן‬
‫הוראות לבישול‪ .‬פטר נהנה מהריצות בין הכורסא לבין המטבח‪ .‬הוא הרגיש‬
‫שהוא עושה משהו‪ ,‬עוזר‪ .‬נוכח במציאות שאח שלו חי בה‪ .‬פתאום היה‬
‫שקט‪.‬‬
‫"ריצ'ארד?"‬
‫פטר עזב את כף העץ ורץ לסלון‪ .‬דפיקות ליבו הרעישו באוזניו‪ .‬הוא לא‬
‫שמע נחירות או חרחורים‪ .‬הוא רק ראה את ריצ'ארד מחזיק את הפתק בידו‪.‬‬
‫דמעות כיסו את לחייו והרטיבו את שפמו וזקנו‪ .‬פטר נשם נשימה עמוקה‪.‬‬
‫הוא עצם את עיניו‪ ,‬והניח את ידו על חזהו וחיכה שהדפיקות יירגעו‪" .‬זה מה‬
‫שהיה חסר לי‪ ,‬שיחשבו שמתת כשאני כאן" אמר לעצמו‪.‬‬
‫"ריצ'ארד הכל בסדר?" פטר הניח יד על כתפו של ריצ'ארד שהנהן בראשו‬
‫לאט‪" :‬אנחנו חייבים לנסוע לרות‪ .‬היא כל כך תשמח לראות את המכתב‬
‫הזה"‪.‬‬
‫**‬
‫איציק‪ ,‬בעלה של רותי‪ ,‬פתח את הדלת "שלום‪ ,‬מה שלומך?" בחיוך גדול‬
‫החתן שלו‪ ,‬הודי‪-‬תוניסאי כהה ושמן‪ ,‬חיבק את ריצ'ארד וחילץ ממנו צחוק‬
‫כנה‪ .‬הוא הוליך אותו לספה ודיבר עם פטר עד שרותי יצאה מהחדר‪ .‬היא‬
‫חיבקה את פטר ונתנה לו נשיקה‪" .‬אחותי נעמי בדרך עם הילדים"‪ ,‬אמרה‬
‫רותי‪ ,‬התיישבה ליד אביה והחזיקה את ידו "היי אבא‪ ,‬איך אתה מרגיש?"‬
‫הם התחבקו רגעים אחדים‪ .‬איציק צעק‪" ,‬ילדים סבא ופטר כאן" ומיד‬
‫נשמעה צהלה מהחדר הקרוב‪ .‬ראשונה יצאה בפריצת דלת איילת‪-‬חן בת‬
‫החמש עשרה‪" .‬סבא‪ .‬איזה כיף שבאת" היא מיד התכופפה אליו והצחיקה‬
‫אותו בריצה שלה‪ .‬אחריה הגיעו נועם ובעז‪ ,‬ברעש אופייני לבנים אחרי‬
‫משחק מחשב‪ .‬צופית התיישבה ליד סבא והסתכלה עליו בכאב‪ .‬רפאל נכנס‬
‫בדלת המרפסת עם קאי‪ ,‬הכלב הלבן שניגש מיד לריצ'ארד ושעשע אותו‬
‫כשליקק את רגליו‪.‬‬
‫"היידו‪ .‬מה נשמע דוד פטר?" נשמע קולה של נעמי‪ .‬אחריה נכנסו דני בעלה‪,‬‬
‫אליה הבן הקטן ואחרונים נחשון וישי נאבקים על מסירת כדור‪ .‬רותי ונעמי‬
‫התחבקו‪ .‬נעמי הרימה שקית בד ופתחה אותה‪ .‬רותי צחקה תוך שהיא‬
‫מוציאה מהשקית מילקשייק בבקבוק‪ ,‬קופסא עם מרק וגלידה‪" .‬תמיד את‬
‫מצילה את העניינים‪ ,‬איך חשבת על זה?"‬
‫‪60‬‬
‫כולם נכנסו לסלון הקטן‪ .‬ריצ'ארד לא הבין איך יש מקום לכולם ואיך אוכלים‬
‫בלי שולחן‪ .‬אבל הפעם הוא החליט לא להעיר ולא לקלקל את האווירה‪ .‬הוא‬
‫שמח לראות את כל הנכדים וסיפר להם על רומא ועל ההפלגה הקצרה‬
‫ביותר שהפליג בה‪ .‬הם היו מרותקים וגם איציק הקשיב וצחק במקומות‬
‫הנכונים‪ .‬זאת הסיבה שכל כך אהב אותו‪ .‬הוא הבין את הבדיחות שלו‪.‬‬
‫ריצ'ארד סיפר בפרץ אנרגיה על החבר רב החובל שלו‪ ,‬ואיך הוא החליט‬
‫בשבילו איפה לעצור בשביל שיצלם‪.‬‬
‫פטר הוציא מתיק הצד הקטן שלו צרור מכתבים מבנות הדוד בשוודיה‬
‫והביא לנעמי‪ .‬רותי והיא התיישבו ליד השולחן והחלו לתרגם את המכתבים‬
‫לילדים‪ .‬ריצ'ארד סיים את סיפור ההפלגה במילים‪" ,‬לכן קוראים לי סבא‬
‫דיק המצחיק"‪ .‬אחר כך הוציא פתק מכיס חולצתו והקריא אותו בשוודית‪.‬‬
‫נעמי ורותי הסתובבו למשמע שפת אימן‪ .‬רותי קמה‪ ,‬החזיקה את הפתק‬
‫שהגיש לה אביה וחיבקה אותו‪.‬‬
‫נעמי תרגמה את הכתוב על דף ורותי הקריאה‪:‬‬
‫"שלום פר‪ ,‬בשעה אחת ושבע דקות קיבלת אחות‪ .‬לא היינו הרבה בבית‬
‫החולים וכבר היא הגיעה‪ .‬לאימא לא כאב הרבה זמן והיא מרגישה בסדר‪,‬‬
‫היא מוסרת לך ד"ש חם ומחבקת אותך‪ .‬אחותך הקטנה צרחה מיד לאחר‬
‫כמה שניות‪ .‬היא הייתה כל כך ערנית ומצמצה עם עינייה הקטנות מול‬
‫האור‪ .‬אימא ורות היו שתיהן חרוצות מאוד‪ ,‬אמרו כל האחיות‪ .‬כל התהליך‬
‫קרה ממש מהר‪ ,‬ועכשיו שתיהן ישנות בזמן שאני כותב לך‪ .‬כן זה היה מאוד‬
‫מרגש‪ .‬וביום שני בערך שתיהן יחזרו הביתה‪ .‬הכסף על השולחן הוא בשביל‬
‫שתוכל לנסוע לאבא שלך במשך השבוע‪ .‬כל טוב! אני הולך לישון עכשיו כי‬
‫אני ממש מותש‪ .‬ביי‪ ,‬דיקי"‪.‬‬
‫"כבר אז קיבלת את פר כבן‪ ,‬זה ממש מיוחד‪ .‬אתה יודע?" אמר פטר‪.‬‬
‫נעמי ורותי החליפו מבטים והיססו‪ .‬הן ידעו שיש דברים כואבים מהעבר בין‬
‫האחים ולא הבינו למה פטר פתח את הנושא‪ .‬להפתעתן‪ ,‬אביהן צחק‪" :‬אני‬
‫לא כמוך‪ ,‬לי לא הפריע שהיה לו אבא אחר‪".‬‬
‫פטר וריצ'ארד המשיכו לדבר ביניהם‪ ,‬כמו שעשו תמיד‪ ,‬בשוודית‪ .‬אם הייתה‬
‫טינה‪ ,‬היא הייתה מהולה בצחוק‪ ,‬בחיוכים ולא נשמעה לאוזני הצעירים‪.‬‬
‫"אתה מבין שאבא שלי היה צריך לחיות עם הידיעה שלאימא היו גברים‬
‫אחרים?"‬
‫"בסדר‪ ,‬הבנתי אבל ההתנהגות שלה הייתה תוצאה של סבל ממושך‪".‬‬
‫"זה שהיא מתה בסוף מסרטן הרחם‪ ,‬מוכיח את הטענה שלי‪".‬‬
‫‪61‬‬
‫"נפטרה‪".‬‬
‫"מה?"‬
‫"נפטרה‪ ,‬היא יהודייה‪".‬‬
‫"אז נפטרה‪ ,‬שיהיה‪ .‬לפחות היה לה טעם טוב‪".‬‬
‫"למען האמת אתה צודק‪ .‬אבא שלי היה חתיך איטלקי עם סגנון‪ .‬ולדעתי‬
‫הוא רצה להתחתן אתה‪".‬‬
‫"אתה בטח לא זוכר‪ ,‬אבא הוציא אקדח כשהוא הגיע‪".‬‬
‫"מתי הוא הגיע? איך אני לא יודע על זה?"‬
‫"הוא בא כשהייתי בן ‪ ,15‬אז אתה היית בן שש בערך‪ .‬אימא הייתה שולחת לו‬
‫מכתבים ופתאום היא הפסיקה‪ ,‬אז הוא בא לבדוק שהכול בסדר איתה‪".‬‬
‫"ואז מה קרה?"‬
‫"אבא שלי אמר לאיטלקי שהוא העלים עין עד עכשיו והוא לא מסכים לוותר‬
‫על אימא‪ .‬היא עמדה ללכת אתו כשאבא שלי הטיח בה את כל הסבל שגרמה‬
‫לו ואת נאמנותו אליה כל השנים‪ .‬היא בכתה‪ ,‬ידעה שהוא צודק‪ .‬הוא היה‬
‫רחום מספיק כדי לגדל שלושה ילדים שרק אחד מהם שלו‪".‬‬
‫"ואדמונדו פשוט הלך?"‬
‫"הוא הלך באזהרה שלא יתקרב אליך עד שתתבגר‪ .‬הוא רצה לקחת אותך‬
‫אתו ולגדל אותך‪ .‬אימא הבינה שעם אבא שלי כל הילדים יגדלו תחת קורת גג‬
‫אחת‪ .‬היא בחרה בו‪ .‬ואדמונדו התחתן עם מישהי אחרת‪".‬‬
‫ריח עשן מבושם נכנס כשנפתחה מעט דלת המרפסת‪ .‬ריצ'ארד הסתכל‬
‫בגעגועים על איציק שנכנס לבית וסיגריה בידו‪ .‬איציק ראה את מבטו‪,‬ושאל‬
‫"אתה רוצה סיגריה?"‬
‫"כן‪".‬‬
‫"אבא‪ ,‬לא‪ .‬זה לא בריא לך" אמרה נעמי‬
‫"אני כולי כבר לא בריא לי‪".‬‬
‫"איציק‪ ,‬למה אתה עושה שטויות?" רותי התערבה‬
‫"אז אבא שלך יחייך קצת‪ ,‬מה קרה?"‬
‫"פטר‪ ,‬תעזור לי לקום‪ ".‬אמר ריצ'ארד‬
‫"קח סיגריה ושלא יהיו לך ייסורי מצפון‪",‬‬
‫"אולי לך יהיו כשאני איחנק‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬לי יהיו‪".‬‬
‫‪62‬‬
‫שאיפה‪ ,‬שיעול‪.‬‬
‫"פנטסטי‪".‬‬
‫הבנות הסתכלו מחוייכות‪ .‬מזמן לא שמעו אותו רגוע ומרוצה‪ .‬הוא השתעל‬
‫שוב‪" .‬אתה רוצה לחזור הביתה?" שאל פטר‪" .‬לא‪ ,‬בוא ניסע לים‪".‬‬
‫"תבואו אתנו?" פטר הפנה מבט לנעמי‪ ,‬ואחר כך לרותי‪ .‬נעמי ראתה את המבט‬
‫של אביה ואמרה לפטר‪" ,‬לא‪ ,‬זה בסדר‪ .‬תיהנו ונפגש מחר‪ ,‬אבוא להגיד שלום‪".‬‬
‫הן ליוו את פטר לרכב והתחבקו‪ ,‬ריצ'ארד צעד באיטיות לפתח הבית‪ .‬שם הוא‬
‫נעצר‪ ,‬הוציא מכיסו אולר והסתכל עליו‪ ,‬זרק אותו לפח ויצא‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫)מימין לשמאל( ריצ‪+‬רד ופטר בילדותם‬
‫נעמי של זהב | יובל ויזל‬
‫לכבוד החג אמא קנתה לי שמלה לבנה עם פרחים כתומים וורודים‪ .‬היא קשרה‬
‫סרט פרחוני לשערי החום‪ ,‬הקצר עם התספורת של הבנים‪ .‬השולחן היה ערוך‬
‫בצלחות גדולות‪ ,‬עליהן קטנות יותר ועליהן קעריות מרק‪ .‬הקעריות היו מעוטרות‬
‫בפס טורקיז נוצץ ומוזהב ולצד הסכו"ם היה מונח שירון קשור בסרט עם מדבקת‬
‫תפוח‪ .‬באותו ראש השנה הייתי כמעט בת שש וידעתי לקרוא קצת‪ ,‬אבל לפני‬
‫הכול ידעתי לשיר את כל שירי החג שלמדתי בגן בשנה שעברה‪ .‬פתחתי את‬
‫השירון והתחלתי לשיר עם אח שלי שלא היה בקצב והפריע לי באוזן "על הדבש‬
‫ועל העוקץ‪ ,‬על המר והמתוק‪ ,‬על בתנו התינוקת שמור אלי הטוב‪ ".‬בכלל לא‬
‫הבנתי מי זה אלי ואת האמת גם לא כל כך אהבתי דבש אבל משהו בשיר הזה‬
‫גרם לי להתאהב‪.‬‬
‫***‬
‫היא גרה בבית קטן על הר‪ .‬כשהייתה פותחת את החלון‪ ,‬הצבע של הכינרת היה‬
‫מתערבב עם ריח הקפה שעלה מן המטבח‪ .‬בסוף ההרים‪ ,‬אפשר היה לראות את‬
‫הקצה הלבן של החרמון‪ .‬היא נשמה את האוויר וחזרה לפסנתר שהיה אתה מגיל‬
‫שש והוציאה מתוכה עוד רצף של מילים שיהפכו לנכס צאן ברזל‪ .‬הבית הזה היה‬
‫הראשון בקבוצת כנרת והוריה הגיעו אליו ב‪ ,1929-‬שנה לפני שנולדה‪ .‬נעמי ספיר‬
‫היה שמה‪ .‬אחר כך‪ ,‬נעמי שמר‪.‬‬
‫"שם הרי גולן‪ ,‬הושט היד וגע בם! ‬
‫בדממה בוטחת מצווים‪ :‬עצור ‪.‬‬
‫בבדידות קורנת נם חרמון הסבא ‬
‫וצינה נושבת מפסגת הצחור‪".‬‬
‫***‬
‫בציור שלי‪ ,‬הגג נצבע בצבעים של אדום וחום שייראה כמו רעפים של פעם‪ .‬הייתי‬
‫רואה גגות כאלה בתמונות‪ ,‬לא בישראל‪ .‬כאן אין מספיק שלג כדי לבנות רעפים‬
‫כאלה‪ .‬בקצה הקיר של הבית ציירתי עם שבלונה עלי גפן עדינים ואשכול ענבים‬
‫עגולים בצבע טורקיז‪ .‬על הספה הכחולה שליד הפסנתר‪ ,‬דמיינתי את האהוב שלי‬
‫יושב‪ .‬מסתכל בהערצה על הילד שלנו שלמד לנגן את השיר הראשון שלו‪ .‬המורה‬
‫לאמנות ביקשה שנצייר את בית החלומות שלנו‪ ,‬וכך ציירתי‪ .‬זה היה באותו היום‬
‫שבו לימדה אותנו המורה למוסיקה רחלי את השיר של נעמי שמר "בית‬
‫חלומותיי”‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫"בבית חלומותי אשר בראש גבעה ‬
‫תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער ‬
‫וחלונות שבעה וארובה גבוהה ‬
‫בבית חלומותי אשר בראש גבעה ‬
‫
‬
‫אני תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער ‬
‫בבית חלומותי שלי אשר אבנה בראש גבעה ‬
‫
‬
‫אל בית חלומותי המסויד לבן ‬
‫הגפן תטפס ישר מן הבוסתן ‬
‫חרוב גם תאנה יהיו לי כמובן ‬
‫בבית חלומותי המסויד לבן”‬
‫אני לא יודעת איך ייראה הבית שלי בעתיד אבל אני יודעת שיהיה סביבו טבע‪,‬‬
‫דשא ושמש‪.‬‬
‫***‬
‫בית החלומות של נעמי שמר היה ביתם של סבה וסבתה בקבוצת כנרת‪ .‬הם‬
‫עלו לישראל והתיישבו בחיפה‪ .‬בעשור השלישי לחייהם‪ ,‬רצו השניים‬
‫להתקרב למשפחתם‪ ,‬ועברו לגור בקבוצה לצד ביתה הראשון של נעמי‪.‬‬
‫הבית היה בית אירופאי‪ .‬הוא נבנה על ידי סבא שלה שעלה מוילנה ולכן‬
‫הכיר את הסגנון‪ .‬זה היה בית החלומות שלה‪ ,‬בית שיכול להסביר את מילות‬
‫השיר‪ ,‬כי הרי מי בכלל צריך תנור שאש תמיד תבער בו וגג נגד שלג בעמק‬
‫הירדן? זה כלל לא הגיוני אבל זה הבית שנעמי אהבה‪ .‬בית שלימים הפך‬
‫למרכז מוסיקה על שם אמה רבקה ספיר לבית שפרירי‪.‬‬
‫"על בית חלומותי איני יודעת כלום ‬
‫ככל חלומותי אפל הוא וחתום ‬
‫ולי הוא מחכה בסבלנות אי שם ‬
‫אולי בראש הרים‪ ,‬אולי על חוף הים ‬
‫‪66‬‬
‫אולי הוא בית חומה נטוש ונעזב ‬
‫אולי הוא צריף קטן‪ ,‬אולי מגדל שנהב ‬
‫דבר אחד עליו ידוע לי עכשיו ‪
-‬‬
‫יגור בו איש אחד אשר אותי יאהב”‬
‫***‬
‫"הניחו לילדה‪ ,‬אתם לא רואים שזה הייעוד שלה?" צעקה שרה מאירוב כאשר‬
‫העלו להצבעת החברים את האפשרות לשלוח את נעמי הצעירה ללימודי מוזיקה‬
‫מחוץ לקיבוץ‪ .‬זה היה בשנות הארבעים‪ ,‬ונעמי יצאה ללמוד במה שיהפוך‬
‫לאקדמיה למוזיקה בתל אביב‪ .‬משם עברה לאקדמיה למוזיקה בירושלים‪.‬‬
‫כשסיימה את לימודיה בהצטיינות‪ ,‬והוסמכה על ידי האקדמיה למוזיקאית מן‬
‫השורה הראשונה‪ ,‬החליטה נעמי ספיר לחזור לקיבוץ עם נוף הטורקיז שלה‪,‬‬
‫וללמד מוזיקה את ילדי הגן‪.‬‬
‫על הפסנתר היה מונח מטרונום‪ ,‬זה שסופר את קצב הנגינה‪ ,‬טה‪-‬טה‪-‬טה‪,‬‬
‫טה‪-‬טה‪-‬טה‪ ,‬המחט של המטרונום זזה בקצב תנועת הרגל של נעמי‪ .‬או אולי‬
‫הייתה זאת הרגל של נעמי שהקישה על הרצפה בקצב המטרונום‪ .‬הקצב‬
‫והמוזיקה‪ ,‬ושיעורי הריתמיקה שלמדו הילדים‪ ,‬הביאו את נעמי להבנה שיש‬
‫מחסור בשירי ילדים‪ .‬אז היא התחילה לכתוב שירים‪ ,‬שמונה שירים קלילים‬
‫לילדים היה קובץ השירים הראשון שלה‪.‬‬
‫"הדואר בא היום ‬
‫באוטו האדום ‬
‫ולי נתן ‬
‫מיכתב קטן ‬
‫מכתב עם בול ‬
‫
‬
‫אולי הוא מאבי ?‬
‫אולי מתל אביב ?‬
‫אולי האח ‬
‫כתב לי כך ‬
‫מן הטיול?"‬
‫***‬
‫‪67‬‬
‫את אותם שירי ילדים שלמדו הילדים בקיבוץ כינרת‪ ,‬למדתי אני בגן‪ .‬בשיעורי‬
‫המוסיקה בבית הספר היסודי‪ ,‬התפלאה המורה רחלי איך אני עומדת בקצב‬
‫שהיא מכתיבה לנו‪ .‬ממש כמו המטרונום שמונח לה על הפסנתר החום שבפינת‬
‫החדר‪ .‬חדר שהריח מאבק שמעלה בי זכרונות וגעגועים למוסיקה שהיא קצת‬
‫אחרת‪ ,‬תמימה‪.‬‬
‫***‬
‫הגעגוע של אמא שלי‪ :‬תמיד כשהיא חושבת על שיר שהיא אוהבת או מתרגשת‬
‫ממנו‪ ,‬העיניים שלה מתכווצות והיא מאבדת ריכוז במה שעשתה שניה לפני כן‪.‬‬
‫היא נחנקת קצת‪ ,‬הקול שלה נהיה עמום והיא מתחילה לדבר על אמא שלה‪ .‬כך‬
‫מצאתי את עצמי מדברת עם אמא שלי על אמא שלה שלימדה אותה את כל מה‬
‫שהיא מלמדת אותי‪" .‬חורשת האקליפטוס" הוא השיר של נעמי שמר שהיא הכי‬
‫אוהבת‪ .‬ניסיתי להבין למה‪ ,‬תמיד כשאני מנסה לשיר את השיר הזה אני‬
‫מתעצבנת בפזמון כי אי אפשר להגיע לתווים הגבוהים שבו‪ .‬אמא שלה חינכה‬
‫אותה להתחבר ולהעריך את המקום בו אנחנו חיים והשיר הזה מסביר לה את‬
‫החיבור של האדם למקום‪.‬‬
‫שוב פעם היא נחנקת ומנסה להראות לי שהלב שלה חזק אבל אני שומעת את‬
‫הסדקים במילים שהיא אומרת‪.‬‬
‫"כשאמא באה הנה יפה וצעירה‪
,‬‬
‫אז אבא על גבעה בנה לה בית‪
.‬‬
‫חלפו האביבים‪ ,‬חצי מאה עברה ‬
‫ותלתלים הפכו שיבה בינתיים‪
.‬‬
‫אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה ‪,‬‬
‫אותה הדומיה וגם אותה התפאורה ‪:‬‬
‫חורשת האקליפטוס‪ ,‬הגשר‪ ,‬הסירה ‬
‫וריח המלוח על המים‪
.‬‬
‫
‬
‫בשביל הנה יורדת עדת התינוקות‪
,‬‬
‫הם בירדן ישכשכו רגליים ‬
‫גדלו הילדים וכבר למדו לשחות ‬
‫ובני הנעורים חותרים בשניים‪”.‬‬
‫‪68‬‬
‫חורשת האקליפטוס הייתה מקום מוגן שבו הרגישה נעמי שמר בבית‪ .‬מעל נהר‬
‫הירדן שבקרבת הכנרת נשתלו עצים גבוהים וירוקים שבימי השמש החמים‪,‬‬
‫שימשו לצל קריר לילדים‪ .‬החורשה הייתה חלק מהנוף המקומי בקבוצת כנרת‬
‫בה גדלה‪ .‬בשנת ‪ 1962‬היא כתבה את השיר‪ .‬תחילה הוא נקרא "על חוף הירדן"‬
‫ונועד לטקס סמלי סביב משמעות העץ והאווירה בקבוצה‪ .‬אך בשנת ‪ ,1967‬קיבל‬
‫השיר משמעות חדשה כאשר בוצע על ידי צוות ההווי של הנח"ל והפך לחלק‬
‫נוסף בפאזל של מלחמות ישראל‪.‬‬
‫***‬
‫במלחמת ששת הימים‪ ,‬אמא הייתה בת שבע‪ .‬לא היה שקט‪ ,‬ויחד עם הוריה‬
‫ואחיה‪ ,‬היא הייתה כל היום במקלט‪ .‬בערב המשפחה רצתה לצאת לרגע ולנשום‬
‫אויר‪ .‬אז הם טיפסו על גג המקלט‪ ,‬והביטו קדימה‪ .‬שובלים של אש ואור צבעו את‬
‫השמיים הכחולים‪-‬שחורים שמעל שדות המושב‪ .‬אמא אחזה בידה של אחותה‬
‫התאומה ושאלה את סבתא בחשש‪" :‬אם אנחנו יורים עליהם והם יורים עלינו אז‬
‫בעצם גם אנחנו וגם הם מפסידים לא?" סבתא לא ענתה‪ ,‬רק קירבה אותה אליה‪.‬‬
‫באותו רגע היא חשבה על עודד‪ ,‬אחיה הבכור של אמא שהיה בדרך לגבעת‬
‫התחמושת‪ ,‬אבל את זה אף אחד לא ידע‪.‬‬
‫אוויר ההרים הצלול שעליו כתבה נעמי בתחילתה של אותה שנה השתנה קצת‪.‬‬
‫כבר אז‪ ,‬כשהושמע לראשונה‪ ,‬התחילו לנשוב רוחות מלחמה‪ ,‬מלחמה שגבתה חיי‬
‫רבים שהקריבו עצמם למען בית בישראל‪ .‬עודד חזר הביתה אחרי שאיבד את‬
‫חברו הטוב ביותר‪ .‬ובמקביל לשינוי גבולות המדינה‪ ,‬נבנה גם בית נוסף בשיר‬
‫"ירושלים של זהב”‪:‬‬
‫"חזרנו אל בורות המים ‬
‫לשוק ולכיכר ‬
‫שופר קורא בהר הבית ‬
‫בעיר העתיקה‪
.‬‬
‫ירושלים של זהב”‬
‫***‬
‫"נעמי נמחקה ואיננה‪ .‬יש רק ‪ 250567‬העטוף בבגדי‪-‬החקי הנוקשים שלו‪ .‬היד‬
‫מתקשה מאחיזת הנשק הבלתי פוסקת"‪ .‬כך כתבה נעמי לאמה לאחר גיוסה‬
‫לצה"ל בשנת ‪ .1952‬בגלל לימודי המוזיקה‪ ,‬היא התגייסה ארבע שנים מאוחר‬
‫יותר מתאריך הגיוס המקורי שלה‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫באותה תקופה לא רק המספר האישי החליף את שמה של נעמי‪ ,‬אלא שלפעמים‬
‫קראו לה "אליפז" או "ש‪ .‬כרמל"‪ .‬אחרי שהצטרפה ללהקת הנח"ל‪ ,‬זכתה נעמי‬
‫לכינוי חדש‪“ ,‬התרבותניקית"‪.‬‬
‫שם‪ ,‬בבגדי החאקי הנוקשים‪ ,‬נעמי שרה והייתה מאושרת‪ ,‬היא הייתה יותר‬
‫ממספר אישי‪ .‬היא העדיפה להחזיק בכוח של המוסיקה מאשר בכוח של הנשק‪.‬‬
‫כשהיא וגדעון נפגשו‪ ,‬הם כבר היו מאוהבים‪ .‬לא זה בזאת‪ ,‬אלא ביצירה‪ ,‬באמנות‪,‬‬
‫במוסיקה ובתווים‪ .‬נוצר ביניהם דואט מושלם‪ .‬הם התחתנו ב‪ ,1954-‬ובלב‬
‫המלחמה הביאו את ללי )הללי( לעולם‪ .‬אבל עם הזמן האהבה נמוגה וגדעון‬
‫שהיה בעל‪ ,‬הפך להיות רק האבא של הבת של נעמי‪ ,‬אבא של ללי‪.‬‬
‫***‬
‫יובל‪ :‬שרגא‪ ,‬למה כל שנה מחדש אתה מתעקש לנגן דווקא את השיר הזה? אתה‬
‫לא מפחד שלאנשים יימאס? שרגא‪ :‬את עוד ילדה‪ .‬לא היית פה כשהקיבוץ היה‬
‫רק קרחת יער בין האלונים‪ .‬נולדת לבית‪ ,‬לקהילה‪ ,‬למשק‪ ,‬למגרשים וכבישים‪.‬‬
‫יובל‪ :‬השנה אני מארגנת את הטקס ואני רוצה לדעת‪ .‬אם לא תסביר לי או לנכדים‬
‫שלך‪ ,‬מי ידע את הסיפור שלך ושל הקיבוץ? שרגא‪ :‬הבת של חגית‪ ,‬את כמו אמא‬
‫שלך את‪ .‬היינו קבוצה‪ ,‬באנו‪ ,‬עבדנו והקמנו‪ .‬חיינו כולנו יחד באותו הקיבוץ ואז‬
‫פרצה מלחמה‪ ,‬ועוד אחת ואחריה מלחמה נוספת‪.‬‬
‫שרגא נאנח בקול שקט‪ ,‬לוקח נשימה עמוקה כאילו נזכר בתמונה שלא עוזבת את‬
‫הזכרונות שלו וממשיך‪ :‬הם כולם הלכו אחד אחרי השני‪ .‬תחשבי מי ממקימי‬
‫הקיבוץ עודנו בחיים‪ ,‬נשארנו חמישה ונהרגו יותר מעשרים‪.‬‬
‫יובל‪ :‬אז למה דווקא השיר הזה?‬
‫שרגא‪ :‬השמות שלהם חצובים על אבן השיש ואני עומד עם המפוחית שלי‬
‫לצידם‪ ,‬מול דור ההמשך שאולי קצת מצדיק את מותם‪ .‬אני נזכר שכולם מאותו‬
‫הכפר או הקיבוץ‪ ,‬תקראי לזה איך שתרצי‪ .‬היינו אז ולעד נהיה‪ ,‬אני סוגר את‬
‫המעגל שלהם‪.‬‬
‫בטקס‪ ,‬שרגא נעמד והתקרב באטיות רבה אל המיקרופון‪ ,‬הוא אף פעם לא עומד‬
‫עם כל משתתפי הטקס‪ ,‬קשה לו‪ .‬כל שנה המסע מהכיסא אל הבמה נהיה איטי‬
‫יותר וארוך יותר‪ .‬מהצד השני‪ ,‬אפשר לשמוע את הדממה של הקהל‪ .‬לצד אבן‬
‫השיש עם השמות החרותים של חבריו‪ ,‬הוא מצמיד את המפוחית הישנה‬
‫לשפתיו‪ ,‬מתחיל לנגן וכולם שרים איתו‪ .‬לוקח נשימות כבדות‪ ,‬ולא עוצר לרגע‪.‬‬
‫"אנחנו שנינו מאותו הכפר ‬
‫אותה קומה‪ ,‬אותה בלורית שיער ‬
‫אותו חיתוך דיבור מה יש לומר ‬
‫‪70‬‬
‫הן אנחנו מאותו הכפר ‬
‫אנחנו שנינו מאותו הכפר ‬
‫שדה ירוק חצינו עד צוואר ‬
‫בערב שבנו יחד לכיכר ‬
‫כי אנחנו מאותו הכפר ”‬
‫כבר שנים שהוא לא מנגן את המנגינה נכון וכל פעם מחדש מדלג על איזה בית‬
‫בשיר או על פזמון‪ .‬אבל כל הכפר של שרגא שר אתו‪ .‬הוא מסיים‪ ,‬נושם‪ ,‬חוזר‬
‫לכיסא הריק שלו ואף אחד לא מוחא כפיים‪.‬‬
‫"לשירת התקווה הקהל מתבקש לקום‪".‬‬
‫"תם הטקס"‪.‬‬
‫הטקס האישי של שרגא חוזר על עצמו כל שנה מחדש‪ ,‬הוא קם מהכיסא‪ ,‬נעמד‬
‫ליד אבן השיש המבריקה ומנגן במפוחית‪ .‬יום אחד‪ ,‬ואולי היום הזה לא רחוק כל‬
‫כך‪ ,‬שרגא יסגור מעגל עם החברים שלו‪.‬‬
‫***‬
‫נעמי הכירה את יוס'לה וזאב'לה דרך חברה משותפת‪ .‬הם גדלו יחד בנהלל של‬
‫שנות השלושים‪ .‬יוסף היה גדול מזאב בשנתיים אבל הם היו צמודים זה לזה כל‬
‫הזמן וכל הכפר ידע זאת‪ .‬כבר בשנת ‪ 1955‬כתב יצחק שלו על החברות המיוחדת‬
‫שלהם שהפכה לסמל של ההתיישבות החקלאית והישראלית‪ .‬אבא של זאב'לה‬
‫נפטר וזה היה צריך לשאת את ביתו על כתפיו כאילו היה צב‪ .‬יוס'לה היה לצדו‬
‫ועזר לו לשאת את השריון הכבד‪ .‬הם גדלו והתבגרו יחד‪ ,‬התגייסו זה אחר זה‬
‫לגולני‪ .‬עם כומתה חומה‪ ,‬שלושה ארונות על הכתף ויותר מידי ארונות באדמה‬
‫הם השתחררו וחזרו לכפר העגול והשלם שלהם‪ .‬במעגל שלהם היה גורן ועוד‬
‫גורן שסגרו מעגל מושלם‪ ,‬הם נישאו והולידו ילדים ואלו הלכו בדרכם‪.‬‬
‫שמש חורפית צבעה את השמיים בצבעים של בין ערביים‪ ,‬נעמי ישבה לשולחן‬
‫קטן בבית קפה פריזאי‪ .‬היא לא הייתה עוד נעמי שמר שכן רק לא מזמן התגרשה‬
‫מגדעון‪ .‬לצידה ישבו יוס'לה וזאב'לה‪ .‬היא התבוננה בהם ובמעט ציניות אמרה‪:‬‬
‫"אתם ממש מאותו הכפר"‪ .‬המפגש הזה הוליד בשנת ‪ 1966‬את השיר "אנחנו‬
‫מאותו הכפר"‪ .‬שיר שקיבל משמעות ארץ ישראלית‪ ,‬חלוצית‪ ,‬של אחוות לוחמים‬
‫כשהתפרסם בשנת ‪ 1967‬לאחר מלחמת ששת הימים‬
‫***‬
‫‪71‬‬
‫אישה פלדה | לימור דמרי‬
‫כשאדם נפטר ביום חג או ביום השבת‪ ,‬אומרים שהיה צדיק במיוחד‪ .‬סבתי‪ ,‬ורדה‬
‫פיטוסי‪ ,‬לא הייתה יוצאת מן הכלל‪ ,‬טוב ליבה וערכיותה ניכרו כל ימי חייה‪.‬‬
‫היא הייתה בת ‪ ,16‬אלמנה ועם ילד בן שלוש‪ .‬ובעצם בגילה היא הייתה ילדה‬
‫בעצמה‪ .‬בגיל ‪ 13‬היא התחתנה ומיד הרתה עם בנה הבכור אהרון‪ .‬כשנתיים לאחר‬
‫מכן הרתה שוב‪ .‬לצד הבשורה המשמחת קרה אסון‪ :‬בעלה נפטר כשהיא בת ‪15‬‬
‫בלבד ובחודשים הראשונים של הריונה השני‪ .‬בזמן האבל על בעלה‪ ,‬כשכולם בכו‬
‫וצעקו‪ ,‬מחשבותיה נדדו למקום אחר‪ .‬היא התחילה לתכנן הלאה‪ ,‬איך תדאג‬
‫לחיים טובים יותר לעובר שבדרך‪ ,‬לבנה אהרון ולה‪ .‬היא לא הייתה בטוחה איך‬
‫תעשה זאת‪ ,‬אבל דבר אחד היה בטוח‪ :‬במטמטה היא לא תמצא את העתיד‪.‬‬
‫מטמטה היא עיירה מבודדת בתוניסיה‪ .‬עיירה שהבתים בה נחצבו בקרקע‪ :‬דגם‬
‫מיוחד של התיישבות הנועד להגנה מפני פשיטות וכמענה לאקלים הקיצוני של‬
‫האזור המדברי בתוניסיה‪ .‬בשל כך תושביה נקראו "אנשי המערות"‪ .‬אזור מטמטה‬
‫הוא היום אזור ארכיאולוגי ונמצאו בו כבר שרידים שונים מהעת העתיקה‪ :‬בתים‬
‫הבנויים בצורת שובך שנקראים "קסור" ומסביבם חומות ועמדות מגן‪" ,‬גורפס"‪,‬‬
‫אשר שימשו כמקום מחבוא לברברים‪ .‬בניית הבתים בצורת מערות שימשה‬
‫להגנה על התושבים הן מהחום והן מפני פלישת אויב‪ .‬גם מבקרים זרים לא יכלו‬
‫להיכנס אליהם כי נדרש לרדת בחבלים או בסולמות‪.‬‬
‫מאי ‪ ,2014‬אלפיים שנה לאחר מכן‪ ,‬והבתים עדיין נשתמרו‪ .‬כחלק מטיול שורשים‬
‫בתוניסיה ביקרנו שם אמי‪ ,‬דודתי ואני‪ .‬הן אמנם נולדו בתוניסיה‪ ,‬אך כמוני‪ ,‬מעולם‬
‫לא ביקרו במטמטה‪ .‬הן הכירו אותה רק מסיפורים של סבתא על "עיירת מערות‬
‫פרימיטיבית"‪ .‬ועדיין‪ ,‬רק כשהן הגיעו לשם ידעו עד כמה התיאור הזה מדויק‪ ,‬גם‬
‫שבעים וחמש שנים אחרי שסבתא עזבה אותה‪ .‬מטמטה נראתה כאילו המודרנה‬
‫פסחה עליה‪ :‬מפעלים או אזורי תעשיה לא קיימים שם‪ ,‬כך גם לגבי חנויות‬
‫למיניהן או תשתיות חשמל ומים ראויות‪ .‬המערות נותרו במקומן‪ ,‬וגם היום הן‬
‫משמשות כבתי המקומיים שממשיכים להתקיים שם כמו בתקופת הברברים‪,‬‬
‫כמו בתקופה שסבתא חיה שם‪ .‬מטמטה נותרה בתקופת האבן‪ ,‬תרתי משמע‪.‬‬
‫אבל דבר אחד השתנה מאז‪ :‬מבקרים זרים רשאים להיכנס לבתי המקומיים‪.‬‬
‫והכניסה אפשרה מעין הצצה לחיים של סבתא שם‪ .‬באחד מבתי המערות‬
‫שנכנסו אליהם‪ ,‬ישבה אישה תוניסאית מבוגרת והכינה סולת מחיטה על ידי אבן‬
‫רחיים‪" ,‬ארחה" בתוניסאית‪ .‬מיד החלפנו בדמיוננו את פניה של האישה הזו בפניה‬
‫של סבתא‪ .‬בדיוק כך סבתא תיארה לנו כיצד הייתה מכינה סולת למשפחתה‬
‫‪72‬‬
‫כשהייתה קטנה‪ .‬ובכלל‪ ,‬רוב ילדותה היא עזרה לאמה במטלות הבית‪ .‬אמי ודודתי‬
‫הסתכלו על הנוף ההררי שנגלה לפניהן מגג אחת המערות‪" ,‬בטח בהרים האלה‬
‫אמא המסכנה ילדה את אחותנו"‪ ,‬אמרו‪.‬‬
‫סבתא ילדה אותה בהרים בעזרת מיילדת‪ .‬לא מפתיע שבמטמטה לא היו בתי‬
‫חולים או כל מוסד רפואי אחר‪ ,‬ובטח שלא רפואה מתקדמת‪ .‬התינוקת שנולדה‬
‫הייתה בריאה ויפיפייה כמו אמה‪ .‬סבתא קרנה מאושר‪ ,‬לידתה שמחה אותה‬
‫במקצת אחרי אובדן בעלה‪ .‬אך השמחה לא החזיקה מעמד‪ ,‬ולאחר ימים ספורים‬
‫התינוקת נפטרה ממחלה שלימים תקרא "שחפת"‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1935‬התאלמנה‪ ,‬בשנת ‪ 1936‬שכלה את בתה‪ .‬הוריה‪ ,‬כחלק מהתרבות של‬
‫אז "התחתנת‪ ,‬את כבר לא תחת חסותנו"‪ ,‬לא סייעו לה‪ .‬היא הרגישה בודדה‪ ,‬איש‬
‫לא יעזור לה או לבנה‪ .‬לכן עוד באותה שנה עזבה את מטמטה עם בנה אהרון אל‬
‫עבר עתיד טוב יותר עבורם‪.‬‬
‫***‬
‫הם הגיעו לעיר גאבס‪.‬‬
‫שם קיוותה לחיות טוב יותר מאשר בעיירה הקטנה בה נולדה והתאלמנה‪ .‬היא‬
‫עבדה בשטיפת בתים‪ ,‬הניקה ילדי עשירים והייתה מכבסת בעבור משפחות‬
‫עשירות‪ .‬לעיתים עשתה זאת לא בשביל כסף‪ ,‬אלא למען ארוחה שתשביע אותה‬
‫ואת בנה‪ .‬בשעות היום הם שהו ברחוב‪ ,‬ובלילות היו לנים בבית הכנסת‪ .‬לא היו‬
‫להם בגדים והם הסתפקו בלבישת שקי יוטה כדי לכסות את גופם‪ .‬לעיתים‪ ,‬בן‬
‫דודה שגר בעיר היה מרחם עליה ונותן לה פרוטה ומעט אוכל‪ .‬הוא היה עני‬
‫בעצמו‪ ,‬אבל עזר לה במה שיכול היה להרשות לעצמו‪.‬‬
‫סוף שנת ‪ ,1942‬פלישת הגרמנים לתוניסיה כתגובה לכך שהכוחות הגרמנים‬
‫והאיטלקים נכשלו בכיבוש ארץ ישראל‪ .‬יהודי תוניסיה היו ליהודים היחידים‬
‫בצפון אפריקה שחוו כיבוש גרמני ישיר‪ .‬בתוך זמן קצר האס‪-‬אס החל לנקוט‬
‫צעדים חריפים נגד האוכלוסייה‪ ,‬בין היתר הוקמו מחנות מעצר וכפייה‪ ,‬שאליהם‬
‫נשלחו יהודים בלבד‪ .‬הם איימו על היהודים שאם לא יצטרפו לעבודות כפייה או‬
‫לא יעניקו להם זהב‪ ,‬בית הכנסת המרכזי בתוניס ייהרס‪ ,‬בני ערובה יהודים יוצאו‬
‫להורג וכל הגברים יגויסו לעבודות כפיה‪ .‬התנאים הקשים באותם מחנות‪,‬‬
‫המחסור במים‪ ,‬התזונה הלקויה והמחלות הרבות הביאו למותם של רבים‪ .‬רק‬
‫במאי ‪ 1943‬הצליחו בעלות הברית לכבוש את תוניסיה‪ ,‬ובכך תם הכיבוש הגרמני‪.‬‬
‫באותה תקופה של המלחמה‪ ,‬אחד ממטוסי הנאצים פגע בבית של בן דודה של‬
‫סבתא‪ .‬הפיצוץ לא הותיר זכר לבית‪ ,‬בן הדוד נהרג‪ .‬העזרה המועטה שקיבלה‬
‫ממנו פסקה‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫היא עדיין הייתה צעירה ויפיפייה‪ .‬רבים מעשירי גאבס חיזרו אחריה ורצו להינשא‬
‫לה‪ ,‬אך היא שללה אותם אחד אחר השני מפני שרצו אותה ללא בנה‪ .‬היא לא‬
‫הייתה מוכנה לכך והמשיכה לחיות עם בנה מהיד אל הפה‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1944‬בגיל ‪ ,25‬גיל שנחשב די מבוגר אז לנישואים בשביל נשים‪ ,‬היא נשאה‬
‫לבעלה השני‪ ,‬רבי חיים פיטוסי‪ ,‬שהיה גדול ממנה בעשרים שנה‪ .‬הם הכירו‬
‫בשידוך על ידי משפחה יהודית‪ .‬הוא היה נשוי ואב לשלושה ילדים‪ .‬הוא קיבל‬
‫היתר מצד הרבנות להינשא לאישה נוספת כיוון שאשתו לא הייתה יכולה לתפקד‬
‫כרעייה‪ .‬סבתא ידעה שאולי הוא לא הגבר האידיאלי עבורה‪ ,‬אבל חיים ראויים‬
‫יותר לאהרון היו בראש מעיינה‪.‬‬
‫אך החיים עדיין המשיכו להיות לא קלים בעבורה‪ .‬סבא חיים לא יצא לעבוד‪ ,‬הוא‬
‫הקדיש את חייו ללימודי דת ולפיוטים‪ .‬נטל הפרנסה נפל שוב על כתפיה‪ ,‬אך כעת‬
‫היה עליה לפרנס עוד שתי נפשות‪.‬‬
‫היחסים עם האישה השנייה היו שונים מכל מה שניתן לתאר‪ .‬שרה הייתה אישה‬
‫שקטה‪ .‬פער הגילים בינה לבין סבתא היה גדול‪ ,‬כך שהבת הבכורה של שרה‬
‫הייתה מבוגרת מסבתי בשש שנים‪ .‬היחסים ביניהן היו כמו יחסים של אמא ובת‪.‬‬
‫שרה הייתה מופנמת מאוד‪ ,‬יושבת לבד בבית ומדברת לעצמה‪ .‬היא הייתה‬
‫יוצאת מהבית ונעלמת‪ ,‬עד שאחד השכנים או מישהו מהמשפחה היה מוצא‬
‫אותה‪ .‬אומרים אצלנו במשפחה שהסיבה לכך היא שהיה לה ידע רב‪ ,‬המוח לא‬
‫יכול היה להכיל אותו והיא לקתה בנפשה‪ .‬היא לא הפריעה לסבתי לחיות את‬
‫חייה עם סבא‪ ,‬ואפילו סייעה בכל מטלה שסבתא ביקשה ממנה למלא‪.‬‬
‫***‬
‫מאז מות בתה‪ ,‬לא הצליחה סבתא להביא שוב ילדים שהגיעו לגיל בגרות‪ .‬בנה‬
‫הבכור מסבא‪ ,‬מישאל‪ ,‬נפטר כשהיה בן שלוש‪ ,‬זה קרה בין לילה‪ ,‬מבלי שהיה‬
‫חולה‪ .‬שני תאומים‪ ,‬בן ובת‪ ,‬נפטרו בגיל שנה וחצי ועוד בן ובת נפטרו כשהיו‬
‫פעוטים‪ .‬מוות של ילד אחד קשה מנשוא‪ ,‬מוות של חמישה קשה פי כמה‬
‫ודיכאונות קשים ליוו אותה לעיתים קרובות‪ .‬פרטים על מותם ושמותיהם אינם‬
‫ידועים לנו‪ ,‬היא כמעט ולא דיברה או שיתפה על נסיבות מותם‪ .‬רק על מותו של‬
‫מישאל שיתפה את ילדיה‪ ,‬כנראה בגלל הכאב הכבד על המוות הפתאומי שלו‪.‬‬
‫מאז שאני יודעת לדבר‪ ,‬כששאלו אותי איך קוראים לאמי‪ ,‬הייתי עונה בלי להסס ‪-‬‬
‫"ברוריה"‪ .‬יום אחד כשהייתי קטנה שמעתי את אבי קורא לאמא בשם אחר‪,‬‬
‫"בחריה"‪ .‬לא הבנתי מאיפה השם הזה הגיע‪ ,‬הייתי בטוחה שאני לא שומעת טוב‬
‫או שהוא התבלבל‪ .‬לא מעט זמן לאחר מכן הוא שוב קרא לה באותו שם‪ ,‬הייתי‬
‫חייבת להבין מה פירוש השם ואיך הוא קשור לאמא שלי‪ .‬אחרי התעקשויות‪,‬‬
‫‪74‬‬
‫אמא נכנעה‪" :‬טוב‪ ,‬לימור‪ ,‬השם בחריה הוא מהמילה 'בחר'‪ ,‬ים בתוניסאית‪.‬‬
‫הסיפור למה קראו לי ככה הוא ארוך‪ ,‬אבל אספר לך"‪.‬‬
‫אמא סיפרה שלסבתא מתו הרבה ילדים‪ .‬אז‪ ,‬לא כמו עכשיו‪ ,‬לא היו פסיכולוגים‬
‫או פסיכיאטריים‪ ,‬היא התמודדה עם זה לבד‪ .‬כדי לנסות למצוא פתרון למוות של‬
‫ילדיה היא פנתה לשיח' המקומי שהיה ידוע ביכולותיו לעשות ניסים‪ ,‬ללא הבדל‬
‫של דת‪ ,‬מין או גזע‪ .‬היא ידעה שאין לה מה להפסיד‪" .‬אם את רוצה ילדים‬
‫בריאים"‪ ,‬הוא אמר לה‪" ,‬עלייך לרחוץ עצמך כל שבוע בשבעה חופים שונים של‬
‫שבע ערים שונות בתוניסיה‪ .‬הגלים הם שאמורים לקחת את כל הצרות והמחלות‬
‫שדבקו בך ולהעביר אותן לים"‪ .‬עוד הוא הוסיף כי אסור לה לאכול מעץ הפרי‬
‫הקרוב ביותר לביתה‪ ,‬אלא להתבונן בו או לקחת ענף בלבד‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר מכן‪ ,‬נולדה אמי‪ .‬סבתא בחרה לקרוא לה בחריה על הנס שקרה‬
‫לה בחופי תוניסיה‪ .‬במשך שנים‪ ,‬סבתא וילדיה לא אכלו מעץ המשמש הקרוב‬
‫לביתם‪ ,‬רק לאחר שהגיעו לגיל בגרות‪ ,‬דודיי ואמי טעמו מטעמו של פרי העץ‪.‬‬
‫סבתא‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬המשיכה לעמוד בהבטחתה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1953‬נולדה דודה יהודית‪ .‬בשנת ‪ 1956‬נולד דוד משה‪.‬‬
‫***‬
‫גאבס שוכנת בחופה הדרומי של תוניסיה‪ ,‬במוצאו של נהר הנשפך למפרץ רחב‬
‫ידיים‪ .‬המפרץ והנהר קרויים על שמה של העיר – מפרץ גאבס ונהר גאבס‪ .‬גאבס‬
‫קיימת מאז ימי הפיניקים‪ ,‬אז הייתה אוסף של נאות מדבר נפרדות ששכנו זו‬
‫בסמוך לזו‪ :‬מנזל ג'ארה‪ ,‬הדכלנייא וג'ארה אלברנייא‪ .‬במאה השביעית נכבש‬
‫האזור על ידי המוסלמים‪ .‬הם חיברו את שלושת נאות המדבר יחדיו‪ ,‬כך שגאבס‬
‫הפכה לנווה מדבר אחד גדול‪ .‬כל שכונה בגאבס סובבת סביב וואדי‪ .‬בקיץ רוחצים‬
‫התושבים בוואדיות כדי להתקרר‪ ,‬ואילו בחורף הם נהנים ממראה המים‬
‫השופעים‪ .‬אך אף חורף לא הכין את סבתא לסערה של שנת ‪.1961‬‬
‫האקלים בתוניסיה הוא ים תיכוני ‪ -‬בקיץ חם מאוד ואילו בחורף לא קשה או קר‬
‫במיוחד‪ .‬אך חורף שנת ‪ 1961‬היה שונה באופיו‪ :‬סערה קשה הכתה את תוניסיה‪,‬‬
‫שני הוואדיות הסובבים את שכונת מנזל בה גרה סבתא עלו על גדותיהם‪ ,‬בתי‬
‫השכונה הוצפו במים שהגיעו עד לגובה של שני מטרים‪ .‬סוסים‪ ,‬עגלות וחנויות‬
‫שקעו בתוך המים ותושבי השכונה עלו על הגגות כדי להציל את חייהם‪.‬‬
‫בדרך פלא‪ ,‬השיטפון דילג על בניין המגורים שבו שהו סבתא ומשפחתה‪ .‬גם‬
‫טיפת מים אחת לא חדרה לבניין‪ ,‬וכך גם לבית הכנסת הסמוך לו‪ .‬בנס או במזל‪,‬‬
‫היא שוב היא שרדה‪.‬‬
‫***‬
‫‪75‬‬
‫לאחר שילדיה נולדו‪ ,‬סבתא ידעה שהעבודות הקודמות בהן עבדה לא יספיקו כדי‬
‫לפרנס שבע נפשות‪ ,‬לכן היה עליה למצוא מקורות פרנסה חדשים‪.‬‬
‫לכל מי שהכיר אותה היא הציעה לקרוא בכף היד בעד גרושים או בעד מזון כמו‬
‫פירות‪ ,‬ירקות או חיטה‪ .‬היא הייתה לוקחת בידה שעורה אחת מקולפת ואחת‬
‫חצי מקולפת‪ ,‬קומץ מלח עבה וחתיכות פחם‪ .‬היא ניערה את אלה בכף היד שלה‬
‫וזרקה את הכל על רשת‪ .‬כל רכיב סימל דבר מה‪ :‬שעורה מקולפת ‪ -‬אישה‪ ,‬חצי‬
‫מקולפת ‪ -‬גבר‪ ,‬מלח ‪ -‬מכתב‪ ,‬פחם ‪ -‬עפרון‪ .‬השילוב הנרקם ביניהם על הרשת‬
‫בישר על העתיד‪ .‬אמי לא זוכרת מה הסיבה לסמלים ואיך סבתא חיברה את כל‬
‫לידי חזיון אחד‪ ,‬אבל היא יודעת שהיו לה לקוחות רבים שפקדו את ביתה כדי‬
‫לשמוע על עתידם‪.‬‬
‫סבתא הקפידה לבשר בשורות טובות ללקוחותיה‪ .‬יותר מאשר חיזוי העתיד‪ ,‬היא‬
‫הפיחה בפני לקוחותיה אופטימיות שיצרה אצלם פתח לעתיד הטוב שהם‬
‫חיפשו‪.‬‬
‫כך למשל‪ ,‬במקרה של אישה בשנות השלושים לחייה ששנים חיפשה חתן ולא‬
‫מצאה‪ .‬לאחר שסבתא קראה לה בעתיד‪ ,‬היא בישרה לה כי באותה השנה היא‬
‫תתחתן‪ .‬חזיון זה התגשם במלואו‪ .‬כך גם היה עם ילד שחלה במחלה קשה מאוד‪,‬‬
‫סבתא חזתה לאימו שהוא יבריא‪ ,‬אך תהליך ההחלמה יהיה קשה וארוך‪ .‬שנה‬
‫וחצי לאחר מכן שבה האם עם בנה הבריא להודות לסבתא‪.‬‬
‫לא בכל המקרים חזיונותיה צלחו‪ .‬יום אחד הגיעה אליה אישה ערביה שרצתה‬
‫לשאול מה שלום אחיה שגר בחוץ לארץ‪ .‬היא סיפרה לסבתא שלא דיברה איתו‬
‫שנים והיא רוצה להיעזר בה כדי לדעת מה קורה איתו‪ .‬מקריאת העתיד עלה‬
‫שהאח בריא ומאושר‪ ,‬וכי בעוד זמן לא רב הוא יגיע לתוניסיה לבקרה‪ .‬אך ביקורה‬
‫של אותה אישה התברר כניסוי לערער את אמיתות חזיונותיה של סבתא –‬
‫התברר כי האח מת לפני שנים רבות ואותה אישה ידעה על כך‪ .‬היא צעקה על‬
‫סבתא וכינתה אותה בנוכחות שכניה "נוכלת"‪.‬‬
‫סבתא‪ ,‬לא התרגשה‪ ,‬והשיבה לה משפט קצר‪" :‬תאמיני לאלוהים ואל תאמיני לי"‪.‬‬
‫***‬
‫בסוף שנה ‪ 1963‬סבתא ומשפחתה עלו לעיר תוניס‪ ,‬בירת תוניסיה‪ .‬הם עברו לגור‬
‫בשכונת "אל חפציה"‪ ,‬שכונה לא עשירה או מטופחת‪ ,‬אך טובה יותר ממקום‬
‫מגוריהם בגאבס‪ .‬סבתא חשבה שהמגורים בעיר הבירה המפותחת‪ ,‬יהוו פתח‬
‫להזדמנויות חדשות בעבורה ובעבור משפחתה‪.‬‬
‫בתוניס היא ידעה קצת יותר נחת‪ .‬קריאת עתידות היו מאחוריה‪ ,‬וכך גם לגבי‬
‫עיסוקה במשכון חפצים‪ .‬היא לא עבדה‪ ,‬אלא קיבלה קצבאות מהסוכנות‬
‫‪76‬‬
‫היהודית‪ .‬בנוסף‪ ,‬בן דוד של סבא שהיה אחד מבעלי מפעל "נסטלה" המקומי‪,‬‬
‫סייע גם הוא בקצבה חודשית‪ .‬אמא מספרת שבאותה תקופה שוקולדים ושאר‬
‫ממתקים לא היו חסרים בבית‪.‬‬
‫שנת ‪ ,1967‬מלחמת ששת הימים‪ .‬מחשבותיה של סבתא היו על בנה אהרון שחי‬
‫בישראל‪ .‬פרטים של ממש לגבי הלחימה והמצב של בנה היו מועטים ‪ -‬היא‬
‫שמעה מהערבים המקומיים שהיהודים נלחמים באחיהם‪ ,‬ואילו היא‪ ,‬לא שמעה‬
‫מבנה הבכור שנים‪ .‬היא הייתה סבורה שבנה נלחם גם הוא‪.‬‬
‫תשע שנים לפני כן אהרון עלה לארץ עם אשתו ריחנה ובנו הרצל‪ .‬סבתא ושאר‬
‫המשפחה נותרו בתוניסיה‪ .‬להבדיל מהמדיניות באירופה‪ ,‬הסוכנות היהודית לא‬
‫אישרה למבוגרים ולחולים מצפון אפריקה לעלות ארצה‪ ,‬אלא אם יהיה אדם מעל‬
‫גיל ‪ 18‬שידאג להם במקרה של מחסור‪ .‬לסבתא‪ ,‬שהייתה בת ‪ ,39‬הייתה אפשרות‬
‫לעלות לישראל ביחד עם בעלה וילדיהם כשהיא הערבה להם‪ ,‬אך היא לא קיבלה‬
‫אישור להיות ערבה גם לאשתו הראשונה של בעלה‪ ,‬שרה‪ .‬להשאיר אותה‬
‫בתוניסיה לא הייתה אופציה מבחינתה‪ ,‬ולכן היא חיכתה שאמי תגיע לגיל בגרות‬
‫ותיקח את האחריות על המשפחה כולה‪.‬‬
‫סבתא לא הראתה את הגעגועים לאהרון‪ ,‬בכל זאת יש לה משפחה להחזיק‪ .‬אבל‬
‫ברגעים שלא היה סביבה אף אחד‪ ,‬היא הייתה בוכה ומדמיינת את חייו‪ ,‬הרי כבר‬
‫בתוניסיה נולד לו ילד‪ .‬היא חשבה איך נכדה הבכור נראה‪ ,‬אם יש עוד נכדים‪ ,‬איך‬
‫הם חיים בלי סבתא ואיך אהרון מסתדר בלי אמא שלו‪ .‬היא חשבה שתזכה ממנו‬
‫לנחת בתוניסיה‪ ,‬אבל הוא עזב אותה עם משפחתו הצעירה‪ .‬נכון‪ ,‬היו לה עוד‬
‫ילדים‪ ,‬אבל הוא היה בבת עינה‪ .‬העובדה שלא הייתה לה דרך ליצור איתו קשר‪,‬‬
‫הציתה את הגעגועים והמחשבות עוד יותר‪ .‬אמי מספרת שכשסבתא הייתה‬
‫נשבעת בדבר יקר‪ ,‬היא הייתה נשבעת תמיד באהרון‪.‬‬
‫מלבד הגעגועים לאהרון‪ ,‬סבתא ומשפחתה סבלו מאלימות קשה מצד‬
‫התוניסאים המקומיים‪ .‬המקומיים ששמעו על המלחמה התנכלו ליהודים‪ .‬הם‬
‫היו מגיעים לשכונות היהודיות עם סכינים‪ ,‬פטישים ואבנים במטרה לפגוע בהם‬
‫פיזית ואף לנסות להורגם‪ .‬בתי כנסת הוצתו‪ .‬באותו זמן השלטון בראשותו של‬
‫הנשיא חביב בורגיבה‪ ,‬שדווקא תמך ביהודים המקומיים‪ ,‬המליץ להם לא לצאת‬
‫מביתם‪" .‬מה אתם נלחמים ביהודים פה‪ ,‬מה הם עשו לכם? הם חלק מהעם שלנו‪.‬‬
‫אתם רוצים להילחם ‪ -‬לכו לפלסטין"‪ ,‬נאם הנשיא בנאום מיוחד לרדיו התוניסאי‬
‫לנוכח האלימות הגוברת נגד היהודים‪.‬‬
‫ערב אחד‪ ,‬קבוצה של ערבים הגיעו לביתה של סבתא‪ .‬הם באו עם נשק קר כדי‬
‫להעניש את משפחתה ואותה על מה שקורה בישראל‪ .‬בזמן שכולם היו מפוחדים‬
‫‪77‬‬
‫בבית‪ ,‬סבתא הרגיעה את כולם‪ .‬רגע לפני שהצליחו לפרוץ את דלת הבית‪ ,‬שכנים‬
‫ערבים שלה הגיעו וחסמו את הכניסה לבית בגופם‪" .‬אם אתם רוצים להיכנס‬
‫לבית הזה אין בעיה‪ ,‬אבל קודם תצטרכו להרוג אותי"‪ ,‬צעק לעברם אחד השכנים‪.‬‬
‫זאת הייתה הפעם האחרונה שבה חוותה איומים מצד המקומיים‪.‬‬
‫***‬
‫רבים ביקשו את ידה של אמי‪ ,‬היא הייתה יפיפייה וצנועה‪ .‬אך סבתא שללה אותם‬
‫אחד אחר השני‪ :‬כולם רצו לעזוב לצרפת‪ ,‬ואילו לסבתא חיכה אהרון בישראל‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬היא השתוקקה כל‪-‬כך לירושלים ולמדינת היהודים‪ .‬המחזרים לא רצו‬
‫לעמוד בהתחייבות לעלות ארצה‪ ,‬רק אבא שלי‪ ,‬שגם לו חיכה אח בארץ‪ ,‬הסכים‬
‫לעלות לישראל‪ .‬במרץ ‪ 1968‬אמא והוא התחתנו בבית הכנסת המקומי‪.‬‬
‫חודש לאחר מכן כולם כבר היו בדרך לישראל בעלייה חשאית‪ .‬כשהם נשאלו‬
‫בתוניסיה לאן הם טסים‪ ,‬הם השיבו‪" :‬לצרפת‪ ,‬לבקר בני משפחה"‪ ,‬ונתנו כתובת‬
‫פיקטיבית במרסיי בה ישהו‪ .‬הם קבעו שכשיעלו ארצה הם ישתכנו בעיר‬
‫באר‪-‬שבע‪ ,‬היכן שאחיו של אבי התגורר‪ .‬שבועיים לפני הוריי‪ ,‬סבתא ומשפחתה‬
‫עלו גם הם‪.‬‬
‫אך כשסבתא הגיעה ארצה‪ ,‬אמרו לה בסוכנות שאין מקום בבאר‪-‬שבע וגם לא‬
‫בעפולה‪ ,‬היכן שדוד אהרון גר‪ .‬אז הם הציעו לה לגור באמצע‪ ,‬בין באר‪-‬שבע לבין‬
‫עפולה‪ ,‬כך שתהיה קרובה לשני ילדיה‪ ,‬בעיר חדרה‪ .‬בפועל‪ ,‬המרחק היה חצי‬
‫שעה נסיעה בין עפולה לבין חדרה‪ ,‬ואילו בין באר‪-‬שבע לבין עפולה כשעתיים‬
‫לפחות‪.‬‬
‫לאחר שנה וחצי היא התאלמנה בפעם השניה‪ .‬סבא נפטר בין לילה‪ ,‬בוקר אחד‬
‫הוא פשוט לא התעורר‪" .‬הבדידות בארץ הרגה אותו"‪ ,‬אמא מספרת‪ .‬אומנם הוא‬
‫הספיק לבקר בירושלים‪ ,‬עליה הוא חלם וראה את בנו החורג‪ ,‬אך הגעגועים לאמי‪,‬‬
‫כמו גם הזרות‪ ,‬היו קשים לו מנשוא‪.‬‬
‫ארבע שנים אחרי ומצבה של שרה הדרדר גם הוא‪ .‬סבתא‪ ,‬שהייתה אחראית לה‪,‬‬
‫לקחה אותה ל"למבין"‪ ,‬בית חולים פסיכיאטרי בפרדס חנה‪ .‬היא הקפידה לבקר‬
‫אותה שם בכל שבוע‪ ,‬לא זנחה אותה שם‪ .‬כך עשתה במשך חמש שנים‪ ,‬עד‬
‫שבשנת ‪ 1975‬שרה נפטרה‪.‬‬
‫***‬
‫הזיכרונות שלי מסבתא הם בעיקר מימי החופש הגדול‪ .‬בכל קיץ היינו נוסעים‬
‫אמא‪ ,‬אחי ואני לחדרה לנפוש בבית סבתי במשך שבוע‪ .‬בממלכה הקטנה שלה ‪-‬‬
‫בית שלושה חדרים בבניין מיושן‪ ,‬אותו הבית אשר השתכנה בו מיום עלייתה‬
‫ארצה ‪ -‬הרגשנו מלכים‪ .‬היא פינקה אותנו‪ ,‬בישלה לנו וקנתה לנו‪ ,‬למרות שחיה‬
‫‪78‬‬
‫רק מקצבאות של ביטוח לאומי‪ .‬בכל ביקור הייתה מביאה לאחי ולי דמי כיס‪.‬‬
‫בהתחלה סירבנו‪ ,‬כי הוריי לא הסכימו‪ ,‬אבל כשראינו את העצב על פניה‪ ,‬הסכמנו‬
‫לקבל‪ .‬ידענו שהנתינה היא זו שמסבה לה אושר‪.‬‬
‫באחד הלילות כשישנתי אצלה‪ ,‬היא הציעה לבשל בשבילי‪ .‬כבר הייתי מספיק‬
‫גדולה כדי להכין לעצמי אוכל‪ ,‬אז סירבתי‪ .‬לא אשכח את העלבון שהרגישה‪ ,‬היא‬
‫רצתה לפנק אותי‪" .‬את יודעת מה סבתא? תכיני לי ביצת עין‪ ,‬נהייתי טיפה רעבה"‬
‫אמרתי לה‪ .‬לפתע עינייה נצצו והיא חייכה חיוך גדול "את לא רוצה שניצ'ל או‬
‫משהו אחר? עז’יזה )יקרה ‪ -‬בתוניסאית("‪" ,‬לא סבתא‪ ,‬תודה" לא רציתי להטריח‪.‬‬
‫חמש עשרה דקות אחר כך‪ ,‬ובשולחן חיכתה לי צלחת עם ביצת עין וצ'יפס‪.‬‬
‫"טעים לך‪ ,‬נכון?"‪ ,‬שאלה בעודה רואה אותי אוכלת בהנאה‪" .‬כן סבתא‪ ,‬תודה"‪,‬‬
‫השבתי ונשקתי לה‪.‬‬
‫את המוות ואת החיים הקשים שסבתא עברה לא היה אפשר לזהות‬
‫בהתנהגותה‪ .‬להפך‪ ,‬סבתא הייתה מצחיקה במיוחד‪ ,‬על אף שחלק מהמילים‬
‫שאמרה לא הבנתי כלל‪ .‬עד מותה היא נותרה חדה וחריפת שכל‪ .‬בלילות‪ ,‬כשכולם‬
‫ישנו‪ ,‬היא הייתה מספרת לי מעשיות‪ .‬כדי שאבין‪ ,‬היא שילבה בין עברית‬
‫משובשת לערבית‪ ,‬את ההקשר הבנתי מההיגיון‪ .‬כל המעשיות היו בעלות מוסר‬
‫השכל וסבתא בחרה במעשייה מסוימת לא בכדי‪ ,‬אלא כדי ללמד אותי שיעור‬
‫לחיים‪ .‬אני נדהמתי מחוכמתה‪ .‬לעיתים באותם לילות הייתה חולקת איתי סודות‬
‫שלא חלקה עם איש‪" ,‬אל תספרי לאמא ולאף אחד"‪ ,‬ביקשה‪ .‬אולי מבין כל‬
‫העצות שנתנה לילדיה ולנכדיה‪ ,‬אצלי מצאה מקום לפורקן‪.‬‬
‫***‬
‫כשהגיעה לגיל ‪ 90‬היא עשתה חגיגה גדולה‪ .‬היא נתנה כסף לבן דודי כדי שיקנה‬
‫כל מה שצריך כך שיום הולדתה יהיה חגיגי ככל האפשר‪ :‬בשר‪ ,‬שתייה קלה‬
‫וחריפה‪ ,‬חטיפים ודברי מתיקה‪ .‬לאמא היא סיפרה שהיא יודעת שזה יהיה יום‬
‫ההולדת האחרון שלה בחיים‪ ,‬לכן חשוב לה לחגוג אותו כמו שצריך‪ .‬היא הרגישה‬
‫שזו מסיבת פרידה יותר מאשר יום הולדת‪.‬‬
‫כחצי שנה לאחר מכן מצבה של סבתא הדרדר‪ .‬מאישה עצמאית היא הפכה‬
‫להיות תלויה בכיסא גלגלים‪ .‬פעולות שהיו פשוטות בעבורה‪ ,‬כמו בישול‪ ,‬הפכו‬
‫לקשות ביותר‪ .‬הוצמדה לה מטפלת כדי להשלים את הפעולות שלא הייתה‬
‫יכולה לעשות‪ .‬היה קשה לראות את סבתא‪ ,‬האישה הכל כך חזקה שלא תלויה‬
‫באיש‪ ,‬נזקקת כל‪-‬כך‪ .‬אני זוכרת את המבוכה על פניה כשאמי החליפה לה חיתול‪.‬‬
‫היא אושפזה מספר פעמים בבית החולים בחדרה‪ .‬כשהחלה לחוש טוב יותר‬
‫ושבה לביתה‪ ,‬שוב התקיפו אותה כאבים עזים ושוב היא אושפזה בבית החולים‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫למרות גופה החלש‪ ,‬מוחה היה צלול כשהיה‪ .‬בביקורנו בבית החולים‪ ,‬כשגופה‬
‫כואב‪ ,‬קראה לאבי לגשת אליה‪ .‬היא אמרה לו כמה מילים בתוניסאית וליטפה את‬
‫ידו‪ .‬לדעתי היא הוקירה לו תודה על שעלה עם בתה ארצה‪.‬‬
‫***‬
‫ערב פסח ‪ .2010‬שולחן גדול הוצב במרכז הסלון של בית דודי‪ .‬סבתא התפעלה‬
‫ממראה השולחן החגיגי‪" .‬ברוך השם"‪ ,‬אמרה בעודה מסתכלת מעלה‪ .‬למחרת‬
‫בבוקר צלצל הטלפון‪" ,‬בחריה"‪ ,‬אמרה דודתי‪" ,‬אמא מאושפזת‪ ,‬המצב שלה לא‬
‫טוב"‪ .‬תחילה אמא היססה אם לנסוע לבקרה‪ ,‬היא הרי לא נוסעת בחג‪ .‬אך לאחר‬
‫כמה שכנועים מצידי‪ ,‬היינו בדרכנו לחדרה‪ .‬בלילה היא נפטרה‪ ,‬חודשים ספורים‬
‫לפני יום הולדתה ה‪.91-‬‬
‫ארבעה עשורים אחרי מות סבי‪ ,‬קברה כרוי באותו טור שבו כרוי קברו ובמרחק‬
‫ארבע שורות בלבד‪ .‬זה הרגיש שמשמים היא לא רצתה שמשפחתה תתעייף‬
‫בביקור בבתי קברות‪.‬‬
‫המצבה‪ ,‬הלוויה והאזכרות מומנו מכספי סבתא‪ .‬לאחר מותה התברר שהיא‬
‫שמרה כמה אלפי שקלים בצד להוצאות על מותה‪ ,‬כך שילדיה ומשפחתה לא‬
‫יריבו ביניהם מי ישלם מה‪ .‬כמו חייה‪ ,‬גם במותה לא רצתה להיות נטל על אף‬
‫אחד‪.‬‬
‫לאחר שנגמרה השבעה‪ ,‬התברר שצוואתה האחרונה של סבתא היתה לקנות‬
‫ספר תורה מחסכונותיה לבית הכנסת המקומי‪ .‬מבלי עזרה מאיש‪ ,‬היא הצליחה‬
‫לחסוך ‪ 100,000‬שקל לקניית ספר תורה‪ .‬יום לפני אזכרת השנה של סבתא‪ ,‬ספר‬
‫התורה היה מוכן‪ .‬את האזכרה ציינו בבית הכנסת המקומי‪ ,‬אותו בית כנסת שהיא‬
‫וסבא היו מתפללים בו מידי שבוע‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫תחנות | שלמה טולדו‬
‫תחנה אחרונה ‪ -‬לב אבות‪ ,‬רחובות‬
‫בפחד לא מוסבר נכנסתי לחדר האוכל של המוסד הסיעודי "לב אבות"‪ .‬לפני‬
‫שלושה ימים העברנו את אבא לשם‪ .‬הוא לא יכול היה להישאר בבית החולים‪,‬‬
‫ולנו היה ברור שזה לא יהיה נכון לאימא שהוא יחזור הביתה‪ .‬נסעתי איתו אל‬
‫התחנה האחרונה‪ ,‬המקום בו יאלץ לחיות את שארית חייו‪.‬‬
‫הדרך מבית החולים "הרצפלד" בגדרה ל"לב אבות" בשיכון סלע ברחובות‪ ,‬מעולם‬
‫לא הייתה ארוכה יותר‪ ,‬או יותר נכון‪ -‬הזויה יותר‪ .‬זוהי השכונה בה נולדתי וגדלתי‪,‬‬
‫היא נבנתה בשנות החמישים כשכונת פועלים‪ .‬בתים דו‪-‬משפחתיים על עמודים‪,‬‬
‫חצרות בהן ניתן היה לשתול דשא רחב ידיים מקדימה ועצי פרי מאחור‪ .‬ריח עצי‬
‫שזיף "הסנטרוזה"‪ ,‬ממנו נהגה סבתי לעשות ריבה‪ ,‬עדיין צרוב בזיכרון ילדותי‪ .‬אז‪,‬‬
‫דלתות הבתים היו פתוחות לרווחה ובערבי הקיץ החמים היו מביאים השכנים‬
‫כסאות אל החצרות שבחזית‪ .‬מישהי הייתה מורידה פיצוחים‪ ,‬שכנתה עוגה‬
‫והאחרת קנקן לימונדה צונן‪ .‬היו יושבים ומדברים על הא ודא ולעיתים אף‬
‫משחקים ב"רמי"‪ .‬זו הייתה שכונה שבליל שפות נשמע בה ‪ -‬גרו בה עולים‬
‫מטורקיה‪ ,‬עירק ותימן לצד ניצולי שואה ממזרח אירופה‪ .‬בקצה שדרת "וולקני"‬
‫שתחמה את השכונה ממזרח‪ ,‬היה פרדס אליו היינו הולכים כדי לקטוף תפוזים‪.‬‬
‫בשנות השבעים‪ ,‬כשענף ההדרים הלך ונמוג‪ ,‬נעקר הפרדס ממנו יללו התנים‬
‫שהפחידו ולא נתנו לישון‪ .‬יזמים זריזים בנו על השטח בית גיל זהב גדול ומפואר‬
‫שבו גם מחלקה סיעודית‪ .‬אל אותה מחלקה העדפנו להעביר את אבי עת הדרדר‬
‫מצבו‪.‬‬
‫הוא שוכב על המיטה בחלק האחורי של האמבולנס‪ ,‬קשור ברצועות‪ ,‬שלא ייפול‪.‬‬
‫אני יושב ומביט בו‪ .‬איך הגענו למצב שבו התחלפו היוצרות‪ ,‬שאני שומר עליך‬
‫אבא? הרי אתם תמיד הגנתם עלי‪ .‬האם זה נכון להעביר אותך למוסד סיעודי ולא‬
‫לקחת אותך הביתה? אני ילד טוב? אני עושה נכון לך? לאימא? ניסיתי לדובב אותו‬
‫לשיחה "אנחנו נוסעים לשיכון סלע אבא"‪ ,‬אולי שמה של השכונה בה החל את‬
‫צעדיו הראשונים כאיש משפחה‪ ,‬יסייעו במשהו לחדד את הזיכרון שהולך‬
‫ומתפורר‪" .‬לשדרה‪ ,‬אבא"‪ ,‬אני מנסה שוב‪" .‬אתה זוכר? לשיכון‪ ,‬ליד הבית הישן‪.‬‬
‫אתה זוכר את 'לב אבות'‪ ,‬נכון? היית נוסע לשם לשחק ברידג'‪ ,‬ללמד עברית"‪ .‬הוא‬
‫אינו עונה‪ ,‬בוהה באוויר או שנרדם‪ .‬אולי הוא כועס? על מה הוא חושב? תמיד‬
‫אותה שאלה‪ .‬אנחנו נכנסים בדלת האחורית לחדר האוכל‪ .‬כל דיירי המוסד‬
‫יושבים סביב השולחנות‪ ,‬נראים כמו "זומבים" במוסד סגור‪ .‬אבא יושב כפוף על‬
‫‪81‬‬
‫כיסא הגלגלים‪ .‬זהו‪ .‬כיסא גלגלים‪ .‬הוא כבר לא ילך יותר‪ .‬לא בעזרת מקל וגם לא‬
‫בעזרת הליכון‪.‬‬
‫***‬
‫"יחצ'ו!"‪ ,‬הוא צועק לפתע ומרים את ראשו השמוט‪“ .‬יחצ'ו!"‬
‫"מה זה יחצ'ו ‪ ,‬אבא?"‪ ,‬אני שואל בסבלנות‪,‬‬
‫"אני רוצה"‪ ,‬הוא עונה‪.‬‬
‫"מה אתה רוצה?”‬
‫"אני רוצה"‪ ,‬ושוב נשמט ראשו לפנים‪.‬‬
‫אני מביט סביב‪ .‬מהצד השני של השולחן בו ישב אבי מספר לי יעקב‪" ,‬איש‬
‫המוסד" מגדרה‪" ,‬סודות מדינה"‪ .‬הוא לוחש על עלילות גבורה מדומיינות כאילו‬
‫התרחשו רק אתמול‪ .‬ממלמל‪ ,‬מחייך‪ ,‬לעיתים נוזף בבנו הדמיוני שלידו או בחבר‬
‫לנשק שמרגיז אותו‪ .‬בקצה האחר של החדר‪ ,‬זקנה אתיופית ממלמלת לחלל‬
‫האוויר את סיפור עלייתה כל הדרך ברגל לישראל‪ .‬דמעה זולגת מקצה עינה‪.‬‬
‫***‬
‫"אייודו"‪ ,‬זועקת הקשישה האיטלקית המטופחת‪ .‬עזרה? למי היא קוראת לעזרה?‬
‫מהצד האחר עונה לה חברתה הרוסייה‪" :‬אידי‪-‬סודה"‪ ,‬האיטלקייה קוראת לעזרה‬
‫והרוסייה עונה לה ‪ -‬בואי הנה‪ .‬דיאלוג ורב שיח בלתי אפשרי‪ ,‬בלתי הגיוני‪.‬‬
‫קשישה אחרת חותמת את התמונה "אוי אוי אוי"‪ ,‬מבכה על מר גורלה‪ ,‬על גורלם‪,‬‬
‫על גורלנו‪ ,‬על העולם‪.‬‬
‫אימא‪ ,‬האישה שאיתו מאז נישאו לפני כשישים שנה‪ ,‬באה איתי‪ .‬היא משחררת‬
‫אנחת רווחה‪" :‬אם זה לא היה עצוב‪ ,‬זה היה מצחיק"‪ .‬היא‪ ,‬שנושאת על גבה‬
‫הכפוף את משא החיים‪ ,‬שטיפלה לאורך כל חייה בהוריה‪ ,‬בבעלה‪ ,‬בי ובאחותי‪,‬‬
‫באחיה‪ ,‬בנכדיה‪ ,‬המטפלת האולטימטיבית‪ ,‬הדאגנית‪ ,‬האובססיבית‪ ,‬נאלצת‬
‫להפקיר את בעלה בידי אנשים זרים שיטפלו בו‪ .‬המטפלות הפיליפיניות מביאות‬
‫את ארוחת הערב‪ .‬הוא מנסה לאכול את הדייסה והכף בידו‪ ,‬הבלתי יציבה‪ ,‬נופלת‪.‬‬
‫זהו‪ ,‬אני מהרהר‪ ,‬ככה? זוהי התחנה סופית‪ .‬אני יושב מולו ומנסה לגלות מה עובר‬
‫לו בראש‪ .‬מה הוא יודע‪ ,‬מה הוא זוכר? הוא מזהה אותי‪.‬‬
‫"שלומיקו"‪ ,‬הוא קורא לי כפי שקרא לי בילדותי‪" .‬שלומיקו"‪.‬‬
‫לאף אחד לא הרשיתי לכנות אותי כך‪,‬‬
‫שלומיקו"‪ ,‬הוא ממלמל שוב‪" ,‬קח אותי הביתה"‪.‬‬
‫הביתה‪ .‬בית‪ .‬מה זה בית בשבילך אבא? מיטה? חצר? גינה? או הספה עליה היית‬
‫רובץ שעות‪ ,‬לעיתים יושב‪ ,‬לעיתים שוכב‪ ,‬לזה אתה קורא "בית"? איפה הבית‬
‫‪82‬‬
‫שלך אבא? מה אתה זוכר? מה אתה יודע? איפה אתה? ראשו נשמט שוב קדימה‬
‫והוא עובר לתחנה השנייה של חייו‪.‬‬
‫תחנה שלישית‪ -‬נמל חיפה‬
‫הנער שמעון מביט מהסיפון אל החוף‪.‬‬
‫"הנה ארץ ישראל שימוניקו! זוהי ארץ ישראל‪ .‬אתה רואה שם‪ ,‬זאת העיר חיפה"‪,‬‬
‫מראה לו אביו שלמה את רצועת החוף‪ .‬צליל הכינור של אמו‪ ,‬מרגריט‪ ,‬מנעים‬
‫לנוסעים את ההפלגה‪ .‬פיקו‪ ,‬אחיו הצעיר‪ ,‬מקיא ובוכה‪" .‬יהיה בסדר אבא"‪ ,‬מרגיע‬
‫שמעון את אביו‪" ,‬ג'ני כתבה לי במכתב שחיים סידר כבר הכל‪ ,‬אני אלך לקיבוץ‪,‬‬
‫ואתם תלכו למחנה עולים עם פיקו"‪ .‬אחותו הגדולה‪ ,‬ג'ני‪ ,‬שבישראל עברתו את‬
‫שמה ל"ציונה"‪ ,‬עלתה כשנה לפני כן לקיבוץ אשדות יעקב‪ .‬שם היא הכירה את בן‬
‫זוגה הפלמחניק חיים‪ .‬הם חיכו לעליית משפחותיהם לפני שיינשאו‪.‬‬
‫"לא רוצה"‪ ,‬בוכה פיקו וחוזר להקיא‪" ,‬למה רק שימוניקו לקיבוץ? גם אני רוצה"‪.‬‬
‫אבא תמיד היה מספר שפיקו היה השובב והחוצפן‪ .‬דוד פיקו היה צועק‪ ,‬נוזף‬
‫באבי כאילו לקח את אהבת ההורים כולה אליו‪ .‬הוא היה סונט באבא ומעליב‬
‫אותו‪ ,‬בסוף היה מחבק ומנשק‪ ,‬קם והולך‪ .‬אבא היה נעלב‪ .‬לא מבין למה תמיד‬
‫הרגיש אחיו הצעיר מקופח ומתוסכל‪.‬‬
‫"די פיקו"‪ ,‬נוזפת בו אמו מרגריט‪ .‬היא מפסיקה את נגינתה על מנת להרגיע את‬
‫בנה הצעיר וחוזרת לנגן מנגינה יהודית עליזה לקול המהומם של הנוסעים‪.‬‬
‫"זהו‪ ,‬הגענו"‪ ,‬מכריז שמעון בהתרגשות‪" ,‬בואו אחרי"‪.‬‬
‫הם אוספים את התיקים והמזוודות ומסתדרים בשורה כדי לרדת אל החוף‪.‬‬
‫שמעון מחזיק חזק את מזוודתו הכחולה הקטנה‪ ,‬המזוודה שדודה ברטה‪ ,‬אחות‬
‫אביו‪ ,‬קנתה לו במיוחד להפלגה‪ .‬הנוסעים דוחפים וצועקים‪ ,‬הוא כמעט מאבד את‬
‫היד של פיקו שממשיך להתלונן ולקטר‪ .‬שלמה ומרגריט פוסעים באיטיות אחריו‬
‫ויחד הם יורדים אל הרציף‪ .‬נוסעים רבים כורעים ברך‪ ,‬מנשקים את אדמת‬
‫המולדת‪ .‬שמעון רוצה לעשות כמותם‪ .‬ככה‪ ,‬סיפרו לו‪ ,‬נוהגים לעשות כשמגיעים‬
‫לארץ הקודש‪ ,‬אבל הוא מתבייש‪ .‬אדמת המולדת היא כרגע משטח בטון מפויח‬
‫ומשומן והוא לא רוצה ללכלך את המכנסיים היפות שאמו קנתה לו לפני‬
‫ההפלגה‪ .‬שוטרי הנמל דוחקים בהם להיכנס אל אולם הנתיבות‪ .‬בטנו מתהפכת‬
‫בקרבו‪ .‬הם מתקדמים באיטיות לעבר פקיד הסוכנות שמרעים בקולו‪:‬‬
‫"כן‪ ,‬מי אתם?"‬
‫"טולדו" ‪ ,‬עונה האב שלמה בקול חלוש‪ ,‬תוך שהוא פוסע ונעמד לצידו של שמעון‬
‫בנו‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫"טולדו?" מגחך הפקיד‪" ,‬מספרד הא?"‬
‫"אינני מבין" לוחש בלדינו שלמה‪.‬‬
‫"אספניה?" שואג הפקיד‪.‬‬
‫"נו"‪ ,‬עונה שלמה‪" ,‬טורקיה"‬
‫"אה"‪ ,‬מחייך הפקיד‪" ,‬טורקיה‪ ,‬אתא טורק"‪.‬‬
‫"סי‪ ,‬אווט‪ ,‬טורקיה‪ ,‬טורקיה"‪ ,‬שלמה מחווה בידיו על בני משפחתו‪.‬‬
‫שמעון היה נבוך‪ .‬הוא הבין ולא הבין‪ ,‬מבולבל ונסער‪ .‬הכעס וההתנהגות‬
‫המתנשאת של הפקיד היו לצנינים בעניו‪" .‬אני אבין"‪ ,‬הוא אמר לעצמו‪" ,‬אני אבין‬
‫מה הם אומרים‪ ,‬למה הם אומרים‪ ,‬ואיך‪ .‬אני רוצה לדעת ואני אדע"‪.‬‬
‫"פיניטו?" שאל את הפקיד שהעניק להם את התעודות לאחר שחתם בדפיקה‪.‬‬
‫הפקיד קימט את אפו‪ ,‬החזיר להם את התעודות‪ ,‬וקרא‪" :‬הלאה!" הם יצאו‬
‫מאולם הנתיבות אל המשאיות שהסיעו אותם ל"בית העולים"‪ .‬ברגע הראשון‬
‫שבו דרכה כף רגלו על אדמת מדינת ישראל‪ ,‬הוא הבין שהוא צריך לדעת את‬
‫השפה‪ ,‬את המנהגים‪ ,‬את האנשים‪ .‬אם הוא רוצה להיות ישראלי‪ ,‬עליו לדעת‪,‬‬
‫עליו ללמוד‪.‬‬
‫"יחצ'ו"‪ ,‬הוא חוזר פתאום להרעים בקולו וכל יושבי חדר האוכל של המוסד‬
‫הסיעודי "לב אבות" נדרכים‪ .‬האחיות מגחכות‪.‬‬
‫"אני רוצה”‬
‫"ששש"‪ ,‬מהסה אותו אימא‪" .‬אל תצעק שמעון‪ .‬אל תצעק‪ .‬מה אתה רוצה? אתה‬
‫מתנהג כמו ילד‪ ,‬בחיי”‪.‬‬
‫שוב נשמט ראשו והוא חוזר להפליג‪ .‬לאן?‬
‫תחנה ראשונה‪ -‬איסטנבול‪ ,‬טורקיה‬
‫היה קר ואפור באותו בוקר של נובמבר ‪ 1938‬בעיר הגדולה איסטנבול‪ .‬שמעון בן‬
‫התשע יצא מהבית‪ ,‬מיהר אל התחנה ועלה על החשמלית‪ ,‬הרכבת העירונית‬
‫הציבורית‪ .‬הוא היה רזה ושדוף‪ ,‬משקפי קריאה עגולים על חוטמו ומעיל כיסה‬
‫את גופו עד ברכיו‪ .‬אנשים דחפו אותו והוא היטלטל מצד לצד‪ .‬החשמלית עצרה‬
‫בתחנה שליד בית הספר‪ .‬הוא הספיק לשמוע את השרת מצלצל בפעמון‪ ,‬ורץ‬
‫לכיתה שהייתה ממוקמת בקומה השנייה‪ .‬הדלת הייתה פתוחה והוא מיהר‬
‫להיכנס‪ .‬זה לא נראה כמו כל יום‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬בדרך כלל עד שהייתה המורה‬
‫המרשעת‪ ,‬כך קראו לה‪ ,‬נכנסת לכיתה‪ ,‬היה רעש והמולה‪ ,‬צעקות‪ ,‬דחיפות‬
‫והתקוטטויות בין הילדים‪ .‬הפעם השקט היה כמעט מוחלט‪ .‬שמעון הבחין‬
‫‪84‬‬
‫בחבריו יושבים‪ ,‬מישהו קינח אף‪ ,‬וכמה בנות התייפחו חרש‪ .‬חלק מהתלמידים‬
‫בהו בחצר דרך החלון הסגור‪ .‬סוזט‪ ,‬התלמידה הטובה בכיתה‪ ,‬חביבת המורה‬
‫שישבה בשולחן הצמוד לשולחן המורה‪ ,‬יבבה בקול גדול בעוד שכנתה מחבקת‬
‫ומלטפת בעדינות את ראשה‪ .‬אפילו סלים‪ ,‬המופרע של הכיתה שיושב בשולחן‬
‫האחרון ונוהג להתנדנד על הכיסא‪ ,‬ישב יציב‪ ,‬ידיו שעונות על סנטרו והוא מביט‬
‫קדימה כשפיו קפוץ בכעס‪ .‬או שמא כאב? שמעון לא הבין‪.‬‬
‫"מה קרה ליאון?"‪ ,‬פנה אל חברו שישב לידו‪ ,‬ידידו היהודי היחיד בכיתה‪.‬‬
‫"לא שמעת?" לחש ליאון‪" ,‬אבא מת"‪.‬‬
‫"אבא שלך"? נדהם שמעון‪ .‬אבותיהם היו חברים טובים‪ ,‬ישבו זה ליד זה בבית‬
‫הכנסת ולעיתים אף נהגו להיפגש ולשחק בקלפים או בשש‪-‬בש‪.‬‬
‫"לא"‪ ,‬כעס ליאון‪" ,‬האבא שלנו‪ .‬של כולנו‪ .‬אתא טורק‪ ,‬אתא טורק מת‪ .‬אתה לא‬
‫שומע רדיו? מה אתה לונסו?"‬
‫לא‪ ,‬לא היה להם רדיו‪ .‬את החדשות היה שומע מפי אביו שהיה קורא את העיתון‬
‫שהביא כל ערב מהמפעל בו עבד כמנהל חשבונות‪ .‬בחדשות של אותו הבוקר‬
‫הודיע שדר הרדיו הטורקי תוך כדי שדמעות חונקות את גרונו על מותו של "אבי‬
‫האומה"‪ ,‬כמאל פחה אתה‪-‬טורק‪ .‬הגנרל האמיץ‪ ,‬ראש הממשלה והנשיא‪ ,‬שפיתח‬
‫וקידם את מדינתו אל המערב‪ .‬הוא נכנע למחלת כבד עקב שתייה מרובה ועבודה‬
‫מאומצת‪ .‬על העם הטורקי ירד אבל כבד‪.‬‬
‫שמעון השתתק והתכנס בעצמו‪ .‬הוא הביט על חבריו לכיתה‪ ,‬שנראו לו אחרת‪,‬‬
‫אבל הוא לא ממש הבין למה? הוא לא הרגיש כלום‪" .‬מה אני אמור לעשות?" חשב‬
‫לעצמו‪" ,‬מה אני מרגיש? אם כולם עצובים או בוכים‪ ,‬אז כנראה שכך צריך גם אני"‪.‬‬
‫הוא הניח את הידיים על השולחן ואת ראשו עליהן והניע קלות את גבו‪" ,‬שיחשבו‬
‫שאני בוכה" חשב‪" .‬אבל מה לי ולאתא טורק? זה לא גורם לי לבכות או מעציב‬
‫אותי" התנצל בפני עצמו‪ .‬לאחר מספר דקות המורה נכנסה לכיתה‪ .‬התלמידים‬
‫נעמדו מיד על רגליהם‪ ,‬אבל המורה הקשוחה שנהגה להרביץ להם עם הסרגל‬
‫הארוך על כפות הידיים‪ ,‬נראתה שבורה לחלוטין‪" .‬שבו‪ ,‬שבו ילדים"‪ ,‬אמרה ברוך‬
‫בניגוד להרגלה‪" .‬שמעתם בוודאי מה קרה לנו‪ ,‬לעם שלנו‪ .‬איזה אסון נורא" היא‬
‫פרצה בבכי "לכו הביתה ילדים‪ ,‬לכו ללוויה של האבא שלנו‪ .‬אל תבואו מחר‪ ,‬לא‬
‫נלמד‪ ,‬כולנו נתאבל עליו‪ ,‬על האבא שלנו"‪ ,‬המשיכה להתייפח‪ .‬שמעון וליאון עלו‬
‫על החשמלית בחזרה לשכונת מגוריהם‪ .‬גם הנוסעים נראו לו שונים ‪ -‬עגומים‪,‬‬
‫עצובים‪ ,‬ספונים במעיליהם‪ ,‬נשים מליטות אפן במטפחות‪ ,‬דומעות ונאנחות‪,‬‬
‫וגברים חמורי סבר מנענעים ראשם כלא מאמינים‪ ,‬חלקם אף מכים בכף ידם על‬
‫‪85‬‬
‫המצח‪ .‬לפתע נעצרה החשמלית‪ .‬חריקת בלמיה על המסילה הייתה צורמת‬
‫ומעיקה‪ .‬הנהג מיהר לרדת והנוסעים הסקרנים אחריו‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל בבהלה שמעון את ליאון שמיהר גם הוא לרדת‪ .‬צווחה מקפיאת‬
‫דם נשמעה מבחוץ‪ ,‬אישה בבכי היסטרי מלווה באיש צעיר עלו בחזרה והתיישבו‪,‬‬
‫מישהו רץ להביא לה מים‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל שוב שמעון את חברו שעלה גם הוא בפנים מבועתות‪.‬‬
‫ליאון לא הצליח להוציא מילה מפיו‪ ,‬הוא הניד בראשו מצד לצד כאילו מסרב‬
‫לעכל את מה שראה‪ .‬הוא חפן את פניו בכפות ידיו ולחש לעצמו‪:‬‬
‫"אוי‪ ,‬אמא'לה‪ ,‬זה נורא"‬
‫"מה קרה?" חזר שמעון על השאלה בעודו רואה את חברו הנסער‪" ,‬מה ראית?"‬
‫"איש אחד זרק את עצמו לתוך המסילה" ליאון הישיר אליו מבט ולא המשיך‪.‬‬
‫"ומה קרה לו?" חקר שמעון "הוא נדרס? מת?"‬
‫ליאון הנהן לחיוב בראשו "הגלגלים חתכו לו את הראש" פניו היו חיוורות כסיד‪,‬‬
‫הוא נראה המום‪.‬‬
‫"למה?" שאל שמעון בתדהמה‪.‬‬
‫"לא יודע" ענה ליאון‪" ,‬לא יודע"‬
‫שמעון שמע את הקשישים מדברים ביניהם ואומרים שאין בשביל מה לחיות‬
‫"האבא שלנו" מלמלו הנוסעים‪" ,‬הלך"‪ .‬הוא לא הבין מדוע אדם ישאף לקחת את‬
‫חייו במו ידיו‪ ,‬זה היה בלתי נתפס מבחינתו‪.‬‬
‫"איי הלכה טורקיה‪ .‬מת האבא שלנו"‪ ,‬קוננה בקול בוכים אישה שמנה שישבה‬
‫ממש מולם‪ .‬היא החלה לסטור על פניה ובעלה חיבק אותה ברכות וניסה‬
‫להרגיעה‪" :‬די פורטונה‪ .‬די"‪.‬‬
‫החשמלית המשיכה בנסיעתה ושמעון ירד בתחנה הקרובה לביתו‪ .‬אימא מרגריט‬
‫כהרגלה‪ ,‬ישבה בפתח הבית וניגנה בכינור‪ .‬הפעם הייתה זו נעימה טורקית ישנה‬
‫של אבל וצער‪.‬‬
‫"איפה אבא?" שאל שמעון בדאגה‪.‬‬
‫"בחנות של דוד סמי" ענתה אמו‪ .‬שמעון מיהר לחדר האמבטיה והקיא לתוך‬
‫האסלה‪ .‬הוא שטף את פניו ונכנס למיטה‪.‬‬
‫"שמעת קירידו?" שאלה אותו אמו "איזה אסון"‪.‬‬
‫הוא הנהן בחיוב‪.‬‬
‫"אתה מרגיש לא טוב‪ ,‬איז'ו?"‬
‫‪86‬‬
‫"כן" מלמל בעוד גופו רועד "אני לא מרגיש טוב‪".‬‬
‫"אל תדאג ‪ ,‬שימוניקו"‪ ,‬ליטפה את ראשו ופניו‪" ,‬אני אכין לך כוס תה‪ ,‬תישן‬
‫ובבוקר תרגיש יותר טוב"‪.‬‬
‫הוא עצם את עיניו ונרדם‪.‬‬
‫"שמעון‪ ,‬שמעון תפתח את העיניים‪ ",‬קוראת לו אמא "כל הזמן אתה מבקש את‬
‫שלומיקו‪ ,‬הנה הוא פה‪ ,‬ואתה לא מסתכל עליו בכלל" היא נוזפת בו‪.‬‬
‫"עיזבי אותו אימא" אני מתחנן‪“ ,‬עזבי"‬
‫"שלומיקו" הוא ממלמל "שלומיקו‪ ,‬קח אותי הביתה”‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ,‬אבא‪ ,‬זה הבית שלך"‪ .‬אני עונה לו ביובש‪" .‬זה המצב‪ ,‬אבא"‪.‬‬
‫הוא חוזר אל הבית שלו שם‪ ,‬באיסטנבול‪.‬‬
‫תחנה שניה‪ -‬גימנסיה למסחר‪ ,‬איסטנבול‬
‫כשהיה שמעון בן ‪ ,13‬אחרי שחגגו לו בבית הכנסת "עדת שלום" בר מצווה‪ ,‬הוא‬
‫עבר ללמוד ב"גימנסיה למסחר" של איסטנבול‪ .‬בית ספר תיכון ברמה גבוהה‬
‫שהכשיר פקידים‪ ,‬מנהלי חשבונות ועוד‪" .‬שיהיה לו מקצוע" חשב לעצמו אביו‪.‬‬
‫הוא היה תלמיד נבון ושקדן‪ ,‬ניחן בסקרנות טבעית לדעת‪ ,‬לחקור ולהבין‪ .‬הוא‬
‫הצטיין בלימודיו‪ ,‬אף פעם לא קרה שלא הכין שיעורי בית‪ ,‬מלבד פעם אחת‬
‫כשאורחים פקדו את ביתם הקטן ולא היה לו היכן לשבת‪ .‬אלא שהוא לא דאג יתר‬
‫על המידה‪ .‬הוא זכר שהמורה למתמטיקה נהגה לומר‪" :‬תלמיד שלא הכין‬
‫שעורים ייגש אלי‪ ,‬ויאמר‪' :‬מורתי‪ ,‬לא הכנתי שעורים בגלל הסיבות האלו והאלו‪,‬‬
‫ואפילו אם התלמיד הלך לצפות במשחק כדורגל‪ ,‬אסלח לו‪ .‬הוא לא ייענש ולא‬
‫אתן לו ציון שלילי'‪ .‬כך נהגה במשך שלוש שנים‪ .‬כל תלמיד שלא הכין שיעורי בית‬
‫קיבל ממנה ארכה‪ ,‬ובמקרה הרע‪ ,‬מכתב להורים או הערה ביומנו האישי‪.‬‬
‫הוא הרים בהיסוס את ידו‪.‬‬
‫"המורה‪ ",‬לחש שמעון "לא הכנתי שיעורים‪ ,‬כי‪ ",‬גמגם במבוכה‪.‬‬
‫"בוא הנה‪ ",‬הרעימה המורה "גש אלי בבקשה‪".‬‬
‫שמעון התקדם פסיעה אחת לעברה‪.‬‬
‫"יותר מהר‪ .‬אין לנו זמן בשבילך"‪ .‬הוא כבר נגע קלות עם רגלו בשולחנה ולא‬
‫הספיק למצמץ כשסרגל העץ היכה בכפות ידיו הפשוטות‪ .‬כאב חד פילח אותן‪.‬‬
‫הוא נשך את שפתיו ועצר את הדמעות שביקשו לפרוץ מתוך עיניו‪.‬‬
‫"ויש לך גם אפס בחשבון" נזפה בו המורה‪" ,‬תתבייש לך‪ .‬רק אתם היהודים‬
‫חושבים שהכול מותר לכם‪ ".‬שמעון לא הבין את הקשר בין יהדותו לשיעורי הבית‬
‫‪87‬‬
‫שלא טרח להכין‪ ,‬אבל אז נזכר בהערותיה הציניות כל אימת שהיה נעדר בימי חג‬
‫כגון ראש השנה או יום הכיפורים‪ .‬הוא שיחזר איך הייתה מקפידה עמו יותר‬
‫מתלמידים אחרים‪ ,‬ומידי פעם‪ ,‬כשמישהו לא הבין היטב את החומר שלימדה‪,‬‬
‫הייתה מסננת‪" ,‬תשאלו את היהודי‪ ,‬הוא מבין טוב יותר מכולם"‪.‬‬
‫חבריו הטורקים גיחכו‪ .‬הוא נפגע מהשמחה לאיד והתיישב דומע על כסאו‪ .‬בסיום‬
‫אותו יום מיהר לחזור הביתה‪ .‬אימא מרגריט הייתה טרודה בהכנת ארוחת הערב‪.‬‬
‫הוא נכנס ונשכב על המיטה שבור ומיואש‪ .‬אימו ניגשה וחיבקה אותו‪" ,‬מה קרה‬
‫שימוניקו?" שאלה‪.‬‬
‫הוא הראה לה את כף ידו ועליה סימן פס אדום‪-‬כחול במרכז‪ .‬היא לא ידעה מה‬
‫לומר‪.‬‬
‫סבתא שלי מרגריט‪ ,‬קראנו לה "מזל‪-‬טוב" היות וככה עברתו בארץ את שמה‪ ,‬לא‬
‫הרימה יד או קול על אף יצור חי‪ ,‬בוודאי שלא על ילדיה‪ .‬היא לא יכלה להבין או‬
‫לעכל רוע‪ ,‬קיבלה עליה בשקט כל גזרה או פורענות‪.‬‬
‫חלפו שבועות ספורים מאז אותו מקרה‪ .‬שמעון חזר בחוסר חשק מופגן‬
‫לגימנסיה והשתדל להצטיין יותר מכל חבריו לכיתה‪ .‬לא קרה עוד שלא הכין‬
‫שיעורים‪ ,‬הוא לא יתן למורה את האפשרות להכותו או להענישו יותר‪" .‬אם אהיה‬
‫פעם מורה‪ ",‬הבטיח לעצמו‪" ,‬לא אעז להכות תלמיד‪ ".‬אני נזכר כשכבר היה מורה‬
‫בכיר ועסק בהדרכת מורים ובייעוץ‪ ,‬תמיד היה מסביר לי בפשטות‪" :‬אין דבר כזה‬
‫תלמיד או ילד רע‪ .‬יש ילד שרע לו ושצריך לעזור לו"‪ ,‬תורת חינוך וקבלת התלמיד‬
‫כאדם על רגל אחת‪ .‬לקראת סוף שנת הלימודים‪ ,‬הגיע יום אחד האב שלמה‬
‫וסיפר להם בארוחת הערב כי פוטר מהמפעל בו עבד‪.‬‬
‫"למה?" שאלו אותו בני המשפחה‪.‬‬
‫"אולי בגלל שאני יהודי" ניסה שלמה להסביר "אולי בגלל שיש טורקים שאין להם‬
‫עבודה ובעל הבית רוצה לקבל אותם במקומי‪ ,‬אולי בגלל שאין לו הרבה עבודה‪,‬‬
‫אני לא יודע‪ .‬הוא הודיע לי שהוא מצטער ושבסוף החודש לא אוכל להמשיך‬
‫לעבוד שם יותר‪".‬‬
‫"מה נעשה?" נבהלה מרגריט‪.‬‬
‫"אל תדאגי" השיב בביטחון‪" ,‬אחרי העבודה הלכתי למשרד של הסוכנות היהודית‬
‫ונרשמתי‪ .‬אין ברירה‪ ,‬נצטרך לעזוב פה‪ ,‬הרבה יהודים עולים עכשיו לישראל‪ .‬מה‬
‫את אומרת?"‬
‫"בסדר‪ ,‬שלמה" השיבה בהכנעה מרגריט "מה שתחליט‪ .‬אתה יודע מה טוב לנו‪".‬‬
‫"אבל זכרי מרגריט" הזהיר שלמה "אסור לך לדבר על זה עם אף אחד‪ ,‬אנחנו רק‬
‫נוסעים לטיול בישראל‪ ,‬הבנת?"‬
‫‪88‬‬
‫שמעון היה לפני גיוסו לצבא הטורקי‪ .‬אם היה נודע לשלטונות על עזיבתם‪ ,‬הוא‬
‫היה נחשב לעריק‪ .‬שמעון הקשיב לשיחה בדממה‪.‬‬
‫"באמת אבא?" שאל "באמת?"‬
‫למרות החשש מהמעבר ומהלא נודע‪ ,‬הוא היה מאושר‪ .‬הוא לא האמין שתוך‬
‫מספר חודשים הוא יהיה על אוניה בדרך למדינת ישראל‪.‬‬
‫תחנה רביעית‪ -‬קיבוץ כפר גלעדי‬
‫הם חיו יחדיו בקיבוץ‪ ,‬נערים ונערות שהגיעו מטורקיה לישראל במסגרת עליית‬
‫הנוער ונשלחו למוסדות חינוך בקיבוצים שונים‪ .‬שמעון וחבריו נשלחו לכפר‬
‫גלעדי‪ .‬הוא לא ידע מילה בעברית‪ .‬אומנם בילדותו ה"חכם" לימד אותו כמה‬
‫מילים‪ ,‬אבל הוא לא הבין את פירושם‪ .‬ביום הם עבדו בעבודות שונות בקיבוץ‬
‫ובלילות חגגו‪ .‬היו להם "אספות מזכירות"‪ ,‬ומכיוון שרוב חברי הקיבוץ עלו‬
‫מטורקיה‪ ,‬הם ניהלו את הפגישות בשפה הטורקית‪ .‬הבנות מרומניה‪ ,‬שהשפה‬
‫הטורקית נשמעה להם כשפת סתרים‪ ,‬היו באות ככה סתם בשביל להעביר את‬
‫הזמן‪ .‬שמעון לקח על עצמו להקים "עיתון קיר" בטורקית ובו הוא היה כותב על‬
‫המתרחש בארץ ובעולם‪ .‬הוא היה מקשיב ל"קול ישראל" בלדינו שעה בשבוע‪,‬‬
‫ומספר לחברים‪.‬‬
‫הם עבדו בכל עבודה שהקיבוץ הכתיב להם‪ ,‬שמעון נשלח למכבסה ומכיוון‬
‫שהיה גבוה‪ ,‬הטילו עליו הכובסות את המלאכה החשובה של התליה‪ .‬הן היו‬
‫מביאות לו את הגיגיות עמוסות הכבסים והוא היה תולה‪ .‬הן היו יפות הכובסות‬
‫הרומניות‪ .‬שמעון רצה לשוחח עימן‪ ,‬לקשור קשרים‪ .‬הוא ניסה בלדינו‪" :‬איך‬
‫קוראים לך?" שאל בביישנות את הגבוהה מבין השלוש והחווה בידו עלייה‪" ,‬אני‬
‫שמעון"‬
‫"אנה" החזירה לו‪.‬‬
‫"והיכן את עובדת?" המשיך‪.‬‬
‫היא צחקקה ושאלה את חברותיה ברומנית "מה הוא רוצה ממני?"‬
‫גם הוא היה נבוך‪" .‬אתן חברות שלה? מאיפה אתן מכירות?" המשיך לפלרטט‬
‫בלדינו‪.‬‬
‫"אנחנו חברות‪ ,‬מרומניה" ענו‪.‬‬
‫הרומנית והלדינו הן שפות לטיניות "אני מתחיל להבין"‪ ,‬חשב לעצמו‪" ,‬אני יכול‬
‫גם ללמוד"‪ .‬מהר מאוד הפך שמעון להיות הדמות הדומיננטית של החבורה‬
‫הטורקית‪ .‬הוא היה כותב למסיבות עיתונים היתוליים‪ ,‬שירים ומקאמות‪ .‬הכל‪,‬‬
‫‪89‬‬
‫כמובן‪ ,‬בשפה הטורקית‪ .‬בעוד שחבריו עבדו בחקלאות‪ ,‬בבינוי או בנגריה‪ ,‬הבינו‬
‫סדרני העבודה שכדאי לשלוח את הבחור הרזה הזה לעבודות קלות יותר כמו‬
‫מכבסה או חדר אוכל‪.‬‬
‫"חבל שהוא לא יודע לכתוב בעברית"‪ ,‬אמר יום אחד שרגא המזכיר‪" ,‬היינו עושים‬
‫אותו פקיד במזכירות‪ ,‬כי בחשבון הוא דווקא מצוין"‪.‬‬
‫ברוניה‪ ,‬המדריכה של "הנוער העולה"‪ ,‬נזפה בשרגא‪" :‬שמעון יכול להיות מורה או‬
‫סופר‪ ,‬אל תזלזל בו‪".‬‬
‫באחת החופשות הגיע שמעון למחנה העולים בבית‪-‬ליד שם שהו הוריו יחד עם‬
‫אחיו הקטן‪ .‬הוא ירד מהאוטובוס ומיהר עם מזוודתו הכחולה הקטנה לבית‬
‫ההורים‪ .‬הבית בו גרו היה קטן ודל עשרות מונים מביתם בטורקיה‪ :‬חדר הכניסה‬
‫שימש גם כסלון אירוח ובקצהו מטבחון עם מקרר קטן‪ .‬בקצה השני של החדר‬
‫סידרו לפיקו מיטת סוכנות קטנה‪ ,‬בעוד שחדר השינה של ההורים היה מצויד‬
‫בשתי מיטות שחוברו יחדיו למיטה זוגית‪ .‬בימי החורף הם היו מחממים את‬
‫הצריף עם תנור נפט שריחו הדיף בכל המחנה‪ .‬אמו‪ ,‬כהרגלה‪ ,‬ישבה בפתח מנגנת‬
‫מנגינת געגועים למולדת הישנה טורקיה‪ ,‬לחברים ולמשפחה שהשאירו שם‬
‫באיסטנבול‪ .‬שלמה אביו שכב על הספה בהוֹל‪" .‬שימוניקו" קרא בהתלהבות‬
‫כשנכנס וחיבקו באושר "אה‪ ,‬איזה יופי שבאת‪ ,‬יש לי משהו חשוב לספר לך‪,‬‬
‫דיברתי עם רכז התרבות שלנו שמואל‪ .‬סיפרתי לו עליך‪ ,‬שלמדת בגימנסיה‬
‫בטורקיה‪ ,‬שאתה אוהב ללמוד‪ ,‬והוא סיפר לי שמחפשים בוגרי גימנסיות מחו"ל‬
‫כדי להכשיר אותם כמורים לעברית‪ .‬הוא הבטיח לשלוח אותך לירושלים להבחן‪,‬‬
‫ואם תצליח‪ ,‬תצטרך לעזוב את הקיבוץ"‪ .‬שמעון שתק‪ ,‬הביט במבוכה באביו‬
‫ואמר‪:‬‬
‫"אבל פאפא‪ ,‬אני עוד לא יודע עברית מספיק טוב‪ ,‬איך אני אהיה מורה?"‬
‫"אל תדאג" השיב אביו בבטחה "שמואל אמר שישלחו אותך לבחינה ובטוח‬
‫תתקבל‪ ,‬הם ילמדו אותך שם הכל"‪.‬‬
‫שמעון לא ידע להתווכח‪ .‬אם אבא ושמואל החליטו בשבילו‪ ,‬אז זה בסדר‪ ,‬הוא‬
‫ייסע להיבחן‪ ,‬הרי הוא רצה ללמוד‪ .‬אמנם החיים בקיבוץ היו מהנים‪ ,‬אבל עדיין‬
‫היה בו הרצון ללמוד‪ ,‬בעיקר את השפה העברית‪ .‬בערב‪ ,‬הגיע שמואל לבקרם‪.‬‬
‫הוא סיפר לשמעון כי פילוסוף ומורה חשוב מאוד‪ ,‬פרופסור מרטין בובר‪ ,‬הוא זה‬
‫שהקים את בית המדרש המיוחד הזה למורים שבו ינחילו את השפה העברית‬
‫למבוגרים ברחבי הארץ‪.‬‬
‫"ראה שמעון"‪ ,‬אמר לו שמואל בלדינו מעורבת בצרפתית "זוהי שליחות ציונית‬
‫להנחיל את הלשון העברית לעם ישראל‪ .‬אם תימצא ראוי‪ ,‬אתה תפגוש את מיטב‬
‫‪90‬‬
‫המורים בארץ‪ .‬אבא שלך מספר שאתה אוהב את זה"‪ .‬סקרנותו גדלה והוא הביע‬
‫נכונות להיבחן‪.‬‬
‫ביום ראשון בבוקר כשעלה על האוטובוס בתחנה המרכזית בתל אביב‪ ,‬פגש‬
‫שלושה בחורים שעלו מעיראק‪ .‬השלושה למדו בבית ספר יהודי בבגדאד על ידי‬
‫רב ולכן שלטו בתנ"ך‪ .‬שמעון הרגיש מתוסכל‪" ,‬אני לא זוכר כמעט כלום" חשב‬
‫לעצמו‪" ,‬גם בקושי למדתי תנ"ך‪ ,‬ובכלל אני לא יודע עברית טוב"‪ .‬לו היה לו‬
‫האומץ‪ ,‬הוא היה פוקד על נהג האוטובוס לעצור‪ ,‬ורץ בחזרה לחבריו בקיבוץ‪.‬‬
‫"הלו! טורקו" צחקו העיראקים‪" ,‬מי זה אברהם? אתה יודע?"‬
‫"כן" ענה שמעון‪" ,‬למנהל המכבסה בקיבוץ שלי קוראים אברהם"‪.‬‬
‫העירקים פרצו בצחוק מתגלגל‪" ,‬אברהם אבינו! יא תורקו"‪ ,‬והתחילו לשיר‪:‬‬
‫"אברהם אבינו‪ ,‬אברהם אבינו"‬
‫הם הגיעו לירושלים‪ .‬ירדו בתחנה המרכזית ולקחו אוטובוס לבית המדרש בבית‬
‫הכרם‪ .‬מזכירתו של פרופסור מרטין בובר הכניסה אותם אחד אחד לחדר עבודתו‪.‬‬
‫לאחר שיחת חולין והיכרות קצרה‪ ,‬החל הפרופסור לשאול שאלות‪.‬‬
‫"יה" שאל הפרופסור בהיגוי גרמני כבד והחל להמטיר על שמעון הצעיר מטר‬
‫שאלות מסובכות‪ .‬אחר‪-‬כך הגיש לו מבחן בכתב‪ .‬שמעון ביקש להיבחן בצרפתית‬
‫כיוון שלמד ספרות צרפתית בתיכון‪ .‬מסתבר שהוא ידע את התשובות לשאלותיו‬
‫של פרופסור בובר‪ ,‬שהתרשם משמעון והודיע לו בו במקום‪ ,‬כי הוא מקבל אותו‬
‫כתלמיד לבית המדרש למורי עם‪.‬‬
‫בדרך חזרה לתל אביב פגש שוב באוטובוס את השלישייה העיראקית‪ .‬הם היו‬
‫נסערים וכעוסים‪.‬‬
‫"נו?" שאל שמעון‪" ,‬התקבלתם? נלמד ביחד?"‬
‫"לא קיבל אותנו היקה פוץ" התרגז אחד מהם‪.‬‬
‫"איך אותך‪ ,‬שאתה לא יודע מי זה אברהם אבינו‪ ,‬הוא קיבל הא?" הוסיף השני‪.‬‬
‫"אני לא יודע מי זה אברהם אבינו?" הפעם ענה להם שמעון בהתרסה כשביטחונו‬
‫העצמי שב אליו‪" ,‬אני כן יודע מי הם אברהם‪ ,‬יצחק ויעקב" עתה החל להראות‬
‫להם את בקיאותו‪,‬‬
‫"אתם יודעים מי היה נשיא טורקיה במלחמת העולם הראשונה והשנייה?"‬
‫העיראקים נאלמו דום‪.‬‬
‫"אתם יודעים איך קוראים לראש הממשלה שלנו?"‬
‫הם לא ידעו‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫"אני יודע צרפתית ואני אלמד גם עברית וגם תנ"ך‪ .‬ופרופסור בובר הוא לא פוץ‪.‬‬
‫הוא היהודי הכי חכם בעולם‪ .‬ואיזה מזל יש לי שאני לא אלמד עם בחורים רעים‬
‫כמוכם" כך הוסיף וגם תבע את עלבונו של המורה הדגול‪.‬‬
‫לימים יכתוב פרופסור בובר מאמר על בית המדרש ויכנה את התלמיד מטורקיה‪:‬‬
‫"המתמיד" כאותו תלמיד חכם משירו של ביאליק‪ .‬אבא תמיד היה גאה באותה‬
‫מחמאה של פרופסור בובר‪.‬‬
‫"שלומיקו" הוא חוזר להרים את קולו‬
‫"כן אבא”‬
‫"קח אותי”‬
‫"לאן אבא?”‬
‫"קח אותי הביתה”‬
‫"כאן זה הבית" אני עונה לו וליבי נחמץ‪ .‬אני לא אומר לו את האמת‪ .‬הוא אף פעם‬
‫לא נתן לי לשקר‪ .‬ועכשיו אני משקר לו‪ .‬איך אפשר לקרוא למקום הזה "בית"?‬
‫***‬
‫בערב הגיע לקיבוץ‪ .‬החברים ישבו כבר במועדון‪ ,‬מחכים ל"פיליטון" השבועי של‬
‫שמעון‪ .‬דמעות חנקו את גרונו‪" ,‬התקבלתי" אמר להם‪" ,‬אני עוזב בסוף החודש‬
‫לירושלים‪ ,‬קיבלו אותי‪ .‬אתם מאמינים? אני כל כך אתגעגע אליכם" הוא צחק‪,‬‬
‫חייך והזיל דמעה חליפות‪.‬‬
‫בסוף החודש הוא ארז את המזוודה הכחולה הקטנה‪ ,‬קשר את המיטה‬
‫המתקפלת וצעד אל השער‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 1951‬עזב שמעון את הקיבוץ ולא חזר אליו יותר‪.‬‬
‫תחנה חמישית ‪ -‬בית המדרש למורי עם‪ ,‬ירושלים‬
‫"אבא‪ ,‬אבא‪ ,‬מה נשמע?”‬
‫"אבא‪ ,‬אתה שומע? איך אתה מרגיש”‬
‫"אבא‪ ,‬תרים את הראש‪ ,‬אתה רואה אותי? תראה מי פה" אני מראה לו את בני‬
‫אור‪ ,‬שבא איתי‪.‬‬
‫אין קול ואין עונה‪ .‬אני מביט בו‪ ,‬האיש הזה ‪ ,‬אבא שלי‪ ,‬שהיה כל כך ורבלי‪,‬‬
‫שהמילים והשפות היו כה חשובות לו‪ ,‬לא מדבר עכשיו‪.‬‬
‫הוא שותק‪.‬‬
‫שם בבית המדרש למורי עם בירושלים הוא לא יכול היה לשתוק‪.‬‬
‫***‬
‫‪92‬‬
‫שמעון עמד עם מזוודתו הכחולה הקטנה מול בית האבן היפה בשכונת בית‬
‫הכרם‪ .‬הוא יישר את משקפיו העגולים על אפו וניסה לקרוא את שלט השיש‬
‫הקטן שהיה תלוי על עמוד הבטון‪" ,‬בית המדרש למורי עם"‪ .‬איש מבוגר‪ ,‬כפוף גב‬
‫עם שיער לבן‪ ,‬חולצה לבנה ומכנסי חאקי‪ ,‬ירד בזריזות במדרגות‪ ,‬חייך אליו‬
‫במאור פנים ובמבטא יקה כבד אמר‪" :‬בבקשה‪ ,‬בבקשה‪ ,‬בוא היכנס‪ ,‬חלק כבר‬
‫הגיעו‪ ,‬איזה יופי‪ ,‬ואתה‪ ,‬מי אתה?"‬
‫"שמעון‪ ,‬שמעון טולדו"‬
‫"אה‪ .‬מטורקיה‪ ,‬נכון? כן‪ ,‬כן‪ ,‬שמעתי עליך‪ ,‬אני גדעון פרויינד‪ ,‬אני מנהל את‬
‫הפנימיה‪ .‬אה‪ ,‬איזה בחור נאה אתה‪ .‬יופי יופי בוא‪ ,‬בוא" זירז אותו דוקטור פרויינד‬
‫להיכנס לחדר האוכל שם כבר חיכו חלק מחבריו לבית המדרש‪.‬‬
‫הם היו עשרים‪ .‬מחצית מהם ילידי הארץ‪ ,‬ומחצית מהם עולים מעיראק‪,‬‬
‫מתוניסיה‪ ,‬מהונגריה‪ ,‬מסוריה‪ ,‬ועוד ארצות שלא כל כך ידע‪ .‬הוא היה היחיד‬
‫מטורקיה‪ .‬כיוון שזכה ב"סטיפנדיה"‪ ,‬מלגת לימודים ומחייה הכוללת דמי כיס‬
‫ו"תמיכת הורים"‪ ,‬הוא היה מסודר כלכלית‪ .‬שמעון הרגיש כי הגיע למקום הראוי‬
‫לו‪ ,‬ומכיוון שהיה חביב וחברותי‪ ,‬הוא השתלב במהרה בחבורה המיוחדת הזו‪.‬‬
‫בשיעורים הראשונים הכל נשמע לו קשה‪ ,‬לא ברור‪" ,‬מה הם רוצים ממני"‪ ,‬חשב‪,‬‬
‫"כמה שזה מסובך‪ ,‬אני בחיים לא אבין מה זו השפה הקשה הזו"‪ .‬בובר לא חסך‬
‫מהם‪ .‬הם למדו מפי המורים הטובים ביותר‪.‬‬
‫יותר מכל‪ ,‬אהב שמעון ללמוד תנ"ך‪ .‬שיעוריה הראשונים של פרופסור נחמה‬
‫ליבוביץ'‪ ,‬לימים כלת פרס ישראל לחינוך‪ ,‬היו כמו סינית בעבורו‪ .‬הוא החליט‬
‫לעשות מעשה ושלח מכתב לדודתו בטורקיה וביקש ממנה לשלוח לו תנ"ך‬
‫בטורקית‪ .‬הוא נסע לעיר ורכש מילון צרפתי – טורקי‪ .‬יחד איתו‪ ,‬עם המילון‬
‫הצרפתי‪-‬עברי שהשאיל לו ד"ר פרויינד ושני ספרי התנ"ך‪ ,‬העברי והטורקי‪ ,‬הוא‬
‫היה יושב בשיעורי התנ"ך ולומד‪ .‬הוא היה משנן בחדרו הצנוע שבפנימייה עד‬
‫השעות מאוחרות ומהר מאוד התחיל להבין את השפה המקראית הקשה‪ .‬הוא‬
‫הפך לסוג של תופעה מיוחדת בחבורת המורים הצעירים בפוטנציה‪ .‬מידי פעם‬
‫היה קורא להם פסוקים בטורקית ומתרגם לעברית‪ .‬ליבוביץ' העריכה מאוד את‬
‫הנער השקדן שעלה אך לפני שנה מטורקיה ונחוש היה ללמוד‪.‬‬
‫ב"ערבי ההווי" של ימי שישי מנהל הפנימייה‪ ,‬ד"ר פרונייד‪ ,‬היה משמיע להם‬
‫מוסיקה קלאסית‪" ,‬קצת קולטורה" היה אומר בחיוך‪ .‬שמעון היה כותב ומקריא‬
‫לחבורה מקאמות היתוליות שהיה כותב בסגנון תנכ"י‪" :‬ויהי בימי המנהל דוקטור‬
‫פרויינד‪ ,‬ויבואו באי בית המדרש לדרוש – מה לנו כי נצייר והלא אנו בורים ועמי‬
‫ארצות‪"...‬‬
‫‪93‬‬
‫חבריו אהבו את כתיבתו‪ .‬כך גם את צניעותו‪ ,‬נועם הליכותיו ואת חוש ההומור‬
‫המיוחד שלו‪ .‬הצברים תיקנו את שגיאות הכתיב שלו‪ ,‬והוא הרגיש שהוא מתחיל‬
‫לשלוט בשפה העברית‪ .‬ערב אחד הקריא סאטירה חביבה על תערוכה שהקימו‬
‫בבית המדרש ביוזמת פרויינד‪" :‬אבוי לנו‪ ,‬התלמידים‪ ,‬כי מוכרים את בית המדרש‪,‬‬
‫היכן נלמד?"‬
‫פרוינד התלהב מהמקאמה וביקש אותו ללכת לביתה של ד"ר לייבוביץ' ולהקריא‬
‫בפניה את מה שכתב‪ .‬שמעון לא יכול היה לסרב לו‪ .‬הוא הגיע לביתה נרגש‬
‫ומבויש ונקש על הדלת‪.‬‬
‫"או‪ ,‬שלום שמעון"‪ ,‬קידמה נחמה את פניו‪" ,‬מה שלומך?"‬
‫"חן חן‪ ,‬פרופסור לייבוביץ'"‪ ,‬ענה שמעון והרכין ראשו‪,‬‬
‫"נחמה‪ ,‬קרא לי נחמה"‬
‫"כן‪ ,‬המורה נחמה‪ .‬ד"ר פרויינד ביקש אותי לקרוא לך מקאמה שכתבתי"‪.‬‬
‫"יפה שמעון" שיבחה אותו פרופסור לייבוביץ' "קרא נא"‪.‬‬
‫שמעון הקריא בפניה‪ .‬היא הקשיבה בעניין ואף צחקה מידי פעם‪ .‬בסיום אמרה‬
‫לו‪:‬‬
‫"שמעון‪ ,‬תבוא עליך ברכה"‬
‫והוא‪ ,‬הנער הנבון והביישן שטרם הכיר את משמעות הביטוי‪ ,‬ענה לה בראש‬
‫מורכן‪:‬‬
‫"סליחה‪ ,‬פרופסור ליבוביץ'‪ ,‬אינני מכיר את ברכה"‪.‬‬
‫נחמה צחקה בכל פה‪ ,‬כיבדה אותו בפרוסת עוגה ובכוס תה ושילחה אותו חזרה‬
‫לפנימייה‪.‬‬
‫בתום שנת הלימודים‪ ,‬דיברו כולם עברית רהוטה‪ ,‬אפילו יותר מהצברים‪ .‬שמעון‬
‫היה מאושר‪" .‬כאשר אדע טוב יותר עברית‪ ",‬נדר "אערוך מילון עברי – טורקי‬
‫לטובת עולי טורקיה בישראל”‪.‬‬
‫***‬
‫אבא הפך לפעיל ב"התאחדות יוצאי טורקיה בישראל"‪ .‬שם סייע בהתנדבות‬
‫לעליית יהודים מטורקיה ולקליטתם בארץ‪ .‬הוא חש את מצוקת לימוד העברית‬
‫שלהם והזדהה עימם‪ .‬בשנת ‪ 1965‬חיבר מילון עברי‪-‬טורקי בעל ‪ 1000‬ערכים‪.‬‬
‫"הצלחתי לממש את נדרי" התגאה תמיד "אך לא נחתי על זרי הדפנה"‪.‬‬
‫במשך שנים הוא נענה להפצרות עמיתיו בהתאחדות עולי טורקיה‪ ,‬לעמיתי‬
‫העולים‪ ,‬כמו גם למשפחתו‪ ,‬ובשנת ‪ ,1978‬לאחר חצי שנה של עבודה מאומצת‪,‬‬
‫‪94‬‬
‫יצא לאור מילון עברי‪-‬טורקי משודרג בן ‪ 6,000‬ערכים‪ ,‬ראשון מסוגו בעולם‪ .‬הוא‬
‫קיים את נדרו ומימש את חלומו הגדול‪.‬‬
‫תחנה מרכזית ולא סופית‬
‫הם מדברים בכל השפות‪ ,‬יותר נכון ממלמלים‪ .‬קוראים קריאות ביניים‪ ,‬מקללים‬
‫ובוכים‪ ,‬אחת באיטלקית‪ ,‬השנייה ברוסית‪ ,‬ההוא דופק על מצחו ומקלל בתימנית‪.‬‬
‫את כל השפות הוא ידע‪ ,‬פטפט‪ ,‬למד‪ .‬לימד עברית ולמד מהם את שפתם‪ .‬חקר‪,‬‬
‫השווה שפות‪ ,‬ניבים ושורשים‪.‬‬
‫ועכשיו הוא שותק‪ .‬אני מביט עליו ורואה אותו מתרחק ‪ ,‬מתפורר‪ ,‬נמוג‪.‬‬
‫בתום שנת הלימודים בסמינר למורים יצאו התלמידים הנבחרים לחודש של‬
‫סטאז' בבתי עולים‪ ,‬וישנו שם באוהלים‪ .‬שמעון בחר להורוֹת במלב"ן‪ ,‬מושב‬
‫זקנים‪ .‬לימים‪ ,‬כשהייתי מתבדח עמו למה בחר דווקא בכיתת התלמידים‬
‫הראשונה שלו קבוצת זקנים‪ ,‬הוא לא היסס להסביר‪:‬‬
‫"מה זאת אומרת"‪ ,‬גיחך‪" ,‬ראשית זה היה בימי הצנע‪ ,‬ורק זקנים קיבלו מנות בשר‪.‬‬
‫כשהיינו הולכים להפסקת צהרים גם אני אכלתי בשר"‬
‫אוכל תמיד היה משמעותי בעבור אבא‪.‬‬
‫"שנית"‪ ,‬קרץ לי‪" ,‬ידעתי שהזקנים לא יפריעו לי כשאלמדם עברית‪ ,‬מקסימום‬
‫יירדמו”‪.‬‬
‫ועכשיו אתה נרדם כל הזמן אבא‪.‬‬
‫"אבא‪ ,‬אל תירדם‪ ,‬תיכף יביאו אוכל”‬
‫"אני רוצה לישון" הוא אומר בפשטות‪" ,‬אני רוצה לאכול”‬
‫זה מה שהוא עושה כל היום‪ ,‬ישן‪ .‬אוכל‪ .‬ישן‪ .‬אוכל וחוזר חלילה‪.‬‬
‫בראשית הקריירה המקצועית שלך דאגת לאכול טוב‪ ,‬ולא היה אכפת לך‬
‫שתלמידיך ירדמו‪.‬‬
‫ועכשיו בערוב ימיך אתה ישן ואוכל‪ ,‬אוכל וישן‪.‬‬
‫אתה רק לא מדבר‪ ,‬אבא‪.‬‬
‫‪95‬‬
‫חבריו של אבי ל!בית המדרש למורי עם!‬
‫בין שתי מולדות | שירה ברודצקי‬
‫שעת דמדומים‪ .‬לאה שותה תה חזק ומר‪ .‬סוף סוף יש לה הזדמנות לנוח מהיום‬
‫הארוך שעבר עליה‪ .‬היא קמה בבוקר‪ ,‬הכינה אוכל לשלומית‪ ,‬בתה הצעירה‬
‫ושלחה אותה לגן הילדים‪ .‬מהגן המשיכה לבית החרושת "בלום" שבו עבדה‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬לפנות ערב‪ ,‬שלומית כבר ישנה‪ ,‬וזאב בעלה מבלה עם חבריו מחוץ לבית‪.‬‬
‫הבית שקט‪ .‬לאה מנצלת רגעים אלה לקריאה בספר האהוב עליה "בית טיבו" של‬
‫רוז'ה מרטן די גאר‪ .‬היא אוהבת לקרוא דרמות‪ ,‬כשם שבעתיד תאהב לצפות‬
‫בסדרה "היפים והאמיצים"‪ .‬היא שקועה כולה בוויכוח הסוער המתנהל בין ז'אק‬
‫הרופא ואנטואן הסוציאליסט‪ .‬השניים מתפלמסים על נושאים אידיאולוגיים‪:‬‬
‫האם החברה הראויה צריכה להיות סוציאליסטית או קפיטליסטית‪.‬‬
‫לאה מרימה את עיניה מהספר וחושבת לעצמה שמעולם‪ ,‬שום אידיאולוגיה לא‬
‫הניעה אותה‪ .‬הפוליטיקה מאוסה בעיניה‪ .‬היא תמיד טוענת שפוליטיקה ומצפון‬
‫אינם מתיישבים זו עם זה‪ .‬מחשבותיה נקטעות לקול נקישה בדלת‪ .‬לאה‬
‫מופתעת וניגשת בחשש קל‪ ,‬פותחת חריץ קטן וזהרור של אור כתום ואדום חודר‬
‫לחדר‪.‬‬
‫הדמות שמעבר לדלת אינה נראית בבהירות‪ .‬לאה תוהה‪" :‬מי זה יכול להיות?"‬
‫היא חוששת ומחליטה להגיף את הדלת ולנעול אותה‪.‬‬
‫הדמות באפלה ממלמלת‪" :‬לאה‪ ,‬לאה‪ ,‬זה אני שלויימה‪ ,‬פתחי את הדלת יש בפי‬
‫ידיעה"‪.‬‬
‫"שלויימה? מדוע אתה מגיע בשעה כזו אל ביתי? כבר מאוחר‪".‬‬
‫לאחר המתנת מה היא נושמת עמוקות ופותחת את הדלת‪.‬‬
‫"שלויימה‪ ,‬מה הביא אותך אלי בשעה כזו?"‬
‫שלויימה נראה מבוהל ולבן כסיד‪.‬‬
‫“זה זליג‪ .‬הוא נפצע בתאונה לא רחוק מכאן‪ ,‬עלה על אי תנועה עם האופנוע שלו‬
‫והתהפך‪ .‬את מוכרחה לבוא"‪.‬‬
‫***‬
‫זליג אינו שוכח את החורף ברוסיה‪ .‬הצלילים של רגליו השוקעות בשלג נעמו‬
‫לאוזניו‪ ,‬ההחלקה על הקרח הייתה הספורט החביב עליו‪.‬‬
‫כשהגיע לפלשתינה גמלה בליבו ההחלטה לפתוח במסורת‪ ,‬לפיה ‪ -‬בכל יום‬
‫ראשון של חודשי החורף ישחה בים במשך חצי שעה וכשיצא לחוף‪ ,‬הקור‬
‫שיעטוף אותו יזכיר לו את מולדתו‪.‬‬
‫‪97‬‬
‫בזמן מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬לאחר שדווינסק הופצצה על ידי הגרמנים‪ ,‬בחרו‬
‫רוב היהודים לעזוב את העיר ולחפש מקלט במקומות מרוחקים‪ .‬גם סבו של זליג‪,‬‬
‫אהרון‪ ,‬הצטרף לשיירת הפליטים יחד עם בני משפחתו‪ .‬היעד של השיירה היה‬
‫רוסיה‪ .‬זליג בן החמש‪ ,‬נשא בתוך תיק עור קטן שסבתו הכינה לו את תצלומי‬
‫ביתו‪ .‬תוך כדי הליכה הוא התבונן בצמרות העצים‪ ,‬עקב אחר העורבים שניסו‬
‫לנקר בשאריות המזון‪ ,‬כשלפתע חש בסחרחורת ונפל ארצה‪ .‬ההמון המבוהל‬
‫רמס אותו וכשהצליח לקום‪ ,‬הוריו כבר נעלמו‪ .‬השיירה המשיכה וזליג נשאר‬
‫במקומו‪ ,‬מקווה שמישהו יחזור לאסוף אותו‪.‬‬
‫הלילה ירד הקור היה עז‪ .‬זליג חש רעב ונרדם כשבטנו מקרקרת‪ .‬עם בוקר הוא‬
‫התעורר למשמע קולות של ילדים‪ .‬הוא קם‪ ,‬וראה שבקרבת מקום מתכנסת‬
‫חבורה של ילדים מבוגרים ממנו‪ .‬הם נראו לו כבני עשר‪ .‬זליג התקרב אליהם והחל‬
‫לבכות‪ .‬הילדים‪ ,‬שזיהו את מצוקתו וראו את הבהלה שבעיניו‪ ,‬החליטו לספח‬
‫אותו אליהם‪ .‬גם הם אבדו למשפחותיהם‪ ,‬ועתה נאלצו לדאוג לעצמם על מנת‬
‫לשרוד‪ .‬בדרכם‪ ,‬נהגו לגנוב מחצרות של איכרים דברי מאכל‪ .‬מידי פעם היו נעזרים‬
‫בכפות ידיו הקטנות של זליג כדי לפרוץ שערים ולחטוף תרנגולות‪.‬‬
‫לאחר מספר שבועות פגשו בדרכם ילד כבן עשר שנראה אבוד‪ ,‬רזה ומלוכלך‪.‬‬
‫הילדים שדיברו בינם לבין עצמם ביידיש לא יכלו לתקשר אתו‪ .‬רק זליג הקטן‬
‫שדיבר ברוסית עילגת שלמד בבית סבו‪ ,‬פנה אליו ושאל אם הוא רוצה להצטרף‬
‫אליהם‪.‬‬
‫"מאין אתה מגיע?" שאל זליג‪.‬‬
‫"מרחוק‪ .‬מים הקרח הצפוני‪ .‬אני הולך בדרכים כבר ימים רבים" ענה הילד והצביע‬
‫על הכיוון ממנו הגיע‪.‬‬
‫"ולאן אתה ממשיך?"‬
‫"לחפש את הוריי"‬
‫"אולי אתה בכיוון הנכון‪ ,‬תצטרף אלינו ונדאג לך‪ .‬מה שמך?"‬
‫"סאנקה‪".‬‬
‫הם המשיכו את המסע‪ .‬כשהמזון אזל והחבורה נחה בצד הדרך‪ ,‬סאנקה לקח‬
‫פיסות קטנות של בצק‪ ,‬הרטיב והידק אותן בין אצבעותיו‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬הוא לקח‬
‫ענף‪ ,‬הסיר את החוט שקשר את מכנסיו‪ ,‬ליפף את הבצק סביב הענף והלך אל‬
‫האגם הסמוך‪ .‬הוא הסיר את מכנסיו ונכנס למים הקפואים‪ .‬כעבור זמן מה חזר‬
‫אל החבורה כשבידיו שלל של חמישה דגים שהצליח להעלות בחכתו‪ .‬האושר‬
‫היה גדול‪ ,‬הודלקה מדורה והדגים נצלו באש‪ .‬סאנקה הפגין גם את כישוריי הציד‬
‫שלו והצליח לצוד סנאי וארנבת‪ .‬אחרי כל פעם היה מברך ואומר "ספאסיבו‬
‫‪98‬‬
‫דאדושקה" )תודה לסבא(‪.‬‬
‫לאחר מספר שבועות‪ ,‬הגיעה החבורה לאזור כפרי מיושב‪ .‬לסאנקה שחיפש את‬
‫הוריו‪ ,‬הייתה תחושה שהוא נמצא במקום הנכון‪ .‬המראות של הבתים הקטנים‬
‫והריחות שהריח הציתו דבר מה בזכרונו‪ .‬הוא החליט לעזוב את החבורה‪ ,‬נפרד‬
‫מכולם בהתרגשות רבה והמשיך לכיוון הכפר שנדמה היה לו שמשפחתו‬
‫התגוררה בו‪.‬‬
‫חבורת הילדים הצטערה על הליכתו של סאנקה‪ ,‬אבל הם המשיכו בדרכם‪ .‬הימים‬
‫הפכו להיות רגועים יותר‪ ,‬הרשויות שמצאו קבוצות של ילדים‪ ,‬הכניסו אותם‬
‫לבית יתומים‪.‬‬
‫אף לא אחד מהילדים אהב את המסגרת החדשה‪ .‬הם התרגלו לעצמאות ורצו‬
‫להמשיך בכוחות עצמם בדרכם‪ .‬זליג שמלאו לו כבר שמונה שנים‪ ,‬התקשה‬
‫להתמודד עם המציאות החדשה בבית היתומים‪ .‬היחס של המטפלות היה‬
‫נוקשה ולעיתים קרובות מצא עצמו נעול בתא קטן מתחת לגרם המדרגות‪.‬‬
‫כשנכשל בלימודיו‪ ,‬אם הבית נהגה להכותו בעזרת סרגל או חגורה‪ .‬הוא התפלל‬
‫בכל יום שמישהו יוציא אותו מהמקום הנורא הזה‪ .‬כל יום לפני השינה הוא קרא‬
‫בלבו להוריו שיבואו ויקחו אותו‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬בזמן הלימודים‪ ,‬המורה גרגורי שהטיל אימה על התלמידים‪ ,‬נכנס‬
‫לשיעור וביקש מזליג לצאת‪ .‬זליג המבוהל יצא מהכיתה כשברכיו נוקשות זו בזו‪.‬‬
‫הוא ראה איש זר עומד מולו במסדרון‪ .‬המורה שאל אותו אם הוא מכיר את‬
‫האיש‪ .‬זליג העיף מבט באדם שקרא אליו בהתרגשות‪" :‬זליג‪ ,‬סוף סוף מצאתי‬
‫אותך" וקפא על מקומו‪ .‬הוא הרים את מבטו ולפתע צעק "סבא‪ ,‬סבא שלי"‪.‬‬
‫אהרון לחש בקול חנוק‪" :‬אסוף את חפצייך ונלך מפה"‪ .‬זליג לא ידע שסבו אהרון‪,‬‬
‫שהיה סוחר בעצים והיה רגיל למסעות ארוכים‪ ,‬חיפש את נכדו מזה זמן רב‪.‬‬
‫במהלך חיפושיו הוא חזר על מסלול ההליכה שלהם‪ ,‬ניגש אל הרשויות וניסה‬
‫לברר פרטים לגבי ילדים אבודים‪ .‬מבחינתו‪ ,‬ייעודו היה למצוא את נכדו האהוב‬
‫ולהשיבו למשפחתו‪.‬‬
‫השנים חלפו וזליג כבר נער‪ .‬הוא למד בגימנסיה "תרבות" בריגה‪ ,‬שלט באופן‬
‫חלקי בשפה העברית והלך לתנועת נוער ציונית‪ .‬עם סיום הלימודים הצטרף‬
‫לקיבוץ הכשרה בגרוכוב הסמוכה לוורשה‪ .‬הקיבוץ השתייך לתנועת "החלוץ"‬
‫בפולין‪ .‬בתקופה זו‪ ,‬עסק בעבודות חקלאיות‪ .‬המטרה הייתה להוכיח ליהודים‬
‫ולגויים שיש בכוחם של יהודים לחרוש ולזרוע‪ ,‬לשתול ולקצור כגויים אשר‬
‫מסביבם‪ .‬את המפגש הראשון שלו עם חוות גרוכוב תיעד מאוחר יותר בספר‬
‫בשם "בשדמות גרוכוב" כך‪:‬‬
‫‪99‬‬
‫"אפריל‪ .‬ירדתי בתחנה שלפני האחרונה‪ ,‬והטראם המשיך לדהור בטרטור מתכתי‬
‫מחריש אוזניים‪ .‬נשארתי בודד על המסילה ותרמילי בידי‪ ..‬מעבר לכביש השחירו‬
‫כמה בתי עץ שחוחים‪ .‬האמנם זאת חוות גרוכוב? פסעתי בהיסוס מה לעבר‬
‫הבתים‪ .‬צחוקן של נערות וקול זמר עליז קידמו את פניי‪" :‬בין איך מיר א חלוצ'ל‬
‫פון פולין"‪ ...‬הרגשתי עצמי כתייר‪ ,‬שהגיע ממרחקים‪ .‬כעבור שעה קלה‪ ,‬נתברר לי‬
‫פישרה של קבלת הפנים הזו‪ :‬הייתי "ליטוואק צלם קאפ" ראשון‪ ,‬שראו בחייהן‬
‫הקצרים"‪.‬‬
‫בינואר ‪ 1929‬קיבל סוף סוף את הסרטיפיקט‪ ,‬רישיון העלייה לפלשתינה‪.‬‬
‫כשהאנייה עגנה סוף סוף בנמל יפו הוא ירד לחוף מותש‪ ,‬אך נרגש‪ .‬למרות החודש‬
‫החורפי השמש זרחה והמעיל שלבש הכביד עליו‪ .‬הוא נזכר בשלג הצחור שכיסה‬
‫את הרחובות כשעלה על האנייה‪ .‬דמעות הציפו את עיניו‪ .‬מצד אחד היה‬
‫המאושר באדם‪ ,‬אך מצד אחר‪ ,‬הגעגועים והתחושה שלא יחזור יותר לארץ‬
‫מולדתו הקשו עליו‪.‬‬
‫במעבורת שמע על קבוצה בשם "שחר" מישוב שנקרא "רחובות"‪ .‬הקבוצה‬
‫התיישבה על אדמת קיבוץ רוחמה וניסתה לבסס התיישבות חקלאית‪ .‬הוא הגיע‬
‫לשם‪ ,‬בחר בקפידה את המילים המדויקות ביותר שיכול היה לומר בעברית‪,‬‬
‫והציע את עצמו כעובד בכל תחום שיידרש‪ .‬בשל המחסור הרב של פועלים נענו‬
‫לבקשתו ולקחוהו‪.‬‬
‫זליג התחיל לעבוד במרץ‪ .‬בעבר שמע שבפלשתינה חם‪ ,‬אבל לא שיער בנפשו‬
‫במה מדובר‪ .‬בכל יום עבד שעות על גבי שעות והיה מסופק מהעבודה‪ .‬שריריו‬
‫התחזקו וגופו השחים‪ .‬יום אחד הגיע בחור חדש לחבורה‪ .‬כולם כינו אותו "רודף‬
‫השמלות"‪.‬‬
‫הבחור ‪ -‬יותר משאהב לעבוד ‪ -‬היה עסוק בהתבוננות בבחורות שהיו עוברות‬
‫לידו‪ ,‬בהצגת שריריו המפותחים ובתרגול קרבות אגרוף‪ .‬כשחבריו שאלו אותו‬
‫מדוע עלה לארץ נהג לענות‪" :‬אם אני נאשם בציונות וכך רוצים לכפות עלי משהו‬
‫– אין מה לעשות‪ .‬פלשתינה? שיהיה פלשתינה!"‪.‬‬
‫כולם ידעו שהוא נכלא ברוסיה בשל הפעילות הציונית שהיה שותף לה ושהוא‬
‫עלה לפלשתינה עם גרעין נלהב של ציונים‪ .‬בכלא היה ידוע כסורר שלא אחת‬
‫התעמת עם שלטונות הכלא ואף עם עמיתיו לתא‪ .‬למזלו‪ ,‬נשים אהבו אותו בשל‬
‫יופיו ופישקובה‪ ,‬אשתו של הסופר הידוע ‪ -‬מקסים גורקי‪ ,‬עזרה לו להימלט‬
‫מברית המועצות לפלשתינה ודאגה לו לסרטיפיקט‪.‬‬
‫בשיחות הקבוצה אמר לא אחת שהיחס שלו לפלשתינה אמביוולנטי‪ .‬הוא‬
‫התגעגע לנופי מולדתו ברוסיה‪ ,‬קשה היה לו להסתגל לחבל ארץ כל כך שונה‬
‫‪100‬‬
‫מארץ ילדותו‪ .‬השרב גרם לו לסבל‪ ,‬הנופים לא היו מרהיבים בעיניו‪ .‬האדמה יבשה‬
‫ושיחי הצבר היו קוצניים‪.‬‬
‫הוא רצה להיות חלק מהמולדת החדשה‪ ,‬אבל הרגיש שהדבר אינו עולה בידו‪.‬‬
‫הוא נהג להתהלך בשדות ולצעוק‪" :‬אני זורק לך בגלוי‪ :‬אינני יכול"‪ .‬בלילות כשהיה‬
‫מנסה להירדם‪ ,‬קולותיו של האוח הטריפו את דעתו והזכירו לו את בדידותו‪ .‬ערב‬
‫אחד כשישב סביב המדורה עם חבריו ששיבחו את הציונות ואת תפארתה של‬
‫פלשתינה‪ ,‬ציטט בית משיר שכתב‪:‬‬
‫"אזי שירה פראית‪,‬‬
‫אחרת ונבדלת אל חול ליבך אזרוק‪,‬‬
‫כי היא גורל חיי‬
‫הן לא לשווא פרזלתי את הדלת‬
‫בין שתי המולדות”‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬החליטו לייעל את העבודה וחילקו את הפועלים לזוגות‪ .‬זליג נבחר‬
‫באקראי להיות בן זוגו של הבחור החדש‪ .‬מנהל העבודה הצביע על המקום שבו‬
‫יעבדו כבנאים‪ ,‬בניין מספר שלוש מצד ימין‪ .‬הם הלכו ביחד בשתיקה‪ .‬זליג ניסה‬
‫פעם נוספת לאמץ את העברית שלמד בגימנסיה "תרבות" ושאל את הבחור‬
‫לשמו‪.‬‬
‫"אני אלכסנדר פן‪ ,‬ומי אתה?"‬
‫זליג הבחין במבטא הרוסי של אלכסנדר ועבר לשוחח עמו ברוסית‪ ,‬שפה שהייתה‬
‫נוחה יותר לשניהם‪.‬‬
‫"אני זלי‪ ..‬זאב" הוא ניסה לתקן את שם ילדותו לשם העברי החדש שלו‪" .‬הגעתי‬
‫הנה לפני זמן מה מרוסיה‪ .‬לא ייאמן השינוי במזג האוויר‪ ,‬קשה להתרגל"‪.‬‬
‫פן שלא שמע זמן רב את שפת ילדותו‪ ,‬התרגש ופתח בשיחה ארוכה‪ .‬תחילה‬
‫סיפר על חייו בארץ החדשה‪ ,‬אחר כך התלהב מהנשים היפות שפגש‪ ,‬בהמשך‬
‫הרחיב ופירט על דרכי חיזור שונות המותאמות למוצאה של הבחורה המיועדת‪:‬‬
‫אם היא הגיעה מרוסיה‪ ,‬צריך תחילה לנשק את ידה‪ ,‬ואם מפולין ‪ ,‬מומלץ לכרוע‬
‫ברך‪ ,‬לעומת זאת אם היא נולדה פה‪ ,‬רצוי להגיש לה פרח ולומר שעיניה נראות‬
‫כמו הלבנה וגופה מריח כמו ורד‪.‬‬
‫כשיום העבודה הגיע לסיומו‪ ,‬פן הציע לזליג לצאת אתו לשתות כוסית לחיי‬
‫רוסיה‪ .‬הם יצאו ביחד לפונדק הקרוב והרימו כוסית של וודקה לחיי הרוסים‪,‬‬
‫‪101‬‬
‫המשיכו בכוסית קוניאק לחיי הקוניאק האיכותי שהרוסים מייצרים‪ .‬בין כוסית‬
‫לכוסית פן העלה זכרונות מילדותו שברוסיה‪ .‬הוא סיפר שפעם דוב כמעט הרג‬
‫אותו וסבא שלו הצייד הציל אותו‪ .‬בעקבות הסיפור הם הרימו כוסית נוספת‬
‫לזכרו של הסבא‪ .‬אחר כך סיפר כיצד חבורת ילדים צירפה אותו כששוטט אבוד‬
‫בדרכים‪ ,‬ועכשיו הכוסית הייתה לכבוד הילדים‪ .‬זליג שהיה בגילופין הקשיב בחצי‬
‫אוזן לסיפורים שהזכירו לו את ילדותו‪ .‬הנופים וחבורת הילדים היו מוכרים לו‬
‫כזכרון שהוא חווה בעצמו‪.‬‬
‫פן מיצה את החלום החקלאי ועבר לתל אביב‪ .‬שם עסק באגרוף ב"הפועל תל‬
‫אביב" ובמקביל הקים יחד עם נתן אקסלרוד את הסטודיה לראינוע בשם‬
‫"מולדת"‪ .‬הקשר עם זליג דעך‪ .‬זליג המשיך בעבודות בניין‪ ,‬בעבודה בפרדסים‬
‫ובשמירה‪ .‬בין עבודה לעבודה הוא קרא הרבה‪ ,‬בעיקר ספרות רוסית‪ :‬טולסטוי‪,‬‬
‫גורקי‪ ,‬אבל אהבתו הגדולה הייתה דווקא הסופרים והמשוררים האידיים‪ :‬שלום‬
‫עליכם ואיציק מאנגר‪ .‬בנוסף הוא הצטרף לקבוצה שקראה ביחד מכתביו של‬
‫קארל מארקס ונסחף אחרי הרעיונות המהפכניים שדגלו בשוויון ובאחדות של‬
‫פועלי כל העולם‪ .‬הוא החליט שבמדינה שלו הוא ילחם למען מימושם של‬
‫עקרונות אלו‪ .‬יום אחד הוא שמע מאחד החברים שעומדת להתקיים בתל אביב‬
‫הפגנה מטעם המפלגה הקומוניסטית‪ ,‬הוא עזב את רוחמה ונסע‪ .‬בהפגנה הם‬
‫מחו נגד ניצול הפועלים היהודים והערבים וחילקו דגלים אדומים‪ .‬זליג לקח את‬
‫הדגל והריע בהתלהבות בכל כוחו‪.‬‬
‫בהמולה הגדולה‪ ,‬הבחין לפתע בפנים מוכרות בקהל‪ .‬הוא התקרב וזיהה את ידידו‬
‫הוותיק פן‪ .‬ידו של פן הייתה חבושה ומוכתמת בדם‪ .‬זליג ניגש אליו בשמחה‪.‬‬
‫לאחר שהתחבקו והתנשקו בשתי הלחיים‪ ,‬שאל בדאגה מדוע ידו חבושה‪ .‬פן ענה‬
‫בקצרה שהוא ירה בעצמו בגלל בחורה בשם בלה דון‪" ,‬אתה מבין זאב? אם אתה‬
‫מאיים על בחורה שתירה בעצמך אם היא לא תיענה לחיזוריך‪ ,‬כך תעשה‪ ,‬אל‬
‫תאיים סתם"‪ .‬זליג התרשם מאוד מהמחווה הרומנטית של פן שהזכירה לו את‬
‫המשורר הרוסי פושקין שנהרג בדו קרב על רקע רומנטי‪ .‬הם קבעו שימשיכו את‬
‫שיחתם וכמובן ירימו כוסית לכבוד הרומנטיקה‪.‬‬
‫המפגש המחודש נטע בהם תחושת אחדות וכוח‪ ,‬ויחד הם פצחו בשירת‬
‫האינטרנציונל‪:‬‬
‫ח ֵלכָה"‬
‫ערָה עַם ֵ‬
‫ת ַנ ֵ‬
‫ה ְ‬
‫קוּם ִ‬
‫מזֵי ָרעָב‬
‫ע ָבדִים וּ ְ‬
‫עַם ֲ‬
‫חכַה‬
‫הלַּב ִל ֵ‬
‫ה ְנּקָמוֹת ַ‬
‫ש ַ‬
‫א ‪H‬‬
‫ֵ‬
‫קרָב”‪.‬‬
‫הכּוֹן ַל ְ‬
‫קרַאת אוֹיַב ִ‬
‫ִל ְ‬
‫‪102‬‬
‫אחרי השורה הראשונה הקהל הרב הצטרף אליהם‪ .‬הם התמוגגו מאושר‪ .‬זליג‬
‫הנלהב לקח את המושכות לידיו‪ ,‬השיג מגפון מאחד האנשים‪ ,‬עלה על הבמה‬
‫ובאופן ספונטני דיקלם שיר‪:‬‬
‫"אחים לחיים ולמוות‪ ,‬כרתנו בריתנו לעד‪,‬‬
‫יחדיו‪ ,‬חברים נלחמה‪ .‬ודגל היום תוך היד!‬
‫ואם מוצצי דם עמנו‪,‬‬
‫יגבירו עלינו העול‪,‬‬
‫כתף אל כתף נסתערה‪,‬‬
‫החופש נביא והדרור!”‬
‫ההפגנה התפזרה לה לאטה‪ ,‬ופן וזליג המשיכו ל"שלג הלבנון"‪ .‬הם החלו לשתות‬
‫אפופי אושר‪ ,‬הרבו לדבר על הדעות הפוליטיות המשותפות‪ ,‬לאחר מכן חזרו‬
‫לספר את סיפורי הילדות של כל אחד מהם‪ .‬פן שהיה רב מג של מילים תיאר את‬
‫ילדותו בצורה לירית שכבשה את לבו של זליג‪.‬‬
‫"עודי בן תשע נסתי מדממה‬
‫גורל יחפן עלי‪ :‬מדחי אל דחי ‪-‬‬
‫האם לא מפני זה קולי כה גס נשמע‬
‫בערב זה ‪ -‬קול צחוק מרקיע בכי?”‬
‫הוא סיפר על סבו האהוב שגידלו ונפטר כשהיה בן עשר ושלאחר מותו נותר בודד‬
‫בעולם ויצא לחפש את הוריו‪ .‬הוא המשיך ותיאר איך הלך במשך ימים ארוכים‪,‬‬
‫התגנב וישן באסמים של איכרים ללא ידיעתם‪ ,‬כשהשכם בבוקר היה קם וממשיך‬
‫במסע‪" .‬יום אחד פגשתי קבוצת ילדים בתחנת הרכבת‪ ,‬והתחלתי ללכת‬
‫בעקבותיהם‪ .‬אחד הילדים מהחבורה התגרה בי וניסה לגרש אותי‪ .‬לא פחדתי‬
‫ממנו והמשכתי ללכת יחד איתם‪ .‬הילדים התרגזו עלי והחלו להכות אותי‪ .‬הם לא‬
‫ידעו שאני ילד קשוח‪ ,‬שסבי חינך אותי להשיב מלחמה‪ .‬לאחר שניצחתי את‬
‫מנהיג החבורה היחס כלפי השתנה‪ ,‬ילדי הקבוצה פנו אלי ביראת כבוד ובהערכה‪,‬‬
‫והזמינו אותי להצטרף אליהם‪ .‬מאחר שלא הייתה לנו שפה משותפת‪ ,‬שהרי‬
‫דיברתי ברוסית והם דיברו ביידיש‪ ,‬פיתחתי קשר עם אחד הילדים הקטנים‬
‫שדיבר מעט רוסית‪ .‬אף על פי שהתלוויתי אליהם לזמן קצר‪ ,‬הייתה זו הפעם‬
‫‪103‬‬
‫הראשונה בה הרגשתי תחושת שייכות לקבוצה‪ ,‬ולכן אני זוכר אותם לטובה‬
‫לאורך כל השנים שעברו‪ .‬לאחר שנפרדתי מהם‪ ,‬המשכתי את מסעי לבד אך‬
‫בתחושת ביטחון‪ .‬עברתי בין כפרים שהיו דומים זה לזה‪ .‬בכל כפר חיפשתי חצר‬
‫עם עץ דובדבנים גדול‪ .‬זה היה הזיכרון היחיד שהיה לי מהימים בבית הוריי‪ .‬באחד‬
‫הכפרים זיהיתי בהתרגשות את העץ‪ ,‬רצתי לבית שהיה בחצר‪ ,‬אך לגודל אכזבתי‬
‫האנשים שפתחו לי את הדלת היו זרים‪ .‬הייתי מיואש וחששתי שלעולם לא‬
‫אמצא את הוריי"‪.‬‬
‫הוא המשיך וסיפר על היום שבו הגיע לכפר קטן‪ ,‬שבתיו עטפו אגם קפוא‪ .‬לפתע‬
‫הכל היה מוכר‪ .‬רגליו נשאו אותו לבית שעמד בקצה רחוב‪ .‬הוא ניגש בהיסוס‬
‫לפתח הבית ונקש בדלת שלוש נקישות חזקות‪ ,‬כפי שסבו לימד אותו כשהתלווה‬
‫אליו בזמן שסחר בעצים מבית לבית‪.‬‬
‫"את הדלת פתח גבר שהיה זר לי‪ .‬התבוננו זה בזה ואז שמעתי‪" :‬סאנקה‪ ,‬האם‬
‫באמת זה אתה?"‬
‫כששמע זליג את אזכור שמו של פן כסאנקה‪ ,‬נזכר באותו ילד כחוש ומלוכלך‬
‫שהתלווה אליהם בילדותו‪ .‬הזכרונות הציפו אותו והוא הבין שהם נפגשו כבר‬
‫בעבר‪ .‬לנוכח הידיעה הם התחבקו והחליטו שהם מוכרחים להישאר יחדיו‪.‬‬
‫זליג הוזמן כאורח הכבוד לחתונה של פן ובלה‪ .‬כעבור זמן קצר נולדה ביתם‬
‫הבכורה‪ ,‬זרובבלה‪ .‬הקשר בין פן לבלה דון החזיק מעמד שלוש שנים‪ ,‬שבמהלכן‬
‫הכיר את השחקנית חנה רובינא‪ .‬בתקופה זו‪ ,‬פן וזליג בילו בצוותא ערבים רבים‬
‫ושתו לשכרה להנאתם‪ .‬כשלא היו באחד מבתי המרזח‪ ,‬השתתפו בפעילות‬
‫הקבוצה הקומוניסטית‪ ,‬חיברו עלונים וכרוזים שקראו לפועלים לצאת כנגד‬
‫הניצול של מעבידיהם‪ .‬בנוסף‪ ,‬הרבו לדבר על שירה וספרות רוסית ואף לכתוב‬
‫שירה לירית וסיפורים קצרים‪ ,‬כל אחד בשפתו שלו‪ .‬פן בעברית וזליג ביידיש‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬פגש זליג בחורה שמשכה את תשומת ליבו באופן מיוחד‪ ,‬הוא‬
‫הפעיל בפנייה את כל קסמיו‪ ,‬כפי שלמד ממורו‪ ,‬להפתעתו‪ ,‬היא לא התרשמה‬
‫ממנו‪ .‬בפעם הראשונה הוא התאהב‪ .‬לשערה השחור העבה היה ריח של פרחים‪,‬‬
‫עיניה הכחולות מחויכות‪ ,‬ואפה סולד‪ .‬היא הייתה קטנת קומה‪ ,‬אך בעלת גזרה‬
‫נאה‪ .‬למרות שלא נענתה לחיזוריו של זליג היא אהבה לבלות איתו ועם פן‪ .‬אמנם‬
‫היא לא הייתה שתיינית גדולה‪ ,‬אבל חובבת שיחות הייתה בהחלט‪ .‬לאה‪ ,‬הייתה‬
‫מחוזרת על ידי צעירים רבים וקשה היה לה לבחור מביניהם‪ .‬האם לבחור בצייר‬
‫המפורסם עמירם תמרי מקיבוץ מרחביה‪ ,‬או במנהל המשמרת בעבודה שהיה‬
‫איש סודה‪ ,‬ואולי במשורר החולמני שכתב לה שירים והביא לה פרחים‪ .‬באחד‬
‫הימים הצטרפה למפגש גם חנה רובינא שהוצגה בפני החברים כאהבת חייו‬
‫‪104‬‬
‫הבלעדית של פן‪ .‬הם קיבלו אותה בחום‪ ,‬אך המשיכו בענייניהם‪ .‬שהרי ידעו כי‬
‫מדובר ברומן סוער אך זמני‪.‬‬
‫הימים חלפו‪ .‬זליג החליט שהוא רוצה לחוות מקרוב את פלאי המשטר‬
‫הקומוניסטי ברוסיה ובהזדמנות זו גם לבקר את משפחתו‪ .‬המחשבה על המרחק‬
‫מזליג גרמה ללאה לתזוזה בלב‪ ,‬היא לא יכלה לחשוב על הזמן שבו לא תתראה‬
‫עמו‪ .‬היא הבינה שהיא מאוהבת בו‪ .‬הפגישות ביניהם החלו להיות אינטימיות‪ ,‬הם‬
‫החלו לדבר על עתיד משותף‪ ,‬על המשפחה שתהיה להם‪ .‬זליג שאהב בעלי חיים‬
‫דמיין את חצר ביתם עם כלבים ובעלי כנף למיניהם‪ .‬לאה דמיינה את הבית עטוף‬
‫בצמחים רבים‪ .‬בחודשים הסמוכים לנסיעה הקשר ביניהם הלך והעמיק‪ .‬זליג‬
‫הבטיח שיחזור כעבור זמן קצר והאמין בכל ליבו שהיא תחכה לו‪.‬‬
‫***‬
‫השנה ‪ .1934‬חלפה שנה מאז שזליג הפליג למשפחתו ברוסיה ולאה עדיין‬
‫המתינה לשובו‪ .‬פשקה אמה‪ ,‬לחצה עליה להתחתן "מצאתי לך זיווג משמיים‪,‬‬
‫בחור נהדר‪ ,‬יהודל'ה‪ ,‬הוא ממשפחה אמידה‪ ,‬מהעיר שלנו בפולניה וכולם יודעים‬
‫שהם אנשים טובים עוד משם"‪ .‬לאה שתקה‪ ,‬ניסתה להתחמק מהנושא ולספר‬
‫במקום זאת על העבודה שלה בבית החרושת‪ ,‬אבל פשקה המשיכה‬
‫"לייקל'ה ‪,‬תאמיני לי‪ ,‬אני מכירה אותם עוד מאוסטרולנקה‪ ,‬תתני לזה הזדמנות"‪.‬‬
‫בפעמים הראשונות היא לא הסכימה שידברו איתה על השידוך‪ ,‬בשלב מסוים‬
‫היא רק הנהנה ולבסוף הקשיבה‪ .‬היא ויהודה יצאו לשתות "בגלי אביב" שנמצא‬
‫על החוף‪ .‬הוא סיפר לה בהתלהבות על ניסויים כימיים שהוא עורך‪ ,‬על פיתוח‬
‫המצאה שלו בנושא של ייצור שיש מלאכותי ועל הימים שבהם יהיה עשיר‪:‬‬
‫"הכסף מניע את העולם‪ ,‬רק לכלכלה קפיטליסטית יש סיכוי‪ .‬הקומוניזם הוא‬
‫חלום רומנטי של גיל הנעורים"‪.‬‬
‫לאה נישאה ליהודה וכעבור זמן קצר נולד בנם הבכור‪ .‬היא לא הייתה מאושרת‬
‫בנישואיה‪ ,‬שמחה על כך שיהודה עבד באזור ים המלח וחזר לביתם רק פעם‬
‫בשבועיים‪ .‬יום אחד כשישבה לבדה ב"שלג הלבנון"‪ ,‬שמעה קולות מריבה העולים‬
‫מהרחוב‪ .‬היא סובבה את ראשה וראתה את פן ורובינא רבים בלהט‪" :‬נמאס לי‬
‫מהשכרות שלך‪ ,‬אתה בלתי נסבל וחסר אחריות‪ .‬צא מביתי ומחיי" והוא בתגובה‪:‬‬
‫"וכתפיי הקרות רעדו משמחה‪ ..‬גם למוות קיללתני לא פעם"‪ .‬לאה נזכרה בפגישה‬
‫הראשונה שלהם ובעוצמת האהבה שהופגנה בה‪ .‬היא המשיכה לבהות בחלון‪ ,‬פן‬
‫שהיה שיכור כלוט עבר ולפתע זיהה אותה‪ .‬הוא ניגש אליה בשמחה‪ ,‬חיבק אותה‬
‫בעוצמה ושאל אותה האם כבר פגשה את זליג שחזר בשבוע שעבר לארץ‪.‬‬
‫לאה חשה שברכיה רועדות מהתרגשות‪ .‬היא חפנה את פניה בידיה ומלמלה‪:‬‬
‫‪105‬‬
‫"היכן הוא נמצא? האם הוא שאל עלי?" היא חזרה לביתה בלב כבד ובידיעה‬
‫ברורה שלא משנה מה יקרה היא לא רוצה להמשיך יותר את נישואיה ליהודה‪.‬‬
‫כעבור ימים מספר‪ ,‬בצאתה ממקום עבודתה‪ ,‬ראתה את זליג עומד בקרן הרחוב‬
‫כשבידיו זר פרחים גדול‪ .‬הוא ניגש ללאה בהיסוס‪ ,‬הגיש לה את הפרחים ואמר‬
‫בנימה מתנצלת‪" :‬שמעתי מפן שנפגשתם‪ .‬לא יצרתי איתך קשר משום שנודע לי‬
‫על נישואייך‪ .‬טעיתי כשלא קיימתי את הבטחתי‪ .‬אני אוהב אותך ורוצה לחזור‬
‫ולחיות איתך"‪.‬‬
‫נסיונותיה של לאה לשכנע את יהודה לתת לה גט נכשלו‪ .‬יהודה היה פגוע‬
‫והתבצר בעמדתו‪ .‬לעולם היא לא תזכה לגט שאליו היא מייחלת‪ .‬השינוי המבורך‬
‫התרחש לאחר שבן דודה של לאה שהיה רופא וגם בשותפות עסקית עם יהודה‪,‬‬
‫בא לעזרתה‪ .‬הוא ניצל את העובדה שיהודה היה היפוכונדר והאמין ברופאים‬
‫וסיפר לו שעל פי מחקרים חדשים שהתפרסמו בכתבי עת מדעיים‪ ,‬אנשים‬
‫הנתונים במתח רגשי עלולים לחלות בסרטן‪ .‬יהודה נבהל מאוד‪ ,‬נכנע ונתן את‬
‫הגט‪ .‬לאחר זמן מה לאה וזליג התחתנו וכעבור שנתיים נולדה בתם‪.‬‬
‫***‬
‫זליג שחזר מרוסיה נלהב מהרעיונות הקומוניסטים‪ ,‬שיתף בחוויותיו ובתחושותיו‬
‫את ידידו הוותיק פן‪ .‬שניהם היו פעילים במפלגה הקומוניסטית הישראלית מק"י‪,‬‬
‫ונרתמו במרץ לפעילות פוליטית במטרה ליצור שינוי חברתי‪ .‬פן שכבר היה‬
‫מפורסם בזכות שיריו‪ ,‬נבחר להיות העורך הראשי של המוסף לספרות ולאמנות‬
‫של עיתון המפלגה "קול העם"‪ .‬הוא האמין ביכולותיו הספרותיות של זליג ומידי‬
‫פעם פרסם במדור סיפורים שכתב‪ .‬לעיתים תכופות הם נהגו לשתות בצוותא‪.‬‬
‫לאה לא אהבה את הבילויים המשותפים שלהם‪ .‬לדעתה‪ ,‬פן היווה גורם שלילי‬
‫שמשפיע לרעה על זליג‪ .‬היא לחצה עליו להפסיק להיפגש עמו‪.‬‬
‫***‬
‫כששלויימה הגיע לביתה חיוור ומבוהל וסיפר על התאונה שקרתה לזליג‪,‬‬
‫החליטה לאה להודיע לבעלה המרותק למיטת בית החולים שעליו לבחור בינה‬
‫לבין פן‪ .‬הקשר נותק‪ .‬כעבור שנים‪ ,‬כשנודע לזליג על מחלתו הקשה של פן ועל‬
‫תנאי חייו הקשים‪ ,‬הוא החליט לבקרו‪ .‬פן נראה זקן‪ ,‬תשוש וקטוע רגליים עקב‬
‫מחלת הסכרת שסבל ממנה‪ .‬הפגישה הייתה מרגשת‪ .‬פן אמר לזליג‪:‬‬
‫‪106‬‬
‫“הייתי‬
‫והנני‬
‫ואם אוסיף להיות –‬
‫אהיה אשר הייתי‬
‫והנני”‪.‬‬
‫כעבור מספר ימים‪ ,‬פן הלך לעולמו‪.‬‬
‫* השירים לקוחים מתוך הספר "אלכסנדר פן‪ :‬היה או לא היה ‪ -‬מבחר כתובים"‪ .‬ליקט וערך יוסי גמזו‪ .‬הוצאת‬
‫צ'ריקובר תל אביב תשל"ה‪.‬‬
‫‪107‬‬
‫)מימין לשמאל( אלכסנדר פן‪ ,‬סבתא לאה וסבא זאב )זליג( בחצר ביתם‬
‫נערה על הבר | תו בצלאל‬
‫חושך‪.‬‬
‫באמת יש משהו מאיים בחושך‪ .‬עכשיו אני מרגיש את זה יותר מתמיד‪.‬‬
‫אני מנסה לפקוח עיניים ולא מצליח‪ .‬זה מוזר‪ .‬יש רחשים‪ ,‬אני שומע אותם מדברים מסביבי‪,‬‬
‫ואני לא מצליח להבין מי אלה‪ .‬מי מדבר עלי‪ ,‬מעלי? אני לא מבין מה אומרים‪ .‬יש לי הרגשה‬
‫מוזרה‪ .‬כאילו אני לא אני‪ .‬מחוץ לעצמי‪ .‬בין לבין‪ .‬לא שייך לשום מקום‪.‬‬
‫אני מתאמץ‪ ,‬מנסה בכל הכוח‪ ,‬למה זה כל כך קשה? אני מרגיש לכוד‪ ,‬כלוא בתוך הגוף‪.‬‬
‫עיניי נפקחות מעט ואני רואה מטושטש‪ .‬עוד לא ממש ברור לי מה קורה ולמה יש צינורות‬
‫שמחוברים אלי‪.‬‬
‫ולרגע אני כועס‪.‬‬
‫על הגוף שלי‪ .‬הגוף הזה שהיה פעם צעיר ובריא‪ ,‬הגוף הזה שליווה אותי כל חיי‪ ,‬בכל‬
‫מסעותיי‪ ,‬בכל עבודותיי‪ ,‬בכל מערכת יחסים‪ .‬פתאום אני מבין איך הוא בוגד בי‪ .‬איך הוא‬
‫האט את קצב החיים שלי‪ ,‬החיים שאני נורא אוהב‪ .‬הוא זה האשם בזקנה‪ .‬בחוסר התפקוד‪.‬‬
‫במחלה‪.‬‬
‫עיניי מצליחות לזהות את דמותה מבעד לצללים השחורים‪ .‬ואז אני רואה אותה יושבת לידי‪,‬‬
‫מסתכלת‪.‬‬
‫אני מצליח להסתכל עליה בחזרה‪ ,‬לחייך בשבילה‪ ,‬ושוב הוא נכנס‪ .‬הבחור עם המשקפיים‬
‫והחלוק הלבן שאותו ראיתי בשנייה לפני שנרדמתי‪ ,‬לפני שהכל הפך לחושך‪.‬‬
‫"איך אתה מרגיש אהרן?" אני מנסה לענות לו אבל מצליח רק להנהן‪.‬‬
‫"תראה‪ ",‬הוא אומר לי בטון נמוך‪" ,‬אנחנו נשאיר אותך כאן לעוד לילה‪ .‬אני לא בטוח שזה‬
‫רעיון חכם לשחרר אותך הביתה היום‪ .‬זה ייקח עוד זמן‪ .‬אין מה לעשות‪ .‬צריך הרבה‬
‫סבלנות"‪.‬‬
‫היא מחזיקה לי את היד ומלטפת אותי‪ .‬היא תמיד ידעה איך להרגיע אותי‪ .‬אבל אני יודע‬
‫שקשה לה‪ .‬אני מרגיש את זה‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬הכול יהיה בסדר ואנחנו נחזור הביתה בקרוב" היא אומרת‪ .‬היא יודעת כמה אני‬
‫שונא להיות כאן‪ ,‬בבית החולים הנוראי הזה‪ ,‬עם הרעשים של המכונות והקולות המבחילים‬
‫של החולים מסביב‪ ,‬שכל מה שמפריד ביני לבינם זה וילון מעופש בצבע ירוק חיוור‪ .‬כל מה‬
‫שאני רוצה עכשיו זה להיות בבית‪ .‬בסביבה המוכרת שלי‪ .‬לשמוע את פריטת העוד‬
‫שבוקעת מהמערכת‪ ,‬למזוג לעצמי כוסית ערק ולשבת על כיסא הבמאים האדום‪ ,‬להסתכל‬
‫על ההולכים ושבים ברחובות עין כרם‪.‬‬
‫***‬
‫‪109‬‬
‫"היי!" שמעתי מישהו צועק‪" ,‬היי! אתה! בוא‪ ,‬בוא לפה רגע"‬
‫"אני?" שאלתי‬
‫"כן‪ ,‬אתה‪ .‬בוא‪ ,‬בוא רגע‪ .‬אני צריך את העזרה שלך"‬
‫האיש הזה היה מבוגר ממני בהרבה שנים‪ .‬התקרבתי אליו‪ ,‬ואז זיהיתי‪ .‬זה הסגאב )שואב‬
‫המים(‪.‬‬
‫"תראה ילד‪ ,‬המשפחה שם הזמינה ממני מים לשתייה וליד הקוזה )הכד הגדול( קשור כלב‪.‬‬
‫תוכל לעזור לי למלא את הקוזה? אני מפחד מהכלב"‬
‫התחלתי ללכת לכיוון הבית‪ .‬השמש הייתה חזקה מאוד ונדמה היה שהאדמה מעלה עשן‪.‬‬
‫הלכתי לאט‪ .‬נזהר עם כל צעד שחורק באבני החצץ‪ .‬העובדה שהסגאב פחד מהכלב הלחיצה‬
‫אותי קצת‪ ,‬אם כי אף פעם לא פחדתי מכלבים‪ .‬למרות מאמצי‪ ,‬כל צעד שעשיתי הרעיש‬
‫תחת עור סנדליי וחשבתי מה יקרה אם אעיר את הכלב משנתו‪.‬‬
‫כשהגעתי לקוזה‪ ,‬הסתכלתי עליו‪ .‬הוא היה נראה נינוח לגמרי‪ .‬שרוי בשינה עמוקה‪ .‬סימנתי‬
‫לסגאב שהוא יכול להתקרב‪ ,‬שזה בטוח‪.‬‬
‫הוא התקרב באיטיות ולא הוריד את מבטו מהכלב‪ ,‬שנראה שכלל לא משנה לו מי עובר ליד‬
‫ביתו‪ .‬סיימנו למלא את הקוזה והתרחקנו בזהירות מהבית‪.‬‬
‫"תודה רבה ילד‪ .‬איך קוראים לך?"‬
‫"אהרן" עניתי‬
‫"אהרן‪ .‬איפה אתה גר ?"‬
‫הצבעתי על קצה הרחוב‪ ,‬על הבית של משפחתי‪.‬הבית היה בנוי בצורה המנצלת כל קרן‬
‫שמש לחימום בחורף וכל פיסת צל לקירור בקיץ‪.‬‬
‫"שם אתה גר?" הוא התפלא "אז התמזל מזלך‪ .‬לא כל אחד נולד למשפחה אמידה בהראת"‪.‬‬
‫"הייתי מציע לך שתעבוד איתי קצת‪ ,‬תעזור לי מדי פעם למלא מים בבתים עם כלבים אבל‬
‫אני מבין עכשיו שאין לך צורך בעבודה כזאת‪ .‬אתה‪ ,‬נראה שיהיו לך הצעות טובות מאלה‪.‬‬
‫תתפוס כל הזדמנות שיש לך ילד‪ .‬אל תשכח את זה"‪.‬‬
‫ובאמת לא שכחתי‪.‬‬
‫***‬
‫"אהרן"‬
‫)שקט (‬
‫"אהרן? תתעורר"‬
‫מגע היד שלה על שלי כל כך חם ונעים‪ .‬עורה הרך מלטף את עורי הפצוע והמדמם ובכל‬
‫נגיעה נדמה לי שהוא מחלים‪ ,‬מתרפא‪ .‬אני שומע אותה ממשיכה לקרוא לי‪ .‬ואני מתלבט‬
‫עוד רגע‪.‬‬
‫‪110‬‬
‫אני לא רוצה שהיא תפסיק‪ .‬קולה ערב לאוזניי אבל אני מבין שאני צריך‪ .‬בשבילה‪.‬‬
‫אני פוקח את עיני לאט‪ ,‬מסתכל עליה‪ .‬כמה שהיא יפה‪.‬‬
‫אני לא מצליח לדבר‪ .‬רק מסתכל‪.‬‬
‫"אני מניחה שישנת עמוק‪ .‬כבר שלוש שעות אני מחכה שתתעורר"‬
‫היא מעבירה יד על ראשי הקירח‪ ,‬שערי הלבן כבר כמעט נעלם‪ .‬ושוב‪ ,‬המגע שלה‪ .‬כל כך‬
‫מרגיע וממכר‪.‬‬
‫באמת היה נדמה לי שחלמתי‪ .‬השינה הייתה כה חזקה‪ ,‬אך גם כאשר נדמה שכל מה שהגוף‬
‫צריך זה מנוחה ואז הוא יקום בריא וחזק‪ ,‬גם לאחר שינה שכזאת‪ ,‬הוא נשאר עייף‪ ,‬רפוי‪,‬‬
‫מחוסר כוחות‪.‬‬
‫המבט שלי מוסת הצידה‪ .‬אני בוהה דרך החלון‪ .‬ברקע קולות החולים ששוכבים לידי‪ .‬חלקם‬
‫משתעלים‪ ,‬חלקם מדברים עם קרובים להם וחלקם‪ ,‬כנראה שחלקם כמוני‪ .‬בוהים בחלל‬
‫בחוסר הבנה גמורה איך הגענו למצב הזה‪.‬‬
‫השמש חזקה בחוץ‪ ,‬זהו חודש אוגוסט החם ואנשים מסתובבים עם גופיות‪ .‬הלוואי ויכולתי‬
‫לשמוע את החוץ‪ .‬את קולות ההולכים ושבים‪ ,‬את דיבורם בטלפון או צחוקם של אנשים‬
‫שאיני מכיר‪.‬‬
‫"תכף הם יבואו לבקר אותך‪ .‬אתה זוכר?"‬
‫אני משתהה לרגע‪ ,‬מנסה להיזכר‪.‬‬
‫"תכף יבואו שני האחים שלך"‬
‫אני מהנהן בראשי להסכמה ועדיין מביט החוצה‪ .‬אחיי‪ ,‬שניהם צעירים ממני‪ .‬ואני מפחד‪ .‬אני‬
‫מפחד מהתגובה שלהם‪ .‬מהמבט שלהם כשיכנסו‪ ,‬יעברו במסדרון דרך כל האחיות‬
‫והרופאים‪ ,‬ימצאו את חדרי‪ ,‬יחלפו על פני שני החולים ששוכבים בחדרי‪ ,‬וילון ליד וילון‪ ,‬ויראו‬
‫אותי‪ .‬יביטו בי‪ ,‬בגופי‪ ,‬בנפשי‪.‬‬
‫***‬
‫המוסיקה מהרדיו נעימה בשעות המוקדמות של הבוקר‪ .‬אני אחרי כף שמן זית‪ ,‬שחייה של‬
‫שעה בבריכה השכונתית וארוחת בוקר מזינה‪.‬‬
‫המדרגות מובילות אותי מהבית למטה‪ .‬היא מחכה לי שם‪ .‬בסטודיו‪.‬‬
‫אני ניגש אליה מיד‪ ,‬בלי להסס‪ .‬שולח את ידיי ומרגיש אותה‪ .‬היא נעימה וחלקה‪ .‬יושבת‬
‫זקופה‪ ,‬רגליה משולבות והמבט שלה חומק ממני‪ .‬אני תוהה‪ .‬החזרתי את משקפיי הגדולות‬
‫עם המסגרת החומה לעיניי ולקחתי צעד לאחור‪.‬‬
‫היא כמעט מושלמת‪.‬‬
‫'הנערה על הבר' אני אקרא לה‪ .‬עוד כמה שיופים אחרונים וסידור צבע קטן והיא מוכנה‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫הפעלתי את מכונת השיוף‪ .‬היא הרעישה אבל משהו הרגיע אותי‪ .‬הרעש שנוצר במפגש של‬
‫המתכת ונייר השיוף העבה צרם וגבר על המוסיקה מהרדיו‪ .‬הייתי חייב לעבוד מהר כדי לא‬
‫להפריע לה למעלה‪.‬‬
‫סיימתי את עבודתי והנחתי אותה על המדרגות בכניסה למשרד‪ ,‬ליד הדואר שהנחתי יום‬
‫קודם‪.‬‬
‫העלייה במדרגות חזרה לבית הפכה להיות קשה יותר ויותר‪ .‬חשבתי לעצמי שבטח לא אוכל‬
‫להמשיך כך עוד זמן רב‪ .‬בטח שלא עם הרגל המקובעת‪.‬‬
‫בקושי רב עליתי את המדרגה האחרונה והגעתי לדירה‪ .‬תליתי את הווסט שלי בכניסה‬
‫והלכתי לכיוון המטבח‪ .‬היא ישבה שם‪ ,‬ליד השולחן מול המחשב הנייד שלה‪.‬‬
‫"את רוצה לשתות? אני מכין לי תה"‬
‫היא הורידה את משקפיה והביטה בי בעיניה הכחולות‬
‫"כן‪ ,‬אני אשמח" ענתה‪.‬‬
‫מילאתי מים בקומקום החשמלי ולקחתי את קנקן החרסינה הלבן מהארון‪ .‬שמתי בו עלי‬
‫ארל גריי‪ ,‬כמה עלי יסמין וחציתי את זרעי ההל לשניים‪.‬‬
‫"אני חושב שכדאי לבנות מעלית בבית‪ .‬מעלית שתעלה אותנו מהסטודיו למטה‪ ,‬לדירה‬
‫ולמעלה למרפסת הגג‪ .‬מה את חושבת?"‬
‫"זה רעיון מצוין" היא אמרה‪" .‬אני חושבת שזה ישמש אותנו הרבה בעתיד"‬
‫הנחתי את כוס התה לידה והתיישבתי על הכורסא הנפתחת‪ ,‬מול הטלוויזיה כשכוס התה‬
‫בידי‪.‬‬
‫הרכבתי על אוזניי את אוזניות השמע שלי והדלקתי את הטלוויזיה‪" .‬לונדון וקירשנבאום"‪.‬‬
‫"כן?" אני שומע אותה אומרת דרך האוזניות‬
‫"שלום לך נכדתי היפה"‬
‫הפניתי את מבטי ומיד ראיתי את נכדתי השישית‪.‬‬
‫"סבאסא‪ ,‬מה שלומך?"‬
‫"אני בסדר‪ ,‬מה אתך?"‬
‫"סבא‪ ,‬מה זה הפסל היפה הזה למטה? אני רוצה אותו‪ .‬הוא כל כך יפה!"‬
‫"שלך"‬
‫"מה באמת?"‬
‫"קחי אותו‪ .‬הוא שלך”‬
‫***‬
‫‪112‬‬
‫אביגדור ישב לידי‪ .‬הוא פתח את העיתון של היום והקריא לי כתבה‪.‬‬
‫הרגשתי שמחשבותיי מוסחות למקום אחר‪.‬‬
‫"אתה בכלל מקשיב לי אהרן?"‬
‫לא עניתי‬
‫הוא המשיך בקריאתו שהתנגנה לי ברקע בעוד אני ניסיתי להבין לאן נודדות מחשבותיי‪.‬‬
‫חשבתי על הנכדים שלי‪ .‬על הבנות שלי‪ .‬חשבתי על כך שאני חייב להבריא‪ .‬אני חייב‬
‫להבריא‪.‬‬
‫אני רוצה‪ .‬אני רוצה לקום מהמיטה הזאת‪ ,‬ללכת‪ ,‬לרוץ‪.‬‬
‫פתאום תקף אותי שיעול עז וכמעט נחנקתי‪.‬‬
‫יוסי שעמד ליד אביגדור‪ ,‬הגיש לי כוס מים ועזר לי ללגום לגימה קטנה‪.‬‬
‫הרגשתי מבוכה‪.‬‬
‫"בסדר אהרן?" שאל יוסי‬
‫הנהנתי‬
‫כאשר פקחתי את עיניי‪ ,‬יוסי ואביגדור כבר לא היו בחדר‪ .‬הרגשתי הקלה מסוימת‪ .‬אני מניח‬
‫שמשהו העיק עלי בנוכחות של שני אחיי הקטנים‪.‬‬
‫נשארתי לבד‪ .‬זה לא קרה הרבה‪.‬‬
‫הבטתי מחוץ לחלון‪ .‬היה כבר חשוך‪ .‬עוד יום עבר חשבתי‪ .‬עוד יום‪.‬‬
‫***‬
‫הלב שלי דפק במהירות‪ .‬התרגשתי‪.‬‬
‫ברגע הנחיתה‪ ,‬החזקתי את הפסל העטוף בניילון מתפוצץ ושאריות עיתון‪ ,‬צמוד לגופי‪.‬‬
‫הוצאתי את המזוודה הקטנה מהתא שמעלי וחיכיתי שטור האנשים יצא מהמטוס‪.‬‬
‫עמדתי בדלפק להחתמת הדרכון וחשבתי‪ .‬מעניין אם היא כמו בסרטים‪ .‬כמו בתמונות‪ .‬כמו‬
‫שדמיינתי אותה‪.‬‬
‫יצאתי החוצה כשרעש הגלגלים של המזוודה מלווה אותי‪ .‬חיפשתי את היציאה והלכתי‬
‫לתפוס מונית‪.‬‬
‫השמים היו צבועים צהוב כתום ושעון המחוגים המשולש שלי הורה על השעה שש בבוקר‪.‬‬
‫זמן ניו יורק‪.‬‬
‫יופייה היה עוצר נשימה‪ .‬הבניינים הגדולים המרשימים נדמים כאין סופיים‪ .‬ואת מגדלי‬
‫התאומים זיהיתי מרחוק‪.‬‬
‫"לאן בבקשה?" שאל אותי באנגלית נהג המונית הפקיסטני‬
‫"ברודווי ‪ 103‬מערב" עניתי‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫המשכנו לנסוע ובדקתי אם הפסל העטוף עודנו אצלי‪ .‬בתוך התיק‪.‬‬
‫נכנסנו לתוך מנהטן והרגשתי שאני בעולם אחר‪.‬‬
‫אני יכול לחיות כאן חשבתי‪.‬‬
‫נהג המונית עצר לי במקום ושילמתי לו מהדולרים שהמרתי בטרמינל‪.‬‬
‫עמדתי בחוץ‪ .‬על המדרכה‪ .‬והבטתי למעלה‪.‬‬
‫את סוף הבניין לא ראיתי‪ .‬וגם את סופם של שאר הבניינים מסביבי‪ .‬המוני אנשים עברו אותי‬
‫מכל עבר‪.‬‬
‫תחבתי את ידי לכיס מכנסיי והוצאתי את הפתק‪' .‬קומה ‪ ,23‬דירה מספר ‪.'2‬‬
‫הדורמן בכניסה בירך אותי לשלום ופתח למעני את דלת המעלית‪.‬‬
‫"לאן אדוני?" שאל באנגלית‬
‫"קומה ‪ "23‬השבתי‪ .‬הרגשתי כמו אדם חשוב‪.‬‬
‫המעלית הייתה מוזהבת ועל הרצפה היה מונח שטיח אדום‪ .‬הבטתי במראה מאחורי‬
‫וסידרתי מעט את שערי‪ .‬זיהיתי בשפמי השחור שערה ארוכה יותר שבלטה משאר‬
‫השערות‪ ,‬אך כבר לא יכולתי לעשות דבר‪ .‬קיוויתי שהוא לא יראה את זה‪.‬‬
‫המעלית נעצרה ובדקתי פעם נוספת שהפסל העטוף נמצא‪.‬‬
‫על הקיר מולי היה שלט ובו הסבר על מיקומי הדירות‪ .‬פניתי ימינה וחיפשתי את דירה‬
‫מספר ‪.2‬‬
‫נעמדתי מול דלת הדירה ודפקתי בדלת‪.‬‬
‫"אהרן‪ .‬כמה טוב לראות אותך"‬
‫הוא הושיט יד ללחוץ את ידי‪ .‬הוא היה נראה מרשים במיוחד‪ .‬חליפתו השחורה ועניבתו‬
‫הכחולה העידו על התפקיד החשוב‪.‬‬
‫"גם אותך‪ ,‬מר אייזן" אמרתי ולחצתי את ידו‪.‬‬
‫ביתו היה יפיפה‪ .‬מעודי לא ראיתי בית כזה‪ .‬הסלון היה גדול ועל רצפת הפרקט היה שטיח‬
‫פרסי ארוג‪.‬‬
‫"בבקשה שב"‬
‫התיישבתי‪.‬‬
‫"תרצה לשתות משהו?"‬
‫"רק מים בבקשה"‬
‫מר אייזן הלך למטבח והביא לי כוס מים‪ .‬הוצאתי את הפסל העטוף מהתיק והנחתי אותו‬
‫על השולחן שמולנו‪.‬‬
‫"איך הייתה הטיסה?" שאל תוך סקירת הפסל‬
‫‪114‬‬
‫"בסדר גמור‪ .‬אני רק קצת עייף"‬
‫"זאת פעם ראשונה שלך בניו יורק?"‬
‫"כן" עניתי‬
‫"טוב‪ ,‬לדעתי זאת לא תהיה הפעם האחרונה שלך" הוא אמר‪" .‬מכרים רבים שאלו אותי על‬
‫עבודותיך‪ .‬אני חושב שתצליח למכור פה לא מעט פסלים אם תרצה‪ .‬ואני אשמח לעזור לך"‬
‫רציתי‪.‬‬
‫***‬
‫הרגשתי אי נוחות‪ .‬כאב לי הגב‪ .‬עוד כמה זמן אשאר על המיטה הזאת? חשבתי לעצמי‪.‬‬
‫ניסיתי לזוז‪ .‬לשנות תנוחה‪ .‬להקל על הכאב‪ .‬אך ללא הועיל‪.‬‬
‫"מה אבא? רוצה שאביא לך עוד כרית?"‬
‫"כן" לחשתי‪ .‬חיככתי בגרוני‪" .‬כן" אמרתי‪.‬‬
‫ניסיתי להישען קצת קדימה כך שבתי תוכל להוסיף לי עוד כרית‪.‬‬
‫"ככה יותר טוב?"‬
‫הפעם כבר לא היה בכוחי לענות‪ .‬הנהנתי‪.‬‬
‫הרגשתי את אותה ההרגשה‪ .‬מוכרת‪ ,‬כואבת‪ .‬הרגשה שפשוט בא לי לצרוח‪ .‬בא לי לצרוח‪.‬‬
‫לפתוח את הפה הכי גדול שאני יכול ולהוציא את הצרחה הכי חזקה שיש‪ .‬שכולם ישמעו‪.‬‬
‫זעקה שתחריש את אוזניי כולם‪.‬‬
‫אבל לא יכולתי‪ .‬ההרגשה הזאת נשארה בתוכי‪ .‬תקועה‪ .‬בלי יכולת הבעה‪ .‬האם כך ארגיש כל‬
‫שאר ימי חיי? האם ארגיש כך תמיד? שלא אוכל יותר להביע את הרגשותיי‪ ,‬שלא אוכל‬
‫לשתף עוד במחשבותיי?‬
‫"אבא? אבא‪ ,‬אתה נראה קצת חיוור"‬
‫"בסדר" לחשתי‪ ,‬החזקתי לה את היד "אני בסדר"‬
‫***‬
‫ביום שזה קרה הפסקתי להאמין‪' .‬אין אלוהים' חשבתי לעצמי‪ .‬לא יכול להיות‪ .‬לא יכול‬
‫להיות שזה קורה לי‪ .‬שזה מגיע לי‪ .‬לנו‪.‬‬
‫ניתקתי את הטלפון והדממה הייתה חזקה יותר מתמיד‪.‬‬
‫לא ידעתי מה לעשות‪.‬‬
‫ישבתי על קצה המיטה‪ .‬עדיין מסתכל על הטלפון‪ ,‬משחזר את המילים‪.‬‬
‫"הוא מת"‬
‫"הוא מת"‬
‫הסתכלתי על השעון‪ .‬ארבע אחר הצהריים‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫קמתי מהמיטה והתלבשתי‪.‬‬
‫ירדתי מחדר השינה למטה‪ ,‬לקחתי את המפתחות ונסעתי‪.‬‬
‫אני לא מאמין‪.‬‬
‫הוא היה הבן שלי‪ .‬אהבתי אותו כמו בן‪ .‬למה? לא יכולתי להפסיק לחשוב על המילה הזאת‬
‫'למה'‪.‬‬
‫כשהגעתי לשם הם עוד לא הגיעו‪.‬‬
‫תחילה התיישבתי ליד שולחן העץ הגדול והרחב‪ ,‬אך מיד הרגשתי חוסר נוחות ויצאתי‬
‫לנשום אוויר‪ .‬הסתובבתי קצת בפטיו‪ ,‬מביט לכל עבר‪ ,‬מסתכל על הצפרדע הגדולה שהוא‬
‫עשה‪ .‬היא הייתה מלאה מים כך ששני הכלבים השחורים יכלו ללגום מתוכה‪.‬‬
‫אני לא רוצה לראות אף אחד‪ .‬אף אחד‪.‬‬
‫אולי זה לא היה רעיון כל כך טוב‪ ,‬אולי אני צריך לנסוע חזרה הביתה‪ ,‬להיות לבד‪.‬‬
‫נכנסתי חזרה פנימה‪ ,‬לקחתי את המפתחות והתקדמתי לכיוון הדלת‪.‬‬
‫"אבא" הסתכלנו אחד על השניה‪.‬‬
‫חיבקתי אותה‪ .‬דמעות עלו מגרוני ופרצו החוצה דרך עיניי‪.‬‬
‫כשהרפיתי‪ ,‬נכדיי כבר לא היו שם‪ .‬התהלכתי בעקבות רעש הטלוויזיה לעבר חדר‬
‫המשחקים‪ .‬הם ישבו שם‪ ,‬שלושת הגדולים‪ .‬התקרבתי אליהם ונתתי לכל אחד מהם נשיקה‬
‫על הלחי‪.‬‬
‫הבטחתי לעצמי שאדאג להם‪ .‬לא רק להם‪ .‬אדאג גם לשני אחיהם הקטנים‪ ,‬אדאג לכל נכדיי‪,‬‬
‫לכל עשרת נכדיי‪.‬‬
‫***‬
‫"אהרון" היא נעמדה מולי‪.‬‬
‫"הפסיכולוגית כאן‪ .‬היא רוצה לדבר אתך‪ .‬אני אחכה לך ממש כאן מחוץ לחדר בסדר?" היא‬
‫ליטפה לי את הראש‪.‬‬
‫הנהנתי‪" .‬בסדר" אמרתי‪.‬‬
‫מחשבותיי לא הפסיקו להתרוצץ‪ .‬למה היא כאן‪ ,‬מה היא רוצה להגיד‪ .‬פחדתי‪.‬‬
‫"מה שלומך אהרן?" קולה היה נעים‪.‬‬
‫לא הבנתי איך דווקא היא‪ ,‬שואלת לשלומי‪ .‬הרי זה ברור‪ .‬כבר נמאס לי לענות על זה‪' .‬שלומי‬
‫לא טוב' צעקתי בתוך עצמי‪.‬‬
‫"בסדר תודה" המתנתי לתגובתה‪.‬‬
‫"אהרון‪ ,‬אתה כבר יודע מה אני רוצה להגיד לך נכון?" ידעתי‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫"אין לך הרבה זמן" היא המשיכה "כולנו דואגים לך ורוצים בטובתך‪ .‬ואני יודעת‪ ,‬אני יודעת‬
‫שזה מפחיד‪ .‬אנחנו לא יודעים מה קורה אחרי אבל אנחנו חייבים להשלים עם מה שקורה‬
‫עכשיו‪ ,‬לקבל את זה‪ .‬תראה איזה חיים יפים היו לך‪ ,‬כמה נהנית‪ ,‬כמה טיילת‪ ,‬איזה חברה‬
‫נהדרת יש לך‪ ,‬איזה בנות מדהימות ומשפחה יוצאת מן הכלל‪ ,‬תומכת ואוהבת‪ .‬זה בכלל לא‬
‫מובן מאליו"‬
‫לא ידעתי מה להגיד‪ .‬חשבתי על כל אלה‪ .‬על משפחתי ובנותיי‪ ,‬אבל גם על עבודותיי‪.‬‬
‫היצירות מעץ‪ ,‬מברונזה‪ ,‬מברזל‪ ,‬מזכוכית‪ ,‬מקלקר‪ .‬עבודותיי הן אלה שימשיכו את דרכי‪,‬‬
‫יזכירו למשפחתי את מי שאני‪.‬‬
‫"אהרן‪ .‬אהרן‪ .‬תסתכל עלי"‬
‫בכוח הפניתי את מבטי אליה‪ .‬עיניי צורבות ומגורות‬
‫"זהו‪ .‬זה הסוף‪ .‬אני חושבת שכדאי שתיפרד”‬
‫***‬
‫חושך‬
‫‪117‬‬
‫(נערה על הבר( | אהרן בצלאל‬
‫אחרית דבר | שלמה טולדו‬
‫"עד היום היה לי סבא אחד‪ .‬כל השאר היו ההורים של ההורים שלי‪ .‬היום כבר יש לי שני‬
‫סבים ושתי סבתות‪ .‬אני יכולה לדמיין את כולם מחייכים אלי‪ ,‬גאים בי ואוהבים אותי‪ .‬פעם‬
‫ראשונה שאני מכירה אותם‪ ,‬אוהבת אותם‪ .‬את כולם‪ .‬פעם ראשונה שאני מתגעגעת אליהם‪,‬‬
‫ופעם ראשונה שאני קוראת להם סבא וסבתא‪ .‬אמשיך מכאן לאסוף זיכרונות‪ .‬כבר לא‬
‫אכפת לי שאי אפשר לשמור אותם על ענן וירטואלי עם סיסמה ושם משתמש‪ ,‬או לנגב‬
‫מהם אבק שהצטבר בעליית הגג‪ .‬העיקר‪ ,‬שהם גורמים לי להרגיש בבית‪) ".‬שרון קנטור(‬
‫קובץ הביוגרפיות שנכתבו על ידי תשע סטודנטיות צעירות ואחד ותיק‪ ,‬הן אסופה של‬
‫סיפורי הארץ הזאת‪ ,‬אנשיה ושורשיה‪ ,‬סיפורי הכמיהה אליה‪ ,‬העליות והמלחמות‪ .‬דרך‬
‫סיפורי הדמויות התגלו בפנינו משפחות מרתקות‪ ,‬שורשיות ומוזרות‪ .‬אמנים מטורפים‪,‬‬
‫מטורפים אומללים‪ ,‬אומללים שמחים וכולם כולם מבני הארץ שלנו שנולדו בה או עלו אליה‪.‬‬
‫קובץ הביוגרפיות שלנו מספר בדרכו שלו את סיפורה ושירתה של המדינה שלנו ושל‬
‫המרקם האנושי המרכיב אותה‪.‬‬
‫אני תקווה שעבור הקוראים היה זה מסע מרגש ומשמח‪ ,‬מנחם ומסעיר כפי שזה היה‬
‫עבורנו‪.‬‬
‫‪119‬‬
‫אודות המחלקה לתרבות‪ ,‬יצירה והפקה‬
‫התוכנית ללימודי תואר ראשון במחלקה לתרבות‪ ,‬יצירה והפקה במכללה האקדמית‬
‫ספיר‪ ,‬הוקמה במטרה לתת מענה לצורך שעלה מהשטח‪ :‬הכשרת אנשי התרבות‬
‫והתוכן של המחר; אנשי מקצוע איכותיים שיוכלו להשתלב במגוון רחב של תחומים‬
‫ומקצועות – מחקר אקדמי‪ ,‬ניהול תוכן במוסדות תרבות‪ ,‬יזמות תרבותית וכתיבה על‬
‫תרבות בגופי תקשורת‪.‬‬
‫במסגרת התוכנית התלת שנתית‪ ,‬מקבלים הסטודנטים הכשרה מגוונת ובין תחומית‪.‬‬
‫בדרך למטרה זו לומדים הסטודנטים קורסים בין‪-‬תחומיים בפסיכולוגיה‪,‬‬
‫אנתרופולוגיה‪ ,‬סוציולוגיה‪ ,‬אמנות‪ ,‬מגדר‪ ,‬ספרות‪ ,‬תקשורת והיסטוריה‪ ,‬ובמקביל‬
‫מתנסים במגוון מטלות מעשיות המעמיקות את הידע שלהם ומאפשרות להם ניסיון‬
‫מקצועי בשדה התרבות‪.‬‬
‫במסגרת הלימודים המעשיים‪ ,‬כל תלמיד בוחר התמחות מעשית באחד משני‬
‫המסלולים‪:‬‬
‫ניהול תרבות‪ :‬יזום‪ ,‬ניהול‪ ,‬שיווק‪ ,‬תקצוב והפקה של תרבות על כל גווניה‪.‬‬
‫עריכה וכתיבה‪ :‬רכישת מיומנויות של סיקור אירועי תרבות וכתיבת ביקורות‪ ,‬מסות‪,‬‬
‫טורי דעה‪ ,‬פרוזה ושירה בסוגי מדיה שונים‪.‬‬
‫המחלקה ממוקמת במרכז צומת של עשייה יזמית‪ ,‬מאתגרת ומגוונת‪ .‬במהלך‬
‫הלימודים‪ ,‬הסטודנטים מפתחים ומפעילים פרוייקטים חדשניים בתחום התרבות‪,‬‬
‫שחוצים את גבולות האקדמיה ופונים לקהל הרחב‪.‬‬
‫בהתאם להכשרה המקיפה‪ ,‬ובעקבות הפעילויות הרבות שמקיימת המחלקה‬
‫בשיתוף הקהילה וגופים מרכזיים בתחום החברה והתרבות בישראל‪ ,‬מצליחים בוגרי‬
‫המחלקה להשתלב בתום תקופת הכשרתם בתעשיית התרבות בארץ ובעולם במגוון‬
‫תפקידים וגופים כגון‪ :‬ניהול לקוחות בחברות הפקה‪ ,‬ניהול מוסדות תרבות‪ ,‬כתיבה‬
‫במגזיני תרבות מקוונים ומודפסים‪ ,‬ייזום פרויקטים קהילתיים‪-‬תרבותיים‪ ,‬ניהול‬
‫פסטיבלים ברחבי הארץ ועוד‪.‬‬
‫פרטים נוספים על מחלקה אפשר למצוא באתר המכללה האקדמית ספיר‪ .‬ניתן ליצור‬
‫קשר בכתובת‪ [email protected] :‬או בטלפון למשרד המחלקה‪077-9802423 :‬‬
‫‪120‬‬