השיבה אל ה"אני"

Transcription

השיבה אל ה"אני"
‫פרשת תזריע‪-‬מצורע‪ ,‬ו‘ אייר תשע"ה‪ ,‬גיליון מספר ‪14‬‬
‫פרשת נצבים‪ ,‬כ"ח אלול תשע"ה‪ ,‬גיליון מספר ‪14‬‬
‫פתיחה‬
‫עיון‬
‫יצירה‬
‫מחשבה‬
‫הרב אלישע אבינר‬
‫ישראל מאיר סבתו‬
‫נדב שטרן‬
‫אלעד מוריה‬
‫חגי סגל‬
‫יונתן ויתקין‬
‫דביר פריד‬
‫השיבה אל ה"אני"‬
‫כספו לא יבוא אתו‬
‫צמאה לך‬
‫תפילה‪ ,‬ביטחון‬
‫וגזרי דין‬
‫לאן נעלמה‬
‫מצוות התוכחה?‬
‫לנשמות שבהרים‬
‫על הסליחות‬
‫רק המלאכה הגשמית‪ ,‬אלא גם המלאכה הרוחנית‪.‬‬
‫עבודתנו הרוחנית רחבה ועמוקה ונוגעת לכל פרט בחיינו‪.‬‬
‫בישיבה היא מתבטאת בעיקר בתחום לימוד התורה‪,‬‬
‫בשאיפה להרבות בזמן הלימוד ולהגדיל את איכות‬
‫הלימוד ועומקו‪ .‬בימי אלול היא מתבטאת בעיסוק הרב‬
‫בתשובה ובנסיוננו להתעלות אליה‪ ,‬לתקן את העבר‪,‬‬
‫להשתנות‪ .‬להתחיל מחדש‪ .‬חלק מעבודתנו הרוחנית היא‬
‫המלחמה הנצחית ביצר הרע‪ .‬חלק ממנה היא ההתעלות‬
‫אל מדרגות גבוהות של עמידה לפני ה'‪ .‬כל עבודתנו‬
‫הרוחנית‪ ,‬על כל היבטיה‪ ,‬כלולה ב"מלאכתך"‪ ,‬ובשבת‬
‫עלינו לראותה כאילו עשויה‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬המסגרת מחייבת לקצר‪ ,‬אולם המתבונן ישים לב‬
‫שמדובר באמת מפעימה‪ .‬פירושו של דבר שבשבת ניתן‬
‫להגיע למצב עליון בו ה' השלים כל חסרונותינו ואנו‬
‫עומדים לפניו ודבקים בו ללא כל חציצה‪ ,‬כל אחד‬
‫באופנים הפרטיים שלו וכולנו יחד כאומה‪.‬‬
‫זה פשט הביטוי "מעין עולם הבא" – בשבת ניתן לחוש‬
‫כאילו אנו נמצאים כבר במצב השלם‪ ,‬בשלמות האחרונה‪.‬‬
‫האמונה שהקב"ה ברא את העולם‪ ,‬עליה מושתתת‬
‫השבת‪ ,‬היא המחייבת להאמין שהבריאה היא טובה‪ ,‬וכפי‬
‫שהעיד עליה הבורא‪" :‬וְ ִהנֵׁה ט וֹב ְמאֹ ד" (בראשית א‪ ,‬לא) ‪.‬‬
‫ועתיד העולם להגיע לגאולתו‪ ,‬וכל יחיד ויחיד מבאי עולם‬
‫יזכה גם הוא לגאולתו שלו‪ .‬בשבת ניתנת לנו הצצה‬
‫לגאולה זו‪.‬‬
‫עומדים אנו בשבת המקדימה את ראש השנה‪ ,‬יום הדין‪.‬‬
‫בעוד יומיים נעמוד כולנו לדין‪ ,‬נעבור לפניו יתברך כבני‬
‫מרון‪ ,‬איש איש ופקודתו‪ .‬כולנו נעמוד ונתפלל על חיינו‪,‬‬
‫על עמנו ועל ארצנו‪ .‬מהי השלמות האחרונה שלנו ברגע‬
‫זה? מהו החיסרון שלנו בעת זו‪ ,‬שהשבת המיוחדת הזו‬
‫יכולה להשלים לנו? מהי המלאכה‪ ,‬מלאכת שמים‪ ,‬עבודת‬
‫הלב‪ ,‬שעלינו לראות כעשויה?‬
‫התשובה פשוטה – בראש השנה נתפלל שניחתם לחיים‪.‬‬
‫בשבת זו ניתן להגיע למקום הזה‪ ,‬ולהרגיש בחוש‬
‫שנחתמנו כולנו לחיים‪.‬‬
‫"וְ ָדבָ ר בְ ִעּת ֹו מַ ה ּטוֹב" (משלי טו‪ ,‬כג) – כל זמן והשפעותיו‪,‬‬
‫כל עת ותכונותיה‪ ,‬כל שעה והעבודה המיוחדת לה‪ .‬על כל‬
‫דבר בחיים לבוא בהקשר המתאים‪ ,‬והדברים נכונים ביתר‬
‫שאת בעבודת ה'‪ .‬עלינו להבין את העת בה אנו נמצאים‪,‬‬
‫ומתוך כך לנסות להבין את אשר ה' דורש מאיתנו‪.‬‬
‫עומדים אנו בשעה גדולה – השבת שמקדימה את ראש‬
‫השנה‪ ,‬יום הדין הנורא‪ .‬לרוב לא ניתנת משמעות רבה‬
‫לשבת זו‪ ,‬אלא לשבת הבאה‪ ,‬שבת שובה‪ .‬אולם דווקא‬
‫בשבת זו ישנה סגולה נפלאה שיכולה להתקיים בלבבות‬
‫בעת זו‪ ,‬לא בעת אחרת‪ .‬והדברים יובנו בהקדמת ביאור‬
‫עניינה של השבת‪.‬‬
‫התורה מנמקת את השבת כזכר לבריאת העולם – "זכר‬
‫למעשה בראשית"‪ ,‬בלשון התפילה והקידוש‪ .‬מצוות‬
‫השבת נועדה להזכיר לנו שהקב"ה ברא את העולם‪ ,‬הוא‬
‫אדון העולם‪ ,‬המשגיח עליו והמנהיג אותו‪ .‬ריבונו של‬
‫עולם הוא בעל הבירה‪ ,‬והוא ציווה לנו לשבות‪ ,‬לאמור‪:‬‬
‫לא לכם שייך כל עמלכם‪ ,‬כי אם לי‪ .‬הרפו ממנו והאמינו‬
‫בי‪ .‬אינכם חייבים לעבוד לפרנסתכם ללא הפסקה‪ .‬אני‬
‫דואג לכם‪.‬‬
‫לפני הציווי על שביתה ממלאכה התורה מקדימה פסוק‪:‬‬
‫ית כָל ְמלַאכְ ֶּׁתָך" (שמות כ‪ ,‬ח) ‪ .‬מה‬
‫"ש ֶׁשת י ִָמים ַּתעֲ בֹד וְ עָ ִש ָ‬
‫ֵׁ‬
‫פשר הדברים? הרי גם מי שלא עבד בכל ששת הימים‪,‬‬
‫חובה עליו לשבות בשבת‪ .‬יתרה מכן – האמנם יכול אדם‬
‫לעשות כל מלאכתו בששת ימי השבוע? על כן דרשו‬
‫חז"ל‪'" :‬ועשית כל מלאכתך' – שתהא כל מלאכתך בעיניך‬
‫כאילו עשויה"‪ .‬בשבת האדם צריך להסיח דעתו מכל‬
‫טרדות המלאכה ולהשלי ך מעליו את כל הדברי ם‬
‫המוטלים עליו‪ .‬לא לדאוג‪.‬‬
‫הטור מביא את דרשת חכמים זו בהלכות שבת (או“ח שו)‬
‫ואומר שאף על פי שהרהור מלאכה מותר בשבת‪ ,‬לפי‬
‫דרשה זו אין להרהר במלאכה‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬זהו רעיון השבת‪.‬‬
‫אולם הדברים לא אמורים רק במישור החומרי‪ ,‬במלאכה‬
‫הפיזית‪ ,‬אלא גם – ובעיקר – במישור הרוחני‪'" .‬ועשית כל‬
‫מלאכתך'‪ ,‬שתהא כל מלאכתך בעיניך כאילו עשויה" – לא‬
‫‪1‬‬
‫השיבה אל ה"אני"‬
‫את כל האמונות הגבוהות והרחוקות‪ ,‬ובכלל זה לעזוב‬
‫את האלוקים‪ ,‬ולעסוק בעיקר ‪-‬העיקרים‪ ,‬ב"אני"‪ .‬היא‬
‫טוענת שכל האידיאולוגיות הרמות מסיחות את דעת‬
‫האדם מה"אני" שלו‪ ,‬שהוא מרכז האושר שלו‪ .‬שופרה‬
‫המרכזי של משנה זו היא הפסיכולוגיה המודרנית‪,‬‬
‫הקוראת לאדם להקשיב ל"עצמי" ולגלות לו נאמנות‪ ,‬כי‬
‫הנאמנות לעצמי היא הערובה לאושר האישי של האדם‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬הפסיכולוגיה המודרנית מציעה לכל דורש מסע‬
‫מופלא של גילוי עצמי‪ ,‬רחוק‪-‬רחוק מהקולות הרועשים‬
‫של האמונות הגבוהות‪ ,‬המבלבלות את האדם‪ .‬בשם‬
‫הגרי"ד סולובייצ'יק מוסרים‪ ,‬שבעבר אויבתה של הדת‬
‫הייתה הפילוסופיה‪ ,‬אבל בימינו לא הפילוסופיה מאיימת‬
‫על הדת – אלא הפסיכולוגיה‪ .‬האמונה הדתית וההזדהות‬
‫העמוקה עם ה"אני"‪ ,‬שטופחה על ידי הפסיכולוגיה‬
‫המודרנית‪ ,‬נאבקות ביניהן על נפש האדם‪.‬‬
‫לאור האמור‪ ,‬איננו מובן כיצד השיבה אל ה"אני" היא‬
‫"התשובה הראשית" (שם טו‪ ,‬י)?!‬
‫ג‪ .‬נדמה שהשאלה האחרונה היא הפתח למענה‪ .‬הרב קוק‬
‫מלמד אותנו כיצד להפוך את אויבה המר של האמונה –‬
‫ההתמקדות ב"אני" – למקפצה אמונית‪ .‬הוא מלמד אותנו‬
‫כיצד השיבה המודרנית אל ה"אני" – השולטת ביד רמה‬
‫בתרבות המערבית‪ ,‬חודרת אל כל פרט ופרט ממנה‬
‫ומשפיעה על תודעתנו והתנהגותנו – לא רק שלא תרחיק‬
‫את האדם מהקב"ה אלא עוד תקרב אותו אליו‪ .‬אבל לשם‬
‫הבנת תהליך זה‪ ,‬עלינו להרחיב את מושג ה"אני" ולהכיר‬
‫ברבדים נוספים שלו‪.‬‬
‫ה"אני" של תרבות המערב הוא יציר כפיו של האדם‪.‬‬
‫האדם נולד כדף חלק‪ ,‬עם מגוון תכונות מולדות‪,‬‬
‫ובאמצעות עבודה אינטנסיבית הוא בונה את ה"עצמי"‬
‫שלו‪ .‬ה "עצמי" כולל את כל אמונותיו‪ ,‬חוויותיו‪,‬‬
‫חלומותיו‪ ,‬רצונותיו ותשוקותיו‪ ,‬מעלותיו וחסרונותיו‪,‬‬
‫הצלחותיו וכשלונותיו‪ .‬אור וחושך‪ ,‬יש וחידלון משמשים‬
‫בו בערבוביה‪ .‬את כל אלו רכש האדם בעמל רב במהלך‬
‫שנות חייו‪ .‬הרב קוק אינו עוסק ב"אני" זה‪ .‬לא אל "אני"‬
‫זה עלינו לשוב‪ ,‬אלא אל "אני" פנימי יותר‪ ,‬אל ה"אני"‬
‫האלוקי שבאדם‪ .‬האלוקי שבאדם איננו פוטנציאל בלבד‪,‬‬
‫אלא גילוי אלוקי ממשי‪ .‬כמובן‪ ,‬הופעתו המלאה תלויה‬
‫בפיתוח‪ ,‬אבל בכל מצב הוא "קביעא וקיימא"‪ .‬למרות‬
‫שה"אני" האלוקי שוכן בחדרי חדרים‪ ,‬בחדרי הנפש‬
‫הפנימיים (כך שניתן להתעלם ממנו)‪ ,‬יש לו מגע עם‬
‫התודעה החיצונית של האדם‪ .‬הוא חלק ממשי מהאדם‪,‬‬
‫ולכן גם פועל עליו‪ ,‬מעט או הרבה‪ .‬האדם יכול להיחשף‬
‫אליו‪ ,‬באופן ישיר או עקיף‪ ,‬להאזין לקולו ולנוע בחיים‬
‫לפי הקצב הפנימי שלו‪" .‬אני" זה ממוקם ברובד עמוק‬
‫באדם‪ ,‬לכן הוא ה"אני" השורשי שעליו יחיה האדם‪.‬‬
‫השיבה אליו היא שיבה אל העצמי אבל גם אל האלוקי‬
‫שבתוך האדם‪ ,‬ומכאן אל האלוקי שבכל היש‪ ,‬ומשם אל‬
‫האלוקי שהוא מקור היש‪ .‬ה"אני" הפנימי כוסף לאלוקים‪,‬‬
‫לכן שיבת האדם אליו מגדילה את כיסופיו לאלוקים‪.‬‬
‫הרב אלישע אבינר‬
‫א‪ .‬התשובה אל ה"אני" היא חידוש מבית מדרשו של‬
‫הראי"ה קוק זצ"ל‪ .‬בכמה מקומות בכתביו הוא כותב על‬
‫תשובת האדם אל ה"אני"‪ ,‬אל עצמו‪ .‬הרב קובע שהיא‬
‫צעד מכריע בתהליך התשובה והיא "התשובה‬
‫הראשית" (אורות התשובה טו‪ ,‬י)‪.‬‬
‫קביעה זו תמוהה ביותר‪ .‬התשובה מוגדרת בתורה כשיבה‬
‫אל ה'‪" :‬וְ ַשבְ ָּת עַ ד ה' " (דברים ל‪ ,‬ב) "כִ י ָתשּוב אֶׁ ל ה' " (שם י)‪.‬‬
‫השלב הראשון של התשובה הוא היחלצות האדם‬
‫מעיסוקו החולני בעצמו‪ ,‬משעבודו ל"אני"‪ ,‬על מנת שיוכל‬
‫לפנות אל על‪ ,‬אל אלוקיו‪ .‬כל עוד האדם טרוד בעצמו‪ ,‬כל‬
‫עוד הוא אגוצנטרי ומעמיד את עצמו במרכז‪ ,‬רחוק הוא‬
‫מה'‪ .‬ה"אני" הוא חומה המפרידה בינו לבין אלוקים‪ .‬רק‬
‫אם ישליך מעליו את דאגתו לעצמיּותו‪ ,‬הוא יוכל‬
‫להתבטל בפני האלוקים שבשמים‪.‬‬
‫המהר"ל מגדיר פעם אחר פעם את התשובה כתנועה של‬
‫שיבת המציאות לאלוקים‪ ,‬מקור הבריאה‪:‬‬
‫"כי התשובה (היא) מה שהוא שב אל השם יתברך בכל‬
‫לבבו ובכל נפשו‪ .‬ודבר זה הוא סדר העולם‪ ,‬שהעולם הזה‬
‫שב אל השם יתברך ואין לו קיום מצד עצמו רק שהוא שב‬
‫אל השם יתברך‪ ,‬אשר ממנו הוא נמצא ואליו שבים כל‬
‫הנמצאים‪ ,‬וזהו קיום שלהם מפני שהם שבים אל השם‬
‫יתברך‪".‬‬
‫(נתיבות עולם‪ ,‬נתיב התשובה פ"ב)‬
‫השיבה אל האלוקות היא יסוד קיום העולם‪ .‬פירוש‪ :‬קיום‬
‫העולם תלוי בחיבורו אל השם יתברך ("דיבוק" בלשונו‬
‫של המהר"ל‪ ,‬שם)‪ .‬חיבור זה איננו סטאטי‪ ,‬כפי שתיארוהו‬
‫היוונים‪ ,‬אלא דינאמי – תנועה מתמדת של שיבה‪ .‬את‬
‫עומק הדברים גילה לנו הרב באורות התשובה (יא‪ ,‬ד)‪:‬‬
‫"ההויות מתגלות בתור ירידה מאלוקיוּת לעולמיוּת‪ ,‬שהיא‬
‫כמו השפלה ו'מיתה' נוראה‪".‬‬
‫סדר השתלשלות הבריאה הוא התרחקות מהאלוקיות‪.‬‬
‫ככל שההשתלשלות יורדת כלפי מטה‪ ,‬כך היא מתרחקת‬
‫ממקורה‪ ,‬ופוחתת ומתדלדלת החיּות האלוקית‪ ,‬עד‬
‫שכמעט נעלמת‪ .‬אם כן‪ ,‬כיצד העולם מתקיים? תשובת‬
‫הרב היא‪:‬‬
‫"מהלך כל היש בנוי על יסוד התשובה‪".‬‬
‫כלומר‪ ,‬בשלב מסוים‪ ,‬הירידה מאלוקיות לעולמיות‬
‫נעצרת‪ ,‬ומתחיל תהליך הפוך‪ :‬שיבה אל האלוקות‪.‬‬
‫התנועה העולמית הופכת כיוון‪ :‬במקום ירידה והתרחקות‬
‫מהאלוקות‪ ,‬פונה העולם אל האלוקות ומשתוקק אליה‪.‬‬
‫תנועה זו מחיה את העולם הזה‪ .‬מה שקיים בכל היש‬
‫בצורה נסתרת‪ ,‬מתגלה בצורה מודעת בתשובתו של‬
‫האדם אל ה'‪ .‬לכן תשובת האדם מביאה רפואה לכל‬
‫העולם‪ ,‬מפני שהיא ביטוי לתנועה העולמית‪.‬‬
‫סוף דבר‪ ,‬מהותה של התשובה היא שיבת ה"אני" אל ה'‪.‬‬
‫זהו הכיוון הרצוי‪ .‬לעומתה‪ ,‬השיבה אל ה"אני" היא תנועה‬
‫בכיוון הפוך לכיוונה של התשובה הרצויה‪.‬‬
‫ב‪ .‬זאת ועוד‪ .‬וכי אין התרבות המערבית‪ ,‬ההומניסטית‬
‫החילונית‪ ,‬מטיפה לשוב אל ה"אני"?! היא קוראת לנטוש‬
‫"התשובה הראשית‪ ,‬שהיא מאירה את המחשכים מיד‪ ,‬היא‬
‫שישוב האדם אל עצמו‪ ,‬אל שורש נשמתו‪ ,‬ומיד ישוב אל‬
‫האלוקים‪ ,‬אל נשמת כל הנשמות‪ ,‬וילך ויצעד הלאה‪,‬‬
‫מעלה מעלה בקדושה ובטהרה‪".‬‬
‫‪2‬‬
‫התרבות המערבית התאהבה ב"עצמי" החיצוני‪ ,‬יציר כפיו‬
‫של האדם‪ ,‬ומאמינה שהשיבה אליו היא מקור האושר‪.‬‬
‫הכמיהה אל העצמי הרחיקה את המערב מהדת והותירה‬
‫אותו כמעט ערום מכל מוסר מחייב‪ .‬כדרכו בקודש‪ ,‬אין‬
‫הרב מתנגח עם זרמי העומק של התרבות המערבית ואינו‬
‫מבקש למחוק אותם אלא לרכוב עליהם‪ ,‬להעניק להם‬
‫משמעות גבוהה יותר ולרומם אותם‪ .‬כך נוהג הרב גם‬
‫כלפי השיבה המערבית אל ה"עצמי"‪ .‬הוא מעמיק אותה‬
‫ומקדש אותה‪ .‬טוען הרב‪ :‬השיבה אל ה"עצמי" היא‬
‫מצוינת‪ ,‬ובלבד שלא נעצור באמצע הדרך‪ַ .‬אל נשוב אל‬
‫ה"עצמי" הפסיכולוגי אלא אל "אני" פנימי יותר‪ ,‬טהור‬
‫יותר וטבעי יותר‪ .‬שם נגלה שאין סתירה בין הפנייה‬
‫ל"אני" לבין הפנייה לאלוקים‪ .‬אם הפסיכולוגיה מבטיחה‬
‫אושר למי שיתחבר ל"עצמי" שלו‪ ,‬הרי שהרב מבטיח‬
‫אושר כפול ומכופל למי שיתחבר ל"אני" האלוקי שבו‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ .‬טוען הרב שה"עצמי" שהוא יציר כפיו של‬
‫האדם‪ ,‬מורכב ממגוון רחב של השפעות חיצוניות ממה‬
‫שהאדם קלט מהתרבות השלטת ומסביבתו‪ .‬אמנם האדם‬
‫עיבד אותן על מנת לסגל אותן לרוחו ולהפוך אותן לחלק‬
‫אינטגרלי ממנו‪ ,‬אבל – טוען הרב – לא כל מה שנקלט‬
‫מבחוץ מתאים באמת לרוחו של האדם‪ ,‬ל"אני" הפנימי‬
‫שלו‪ .‬האדם תולה את אושרו בשיבה אל ה"עצמי" שלו‪,‬‬
‫אבל "עצמי" זה מורכב מיסודות שהם זרים ל"אני" הפנימי‬
‫שלו‪ .‬לכן‪ ,‬השיבה אל ה"עצמי" איננה מסוגלת להבטיח‬
‫אושר מלא אלא רק אושר חלקי‪ .‬היא מסבכת את האדם‬
‫בגלל הערבוב שבנבכי נפשו‪.‬‬
‫אל ה"אני" אנחנו נקראים לשוב‪ ,‬אך לא אל ה"אני"‬
‫החיצוני אלא אל ה"אני" הפנימי‪ ,‬האלוקי‪.‬‬
‫כספו לא יבוא אתו‬
‫לחומרא‪ ,‬ומדוע אם כן לא יתחייב לשלם? התשובה‬
‫לקושיה מפורסמת זו היא פשוטה‪ ,‬ועם זאת מחודשת‪:‬‬
‫בכל הספקות עלינו להסתכל על עיקר הספק‪ ,‬לא על‬
‫הדברים המסתעפים ממנו‪ .‬האיסור של 'לא תגזול'‬
‫מסתעף מהבעלות הממונית‪ .‬קודם כל עלינו לקבוע למי‬
‫שייך הממון‪ ,‬ורק לאחר מכן יהיו שייכים איסורי התורה‬
‫לגביו‪ .‬הבעלות של האדם על ממונו היא עניין מציאותי‬
‫שקיים ללא קשר לאיסורים ולציוויים של התורה‪,‬‬
‫והאיסורים והציוויים של התורה באים "על גבי" הבעלות‬
‫הממונית של האדם‪ 4 .‬ממילא מובן מדוע לפי רש"י אין‬
‫פיקוח נפש דוחה איסור של "לא תגזול" – משום שפיקוח‬
‫נפש דוחה דינים של התורה‪ ,‬אולם אין בכוחו לדחות‬
‫מציאות‪ ,‬והבעלות של האדם על ממונו היא דבר מציאותי‬
‫ולא דין שחידשה התורה‪ .‬גם לדעת תוספות‪ ,‬הסוברים‬
‫שגזל נדחה מפני פיקוח נפש‪ ,‬מוכרחים לומר יסוד זה –‬
‫שהרי אם כל מה שיש כאן הוא איסור‪ ,‬והאיסור נדחה‬
‫מפני פיקוח נפש‪ ,‬מניין נובע חיוב התשלומים? אלא ודאי‬
‫שגם תוספות מסכימים ליסוד זה‪ ,‬אך סוברים שכאשר‬
‫אדם רוצה להזיק את ממון חברו על מנת לשלם את‬
‫הנזק‪ ,‬אין בכך בעיה משפטית‪ ,‬כיוון שבסופו של דבר הוא‬
‫יקבל את ממונו‪ ,‬אלא בעיה איסורית‪ ,‬הנדחית מפני‬
‫פיקוח נפש‪.‬‬
‫ישראל מאיר סבתו (ה)‬
‫בימים האחרונים עסקו בישיבה בסוגית ייהרג ואל יעבור‪.‬‬
‫מתוך עיון בסוגיה‪ ,‬נלמד יסוד חשוב בדיני ממונות‪.‬‬
‫הגמרא (בבא קמא ס‪ ):‬דורשת את הפסוקים בשמואל ב (פרק‬
‫כ ג ) ו מסביר ה שב אח ת מ מלחמו ת דו ד בפל ש תי ם ‪,‬‬
‫הפלשתים התחבאו בתוך ערימות תבואה של ישראל‪,‬‬
‫והסתפק האם מותר לו לשרוף את התבואה‪ .‬כלומר‪ ,‬האם‬
‫במציאות של פיקוח נפש מותר להציל את עצמו בממון‬
‫חברו‪ .‬התשובה שענו חכמים לדוד היא שעקרונית אסור‬
‫להציל עצמו בממון חברו‪ ,‬אך כיוון שהוא מלך – מותר‪.‬‬
‫תוספות (שם ד"ה מהו‪ ,‬מובא בהרחבה ברא"ש שם) מסבירים‬
‫שלא הסתפק דוד האם מותר לשרוף את התבואה‪ ,‬כי‬
‫ודאי שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש‪ ,‬אלא הוא‬
‫הסתפק האם לאחר ששרף הוא חייב לשלם על הנזק‪.‬‬
‫אולם מרש"י שם משמע שהספק היה כפשוטו – האם‬
‫מותר לו לשרוף את התבואה או לא‪ ,‬אף על פי שהדבר‬
‫כרוך בפיקוח נפש‪ .‬ולכאורה דברי רש"י תמוהים‪ ,‬שהרי‬
‫פיקוח נפש דוחה את כל העבירות שבתורה‪ ,‬אפילו‬
‫עבירות שיש בהן חיוב מיתה‪ ,‬ומדוע שלא ידחה לאו של‬
‫"לא תגזול"? שמעתי מאבי מורי בשם הרב נבנצל‬
‫שהתשובה היא שממון חברו כלל אינו חלק מן‬
‫האפשרויות שיש לאדם‪ ,‬כיוון שאינו ברשותו‪ .‬בספר‬
‫'המידות לחקר ההלכה' (לרב משה אביגדור עמיאל)‬
‫הדברים מוסברים בהרחבה‪:‬‬
‫הלכה פשוטה היא שהמוציא מחברו עליו הראיה‪ ,‬כלומר‬
‫במקרה שיש ספק למי שייך הממון‪ ,‬אנו משאירים את‬
‫הממון בידי המוחזק‪ .‬כלל זה נכון גם לגבי מקרים בהם‬
‫המוחזק עצמו מסופק האם הממון שלו‪ .‬ולכאורה הדבר‬
‫תמוה‪ ,‬שהרי יש כאן "ספק גזל"‪ ,‬וספק דאורייתא‬
‫הגמרא בסוגייתנו (כתובות ג‪ ):‬שואלת‪" :‬ולידרוש להו דאונס‬
‫שרי"‪ ,‬למה שחכמים לא ילמדו את הנשים הצנועות‬
‫שמותר להן להיבעל להגמון‪ ,‬ואל ימסרו עצמן למיתה?‬
‫על שאלה זו הקשו הראשונים‪ ,‬שגילוי עריות היא אחת‬
‫משלוש עבירות שייהרג ואל יעבור‪ ,‬ומדוע אומרת הגמרא‬
‫שזה מותר?! תירץ רבנו תם שאין מדובר בעריות כיוון‬
‫שביאת גוי אינה חשובה ביאה‪ ,‬ומתוך כך פסק שגוי שבא‬
‫‪ .4‬כתב על כך בהרחבה ר' שמעון שקופ‪ ,‬רבו של הרב עמיאל‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫על אשת ישראל‪ ,‬והתגייר הגוי והתגרשה האשה‪ ,‬שמותר‬
‫להם להינשא‪ ,‬ואינה נאסרת לבועל‪ .‬הריטב"א מביא את‬
‫דעת רבנו יחיאל‪ ,‬שלמרות שאינו מסכים לחידוש של‬
‫רבנו תם שביאת גוי אינה ביאה‪ ,‬סובר שהדין אמת‬
‫ומותרת לישראל מטעם אחר – משום שגר שנתגייר כקטן‬
‫שנולד דמי‪.‬‬
‫מזה שרבנו תם נצרך לחדש שביאת גוי לא שמה ביאה‪,‬‬
‫ברור שהבין שלא שייך כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי‬
‫(אחרת היה מתיר להם להינשא מטעם זה)‪ .‬המושג "גר‬
‫שנתגייר כקטן שנולד דמי" מופיע בש"ס בכמה מקומות‪,‬‬
‫ובכולם הדינים שמושפעים מכך קשורים ליחסי המשפחה‬
‫של הגר (לדוגמא‪ :‬האם קיים מצוות פרייה ורבייה בבנים‬
‫שהיו לו בהיותו גוי)‪ .‬נראה שרבנו תם סבר שדין גר‬
‫שנתגייר כקטן שנולד הוא דווקא בדברים הקשורים‬
‫למשפחה‪ ,‬ולא בשאר דינים‪ ,‬ואילו רבנו יחיאל מרחיב‬
‫זאת לעוד דינים‪.‬‬
‫גם בפירוש הרמב"ם למשנה מצינו שמרחיב גדר זה של גר‬
‫שנתגייר כקטן שנולד‪ :‬המשנה (זבים ב‪ ,‬ג) אומרת שכאשר‬
‫אדם ראה זוב לאחר שראה קרי‪ ,‬תולים שהזוב שראה‬
‫הגיע מחמת הקרי‪ ,‬ואין לו דין זב‪ .‬אולם אם ראה קרי‬
‫והתגייר‪ ,‬ולאחר מכן ראה זוב‪ ,‬אין אומרים שהזוב שראה‬
‫הגיע מחמת הקרי‪ ,‬ודינו כזב‪ .‬הרמב"ם בפירושו על‬
‫המשנה מסביר שטעם הדבר הוא שגר שנתגייר כקטן‬
‫שנולד דמי‪ 2 .‬וקשה‪ ,‬שהרי דין זה הוא עניין מציאותי‪,‬‬
‫שזוב המגיע לאחר קרי אינו זוב‪ ,‬ואם כן‪ ,‬איך ייתכן לומר‬
‫ששייך כאן גר שנתגייר כקטן שנולד דמי? וכי הגר אינו‬
‫אותו אדם שהיה קודם? נראה לומר שאילו זוב המגיע‬
‫לאחר קרי בוודאות לא היה זוב‪ ,‬באמת לא היה שייך‬
‫להשתמש בטעם של גר שנתגייר כקטן שנולד דמי‪ .‬אך אין‬
‫הדבר כך‪ ,‬אלא מכיוון שברוב המקרים זוב שלאחר קרי‬
‫אינו זוב‪ ,‬אנו משתמשים בכלל ההלכתי שהולכים אחר‬
‫הרוב‪ ,‬ואומרים שהזוב הגיע מחמת הקרי‪ .‬נמצא שזוהי‬
‫הסתכלות הלכתית‪ ,‬ועל כן שייך כאן גר שנתגייר כקטן‬
‫שנולד‪.‬‬
‫על שיטה זו‪ ,‬שגר שנתגייר כקטן שנולד לא רק בענייני‬
‫משפחה‪ ,‬יש לשאול‪ :‬האם אדם שהתגייר צריך לזכות בכל‬
‫ממונו מחדש? לכאורה‪ ,‬אם אומרים שכלל זה נכון גם‬
‫לשאר דינים‪ ,‬ממילא גם לגבי הבעלות שלו על ממונו‬
‫עלינו לומר שכקטן שנולד דמי‪ ,‬ויהיה עליו לזכות שוב‬
‫בממונו! אלא שכאן חוזר היסוד שהסברנו לעיל‪ .‬בעלות‬
‫האדם על ממונו אינה דין מדיני התורה‪ ,‬היא מציאות‬
‫קיימת גם ללא התורה‪ .‬התורה רק חידשה על גבי מציאות‬
‫זו דינים הלכתיים‪ .‬ממילא לא שייך לומר על אדם‬
‫שהתגייר שיהיה צריך לזכות בממונו‪ ,‬כיוון שאין אומרים‬
‫גר שנתגייר כקטן שנולד אלא מבחינה דינית‪ ,‬אך‬
‫במ צ י או ת ו דא י ש הו א א ו ת ו אד ם ‪ ,‬ול כ ן בד ב ר י ם‬
‫מציאותיים‪ ,‬כמו בעלות האדם על ממונו‪ ,‬לא שייך לומר‬
‫שכקטן שנולד דמי‪.‬‬
‫‪ . 2‬שאר מפרשי המשנה שם מסבירים את המשנה בצורה אחרת‬
‫לחלוטין‪ ,‬וממילא לא נזקקים להסבר זה‪.‬‬
‫צמאה לך‬
‫זה גם ברוויה רוחנית‪ .‬בעל חובות הלבבות אומר שהיצר‬
‫הטוב של האדם נולד שלוש עשרה שנה לאחר היצר הרע‪.‬‬
‫לכן ישנן תחושות שהיצר הרע לומד בשלב מוקדם מאוד‪,‬‬
‫והיצר הטוב ילמד אותן רק בשלב מאוחר יותר‪.‬‬
‫בחודש אלול האדם ממקד בחזרה את חייו‪ .‬הוא זוכר‬
‫מאין הוא בא‪ ,‬לאן הוא הולך‪ ,‬ושעליו גם לתת דין וחשבון‬
‫לריבון העולמים‪ .‬ההיזכרות הזאת אינה מלווה רק ביראה‬
‫וברעד‪ ,‬אלא יש בה גם מימד של ערגה וכיסופים לאותה‬
‫תחושת מתיקות ורוגע שיש בקרבת ‪-‬להים‪ .‬נדמה לי‬
‫שהעבודה הזו של חודש אלול היא בעצם העבודה של‬
‫האדם הנכנס ללמוד בישיבה‪ .‬אפשר שמהבחינה הזו אלול‬
‫הוא תקופת הישיבה של כל אדם‪.‬‬
‫הרי מה מקבל האדם בישיבה? או לאן עליו לשאוף בעצם‬
‫הגעתו אליה?‬
‫בעומקם של דברים‪ ,‬אדם הבא ללמוד בישיבה מבקש‬
‫להתקשר‪ .‬הוא מבקש לפקוח עיניים ולהצליח לזהות את‬
‫האדמה בה הוא נטוע – אם יבשה היא‪ .‬ואם אכן היא‬
‫יבשה הוא מחפש את אותו פלא שיתן לה מזור ורגיעה‪.‬‬
‫רק כאשר יחוש את תחושת הרוויה‪ ,‬ייוולד בו הצמאון‪.‬‬
‫ייוולד בו רצון פנימי עז לחדש את חווית הרוויה‪ .‬לשתות‬
‫נדב שטרן (ז)‬
‫"צָ ְמ ָאה ְל ָך נ ְַפ ִׁשי‬
‫ָּכ ַמ ּה ְל ָך ְב ָש ִׁרי‬
‫ְ ּבאֶ ֶרץ ִׁציָּה וְ ָעיֵף ְ ּב ִׁלי ָמיִׁם"‬
‫(תהלים סג‪ ,‬ב)‬
‫בימי אלול אנו נמצאים‪ .‬ימים של סליחה וחסד‪ .‬ימים‬
‫שאפשר שהתנועה שלהם מבוטאת במילים אלו מתהלים‪.‬‬
‫הצמאון לה' ממלא את חלל עולמנו‪ .‬ואם אין הוא ממלא‪,‬‬
‫לפחות מבקשים אנחנו להתמלאות בו‪ .‬שנהיה צמאים‬
‫וכמהים‪ .‬שנחוש בארץ היבשה והעיפה עליה עומדות‬
‫רגלינו‪ .‬אך לא תמיד זה כל כך פשוט‪ .‬כולנו מכירים יובש‬
‫פיזי‪ ,‬וכולנו מכירים ביכולת של המים להעניק לו רגיעה‪.‬‬
‫ולכן אנו גם יודעים לשער בנפשנו את תחושת הצמאון‪.‬‬
‫אך האם זה כך בקשר שלנו עם הקב"ה?‬
‫הצימאון לה' דורש לימוד ועבודה ממש כמו הצמאון‬
‫למים‪ .‬התינוק לא צמא למים מראשית צאתו לעולם‪ ,‬ועם‬
‫הזמן הוא לומד לצמוא להם‪ .‬כך זה ברוויה חומרית‪ ,‬וכך‬
‫‪4‬‬
‫עוד ועוד כדי לא לשוב אל היובש הנורא בו היה נתון‬
‫לפני כן‪ .‬זהו תהליך איטי ויום ‪-‬יומי שקשה להבחין‬
‫בשלבים שלו‪ .‬אם כן‪ ,‬התנועה אותה לומדים בישיבה היא‬
‫הצמאון – צמאון לדעת‪ ,‬צמאון לה'‪.‬‬
‫נתבקשתי על ידי מערכת העלון לכתוב כמה מילים‬
‫כסיכום או כהערכה לתקופה בה שהיתי בישיבה‪.‬‬
‫בתחילה‪ ,‬חשבתי שאנסח מסה מחשבתית שתהיה בנויה‬
‫מרעיונות שספגתי בתחנות שונות בהן עברתי בשנים‬
‫האחרונות‪ .‬אך לא יכולתי‪ .‬התהליכים שעברתי הם‬
‫כזרמים חיוניים שהאדווה שלהם ממשיכה להתפשט בי‪,‬‬
‫וכל נסיון לכמת אותם ולצור אותם בתבנית יקפיא אותם‬
‫וכאילו יתלה אותם על קיר‪.‬‬
‫אמנם נראה לי שהדבר שאולי הצלחתי לקבל בישיבה‬
‫הוא הצמאון‪ .‬אינני בטוח שאני מסוגל להגיד את מילותיו‬
‫המדהימות של דוד בבטחון ושקט פנימיים‪ ,‬אך למרות‬
‫זאת‪ .‬אני חש שהמילים שלו מכות בי‪ .‬אני מצליח‬
‫באיזשהו אופן להזדהות עם התחושה של הצמאון‪ .‬למדתי‬
‫באופן ראשוני להכיר את היובש הנפשי והרוחני שלי‪,‬‬
‫ולמדתי להכיר גם את אותם דברים מופלאים‬
‫שבאמצעותם ניתן לי להרגיע אותו‪.‬‬
‫בשביל זה באים לישיבה‪ .‬הישיבה מפגישה אותנו עם‬
‫המים החיים המפכים‪ .‬היא מלמדת אותנו לחצוב את‬
‫הבורות הנשברים שבתוכנו‪ ,‬וכך אנו לומדים לחוש‬
‫ולהכיר איך זה מרגיש כאשר הם סתומים‪.‬‬
‫אמנם נראה שהישיבה היא רק ההתחלה של הדרך‪ .‬היא‬
‫השלב בו מזהים את האור היוצא מן המגדלור‪ ,‬והחיים‬
‫כולם הם הפלגה אחת גדולה לעברו‪ .‬אפשר להפסיק‬
‫לחפש אחר האור‪ .‬אפשר לתת לזמן לשכח מאיתנו אט‬
‫אט את הצמאון‪ .‬אך אפשר גם להמשיך לחפש – כדי‬
‫לחזות באור הולך וגדל‪ .‬לא רק כדי שלא להפסיק להיות‬
‫צמאים‪ ,‬אלא כדי להיות צמאים לעוד‪.‬‬
‫זהו מפעל חיים שיש בו ירידות ועליות‪ ,‬נסיגות והעפלות‪,‬‬
‫ובשביל כך כל שנה יש לנו את חודש אלול‪ .‬בחודש אלול‬
‫אנחנו מתעוררים בחזרה אל הצמאון לאותם מים‬
‫שבשנים צעירות למדנו שבכוחם לתת מרגוע לנפשנו‪.‬‬
‫מאלול לאלול אנו מתקדמים ומתפתחים‪ .‬מחפשים ולא‬
‫מחפשים‪ ,‬מוצאים ומתאכזבים‪ .‬וכאשר מגיע אלול חדש‬
‫הוא אוסף אותנו אליו ומאותת לנו שוב כמגדלור כדי‬
‫שנזכור לאן פנינו מועדות‪.‬‬
‫כמילים אחרונות של פרידה אני רוצה לומר תודה לכל מי‬
‫שעברתי דרכו בשנים הללו – החל מראשי הישיבה‬
‫והרמי"ם ועד אחרון התלמידים‪ .‬תודה שהענקתם לי‬
‫מחכמתכם ובינתכם‪ .‬בזכותכם אלו היו שנים יפות מאין‬
‫כמותן‪ .‬יהי רצון שנזכה כולנו במהרה לאורו‪.‬‬
‫תפילה‪ ,‬ביטחון וגזרי דין‬
‫מזהירה את האדם מלפתח תקוות שווא‪ ,‬האדם אמנם לא‬
‫יודע מה קרה אך ברור שהדבר כבר נקבע‪ .‬כך אצלנו‪,‬‬
‫האדם עצמו יודע שהטל ימשיך לרדת והרוח תנשב‪ .‬אם‬
‫כן‪ ,‬לכאורה‪ ,‬מדובר בתפילת שווא‪.‬‬
‫על הדוגמא השנייה של המשנה מביאה הגמרא סיפור‪:‬‬
‫אלעד מוריה (ד)‬
‫הגמרא במסכת תענית (ג‪ ).‬מבדילה בין "מוריד הגשם"‬
‫ל"מוריד הטל" ו"משיב הרוח"‪ .‬בעוד ההזכרה הראשונה‬
‫היא הכרחית‪ ,‬את שתי ההזכרות האחרונות לא חייבו‬
‫חכמים לומר‪ ,‬מפני שהטל והרוח לא מפסיקים לעולם‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬מרחיב רבי חנינא את האמירה ואומר שאפילו‬
‫אם אמר אדם "מפריח הטל ומעביר הרוח" – לא מחזירין‬
‫אותו‪ .‬דהיינו‪ ,‬אם אדם הזכיר דבר קללה‪ ,‬מכיוון שאנו‬
‫יודעים בטבע שאינה יכולה לקרות‪ ,‬שהרי טל ורוח לא‬
‫עוצרים‪ ,‬אין זה מעכב‪ .‬אמירה זאת שופכת אור גם על‬
‫ההזכרה השגרתית של רוח וטל‪ .‬אין משמעות להזכרת טל‬
‫ורוח מכיוון שבכל מקרה הם לא יעצרו לעולם‪ .‬אין‬
‫משמעות לתפילה כזאת‪.‬‬
‫אפשר לדמות דין זה להלכה אחרת בה תפילה היא חסרת‬
‫משמעות‪ .‬המשנה במסכת ברכות (נט‪ ):‬אומרת‪:‬‬
‫"תנו רבנן‪ :‬מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול‬
‫צוחה בעיר‪ .‬אמר‪ :‬מובטח אני שאין זה בתוך ביתי‪ .‬ועליו‬
‫הכתוב אומר 'משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה''‪.‬‬
‫אמר רבא‪ :‬כל היכי דדרשת להאי קרא מרישיה לסיפיה‬
‫מדריש‪ ,‬מסיפיה לרישיה מדריש‪ ,‬מרישיה לסיפיה מדריש –‬
‫'משמועה רעה לא יירא'‪ ,‬מה טעם? – 'נכון לבו בטוח בה''‪.‬‬
‫מסיפיה לרישיה מדריש – 'נכון לבו בטוח בה'' – 'משמועה‬
‫רעה לא יירא'‪".‬‬
‫סיפור זה מנוסח בדיוק כמו במשנה‪ .‬הסיפור בא להציע‬
‫לאדם שבא בדרך ושמע קול צווחה אלטרנטיבה לתפילת‬
‫השווא‪ .‬האדם של המשנה חרד אל מול המציאות הקשה‬
‫ומתעסק בתפילה שמטרתה לשנות את המצב‪ .‬הלל ממלא‬
‫את ליבו בביטחון שהדברים הקשים האלו לא קורים‬
‫אצלו‪ .‬מה יקרה אם בסוף הלל יגלה שזה כן אצלו? גם‬
‫במקרה כזה‪ ,‬אין ספק שהתמודדותו עם המצב תהיה‬
‫בריאה יותר‪ ,‬אך לא זו הנקודה‪ .‬התשובה של הלל היא לא‬
‫הטיפול המעשי במתרחש בלבד‪ ,‬אלא ביטחון מלא בכך‬
‫שלא התרחש דבר רע כלל‪.‬‬
‫מעבר לאלטרנטיבה שהלל נותן לאותו איש מהמשנה‬
‫שהיה בא בעיר‪ ,‬הוא גם מלמד אותנו על הביטחון מפסוק‪.‬‬
‫"הצועק לשעבר‪ ,‬הרי זו תפלת שוא‪ .‬כיצד? היתה אשתו‬
‫מעוברת‪ ,‬ואמר‪ :‬יהי רצון שתלד אשתי זכר‪ ,‬הרי זו תפלת‬
‫שוא‪ .‬היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר‪ ,‬ואמר‪ :‬יהי רצון‬
‫שלא יהיו אלו בני ביתי‪ ,‬הרי זו תפלת שוא‪".‬‬
‫ההגדרה של המשנה לתפילת שווא היא ברורה – "הצועק‬
‫לשעבר"‪ .‬דהיינו‪ ,‬המתפלל על דבר שכבר עבר מן העולם‪.‬‬
‫דבר אבוד‪ .‬בדוגמאות המובאות במשנה‪ ,‬המציאות באמת‬
‫אבודה‪ ,‬אך בעיני האדם היא עדיין ברת שינוי‪ .‬המשנה‬
‫‪5‬‬
‫את הפחד‪ .‬אני מתמלא ביטחון כדי שאוכל לגשת‬
‫לבקשות ולתפילה שיגיעו מתוך רצון לשינוי ושיפור ולא‬
‫מתוך פחד ממה שהולך לבוא‪.‬‬
‫נדגיש‪ :‬הבקשות עדיין באות בתחנונים ושברון לב‪ ,‬אבל‬
‫אלו באים מתוך אמונה שהקב"ה "מחיה מתים" ולא רק‬
‫מתוך פחד מהבאות‪.‬‬
‫הדבר מקבל משמעות עמוקה יותר כשאנו מעיינים בעמוד‬
‫הראשון במסכת תענית‪ .‬הגמרא דנה היכן כתוב במשנה‬
‫שמזכירים את הגשמים‪ .‬הגמרא הציעה משנה ערוכה‬
‫במסכת ברכות (פ"ה מ"ב)‪:‬‬
‫הפסוק שהברייתא מביאה יכול להתפרש בפשטות כסיבה‬
‫ותוצאה‪ :‬מי שבוטח בה' – לא יירא משמועות‪ .‬אמנם‪,‬‬
‫רבא בוחר לפרש אחרת‪ .‬רבא טוען שצריך להפוך את‬
‫הפסוק – האדם שנכון לבו ובטוח בה' לא יירא משמועה‬
‫רעה‪ .‬לאחר מכן מסביר רבא שגם אם קוראים 'ישר'‬
‫אפשר לפרש ככה – מי הוא שלא יירא משמועה רעה? זה‬
‫אשר נכון לבו ובטוח בה'‪ .‬המהרש"א כותב שמשמע‬
‫מהגמרא שהסיבה והמסובב אחד‪ .‬הביטחון אינו פועל‬
‫יוצא של מעשים טובים‪ .‬חוסר הפחד מפני השמועה‪ ,‬הוא‬
‫הביטחון עצמו‪.‬‬
‫נראה לי שהלל מחדש לנו דבר נוסף‪ .‬התפילה מגיעה‬
‫מתוך חוסר ביטחון וספק‪ .‬המתפלל במשנה נראה כמאמין‬
‫גדול – הוא מאמין שגם דברים קבועים מראש יכולים‬
‫להשתנות על‪ -‬ידי תפילה‪ .‬הלל מראה לנו שדווקא האדם‬
‫הזה חסר ביטחון‪ .‬הפחד שלו מהלא‪-‬נודע גורם לו לתלות‬
‫את תקוותו בקב"ה‪ .‬אך תפילה לא צריכה לבא מפחד אלא‬
‫דווקא מביטחון‪.‬‬
‫נחזור לטל ולרוח‪ .‬הקשינו שהזכרה של דברים חסרי‬
‫משמעות היא מיותרת‪ ,‬היא תפילת שווא‪ .‬נדמה שעכשיו‬
‫אפשר להבין שהזכרת טל ורוח אינה תפילת שווא אלא‬
‫הצהרת ביטחון‪ .‬אמנם‪ ,‬זה לא קשה כמו אצל הלל‪ ,‬שהרי‬
‫ברור לנו שהטל ירד והרוח תגיע‪ .‬אבל‪ ,‬הבה נמשיך‬
‫למילים הבאות בברכה‪ :‬מוריד הטל‪ ,‬רופא חולים‪ ,‬מתיר‬
‫אסורים‪ ,‬מחיה מתים‪ .‬בא 'מוריד הטל' ויצא מן הכלל –‬
‫שאינו נעצר – כדי ללמד על הכלל שאנו אומרים אותם‬
‫בביטחון גמור‪ .‬כמו שבדברים שאינם נעצרים אנו בטוחים‬
‫לגמרי‪ ,‬כך את שאר ה'עובדות' שבברכת גבורות‪ ,‬ובראשן‬
‫הגאולה מהמוות עצמו‪ ,‬אנו אומרים מתוך ביטחון גדול‬
‫בקב"ה‪.‬‬
‫התפילה עצמה‪ ,‬גם כשאינה 'של שווא'‪ ,‬עלולה לבא מתוך‬
‫פחד וחרדה מדברים שעתידים לבא עלי‪ .‬כך‪ ,‬התחנונים‬
‫באים מפחד ומחוסר אמונה‪ .‬לכאורה היינו חושבים הפוך‪.‬‬
‫אדם שמאמין שהקב"ה יעזור לו גם במקרים הקיצוניים‬
‫ביותר – או במילים אחרות‪ ,‬אדם המאמין שהוא יכול‬
‫לשנות את גורלו – הוא המאמין האמתי‪ .‬אך האמת אינה‬
‫כך‪ .‬לפעמים כשהרקע לתפילה הוא הפחד‪ ,‬לא האמונה‬
‫מתפללת אלא הפחד והחרדה‪ .‬תפילה כזאת אינה שלמה‪,‬‬
‫מפני שהיא תבוא גם כאשר אין אפשרות לשינוי‪ .‬דבר זה‬
‫מעיד שאין כאן רצון אמ תי לשי נוי‪ ,‬אלא בריחה‬
‫מהמציאות‪ .‬תפקידה של ברכת מחיה המתים היא לנטרל‬
‫"מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים‪ ,‬ושואלין הגשמים‬
‫בברכת השנים‪ ,‬והבדלה בחונן הדעת‪".‬‬
‫אך הגמרא דוחה מקור זה מפני שלא הגיוני שהמשנה‬
‫'נזכרה' לשאול מאימתי ("מאימתי מזכירין גבורות‬
‫גשמים") רק אחרי סדר שלם‪ .‬לכן‪ ,‬היא מציעה מקור אחר‬
‫מראש השנה (פ"א מ"ב)‪:‬‬
‫"ובחג נידונין על המים‪".‬‬
‫את התירוץ הזה ניתן להבין בשתי דרכים‪ .‬הריטב"א מבין‬
‫שהגמרא בסופו של דבר לומדת את ההזכרה מברכות‪,‬‬
‫אלא שהמקור מראש השנה משמש כתחנת מעבר‬
‫וכתשובה על שאלתה השנייה של הגמרא‪ .‬אמנם‪,‬‬
‫מהתוספות (ד"ה אלא) אפשר לדייק שהמקור של ברכות‬
‫נדחה לגמרי‪ .‬מה ההבדל לפי תוספות? מה זה משנה?‬
‫אם לומדים מברכות‪ ,‬הרי שההזכרה היא חלק מהתפילה‪,‬‬
‫חלק מהבקשות עצמן‪ .‬אמנם‪ ,‬אם אנחנו לומדים מראש‬
‫השנה‪ ,‬אין ההזכרה מדין 'תפילה' אלא מדין 'גזר הדין'‪.‬‬
‫ומה המשמעות של גזר הדין? בסוכות קבע כבר הקב"ה‬
‫אם ירדו גשמים או לא‪ .‬אם כן‪ ,‬למה יש להתפלל בכלל?‬
‫הרי הקב"ה כבר קבע! זו תפילת שווא!‬
‫התודעה שגזר הדין כבר נפסק יכולה לשתק את אדם‪.‬‬
‫למה להתפלל אם הכל כבר קבוע? אבל האמת היא‬
‫שדווקא זה מה שמאפשר את התפילה‪ .‬לולא זה‪ ,‬התפילה‬
‫הייתה צעקה רגילה של פחד‪ .‬לאחר גזר הדין‪ ,‬האדם‬
‫בטוח בפסיקה הטובה של הקב"ה‪ ,‬ועכשיו הוא יכול‬
‫להתפלל מתוך מקום אמתי של שינוי ופיתוח של עצמו‬
‫ושל העולם‪.‬‬
‫נסיים באמירתו של ר' יצחק (ראש השנה טז‪:).‬‬
‫"אמר ר' יצחק‪ :‬יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין‬
‫לאחר גזר דין‪".‬‬
‫לאן נעלמה מצוות התוכחה?‬
‫וראה כי שוב הלה לא הרים את קולו‪ .‬לעת ערב מחייך‬
‫היה לכלבלב הכחוש‪ ,‬אשר זנבו בן רגע התנדנד בחדווה‪.‬‬
‫וכך חלפו להם הימים‪ .‬אותו היום התחיל ככל הימים‬
‫לכאורה‪ .‬חיוך לקבצנית הישישה הראה את הקלתה‪ .‬חיוך‬
‫לאב הכעוס הצביע על שלוותו‪ .‬אך כשחייך הנער לכלבלב‬
‫הכחוש‪ ,‬הגיבה החיה בנביחה קטועה‪ .‬עצוב היה הנער‬
‫באותה השעה‪ ,‬והרגיש שדרוש הוא לחיוכו במהרה‪ .‬הלך‬
‫הוא לחדרו וחייך למראה‪ ,‬והבחין כי שיניו עודנה צבועות‬
‫בירוק מהארטיק שאכל בליל אמש‪.‬‬
‫חגי סגל (ד)‬
‫מעשה בנער אשר היה בעל חיוך מיוחד במינו‪ ,‬וכל אשר‬
‫היה רואה את חיוך הנער מיד היה נעשה שמח‪ .‬הבחין‬
‫הנער בסובביו אשר הם שמחים מחיוכו‪ ,‬וגמר בדעתו‬
‫לחייך לכל אשר יעלה בידו‪ .‬מדי בוקר היה הנער מחייך‬
‫לקבצנית הישישה‪ ,‬וראה והנה נשתכחו ממנה כל‬
‫דאגותיה‪ .‬כששב מבית הספר היה מחייך לאב הכעוס‪,‬‬
‫‪6‬‬
‫"ה ֹוכֵׁחַ ּתוֹכִ יחַ אֶׁ ת עֲ ִמיתֶׁ ָך"‬
‫חז"ל לא מסתפקים בכך שנכניס את עצמנו למצב לא‬
‫נעים של תוכחה חד פעמית בה אנו מיידעים את חברנו‬
‫בדבר שהיה סמוי מעיניו‪ ,‬הם גם דורשים שבמקרים‬
‫המתאימים אנו נפצח במסע שכנוע והסבר הכולל מערך‬
‫תוכחות‪ ,‬שבכל אחת מהן קיימת אווירה מתוחה‪ ,‬בה יש‬
‫סיכוי שחברנו יקוץ בהפצרותינו בו ויחליט בעין טובה‬
‫לנזוף‪ ,‬בעין בינונית לקלל או בעין רעה להכות אותנו‪ .‬גדר‬
‫זה מכניס בעינינו את התוכחה למציאות אוטופית שאינה‬
‫בת השגה‪ ,‬ומבסס את הפסיביות שלנו שיונקת מן‬
‫המציאות כי להוכיח זה לא במיינסטרים‪.‬‬
‫(ויקרא יט‪ ,‬יז)‬
‫מצוות התוכחה היא אחת מהמצוות החשובות ביותר‬
‫לאדם השואף ללכת בדרכה של תורה ולתקן את דרכיו‪.‬‬
‫התוכחה נותנת לאדם המוכח הסתכלות חיצונית על‬
‫התנהלותו‪ ,‬שופכת אור לעיתים אף על עניינים שלא חשב‬
‫עליהם כלל‪ ,‬ובכך נותנת לו פוטנציאל עצום להתקדם‬
‫ולמקסם את עבודת ה' שלו‪ .‬אף על פי כן באופן מפתיע‬
‫ומשונה‪ ,‬עולות השאלות הבאות‪:‬‬
‫מתי לאחרונה יצא לנו לקיים מצווה זו‪ ,‬אם בכלל? למי‬
‫בזמן האחרון יצא להיות בצד של מקבל התוכחה? האם‬
‫זה מכיוון שלא הייתה לנו הזדמנות ולא מצאנו פגם‬
‫בחברנו הטעון שיפור‪ ,‬או שמא משום שאנו מושלמים‬
‫לעין כל? אני חושב שהתשובה לשאלות אלו ברורה‪.‬‬
‫מצוות התוכחה פשוט התנדפה מאתנו בלי הסבר‪ ,‬על אף‬
‫חשיבותה‪ .‬וכאן קיים מקום לתהות‪ ,‬לאן נעלמה מצוות‬
‫התוכחה?‬
‫ננסה להבין מה קורה פה‪ .‬מה עובר לנו בראש כשאנו‬
‫מזהים אדם חוטא שמתנהג באופן מגונה בעקביות‪ ,‬או‬
‫לחילופין אדם שמתנהג ברמה בינונית בעקביות על אף‬
‫הפוטנציאל האדיר שאנו יודעים שגלום בו‪ .‬בזיהוי מסוג‬
‫זה שקורה לא פעם‪ ,‬היינו אמורים לעוט אל הטרף‪ .‬אך מה‬
‫אנו עושים במקום? כלום‪ .‬אפילו לא חושבים על הרעיון‪.‬‬
‫וכאן אני רוצה לסובב את הסכין עוד קצת‪ ,‬ולשאול‪ :‬האם‬
‫לאחרונה למישהו יצא להתלבט בכלל אם לגשת לאדם‬
‫שהוא חושב שכדאי הוא לו לקבל תוכחה?‬
‫כשאנו יושבים עכשיו מחוץ לתמונה ורק מדמיינים את‬
‫הסיטואציה‪ ,‬וחושבים כיצד היינו מתפקדים בה באופן‬
‫הנכון ביותר‪ ,‬עולות לנו מספר סיבות שמהוות גורם‬
‫לגיטימי להימנע מלהוכיח בפועל‪ ,‬והרי עיקרן‪ :‬האחת‪,‬‬
‫יכול להיות שהמוכח יבין בטעות שאיני בא בטוב‪ ,‬אלא‬
‫חפץ ברעתו‪ .‬חשש נוסף אפשרי הוא‪ ,‬שהמוכח מרוצה‬
‫ממצבו העכשווי‪ ,‬ומוטב שיהיה שוגג ואל יהיה מזיד‪.‬‬
‫מחשבה אחרת היא‪ ,‬שהמוכח ער ומודע לעניין שאנו‬
‫הולכים להוכיחו אודותיו‪ ,‬אך עומד בדעתו האיתנה‪.‬‬
‫לאחר כל העלאת החששות התיאורטיים‪ ,‬ברשותכם‬
‫נחזור אל תוך התמונה האמתית‪ ,‬ונדמיין את עצמנו‬
‫במעמד שאפשרי שנוכיח בו אדם אחר‪ .‬באופן מחריד‪ ,‬אף‬
‫לא אחד מן החששות לעיל עולה לנו‪ ,‬אף על פי שנכון‬
‫שימנעו אותנו מלהוכיח במקרים מסוימים‪ .‬אם נדלק לנו‬
‫איזשהו ניצוץ של מחשבה על העניין‪ ,‬במקום להבעיר‬
‫אותו ולבחון את המעמד האם אחד החששות תקף כאן‬
‫או לא‪ ,‬מיד מכבה אותו גל מים גדול העונה לשם‬
‫"פדיחה"‪ .‬אנחנו מתפדחים להוכיח‪ .‬פדיחה זו כנראה‬
‫מחזקת את מעמדה לאור התופעה המוצגת בַ מאמר של‬
‫היעדר תרבות תוכחה בעולם‪ ,‬וגורמת לאדם המדובר‬
‫להפעיל אינסטינקט טבעי שממלט אותו ממצבים לא‬
‫נעימים‪ ,‬שמיד גורם לו להישאר פסיבי‪.‬‬
‫אצל חז"ל‪ ,‬אנו לא מוצאים כלל לגיטימציה לפדיחה‬
‫בהקשר לתוכחה‪ .‬הדבר מובע באופן קיצוני במחלוקת‬
‫הבאה‪:‬‬
‫"וְ ֹלא ִת ָשא עָ לָיו חֵׁ ְטא"‬
‫(ויקרא יט‪ ,‬יז)‬
‫עניין נוסף שגורם לנו לחשוב על התוכחה כי בשמים היא‪,‬‬
‫הוא הפסוק עצמו‪ .‬התורה אומרת שאם נוכיח את חברנו‬
‫יתקיים בנו "ולא תישא עליו חטא"‪ .‬על דרך הפשט‬
‫משמע‪ ,‬שאם לא נוכיח אותו אנו נישא ביחד איתו בחטאו‬
‫הספציפי ונתחייב עליו‪ ,‬וכך אכן אונקלוס מתרגם‪" :‬ולא‬
‫תקביל על דיליה חובה"‪ .‬רוב הפרשנים נרתעים מהסבר‬
‫זה ונוטים לפרש אחרת‪ .‬אך אם הולכים בצעדיו של‬
‫אונקלוס ומנסים להבין מדוע שנישא באותו חטא שלא‬
‫אנו ביצענו‪ ,‬המחשבה הראשונה שעולה היא מחשבה של‬
‫ערבות הדדית‪ ,‬עליה אנו קוראים בפרשת השבוע לפי‬
‫חלק גדול מהדעות‪ .‬כשהתורה אומרת לנו שנישא עמו‬
‫בחטא אם לא נוכיחו‪ ,‬ברור שכוונתה לדרבן אותנו לקיים‬
‫את המצווה‪ ,‬אך עתה כששייכנו את המצווה למושג‬
‫הערבות‪ ,‬שוב עולה לנו בראש מציאות אוטופית של‬
‫התורה‪ ,‬אשר ברור כי אנו מזדהים עם האידיאל הטמון‬
‫בה‪ ,‬אך רבים מאתנו אינם מרגישים תמיד שהם במדרגה‬
‫זו מבחינה רעיונית‪ ,‬ובטח שלא כדי לממשה באופן‬
‫פרקטי‪ .‬וכך נעזבה לה מצוות התוכחה‪.‬‬
‫עלינו לנסות להוריד את מצוות התוכחה למדרגה עממית‬
‫יותר‪ .‬רק הורדת מצוות התוכחה אל המיינסטרים תגרום‬
‫לאנשים לתת פתח למחשבה האם להוכיח את חבריהם‬
‫במקרה שיזדמן לידם‪ ,‬ותימנע שיתוק איברים בשם‬
‫הפדיחה‪.‬‬
‫נתחיל עם הפסוק‪ .‬אולי דווקא מקריאת המילים "ולא‬
‫תשא עליו חטא" כפשוטן ניתן להבין את הריאליזם‬
‫שב"הוכח תוכיח"‪ .‬ניתן להציע הסבר‪ :‬כאשר אדם עושה‬
‫בנוכחותנו מעשה‪ ,‬הוא יצליח לפרש כמעט כל תגובה‬
‫שתצא מאתנו כמתייחסת למעשהו‪ ,‬ועל פי זה יחליט‬
‫כיצד לפעול להבא‪ .‬הדבר פשוט בתגובה מסגירה ומכוונת‬
‫כגון צחוק שיפורש בעיניו כתמיכה וכאהדה‪ ,‬אך פועל גם‬
‫בתגובה עדינה יותר כמו פרצוף מאוכזב או אפילו שתיקה‬
‫בתזמון מסוים‪ .‬לעיתים הוא יפרש אף תגובה שעשינו‬
‫באופן לא מכוון ואינסטינקטיבי לחלוטין‪ .‬יוצא שאם‬
‫הגבנו באופן מעודד ותומך לפעולה של חטא שיצאה‬
‫מחברנו‪ ,‬ואפילו הייתה בטעות‪ִ ,‬שלְ הַ בְ נּו את דעתו של‬
‫החבר לגבי אותו מעשה והוא ימשיך הלאה‪ .‬נמצא שיש‬
‫לנו חלק גדול בחטא של אותו חבר לכשיחזור עליו‪ ,‬וברור‬
‫שהגיוני שנתקן זאת ומהר‪ ,‬על ידי תוכחה‪ .‬התורה מצפה‬
‫מאתנו שנהיה ערניים לתגובות שאנו מראים כלפי חוץ‪,‬‬
‫וכל שכן שלא נבחר לתמוך ברע במכוון‪ .‬ומכלל לאו נשמע‬
‫הן‪ ,‬שפרצוף חמוץ אחד יכול להיות שווה אלף תוכחות‪.‬‬
‫"עד היכן תוכחה? רב אמר‪ :‬עד הכאה‪ ,‬ושמואל אמר‪ :‬עד‬
‫קללה‪ ,‬ורבי יוחנן אמר‪ :‬עד נזיפה‪".‬‬
‫(ערכין טז‪):‬‬
‫‪7‬‬
‫לִ י וְ ֹלא י ְִש ְמעּו בְ קֹ לִ י" (שמות ד‪ ,‬א) ‪ ,‬שולח לו ה' בידיו את‬
‫האותות‪ .‬באותות אלו נמסר‪ ,‬כידוע‪ ,‬מסר סמוי למשה‬
‫שלא התנהג כשורה‪ :‬רש"י על המקום אומר שהמטה‬
‫הנהפך לנחש מראה למשה כי נכשל בחטא לשון הרע‬
‫ובכך תפס אומנותו של נחש‪ ,‬והצרעת מוכרת בהגיעה על‬
‫חטא לשון הרע‪ .‬בכך ה' מוכיח את משה באופן עדין על‬
‫הדרך‪ ,‬במקום לרמוס למשה את הבטחון העצמי הירוד‬
‫שהיה לו באותה שעה‪.‬‬
‫מקום אחר בו מצאנו את התוכחה ברמז‪ ,‬והפעם בבני‬
‫אדם‪ ,‬הוא כאשר תמר שלחה ליהודה את החותמת‬
‫ו ה פ ת י ל י ם ‪ ,‬ב א מ ר ה ‪ " :‬לְ ִאי ש אֲ ֶׁשר אֵׁ לֶׁה ל ֹו ָאנֹ כִ י‬
‫הָ ָרה" (בראשית לח‪ ,‬כה) ‪ .‬באותו מקרה תמר התחשבה‬
‫ביהודה ולא הוכיחה אותו ברבים‪ ,‬מפני כבודו‪.‬‬
‫בימים אלו עלינו להתמלא עוז בשביל חברינו‪ ,‬ולעזור‬
‫להם בתהליך התשובה ותיקון המידות‪.‬‬
‫עניין זה מוביל אותנו אל הנקודה הבאה‪ .‬לא חייבים‬
‫ליצור טקס של תוכחה בו אנו ניגשים אל חברנו בשיא‬
‫הענווה עם ראש מורכן‪ ,‬וקוראים לו בלחש אל מאחורי‬
‫הפנימיוֹת לצורך שיחת נפש אישית ומסקרנת‪ .‬כשמעלים‬
‫בדעתנו שזוהי התפאורה היחידה בה יכולה להתקיים‬
‫התוכחה‪ ,‬בן רגע ליבנו מתכווץ מרוב פדיחה ומקפיא את‬
‫איברינו מלפעול‪ .‬ניתן ללכת על אופציה אחרת‪ ,‬והיא‬
‫תוכחה ברמז‪ .‬תוכחה מסוג זה אינה חוסכת מן האדם את‬
‫המחשבה כיצד לכלכל את צעדיו ואפילו להיפך‪ ,‬אך‬
‫בהחלט מנמיכה את האש במפגש עצמו עם המוכח‪ .‬הרב‬
‫אברהם ריבלין‪ ,‬בספרו "יונה‪ ,‬נבואה ותוכחה"‪ ,‬מציג מספר‬
‫פעמים בהם הייתה בתנ"ך תוכחה ברמז‪ .‬נזכיר שני‬
‫מקרים‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬מצאנו הנהגה זו בקב"ה עצמו‪ .‬במעמד הסנה‬
‫כשמשה רבנו מדבר בגנותם של ישראל – "וְ הֵׁ ן ֹלא יַאֲ ִמינּו‬
‫ש ּ ֶבהָ ִׁרים‬
‫ִׁלנְ ָשמוֹ ת ֶ‬
‫יונתן ויתקין (ה)‬
‫עַ ל הֲ ֵׁרי הֲ ֹח ֶׁשְך ִמ ָשנִ ים ַק ְדמוֹנִ ּיוֹת‬
‫צּורים ּוגְבָ עוֹת‬
‫נִ ְצבּו בְ רֹאש ִ‬
‫נְ ָשמוֹת עָ שּוקוֹת ּוכְ לּואוֹת‬
‫נִמצָ אוֹת‪.‬‬
‫ָדמּו ֶׁש ַרק בְ ָר ְעי ֹונָן ְ‬
‫ְצאֵׁ נַה ְּוראֵׁ נַה בְ נוֹת ִצּיוֹן‬
‫בְ ִצּיָת כִ ּפוֹת ִשמָ מוֹן‬
‫בְ גֳלְ מֵׁ י ּתֹהּו ְד ָק ְדמוֹנִים‬
‫ישה ִמ ְדמֵׁ י י ִָמים‪.‬‬
‫הַ עֲ לּו ְד ִר ָ‬
‫עוֹד ָיבֹא צַ ִדיק וְ יִפְ ְקדֵׁ ם‬
‫בְ גִלּוי לְ בַ ר‪ָ ,‬לנֶׁצַ ח יִזְ כְ ֵׁרם‬
‫ֹהוֶׁה ִעמָ ם בְ ִצלְ לֵׁי ִמ ְשכְ נו ָֹתם‬
‫יתם‪.‬‬
‫נָסוֹג לְ מַ עַ ן ַאחֲ ִר ָ‬
‫בְ נֵׁי דוֹר ְמ ִשיחָ א קּומּו‬
‫לְ עֵׁ לָא לְ עֵׁ לָא רּומּו‬
‫י ְַשרּו ַקו‪ִ ,‬ה ְס ַּתעֲ רּו‬
‫יָנּוסּו ְצלָלִ ים‪ ,‬יּוָארּו‪.‬‬
‫חֲ בֵׁ ִרים מַ ְק ִשיבִ ים לְ ק ֹולְֵׁך‬
‫עַ ל הֲ ֵׁרי בְ ָש ִמים בָ א דוֹדֵׁ ְך‬
‫אֶׁ ֶׁרץ ְצבִ י ָתאֳ ֵׁרְך‬
‫אוֹר נֶׁצַ ח ּפְ קֻ דָ ֵׁתְך‪.‬‬
‫על הסליחות‬
‫דביר פריד (ה)‬
‫מנגינות חורקות‪ ,‬קריאות ואנחות‪/‬‬
‫מובילות למקום שבו מתחילות המחילות‪.‬‬
‫מתקלפת לה קליפה‪ ,‬גם מיותר כבר השריון‪/‬‬
‫אפשר להלך ברגש עם מנגינות א‪-‬ל מלך עליון‪.‬‬
‫כששיח מתכונן‪ ,‬גם גשרים נבנים‪/‬‬
‫עכשיו כשהוצאנוהו אולי עוד לנו יכפר‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫(או"ח קלז‪ ,‬ו) שאמנם כל ברכה היא שבח‪ ,‬אך ברכה לבטלה‬
‫לא נאמרת בתורת שבח‪ ,‬אלא בתורת ברכה‪ ,‬וישנו איסור‬
‫שיסודו בהלכות ברכות לברך לבטלה‪ .‬אך כאשר האדם‬
‫מוסיף "ברוך שם כבוד מלכותו" לברכתו‪ ,‬הרי הוא מגדיר‬
‫שהברכה לא נאמרה בחפצא של ברכה‪ ,‬אלא בחפצא של‬
‫שבח – וממילא אין איסור להזכיר את שם ה'!‬
‫נמצא שכל שם ה' שמוזכר בדרך שבח ופאר‪ ,‬איננו נחשב‬
‫להוצאת שם שמים לבטלה‪ ,‬מלבד הדין המיוחד של ברכה‬
‫לבטלה‪ .‬וממילא נראה שהוא הדין לגבי זמירות שבת‪,‬‬
‫שבוודאי נאמרות בצורה של שבח‪ ,‬ונכתבו על ידי גדולי‬
‫הראשונים יחד עם שם ה'‪.‬‬
‫אלא שפסק ר' בצלאל שטרן בשו"ת בצל החכמה (ד‪ ,‬נב)‬
‫שאמנם מעיקר הדין מותר להזכיר שם ה' בזמירות שבת‪,‬‬
‫אלא שמנהגנו אינו כן‪ .‬על כן במקום דליכא מנהג שלא‬
‫לומר‪ ,‬נראה בפשטות שאין איסור‪ .‬וכן הביא בספר נפש‬
‫הרב (עמ' קס)‪:‬‬
‫נהגו ישראל לזמר זמירות בשולחן השבת‪ ,‬אך בכל שבת‬
‫נראה שישנה מחלוקת סביב השולחן‪ .‬בזמירות רבות‬
‫מוזכר שמו של הקב"ה‪ ,‬ונדמה שבכל שבוע ישנה‬
‫התלבטות איזה שם להזכיר ובאיזה שם יש להסתפק‬
‫בכינוי‪.‬‬
‫הרמב"ם בספר המצוות (עשה ד) פסק‪:‬‬
‫"והמצוה הרביעית היא שצונו להאמין יראתו יתעלה‬
‫ולהפחד ממנו‪ ...‬ואם תאמר אי זה עון בזה? נאמר שהוא עזב‬
‫היראה‪ ,‬כי מיראת השם שלא יזכר שמו לבטלה‪".‬‬
‫חלק מחובת יראת ה' היא לא להזכיר את שמו לבטלה‪.‬‬
‫השאלה המתבקשת כמובן היא – מה זה לבטלה?‬
‫פסק הרמב"ם (שבועות יב‪ ,‬יא) על פי הירושלמי בברכות‪:‬‬
‫"ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה‪ ,‬אלא אפילו‬
‫להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור‪ ,‬ואף על פי‬
‫שלא נשבע‪ ,‬שהרי הכתוב מצוה ואומר 'ליראה את השם‬
‫הנכבד והנורא'‪ ,‬ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה‪ .‬לפיכך‬
‫אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ‪ ,‬ימהר מיד וישבח‬
‫ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה ‪ .‬כיצד? אמר ה'‪,‬‬
‫אומר‪' :‬ברוך הוא לעולם ועד'‪ ,‬או‪' :‬גדול הוא ומהולל מאד'‬
‫וכיוצא בזה‪ ,‬כדי שלא יהא לבטלה‪".‬‬
‫"שמענו מרבנו שמנהגו של אביו הגר"מ סולובייצ'יק ז"ל‬
‫היה שכשהיה אומר הזמירות בשבת‪ ,‬שלא ביטא את‬
‫‪1‬‬
‫השמות‪ ,‬אלא רק אמר "השם" במקומם‪".‬‬
‫אך מלבד דעות אלו‪ ,‬מעיקר הדין הדבר מותר וכן הפסק‬
‫הפשוט‪ .‬על כל פנים ודאי שמי שמוציא שם שמים מפיו‬
‫צריך לשים לב שהוא מתרכז בשירה ובאמת אומר זאת‬
‫בדרך של שבח ופאר‪.‬‬
‫האיסור הוא רק לומר את השם לבטלה‪ ,‬אך כל מה‬
‫שנאמר בדרך של שבח‪ ,‬פאר והדר לא נחשב לבטלה‪.‬‬
‫ממילא נשאלת השאלה‪ ,‬מדוע אחרי ברכה לבטלה יש‬
‫לומר "ברוך שם כבוד מלכותו"‪ .‬הרי הברכה עצמה היא‬
‫ודאי שבח והדר לקב"ה! ויש לומר על פי דברי החזו"א‬
‫‪ . 4‬וראה שם בתחילת העמוד שהגרמ"ס לא שר כלל זמירות שבת‪,‬‬
‫וצ"ע‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫אלול‪ ,‬תקיעות‪ ,‬ומלך מתהלך בשדה‬
‫בתפלה‪ ,‬סליחות וצדקה עוונותינו נפדה‬
‫גוברים על ההבדלים בסליחות משולבות‬
‫דוד סבתו מסלסל ונפתחים הלבבות‬
‫קירות חדשים נוספו לישיבתנו‪ ,‬את הישנים שברו‬
‫צמוד לכיתת הרב סבתו כיתות חדשות יצרו‬
‫פטרו את התלמידים מלהצטופף בבית המדרש‬
‫עברו על הכתוב שמן התורה אסור חדש‬
‫הזמן התחיל ולבית המדרש נוספו תלמידים‬
‫ותיקים וחדשים ביחד יושבים ולומדים‬
‫זיכרון זמן קיץ האחרון הולך ונעלם‬
‫חבל שלעומתו החום נשאר‪ ,‬לאכזבת כולם‬
‫טוב שהמזגנים יגיעו בקרוב להוריד מהמועקה‬
‫יום‪ ,‬יומיים‪ ,‬שנתיים – לא מפחדים מדרך ארוכה‬
‫סביב נושא הגיור כמעט לא נגענו‬
‫"נעשה פאנל בחנוכה" נפנפו אותנו‬
‫מה לעשות שזה כבר ירד מהכותרות‬
‫לא מעניין אותנו מה שלא בחדשות‬
‫כל הישיבה גועשת בעקבות גזירת השח‪-‬רחוק‬
‫לעולם לא אסמס יותר בבית מדרש‪ ,‬הפלאפון מחוץ לחוק‬
‫מתוך אמונה שרק כך יתחזק הלימוד‬
‫נראה שעל הפלאפון שלי נגזר להישאר גלמוד‬
‫כמעט ושכחתי – מזל טוב לאברכים ולאברכיות‬
‫יש שמחת בת למרות שאין בריתות‬
‫טובות השתיים מן האחד‪ ,‬כך אומרים‬
‫חזקו ואמצו שלומי וידידיה הלילות עוד ארוכים‬
‫סדר צהריים היה זקוק לעזרה‬
‫על כן מעכשיו יש שיעורי חובה‬
‫פה ושם יש גם "חוגים" חופשיים‬
‫צריך רק לוודא שהם אחרי חמש ושלושים‬
‫זמן אלול חולף לו וראש השנה קרב‬
‫"ותשובה ותפילה וצדקה" תצילנו ולחיים ניכתב‬
‫השם רחום וחנון‪ ,‬אותו נהלל‬
‫דין צדק נבקש ולרחמים נתפלל‬
‫גולה עמוקות חטאנו ועונותינו גולל‬
‫"קשה זיווגו של אדם" ובכל זאת יש לי עבודה‬
‫רק מהזמן האחרון יש פה זיווגים שלושה‬
‫שיהיה במזל טוב לאביעד ורננה‬
‫תזכו לשמחה ולהקים משפחה נאמנה‬
‫שבר את הכוס עמיחי גולדשטיין‪ ,‬נשא את בחירת ליבו‬
‫רוזן יונתן התארס ובקרוב גם הוא לחופה יבוא‬
‫בברכת כתיבה וחתימה טובה נפרד להיום‬
‫אמן כן יהי רצון ושתהיה שבת שלום‬
‫עורכים‪ :‬דוד א‪ .‬רמתי‪ ,‬אריאל שפירא ויובל דרבי ‪ ‬עורך גרפי‪ :‬נועם פייגלין ‪ ‬אחראי הפצת חיילים‪ :‬שגיא ריכטר‬
‫שדכן‪ :‬עמיחי דון ‪ ‬פינת החידושים‪ :‬מאור דון‬
‫‪10‬‬