ספר לימוד - אגרת התשובה - מעיינותיך

‫תניא‬
‫אגרת התשובה‬
‫עם ביאורי הרבי מליובאוויטש זי"ע‬
‫תוכנית לימוד בחסידות‬
‫'תורה שלמה'‬
‫ע"ש ר' שלמה משען ע"ה‬
‫תניא‬
‫אגרת התשובה‬
‫א‪ .‬פירוש‬
‫ביאור פשט האגרת על פי ביאורי הרבי זי"ע‬
‫ב‪ .‬עיונים‬
‫הרחבת הביאור ותוספת עיון‬
‫ג‪ .‬הוספות‬
‫שיחות הרבי זי"ע בתבניתן המקורית‬
‫הוצאת‬
‫ספריית מ עיינותיך ‪ -‬מהדורת לוין‬
‫אלול ה'תש"ע‬
‫‪5‬‬
‫פתח דבר‬
‫בגיל וברעדה הננו להגיש לפני בני הישיבות והאברכים די בכל אתר ואתר‪ ,‬את ספר הלימוד‬
‫באגרת התשובה‪ ,‬שילמד בתכנית הלימוד בחסידות 'תורה שלמה' מר"ח אלול תש"ע ועד לי"ט‬
‫כסלו תשע"א‪.‬‬
‫סוגיית התשובה בתורת חב"ד רחבה ומגוונת‪ ,‬ובהתייעצות עם משפיעים החלטנו להתמקד‬
‫בלימוד אגרת התשובה מספר התניא‪ ,‬עם ביאורים של אדמו"רי חב"ד על האגרת עצמה‪.‬‬
‫פירוט רב בנושאי האגרת מצויים בתורתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע‪ ,‬שהעמיק רבות בתוכנה‬
‫של אגרת התשובה‪ ,‬ומתוך תורתו נערך רוב הספר שלפנינו‪ ,‬כמפורט בהקדמה לספר‪ .‬יש לציין‬
‫שבספרים שיצאו על אגרת התשובה עד עתה‪ ,‬עדיין לא סודרו בצורה בהירה עיקרי ביאוריו‬
‫של הרבי לאגרת שרבו במאוד‪ .‬חלק מהספרים אף הודפסו עוד לפני שכו"כ מהשיחות הוגהו‬
‫על ידי הרבי‪.‬‬
‫לתועלת ולשלמות העיון‪ ,‬הדפסנו בסוף ספר זה את ה'מהדורא קמא' של אגרת התשובה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫מתכונת עריכת הספר נעשתה בהכוונה וייעוץ של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א‪ ,‬ה"חוזר"‬
‫הראשי של הרבי זי"ע‪ ,‬שאף עבר על הספר והעיר את הערותיו המועילות‪.‬‬
‫כתיבת הספר ועריכתו נעשתה על ידי הרב אליהו אברהם שיחי' קירשנבאום‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ברצוננו להודות על הסיוע בעריכה לרב אלכסנדר דרורי‪ ,‬על כתיבת הקיצורים לשיחות‬
‫לרב מנחם מענדל קפלן ועל הגהת הספר לרב אברהם וולף‪.‬‬
‫תודה גם לרב אפרים דמיכובסקי‪ ,‬הרב יהודה כהן והרב משה לינק על הערותיהם המועילות‪.‬‬
‫תודה מיוחדת נתונה להוצאת קה"ת‪ ,‬על רשותם להדפיס את אגרת התשובה והמהדורא קמא‪.‬‬
‫בשם מאות משתתפי תכנית הלימוד בחסידות ברצוננו להודות להרה"ח ר' יצחק שיחי' משען‬
‫השותף הגדול בתכנית הלימוד 'תורה שלמה' המוקדשת לעילוי נשמת אביו ר' שלמה ע"ה‪.‬‬
‫ספר זה יו"ל ע"י ספריית מעיינותיך ביוזמתם ובחסותם של הרה"ח ר' שמואל ורעייתו אילה‬
‫שיחיו לוין‪ .‬ימלא ה' משאלות לבם לטובה ולברכה‪.‬‬
‫בברכה שנזכה לתשובה מתוך שמחה ולגאולה שלימה בקרוב ממש‬
‫משה שילת‬
‫תורת חב"ד לבני הישיבות‬
‫‪7‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫הקדמה‪8..................................................................................‬‬
‫מבוא ‪11.....................................................................................‬‬
‫אגרת התשובה‪18...................................................................‬‬
‫פירוש‪ ,‬עיונים והוספות‪:‬‬
‫פרק א'‪41.................................................................................‬‬
‫פרק ב'‪65..................................................................................‬‬
‫פרק ג'‪69..................................................................................‬‬
‫פרק ד'‪85..................................................................................‬‬
‫פרק ה'‪123................................................................................‬‬
‫פרק ו'‪149................................................................................‬‬
‫פרק ז'‪167.................................................................................‬‬
‫פרק ח'‪185...............................................................................‬‬
‫פרק ט'‪225...............................................................................‬‬
‫פרק י'‪257.................................................................................‬‬
‫פרק י"א‪265.............................................................................‬‬
‫פרק י"ב‪285..............................................................................‬‬
‫אגרת התשובה מהדורא קמא‪293...................................‬‬
‫‪8‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫הקדמה‬
‫בשנת תשכ"ח‪ ,‬החל הרבי זי"ע לעורר בקול רעש גדול על לימוד אגרת התשובה‬
‫בעיון וברבים‪ .‬בהתוועדויות ובמכתבים המריץ הרבי את הקהל לקבוע עיתים‬
‫ללמוד את אגרת התשובה‪ ,‬ולייסד שיעורים ללימודה ברבים‪ .‬באחת האיגרות‬
‫קאך איך זיך )עוסק אני‬
‫מאותה תקופה כותב הרבי‪" :‬נוסף על מבצע תפילין‪ָ ,‬‬
‫בלהט( גם כן בלימוד אגרת התשובה לרבנו הזקן" )אגרות קודש חכ"ו עמ' ק(‪.‬‬
‫הטעם להתעוררות זו‪ ,‬ללמוד וללמד‪ ,‬את אגרת התשובה‪ ,‬קשור ככל הנראה‬
‫להתעוררות התשובה הגדולה שהייתה באותה תקופה‪ ,‬בעקבות תוצאות מלחמת‬
‫'ששת הימים' בארץ הקודש‪ .‬הרבי אמר אז שההתעוררות העצומה מהניסים‬
‫הגדולים נובעת מגילוי אלוקי מיוחד‪ ,‬בחינת "שופר גדול"‪ ,‬המעורר את ישראל‬
‫"לעשות תשובה בסוף גלותן"‪ ,‬ועל ידי זה "מיד הן נגאלין" )רמב"ם הלכות תשובה‬
‫פ"ז ה"ה(‪.‬‬
‫מאז החלה התעוררות זו‪ ,‬הרבי עצמו התחיל לבאר בהתוועדויות חלקים שלמים‬
‫באגרת התשובה‪ ,‬וכך נמשך הדבר כמה שנים‪.‬‬
‫מתקופה זו‪ ,‬ישנו שפע גדול של ביאורים העוסקים בביאור עניינים כלליים‬
‫באגרת‪ ,‬במבנה שלה‪ ,‬בישוב שאלות‪ ,‬בדיוקי לשונות ועוד‪.‬‬
‫בשלהי שנת תש"ל‪ ,‬סדרת ביאורים אלה קיבלה משנה תוקף‪ ,‬כאשר הופיעו‬
‫בדפוס כתביו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל‪ ,‬אביו של הרבי‪ ,‬ובהם הערות‬
‫קצרות על אגרת התשובה‪ .‬רבי לוי יצחק‪ ,‬שהיה רב עיר גדולה באוקראינה‬
‫)יקטרינוסלב‪ ,‬דנייפרופטרובסק כיום( והיה 'מקובל' גדול מאוד‪ ,‬כתב הערות‬
‫אלו בעת היותו בגלות בצ'אילי ובאלמא אטא שבקזחאסטאן‪ ,‬לשם הוגלה על ידי‬
‫הקומוניסטים ב"עוון" הפצת היהדות בעירו‪ .‬תנאי החיים בגלות היו קשים מאוד‪.‬‬
‫הוא ורעייתו חיו בצפיפות גדולה בין גולים נוספים נכרים‪ .‬היה מחסור באוכל‪,‬‬
‫בלבוש ועל אחת כמה וכמה במצרכים כמו דפים ודיו‪ .‬בימים קשים אלו‪ ,‬רעייתו‬
‫הרבנית מרת חנה ע"ה‪ ,‬עמדה לצידו במסירות נפש‪ ,‬ובחכמתה וכישוריה הצליחה‬
‫לייצר דיו מעשבי השדה‪ ,‬וכך יכול היה בעלה הרב לכתוב בקצרה את חידושי‬
‫התורה שלו בשולי ספריו המעטים ועל בדלי נייר קטנים‪.‬‬
‫הקדמה‬
‫בכמה הזדמנויות אמר הרבי‪ ,‬שכיוון שהערות אלה נכתבו בקיצור נמרץ‬
‫בגלל הצמצום בנייר ובדיו )ומטעמים נוספים(‪ ,‬סביר להניח‪ ,‬שבדברים הקצרים‪,‬‬
‫העוסקים בדרך כלל בדיוקי מילים וביאורם על פי קבלה‪ ,‬טמון עומק נפלא‪ .‬ועל‬
‫ידי העיון בהם כראוי מתברר שהם שופכים אור גדול על הנושא המדובר‪ ,‬ולעיתים‬
‫הערות אלו מבארות עניין כללי הקשור לתוכן הפרק כולו‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬ניתן לזהות ולהבחין שבשיחות אלה‪ ,‬המבוססות על עיון ודיוק בדברי‬
‫אביו הגדול‪ ,‬הניח הרבי יסודות חדשים שנותנים בהירות ועומק בכללות הנושא‬
‫המדובר‪.‬‬
‫כך זכינו ליבול עצום של ביאורים והסברים עמוקים בתוכנה של אגרת התשובה‬
‫עצמה‪ ,‬בנושאי התשובה בכלל )כפי שהם משתלבים בצורה כזו או אחרת באגרת‬
‫התשובה(‪ ,‬ותוך כדי הדברים מתבארים ענייני חסידות כלליים ויסודיים עמוקים‬
‫ביותר‪ .‬בהקשר זה‪ ,‬כדאי לציין את תוכן דברי אדמו"ר הרש"ב בספר השיחות תורת‬
‫שלום )עמ' ‪ (55‬אודות אגרת התשובה‪ ,‬שהיא מתייחדת משאר ספרי מוסר בכך‬
‫שהיא נכתבה באופן שכלי‪ ,‬ובמבנה שלה ובפרטי הביאורים יש השכלות עמוקות‪.‬‬
‫הביאורים הרבים נדפסו בכמה ספרים‪ .‬חלק עיקרי מהם הוגה על ידי הרבי ונסדר‬
‫בחמש‪-‬עשרה שיחות שנדפסו בסוף חלק ל"ט‪ ,‬האחרון בסדרה הגדולה "לקוטי‬
‫שיחות"‪ .‬בנוסף‪ ,‬נדפסו הביאורים )שחלקם הוגה וחלקם לא(‪ ,‬בלקוטי ביאורים‬
‫)להר"י קארף ע"ה(‪ ,‬בתניא עם לקוטי פירושים )להר"א שי' חיטריק( ובהוספות‬
‫לספר שיעורים בספר התניא )להר"י שי' וינברג(‪ .‬כידוע‪ ,‬ספר זה זכה להערות הרבי‬
‫עליו‪ ,‬וגם באגרת התשובה ישנן הערות כאלה לרוב‪.‬‬
‫מלבד זאת‪ ,‬לאחר ההסתלקות בג' תמוז תשנ"ד‪ ,‬נמצאו במגירת שולחנו של‬
‫הרבי כמה מחברות רשומות בכתי"ק‪ ,‬ובהן חידושי תורה בכל חלקי התורה שרשם‬
‫לעצמו בשנים שלפני 'קבלת הנשיאות'‪ .‬חלק מרשימות אלה כוללות הערות קצרות‬
‫ומראי מקומות על התניא‪ ,‬וגם אגרת התשובה בכלל )בדרך אגב יש לציין‪ ,‬שכמו‬
‫בחלקים אחרים של ה"רשימות" כך גם באגרת התשובה‪ ,‬ישנן הערות והתייחסויות‬
‫לנושאים שונים שבמשך השנים לאחר מכן הרבי לא הזכירן שוב(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫מכיוון שביאורי הרבי הרבים על ה"אגרת" נדפסו בכמה ספרים‪ ,‬קשה ללומד‬
‫לחפשם ולהוציאם ממקום האכסניא שלהם‪ ,‬באופן שיוכל ללמוד את ה"אגרת"‬
‫עצמה לאור הביאורים הרבים והעמוקים‪.‬‬
‫בספר זה נעשה ניסיון לפרש את ה"אגרת" עצמה על פי ביאורי הרבי‪ ,‬כך‬
‫שהביאורים העמוקים והרבים משולבים בתוך דברי אדמו"ר הזקן עצמו‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫‪10‬‬
‫הספר בנוי משלושה חלקים‪:‬‬
‫א( לשון התניא כשמתחתיו פירוש המבאר את עיקרי הדברים בשפה בהירה‪.‬‬
‫בנוסף לפירוש עצמו‪ ,‬באו הערות הכוללות מראי מקומות‪ ,‬חידוד קל של הדברים‬
‫ומובאות מדברי אדמו"רי חב"ד המוסיפות הסבר והרחבה לנושא‪.‬‬
‫ב( מדור "עיונים" לאחר כל פרק‪ .‬עיונים אלה‪ ,‬המחולקים לסעיפים‪ ,‬באים‬
‫לתוספת הסבר בעניין המדובר‪ ,‬הרחבת העיון בו על פי המבואר במקומות אחרים‪,‬‬
‫יישוב קושיות שעלולות להתעורר בדרך הפשט ולפעמים אף העשרה נוספת‬
‫לכללות הנושא המדובר‪.‬‬
‫ג( מדור "הוספות"‪ .‬מדור זה‪ ,‬המופיע גם הוא לאחר כל פרק‪ ,‬כולל חלק עיקרי‬
‫מהשיחות המוגהות של הרבי על אגרת התשובה בתבניתן המקורית‪ ,‬למעט כמה‬
‫השמטות ושינויי לשון שנעשו לצורך התאמת השיחות לספר זה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ספר התניא הוא‪ ,‬כדברי אדמו"רי חב"ד‪ ,‬ה"תורה שבכתב" של תורת החסידות‪.‬‬
‫כאשר לומדים את אגרת התשובה לצד ביאורי הרבי עליהם – רואים זאת במוחש‬
‫ממש‪ .‬יש מקומות בהם הרבי מדייק במילים‪ ,‬ומשלב את דיוקי הלשון בביאור‬
‫התוכן הכללי‪ .‬לעיתים‪ ,‬מתוך דיוקי הלשונות מוציא הרבי הסברים חדשים נוספים‬
‫על פשט הלשון עצמה‪ .‬ולעיתים‪ ,‬דיוקי הלשון מובילים לחלוקה דקה נוספת שאינה‬
‫מבוארת להדיא בגוף דברי אדמו"ר הזקן‪ .‬כללו של דבר‪ :‬דברי התניא הם כלליים‬
‫מאוד‪ ,‬בבחינת "תורה שבכתב" ממש‪ ,‬ומתוך דיוק ועיון בהם הוציא הרבי "תילי‬
‫תילים" של הסברים וביאורים עמוקים ורחבים‪.‬‬
‫ראוי לציין בהקשר זה‪ ,‬את דברי אדמו"ר הרש"ב נ"ע באחת מאיגרותיו‪" :‬ידוע‬
‫ומפורסם הוא‪ ,‬שאין לך תיבה ואות בתניא שאין בהם תילי תילים של כוונות בעמקי‬
‫סתרי התורה"‪ .‬ושם הוסיף וכתב‪ ,‬ש"עמקי סתרי התורה"‪" ,‬ידוע רק לרבותינו‬
‫הקדושים" )נדפס בסוף קונטרס עץ החיים(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫בעריכת ספר זה נעזרנו בכמה ספרים‪ .‬יש לציין במיוחד את הספר שיעורים‬
‫בספר התניא של הרה"ח ר' יוסף שי' וינברג‪ ,‬ספר טללי תשובה של הרב יוסף יצחק‬
‫שי' הכהן כ"ץ‪ ,‬ספר פניני התניא של הרב לוי יצחק שי' גינזבורג וספר משכיל‬
‫לאיתן של הרב יקותיאל שי' גרין‪.‬‬
‫יהי רצון שנזכה להתממשות דברי הרמב"ם ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל‬
‫לעשות תשובה בסוף גלותן – ומיד הן נגאלין" )הלכות תשובה ז‪,‬ה( בקרוב ממש‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫מבוא‬
‫בין החידושים הרבים המתגלים ללומד את אגרת התשובה בעיון‪ ,‬יש לציין לכמה נקודות‬
‫כלליות ועיקריות‪ ,‬השייכות למהותה של התשובה‪.‬‬
‫לעיתים נדמה בטעות שעשיית תשובה קשה כקריעת ים סוף‪ .‬יש החושבים שתשובה נכונה‬
‫דורשת תעניות‪ ,‬סיגופים‪ ,‬ניתוק מוחלט מצורכי הגוף הגשמיים והם מציירים בעיניהם את‬
‫בעל התשובה ה“אמיתי“ כ“איש קדוש“ ומופרש; יש החושבים שתשובה אמיתית היא כאשר‬
‫ישנה התעוררות חזקה של הרגשות שבלב – ”רעותא דלבא“ להיכלל באלוקות; ויש המציירים‬
‫את התשובה כדבר המלווה בצער גדול ובבכיות מעומקא דלבא על גודל הפגמים שהאדם‬
‫עשה לעצמו בעוונותיו‪.‬‬
‫אולם אדמו“ר הזקן מציג מיד בפתיחת ה“אגרת“‪ ,‬לאחר הקדמת הברייתא העוסקת בחילוקי‬
‫הכפרה‪ ,‬גישה שונה לחלוטין‪ .‬לשיטת אדמו“ר הזקן‪ ,‬התשובה עצמה ‪ -‬זו היוצרת את השינוי‬
‫הגדול ביותר שיכול להתחולל ביהודי – המהפך מרשע לצדיק‪ ,‬ממוות לחיים‪ ,‬היא דבר הרבה‬
‫יותר פשוט‪” :‬מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד“! ההחלטה שיהודי מחליט‬
‫לעזוב את דרך החטא – ”לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית‘‪ ,‬ולא יעבור עוד מצות‬
‫המלך ח“ו הן במצות עשה הן במצות לא תעשה“‪ ,‬החלטה שיכולה להיות בהבזק מחשבה‪,‬‬
‫הרהור תשובה‪ ,‬היא היא התשובה‪.‬‬
‫יותר מכך‪ :‬התשובה עצמה אינה קשורה לחיטוט של האדם בפגמי העבר והתיקון עליהם‪.‬‬
‫עניינה של התשובה הוא – שמכאן ולהבא היהודי פותח ”דף חדש“ בקשר שלו עם הקב“ה‪.‬‬
‫מעתה הוא אינו אותו אדם שלא התייחס לציוויי הקב“ה ברצינות‪ ,‬אלא הוא אדם חדש – עבד‬
‫של המלך המציית לכל מה שמצווים עליו‪.‬‬
‫מבחינת התשובה עצמה‪ ,‬מה שנעשה בעבר אינו נוגע‪ .‬הבכיות‪ ,‬התיקונים‪ ,‬אפילו החרטה‬
‫והוידוי אינם נוגעים לעצם עניינה שהוא‪ :‬לחשוב על העתיד‪ .‬לדאוג שמכאן ולהבא להתנהג‬
‫כעבדו של המלך הקב“ה‪ ,‬על ידי קיום כל מצוותיו‪ .‬ההחלטה הזו לשנות את העתיד – היא‬
‫המשנה את ”שמו“ של האדם מרשע לצדיק‪ ,‬והיא זו ששוברת את ה“מחיצה של ברזל“‬
‫המפסיקה בין הרשע לאביו שבשמים‪.‬‬
‫משמעות זו לתשובה ייתכן שהיא נראית ”פשוטה“ יותר מהסיגופים והבכיות‪ ,‬אולם ודאי‬
‫וודאי שהיא משמעותית וחשובה יותר‪ :‬הפירוש הפשוט של המילה תשובה הוא – לשוב אל‬
‫‪12‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ה‘‪ .‬והיאך שבים אל ה‘? על ידי קיום מצוותיו! הדבר שמקרב את היהודי אל הקב“ה יותר מכל‬
‫הוא קיום רצונו‪ ,‬המצוות‪.‬‬
‫אחר כך‪ ,‬לאחר עצם התשובה‪ ,‬כאשר היהודי כבר חזר אל הקב“ה‪ ,‬אזי ישנה ”שלמות‬
‫התשובה“ שהיא העיסוק בהסרת פגמי העבר‪ .‬דבר זה נעשה על ידי החרטה והוידוי כפי‬
‫שיבואר בפרק א‘; ישנה גם ”דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה“ שהיא המעמיקה את‬
‫החלטת האדם לשוב אל ה‘ ומקבעת אותה בנפשו‪ ,‬כמבואר בפרק ז‘; ובנוסף‪ ,‬בשביל להגיע‬
‫למצב של ריצוי מושלם כלפי הקב“ה‪ ,‬למהדרין מן המהדרין‪ ,‬ישנו עניין התעניות המבואר‬
‫בכתבי האריז“ל‪ ,‬ובדורותינו – דבר זה נעשה על ידי פדיית התעניות בצדקה‪ ,‬כמבואר בפרקים‬
‫ב‘‪-‬ג‘‪ .‬אך כל אלה הם דברים נוספים על התשובה עצמה‪ ,‬שהיא ”עזיבת החטא בלבד“‪ ,‬והיא זו‬
‫שמחזירה את היהודי אל אביו שבשמים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫בהמשך ה“אגרת“‪ ,‬בפרק ד‘‪ ,‬מביא אדמו“ר הזקן את פירוש הזוהר למילה תשובה‪ :‬תשוב‬
‫– ה‘‪ .‬להשיב את הה“א של שם הוי‘ למקומה‪ .‬בשם הוי‘ יש שתי ההי“ן‪ :‬ה“א תתאה‪ ,‬תחתונה‪,‬‬
‫וה“א עילאה‪ ,‬עליונה‪ .‬וגם בתשובה יש שתי דרגות‪ :‬תשובה תתאה שהיא השבת ה“א תתאה‪,‬‬
‫ותשובה עילאה שהיא השבת ה“א עילאה‪.‬‬
‫להבנת העניין מקדים אדמו“ר הזקן ומבאר באריכות‪ ,‬את מעלתן העצומה של נשמות‬
‫ישראל על שאר הנבראים‪ .‬תמצית הדברים היא‪ :‬שאר הנבראים חיותם מגיעה מ“חיצוניות‬
‫החיות“ האלוקית – שם אלוקים; ואילו מהותם של נשמות ישראל היא‪” :‬פנימיות החיות“‬
‫האלוקית – שם הוי‘‪.‬‬
‫ההדגשה העיקרית בנושא זה באגרת התשובה היא שמהות עצמית זו – ”פנימיות החיות“‬
‫של הקב“ה‪ ,‬היא המהות הפנימית של היהודי כפי שהוא בעולם הזה בגוף הגשמי! עצמיות‬
‫האלוקות היא תמצית חייו של איש הישראלי‪.‬‬
‫אלא שמהות עצמית זו‪ ,‬ירדה והצטמצמה בסדר השתלשלות של צמצומים‪ ,‬עד שצורתה‬
‫החיצונית של הנשמה‪ ,‬זו שביכולתה להחיות את הגוף הגשמי‪ ,‬נעשתה בבחינת ”מציאות“‪.‬‬
‫אולם גם אז המהות הפנימית של הנשמה‪ ,‬גם של בחינה זו המתלבשת בגוף‪ ,‬היא ”פנימיות‬
‫החיות“ האלוקית‪ .‬ולכן‪ ,‬כשם שישנן ד‘ אותיות בשם הוי‘‪ ,‬כך גם בנפשו של היהודי‪ ,‬כפי שהוא‬
‫למטה בעולם הזה‪ ,‬ישנן ד‘ אותיות אלה‪.‬‬
‫]ובמקום אחר מבואר‪ ,1‬שד‘ האותיות של שם הוי‘ באות לידי ביטוי גם בציור גופו הגשמי‬
‫של היהודי![‪.‬‬
‫במילים אחרות‪:‬‬
‫‪ (1‬ספר המאמרים תרכ“ט לאדמו“ר המהר“ש עמ‘ קצו ואילך‪.‬‬
‫מבוא‬
‫‪13‬‬
‫שני צדדים לנשמה‪ :‬הפנימיות שלה היא – היותה מאוחדת לגמרי עם הקב“ה; והחיצוניות‬
‫שלה היא הצורה החיצונית שנעשתה בה – היותה בבחינת ”מציאות“‪ ,‬נשמה של אדם שחי‬
‫בעולם הזה‪.‬‬
‫שני חלקים אלה שבנשמה‪ ,‬שייכים‪ ,‬באופן כללי‪ ,‬לשתי הההי“ן שבה‪ :‬ה‘ תתאה מבטאת את‬
‫חלק ה“מציאות“ של הנשמה‪ ,‬מה שהיא נעשית מציאות אדם בעולם הזה; וה“א עילאה מבטאת‬
‫את החלק העצמי שבנשמה‪ ,‬מה שהיא מאוחדת עם הקב“ה בתכלית‪.‬‬
‫ועל כך מביא אדמו“ר הזקן משל בפרק ח‘ מ“אדם הנופח ברוח פיו“‪ ,‬שיש בזה שני מצבים‪:‬‬
‫לאחר הנפיחה‪ ,‬שאז הרוח נעשית בבחינת מציאות; ולפני שהאדם נופח בפיו שאז הרוח‬
‫”מיוחד בנפשו“ ממש‪.‬‬
‫וכך גם בנשמה‪ ,‬עליה נאמר ”ויפח באפיו נשמת חיים“‪ ,‬ישנם שני מצבים‪-‬עניינים‪ :‬יש את‬
‫דרגת הנשמה כפי שהיא לאחר ”שנפחה ברוח פיו ית‘ לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם“‪,‬‬
‫שעל ידי כך היא נעשית בבחינת ”מציאות“; ויש את דרגת הנשמה כמו שהיא ”מיוחדת בו ית‘‬
‫בתכלית היחוד בטרם שנפחה“‪.‬‬
‫‪‬‬
‫שתי בחינות התשובה שייכות לשתי הדרגות שבנשמה‪:‬‬
‫העבודה של תשובה תתאה היא ההתעסקות עם בחינת הנשמה כפי שהיא יורדת ומתלבשת‬
‫בגוף האדם ונעשית בבחינת ”מציאות“‪ .‬תוכן העבודה הוא – שהחלק הגלוי והחיצוני שביהודי‪,‬‬
‫מה שהוא נעשה ”מציאות אדם“‪ ,‬יהיה בטל לגמרי אל הקב“ה‪ .‬באופן כללי זוהי העבודה‬
‫של ”עזיבת החטא“ וקבלת עול מלכות שמים )בדוגמת עבד‪ ,‬שעל אף היותו מציאות אחרת‬
‫מהאדון‪ ,‬בכל זאת הוא בטל אל האדון ומקיים את כל מצוותיו(‪.‬‬
‫ואילו העבודה של תשובה עילאה היא ההתעסקות בהתעוררות וגילוי העצמיות של‬
‫הנשמה‪ ,‬מה שהיא מיוחדת בעצם עם הקב“ה בתכלית ההתאחדות‪ .‬דבר זה בא לידי ביטוי‬
‫בכך שהיהודי מרגיש בגלוי שהקשר עם הקב“ה הוא מהות חייו )בדוגמת הבן הקשור עם אביו‬
‫בעצם מציאותו(‪.‬‬
‫דביקות זו של התשובה עילאה אינה רק התמסרות מוחלטת של היהודי לקיום הרצון‬
‫העליון ככל שיצטווה‪ ,‬עד שכל ענייניו נעשים אך ורק בהתאם לרצון זה‪ ,‬שהרי במצב זה‬
‫הוא עדיין בבחינת מציאות בפני עצמו‪ ,‬אדם העושה ומקיים רצונו של הקב“ה; אלא מדובר‬
‫בדביקות נעלית הרבה יותר‪ :‬היהודי מתבטל ומתאחד לגמרי עם הקב“ה‪ ,‬בדוגמת ההבל כפי‬
‫שהוא ”מיוחד בנפשו“ של האדם לפני הנפיחה‪.‬‬
‫תשובה זו אינה על חטאים; אדרבה‪ ,‬היא מתחילה רק אחרי שנטהר היהודי מחטאיו על ידי‬
‫התשובה תתאה‪ .‬יתירה מזו‪ :‬אפילו צדיק‪ ,‬שלא חטא מעולם‪ ,‬ועול מלכות שמים שורה עליו‬
‫בשלמות‪ ,‬שייך לתשובה זו‪.‬‬
‫ניתן לומר‪ ,‬שתשובה זו היא מהדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה‘‪ ,‬והיא מבטאת את אחד‬
‫‪14‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מחידושיה הגדולים של החסידות‪ .‬כמבואר בלקוטי תורה‪ ,2‬ש“העולם טועים לומר דדוקא‬
‫אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה‪ ,‬והאמת אינו כן“‪ ,‬אלא ה“תשובה‬
‫היא להשיב נפשו ‪ . .‬אל מקורה ושרשה ‪ . .‬ולכן ניתקנו עשרת ימי תשובה ויום הכפורים גם‬
‫לצדיקים גמורים ‪ . .‬והוא בחינת תשובה עילאה“‪.3‬‬
‫גם הצדיק‪ ,‬ביטולו ושעבודו לקב“ה כנשמה בעולם הזה‪ ,‬אינם דומים כלל לאיחוד של‬
‫נשמתו עם הקב“ה למעלה‪ ,‬קודם ירידתה למטה להתלבש בגוף הגשמי‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה‬
‫כפי שהיא מאוחדת עם הקב“ה ”בטרם שנפחה“‪ .‬קודם ירידתה הייתה הנשמה מאוחדת עם‬
‫הקב“ה לגמרי‪ ,‬ואילו לאחר ירידתה היא נעשית בבחינת ”מציאות“‪ .‬למרות הביטול הנעלה‬
‫של הצדיק‪ ,‬בכל זאת ב‘דקות דדקות‘ הוא עדיין בבחינת ”מציאות“‪ .‬בדוגמת העבד‪ ,‬שלמרות‬
‫ביטולו הנעלה הוא אינו דבר אחד ממש עם האדון‪ .‬וזהו עניינה של התשובה עילאה‪ :‬להביא‬
‫את היהודי לדרגת הדביקות של נשמתו כפי שהיא לפני הירידה והצמצומים שנעשו בה‪ ,‬שאז‬
‫היא מאוחדת לגמרי עם הקב“ה‪.‬‬
‫לכן מבואר בפרק י‘‪ ,‬שתשובה תתאה שייכת לתנועת הנפש של הכנעה ומרירות כיוון‬
‫שעניינה הוא היציאה מהמיצר של החטאים והעוונות; ואילו תשובה עילאה היא ”בשמחה‬
‫רבה“ כיוון שעניינה הוא – חזרת הנשמה לשורשה הראשון‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אך נראה‪ ,‬שהדגש הגדול של אדמו“ר הזקן ב“אגרת“ זו‪ ,‬אינו רק בביאור מהותו העצמית‬
‫של היהודי עד שגם לאחר שהוא נטהר מחטאיו‪ ,‬ואפילו לצדיק שלא חטא מעולם‪ ,‬ישנו סדר‬
‫שלם של עבודת התשובה עילאה להגיע לדבקות הנפש בה‘ כפי שהיא ”בטרם שנפחה“; ממבנה‬
‫ה“אגרת“ עולה‪ ,‬שההדגשה העיקרית בה הוא בכך שדרגה עמוקה ונעלית זו שייכת‪ ,‬במובן‬
‫מסוים‪ ,‬לכל יהודי‪ ,‬גם זה שאינו שייך לעבודה נעלית זו במובנה המלא‪ ,‬ואפילו זה שנמצא‬
‫בתחילת עבודת התשובה על החטא שבידו‪.‬‬
‫דבר זה מודגש בלשון אדמו“ר הזקן בתחילת הביאור בפרק ד‘‪” :‬אמנם התחלת מצות‬
‫התשובה ועיקרה‪ ,‬לשוב עד ה‘ באמת ובלב שלם‪ ,‬ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור ‪ . .‬מה‬
‫שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מלת תשובה על דרך הסוד“‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬כל ”הרחבת הביאור“ בנושא תשובה תתאה ותשובה עילאה הובא כאן בכדי‬
‫ש“התחלת מצות התשובה“‪ ,‬שהיא ”עזיבת החטא בלבד“‪ ,‬תהיה כראוי – ”באמת ובלב שלם“!‬
‫דבר זה מלמד‪ ,‬שעל אף ריחוק הערך העצום בין התשובה על החטא לבין התשובה עילאה‬
‫השייכת גם לצדיקים גמורים‪ ,‬מכל מקום ישנה שייכות ביניהם‪.‬‬
‫‪ (2‬ס‪ ,‬ד‪.‬‬
‫‪ (3‬שם סו‪ ,‬ג‪.‬‬
‫מבוא‬
‫‪15‬‬
‫נקודה זו מתחדדת ומוסברת בהרחבה בביאורי הרבי זי“ע על אגרת התשובה‪ .‬תמצית‬
‫הדברים היא‪ ,‬שכאשר התשובה על החטא ‪ -‬ההחלטה לעזוב את החטא ולשוב אל ה‘ על ידי‬
‫קבלת עול מלכותו ‪ -‬נעשית לאור ”הרחבת הביאור“ בעניינה של התשובה עילאה‪ ,‬במהותו‬
‫האמיתית של היהודי‪ ,‬בקשר המיוחד שלו עם הקב“ה ובמשמעותן של העבירות – ההחלטה‬
‫לחזור ולעבוד את הקב“ה על ידי קיום כל מצוותיו תהיה עמוקה ופנימית לאין ערוך!‬
‫מלבד זאת שהעבודה בדרך זו נעשית מתוך חיות ותענוג בגלל הבנתו במעלת מהותו‬
‫הפנימית‪ ,‬הרי שדבר זה עצמו מחזק את גוף התשובה עצמה‪ .‬ההחלטה שלא לחזור לדרך‬
‫החטא‪ ,‬לפריקת העול‪ ,‬נקבעת על ידי כך בעמקי נשמתו‪ .‬הוא יודע שהוא לא מציאות של אדם‬
‫זר המבטל עצמו כלפי המלך‪ ,‬אלא ”עזיבת החטא“ והקבלת עול מלכות הם ”התנוצצות“ של‬
‫עצמיות הנשמה שלו המאוחדת בתכלית עם עצמיות האלוקות‪.‬‬
‫זו הסיבה שבמאמרים‪ ,‬בשיחות ובמכתבים‪ ,‬מדגיש הרבי זי“ע‪ ,‬שכבר בתחילת התשובה‬
‫על היהודי להעמיד עצמו בתנועת הנפש של תשובה עילאה שהיא מתוך ”שמחה רבה“‪.‬‬
‫בנוסף לכך ש“בדורותינו צריכים התחזקות והתעודדות יתירה‪ ,‬ולכן עבודת התשובה היא‬
‫מתוך שמחה דווקא“‪ ,4‬הרי שבעומק הדברים‪ ,‬כבר בתחילת התשובה‪ ,‬בשלב בו צריך היהודי‬
‫להתנתק מחטאיו‪ ,‬מתנוצצת הפנימיות של התשובה ‪” -‬תשוב ה‘ עילאה“‪ ,‬שעניינה הוא לא‬
‫רק יציאה מהעבירות שזהו חזרה למצב הנשמה כפי שנבראה‪ ,‬אלא בעיקר – שיבה לשורשה‬
‫הראשון לפני ירידתה לעולם הזה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫נקודה זו של קישור שתי דרגות התשובה‪ ,‬בולטת בעניין התיקון לפגם הברית המבואר‬
‫באגרת התשובה‪ .‬פגם זה‪ ,‬בשונה משאר עבירות‪ ,‬פוגם במוח‪ ,‬והוא פוגם גם בבחינות הנשמה‬
‫הגבוהות יותר‪ ,‬כמבואר בפרק ט‘‪ .‬לכן‪ ,‬שלמות התיקון על פגם זה הוא על ידי העבודה של‬
‫תשובה עילאה הנעשית מתוך כוחות נעלים אלו של הנשמה‪ .‬וכפי שמביא אדמו“ר הזקן‬
‫מה“ראשית חכמה“ שדברי הזוהר ש“תשובה לא מועלת לפוגם בריתו“ היינו תשובה תתאה‬
‫אבל תשובה עילאה מועילה‪ .‬אבל לפי ביאורו של הרבי זי“ע‪ ,‬גם התיקון לפגם זה נעשה‬
‫בעצם על ידי תשובה תתאה; אלא שלשם כך נדרש שהתשובה תתאה תהיה מחוברת לעניינה‬
‫של התשובה עילאה‪ .‬התשובה תתאה צריכה להיעשות מתוך תוקף ההתקשרות בקב“ה של‬
‫התשובה עילאה‪ ,‬כמו שמוסבר באריכות בביאור פרק ט‘‪.‬‬
‫מעניין לציין‪ :‬באחד המאמרים‪ 5‬הזכיר הרבי בקצרה ובהבלעה‪ ,‬שהטעם להתעוררות‬
‫הגדולה בעניין לימוד אגרת התשובה הוא בכדי לתקן עניין זה‪ .‬ובהזדמנות אחרת אמר‪ ,‬שכל‬
‫עניינה של אגרת התשובה הוא בכדי לתקן פגם זה!‬
‫‪ (4‬מאמר ד“ה מרגלא בפומיה דרבא תשמ“ו‪.‬‬
‫‪ (5‬ד“ה היושבת בגנים תשכ“ט‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫במילים אחרות‪ ,‬על פי הנ"ל אולי ניתן לומר זאת כך‪ :‬מטרת העיסוק באגרת התשובה היא‬
‫לקשר את כללות עבודת ה‘ של היהודי עם עצמיות נפשו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫לפעמים‪ ,‬יהודי מחכה שמשהו יעורר אותו לתשובה‪ .‬הוא מחכה שמא בשעת אמירת‬
‫הסליחות‪ ,‬בראש השנה‪ ,‬או באחד השלבים של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים יגיע גל של‬
‫התעוררות שיציף את לבו‪ .‬לפעמים זה קורה יותר‪ ,‬ולפעמים פחות‪.‬‬
‫תשובה היא התעוררות באדם להשתנות‪ .‬להתרומם לרמה אחרת; להתעלות לדביקות‬
‫עמוקה יותר בקיום רצון ה‘‪ .‬דבר זה אינו קורה מאליו‪ .‬בן‪-‬אדם אינו משתנה לפתע פתאום‪.‬‬
‫ממה נפשך‪ :‬אם הדבר הוא כבר ברצונו ואליו הוא חותר כל העת – אין זה שינוי אמיתי; בלאו‬
‫הכי הוא כבר עסוק בעניין זה‪ .‬ואם זה אכן משהו שמעל למציאותו וכעת הוא אינו רוצה בו –‬
‫מדוע פתאום ייעשה השינוי והוא כן ירצה בו?‬
‫גם בנושא זה חסידות חב“ד מסבירה כדרכה‪ ,‬שבכדי לפעול שינוי אמיתי יש צורך‬
‫בהתבוננות‪ .‬שינויים פנימיים ואמיתיים לא נעשים מאליהם‪ .‬אם יהודי רוצה שהאמת תפעל‬
‫על תודעתו – עליו ללמוד עליה‪ ,‬לחשוב עליה ולהתבונן בה‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬כאשר יהודי רוצה ללכת בדרך התשובה מלמטה למעלה‪ ,‬ולא להמשיך ולחכות‬
‫להתעוררות זמנית שתבוא עליו מלמעלה באתערותא דלעילא‪ ,‬עליו ללמוד את ענייני‬
‫התשובה‪ ,‬להבינם היטב ולחשוב עליהם‪ ,‬ובודאי הדברים הנלמדים יפעלו‪ ,‬ברמה זו או אחרת‪,‬‬
‫את פעולתם‪.‬‬
‫באחת ההתוועדויות‪ ,6‬עמד הרבי זי“ע על המשפט המסיים את אגרת התשובה ”ודעת‬
‫לנבון נקל‪ ,‬ומשכיל על דבר ימצא טוב“‪ ,‬וביארו כך‪ :‬תחילה לכל מזכיר אדמו“ר הזקן את כוח‬
‫ה“דעת“‪ .‬על היהודי לדעת שעיקר עבודת התשובה הוא על ידי הדעת‪ .‬העמקת הדעת – היא‬
‫המפתח לתשובה‪ .‬על ידי העמקת הדעת עבודת התשובה נעשית באופן ”נקל“ יותר‪.‬‬
‫בהזדמנות אחרת אמר הרבי‪ ,7‬שכשם שחז“ל אומרים ”כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב‬
‫עולה“‪ ,‬כך גם בנוגע ללימוד אגרת התשובה‪ ,‬שהיא ”הלכות תשובה“ כפי שהן מתבארות בספר‬
‫התניא‪ ,‬ה“תורה שבכתב“ של פנימיות התורה – שעל ידי הלימוד בה‪ ,‬הרי זה ”כאילו“ היהודי‬
‫עושה תשובה בפועל!‬
‫נראה שמלבד הכוח הסגולי‪ ,‬כוח התורה‪ ,‬הפועל ”לצרף“ את לימוד ההלכות למעשה עד‬
‫שייחשב לאדם ”כאילו“ עשה את הדבר בפועל – יש בכך גם הסבר הגיוני מסוים‪:‬‬
‫‪ (6‬ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ‘ ‪.1303‬‬
‫‪ (7‬ראה ביאורי הרבי שם עמ‘ ‪.1165‬‬
‫מבוא‬
‫‪17‬‬
‫אמנם רק הפעולה במעשה ממש היא המביאה את הדבר לידי פועל‪ ,‬אולם כבר במחשבה‬
‫אודות הדבר – האדם מתקשר ומתחבר אליו‪ .‬וכדברי הבעש“ט הידועים‪” :‬במקום שמחשבתו‬
‫של אדם שם הוא נמצא“‪ .‬כאשר אדם עסוק בהבנת עניין ומחשבתו עסוקה ו“מקיפה“ אותו‬
‫– במובן מסוים הוא נמצא שם! בדרך כלל גם מתעורר רצון ושאיפה להתקרב אל הדבר‪ ,‬וזה‬
‫עצמו מהווה קשר נפשי לעניין‪.‬‬
‫וכך גם בענייננו‪ :‬כאשר יהודי לומד ומתעמק בענייני התשובה‪ ,‬אפילו בדרגות הגבוהות‬
‫שבה‪ ,‬נפשו מתקשרת ומתחברת לעניין‪ .‬לכל הפחות האמת ידועה ונרגשת במוחו‪ ,‬ואליה הוא‬
‫שואף‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ :‬באותה הזדמנות הוסיף הרבי והזכיר דבר נוסף‪ :‬ישנו פסק דין בגמרא הקובע‬
‫ש“תלמוד מביא לידי מעשה“ )קידושין מ‪ ,‬ב(‪ .‬אם כן‪ ,‬הלימוד ב“הלכות תשובה“‪ ,‬בודאי גם‬
‫יביא‪ ,‬ברמה כזו או אחרת‪ ,‬לעשיית התשובה בפועל‪.‬‬
‫כאשר יהודי לומד ומתבונן במשמעות עניין התשובה על פי פנימיות התורה‪ ,‬ומשתדל‬
‫לקרב עצמו אליה בפועל ממש‪ ,‬או אז בימים הנוראים בהם ישנו ”קירוב המאור אל הניצוץ“‪,‬‬
‫ולבו של כל יהודי מתעורר בתשובה – התעוררות התשובה היא עמוקה ופנימית הרבה יותר‪.‬‬
‫היא לא התעוררות רגעית בלבד‪ ,‬אלא היא מותירה ביהודי רושם עמוק‪ ,‬ואם הוא מחבר אותה‬
‫להחלטות מעשיות – לשוב אל ה‘ ולהוסיף ולהדר יותר בקיום מצוותיו בפועל – הרושם ממנה‬
‫נשאר לאורך זמן‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫לקוטי אמרים חלק שלישי‬
‫הנקרא בשם אגרת התשובה‬
‫פרק א'‬
‫תניא בסוף יומא‪ :1‬שלשה חלוקי‬
‫כפרה הם ותשובה עם כל אחד‪.‬‬
‫עבר על מצות עשה ושב‪ ,‬אינו זז‬
‫משם עד שמוחלין לו‪ .‬עבר על מצות‬
‫לא תעשה ושב‪ ,‬תשובה תולה ויום‬
‫הכיפורים מכפר‪.‬‬
‫ישנם שלשה סוגי עבירות ובהתאם‬
‫להבדלים ביניהן יש הבדל גם באופן הכפרה‪:‬‬
‫בעבירה על מצוות עשה – מיד על ידי‬
‫התשובה מתכפר לו‪ .‬בעבירה על מצוות לא‬
‫תעשה – תשובה תולה‪ ,‬ויום הכיפורים משלים‬
‫את הכפרה‪.‬‬
‫בהמשך יביא רבנו את חילוק הכפרה‬
‫השלישי‪ ,‬אלא שבמאמר המוסגר מבאר תחילה‬
‫עניין השייך לשתי החלוקות הראשונות‪.‬‬
‫דהנה‪ ,‬על מה שכתוב בברייתא שהעובר‬
‫על מצות עשה כפרתו קלה יותר מהעובר על‬
‫איסור לא תעשה‪ ,‬יש להקשות‪ ,‬איך מתאים‬
‫דבר זה עם הכלל ההלכתי‪ 2‬שמצוות עשה‬
‫דוחה מצוות לא תעשה‪ .‬אם כן עשה עדיף‬
‫וחמור מלא תעשה‪ ,‬ומדוע כפרתו קלה יותר?‬
‫על כך הוא מבאר‪ ,‬שיש חילוק בין קיום‬
‫‪ (1‬פו‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (2‬ראה יבמות ג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫המצווה מלכתחילה‪ ,‬ובין התשובה על אי‬
‫קיומה‪ .‬הבדל זה נעוץ בחילוק המהותי שבין‬
‫מצוות עשה למצוות לא תעשה‪ :‬כאשר האדם‬
‫מקיים מצוות עשה – הוא עושה פעולה חיובית‬
‫שממשיכה אור אלוקי בעולמות העליונים‬
‫ועל נפשו; מה שאין כן על ידי קיום מצוות‬
‫לא תעשה – לא נמשך אור‪ ,‬שהרי קיום הלא‬
‫תעשה אינו על ידי עשייה של האדם אלא על‬
‫ידי אי‪-‬עשייתו‪ .‬תוכנן של מצוות הלא תעשה‬
‫הוא מניעה – למנוע את התפשטות הרע‬
‫בעולם ובנפש האדם‪.3‬‬
‫מאידך‪ ,‬כאשר יהודי נכשל ח"ו ועבר על‬
‫מצוות לא תעשה‪ ,‬הוא קישר את עצמו לרע‬
‫שבעבירה ועל ידי כך נעשה פגם בנפשו‬
‫האלוקית ומקורה למעלה; מה שאין כן‬
‫בביטול מצוות עשה – לא נעשה פגם בנפש‪,‬‬
‫‪ (3‬ראה לקוטי תורה בלק ע‪ ,‬ג‪" :‬כמשל המלך בשר‬
‫ודם שרוצים לעשות לו דירה נאה שצריכים לפנות‬
‫ההיכל מכל לכלוך וטינוף כו'‪ ,‬ואחר כך לסדר שם‬
‫כלים נאים מטה ושולחן כסא ומנורה‪ .‬כן עבודת‬
‫האדם‪ ,‬כמ"ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה‪.‬‬
‫וארז"ל לעבדה זו רמ"ח מצות עשה ולשמרה זו‬
‫שס"ה לא תעשה‪ .‬דהיינו הלא תעשה הם לבער הרע‪,‬‬
‫ובערת הרע מקרבך‪ ,‬שלא יהיה שום לכלוך וטינוף‬
‫ח"ו; והמצות עשה הם על דרך משל תיקון וסידור‬
‫כלים נאים‪ ,‬שעל ידי זה יהיה הדירה בתחתונים שהוא‬
‫ענין גילוי והמשכת אור אין סוף ב"ה למטה"‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫שהרי האדם לא עשה מעשה רע )אלא שהאור‬
‫האלוקי שהיה צריך להימשך על ידי עשייה‬
‫זו – נעדר(‪.‬‬
‫על פי זה יובן הטעם הפנימי לכך‪ ,‬שכאשר‬
‫קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה "נפגשים"‬
‫וסותרים אחד לשני‪ ,‬ההלכה היא שעשה דוחה‬
‫לא תעשה‪ :‬אילו הדין היה שעשה נדחה מפני‬
‫לא תעשה – הרי המשכת האור שעל ידי‬
‫עשיית המצוות עשה הייתה חסרה‪ ;4‬מה שאין‬
‫כן לפי מה שנפסק להלכה‪ ,‬שעשה דוחה לא‬
‫תעשה‪ ,‬הרי ישנן שתי המעלות‪ :‬כיוון שהאדם‬
‫קיים את המצוות עשה אזי ישנה המשכת אור;‬
‫ויחד עם זאת‪ ,‬במקרה זה אין את הפגם של‬
‫מעשה העבירה‪ ,‬כיוון שעשייתו הייתה על פי‬
‫רצון הקב"ה בתורתו‪ .‬באופן זה לא שייך לומר‬
‫שהעשייה תיצור פגם וקליפה בנפש כמובן‪.5‬‬
‫כל זאת הוא לעניין קיום המצוות‪ ,‬שקיום‬
‫העשה עדיף מקיום הלא תעשה‪.‬‬
‫אמנם לעניין תיקון הנפש לאחר שהאדם‬
‫כבר נכשל ועבר על אחת המצוות – אזי‬
‫התיקון על עשיית איסור לא תעשה קשה‬
‫יותר מתיקון ביטול מצוות עשה‪ .‬שהרי‬
‫פעולת התשובה על איסור לא תעשה היא‬
‫להסיר את הפגם ולהחזיר את האדם למצבו‬
‫לפני החטא‪ ,‬ולשם כך לא מספיקה התשובה‬
‫לבדה אלא "תשובה תולה ויום הכיפורים‬
‫מכפר" – יש צורך להגיע לכוחו המיוחד של‬
‫יום הכיפורים;‬
‫מה שאין כן בביטול מצוות עשה לא נעשה‬
‫פגם‪ ,‬שהרי האדם לא עשה פעולה של עבירה‬
‫אלא רק החסיר את המשכת האור‪ .‬ועל עניין‬
‫‪ (4‬שהרי גם אם מניעת העשייה הייתה על פי‬
‫תורה‪ ,‬מכל מקום הפעולה לא נעשתה והאור אינו‬
‫נמשך‪.‬‬
‫‪ (5‬ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא כאן‬
‫עמ' ‪.1115‬‬
‫זה – של העדר המשכת האור – התשובה‬
‫אינה מועילה‪ .‬האור יכול להימשך רק על ידי‬
‫פעולה של מצווה‪ ,‬ואילו התשובה אינה יכולה‬
‫להשלים את חסרונה של פעולה זו‪ .‬תשובה‬
‫יכולה לתקן ולנקות פגם ולכלוך שדבק‬
‫בנפש‪ ,‬אבל היא אינה יכולה להוות תחליף‬
‫לעצם פעולת המצווה‪.‬‬
‫ועניין התשובה על מצוות עשה המבואר‬
‫בברייתא )אינו על הפגם בנפש – שהרי לא‬
‫נעשה פגם‪ ,‬ואף לא על האור שנעדר – שהרי‬
‫על כך לא מועילה התשובה‪ ,‬אלא( הוא על‬
‫כך שהאדם מרד במלכות שמים ולא קיים‬
‫מצוות המלך‪ .‬עצם העבירה על רצון המלך‪,‬‬
‫הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה‪,‬‬
‫מהווה מרידה במלכותו‪ .‬והכפרה על מרידה‬
‫זו נעשית על ידי התשובה לבדה‪ .‬ובלשון‬
‫הברייתא‪" :‬אינו זז משם עד שמוחלין לו"‪.‬‬
‫ונמצא שלא רק שהתיקון הקל על ביטול‬
‫מצוות עשה אינו מלמד על קולא בקיום‬
‫המצוות‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬דבר זה עצמו מצביע‬
‫על חומרא מסוימת במצוות עשה‪ :‬הטעם‬
‫לכך שהתשובה על מצוות עשה קלה יותר‪,‬‬
‫הוא מפני שהתשובה אינה יכולה למלא את‬
‫החיסרון של עשיית המצווה )העדר המשכת‬
‫האור(‪ ,‬אלא רק לתקן את המרידה במלכות‬
‫שמים‪.‬‬
‫ובלשון רבנו הזקן‪:‬‬
‫)פירוש‪ ,‬דאף על גב דלענין קיום‬
‫מצות עשה גדולה שדוחה את לא‬
‫תעשה‪ ,‬היינו משום שעל ידי קיום‬
‫מצות עשה ממשיך אור ושפע‬
‫בעולמות עליונים מהארת אור אין‬
‫סוף ב"ה )כמו שכתוב בזהר‪" 6‬דרמ"ח‬
‫פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא"(‪.‬‬
‫‪ (6‬תיקוני זוהר תיקון ל‪.‬‬
‫פרק א'‬
‫‪43‬‬
‫כשם שהאיבר הוא כלי לכוח הנפשי‬
‫המתלבש בו ונמשך על ידו‪ ,‬כך כל מצווה‬
‫היא בבחינת "איבר" וכלי להמשכה מיוחדת‬
‫מהספירות האלוקיות השייכת לאותה מצווה‪.‬‬
‫ולכן עדיפה היא ודוחה את הלא תעשה‪.‬‬
‫ומאידך‪ ,‬התשובה על ביטול מצוות עשה היא‬
‫רק על המרידה במלך ולא על העדר המשכת‬
‫האור‪.‬‬
‫כעת יבאר את משמעות העבירה על‬
‫מצוות לא תעשה והתשובה על כך‪:‬‬
‫מהלשון "אשר קדשנו במצוותיו" משמע‪,‬‬
‫שעל ידי קיום המצוות נמשכת קדושה עליונה‬
‫על האדם המקיים‪.7‬‬
‫זו הסיבה שלעניין קיום – עשה דוחה לא‬
‫תעשה‪ ,‬כיוון שעל ידי מצוות עשה נמשכת‬
‫קדושה עליונה בעולמות ועל נפש האדם‪ ,‬מה‬
‫שאין כן לא תעשה אינו ממשיך אור בעולם‬
‫אלא מונע את התפשטות הרע בלבד‪.8‬‬
‫והעובר על מצות לא תעשה‪ ,‬על‬
‫ידי שנדבק הרע בנפשו עושה פגם‬
‫למעלה בשרשה ומקור חוצבה‬
‫)בלבושים די' ספירות דעשיה‪,‬‬
‫כמ"ש בתקוני זהר "לבושין תקינת‬
‫לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני‬
‫נשא וכו'"(‪.‬‬
‫וגם על נפשו האלקית כמ"ש "אשר‬
‫קדשנו במצותיו"‪.‬‬
‫אבל לענין תשובה‪ ,‬אף שמוחלין לו‬
‫העונש על שמרד במלכותו ית' ולא‬
‫עשה מאמר המלך‪ ,‬מכל מקום האור‬
‫‪10‬‬
‫נעדר וכו'‪ .‬וכמאמר רז"ל‪ 9‬על פסוק‬
‫"מעוות לא יוכל לתקן"‪ ,‬זה שביטל‬
‫קריאת שמע של ערבית או וכו'‪.‬‬
‫דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת‬
‫שמע של ערבית ושחרית לעולם‪ ,‬אין‬
‫תשובתו מועלת לתקן מה שביטל‬
‫פעם אחת‪.‬‬
‫עד כאן ביאר בנוגע למצוות עשה‪ ,‬שמעלת‬
‫מצוות עשה היא שעל ידה נמשך אור אלוקי‬
‫‪ (7‬ראה לקמן בפרק י'‪ ,‬ובתניא חלק ראשון פרק‬
‫מ"ו‪.‬‬
‫‪ (8‬ומכיוון שדחיית הלא תעשה היא על פי ציווי‬
‫התורה‪ ,‬אם כן באופן זה לא נעשית התפשטות הרע‬
‫בעולם‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫‪ (9‬ברכות כו‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (10‬קהלת א‪ ,‬ה‪.‬‬
‫בעבירה על לא תעשה‪ ,‬בנוסף למרידה‬
‫במלך הקב"ה על ידי פעולה זו‪ ,‬הרע שבדבר‬
‫האסור נדבק בנפשו ועל ידי כך נעשה‬
‫פגם בנפשו וגם בשורש נשמתו למעלה‪,‬‬
‫במקור חוצבה של הנשמה‪ .‬שורש ומקור זה‬
‫הוא בלבושים של עשר ספירות של עולם‬
‫העשיה‪ ,11‬וכמ"ש בתיקוני זוהר במאמר פתח‬
‫אליהו‪ ,‬שמה"לבושין" של הספירות "פרחין‬
‫נשמתין" לבני האדם‪.‬‬
‫לכן אין כפרה לנפשו ולא למעלה‬
‫עד יום הכיפורים‪ ,‬כמ"ש‪" 12‬וכפר‬
‫‪ (11‬ברשימות הרבי על התניא כאן נראה‪ ,‬שהטעם‬
‫שנקט אדמו"ר הזקן כאן את הדרגה של "לבושין די'‬
‫ספירות דעשיה" הוא מפני שדרגה זו היא הדרגה‬
‫הנמוכה ביותר ממנה מגיעה הנשמה אל הגוף לאחר‬
‫השתלשלותה בעולמות בריאה‪ ,‬יצירה ועשיה‬
‫הרוחניים מ"מהותה ועצמותה הראשון" – הוא שם‬
‫הוי' )כמבואר לקמן בפרק ד'(‪ .‬ודרגה זו היא המקור‬
‫ל"חלק )הנשמה( השייך לחטא"‪ .‬ולכן בהזכירו כאן‬
‫את הפגם שנעשה במקור הנשמה למעלה על ידי‬
‫דביקות הרע בנפש – הזכיר דרגה זו‪.‬‬
‫‪ (12‬ויקרא טז‪ ,‬טז‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫על הקדש מטומאות בני ישראל‬
‫ומפשעיהם וגו'‪ ,‬לפני ה' תטהרו"‪,‬‬
‫לפני ה' דייקא‪.‬‬
‫כיוון שעניין הכפרה במצוות לא תעשה‬
‫הוא לתקן ולהסיר את הפגם מנפשו ומשורשה‬
‫למעלה‪ ,‬לכן עד יום הכיפורים אין הכפרה‬
‫מושלמת‪ .‬ביום הכיפורים מאירה דרגה‬
‫עליונה ביותר שעל ידה נעשה ניקיון הפגמים‬
‫בשלמות‪ .‬וכמ"ש "כי ביום הזה יכפר עליכם‬
‫וגו' לפני הוי' תטהרו" – דרגה שלמעלה‬
‫משם הוי'‪ .‬לכן שלמות הכפרה על פגם הנפש‬
‫שנעשה על ידי הלא תעשה הוא דווקא ביום‬
‫הכיפורים‪.13‬‬
‫ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא‬
‫ח"ו במצות עשה‪ ,‬ובפרט בתלמוד‬
‫תורה‪ .‬ואדרבה אמרו רז"ל‪" 14‬ויתר‬
‫הקב"ה על עבודה זרה וכו'"‪ ,‬אף שהן‬
‫כריתות ומיתות בית דין‪ ,‬ולא ויתר‬
‫על ביטול תלמוד תורה(‪.‬‬
‫מבואר בחז"ל שויתר הקב"ה על עבודה‬
‫זרה‪ ,‬גילוי עריות ושפיכות דמים – הלאווים‬
‫הכי חמורים בתורה‪ – 15‬ולא ויתר על ביטול‬
‫תלמוד תורה‪ .‬מכך מוכח שמבחינה מסוימת‬
‫יש בביטול מצוות עשה צד חמור יותר‬
‫מאיסורי לא תעשה‪ ,‬ולכן על זה לא ויתר‬
‫הקב"ה‪.‬‬
‫כאן מסתיים המאמר המוסגר שהובא‬
‫בהקשר לשתי החלוקות הראשונות‪ .‬עתה‬
‫‪ (13‬ראה בעיונים לפרק ח' סעיף א'‪ ,‬אודות‬
‫הייחודיות של הכפרה הנעשית ביום הכיפורים‪.‬‬
‫‪ (14‬ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז‪.‬‬
‫‪ (15‬עליהם חייבים כריתות ומיתות בית דין והם‬
‫הדרגה השלישית והחמורה ביותר בחילוקי הכפרה‬
‫כדלקמן‪.‬‬
‫ממשיך רבנו הזקן ומביא את החלוקה‬
‫השלישית‪:‬‬
‫עבר על כריתות ומיתות בית דין‪,‬‬
‫תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין‬
‫ממרקין )פירוש גומרין הכפרה‪.‬‬
‫והוא מלשון מריקה ושטיפה‪ ,‬לצחצח‬
‫הנפש‪ .‬כי כפרה הוא לשון קינוח‪,‬‬
‫‪16‬‬
‫שמקנח לכלוך החטא( שנאמר‬
‫"ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים‬
‫עונם"‪ .‬עד כאן לשון הברייתא‪.‬‬
‫להסרת הפגם שנוצר על ידי עבירות‬
‫חמורות אלו‪ ,‬לא מספיקים התשובה ויום‬
‫הכיפורים‪ ,‬אלא גמר הכפרה‪ ,‬שעניינה קינוח‬
‫וצחצוח הנפש‪ ,‬הוא על ידי יסורים רח"ל‪.‬‬
‫וכפי שמוכח מהפסוק "ופקדתי וגו'"‪ ,‬שישנן‬
‫עבירות שכפרתן היא "בשבט" "ובנגעים"‬
‫רח"ל‪.‬‬
‫עד כאן העתקת לשון הברייתא ממסכת‬
‫יומא‪.17‬‬
‫‪‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬באגרת התשובה‪ ,‬העוסקת‬
‫בביאור דרך התשובה לאדם באופן ה"קרוב‬
‫מאוד" אל מציאותו‪ ,‬כלשון אדמו"ר הזקן‬
‫ב"דף‪-‬השער" של התניא‪ ,‬מתבארים שני‬
‫עניינים‪ :‬מצוות התשובה עצמה; והכפרה‬
‫הבאה כתוצאה ממנה‪ .‬התשובה עצמה היא‬
‫‪ (16‬תהילים פח‪ ,‬כג‪.‬‬
‫‪ (17‬יש לציין שבברייתא מובאת חלוקה רביעית‬
‫"מי שיש בידו חילול ה'"‪ ,‬אולם רבנו הזקן לא הביאה‪.‬‬
‫וראה לקמן בהוספה לפרק זה‪ ,‬שהטעם לכך הוא‬
‫מפני שגמר הכפרה על עוון זה היא "מיתה ממרקת"‬
‫כמ"ש בברייתא‪ ,‬ובאגרת התשובה עוסק רבנו הזקן‬
‫בתשובה ובכפרה הנעשים בחיי האדם‪ ,‬כאשר נשמתו‬
‫מלובשת בגוף‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫פרק א'‬
‫עבודה שעל האדם לעשותה‪ :‬לאחר שהוא‬
‫פרק עול מלכות מעליו בעשיית החטא‪,‬‬
‫הוא צריך לשוב אל ה' ולקבל עול מלכותו‬
‫מחדש‪ .18‬מה שאין כן הכפרה‪ ,‬היא דבר‬
‫שבעיקרו נעשה מצד חסדו של הקב"ה‪:‬‬
‫לאחר שהאדם שב בתשובה מעומק הלב‪,‬‬
‫מנתק עצמו מהרע שדבק בו ומבקש מחילה‬
‫– הקב"ה סולח ומוחל לו‪ ,‬ומוחק את הפגמים‬
‫שנעשו‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ :‬עבודת התשובה היא מה‬
‫שהאדם פועל בעצמו מכאן ולהבא‪ :‬מעתה‬
‫הוא מפסיק להיות רשע והופך להיות צדיק;‬
‫מה שאין כן הכפרה מתייחסת לעבר‪ :‬עניינה‬
‫הוא ניקוי הנפש ושורשה למעלה מהפגמים‬
‫והלכלוכים שדבקו בהם‪ ,‬עד שהקב"ה מוחל‬
‫ומכפר לו לגמרי על החטא שחטא בעבר‪.‬‬
‫אבל למרות שהכפרה אינה ממהות‬
‫התשובה עצמה‪ ,19‬מכל מקום‪ ,‬התכלית‬
‫והמבוקש של התשובה הוא – שהקב"ה יכפר‬
‫על עוונותיו‪ ,‬עד שיהיה "מרוצה וחביב לפניו‬
‫יתברך כקודם החטא"‪ .20‬היעד של התשובה‬
‫הוא לקרב את האדם אל הקב"ה‪ ,‬ודבר זה‬
‫נעשה בשלמות על ידי הסרת כל הפגמים‬
‫שנעשו כתוצאה מהעוונות ה"מבדילים"‪.21‬‬
‫וזהו הטעם לכך שאת אגרת התשובה‬
‫פותח רבנו הזקן בברייתא העוסקת ב"חילוקי‬
‫‪ (18‬כפי שפותח מיד רבנו הזקן את גוף האיגרת‪.‬‬
‫‪ (19‬עד שייתכן מצב שהאדם יעשה תשובה ובכל‬
‫זאת לא תהיה כפרה‪ .‬כפי שמוכח מכך שישנן עבירות‬
‫כמו "בא על הערווה והוליד ממזר"‪ ,‬שאין מתכפר לו‬
‫אפילו על ידי יום הכיפורים ויסורים )כיוון שעוונו‬
‫גלוי ונזכר(‪ ,‬ואף על פי כן – מיד כאשר הוא עושה‬
‫תשובה‪ ,‬הוא פוסק מלהיות רשע ונכלל ב"עושה‬
‫מעשה עמך" )ראה יבמות כב‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (20‬כלשון אדמו"ר הזקן לקמן בפרק ב'‪.‬‬
‫‪ (21‬ישעיה נט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫כפרה"‪ :‬בכך הוא מדגיש ששלמות התשובה‬
‫היא כאשר היא מביאה לכפרה מושלמת‪.22‬‬
‫‪‬‬
‫לאחר הקדמה זו של חילוקי הכפרה‬
‫השונים‪ ,‬המלמדת את האדם מהו היעד אליו‬
‫הוא צריך לחתור בעשיית התשובה‪ ,‬מתחיל‬
‫רבנו לבאר את תוכן מצוות התשובה עצמה‪:‬‬
‫והנה מצות התשובה מן התורה היא‬
‫עזיבת החטא בלבד‪.‬‬
‫במילים אלו מגדיר רבנו הזקן את מהות‬
‫מצוות התשובה – ההחלטה של האדם לעזוב‬
‫את החטא‪.‬‬
‫ומביא על כך ראיה‪:‬‬
‫)כדאיתא בגמ' פרק ג' דסנהדרין‬
‫ובחושן משפט סוף סימן ל"ד לענין‬
‫עדות(‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫במקומות הנ"ל מבואר דין רשע הפסול‬
‫לעדות‪ ,‬שחזרתו לכשרות היא על ידי עשיית‬
‫תשובה‪ .‬התשובה המכשירה אותו לעדות‬
‫ועוקרת ממנו שם "רשע"‪ ,‬היא ההחלטה‬
‫לעזוב את החטא‪ .24‬מכך מוכח שעצם‬
‫‪ (22‬ראה בהוספה לפרק זה באריכות‪.‬‬
‫‪ (23‬כה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (24‬ברמ"א שם סל"ג כתב‪ ,‬שבכדי שיהיה כשר‬
‫לעדות צריך "שיקבל עליו בבי"ד שבעירו שלא‬
‫לעשות עוד"‪ .‬ועל דרך זה במשחק בקוביא צריך‬
‫"שישברו פספסיהן" )סנהדרין כה‪ ,‬ב( – אבל כל‬
‫זאת הוא בנוגע לבית דין שלמטה שאינם יודעים‬
‫מה בליבו של האדם‪ ,‬ולכן בכדי שיוכלו לקבל עדותו‬
‫צריך פעולה שתעיד על תשובתו; אולם כלפי שמיא‬
‫– אין צורך בפעולה כזו‪ ,‬ומיד כאשר מקבל בליבו‬
‫שלא לחטוא עוד – הוא מפסיק להיות רשע‪ .‬ראה‬
‫ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' ‪.1129‬‬
‫‪46‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫התשובה‪ ,‬ההופכת את האדם מן הקצה אל‬
‫הקצה‪ :‬מרשע לצדיק‪ ,‬מפורק עול לעבדו של‬
‫מקום‪ ,‬ממוות לחיים‪ – 25‬היא עזיבת החטא‬
‫בלבד ואין צורך בשום דבר נוסף‪.26‬‬
‫יתירה מזו‪ :‬אפילו הוידוי‪ ,‬החרטה ובקשת‬
‫המחילה שהוזכרו בפוסקים כחלק ממצוות‬
‫התשובה )כדלקמן בהמשך הפרק(‪ ,‬אינם‬
‫נדרשים עבור עצם התשובה‪ .‬פרטים אלה‬
‫שייכים לשלמות התשובה לא לעצם מהותה –‬
‫שהיא עזיבת החטא וקבלת עול מלכות‪.‬‬
‫וממשיך ומבאר מהי משמעות "עזיבת‬
‫החטא"‪:‬‬
‫שמים והוא אינו מתחשב בציווי ה'‪ .‬התואר‬
‫"רשע" משמעותו – פריקת עול מלכות שמים‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬בכדי לצאת מגדר רשע ופורק עול‪ ,‬לא‬
‫מספיקה ההחלטה שלא לשוב לחטוא בחטא‬
‫פרטי זה‪ ,‬אלא צריך לקבל על עצמו מחדש‬
‫את עול מלכותו של הקב"ה בשלמות‪.‬‬
‫בפרטיות יותר‪ ,‬בקבלת העול שבתשובה‬
‫ישנם שני פרטים‪ :‬יש קבלת עול מלכות שמים‬
‫בכלל‪ ,‬מה שהאדם אינו חופשי לעצמו אלא‬
‫הוא עבדו של מקום; ויש קבלת עול מצוות‪,‬‬
‫שעניינה הוא – המוכנות לקיים כל ציווי פרטי‬
‫שיצטווה‪ .28‬וכאשר האדם עבר עבירה הוא‬
‫פרק מעצמו הן את עול מלכות שמים והן‬
‫את עול קיום המצוות‪ .‬לכן‪ ,‬כאשר הוא חוזר‬
‫בתשובה עליו לקבל על עצמו‪ :‬א( "לבל ישוב‬
‫למרוד במלכותו" – עול מלכות שמים‪ .‬ב(‬
‫"ולא יעבור עוד מצוות המלך ‪ . .‬הן במצוות‬
‫עשה והן במצוות לא תעשה" – עול מצוות‪.29‬‬
‫במילים אלה טמון חידוש גדול‪ :‬בפשטות‬
‫נראה שה"קבלה על העתיד" שבתשובה‪ ,‬היא‬
‫לקבל על עצמו שלא יעשה שוב את אותה‬
‫עבירה מסוימת עליה שב האדם בתשובה‪.27‬‬
‫אמנם כאן מבואר‪ ,‬שהקבלה על העתיד‬
‫צריכה להיות ש"לא יעבור עוד מצות המלך"‪,‬‬
‫הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה!‬
‫הטעם לכך הוא‪ ,‬מפני שהחיסרון המהותי‬
‫שנעשה על ידי העבירה אינו רק בעצם‬
‫המעשה הבלתי רצוי‪ ,‬אלא בכך שהיא‬
‫מבטאת שהאדם פרק מעליו עול מלכות‬
‫וזהו עיקר פירוש לשון תשובה‪,‬‬
‫לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו‬
‫לעבדו ולשמור כל מצותיו‪.‬‬
‫דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל‬
‫ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו‬
‫ית'‪ ,‬ולא יעבור עוד מצות המלך‬
‫ח"ו הן במצוות עשה הן במצוות לא‬
‫תעשה‪.‬‬
‫‪ (25‬ראה ברכות דף יח‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (26‬ראה שיעורים בספר התניא שם‪ .‬שם עמ'‬
‫‪ .1142‬וראה לקמן בהוספה לפרק ג' סעיף ה'‪.‬‬
‫‪ (27‬ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א‪" :‬איני‬
‫חוזר לדבר זה"‪ .‬שם פ"ב ה"ב‪" :‬שלא ישוב לזה החטא‬
‫לעולם"‪.‬‬
‫התשובה היא לא רק על העבירה הפרטית‬
‫שעשה‪ ,‬אלא היא תנועה כללית בנפש –‬
‫"לשוב אל ה'" ולהתקרב אליו בכל ליבו‪.‬‬
‫והיינו על ידי שמקבל על עצמו עול מלכות‬
‫שמים ונעשה עבדו של הקב"ה‪ .‬והדבר בא‬
‫לידי ביטוי בפועל בקבלת עול מצוות וקיומן‬
‫– "לעבדו ולשמור כל מצוותיו"‪.‬‬
‫כמ"ש‪" 30‬יעזוב רשע דרכו ואיש און‬
‫מחשבותיו וישוב אל ה' וגו'"‪.‬‬
‫‪ (28‬ראה ברכות יג‪ ,‬א‪" :‬יקבל עליו עול מלכות‬
‫שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצות"‪.‬‬
‫‪ (29‬ראה בהוספה לפרק ג' הערה ‪.14‬‬
‫‪ (30‬ישעיה נה‪ ,‬ז‪.‬‬
‫פרק א'‬
‫בפסוק זה מבואר‪ ,‬שעניין התשובה הוא‬
‫מה שהרשע עוזב את "דרכו"‪ .‬והיינו שמלבד‬
‫עצם מעשה העבירה‪ ,‬יש את ה"דרך"‪ ,‬הפריקת‬
‫עול‪ ,‬שהביאה אותו לעשיית העבירה‪ .‬לכן‪,‬‬
‫לכל לראש עליו לעזוב את הדרך של פריקת‬
‫עול שהיא הסיבה למעשה העבירה‪ .‬ובנוסף‪,‬‬
‫עליו לעזוב את "מחשבותיו"‪ ,‬לשון רבים‪,‬‬
‫שהם המחשבות של החטאים הפרטיים‪.31‬‬
‫ומוסיף להביא עוד ראיות שגדר התשובה‬
‫הוא לשוב אל ה' ולקבל עול מלכותו‪:‬‬
‫ובפרשת נצבים כתיב‪" 32‬ושבת עד ה'‬
‫אלקיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך‬
‫וגו'"‪.‬‬
‫גם בפסוק זה רואים את היסוד הנ"ל‬
‫שעניין התשובה הוא "ושבת עד ה' אלקיך"‬
‫– לקבל עול מלכות שמים; ואחר כך "ושמעת‬
‫בקולו )ככל אשר אנכי מצוך(" – קבלת עול‬
‫מצוות‪ .‬וכל זאת – "בכל לבבך"‪ ,‬מעומק הלב‪.‬‬
‫ומביא ראיה נוספת‪:‬‬
‫"שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו'"‪,33‬‬
‫"השיבנו ה' אליך וגו'"‪.34‬‬
‫גם מפסוקים אלו מוכח שמהות התשובה‬
‫הוא עצם השיבה אל ה' כנ"ל‪.‬‬
‫כעת מאריך אדמו"ר הזקן לשלול הדעה‬
‫שעיקר התשובה היא התענית וסיגופי הגוף‪:‬‬
‫ולא כדעת ההמון שהתשובה היא‬
‫‪ (31‬מה שאין כן בתחילת הפסוק נאמר "דרכו"‬
‫לשון יחיד‪ ,‬כיוון דמיירי בסיבה הכללית המביאה לכל‬
‫סוגי החטאים‪ .‬ראה בכל המבואר לעיל בהערת הרבי‬
‫לשיעורים בספר התניא פרק זה הערה ‪.17‬‬
‫‪ (32‬ל‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (33‬הושע יד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (34‬איכה ה‪ ,‬כב‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫התענית‪.‬‬
‫ממשמעות העניין נראה‪ ,35‬שבימי אדמו"ר‬
‫הזקן היה מקובל לחשוב שהתעניות הן הן‬
‫עיקרה של התשובה‪ .36‬ודבר זה שולל אדמו"ר‬
‫הזקן ומבאר‪ ,‬שלתעניות אין קשר כלל‬
‫למצוות התשובה‪.37‬‬
‫ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות‬
‫בית דין שגמר כפרתו היא על ידי‬
‫יסורים‪ .‬היינו שהקב"ה מביא עליו‬
‫יסורים )וכמ"ש "ופקדתי בשבט וגו'"‬
‫"ופקדתי" דייקא(‪.‬‬
‫היה ניתן לחשוב שגם התעניות הן בכלל‬
‫היסורים הגומרים את הכפרה והמירוק‬
‫הנצרכים לעבירות אלה‪ ,‬ואם כן גם הן חלק‬
‫מגוף הכפרה; על כך מבאר אדמו"ר הזקן‪,‬‬
‫שהיסורים המדוברים בברייתא היינו יסורים‬
‫שהקב"ה מביא על האדם; לא היסורים‬
‫והתעניות שהוא מייסר את עצמו‪ .‬וכמדויק‬
‫בלשון הכתוב )ממנו לומדת הברייתא שגמר‬
‫הכפרה הוא על ידי יסורים(‪" :‬ופקדתי" –‬
‫הקב"ה הוא הפוקד‪.‬‬
‫והיינו כשתשובתו רצויה לפניו ית'‬
‫‪ (35‬וכך ניתן להבין מדברי הרוקח וספר חסידים‬
‫ושאר ספרי מוסר שכתבו רשימת תעניות עבור‬
‫עבירות שונות )כפי שהובא לקמן(‪.‬‬
‫‪ (36‬ברשימות הרבי על התניא כאן‪ ,‬ציין לשו"ת‬
‫נודע ביהודה מהדורא קמא או"ח סימן לה‪ .‬ושם‬
‫דן באריכות להוכיח ש"אין התענית רק דבר טפל‬
‫לתשובה"‪ ,‬לאפוקי מדברי הרב השואל שביקש דרך‬
‫תשובה של תעניות וסיגופים עבור אדם שחטא‪,‬‬
‫עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (37‬יתירה מזו‪ :‬התעניות הן אפילו לא חלק‬
‫משלמות התשובה‪ ,‬בשונה מהוידוי ובקשת מחילה‬
‫שהם חלק ממצוות התשובה ומשלימים את תכליתה‬
‫– להגיע לכפרה והסרת הפגם‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בשובו אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה‪,‬‬
‫אזי באתערותא דלתתא "וכמים‬
‫הפנים וכו'"‪ 38‬אתערותא דלעילא‬
‫לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו‬
‫ביסורים בעולם הזה‪ ,‬וכמ"ש‪" 39‬כי‬
‫את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'"‪.‬‬
‫מה שמוטל על האדם הוא‪ :‬לשוב לגמרי‬
‫אל ה' ולקבל עול מלכות שמים ועול מצוות‬
‫מעומק פנימיות נפשו‪ ,‬מאהבה; והמירוק‬
‫שעל ידי היסורים – זהו עניין שמגיע רק‬
‫מהקב"ה‪ .‬אלא שמוסיף אדמו"ר הזקן וכותב‪,‬‬
‫שכאשר האדם יחזור בתשובה כדבעי –‬
‫הקב"ה ברוב טובו ימרק את הפגמים שנעשו‪.‬‬
‫שהרי "במדה שאדם מודד‪ ,‬בה מודדין לו"‪,40‬‬
‫ועל ידי תשובה מאהבה מתעוררת אהבת ה'‬
‫אל האדם למרק עוונו‪.41‬‬
‫ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג‬
‫שום תענית כלל במצות התשובה‪,‬‬
‫אף בכריתות ומיתות בית דין‪.‬‬
‫כיוון שעניין התעניות אינו חלק‬
‫מהתשובה‪ ,‬לכן לא הזכירו הפוסקים הנ"ל‪,‬‬
‫העוסקים בהגדרת התשובה על פי ההלכה‪,‬‬
‫את התעניות כחלק מהתשובה‪ ,‬אף על‬
‫עבירות של כריתות ומיתות בית דין‪.‬‬
‫‪ (38‬משלי כז‪ ,‬יט‪.‬‬
‫‪ (39‬שם ג‪ ,‬יב‪.‬‬
‫‪ (40‬סוטה ח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (41‬על פי זה נמצא‪ ,‬שלמרות שבפועל המירוק‬
‫שעל ידי יסורים מגיע מקב"ה )"ופקדתי דייקא"(‪,‬‬
‫מכל מקום גם מירוק זה תלוי בסופו של דבר בעבודת‬
‫התשובה של האדם‪ .‬ונמצא שכל מצוות התשובה‪,‬‬
‫גם שלמות הכפרה על הכריתות – תלויה בעבודת‬
‫האדם‪ ,‬והוא יכול למלאותה ולגמרה על ידי שישוב‬
‫מאהבה‪ .‬הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן‪.‬‬
‫רק הוידוי ובקשת מחילה‪ ,42‬כמ"ש‬
‫בתורה‪" 43‬והתודו את חטאתם וגו'"‪.‬‬
‫עד כאן נתבאר שמצוות התשובה מן‬
‫התורה היא עזיבת החטא בלבד‪ ,‬מה שאין‬
‫כן התענית אינה חלק מהתשובה עצמה‪.‬‬
‫כעת מתווסף‪ ,‬תוך כדי הזכרת דברי הרמב"ם‬
‫והסמ"ג‪ ,‬שהוידוי ובקשת מחילה הם גם כן‬
‫חלק ממצוות התשובה‪.‬‬
‫הטעם לכך שבתחילת העניין‪ ,‬בהגדירו את‬
‫מצוות התשובה‪ ,‬כתב אדמו"ר הזקן ש"מצוות‬
‫התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד"‬
‫ולא הזכיר את הוידוי ובקשת המחילה – הוא‬
‫מפני שבמצוות התשובה יש שני חלקים‪:44‬‬
‫עצם מהות התשובה‪ ,‬ופרטי התשובה‬
‫המביאים לשלמותה‪ .‬עצם מהות התשובה‬
‫היא אכן עזיבת החטא בלבד – קבלת עול‬
‫מלכות שמים מכאן ולהבא; והוידוי ובקשת‬
‫המחילה‪ ,‬שהם גם חלק ממצוות התשובה‪,‬‬
‫הם שייכים לשלמות התשובה‪ – 45‬לכפרה‬
‫הנפעלת על ידה‪.46‬‬
‫‪ (42‬וברשימות הרבי על התניא כתב כאן‪" :‬אולי‬
‫רמז גם על בקשת מחילה מחבירו במה שבין אדם‬
‫לחבירו"‪.‬‬
‫‪ (43‬נשא ה‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪ (44‬ראה הוספה לפרק זה סעיף ב' ואילך‪ .‬ביאורי‬
‫הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' ‪.1141‬‬
‫‪ (45‬וראה בהוספה שם סעיף ו'‪ ,‬שבפרטיות יותר‬
‫במצוות הוידוי עצמה יש שני עניינים‪ :‬עיקר הוידוי‬
‫שהוא אמירת "חטאתי"‪ ,‬והוא בא כהמשך למהות‬
‫התשובה שהיא עזיבת החטא; ושלמות הוידוי‪,‬‬
‫המביאה את כפרת הפגמים – הכוללת חרטה ובקשת‬
‫מחילה‪ .‬ובלשון הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה‪:‬‬
‫"כיצד מתודין‪ ,‬אומר‪ :‬אנא השם‪ ,‬חטאתי עויתי‬
‫פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך‪ ,‬והרי נחמתי ובושתי‬
‫במעשי‪ ,‬ולעולם איני חוזר לדבר זה"‪.‬‬
‫‪ (46‬כפי שהוזכר לעיל‪ ,‬שהמבוקש והמטרה של‬
‫התשובה היא לתקן את כל הפגמים שנעשו בעבר על‬
‫פרק א'‬
‫מה שאין כן התעניות אינן חלק ממצוות‬
‫התשובה כלל‪.‬‬
‫ומה שכתוב ביואל‪" 47‬שובו עדי בכל‬
‫לבבכם בצום ובבכי גו'"‪ ,‬היינו לבטל‬
‫הגזרה שנגזרה למרק עון הדור על‬
‫ידי יסורים בארבה‪ .‬וזהו הטעם בכל‬
‫תעניות שמתענין על כל צרה שלא‬
‫תבא על הצבור‪ ,‬וכמ"ש במגלת‬
‫אסתר‪.48‬‬
‫תוכנן של תעניות אלו אינו קשור כלל‬
‫לעניין התשובה שהיא שיבת האדם אל‬
‫הקב"ה‪ ,‬וגם לא לתיקון נפשו מהפגמים‬
‫שנעשו בעבר; עניינן הוא לבטל גזירה של‬
‫יסורים שנגזרה לבוא בעתיד על כללות הדור‬
‫)"עוון הדור"(‪.‬‬
‫ומה שכתוב בספרי המוסר ובראשם‬
‫ספר הרוקח וספר חסידים הרבה‬
‫תעניות וסיגופים לעובר על כריתות‬
‫ומיתות בית דין‪ ,‬וכן למוציא זרע‬
‫לבטלה שחייב מיתה בידי שמים כמו‬
‫שכתוב בתורה‪ 49‬גבי ער ואונן‪ ,‬ודינו‬
‫כחייבי כריתות לענין זה‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫שבעבירות אלה התעניות שייכות לגמר‬
‫הכפרה של התשובה הנעשית על ידי "יסורים‬
‫ממרקין"‪ ,‬אף שהיסורים אינן באים מלמעלה‪.‬‬
‫על כך מבאר רבנו הזקן שלושה ביאורים‪,‬‬
‫שתוכנם הוא‪ ,50‬שהתעניות‪ ,‬שעניינן מיעוט‬
‫חלב ודם‪ ,51‬הן מעין "תפילה"‪ 52‬של האדם‬
‫להשגת מטרה מסוימת הקשורה בתשובה‪,‬‬
‫אבל הן עצמן אינן חלק מפעולות השייכות‬
‫לתשובה ולכפרה‪:‬‬
‫היינו כדי לינצל מעונש יסורים של‬
‫מעלה ח"ו‪.‬‬
‫מטרת התעניות אינה לכפר ולתקן את‬
‫העבר אלא להינצל על ידן מגזירת יסורים‬
‫שייתכן שנגזרו לבוא על האדם מלמעלה‬
‫בעתיד‪.‬‬
‫וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת‬
‫נפשו‪.‬‬
‫עוד מטרה יש בתעניות אלה – לזרז את‬
‫גמר הכפרה‪.‬‬
‫וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו‬
‫ונפשו מאהבה כי אם מיראה‪.‬‬
‫ספרי המוסר כתבו תעניות וסיגופים‬
‫שונים לתיקון עבירות חמורות של חייבי‬
‫כריתות ומיתות בית דין‪ ,‬וכן למוציא ז"ל‪ .‬מכך‬
‫שדווקא על עבירות חמורות אלה‪ ,‬עליהם‬
‫נאמר "יסורים ממרקין"‪ ,‬כתבו בספרים הנ"ל‬
‫את סדר התעניות‪ ,‬ניתן לכאורה להסיק‪,‬‬
‫נתבאר לעיל שכאשר תשובת האדם היא‬
‫מאהבה – הוא מעורר את אהבת ה' אליו‬
‫למרק נפשו על ידי יסורים‪ .‬ומכיוון שייתכן‬
‫ותשובתו אינה "בכל לבו ונפשו מאהבה"‪,‬‬
‫התעניות יכולות להועיל שתשובתו תעורר‬
‫את אהבת הקב"ה אליו למרק עוונו מלמעלה‪.‬‬
‫אבל בכל אופן התעניות עבור כל אחת‬
‫ידי החטא‪ .‬וראה בעיונים לפרק זה סעיף ג' ביאור‬
‫אדמו"ר הצמח צדק בתוכן עניין הוידוי ופעולתו‪.‬‬
‫‪ (47‬ב‪ ,‬יב‪.‬‬
‫‪ (48‬י‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (49‬וישב לח‪ ,‬ו‪-‬ז‪.‬‬
‫‪ (50‬ראה הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן‪.‬‬
‫וראה שם עמ' ‪.1147‬‬
‫‪ (51‬ולכן הן מהוות תחליף לקרבן )ברכות יז‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (52‬שהרי תפילות במקום קרבנות תקנום )שם‬
‫כו‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫‪50‬‬
‫משלוש מטרות הנ"ל – להינצל מעונש‬
‫יסורים‪ ,‬לזרז כפרת נפשו ולהשלים את‬
‫החסר בתשובתו – אינו באופן שהתענית‬
‫עצמה פועלת את המטרה הנרצית‪ ,‬אלא היא‬
‫משמשת כתפילה ובקשה מהקב"ה שהוא‬
‫יימלא את המבוקש‪.53‬‬
‫הזה‪ .‬תפקידו של יהודי הוא – להמשיך‬
‫קדושה אלוקית בגופו הגשמי על ידי התורה‬
‫והמצוות‪" ,‬ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי‬
‫קדוש"‪ .56‬לכן התשובה‪ ,‬המשיבה את האדם‬
‫לקיום ייעוד זה‪ ,‬צריכה להיות באופן שאינו‬
‫שובר ומבטל את הגוף‪ ,57‬אלא אדרבה – מזכך‬
‫ומחדיר בו עצמו קדושה אלוקית‪.58‬‬
‫‪‬‬
‫מכל זאת עולה‪ ,‬שמצוות התשובה‪ ,‬שעל‬
‫ידה האדם יוצר שינוי בעצמו‪ – 54‬היא על ידי‬
‫שהאדם חוזר אל הקב"ה ועובד אותו על ידי‬
‫קיום המצוות שלו; ואילו לעינויים ולסגפנות‬
‫שהאדם מביא על עצמו – אין כל קשר‬
‫לתשובה שעניינה הוא שיבה אל ה'‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ :55‬התפקיד של התשובה הוא‬
‫– להביא את האדם לקיים את ייעודו בעולם‬
‫‪ (53‬הדבר דומה לאדם שחטא ומרבה בתפילות‬
‫כדי‪ :‬להימנע מעונש שעלול לבוא עליו מלמעלה‪,‬‬
‫או בכדי שהקב"ה יזרז את הכפרה‪ ,‬או בכדי שהקב"ה‬
‫יחשיב את תשובתו לתשובה שלמה‪ ,‬המביאה‬
‫לשלמות הכפרה מלמעלה‪ .‬פשוט וברור שהתפילה‬
‫עצמה אינה זו שפועלת את גוף הדברים הנ"ל; כל‬
‫עניינה של התפילה הוא השתדלות של האדם לעורר‬
‫למעלה שהקב"ה ימלא את המבוקש‪.‬‬
‫‪ (54‬וכאשר היא נעשית בשלמות הוא משנה גם‬
‫את עברו‪.‬‬
‫‪ (55‬ראה בהוספה לפרק זה הערה ‪.28‬‬
‫‪ (56‬יתרו יט‪ ,‬י‪.‬‬
‫‪ (57‬כתורת הבעש"ט הידועה על הפסוק "כי תראה‬
‫חמור שונאך רובץ תחת משאו‪ ,‬וחדלת מעזוב לו‪,‬‬
‫עזוב תעזוב עמו"‪" :‬חמור שונאך" זה הגוף החומרי‪.‬‬
‫כשתסתכל על הגוף תראה שהוא "שונאך" – תאוות‬
‫הגוף מפריעות לעבודת הנשמה‪ .‬והגוף "רובץ תחת‬
‫משאו"‪ ,‬הוא רוצה להיפטר ממשא התורה והמצוות‪.‬‬
‫כתוצאה מכך יכולה לעלות המחשבה ש"וחדלת‬
‫מעזוב לו" – לשבור ולדכא את הגוף בתעניות‬
‫ובסיגופים‪ .‬על כך בא הציווי "עזוב תעזוב עמו" –‬
‫לא לשבור את הגוף‪ ,‬אלא להיפך‪ ,‬הדרך הנכונה היא‬
‫שבגוף הבריא והשלם‪ ,‬גם בו תחדור ההכרה ש"בכל‬
‫דרכיך דעהו" )ראה 'היום יום' עמוד ‪.(59‬‬
‫‪ (58‬ראה המשך תער"ב עמ' תריד‪" :‬ענין התשובה‬
‫הוא שירגיש את הלא טוב מריחוקו מאלקות ויהי'‬
‫בהרגש פנימי ויהי' צר לו מאד מזה"‪ .‬אבל דבר זה‬
‫אינו גורם "להשליך הכל מנגד ולהיות מופשט מכל‬
‫עניני הגוף לגמרי‪ ,‬ורק בזה ימצא נוחם לנפשו" )שם‬
‫עמ' תריא(‪ ,‬אלא אדרבה‪" :‬משום זה דוקא‪ ,‬נעשה‬
‫הסכם חזק בנפשו בקיום המצות ובעסק התורה‬
‫ובהלוך בדרכי ה' – ובזה דוקא ימצא נוחם נפשו"‬
‫)שם עמ' תריד(‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫פרק א' ‪ -‬עיונים‬
‫א‪-‬‬‫לענין קיום מצות עשה גדולה שדוחה את לא תעשה ‪ . .‬אבל לענין תשובה‪ ,‬אף‬
‫שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו ית' ולא עשה מאמר המלך‪ ,‬מכל מקום האור‬
‫נעדר וכו' ‪ . .‬והעובר על מצות לא תעשה‪ ,‬על ידי שנדבק הרע בנפשו עושה פגם‬
‫למעלה בשרשה ומקור חוצבה‪.‬‬
‫בדברי אדמו"ר הזקן כאן נתבאר‪ ,‬שעל ידי ביטול מצוות עשה "האור נעדר"‪ ,‬ואילו כאשר‬
‫עובר על מצוות לא תעשה נעשה פגם בנפש ובשורשה למעלה‪.‬‬
‫אבל בפרטיות יותר מבואר במקום אחר‪ ,‬שעניין הפגם הוא גם בביטול מצוות עשה‪ .‬כמבואר‬
‫גם באגרת התשובה עצמה‪ ,‬לקמן בפרק ז'‪" :‬המבטל קריאת שמע פוגם באות יו"ד"‪ .‬וכפשט‬
‫לשון אדמו"ר הצמח צדק בדרך מצותיך דף לח‪ ,‬א‪" :‬בביטול מצות עשה או בעברו על לא‬
‫תעשה ‪ . .‬ממשיך תוספת יניקה לעמקי הקליפות"‪ .‬ובדיבור המתחיל אנכי תרס"ה הלשון‪" :‬אם‬
‫פוגם ח"ו בקיום מצוה הרי הוא פוגם בשם הוי' למעלה"‪ .‬ומאידך‪ ,‬גם בעבירה על לא תעשה‬
‫ישנו העניין של "האור נעדר"‪ .‬כי גם על ידי קיום מצוות לא תעשה ממשיכים אור‪ .‬ולכן אמרו‬
‫חז"ל "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה" – מפני שגם על ידי שמונע עצמו‬
‫מהאיסור‪ ,‬הוא ממשיך אור אלוקי לעולם‪ .‬וממילא‪ ,‬כאשר החסיר בקיום מצוות לא תעשה‬
‫– חסר האור שהיה צריך להימשך‪ .‬שכיוון שבהשגחה פרטית זימנו לו מלמעלה שיבוא דבר‬
‫עבירה לידו – זהו בכדי שיקיים את המצוות לא תעשה‪ ,‬ואם הוא לא קיימה – "האור נעדר"‬
‫)ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪.(153‬‬
‫אלא שעיקר עניין "האור נעדר" קיים במצוות עשה שעניינם הוא להמשיך "אורות בכלים"‬
‫– תוכן העשייה שבמצוות עשה הוא עשיית כלי לאור האלוקי‪ ,‬מה שאין כן מצוות לא תעשה‬
‫– אין עניינם עשיית כלי להמשכה האלוקית‪ .‬ראה לקוטי תורה פקודי ו‪ ,‬ד‪" :‬רמ"ח מצות עשה‬
‫‪ . .‬הוא בחינת אורות המתלבשים בכלים ‪ . .‬ומצד זה יש בהן מעלה יתירה מבמצות לא תעשה‬
‫)ואפשר מהאי טעמא עשה דוחה לא תעשה(";‬
‫‪52‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ומאידך‪ ,‬עיקר הפגם שנעשה על ידי העבירות הוא בעבירה על מצוות לא תעשה – על ידי‬
‫עשיית מעשה אסור‪ ,‬נדבק הרע שבעשייה בנפש‪ ,‬ועל ידי זה נעשה גם פגם בשורש הנשמה‬
‫למעלה‪ .‬מה שאין כן בביטול עשה – אין פגם משמעותי כל כך‪ ,‬שהרי לא הייתה כאן עשיית‬
‫איסור‪.‬‬
‫וראה לקמן בעיונים לפרק ח' סעיף ו'‪ ,‬שם נתבאר‪ ,‬שעל ידי תשובה עילאה מיוחדת – אפשר‬
‫לתקן גם את עניין "האור נעדר"‪ .‬ובלשון רבנו הזקן בלקוטי תורה בלק עג‪ ,‬ד‪" :‬כדי שיעשה‬
‫תשובה שיתמלא גם האור שחסר בביטול מצות עשה‪ ,‬על זה צריך לעשות תשובה עצומה‬
‫ממעמקים קראתיך כו' ‪ . .‬ועל דרך מה שנתבאר באגרת התשובה שם פרק ח'"‪ .‬עיין בעיונים‬
‫שם הביאור כיצד נעשה דבר זה‪.‬‬
‫ב‪-‬‬‫והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד ‪ . .‬דהיינו שיגמור בלבו בלב‬
‫שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית'‪ ,‬ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן‬
‫במצוות עשה הן במצוות לא תעשה‪.‬‬
‫החיסרון המהותי שבמעשה העבירה – זה שהוא נובע מפריקת עול מלכות שמים ומחוסר‬
‫התחשבות של האדם בציווי הקב"ה‪ ,‬מתבטא במובן מסוים בכל מעשה עבירה‪ ,‬ללא הבדל בין‬
‫עבירה קלה לחמורה‪ .‬וכמו במלך בשר ודם‪ ,‬ש"אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום‬
‫פלוני ולא הלך ‪ . .‬חייב מיתה ‪ . .‬שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך" )רמב"ם הלכות מלכים‬
‫פ"ג ה"ח(‪ .‬והטעם הוא‪ ,‬כיוון שכל עבירה‪ ,‬אפילו הקלה ביותר‪ ,‬על רצון המלך נחשבת למרידה‬
‫בו‪ .‬אם כן‪ ,‬על אחת כמה וכמה שכך הוא הדבר במלכות שמים‪.‬‬
‫אלא שלעניין פסולי עדות יש הבדל בין סוגי העבירות‪ ,‬כמבואר בשו"ע חו"מ סימן ל"ד‪.‬‬
‫יש עבירות שבני אדם חשים בבירור שעל ידן הם פורקים מעליהם עול מלכות שמים )מחמת‬
‫חומרתן בעיני האדם(; ויש עבירות שבני אדם אמנם יודעים שבעשייתן הם ממרים את פי ה'‪,‬‬
‫אבל הם אינם מרגישים את המרידה בקב"ה )מחמת קלותן בעיני האדם(‪ .‬וכאשר מדובר על‬
‫ההגדרה ההלכתית מהו "רשע" שפסול לעדות‪ ,‬קיימים ההבדלים הנ"ל‪ ,‬ורק עבירות חמורות‪,‬‬
‫שרוב בני אדם מרגישים שעשייתן היא מרידה במלכות‪ ,‬פוסלות לעדות‪.‬‬
‫אולם בנוגע לעניין התשובה המבואר כאן – גם כאשר האדם נכשל בעבירות קלות בלבד‪,‬‬
‫הרי בנוגע לעבירות אלה הוא מתנהג כאדם חופשי‪ .‬אמנם באופן כללי יש עליו עול מלכות‬
‫שמים‪ ,‬אבל בפרטים מסוימים הוא חופשי לעצמו‪ .‬אדרבה‪ ,‬עצם העובדה שהוא יודע שעל ידי‬
‫החטאים הללו הוא ממרה את פי המלך הקב"ה‪ ,‬ובכל זאת אינו חש ומרגיש בנפשו שזו מרידה‪,‬‬
‫זה עצמו מעיד על פריקת העול שלו‪ .‬התנהגותו זו מגלה שעול מלכות שמים אינו קבוע‬
‫פרק א' ‪ -‬עיונים‬
‫‪53‬‬
‫מספיק עמוק בנפשו ובתודעתו‪ ,‬ועד שאינו מרגיש שמעשים אלה מהווים מרידה במלכות‪ .‬על‬
‫דבר זה עצמו צריך האדם לעשות תשובה‪ .‬הוא צריך לחזור ולקבל עליו את עול מלכותו של‬
‫הקב"ה מחדש ולהחדיר בקרבו את יראתו בעומק יותר – "שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב‬
‫עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך" – בשום אופן ובשום עניין‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ :‬עניין זה שייך בדקות גם לעבירות שנעשו בשוגג‪ ,‬שגם הן צריכות כפרה‪.‬‬
‫כמבואר בתניא באגרת הקודש סוף סימן כ"ח‪ ,‬שהשגגות הן "מהתגברות נפשו הבהמית"‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫על אף שעצם עשיית החטא הייתה שלא ברצון ושלא מדעת‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬זה עצמו שהאדם‬
‫יכול היה לעבור עבירה בשגגה – מוכיח שהוא לא במעמד ומצב ראוי‪ .‬הוא אשם בכך שהניח‬
‫לנפשו הבהמית להתחזק ולהתגבר על ידי פעולותיו‪ ,‬ודבר זה הביא לכך שיוכל לעבור עבירה‬
‫בשוגג‪ .‬אם כן‪ ,‬גם דבר זה מהווה במידה מסוימת "פריקת עול" )ראה לקוטי שיחות חלק ג'‬
‫פרשת ויקרא(‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬גם אדם שחטא בשוגג צריך לשוב בתשובה ולהחדיר את הקבלת עול מלכות שמים‬
‫עמוק יותר אל תוכו‪ ,‬עד שהוא לא יוכל לבוא למצב של עשיית היפך רצון ה' בשום מצב‪.‬‬
‫ג‪-‬‬‫ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה‪ ,‬אף בכריתות‬
‫ומיתות בית דין‪ ,‬רק הוידוי ובקשת מחילה‪ ,‬כמ"ש בתורה "והתודו את חטאתם וגו'"‪.‬‬
‫בדרך מצותיך מצוות וידוי ותשובה‪ ,‬ביאר על פי חסידות כיצד הוידוי והחרטה מתקנים‬
‫את הפגם שנעשה בנפש‪:‬‬
‫"והענין‪ ,‬כי מודעת זאת שהקליפות יש להם גם כן אור וכלי‪ ,‬נפש וגוף‪ .‬והתהוותם על ידי‬
‫חטא הוא‪ ,‬כי על ידי התאוה מתהוה הנפש הרעה ר"ל‪ ,‬ועל ידי המעשה מתהוה הגוף‪ .‬הן אם‬
‫המעשה היא במחשבה כמו הרהורים רעים‪ ,‬הנה מהאותיות )אותיות המחשבה( מתהוה הגוף‬
‫של הקליפה הנ"ל‪ ,‬ומן התאוה מתהוה הנפש‪ .‬וכן אם הוא דיבור כמו לשון הרע ורכילות‬
‫ושבועת שוא ושקר וכיוצא‪ ,‬וכל שכן במעשה שמזה מתהוה הגוף של הקליפה ומן התאוה‬
‫שבלב נוצר הנפש של הקליפה‪.‬‬
‫‪ . .‬והנה זהו סוד וחטאתי נגדי תמיד )תלים נ"א ה'( שהוא הקליפה שהאדם עושה על ידי‬
‫חטא‪ ,‬עומדת נגדו להצר לו‪ .‬כמ"ש תייסרך רעתך )ירמי' ב' י"ט(‪ ,‬וכתיב פועל אדם ישלם לו‬
‫)איוב ל"ד י"א( כדאיתא בזהר‪.‬‬
‫והנה כששב‪ ,‬אזי צריך להמית את הקליפות הנ"ל להעבירם מן העולם‪ ,‬כדכתיב מחיתי‬
‫כעב פשעיך )ישעי' מ"ד כ"ב(‪ .‬וזהו על ידי החרטה עם הוידוי‪ .‬כי הנה על ידי החרטה שהוא‬
‫עקירת הרצון מן החטא – בזה מוציא הנפש מן הקליפה שתולדתה הי' מן התאוה שבלב‪ ,‬ועתה‬
‫‪54‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בעקירת רצונו ותאותו הרי מוציא נפשה כנ"ל‪ .‬אך כדי למחות גופה – הוא על ידי וידוי דברים‪,‬‬
‫דעקימת שפתיו הוי מעשה‪ ,‬ובזה הוא ממחה גופה והי' כלא הי'‪.‬‬
‫)ומכל מקום אמרו רז"ל איזהו בעל תשובה‪ ,‬זה שבא דבר עבירה ובאותו מקום ובאותה‬
‫אשה )יומא פ"ו ע"ב ע"ש(‪ .‬כי אז המעשה שעושה למחות גוף הקליפה שוה ממש להמעשה‬
‫שעשה גופה בעברו העבירה‪ .‬ועתה כשמונע את עצמו מעשות זה הרי הורג גופה לגמרי‪ .‬אך‬
‫אף על פי כן מחסדי האל להשוות מעשה דעקימת שפתיו למעשה גמור למחות גוף הקליפה(‪.‬‬
‫וזהו סוד נפילת אפים שתיקנו חז"ל לומר אשמנו בגדנו כו' באל"ף בי"ת‪ .‬כי הנה על ידי‬
‫מחשבות זרות והרהורים רעים‪ ,‬שאין אדם ניצול מהם בכל יום‪ ,‬ואין שום אחד מהם נאבד‪,‬‬
‫ומזה יש לאדם כף הקלע – שהמחשבות מקיפים נפשו בצאתו מן הגוף להיות נדמה לו כעושה‬
‫מעניני גשמיים וחושב ומתחכם בהם‪ .‬וזהו סוד מלפפתו כו'‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬על ידי אמירת כ"ב אותיות הנ"ל דאשמנו בגדנו כו'‪ ,‬הוא מוחה גוף כ"ב אותיות שבכל‬
‫ההרהורים רעים‪ ,‬אלא שצריך להיות עקירת הרצון גם כן מכל הרהורים רעים כדי להוציא‬
‫הפנימיות כמו שנתבאר לעיל"‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫פרק א' ‪ -‬הוספה‬
‫תניא בסוף יומא‪ :‬שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד‪ .‬עבר על מצות עשה‬
‫ושב‪ ,‬אינו זז משם עד שמוחלין לו‪ .‬עבר על מצות לא תעשה ושב‪ ,‬תשובה תולה ויום‬
‫הכיפורים מכפר ‪ . .‬עבר על כריתות ומיתות בית דין‪ ,‬תשובה ויום הכיפורים תולין‬
‫ויסורין ממרקין )פירוש גומרין הכפרה‪ .‬והוא מלשון מריקה ושטיפה‪ ,‬לצחצח הנפש‪.‬‬
‫כי כפרה הוא לשון קינוח‪ ,‬שמקנח לכלוך החטא( שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם‬
‫ובנגעים עונם"‪ .‬עד כאן לשון הברייתא‪.‬‬
‫א‪ .‬בתחילת אגרת התשובה כותב רבנו‬
‫הזקן‪" :‬תניא בסוף יומא שלשה חלוקי כפרה‬
‫הם ותשובה עם כל אחד"‪ ,‬ומביא לאחר מכן‬
‫את שלש הבבות – "עבר על מצוות עשה כו'‬
‫עבר על מצוות לא תעשה כו' עבר על כריתות‬
‫ומיתות בית דין כו'" – ומסיים "עד כאן לשון‬
‫הברייתא" – ואינו מביא כלל את הבבא‬
‫שעוסקת בחילול השם )והוא אף לא מרמז‬
‫על כך בהוספת "וכו'" בסיום הבבא "עבר על‬
‫כריתות ומיתות בית דין"(‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬בברייתא ישנה מחלוקת תנאים בזה‪.‬‬
‫וזה לשון הברייתא שם‪:‬‬
‫"שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן‬
‫עזרי' ברומי‪ :‬שמעת ארבעה חלוקי כפרה‬
‫שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר‪ :‬שלשה הן‬
‫ותשובה עם כל אחד ואחד‪ .‬עבר על עשה‬
‫ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו כו'‪ ,‬עבר‬
‫על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה‬
‫ויום הכיפורים מכפר כו'‪ ,‬עבר על כריתות‬
‫ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום‬
‫הכיפורים תולין ויסורין ממרקין כו'‪ ,‬אבל מי‬
‫שיש חילול השם בידו – אין כח לא בתשובה‬
‫לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא ביסורין‬
‫למרק‪ ,‬אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כו'"‪.‬‬
‫והקשו המפרשים‪ ,‬הרי גם ר' אלעזר בן‬
‫עזרי' מונה ארבעה חלוקי כפרה‪ ,‬מדוע אם כן‬
‫הוא אומר "שלשה הן"?‬
‫על שאלה זו יש שני ביאורים‪:‬‬
‫א( המהרש"א‪ 1‬מבאר )וכך כתוב בפירוש‬
‫בירושלמי‪ ,2‬כפי שהוא מביא שם(‪ ,‬שתשובה‪,‬‬
‫להיותה נדרשת "עם כל אחד ואחד"‪ ,‬אין היא‬
‫נמנית בין חלוקי הכפרה‪" ;3‬חלוקי כפרה" הם‬
‫‪ (1‬חדושי אגדות שם‪ .‬וכן הוא בפסקי הרי"ד יומא‬
‫שם‪.‬‬
‫‪ (2‬שם )"ג' הם חוץ מן התשובה"(‪.‬‬
‫‪ (3‬כפשטות לשון הגמרא "ג' הן ותשובה עם‬
‫כל אחד"‪ ,‬וכפרוש רש"י ד"ה א"ל יומא שם )כמו‬
‫שכתוב בחדושי אגדות שם( – "אבל תשובה אינה‬
‫‪56‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫רק שלשה‪ :‬יום כיפור‪ ,‬יסורים ומיתה‪.‬‬
‫ב( ובעקידה‪ 4‬כתב‪ ,‬שב"חלוקי כפרה"‬
‫נמנים רק אלה ש"האדם יתכפר בהם בחייו"‬
‫)כיון ש"אין המתים נכנסים למנין חלוקי‬
‫כפרה אלא בעלי תשובה שהם חיים"(‪;5‬‬
‫ולכן אין חילול השם נכלל בחשבון "חלוקי‬
‫הכפרה"‪ ,6‬כי חילול השם הוא דבר ש"לא‬
‫מן החלוקין שהיא צריכה לכולן"‪ .‬וראה לקמן סוף‬
‫הערה ‪.6‬‬
‫‪ (4‬אחרי שער סג ד"ה ועתה ראה‪ .‬הובא בתוספות‬
‫יום הכיפורים )למהר"ם חביב( יומא שם ד"ה שאל‬
‫)ושם‪ ,‬שכן מפרש בכסף משנה הלכות תשובה סוף‬
‫פרק א'‪ ,‬עיין שם(‪ .‬וכן מוכח דעת מנורת המאור‬
‫בהקדמה לנר ה'‪.‬‬
‫‪ (5‬תוספות יום הכיפורים שם‪.‬‬
‫‪ (6‬ואף שתשובה "צריכה לכולן" )לשון רש"י‬
‫שם( – מכל מקום אפשר למנותה בה"חלוקי כפרה"‪,‬‬
‫]ובלאו הכי מוכרח לפרש כן בתוספתא )ובמכילתא(‬
‫שם שמונה ארבעה חילוקי כפרה כו' )גם( עבר על‬
‫עשה כו'[ כי‪:‬‬
‫)א( מכיון דבמצוות עשה צריך רק תשובה‪ ,‬הרי זה‬
‫דתשובה לבד מכפרת הוי חלוקה בפני עצמה‪ .‬וראה‬
‫גם פסקי הרי"ד שם‪.‬‬
‫)ב( בפרט אם תמצי לומר דבכל אחד מהחלוקי‬
‫כפרה צריך להיות התשובה באופן אחר )בעבירות‬
‫חמורות ‪ -‬תשובה חזקה יותר וכו' )עיין תניא חלק‬
‫א' פרק י"א‪ :‬אם שב בתשובה הראויה כו' בשלושה‬
‫חילוקי כפרה כו'((‪ ,‬הרי ודאי דזה שבמצוות עשה‬
‫תשובה לבד מכפרת הוי חלוקה בפני עצמה )מכיון‬
‫שאינו דומה תשובה זו להתשובה שצריכה להיות‬
‫בשאר חלוקי כפרה(‪.‬‬
‫)ג( ודוחק קצת – "חלוקי כפרה" פירושו )לא‬
‫דברים המכפרים‪ ,‬כי אם( חלוקי העבירות בנוגע )לא‬
‫לעונש שלהם‪ ,‬קרבנם וכו' – כי אם( לכפרתם‪ ,‬שהם‬
‫ד'‪] .‬וכן משמע בפירוש רש"י שם דיבור המתחיל‬
‫א"ל )"שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה‬
‫לזה"(‪ .‬אבל ראה הערה ‪.[3‬‬
‫יכופר עד ימותן"‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬מדברי רבנו הזקן כאן‪ ,‬שהשמיט‬
‫את הכפרה על חילול ה'‪ ,‬מובן שהוא לומד‬
‫שבאמרו "שלשה הן" מתכוון רבי אלעזר בן‬
‫עזריה לשלול )לא "עבר על מצוות עשה‬
‫כו'" כפירוש המהרש"א‪ ,‬אלא( חילול השם‬
‫)כפירוש העקידה(‪.‬‬
‫ולכאורה‪ :‬מה נוגע באגרת התשובה – בה‬
‫מסביר רבנו הזקן "מצות התשובה" ועבודת‬
‫התשובה על דרך הנגלה והסוד כו' – להקדים‬
‫שרק "ג' חלוקי כפרה הם" ולהדגיש שחילול‬
‫השם אינו בכלל?‬
‫ונראה לומר שהיא הנותנת‪:‬‬
‫על ידי הבאת "חלוקי הכפרה" מיד‬
‫בהתחלת אגרת התשובה מדגיש רבנו הזקן‪,‬‬
‫ששלימות התשובה היא מה שהיא מביאה את‬
‫‪7‬‬
‫הכפרה ]שלכן הוא מביא באגרת התשובה‬
‫גם אודות תעניות וכו' הנדרשות לגמר‬
‫הכפרה – שכן כל זה נכלל בתכלית ובשלימות‬
‫התשובה[‪ ,‬כדלקמן סעיף ד'‪.‬‬
‫ובהדגישו שישנם רק "שלשה חלוקי כפרה"‬
‫וחילול השם אינו ביניהם – הוא מבאר‪ ,‬שענין‬
‫הכפרה הוא חלק מ)שלימות( מצות התשובה‬
‫)ולכן יש לבאר זאת באגרת התשובה(‪ ,‬שכן‪,‬‬
‫אחד מעיקרי מצות התשובה הוא מה שענינה‬
‫הוא מחיים דוקא‪ ,‬כדלקמן סעיף ה'‪.‬‬
‫ב‪ .‬ביאור הדברים‪:‬‬
‫מיד לאחר שהוא מביא הברייתא מסוף‬
‫יומא‪ ,‬אומר רבנו הזקן‪" :‬והנה מצות התשובה‬
‫מן התורה היא עזיבת החטא בלבד ‪ . .‬שיגמור‬
‫בלבו לבל ישוב עוד לכסלה כו' ולא יעבור‬
‫עוד מצות המלך כו'"‪.‬‬
‫‪ (7‬פרקים ב'‪-‬ג'‪.‬‬
‫פרק א' ‪ -‬הוספה‬
‫מדיוק הלשון "מצות התשובה מן התורה‬
‫היא עזיבת החטא בלבד" מובן בפשטות‪,‬‬
‫שרבנו הזקן שולל בכך את כל הענינים‬
‫האחרים )מלבד "עזיבת החטא"( – גם חרטה‬
‫ווידוי‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫– בחובת הלבבות כתוב‪ ,‬שגם חרטה ווידוי‬
‫יחד עם עזיבת החטא )וקבלה על להבא(‪ ,‬הם‬
‫מגדרי התשובה; ובתור "תנאי גדרי התשובה"‬
‫הוא מונה שם‪ 9‬עשרים ענינים )גם רבינו יונה‬
‫בשערי תשובה‪ 10‬מונה שלשה דברים אלה‬
‫בתור "יסודות התשובה"‪ ,‬ועשרים ענינים‬
‫בתור "עיקרי התשובה"(‪;11‬‬
‫אבל ממה שרבנו הזקן אומר שמצות‬
‫התשובה היא "עזיבת החטא בלבד" מוכח‪,‬‬
‫שרבנו הזקן סובר שגם חרטה ווידוי הם‬
‫מ"גדרי התשובה" ו"יסודות התשובה"‪ ,‬והם‬
‫אינם עצם‪ 12‬התשובה‪ .‬עצם התשובה הוא‬
‫"עזיבת החטא בלבד"‪ ,13‬ולכן בעזיבת החטא‬
‫בלבד יוצאים ידי מצות התשובה‪.‬‬
‫ג‪ .‬טעמו של דבר מדוע מצות התשובה‬
‫היא בעיקר )לא חרטה על העבר כו'‪ ,‬אלא(‬
‫ההחלטה הגמורה בלב על להבא לא לחטוא‬
‫‪ (8‬שער התשובה ריש פרק ד'‪.‬‬
‫‪ (9‬פרק ה'‪.‬‬
‫‪ (10‬שער א' בעיקר הח' )סי''ט(‪ .‬ועל דרך זה ברבי‬
‫סעדיה גאון )בספר האמונות והדעות מ"ה פ"ה(‬
‫וחבור התשובה להמאירי )מאמר א' פ"ח(‪.‬‬
‫‪ (11‬שער א' ס"י ואילך‪.‬‬
‫‪ (12‬יש לומר מעין דוגמא בהלכה – בלעומת‬
‫זה‪ :‬משהו איסור – למאן דאמר חצי שיעור מותר‬
‫)לאוכלו וכו'( מן התורה‪.‬‬
‫‪ (13‬להעיר מלשון הרמב"ם הלכות תשובה )פרק‬
‫ב' הלכה ב'(‪ :‬ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא‬
‫חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו‬
‫עוד כו' וכן יתנחם על שעבר כו'‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫יותר – הוא מפני שמצות התשובה מבוססת‬
‫על מה שעליה לפעול באדם מכאן ולהבא‪:‬‬
‫שיפסיק להיות רשע ויהיה לצדיק; אבל אין‬
‫עניינה לפעול על העבר‪ ,‬שיימחל ויתכפר לו‬
‫החטא שחטא בעבר‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬המציאות בפועל היא‪ ,‬שעל ידי‬
‫התשובה באה )גם( הכפרה על העבר‪ ,‬אבל‬
‫אין זה חלק מעצם התשובה‪ .‬יתירה מזו יש‬
‫לומר‪ :‬זה רק שרצה הקב"ה שכאשר יעשה‬
‫תשובה יכופר לו‪.‬‬
‫]לכן גם רבינו יונה‪ ,‬שלשיטתו חרטה על‬
‫העבר ווידוי הם מ"יסודות התשובה" )כנזכר‬
‫לעיל סעיף ב'(‪ ,‬אין הוא מונה‪ 14‬בכלל זה‬
‫בקשת כפרה‪ .‬בקשת כפרה היא ענין של‬
‫תפלה‪ :‬כשעושים תשובה מתפללים ומבקשים‬
‫מהקדוש ברוך הוא שיכפר על החטאים‪;15‬‬
‫אבל אין זה מגדרי התשובה עצמה[‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ :‬הכפרה אפילו אינה תוצאה‬
‫הכרחית של תשובה – ועל אחת כמה וכמה‬
‫שאין זה מעכב לגמרי בתשובה‪ ;16‬כפי שהדבר‬
‫מוכח מכך שישנן עבירות כאלו כמו "בא‬
‫על הערוה והוליד ממנה ממזר" – שאינן‬
‫מתכפרות אפילו על ידי יום כיפור ויסורים‬
‫‪ (14‬מה שאין כן ברבי סעדיה גאון הנזכר לעיל‪.‬‬
‫ולהעיר אשר בחובת הלבבות ומאירי שם הזכירו‬
‫בקשת מחילה ב"גדרי )"תנאי"( התשובה"‪.‬‬
‫‪ (15‬עיין שם פרק א' "העיקר הט"ו התפלה‪ .‬יתפלל‬
‫אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עוונותיו"‪ ,‬עיין‬
‫שם‪.‬‬
‫‪ (16‬עיין מנחת חינוך מצוה שסד )ומוכיח כן מש"ס‬
‫קידושין מט‪ ,‬ב‪ .‬עיין שם‪ .‬וראה חלקת מחוקק לשולחן‬
‫ערוך אבן העזר סימן ל"ח סעיף קטן מ"ד(‪ .‬ועיין גם‬
‫כן תשובת חתם סופר "קובץ תשובות" )ירושלים‬
‫תשל"ג( תשובה כא‪ .‬בית אלקים )להמבי"ט( שער‬
‫התשובה פרק ב'‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫כו'‪ ;17‬ואף על פי כן – מיד כאשר הוא עושה‬
‫תשובה‪ ,‬הוא פוסק מלהיות רשע ונכלל‬
‫ב"עושה מעשה עמך"‪.18‬‬
‫התשובה מביאה לכפרה‪ ,‬אין זה מעכב את‬
‫מצות התשובה‪ ,‬גם לא את הפעולה העיקרית‬
‫שלה‪) 22‬שהיא מכאן ולהבא( כנ"ל[‪.‬‬
‫ד‪ .‬אף על פי כן מביא רבנו הזקן באגרת‬
‫התשובה גם עניני כפרה )כנזכר לעיל סעיף‬
‫א'(‪ .‬מכך מובן‪ ,‬שגם ענין הכפרה נוגע למצות‬
‫התשובה‪.‬‬
‫והענין בזה‪ :‬שני ענינים בתשובה‪ :‬א(‬
‫התשובה עצמה‪ .‬העבודה שהאדם עושה‪.‬‬
‫וענינה הוא מכאן ולהבא כנזכר לעיל‪ .‬ב(‬
‫התכלית‪ 19‬והמבוקש )והמסובב(‪ 20‬של תשובה‬
‫– שהקדוש ברוך הוא יכפר לו על עוונותיו‪,‬‬
‫עד שיהיה "מרוצה וחביב לפניו יתברך‬
‫כקודם החטא"‪.21‬‬
‫ומצד ענין זה צריכים להיות )יחד עם‬
‫"עזיבת החטא"( גם שאר "גדרי התשובה" –‬
‫חרטה על העבר‪ ,‬וידוי וכו'‪.‬‬
‫]ברם‪ ,‬למרות שהמבוקש על ידי תשובה‬
‫הוא כפרה )על העבר(‪ ,‬אף על פי כן גם כשאין‬
‫ה‪ .‬ידוע‪ ,‬שקיום המצוות הוא דוקא בעולם‬
‫הזה על ידי נשמות בגופים‪ ,‬ולא בגן עדן‬
‫לאחרי יציאתן מהגוף‪ .‬וכדרשת רבותינו‬
‫ז"ל על הפסוק‪" 23‬במתים חפשי"‪ .‬אם כן‬
‫כשם שקיום המצוות הוא דווקא כשהנשמה‬
‫מלובשת בגוף‪ ,‬כך גם בנוגע לחידוש העיקרי‬
‫שפועלות המצוות שהוא דווקא בהיות‬
‫הנשמה בגוף‪.‬‬
‫החידוש של המצוות )הוא לא השכר הבא‬
‫לאחרי הקיום לנשמה בגן עדן‪ ,‬אלא( שהאדם‬
‫מקיים תכלית בריאתו – אני נבראתי לשמש‬
‫את קוני‪ ,24‬ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי‬
‫קדוש‪ .25‬ובלשון החסידות‪ ,‬להיעשות צוותא‬
‫)מצוה לשון צוותא(‪ 26‬וחיבור עם ה' מצווה‬
‫המצוות‪ .‬להמשיך אור בנשמה כפי שהיא‬
‫מלובשת בגוף‪ ,‬עד לזיכוך הגוף עצמו‪,27‬‬
‫שיהיה כלי לאלקות‪.‬‬
‫‪ (17‬חגיגה ט‪ ,‬א )במשנה(‪ .‬יבמות כב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (18‬יבמות שם‪.‬‬
‫‪ (19‬אף שנקודתה – כבכל המצות – לקיים זה‬
‫שציוונו לעשות תשובה‪.‬‬
‫‪ (20‬ואף שעצם התשובה היא "עזיבת החטא‬
‫בלבד" )שאינה שייכת לכאורה לכפרה(‪ ,‬כנזכר לעיל‬
‫סעיף ג' – מכל מקום‪ ,‬הכפרה היא מסובבת מעצם‬
‫התשובה )שלכן יכולה היא להיות המבוקש ותכלית‬
‫שלה(‪ .‬כי על ידי עזיבת החטא נעשה )בדוגמת(‬
‫מציאות אחרת )ויתירה מזו מציאות הפכית‪ :‬צדיק ‪-‬‬
‫היפך דרשע( ‪ -‬ואיך יענישוהו או אפילו יזכירוהו דבר‬
‫וחצי דבר על זה שנעשה אחר )ועל דרך שינוי השם‬
‫דמבטל דין ‪ -‬סמ"ג )מצוות עשה טז( ור"ן הובאו‬
‫בחדושי אגדות מהרש"א לר"ה טז‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫‪ (21‬לשון אדמו"ר הזקן – אגרת התשובה ריש‬
‫פרק ב'‪.‬‬
‫‪ (22‬ועל דרך זה )ולא ממש( מצינו בתפלה‪,‬‬
‫שענינה בקשת צרכיו )רמב"ם ריש הל' תפלה‪ .‬ועוד(‪,‬‬
‫שיש בה ב' ענינים‪ :‬א( המצוה שעל האדם ‪ -‬לבקש‬
‫ולהתפלל כו'‪ ,‬ב( המבוקש דתפלה‪ ,‬שהקדוש ברוך‬
‫הוא ימלא בקשתו; ומכל מקום גם כשיודע שלא‬
‫תמולא בקשתו ‪ -‬כי עליו נאמר )ישעיה א‪ ,‬טו‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות תשובה פרק ז' הלכה ז'( "גם כי תרבו‬
‫תפלה אינני שומע" ‪ -‬הרי פשוט שבתפלתו מקיים‬
‫מצות התפלה‪.‬‬
‫‪ (23‬תהלים פח‪ ,‬ו‪ .‬שבת ל‪ ,‬א‪ .‬ושם נסמן‪.‬‬
‫‪ (24‬קידושין בסופה‪.‬‬
‫‪ (25‬יתרו יט‪ ,‬י‪.‬‬
‫‪ (26‬לקוטי תורה בחוקותי מה‪ ,‬ג‪ .‬ד"ה רבי אומר‬
‫ה'ש"ת סוף פרק א' ואילך‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (27‬עיין תניא פרק ל"ז‪.‬‬
‫פרק א' ‪ -‬הוספה‬
‫מכך מובן בנוגע למצות התשובה‪ ,‬שזה‬
‫שהמבוקש והתכלית שלה הוא כפרה – הרי‬
‫)עיקרה( של כפרה זו היא כאשר היא נעשית‬
‫בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף ובגוף‬
‫עצמו‪ ;28‬מה שאין כן הכפרה שנעשית על ידי‬
‫"מיתה ממרקת" )למרות שגם כפרה זו שעל‬
‫ידי מיתה נעשית על ידי התשובה(‪.‬‬
‫וזהו חידושו של רבי אלעזר בן עזריה‬
‫שאומר "שלשה הן"‪ :‬רבי מתיא בן חרש מדבר‬
‫אודות עניני כפרה בתור כפרה‪ .‬וממילא הוא‬
‫מונה ארבעה חלוקי כפרה‪ ,‬גם חילול השם‪.‬‬
‫שכן‪ ,‬גם במקרה זה ישנה הכפרה לנשמה‪ ,‬על‬
‫כל פנים לאחרי יציאתה מן הגוף;‬
‫ואילו רבי אלעזר בן עזריה‪ 29‬מדבר אודות‬
‫‪ (28‬ונפקא מינה גם באופן התשובה – שצריך‬
‫להיות באופן ששייך להגוף )להעיר מד"ה אחרי‬
‫מות‪ ,‬תרמ"ט )קה"ת‪ ,‬תשכ"ב( בפירוש קורבתם כו'‬
‫רצוא בלי שוב‪ .‬וראה אור החיים ריש פרשת אחרי‬
‫מות( ותשובת רבי אלעזר בן דורדיא ש"געה בבכיה‬
‫עד שיצתה נשמתו" )עבודה זרה יז‪ ,‬סוף עמוד א'(‬
‫היתה על דרך הוראת שעה )ראה תניא סוף פרק‬
‫מ"ג‪ .‬מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב )ע' ז‪ ,‬י"ג(‪ .‬ומה‬
‫שכתוב בלקוטי תורה וספר הליקוטים להאריז"ל‬
‫תהלים ל"ב – הוא לתרץ במה בא לעולם הבא ובמה‬
‫יתכסה(‪ .‬וראה המשך תער"ב פרק ש"ב‪ :‬וגם לא על‬
‫ידי סיגופים ותעניות ששוברים הגוף )ראה תורת‬
‫הבעש"ט ‪ -‬היום יום ע' כג(‪.‬‬
‫ואולי יש לומר שזהו טעם הפנימי למה שכתב‬
‫אדמו"ר הזקן הענין ד"אסור לו להרבות בתעניות כו'"‬
‫באגרת התשובה )פרק ג'(‪ .‬ויש לומר דמה שכתוב‬
‫שם )בנוגע למספר הצומות העודפים על רנ"ב וכו'(‬
‫"יפדה בצדקה" הוא בדוקא )ולא שיכול לפדותם‬
‫בצדקה(‪ .‬ואין כאן מקומו‪.‬‬
‫‪ (29‬להעיר אשר הי' כהן‪ ,‬איש החסד‪ ,‬ונשיא‬
‫ועשיר בבהמות )שבת נד‪ ,‬ב(‪ ,‬מה שאין כן רבי מתיא‬
‫בן חרש שמוזכר בתור ראש ישיבה )סנהדרין לב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫– ולהעיר מתנחומא – באבער – הוספה לפ' חוקת(‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫ענין הכפרה בשייכות למצות תשובה‪) 30‬או‬
‫יתירה מזו‪ :‬הוא מדבר אודות ענין התשובה‪,‬‬
‫איך שעל ידי תשובה נעשה "ונקה" – "מנקה‬
‫הוא לשבין"(‪ .31‬לכן הוא מונה רק ג' חלוקי‬
‫כפרה – אלה שכפרתם היא מחיים‪ ,‬כיון שבכך‬
‫מתבטא החידוש העיקרי של כל המצוות‪,‬‬
‫כולל – מצות תשובה‪ ,32‬כנזכר לעיל‪.‬‬
‫‪ (30‬שלכן מדגיש "ותשובה עם כל אחד"‪.‬‬
‫‪ (31‬יומא שם‪ .‬ואם תמצי לומר ש"שאל רבי‬
‫מתיא בן חרש כו'" הוא המשך הברייתא "מנקה הוא‬
‫לשבין כו'" )כדמשמע קצת גם כן בעין יעקב שם‪.‬‬
‫ספר המוסר )לר"י כלץ( פרק ב'( – יומתק ביותר‬
‫מה שאדמו"ר הזקן מפרש דרבי אלעזר בן עזריה‬
‫בבבלי מפרש שהג' חלוקי כפרה בשייכות לתשובה‬
‫)כבפנים(‪ ,‬כי הוא המשך הברייתא ד"מנקה הוא‬
‫לשבין כו'"; מה שאין כן בירושלמי שלא הובאה‬
‫שם התחלת הברייתא‪ ,‬חלוקי הכפרה אינם בשייכות‬
‫לענין התשובה‪ ,‬ולכן גם רבי אלעזר בן עזריה מודה‬
‫שחילול השם הוא בכלל חלוקי כפרה‪.‬‬
‫]ומה שרבי אלעזר בן עזריה מונה רק ג' חלוקי‬
‫כפרה )ולא ד'‪ ,‬כרבי מתיא בן חרש( ‪ -‬יש לומר‪,‬‬
‫שמונה רק החלוקות שהכפרה בהן היא חידוש‪ ,‬מכיון‬
‫שבאה מלמעלה )מה שאין כן בכפרה שמצד תשובה‪,‬‬
‫אין בה חידוש )כל כך(‪ ,‬מכיון שהאדם שב ותיקן‬
‫עונותיו‪ .‬על דרך מה שכתוב בצפנת פענח )להרימ"ט(‬
‫רלג‪ ,‬ב(‪ .‬ועוד יש להאריך‪ .‬ואין כאן מקומו[‪.‬‬
‫‪ (32‬ויש לומר שנפקא מינה גם בפועל‪ .‬כי לפי רבי‬
‫אלעזר בן עזריה ]שהכפרה שהיא תכלית התשובה‬
‫היא מחיים דוקא[‪ ,‬ועל פי הכלל ד"אין לך דבר שעומד‬
‫בפני התשובה" ]שהכוונה בזה לא רק שנעשה צדיק‪,‬‬
‫כי אם שיכול לתקן החטא‪ ,‬כפרה‪ ,‬כדמוכח באגרת‬
‫התשובה ריש פרק ד' וסוף פרק ט'[ ‪ -‬צריך לומר‪.‬‬
‫שגם בחילול השם אפשר להיות כפרה מחיים )על ידי‬
‫אופנים שונים ‪ -‬כמבואר בשערי תשובה לרבינו יונה‬
‫שער א' עיקר הי"ז )סמ"ז(‪ .‬שער ד' ס"ה‪ .‬שם סט"ז‪.‬‬
‫וראה זוהר ח"ג קב‪ ,‬סע"ב ואילך‪ .‬ועוד(‪.‬‬
‫ואולי יש לומר דזה שחילול השם – שפירושו‬
‫"מחטיא אחרים" )רש"י ד"ה חה"ש יומא שם( ‪-‬‬
‫‪60‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫זו הסיבה שבאגרת התשובה‪ ,‬בה עוסק‬
‫רבנו הזקן בענין הכפרה מבחינת שייכותה‬
‫לתשובה‪ ,‬הוא מביא "שלשה חלוקי כפרה"‪,‬‬
‫וחילול השם אינו בכלל‪.‬‬
‫ו‪ .‬כשם שבתשובה ישנם שני ענינים‪) :‬א(‬
‫התשובה עצמה‪ ,‬שעיקרה – מכאן ולהבא‪.‬‬
‫)ב( שלימות התשובה‪ ,‬המביאה את התיקון‬
‫והכפרה על העבר – כך יש לומר גם בנוגע‬
‫אין לו כפרה מחיים הוא על דרך מה שכתב רש"י‬
‫)ד"ה השתא יבמות כב‪ ,‬ב – לענין העון דהוליד‬
‫ממזר "שאינו יכול לתקון"( ד"עונו גלוי ונזכר )כל‬
‫זמן שממזר קיים("; ואם כן יש לומר‪ ,‬שעל ידי‬
‫שמחזיר בתשובה אותם שהחטיא ומקדש שם שמים‬
‫בהם‪ ,‬שעל ידי זה שוב אין "עונו גלוי ונזכר"‪ ,‬יש לו‬
‫כפרה‪ .‬ועל דרך מה שכתוב בשערי תשובה לאדמו"ר‬
‫האמצעי )חלק ב' מב‪ ,‬סוף עמוד ד'( ה"מעשה שהי'‬
‫בבעל תשובה א' ‪ . .‬ומתו פתאום ‪ . .‬כל ממזרים‬
‫הנולדים מעונו כו'"‪.‬‬
‫ומה שמיתה ממרקת – אף שהעון עדיין גלוי וניכר‬
‫– כי על ידי מיתה בטלה )ראה בעקידה המובא לעיל‬
‫הערה ‪ (4‬מציאות החוטא‪ ,‬במכל שכן מהנזכר לעיל‬
‫הערה ‪ .20‬ולהעיר שבכלל אין להעניש את הנשמה‬
‫)או הגוף( בפני עצמה‪ ,‬כמשל ה"חיגר" ו"סומא"‬
‫כו' )סנהדרין צ"א סוף עמוד א' ואילך(‪] .‬ולהעיר‬
‫מהסברא בזה דהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל‬
‫)משנה ריש קידושין( – שהוא )מפני דין – שהמיתה‬
‫מתירה‪ ,‬או( מפני מציאות טבעי – שבטלה מציאות‬
‫הבעל – צפנת פענח מהדורא תנינא ס"א‪ ,‬א'‪-‬ב'[‪.‬‬
‫]ולכאורה צריך עיון‪ :‬על פי זה גם בבא על הערווה‬
‫והוליד ממזר )או קודם השבת הגזילה – אף שיצאה‬
‫מרשותו( צ"ל מיתה ממרקת )שהרי בטלה מציאות‬
‫החוטא(‪ ,‬ומרש"י וכו' משמע שאי אפשר לו להתכפר‬
‫"כל זמן שהממזר קיים"? ואולי יש לומר שקיים חלק‬
‫השותפות שלו בהולד )וכח העשיה שלו בהגזילה(‬
‫– ולהעיר מזח"ג מד‪ ,‬ב שלכאורה משמע שהפסוק‬
‫"יכופר עוון הזה לכם עד תמותון" קאי גם על הוליד‬
‫ממזר )אלא שמוסיף שם שצריך גם גיהנם([‪.‬‬
‫לוידוי )שאינו דבר צדדי בתשובה אלא עניינו‬
‫הוא הבאת התשובה שבלב בגילוי בדיבור‪,(33‬‬
‫שגם בו יש שני הענינים‪:‬‬
‫א( "עיקר הוידוי" שהוא המבטא את עיקר‬
‫התשובה )ובלשון רבנו הזקן‪ :‬מצות התשובה(‪.‬‬
‫ולשם כך מספיק לומר "חטאתי"‪ .‬ב( שלימות‬
‫הוידוי‪ ,‬בה מתבטאת שלימות התשובה‪ .‬ועל‬
‫כך נחוצים פרטים נוספים בוידוי‪.‬‬
‫עיקר )"מצות"( הוידוי הוא אמירת‬
‫"חטאתי"‪ .34‬כיוון שבאמירה זו מתבטאת‬
‫"מצות התשובה"‪ – 35‬קבלה על להבא‪ :‬זה‬
‫שהאדם בא לידי הכרה שעשה חטא‪ ,‬זה אומר‬
‫ממילא שהוא מחליט שלא לעשות זאת פעם‬
‫נוספת‪.‬‬
‫אבל באמירה זו עדיין לא מתבטאת חרטה‬
‫אמיתית על העבר‪ ,‬כיוון שבאמירת "חטאתי"‬
‫– המתייחסת בעיקר ל"שוגג" – אין הוא מכיר‬
‫שעבר עבירה ברצון ובידיעה‪ ,‬כך שהוא‬
‫באמת אשם בזה )אין זה אלא שעל ידו – אך‬
‫בלי ידיעתו – נעשתה תקלה בעולם‪ ,‬עבירה‬
‫והעברה על מצות המלך מלכו של עולם‪ ,‬וגם‬
‫על כך יכולים להיות תירוצים שונים(‪ .‬ובשעה‬
‫שאין הוא מרגיש עצמו אשם בדבר‪ ,‬אין זה‬
‫‪ (33‬ועד שרק מצות הוידוי נמנה במנין המצות‬
‫להרמב"ם‪ ,‬כמבואר במקום אחר באריכות ]ראה‬
‫לקוטי שיחות חלק לח עמ' ‪.[18‬‬
‫‪ (34‬כמו שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב‬
‫ה"ח )בנוגע לוידוי שכל אחד מחוייב לומר ביום‬
‫הכיפורים(‪" :‬הוידוי שנהגו בו כל ישראל‪ :‬אבל‬
‫אשמים אנחנו חטאנו )כולנו( והוא עיקר הוידוי"‪ .‬וכך‬
‫נפסק בטור וברמ"א )או"ח סימן תר"ז(‪ .‬ובלשון רבנו‬
‫הזקן בשו"ע )שם ס"ד(‪" :‬אם ‪ . .‬אמר סתם חטאתי‬
‫יצא ידי מצות וידוי"‪.‬‬
‫‪ (35‬אלא שמכל מקום‪ ,‬גם "עיקר הוידוי" אינו‬
‫מעכב במצות התשובה עצמה )שהיא עזיבת החטא‪,‬‬
‫קבלה בלב( – ראה קרית ספר ריש הלכות תשובה‪.‬‬
‫מנחת חינוך מצוה שסד‪.‬‬
‫פרק א' ‪ -‬הוספה‬
‫מעורר בו רגש של חרטה‪.‬‬
‫ושלימות מצות הוידוי – שהוא ביטוי‬
‫שלימות התשובה בדיבור כוללת גם את‬
‫החרטה על העבר‪ ,36‬עד לבקשת מחילה‬
‫מהקב"ה )לדעת כמה פוסקים‪.(37‬‬
‫‪61‬‬
‫על פי יסוד זה יובן גם כן מדוע באמירת‬
‫"חטאתי" בלבד‪ ,‬יוצאים חובת מצות וידוי גם‬
‫לגבי זדונות – מפני שאמירה זו מבטאת את‬
‫"מצות התשובה מן התורה )ש(היא עזיבת‬
‫החטא בלבד"‪.‬‬
‫)שיעורים בספר התניא עמ' ‪ 1102‬ואילך(‬
‫‪ (36‬כלשון הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה‪:‬‬
‫"כיצד מתודין‪ ,‬אומר‪ :‬אנא השם‪ ,‬חטאתי עויתי‬
‫פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך‪ ,‬והרי נחמתי ובושתי‬
‫במעשי‪ ,‬ולעולם איני חוזר לדבר זה"‪.‬‬
‫‪ (37‬ספר המצות להרמב"ם מ"ע עג‪ .‬וכ"ה בחינוך‬
‫מצוה שסד‪ .‬יראים סי' שסג )בוידוי בעת הבאת‬
‫חטאת(‪ .‬ובחובת הלבבות שער התשובה רפ"ד‬
‫ב"גדרי תשובה"‪ :‬שיתודה בהם ויבקש המחילה‬
‫עליהם‪ .‬ועד"ז בחבור התשובה להמאירי )מאמר‬
‫א' פ"ח( בארבעה "תנאי התשובה"‪ .‬וברס"ג )בס'‬
‫האמונות והדעות מ"ה פ"ה( בד' "עניני התשובה"‬
‫הזכיר רק "בקשת כפרה" )ולא – וידוי(‪.‬‬
‫ולהעיר מאגרת התשובה פרק א'‪" :‬לא הזכירו‬
‫הרמב"ם והסמ"ג כו' רק הוידוי ובקשת מחילה"‬
‫]ב"בקשת מחילה" לכאורה כוונתו רק להרמב"ם‬
‫)בספר המצות( ולא להסמ"ג‪ ,‬שהרי בסמ"ג )מ"ע‬
‫טז( לא נזכר )בפירוש( בקשת מחילה‪ .‬וראה לקמן[‪.‬‬
‫ובספר המצוות להצמח צדק מצות וידוי ותשובה‬
‫רפ"א‪" :‬הוידוי הנקרא בקשת מחילה כדאי' ברמב"ם‬
‫פ"א" ]וצע"ק שהרי ברמב"ם שם לא נזכר "בקשת‬
‫מחילה"‪ .‬ואולי הכוונה ל"אנא )השם(" שברמב"ם‬
‫)ועל דרך זה בסמ"ג( שם‪ .‬ולהעיר ממנחת חינוך )על‬
‫דבר אמירת "אנא השם"([‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪62‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫צריך ביאור‪ :‬מדוע פותח אדמו"ר הזקן את "אגרת התשובה" בדברי הברייתא‬
‫"שלשה חילוקי כפרה הם" – והרי "אגרת התשובה" עוסקת במצות התשובה‪,‬‬
‫שמהותה היא שינוי ההתנהגות בעתיד )כדברי אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק‪" :‬מצות‬
‫התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד‪ ...‬שיגמור בנפשו לבל ישוב עוד‬
‫לכסלה"(‪ ,‬ולא כפרה ומחילה על העבר?‬
‫אלא שהתשובה כוללת שני עניינים‪) :‬א( עצם התשובה – מעשה התשובה של‬
‫האדם‪ ,‬שהוא החלטה לעזוב את החטא בעתיד ותו לא; )ב( תכליתה ותוצאתה של‬
‫התשובה – כפרת העוונות הבאה ע"י התשובה )ולשמה נדרשים גם שאר "גדרי‬
‫התשובה"‪ ,‬שאינם חלק מעצם התשובה – חרטה‪ ,‬וידוי ועוד(‪.‬‬
‫ולכן פותח אדמו"ר הזקן בהבאת דברי הברייתא "שלשה חילוקי כפרה הם" –‬
‫כדי ללמדנו שגם הכפרה נחשבת במובן מסויים כחלק מהתשובה‪ ,‬מאחר שהיא‬
‫תכליתה ותוצאתה של התשובה‪.‬‬
‫ומעתה יובן מדוע אין אדמו"ר הזקן מביא את המשך הברייתא – "אבל מי שיש‬
‫חילול השם בידו‪ ...‬כולן תולין ומיתה ממרקת"‪:‬‬
‫אדמו"ר הזקן מביא את חילוקי הכפרה משום שהם מהווים המשך ותכלית‬
‫של מצות התשובה; הכפרה שעל‪-‬ידי המיתה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬אינה יכולה להיחשב‬
‫כתכלית של מצות התשובה )על אף שגם היא באה ע"י התשובה( – שכן המצוות‬
‫מתייחסות רק לאדם החי בעולם הזה‪ ,‬ולא לנשמה לאחר יציאתה מהגוף )"במתים‬
‫חפשי"(‪ ,‬ולכן אין מקומה ב"אגרת התשובה"‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫פרק ב'‬
‫בפרק הקודם נתבאר שהתשובה היא – שיבת האדם אל הקב"ה‪ ,‬והיינו קבלת עול מלכות‬
‫שמים‪ .‬מה שאין כן התעניות אינן עצם התשובה‪ ,‬והן גם לא שייכות לגמר הכפרה‪ .‬ומה‬
‫שנאמר בברייתא "יסורים ממרקין" היינו יסורים הבאים מלמעלה דווקא‪.‬‬
‫בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן שבכל זאת ישנם עניינים בתענית שהם כן שייכים לעניין‬
‫התשובה‪:‬‬
‫אך כל זה לענין כפרה ומחילת‬
‫העון‪ ,‬שנמחל לו לגמרי מה שעבר‬
‫על מצות המלך כשעשה תשובה‬
‫שלימה‪ ,‬ואין מזכירין לו דבר וחצי‬
‫דבר ביום הדין לענשו על זה ח"ו‬
‫בעולם הבא‪ ,‬ונפטר לגמרי מן הדין‬
‫בעולם הבא‪.‬‬
‫כאשר אדם עשה תשובה שלימה הכוללת‬
‫עזיבת החטא‪ ,‬חרטה על העבר‪ ,‬וידוי ובקשת‬
‫מחילה – אזי כפרתו שלמה‪ ,‬ובבית דין של‬
‫מעלה "אין מזכירין לו דבר וחצי דבר"‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה‬
‫וחביב לפניו ית' כקודם החטא להיות‬
‫נחת רוח לקונו מעבודתו‪ ,‬היה צריך‬
‫להביא קרבן עולה אפילו על מצות‬
‫עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית‬
‫דין‪ .‬כמו שדרשו רז"ל בתורת כהנים‬
‫על פסוק "ונרצה לו"‪ ,1‬וכדאיתא בגמ'‬
‫פרק קמא דזבחים‪ 2‬דעולה מכפרת‬
‫על מצות עשה‪ ,‬והיא דורון לאחר‬
‫שעשה תשובה ונמחל לו העונש‪.‬‬
‫וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי‬
‫פרקליטין ומחל לו‪ ,‬אף על פי כן‬
‫שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה‬
‫לו לראות פני המלך‪.‬‬
‫כדי שהאדם יהיה לא רק נקי וטהור מן‬
‫החטא‪ ,‬דבר שנעשה על ידי התשובה‪ ,‬אלא‬
‫גם רצוי וחביב לפני הקב"ה כמו קודם שחטא‬
‫)"ונרצה לו"( – עליו להביא קרבן‪ ,‬דורון‪ ,‬אל‬
‫המלך‪.‬‬
‫)ולשון מכפרת‪ ,‬וכן מה שכתוב‬
‫בתורה "ונרצה לו לכפר עליו"‪ ,‬אין‬
‫‪ (1‬ויקרא א‪ ,‬ד‪ .‬ושם‪" :‬על מה הוא )קרבן עולה(‬
‫מרצה לו ‪ . .‬על מצות עשה"‪.‬‬
‫‪ (2‬דף ד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫זו כפרת נפשו‪ ,‬אלא לכפר לפני ה'‬
‫להיות נחת רוח לקונו‪ ,‬כדאיתא שם‬
‫בגמ'‪ ,‬וכמו שכתוב‪" 3‬תמים יהיה‬
‫לרצון"(‪.‬‬
‫במאמר המוסגר‪ ,‬מבהיר רבנו הזקן‪,‬‬
‫שהלשון כפרה שנאמרה בהקשר זה‪ ,‬אין‬
‫משמעותה כפרת הנפש וניקיונה; דברים‬
‫אלה נעשו כבר על ידי התשובה‪ .‬אלא כוונת‬
‫הדברים היא שהאדם יהיה אהוב לפני הקב"ה‬
‫כמו קודם החטא‪.‬‬
‫ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון‬
‫מה'‪ ,‬התענית הוא במקום קרבן‪,‬‬
‫כמ"ש בגמרא‪) 4‬שתפילת המתענה‬
‫היא‪" (:‬שיהא מיעוט חלבי ודמי‬
‫שנתמעט כאלו הקרבתי לפניך וכו'"‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שהמבואר בפרק הקודם שהתענית‬
‫אינה שייכת לתשובה הוא בנוגע לכפרת הנפש‬
‫וטהרתה מהפגמים‪ .‬אולם בכדי שהאדם יהיה‬
‫מרוצה וחביב לפני ה' כקודם החטא – לזה‬
‫מועילה התענית במקום הקרבנות‪.‬‬
‫ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים‬
‫שעל דבר קל היו מתענים תעניות‬
‫הרבה מאד‪.‬‬
‫כמו ר' אלעזר בן עזריה שהיה מתיר‬
‫שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין‬
‫קרניה בשבת‪ ,‬וחכמים אוסרים ופעם‬
‫אחת יצאה כן פרתו של שכנתו‬
‫ולא מיחה בה‪ ,‬והושחרו שיניו‬
‫מפני הצומות על שלא קיים דבריו‬
‫‪ (3‬ויקרא כב‪ ,‬כא‪.‬‬
‫‪ (4‬ברכות יז‪ ,‬א‪.‬‬
‫חביריו‪.5‬‬
‫וכן ר' יהושע שאמר "בושני‬
‫מדבריכם בית שמאי"‪ ,‬והושחרו‬
‫שיניו מפני הצומות‪ .6‬ורב הונא פעם‬
‫אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין‬
‫והתענה מ' צומות‪ ,7‬וכהנה רבות‪.‬‬
‫תעניות אלה‪ ,‬לא ניתן לפרשן כחלק‬
‫מהכפרה על ידי יסורים‪ ,‬שהרי כפרה על ידי‬
‫יסורים היא דווקא בחייבי כריתות ומיתות‬
‫בית דין; בהכרח אם כן לומר‪ ,‬שמטרת תעניות‬
‫אלו היא להיות מרוצה וחביב לפניו ית' כמו‬
‫קודם החטא‪ ,‬ועניין זה שייך בכל חטא‪ ,‬גם‬
‫הקל ביותר‪.‬‬
‫ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו‬
‫על פי חכמת האמת מספר הצומות‬
‫לכמה עונות וחטאים‪ ,‬אף שאין בהן‬
‫כרת ולא מיתה בידי שמים‪ ,‬כמו על‬
‫הכעס קנ"א תעניות וכו'‪ .‬ואפילו על‬
‫איסור דרבנן כמו סתם יינם יתענה‬
‫ע"ג תעניות‪ .‬וכן על ביטול מצות‬
‫עשה דרבנן כמו תפלה יתענה ס"א‬
‫תעניות וכו'‪.‬‬
‫סדר זה של תעניות כה רבות על עבירות‬
‫דרבנן‪ ,‬יובן על פי היסוד הנ"ל‪ ,‬שבכוח מיעוט‬
‫החלב והדם שבתענית להוות תחליף לקרבן‪,‬‬
‫ולגרום לאדם להיות רצוי שוב לפני המלך‪.‬‬
‫ודרך כלל סוד התענית הוא סגולה‬
‫נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה‪,‬‬
‫‪ (5‬ירושלמי ביצה פ"ב ה"ח‪.‬‬
‫‪ (6‬חגיגה כב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (7‬מועד קטן כה‪ ,‬א‪.‬‬
‫פרק ב'‬
‫כמו הקרבן שנאמר בו‪ 8‬ריח ניחוח‬
‫לה'‪.‬‬
‫בכוח התעניות לעורר התגלות רצון‬
‫העליון של הקב"ה‪ .‬ומשמעות הדברים היא‪,9‬‬
‫שדבר זה אינו רק בהקשר לחטא – שכאשר‬
‫האדם חטא ואינו מרוצה לפניו ית'‪ ,‬בכוח‬
‫התעניות לעורר מחדש את הרצון העליון;‬
‫אלא התענית בכללה היא סגולה נפלאה‬
‫להתגלות הרצון העליון‪ ,‬כמו קרבן שנאמר‬
‫בו "ריח ניחוח" להיותו דבר הגורם נחת רוח‬
‫להקב"ה‪.‬‬
‫וכמ"ש בישעיה‪" 10‬הלזה תקרא צום‬
‫ויום רצון לה'"‪ ,‬מכלל שהצום הנרצה‬
‫הוא יום רצון‪.‬‬
‫בישעיה שם מדובר על תעניות שאינן‬
‫כדבעי‪ ,11‬ועל זה מתמיה ואומר "הלזה תקרא‬
‫צום ויום רצון לה'"? וכי זוהי שעת רצון? מכך‬
‫‪ (8‬ויקרא א‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (9‬ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ'‬
‫‪.1146‬‬
‫‪ (10‬נח‪ ,‬ה‪.‬‬
‫‪ (11‬כמ"ש שם ג‪" :‬הן לריב ומצה תצומו וגו'"‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫מובן‪ ,‬שתענית רצויה היא עת רצון למעלה‪,‬‬
‫להיותה "סגולה נפלאה" ומיוחדת‪ 12‬לעורר‬
‫התגלות רצון העליון‪.‬‬
‫עניין זה בתענית שמוסיף רבנו הזקן‬
‫ומחדש בסוף פרק זה‪ ,‬הוא נעלה עוד יותר‬
‫מהמבואר בתחילת הפרק שהתענית מועילה‬
‫לאדם החוטא להיות מרוצה וחביב לפני ה'‪.‬‬
‫אמנם גם שם עניין התענית בא כמעורר את‬
‫רצון ה' כלפי האדם ולכן הוא נעשה מרוצה‬
‫וחביב כמו קודם שחטא‪ ,‬אך מכל מקום‪,‬‬
‫המשכת הרצון שם באה כהמשך לכפרה על‬
‫החטא‪ .‬אם כן דרגת הרצון הנמשכת היא‬
‫בחינה שבסדר הרגיל שייכת לעולמות‪ ,‬אלא‬
‫שנסתלקה מהחוטא על ידי מעשה החטא‬
‫ועתה על ידי התענית היא חוזרת אליו;‬
‫מה שאין כן המדובר כאן הוא אודות "רצון‬
‫העליון"‪ ,‬רצון כזה שלמעלה לגמרי משייכות‬
‫לעולמות ולכפרה על החטא‪.13‬‬
‫‪ (12‬וכלשון אדמו"ר הזקן לעיל‪" :‬סוד התענית" –‬
‫ראה ביאורי הרבי שם‪.‬‬
‫‪ (13‬ראה ביאורים שם‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫פרק ג'‬
‫בפרק הקודם נתבאר‪ ,‬שתוכנן של התעניות בהקשר לתשובה הוא – לפעול שהאדם יחזור‬
‫ויהיה מרוצה וחביב לפני הקב"ה כמו קודם שחטא‪ .‬בפרק זה ממשיך רבנו לדון בעניין‬
‫תעניות אלו‪:‬‬
‫והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו‬
‫במי שחטא חטא אחד פעמים רבות‪,‬‬
‫דיש אומרים שצריך להתענות‬
‫מספר הצומות לאותו חטא פעמים‬
‫רבות כפי המספר אשר חטא‪ .‬כגון‬
‫המוציא זרע לבטלה‪ ,1‬שמספר‬
‫הצומות המפורש בתיקוני תשובה‬
‫מהאריז"ל הן פ"ד תעניות‪ ,‬ואם‬
‫חטא בזה עשר או עשרים פעמים‬
‫על דרך משל‪ ,‬צריך להתענות עשר‬
‫או עשרים פעמים פ"ד‪ ,‬וכן לעולם‪.‬‬
‫דומיא דקרבן חטאת שחייב להביא‬
‫על כל פעם ופעם‪ .‬ויש מדמין ענין‬
‫זה לקרבן עולה הבאה על מצות‬
‫עשה‪ ,‬דאפילו עבר על כמה מצוות‬
‫עשה מתכפר בעולה אחת‪ ,‬כדאיתא‬
‫בגמרא פרק קמא דזבחים‪.2‬‬
‫כיוון שתעניות אלו הן במקום קרבן‪ ,‬כמו‬
‫‪ (1‬הטעם שנקט את הדוגמה מחטא זה דווקא –‬
‫ראה באריכות בהוספה לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (2‬ה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שנתבאר בפרק הקודם‪ ,‬לכן נחלקו חכמי‬
‫המוסר לאיזה קרבן לדמותו – לקרבן חטאת‬
‫או לקרבן עולה‪.‬‬
‫והכרעה המקובלת בזה‪ ,3‬להתענות‬
‫ג' פעמים כפי מספר הצומות דחטא‬
‫זה‪ .‬דהיינו רנ"ב צומות על הוצאת‬
‫שכבת זרע לבטלה‪ ,‬וכן בשאר‬
‫חטאים ועונות‪.‬‬
‫ההכרעה היא שעל ג' הפעמים הראשונות‬
‫צריך לנהוג כמו הדעה הראשונה ולהתענות‬
‫עבור כל אחד מהחטאים‪ ,‬ומהפעם הרביעית‬
‫ואילך אין צריך להתענות יותר כפי מספר‬
‫הפעמים‪ ,‬כמו הדעה השנייה‪.‬‬
‫והטעם הוא‪ ,‬על פי מה שכתוב בזוהר‬
‫הקדוש סוף פרשת נח‪" 4‬כיון דחב‬
‫בר נש קמי קודשא בריך הוא זמנא‬
‫חדא עביד רשימו כו'‪ ,‬זמנא תליתאה‬
‫‪ (3‬וראה בהוספה שם סעיפים ו'‪-‬ז'‪ ,‬ביאור‬
‫סברותיהם של כל אחת מהדעות‪.‬‬
‫‪ (4‬עג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא‬
‫לסטרא דא כו'"‪ ,‬לכך צריך מספר‬
‫הצומות גם כן ג' פעמים וכו'‪.‬‬
‫הזוהר אומר‪ ,‬שכאשר אדם חוטא לפני‬
‫הקב"ה‪ ,‬בפעם הראשונה נעשה למעלה רושם‬
‫מהחטא‪ ,‬בפעם השנייה הרושם מתחזק‪,‬‬
‫ובפעם השלישית – מתפשט הכתם מצד‬
‫לצד‪ .‬כלומר‪ ,‬בשלב זה הכתם והפגם הנעשים‬
‫כתוצאה מהחטא‪ ,‬חודרים ומתפשטים מצד‬
‫לצד‪.‬‬
‫על פי זה מובן מדוע ההכרעה המקובלת‬
‫היא להתענות מספר שלוש פעמים‪ ,‬כיוון‬
‫שבכל אחד משלושת הפעמים הראשונות‬
‫ישנה הוספה מהותית בפגם‪ ,‬בשונה מההוספה‬
‫שנעשית מהפעם הרביעית ואילך‪.‬‬
‫אכן כל זה‪ 5‬באדם חזק ובריא שאין‬
‫ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות‬
‫גופו‪ ,‬וכמו בדורות הראשונים‪ .‬אבל‬
‫מי שריבוי הצומות מזיק לו‪ ,‬שאפשר‬
‫שיוכל לבוא לידי חולי או מיחוש‬
‫ח"ו כמו בדורותינו אלה‪ ,‬אסור לו‬
‫להרבות בתעניות אפילו על כריתות‬
‫ומיתות בית דין‪ .‬ומכל שכן על מצות‬
‫עשה ומצות לא תעשה שאין בהן‬
‫כרת‪ .‬אלא כפי אשר ישער בנפשו‬
‫שבודאי לא יזיק לו כלל‪.‬‬
‫כי אפילו בדורות הראשונים‪ ,‬בימי‬
‫תנאים ואמוראים‪ ,‬לא היו מתענין‬
‫בכהאי גוונא אלא הבריאים דמצו‬
‫לצעורי נפשייהו‪ ,‬ודלא מצי לצעורי‬
‫‪ (5‬בכל הדינים דלקמן – עיין שולחן ערוך סימן‬
‫תקע"א ובנ"כ שם‪ .‬שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות‬
‫נזקי גוף ונפש סימן ד'‪ .‬הערת הרבי לשיעורים בספר‬
‫התניא כאן‪.‬‬
‫נפשיה ומתענה נקרא חוטא בגמ'‬
‫פרק קמא דתענית‪.6‬‬
‫כיוון שעל ידי תעניות אלו האדם מזיק‬
‫לעצמו הוא עובר איסור ונקרא חוטא‪.‬‬
‫ואפילו מתענה על עבירות שבידו‪,‬‬
‫כדפירש רש"י שם‪ ,‬וכדאיתא בגמ'‬
‫פרק קמא דזבחים‪ 7‬שאין לך אדם‬
‫מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'‪.‬‬
‫מכיוון שאין אדם מישראל שאינו מחויב‬
‫עשה‪ ,‬אם כן כל אדם שמתענה‪ ,‬על ידי כך‬
‫מתמרקין עוונותיו‪ ,‬ואף על פי כן אמרו‬
‫בגמרא שם שנקרא חוטא‪.‬‬
‫ומכל שכן מי שהוא בעל תורה‬
‫שחוטא ונענש בכפליים‪ ,‬כי מחמת‬
‫חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה‬
‫כראוי‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬מלבד זאת שעצם הצום הוא חטא‬
‫בידו כיוון שמזיק לגופו‪ ,‬הרי על ידי כך הוא‬
‫גם גורם לעצמו ביטול תורה‪ ,‬ולכן הוא נענש‬
‫בכפליים‪.‬‬
‫אלא מאי תקנתיה‪ ,‬כדכתיב‬
‫"וחטאך בצדקה פרוק"‪ ,‬וכמו שכתבו‬
‫הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית‬
‫של תשובה ערך ח"י גדולי פוליש‬
‫וכו'‪ .9‬והעשיר יוסיף לפי עשרו וכו'‪,‬‬
‫‪8‬‬
‫‪ (6‬יא‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (7‬ז‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (8‬דניאל ד‪ ,‬כד‪.‬‬
‫‪ (9‬מקור דברי רבנו הם בשולחן ערוך אורח חיים‬
‫סימן של"ד סכ"ו בהגהת הרמ"א‪ .‬וז"ל בהנוגע‬
‫לעניננו‪ :‬ואם עבר וחילל )שבת( צריך להתענות מ'‬
‫יום כו' ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה ואם‬
‫ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום י"ב פשיטים‬
‫פרק ג'‬
‫כמו שכתב המגן אברהם הלכות‬
‫תענית‪.10‬‬
‫‪‬‬
‫ומכל מקום כל בעל נפש החפץ‬
‫קרבת ה' לתקן נפשו להשיבה אל ה'‬
‫בתשובה מעולה מן המובחר‪ ,‬יחמיר‬
‫על עצמו להשלים על כל פנים פעם‬
‫אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל‬
‫עון ועון מעונות החמורים שחייבין‬
‫עליהם מיתה על כל פנים‪ ,‬ואפילו‬
‫בידי שמים בלבד‪ ,‬כגון להוצאות ז"ל‬
‫פ"ד צומות פעם אחת בימי חייו‪.‬‬
‫והיינו לפי הדעה השנייה הנ"ל‪ ,‬שצריך‬
‫להתענות מספר הצומות פעם אחת על כל‬
‫הפעמים שחטא‪.‬‬
‫ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף‪,‬‬
‫ויתענה כעשר תעניות על דרך משל‬
‫בחורף אחד‪ ,‬או פחות‪ .‬ויגמור מספר‬
‫הפ"ד צומות בט' שנים או יותר‪,‬‬
‫כפי כחו‪) .‬וגם יכול לאכול מעט כג'‬
‫לצדקה‪ .‬וכתב על זה במגן אברהם בשם הלבוש שכל‬
‫פשיט הוא כמו גדול וחצי פולניש‪ .‬ועל פי ערך זה‬
‫י"ב פשיטים הם י"ח גדולי פולניש‪ ,‬כמ"ש רבנו כאן‪.‬‬
‫וערכם במטבעות זמננו מבואר על פי מ"ש‬
‫רבנו בשולחן ערוך שלו סוף סימן של"ד‪ ,‬אשר י"ח‬
‫פשיטים הם שיעור סלע של תורה‪ ,‬ואם כן י"ח גדולי‬
‫פוליש הם שני שליש סלע של תורה‪ .‬ושיעור סלע‬
‫ידוע בכל מדינה ומדינה על ידי הסכום שבו פודין את‬
‫הבכור במדינה זו‪ ,‬ואשר שויו הוא חמשת סלעים‪.‬‬
‫אלא שבפדיון הבן מחמירין בשיעורו כיוון שהוא‬
‫מצות עשה מן התורה‪ ,‬מה שאין כן בנדון דידן‪.‬‬
‫ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' ‪.1169‬‬
‫‪ (10‬סימן תקס"ח סקי"ב‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫שעות לפני נץ החמה‪ ,‬ואף על פי כן‬
‫נחשב לתענית אם התנה כן(‪.‬‬
‫כל זאת הוא בנוגע לפ"ד התעניות‬
‫הראשונות‪ .‬אמנם ההכרעה המקובלת היא‬
‫להתענות ג' פעמים מספר הצומות כנ"ל‪ .‬אם‬
‫כן לעוון הוצאת ז"ל‪ ,‬סך התעניות הוא רנ"ב‬
‫)ג' פעמים פ"ד(‪ ,‬ולשם תשלום תעניות אלה‬
‫יש קולא נוספת‪ ,‬כפי שממשיך ואומר‪:‬‬
‫ולתשלום רנ"ב צומות כנ"ל‪ ,‬יתענה‬
‫עוד ד' פעמים פ"ד עד אחר חצות‬
‫היום בלבד‪ ,‬דמיחשב גם כן תענית‬
‫בירושלמי‪ .11‬וב' חצאי יום נחשבים‬
‫לו ליום אחד לענין זה‪.‬‬
‫וכן לשאר עונות כיוצא בהן‪ ,‬אשר כל‬
‫לב יודע מרת נפשו‪ ,‬וחפץ בהצדקה‪.‬‬
‫עד כאן דיבר על "עוונות החמורים‬
‫שחייבים עליהם מיתה על כל פנים‪ ,‬ואפילו‬
‫בידי שמים בלבד"‪ .‬עתה מוסיף‪ ,‬שגם בנוגע‬
‫לשאר עוונות כיוצא בהן‪ ,‬והיינו עוונות שאין‬
‫חייבים עליהן מיתה‪ ,‬אבל מכל מקום יש בהן‬
‫חומרה כמו בעבירות שחייבים עליהן מיתה‪,12‬‬
‫כגון כעס שנחשב כעובד עבודה זרה‪ ,‬העלמת‬
‫עין מן הצדקה‪ ,‬לשון הרע וכיו"ב – גם על‬
‫עוונות אלו יתענה כפי המספר פעם אחת‬
‫בימי חייו וד' פעמים חצאי יום‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אכן מספר הצומות העודפים על‬
‫רנ"ב וכהאי גוונא‪ ,‬שהיה צריך‬
‫להתענות לחוש לדעת המחמירים‬
‫להתענות מספר הצומות שעל כל‬
‫‪ (11‬נדרים פ"ח ה"א‪.‬‬
‫‪ (12‬ראה להלן פרק ז'‪.‬‬
‫‪72‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫חטא וחטא כפי מספר הפעמים‬
‫שחטא כנ"ל‪ ,‬יפדה כולן בצדקה ערך‬
‫ח"י גדולי פוליש בעד כל יום‪.‬‬
‫שעושה לפדות נפשו מתעניות‬
‫וסיגופים‪ ,‬ולא גרעא מרפואת הגוף‬
‫ושאר צרכיו‪.‬‬
‫גם בעל נפש‪ ,‬המחמיר להתענות ממש‬
‫את רנ"ב התעניות של שלוש הפעמים‬
‫הראשונות‪ ,13‬מכל מקום‪ ,‬את התעניות שצריך‬
‫להתענות לחוש לדעת המחמירים להתענות‬
‫על כל חטא וחטא – גם הוא יפדה תעניות אלו‬
‫בצדקה‪.14‬‬
‫ולפי שמספר הצומות המוזכרים‬
‫בתקוני תשובה הנ"ל רבו במאד‬
‫מאד‪ ,‬לכן נהגו עכשיו כל החרדים‬
‫לדבר ה' להרבות מאד מאד‬
‫בצדקה‪ ,‬מחמת חלישות הדור דלא‬
‫מצי לצעורי נפשם כולי האי )וכמו‬
‫‪16‬‬
‫שכתוב במקום אחר על פסוק‬
‫"חסדי ה' כי לא תמנו"(‪.‬‬
‫וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות‬
‫על עבירות שאין בהן מיתה‪ ,‬ואפילו‬
‫על ביטול מצוות עשה דאורייתא‬
‫ודרבנן ותלמוד תורה כנגד כולם‪,‬‬
‫כפי המספר המפורש בתיקוני‬
‫התשובה מהאר"י ז"ל )ורובם נזכרים‬
‫במשנת חסידים במסכת התשובה(‪,‬‬
‫הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנ"ל‪,‬‬
‫אי לא מצי לצעורי נפשיה כנ"ל‪.‬‬
‫האריז"ל לימד תיקוני תשובה על ידי‬
‫תעניות גם לחטאים שאין בהם חיוב מיתה‪.‬‬
‫וגם תעניות אלה יפדה האדם‪ ,‬גם "בעל נפש‬
‫החפץ קרבת ה' לתקן נפשו"‪ ,13‬בצדקה‪.‬‬
‫ואף שיעלה לסך מסויים‪ ,‬אין לחוש‬
‫משום אל יבזבז יותר מחומש‪ ,15‬דלא‬
‫מקרי בזבוז בכהאי גוונא‪ ,‬מאחר‬
‫‪ (13‬וביכולתו להתענות באופנים שנזכרו לעיל בלי‬
‫להיקרא "חוטא" )היינו שאין זה מזיק לגופו ואין זה‬
‫מבטלו כלל מלימוד התורה כדבעי כנ"ל(‪.‬‬
‫‪ (14‬ראה בהוספה לפרק א' הערה ‪ ,28‬שעניין זה‬
‫הוא בדווקא‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (15‬כתובות נ‪ ,‬א‪.‬‬
‫הפירוש הפשוט בפסוק הוא‪ ,‬שחסדי ה'‬
‫לא תמו‪ .‬אלא שעל פי זה היה צריך הפסוק‬
‫לומר "כי לא תמו" ומדוע נאמר "לא תמנו"?‬
‫לכן מפרש רבנו הזקן באגרת הקודש‪ :17‬מאחר‬
‫שאין אנו תמימים ושלמים‪" ,‬לא תמנו"‪ ,‬לכן‬
‫אנו צריכים להגיע לחסדי ה' שהם חסדים‬
‫בלתי מוגבלים‪ .‬וכיוון ש"במדה שאדם מודד‬
‫בה מודדין לו"‪ ,18‬לכן צריך האדם להרבות‬
‫מאוד מאוד בצדקה‪ ,‬עשיית חסד‪ ,‬ועל ידי‬
‫זה נמשכים עליו מלמעלה חסדי ה' הבלתי‬
‫מוגבלים‪.‬‬
‫על פי זה נמצא‪ ,‬שמרומז כאן טעם נוסף‬
‫מדוע נהגו להרבות בצדקה‪ :‬לא רק מפני‬
‫שמספר הצומות עולה לסך גדול‪ ,‬אלא יתירה‬
‫מזו – נהגו להרבות מאוד מאוד בצדקה בלא‬
‫חשבון כלל‪ ,‬כדי לעורר את חסדי ה' הבלתי‬
‫מוגבלים‪.‬‬
‫‪ (16‬איכה ג‪ ,‬כב‪.‬‬
‫‪ (17‬להלן באגרת הקודש סימן י'‪.‬‬
‫‪ (18‬סוטה ח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫פרק ג' ‪ -‬עיונים‬
‫אכן כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו‪ ,‬וכמו‬
‫בדורות הראשונים‪ .‬אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו‪ ,‬שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי‬
‫או מיחוש ח"ו כמו בדורותינו אלה‪ ,‬אסור לו להרבות בתעניות אפילו על כריתות‬
‫ומיתות בית דין‪.‬‬
‫בפשטות נדמה‪ ,‬שהעובדה שבדורותינו אלה ריבוי התעניות מזיק לבריאות האדם‪ ,‬גורמת‬
‫לחיסרון בשלמות עניין הריצוי שצריך להיעשות על ידי התעניות‪ .‬ועל אף שקיימת העצה של‬
‫"וחטאך בצדקה פרוק"‪ ,‬מכל מקום על ידי הצדקה לא נפעל אותו העניין ממש כמו על ידי‬
‫התעניות‪ .‬ולכן "כל בעל נפש ‪ . .‬יחמיר על עצמו להשלים ‪ . .‬מספר הצומות"‪.‬‬
‫אבל לאמיתו של דבר אי אפשר לומר כך‪ .‬כיוון שהקב"ה מהווה את הבריאה תמיד מאין ליש‪,‬‬
‫וכוונת הבריאה היא בשביל ישראל ובשביל התורה )רש"י ר"פ בראשית(‪ ,‬אם כן לא ייתכן שתהיה‬
‫מציאות בבריאה שתפריע ח"ו לענייני התורה‪ .‬לא יכול להיות שהקב"ה יברא מציאות בעולם שלא‬
‫תאפשר את ה"ונרצה לו" בשלמות‪ ,‬דבר שנעשה על ידי הקרבנות או התעניות כמבואר בפרק ב'‪.‬‬
‫דבר זה עצמו מלמד‪ ,‬שאף על פי שהטעם החיצוני לכך ש"מי שריבוי הצומות מזיק לו ‪ . .‬כמו‬
‫בדורותינו אלה אסור לו להרבות בתעניות" הוא מפני שהתעניות עלולות להזיק לו‪ ,‬מכל מקום‪,‬‬
‫זה עצמו שהקב"ה מהווה את הבריאה באופן כזה ש"בדורותינו אלה" יהיה קשה להתענות – מהווה‬
‫ראיה לכך שבדורותינו אלה אין אנו צריכים לריבוי התעניות‪ ,‬ומספיק מה שהאדם עושה כפי אשר‬
‫"ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל"‪ .‬והיינו שעניין הריצוי‪" ,‬שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה‬
‫וחביב לפניו ית' כקודם החטא"‪ ,‬נעשה "בדורותינו אלה"‪ ,‬הדורות שלפני ביאת משיח – על ידי‬
‫פחות תעניות ויותר נתינת צדקה‪.‬‬
‫)מכך מובן גם בנוגע לאלה שאין להם אפשרות לתת ריבוי צדקה כפי מספר התעניות שהם‬
‫צריכים לתת‪ ,‬שכיוון שמלמעלה העמידום במצב כזה‪ ,‬הרי זו ראיה שהם אינם צריכים להזדקק גם‬
‫לזה )בדוגמת המבואר בתורה אור דף צח‪ ,‬ג עיי"ש((‪.‬‬
‫בנוסף לכך‪:‬‬
‫הלכה היא‪ ,‬ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה"‪ .‬אף ישנה דעה שאין זה רק "כאילו"‪,‬‬
‫‪74‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בכ"ף הדמיון‪ ,‬כי אם שזה פועל את אותו העניין ממש כמו קרבנות‪ ,‬ולכן "אינו צריך כו' עולה"‬
‫)מנחות קי‪ ,‬א(‪.‬‬
‫מכך מובן גם בנוגע לתעניות וצדקה שבמקום קרבנות‪ ,‬שבשעה שאין אפשרות להתענות כמה‬
‫שצריך‪ ,‬ועל דרך זה בנוגע לצדקה‪ ,‬הרי על ידי לימוד התורה בעניינים אלו‪ ,‬נעשית "התגלות‬
‫רצון העליון ב"ה"‪ ,‬כאילו התענה האדם את כל מספר התעניות המפורשים בתקוני תשובה של‬
‫האריז"ל‪.‬‬
‫דבר זה מלמד על גודל החשיבות שבלימוד אגרת התשובה‪ :‬כיוון שבתשובה ישנן כמה דרגות‬
‫שלא כל כך קל להגיע אליהן )כמו דרגת תשובה עילאה‪ .‬ואפילו על תשובה תתאה אומר רבנו‬
‫הזקן להלן בפרק ז' ש"דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה הם ב' דברים"‪ ,‬וקיום שני דברים‬
‫אלה אינו נעשה בקלות כל כך( – הרי על ידי הלימוד באגרת התשובה – "הלכות תשובה" כפי‬
‫שהן מתבארות ב"תורה שבכתב" של פנימיות התורה – הרי זה "כאילו"‪ ,‬עשו תשובה בכל דרגות‬
‫המבוארות באגרת התשובה‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ :‬התורה קובעת ש"תלמוד מביא לידי מעשה" )קידושין מ‪ ,‬ב(‪ ,‬אם כן הלימוד ב"הלכות‬
‫תשובה" יביא לכל דרגות התשובה גם בפועל‪.‬‬
‫ובנוגע ללימוד "הלכות התשובה"‪ ,‬הרי אין חילוק בזה בין דורותינו אלה לדורות הקודמים‪,‬‬
‫אדרבה‪ ,‬ניתווסף בזה מה שתלמיד ותיק חידש‪ .‬אם כן פעולת הלימוד כתחליף לתעניות בפועל ‪-‬‬
‫בתקפה עומדת גם כפי החיוב של דורות ההם‪.‬‬
‫ועל ידי כך יתקיים פסק חז"ל שכאשר עושים תשובה "מיד הן נגאלין" על ידי משיח צדקנו‬
‫יבוא ויגאלנו בקרוב ממש‪.‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא עמ' ‪ 1163‬ואילך(‬
‫‪75‬‬
‫פרק ג' ‪ -‬הוספה‬
‫והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא אחד פעמים רבות‪ ,‬דיש אומרים‬
‫שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא‪.‬‬
‫כגון המוציא זרע לבטלה‪ ,‬שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז"ל הן‬
‫פ"ד תעניות‪ ,‬ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל‪ ,‬צריך להתענות‬
‫עשר או עשרים פעמים פ"ד דומיא דקרבן חטאת שחייב להביא על כל פעם ופעם‪.‬‬
‫ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצות עשה‪ ,‬דאפילו עבר על כמה מצוות‬
‫עשה מתכפר בעולה אחת‪.‬‬
‫א‪ .‬באגרת התשובה ריש פרק ג' מביא‬
‫אדמו"ר הזקן דיעה ד"מי שחטא חטא אחד‬
‫פעמים רבות ‪ . .‬צריך להתענות מספר‬
‫הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר‬
‫אשר חטא )ומביא דוגמא( כגון המוציא זרע‬
‫לבטלה שמספר הצומות המפורש בתיקוני‬
‫תשובה מהאריז"ל‪ 1‬הן פ"ד תעניות ואם חטא‬
‫בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל‬
‫צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד‪,‬‬
‫וכן לעולם"‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫ובהערות אאמו"ר מבאר‪" :‬תפס הדוגמא‬
‫עשר או עשרים ‪ . .‬כי בהוצאות זרע לבטלה‬
‫‪ . .‬הפגם הוא במוח )כמו שכתוב לקמן בפרק‬
‫‪ (1‬משנת חסידים מס' תשובה )הנזכר באגרת‬
‫התשובה לקמן( פ"י מי"א‪.‬‬
‫‪ (2‬לקוטי לוי יצחק על תניא ע' כט‪.‬‬
‫ט'‪ (3‬דהיינו בחכמה‪ ,‬וחכמה היא אות י'‪ 4‬דשם‬
‫הוי' )כדלקמן פרק ד'‪ . . (5‬זהו עשר דהיינו‬
‫י' ‪ . .‬אך י' במילואו יו"ד הוא עשרים‪ ,‬זהו או‬
‫עשרים"‪.‬‬
‫וצריך ביאור‪ :‬תוכן דברי אדמו"ר הזקן כאן‬
‫)שלפי דיעה זו "צריך להתענות ‪ . .‬פעמים‬
‫רבות כפי המספר אשר חטא"( שייך לכל‬
‫חטא‪ ,‬והחטא ד"מוציא זרע לבטלה" הובא‬
‫כאן רק כדוגמא )"כגון המוציא כו'"(‪ ,‬ואם כן‬
‫‪ (3‬צט‪ ,‬א — "פוגם במוח"‪ ,‬שב"מוח" הכוונה‬
‫)בעיקר( למוח החכמה‪ .‬ולהעיר מהסיום באגרת‬
‫התשובה שם‪ :‬לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא‬
‫דמחכמה נפקא‪.‬‬
‫‪ (4‬ולכן הפגם דהוצאת זרע לבטלה הוא בחכמה‪,‬‬
‫כי הוצאת זרע לבטלה היא טיפה ואות י' )חכמה( הוא‬
‫בדוגמת טיפה )לקוטי לוי יצחק שם(‪.‬‬
‫‪ (5‬צד‪ ,‬ב‪ .‬ובכמה מקומות‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫למאי נפקא מינה כאן לרמז המקום הנפגם‬
‫)מוח החכמה( על ידי חטא זה?‬
‫זאת ועוד‪ :‬דיוקו של אאמו"ר שאדמו"ר‬
‫הזקן "תפס הדוגמא עשר או עשרים"‪ ,‬אינו בכך‬
‫שהוי ליה לנקוט מספר אחר ]שאז היה מקום‬
‫לתרץ )בדוחק על כל פנים( דכיון שבלאו‬
‫הכי הוצרך לנקוט איזה מספר לדוגמא‪ ,‬לכן‬
‫תפס המספר שבו נרמז הפגם של חטא זה[‪,‬‬
‫אלא הדיוק הוא‪ ,‬למה לי' להביא בכלל דוגמא‬
‫למספר הפעמים‪ ,‬ומה הי' חסר אם אדמו"ר‬
‫הזקן הי' סותם "צריך להתענות פ"ד על כל‬
‫פעם" )מבלי להביא מספר מסויים לדוגמא(‪.‬‬
‫וכיון שכן‪ ,‬תמוה‪ :‬מדוע מוסיף אדמו"ר‬
‫הזקן דוגמא למספר הפעמים שחטא )שמצד‬
‫עצמה היא מיותרת( אך ורק לרמז מקומו של‬
‫הפגם דחטא זה שהביא לדוגמא?‬
‫ב‪ .‬על דרך דיוק הנזכר לעיל ]למה הביא‬
‫אדמו"ר הזקן דוגמא למספר הפעמים שחטא‬
‫)"עשר או עשרים"([ — יש דיוק יותר כללי‬
‫בדברי אדמו"ר הזקן כאן )שאאמו"ר לא עמד‬
‫על זה(‪:‬‬
‫למה הוצרך להביא בכלל דוגמא מחטא‬
‫מסויים? והרי דבריו "במי שחטא חטא אחד‬
‫פעמים רבות כו' מספר הצומות לאותו חטא‬
‫כו'" ברורים גם בלי דוגמא מחטא מסויים‪,‬‬
‫ולמה הוסיף "כגון המוציא זרע לבטלה כו'"‪?6‬‬
‫‪ (6‬וגם‪ :‬הענין ד"נחלקו במי שחטא חטא אחד‬
‫פעמים רבות" שבריש פרק ג'‪ ,‬הרי הוא בא בהמשך‬
‫ל"מספר הצומות לכמה עונות וחטאים" שלפני זה‬
‫)סוף פרק ב'(‪ .‬ואם כן‪ :‬אפילו )באם מצד איזה טעם(‬
‫צריך לדוגמא — הוי ליה למנקט דוגמא מהענינים‬
‫שכתב כבר לפני זה )כעס‪ ,‬סתם יינם‪ ,‬ביטול תפלה(‪,‬‬
‫ולמה נקט הדוגמא דמוציא זרע לבטלה?‬
‫ואף שלקמן בפרק זה )צג‪ ,‬א( גבי "עונות החמורים‬
‫כו' בידי שמים" אין שייך שינקוט הדוגמאות דסוף‬
‫גם צריך להבין הוספת אדמו"ר הזקן —‬
‫לאחרי כתבו "ואם חטא בזה עשר או עשרים‬
‫פעמים על דרך משל צריך להתענות עשר‬
‫או עשרים פעמים פ"ד" — "וכן לעולם"‬
‫)היינו שאם חטא יותר מעשרים פעמים צריך‬
‫להתענות פ"ד צומות לכל פעם( — דלכאורה‪,‬‬
‫מאי קא משמע לן? למה תיסק אדעתין דהא‬
‫ש"צריך להתענות כו' כפי המספר אשר‬
‫חטא" הוא רק עד עשרים פעמים‪ ,‬עד שצריך‬
‫לשלול סברא זו בפירוש על ידי ההוספה "וכן‬
‫לעולם"‪?7‬‬
‫ג‪ .‬והנה בהערת אאמו"ר מבאר )בסוגריים(‬
‫עוד דיוק באגרת התשובה כאן‪:‬‬
‫לקמן בהפרק‪ 8‬כתב אדמו"ר הזקן‪ ,‬ד"כל‬
‫בעל נפש כו' יחמיר על עצמו להשלים על כל‬
‫פנים פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות‬
‫לכל עון ועון מעונות החמורים שחייבין‬
‫עליהם מיתה על כל פנים ואפילו בידי שמים‬
‫בלבד כגון להוצאות זרע לבטלה פ"ד צומות‬
‫פעם אחת בימי חייו‪ .‬ויכול לדחותן ‪ . .‬ויתענה‬
‫כעשר תעניות על דרך משל בחורף אחד"‪,‬‬
‫ומבאר אאמו"ר‪ ,‬ד"מה שנקט ]גם כאן[ ‪. .‬‬
‫כעשר תעניות" הוא לפי ש"כעשר הוא גם כן‬
‫י'"‪.‬‬
‫וגם כאן יש לדייק בדברי אדמו"ר הזקן‬
‫)ואאמו"ר לא עמד על זה( — בשביל מה‬
‫הוצרך להביא דוגמא )"כגון להוצאות זרע‬
‫לבטלה כו'"‪?(9‬‬
‫פרק ב' — הרי דוחק לומר‪ ,‬שבשביל זה נקט דוגמא‬
‫זו גם בתחילת הפרק‪.‬‬
‫‪ (7‬ובפרט שלאחרי "עשר או עשרים פעמים"‬
‫מוסיף "על דרך משל"‪ ,‬וגם לאחרי זה אומר "דומיא‬
‫דקרבן חטאת שחייב להביא על כל פעם ופעם"‪.‬‬
‫‪ (8‬צב‪ ,‬סוף עמוד ב' ואילך‪.‬‬
‫‪ (9‬מה שנקט דוגמא זו דוקא — יש לומר‪ ,‬שזהו‬
‫פרק ג' ‪ -‬הוספה‬
‫גם צריך להבין‪ :‬כיון שאות יו"ד שייכת‬
‫לא רק למספר עשר אלא גם למספר עשרים‬
‫כנזכר לעיל — מהו הטעם )בפנימיות‬
‫הענינים‪ (10‬שגבי "ויתענה ‪ . .‬בחורף אחד"‬
‫מביא רק מספר עשר ולא מספר עשרים?‬
‫ד‪ .‬כבר נתבאר כמה פעמים אודות הערות‬
‫אאמו"ר על זהר ותניא כו'‪ ,‬שמחמת כמה‬
‫טעמים )וגם מצד הצמצום בניר ודיו( נכתבו‬
‫בקיצור נמרץ‪ .‬וכשלומדים אותן בעיון הראוי‪,‬‬
‫רואים‪ ,‬שנוסף על הדיוקים שמבאר בהערות‬
‫אלו בפירוש‪ ,‬אפשר למצוא בהן יישוב לעוד‬
‫כמה שאלות המתעוררות בהענין )ולפעמים‬
‫גם שאלות במקומות אחרים(‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ :‬אף על פי שברוב ההערות‬
‫מתעכב )בגלוי( רק על דיוקי לשונות וכיוצא‬
‫בזה — הנה לאחרי העיון כדבעי רואים‪,‬‬
‫שבכמה וכמה מהם מבואר ומוסבר על ידן גם‬
‫התוכן הכללי של הענין שעליו מתעכב‪.‬‬
‫וכן הוא גם בנדון דידן‪ ,‬דאף על פי‬
‫שבגלוי מבאר רק הדיוק למה נקט אדמו"ר‬
‫הזקן הדוגמא ד"עשר או עשרים" )ו"כעשר‬
‫תעניות"( — הרי על ידי הערה זו מתורצים‬
‫עוד כמה דיוקים‪ ,‬כולל גם הדיוקים הנזכרים‬
‫לעיל )סעיף ב‪-‬ג(‪.‬‬
‫ועוד זאת — שבהערה זו מוסבר גם התוכן‬
‫הכללי של דברי אדמו"ר הזקן כאן‪ ,‬הן הטעם‬
‫ש)לפי דיעה אחת( "צריך להתענות מספר‬
‫הצומות לאותו חטא ‪ . .‬כפי המספר אשר‬
‫לפי שב"עונות החמורים שחייבין עליהם מיתה על‬
‫כל פנים ואפילו בידי שמים בלבד"‪ ,‬עון זה הוא מצוי‬
‫יותר‪ .‬והשאלה שבפנים היא למה הוצרך לדוגמא‬
‫בכלל‪.‬‬
‫‪ (10‬הטעם על זה בפשטות — יש לומר לפי‬
‫שעשרים תעניות בחורף אחד הוא )על דרך הרגיל(‬
‫"יותר )מ(כפי כחו"‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫חטא"‪ ,‬והן הטעם ש"כל בעל נפש ‪ . .‬יחמיר‬
‫על עצמו להשלים על כל פנים פעם אחת כו'"‪,‬‬
‫כדלקמן‪.‬‬
‫ה‪ .‬ויש לומר הביאור בכל הנ"ל‪:‬‬
‫בהפגם הנגרם על ידי חטא — ובמילא גם‬
‫בתיקון הפגם )על ידי תשובה( — יש‪ ,‬בכלל‪,‬‬
‫ג' ענינים‪:‬‬
‫א( כיון שעל ידי כל חטא עוברים על ציווי‬
‫מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא )שזוהי‬
‫הנקודה הכללית והצד השוה שבכל עבירות(‬
‫— הרי על ידי כל עבירה )כולל — ביטול מצות‬
‫‪11‬‬
‫עשה( פורק האדם מעליו עול מלכות שמים‬
‫והוי רשע‪.12‬‬
‫והתיקון על זה הוא על ידי "שיעזוב‬
‫החוטא חטאו כו' ויגמור בלבו שלא יעשהו‬
‫עוד"‪] 13‬ובלשון אדמו"ר הזקן‪" :14‬שיגמור‬
‫‪ (11‬וכנזכר לעיל )באגרת התשובה( פרק א'‪ ,‬שגם‬
‫כשעבר על מצוות עשה "מרד במלכותו יתברך"‪.‬‬
‫וראה גם תניא ח"א פרק ל' )לט‪ ,‬ריש עמוד א'(‬
‫ובכמה מקומות‪ .‬וראה לקמן הערה ‪.14‬‬
‫‪ (12‬תניא חלק א' פרק א'‪ .‬ושם נתבאר‪.‬‬
‫‪ (13‬רמב"ם הלכות תשובה פרק ב' הלכה ב'‪.‬‬
‫‪ (14‬אגרת התשובה פרק א' )צא‪ ,‬א(‪ .‬ומחדש בזה‬
‫אדמו"ר הזקן‪ ,‬שהגמר בלב צריך להיות לא רק שלא‬
‫יעשה עוד פעם החטא שעשה )כדמשמע מפשטות‬
‫לשון הרמב"ם שם‪ :‬שלא יעשהו עוד(‪ ,‬כי אם שלא‬
‫יעבור על שום מצוה )"הן במצוות עשה הן במצוות‬
‫לא תעשה"(‪ .‬ויתירה מזו‪ :‬שצריך לגמור בלבו )גם(‬
‫שלא למרוד במלכותו יתברך‪ .‬ומהמשך הענין באגרת‬
‫התשובה שם משמע שזה מעכב ב"מצות התשובה‬
‫מן התורה"‪.‬‬
‫ויש לומר הביאור בזה‪ :‬על ידי עשיית חטא )גם‬
‫על ידי חטא אחד( פורק ממנו עול מצות )בכלל(‪ ,‬וזה‬
‫מורה — שפרק מעליו גם עול מלכות שמים )היסוד‬
‫דעול מצות — ראה מכילתא יתרו כ‪ ,‬ג‪ .‬וראה גם‬
‫‪78‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד‬
‫במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצות המלך‬
‫חס ושלום"[‪ .‬שעל ידי ההחלטה והקבלה על‬
‫להבא )שזוהי מהותה של תשובה‪ (15‬נפקע‬
‫ממנו )תיכף‪ (16‬שם רשע‪ .‬וזה יכול להיות‬
‫אפילו ברגעא חדא‪ ,17‬כפסק דין הש"ס‬
‫והפוסקים‪ ,‬שעל ידי הרהור תשובה מתהפך‬
‫מרשע גמור לצדיק גמור ‪.18‬‬
‫ב( כיון שהתמימות והשלימות של אברי‬
‫הנפש תלויה במצות — הרי על ידי ביטול‬
‫מצות עשה‪ ,‬או עבירה על מצות לא תעשה‪,‬‬
‫נעשה פגם וחסרון באבר הפרטי השייך‬
‫למצוה פרטית זו‪.‬‬
‫וכדי לתקן הפגם הפרטי צריך האדם‬
‫לעשות תיקוני תשובה השייכים לעבירה‬
‫פרטית זו‪ ,‬כולל גם מספר הצומות שנקבע‬
‫לעבירה זו‪.19‬‬
‫ברכות יג‪ ,‬א(‪ .‬ולכן גדר התשובה היא — שיקבל עליו‬
‫)מחדש( עול מלכות שמים )שלא למרוד במלכותו‬
‫יתברך(‪ ,‬ואחר כך עול מצות )שלא לעבור על מצות‬
‫המלך ]ועל פי זה יומתק גם דיוק לשון אדמו"ר הזקן‬
‫"מצוות המלך"[‪.‬‬
‫‪ (15‬כלשון הרמב"ם שם‪ :‬ומה היא התשובה הוא‬
‫שיעזוב כו' ויגמור בלבו כו' )מה שאין כן ב"יתנחם על‬
‫שעבר" כתב "וכן יתנחם כו'"(‪ .‬וראה אגרת התשובה‬
‫שם‪ :‬מצות התשובה כו' היא עזיבת החטא בלבד‪.‬‬
‫וראה בארוכה בהוספה לפרק א'‪.‬‬
‫‪ (16‬גם לפני שתיקן את החטא — ראה חלקת‬
‫מחוקק אבן העזר סימן ל"ח סעיף קטן מ"ד‪.‬‬
‫‪ (17‬זהר חלק א' קכט‪ ,‬סוף עמוד א'‪.‬‬
‫‪ (18‬קדושין מט‪ ,‬ב‪ .‬אבן העזר שם סעיף לא‪ .‬ובאור‬
‫זרוע ברכות סי' קיב וכן הוא בלקוטי תורה )דברים א‪,‬‬
‫ב(‪ :‬צדיק גמור‪.‬‬
‫‪ (19‬לקוטי תורה נצבים מה‪ ,‬ג‪ .‬ובכמה מקומות‪.‬‬
‫ג( היות וקלקול באבר פרטי גורם גם‬
‫)מעין( קלקול )זה( בכל אברי האדם‪ ,‬נמצא‪,‬‬
‫שעל ידי כל עבירה נעשה פגם בכל הכחות‬
‫והאברים )במכל שכן מהא דמצינו שכל‬
‫פעולה משפיעה גם בכללות העולם שמחוץ‬
‫להאדם‪ .(20‬ולכן‪" ,‬מדרכי התשובה" היא לא‬
‫רק שהאדם "מתרחק מן הדבר שחטא כו'"‬
‫אלא גם ש"משנה מעשיו כולן לטובה ולדרך‬
‫ישרה"‪.21‬‬
‫ו‪ .‬תורה הרי "כללות ופרטות נאמרה"‪.22‬‬
‫ומזה מובן‪ ,‬שבכל אחד משלשת הענינים‬
‫הנזכרים לעיל )סעיף ה'(‪ ,‬יש בפרטיות‬
‫)דוגמת( כל שלשת הענינים‪.‬‬
‫ובנוגע לעניננו — מספר הצומות שנקבע‬
‫על כל עבירה פרטית‪ ,‬הקשור עם הפגם‬
‫הפרטי הנגרם על ידי חטא זה )הענין השני‬
‫דלעיל( — הרי בפגם זה גופא יש דוגמת‬
‫שלשת ענינים הנזכרים לעיל‪.‬‬
‫וביאור הדבר‪:‬‬
‫כיון שכל אברי הגוף כלולים זה מזה‪,‬‬
‫הרי נמצא‪ ,‬שבכל אבר יש ג' ענינים‪ :‬א( עצם‬
‫מהותו‪ .‬ב( שאר האברים כפי שהם כלולים בו‪.‬‬
‫ג( כפי שאבר זה נכלל בשאר האברים‪.23‬‬
‫‪ (20‬רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד‪ .‬לקוטי תורה‬
‫במדבר ה‪ ,‬ריש ע"ב‪ .‬ובד"ה וכל העם ש"ת ספ"ב‪:‬‬
‫דלבד זאת מה שפועל ההזדככות בהדברים שהמצות‬
‫מלובשים בהם ‪ . .‬פועל הזדככות )גם( בכללות‬
‫החומריות שבעולם‪.‬‬
‫‪ (21‬רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ד‪.‬‬
‫‪ (22‬ראה תניא בהקדמה )ג‪ ,‬ב(‪ .‬וראה חגיגה ו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (23‬ראה ספר המצוות להצמח צדק מצות אהבת‬
‫ישראל )כח‪ ,‬ב( ובכמה מקומות‪ .‬ובספר המצוות שם‪:‬‬
‫בו יש זולתו ‪ . .‬וכן הוא כלול בזולתו‪.‬‬
‫פרק ג' ‪ -‬הוספה‬
‫ומזה מובן‪ ,‬שהפגם שבאבר פרטי זה‬
‫)הנגרם על ידי עבירה פרטית( הוא בכל ג'‬
‫ענינים אלה‪.‬‬
‫ז‪ .‬ויש לומר‪ ,‬שבנוגע להפגם בעצם מהות‬
‫האבר‪ ,‬הרי תיכף על ידי מעשה העבירה‬
‫בפעם הראשונה‪ ,‬נפגם )עצם מהות( האבר‬
‫לגמרי‪ ,‬באופן‪ ,‬שאחר כך שוב לא יתוסף בפגם‬
‫זה‪) 24‬בענין עיקרי‪ ,‬על כל פנים( גם אם יכשל‬
‫עוד פעם בחטא זה;‬
‫הפגם בפרטי האבר )היינו בה"אברים"‬
‫הכלולים בו וכיוצא בזה( נגמר רק בעשיית‬
‫‪25‬‬
‫החטא בפעם הג'‪ ,‬כפי שמביא אדמו"ר הזקן‬
‫מהזהר‪" 26‬זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא‬
‫מסטרא דא לסטרא דא"‪ ,‬שבפעם השלישית‬
‫חודר הכתם בכל פרטי האבר )השייך לחטא‬
‫זה( לגמרי‪.‬‬
‫ואילו בנוגע להפגם הנגרם בשאר אברי‬
‫הגוף )היינו באבר זה כפי שהוא כלול בשאר‬
‫האברים(‪ ,‬מסתבר לומר‪ ,‬שבכל פעם שעושה‬
‫חטא זה נתוסף בהפגם‪ .‬כי מאחר שלא עבר‬
‫על העבירות השייכות לאברים אלו‪ ,‬אם כן‬
‫לא שייך שפגם זה יתפשט בהם "מסטרא דא‬
‫לסטרא דא"‪.‬‬
‫וזהו הביאור בג' הדיעות )שהביא אדמו"ר‬
‫הזקן בפרק זה( ב"מי שחטא חטא אחד פעמים‬
‫רבות" — כמה פעמים צריך להתענות מספר‬
‫‪ (24‬יש לומר דוגמא — טמא שחוזר ונוגע באותה‬
‫הטומאה עוד הפעם ועוד הפעם‪ .‬וראה נזיר )מב‪ ,‬ב(‪:‬‬
‫ולא יחלל כו' יצא זה שהוא מחולל ועומד‪ .‬הענין דאין‬
‫איסור חל על איסור‪ ,‬ועוד‪ .‬וראה אגרת התשובה פרק‬
‫ז' )צז‪ ,‬ב(‪ :‬בריבוי החטאים יכול כו'‪ .‬ואין כאן מקומו‪.‬‬
‫‪ (25‬באגרת התשובה כאן )צב‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫‪ (26‬סוף פרק נח )עג‪ ,‬ב(‪ .‬וראה תורת לוי יצחק‬
‫לסנהדרין עמוד קעג‪ ,‬שאין סתירה לזה ממאמר רז"ל‬
‫)יומא פו‪ ,‬ב( שלישית מוחלין לו רביעית כו'‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫הצומות לאותו חטא )והרי אלו ואלו דברי‬
‫אלקים חיים‪ — (27‬א( כפי מספר הפעמים אשר‬
‫חטא‪ ,‬ב( די להתענות מספר הצומות פעם א'‪,‬‬
‫ג( ה"הכרעה המקובלת ‪ . .‬להתענות ג' פעמים‬
‫כפי מספר הצומות דחטא זה"‪:‬‬
‫בשביל תיקון הפגם שבעצם מהות האבר —‬
‫מספיק מספר הצומות פעם אחת )כנגד הפעם‬
‫האחת שעל ידה נפגם מהות האבר(; בשביל‬
‫תיקון הפגם שבשאר האברים — צריכים‬
‫להתענות על כל פעם ופעם; ובשביל תיקון‬
‫הפגם בהאברים כפי שהם כלולים באבר זה —‬
‫צריכים להתענות ג' פעמים‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שמטעם זה‪ ,‬הגם שאדמו"ר‬
‫הזקן נקט כה"הכרעה המקובלת ‪ . .‬להתענות‬
‫ג' פעמים כפי מספר הצומות דחטא זה"‪,‬‬
‫מכל מקום פסק שיש להחמיר יותר בפעם‬
‫הראשונה שמתענים "מספר הצומות"‪ ,‬מאשר‬
‫בפעם שניה ושלישית ]שבהן "יתענה עוד ד'‬
‫פעמים ‪ . .‬עד אחר חצות היום בלבד ‪ . .‬וב'‬
‫חצאי יום נחשבים לו ליום א'"‪ ,‬מה שאין כן‬
‫בפעם הראשונה שצריך להתענות תעניות‬
‫שלמות[‪ — 28‬כי‪ 29‬הפגם שבעצם מהות האבר‬
‫)שתיקון פגם זה הוא על ידי מספר הצומות‬
‫פעם אחת( הוא פגם חמור יותר מהפגם‬
‫שבאברים הכלולים בו )שתיקונו הוא על ידי‬
‫שמתענה עוד ב' פעמים(‪.‬‬
‫ח‪ .‬ויש לומר‪ ,‬שזהו אחד מהטעמים לכך‬
‫שאדמו"ר הזקן מוסיף הדוגמא ]בהביאו‬
‫‪ (27‬עירובין יג‪ ,‬ב‪ .‬אפילו בנוגע לדעת ב"ש‬
‫ש"כדאי היית לחוב כו'" )ברכות י‪ ,‬סוף עמוד ב'(‪.‬‬
‫ומכל שככן בנדון דידן שגם לשאר הדיעות יש לחוש‬
‫לדעת המחמירים )אגרת התשובה כאן — צג‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (28‬באגרת התשובה פרק ג' )צג‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (29‬נוסף על זה שמספר הצומות פעם אחת היא‬
‫לכל הדיעות‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫הדיעה הא' "שצריך להתענות כו' כפי המספר‬
‫אשר חטא"[ "כגון המוציא זרע לבטלה כו'"‪:‬‬
‫בנוגע לשכבת זרע כתב הרמב"ם‪" :30‬כל‬
‫שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה‪ 31‬וחייו‬
‫אובדים"‪ .‬ומזה מובן‪ ,‬שבחטא הוצאת זרע‬
‫לבטלה‪ ,‬בגלוי יותר כיצד )א( החטא פועל גם‬
‫בשאר כל אברי הגוף‪) ,32‬ב( בכל פעם נתוסף‬
‫בהפגם‪.‬‬
‫ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן "כגון המוציא‬
‫זרע לבטלה כו'" — כי בדוגמא זו מוסבר‬
‫הטעם של דיעה זו )בנוגע לכל חטאים(‬
‫שצריך להתענות מספר הצומות על כל פעם‬
‫ופעם שחטא‪.‬‬
‫ט‪ .‬והנה ברמב"ם שם‪ ,‬לפני דבריו הנזכרים‬
‫לעיל "וכל שתצא ביותר הגוף כלה כו' וחייו‬
‫אובדים"‪ ,‬כתב‪" 30‬שכבת זרע היא כח הגוף‬
‫וחייו כו'"‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬דזה ששכבת זרע‬
‫פועלת בכל הגוף הרי זו תוצאה ומסובב מזה‬
‫שהיא "כח הגוף"‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬דזה ש"שכבת זרע היא כח‬
‫הגוף" )שזהו מה שהיא כוללת בתוכה הכח‬
‫של כל הגוף‪ (33‬אינו עצם מהותה אלא רק ענין‬
‫נוסף בה‪ ,‬ועצם מהותה היא טיפה )נקודה(‬
‫שלמעלה מציור‪.‬‬
‫ויתירה מזו‪ :‬הנקודה של טיפת הזרע‬
‫קשורה עם נקודת הנפש‪.34‬‬
‫‪ (30‬הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט‪.‬‬
‫‪ (31‬י"ג בלה )בבי"ת(‪.‬‬
‫‪ (32‬וכמו שהאריך בר"ח שער הקדושה פרק י"א‬
‫)קסז‪ ,‬ב(‪ .‬פרק י"ז )רד‪ ,‬ד(‪ .‬של"ה שער האותיות )צט‪,‬‬
‫א(‪.‬‬
‫‪ (33‬ראה ר"ח שם פט"ז )ר‪ ,‬ד(‪ :‬הזרע ‪ . .‬יש לו חלק‬
‫מכל אבר ואבר‪.‬‬
‫‪ (34‬ראה המשך שמח תשמח תרנ"ז עמוד ‪93‬‬
‫ודבר זה‪ ,‬שמהותה היא נקודה )טיפה(‪,‬‬
‫הקשורה עם נקודת הנפש — היא הסיבה‬
‫שהיא כוללת גם את כח הגוף‪.‬‬
‫יו"ד‪ .‬מזה מובן בנוגע להחטא דהוצאות‬
‫זרע לבטלה‪ ,‬שחומר הפגם שבחטא זה הוא‬
‫בכל שלשת ענינים הנזכרים לעיל )סעיף ו(‪:‬‬
‫מצד זה שטיפת הזרע היא )כוללת(‬
‫"כח הגוף" ופועלת בכל הגוף — הרי הפגם‬
‫הנגרם על ידי חטא זה בכל שאר האברים‬
‫)הן כפי שהם כלולים באבר זה והן כפי שהם‬
‫במקומם(‪ ,‬חמור יותר משאר חטאים;‬
‫ומצד עצם מהותה )טיפה(‪ ,‬הרי גם הפגם‬
‫הנגרם על ידי חטא זה בעצם מהות האבר‪,‬‬
‫חמור יותר משאר החטאים — כיון שהחטא‬
‫פוגם )לא רק בעצם מהותו של אבר פרטי‪,‬‬
‫אלא( בעצם המהות של ענין הקשור עם‬
‫נקודת הנפש‪.‬‬
‫י"א‪ .‬על פי זה יש לבאר גם הטעם שאדמו"ר‬
‫הזקן מביא הדוגמא מהוצאת ז"ל ג' פעמים‬
‫בפרק זה‪ :‬א( גבי הדיעה "שצריך להתענות ‪. .‬‬
‫כפי המספר אשר חטא" מוסיף "כגון המוציא‬
‫זרע לבטלה כו'"; אצל ה"הכרעה המקובלת‬
‫‪ . .‬להתענות ג' פעמים" מוסיף "דהיינו רנ"ב‬
‫צומות על הוצאות שכבת זרע לבטלה";‬
‫ובכתבו ש"כל בעל נפש כו' יחמיר על עצמו‬
‫להשלים על כל פנים פעם אחת כו'" מוסיף‬
‫"כגון להוצאות זרע לבטלה פ"ד צומות פעם‬
‫א' כו'"‪:‬‬
‫הטעם ש"צריך להתענות ‪ . .‬כפי המספר‬
‫אשר חטא" הוא מצד הפגם הנגרם על ידי‬
‫)סה"מ תרנ"ז ע' רסט(‪ :‬בהשפעת הטיפה נמשך בזה‬
‫כל עצמות העלם הנפש‪ .‬ושם‪ ,‬שלכן יכול להיות יפה‬
‫כח הבן מכח האב‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וראה לקוטי שיחות חלק‬
‫ח' עמוד ‪ 154‬הערה ‪.35‬‬
‫פרק ג' ‪ -‬הוספה‬
‫חטא זה בשאר האברים כפי שהם במקומם;‬
‫הטעם "להתענות ג' פעמים" הוא לתקן הפגם‬
‫בהאברים כפי שהם כלולים באבר זה )השייך‬
‫לחטא זה(; והטעם "להשלים על כל פנים פעם‬
‫א'" מספר הצומות תענית שלם )ולא "ב' חצאי‬
‫יום"( הוא מצד החומר בהפגם הנגרם בעצם‬
‫מהות האבר )כנזכר לעיל בארוכה סעיף ז'( —‬
‫וג' ענינים אלו מוסברים על ידי הדוגמא‬
‫דהוצאת זרע לבטלה‪ ,‬כיון שג' ענינים אלו‬
‫מודגשים יותר בחטא זה‪.‬‬
‫יב‪ .‬על פי כל הנזכר לעיל יובן הטעם‬
‫שבהביאו דוגמא זו גבי הדיעה "שצריך‬
‫להתענות כו' כפי המספר אשר חטא"‪ ,‬לא‬
‫כתב )סתם( "צריך להתענות פ"ד על כל פעם"‬
‫)או לשון כיוצא בזה( אלא מפרט "עשר או‬
‫עשרים כו' וכן לעולם"‪:‬‬
‫על ידי התענית "פעמים רבות כפי המספר‬
‫אשר חטא" מתקנים כל שלשת הענינים‬
‫שבהפגם‪ :‬על ידי הצום הראשון מתקנים‬
‫הפגם שבעצם מהות האבר; על ידי שמתענים‬
‫עוד ב' פעמים מתקנים גם הפגם שבאברים‬
‫הכלולים בו; ועל ידי שאר התעניות )שלאחרי‬
‫ג' הפעמים הראשונות( מתקנים גם הפגם‬
‫שבהאברים כפי שהם במקומם‪.‬‬
‫ולכן מפרט אדמו"ר הזקן ג' האופנים‪:‬‬
‫"עשר"‪" ,‬עשרים" ו"לעולם" — כי ג' אופנים‬
‫אלו מדגישים ג' ענינים הנזכרים לעיל‪,‬‬
‫כדלקמן‪.‬‬
‫יג‪ .‬מבואר בחסידות‬
‫‪35‬‬
‫בענין מילוי‬
‫‪ (35‬ראה בכל זה סידור קטו‪ ,‬ב‪ .‬קנט‪ ,‬ב‪ .‬קצב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫האותיות‪ ,‬שהמילוי דכל אות הוא רק "כדי‬
‫לפרש לזולתו"‪ .‬וכפי שהובאה הדוגמא לזה‬
‫מאות יו"ד‪ ,‬שבמחשבה )וכן בכתב( אפשר‬
‫לחשוב )וכן לכתוב( האות יו"ד כשלעצמה;‬
‫מה שאין כן כשמבטאים אות יו"ד בדיבור‬
‫לזולת‪ ,‬צריכים להוסיף גם המילוי שלה‪,‬‬
‫האותיות ו' ד'‪.‬‬
‫אף על פי כן‪ ,‬הרי גם המילוי )ו' ד'( כלול‬
‫באות י' גופא‪ ,‬אלא שגם כפי שהוא נכלל‬
‫בהאות עצמה‪ ,‬כיון שאינו אלא "כדי לפרש‬
‫לזולתו"‪ ,‬לא "נחשב מבחי' עצמות אלא רק‬
‫דבר נוסף על העצמות"‪.‬‬
‫ועל פי זה מובן איך שג' האופנים — "עשר"‬
‫עשרים" ו"לעולם" — שייכים לג' ענינים‬
‫הנזכרים לעיל‪" :‬עשר"‪ ,‬שהוא המספר של אות‬
‫י' עצמה ]שהיא "כדמות טיפה"‪ — [36‬קשור‬
‫עם הפגם )ותיקונו( בהמוח גופא; "עשרים"‪,‬‬
‫המספר של אות יו"ד במילואה — עם הפגם‬
‫)והתיקון( באברי הגוף כפי שהם כלולים‬
‫במוח; ו"לעולם"‪ ,‬הפעמים שיותר מעשרים —‬
‫עם הפגם )ותיקונו( בהגוף )עולם קטן‪.(37‬‬
‫ועל פי זה מובן גם הטעם שגבי "ויתענה‬
‫‪ . .‬בחורף א'" מביא אדמו"ר הזקן רק מספר‬
‫עשר‪ ,‬ולא עשרים‪" :‬ויתענה ‪ . .‬בחורף אחד"‬
‫קאי בהתעניות ד"פ"ד צומות פעם אחת"‪,‬‬
‫ולכן הרי זה שייך רק למספר עשר‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד ‪(121‬‬
‫‪ (36‬הערת אאמו"ר בלקוטי לוי יצחק לתניא שם‪.‬‬
‫‪ (37‬תנחומא פקודי ג )בתחלתו(‪ .‬תקוני זהר תס"ט‬
‫)ק‪ ,‬ב‪ .‬קא‪ ,‬א(‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪82‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫ביאור יסוד המחלוקת בעניין מספר הפעמים שצריך לצום את מספר התעניות‬
‫על כל חטא‪:‬‬
‫הפגם הנגרם על‪-‬ידי חטא כולל שלושה עניינים‪) :‬א( פריקת עול מלכות שמים‬
‫ע"י המרידה בציווי הקב"ה; )ב( פגם באבר מאיברי הנפש השייך למצוה זו; )ג( פגם‬
‫בכל כוחות ואיברי נפשו של האדם הבא כתוצאה מהפגם באבר הפרטי‪.‬‬
‫וגם הפגם באבר השייך לאותה מצוה )העניין השני דלעיל( מתחלק לשלושה‬
‫עניינים‪ ,‬מעין שלושת העניינים הנ"ל‪) :‬א( פגם בעצם מהותו של האבר; )ב( פגם‬
‫בשאר האיברים הכלולים באבר זה )שהרי כל איברי הגוף כלולים זה מזה(; )ג( פגם‬
‫באבר זה כפי שהוא כלול בשאר האיברים‪.‬‬
‫ומכאן נובעות שלוש הדעות בעניין מספר הפעמים שצריך לצום על כל חטא‪:‬‬
‫)א( מצד הפגם בעצם מהותו של האבר – די לצום את מספר התעניות פעם אחת‬
‫בלבד‪ ,‬שכן מיד בפעם הראשונה נפגם כליל עצם מהותו של האבר‪ ,‬ושוב לא ייפגם‬
‫עוד; )ב( מצד הפגם בשאר האיברים הכלולים באבר זה – יש לצום את מספר‬
‫התעניות שלוש פעמים ותו לא‪ ,‬שכן לאחר שלוש פעמים מתפשט הפגם בכל חלקי‬
‫האבר )"אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא"(; )ג( מצד הפגם באבר זה‬
‫כפי שהוא כלול בשאר האיברים – יש לצום את מספר התעניות כמספר הפעמים‬
‫שחטא‪ ,‬שכן הפגם בשאר האיברים גדל והולך בכל פעם שהאדם חוטא‪.‬‬
‫וזהו אחד מהטעמים לכך שאדמו"ר הזקן מביא כדוגמא לדעות אלו דוקא‬
‫את מספר התעניות של "המוציא זרע לבטלה" – שכן כל שלושת הפגמים הנ"ל‬
‫מודגשים יותר בחטא זה‪ :‬הפגם בעצם מהותו של האבר – שכן טיפת הזרע היא‬
‫נקודה הקשורה עם נקודת הנפש; והפגם בשאר האיברים )הן כפי שהם כלולים‬
‫באבר זה והן כפי שהם במקומם( – שכן שכבת זרע קשורה בגלוי עם שאר איברי‬
‫הגוף‪ ,‬כדברי הרמב"ם‪" :‬שכבת זרע היא כח הגוף וחייו‪ ...‬וכל שתצא ביותר – הגוף‬
‫כלה‪ ...‬וחייו אובדים"‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫פרק ד'‬
‫בפרק א'‪ ,‬לאחר הבאת הברייתא העוסקת ב"חילוקי כפרה"‪ ,‬ביאר רבנו הזקן בקצרה את‬
‫שיטתו במהות מצוות התשובה – שהיא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות מחדש‪.‬‬
‫קבלה זו היא ההופכת את האדם מרשע לצדיק‪ ,‬והיא הנקודה המרכזית של התשובה‪.‬‬
‫בהמשך הפרק‪ ,‬בכעין מאמר המוסגר‪ ,‬שלל את "דעת ההמון" שהתעניות הן גוף‬
‫התשובה עצמה‪.‬‬
‫בפרקים ב'‪-‬ג' ביאר‪ ,‬שלאחר שלמות התשובה )הכוללת וידוי ובקשת מחילה הגומרים‬
‫את הכפרה( ישנו שלב נוסף – לרצות את המלך‪ ,‬להיות "מרוצה וחביב לפניו ית' כקודם‬
‫החטא"‪ .‬דבר זה נעשה על ידי הדורון‪ ,‬הן התעניות המהוות תחליף לקרבן עולה‪ ,‬ובדורותינו‬
‫– על ידי פדייתן בצדקה‪.‬‬
‫בפרק זה פותח רבנו הזקן בביאור עומק חדש בתשובה – מהות התשובה על פי פנימיות‬
‫התורה‪ .‬ולאור הבנה פנימית זו – התשובה עצמה‪ ,‬שהיא קבלת עול מלכות שמים כנ"ל‪,‬‬
‫תיקבע ותחדור אל עומק לבו של האדם‪.‬‬
‫ואולם כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה‬
‫ומירוק הנפש לה' אחר התשובה‪,‬‬
‫כמ"ש לעיל מהגמרא פרק קמא‬
‫דזבחים דעולה דורון היא לאחר‬
‫שריצה הפרקליט וכו'‪.‬‬
‫נתבאר בפרקים ב' וג'‪ ,‬שהתעניות )ועל‬
‫דרך זה פדייתן בצדקה(‪ ,‬אינן חלק ממהות‬
‫התשובה עצמה‪ ,‬אלא הן באות רק לגמר‬
‫הכפרה והריצוי לאחר עשיית התשובה‪.‬‬
‫אמנם התחלת מצות התשובה‬
‫ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב‬
‫שלם‪ ,‬ההכרח לבאר היטב בהרחבת‬
‫הביאור‪ .‬בהקדים מה שכתוב בזוהר‬
‫הקדוש‪ 1‬בביאור מלת תשובה על‬
‫דרך הסוד‪.‬‬
‫לצורך "התחלת מצות התשובה ועיקרה"‪,‬‬
‫שהיא – "עזיבת החטא"‪ 2‬ו"לשוב עד ה' באמת‬
‫ובלב שלם"‪ ,‬נדרשת הקדמה כללית במהות‬
‫התשובה על פי סוד‪ ,‬המיוסדת על דברי‬
‫הזוהר המובאים לקמן‪ .‬ועניין זה‪ ,‬על אף‬
‫היותו ביאור מהות התשובה על פי "סוד"‪,‬‬
‫‪ (1‬ח"ג קכב‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (2‬כמבואר בפרק א'‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מכל מקום הוא נוגע כבר ב"התחלת מצוות‬
‫התשובה"‪ ,‬עוד יותר משאר הפרטים הנוגעים‬
‫לשלמות הכפרה‪.‬‬
‫נקודת הדברים היא‪ ,‬שבכדי שההחלטה‬
‫לקבל עול מלכות ועול מצוות מחדש‪ ,‬תחזיק‬
‫מעמד ותהיה קבועה באדם "באמת ובלב‬
‫שלם" באופן שהיצר הרע לא יסית אותו שוב‬
‫לעבירה – דרושה התבוננות מעמיקה במהות‬
‫פעולת החטא‪ .‬בכדי לדעת מה פועל החטא‪,‬‬
‫על האדם לדעת תחילה מהי מהות הקשר שלו‬
‫עם הקב"ה אליו הוא חטא במעשה העבירה‪.‬‬
‫כאשר הוא יבין כל זאת היטב ו"בהרחבת‬
‫הביאור" – ההחלטה שלו לעזוב את החטא‬
‫ו"לשוב עד ה'" תהיה "באמת ובלב שלם"‪.3‬‬
‫ומביא אדמו"ר הזקן את דברי הזוהר‬
‫עליהם מיוסד הביאור כולו‪:‬‬
‫תשוב ה'‪ .‬ה' תתאה תשובה תתאה‪,‬‬
‫ה' עילאה תשובה עילאה‪.‬‬
‫הזוהר מפרש את המילה תשובה – תשוב‬
‫ה'‪ .‬כלומר‪ ,‬האות ה' של שם הוי' תשוב‬
‫למקומה ומדרגתה‪ .‬ומכיוון שבשם הוי' יש‬
‫שתי אותיות ה'‪ ,‬אם כן בתשובה‪ ,‬השבת הה'‪,‬‬
‫ישנן שתי בחינות‪ :‬השבת הה' התחתונה‪,‬‬
‫והיא הנקראת תשובה תתאה; והשבת הה'‬
‫העליונה‪ ,‬והיא הנקראת תשובה עילאה‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שעל פי דברי הזוהר‪ ,‬עניין‬
‫התשובה אינו רק התשובה‪-‬שיבה של הגברא‪,‬‬
‫אלא גם להשיב את האותיות ה' של שם הוי'‬
‫למקומם ומדרגתם‪.‬‬
‫אך לפני שמבאר את עניינן של שתי דרגות‬
‫התשובה עצמם‪ ,‬מקשה כמה קושיות נוספות‬
‫שיתורצו על ידי ביאור כמה הקדמות‪:‬‬
‫‪ (3‬ראה ביאור עניין זה באריכות בעיונים לפרק ח'‬
‫סעיף ב' ובהוספה ב' שם‪.‬‬
‫וגם )צריך להבין(‪ ,‬מ"ש בזוהר‬
‫הקדוש בקצת מקומות‪ ,4‬שאין‬
‫תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא‬
‫זרע לבטלה‪ ,‬והוא דבר תמוה מאד‬
‫‪5‬‬
‫שאין לך דבר עומד בפני התשובה‬
‫ואפילו עבודה זרה וגילוי עריות‬
‫וכו'?‬
‫דברי חז"ל "אין לך דבר העומד בפני‬
‫התשובה" כוללים בהכרח גם את העוון של‬
‫פגם הברית בהוצאת זרע לבטלה‪ .‬שהרי‬
‫חומרתו של עוון זה נובעת מהיותו כולל‬
‫בתוכו את החומרה שבשלוש עבירות אלו‪.6‬‬
‫ופירש בראשית חכמה‪ ,7‬שכונת‬
‫הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כי‬
‫אם תשובה עילאה וכו'‪.‬‬
‫כוונת הזוהר שאין תשובה מועלת לפוגם‬
‫בריתו היינו תשובה רגילה שהיא תשובה‬
‫תתאה‪ ,8‬אולם תשובה עילאה מועלת לתקן‬
‫גם עוון זה‪.9‬‬
‫בכדי להבין זאת‪ ,‬מקדים אדמו"ר הזקן‬
‫‪ (4‬חלק א' ס‪ ,‬א‪ .‬ריט‪ ,‬ב‪ .‬חלק ב' ריד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (5‬רמב"ם הלכות תשובה ספ"ג‪ .‬ע"פ ירושלמי‬
‫פאה פ"א א‪ .‬ובזוהר חדש ס"פ בראשית‪.‬‬
‫‪ (6‬ראה נדה דף יג‪ .‬וראה ביאורי הרבי בשיעורים‬
‫בספר התניא עמ' ‪.1187‬‬
‫‪ (7‬שער הקדושה פרק יז‪.‬‬
‫‪ (8‬וראה בעיונים לפרק זה סעיף א'‪ ,‬שזה שתשובה‬
‫תתאה אינה מועילה לפוגם בריתו זהו רק בנוגע‬
‫לתיקון וכפרת הפגם; אולם בנוגע לפעולת התשובה‬
‫מכאן ולהבא‪ ,‬מה שהאדם מפסיק להיות רשע ופורק‬
‫עול – גם תשובה תתאה מועילה לעוון זה‪ ,‬כדברי‬
‫חז"ל "אין לך דבר עומד בפני התשובה"‪ ,‬וסתם‬
‫תשובה היינו תשובה תתאה כנ"ל‪.‬‬
‫‪ (9‬עניין זה נתבאר בסוף פרק ט'‪.‬‬
‫פרק ד'‬
‫ומקשה דבר נוסף‪:‬‬
‫הנה להבין זאת מעט מזעיר‪ ,‬צריך‬
‫להקדים מה שמבואר מהכתוב‬
‫ומדברי רז"ל ענין כרת ומיתה בידי‬
‫שמים‪ :‬כשעבר עבירה שחייבים‬
‫עליה כרת היה מת ממש‪ 10‬קודם‬
‫חמישים שנה‪ ,11‬ובמיתה בידי שמים‬
‫מת ממש קודם ששים שנה‪ ,‬כחנניה‬
‫בן עזור הנביא בירמיה‪.12‬‬
‫חנניה בן עזור אמר נבואת שקר‪" 13‬כה‬
‫אמר ה' ‪ . .‬שברתי את עול מלך בבל ‪ . .‬בעוד‬
‫שנתיים ימים אני משיב אל המקום הזה את‬
‫כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצאר מלך‬
‫בבל"‪ .‬כעונש על נבואת השקר‪ ,‬אמר לו ירמיה‬
‫הנביא‪" :14‬כה אמר ה' הנני משלחך מעל פני‬
‫האדמה‪ ,‬השנה אתה מת" והיינו שהוא ימות‬
‫מיתה בידי שמים )כהדגשת הכתוב "הנני‬
‫משלחך"(‪ .‬ואכן כך היה – "וימת חנניה הנביא‬
‫בשנה ההיא"‪ .15‬מכך מוכח‪ ,‬שכאשר האדם‬
‫חייב מיתה בידי שמים "היה מת ממש"‪ ,‬וכל‬
‫שכן במי שנתחייב כרת שעוונו חמור יותר‪.16‬‬
‫‪ (10‬אולי שולל בהדגשה זו דעת הרמב"ן סוף‬
‫פרשת אחרי שישנו סוג של כרת השייך לנפש בלבד‪.‬‬
‫הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן‪.‬‬
‫‪" (11‬כירושלמי ביכורים רפ"ב – כפירוש תוס'‬
‫ד"ה כרת שבת כה‪ ,‬סע"א"‪ .‬הערת הרבי לשיעורים‬
‫בספר התניא כאן‪.‬‬
‫‪ (12‬פרק כח‪.‬‬
‫‪ (13‬שם ב‪-‬ג‪.‬‬
‫‪ (14‬שם טז‪.‬‬
‫‪ (15‬שם יז‪.‬‬
‫‪ (16‬ראה אריכות בעניין זה בהערת הרבי לשיעורים‬
‫בספר התניא כאן ובביאורי הרבי שם עמ' ‪ .1188‬ושם‬
‫נתבאר ההכרח לכך שמיתת חנניה בן עזור הייתה‬
‫מיתה בידי שמים ולא מצד "דין ד' מיתות"‪.‬‬
‫‪87‬‬
‫אבל צריך ביאור‪ :‬אצל חנניה בן עזור‬
‫מצינו שמת באותה שנה שעבר את העבירה‬
‫שנתחייב עליה מיתה בידי שמים‪ .‬כמודגש‬
‫בלשון הכותב "וימת ‪ . .‬בשנה ההיא"‪,‬‬
‫ולכאורה הרי חייבי מיתה מאריכים ימים עד‬
‫שישים שנה? על כך ממשיך רבנו הזקן ואומר‬
‫במאמר המוסגר‪:‬‬
‫)ולפעמים גם במיתה בידי שמים‬
‫נפרעין לאלתר כמו שמצינו בער‬
‫ואונן(‪.‬‬
‫מצינו גם במיתה בידי שמים שנפרעים‬
‫לאלתר‪ ,‬וכמו בחטא ער ואונן שעברו על חטא‬
‫הוצאת ז"ל שהוא במיתה בידי שמים )כנ"ל‬
‫בפרק א'(‪ ,‬ומתו מיד ולא המתין להם עד‬
‫שישים שנה‪.‬‬
‫והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה‬
‫חייבי כריתות ומיתות והאריכו‬
‫ימיהם )ושניהם( ]ושנותיהם[‬
‫בנעימים?‬
‫היה ניתן לתרץ שאלה זו ולומר‪ ,‬שעונש‬
‫מיתה נתקיים באנשים אלו שהאריכו ימיהם‪,‬‬
‫על פי דברי חז"ל שעני חשוב כמת‪ .17‬לכך‬
‫מוסיף וכותב שמצינו חייבי מיתות ש"האריכו‬
‫ימיהם ‪ . .‬בנעימים"‪ ,18‬אם כן גם עניין המיתה‬
‫המתבטא בעניות לא נתקיים בהם‪ ,‬וכיצד‬
‫מתאים הדבר שחטאים אלה מביאים על‬
‫האדם עונש מיתה כפשוטו?‬
‫‪‬‬
‫בכדי לבאר כל זאת )מהו עניינם של‬
‫שתי דרגות התשובה‪ ,‬מדוע לפגם הברית‬
‫‪ (17‬ראה עבודה זרה ח‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (18‬הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'‬
‫‪.1013‬‬
‫‪88‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מועילה רק תשובה עילאה‪ ,‬וכיצד מצינו‬
‫חייבי כריתות שהאריכו שנותיהם בנעימים(‪,‬‬
‫מקדים אדמו"ר הזקן ומבאר בהמשך הפרק‬
‫את המעלה המהותית של נשמות ישראל‬
‫ביחס לשאר נבראים‪ .‬על ידי כך יתבאר‬
‫בפרקים הבאים מהי משמעות החטא ועונשי‬
‫כרת ומיתה הבאים בעקבותיו‪ ,‬וכיצד האדם‬
‫יכול לתקן את מה שפגם‪.‬‬
‫אך הענין יובן על פי מה שכתוב‬
‫"כי חלק ה' עמו וגו'"‪ ,‬חלק משם הוי'‬
‫ב"ה‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫מהפסוק "כי חלק הוי' עמו" מובן‪,20‬‬
‫שלנשמות ישראל יש שייכות מיוחדת לשם‬
‫הוי' – נשמות ישראל הם "חלק משם הוי'‬
‫ב"ה"‪ ,‬בשונה משאר הנבראים‪ .‬ועניין זה קיים‬
‫לא רק בנשמה כפי שהיא למעלה‪ ,‬אלא גם‬
‫כפי שהנשמה ירדה והתלבשה בגוף – גם אז‬
‫היא "חלק משם הוי' ב"ה"‪.‬‬
‫וההוכחה על זה היא מהפסוק "חלק הוי'‬
‫עמו"‪ :‬פסוק זה בא בהמשך לכתוב לפני זה‬
‫"יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"‪,‬‬
‫ופירש רש"י שם‪" ,‬שהיה חלקו כבוש ביניהם"‬
‫)בין העמים(‪ .‬עניין זה של "כבוש ביניהם"‬
‫שייך רק בנשמות ישראל כפי שהם למטה‬
‫ולא בהיותם למעלה‪ ,‬כמובן‪ .‬ומכך שהפסוק‬
‫"כי חלק הוי' עמו"‪ ,‬המלמד שישראל הם‬
‫"חלק משם הוי' ב"ה"‪ ,‬בא בהמשך לפסוק‬
‫המדבר על ישראל כפי שהם במצב של "כבוש‬
‫ביניהם"‪ ,‬מוכח שגם בהיותם במצב זה הם‬
‫"חלק משם הוי' ב"ה"‪.21‬‬
‫‪ (19‬האזינו לב‪ ,‬ט‪.‬‬
‫‪ (20‬ראה בהוספה א' לפרק זה הערה ‪.12‬‬
‫‪ (21‬וראה בהוספה שם‪ ,‬שעל פי זה יובן‪ ,‬מדוע‬
‫רק כאן באגרת התשובה מביא רבנו הזקן פסוק זה‬
‫ולא בחלק ראשון פרק ב' )שם גם נתבאר באריכות‬
‫בנוסף לכך‪ :‬המילה "עמו" היא מלשון‬
‫"גחלים עוממות‪ ,‬שהם דברים נפרדים וזרים‬
‫ורחוקים"‪ .22‬וגם דבר זה שייך רק בהיות‬
‫נשמות ישראל למטה מצד ההתלבשות בגוף‬
‫ונפש הבהמית‪ .‬וזהו החידוש כאן‪ :‬שגם על‬
‫מצב זה שבנשמות ישראל נאמר שהם "חלק‬
‫הוי' עמו"‪" ,‬חלק משם הוי' ב"ה"‪.‬‬
‫כדכתיב‪" 23‬ויפח באפיו נשמת חיים"‪,‬‬
‫ומאן דנפח מתוכו נפח כו'‪.24‬‬
‫עניין זה שנשמות ישראל שורשם בשם הוי'‪,‬‬
‫מבטא שהנשמות שייכות לפנימיות האלוקות‬
‫שלמעלה משייכות לנבראים‪ .25‬ודבר זה ניתן‬
‫ללמוד מלשון הכתוב העוסק בבריאת האדם‪.‬‬
‫הפסוק מגדיר את המשכת הנשמה בלשון‬
‫"ויפח"‪ ,26‬ומבואר מדברי הזוהר ש"מאן דנפח‬
‫שנשמות ישראל הם "חלק אלוקה ממעל ממש" על‬
‫פי לשון הכתוב "ויפח"(‪ :‬דווקא כאן נוגעת ההדגשה‬
‫שגם בהיות הנשמה מלובשת בגוף הגשמי‪ ,‬מהותה‬
‫הוא – "חלק משם הוי' ב"ה"‪ .‬עניין זה נוגע לכללות‬
‫הביאור בהמשך האיגרת )בפרק ה'( בעניין הכרת‪.‬‬
‫‪ (22‬שער היחוד והאמונה ריש פרק ז'‪.‬‬
‫‪ (23‬בראשית ב‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪ (24‬ראה תניא חלק ראשון ריש פרק ב'‪.‬‬
‫‪ (25‬כפי שיתבאר לקמן‪ ,‬ששאר הנבראים שורשם‬
‫בשם אלוקים שהוא חיצוניות החיות‪ ,‬ואילו נשמות‬
‫ישראל שורשם בשם הוי' שהוא פנימיות החיות‪.‬‬
‫‪ (26‬ואף ששם מדובר על בריאת אדם הראשון‬
‫שממנו יצאו גם אומות העולם – הרי מבואר בלקוטי‬
‫תורה לאריז"ל )תהילים לב(‪ ,‬שכאשר "ברא הקב"ה‬
‫את אדם הראשון‪ ,‬כל הנשמות שנכללו בו לא היו‬
‫אלא נשמות ישראל‪ ,‬ואם לא היה חוטא לא היו‬
‫האומות יוצאין לעולם ‪ . .‬וזהו אדם אתם‪ ,‬ישראל‬
‫לבד היו כלולין נשמותיהן באדם הראשון"‪ .‬ונמצא‬
‫שקודם החטא‪ ,‬בעת נפיחת הנשמה באדם‪ ,‬רק‬
‫נשמות ישראל היו כלולות בה‪ .‬ומבואר בחסידות‪,‬‬
‫שעניין ה"ויפח" מתייחס לכל "ניצוץ בפרט" – ראה‬
‫פרק ד'‬
‫‪89‬‬
‫– מתוכו נפח"‪" ,‬פירוש מתוכיותו ופנימיותו‪.‬‬
‫שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא‬
‫בנפיחתו בכח"‪ .27‬דבר זה מלמד‪ ,‬שהמשכת‬
‫הנשמה לאדם היא מפנימיות האלוקות‪ ,‬כמו‬
‫שממשיך רבנו לבאר‪.‬‬
‫את ההבדל ה"עצום" בין נשמות ישראל‪,‬‬
‫ששורשם ב"ויפח" שהוא פנימיות האלוקות‪,‬‬
‫לשאר נבראים – אפילו הנבראים העליונים‬
‫כמלאכים – ששורשם בבחינת הדיבור שהוא‬
‫חיצוניות האלוקות‪ .‬וכפי שממשיך ומבאר‪:‬‬
‫ואף שאין לו דמות הגוף וכו' ח"ו‪,‬‬
‫אך דברה תורה כלשון בני אדם‪ .28‬כי‬
‫כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם‬
‫התחתון על דרך משל בין ההבל‬
‫שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא‬
‫על ידי נפיחה‪ .‬שביוצא בדיבורו‬
‫מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר‪,‬‬
‫והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה‬
‫שבקרבו‪ .‬אבל ביוצא בכח הנופח‪,‬‬
‫דמתוכו נפח‪ ,‬מלובש בו כח וחיות‬
‫פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'‪.‬‬
‫ככה ממש על דרך משל המבדיל‬
‫הבדלות לאין קץ‪ ,‬יש הפרש עצום‬
‫מאד למעלה בין כל צבא השמים‪,‬‬
‫ואפילו המלאכים‪ ,‬שנבראו מאין‬
‫ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות‬
‫החיות והשפע שמשפיע אין סוף‬
‫ב"ה להחיות העולמות‪ .‬ובחינה‬
‫זו נקראת בשם רוח פיו על דרך‬
‫משל‪ ,‬כמו שכתוב "וברוח פיו כל‬
‫צבאם"‪ .‬והיא בחינת חיות המלובשת‬
‫באותיות שבעשרה מאמרות )שהן‬
‫בחינת כלים והמשכות וכו'‪ ,‬כמ"ש‬
‫בלקוטי אמרים חלק ב' פרק י"א‪.(29‬‬
‫בהבל הדיבור של האדם מלובשת חיות‬
‫מועטת מאוד ששורשה הוא בחיצוניות‬
‫הנפש; ואילו בהבל שבנפיחה מלובשים כוח‬
‫וחיות מפנימיות הנפש‪ .‬וכפי שזה בפשטות‪:‬‬
‫בדיבור‪ ,‬האדם אינו משקיע כוח רב כל כך‬
‫מחיות נפשו‪ ,‬ולכן הוא יכול לדבר זמן רב‬
‫בלא להתעייף; מה שאין כן בנפיחה – הוא‬
‫מכניס כוח פנימי יותר מהנפש‪" ,‬מתוכיותו‬
‫ופנימיותו"‪ ,‬ולכן לאחר רגעים ספורים של‬
‫נפיחה הוא מתעייף מאוד ואינו יכול להמשיך‪.‬‬
‫על פי זה מבאר רבנו הזקן בנוגע לנמשל‬
‫למעלה‪ ,‬שאף "שאין לו דמות הגוף" כמובן‪,‬‬
‫מכל מקום התוכן הפנימי של ההבדל בין‬
‫דיבור לנפיחה קיים גם באלוקות‪ ,‬והוא מבטא‬
‫ספר המאמרים תרנ"ב עמ' יד‪.‬‬
‫‪ (27‬לשון התניא בחלק ראשון פרק ב'‪.‬‬
‫‪ (28‬ברכות לא‪ ,‬ב‪ .‬וראה רמב"ם הלכות יסודי‬
‫התורה פרק א' הלכה י"ב‪.‬‬
‫ובין נשמת האדם שנמשכה תחלה‬
‫מבחינת פנימיות החיות והשפע‬
‫שמשפיע אין סוף ב"ה‪ ,‬כמ"ש "ויפח‬
‫וגו'"‪.‬‬
‫אדמו"ר הזקן מפליא כאן מאוד במעלת‬
‫נשמות ישראל‪ :‬ישנו "הפרש עצום מאוד" בין‬
‫ישראל לשאר נבראים‪ :‬שאר נבראים‪ ,‬אפילו‬
‫המלאכים העליונים‪ ,‬התהוותם מאין ליש‪,‬‬
‫חיותם והמשך קיומם הוא רק מחיצוניות‬
‫החיות המלובשת בדיבור‪ ,‬האותיות של‬
‫‪ (29‬בשער היחוד והאמונה שם מבואר באריכות‬
‫עניין האותיות למעלה‪ ,‬שהאותיות אינן הספירות‬
‫עצמן אלא כלים המגלים את הספירות ומהן הוא‬
‫התהוות הנבראים‪ .‬ונמצא‪ ,‬שחיות כל הנבראים‬
‫היא החיות המלובשת באותיות – בחינת הדיבור‬
‫שלמעלה‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫העשרה מאמרות; ואילו המשכת הנפש‬
‫האלוקית של היהודי היא מפנימיות החיות‬
‫האלוקית‪ ,‬בחינת ה"ויפח"‪.‬‬
‫אלא ש"הפרש עצום מאוד" זה הוא בגלוי‬
‫יותר "למעלה"‪ ,‬כלשון אדמו"ר הזקן‪ .30‬כי‬
‫ביהודי כפי שהוא מלובש בגוף הגשמי‪ ,‬לא‬
‫ניכרת בגלוי מעלת נשמתו שהיא "חלק משם‬
‫הוי' ב"ה"; אדרבה‪ ,‬מבחינת עניין הגילוי –‬
‫ישנה מעלה למלאכים על נשמות ישראל כפי‬
‫שהן למטה‪ .‬מבחינת הגילוי – במלאכים‪ ,‬שהם‬
‫נבראים רוחניים ואינם מלובשים בגוף גשמי‪,‬‬
‫הכוח האלוקי המהווה ומקיים אותם מתגלה‬
‫יותר‪ .31‬יתירה מזו‪ :‬כל גדר מציאותם של‬
‫המלאכים הוא‪ ,‬כמודגש בשמם – "מלאכים"‪,‬‬
‫שלוחים‪ ,‬העומדים בביטול תמידי‪ ,‬מוכנים‬
‫ומזומנים לקיים שליחות הקב"ה‪ .32‬מה שאין‬
‫כן ביהודי כפי שהוא בעולם הזה‪ ,‬לא מאיר‬
‫בגלוי שורשו הנעלה‪ ,‬עד שהוא יכול להגיע‬
‫למצב של עשיית היפך רצון ה' במעשה‬
‫העבירה‪.‬‬
‫וכפי שממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר‪,‬‬
‫שלאחר ה"ויפח"‪ ,‬שהוא שורש הנשמה‬
‫למעלה‪ ,‬ירדה הנשמה למטה והתלבשה בגוף‬
‫הגשמי על ידי בחינת האותיות‪:‬‬
‫ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם‬
‫כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר‬
‫‪ (30‬שהרי הלשון "הפרש עצום מאד" נופל על‬
‫ההפרש כמו שהוא בגלוי – ראה בהוספה שם הערה‬
‫‪.25‬‬
‫‪ (31‬מעין זה מבואר גם בנוגע ל"צבא השמים"‪,‬‬
‫עליהם נאמר‪" ,‬שאו מרום עיניכם וראו מי ברא‬
‫אלה" )ישעיה מ‪ ,‬כו(‪ ,‬שבסיבובם ניכר בגלוי אופן‬
‫השתחוואתם למקור המהווה אותם – השכינה‬
‫שהיא במערב‪ .‬כמבואר בתניא חלק ראשון פרק מ"ב‬
‫בהגה"ה‪.‬‬
‫‪ (32‬ראה בהוספה שם סעיף ה'‪.‬‬
‫"נעשה אדם וגו'"‪ ,‬כדי להתלבש‬
‫בגוף עולם הזה התחתון‪.‬‬
‫אמנם שורש המשכת הנשמה היא‬
‫מפנימיות החיות‪" ,‬ויפח"‪ ,‬אבל אחר כך‪ ,‬בכדי‬
‫שתוכל הנשמה להתלבש בגוף‪ ,‬גם היא עוברת‬
‫דרך אותיות הדיבור – "מאמר נעשה אדם"‪.‬‬
‫מצד ירידה זו "בסתר המדרגה"‪ ,‬ייתכן‬
‫מצב ששורש הנשמה בפנימיות החיות לא‬
‫יורגש בנשמה בגלוי‪.33‬‬
‫אולם כל זאת הוא בנוגע להעלם וגילוי‪,‬‬
‫אבל בנוגע לעצם מהות הנשמה – הרי גם כפי‬
‫שהיא למטה‪ ,‬מלובשת בגוף הגשמי – מהותה‬
‫הפנימית היא היותה "חלק משם הוי' ב"ה"‪.‬‬
‫כפי שנתבאר לעיל‪ ,‬שמהפסוק "חלק הוי'‬
‫עמו" מוכח שגם בהיות הנשמה במצב של‬
‫"כבוש" בין האומות‪ ,‬ובדרגה השייכת ל"עם‪,‬‬
‫לשון עוממות" – גם אז מהותה הפנימית הוא‬
‫"חלק הוי"‪.34‬‬
‫והנה‪ ,‬עניין זה ששורש הנשמות הוא‬
‫‪ (33‬יתירה מזו‪ :‬מצד ההתלבשות בגוף החומרי אף‬
‫ייתכן שגם חיצוניות החיות‪ ,‬הניכרת במידה מסוימת‬
‫במלאכים העליונים‪ ,‬לא ניכרת ביהודי כפי שהוא‬
‫למטה‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫‪ (34‬ועל דרך שנתבאר בחלק ראשון פרק ב'‪,‬‬
‫ש"שורש כל הנפש רוח ונשמה כולם‪ ,‬מראש כל‬
‫המדריגות עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי‬
‫הארץ וקל שבקלים‪ ,‬נמשך ממוח העליון שהיא‬
‫חכמה עילאה כביכול"‪ .‬והוסיף וביאר זאת באמצעות‬
‫משל‪" :‬כמשל הבן הנמשך ממוח האב‪ ,‬שאפילו‬
‫ציפורני רגליו נתהוו מטיפה זו ממש ‪ . .‬ועם כל זה‬
‫עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום במהותה‬
‫ועצמותה הראשון שהיתה טיפת מוח האב" –‬
‫הירידות והצמצומים דרכם עוברת הנשמה‪ ,‬משנים‬
‫רק את צורתה החיצונית‪ ,‬אבל אין זה גורם שינוי‬
‫במהותה הפנימית‪ ,‬וגם אחרי שנעשתה בבחינת‬
‫"ציפורן" מהותה היא מוח האב – הקב"ה‪ .‬וראה‬
‫בעיונים לפרק זה סעיף ב'‪.‬‬
‫פרק ד'‬
‫בפנימיות החיות ושורש שאר הנבראים הוא‬
‫בחיצוניות החיות‪ ,‬שייך לכך ששורש הנשמות‬
‫הוא בשם הוי'‪ ,35‬ואילו שאר הנבראים שייכים‬
‫לשם אלוקים‪ .36‬והטעם לכך הוא‪" ,‬כי שם‬
‫הוי' מורה על הפנימיות" ו"שם אלוקים הוא‬
‫בחינת חיצוניות"‪ ,‬כדלקמן‪:‬‬
‫ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים‬
‫בכתוב‪ ,‬וכמו שכתוב‪" 37‬כי ה' אלקיכם‬
‫הוא אלקי האלקים גו'" "הודו לאלקי‬
‫האלקים גו'"‪" 38‬ויבאו בני האלקים‬
‫להתייצב גו'"‪ 39‬לפי שיניקת חיותם‬
‫היא מבחינת חיצוניות שהיא בחינת‬
‫האותיות לבד‪ ,‬ושם אלקים הוא‬
‫בחינת חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה‪.‬‬
‫אבל נשמת האדם שהיא מבחינת‬
‫פנימיות החיות‪ ,‬היא חלק שם הוי'‬
‫ב"ה‪ ,‬כי שם הוי' מורה על פנימיות‬
‫החיות שהוא למעלה מעלה מבחינת‬
‫האותיות‪.‬‬
‫ההבדל בין שני השמות הוי' ואלוקים הוא‪,‬‬
‫ששם הוי' מורה על אור אין סוף כפי שהוא‬
‫מצד עצמו‪ ,‬ואילו שם אלוקים הוא שם הדין‬
‫המורה על כוח הצמצום וההסתר שבאלוקות‪,‬‬
‫כמבואר באריכות בשער היחוד והאמונה פרק‬
‫ד'‪ .‬והיתרון והעילוי בנשמות ישראל הוא בכך‬
‫שהם שייכים לשם הוי'‪ ,‬לקב"ה עצמו כפי‬
‫שהוא למעלה מהצמצומים – פנימיות החיות;‬
‫ואילו שאר נבראים שייכים לשם אלוקים‪,‬‬
‫‪ (35‬כמו שכתוב "חלק הוי' עמו" )כנזכר לעיל(‪.‬‬
‫‪ (36‬כמו שכתוב "בראשית ברא אלוקים את‬
‫השמים ואת הארץ"‪.‬‬
‫‪ (37‬עקב י‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪ (38‬תהילים קלו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (39‬איוב א‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫שהוא בחינת האלוקות כפי שהיא לאחר‬
‫הצמצומים – חיצוניות החיות‪.‬‬
‫והבדל זה בין נשמות ישראל לנבראים הוא‬
‫בעצם מציאותם‪:40‬‬
‫החיות של שאר נבראים היא משם אלוקים‬
‫ולדרגה זו בלבד יש להם שייכות; ואילו‬
‫נשמות ישראל‪ ,‬גם כפי שהם למטה‪ ,‬מקור‬
‫חיותם הוא שם הוי' עצמו‪ .‬ויתירה מזו‪:41‬‬
‫המהות הפנימית שלהם עצמם היא היותם‬
‫"חלק שם הוי' ב"ה"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עד כאן נתבאר יסוד ההבדל בין שורש‬
‫‪ (40‬דבר זה מודגש בכך שאדמו"ר הזקן‪ ,‬בדברו על‬
‫המלאכים‪ ,‬כותב שהם עצמם נקראו בשם אלוקים על‬
‫שם שורשם‪ .‬והטעם לכך שהמלאכים אכן נקראים‬
‫בשם שורשם‪ ,‬שם אלוקים‪ ,‬הוא מפני ששם אלוקים‬
‫המהווה אותם מאיר בהם בגלוי כנ"ל‪ ,‬עד שהם‬
‫נקראים בשם זה‪ .‬מה שאין כן בנוגע לנשמות ישראל‬
‫לא מצינו שהן נקראות על שם מקורן‪ ,‬שם הוי' )רק‬
‫לעתיד לבוא "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של‬
‫הקב"ה" – ב"ב עה‪ ,‬ב(‪ .‬ומכך שאדמו"ר הזקן כותב‬
‫תוך כדי ביאורו את מעלת נשמות ישראל שהמלאכים‬
‫נקראים בשם אלוקים על שם שורשם‪ ,‬מודגש‬
‫שהמעלה המבוארת כאן היא בעצם המציאות של‬
‫הדברים )בלי קשר לעניין הגילוי וההעלם(‪ .‬והיינו‪,‬‬
‫שעל אף שמבחינת הגילוי ישנה מעלה במלאכים על‬
‫הנשמות‪ ,‬מכל מקום מצד עצם דרגת החיות – מעלת‬
‫נשמות ישראל היא באין ערוך מהמלאכים ושאר כל‬
‫הנבראים‪ ,‬עד שההפרש הוא "עצום מאוד"‪ .‬ראה‬
‫באריכות בהוספה שם‪ .‬ושם הובא מלקוטי לוי יצחק‪,‬‬
‫ששלושת הפסוקים שהובאו כאן‪ ,‬עוסקים בשלוש‬
‫בחינות של מלאכים‪ :‬שרפים‪ ,‬חיות ואופנים‪ .‬ושם‬
‫נתבאר כיצד דבר זה מחדד את היסוד אותו רוצה רבנו‬
‫הזקן להשמיענו כאן‪.‬‬
‫‪ (41‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף ב'‪ ,‬שההבדל‬
‫בשורש הדברים )בין נשמות ישראל לשאר נבראים(‬
‫משנה גם את מהותם עצמם‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪92‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫הנשמות לשורש שאר הנבראים‪ .‬כעת ממשיך‬
‫אדמו"ר הזקן לבאר במה מתבטא הבדל זה‬
‫בפועל‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬ה"הפרש עצום מאוד למעלה"‬
‫משפיע על מציאות הנשמות גם אחר ירידתם‬
‫בגוף‪ .‬וכפי שהוזכר לעיל‪ ,‬שגם בהיות הנשמה‬
‫למטה מהותה הוא היותה "חלק שם הוי' ב"ה"‪.‬‬
‫ועל כך ממשיך רבנו הזקן ומבאר‪ ,‬שבנשמה‬
‫כפי שהיא למטה ניכרת שייכותה לשם הוי'‪.‬‬
‫ונקודת העניין היא‪ ,‬שכל עשר הספירות של‬
‫עולם האצילות הנרמזות בשם הוי' – יו"ד‬
‫חכמה‪ ,‬ה"א עילאה בינה‪ ,‬וי"ו ששת המידות‪,‬‬
‫ה"א תתאה מלכות – קיימות גם בנשמה‬
‫האלוקית המלובשת בגוף‪ ,‬כדלקמן‪:‬‬
‫וביאור הענין‪ ,‬כנודע ממאמר אליהו‬
‫"אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין‬
‫וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא‬
‫בהון עלמין סתימין וכו'"‪.‬‬
‫במאמר "פתח אליהו" נאמר‪ ,‬שהקב"ה‬
‫האציל עשר ספירות כדי להנהיג על ידם את‬
‫העולמות‪ .‬וממשיך שם‪:‬‬
‫"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת‬
‫מבין ולא בבינה ידיעא וכו'"‪.‬‬
‫הקב"ה הוא חכם אבל לא בחכמה כפי‬
‫שהיא ידועה ומוכרת אצלנו‪ ,‬הוא מבין‬
‫אבל לא בבינה הידועה אצלנו‪ ,‬וכן בשאר‬
‫הספירות‪.42‬‬
‫‪ (42‬הדגשה זו שבחינת החכמה שלמעלה היא‬
‫"לא בחכמה ידיעא" )וכן שאר הספירות( מתרצת‬
‫שאלה שיכולה להתעורר‪ :‬לעיל נתבאר ששם הוי'‬
‫הוא פנימיות החיות האלוקית שלמעלה משייכות‬
‫לעולמות‪ ,‬ואילו במאמר התיקוני זוהר שהובא‬
‫כאן נאמר‪ ,‬שמטרת האצלת העשר ספירות היא‬
‫"לאנהגא בהון עלמין" – להנהיג את העולמות?‬
‫שאלה זו מתורצת על ידי הוספת המילים "ולא‬
‫וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות‬
‫בשם הוי' ב"ה‪.‬‬
‫כל עשר הספירות נרמזות בד' אותיות שם‬
‫הוי'‪ ,‬כפי שממשיך ומפרט‪:‬‬
‫כי היו"ד שהיא בחינת נקודה לבד‬
‫מרמזת לחכמתו ית'‪ ,‬שהיא בבחינת‬
‫העלם והסתר קודם שבאה לבחינת‬
‫התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה‪.‬‬
‫ההבדל בין האות יו"ד לשאר האותיות‬
‫הוא‪ ,‬שהאות יו"ד היא נקודה בלבד בלי‬
‫ציור‪ .‬דבר זה רומז לספירה כזו שאינה אלא‬
‫נקודה שלמעלה מהתפשטות‪ .‬וזהו עניינה‬
‫של ספירת החכמה‪ .‬וההסבר‪ :‬עניינו של כוח‬
‫החכמה שבאדם הוא לתפוס כל דבר בבחינת‬
‫"נקודה"‪ .‬נקודה זו היא הברק המבריק במוח‬
‫בתחילת הופעת השכל‪ ,‬וריבוי הפרטים‬
‫וההסברים אינם ניכרים בה כלל; רק אחר כך‪,‬‬
‫כאשר נקודה זו יורדת לכוח הבינה‪ ,‬מתגלים‬
‫הפרטים וההסברים‪ ,‬ואזי האדם מבין את‬
‫העניין לאשורו ומשיגו היטב‪.‬‬
‫ועל דרך זה בספירות למעלה‪ :‬ספירת‬
‫החכמה היא בבחינת נקודה‪ .‬בחכמה מאיר‬
‫‪43‬‬
‫"אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו"‬
‫– האור האלוקי כפי שהוא‪ .‬לכן היא בביטול‬
‫בחכמה ידיעא"‪ :‬הספירות מצד עצמן הן אינן‬
‫גלויות וידועות‪ .‬לכן‪ ,‬מה שמתהווה מהן עצמן הוא‬
‫רק "עלמין סתימין"‪ ,‬כלשון התיקוני זוהר שהביא‬
‫אדמו"ר הזקן כאן – "לאנהגא בהון עלמין סתימין"‬
‫דווקא )שהם העולמות המכוסים במקורם כדלקמן(;‬
‫ואילו הנהגת ה"עלמין דאתגליין" )שהם העולמות‬
‫הנפרדים ממקורם( אינה מהספירות עצמן‪ ,‬אלא רק‬
‫לאחר התלבשותן באותיות הדיבור האלוקי‪ ,‬כמבואר‬
‫בשער היחוד והאמונה‪ .‬הערת הרבי לשיעורים בספר‬
‫התניא כאן‪.‬‬
‫‪ (43‬כמבואר בתניא חלק ראשון פרק ל"ה בהגה"ה‪.‬‬
‫פרק ד'‬
‫מוחלט‪ ,‬למעלה מהתפשטות וגילוי‪ .‬ועניין‬
‫זה מרומז באות יו"ד שהיא בבחינת נקודה‬
‫שלמעלה מהתפשטות‪.‬‬
‫)והקוץ שעל היו"ד רומז לבחינת‬
‫רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה‬
‫ממדרגת בחינת חכמה עילאה‪,‬‬
‫כנודע(‪.‬‬
‫ההבדל בין גוף היו"ד‪ ,‬לקוץ שמעליו הוא‬
‫בכך‪ ,‬שהיו"ד‪ ,‬על אף היותו בבחינת נקודה‬
‫בלבד‪ ,‬מכל מקום יש בו ציור כלשהו‪ .‬לכן‬
‫האות יו"ד רומזת לחכמה‪ .‬החכמה‪ ,‬על אף‬
‫היותה למעלה מהתפשטות‪ ,‬מכל מקום אינה‬
‫נקודה מופשטת לגמרי מגדר מציאות‪.‬‬
‫וכפי שזה בכוח החכמה שבאדם‪ :‬החכמה‬
‫אינה מופשטת ממציאות השכל לגמרי;‬
‫אדרבה‪ ,‬החכמה היא התחלת השכל‪ .‬אלא‬
‫שכיוון שבשלב זה השכל הוא למעלה‬
‫מהתפשטות בריבוי פרטים של הבינה‪ ,‬לכן‬
‫הוא בבחינת נקודה בלבד ביחס אליה‪.‬‬
‫ועל דרך זה למעלה‪ :‬בספירת החכמה‬
‫ישנו איזשהו ציור כלשהו של מציאות‪ ,‬אלא‬
‫שמציאות זו כולה היא "מציאות של ביטול"‪.44‬‬
‫לכן עניין זה נרמז באות יו"ד שהציור שבה‬
‫הוא בבחינת נקודה‪.‬‬
‫מה שאין כן בחינת הרצון העליון הוא‬
‫למעלה גם מנקודת החכמה‪ .‬הרצון העליון‪,‬‬
‫בחינת הכתר‪ ,‬הוא מופשט לגמרי מכל גדר‬
‫של מציאות הספירות‪ .45‬לכן בחינה זו נרמזת‬
‫‪ (44‬ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪.146‬‬
‫‪ (45‬ומבואר במאמרי חסידות רבים )ראה לדוגמה‬
‫ד"ה ביום השמיני תרס"ו בסופו(‪ ,‬שכשם שכוח‬
‫הרצון בנפש האדם‪ ,‬הוא מאוחד עם הנפש הרבה‬
‫יותר מהתאחדות שאר הכוחות עם הנפש‪ ,‬כך גם‬
‫למעלה‪ ,‬בחינת הרצון‪ ,‬הכתר‪ ,‬מאוחדת עם אור אין‬
‫סוף באופן נעלה הרבה יותר משאר הספירות‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫בקוץ שעל היו"ד‪ ,‬שהוא נקודה המופשטת‬
‫לגמרי מכל ציור‪ ,‬כיוון שבחינה זו אין לה שום‬
‫גדר או הגבלה בו היא נתפסת‪.‬‬
‫ביאור זה בעניינו של הקוץ שמעל היו"ד‬
‫בא כאן במאמר המוסגר‪ .46‬כעת ממשיך‬
‫אדמו"ר הזקן לבאר את עניינן של האותיות‬
‫עצמן‪:‬‬
‫ואחר שבאה לבחינת התפשטות‬
‫וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין‬
‫סתימין‪ ,‬נכללת ונרמזת באות ה'‪,‬‬
‫שיש לה בחינת התפשטות לרוחב‪,‬‬
‫המורה ומרמז על הרחבת הביאור‬
‫וההבנה‪ ,‬וגם לאורך‪ ,‬המורה‬
‫על בחינת ההמשכה וההשפעה‬
‫מלמעלה למטה לעלמין סתימין‪.‬‬
‫כנזכר לעיל‪ ,‬כוח הבינה שבנפש מביא‬
‫את נקודת החכמה לידי ההתפשטות‪ .‬ועל‬
‫דרך זה בספירות למעלה‪ :‬עניין הבינה הוא‬
‫התפשטות האור האלוקי המאיר בחכמה‪.‬‬
‫בהתפשטות זו יש שני עניינים – רוחב ואורך‪.‬‬
‫לכל לראש בבינה נעשית התפשטות של האור‬
‫המאיר בחכמה – "רוחב"‪ ;47‬ובנוסף‪ ,‬הבינה‬
‫מורידה את האור האלוקי לדרגות נמוכות‬
‫יותר‪ ,‬ל"עלמין סתימין" )כדלקמן(‪ ,‬שזהו‬
‫עניין ה"אורך"‪.48‬‬
‫‪ (46‬הטעם לכך שביאר אדמו"ר הזקן בקצרה את‬
‫עניין הקוץ שעל היו"ד )אף שעוסק כאן בביאור‬
‫עניינם של ד' האותיות עצמן(‪ ,‬נתבאר באריכות‬
‫בהוספה א' לפרק ח' עיין שם‪.‬‬
‫‪ (47‬כלומר‪ ,‬התפשטות זו היא בדרגת המוחין‬
‫עצמה‪ .‬בדוגמת כוח הבינה שבאדם‪ ,‬שעניינו הוא‬
‫להרחיב את נקודת השכל שבחכמה ולהביא אותה‬
‫להתגלות בריבוי פרטים – לעומק ולרוחב בעולם‬
‫השכל עצמו‪.‬‬
‫‪ (48‬ועניין זה בנפש האדם הוא היכולת להוריד את‬
‫‪94‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫לכן בחינה זו נרמזת באות ה'‪ ,‬שיש לה‬
‫גג המורה על התפשטות לרוחב‪ ,‬ורגל ימנית‬
‫המורה על המשכה מלמעלה למטה‪.‬‬
‫ואחר כך כשנמשכת המשכה‬
‫והשפעה זו יותר למטה‪ ,‬לעלמין‬
‫דאתגליין‪ ,‬וכמו האדם שרוצה לגלות‬
‫חכמתו לאחרים על ידי דיבורו על‬
‫דרך משל‪ ,‬נכללת ונרמזת המשכה זו‬
‫באותיות ו"ה‪.‬‬
‫ההמשכה ל"עלמין דאתגליין"‪ ,‬היא לא‬
‫רק ירידה נוספת באור האלוקי‪ ,‬אלא זהו סוג‬
‫אחר של המשכה‪ .‬לכן היא יכולה להיעשות‬
‫דווקא על ידי אותיות אחרות‪ ,‬אותיות ו"ה‪.‬‬
‫דבר זה מובן גם מכך שאת ההמשכה ל"עלמין‬
‫דאתגליין"‪ ,‬מדמה רבנו הזקן לאדם שרוצה‬
‫"לגלות חכמתו לאחרים"‪ .‬ההבדל בין גילוי‬
‫העניין והתפשטותו באדם עצמו‪ ,‬לגילוי‬
‫העניין אצל הזולת הוא הבדל מהותי‪ :‬כאשר‬
‫הגילוי הוא באדם עצמו – אין כאן יציאה‬
‫מעולמו של האדם; מה שאין כן כאשר האדם‬
‫מגלה את שכלו לזולת – השכל יוצא מהאדם‬
‫ומתגלה במציאות חדשה‪.‬‬
‫ועל דרך זה הוא ההבדל בין ההמשכה‬
‫ל"עלמין סתימין"‪ ,‬העולמות המכוסים‪,‬‬
‫הנעשית על ידי האות ה' עילאה‪ ,‬לגבי‬
‫ההמשכה ל"עלמין דאתגליין"‪ ,‬העולמות‬
‫המגולים‪ ,‬הנעשית על ידי האותיות ו'‪-‬ה'‪:‬‬
‫העולמות המכוסים‪ ,‬על אף שגם הם עולמות‬
‫נבראים‪ ,‬מכל מקום מורגש בהם מקורם‬
‫המהווה אותם‪ ,‬ואין הם מציאות אמיתית‬
‫של זולת‪ .‬לכן ההמשכה אליהם היא בדוגמת‬
‫המשכה לאורך כפי שהיא באדם עצמו‪ ;49‬מה‬
‫השכל‪ ,‬הנתפס בבינה‪ ,‬אל המידות שלמטה מהשכל‪.‬‬
‫ראה בהוספה ב' לפרק זה סעיף ד'‪.‬‬
‫‪ (49‬מעין ההמשכה של השכל אל המידות )כנ"ל‬
‫שאין כן העולמות המגולים הם מורגשים‬
‫כמציאות אחרת הנפרדת מהכוח האלוקי‬
‫המהווה‪ .‬לכן ההמשכה אליהם היא בדוגמת‬
‫"אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים" – זו לא‬
‫רק הוספה בכמות ההתפשטות‪ ,‬אלא זהו סוג‬
‫חדש של התפשטות‪ :‬התגלות במציאות של‬
‫זולת‪.50‬‬
‫המשכה זו ל"עלמין דאתגליין"‪ ,‬נעשית על‬
‫ידי שתי בחינות‪ :‬ששת המידות‪ ,‬והמלכות‪.‬‬
‫אותיות ו' וה' תתאה‪ .‬וכמו שזה באדם המגלה‬
‫דבר שכל לזולתו‪ ,‬שהגילוי בפועל נעשה‬
‫על ידי כוח הדיבור; אבל סיבת הגילוי היא‬
‫הרצון‪ ,‬דהיינו משיכת האדם מצד מידותיו‪,‬‬
‫לגלות חכמתו לזולת‪ .‬ונמצא שהגילוי אל‬
‫הזולת נעשה בשילוב שני הכוחות‪ :‬רצון הלב‪,‬‬
‫המידות; וכוח הדיבור‪ .51‬וכך גם למעלה‪:‬‬
‫בכדי להשפיע ולגלות את האור האלוקי‬
‫ב"עלמין דאתגליין"‪ ,‬שהם מציאות נפרדת‬
‫בהערה הקודמת(‪ ,‬שעל אף היותה המשכה מדרגה‬
‫עליונה לדרגה נמוכה‪ ,‬מן המוחין אל המידות‪ ,‬מכל‬
‫מקום שתי הדרגות הן באותו האדם )מה שאין כן‬
‫ההשפעה של האדם לאחרים עניינה הוא יציאה‬
‫מעולמו של המשפיע(‪.‬‬
‫‪ (50‬ראה בהוספה שם סעיף ג'‪" :‬החילוק שבין‬
‫"עלמין סתימין" ל"עלמין דאתגליין" אינו רק‬
‫ב"העלם" ו"גילוי" — אם מציאותם ניכרת ונגלית או‬
‫שהיא נסתרת – אלא הוא בעצם מציאותן‪" :‬עלמין‬
‫סתימין" הם ה"עולמות" ה"מכוסים" במקורם )דבר‬
‫ה' המחיה אותם(‪ ,‬וכמו דגים שבים שאי אפשר‬
‫להם להיפרד ממקור חיותם‪ ,‬דמחוץ למקורם אין‬
‫להם מציאות‪ ,‬כן ב"עלמין סתימין"‪ ,‬שעדיין אין‬
‫כאן מציאות "נפרדת" מאלקות‪ ,‬כי הם "מכוסים"‬
‫במקורם; מה שאין כן "עלמין דאתגליין" היינו‬
‫שמציאותן היא בהתגלות‪ ,‬שנתחדשה מציאות של‬
‫עולמות שמחוץ למקורם ונפרדים ממנו"‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (51‬השייך למידת המלוכה – "דבר מלך שלטון"‬
‫כדלקמן‪ .‬ובמאמר פתח אליהו שבתיקוני זוהר נאמר‪:‬‬
‫"מלכות פה"‪.‬‬
‫פרק ד'‬
‫מהאלוקות כביכול‪ ,‬יש צורך בספירות‬
‫המידות‪ 52‬והמלכות‪ ,‬כוח הדיבור‪.‬‬
‫וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את השייכות‬
‫בין ששת המידות והמלכות לאותיות ו' ה'‪:‬‬
‫כי הוי"ו מורה על ההמשכה‬
‫מלמעלה למטה‪.‬‬
‫צורת אות ו' מורה על המשכה מלמעלה‬
‫למטה‪ .‬דבר זה רומז לספירות המידות שהן‬
‫כביכול הרצון "לגלות חכמתו לאחרים"‪,‬‬
‫ל"עלמין דאתגליין"‪ .‬אמנם בשלב זה עדיין‬
‫אין המשכה בפועל ממש ל"עלמין דאתגליין"‪,‬‬
‫אלא רק כמי ש"רוצה לגלות חכמתו לאחרים"‬
‫)וההמשכה אל הזולת בפועל היא דווקא על‬
‫ידי הדיבור כדלקמן(; אבל מכל מקום עצם‬
‫הרצון לגלות חכמתו לאחרים יוצר מצב של‬
‫המשכה וגילוי אל הזולת‪.‬‬
‫‪ (52‬ואף שנתבאר לעיל בהערות ‪ 48-9‬שהמידות‬
‫באדם הן בדוגמת ההמשכה ל"עלמין סתימין"‪,‬‬
‫ואילו בנמשל למעלה המידות הן חלק מהאורך של‬
‫אות ו' שהיא ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" – ראה‬
‫בהוספה שם סעיף ה'‪ ,‬שישנו הבדל מהותי בין עניין‬
‫המידות כפי שהוא בנפש האדם למידות למעלה‪:‬‬
‫אצל הנבראים המידות נחשבות עדיין כ"עלמין‬
‫סתימין" הקשורים לעולמו של המשפיע; ואילו‬
‫למעלה המידות הן כבר התחלה של ההשפעה אל‬
‫"מחוץ" לעולמו של ה"משפיע"‪ ,‬הקב"ה‪ ,‬ל"עלמין‬
‫דאתגליין"‪.‬‬
‫ונקודת העניין בקצרה‪ ,‬שאצל האדם‪ ,‬כיוון‬
‫שגם מצד עצמות הנפש ממש ישנה נתינת מקום‬
‫למציאות דבר הזולת‪ ,‬לכן שייך לומר שהמידות‪,‬‬
‫שעניינן המשכת נפש האדם לזולתו‪ ,‬הן נחשבות‬
‫עדיין כחלק מעצמיותו; מה שאין כן למעלה‪ ,‬שמצד‬
‫עצמותו של הקב"ה אין שום מציאות בלעדו – אם‬
‫כן עצם ההמשכה וההטיה של המידות כלפי הזולת‪,‬‬
‫העולם‪ ,‬מחדשת את מציאותו )בדקות על כל‬
‫פנים(‪ ,‬ולכן נחשבת המשכה זו להשפעה ל"עלמין‬
‫דאתגליין"‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪95‬‬
‫וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר טעם נוסף‬
‫מדוע ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" נרמזת‬
‫באות ו'‪ ,‬הקשור למספר של האות‪:‬‬
‫וגם‪ ,‬המשכה זו היא על ידי מדת חסדו‬
‫וטובו‪ 53‬ושאר מדותיו הקדושות‪,‬‬
‫הנכללות בדרך כלל במספר שש‬
‫שבפסוק‪" 54‬לך ה' הגדולה וכו'"‪ ,‬עד‬
‫"לך ה' הממלכה וכו'" ולא עד בכלל‪.‬‬
‫המספר של אות ו' – שש‪ ,‬רומז לששת‬
‫המידות המוזכרות בפסוק "לך ה' הגדולה‬
‫)חסד(‪ ,‬והגבורה‪ ,‬והתפארת‪ ,‬והנצח‪ ,‬וההוד‪,‬‬
‫כי כל בשמים ובארץ )יסוד‪ ."(55‬ואילו המידה‬
‫השביעית – "לך ה' הממלכה" – מלכות‪ ,‬היא‬
‫עניין בפני עצמו‪ ,‬ובנוגע לעניינינו היא אינה‬
‫נכללת יחד באותו המספר של ששת המידות‬
‫העליונות‪ .‬לכן היא נאמרה בפסוק כעניין‬
‫בפני עצמו – "לך ה' הממלכה"‪.‬‬
‫כי מדת מלכותו ית' נקראת בשם‬
‫דבר ה'‪ ,‬כמו שכתוב‪" 56‬באשר דבר‬
‫מלך שלטון"‪ ,‬ונכללת ונרמזת באות‬
‫ה"א אחרונה של שם הוי'‪.‬‬
‫ספירת המלכות שייכת לבחינת הדיבור‬
‫שלמעלה‪ .‬וכמו שזה באדם למטה‪ ,‬ששלטונו‬
‫של המלך נעשה על ידי הדיבור – "דבר מלך‬
‫שלטון"‪ .‬והקשר בין השניים הוא בעצם תוכנם‪:‬‬
‫‪ (53‬בלקוטי לוי יצחק כאן ביאר שהכוונה במילה‬
‫"טובו" היא לספירת היסוד )"כמ"ש )ישעיה ג‪ ,‬י(‬
‫אמרו צדיק כי טוב וצדיק הוא יסוד"(‪ ,‬שהיא הסיום‬
‫של ששת המידות‪ .‬וראה ביאור עניין זה בהוספה שם‬
‫סעיף ו'‪.‬‬
‫‪ (54‬דברי הימים א‪ ,‬כט‪ ,‬יא‪.‬‬
‫‪ (55‬מבואר בתורת הקבלה שהמילה "כל" רומזת‬
‫לספירת היסוד‪.‬‬
‫‪ (56‬קהלת ח‪ ,‬ד‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫גם הדיבור וגם המלכות הם כוחות שעניינם‬
‫הוא התגלות האדם אל זולתו‪ .‬כל תוכנו של‬
‫הדיבור הוא לגלות את שכלו ומידותיו של‬
‫האדם לזולתו; וגם המלכות היא השלטון‬
‫וההנהגה של המלך על העם‪" ,‬אין מלך בלא‬
‫עם"‪ .57‬ומכיוון שעניין המלכות הוא ההתגלות‬
‫בפועל אל הזולת‪ ,‬לכן מידה זו אינה נמנית‬
‫יחד עם ששת המידות שמעליה שהתגלותן הן‬
‫בתוך מציאות האדם עצמו‪ ,‬אלא היא נמנית‬
‫ככוח בפני עצמו‪.‬‬
‫וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את השייכות‬
‫בין הדיבור והמלכות לאות ה'‪:‬‬
‫כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל‬
‫העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות‬
‫הפה‪ ,‬אחה"ע מהגרון וכו'‪ .‬וגם הברת‬
‫‪58‬‬
‫הה"א היא בחינת הבל לבד כמ"ש‬
‫"אתא קלילא דלית בה מששא"‪.‬‬
‫הדיבור של האדם פועל באופן כזה‪ :‬יוצא‬
‫הבל מן הלב שהוא "מקור הדיבור"‪ ,‬וכאשר‬
‫הוא פוגע בה' מוצאות הפה‪ ,‬מצטיירים בו‬
‫ציורי האותיות והמילים הפרטיות‪ .‬ושני‬
‫עניינים אלו – מקור הדיבור "הוא ההבל‬
‫העולה מן הלב"‪ ,‬וחמשת המוצאות היוצרים‬
‫את האותיות עצמן – נרמזים באות ה'‪:‬‬
‫המוצאות נרמזים במספר של אות ה' – ה'‬
‫מוצאות הפה‪ ;59‬ואילו פנימיות ומקור הדיבור‬
‫שהוא הבל הלב‪ ,‬נרמז בהברת האות ה'‪ :‬לאות‬
‫ה'‪ ,‬בשונה משאר אותיות‪ ,‬אין שום ממשות‬
‫ואי אפשר "למשש" אותה‪ .‬מורגש בה יותר‬
‫מכל שאר האותיות ההבל הפנימי של הלב‪,‬‬
‫‪ (57‬רבנו בחיי וישב לח‪ ,‬ל‪ .‬וראה שער היחוד‬
‫והאמונה ריש פרק ז'‪.‬‬
‫‪ (58‬בפיוט אקדמות של חג השבועות‪.‬‬
‫‪ (59‬אחה"ע מהגרון‪ ,‬בומ"פ מהשפתיים‪ ,‬זסצ"ש‬
‫מהשיניים דטלנ"ת מהלשון‪ ,‬גיכ"ק מהחיך‪.‬‬
‫שהוא מקור הדיבור‪.‬‬
‫וממשיך אדמו"ר הזקן ומתרץ שאלה‬
‫שעלולה להתעורר‪:‬‬
‫ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו‪.‬‬
‫שני הפרטים הנ"ל שבדיבור‪ :‬א( הבל‬
‫הלב‪ .‬ב( ציור האותיות‪ ,‬קיימים לכאורה רק‬
‫בדיבורו של האדם‪ ,‬אבל בבחינת הדיבור‬
‫העליון אין לכאורה לא מוצאות הפה ולא‬
‫הבל‪ ,‬ואף לא ניתן לחלק בין אות ה' לשאר‬
‫האותיות בעניין הממשות‪ ,‬שהרי כל האותיות‬
‫שלמעלה הן רוחניות ללא כל ממשות‪.‬‬
‫אך דברה תורה כלשון בני אדם‪.‬‬
‫שני הפרטים הנ"ל המבארים את ההבדל‬
‫בין אות ה' לשאר האותיות‪ ,‬הם רק בכדי‬
‫לשבר את האוזן על כך שגם למעלה ישנו‬
‫הבדל בין אות ה' הרוחנית לשאר האותיות‪.‬‬
‫בשגם שגם דבר ה' כ"ב אותיות‬
‫המתחלקות לה' חלקי המוצאות‪,‬‬
‫ובהן נברא כל היצור )וכמ"ש בלקוטי‬
‫אמרים חלק ב' פרק י"א ביאור ענין‬
‫אותיות אלו(‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬אין זה רק שכאשר רוצים לבאר‬
‫חילוק הקיים באותיות שלמעלה עלינו‬
‫להשתמש במושגים של האדם הגשמי‪ ,‬אלא‬
‫לאמיתו של דבר יש דמיון בין הפרטים של‬
‫האותיות למטה לאותיות שלמעלה‪ :‬המושגים‬
‫הללו של כ"ב אותיות וה' מוצאות‪ ,‬קיימים‬
‫גם למעלה במובן הרוחני של הדברים‪ ,‬ללא‬
‫ההגבלה וההגשמה של העניין כפי שהוא‬
‫למטה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עד כאן נתבאר כיצד האותיות של שם הוי'‬
‫רומזות לעניינן של עשר הספירות האלוקיות‪.‬‬
‫פרק ד'‬
‫כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר כיצד‬
‫אותיות אלו עצמן של שם הוי'‪ ,‬קיימות בתוך‬
‫נשמת היהודי למטה‪:‬‬
‫וככה ממש על דרך משל המבדיל‬
‫הבדלות לאין קץ‪ ,‬בנשמת האדם‬
‫שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה‬
‫נפח‪.‬‬
‫כיוון ששורש נשמות ישראל הוא בבחינת‬
‫ה"ויפח" שהיא הפנימיות שבאלוקות‬
‫המרומזת בשם הוי'‪ ,‬לכן גם בנשמה כפי‬
‫שהיא למטה‪" ,‬נשמת האדם"‪ ,‬יש את אותם ד'‬
‫אותיות בדיוק כפי שהן קיימות למעלה )"ככה‬
‫ממש"(‪.‬‬
‫יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז‬
‫באות יו"ד‪ ,‬שבכחו לצאת אל‬
‫הגילוי‪ 60‬להבין ולהשכיל באמתתו‬
‫ית' ובגדולתו וכו'‪ ,‬כל חד וחד לפום‬
‫שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו‬
‫ובינתו‪.‬‬
‫לנפש האלוקית שבכל יהודי יש את הכוח‬
‫להשכיל "באמתתו ית' ובגדולתו"‪ .‬וכוח זה‬
‫נחלק לשני חלקים‪ :‬חכמה ובינה‪ .‬החכמה‬
‫היא השכל הנעלם שאינו בבחינת גילוי‬
‫והתפשטות‪ .‬וכנ"ל‪ ,‬שבכוח החכמה מאיר‬
‫הברק המבריק‪ ,‬נקודת המושכל‪ .‬ועניין זה‬
‫להיותו בבחינת נקודה שלמעלה מהתפשטות‬
‫‪ (60‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף ג'‪ ,‬הטעם‬
‫לכך שבביאור עניין האותיות בנפש האדם מדגיש‬
‫אדמו"ר הזקן שהכוח העליון הוא המקור והשורש‬
‫לכוח שבא אחריו )כלשון אדמו"ר הזקן כאן "שבכחו‬
‫לצאת אל הגילוי"(‪ ,‬עד סיום העניין בסוף הפרק‬
‫– "ומזה נמשכה העבודה האמיתית בעסק התורה‬
‫והמצות"‪ ,‬בשונה מביאור עניין האותיות בשם הוי'‬
‫למעלה‪ .‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪97‬‬
‫הוא מרומז באות יו"ד שהיא בבחינת נקודה‪.61‬‬
‫וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב‬
‫דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית'‬
‫אזי מרומזת בינתו באות ה"א שיש‬
‫לה רוחב‪ ,‬וגם אורך המורה ההמשכה‬
‫מלמעלה למטה‪ ,‬להוליד מבינתו‬
‫והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה‬
‫ותולדותיהן במוחו ותעלומות לבו‪,‬‬
‫ואחר כך בבחינת התגלות לבו‪.‬‬
‫נתבאר לעיל שהאות ה'‪ ,‬שיש בה‬
‫התפשטות של גג ורגל ימנית‪ ,‬רומזת לספירת‬
‫הבינה שיש בה שני ענייני התפשטות‪ :‬לרוחב‬
‫ולאורך‪ .‬ועל דרך זה בכוח הבינה של הנפש‬
‫האלוקית ישנם שני פרטים אלו‪ :‬א( ה"רוחב"‬
‫הוא הרחבת ההבנה של השכל עצמו‪ .‬והיינו‬
‫כאשר האדם "מעמיק שכלו ומרחיב דעתו"‬
‫עד שהמושכל עצמו מתפתח ומתרחב לריבוי‬
‫פרטים‪ .‬ב( וה"אורך" הוא התפשטות השכל‬
‫לדרגה שלמטה ממנו‪ .‬והיינו ההמשכה‬
‫מהשכל אל המידות‪" ,‬להוליד מבינתו ‪. .‬‬
‫אהבה ויראה"‪.62‬‬
‫ובירידת השכל אל המידות גופא יש שתי‬
‫דרגות‪ :‬יש את השלב שהמידות כלולות עדיין‬
‫‪ (61‬וראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ ,59‬שם‬
‫פירש כוונת אדמו"ר הזקן כאן גם באופן אחר )שקאי‬
‫על "שכל הנעלם" שלמעלה מחכמה הגלויה‪ ,‬עיי"ש(‪.‬‬
‫‪ (62‬וכפי שנתבאר לעיל בהערה ‪ ,52‬שאצל‬
‫הנבראים ההמשכה אל המידות היא בדוגמת‬
‫ההמשכה ל"עלמין סתימין"‪ .‬ולכן המשכה זו היא‬
‫בכלל ההמשכה של ה' עילאה‪ ,‬היות והמידות כלולות‬
‫עדיין באדם עצמו; ואילו ההמשכה של אות ו'‬
‫רומזת לפעולות שהאדם עושה בעולם שמחוץ ממנו‬
‫כדלקמן )מה שאין כן למעלה‪ ,‬ההמשכה אל המידות‬
‫היא בכלל ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" שמחוץ‬
‫לאלוקות כביכול‪ ,‬ולכן המידות שלמעלה נרמזות‬
‫באות ו'(‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫במקורן‪ ,‬בשכל‪ ,‬והן אינן מורגשות בלב ממש‬
‫– "במוחו ותעלומות לבו"; ויש את התעוררות‬
‫המידות כפי שהן בהתגלות הלב ממש‪.‬‬
‫כל זאת היא ההמשכה של האות ה' הרומזת‬
‫לכוח הבינה של הנפש האלוקית‪.‬‬
‫אמנם אותיות ו' ה' הן הפעולות המעשיות‬
‫שבאות כתוצאה מההתבוננות בגדולת ה'‬
‫והתעוררות המידות‪ ,‬כפי שממשיך ומבאר‪:‬‬
‫ומזה נמשכה עבודה האמיתית‬
‫בעסק התורה והמצות בקול ודבור‬
‫או מעשה‪ ,‬הן אותיות וא"ו ה"א וכו'‪.‬‬
‫העבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות‬
‫היא כאשר העבודה נעשית מתוך התעוררות‬
‫המידות שבלב – יראה ואהבה‪ .63‬ההתלהבות‬
‫במעשה המצוות היא רק כאשר הן נעשות‬
‫מתוך רגש של אהבה ויראה‪ ,‬ובלעדיהן‬
‫העבודה היא ללא חיות וכ"מצוות אנשים‬
‫מלומדה"‪ .‬כמבואר באריכות בחלק ראשון‬
‫של התניא‪ ,‬ש"המקיימן באמת הוא האוהב‬
‫את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת"‪ .64‬ו"דחילו‬
‫ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים‬
‫במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא"‪.65‬‬
‫‪ (63‬וראה בעיונים לפרק זה סעיף ג'‪ ,‬טעם נוסף‬
‫מדוע עבודה זו דווקא נקראת "עבודה האמיתית"‪.‬‬
‫‪ (64‬פרק ד'‪.‬‬
‫‪ (65‬פרק ט"ז‪ .‬וראה שם פרקים ל"ח‪-‬מ'‪.‬‬
‫ועבודה זו של לימוד התורה וקיום‬
‫המצוות בפועל נרמזת באותיות ו' ה'‪ .‬הקול‬
‫והדיבור‪ ,‬שהוא עסק התורה שעיקרו הוא‬
‫בקול‪ ,66‬נרמזים בהמשכה של האות ו'; וכוח‬
‫המעשה‪ ,‬שהוא הנמוך ביותר בכוחות הנפש‪,‬‬
‫נרמז בהתפשטות של ה' תתאה‪ ,‬והוא מעשה‬
‫המצוות‪.‬‬
‫כעת חוזר לבאר טעם נוסף מדוע‬
‫ההתבוננות בגדולת ה' נרמזת באות י' דווקא‪:‬‬
‫וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל‬
‫באמתתו וגדולתו ית' נמשכה גם כן‬
‫מהתורה‪ ,‬דאורייתא מחכמה נפקא‬
‫היא בחינת יו"ד של שם הוי' וכו'‪.‬‬
‫ההתבוננות שהאדם מתבונן "באמיתתו‬
‫וגדולתו ית'" הם ענייני גדולת ה' כפי‬
‫שנתבארו בתורה‪ .‬וכיוון שהתורה היא בחינת‬
‫חכמה השייכת לאות י'‪ ,‬נמצא שגם מטעם זה‬
‫ההתבוננות בגדולת ה' שייכת לאות י' של שם‬
‫הוי'‪.67‬‬
‫‪ (66‬כדברי חז"ל בעירובין )נד‪ ,‬א( על הפסוק‬
‫במשלי )ד‪ ,‬כב(‪" :‬חיים הם למוצאיהם‪ ,‬למוציאיהם‬
‫בפה"‪ .‬ראה ד"ה רני ושמחי תשמ"ה‪.‬‬
‫‪ (67‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף ד'‪ ,‬ביאור פיסקה‬
‫זו באופן אחר‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬עיונים‬
‫א‪-‬‬‫וגם מ"ש בזוהר הקדוש בקצת מקומות‪ ,‬שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא זרע‬
‫לבטלה‪ ,‬והוא דבר תמוה מאד שאין לך דבר עומד בפני התשובה ואפילו עבודה זרה‬
‫וגילוי עריות וכו'‪ ,‬ופירש בראשית חכמה‪ ,‬שכונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כי‬
‫אם תשובה עילאה וכו'‪.‬‬
‫באריכות הלשון כאן – הבאת דברי הזוהר שאין תשובה מועלת‪ ,‬הקושיא על כך והבאת‬
‫דברי הראשית חכמה )במקום לכתוב בקצרה "וגם מ"ש בראשית חכמה על פי הזוהר הקדוש‪,‬‬
‫שאין תשובה תתאה מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז"ל אלא תשובה עילאה"( – מלמדנו רבנו‬
‫הזקן שסתם תשובה‪ ,‬ללא תוספת ביאור באיזה דרגת תשובה מדובר‪ ,‬היינו תשובה תתאה‪.‬‬
‫שהרי לפי פירושו של הראשית חכמה‪ ,‬דברי הזוהר "אין תשובה מועלת"‪ ,‬תשובה סתם‪ ,‬קאי‬
‫על תשובה תתאה‪.‬‬
‫ועל פי זה‪ ,‬גם דברי חז"ל "אין לך דבר שעומד בפני התשובה" – תשובה סתם‪ ,‬מיירי‬
‫בתשובה תתאה‪.‬‬
‫דבר זה מלמד‪ ,‬שהמבואר בראשית חכמה על פי דברי הזוהר‪ ,‬שלפגם הברית יש צורך‬
‫בתשובה עילאה דווקא‪ ,‬היינו בנוגע לתיקון הפגם שנעשה על ידי עבירה זו; אולם בנוגע לעצם‬
‫עניין התשובה – מה שהיא פועלת מכאן ולהבא שהאדם אינו רשע ופורק עול )וכן לעניין‬
‫שבירת המחיצה של ברזל המפסיקה בין הרשע לאביו שבשמים‪ ,‬המפריעה לו "להתחיל לעבוד‬
‫את ה'" – ראה תניא פרק י"ז( – גם תשובה תתאה מועילה‪ .‬כפשט דברי חז"ל הנ"ל‪ ,‬ש"אין לך‬
‫דבר שעומד בפני התשובה" וסתם תשובה היינו תשובה תתאה‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שבלשונו המדויק של רבנו הזקן מבואר איך "קרוב מאוד" לכל יהודי להגיע‬
‫לתשובה על כל העבירות‪ ,‬כולל גם פגם הברית‪ .‬ורק שלתיקון הפגם שנעשה על ידי עבירה זו‬
‫יש צורך בעבודה המיוחדת של תשובה עילאה‪.‬‬
‫)וראה לקמן בהוספה ב' לפרק ט' הערה ‪ ,33‬שגם תיקון הפגם נעשה על ידי תשובה תתאה‪,‬‬
‫אלא שזה עצמו נעשה ב"כוח" התשובה עילאה שבתשובה תתאה‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ועל פי זה ה"קרוב‬
‫מאוד" שנעשה על ידי ביאורו של רבנו הזקן שם הוא גם בנוגע לתיקון הפגם(‪.‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא עמ' ‪(1181‬‬
‫‪100‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ב‪-‬‬‫ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב ‪ . .‬לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות שהיא‬
‫בחינת האותיות לבד‪ ,‬ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה‪ .‬אבל נשמת האדם‬
‫שהיא מבחינת פנימיות החיות‪ ,‬היא חלק שם הוי' ב"ה‪ ,‬כי שם הוי' מורה על פנימיות החיות‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬חיות כל הנבראים היא משם אלוקים ולשם זה הם שייכים; ואילו נשמות ישראל‬
‫חיותם היא משם הוי' ולשם זה הם שייכים‪.‬‬
‫ואף על פי שכל הנבראים כולם נבראו משם הוי'‪ ,‬כמבואר בשער היחוד והאמונה פרק‬
‫ד' שפירוש שם הוי' הוא "שמהווה את הכל מאין ליש"‪ ,‬גם את שאר הנבראים‪ ,‬ועניינו של‬
‫שם אלוקים הוא רק להסתיר על החיות של שם הוי' כמבואר שם; ומאידך – גם החיות של‬
‫נשמות ישראל משם הוי' ירדה "בסתר המדרגה" והתלבשה באותיות "נעשה אדם"‪ ,‬שעניינן‬
‫הוא צמצום הנמשך משם אלוקים – מכל מקום ישנו הבדל מהותי בין הנשמות לנבראים‪:‬‬
‫בנוגע לכל הנבראים‪ ,‬על ידי שהחיות של שם הוי' מתלבשת בשם אלוקים המצמצם ומסתיר‬
‫עליה – הרי זה כאילו שבחיות המצומצמת משם אלוקים לא קיימת הבחינה הנעלית של שם‬
‫הוי' כמו שהיא מצד עצמה‪ ,‬לפני ולמעלה מהתלבשותו בשם אלוקים‪.‬‬
‫]ולמרות שהצמצום וההסתר של שם אלוקים הוא רק לגבי המקבלים‪ ,‬אבל "לגבי הקב"ה‬
‫‪ . .‬אין מדת הגבורה מסתרת ח"ו לפניו יתברך" )כמבואר בשער היחוד והאמונה בסוף פרק‬
‫ו'( – הרי כל זה הוא בנוגע אליו ית'‪ ,‬שהוא נמצא ומתפשט בכל מקום כי אין שום דבר שיכול‬
‫להסתיר עליו; אולם לגבי הנבראים – הצמצום הוא מציאות שאינה דמיון בעלמא אלא כך היא‬
‫האמת לגביהם – שהם מקבלים חיות מצומצמת משם אלוקים‪.‬‬
‫וכידוע המשל מאור השמש החודר דרך זכוכית עם גוונים לבן‪ ,‬ירוק ואדום‪ ,‬שאף על‬
‫פי שהאור מצד עצמו נשאר בפשיטותו גם לאחר התלבשותו בזכוכית‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬בנוגע‬
‫לפעולתו‪ ,‬פועל האור כמו אור אדום או ירוק – לפי הגוון בו הוא מתלבש‪ .‬וכך גם בנוגע לפעולת‬
‫הצמצום המסתיר על החיות של שם הוי' שלא תורגש בנבראים‪ :‬הסתר זה הוא "מציאות"‪ .‬אלא‬
‫שלגבי האור עצמו אין הצמצום מעלים כלל‪ ,‬אבל לגבי הנבראים ישנו הצמצום וההסתר‪,‬‬
‫ולגביהם – האור עצמו הוא מצומצם‪ .‬בדוגמת האור שמעבר לזכוכית‪ ,‬שהוא עצמו מצטייר לפי‬
‫גוון הכלי )ראה שיעורים בספר התניא עמ' ‪.[(859‬‬
‫מה שאין כן בנוגע לנשמות ישראל – החיות שלהם היא משם הוי' עצמו‪ .‬כלומר‪ ,‬אין זה רק‬
‫שלגבי שם הוי' אין שם אלוקים מסתיר לגביו ולכן הוא נמצא בהם )כמו שהוא נמצא בכל נברא‬
‫אחר(‪ ,‬אלא עניין זה מתייחס אליהם גופא – גם מצידם החיות שלהם היא משם הוי'‪ .‬זהו הגדר‬
‫שלהם עצמם‪ .‬הנשמה שלהם‪ ,‬שהיא מהות חייהם‪ ,‬היא "חלק הוי' עמו"‪.‬‬
‫וזה שהנשמה ירדה דרך המאמר "נעשה אדם"‪ ,‬אין זה אלא בדרך "מעבר" בכדי שהחיות‬
‫של שם הוי' תוכל להגיע לעולם הזה ולהיעשות "מציאות אדם"‪ ,‬אולם גם אחר כך נשארה‬
‫מהותה הפנימית של הנשמה "חלק שם הוי' ב"ה"‪ .‬השינוי הוא רק בצורה החיצונית‪ ,‬לא‬
‫פרק ד' ‪ -‬עיונים‬
‫‪101‬‬
‫במהות הפנימית‪.‬‬
‫)ראה בהוספה א' לפרק ה'‪ ,‬שהמשכת החיות מבחינת הפנימיות‪ ,‬ה"ויפח"‪ ,‬לנשמות הוא‬
‫באופן של "עולה ומגיע"‪" ,‬רצוא ושוב"‪ ,‬כך שגם החיות המתלבשת בגוף על ידי אותיות‬
‫המאמר "נעשה אדם" קשורה תמיד בשורשה הנעלה בפנימיות החיות האלוקית(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫יש להוסיף‪ ,‬שהחילוק הנ"ל בין שורש נשמות ישראל לשורש שאר כל הנבראים‪ ,‬שנשמות‬
‫ישראל הם מפנימיות החיות‪ ,‬שם הוי'‪ ,‬ושאר נבראים מחיצוניות החיות‪ ,‬שם אלוקים‪ ,‬משפיע‬
‫על הבדל נוסף במציאותם של נשמות ישראל ושאר הנבראים גופא‪:‬‬
‫בכל הנבראים "אין מהותם הוא הכח האלקי עצמו‪ ,‬רק שנבראו מהכח האלקי"; מה שאין כן‬
‫נשמת היהודי‪ ,‬אופן התהוותה הוא "מה שהאלקות גופא נעשה בבחינת יש"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬שאר נבראים הם מהות אחרת מהכוח האלוקי שנברא ממנו‪ ,‬מה שאין כן הנשמות‬
‫– הן עצמן אלוקות ממש‪ .‬בשאר נבראים חיצוניות החיות מחדשת מציאות חדשה מאין ואפס‬
‫המוחלט; מה שאין כן הנשמות הן אינן התחדשות של מציאות יש מאפס המוחלט‪ ,‬אלא כביכול‬
‫פנימיות החיות האלוקית עצמה נעשית מציאות של נשמה‪.‬‬
‫והבדל זה נובע מההבדל הראשון בין הנשמות לשאר נבראים‪ :‬כיוון ששורש הנבראים הוא‬
‫מחיצוניות החיות‪ ,‬השייכת באופן כללי לחיצוניות הכלים שבספירות‪ ,‬ש"ענינם הוא לפעול‬
‫חוץ לעצם והיינו לפעול בדבר הזולת"‪ ,‬לכן נתהווה מזה מציאות של זולת; מה שאין כן נשמות‬
‫ישראל‪ ,‬להיותן מושרשות בפנימיות החיות‪ ,‬בחינת פנימיות הכלים‪ ,‬שעניינם הוא "לצורך‬
‫עצמן"‪ ,‬לכן "נתהוו מזה הנשמות שאינו בבחינת זולת" )ראה בהמשך תרס"ו עמ' תנט‪ .‬ס"ע‬
‫תע ואילך(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫להבין זאת טוב יותר‪ ,‬אפשר להשתמש בדוגמה מההבדל בין היחס של האומן לכלי שהוא‬
‫יצר ובין היחס של האדם לבנו‪ :‬הכלי הנוצר והיוצר‪ ,‬הם שני דברים נבדלים‪ .‬הכלי הוא מציאות‬
‫שמחוץ לאדם היוצר; מה שאין כן הבן אינו דבר אחר הנבדל מהאב‪ ,‬אלא הוא המשך מציאותו‬
‫של האב‪ ,‬וכביכול חלק ממנו עצמו‪.‬‬
‫והסיבה להבדל זה‪ ,‬נובעת מההבדל בשורשם של שני הדברים באדם עצמו‪ :‬שורש היצירות‬
‫של האדם הוא בכוח המעשה שלו שהוא כוח חיצוני בלבד‪ ,‬ואילו תולדותיו של האדם –‬
‫שורשם במהותו ועצמיותו‪ .‬כוח המעשה הוא החיצוניות של האדם‪ :‬כל גדרו ועניינו של כוח‬
‫זה הוא לפעול משהו במציאות שמחוץ ממנו; מה שאין כן עניינו של כוח ההולדה אינו ליצור‬
‫משהו שמחוץ לאדם‪ ,‬אלא אדרבה – עניינו הוא שיהיה לו עצמו קיום והמשך‪ .‬לכן שורשו של‬
‫כוח זה הוא בעצם הנפש ממש‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫וכך גם בנמשל‪ :‬שורש הנבראים הוא בחיצוניות החיות‪ ,‬בדרגת האלוקות כפי שהיא‬
‫מתייחסת ובאה לפעול במציאות שמחוץ לאלוקות כביכול‪ .‬בחינת האלוקות שעניינה הוא‬
‫"לפעול חוץ לעצם‪ ,‬והיינו לפעול בדבר הזולת"‪ .‬לכן הנברא שמתהווה מבחינה זו הוא אכן‬
‫מציאות אחרת מהכוח המהווה אותו )בדוגמת הכלי שהוא נבדל מהאדם היוצר(; מה שאין כן‬
‫שורש הנשמות הוא בפנימיות האלוקות ששם אין שום תפיסת מקום למציאות אחרת ונבדלת‪,‬‬
‫זו דרגה שעניינה הוא "לצורך עצמן" כנ"ל‪ .‬לכן ה"פעולה" וההמשכה שמצד דרגה נעלית זו‬
‫אינה התהוות של דבר חדש הנבדל מהכוח‪ ,‬אלא זהו רק מה שהאלוקות עצמו נמשך ונעשה‬
‫מציאות של נשמה‪ ,‬בדוגמת הבן שעניינו הוא המשכיות מציאות האב‪ .‬וכמו שכתוב "בנים‬
‫אתם לה' אלוקיכם"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫דבר זה עצמו הוא הסיבה שעל בני ישראל ישנה השגחה אלוקית מיוחדת‪ ,‬בשונה משאר‬
‫הנבראים‪ :‬אצל עם ישראל ניכר בגלוי שהנהגת הקב"ה איתם היא למעלה מדרך הטבע‪,‬‬
‫כ"כבשה בין שבעים זאבים"‪ .‬ועל דרך זה גם בנוגע לכל יהודי בפרט – ישנה השגחה מיוחדת‬
‫מלמעלה‪ ,‬הרבה יותר מההשגחה הקיימת על שאר הנבראים‪.‬‬
‫וגם זה הוא בדוגמת ההבדל הנ"ל בין יחס האדם ליצירותיו ליחסו לתולדותיו‪ :‬ההתעניינות‬
‫של האדם במעשי ידיו אינה נוגעת בנפשו כל כך‪ .‬אמנם אדם חס על מעשה ידיו‪ ,‬אבל מכל‬
‫מקום אין זה דומה כלל ליחס וההתעניינות שלו בתולדותיו‪ ,‬שכאשר קורה להם משהו – הדבר‬
‫נוגע בעומק נפשו‪.‬‬
‫דבר זה הוא תוצאה של ההבדל הנ"ל‪ :‬הנשמות הן עצמן "חלק שם הוי' ב"ה"‪ ,‬בדוגמת‬
‫הבן שהוא המשך מציאות האב‪ ,‬ולכן ענייניו נוגעים בעומק נפשו; מה שאין כן הנבראים‬
‫הם מציאות אחרת מהאלוקות‪ ,‬לכן ההתעניינות של היוצר שלהם בהם אינה דומה כלל‬
‫להתעניינותו בבניו‪ ,‬בני ישראל שהם בנים למקום‪.‬‬
‫)ע"פ הוספה א' לפרק זה ובהערות שם(‬
‫ג‪-‬‬‫שכל הנעלם המרומז באות יו"ד‪ ,‬שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו‬
‫ית' ובגדולתו ‪ . .‬ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות‪.‬‬
‫כוונת אדמו"ר הזקן כאן‪ ,‬היא לבאר איך שישראל הם "חלק שם הוי' ב"ה"‪ .‬מזה מובן‪ ,‬שאין‬
‫הכוונה רק שבנשמת היהודי יש דוגמת ד' אותיות שם הוי' לפי ששורש נשמתו הוא משם הוי'‬
‫)ועשר כוחות הנפש משתלשלים מעשר ספירות העליונות ה"נרמזות בשם הוי' ב"ה"( – אלא‬
‫שד' אותיות הוי' עצמן מאירות בנפש היהודי‪ ,‬כפי שהיא מלובשת בגופו‪.‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬עיונים‬
‫‪103‬‬
‫והנה‪ ,‬הנשמה עצמה‪ ,‬אף ששורשה הוא משם הוי'‪ ,‬הרי כפי שנתבאר לעיל בפרק זה היא‬
‫"ירדה בסתר המדרגה ‪ . .‬על ידי בחינת האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' כדי להתלבש‬
‫בגוף עולם הזה התחתון"‪ ,‬שזה נעשה על ידי שם אלוקים‪ .‬ועל ידי כך הנשמה נעשית בבחינת‬
‫"מציאות אדם"‪ .‬ולכן בנשמה מצד עצמה כפי שהיא למטה‪ ,‬לא נרגש בה בגלוי שד' ה"אותיות"‬
‫שלה‪ ,‬דהיינו כל כוחותיה‪ ,‬הן הן ד' אותיות שם הוי' המאירות בה‪.‬‬
‫וגילוי עניין זה שד' אותיות של הנשמה הן הן ד' האותיות של שם הוי' המאירות בה‪ ,‬נעשה‬
‫על ידי עסק התורה והמצוות‪ .‬התורה והמצוות הן חכמתו ורצונו של הקב"ה בגלוי ממש‪,‬‬
‫"אורייתא וקוב"ה כולא חד"‪ ,‬ולכן‪ ,‬על ידי עסק התורה והמצות מתגלה מהותה האמיתית של‬
‫הנשמה שהיא – היותה "חלק משם הוי' ב"ה" )על דרך ביאור החסידות במאמר הזוהר "ישראל‬
‫מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה"‪ ,‬שגילוי שורש הנשמה בקוב"ה נעשה על ידי אורייתא‬
‫דווקא‪ .‬ראה לקוטי תורה שה"ש טז‪ ,‬ד ואילך(‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שזהו דיוק לשון אדמו"ר הזקן כאן "ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה‬
‫והמצות"‪ :‬אין הכוונה רק שאז "עסק התורה והמצוות" הוא בשלמות ובאמת כיוון שהוא נעשה‬
‫מתוך אהבת ה' ויראתו – שאז העבודה היא אמיתית מצד האדם‪ ,‬היא קשורה לפנימיותו; אלא‬
‫הכוונה היא גם ש"עסק התורה והמצוות" מצד עצמו הוא דווקא ה"עבודה האמיתית" ביחס‬
‫להתבוננות והתעוררות המידות‪ .‬והיינו שעבודת ה' האמיתית היא דווקא העבודה של לימוד‬
‫תורתו של הקב"ה וקיום מצוותיו‪ .‬רק על ידי כך היהודי נדבק באמת בקב"ה‪ .‬ועל דרך מה‬
‫שכתוב בתניא חלק ראשון ריש פרק ד'‪ :‬ש"אי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח‬
‫פיקודין"‪.‬‬
‫והטעם לכך הוא‪ ,‬לפי שהעבודה של התבוננות ואהבה ויראה הם שכל ומידות של נברא‪.‬‬
‫וכנ"ל‪ ,‬שהנשמה למטה נעשית בבחינת "מציאות אדם"‪ ,‬ואילו המהות הפנימית של הנשמה‬
‫שהוא היותה "חלק שם הוי' ב"ה" היא בהעלם‪ .‬וכמבואר בתניא שם פרק ל"ה‪ ,‬ש"נשמת האדם‬
‫)מצד עצמה( אפילו הוא ‪ . .‬עובד ה' ביראה ואהבה ‪ . .‬אינה בטילה במציאות לגמרי ‪ . .‬רק הוא‬
‫דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו ‪ . .‬ואין אור ה' שורה ומתגלה בו – אלא על ידי קיום המצות שהן‬
‫רצונו וחכמתו ית' ממש"‪ .‬דווקא על ידי עסק התורה והמצוות‪" ,‬אור ה' ממש" מקיף ומלביש‬
‫את הנפש "מראשה ועד רגלה" )שם פרק ד'(‪ ,‬ואז האדם מתחבר למהותו הפנימית והאמיתית‬
‫שהיא – ד' אותיות שם הוי' ממש‪.‬‬
‫‪‬‬
‫על פי זה יובן הטעם להבדל בין ביאור ד' האותיות של שם הוי' למעלה לביאור עניינם של‬
‫האותיות כפי שהן למטה‪:‬‬
‫בביאור ד' אותיות שם הוי' בנפש האדם‪ ,‬מדגיש אדמו"ר הזקן בלשונו‪ ,‬שהמדרגה העליונה‬
‫)האות הקודמת בשם הוי'(‪ ,‬היא שורש ומקור לדרגה שמתחתיה‪ ,‬מה שאין כן בביאור עניין‬
‫האותיות למעלה אין הדגשה כזו‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫וכמו בביאור אות י'‪ ,‬שבביאור עניינה למעלה כתב אדמו"ר הזקן שהיא "מרמזת לחכמתו‬
‫ית' שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה";‬
‫ואילו בביאור עניינה בנפש האדם אינו אומר שהוא "שכל הנעלם קודם שבא לידי גילוי"‪,‬‬
‫אלא מדייק וכותב "שכל הנעלם ‪ . .‬שבכחו לצאת אל הגילוי"‪ .‬שינוי זה מדגיש‪ ,‬שעניינו של‬
‫שכל הנעלם שבנפש האלוקית של היהודי הוא‪ ,‬שהוא המקור והשורש להתגלותו בדרגות‬
‫שמתחתיו‪.‬‬
‫וכך גם לאחרי זה‪ ,‬לאחר ביאור אות ה' עילאה בנפש האדם‪ ,‬מדייק אדמו"ר הזקן וכותב‬
‫"ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו‬
‫ה"א"‪ .‬והיינו שההתבוננות בגדולת ה' והתעוררות המידות – אהבת ה' ויראתו הנולדות ממנה‪,‬‬
‫מביאים ל"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות ‪ . .‬אותיות וא"ו ה"א"‪ .‬מה שאין כן בביאור‬
‫העניין למעלה כתב רק "ואחר כך כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה"‪.‬‬
‫הטעם לכך יש לבאר על פי הנ"ל‪ ,‬שבזה מדגיש אדמו"ר הזקן שד' אותיות של שם הוי' בנפש‬
‫הן "סדר השתלשלות" מדרגה לדרגה‪ ,‬וכוונת כולן היא להביא לתוצאה הסופית – ל"עבודה‬
‫האמיתית בעסק התורה והמצות"‪ .‬בכך הוא רומז‪ ,‬ש"עסק התורה והמצות" שהוא התוצאה‬
‫של כל כוחות הנפש‪ ,‬הוא המגלה את המהות הפנימית של הכוחות שהם הארת ד' אותיות שם‬
‫הוי' ממש‪.‬‬
‫)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪(62‬‬
‫ד‪-‬‬‫וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה גם כן מהתורה‪,‬‬
‫דאורייתא מחכמה נפקא היא בחינת יו"ד של שם הוי' וכו'‪.‬‬
‫לפי ביאור הנ"ל בעיונים סעיף ג'‪ ,‬יש להמשיך ולבאר בדרך זו את דברי אדמו"ר הזקן בסוף‬
‫הפרק ש"ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה גם כן מהתורה"‪.‬‬
‫כפי שנתבאר לעיל‪ ,‬כוונת אדמו"ר הזקן היא לקשר בין כוחות הנפש – השכל והמידות‪,‬‬
‫לפעולותיה בלימוד התורה וקיום המצוות‪ ,‬ודווקא על ידי כך מתגלה איך ד' האותיות שבנפש‬
‫היהודי הן הן הד' אותיות של שם הוי' עצמן‪ .‬אבל ניתן להקשות על כך‪ :‬בשלמא בנוגע לאהבת‬
‫ה' ויראתו יש לומר‪ ,‬שכיוון שהמידות מתלבשות ממש "במעשה המצוות להחיותם" )כמבואר‬
‫בחלק ראשון פרק ט"ז( והן גורמות התלהבות בקיום המצוות כך שעל ידן הקיום הוא בתכלית‬
‫השלמות – נמצא שגם הן נכללות על ידי התלבשות זו ב"עבודה האמיתית" שהוא עסק התורה‬
‫והמצוות שהן רצונו וחכמתו ית';‬
‫אבל בנוגע להתבוננות המוחין יש מקום לומר שהן רק הכנה והקדמה ל"עבודה האמיתית‬
‫פרק ד' ‪ -‬עיונים‬
‫‪105‬‬
‫בעסק התורה והמצוות"‪ ,‬אולם כוחות אלו עצמם אינם מתלבשים ממש בעסק התורה והמצוות‪.‬‬
‫השכל שבראש אינו ב"קירוב" לפעולות של האדם‪ ,‬וכמבואר בתניא )בפרק ט"ז(‪ ,‬שהשכל‬
‫שבמוח הוא "למעלה מעלה מבחינת המעשה"‪ .‬ונמצא לכאורה‪ ,‬שבמוחין חסר בשלמות הגילוי‬
‫שהן הן האותיות של שם הוי'?‬
‫לכן מוסיף אדמו"ר הזקן הסבר נוסף בסוף הפרק‪ ,‬המשייך את אותיות י"ה שבנפש לתורה‬
‫עצמה‪" :‬וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל כו' נמשכה גם כן מהתורה"‪ .‬כלומר‪ :‬השייכות‬
‫"אם" ומקור למידות –‬
‫של התבוננות המוחין לעסק התורה והמצות אינה רק מצד היותה ֵ‬
‫מצד זה שההתבוננות היא המעוררת את המידות )כמבואר בתניא שם פרק ג'(‪ ,‬והמידות‬
‫"הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם" )שבאופן זה השייכות היא רק כהכנה והקדמה‬
‫ל"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות" כנ"ל(‪ ,‬אלא השייכות היא גם מצד ההתבוננות‬
‫עצמה‪" :‬ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' )שבזה נכלל גם "להבין" — בינה‪,‬‬
‫וגם "להשכיל" – נקודת החכמה( נמשכה גם כן מהתורה"; וכיוון "דאורייתא מחכמה נפקא‬
‫היא בחינת יו"ד של שם הוי" שלמעלה‪ ,‬הרי נמצא‪ ,‬שבהתבוננות עצמה‪ ,‬שנמשכה מהתורה‪,‬‬
‫יש הארת שם הוי' ממש‪.‬‬
‫)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪(64‬‬
‫‪106‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספות‬
‫ הוספה א' ‪-‬‬‫ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב‪ ,‬וכמו שכתוב "כי ה' אלקיכם הוא אלקי‬
‫האלקים גו'" "הודו לאלקי האלקים גו'" "ויבאו בני האלקים להתייצב גו'" לפי שיניקת‬
‫חיותם היא מבחינת חיצוניות שהיא בחינת האותיות לבד‪ ,‬ושם אלקים הוא בחינת‬
‫חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה‪ .‬אבל נשמת האדם שהיא מבחינת פנימיות החיות‪ ,‬היא‬
‫חלק שם הוי' ב"ה‪ ,‬כי שם הוי' מורה על פנימיות החיות שהוא למעלה‬
‫מעלה מבחינת האותיות‪.‬‬
‫א‪ .‬באגרת התשובה פרק ד'‪ 1‬כתב אדמו"ר‬
‫הזקן‪" :‬ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים‬
‫בכתוב ]ומביא ג' פסוקים[ וכמו שכתוב‪ 2‬כי‬
‫ה' אלקיכם‪ 3‬אלקי האלקים גו'‪ ,4‬הודו לאלקי‬
‫האלקים גו'‪ ,4‬ויבאו בני האלקים להתייצב גו'‪,4‬‬
‫לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות כו'‬
‫ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות כו'"‪.‬‬
‫ובהערות אאמו"ר‪ 5‬מבאר‪ ,‬ש"הביא ג'‬
‫פסוקים לנגד הג' בחינות מלאכים‪ ,‬שרפים‬
‫‪ (1‬צד‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (2‬עקב י‪ ,‬יז‪ .‬תהלים קלו‪ ,‬ב‪ .‬איוב א‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪ (3‬בעקב שם‪ :‬הוא אלקי‪ .‬וראה ב"הערות‬
‫ותיקונים" לאגרת התשובה כאן‪.‬‬
‫‪ (4‬כן צריך להיות — ולא כו' — וכמו שנתקן‬
‫ב"לוח התיקון"‪.‬‬
‫‪ (5‬לקוטי לוי יצחק על תניא עמוד כט‪.‬‬
‫חיות אופנים‪ ,6‬שבג' עולמות‪ 7‬בריאה ]שרפים[‬
‫‪ (6‬הטעם לזה שאינו מסתפק ב"הג' בחי'‬
‫מלאכים" ומוסיף "שרפים חיות אופנים" — ובפרט‬
‫שדרכו לכתוב בקיצור — יש לומר‪ :‬בזהר ח"ב‬
‫)מג‪ ,‬א( וברמב"ם הל' יסודי התורה )פ"ב ה"ז(‪,‬‬
‫שיש עשר בחינות במלאכים‪ .‬ולכן מוסיף "שרפים‬
‫חיות אופנים"‪ ,‬שבג' בחינות אלו "נכללו כל שאר‬
‫מדריגות המלאכים שהם עשר" )סדור תפלה למשה‬
‫)להרמ"ק( ברכת יוצר )סה‪ ,‬א(‪ .‬דרישות בעניני‬
‫המלאכים )להנ"ל‪ .‬ירושלים‪ ,‬תש"ה( הדרישה הא'‬
‫החקירה הו' והז'(‪.‬‬
‫‪ (7‬כן הוא בפשטות בכמה וכמה מקומות )ראה‬
‫כתבי האריז"ל בכוונות והאופנים וחיות הקודש כו'‬
‫השרפים‪ .‬וראה אור התורה ריש פרשת וישלח(‪.‬‬
‫וצריך עיון קצת מחגיגה )יב‪ ,‬סוף עמוד ב'( ערבות‬
‫כו' שם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת‬
‫כו'‪ .‬וראה אור התורה במדבר עמוד קמג‪ .‬ואין כאן‬
‫מקומו‪.‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה א'‬
‫יצירה ]חיות[ עשי' ]אופנים[‪ ,‬והתהוותם‬
‫הוא ‪ . .‬מג' בחי' אותיות ]היינו שגם האותיות‬
‫שמהן נתהוו המלאכים נחלקות לג' בחינות[‪,‬‬
‫מחשבה בבריאה‪ ,‬דיבור ביצירה‪ ,‬מעשה‬
‫בעשי'"‪.‬‬
‫מהוספה זו )שגם בהאותיות יש ג' בחינות(‬
‫משמע‪ ,‬שבהבאת ג' הפסוקים "לנגד הג'‬
‫בחינות מלאכים"‪ ,‬כוונת אדמו"ר הזקן לרמז‬
‫לא רק לג' הבחינות שבמלאכים המתהווים‬
‫משם אלקים )ושלכן נקראים בשם זה(‪,‬‬
‫אלא עוד זאת‪ ,‬שבשם אלקים עצמו )בחי'‬
‫האותיות( המהווה אותם יש ג' בחינות‪ :‬השם‬
‫אלקים שבפסוק הראשון )כי ה' אלקיכם‬
‫אלקי האלקים גו'( רומז על אותיות המחשבה‬
‫ומשם נתהוו המלאכים שבבריאה; השם‬
‫אלקים שבפסוק השני )הודו לאלקי האלקים‬
‫גו'( מורה על אותיות הדיבור‪ ,‬שמהן נתהוו‬
‫המלאכים שביצירה; והשם אלקים שבפסוק‬
‫השלישי )ויבואו בני האלקים להתייצב גו'(‬
‫מורה על אותיות המעשה‪ ,‬שמהן נתהוו‬
‫המלאכים שבעשי'‪.‬‬
‫וצריך ביאור‪ :‬למאי נפקא מינה באגרת‬
‫התשובה כאן לרמז שכל בחינה במלאכים‬
‫מתהווה מאותיות אחרות?‬
‫בשלמא אם אאמו"ר הי' כותב רק שג'‬
‫הפסוקים הם "לנגד הג' בחי' מלאכים" —‬
‫הי' אפשר לבאר‪ ,‬שהטעם שהביא אדמו"ר‬
‫הזקן ג' פסוקים הוא להדגיש‪ ,‬שכל הבחינות‬
‫במלאכים‪ ,‬אפילו הבחינה העליונה ביותר‬
‫)דעולם הבריאה‪ ,(8‬מתהווה רק משם אלקים;‬
‫אבל כיון שאאמו"ר מוסיף "והתהוותם‬
‫הוא ‪ . .‬מג' בחי' אותיות כו'"‪ ,‬הרי מובן‬
‫)כנזכר לעיל(‪ ,‬שמפרש דברי אדמו"ר הזקן‪,‬‬
‫שבהבאת ג' הפסוקים כוונתו לרמז גם על‬
‫‪ (8‬ראה פרדס שט"ז פ"ד‪ :‬מי נתן מלאך נוצר בתוך‬
‫האצילות‪.‬‬
‫‪107‬‬
‫חילוקי הדרגות בהאותיות שמהן מתהוות ג'‬
‫הבחינות שבמלאכים — ואם כן תמוה‪ :‬למאי‬
‫נפקא מינה באגרת התשובה לרמז פרטי‬
‫הדרגות שבשורש התהוות המלאכים?‬
‫ב‪ .‬גם צריך ביאור בכללות הענין המבואר‬
‫באגרת התשובה כאן‪:‬‬
‫ההסבר מדוע "נקראו המלאכים בשם‬
‫אלקים" בא בהמשך להמבואר לפי זה אודות‬
‫מעלת נשמת האדם לגבי שאר כל הנבראים‪,‬‬
‫ש"צבא השמים ואפילו המלאכים ‪ . .‬נבראו‬
‫מאין ליש וחיים וקיימים מבחי' חיצוניות‬
‫החיות ‪ . .‬המלובשת באותיות שבעשרה‬
‫מאמרות"‪ ,‬מה שאין כן "נשמת האדם שנמשכה‬
‫תחלה מבחינת פנימיות החיות" )אלא ש"אחר‬
‫כך ירדה ‪ . .‬על ידי בחי' האותיות שבמאמר‬
‫נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עולם הזה‬
‫התחתון"(‪.‬‬
‫ובהמשך לזה אומר‪" :‬ולכן נקראו המלאכים‬
‫בשם אלקים כו'"‪ ,‬שלפי הביאור הנזכר לעיל‬
‫]שמלאכים קיומם מחיצוניות החיות ונשמת‬
‫האדם שרשה מפנימיות החיות[ יובן גם הטעם‬
‫ש"נקראו המלאכים בשם אלקים"‪ ,‬ואילו‬
‫נשמת האדם היא "חלק שם הוי' ברוך הוא‬
‫)כפי שהביא לעיל‪ 9‬הפסוק‪" 10‬כי חלק ה' עמו‬
‫וגו'"( — כי "שם אלקים הוא בחי' חיצוניות ‪. .‬‬
‫)ו(שם הוי' מורה על פנימיות החיות"‪.‬‬
‫וצריך להבין‪:‬‬
‫מזה שמכל הנבראים המתהווים‬
‫מחיצוניות החיות רק המלאכים נקראים בשם‬
‫אלקים מוכח‪ ,‬שזה שהם נקראים בשם אלקים‬
‫הוא מצד מעלתם המיוחדת לגבי שאר כל‬
‫הנבראים‪ ,‬אפילו לגבי צבא השמים ]שאינם‬
‫‪ (9‬צג‪ ,‬סוף עמוד ב'‪.‬‬
‫‪ (10‬האזינו לב‪ ,‬ט‪.‬‬
‫‪108‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫נקראים בשם אלקים[ — ומעלתם היא‪,‬‬
‫שהחיות האלקי משם אלקים המהווה ומחי'‬
‫אותם הרי היא בגילוי בהם‪ ,‬עד שהם נקראים‬
‫)בגילוי( בשם אלקים‪.‬‬
‫ואינו מובן‪:‬‬
‫באגרת התשובה כאן מדבר רק אודות‬
‫בחינת החיות המהווה ומחיה את המלאכים‪,‬‬
‫שהיא רק מבחינת חיצוניות )כמו החיות של‬
‫כל צבא השמים(‪ ,‬ואם כן למאי נפקא מינה‬
‫ענין זה ש"נקראו המלאכים בשם אלקים"‪,‬‬
‫המורה על אופן החיות ]ובזה הם מובדלים‬
‫מכל צבא השמים[‪ ,‬שהחיות היא בגילוי‬
‫אצלם?‬
‫וגדלה השאלה עוד יותר‪ :‬בנוגע לנשמת‬
‫האדם הנמשכת מפנימיות החיות )שם הוי'(‬
‫לא מצינו שהיא נקראת בשם הוי'‪] 11‬וכדמוכח‬
‫כאן גופא‪ ,‬שבסיום הענין‪ ,‬גבי "אבל נשמת‬
‫האדם כו'"‪ ,‬לא כתב אדמו"ר הזקן ש"נקראת‬
‫בשם הוי'" )כמו שכתוב גבי מלאכים(‪ ,‬כי אם‬
‫רק ש"היא חלק שם הוי' ברוך הוא"[‪ ,‬והטעם‬
‫על זה הוא‪ ,‬כי בנשמת האדם אין החיות משם‬
‫הוי' בגילוי‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ :‬מזה שנשמת האדם לא נקראת‬
‫אפילו בשם אלקים )להיות ש"אחר כך ירדה‬
‫‪ . .‬על ידי בחינת האותיות שבמאמר נעשה‬
‫אדם"(‪ ,‬מוכח‪ ,‬שאפילו בחינה זו אינה בגילוי‬
‫בנשמת האדם‪.‬‬
‫ועל פי זה צריך ביאור‪ :‬איך מתאים להביא‬
‫ענין זה‪ ,‬המורה על מעלת המלאכים אפילו‬
‫‪ (11‬ואדרבה‪ :‬ממה שאמרו רז"ל )בבא בתרא עה‪,‬‬
‫ב( "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקדוש‬
‫ברוך הוא"‪ ,‬וברשב"ם )ועל דרך זה ברבינו גרשום(‬
‫שם‪" :‬שיהא שמם ה'" — מוכח‪ ,‬שזהו חידוש שיהי'‬
‫רק לעתיד‪ .‬ולהעיר מחדושי אגדות מהרש"א שם‬
‫)דבור המתחיל ג' דברים(‪ ,‬שגם אז "שם של הקב"ה‬
‫יהי' בהם )רק( שם לווי"‪.‬‬
‫על נשמת האדם — כאשר כוונת הדברים‬
‫כאן היא לבאר מעלת נשמת האדם על )צבא‬
‫השמים‪ ,‬ואפילו( מלאכים?‬
‫ג‪ .‬ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬
‫כוונת אדמו"ר הזקן בהביאו הפסוק‬
‫"כי חלק ה' עמו גו'" היא להסביר‪ ,‬שלא רק‬
‫ששורש הנשמה הוא משם הוי'‪ ,‬אלא עוד זאת‪,‬‬
‫שגם כפי שנשמת האדם נמצאת למטה בגוף‬
‫]שרק אז נקראת "נשמת האדם"[ הרי היא‬
‫"חלק שם הוי' ברוך הוא"‪.12‬‬
‫]וכפי שממשיך להלן‪ ,13‬שבנשמת האדם‬
‫למטה ישנן ד' אותיות שם הוי' — שזה נוגע‬
‫לביאור ענין התשובה‪ ,‬כי זה שנשמת האדם‬
‫למטה היא חלק משם הוי' מדגיש גודל הפגם‬
‫שבחטא‪ ,‬שעל ידי כל חטא גורמים שההשפעה‬
‫מה"א תתאה דשם הוי' תרד בגלות‪ ,14‬ופוגמים‬
‫גם בשאר האותיות‪ ,‬גם בג' אותיות ראשונות‬
‫‪ (12‬וההוכחה על זה מהכתוב "כי חלק ה' עמו" היא‬
‫בפשטות ] ‪ -‬נוסף לזה ש"עם" )עמו( הוא "מלשון‬
‫עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים" )שער‬
‫היחוד והאמונה ריש פרק ז'( הרי[ פסוק זה בא‬
‫בהמשך למה שכתוב לפני זה "יצב גבולות עמים‬
‫למספר בני ישראל"‪ ,‬וכפרוש רש"י שם‪" :‬שהי'‬
‫חלקו כבוש ביניהם" )בין העמים(‪ ,‬והרי בנשמות כמו‬
‫שכתוב למעלה אין זה שייך‪] .‬על פי זה יומתק גם מה‬
‫שמעתיק מהכתוב תיבת כי[‪.‬‬
‫ועל פי זה יומתק גם כן מה שמביא כאן )באגרת‬
‫התשובה( גם הכתוב "כי חלק ה' עמו וגו'"‪ ,‬מה שאין‬
‫כן בחלק א' ריש פרק ב' מביא רק הכתוב ויפח באפיו‬
‫וגו' — כי בחלק א' מדבר בעיקר בענין שרש המשכת‬
‫הנשמה‪ ,‬שהיא נמשכת "מתוכיותו ומפנימיותו"‪ ,‬מה‬
‫שאין כן באגרת התשובה כאן רוצה להדגיש שגם‬
‫בהיותה למטה מלובשת בגוף היא חלק שם הוי' ברוך‬
‫הוא‪.‬‬
‫‪ (13‬צה‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (14‬כדלקמן סוף פרק ו'‪.‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה א'‬
‫דשם הוי'‪.[15‬‬
‫ואף על פי שנשמת האדם רק "נמשכה‬
‫תחלה מבחי' פנימיות החיות" )שם הוי'(‬
‫כנזכר לעיל‪ ,‬ואילו "אחר כך ירדה ‪ . .‬על‬
‫ידי בחי' האותיות כו' )שם אלקים( ‪ . .‬כדי‬
‫להתלבש בגוף"‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬הרי נשמת האדם‬
‫קשורה תמיד עם פנימיות החיות‪ ,‬עד שהיא‬
‫חלק משם הוי' גם בהיותה מלובשת בגוף‪.‬‬
‫וזהו היתרון )והעילוי( בנשמת האדם על‬
‫כל הנבראים‪ :‬הגם שגם שורש כל הנבראים‬
‫הוא משם הוי' ]כמבואר בארוכה בתניא חלק‬
‫ב'‪ ,16‬שפירוש שם "הוי'" הוא "שמהוה את הכל‬
‫מאין ליש"‪ ,‬ושם אלקים רק מצמצם החיות‬
‫משם הוי' ומסתיר עליו[‪ ,‬מכל מקום יש‬
‫יתרון בנשמת ישראל בכך‪ ,‬שגם אחרי ירידתה‬
‫"על ידי בחי' האותיות )שם אלקים( כו' כדי‬
‫להתלבש בגוף עולם הזה התחתון" הרי היא‬
‫קשורה עדיין עם שם הוי'‪.‬‬
‫ד‪ .‬ובמה בא לידי ביטוי יתרון זה שבנשמת‬
‫האדם )שהיא מקושרת עם שם הוי'( לגבי‬
‫שאר הנבראים?‬
‫לכאורה היה אפשר לבאר זה על פי‬
‫‪ (15‬כדלקמן סוף פרק ז' בנוגע לכמה עונות‪ .‬ויש‬
‫לומר‪ ,‬שעל דרך זה הוא )בכללות( בכל חטא —‬
‫מכיון שכל מעשה יש בה )בכללות( כל כחות הנפש‪.‬‬
‫ולהעיר ממה שכתוב באגרת התשובה )סוף פרק ו'(‬
‫שם "תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות וכמו שכתוב ושב‬
‫ה' אלקיך את שבותך כו'" — שלשון הפסוק "ושב‬
‫ה' גו'" )בפשטות( מורה שההשבה היא בכללות שם‬
‫הוי'‪.‬‬
‫]על פי זה יומתק גם מה שבכל חטא צריך להיות‬
‫לא רק תשובה תתאה אלא גם תשובה עילאה‬
‫כדמשמע לקמן פרק ח'[‪.‬‬
‫‪ (16‬פרק ד'‪.‬‬
‫‪109‬‬
‫המבואר בתניא‪ 17‬שענין הצמצום וההס־‬
‫תר דשם אלקים )בגימטריא הטבע‪ (18‬הוא‬
‫להסתיר על האור דשם הוי' שלמעלה מהטבע‬
‫ו"נראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך‬
‫הטבע"‪.‬‬
‫ועל פי זה הי' אפשר לומר‪ ,‬שהיתרון‬
‫בנשמת האדם על ידי זה שהיא מקושרת )גם‬
‫כפי שהיא למטה( בשם הוי' הוא בכך‪ ,‬שאצל‬
‫ישראל ניכר בגלוי שהנהגת הקב"ה עמם היא‬
‫למעלה מהטבע ]ולא רק עם כלל ישראל‪,‬‬
‫אלא עם כל אחד ואחד מישראל בפרט[‪.‬‬
‫אבל לפי זה יוצא‪ ,‬שהחילוק בין נשמת‬
‫האדם ושאר הנבראים אינו "הפרש עצום‬
‫מאד"‪"] 19‬עצום" באיכות‪" ,‬מאד" בכמות[‪,‬‬
‫אלא רק בדוגמת החילוק בין נבראים עליונים‬
‫ונבראים תחתונים‪ ,‬ולדוגמא — ההבדל בין‬
‫צבא השמים וצבא הארץ‪:‬‬
‫כשם שמעלת צבא השמים על צבא‬
‫הארץ היא‪ ,‬שהאור האלקי שבצבא השמים‬
‫הוא בגילוי יותר מצבא הארץ‪ ,‬עד שעל ידי‬
‫"שאו מרום עיניכם" ניכר )"וראו"( ה"מי ברא‬
‫אלה"‪ — 20‬הנה על דרך זה היא המעלה )לפי‬
‫ביאור הנזכר לעיל( בנשמת האדם גם לגבי‬
‫צבא השמים‪ ,‬דכאשר רואים שבני ישראל‬
‫הם כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא‬
‫משתמרת"‪) 21‬ועל דרך זה בנוגע לכל אחד‬
‫‪ (17‬חלק ב' ריש פרק ו'‪.‬‬
‫‪ (18‬פרדס שי"ב פ"ב‪ .‬ובשל"ה )פט‪ ,‬א( משמע‬
‫קצת שכן הוא בזהר‪.‬‬
‫‪ (19‬לשון אדמו"ר הזקן באגרת התשובה כאן )צד‪,‬‬
‫א(‪ .‬וראה לקמן הערה ‪ 25‬בשולי הגליון הב'‪.‬‬
‫‪ (20‬ישעי' מ‪ ,‬כו‪ .‬וראה ד"ה זה בספר החקירה‬
‫להצמח צדק )קא‪ ,‬א ואילך(‪ .‬שם נד‪ ,‬ב ואילך‪.‬‬
‫‪ (21‬ראה תנחומא תולדות ה‪ .‬אסת"ר פ"י‪ ,‬יא‪.‬‬
‫‪110‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ואחד מישראל בפרט‪ ,(22‬רואים גילוי אלקות‬
‫באופן גלוי ומיידי יותר מאשר על ידי ה"ראו"‬
‫בצבא השמים‪.‬‬
‫ועוד זאת )ועיקר(‪ :‬לפי ביאור זה מובן‬
‫רק כיצד נשמת האדם מורה על שם הוי'‬
‫)שלמעלה מהטבע(‪ ,‬אבל לא שהיא עצמה הוי‬
‫"חלק שם הוי' ברוך הוא"‪.‬‬
‫ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן "ולכן נקראו‬
‫המלאכים בשם אלקים כו'" )ומביא על זה ג'‬
‫פסוקים(‪ ,‬ללמדנו‪ ,‬שהחילוק בין נשמת האדם‬
‫ושאר כל הנבראים )כולל גם צבא השמים‪,‬‬
‫ואפילו מלאכים( הוא חילוק עיקרי בעצם‬
‫מהותם )ולא רק באופן הגילוי(‪ .‬כדלקמן‪.‬‬
‫ה‪ .‬הטעם ש"נקראו המלאכים בשם אלקים"‬
‫הוא )כנזכר לעיל סעיף ב'( לפי שהחיות‬
‫האלקי הוא בגילוי אצלם‪.‬‬
‫זאת אומרת‪ :‬לא רק שעל ידם מתגלה שיש‬
‫אור אלקי המהווה ומחי' אותם — בדוגמת‬
‫הענין ד"וראו מי ברא אלה" בצבא השמים‬
‫— אלא שבמציאותם גופא נרגשת אלקות‬
‫בגילוי ]דמציאותם היא כשמם‪" :‬מלאכים" —‬
‫שעומדים בביטול תמידי‪ ,23‬מוכנים ומזומנים‬
‫לקיים שליחותו של הקדוש ברוך הוא‪.[24‬‬
‫‪ (22‬כידוע )המשך תער"ב פפ"ח‪ .‬ובכמה מקומות(‬
‫שההשגחה פרטית על בני ישראל הוא משם הוי'‪.‬‬
‫‪ (23‬גם שלא בשעת שליחותם‪ .‬שלכן נקראים‬
‫)תמיד( בשם מלאכים‪.‬‬
‫‪ (24‬באור התורה יתרו עמוד תשד"מ‪ ,‬דמה‬
‫שהמלאכים נק' אלקים הוא "מפני שהם שלוחיו‬
‫והם בבחי' ביטול על כן נקראו בשם המשלח"‪.‬‬
‫אבל לפי ביאור זה שבאור התורה שם — אין השם‬
‫אלקים מתייחס להמלאכים גופא‪ ,‬כי אם הוא שם של‬
‫הקדוש ברוך הוא )אלא שלהיותם שלוחיו‪ ,‬נקראים‬
‫גם הם בשם המשלח(; מה שאין כן לפי הביאור‬
‫שבאגרת התשובה כאן‪ ,‬דמה שנקראים בשם אלקים‬
‫הוא לפי שהבחינה דשם אלקים היא חיותם — שם‬
‫ומזה מובן‪ ,‬שבענין "העלם" ו"גילוי"‪ ,‬מלאכים‬
‫הם למעלה מנשמת האדם )כפי שהיא למטה(‪.‬‬
‫וכנזכר לעיל‪ ,‬שנשמת האדם אינה נקראת‬
‫בשמו של הקב"ה‪ ,‬אפילו לא בשם אלקים‪.‬‬
‫]וכמובן גם מזה שאצל נשמת האדם למטה‬
‫שייך לפעמים שתעשה דבר שהוא נגד רצון‬
‫הקדוש ברוך הוא‪ ,‬לא כמלאכים‪ ,‬שתמיד הם‬
‫מוכנים ומזומנים לקיים שליחותו של הקדוש‬
‫ברוך הוא[‪.‬‬
‫ומזה מובן‪ ,‬שזה שכל הנבראים‪ ,‬אפילו‬
‫מלאכים‪ ,‬שייכים לשם אלקים‪ ,‬ואילו נשמת‬
‫האדם שייכת לשם הוי'‪ ,‬אינו מצד הענין‬
‫ד"העלם" ו"גילוי"‪ ,‬אלא מצד החילוק בעצם‬
‫החיות‪ :‬החיות של כל הנבראים‪ ,‬גם של‬
‫מלאכים‪ ,‬הוא משם אלקים‪ ,25‬והחיות של‬
‫זה מתייחס להמלאכים גופא‪ ,‬דוגמת כל שם שמורה‬
‫על חיותו של הדבר )ראה שער היחוד והאמונה פ"א‪.‬‬
‫פ"ז )פד‪ ,‬ב((;‬
‫ומה שכתוב בפנים דמה שנקרא אלקים הוא מצד‬
‫הביטול שלהם כו' — הכוונה בזה היא‪ ,‬דזה גופא‬
‫שהמלאכים )דוקא( נק' בשם אלקים לפי שבחינה זו‬
‫היא חיותם — אף שהיא גם חיותם של כל הנבראים‬
‫— הוא מפני שמצד ביטולם החיות דשם אלקים הוא‬
‫בגילוי בהם‪.‬‬
‫‪ (25‬וגם חיות זה גופא הוא כמו בכל הנבראים‬
‫ש"אין מהותם הוא הכח האלקי עצמו רק שנבראו‬
‫מהכח האלקי"‪ ,‬מה שאין כן נשמת האדם‪ ,‬אופן‬
‫התהוותה היא "מה שהאלקות גופא נעשה בבחי'‬
‫יש" )המשך תרס"ו ע' תנט‪ .‬ס"ע תע ואילך‪ .‬וראה‬
‫גם ביאורי הזהר קטו‪ ,‬א‪-‬ב(‪] .‬ולכן הנהגת הנבראים‪,‬‬
‫גם דמלאכים‪ ,‬אינו נוגע )כל כך( בשם אלקים‪ ,‬מה‬
‫שאין כן הנהגת ישראל שנוגע )כנזכר לעיל סעיף ג'(‬
‫בשם הוי'[‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שחילוק זה הוא מסובב מהחילוק‬
‫שבפנים )זה שחיות דנשמות הוא מבחי' פנימיות‪,‬‬
‫והחיות דמלאכים הוא מבחי' חיצוניות( — ראה‬
‫המשך תרס"ו שם )ס"ע תע ואילך(‪ ,‬דמה שהמלאכים‬
‫הם מהות אחר מהכח האלקי שנבראו ממנו מה שאין‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה א'‬
‫נשמת האדם‪ ,‬גם כפי שהיא מלובשת בגוף‪,‬‬
‫היא משם הוי'‪.‬‬
‫וכדי לבאר החילוק בין נשמת האדם וכל‬
‫הנבראים )אפילו מלאכים( בנוגע לחיותם‬
‫)אף על פי שגם שורש ההתהוות של כל‬
‫הנבראים הוא משם הוי'(‪ ,‬ולאידך‪ ,‬גם נשמת‬
‫האדם ירדה "על ידי בחי' האותיות" — מביא‬
‫אדמו"ר הזקן ג' פסוקים שבהם נקראים‬
‫מלאכים בשם אלקים‪ ,‬שהם כנגד ג' הבחינות‬
‫במלאכים שבג' עולמות בריאה יצירה עשיה‪,‬‬
‫וכנגד ג' הבחינות באותיות )שמהן נתהוו ג'‬
‫בחינות המלאכים(‪ .‬כדלקמן‪.‬‬
‫ו‪ .‬זה ששלשת הפסוקים הנזכרים לעיל‬
‫רומזים על ג' בחינות מלאכים‪ ,‬יש לבאר על‬
‫פי החילוק בתוכן הענין המודגש בכל פסוק‪:‬‬
‫בפסוק הראשון מקשר מלאכים עם נשמות‬
‫ישראל‪" :‬ה' אלקיכם )דנשמות ישראל( הוא‬
‫אלקי האלקים" )של המלאכים הנקראים בשם‬
‫אלקים(‪ .‬מה שאין כן בפסוק השני והשלישי‪.‬‬
‫כן נשמות הן אלקות ממש הוא לפי שחיצוניות‬
‫הכלים "ענינם הוא לפעול חוץ לעצם והיינו לפעול‬
‫בדבר הזולת"‪ ,‬מה שאין כן בחי' פנימיות הכלים היא‬
‫"לצורך עצמן" ולכן "נתהוו מזה הנשמות שאינו‬
‫בבחי' זולת"‪ .‬ולהעיר גם מהמשך הנזכר לעיל עמוד‬
‫רב‪.‬‬
‫]ועל פי זה יש לבאר מה שכתוב באגרת התשובה‬
‫פרק ד' "הפרש עצום מאד למעלה כו'" — אף שמה‬
‫שנוגע כאן הוא )כנזכר לעיל סעיף ג'( מעלת נשמת‬
‫האדם למטה — כי הלשון "הפרש עצום מאד" נופל‬
‫על הפרש שהוא בגילוי‪ .‬ומכיון שבנשמת האדם‬
‫למטה אין נראה זה בגילוי‪ ,‬ואדרבה‪ :‬במלאכים הגילוי‬
‫הוא ביותר — לכן ההפרש באופן ד"עצום מאד" הוא‬
‫למעלה; אלא שמכל מקום נוגע זה גם להעילוי‬
‫דנשמת האדם למטה‪ ,‬כי הפרש זה שלמעלה )מה‬
‫ששרש החיות דנשמות הוא מבחינת פנימיות( הוא‬
‫הסיבה לזה שגם בהיותן למטה הן חלק שם הוי'[‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫גם בפסוק השני )הודו לאלקי האלקים( יש‬
‫יתרון )על הפסוק השלישי( בכך שהמלאכים‬
‫נקראים "אלקים"‪ ,‬מה שאין כן בפסוק השלישי‬
‫)ויבואו בני האלקים להתייצב גו'( נקראים‬
‫"בני האלקים"‪) 26‬כמובן‪ ,‬דכאשר נקראים בשם‬
‫"אלקים" הרי "אלקים" הוא בגילוי יותר‪ ,‬מכפי‬
‫שנקראים רק "בני האלקים"(‪.‬‬
‫]ונוסף לזה‪ :‬בפסוק השני נזכר ונרגש גם‬
‫"אלקי האלקים"‪ ,‬היינו בחינת שם אלקים‬
‫)"אלקי"( שלמעלה משם אלקים הנמשך‬
‫במלאכים[‪.‬‬
‫ומזה מובן‪ ,‬שבפסוק הראשון‪ ,‬שהענין‬
‫ד"אלקי האלקים" )מלאכים( קשור עם "ה'‬
‫אלקיכם" )נשמות ישראל(‪ ,‬מדבר אודות‬
‫מלאכים שבעולם הבריאה‪ ,‬עולם המחשבה‪,‬‬
‫שיש להם שייכות ל"ישראל עלו במחשבה"‪;27‬‬
‫בפסוק השני‪ ,‬שבו אינו מקשר השם‬
‫אלקים השייך למלאכים )"אלקי האלקים"(‬
‫עם "ה' אלקיכם" )נשמות(‪ ,‬אבל השם אלקים‬
‫השייך למלאכים הוא בגילוי — קאי במלאכים‬
‫‪28‬‬
‫שבעולם היצירה‪ ,‬כי יצירה היא גילוי‪ ,‬כמ"ש‬
‫יוצר אור;‬
‫‪ (26‬ראה גם זהר ורמב"ם שבהערה ‪ ,6‬בסדר העשר‬
‫בחינות שבמלאכים )מלמעלה למטה(‪ :‬אלקים‪ ,‬בני‬
‫אלקים‪.‬‬
‫‪ (27‬ב"ר פ"א‪ ,‬ד‪ .‬ואחד הפירושים בזה הוא‪,‬‬
‫שנשמות ישראל הם מבחינת עולם הבריאה )תו"א‬
‫עה‪ ,‬סע"ב‪ .‬ובכמה מקומות(‪ .‬והיינו‪ ,‬דנוסף לזה‬
‫ששרש הנשמות הוא באצילות‪ ,‬הנה גם כמו שהם‬
‫נמשכות בבריאה יצירה עשיה‪ ,‬מקומם הוא בעולם‬
‫הבריאה‪ .‬מה שאין כן מלאכים )סתם( הם בעולם‬
‫היצירה ]וכידוע )סד"ה כי בחפזון תש"ח‪ .‬ובכמה‬
‫מקומות‪ .‬וראה גם תניא ריש פרק ל"ט‪ .‬תו"א שם(‬
‫שעולם הבריאה נקרא עולם הנשמות‪ ,‬ועולם היצירה‬
‫"עולם המלאכים"[‪ .‬והמלאכים שבעולם הבריאה‬
‫נקראים "מלאכים עליונים" )תניא שם בהגהה(‪.‬‬
‫‪ (28‬ישעי' מה‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ובפסוק השלישי‪ ,‬שבו גם השם אלקים‬
‫השייך למלאכים אינו בגילוי )כל כך(‪ ,‬מדבר‬
‫במלאכים שבעולם העשי'‪.29‬‬
‫פעמים; בפסוק השני )הודו לאלקי האלקים‬
‫גו'(‪ ,‬אותיות הדיבור — שתי פעמים; ובפסוק‬
‫השלישי )ויבואו בני האלקים להתייצב גו'(‪,‬‬
‫אותיות המעשה — פעם אחת‪.‬‬
‫ז‪ .‬אמנם‪ ,‬ביאור זה אינו מספיק‪ ,‬כי לפי‬
‫זה יוצא‪ ,‬שבשינוי הלשון בין הפסוק השני‬
‫והשלישי נרמז רק החילוק בין המלאכים‬
‫בענין אופן קבלת החיות משם אלקים )דאצל‬
‫מלאכים שביצירה הוא יותר בגילוי מכמו‬
‫במלאכים שבעשי'(‪.‬‬
‫אבל מזה שאאמו"ר מדגיש "והתהוותן‬
‫הוא ‪ . .‬מג' בחי' אותיות" — שגם בשם אלקים‬
‫גופא )בחי' אותיות( ישנן ג' בחינות — משמע‪,‬‬
‫שבחילוקי הלשונות בהפסוקים נרמזים גם‬
‫חילוקי הבחינות שבאותיות )דשם אלקים(‬
‫גופא‪.‬‬
‫ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬
‫אותיות המחשבה‪ ,‬כיון שנוסף על‬
‫מציאותן גופא‪ ,‬הרי הן )גם( שורש אותיות‬
‫הדיבור ואותיות המעשה‪ ,‬הרי הן כוללות‬
‫ג' בחינות אותיות‪ :‬אותיות המחשבה‪ ,‬וגם‬
‫אותיות הדיבור והמעשה )הכלולות באותיות‬
‫המחשבה(; באותיות הדיבור כלולות שתי‬
‫בחינות אותיות — של דיבור וגם של מעשה‬
‫)הכלולות באותיות הדיבור(; ובאותיות‬
‫המעשה יש רק בחינה אחת של אותיות — של‬
‫מעשה‪.‬‬
‫ועל פי זה מובן הרמז של ג' בחינות‬
‫אותיות )מחשבה דיבור ומעשה( בג' פסו־‬
‫קים הנזכרים לעיל‪ :‬בפסוק הראשון )כי ה'‬
‫אלקיכם הוא אלקי האלקים גו'(‪ ,‬המדבר‬
‫באותיות המחשבה‪ ,‬נזכר שם אלקים ג'‬
‫ח‪ .‬על פי זה מובן כיצד נתוסף ביאור‬
‫בהחילוק העיקרי שבין נשמת האדם ו)שאר‬
‫נבראים‪ ,‬כולל גם( מלאכים‪ ,‬על ידי הבאת ג'‬
‫פסוקים הנזכרים לעיל‪:‬‬
‫כשם שהוא בענין ג' הבחינות באותיות‬
‫)שם אלקים(‪ ,‬שבאותיות הדיבור לא נמצאת‬
‫בחינת המחשבה )— השורש ומקור של‬
‫אותיות הדיבור(‪ ,‬ובאותיות המעשה לא‬
‫נמצאת בחינת הדיבור ]וכמרומז גם בג'‬
‫פסוקים הנזכרים לעיל‪ :‬בפסוק השני נאמר‬
‫"אלקים" )בחי' אותיות( רק שתי פעמים‪,‬‬
‫ובפסוק השלישי רק פעם אחת‪ ,‬כי באותיות‬
‫הדיבור לא נמצאת בחי' המחשבה‪ ,‬ובאותיות‬
‫המעשה חסרה גם בחינת הדיבור[‪,‬‬
‫על דרך זה )ובמכל שכן( הוא בנוגע‬
‫לשמות הוי' ואלקים‪ :‬על ידי שהחיות דשם‬
‫הוי' מתלבשת בשם אלקים המצמצם ומסתיר‬
‫עלי' — הרי זה כאילו שבשם אלקים לא קיימת‬
‫הבחינה )והעילוי( דשם הוי' כמו שהוא מצד‬
‫עצמו )קודם שמתלבש בשם אלקים(‪.‬‬
‫ואף על פי שהצמצום וההסתר דשם אלקים‬
‫הוא רק לגבי "התחתונים"‪ ,‬אבל "לגבי הקדוש‬
‫ברוך הוא כו' )ו(אין מדת הגבורה מסתרת חס‬
‫ושלום לפניו יתברך"‪ — 30‬הרי מבואר בכמה‬
‫מקומות‪ ,‬שהצמצום לגבי "התחתונים" אינו‬
‫דמיון‪ ,‬אלא מציאות‪.31‬‬
‫ובמילא נמצא‪ ,‬שבהחיות האלקי שמחיה‬
‫‪ (29‬ונוסף לזה‪" :‬ויבואו בני האלקים להתייצב גו'"‬
‫הוא — בעולם הזה ועניניו "משוט בארץ" )איוב א‪,‬‬
‫ז(‪ .‬ועל פי זה יומתק מה שהעתיק באגרת התשובה‬
‫גם תיבת "להתייצב"‪.‬‬
‫‪ (30‬שער היחוד והאמונה סוף פרק ו'‪.‬‬
‫‪ (31‬ספר המצוות להצמח צדק נד‪ ,‬ב‪ .‬ובכמה‬
‫מקומות‪ .‬וראה לקוטי שיחות חלק כ"א עמוד ‪433‬‬
‫ואילך‪.‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה א'‬
‫ומהווה הנבראים‪ ,‬לא נמצאת )לגבי הנבראים(‬
‫הבחינה )והעילוי( דשם הוי'‪ ,‬והרי היא חיות‬
‫דשם אלקים‪.32‬‬
‫וזהו החילוק בין נשמת האדם ו)שאר‬
‫‪ (32‬וזהו מה שכתוב בראשית ברא אלקים — )אף‬
‫שההתהוות היא משם הוי'( שנמשך על ידי שם‬
‫אלקים‪ ,‬מכל מקום "נקרא על שם השם אלקים ‪. .‬‬
‫וכמו שאור השמש המאיר לארץ נקראת אור הנרתק"‬
‫)המשך תרס"ו ע' רכב(‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫נבראים‪ ,‬כולל גם( מלאכים‪:‬‬
‫בשם אלקים גופא‪ ,‬הרי החיות דמלאכים‬
‫דיצירה היא רק מאותיות הדיבור )שבהם לא‬
‫ישנה בחינת המחשבה(‪ ,‬והחיות דמלאכים‬
‫דעשי' הוא רק מאותיות המעשה )שבהן לא‬
‫ישנה בחינת הדיבור(; מה שאין כן נשמת‬
‫האדם‪ ,‬הרי גם לאחרי ש"ירדה ‪ . .‬על ידי בחי'‬
‫האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' )אותיות‬
‫המעשה( כדי להתלבש בגוף עולם הזה‬
‫התחתון"‪ ,‬חיותה היא משם הוי'‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד ‪(136‬‬
‫‪‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫צריך ביאור‪ :‬לכאורה‪ ,‬העובדה שהמלאכים נקראים בשם "אלקים" מלמדת דוקא‬
‫על מעלתם המיוחדת של המלאכים לגבי שאר הנבראים – שהחיות האלוקית שבהם‬
‫היא בגילוי‪ ,‬עד שניתן לקרוא למלאכים עצמם בשם זה )מעלה שאינה קיימת אפילו‬
‫בנשמת האדם – שהרי אף שהנשמה נמשכה משם הוי'‪ ,‬לא מצינו שהיא נקראת בשם‬
‫זה(; כיצד‪ ,‬איפוא‪ ,‬מביא זאת אדמו"ר הזקן כראייה למעלתה של נשמת האדם על‬
‫המלאכים?‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫מעלתה של נשמת האדם על שאר הנבראים היא בכך‪ ,‬שאף ששורש כל הנבראים‬
‫הוא משם הוי'‪ ,‬רק לגבי נשמת האדם נאמר שגם בהיותה בגוף היא "חלק שם הוי'‬
‫ברוך הוא"‪.‬‬
‫ולכאורה אפשר היה לומר שהבדל זה אינו הבדל מהותי‪ ,‬אלא הוא מתייחס‬
‫רק למידת הגילוי של החיות האלוקית – שבנשמת האדם היא ביתר גילוי מבשאר‬
‫הנבראים )דבר הניכר בכך שהנהגת הקב"ה עם בני ישראל היא למעלה מהטבע(‪.‬‬
‫כדי לשלול הסבר זה מביא אדמו"ר הזקן שהמלאכים נקראים בשם "אלקים"‪,‬‬
‫כלומר שהחיות האלוקית שבהם היא ביתר גילוי מהחיות שבנשמות ישראל; וכיוון‬
‫שבעניין הגילוי המלאכים נעלים מהנשמות – מן ההכרח שמעלת הנשמות על‬
‫המלאכים אינה ביחס למידת הגילוי‪ ,‬אלא היא מעלה עצמית ומהותית‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ הוספה ב' ‪-‬‬‫וביאור הענין‪ ,‬כנודע ממאמר אליהו "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון‬
‫עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו'"‪" .‬אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת‬
‫מבין ולא בבינה ידיעא וכו'"‪ .‬וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה ‪ . .‬וככה‬
‫ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ‪ ,‬בנשמת האדם שהיא בחינת נפש‬
‫האלקית דמתוכיה נפח‪.‬‬
‫א‪ .‬באגרת התשובה פרק ד' מבאר אדמו"ר‬
‫הזקן‪ ,‬שמה שכתוב‪" 1‬כי חלק הוי' עמו" היינו‬
‫‪2‬‬
‫שבני ישראל הם "חלק משם הוי' ברוך הוא"‬
‫— דכמו שיש ד' אותיות בשם הוי'‪ ,‬שהם היו"ד‬
‫ספירות ש"נכללות ונרמזות בשם הוי' ברוך‬
‫הוא"‪ ,3‬כך יש דוגמת ד' אותיות אלו בכל נפש‬
‫מישראל — ומבאר בפרטיות איך נכללות‬
‫ונרמזות היו"ד ספירות בד' אותיות השם‪:‬‬
‫"היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת‬
‫לחכמתו ית' ‪ . .‬ואחר שבאה ]הנקודה[ לבחי'‬
‫התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין‬
‫סתימין נכללת ונרמזת באות ה"א שיש לה‬
‫בחי' התפשטות לרוחב המורה ומרמז על‬
‫הרחבת הביאור וההבנה וגם לאורך המורה‬
‫על בחי' ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה‬
‫לעלמין סתימין‪ .‬ואחר כך כשנמשכת המשכה‬
‫והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין‪,‬‬
‫וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים‬
‫על ידי דיבורו על דרך משל‪ ,‬נכללת ונרמזת‬
‫המשכה זו באותיות ו"ה‪ ,‬כי הוי"ו מורה על‬
‫ההמשכה מלמעלה למטה‪ ,‬וגם המשכה זו‬
‫היא על ידי מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו‬
‫הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר‬
‫שש ‪) . .‬ו(מדת מלכותו ית' נקרא בשם דבר‬
‫‪ (1‬האזינו לב‪ ,‬ט‪.‬‬
‫‪ (2‬לשון אדמו"ר הזקן שם )צג‪ ,‬סוף ע"ב(‪.‬‬
‫‪ (3‬שם צד‪ ,‬ריש עמוד ב' ואילך‪.‬‬
‫ה' ‪ . .‬ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה‬
‫כו'" ]ואחר כך מפרש דוגמתן בנפש האדם‪,‬‬
‫כדלקמן[‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫ומבאר אאמו"ר בהערותיו לתניא ‪ ,‬דמה‬
‫שכתב אדמו"ר הזקן )בביאור ההמשכה‬
‫הנרמזת באות וי"ו דשם הוי'( "חסדו וטובו"‬
‫— "נקט ב' לשונות‪ ,‬חסד וטוב‪ ,‬הוא ההתחלה‬
‫והסוף דהששה מדות‪ ,‬שהתחלתן חסד וסופן‬
‫יסוד הנק' טוב"‪ .5‬כלומר‪ :‬אין הכוונה בתיבת‬
‫"וטובו"‪ ,‬כדמשמע בפשטות‪ ,‬שזהו חלק ופרט‬
‫במדת החסד‪ ,‬אלא "טובו" קאי על מדת‬
‫היסוד‪" ,‬הסוף דהששה מדות"‪.‬‬
‫ולכאורה צריך להבין‪ :‬אמאי נחית אדמו"ר‬
‫הזקן לפרט מדת היסוד בפני עצמה‪ ,‬ולא‬
‫הסתפק בזה שהיא נכללת ב"שאר מדותיו‬
‫הקדושות"?‬
‫זה שמפרט "מדת חסדו" )ולא כתב סתם‬
‫"המשכה זו היא על ידי מדותיו הקדושות"(‪,‬‬
‫‪6‬‬
‫יש לבאר בפשטות‪ ,‬שנקט המדה הראשונה‬
‫‪ (4‬לקוטי לוי יצחק על תניא — ריש עמוד ל‪.‬‬
‫‪" (5‬כמו שכתוב )ישעי' ג‪ ,‬י( אמרו צדיק כי טוב‬
‫וצדיק הוא יסוד" )לקוטי לוי יצחק שם‪ .‬ומסיים‪:‬‬
‫"בקר דאברהם ובקר דיוסף בזוהר הקדוש פרשת בלק‬
‫דף ר"ד ועיין בביאורי הזהר שם" )לאדמו"ר האמצעי‬
‫— קט‪ ,‬א ואילך(‪ — .‬וראה לקמן הערה ‪.(30‬‬
‫‪ (6‬והרי אחר כך מעתיק )בפירוש( מהפסוק‬
‫רק "לך הוי' הגדולה" )שכנגד חסד( והשאר מרמז‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫]ועל דרך שמצינו לעיל בשער היחוד‬
‫והאמונה‪ ,7‬כשמדבר על דבר המשכת‬
‫המדות‪ ,‬אומר "חסד ורחמים‪ 8‬ושאר מדותיו‬
‫הקדושות"[ — אבל מה נוגע לפרט מדת‬
‫היסוד‪" ,‬הסוף דהששה מדות"?‬
‫ובפרט שלקמן‪ 9‬בביאור ד' אותיות בנפש‬
‫האדם‪ ,‬כשמזכיר ענין המדות‪ ,‬נקט "אהבה‬
‫ויראה ותולדותיהן"‪ ,‬הרי שמפרט רק עיקרי‬
‫‪11‬‬
‫המדות‪ ,10‬ואם כן גם כאן הוי ליה לפרט‬
‫"חסד וגבורה"‪) 12‬ולא "הסוף דהששה מדות"(‪.‬‬
‫ב"וכו'"‪.‬‬
‫‪ (7‬פרק ז' )פד‪ ,‬סוף עמוד א'(‪.‬‬
‫‪ (8‬צריך עיון קצת הטעם שמפרט גם "רחמים"‪.‬‬
‫וראה שם פרק ח' )פה‪ ,‬א‪ .‬שם‪ ,‬ריש עמוד ב'( "ומדת‬
‫חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו ‪ . .‬מדת חסד ורחמים‬
‫וכיוצא בהן"‪ .‬ואין כאן מקומו‪.‬‬
‫‪ (9‬בסוף הפרק )צה‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (10‬ראה תניא חלק א' סוף פרק ג' "ושאר המדות‬
‫כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן"‪.‬‬
‫‪ (11‬אבל יש לומר‪ ,‬דזה שמפרט "חסד" אינו רק‬
‫מפני שהיא המדה הראשונה‪ ,‬אלא לפי שכאן בא‬
‫לבאר ענין "ההמשכה מלמעלה למטה" הנעשה‬
‫על ידי "מדותיו הקדושות"‪ ,‬ועיקר ענין ההמשכה‬
‫והגילוי הוא במדת החסד‪ ,‬שהרי זהו כל ענינה של‬
‫מדת החסד — ענין ההשפעה‪ ,‬המשכה וגילוי ]וענין‬
‫ה"המשכה" שב"שאר מדותיו הקדושות" הוא מצד‬
‫מדת החסד הכלולה בהן‪ ,‬וכידוע שמדת החסד‬
‫"אזיל" עם כל המדות — ראה לקוטי תורה האזינו‬
‫עו‪ ,‬ב )ושם נתבאר(‪ .‬ועוד[‪.‬‬
‫]ועל דרך זה יש לומר‪ ,‬דזה שמפרט בשער היחוד‬
‫והאמונה פרק ז' שם רק "חסד )ורחמים(" הוא‬
‫בהתאם להמשך דבריו שם "ועולם על ידי חסד יבנה‬
‫‪ . .‬כלי ולבוש לחסד זה"[‪.‬‬
‫‪ (12‬או גם "תפארת" — ראה שער היחוד והאמונה‬
‫פרק ח' )פה‪ ,‬א( "ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו‬
‫ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו וכן שאר מדותיו‬
‫הקדושות"‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫גם צריך עיון קצת לפי זה לשון אדמו"ר‬
‫הזקן "מדת חסדו וטובו" — "מדת" לשון יחיד‪,‬‬
‫והרי ב"חסדו וטובו" כוונתו לשתי מדות‪ ,‬חסד‬
‫ויסוד‪ ,‬והוי ליה למימר "מדות" )לשון רבים(?‬
‫ב‪ .‬ויש לומר‪ ,‬שבפירוש אאמו"ר )ד"טובו"‬
‫כאן קאי על מדת היסוד‪ ,‬ולא שהוא פרט‬
‫במדת החסד(‪ ,‬נרמז תירוץ על תמי' כללית‬
‫בתוכן הביאור באגרת התשובה כאן בד'‬
‫אותיות שם הוי' למעלה ובנפש האדם‪.‬‬
‫]וכמו שנתבאר במקום אחר‪ 13‬על דבר‬
‫הערות אאמו"ר אלו — שנרשמו על גליון‬
‫ספריו בהיותו בגולה‪ ,‬ונכתבו בקיצור נמרץ‬
‫מפני הצמצום בנייר ודיו וכו' — שנוסף על‬
‫דיוקי הלשונות שנתבארו בהן‪ ,‬הנה בכמה‬
‫מקומות נרמז בהן ביאור בתוכן הכללי של‬
‫הענין[‪.‬‬
‫דהנה בביאור אות וי"ו דשם הוי' כתב‬
‫אדמו"ר הזקן‪ ,‬כנזכר לעיל‪ ,‬דקאי על מדותיו‬
‫ית' ]"הנכללות ‪ . .‬במספר שש"[‪ ,‬אבל אחר‬
‫כך בנפש האדם כתב‪ 14‬ד"אותיות וא"ו ה"א"‬
‫קאי על "עסק התורה והמצות בקול ודבור או‬
‫מעשה" ]וא"ו — קול ודבור‪ ,‬וה"א — מעשה[‪,‬‬
‫ואילו מדות האדם באו כפרט בביאור אות‬
‫ה"א )ראשונה( שקאי על בינה )התבוננות‬
‫בגדולתו ית' בהרחבת הדעת כו'( — "שיש‬
‫לה רוחב‪ ,‬וגם אורך המורה על ההמשכה‬
‫מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו‬
‫בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו‬
‫ותעלומות לבו ואחר כך בבחי' התגלות לבו"‪.‬‬
‫ולכאורה תמוה‪ :‬כיון שד' אותיות שם הוי'‬
‫דנפש האדם מתאימות לד' אותיות דשם הוי'‬
‫)"כי חלק הוי' עמו ‪ . .‬חלק משם הוי' ברוך הוא"‪,‬‬
‫‪ (13‬נדפס בלקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד ‪.122‬‬
‫‪ (14‬בסוף הפרק‪ .‬וראה גם לקוטי תורה תצא לט‪,‬‬
‫א‪ .‬שם‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫וכנזכר לעיל( — מהו טעם החילוק ביניהם‪,‬‬
‫שההמשכה שעל ידי "מדותיו הקדושות"‬
‫נרמזת בה"אורך" של אות וי"ו‪ ,‬ואילו בנפש‬
‫האדם‪" ,‬ההמשכה מלמעלה למטה להוליד ‪. .‬‬
‫אהבה ויראה ותולדותיהן" ]ולא רק כפי שהן‬
‫עדיין ב"מוחו ותעלומות לבו"‪ ,‬אלא גם כפי‬
‫שהן "בבחי' התגלות לבו"‪ [15‬נרמזת בה"אורך"‬
‫של אות ה"א )ראשונה( — ואות וא"ו קאי על‬
‫הקול ודבור של עסק התורה והמצות?‬
‫ויש לומר‪ ,‬שהישוב על תמי' זו נרמז במה‬
‫שכתב אדמו"ר הזקן "מדת חסדו וטובו"‪,‬‬
‫דקאי )כפירוש אאמו"ר( על חסד ויסוד‪" ,‬ההת־‬
‫חלה והסוף דהששה מדות"‪ ,‬ובזה גופא מדייק‬
‫אדמו"ר הזקן "מדת חסדו וטובו" )לשון יחיד(‬
‫— שההדגשה כאן היא כפי ששניהם )חסדו‬
‫וטובו( נעשים )כמו( מדה אחת‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬
‫ג‪ .‬ויובן זה בהקדם החילוק בין ה"אורך"‬
‫דאות ה"א )למעלה(‪" ,‬המורה על ‪ . .‬ההמשכה‬
‫וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין"‪,‬‬
‫וה"אורך" דאות וי"ו )למעלה(‪ ,‬שזהו‬
‫"כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה‬
‫לעלמין דאתגליין" — שהחילוק ביניהם אינו‬
‫רק ב"אורך" ההמשכה‪ ,‬שעלמין דאתגליין הן‬
‫"יותר למטה" מעלמין סתימין‪ ,‬אלא זהו סוג‬
‫אחר של "המשכה מלמעלה למטה"‪.‬‬
‫דהנה החילוק שבין "עלמין סתימין"‬
‫ל"עלמין דאתגליין" אינו רק ב"העלם"‬
‫ו"גילוי" — אם מציאותם ניכרת ונגלית או‬
‫שהיא נסתרת — אלא הוא בעצם מציאותן‪:‬‬
‫"עלמין סתימין" הם ה"עולמות"‬
‫ה"מכוסים" במקורם )דבר ה' המחי' אותם(‪,‬‬
‫וכמו דגים שבים שאי אפשר להם להפרד‬
‫ממקור חיותם‪ ,‬דמחוץ למקורם אין להם‬
‫מציאות‪ ,‬כן ב"עלמין סתימין"‪ ,‬שעדיין אין כאן‬
‫מציאות "נפרדת" מאלקות‪ ,‬כי הם "מכוסים"‬
‫במקורם; מה שאין כן "עלמין דאתגליין" היינו‬
‫שמציאותן היא בהתגלות‪ ,‬שנתחדשה מציאות‬
‫של עולמות שמחוץ למקורם ונפרדים ממנו‪.‬‬
‫וחילוק זה מודגש בלשון אדמו"ר הזקן‬
‫כאן גופא‪ :‬כשמבאר ה"המשכה" דאות וי"ו‬
‫— "ואחר כך כשנמשכת המשכה והשפעה זו‬
‫יותר למטה לעלמין דאתגליין"‪ ,‬מוסיף דוגמא‬
‫— "וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים‬
‫ע"י דבורו"‪ ,‬דיש לומר‪ ,‬שבדוגמא זו מדגיש‬
‫אדמו"ר הזקן‪ ,16‬שהחידוש דה"המשכה"‬
‫לעלמין דאתגליין לגבי ההמשכה לעלמין‬
‫סתימין‪ ,‬אינו רק בכך שהיא "יותר למטה"‬
‫)מעלמין סתימין(‪ ,‬אלא זהו דבר חדש —‬
‫התייחסות למציאות של "זולת" )"אחרים"(‪.‬‬
‫ד‪ .‬לפי הקדמה זו מובנת גם ההתאמה‬
‫)הכללית( בין ענין ה"אורך" דאות ה"א‬
‫למעלה‪ ,‬שהיא "ההשפעה ‪ . .‬לעלמין סתימין"‪,‬‬
‫להאורך דאות ה"א בנפש האדם‪" ,‬המורה‬
‫על ההמשכה ‪ . .‬להוליד מבינתו ‪ . .‬אהבה‬
‫ויראה ‪ . .‬בבחי' התגלות לבו"‪:‬‬
‫מדות האדם הן בדוגמת "עלמין סתימין"‪,‬‬
‫דכשם שה"עלמין סתימין" הרי מחד גיסא‬
‫הם "עלמין" )דהיינו "מציאות" נוספת(‪ ,‬אבל‬
‫ביחד עם זה הרי הם "סתימין"‪ ,‬שאינם נפרדים‬
‫מאלקות כי מציאותם מכוסה במקורם )כדגים‬
‫שבים( — על דרך זה הוא בענין המדות‪:‬‬
‫החידוש שבמדות ורגש הלב על השכל‬
‫הוא‪ ,‬שכל גדר המדות הוא רק ההתייחסות אל‬
‫‪ (15‬ראה גם תניא אגרת הקודש סימן ה' )קז‪ ,‬סוף‬
‫עמוד ב'( "והשפעתה מסתיימת בלב"‪.‬‬
‫‪ (16‬וראה לקמן סוף סעיף ו ובהערה ‪.33‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫הזולת‪ .17‬דענין השכל אינו תלוי בזולת‪ ,‬שהרי‬
‫יכול אדם להשכיל השכלות לעצמו‪ ,‬ואדרבה‪,‬‬
‫התרכזות המחשבה ועיון והעמקה בדבר שכל‬
‫דורשים התבודדות‪ ,‬והזולת מבלבל בזה; מה‬
‫שאין כן ענין המדות הוא — היחס לאדם )או‬
‫דבר( שחוץ ממנו‪ ,‬אם להתקרב אליו )אהבה(‬
‫או להתרחק ממנו )יראה( וכיוצא בזה‪;18‬‬
‫אבל לאידך‪ ,‬המדה )שבלב( עצמה הרי‬
‫היא חלק מנפש האדם עצמו‪ ,‬שהיא רגש‬
‫שלו להזולת ]ועד שהמדות נחשבות כחלק‬
‫מ"מהות ועצמות"‪ 19‬הנפש[‪ ,‬ונמצא‪ ,‬שב"עולם‬
‫המדות" מציאות הזולת אינה נפרדת ממנו‬
‫והיא רק כמו פרט ממציאותו )ורגש שלו(‪— 20‬‬
‫על דרך "עלמין סתימין"‪ 21‬המכוסים וכלולים‬
‫במקורם; ורק כשבאה המדה לידי פועל — כמו‬
‫השפעת החסד בפועל — נתחדשה מציאות‬
‫של זולת כדבר נפרד ממנו‪.‬‬
‫ובזה מובנת גם ההתאמה )הכללית( בין‬
‫ביאור אותיות ו"ה למעלה )"השפעה ‪. .‬‬
‫‪ (17‬בהבא לקמן ראה ספר המאמרים תש"ח עמוד‬
‫‪) 273‬ספר המאמרים תרנ"ג עמוד רפ‪-‬רפא(‪ .‬ובכמה‬
‫מקומות‪.‬‬
‫‪ (18‬מה שאין כן זה שענין השכל הוא הבנת‬
‫ה"מושכל" — הרי בזה נשאר "מובדל" עדיין ממנו‪,‬‬
‫שלכן אין בזה ענין של התפעלות‪ ,‬שאין הבנת הדבר‬
‫פועלת בו שינוי )שזהו כבר ענין המדות(‪.‬‬
‫‪ (19‬תניא חלק א' ריש פרק י"ב‪.‬‬
‫‪ (20‬שלכן תתכן התעוררות המדות גם בלי זולת‪,‬‬
‫כדמצינו באברהם שהצטער כשלא באו אליו אורחים‪,‬‬
‫שמזה מובן שמדת חסדו היתה בהתעוררות אצלו‬
‫)אף קודם שבאו אנשים שיוכל לעשות עמם חסד(‬
‫— ספר המאמרים תרצ"ט עמוד ‪ .15‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (21‬ולהעיר מהמבואר בכמה מקומות דיראה‬
‫ואהבה שבמוחא ולבא נק' "הנסתרות" )רעיא‬
‫מהימנא נשא קכג‪ ,‬ריש עמוד ב' )וראה לקמן סעיף ז‬
‫והערה ‪ .(38‬תקוני זוהר ת"י )כה‪ ,‬ב(‪ .‬ת"ע )קכט‪ ,‬א(‪.‬‬
‫ועוד‪ .‬וכן הוא בתניא בהקדמה‪ .‬שם ריש פרק מ"ד(‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫לעלמין דאתגליין‪ ,‬וכמו האדם שרוצה לגלות‬
‫חכמתו לאחרים על ידי דיבורו"( — לענינן‬
‫בנפש האדם‪ ,‬שהוא "עסק התורה והמצות‬
‫בקול ודבור או מעשה" — כי עסק זה )בדיבור‬
‫ומעשה( הוא כפי שהאדם פועל בעולם‬
‫שחוץ ממנו‪ ,22‬על דרך עלמין דאתגליין שהם‬
‫מציאות נפרדת ממקורם‪ ,‬כנזכר לעיל‪.‬‬
‫ה‪ .‬ויש להבין‪ :‬מהו טעם החילוק‪ ,‬שהמדות‬
‫שבנפש האדם הן דוגמת "עלמין סתימין"‪,‬‬
‫ואילו למעלה‪ ,‬ההמשכה וההשפעה על ידי‬
‫"מדותיו הקדושות" היא לעלמין דאתגליין?‬
‫ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬
‫מה שנתבאר לעיל ש"מדות" הן בהאדם‬
‫עצמו‪ ,‬עד שנחשבות מ"עצמות ומהות" הנפש‬
‫— זהו רק במדות האדם‪ ,‬שהוא נברא‪ ,‬שגם‬
‫מצד "עצמות ומהות" נפשו יש יחס לאדם‬
‫)ודבר( שחוץ ממנו‪ ,‬ולכן גם ענין ה"מדות"‬
‫)שהן יחסו אל הזולת( הן מ"מהות ועצמות"‬
‫נפשו;‬
‫מה שאין כן למעלה כביכול‪ ,‬שמצד‬
‫עצמותו ומהותו ית' אין מקום לשום דבר‬
‫בלעדו ית'‪ ,‬הרי כל ענין ה"מדות" )המורה‬
‫על היחס ונתינת מקום למציאות העולמות(‬
‫מתחדש רק לאחרי שהקב"ה השפיל את‬
‫עצמו‪ ,23‬כביכול‪ ,‬כדי לברוא את העולם‪.24‬‬
‫‪ (22‬והרי דיבור ומעשה נקראים לבושי הנפש‬
‫)תניא חלק א' ריש פרק ד'‪ .‬עיין שם(‪.‬‬
‫‪ (23‬ראה ספר המצוות להצמח צדק מצות האמנת‬
‫אלקות פרק ח'‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (24‬כפירוש הזהר )חלק א' ג‪ ,‬ב‪ .‬טו‪ ,‬ב‪ .‬ועוד(‬
‫ד"בראשית" — "ברא שית"‪ ,‬שבשביל ענין הבריאה‬
‫הי' צריך להיות )כעין( בריאת ששה מדות )"ברא‬
‫שית"( שעל ידן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו‬
‫)ראה ספר המאמרים תש"ח )תרנ"ג( שם(‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫]שזהו אחד מהפירושים‪ 25‬בפסוק‪" 26‬עולם‬
‫חסד יבנה"‪ ,‬ש"יבנה" קאי )לא על "עולם"‪,‬‬
‫אלא( על חסד — שכדי שיהי' עולם‪" ,‬צריכים‬
‫לבנות את מדת החסד"‪ ,‬שכל ענין ה"חסד"‬
‫למעלה "נבנה" ונתחדש עם עליית הרצון‬
‫לברוא העולם[‪.‬‬
‫ולכן ההמשכה שעל ידי "מדותיו הקדו־‬
‫שות" היא ההשפעה לעלמין דאתגליין‪ ,‬שזהו‬
‫כביכול כמו שהקדוש ברוך הוא משפיל עצמו‬
‫להמשיך חיות אל העולמות )כפי שנראים‬
‫מציאות בפני עצמם‪ ,‬נפרדים ממקורם( — כי‬
‫בה"מקור" עצמו )ה"מוחין" שלמעלה‪ ,‬אות ה'‬
‫עילאה( אין מקום לדבר בלעדו ית'‪.27‬‬
‫ו‪ .‬אלא שלכאורה אין הענין מחוור כל‬
‫צרכו‪:‬‬
‫כשם שמבחי' הבינה )אות ה' עילאה(‬
‫נמשכים "עלמין סתימין"‪ ,‬דאף שנקראים‬
‫"עולמות" מכל מקום הרי הן "סתימין"‬
‫וכלולים במקורם‪ ,‬ואינו סתירה לכך שמצד‬
‫הקדוש ברוך הוא אין שום דבר חוץ ממנו‪,‬‬
‫כיון שאין הם מציאות נפרדת מאלקות‪,‬‬
‫אלא שנרגש בהם שכל מציאותם היא רק‬
‫‪ (25‬ספר המאמרים תש"ח )תרנ"ג( שם‪.‬‬
‫‪ (26‬תהלים פט‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (27‬ו"עלמין סתימין" הנמשכים ממוחין )ומח־‬
‫שבתו ית' — ראה שער היחוד והאמונה פרק י"א‪.‬‬
‫ובכמה מקומות( — אינם נפרדים כלל‪.‬‬
‫]ולמטה בנפש האדם‪ ,‬אין דוגמא ל"עלמין‬
‫סתימין" כאלו‪ ,‬כי בדרגת המוחין‪ ,‬שענינם הבדלה‬
‫מזולת‪ ,‬לא קיים ענין הזולת כלל )וזה מתחיל רק‬
‫מדרגת המדות(; מה שאין כן למעלה‪ ,‬שגם ממוחין‬
‫)ומחשבתו ית'( יש התהוות‪ ,‬אלא ש"עלמין" אלו הם‬
‫"סתימין" בתכלית )ראה המשך תרס"ו עמוד רלב(‪.‬‬
‫ואין כאן מקומו[‪.‬‬
‫מקורם ושרשם )ואין להם שום מציאות‬
‫מחוץ למקורם(‪ ,‬כנזכר לעיל — אם כן כל‬
‫שכן וקל וחומר‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שיש להסביר כן‬
‫ענין ה"מדות" למעלה‪ ,‬שאין כאן דבר שחוץ‬
‫ממנו ]ועל דרך מה שנתבאר לעיל )סעיף‬
‫ד( אפילו במדות דנפש האדם[‪ ,‬ולמה אומר‬
‫אדמו"ר הזקן ש"מדותיו הקדושות" שייכות‬
‫לההשפעה לעלמין דאתגליין דוקא?‬
‫וענין זה מתורץ על ידי הוספת אדמו"ר‬
‫הזקן "המשכה זו ]לעלמין דאתגליין[ היא‬
‫על ידי מדת חסדו וטובו"‪ ,‬וכפירוש אאמו"ר‬
‫ש"הוא ההתחלה והסוף דהששה מדות‬
‫שהתחלתן חסד וסופן יסוד"‪:‬‬
‫ענינה של מדת היסוד הוא — התקשרות‬
‫‪29‬‬
‫המשפיע בהמקבל‪ ,28‬כמשל "ההתקשרות‬
‫שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו‬
‫עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו ‪ . .‬מקשר‬
‫שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים באהבה‬
‫וחשק שחושק מאד שיבין בנו"‪ .‬כלומר‪ :‬אף‬
‫שגם מדת החסד ענינה השפעה אל המקבל‪,‬‬
‫הרי בזה העיקר הוא חסדו של המשפיע‪,‬‬
‫ואילו ענין היסוד הוא ההתקשרות והירידה‬
‫אל המקבל ]שלכן יסוד הוא "הסוף דהששה‬
‫מדות"‪ ,‬כי ענינו התקשרות אל דרגת המקבל[‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שההמשכה שעל ידי "מדות"‬
‫מחייבת מציאות של מקבל )לא כפי שהוא‬
‫"כלול" בה"משפיע"‪ ,‬אלא( בדרגתו )דה־‬
‫מקבל(‪ .‬ולכן מדייק אדמו"ר הזקן שכללות‬
‫ענין המדות היא "מדת חסדו וטובו )יסוד("‪,‬‬
‫ובמילא מובן‪ ,‬שההמשכה שעל ידי "מדותיו‬
‫הקדושות" ]"שהתחלתן חסד וסופן יסוד"[‬
‫‪ (28‬ראה בארוכה בביאורי הזהר שצויין בלקוטי‬
‫לוי יצחק שם‪ ,‬ד"יסוד" הוא "אור המאיר לזולתו‬
‫ולחוץ ממנו"‪.‬‬
‫‪ (29‬לשון התניא אגרת הקודש סימן ט"ו )קכב‪,‬‬
‫סוף עמוד ב' ואילך(‪.‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫שייכת לההשפעה לעלמין דאתגליין‪" ,27‬כמו‬
‫אדם הרוצה לגלות חכמתו לאחרים"‪.‬‬
‫ועל פי זה מתורץ גם דיוק לשון אדמו"ר‬
‫הזקן "מדת חסדו וטובו" — ל' יחיד‪ ,‬להורות‬
‫שאין חסד ויסוד )טוב( שני ענינים שונים‪,‬‬
‫שמדת החסד היא למעלה עדיין מדרגת‬
‫המקבל‪ ,‬ורק ב"סוף הששה מדות" )יסוד(‬
‫מתחדש ענין הירידה אל המקבל — אלא‬
‫שניהם הם ענין אחד‪ ,30‬שחסד ויסוד הם‬
‫ההתחלה והסוף של המשכה אחת )ההמשכה‬
‫ד"מדות"‪ ,(31‬שמזה מובן שכללות ענין המדות‬
‫מכריח מציאותו של "מקבל"‪.‬‬
‫ובזה יש לבאר עוד דיוק בלשון אדמו"ר‬
‫הזקן כאן — שצירף יחד הביאור של אותיות‬
‫ו"ה‪" :‬נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות‬
‫ו"ה"‪ ,‬וכן בהדוגמא "וכמו האדם שרוצה‬
‫לגלות חכמתו לאחרים על ידי דבורו" — כי‬
‫בזה מודגש עוד יותר‪ ,‬שכללות ההמשכה שעל‬
‫ידי מדות קשורה עם מציאות של "אחרים"‬
‫כפי שהם מציאות נפרדת ממנו‪ ,‬שלכן‪ ,‬גמר‬
‫השפעה זו )שעל ידי אות וי"ו( הוא על ידי‬
‫דבורו ית' )הנרמז באות ה"א אחרונה(‪— 32‬‬
‫‪ (30‬ויש לומר‪ ,‬שזוהי כוונת אאמו"ר במה שכתב‬
‫"בקר דאברהם ובקר דיוסף" )ומציין לביאורי הזוהר(‬
‫— שזה ששניהם נקראים "בוקר" )המורה על אור‬
‫וגילוי( מורה שחסד ויסוד מהותם א'‪ ,‬ורק שזוהי‬
‫ההתחלה וזהו הסיום‪ .‬ולהעיר מסידור עם דא"ח מט‪,‬‬
‫ד ואילך )מאמרי אדמו"ר האמצעי על נ"ך עמוד קסו‬
‫ואילך(‪.‬‬
‫‪ (31‬שהן )בכללות( המשכה אחת‪ .‬ויש לומר‬
‫שמודגש גם בזה שכל השש מדות נרמזות באות‬
‫אחת — וי"ו‪ .‬ואולי י"ל שזהו דיוק לשון אדמו"ר‬
‫הזקן "הנכללות כו' במספר שש"‪ ,‬שכל השש הם‬
‫מציאות אחת‪.‬‬
‫‪ (32‬ועל פי זה יש לבאר סגנון לשון אדמו"ר הזקן‬
‫בהמשך דבריו "הנכללות כו' במספר שש שבפסוק‬
‫לך הוי' הגדולה וכו' עד לך הוי' הממלכה וכו' ולא עד‬
‫‪119‬‬
‫"כמו אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על‬
‫ידי דיבורו"‪.33‬‬
‫ז‪ .‬והנה‪ ,‬כיון שביאור זה בד' אותיות שם‬
‫הוי' למעלה ובנפש האדם כתבו אדמו"ר הזקן‬
‫באגרת התשובה‪ ,‬מסתבר לומר‪ ,‬שגם פרטי‬
‫הענינים שבביאור זה שייכים לענין התשובה‪.‬‬
‫ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬
‫בתחילת הפרק‪ 34‬מביא אדמו"ר הזקן‬
‫"ביאור מלת התשובה ע"ד הסוד‪ ,‬תשוב ה'‪,‬‬
‫ה' תתאה תשובה תתאה‪ ,‬ה' עילאה תשובה‬
‫עילאה"‪ .35‬ועל פי זה יש לומר‪ ,‬שהביאור‬
‫בהמשך הפרק על דבר ד' אותיות שם הוי'‬
‫בנפש האדם‪ ,‬הוא בהתאם לב' מדריגות אלו‬
‫שבתשובה‪.‬‬
‫הסברת הענין‪:‬‬
‫בכלל כי מדת מלכותו כו'"‪ ,‬שמזה גופא מובן שבעצם‬
‫גם "לך הוי' הממלכה" שייך להמדות‪ ,‬אלא שעל‬
‫כרחך צריך לומר ש"לא עד בכלל‪ ,‬כי מדת מלכותו‬
‫כו' נכללת ונרזמת באות ה"א כו'"‪.‬‬
‫‪ (33‬דלכאורה אינו מובן‪ :‬כיון שהמשכה זו היא‬
‫על ידי מדות‪ ,‬הוי ליה לנקוט דוגמא פשוטה‪ ,‬ממדת‬
‫החסד שבאדם‪ ,‬שרוצה להטיב לזולתו — ולמה הביא‬
‫דוגמא מהשפעת שכל לאחרים? ]אף שבפשטות‬
‫הטעם‪ ,‬כי רוצה לבאר איך שהמשכה זו עצמה‬
‫שבאות יו"ד נמשכת למטה‪ .‬ואין כאן מקומו[‪.‬‬
‫אלא שבנפש האדם‪ ,‬המדה שבלב הרי היא עדיין‬
‫למעלה מהזולת בפועל‪ ,‬עד שיכול להיות התעוררות‬
‫המדה בלי זולת )כנזכר לעיל הערה ‪ ,(20‬ולכן הביא‬
‫דוגמא מ"אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על‬
‫ידי דיבורו"‪ ,‬שגם הרצון )ה"מדה"( "לגלות חכמתו‬
‫לאחרים על ידי דיבורו" לא יתכן בלי מציאות של‬
‫"אחרים"‪.‬‬
‫‪ (34‬צג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (35‬על פי רעיא מהימנא נשא קכג‪ ,‬אב‪ .‬וראה‬
‫הערה ‪.38‬‬
‫‪120‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫החילוק בין תשובה תתאה ותשובה עילאה‬
‫מבואר בהמשך הפרקים באגרת התשובה‪:‬‬
‫תשובה תתאה היא התשובה על עוונות‪ ,‬לתקן‬
‫הפגמים כו' שעל ידי מעשיו הרעים‪ ,36‬ותשובה‬
‫עילאה ענינה — השבת הנפש "מעלה מעלה‬
‫למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא"‪ .37‬ומזה‬
‫מובן‪ ,‬שעיקר הענין דתשובה תתאה קשור עם‬
‫"עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה"‬
‫)אותיות ו"ה‪ ;(38‬ותשובה עילאה‪ ,‬שענינה‬
‫דביקות הנפש בשרשה ומקורה‪ ,‬היא על ידי‬
‫עבודת המוח והלב‪) 39‬אותיות י"ה‪.(38‬‬
‫‪ (36‬אגרת התשובה פרקים ו‪-‬ז‪.‬‬
‫‪ (37‬שם פרק ח' )צח‪ ,‬סוף עמוד א'(‪.‬‬
‫‪ (38‬על פי זה מובן הטעם שאדמו"ר הזקן באגרת‬
‫התשובה כאן נקט חלוקה זו דוקא דד' אותיות הוי'‬
‫בנפש האדם ]ולא החלוקה‪ :‬י' — חכמה‪ ,‬ה' — בינה‪,‬‬
‫ו' — מדות‪ ,‬ה' — מחשבה דבור ומעשה )לקוטי תורה‬
‫ריש פרשת ראה‪ ,‬ובכמה מקומות([ — כי חלוקה זו‬
‫)די"ה שייך לעבודת הלב והמוח‪ ,‬ואותיות ו"ה —‬
‫לעסק התורה ומצוות בדיבור ומעשה( מתאימה לב'‬
‫הדרגות דתשובה תתאה ותשובה עילאה‪ .‬ועל דרך‬
‫זה בלקוטי תורה תצא הנזכר לעיל הערה ‪ ,14‬שבא‬
‫בקשר עם ענין התשובה )עיין שם‪ ,‬וכן באור התורה‬
‫שם עמוד תתקצ‪ .‬עמוד תתרג‪-‬ד(‪.‬‬
‫ולהעיר‪ ,‬שברעיא מהימנא נשא שם )ריש‬
‫עמוד ב'(‪ ,‬הובאה חלוקה זו בנפש האדם ]ד"יראה‬
‫ואהבה ‪ . .‬במוחא ולבא" הן הנסתרות )י"ה —‬
‫תקוני זוהר ריש תכ"ב‪ .‬ת"ע שם‪ .‬ובכמה מקומות(‪,‬‬
‫"והנגלות התורה והמצוה" )"ו"ה נגלות" — תקוני‬
‫זוהר ת"ע שם([ בהמשך לביאור מלת תשובה‪ ,‬תשוב‬
‫ה'‪ .‬עיין שם‪.‬‬
‫‪ (39‬כמפורש שם סוף פרק ח'‪ ,‬מרעיא מהימנא‬
‫ובזה יובן היטב מה שנתבאר לעיל‪,‬‬
‫שה"אורך" דאות ה"א )ראשונה( הוא ההמשכה‬
‫ל"עלמין סתימין"‪ ,‬ובנפש האדם — במדות‪,‬‬
‫שהן עדיין בהאדם עצמו; ואילו אותיות ו"ה‬
‫מרמזות על ההמשכה ל"עלמין דאתגליין"‪,‬‬
‫שזהו כפי שהאדם פועל בעולם שחוץ ממנו‪:‬‬
‫תשובה תתאה באה לתקן )נוסף על‬
‫הפגמים שבנפשו( גם הקלקול שנפעל בעולם‬
‫על ידי מעשיו הרעים‪ ,‬וכמבואר בארוכה‬
‫באגרת התשובה‪ ,40‬איך שעל ידי החטאים‬
‫גורמים השפעת החיות "להיכלות‪ 41‬הסטרא‬
‫אחרא אשר שנאה נפשו ית'"‪ ,‬ועל ידי תשובה‬
‫תתאה "מחזיר השפעת השכינה למקומה";‬
‫ואילו ענינה של תשובה עילאה הוא‬
‫בהאדם עצמו — "לשוב‪ 37‬עד הוי' ברוך הוא‬
‫ממש ‪ . .‬ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו‬
‫שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם‬
‫שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש‬
‫בגוף האדם" — שזהו כפי שהאדם מגבי' את‬
‫עצמו למעלה מן העולם )"בטרם שנפחה ‪. .‬‬
‫לירד למטה"(‪" ,‬עד הוי' ברוך הוא ממש"‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד ‪(51‬‬
‫פרשת נשא )ראה הערה הקודמת( "דתשובה עילאה‬
‫היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו כו' בן י"ה‬
‫בינה כו'"‪ .‬ושם רפ"ט‪" :‬דבינה איהי תשובה עילאה‬
‫והאם רובצת על האפרוחים וכו'"‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ (40‬פרק ו' ואילך‪.‬‬
‫‪ (41‬שם סוף פרק ו'‪.‬‬
‫‪‬‬
‫פרק ד' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫‪121‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫ישנה אי התאמה לכאורה בין שני הביאורים בפרק זה בעניין ד' אותיות שם‬
‫הוי'‪ :‬ביחס לעשר הספירות למעלה כותב אדמו"ר הזקן שאות ה"א ראשונה רומזת‬
‫לבינה‪ ,‬ואות וי"ו רומזת למדות; ואילו ביחס לכוחות הנפש הוא כותב שאות ה"א‬
‫ראשונה רומזת לבינה וגם למדות הנולדות ממנה‪ ,‬ואילו אות וי"ו רומזת ל"עסק‬
‫התורה והמצוות בקול ודיבור"‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שאי התאמה זו נובעת מהבדל מהותי בין הספירות שלמעלה למדות‬
‫שבנפש האדם‪:‬‬
‫האדם‪ ,‬מאחר שהוא נברא‪ ,‬יש בו יחס גם לדבר שחוץ ממנו‪ .‬ולכן גם המדות‬
‫שבאדם – שגדרן הוא היחס אל הזולת – נחשבות לחלק מהאדם עצמו‪ ,‬ובהתאם לכך‬
‫הן נרמזות באות ה"א ראשונה‪ ,‬שעניינה הוא "עלמין סתימין" )עולמות המכוסים‬
‫עדיין במקורם(‪.‬‬
‫למעלה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הרי מצד עצמותו ומהותו ית' אין מקום לשום דבר‬
‫מבלעדיו‪ .‬ולכן למעלה מתחדש כל עניין המדות – היחס אל הזולת – רק לאחר‬
‫היציאה כביכול מעצמותו והירידה להמשיך חיות לעולמות‪ ,‬ובהתאם לכך הן‬
‫נרמזות באות וי"ו‪ ,‬שעניינה הוא "עלמין דאתגליין" )עולמות הנפרדים ממקורם(‪.‬‬
‫ולכך רומז אדמו"ר הזקן בדבריו שההמשכה הנרמזת באות וי"ו היא "מדת חסדו‬
‫וטובו ושאר מדותיו הקדושות" – ע"פ המבואר בלקוטי לוי יצחק ש"חסדו וטובו" הן‬
‫מדת החסד ומדת היסוד‪ :‬בכך מדגיש אדמו"ר הזקן שהמדות כוללות הן את מדת‬
‫החסד )המדה הראשונה‪ ,‬שבה העיקר הוא המשפיע( והן את מדת היסוד )המדה‬
‫האחרונה‪ ,‬שבה העיקר הוא המקבל(; ומאחר שהמדות מחייבות גם את מציאותו‬
‫של המקבל – אין הן נרמזות באות ה"א )"עלמין סתימין"(‪ ,‬אלא באות וי"ו )"עלמין‬
‫דאתגליין"(‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫פרק ה'‬
‫בפרק הקודם נתבאר‪ ,‬ששורש נשמת היהודי הוא מפנימיות החיות‪ ,‬בחינת ה"ויפח"‪,‬‬
‫וזו מעלת הנשמה על כל שאר הנבראים‪ ,‬אפילו מלאכים העליונים‪ ,‬שנבראו מחיצוניות‬
‫החיות‪ ,‬בחינת הדיבור‪ .‬אלא שלצורך ירידת הנשמה האלוקית לעולם הזה‪ ,‬ירדה גם‬
‫הנשמה לבחינת הדיבור‪ ,‬ועל ידי כך התלבשה בגוף הגשמי‪.‬‬
‫בפרק ה' מוסיף ומבאר‪ ,‬שגם בשלב ירידת הנשמה להתלבש בגוף הגשמי על ידי הדיבור‪,‬‬
‫יש לנשמה יתרון על כל שאר הנבראים‪ .‬בכוח הדיבור עצמו יש שתי דרגות‪ :‬א( "פנימיות‬
‫ומקור הדיבור"‪ ,‬הוא הבל הלב הנזכר לעיל בפרק ד'‪ .‬ב( חיצוניות הדיבור‪ ,‬שהוא ציור‬
‫האותיות‪ .‬ושורש המשכת וירידת הנשמה למטה היא מבחינת פנימיות הדיבור‪ .‬ועל פי זה‬
‫יבואר מהות עונש הכרת ומיתה בידי שמים‪.‬‬
‫והנה המשכת וירידת הנפש האלקית‬
‫לעולם הזה להתלבש בגוף האדם‪,‬‬
‫נמשכה מבחינת פנימיות ומקור‬
‫הדיבור‪ ,‬הוא הבל העליון המרומז‬
‫באות ה"א תתאה כנ"ל‪.‬‬
‫בפרק הקודם התבאר‪ ,‬שהאותיות הן‬
‫חיצוניות הדיבור‪ ,‬ואילו פנימיות ומקור‬
‫הדיבור הוא הבל הלב‪ .‬ופנימיות זו מרומזת‬
‫באות ה' שהיא "אתא קלילא דלית בה‬
‫מששא"‪ ,‬כמבואר לעיל שם‪ .‬ודרגה זו – ההבל‬
‫המרומז בה' תתאה של שם הוי' – היא שורש‬
‫המשכת וירידת הנשמה לעולם הזה‪.1‬‬
‫‪ (1‬עניין זה של "המשכת וירידת הנפש האלוקית‬
‫לעולם הזה להתלבש בגוף האדם" מה' תתאה‪ ,‬אינו‬
‫המקור לעצם נשמת האדם‪ ,‬שהרי נתבאר בפרק ד'‬
‫וכמו שכתוב‪" 2‬ויפח באפיו נשמת‬
‫חיים ויהי האדם לנפש חיה"‪ ,‬ו"מאן‬
‫דנפח" וכו'‪.‬‬
‫הראיה לכך שגם שורש ירידת הנשמה‬
‫למטה הוא מהפנימיות של הדיבור‪ ,‬היא מכך‬
‫שאותו הפסוק הרומז לכך ששורש הנשמה‬
‫הוא בפנימיות האלוקות‪" ,‬ויפח"‪ ,‬עוסק‬
‫בהמשכת הנפש אל תוך הגוף‪" :‬ויהי האדם –‬
‫המורכב מנפש וגוף – לנפש חיה"‪.‬‬
‫ששורש הנשמה הוא בכללות שם הוי'‪ ,‬שלכן בנשמה‬
‫ישנם כל ד' האותיות של שם הוי'‪ .‬המדובר כאן הוא‬
‫רק על הכוח הממשיך את מהות הנשמה מלמעלה‬
‫אל הגוף הגשמי‪ .‬ראה ביאור הדברים בעיונים לפרק‬
‫זה סעיף א'‪.‬‬
‫‪ (2‬בראשית א‪ ,‬כו‪.‬‬
‫‪124‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ונמצא‪ ,‬שיש שני עניינים הנלמדים‬
‫מהפסוק "ויפח"‪ :‬א( לשון זו מלמדת על דרגת‬
‫שורש הנשמה למעלה‪ .‬שעצם מהות הנשמה‬
‫היא מפנימיות האלוקות ממש‪ ,‬שלמעלה‬
‫לגמרי מעניין הדיבור‪ .‬ועל זה נאמר "מאן‬
‫דנפח מתוכיה נפח"‪ ,‬מתוכיותו ומפנימיותו‬
‫ממש‪ ,‬כמבואר בפרק ד'‪ .‬ב( מכך שלשון זו‬
‫נאמרה בהקשר להתלבשות הנפש בגוף‪ ,‬לומד‬
‫אדמו"ר הזקן עניין נוסף‪ :‬גם שורש המשכת‬
‫הנשמה למטה היא מבחינת פנימיות הדבור‪,‬‬
‫שגם הוא נקרא "נפיחה" ביחס לחיצוניות‬
‫הדיבור‪.3‬‬
‫וזהו שכתוב‪" 4‬כי חלק ה' עמו יעקב‬
‫חבל נחלתו"‪ ,‬פירוש כמו חבל על‬
‫דרך משל שראשו אחד קשור‬
‫למעלה וקצהו למטה‪.‬‬
‫עניין זה‪ ,‬שגם השורש והכוח להמשכת‬
‫הנפש להתלבש בגוף הוא מפנימיות הדיבור‬
‫שלמעלה‪ ,‬מובן גם מהפסוק "כי חלק‬
‫הוי' עמו יעקב חבל נחלתו"‪ .‬שהרי שם‬
‫הוי'‪ ,‬המוזכר בחציו הראשון של הפסוק‪,‬‬
‫"מורה על פנימיות החיות" )כדלעיל פרק‬
‫ד'(‪ ,‬ואילו חציו השני של הפסוק – "יעקב‬
‫חבל נחלתו"‪ ,‬עוסק במציאות הנשמה כפי‬
‫‪ (3‬על פי זה מובן מדוע בפרק ד'‪ ,‬שם מדובר על‬
‫שורש נשמת היהודי למעלה‪ ,‬מפרט אדמו"ר הזקן‬
‫את לשון הזוהר "מאן דנפח מתוכיה נפח" ומאידך‬
‫הוא משמיט את המשך הפסוק "ויהי האדם לנפש‬
‫חיה"‪ ,‬מה שאין כן בפרק זה‪ ,‬בו מבואר שורש המשכת‬
‫הנשמה למטה‪ ,‬ההדגשה היא הפוכה‪ :‬אדמו"ר הזקן‬
‫מביא את סיום הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה"‪,‬‬
‫ומאידך הוא משמיט את המשך לשון הזוהר "מתוכיה‬
‫נפח"‪ .‬זאת בהתאם לתוכן הכללי השונה שבין שני‬
‫הפרקים‪ .‬ביאורי הרבי זי"ע בשיעורים בספר התניא‬
‫עמ' ‪ 1223‬הערה ‪.10‬‬
‫‪ (4‬האזינו לב‪ ,‬ט‪.‬‬
‫שהיא למטה‪ .‬שהרי עניין ה"חבל" קאי על‬
‫הנשמה כפי שהיא למטה‪ ,‬ועל כך משמיענו‬
‫הפסוק‪ 5‬שגם כאשר הנשמה נמצאת למטה‬
‫– היא עדיין קשורה בשורשה למעלה‪" ,‬כמו‬
‫חבל ‪ . .‬שראשו אחד קשור למעלה וקצהו‬
‫למטה"‪ .‬ומכך ש"יעקב חבל נחלתו"‪ ,‬שקאי על‬
‫הנפש שבגוף‪ ,‬נאמר באותו הפסוק ובהמשך‬
‫ל"כי חלק הוי' עמו"‪ ,‬מוכח שגם "המשכת‬
‫וירידת הנפש ‪ . .‬להתלבש בגוף האדם" הוא‬
‫מבחינת הפנימיות‪.6‬‬
‫‪‬‬
‫והנה‪ ,‬תוכן פרק זה‪ 7‬הוא לבאר גדר עונש‬
‫כרת ומיתה בידי שמים )שהתחיל בו אדמו"ר‬
‫הזקן בריש פרק ד'(‪ ,‬שאינו דבר צדדי על‬
‫ידי פעולה נוספת כעונש על החטא‪ ,‬שכאשר‬
‫עובר עבירה שיש בה כרת נענש בעונש זה‬
‫– אלא הוא עונש טבעי‪ 8‬הנמשך מהעבירה‬
‫‪ (5‬לפי ביאור אדמו"ר הזקן כאן‪.‬‬
‫‪ (6‬ראה ביאורי הרבי שם עמ' ‪ 1224‬ובהערה ‪12‬‬
‫שם‪.‬‬
‫‪ (7‬ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪.68‬‬
‫‪ (8‬ומכך משמע שאדמו"ר הזקן סובר כמו הדעה‬
‫שהשכר והעונש )מלבד העונשים שנמסרו לבי"ד(‬
‫הם תוצאה של מעשי היהודי – ראה בעניין זה‬
‫בשל"ה בית אחרון יב‪ ,‬א‪-‬ב‪.‬‬
‫זו הסיבה שאת השאלה איך מצינו חייבי כריתות‬
‫ש"האריכו ימיהם ‪ . .‬בנעימים" בפרק ד'‪ ,‬לא תירץ‬
‫אדמו"ר הזקן בכך שעשו תשובה )על דרך שתירצו‬
‫התוס' בכתובות ל‪ ,‬ב על קושיא מעין זו בנוגע לדין‬
‫ד' מיתות(‪ ,‬מפני שהשאלה היא גם על דבר זה‬
‫עצמו – כיצד יכולה להועיל תשובה כאשר העונש‬
‫הוא תוצאה טבעית של מעשה העבירה‪ .‬אולם‬
‫לפי המבואר לקמן בסוף פרק ו' העניין מובן‪ ,‬כיוון‬
‫שהתשובה מתקנת את פעולת הכרת כמבואר שם‪.‬‬
‫ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1194‬‬
‫פרק ה'‬
‫בדרך ממילא‪ .‬כיוון שעל ידי עבירה שיש בה‬
‫כרת נכרתה נשמתו ממקור חיותה‪ ,‬וממילא‬
‫אינו יכול לחיות יותר מחמישים שנה בכרת‬
‫ושישים שנה במיתה בידי שמים )כנ"ל שם(‪.‬‬
‫ועניין זה קיים רק בישראל‪ ,‬לפי שנשמת‬
‫ישראל היא "מבחינת פנימיות ומקור הדיבור‪,‬‬
‫הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה"‪,‬‬
‫שלכן‪ ,‬על ידי עוונותיכם ה"מבדילים ביניכם‬
‫לבין אלקיכם"‪" ,‬נכרת ונפסק חבל ההמשכה‬
‫משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה" –‬
‫מקור חיות נשמת האדם )כדלקמן(‪ ,‬מה שאין‬
‫כן בשאר נבראים – לא מצינו עניין הכרת‪,‬‬
‫לפי שהם "חיים וקיימים" מחיצוניות החיות‬
‫המלובשת "באותיות שבעשרה מאמרות"‪,‬‬
‫בחינת הדיבור‪ ,‬ולא "הבל העליון"‪.‬‬
‫ואת עניין זה‪ ,‬שהעבירות גורמות‬
‫לכריתת חבל ההמשכה משם הוי' לנשמה‪,‬‬
‫לומד אדמו"ר הזקן מ"פשט הכתוב" "ויפח"‬
‫כדלקמן‪:‬‬
‫כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב‬
‫"ויפח" הוא להורות לנו‪ ,‬כמו שעל‬
‫דרך משל כשהאדם נופח לאיזה‬
‫מקום‪ ,‬אם יש איזה דבר חוצץ‬
‫ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח‬
‫עולה ומגיע כלל לאותו מקום‪ .‬ככה‬
‫ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין‬
‫גוף האדם לבחינת הבל העליון‪.‬‬
‫כשם שבנפיחת האדם החציצה מונעת‬
‫מההבל להגיע אל מעבר לחציצה‪ ,‬כך גם‬
‫בנמשל למעלה לשון "ויפח"‪ ,‬שנאמרה על‬
‫כללות‪ 9‬המשכת הנשמה להתלבש בגוף‬
‫‪ (9‬לא רק על שורש הנשמה למעלה; ואף לא רק‬
‫על שורש המשכת הנשמה למטה מבחינת ה' תתאה‪,‬‬
‫אלא גם על ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף על ידי‬
‫האותיות "נעשה אדם" – ראה באריכות בהוספה א'‬
‫‪125‬‬
‫היהודי‪ ,‬רומזת לכך שאילו יהיה דבר שיחצוץ‬
‫בין גוף האדם להבל העליון – הוא יפסיק‬
‫ויכרות ח"ו בין הנשמה שבאדם לשורש‬
‫המשכתה למעלה )מה שאין כן שאר נבראים‬
‫שנתהוו מבחינת ה"דיבור" שלמעלה – לא‬
‫נפגם בהם מאומה על ידי העבירות‪ .‬ו"כמו‬
‫במשל‪ ,‬שרק הבל הנופח אינו מגיע כשיש‬
‫חציצה‪ ,‬אבל דיבורו של אדם נשמע )"מגיע"(‬
‫גם כשיש חציצה"‪.(10‬‬
‫ומוסיף אדמו"ר הזקן ומבהיר איזו‬
‫"חציצה" תיתכן בנמשל‪:‬‬
‫אך באמת אין שום דבר גשמי‬
‫ורוחני חוצץ לפניו ית'‪ ,11‬כי "הלא‬
‫את השמים ואת הארץ אני מלא"‪,12‬‬
‫ו"מלא כל הארץ כבודו"‪ ,13‬ו"לית‬
‫אתר פנוי מיניה"‪" ,14‬בשמים ממעל‬
‫ועל הארץ מתחת אין עוד"‪ ,15‬ו"איהו‬
‫ממלא כל עלמין" וכו'‪.16‬‬
‫מכיוון שהקב"ה נמצא בכל מקום וכל‬
‫הנבראים בטלים לגביו לגמרי עד ש"כולא‬
‫קמיה כלא חשיב"‪ ,‬וכמו שנתבאר בשער‬
‫היחוד והאמונה שהנבראים בטלים לגמרי‬
‫למקורם‪ ,‬אם כן אין הם "מציאות" חשובה‬
‫שיכולה "לחצוץ" ולמנוע התפשטות שם הוי'‬
‫לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (10‬לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 68‬הערה ‪.18‬‬
‫וראה הסברת הדבר בעיונים לפרק זה סעיף ג'‪.‬‬
‫‪ (11‬הטעם שהביא אדמו"ר הזקן כל הראיות‬
‫דלקמן – ראה באריכות בהוספה ב' לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (12‬ירמיה כג‪ ,‬כד‪.‬‬
‫‪ (13‬ישעיה ו‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (14‬תיקוני זוהר תיקון נז‪.‬‬
‫‪ (15‬ואתחנן ד‪ ,‬לט‪.‬‬
‫‪ (16‬רע"מ פינחס רכה‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪126‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בנשמת היהודי‪ .‬וכמו דין חציצה שנאמר לגבי‬
‫טבילה‪ ,‬שאם אין לדבר החוצץ חשיבות‪– 17‬‬
‫אין בכוחו לחצוץ בפני מי המקווה‪.18‬‬
‫אלא כמו שכתוב בישעיה‪" 19‬כי אם‬
‫עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין‬
‫אלקיכם"‪.‬‬
‫הדבר היחיד שיכול "לחצוץ" ולהבדיל‬
‫כביכול בין הנשמה למקור המשכתה למטה‪,‬‬
‫ה' תתאה‪ ,‬הוא העוון‪ .‬רק הוא בכוחו להבדיל‬
‫"ביניכם לבין אלוקיכם"‪.‬‬
‫וגם בנוגע לחציצה שנעשית על ידי‬
‫העבירות‪ ,‬מדייק הכתוב ואומר שהעוונות‬
‫מבדילים "ביניכם לבין אלוקיכם" – ההבדלה‬
‫היא מצד "ביניכם" )מציאותו של האדם‬
‫החוטא(‪ ,‬ולא מצד "אלוקיכם"‪ .20‬מצד הקב"ה‬
‫– שום דבר אינו חוצץ‪ ,‬וגם אם היהודי עבר‬
‫עבירה ח"ו אין זה מונע את התפשטות‬
‫והמשכת האלוקות אליו!‬
‫והטעם‪ ,‬לפי שהם נגד רצון העליון‬
‫ב"ה המחיה את הכל‪ ,21‬כמ"ש‪" 22‬כל‬
‫אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"‪.‬‬
‫הסיבה לכך שהעבירות כן יכולות להפסיק‬
‫ולחצוץ בין האדם החוטא לקב"ה‪ ,‬היא לא‬
‫‪ (17‬זהו מדין תורה )מה שאין כן מדרבנן( – ראה‬
‫רמב"ם פ"א מהלכות מקוואות הי"ב‪.‬‬
‫‪ (18‬ראה באריכות בהוספה ב' לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (19‬נט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (20‬לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 72‬הערה ‪.36‬‬
‫‪ (21‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף ג' הביאור מדוע‬
‫עשיית היפך הרצון פוגעת רק בהמשכת החיות‬
‫לנשמות ישראל ולא לשאר נבראים‪ ,‬אף ש"רצון‬
‫העליון ב"ה )הוא( המחיה את הכל"‪.‬‬
‫‪ (22‬תהילים קלה‪ ,‬ו‪.‬‬
‫בגלל שאכן יש דבר כלשהו שמצד עצמו יכול‬
‫להעלים על האלוקות ח"ו‪ ,‬אלא רק מפני‬
‫שהם "נגד רצון העליון ב"ה"‪ .23‬הקב"ה אינו‬
‫רוצה בהן‪ .‬הוא עצמו בחר לרצות במצוות‬
‫ולשנוא את העבירות‪ .24‬וכיוון שחיות כל‬
‫העולמות היא מרצונו ית'‪ ,‬כמו שכתוב "כל‬
‫אשר חפץ הוי' עשה בשמים ובארץ" – אם כן‬
‫בדבר שהוא היפך רצונו‪ ,‬חיותו ית'‪ ,‬הנמשכת‬
‫מרצונו‪ ,‬אינה מתגלה בו והוא נכרת ממקור‬
‫חייו כדלקמן‪.‬‬
‫ומוסיף ומבאר בחצאי עיגול‪ ,‬מדוע‬
‫השפעת ד' אותיות שם הוי' )שהן נגד ספירות‬
‫החכמה‪ ,‬בינה‪ ,‬מידות ומלכות( לנפש האדם‬
‫על ידי "פנימיות ומקור הדיבור המרומז‬
‫באות ה"א תתאה"‪ ,‬תלויה בקיום רצון העליון‪.‬‬
‫שהרי לכאורה צריך ביאור‪ :‬בחינת הרצון היא‬
‫למעלה מד' האותיות‪ ,‬אם כן מדוע השפעתן‬
‫תלויה בקיום "רצון העליון"?‬
‫)וכמ"ש לעיל שהוא מקור השפעת‬
‫שם הוי'‪ ,‬ונרמז בקוצו של יו"ד(‪.‬‬
‫לעיל בפרק ד' נתבאר שבחינת הרצון‬
‫העליון נרמזת בקוצו של יו"ד של שם הוי'‪.‬‬
‫מדבר זה ניתן ללמוד‪ ,‬שבבחינת הרצון יש‬
‫שני קצוות‪ :25‬מצד אחד הרצון הוא למעלה‬
‫מהספירות ומופשט מהן‪ ,‬לכן הרמז הוא רק‬
‫בקוץ שעל היו"ד ולא באותיות עצמן; אבל‬
‫‪ (23‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף ב'‪ ,‬שדבר זה‬
‫עצמו‪ ,‬הוא הטעם למה שהוזכר לעיל שה"חציצה"‬
‫היא רק "ביניכם" לבין "אלוקיכם"‪ ,‬מה שאין כן‬
‫מצד "אלוקיכם" – אין "שום דבר חוצץ"‪ ,‬גם לא‬
‫העבירות‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (24‬ראה לקוטי שיחות חלק ז' פרשת ויקרא ג'‬
‫ס"ה‪.‬‬
‫‪ (25‬ראה אריכות בעניין זה לקמן בהוספה א'‬
‫לפרק ח'‪.‬‬
‫פרק ה'‬
‫מצד שני‪ ,‬דבר זה עצמו מורה שלרצון יש‬
‫שייכות כלשהי לספירות‪ .‬שהרי גם קוצו של‬
‫יו"ד שייך לאותיות‪ .‬אדרבה‪ ,‬הוא ההתחלה‬
‫והשורש שלהן‪ .26‬ועל דרך זה בנוגע לרצון‪:‬‬
‫על אף היותו למעלה מהספירות‪ ,‬מכל מקום‬
‫הוא מקור השפעתן‪ .‬לכן‪ ,‬מעשה העבירה‬
‫שהוא היפך רצון זה ומנגד אליו‪ ,‬מהווה‬
‫"חציצה" המונעת את התגלות שם הוי'‪,‬‬
‫הנמשך מבחינת רצון זה – בנפש האדם‪.‬‬
‫וזהו ענין הכרת‪ ,‬שנכרת ונפסק חבל‬
‫ההמשכה‪ 27‬משם הוי' ב"ה שנמשכה‬
‫מה"א תתאה כנ"ל‪ .‬וכמו שכתוב‬
‫בפרשת אמור‪" 28‬ונכרתה הנפש‬
‫ההיא מלפני אני ה'"‪" ,‬מלפני" דייקא‪.‬‬
‫עניין הכרת הוא שהנשמה נכרתת "מלפני"‬
‫– מפנימיותו של הקב"ה‪ .‬נשמת האדם היא‬
‫חלק שם הוי' ונמשכת למטה מפנימיות‬
‫הדיבור‪ ,‬ועל ידי איסור כרת היא נכרתת‬
‫משורשה זה‪.‬‬
‫ובשאר עבירות שאין בהן כרת‪ ,‬על‬
‫כל פנים הן פוגמין הנפש כנודע‪.‬‬
‫ופגם הוא מלשון‪ 29‬פגימת הסכין‪.30‬‬
‫‪ (26‬שהרי כתיבת שם הוי' מתחילה מהקוץ שעל‬
‫היו"ד‪ .‬ראה בהוספה שם הערה ‪.6‬‬
‫‪ (27‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף ד'‪ ,‬שבפרטיות‬
‫יותר‪ ,‬משל הנפיחה שהובא לעיל )"אם יש איזה דבר‬
‫חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע"(‪,‬‬
‫ומשל "חבל ההמשכה" המבואר כאן עוסקים בשתי‬
‫דרגות בהמשכת הנשמה למטה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (28‬כב‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (29‬ראה חולין יז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (30‬אפשר לפרש את המילה "פגם" במשמעות‬
‫שנתווסף משהו בנשמה הפוגם ומלכלך אותה‪,‬‬
‫בדוגמת "נותן טעם לפגם"‪ .‬בכדי לשלול הבנה זו‬
‫כאן‪ ,‬מביא אדמו"ר הזקן את הדוגמה מ"פגימת‬
‫‪127‬‬
‫והוא על דרך משל מחבל עב שזור‬
‫מתרי"ג חבלים דקים‪ ,‬ככה חבל‬
‫ההמשכה הנזכר לעיל כלול מתרי"ג‬
‫מצות‪ ,31‬וכשעובר ח"ו על אחת מהנה‬
‫נפסק חבל הדק וכו'‪.‬‬
‫חבל ההמשכה מה' תתאה לנשמת האדם‬
‫שזור מתרי"ג חבלים דקים‪ ,‬שכל אחד מהם‬
‫הוא כנגד אחד מתרי"ג המצוות‪ .‬אלא שישנם‬
‫חבלים דקים שפגימתם אינה משפיעה על‬
‫כללות ההתקשרות של הנשמה למטה עם‬
‫שורשה; וישנם חבלים מהותיים וכלליים‬
‫יותר שכריתתם פוגעת בכללות התקשרות‬
‫הנשמה שלמטה עם שורש המשכתה למטה‬
‫מה' תתאה‪.32‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שכל העבירות‪ ,‬כיוון שהן נגד‬
‫רצון העליון‪ ,‬ממילא הן פוגמות ומבדילות‬
‫"ביניכם לבין אלקיכם"‪ .‬אלא שההבדל הוא‬
‫בגודל ומהות הפגם‪ :‬איסור כרת פוגם וכורת‬
‫חבל כללי שבהתקשרות הנשמה עם שורשה‪,‬‬
‫ולכן "היה מת ממש" כתוצאה ישירה ממעשה‬
‫העבירה; ואילו בשאר עבירות‪ ,‬הפגם‪,‬‬
‫החיסרון שנעשה בחבל המקשר את הנשמה‬
‫למקור המשכתה למטה‪ ,‬הוא בחבל "פרטי"‬
‫שבחבל ההמשכה‪ ,‬ואין כללות חיות הגוף‬
‫הסכין" שמשמעותה שנחסר בסכין השחיטה ונעשה‬
‫בו פגם‪ .‬וכך גם בנשמה – על ידי העבירה נחסר‬
‫ונפגם בחבל ההמשכה‪ .‬ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1236‬‬
‫‪" (31‬חידוש נפלא – דכל אחד ואחד מקבל חיות‬
‫בפועל בעולם הזה על ידי תרי"ג חבלים‪ ,‬אף שמצות‬
‫כוהנים אין שייכות לזרים‪ ,‬כמה וכמה מצות אי‬
‫אפשר שתהיינה בבת אחת ועוד‪ .‬ואולי מובן על פי‬
‫מה שנתבאר בקונטרס אחרון ]לתניא[ ד"ה ולהבין‬
‫פרטי הלכות )קנט‪ ,‬ב("‪ .‬הערת הרבי לשיעורים‬
‫בספר התניא עמ' ‪.1026‬‬
‫‪ (32‬על דרך שבאברי האדם ישנם אברים שהנשמה‬
‫תלויה בהם וישנם אברים שאין הנשמה תלויה בהם‪.‬‬
‫‪128‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫תלויה בו‪.33‬‬
‫אלא שעל פי הנ"ל‪ ,‬שאיסור כרת ומיתה‬
‫כורת את חבל המשכת חיות הנשמה שבגוף‬
‫משורשה‪ ,‬אינו מובן מדוע בעונש מיתה או‬
‫כרת יכול לחיות עד גיל שישים או חמישים‪,‬‬
‫הרי חבל המשכת החיות נכרת משורשו והיה‬
‫צריך למות מיד לאחר שעבר העבירה?‬
‫על כך משיב רבנו הזקן‪:‬‬
‫אך גם בחייב כרת ומיתה נשאר‬
‫עדיין בו הרשימו מנפשו האלקית‪,‬‬
‫ועל ידי זה יכול לחיות עד נ' או ס'‬
‫שנה ולא יותר‪.‬‬
‫אף שנפסק חבל ההמשכה ואין השפעת‬
‫חיות ממקור חיות הנשמה למטה – ה' תתאה‬
‫אל הנשמה שבגוף‪ ,‬מכל מקום נשאר בו‬
‫"רשימו" מחיות נפשו האלוקית לפני שחטא‪,‬‬
‫ו"רשימו" זה יכול להחיות את הגוף עד גיל‬
‫חמישים שנה בכרת‪ ,‬או שישים שנה במיתה‬
‫בידי שמים‪.‬‬
‫)ומה שכתוב בשם האריז"ל שנכנסה‬
‫בו בחינת המקיף וכו'‪ ,‬אינו עניין‬
‫לחיי גשמיות הגוף‪.‬‬
‫בכתבי האריז"ל מבואר בנוגע לחייבי‬
‫מיתה וכרת‪ ,‬ש"נכנסה בו בחינת המקיף"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬אף שהחיות הפנימית של הנשמה‬
‫שבגוף נכרתה כמבואר לעיל‪ ,‬מכל מקום‬
‫"נכנסה" בנשמה בחינת "מקיף"‪ ,‬שהיא קיימת‬
‫גם לאחר העבירה על איסור מיתה או כרת‪.‬‬
‫על פי זה ניתן להקשות מדוע חייבי מיתה‬
‫או כרת מתים בגיל שישים או חמישים? מה‬
‫‪ (33‬וראה לקמן בפרק ז'‪ ,‬שעל ידי ריבוי עבירות‬
‫קלות‪ ,‬נעשה הפסק כמו בעבירה חמורה אחת‪,‬‬
‫עיי"ש‪.‬‬
‫שנכרת הוא החיות הפנימית שממנה נותר‬
‫"רשימו" רק עד גיל חמישים או שישים‪ ,‬אולם‬
‫מדברי האריז"ל עולה‪ ,‬שבחינת ה"מקיף"‬
‫קיימת גם אחר כך‪ ,‬ומדוע לא יוכל האדם‬
‫להמשיך לחיות מבחינה זו?‬
‫על כך מבאר אדמו"ר הזקן‪ ,‬שבחינת‬
‫"מקיף" זו "אינו ענין לחיי גשמיות הגוף"‪.‬‬
‫והטעם‪ :‬בכדי להחיות גוף יש צורך שהחיות‬
‫תתלבש בפנימיותו ותחיה אותו‪ ;34‬מה שאין‬
‫כן "אור מקיף" אינו יכול להחיות גוף‪ .‬אם‬
‫כן‪ ,‬בחינת ה"מקיף" עליה מדובר בכתבי‬
‫האריז"ל‪ ,‬אינה קשורה לנידון דידן בפרק‬
‫זה העוסק בחיי הגוף‪ ,‬אלא היא משפיעה על‬
‫התחומים הרוחניים של הנפש בלבד‪.35‬‬
‫ומיירי עד נ' שנה‪ ,‬או בזמן הזה‬
‫כדלקמן(‪.‬‬
‫ועל איזה אדם מדובר בכתבי האריז"ל?‬
‫הרי הוא עבר על איסור כרת או מיתה‪ ,‬אם כן‬
‫כיצד הוא ממשיך לחיות עד שתוכל להיכנס‬
‫בו בחינת ה"מקיף"? על כך מתרץ אדמו"ר‬
‫הזקן שני תירוצים‪ :‬א( מיירי עד חמישים‬
‫שנה שאז חי האדם מ"הרשימו" של החיות‬
‫הפנימית כנ"ל‪ .‬ב( מדובר על זמן הזה‪ ,‬לאחר‬
‫החורבן‪ ,‬בו קיימת מציאות שחייבי מיתה‬
‫או כרת ממשיכים לחיות גם לאחר חמישים‬
‫או שישים שנה‪ ,‬כיוון שבזמן הזה יהודי‬
‫יכול לקבל חיות דרך מקום אחר‪ ,‬שאינו צד‬
‫הקדושה‪ ,‬כפי שיתבאר באריכות לקמן בפרק‬
‫ו'‪.‬‬
‫‪ (34‬וכפי שרואים במוחש‪ ,‬שכאשר האדם חי‪,‬‬
‫החיות היא המהות הפנימית של גשמיות גופו‪.‬‬
‫‪ (35‬ראה ביאור הדברים באריכות ובפרטיות יותר‬
‫בעיונים לפרק זה סעיף ה'‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫פרק ה' ‪ -‬עיונים‬
‫א‪-‬‬‫והנה המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה‬
‫מבחינת פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה‪.‬‬
‫מה שנתבאר כאן שהמשכת וירידת הנפש להתלבש בגוף הוא מבחינת ה' תתאה‪ ,‬אינו סותר‬
‫למבואר בפרק ד' שבנשמה ישנם כל ד' האותיות של שם הוי'‪.‬‬
‫והביאור‪:‬‬
‫מהות הנשמה היא מה שהיא "חלק שם הוי' ב"ה"‪ .‬ומצד זה ישנם כל ד' האותיות של שם הוי'‬
‫בכל נשמה יהודית‪ .‬וכלשון אדמו"ר הזקן בפרק ד' "וככה ממש ‪ . .‬בנשמת האדם"‪ ,‬דהיינו שגם‬
‫כאשר הנשמה יורדת למטה ונעשית בבחינת "נשמת אדם"‪ ,‬יש בה גם כן את אותן ד' אותיות של‬
‫שם הוי'‪ ,‬באופן של "ככה ממש" – בדיוק כפי שזה למעלה‪.‬‬
‫המדובר בפרק ה' הוא בנוגע לכוח דרכו יורדת לגוף אותה נשמה‪ ,‬שבמהותה‪ ,‬גם לאחר‬
‫שהגיעה לגוף‪ ,‬היא דבר אחד עם שם הוי'‪ ,‬שלכן יש בה את כל ד' האותיות‪ .‬כוח זה הוא מבחינת‬
‫ה' תתאה‪.‬‬
‫דוגמה לדבר‪:‬‬
‫מהותו של הבן היא מהות האב ממש‪ .‬את עומק משמעותו של דבר זה ניתן ללמוד מדברי‬
‫חז"ל שאומרים "יפה כוח הבן מכוח האב"‪ .‬טעם הדבר מבואר במאמרי חסידות‪ ,‬שהוא מפני‬
‫שהבן נמשך מעצמותו של האב ממש‪ ,‬שלמעלה מכוחותיו הגלויים‪ .‬לכן‪ ,‬גם אם חסר לאב באחד‬
‫הכוחות הגלויים‪ ,‬הוא יכול להוליד בן שלם‪ ,‬היות והבן הוא המשכת עצמיות נפש האב ממש‪,‬‬
‫ובעצם הנפש קיימים כל הכוחות בשלמות‪.‬‬
‫ועל דרך זה נשמות ישראל‪ :‬מהותם הפנימית היא עצמות האלוקות ממש‪ ,‬בדוגמת הבן שכל‬
‫מהותו היא – המשך עצמיות האב‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬גם הבן‪ ,‬על אף היותו המשך לעצמיות האב‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬בחיצוניות ובגלוי הוא אדם‬
‫לעצמו‪ .‬הוא בן‪-‬אדם שלם בפני עצמו‪ ,‬עם רמ"ח אברים וכו' וכו'‪.‬‬
‫ועל דרך זה הנשמה‪ :‬עניינה הפנימי הוא – "חלק שם הוי' ב"ה"‪ .‬אולם נשמת האדם למטה‪,‬‬
‫‪130‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫היא כפי שעצמיות האלוקות באה ונעשתה בבחינת "מציאות"‪ .‬דבר זה מתבטא בכך שהאדם‬
‫הוא "מציאות אדם"‪.‬‬
‫וזהו ההבדל בין עניין ה"ויפח" המדובר בפרק ד' לעניין ה"ויפח" המדובר בפרק ה'‪ :‬בפרק‬
‫ד' מדובר על מהותה העצמית של הנשמה שהיא מושרשת וקשורה לעצמיות האלוקות‪,‬‬
‫בדוגמת הבן שמהותו העצמית היא המשך עצמיות האב‪ .‬אולם בפרק ה' מדובר על הכוח‬
‫הממשיך עצמיות זו לבוא ולהיעשות בבחינת "מציאות אדם"‪ .‬ובלשון אדמו"ר הזקן בתחילת‬
‫הפרק‪" :‬המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם"‪ .‬ועל דבר זה – הכוח‬
‫להמשיך את הנשמה ממהותה העצמית בשם הוי' אל הגוף שבעולם הזה‪ ,‬להחיותו ולהיות‬
‫בבחינת "מציאות אדם" – הוא כותב שזהו מבחינת ה' תתאה שהוא פנימיות הדיבור‪.‬‬
‫הטעם לכך שדווקא "פנימיות הדיבור" הוא הכוח להמשכה זו‪ ,‬הוא מפני שעניינו של כוח‬
‫הדיבור הוא – התגלות לאחרים )כמבואר בפרק ד'(‪ .‬ועל דרך זה בנידון דידן בנוגע להמשכת‬
‫פנימיות האלוקות למטה‪ ,‬שהוא על ידי כוח הדיבור והגילוי שלמעלה‪ .‬מאידך‪ ,‬כיוון שמדובר כאן‬
‫על המשכת פנימיות האלוקות למטה‪ ,‬לכן המשכה זו אינה נעשית מבחינת חיצוניות הדיבור‪ ,‬אלא‬
‫דווקא מבחינת פנימיות הדיבור‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬מצד אחד דווקא הדיבור הוא הכוח להמשיך את הנשמה כפי שהיא מאוחדת בתכלית‬
‫בעצמיות האלוקות‪ ,‬אל מציאות עולם הזה‪ ,‬שעל ידי כך נעשית הנשמה בבחינת "מציאות‬
‫אדם"‪ .‬אולם מצד שני‪ ,‬עניין זה נעשה דווקא על ידי פנימיות הדיבור‪ .‬שהרי מדובר כאן לא על‬
‫המשכה למציאות אחרת ממש‪ ,‬בדוגמת הדיבור המגלה חכמת האדם לאחרים )ובנמשל הוא‬
‫עניין התהוות שאר הנבראים מחיצוניות הדיבור‪ ,‬שעל ידי כך הם נעשים מציאות אחרת שאינה‬
‫הדיבור עצמו(; אלא על הבאת אותה מהות פנימית שלמעלה משייכות לאחרים – אל הגילוי‪.‬‬
‫שהיא עצמה תיעשה בבחינת "מציאות אדם" – היהודי כפי שהוא מלובש בגוף גשמי‪.‬‬
‫ובסגנון הדוגמה הנ"ל מקשר האב והבן‪ :‬שורש הבן הוא מעצמות נפש האב‪ ,‬אולם הכוח‬
‫שבאב להמשיך עצמות זו בבחינת "מציאות"‪ ,‬דהיינו שיתהווה העניין החיצוני שבבן מה שהוא‬
‫נעשה אדם בפני עצמו – הוא מכוח נמוך יותר באב‪ ,‬מפנימיות כוח הגילוי שלו‪.‬‬
‫ב‪-‬‬‫אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'‪ ,‬אלא כמו שכתוב בישעיה "כי אם‬
‫עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" ‪ . .‬שהם נגד רצון העליון‪.‬‬
‫בעומק העניין מתברר‪ ,‬שדווקא זה ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'‪,‬‬
‫אלא ‪ . .‬עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" מפני "שהם נגד רצון העליון" – הוא‬
‫הטעם למה שנתבאר לעיל שה"חציצה" היא רק "ביניכם" ל"אלוקיכם"‪ ,‬אבל מצד "אלוקיכם" –‬
‫גם העבירות אינן מסתירות לגביו‪.‬‬
‫פרק ה' ‪ -‬עיונים‬
‫‪131‬‬
‫והביאור‪:‬‬
‫אצל בשר ודם‪ ,‬כאשר ישנה מציאות שחוצצת בינו לחבירו‪ ,‬כיוון שהחציצה מצד עצמה היא‬
‫מציאות אחרת מהאדם‪ ,‬לכן החציצה היא אמיתית לגבי שניהם‪ .‬שהרי ישנה מציאות שלישית‪,‬‬
‫שהיא מציאות בפני עצמה‪ ,‬המבדילה ביניהם; מה שאין כן לגבי הקב"ה שאין שום מציאות‪ ,‬לא‬
‫גשמית ולא רוחנית‪ ,‬שתופסת מקום לגביו‪ ,‬לא תיתכן חציצה אמיתית בינו ליהודי‪ .‬החציצה‬
‫היחידה שתיתכן היא רק דבר שהוא עצמו ברצונו החופשי בחר לשנוא אותו – העבירה‪ .‬אם כן‬
‫העבירה מצד עצמה ללא בחירת הקב"ה בשלילתה‪ ,‬היא לא מסתירה לגביו; שלילתה אינה אלא‬
‫מצד בחירותו ורצונו ית'‪.‬‬
‫ומכיוון שהוא ית'‪ ,‬בעל הרצון‪ ,‬אינו מוכרח ח"ו ברצון זה )ראה ד"ה שובה ישראל אעת"ר‪:‬‬
‫"עצמות אור אין סוף אינו מוכרח ח"ו ברצונו‪ ,‬דהגם שהרצון דמצוות הוא גם כן בפנימיות‬
‫ועצמות אור אין סוף‪ ,‬אינו מוגבל ומוכרח בהרצון"(‪ ,‬לכן גם כאשר האדם חוטא ח"ו ונעשתה‬
‫מציאות של היפך הרצון – אין הקב"ה מושלל ח"ו מלהתפשט ב"מקום" זה‪ .‬אמנם לגבי האדם‬
‫המוגבל‪ ,‬הוא העמיד עצמו במצב ובגדר כזה של היפך הרצון‪ ,‬ולכן לגביו ישנה "חציצה"‬
‫המפסיקה בין ה' תתאה לנפשו; אולם ביחס לקב"ה שאינו מוגבל ברצונו – הוא יכול "להימצא"‬
‫ולהתפשט גם במקום זה‪.‬‬
‫]אין הכוונה שהרצון במצוות הוא "חלש" ח"ו ולכן מצד בחינה עליונה ו"חזקה" יותר‬
‫מהרצון‪ ,‬הוא יכול להתגבר ולוותר על הרצון כביכול – שהרי "הרצון דמצוות הוא גם כן‬
‫בפנימיות ועצמות אור אין סוף" כנ"ל במאמר‪ ,‬וכל תוקף עצמות אין סוף נמצא בו תמיד‪ .‬אלא‬
‫שיחד עם זאת‪ ,‬עצמות אין סוף אינו מוגבל ברצון‪ .‬שני הדברים קיימים יחדיו‪ :‬עם היותו רוצה‬
‫במצוות ואינו רוצה בעבירות‪ ,‬הוא עצמו אינו מוגבל ברצון זה‪ .‬לכן לא שייך לומר שהוא‬
‫"יימצא" רק במקום המתאים לרצונו העצמי‪ ,‬ובמקום שהוא היפך רצונו – הוא לא "יימצא" שם‬
‫כביכול‪ .‬מצידו – הוא אינו מוגבל כלל ונמצא בכל התוקף בכל מקום‪ .‬ראה בעניין זה בלקו"ש‬
‫חלק ז' עמ' ‪.[23‬‬
‫‪‬‬
‫בדרך אגב‪ ,‬יש להעיר שעניין זה עצמו‪ ,‬שעצמות אין סוף אינו מוגבל ח"ו ברצונו‪ ,‬הוא הוא‬
‫הכוח לתשובה )כמפורש במאמר שובה ישראל הנ"ל‪" :‬שרש ענין התשובה הוא מפני שעצמות‬
‫אור אין סוף אינו מוכרח ח"ו ברצונו"(‪:‬‬
‫כיוון שהוא אינו מוגבל ברצונו‪ ,‬לכן הוא יכול לסלוח ולמחול ליהודי שעשה היפך רצונו‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ :‬כיוון שנשמת היהודי מושרשת בעצמותו ית'‪ ,‬לכן גם בנשמת היהודי קיימת‬
‫בחינה זו שהעבירות אינן משפיעות על התקשרותה בה'‪.‬‬
‫מצד קשר עצמי זה של מהות הנשמה עם עצמות אין סוף נאמר "בין כך ובין כך בני הם‬
‫ולהחליפם באומה אחרת אי אפשר" )ראה קדושין לו‪ ,‬א(‪ .‬וכך גם מצידו של היהודי‪" :‬בחינת‬
‫‪132‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ישראל )ה"ראש" והעצם של הנשמה( אינה נפרדת ממנו ית' בשום אופן" )לקוטי תורה שהובא‬
‫לקמן בעיונים לפרק זה סעיף ה'(‪ ,‬ו"גם בשעת החטא היתה באמנה איתו" )תניא פרק כ"ד(‪.‬‬
‫ובדוגמת הקשר של אב ובן‪ ,‬שהוא אינו מוגבל לכך שהבן מקיים את רצון האב‪ ,‬אלא הקשר‬
‫עמוק הרבה יותר – הם עצם אחד ממש‪ .‬לכן‪ ,‬גם עם הבן יחטא ויעשה היפך רצון אביו – הוא‬
‫ימשיך להיות "בן" במלוא התוקף‪.‬‬
‫והתקשרות עצמית זו היא השורש לתשובה‪ .‬הן מצד למעלה – דווקא מצד עצמות אין סוף‬
‫"בעל הרצון" שאינו מוגבל ברצון יכולה להיות הסליחה והכפרה למרות שהאדם עשה היפך‬
‫הרצון; והן מצד נפש האדם למטה – הכוח לעזוב את דרך הרשע ולחזור אל הקב"ה‪ ,‬הוא מצד‬
‫הקשר העצמי של הנשמה‪ ,‬שמצידו היהודי רוצה תמיד לקיים את המצוות‪ ,‬גם אם בפועל הוא‬
‫התנהג להיפך )רמב"ם הלכות גירושין סוף פרק ב'‪ .‬וראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק לט‬
‫עמ' ‪ 154‬ואילך(‪.‬‬
‫והיינו‪ ,‬שכאשר ישנה התעוררות תשובה והיהודי עורר את פנימיות נשמתו‪ ,‬את הקשר‬
‫העצמי לקב"ה‪ ,‬נמשכת אליו הסליחה מבחינת "בעל הרצון" לכפר על חטאיו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬בחינה זו‪ ,‬למעלה ובנשמה‪ ,‬בה לא נעשה פגם‪ ,‬שייכת לאותיות יה"ו‪ .‬כפי‬
‫שמשמע בפרק זה עצמו‪ ,‬שמעשה העבירה משפיע רק על ה' תתאה שלמעלה‪ ,‬שהיא שורש‬
‫המשכת הנשמה למטה‪ ,‬אולם באותיות שלמעלה מה' תתאה – החטאים אינם פוגמים‪ .‬ועל דרך‬
‫זה מצד היהודי‪ :‬הפגם נעשה רק בחיצוניות של נשמתו‪ ,‬בבחינת ה' תתאה שהיא רומזת לכוחות‬
‫המעשה השייכים לחלק ה"מציאות" של היהודי‪.‬‬
‫על קשר זה שבין ה"מציאות" של היהודי עם שורש המשכת עניין זה למעלה‪ ,‬מבואר בפרק‬
‫זה‪ ,‬ש"חבל ההמשכה" מלמעלה אל הגוף שזור מתרי"ג חבלים כנגד תרי"ג המצוות‪ ,‬ועל ידי‬
‫העבירה עליהן נעשה פגם והפסק בחבל‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ :‬מצד בחינה זו של המשכת הנפש להתלבש בגוף‪ ,‬ה' תתאה שלמעלה‪ ,‬שהיא‬
‫כנגד ספירת המלכות – הקשר של "מציאות" הנשמה שלמטה עם שורשה בנוי מכך שהאדם‬
‫הוא בדוגמת עבד המקבל עליו עול מלכות שמים ומקיים המצוות בפועל – זהו עניין ה' תתאה‬
‫שבנשמה )ראה הוספה לפרק ז' סעיף ב'(‪ .‬לכן‪ ,‬כאשר האדם פרק מעליו את עול מלכות שמים‪,‬‬
‫נוצר הפסק בין בחינת ה' תתאה ל"מציאות" הנשמה למטה‪ ,‬ואם הן עבירות שיש בהן כרת –‬
‫נכרת "חבל ההמשכה" לגמרי‪ ,‬כמבואר בפרק זה‪.‬‬
‫מה שאין כן ההתקשרות באלוקות מצד אותיות יה"ו היא עצמית יותר )מעין ודוגמת הקשר‬
‫של אב ובן(‪ ,‬ולכן היא אינה בנויה מכך שהאדם נמצא בפועל ב"ציור" ובמצב של "עבד"‪ ,‬וגם‬
‫אם עשה היפך הרצון – לא נפגמה התקשרות זו‪.‬‬
‫אמנם בפרטיות יותר מבואר‪ ,‬שגם באותיות יה"ו העבירה פוגמת )על כל פנים בדקות(‪.‬‬
‫‪133‬‬
‫פרק ה' ‪ -‬עיונים‬
‫היות ובכל מעשה עבירה שותפים כל כוחות הנפש‪ ,‬גם אלו השייכים לאותיות העליונות שבה‬
‫)כמפורש בהוספה א' לפרק ד' הערה ‪.(15‬‬
‫ועניין ההתקשרות העצמית שאינו נפגם כלל על ידי מעשה העבירה )בדוגמת הקשר של אב‬
‫עם בנו‪ ,‬שגם כאשר הבן עושה היפך רצונו הקשר ביניהם לא נפגם כלל( – הוא בבחינת החכמה‬
‫שבנפש‪ ,‬שבה שורה אור אין סוף‪ ,‬כמבואר בתניא חלק ראשון פרקים י"ח‪-‬י"ט‪.‬‬
‫בבחינת החכמה‪ ,‬הנרמזת באות יו"ד‪ ,‬הפגם הוא רק ב"בחינה המתפשטת ממנה"‪ ,‬אולם‬
‫בחכמה עצמה לא שייך לפגום‪ .‬ההתקשרות של היהודי לקב"ה מצד בחינה זו היא עצמית ממש‬
‫ולא ניתן לפגום בה כלל )ראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪.(146‬‬
‫ג‪-‬‬‫והטעם‪ ,‬לפי שהם נגד רצון העליון ב"ה המחיה את הכל‪ ,‬כמ"ש "כל אשר‬
‫חפץ ה' עשה בשמים ובארץ"‪.‬‬
‫על כללות העניין המבואר בפרק זה ניתן לכאורה להקשות‪ :‬מדוע העבירות פוגמות רק‬
‫בחיות נפשו של היהודי ולא בחיות שאר נבראים? הרי גם הם מתהווים מרצונו ית' "המחיה את‬
‫הכל"‪ ,‬כלשון אדמו"ר הזקן כאן?‬
‫במילים אחרות‪ :‬מדוע עניין הכרת קשור דווקא לזה שנשמות ישראל נמשכו מפנימיות‬
‫החיות? לכאורה עצם העובדה שנברא‪ ,‬כלשהו‪ ,‬לא משנה כלל מהו שורשו‪ ,‬עושה היפך רצון‬
‫מקור חיותו – הוא מאבד את זכות קיומו‪ .‬ומדוע מאריך רבנו הזקן לבאר ששורש נשמות‬
‫ישראל הוא מפנימיות האלוקות בכדי לבאר את עניין הכרת?‬
‫מבאר הרבי זי"ע‪" :‬ההסברה בזה‪" :‬רצון העליון ב"ה" מורה על הכוונה‪ ,‬הפנימיות של החיות‪,‬‬
‫ולכן עשיית דבר שהוא "נגד רצון העליון ב"ה" פוגע רק בפנימיות החיות‪ ,‬ולא בחיצוניות‬
‫החיות‪ ,‬שהיא החיות המלובשת בדיבורו ית'"‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬הרצון האלוקי הוא ה"פנימיות" של האור האלוקי שבסדר ההשתלשלות‪ .‬לכן‪ ,‬הפגם‬
‫של עשיית היפך הרצון פוגע רק באלה שחיותם היא מפנימיות החיות האלוקית‪ ,‬בה מורגש‬
‫הרצון והכוונה האלוקית; ואילו באלה שחיותם נמשכת מחיצוניות החיות‪ ,‬שאין מורגש בה‬
‫הרצון האלוקי בגלוי – עשיית היפך הרצון אינה פוגעת בהם‪.‬‬
‫וכיוון שרק נשמות ישראל שייכות ונמשכות מפנימיות החיות כמבואר בפרק ד' )וגם שורש‬
‫המשכת נשמותיהם למטה הוא מפנימיות החיות כמבואר בתחילת פרק זה( – לכן עשיית היפך‬
‫הרצון פוגעת רק בהם‪ .‬מה שאין כן שאר הנבראים‪ ,‬ששורשם מבחינת הדיבור העליון שהוא‬
‫חיצוניות החיות בלבד ולבחינת הפנימיות אין להם שום קשר – עשיית היפך הרצון העליון אינה‬
‫משפיעה על מציאותם‪.‬‬
‫)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 86‬הערה ‪(16‬‬
‫‪134‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ד‪-‬‬‫אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים‪ ,‬אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל ‪ . .‬וזהו ענין‬
‫הכרת‪ ,‬שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ‪ . .‬ובשאר עבירות שאין בהן כרת על‬
‫כל פנים הן פוגמין הנפש כו'‪.‬‬
‫מדיוק בלשון אדמו"ר הזקן ניתן ללמוד‪ ,‬שבפרטיות ובעומק העניין‪ ,‬שני המשלים – משל‬
‫הנפיחה ומשל החבל – עוסקים בשתי דרגות שונות ב"פנימיות ומקור הדיבור" גופא‪.‬‬
‫דהנה‪ ,‬בתחילת העניין‪ ,‬כאשר מביא אדמו"ר הזקן את משל הנפיחה‪ ,‬כותב ש"אם יש איזה‬
‫דבר חוצץ ומפסיק בינתיים – אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום"‪ .‬כלומר‪ ,‬למרות‬
‫שמצד הנופח ישנו ה"ויפח"‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬אם יש הפסק כלשהו‪" ,‬איזה דבר"‪ ,‬אין הבל הנופח יכול‬
‫להגיע למקום השני‪ .‬והיינו שמלכתחילה אין מאפשרים להבל להגיע ל"אותו מקום"‪.‬‬
‫מה שאין כן בהמשך הפרק‪ ,‬כאשר מפרט אדמו"ר הזקן את העניין כפי שהוא במשל החבל‪,‬‬
‫משמעות הדברים היא שהעבירות הן פעולות היוצרות כריתה והפסקה בחבל שכבר קיים‬
‫)כלומר‪ ,‬אין מדובר על מניעת ההמשכה מלהגיע כלל ועיקר אל הגוף; אלא על כריתה של‬
‫המשכה שקיימת מכבר(‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬במשל זה מפרט אדמו"ר הזקן שישנו הבדל בין העבירות‪ :‬עבירות חמורות של כרת‬
‫)ומיתה בידי שמים( פועלות כריתה בכללות החבל ונפסק חבל ההמשכה; ואילו עבירות שאין‬
‫בהן כרת פוגמות רק ב"חבל הדק"‪.‬‬
‫שני הבדלים אלה‪ :‬א( האם העבירה מונעת מלכתחילה את התפשטות ההבל‪ ,‬או שהיא‬
‫פועלת כריתה בחבל שכבר קיים‪ .‬ב( האם כל עבירה מהווה "דבר חוצץ ומפסיק" )כמשמעות‬
‫לשון אדמו"ר הזקן בדברו במשל הנפיחה – "איזה דבר חוצץ"(‪ ,‬או שישנו הבדל בין סוגי‬
‫העבירות ודווקא עבירות חמורות יוצרות את הכרת )כפי שכותב אדמו"ר הזקן בדברו אודות‬
‫משל החבל( – תלויים בהבדל נוסף‪ :‬ממשל הנפיחה ניתן ללמוד שתמיד צריכה הנשמה להימשך‬
‫משורשה למעלה – "הבל העליון"; ואילו במשל החבל אין צורך בהתחדשות מתמדת כל העת‪.‬‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫אף שבכללות מדובר כאן על דרגה אחת – ה' תתאה‪ ,‬שהיא שורש המשכת הנפש לעולם‬
‫הזה‪ ,‬מכל מקום בפרטיות יותר‪ ,‬שני המשלים עוסקים בשתי דרגות בבחינת ה' תתאה‪ :‬יש‬
‫דרגה עליונה בהמשכת הנשמה למטה‪ ,‬שלהיותה למעלה ממציאות גוף האדם – הגוף אינו כלי‬
‫אליה‪ .‬לכן המשכת בחינה זו‪ ,‬שנמשלה לנפיחת ההבל הפנימי‪ ,‬למטה‪ ,‬צריכה להתחדש תמיד‬
‫ממקורה‪.‬‬
‫)ועל דרך המן שאכלו בני ישראל במדבר‪ ,‬שהיות ובמהותו הוא היה "לחם מן השמים"‬
‫פרק ה' ‪ -‬עיונים‬
‫‪135‬‬
‫)בשלח טז‪ ,‬ד(‪ ,‬מהות רוחנית שלמעלה ממציאות העולם הגשמי‪ ,‬לכן לא היה לו קיום בעולם‬
‫הגשמי‪ ,‬ובכדי שיומשך במציאות העולם‪ ,‬הוא היה צריך להתחדש "דבר יום ביומו" )שם((‪.‬‬
‫דרגה זו‪ ,‬להיותה עליונה ומופשטת יותר הצריכה להתחדש כל העת ממקורה‪ ,‬גם עבירות‬
‫שאין בהן כרת‪ ,‬להיותן "דבר חוצץ ומפסיק" – הן מלכתחילה אינן מאפשרות לה להגיע אל גוף‬
‫האדם;‬
‫אבל ישנה דרגה נמוכה יותר בנשמה‪ ,‬בחינת "יעקב חבל נחלתו"‪ ,‬ששייכותה לשורשה היא‬
‫לא באופן של המשכה מתמדת מחדש‪ ,‬אלא בדוגמת חבל שקצהו שלמטה כבר נמשך מראשו‬
‫שלמעלה‪ ,‬אלא שהם קשורים ביניהם כל העת‪ .‬בדרגה זו‪ ,‬העבירה )אינה מונעת את עצם‬
‫ההמשכה כפי שזה בדרגת הנשמה שנמשלה להבל העליון כנ"ל‪ ,‬אלא היא( יוצרת פעולה של‬
‫ניתוק וכריתה בחבל שכבר קיים‪ .‬לכן ישנו הבדל בין איסורי כרת ומיתה לשאר עבירות‪ :‬איסור‬
‫כרת החמור יותר – ביכולתו לפעול הפסק בכללות החבל; ואילו שאר עבירות הקלות יותר –‬
‫פוגמות בחבל הדק בלבד‪.‬‬
‫)וראה בעיונים לפרק ו' סעיף ב'‪ ,‬שישנה דרגה שלישית בקשר של הנשמה שלמטה עם‬
‫שורשה שלמעלה בה' תתאה(‪.‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא עמ' ‪ 1219‬ואילך(‬
‫ה‪-‬‬‫ומה שכתוב בשם האריז"ל שנכנסה בו בחינת המקיף וכו'‪ ,‬אינו עניין לחיי גשמיות‬
‫הגוף‪.‬‬
‫בהערת הרבי לשיעורים בספר התניא מציין כאן‪" :‬להעיר מלקוטי תורה דברים סב‪ ,‬סע"ג‪.‬‬
‫פג‪ ,‬סע"ב"‪.‬‬
‫ובלקוטי תורה סב‪ ,‬ג שם‪" :‬וזהו ענין ב' הבחינות יעקב וישראל ‪ . .‬כמו סובב כל עלמין‬
‫וממלא כל עלמין ‪ . .‬בחינת יעקב ‪) . .‬הוא( מה שמאיר ומחיה את הגוף ברמ"ח אברים‪ ,‬הוא רק‬
‫עקב מן הנשמה‪ ,‬בחינת רגלי הנשמה ‪ . .‬ובחינת ישראל הוא לי ראש‪ ,‬והוא בחינת נשמה שהיא‬
‫למעלה מן הגוף ‪ . .‬ובחינה זו הוא א' יחיד ומיוחד עם השי"ת בלי שום פירוד בשום אופן ‪. .‬‬
‫ובחינה זו יש בכל אחד ואחד מישראל‪ ,‬אפילו קל שבקלים‪ .‬ומ"ש "הכרת תכרת הנפש" מחמת‬
‫שעובר עבירות חמורות שהוא חייבי כריתות‪ ,‬זה נאמר על בחינת יעקב שנכרתה משרשה‪ ,‬אבל‬
‫בחינת ישראל אינה נפרדת ממנו ית' בשום אופן"‪.‬‬
‫ומשמעות העניין היא‪ ,‬שבחינת ה"מקיף" עליה מדובר בכתבי האריז"ל המוזכרת כאן‪ ,‬היא‬
‫בחינת ה"ראש"‪" ,‬ישראל"‪ ,‬שבנשמה שהוא עצמות הנשמה שלמעלה מ"מציאות אדם" וחיות‬
‫הגוף )וכמבואר בעיונים סעיף ב' לפרק זה‪ ,‬שרק בבחינת ה' תתאה נעשה עניין הכרת והפגם‪,‬‬
‫‪136‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מה שאין כן בנוגע לבחינת הנשמה שלמעלה מ"מציאות אדם" – "גם בשעת החטא היתה באמנה‬
‫אתו" ולא שייך בה פירוד משורשה(‪.‬‬
‫וכאשר האדם חוטא ונעשה כריתת "חבל ההמשכה" מבחינת ה' תתאה הנ"ל אל הגוף‪ ,‬אלא‬
‫שמסיבות צדדיות הוא ממשיך לחיות )או מפני ה"רשימו" מהמשכת ה' תתאה שבכוחו להחיות‬
‫את הגוף עד גיל חמישים או שישים‪ ,‬או מפני שמיירי בזמן הזה כדלקמן פרק ו'( אזי "נכנסה‬
‫בו בחינת המקיף"‪.‬‬
‫ובחינת "מקיף" זו "אינו ענין לחיי גשמיות הגוף"‪ ,‬שהרי כפי שהובא לעיל מלקוטי תורה‪,‬‬
‫בחינת "ראש"‪ ,‬ה"מקיף" – "סובב כל עלמין" שבנשמה‪" ,‬היא למעלה מן הגוף" ואינה יכולה‬
‫להיות מקור לחיותו; המשכת החיות לגוף יכולה להיות רק מבחינת "עקב" שבנשמה‪.‬‬
‫ומה משמעותה של "כניסת" "בחינת המקיף"? דבר זה יש לכאורה ללמוד מהציון השני‬
‫שמציין הרבי כאן‪ ,‬ללקוטי תורה פג‪ ,‬ב‪ ,‬וז"ל שם‪:‬‬
‫"כל אחד ואחד מישראל יש לו בנפשו אהבה הטבעית הזאת‪ ,‬ואפילו חייבי כריתות דכתיב‬
‫בהם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' כו'‪ ,‬שנכרתה הנפש ההיא משרשה ואין אהבה טבעית זו‬
‫מתגלה בנפשו‪ ,‬מכל מקום בשרשה למעלה נשאר בה בחינת אהבה טבעית אלא שאינה שורה‬
‫ומתגלה בנפשם למטה כי "הכרת תכרת וגו'"‪ .‬רק הוא בהעלם אצלו ויש לו בחינת לאבותינו‬
‫וזכות אבות לא תמה כי אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי‪ ,‬פירוש מזליה הוא שרש נשמתו‬
‫למעלה בחינת אין שהוא מזל לישראל כו' ‪ . .‬ועל זה אמר הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני וה'‬
‫יאספני"‪ ,‬ר"ל אפילו מי שאבד ממנו בחינת אב ואם שבו דהיינו שנתחייב כרת ‪ . .‬מכל מקום "וה'‬
‫יאספני" הוא על ידי בחינת שרשו למעלה שיפול גם עליו בחינת לאבותינו"‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שגם יהודי שעבר על כרת ונכרתה ההמשכה מבחינת "חבל ההמשכה" של ה' תתאה‬
‫"ואבי ואמי עזבוני" "ואין אהבה טבעית זו מתגלה בנפשו"‪ ,‬מכל מקום "ה' יאספני" וגם בו‬
‫"נכנסת" אהבה מסותרת‪ ,‬מבחינת ה"מקיף" וה"ראש" של הנשמה‪" ,‬וזכות אבות – היא אהבה‬
‫המסותרת – לא תמה"‪.‬‬
‫‪137‬‬
‫פרק ה' ‪ -‬הוספות‬
‫ הוספה א' ‪-‬‬‫כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב "ויפח" הוא להורות לנו‪ ,‬כמו שעל דרך משל‬
‫כשהאדם נופח לאיזה מקום‪ ,‬אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח‬
‫עולה ומגיע כלל לאותו מקום כו'‪.‬‬
‫א‪ .‬לעיל בפרק ד'‪ ,‬לאחרי שמבאר שנשמת‬
‫האדם היא "מפנימיות החיות והשפע ‪ . .‬כמ"ש‬
‫ויפח"‪ ,‬מוסיף אדמו"ר הזקן וכותב‪" :‬וגם אחר‬
‫כך ירדה ‪ . .‬על ידי בחינת האותיות שבמאמר‬
‫נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עולם הזה‬
‫התחתון"‪.‬‬
‫ומזה מובן‪ ,‬דמה שכתוב בריש פרק ה'‪,‬‬
‫ש"המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם‬
‫הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינת‬
‫פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון"‬
‫— אין הכוונה שהחיות המלובשת ב"הבל‬
‫העליון" היא היא המתלבשת בנשמת האדם‬
‫כפי שהיא למטה בעולם הזה בגוף‪ ,‬אלא‬
‫היא צריכה להתצמצם ולהתלבש תחילה‬
‫ב"אותיות שבמאמר נעשה אדם"‪ ,‬שאין זה‬
‫"הבל העליון" )"פנימיות ומקור הדיבור"(‪,‬‬
‫אלא דיבור ממש‪ .‬שבכדי שתהי' התלבשות‬
‫הנשמה בגוף בפועל‪ ,‬צריכה החיות להתלבש‬
‫תחילה גם באותיות הדיבור‪" ,‬במאמר נעשה‬
‫אדם"‪.‬‬
‫ועל פי זה נמצא‪ ,‬שהנשמה כפי שהיא‬
‫"באפיו"‪ ,‬נמשכת לא מ"ויפח"‪ ,‬אלא מ"האותיות‬
‫שבמאמר נעשה אדם"‪ ,‬החיות המלובשת‬
‫בדיבורו ית'‪.‬‬
‫אלא שעל פי זה צריך ביאור‪ :‬מדוע אם‬
‫כך נמשלה המשכת החיות לנשמת האדם‬
‫כפי שהיא בגוף לאדם ה"נופח לאיזה מקום"‪,‬‬
‫וממילא נמצא שעל ידי עוונות "נכרת ונפסק‬
‫חבל ההמשכה" כמו דבר המפסיק את‬
‫הנפיחה‪ ,‬הרי נשמת האדם בגוף נמשכה על‬
‫ידי האותיות של מאמר "נעשה אדם" ולא‬
‫מבחינת ה"ויפח"?‬
‫ומכך שאדמו"ר הזקן ממשיל את כללות‬
‫הנשמה שבגוף‪ ,‬גם דרגה זו שירדה באותיות‬
‫"נעשה אדם"‪ ,‬לעניין ה"ויפח"‪ ,‬מוכח‪ ,‬שגם‬
‫לאחרי שהחיות ד"ויפח" מתלבשת ב"אותיות‬
‫שבמאמר נעשה אדם"‪ ,‬לא נשתנתה מהותה‪,‬‬
‫והרי היא עדיין חיות פנימית )"ויפח"(‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שהביאור לענין זה נרמז בלשון‬
‫אדמו"ר הזקן בפרק זה ש"אין הבל הנופח‬
‫עולה ומגיע כלל כו'"‪ ,‬וכפירוש אאמו"ר‬
‫שמפרש )בלקוטי לוי יצחק על תניא עמ' ל(‬
‫הב' לשונות "עולה ומגיע" – "יש לומר לנגד‬
‫רצוא ושוב‪ ,‬כי החיות הוא בבחינת רצוא‬
‫ושוב"‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ב‪ .‬ביאור הענין‪:‬‬
‫"רצוא" ו"שוב" הם שני הפכים‪ ,‬ולא רק‬
‫משום שהם תנועות הפכיות‪ ,‬זו בעלי' למעלה‬
‫וזו בהמשכה וירידה למטה‪ ,‬אלא הוא חילוק‬
‫יסודי יותר‪:‬‬
‫ענין ה"רצוא" פירושו‪ ,‬העלי' למקורו כפי‬
‫שהוא למעלה ומושלל מענין הירידה למטה‬
‫)באופן ששם אין מקום לחיות המתפשטת‬
‫למטה( — על דרך טבע העלי' )רצוא( שבאש‪,‬‬
‫"שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה‬
‫ולידבק בשרשו למעלה ‪ . .‬אף שעל ידי זה‬
‫יכבה ולא יאיר כלום למטה‪ ,‬וגם למעלה‬
‫בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו" )תניא‬
‫ח"א פי"ט(; וענין ה"שוב" מורה על הפירוד‬
‫ממקורו והירידה למטה ולהתלבש בדבר‬
‫שלמטה ממנו‪.‬‬
‫וזה שהקשר בין החיות האלקית לשורשה‬
‫ומקורה הוא באופן של "רצוא ושוב"‪ ,‬מורה‬
‫על שני הפכים בענין החיות‪ :‬זה שיש בה ענין‬
‫ה"רצוא" מורה‪ ,‬שחיות זו אינה חיות חיצונית‬
‫לבד אלא מהותה ושרשה בעצם המקור כפי‬
‫שהוא למעלה מענין הירידה למטה‪ ,‬ולכן יש‬
‫בחיות זו התנועה התמידית ד"רצוא"‪ ,‬שזוהי‬
‫דביקותה במקורה ושרשה )כפי שהוא למעלה‬
‫מירידה והמשכה למטה(; אלא שביחד עם זה‬
‫יש בה ה"שוב"‪ ,‬שהוא ההמשכה והירידה של‬
‫החיות ממקורה ושרשה למטה בדבר נפרד‬
‫שלמטה ממנו‪ ,‬שזהו ענין ה"שוב"‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שזה ש"החיות הוא בבחינת‬
‫רצוא ושוב" מורה על המשכת מקור החיות‬
‫)שלמעלה מהמשכה וירידה( להחיות דבר‬
‫שחוץ ממנו‪.‬‬
‫וזהו שמרמז אדמו"ר הזקן כאן‪ ,‬שהמשכת‬
‫וירידת החיות לנשמת האדם היא באופן של‬
‫"עולה ומגיע" – "רצוא ושוב"‪ ,‬שמזה מובן‪,‬‬
‫שגם כפי שהחיות מתלבשת באותיות הדיבור‬
‫)במאמר נעשה אדם(‪ ,‬שזהו תכלית ענין‬
‫ה"שוב"‪ ,‬הרי מהות חיות זו היא "פנימיות‬
‫החיות )משם הוי'( שהיא למעלה מעלה‬
‫מבחינת האותיות" )תכלית ה"רצוא"(‪ ,‬אלא‬
‫שזהו כפי שהחיות דשם הוי' מתלבשת‬
‫באותיות הדיבור )שלכן היא "בבחינת רצוא‬
‫ושוב"‪ ,‬כנ"ל( — ולכן גם לאחרי התלבשות‬
‫החיות באותיות הדיבור‪ ,‬הרי זה "על דרך‬
‫משל כשהאדם נופח כו'"‪.‬‬
‫ג‪ .‬על פי זה יש לבאר גם דיוק לשון‬
‫אדמו"ר הזקן כאן‪ ,‬שלפני שמביא המשל‬
‫ד"כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה‬
‫דבר חוצץ כו'"‪ ,‬מקדים‪" :‬כי הנה פשט הכתוב‬
‫מה שכתוב ויפח הוא להורות לנו )כמו שעל‬
‫דרך משל כשהאדם נופח כו'("‪ ,‬דלכאורה הוא‬
‫יתור לשון‪.‬‬
‫ועל פי הנזכר לעיל יש לבאר זה‪:‬‬
‫כדי לבאר ענין ה"כרת" )שעל ידי עונות‬
‫נפסקת החיות המלובשת בגוף(‪ ,‬מוכרח‬
‫לומר‪ ,‬שהענין ד"ויפח" הוא לא רק בנוגע‬
‫לשורש הנשמה למעלה‪ ,‬או אפילו לשורש‬
‫המשכתה למטה )שהוא מה"א תתאה כנזכר‬
‫לעיל( — אלא גם בנוגע לחיות הנשמה כפי‬
‫שהיא מלובשת בגוף‪ .‬והיינו שהענין ד"ויפח"‬
‫ישנו בכל הדרגות דהמשכת הנשמה‪ ,‬גם כפי‬
‫שנמשכת בגוף )וגם לאחרי זה — כל משך זמן‬
‫היותם "אדם"‪ ,‬נשמה וגוף יחד(‪ .‬ולכן "אם יש‬
‫דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת‬
‫הבל העליון" הרי על ידי זה "נכרת ונפסק‬
‫חבל ההמשכה משם הוי' ברוך הוא"‪.‬‬
‫וזהו דיוק לשון אדמו"ר הזקן "כי הנה‬
‫פשט הכתוב מה שכתוב ויפח הוא להורות‬
‫לנו"‪" :‬פשט הכתוב" ד"ויפח באפיו" קאי על‬
‫התלבשות הנשמה בתוך הגוף‪ ,‬וענין זה בא‬
‫"להורות לנו" שגם לאחרי הפעולה ד"נעשה‬
‫אדם" )– התלבשות הנשמה בגוף על ידי‬
‫התלבשות החיות באותיות הדיבור(‪ ,‬הרי גם‬
‫פרק ה' ‪ -‬הוספה א'‬
‫אז )אף שהדיבור אינו מהפנימיות( זה עדיין‬
‫"על דרך משל כשהאדם נופח כו'"‪ ,‬דענין זה‬
‫לא נשתנה על ידי התלבשות החיות באותיות‬
‫הדיבור‪.‬‬
‫]כלומר‪ ,‬אין כוונת אדמו"ר הזקן כאן לדבר‬
‫על דרגת ותוכן ה"ויפח" שהוא מורה על שורש‬
‫הנשמה למעלה בבחינת הפנימיות‪ ,‬אלא זהו‬
‫עוד ענין הנלמד מ"פשט הכתוב" שנאמר "ויפח‬
‫‪139‬‬
‫באפיו"‪ :‬שגם לאחרי התלבשות הנשמה בגוף על‬
‫ידי אותיות "נעשה אדם"‪ ,‬קיים העניין של "ויפח"‬
‫בנוגע לפרט זה שאם יש דבר חוצץ על ידי זה‬
‫"נכרת ונפסק חבל ההמשכה"‪ .‬ונמצא‪ ,‬שעניין זה‬
‫קיים בכל הדרגות של המשכת הנשמה למטה‪ ,‬גם‬
‫כפי שירדה והתלבשה באותיות עצמן[‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 69‬ואילך(‬
‫‪‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫צריך ביאור‪ :‬כיצד כותב אדמו"ר הזקן ש"המשכת וירידת הנפש האלוקית לעולם‬
‫הזה‪ ...‬נמשכה מבחי' פנימיות ומקור הדיבור‪ ,‬הוא הבל העליון" – והרי לעיל )פ"ד(‬
‫נתבאר שרק הנשמה עצמה שרשה מבחי' "ויפח באפיו נשמת חיים" )הבל העליון‬
‫שלמעלה מאותיות הדיבור(‪ ,‬ואילו ירידת הנשמה למטה היא "ע"י בחי' האותיות‬
‫שבמאמר 'נעשה אדם'"?‬
‫והביאור בזה – על יסוד לשון אדמו"ר הזקן "אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל"‪,‬‬
‫וע"פ המבואר בלקוטי לוי יצחק ששני לשונות אלו הם "לנגד רצוא ושוב"‪:‬‬
‫"רצוא" ו"שוב" הן תנועות מנוגדות‪" :‬רצוא" פירושו עליה ודביקות במקור‪,‬‬
‫ואילו "שוב" פירושו ירידה ופירוד מהמקור‪.‬‬
‫ובענייננו – המשכת החיות לנשמת האדם כוללת את שתי התנועות יחד‪ :‬מחד‬
‫– היא בבחי' "שוב"‪ ,‬מצד התלבשותה באותיות הדיבור )"נעשה אדם"(; אבל גם אז‬
‫יש בה תנועת ה"רצוא" – הדביקות בשרשה ומקורה‪ ,‬ולכן במהותה היא עדיין בחי'‬
‫הבל העליון שלמעלה מאותיות הדיבור‪.‬‬
‫וזוהי כוונת אדמו"ר הזקן בדבריו "פשט הכתוב מה שכתוב 'ויפח' הוא להורות‬
‫לנו" וכו'‪ :‬אמנם לעיל נתבאר ש"ויפח" קאי על שורש הנשמה למעלה‪ ,‬אבל מאחר‬
‫ש"פשט הכתוב" מתייחס לירידת הנשמה למטה )"ויפח באפיו"( – בהכרח לומר‬
‫שגם לאחר התלבשות הנשמה באותיות הדיבור‪ ,‬במהותה היא עדיין בבחי' "ויפח"‬
‫)ולכן "אם יש דבר חוצץ ומפסיק‪ ...‬נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה"(‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ הוספה ב' ‪-‬‬‫אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'‪ ,‬כי "הלא את השמים ואת הארץ‬
‫אני מלא" ו"מלא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה" "בשמים ממעל ועל הארץ‬
‫מתחת אין עוד" ו"איהו ממלא כל עלמין" וכו'‪.‬‬
‫א‪ .‬מהערות אאמו"ר על אגרת התשובה‬
‫כאן‪ 1‬עולה‪ ,‬שלמד בדברי התניא שעל ענין‬
‫זה ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו‬
‫יתברך" יש כאן ד' ראיות‪" :‬שנים הראשונים‬
‫מפסוקים ושנים האחרונים ממאמרי רבותינו‬
‫זכרונם לברכה בזהר הקדוש"‪ .‬וכפי שמבאר‬
‫שם‪ ,‬שדבר זה "הוא לנגד הד' אותיות דשם‬
‫הוי'"‪ ,‬כמבואר בפרק ד' שנשמת האדם‬
‫נמשכה מד' אותיות דשם הוי'‪.‬‬
‫]וממשיך לבאר שם ש"על אותיות י"ה ‪. .‬‬
‫שהם‪ 2‬הנסתרות לה' אלקינו‪ . . 3‬הביא פסוקים‪.‬‬
‫ועל אותיות ו"ה ‪ . .‬שהם‪ 4‬נגלות הביא מאמרי‬
‫רז"ל‪ ,‬כי פסוקים שהם בכתב ומאמרים שהם‬
‫בעל פה‪ ,‬הם כמו נסתרות לגבי נגלות"‪ .‬ואחר‬
‫כך מבאר בפרטיות התאמת פרטי הלשונות‬
‫בכל אחד מד' הראיות להאות המקבילה מד'‬
‫אותיות הוי'[‪.‬‬
‫ויש לדייק בדבריו‪ ,‬דלכאורה יש כאן ה'‬
‫ראיות‪ ,‬כי "לית אתר פנוי מיני'" הוא מאמר‬
‫הזהר‪ ,‬ו"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין‬
‫עוד" הוא לשון הפסוק‪ ,‬ולמה פירש אאמו"ר‬
‫ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"‬
‫‪5‬‬
‫אינה ראי' בפני עצמה‪ ,‬אלא פרט בהראי'‬
‫‪ (1‬לקוטי לוי יצחק על תניא — ע' ל‪.‬‬
‫‪ (2‬תקוני זהר ריש תכ"ב‪ .‬ת"ע )קכט‪ ,‬א(‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (3‬לשון הכתוב — נצבים כט‪ ,‬כח‪.‬‬
‫‪ (4‬תקוני זהר ת"ע שם‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (5‬וראה לקמן הערה ‪.11‬‬
‫)ממאמר רבותינו ז"ל( "לית אתר פנוי מיני'"‪.6‬‬
‫ב‪ .‬והנה בפשטות טעמו של אאמו"ר לפרש‬
‫שהם ד' ראיות‪ ,‬מפורש בדבריו גופא‪ ,‬דכיון‬
‫ש"נשמת האדם נמשכה מד' אותיות דשם‬
‫הוי'"‪ ,‬לכן הביא ד' ראיות "לנגד הד' אותיות‬
‫דשם הוי'"‪.‬‬
‫אבל אין זה מספיק‪ ,‬שהרי מפורש באגרת‬
‫התשובה לעיל )פרק ד'‪ (7‬שיש דרגא חמי־‬
‫שית בשם הוי' — "הקוץ שעל היו"ד )ה(רומז‬
‫לבחינת רצון העליון ברוך הוא שלמעלה‬
‫מעלה ממדרגת בחינת חכמה עילאה"‪) 8‬וכן‬
‫‪ (6‬ועל פי זה צריך לומר‪ ,‬לכאורה‪ ,‬שכוונת אדמו"ר‬
‫הזקן היא להמאמר בתקוני זוהר ת"ע‪ ,‬ששם הובא‬
‫בהמשך הענין הכתוב "כי הוי' הוא האלקים בשמים‬
‫ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" — דלא כבתניא‬
‫חלק ב' פרק ז' )פג‪ ,‬ב( שמעתיק ל' התקוני זוהר תנ"ז‬
‫"לית אתר כו' לא בעילאין ולא בתתאין" )ולא הובא‬
‫שם הכתוב ד"בשמים ממעל גו'"(‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שהטעם שמשנה כאן מלעיל חלק ב'‪,‬‬
‫ומביא המאמר שבצירוף לשון הכתוב "בשמים ממעל‬
‫ועל הארץ מתחת"‪ ,‬הוא כדי להדגיש שהוא לנגד ז"א‬
‫)ומלכות(‪ ,‬כמבואר בהערת אאמו"ר‪ ,‬ד"כאן איתמר‬
‫על שמים ממעל ועל ארץ מתחת‪ ,‬כי בז"א ומלכות‬
‫ז"א הוא למעלה ומלכות הוא למטה‪ ,‬מה שאין כן‬
‫בהלא את השמים ואת הארץ אני מלא ‪ . .‬או"א כחדא‬
‫‪ . .‬שווין בקומתן"‪.‬‬
‫‪ (7‬צד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (8‬וכהמשך דברי אדמו"ר הזקן כאן גופא בטעם‬
‫שעונות מבדילים‪" ,‬לפי שהם נגד רצון העליון ברוך‬
‫פרק ה' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫בנפש האדם ישנו "קוצו של יו"ד"‪ ,‬כמבואר‬
‫בכמה מקומות‪ 9‬שזהו ענין המסירת נפש‬
‫שלמעלה מן החכמה וטעם ודעת(‪ ,‬ואם כן‬
‫יש מקום לפרש שיש כאן ה' ראיות לנגד ד'‬
‫אותיות שם הוי' וקוצו של יו"ד‪?10‬‬
‫וגם אם תמצי לומר שהלשונות בהראיות‬
‫שהביא אדמו"ר הזקן מתאימות ומכוונות רק‬
‫לד' אותיות שם הוי' )כפי שאאמו"ר מפרש‬
‫בהערתו על דרך הקבלה(‪ — 11‬עיקר השאלה‬
‫עדיין ישנה‪ :‬למה הביא אדמו"ר הזקן ראיות‬
‫רק על ד' אותיות שם הוי'‪ ,‬ולא הביא גם ראי'‬
‫חמישית לנגד קוצו של יו"ד )רצון העליון(?‬
‫ג‪ .‬ויובן זה בהקדם שאלה כללית בדברי‬
‫אדמו"ר הזקן כאן‪:‬‬
‫א( למאי נפקא מינה באגרת התשובה‬
‫‪141‬‬
‫כאן הקדמה זו ש"באמת אין שום דבר גשמי‬
‫ורוחני חוצץ לפניו יתברך" )עם כמה ראיות(‬
‫— הרי הי' מספיק לומר )בקיצור(‪" ,‬ככה ממש‬
‫אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם‬
‫לבחינת הבל העליון‪ ,‬כמו שכתוב בישעיה‬
‫)כי אם( עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין‬
‫אלקיכם"‪?12‬‬
‫ב( מהו החידוש בכך ש"אין שום דבר‬
‫גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך"‪ ,‬עד שהוזקק‬
‫להביא על זה ד' )או ה'( ראיות‪ — 13‬הרי זה‬
‫מילתא דפשיטא שאינה צריכה לפנים!‬
‫ומה גם שבתניא חלק ראשון‪ 14‬כבר ביאר‬
‫אדמו"ר הזקן בארוכה דזה ש"אין סוף" נקרא‬
‫"סובב כל עלמין"‪" ,‬אין הפירוש סובב ומקיף‬
‫מלמעלה בבחינת מקום חס ושלום כי לא‬
‫שייך כלל בחינת מקום ברוחניות"‪ ,‬ובהמשך‬
‫הענין שם‪ 15‬מביא זה ש"הארץ הלזו הגשמית‬
‫‪ . .‬מלא כל הארץ כבודו‪ 16‬והיינו אור אין סוף‬
‫ברוך הוא כמו שכתוב‪ 17‬הלא את השמים ואת‬
‫הארץ אני מלא נאם ה'";‬
‫הוא ‪ . .‬שהוא מקור השפעת שם הוי' ונרמז בקוצו‬
‫של יו"ד"‪.‬‬
‫‪ (9‬לקוטי תורה תצא )לח‪ ,‬ג‪ .‬לט‪ ,‬ב‪-‬ג(‪ .‬ובכמה‬
‫מקומות‪.‬‬
‫וכן בתניא חלק ב'‪ 18‬האריך לבאר "שמהותו‬
‫ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך‬
‫ואף על פי שלעיל בפרק ד' לא פירש ענינו של‬
‫קוצו של יו"ד בנפש האדם — ראה לקוטי שיחות‬
‫חלק לט עמ' ‪ 65‬הערה ‪) 48‬ובשולי הגליון שם(‬
‫שנרמז בלשון אדמו"ר הזקן סוף פרק ד'‪ .‬והרי גם כאן‬
‫המדובר ברמז בלבד‪ .‬ולקמן פרק ח' משמע‪ ,‬דענין‬
‫התשובה שייך לקוצו של יו"ד‪ .‬וראה בארוכה לקוטי‬
‫שיחות שם ע' ‪ 144‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (10‬וכמו שנתבאר בפרטיות בהתועדות )דשבת‬
‫פרשת נצבים תשכ"ט(‪ ,‬התאמת הלשונות בה'‬
‫הראיות לה' דרגות דקוצו של יו"ד וד' אותיות הוי'‪.‬‬
‫עיין שם‪.‬‬
‫‪ (11‬וגם מלשון אדמו"ר הזקן כאן גופא יש לדייק‬
‫ש"בשמים ממעל גו'" הוא פרט בהראי' )מתקוני‬
‫זוהר( "לית אתר פנוי מיני'"‪ ,‬דאם לא כן הוי ליה‬
‫למימר "ובשמים ממעל גו'" )כמו בהשאר שיש וא"ו‬
‫המוסיף(‪.‬‬
‫‪ (12‬והדיוק עוד יותר — כי באגרת התשובה‬
‫מהדורא קמא )בהוצאת קה"ת תשמ"ב — ע' תקי(‬
‫אכן ליתא הקדמה זו‪ ,‬והיא הוספת אדמו"ר הזקן‬
‫במהדורא בתרא‪.‬‬
‫‪ (13‬וגם לפי ביאור אאמו"ר‪ ,‬שד' הראיות הן לנגד‬
‫ד' אותיות שם הוי' — הרי הא גופא צריך ביאור‪ ,‬מהו‬
‫ההכרח להביא ראי' לנגד כל א' מהד' אותיות דשם‬
‫הוי'?‬
‫‪ (14‬פרק מ"ח )סז‪ ,‬סוף ע"ב(‪.‬‬
‫‪ (15‬שם סח‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (16‬ישעי' ו‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (17‬ירמי' כג‪ ,‬כד‪.‬‬
‫‪ (18‬פרק ז' )פב‪ ,‬ריש עמוד ב'(‪.‬‬
‫‪142‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום‪,‬‬
‫כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין הכל‬
‫מלא מאור אין סוף ברוך הוא בשוה ממש‪,‬‬
‫כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל‬
‫ממש"‪ ,‬ובהמשך הענין‪ 19‬שולל דעת האומרים‬
‫שה"צמצום כפשוטו"‪ ,‬כי אין לומר "שהקב"ה‬
‫סילק עצמו ומהותו ח"ו מעולם הזה ‪ . .‬שאי‬
‫אפשר כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו שהוא‬
‫ממקרי הגוף על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא‬
‫‪20‬‬
‫רבבות הבדלות עד אין קץ" )ומביא שם‬
‫מאמר התיקונים‪" 21‬לית אתר פנוי מיני' לא‬
‫בעילאין ולא בתתאין"‪ ,‬וכן המאמר‪" 22‬איהו‬
‫ממלא כל עלמין כו'"( —‬
‫ולאחרי כל זה‪ ,‬למה הוצרך אדמו"ר הזקן‬
‫לכתוב באגרת התשובה )תניא חלק שלישי(‪,‬‬
‫ובסגנון דחידוש‪" :23‬אין שום דבר גשמי ורוחני‬
‫חוצץ לפניו ית'" — ולהביא על זה ד' )או ה'(‬
‫ראיות!‬
‫ד‪ .‬ולכן נראה לומר‪ ,‬דמה שכתב אדמו"ר‬
‫הזקן באגרת התשובה כאן ש"אין שום דבר‬
‫גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'"‪ ,‬יש חידוש בזה‬
‫לגבי המבואר קודם שהקב"ה "נמצא" בכל‬
‫מקום‪ ,‬היינו‪ ,‬שיש קא סלקא דעתך לומר‬
‫דהגם שהקב"ה "נמצא" בכל מקום‪ ,‬מכל מקום‬
‫‪ (19‬שם פג‪ ,‬סוף עמוד א' ואילך‪.‬‬
‫‪ (20‬שם פג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (21‬תקוני זוהר תנ"ז‪ .‬שם ת"ע )קכב‪ ,‬ב(‪ .‬וראה‬
‫לעיל הערה ‪.6‬‬
‫‪ (22‬רעיא מהימנא פינחס רכה‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (23‬ובפרט‪ ,‬שגם להסוברים דצמצום כפשוטו‪,‬‬
‫אינו מפני שסבירא ליה שיש בכח איזה דבר למנוע‬
‫ח"ו אותו‪ ,‬אלא רק מפני שרצה לצמצם עצמו‪ ,‬והוא‬
‫רק מצד כחו ית' הכל יכול‪ ,‬כמו שנתבאר במקום אחר‬
‫באורך‪.‬‬
‫אפשר שיהי' דבר "חוצץ לפניו יתברך"‪ ,24‬ובא‬
‫וקא משמע לן שאין הדבר כן‪ ,‬ומביא כמה‬
‫ראיות מפסוקים ומאמרי רז"ל‪.‬‬
‫ויובן זה בהקדם ביאור גדר ה"חציצה"‬
‫בהלכה‪ ,‬שמזה יובן גם לענין "חציצה"‬
‫בפנימיות הענינים )"אין שום דבר גשמי‬
‫ורוחני חוצץ לפניו ית'"(‪:‬‬
‫בענין טבילה במקוה — יש ב' דינים‪ :25‬א(‬
‫צריך להיות "טבילת כל הגוף במקוה ‪ . .‬שאם‬
‫טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא‬
‫בטומאתו"‪) 26‬מן התורה‪ .(27‬ב( "לא יהי' דבר‬
‫חוצץ בינם ובין המים"‪ ,28‬ובזה‪" ,‬דבר תורה‬
‫אם ‪ . .‬אינו מקפיד עליו ]על דבר החוצץ[ ‪. .‬‬
‫אינו חוצץ ואף על פי שחופה את רובו"‪.‬‬
‫והם גדרים שונים‪ :‬הדין ד"טבל כולו"‬
‫הוא במעשה הטבילה של האדם‪ ,‬שהאדם‬
‫צריך לטבול את "כל גופו ‪ . .‬בבת אחת"‪,29‬‬
‫וכאשר )אפילו( "ראש אצבע הקטנה"‪ 30‬חוץ‬
‫למים‪ ,‬אין כאן מעשה טבילה; מה שאין כן‬
‫‪ (24‬ולהעיר מהדין )שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח‬
‫סנ"ה סכ"ב‪ ,‬ממגן אברהם שם סעיף קטן ט"ו(‪,‬‬
‫דאף על פי דכל השומע קולו של האומר קדיש או‬
‫קדושה אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם יכול‬
‫לענות עמהם‪" ,‬מפני שאפילו מחיצה של ברזל אינה‬
‫מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים ‪ . .‬מכל מקום‬
‫צריך שלא יהי' מפסיק טינוף או עבודה זרה"‪ .‬וראה‬
‫לקמן הערה ‪.38‬‬
‫‪ (25‬בהבא לקמן ראה שו"ת הצמח צדק יורה דעה‬
‫סימן קנ"ח אות א‪ .‬שיורי טהרה ליורה דעה ריש סימן‬
‫קצח‪.‬‬
‫‪ (26‬רמב"ם הל' מקואות פרק א' הלכה ב'‪.‬‬
‫‪ (27‬ראה צמח צדק ושיורי טהרה שם‪.‬‬
‫‪ (28‬רמב"ם שם הלכה י"ב‪.‬‬
‫‪ (29‬רמב"ם שם ההלכה ז'‪.‬‬
‫‪ (30‬או שערה אחת )רמב"ם שם(‪.‬‬
‫פרק ה' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫החסרון דחציצה אינו במעשה הטבילה )כי‬
‫מעשה הטבילה הוא בשלימותו(‪ ,‬אלא הוא‬
‫ענין צדדי‪ ,‬שיש דבר שחוץ ממנו החוצץ בינו‬
‫לבין המים‪ ,‬וכיון שהעדר ביאתו במים הוא‬
‫)לא מצד מעשה הטבילה שלו‪ ,‬אלא( מצד‬
‫הדבר החוצץ‪ ,‬לכן הרי זה תלוי בחשיבות‬
‫הדבר‪ ,‬דאם רק חופה את מיעוט הגוף או‬
‫שאינו מקפיד עליו‪) ,‬דבר תורה( עלתה לו‬
‫טבילה‪ ,‬כיון שאין בכחו של דבר זה )שאין לו‬
‫חשיבות( לחצוץ בפני מי המקוה‪.‬‬
‫ועל פי זה יש לומר‪ ,‬שהחילוק בין המבואר‬
‫לעיל בחלק א' וחלק ב' )שהקדוש ברוך הוא‬
‫נמצא בכל מקום(‪ ,‬להמבואר באגרת התשובה‬
‫כאן ש"אין שום דבר ‪ . .‬חוצץ לפניו ית'" —‬
‫הוא על דרך החילוק בין הגדרים הנזכרים‬
‫לעיל בדין טבילה‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬
‫ה‪ .‬ביאור הענין‪:‬‬
‫החילוק העיקרי בין המבואר לעיל )בחלק‬
‫א' וחלק ב'( להמבואר באגרת התשובה כאן‬
‫הוא‪:‬‬
‫זה שהקב"ה נמצא בכל מקום )המבואר‬
‫לעיל בחלק א' וחלק ב'( הוא ענין השווה‬
‫בכל הנבראים כולם‪ ,‬דהוא ית' נקרא "אין סוף‬
‫ברוך הוא" דכשמו כן הוא‪ ,‬שאין שום הגבלה‬
‫אצלו יתברך‪ ,‬ובמילא אין מקום שחוץ ממנו;‬
‫אבל באגרת התשובה כאן‪ 31‬בא אדמו"ר‬
‫הזקן לבאר הענין ד"חלק הוי' עמו"‪ ,32‬שבני‬
‫ישראל הם "חלק משם הוי' ברוך הוא"‪ ,33‬כיון‬
‫ש"ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו‬
‫נפח וכו'"‪ ,34‬שזהו ענין ומעלה במציאותם של‬
‫‪ (31‬פרק ד' ואילך‪.‬‬
‫‪ (32‬לשון הכתוב — האזינו לב‪ ,‬ט‪.‬‬
‫‪ (33‬פרק ד' )צג‪ ,‬סוף עמוד ב'(‪.‬‬
‫‪ (34‬צה‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪143‬‬
‫ישראל‪ ,‬שבהם גופא ישנו "שם הוי'" )וכמו‬
‫שנתבאר לעיל בפרק ד‪ 34‬שיש ד' אותיות שם‬
‫הוי' בנשמת האדם(‪.‬‬
‫וענין זה הוא רק בישראל‪ ,‬ולא בשאר‬
‫נבראים‪ ,‬דאף שהקב"ה נמצא בכל מקום‪,35‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬אי אפשר לומר על כל נברא שהוא‬
‫"חלק משם הוי' ברוך הוא" חס ושלום‪ ,‬כי זה‬
‫שהקב"ה נמצא בכל מקום הוא מצד גדלותו‬
‫ית' )שהוא יתברך אין לו סוף(‪ ,‬אבל אינו‬
‫שייך למציאות הנברא )שבו הוא נמצא(‪ ;36‬מה‬
‫שאין כן בישראל נאמר "כי חלק הוי' עמו"‪,‬‬
‫דזה שהם "חלק משם הוי' ברוך הוא" מתייחס‬
‫למציאותם‪.‬‬
‫ולכן הוזקק אדמו"ר הזקן להוסיף כאן‬
‫הקדמה זו "אך באמת אין שום דבר גשמי‬
‫ורוחני חוצץ לפניו יתברך"‪ ,‬כי יש מקום לומר‪,‬‬
‫שכיון שהנשמה ירדה )כמבואר בתניא‪(37‬‬
‫"ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות‬
‫העולמות"‪ ,‬ועד שיש לה שייכות גם לגשמיות‬
‫)דאם לא כן לא היתה יכולה להתלבש בגוף‬
‫גשמי(‪ ,‬הרי נמצא‪ ,‬שישנם "דברים" )"בין‬
‫גוף האדם לבחינת הבל העליון"( שהנשמה‬
‫מתלבשת בהם בירידתה ממדריגה למדריגה‬
‫מעולם לעולם‪ ,‬עד לעולם הזה הגשמי‪ ,‬שהם‬
‫אינם "חלק משם הוי' ב"ה" — ואיך אפשר‬
‫שהוי' עצמו "יגיע" )על ידי דבר זה שאינו‬
‫"חלק משם הוי' ב"ה"( אל מציאות הנשמה‬
‫כפי שהיא מלובשת בגוף?‬
‫‪ (35‬ושורש התהוות כל הנבראים הוא משם הוי'‪,‬‬
‫שפירושו מלשון מהווה )תניא חלק ב' פרק ד' — עט‪,‬‬
‫ריש עמוד א'(‪.‬‬
‫‪ (36‬וכן זה ששורש התהוות כל הנבראים הוא‬
‫משם הוי' )כבהערה הקודמת( — הרי זה על ידי‬
‫התלבשות בשם אלקים‪ .‬וראה באגרת התשובה לעיל‬
‫פרק ד' )צד‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (37‬חלק א' פרק ב'‪.‬‬
‫‪144‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ובזה קא משמע לן אדמו"ר הזקן‪ ,‬ש"אין‬
‫שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך"‪,‬‬
‫דלגבי שם הוי' "אין שום דבר גשמי ורוחני‬
‫]אף שהדבר אינו "חלק משם הוי' ברוך הוא"[‬
‫חוצץ לפניו יתברך"‪ ,‬ולכן אין שום דבר‪ 38‬יכול‬
‫לחצוץ בפני )שורש( נשמת האדם שהיא "חלק‬
‫משם הוי' ברוך הוא"‪ ,‬והעילוי ד"ויפח" נמשך‬
‫להנשמה גם כפי שהיא מלובשת בגוף‪.39‬‬
‫כלומר‪ :‬גם כפי שהנשמה היא בציור של‬
‫"נברא"‪ ,‬וד' "אותיות" הנשמה )שהם כוחותי'‬
‫— שכלה מדותי' ולבושי' )כמו שכתב אדמו"ר‬
‫הזקן לעיל בפרק ד'( הם בהתלבשות בגוף‬
‫גשמי‪ ,‬הרי מהותם היא — ד' אותיות דשם‬
‫הוי'‪.40‬‬
‫‪ (38‬ורק עונות "מבדילים ביניכם לבין אלקיכם ‪. .‬‬
‫לפי שהם נגד רצון העליון ברוך הוא ‪ . .‬מקור השפעת‬
‫שם הוי'" )אגרת התשובה כאן(‪ .‬ועל פי המבואר‬
‫בפנים מובן‪ ,‬שהכוונה בזה‪ ,‬לא רק שאין הקדוש ברוך‬
‫הוא שורה בדבר שנגד רצונו ית' ]ולהעיר שבאגרת‬
‫התשובה מהדורא קמא שם מביא על זה הכתוב‬
‫)חבקוק א‪ ,‬יג( "טהור עינים מראות ברע"[‪ ,‬אלא‬
‫לפי שהעון מבדיל וחוצץ שלא תומשך השפעת שם‬
‫הוי' ל)כללות( האדם‪ .‬וכלשון אאמו"ר כאן )בסיום‬
‫ההערה( "שעונות ‪ . .‬אין מניחים שיומשך מד'‬
‫אותיות דשם הוי' לנשמת האדם"‪.‬‬
‫]ועל דרך הדין הנזכר לעיל הערה ‪ 25‬לענין עניית‬
‫אמן כשיש טינוף או עבודה זרה מפסיק‪ ,‬שאין שייך‬
‫לומר כאן שזהו חסרון באדם המתפלל‪ ,‬שעושה‬
‫משהו נגד רצונו ית' )שהרי האדם נמצא במקום‬
‫שמותר לו להתפלל(‪ ,‬אלא שהדבר המטונף נמצא‬
‫בין מקום המנין לביתו‪ ,‬והדבר חוצץ בינו לבין המנין‬
‫המתפלל כו'[‪.‬‬
‫‪ (39‬ראה גם בהוספה א לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (40‬ולדוגמא — השגת אלקות דהנשמה‪ ,‬דאף‬
‫שהיא השגה של נברא‪ ,‬ועד שנעשה בה הגבלה של‬
‫גשם מצד ההתלבשות במוח הגשמי — מכל מקום‪,‬‬
‫מהות השגת אלקות דהנשמה היא "ה"א ראשונה"‬
‫)כבאגרת התשובה סוף פרק ד'(‪ .‬וראה לקוטי שיחות‬
‫ו‪ .‬על פי הנ"ל מובן גם הטעם שדוקא כאן‪,‬‬
‫בענין "אין שום דבר ‪ . .‬חוצץ לפניו יתברך"‪,‬‬
‫מביא אדמו"ר הזקן ד' ראיות — מה שאין כן‬
‫בחלק ראשון וחלק שני‪ ,‬שלא האריך בהבאת‬
‫ראיות‪:‬‬
‫לעיל בחלק ראשון ושני שם‪ ,‬קאי בענין‬
‫גדלותו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬שאין לו סוף‪,‬‬
‫שלכן הוא נמצא בכל מקום‪ .‬וכמו אור המאיר‪,‬‬
‫דככל שהאור גדול יותר‪ ,‬מתפשט למרחוק‬
‫יותר‪ ,‬כך על דרך משל הקדוש ברוך הוא‬
‫"הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא"‪ ,‬אין סוף‬
‫להתפשטותו ונמצא בכל מקום ]על דרך‬
‫דין הא' הנזכר לעיל‪ ,‬שמעשה הטבילה מצד‬
‫האדם צריך להיות בשלימות‪ ,‬כל גופו בבת‬
‫אחת[ — וענין זה אינו זקוק לכמה ראיות כו';‬
‫מה שאין כן באגרת התשובה כאן מחדש‬
‫עוד ענין‪ ,‬דגם כשאור הוי' נמשך דרך איזה‬
‫דבר )שדבר זה אינו "חלק משם הוי' ברוך‬
‫הוא"(‪" ,‬אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ‬
‫לפניו יתברך"‪ ,‬שגם אז "מגיע" ומאיר שם‬
‫האור דהוי' עצמו‪.‬‬
‫ולכן הביא על זה ד' ראיות‪ ,‬שהן )כפירוש‬
‫אאמו"ר( "לנגד הד' אותיות דשם הוי'" — כי‬
‫החידוש בהכלל ד"אין שום דבר ‪ . .‬חוצץ‬
‫לפניו ית'" אינו בשייכות ל"עצמותו ומהותו‬
‫ית' הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא"‪ ,‬סובב כל‬
‫עלמין )"שאינו נתפס כלל תוך העולמות"‪,(41‬‬
‫ונמצא בכל מקום בשווה — אלא בנוגע לשם‬
‫חלק לט עמ' ‪) 62‬ס"ו(‪.‬‬
‫‪ (41‬לשון התניא חלק ב' פרק ז' שם )פג‪ ,‬ב(‬
‫לענין שהצמצום אינו כפשוטו‪ ,‬וממשיך "וזהו‬
‫גם כן ענין סובב כל עלמין"‪ ,‬שמזה מובן‪ ,‬שאין זה‬
‫שייך להעולמות עצמם‪ ,‬כי אם זהו רק מצד הבלי‬
‫גבול שלו‪ ,‬שאין הצמצום מעלים לגבי'‪ .‬מה שאין‬
‫כן באגרת התשובה ש"אין שום דבר ‪ . .‬חוצץ לפניו‬
‫ית'"‪ ,‬היינו בהאור פנימי כו'‪ .‬ואין כאן מקומו‪.‬‬
‫פרק ה' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫הוי'‪ ,‬דאף על פי שיש בו ד' אותיות‪ ,‬שכל‬
‫אות היא צורה אחרת )המורה על "ציור"‬
‫ההמשכה‪ ,42‬וכמבואר באגרת התשובה לעיל‬
‫פרק ד'‪ ,43‬איך היו"ד ספירות נכללות ונרמזות‬
‫בד' אותיות דשם הוי'(‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬אין שום‬
‫דבר חוצץ לפניו ית'‪ ,‬ובמילא אין הגבלה‬
‫בהתפשטותו ית' גם כפי שנמשכת על ידי ד'‬
‫אותיות שם הוי'‪.‬‬
‫]והטעם ש"אין שום דבר ‪ . .‬חוצץ לפניו‬
‫ית'" הוא על דרך הדין הנזכר לעיל בחציצה‬
‫בטבילה‪ ,‬דכיון שאין להדבר החוצץ חשיבות‬
‫)אם מצד מיעוטו או מפני שאינו מקפיד‬
‫עליו(‪ ,‬אין בכוחו לחצוץ בפני מי המקוה‪.‬‬
‫וכן הוא ברוחניות‪ ,‬שהטעם שאין שום‬
‫דבר חוצץ בפני שם הוי' הוא לפי שלגבי שם‬
‫הוי'‪ ,‬כל הנבראים )אף שאינם "חלק משם‬
‫הוי' ברוך הוא"( בטלים אצלו יתברך‪ ,‬וכמו‬
‫שנתבאר בארוכה בתניא חלק שני‪ ,44‬דמצד‬
‫שם הוי'‪ ,‬אף "דשם הוי' פירושו שמהוה את‬
‫הכל"‪ ,45‬הרי ההתהוות דשם הוי' היא באופן‬
‫שהנבראים הם בטלים במקורם )כמו אור‬
‫השמש כשהוא עדיין במקורו בגוף השמש(‪,‬‬
‫‪ (42‬ראה תניא חלק ב' פרק י"ב בהגה"ה‪ .‬וכמודגש‬
‫גם בחילוקי הלשונות בהד' ראיות‪ ,‬בהתאם להאות‬
‫המקבילה של השם‪ ,‬כמבואר בהערת אאמו"ר )אם‬
‫נאמר בה רק "שמים"‪ ,‬או "שמים וארץ"‪ ,‬ועוד(‪.‬‬
‫‪ (43‬צד‪ ,‬ב‪ .‬ועיין שם השייכות לצורת האותיות‪.‬‬
‫‪ (44‬ראה שם פרקים ג' ד'‪.‬‬
‫‪ (45‬שם פרק ד' )עט‪ ,‬ריש עמוד א'(‪.‬‬
‫‪145‬‬
‫שכל מציאותם היא רק מקורם — וכיון שאין‬
‫הם "מציאות"‪ ,‬אין בכוחם "לחצוץ" ולמנוע‬
‫ההתפשטות דשם הוי'‪" ,‬אין שום דבר ‪ . .‬חוצץ‬
‫לפניו ית'"[‪.‬‬
‫ועל פי זה מבואר גם הטעם שהביא רק‬
‫ד' ראיות‪ ,‬ולא ה' )גם לנגד קוצו של יו"ד(‬
‫כי "קוצו של יו"ד" הוא גילוי אור אלקי כפי‬
‫שהוא למעלה מ"ציור" )אף לא "נקודה לבד"‪,‬‬
‫כהיו"ד(‪ ,‬ובעבודה הוא ענין המסירת נפש‬
‫שלמעלה מטעם ודעת‪ ,‬וכיון שמדריגה זו‬
‫אינה נתפסת ב"ציור"‪ ,46‬הרי זה על דרך משל‬
‫"סובב כל עלמין"‪ ,‬שלגבי' אין צריכים לשלול‬
‫ש"אין שום דבר ‪ . .‬חוצץ לפניו ית'" )כנזכר‬
‫לעיל(‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 73‬ואילך(‬
‫‪ (46‬ויש לומר‪ ,‬שבפרטיות יותר‪ ,‬הראי' מ"לית‬
‫אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת גו'"‪,‬‬
‫היא )לא רק לנגד ז"א‪ ,‬אלא( גם לנגד דעת‪" ,‬קיום‬
‫המדות וחיותן" )תניא סוף פרק ג'(‪ .‬ועל פי זה נכלל‬
‫בזה גם הענין דקוצו של יו"ד )שבנפש( — כידוע‬
‫דדעת עולה עד הכתר — אלא שזהו כפי שפנימיות‬
‫הנפש נמשכת ב"ציור" )פנימיות המדות(‪.‬‬
‫וזהו גם הטעם שנרמז בלשון "לית אתר פנוי‬
‫מיני'"‪ ,‬המורה על ביטול גדול ביותר‪ ,‬שמלכתחילה‬
‫אין כאן "אתר" בלעדו ית' ]דבשאר הראיות נאמר רק‬
‫"מלא"‪" ,‬ממלא" — אבל לא מודגש שאין מציאות‬
‫לשמים וארץ בלעדו[‪ ,‬דכיון שכאן המדובר בהמשכת‬
‫הכתר )שלמעלה מ"ציור"( בהשתלשלות‪ ,‬צריך‬
‫להיות הביטול )שבגללו אין ה"ציור" דהשתלשלות‬
‫"חוצץ לפניו"( בעומק יותר‪" ,‬לית אתר פנוי מיני'"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪146‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫יש לתמוה‪ :‬מהו החידוש בדברי אדמו"ר הזקן "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ‬
‫לפניו יתברך" – והרי הדבר מובן מאליו‪ ,‬וכפי שנתבאר לעיל בתניא )ח"ב פ"ז‪,‬‬
‫ועוד( שאור אין סוף ב"ה "מלא את כל הארץ ממש‪ ...‬בארץ מתחת כמו בשמים‬
‫ממעל ממש"?‬
‫והביאור בזה – על יסוד הגדרת עניין החציצה בהלכה‪:‬‬
‫חציצה אינה חסרון במעשה הטבילה של האדם )היינו שהאדם לא טבל כולו(‪,‬‬
‫אלא היא פסול הבא מצד הדבר החוצץ )ולכן אם הדבר החוצץ אינו חשוב והאדם‬
‫אינו מקפיד עליו – טבילתו טבילה מדאורייתא(‪.‬‬
‫ובענייננו‪ :‬אמנם הקב"ה )מצד גדולתו ית'( נמצא בכל מקום‪ ,‬אבל הנבראים‬
‫מצדם הם מציאות נפרדת מהקב"ה )"דבר חוצץ"(; וזהו שמחדש אדמו"ר הזקן‪,‬‬
‫שמאחר שישראל הם "חלק משם הוי' ברוך הוא"‪ ,‬הרי גם בירידתם לעולם הזה לא‬
‫נפגמה שייכותם אליו‪ ,‬מאחר שהדברים הגשמיים שהנשמה מתלבשת בהם אינם‬
‫חוצצים לפניו יתברך‪.‬‬
‫ולכן מאריך אדמו"ר הזקן ומביא לענין זה ד' ראיות – כנגד ד' אותיות שם הוי'‬
‫)כמבואר בלקוטי לוי יצחק(‪ ,‬כדי ללמדנו שהכלל "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ‬
‫לפניו ית'" אינו רק ביחס לבחי' סובב כל עלמין )שכנגד קוצו של יו"ד(‪ ,‬אלא גם‬
‫בבחי' ד' אותיות שם הוי'‪ ,‬המורים על אופן ו"ציור" ההמשכה למטה‪.‬‬
‫ולכן פירש בלקוטי לוי יצחק שאין כאן אלא ד' ראיות )והמלים "בשמים ממעל‪...‬‬
‫אין עוד" הן המשך מאמר הזוהר "לית אתר פנוי מיניה"‪ ,‬ולא ראיה בפני עצמה( –‬
‫כיון שכנגד "קוצו של יו"ד" אין צורך בראיה לכך ש"אין שום דבר‪ ...‬חוצץ לפניו‬
‫ית'"‪.‬‬
‫‪149‬‬
‫פרק ו'‬
‫בפרק ד' שאל רבנו הזקן כמה שאלות‪ ,‬ביניהן – כיצד ייתכן שנמצאו כמה וכמה חייבי‬
‫כריתות ומיתות שהאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים? בכדי לבאר זאת‪ ,‬הקדים לבאר‬
‫את שורש נשמות ישראל ומעלתן על שאר כל הנבראים‪ .‬על פי זה ביאר בפרק ה' את‬
‫מהות עונש הכרת ומיתה – שהיה מת ממש קודם גיל חמישים או שישים‪ ,‬שהוא תוצאה‬
‫ממעשה העבירה הכורת את "חבל ההמשכה" המקשר בין ה' תתאה לנשמת היהודי כפי‬
‫שהיא מלובשת בגוף‪.‬‬
‫בפרק זה יבאר‪ ,‬שעניין זה‪ ,‬שהכרת גורם למיתת האדם‪ ,‬היה קיים רק בזמן בית‪-‬המקדש‪,‬‬
‫מה שאין כן בזמן הזה‪ ,‬לאחר החורבן‪ ,‬כללות המשכת החיות לנשמות ישראל הוא באופן‬
‫נמוך הרבה יותר – מעין ודוגמת המשכת החיות לשאר הנבראים‪ .‬לכן‪ ,‬גם החוטא שעבר‬
‫ר"ל על איסור כרת‪ ,‬שעל ידי כך נכרתה נפשו האלוקית משורשה‪ ,‬ובזמן בית‪-‬המקדש לא‬
‫היה יכול להמשיך ולחיות יותר מחמישים או שישים שנה‪ ,‬בזמן הזה הוא יכול להמשיך‬
‫לחיות‪ ,‬כיוון שלאחר החורבן תיתכן אפשרות שיהודי יקבל חיותו על ידי התלבשות ה'‬
‫תתאה בקליפת נוגה‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬
‫אמנם זהו בזמן שהיו ישראל‬
‫במדרגה עליונה‪ ,‬כשהיתה השכינה‬
‫שורה בישראל בבית המקדש‪ ,‬ואז‬
‫לא היו מקבלים חיות לגופם רק על‬
‫ידי נפש האלקית לבדה‪ ,‬מבחינת‬
‫פנימיות השפע שמשפיע אין סוף‬
‫ב"ה על ידי שם הוי' ב"ה כנ"ל‪.‬‬
‫בזמן בית המקדש‪ ,‬כשהשכינה שרתה‬
‫בגלוי בעם ישראל‪ ,‬התייחדו בני ישראל בכך‬
‫שחיות גופם הגשמי נמשכה באופן ישיר משם‬
‫הוי' ב"ה‪ .‬ולכן‪ ,‬על ידי איסור מיתה או כרת‬
‫הכורת בין שורש הנשמה בה' תתאה לנשמה‬
‫המלובשת בגוף – שוב לא היה יכול היהודי‬
‫לקבל חיות לגופו והיה מת לפני חמישים או‬
‫שישים שנה‪.‬‬
‫אך לאחר שירדו ממדרגתם‪ ,‬וגרמו‬
‫במעשיהם סוד גלות השכינה‪,‬‬
‫כמ"ש‪" 1‬ובפשעיכם שולחה אמכם"‪.‬‬
‫על ידי שחטאו ישראל וכלל עם ישראל‬
‫ירד ממדרגתו ה"עליונה"‪ ,‬גם השכינה השורה‬
‫בישראל ירדה בגלות כביכול‪ ,‬וכמו שכתוב‬
‫‪ (1‬ישעיה נ‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪150‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫"בפשעיכם שולחה אמכם"‪" .‬אמכם" היינו‬
‫השכינה‪ ,2‬ועל ידי "פשעיכם" היא שולחה‬
‫לגלות‪.3‬‬
‫ומהי משמעות ירידת השכינה לגלות? על‬
‫כך ממשיך ומבאר‪:‬‬
‫דהיינו שירדה השפעת בחינת ה"א‬
‫תתאה הנ"ל‪ ,‬ונשתלשלה ממדרגה‬
‫למדרגה למטה מטה עד שנתלבשה‬
‫השפעתה בי' ספירות דנוגה‪,‬‬
‫המשפיעות שפע וחיות‪ ,‬על ידי‬
‫המזלות וכל צבא השמים והשרים‬
‫שעליהם‪ ,‬לכל החי הגשמי שבעולם‬
‫‪4‬‬
‫הזה וגם לכל הצומח‪ ,‬כמאמר רז"ל‬
‫"אין לך כל עשב מלמטה שאין לו‬
‫מזל וכו'"‪.‬‬
‫מה שאין כן בני ישראל התייחדו בכך‪ :‬א(‬
‫שהם מקבלים את חיותם משם הוי'‪" ,‬פנימיות‬
‫החיות" )בחינת ה"ויפח" שלמעלה מהדיבור(‪.‬‬
‫ב( חיות זו מתלבשת בגופם ללא ההתלבשות‬
‫בממוצעים הנ"ל‪ ,‬כמבואר בפרק ה'‪.‬‬
‫ובנוגע לעניין השני )קבלת החיות משם‬
‫הוי' ללא התלבשות בממוצעים(‪ ,‬מבאר‬
‫רבנו הזקן כאן‪ ,‬שהוא היה קיים רק בזמן‬
‫בית‪-‬המקדש‪ ,‬אולם לאחר החורבן‪ ,‬כאשר‬
‫"בפשעיכם שולחה אמכם"‪" ,‬ירדה השפעת‬
‫ה"א תתאה" של שם הוי'‪ ,‬שהיא מקור המשכת‬
‫הנפש האלוקית להתלבש בגוף‪ ,‬והתלבשה‬
‫גם היא בעשר ספירות של קליפת נוגה‬
‫והממוצעים האחרים‪ ,‬שהם מקור החיות של‬
‫שאר הנבראים‪.‬‬
‫ואזי יכול גם החוטא ופושעי‪ 7‬ישראל‬
‫לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות‬
‫כפי שנתבאר לעיל בפרק ד'‪ ,‬השפעת‬
‫החיות של כלל הנבראים שבעולם הזה היא‬
‫מ"חיצוניות החיות"‪ .‬בכדי שחיות זו תוכל‬
‫להתלבש בנברא הגשמי היא מצטמצמת‬
‫ומסתתרת בעשר הספירות של קליפת‬
‫נוגה‪ ,5‬המשפיעות את החיות והשפע על ידי‬
‫הממוצעים בדוגמת המזלות וכיו"ב‪.6‬‬
‫בשם אלוקים – בחינת הצמצום שבאלוקות‪ ,‬והוא‬
‫השורש לכל הלבושים והממוצעים המסתירים על‬
‫האור האלוקי של שם הוי'‪ .‬ראה שער היחוד והאמונה‬
‫פרק ד'‪ .‬מאמר ד"ה וידעת היום תרנ"ז‪.‬‬
‫‪ (2‬כמבואר בתניא חלק ראשון פרק נ"א שהשכינה‬
‫נקראת "אם הבנים"‪.‬‬
‫‪ (3‬יש לציין‪ ,‬שמלבד זאת שבפסוק זה יש הוכחה‬
‫לירידת השכינה לגלות על ידי "פשעיכם"‪ ,‬יש בו גם‬
‫ביאור כיצד ייתכן הדבר שפשעי בני ישראל יגרמו‬
‫גלות לשכינה‪ .‬והיינו מפני שהשכינה היא "אמכם"‬
‫– יש לה שייכות ו"קירבה" לבני ישראל‪ ,‬לכן ייתכן‬
‫שפעולותיו של יהודי ישפיעו ויפעלו שינוי וירידה‬
‫כביכול בשכינה עצמה‪ .‬הערת הרבי לשיעורים בספר‬
‫התניא עמ' ‪.1035‬‬
‫‪ (4‬בראשית רבה פ"י‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪ (5‬ראה גם בתניא חלק ראשון פרק ו'‪.‬‬
‫‪ (6‬עניין זה שייך לכך ששורש כלל הנבראים הוא‬
‫בפרטיות יותר‪ ,‬התלבשות חיות הקדושה‬
‫בקליפות‪ ,‬באה כתוצאה מחטא עץ הדעת שעירב בין‬
‫טוב לרע – ראה בתניא באגרת הקודש דף קמ‪ ,‬א‪:‬‬
‫"וגלות זה )התלבשות הניצוץ המחיה את הקליפות(‬
‫נמשך מחטא עץ הדעת ואילך והוא בחינת אחוריים‬
‫‪ . .‬דקדושה"‪ .‬וראה גם תניא חלק ראשון פרק‬
‫כ"ב‪" :‬וכל כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים‬
‫העליונים עד שיוכלו להתהוות ולהבראות גם דברים‬
‫טמאים וקליפות ‪ . .‬ולקבל חיותם מדבר ה' ‪ . .‬בהסתר‬
‫פנים ‪ . .‬ולכן נקרא אלוקים אחרים מפני שיניקתם‬
‫וחיותם אינה מבחינת פנים אלא מבחינת אחוריים‬
‫דקדושה ‪ . .‬כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו"‪,‬‬
‫עיי"ש‪.‬‬
‫‪" (7‬לכאורה צריך להיות "ופושע" לשון יחיד" –‬
‫הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ' ‪.1036‬‬
‫פרק ו'‬
‫כמו שאר בעלי חיים ממש‪ ,‬כמ"ש‬
‫"נמשל כבהמות נדמו"‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫כיוון שהשפעת ה' תתאה‪ ,‬מקור חיות‬
‫נפשו של היהודי‪ ,‬ירדה והתלבשה בעשר‬
‫הספירות של קליפת נוגה‪ ,‬אזי כשם ששאר‬
‫בעלי חיים יכולים לקבל חיות מספירות אלה‬
‫גם בלא ההתקשרות וההתאמה לרצון העליון‬
‫שהוא בחינת הפנימיות – שם הוי'‪ ,‬כך גם‬
‫היהודי יכול לקבל חיותו מה' תתאה דרך‬
‫עשר ספירות אלה‪ ,‬למרות ה"חציצה" שישנה‬
‫בנשמתו‪ .‬כיוון שבדרך זו‪ ,‬של קבלת החיות‬
‫דרך ההתלבשות ב"ממוצע" של עשר ספירות‬
‫דנוגה‪ ,‬אינה נוגעת הנהגת המקבל‪.‬‬
‫אך חשוב להבהיר‪ :‬אין כוונת הדברים‬
‫שמעת החורבן בני ישראל הפכו ח"ו להיות ככל‬
‫שאר הנבראים המקבלים חיותם מחיצוניות‬
‫האלוקות המלובשת בעשר הספירות של‬
‫קליפת נוגה; ודאי שגם לאחר החורבן שורשם‬
‫של נשמות ישראל הוא בשם הוי' – פנימיות‬
‫האלוקות‪ ,‬כמבואר בפרק ד'‪ .‬אלא שבזמן‬
‫בית‪-‬המקדש‪ ,‬כיוון שישראל היו "במדריגה‬
‫עליונה"‪ ,‬החיות של שם הוי' נמשכת אליהם‬
‫רק ממקומה ומדרגתה )ה' תתאה של שם הוי'‬
‫ללא ההסתר של הממוצעים הנ"ל(; ואילו‬
‫לאחר החורבן‪ ,‬כאשר "ירדו ממדרגתם"‪ ,‬הם‬
‫‪9‬‬
‫מקבלים את השפעת ה' תתאה של שם הוי'‬
‫דרך הלבוש המסתיר של עשר הספירות‬
‫דנוגה‪ .10‬לכן גם החוטא באיסור כרת יכול‬
‫‪ (8‬תהילים מט‪ ,‬יב‪.‬‬
‫‪ (9‬וכפי שמוכח מהמשך הביאור לקמן בפרק זה‬
‫)"והנה יעקב חבל נחלתו כתיב"(‪.‬‬
‫‪ (10‬לכן ירידה זו מהווה "גלות השכינה" חמורה‬
‫הרבה יותר מאשר עצם השפעת "חיצוניות החיות"‬
‫בדרך אחוריים )שהוזכרה לעיל הערה ‪ .(6‬כיוון שגלות‬
‫זו היא בבחינת "פנימיות החיות"‪ ,‬שם הוי' שלמעלה‬
‫לגמרי משייכות לנבראים‪ .‬וכמבואר לקמן בתניא דף‬
‫‪151‬‬
‫לקבל – על ידי הלבושים – את השפעת שם‬
‫הוי' ולהמשיך לחיות‪.11‬‬
‫‪‬‬
‫בשלב זה של הפרק‪ ,‬הסתיים התירוץ‬
‫לשאלה שנשאלה בפרק ד' כיצד ייתכן‬
‫שהעובר איסור מיתה או כרת יאריך ימים‬
‫גם לאחר גיל חמישים או שישים‪ .‬דבר זה‬
‫מתאפשר בעקבות הירידה הכללית שנעשתה‬
‫לאחר החורבן‪ ,‬שה' תתאה של שם הוי'‪,‬‬
‫מקור נשמות ישראל‪ ,‬ירדה ונתלבשה בעשר‬
‫הספירות של קליפת נוגה‪.‬‬
‫כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר איך‬
‫ייתכן שהעובר על איסורים הנ"ל יאריך ימיו‬
‫ושנותיו "בנעימים"‪ ,‬כלשונו בפרק ד'‪.‬‬
‫ואדרבה‪ ,‬ביתר שאת ויתר עז‪.‬‬
‫לא רק שהחוטא יכול לקבל חיות למרות‬
‫ה"חציצה" שנעשתה על ידי העבירות‬
‫"כמו שאר בעלי חיים"‪ ,‬אלא הוא אף יכול‬
‫לקבל חיות ביתר שאת ועז ולהאריך ימים‬
‫"בנעימים"‪ .‬ההסבר בזה יובן על פי דברי‬
‫הזוהר המובאים לקמן‪:‬‬
‫על פי המבואר מזוהר הקדוש פרשת‬
‫פקודי שכל שפע וחיות הנשפעת‬
‫קמ‪ ,‬א‪" :‬וגלות זה )התלבשות הניצוץ המחיה את‬
‫הקליפות בסדר הרגיל כמבואר שם( נמשך מחטא עץ‬
‫הדעת ואילך והוא בחינת אחוריים לבד דקדושה‪ .‬אך‬
‫כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם‬
‫הוא בבחינת פנים העליונים )פנימיות האלוקות‪ ,‬שם‬
‫הוי'( – הנה זו היא גלות שלימה‪ ,‬ועל זה אמרו רז"ל‬
‫גלו לאדום שכינה עמהם"‪.‬‬
‫‪ (11‬וזה שהחוטא מקבל השפעת ה' תתאה )דרך‬
‫לבוש נוגה(‪ ,‬אף שעבר על איסור כרת ונכרת חבל‬
‫ההמשכה כמבואר בפרק ה' – ראה בעיונים לפרק זה‬
‫סעיף ב'‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫לאדם התחתון בשעה ורגע שעושה‬
‫הרע בעיני ה' במעשה או בדיבור או‬
‫בהרהורי עבירה וכו'‪ ,12‬הכל נשפע לו‬
‫מהיכלות הסטרא אחרא המבוארים‬
‫שם בזוהר הקדוש‪.‬‬
‫עד כאן נתבאר‪ ,‬שבזמן הגלות‪ ,‬כללות‬
‫השפע שיהודי מקבל הוא מה' תתאה כפי‬
‫שירדה בעשר הספירות של קליפת נוגה‪.‬‬
‫אמנם גם קליפת נוגה היא "קליפה"‪ ,‬אבל יש‬
‫בה גם כן טוב ואינה רע גמור‪ .‬אולם מדברי‬
‫הזוהר המובאים נמצא‪ ,‬שעל ידי מעשה‬
‫העבירה של יהודי‪ ,‬לא רק שהוא מקבל‬
‫השפעתו מה' תתאה על ידי עשר ספירות‬
‫דנוגה‪ ,‬דבר הנובע מעצם מצב כלל עם ישראל‬
‫לאחר החורבן‪ ,‬אלא הרבה יותר גרוע מכך‪:‬‬
‫העבירה מורידה אותו‪ ,‬ואת ה' תתאה מקור‬
‫נשמתו‪ ,‬לסטרא אחרא ממש‪ .‬ונמצא‪ ,‬שעל ידי‬
‫העבירה מתווסף שלב נוסף בירידת ה' תתאה‬
‫בגלות‪ :‬לא רק שהיא נמצאת בעשר ספירות‬
‫של נוגה‪ ,‬אלא היא יורדת להיכלות הסטרא‬
‫אחרא ר"ל!‬
‫והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל‬
‫השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא‪,‬‬
‫או מהיכלות הקדושה שמהם‬
‫נשפעות כל מחשבות טובות‬
‫וקדושות וכו'‪ .‬כי זה לעומת זה עשה‬
‫האלקים וכו'‪.‬‬
‫הדבר תלוי בבחירת האדם‪ :‬כאשר הוא‬
‫חושב מחשבות טובות וקדושות – הוא מקבל‬
‫‪ (12‬המילה "וכו'" רומזת למבואר בחלק ראשון‬
‫פרק י"א‪ ,‬שגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה כו'‪,‬‬
‫בכל זאת גם זה בכלל הרהורים רעים כמבואר שם‪.‬‬
‫וגם על זה נאמר בזוהר שבשעת מעשה מקבל חיותו‬
‫מהיכלות הסטרא אחרא‪ .‬הערת הרבי לשיעורים‬
‫בספר התניא כאן‪.‬‬
‫חיותו מהיכלות הקדושה‪ ;13‬וכאשר חושב‬
‫מחשבות רעות – הוא מקבל חיותו דרך‬
‫היכלות הסטרא אחרא‪.‬‬
‫והיכלות הסטרא אחרא מקבלים‬
‫מהתלבשות‬
‫חיותם‬
‫ויונקים‬
‫והשתלשלות השפע די' ספירות‬
‫דנוגה‪ ,‬הכלולה מבחינת טוב ורע‪,‬‬
‫היא בחינת עץ הדעת וכו' כנודע‬
‫ליודעי חן‪.14‬‬
‫הסדר הרגיל מאז חטא עץ הדעת הוא‪,‬‬
‫שהיכלות הסטרא אחרא מקבלים חיותם‬
‫מהאור האלוקי המצומצם ומוסתר בעשר‬
‫הספירות של קליפת נוגה‪ ,‬שלהיותה כלולה‬
‫מטוב ורע‪ ,‬השפעתה יכולה להשתלשל‬
‫ולרדת‪ ,‬על ידי צמצומים רבים‪ ,‬להחיות את‬
‫היכלות הסטרא אחרא‪.‬‬
‫אמנם כל זה הוא המצב הרגיל‪ ,‬מצד‬
‫התלבשות האלוקות בקליפת נוגה מאז חטא‬
‫עץ הדעת שנעשה תערובת טוב ורע בעולם‪.‬‬
‫אולם על ידי החטא של היהודי‪ ,‬שעל ידי‬
‫כך הוא יורד לקבל חיותו מהיכלות הסטרא‬
‫אחרא )כמבואר מדברי הזוהר שהובאו‬
‫לעיל(‪ ,‬נמצא שהוא מוריד ומביא יחד עמו אל‬
‫היכלות הסטרא אחרא גם את שורש נשמתו‬
‫שלמעלה – ה' תתאה של שם הוי'‪ ,‬ועל ידי כך‬
‫הוא מוסיף חיות מרובה ונעלית הרבה יותר‬
‫לסטרא אחרא ר"ל‪.15‬‬
‫‪ (13‬ראה לקמן בעיונים לפרק זה סעיף א' החידוש‬
‫הגדול שבדבר זה‪.‬‬
‫‪ = (14‬חכמה נסתרה‪ ,‬חכמת הקבלה‪.‬‬
‫‪ (15‬שהרי הסטרא אחרא מצד עצמה יונקת רק‬
‫מ"חיצוניות החיות" האלוקית המצומצמת ומוסתרת‬
‫בעשר הספירות של נוגה שעל ידי צמצומים‬
‫והסתרים נוספים התלבשה בסטרא אחרא; ואילו על‬
‫יד החטא של היהודי‪ ,‬הקליפה מקבלת מה' תתאה‬
‫פרק ו'‬
‫וכפי שממשיך ומבאר‪:‬‬
‫והנה "יעקב חבל נחלתו" כתיב‪ ,‬על‬
‫דרך משל כמו החבל שראשו אחד‬
‫למעלה וראשו השני למטה‪ ,‬אם‬
‫ימשוך אדם בראשו השני‪ ,‬ינענע‬
‫וימשך אחריו גם ראשו הראשון‬
‫כמה שאפשר לו להמשך‪ .‬וככה‬
‫ממש בשרש נשמת האדם ומקורה‬
‫מבחינת ה"א תתאה הנ"ל‪ ,‬הוא‬
‫ממשיך ומוריד השפעתה על ידי‬
‫מעשיו הרעים ומחשבותיו עד תוך‬
‫היכלות הסטרא אחרא כביכול‪,‬‬
‫שמשם מקבל מחשבותיו ומעשיו‪.16‬‬
‫היחס בין הנשמה שבגוף לשורש הנשמה‬
‫בה' תתאה הוא בדוגמת חבל שראשו האחד‬
‫מנענע ומשפיע על ראשו השני‪ .‬ולכן‪ ,‬כאשר‬
‫יהודי עובר עבירה ח"ו‪ ,‬והוא יורד אל‬
‫הקליפות וסטרא אחרא – הוא מוריד יחד עמו‬
‫גם את קצהו העליון של החבל – את ה' תתאה‬
‫של שם הוי'‪ ,‬ר"ל‪.17‬‬
‫ומפני שהוא הוא הממשיך להם‬
‫ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש‪,‬‬
‫וד"ל‪.18‬‬
‫של שם הוי'‪ ,‬מ"פנימיות החיות"‪ ,‬באופן ישיר!‬
‫‪" (16‬וזהו נוקב שם הוי'‪ ,‬כביכול עושה נקב‪,‬‬
‫שנמשך ההשפעה למקום שאינו ראוי" – ספר‬
‫המאמרים תר"פ עמ' עד‪.‬‬
‫‪ (17‬ואף שנתבאר לעיל פרק ה' שעל ידי מעשה‬
‫העבירה נכרת חבל ההמשכה‪ ,‬אם כן כיצד ייתכן שעל‬
‫ידי מעשה זה עצמו ראש החבל שלמטה ימשיך את‬
‫ראשו שלמעלה אל תוך הסטרא אחרא – מבואר על‬
‫כך שישנן שתי דרגות בחבל ההמשכה‪ .‬ראה בעיונים‬
‫לפרק זה סעיף ב'‪.‬‬
‫‪ = (18‬ודי למבין‪.‬‬
‫‪153‬‬
‫כיוון שעל ידי מעשיו מתווספת חיות‬
‫לסטרא אחרא מבחינת ה' תתאה‪ ,‬לכן הוא‬
‫מקבל חלק בראש‪ 19‬ומתווסף לו ריבוי שפע‬
‫בענייני עולם הזה‪.20‬‬
‫על פי זה מובן מדוע מצינו חייבי‬
‫כריתות ומיתות ש"האריכו ימיהם ושנותיהם‬
‫בנעימים"‪ :‬לא זו בלבד שאיסור הכרת והמיתה‬
‫אינו גורם להפסק חיי גופם כבזמן הבית‬
‫כיוון שניתן לקבל החיות מעשר הספירות‬
‫של קליפת נוגה‪ ,‬אלא יותר מכך‪ :‬כיוון שהם‬
‫אלה שהוסיפו תוספת השפעה לסטרא אחרא‬
‫)מבחינת ה' תתאה(‪ ,‬לכן הם קבלו ממנה יותר‬
‫והאריכו ימיהם "בנעימים"‪.‬‬
‫וזהו שאמרו רז"ל‪" 21‬אין בידינו לא‬
‫משלות הרשעים וכו'"‪" ,‬בידינו"‬
‫דוקא‪ ,‬כלומר בזמן הגלות אחר‬
‫החורבן‪.22‬‬
‫מדברי המשנה "אין בידינו משלות‬
‫הרשעים" משמע שבתקופה זו‪ ,‬שלאחר‬
‫‪ (19‬וראה בעיונים לפרק זה סעיף ג'‪ ,‬שדבר זה‬
‫ייתכן באופן זמני בלבד‪.‬‬
‫‪ (20‬ברשימות הרבי על התניא‪ ,‬ציין כאן ללשון‬
‫המשנה ביומא יד‪ ,‬א‪" :‬כהן גדול מקריב חלק בראש‬
‫ונוטל חלק בראש"‪ .‬וברש"י שם )ע"פ גירסת הב"ח(‪:‬‬
‫"ראש הוא להקריב"‪ ,‬ולכן נוטל חלק בראש –‬
‫"בחלוקת אכילת קדשים נוטל מנה יפה"‪.‬‬
‫‪ (21‬אבות פרק ד‪ ,‬טו‪.‬‬
‫‪ (22‬מדיוק לשונו "אחר החורבן" יש ללמוד‪,‬‬
‫שעניין זה של גלות השכינה והאפשרות לקבל חיות‬
‫מהסטרא אחרא‪ ,‬תלוי בעיקר בבנין בית המקדש ולא‬
‫בגלות ישראל )כמו גלות עשרת השבטים‪ ,‬גלות‬
‫יכניה וכיו"ב(‪ .‬הטעם לכך הוא‪ ,‬כי כל זמן שבית‬
‫המקדש קיים ישנה השראת והשפעת השכינה‬
‫בקודש הקודשים‪ ,‬וכמבואר בתניא סוף חלק ראשון‬
‫– ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ'‬
‫‪.1243‬‬
‫‪154‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫החורבן‪" ,‬בידינו"‪ ,‬ישנו עניין מיוחד של‬
‫"שלות הרשעים"‪ ,‬אלא שאינו "בידינו" כיוון‬
‫שיצאנו מכלל רשעים בהם עוסקת משנה זו‪.23‬‬
‫וזוהי בחינת גלות השכינה כביכול‬
‫להשפיע להיכלות הסטרא אחרא‬
‫אשר שנאה נפשו ית'‪.‬‬
‫כאשר האדם עובר עבירה‪ ,‬הוא ממשיך‬
‫השפעת השכינה להיכלות הסטרא אחרא‪,‬‬
‫וכביכול גורם שהקב"ה ישפיע לאלו אשר‬
‫שנאה נפשו יותר מהחוק הקצוב והמוגבל‬
‫שהוקצב להם‪ .‬וזו המשמעות המלאה של‬
‫עניין גלות השכינה‪ :‬לא רק שה' תתאה ירדה‬
‫לאחר החורבן והתלבשה בעשר הספירות‬
‫של קליפת נוגה; אלא ה' תתאה עצמה יורדת‬
‫ומתלבשת בתוך היכלות הסטרא אחרא‬
‫ומוסיפה להם חיות נעלית הרבה יותר!‬
‫וכשהאדם עושה תשובה נכונה‪,‬‬
‫אזי מסלק מהם ההשפעה שהמשיך‬
‫במעשיו ומחשבותיו‪ ,‬כי בתשובתו‬
‫מחזיר השפעת השכינה למקומה‪.‬‬
‫על ידי תשובה נכונה של האדם‪ ,‬שעניינה‬
‫יתבאר לקמן בפרק ז'‪ ,‬הוא יכול להוציא‬
‫את השפעת ה' תתאה‪ ,‬שורש נשמתו‪ ,‬מתוך‬
‫היכלות הסטרא אחרא ולהחזירה למקומה‬
‫בשם הוי'‪ .‬ונמצא‪ ,‬שעל ידי התשובה נשמתו‬
‫חוזרת ומתקשרת לשורשה‪ ,24‬וגם השכינה‬
‫‪ (23‬ראה לקמן בהוספה לפרק זה ביאור פיסקא‬
‫זו באריכות‪.‬‬
‫‪ (24‬ראה לקוטי שיחות חלק ה' עמ' ‪ 136‬בהערה‪.‬‬
‫ושם הביא דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה במדבר‬
‫א‪ ,‬ב‪ ,‬שכרת הוא "כמשל האדם שנכרת גופו מראשו‪.‬‬
‫והעצה היעוצה לזה הוא‪ ,‬כמו דרך משל אם היה‬
‫נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו"‪ .‬ומביא הרבי‬
‫את דברי הגמרא )בבא מציעא קז‪ ,‬ב(‪" ,‬הרוגי מלכות‬
‫)הרוגי חרב‪ ,‬רש"י( ‪ . .‬אי לאו זיקא עבדי להו סמי‬
‫שבה ויוצאת מגלותה‪.25‬‬
‫וזהו תשוב ה"א תתאה מבחינת‬
‫גלות‪.‬‬
‫על פי זה מבוארים דברי הזוהר שהביא‬
‫אדמו"ר הזקן בפרק ד' שמשמעות תיבת‬
‫"תשובה" היא "תשוב ה'"‪ ,‬ועניינה של תשובה‬
‫תתאה היא להשיב את ה' תתאה למקומה‬
‫בשם הוי'‪ .‬ועל פי הנ"ל העניין מובן היטב‪:‬‬
‫כיוון שהעבירה גרמה להשפעת ה' תתאה‬
‫לרדת לגלות בסטרא אחרא‪ ,‬אם כן עניין‬
‫התשובה הוא השבת ה' זו למקומה‪.‬‬
‫וכמ"ש‪" 26‬ושב ה' אלקיך את שבותך"‪,‬‬
‫‪27‬‬
‫כלומר עם שבותך‪ ,‬וכמאמר רז"ל‬
‫"והשיב לא נאמר וכו'"‪.‬‬
‫הפירוש הפשוט בפסוק הוא‪ ,‬שהקב"ה‬
‫ישיב ויחזיר את שבותך‪ ,‬את בני ישראל‬
‫וחיי" )= אם לא הרוח שנכנסת במכה‪ ,‬היה אפשר‬
‫לתת להם סם המרפא ויחיו(‪ .‬מכך מוכח‪ ,‬שאכן ישנה‬
‫רפואה היכולה לחבר מחדש את הגוף עם הראש‬
‫)כדיוק לשון אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה "אם היה‬
‫נמצא ברפואות"‪ ,‬שמזה משמע שישנה רפואה כזו‬
‫אלא שצריכים למצוא אותה(‪ .‬וכך גם ברוחניות‬
‫הדברים‪ :‬התשובה – המביאה רפואה – יכולה לשוב‬
‫ולחבר בין הנשמה שלמטה לראשה שלמעלה‪.‬‬
‫‪ (25‬אמנם יציאת כללות השכינה מגלותה‬
‫ומהתלבשותה בקליפת נוגה )הירידה שנעשתה על‬
‫ידי חטא עץ הדעת שעירב בין טוב לרע‪ ,‬והירידה‬
‫שהתווספה בזמן החורבן שה' תתאה‪ ,‬מקור נשמות‬
‫ישראל‪ ,‬ירדה אל תוך עשר ספירות דנוגה( תהיה‬
‫בשלמות רק בזמן הגאולה; אולם בכל הנוגע לגלות‬
‫השכינה שנעשתה על ידי מעשיו של האדם – על‬
‫ידי התשובה ביכולתו לתקן ולהשיב את השפעת ה'‬
‫תתאה למקומה‪.‬‬
‫‪ (26‬נצבים ל‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (27‬מגילה כט‪ ,‬א‪.‬‬
‫פרק ו'‬
‫מהגלות אל הגאולה‪ .‬אלא שאם כך הוה ליה‬
‫למימר "והשיב"? מכך שנאמר הלשון "ושב"‬
‫דרשו רז"ל שהקב"ה עצמו ישוב מהגלות‪,‬‬
‫והפירוש "את שבותך" הוא – עם שבותך‪.‬‬
‫ולפי הנ"ל‪ ,‬מובן מהו עניין הגלות אצל‬
‫הקב"ה‪ :‬כאשר נשמת היהודי נמצאת בגלות‬
‫בסטרא אחרא על ידי מעשיו הרעים‪ ,‬הרי‬
‫כיוון ש"יעקב חבל נחלתו"‪ ,‬אם כן הקב"ה‬
‫עצמו נמצא בגלות כביכול‪ .‬וכאשר היהודי‬
‫שב בתשובה ויוצא מהגלות‪ ,‬מהסטרא אחרא‪,‬‬
‫גם הקב"ה עצמו יוצא מהגלות‪.‬‬
‫עד כאן נתבאר מהי משמעות תשובה‬
‫תתאה – השבת ה' תתאה למקומה‪ .‬בפרק ז'‬
‫‪155‬‬
‫ימשיך ויבאר איך מגיעים ל"תשובה נכונה"‬
‫זו‪ ,‬ואחר כך‪ ,‬בחלקו השני של פרק ח ואילך‪,‬‬
‫יבאר מהו עניינה של תשובה עילאה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ראוי לציין‪ ,‬שמהמבואר כאן עולה‪,‬‬
‫שלמרות החיסרון הגדול שנעשה בזמן‬
‫החורבן שירדה ה' תתאה לגלות‪ ,‬מכל מקום‬
‫בזמן הזה ישנה מעלה גדולה בנוגע לאדם‬
‫החוטא‪ :‬כיוון שבפועל עדיין חי הוא – יש לו‬
‫הזדמנות נוספת לשוב בתשובה ולתקן את‬
‫המעוות שעשה!‬
‫‪156‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫פרק ו' ‪ -‬עיונים‬
‫א‪-‬‬‫והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא‪,‬‬
‫או מהיכלות הקדושה כו'‪.‬‬
‫ניתן היה לחשוב‪ ,‬שהיות ובזמן הגלות השכינה התלבשה בעשר ספירות דנוגה‪ ,‬אם כן הנהגת‬
‫האדם למטה לא תועיל לו לקבל חיות מהיכלות הקדושה עצמן ללא ההתלבשות וההסתר של‬
‫עשר ספירות דנוגה‪ ,‬שהרי זהו מצב שקיים מעצם מציאות הגלות והחורבן‪ ,‬כמבואר בתחילת‬
‫הפרק; על כך אומר אדמו"ר הזקן‪ ,‬שהאדם הוא בעל בחירה‪ ,‬ועל ידי בחירתו בטוב הוא פועל‬
‫שחיותו תהיה מהיכלות הקדושה‪ ,‬עד שחיותו משם הוי' לא תושפע כלל מהירידה לעשר‬
‫הספירות דנוגה!‬
‫והביאור בזה‪ :‬בהתלבשות דבר בתוך לבוש ייתכנו שני אופנים‪ :‬יש ותוכנו של הלבוש הוא‬
‫העיקר ומציאות המלובש אינה נרגשת; ויש שהלבוש בטל לגמרי אל המלובש ולא נרגש כלל‬
‫תוכנו העצמי של הלבוש‪.‬‬
‫ועל דרך זה בנידון דידן‪ ,‬בנוגע להתלבשות ה' תתאה בקליפת נוגה‪ :‬יש והלבוש‪ ,‬קליפת‬
‫נוגה‪ ,‬הוא העיקר והוא מסתיר על ה' תתאה‪ .‬וזוהי "גלות השכינה" ממש – ה' תתאה נמצאת‬
‫במצב של הסתר ועניינה ותוכנה אינם בהתגלות )ולכן יכול גם העובר על כרת להמשיך לחיות‬
‫על ידי קבלת החיות דרך לבוש נוגה(; ויש שהמלובש‪ ,‬ה' תתאה‪ ,‬הוא העיקר והלבוש טפל‬
‫ובטל אליו לגמרי‪ .‬והיינו כאשר היהודי חושב מחשבות טובות וכו' – שאז הלבוש של עשר‬
‫ספירות דנוגה בטל לגמרי למלובש‪ ,‬השפעת ה' תתאה‪ ,‬עד שהוא לא משפיע כלל על החיות‬
‫עצמה‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬הוא עצמו מתהפך ונכלל בקדושה‪.‬‬
‫בדוגמת המבואר לעיל בחלק ראשון של התניא פרק מ' )ובפרקים שלפניו(‪ ,‬שכאשר‬
‫יהודי לומד תורה‪ ,‬אזי כיוון שמשתמש בכוחות נפשו הבהמית בלימוד זה – אם כן כוחות אלו‬
‫מתהפכים ונכללים בקדושה‪ ,‬בדוגמת לבוש הבטל לגמרי למציאותו של המלובש‪.‬‬
‫עוד יש לומר‪ ,‬שהדגש בדברי אדמו"ר הזקן כאן הוא בקצה ההופכי – שכעת‪ ,‬לאחר החורבן‪,‬‬
‫כאשר ירדה השכינה לגלות‪ ,‬יכול האדם על ידי מעשיו לקבל חיותו מהיכלות הסטרא אחרא;‬
‫פרק ו' ‪ -‬עיונים‬
‫‪157‬‬
‫מה שאין כן בזמן הבית‪ ,‬שאז היו ישראל "במדרגה עליונה" – לא היה יכול החוטא לקבל חיותו‬
‫מה' תתאה כפי שהיא מלובשת בהיכלות הסטרא אחרא‪ ,‬ולכן אם היה חוטא באיסור כרת או‬
‫מיתה – היה מת ממש לפני גיל חמישים או שישים‪ ,‬וכפי שנתבאר לעיל בפרק ה'‪.‬‬
‫וראה באגרת התשובה מהדורא קמא‪" :‬בזמן שהיה בית המקדש קיים‪ ,‬לא היה שליטה‬
‫לקליפות לכנס בגוף ישראל ‪ . .‬וכמו שכתוב לא יבא בך ערל וטמא וגו'"‪.‬‬
‫וראה בעניין זה לקמן בעיונים סעיף ב'‪.‬‬
‫)ע"פ הערת הרבי זי"ע לשיעורים בספר התניא עמ' ‪(1036‬‬
‫ב‪-‬‬‫והנה "יעקב חבל נחלתו" כתיב‪ ,‬על דרך משל כמו החבל שראשו אחד למעלה וראשו‬
‫השני למטה ‪ . .‬וככה ממש בשרש נשמת האדם ומקורה מבחינת ה"א תתאה הנ"ל‪,‬‬
‫הוא ממשיך ומוריד השפעתה על ידי מעשיו הרעים ‪ . .‬עד תוך היכלות‬
‫הסטרא אחרא כביכול‪.‬‬
‫לעיל בפרק ה'‪ ,‬ביאר אדמו"ר הזקן את תוכנו של עונש כרת‪ ,‬שבשעה שיהודי עובר על‬
‫איסור כרת ר"ל "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה" )והוא מוסיף ש"חבל ההמשכה"‬
‫שמשם הוי' ב"ה – "כלול מתרי"ג מצות"‪ ,‬כמו למשל חבל עב ה"שזור מתרי"ג חבלים דקים"‪,‬‬
‫ולכן גם "בשאר עבירות שאין בהן כרת" – שאז לא נפסק כללות החבל כפי שזה באיסור כרת‬
‫– מכל מקום נפסק "חבל הדק"(‪.‬‬
‫וצריך להבין‪ :‬כיוון שעל ידי עבירה נפסק חבל ההמשכה‪ ,‬כמבואר בפרק ה' כנ"ל‪ ,‬כיצד‬
‫ייתכן שעל ידי מעשה העבירה ה"ראש שלמטה" ימשיך את ה"ראש שלמעלה" אל תוך "היכלות‬
‫הסטרא אחרא" – החבל הרי נפסק ונכרת?‬
‫עוד יש לדייק‪ :‬בפרק ה' כותב רבנו הזקן "שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה" –‬
‫לנשמה שלמעלה הוא קורא בשם "ראשו" ואילו לנשמה שלמטה הוא קורא בשם "קצהו";‬
‫ואילו בפרק ו' הוא קורא לשתיהן בשם "ראש" – "ראשו אחד למעלה וראשו השני למטה"?‬
‫הביאור בזה‪:‬‬
‫שני עניינים אלה‪ ,‬הם שתי מדרגות שונות שישנן בשורש המשכת הנפש האלוקית למטה‬
‫– ה' תתאה‪ :‬בפרק ה' מדובר בדרגה נעלית יותר שב"חבל ההמשכה"‪ .‬לכן הקשר הוא באופן‬
‫כזה שהנשמה שלמטה אינה "ראש" לעצמה כי אם "קצה" מהנשמה שלמעלה‪ .‬דבר זה מבטא‪,‬‬
‫שבנשמה כפי שהיא למטה‪ ,‬מורגש שהיא אינה אלא טפל ו"קצה" וכל עניינה אינו אלא ביטוי‬
‫"פנימיות החיות" )עניין ה"ויפח" בו עוסק פרק ה'(‪ ,‬הנמשכת למטה‪ .‬וכיוון שבדרגה זו מורגש‬
‫‪158‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫)ברמה מסוימת( ה"ויפח"‪" ,‬פנימיות החיות"‪ ,‬לכן העבירות פועלות בה הפסק וכריתה בין‬
‫הראש שלמעלה לקצה שלמטה )אלא שאיסור כרת פועל הפסק בכללות החבל‪ ,‬ושאר עבירות‬
‫פועלות הפסק ב"חבל הדק" בלבד(;‬
‫מה שאין כן בפרק ו' מדובר על דרגה תחתונה יותר ב"חבל ההמשכה"‪ .‬עניין זה מתבטא‬
‫בכך‪ ,‬שבדרגה זו הנשמה שלמטה אינה בבחינת טפל ו"קצה" בלבד של הנשמה שלמעלה‪ ,‬אלא‬
‫היא בבחינת "ראש" בפני עצמו‪ .‬כלומר‪ ,‬חלק זה של "חבל ההמשכה" אינו ביטוי בלבד של‬
‫"פנימיות החיות"‪ ,‬אלא מצידו חיות האדם בעולם הזה היא "ראש" בפני עצמו‪.‬‬
‫וכיוון שבדרגה תחתונה זו לא מורגש בנשמה שלמטה שהיא המשך וביטוי של עניין‬
‫ה"ויפח"‪" ,‬פנימיות החיות"‪ ,‬לכן החטאים אינם פוגמים בה ולא נעשה בה הפסק‪.‬‬
‫על דרך המבואר בחסידות בנוגע לסילוק החיות שנעשה בכל ראש השנה‪ ,‬שאז קיום‬
‫העולמות מהכוח האלוקי הוא בדוגמת אדם העושה מלאכה בשעה שהוא "עיף ורפה ידים‬
‫במלאכתו" ואין לו תענוג בה כלל )סידור אדמו"ר הזקן רמו‪ ,‬ב(‪ .‬והיינו שהסילוק נעשה רק‬
‫בפנימיות הכוח המהווה‪ ,‬שהוא הרצון והתענוג שבו‪ ,‬אולם בחיצוניות הכוח‪ ,‬שהוא חלק הכוח‬
‫העוסק ב"עשיית המלאכה" בפועל ממש – אין סילוק והוא לא מפסיק להוות‪.‬‬
‫ועל דרך זה בנוגע לשתי הדרגות ב"חבל ההמשכה"‪ :‬בדרגה העליונה‪ ,‬בה מורגשת‬
‫"פנימיות החיות"‪ ,‬העבירות‪ ,‬שהן נגד הרצון העליון‪ ,‬יוצרות כריתה וסילוק; מה שאין כן‬
‫הדרגה התחתונה שב"חבל ההמשכה"‪ ,‬היא כביכול החלק החיצוני של המשכת החיות למטה‪,‬‬
‫בדוגמת כוח העוסק ב"עשיית המלאכה" בפועל‪ .‬וכיוון שעניין זה קיים גם כאשר לא נרגשת‬
‫בו הפנימיות )בדוגמת כוח המעשה הפועל גם לאחר סילוק הפנימיות – הרצון והתענוג(‪ ,‬לכן‬
‫העבירות‪ ,‬היוצרות כריתה רק ביחס ל"פנימיות החיות" )כמבואר בפרק ה'( – אינן כורתות‬
‫בבחינה זו‪.‬‬
‫וזהו ההבדל בין פרק ה' לפרק ו'‪ :‬בפרק ה' עוסק אדמו"ר הזקן בהמשכת החיות למטה‪,‬‬
‫לגוף‪ ,‬כפי שמורגש בה ה"ויפח"‪" ,‬פנימיות החיות"‪ .‬וכאשר בחיות הגוף מורגש "פנימיות‬
‫החיות"‪ ,‬אזי העבירות יוצרות כריתה‪ .‬מה שאין כן בפרק ו' מדובר על הדרגה התחתונה‬
‫שב"חבל ההמשכה"‪ ,‬בה העבירות אינן יוצרות כריתה‪ .‬וכיוון שבדרגה זו גם בשעת החטא‬
‫הראש שלמטה קשור עם הראש שלמעלה‪ ,‬לכן "על ידי מעשיו הרעים ומחשבותיו" – הוא‬
‫מוריד וממשיך אתו גם את הראש שלמעלה אל תוך היכלות הסטרא אחרא כביכול‪.‬‬
‫אלא שאף על פי כן‪ ,‬בחינה זו אינה יכולה להחיות את גופו של היהודי לעולם‪ .‬סוף סוף‬
‫נשמות ישראל שייכות ל"פנימיות החיות"‪ ,‬וחלק חיצוני זה של המשכת החיות בפועל ממש‬
‫אינו יכול להתקיים לנצח ללא פנימיותו‪ ,‬ללא ה"ויפח"‪ ,‬שהוא המקור האמיתי לנשמת היהודי‬
‫כמבואר בפרקים ד'‪-‬ה'‪ .‬לכן מבואר בחסידות‪ ,‬שמציאות זו שהרשע נוטל חלק בראש מהיכלות‬
‫הסטרא אחרא )כמבואר בהמשך הפרק(‪ ,‬היא רק לפי שעה בלבד‪ ,‬כפי שהובא בעיונים לפרק‬
‫זה סעיף ג'‪.‬‬
‫על פי זה מובן גם כן מדוע בפרק ו' מביא אדמו"ר הזקן את העניין של "יעקב חבל נחלתו"‬
‫פרק ו' ‪ -‬עיונים‬
‫‪159‬‬
‫בסגנון של חידוש‪" :‬והנה‪ ,‬יעקב חבל נחלתו כתיב"‪ ,‬ולכאורה‪ ,‬כיוון שעניין זה מוזכר ונתבאר‬
‫בפרק הקודם‪ ,‬היה צריך לומר "על פי מה שנתבאר לעיל בענין יעקב חבל נחלתו" וכיו"ב‪ ,‬ולא‬
‫לכתוב "והנה ‪ . .‬כתיב" כמובאה חדשה מהכתוב עצמו? אולם על פי הנ"ל‪ ,‬שמתבאר כאן עניין‬
‫חדש ב"חבל ההמשכה" )ובמובן מסוים אף הפכי מהמבואר בפרק הקודם( – סגנון הלשון‪,‬‬
‫המורה על עניין חדש הנלמד מהכתוב‪ ,‬מובן היטב‪.‬‬
‫‪‬‬
‫והנה‪ ,‬לעיל בעיונים לפרק ה' סעיף ד' נתבאר‪ ,‬ששני המשלים שהובאו בפרק ה' – משל‬
‫הנפיחה ומשל החבל – הם שתי דרגות שונות בה' תתאה‪ .‬ועל פי זה נמצא‪ ,‬שבפרקים ה'‪-‬ו'‬
‫מבוארות שלוש דרגות בשורש המשכת הנשמה למטה – בה' תתאה‪:‬‬
‫א( בחינת "הבל העליון"‪ .‬בחינה פנימית זו‪ ,‬מובדלת ומרוממת לגמרי מהגוף הגשמי‬
‫ומהעולם הזה‪ .‬לכן המשכת בחינה זו לעולם צריכה להתחדש כל העת )בדוגמת המשכת המן‪,‬‬
‫שהיה "לחם מן השמים"‪ ,‬לחם שמיימי שלעולם אינו נתפס ממש בגשמיות העולם‪ ,‬ולכן עליו‬
‫להתחדש כל יום מחדש – "דבר יום ביומו"(‪ .‬לגבי בחינה עליונה זו כל עבירה חוצצת ומונעת‬
‫מלכתחילה את הגעת "הבל העליון" אל הגוף;‬
‫אחר כך ישנו העניין של "יעקב חבל נחלתו" – קשר הנשמה שלמטה עם שורשה שלמעלה‬
‫באופן של "חבל"‪ ,‬ובזה עצמו שתי דרגות – דרגה אחת השייכת לתוכנו של פרק ה' )העוסק‬
‫ב"פנימיות החיות"‪" ,‬ויפח"(‪ ,‬ודרגה אחת השייכת לתוכנו של פרק ו' )העוסק בירידת ה' תתאה‬
‫בגלות(‪:‬‬
‫ב( בחינה העליונה של "חבל ההמשכה"‪ .‬בחינה זו נמוכה יותר מ"הבל העליון"‪ ,‬ולכן‬
‫המשכתה למטה אינה צריכה להתחדש כל העת‪ ,‬כיוון שיש לה שייכות למציאות הנשמה כפי‬
‫שהיא בגוף‪ .‬אולם גם בבחינה זו מורגשת שייכותה לשורשה ב"פנימיות החיות"‪ ,‬ולכן קצה‬
‫החבל שלמטה הוא טפל ונקרא בשם "קצה" בלבד‪ .‬וכיוון שמורגש בה שורשה ב"פנימיות‬
‫החיות" – עבירות חמורות יוצרות כריתה בכללות חבל ההמשכה‪ ,‬ועל ידי עבירות קלות‬
‫נעשית כריתה בחבל הדק;‬
‫שתי בחינות אלה הן שתי דרגות בעניין "ויפח" המדובר בפרק ה'‪ ,‬שתוכנו הוא המשכת‬
‫"פנימיות החיות" "לעולם הזה להתלבש בגוף האדם"‪.‬‬
‫ג( אחר כך בפרק ו' מתבארת דרגה חדשה ב"חבל ההמשכה"‪ ,‬הבחינה התחתונה שבו‪,‬‬
‫שהעבירות אינן "כורתות" אותה היות והקצה שלמטה אינו טפל וביטוי ל"פנימיות החיות"‪,‬‬
‫אלא הוא "ראש" בפני עצמו‪ .‬אדרבה‪ ,‬בבחינה זו העבירה אינה כורתת אלא מושכת ומורידה‬
‫את שורשה למעלה אל תוך הגלות בהיכלות הסטרא אחרא ר"ל‪ .‬ובבחינה זו‪ ,‬הקצה שלמטה‬
‫נקרא גם כן בשם "ראש"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪160‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫על המבואר לעיל יש להקשות לכאורה‪ :‬מדוע אם כן בזמן הבית‪ ,‬כאשר עבר על איסור כרת‬
‫היה מת ממש לפני גיל חמישים או שישים שנה‪ ,‬ולא המשיך לחיות על ידי בחינה התחתונה‬
‫שבנשמה שאינה נכרתת משורשה לעולם?‬
‫והביאור‪ :‬כיוון שבזמן הבית היו ישראל "במדריגה עליונה"‪" ,‬לא היו מקבלים חיות מבחינת‬
‫ה"א תתאה כמו שהיא בגלות בהיכלות הסטרא אחרא"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬גם בזמן הבית‪ ,‬עניין הכרת היה רק בבחינה העליונה שבנשמה‪ ,‬ואילו בבחינה‬
‫התחתונה של "חבל ההמשכה" לא נעשה שום הפסק‪ .‬אלא שלהיות כללות נשמות ישראל‬
‫"במדריגה עליונה"‪ ,‬לא יכול היה החוטא לקבל חיות לגופו מבחינה התחתונה כפי שהיא בתוך‬
‫היכלות הסטרא אחרא‪ .‬בזמן הבית אין אפשרות ליהודי לקבל חיותו מה' תתאה דרך לבושים‬
‫זרים‪ .‬וכפי שהובא לעיל בעיונים סעיף א' לשון אדמו"ר הזקן במהדורא קמא‪ ,‬ש"בזמן שהיה‬
‫בית המקדש קיים‪ ,‬לא היה שליטה לקליפות לכנס בגוף ישראל ‪ . .‬וכמו שכתוב לא יבא בך‬
‫ערל וטמא"‪.‬‬
‫]אפשר להמחיש דבר זה באמצעות המשל המבואר בסידור אדמו"ר הזקן )בד"ה "עבדים‬
‫היינו לפרעה במצרים"(‪ ,‬בנוגע להשפעה הנמשכת לעוברי רצונו באופן של אחוריים "כמאן‬
‫דשדי בתר כתפוי"‪ ,‬שהיא בדוגמת מלך שעושה סעודה ומשתה בשביל השרים הגדולים‬
‫והעבדים החשובים ומוציא על זה ממון רב‪ .‬מהשיריים של סעודה זו מקבלים גם פחותי הערך‬
‫כמו עבדים ושפחות שאחרי הרחיים‪ ,‬ועד שגם הכלבים אוכלים את העצמות שהושלכו למטה‬
‫מתחת לשולחן‪.‬‬
‫מובן ופשוט‪ ,‬שלבן המלך לא יאה ולא נאה לרדת אל מתחת לשולחן ולאסוף משיריים אלו‬
‫אפילו יהיה בהם רוב שפע‪ .‬זה לא נאה עבורו‪ ,‬ואם בכל זאת הוא ירצה לעשות דבר זה – המלך‬
‫לא ירשה לו‪.‬‬
‫וכך גם בנמשל‪ :‬בזמן הבית‪ ,‬כאשר בני ישראל הם "בני מלכים" בגלוי – הם לא יכולים לקבל‬
‫חיותם דרך היכלות הסטרא אחרא‪ ,‬מהשפע שהושלך לכלבים מתחת לשולחן[‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬מהבחינה העליונה שב"חבל ההמשכה" החוטא אינו יכול לחיות כיוון שהיא נכרתה‬
‫משורשה; ומהבחינה התחתונה שב"חבל ההמשכה"‪ ,‬היורדת על ידי העבירה אל היכלות‬
‫הסטרא אחרא‪ ,‬הוא גם לא יכול היה לחיות‪ ,‬כי בזמן הבית אין "שליטה לקליפות לכנס בגוף‬
‫ישראל"‪ .‬לכן היה "מת ממש" לפני גיל חמישים או שישים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫הסיבה הפנימית לכך שבדרגה התחתונה שבנשמה החטא‪ ,‬גם איסור כרת‪ ,‬אינו מפסיק‬
‫ופוגע בה‪ ,‬היא מפני שבחינה זו התחתונה ביותר שבחבל ההמשכה‪ ,‬שייכת וקשורה לבחינה‬
‫העליונה ביותר שבנשמה‪ ,‬ה"ראש" והעצמיות שלה‪ ,‬עליה נאמר ש"גם בשעת החטא היתה‬
‫באמנה אתו ית'" )תניא ח"א פרק כ"ד(‪ .‬בחינה זו תמיד "חבוקה ודבוקה בך"‪ .‬בדוגמת עצמותו‬
‫פרק ו' ‪ -‬עיונים‬
‫‪161‬‬
‫של הקב"ה‪ ,‬שלגביו "כחשיכה כאורה"‪ ,‬וגם העבירות אינן מסתירות כלל לגביו‪.‬‬
‫וכפי שנתבאר לעיל בעיונים לפרק ה' סעיף ב'‪ ,‬שבחינת העצמיות של הנשמה קשורה תמיד‬
‫עם בחינת העצמיות של הקב"ה‪ ,‬בדוגמת הקשר העצמי בין האב לבנו ששום דבר אינו יכול‬
‫לפגום בו להיותו כל כך חזק ועצמי‪.‬‬
‫וכיוון שבחינה התחתונה שב"חבל ההמשכה" יש לה קשר מיוחד עם ה"ראש" והעצמיות של‬
‫הנשמה )בדוגמת הכלל הידוע‪" :‬נעוץ תחילתן בסופן"(‪ ,‬לכן גם היא אינה מושפעת מהעבירות‬
‫והן אינן פועלות בה כריתה והפסק‪.‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא עמ' ‪ 1219‬ואילך‪ .‬לקוטי ביאורים עמ' קפד(‬
‫ג‪-‬‬‫ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה לכן הוא‬
‫נוטל חלק בראש‪.‬‬
‫על מה שכתוב בתניא כאן‪ ,‬כתוב בקונטרס ומעיין מבית ה' לאדמו"ר הרש"ב‪ ,‬בסוף מאמר ו'‪,‬‬
‫וז"ל‪" :‬ומכל מקום‪ ,‬יש לומר דסוף כל סוף בהכרח שתופסק ההשפעה"‪.‬‬
‫וכפי שביאר העניין בהרחבה במאמר ז'‪ ,‬וסיים‪:‬‬
‫"מה שהאיש החוטא ממשיך רחמנא לצלן תוספת חיות ויניקה לסטרא אחרא‪ ,‬הוא מצד שבעצם‬
‫שייך אל הפנימית‪ .‬ואף שנוטל חלק בראש‪ ,‬בכל זה הנה נפסק‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬הסטרא אחרא נוקמים‬
‫ממנו"‪.‬‬
‫וממשיך לבאר מדוע בתחילה הוא נוטל בראש‪:‬‬
‫"והיינו דאף על פי שחטא‪) ,‬מכל מקום( ישראל הוא‪ ,‬ומצד נשמתו הוא מפנימית הקדושה‬
‫ועל ידי המצות שקיים קודם שחטא הרי המשיך בחינת פנימית רצון העליון בסטרא דקדושה‪,‬‬
‫הנה כשחוטא רחמנא לצלן הרי הוא ממשיך תוספת הארה מבחינת הפנימית אל הקליפות וסטרא‬
‫אחרא ‪ . .‬והוא נוטל חלק בראש בהשפעות גשמיות לפי שהוא הוא הממשיך להם תוספת ההארה‪.‬‬
‫אבל לכל זמן ועת ‪ . .‬כי בעצם מצד היותו ישראל‪ ,‬צריך להיות אופן קבלת חיותו מבחינת‬
‫הפנימיות דרצון העליון דוקא‪ ,‬היינו מבחינת הפנים דרצון העליון‪ ,‬שנמשך בעולמות על ידי תורה‬
‫ומצות כנ"ל וכמו שיתבאר‪ ,‬אלא שעל ידי שנפל בקליפות רחמנא לצלן על ידי החטא‪ ,‬הרי הוא‬
‫מקבל על ידן מהתוספת חיות שהמשיך להם כנ"ל‪.‬‬
‫וזה רק לפי שעה‪ ,‬אבל אחר כך אינו מקבל על ידן‪ ,‬שאין זה מקומו לקבל מבחינת אחוריים כי‬
‫אם עכו"ם מקבלים תמיד שפעם משם‪ ,‬אבל ישראל החוטא רחמנא לצלן‪ ,‬רק לפי שעה נוטל מהם‬
‫חלקו שהמשיך להם‪ ,‬ה' ישמרנו מזה‪ ,‬אבל אחר כך אינו מקבל מהם שפע חיותו ובהכרח שתופסק‬
‫ההשפעה"‪.‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫‪162‬‬
‫פרק ו' ‪ -‬הוספה‬
‫וזהו שאמרו רז"ל אין בידינו לא משלות הרשעים וכו' בידינו דוקא‬
‫כלומר בזמן הגלות אחר החורבן‪.‬‬
‫א‪ .‬על המשנה‪" 1‬אין בידינו לא משלות‬
‫הרשעים" מביא הרע"ב שני פירושים‪ :‬א( "אין‬
‫בידינו" היינו כמו "לא הוה בידי"'‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫שאין אנו יודעים הטעם לשלות הרשעים‪ .‬ב(‬
‫שבזמן הגלות אין לנו מהשלוה שרגיל הקדוש‬
‫ברוך הוא לתת לרשעים כדי לטרדן מן העולם‬
‫הבא‪.‬‬
‫]ויש לומר הטעם על זה‪ :‬כעת אין רשעים‬
‫גדולים כל כך שירצו להטרידם מהעולם הבא‪.‬‬
‫דווקא בזמן הבית‪ ,‬כשהאיר גילוי אלוקות‪,‬‬
‫היה שייך לומר "ומשלם לשונאיו אל פניו‬
‫להאבידו"‪ ,2‬מה שאין כן בזמן הגלות באה‬
‫הרשעות מצד ההעלם וההסתר‪ ,‬ולכן אין הם‬
‫נקראים "שונאיו"‪ .‬ובדוגמת מרז"ל‪ 3‬על עמי‬
‫הארצות ש"זדונות נעשו להם כשגגות"[‪.‬‬
‫שני הפירושים הנזכרים לעיל אינם‬
‫מתאימים לפי המבואר באגרת התשובה כאן‪:‬‬
‫על פי המבואר כאן אנו יודעים טעמה של‬
‫שלות הרשעים – "מפני שהוא הוא הממשיך‬
‫‪ (1‬אבות פרק ד' משנה ט"ו‪.‬‬
‫‪ (2‬ואתחנן ז‪ ,‬י‪.‬‬
‫‪ (3‬ב"מ לג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫להם ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש"‪,‬‬
‫מדוע אם כן אומרת המשנה "אין בידינו" "אין‬
‫הדבר הזה ידוע לנו" )לפי הפירוש הראשון(?‬
‫וגם לפי הפירוש השני‪ ,‬אין מאמר רז"ל‬
‫זה מתאים לענין המבואר באגרת התשובה‪,‬‬
‫שהרי באגרת התשובה מבואר שבזמן הגלות‪,‬‬
‫אחרי ש"בפשעכם שולחה אמכם"‪ ,‬נוטל רשע‬
‫חלק בראש‪ .‬אם כן בזמן הגלות ישנה שלות‬
‫הרשעים?‬
‫ב‪ .‬בהכרח לומר‪ ,‬שרבנו הזקן לומד‬
‫שהמשנה מדברת אודות )ענין אחר ב"שלות‬
‫הרשעים"‪ ,‬לא השלוה שרגיל הקדוש ברוך‬
‫הוא לתת לרשעים כדי לטרדן מן העולם‬
‫הבא‪ ,‬אלא( שלווה הבאה בזמן הגלות מצד זה‬
‫ש"הוא הוא הממשיך להם ההשפעה"‪ .‬והיינו‬
‫שמזה שהמשנה אומרת בדרך חידוש "אין‬
‫בידינו לא משלות הרשעים" משמע‪ ,‬שבעצם‬
‫כן היה צריך להיות "בידינו"‪ ,‬בזמן הגלות‪,‬‬
‫משלות הרשעים‪ ,‬וזהו החידוש של המשנה‬
‫ש"אין בידינו"‪.‬‬
‫וכך יתפרשו דברי רבנו הזקן "זהו שאמרו‬
‫רז"ל אין בידינו משלות הרשעים"‪ :‬המסקנה‬
‫העולה ממאמר רז"ל זה שבזמן הגלות צריכה‬
‫פרק ו' ‪ -‬הוספה‬
‫להיות שלות הרשעים )אלא שמסיבה כלשהי‬
‫"אין בידינו" מאותה שלוה(‪ ,‬תובן על פי מה‬
‫שנתבאר לעיל בפרק ו' בענין גלות השכינה‬
‫שהחוטא "נוטל חלק בראש"‪.‬‬
‫אבל צריך להבין‪:‬‬
‫א( מה שנתבאר בפרק ו' שחוטא מקבל‬
‫חיות ביתר שאת ויתר עז והוא נוטל חלק‬
‫בראש‪ ,‬היינו )לא רק שכך צריך להיות על‬
‫פי שכל‪ ,‬כי אם( שכך הדבר בפועל‪ ,‬ואיך זה‬
‫מתאים עם דברי המשנה ש"אין בידינו משלות‬
‫הרשעים"?‬
‫ב( מהלשון "וזהו שאמרו רז"ל" משמע‪,‬‬
‫שדווקא לפי המבואר לעיל בתניא יובן מאמר‬
‫רז"ל זה‪ .‬ולכאורה‪ ,‬מה קשה במשנה לפי‬
‫פירושו השני של הרע"ב?‬
‫בשלמא לפי פירושו הראשון של הרע"ב‪,‬‬
‫שאין אנו יודעים טעם לשלות הרשעים‪ ,‬מובן‬
‫הקושי‪ :‬השאלה "מדוע דרך רשעים צלחה"‬
‫שאל כבר ירמי' )ירמי' יב‪ ,‬א(‪ ,‬ועל פי דברי‬
‫חז"ל )ברכות ז‪ ,‬א( כבר משה רבנו שאל "מפני‬
‫מה כו' רשע וטוב לו"‪ .‬מהו אם כן לשונו של‬
‫ר' ינאי "אין בידינו לא משלות הרשעים" שאין‬
‫אנו יודעים הטעם לשלות הרשעים – הרי גם‬
‫ירמי' ומשה תמהו על כך?‬
‫אולם לפי פירושו השני של הרע"ב‪,‬‬
‫שבזמן הגלות אין בידינו משלות הרשעים‬
‫שרגיל הקדוש ברוך הוא לתת לרשעים כדי‬
‫לטרדן מן העולם הבא‪ ,‬מהו הקושי במשנה זו‬
‫המתורץ לפי המבואר בתניא?‬
‫ג( פעמים רבות נתבאר‪ ,‬שבכל מקום בו‬
‫מבאר רבנו הזקן בתניא מאמר רז"ל‪ ,‬הרי זה‬
‫מפני שעל ידי הביאור במאמר רז"ל נוסף‬
‫ביאור גם בעניין המבואר בתניא‪ .‬ולא מובן‪:‬‬
‫איזו תוספת הסברה מתווספת בענין המבואר‬
‫באגרת התשובה כאן‪ ,‬על ידי ביאור מאמר‬
‫רז"ל "אין בידינו כו'"?‬
‫‪163‬‬
‫ג‪ .‬הביאור בזה הוא‪ ,‬שב"וזהו שאמרו רז"ל‬
‫כו"' מתכוון רבנו הזקן בעיקר )לא להסביר‬
‫את המשנה באבות‪ ,‬כי אם( לתרץ קושיא‬
‫המתעוררת על הענין שהוא מבאר לפני זה‬
‫באגרת התשובה‪:‬‬
‫הגלות באה "מפני חטאינו"‪ ,‬וכל זמן‬
‫שלא באה הגאולה הרי זו הוכחה שעדיין לא‬
‫תוקנו החטאים‪ .‬אם כן‪ ,‬על פי המבואר לעיל‬
‫שבזמן הגלות מקבל חוטא ופושע ישראל‬
‫חיות מהיכלות הסטרא אחרא ביתר שאת‬
‫ויתר עז – הוא "נוטל חלק בראש"‪ ,‬היה צריך‬
‫להיות שה"מפני חטאינו" יביא ריבוי השפעה‬
‫גשמית‪ ,‬מדוע רואים אנו בפועל שבזמן הגלות‬
‫ההשפעה בגשמיות לבני ישראל היא פחותה‬
‫בהרבה מאשר בזמן הבית?‬
‫על כך אומר "וזהו שאמרו רז"ל כו"'‪,‬‬
‫ש"בידינו"‪" ,‬כלומר בזמן הגלות אחר‬
‫החורבן"‪ ,‬אין משלות הרשעים‪ .‬טעמו של דבר‬
‫אין אנו יודעים‪ ,‬אך כך אומרים רז"ל שכעת‬
‫אין הענין של שלות הרשעים שהייתה אמורה‬
‫להיות מצד ענין החורבן‪.‬‬
‫]ועל פי ביאור זה יש לקשר בין ב'‬
‫הפירושים של הרע"ב במילים "אין בידינו"‪:‬‬
‫אין הדבר הזה ידוע לנו מדוע אין בידינו‬
‫משלות הרשעים[‪.‬‬
‫אם כן הסתירה מהמציאות שבזמן הגלות‬
‫אין השפעה מרובה‪ ,‬למבואר באגרת התשובה‬
‫שבזמן הגלות החוטא מקבל השפעה ביתר‬
‫שאת – כבר העירו עליה חז"ל ואמרו ש"אין‬
‫בידינו משלות הרשעים"‪ .‬שלוה זו אינה‬
‫בידינו ואין אנו מבינים ויודעים למה‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה לעיל נתבאר‪ ,‬שלאחרי שגרמו‬
‫במעשיהם סוד גלות השכינה – נוטל רשע‬
‫חלק בראש‪ ,‬שמשמעותו הפשוטה )כנ"ל‬
‫בשאלה הראשונה( שכך אכן הדבר בפועל‬
‫)וכנ"ל‪ ,‬שמפני זה "האריכו ימיהם ושנותיהם‬
‫‪164‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בנעימים" בפועל ממש כמ"ש בפרק ד'(‪ .‬ואיך‬
‫תואם דבר זה עם מאמר המשנה שהמציאות‬
‫במוחש היא שכעת אין שלות הרשעים?‬
‫ואולי יש לומר‪) ,‬על דרך שפירש הרע"ב(‬
‫שעתה אינו רשע כל כך‪ ,‬שכיוון ש"האדם הוא‬
‫בעל בחירה" )כמבואר בדברי אדמו"ר הזקן‬
‫בפרק זה(‪ ,‬לכן על ידי מעשים טובים שיש גם‬
‫לרשע‪ ,‬הוא מקבל גם מהיכלות הקדושה כו'‪,‬‬
‫ודבר זה הוא הסיבה ש"אין בידינו משלות‬
‫הרשעים"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬זה שלא רואים שמאז החורבן‬
‫נתווסף בשפע הגשמי‪ ,‬הוא מפני שאין זה‬
‫מסוג הרשעים הגמורים עליהם נאמר שעל‬
‫ידי גלות השכינה אמורה להיות להם שלוה‬
‫גמורה‪ ,‬ולכן הענין ש"הוא הנוטל חלק בראש"‬
‫אינו קיים בכל תוקפו )כנראה במוחש(‪ .‬אלא‬
‫שמכל מקום ישנה מציאות של חייבי כריתות‬
‫ומיתות שהאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים‬
‫מצד הענין של גלות השכינה‪ ,‬אלא שאין זו‬
‫שלוה גמורה כפי שאמור להיות מצד עצם‬
‫גלות השכינה‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שההבדל בין שני האופנים‬
‫בתוספת השפע הגשמי )מה שאמור להיות‬
‫מצד גלות השכינה אצל רשעים גמורים שעל‬
‫זה נאמר "אין בידינו"‪ ,‬ומה שכן קיים "בידינו"‪,‬‬
‫בימינו לאחר החורבן(‪ ,‬מדויק בלשון המשנה‬
‫"שלות הרשעים" שמשמעותו מצב שיש‬
‫לרשע רק טוב )על דרך "ביקש יעקב לישב‬
‫בשלוה"(‪ ,‬וענין זה דווקא "אין בידינו" מפני‬
‫שגם הרשעים אינם גמורים ומקבלים על ידי‬
‫מצוותיהם מהיכלות הקדושה כנ"ל; אולם טוב‬
‫שאינו באופן של שלוה – קיים גם "בידינו"‬
‫אצל החוטאים מצד ענין גלות השכינה‪.‬‬
‫ולפי דרך זו‪ ,‬הפירוש "אין בידינו" הוא‬
‫כפשוטו ממש‪ ,‬ולא כפי שנתבאר לעיל בסעיף‬
‫ג' שגם לפירוש אדמו"ר הזקן באגרת התשובה‬
‫אין בידינו היינו "שאינו מובן" כפירושו השני‬
‫של הרע"ב‪.‬‬
‫ה‪ .‬על פי האמור מובן גם איך מאמר רז"ל‬
‫זה מתבאר דווקא לפי הענין המבואר באגרת‬
‫התשובה כאן‪:‬‬
‫לפי פירושו )השני( של הרע"ב שאין בידינו‬
‫כעת השלוה שרגיל הקב"ה לתת לרשעים‬
‫כדי לטרדן מן העוה"ב‪ ,‬קשה )כמו שמקשה‬
‫בתוי"ט שם(‪ :‬הרי זה "מילתא דפשיטא שאין‬
‫בידינו השלוה אנחנו יגיעי הגלות"‪ ,‬ו"מאי‬
‫קמ"ל ר' ינאי ולמה קאמר לה"? אך על פי‬
‫המבואר באגרת התשובה מובן "למאי קאמר‬
‫לה" – שכן ללא מאמר זה‪ ,‬עלול היה להתהוות‬
‫ספק באמונה בדברי חז"ל‪:‬‬
‫כיוון שהוא יודע שבזמן הגלות יכולים‬
‫לקבל חיות מהיכלות הסטרא אחרא – שזה‬
‫הביאור היחידי על מה שבזמן הגלות יכולים‬
‫גם חייבי כריתות ומיתות להאריך ימים –‬
‫ומצד זה על החוטא לקבל השפעה ביתר שאת‬
‫ויתר עז‪ ,‬מתעוררת אצלו קושיא‪ :‬מדוע הוא‬
‫רואה שבפועל אין הדבר כך? על זה מציין ר'‬
‫ינאי "אין בידינו לא משלות הרשעים וכו"'‪,‬‬
‫כנ"ל‪.‬‬
‫‪‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא‬
‫עמ' ‪ 1239‬ואילך(‬
‫פרק ו' ‪ -‬הוספה‬
‫‪165‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫אדמו"ר הזקן מביא את דברי המשנה "אין בידינו לא משלוות הרשעים" כדי‬
‫ליישב את הקושי הבא‪:‬‬
‫לפי המבואר לעיל‪ ,‬שהחוטא מקבל חיות מהקליפות ביתר שאת וביתר עוז‪,‬‬
‫ו"הוא נוטל חלק בראש" – מדוע רואים אנו בפועל שדוקא בזמן הגלות‪ ,‬שבאה‬
‫"מפני חטאינו"‪ ,‬ההשפעה בגשמיות לבני ישראל פחותה בהרבה מאשר בזמן הבית?‬
‫לקושי זה מתייחסים דברי המשנה "אין בידינו לא משלוות הרשעים"‪ ,‬אותם ניתן‬
‫להבין בשתי דרכים‪:‬‬
‫א( אין בידינו להבין את הסיבה להעדרה של "שלוות הרשעים" שהיתה אמורה‬
‫להיות לאחר החורבן‪ .‬לפי הבנה זו‪ ,‬כוונת אדמו"ר הזקן אינה ליישב את הקושי‪,‬‬
‫אלא רק לציין שחז"ל כבר עמדו עליו‪.‬‬
‫ב( שלווה גמורה זו‪ ,‬של שפע גשמי רב ללא קשיים והפרעות – אכן "אינה בידינו"‪,‬‬
‫שכן גם לאחר החורבן אין הרשעים רשעים גמורים עד כדי כך שהם מקבלים את‬
‫כל חיותם רק מהקליפות ולא מהיכלות הקדושה‪ .‬אמנם הם מקבלים שפע גשמי‬
‫מהקליפות‪ ,‬אבל העובדה שהם מקבלים גם מהיכלות הקדושה מונעת מהם מצב‬
‫של שלווה גמורה‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫פרק ז'‬
‫בפרק הקודם ביאר אדמו"ר הזקן את משמעות דברי הזוהר שתשובה היינו "תשוב ה'‬
‫תתאה"‪ ,‬שהיות ועל ידי העבירה האדם מוריד את נשמתו ואת מקורה‪ ,‬השפעת ה' תתאה‪,‬‬
‫אל תוך היכלות הסטרא אחרא ר"ל‪ ,‬אם כן‪ ,‬תוכן עבודת האדם הוא להשיב את ה' תתאה‬
‫למקומה‪ .‬דבר זה נעשה על ידי עשיית "תשובה נכונה" כדברי רבנו הזקן שם בסוף הפרק‪.‬‬
‫בפרק ז' יתבאר מהי דרך "האמת והישר" להגיע ל"תשובה נכונה" בפועל‪.‬‬
‫ואולם דרך האמת והישר לבחינת‬
‫תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל‪ ,‬הם‬
‫ב' דברים דרך כלל‪.‬‬
‫בפרק א' נתבאר‪ ,‬שמהותה של מצוות‬
‫התשובה היא‪ :‬קבלת עול מלכות שמים‪.‬‬
‫ובלשון אדמו"ר הזקן שם "מצוות התשובה‬
‫מן התורה היא עזיבת החטא בלבד ‪ . .‬דהיינו‬
‫שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד‬
‫לכסלה למרוד במלכותו ית'‪ ,‬ולא יעבור עוד‬
‫מצוות המלך ‪ . .‬וזה עיקר פירוש לשון תשובה‬
‫– לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו"‪.‬‬
‫על פי זה מובן‪ ,‬שהמבואר לעיל בסוף פרק‬
‫ו' שעל ידי "תשובה נכונה ‪) . .‬האדם( מסלק‬
‫מהם )מהיכלות הסטרא אחרא( ההשפעה‬
‫‪ . .‬כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה‬
‫למקומה" היינו‪ ,‬שכאשר התשובה המבוארת‬
‫בפרק א' – שהיא קבלת עול מלכות שמים‬
‫מחדש – נעשית באופן נכון‪" ,‬תשובה נכונה"‪,‬‬
‫אזי יתוקן הפגם שנעשה בה' תתאה‪.‬‬
‫]הטעם לכך שתשובה זו‪ ,1‬מה שהאדם‬
‫מקבל על עצמו עול מלכות שמים מחדש‪,‬‬
‫מתקנת את הפגם שנעשה בה' תתאה‪ ,‬הוא‬
‫מפני שעניינה של ה' תתאה למעלה הוא –‬
‫מידת מלכותו ית'‪ .2‬ובהתאם לכך‪ ,‬משמעותה‬
‫של ה' תתאה בנפש האדם הוא – קבלת עול‬
‫מלכותו‪ .3‬לכן‪ ,‬על ידי קבלת עול המלכות‬
‫‪ (1‬ראה בהוספה לפרק זה סעיף ב'‪.‬‬
‫‪ (2‬כמבואר לעיל בפרק ד'‪.‬‬
‫‪ (3‬דבר זה מובן מדברי אדמו"ר הזקן בפרק ד'‪,‬‬
‫שה' תתאה בנפש האדם הוא עניין מעשה המצוות‬
‫במעשה בפועל‪ ,‬והרי קבלת עול מלכות שמים‬
‫שייכת לכוח המעשה‪.‬‬
‫וכמו עבד שמקבל עליו עול אדונו‪ ,‬שקבלת העול‬
‫אינה משנה את פנימיותו של העבד‪ ,‬שכלו ומידותיו‬
‫– שהרי גם אחרי קבלת העול עדיין "בהפקירא ניחא‬
‫ליה" מצד תכונותיו האישיות‪ .‬אלא שבנוגע למעשה‬
‫בפועל הוא מבטל עצמו ומתנהג כפי רצון אדונו‪.‬‬
‫וכך גם בעבודת ה'‪ ,‬קבלת עול מלכות שמים היא‬
‫בעיקר בנוגע לכוח המעשה של האדם‪ .‬שלמרות‬
‫‪168‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מחדש במשנה תוקף‪ ,‬נעשה תיקון עניינה‬
‫של ה' תתאה‪ ,‬והיא שבה למצבה ומעמדה‬
‫הקודם[‪.‬‬
‫מכך מובן‪ ,‬שדברי אדמו"ר הזקן בתחילת‬
‫פרק זה "דרך האמת והישר לבחינת תשובה‬
‫תתאה‪ ,‬ה' תתאה הנ"ל‪ ,‬הם ב' דברים"‪ ,‬מהווים‬
‫הדרכה לאדם איך להגיע ל"תשובה נכונה"‪.‬‬
‫והיינו שעל ידי שני הדברים המבוארים‬
‫לקמן‪ ,‬התשובה תהיה "באמת" ובאופן "ישר"‪,‬‬
‫שאזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה "מחזיר‬
‫השפעת השכינה למקומה"‪.‬‬
‫עניין ה"אמת" שבתשובה פירושו‪ ,‬שהקבלת‬
‫עול מלכות קשורה ו"דבוקה" עם פנימיות‬
‫נפשו‪ .‬כי בכדי שלקבלת עול יהיה קיום‬
‫באדם‪ ,‬היא צריכה להיות קשורה לפנימיותו‪.‬‬
‫אם ההחלטה לשוב אל ה' ולקיים כל מצוותיו‬
‫תגיע מהתעוררות רגעית וחיצונית – היא לא‬
‫תחזיק מעמד‪ .‬היא לא תהיה אמיתית – "שפת‬
‫אמת תכון לעד"‪ .4‬דווקא על ידי שההחלטה‬
‫לקבל עול מלכות שמים מחדש תבוא מתוך‬
‫פנימיות האדם – היא תהיה יציבה וקבועה בו‪.‬‬
‫ואז התשובה היא באופן של "דרך ‪ . .‬הישר"‪:‬‬
‫"ישר" פירושו שהתשובה אינה בגלל סיבה‬
‫מבחוץ‪ ,‬אלא מצד האדם עצמו‪.‬‬
‫ובנוגע לענייננו‪ :‬קבלת עול רגילה‪ ,‬כמו‬
‫עבד המקבל על עצמו עול האדון‪ ,‬סיבתה‬
‫היא אימת האדון שהוא מציאות שמחוץ‬
‫לעבד; מה שאין כן כאשר קבלת העול היא‬
‫תוצאה מהתקשרות פנימית של הנפש במלך‬
‫שמצד כוחותיו הפנימיים של האדם‪ ,‬הבנתו‬
‫והרגשתו‪ ,‬הוא אינו נמשך לעבודת ה'‪ ,‬מכל מקום‪,‬‬
‫בנוגע למעשה בפועל הוא מקיים את רצון ה'‪ .‬וכלשון‬
‫אדמו"ר הזקן שהובא לעיל "שלא יעבור ‪ . .‬מצות‬
‫המלך חס ושלום הן במצוות עשה הן במצוות לא‬
‫תעשה"‪ .‬ראה בהוספה שם‪.‬‬
‫‪ (4‬משלי יב‪ ,‬יט‪.‬‬
‫הקב"ה‪ ,‬הרי היא באופן "ישר"‪ ,‬היא עניין‬
‫באדם עצמו‪.5‬‬
‫ובשביל שההחלטה לעזוב את החטא‬
‫ולשוב אל ה' תהיה ב"דרך האמת והישר"‬
‫– מצד פנימיותו של האדם – נדרשים שני‬
‫הדברים המבוארים לקמן בפרק זה‪.‬‬
‫הא' הוא לעורר רחמים העליונים‬
‫ממקור הרחמים‪ ,6‬על נשמתו ונפשו‬
‫האלקית שנפלה מאיגרא רמה‪ ,‬חיי‬
‫החיים ב"ה‪ ,‬לבירא עמיקתא‪ ,‬הן‬
‫היכלות הטומאה והסטרא אחרא‪.‬‬
‫הנפילה מאיגרא לבירא‪ ,‬מהגג אל הבור‪,‬‬
‫היא גם כן נפילה גדולה‪ .‬על אחת כמה וכמה‬
‫כאשר הנפילה היא מאיגרא רמה לבירא‬
‫עמיקתא‪ ,‬שהיא נפילה גדולה הרבה יותר‪ .‬וכך‬
‫הוא גם בנמשל‪ :‬האור האלוקי בכללותו נקרא‬
‫"חיים" היות שהאלוקות היא מקור החיים‬
‫לכל הנבראים‪ .‬אמנם שורש הנשמה הוא לא‬
‫רק ב"חיים" אלא ב"חיי החיים ב"ה"‪ .‬וכמו‬
‫שכתוב‪" 7‬לאהבה את ה' אלוקיך כי הוא חייך"‬
‫– לנשמות ישראל יש מקור חיות מיוחד שהוא‬
‫‪ (5‬וראה בהוספה שם הערה ‪ 15‬שלפי ביאור זה‬
‫שתי הלשונות ")דרך( האמת והישר" הם כנגד שתי‬
‫הלשונות שהזכיר אדמו"ר הזקן בתחילת פרק ד'‬
‫בביאור עניין התשובה על דרך הסוד )תשוב ה'( —‬
‫")לשוב עד ה'( באמת ובלב שלם"‪ .‬וראה לקמן בסוף‬
‫הביאור‪.‬‬
‫‪ (6‬ישנן שתי בחינות ברחמים‪" :‬אב הרחמן" ו"אב‬
‫הרחמים"‪" .‬אב הרחמן" היינו האב הרחום‪ ,‬האב שיש‬
‫לו מדת הרחמים‪ .‬ואילו "אב הרחמים" היינו ה"אב"‬
‫של הרחמים‪ ,‬מקור הרחמים‪ .‬הרחמים שבבחינה‬
‫זו אינם מוגבלים כלל‪ ,‬בשונה ממידת הרחמים‬
‫שבבחינת "אב הרחמן" שלרחמים שם יש מדידה‬
‫והגבלה כלשהי‪ .‬והכוונה כאן היא לעורר רחמים‬
‫ממקור נעלה זה‪ .‬ראה לקוטי תורה נשא כג‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (7‬נצבים ל‪ ,‬כ‪.‬‬
‫פרק ז'‬
‫למעלה מחיות כל הנבראים‪ ,‬וכמו שנתבאר‬
‫באריכות לעיל בפרק ד'‪.‬‬
‫וזוהי נפילתה הגדולה של הנשמה‪ :‬לא זו‬
‫בלבד ש"נפלה" מ"איגרא"‪ ,‬מאלוקות‪ ,‬אלא‬
‫נפילתה היא מדרגה גבוהה ביותר באלוקות‬
‫– "חיי החיים ב"ה"‪" ,‬איגרא רמא"‪.‬‬
‫וכך גם בקצה השני‪ :‬עולמות הנבראים‬
‫בכלל‪ ,‬ועולם העשייה הגשמי בפרט‪ ,‬הם‬
‫דרגות נמוכות ביותר‪ .‬אם כן ירידת הנשמה‬
‫לגוף ונפש הבהמית‪ ,‬אף לפני שנתלכלכה‬
‫בחטא‪ ,‬היא ירידה גדולה‪" ,‬בירא"‪ .‬אמנם על‬
‫ידי החטא הירידה גדולה עוד יותר – על ידי‬
‫כך האדם מוריד את נשמתו אל תוך הקליפות‬
‫והסטרא אחרא‪" ,‬בירא עמיקתא"‪.‬‬
‫ועל ידי התבוננות בנפילה גדולה זו‬
‫מאיגרא רמא לבירא עמיקתא‪ ,‬יתעורר האדם‬
‫ברחמים רבים על נשמתו‪.‬‬
‫ועל מקורה במקור החיים הוא שם‬
‫הוי' ב"ה‪ ,‬וכמ"ש‪" 8‬וישוב אל הוי'‬
‫וירחמהו"‪ .‬פירוש‪ ,‬לעורר רחמים על‬
‫השפעת שם הוי' ב"ה שנשתלשלה‬
‫וירדה תוך היכלות הסטרא אחרא‬
‫הטמאים להחיותם על ידי מעשה‬
‫אנוש ותחבולותיו ומחשבותיו‬
‫הרעות‪.‬‬
‫בנוסף לכך שעל ידי החטאים האדם מוריד‬
‫את נשמתו האלוקית אל תוך הקליפות‪ ,‬הוא‬
‫מוריד לשם גם את מקור נשמתו הוא ה'‬
‫תתאה של שם הוי'‪.‬‬
‫וכמ"ש‪" 9‬מלך אסור ברהטים"‪,‬‬
‫ברהיטי מוחא וכו'‪ ,‬היא בחינת גלות‬
‫‪ (8‬ישעיה נה‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪ (9‬שיר השירים ז‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪169‬‬
‫השכינה כנזכר לעיל‪.‬‬
‫בתיקוני זוהר‪ 10‬מפרש את המילה "רהטים"‬
‫שבפסוק זה שהכוונה ל"רהיטי מוחא"‪.‬‬
‫"רהטים" הם המקומות בהם "רצים" ועוברים‬
‫המים‪ ,‬ו"רהיטי מוחא" הם המקומות במוח‬
‫בהם רצות וחולפות המחשבות‪ .11‬ו"מלך אסור‬
‫ברהטים" היינו‪ ,‬כאשר המחשבות העוברות‬
‫וחולפות במוח האדם במרוצה אינן מחשבות‬
‫טובות – הנה על ידי זה המלך‪ ,‬ספירת‬
‫המלכות של עולם האצילות )המרומזת בה'‬
‫תתאה(‪ ,‬אסור וקשור בגלות‪ ,‬כמו שנתבאר‬
‫בפרק ו'‪.‬‬
‫וזמן המסוגל לזה הוא בתיקון‬
‫חצות‪ ,12‬כמ"ש בסידור בהערה‪ ,‬עיין‬
‫שם באריכות‪.‬‬
‫הזמן המסוגל לכך שיוכל האדם להרגיש‬
‫‪ (10‬הוספות לתיקוני זוהר ת"ו‪.‬‬
‫‪ (11‬ראה שיעורים בספר התניא כאן‪.‬‬
‫‪ (12‬ומכל מקום‪ ,‬בכמה דרושי חסידות משמע‪,‬‬
‫שרוב בני אדם קל להם יותר לפעול עניין זה בשעת‬
‫התפילה ולכן יעשו זאת אז‪ .‬ראה ספר המאמרים‬
‫תרס"ט עמ' קכא‪" :‬אנו רואין בהרבה מעובדי ה'‬
‫אשר בתיקון חצות כבד הדבר לפעול המרירות ובנקל‬
‫הרבה יותר לזה בתפילה‪ ,‬והיינו לפי שאז הוא בבחינת‬
‫קירוב יותר לאלוקות ונרגש יותר בנפשו על כל פנים‬
‫כללות ענין האלוקות‪ ,‬ולזאת יבוא אז בנקל יותר לידי‬
‫מרירות על הריחוק כו'‪ .‬ובאמת‪ ,‬הצדיקים הקרובים‬
‫לאלוקות המרירות שלהם הוא בזמן המוכשר דוקא‬
‫‪ . .‬אך אותם שאינם קרובים כל כך – כבד להם‬
‫להתעורר בעת המוכשר הנ"ל )זמן תיקון חצות( כי‬
‫אם בתפילה"‪.‬‬
‫ובספר השיחות תורת שלום לאדמו"ר הרש"ב‬
‫עמ' ‪ 6‬נכתב‪ ,‬שעבודת תיקון חצות בזמנינו שייכת‬
‫רק לחסידים הגדולים‪ .‬ומקובל אצל חסידי הדורות‬
‫האחרונים‪ ,‬שהעבודה של תיקון חצות נעשית בזמן‬
‫קריאת שמע שעל המיטה‪ .‬וראה לקמן בסוף הפרק‪.‬‬
‫‪170‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫היטב הרחמנות על נשמתו ומקורה‬
‫ולהתעוררות הרחמים העליונים‪ ,‬הוא בזמן‬
‫המיועד לתיקון חצות‪ ,‬כמ"ש בסידור אדמו"ר‬
‫הזקן ב"הערה לתיקון חצות"‪ ,‬שם נתבאר‬
‫תוכן עניין תיקון חצות ופעולתו‪.‬‬
‫וזהו שכתוב שם "נפלה עטרת‬
‫ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו"‪.13‬‬
‫בתיקון חצות מזכירים פסוק זה‪ .‬הטעם‬
‫לכך הוא‪ ,‬מפני שעל ידי "כי חטאנו"‪ ,‬על ידי‬
‫העבירות‪ ,‬נפלה לא רק הנשמה שלמטה אלא‬
‫גם ה"עטרה" והשורש של הנשמה למעלה‪,‬‬
‫בחינת "עטרת ראשנו"‪.‬‬
‫ולכן נקרא הקב"ה "מלך עלוב"‬
‫בפרקי היכלות‪ ,14‬כמ"ש הרמ"ק‬
‫ז"ל‪ ,15‬כי אין לך עלבון גדול מזה‪.‬‬
‫"מלך עלוב" היינו ספירת המלכות‪ ,‬ה'‬
‫תתאה‪ ,‬כפי שהיא נמצאת בגלות בהיכלות‬
‫הסטרא אחרא‪ ,‬ואין לך עלבון גדול מזה‪.‬‬
‫כמבואר בתניא חלק ראשון סוף פרק כ"ד‪:‬‬
‫"כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו‬
‫למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה‬
‫שאין לך עלבון גדול מזה‪ ,‬אפילו עושה כן לפי‬
‫שעה‪ ,‬שהקליפות וסטרא אחרא נקראים קיא‬
‫צואה כנודע"‪.‬‬
‫ובפרט כאשר יתבונן המשכיל‬
‫בגדולת אין סוף ב"ה ממלא כל‬
‫עלמין וסובב כל עלמין‪ ,‬כל אחד‬
‫‪ (13‬איכה ה‪ ,‬טז‪.‬‬
‫‪ (14‬פרק ח"י‪.‬‬
‫‪" (15‬ראשית חכמה שער היראה סוף פרק י' –‬
‫בשם "מורי" היינו הרמ"ק – הובא בשל"ה שער‬
‫האותיות מערכת הלל‪ ,‬ובמשנת חכמים לר"מ חאגיז‬
‫סי' קעג"‪ .‬הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'‬
‫‪.1048‬‬
‫ואחד לפי שיעור שכלו והבנתו‪,‬‬
‫יתמרמר על זה מאד מאד‪.‬‬
‫עצם ההתבוננות בזה שהאור האלוקי‪,‬‬
‫אפילו ללא ההרגשה וההכרה בגדולתו‬
‫והפלאתו‪ ,‬ירד לגלות שפלה שכזו – זה עצמו‬
‫מספיק להרגיש את גודל הרחמנות על גלות‬
‫השכינה‪ .‬אולם כאשר האדם יוסיף ויתבונן גם‬
‫במשמעות גדולת ה'‪ ,‬הנה על ידי זה ירגיש‬
‫הרבה יותר את גודל הרחמנות והתמרמרותו‬
‫תהיה מעומק הלב‪.‬‬
‫עד כאן נתבאר עניין הא' – והוא לעורר‬
‫רחמים רבים על הנשמה האלוקית ומקורה‪.‬‬
‫כעת ממשיך לבאר את עניין הב' שהוזכר‬
‫בתחילת הפרק )"הם ב' דברים דרך כלל"(‪:‬‬
‫והב'‪ ,‬לבטש ולהכניע הקליפה‬
‫וסטרא אחרא‪.‬‬
‫הדבר השני המביא לעבודת התשובה‬
‫תתאה "נכונה"‪ ,‬באופן של "אמת" ו"ישר"‪,‬‬
‫הוא ביטוש ושבירת הקליפה‪.‬‬
‫אשר כל חיותה היא רק בחינת גסות‬
‫והגבהה כמ"ש "אם תגביה כנשר‬
‫וגו'"‪ .16‬והביטוש וההכנעה עד עפר‬
‫ממש זוהי מיתתה וביטולה‪.‬‬
‫עיקר מציאות הקליפה הוא היותה "דבר‬
‫נפרד בפני עצמו"‪ .17‬עצם הרגשת ה"יש" היא‬
‫הנקודה המרכזית של הקליפה בכללותה‪.‬‬
‫ולכן "הביטוש וההכנעה עד עפר ממש – זוהי‬
‫מיתתה וביטולה" של הסטרא אחרא‪ .‬על ידי‬
‫כך מציאותה מתבטלת לגמרי‪ .‬כי הישות של‬
‫הקליפה אינה מציאות אמיתית כשלעצמה‪,‬‬
‫‪" (16‬ואם בין כוכבים שים קינך‪ ,‬משם אורידך‬
‫נאום ה'"‪ .‬ירמיה מט‪ ,‬טז‪ .‬עובדיה א‪ ,‬ד‪.‬‬
‫‪ (17‬ראה תניא פרק ו'‪.‬‬
‫פרק ז'‬
‫אלא כל עניינה הוא זה שביכולתה להגביה‬
‫עצמה כנגד הנפש האלוקית‪ ,‬ולכן כאשר‬
‫האדם מתגבר עליה ומכניע אותה – הוא‬
‫"מסלק ממנה הכח והרשות שנתן לה להגביה‬
‫עצמה נגד אור קדושת הנפש האלוקית‪ ,‬ואזי‬
‫ממילא בטילה ונדחית כביטול החושך מפני‬
‫האור הגשמי"‪ .18‬היא בטלה לגמרי‪.‬‬
‫וכיצד יבטש ויכניע האדם את הקליפות‬
‫והסטרא אחרא? ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר‪:‬‬
‫והיינו על ידי לב נשבר ונדכה‪,‬‬
‫ולהיות נבזה בעיניו נמאס וכו'‪.‬‬
‫ביטוש הקליפה נעשה על ידי שלבו של‬
‫האדם נשבר בקרבו ומאוס הוא בעיני עצמו‪.‬‬
‫כמבואר בחלק ראשון פרק כ"ט‪ ,‬שבבינונים‪,‬‬
‫הנפש הבהמית שמהקליפה "היא היא האדם‬
‫עצמו" – התודעה וההרגשה הטבעית של‬
‫אדם רגיל‪ ,‬אפילו הבינוני‪ ,‬הם הרגשת ה"יש"‬
‫וה"לגרמיה" של הנפש הבהמית‪ .‬לכן‪ ,‬כאשר‬
‫יהיה "לבו נשבר בקרבו ונמאס ‪ . .‬למאס חייו‬
‫ממש – הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא‬
‫ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות‬
‫רוחה"‪.19‬‬
‫ומביא ראיה מהזוהר‪ ,‬ששבירת הקליפה‬
‫והסטרא אחרא היא על ידי שבירת הלב‪:‬‬
‫וכמ"ש בזוהר הקדוש‪ 20‬על פסוק‬
‫"זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר‬
‫ונדכה וכו'"‪ ,‬כי כל קרבן מן הבהמה‬
‫הוא לשם הוי' היא מדת הרחמים‪,‬‬
‫אבל לשם אלקים היא מדת הדין אין‬
‫מקריבין קרבן בהמה‪ ,‬כי אם לשבר‬
‫‪21‬‬
‫‪ (18‬תניא פרק כ"ט‪ ,‬עיין שם אריכות הביאור בזה‪.‬‬
‫‪ (19‬פרק כ"ט שם‪.‬‬
‫‪ (20‬ויקרא ה‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (21‬תהילים נא‪ ,‬יט‪.‬‬
‫‪171‬‬
‫ולהעביר רוח הטומאה והסטרא‬
‫אחרא‪ .‬וזהו "רוח נשברה"‪ .‬והאיך‬
‫נשברה רוח הסטרא אחרא? כשהלב‬
‫נשבר ונדכה וכו'‪.‬‬
‫את הפסוק "זבחי אלוקים‪ ,‬רוח נשברה‪ ,‬לב‬
‫נשבר ונדכה" מבאר הזוהר‪ ,‬שכל הקרבנות מן‬
‫הבהמה הם לשם הוי' )"אדם כי יקריב מכם‬
‫קרבן להוי'"‪" ,22‬ריח ניחוח להוי'"‪ 23‬וכיו"ב(‪,‬‬
‫ואילו "זבחי אלוקים"‪ ,‬הזבח לשם אלוקים‪,‬‬
‫הוא דווקא על ידי "רוח נשברה"‪ ,‬שבירת‬
‫הקליפה והסטרא אחרא‪ .‬וכיצד נעשית‬
‫שבירת רוח הסטרא אחרא? על ידי שהאדם‬
‫הוא במצב של "לב נשבר"‪ ,‬כהמשך הכתוב‪.‬‬
‫]הטעם לכך שקרבן בהמה הוא רק לשם‬
‫הוי'‪ ,‬הוא מפני שרק מצד שם זה‪ ,‬המורה על‬
‫מידת הרחמים של הקב"ה‪ ,‬קרבן בהמה יכול‬
‫להועיל לאדם שיחשב לו כאילו הוא עצמו‬
‫הקרבן‪ .‬אולם מצד מדת הדין – קרבן בהמה‬
‫אינו מועיל‪ .‬ועל זה אומר דוד המלך בתהילים‬
‫שישנו "זבח" שמועיל גם לשם אלוקים‪ ,‬מדת‬
‫הדין‪ ,‬והוא‪" :‬רוח נשברה" – שבירת רוח‬
‫הטומאה והסטרא אחרא על ידי "לב נשבר‬
‫ונדכה"‪.[24‬‬
‫ונמצא‪ ,‬ששבירת רוח הסטרא אחרא‬
‫והקליפה נעשה על ידי ה"לב נשבר" של‬
‫האדם‪.‬‬
‫והאיך נשבר הלב ונדכה‪ ,‬הנה‬
‫מעט מזעיר הוא על ידי סיגופים‬
‫ותעניות בדורותינו אלה‪ ,‬שאין לנו‬
‫כח להתענות הרבה כדוד המלך‬
‫‪ (22‬ויקרא א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (23‬ויקרא א‪ ,‬ט‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (24‬ראה יהל אור ל'צמח צדק' עמ' ‪.199‬‬
‫‪172‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫כמאמר רז"ל‪ 25‬על פסוק‪" 26‬ולבי חלל‬
‫בקרבי" "שהרגו בתענית"‪.‬‬
‫דוד המלך ע"ה פעל את שבירת הלב‪,‬‬
‫ועל ידי כך את שבירת רוח הסטרא אחרא‪,‬‬
‫בעיקר על ידי תעניות‪ .‬זהו שאמר "ולבי‬
‫חלל בקרבי"‪ ,‬שהרג את היצר הרע שבלבו‬
‫על ידי התענית‪ ,‬כמבואר בדברי חז"ל‪ .‬אמנם‬
‫בדורותינו שנחלשו בני האדם ואין לנו כוח‬
‫להתענות כל כך הרבה‪ ,‬עיקר העבודה של‬
‫שבירת רוח הסטרא אחרא על ידי "לב נשבר"‬
‫היא באופן אחר כדלקמן‪ ,‬ורק "מעט מזעיר"‬
‫הוא על ידי תעניות וסיגופים‪.27‬‬
‫אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר‬
‫ונדכה והעברת רוח הטומאה וסטרא‬
‫‪ (25‬ירושלמי ברכות בסופו‪.‬‬
‫‪ (26‬תהילים קט‪ ,‬כב‪.‬‬
‫‪ (27‬ובמכתבים רבים שולל הרבי לגמרי את דרך‬
‫סיגופי הגוף בדורותינו‪ ,‬ומורה לשבור את רצונות‬
‫הנפש הבהמית בדברים שאינה משפיעים כלל על‬
‫הבריאות‪ .‬ראה )לדוגמה( אגרות קודש חלק יב עמ'‬
‫שעט‪" :‬במה שכתב בהנהגתו‪ ,‬לא ישר בעיני כלל‬
‫וכלל מה שמתענה )עד חצות( ביום שני וחמישי ‪. .‬‬
‫ותחת לענות את הגוף צריך לענות את נפש הבהמית‪.‬‬
‫פירוש הדברים‪ ,‬לא לנגוע בבריאות הגוף על ידי‬
‫העדר אכילה ושתי' הנדרשות לבריאות‪ ,‬ולהחליף‬
‫זה בעינוי נפש הבהמית‪ ,‬היינו בהעדר מילוי התאוה‬
‫באכילה ושתי'‪ ,‬דיבורי דברים בטלים ועל אחת כמה‬
‫וכמה דבור של אבק לשון הרע או סתם דבור האסור‪,‬‬
‫לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך אפילו בנוגע לאיש‬
‫כזה שנדמה לו שאינו נוהג במדת האהבה כלפיו או‬
‫אפילו גם הזיק לו או נגע בכבודו וכו' וכו'‪.‬‬
‫אשר הנהגות אלו‪ ,‬לפעמים כבד יותר להביאם‬
‫בפועל מאשר תענית מאכילה ושתי'‪ ,‬ועוד זאת‬
‫שאינם מחלישים את הבריאות ובמילא היכולת‬
‫ללמוד שיעורים בתורה לקיים מצות בהידור מבלי‬
‫שיבלבלו עניני הגוף"‪ .‬וכהנה רבות בסדרת האגרות‬
‫קודש‪.‬‬
‫אחרא הוא להיות ממארי דחושבנא‬
‫בעומק הדעת‪ ,‬להעמיק דעתו ובינתו‬
‫שעה אחת‪ 29‬בכל יום או לילה‪ 30‬לפני‬
‫תיקון חצות‪ ,‬להתבונן במה שפעל‬
‫ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה‬
‫כנזכר לעיל‪.31‬‬
‫‪28‬‬
‫עיקר עניין שבירת הלב בדורותינו הוא על‬
‫ידי הכנעת הלב הנובעת מחשבון‪-‬נפש אמיתי‬
‫והתבוננות בגודל הירידה שנעשתה באור‬
‫האלוקי על ידי חטאיו‪ .‬ומדגיש אדמו"ר הזקן‪,‬‬
‫שהאדם צריך להיות מ"מארי דחושבנא" –‬
‫‪ (28‬ראה זוהר ח"ג קעח‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (29‬בפשטות כוונת הדברים היא למשך זמן‬
‫מסוים‪ .‬אמנם בדוחק אפשר לפרש שהכוונה בדווקא‬
‫שעה אחת‪ ,‬ועל דרך השהיה קודם התפילה שהיא גם‬
‫כן שעה אחת‪ .‬הערת הרבי לשיעורים בספר התניא‬
‫עמ' ‪.1049‬‬
‫‪ (30‬ראה מאמרי אדמו"ר הזקן עניינים עמ' קל‪:‬‬
‫"הגם שבזוהר הקדוש איתא שבכל לילה צריך להיות‬
‫ממארי דחושבנא‪ ,‬הענין הוא דרשב"י מיירי לצדיקים‬
‫שהם בצלמנו כדמותנו‪ ,‬ר"ל כפי ההנהגה בעולמות‬
‫עליונים כן ההנהגה בעולם קטן שלו‪ ,‬שמדת היום‬
‫שהוא אור בחינת השמחה ‪ . .‬ולילה בחינת הדין‬
‫שהוא עצבות‪ ,‬ולכן צריך להיות ממארי דחושבנא‬
‫בכל לילה‪ .‬אכן‪ ,‬שאר בני אדם ראוי להם להיות‬
‫ממארי דחושבנא בעת שהוא גם כן במרה שחורה‬
‫בלאו הכי‪ ,‬שאז מזכירין אותו מלמעלה להיות ממארי‬
‫דחושבנא"‪ .‬ושם בעמ' שי‪" :‬צריך האדם להיות‬
‫ממארי דחושבנא לפי הזוהר בכל יום‪ ,‬ולכל הפחות‬
‫פעם בחודש ובאם שאפשרי בכל שבוע"‪.‬‬
‫‪ (31‬כלומר‪ ,‬לעיל הוזכרה ההתבוננות בעניין זה‬
‫כדבר המעורר את הרחמים על הנשמה ומקורה –‬
‫עניין הא' המביא ל"תשובה נכונה"; וכעת מוסיף‬
‫ומבאר שעניין זה עצמו צריך גם לעורר את עניין הב'‬
‫המבואר בפרק זה – הביטוש והכנעת הקליפה‪ .‬שעל‬
‫ידי שמתבונן בנזק ובהפסד שהוא עצמו גרם – על‬
‫ידי כך יהיה האדם בבחינת "לב נשבר ונדכה"‪.‬‬
‫פרק ז'‬
‫בעל‪-‬הבית העושה חשבון‪ .‬ובדוגמת בעל‪-‬‬
‫עסק העושה חשבון של עסקיו‪ ,‬שלהיותו‬
‫בעל‪-‬הבית של העסקים‪ ,‬החשבון נוגע בעומק‬
‫ופנימיות הנפש לאין ערוך מכפי שעושה זאת‬
‫אדם שכיר שאינו בעל העסק‪ .‬כיוון שהוא‬
‫בעל הרכוש – מצב החשבונות נוגע לו בנפשו‬
‫ממש‪.‬‬
‫וגם ]גרם[ לעקור נשמתו ונפשו‬
‫האלקית מחיי החיים ב"ה‪ ,‬והורידה‬
‫למקום הטומאה והמות הן היכלות‬
‫הסטרא אחרא‪ ,‬ונעשית בבחינת‬
‫מרכבה אליהם לקבל מהם שפע‬
‫וחיות להשפיע לגופו כנזכר לעיל‪.‬‬
‫בנוסף לגלות השכינה‪ ,‬הרי הוא "עקר"‬
‫ו"כרת" את נשמתו האלוקית ממקורה בחיי‬
‫החיים ב"ה‪ ,‬והורידה אל מקום הטומאה‬
‫והמוות‪ .‬ומוסיף כאן אדמו"ר הזקן וכותב‪,‬‬
‫שלא זו בלבד שהנשמה נמצאת בהיכלות‬
‫הסטרא אחרא‪ ,‬אלא היא אף נעשית "מרכבה"‬
‫אליהם! היא נעשית טפילה ובטילה אליהם‬
‫כמו מרכבה הבטילה לאדם הרוכב‪ .‬והטעם‬
‫לכך הוא‪ ,‬מפני שלאחר החטא‪ ,‬קבלת החיות‬
‫של האדם היא מהיכלות הסטרא אחרא‪,‬‬
‫כמבואר לעיל בפרק ו' מהזוהר‪ .‬ונמצא‪ ,‬שעל‬
‫ידי החטא‪ ,‬הנשמה ירדה למטה עוד יותר‬
‫מאשר היכלות הסטרא אחרא כביכול‪ ,‬והיא‬
‫"מרכבה" הבטילה אליהם ובבחינת "מקבל"‬
‫מהם!‬
‫וזהו שאמרו רז"ל‪" 32‬רשעים בחייהם‬
‫קרויים מתים"‪ ,‬כלומר שחייהם‬
‫נמשכים ממקום המות והטומאה‬
‫)וכן מ"ש‪" 33‬לא המתים יהללו כו'"‬
‫‪ (32‬ברכות יח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (33‬תהילים קטו‪ ,‬יז‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫אינו כלועג לרש ח"ו‪ ,34‬אלא הכוונה‬
‫על הרשעים שבחייהם קרויים‬
‫מתים שמבלבלים אותם במחשבות‬
‫זרות בעודם ברשעם ואינם חפיצים‬
‫בתשובה כנודע(‪.‬‬
‫הרשעים‪ ,‬גם בעודם חיים‪ ,‬חיותם היא‬
‫בבחינת מוות‪ ,‬כיוון שהיא נמשכת מהסטרא‬
‫אחרא‪ ,‬מקום המוות ר"ל‪ .‬וזו כוונת הכתוב‬
‫"לא המתים יהללו י‪-‬ה"‪ :‬אין הכוונה למתים‬
‫כפשוטם בגשמיות‪ ,‬שהרי זה בכלל "לועג‬
‫לרש" ח"ו; כוונת הכתוב במילה "מתים" היא‬
‫לרשעים ש"אינם חפצים בתשובה"‪ ,‬שהם‬
‫בבחינת מתים ברוחניות‪ ,‬ואינם יכולים להלל‬
‫את הקב"ה כי אין מניחים אותם מלמעלה‬
‫ומבלבלים אותם‪.35‬‬
‫‪‬‬
‫והנה‪ ,‬ההתבוננות הנ"ל במה שהאדם "גרם‬
‫לעקור נשמתו ונפשו האלוקית מחיי החיים"‬
‫הוא לכאורה נכון רק ביחס לאדם שעבר‬
‫איסור כרת או מיתה שנכרתה נפשו משורשה‬
‫למעלה‪ ,‬כמבואר בפרק ה'‪.‬‬
‫על כך מוסיף אדמו"ר הזקן ומבאר כאן‪,‬‬
‫שעניין זה קיים גם בשאר עבירות‪:‬‬
‫ואף מי שלא עבר על עון כרת וגם‬
‫‪ (34‬דאיסור גמור הוא‪ ,‬ועד כדי כך שאמרו חז"ל‬
‫"לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר‬
‫תורה בזרועו וקורא‪ .‬ואם עושה כן עובר משום‬
‫לועג לרש חרף עושהו" )ברכות יח‪ ,‬א(‪ .‬הערת הרבי‬
‫לשיעורים בספר התניא עמ' ‪.1050‬‬
‫‪ (35‬ואין זה כ"לועג לרש" כיוון שהברירה בידו‬
‫לעשות תשובה )שהרי מה שנתבאר כאן הוא רק אם‬
‫אינו חפץ בתשובה ובכל זאת בא להלל את ה' בעודו‬
‫רשע – על כך נאמר "לא המתים יהללו"‪ ,‬שאינו יכול‬
‫להלל כי אין מניחים אותו(‪.‬‬
‫‪174‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫לא על עון מיתה בידי שמים‪ ,‬שהוא‬
‫הוצאת זרע לבטלה וכהאי גוונא‪,‬‬
‫אלא שאר עבירות קלות‪ ,‬אף על‬
‫פי כן‪ ,‬מאחר שהן פוגמים בנשמה‬
‫ונפש האלקית וכמשל פגימת‬
‫ופסיקת חבלים דקים כנזכר לעיל‪,‬‬
‫הרי בריבוי החטאים יכול להיות‬
‫פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת‬
‫או מיתה‪ ,‬ואפילו בכפילת חטא אחד‬
‫פעמים רבות מאד‪.‬‬
‫בפרק ה' נתבאר על פסוק "יעקב חבל‬
‫נחלתו"‪ ,‬שהקשר בין הנשמה שלמטה‬
‫לשורשה למעלה הוא בדוגמת חבל עב השזור‬
‫מתרי"ג חבלים דקים כנגד תרי"ג המצוות‪,‬‬
‫שבכל עבירה הוא פוגם בחבל הדק השייך‬
‫לאותה עבירה פרטית‪.‬‬
‫מוסיף על כך אדמו"ר הזקן כאן‪ ,‬שעל ידי‬
‫ריבוי עבירות נפגמים ונפסקים ריבוי חבלים‬
‫דקים‪ ,‬עד שבהצטרפות כולם נעשה פגם‬
‫בכללות החבל כמו על ידי איסור כרת‪ .‬יתירה‬
‫מזו‪ :‬אפילו על ידי ריבוי פעמים שהאדם‬
‫עובר על אותה עבירה‪ ,‬שהפגם שנעשה הוא‬
‫רק באותו חבל דק מסוים‪ ,‬מכל מקום כיוון‬
‫שהעבירה נעשתה פעמים רבות – הפגם שבזה‬
‫הוא כמו בלאו שיש בו כרת או מיתה – פגם‬
‫הפוגם בכללות ההתקשרות‪ ,‬וכמו שממשיך‬
‫ומביא על כך משל מדברי הנביא‪:‬‬
‫כמו שהמשיל הנביא החטאים‬
‫‪36‬‬
‫לענן המאפיל אור השמש‪ ,‬כמ"ש‬
‫"מחיתי כעב פשעיך" הם עבירות‬
‫חמורות ]המבדילים‪ [37‬בין פנימית‬
‫‪ (36‬ישעיה מד‪ ,‬כב‪.‬‬
‫‪ (37‬לכאורה צריך להיות הלשון "המבדילות" )וכן‬
‫לקמן(‪ .‬ואולי הוא על פי לשון הכתוב "עונותיכם היו‬
‫השפעת שם הוי' ב"ה לנפש האלקית‪,‬‬
‫כהבדלת ענן עב וחשוך המבדיל בין‬
‫השמש לארץ ולדרים עליה‪ 38‬על דרך‬
‫משל‪" .‬וכענן חטאתיך"‪ ,‬הן עבירות‬
‫קלות שאדם דש בעקביו המבדילים‬
‫כהבדלת ענן קל וקלוש על דרך‬
‫משל‪ .‬והנה כמו שבמשל הזה‪ ,‬אם‬
‫משים אדם נגד אור השמש בחלון‬
‫מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד‪,‬‬
‫הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה‬
‫ויותר‪ .39‬וככה ממש הוא בנמשל בכל‬
‫עונות שאדם דש בעקביו‪.‬‬
‫מבדילים"‪ .‬ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ'‬
‫‪.1246‬‬
‫‪ (38‬במשל מציין אדמו"ר הזקן שני פרטים‬
‫שלגביהם נעשית ההבדלה‪ :‬א( הארץ ב( הדרים עליה‪,‬‬
‫ששניהם מובדלים מהשמש על ידי הענן המבדיל‪.‬‬
‫ושני פרטים אלה קיימים גם בנמשל‪" :‬הארץ" היינו‬
‫ה' תתאה‪ ,‬ספירת המלכות של עולם האצילות‬
‫הנקראת "ארץ" בתורת הקבלה; וה"דרים עליה"‬
‫היינו הנפש האלוקית של היהודי‪ .‬וכפי שנתבאר‬
‫לעיל בפרק ו' שהחטא פוגם בשני הדברים – הן‬
‫בנשמה של האדם והן בשורשה ומקורה בה' תתאה‪.‬‬
‫הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ' ‪.1051‬‬
‫‪ (39‬יש להביא לכך ראיה מדיני התורה‪ .‬ההלכה‬
‫אומרת‪ ,‬שאם בשבת יש חולה שיש בו סכנה והוא‬
‫צריך לאכול בשר אזי "שוחטין לו ואין אומרים‬
‫נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו"‪ .‬ואחד הטעמים‬
‫לכך )ראה ר"ן ביומא ד‪ ,‬ב‪ .‬הובא בב"י או"ח סימן‬
‫שכ"ח‪ ,‬בט"ז שם סק"ו‪ ,‬ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן‬
‫שם סט"ז( הוא "מפני שבנבלה עובר על כל כזית‬
‫וכזית )ואפילו כשאוכל פחות מכזית יש איסור מן‬
‫התורה בכל אכילה ואכילה(‪ ,‬מה שאין כן בשחיטה‬
‫אינו עושה אלא איסור אחד אף על פי שהוא חמור"‪.‬‬
‫ומכך מוכח‪ ,‬שריבוי עבירות קלות לא רק שהן שוות‬
‫לאיסור אחד חמור אלא הן חמורות יותר ממנו‪,‬‬
‫כדברי אדמו"ר הזקן כאן‪ .‬הערת הרבי שם‪.‬‬
‫פרק ז'‬
‫כשם שמחיצות דקות רבות מאפילות‬
‫כמו מחיצה אחת עבה ואף יותר מכך – כך‬
‫גם בנמשל‪ :‬על ידי ריבוי עבירות ר"ל‪ ,‬אפילו‬
‫הן עבירות קלות ומאותו הסוג‪ ,‬מכל מקום‬
‫הן מאפילות וחוצצות בין הנשמה שלמטה‬
‫לשורשה למעלה‪.‬‬
‫ומכל שכן המפורסמות מדברי רז"ל‬
‫שהן ממש כעבודה זרה וגילוי עריות‬
‫ושפיכת דמים‪.‬‬
‫המשל הנ"ל ממחיצות דקות רבות הוא‬
‫אפילו בנוגע לעבירות קלות‪ ,‬ומכל שכן שכך‬
‫הוא בנוגע לעבירות שחז"ל הפליגו בחומרתן‬
‫והשוו אותן לעבודה זרה‪ ,‬גילוי עריות‬
‫ושפיכות דמים‪ ,‬אף שמהבחינה ההלכתית אין‬
‫בהן דין כרת ומיתה כפשוטם של דברים‪.‬‬
‫כמו העלמת עין מן הצדקה‪,40‬‬
‫כמ"ש‪" 41‬השמר לך פן יהיה דבר עם‬
‫לבבך בליעל וגו'"‪ ,‬ו"בליעל" היא‬
‫עובד עבודת אלילים וכו'‪ ,‬והמספר‬
‫בגנות חבירו‪ ,‬היא לשון הרע‪,‬‬
‫השקולה כעבודה זרה וגילוי עריות‬
‫ושפיכות דמים‪ ,42‬ו"כל הכועס כאילו‬
‫עובד עבודה זרה"‪ .43‬וכן מי שיש בו‬
‫גסות הרוח‪ ,44‬וכהנה רבות בגמרא‪.‬‬
‫"ותלמוד תורה כנגד כולן"‪ ,45‬כמאמר‬
‫רז"ל "ויתר הקב"ה על עבודה זרה‬
‫‪ (40‬כתובות סח‪ ,‬א‪ .‬רמב"ם הלכות מתנות עניים‬
‫פרק י' ה"ג‪.‬‬
‫‪ (41‬ראה טו‪ ,‬ט‪.‬‬
‫‪ (42‬ערכין טו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (43‬זוהר ח"ב קפב‪ ,‬ב‪ .‬רמב"ם הלכות דעות פ"ב‬
‫ה"ג‪.‬‬
‫‪ (44‬ראה סוטה ה‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (45‬פאה א‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪175‬‬
‫וכו'"‪.46‬‬
‫אם כן‪ ,‬גם מי שנקי מעבירות חמורות של‬
‫כרת ומיתה יש לו להתבונן ולהתמרמר על‬
‫עניינים אלה‪ ,‬שגם הם גורמים "לעקור נפשו‬
‫מחיי החיים ב"ה"‪ ,‬ולשוב בתשובה "באמת‬
‫ובלב שלם"‪.‬‬
‫ולכן סידרו בקריאת שמע שעל‬
‫המטה לקבל עליו ד' מיתות בית דין‬
‫וכו'‪.‬‬
‫בקריאת שמע שעל המטה‪ ,‬על פי נוסח‬
‫האריז"ל‪ ,‬האדם מקבל על עצמו ד' מיתות‬
‫בית דין‪ .‬ואף על פי שיודע בעצמו שלא עבר‬
‫על איסורים שיש בהם מיתת בית דין‪ ,‬מכל‬
‫מקום אומרים זאת בסדר הוידוי‪ .‬והטעם לכך‬
‫יובן על פי המבואר לעיל‪ :‬א( ריבוי עבירות‬
‫קלות שעבר האדם‪ ,‬גם הן מהוות ענן המסתיר‬
‫ומפסיק בין הנשמה לשורשה‪ .‬ב( ישנן עבירות‬
‫בדוגמת הנ"ל‪ ,‬עליהן אמרו רז"ל שהן שקולות‬
‫כעבירות חמורות – עבודה זרה‪ ,‬גילוי עריות‬
‫ושפיכות דמים‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שיש עבירות שאף שאין בהן חיוב‬
‫מיתה מצד הדין‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬מצד תוכנן‬
‫הפנימי יש בהן חומרת חייבי מיתות בית דין‪.‬‬
‫ועל עבירות אלה‪ ,‬צריך האדם לקבל על‬
‫עצמו בעת אמירת הוידוי בקריאת שמע שעל‬
‫המיטה‪ ,‬זמן התשובה של כל יום בפרט‪ ,47‬ד'‬
‫‪" (46‬גילוי עריות ושפיכות דמים‪ ,‬ולא ויתר על‬
‫עוון ביטול תורה" – פתיחתא לאיכה רבה אות ב'‪.‬‬
‫ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז‪.‬‬
‫‪ (47‬ומטעם זה כתב אדמו"ר הזקן עניין זה כאן‪.‬‬
‫דלכאורה‪ ,‬מה נוגע באגרת התשובה ביאור נוסח‬
‫קריאת שמע שעל המיטה? אלא שכיוון שבאגרת זו‬
‫מבוארים ענייני התשובה‪ ,‬כתב אדמו"ר הזקן הסבר‬
‫לתוכן הוידוי שבנוסח קריאת שמע‪ ,‬כיוון שתוכנה‬
‫הפנימי של קריאת שמע שעל המיטה הוא עניין‬
‫‪176‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מיתות בית דין‪ .‬דבר זה יכניע את לבו ויעורר‬
‫אותו לתשובה אמיתית ועמוקה יותר‪.‬‬
‫ומוסיף אדמו"ר הזקן ומבאר‪ ,‬שמלבד‬
‫הטעם הנ"ל לאמירת וידוי זה‪ ,‬ישנו טעם נוסף‬
‫על פי דרך ה"סוד"‪:‬‬
‫מלבד שעל פי הסוד‪ 48‬כל הפוגם‬
‫באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב‬
‫סקילה‪ ,‬והפוגם באות ה"א כאילו‬
‫נתחייב שריפה‪ ,‬ובאות וי"ו כאילו‬
‫נתחייב הרג‪ ,‬ובאות ה"א אחרונה‬
‫כאילו נתחייב חנק‪.‬‬
‫על פי תורת הקבלה כל אחד מד' מיתות‬
‫בית דין קשור לפגם באחת מד' האותיות של‬
‫הוי'‪ ,‬כפי שרבנו הזקן מונה כאן‪.‬‬
‫והמבטל קריאת שמע פוגם באות‬
‫יו"ד‪ ,49‬ותפילין באות ה"א‪ ,50‬וציצית‬
‫התשובה‪ .‬זהו הזמן לחשבון הנפש של כל יום בפרט‬
‫על מה שהאדם חשב‪ ,‬דיבר ועשה במשך היום כולו‪.‬‬
‫ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' ‪.1246‬‬
‫‪ (48‬הטעם להוספה זו – ראה בעיונים‪.‬‬
‫‪" (49‬דהעבודה דקריאת שמע הוא שיוקבע בנפשו‬
‫היחוד דה' אחד ‪ . .‬ובהעדר העבודה‪ ,‬אז העולם תופס‬
‫מקום אצלו ונחשב לעיקר‪ .‬וזהו סיבת ריבוי הטרדא‬
‫והשקיעה בענייני העולם כו'‪ .‬ובזה פוגם באות יו"ד‪,‬‬
‫שהוא בחינת ה"אין" ‪ . .‬ובחינת הביטול" – ספר‬
‫המאמרים תרס"ה עמ' לה‪.‬‬
‫‪" (50‬כידוע דתפילין הן המשכת המוחין ועיקרן‬
‫הוא המשכת מוחין דאמא )בחינת הבינה השייכת‬
‫לה' עילאה( ‪ . .‬ובעבודה ענין התפילין הוא לשעבד‬
‫מוחו ולבו ‪ . .‬והפגם בזה היינו‪ ,‬שאינו מבטל בחינת‬
‫חכמה ובינה שבנפשו לאלוקות להיות בבחינת‬
‫השגה והתבוננות ולשעבד מוחו ולבו לה' לבדו‪,‬‬
‫אדרבא‪ ,‬הוא נותן מוחו ודעתו בעניני העולם‪ .‬אם‬
‫בריבוי התחכמות במשא ומתן כנ"ל‪ ,‬או בהשגת‬
‫הטוב של עניני העולם שבאמת אין זה טוב כלל" –‬
‫באות וי"ו‪ ,51‬ותפלה באות ה"א‪ 52‬וכו'‪.‬‬
‫ומזה יכול המשכיל ללמוד לשאר‬
‫עונות וחטאים וביטול תורה כנגד‬
‫כולן‪.‬‬
‫מבואר בקבלה ובחסידות‪ ,‬שמצד התוכן‬
‫הפנימי של ארבע המצוות שנמנו כאן‪ ,‬הן‬
‫שייכות לד' אותיות של שם הוי'‪ .‬ועל ידי‬
‫הבנת הקשר בין הפגם בעבירות הנ"ל לבין‬
‫האות אליה עבירה זו שייכת‪" ,‬יכול המשכיל‬
‫ללמוד לשאר עונות"‪ :‬מצד התוכן הפנימי של‬
‫תרי"ג המצוות‪ ,‬כל אחת מהן שייכת לאחת‬
‫האותיות של שם הוי'‪ .‬ונמצא‪ ,‬שמצד התוכן‬
‫הפנימי של כל עבירה שהאדם עושה נעשה‬
‫פגם כלשהו באחת האותיות של שם הוי'‪,‬‬
‫וממילא האדם "מתחייב" בתוכן הפנימי של‬
‫אחת מד' מיתות בית דין השייכת לאותה אות‬
‫בה פגם‪.‬‬
‫]ומכיוון שהביאור על דרך ה"סוד" עוסק‬
‫בתוכן הפנימי של המצוות ובתוכן הפנימי‬
‫של ד' המיתות‪ ,‬לכן‪ ,‬גם אם הפגם או החיסרון‬
‫הוא דק ועדין יותר )בדוגמת חיסרון בכוונת‬
‫אחדות ה' בקריאת שמע או בשעבוד המוח‬
‫והלב לקב"ה בתפילין וכיו"ב( – גם הוא פוגם‬
‫באחת האותיות של שם הוי' השייכת לאותה‬
‫שם עמ' לט‪.‬‬
‫‪" (51‬דהנה‪ ,‬ו' דשם הוי' הן בחינת המידות דאהבה‬
‫ויראה שהן בהתגלות הלב ‪ . .‬ובמצות הוא ענין מצות‬
‫ציצית‪ .‬דהנה אמרו רז"ל אין ציצית אלא לשון יוצא‪,‬‬
‫שהוא בחינת ההתגלות‪ .‬ויש לומר‪ ,‬שהן בחינת‬
‫מידות שהוא ענין הגילוי" – שם‪.‬‬
‫‪" (52‬דה' אחרונה הוא בחינת מלכות כידוע והוא‬
‫בחינת הדיבור‪ ,‬דיבור התורה ודיבור דתפילה כו'‪ .‬וגם‬
‫הוא ענין קבלת עול מלכות שמים לקיים רצונו ית'‬
‫בעשיית המצות ‪ . .‬וזהו ענין התפילה שהוא בחינת‬
‫"אם לא שויתי ודוממתי"‪ ,‬בחינת דומם‪ ,‬והיינו ענין‬
‫קבלת עול מלכות שמים" – שם עמ' מ'‪.‬‬
‫פרק ז'‬
‫מצווה‪.[53‬‬
‫זהו הטעם הפנימי מדוע אומרים בקריאת‬
‫שמע שעל המיטה‪ ,‬זמן התשובה של כל יום‬
‫בפרט‪ ,‬את נוסח הוידוי של קבלת ד' מיתות‬
‫בית דין‪ :‬עניינו של וידוי זה הוא לכפר ולנקות‬
‫את הפגמים הדקים הללו שנעשו באותיות‬
‫שם הוי'‪.‬‬
‫ועל ידי התבוננות בכל הפרטים הנ"ל‪ ,‬יוכל‬
‫האדם‪ ,‬גם זה שלא חטא ח"ו באיסור מיתה‬
‫או כרת‪ ,‬לבוא לידי "לב נשבר ונדכה"‪ ,‬ועל‬
‫ידי זה – "רוח נשברה"‪ ,‬תישבר רוח הסטרא‬
‫אחרא‪.‬‬
‫‪‬‬
‫כפי שהוזכר בתחילת הפרק‪ ,‬שני דברים‬
‫אלה – התעוררות הרחמים וביטוש והכנעת‬
‫הלב – הם "דרך האמת והישר" לעבודת‬
‫התשובה תתאה‪.‬‬
‫והביאור‪:54‬‬
‫שני דברים אלה מהווים שתי תנועות נפש‬
‫הפוכות‪ :‬רחמנות הוא רגש של התפשטות‬
‫וחסד‪ ,‬ואילו הביטוש הוא רגש של שבירה‬
‫וגבורה‪ .‬ולשם "בניין" הקבלת עול מלכות‬
‫שמים מחדש בנפש האדם‪ ,‬יש צורך בשתי‬
‫התנועות‪.‬‬
‫הטעם לכך הוא‪ ,‬מפני שקבלת עול מלכות‬
‫‪ (53‬כך עולה מהביאורים שהובאו בהערות‬
‫הקודמות‪ .‬וראה בעיונים‪.‬‬
‫‪ (54‬ראה הוספה לפרק זה סעיף ד'‪.‬‬
‫‪177‬‬
‫נעשית על ידי שני דברים‪ :‬א( הרגשת מלכותו‬
‫של המלך הקב"ה‪ .‬ב( הכנעת מציאות העבד‪,‬‬
‫האדם‪ .‬וכמו עבד שמקבל עליו עול אדונו‪,‬‬
‫שלכל לראש עליו לדעת ולהרגיש שזהו אדונו‬
‫והוא קנוי לו; אבל דבר זה בלבד אינו מספיק‪.‬‬
‫שהרי כאשר מידת ההפקירות והחופשיות‬
‫שלו תתחזק – הידיעה שיש אדון לא תגביל‬
‫אותו‪ .‬לכן קבלת עול האדון דורשת הכנעת‬
‫הישות של העבד כלפי האדון‪.‬‬
‫ושני עניינים אלה נעשים על ידי הרחמנות‬
‫ושבירת הלב‪:‬‬
‫על ידי הרחמנות על האלוקות שבנפשו‬
‫מתעורר ומתפשט האור האלוקי שבנפשו‬
‫)שהרי עצם רגש הרחמים‪ ,‬ש"יתמרמר על‬
‫זה מאוד מאוד"‪ ,‬מעורר ומגלה את בחינת‬
‫האלוקות שבנפשו שמצידה הירידה לגלות‬
‫מעיקה לו‪ ;(55‬ועל ידי ביטוש והכנעת הלב‬
‫– האדם מכניע את רגש הישות וההפקירות‬
‫שמצד נפשו הבהמית‪ ,‬דבר שמאפשר לקבלת‬
‫העול לחדור אל לבו פנימה‪.‬‬
‫ועל ידי שני דברים אלה‪ ,‬עבודת התשובה‬
‫של האדם בקבלת עול מלכות שמים תהיה‬
‫באופן של "דרך האמת והישר" – בפנימיות‬
‫לבבו‪ ,‬ועל ידי כך תשוב ה' תתאה למצבה‬
‫ומעמדה הקודם‪.‬‬
‫‪ (55‬ועניין זה עצמו פועל את היציאה של כוחות‬
‫הנפש האלוקית מהגלות בקליפה‪ .‬ראה ספר‬
‫המאמרים קונטרסים עמ' ‪" :270‬מרירות זו הוא מה‬
‫שעוקר רצונו מזה‪ .‬הנה במרירות זו ועקירת רצון זה‪,‬‬
‫הרי הוא לוקח החיות מהסטרא אחרא ומשיב ומחזיר‬
‫את אור הקדושה למקומו"‪.‬‬
‫‪178‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫פרק ז' ‪ -‬עיונים‬
‫מלבד שעל פי הסוד כל הפוגם באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב סקילה‪ ,‬והפוגם‬
‫באות ה"א כאילו נתחייב שריפה‪ ,‬ובאות וי"ו כאילו נתחייב הרג‪ ,‬ובאות ה"א אחרונה‬
‫כאילו נתחייב חנק‪.‬‬
‫בהוספה זו שעל דרך הסוד‪ ,‬מתרץ אדמו"ר הזקן שאלה שיכולה להתעורר‪ :‬הוסבר לעיל‬
‫שהטעם לאמירת נוסח הוידוי של ד' מיתות הוא מפני שעל ידי ריבוי עבירות קלות )או אפילו‬
‫על ידי עבירה שחז"ל השוו אותה לעבירה חמורה( – האדם מתחייב בתוכן של מיתת בית דין‪.‬‬
‫ולכאורה‪ ,‬אינו מובן‪ :‬וכי בכל יום האדם נכשל מחדש בדברים אלה שלכן צריך הוא להזכיר זאת‬
‫כל יום בעת עשיית החשבון נפש מכל אשר עבר עליו במשך היום? "אטו ברשיעי עסקינן"?‬
‫על כך מתרץ אדמו"ר הזקן‪ ,‬שישנו טעם על פי ה"סוד" מדוע אומרים נוסח זה בכל יום‪ :‬אמנם‬
‫אפשר לתרץ גם בפשטות יותר על פי המבואר בתניא חלק ראשון פרק כ"ט‪ ,‬שאף שאתמול‬
‫עשה האדם "תשובה נכונה‪ ,‬הרי עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות ‪. .‬‬
‫ולכן עכשיו בשעה זו שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא‪ ,‬מכלל שהיום לא נתקבלה‬
‫תשובתו ועונותיו מבדילים‪ .‬או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דליבא יותר"‪.‬‬
‫ועל דרך זה בנידון דידן‪ ,‬אפשר לומר שאמירת הוידוי היא בכדי שהאדם ישוב ויתעלה לדרגת‬
‫תשובה נעלית יותר‪.‬‬
‫אולם על פי דרך הסוד‪ ,‬הביאור לכך טוב יותר‪ :‬על פי המבואר בקבלה‪ ,‬שכל מצווה שייכת‬
‫לאחת האותיות של שם הוי' שכל אחת מהן שייכת לאחת מד' מיתות בית דין‪ ,‬נמצא‪ ,‬שאפילו‬
‫אם חסרה לאדם שלמות בכוונת המצוות ותוכנן הרוחני‪ ,‬בדקות או בדקות דדקות )דבר ששייך‬
‫גם אצל בעלי מדרגה לפי ערכם(‪ ,‬יש בכך משום פגם באות משם הוי' אליה שייכת מצווה זו‪,‬‬
‫ועליו לשוב בתשובה ולקבל על עצמו עבור זה מיתת בית דין השייכת לאות שפגם בה‪ .‬על פי‬
‫זה מובן טוב יותר מדוע בכל יום מחדש האדם צריך לקבל על עצמו ד' מיתות בית דין‪.‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא עמ' ‪(1246‬‬
‫‪179‬‬
‫פרק ז' ‪ -‬הוספה‬
‫ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל‪ ,‬הם ב' דברים דרך‬
‫כלל‪ :‬הא' הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים‪ ,‬על נשמתו ונפשו האלקית ‪. .‬‬
‫ועל מקורה במקור החיים הוא שם הוי' ב"ה ‪ . .‬והב'‪ ,‬לבטש ולהכניע הקליפה‬
‫וסטרא אחרא‪.‬‬
‫א‪ .‬כוונת אדמו"ר הזקן במה שכתב בריש‬
‫פרק ז' "ואולם דרך האמת והישר לבחינת‬
‫תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל" היא‪ ,‬שב'‬
‫הדברים המבוארים בפרק זה )לעורר רחמים‬
‫כו' והביטוש וההכנעה( הם הפועלים שעבודת‬
‫התשובה תתאה דהאדם‪ ,1‬תהי' באמת ובאופן‬
‫ישר )ואזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה‬
‫"מחזיר השפעת השכינה למקומה"‪ ,‬כמבואר‬
‫בסוף פרק ו'(‪.‬‬
‫וצריך ביאור‪ :‬מהו הקשר בין שני דברים‬
‫אלה לתוכן ענין התשובה‪" ,‬לשוב אל ה' בכל‬
‫לבו ובכל נפשו" "באמת ובלב שלם"‪) 2‬כמבואר‬
‫בפרק א' שזהו תוכן ענין מצוות התשובה( –‬
‫שלכן רק הם ה"דרך האמת והישר לבחינת‬
‫תשובה תתאה"?‬
‫כבר נתבאר כמה פעמים‪ ,‬שבכמה מקומות‬
‫נראה‪ ,‬שבהערות אאמו"ר על אגרת התשובה‬
‫כוונתו היא לא רק לבאר את דיוקי הלשונות‬
‫‪ (1‬ראה גם לקמן פ"י )צט‪ ,‬ב(‪ .‬ד"ה דרשו תרצ"א‬
‫)סה"מ קונטרסים ח"א קלה‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫‪ (2‬אגרת התשובה רפ"ד‪ .‬וראה לקמן הערה ‪.15‬‬
‫בספר התניא‪ ,‬אלא גם לרמז ביאור בתוכן‬
‫הכללי של הפרק והענין‪.‬‬
‫וכן יש לומר בעניננו‪ ,‬שביאור אאמו"ר על‬
‫תחילת פרק זה מבאר את התוכן הכללי של‬
‫הפרק‪.‬‬
‫וז"ל אאמו"ר בהערתו כאן‪" :3‬אמת הוא‬
‫תפארת‪ ,‬מדתו של יעקב‪ ,‬מדת הרחמים‪,‬‬
‫והישר הוא יסוד ‪ . .‬והם הם הראשים דמלכות‬
‫‪ . .‬מתפארת נמשכו חסדים לכתר מלכות‪,‬‬
‫ומיסוד נמשכו גבורות לדעת דמלכות ‪ . .‬זהו‬
‫שאמת והישר ‪ . .‬הם דרך לבחינת תשובה‬
‫תתאה ה"א תתאה בחינת מלכות‪ ,‬שהם‬
‫משיבים ומחזירים אותה למקומה"‪ .‬ואחר כך‬
‫מבאר "והיינו הב' דברים שאמר לקמן לעורר‬
‫רחמים העליונים כו'‪ ,‬רחמים הוא תפארת‬
‫בחינת אמת )ועיין לקמן באגרת הקודש פרק‬
‫ו'‪ ,‬ע"ש( ‪ . .‬ולבטש ולהכניע כו' שזהו בחינת‬
‫גבורות זבחי אלקים כו' הוא בחינת ישר‪,‬‬
‫יסוד‪ ,‬בחינת גבורות"‪.‬‬
‫‪ (3‬בלקוטי לוי יצחק לתניא עמ' לא‪.‬‬
‫‪180‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫הערה זו נותנת ביאור מדוע ב' הדברים‬
‫ד"לעורר רחמים ‪ . .‬ולבטש ולהכניע כו'"‪ ,‬הם‬
‫המביאים לשלמות בעבודת התשובה "לשוב‬
‫עד ה' בכל לבו"‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬
‫ב‪ .‬ביאור הדבר‪:‬‬
‫בגדר מצות תשובה כתב אדמו"ר הזקן‬
‫לעיל )פרק א'‪" (4‬שיגמור בלבו ‪ . .‬לבל ישוב‬
‫עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור‬
‫עוד מצות המלך חס ושלום הן במצוות עשה‬
‫הן במצוות לא תעשה"‪ ,‬שמזה מובן‪ ,‬שעיקר‬
‫ענין התשובה הוא קבלת עול מלכות שמים‬
‫וקבלת עול מצות‪.5‬‬
‫דהנה בכל מעשה עבירה‪ ,‬יש בו פריקת‬
‫עול מלכות שמים‪ ,‬דאם הי' עליו עולו יתברך‪,‬‬
‫הי' מושל ברוח תאוותו כו' מצד עול מלכות‬
‫שמים‪ ,‬כמו עבד‪ ,‬דאף שבהפקירא ניחא לי'‪,6‬‬
‫הרי הוא כופה את עצמו מחמת עול אדונו‬
‫שעליו‪ .‬ולכן‪ ,‬ראשית ענין התשובה‪" ,‬לשוב‬
‫אל ה'"‪ ,‬היא לקבל עליו מחדש את עול‬
‫מלכותו יתברך‪.‬‬
‫וזוהי השייכות דתשובה תתאה לה"א‬
‫תתאה שבנפש — כי ה"א תתאה היא מדת‬
‫מלכותו יתברך‪ ,7‬ובעבודת האדם היא קבלת‬
‫עול מלכותו יתברך‪.‬‬
‫וזה מתאים עם דברי אדמו"ר הזקן‬
‫לעיל‪ ,8‬דה"א תתאה בנפש האדם קאי על‬
‫עסק התורה והמצות במעשה — כי קבלת‬
‫עול מלכות שמים שייכת למעשה‪ ,‬כמו עבד‬
‫‪ (4‬צא‪ ,‬ריש עמוד א'‪.‬‬
‫‪ (5‬ראה המשך תרס"ו ע' ב‪ .‬וראה לעיל בהוספה‬
‫לפרק ג' הערה ‪.14‬‬
‫‪ (6‬גיטין יג‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (7‬כבאגרת התשובה לעיל )פרק ד' — צד‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫‪ (8‬שם )צה‪ ,‬א(‪.‬‬
‫שמקבל עליו עול אדונו‪ ,‬שאין קבלת העול‬
‫משנה את פנימיותו )שכלו ומדותיו( — שהרי‬
‫גם אחרי קבלת העול "בהפקירא ניחא לי'" —‬
‫אלא שבנוגע למעשה בפועל מתנהג כפי רצון‬
‫אדונו; וכן הוא בעבודת השם‪ ,‬שקבלת עול‬
‫מלכות שמים היא )בעיקר( בנוגע למעשה‬
‫האדם‪ ,‬כלשון אדמו"ר הזקן הנזכר לעיל‬
‫"שלא יעבור ‪ . .‬מצות המלך חס ושלום הן‬
‫במצוות עשה הן במצוות לא תעשה"‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה‪ ,‬כשם שמצינו בנוגע לה"א תתאה‬
‫)ספירת המלכות( למעלה‪ ,‬ש"בנינה" הוא‬
‫על ידי הספירות שלמעלה ממנה )וכמבואר‬
‫בהערת אאמו"ר‪ ,‬ש"תפארת" ו"יסוד" הם‬
‫"הראשים דמלכות"( — על דרך זה צריך‬
‫לומר גם לענין ה"א תתאה שבנפש‪ ,‬קבלת‬
‫עול מלכותו יתברך‪ ,‬דעם היות שקבלת‬
‫עול )בפועל( שייכת ל"מעשה" וחיצוניות‬
‫האדם‪ ,‬מכל מקום‪" ,‬בנין" מדת הקבלת עול‬
‫שבאדם הוא על ידי הפנימיות שלו )שלמעלה‬
‫ממעשה(‪.‬‬
‫ויש לומר הביאור בזה‪:‬‬
‫ענין קבלת עול מלכותו יתברך שאצל‬
‫ישראל‪ ,‬אינו דבר חיצוני לבד )שכופה את‬
‫עצמו להתנהג כפי רצון המלך ושלא למרוד‬
‫במלכותו יתברך(‪ ,‬אלא הוא בפנימיותו ועד‬
‫שמושרש בפנימיות נפשו‪ ,9‬דלהיות ש"חלק‬
‫הוי' עמו ‪ . .‬חלק משם הוי' ברוך הוא"‪ ,10‬וכל‬
‫אחד מישראל מקושר אליו יתברך בפנימיות‬
‫נפשו‪ ,‬הרי מלכותו יתברך נרגשת בנפשו והוא‬
‫מקבל עליו עולו יתברך‪.‬‬
‫וזהו גם כן מה שכותב אדמו"ר הזקן כאן‬
‫"ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה‬
‫‪ (9‬ראה לקוטי שיחות חלק ח' עמוד ‪ 128‬ואילך‪.‬‬
‫ועוד‪.‬‬
‫‪ (10‬אגרת התשובה ריש פרק ד' )צג‪ ,‬סע"ב(‪.‬‬
‫פרק ז' ‪ -‬הוספה‬
‫תתאה כו' הם שני דברים כו'"‪:‬‬
‫ב' הדברים ד"לעורר רחמים כו' לבטש‬
‫ולהכניע כו'"‪ ,‬הם ה"פנימיות" דקבלת עול‬
‫והיא "נבנית" על ידם ]על דרך ש"תפארת"‬
‫ו"יסוד" הם "הראשים דמלכות" ובונים‬
‫אותה[‪ ,‬כדלקמן סעיף ה'; ולכן נדרשים‬
‫לבחינת תשובה תתאה שני דברים אלה‪,‬‬
‫כי לאחרי שאדם פרק מעליו עולו יתברך‪,‬‬
‫הרי מובן‪ ,‬שכדי לתקן זה ו"לבנות" מחדש‬
‫את מדת הקבלת עול‪ ,‬צריכים לתקן הפגם‬
‫מעיקרו‪ ,‬שהקבלת עול שלו תהיה מצד‬
‫פנימיות נפשו‪.11‬‬
‫ובזה מובן דיוק לשון אדמו"ר הזקן ")דרך(‬
‫האמת והישר"‪:‬‬
‫אף על פי שקיום "מצות התשובה" הוא על‬
‫ידי עצם קבלת עול מלכותו ית' )ואין נפקא‬
‫מינה אופן הקבלת עול או סיבתו( — כי "מצות‬
‫התשובה ‪ . .‬היא עזיבת החטא בלבד"‪ — 12‬מכל‬
‫מקום‪ ,‬כדי שתהי' "באמת" הרי זה רק אם היא‬
‫באופן שהקבלת עול קשורה ו"דבוקה" עם‬
‫פנימיות נפשו‪ .‬דנוסף לזה שרק אז יש לה‬
‫קיום )"שפת‪ 13‬אמת תכון לעד"( — כי באם‬
‫הקבלת עול שלו היא רק באופן חיצוני הרי‬
‫עלול ביותר שלא יהי' לה קיום‪ ,‬כיון שמצד‬
‫נפשו "בהפקירא ניחא לי'" — הנה עוד זאת‪,‬‬
‫שעצם הגדר ד"אמת" מורה שנעשה מצד‬
‫הפנימיות שלו‪.‬‬
‫‪ (11‬ראה גם לקמן בהוספה ב' לפרק ח'‪ .‬וראה‬
‫שם בארוכה‪ ,‬שעל פי זה מובן מה שכתוב לעיל ריש‬
‫פרק ד'‪ ,‬שגם בשביל ביאור "התחלת מצות התשובה‬
‫ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם‪ ,‬ההכרח לבאר‬
‫היטב בהרחבת הביאור ‪ . .‬מלת תשובה על דרך הסוד‬
‫תשוב ה'"‪ .‬עיין שם בארוכה‪.‬‬
‫‪ (12‬אגרת התשובה פרק א' )צא‪ ,‬ריש עמוד א'(‪.‬‬
‫‪ (13‬לשון הכתוב — משלי יב‪ ,‬יט‪ .‬וראה לעיל חלק‬
‫א' סוף פרק י"ג )יט‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪181‬‬
‫]כלומר‪ ,‬מלבד זאת שעל ידי העניין הנזכר‬
‫לעיל הקבלת עול תהיה באופן תמידי‪ ,‬והיינו‬
‫שה"אמת" היא עניין בקבלת עול‪ ,‬הרי על‬
‫ידי זה גם שייכותה לאדם היא אמיתית יותר‪.‬‬
‫הביטול קשור למהותו הפנימית‪ ,‬זה אמיתי‬
‫בו[‪.‬‬
‫ואז התשובה היא באופן של "דרך ‪. .‬‬
‫הישר"‪ :‬ענינו של "ישר" הוא — שהתשובה‬
‫אינה בגלל סיבה מבחוץ ]להעיר מתשובת ר'‬
‫אלעזר בן דורדייא‪ ,[14‬אלא מצד האדם עצמו‪.‬‬
‫ובנוגע לעניננו‪ :‬סתם קבלת עול )חיצונית(‬
‫הרי סיבתה אימת האדון )שחוץ להעבד(;‬
‫מה שאין כן כשהקבלת עול היא תוצאה‬
‫מהתקשרות הפנימית של הנפש בו יתברך‪,‬‬
‫הרי זה "דרך ‪ . .‬הישר"‪ ,‬שהוא ענין בהאדם‬
‫עצמו‪.15‬‬
‫ד‪ .‬על פי הנזכר לעיל‪ ,‬יש לבאר הטעם‬
‫שדוקא ב' דברים אלה — "לעורר רחמים‬
‫כו' לבטש ולהכניע כו'" — הם ה"דרך האמת‬
‫והישר" להעבודה דתשובה תתאה‪:‬‬
‫ענין קבלת עול מלכות קשור‪ ,‬בכללות‪ ,‬עם‬
‫ב' ענינים‪ :‬א( הרגשת מלכותו ית'‪ ,‬ב( הכנעת‬
‫מציאות העבד‪ .‬ועל דרך עבד שמקבל עליו‬
‫עול אדונו‪ ,‬שראשית כל עליו לדעת ולהרגיש‬
‫שזהו אדונו והוא קנוי אליו; אבל זה בלבד‬
‫אינו מספיק‪ ,‬דאם מדת ההפקירות שלו היא‬
‫חזקה‪ ,‬הרי הידיעה שזהו אדונו לא תוכל‬
‫‪ (14‬עבודה זרה יז‪ ,‬א‪ .‬וראה לעיל חלק א' סוף‬
‫פרק מ"ג שזהו "הוראת שעה" ואין זה "סדר העבודה‬
‫הקבועה ותלוי' בבחירת האדם"‪.‬‬
‫‪ (15‬ועל פי זה יש לומר שב' הלשונות ")דרך(‬
‫האמת והישר" הם לנגד ב' הלשונות שהתחיל בו‬
‫לעיל )ריש פרק ד'( בביאור ענין התשובה על דרך‬
‫הסוד )תשוב ה'( — ")לשוב עד ה'( באמת ובלב‬
‫שלם"‪ .‬וראה לקמן בסוף הביאור‪.‬‬
‫‪182‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫להגבילו‪ ,‬וקבלת עול האדון דורשת הכנעת‬
‫ישות ומציאות העבד כלפי האדון‪.‬‬
‫והם שני הענינים ד"חסדים" ו"גבורות"‬
‫)ה"בונים" את המלכות(‪" :‬חסד" ענינו גילוי‪,‬‬
‫והוא התגלות המלך‪ ;16‬ו"גבורה" היינו הכנעת‬
‫האדם‪ ,‬שעל ידי זה עול המלך מתקבל בנפשו‬
‫וחודר ללבו‪.16‬‬
‫וכך הוא בענין התשובה‪ ,‬שכדי שהאדם‬
‫יוכל לתקן מדת ה"קבלת עול מלכות" שלו‬
‫— הרי זה על ידי "ב' דברים דרך כלל‪ ,‬הא'‬
‫הוא לעורר רחמים כו' על נשמתו כו' והב'‬
‫לבטש ולהכניע הקליפה כו' על ידי לב נשבר‬
‫ונדכה"‪:‬‬
‫זה שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמנות‬
‫על בחינת אלקות שבנפשו ושלמעלה" מורה‪,‬‬
‫שהאלקות מאיר בנפשו )דאם לא כן לא הי' זה‬
‫מעיק לו עד ש"יתמרמר על זה מאד מאד"‪(17‬‬
‫— בחי' "חסד";‬
‫וענין הביטוש וההכנעה על ידי לב נשבר‬
‫ונדכה הוא ענין ה"גבורה"‪ 18‬הנצרך לקבלת‬
‫עול‪ ,‬שעל ידי זה נקבע ה"עול" בלבו פנימה‪.‬‬
‫וזוהי גם השייכות לשתי הלשונות "אמת"‬
‫ו"ישר" )שהם שני הדברים ד"לעורר רחמים‬
‫‪ (16‬מתאים לזה ש"מתפארת נמשכו חסדים‬
‫לכתר מלכות"‪ ,‬שזהו ענין התגלות המלך; והגבורות‬
‫נמשכות לדעת דמלכות‪ ,‬ענין הפנימיות‪.‬‬
‫‪ (17‬אגרת התשובה פרק ז' )צז‪ ,‬ריש עמוד א'(‪.‬‬
‫‪ (18‬על פי זה מובן מה שכתב אדמו"ר הזקן לקמן‬
‫בהפרק )גבי הענין ד"זבחי אלקים רוח נשברה"(‬
‫"כי כל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי' היא מדת‬
‫הרחמים אבל לשם אלקים היא מדת הדין כו' כי אם‬
‫לשבר כו'" — דלכאורה למאי נפקא מינה כאן? אלא‬
‫להדגיש‪ ,‬שקרבן אינו שייך לענין הב' כאן )המשכת‬
‫גבורות במלכות(‪ ,‬כי קרבן הוא לשם הוי' שהיא מדת‬
‫הרחמים )ענין הא'(‪.‬‬
‫כו' לבטש ולהכניע כו'"‪ ,‬כביאור אאמו"ר( —‬
‫כפירושם הפשוט‪:‬‬
‫ה"אמת" שבעבודת התשובה דהאדם‪ ,‬הוא‬
‫ענין הבא מלמעלה‪ .‬וענין זה מרמז אאמו"ר‬
‫על ידי הציון ]על הענין ש"רחמים הוא‬
‫תפארת בחי' אמת"[ — "ועיין לקמן באגרת‬
‫הקודש פרק ו'‪ .‬עיין שם"‪:‬‬
‫‪19‬‬
‫באגרת הקודש שם מבואר דדחילו‬
‫ורחימו הבאות מלמעלה "הן הנקראות‬
‫בשם אמת ‪ . .‬שהוא )ית'( אמת האמיתי וכל‬
‫האמת שבנבראים כלא חשיבי קמי'‪ .‬אך איזה‬
‫הדרך שיזכה האדם לאמת ה'‪ ,‬הנה הוא על‬
‫ידי שיעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ‬
‫שבנפשו כו'"‪ .‬וכן הוא בעניננו‪ ,‬שבכדי‬
‫שהתשובה תהי' באמת הרי זה על ידי גילוי‬
‫אמת ה'‪ ,‬אלא שהדרך לזכות לגילוי זה הוא‬
‫על ידי שמעורר "רחמים העליונים ‪ . .‬על‬
‫נשמתו כו'"‪;20‬‬
‫ו"ישר" היינו זה שהתשובה )וקבלת עול‬
‫מלכותו( היא בהאדם עצמו‪ ,‬כנזכר לעיל‪,‬‬
‫ולכן‪ ,‬נוסף על התעוררות רחמים רבים‬
‫)הגורם לגילוי אמת ה' מלמעלה(‪ ,‬צריך‬
‫להיות ענין הביטוש וההכנעה‪ ,‬על ידי לב‬
‫נשבר ונדכה‪ ,‬שעל ידי זה התשובה וקבלת‬
‫עול מלכותו נרגשת בפנימיותו‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 80‬ואילך(‬
‫‪ (19‬קי‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (20‬ויש לומר‪ ,‬שבציון זה לאגרת הקודש נרמז‬
‫עוד ענין‪ ,‬דלכאורה‪ ,‬כיון שעל ידי עונות הפריד‬
‫האדם את עצמו מאלקות )כנזכר לעיל פרק ו'‬
‫שעונות מבדילים(‪ ,‬איך אפשר לו להרגיש בנפשו‬
‫גילוי מלכותו יתברך )הפועל שתשובתו וקבלת עול‬
‫מלכותו תהי' באמת(? ועל זה מציין לאגרת הקודש‪,‬‬
‫שהתעוררות רחמים דהאדם היא אתערותא דלתתא‬
‫שעל ידה נמשך "אמת ה' לעולם"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫פרק ז' ‪ -‬הוספה‬
‫‪183‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫ביאור תפקידם של שני עניינים אלו – )א( "לעורר רחמים העליונים ממקור‬
‫הרחמים" וכו'‪) ,‬ב( "לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא" – כ"דרך האמת והישר"‬
‫המביאה לעבודת התשובה‪:‬‬
‫עיקר עניין התשובה הוא קבלת עול מלכות שמים מחדש לאחר פריקת העול‬
‫בשעת העבירה )"לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית'‪ ,‬ולא יעבור עוד מצות‬
‫המלך חס ושלום"(‪ .‬מכאן נובעת ההקבלה בין "תשובה תתאה" לספירת המלכות‬
‫)"ה"א תתאה"(‪.‬‬
‫וכשם שספירת המלכות שלמעלה "נבנית" על‪-‬ידי הספירות שלמעלה ממנה‬
‫)ספירת התפארת וספירת היסוד‪ ,‬הממשיכות במלכות חסדים וגבורות( – כך יש‬
‫להבטיח שקבלת עול מלכות שמים זו לא תהיה חיצונית בלבד‪ ,‬אלא תיבנה מתוך‬
‫פנימיות נפשו של האדם‪.‬‬
‫קבלת עול מלכות שמים פנימית דורשת שני תנאים‪) :‬א( הרגשת גילוי מלכותו‬
‫ית' )בחי' "חסד"(‪) ,‬ב( ביטול והכנעה כלפיו כעבד כלפי אדוניו )בחי' "גבורה"(‪.‬‬
‫ואלו הן שתי העבודות הפנימיות שמביא אדמו"ר הזקן כאן‪:‬‬
‫א( "לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו"‪ ,‬עד ש"יתמרמר על זה‬
‫מאד מאד" – דבר המורה על כך שהאלוקות מתגלה ומאירה בנפשו )בחי' "חסד"(‪.‬‬
‫ב( "לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא" – ביטול והכנעה כלפי הבורא )בחי'‬
‫"גבורה"(‪.‬‬
‫‪185‬‬
‫פרק ח'‬
‫הפרק הקודם עסק באופן עבודת התשובה של האדם‪ .‬ונתבאר‪ ,‬ש"דרך האמת והישר"‬
‫לבוא לעבודת תשובה תתאה "נכונה" היא על ידי שני דברים‪ :‬לעורר רחמים רבים על‬
‫נשמתו‪ ,‬ולשבור את הקליפה והסטרא אחרא על ידי לב נשבר‪ .‬שני עניינים אלה באים‬
‫על ידי ההתבוננות של האדם במה שגרם לנשמתו ומקורה בחטאיו‪ .‬ו"תשובה נכונה" זו‪,‬‬
‫מחברת מחדש את "חבל ההמשכה"‪ ,‬ומשיבה את ה' תתאה מהגלות בהסטרא אחרא‪,‬‬
‫כמבואר בסוף פרק ו'‪.‬‬
‫בתחילת פרק זה מדובר אודות ההמשכה האלוקית המיוחדת הנמשכת על ידי עבודת‬
‫התשובה‪ .‬על ידי "תשובה נכונה" והתעוררות הרחמים של האדם ובקשתו מעומק‬
‫הלב "כרוב רחמיך מחה פשעי" – מתעוררים למעלה י"ג מידות הרחמים ונמשכים אל‬
‫האדם‪ .‬המשכה נעלית זו היא מקור הסליחה לאדם‪ ,‬והיא גם זו שמשלימה את ניקוי‬
‫הנפש ומקורה מהפגמים שעשו העבירות‪ .‬ועל ידי כך ה' תתאה שבה למקומה בשלמות‬
‫ומתייחדת עם האותיות העליונות – יה"ו – של שם הוי'‪.‬‬
‫בהמשך הפרק‪ ,‬מתחיל אדמו"ר הזקן בביאור עניינה של תשובה עילאה‪.‬‬
‫והנה אחרי העמקת הדעת בכל‬
‫הנ"ל‪ ,‬יוכל לבקש באמת מעומקא‬
‫דלבא "כרוב רחמיך מחה פשעי‬
‫וגו'"‪ ,1‬כי אזי תקבע בלבו באמת גודל‬
‫הרחמנות על בחינת אלקות שבנפשו‬
‫ושלמעלה כנזכר לעיל‪.‬‬
‫על ידי שירגיש בלבו גודל הרחמנות על‬
‫האלוקות שבנפשו‪ ,‬בקשתו "כרוב רחמיך‬
‫מחה פשעי"‪ ,‬הנאמרת בזמן תיקון חצות‬
‫‪ (1‬תהילים נא‪ ,‬ג‪.‬‬
‫וקריאת שמע שעל המיטה‪ ,‬זמן התשובה‬
‫שבכל יום‪ ,‬תהיה מעומקא דליבא ממש‪.‬‬
‫ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג‬
‫מדות הרחמים‪ ,‬הנמשכות מרצון‬
‫העליון ב"ה הנרמז בקוצו של יו"ד‬
‫שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה‬
‫הנשפעת מאותיות שם הוי'‪.‬‬
‫על ידי בקשת "מחה פשעי" מעומק הלב‪,‬‬
‫האדם מעורר וממשיך אליו את הגילוי של‬
‫"י"ג מדות הרחמים"‪ ,‬שהם מקור הרחמים‬
‫שלמעלה מכל הגבלה‪ ,‬גם ההגבלה הדקה‬
‫‪186‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ביותר של עשר הספירות )כמודגש בדברי‬
‫אדמו"ר הזקן‪ ,‬שי"ג מידות הרחמים נמשכות‬
‫ושייכות לרצון העליון "שלמעלה מעלה"‬
‫מעשר הספירות המרומזות בד' אותיות שם‬
‫הוי'(‪.‬‬
‫ומהתגלות זו נמשכת לאדם המחילה‬
‫והסליחה על חטאיו‪ .2‬שכיוון שהאור האלוקי‬
‫שברצון העליון הוא למעלה מציור האותיות‪,‬‬
‫הוא בלתי מוגבל כלל‪ ,‬עד שמציאות‬
‫התחתונים ומעשיהם אינה תופסת מקום‬
‫אצלו‪ ,‬לכן נמשכת משם המחילה והסליחה‪.‬‬
‫ולכן הי"ג מדות הרחמים מנקים כל‬
‫הפגמים‪ ,‬וכמ"ש‪" 4‬נושא עון ופשע‬
‫ונקה"‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫בנוסף להמשכת הסליחה לאדם הנמשכת‬
‫מדרגה נעלית זו של י"ג מידות הרחמים‪,‬‬
‫‪ (2‬ראה בהוספה א' לפרק זה תחילת סעיף ב'‪.‬‬
‫ועניין המחילה הוא "החזרת הרצון שנסתלק על ידי‬
‫העוונות ‪) . .‬ורצון חדש זה הוא( מבחינת רעוא דרעוין‬
‫מקור הרצונות שממנו נמשך השראת הרצון מחדש"‬
‫– דרך מצותיך לט‪ ,‬ב‪ .‬וראה גם לקוטי תורה אחרי‬
‫כו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (3‬יש לומר‪ ,‬שכוונתו ב"כל הפגמים" היא להדגיש‬
‫— דגם הפגמים דזדונות‪ ,‬שאין קרבן מועיל עליהם‪,‬‬
‫מתנקים על ידי י"ג מידות הרחמים שנמשכים על ידי‬
‫התשובה‪.‬‬
‫ובזה יובן מה שמביא הפסוק "ונושא עון ופשע‬
‫ונקה" ומשמיט תיבת "וחטאה" — כי לתיקון פגם‬
‫ד"חטאה" )שוגג(‪ ,‬אין מוכרח הגילוי די"ג מידות‬
‫הרחמים‪ .‬ומה שבפסוק הזכיר תיבת "וחטאה"‪,‬‬
‫יש לומר שהוא מצד סוף הפסוק‪ :‬נקה לא ינקה —‬
‫מנקה לשבים ולא ינקה לשאינם שבים‪ ,‬ולכן הזכיר‬
‫תיבת וחטאה כדי להורות שגם על חטאה אינו מנקה‬
‫לשאינם שבים‪ ,‬וגם על שוגג צריך תשובה )לקוטי‬
‫שיחות חלק לט עמ' ‪ 152‬הערה ‪.(5‬‬
‫‪ (4‬שלח יד‪ ,‬יח‪.‬‬
‫המשכה זו גם משלימה‪ 5‬את ניקוי הפגם‬
‫שנעשה באותיות שם הוי' על ידי העבירה‪.‬‬
‫כמו שנאמר על י"ג מידות הרחמים – "נושא‬
‫עון ופשע ונקה"‪.‬‬
‫הטעם‪ 6‬שבשביל שלמות ניקוי הפגמים‬
‫צריך להגיע דווקא לי"ג מידות הרחמים‬
‫הנמשכות מרצון העליון שלמעלה מד'‬
‫האותיות‪ ,‬הוא מפני שעל ידי העבירה‪ ,‬האדם‬
‫פגם בכל ד' האותיות של שם הוי'‪ ,‬עשר‬
‫הספירות‪ .‬אמנם עיקר הפגם הוא בה' תתאה‪,‬‬
‫שהיא המקור לירידת נשמת האדם לעולם‬
‫הזה‪ ,7‬אולם באופן כללי נעשה פגם בכל ד'‬
‫האותיות‪.8‬‬
‫לכן‪ ,‬בכדי לנקות את הלכלוך שנעשה‬
‫על ידי העבירה באותיות שם הוי'‪ ,‬יש צורך‬
‫להגיע לדרגה באלוקות שלמעלה מכל ד'‬
‫האותיות בה העבירה לא פגמה כלל‪ .‬זו‬
‫הסיבה ששלמות תיקון הפגם בד' אותיות‬
‫שם הוי'‪ ,‬הוא על ידי ההמשכה מי"ג המידות‬
‫השייכות לבחינת הרצון העליון שלמעלה מד'‬
‫האותיות‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬מלשון אדמו"ר הזקן כאן משמע‪,‬‬
‫שלהמשכה זו יש כן שייכות מסוימת לד'‬
‫אותיות שם הוי'‪ .‬כמודגש בכך שחזר וכתב‬
‫‪ (5‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף א' מהי משמעות‬
‫הניקוי והתיקון שנעשה על ידי המשכת י"ג מידות‬
‫הרחמים מלמעלה‪ ,‬בנוסף לתיקון הפגם שנעשה כבר‬
‫על ידי עבודת התשובה של האדם‪ ,‬כמבואר בסוף‬
‫פרק ו'‪.‬‬
‫‪ (6‬ראה באריכות בעניין זה בהוספה א' לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (7‬כמבואר בפרקים ה'‪-‬ו'‪.‬‬
‫‪ (8‬כי בכל חטא מעורבים )בכללות( כל כוחות‬
‫הנפש השייכות לכל ד' האותיות – ראה לעיל‬
‫בהוספה א' לפרק ד' הערה ‪ .15‬ובעיונים לפרק ה'‬
‫סוף סעיף ב'‪.‬‬
‫פרק ח'‬
‫כאן‪ ,9‬שבחינת רצון העליון נרמז בקו"ץ שעל‬
‫היו"ד‪ .‬כלומר‪ ,‬ישנה איזושהי שייכות‪ ,‬בבחינת‬
‫"רמז" על כל פנים‪ ,‬בין רצון העליון לאותיות‬
‫שם הוי'‪.‬‬
‫הטעם לכך הוא‪ ,‬מפני שמטרת התיקון‬
‫והכפרה היא לנקות את הפגם שנעשה‬
‫באותיות עצמן‪ .‬לשם כך‪ ,‬יש צורך שלהמשכה‬
‫מלמעלה לנקות את הפגם תהיה שייכות‬
‫כלשהי לאותיות‪ .‬רק כך הן עצמן יוכלו‬
‫להתנקות‪ .‬אם שורש ההמשכה יהיה למעלה‬
‫לגמרי משייכות לעניינן של האותיות – הוא‬
‫לא יוכל לפעול תיקון באותיות עצמן‪ ,‬שהרי‬
‫הוא למעלה לגמרי מהן‪.‬‬
‫ושוב אין יניקה להחיצונים והסטרא‬
‫אחרא מהשפעת ה"א תתאה כנ"ל‪.‬‬
‫על ידי שלמות ניקיון הפגמים שנעשו‬
‫– נעשית שלמות ההיבדלות של השפעת ה'‬
‫תתאה מהסטרא אחרא‪ ,‬ושוב אין להם כל‬
‫אפשרות להיאחז בה ולינוק חיות ממנה‪.10‬‬
‫)ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה‬
‫להתייחד ביה"ו וד"ל‪.(11‬‬
‫מלבד התיקון שנעשה באות ה' תתאה‬
‫כשלעצמה על ידי עבודת התשובה של האדם‬
‫– מה שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים‬
‫"באמת ובלב שלם"‪) 12‬כמבואר בסוף פרק ו'‬
‫‪ (9‬לאחרי שכתב זאת כבר בפרק ד'‪.‬‬
‫‪ (10‬ראה ספר המאמרים תר"ס עמ' קג‪" :‬על‬
‫ידי תשובה ‪ . .‬ממשיך בחינת י"ג מידות הרחמים‬
‫לדחות את הרע ולא יוכלו לינק עוד מהקדושה"‪.‬‬
‫ובדרך מצותיך לח‪ ,‬א‪" :‬על ידי המשכת אור אין סוף‬
‫מלמעלה ‪ . .‬המקיף מסמא עיני החיצונים שלא ינקו‬
‫עוד" וראה בעיונים לפרק זה סעיף א'‪.‬‬
‫‪ = (11‬ודי למבין‪.‬‬
‫‪ (12‬ראה לעיל בתחילת פרק ז'‪ ,‬שעבודת הקבלת‬
‫‪187‬‬
‫ובפרק ז'( – הרי על ידי המשכת י"ג מידות‬
‫הרחמים מלמעלה נעשית שלמות בתיקון‬
‫וניקוי הפגמים‪ ,‬ואזי שבה ה' תתאה למקומה‬
‫בשלמות – היא מתייחדת שוב באותיות יה"ו‬
‫שלמעלה ממנה‪.13‬‬
‫עול שייכת לתיקון עניינה של ה' תתאה מצד עצמה‪,‬‬
‫כי ה' תתאה היא מדת מלכותו ית'‪ ,‬ובעבודת האדם‬
‫היא קבלת עול מלכותו ית'‪ .‬ראה שם ביאור העניין‪.‬‬
‫וראה הערה הבאה‪.‬‬
‫‪ (13‬משמעות הוספה זו של השבת ה' תתאה )לא‬
‫רק למקומה כשלעצמה להיות אות בשם הוי' ללא‬
‫לבושים המסתירים‪ ,‬אלא( לשוב ולהתייחד עם‬
‫האותיות שלמעלה ממנה בנוגע לאדם‪" :‬הענין דה"א‬
‫תתאה בפני עצמה )בעבודת האדם( הוא הביטול‬
‫דקבלת עול מלכות שמים מצד בחינת הנשמה‬
‫המלובשת בגוף; ואילו הענין ד"תשוב ה"א תתאה‬
‫למקומה להתייחד ביה"ו" הוא‪ ,‬שהביטול דקבלת‬
‫עול )ה"א תתאה( יהי' באופן שיורגש בו שהוא קשור‬
‫ומיוחד עם ה"תכלית היחוד" שמצד עצם הנשמה‪,‬‬
‫האותיות יה"ו" )הוספה ב' לפרק זה סעיף ח'(‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬יש את התיקון שנעשה באות ה' תתאה‬
‫מצד עצמה‪ ,‬מה שהיא יוצאת מהגלות בידי הסטרא‬
‫אחרא‪ .‬דבר זה נעשה על ידי קבלת עול מלכות‬
‫שמים שהיא תוכנה הכללי של תשובה תתאה; ויש‬
‫שלב נוסף בהשבת ה' תתאה למקומה – מה שהיא‬
‫שבה להתייחד עם האותיות שלמעלה ממנה‪ .‬והיינו‬
‫שבמידה מסוימת‪ ,‬מורגש בקבלת עול מלכות שמים‪,‬‬
‫האיחוד העצמי של הנשמה עם הקב"ה כפי שהוא‬
‫מצד עצמיות הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף‪,‬‬
‫המרומזת באותיות יה"ו )ראה בעיונים לפרק ה' סוף‬
‫סעיף ב'(‪.‬‬
‫ומהמשך הדברים בפרק זה משמע‪ ,‬שדבר זה‬
‫נעשה דווקא לאחר שלמות ניקיון הנפש מהפגמים‬
‫על ידי המשכת י"ג מידות הרחמים מלמעלה‪ .‬רק‬
‫לאחר ההיבדלות המוחלטת מהרע על ידי הגילוי‬
‫מלמעלה נעשית שלמות בהשבת ה' תתאה‪ :‬נרגש בה‬
‫הקשר העצמי עם הקב"ה‪ ,‬כפי שהוא מצד האותיות‬
‫יה"ו שלמעלה משורש המשכת הנפש למטה להיות‬
‫"מציאות אדם"‪.‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫‪188‬‬
‫וכן ממש למטה בנפש האלקית‬
‫שבאדם שוב אין עונותיכם מבדילים‪,‬‬
‫וכמו שכתוב "ונקה"‪ ,‬מנקה הוא‬
‫לשבים‪ ,14‬לרחוץ ולנקות נפשם‬
‫מלבושים הצואים הם החיצונים‪,‬‬
‫כמ"ש בגמ' מלפפתו וכו'‪.15‬‬
‫כשם שניקוי הפגמים הנעשה על ידי‬
‫המשכת י"ג מידות הרחמים גורם שיותר "אין‬
‫יניקה להחיצונים" מהשפעת ה' תתאה‪ ,‬ואזי‬
‫היא שבה למקומה בשלמות – כך גם בנוגע‬
‫לנפשו של האדם למטה‪ :‬על ידי המשכת‬
‫בחינה נעלית זו‪ ,‬מתנקה לגמרי הנפש‬
‫האלוקית שבאדם מה"לבושים הצואים"‬
‫שנדבקים ומלפפים אותה על ידי העבירה‪,‬‬
‫ובשלב זה נשלמת חזרת הנפש האלוקית‬
‫מהגלות למקומה האמיתי‪ ,‬כך שאין מציאות‬
‫כלל של "עונותיכם מבדילים"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עד כאן נתבאר עניינה של עבודת התשובה‬
‫ועל פי זה מובן מדוע ביאור מילת התשובה על‬
‫דרך הסוד‪ ,‬שתוכנו הוא לכאורה תוצאה מהתשובה‬
‫שנפעלת באותיות שם הוי' ואין זה שייך לכאורה‬
‫לעבודת האדם – נוגע ל"התחלת מצוות התשובה"‬
‫)כלשון אדמו"ר הזקן בריש פרק ד'(‪ :‬שלמות‬
‫התשובה עצמה‪ ,‬שהיא קבלת עול מלכות שמים‪,‬‬
‫נעשית דווקא כאשר ה' תתאה שבה להתייחד‬
‫עם אותיות יה"ו‪ ,‬שאז הביטול וההתמסרות לעול‬
‫המלכות עמוקים ופנימיים הרבה יותר )ראה על דרך‬
‫זה בעיונים לפרק זה סעיף ב'(‪.‬‬
‫‪ (14‬ראה יומא פו‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (15‬סוטה ג‪ ,‬ב‪ .‬ושם‪" :‬כל העובר עבירה אחת‬
‫בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין"‪.‬‬
‫ומפרש אדמו"ר הזקן שכוונת הדברים‪ ,‬שעל ידי‬
‫העבירה הקליפה נדבקת בנפש‪ ,‬מלפפת אותה‬
‫ונעשית לבוש אליה‪.‬‬
‫תתאה‪ .‬משמעותה ומטרתה של תשובה זו‬
‫הוא – תיקון הפגמים שנעשו בנפש ובשורשה‬
‫למעלה על ידי החטא‪ ,‬ולהשיב את האדם‬
‫למצבו כפי שהיה לפני שחטא‪ ,‬שאז הייתה‬
‫נשמתו‪ ,‬ושורשה בה' תתאה‪" ,‬במקומם"‪,‬‬
‫למעלה לגמרי משייכות לכל מושג של רע‬
‫ועבירה‪.‬‬
‫בחלק זה של הפרק‪ ,‬עובר רבנו הזקן לבאר‬
‫את עניינה של תשובה עילאה‪ ,‬השייכת לה'‬
‫עילאה כמבואר בפרק ד'‪ ,‬וזה לשונו‪:‬‬
‫ומאחר ש"רוח עברה ותטהרם"‪,16‬‬
‫אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה‬
‫ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה‬
‫ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא‪.‬‬
‫לאחר שהתשובה תתאה ביטלה את‬
‫מציאות החטאים בדוגמת הרוח המפזרת‬
‫ומבטלת מציאות העננים‪ – 17‬אזי מתחיל שלב‬
‫נוסף ונעלה יותר בעבודת התשובה‪ ,‬תשובה‬
‫עילאה‪ ,18‬שעניינה הוא "לשוב עד הוי' ב"ה‬
‫ממש ‪ . .‬ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא"‪.‬‬
‫אלא שכאן מתעוררת מיד השאלה‪:‬‬
‫לכאורה‪ ,‬המבדיל בין הנשמה לקב"ה הן‬
‫העבירות‪ .‬וכמו שנתבאר לעיל בפרק ה' שרק‬
‫"עונותיכם מבדילים"‪ .‬אם כן דרוש ביאור‬
‫– לאחר שכבר עשה האדם תשובה תתאה‬
‫"נכונה" ואין מציאות של חטאים‪ – 19‬מה צורך‬
‫בתשובה עילאה נוספת‪ ,‬ומה מתווסף על‬
‫ידה בדביקות בה'? מה משמעות ההוספה‬
‫‪ (16‬איוב לז‪ ,‬כא‪.‬‬
‫‪ (17‬ראה הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן‪.‬‬
‫‪ (18‬כפי שכותב רבנו לקמן בסיום העניין "וזו היא‬
‫תשובה עילאה"‪.‬‬
‫‪ (19‬ואף נמשכו אליו י"ג מידות הרחמים "המנקים‬
‫את כל הפגמים" כנ"ל‪.‬‬
‫פרק ח'‬
‫של "לשוב עד הוי' ב"ה ממש ‪ . .‬ולדבקה‬
‫בו ית' ביחוד נפלא" לאחר שכבר "רוח‬
‫עברה ותטהרם" והנשמה נטהרה מהדברים‬
‫המבדילים‪ ,‬וממילא היא מיוחדת שוב עם‬
‫הקב"ה?‬
‫על כך ממשיך רבנו הזקן ומבאר מהו אותו‬
‫"יחוד נפלא" הנעשה על ידי התשובה עילאה‪:‬‬
‫כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית‬
‫היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית'‬
‫לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם‬
‫)וכמו על דרך משל באדם הנופח‬
‫ברוח פיו‪ ,‬בטרם שיוצא הרוח מפיו‬
‫הוא מיוחד בנפשו(‪.‬‬
‫כפי שנתבאר בפרק ד'‪ ,‬ירידת הנשמה לגוף‬
‫נמשלה לאדם הנופח בכוח‪ .‬במשל הנפיחה‬
‫יש שני שלבים‪ :‬לאחר הנפיחה בפועל‪ ,‬שאז‬
‫יש מציאות של רוח היוצאת מהאדם; ויש‬
‫את השלב שלפני הנפיחה‪ ,‬שאז אין כלל רוח‬
‫במציאות אלא הרוח כלולה ומיוחדת באדם‬
‫עצמו‪.‬‬
‫וכך גם בנמשל למעלה‪ :‬יש את השלב‬
‫בנשמה לאחר "שנפחה ברוח פיו ית' לירד‬
‫למטה"‪ ,‬שאז נעשית הנשמה בבחינת מציאות‪,‬‬
‫ויש את הנשמה כפי שהיא מיוחדת בו ית'‬
‫‪20‬‬
‫"בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה"‬
‫שאז היא אינה בגדר מציאות כלל אלא חלק‬
‫מעצמות הקב"ה ממש‪" ,‬וכמו על דרך משל‬
‫באדם הנופח ברוח פיו‪) ,‬ש(בטרם שיוצא‬
‫‪ (20‬מלשון אדמו"ר הזקן יש לדייק‪ ,‬שבפרטיות‬
‫יותר יש כאן שלוש דרגות‪ :‬א( הנשמה כפי שהיא‬
‫בבחינת "מציאות" למטה‪ .‬ב( הנשמה כפי שהיא‬
‫למעלה טרם ירידתה למטה‪ ,‬לעולם הזה‪ .‬ג( הנשמה‬
‫כפי שהיא במצב נעלה יותר – "בטרם שנפחה" כלל‪,‬‬
‫שאזי דווקא הייתה "מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד"‪.‬‬
‫ראה הוספה ב' לפרק זה הערה ‪.13‬‬
‫‪189‬‬
‫הרוח מפיו – הוא מיוחד בנפשו" ממש‪.‬‬
‫נמצא אם כן‪ ,‬שגם כאשר אין עבירות‬
‫המבדילות בין הנשמה למקורה‪ ,‬מכל מקום‪,‬‬
‫עצם היות הנשמה מלובשת בגוף‪ ,‬בעולם הזה‪,‬‬
‫זאת אומרת שהאדם הוא בבחינת "מציאות‬
‫אדם"‪ .‬לכן‪ ,‬אפילו אם הוא יבטל וישעבד‬
‫את כל‪-‬כולו למלך הקב"ה‪ ,‬מכל מקום הוא‬
‫אינו מיוחד עם המלך עצמו "בתכלית היחוד"‬
‫כפי שהייתה נשמתו "בטרם שנפחה"‪ .‬למרות‬
‫התבטלותה של הנשמה לקב"ה‪ ,‬מכל מקום‬
‫זוהי מציאות המבטלת עצמה לקב"ה‪ ,‬ואין זה‬
‫יחוד מושלם )וכמו עבד הבטל לאדונו‪ ,‬שעד‬
‫כמה שיבטל ויחדיר את הביטול אל פנימיותו‬
‫– סוף סוף הוא מהות אדם לעצמו(‪.‬‬
‫וזהו עניינה של תשובה עילאה –‬
‫שבמציאות האדם‪ ,‬גם כפי שהוא נשמה בגוף‬
‫בעולם הזה‪ ,‬תורגש בו דביקות נשמתו בקב"ה‬
‫כפי שהיא בשורשה ומקורה ממש עוד "בטרם‬
‫שנפחה"‪ ,‬שאז היא דבר אחד ממש עם המלך‬
‫עצמו‪.‬‬
‫במילים אחרות‪:‬‬
‫עניינה של תשובה תתאה הוא לפעול‬
‫באדם התחדשות בזה שנעקר ממנו שם‬
‫רשע – הוא הופך מאדם פורק עול לעבדו‬
‫של הקב"ה; ואילו עניינה של תשובה עילאה‬
‫הוא לפעול באדם התחדשות גדולה הרבה‬
‫יותר – תשובה זו הופכת את האדם מ"יש"‬
‫ל"אין"‪ .21‬שהרי נשמת האדם כפי שירדה‬
‫למטה להתלבש בגוף היא בבחינת "מציאות"‪.‬‬
‫וכמבואר בתניא‪ ,22‬ש"נשמת האדם אפילו הוא‬
‫צדיק גמור ‪ . .‬אינה בטילה במציאות לגמרי"‪.23‬‬
‫‪ (21‬לשון הרבי זי"ע בהוספה ג' לפרק זה סעיף ג'‪.‬‬
‫‪ (22‬חלק ראשון פרק ל"ה‪.‬‬
‫‪ (23‬כולל פירוש צדיק על פי פירוש התניא‬
‫בלקוטי אמרים‪.‬‬
‫‪190‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ואילו על ידי תשובה עילאה‪ ,‬האדם מתייחד‬
‫עם הקב"ה ב"תכלית היחוד" והביטול‪ ,‬כפי‬
‫שנשמתו "היתה מיוחדת בו יתברך בתכלית‬
‫היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד‬
‫למטה" – בבחינת "אין" ו"אפס" ממש‪ .‬ולכן‪,‬‬
‫עבודת התשובה עילאה שייכת גם לצדיקים‪.24‬‬
‫וזו היא תשובה שלימה‪.‬‬
‫כוונת הדברים בפשטות היא לומר‪ ,‬שעניין‬
‫התשובה במילואו כולל גם את עניינה של‬
‫תשובה עילאה‪ .‬שהרי פירוש המילה "תשובה"‬
‫הוא – שיבה וחזרה‪ .‬על פי זה מובן שהשלמות‬
‫של עניין התשובה ‪ -‬השיבה אינו רק לשוב‬
‫אל ה' מהחטאים על ידי הסרת ה"חציצה"‬
‫וההבדלה‪ ,‬אלא להשיב את נפשו למקורה‬
‫ושרשה בשם הוי' ממש‪ ,‬להיות מיוחד עם‬
‫הקב"ה כפי שהיה עוד בטרם שנפחה‪ ,‬לפני‬
‫שנעשית בבחינת מציאות‪.‬‬
‫אמנם מלשון אדמו"ר הזקן כאן "וזו היא‬
‫תשובה שלימה" משמע‪ ,‬שהוא מדבר לא רק‬
‫בנוגע לפשט המילה "תשובה"‪ ,‬אלא בדברים‬
‫אלו הוא מתייחס לכללות העניין המדובר‬
‫באגרת התשובה‪ ,‬שהיא דרך התשובה לאדם‬
‫על חטאיו‪ .‬והיינו שגם חלק זה באגרת‬
‫התשובה העוסק בתשובה עילאה‪ ,‬הוא המשך‬
‫‪ (24‬כידוע‪ ,‬שאחד מחידושי החסידות הוא בכך‬
‫שגם אצל צדיקים ישנה עבודת התשובה‪ ,‬והיינו‬
‫תשובה עילאה‪ .‬שהרי עניינה של תשובה זו הוא‬
‫להפוך את ה"יש" ל"אין" – ולהשיב את הנפש‬
‫לדבקותה בקב"ה כמו "בטרם שנפחה"‪ ,‬דבר השייך‬
‫גם אצל צדיקים כמבואר בפנים‪ .‬וראה לקוטי תורה‬
‫לשבת שובה סו‪ ,‬ג‪" :‬תשובה היא להשיב נפשו ‪ . .‬אל‬
‫מקורה ושרשה ‪ . .‬ולכן ניתקנו עשרת ימי תשובה‬
‫ויום הכפורים גם לצדיקים גמורים ‪ . .‬והוא בחינת‬
‫תשובה עילאה"‪ .‬וראה שם ס‪ ,‬ד‪" :‬העולם טועים‬
‫לומר דדוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם‬
‫הם הצריכים לתשובה‪ ,‬והאמת אינו כן"‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫למדובר בתחילת האגרת המבארת את דרך‬
‫התשובה לאדם שחטא‪ ,‬ולאדם זה כותב רבנו‬
‫הזקן ש"מאחר שרוח עברה ותטהרם )והיינו‬
‫שהוא כבר התנקה מהעבירות לגמרי כנ"ל(‪,‬‬
‫אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ‪. .‬‬
‫וזו היא תשובה שלימה" – שלמות תשובתו‬
‫על החטא‪ ,‬היא כאשר הוא ממשיך לעסוק גם‬
‫בעניינה של תשובה עילאה‪ .‬רק אז תשובתו‪,‬‬
‫על החטא‪ ,‬היא תשובה שלימה‪.25‬‬
‫והנה בחינת יחוד זה ותשובה זו‬
‫היא בחינת תשובה עילאה שלאחר‬
‫תשובה תתאה‪.‬‬
‫אחר ביאור מהות דביקות הנפש בה' אליה‬
‫יכול האדם להגיע לאחר תשובה תתאה‪,‬‬
‫כותב אדמו"ר הזקן ש"זו היא בחינת תשובה‬
‫עילאה"‪ ,‬אותה הזכיר בפרק ד'‪ ,‬שהיא באה רק‬
‫"לאחר תשובה תתאה"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫מכל הנ"ל נמצא‪ ,‬שהעבודה של תשובה‬
‫תתאה היא ההתעסקות עם חלק ההתפשטות‬
‫של הנשמה‪ ,‬בחינת הנפש כפי שהיא יורדת‬
‫ומתלבשת בגוף אדם ונעשית בבחינת‬
‫"מציאות"‪ .‬ותוכן העבודה הוא – שהחלק‬
‫הגלוי והחיצוני שבו‪ ,‬מה שהוא נעשה‬
‫"מציאות אדם"‪ ,‬יהיה בטל לגמרי אל הקב"ה‪.‬‬
‫והיינו העבודה של קבלת עול מלכות שמים‬
‫והתמסרות מוחלטת לרצון ה' )בדוגמת‬
‫עבד‪ ,‬שעל אף היותו מציאות אחרת מהאדון‪,‬‬
‫בכל זאת הוא בטל אל האדון ומקיים את כל‬
‫‪ (25‬ביאור הקשר בין תשובה עילאה‪ ,‬שאינה‬
‫קשורה כלל לתיקון החטא אלא עניינה הוא השבת‬
‫הנפש למקורה כמו "בטרם שנפחה" ושייכת גם‬
‫אצל צדיקים גמורים כנ"ל‪ ,‬לתשובה על חטא – ראה‬
‫בעיונים לפרק זה סעיף ב'‪ ,‬ובהוספה ב' לפרק זה‪.‬‬
‫פרק ח'‬
‫מצוותיו(‪.‬‬
‫אמנם העבודה של תשובה עילאה היא‬
‫ההתעסקות בהתעוררות וגילוי העצמיות של‬
‫הנשמה‪ ,‬מה שהיא מיוחדת בעצם עם הקב"ה‬
‫בתכלית ההתאחדות‪ .‬דבר זה בא לידי ביטוי‬
‫בכך שהאדם מרגיש בגלוי שהקשר עם הקב"ה‬
‫הוא עצם ומהות חייו‪) 26‬בדוגמת הבן הקשור‬
‫עם אביו מצד עצם מציאותו‪.(27‬‬
‫ומזה מובן‪ ,‬שגדר הדביקות בה' של‬
‫תשובה עילאה אינו רק התמסרות מוחלטת‬
‫לקיים רצונו ית'‪ ,‬עד שכל ענייניו נעשים אך‬
‫ורק בהתאם לרצון ה'‪ ,‬שהרי במצב זה עדיין‬
‫האדם הוא מציאות בפני עצמו‪ ,‬אדם העושה‬
‫ומקיים רצונו של הקב"ה כנ"ל; אלא עניינה‬
‫של תשובה עילאה הוא להביא את האדם‬
‫לדביקות כזו שאין מציאותו נרגשת כלל‪,‬‬
‫"כמו שהיתה ‪ . .‬בטרם שנפחה ברוח פיו ית'"‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬בפרק ד' נתבאר שתשובה תתאה‬
‫שייכת לה' תתאה ותשובה עילאה לה' עילאה‪.‬‬
‫ונתבאר בריש פרק ז'‪ ,‬שתוכנה של עבודת‬
‫התשובה תתאה הוא קבלת עול מלכות שמים‪.‬‬
‫עבודה זו שייכת לה' תתאה שבנפש האדם‪,28‬‬
‫ולכן היא מתקנת את הפגם שנעשה בה'‬
‫תתאה שלמעלה‪ ,‬המורה על ספירת המלכות‪,‬‬
‫שביחס אליה הביטול של האדם הוא בדוגמת‬
‫העבד למלכו‪.‬‬
‫אמנם תשובה עילאה‪ ,‬השייכת לה'‬
‫‪ (26‬ראה לקוטי תורה שבת שובה סו‪ ,‬ב‪" :‬בחינת‬
‫תשובה עילאה מעומקא דליבא כאדם המעמיק‬
‫במוחו ולבו ומחשבתו בדבר שחייו תלויין בו ונוגע‬
‫עד הנפש ממש‪ .‬כך ישים אל לבו אהבת ה' מקרב‬
‫איש ולב עמוק כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי‬
‫בארץ כלה שארי ולבבי וגו'"‪.‬‬
‫‪ (27‬ראה בעיונים לפרק ה' סעיף ב'‪.‬‬
‫‪ (28‬כמבואר בפרק ז' שם ובהוספה לפרק סעיף ב'‪.‬‬
‫‪191‬‬
‫עילאה‪ ,‬היא כנגד כוח הבינה‪ ,29‬ותוכנה הוא‬
‫– התבוננות המוחין )וכפי שיביא רבנו הזקן‬
‫להלן‪ ,‬בפרק זה ובריש פרק ט'‪ ,‬מדברי הזוהר‪,‬‬
‫שתשובה עילאה קשורה לבחינת הבינה(‪.‬‬
‫והשייכות בין העבודה בכוח ה"בינה"‬
‫שבנפש לתשובה עילאה היא שייכות תוכנית‬
‫– הביטול העצום הנובע מעצמיות הנפש כפי‬
‫שהיא בשורשה ומקורה "בטרם שנפחה"‪,‬‬
‫מתגלה באדם על ידי העבודה בבחינת הבינה‬
‫שבנפש‪.30‬‬
‫והביאור בזה‪:31‬‬
‫מבואר במאמרי חסידות‪ ,32‬שהמוחין‬
‫שבאדם נקראים "אין" ואילו המידות הן "יש"‪.‬‬
‫והסברת הדבר‪:‬‬
‫עניין השכל הוא — תפיסת והשגת‬
‫המושכל כמו שהוא לאמיתתו‪ ,‬בלי תערובת‬
‫של מציאות ומצב האדם המשיג‪ .‬שלכן תנאי‬
‫מוכרח ללימוד שכל אמיתי הוא שלא יערב‬
‫האדם שום פניה אישית‪ ,‬כי "השוחד יעוור"‪,‬‬
‫והוא לא יוכל להשיג הדבר לאמיתתו‪ .‬לכן‪,‬‬
‫ככל שישכח האדם את מצבו‪ ,‬מציאותו וגדריו‬
‫)וכל שכן שלא יערב שום פניה אישית וכו'( –‬
‫‪ (29‬כמבואר בפרק ד'‪.‬‬
‫‪ (30‬כלומר‪ ,‬הקשר בין העבודה של כוח הבינה‬
‫שבנפש לתשובה עילאה אינו רק קשר חיצוני‪ :‬שכיוון‬
‫שה' עילאה שלמעלה היא בינה‪ ,‬לכן גם עבודת האדם‬
‫בתשובה זו היא ההתעסקות בכוח זה שבנפשו; אלא‬
‫זו שייכות תוכנית ומהותית – תוכן העבודה של כוח‬
‫הבינה שבנפש מביא לדרגת הביטול של תשובה‬
‫עילאה הנובעת מעצמיות הנפש‪ ,‬השייכת לה' עילאה‬
‫)כשם שתוכנה של תשובה תתאה‪ ,‬שהוא הביטול של‬
‫קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬קשור לתוכנה של אות ה'‬
‫תתאה – ספירת המלכות שלמעלה כנ"ל(‪.‬‬
‫‪ (31‬לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 92‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (32‬ראה סה"מ תרס"ה ע' טז ואילך‪ .‬ובכמה‬
‫מקומות‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫יגיע יותר אל תפיסת אמיתית המושכל;‬
‫מה שאין כן תוכנן של המידות שבאדם הוא‬
‫להיפך‪ :‬במידות‪ ,‬ההתייחסות לדבר שמחוץ‬
‫הימנו אינה כדבר בפני עצמו כפי שהוא‬
‫לאמיתתו‪ ,‬אלא עיקר היחס הוא לפעולת‬
‫הדבר על האדם המרגיש‪ ,‬אם להתקרב אליו‬
‫)אהבה( או להתרחק ממנו )יראה( וכיוצא‬
‫בזה‪.‬‬
‫במילים פשוטות‪ :‬בשכל העיקר הוא‬
‫)הבנת( עניינו של הדבר כפי שהוא; ולכן גם‬
‫יחסו של האדם אל הדבר הוא כאשר האדם‬
‫מופשט ממציאותו האישית‪ .‬ואילו במידות‬
‫העיקר הוא מציאות האדם – הוא נמשך למה‬
‫שטוב בעבורו ומתרחק ממה שרע לו‪ .‬לכן גם‬
‫התעסקותו עם הדבר שמחוצה לו‪ ,‬היא עם‬
‫הדבר כפי שהדבר מתייחס אליו‪.‬‬
‫וכן הוא בעבודת ה'‪ :‬עבודת המידות היא‬
‫רגש האדם‪ .‬אהבת ה' היא מפני ש"קרבת‬
‫אלקים לי טוב"‪ ,33‬ולכן הוא רוצה להתקרב‬
‫אליו ית' )ועל דרך זה ביראה ושאר המידות(;‬
‫מה שאין כן עבודת המוחין היא מה שהאדם‬
‫"יוצא" מגדרי מציאות עצמו ותופס ומשיג‬
‫"אלוקות" כמו שהוא‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬הדביקות דתשובה עילאה )הנובעת‬
‫מעצמיות הנשמה שהיא "חלק שם הוי' ברוך‬
‫הוא"‪ ,‬לפני ולמעלה מכפי שירדה ונעשית‬
‫בגדר "מציאות"(‪ ,‬מתגלה באדם דווקא על ידי‬
‫עבודת המוחין )בינה(‪ ,‬שעניינה הוא ביטול‬
‫ו"אין"‪ ,‬מה שהאלוקות מאיר בשכלו‪.34‬‬
‫‪ (33‬תהילים עג‪ ,‬כח‪.‬‬
‫‪ (34‬בלקוטי שיחות שם הערות ‪ 24-30‬מבואר‪,‬‬
‫שעיקר עניין התשובה עילאה הוא דווקא בעבודה‬
‫שמצד פנימיות המוחין‪ ,‬פנימיות בינה‪ .‬והביאור‪:‬‬
‫מצד חיצוניות המוחין‪ ,‬השגת האלוקות היא באופן‬
‫שהאדם עוזב כביכול את מציאותו‪ .‬שהרי באופן זה‬
‫המידות‪ ,‬שהן גדר מציאות האדם‪ ,‬נשארות כפי שהם‬
‫וכמ"ש בזוהר הקודש ברעיא‬
‫מהימנא פרשת נשא‪ ,35‬דתשובה‬
‫עילאה היא דיתעסק באורייתא‬
‫בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו'‪.‬‬
‫כפי שנתבאר לעיל‪ ,‬תוכנה של עבודת‬
‫התשובה עילאה הוא בבחינת הבינה‪ ,‬המוחין‪,‬‬
‫שבנפש‪ .‬דבר זה משתמע גם מהמבואר‬
‫בזוהר שתשובה עילאה הוא על ידי "דיתעסק‬
‫באורייתא"‪ .36‬לימוד התורה‪ ,‬הנעשה על ידי‬
‫עיון והשגת המוח‪ ,‬מבטא אחדות מוחלטת בין‬
‫מציאות האדם לקב"ה‪ ,‬בדוגמת היחוד של‬
‫הנשמה עם עצמות הקב"ה בטרם שנפחה‪.37‬‬
‫והביאור‪:38‬‬
‫לימוד התורה‪ ,‬כאשר הוא נעשה מתוך‬
‫התדבקות אמיתית בה'‪ ,‬הוא מביא את‬
‫במדרגתם הנמוכה‪ .‬ונמצא‪ ,‬שמוחו של האדם התעלה‬
‫למעלה מפני ההשגה האלוקית המאירה במוחו‪,‬‬
‫אולם הוא עצמו‪ ,‬טבע מידותיו‪ ,‬נשאר למטה;‬
‫מה שאין כן בעבודה של פנימיות המוחין )פנימיות‬
‫בינה(‪ ,‬גם המידות‪ ,‬שהן עיקר מציאות האדם‪ ,‬הן‬
‫בערך המוח וגם הן מתעלות לביטול הנעלה הנובע‬
‫מהשגת האלוקות במוח‪ .‬מצד בחינה זו‪ ,‬השגת‬
‫המוח בענייני אלוקות הנעלים ביותר‪ ,‬תופסת את‬
‫כל מהותו של האדם והוא עצמו משתנה ונעשה כפי‬
‫השגת המוח‪ .‬הוא מאבד את מציאותו‪ ,‬וכל אישיותו‬
‫נעשית העניין האלוקי שהוא משיג בשכלו‪ .‬ראה‬
‫ביאור הדברים באריכות בעיונים לפרק זה סעיף ד'‪.‬‬
‫‪ (35‬דף קכג‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (36‬וכן משמע ממה שממשיך רבנו הזקן בפרק זה‬
‫ומביא את המשך לשון הזוהר "דאיהו בן י"ה‪ ,‬בינה"‪.‬‬
‫ובפרק ט' כתב להדיא "דבינה איהי תשובה עילאה"‪.‬‬
‫‪ (37‬כלומר‪ ,‬לעיל נתבארה השייכות של תשובה‬
‫עילאה לדרגת הבינה בנפש האדם הלומד‪ ,‬וכעת‬
‫מתבאר שישנה שייכות בין תשובה עילאה לתורה‬
‫)הנלמדת(‪.‬‬
‫‪ (38‬ראה הוספה ב' לפרק זה סעיף ב'‪.‬‬
‫פרק ח'‬
‫היהודי לדרגת ביטול נעלית ועצומה יותר‬
‫מאשר הביטול המתבטא בקיום המצוות‪.‬‬
‫דבר זה נובע מההבדל בין התורה והמצוות‬
‫עצמן‪ :‬הגדר של מצוות‪ ,‬שתוכנן ציווי‪ ,‬ייתכן‬
‫רק כאשר יש עולם ובו נמצא אדם שאותו‬
‫מצווים‪ .‬עצם עניין הציווי מלמד שהמצווה‬
‫מתייחס למציאות של מצווה ואומר לו כיצד‬
‫לנהוג‪ .‬בלי אדם שאותו מצווים – אי אפשר‬
‫לצייר מציאות של ציווי‪ .‬מה שאין כן התורה‬
‫"קדמה לעולם"‪ – 39‬עניינה של התורה קיים גם‬
‫כאשר אין מציאות של עולם ואדם‪ .‬הטעם לכך‬
‫הוא‪ ,‬מכיוון שבתורה נרגש בגילוי שעניינה‬
‫הוא )לא ציוויים אל האדם‪ ,‬אלא( חכמתו‬
‫של הקב"ה שלמעלה מציווי והתייחסות‬
‫למציאות כלשהי‪ .‬ואת חכמתו העצמית הזאת‬
‫נתן הקב"ה לישראל‪ ,‬כדי שנלמד ונשיג אותה‬
‫ועל ידי כך נתאחד עמו כפי שהוא בעצמותו‪.‬‬
‫אלא שבאופן הלימוד ייתכנו שני אופנים‪:‬‬
‫יש אופן שיהודי לומד תורה ומבינה‪ ,‬אבל אי‬
‫אפשר לומר שהתורה תפסה את כל מהותו‪.‬‬
‫הוא אדם לעצמו‪ ,‬שמשתמש במוחו להבין‬
‫את חכמתו של הקב"ה‪ .‬הוא עצמו לא התעלה‬
‫ונעשה בהתאם לחכמה האלוקית שהוא לומד‪.‬‬
‫לימוד באופן זה אינו מבטא את הביטול‬
‫הנעלה שמצד האיחוד העצמי של הנשמה עם‬
‫הקב"ה כמו שהייתה "בטרם שנפחה"‪ .‬בלימוד‬
‫זה האדם הוא מציאות לעצמו והתורה היא‬
‫מציאות אחרת ממנו‪.‬‬
‫ויש אופן שהתורה נעשית מהותו של‬
‫האדם‪ .‬כפי שנאמר‪ 40‬על הבית‪-‬יוסף "אני‬
‫המשנה המדברת בפיך"‪ :‬אין זה שהאדם הוא‬
‫מציאות לעצמו והמשנה שאותה הוא לומד‬
‫היא דבר לעצמו‪ ,‬אלא "אני המשנה" עצמה‪,‬‬
‫התורה כפי שהיא‪ ,‬היא המדברת מתוך גרונו‪.‬‬
‫‪ (39‬ראה מדרש תהילים צ‪ ,‬ד‪.‬‬
‫‪ (40‬מגיד מישרים תחילת ויקרא‪.‬‬
‫‪193‬‬
‫המציאות של האדם עצמו נעשית תורה‬
‫ואלוקות‪ ,‬וכביכול האדם עצמו נעשה המלך‪,‬‬
‫וכמאמר חז"ל – "מאן מלכי רבנן"‪.41‬‬
‫ועניין זה‪ ,‬שהתורה מתאחדת לגמרי עם‬
‫האדם עד שהיא נעשית כל מהותו כנ"ל‪,‬‬
‫ייתכן דווקא כאשר האדם מתעסק באורייתא‬
‫"בדחילו ורחימו דקוב"ה" כלשון הזוהר הנ"ל‪.‬‬
‫כי תשובה עילאה היא לא רק עצם העיסוק‬
‫בתורה‪ 42‬באופן שהאדם נשאר מציאות‬
‫לעצמו כנ"ל‪ ,‬אלא דווקא כאשר הוא נדבק בה‬
‫בתכלית הדביקות עד שהיא נעשית כל מהות‬
‫חייו‪.‬‬
‫וזהו הקשר בין לימוד התורה לתשובה‬
‫עילאה‪ :‬לימוד התורה באמיתת עניינו הוא‬
‫כאשר הלימוד הוא מתוך "דחילו ורחימו‬
‫דקוב"ה"‪ ,‬שאזי האדם משתנה ומתרומם עד‬
‫שכל מהותו נעשית תורה‪ .‬הוא נעשה דבר‬
‫אחד עם חכמתו של הקב"ה שלמעלה מכל‬
‫שייכות למציאות הבריאה‪ ,‬בדוגמת הייחוד‬
‫הנעלה של הנשמה באלוקות‪ ,‬כפי שהייתה‬
‫עוד לפני שנעשתה מציאות על ידי ה"ויפח"‪.‬‬
‫דאיהו בן י"ה‪ ,‬בינה וכו'‪.‬‬
‫וממשיך בזוהר ואומר‪ ,‬שכאשר לומד‬
‫באופן זה‪ ,‬מתוך יראה ואהבה‪ ,‬הוא בן – הוולד‬
‫של – י"ה‪ .‬והיינו שבנוסף לכך שתשובה עילאה‬
‫היא בכוח הבינה שבנפש כנ"ל‪ ,‬היא כוללת גם‬
‫את פעולת הבינה על תולדותיה – המידות‪,‬‬
‫יראה ואהבה‪ .43‬דבר זה נרמז בכך שהמילה‬
‫"בינה" כוללת את האותיות "בן י‪-‬ה"‪" :‬בן"‬
‫הוא התולדה‪ ,‬המידות‪ ,‬היוצאת מאותיות "י‪-‬‬
‫‪ (41‬ראה גיטין סב‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (42‬ראה הוספה ב' לפרק ט' סעיף ג'‪.‬‬
‫‪ (43‬משמעות עניין זה יתבאר לקמן בפרק ט'‪.‬‬
‫‪194‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ה"‪ ,‬שהן חכמה ובינה שבנפש‪.44‬‬
‫)ומעלת בעלי תשובה על צדיקים‬
‫גמורים בזה היא‪ ,‬כמ"ש בזוהר‬
‫הקדוש פרשת חיי שרה‪" 45‬דאינון‬
‫משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר‬
‫ובחילא סגי לאתקרבא למלכא‬
‫וכו'"(‪.‬‬
‫לפי המבואר לעיל בתוכנה של תשובה‬
‫עילאה נמצא‪ ,‬שעבודה זו שייכת גם אצל‬
‫צדיקים גמורים‪ ,‬ומהו המיוחד בעבודת‬
‫‪ (44‬כמבואר בתניא חלק ראשון פרק ג'‪.‬‬
‫‪ (45‬דף קכט‪ ,‬ב‪.‬‬
‫הבעלי תשובה‪ 46‬בעניין זה? על כך מבאר‬
‫אדמו"ר הזקן‪ ,‬על פי דברי הזוהר‪ ,‬שאצל‬
‫בעלי תשובה עבודה זו של תשובה עילאה‬
‫נעשית מתוך "רעותא דלבא"‪ ,‬רצון הלב‪,‬‬
‫פנימי ועמוק יותר‪ ,‬ואף "בחילא סגי" – תנועת‬
‫הנפש המושכת להתקרב לה' היא ביתר כוח‬
‫ועוז‪.47‬‬
‫‪ (46‬עליהם נאמר שאין צדיקים יכולים לעמוד‬
‫במקומם‪ .‬ברכות לד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (47‬יתירה מזו‪ :‬לא רק שאצל בעלי תשובה תוקף‬
‫הרצון והצימאון להידבק בה' חזקים יותר מאצל‬
‫צדיק‪ ,‬אלא גם הביטול לה' שבעבודה זו‪ ,‬שזהו ייחודה‬
‫של התשובה עילאה‪ ,‬נעלה יותר מאשר אצל צדיק‪.‬‬
‫ראה באריכות יותר‪ ,‬בעיונים לפרק זה סעיף ה'‪.‬‬
‫‪195‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬עיונים‬
‫א‪-‬‬‫ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים‪ ,‬הנמשכות מרצון העליון ב"ה הנרמז‬
‫בקוצו של יו"ד שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הוי'‪ .‬ולכן‬
‫הי"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים‪ ,‬וכמ"ש "נושא עון ופשע ונקה"‪.‬‬
‫ממשמעות הדברים עולה‪ ,‬שהתועלת בהמשכת י"ג מידות הרחמים על ידי התשובה היא‬
‫בנוגע לשני פרטים‪ :‬א( בנוגע לסליחה ומחילה לאדם‪ .‬שעל ידי המשכה ממקום נעלה זה נעשה‬
‫"החזרת הרצון" לאדם‪" ,‬לגברא"‪ .‬ב( על ידי המשכה זו נעשית תוספת ושלמות בניקוי הפגמים‬
‫שנעשו על ידי העבירות‪.‬‬
‫ושני עניינים אלה יכולים להיעשות דווקא על ידי המשכה נעלית זו‪.‬‬
‫עניין הראשון‪ ,‬מה שהקב"ה מוחל וסולח לאדם למרות שהוא עשה היפך רצונו )אפילו היה‬
‫זה בזדון(‪ ,‬ייתכן רק מדרגה נעלית זו שאין מעשה התחתונים תופס מקום שם‪ .‬מכיוון שבדרגה‬
‫זו אין מעשיהם חשובים לפניו‪ ,‬הוא מוכן לסלוח ולמחול על מעשיהם‪.‬‬
‫שלמות המשכה זו היא דווקא ביום הכיפורים שהוא זמן התגלות י"ג מידות הרחמים‬
‫מצד עצמן‪ ,‬שלא בהמשך לעבודת התשובה של האדם – אתערותא דלעילא שלמעלה לגמרי‬
‫מאתערותא דלתתא‪ ,‬שלגבה אין מעשה התחתונים תופס מקום כלל‪ .‬לכן נאמר בברייתא‪,‬‬
‫שהובאה בתחילת האגרת‪ ,‬שדווקא יום הכיפורים מכפר על הפגם שנעשה על ידי איסורי לא‬
‫תעשה )ראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק ט"ו עמ' ‪.(262‬‬
‫בפרטיות יותר‪ ,‬המשכת הסליחה היא מהבחינה הנקראת "בעל הרצון" שאינו מוכרח ברצון‬
‫במצוות‪ .‬וכמבואר בעיונים לפרק ה' סעיף ב'‪ ,‬שכיוון שהקב"ה אינו מוגבל ברצונו‪ ,‬לכן הוא‬
‫יכול לסלוח ולמחול ליהודי שעשה היפך רצונו‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫עניין זה בכפרה שייך יותר לכללות האדם‪ ,‬ל"גברא" – הקב"ה כביכול מוותר וסולח לו‬
‫למרות שחטא כנגדו )ראה בהוספה א' לפרק זה סעיף ב' ובלקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪.(154‬‬
‫וגם העניין השני‪ ,‬שלמות תיקון הפגמים‪ ,‬נעשה דווקא על ידי ההמשכה הנעלית מי"ג‬
‫מידות הרחמים‪ .‬ומשמעות דברי אדמו"ר הזקן‪ ,‬שללא שלמות התיקון הנעשה על ידי המשכה‬
‫‪196‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫זו – עדיין יש יניקה מסוימת לחיצונים מה' תתאה‪ ,‬וכן בנפש האדם – עדיין היא קשורה‬
‫ו"מלופפת" )ברמה מסוימת( בקליפה שנוצרה מהחטא )ודווקא לאחר ביטול אחיזה זו – יכולה‬
‫ה' תתאה לשוב ולהתייחד עם האותיות יה"ו(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמנם דרוש ביאור‪ :‬נתבאר בפרקים הקודמים‪ ,‬שעל ידי תשובה נכונה של האדם‪ ,‬שהיא‬
‫קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬מתוך התעוררות רחמים על האלוקות שבנפשו וביטוש הישות‬
‫שמצד הסטרא אחרא‪ ,‬שבים הנפש האלוקית וה' תתאה למקומם ויוצאים מהגלות; כמו כן‬
‫מבואר )ראה בעיונים לפרק א' סעיף ג'(‪ ,‬שעל ידי שלמות התשובה‪ ,‬הכוללת וידוי וחרטה‪,‬‬
‫מתבטלת כללות המציאות של הקליפה שדבקה בנפש‪ ,‬הן הגוף והן הנפש שלה‪ .‬אם כן מה‬
‫חסר בעבודת התשובה של האדם ובכפרה שנעשית על ידה? מדוע שלמות התיקון היא דווקא‬
‫על ידי ההמשכה הנעלית המגיעה מלמעלה?‬
‫הדברים יובנו ע"פ המבואר בספר המאמרים תר"פ )עמ' נב‪-‬ג(‪ ,‬שבתיקון התשובה ישנם‬
‫שני עניינים – ובלשון הקבלה‪" :‬אור פנימי מצחצח חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח חצי‬
‫הכלי מבחוץ"‪.‬‬
‫"וכמו העוסק במושכלות תמיד‪ ,‬מזדכך כלי שכלו שיוכל לקבל אור שכל יותר וגם יקבל‬
‫שכליים עמוקים שבתחילה לא היה כלי לזה ‪) . .‬ו(על ידי התעסקות במושכלות תמיד‪ ,‬יכול‬
‫לקבל שכליים נעלים ‪ . .‬מפני שכלי שכלו נזדככו ונעשו כלים יותר לקבל אור שכל כו'‪ ,‬והוא‬
‫זיכוך הכלי מבפנים"‪.‬‬
‫"וענין האור מקיף שמצחצח הכלי מבחוץ‪ ,‬הוא כאשר הכלי בהגשמה ביותר ואינו כלי‬
‫לקבל אור שכל‪ ,‬אזי העצה הוא שהמשפיע משפיע לו שכל נעלה ביותר שלמעלה מהשגתו‪,‬‬
‫שהמקבל נופל בעצמו מהעדר השגתו‪ ,‬ועל ידי זה מזדכך חיצוניות הכלי‪ ,‬היינו עצם מהות‬
‫חומריות הכלי‪ ,‬שנעשה כלי לקבל"‪.‬‬
‫והיינו שבכדי לזכך את המקבל יש צורך בשני סוגי פעולה‪ :‬יש זיכוך בדרך "אור פנימי"‪,‬‬
‫שהמקבל מפנים אל תוכו דבר שכל שבדרגתו‪ ,‬ועל ידי כך שכלו מזדכך יותר וביכולתו לקבל‬
‫שכל עמוק יותר‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬ויש עניין נוסף בזיכוך‪ :‬נותנים למקבל עניין שלמעלה לגמרי‬
‫מדרגתו‪ ,‬והוא בשום אופן אינו יכול להבינו ולהפנימו בכלים שלו‪ .‬כאן הזיכוך אינו מקבלת‬
‫והפנמת המושכל אלא להיפך‪ :‬הרוממות וההפלאה של המושכל הם הגורמים לזיכוך‪ .‬כאשר‬
‫המקבל מכיר בהפלאה והעילוי של המושכל עד ששכלו אינו כלי כלל לקבלו – הרגשה זו‬
‫גורמת שבירה ונפילה אצלו‪ ,‬ודבר זה יוצר שינוי כללי בכל מהותו – מתעורר בו רצון עמוק‬
‫להבין את השכל הנעלה‪ .‬דבר זה עצמו מרחיק אותו לגמרי מן ההגשמה שהייתה בו קודם‪.‬‬
‫והרחקה זו מן ההגשמה שנעשית על ידי גילוי אור עליון‪ ,‬היא מהותית הרבה יותר מאשר‬
‫ההרחקה שהאור פנימי‪ ,‬הפועל בסדר והדרגה‪ ,‬יוצר אצל המקבל‪ .‬וכך הוא נעשה כלי לקבל‬
‫פרק ח' ‪ -‬עיונים‬
‫‪197‬‬
‫דברי שכל‪.‬‬
‫וכמו כן בנוגע לתיקון והסרת הפגמים שנעשו על ידי העבירות‪ ,‬כפי שממשיך במאמר שם‬
‫ומפרט‪:‬‬
‫"על ידי התשובה הנה זה הזיכוך מבפנים‪ ,‬והזיכוך שמבחוץ הוא על ידי הגילוי די"ג‬
‫מהרחמים הנמשכים מלמעלה ‪ . .‬על ידי התשובה ‪ . .‬להיות נושא עון ועובר על פשע"‪.‬‬
‫והיינו שעל ידי עבודת התשובה של האדם‪ ,‬החרטה והמרירות שלו על החטא‪ ,‬נעשה זיכוך‬
‫הכלי מבפנים‪ ,‬מה שהאדם מתנתק בכוחות עצמו מן הרע של החטא‪ .‬שעל ידי החרטה "נעקר‬
‫הרצון והתאווה שהיה לו‪ ,‬ועל ידי זה מעביר את הנפש והחיות שהיה בהדבר עבירה"‪ ,‬ועל‬
‫ידי "הוידוי דברים‪ ,‬דעקימת שפתיו הוי מעשה ‪ . .‬הוא מעביר ומבטל גם את גוף הקטיגור"‪.‬‬
‫כל זאת הוא בדוגמת האור פנימי הפועל זיכוך בפנימיות הכלי‪ .‬ובלשון המאמר שם‪" :‬על‬
‫ידי התשובה )עבודת האדם( עיקר התיקון הוא בהפנימיות ‪ . .‬שעוקר רצונו מהחומריות"‪.‬‬
‫"אבל שישתנה מהות הנפש הבהמית‪ ,‬שלא יהיה חומרי כל כך‪ ,‬הגם שגם בזה מועיל‬
‫התשובה )של האדם(‪ ,‬וכמו שכתוב במקום אחר שעל ידי התשובה מתהפך בעצם מהותו‬
‫מהקצה אל הקצה‪ ,‬דתמורת זה שהיה תחילה בתכלית העזות והתוקף‪ ,‬נעשה בבחינת ביטול‬
‫ושפלות וחלישות בעצמו כו'‪ ,‬מכל מקום העיקר – זהו על ידי הגילוי מלמעלה‪ ,‬והיינו שהגילוי‬
‫די"ג מידות הרחמים הוא שמשנים מהות הנפש הבהמית שיהיה בדקות יותר"‪.‬‬
‫"ובכלל זה שלא ישוב לכסלה עוד‪ ,‬דהגם ששב בכל לבו‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬צריך שמירה‪ ,‬וכמו‬
‫שכתוב במקום אחר ‪) . .‬ש(צדיקים‪ ,‬שאין החומריות מושך אותם אל הרע‪ ,‬על כן יכול לומר‬
‫"אפשי )ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי("‪ ,‬אבל הבעל תשובה צריך לומר "אי אפשי"‪ ,‬מפני‬
‫שצריך שמירה בעצמו שלא ישיב לכסלה עוד‪ .‬והגילוי די"ג מידות הרחמים הוא השומר אותו‪.‬‬
‫וזהו הזיכוך והצחצוח מבחוץ"‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬ה"אור פנימי"‪ ,‬העבודה של האדם בכוחותיו הוא‪ ,‬כיוון שהוא מוגבל‪ ,‬הוא אינו‬
‫יכול לגרום הבדלה אמיתית בין נפש האדם לרע שנדבק בה; דווקא האור האלוקי העליון‪ ,‬י"ג‬
‫מידות הרחמים‪ ,‬שלמעלה לגמרי ממציאות האדם‪ ,‬שנמשך אליו מלמעלה כתוצאה מהתשובה‬
‫– הוא המרחיק ומנתק אותו מן הרע שנדבק בנפשו )אלא שכיוון שהבדלה זו היא מצד האור‬
‫העליון ולא מצד מציאות האדם עצמו‪ ,‬לכן עליו לומר "אי אפשי" ולשמור מרחק מהרע‪ .‬מה‬
‫שאין כן בעל תשובה עילאה – נעשה מרוחק ומובדל מן החטא מצד עצם מהותו‪ ,‬וגם הוא יכול‬
‫לומר "אפשי" כדלקמן בעיונים לפרק זה סעיף ג'(‪.‬‬
‫על דרך זה יש לבאר לכאורה גם בנוגע לפגם שנעשה למעלה על ידי החטא בה' תתאה‪:‬‬
‫דווקא על ידי המשכה הנעלית מי"ג מידות הרחמים נעשית הבדלה מוחלטת בין הקדושה‬
‫לחיצונים שנדבקו בה וינקו ממנה‪ .‬כפי שהובא בהערה ‪ 10‬ש"המקיף )דווקא( מסמא עיני‬
‫החיצונים"‪.‬‬
‫ולאחר שנעשית הבדלה זו מן הרע‪ ,‬הן מצד האור פנימי המזכך ומנקה חצי הכלי מבפנים‪,‬‬
‫‪198‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫והן מצד האור מקיף המנקה חצי הכלי מבחוץ – ה' תתאה יכולה לשוב למקומה בשלמות‬
‫ולהתייחד באותיות יה"ו שמעליה‪" .‬וכן ממש בנפש האלקית שבאדם" – על ידי המשכה זו שוב‬
‫אין "עונותיכם מבדילים" כלל‪.‬‬
‫ב‪-‬‬‫ומאחר ש"רוח עברה ותטהרם"‪ ,‬אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות‬
‫מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית‬
‫היחוד בטרם שנפחה ‪ . .‬וזו היא תשובה שלימה‪.‬‬
‫מדברי אדמו"ר הזקן כאן נראה‪ ,‬שתשובה עילאה דווקא‪ ,‬היא זו שמהווה שלמות התשובה‬
‫על החטא‪ ,‬כלשון רבנו הזקן "וזו היא תשובה שלימה"‪.‬‬
‫וצריך ביאור‪ :‬מה הקשר בין תשובה עילאה‪ ,‬שהיא השבת הנפש למקורה כמו שהייתה‬
‫"בטרם שנפחה"‪ ,‬עבודה נעלית ביותר השייכת גם לצדיקים גמורים‪ ,‬לתשובה על חטא? מדוע‬
‫דווקא תשובה זו‪ ,‬שבאה לאחר "שרוח עברה ותטהרם" והאדם נטהר מחטאיו לגמרי תהווה‬
‫"תשובה שלימה" על החטא?‬
‫יתירה מזו‪ :‬בביאור זה שכתב רבנו הזקן בפרק זה אודות תשובה עילאה‪ ,‬מסתיים לכאורה‬
‫מה שהתחיל לבאר בפרק ד' שם כתב‪" :‬ואולם כל הנ"ל )עניין התעניות ונתינת הצדקה‪,‬‬
‫שנחשבים כנתינת דורון למלך‪ ,‬לרצותו‪ ,‬כמבואר בפרקים ב' וג'( הוא לגמר הכפרה ומירוק‬
‫הנפש לה' אחר התשובה"‪ ,‬אבל בשביל "התחלת מצוות התשובה ועיקרה‪ ,‬לשוב עד ה' באמת‬
‫ובלב שלם‪ ,‬ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור ‪ . .‬מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מלת‬
‫תשובה על דרך הסוד"‪ .‬ומביא שם את פירוש הזוהר‪ ,‬שמשמעות המילה תשובה היא‪ :‬תשוב‬
‫ה'‪ .‬כלומר‪ ,‬להשיב את הה"א של שם הוי' למקומה‪ .‬ובזה יש שתי בחינות‪ :‬ה' תתאה – תשובה‬
‫תתאה; ה' עילאה – תשובה עילאה‪.‬‬
‫ואינו מובן‪ :‬כיצד אפשר לומר שהעניינים הבאים "לגמר הכפרה ומירוק הנפש" )כדי שיהיה‬
‫"מרוצה וחביב ‪ . .‬כקודם החטא"( הם באים רק ל"אחר התשובה"‪ ,‬ואינם בכלל "מצות התשובה‬
‫ועיקרה"; ואילו ביאור העניין של תשובה עילאה "בהרחבת הביאור"‪ ,‬שהוא השבת הנפש‬
‫למקורה "כמו שהיתה ‪ . .‬בטרם שנפחה"‪ ,‬עניין שצריך להיות גם במי שלא חטא מימיו ואינו‬
‫שייך כלל לכאורה לתיקון החטא‪ ,‬כן נוגע ל"מצוות התשובה ועיקרה"‪ ,‬ויתירה מזו – ל"התחלת‬
‫מצות התשובה ועיקרה"?!‬
‫‪‬‬
‫מבאר הרבי זי"ע‪ :‬בזה שאדמו"ר הזקן מדגיש שבשביל "התחלת מצוות התשובה" צריך‬
‫להקדים לבאר את עניינה של תשובה עילאה‪ ,‬הוא מלמדנו שיש שייכות בין שתי בחינות‬
‫פרק ח' ‪ -‬עיונים‬
‫‪199‬‬
‫התשובה‪ ,‬וגם בשביל "התחלת מצות התשובה" צריך להקדים ולבאר את עניינה של תשובה‬
‫עילאה‪ .‬וגם אדם שמצד דרגתו שייך רק לעבודה של תשובה תתאה בלבד‪ ,‬צריך לקשר עבודה‬
‫זו עצמה לתוכנה של תשובה עילאה‪.‬‬
‫אמנם עיקר התעסקותו בתשובה תתאה הוא להיות כמציאות של עבד – לקבל עליו את עול‬
‫מלכותו של הקב"ה ולקיים את ציוויו‪ .‬עבודה זו מצד עצמה אינה ביטול מוחלט למלך שהרי‬
‫גם העבד הוא מציאות לעצמו והוא לא המלך ממש; אלא שבעבודה זו עצמה צריך להיות‬
‫נרגש‪ ,‬שהיא נובעת מכך שבפנימיותו ובמהותו הוא אכן אינו מציאות כלל לעצמו‪ ,‬אף לא‬
‫כעבד שבטל אל אדונו‪ ,‬אלא מאוחד לגמרי עם הקב"ה‪ .‬העובדה שהוא מקבל עליו עול מלכות‬
‫נובעת מכך ששורשה האמיתי של נשמתו שלו‪ ,‬הוא בקב"ה עצמו‪ ,‬עוד "בטרם שנפחה"‪ .‬והיינו‬
‫שהביטול החיצוני‪ ,‬ביטול העבדות‪ ,‬הוא 'התנוצצות' ממהותו הפנימית המאוחדת לגמרי‬
‫באלוקות‪.‬‬
‫הרגשה זו תגרום שינוי מהותי בתשובה על חטאיו‪ .‬לאחר הכרת המהות הפנימית של‬
‫היהודי )שהיא היסוד לעבדות והקבלת עול מלכות שמים(‪ ,‬הוא יבין שהחטא אינו בעיה של‬
‫פריקת עול בלבד‪ ,‬אלא החטא מורה גם על כך שהוא אינו מרגיש כלל‪ ,‬אפילו בדעתו‪ ,‬את‬
‫מהותו הפנימית‪ .‬חסר לו בידיעה ובהכרה שבעצם אין לו שום מציאות לעצמו וכל מהותו היא‬
‫– מה ש"חלק ה' עמו"‪ .‬אם זה היה נרגש אצלו כיסוד לעול מלכות שעליו – הוא לא היה מגיע‬
‫לפריקת עול במעשה החטא‪.‬‬
‫לפי זה נמצא‪ ,‬שמעשה החטא מראה לא רק על חיסרון בהרגשת עול מלכות שמים‪ ,‬שזהו‬
‫עניין הפגם בה' תתאה‪ ,‬אלא גם בהרגשת עניינן של האותיות שלמעלה ממנה‪ .‬אם הייתה‬
‫נקודת ההתקשרות העצמית שמצד האותיות שלמעלה מהה"א‪ ,‬מאירה אצלו בגלוי )לפחות‬
‫בתודעתו( – לא היה חסר לו בקבלת עול מלכות בנוגע לפועל‪.‬‬
‫זו הסיבה שאדם שנכשל בחטא‪ ,‬עבודת התשובה תתאה שלו צריכה להיות קשורה לעניינה‬
‫של תשובה עילאה ורק אז תשובתו היא "תשובה שלימה"‪ .‬דווקא על ידי כך הוא מתקן את‬
‫הפגם בשלמות‪ ,‬כיוון שהשלמות של הטהרה מן החטא היא בשלילת סיבתו בתכלית‪ ,‬ודבר זה‬
‫נעשה דווקא על ידי "הרחבת הביאור" בעניינה של התשובה עילאה‪.‬‬
‫]בנוסף לכך יש לומר‪ ,‬שכיוון שנתבאר לעיל בתחילת הפרק‪ ,‬שבאופן כללי על ידי כל‬
‫חטא פוגעים )בדקות( בכל ד' האותיות של שם הוי' )ולא רק בה' תתאה(‪ ,‬כיוון שבכל מעשה‬
‫שותפים כל כוחות הנפש‪ ,‬אם כן מובן שגם "התשובה שלימה" על החטא צריכה להיות קשורה‬
‫לכל כוחות הנפש‪ ,‬השייכים לכל ד' האותיות של שם הוי'‪ .‬ולכן תשובה עילאה‪ ,‬השייכת‬
‫לאותיות העליונות שבשם הוי'‪ ,‬היא "תשובה שלימה" על החטא‪ .‬ראה הוספה א' לפרק ד'‬
‫הערה ‪.[15‬‬
‫‪‬‬
‫ועוד זאת‪ ,‬ההתבוננות בעניין זה תשנה גם את הקבלה על העתיד‪ .‬ההחלטה לשוב ולקבל‬
‫‪200‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫עול מלכות שמים ולהיות עבד‪ ,‬צריכה להיות מיוסדת על כך ששורשה ומקורה של עבדות זו‬
‫היא – ההתקשרות העצמית לקב"ה‪ .‬אזי הקבלת עול תהיה חזקה ופנימית יותר‪ .‬אדם שמרגיש‬
‫את עול המלכות שעליו בלבד‪ ,‬הרי בעצם מהותו הוא אדם לעצמו‪ .‬ובדוגמת עבד בשר ודם‪,‬‬
‫שעד כמה שיבטל עצמו אל אדונו‪ ,‬סוף סוף הוא מציאות אדם לעצמו‪ .‬וכאשר הוא מהות‬
‫לעצמו‪ ,‬אזי על אף שהיום הוא מקבל עליו את העול‪ ,‬ייתכן שמחר הוא יפרוק מעליו את העול;‬
‫מה שאין כן כאשר הוא יודע על כל פנים שבעצם הוא מאוחד לגמרי עם הקב"ה והוא אינו‬
‫מהות לעצמו כלל )רק שבפועל הוא אינו יכול להרגיש זאת בשלמות(‪ ,‬אזי לקבלת עול שלו‬
‫יש תוקף ויציבות יותר‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שעצם ביאור העניין של תשובה עילאה ואיחוד הנפש עם מקורה "בטרם שנפחה"‬
‫"בהרחבת הביאור" ‪ -‬מקשר את האדם לעניין זה עצמו‪ .‬הידיעה עצמה משפיעה על עבודת‬
‫התשובה תתאה שלו‪ .‬הפנימיות של התשובה תתאה והקבלת עול מלכות לאור ההכרה באמת‬
‫של התשובה עילאה‪ ,‬היא )לא רק להיות "מציאות אדם" העובד את הקב"ה‪ ,‬אלא( שאיפה‬
‫ורצון להתאחד עם הקב"ה באיחוד גמור כמו לפני ה"ויפח"‪.‬‬
‫ולכן‪" ,‬הרחבת הביאור" בעניין תשובה עילאה נוגעת לעצם מצוות התשובה‪ ,‬שהיא "עזיבת‬
‫החטא בלבד" – קבלת עול מלכות‪ ,‬עוד יותר מאשר הדורון לרצות את המלך שבא לאחר‬
‫התשובה‪" .‬הרחבת הביאור" זו‪ ,‬היא המקיימת ומבססת את עצם מצוות התשובה‪ .‬היא היסוד‬
‫ל"התחלת מצוות התשובה" שעניינה הוא – קבלת עול המלכות‪.‬‬
‫)ע"פ הוספה ב' לפרק זה(‬
‫ג‪-‬‬‫והנה בחינת יחוד זה ותשובה זו היא בחינת תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה‪.‬‬
‫יש להעיר‪ ,‬שלמרות שבאופן כללי תוכן העבודה של תשובה עילאה אינו קשור ליציאה מן‬
‫הרע ותיקון הפגמים של העבירות‪ ,‬וכלשון אדמו"ר הזקן שתשובה עילאה באה דווקא "לאחר‬
‫תשובה תתאה" המטהרת את האדם מן הרע‪ ,‬מכל מקום מבואר במאמרי חסידות‪ ,‬שעבודת‬
‫התשובה עילאה‪ ,‬שעניינה הוא דביקות עצמית בקב"ה‪ ,‬מוסיפה גם כן בהבדלת האדם וניתוקו‬
‫מן הרע‪.‬‬
‫וכמבואר בספר המאמרים תר"פ עמ' עו‪" :‬צריך לומר שעל ידי תשובה עילאה יש יתרון גם‬
‫בהיציאה מן הרע"‪.‬‬
‫"ויש לומר‪ ,‬דהנה אמרו רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים‬
‫אסר עלי‪ .‬ומבואר במקום אחר )ראה לקוטי תורה ואתחנן ט‪ ,‬ד( בשם הרב המגיד נ"ע‪ ,‬דרק‬
‫צדיק יכול לאמר מפני שמובדל ומרוחק בעצם מן הרע‪ ,‬אבל בבעל תשובה – צריך לומר אי‬
‫פרק ח' ‪ -‬עיונים‬
‫‪201‬‬
‫אפשי‪ ,‬כי בעל תשובה להיות שהיה בתוך הרע‪ ,‬גם שיצא ממנו צריך שמירה יותר‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שזהו בבחינת תשובה תתאה‪ ,‬אבל בתשובה עילאה – מתהפך לגמרי ונעשה‬
‫מובדל בעצם מן הרע לגמרי‪ ,‬ויכול לומר אפשי ואבי שבשמים אסר עלי כו'‪ ,‬והיינו שיש בו‬
‫מעלת הבעלי תשובה וגם מעלת הצדיקים כו'"‪.‬‬
‫ושם עמ' עז כתב‪" :‬תשובה עילאה הרי זה גילוי עצמות הנשמה שבאה בהתגלות ממש‪ ,‬וגם‬
‫הגוף ונפש הבהמית החומרי הוא שנהפך לגמרי כו' כנ"ל"‪.‬‬
‫וראה לעיל בעיונים לפרק זה סוף סעיף א'‪.‬‬
‫ד‪-‬‬‫דאיהו בן י"ה‪ ,‬בינה וכו'‪ .‬ובפרק ט'‪" :‬דבינה איהי תשובה עילאה"‪.‬‬
‫בלקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 94‬בהערה ‪ 30‬כתב )הובא כאן בהערה ‪ ,(34‬שתשובה עילאה‬
‫שייכת במיוחד לעבודה שמצד פנימיות בינה‪.‬‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫העובדה שתוכן עבודת ההבנה וההשגה הוא להשיג את האור האלוקי כפי שהוא )ולא כפי‬
‫שהוא מצומצם ושייך לענייני האדם כבעבודת המידות כמו שנתבאר בפנים(‪ ,‬מוכיחה שזהו‬
‫סוג עבודה נעלה יותר מעבודת המידות‪ .‬וכפי שנתבאר בפנים‪ ,‬שדווקא עבודה זו מבטאת את‬
‫הביטול העצום של תשובה עילאה‪.‬‬
‫אבל הדבר דורש ביאור‪ :‬עובדה היא‪ ,‬שכדי להבין עניין אלוקי אין צורך ביגיעה רבה כל‬
‫כך; אולם כדי שהאדם יצליח לעורר בליבו מידות של אהבת ה' ויראתו‪ ,‬נדרשת עבודה רבה‬
‫ויגיעה עצומה‪ .‬דבר זה עצמו )שעבודת המידות דורשת יגיעה גדולה יותר( מוכיח שזו עבודה‬
‫נעלית יותר‪ .‬אם כן כיצד תואם הדבר את מה שנתבאר לעיל‪ ,‬שעבודת המוחין נעלית יותר?‬
‫ההסבר לכך פשוט‪ :‬בעבודת המוח של האדם‪ ,‬הוא אמנם יכול להבין ולהשיג ענייני אלוקות‬
‫נעלים‪ ,‬ואפילו עניינים שלמעלה משייכות לבריאה‪ ,‬אבל מכיוון שאצל רוב בני אדם ההבנה‬
‫היא על ידי שהוא מפשיט ו'עוזב' את מציאותו‪ ,‬ומתעסק בהבנת העניין כפי שהוא למעלה‬
‫משייכות למציאות האדם‪ ,‬הרי הבנת העניין אינה משפיעה ואינה משנה את אישיותו‪ .‬זהו‬
‫שינוי בהסתכלותו על דברים שסביבו‪ .‬השכל משמש כ'עיניים' להבין ו'להסתכל' על דברים‬
‫אחרים‪ ,‬אבל הוא איננו מהותו של האדם‪ .‬לכן עבודה זו אינה דורשת יגיעה רבה כל כך‪.‬‬
‫היגיעה הגדולה נדרשת בעבודת המידות דווקא‪ .‬המידות הן גדרי מציאותו של האדם‪.‬‬
‫אדם רגיל‪ ,‬אהבתו נתונה לענייני העולם הזה‪ ,‬ומכאן שמציאותו קשורה עם עניינים אלה‪.‬‬
‫אלה הם הדברים המושכים אותו ומהם הוא מושפע‪ .‬עניינה של עבודת המידות הוא‪' ,‬לקחת'‬
‫את ענייני האלוקות ולהורידם ולהתאימם לרמתו ולשנות את טבעו‪ .‬העבודה היא לשנות את‬
‫‪202‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫האדם‪ :‬לפני ההתבוננות הוא היה בן אדם שנמשך לתאוות העולם הזה; וההתבוננות בטובו‬
‫של הקב"ה כלפיו‪" ,‬קרבת אלוקים לי טוב"‪ ,‬פועלת עליו שאהבתו תהיה לאלוקות‪ .‬ולשנות בן‬
‫אדם זו עבודה קשה‪.‬‬
‫]לכן כתוב‪ ,‬שכשם שלא ישכנו האש והמים בכלי אחד‪ ,‬כך לא תשכון בלב המאמין האהבה‬
‫לה' והאהבה לעולם הזה )ראה חובת הלבבות שער אהבת ה' בתחילתו(‪ .‬בעולם השכל אין כל‬
‫כך סתירה בין שני הדברים‪ ,‬מכיוון שהשכל אינו חודר לאדם עצמו; מה שאין כן בלב האדם‪,‬‬
‫במידותיו‪ ,‬האהבה לענייני עולם הזה סותרת ומפריעה לאהבת ה'‪ .‬ההבדל בין אדם שאוהב את‬
‫תענוגי עולם הזה‪ ,‬לאדם שאוהב את ה' הוא הבדל במהות האדם[‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬כאשר מדובר על דרגת העניין שבו עוסק האדם‪ ,‬אזי השגת המוח נעלית יותר‪.‬‬
‫בעבודה זו הוא עוסק באלוקות כפי שהיא‪ ,‬ואילו בעבודת המידות הוא עוסק בעניין האלוקי‬
‫כפי שהוא משפיע עליו‪ ,‬ולכן השגת המוח נעלית יותר‪ .‬אבל כאשר מדובר על דרגת האדם‪ ,‬אזי‬
‫השגת המוח אינה פועלת שינוי ממשי במציאותו כשהוא לעצמו‪ ,‬ואילו עבודת המידות משנה‬
‫את מהותו‪ ,‬את רגשותיו האישיים‪ .‬ומבחינה זו – עבודת המידות נעלית יותר‪.‬‬
‫אבל הבדל מהותי זה שנתבאר בין המוחין למידות )שהמוחין אינם קשורים לאישיותו של‬
‫האדם מה שאין כן המידות(‪ ,‬הוא כאשר מדובר על חיצוניות המוח והלב‪.‬‬
‫אבל יש דרגה עמוקה יותר במוחין שמצידה השגת המוח ומציאות האדם הם דבר אחד‬
‫)ראה ספר המאמרים עת"ר עמ' יג ועוד(‪.‬‬
‫ביאור הדברים‪ :‬באופן ההשפעה והמעבר של השכל אל המידות יש שני אופנים‪:‬‬
‫א( הסדר הרגיל הוא‪ ,‬שהשכל יורד ומצטמצם לפי ערך המידות‪ .‬מכיוון שהבנת העניין‬
‫כשלעצמו )לא כפי שמתייחס לאדם( הוא למעלה משייכות לאדם‪ ,‬לכן כדי שתתעורר אהבה‬
‫ומשיכת ליבו של האדם לעניין‪ ,‬יש צורך 'להוריד' את העניין ולשייכו למציאותו‪ .‬השכל צריך‬
‫להצטמצם על פי המידות ולהשפיע אליהם‪ .‬זהו הסדר שמצד חיצוניות המוח והלב‪.‬‬
‫ב( אבל יש אופן נוסף‪ .‬יש אנשים‪ ,‬שעל ידי עבודתם ויגיעתם הגדולה‪ ,‬המוחין והמידות‬
‫שלהם התעלו מאוד‪ ,‬והבנת המוח שלהם גוררת אחריה ומרוממת את ליבו ומהותו של האדם‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬אין זה שהאדם מוגדר בגדרי מציאותו‪ ,‬והשגתו והבנתו הם דבר נפרד ממהותו )וייתכן‬
‫שישיג בשכלו השכלות עמוקות בידיעת אלוקות ובכל זאת טבע מציאותו לא ישתנה כל כך(‪,‬‬
‫אלא העניין שמשיג בשכלו תופס את כל מציאותו‪ ,‬וליבו ורגשותיו נעשים על פי השגתו‪ .‬לא‬
‫המוח יורד אל הלב‪ ,‬אלא להיפך‪ ,‬הלב נגרר אחר המוח‪.‬‬
‫באופן נעלה זה‪ ,‬עבודת המוחין נעלית הרבה יותר מעבודת המידות‪ .‬כאן קיימות שתי‬
‫המעלות יחד‪ :‬האדם מתבונן בעניין האלוקי עצמו )לא כפי שהוא מתייחס ומשפיע על מציאות‬
‫האדם(‪ ,‬ועניין זה עצמו מאיר בתוכו ותופס את ליבו‪ ,‬עד שכל מהותו מתרוממת לדרגה שבה‬
‫הוא מתבונן‪.‬‬
‫עבודת ה' באופן זה היא ביתר שאת‪ ,‬מהעבודה של הורדת העניין האלוקי לדרגת המידות‪.‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬עיונים‬
‫‪203‬‬
‫עבודה זו אינה קשורה כלל לטבע המידות‪ .‬העבודה היא לא 'להוריד' את ענייני האלוקות‬
‫לדרגת האדם וטבעו‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬ההתבוננות העמוקה בענייני האלוקות‪ ,‬גוררת ומשנה את‬
‫כל גדר טבע האדם ומציאותו‪ .‬אצל אדם כזה‪ ,‬גם כאשר נטיית טבעו היא למידת האהבה‪ ,‬מכל‬
‫מקום כאשר הוא מתבונן ומכיר בנוראותיו של הקב"ה‪ ,‬תיפול עליו היראה ממנו‪.‬‬
‫האדם עוסק באור האלוקי שלמעלה ממציאותו‪ ,‬ועניין זה עצמו פועל ומשנה את מציאותו‪.‬‬
‫כאן האדם יוצא לגמרי מכל נטיותיו הטבעיות‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שגם עבודת פנימיות המוחין פועלת על מציאותו ומידותיו של האדם )מה שאין‬
‫כן ההשגה מצד בחינת חיצוניות המוחין עניינה הוא לימוד והתבוננות בשכל בלבד(; וגם‬
‫עבודת המידות קשורה ונובעת מהתבוננות‪ .‬אלא שההבדל ביניהם הוא‪ ,‬שבעבודת המידות‪,‬‬
‫האור האלוקי משפיע ופועל על האדם‪ ,‬על ידי שהוא יורד ומצטמצם לפי דרגתו ונותן מקום‬
‫למציאותו‪ .‬לכן בהכרח שהנטייה הטבעית של מידותיו תישאר במקומה; מה שאין כן בעבודת‬
‫המוחין‪ ,‬האור האלוקי אינו יורד ומצטמצם לפי דרגתו‪ ,‬אלא ההתבוננות בענייני אלוקות‬
‫ואחדות ה' בדרגות הגבוהות ביותר‪ ,‬גוררת את מציאותו‪ ,‬ובמהותו הוא נהיה בהתאם להשגת‬
‫העניינים הנעלים בהם עוסק‪ .‬ההתבוננות באור האלוקי כפי שהוא בעצמיותו‪ ,‬תופסת את כל‬
‫מהותו של האדם‪ ,‬והוא יוצא מכל גדרי מציאותו‪.‬‬
‫]אפשר להמחיש זאת קצת על ידי דוגמה גשמית‪ .‬אדם המסתכל בציור‪ ,‬לפעמים עלול‬
‫לקרות שהוא יעמוד מול הציור כמה שעות ויסתכל בו מתוך תענוג‪ .‬אדם שיחלוף במקום‬
‫יכול לשאול‪ ,‬מה עושה אדם זה מול הציור שעות רבות כל כך? הרי הוא כבר ראה את כל‬
‫הפרטים שבציור והבין את משמעותו‪ ,‬אם כן על מה הוא מסתכל כל כך הרבה? התשובה לכך‬
‫היא‪ ,‬שאין את מי לשאול‪ .‬הציור תפס כל כך את מהותו‪ ,‬עד שמציאותו האישית אבדה‪ .‬הציור‬
‫כאילו 'שאב' אותו אל תוכו‪ .‬בדומה לזה בנמשל‪ :‬ההתבוננות בעניין האלוקי תופסת את כל‬
‫פנימיותו‪ ,‬עד שכל כולו נכלל בעניין שבו הוא מתבונן[‪.‬‬
‫אלה הם שני סוגי העבודה‪' :‬חיצוניות המוח והלב' ו'פנימיות המוח והלב' )פנימיות בינה(‪.‬‬
‫כאשר המוח והלב של האדם הם בבחינת חיצוניות‪ ,‬אזי גם כאשר האדם עוסק בהשגת המוח‪,‬‬
‫וההשגה אף פועלת על מידותיו‪ ,‬בכל זאת הוא נשאר מציאות לעצמו; אולם כאשר המוח והלב‬
‫הם בבחינת פנימיות‪ ,‬אזי כל מהותו של האדם נעשית כפי השגת שכלו‪.‬‬
‫לכן שלמות עבודת התשובה עילאה‪ ,‬שעניינה הוא שבאדם‪ ,‬באישיות שלו‪ ,‬יורגש הביטול‬
‫העצום שמצד עצמיות הנשמה – נעשית דווקא מצד העבודה של פנימיות המוח והלב –‬
‫פנימיות בינה‪.‬‬
‫)ראה בספר 'שיעורים בתורת חב"ד' עמ' רעו ואילך(‬
‫‪204‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ה‪-‬‬‫ומעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא‪ ,‬כמ"ש בזוהר הקדוש פרשת חיי‬
‫שרה "דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא וכו'"‪.‬‬
‫התוכן הכללי המבואר בפרק זה הוא‪ ,‬שתשובה עילאה היא ביטול נעלה יותר של היהודי‬
‫לקב"ה‪ .‬כפי שכתב אדמו"ר הזקן לעיל‪ ,‬שתשובה עילאה הוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו‬
‫שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף‬
‫האדם"‪ ,‬שזה מורה על ביטול מוחלט להקב"ה‪ ,‬שהרי "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'" אין הנפש‬
‫מציאות לעצמה כלל‪ .‬מכך יש ללמוד‪ ,‬שגם מעלת בעלי תשובה על צדיקים המבוארת כאן היא‬
‫לא רק בעניין תוקף הרצון והצימאון להידבק בה'‪ ,‬אלא גם בעניין הביטול לה'‪ .‬שאצל בעלי‬
‫תשובה ההתבטלות של תשובה עילאה נעלית יותר מאשר אצל צדיקים‪.‬‬
‫ובלשון הרבי זי"ע‪" :‬יש לומר‪ ,‬דמ"ש אדמו"ר הזקן ד"מעלת בעלי תשובה על צדיקים‬
‫גמורים בזה היא ‪ . .‬דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא"‪,‬‬
‫אין כוונתו רק שהצמאון הוא ביתר שאת ויתר עז )על דרך מ"ש לעיל בתניא חלק ראשון פרק‬
‫ז' ש"צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים"(‪ ,‬אלא גם הביטול לה' שבבעל תשובה‬
‫הוא גדול יותר מביטולו של הצדיק‪ .‬דאף על פי שגם אצל צדיק ישנה דביקות זו ויחוד זה‬
‫]וכמבואר בכמה מקומות )ראה לקוטי תורה ר"פ האזינו ועוד( ענין תשובת הצדיקים‪ ,‬שהוא‬
‫מ"ש "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"[‪ ,‬מכל מקום הביטול של בעל תשובה גדול יותר‬
‫מביטול של צדיקים"‪.‬‬
‫וטעם הדבר הוא‪ ,‬כי עיקר עבודת הצדיקים היא עבודה שעל פי סדר וטעם ודעת‪ ,‬והעבודה‬
‫של טעם ודעת עדיין קשורה עם מציאות האדם‪ .‬שעל אף שנתבאר לעיל שעבודת המוחין‪,‬‬
‫בינה‪ ,‬היא בבחינת "אין" כי עניין השכל הוא לתפוס את האור האלוקי כפי שהוא ולא כמו‬
‫שהוא יורד אל מציאות האדם‪ ,‬מכל מקום בדקות יותר‪ ,‬גם עבודה זו שייכת עדיין למציאות‬
‫האדם‪ .‬שהרי סוף סוף האמת של האלוקות היא כפי שהיא מאירה בשכלו‪ ,‬והשכל הוא גם חלק‬
‫ממציאות האדם וכוחותיו‪ .‬לכן‪ ,‬אף שעל ידי ההתבוננות שלו בגדלות ה' הוא בא לידי דביקות‬
‫בה' בביטול גמור‪ ,‬מכל מקום בדקות דדקות הוא נשאר עדיין בבחינת "מציאות" דקדושה‪.‬‬
‫מה שאין כן שורש ויסוד עבודת בעל תשובה היא למעלה מטעם ודעת‪ ,‬והיינו שנרגשת בו‬
‫האלוקות עצמה‪ .‬לכן הדביקות היא בביטול בתכלית‪ ,‬בלי תערובת של "מציאות" כלל‪ ,‬גם לא‬
‫"מציאות" דקה ביותר‪ ,‬מציאות דקדושה‪.‬‬
‫על פי זה יש לומר‪ ,‬שעבודת התשובה עילאה שאצל הצדיקים המתחילה מהמוחין‪ ,‬בינה‪,‬‬
‫שייכת לה' עילאה; ואילו עבודת הבעלי תשובה בתשובה עילאה‪ ,‬שהיא מתוך ביטול בלתי‬
‫מוגבל כלל‪ ,‬שייכת לעבודת התשובה עילאה כפי שהיא קשורה גם לאות יו"ד שבשם הוי'‪,‬‬
‫כמבואר בלקוטי תורה בלק עה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 100‬ואילך(‬
‫‪205‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬עיונים‬
‫ו‪-‬‬‫"דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי‬
‫לאתקרבא למלכא"‪.‬‬
‫נתבאר בתחילת פרק א'‪ ,‬שבביטול מצוות עשה ישנו "מעוות שאינו יכול לתקון"‪ ,‬בכך‬
‫שהאור שהיה צריך להימשך על ידי עשיית המצווה – נעדר )ובעיונים שם סעיף א' נתבאר‬
‫שבפרטיות יותר‪ ,‬גם על ידי קיום מצוות לא תעשה‪ ,‬מה ש"ישב ולא עבר עבירה"‪ ,‬האדם‬
‫ממשיך אור אלוקי בעולם‪ ,‬ולכן גם בעבירה על מצוות לא תעשה שייך לומר – "האור נעדר"(‪.‬‬
‫ומבואר בחסידות‪ ,‬שמה שנתבאר שאין התשובה מועלת להמשכת האור שנעדר‪ ,‬הוא רק‬
‫בתשובה תתאה‪ ,‬אבל תשובה עילאה "בחילא יתיר" – יכולה לתקן גם עניין זה‪.‬‬
‫כמפורש בלקוטי תורה בלק עג‪ ,‬ד‪" :‬כדי שיעשה תשובה שיתמלא גם האור שחסר בביטול‬
‫מצות עשה‪ ,‬על זה צריך לעשות תשובה עצומה ממעמקים קראתיך כו' ‪ . .‬ועל דרך מה‬
‫שנתבאר באגרת התשובה שם פרק ח'"‪ .‬וראה גם ספר המאמרים תר"פ עמ' עו‪.‬‬
‫ומבאר הרבי‪ ,‬שעניין הנ"ל נעשה מצד זה שבבחינת "בעל הרצון" אין שום מדידה ח"ו‬
‫באיזה אופן הוא נמשך )ורק ברצון המצוות נעשית המדידה שהאור האלוקי יומשך על ידי‬
‫קיום המצוות כהלכתם דווקא(‪ .‬לכן‪ ,‬אם הוא רוצה להיות נמשך – יכולה להיות משם ההמשכה‬
‫למלאות ולהשלים מה שנחסר בהעדר קיום המצוות‪.‬‬
‫ועניין זה נפעל‪ ,‬על ידי היציאה ממדידה והגבלה של הבעל תשובה להיות דבוק בקב"ה‬
‫בתשובה עילאה‪" ,‬ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא"‪ .‬הדביקות "בחילא‬
‫יתיר" גורמת שקיום התורה והמצוות שלו אינו מוגבל לחיובו מצד דיני התורה‪ ,‬אלא ה"לעבדו‬
‫ולשמור מצותיו" הוא תוצאה ממה שרוצה לשוב אל ה' בכל מאודו‪ ,‬ומכיוון שהקב"ה אינו‬
‫מוגבל‪ ,‬לכן הוא אינו מסתפק בקיום התורה ומצוות לפי החיוב והציווי‪ ,‬אלא הוא מחפש תמיד‬
‫דרכים חדשות לחזק את ההתקשרות עם הקב"ה יותר ויותר‪ ,‬על ידי הוספה תמידית בקיום‬
‫התורה ומצוות‪.‬‬
‫ועבודה זו מתוך "רעותא דלבא יתיר" היא בדוגמת "כלי" הממשיך את האור מבחינת "בעל‬
‫הרצון"‪ .‬ועל דרך ההמשכה שעל ידי המצוות שהן ה"אברים" וה"כלים" הממשיכים את האור‪.‬‬
‫)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 153‬ואילך(‬
‫‪206‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספות‬
‫ הוספה א' ‪-‬‬‫ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים‪ ,‬הנמשכות מרצון העליון ב"ה הנרמז‬
‫בקוצו של יו"ד שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הוי'‪ .‬ולכן‬
‫הי"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים‪ ,‬וכמ"ש "נושא עון ופשע ונקה"‪.‬‬
‫א‪ .‬כוונת האריכות באגרת התשובה‬
‫בכללות הענין ד"חלק ה' עמו" )החל מהביאור‬
‫בפרק ד'( היא להדגיש איך שחטאים פוגמים‬
‫בד' אותיות שם הוי'‪ ,1‬ועל ידי תשובה‬
‫מעוררים "י"ג‪ 2‬מדות הרחמים הנמשכות‬
‫מרצון העליון ברוך הוא ‪ . .‬שלמעלה מעלה‬
‫מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם‬
‫הוי'‪ .‬ולכן הי"ג מדות הרחמים מנקים כל‬
‫הפגמים" )שבד' אותיות שם הוי'(‪. 3‬‬
‫‪ (1‬ראה הוספה א' לפרק ד' הערה ‪.15‬‬
‫‪ (2‬אגרת התשובה ריש פרק ח'‪.‬‬
‫‪ (3‬על פי זה יש לתרץ גם כן מה שאדמו"ר הזקן‬
‫מביא בפרק ד' "ממאמר אליהו אנת הוא דאפיקת‬
‫עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן כו'" —‬
‫דלכאורה תמוה‪) :‬א( בתניא נזכר כמה פעמים הענין‬
‫די' ספירות ולא הובא המקור לזה ]בשער היחוד‬
‫והאמונה פרק י' מביא גם כן "מאמר אליהו דאפיקת‬
‫עשר תיקונין כו'" — אבל שם לא הובא כראיה על‬
‫מציאות של עשר ספירות בכלל‪ ,‬כי אם "שהקדוש‬
‫ברוך הוא ‪ . .‬ומנהיגם ‪ . .‬ברצונו וחכמתו כו'"‪ .‬שזה‬
‫מפורש במאמר אליהו "לאנהגא בהון עלמין וכו'";‬
‫מה שאין כן באגרת התשובה כאן‪ ,‬שלכאורה נוגע רק‬
‫שישנן עשר ספירות‪ ,‬ועל זה אין צריך להביא מקור‬
‫)והתיבות "כנודע ממאמר ‪ . .‬ידיעא וכו'" — לכאורה‬
‫מיותרות[‪.‬‬
‫)ב( גם אם יש צורך כאן לציין המקור — הוי ליה‬
‫להביא מספר יצירה )פ"א מ"ב( — שחיבר אברהם‬
‫אבינו עליו השלום — "עשר ספירות )בלי מ"ה("‪,‬‬
‫ולא "ממאמר אליהו"‪) .‬ג( למה מביא אריכות הלשון‬
‫"אנת כו'" )ראה שער היחוד והאמונה פרק י'(?‬
‫ועל פי המבואר בפנים יש לומר‪ ,‬כי רוצה להדגיש‬
‫תיכף בתחילת הענין‪ ,‬שישנם ב' ענינים‪ :‬א( עשר‬
‫ספירות שהן נקראות תיקונין‪ ,‬מלשון תכשיט )תורה‬
‫אור ד"ה פתח אליהו‪ .‬הגהות אדמו"ר )מהורש"ב(‬
‫נשמתו עדן לדבור המתחיל זה )קה"ת תשמ"א —‬
‫עמוד ד ואילך(‪ .‬דבור המתחיל תפלין דמארי עלמא‬
‫תרנ"ג )ספר המאמרים תרנ"ג ע' רלג ואילך((‪ ,‬שלזה‬
‫מגיעים על ידי העבודה דתורה ומצוות )ועל ידי‬
‫חטאים — פוגמים בהם(‪] .‬להעיר מזה דתפלין נקראו‬
‫טוטפות שהוא לשון תכשיט )ראה בארוכה ד"ה‬
‫תפלין דמארי עלמא הנ"ל( — והוקשה כל התורה‬
‫כולה לתפלין )קידושין לה‪ ,‬א‪ .‬וראה ד"ה הנ"ל )ספר‬
‫המאמרים שם ע' רנז(([‪.‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה א'‬
‫‪207‬‬
‫וצריך ביאור‪ :‬ישראל הרי הם "חלק ה' עמו‬
‫‪ . .‬חלק משם הוי' ברוך הוא"‪ ,4‬וכיצד אפשר‬
‫להם להגיע לבחינת רצון העליון "שלמעלה‬
‫מעלה ‪ . .‬מאותיות שם הוי'"?‬
‫וכדי לתרץ שאלה זו מקדים אדמו"ר הזקן‬
‫תיכף בתחילת הענין בפרק ד'‪ ,‬שגם רצון‬
‫העליון שייך לשם הוי'‪ ,‬וכמ"ש שם ש"הקוץ‬
‫שעל היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ב"ה‬
‫שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת עילאה"‬
‫)והיינו ששייכותו אינה להאותיות דשם הוי'‪,‬‬
‫כי אם רק ל"קוץ שעל היו"ד"(; ולכן‪ ,‬כיון‬
‫ש"חלק ה' עמו"‪ ,‬הרי מובן‪ ,‬שישראל יכולים‬
‫להגיע )על ידי תשובה( גם להקוץ שעל‬
‫היו"ד‪.5‬‬
‫לכאורה‪ ,‬איך אפשר שבחינת הרצון שהיא‬
‫"למעלה מעלה ‪ . .‬מאותיות שם הוי'" יכולה‬
‫לנקות הפגמים שנגרמו בתוך האותיות עצמן?‬
‫בשלמא זה שנמשכת משם הסליחה‬
‫ומחילה )לאדם החוטא( ניתן להבין; דכיון‬
‫שהאור האלקי שברצון העליון אינו מלובש‬
‫ב)ציור( אותיות‪ ,‬הרי אינו אור מוגבל ואין‬
‫מציאות הנבראים תופסת מקום לגביה‪ .‬וכיון‬
‫שאין מעשה התחתונים תופסים מקום אצלו‪,‬‬
‫לכן נמשכת משם המחילה וסליחה‪.‬‬
‫אבל איך אפשר שבחינת הרצון‪ ,‬שהיא‬
‫"למעלה מעלה ‪ . .‬מאותיות שם הוי'" — היינו‬
‫שהיא מושללת מ)ציור( אותיות — תנקה‬
‫ותמלא את הפגמים שנגרמו באותיות עצמן?‬
‫וזה מתורץ על ידי דברי אדמו"ר הזקן‪,‬‬
‫שרצון העליון קשור עם קוצו של יו"ד‪ ,‬והיינו‬
‫שרצון העליון אינו מושלל לגמרי מאותיות‬
‫הוי'‪ ,‬אלא אדרבה‪ :‬הוא הוא ההתחלה )ושרש‬
‫ומקור( של האותיות )כשם שכתיבת שם‬
‫הוי' בפשטות‪ ,‬מתחלת בכתיבת ה"קוץ שעל‬
‫היו"ד"‪ — (6‬ולכן בכחו של רצון העליון למלא‬
‫את הפגמים שבאותיות‪.7‬‬
‫]ועל פי זה יש לומר‪ ,‬דמה שמביא שם בעל‬
‫המאמר "מאמר אליהו" — ולא סתם "מה שכתוב‬
‫בתקוני זהר" — כי רוצה לרמז כאן ענין התשובה‪,‬‬
‫שזהו ענינו של אליהו — "והשיב לב אבות על בנים‬
‫גו'" )מלאכי ג‪ ,‬כד([‪.‬‬
‫‪ (4‬אגרת התשובה כאן צג‪ ,‬סוף עמוד ב'‪.‬‬
‫‪ (5‬אלא שלביאור זה קצת קשה למה לא פירש‬
‫אדמו"ר הזקן בסוף פרק ד' ענינו של קוצו של יו"ד‬
‫בנפש האדם‪.‬‬
‫‪ (6‬לקוטי תורה מסעי צה‪ ,‬ב‪ .‬וראה משנת חסידים‬
‫מסכת תיקון תפלין פ"א מ"י‪ .‬פ"ב מ"א )בנוגע‬
‫לכתיבת השם(‪.‬‬
‫‪ (7‬על פי זה יומתק גם כן מה שאדמו"ר הזקן מביא‬
‫בפרק ד' "ממאמר אליהו" גם התיבות "אנת חכים‬
‫ולא בחכמה ידיעא וכו'" — דלכאורה מה נוגע כאן‬
‫ענין זה )שחכמה דאצילות היא בבחי' "לא ידיעא"‬
‫לגבי חכמה דבריאה יצירה ועשיה — ראה תורה אור‬
‫דבור המתחיל פתח אליהו(?‬
‫]להעיר מהמבואר בלקוטי שיחות חלק לט ע'‬
‫‪) 65‬הערה ‪ 48‬ובשולי הגליון שם(‪ ,‬שבזה שמסיים‬
‫)הפרק( "וגם ההתבוננות כו' דאורייתא מחכמה‬
‫נפקא היא בחינת יו"ד של שם הוי' וכו'" — מרמז‬
‫לקוצו של יו"ד‪ ,‬עיין שם[‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שבזה מרמז‪ ,‬שגם בבחינת "אנת"‬
‫שלמעלה מעשר ספירות דאצילות‪ ,‬ישנן עשר‬
‫ספירות הגנוזות‪ ,‬והן ממוצעים שעל ידם נמשך‬
‫מבחינת "אנת" בהעשר ספירות )ועל ידי זה מנקים‬
‫הפגמים(‪.‬‬
‫ב‪ .‬על פי נקודה זו‪ ,‬שרצון העליון המנקה‬
‫כל הפגמים נרמז בקוצו של יו"ד‪ ,‬מוסבר עוד‬
‫ענין‪:‬‬
‫ב( "אנת כו'" שלמעלה מעשר ספירות — שלזה‬
‫מגיעים על ידי התשובה‪ ,‬ועל ידה הוא ניקוי הפגמים‪.‬‬
‫וראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪) 152‬ס"ב(‪ .‬ע' ‪154‬‬
‫)סעיף ה'( ואילך‪.‬‬
‫‪208‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ועל פי זה יש לבאר גם כן לשון אדמו"ר‬
‫הזקן בפרק ח' )בנוגע לכך שרצון העליון‬
‫מנקה כל הפגמים(‪ ,‬שכתב עוד פעם שרצון‬
‫העליון ברוך הוא "נרמז בקוצו של יו"ד"‬
‫]"‪ . .‬מרצון העליון ברוך הוא הנרמז בקוצו‬
‫של יו"ד שלמעלה מעלה ‪ . .‬מאותיות שם הוי'‪.‬‬
‫ולכן ‪ . .‬מנקים כל הפגמים כו'"[‪,‬‬
‫שלכאורה תמוה‪ :‬למאי נפקא מינה בפרק‬
‫זה הדגשה זו שרצון העליון "נרמז בקוצו‬
‫של יו"ד"? הרי אדרבה‪ ,‬כוונתו שם היא להד־‬
‫גיש שרצון העליון הוא "למעלה מעלה ‪. .‬‬
‫מאותיות שם הוי'" שלכן הוא מנקה הפגמים‪,‬‬
‫ואיך מתאימה שם ההדגשה שרצון העליון כן‬
‫שייך לאותיות הוי'?‬
‫ועל פי המבואר לעיל אתי שפיר‪ .‬כי‬
‫כדי שרצון העליון יוכל לנקות את הפגמים‬
‫בהאותיות‪ ,‬דרושים שני קצוות‪ :‬הכח לנקות‬
‫הפגמים צריך להיות ממדריגה גבוהה ביותר‬
‫שאין פגם החטאים מגיע שם )וזהו הענין מה‬
‫שרצון העליון הוא "למעלה מעלה ‪ . .‬מאותיות‬
‫שם הוי'"(‪ ,‬אבל בכדי שדרגה זו גופא תפעול‬
‫ניקוי הפגם בהאותיות עצמן צריך להיות איזו‬
‫שייכות בין בחינה זו להאותיות )וזו ההדגשה‬
‫שגם רצון העליון "נרמז‪ 8‬בקוצו של יו"ד"(‪.‬‬
‫ג‪ .‬אבל על פי זה צריך ביאור לאידך גיסא‪:‬‬
‫זה שחטאים פוגמים בד' אותיות שם‬
‫הוי' ]שלכן ניקוי הפגמים הוא ממדריגה‬
‫שלמעלה מ"ההשפעה הנשפעת מאותיות שם‬
‫הוי'"[ — הוא לפי שהאור האלקי המלובש‬
‫באותיות מצוייר ומוגבל )לפי תמונת האות‬
‫]וקאי להפירוש )תורה אור י‪ ,‬ג‪ .‬וכן הוא בכמה‬
‫מקומות( דאנת הוא חכים כו' הוא באותה הדרגא‬
‫ד"אנת הוא דאפיקת כו'"‪ ,‬וקאי על עשר ספירות‬
‫הגנוזות שלמעלה מאצילות[‪.‬‬
‫‪ (8‬ראה לקמן‪ ,‬ובהערה ‪.14‬‬
‫שהוא מלובש בה‪ ,(9‬ולפיכך הוא נותן מקום‬
‫למציאות האדם‪ ,‬ובמילא — גם לעבודתו‪.‬‬
‫ולפי זה אינו מובן‪ :‬כיון שגם רצון העליון‬
‫"נרמז בקוצו של יו"ד" והוא ההתחלה )ושרש‬
‫ומקור( של "ההשפעה הנשפעת מאותיות שם‬
‫הוי'"‪ ,‬נמצא‪ ,‬שגם בבחינה זו יש )על כל פנים‬
‫התחלה של( "ציור"‪ ,‬ובמילא היא גם התחלה‬
‫למציאות )הנבראים( – ולמה אין פגם החטא‬
‫מגיע שם?‬
‫דכיון שלקוץ שעל היו"ד סוף סוף יש לו‬
‫מציאות )ואפילו מקום הדיו על הקלף(‪ ,‬נמצא‬
‫לכאורה‪ ,‬שהאור האלקי שבו )בחי' רצון‬
‫העליון( שייך לציור והגבלה‪ ,‬ואינו שולל‬
‫לגמרי את מציאות הנבראים‪ ,‬ולמה אין פגם‬
‫החטא מגיע שם?‬
‫ד‪ .‬ויש לומר‪ ,‬ששאלה זו מתורצת בדיוקי‬
‫לשונות אדמו"ר הזקן בפרק ד' המצויינים‬
‫בהערת אאמו"ר שם‪ 10‬באופן שייכות הספירות‬
‫להאותיות דשם הוי'‪:‬‬
‫בנוגע לכללות הספירות‪ 11‬כתב אדמו"ר‬
‫הזקן ש"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות"‬
‫בהאותיות של שם הוי'‪ ,‬שמזה מובן‪ ,‬שציור‬
‫)והגבלה( של האותיות הוא גם בהספירות‬
‫עצמן‪ ,‬ולכן פגם החטאים מגיע בהם גופא;‬
‫מה שאין כן בנוגע לבחינת הרצון )כתר(‬
‫לא כתב אדמו"ר הזקן שהיא "נכללת ונרמזת"‬
‫בקוצו של יו"ד‪ ,‬אלא רק שקוצו של יו"ד‬
‫"רומז לבחינת רצון העליון ברוך הוא"‪ :‬הקוצו‬
‫‪ (9‬ראה שער היחוד והאמונה סוף פרק י"א ופרק‬
‫י"ב בהגהה‪.‬‬
‫‪ (10‬לקוטי לוי יצחק עמ' כט‪.‬‬
‫‪ (11‬בנוגע לספירת החכמה – ראה בגוף השיחה‬
‫בלקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 143‬ואילך שיש בה שני‬
‫עניינים‪ ,‬עיי"ש )המערכת(‪.‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה א'‬
‫של יו"ד הוא רמז על הכתר‪ ,‬אבל אין הכתר‬
‫מתלבש ונתפס ב)ציור( הקוצו של יו"ד‪.12‬‬
‫הרצון גופא אין לו שום "קירוב" לקוצו של‬
‫יו"ד‪ .13‬ולכן‪ ,‬לא שייך פגם ברצון העליון‪,‬‬
‫בכתר‪ ,‬גופא כיון שהוא למעלה מציור אותיות‪.‬‬
‫ועל פי זה מבואר כיצד קיימים‪ ,‬שני קצוות‬
‫ברצון‪ :‬מחד גיסא יש לו שייכות‪ 14‬לקוצו של‬
‫‪ (12‬ראה לקוטי תורה תצא לט‪ ,‬ב‪" :‬קוצו של יו"ד‬
‫הוא בחי' רמז בלבד שרומז לאין סוף בלבד ברמז‬
‫בעלמא בלי שום תפיסא"‪ .‬ומאריכות לשונו משמע‪,‬‬
‫שכוונתו הוא לב' ענינים‪ :‬א( הטעם מה שבחינת כתר‬
‫נרמזת בקוצו של יו"ד דוקא — לפי ש"קוצו של‬
‫יו"ד הוא בחי' רמז בלבד"‪ .‬ב( שגם בהקוץ‪ ,‬עם היותו‬
‫"בחי' רמז בלבד"‪ ,‬אינו נתפס בו‪ ,‬ורק "רומז כו' ברמז‬
‫בעלמא"‪ ,‬וכמפורש בהגהות הצמח צדק לשם )אור‬
‫התורה תצא ע' תתר‪ .‬ובארוכה — ד"ה אורח חיים‬
‫תרס"ט(‪ ,‬שהוא כמו ענין לחכימא ברמיזא‪ ,‬עיין שם‬
‫)וראה לקמן הערה ‪.(24 ,22‬‬
‫‪ (13‬ובלשון הלקוטי תורה שם "רומז כו' ברמז‬
‫בעלמא"‪.‬‬
‫‪ (14‬על פי המבואר בפנים מתורץ גם השינוי‪,‬‬
‫דבפרק ד' נקט שהקוץ שעל היו"ד "רומז לבחינת‬
‫רצון כו'"‪ ,‬ואילו בפרק ח' נקט שרצון העליון "נרמז‬
‫בקוצו של יו"ד" )ובפרט‪ ,‬שעל פי המבואר בפנים —‬
‫לא יתכן לומר על רצון העליון שהוא נרמז בקוצו של‬
‫יו"ד( — כי כאן בפרק ד' כוונתו להדגיש איך שהרצון‬
‫עצמו )אף ששייך להאותיות — שלכן שייך שינקה‬
‫הפגמים שבהם‪ ,‬מכל מקום( נשאר למעלה )גם( מן‬
‫הקוץ; מה שאין כן בפרק ח' כוונתו להדגיש השייכות‬
‫של בחינת רצון להאותיות‪ ,‬דאף על פי שהרצון‬
‫"למעלה מעלה ‪ . .‬מאותיות שם הוי'"‪ ,‬מכל מקום‬
‫שייך אליהם מכיון ש"נרמז בקוצו של יו"ד" ]ועל‬
‫דרך זה בפרק ה'‪ ,‬שכתב "ונרמז בקוצו של יו"ד" —‬
‫הוא לפי שבא בהמשך למה שכתוב לפני זה שרצון‬
‫העליון "הוא מקור השפעת שם הוי'"[‪.‬‬
‫]על פי זה יומתק גם כן זה שבפרק ד' נקט "והקוץ‬
‫שעל היו"ד"‪ ,‬ובפרק ח' )ועל דרך זה בפרק ה' שם(‬
‫— "בקוצו של יו"ד"‪ .‬וראה לקוטי שיחות חלק לט‬
‫‪209‬‬
‫יו"ד )ועל ידי הקוץ — לכללות שם הוי'(‪ ,‬ולכן‬
‫הוא מנקה וממלא הפגמים שבאותיות; אבל‬
‫לאידך‪ ,‬אינו נתפס כלל בהקוץ‪ ,‬ובמילא נשאר‬
‫"למעלה מעלה ‪ . .‬מאותיות שם הוי'"‪ ,‬ולכן‬
‫אין חטאים מגיעים לשם ולא שייך שם פגם‪.‬‬
‫ה‪ .‬ויש להסביר זה על ידי דוגמא מהחילוק‬
‫בין טלית וציצית‪:15‬‬
‫"אין בטלית הגשמית שום קדושה כלל‬
‫ומותר להשתמש בה דברי חול מה שאין כן‬
‫בציצית"‪ .16‬אבל אין פירוש הדבר שהטלית‬
‫אינה שייכת כלל להמצוה‪ ,‬שהרי אדרבה‪,‬‬
‫מבואר בכתבי האריז"ל‪ 17‬ש"קדושת הטלית‬
‫גדלה מעלתה במאד מאד על קדושת‬
‫הציצית" )ולכן הציצית הן רק "נימין נמשכים‬
‫מהטלית"(‪.‬‬
‫אך תיווך הענינים הוא‪:‬‬
‫זה שהציצית הן רק "נימין"‪ ,‬מורה שיש‬
‫בהן אור מצומצם המתלבש בהציצית‪ ,‬ולכן‬
‫נמשכת קדושה‪ 18‬בהציצית גופא; מה שאין‬
‫כן קדושת הטלית היא מאור שלמעלה‬
‫ע' ‪ 153‬הערה ‪.[7‬‬
‫‪ (15‬ראה בכל הבא לקמן — תורה אור ק‪ ,‬א‪ .‬לקוטי‬
‫תורה שלח מד‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (16‬לשון התורה אור ולקוטי תורה שם‪ .‬וראה‬
‫שולחן ערוך )ואדמו"ר הזקן( אורח חיים סימן כ"א‪.‬‬
‫‪ (17‬ראה שער הכוונות ענין הציצית דרוש ב'‬
‫בתחלתו‪ .‬פרי עץ חיים שער הציצית פרק ג'‪.‬‬
‫‪ (18‬ד"תשמישי מצוה" )או "תשמישי קדושה" —‬
‫כתבי האריז"ל( ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם‪.‬‬
‫ושם נתבאר‪ .‬שער הכוונות ופרי עץ חיים שם )בפרי‬
‫עץ חיים שם‪ ,‬בנוגע לטלית "ולכן נקרא תשמיש‬
‫מתשמישי קדושה ואינו נזרק" — וראה שמן ששון‬
‫לשער הכוונות ד"ב )דשקו"ט בכל זה ו(בנדון זה‬
‫דנראה דטעות סופר הוא "וצריך להיות מתשמישי‬
‫מצוה ונזרק כו' והוא פשוט"(‪.‬‬
‫‪210‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מכלים שאינו יכול להתלבש בהטלית ]ורק‬
‫שטלית )שמקיפה את האדם( היא "רמז" על‬
‫אור מקיף[‪ ,‬וכיון שהאור המקיף אינו נמצא‬
‫)בהתלבשות( בהטלית‪ ,‬לכן "אין בטלית‬
‫הגשמית שום קדושה כלל"‪.‬‬
‫ו‪ .‬והנה דוגמא זו מטלית היא לאור מקיף‬
‫שלמעלה לגמרי משייכות לכלים )שלכן אין‬
‫"בטלית הגשמית שום קדושה כלל"‪ ,‬עד‬
‫ש"מותר להשתמש בה דברי חול"(‬
‫— ודוגמתה למעלה יש לומר היא לבחינת‬
‫אנכי "דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום‬
‫אות וקוצא כלל"‪ ,19‬והרי אין בתיבת "אנכי"‬
‫שום קדושת שם‪ ,‬אלא ש"אנכי" הוא רמז על‬
‫"בחינת אנכי מי שאנכי"‪ ,‬עצמותו ית' —‬
‫אבל על דרך זה יש לומר גם באור השייך‬
‫לאותיות וכלים‪ ,‬שיש בו שני אופנים‪:‬‬
‫א( אור המתלבש‪ 20‬ונתפס בהאותיות‪,‬‬
‫ודוגמא לדבר‪ :‬רב המסביר דבר שכל‪,‬‬
‫שהסברא מלובשת בתוך האותיות של הרב;‬
‫ב( אור שאינו מתלבש באותיות‪ ,‬ורק‬
‫שהאותיות כו' הן רמז על האור‪ ,‬ודוגמא לדבר‬
‫— חידה‪ ,21‬שתיבות החידה הן רק רמז על שכל‬
‫)עמוק(‪ ,‬אבל אי אפשר לומר שהדבר שכל‬
‫‪ (19‬לקוטי תורה פינחס פ‪ ,‬ב‪ .‬וראה זהר חלק ג'‬
‫רנז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (20‬דלבוש הוא בשייכות למדידות המלובש בו‪.‬‬
‫‪ (21‬ראה ענינה‪ :‬דבור המתחיל כל מחלוקת‬
‫תרע"ח‪ .‬ועוד‪ .‬ולהעיר שזהו מעשר לשונות שנקראו‬
‫נבואה )בראשית רבה פרשה מ"ד‪ ,‬ו‪ .‬ושם נתבאר(‪.‬‬
‫וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ג'‪.‬‬
‫שם הלכה ו'‪ .‬ועיין מורה נבוכים חלק ב' פרק מ"ג‪.‬‬
‫ספר עבודת הקודש חלק ד' פרק כ"ב ואילך‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫ואין כאן מקומו‪.‬‬
‫"מלובש" בהחידה‪.22‬‬
‫ועל דרך זה יש שני אופנים אלה למעלה‪,‬‬
‫ובלשון המאמר הנזכר לעיל )בנוגע ל"אנכי"(‬
‫— )א( אתפס בשם‪) ,‬ב( אתרמיז באות וקוצא‪:‬‬
‫"אתפס בשם" היינו האור שמתצמצם‬
‫ומתלבש ונתפס בהשם — ולכן נעשה ציור‬
‫בהאור )כתמונת אותיות השם(;‬
‫"אתרמיז בשום אות וקוצא" — שהשייכות‬
‫בין ה"אות וקוצא" להאור האלקי היא רק בזה‬
‫שבציורם יש רמז על האור‪.‬‬
‫]ולדוגמא‪ :‬הקוץ שעל היו"ד‪ ,‬שאין בו‬
‫צורת אות אלא "רמז בלבד"‪ ,23‬הרי הוא רמז‬
‫על כתר שאינו בגדר השגה כלל‪ ,‬ומתגלה רק‬
‫בדרך "רמז"‪[23‬‬
‫אבל האור גופא אינו )מתלבש ו(נתפס‬
‫בציור האות והקוץ‪ ,‬באופן ששייכותם היא‬
‫רק בדרך רמז‪.24‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 144‬ואילך(‬
‫‪ (22‬ראה לעיל הערה ‪ ,12‬שהרמז דקוצו של יו"ד‬
‫הוא כענין לחכימא ברמיזא‪ .‬ובשערי אורה ד"ה יביאו‬
‫לבוש מלכות )פרק מ"ב(‪ ,‬שענין "יותר רחוק גם מן‬
‫המשלים הוא ענין הרמז שמרמז דבר חכמה עמוקה‬
‫בידו כו'" — ומשמע מזה‪ ,‬שבהרחבה — חידה בכלל‬
‫משל )ועיין גם כן דבור המתחיל ביום השמיני עצרת‬
‫עת"ר(‪.‬‬
‫]להעיר גם כן מתורה אור )יד‪ ,‬סוף עמוד ב'( "בדרך‬
‫משל וחידה"‪ .‬ולהעיר מסידור קמט‪ ,‬ריש עמוד א'[‪.‬‬
‫‪ (23‬לקוטי תורה תצא שם‪ .‬וראה לעיל הערה ‪.12‬‬
‫‪ (24‬ראה לקוטי תורה ויקרא )ה‪ ,‬ריש עמוד ב'(‬
‫דבתגין של ספר תורה "נרמזו רזין דאורייתא שלא‬
‫יוכלו להתלבש בדיבור ‪ . .‬כמו לחכימא ברמיזא כו'"‪.‬‬
‫וראה אור התורה תצא שם )וסוף דבור המתחיל אורח‬
‫חיים הנזכר לעיל( בנוגע לקוצו של יו"ד‪ ,‬שעל פי זה‬
‫]שהוא רק כמו ענין לחכימא ברמיזא[ מובן זה שיש‬
‫קא סלקא דעתך )מנחות לד‪ ,‬סוף ע"א( דקוצו של‬
‫יו"ד אינו לעיכובא — דלכאורה‪ ,‬מכיון דקוצו של‬
‫יו"ד הוא בכתר פשיטא דמעכב יותר — כי מכיון‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה א'‬
‫דאינו נתפס באות ממש כמו שאר האותיות רק על‬
‫דרך הרמז‪ ,‬אם כן סלקא דעתך דאינו מעכב‪.‬‬
‫]ויתירה מזו‪ :‬לדעת אדמו"ר הזקן )שולחן ערוך‬
‫אורח חיים סימן ל"ו ס"ב — תמונת אות יו"ד(‪,‬‬
‫"הקוץ שעל היו"ד" שהוא )דוקא( הרומז על כתר‬
‫)זהר חלק ג' י‪ ,‬ריש עמוד ב'( — צריך להיות רק‬
‫לכתחילה‪ ,‬ואינו מעכב )ו"קוצו של יו"ד" שבמנחות‬
‫שם — פירושו קוץ השמאלי‪ ,‬כדעת רבינו תם שם‬
‫)ראה בכל זה — מאסף לכל המחנות סל"ו שם )צורת‬
‫אות יו"ד סק"ב(‪ ,‬ושם נתבאר((‪.‬‬
‫ועל פי זה צריך עיון קצת באור התורה כו' שם‪,‬‬
‫‪211‬‬
‫שמפרש הגמרא במנחות הנזכרת לעיל )כדעת‬
‫הרא"ש ועוד — ראה מאסף לכל המחנות שם‪ ,‬ושם‬
‫נתבאר( לענין קוץ העליון )שרומז לכתר( )וכהובא‬
‫שם לפני זה לשון הזהר הנזכר לעיל "קוצא חד לעילא‬
‫כתרא עילאה"( — דלא כשיטת אדמו"ר הזקן‪.‬‬
‫ומצינו דוגמתו בכמה וכמה מקומות בדרושי‬
‫חסידות )וגם בנגלה( שמבארים דעות שלא נפסקה‬
‫הלכה כמותן )כיון שאלו ואלו דברי אלוקים חיים(‬
‫— וכמו בראש השנה דשופר של יעל )לקוטי תורה‬
‫נצבים מה‪ ,‬סוף עמוד א'‪ .‬וראה שולחן ערוך אורח‬
‫חיים ריש סימן תקפו(‪ .‬וראה לקוטי לוי יצחק אגרות‬
‫קודש ע' שה[‪.‬‬
‫‪‬‬
‫‪212‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫בכך שאדמו"ר הזקן מדגיש שהרצון העליון המנקה את כל הפגמים "נרמז בקוצו‬
‫של יו"ד"‪ ,‬מתבאר כיצד יכול רצון זה – שהוא "למעלה מעלה‪ ...‬מאותיות שם הוי'"‬
‫– לנקות את הפגמים שנגרמו באותיות עצמן‪ :‬מאחר ש"קוצו של יו"ד" הוא התחלתן‬
‫ושרשן של האותיות‪ ,‬יש בכוחו של הרצון העליון הרמוז בו לתקן את הפגמים‬
‫שבהן‪.‬‬
‫אלא שלפי זה צריך ביאור לאידך גיסא‪ :‬מאחר שהרצון העליון נרמז ב"קוצו של‬
‫יו"ד"‪ ,‬שהוא התחלתן של האותיות – מדוע אין חטאי האדם פוגמים בו‪ ,‬כשם שהם‬
‫פוגמים באותיות עצמן?‬
‫התשובה לכך טמונה בדברי אדמו"ר הזקן לעיל )פ"ד(‪ :‬ביחס לשאר הספירות‬
‫הוא כותב שהן "נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה"‪ ,‬כלומר שה"ציור" וההגבלה‬
‫שבאותיות חלות גם על הספירות עצמן; ואילו ביחס לרצון העליון )בחי' הכתר(‬
‫הוא כותב רק "והקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון העליון ב"ה"‪ ,‬כלומר שהקשר‬
‫בין "קוצו של יו"ד" לרצון העליון הוא בדרך רמז בלבד‪ ,‬ולא שהרצון העליון נכלל‬
‫ומתלבש ב"קוצו של יו"ד"‪.‬‬
‫ולכן יש ברצון העליון שני קצוות‪ :‬מחד גיסא יש לו שייכות כלשהי ל"קוצו של‬
‫יו"ד"‪ ,‬ולכן יש בכוחו לנקות את הפגמים שבאותיות; אבל לאידך הוא אינו נתפס‬
‫ומתלבש ב"קוצו של יו"ד"‪ ,‬אלא הוא מרוחק ממנו‪ ,‬ולכן אין החטאים פוגמים בו‪.‬‬
‫דוגמא לכך – ההבדל בין טלית לציצית‪ :‬מחד – מצינו בכתבי האריז"ל שקדושת‬
‫הטלית גדולה מקדושת הציצית; ומאידך – אין בטלית הגשמית קדושה כלל‪ ,‬ומותר‬
‫להשתמש בה לדברי חול‪ .‬הסיבה לכך היא משום שקדושת הציצית היא מצומצמת‪,‬‬
‫ולכן היא יכולה להתלבש בציציות עצמן ולהמשיך בהן קדושה; ואילו קדושת‬
‫הטלית מקורה ב"אור מקיף"‪ ,‬שאינו יכול להתלבש בטלית הגשמית ולקדש אותה‪.‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫‪213‬‬
‫ הוספה ב' ‪-‬‬‫ומאחר שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות למעלה‬
‫מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית‬
‫היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף ‪ . .‬וזו היא תשובה‬
‫שלימה‪.‬‬
‫א‪ .‬מלשון אדמו"ר הזקן כאן‪" ,‬ומאחר‬
‫שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב‬
‫עד הוי' ב"ה ממש ‪ . .‬וזו היא תשובה שלימה"‪,‬‬
‫משמע‪ ,‬שגם תשובה עילאה המדוברת כאן‬
‫היא ענין שבא בהמשך לתשובה על חטא‪,‬‬
‫שלאחרי שחטא צריך )לא רק לתשובה תתאה‬
‫אלא( גם לתשובה עילאה‪ ,‬שאז דוקא היא‬
‫"תשובה שלימה"‪.‬‬
‫וצריך להבין‪ :‬תשובה עילאה‪ ,‬שענינה היא‬
‫השבת הנפש למקורה‪ ,‬היא לכאורה ענין בפני‬
‫עצמו )השייך גם לצדיקים גמורים(‪ ,‬ומהי‬
‫שייכותה של תשובה זו לתשובה על חטא‪ ,‬עד‬
‫שדווקא היא מהווה "תשובה שלימה"?‬
‫מלבד זאת צריך להבין בכללות העניין‬
‫המבואר באגרת התשובה החל מפרק ד'‪:‬‬
‫בתחילת פרק ד' כתב אדמו"ר הזקן ש"התחלת‬
‫מצות התשובה ועיקרה כו' — ההכרח לבאר‬
‫כו' בהקדים מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור‬
‫מלת תשובה על דרך הסוד"‪ .‬ולכאורה‪:‬‬
‫ביאור "מלת תשובה על דרך הסוד" —‬
‫"תשוב ה'" — מדגיש רק מה שנפעל על ידי‬
‫תשובה )שעל ידי עבירה מורידים אות ה"א‬
‫תתאה )שהיא השכינה( בגלות‪ ,‬ועל ידי‬
‫"תשובה נכונה" — "תשוב ה"א תתאה מבחי'‬
‫גלות"‪ ,(1‬אבל ביאור זה אינו מוסיף‪ 2‬שום‬
‫‪ (1‬אגרת התשובה פרק ו'‪.‬‬
‫‪ (2‬והמבואר בפרק ז' הוא רק "דרך כו' )איך לבוא(‬
‫לבחי' תשובה כו'"‪ — .‬אבל ראה בארוכה בהוספה‬
‫ביאור או הוספה )עיקרית על כל פנים(‬
‫במצות התשובה גופא )שהאדם חייב בה(‪,‬‬
‫‪3‬‬
‫לגבי מה שכתב אדמו"ר הזקן כבר לעיל‬
‫ש"מצות התשובה ‪ . .‬היא עזיבת החטא ‪. .‬‬
‫שיגמור בלבו בלב שלם כו'"‪.‬‬
‫אבל מלשון אדמו"ר הזקן "התחלת מצות‬
‫התשובה ועיקרה כו' ההכרח לבאר כו' מלת‬
‫התשובה על דרך הסוד" משמע‪ ,‬שהקדמת‬
‫הביאור של מלת תשובה על דרך הסוד‬
‫מוכרחת )גם( בשביל הסברת "מצות התשובה"‬
‫)דהיינו הציווי שהאדם צריך לקיים( — ועוד‬
‫זאת‪ ,‬שהקדמה זו מוכרחת אפילו להסברת‬
‫"התחלת מצות התשובה ועיקרה"‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ :‬אדמו"ר הזקן מביא מ"זוהר‬
‫הקדוש" לא רק "ביאור מלת התשובה על דרך‬
‫הסוד תשוב ה'" אלא גם שיש בזה שתי דרגות‪,‬‬
‫היינו תשובה תתאה וגם תשובה עילאה‪.‬‬
‫ומזה מובן‪ ,‬שבשביל הסברת "התחלת מצות‬
‫התשובה ועיקרה" דרושה גם הקדמת הביאור‬
‫בהדרגא דתשובה עילאה!‬
‫ואינו מובן‪ :‬כיצד אפשר לומר שהענינים‬
‫הבאים "לגמר הכפרה ומירוק הנפש" )כדי‬
‫שיהי' "מרוצה וחביב כו' כקודם החטא"‪(4‬‬
‫הם "אחר התשובה"‪ ,‬ואינם בכלל "מצות‬
‫לפרק ז'‪.‬‬
‫‪ (3‬פרק א' )צא‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (4‬אגרת התשובה ריש פרק ב'‪ .‬והכוונה בפרק ד'‬
‫ב"כמו שכתוב לעיל" )לכאורה( היא לריש פרק ב'‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫התשובה"; ו)ביאור ה(ענין דתשובה עילאה‬
‫]השבת הנפש למקורה כו' כמו שהיתה כו'‬
‫בטרם שנפחה כו'‪ ,‬ענין שצריך להיות גם במי‬
‫שלא חטא מימיו‪ ,5‬ואינו נוגע כלל לכאורה‬
‫לתיקון החטא[‪ ,‬נוגע למצות התשובה‪ ,‬ואפילו‬
‫ל"התחלת מצות התשובה ועיקרה"?‬
‫ב‪ .‬הביאור בכל הנזכר לעיל יובן בהקדים‬
‫המבואר בכמה מקומות‪ 6‬שתשובה תתאה‬
‫קשורה עם העבודה ד"סור מרע ועשה טוב"‬
‫— קיום המצות‪ ,‬ותשובה עילאה — עם עסק‬
‫‪7‬‬
‫התורה ]כמו שהובא גם כאן באגרת התשובה‬
‫]בהגהות הצמח צדק )קיצורים והערות לתניא ע'‬
‫לט( על התיבות "כמו שכתוב לעיל מהגמ'"‪" :‬תחלת‬
‫פרק א' בהגהה‪ ,‬וסוף פרק א' וסוף פרק ב'"‪ .‬וצריך‬
‫עיון[‪.‬‬
‫‪ (5‬ראה לקוטי תורה בלק עד‪ ,‬א‪ ,‬ש"התשובה‬
‫השלישית" ]היא בחי' תשובה עילאה — שם עה‪,‬‬
‫ריש עמוד ב'[ "אין רצונו לומר על עבירות חס‬
‫ושלום ‪ . .‬אף שהוא עושה טוב ומקיים המצות כו'"‪.‬‬
‫ובדרושים לשיר השירים סו‪ ,‬ג‪ :‬תשובה היא להשיב‬
‫נפשו ‪ . .‬אל מקורה ושרשה ‪ . .‬ולכן ניתקנו עשרת‬
‫ימי תשובה ויום הכפורים גם לצדיקים גמורים ‪. .‬‬
‫והוא בחי' תשובה עילאה‪ .‬וראה גם תורה אור מה‪,‬‬
‫א‪ .‬לקוטי תורה ריש פרשת האזינו‪ .‬ובכמה מקומות‪.‬‬
‫‪ (6‬לקוטי תורה בלק עג‪ ,‬ב ואילך‪ .‬אור התורה בא‬
‫עמוד שלב ואילך‪.‬‬
‫‪ (7‬פרק ח' )צח‪ ,‬ב(‪ .‬וצריך עיון קצת במה שכתב‬
‫באגרת התשובה שם )מרעיא מהימנא שבהערה‬
‫הבאה( "דאיהו בן י"ה בינה כו'"‪ ,‬שמזה משמע‬
‫שתשובה זו היא בעיקר באות ו'‪ ,‬והשייכות דתשובה‬
‫זו לבינה היא רק מצד זה שו' "איהו בן י"ה"‪ ,‬אבל‬
‫עיקר ענינה הוא "דתשוב ו' לגבי ה'" )כמפורש‬
‫ברעיא מהימנא שם‪ ,‬וכן ברעיא מהימנא שם קכב‪,‬‬
‫א(‪ ,‬שהיא בחי' "בעל תשובה תתאה" )שבלקוטי‬
‫תורה שם עה‪ ,‬א( — והרי הענין ד"תשובה עילאה"‬
‫באגרת התשובה שם הוא ביאור על ענין תשוב ה'‬
‫עילאה שבפרק ד'‪ ,‬היינו תשוב ה' עילאה לגבי יו"ד‬
‫מ"רעיא מהימנא פרשת נשא"‪ 8‬ד"תשובה‬
‫עילאה היא דיתעסק באורייתא כו'"[‪.‬‬
‫ויש לומר )א' מהביאורים( בזה‪:‬‬
‫בהעבודה של קיום המצות בא לידי ביטוי‬
‫ענין הביטול וקבלת עול מלכות שמים‪,‬‬
‫שהאדם מוכן לציית לכל ציוויי הקדוש ברוך‬
‫הוא‪ ,‬אפילו כשקשור עם קישויים — כמו עבד‬
‫המציית לציווי האדון‪ ,‬מבלי להתחשב עם‬
‫שום חשבונות‪.‬‬
‫מה שאין כן הביטול ב"עסק התורה" הוא‬
‫מה ש"דבר ה' זו הלכה היא היא ‪ . .‬המדברת‬
‫מתוך גרונו"‪ .‬שלכן אמרו "מאן מלכי רבנן"‪,9‬‬
‫כי מצד הביטול הנזכר לעיל בעסק התורה‪,‬‬
‫האדם אינו רק "כעבד המקיים מצות המלך"‪,‬‬
‫אלא שמציאותו גופא היא ה"מלך"‪.10‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שביטול זה )בעסק התורה( הוא‬
‫משרש הנשמה כפי שהיתה "בטרם שנפחה‬
‫כו'"‪ :‬מצד בחינת הנשמה כפי שירדה למטה‪,‬‬
‫הרי )בלשון התניא‪" (11‬נשמת האדם אפילו‬
‫הוא צדיק גמור כו' אינה בטילה במציאות‬
‫לגמרי כו' להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד‬
‫גמור כו'"; מה שאין כן ביטול ויחוד הנזכר‬
‫לעיל בעסק התורה‪ ,‬בא מהארת בחינת‬
‫הנשמה כפי שהיא "בטרם שנפחה"‪ ,‬שאז‬
‫היתה "מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד"‪.‬‬
‫ועל פי זה מובנת השייכות דתשובה‬
‫תתאה לקיום המצות )"סור מרע ועשה טוב"(‬
‫)וכמבואר גם בלקוטי תורה שם )עה‪ ,‬ב(‪ ,‬שעל ידי‬
‫עסק התורה נעשה יחוד י"ה(‪.‬‬
‫‪ (8‬בזהר חלק ג' קכג‪ ,‬סוף עמוד א'‪.‬‬
‫‪ (9‬כן הוא בתורה אור שבהערה הבאה )ובכמה‬
‫מקומות( על פי גיטין סב‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (10‬תורה אור וישב כז‪ ,‬ב‪ .‬ולהעיר מתניא פרק‬
‫כ"ג‪.‬‬
‫‪ (11‬פרק ל"ה )מד‪ ,‬סוף עמוד א' ואילך(‪.‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫ותשובה עילאה לעסק התורה‪:12‬‬
‫הביטול שמצד בחינת הנשמה כפי שהיא‬
‫כבר לאחרי ה"ויפח" — ובפרט‪ 13‬לאחרי‬
‫ירידתה למטה בעולם הזה והתלבשותה בגוף‬
‫— היא רק כביטול העבד למלך )וכיוצא בזה(‪,‬‬
‫היינו כמו ש"מציאות" היא בבחינת ביטול‬
‫לגבי הקדוש ברוך הוא;‬
‫וזהו מה שתשובה תתאה שייכת בעיקר‬
‫לקיום המצות‪ ,‬שהביטול בעבודה זו היא‬
‫"כעבד המקיים מצות המלך"‪ ,‬כי ענינה של‬
‫תשובה תתאה הוא )בעיקר( ההשבה למעמדו‬
‫ומצבו הקודם כפי שהי' לפני החטא )"לרחוץ‬
‫ולנקות נפשם מלבושים הצואים כו'"(‪ ,‬שגם‬
‫אז הי' "מציאות" כנזכר לעיל‪.‬‬
‫מה שאין כן תשובה עילאה‪ ,‬שענינה הוא‬
‫השבת הנשמה למקורה "כמו שהיתה מיוחדת‬
‫בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה כו'"‪ ,‬הרי‬
‫דרגא זו בתשובה קשורה עם עסק התורה‪,‬‬
‫ש"דבר ה' ‪ . .‬היא היא ‪ . .‬המדברת מתוך‬
‫גרונו"‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה בכל א' מב' בחינות הנזכרות לעיל‬
‫)תשובה תתאה ותשובה עילאה( גופא‪ ,‬יש שתי‬
‫בחינות תשובה‪ ,‬והן שתי הדרגות ד"תשובה"‬
‫‪ (12‬להעיר‪ ,‬שתשובה תתאה דסור מרע ועשה טוב‬
‫היא בחי' יעקב‪ ,‬ותשובה עילאה דעסק התורה היא‬
‫בחי' ישראל )לקוטי תורה שם עד‪ ,‬ג ואילך( — והרי‬
‫יעקב וישראל הם ב' הבחינות דנשמה המבוארות‬
‫בפנים )לקוטי תורה ר"ה סב‪ ,‬ג‪ .‬ובכמה מקומות(‪.‬‬
‫‪ (13‬מלשון אדמו"ר הזקן )אגרת התשובה פרק‬
‫ח'( "שנפח כו' לירד למטה" משמע ד"שנפחה"‬
‫הוא בשביל "לירד למטה"‪ .‬ועל פי זה‪ :‬גם כשנפחה‬
‫כו' )לפני שירדה למטה( אינה בתכלית היחוד כמו‬
‫שהיתה בטרם שנפחה‪ .‬ולהעיר מהמשך תרס"ו ריש‬
‫עמוד תצ"א‪ :‬שהנשמה מתצמצמת בעצמה לצורך‬
‫התלבשות כו'‪.‬‬
‫‪215‬‬
‫ו"בעל תשובה"‪ ,‬שישנן הן בתשובה תתאה‬
‫והן בתשובה עילאה‪.‬‬
‫ביאור הדבר‪:‬‬
‫אודות שתי הבחינות שבתשובה תתאה‬
‫מבואר בחסידות‪ ,6‬שדרגא התחתונה שבה‬
‫)"תשובה" גופא( קשורה עם העבודה ד"סור‬
‫מרע"‪ ,‬והיינו מה שהאדם פועל בעצמו שלא‬
‫יהי' שייך לעשיית שום דבר שהוא היפך‬
‫רצון ה'; והדרגא הגבוהה שבתשובה תתאה‬
‫)הבחינה ד"בעל תשובה תתאה"( קשורה עם‬
‫העבודה ד"ועשה טוב"‪ ,‬והוא "לייגע את עצמו‬
‫בתורה ותפלה" יותר מטבעו ורגילותו — והיא‬
‫הבחינה ד"עובד אלקים" ש"שונה פרקו מאה‬
‫פעמים ואחד"‪ ,‬יותר מרגילותו‪.15‬‬
‫ומזה מובן‪ ,‬ששתי הבחינות ד"תשובה"‬
‫ו"בעל תשובה" )שבתשובה תתאה( הן מעין‬
‫הדרגא דתשובה תתאה ותשובה עילאה‪:‬‬
‫בהעבודה דסור מרע נשאר העובד‬
‫במציאותו‪ ,‬ורק שהעול מלכות שמים שקיבל‬
‫על עצמו מעכב אותו מלעבור על רצון‬
‫העליון‪ .16‬ולכן שייכת היא לתשובה תתאה‬
‫)שבתשובה תתאה גופא(;‬
‫מה שאין כן העבודה ד"ועשה טוב"‪ ,‬לייגע‬
‫את עצמו בתורה כו' יותר מרגילותו על ידי‬
‫שבירת טבעו‪ ,‬הרי בזה "יוצא" האדם )במדה‬
‫ידועה( ממציאותו‪ ,‬ולכן היא שייכת לתשובה‬
‫‪14‬‬
‫‪ (14‬ראה לקוטי תורה בלק שם )עה‪ ,‬א(‪ ,‬שבחי'‬
‫"בעל תשובה" דתשובה תתאה היא דוגמת תשובה‬
‫עילאה‪ .‬וראה לקמן הערה ‪.17‬‬
‫‪ (15‬חגיגה ט‪ ,‬ב‪ .‬תניא פרק ט"ו‪.‬‬
‫‪ (16‬הערת המערכת‪ :‬כוונת ה"סור מרע" כאן אינה‬
‫רק למצוות לא תעשה אלא גם למצוות עשה‪ ,‬שהרי‬
‫אם אינו מקיימן הוא בכלל "רע" – ראה בלקוטי‬
‫שיחות חלק ז' עמ' ‪ 182‬בהערה‪.‬‬
‫‪216‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫עילאה‪.17‬‬
‫אבל אף על פי כן‪ ,‬גם העבודה ד"ועשה‬
‫טוב" )שלמעלה מ"סור מרע"( אינה אלא‬
‫דרגא בתשובה תתאה ]ורק שבתשובה תתאה‬
‫גופא הרי היא בחינת תשובה עילאה שבה[‪,‬‬
‫כי‪) :‬א( גם בהעבודה ד"ועשה טוב" לא יצא‬
‫לגמרי ממציאותו‪ ,‬אלא רק התגבר על טבעו‬
‫על ידי מלחמה‪) .‬ב( יתירה מזו‪ :‬גם שינוי טבע‬
‫רגילותו היא פעולה של האדם )לא כמו בעסק‬
‫התורה שדבר ה' היא ה"מדברת מתוך גרונו"(‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה גם העבודה דעסק התורה‬
‫הקשורה עם תשובה עילאה כנזכר לעיל‪,‬‬
‫היא רק הדרגא ד"תשובה" גופא )שבתשובה‬
‫עילאה(‪ ,‬ואילו הדרגא ד"בעל תשובה עילאה"‬
‫היא העבודה ד"קדש‪ 18‬עצמך במותר לך"‪.19‬‬
‫ועל פי הנזכר לעיל )סעיף ג( ש"תשובה"‬
‫ו"בעל תשובה" הן בדוגמא לתשובה תתאה‬
‫ותשובה עילאה‪ ,‬מובן‪ ,‬שבתשובה עילאה‬
‫גופא‪ ,‬הרי עסק התורה הוא בחינת תשובה‬
‫תתאה שבה‪ ,‬וקדש עצמך במותר לך — בחינת‬
‫תשובה עילאה שבה‪.‬‬
‫הסברת הענין‪:‬‬
‫על הפסוק‪ 20‬והייתם לי סגולה גו' איתא‬
‫במכילתא‪" :‬והייתם לי — שתהיו קנויין לי‬
‫ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים‬
‫אחרים"‪ ,‬והיינו‪ ,‬ש"עוסקין בתורה" לבד אינו‬
‫‪ (17‬להעיר מלקוטי תורה שם )עג‪ ,‬סוף עמוד‬
‫ד'(‪ ,‬שהתשובה דועשה טוב היא "על דרך" ענין‬
‫השבת הנפש למקורה כמו שהיתה בטרם שנפחה כו'‬
‫שבאגרת התשובה פרק ח'‪.‬‬
‫‪ (18‬יבמות כ‪ ,‬א‪ .‬ספרי ראה יד‪ ,‬כא‪.‬‬
‫‪ (19‬אור התורה וארא עמוד קפה‪) .‬כרך ז'( עמוד‬
‫ב'תקצז‪.‬‬
‫‪ (20‬יתרו יט‪ ,‬ה‪.‬‬
‫מספיק להגיע לאמיתית הענין ד"קנויין לי"‪,‬‬
‫אלא דרוש גם התנאי ש"לא תהיו עוסקין‬
‫בדברים אחרים"‪ ,‬שהיא‪ 21‬העבודה ד"קדש‬
‫עצמך במותר לך"‪.‬‬
‫כי זה שהאדם עוסק בתורה‪ ,‬גם כשעסק‬
‫התורה שלו הוא באופן ש"דבר ה' כו' היא‬
‫היא כו' המדברת מתוך גרונו"‪ ,‬אינו הוכחה‬
‫שהוא "קנוי" בכל מציאותו אל השם — כי יתכן‬
‫שהביטול שלו בעסק התורה הוא מצד זה‬
‫שהתורה חדרה אותו עד כדי כך שמציאותו‬
‫נתבטלה; אבל אין זו הוכחה שהוא מצד עצמו‬
‫בטל במציאות לאלקות‪.‬‬
‫מה שאין כן בהעבודה ד"קדש עצמך‬
‫במותר לך"‪ ,‬היינו מה שהוא מקדש את‬
‫עצמו ופורש מצרכיו הפרטיים )"דברים אח־‬
‫רים"(‪ ,‬הגם שהם "מותר לך" — מודגש‪ ,‬שהוא‬
‫"מבטל ומסלק את עצמו ורצונו ליבטל אליו‬
‫ית'"‪ ,22‬שאין לו שום מציאות בפני עצמו‪ ,‬וכל‬
‫מציאותו "קנוי לי"‪.‬‬
‫על פי זה מובן שאמיתית הענין דתשובה‬
‫עילאה מתבטא בהעבודה ד"קדש עצמך‬
‫במותר לך"‪ ,‬מה שאין כן הביטול דעסק התו־‬
‫רה הוא רק בחי' תשובה תתאה שבתשובה‬
‫עילאה‪:‬‬
‫הענין דתשובה עילאה הוא "לדבקה‬
‫בו ית' ביחוד נפלא‪ ,‬כמו שהיתה מיוחדת‬
‫בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה כו'"‪,‬‬
‫והרי לא שייך לומר שאז )"בטרם שנפחה"(‬
‫היתה להנשמה איזו מציאות לעצמה‪ .‬וכיון‬
‫שהביטול דעסק התורה אינו שולל )לגמרי(‬
‫מציאות האדם‪ ,‬כנזכר לעיל‪ ,‬לכן הרי זה רק‬
‫‪ (21‬אור התורה יתרו עמוד תתי‪ .‬ד"ה ואתם תהיו‬
‫לי תר"ס קרוב לסופו‪ .‬לקוטי שיחות חלק א' עמוד‬
‫‪.258‬‬
‫‪ (22‬לקוטי תורה תצא לח‪ ,‬סוף עמוד ד' — הובא‬
‫באור התורה שם )ע' תתט(‪.‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫בחינת תשובה תתאה שבתשובה עילאה; מה‬
‫שאין כן העבודה ד"קדש עצמך במותר לך"‪,‬‬
‫שבה מודגש שכל מציאות האדם קנוי' להשם‪,‬‬
‫היא דרגא נעלית יותר והיא אמיתית הענין‬
‫דתשובה עילאה‪.‬‬
‫ה‪ .‬על פי זה מובן גם כן הטעם שהעבודה‬
‫דקדש עצמך במותר לך היא מצד בחי' חכמה‬
‫שבנפש‪ ,23‬בחי' יו"ד )נקודה(‪ ,‬כמבואר בלקוטי‬
‫תורה‪ 24‬ש"בעל תשובה עילאה" היא בחי' יו"ד‬
‫— כי על ידי עבודה זו מתגלה עצם נקודת‬
‫ההתקשרות )של ישראל בקודשא בריך הוא(‬
‫שהיא יו"ד‪ ,‬נקודה‪ ,‬שלמעלה‪ 25‬מציור‪:‬‬
‫ההתקשרות )דישראל בקודשא בריך הוא(‬
‫בג' העבודות ד"סור מרע" "ועשה טוב" וה־‬
‫ביטול דעסק התורה‪ ,‬באה באיזה ציור‪ .‬דכיון‬
‫שבהן לא יצא האדם עדיין ממציאותו לגמרי‪,‬‬
‫והעבודה היא לקשר מציאותו עם הקדוש‬
‫ברוך הוא‪ ,‬לכן‪ ,‬אופן ההתקשרות מצוייר כפי‬
‫הציור של כחות האדם שבהם ועל ידם נפעלה‬
‫התקשרות זו; ולכן ג' עבודות אלו שייכות לג'‬
‫האותיות ה' ו' ה' )דשם הוי'(‪ ,‬שיש להן ציור‪.‬‬
‫מה שאין כן העבודה דקדש עצמך במותר‬
‫לך‪ ,‬שענינה מה "שמבטל ומסלק את עצמו‬
‫ורצונו" והיא מגלה עצם נקודת ההתקשרות‬
‫‪" (23‬כי קדש היא בחכמה כמו קדש לי כל בכור‬
‫כו'" )לקוטי תורה תצא שם(‪ .‬ובלקוטי תורה בלק‬
‫דבור המתחיל מה טובו )עה‪ ,‬ב(‪ ,‬ש"קדש לי כל בכור"‬
‫הוא בחי' "בעל תשובה עילאה"‪ ,‬תשובה דאות יו"ד‬
‫]הובא באור התורה שם ובדבור המתחיל ואתם תהיו‬
‫לי שם בהמשך להענין המובא שם מלקוטי תורה‬
‫תצא שם[‪.‬‬
‫‪ (24‬בלק עה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (25‬בערך שאר האותיות‪ ,‬אף שביו"ד עצמה יש‬
‫ב' דרגות‪ :‬שיש בה ציור )וקוצין( ושאין בה ציור כלל‬
‫)ראה דבור המתחיל החלצו תרנ"ט פכ"ב ואילך‪ .‬ושם‬
‫נתבאר(‪.‬‬
‫‪217‬‬
‫שלמעלה מגדר וציור כחות האדם — נרמזת‬
‫באות יו"ד‪ ,‬נקודה‪.‬‬
‫ו‪ .‬כשם שד' אותיות שם הוי' מתחילות עם‬
‫הנקודה דאות יו"ד‪ ,‬ונקודה זו נמשכת אחר כך‬
‫בציור של אות ה"א ראשונה‪ ,‬ואחר כך בציור‬
‫דאות ו'‪ ,‬ועד לציור דה' אחרונה‪ — 26‬כך הוא‬
‫גם בנוגע לד' עבודות הנזכרות לעיל‪ ,‬שאינן‬
‫עבודות וענינים נפרדים )בעצם מהותם(‪,‬‬
‫אלא הן המשך אחד‪:‬‬
‫התחלתן ועיקרן הוא — נקודת ההתקשרות‬
‫של ישראל עם הקדוש ברוך הוא שלמעלה‬
‫מציור )הבאה לידי ביטוי בשלילת מציאותו‬
‫— "מבטל ומסלק את עצמו ורצונו כו'"‪ ,‬קדש‬
‫עצמך במותר לך(‪ ,‬ונקודת התקשרות זו‬
‫נמשכת אחר כך בבחי' ציור בעסק התורה‪,‬‬
‫ב"ועשה טוב"‪ ,‬עד ל"סור מרע"‪.‬‬
‫ולכן‪ ,‬כאשר חסר בהביטול דקבלת עול‬
‫מלכות שמים בהעבודה ד"סור מרע"‪ ,‬הרי זה‬
‫פוגע לא רק בה"א תתאה‪ ,‬אלא גם בג' אותיות‬
‫שקדמו לה‪ .‬כי באם היתה נקודת הביטול‬
‫עצמה )יו"ד( מאירה אצלו‪ ,‬או על כל פנים‬
‫כפי שהיא בהציור ד"עסק התורה" ו"ועשה‬
‫טוב" )ה' ראשונה ואות ו'(‪ ,‬לא הי' חסר אצלו‬
‫הביטול דקבלת עול‪.‬‬
‫וזהו גם הטעם דכאשר אדם נכשל בחטא‪,‬‬
‫צריכה להיות אצלו גם תשובה עילאה‪ ,‬כי‬
‫דוקא אז תשובתו היא "תשובה שלימה"‪.27‬‬
‫ז‪ .‬זאת ועוד‪:‬‬
‫לא רק שבשביל שלימות התשובה זקוקים‬
‫להעבודה דתשובה עילאה הבאה לאחרי‬
‫‪ (26‬אגרת התשובה פרק ד' )צד‪ ,‬ב‪ .‬צה‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (27‬אגרת התשובה פרק ח'‪ — .‬וראה בליקוטי‬
‫שיחות חלק ל"ט עמוד ‪ ,91‬ובהוספה ב' לפרק ט'‬
‫סעיף ז'‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫תשובה תתאה‪ ,‬אלא עוד זאת‪ ,‬שהתשובה‬
‫תתאה גופא צריכה להיות באופן שיהי'‬
‫נרגשת בה )בנוגע לפועל על כל פנים(‬
‫התנועה דתשובה עילאה‪.‬‬
‫זאת אומרת‪ ,‬שהקבלה על להבא "לבל‬
‫ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא‬
‫יעבור עוד מצות המלך חס ושלום"‪ 3‬צריכה‬
‫להיות באופן שיורגש בה לא רק הביטול‬
‫דקבלת עול מלכות שמים ]כעבד המוכן‬
‫לציית ציווי האדון‪ ,‬אף על פי שמציאותו אינה‬
‫מציאות האדון[‪ ,‬אלא גם שהביטול שלו הוא‬
‫מסובב ותוצאה מזה שהוא מיוחד )מצד שרש‬
‫נשמתו( עם הקב"ה בתכלית היחוד‪.‬‬
‫ח‪ .‬ויש לומר‪ ,‬שזהו גם הביאור )בעבודה(‬
‫בזה שהענין דתשובה תתאה הוא )לא רק‬
‫"תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות"‪ ,28‬אלא‬
‫גם( "תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד‬
‫ביה"ו"‪:29‬‬
‫הענין דה"א תתאה בפני עצמה )בעבודת‬
‫האדם( הוא הביטול דקבלת עול מלכות‬
‫שמים מצד בחינת הנשמה המלובשת בגוף‪;30‬‬
‫ואילו הענין ד"תשוב ה"א תתאה למקומה‬
‫להתייחד ביה"ו" הוא‪ ,‬שהביטול דקבלת עול‬
‫)ה"א תתאה( יהי' באופן שיורגש בו שהוא‬
‫קשור ומיוחד עם ה"תכלית היחוד" שמצד‬
‫עצם הנשמה‪ ,‬האותיות יה"ו‪.‬‬
‫ט‪ .‬על פי כל הנזכר לעיל יובן כיצד הביאור‬
‫במלת תשובה על דרך הסוד )תשוב ה'( מוסיף‬
‫הבנה ב"מצות התשובה" )שעל האדם(‪:‬‬
‫על ידי אריכות הביאור איך שה' תתאה‬
‫אינה ענין בפני עצמו אלא היא המשכה מג'‬
‫אותיות הקודמות‪ ,‬וענין התשובה הוא להשיב‬
‫ה"א תתאה "למקומה" )כפי שהיא מיוחדת עם‬
‫שאר האותיות דשם הוי'(‪ — 31‬נתוסף חידוש‬
‫ב"מצות התשובה"‪ ,‬בגמירת הלב "לבל ישוב‬
‫כו' למרוד במלכותו ית' כו'"‪ ,‬דהגם שעיקר‬
‫ענינה הוא הקבלת עול בנוגע ל"סור מרע"‬
‫)"לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא‬
‫יעבור עוד מצות המלך חס ושלום"(‪ ,‬ה"א‬
‫תתאה‪ ,‬מכל מקום צריכה להיות מיוחדת עם‬
‫העבודות השייכות לשאר האותיות דשם הוי'‪.‬‬
‫ולכן נוגעת ההקדמה אודות הענין‬
‫דתשובה עילאה גם ל"התחלת מצות התשובה‬
‫ועיקרה"‪ ,‬כי גם תשובה כפשוטה צריכה‬
‫להיות באופן שיורגש בה הענין דתשובה‬
‫עילאה )כנזכר לעיל סעיף ז'(‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 129‬ואילך(‬
‫‪ (28‬אגרת התשובה פרק ו'‪.‬‬
‫‪ (29‬אגרת התשובה פרק ח' )מח‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (30‬ראה אגרת התשובה ריש פרק ה'‪ ,‬ש"המשכת‬
‫וירידת הנפש האלקית לעולם הזה" היא מבחי' ה"א‬
‫תתאה‪.‬‬
‫‪ (31‬אגרת התשובה פרק ד' )צד‪ ,‬ב‪ .‬צה‪ ,‬א(‪ .‬פרק‬
‫ח' )צח‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫‪219‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫צריך ביאור‪ :‬מדוע מתייחס אדמו"ר הזקן ל"תשובה עילאה" )עבודת השבת‬
‫הנפש למקורה( כשלב המשך ל"תשובה תתאה" )תשובה על חטא(‪ ,‬שרק לאחריו‬
‫התשובה היא "תשובה שלימה" – והרי לכאורה "תשובה עילאה" היא עבודה בפני‬
‫עצמה )השייכת גם לצדיקים גמורים(?‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫"תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה" הן שתי דרגות של ביטול‪" :‬תשובה תתאה"‬
‫היא קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬נכונות לציית לכל ציוויי הקב"ה כעבד המציית‬
‫לאדוניו )ולכן היא קשורה עם קיום המצוות‪" ,‬סור מרע ועשה טוב"(; ואילו "תשובה‬
‫עילאה" היא ביטול ויחוד גמור עם הקב"ה‪" ,‬כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית‬
‫היחוד בטרם שנפחה‪ ...‬לירד למטה ולהתלבש בגוף" )ולכן היא קשורה עם לימוד‬
‫התורה‪ ,‬שענינו יחוד גמור עם נותן התורה(‪.‬‬
‫ובכל אחת מהן יש שתי בחינות – "תשובה" ו"בעל תשובה"‪" :‬תשובה תתאה" היא‬
‫עבודת "סור מרע"‪ ,‬ואילו "בעל תשובה תתאה" היא עבודת "עשה טוב"; "תשובה‬
‫עילאה" היא עבודת לימוד התורה‪ ,‬ואילו "בעל תשובה עילאה" היא עבודת "קדש‬
‫עצמך במותר לך"‪.‬‬
‫ארבע עבודות אלו הן כנגד ד' אותיות שם הוי'; ו"קדש עצמך במותר לך" הוא‬
‫כנגד אות יו"ד )חכמה שבנפש(‪ ,‬בחי' נקודה – כי בעבודה זו מתגלה עצם נקודת‬
‫ההתקשרות של ישראל עם הקב"ה‪ ,‬המתבטאת בכך שכל מציאות האדם קנויה‬
‫לקב"ה‪ ,‬והוא "מבטל ומסלק את עצמו ורצונו ליבטל אליו ית'"‪.‬‬
‫וכשם שד' אותיות שם הוי' הן שם אחד הפותח באות יו"ד – כן הוא בנוגע‬
‫לד' עבודות הנ"ל‪ ,‬שאינן עניינים נפרדים‪ ,‬אלא הן מהוות המשך אחד‪ ,‬שהתחלתו‬
‫ועיקרו הוא האות יו"ד – נקודת ההתקשרות של ישראל עם הקב"ה‪.‬‬
‫ולכן אדם הנכשל בחטא אינו יכול להסתפק ב"תשובה תתאה"‪ ,‬אלא עליו‬
‫להמשיך ב"תשובה עילאה" )ולא זו בלבד‪ ,‬אלא שגם ב"תשובה תתאה" שלו תורגש‬
‫ה"תשובה עילאה"(‪ ,‬ורק אז תשובתו היא "תשובה שלימה"‪.‬‬
‫‪220‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ הוספה ג' ‪-‬‬‫אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית'‬
‫ביחוד נפלא‪ .‬כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית'‬
‫לירד למטה ולהתלבש בגוף‪.‬‬
‫א‪ .‬מלשון אדמו"ר הזקן כאן "ולעלות‬
‫מעלה מעלה כו'" )בוא"ו המוסיף( מובן‪,‬‬
‫שהמשך הלשון "ולעלות מעלה כו' ולדבקה‬
‫בו ית'" אינו הפירוט של דבריו לעיל ]דקודם‬
‫מבאר ענינה של תשובה עילאה באופן כללי‪,‬‬
‫"לשוב עד הוי' ב"ה ממש"‪ ,‬ואחר כך מפרט‬
‫דהיינו "לעלות מעלה מעלה כו' ולדבקה בו‬
‫ית' כו'"‪ ,‬דאם זו היתה הכוונה הול"ל כך‪" :‬אזי‬
‫תוכל נפשם לעלות מעלה מעלה למקורה‬
‫לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולדבקה בו ית' ביחוד‬
‫נפלא"[‪ ,‬אלא שהן שתי עבודות‪ ,‬שבתחילה‬
‫על האדם "לשוב עד הוי' ב"ה ממש"‪ ,‬ואחר‬
‫כך עליו "לעלות מעלה מעלה כו' ולדבקה בו‬
‫ית'"‪.‬‬
‫ותמוה‪ :‬לאחרי שפעל בנפשו "לשוב עד‬
‫הוי' ב"ה ממש"‪ ,‬איך אפשר לומר שאחר כך‬
‫צ"ל "ולעלות מעלה מעלה למקורה כו'" —‬
‫מהי העלי' למעלה מ"הוי' ב"ה ממש"?!‬
‫מנת שהוא צדיק הרי זו ספק מקודשת שמא‬
‫הרהר תשובה בלבו‪ ,‬שעל ידי הרהור תשובה‬
‫)שזהו ברגעא חדא( נעשה צדיק ]גמור‪ .[4‬כי‬
‫"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא‬
‫בלבד"‪ ,5‬ועל ידי עזיבה זו ]הנעשית ברגעא‬
‫חדא[ נפקע מן האדם שם רשע )לענין עדות‬
‫וכו'( וחל עליו שם צדיק‪ ,‬שמכאן ולהבא הרי‬
‫הוא איש כשר‪.6‬‬
‫כלומר‪ :‬עבודת האדם על דרך הרגיל היא‬
‫בסדר והדרגה‪ ,‬שהאדם עולה מחיל אל חיל‪,‬‬
‫מדרגא לדרגא‪ ,‬ואילו בעל תשובה מתהפך בין‬
‫רגע מן הקצה אל הקצה‪ ,‬מרשע לצדיק ]והרי‬
‫זה שינוי ממות לחיים‪ ,‬כי רשעים בחייהם‬
‫קרויים מתים‪ ,7‬וצדיקים נקראים "חיים"‪.[8‬‬
‫אמנם‪ ,‬אף ש"מצות התשובה ‪ . .‬היא עזיבת‬
‫החטא בלבד"‪ ,‬מכל מקום מצינו בספרי‬
‫מוסר‪ 9‬ריבוי "תנאים" למצות התשובה‪ ,‬שרק‬
‫ב‪ .‬ויובן זה בהקדים הידוע‪ ,1‬שעבודת‬
‫התשובה היא עבודה בדרך "דילוג"‪ ,‬שאינה‬
‫"לאט לאט"‪ ,‬מן הקל אל הכבד‪ ,‬אלא היא‬
‫‪2‬‬
‫למעלה מסדר והדרגה )בלשון הזהר‬
‫"בשעתא חדא ‪ . .‬ברגעא חדא"(‪.‬‬
‫וכפסק ההלכה‪ 3‬שהמקדש את האשה על‬
‫ל"ח סל"א‪.‬‬
‫‪ (4‬כן היא גירסת האור זרוע הלכות קידושין )סי'‬
‫קיב(‪ .‬וראה גם תניא חלק א' פרק א'‪.‬‬
‫‪ (5‬לשון אדמו"ר הזקן אגרת התשובה פרק א' שם‪.‬‬
‫‪ (6‬וראה לעיל הוספה לפרק א'‪.‬‬
‫‪ (7‬ברכות יח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (8‬ראה ברכות שם סוף ע"א‪ — .‬והרי נאמר‬
‫)ואתחנן ד‪ ,‬ד( "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים‬
‫גו'" )ראה רמב"ם הלכות תשובה )פרק ז' הלכה ז'(‬
‫שבעל תשובה נעשה "מודבק בשכינה"(‪.‬‬
‫‪ (9‬ראה חובת הלבבות שער התשובה פרק ד' וריש‬
‫פרק ה' )"גדרי התשובה"‪" ,‬תנאי גדרי התשובה"(‪,‬‬
‫שערי תשובה לרבינו יונה שער א' )"עיקרי‬
‫‪ (1‬לקוטי תורה שבת שובה סה‪ ,‬א‪ .‬וראה ספר‬
‫הליקוטים דא"ח דהצמח צדק ערך דילוג ס"ב‪ .‬ושם‬
‫נתבאר‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (2‬חלק א' קכט‪ ,‬סוף ע"א‪.‬‬
‫‪ (3‬קידושין מט‪ ,‬ב‪ .‬שולחן ערוך אבן העזר סימן‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה ג'‬
‫אז היא תשובה שלימה ]וכמבואר גם באגרת‬
‫התשובה‪ 10‬שיש כמה ענינים הנדרשים לגמר‬
‫כפרה‪ ,‬ועוד זאת‪ ,‬שכדי שהתשובה תהיה‬
‫באמת ובלב שלם ישנו "דרך‪ 11‬האמת והישר‬
‫לבחינת תשובה תתאה"[ — שקיום כל ענינים‬
‫אלה דורש זמן רב ויגיעה עצומה‪.‬‬
‫וטעם הדבר‪ ,‬כי השינוי עצמו מרשע‬
‫לצדיק הוא רק בגדר "נקודה"‪ ,‬ועל דרך יצי־‬
‫רת ולד‪ ,‬שעצם יצירת המציאות החדשה‬
‫היא נקודה אחת הנפעלת ברגע אחד )רגע‬
‫ההריון(‪ ,‬ואחר כך בא גידול הולד הדורש זמן‬
‫רב‪ .‬וכן בענין התשובה‪ ,‬דנקודת ההתחדשות‪,‬‬
‫מה שהאדם נעשה מציאות חדשה‪ ,‬שמשתנה‬
‫מרשע לצדיק‪ ,‬נפעלת ברגעא חדא; אבל כדי‬
‫שנקודת ההתחדשות תחדור בכל פרטי נפש‬
‫ופעולות האדם‪ ,‬צריכים להיות שאר עניני‬
‫התשובה‪ ,‬ואז מתכפר העון לגמרי‪.12‬‬
‫ג‪ .‬והנה כיון שכללות עבודת התשו־‬
‫בה נקראת בשם "דילוג"‪ ,‬הרי מובן‪ ,‬שזה‬
‫שתשובה היא למעלה מסדר והדרגה‪ ,‬הוא‬
‫לא רק בתשובה תתאה )הפועלת התחדשות‬
‫במציאות האדם בזה שמשתנה מרשע‬
‫לצדיק(‪ ,‬אלא גם בתשובה עילאה‪ ,‬שענינה —‬
‫הדביקות בה' והיחוד בו יתברך‪.‬‬
‫ביאור הענין‪:‬‬
‫בגדר "יחוד" הנפש בו יתברך שבתשובה‬
‫התשובה"(‪ .‬ועל דרך זה ברב סעדיה גאון )באמונות‬
‫ודעות מאמר ה(‪ .‬ועוד‪ — .‬וראה לעיל הוספה לפרק‬
‫א'‪.‬‬
‫‪ (10‬פרקים ב' ג'‪.‬‬
‫‪ (11‬לשון אדמו"ר הזקן שם ריש פרק ז'‪ .‬וראה‬
‫בארוכה לעיל בהוספה לפרק ז'‪.‬‬
‫‪ (12‬ראה בכל זה — אגרת התשובה עם ליקוט‬
‫פירושים כו' )קה"ת‪ ,‬תשמ"ו( ע' סט ואילך‪ .‬עיין שם‬
‫באורך‪ .‬לקוטי שיחות חלק ל"ד עמוד ‪.64-5‬‬
‫‪221‬‬
‫עילאה כתב אדמו"ר הזקן כאן‪ ,‬שהוא "לדבקה‬
‫בו יתברך ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת‬
‫בו יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה‬
‫ברוח פיו יתברך לירד למטה ולהתלבש בגוף‬
‫האדם"‪ ,‬ש"יחוד" זה הוא באופן שהנשמה‬
‫בטילה בתכלית ואין לה מציאות כלל )שהרי‬
‫המדובר "בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך‬
‫לירד למטה"‪ ,‬כי אם בהיותה "חלק משם הויה‬
‫ברוך הוא" ממש(‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שהעבודה דתשובה עילאה‪ ,‬מה‬
‫שהאדם מגיע )בהיותו נשמה בגוף( לדרגת‬
‫הדביקות של נשמתו באלקות כפי שהיתה‬
‫למעלה "בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך‬
‫כו'"‪ ,‬פועלת התחדשות בהאדם‪ ,‬ועוד יותר‬
‫מההתחדשות דתשובה תתאה‪ ,‬שהרי הופך את‬
‫האדם מ"יש" ל"אין"‪ ,‬ביטול בתכלית‪ .‬דנשמת‬
‫האדם כפי שירדה למטה להתלבש בגוף הרי‬
‫היא "מציאות" )כמבואר בתניא‪ 13‬ש"נשמת‬
‫האדם אפילו הוא צדיק גמור כו' אינה בטילה‬
‫במציאות לגמרי כו'"(‪ ,‬ועל ידי תשובה עילאה‬
‫הרי האדם מתייחד ב"תכלית היחוד" והביטול‬
‫)כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו יתברך כו'‬
‫בטרם שנפחה כו'"(‪.‬‬
‫וכשם שההתחדשות דתשובה תתאה‬
‫היא בשני שלבים‪ ,‬דתחילה היא נקודת‬
‫ההתחדשות הנעשית ברגעא חדא )למעלה‬
‫מסדר והדרגה(‪ ,‬ואחר כך מתחיל סדר ארוך‬
‫של עבודת התשובה‪ ,‬שהתחדשות זו תומשך‬
‫בכל פרטי כוחות האדם — על דרך זה‬
‫בתשובה עילאה‪ ,‬שהתחדשות זו )זה שנעשה‬
‫מ"יש" ל"אין"( היא בשני שלבים אלה‪:‬‬
‫ראשית כל באה "נקודת" ההתחדשות‬
‫והביטול דתשובה עילאה‪ ,‬על ידי התעוררות‬
‫כללית להתבטל לגמרי אליו יתברך — וענין‬
‫זה הוא למעלה מסדר והדרגה‪ ,‬ברגעא‬
‫‪ (13‬פרק ל"ה )מד‪ ,‬סוף עמוד א'(‬
‫‪222‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫חדא; ואחר כך צריכים להמשיך ביטול זה‬
‫בכל פרטי כוחות האדם‪ ,‬וזה דורש עבודה‬
‫ארוכה ומסודרת‪ ,‬שבה נכללים כל הפרטים‬
‫המבוארים לקמן באגרת התשובה‪ 14‬איך מגיע‬
‫האדם לאתדבקות שלימה בה' ]הן על ידי‬
‫‪15‬‬
‫תורה וגמילות חסדים שזוהי "אתדבקותא‬
‫דרוחא ברוחא ‪ . .‬מלמעלה למטה"‪ ,‬והן על‬
‫‪15‬‬
‫ידי "כוונת‪ 15‬הלב בתפלה"‪ ,‬שהיא "ממטה‬
‫למעלה"[ — שכל זה דורש זמן רב ויגיעה‬
‫עצומה בעבודה מסודרת מדרגא לדרגא‪.‬‬
‫ומהותו יתברך‪ .18‬דכיון שהנקודה דתשובה‬
‫עילאה היא למעלה מסדר והדרגה ולמעלה‬
‫מפרטים‪ ,‬אין המבוקש )רק( לידבק במדריגה‬
‫פרטית כו'‪ ,‬אלא רצון כללי "לאתקרבא למל־‬
‫כא"‪ ,19‬למלך עצמו‪.‬‬
‫ואחרי שהאדם מתעורר בנקודת התנועה‬
‫דתשובה עילאה‪ ,‬ההתדבקות בהמלך עצמו —‬
‫"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש"‪ ,‬אזי מתחיל‬
‫סדר ועבודת התשובה )דתשובה עילאה(‬
‫באופן מסודר‪" — 20‬ולעלות מעלה מעלה‬
‫למקורה ולדבקה בו יתברך"‪ ,‬שלשון זו מורה‬
‫על העליה מדרגא לדרגא‪" ,‬מעלה מעלה"‪ ,‬עד‬
‫שמגיע "לדבקה בו יתברך ביחוד נפלא כמו‬
‫שהיתה מיוחדת בו יתברך כו' בטרם שנפחה‬
‫כו'"‪.‬‬
‫ד‪ .‬על פי זה מבואר היטב לשון אדמו"ר‬
‫הזקן כאן‪" :‬אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי'‬
‫ברוך הוא ממש )ואחר כך ממשיך( ולעלות‬
‫מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' כו'"‬
‫— דיש לומר‪ ,‬ששני הענינים )"לשוב כו'‬
‫ולעלות כו'"( הם שני השלבים הנזכרים לעיל‬
‫שבתשובה עילאה‪:‬‬
‫"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש" קאי על‬
‫הנקודה דתשובה עילאה שלמעלה מסדר‬
‫והדרגה‪ ,‬שהתנועה הראשונה דתשובה‬
‫עילאה היא מה שהאדם משיב את נפשו "עד‬
‫הוי' ברוך הוא ממש"‪.‬‬
‫ולזה מוסיף אדמו"ר הזקן ")הוי' ברוך‬
‫הוא( ממש"‪ ,‬כי כוונת אדמו"ר הזקן ב"לשוב‬
‫עד הוי' ברוך הוא ממש" אינה רק השבת‬
‫הנפש לשרשה ומקורה בשם הוי' )"חלק משם‬
‫הוי'"(‪ ,‬אלא‪" 16‬הוי' ברוך הוא ממש"‪ ,17‬עצמותו‬
‫ויש לומר שזה נרמז כאן גם בהוספת התיבות‬
‫")הוי'( ברוך הוא"‪ ,‬כי עצמותו ומהותו יתברך הוא‬
‫מובדל ולמעלה מגדר המשכה )וגילוי(‪ ,‬אלא שנמשך‬
‫)"ברוך הוא"‪ ,‬ברכה והמשכה( על ידי תשובה כו'‬
‫]ואולי מטעם זה לא פירש אאמו"ר על מה מרמזים‬
‫תיבות אלו[‪.‬‬
‫‪ (14‬פרקים ט' י'‪.‬‬
‫‪ (15‬לשון אדמו"ר הזקן לקמן ריש פרק י'‪.‬‬
‫‪ (16‬להעיר מלקוטי תורה ריש פרשת האזינו‪,‬‬
‫דענין התשובה הוא "והרוח תשוב אל האלקים אשר‬
‫נתנה"‪ ,‬שהיא למעלה גם משם הוי'‪ .‬עיין שם‪.‬‬
‫‪ (17‬ויומתק על פי זה הטעם שכאן לא כתב "שם‬
‫]אלא שגם לעיל ריש פרק ד' כתב אדמו"ר הזקן‬
‫"חלק משם הוי' ברוך הוא"‪ .‬ואין כאן מקומו[‪.‬‬
‫‪ (19‬לשון הזהר )ח"א קכט‪ ,‬ב(‪ ,‬הובא באגרת‬
‫התשובה כאן בסוף הפרק‪.‬‬
‫‪ (20‬ולכן גם זה חלק מעבודת התשובה )השבת‬
‫הנפש(‪ ,‬כיון שענינם הוא המשכת התנועה הכללית‬
‫דתשובה עילאה )"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש"(‬
‫בפרטי האדם‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 86‬ואילך(‬
‫הוי'"‪.‬‬
‫‪ (18‬כידוע דהוי' הוא "שם העצם" )פרדס שער יט‬
‫ספ"א‪ .‬מורה נבוכים חלק א' פרק ס"א ואילך‪ .‬רבי‬
‫אברהם בן עזרא לשמות ג‪ ,‬טו‪ .‬כסף משנה להלכות‬
‫עבודה זרה פרק ב' הלכה ז'‪ .‬ועוד(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫פרק ח' ‪ -‬הוספה ג'‬
‫‪223‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫צריך ביאור‪ :‬לאחר שכבר נאמר "תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש" – מה‬
‫שייך להוסיף על כך "ולעלות מעלה מעלה למקורה"‪ ,‬וכי יש עלייה למעלה מ"הוי'‬
‫ב"ה ממש"?!‬
‫והביאור בזה‪:‬‬
‫עבודת התשובה – בניגוד לעבודת האדם במצב רגיל – אינה נעשית מתוך סדר‬
‫והדרגה‪ ,‬אלא בדרך "דילוג"‪ ,‬התחדשות ושינוי מן הקצה אל הקצה בבת אחת; אך‬
‫לאחר מכן יש צורך ביגיעה רבה כדי להחדיר את נקודת ההתחדשות בכל פרטי‬
‫נפש האדם ופעולותיו‪.‬‬
‫והוא הדין לגבי תשובה עילאה – עבודת הייחוד והדביקות בה'‪ :‬תחילה באה‬
‫נקודת ההתחדשות – הפיכת האדם מ"יש" ל"אין"‪ ,‬על‪-‬ידי התעוררות כללית‬
‫להתבטל אליו יתברך ולהתייחד בו בתכלית; ולאחר‪-‬מכן יש צורך בעבודה רבה‬
‫ומסודרת כדי להמשיך ביטול זה בכל פרטי כוחות האדם‪.‬‬
‫לשני שלבים אלה בתשובה עילאה מתייחסים דברי אדמו"ר הזקן כאן‪) :‬א(‬
‫"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש" – נקודת הדביקות והביטול‪ ,‬המתרחשת בבת‪-‬‬
‫אחת‪ ,‬למעלה מסדר והדרגה; )ב( "לעלות מעלה מעלה למקורה" – עלייה הדרגתית‬
‫ומסודרת בעבודת החדרת ביטול זה בכל כוחות האדם‪ ,‬שתכליתה – "לדבקה בו‬
‫יתברך בייחוד נפלא"‪.‬‬
‫‪225‬‬
‫פרק ט'‬
‫פרק ט'‬
‫בחלקו השני של הפרק הקודם נתבאר‪ ,‬שעניינה של תשובה עילאה הוא בכוח הבינה‬
‫שבנפש‪ .‬על ידי התבוננות המוחין באלוקות‪ ,‬האדם נעשה בבחינת "אין" ומתאחד עם‬
‫הקב"ה בדוגמת איחודה של הנשמה עם שורשה "בטרם שנפחה"‪ .‬זהו גם התוכן של דברי‬
‫הזוהר‪ ,‬שהביא רבנו הזקן שם‪ ,‬שתשובה עילאה היא על ידי "דיתעסק באורייתא"‪.‬‬
‫אמנם המשך לשון הזוהר שהובא שם הוא‪" :‬בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו' דאיהו בינה‪ ,‬בן‬
‫י"ה"‪ .‬והיינו שעבודת התשובה עילאה שייכת גם לתולדותיה של הבינה – המידות‪ ,‬דחילו‬
‫ורחימו‪ .‬ואת עניין זה מבאר רבנו הזקן בפרק זה‪.‬‬
‫בסוף הפרק מתבאר מה שהובא בתחילת פרק ד'‪ ,‬שתיקון פגם הברית הוא דווקא על ידי‬
‫תשובה עילאה‪.‬‬
‫וביאור הענין‪ ,‬כמ"ש בזוהר הקדוש‬
‫ותיקונים בכמה מקומות‪ ,‬דבינה‬
‫איהי תשובה עילאה‪ ,‬והאם רובצת‬
‫על האפרוחים‪ 1‬וכו'‪.‬‬
‫בזוהר מבואר‪ ,‬שתשובה עילאה היא‬
‫בבינה‪ .‬וכפי שנתבאר בפרק ח' הקשר בין‬
‫תוכנו של כוח הבינה שבנפש לדביקות‬
‫הנעלית שבתשובה זו‪ .‬אמנם הזוהר מוסיף‬
‫ואומר )כפי שהובא בפרק ח'(‪ ,‬שחלק‬
‫מעבודת התשובה עילאה הוא גם "דחילו‬
‫ורחימו דקדב"ה" – עבודת המידות‪ .‬וכמו‬
‫שממשיך וכותב שם "דאיהו בן י‪-‬ה‪ ,‬בינה"‪.‬‬
‫והיינו שבעבודת התשובה עילאה השייכת‬
‫לבינה‪ ,‬נכללת גם העבודה השייכת לתולדות‪,‬‬
‫‪ (1‬לשון הכתוב תצא כב‪ ,‬ו‪.‬‬
‫ה"בנים"‪ ,‬של הבינה‪ ,‬שהן הדחילו ורחימו‬
‫הנולדות מהמוחין – י‪-‬ה‪.‬‬
‫ואינו מובן‪ :‬מהי השייכות בין העבודה‬
‫בדחילו ורחימו‪ ,‬מידות השייכות לאות ו'‬
‫שבשם הוי'‪ ,‬לעבודת התשובה עילאה השייכת‬
‫לכוח הבינה‪ ,‬ה' עילאה?‬
‫בכדי לבאר זאת‪ ,2‬כותב רבנו הזקן בפרק‬
‫זה‪ ,‬שבינה היא בדוגמת "אם רובצת על‬
‫האפרוחים"‪ ,‬וממשיך ומפרש משמעותו של‬
‫דבר זה‪:‬‬
‫דהיינו שעל ידי שמתבונן בגדולת ה'‬
‫בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו‬
‫דחילו ורחימו שכליים‪ ,‬ובטוב טעם‬
‫‪ (2‬ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪ 91‬ואילך‪.‬‬
‫‪226‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ודעת‪ ,‬כענין שנאמר‪" 3‬לאהבה את‬
‫ה' אלקיך" משום "כי הוא חייך וכו'"‪,‬‬
‫ולא די לו באהבה טבעית המסותרת‬
‫לבד וכו'‪ ,‬וכן ביראה ופחד או בושה‬
‫וכו' כנודע‪ ,‬אזי נקראת האם רובצת‬
‫על האפרוחים וכו'‪.‬‬
‫בנפש היהודי ישנה אהבה טבעית לה'‪,‬‬
‫כמבואר בתניא חלק ראשון באריכות‪ .‬ומבואר‬
‫שם‪ ,4‬שגם אהבה זו זקוקה להתבוננות השכל‬
‫בכדי לעוררה‪ ,‬כיוון שמצד עצמה היא‬
‫בהעלם‪ .‬אך מכל מקום‪ ,‬ההתבוננות המעוררת‬
‫אהבה זו‪ ,‬אינה אלא "אמצעי" המגלה את‬
‫האהבה מהעלם אל הגילוי‪ ,‬אבל אחר כך‪,‬‬
‫לאחר התגלותה של אהבה זו‪ ,‬תוכנה הוא‬
‫אהבה טבעית הנובעת מצד טבע מציאותו‬
‫של היהודי ואין זה ביטול מוחלט כמו בדרגת‬
‫הנשמה "בטרם שנפחה"; מה שאין כן "דחילו‬
‫ורחימו שכליים" אין יסודם טבע ומציאות‬
‫האדם‪ ,‬אלא השגת האמת כפי שהיא‪ .5‬וכיוון‬
‫שכל עצם מציאות המידות הללו הן תולדה‬
‫מהתבוננות המוחין והשגת האמת‪ ,‬לכן גם‬
‫במידות עצמן נרגש שכל סיבתן היא שכך‬
‫האמת מחייבת‪ ,‬והן בבחינת ביטול בדוגמת‬
‫המוחין המעוררים אותן‪.6‬‬
‫ולדוגמה‪ :‬במידת האהבה הנולדת מהשכל‬
‫נרגש‪ ,‬שאין יסודה טובתו הפרטית של האדם‬
‫‪ (3‬נצבים ל‪ ,‬כ‪.‬‬
‫‪ (4‬ראה פרק ט"ז וסוף פרק ל"ט‪.‬‬
‫‪ (5‬כמבואר בפרק ח' שעבודת השכל היא בבחינת‬
‫"אין" וביטול‪.‬‬
‫‪ (6‬הדברים אמורים במיוחד כאשר העבודה היא‬
‫מצד פנימיות המוחין שאזי המידות הן בדרגת השכל‬
‫ממש‪ ,‬ראה לעיל בפרק ח' הערה ‪ 34‬ובעיונים סעיף‬
‫ד' שם‪.‬‬
‫)מה שקרבת אלוקים לי טוב"‪ ,(7‬אלא שכך‬
‫מחייבת האמת – שצריכים להתקרב ולאהוב‬
‫אלוקות‪.8‬‬
‫עניין זה מודגש בלשון הזוהר "דחילו‬
‫ורחימו דקדב"ה"‪ :‬הדחילו ורחימו‪ ,‬עליהן‬
‫מדובר כאן בשייכות לתשובה עילאה‪ ,‬אין‬
‫יסודם בטבע מציאות האדם‪ ,‬אלא הן התגלות‬
‫של הקב"ה‪ .‬נרגש בהן‪ ,‬שהאמת של הקב"ה‬
‫היא זו שמחייבת את האהבה והיראה‪ .‬עניין‬
‫זה מתגלה במידות האדם דווקא כאשר השגת‬
‫המוחין באמת האלוקית היא היסוד והסיבה‬
‫להתעוררות המידות‪.‬‬
‫זהו גם כן ההסבר בדברי אדמו"ר הזקן‬
‫"ובטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה את‬
‫ה' אלוקיך כי הוא חייך" – אין כוונתו לבאר‬
‫את הסיבה לאהבה‪ ,‬שהיא מפני ש"הוא חייך"‬
‫האמיתיים לכן תאהב אותו‪ ,‬שהרי אהבה‬
‫כזו שתוכנה הוא חיפוש החיים האמיתיים‬
‫קשורה עם הרגשת ה"אני" של האדם ואין זו‬
‫דרגת האהבה המבוארת כאן‪ .‬אלא שבמילים‬
‫אלו רוצה אדמו"ר הזקן להגדיר את אופן‬
‫‪ (7‬תהילים עג‪ ,‬כח‪.‬‬
‫‪ (8‬כפי שרואים במוחש‪ ,‬שהשכל המוליד את‬
‫המידות אינו רק סיבה חיצונית אליהן‪ ,‬אלא השכל‬
‫עצמו נרגש בתוכנה של המידה עצמה‪ .‬לדוגמה‪:‬‬
‫אינה דומה היראה שבלב הנובעת מגדולת המלך‬
‫ליראה הנובעת מהכרה במעלתו של חכם וצדיק‬
‫גדול – היראה מהמלך עניינה הוא פחד ואימה‪ ,‬ואילו‬
‫היראה מהצדיק היא יראת הבושת‪ .‬הבדל זה מלמד‪,‬‬
‫שטעם היראה מלובש ומורגש בעניינה של היראה‬
‫עצמה‪ .‬אילו ההתבוננות‪ ,‬הסיבה להתעוררות המידה‪,‬‬
‫הייתה רק סיבה חיצונית שאינה מלובשת במידה‬
‫עצמה‪ ,‬אזי מדוע יהיה הבדל בין יראת המלך ליראת‬
‫הצדיק? ההבדל הוא רק בסיבה ומדוע זה משפיע על‬
‫תוכן היראה עצמה? דבר זה מלמד‪ ,‬שהסיבה ליראה‬
‫מלובשת ומורגשת ביראה עצמה ולכן המידה עצמה‬
‫משתנה בהתאם‪.‬‬
‫פרק ט'‬
‫שייכותה של האהבה המדוברת כאן לנפשו‬
‫של האדם – ההשגה שהמוח משיג בגדולת‬
‫ה' אינה נשארת במוחו בלבד‪ ,‬אלא האלוקות‬
‫הנקלטת במוח נעשית כל חיותו‪ ,‬עד ש"הוא‬
‫חייך"‪ .‬ההשגה השכלית‪ ,‬שהיא בבחינת ביטול‬
‫מוחלט המופשט מהרגשת ה"לגרמיה"‪ ,‬היא‬
‫עצמה מאירה בכל מציאות האדם‪ ,‬גם בליבו‪,‬‬
‫עד שנרגש במידות הלב עצמן שסיבתן היא‬
‫לא טבע מציאות האדם‪ ,‬אלא שכך האמת‬
‫האלוקית מחייבת‪.‬‬
‫וכאשר עניין המוחין עצמו מאיר במידות‬
‫ומגלה גם בהן את רגש הביטול – "אזי נקראת‬
‫האם רובצת על האפרוחים"‪ :‬האם‪ ,‬הבינה‪,‬‬
‫"רובצת" ומורגשת ב"אפרוחים" – בתולדותיה‬
‫שהן היראה והאהבה‪.‬‬
‫הטעם לכך‪ 9‬שאדמו"ר הזקן מדגיש‬
‫שחלק מעבודת התשובה עילאה הוא בזה‬
‫שהבינה "רובצת על האפרוחים"‪ ,‬והיינו‬
‫שהאמת והביטול של השגת המוחין יורגשו‬
‫גם במידות שבלב‪ ,10‬הוא מפני שמדברי רבנו‬
‫הזקן בפרקים אלו משמע‪ ,‬שביאור עניינה של‬
‫תשובה עילאה בא כהמשך לתיקון פעולת‬
‫החטא – אשר נוסף להשבת נפשו למעמדה‬
‫כפי שהייתה לפני החטא )שזה תוכן עבודת‬
‫התשובה תתאה(‪ ,‬האדם משיב את נפשו גם‬
‫‪ (9‬ראה בכל זה בלקוטי שיחות שם עמ' ‪.93‬‬
‫‪ (10‬שהרי לכאורה אינו מובן‪ :‬אמנם נתבאר לעיל‬
‫שהמידות המדוברות כאן הן כפי שהבינה מורגשת‬
‫בהן‪ ,‬אבל הא גופא צריך ביאור‪ :‬מהי שייכותה של‬
‫עבודת המידות‪ ,‬אפילו זו שהיא תולדת למוחין‪,‬‬
‫לתשובה עילאה‪ ,‬בה עסקינן הכא‪ ,‬שהיא בבינה?‬
‫ואף שנתבאר לעיל בפרק ד'‪ ,‬שהתעוררות‬
‫המידות באדם היא בכלל ה"אורך" של אות ה' עילאה‬
‫שבנפש‪ ,‬מכל מקום עדיין צריך ביאור והסבר מדוע‬
‫בעבודת התשובה עילאה יש צורך בהתפשטות זו של‬
‫הבינה ל"אורך"?‬
‫‪227‬‬
‫למצבה "כמו שהיתה בטרם שנפחה"‪.11‬‬
‫ומכיוון שהתשובה עילאה באה כהמשך‬
‫לתיקון החטא‪ ,‬אם כן ה"יחוד נפלא" הנעשה‬
‫על ידה‪ ,‬צריך להיות נרגש ב"אותו מקום"‪,12‬‬
‫באותה דרגה בנפש‪ ,‬שם היה החטא‪ .‬ומכיוון‬
‫שהחטא נעשה מצד דרגת הנפש כפי שהיא‬
‫בבחינת "מציאות"‪ ,‬דרגת המידות שבאדם‪,13‬‬
‫לכן שלמותה של התשובה עילאה היא‬
‫דווקא כאשר השגת האמת והביטול שבמוח‪,‬‬
‫הנובעים מבחינת הנשמה כמו שהייתה "בטרם‬
‫שנפחה" – חודרים ונרגשים גם במציאות‬
‫האדם ובמידותיו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עד כאן נתבאר עניינה של התשובה‬
‫עילאה באופן כללי‪ ,‬שהוא עבודת ה' בביטול‪,‬‬
‫בבחינת "אין"‪ ,‬הנובע מהארת בחינת הנשמה‬
‫כפי שהיא מאוחדת עם הקב"ה בתכלית כמו‬
‫שהייתה "בטרם שנפחה"‪ .‬עניין זה מתגלה‬
‫באדם על ידי השגת המוחין‪ ,‬בינה‪ ,‬ועל ידי‬
‫כך מאירה אמת זו גם במידות‪.‬‬
‫כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומפרט‪ ,‬כיצד‬
‫דביקות מיוחדת זו של התשובה עילאה‬
‫מתגלה ומתפשטת‪ 14‬בעבודה בכל חלקי‬
‫הנפש באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא"‪.‬‬
‫‪ (11‬כמבואר לעיל בפרק ח' על דברי אדמו"ר הזקן‬
‫"וזו היא תשובה שלימה"‪ ,‬וראה בעיונים שם סעיף‬
‫ב'‪.‬‬
‫‪ (12‬ראה יומא פו‪ ,‬ב‪ .‬וראה רמב"ם הלכות תשובה‬
‫ריש פרק ב'‪" :‬אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו‬
‫דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשות ופרש ולא עשה‬
‫מפני התשובה"‪.‬‬
‫‪ (13‬כפי שנתבאר בפרק ח'‪ ,‬שההבדל בין המוחין‬
‫למידות הוא בדוגמת "אין" ו"יש"‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (14‬ראה לקוטי שיחות שם עמ' ‪.94‬‬
‫‪228‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫והנה עיקר האהבה היא אתדבקות‬
‫רוחא ברוחא‪ ,‬כמ"ש‪" 15‬ישקני‬
‫מנשיקות פיהו וכו' כנודע‪.‬‬
‫עיקר האהבה באה לידי ביטוי בדבקות‬
‫רוח האוהב ברוח הנאהב‪ .‬לכן נשיקה היא‬
‫ביטוי של אהבה‪ ,‬כיוון שבה מתאחדים ההבל‬
‫הפנימי של האוהב עם ההבל הפנימי של‬
‫הנאהב‪ .‬ועל דרך זה בנמשל ישנו עניין של‬
‫התדבקות פנימיותו של האדם עם פנימיותו‬
‫של הקב"ה כביכול‪ ,‬כמו שנאמר "ישקני‬
‫מנשיקות פיהו"‪.‬‬
‫וזהו עיקר האהבה – שכל נפשו של‬
‫האדם תדבק בקב"ה‪ .‬לכן אהבה פנימית זו‬
‫שייכת לתשובה עילאה‪ ,‬שעניינה הוא תכלית‬
‫ההתאחדות של האדם עם הקב"ה‪.‬‬
‫ועל זה נאמר‪" 16‬ובכל נפשך"‪ ,‬שהם‬
‫הם כל חלקי הנפש שכל ומידות‬
‫ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה‬
‫לדבקה כולן בו ית'‪.‬‬
‫"ואהבת את ה' אלוקיך ‪ . .‬ובכל נפשך" –‬
‫ב"כל חלקי הנפש"‪ ,‬היינו‪ ,‬שהאהבה הפנימית‬
‫תתבטא בהתדבקות כל נפשו וכל כוחותיו‬
‫לקב"ה‪ .‬הן כוחות הנפש הפנימיים – שכל‬
‫ומידות‪ ,‬והן לבושי הנפש – מחשבה‪ ,‬דיבור‬
‫ומעשה‪ .‬וכמו שממשיך ומפרט‪:‬‬
‫דהיינו המידות במידותיו ית' מה‬
‫הוא רחום וכו'‪ ,17‬והשכל בשכלו‬
‫וחכמתו ית' הוא עיון התורה‬
‫‪ (15‬שיר השירים א‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (16‬ואתחנן ו‪ ,‬ה‪.‬‬
‫‪ (17‬אף אתה היה רחום‪ .‬ראה ירושלמי פאה פ"א‬
‫ה"א‪.‬‬
‫דאורייתא מחכמה נפקא‪.18‬‬
‫כאשר האדם הוא רחום בכדי להדמות‬
‫אליו ית'‪ ,‬הנה מדת הרחמנות שלו מתדבקת‬
‫במידת הרחמים של הקב"ה; וכשמבין את‬
‫התורה בשכלו הרי שכל האדם נעשה דבוק‬
‫בשכלו של הקב"ה כביכול‪ ,‬שהוא שכל‬
‫התורה‪.‬‬
‫וכן המחשבה במחשבתו ית'‪,19‬‬
‫‪20‬‬
‫והדיבור ב"דבר ה' זו הלכה"‬
‫וכמ"ש‪" 21‬ואשים דברי בפיך"‪" ,‬ודברי‬
‫אשר שמתי בפיך"‪ .22‬והמעשה‬
‫הוא מעשה הצדקה "להחיות רוח‬
‫שפלים"‪ ,23‬כמ"ש‪" 24‬כי ששת ימים‬
‫עשה ה' וכו'" כנודע במקום אחר‪.‬‬
‫על ידי כך שמחשבת האדם עוסקת‬
‫במחשבתו ית'‪ ,‬מחשבת התורה‪ ,‬ודיבור האדם‬
‫גם הוא עוסק בדיבורו של הקב"ה – "דבר ה'‬
‫זו הלכה"‪ ,‬וכמו כן כוח המעשה של האדם‬
‫גם הוא עסוק במעשה הצדקה‪ ,‬ה"מעשה"‬
‫של הקב"ה עליו נאמר "להחיות רוח שפלים"‬
‫– אזי כל לבושי הנפש מתדבקים בעניינם‬
‫‪ (18‬זח"ב סב‪ ,‬א‪ .‬פה‪ ,‬א‪ .‬קכא‪ ,‬א‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪" (19‬אינו מפרט כאן פירוש "המחשבה במחשבתו‬
‫ית'"‪ ,‬אבל מזה שכתב לפני זה "והשכל בשכלו‬
‫וחכמתו ית' הוא עיון התורה" משמע‪ ,,‬ש"מחשבה‬
‫במחשבתו ית'" הוא בלימוד לגירסא" – לקוטי‬
‫שיחות חלק לט עמ' ‪ 102‬הערה ‪.43‬‬
‫‪ (20‬שבת קלח‪ ,‬ב‪ .‬הטעם לכך שמפרט כאן את‬
‫הדיבור ב"דבר הלכה" דווקא ולא בכל חלקי התורה‬
‫– ראה באריכות בהוספה א' לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (21‬ישעיה נא‪ ,‬טז‪.‬‬
‫‪ (22‬שם נט‪ ,‬כא‪.‬‬
‫‪ (23‬שם נז‪ ,‬טו‪.‬‬
‫‪ (24‬יתרו כ‪ ,‬יא‪.‬‬
‫פרק ט'‬
‫למעלה באלוקות‪.‬‬
‫וזו היא אתדבקות רוחא ברוחא‬
‫בתכלית הדביקות והיחוד כשהיא‬
‫מחמת אהבה וכו'‪.‬‬
‫תוכן עבודת התשובה עילאה הוא –‬
‫שמתגלה באדם "תכלית הדביקות והיחוד"‬
‫של נשמתו כפי שהייתה "בטרם שנפחה"‪.‬‬
‫והנה‪ ,‬בהיות הנשמה במקורה הרי כל‬
‫ענייניה הם רק גילוי אלוקות‪ .‬וכך גם בנוגע‬
‫לעניין הדביקות המבואר כאן‪ :‬אין זה רק שכל‬
‫חלקי הנפש הן לה' לבדו‪ ,25‬בענייני קדושה‪:‬‬
‫המידות מלאות באהבת ה' ויראתו; השכל –‬
‫כולו עסוק בהתבוננות בגדלות ה'; וכך גם‬
‫המחשבות‪ ,‬הדיבורים והמעשים של האדם‬
‫עסוקים רק בענייני קדושה‪ ,‬אלא הדביקות‬
‫היא באופן נעלה הרבה יותר‪ :‬העבודה בכל‬
‫חלקי הנפש היא באופן שהאדם מרגיש‬
‫שהעבודה בהם אינה אלא "אמצעי" שעל ידם‬
‫מתגלים בעולם עניינים אלו כפי שהן אצלו‬
‫ית'‪:‬‬
‫"המדות במדותיו ית'‪ ,‬מה הוא רחום וכו'"‪,‬‬
‫והיינו‪ :‬במידת הרחמים של האדם נרגש שהיא‬
‫תוצאה והמשך לרחמי הקב"ה; ועל דרך זה‬
‫"השכל ‪ . .‬הוא עיון התורה"‪ :‬אין זו השגת‬
‫האדם בגדלות הא‪-‬ל‪ ,‬אלא מה שחכמתו ית'‬
‫מתגלית בשכלו; וכן "הדיבור ‪ . .‬ואשים דברי‬
‫בפיך‪ ,‬ודברי אשר שמתי בפיך"‪ :‬אין זה דיבור‬
‫האדם‪ ,‬אלא מה שהקב"ה שם דבריו ית' בפי‬
‫האדם; וכך גם בכוח "המעשה הוא מעשה‬
‫הצדקה" – מעשה הצדקה של האדם הוא גילוי‬
‫וביטוי כוח המעשה של הקב"ה‪ ,‬שעניינו הוא‬
‫‪ (25‬על דרך לשון אדמו"ר הזקן לעיל בחלק ראשון‬
‫פרק ט' "ש)הנפש( האלוקית חפצה ורצונה ‪) . .‬ש(‬
‫יהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם‬
‫ח"ו"‪.‬‬
‫‪229‬‬
‫"להחיות רוח שפלים"‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שעל ידי העבודה באופן של‬
‫"אתדבקות רוחא ברוחא"‪ ,‬שעניינה הוא‬
‫התגלות האמת של הקב"ה בהשגת השכל‪,‬‬
‫התשובה עילאה חודרת בכל חלקי הנפש‬
‫כולם‪ .‬בכל הכוחות נרגש שעניינם אינו אלא‬
‫‪26‬‬
‫התגלות האלוקות בנפש האדם‪ .‬וזו הסיבה‬
‫שאדמו"ר הזקן מפרט ומרחיב כאן אודות‬
‫עבודה זו כפי שהיא מורגשת בכל חלקי הנפש‬
‫– כיוון שאת הדביקות הנעלית של התשובה‬
‫עילאה צריך האדם להמשיך ולהחדיר בכל‬
‫חלקי מציאותו‪ ,‬בכל כוחות נפשו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עד כאן נתבאר תוכנה של עבודת התשובה‬
‫עילאה השייכת לה' עילאה‪ .‬בחלק זה של‬
‫הפרק חוזר רבנו הזקן לבאר מה שהביא בפרק‬
‫ד' מהראשית חכמה‪ ,‬על פי דברי הזוהר‪ ,‬שעל‬
‫פגם הברית אין תשובה תתאה מועילה אלא‬
‫דווקא תשובה עילאה‪:‬‬
‫ולפי שפגם הברית בהוצאת ז"ל‪,‬‬
‫ואין צריך לומר בעריות או שאר‬
‫איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן‬
‫)כי חמורים דברי סופרים‪ 27‬וכו'(‪,‬‬
‫פוגם במוח‪ ,‬לכן תיקונו הוא דיתעסק‬
‫באורייתא דמחכמה נפקא‪.‬‬
‫‪ (26‬כמבואר בלקוטי שיחות שם‪ .‬וראה בלקוטי‬
‫שיחות שם עמ' ‪ 100‬ואילך‪ ,‬שביאר חלק זה של‬
‫הפרק באופן עמוק יותר )כהמשך לביאור בסוף‬
‫פרק ח' במעלת עבודת התשובה עילאה אצל בעלי‬
‫תשובה על עבודה זו אצל הצדיקים‪ ,‬שהיא בבחינת‬
‫ביטול שלמעלה מטעם ודעת לגמרי הנובע מ"מידות‬
‫דכתר" שהן למעלה מעבודת המוחין‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וראה‬
‫בעיונים לפרק ח' סעיף ה'(‪.‬‬
‫‪ (27‬ראה עירובין כב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪230‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בפשטות כוונת הדברים היא‪ ,‬שכיוון שפגם‬
‫הברית פוגם במוח‪ ,‬לכן גם התיקון על פגם זה‬
‫צריך להיות בעבודה הקשורה למוח‪ .‬ועבודת‬
‫המוח היא העבודה של עסק התורה‪.‬‬
‫דבר זה יש בו משום חידוש‪ :‬לעיל בפרק‬
‫ח' נתבאר‪ ,‬שהתיקון על הפגם הוא דווקא על‬
‫ידי תשובה תתאה‪ ,‬ואילו התשובה הנעשית‬
‫על ידי "דיתעסק באורייתא" באה רק אחרי‬
‫תיקון הפגמים‪ .‬אמנם לפי מה שכותב אדמו"ר‬
‫הזקן כאן יוצא‪ ,‬שה"יתעסק באורייתא" בא גם‬
‫לשם כפרת עוון‪.‬‬
‫על דבר זה ממשיך אדמו"ר הזקן ומביא‬
‫הוכחות מדברי חז"ל‪ ,‬שאכן ישנו חטא‪ ,‬החטא‬
‫של פגם הברית‪ ,‬שכפרתו היא על ידי עסק‬
‫התורה‪:‬‬
‫וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו‪ 28‬אדם‬
‫עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום‬
‫מה יעשה ויחיה‪ ,‬אם היה רגיל לקרות‬
‫דף אחד יקרא ב' דפים‪ ,‬לשנות פרק‬
‫א' ישנה ב' פרקים וכו'‪.‬‬
‫בתנא דבי אליהו שם מדובר‪ ,‬על אדם‬
‫שעבר עבירה ונתחייב מיתה למקום‪.‬‬
‫ולכאורה מהי שאלתו "מה יעשה ויחיה" –‬
‫יעשה תשובה כמו שצריך לעשות כל אדם‬
‫שחטא?! משאלה זו עצמה מוכח‪ ,‬שמדובר‬
‫כאן בחטא מיוחד‪ ,‬החטא של פגם הברית‪,‬‬
‫שאין תשובה רגילה‪ ,‬תשובה תתאה‪ ,‬מועילה‬
‫לו‪ .‬ועל זה חידש בתנא דברי אליהו‪ ,‬שיש‬
‫מה לעשות כדי לכפר על חטא זה והאדם‬
‫ימשיך לחיות‪" :‬אם היה רגיל לקרות דף אחד‬
‫– יקרא ב' דפים וכו'"‪ .‬והיינו שכפרת חטא‬
‫זה היא באופן שונה משאר חטאים ויש צורך‬
‫‪ (28‬ראה תנא דבי אליהו פ"ה קרוב לתחלתו‪.‬‬
‫ויקרא רבה פרשה כ"ה‪ .‬וראה בהוספה ב' לפרק זה‬
‫הערה ‪.2‬‬
‫להגיע לשם כפרתו גם לעבודה המיוחדת של‬
‫"יתעסק באורייתא"‪.‬‬
‫והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר‬
‫וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול‬
‫ומכופל‪ ,‬וככה הוא בחבל נחלתו וכו'‪.‬‬
‫אדמו"ר הזקן מפרש‪ ,‬שהטעם שכתב בתנא‬
‫דבי אליהו שיקרא ב' דפים וישנה ב' פרקים‪,‬‬
‫ולא כתב סתם שיתעסק בלימוד התורה‪,‬‬
‫הוא "כמשל חבל הנפסק"‪ ,‬שבקשירתו שוב‪,‬‬
‫קושרו האדם קשר כפול‪ .‬כך גם בנוגע ל"חבל‬
‫ההמשכה" משם הוי' לנשמת היהודי‪ :‬בכדי‬
‫לקשרו שוב למקורו יש צורך בקשר כפול‪.‬‬
‫‪‬‬
‫והנה‪ ,‬בלקוטי לוי יצחק כאן כתב‪" :‬כפול‬
‫ומכופל הוא ב' קשרים זה על גבי זה‪ ,‬שאז הוא‬
‫קשר של קיימא"‪.‬‬
‫ומבאר הרבי זי"ע‪ ,29‬שבדברים אלה רומז‬
‫אביו זצ"ל לביאור כללי ויסודי בנושא זה‪.‬‬
‫דהנה‪ ,‬מפשט הביאור באגרת התשובה כאן‬
‫משמע‪ ,‬שכל זמן שהאדם לא הגיע לדרגת‬
‫תשובה עילאה "דיתעסק באורייתא"‪ ,‬אי‬
‫אפשר לו לתקן את העבירה של פגם הברית‪,‬‬
‫ונשמתו הוא "כמשל חבל הנפסק"‪.‬‬
‫והדבר תמוה‪:‬‬
‫לעיל נתבאר באריכות‪ ,‬שהחילוק בין‬
‫תשובה תתאה לתשובה עילאה הוא‪ ,‬שתשובה‬
‫תתאה באה לחזור ולקשר את נשמתו עם‬
‫שרשה ומקורה לאחר שעל ידי עונות נפסק‬
‫"חבל ההמשכה" המקשר את שורש הנשמה‬
‫למעלה עם הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף;‬
‫מה שאין כן תשובה עילאה‪ ,‬שעניינה הוא‬
‫‪ (29‬ראה בהוספה ב' לפרק זה‪.‬‬
‫פרק ט'‬
‫‪231‬‬
‫השבת הנפש לשרשה ומקורה‪ ,‬באה דווקא‬
‫לאחר תשובה תתאה‪ .‬רק לאחר ש"רוח עברה‬
‫ותטהרם" והאדם נטהר לגמרי מעונותיו‪" ,‬אזי‬
‫תוכל נפשו לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש ‪. .‬‬
‫כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד‬
‫בטרם שנפחה"‪ .‬והיינו שתשובה עילאה‬
‫פירושה שנרגשת באדם‪ ,‬כפי שהוא נשמה‬
‫בגוף‪ ,‬דרגת דביקות נשמתו בו ית' בהיותה‬
‫בשרשה ומקורה‪ ,‬דבר שמתאפשר רק לאחר‬
‫שהאדם נטהר מחטאיו‪.‬‬
‫הקשר הראשון לקשר של קיימא‪ .‬וכפסק‬
‫ההלכה‪ ,‬ש"קשר אחד בלבד ‪ . .‬אינו נקרא‬
‫קשר כלל ומותר לקשרו ולהתירו אפילו אם‬
‫עומד להתקיים לעולם"‪ ,30‬אך כאשר עושה‬
‫עוד קשר על גבי הקשר הראשון‪ ,‬אין זה רק‬
‫שהקשר השני הוא קשר של קיימא‪ ,‬אלא שעל‬
‫ידי הוספה זו חל שם "קשר של קיימא" גם על‬
‫הקשר הראשון )וכפי שזה בפשטות הדברים‪,‬‬
‫שעל ידי הקשר השני גם הקשר הראשון נעשה‬
‫בר קיימא וקשה יותר להתירו(‪.‬‬
‫על פי זה‪ ,‬אינו מובן איך ייתכן שתיקון‬
‫פגם הברית ייעשה על ידי תשובה עילאה‬
‫ד"יתעסק באורייתא"? הרי לפני שנטהר‬
‫האדם מהעוון‪ ,‬עדיין חבל נשמתו "כרות"‬
‫ולא שייך כלל שתורגש בו ההרגשה הנפשית‬
‫של עבודת התשובה עילאה )שתוכנה הוא‬
‫תכלית הדביקות בקב"ה‪ ,‬כמו שהייתה נשמתו‬
‫מאוחדת עמו "בטרם שנפחה"(?‬
‫ועל דרך זה הוא בענייננו‪ ,‬שני "הקשרים"‬
‫של התשובה — תשובה תתאה ותשובה‬
‫עילאה‪ :‬העבודה של תשובה עילאה המדוברת‬
‫בהקשר זה של תיקון פגם הברית‪ ,‬שהיא‬
‫הקשר השני‪ ,‬פועלת חיזוק וקיום בעבודה של‬
‫התשובה תתאה‪ ,‬שהיא הקשר הראשון‪.‬‬
‫ושאלה זו מתורצת על פי מה שכתב רבי לוי‬
‫יצחק זצ"ל ש"כפול ומכופל הוא ב' קשרים"‪:‬‬
‫בכתבו "ב' קשרים זה על גבי זה" הוא רומז‬
‫שתיקון פגם הברית אינו נעשה על ידי תשובה‬
‫עילאה בלבד‪ ,‬אלא יש כאן שני קשרים‪ ,‬שהם‬
‫שתי הדרגות שבתשובה – תשובה תתאה‬
‫ותשובה עילאה‪ ,‬ותשובה עילאה היא "על‬
‫גבי" תשובה תתאה‪.‬‬
‫וכפי שממשיך ומוסיף‪ ,‬שבאופן זה הקשר‬
‫"הוא קשר של קיימא"‪ .‬דבר זה מדגיש‪ ,‬שתוכן‬
‫עבודת התשובה עילאה המוזכר בעניין זה‬
‫אינה עבודת התשובה עילאה באמיתית‬
‫עניינה ודרגתה כפי שנתבאר עד כאן‪ ,‬אלא‬
‫רק פעולתה בקיום ה"קשר" הראשון‪ ,‬התשובה‬
‫תתאה‪ ,‬ועשייתו ל"קשר של קיימא"‪.‬‬
‫ביאור הדברים‪:‬‬
‫זה ששני קשרים זה על גבי זה נעשים קשר‬
‫של קיימא‪ ,‬פירושו‪ ,‬שהקשר השני עושה את‬
‫ועל פי זה יש לומר‪ ,‬שמה שכותב אדמו"ר‬
‫הזקן שתיקון פגם הברית הוא על ידי עסק‬
‫התורה‪ ,‬אין הכוונה שיש בכוחו של האדם‬
‫להגיע‪ ,‬בשלב זה ש"חבל ההמשכה" עדיין‬
‫כרות‪ ,‬לדרגת תשובה עילאה עצמה )שהיא‬
‫הרגשת הדביקות של הנשמה כפי שהייתה‬
‫"בטרם שנפחה"(‪ ,‬שהרי אי אפשר להגיע‬
‫לדרגה נעלית זו קודם תיקון פסיקת חבל‬
‫הנשמה כנ"ל; כוונת הדברים היא רק לפעולת‬
‫התשובה עילאה בחיזוק וקיום עניינה של‬
‫התשובה תתאה‪.31‬‬
‫‪ (30‬לשון אדמו"ר הזקן בשו"ע או"ח סימן שי"ז‬
‫ס"ג‪.‬‬
‫‪ (31‬על פי זה מובן גם כן‪ ,‬מדוע בביאור תיקון פגם‬
‫הברית כאן אדמו"ר הזקן אינו מזכיר בפירוש שזהו‬
‫על ידי העבודה של תשובה עילאה‪ ,‬אלא רק כותב‬
‫שזהו על ידי ד"יתעסק באורייתא"‪ .‬כי תיקון חטא‬
‫זה אינו על ידי העבודה של תשובה עילאה עצמה‪,‬‬
‫אלא רק עניין זה שבתשובה עילאה מה שהיא פועלת‬
‫חיזוק בתשובה תתאה‪ .‬ראה בהוספה שם‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ונמצא‪ ,‬שבכדי שתהיה כפרת העבירה‪ ,‬גם‬
‫העבירה של פגם הברית‪ ,‬והחבל יחזור להיות‬
‫קשור לשורשו‪ ,‬צריך את כל פרטי העבודה של‬
‫תשובה תתאה שנתבארו בפרקים הקודמים‪.‬‬
‫שהרי אי אפשר שהאדם "ידלג" מקיום מצוות‬
‫התשובה בפשטות‪ ,‬שהיא עזיבת החטא וכו'‪,‬‬
‫לתשובה עילאה "דיתעסק באורייתא"‪ .‬יתירה‬
‫מזו‪ :‬עיקר התשובה על החטא של פגם הברית‬
‫הוא התשובה תתאה‪ ,‬שעניינה הוא לפעול‬
‫כפרה‪ .‬אלא שעוון זה להיותו "פוגם במוח"‪,‬‬
‫הוא חמור יותר‪ ,‬ולכן לא מספיקה תשובה‬
‫תתאה לכל פרטיה המבוארים לעיל‪ ,‬אלא‬
‫צריך להוסיף לתשובה זו עניין עמוק יותר‪,‬‬
‫"יתעסק באורייתא"‪.‬‬
‫וההסבר בזה‪:‬‬
‫נתבאר בפרקים הקודמים‪ ,‬שעיקר העבודה‬
‫של תשובה תתאה היא – קבלת עול מלכות‬
‫שמים‪ ,‬ובלשון אדמו"ר הזקן בריש אגרת‬
‫התשובה‪ ,‬שמצוות התשובה היא "עזיבת‬
‫החטא בלבד ‪ . .‬שיגמור בלבו בלב שלם לבל‬
‫ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא‬
‫יעבור עוד מצות המלך חס ושלום הן במצוות‬
‫עשה הן במצות לא תעשה"‪ .‬כלומר‪ ,‬כיוון‬
‫שעל ידי מעשה העבירה האדם פרק מעליו‬
‫עול מלכות שמים )שהרי אילו היה עליו עול‬
‫המלך הקב"ה הוא היה מושל ברוח תאוותו‪,‬‬
‫וזה שחטא הוא מפני שפרק מעליו עול זה(‪,‬‬
‫לכן עשיית תשובה היא בכך שהוא שב אל ה'‬
‫לקבל עליו מחדש עול מלכותו יתברך‪.‬‬
‫ונתבאר בפרק ז'‪ ,‬שבכדי שקבלה זו תהיה‬
‫אמיתית ובלב שלם‪ ,‬לא מספיקה קבלת עול‬
‫מלכות שמים במעשה בלבד‪ ,‬אלא צריכה‬
‫להיות גם הכנעת הלב והתעוררות רחמים‬
‫על נפשו‪ ,‬וזהו "דרך האמת והישר לבחינת‬
‫תשובה תתאה"‪ .‬והטעם לכך הוא‪ ,‬כי לאחר‬
‫שהאדם נכנע לתאוות לבו‪ ,‬הנה כדי שקבלת‬
‫העול שלו תהיה "באמת ובלב שלם" הוא‬
‫צריך לבטל את סיבת החטא‪ ,‬שהיא תאוות‬
‫הלב‪.‬‬
‫אבל שונה מכל העבירות היא העבירה‬
‫של פגם הברית‪ .‬עבירה זו פוגמת במוח‪ ,‬שם‬
‫הוא משכן כללות הנשמה‪ ,32‬והיא פוגמת‬
‫בכללות חיי האדם‪ .‬לכן אין מספיקה הכנעת‬
‫הלב והתעוררות הרחמים‪ ,‬אלא קבלת העול‬
‫צריכה להיות גם מצד המוח שלו‪ ,‬מצד‬
‫עצמיות נפשו‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬עוונות שסיבתן היא רק התאוות‬
‫שבלב‪ ,‬הרי תיקונן בשלמות הוא על ידי‬
‫קבלת עול מלכותו "באמת ובלב שלם"; אבל‬
‫כיוון שעל ידי פגם הברית הפריד את עצמו‬
‫גם במוח שלו‪ ,‬הקשור לכללות חיי נפשו‪ ,‬יש‬
‫צורך שגם הקבלת עול והתשובה על כך תהיה‬
‫מצד פנימיות חיי נפשו‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שזה שתיקון פגם הברית הוא על‬
‫ידי "דיתעסק באורייתא"‪ ,‬אינו רק לפי שפוגם‬
‫במוח לכן צריך התיקון להיות בדבר השייך‬
‫למוח – לימוד התורה‪ ,‬אלא לפי שעבירה‬
‫זו פגמה בעניין עמוק הרבה יותר בנפש‪,‬‬
‫בפנימיות נפשו כביכול‪ ,‬לכן גם התשובה‬
‫על עבירה זו צריכה להיות פנימית ועצמית‬
‫הרבה יותר‪ .‬צריך להיות מורגש בתשובה‬
‫ההתקשרות העצמית הנובעת מעצמיות‬
‫הנפש‪.33‬‬
‫ועניין זה מתגלה בנפש האדם על ידי‬
‫דביקות המוח בתורה דמחכמה נפקא‪,‬‬
‫הפועלת דביקות והתבטלות בכל נפשו כפי‬
‫שנתבאר לעיל בפרק ח'‪.‬‬
‫‪ (32‬ובמהדורא קמא של אגרת התשובה‪" :‬פגם‬
‫הברית תלוי במוח שהנשמה שורה שם ופוגם‬
‫בנשמה"‪.‬‬
‫‪ (33‬ראה ביאור הדברים בפרטיות יותר בעיונים‬
‫לפרק זה‪.‬‬
‫פרק ט'‬
‫דווקא באופן זה‪ ,‬התשובה תתאה‪ ,‬הקבלת‬
‫עול מלכות שמים‪ ,‬תהיה באופן של "קשר של‬
‫קיימא"‪.‬‬
‫ומביא אדמו"ר הזקן שתי ראיות נוספות‬
‫לכך שלימוד התורה‪ ,‬הקשור לעבודת‬
‫התשובה עילאה‪ ,‬שייך לתיקון הפגם והכפרה‪:‬‬
‫וזהו שאמר הכתוב‪" 34‬בחסד ואמת‬
‫יכופר עון וגו'"‪ ,‬ואין אמת אלא תורה‬
‫וכו'‪.35‬‬
‫מפסוק זה ניתן ללמוד שיש עון שלימוד‬
‫התורה‪ ,‬שעניינו עבודה הקשורה לתוכנה של‬
‫התשובה עילאה‪ ,‬אינו רק שלב הבא לאחר‬
‫גמר הכפרה‪ ,‬אלא הכפרה עצמה קשורה‬
‫ומתקיימת על ידי עסק התורה‪.‬‬
‫ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו‬
‫מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ"ח‪,‬‬
‫כדאיתא בסוף פרק קמא דראש השנה‪.36‬‬
‫על פי פשט הכתובים‪ ,‬עוון בני עלי היה‬
‫קשור לגילוי עריות‪ .37‬ועל זה נאמר‪" 38‬אם‬
‫‪ (34‬משלי טז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (35‬ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ח‪.‬‬
‫‪ (36‬דף יח‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (37‬ראה שמואל א ב‪ ,‬כב‪ .‬וראה שבת נה‪ ,‬ב‪ .‬יומא‬
‫ט‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (38‬שמואל א ג‪ ,‬יד‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה"‪ ,‬ואומרת על‬
‫כך הגמרא במסכת ראש השנה שבזבח ומנחה‬
‫אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה וגמ"ח‪.‬‬
‫מכך מוכח‪ ,‬שעון זה כפרתו היא דווקא על‬
‫ידי תשובה שיש בה הכוח המיוחד שבתשובה‬
‫עילאה שעניינה הוא לימוד התורה‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫‪‬‬
‫על פי ביאור זה נמצא‪ ,‬שדברי חז"ל‬
‫"אין לך דבר העומד בפני התשובה"‪ ,‬שלפי‬
‫פשוטו קאי על תשובה תתאה‪ ,‬כוללים גם‬
‫את העבירה של פגם הברית אפילו לפי דברי‬
‫הזוהר שהובאו בפרק ד'! שהרי גם תיקון פגם‬
‫זה הוא על ידי תשובה תתאה כנ"ל‪ .‬אלא שאין‬
‫זה מצד עניינה של התשובה תתאה עצמה‪,‬‬
‫אלא דווקא כאשר היא נעשית בכוח ובתוקף‬
‫עצמות הנפש שבתשובה עילאה‪ ,‬כנ"ל‬
‫באריכות‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫אם כן‪ ,‬לפי ביאור התניא‪ ,‬גם תיקון הפגם‬
‫של עוון זה נעשים קרובים יותר למימוש‪.‬‬
‫וכדברי אדמו"ר הזקן בהקדמה לספר התניא‬
‫כולו שעניינו הוא "לבאר היטב איך הוא קרוב‬
‫מאוד" – לקרב את ענייני עבודת ה' למציאות‬
‫האדם‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫‪ (39‬שהובאו לעיל בפרק ד'‪.‬‬
‫‪ (40‬ראה לעיל בעיונים לפרק ד' סעיף א'‪.‬‬
‫‪234‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫פרק ט' ‪ -‬עיונים‬
‫א‪-‬‬‫ולפי שפגם הברית בהוצאת ז"ל‪ ,‬ואין צריך לומר בעריות או שאר איסורי ביאה‬
‫דאורייתא או דרבנן )כי חמורים דברי סופרים וכו'(‪ ,‬פוגם במוח‪ ,‬לכן תיקונו הוא‬
‫דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא‪.‬‬
‫להבנת העניין טוב יותר‪ ,‬ראוי לשוב ולעיין במה שנתבאר בפרקים הקודמים‪.‬‬
‫בפרק ה' ביאר אדמו"ר הזקן‪ ,‬שהמקור להמשכת נשמת האדם למטה להתלבש ולהחיות את‬
‫הגוף היא אות ה' תתאה שבשם הוי'‪ .‬מכך מובן‪ ,‬שבשייכות של הנשמה עם אותיות שם הוי'‪,‬‬
‫שני חלקים בכללות‪ :‬א( בחינת עצמות הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף – "מציאות אדם"‪,‬‬
‫הנרמזת באותיות יה"ו )ובפרטיות יותר‪ ,‬עצמות הנשמה שייכת לאות יו"ד‪ ,‬בחינת החכמה בה‬
‫שורה אור אין סוף כמבואר בחלק ראשון פרק י"ח(‪ .‬ב( בחינת ה' תתאה‪ ,‬מקור נשמת היהודי‬
‫בעולם הזה‪ ,‬כפי שהוא נעשה "מציאות אדם" )שהרי זה שהאדם הוא מציאות של אדם החי כאן‬
‫בעולם הזה‪ ,‬אפילו כאשר הוא בטל ומשועבד למלך הקב"ה‪ ,‬מכל מקום עצם מציאותו כאדם‪,‬‬
‫הוא חלק ה"יש" וה"נברא" שבנשמה‪ ,‬מה שהיא ירדה למטה ונעשתה בבחינת "מציאות" של‬
‫נשמה‪ ,‬עד שבכוחה להחיות גוף אדם(‪.‬‬
‫בבחינה זו של הנשמה העבירות פוגמות‪ .‬כפי שממשיך ומבאר בפרק ה' שהעבירות‬
‫"חוצצות" בין הבל העליון‪ ,‬ה' תתאה‪ ,‬לנשמה כפי שהיא בגוף‪ .‬ביחס לבחינה זו – כאשר האדם‬
‫אינו מתנהג כעבד הבטל אל המלך אלא חוטא ועושה היפך רצונו הוא "כורת" את "חבל‬
‫ההמשכה"‪ ,‬העשוי מתרי"ג חבלים כנגד תרי"ג המצוות‪ ,‬שהוא המקשר בין הנשמה למטה‬
‫למקור המשכתה‪ ,‬ה' תתאה‪.‬‬
‫מה שאין כן ביחס לעצמות הנשמה‪ ,‬היינו הנשמה כפי שהיא למעלה מהמשכת הנשמה‬
‫לרדת למטה ולהחיות גוף אדם – מעשיו של האדם אינם פוגמים שם‪ .‬על בחינה זו נאמר ש"גם‬
‫בשעת החטא הייתה באמנה אתו" והעבירה אינה פוגמת שם‪.‬‬
‫]ועל דרך ההבדל בין הקשר של העבד עם אדונו לבין הקשר של האב עם בנו‪ :‬עבד המורד‬
‫באדונו הוא פוגע בעצם הקשר שלו עם האדון‪ .‬הטעם לכך הוא‪ ,‬מפני שהקשר בין העבד לאדון‬
‫בנוי מכך שהעבד בטל אל האדון ומקיים את ציוויו‪ .‬לכן‪ ,‬על ידי פריקת העול ועשיית היפך‬
‫פרק ט' ‪ -‬עיונים‬
‫‪235‬‬
‫הרצון – הוא פוגע בתואר "עבד" שעליו‪ ,‬ובקשר עם אדונו‪.‬‬
‫לעומתו הבן‪ ,‬אינו קשור לאביו מחמת העול של קיום מצוותיו; הקשר הוא הרבה יותר‬
‫עמוק מכך‪ :‬הקשר לאב הוא בעצם מציאותו של הבן‪ .‬השייכות של הבן לאב היא בחלק האדם‬
‫שלמעלה לגמרי מעשייה או אי עשייה; למעלה מתואר של ביטול או פריקת עול‪ ,‬או כל תואר‬
‫אחר‪ .‬לכן‪ ,‬גם כאשר הבן אינו עושה רצון אביו‪ ,‬למרות הצער והכאב העצומים של האב )שהם‬
‫עמוקים ועצומים הרבה יותר מאשר הצער מעבד שמרד‪ ,‬כפשוט(‪ ,‬מכל מקום – מאומה לא‬
‫נפגם בעצם הקשר‪ .‬זה קשר שאינו בנוי ממשהו כך שהוא יוכל להיפגם‪ ,‬זהו קשר עצמי‪.‬‬
‫וכך גם בנמשל‪ :‬עצמיות הנשמה קשורה עם הקב"ה בדוגמת הבן הקשור בעצם אל אביו‪.‬‬
‫בבחינה זו העבירות אינן פוגמות – "בין כך ובין כך בני הם ולהחליפם באומה אחרת אי‬
‫אפשר"; מה שאין כן בחינת הנשמה שירדה למטה להיעשות "מציאות אדם"‪ ,‬הקשר שלה עם‬
‫מקורה הוא מעין ודוגמת הקשר של העבד עם האדון‪ .‬ראה בעניין זה לעיל בעיונים לפרק ה'‬
‫סעיף ב'[‪.‬‬
‫‪‬‬
‫כל זאת נכון לגבי כל העבירות‪ ,‬אולם בפגם הברית מהות הפגם היא שונה‪ .‬עבירה זו‪,‬‬
‫להיותה קשורה עם בחינת המוחין שם שורה עצמיות הנשמה‪ ,‬הפגם הנעשה על ידה אינו רק‬
‫בחלק ה"מציאות" של הנשמה; אלא הוא שייך גם לכללות מהותו‪ .‬כמבואר בהוספה לפרק ג'‬
‫סעיף ט'‪ ,‬ש"הנקודה של טיפת הזרע קשורה עם נקודת הנפש"‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫]בעיונים לפרק ח' סעיף ב' נתבאר‪ ,‬שתשובה עילאה היא "תשובה שלימה" על כל העבירות‪,‬‬
‫ומשני טעמים‪ :‬א( מפני שעל ידי כל עבירה נעשה פגם בכללות שם הוי'‪ ,‬כיוון שכל מעשה‬
‫של האדם נעשה בהשתתפות של כלל כוחות נפשו‪ .‬ב( אילו האדם היה מרגיש את הקשר של‬
‫עצמיות הנשמה עם הקב"ה‪ ,‬המרומז באותיות יה"ו כנ"ל‪ ,‬הוא לא היה יכול לפרוק עול מלכות‬
‫ולחטוא בכוח המעשה‪.‬‬
‫אבל שני העניינים הללו אינם קשורים לעצם הנשמה ממש‪ ,‬אלא להארתה והתפשטותה‬
‫בכל שאר הכוחות הגלויים של האדם‪ .‬עניין הא' קשור רק להתפשטות החיות של הנשמה בכל‬
‫כוחותיה‪ ,‬וגם עניין הב' אינו שייך לעצמיות הנשמה ממש אלא להארתה והרגשתה בבחינות‬
‫הנשמה הנמוכות יותר‪ .‬מה שאין כן בנידון דידן‪ ,‬החטא שייך למהות הנפש השורה במוח‬
‫כנ"ל[‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬גם התיקון על חטא זה אינו כמו התיקון על חטאים אחרים‪ .‬בכל שאר החטאים האדם‬
‫נדרש לתקן את בחינת ה' תתאה שבנפשו‪ ,‬בחינת הקבלת עול מלכות שמים‪ ,‬ולחזור להיות‬
‫עבד אמיתי של הקב"ה‪ .‬הוא צריך לתקן את חלק ה"מציאות" שבנשמתו‪ ,‬שתהיה מציאות של‬
‫קדושה – עבד המשועבד לחלוטין לאדונו‪.‬‬
‫מה שאין כן פגם הברית‪ ,‬השייך גם לעצמיות האדם‪ ,‬התשובה של קבלת עול מלכות שמים‬
‫לבדה אינה מתקנת את הפגם בשלמות‪ .‬הפגם שייך גם לחלק עמוק יותר בנשמה‪ .‬לכן גם אם‬
‫‪236‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫האדם יחליט החלטה אמיתית שמעתה הוא עבד הבטל לגמרי לאדון הקב"ה – הפגם לא יתוקן‬
‫לגמרי‪ .‬ככלות הכול‪ ,‬עניין הקבלת עול מלכות נובע מהחלק הנמוך יותר שבנשמה‪ ,‬מדרגת‬
‫הנשמה שהיא בבחינת "מציאות אדם"‪ ,‬ואין זה שייך לעצמיותה ממש )בדוגמת העבד שלמרות‬
‫הביטול שלו לאדון הוא עדיין מציאות לעצמו‪ .‬קבלת עול האדון אינה קשורה לעצמיותו‬
‫ממש(‪.‬‬
‫על כך כותב רבנו הזקן‪ ,‬שהתשובה לחטא זה היא על ידי "דיתעסק באורייתא" השייך‬
‫לעבודת התשובה עילאה דווקא‪ .‬ומבאר הרבי זי"ע‪ ,‬שאין הכוונה לתשובה עילאה במהותה‬
‫האמיתית – שהקשר העצמי של הנשמה עם הקב"ה נרגש באדם בגלוי ממש; דבר כזה לא‬
‫ייתכן לפני תיקון הנתק כפשוטו )שהרי כאשר הנפש "כרותה" משורשה בה' תתאה‪ ,‬אי אפשר‬
‫שיורגשו בה הבחינות הנעלות יותר שבנשמה! זו סתירה מיניה וביה(‪.‬‬
‫כוונת הדברים היא‪ ,‬שהתשובה תתאה על עניין זה צריכה להיות מצד כוחות הנפש‬
‫העצמיים בהם נעשה הפגם‪ .‬עבודת התשובה תתאה של קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬שהיא‬
‫התשובה המתקנת את הפגם בפועל‪ ,‬צריכה להיות מתוך התמסרות של כל עצמות האדם אל‬
‫הקב"ה‪ .‬הוא צריך לדעת ולהרגיש שהוא לא רק עבד המקיים את ציוויי האדון שבסופו של‬
‫דבר הוא מציאות אדם בפני עצמו‪ ,‬אלא כל עצמותו של האדם קשורה לביטולו לה'‪.‬‬
‫דבר זה בא לידי ביטוי בכך שעבודתו אינה רק בבחינת ה' תתאה – מציאות של אדם העובד‬
‫את ה'‪ ,‬מקיים מצוותיו ולומד תורתו‪ ,‬אלא מכאן ולהבא הוא מתמסר לעבודת ה' בכל עצמיות‬
‫נפשו‪ .‬עניין זה מתגלה במיוחד בהתמסרות המוחלטת לעסק התורה – הבנת דבר ה' כפי שהיא‬
‫למעלה לגמרי משייכות למציאות האדם כאדם‪.‬‬
‫וכאשר כל עצמותו "נמצאת" בתוך עבודת התשובה תתאה‪ ,‬הוא מגלה שעצמות נפשו אינה‬
‫במקום אחר ח"ו‪ ,‬אלא כל מהות חייו אינה אלא הקשר שלו עם הקב"ה‪ ,‬ואזי תשובתו מתקנת‬
‫הפגם‪.‬‬
‫‪-‬ב‪-‬‬
‫סיכום קצר על ענייני הפגם והכפרה‬
‫המבוארים באגרת התשובה‬
‫באגרת התשובה בכללותה‪ ,‬מבוארים שני עניינים כלליים‪:‬‬
‫)א( עצם מצוות התשובה‪ ,‬שהיא בנוגע לאדם מכאן ולהבא – שיפסיק להיות רשע ויהפוך‬
‫להיות צדיק‪ .‬דבר זה נעשה על ידי עצם ההחלטה "שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד‬
‫לכסלה למרוד במלכותו ית'‪ ,‬ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במצוות עשה הן במצוות לא‬
‫תעשה"‪ .‬על ידי החלטה זו נפקע ממנו שם רשע‪.‬‬
‫עניין זה שבתשובה יכול להיעשות בדרך "דילוג"‪" ,‬בשעתא חדא וברגעא חדא" – על ידי‬
‫פרק ט' ‪ -‬עיונים‬
‫‪237‬‬
‫הרהור אחד האדם מתהפך מן הקצה אל הקצה‪ ,‬מרשע לצדיק‪ .‬מספיק שהאדם רק יחליט‬
‫במחשבתו לעזוב את החטא ולעבוד את הקב"ה על ידי קיום מצוותיו – וכבר נפקע ממנו שם‬
‫רשע‪ .‬כמו שמוכח מהגמרא בקידושין )מט‪ ,‬ב( ושו"ע אבן העזר )סימן לח סל"א(‪ ,‬שהמקדש‬
‫את האשה על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור‪ ,‬הרי זו ספק מקודשת שמא הרהר תשובה‬
‫בלבו‪.‬‬
‫עניין זה מתקן את החיסרון המהותי ביותר שנעשה על ידי החטא – מה שהאדם פרק מעליו‬
‫עול מלכות שמים‪ ,‬שהוא הצד המשותף בין כל סוגי החטאים‪ ,‬הן מצוות עשה והן מצוות לא‬
‫תעשה‪ .‬ועל ידי קבלת עול מלכות שמים מחדש – הוא חוזר להיות "עבד" של הקב"ה‪.‬‬
‫)ב( הכפרה של התשובה‪ ,‬שהיא המתקנת את העבר‪ .‬והיינו שיימחלו ויתכפרו לו הפגמים‬
‫שגרמו החטאים שנעשו בעבר‪ .‬ועניין זה הוא שלימות מצוות התשובה והוא ה"מבוקש" של‬
‫התשובה‪ ,‬כמבואר באריכות בפרק א' ובהוספה שם‪.‬‬
‫לעניין זה נדרש זמן רב ויגיעה עצומה‪ .‬בכדי שהאדם יגיע לשלמות הכפרה ישנו הוידוי‬
‫והחרטה מעומק הלב‪ ,‬בקשת המחילה ועוד כמה פרטים המבוארים בספרי המוסר וגם באגרת‬
‫התשובה )ומלבד זאת‪ ,‬גם בשביל שעצם התשובה – ההחלטה לעזוב את החטא – תהיה באמת‬
‫ובלב שלם ותחדור עמוק אל תוך לבו‪ ,‬ישנה "דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה"‬
‫כמבואר בפרק ז'(‪.‬‬
‫הטעם לכך שהמהפך הקיצוני מרשע לצדיק נעשה ברגע אחד‪ ,‬ואילו שלמות התשובה‬
‫דורשת זמן רב ויגיעה עצומה – הוא מפני שהשינוי עצמו מרשע לצדיק הוא רק בגדר "נקודה"‪,‬‬
‫ועל דרך יצירת ולד‪ ,‬שעצם יצירת המציאות החדשה היא נקודה אחת הנפעלת ברגע אחד‬
‫)רגע ההריון(; ואילו גידול הוולד הבא אחר כך דורש זמן רב‪ .‬וכך גם בעניין התשובה‪ :‬נקודת‬
‫ההתחדשות‪ ,‬מה שהאדם נעשה מציאות חדשה‪ ,‬שמשתנה מרשע לצדיק‪ ,‬נפעלת "ברגעא‬
‫חדא"; אבל כדי שנקודת ההתחדשות תחדור בכל פרטי הנפש ופעולות האדם‪ ,‬צריכים להיות‬
‫שאר ענייני התשובה הדורשים זמן ויגיעה‪ ,‬ואז מתכפר העוון לגמרי )ראה הוספה ג' לפרק ח'‬
‫סעיף ב'(‪.‬‬
‫הפגמים‬
‫העניין השני הנ"ל‪ ,‬הנעשה על ידי שלמות התשובה – הכפרה‪ ,‬הוא "שם אחד" הכולל‬
‫עניינים רבים‪ .‬אך לפני סיכום ענייני הכפרה יש להקדים את סוגי הפגמים השונים‪ ,‬המוזכרים‬
‫באגרת התשובה‪ ,‬שנעשים על ידי העבירה‪:‬‬
‫א( על ידי מעשה העבירה "נדבק הרע בנפשו" של החוטא )כלשון אדמו"ר הזקן בפרק א'(‬
‫ונעשית מציאות של קליפה שמלפפת את הנפש‪ .‬זהו ההסבר הפנימי לדברי חז"ל בסוטה ג‪,‬‬
‫ב‪" :‬כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין" )הובא בפרק ח'(‪.‬‬
‫ובאבות )פרק ד' משנה י"א( אמרו‪" :‬העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד" – על ידי מעשה‬
‫העבירה‪ ,‬מתהווה קליפה המלפפת ונדבקת בנפש החוטא )ראה ספר המאמרים תר"פ עמ'‬
‫פרק ט' ‪ -‬עיונים‬
‫‪238‬‬
‫נג(‪ .‬קליפה זו מורכבת מ"גוף ונפש" – ה"נפש" מתהווה מהתאווה שבעבירה‪ ,‬וה"גוף" מתהווה‬
‫ממעשה העבירה )ראה בעיונים לפרק א סעיף ג'(‪.‬‬
‫ב( על ידי הפגם והקליפה הנדבקים בנפש האדם כנ"ל‪ ,‬הפגם מגיע גם לשורש הנפש ומקור‬
‫חוצבה‪ ,‬כמבואר בדברי אדמו"ר הזקן בתחילת פרק א'‪.‬‬
‫ג( על ידי מעשה העבירה נעשה סילוק הרצון מהאדם החוטא‪" .‬כי הנה המצות הם רצון‬
‫העליון וכשחוטא‪ ,‬אזי מסתלק הרצון ממנו‪ .‬וזהו הנקרא תרעומות‪ ,‬שפירושו סילוק הרצון‬
‫שאינו מרוצה עוד לפניו" )דרך מצותיך לט‪ ,‬ב(‪ .‬דבר זה קשור לאדם בכללותו‪ ,‬שבעקבות‬
‫החטא הוא "אינו מרוצה" לפני הקב"ה )פגם זה אינו מבואר להדיא באגרת התשובה‪ ,‬אולם‬
‫התיקון עליו מבואר בהקשרים שונים )ראה ביאור העניין בריש פרק ח'((‪.‬‬
‫ד( על ידי כך שהאדם ביטל מצוות עשה נחסר באור האלוקי שהיה צריך להיות נמשך‬
‫בעולם ועל נפשו‪ ,‬ובלשון אדמו"ר הזקן בתחילת פרק א'‪" :‬האור נעדר"‪ .‬בפרטיות יותר‪ ,‬עניין‬
‫זה קיים גם במצוות לא תעשה כמבואר בעיונים לפרק א' סעיף א'‪.‬‬
‫ה( על ידי מעשה העבירה נכרת ונפסק "חבל ההמשכה" המקשר בין מקור המשכת הנפש‬
‫האלוקית למטה שהיא ה' תתאה של שם הוי'‪ ,‬ובין הנשמה שבגוף‪ .‬עניין זה נתבאר באריכות‬
‫בפרק ה'‪.‬‬
‫ו( על ידי מעשה העבירה מוריד האדם את נפשו האלוקית ומקורה – ה' תתאה‪ ,‬אל תוך‬
‫היכלות הסטרא אחרא וגורם להם תוספת יניקה‪ .‬עניין זה נתבאר באריכות בפרק ו'‪.‬‬
‫ז( כיוצא מן הכלל ישנה העבירה של פגם הברית‪ ,‬ה"פוגם במוח" )כלשון אדמו"ר הזקן‬
‫בפרק ט'(‪ .‬ומשמעות העניין היא‪ ,‬שבעבירה זו הפגם שייך גם לבחינות הנשמה שלמעלה מה'‬
‫תתאה‪.‬‬
‫ויצויין‪ :‬עיקר העיסוק באגרת התשובה‪ ,‬מפרק ד' ואילך‪ ,‬הוא בעניין הה"א והוא"ו הנ"ל‪ .‬טעם‬
‫הדבר הוא‪ ,‬מפני שהבנת מהות פגמים אלו ואופן הכפרה עליהם‪ ,‬משפיעים על מהות התשובה‬
‫עצמה‪ ,‬שהיא – עזיבת החטא וקבלת עול מלכות שמים‪ .‬עניין זה הוא הנקודה המרכזית באגרת‬
‫התשובה‪ ,‬ועיקר אריכות הביאור באגרת הוא הוראת דרך לאדם כיצד לבסס ולקבוע בעומק‬
‫נפשו את ההחלטה לקבל עול מלכות שמים שהיא מהות התשובה כנ"ל )כמבואר בהוספה ב'‬
‫לפרק ח'(‪.‬‬
‫התיקון והכפרה‬
‫הכפרה והתיקון על כל אלה כרוכים בשני עניינים כלליים‪ :‬עבודת התשובה של האדם;‬
‫וההמשכה מלמעלה הנמשכת על ידי התשובה‪.‬‬
‫"כשהאדם עושה תשובה נכונה"‪ ,‬שהיא קבלת עול מלכות שמים "באמת ובלב שלם"‪" ,‬אזי‬
‫מסלק )האדם( מהם )מהסטרא אחרא( ההשפעה שהמשיך )להם( במעשיו ומחשבותיו‪ ,‬כי‬
‫בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה‪ .‬וזהו תשוב ה' תתאה מבחינת גלות" )סוף פרק‬
‫פרק ט' ‪ -‬עיונים‬
‫‪239‬‬
‫ו'(‪ .‬זהו התיקון לעניין הה' והו' שהוזכרו לעיל – הוצאת ה' תתאה מהגלות‪ ,‬וחיבור מחדש‬
‫של "חבל ההמשכה" מה' תתאה לנפש האדם‪ .‬וכיוון שתשובה שלימה כוללת גם את החרטה‬
‫והוידוי – על ידי כך נעקר ה"נפש" וה"גוף" של הקליפה שנעשתה על ידי החטא ודבקה בנפשו‪.‬‬
‫זהו התיקון לעניין הא' והב' שהוזכרו לעיל )ראה בעיונים לפרק א' סעיף ג'(‪.‬‬
‫עניין הז'‪ ,‬התיקון לפגם הברית‪ ,‬נעשה דווקא על ידי תשובה תתאה מיוחדת הנעשית עם‬
‫תוקף עצמיות הנפש של התשובה עילאה‪ ,‬כמבואר בסוף פרק ט'‪.‬‬
‫התיקון של עניינים אלה נעשה כתוצאה ישירה מעבודת התשובה של האדם‪ :‬על ידי‬
‫ההחלטה לקבל עול מלכות שמים‪ ,‬החרטה מעומק הלב על הרע שעשה והבעת חרטה זו בפה‬
‫– הוידוי‪ ,‬הוא עוקר ומסלק עצמו מן הרע‪ ,‬ומחזיר את נפשו למצבה הקודם לפני החטא כנ"ל‪.‬‬
‫בנוסף לכך‪ ,‬על ידי התשובה ובקשת האדם מעומקא דלבא "כרוב רחמיך מחה פשעי" –‬
‫נמשך מלמעלה אור אלוקי מיוחד המשלים את הכפרה‪ .‬ובלשון אדמו"ר הזקן בפרק ח'‪" :‬יעורר‬
‫רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים הנמשכות מרצון העליון ב"ה"‪ .‬והיינו שעל ידי התשובה‬
‫מעומק הנפש ובקשת הסליחה‪ ,‬נעשה "החזרת הרצון שנסתלק על ידי העוונות" )דרך מצותיך‬
‫לט‪ ,‬ב(‪ .‬זהו התיקון לעניין הג' הנ"ל – "סילוק הרצון"‪.‬‬
‫שלמות המשכת הרצון לאדם הוא – "שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם‬
‫החטא" ממש‪ .‬לשם כך – "היה צריך להביא קרבן"‪ .‬וכמו "אדם שסרח במלך ופייסו על ידי‬
‫פרקליטין ומחל לו‪ ,‬אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך"‪.‬‬
‫"ועכשיו שאין לנו קרבן – התענית הוא במקום קרבן" )פרק ב'(‪.‬‬
‫"אכן‪ ,‬כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל ‪ . .‬אבל מי שריבוי הצומות‬
‫מזיק לו ‪ . .‬כמו בדורותינו אלה‪ ,‬אסור לו להרבות בתעניות ‪ . .‬אלא מאי תקנתיה? וחטאך‬
‫בצדקה פרוק" )פרק ג'(‬
‫וחשוב לציין‪ :‬שלב נוסף זה בריצוי בא רק לאחר התשובה עצמה‪ .‬כדברי אדמו"ר הזקן‬
‫בריש פרק ד' ש"כל הנ"ל )הריצוי הנעשה על ידי הדורון הנ"ל( הוא לגמר הכפרה ומירוק‬
‫הנפש אחר התשובה"‪ .‬והיינו‪ ,‬שהריצוי על ידי הדורון אינו קשור לגוף הכפרה של התשובה‪,‬‬
‫אלא הוא בא רק אחריה;‬
‫בשונה מכך הוא עניין המשכת י"ג מידות הרחמים‪ ,‬שגם הוא פועל את עניין הריצוי ו"החזרת‬
‫הרצון" לאדם כנ"ל‪ ,‬אבל אותו מבאר אדמו"ר הזקן בפרק ח' בהמשך לפעולת התשובה תתאה‬
‫עצמה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫המשכה נעלית זו מלמעלה‪ ,‬מלבד זאת שהיא מהווה כפרה וסליחה – "החזרת הרצון" –‬
‫לאדם )תיקון עניין הג' הנ"ל(‪ ,‬היא גם מוסיפה ומשלימה את ניקוי שאר הפגמים שהוזכרו‬
‫לעיל‪.‬‬
‫‪240‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫כפי שממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר בפרק ח' שם‪ ,‬שי"ג מידות הרחמים "מנקים כל הפגמים‪,‬‬
‫וכמ"ש "נושא עון ופשע ונקה"‪ .‬ודווקא על ידי המשכה זו "שוב אין יניקה להחיצונים והסטרא‬
‫אחרא מהשפעת ה"א תתאה ‪ . .‬וכן ממש למטה בנפש האלקית שבאדם שוב אין עונותיכם‬
‫מבדילים‪ ,‬וכמו שכתוב "ונקה"‪ ,‬מנקה הוא לשבים‪ ,‬לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים הם‬
‫החיצונים‪ ,‬כמ"ש בגמרא מלפפתו"‪.‬‬
‫ומשמעות העניין היא‪ ,‬שגם אחרי עקירת הקליפה על ידי תשובת האדם‪ ,‬החרטה והוידוי‪,‬‬
‫עדיין נשאר "רושם" ממנה וישנה אחיזה מסוימת של הרע בנפש ובהשפעת ה' תתאה; ודווקא‬
‫על ידי התגלות האור העליון של י"ג מידות הרחמים "שוב אין יניקה" כלל‪ .‬ועל ידי כך "תשוב‬
‫ה"א תתאה למקומה )בשלמות‪ ,‬והיינו – ( להתייחד ביה"ו" כמבואר שם‪.‬‬
‫)ראה בעיונים לפרק ח' סעיף א'‪ ,‬שעניין זה הוא על דרך המבואר בקבלה ש"אור פנימי‬
‫מצחצח חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ"(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫בהתגלות י"ג מידות הרחמים עצמן יש כמה אופנים‪ ,‬ושלימות הגילוי הוא ביום הכיפורים‪,‬‬
‫כמבואר במאמרי יום הכיפורים שבלקוטי תורה‪ .‬לכן נאמר בברייתא‪ ,‬המובאת בתחילת‬
‫הפרק‪" ,‬עבר על מצות לא תעשה ושב‪ ,‬תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר" – דווקא ההמשכה‬
‫המיוחדת של י"ג מידות הרחמים של יום הכיפורים‪ ,‬שהיא מבחינה שאין אתערותא דלתתא‬
‫מגיעה לשם כלל‪ ,‬היא מהווה שלמות הכפרה על איסורי לא תעשה‪ .‬היא המטהרת‪ ,‬מנקה‬
‫ומכפרת לגמרי את כל ה"רושם" של הפגם שנתהווה על ידי עבירות אלה )ראה לקוטי שיחות‬
‫חלק ט"ו עמ' ‪.(262‬‬
‫ואם "עבר על כריתות ומיתות בית דין – תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין"‪,‬‬
‫והיינו ששלמות "צחצוח הנפש" מהרושם של הפגם שנעשה בעבירות חמורות אלו‪ ,‬הוא לא רק‬
‫על ידי המשכת י"ג מידות הרחמים אלא גם על ידי היסורים הבאים מלמעלה‪.‬‬
‫וראה במהדורא קמא‪" :‬הנה מה שאמר תשובה תולה פירוש‪ ,‬שהיא מכפרת כי היא עיקר‬
‫הכפרה‪ ,‬אלא שלא נגמר כפרתה עד שימרק וישתטף היטב לכלוך החטא כמריקת ושטיפת‬
‫הכוס ואל זה צריך קבלת היסורין למרק"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫מלבד כל זאת‪ ,‬ישנו התיקון לעניין הד' המוזכר לעיל‪ ,‬והוא המשכת האור שנעדר‪ .‬בעניין‬
‫זה אדמו"ר הזקן אינו עוסק במפורש באגרת התשובה‪ ,‬אבל מבואר בלקוטי תורה פרשת בלק‬
‫)עג‪ ,‬ג(‪ ,‬שעל ידי תשובה עילאה המבוארת באגרת התשובה פרק ח'‪ ,‬מתקנים גם את עניינים‬
‫אלו‪ ,‬ונתבאר בעיונים לפרק ח' סעיף ו'‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫פרק ט' ‪ -‬הוספות‬
‫ הוספה א' ‪-‬‬‫והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא‪ ,‬כמ"ש "ישקני מנשיקות פיהו וכו'‬
‫כנודע‪ .‬ועל זה נאמר "ובכל נפשך"‪ ,‬שהם הם כל חלקי הנפש שכל ומידות ולבושיהם‬
‫מחשבה דיבור ומעשה לדבקה כולן בו ית'‪ .‬דהיינו המידות במידותיו ית' מה הוא‬
‫רחום וכו'‪ ,‬והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא‪ .‬וכן‬
‫המחשבה במחשבתו ית'‪ ,‬והדיבור ב"דבר ה' זו הלכה" וכמ"ש "ואשים דברי בפיך"‪,‬‬
‫"ודברי אשר שמתי בפיך"‪ .‬והמעשה הוא מעשה הצדקה "להחיות רוח שפלים"‪.‬‬
‫א‪ .‬כאשר אדמו"ר הזקן מפרש בפרק ט'‬
‫את ענין דביקות דיבור האדם בדיבורו ית'‪,‬‬
‫הוא נוקט ומפרט דהיינו הדיבור "בדבר ה'‬
‫זו הלכה"‪ .‬וצריך ביאור — מדוע נקט "דבר‬
‫הלכה" דוקא‪ ,‬ולא כללות ענין הדיבור‬
‫בתלמוד תורה )על דרך שנקט לעיל גבי כח‬
‫השכל — "עיון התורה" סתם(? הרי גם כאשר‬
‫דיבור האדם הוא בשאר חלקי התורה )לאו‬
‫בדבר הלכה דוקא( דיבורו דבוק בו ית'?‬
‫ואף שבפשטות ההדגשה היא שדיבור‬
‫האדם דבוק בדיבורו ית'‪ ,1‬וענין דיבורו ית'‬
‫מפורש בחז"ל‪ 2‬ש"דבר ה' זו הלכה"‪ ,‬מכל‬
‫מקום עדיין צריך עיון קצת‪ ,‬שהרי גם כללות‬
‫התורה היא דיבורו של הקדוש ברוך הוא‬
‫)שנאמרה למשה(‪ ,‬ואם כן אף שצריך לומר‬
‫‪ (1‬ראה לקמן סעיף ב‪.‬‬
‫‪ (2‬שבת קלח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫שיש ענין מיוחד בשייכותן של הלכות דוקא‬
‫ל"דבר ה'"‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬מהו הדיוק שהענין‬
‫ד"אתדבקות רוחא ברוחא" שייך לענין זה‬
‫בדבר ה' )המתגלה בהלכה דוקא(‪ ,‬ולא‬
‫לדיבורו ית' שבכל חלקי התורה?‬
‫וביותר קשה‪ :‬לעיל בחלק ראשון של‬
‫התניא‪ 3‬מבאר אדמו"ר הזקן "איך היא בחינת‬
‫אתדבקות רוחא ברוחא — לזה אמר‪ 4‬והיו‬
‫הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם ‪. .‬‬
‫והוא עיון התורה והפה ‪ . .‬הדבור בתלמוד‬
‫תורה ‪ . .‬לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון‬
‫לבדו‪ 5‬עד שיוציא בשפתיו" — הרי ששם מפרש‬
‫‪ (3‬סוף פרק מ"ט‪.‬‬
‫‪ (4‬ואתחנן ו‪ ,‬ו‪-‬ז‪.‬‬
‫‪ (5‬הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב'‬
‫סעיף י"ב‪ .‬ובשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח )סימן מ"ז‬
‫סעיף ב'( ש"המהרהר בדברי תורה אין צריך לברך"‬
‫‪242‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫"אתדבקות רוחא ברוחא" בענין הדיבור על‬
‫ידי "הדבור בתלמוד תורה" בכלל‪ ,‬ואמאי‬
‫הגביל כאן את הדביקות על ידי דיבור לדבר‬
‫הלכה דוקא?‬
‫ב‪ .‬ויש לומר הביאור בזה‪ ,‬על פי מה‬
‫שנתבאר במקום אחר‪ ,6‬שהחידוש בהעבודה‬
‫ד"אתדבקות רוחא ברוחא" של בעל תשובה‬
‫לגבי צדיק‪ ,‬הוא בכך שיסוד עבודת הבעל‬
‫תשובה הוא בענין הביטול שלמעלה מטעם‬
‫ודעת לגמרי;‬
‫וענין זה )ששורש ויסוד עבודת הבעל‬
‫תשובה הוא בענין הביטול שלמעלה מטעם‬
‫ודעת ו"מציאות" האדם( בא לידי ביטוי‬
‫בכללות דביקותו בה' ב"כל חלקי הנפש" שלו‪,‬‬
‫שלא רק שכל חלקי נפשו עסוקים בעבודת ה'‪,‬‬
‫אלא שבכל אחד ואחד מהם מאיר ענין וכח‬
‫זה כפי שהוא אצלו ית' כביכול — דבמדות‬
‫האדם מאירות מדותיו ית' )מה הוא רחום‬
‫כו'(‪ ,‬בשכלו — חכמתו ית' )היא חכמת התורה‪,‬‬
‫דאורייתא מחכמה נפקא(‪ ,‬וכן בלבושיו‬
‫מחשבה דיבור ומעשה‪.‬‬
‫ועל פי זה יש לבאר הטעם שבענין הדי־‬
‫בור נקט אדמו"ר הזקן "הדבור בדבר ה' זו‬
‫הלכה" דוקא — כי חלק ההלכה שבתורה שייך‬
‫ל"כתר"‪ .‬וכפי שמציין אאמו"ר בהערתו כאן‪,‬‬
‫‪7‬‬
‫שהלכות "נקראים תגא‪ ,‬כתרה של תורה‬
‫ועיין באגרת הקודש פכ"ט בדבור המתחיל‬
‫אשת חיל עטרת בעלה עיין שם"‪.‬‬
‫)ולהעיר מהמשך דבריו שם‪" ,‬שיכול לפסוק דין בלא‬
‫נתינת טעם לדבריו שזהו גם כן אינו אלא הרהור‬
‫כו'"(‪.‬‬
‫‪ (6‬לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪) 100‬סעיף ה(‬
‫ואילך‪.‬‬
‫‪ (7‬מגילה כח‪ ,‬ב )כהגירסא לפנינו‪ .‬וכן הוא בעין‬
‫יעקב שם(‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שכוונת אאמו"ר כאן היא גם‬
‫לתרץ אמאי נקט אדמו"ר הזקן "הדבור בדבר‬
‫ה' זו הלכה" דוקא‪ :‬דכיון שהלכות הם ב"כתר"‪,‬‬
‫נמצא‪ ,‬שזהו בהתאם לכללות העבודה‬
‫ד"אתדבקות רוחא ברוחא" המבוארת באגרת‬
‫התשובה כאן‪ ,‬שיסודה הוא בבחינת הכתר‪.‬‬
‫ג‪ .‬על פי זה יש לבאר גם דיוק לשון אאמו"ר‬
‫בההערה‪ ,‬שלא הסתפק בהעתקת לשון חז"ל‬
‫שהלכות נקראים "תגא"‪ ,‬אלא מציין לאגרת‬
‫הקודש ד"ה אשת חיל עטרת בעלה‪ ,‬ומוסיף‬
‫"עיין שם" — כי בזה מודגש עוד יותר הקשר‬
‫דהלכות לענין הביטול שלמעלה מטעם ודעת‬
‫)שמצד "כתר"(‪:‬‬
‫‪8‬‬
‫באגרת הקודש שם מבאר הטעם שהלכות‬
‫נקראים בשם "כתר"‪ ,‬כי "רצון העליון ברוך‬
‫הוא מכונה ‪ . .‬בשם כתר עליון"‪ ,‬ותרי"ג מצות‬
‫התורה עם ז' מצות דרבנן )בגימטריא כת"ר(‬
‫הן הן רצון העליון ברוך הוא‪ ,‬ש"למעלה מעלה‬
‫ממעלת חכמה עילאה וכמו כתר ועטרה שעל‬
‫המוחין שבראש"‪ .9‬ורצון העליון ברוך הוא‬
‫מתגלה בהלכות התורה דוקא )שבהם מתגלה‬
‫מהו רצונו ית'(‪ .‬הרי‪ ,‬דזה שהלכות התורה‬
‫הן בבחינת "כתר" היינו כתר עליון שלמעלה‬
‫מחכמה‪.‬‬
‫]כלומר‪ :‬בתורה עצמה ישנו הבדל בין‬
‫כללות התורה לחלק ההלכות שבה‪ :‬התורה‬
‫בכללותה היא בחינת חכמה עילאה‪ ,‬מה‬
‫שאין כן ההלכות‪ ,‬בהן מתפרש רצונו ית'‬
‫הלכה למעשה‪ ,‬שורשן בכתר‪ ,‬ברצון העליון‬
‫שלמעלה מהחכמה[‪.‬‬
‫וענין זה נוגע להעבודה ד"אתדבקות‬
‫רוחא ברוחא" דהבעל תשובה‪ ,‬המיוסדת על‬
‫‪ (8‬קמט‪ ,‬סוף עמוד ב' ואילך‪.‬‬
‫‪ (9‬שם בסוף האגרת )קנא‪ ,‬א(‪.‬‬
‫פרק ט' ‪ -‬הוספה א'‬
‫הביטול שלמעלה מטעם ודעת — כי ביטול זה‬
‫בלימוד התורה הוא בגילוי ובהדגשה בלימוד‬
‫ההלכות דוקא‪ .‬דכיון שהלכות הן רצון‬
‫העליון ברוך הוא ש"למעלה מעלה ממעלת‬
‫חכמה עילאה"‪ ,‬לכן‪ ,‬כדי שהאדם יכוין לרצון‬
‫העליון ולגלות פנים בתורה כהלכה דוקא‪,‬‬
‫אינו מספיק ענין ה"מוחין שבראש" אלא צריך‬
‫להיות ענין הביטול‪ .‬וכמאמר חז"ל‪ 10‬שהטעם‬
‫שקבעו הלכה כבית הלל דוקא הוא "מפני‬
‫שנוחין ועלובין היו" )אף שבית שמאי "מחדדי‬
‫טפי"‪ .(11‬הרי שהדרך לכוין לאמיתתה של‬
‫תורה אינה תלוי' בחריפות השכל‪ ,‬אלא בענין‬
‫הענוה והביטול‪ ,12‬שלמעלה מדעת האדם‪.‬‬
‫וזהו שדוקא בהלכות התורה מביא מה‬
‫שכתוב "ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי‬
‫בפיך"‪:‬‬
‫ביגיעת התורה סתם‪ ,‬אף שמגמת האדם‬
‫היא להבין חכמתו ית' שלמעלה משכל האדם‬
‫)שלכן כללות לימוד התורה צריך להיות‬
‫בביטול דוקא‪ ,‬כמבואר בכמה מקומות‪,(13‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬כיון שעיקרו הוא ענין של לימוד‬
‫בהבנה והשגה )חכמה(‪ ,‬לכן‪ ,‬גילוי חכמתו ית'‬
‫במוח האדם הוא מה שכלי שכלו של האדם‬
‫תופסים ומשיגים חכמתו ית';‬
‫מה שאין כן בהלכות התורה‪ ,‬להיותם‬
‫)גילוי( רצון העליון‪ ,‬והכיוון להלכה תלוי‬
‫)בעיקר( בענין הביטול — הרי גילוי רצונו ית'‬
‫בהאדם בהסקת ההלכה‪ ,‬הוא על ידי ביטול‬
‫‪ (10‬עירובין יג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (11‬יבמות יד‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (12‬ראה בארוכה ספר המאמרים תרכ"ז )סוף‬
‫עמוד רפ"א ואילך‪ .‬עמוד ר"צ ואילך(‪ .‬המשך תרס"ו‬
‫)ע' תלט ואילך(‪ .‬לקוטי שיחות חלק כ"א )עמוד ‪115‬‬
‫ואילך(‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (13‬ראה לקוטי שיחות חלק ט"ו )עמוד ‪ 3‬ואילך‪.‬‬
‫ע' ‪ 326‬ואילך(‪ .‬חלק י"ט )עמוד ‪ 41‬ואילך(‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫מוחלט‪ ,‬באופן של "ואשים דברי בפיך ודברי‬
‫אשר שמתי בפיך"‪ .‬היינו לא )רק( שהאדם‬
‫משיג דבר ה'‪ ,‬אלא שהקדוש ברוך הוא שם‬
‫את "דבר ה' זו הלכה" בפי האדם‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה על פי מה שנתבאר לעיל נמצא‪,‬‬
‫דענין הביטול שלמעלה מחכמה וטעם ודעת‪,‬‬
‫הוא בגלוי יותר בהעבודה בדיבור בהלכות‬
‫התורה מאשר בהעבודה שבכחות דשכל‬
‫מדות ומחשבה‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫ד"עיון התורה" בשכל ומחשבה קשור עם‬
‫מציאות האדם כנזכר לעיל‪ ,‬וכל שכן מדות‬
‫האדם שכל ענין המדות הוא יחס האדם לדבר‬
‫שחוץ ממנו;‬
‫מה שאין כן העסק "בדבר ה' זו הלכה"‪,‬‬
‫הרי "הדיבור בדבר ה' זו הלכה" הוא באופן‬
‫ד"ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך"‬
‫כנזכר לעיל‪ .‬ועל דרך זה הוא בהעבודה‬
‫במעשה — "מעשה הצדקה להחיות רוח‬
‫שפלים" — שענין הביטול הוא בגילוי‪ ,‬כמובן‬
‫בפשטות‪ ,‬שהעסק עם "שפלים"‪ 15‬להחיות את‬
‫רוחם בא מצד ענוה וביטול‪.‬‬
‫ולכן ביטוי וגילוי החידוש שבעבודת הבעל‬
‫תשובה )שיסודה הוא ענין הביטול למעלה‬
‫מטעם ודעת כנזכר לעיל( הוא "בדבר ה' זו‬
‫הלכה ‪ . .‬מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים"‪,‬‬
‫שבהם ענין הביטול הוא בגלוי‪.16‬‬
‫‪ (14‬ראה לקוטי שיחות חלק ל"ט עמ' ‪ 102‬הערה‬
‫‪ ,43‬ד"מחשבה" כאן כוללת גם כן לימוד לגירסא‪ .‬וגם‬
‫בזה אין הביטול בגילוי‪.‬‬
‫‪ (15‬על פי זה מובן בפשטות הטעם שמביא‬
‫שהצדקה היא "להחיות רוח שפלים" )שלכאורה‬
‫מיותר(‪ ,‬להדגיש הרגש הביטול והענוה של עושה‬
‫הצדקה‪ .‬וראה לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד ‪104‬‬
‫הערה ‪ .5‬שם עמוד ‪ 110‬הערה ‪.44‬‬
‫‪ (16‬ולהעיר‪ ,‬שבאגרת התשובה שם כ' "תשובה‬
‫‪244‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ה‪ .‬אלא שעדיין צריך ביאור‪ :‬אף שבחלק‬
‫ההלכה שבתורה ענין הביטול )דכתר( הוא‬
‫יותר בגלוי‪ ,‬אבל מהי השייכות בין ביטול זה‬
‫לכח הדיבור דוקא ]שלכן נקט אדמו"ר הזקן‬
‫ענין ההלכה רק גבי דיבור )"הדיבור בדבר ה'‬
‫זו הלכה"( ולא לעיל גבי "והשכל ‪ . .‬הוא עיון‬
‫התורה"[?‬
‫ועל כרחך צריך לומר‪ ,‬שביטול זה‬
‫ד"ואשים דברי בפיך" שייך לתכונת הדיבור‬
‫דוקא‪ .‬ועל דרך זה בענין המעשה‪ ,‬שזה‬
‫שבהעבודה דמעשה — "מעשה הצדקה‬
‫להחיות רוח שפלים" — מודגש ענין הביטול‬
‫בגלוי‪ ,‬הוא לפי שזה שייך לתכונת המעשה‪.‬‬
‫ונקודת הביאור בזה — על פי הכלל "נעוץ‬
‫סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"‪ ,17‬ולכן‪ ,‬ענין‬
‫הביטול שמצד "כתר" )"תחלתן"( בא לידי‬
‫גילוי "בסופן" דוקא‪ ,‬בדיבור ומעשה‪.‬‬
‫הסברת הענין‪:‬‬
‫החילוק בין שכל מדות ומחשבה לדבור‬
‫ומעשה הוא‪ ,‬ששכל מדות ומחשבה הם‬
‫בהאדם עצמו‪ ,‬מה שאין כן דיבור ומעשה‬
‫הם מחוץ להאדם‪ .‬שהחילוק אינו רק בכמות‬
‫)שיעור התגלות הכחות‪ ,‬אם רק בעצמו‪ ,‬או‬
‫שמתפשטים גם חוץ להאדם(‪ ,‬אלא באיכות‬
‫עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא על ידי תורה‬
‫וגמילות חסדים ‪ . .‬להיות דבר ה' ממש בפיו וכמו‬
‫שכתוב ואשים דברי בפיך וימינו תחבקני בגמילות‬
‫חסדים" — הרי שנקט בתורה רק הדביקות דדיבור‬
‫)ולא דשכל ומחשבה(‪ .‬ולכאורה גם מה שכתוב‬
‫"וימינו תחבקני בגמילות חסדים" הכוונה ל"מעשה‬
‫הצדקה" דכאן )ולא הדביקות דמדות( — ראה לעיל‬
‫חלק א' סוף פרק מ"ה ‪.‬‬
‫‪ (17‬ספר יצירה פ"א מ"ז‪.‬‬
‫ומהות הכחות‪:‬‬
‫הכחות שבאדם עצמו‪ ,‬הם גילוי מעלת‬
‫ושלימות הנפש עצמה‪ ,‬דכל אחד ואחד מכחות‬
‫השכל ופרטי המדות הוא מעלה ושלימות‬
‫אחרת של האדם )וכן המחשבה ענינה — גילוי‬
‫מעלות ושלימות אלו(‪ ,‬מה שאין כן כל ענין‬
‫הדיבור והמעשה הוא רק ירידה לגבי האדם‬
‫עצמו‪ ,‬שהרי בשביל עצמו אין האדם צריך‬
‫לדיבור‪ ,‬אלא זהו רק שהאדם יורד ממעלת‬
‫עצמו‪ 18‬ועוסק בהשפעה אל הזולת )וכל שכן‬
‫בענין המעשה‪ ,‬שהוא הפעולה בהעולם שחוץ‬
‫ממנו(‪.‬‬
‫וירידה והשפלה זו שבדיבור ומעשה‬
‫)סוף כל הכחות(‪ ,‬נעוצה בפשיטות הנפש‬
‫)שלמעלה ממעלות ושלימות(‪ .‬דשכל ומדות‬
‫)ומחשבה( שהם ביטוי מעלת האדם‪ ,‬קשורים‬
‫עם מציאות האדם; ואילו ענין הדיבור‬
‫)ומעשה(‪ ,‬שבו האדם "מנתק" את עצמו‬
‫משלימות עצמו ומציאותו ועוסק עם זולת‪,‬‬
‫שרשו בפשיטות הנפש שלמעלה מהגדרים‬
‫של "מציאות" הנפש‪ ,19‬ולכן הרי זה בא בענין‬
‫של דיבור )ומעשה(‪ ,‬שהוא "יציאה" ממציאות‬
‫עצמו וירידה אל הזולת‪.‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שתכונת הדיבור והמעשה עצמן‬
‫שייכות לעניין הביטול הנעוץ בפשיטות‬
‫הנפש ממש‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמד ‪ 105‬ואילך(‬
‫‪ (18‬ראה בארוכה גם לקוטי שיחות חלק ט"ו‬
‫)עמוד ‪ 327‬ואילך(‪ .‬ועיין שם‪ ,‬שזהו הטעם שתלמוד‬
‫תורה הוא מצוה שבדיבור דוקא )ראה הנסמן לעיל‬
‫הערה ‪ ,(5‬כי הביטול שבדיבור עושה את האדם לכלי‬
‫לתורתו של הקדוש ברוך הוא )שלמעלה מנבראים(‪.‬‬
‫‪ (19‬ראה לקוטי שיחות חלק ו' עמוד ‪.116‬‬
‫‪‬‬
‫פרק ט' ‪ -‬הוספה א'‬
‫‪245‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫ביאור הדגשת אדמו"ר הזקן "והדיבור ב'דבר ה' – זו הלכה'" )הלכה דוקא‪ ,‬ולא‬
‫שאר חלקי התורה(‪:‬‬
‫החידוש בעבודתו של בעל תשובה לגבי עבודתו של צדיק הוא בכך שיסוד‬
‫עבודתו של בעל תשובה הוא ביטול גמור שלמעלה מטעם ודעת‪ ,‬שיסודו הוא‬
‫בבחינת הכתר‪ ,‬שלמעלה מהחכמה; ולכן עבודתו מתבטאת דוקא בלימוד ההלכה‪,‬‬
‫כמבואר בלקוטי לוי יצחק שחלק ההלכה שבתורה שייך לבחינת הכתר )"כתרה‬
‫של תורה"(‪ ,‬רצון העליון‪ ,‬למעלה מהתורה בכללותה שהיא בחינת חכמה עילאה‪.‬‬
‫ולפי זה יובן מדוע מקשר אדמו"ר הזקן את מעלת ההלכה דוקא עם כוח הדיבור‬
‫)"והדיבור ב'דבר ה' – זו הלכה'"(‪ ,‬ולא עם כוח השכל והמחשבה‪:‬‬
‫השכל והמחשבה נמצאים באדם עצמו‪ ,‬ולכן הם מייצגים את מציאות האדם‬
‫ושלימותו; ואילו הדיבור והמעשה נמצאים מחוץ לאדם‪ ,‬והם מהווים ירידה של‬
‫האדם מדרגתו כדי להשפיע על הזולת‪ ,‬ולכן הם מייצגים את עניין הביטול‪ ,‬הנעוץ‬
‫בעצם נפשו של האדם )בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"(‪.‬‬
‫וזוהי מעלת לימוד ההלכה בדיבור – לימוד מתוך ביטול מוחלט‪ ,‬כך שהלימוד‬
‫אינו נובע ממציאותו של האדם‪ ,‬אלא מהקב"ה )"ואשים דברי בפיך"‪" ,‬ודברי אשר‬
‫שמתי בפיך"( – לגבי לימוד התורה מתוך עיון ומחשבה‪ ,‬הנובע ממציאותו ומכוח‬
‫הבנתו של האדם‪.‬‬
‫‪246‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ הוספה ב' ‪-‬‬‫ולפי שפגם הברית בהוצאת ז"ל ואין צריך לומר בעריות או שאר איסורי ביאה‬
‫דאורייתא או דרבנן )כי חמורים דברי סופרים וכו'( פוגם במוח‪ ,‬לכן תיקונו הוא‬
‫דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא‪ .‬וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו‪ ,‬אדם עבר עבירה‬
‫ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה‪ ,‬אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים ‪. .‬‬
‫והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו‪ ,‬שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל‪ ,‬וככה הוא‬
‫בחבל נחלתו‪.‬‬
‫א‪ .‬באגרת התשובה פרק ח' מבאר אדמו"ר‬
‫הזקן ענינה של עבודת "תשובה עילאה"‪,‬‬
‫דהיינו לימוד התורה‪ ,‬ומביא על זה בסוף‬
‫פרק ח' ממה שכתוב בזוהר הקדוש‪ 1‬דתשובה‬
‫עילאה היא "דיתעסק באורייתא בדחילו‬
‫ורחימו דקודשא ברוך הוא"‪ ,‬ולאחרי זה בפרק‬
‫‪2‬‬
‫ט' מביא מה שכתוב ב"תנא דבי אליהו"‬
‫‪ (1‬פ' נשא קכג‪ ,‬סוף עמוד א'‪.‬‬
‫‪ (2‬כן הוא באגרת התשובה לפנינו‪ ,‬ובכתב יד‬
‫אגרת התשובה עם תיקונים והגהות בגוף כתב יד‬
‫קודש אדמו"ר הזקן )צילום ממנו נדפס בתחלת ס'‬
‫אגרת התשובה עם מ"מ וליקוט פירושים — קה"ת‪,‬‬
‫תשמ"ו(‪ .‬וכן הוא גם באגרת התשובה מהדורא קמא‬
‫)קה"ת‪ ,‬תשמ"ב — ע' תקכא(‪ .‬מאמרי אדמו"ר הזקן‬
‫כתובים )חלק א( עמוד ב‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫אבל בתנא דבי אליהו הנדפס לפנינו ליתא‪.‬‬
‫]ורק איתא שם )תנא דבי אליהו רבה פרק ה' קרוב‬
‫לתחלתו(‪ :‬אדם שעבר עבירות הרבה ונקנסה עליו‬
‫מיתה כו' וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים‬
‫וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש‬
‫חכמים אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב"ה מעבירן‬
‫ממנו כו'‪ .‬ושם לפני זה "בני אדם שעברו עבירות‬
‫ונקנסה עליהם מיתה כו' חזרו ועשו תשובה וקראו‬
‫את המקרא ושנו את המשנה כו'"[‪.‬‬
‫ובקיצורים והערות לתניא )ע' לט‪ .‬לקוטי הגהות‬
‫לתניא ע' ס( "עיין ויקרא רבה פכ"ה ע"ש" )וראה גם‬
‫ילקוט שמעוני משלי )ג‪ ,‬יח( רמז תתקלה(‪ .‬וכן בר"ח‬
‫"אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום‬
‫מה יעשה ויחי' אם הי' רגיל לקרות דף אחד‬
‫יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים‬
‫וכו' והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו‬
‫שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל וככה הוא‬
‫בחבל נחלתו וכו'"‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫ובהערות אאמו"ר על אגרת התשובה‬
‫מבאר‪ ,‬שכפל הלשון "כפול ומכופל — הוא‬
‫ב' קשרים זה על גבי זה )שאז הוא קשר של‬
‫קיימא‪ (5‬שאז הוא כפול ומכופל‪ .‬והיינו כפול‬
‫הוא מה שקורא ב' דפים‪ .‬ומכופל מה ששונה‬
‫‪3‬‬
‫ש' התשובה פ"ג מביאו מ"ויקרא רבה"‪ .‬וכן במנורת‬
‫המאור אלנקאוה )ח"ג פרק תלמוד תורה ע' ‪(235‬‬
‫נראה שמביאו מויקרא רבה )וראה לקמן הערה ‪.(15‬‬
‫‪ (3‬בויקרא רבה )וילקוט שמעוני( שם "אם נכשל‬
‫אדם בעבירה )שהוא( חייב )בה( מיתה בידי שמים"‪.‬‬
‫‪ (4‬לקוטי לוי"צ על ס' התניא ע' לג‪ .‬וראה לקמן‬
‫הערה ‪.34‬‬
‫‪ (5‬ראה שו"ע אורח חיים סימן תרנ"א ס"א "קשר‬
‫גמור דהיינו ב' קשרים זה על זה"‪ ,‬ועל דרך זה הוא‬
‫בשו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיף ו' "וקושרים ב'‬
‫ראשי הכרך בב' קשרים זה על גבי זה ‪ . .‬הוא קשר‬
‫של קיימא"‪ ,‬אבל שם מוסיף "שאינו חושש להתירו‬
‫עולמית"‪ .‬ולכאורה זהו העיקר‪ ,‬כמבואר בשו"ע‬
‫אדה"ז או"ח סימן שי"ז סעיף א' בארוכה‪ .‬ולא הזכיר‬
‫זה כאן בהערות אאמו"ר‪ .‬וראה שם סעיף ב' וסעיף‬
‫ג'‪ .‬ואין כאן מקומו‪.‬‬
‫פרק ט' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫ב' פרקים"‪.‬‬
‫ולכאורה זהו פירוש חדש בדברי אדמו"ר‬
‫הזקן )בכוונת התנא דבי אליהו(‪ ,‬דבפשטות‪,‬‬
‫הפירוש בדברי התנא דבי אליהו הוא שהם שני‬
‫אופנים שונים התלויים ברגילות האדם‪" ,‬אם‬
‫הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים )ואחר‬
‫כך מביא עוד דוגמא ואם הי' רגיל‪ (6‬לשנות‬
‫פרק א' ישנה ב' פרקים"; ואילו לפי הערת‬
‫אאמו"ר נמצא‪ ,‬שב' הבבות באות בהמשך זו‬
‫לזו‪ ,‬שאדם זה צריך לקרות ]בתורה שבכתב‪[7‬‬
‫ב' דפים וגם לשנות ]בתורה שבעל פה‪ [7‬ב'‬
‫פרקים‪ ,‬דרק אז הוי "ב' קשרים זה על גבי‬
‫זה ‪ . .‬קשר של קיימא ‪ . .‬כפול ומכופל"‪.‬‬
‫וצריך ביאור‪ ,‬מהו ההכרח לפרש כן‬
‫באגרת התשובה‪ ,‬היפך הפירוש הפשוט? ואף‬
‫שעל פי זה מבואר )כפל( הלשון "כפול ומכו־‬
‫פל"‪] 8‬דעל פי הידוע גודל דיוק לשון אדמו"ר‬
‫הזקן בספר התניא‪ ,9‬מסתבר לומר שאין‬
‫כפל זה ליופי המליצה אלא שזה נוגע לתוכן‬
‫הדברים[‪ ,‬שהם שני הענינים ד"לקרות ‪ . .‬ב'‬
‫דפים ‪ . .‬לשנות ‪ . .‬ב' פרקים" — מכל מקום‬
‫‪ (6‬ובויקרא רבה שם מפורש הוא "ואם הי' למוד‬
‫לשנות" )ולהעיר שגם בילקוט שמעוני ליתא "ואם‬
‫הי' רגיל"‪ ,‬כלשון התנא דבי אליהו שהועתק באגרת‬
‫התשובה(‪ .‬וראה גם מנורת המאור שבהערה ‪.21‬‬
‫‪ (7‬כפשטות הלשון‪ ,‬וכמובן גם מלשון תנא דבי‬
‫אליהו שם )נעתק לעיל בשולי הגליון להערה ‪.(2‬‬
‫ושם ריש פרק י"ח "כל תלמיד חכם שיושב וקורא‬
‫ושונה כו' הקדוש ברוך הוא כו' קורא ושונה עמו"‪.‬‬
‫וכן פי' בהוספות לחידושי הרש"ש לויקרא רבה שם‪.‬‬
‫‪ (8‬ולהעיר שבאגרת התשובה מהדורא קמא שם‬
‫ליתא לשון זו‪ ,‬ובמקומו "עב וכפול"‪.‬‬
‫‪ (9‬ראה קיצורים והערות לתניא עמוד קיח‪ .‬קכא‪.‬‬
‫קכח‪ .‬וראה בארוכה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר )נדפס‬
‫)חלקו( בלקוטי שיחות חלק ד' עמוד ‪ 1212‬הערה ‪(3‬‬
‫שאדמו"ר הזקן התבונן יותר מב' שבועות בכתיבת‬
‫תיבה אם לכותבה בוא"ו החיבור‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫לכאורה אין זה מספיק להפקיע דברי התנא‬
‫דבי אליהו מפשוטם‪.‬‬
‫וגם אם תמצי לומר שכפל הלשון מכריח‬
‫פירוש זה בדברי אדמו"ר הזקן — עדיין עיקר‬
‫הקושיא במקומה עומדת‪ :‬למה מפרש כן‬
‫אדמו"ר הזקן דברי התנא דבי אליהו?‬
‫ולכן נראה לומר‪ ,‬שפירוש זה ב"כפול‬
‫ומכופל" שייך לכללות תוכן דברי אדמו"ר‬
‫הזקן בפרק זה‪.‬‬
‫ב‪ .‬גם יש להבין כמה פרטים בכללות פרק‬
‫זה באגרת התשובה‪:‬‬
‫דברי התנא דבי אליהו הובאו בהמשך למה‬
‫שכתוב לפני זה "ולפי שפגם הברית כו' פוגם‬
‫במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא‬
‫דמחכמה‪ 10‬נפקא"‪ .‬ובפשטות כוונתו לבאר‬
‫מה שהביא לעיל פרק ד' "מה שכתוב בזוהר‬
‫הקדוש בקצת מקומות‪ 11‬שאין תשובה מועלת‬
‫לפוגם בריתו כו' והוא דבר תמוה מאד שאין‬
‫לך דבר עומד בפני התשובה‪ 12‬ואפילו עבודה‬
‫זרה וגלוי עריות כו' ופי' בר"ח‪ 13‬שכוונת הזהר‬
‫שאין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה‬
‫עילאה" — דעל פי דברי הזהר )שהביא בסוף‬
‫פרק ח'( "דתשובה עילאה היא דיתעסק‬
‫באורייתא כו'" מובנים דברי הר"ח‪ ,‬דכיון‬
‫שהפגם הוא במוח‪ ,‬לכן אין תשובה תתאה‬
‫יכולה לתקן פגם זה‪ ,‬וצריך לתשובה עילאה‬
‫שענינה "דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא"‪.‬‬
‫‪ (10‬זוהר חלק ב' קכא‪ ,‬א‪ .‬פה‪ ,‬א‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (11‬זוהר חלק א' ריט‪ ,‬סוף עמוד ב'‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (12‬ירושלמי פאה פ"א ה"א‪ .‬ז"ח בראשית )יט‪,‬‬
‫ד(‪ .‬רמב"ם הלכות תשובה סוף פרק ג'‪.‬‬
‫‪ (13‬שער הקדושה פרק י"ז‪ .‬וראה זוהר חלק א'‬
‫סב‪ ,‬א )הובא בניצוצי אורות לזהר שנסמן בהערה ‪,11‬‬
‫בשם זהח"מ(‪ :‬בר מתשובה סגי‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫ועל זה ממשיך אדמו"ר הזקן "וזהו שכתוב‬
‫בתנא דבי אליהו כו'" — כי על פי הנזכר‬
‫לעיל יוצא חידוש בענין תשובה עילאה שלא‬
‫שמענו עד כה‪ ,‬דלעיל‪ 14‬ביאר בארוכה שהענין‬
‫דתשובה עילאה‪" ,‬דיתעסק באורייתא בדחילו‬
‫ורחימו דקודשא בריך הוא"‪ ,‬אינו בשביל‬
‫כפרת עון )שזה נפעל על ידי תשובה תתאה(‪,‬‬
‫אלא רק דביקות הנפש במקורה כו'‪ ,‬ואילו‬
‫כאן אומר שהענין דעסק התורה בא לשם‬
‫כפרת עון — ועל זה מביא כמה ראיות שבכח‬
‫עסק התורה לכפר עון‪:‬‬
‫א( "וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו אדם‬
‫עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה‬
‫ויחיה אם הי' רגיל לקרות כו'"‪ ,‬דלכאורה אינו‬
‫מובן‪ ,‬הרי אדם שעבר עבירה חייב לעשות‬
‫תשובה‪ ,‬ומהי השאלה "מה יעשה ויחי'"? אלא‬
‫דאיירי כאן בחטא מיוחד שעל ידו נתחייב‬
‫‪15‬‬
‫מיתה למקום‪ ,‬והיינו החטא דפגם הברית‬
‫)שחייבים עליו מיתה בידי שמים‪ ,16‬כמובא‬
‫לעיל באגרת התשובה‪ ,(17‬שאין תשובה תתאה‬
‫מועלת לחטא זה‪ ,‬וקאמר בתנא דבי אליהו‬
‫"מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות כו'"‪,‬‬
‫דכפרת חטא זה )הפועלת ש"יחיה"( היא על‬
‫ידי דיתעסק באורייתא כו'‪.‬‬
‫‪ (14‬פרק ח'‪.‬‬
‫‪ (15‬ויש לומר שזהו אחד מהטעמים שדייק‬
‫אדמו"ר הזקן להביא מתנא דבי אליהו )שבנוסח‬
‫הנדפס לא נמצא( — ולא מהמפורש בויקרא רבה‬
‫)וגם מדייק לציין המקור( — כי בזה מרומז שמדובר‬
‫בתיקון חטא זה‪ ,‬שהרי אליהו הוא השייך לתיקון פגם‬
‫הברית‪ ,‬ונקרא "מלאך הברית" )מלאכי ג‪ ,‬א(‪ ,‬והוא‬
‫שבא לאסהודי שבני ישראל מקיימין הברית כדאי'‬
‫בזח"א פ' לך )צג‪ ,‬א(‪ .‬וראה גם פרקי דרבי אליעזר‬
‫סוף פרק כ"ט )הובא ברד"ק מלאכי שם(‪ .‬ועוד‪.‬‬
‫‪ (16‬נדה יג‪ ,‬א‪ .‬מס' כלה‪.‬‬
‫‪ (17‬פרק ד' )צג‪ ,‬ב(‪ .‬פרק ז' )צז‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫ב( "וזהו שאמר הכתוב‪ 18‬בחסד ואמת‬
‫יכופר עון וכו' ואין אמת אלא תורה‪ 19‬כו'"‪,‬‬
‫והיינו שיש חטא כזה שכפרתו היא על ידי‬
‫תורה‪ ,‬ומסיים "ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא‬
‫דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות‬
‫חסדים כדאיתא בפרק קמא דראש השנה"‪.20‬‬
‫ויש לדייק בסדר הענינים כאן‪:‬‬
‫א( מדוע המתין אדמו"ר הזקן עד הכא‬
‫)אמצע פרק ט'( לבאר הענין דתיקון פגם‬
‫הברית על ידי עסק התורה‪ ,‬דלכאורה הוי ליה‬
‫להביאו בסוף פרק ח'‪ ,‬תיכף לאחרי שהביא‬
‫דברי הזהר ד"תשובה עילאה היא דיתעסק‬
‫באורייתא כו' דאיהו בן י"ה בינה"‪ ,‬ובהמשך‬
‫לזה הי' לו לבאר דברי הר"ח שרק תשובה‬
‫עילאה מועילה לפגם הברית‪ ,‬דכיון שהוא‬
‫פוגם במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא‬
‫— ולמה מאחרו ומביאו בסוף פרק ט'‪ ,‬לאחרי‬
‫שביאר בפרטיות דברי הזהר ד"בינה איהי‬
‫תשובה עילאה"‪ ,‬והיינו ההתבוננות בגדולת‬
‫ה' להוליד ממנה דחילו ורחימו שכליים כו'‪,‬‬
‫וכן האריך על דבר "אתדבקות רוחא ברוחא"‬
‫ב"כל חלקי הנפש" — שלכאורה אריכות זו אין‬
‫לה שייכות לתיקון פגם הברית על ידי עסק‬
‫התורה?‬
‫ב( הראיות דתורה מכפרת על עון לכאורה‬
‫הי' לו להביאן בסדר הפוך — בתחילה הראי'‬
‫)א( מפסוק‪) ,‬ב( על כללות הענין שעל‬
‫ידי תורה "יכופר עון"‪ ,‬ואחר כך הראי' )א(‬
‫ממאמר חז"ל‪) ,‬ב( המוסיף גם‪ 21‬הפרט על דבר‬
‫‪ (18‬משלי טז‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪ (19‬ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח‪.‬‬
‫‪ (20‬יח‪ ,‬א‪ .‬וראה שבת )נה‪ ,‬ב(‪ ,‬יומא )ט‪ ,‬סוף עמוד‬
‫א' ואילך( "גילוי עריות כו'"‪ ,‬שפוגם גם כן במוח כמו‬
‫שכתב אדמו"ר הזקן כאן "ואין צריך לומר בעריות‬
‫כו'"‪.‬‬
‫‪ (21‬להעיר שבילקוט שמעוני הלשון "מה יעשה‬
‫פרק ט' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫אופן הלימוד — "יקרא ב' דפים ‪ . .‬ישנה ב'‬
‫פרקים" דוקא )וכביאור אדמו"ר הזקן כי הוא‬
‫"כמשל חבל הנפסק כו' שבמקום הקשר הוא‬
‫כפול ומכופל"(‪.‬‬
‫ג‪ .‬ויש לומר הביאור בכל זה‪ ,‬בהקדם תמי'‬
‫כללית בפרק זה‪:‬‬
‫מפשטות הביאור באגרת התשובה משמע‪,‬‬
‫שכל זמן שהאדם לא הגיע למעלת תשובה‬
‫עילאה אי אפשר לו לתקן פגם הברית‪ ,‬ובענין‬
‫זה מצב נשמתו הוא "כמשל חבל הנפסק"‪.‬‬
‫ולכאורה תמוה‪:‬‬
‫הרי ביאר לעיל‪ ,‬שהחילוק בין תשובה‬
‫תתאה לתשובה עילאה הוא‪ ,‬דתשובה‬
‫תתאה באה לחזור ולקשר נשמתו עם שרשה‬
‫ומקורה ]אחרי שעל ידי עונות נפסק "חבל‬
‫ההמשכה"‪ 22‬המקשר את שורש הנשמה‬
‫למעלה עם הנשמה כפי שהיא מלובשת‬
‫בגוף )דהמשכת החיות משורש הנשמה‬
‫להנשמה למטה נמשלה ל"חבל"‪ ,(22‬ועל ידי‬
‫תשובה תתאה חוזר ומקשר חבל זה ו"שוב‬
‫אין עונותיכם מבדילים"‪ ;[23‬ותשובה עילאה‬
‫הבאה לאחרי תשובה תתאה היא‪ ,‬השבת הנפש‬
‫לשרשה ומקורה‪ ,‬כי לאחרי ש"רוח עברה‬
‫ותטהרם ]שהאדם נטהר לגמרי מעונותיו‪,‬‬
‫ונשמתו מחוברת עם שרשה ומקורה ע"י‬
‫"חבל ההמשכה"[ — אזי תוכל נפשו לשוב עד‬
‫הוי' ברוך הוא ממש ולעלות מעלה מעלה‬
‫למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו‬
‫ויחי' יתעסק בתורה" ואחר כך ממשיך "אם הי' רגיל‬
‫לקרות דף אחד כו'"‪ .‬ובמנורת המאור שם "מה יעשה‬
‫יעסוק בתורה והוא יחי' כו' ילמוד ב' פרקים ואם לא‬
‫הי' רגיל ללמוד כלל ילמוד דף אחד ואם הי' רגיל כו'‬
‫יקרא שנים"‪.‬‬
‫‪ (22‬אגרת התשובה פרק ה'‪.‬‬
‫‪ (23‬אגרת התשובה פרק ח'‪.‬‬
‫‪249‬‬
‫שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם‬
‫שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש‬
‫בגוף האדם"‪ ,23‬היינו שנרגשת בו )גם בהיותו‬
‫נשמה בגוף( דרגת דביקות נשמתו בו ית'‬
‫בהיותה בשרשה ומקורה‪.‬‬
‫]וזה שכתוב בזהר דתשובה עילאה היא‬
‫"דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא‬
‫בריך הוא"‪ ,‬כי אין תשובה עילאה רק עצם‬
‫עסק התורה‪ ,24‬אלא תכלית הדביקות בה'‪,25‬‬
‫וכמבואר בארוכה באגרת התשובה פרק ט'‬
‫ענין "אתדבקות רוחא ברוחא"[‪.‬‬
‫ואם כן אינו מובן‪ ,‬איך שייך לומר שתיקון‬
‫פגם הברית ע"י לימוד התורה )יתעסק‬
‫באורייתא( הוא ענין של "תשובה עילאה" —‬
‫הרי לפני שנטהר האדם מעון זה עדיין "חבל"‬
‫נשמתו "נפסק" — ואם כן אין הוא שייך כלל‬
‫)אלא למעשה דלימוד התורה‪ ,‬אבל לא(‬
‫לדביקות הנפש בשרשה ומקורה דתשובה‬
‫‪ (24‬כפי שמשמע באגרת התשובה מהדורא‬
‫קמא )עמוד תקיט(‪ .‬וענין זה )העילוי דתשובה‬
‫עילאה שהיא דביקות נעלית יותר( הוא חידוש‬
‫באגרת התשובה מהדורא בתרא‪ ,‬והוא בהתאם גם‬
‫כן להחילוק ביניהם בביאור ענין תשובה תתאה‪,‬‬
‫שבמהדורא קמא )עמוד תקכד( כתב "ותשובה תתאה‬
‫הוא עזיבת החטא בלבד"‪ ,‬מה שאין כן במהדורא‬
‫בתרא מבאר שגם תשובה תתאה ענינה החזרת ה'‬
‫תתאה למקומה )שבמהדורא קמא שם משמע שזהו‬
‫ענין תשובה עילאה‪ ,‬עיין שם(‪ .‬וראה לקמן סעיף ה'‪.‬‬
‫‪ (25‬והשייכות לעסק התורה — ראה ספר‬
‫המאמרים תר"ס עמוד קג‪ :‬ואזי על ידי התורה הרי‬
‫הוא עולה ומתקשר באור אין סוף ברוך הוא לדבקה‬
‫בו בבחינת יחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת קודם‬
‫שירדה למטה כו' והוא ענין התדבקות רוחא ברוחא‬
‫שמתדבק במהות ועצמות אין סוף על ידי התורה‬
‫וכנזכר לעיל שהתורה היא בבחי' עצמות אבא‬
‫ופנימיות אבא פנימיות עתיק ועל ידי עסק התורה‬
‫מתקשר בבחי' פנימיות ועצמות אין סוף ברוך הוא‪.‬‬
‫‪250‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫עילאה‪.‬‬
‫ד‪ .‬ויש לומר‪ ,‬ששאלה זו מיושבת על‬
‫פי ביאור אאמו"ר‪ ,‬ש"כפול ומכופל הוא‬
‫ב' קשרים זה על גבי זה שאז הוא קשר של‬
‫קיימא" ]ומטעם זה גופא הקדים אדמו"ר‬
‫הזקן את דברי התנא דבי אליהו )לפני הפסוק‬
‫והש"ס(‪ ,‬כי זה שצריך להיות לימוד "כפול‬
‫ומכופל" נוגע לכללות הביאור כאן[‪:‬‬
‫בכתבו ש"הוא ב' קשרים" מרמז שתיקון‬
‫הפגם כאן אינו ענין של תשובה עילאה בלבד‪,‬‬
‫אלא יש כאן ב' קשרים‪ ,‬דהיינו ב' דרגות‬
‫של תשובה‪ ,‬תשובה תתאה ותשובה עילאה‬
‫)שתשובה עילאה היא "על גבי" תשובה‬
‫תתאה(;‬
‫ובזה שמוסיף )בחצאי עיגול( "שאז הוא‬
‫קשר של קיימא"‪ ,‬מדגיש‪ ,‬שתוכן העבודה‬
‫דתשובה עילאה כאן )דיתעסק באורייתא(‬
‫אינה עבודת תשובה עילאה עצמה‪ ,‬אלא )רק(‬
‫מה שפועלת קיום ב"קשר" שיהי' "קשר של‬
‫קיימא"‪.‬‬
‫דהנה‪ ,‬זה שב' קשרים זה על גבי זה הם‬
‫קשר של קיימא‪ ,‬פירושו‪ ,‬שהקשר השני עושה‬
‫את הקשר הא' לקשר של קיימא‪ .‬וכפסק‬
‫ההלכה‪ ,‬ד"קשר אחד בלבד כו' אינו נקרא‬
‫קשר כלל ומותר לקשרו ולהתירו אפילו אם‬
‫עומד להתקיים לעולם"‪ ,26‬וכאשר עושה עוד‬
‫קשר על גבי הקשר הא'‪ ,‬אין הפירוש שרק‬
‫הקשר הב' הוא קשר של קיימא‪ ,‬אלא שעל‬
‫ידי הוספה זו חל שם "קשר של קיימא" גם על‬
‫הקשר הא' )וכפשטות הענין שגם הקשר הא'‬
‫נעשה בר קיימא(‪.‬‬
‫ועל דרך זה הוא בענין ב' הקשרים‬
‫‪ (26‬לשון אדמו"ר הזקן בשו"ע או"ח סימן שי"ז‬
‫סעיף ג'‪.‬‬
‫דתשובה — תשובה תתאה ותשובה עילאה‬
‫— שהעבודה דתשובה עילאה )הקשר הב'(‬
‫פועלת חיזוק וקיום בהעבודה דתשובה תת‪-‬‬
‫אה ]וכנרמז בדיוק הלשון "שאז הוא כפול‬
‫ומכופל"‪ ,‬דהיינו "ב' קשרים זה על גבי זה"‪ :‬גם‬
‫הקשר הא' הוא בכלל "כפול"‪ ,‬כי גם תשובה‬
‫תתאה יש בה קיום‪ ,‬אלא שזה גופא נעשה בו‬
‫ע"י "מכופל" — הקשר דתשובה עילאה[‪.‬‬
‫ועל פי זה יש לומר‪ ,‬דזה שתיקון פגם‬
‫הברית הוא עלי ידי עסק התורה‪ ,‬אין הכוונה‬
‫שיש בכחו להגיע לדרגת תשובה עילאה‬
‫עצמה ]דלדביקות זו אי אפשר להגיע קודם‬
‫תיקון פסיקת חבל הנשמה[‪ ,‬אלא רק לענין‬
‫זה שב"תשובה עילאה" שפועלת חיזוק וקיום‬
‫בתשובה תתאה‪.‬‬
‫]ומדוייק גם כן לשון אדמו"ר הזקן כאן‪,‬‬
‫שבביאור תיקון פגם הברית על ידי עסק‬
‫התורה לא הזכיר )בפירוש( שזוהי העבודה‬
‫דתשובה עילאה‪ ,27‬ועל פי הנזכר לעיל הטעם‪,‬‬
‫כי הענין דעסק התורה הבא לתקן חטא זה‬
‫אינו העבודה דתשובה עילאה עצמה‪ ,‬אלא רק‬
‫ענין זה שב"תשובה עילאה" שפועלת חיזוק‬
‫בתשובה תתאה כנ"ל[‪.‬‬
‫ויש לומר עוד‪ :‬לא זו בלבד שכדי שעונו‬
‫יכופר צריך )גם( לכל פרטי העבודה דתשובה‬
‫תתאה שנתבארו באגרת התשובה ]ואי אפשר‬
‫לו "לדלג" מקיום מצות התשובה בפשטות‬
‫)עזיבת החטא( לתשובה עילאה "דיתעסק‬
‫באורייתא"[‪ ,‬אלא עוד זאת‪ ,‬שעיקר התשובה‬
‫)גם על החטא דפגם הברית( הוא תשובה‬
‫תתאה )שבאה לכפרה(‪ ,‬אלא שהיות שעון זה‬
‫‪ (27‬להעיר מר"ח שם בשם ספר אלימה להרמ"ק‪,‬‬
‫ש"צריך לעשות דברים שהם למעלה ממקום‬
‫התשובה והטעם כי הפוגם בברית פוגם במוח ‪. .‬‬
‫והוא פגם בחכמה ולכן צריך לעשות תשובה למעלה‬
‫ממקום התשובה שהיא הבינה"‪.‬‬
‫פרק ט' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫"פוגם במוח"‪ ,‬לכן לא מספיקה תשובה תתאה‬
‫לכל פרטי' )המבוארים לעיל(‪ ,‬אלא צריך‬
‫להוסיף ענין עמוק יותר‪" ,‬יתעסק באורייתא"‪.‬‬
‫ה‪ .‬ביאור הענין‪:‬‬
‫עיקר העבודה דתשובה תתאה היא —‬
‫קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬ובלשון אדמו"ר‬
‫הזקן בריש אגרת התשובה‪ 28‬שמצות התשובה‬
‫היא "עזיבת החטא בלבד ‪ . .‬שיגמור בלבו בלב‬
‫שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו‬
‫ית' ולא יעבור עוד מצות המלך חס ושלום הן‬
‫במצוות עשה הן במצות לא תעשה" ]דלהיות‬
‫שעל ידי מעשה העבירה פרק מעליו עול‬
‫מלכות שמים )דאם הי' עליו עולו יתברך היה‬
‫מושל ברוח תאוותו מצד עול מלכות שמים‬
‫שעליו(‪ ,‬לכן בעשיית תשובה צריך לשוב אל‬
‫ה' לקבל עליו מחדש עול מלכותו יתברך[‪,‬‬
‫אך כדי שקבלה זו תהי' "באמת ובלב‬
‫שלם"‪ 29‬לא מספיקה קבלת עול מלכות שמים‬
‫במעשה בלבד )"לא יעבור עוד מצות המלך‬
‫כו'"(‪ ,‬אלא צריכה להיות גם הכנעת הלב וכן‬
‫לעורר רחמים על נפשו כו' )וכמבואר בארוכה‬
‫באגרת התשובה פרק ז' "דרך האמת והישר‬
‫לבחי' תשובה תתאה"(‪ ,‬כי לאחרי שהאדם‬
‫נכנע לתאוות לבו‪ ,‬הנה כדי שקבלת העול‬
‫שלו תהי' "באמת ובלב שלם" צריך לבטל את‬
‫סיבת החטא‪ ,‬שהיא תאוות הלב‪.‬‬
‫אבל בשביל תיקון פגם הברית ה"פוגם‬
‫במוח"‪ ,‬אין מספיקה הכנעת הלב וכו'‪ ,‬אלא‬
‫קבלת העול צריכה להיות גם מצד המוח שלו‪.‬‬
‫דעונות שסיבתן היא )רק( התאוות שבלב‪,‬‬
‫הרי תיקונן )בשלימות( הוא על ידי קבלת עול‬
‫מלכותו "באמת ובלב שלם"; אבל כיון שעל‬
‫‪ (28‬פרק א' )צא‪ ,‬א(‪.‬‬
‫‪ (29‬ריש פרק ד' )צג‪ ,‬ב(‪.‬‬
‫‪251‬‬
‫ידי פגם הברית הפריד את עצמו גם במוח‬
‫שלו ]דעיקר שלימות האדם הוא במוחין שלו‪,‬‬
‫וחטא זה הנוגע בכללות חיי האדם )כידוע‪(30‬‬
‫פוגם במוח‪ ,[31‬צריך שהקבלת עול תהיה מצד‬
‫פנימיות וחיי נפשו‪ .‬כלומר‪ ,‬זה שתיקון פגם‬
‫זה הוא על ידי "דיתעסק באורייתא"‪ ,‬אינו רק‬
‫לפי שפוגם במוח ולכן צריך התיקון להיות‬
‫בדבר השייך למוח‪ ,‬אלא לפי שצריך דביקות‬
‫פנימית ועצמית יותר‪ ,‬שהיא דביקות של‬
‫המוח בתורה‪ 32‬דמחכמה נפקא‪ ,‬ודביקות זו‬
‫פועלת בכל נפשו‪ .‬ודוקא אז‪ ,‬התשובה תתאה‬
‫)קבלת עול מלכות שמים( תהי' באופן של‬
‫"קשר של קיימא"‪.‬‬
‫ועל פי זה יש לבאר הטעם שאדמו"ר הזקן‬
‫מבאר ענין זה "ולפי שפגם הברית כו' פוגם‬
‫במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באוריתא"‬
‫בפרק ט'‪ ,‬אחרי ביאור ענין אתדבקות רוחא‬
‫ברוחא לדבקה בו יתברך כל חלקי נפשו‪ ,‬ולא‬
‫כתבו תיכף בסוף פרק ח' בהמשך לדברי הזהר‬
‫דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא —‬
‫כי ה"יתעסק באורייתא" שנוגע לתיקון פגם‬
‫הברית‪ ,‬תוכנו וענינו הוא פעולת המוח לתקן‬
‫את "קבלת עול" האדם‪ ,‬שהתשובה תתאה‬
‫‪ (30‬ראה בהוספה לפרק ג‪.‬‬
‫‪ (31‬ובמהדורא קמא שם‪ :‬מפני שפגם הברית תלוי‬
‫במוח שהנשמה שורה שם ופוגם בנשמה‪ .‬ולהעיר‬
‫מרמב"ם הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט‪.‬‬
‫‪ (32‬וכמבואר במקום אחר )ראה לקוטי שיחות‬
‫חלק לט עמ' ‪ 92‬סעיף ג'‪ ,‬ושם נתבאר( השייכות‬
‫דתשובה עילאה לבינה‪ ,‬כי עבודת המוחין ענינה‬
‫מה שיוצא מגדרי מציאותו ותופס ומשיג אלקות‬
‫כמו שהוא‪ ,‬בניגוד למדות השייכות למציאות האדם‬
‫ורגש שלו‪ .‬ולכן עבודת תשובה עילאה שהיא תכלית‬
‫הדביקות באלקות )בטרם שנפחה ברוח פיו( שייכת‬
‫לבינה‪ ,‬מוחין דוקא‪ .‬וראה בהוספה ב' לפרק ח'‬
‫השייכות דתשובה עילאה לתורה מצד ענין הביטול‬
‫שבה‪.‬‬
‫‪252‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫תהי' באופן של "קשר של קיימא"‪ ,33‬ולכן‬
‫מביאו אדמו"ר הזקן בהמשך להביאור איך‬
‫שאתדבקות רוחא ברוחא דתשובה עילאה‬
‫פועלת ב"כל חלקי הנפש"‪.34‬‬
‫ו‪ .‬והנה‪ ,‬כיון שתוכן הענין ד"יתעסק‬
‫באורייתא" כאן אינו עבודת המוח מצד‬
‫עצמה‪ ,‬אלא כדי לפעול בתשובה תתאה‬
‫דהאדם‪ ,‬שתהי' באופן של "קשר של קיימא"‬
‫כנזכר לעיל‪ ,‬מסתבר לומר‪ ,‬שענין זה מודגש‬
‫‪ (33‬על פי כל הנזכר לעיל מובן‪ ,‬דהא דאמרו‬
‫רז"ל אין לך דבר העומד בפני התשובה‪ ,‬שפירושו‬
‫בפשטות תשובה תתאה‪ ,‬קאי גם על פוגם בריתו‪,‬‬
‫וגם לפי פירוש הזהר — כי גם תיקון הפגם )לא‬
‫רק בכדי לבטל ממנו שם רשע‪ ,‬שבירת מחיצה של‬
‫ברזל המפסקת בינו לבין אביו שבשמים( הוא על‬
‫ידי תשובה תתאה‪ ,‬אלא שאין זה מצד ענין תשובה‬
‫תתאה מצד עצמה‪ ,‬אלא מצד ה"כח" דתשובה עילאה‬
‫שבתשובה תתאה‪ ,‬כנזכר לעיל בפנים‪.‬‬
‫‪ (34‬על פי המבואר בפנים יש לקשר הערה זו‬
‫של אאמו"ר )שהיא הערה האחרונה שלו על אגרת‬
‫התשובה( עם הערה הראשונה שלו על אגרת‬
‫התשובה )עמוד כט( — ששם מבאר מה שכתוב‬
‫בפרק ג' "ואם חטא בזה )בהוצאת ז"ל( עשר או‬
‫עשרים פעמים כו'"‪ ,‬ד"תפס הדוגמא עשר או עשרים‬
‫‪ . .‬כי בהוצאת ז"ל שהוא טיפה הפגם הוא במוח )כמו‬
‫שכתוב לקמן בפרק ט'( דהיינו בחכמה‪ .‬וחכמה היא‬
‫אות י' דשם הוי' )כדלקמן פרק ד'( כדמות טיפה‪ .‬זהו‬
‫עשר דהיינו י' ‪ . .‬אך י' במילואו יו"ד הוא עשרים זהו‬
‫או עשרים"‪.‬‬
‫דנוסף שבשתי ההערות מדבר באותו חטא‪ ,‬הרי‬
‫על פי המבואר בפנים תוכן ב' ההערות שייך זה‬
‫לזה‪ ,‬דהא דכתב אדמו"ר הזקן "או עשרים" מדגיש‬
‫שצריך לתקן הפגם לא רק כפי שהוא במקורו )אות‬
‫י'‪ ,‬כדמות טיפה( אלא גם כפי שפועל בכל הכחות‬
‫)השייך למילוי דאות יו"ד(‪ ,‬כמו שנתבאר בארוכה‬
‫בהוספה לפרק ג' עיין שם‪.‬‬
‫באופן הלימוד עצמו‪.‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שזהו מה שמוסיף אאמו"ר‬
‫לפרש )על דרך הרמז( ד"כפול ומכופל" היינו‬
‫שצריך להיות לימוד הן בתורה שבכתב והן‬
‫בתורה שבעל פה — "יקרא ב' דפים ‪ . .‬ישנה ב'‬
‫פרקים" — כי פעולת תשובה עילאה בתשובה‬
‫תתאה היא על דרך פעולת תורה שבעל פה‬
‫בתורה שבכתב‪:‬‬
‫קריאה בתורה שבכתב היא על ידי דבור‬
‫האדם‪ ,‬ה' תתאה‪ ,35‬ושינון בתורה שבעל פה‪,‬‬
‫דהיינו בהבנה והשגה‪ ,‬הוא במוח‪ .‬והלימוד‬
‫דתורה שבעל פה פועל "חוזק" גם בלימוד‬
‫תורה שבכתב‪ ,‬כי תורה שבכתב מצד עצמה‬
‫היא באופן נעלם‪ ,‬וגילוי רצון העליון בתורה‬
‫שבכתב הוא על ידי תורה שבעל פה‪ ,‬וכפי‬
‫שהאריך אדמו"ר הזקן‪ 36‬שרצון העליון‬
‫שבתורה שבכתב "מופלא טמיר ונעלם"‪ ,‬ד"כל‬
‫מצות שבתורה בין מצוות עשה בין מצוות לא‬
‫תעשה אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא‬
‫על ידי תורה שבעל פה"‪ ,‬ונמצא דהלימוד‬
‫דתורה שבעל פה הוא הפועל קיום וחוזק‬
‫בלימוד תורה שבכתב‪.‬‬
‫וזהו שכדי שהעבודה ד"יתעסק באורייתא"‬
‫תפעול על תשובה תתאה דהאדם )שהיא‬
‫קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬כפי ששייכת‬
‫למעשה‪ ,‬ה"א תתאה(‪ ,‬הוא על ידי שלימוד‬
‫התורה שלו הוא באופן ד"כפול ומכופל"‪ ,‬הן‬
‫בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה‪.‬‬
‫ז‪ .‬והנה מה שנתבאר לעיל שעל ידי עסק‬
‫התורה דתשובה עילאה פועלים קיום בתשובה‬
‫תתאה )בפוגם בריתו(‪ ,‬הרי בפנימיות כן הוא‬
‫בתשובה על כל חטא‪ ,‬וגם בתשובה עילאה‬
‫‪ (35‬ראה לעיל אגרת התשובה סוף פרק ד'‪.‬‬
‫‪ (36‬תניא אגרת הקדש סימן כ"ט )קנ‪ ,‬ב ואילך(‪.‬‬
‫פרק ט' ‪ -‬הוספה ב'‬
‫שאינה באה לתקן הפגמים‪ ,‬אלא כל ענינה מה‬
‫שהאדם שב "עד הוי' ברוך הוא ממש ולעלות‬
‫מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד‬
‫נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו יתברך בתכלית‬
‫היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך לירד‬
‫למטה ולהתלבש בגוף האדם"‪ ,23‬דאף שעבודה‬
‫זו היא עבודה בפני עצמה‪ ,‬מכל מקום נקראת‬
‫בשם תשובה עילאה‪ ,‬שבאה לאחרי העבודה‬
‫דתשובה תתאה‪ ,‬וכדיוק אדמו"ר הזקן‪" 37‬וזו‬
‫היא תשובה שלימה"‪ ,‬היינו שגם תשובה‬
‫עילאה באה בהמשך לתשובה על חטא‪,‬‬
‫שתיקון החטא בשלימות הוא על ידי תשובה‬
‫עילאה‪ ,‬שאז דוקא "היא תשובה שלימה"‪.‬‬
‫וטעם הדבר הוא‪ ,‬כי תשובה עילאה פועלת‬
‫קיום — קשר של קיימא — בעבודה דתשובה‬
‫תתאה‪.‬‬
‫וביאור הדברים‪ :38‬בכל אחד מישראל ישנה‬
‫נקודת היהדות שלו‪ ,‬שהיא בחינת יחידה‬
‫שבנפש שהיא מיוחדת בו יתברך בתכלית‬
‫היחוד‪ ,‬כמו בטרם שנפחה ברוח פיו ית'‪ ,‬והיא‬
‫‪ (37‬ראה בכל זה בהוספה ב' לפרק ח' בסופה‪.‬‬
‫‪ (38‬אגרת התשובה פרק ח'‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫נקודת התקשרות של בני ישראל להקדוש‬
‫ברוך הוא שלמעלה מכל טעם וסיבה ו"ציור"‪,‬‬
‫ונקודת התקשרות זו באה לידי גילוי וביטוי‬
‫ו"ציור" בכל חלקי הנפש על ידי העבודה‬
‫בעסק התורה וקיום המצות‪.‬‬
‫אך כאשר אדם עובר עבירה‪ ,‬וחסר אצלו‬
‫בביטול דקבלת עול מלכות שמים בנוגע‬
‫למעשה בפועל בסור מרע ועשה טוב‪ ,‬הרי‬
‫סיבת הדבר )בדקות דדקות( היא משום‬
‫שחסר בגילוי דנקודת ההתקשרות שלו‪ ,‬כי‬
‫אם היה מאיר אצל האדם הביטול העצמי של‬
‫הנשמה לא היה חסר בקבלת עול בחיצוניות‬
‫שלו‪.‬‬
‫ולכן הקיום דמצות התשובה כפשוטה‪,‬‬
‫קבלת עול מצות )שלא למרוד במלכותו‬
‫ולא לעבור על מצות המלך הן במצוות עשה‬
‫הן במצוות לא תעשה( ולכל המדריגות שב־‬
‫תשובה תתאה‪ ,‬הוא דוקא כאשר ישנה עבודת‬
‫תשובה עילאה‪ ,‬היינו שמגלה בעצמו את‬
‫פנימיות נפשו‪ ,‬הדבוקה בו ית' בתכלית היחוד‬
‫כמו בטרם שנפחה — ורק אז יש לתשובה‬
‫תתאה קיום אמיתי ונצחי‪.‬‬
‫)לקוטי שיחות חלק לט עמ' ‪(111‬‬
‫‪‬‬
‫‪254‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫צריך ביאור‪ :‬איך אפשר לומר שיש צורך ב"תשובה עילאה" כדי לתקן את פגם‬
‫הברית – והרי נתבאר לעיל ש"תשובה עילאה" היא השבת הנפש לשרשה ומקורה‬
‫לאחר שכבר חובר מחדש "חבל ההמשכה" )ע"י "תשובה תתאה"(‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כל עוד‬
‫לא תוקן פגם הברית‪ ,‬ו"חבל ההמשכה" לא חובר עדיין מחדש‪ ,‬אי אפשר להגיע‬
‫ל"תשובה עילאה"!‬
‫התשובה לכך מרומזת בלשון אדמו"ר הזקן "שמקום הקשר הוא כפול ומכופל"‪,‬‬
‫וע"פ המבואר בלקוטי לוי יצחק שהכוונה היא ל"ב' קשרים זה על זה‪ ,‬שאז הוא‬
‫קשר של קיימא"‪:‬‬
‫כאשר קושרים שני קשרים זה על זה‪ ,‬הקשר השני אינו בעל תפקיד עצמאי‪ ,‬אלא‬
‫מטרתו היא להפוך את הקשר הראשון ל"קשר של קיימא"‪.‬‬
‫והוא הדין בענייננו‪ :‬כשאנו אומרים שתיקון פגם הברית הוא ע"י "תשובה‬
‫עילאה" – אין הכוונה בכך לדרגת "תשובה עילאה" עצמה )שאליה אי אפשר להגיע‬
‫לפני תיקון הפגם(‪ ,‬אלא רק לעניין מסויים ב"תשובה עילאה" – הכוח שיש בה‬
‫לפעול חיזוק ב"תשובה תתאה"‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬גם כשמדובר בפגם הברית‪ ,‬עיקר התשובה היא "תשובה תתאה" –‬
‫"שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית'"; אלא שכשם‬
‫שבשאר העברות צריכה התשובה להיות מלווה בהכנעת הלב )כמבואר בפ"ז( –‬
‫כך בפגם הברית )ה"פוגם במוח"( צריכה התשובה להיות מלווה בעבודת המוח‬
‫)"יתעסק באורייתא"(‪ ,‬ואזי התשובה היא בבחינת "קשר של קיימא"‪.‬‬
‫ולאמיתו של דבר‪ ,‬בפנימיות הדברים כן הוא בכל חטא – שתיקון החטא בשלימות‬
‫הוא על ידי "תשובה עילאה"‪ ,‬גילוי נקודת ההתקשרות של כל אדם מישראל עם‬
‫הקב"ה‪ ,‬שעל ידה גם קבלת עול מלכותו ית' )"תשובה תתאה"( היא בשלימות‪ ,‬ויש‬
‫לה קיום אמיתי ונצחי‪.‬‬
‫פרק י'‬
‫‪257‬‬
‫פרק י'‬
‫בפרקים הקודמים נתבאר‪ ,‬שתשובה עילאה היא "אתדבקות רוחא ברוחא" הנעשית‬
‫על ידי לימוד התורה וגמילות חסדים‪ .‬תשובה עילאה זו‪ ,‬באה על ידי התגלות מלמעלה‬
‫למטה – תורתו של הקב"ה נמשכת ומתגלה באדם‪ ,‬וכן מידת החסד והרחמים של הקב"ה‬
‫– "מה הוא רחום" – מתגלה בעשיית החסד של האדם‪.‬‬
‫בפרק זה‪ ,‬יבאר אדמו"ר הזקן את סדר עבודת האדם בעבודת התשובה עילאה – עבודה‬
‫מלמטה למעלה בשעת התפילה שעניינה הוא התקרבות של האדם אל הקב"ה‪.‬‬
‫לפי הבנה זו שהתפילה מבטאת את תוכן העבודה של תשובה עילאה‪ ,‬יבואר בהמשך‬
‫הפרק שההכנה לתפילה‪ ,‬הכובד ראש וההכנעה שלפניה‪ ,‬היא בחינת התשובה תתאה‬
‫הקודמת לתשובה עילאה שבתפילה‪.‬‬
‫והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא‬
‫דרוחא ברוחא על ידי תורה וגמ"ח‪,‬‬
‫היא בבחינת המשכה מלמעלה‬
‫למטה להיות דבר ה' ממש בפיו‬
‫וכמ"ש‪" 1‬ואשים דברי בפיך"‪" ,‬וימינו‬
‫תחבקני"‪ 2‬בגמ"ח‪ ,‬ד"חסד דרועא‬
‫ימינא וכו'"‪.3‬‬
‫על התורה נאמר "ואשים דברי בפיך" –‬
‫התורה היא התגלות אור אין סוף באדם‪ .‬על‬
‫ידי שהאדם לומד‪ ,‬התורה‪ ,‬החכמה האלוקית‪,‬‬
‫מתגלה בתוך "פיך"‪ ,‬בפנימיותו‪ .‬ועל דרך‬
‫‪ (1‬ישעיה נא‪ ,‬טז‪.‬‬
‫‪ (2‬שיר השירים ב‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪ (3‬הקדמת התיקוני זוהר‪.‬‬
‫זה בגמילות חסדים – על ידי מעשי החסד‬
‫שהאדם עושה "ימינו תחבקני"‪ ,‬בחינת הימין‬
‫והחסד האלוקי מקיפה ומתגלה במציאות‬
‫האדם‪.4‬‬
‫דבקות זו שעל ידי התורה וגמ"ח‪ ,‬אינה‬
‫נעשית בכוח עבודת האדם אלא היא נובעת‬
‫מגילוי האור האלקי בנפשו‪ .‬אמנם גם גילוי‬
‫זה בא בפועל על ידי פעולת האדם בלימודו‬
‫ועשיית הגמ"ח‪ ,‬אבל תוכנה של פעולה זו הוא‬
‫‪ (4‬יש להעיר שהגילוי שעל ידי תורה הוא‬
‫בפנימיות האדם‪" ,‬בפיך"; מה שאין כן הגילוי‬
‫שעל ידי גמילות חסדים הוא באופן "מקיף" יותר‪,‬‬
‫"תחבקני"‪ ,‬בדוגמת חיבוק המקיף את האדם‪ .‬דבר זה‬
‫תואם להבדל הכללי בין גילוי אור אין סוף על ידי‬
‫תורה לגילוי באמצעות המצוות‪ ,‬כמבואר בחסידות‬
‫– ראה תניא פרק ה' וכ"ג ועוד‪.‬‬
‫‪258‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫– להביא ולקבל את הגילוי האלוקי‪ .‬הגילוי‬
‫אינו מכוחו של האדם אלא מהיות התורה‬
‫חכמה אלוקית‪ ,‬בה שורה אור אין סוף;‬
‫תפקידו של האדם הוא רק לקבל את התורה‬
‫האלוקית אל תוכו‪ .‬ועל דרך זה בגמ"ח‪:‬‬
‫האדם הוא בבחינת מקבל מהתגלות החסד‬
‫של הקב"ה‪.5‬‬
‫אבל אדם התחתון צריך לילך‬
‫ממדרגה למדרגה‪ ,‬ממטה למעלה‪,‬‬
‫היא בחינת תשובה עילאה‬
‫ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת‬
‫הלב בתפלה‪ ,‬ובפרט בקריאת שמע‬
‫וברכותיה‪ ,‬כדי לומר "ואהבת כו'‬
‫בכל לבבך ובכל נפשך וכו'"‪ 6‬באמת‬
‫לאמיתו‪.‬‬
‫כיוון שהדביקות שעל ידי תורה וגמ"ח‬
‫הוא התגלות מלמעלה – האדם התחתון‬
‫הנמצא למטה‪ ,‬אינו "כלי" לאור נעלה זה‬
‫שיאיר בגילוי בנפשו‪ .‬לכן מורה אדמו"ר הזקן‬
‫‪ (5‬ראה על דרך זה בספר המאמרים תר"פ עמ'‬
‫עו‪" :‬תשובה עילאה הוא שניתן מלמעלה‪ .‬כי ידוע‬
‫דגילוים דעצמות הנשמה הוא שנותנים מלמעלה‪,‬‬
‫כי אין בכוח האדם לעורר מעצמו"‪ .‬ועל פי זה ביאר‬
‫שם מדוע עיקר תשובה עילאה שייך דווקא בזמני‬
‫רצון מלמעלה "כמו בראש השנה ועשרת ימי תשובה‬
‫שהוא עת רצון ‪ . .‬וכן שבת אותיות תשב הוא בחינת‬
‫תשובה עילאה ‪ . .‬שכן הוא למעלה בשבת גילוי‬
‫בחינת רצון העליון )ראה גם לקמן בהמשך הפרק(‪,‬‬
‫והיינו דתשובה עילאה היא באה מלמעלה בבחינת‬
‫אתערותא דלעילא"‪.‬‬
‫אם כן עצם עניין התשובה עילאה‪ ,‬באמיתית‬
‫דרגתה‪ ,‬ייתכן דווקא כאשר מלמעלה מעוררים‬
‫ומגלים את עצמות הנשמה‪ ,‬בדוגמת מה שנתבאר‬
‫כאן‪ ,‬שתשובה עילאה נובעת מהתגלות האלוקות‬
‫מלמעלה למטה בתורה ובגמ"ח בנפש היהודי‪.‬‬
‫‪ (6‬ואתחנן ו‪ ,‬ה‪.‬‬
‫דרך עבור האדם בה יוכל על ידי עבודתו‬
‫להיעשות "כלי" לגילוי הנעלה המתגלה‬
‫בתורה ובגמ"ח‪ .7‬וכיוון שהאדם נמצא למטה‪,‬‬
‫עליו "לילך ממדריגה למדריגה ממטה‬
‫למעלה"‪ ,‬מן הקל אל הכבד‪.‬‬
‫דרך זו של "אתדבקות רוחא ברוחא"‬
‫באור האלוקי מלמטה למעלה‪ ,‬היא על ידי‬
‫עבודת התפילה‪ .‬תוכנה של התפילה הוא‬
‫התבוננות האדם בגדלות הבורא המבוארת‬
‫בתיבות התפילה‪ ,‬והדבקות הנעשית על‬
‫ידי כך היא מצד ההכרה וההרגשה שלו‪.8‬‬
‫לכן עבודת התפילה היא בסדר של עלייה‬
‫ממדרגה למדרגה‪ .‬בתחילה על האדם‬
‫להתבונן בעניין נמוך יותר בגדלות ה' הקרוב‬
‫יותר אל מציאותו‪ ,‬ורק אחר שהתבונן בעניין‬
‫כמה פעמים והזדכך‪ ,‬הוא נעשה כלי להכיר‬
‫ולהרגיש עניין נעלה יותר‪ .‬וכן הלאה מדרגה‬
‫לדרגה‪.‬‬
‫זו ההדגשה כאן על כך שעבודת התשובה‬
‫עילאה מלמטה למעלה היא על ידי "כוונת‬
‫הלב ‪ . .‬בקריאת שמע וברכותיה" – תוכן זה‬
‫של התפילה‪ ,‬מה שהאדם מתקרב בהכרתו‬
‫לאלוקות‪ ,‬עיקרה הוא בקריאת שמע‬
‫וברכותיה העוסקים בייחודו של הקב"ה‬
‫ובגדולתו‪ .9‬רק לאחר עבודה זו האדם מזדכך‬
‫‪ (7‬ראה בספר המאמרים תר"פ שם )עמ' עז(‪:‬‬
‫"אתערותא דלעילא בתשובה עילאה הרי זה ‪ . .‬בא‬
‫מלמעלה ‪ . .‬אבל הוא בחינת הקירוב שהתחתון‬
‫מתקרב בעצם נשמתו וגם בגופו ‪ . .‬ולכן אתערותא‬
‫דלעילא זו‪ ,‬הגם שהוא מעצמו‪ ,‬היינו שזהו ממדריגה‬
‫שאין אתערותא דלתתא מגיע לשם כו'‪ ,‬מכל מקום‬
‫הרי היא באה דוקא לאחר ‪ . .‬אתערותא דלתתא"‪,‬‬
‫עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (8‬בשונה מדבקות הנעשית על ידי תורה וגמ"ח‬
‫שהיא אינה שייכת להבנתו והרגשתו באור האלוקי‬
‫אלא היא תוצאה של האור שנמשך בו‪.‬‬
‫‪ (9‬מה שאין כן תפילת שמונה עשרה‪ ,‬אף שעל‬
‫פרק י'‬
‫וביכולתו לומר "ואהבת" "באמת לאמיתו"‪.‬‬
‫וכן "והיו הדברים האלה וכו' ודברת‬
‫בם וכו'"‪ 10‬להיות דבר ה' בפיו באמת‪,‬‬
‫ואין אמת וכו'‪.11‬‬
‫על ידי עבודת התפילה כראוי‪ ,‬האדם‬
‫נעשה "כלי" שגם לימוד התורה שאחר כך‬
‫יאיר בקרבו‪ .‬כפי שאומר הכתוב בהמשך‬
‫ל"ואהבת" – "ודברת בם" "בדברי תורה‬
‫הכתוב מדבר"‪ .12‬והיינו שעל ידי עבודת‬
‫האדם מלמטה למעלה בכוונת התפלה הוא‬
‫נעשה "כלי" לגילוי הנעלה שבתורה המתגלה‬
‫מלמעלה למטה‪.‬‬
‫וכן לקיים כל המצות‪.‬‬
‫כשם שהדברים אמורים לגבי לימוד‬
‫התורה‪ ,‬כך גם בנוגע לגילוי האור מלמעלה‬
‫למטה על ידי המצוות‪ .‬שבכדי שהאדם יהיה‬
‫"כלי" לאור זה – עליו ללכת תחילה ממדרגה‬
‫למדרגה מלמטה למעלה‪.‬‬
‫כמ"ש "אשר קדשנו במצותיו"‪ ,‬כמו‬
‫"הרי את מקודשת לי"‪ ,‬היא בחינת‬
‫קדש העליון‪ ,‬לשון פרישות והבדלה‪,‬‬
‫שאינו יכול להתלבש תוך עלמין‬
‫משום דכולא קמיה כלא חשיב‪,‬‬
‫אלא בבחינת סובב כל עלמין הוא‬
‫רצון העליון ב"ה וכו'‪ ,‬כמ"ש בלקוטי‬
‫פי סוד הביטול שבה נעלה ועמוק יותר מהביטול‬
‫שבקריאת שמע‪ ,‬מכל מקום עיקרה הוא בקשת צרכי‬
‫האדם‪ .‬וראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא‬
‫עמ' ‪.1259‬‬
‫‪ (10‬ואתחנן שם ז‪.‬‬
‫‪ (11‬אלא תורה‪ – .‬ראה ירושלמי ראש השנה פ"ג‬
‫ה"ח‪.‬‬
‫‪ (12‬ברכות יג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪259‬‬
‫אמרים פרק מ"ו‪.‬‬
‫קדושת המצוות היא מצד זה ש"קדשנו‬
‫במצוותיו" – הקדושה אינה נובעת מהרגשת‬
‫האדם או התבוננותו‪ ,‬אלא זו קדושה הנמשכת‬
‫מהקב"ה על ידי קיום מצוותיו‪.‬‬
‫ה'גדר' האמיתי של "קדושה" הוא דרגה‬
‫שלמעלה מממציאות האדם והעולם‪ .‬קדושה‬
‫היא מלשון הפרשה והבדלה‪ .‬וכלשון "הרי‬
‫את מקודשת לי" שפירושו מובדלת ומופרשת‬
‫מכל העולם‪" ,‬דאסר לה אכולי עלמא‬
‫כהקדש"‪.13‬‬
‫קדושה זו היא הארה מהאור הסובב כל‬
‫עלמין שלגבה כל העולמות כולם כלא חשיבי‪.‬‬
‫כידוע‪ ,‬שבאור האלוקי יש שתי דרגות כלליות‪:‬‬
‫א( כפי שהקב"ה צמצם את עצמו כביכול‬
‫להוות ולהחיות עולמות‪ .‬בחינה זו נקראת‬
‫"ממלא כל עלמין"‪ ,‬ובדרגה זו יכולה להיות‬
‫לנבראים השגה כלשהי‪ .‬ב( האור האלוקי כפי‬
‫שהוא מצד עצמו‪ ,‬למעלה מהצמצום ולמעלה‬
‫משייכות לעולמות‪ .‬בבחינה זו אין לנבראים‬
‫שום השגה‪ ,‬והיא נקראת "סובב כל עלמין"‪,‬‬
‫כיוון שהיא בבחינת סובב ומקיף על מציאות‬
‫הנבראים‪.14‬‬
‫ובחינה זו נקראת "קדושה"‪ ,‬כיוון שהיא‬
‫מובדלת לגמרי ממציאות העולמות ואין‬
‫לנבראים שום השגה בה‪ .‬ועל זה אומרים‬
‫"אשר קידשנו במצותיו – שהעלנו )על ידי‬
‫מצוותיו( למעלת קודש העליון ב"ה‪ ,‬שהיא‬
‫קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו"‪.15‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שקדושת המצוות היא אור אלוקי‬
‫‪ (13‬קידושין ב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (14‬וראה בתניא פרק מח שאין הכוונה "סובב‬
‫ומקיף מלמעלה בבחינת מקום ח"ו ‪ . .‬אלא ‪ . .‬לענין‬
‫בחינת גילוי ההשפעה"‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫‪ (15‬תניא פרק מ"ו‪.‬‬
‫‪260‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫שלמעלה מהעולמות לגמרי‪ ,‬שהאדם מצד‬
‫עצמו אינו "כלי" אליה כלל‪ .‬ואף על פי כן‪ ,‬על‬
‫ידי שהאדם מתייגע בעבודת התפילה מלמטה‬
‫למעלה‪ ,‬הוא נעשה "כלי" כביכול גם לדרגה‬
‫נעלית זו! על ידי הכנה זו "מלמטה למעלה"‪,‬‬
‫קדושת המצווה שתומשך בו "מלמעלה‬
‫למטה" שייכת יותר למציאותו‪.16‬‬
‫וגם אחר התפלה אומרים "אליך ה'‬
‫נפשי אשא"‪ ,17‬דהיינו לאתדבקא‬
‫רוחא ברוחא כל היום וכו'‪ .‬וכל זה‬
‫על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף‬
‫ב"ה בהעמקת הדעה בשתים לפניה‬
‫ובפסוקי דזמרה כנודע‪.‬‬
‫בנוסף לכך שדביקות האדם על ידי‬
‫התפילה עושה אותו "כלי" לכך שהתורה‬
‫והמצוות שאחר התפילה יתגלו בנפשו‬
‫בפנימיות‪ ,‬הנה דביקות זו היא גם ההכנה‬
‫הטובה לכך שעבודתו במשך היום כולו תהיה‬
‫מתוך דביקות פנימית באלוקות‪.‬‬
‫כפי שאומרים לאחר תפילת שמונה עשרה‬
‫– בנפילת אפיים – "אליך ה' נפשי אשא"‪:‬‬
‫האדם מחליט בעצמו שבמשך כל היום הוא‬
‫יהיה במצב של "אליך הוי' נפשי אשא" ורוחו‬
‫תדבק באלוקות‪.‬‬
‫כל זאת נעשה על ידי ההכנה בפסוקי‬
‫‪ (16‬בדבר זה טמון חידוש גדול יותר מהמבואר‬
‫לעיל בנוגע ללימוד התורה‪ :‬התורה‪ ,‬על אף היותה‬
‫אור אלוקי שלמעלה ממציאות האדם‪ ,‬בכל זאת‬
‫היא בחינת חכמה והיא ניתנה לאדם באופן שיוכל‬
‫להשיגה בשכלו בפנימיות; מה שאין כן המצוות הן‬
‫בבחינת "מקיף"‪ ,‬ובכל זאת כותב אדמו"ר הזקן‪ ,‬שגם‬
‫ביחס לבחינה זו האדם התחתון צריך לעבוד עבודתו‬
‫בתפילה מלמטה למעלה‪ .‬ומשמעות הדברים היא‪,‬‬
‫שעל ידי כך נעשה הוא בבחינת "כלי" לקדושה‬
‫נעלית זו‪.‬‬
‫‪ (17‬תהילים פו‪ ,‬ד‪.‬‬
‫דזמרה וברכות קריאת שמע‪ ,‬שאז הדביקות‬
‫היא מצד גדר האדם‪" ,‬מלמטה למעלה"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עד כאן נתבאר סדר עבודת האדם‪,‬‬
‫מלמטה למעלה‪ ,‬בעבודת התשובה עילאה‪.‬‬
‫בחלק השני של פרק זה מבאר אדמו"ר הזקן‪,‬‬
‫שבעבודה זו מלמטה למעלה צריך להיות גם‬
‫כן הסדר של תשובה תתאה הקודמת לתשובה‬
‫עילאה‪ ,‬כדלקמן‪.‬‬
‫ומאחר שהתפלה היא בחינת תשובה‬
‫עילאה‪ ,‬צריך להקדים לפניה בחינת‬
‫תשובה תתאה‪.‬‬
‫נתבאר לעיל בפרק ח'‪ ,‬שעבודת התשובה‬
‫עילאה תיתכן רק ל"אחר שרוח עברה‬
‫ותטהרם"‪ .‬רק לאחר שהאדם נטהר מחטאיו‬
‫על ידי תשובה תתאה‪ ,‬הוא יכול לגשת‬
‫לעבודת התשובה עילאה – "לשוב עד הוי'‬
‫ב"ה ממש"‪ ,‬עד שתורגש בו בחינת נשמתו‬
‫כמו שהיא "בטרם שנפחה"‪.‬‬
‫ועל דרך זה בעבודת התשובה עילאה‬
‫מלמטה למעלה‪ ,‬עבודת התפילה‪ ,‬שגם‬
‫בה צריך להיות הסדר של תשובה תתאה‬
‫ולאחריה תשובה עילאה‪.‬‬
‫וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר מהו עניינה‬
‫של תשובה תתאה הקודמת לתשובה עילאה‬
‫שבתפילה‪:‬‬
‫וז"ש רז"ל במשנה‪" 18‬אין עומדין‬
‫להתפלל אלא מתוך כובד ראש"‪,‬‬
‫ופירש רש"י הכנעה‪ ,‬והיא בחינת‬
‫תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל‪,‬‬
‫‪ (18‬ברכות ל‪ ,‬ב‪.‬‬
‫פרק י'‬
‫וכדיליף התם בגמ'‪ 19‬מקרא דכתיב‬
‫"והיא מרת נפש"‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫מהכתוב שנאמר לגבי חנה בתפילתה‬
‫"והיא מרת נפש" לומדים חז"ל‪ ,‬שקודם‬
‫התפילה צריכה להיות מרירות וכובד ראש‪.‬‬
‫המרירות והרחמים הם ההכנה של תשובה‬
‫תתאה לעבודת התשובה עילאה בתפילה‪.‬‬
‫אכן בברייתא שם‪ 21‬תנו רבנן‬
‫"אין עומדים להתפלל אלא מתוך‬
‫שמחה"‪.‬‬
‫על אף שלפני התפילה נדרשת המרירות‬
‫וכובד ראש כהכנה לתפילה כנ"ל‪ ,‬מכל‬
‫מקום הם צריכים להיות לפני התפילה‪ ,‬אבל‬
‫התפילה עצמה‪ ,‬שעניינה התקרבות לקב"ה‬
‫על ידי ההתבוננות והרגשה בגדולתו – צריכה‬
‫להיות מתוך שמחה‪.‬‬
‫דבר זה תואם לתוכן הכללי של תשובה‬
‫תתאה ותשובה עילאה‪ :‬תשובה תתאה‪,‬‬
‫שעניינה הוא להסיר את רוח הסטרא אחרא‪,‬‬
‫נעשית על ידי מרירות ולב נשבר‪ .‬המרירות‬
‫מהרע שבחטא מוציאות ומנתקות את האדם‬
‫ממנו; מה שאין כן תשובה עילאה‪ ,‬הבאה‬
‫לאחר הסרת רוח הסטרא אחרא‪ ,‬ועניינה‬
‫הוא ההתקשרות והדביקות בקב"ה ביתר‬
‫שאת ויתר עז‪ ,‬היא מתוך שמחה רבה‪" – 22‬עוז‬
‫‪ (19‬שם‪.‬‬
‫‪ (20‬שמואל א א‪ ,‬י‪.‬‬
‫‪ (21‬לא‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (22‬יש לציין‪ ,‬שהרבי זי"ע במאמריו‪ ,‬שיחותיו‬
‫ובמכתביו מרבה לומר שבדורנו כבר בתחילת עבודת‬
‫התשובה יש להתחיל בתנועת הנפש של התשובה‬
‫עילאה שהיא שמחה מהקירוב לה'‪ .‬וכלשונו במאמר‬
‫ד"ה מרגלא בפומיה דרבא תשמ"ו‪" :‬בדורנו צריכים‬
‫התחזקות והתעודדות יתירה‪ ,‬ולכן עבודת התשובה‬
‫היא מתוך שמחה דווקא"‪ .‬וידועה דרכו בקודש‪ ,‬שכל‬
‫‪261‬‬
‫וחדוה במקומו"‪.23‬‬
‫‪‬‬
‫ועכשיו בדור יתום‪ 24‬הזה שאין הכל‬
‫יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה‪,‬‬
‫אזי עצה היעוצה להקדים בחינת‬
‫תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל‪.‬‬
‫כיוון שבדורותינו המעבר מהמרירות על‬
‫החטאים הנדרשת כהכנה לתפילה‪ ,‬לשמחה‬
‫רבה של התשובה עילאה שבשעת התפילה –‬
‫קשה לעשותו ברגע אחד‪ ,‬לכן "עצה היעוצה"‬
‫היא להבדיל בין הדברים‪ ,‬ולהקדים בכמה‬
‫שעות את המרירות של התשובה תתאה לזמן‬
‫תיקון חצות‪ ,25‬בכדי ששתי תנועות הנפש לא‬
‫יפריעו זו לזו‪.‬‬
‫ומי שאי אפשר לו בכל לילה‪ ,‬על כל‬
‫פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע‬
‫לפני יום השבת‪.‬‬
‫ענייני עבודת ה' יעשו מתוך אור‪ ,‬קירוב ושמחה‪.‬‬
‫ומעניין‪ ,‬שגם תיקוני התשובה שהציע הרבי בכמה‬
‫מאיגרותיו‪ ,‬הם בכיוון של מעלין בקודש – תוספת‬
‫במעשים טובים בין אדם למקום ובין אדם לחבירו‬
‫ולא כל כך בהתמקדות ברפש של העבר‪.‬‬
‫‪ (23‬דברי הימים א טז‪ ,‬כז‪.‬‬
‫‪" (24‬יתום" פירושו אדם שאין לו אב ואם‪.‬‬
‫ברוחניות היינו – שחסר לאדם בבחינת המוחין‪,‬‬
‫החכמה והבינה‪ ,‬שהם אב ואם )תניא חלק ראשון פרק‬
‫ג'(‪ .‬המוחין יכולים להכיל שתי תכונות מנוגדות‪,‬‬
‫אולם כאשר חסר במוחין – ישנה הסתירה בין‬
‫המידות השונות וההפכיות‪ ,‬ואזי יש צורך להזדקק‬
‫ל"עצה היעוצה"‪ .‬ראה תניא עם ליקוט פירושים עמ'‬
‫שצ‪.‬‬
‫‪ (25‬כמו שנתבאר לעיל בפרק ז'‪ ,‬שזהו הזמן‬
‫המסוגל להתעוררות הרחמים‪ .‬וראה שם‪ ,‬שעניין זה‬
‫שייך גם לקריאת שמע שעל המיטה‪.‬‬
‫‪262‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מי שאינו יכול לערוך תיקון חצות בכל‬
‫לילה – לכל הפחות לא יפחות מפעם אחת‬
‫בשבוע‪ ,‬בליל שישי‪ .‬שכיוון שתוכנה הפנימי‬
‫של השבת הוא תשובה עילאה כדלקמן‪ ,‬לכן‬
‫ישתדל האדם שלפני השבת יעשה תיקון‬
‫חצות שעניינו – תשובה תתאה‪.‬‬
‫כנודע ליודעים‪ ,‬שהשבת היא‬
‫בחינת תשובה עילאה‪ ,‬ושב"ת‬
‫אותיות תש"ב אנוש‪ .26‬כי בשבת היא‬
‫עליות העולמות למקורם כו' ובפרט‬
‫תפילות השבת וד"ל‪.27‬‬
‫הטעם לכך‪ 28‬שהתשובה של שבת‪ ,‬אותיות‬
‫תשב‪ ,‬היא תשובה עילאה‪ ,‬הוא מפני שבשבת‬
‫עולה חיות העולמות למקורה‪ .‬וזהו תוכנה‬
‫של עבודת התשובה עילאה‪ ,‬שהאדם ירגיש‬
‫את דרגת נשמתו כפי שהיא במקורה למעלה‬
‫מהנפיחה והירידה של ההתלבשות בגוף‪ .‬לכן‬
‫שבת היא עת רצון וזמן המסוגל לעבודת‬
‫התשובה עילאה – להרגיש את הקשר החזק‬
‫ועצמי של הנשמה עם הקב"ה‪.‬‬
‫‪ (26‬ראה תורת נתן בסופו‪.‬‬
‫‪ = (27‬ודי למבין‪.‬‬
‫‪ (28‬ראה לקוטי תורה שבת שובה סו‪ ,‬ג‪" :‬שבת‬
‫הוא על דרך משל כאדם השובת ונח ממלאכתו‬
‫אשר עשה‪ ,‬שבשעת מעשה היה שכלו ומחשבתו‬
‫מלובשים במעשה ההיא ואחר כך כששובת חזרו‬
‫שכלו ומחשבתו למקורן ‪ . .‬וכך על דרך זה בשבת‬
‫עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בעשרה‬
‫מאמרות שנברא העולם לבחינת המחשבה‪.‬‬
‫‪ . .‬ולכן שבת אותיות תשב‪ ,‬שענין שבת וענין‬
‫תשובה הכל אחד‪ ,‬דהיינו חזרת הדברים למקורן‬
‫ושרשן‪ .‬כי הנה תשובה אינה מעבירות שבידו‬
‫דוקא‪ ,‬אלא תשובה היא להשיב נפשו שירדה מטה‬
‫מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה‬
‫לדבקה בו ית'"‪.‬‬
‫)ובזה יובן מ"ש‪" 29‬שובה אלי כי‬
‫גאלתיך"‪ ,‬פירוש‪ ,‬כי מאחר ש"מחיתי‬
‫כעב פשעיך" היא העברת הסטרא‬
‫אחרא‪ ,‬וגאלתיך מן החיצונים‪,‬‬
‫בהתעוררות רחמים עליונים‬
‫באתערותא דלתתא בתשובה‬
‫תתאה כנ"ל‪ ,‬אזי שובה אלי בתשובה‬
‫עילאה(‪.‬‬
‫מלשון הפסוק מובן שה"שובה אלי" ייתכן‬
‫רק משום "כי גאלתיך"‪ .‬ולכאורה‪ ,‬מאחר‬
‫ש"גאלתיך"‪ ,‬הקב"ה גאל את האדם‪ ,‬מהי‬
‫הבקשה של הקב"ה "שובו אלי"? אלא שעניין‬
‫זה בא בהמשך לחלק הקודם של הפסוק‬
‫"מחיתי כעב פשעיך" על ידי התשובה תתאה‪,‬‬
‫שדבר זה גרם לכך ש"גאלתיך" – הנשמה יצאה‬
‫מהגלות בידי החיצונים‪ ,‬ואז ייתכן העניין של‬
‫"שובה אלי" – תשובה עילאה‪ .‬שיבה לקב"ה‬
‫כפי שהייתה הנשמה "בטרם שנפחה"‪.‬‬
‫‪‬‬
‫הרבי זי"ע מבאר‪ ,30‬שבפרק זה מדגיש‬
‫אדמו"ר הזקן שני קצוות‪:‬‬
‫מחד גיסא‪ ,‬כל אדם שייך לעבודת התשובה‬
‫עילאה בתפילה‪ .‬גם אדם שעצם נשמתו אינה‬
‫מאירה בו ומצד דרגתו שייך בעיקר לתשובה‬
‫תתאה‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬גם הוא שייך לעבודת‬
‫התפילה שתוכנה הוא תשובה עילאה; מאידך‬
‫גיסא‪ ,‬גם אדם שעשה את כל סדר התשובה‬
‫שנתבאר בפרקים הקודמים‪ ,‬ואכן הגיע‬
‫לדרגת תשובה עילאה ותפילתו היא בדרגת‬
‫תשובה עילאה ממש – גם אצלו צריכה להיות‬
‫‪ (29‬ישעיה מד‪ ,‬כב‪.‬‬
‫‪ (30‬ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא‬
‫עמ' ‪.1262‬‬
‫פרק י'‬
‫העבודה של תשובה תתאה‪ ,‬ה"כובד ראש"‪,‬‬
‫שלפני התפילה‪.‬‬
‫ובמילים פשוטות‪ :‬פרק זה מלמד‪ ,‬ששתי‬
‫תנועות הנפש של התשובה תתאה והתשובה‬
‫עילאה‪ ,‬ההכנעה והשמחה‪ ,‬ההכנה לתפילה‬
‫והתפילה עצמה‪ ,‬צריכות להיות אצל כל אדם‬
‫מישראל‪ ,‬בכל דרגה שבה הוא נמצא‪.‬‬
‫גם היהודי שעסוק בתיקון חטאיו צריך‬
‫לדעת מעניינה של התשובה עילאה ומהקירוב‬
‫‪263‬‬
‫העצום שלו לקב"ה; וגם בעל המדרגה שהגיע‬
‫לתשובה עילאה‪ ,‬צריך לעורר את רגש‬
‫ההכנעה‪ ,‬כדי שיוכל להמשיך ולעלות מחיל‬
‫אל חיל בעבודת ה' ולהגיע "לתשובה עילאה‬
‫יותר מעומקא דלבא יותר"‪.31‬‬
‫‪ (31‬ראה תניא פרק כ"ט‪ .‬וראה לקמן בהוספה‬
‫לפרק י"א סעיף ג' בעניין זה‪.‬‬
‫‪265‬‬
‫פרק י"א‬
‫בפרק הקודם נתבאר שהתפלה היא תשובה עילאה‪ ,‬וכיוון שלפני תשובה עילאה צריכה‬
‫להיות תשובה תתאה – הכנעה ולב נשבר – לכן אמרו חז"ל "אין עומדין להתפלל אלא‬
‫מתוך כובד ראש" שהוא עניין ההכנעה‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬דברי חז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה" מכוונים כלפי התפילה עצמה‪,‬‬
‫שלהיותה בחינת תשובה עילאה‪ ,‬היא צריכה להיות מתוך שמחה הנובעת מהדביקות‬
‫בקב"ה‪.‬‬
‫אלא שבדורותינו‪ ,‬שקשה ברגע אחד להפוך את הרגשת המרירות שבלב של התשובה‬
‫תתאה אל השמחה של התשובה עילאה – "עצה היעוצה" היא לחלק את שני העניינים‬
‫לשני זמנים שונים‪ :‬ההכנעה תהיה בשעת תיקון חצות‪ ,‬ואילו ההכנה הסמוכה לתפילה‬
‫והתפילה יהיו מתוך שמחה בלבד‪.‬‬
‫בפרק זה יבאר‪ ,‬שישנה דרגה נעלית יותר בעבודת התשובה‪ ,‬שבה שני העניינים משתלבים‬
‫יחד בשעה אחת‪.‬‬
‫ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא‬
‫בחינת תשובה תתאה כנ"ל וגם‬
‫השמחה בה' שתיהן ביחד‪ ,‬כבר‬
‫מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף‬
‫‪1‬‬
‫פרק ל"ד‪ ,‬כמ"ש בזוהר הקדוש‬
‫"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא‬
‫וכו'"‪.‬‬
‫בחלק הראשון של התניא‪ ,‬בפרק ל"ד‪,‬‬
‫נתבאר‪ ,‬שהשמחה של הנשמה מצד דביקותה‬
‫בה'‪ ,‬אינה מונעת את היות האדם "נבזה‬
‫‪ (1‬חלק ב' רנה‪ ,‬א‪.‬‬
‫בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת‬
‫השמחה ממש"‪.‬‬
‫והטעם‪" :‬כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא‬
‫מצד הגוף ונפש הבהמית; והיותו בשמחה‬
‫הוא מצד נפש האלוקית"‪ .2‬כלומר‪ ,‬כיוון‬
‫שהשמחה והבכייה הן משתי סיבות שונות‪,‬‬
‫לכן הן יכולות להיות בשעה אחת ממש‪ .‬דבר‬
‫זה מוכח מדברי הזוהר‪ ,‬שכאשר השמחה‬
‫והמרירות הן משתי סיבות‪" ,‬בכיה תקיעא‬
‫בליבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי‬
‫‪ (2‬פרק לד שם‪.‬‬
‫‪266‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מסטרא דא"‪ – 3‬הן יכולות להיות מורגשות‬
‫באדם בבת אחת‪.‬‬
‫ועל דרך זה בענייננו‪ :‬המרירות וההכנעה‬
‫הן מחמת הריחוק שנעשה על ידי חטאי‬
‫העבר; ואילו השמחה והחדווה הן מעניין אחר‬
‫– מההתקרבות לה' הנעשית על ידי התשובה‬
‫עילאה‪ .‬וכיוון ששתי ההרגשות הן משתי‬
‫סיבות שונות – הן יכולות להיות מורגשות‬
‫באדם באותה שעה‪.4‬‬
‫‪ (3‬כמו במעשה המדובר שם בזוהר‪ ,‬שרבי אלעזר‬
‫שמע מאביו‪ ,‬רבי שמעון‪ ,‬את סודות התורה בעניין‬
‫חורבן בית המקדש‪ .‬בשעת מעשה הייתה לו בכייה‬
‫ושברון לב מגודל החורבן‪ ,‬ובאותה שעה ממש הייתה‬
‫אצלו חדווה ושמחת הנפש מסודות התורה הנעלים‬
‫ששמע מאביו‪.‬‬
‫‪ (4‬אף על פי שלעיל בפרק י' כתב אדמו"ר הזקן‬
‫בפשיטות ש"עכשיו בדור יתום הזה שאין הכל‬
‫יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה‪ ,‬אזי עצה היעוצה‬
‫להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות"‪ ,‬אם כן‬
‫מדוע כותב בפרק זה בפשטות ששתי תנועות הנפש‬
‫– ההכנעה והשמחה – יכולות להיות שתיהן יחד?‬
‫מבאר על כך הרבי זי"ע‪ ,‬ששני הפרקים עוסקים‬
‫בדרגות שונות של עבודת התשובה‪ .‬נקודת הדברים‬
‫היא‪ ,‬שבפרק י' מדובר בתשובה נמוכה יותר‪ ,‬שהאדם‬
‫עדיין לא נפטר מהרע לחלוטין ונשאר בו רושם‬
‫מהעבירות‪ .‬אצל אדם כזה אי אפשר שהשמחה תהיה‬
‫יחד עם המרירות‪ .‬שכיוון שהנפש הבהמית גברה בו‪,‬‬
‫היא מורגשת ומעורבת בענייניה של הנפש האלוקית‬
‫גם לאחר התשובה‪ .‬לכן‪ ,‬ברגע שתהיה אצלו שמחה‬
‫כלשהי‪ ,‬גם שמחה הקשורה לנפש האלוקית‪ ,‬היא‬
‫תפריע להרגשת ההכנעה והמרירות‪ ,‬כיוון שירגיש‬
‫בתוכו כמין הגבהה הנובעת מהשמחה‪.‬‬
‫מה שאין כן בפרק י"א מדובר בתשובה נעלית‬
‫יותר‪ ,‬שעל ידה הרושם מהעבירות נמחק לגמרי –‬
‫אצל אדם זה שתי הנפשות מובדלות זו מזו‪ .‬אצלו‬
‫תיתכן הבחנה ברורה בין ההכנעה הנובעת מהתשובה‬
‫על החטא ובין השמחה הנובעת מהתשובה עילאה‬
‫והקירוב לה'‪ ,‬ולכן שתי תנועות הנפש הללו יכולות‬
‫כעת מוסיף אדמו"ר הזקן טעם נוסף‬
‫לשמחת הנפש‪ ,‬המקל עוד יותר את העבודה‬
‫מתוך שמחה גם בשעת ההכנעה של התשובה‬
‫תתאה‪:‬‬
‫ובצירוף עוד האמונה והבטחון‬
‫להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ‬
‫חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח‬
‫תיכף ומיד‪ 5‬שמבקש מחילה וסליחה‬
‫מאתו ית' )"כרוב רחמך מחה פשעי"‪,‬‬
‫"כבסני טהרני"‪" ,‬וכל עוונותי מחה‬
‫וגו'"‪ (6‬בלי שום ספק וספק ספיקא‬
‫בעולם‪.7‬‬
‫להיות בשעה אחת‪ .‬ראה באריכות בהוספה לפרק זה‪.‬‬
‫‪ (5‬כפל הלשון "תיכף ומיד" מדויק‪ .‬אף שמשמעות‬
‫המילים זהה‪ ,‬בכל זאת יש הבדל ביניהם‪ .‬המילה‬
‫"מיד" מראה על קירוב בזמן בלבד‪ ,‬ואף ייתכן שהדבר‬
‫מתאחר מעט )ראה תענית יח‪ ,‬ב‪" :‬מתריעין עליהן‬
‫מיד"‪ ,‬ושם יט‪ ,‬ב‪" :‬איזהו מיד שלהן"(; מה שאין כן‬
‫הלשון "תיכף" מורה על קירוב זמן ממש )ראה תוס'‬
‫ד"ה כל סוטה לט‪ ,‬א‪ .‬זבחים לג‪ ,‬א שהליכת כ"ב אמה‬
‫אינו נחשב כבר ל"תיכף"(‪ .‬יתירה מזו‪" :‬תיכף" מורה‬
‫גם על קירוב במקום )ראה כלאים ט‪ ,‬י‪" :‬תוכף תכיפה‬
‫אחת"(‪ .‬לכן מוסיף אדמו"ר הזקן כאן את המילה‬
‫"תיכף"‪ ,‬לרמז שבקשת המחילה פועלת שהקב"ה‬
‫ימחל לא רק מיד בזמן אלא גם במובן של "תיכף"‬
‫בסמיכות מקום – שהמחילה תהיה באופן של חיבור‬
‫והתאחדות עם הקב"ה‪ .‬ראה ביאורי הרבי לשיעורים‬
‫בספר התניא עמ' ‪.1274‬‬
‫‪ (6‬תהילים נא‪ ,‬ג‪-‬ד‪ .‬יא‪.‬‬
‫‪ (7‬ובמהדורא קמא כתב רבנו הזקן וז"ל‪" :‬לא יעלה‬
‫על לבו שום ספק וספק ספיקא לומר שלא נמחל לו‬
‫ח"ו‪ ,‬מחמת שדואג שמא לא היה המרירות כראוי‪,‬‬
‫כי אף שאין מרגיש בלבו ובנפשו המרירות‪ ,‬אף על‬
‫פי כן החרטה היא מסותרת בלב ‪ . .‬ואם כן הבקשת‬
‫מחילה הוא באמת‪ ,‬אף שאינו מרגיש בלב‪ .‬ועל זה‬
‫נאמר ובוחן תעלומת לב‪ ,‬פירוש מה שנעלם בלב‬
‫ואינו בהתגלות לבו‪ .‬וכל העולה ברוחו איזה ספק בזה‬
‫פרק י"א‬
‫חלק מעניינה של התשובה תתאה הוא‬
‫הבקשה מה' שיסלח לו‪ .8‬כלשון המזמור‬
‫שאומרים בתיקון חצות וקריאת שמע שעל‬
‫המיטה‪ ,‬שהם זמני התשובה שבכל יום‪" ,‬כרוב‬
‫רחמיך מחה פשעי"‪" ,‬כבסני טהרני"‪" ,‬וכל‬
‫עוונותי מחה"‪.‬‬
‫וכאשר האדם יהיה בטוח בכך שבקשתו‬
‫התמלאה וה' סלח לו‪ ,‬יהיה לו קל יותר להיות‬
‫בשמחה בשעת ההכנעה והתשובה עצמה‪.‬‬
‫על ידי ביטחון זה‪ ,‬לא רק שההכנעה מחמת‬
‫החטאים לא תפריע לשמחת התשובה עילאה‪,‬‬
‫אלא היא אף תסייע ותוסיף לשמחה‪ ,‬להיותו‬
‫יודע שהקב"ה סלח לו על עוונותיו‪.‬‬
‫וממשיך אדמו"ר הזקן ומביא ראיה לכך‬
‫שודאי הדבר שהקב"ה מוחל וסולח מיד‪:‬‬
‫וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח‬
‫תיכף‪ 9‬שמבקשים "סלח לנו כו'‪ ,‬ברוך‬
‫אתה ה' חנון המרבה לסלוח"‪ ,‬והרי‬
‫ספק ברכות להקל‪ 10‬משום חשש‬
‫ברכה לבטלה‪ ,11‬אלא שאין כאן שום‬
‫ספק כלל מאחר שבקשנו "סלח לנו"‬
‫"מחל לנו"‪.12‬‬
‫– הרי זה מקטני אמונה ח"ו‪ ,‬ומחשבת הסטרא אחרא‬
‫ומתחבולות היצר הוא"‪.‬‬
‫‪ (8‬ראה גם בפרק א' שבקשת מחילה היא חלק‬
‫ממצוות התשובה‪ .‬וראה לעיל ריש פרק ח'‪.‬‬
‫‪ (9‬כאן לא כתב רבנו הזקן "מיד" אלא רק "תיכף"‪.‬‬
‫והטעם‪ :‬כאן אינו נוגע עניין ה"מיד"‪ ,‬הקירוב בזמן‪,‬‬
‫שכן אין זה משנה האם הברכה נאמרת מיד לאחר‬
‫הבקשה או לא; מה שחשוב כאן הוא‪ ,‬שהברכה‬
‫נאמרת בקשר ובשייכות לבקשה‪ .‬וזו משמעות‬
‫המילה "תיכף" כנ"ל בהערה‪ .‬ביאורי הרבי שם‪.‬‬
‫‪ (10‬ברכות לג‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (11‬ראה שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סימן קסז‪ ,‬ס"ב‪.‬‬
‫‪ (12‬הטעם לכך שרבנו הזקן מביא ראיה שבקשת‬
‫‪267‬‬
‫מיד לאחר בקשת הסליחה בתפילה אנו‬
‫מסיימים את הברכה "ברוך אתה ה'‪ ,‬חנון‬
‫המרבה לסלוח"‪ .‬כלומר‪ ,‬אנו מברכים את ה'‪,‬‬
‫בשם ומלכות‪ ,‬על כך שהוא סלח ומחל לנו‪.‬‬
‫אילו היה ספק האם הקב"ה סולח ח"ו –‬
‫היה אסור לנו לברך‪ ,‬בשם ומלכות‪ ,‬על כך‪.‬‬
‫שהרי טעם הדין ש"ספק ברכות להקל" אינו‬
‫רק מפני שספיקא דרבנן לקולא‪ ,‬שאז אפשר‬
‫להחמיר ולברך גם כשיש ספק‪ ,‬אלא "משום‬
‫חשש ברכה לבטלה"‪ .‬לפי טעם זה‪ ,‬במצב של‬
‫ספק לא רק שאין חובה לברך‪ ,‬אלא אסור‬
‫לברך‪ .‬אם כן‪ ,‬מכך שנוסח התפילה נקבע‬
‫בלשון כזו שמברכים על הסליחה‪ ,‬מוכח שאין‬
‫שום ספק בזה שהקב"ה סלח לאחר בקשתנו‬
‫"סלח לנו"‪.‬‬
‫אלא שכעת מתעוררת שאלה‪ :‬סיבת הגלות‬
‫היא "מפני חטאינו"‪ .‬אם הקב"ה מוחל וסולח‬
‫בוודאות גמורה בכל יום – צריכה הגלות‬
‫להתבטל‪ .‬שהרי בהתבטל הסיבה – החטאים‪,‬‬
‫גם המסובב – הגלות‪ ,‬צריך להתבטל? על כך‬
‫ממשיך רבנו הזקן וכותב‪:‬‬
‫ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו‬
‫נגאלין מיד‪ ,13‬כמו שאנו מברכין‬
‫המחילה מועילה דווקא מתפילת שמונה עשרה‬
‫– אף שישנם כמה פסוקים בתורה בהם רואים‬
‫שתשובה מועילה‪ ,‬וכפי שהביא הרמב"ם )בהלכות‬
‫תשובה פ"ז( – הוא מפני שאת כל הפסוקים ניתן‬
‫לפרש שהסליחה אינה רק מצד התשובה בלבד‪ ,‬כי‬
‫אם מצד עניינים נוספים שבאו יחד עם התשובה‪ :‬או‬
‫מפני שהייתה אז שעת רצון‪ ,‬או מפני שמשה רבנו‬
‫התפלל‪ ,‬או מפני שהיה זה חטא הרבים וזכות הרבים‬
‫מסייעת וכיו"ב‪ ,‬מה שאין כן הראיה מנוסח הברכה‬
‫היא הוכחה לכך שעצם התשובה ובקשת המחילה‬
‫'ממשיכות' את הסליחה והחזרת הרצון‪.‬‬
‫‪ (13‬כאן משתמש רבנו הזקן רק במילה "מיד"‬
‫כיוון שאינו נוגע כאן הקירבה והשייכות בין הסליחה‬
‫‪268‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫"ברוך אתה ה' גואל ישראל"‪.‬‬
‫אכן הסליחה מצד עצמה הייתה מביאה את‬
‫התוצאה‪ ,‬את הגאולה‪ ,‬אולם דבר זה מתעכב‬
‫כיוון ש"חוזרים וחוטאים"‪.‬‬
‫דבר זה עצמו מוכח גם הוא מנוסח הברכה‬
‫שנאמר בשם ומלכות "ברוך אתה ה' גואל‬
‫ישראל"‪ :‬גם כאן‪ ,‬אילו היה איזשהו ספק וספק‬
‫ספיקא בקיום הדברים – לא היינו מזכירים‬
‫שם ה' מספק; אלא ודאי הדבר שבעקבות‬
‫הסליחה ובקשת הגאולה באה התוצאה של‬
‫הגאולה‪ ,14‬שלכן מברכים "גואל ישראל" בשם‬
‫ומלכות‪ .‬אבל מפני שאנו "חוזרים וחוטאים"‬
‫התממשות הגאולה בפועל ממש בעולם הזה‬
‫מתעכבת‪.15‬‬
‫ומביא אדמו"ר הזקן הכרח נוסף לכך‬
‫שבעקבות בקשת הסליחה של האדם‪ ,‬הקב"ה‬
‫סולח ומוחל בוודאות‪:‬‬
‫לגאולה אלא רק שתוצאת בקשת הסליחה מגיעה‬
‫בקירוב זמן לבקשה‪ .‬והראיה‪" :‬מיד" אחר בקשת‬
‫הסליחה אנו מבקשים על הגאולה‪ .‬ביאורי הרבי שם‪.‬‬
‫‪ (14‬ראה סידור עם דא"ח כב‪ ,‬ג‪" :‬בכל שעה‬
‫שמתפללין כנסת ישראל יש בחינת גאולה ברוחניות‬
‫כללות נשמות ישראל שהוא ענין הארת משיח ממש‪.‬‬
‫אלא שהיא ברוחניות ולא בגשמיות‪ ,‬ואם היו כל‬
‫ישראל מתפללין בכוונה ולא היה אור האהבה חולפת‬
‫ועוברת אחר התפילה היה בא משיח גם בגשמיות"‪.‬‬
‫וראה ביאורי הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'‬
‫‪.1277‬‬
‫‪ (15‬במילים אחרות‪ :‬ההבדל בין ברכת "חנון‬
‫המרבה לסלוח" לשאר הברכות הוא בכך‪ ,‬שהסליחה‬
‫היא דבר התלוי אך ורק בקב"ה‪ .‬הסליחה היא החזרת‬
‫רצונו למקום שמשם נסתלק והיא תלויה רק בו‪ .‬דבר‬
‫זה נעשה בוודאות ובשלמות בעקבות בקשת האדם;‬
‫מה שאין כן בקשת הגאולה )וכמו"כ שאר הבקשות‬
‫שבתפילה( תלויה גם במעשים שלאחר הבקשה‪,‬‬
‫המשפיעים על התממשות הדבר וקיומו בפועל‬
‫בעולם הזה‪.‬‬
‫והרי אפילו במדת בשר ודם כן‪,‬‬
‫שצריך האדם למחול תיכף ומיד‬
‫שמבקשים ממנו מחילה ולא יהא‬
‫אכזרי מלמחול‪ ,‬ואפילו בקוטע יד‬
‫חבירו‪ ,‬כדאיתא בגמ' בסוף פרק ח'‬
‫דבבא קמא‪.17‬‬
‫‪16‬‬
‫אם אדם בשר ודם נדרש למחול לחבירו‪,‬‬
‫אפילו כאשר הלה הזיק לגופו באופן שלא‬
‫ניתן לתקן‪ ,‬קל וחומר שהקב"ה מוחל וסולח‬
‫מיד כאשר מבקשים זאת ממנו‪.‬‬
‫ואם ביקש ממנו ג' פעמים ולא מחל‬
‫לו שוב אין צריך לבקש ממנו‪.‬‬
‫החיוב למחול הוא כל כך ברור ומוחלט‪,‬‬
‫עד שגם בעבירה החמורה ביותר שעשה נגד‬
‫חבירו – הוא אינו חייב לבקש ממנו מחילה‬
‫יותר משלוש פעמים‪ .‬לאחר שמצד האדם‬
‫המבקש הבקשה הייתה כדבעי – בקשת‬
‫מחילה שלוש פעמים‪ ,18‬אין צורך להוסיף‬
‫ולבקש‪ ,‬כי פשוט וברור שהניזק צריך כבר‬
‫למחול‪.‬‬
‫והגבעונים‪ 19‬שביקש דוד המלך ע"ה‬
‫מהם מחילה בעד שאול שהמית את‬
‫‪ (16‬כאן כתב שוב "תיכף ומיד" שכן על האדם‬
‫לנהוג בדיוק כמו שהקב"ה מתנהג‪ .‬כשם שהקב"ה‬
‫מוחל באופן של "תיכף ומיד" – מיד בזמן‪ ,‬ומתוך‬
‫קירוב והתאחדות‪ ,‬כך צריכה להיות גם מחילת‬
‫האדם "מיד" – בלי שום דחיות‪ ,‬ובלב שלם‪" ,‬תיכף"‪.‬‬
‫ביאורי הרבי שם‪.‬‬
‫‪ (17‬צב‪ ,‬א‪ .‬וראה רמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"ה‬
‫ה"י‪" :‬אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול‪ .‬אין זו‬
‫מדרך ישראל"‪.‬‬
‫‪ (18‬וג' פעמים הוי חזקה‪ .‬ביאורי הרבי שם עמ'‬
‫‪.1278‬‬
‫‪ (19‬שמואל א פרק כא‪.‬‬
‫פרק י"א‬
‫הגבעונים ולא רצו למחול‪ ,‬גזר דוד‬
‫עליהם שלא יבאו בקהל ה' שהם‬
‫רחמנים וכו' כדאיתא בפרק ח'‬
‫דיבמות‪.20‬‬
‫החיוב למחול לחבירו חמור כל כך שאפילו‬
‫במקרה כמו הגבעונים‪ ,‬ששאול הרג כמה‬
‫מהגבעונים – העון החמור ביותר‪ ,‬ובנוסף לכך‬
‫– שאול עצמו לא ביקש מהם מחילה‪ ,‬רק דוד‬
‫המלך ביקש זאת מהם – בכל זאת נדרש מהם‬
‫שימחלו ויסלחו‪ .21‬וכאשר לא עשו זאת והוכר‬
‫שחסר להם במידת הרחמים – הוציאו אותם‬
‫מכלל ישראל שהם רחמנים בטבעם‪.‬‬
‫ובמדת הקדב"ה על אחת כמה וכמה‬
‫לאין קץ‪.‬‬
‫אם כך במידת בשר ודם‪ ,‬שנדרש ממנו‬
‫למחול למרות שחבירו חטא כנגדו ואף עשה‬
‫לו עוול כזה שאין לו תקנה – כל שכן שאצל‬
‫הקב"ה ודאי ובודאי שהוא מוחל וסולח מיד‬
‫כאשר מבקשים זאת ממנו‪.‬‬
‫על הנחת‪-‬יסוד זו‪ ,‬שלאחר בקשת המחילה‬
‫נדרש האדם למחול‪ ,‬ניתן לכאורה להקשות‬
‫מדוע אם כן בתפילה אנו משבחים את הקב"ה‬
‫בכך שהוא סולח? לכאורה זהו דבר שקיים גם‬
‫במידת בשר ודם? על כך ממשיך רבנו הזקן‬
‫וכותב‪:‬‬
‫ומה שמשבחים ומברכים את ה'‬
‫‪ (20‬עח‪ ,‬ב ואילך‪.‬‬
‫‪ (21‬הטעם שנדרש מהם לסלוח אף שהחוטא‬
‫עצמו‪ ,‬שאול‪ ,‬לא ביקש מחילה – הוא מפני‬
‫שהמבקש מחילה היה דוד המלך‪ ,‬והמלך הוא כלל‬
‫העם – "הנשיא הוא הכל" )רש"י חוקת כא‪ ,‬כא(‪.‬‬
‫זו הסיבה שבבקשת המחילה מדגיש רבנו וכותב‬
‫"ביקש דוד המלך" )מה שאין כן אחר כך כותב רק‬
‫"גזר דוד"(‪ .‬ראה ביאורי הרבי שם עמ' ‪ 1278‬ואילך‪.‬‬
‫‪269‬‬
‫חנון המרבה לסלוח‪ ,‬המרבה דייקא‪,‬‬
‫וכמ"ש בעזרא‪.22‬‬
‫השבח שמשבחים בתפילה את הקב"ה‬
‫שהוא "חנון המרבה לסלוח" אינו על עצם‬
‫הסליחה‪ ,‬אלא בעיקר על כך שהוא מרבה‬
‫לסלוח‪ .‬וכפי שיבאר רבנו לקמן שהקב"ה שב‬
‫וסולח על אותו החטא שוב ושוב‪.‬‬
‫על כך הוא מציין לספר עזרא‪ ,‬שם מסופר‪,‬‬
‫שהקב"ה סלח ומחל לבני ישראל על החטא‬
‫החמור שעברו בלקיחת נשים נכריות‪ .‬ובזה‬
‫ניכרת מידת הסליחה של הקב"ה הרבה יותר‬
‫מבכל שאר המקומות האחרים בהם מסופר‬
‫שהקב"ה סלח לישראל על חטאים‪:‬‬
‫יש מקומות בהם החטא היה חטא קל‪.‬‬
‫במקומות אחרים היה החטא רק פעם אחת‬
‫בלבד‪ .‬בהזדמנות אחרת היה זה חטא הרבים‬
‫וזכות הרבים סייעה לסליחה‪ .‬כמו כן ישנם‬
‫מקרים בהם משה רבנו עמד והתפלל עבור‬
‫עם ישראל ולכן הקב"ה סלח להם‪ .‬והיו מקרים‬
‫שהקטורת כיפרה על בני ישראל וכיו"ב‪.‬‬
‫המקרה המסופר בספר עזרא שונה מכל‬
‫אלו‪ :‬מדובר היה בחטא חמור ביותר‪ ,‬כמו‬
‫שכתב הרמב"ם‪ 23‬שבעוון זה "יש בו הפסד‬
‫שאין בכל העריות כמותו" בכך שהבן אינו‬
‫נחשב לבנו ובזה הוא מעביר את החיות של‬
‫זרע ישראל לנכרים‪ .‬כמו כן חטא זה נמשך‬
‫כמה דורות כמסופר שם‪ ,‬אם כן הוא חזר על‬
‫עצמו פעמים רבות‪ .‬בתקופת עזרא גם לא‬
‫נמצא מי שהתפלל עבור אותם החוטאים;‬
‫ואף לא נעשתה פעולה מיוחדת‪ ,‬בדוגמת‬
‫הקטורת‪ ,‬לכפר עליהם‪.‬‬
‫‪ (22‬כוונת הציון לעזרא היא למסופר שם בפרק י'‪,‬‬
‫שם רואים כיצד אכן הקב"ה מרבה לסלוח‪ ,‬כדלקמן‬
‫בפנים‪ .‬ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1284‬‬
‫‪ (23‬הלכות איסורי ביאה פרק יב ה"ז‪.‬‬
‫‪270‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫למרות כל זאת‪ ,‬היה הדבר בטוח שהקב"ה‬
‫יסלח על החטא‪ .‬כמסופר בעזרא שם שכאשר‬
‫באו השרים ואמרו לעזרא‪" 24‬ועתה יש מקוה‬
‫)תקווה( לישראל"‪ ,‬אמר להם עזרא‪" 25‬תנו‬
‫תודה לה'"‪ ,‬תתוודו ותעשו תשובה‪ ,‬ובזה‬
‫בלבד נסלח להם‪ .‬מכך מוכח שהקב"ה מרבה‬
‫לסלוח‪.‬‬
‫ורב לסלוח‪ ,26‬דהיינו שבמדת בשר‬
‫ודם אם יחטא איש לאיש וביקש‬
‫ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר‬
‫לסורו‪ ,‬קשה מאוד שימחול לו שנית‪,‬‬
‫ומכל שכן בשלישית ורביעית‪.‬‬
‫אמנם המחילה בפעם הראשונה היא דבר‬
‫שבטבע היהודי שהוא רחמן בטבעו‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫אולם בפעם השנייה שאותו אדם יחטא כנגדו‬
‫– אין זה טבעי ומובן מאליו שהאדם ימחל‪,‬‬
‫אדרבה‪ ,‬זהו היפך הטבע ו"קשה מאוד"‪ .‬ומכל‬
‫שכן אם הדבר נעשה פעמים נוספות‪.‬‬
‫אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין‬
‫פעם אחת לאלף פעמים‪ ,‬כי המחילה‬
‫היא ממדת הרחמים‪ ,‬ומדותיו‬
‫הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית‬
‫אלא בבחינת אין סוף‪ ,‬כמ"ש‪" 27‬כי‬
‫‪ (24‬י‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (25‬שם יא‪ .‬ובפירוש רש"י‪" :‬תודה‪ ,‬וידוי"‪.‬‬
‫‪" (26‬רב לסלוח" מורה לא רק על ריבוי בכמות‬
‫כמו "רוב דגן ותירוש" )בראשית כז‪ ,‬כח(‪ ,‬אלא גם‬
‫לריבוי באיכות כמו "רב יעבד צעיר" )בראשית כה‪,‬‬
‫כג(‪ .‬כלומר‪ ,‬לא רק שהקב"ה מוחל על אותו עוון‬
‫פעמים רבות כדלקמן בפנים‪ ,‬אלא גם כאשר נעשה‬
‫ריבוי בחומרת העבירה‪ ,‬כמו שביאר רבנו לעיל בפרק‬
‫ז' שעל ידי חטאים רבים נעשה "ענן" גדול‪ ,‬ועל דרך‬
‫זה בעבירות חמורות‪ ,‬בכל זאת הקב"ה "רב לסלוח"‬
‫גם על זה‪ .‬ביאורי הרבי שם‪.‬‬
‫‪ (27‬איכה ג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫לא כלו רחמיו"‪ ,‬ולגבי בחינת אין סוף‬
‫אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול‬
‫דכולא קמיה כלא ממש חשיב‪,‬‬
‫ומשוה קטן לגדול וכו'‪.‬‬
‫השבח של הקב"ה הוא בכך שהוא "רב‬
‫לסלוח" – המחילה שלו נובעת ממידת‬
‫הרחמים הבלתי מוגבלת כלל‪ .‬לכן הוא חוזר‬
‫ומוחל פעמים רבות ככל שיחטא האדם ח"ו‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ :‬לא רק שהקב"ה שב ומוחל‬
‫בפועל ממש ריבוי פעמים‪ ,‬אלא שבכל פעם‬
‫המחילה היא באופן בלתי מוגבל‪ .‬כלומר‪:‬‬
‫גם אם יצויר שיהיה אדם שתהיה לו מידת‬
‫הרחמים חזקה ביותר עד שיוכל להאריך אפו‬
‫ולמחול לחבירו כל משך ימי חייו – גם אז‪,‬‬
‫מחילה כזו אינה דומה למחילתו של הקב"ה‬
‫הבאה ממידת הרחמים הבלתי מוגבלת כלל‪.‬‬
‫והביאור‪:28‬‬
‫ההבדל בין מציאות מוגבלת למציאות‬
‫בלתי מוגבלת אינו רק בכך שהמוגבל יש‬
‫סוף לקיומו והבלתי מוגבל הוא נצחי‪ ,‬אלא‬
‫ההבדל ביניהם הוא גם בזמן קיומם‪ .‬דבר זה‬
‫יובן‪ ,‬על פי מה שכתב רבנו בחיי‪ 29‬ש"התינוק‬
‫משנולד מתחיל להתייבש"‪ .‬כוונת הדברים‬
‫בפשטות היא‪ ,‬שביום הלידה יש בתינוק כוח‬
‫לחיות מאה ועשרים שנה; שנה אחר כך יש‬
‫בכוחו לחיות רק מאה ותשע עשרה שנה‪,‬‬
‫וכך הלאה‪ .‬ונמצא‪ ,‬שבמובן מסוים‪ ,‬בכל רגע‬
‫ורגע כוחו הולך ונחלש עד שעת המיתה‪ .‬כך‬
‫הדבר בכל דבר מוגבל – כבר בשעת קיומו‪,‬‬
‫תוקפו וחוזקו הולכים ונחלשים‪ .‬אור חזק‬
‫המתפשט למרחוק אין זה שכאשר מגיע לסוף‬
‫התפשטותו פתאום כלה כוחו; מלכתחילה‬
‫זהו אור מוגבל שהולך ונחלש ככל שמתרחק‬
‫‪ (28‬ראה ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1287‬‬
‫‪ (29‬ראה פירושו על התורה בראשית א‪ ,‬כח‪.‬‬
‫פרק י"א‬
‫ממקורו‪ ,‬עד שכלה כוחו לגמרי והוא מפסיק‬
‫להתפשט ולהאיר‪.‬‬
‫מאידך‪ ,‬דבר שהוא בלתי מוגבל‪ ,‬לא רק‬
‫שאין לו סוף בפועל‪ ,‬אלא כבר בתחילת‬
‫התפשטותו הוא נמצא כל העת בכל תוקפו‪.‬‬
‫את נצחיותו רואים לא רק מכך שבפועל הוא‬
‫אינו מפסיק‪ ,‬אלא כל אופן הימצאותו הוא‬
‫בתוקף בלתי מוגבל כלל‪.‬‬
‫וכך גם בענייננו‪ :‬מצד מידת רחמים‬
‫מוגבלת‪ ,‬הרי גם אם ימחל אלף פעמים‪ ,‬מכל‬
‫מקום המחילה בפעם האלף "חלשה" יותר‬
‫מהפעם הראשונה‪ .‬היא באה לאדם בקושי‬
‫יותר‪ .‬הטעם לכך הוא‪ ,‬מפני שמידת הרחמים‬
‫שבאדם היא מלכתחילה מידה מוגבלת והיא‬
‫כביכול מורכבת מ"כמות" כלשהי שהולכת‬
‫ואוזלת ככל שמרבים להשתמש בה;‬
‫מה שאין כן מידת הרחמים של הקב"ה‬
‫שאינה מוגבלת כלל – המחילה בפעם האלף‬
‫היא באותו התוקף ובאותה ההתרצות בדיוק‬
‫כפי שהיא הייתה בפעם הראשונה‪!30‬‬
‫זהו שבחו של הקב"ה שהוא "רב לסלוח"‪:‬‬
‫לא רק שסליחתו היא בלי גבול פעמים )דבר‬
‫שלאמיתו אינו שייך שיקרה בפועל שהרי‬
‫חייו של האדם‪ ,‬החוטא‪ ,‬מוגבלים(‪ ,‬אלא‬
‫שכל פעם מחילתו היא באופן בלתי מוגבל‬
‫– באותו התוקף בדיוק כפי שהייתה המחילה‬
‫הראשונה‪.‬‬
‫זו ההדגשה כאן על כך ש"לגבי בחינת אין‬
‫סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול‪,‬‬
‫דכולא קמיה כלא ממש חשיב‪ ,‬ומשוה קטן‬
‫לגדול" – בכך מבאר רבנו הזקן‪ ,‬שההבדל‬
‫‪ (30‬ועל דרך זה אין הפרש בין חטא חמור לחטא‬
‫קל‪ ,‬כמו שממשיך רבנו וכותב "משוה קטן וגדול";‬
‫מה שאין כן כאשר המחילה נובעת ממידת הרחמים‬
‫המוגבלת – ישנו הפרש מהי חומרת הדבר עליו‬
‫מבקשים מחילה‪ .‬וראה בעיונים לפרק זה סעיף א'‪.‬‬
‫‪271‬‬
‫בין גבול לבלי גבול הוא לא רק בכמות‪,‬‬
‫אלא בעיקר הבדל באיכות‪ ,‬זהו סוג אחר של‬
‫מציאות‪ .‬מספר אחד אינו "חלק אחד" מהבלי‬
‫גבול כך שעל ידי לקיחתו נחסר משהו מהבלי‬
‫גבול )כפי שזה במספר מוגבל(; אלא "אין‬
‫הפרש כלל" לגביו מספר קטן או גדול‪.‬‬
‫ולכן "מעביר אשמותינו בכל שנה‬
‫ושנה"‪ ,‬וכל החטאים שמתוודים‬
‫ב"על חטא" מדי שנה‪ ,‬אף שחזר‬
‫ועבר עליהם‪ ,‬חוזר ומתודה עליהם‬
‫ביום הכיפורים בשנה הבאה וכן‬
‫לעולם‪.‬‬
‫מצד טבע האדם‪ ,‬כאשר חבירו חוטא‬
‫כנגדו שוב ושוב באותו עניין – הקושי למחול‬
‫לו גדול הרבה יותר מאשר אם חוטא כנגדו‬
‫שוב בעניין אחר‪ .‬כאשר זהו חטא חדש‪ ,‬הרי‬
‫ביחס לחטא זה לפחות – זו הפעם הראשונה‬
‫שהוא נדרש למחול לו; מה שאין כן כאשר‬
‫זהו אותו החטא שוב ושוב – הוא אינו יכול‬
‫כלל לקבל את סליחתו‪ .‬אבל במידת הקב"ה‪,‬‬
‫לא רק שהוא מרבה לסלוח ריבוי פעמים על‬
‫ריבוי חטאים שונים‪ ,‬אלא על אותם חטאים‬
‫עצמם שהתוודה עליהם האדם בשנה שעברה‬
‫והקב"ה מחל לו‪ ,‬הוא חוזר ומתוודה בשנה זו‬
‫פעם נוספת והקב"ה מרבה לסלוח ומוחל לו‬
‫שוב‪.‬‬
‫ובכל שנה ושנה לאו דוקא‪ ,‬אלא כמו‬
‫כן בכל יום ויום ג' פעמים מברכים‬
‫"ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח"‪.‬‬
‫וכמאמר רז"ל‪" 31‬תפלה כנגד תמידין‬
‫תקנוה"‪ ,‬ותמיד של שחר היה מכפר‬
‫על עבירות הלילה ותמיד של בין‬
‫‪ (31‬ברכות כו‪ ,‬א‪.‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫‪272‬‬
‫הערביים על של יום‪ ,32‬וכן מידי יום‬
‫ביום לעולם‪.‬‬
‫אין זה רק בכל שנה ושנה אלא גם בכל יום‬
‫ויום‪ ,‬כל אחת מהתפילות הן זמן של סליחה‬
‫מאת הקב"ה על העבירות שנעשו לפניה‪ .‬כך‬
‫מוכח מדברי חז"ל המוזכרים המשווים בין‬
‫פעולת התפילה לקרבן‪.‬‬
‫אלא שיום הכיפורים מכפר על‬
‫עבירות חמורות‪ ,33‬והתמיד‪ ,‬שהוא‬
‫קרבן עולה‪ ,‬מכפר על מצוות עשה‬
‫בלבד‪ .34‬וכן התפלה בזמן הזה עם‬
‫התשובה כנ"ל‪.‬‬
‫התפילה בזמן הזה היא כנגד קרבן עולה‬
‫שמכפר רק על ביטול מצוות עשה‪ ,‬כאשר‬
‫בתפילתו הוא עושה תשובה ומבקש "סלח‬
‫לנו"; ואילו על עבירות חמורות רק יום‬
‫הכיפורים מכפר‪.35‬‬
‫‪‬‬
‫על הביאור שנתבאר עד כאן ששבחו של‬
‫הקב"ה הוא בכך שהוא "מרבה לסלוח" יש‬
‫להקשות‪ ,‬שלכאורה הדבר דומה ל"אומר‬
‫אחטא ואשוב" – ש"אין מספיקין בידו לעשות‬
‫תשובה"‪?36‬‬
‫על כך מבאר רבנו שאין זה דומה כלל‪:‬‬
‫‪ (32‬תנחומא פינחס יג‪.‬‬
‫‪ (33‬יומא פה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (34‬ראה לעיל פרק ב'‪ .‬וראה רשימות הרבי זי"ע‬
‫על התניא כאן‪.‬‬
‫‪ (35‬כמבואר בברייתא שהובאה בפרק א'‪ ,‬שעל‬
‫מצוות לא תעשה "תשובה תולה ויום הכיפורים‬
‫מכפר"‪.‬‬
‫‪ (36‬יומא פה‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ואין זה "אחטא ואשוב"‪ ,‬כי היינו‬
‫דוקא שבשעת החטא היה יכול‬
‫לכבוש יצרו אלא שסומך בלבו על‬
‫התשובה‪ ,‬ולכן הואיל והתשובה‬
‫גורמת לו לחטוא "אין מספיקין וכו'"‪.‬‬
‫הטעם הפשוט לכך שהאומר "אחטא ואשוב‬
‫אין מספיקין בידו לעשות תשובה" הוא מפני‬
‫שהתורה רוצה למנוע מצב שאדם ילך ויחטא‬
‫ויסמוך על התשובה שיעשה אחר כך להיפטר‬
‫מהעונש‪ .‬לכך קבעה התורה שבאופן זה "אין‬
‫מספיקין בידו לעשות תשובה"‪.‬‬
‫בעומק יותר‪ :‬יש כלל בגמרא ש"אין קטיגור‬
‫נעשה סניגור"‪ .37‬בצפנת פענח‪ 38‬מבאר על‬
‫ידי כלל זה את הדין שהאומר "אחטא ויום‬
‫הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר"‪,‬‬
‫שכיוון שיום כיפורים משמש כ"קטיגור"‬
‫כביכול עבור אדם זה – הוא הסיבה שגרמה‬
‫לו לחטוא ובלעדי כפרת יום הכיפורים היה‬
‫כובש את יצרו ולא היה חוטא‪ ,‬לכן הוא אינו‬
‫יכול להיות "סניגור" עבורו ולכפר עליו‪ .‬ועל‬
‫דרך זה בנידון דידן בנוגע ל"אחטא ואשוב"‪:‬‬
‫כאשר התשובה היא זו שאפשרה לאדם‬
‫לחטוא – היא אינה יכולה לכפר עליו‪.39‬‬
‫על כל פנים נמצא‪ ,‬שכל עוד החטא לא‬
‫נעשה באופן שבשעת החטא הוא סומך על‬
‫התשובה שתכפר בעדו ולכן אינו מתגבר על‬
‫יצרו‪ ,‬אין זה בכלל "אחטא ואשוב"‪.‬‬
‫ואף גם זאת "אין מספיקין" דייקא‪.‬‬
‫אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר‬
‫על יצרו ועשה תשובה‪ ,‬מקבלין‬
‫‪ (37‬ראה ברכות נט‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (38‬הלכות יבום פ"ה ה"ח‪.‬‬
‫‪ (39‬ראה ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1290‬‬
‫פרק י"א‬
‫תשובתו‪.40‬‬
‫אפילו כאשר החטא היה באופן של‬
‫"אחטא ואשוב" ח"ו‪ ,‬גם אז כוונת חז"ל היא‬
‫שאין "מספיקין בידו"‪ ,‬היינו שאין עוזרים לו‬
‫מלמעלה )כמו בכל התעוררות תשובה של‬
‫יהודי שנותנים לו סיוע מלמעלה – "אתה נותן‬
‫יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים"(‪,‬‬
‫אבל אין כוונת הדברים שניטלה ממנו‬
‫הבחירה חופשית‪ .‬ואם בכל זאת "דחק ונכנס"‬
‫ועשה תשובה – מקבלים את תשובתו‪.41‬‬
‫כל זאת הוא בנוגע למצב שאכן היה‬
‫"אחטא ואשוב"‪ ,‬אמנם מה שדובר בפרק זה‬
‫אינו דומה לכך כלל‪ ,‬כפי שממשיך וכותב‪:‬‬
‫אבל אנו שמבקשים בכל יום "סלח‬
‫לנו" אנו מקדימים לבקש "והחזירנו‬
‫בתשובה שלימה לפניך"‪ ,‬דהיינו‬
‫שלא נשוב עוד לכסלה‪ ,‬וכן ביום‬
‫הכיפורים מבקשים "יהי רצון‬
‫מלפניך שלא אחטא עוד"‪ ,‬מספיקין‬
‫ומספיקין‪.‬‬
‫לא רק שהמתפלל ומבקש "סלח לנו"‬
‫אינו ממשיך לחטוא ח"ו להיותו סומך על‬
‫הסליחה‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬בשעת בקשת הסליחה‬
‫הוא רוצה ומשתדל שלא לחזור ולחטוא‪ .‬לכן‬
‫הוא מבקש ואומר "והחזירנו בתשובה שלימה‬
‫לפניך"‪ .‬הוא רוצה לשוב בתשובה שלימה‬
‫באופן שלא יחזור ויחטא‪ .‬וכן ביום הכיפורים‪:‬‬
‫‪ (40‬על דרך שמצינו לגבי "אחר" ששמע בת קול‬
‫מן השמים הקוראת לחזור בתשובה "חוץ מאחר"‪,‬‬
‫ובכל זאת אמרו חז"ל )ראה חגיגה טו‪ ,‬א ובחידושי‬
‫אגדות מהרש"א שם( שהיה לו לדחוק ולחזור‬
‫בתשובה‪ .‬ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1290‬‬
‫‪ (41‬ראה בעיונים לפרק זה סעיף ב' מדוע התשובה‬
‫ד"דחק ונכנס" כן מועילה‪ ,‬הרי "אין קטיגור נעשה‬
‫סניגור" כנ"ל‪.‬‬
‫‪273‬‬
‫בשעת הוידוי הוא אינו חושב על כך שבמשך‬
‫השנה יחטא שוב‪ ,‬אדרבה‪ ,‬דעתו ורצונו‬
‫בשעת הוידוי היא "שלא אחטא עוד"‪ .‬ובאופן‬
‫זה בודאי ש"מספיקין ומספיקין" בידו‪.‬‬
‫כמאמר רז"ל‪" 42‬הבא לטהר מסייעין‬
‫אותו"‪ ,‬הבא דייקא‪ ,‬מיד שבא‪ ,‬ואי‬
‫לזאת גם הסליחה והמחילה היא‬
‫מיד‪.‬‬
‫מלשון חז"ל "הבא לטהר" משמע שמיד‬
‫כשבא לעשות תשובה‪ ,‬עוד לפני שעושה‬
‫תשובה בפועל‪ ,‬מיד "מסייעין אותו"‪ .‬וכיוון‬
‫שמסייעים לו מיד – גם הסליחה והמחילה‬
‫היא מיד‪.‬‬
‫‪‬‬
‫בפרק י' כתב רבנו‪ ,‬שהתפילה‪ ,‬שעניינה‬
‫תשובה עילאה‪ ,‬צריכה להיות בשמחה‪ .‬על‬
‫פי זה המשיך וביאר בריש פרק זה‪ ,‬שהידיעה‬
‫שהקב"ה בודאי "מרבה לסלוח" תוסיף לרגש‬
‫השמחה שצריכה להיות בשעת התשובה‪ .‬אלא‬
‫שעל כך ניתן להקשות ממה שכתוב במזמור‬
‫הנאמר בתיקון חצות ובקריאת שמע שעל‬
‫המיטה "וחטאתי נגדי תמיד" – שחטאיו של‬
‫האדם צריכים לעמוד תמיד לנגד עיניו‪ ,‬דבר‬
‫שעלול לגרום למרירות והעדר השמחה‪?43‬‬
‫על כך מבאר רבנו‪ ,‬שאין כוונת הדברים‬
‫להרגיש כל העת את המרירות והלא טוב‬
‫שבחטאים‪ ,‬שהרי עליו לבטוח בה' שכבר‬
‫מחל לו עליהם כנ"ל‪ ,‬אלא להרגיש את החטא‬
‫‪ (42‬שבת קד‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (43‬כלומר‪ :‬עד כאן הודגש שעל האדם לשמוח‬
‫מכך שהחטא "רחוק" ממנו כיוון שהקב"ה מחל‬
‫וסלח לו‪ ,‬ואילו בפסוק "וחטאתי נגדי תמיד" מודגש‬
‫ההיפך – שישנו עניין בכך שהחטא כן יהיה "קרוב"‬
‫אל האדם ויעמוד לנגד עיניו?‬
‫‪274‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מרחוק‪ ,‬כדלקמן‪:‬‬
‫ומה שכתוב‪" 44‬וחטאתי נגדי תמיד"‪,‬‬
‫אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה‬
‫ח"ו‪ ,‬דהא כתיב בתריה "תשמיעני‬
‫ששון ושמחה וגו' ורוח נדיבה‬
‫תסמכני וגו'"‪ .45‬ומשום שצריך להיות‬
‫כל ימיו בתשובה עילאה שהיא‬
‫בשמחה רבה כנ"ל‪.‬‬
‫אין כוונת הכתוב שהאדם צריך לחשוב‬
‫תמיד על שפלותו בעקבות החטא ועל ידי‬
‫כך יתמרמר בנפשו; שהרי עבודת התשובה‬
‫עילאה צריכה להיות בשמחה‪ .‬וכמו שכתוב‬
‫במזמור זה עצמו "תשמיעני ששון ושמחה"‪.‬‬
‫ומשמעינו כאן אדמו"ר הזקן‪ ,‬ששמחה זו‬
‫צריכה להיות במשך כל ימי חייו של האדם‪.‬‬
‫שהרי כתוב בגמרא‪ 46‬שצריך להיות כל ימיו‬
‫בתשובה‪ ,‬ומפרש אדמו"ר הזקן דהיינו תשובה‬
‫עילאה‪ ,‬שעניינה הוא – השיבה וההתקשרות‬
‫בה' הנעשית מתוך שמחה )מה שאין כן‬
‫תשובה תתאה אינה עבודה תמידית‪ ,‬כיוון‬
‫שודאי הדבר שהקב"ה כבר מחל לו כנ"ל‪.(47‬‬
‫אלא "נגדי" דייקא‪ ,‬כמו "ואתה‬
‫תתייצב מנגד"‪" ,48‬מנגד סביב לאהל‬
‫מועד יחנו"‪ 49‬ופירש רש"י מרחוק‪.‬‬
‫לשון הפסוק אינו "וחטאתי לפני תמיד"‬
‫‪ (44‬תהילים נא‪ ,‬ה‪.‬‬
‫‪ (45‬שם פסוק י‪ ,‬יד‪.‬‬
‫‪ (46‬שבת קנג‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (47‬ורק בזמנים מסוימים צריכה להיות ההכנעה‬
‫של התשובה תתאה‪ ,‬כמבואר בפרק י'‪.‬‬
‫‪ (48‬שמואל ב יח‪ ,‬יג‪.‬‬
‫‪ (49‬במדבר ב‪ ,‬ב‪ .‬על הצורך בשתי הראיות – ראה‬
‫באריכות בביאורי הרבי שם עמ' ‪.1290‬‬
‫אלא "נגדי" שפירושו מרחוק‪ .‬אמנם הוא זוכר‬
‫את העובדה שהוא חטא‪ ,‬אבל אין זה בקירוב‬
‫ללבו באופן שיעורר בו עצבות ומרירות‪ ,‬אלא‬
‫זה מובדל ממנו‪.‬‬
‫ומהו הטעם שהאדם צריך לזכור תמיד את‬
‫עצם העובדה שהוא חטא בעבר‪ ,‬אף שהקב"ה‬
‫כבר מחל לו על החטא שלכן הוא מובדל‬
‫מהרגשתו?‬
‫ממשיך ומבאר רבנו הזקן‪:‬‬
‫והמכוון רק לבלתי רום לבבו‪ ,‬ולהיות‬
‫שפל רוח בפני כל האדם כשיהיה‬
‫לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'‪.‬‬
‫על ידי עבודת התשובה עילאה‪ ,‬מגיע‬
‫בעל התשובה למעלות שאחרים אינם מגיעים‬
‫אליהן )וכלשון המשך המזמור‪" :50‬לב טהור‬
‫ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" – על‬
‫ידי התשובה האדם מקבל "לב טהור" ו"רוח‬
‫נכון"(‪ .‬לכן הוא זקוק לעצה מיוחדת "לבלתי‬
‫רום לבבו‪ ,‬ולהיות שפל רוח בפני כל האדם"‪.‬‬
‫זו הסיבה שמדגיש הכתוב "וחטאתי נגדי‬
‫תמיד"‪ :‬כדי שיהיה "לזכרון בין עיניו" – במוחו‬
‫ובמחשבתו‪ ,‬העובדה שבעבר הוא עשה היפך‬
‫רצון ה' ועל ידי כך לא ירום לבבו‪.51‬‬
‫ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון‬
‫החטא ביתר שאת‪ ,‬בכדי לקבל‬
‫בשמחה כל המאורעות המתרגשות‬
‫ובאות‪ ,‬בין מן השמים בין על ידי‬
‫הבריות בדיבור או במעשה )וזו עצה‬
‫טובה להנצל מכעס וכל מיני קפידא‬
‫וכו'(‪.‬‬
‫לא רק שזיכרון החטא אינו סותר לשמחת‬
‫‪ (50‬תהילים שם יב‪.‬‬
‫‪ (51‬ראה ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1295‬‬
‫פרק י"א‬
‫התשובה עילאה‪ ,‬אלא הוא אף מועיל לה‪.‬‬
‫כאשר הוא יזכור תמיד שחטא‪ ,‬יהיה לו קל‬
‫יותר לקבל את כל המאורעות העלולים‬
‫לגרום לו לצער – בשמחה‪ ,‬כיוון שיודע‬
‫שיסורים אלה ממהרים את גמר כפרת נפשו‬
‫על החטא שחטא בעבר )כדלקמן(‪.‬‬
‫וכמאמר רז"ל‪" 52‬הנעלבים ואינן‬
‫עולבין שומעין חרפתם ואין משיבין‬
‫עושין מאהבה ושמחין ביסורים‬
‫וכו'"‪ ,‬ו"כל המעביר על מדותיו‬
‫מעבירים לו על כל פשעיו"‪.53‬‬
‫מכך שחז"ל משבחים את אלו ש"אינן‬
‫עולבין" "ואין משיבין" מוכח שיש להם מה‬
‫לענות ובכל זאת הם אינם עונים‪ .‬כוונת‬
‫הדברים כאן היא‪ ,54‬שלמרות שאצל בעל‬
‫התשובה יכולה להתעורר מחשבה בלב‪ :‬כיוון‬
‫שכבר עשיתי תשובה ותוקנו הפגמים‪ ,‬מדוע‬
‫באים עלי צער ויסורים?‬
‫אולם לפי סדר העבודה שמורה רבנו הזקן‪,‬‬
‫על פי לשון הכתוב "וחטאתי נגדי תמיד"‪ ,‬לא‬
‫רק שהוא אינו "משיב" בטענה זו ושותק‪ ,‬אלא‬
‫הוא מקבל זאת באהבה ובשמחה‪") 55‬עושין‬
‫‪ (52‬שבת פח‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (53‬ראש השנה יז‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (54‬ראה ביאורי הרבי שם עמ' ‪ 1298‬ואילך‪.‬‬
‫‪ (55‬על פי זה מובן מדוע אדמו"ר הזקן אינו‬
‫מעתיק כאן את סיום מאמר חז"ל ")הנעלבים ואינן‬
‫עולבין( ‪ . .‬עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת‬
‫השמש בגבורתו"‪ ,‬כיוון שאין מדובר כאן על השכר‬
‫שמקבלים על ידי עבודה זו אלא על אופן העבודה‬
‫‪275‬‬
‫מאהבה ושמחים ביסורים"(‪ .‬היות שהוא עדיין‬
‫זוכר את מציאות העבירה )למרות שכבר‬
‫עשה תשובה(‪ ,‬הוא מבין שברמה מסוימת‪,‬‬
‫בדקות דדקות על כל פנים‪ ,‬עדיין ישנו הפגם‪,‬‬
‫והעובדה שבאים עליו יסורים היא עצמה‬
‫ההוכחה לכך‪.56‬‬
‫לכן הוא "מעביר על מידותיו" ומקבל‬
‫יסורים אלו‪ ,‬המשלימים כפרת נפשו‪,‬‬
‫בשמחה‪ ,57‬כיוון שחלק מעניין התשובה הוא‬
‫להסיר את הפגם בכל הרמות שבו‪.58‬‬
‫להגיע לדרגה זו‪ ,‬שהוא על ידי זכירת החטא‪.‬‬
‫מה שאין כן את סיומו של מאמר חז"ל השני "כל‬
‫המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" כן‬
‫מצטט אדמו"ר הזקן כאן‪ ,‬כיוון ששכר זה נוגע לנושא‬
‫המדובר כאן – טהרת הפגמים של "כל פשעיו" –‬
‫בכל דרגה שהם יהיו‪ ,‬גם הדרגה הדקה ביותר‪ .‬ועל פי‬
‫זה‪ ,‬עצם ההעברה על המידות – היא עצמה מוסיפה‬
‫בהסרת הפגם‪ .‬ראה ביאורי הרבי שם עמ' ‪.1301‬‬
‫‪ (56‬שהרי אילו לא היה נשאר שום רושם כלל‬
‫– לא היו באים עליו יסורים‪ .‬כמבואר בתניא חלק‬
‫ראשון פרק כ"ד בהגה"ה‪ ,‬שהעונש והיסורים קשורים‬
‫לפגם כלשהו‪.‬‬
‫‪ (57‬ראה לעיל בפרק א' שהקב"ה מביא יסורים‬
‫"כשתשובתו רצויה לפניו ית' ‪) . .‬אזי( אתערותא‬
‫דלעילא לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו"‪ .‬וראה‬
‫מאמרי אדמו"ר הזקן ענינים עמ' רמח‪" :‬כשיש לו‬
‫לאדם יסורין‪ ,‬בודאי מחל לו ה' העוונות ואם כן יקבל‬
‫בשמחה"‪.‬‬
‫‪ (58‬ועל דרך שנתבאר לעיל בפרק ב'‪ ,‬שמי‬
‫שביכולתו להתענות עבור "גמר הכפרה ומירוק‬
‫הנפש" הבאים אחר התשובה – עליו לעשות את זה‪.‬‬
‫כי חלק מעניין התשובה הוא שהאדם יגיע לשלמות‬
‫הכפרה‪.‬‬
‫‪276‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫פרק י"א ‪ -‬עיונים‬
‫א‪-‬‬‫אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים‪ ,‬כי המחילה היא ממדת‬
‫הרחמים‪ ,‬ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף‪ ,‬כמ"ש‬
‫"כי לא כלו רחמיו"‪.‬‬
‫על דבר זה יש להקשות‪ :‬כתוב במדרש )במדבר רבה פי"ח‪ ,‬ה(‪ ,‬ורש"י )קרח טז‪ ,‬ד( מביא‬
‫זאת‪ ,‬שבשעת חטא קרח‪ ,‬חשש משה רבנו שמא כאשר חטאו ב"סרחון רביעי" אולי לא ירצה‬
‫הקב"ה למחול‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬דבר זה סותר למבואר כאן שלגבי הקב"ה "אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים"?‬
‫לפי המבואר כאן‪ ,‬היה צריך להיות ברור למשה רבנו שהקב"ה ימחל אפילו בפעם הרביעית?‬
‫יתירה מזו‪ :‬מצינו בגמרא )יומא פו‪ ,‬ב(‪ ,‬שכאשר "אדם עובר עבירה – פעם ראשונה מוחלין‬
‫לו ‪ . .‬רביעית אין מוחלין לו"?‬
‫אלא שישנן שתי דרגות בסליחה הנמשכת מאת הקב"ה‪ :‬א( דרגה בה הסליחה היא בהגבלה‪.‬‬
‫דרגה זו שייכת לבחינת "מרבה לסלוח"‪ .‬ב( דרגה בה הסליחה היא בלתי מוגבלת‪ ,‬ומבחינה זו‬
‫אין שום הבדל בין פעם אחת לאלף פעמים‪ .‬דרגה זו שייכת לבחינת "רב לסלוח"‪.‬‬
‫ושתי דרגות אלו תלויות באופן התשובה‪ :‬ישנו אופן בתשובה הממשיך רק את דרגת "חנון‬
‫המרבה לסלוח"‪ ,‬שהיא בהגבלה כלשהי; וישנו אופן נוסף בתשובה הפועל את המשכת בחינת‬
‫"כי לא כלו רחמיו" – רחמים בלתי מוגבלים כלל‪.‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא עמ' ‪(1288‬‬
‫פרק י"א ‪ -‬עיונים‬
‫‪277‬‬
‫ב‪-‬‬‫אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה‪,‬‬
‫מקבלין תשובתו‪.‬‬
‫הטעם לכך הוא‪ ,‬מפני שהתשובה של "דחק ונכנס" היא עמוקה ופנימית יותר באדם‪ .‬לכן‬
‫לא חוששים שהאדם יסמוך על תשובה זו בכדי לחטוא‪ ,‬כיוון שהיא עמוקה יותר ודורשת‬
‫התאמצות יותר‪.‬‬
‫ואף ש"אין קטיגור נעשה סניגור"‪ ,‬אם כן כיצד יכולה התשובה שהיא בבחינת "קטיגור"‬
‫כביכול ביחס לאדם זה‪ ,‬להועיל לו לכפר עוונותיו? הביאור בזה הוא‪ ,‬גם כן על פי הנ"ל‪,‬‬
‫שתשובה זו של "דחק ונכנס" היא פנימית יותר‪ ,‬ולגביה אין את הגבלת הכלל של "אין קטיגור‬
‫נעשה סניגור"‪.‬‬
‫ועל דרך עניין התשובה בכלל‪ ,‬שלמרות שמצד החכמה "הנפש החוטאת היא תמות"‬
‫)ירושלמי מכות פ"ב ה"ו(‪ ,‬מכל מקום "שאלו לקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו"‪ .‬זאת‬
‫אומרת‪ :‬מצד גדרי החכמה‪ ,‬שהיא בכלל סדר ההשתלשלות – אין התשובה יכול להועיל; וזה‬
‫שהתשובה מועילה הוא דווקא מצד הקב"ה כפי שהוא למעלה מכל ההגבלות )וכמו שנתבאר‬
‫בעיונים לפרק ה' סעיף ב' שהתשובה נמשכת דווקא מבחינת "בעל הרצון" שאינו מוגבל‬
‫ומוכרח ברצון(‪.‬‬
‫בעומק יותר‪ ,‬כך הוא גם בדרגות התשובה גופא‪ :‬יש דרגה בתשובה שיש בה הגבלה כלשהי‬
‫וישנו הכלל ש"אין קטיגור נעשה סניגור"; מה שאין כן כאשר "דחק ונכנס" ועורר בעצמו‬
‫כוחות פנימיים יותר לשוב בתשובה – הוא מעורר למעלה דרגה פנימית יותר שלגבה אין שום‬
‫הגבלות כלל‪ ,‬ואזי הקב"ה מוחל וסולח גם לו‪.‬‬
‫)ביאורי הרבי לשיעורים בספר התניא עמ' ‪(1290‬‬
‫‪278‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫פרק י"א ‪ -‬הוספה‬
‫ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחינת תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' שתיהן‬
‫ביחד‪ ,‬כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק ל"ד‪ ,‬כמ"ש בזוהר הקדוש "חדוה‬
‫תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'"‪.‬‬
‫א‪ .‬לאחר שרבנו הזקן כתב בפרק י'‬
‫ש"עכשיו בדור יתום הזה" לא יכולות להיות‬
‫הכנעה ושמחה בשעה אחת ולכן הוא נתן‬
‫"עצה היעוצה" שתשובה תתאה )הכנעה(‬
‫תהיה בתיקון חצות‪ ,‬משך זמן לפני התפלה‪,‬‬
‫הוא פותח את פרק י"א וכותב‪ ,‬שכדי‬
‫שתהיינה ההכנעה והשמחה "שתיהן ביחד" –‬
‫"כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק‬
‫לד‪ ,‬כמ"ש בזוהר הקדוש חדוה תקיעא בלבאי‬
‫מסטרא דא וכו"'‪.‬‬
‫וצריך להבין‪:‬‬
‫מדוע בפרק י' הוא כותב בפשיטות "שאין‬
‫הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה"‪,‬‬
‫ואילו בפרק י"א הוא כותב שההכנעה‬
‫והשמחה יכולות להיות "שתיהן ביחד"?‬
‫יותר מכך‪ :‬גם בפרק י"א‪ ,‬שם כותב‬
‫ששמחה והכנעה יכולות להיות "שתיהן‬
‫ביחד" מפני ש"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא‬
‫דא וכו'"‪ ,‬הוא מוסיף וכותב‪" :‬ובצירוף עוד‬
‫האמונה והבטחון" שהקב"ה הוא רב לסלוח‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬ענין זה ש"חדוה תקיעא בלבאי‬
‫מסטרא דא וכו"' עדיין אינו מספיק בכדי‬
‫שתוכלנה להיות ההכנעה והשמחה "שתיהן‬
‫ביחד"‪ ,‬אלא צריכים לצרף ענין נוסף לשם כך‬
‫– את "האמונה והבטחון כו"'‪.‬‬
‫ואינו מובן‪ :‬כיוון שבסוף פרק ל"ד הוא‬
‫כותב רק את הטעם הראשון )שהשמחה‬
‫והבכי' באות משתי נפשות נפרדות( זאת‬
‫אומרת שהתבוננות זו מספיקה בכדי‬
‫שהשמחה והמרירות תוכלנה להיות "שתיהן‬
‫ביחד"‪ ,‬מדוע אם כן כאן באגרת התשובה הוא‬
‫מוסיף את הטעם השני "ובצירוף עוד האמונה‬
‫והבטחון כו"'?‬
‫ב‪ .‬הביאור בזה )בקצרה(‪:‬‬
‫החלק הראשון של התניא הוא כשמו –‬
‫ספר של בינונים‪ .‬מהותו של בינוני‪ 1‬היא‪ ,‬כפי‬
‫שרבנו הזקן אומר בתחילת פרק י"ב‪" :‬ולא‬
‫עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא‬
‫נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע‬
‫אחד כל ימיו"‪.‬‬
‫ואף על פי שגם מי שעבר עבירה בכוחו‬
‫‪ (1‬שדרגתו מתבארת באריכות בחלק א' של‬
‫התניא‪ .‬המערכת‪.‬‬
‫פרק י"א ‪ -‬הוספה‬
‫להיות לבינוני‪ ,‬כפי שהוא אומר בפרק י"ד‬
‫"שכל אדם )גם מי שחטא במשך חייו( יכול‬
‫להיות בינוני בכל עת ובכל שעה"‪ ,‬אין זה‬
‫סותר למה שהוא אומר בפרק י"ב שבינוני‬
‫הוא מי ש"לא עבר עבירה מימיו"‪ ,‬כי הפירוש‬
‫בזה הוא )כמבואר במקום אחר( שכעת‪,‬‬
‫לאחר שעשה תשובה‪ ,‬הוא במצב ש"לא עבר‬
‫עבירה מימיו"‪ ,‬כיוון שלא נשאר בו שום רושם‬
‫מהעבירה שעשה בעבר‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬יש לפעמים‪ ,‬שגם לאחר שהאדם‬
‫עשה תשובה עדיין נשאר בו רושם מהעבירות‪.‬‬
‫כמבואר בלקוטי תורה‪ ,2‬שבעל תשובה צריך‬
‫לומר "אי אפשי" בעבירות כיוון שהוא זקוק‬
‫עדיין ל"שמירה מעולה שלא יחזור לסורו"‪,‬‬
‫כי גם אחר התשובה "סורו רע"‪ 3‬ובשלב זה‬
‫הרושם מהעבירה עדיין קיים בו; אבל יש‬
‫לפעמים שהאדם פעל על ידי תשובתו שלא‬
‫נשאר בו‪ ,‬באופן כללי‪ ,‬שום רושם מהרע‪,‬‬
‫ועליו קאי דברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ב‬
‫שהבינוני "לא עבר עבירה מימיו"‪.‬‬
‫]ולכן‪ ,‬לא רק שאין הוא עושה איסור‬
‫בפועל‪ ,‬אלא אפילו "אינו עולה בדעתו לעשות‬
‫‪ (2‬ואתחנן ט‪ ,‬ד‪ .‬ושם‪" :‬וכן אמר הה"ק המגיד נ"ע‬
‫שאף על פי שאמרו רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי‬
‫בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר‬
‫עלי‪ ,‬היינו במי שלא חטא מעולם אבל הבעל תשובה‬
‫צריך להיות כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו‬
‫ושיאמר אי אפשי כו' בכדי שלא יפול ח"ו‪ .‬נמצא‬
‫מבואר‪ ,‬שמי שהיה כבר למטה במדרגה צריך שמירה‬
‫יתירה אף גם לאחר שנתעלה"‪.‬‬
‫‪ (3‬בבא מציעא נט‪ ,‬ב לענין גר‪ .‬ומזה מובן גם‬
‫לענין בעל תשובה – ראה לקוטי תורה שם‪ ,‬שמה‬
‫שבעל תשובה צריך שמירה יתירה הוא ענין אחד עם‬
‫"שומר הוי' את גרים"‪ .‬ולהעיר גם מהמשך הענינים‬
‫שבמשנה )בבא מציעא נ"ח‪ ,‬ב(‪" :‬אם היה בעל‬
‫תשובה כו' אם היה בן גרים כו'"‪.‬‬
‫‪279‬‬
‫האיסור בפועל ממש ח"ו"‪ .4‬דבר זה מראה‬
‫שלא נשאר בו שום רושם מהעבירות‪ .‬שהרי‬
‫אם היה נשאר בו רושם כלשהו‪ ,‬הוא היה‬
‫מתאווה לעשות את האיסור מצד זה ש"עבירה‬
‫גוררת עבירה" )והיה עליו להתאמץ ולהתגבר‬
‫שלא לעשות את האיסור בפועל([‪.‬‬
‫וזהו ההבדל הכללי בין החלק הראשון של‬
‫התניא לבין אגרת התשובה‪:‬‬
‫בחלק הראשון מדובר אודות עבודת‬
‫הבינונים‪ .‬כלומר‪ ,‬אודות יהודי כזה ש"לא‬
‫עבר עבירה מימיו )בפועל‪ ,‬או שכעת הוא‬
‫במצב כזה‪ (3‬ולא יעבור לעולם"; ואילו באגרת‬
‫התשובה מדובר אודות אדם שעוסק בעבודת‬
‫התשובה‪ ,‬שבעבודה זו ישנן דרגות מן הקצה‬
‫אל הקצה‪.‬‬
‫על פי זה מובן מדוע בחלק הראשון‪ ,‬בסוף‬
‫פרק ל"ד‪ ,‬כותב אדמו"ר הזקן שיכול האדם‬
‫להיות נמאס בעיניו בשעת השמחה ממש‪,‬‬
‫ואילו באגרת התשובה‪ ,‬בפרק י'‪ ,‬הוא כותב‬
‫שזה מוכרח להיות בשני זמנים נפרדים‪:‬‬
‫פרק ל"ד עוסק בעבודת הבינוני‪ .‬ה"נבזה‬
‫בעיניו" שבבינוני‪ ,‬הוא )בעיקר( מצד חומריות‬
‫הגוף והנפש הבהמית בכלל‪ ,‬מה ש"מהותו‬
‫ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו"‬
‫)פרק י"ג(‪ ,‬עד שהוא יכול להתאוות לדברים‬
‫האסורים )פרק כ"ט(‪ .‬וכיוון שהתוקף של‬
‫הרע הוא רק בנוגע לעצם היכולת להתאוות‬
‫וכו'‪ ,‬אבל אין לו שליטה וממשלה להתפשט‬
‫באברי הגוף בפועל )פרק י"ג(‪ ,‬עד שאפילו לא‬
‫עולה בדעתו לעשות האיסור )פרק י"ב(‪ ,‬לכן‬
‫הנבזה בעיניו מצד הנפש הבהמית אינו מונע‬
‫את השמחה של הנפש האלוקית‪ .‬הוא בדרגה‬
‫כזו ששתי הנפשות אינן מעורבות יחד אלא הן‬
‫קיימות בו באופן נפרד )כמבואר בפרק כ"ח(‪.‬‬
‫‪ (4‬לשון אדמו"ר הזקן בפרק י"ב‪.‬‬
‫‪280‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫מה שאין כן בעל תשובה המדובר באגרת‬
‫התשובה פרק י'‪ ,‬בו גברה הנפש הבהמית על‬
‫הנפש האלוקית בפועל‪ ,‬וגם עכשיו לאחר‬
‫התשובה נשאר בו רושם מהתגברות זו )כנ"ל‬
‫שיש בעל תשובה ש"סורו רע"( – אצלו לא‬
‫ייתכן שהשמחה תהיה מסטרא דא וההכנעה‬
‫מסטרא דא‪ ,‬כיוון שהנפש האלוקית נמצאת‬
‫בגלות בנפש הבהמית ואין הנפשות נפרדות‬
‫זו מזו‪.‬‬
‫וכיוון שהנפשות "מעורבות" זו בזו‪ ,‬אם‬
‫תהיה אצלו שמחה בשעת ההכנעה "היא‬
‫בחינת תשובה תתאה" – יחסר בהכנעה‪ .‬שהרי‬
‫ענייני הנפש האלוקית מעורבבים בענייני‬
‫הנפש הבהמית‪ ,‬וממילא תהיה התשובה‬
‫תתאה שלו שלא כדבעי‪.‬‬
‫לאדם זה ה"עצה היעוצה" היא‪ ,‬שהתשובה‬
‫תתאה תהיה בתיקון חצות‪ ,‬זמן מה לפני שעת‬
‫התפילה והשמחה‪.‬‬
‫ג‪ .‬אחר כך ממשיך רבנו הזקן וכותב בפרק‬
‫י"א – "ואמנם"‪ ,‬בסגנון של חידוש‪ ,‬שגם בבעל‬
‫תשובה יכולות להיות ההכנעה והשמחה‬
‫"שתיהן ביחד"‪ .‬כיוון שבפרק י"א מדובר‬
‫אודות דרגה עליונה יותר בתשובה‪.‬‬
‫והביאור‪:‬‬
‫שתי הדרגות שבתשובה – תשובה תתאה‬
‫ותשובה עילאה – למרות שבכללות הן בשני‬
‫אנשים נפרדים‪ ,‬ישנם כאלה שהם בדרגת‬
‫תשובה תתאה וישנם כאלה שהם בדרגת‬
‫תשובה עילאה‪ ,‬אף על פי כן‪ ,‬כיוון שבכל אחד‬
‫מישראל צריכה להיות העבודה בכל הקווים‬
‫– הרי גם במי שהוא עדיין בדרגת תשובה‬
‫תתאה צריכה להיות אצלו )בזמנים מיוחדים(‬
‫העבודה של תשובה עילאה‪ ,5‬וכך גם לאידך‬
‫‪ (5‬עיין בקונטרס עץ החיים בארוכה )פרק ז'( שאלו‬
‫גיסא‪ :‬גם מי שהוא בדרגת תשובה עילאה‪,‬‬
‫צריכה להיות אצלו )בזמנים מיוחדים על כל‬
‫פנים( העבודה של תשובה תתאה‪.6‬‬
‫)בדוגמת הידוע שגם בבעלי עסק‪ ,‬שעיקר‬
‫עניינם הוא "מארי עובדין טבין"‪ ,‬צריך להיות‬
‫לימוד התורה פרק א' שחרית ופרק א' ערבית‪,‬‬
‫וכמבואר פרטי הדינים בהלכות תלמוד תורה;‬
‫וכך גם לאידך גיסא‪ :‬גם "מארי תורה" זקוקים‬
‫לעבודה של גמ"ח‪ ,‬וכמאמר רז"ל כל האומר‬
‫אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו(‪.‬‬
‫וזהו ההבדל בין פרק י' לפרק י"א‪:‬‬
‫בפרק י' מדובר אודות כזה שעיקר עבודתו‬
‫תשובה תתאה‪ .‬לכן צריכה להיות אצלו‬
‫העבודה של כובד ראש והכנעה בזמן כזה‬
‫שלא מעורב בו ענין של שמחה‪ .‬אלא שכיוון‬
‫שגם אצלו צריכה להיות העבודה של תשובה‬
‫עילאה )שהיא בקו השמחה(‪ ,‬עליו להיות‬
‫בשעת התפילה בשמחה‪.‬‬
‫מה שאין כן בפרק י"א מדובר באדם כזה‬
‫שעיקר עבודתו היא תשובה עילאה‪ ,‬ואילו‬
‫העבודה של הכנעה וכו' היא אצלו רק מזמן‬
‫לזמן‪ .‬לכן יכולה להיות אצלו ההכנעה בשעת‬
‫התפילה גופא כשהוא בשמחה‪ ,‬על דרך מה‬
‫שנתבאר לעיל בנוגע לבינוני בו עוסק רבנו‬
‫הזקן בתניא חלק ראשון פרק ל"ד‪.‬‬
‫וכפי שנתבאר לעיל‪ ,‬שזה שבבעל תשובה‬
‫לא יכולים להיות שני העניינים ביחד‪ ,‬הוא‬
‫שעבודתם בדרגת יחודא תתאה‪ ,‬צריכים לעסוק גם‬
‫ביחודא עילאה )ושם‪" :‬בהכרח הוא שכל אחד ואחד‬
‫ייגע את עצמו לבוא לבחינת הביטול דיחודא עילאה‬
‫‪) . .‬ו(על ידי העמקת והתקשרות דעתו בזה‪ ,‬יתעורר‬
‫בלבו באמת באותו שעה על כל פנים‪ ,‬שיחפוץ בייחוד‬
‫וביטול זה‪ .‬ואם כי אינה אמיתית בתכלית‪ ,‬מכל מקום‬
‫מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת"(‪.‬‬
‫‪ (6‬כך מובן מהמבואר בסיום פרק י"א בעניין‬
‫"וחטאתי נגדי תמיד"‪.‬‬
‫פרק י"א ‪ -‬הוספה‬
‫מפני שעדיין נשאר בו רושם מהתגברות‬
‫הנפש הבהמית‪ ,‬וענין זה הוא דווקא במי‬
‫שעיקר עבודתו היא תשובה תתאה; מה שאין‬
‫כן מי שעיקר עבודתו היא תשובה עילאה‪,‬‬
‫כיוון שלא נשאר אצלו שום רושם מהחטא‬
‫שמצד התגברות הנפש הבהמית‪ ,7‬אם כן‬
‫הנפש האלקית והנפש הבהמית הן אצלו‬
‫בנפרד‪ ,‬ולכן יכולות להיות אצלו ההכנעה‬
‫והחדווה "שתיהן ביחד"‪ ,‬כיוון שהחדווה היא‬
‫אצלו מסטרא דא וההכנעה מסטרא דא‪.‬‬
‫ד‪ .‬וכאן מחדש רבנו הזקן ענין עמוק יותר‬
‫ממה שנתבאר בחלק הראשון בסוף פרק ל"ד‪:‬‬
‫שם מדובר אודות "לב נשבר" עקב חומריות‬
‫הגוף והנפש הבהמית כפי שהיא מצד עצמה‬
‫)ללא ההתגברות על הנפש האלקית(‪ .‬ואז‬
‫פשוט‪ ,‬שהשמחה שמצד הנפש האלקית אין‬
‫בה משום מניעה ללב נשבר שמצד עצם‬
‫מציאות הגוף והנפש הבהמית; ואילו כאן הוא‬
‫מחדש‪ ,‬שבמי שעיקר עבודתו היא תשובה‬
‫עילאה יכולה להיות גם ההכנעה "היא בחינת‬
‫תשובה תתאה"‪ ,‬הקשורה בתיקון החטאים‬
‫שמצד התגברות נפש הבהמית על הנפש‬
‫האלקית‪ .‬גם מרירות כזו יכולה להיות יחד‬
‫עם השמחה‪ .‬אבל לשם כך עליו להזדקק‬
‫לענין נוסף המבואר רק כאן "בצירוף עוד‬
‫האמונה והבטחון כו"'‪ ,‬שהקב"ה יסלח לו גם‬
‫על העבירות‪.‬‬
‫ה‪ .‬עוד יש לומר מדוע דווקא באגרת‬
‫‪ (7‬ודברי המגיד שהובאו לעיל שבעל תשובה‬
‫צריך לומר "אי אפשי" מפני ש"סורו רע" היינו‬
‫דווקא בתשובה תתאה‪ ,‬שאצלו סורו רע‪ ,‬מה שאין כן‬
‫בתשובה עילאה‪ .‬וראה ספר המאמרים תר"פ עמ' עו‬
‫]וראה לעיל בעיונים לפרק ח' סעיף ג'[‪.‬‬
‫‪281‬‬
‫התשובה הוא מוסיף "ובצירוף עוד האמונה‬
‫והבטחון כו"'‪:‬‬
‫האמונה והבטחון שהקב"ה סולח על‬
‫החטא פועלים לא רק שההכנעה שמצד‬
‫נפש הבהמית לא תהווה סתירה לשמחה‬
‫שמצד הנפש האלקית‪ ,‬כי אם אדרבה הם‬
‫מוסיפים בשמחה‪) .‬בדוגמת המבואר בסוף‬
‫הפרק‪" :‬ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון‬
‫החטא ביתר שאת‪ ,‬בכדי לקבל בשמחה כל‬
‫המאורעות כו"'(‪.‬‬
‫וענין זה שייך דווקא בבעל תשובה‪ :‬בינוני‪,‬‬
‫אפילו אם אי פעם עבר עבירה‪ ,‬הרי כעת הוא‬
‫במצב ש"לא עבר עבירה מימיו" והוא אינו‬
‫עוסק בתיקון העבירות‪ .‬לכן‪ ,‬כשם שהעניינים‬
‫של נפש הבהמית אינם סותרים לשמחה של‬
‫הנפש האלקית‪ ,‬כך אין הם גם יכולים להוסיף‬
‫בשמחה‪ ,‬שכן הנפש הבהמית והנפש האלקית‬
‫קיימות בו באופן שהן נפרדות זו מזו‪.‬‬
‫מה שאין כן בעל תשובה‪ ,‬שבעבר התגברה‬
‫אצלו הנפש הבהמית על הנפש האלוקית‪,‬‬
‫וגם כעת הוא עוסק בתיקון ענין זה – אצלו‬
‫יש לענייני הנפש הבהמית השפעה על הנפש‬
‫האלוקית‪ .‬אלא שהשפעה זו יכולה להיות‬
‫באחת משתי הפנים‪ :‬אם עיקר עבודתו היא‬
‫התשובה תתאה – ההכנעה של התשובה‬
‫תתאה סותרת לשמחת הנפש האלוקית‪ .‬לכן‬
‫המרירות והשמחה צריכות להיות בשני זמנים‬
‫נפרדים )כמו שכתוב בפרק י'(; ואילו כאשר‬
‫עיקר עבודתו תשובה עילאה – ההכנעה של‬
‫התשובה תתאה מוסיפה בשמחה של הנפש‬
‫האלוקית‪ ,‬שכן גם הזדונות נעשו כזכיות‪.‬‬
‫ו‪ .‬בדרך אפשר – ועל פי דברי רבותינו‬
‫נשיאינו ברמזי מספר הפרקים שבתניא וכו'‬
‫– יש לומר שחלוקה הנ"ל בין פרק י' לפרק‬
‫י"א מרומזת גם בכך ששני אופני העבודה הם‪:‬‬
‫א( מחולקים לשני פרקים נפרדים‪ .‬ב( אופן‬
‫‪282‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫העבודה הראשון מתבאר בפרק י' ואופן השני‬
‫בפרק י"א‪:‬‬
‫מבואר בחסידות‪ ,‬שמספר יו"ד הוא‬
‫שלימות הכוחות הפנימיים‪ ,‬המשתלשלים‬
‫מהספירות שלמעלה שהן במספר עשר‪ .‬ואילו‬
‫המספר אחד עשר מורה על דרגה שלמעלה‬
‫מעשר כוחות הנפש ועשר ספירות – בחינה‬
‫שלמעלה מהשתלשלות‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬בפרק יו"ד מדובר אודות יהודי‬
‫שעיקר עבודתו הוא תשובה תתאה – עבודה זו‬
‫היא בעשר הכוחות עד לשלמות שלהם‪ .‬ומצד‬
‫זה שעשר כוחותיו הם בתכלית השלמות‪ ,‬הוא‬
‫שייך גם לעבודה של תשובה עילאה‪.‬‬
‫מה שאין כן בפרק י"א‪ ,‬הרומז לבחינת‬
‫"אחד עשר" שלמעלה מהשתלשלות‪ ,‬מדובר‬
‫אודות יהודי כזה שעיקר עבודתו היא תשובה‬
‫עילאה שהיא למעלה מהשתלשלות‪.‬‬
‫‪‬‬
‫)ע"פ ביאורי הרבי‪ ,‬שיעורים בספר התניא‬
‫עמ' ‪(1267‬‬
‫פרק י"א ‪ -‬הוספה‬
‫‪283‬‬
‫קיצור השיחה‪:‬‬
‫יש לתמוה‪ :‬הרי בפרק הקודם כתב אדמו"ר הזקן ש"בדור יתום הזה" לא ניתן‬
‫לקיים הכנעה )תשובה תתאה( ושמחה )תשובה עילאה( ברצף אחד‪ ,‬ואיך כותב‬
‫הוא בפרק זה )ובמקביל – ב"לקוטי אמרים" פרק ל"ד( שניתן לקיים את שתיהן‬
‫ביחד?‬
‫אלא ששלושת המקרים עוסקים בשלושה מצבים רוחניים שונים‪:‬‬
‫"לקוטי אמרים" )חלקו הראשון של התניא( נקרא גם "ספר של בינונים"‪ ,‬משום‬
‫שהוא עוסק בדרגת "בינוני" – אדם ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"‬
‫)לפי מצבו הנוכחי(‪ .‬אדם כזה יכול להכיל ללא קושי את ההכנעה )"להיות נבזה‬
‫בעיניו"( והשמחה גם יחד‪ ,‬שכן ההכנעה מתייחסת לנפש הבהמית‪ ,‬שאין לה כל‬
‫שליטה על גופו של ה"בינוני"‪ ,‬ולכן אין בה כדי למנוע את השמחה הבאה מצד‬
‫הנפש האלוקית‪ ,‬מאחר שקיימת הפרדה מוחלטת ביניהן‪.‬‬
‫פרק י' באגרת התשובה עוסק בבעל תשובה שעיקר עבודתו היא בדרגת‬
‫"תשובה תתאה"‪ ,‬מאחר שיש בו עדיין רושם מהתגברותה של הנפש הבהמית על‬
‫הנפש האלוקית בשעת העבירה‪ .‬אמנם גם הוא נדרש לשלב בעבודתו "תשובה‬
‫עילאה" )שמחה(‪ ,‬אך הוא אינו יכול להכיל את שתי העבודות יחד‪ ,‬שכן מאחר‬
‫ששתי הנפשות שבו מעורבות ומשפיעות זו על זו‪ ,‬עלולה השמחה שמצד הנפש‬
‫האלוקית לפגוע בהכנעה שמצד הנפש הבהמית‪.‬‬
‫פרק י"א‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬עוסק בבעל תשובה שעיקר עבודתו היא בדרגת "תשובה‬
‫עילאה"‪ ,‬מאחר שלא נשאר בו כל רושם מהחטא‪ .‬גם הוא נדרש לשלב בעבודתו‬
‫)מפעם לפעם( "תשובה תתאה"‪ ,‬אך מאחר שאין בו רושם מהתגברות הנפש‬
‫הבהמית על הנפש האלוקית‪ ,‬יכול הוא להכיל את ההכנעה והשמחה יחד‪.‬‬
‫‪285‬‬
‫פרק י"ב‬
‫בפרק י"א‪ ,‬ביאר רבנו הזקן את הצורך לזכור תמיד את מציאות החטא – "וחטאתי נגדי‬
‫תמיד"‪ .‬תוכן העניין הוא‪ ,‬שדבר זה לא רק שאינו סותר לשמחת התשובה עילאה‪ ,‬אלא‬
‫הוא אף מוסיף בה – על ידי זה קל יותר לקבל את היסורים הבאים על האדם בשמחה‬
‫בידעו שהם ממהרים את שלמות הכפרה‪.‬‬
‫בפרק זה‪ ,‬מרחיב רבנו ומסביר מדוע אכן על האדם לשמוח מהיסורים הבאים עליו‪ .‬הרי‬
‫לפועל היסורים הם קשים וכואבים וכיצד אפשר שהאדם‪ ,‬המלובש בגוף גשמי‪ ,‬ישמח‬
‫בהם? על כך מבאר‪ ,‬שישנו יתרון גדול ביסורים הממרקים שבעולם הזה על פני היסורים‬
‫שבעולם הבא‪ .‬כל זאת בנוסף לעצם הידיעה שהיסורים משלימים את מירוק וניקוי הנפש‬
‫מהחטאים שדבקו בה‪ ,‬כמבואר בפרק י"א‪.‬‬
‫וטעם השמחה ביסורי הגוף‪ ,‬לפי‬
‫שהיא טובה גדולה ועצומה‪ 1‬לנפש‬
‫החוטאת למרקה בעולם הזה‬
‫ולהצילה מהמירוק בגיהנם‪.‬‬
‫הטובה הנגרמת לנפש על ידי יסורי הגוף‬
‫היא בשנים‪ :2‬א( "למרקה בעולם הזה" – על‬
‫ידי כך שהנפש מתנקה מהפגמים כבר בעולם‬
‫הזה‪ ,‬אזי יציאתו מהעולם היא כביאתו – מה‬
‫ביאתו אל העולם בלא חטא אף יציאתו מן‬
‫העולם בלא חטא‪ .3‬טעם זה הוא שמחה לנפש‬
‫האדם‪ .‬ובנוסף לכך‪ :‬ב( "להצילה מהמירוק‬
‫‪ (1‬כפל הלשון "גדולה ועצומה" מורה על גדלות‬
‫בכמות ובאיכות‪ .‬ראה הערת הרבי לשיעורים בספר‬
‫התניא כאן‪.‬‬
‫‪ (2‬ראה הערות הרבי שם‪.‬‬
‫‪ (3‬ראה בבא מציעא קז‪ ,‬א‪.‬‬
‫בגיהנם" – היסורים הקלים בעולם הזה הם‬
‫תחליף למירוק הקשה בגיהינום‪ .‬טעם זה יכול‬
‫להתקבל גם מצד עניינו של הגוף הגשמי‪.‬‬
‫)בפרט בדורותינו אלה שאין ביכולת‬
‫להתענות כפי מספר כל הצומות‬
‫שבתיקוני תשובה מהאריז"ל‬
‫הצריכות למירוק הנפש להצילה‬
‫ממירוק בגיהנם(‪.‬‬
‫בפרק ב' הובאו כמה דוגמאות לצומות‬
‫שביאר האריז"ל גם עבור חטאים קלים‬
‫ביותר‪ .4‬וכיוון שבדורותינו אין יכולת‬
‫‪ (4‬ושם נתבאר שהתעניות שביאר האריז"ל‪ ,‬הם‬
‫במקום קרבן עולה שמטרתו הבאת דורון לאחר‬
‫התשובה בכדי "שיהיה מרוצה וחביב לפניו ית'‬
‫כקודם החטא"‪ .‬אמנם כאן משמע‪ ,‬שהתעניות‬
‫שביאר האריז"ל שייכות להצלת הנפש מהמירוק‬
‫‪286‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫להתענות כפי מספר צומות אלו‪ ,‬לכן השמחה‬
‫על המירוק שעל ידי ייסורי עולם הזה שייכת‬
‫במיוחד אלינו‪.‬‬
‫וממשיך לבאר את הטעם השני מדוע‬
‫עדיפים ייסורי עולם הזה על ייסורי גיהינום‪:‬‬
‫וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמה‬
‫לפירוש איוב שאפילו יסורים של‬
‫איוב ע' שנה אין להן ערך כלל‬
‫ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם‪ ,‬כי‬
‫אש אחד מששים וכו'‪.5‬‬
‫הרמב"ן מבאר‪ ,‬שכל ייסורי איוב שבעים‬
‫שנה בעולם הזה‪ ,‬אין להם ערך כלל לגבי‬
‫ייסורי גיהינום‪ .‬וכך משמע מדברי הגמרא‬
‫האומרת שאש עולם הזה היא אחד משישים‬
‫מאש של גיהינום‪ .‬ומלבד ההבדל בין העונשים‬
‫שלמעלה לעונשים שלמטה בכמות‪ ,‬שהאש‬
‫שלמטה היא אחד משישים מהאש שלמעלה‪,‬‬
‫ישנו גם הבדל באיכות‪ :‬היסורים שלמטה הם‬
‫לגוף‪ ,‬בעוד היסורים שלמעלה הם לנפש‪.‬‬
‫ויסורי הנפש הם "איכות" אחרת של יסורים‪.6‬‬
‫ונמצא‪ ,‬שייסורי עולם הזה הם מעטים‬
‫בגיהינום‪ ,‬בדוגמת התעניות שכתבו ספר הרוקח‬
‫וספר חסידים )שהובאו לעיל בסוף פרק א'(‪ ,‬עליהן‬
‫כתב אדמו"ר הזקן שעניינן הוא להציל את הנפש‬
‫מהמירוק בגיהינום‪.‬‬
‫וברשימות הרבי על התניא כתב בסוף פרק א'‪:‬‬
‫"צ"ע אם התעניות דספר הרוקח וכו' הם רק כדי‬
‫לינצל כו'‪ ,‬ודכתבי האריז"ל הם רק להפיק רצון‬
‫כמ"ש בפרק ב'‪ ,‬או דבכל אחד ואחד הא והא איתנהו‪.‬‬
‫ועיין לקמן ריש פרק י"ב"‪ .‬ונראה‪ ,‬שכוונתו ללמוד‬
‫מלשון אדמו"ר הזקן כאן כאופן הב'‪" ,‬דבכל אחד‬
‫ואחד הא והא איתנהו"‪ ,‬וגם בתעניות שכתב האריז"ל‬
‫יש מטרה "להצילה מהמירוק בגיהינום"‪.‬‬
‫‪ (5‬מן הגיהינום‪ .‬ברכות נז‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ (6‬ראה הערות הרבי שם‪.‬‬
‫בכמות וקלים באיכות לאין ערוך מייסורי‬
‫גיהינום‪ ,‬ולמרות זאת – פועלים יסורים‬
‫אלה את אותו זיכוך וניקוי בנפש כמו ייסורי‬
‫הגיהינום‪ .‬וזו הסיבה לשמחה ביסורים‪.‬‬
‫אלא שדבר זה עצמו דורש ביאור‪ :‬כיצד‬
‫ייתכן שהיסורים שבעולם הזה‪ ,‬הקטנים גם‬
‫בכמות וגם באיכות‪ ,‬יפעלו את אותה הפעולה‬
‫שפועלים ייסורי גיהינום הקשים?‬
‫מבאר זאת רבנו הזקן בקצרה‪:‬‬
‫אלא לפי שעולם הזה חסד יבנה‪,‬‬
‫לכן ביסורין קלין בעולם הזה ניצול‬
‫מדינים קשים של עולם הבא‪.‬‬
‫הנהגת עולם הזה מושתתת על מדת‬
‫החסד‪ ,‬כמו שנאמר‪" 7‬עולם חסד יבנה"; מה‬
‫שאין כן בעולם הבא ההנהגה היא על פי‬
‫מידת הדין‪ .8‬אם כן‪ ,‬דבר זה שייסורי עולם‬
‫הזה הקלים יכולים לפעול את אותה הפעולה‬
‫של ייסורי עולם הבא הקשים הוא מחסדו של‬
‫הקב"ה עלינו‪.‬‬
‫וממשיך אדמו"ר הזקן ומביא משל גשמי‬
‫לעניין‪:‬‬
‫כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ‬
‫טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע‬
‫אלפים מילין וכו'‪.‬‬
‫בשעה שגלגל השמש סובב והולך ברקיע‬
‫מרחק של אלפי מילים‪ ,‬באותה שעה זז הצל‬
‫שבארץ טפח אחד בלבד‪ .‬הרי שדבר קטן‬
‫בארץ שווה לדבר גדול ברקיע‪.‬‬
‫‪ (7‬תהלים פט‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ (8‬ראה דרך מצותיך דף מ‪ ,‬א‪" :‬העולם העליון הוא‬
‫מבחינת גבורה‪ ,‬כמ"ש "להודיע לבני האדם גבורותיו‬
‫וכבוד הדר מלכותו""‪ .‬וראה בהוספה לפרק זה ביאור‬
‫משמעות עניין זה על פי חסידות‪.‬‬
‫פרק י"ב‬
‫ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל‬
‫בבחינת השתלשלות העולמות מרום‬
‫המעלות עד עולם הזה הגשמי‪.‬‬
‫בנמשל‪ ,‬המרחק בין עולם הבא לעולם‬
‫הזה‪ ,‬גדול הרבה יותר מהמרחק בין רקיע‬
‫השמים‪ ,‬בו נמצא גלגל השמש‪ ,‬לארץ‪ .‬כנודע‬
‫ריבוי ההשתלשלויות מהעולמות העליונים‬
‫עד לעולם הזה‪ ,‬שהוא במרחק עצום ורב‬
‫מהם‪.‬‬
‫יסוד זה מסביר‪ ,‬כיצד פעולה קטנה‬
‫בעולם הזה בכוחה לפעול נפלאות בעולמות‬
‫העליונים‪ .‬וכפי שממשיך וכותב‪:‬‬
‫וכנודע ממה שכתוב בזוהר הקדוש‬
‫מענין עליות עולמות העליונים‬
‫באתערותא דלתתא‪ ,‬בהקרבת עוף‬
‫אחד בן יונה או תור על גבי המזבח‬
‫או קומץ מנחה‪ .‬וכן הוא בכל המצות‬
‫מעשיות כנודע מהאריז"ל‪.‬‬
‫פעולה אחת קטנה הנעשית במין החי או‬
‫הצומח בעולם הזה‪ ,‬כאשר היא על פי הרצון‬
‫העליון‪ ,‬פועלת אתערותא דלעילא ועלייה‬
‫בכל העולמות העליונים‪.‬‬
‫וזהו שאמרו רז"ל‪ 9‬על פסוק‬
‫"והתקדשתם והייתם קדושים"‪,‬‬
‫"אדם מקדש עצמו מעט מלמטה‬
‫מקדשין אותו הרבה מלמעלה וכו'"‬
‫)וכמו שכתוב לעיל בענין אשר‬
‫קדשנו במצותיו וכו' בחינת סובב כל‬
‫עלמין וכו'(‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫כאשר אדם מקדש עצמו "מעט" – בכמות‪,‬‬
‫ו"מלמטה" – באיכות פחותה‪" ,‬מקדשין אותו‬
‫‪ (9‬יומא לט‪ ,‬א‪.‬‬
‫‪ (10‬קדושים כ‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪287‬‬
‫הרבה מלמעלה" – על ידי כך נמשכת עליו‬
‫קדושה עליונה ביותר )כמו שנתבאר לעיל‬
‫בפרק י' בעניין "אשר קדשנו במצוותיו"‪,‬‬
‫שהקדושה הנמשכת על ידי קיום המצוות היא‬
‫מבחינת האור מקיף הסובב כל עלמין(‪.‬‬
‫וככה ממש הוא בענין שכר ועונש‪,‬‬
‫כמאמר רז"ל‪" 11‬שכר מצוה מצוה‬
‫וכו'"‪ ,‬וכמ"ש במקום אחר‪.‬‬
‫מדברי חז"ל המוזכרים‪ ,‬למדים ששכר‬
‫המצוות אינו פרס צדדי הניתן לאדם עבור‬
‫מעשיו‪ ,‬אלא השכר עצמו קיים במעשה‬
‫המצווה עצמו‪ .‬המצווה עצמה "ממשיכה" את‬
‫השכר‪ ,‬כמבואר בתניא חלק ראשון פרק ל"ז‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬כשם שבנוגע לעצם קיום המצווה‬
‫פעולת האדם היא מעט מאוד בכמות ובאיכות‬
‫ביחס למה שנפעל על ידי הפעולה בעולמות‬
‫העליונים‪ ,‬כך גם בנוגע לשכר ועונש‪ ,‬שהם‬
‫תוצאה ישירה של המצווה והעבירה‪ ,‬שכאשר‬
‫הם בעולמות העליונים הם באין ערוך‬
‫למשמעותם בעולם הזה הנמוך‪.‬‬
‫לכן על האדם לשמוח ביסורים קלים‬
‫שבעולם הזה‪ ,‬כיוון שעל ידי כך הוא ניצל‬
‫מיסורי עולם הבא הגדולים בכמות ובאיכות‪.‬‬
‫ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר‬
‫ימצא טוב‪.‬‬
‫‪‬‬
‫באחת השיחות‪ ,‬ביאר הרבי זי"ע‪ 12‬את‬
‫תוכנו הפנימי של משפט זה‪ ,‬בו מסיים רבנו‬
‫הזקן את אגרת התשובה‪ ,‬שבעצם הוא מהווה‬
‫‪ (11‬אבות פרק ד' מ"ב‪.‬‬
‫‪ (12‬ביאורי הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'‬
‫‪.1303‬‬
‫‪288‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫גם סיום לתניא כולו‪:13‬‬
‫במהלך האגרת נתבאר‪ ,‬שכאשר אדם‬
‫חוטא ח"ו הוא פוגם בד' אותיות שם הוי'‪,‬‬
‫שבהן נרמזות כל עשר הספירות‪ :‬חכמה‬
‫– יו"ד‪ ,‬בינה – ה"א‪ ,‬מידות – וא"ו‪ ,‬מלכות‬
‫– ה"א‪ .‬מכך מובן‪ ,‬שכאשר עושים תשובה‬
‫וממלאים את כל הפגמים‪" ,‬בונים" מחדש את‬
‫עשר הספירות‪.‬‬
‫דבר זה רומז רבנו הזקן בסיום לימוד אגרת‬
‫התשובה‪ ,‬באופן של תלמוד המביא לידי‬
‫מעשה‪ ,‬בלשונו "ודעת לנבון נקל‪ ,‬ומשכיל על‬
‫דבר ימצא טוב"‪:‬‬
‫"ודעת" – ספירת הדעת‪" ,‬לנבון" – ספירת‬
‫הבינה‪" ,‬ומשכיל" – ספירת החכמה‪" ,‬דבר"‬
‫– ספירת המלכות‪ ,‬ו"טוב" – ספירת היסוד‬
‫)הכונסת בתוכה את ששת המידות שמעליה‬
‫ולאחר מכן משפיעה למלכות(‪ .‬על ידי‬
‫התשובה נבנות כל עשר הספירות‪.‬‬
‫אבל קודם לכל מוזכר כוח ה"דעת"‪ .‬לאמר‪:‬‬
‫‪ (13‬את אגרת הקודש צירפו אל התניא "בני הגאון‬
‫המחבר"‪.‬‬
‫על האדם לדעת שעיקר עבודת התשובה הוא‬
‫על ידי הדעת‪ .‬וכלשון רבנו הזקן בריש פרק‬
‫ח' "אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל"‪ .‬העמקת‬
‫הדעת – היא המפתח לתשובה‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ :‬כיוון שמשפט זה הוא סיומו‬
‫של התניא כולו כנ"ל‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬שכל‬
‫עבודה שתהיה‪ ,‬אם עבודה של מידות – אהבה‬
‫ויראה‪ ,14‬אם עבודה של יחוד ואמונה‪ ,‬אם‬
‫עבודה של תשובה – ההתחלה של כל דבר‬
‫צריכה להיות ב"דעת"‪" ,‬יתקע מחשבתו‬
‫בחוזק"‪ .15‬הדעת‪ ,‬ההתקשרות לעניין‪ ,‬היא‬
‫ההתחלה של כל עבודה‪.‬‬
‫והוא ממשיך ואומר "ודעת לנבון נקל" –‬
‫על ידי העמקת הדעת נעשית עבודת הבינה‬
‫באופן של "נקל"‪ .‬החכמה היא בבחינת נקודה‪,‬‬
‫ברק המבריק‪ ,‬ואין בה קושי מיוחד; מה שאין‬
‫כן הבינה‪ ,‬עניינה הוא לפרט את הנקודה‬
‫לפרטי פרטים‪ ,‬ובכך ייתכנו קשיים‪ .‬לכן הוא‬
‫אומר "ודעת לנבון נקל" – העמקת הדעת‬
‫פועלת שגם ה"לנבון" יהיה "נקל"‪.‬‬
‫‪ (14‬שעניינן מבואר בתניא חלק ראשון‪.‬‬
‫‪ (15‬תניא חלק ראשון פרק ג'‪.‬‬
‫‪289‬‬
‫פרק י"ב ‪ -‬הוספה‬
‫אלא לפי שעולם הזה חסד יבנה‪ ,‬לכן ביסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים‬
‫קשים של עולם הבא‪.‬‬
‫אדמו"ר הצמח צדק‪ ,‬בספרו דרך מצותיך מצוות וידוי ותשובה אות ד'‪ ,‬מבאר על פי יסוד‬
‫זה‪ ,‬שבעולם הזה מאירה מידת החסד ובעולם הבא מידת הגבורה‪ ,‬את הטעם מדוע דווקא‬
‫בעולם הזה מועילה התשובה‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"יובן עוד טוב טעם למה שאין התשובה‬
‫מועלת אלא בעולם הזה דוקא שהמקדש‬
‫את האשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא‬
‫רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה‬
‫בלבו )קדושין מט‪ ,‬ב(‪ ,‬וכמפורסם בגמרא –‬
‫יש קונה עולמו בשעה אחת )עבודה זרה יז‪,‬‬
‫א(‪ ,‬מה שאין כן בעולם הבא‪ .‬שכשמת אדם‪,‬‬
‫נעשה חפשי מן המצות )שבת ל‪ ,‬א(‪.‬‬
‫וכמ"ש גם כן בזהר פרשת קרח דקע"ח‬
‫ע"א‪ ,‬על פסוק "כי אין מעשה וחשבון ודעת‬
‫וחכמה בשאול כו'" )קהלת ט‪ ,‬י(‪" :‬ולא‬
‫יימא בר נשא‪ ,‬בשעתא דאתינא לההוא‬
‫עלמא כדין אתבע מן מלכא רחמי ואיתוב‬
‫קמי'‪ ,‬אלא כי אין מעשה כו'‪ .‬אלא ישתדל‬
‫בהאי עלמא כו' דהא לבתר כד יתכניש‬
‫מהאי עלמא לאתדנא בדינא תקיפא בדינא‬
‫דגיהנם – לית תמן עיטא וחכמה וסכלתנו‬
‫לאשתזבא מן דינא"‪.‬‬
‫ורצונו לומר‪ ,‬שאחר המות‪ ,‬בעולם הבא‪,‬‬
‫אין תשובה מועלת ולא כלום למי שהי'‬
‫רשע‪ ,‬אלא מצטרך לקבל הדין כסדר – כף‬
‫הקלע וחיבוט הקבר ואחר כך גיהנם כמשפט‬
‫הראוי‪ ,‬עד שיזכה לגן עדן‪ .‬אבל בעולם הזה‬
‫יוכל על ידי הרהור אחד תשובה בלב כראוי‬
‫– לפטור עצמו מכל העונשים ולקנות עולמו‬
‫העליון להתענג על ה' מרוב כל‪.‬‬
‫והטעם בכל זה כבר נתבאר בארוכה‬
‫במ"א ‪ . .‬אך קיצור ושרש הענין נביא כאן‪,‬‬
‫והוא‪ ,‬שהעולם הזה חסד יבנה‪ ,‬אבל העולם‬
‫העליון הוא מבחינת גבורה‪ ,‬כמ"ש "להודיע‬
‫לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו"‬
‫)תהלים קמה‪ ,‬יב( ‪ . .‬וכנרמז גם כן באגרת‬
‫התשובה פרק י"ב‪.‬‬
‫והענין‪ ,‬שלפי שבעולם הבא נהנים‬
‫מזיו בגילוי בהשגת הנבראים‪ ,‬ואי אפשר‬
‫להיות כי אם על ידי גבורות וצמצומים עד‬
‫שיהי' מושג לבעל גבול‪ .‬וזהו שכבוד הדר‬
‫מלכותו מתגלה לבני אדם על ידי גבורותיו‬
‫‪290‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫דייקא‪ ,‬והוא בחינת ממלא כל עלמין‪.‬‬
‫ובלשון הקבלה – אור פנימי‪ .‬אבל בעולם‬
‫הזה שהאלקות בבחינת העלם‪ ,‬מכל מקום‬
‫היא הנותנת שבבחינת העלם יוכל להיות‬
‫מבחינה יותר גבוה‪ ,‬הוא בחינת סובב כל‬
‫עלמין ואור מקיף שאינו בבחינת גבורות‬
‫וצמצומים אלא בחסדים‪.‬‬
‫ולהעמיק בזה יותר הוא‪ ,‬כי עולם הבא‬
‫נקרא עולם ברור ראית )פסחים נ‪ ,‬א(‪ ,‬שהוא‬
‫כבר אחר הבירור‪ ,‬שכל דבר על מקומו בא‪.‬‬
‫כמשל התחלקות איברי הגוף בקומת איש‪:‬‬
‫ראש‪ ,‬ידים‪ ,‬רגלים עד שערות וצפרנים‪ ,‬הרי‬
‫כל אחד מובדל לעצמו ואי אפשר להעשות‬
‫מיד רגל או ראש; מה שאין כן עולם הזה‬
‫הוא לפני הבירור עדיין‪ ,‬כי כל העסק בו‬
‫הוא מלאכת הבירורים בו' אלפי שני דהאי‬
‫עלמא שמתבררים הניצוצים )שנפלו מז'‬
‫מלכין קדמאין דתהו( על ידי מעשה האדם‪.‬‬
‫והניצוצים שנפלו הם תכלית הטוב‪ ,‬אלא‬
‫שהם מעורבים עם הרע שנפלו שמה‪ .‬והוא‬
‫כמשל הטפה שכוללת כל איברי הולד‪,‬‬
‫הראש והרגל והשערות וצפרנים כאחד ואז‬
‫יוכל להתהפך‪ ,‬להיות הרגל נעשה במעלת‬
‫הראש‪.‬‬
‫והטעם הוא‪ ,‬כי הנה הבירורים המה‬
‫מתבררים על ידי מברר‪ ,‬והמברר הוא שם‬
‫מ"ה‪ ,‬שהוא מברר את שם ב"ן‪ .‬והיכולת הזה‬
‫בשם מ"ה דוקא‪ ,‬לפי שבו הוא השראת אין‬
‫סוף ב"ה ‪ . .‬וכן בכל עולם‪ ,‬עד רום המעלות‪,‬‬
‫שם מ"ה הוא בחינת המקיף כו'‪.‬‬
‫ולהיותו בחינת מקיף‪ ,‬גדול אורו ורב‬
‫מאד בבחינת אין סוף‪ ,‬והאין סוף הוא‬
‫הכל יכול כי אין לכחו סוף ותכלית לברר‬
‫הבירורים והטוב מן הרע‪ ,‬ואם כן יכול‬
‫לשנות גם כן מרגל ראש וכיוצא‪ ,‬כי קמי'‬
‫כחשיכה כאורה וגם חשך לא יחשיך כי‬
‫יהפכנו לאורה‪ ,‬שהרע נעשה טוב‪.‬‬
‫וזהו סוד "מי שאמר לשמן וידליק יאמר‬
‫לחומץ וידליק" )תענית כה‪ ,‬א(‪ ,‬וכ"כ "ההפכי‬
‫הצור אגם מים כו'" )תהלים קיד‪ ,‬ח(‪ .‬וכמשל‬
‫התינוק הנ"ל בעודו טפה בבטן האם‪ ,‬שנתן‬
‫בה ה' כח שיחלק מן הטפה לרמ"ח איברים‬
‫ושס"ה גידים בציור קומה ראש ורגל‪ ,‬הנה‬
‫כמו שנתן בה כח מאתו לחלק כנ"ל כך יכול‬
‫להפך בכחו מרגל לראש‪.‬‬
‫וכן על דרך זה נתן כח הצומח בארץ‪,‬‬
‫והם צירופי אותיות ממאמר "תדשא הארץ‬
‫כו'"‪ ,‬שהם נצבים ועומדים בה תמיד )כמ"ש‬
‫בלקוטי אמרים חלק ב' בשם הבעש"ט ז"ל(‪,‬‬
‫לחלק מן הגרעין שנזרע בה לפרי יפה‪ .‬וכמו‬
‫שנתן כח לחלק‪ ,‬כך יכול להפך ושמגרעין‬
‫רע יצמחו פירות טובים ומעולים כידוע‪.‬‬
‫וזהו מי שאמר והמשיך הצירופים בשמן‬
‫שיהי' טבעו להדליק‪ ,‬הרי הוא יכול לומר‪,‬‬
‫כלומר להמשיך הצירופים בחומץ שידליק‪.‬‬
‫וכל זה הוא לפי שעולם הזה הוא קודם‬
‫הבירור‪ ,‬ושורה בו המברר הסובב כל עלמין‬
‫הכל יכול כנ"ל‪.‬‬
‫מה שאין כן בעולם הבא שכבר הוברר‪,‬‬
‫הרי זה כמשל התינוק לאחר שנגדל‪ ,‬וכן‬
‫התפוח לאחר שנגדל‪ ,‬שלא נשאר בו רק כח‬
‫מצומצם להוותו‪ ,‬אבל אותו הכח שחילקו‬
‫לציור קומה כבר נסתלק‪ ,‬ואם כן שוב אינו‬
‫יכול להיות מתהפך מרגל לראש כו'‪.‬‬
‫וזהו שאמרנו שעולם הבא הוא מבחינת‬
‫ממלא כל עלמין‪ ,‬שכבר נברר ונקרא‬
‫עולם ברור כי הוא מה שכבר נתקן על ידי‬
‫שם מ"ה‪ ,‬ולהיותו כבר נתקן לכן יש בו‬
‫גילוי אלקות‪ ,‬אבל הגלוי הוא רק בחינת‬
‫פרק י"ב ‪ -‬הוספה‬
‫זיו והארה ומבחינת גבורות וצמצומים‪,‬‬
‫ועצמיות שם מ"ה אינו מאיר בו‪ ,‬ולכן אינו‬
‫מועיל בו התשובה‪ ,‬כי אי אפשר להתהפך‬
‫מבחינה לבחינה‪.‬‬
‫וזהו סוד "לית תמן עיטא וסוכלתנו‬
‫לאשתזבא"‪ ,‬אלא אם יצא בלבושים צואים‪,‬‬
‫שהם המחשבות ודבורים בטילים המקיפים‬
‫אותו מראשו ועד רגלו‪ ,‬הרי אין לו תקנה‬
‫על ידי תשובה אלא על ידי כף הקלע ואחר‬
‫‪291‬‬
‫כך יקבל גיהנם להוציא חולאת הנפש כפי‬
‫הצורך‪ ,‬ועל דרך זה בשאר כל העבירות‪.‬‬
‫אבל בעולם הזה שיש בו השראת הסובב‬
‫לברר הבירורים כנ"ל לפי שהוא קודם‬
‫הבירור‪ ,‬הנה על ידי התשובה הוא מעורר‬
‫אותו והוא המתקנו מכל וכל לפי אופן‬
‫תשובתו ‪ . .‬וה' יחזירנו בתשובה שלימה‬
‫לפניו כי הוא רוצה בתשובה"‪.‬‬
‫)דרך מצותיך‪ ,‬מצוות וידוי תשובה‪ ,‬דף לט‪ ,‬ב(‬
‫‪293‬‬
‫אגרת התשובה מהדורא קמא‬
‫הקדמה‬
‫אגרת התשובה נכתבה על ידי אדמו"ר הזקן לפני שאר חלקי התניא והעתקות ממהדורא‬
‫קמא נתפשטו כבר בשנת תקנ"ג‪ .‬אגרת התשובה נקראה בשם "תניא קטן" והתפרסמה מאוד‪.‬‬
‫בשנת תקנ"ט הודפסה לראשונה האגרת יחד עם כל ספר התניא במהדורא קמא‪.‬‬
‫ספר התניא שלפנינו היום הוא המהדורא בתרא‪ ,‬אותו הדפיס אדמו"ר הזקן בעצמו בשנת‬
‫תקס"ו ומאז נדפס אלפי פעמים‪ .‬בשנת תשמ"ב יצא לאור על ידי הוצאת קה"ת ספר התניא‬
‫מהדורא קמא בהשוואה בין כמה כתבי יד עם שינויי נוסחאות והערות‪.‬‬
‫חשיבות מיוחדת יש למהדורא קמא של אגרת התשובה היות והשינויים בין שתי המהדורות‬
‫הוא גדול מאוד‪ ,‬ממש כתבנית חדשה )בשונה מההבדל שבין מהדורות ליקוטי אמרים חלק א'‬
‫וחלק ב' שבהם ההבדלים אינם בתבנית כולה אלא בפרטים(‪.‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬במהדורא בתרא האריך אדמו"ר הזקן והעמיק יותר )תורת שלום עמוד נ"ה(‪.‬‬
‫אולם מעניין לציין שיש דברים שנכתבו באגרת התשובה מהדורא קמא ובמהדורא בתרא‬
‫הושמטו‪ .‬חלקם התווספו למהדורא בתרא של ליקוטי אמרים חלק א' )לדוגמא נושא "הוי שפל‬
‫רוח בפני כל האדם" ‪ -‬בעניין זה התחדש פרק שלם בליקוטי אמרים חלק א' מהדורא בתרא(‪.‬‬
‫‪‬‬
‫על חשיבות הדפסת ולימוד 'מהדורא קמא'‪ ,‬אף לאחר שיש בידינו את ה'מהדורא בתרא'‪,‬‬
‫הסביר הרבי מליובאוויטש זי"ע )חג השבועות תשל"ח(‪:‬‬
‫"נכון הדבר שיצאו לאור כל מאמרי וכתבי אדמו"ר הזקן שעדיין בכתב יד עם שינויי‬
‫נוסחאות‪ ,‬מתחיל מספר התניא – שישנו מהדורא קמא ממנו בכתב יד עם כמה שינויים‬
‫עיקריים מספר התניא כפי שנדפס על ידי אדמו"ר הזקן‪.‬‬
‫ואין זה מן התימה להדפיס מהדורא קמא של התניא‪ ,‬בה בשעה שאדמו"ר הזקן בעצמו‬
‫הדפיס הנוסח המתוקן במהדורא בתרא – כי פשוט שיש מקום גם לנוסחת המהד"ק‪ ,‬על דרך‬
‫שמצינו בכמה מקומות בתורה‪ .‬בש"ס הובאו הלכות שהן "משנה ראשונה"‪ ,‬ויתרה מזה אמרו‬
‫"משנה לא זזה ממקומה"‪ .‬ועוד‪ .‬ובכתבי האריז"ל )בעץ חיים וכו'( נרשם בכמה מקומות‪:‬‬
‫מהדורא תנינא )מ"ת(‪ ,‬מהדורא קמא )מ"ק(‪ ,‬מהדורא בתרא )מ"ב( ועוד‪.‬‬
‫ובפרט בנדון דידן‪ ,‬שתניא מהדורא קמא יצא מתחת ידי אדמו"ר הזקן על מנת לפרסמו‪,‬‬
‫ו"נתפשטו הקונטרסים" ונלמדו במשך כמה וכמה שנים‪.‬‬
‫נוסף לזה‪ :‬על ידי העיון בשינויים שבין מהדו"ק למהדו"ב מתוסף ביאור ועומק בהבנת‬
‫מסקנת אדמו"ר הזקן הבאה בספר התניא כמו שהוא לפנינו"‪.‬‬
‫‪294‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫אגרת התשובה מהדורא קמא‬
‫עם פיסוק קל ופתיחת ראשי‪-‬תיבות‬
‫לבאר עניני תשובה בקצרה‬
‫תניא בסוף מסכת יומא שלשה חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד‪ ,‬עבר‬
‫על מצות עשה כו'‪ ,‬על כריתות ומיתת בית דין תשובה ויו"כ תולין ויסורין‬
‫ממרקין‪.‬‬
‫והנה מה שאמר תשובה תולה‪ .‬פירוש שהיא מכפרת כי היא עקר הכפרה‪,‬‬
‫אלא שלא נגמר כפרתה עד שימרק וישתטף היטב לכלוך החטא כמריקת‬
‫ושטיפת הכוס‪ ,‬ואל זה צריך קבלת היסורין למרק‪ .‬ובעבור זה כתבו חכמי‬
‫הקבלה והזוהר וספרי המוסר בספריהם כמה תעניות וסגופים לכל אשר‬
‫יחטא האדם‪ ,‬ובודאי כי דבריהם דברי קבלה שקבלו ברוח הקודש הנסתרות‬
‫והנעלמות שבתורה‪ .‬מכל מקום הלא ידוע כי כח הנשמה מתפשטת בגוף‪.‬‬
‫והנה דברי הגמרא כפשוטן הן הן גופי תורה ובהם מתלבש כח הנשמה‬
‫מפנימיות התורה וסודותיה ומתפשטת בפנימית התורה דרך כלל‪ ,‬ותלוי עליה‬
‫על כל קוץ וקוץ תילי תילים מסודות כהררים התלוים בשערה‪.‬‬
‫ואף כאן עקר ושורש חיוב הסגופים והתעניות הוא מ"ש בגמרא ומרומז‬
‫כאן במאמר ויסורין ממרקין‪ ,‬וע"ז רמזו כמה סודות עד היכן מגיעים שורש‬
‫הענינים מלמעלה וכן כמה תעניות לכל חטא‪ .‬לחטא זה כך וכך תעניות‪.‬‬
‫ולחטא זה כך וכך תעניות‪.‬‬
‫כגון על דרך משל למוציא זרע לבטלה פ"ד תעניות‪ .‬ולכעס קנ"א תעניות‬
‫ולליצנות ק"ך תעניות וכיוצא בהן בשאר עבירות‪ ,‬מבואר בספריהם כאשר‬
‫קבלום ברוח קדשם שבזה השיעור יומרק ויושטף ליכלוך החטא זה‪.‬‬
‫וקבלה בידינו מרבותינו ז"ל שאפילו עבר עבירה כמה פעמים די להתענות‬
‫שלשה פעמים כשיעור אשר מבואר בספריהם לכל חטא ועון אשר יחטא‪,‬‬
‫כגון על דרך משל למי שהוציא זרע לבטלה יתענה ג' פעמים פ"ד תעניות‬
‫שהם מספר רנ"ב תעניות‪ .‬וכן על דרך זה לכל חטא ועון‪.‬‬
‫והנה בעבור שבדורינו זה אין ביכולת כל אחד ואחד לקיים אף מספר‬
‫תעניות הקצובים וכתובים שם‪ .‬לזאת עצה היעוצה שלא יתענה כי אם לפי‬
‫כחו וחטאיו בצדקה פרוק‪ .‬כשיעור הכתוב בפוסקים בעד כל תענית אשר‬
‫מהדורא קמא‬
‫יחסר לו ממנינו ח"י גדולים לקופת ארץ ישראל שהיא הצדקה הגדולה‬
‫שבצדקות‪ ,‬כי כל ארץ ישראל מזבח כפרה כשארז"ל וכפר אדמתו עמו‪.‬‬
‫ובזה ימורקו עונותיו כלם כאלו השלים כל התעניות כמספרם‪ .‬שהרי כל‬
‫עקר ענין התעניות מפני שהוא נחשב כקרבן וכתיב עשות צדקה ומשפט‬
‫נבחר ליי מזבח‪ ,‬ואם קשה עליו לשלם בפעם אחת‪ .‬ישלם מעט מעט כפי‬
‫אשר יומשך במספר הימים אשר היה מתענה‪ .‬וכל זה אינו מעקר התשובה‬
‫כאשר חשבו ההמון‪ .‬ולא זהו עקר הטהרה רק זה הוא הגמר והמירוק כמו‬
‫שכתבתי לעיל‪.‬‬
‫אמנם לבאר עקר מהות התשובה שהכפרה תלויה בה‪ .‬הנה תשובה הוא‬
‫מלשון השבה כמו שכתוב והשיב את הגזלה אשר גזל‪ .‬שצריך להשיב איזה‬
‫דבר שניטל ממקומו ולהחזירו אל מקומו כבתחלה‪ .‬ולא זאת היא החרטה‬
‫בלבד‪ ,‬כי אפילו הרשעים הם מלאים חרטה כמשארז"ל‪.‬‬
‫ולכאורה לא שייך לשון זה בשאר עבירות זולת בגזלה ובגניבה‪ ,‬כי אם‬
‫לא גזל וגנב מה ישיב‪ .‬וגם להבין ענין תשובה עילאה ותשובה תתאה‪ ,‬כי‬
‫כתוב בזוהר הקדוש שעל פגם הברית אין מועיל תשובה ופירש בספר ראשית‬
‫חכמה דתשובה תתאה אינה מועיל אבל תשובה עילאה מועיל וודאי כי אין‬
‫לך דבר שעומד בפני התשובה‪.‬‬
‫וכן להבין מה שכתוב בזוהר מהו תשובה תשוב ה'‪ .‬ולהבין ג"כ עניני כרת‬
‫ומיתה בידי שמים‪ ,‬שהמשמעות בכמה מקומות שבדורות הראשונים כשהיה‬
‫אדם חייב מיתה בידי שמים או כרת‪ .‬היה מת ממש ונפרד מחיי עוה"ז לגמרי‬
‫כמו שכתוב בירמיה גבי חנניה בן עזור שנתחייב מיתה בידי שמים ומת‬
‫בחודש השביעי‪ ,‬ועתה בדורות הללו כמה אנשים עברו תורות הפרו ברית‬
‫ונתחייבו כרת ומיתה בידי שמים‪ ,‬ואעפ"כ האריכו ימים ושנים והולידו בנים‬
‫ובנות ואין חרצובות למותם‪ ,‬והתורה היא נצחיית ולא יחליף ולא ימיר דתו‪.‬‬
‫אך הן אמת כי הנה הכרת הכתוב בתורה היא מה שכתוב ונכרתה הנפש‬
‫ההיא מלפני אני י"י‪ ,‬כי הנה יש להבחין במה נפלינו אנחנו עמו בני ישראל‬
‫מכל העם אוה"ע עכו"ם‪ .‬שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי יושר חסיד אומות‬
‫העולם נקרא ולא נעקר שם אוה"ע ממנו עם היותו נקרא חסיד‪ ,‬ובאחינו בני‬
‫ישראל הוא להיפך שאפלו הוא רשע ואת פושעים נמנה ובשם ישראל יכונה‪,‬‬
‫פושעי ישראל‪.‬‬
‫אמנם הנה מודעת זאת דהנה כתיב בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם‬
‫‪295‬‬
‫‪296‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫וגו' כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו‪ .‬פירוש ע"פ מה שאמרו חז"ל שלשה‬
‫שותפין באדם כו' הקב"ה נותן בו נשמה וכו'‪.‬‬
‫והנה באוה"ע ובכל הברואים יש ג"כ שלשה שותפין כו' שהקב"ה נותן‬
‫נשמה לכולן ומחיה את כולם‪ .‬אך ההפרש כי נשמת האוה"ע הם נשפעים‬
‫מהשרים העליונים אשר משכנם במדורות והיכלות החיצונים‪ ,‬והשר של כל‬
‫מדינה הוא מקור וחיות רוחני של מדינתו להשפיע לכל הברואים שבה אפילו‬
‫לבהמות ועופות וצמחי האדמה‪ .‬והשרים העליונים הם מקבלים חיותם מן‬
‫השמרים ותמצית ממה שנשפע אליהם מן המדרגה האחרונה שבמלאכים‬
‫מסטרא דקדושה‪ ,‬והם מקבלים ממה שלמעלה מהם כי גבוה מעל גבוה וגו'‪.‬‬
‫ולא באלה חלק יעקב כי חלק י"י עמו פירוש שעמו רוח פיו יתברך שממנו‬
‫נשפעה הנשמה כדאמרינן ואתה נפחת בי וכדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים‪.‬‬
‫ואמר בזוהר מאן דנפח מתוכו נופח‪ .‬כמו למשל אדם נופח ברוח פיו‪ .‬שההבל‬
‫היוצא הוא מפנימיותו ומתוכו כך כביכול מקור כל נשמות ישראל יוצאות‬
‫מרוח פיו יתברך שמו שהיא ה' אחרונה של שם הוי"ה‪ ,‬לפי שהברת הה"א‬
‫היא מקור ההבל של האותיות המתחלקות לה' מוצאות הפה הידועים‪.‬‬
‫וכמאמר ובאתא קלילא דלית ביה מששותא וכדכתיב בהבראם ודרז"ל‬
‫בה' בראם‪ ,‬ומקור ההבל של רוח פיו יתברך שמו הוא במחשבתו יתברך שמו‬
‫ע"ד ישראל עלו במחשבה תחלה‪ ,‬אשר היא רמוזה בה' ראשונה של שם‬
‫הוי"ה‪ ,‬והמשכות נשמות ישראל מרוח פיו לגוף האדם בעוה"ז דומה למשל‬
‫כחבל הנמשך ויורד מלמעלה למטה וראשו אחד אחוז מלמעלה וקצה החבל‬
‫יורד למטה לגוף האדם‪ ,‬וזהו חבל נחלתו‪.‬‬
‫והנה כמו למשל באדם הגשמי הנופח לאיזה מקום כגון בריאה של בהמה‪,‬‬
‫כשיש איזה דבר מפסיק בינו למקום ההוא אזי לא יבא שם הרוח‪ ,‬כי בו‬
‫יתברך נאמר כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וכתיב טהור עינים‬
‫מראות ברע וגו' ואמרו רז"ל שהעבירה של אדם מלפפתו כו'‪.‬‬
‫וכתיב כי עונותי עברו ראשי וגו' ועי"ז נפסק חבל ההמשכה שנמשך‬
‫מרוח פיו יתברך‪ ,‬וזהו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני י"י פירוש שנכרתה‬
‫הנשמה משם ההוי"ה ב"ה ושוב אין לו חיים מלמעלה רק מעט מזעיר מרשימו‬
‫שנשאר שם‪.‬‬
‫והנה בזמן הזה שגלו ישראל לבין אוה"ע יכול כל בעל עבירה לחיות אפילו‬
‫שאין בו חיות עליונים כי מקבל חיות כאחד מן האומות מן השרים החיצונים‬
‫ר"ל‪ ,‬ועל זה אמרו רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים‪ ,‬בחייהן דווקא‪.‬‬
‫מהדורא קמא‬
‫משא"כ בזמן שהיה בית המקדש קיים לא היה שליטה לקליפות לכנס בגוף‬
‫ישראל ליתן לו חיים כחיי אומות העולם בתוך ארץ הקדושה וכמו שכתוב לא‬
‫יבא בך ערל וטמא וגו'‪ .‬לכן כשהיה אחד מהן עובר על כריתות ומיתה בידי‬
‫שמים שהוא ענין הפסקת חבל המושכת רוח חיים עליונים‪ ,‬אזי היה מת ממש‬
‫ונפרד מחיי עוה"ז לגמרי‪.‬‬
‫והנה הגם שרבותינו ז"ל לא מנו כי אם ל"ו כריתות‪ .‬עם כל זה יש לנו‬
‫עוד כיוצא בהן כגון מי שעבר על עבירה אחת כמה פעמים‪ .‬כי בעשותו פעם‬
‫אחת נעשה פגם בחבל ההמשכה ובכל פעם שמוסיף לחטוא מתרחב הפגם‬
‫עד שהולך ונפסק ונכרת לגמרי‪.‬‬
‫וכן על דרך משל מחיצה של ברזל אפילו היא דקה מאפלת נגד אור‬
‫השמש‪ .‬משא"כ מחיצה של קנים ושל סדינים כי מאפילות הנה אבל לא כמו‬
‫של ברזל ממש‪.‬‬
‫וככה הוא בנמשל כביכו"ל כדכתיב כי שמש ומגן י"י וגו' וכתיב כי‬
‫עונותיכם מבדילים וגו'‪ .‬שכל העונות המה מסכים מבדילים‪ ,‬רק שבכריתות‬
‫אפילו בפעם אחת מבדיל ומפסיק ובשאר עבירות עד שישנה וישלש‪ ,‬ועל‬
‫דרך זה אמרו רז"ל באבות הוי שפל רוח בפני כל אדם ואמרו סתם לפני כל‬
‫אדם‪ ,‬אפילו אתה רואהו עובר על כריתות ומיתת ב"ד‪.‬‬
‫והיינו שתתבונן שגם בעבירות שאתה דש בעקבך כמו הקנאה והכעס‬
‫והגאוה והליצנות ודומיהן נעשה פגם בחבל ההמשכה‪ ,‬ובעבור היות מלתא‬
‫דשכיחא ומתרמי טובא יוכל להיות שהפסיק חבל ההמשכה כמוהו‪ .‬והרי‬
‫אתה גדול מאד ממנו אם אתה יודע יותר ממנו או אם נתמשך ממקום גבוה‬
‫יותר ממנו‪ .‬כי אינו דומה מי שמטנף כלי נחושת וברזל למטנף כלי כסף וזהב‬
‫של מלך‪.‬‬
‫ובזה יובן עניני גלות השכינה‪ ,‬שבהיות יעקב חבל נחלתו אחוז בחבלי‬
‫עבותות ההמשכה שורש נשמתו מרוח פיו יתברך שהיא המדה בה' תתאה‬
‫כמש"ל‪ ,‬והיא הנקראת שכינה ששוכנת בתחתונים כי חלק ה' עמו‪.‬‬
‫ולזאת בנטות לב אחד מישראל אחר שרירות לבו ח"ו הרי מושך החבל‬
‫עמו אל מקום הקליפות ר"ל‪ ,‬ועי"ז הולך השפע למקום השרים העליונים‬
‫אשר מדורם ושכינתם בהיכלות החיצונים והקליפות הנ"ל‪ ,‬ומתמצית אשר‬
‫נשאר שם מגיע אליהם‪.‬‬
‫לכן גם אנחנו בגלות תחת אומות העולם מפני אשר המשלנום אנחנו‬
‫‪297‬‬
‫‪298‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫בעצמינו עלינו שלא ברצונו יתברך כביכול‪ ,‬כי הבחירה ניתן לאדם הן לטוב‬
‫הן למוטב ועליו תלוי כל שלטי הגבורים שרים של מעלה עולים ויורדים בו‬
‫בשבילו כנודע‪.‬‬
‫וזהו תשובה תשוב ה' הנזכר בזוהר הקדוש‪ .‬כי בשוב אדם מדרכו הרעה‬
‫ע"י הניצוץ הנשאר בו מקצה החבל עם היות שנפסק ממקורו מ"מ הרי נשאר‬
‫בו רשימו מעט מזעיר‪.‬‬
‫ועי"ז יכול האדם לשוב אל ה' לקשר נימא בנימא חבל בחבל עד שיתיחדו‬
‫ויהיו לאחדים כבראשונה‪ ,‬שיהיה אחוז בחבלי ההמשכות שורש נשמתו אשר‬
‫קצהו דבוקה בראשו למטה וראש החבל מגיע השמימה ברוח פיו יתברך‪,‬‬
‫ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא בשורש נשמת כלל ישראל המכונה‬
‫בשם כנסת ישראל המחייה את כללות אומתינו בני ישראל‪ ,‬מתאחדת עם‬
‫דודה באהבה ואחוה וריעות וכן למעלה למעלה כי גבוה על גבוה כו' כי כן‬
‫בכל העולמות‪.‬‬
‫ועקר דביקות הנפש בשורשה היא ע"י עסק התורה שבכתב ושבע"פ לידע‬
‫כל הדינים והמצות המסורים לנו במקורה באור פני מלך חיים באחדות אחד‬
‫ברוח פיו יתברך‪.‬‬
‫וגם הנה מודעת זאת שהנשמה מתחלקת לשלשה בחינות מחשבה דיבור‬
‫ומעשה וא"כ היתה מתאחדת בג' בחינות בו יתברך שמו בג' בחינות מחשבה‬
‫דיבור ומעשה שבו יתברך‪ ,‬והנה היא חכמתו יתברך מחכמה נשפעה והיא‬
‫מחשבתו ודיבורו וגם מעשיו הן מעשה המצות כולן הכתובים בתורתו כמו‬
‫שאמרו רז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין כו'‪.‬‬
‫וכן אמרו רז"ל מה הוא קובר מתים כו'‪ ,‬וכן גם עתה כשישובו ויקשרו‬
‫נפשם בשורשם תהא נפשם דבוקה במקורה כמו קודם כניסתה לגוף האדם‪.‬‬
‫וזהו לשון תשובה ממש‪.‬‬
‫ובזה מבואר מאמרם ז"ל בתנא דבי אליהו עבר אדם על עבירה ונתחייב‬
‫מיתה בידי שמים מה יעשה ויחיה אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני‬
‫דפים‪ .‬כו' עיי"ש והוא על פי מה שכתבתי כי בעסק התורה יקשר את עצמו‬
‫וידבק למקור החיים שימשך אליו מרוח פיו יתברך‪.‬‬
‫והנה למשל כמו אדם המנתק חבל הגשמי וחוזר וקושרו הרי מקום הקשר‬
‫עב וכפול‪ .‬ככה הוא בנמשל שעל ידי עסק התורה הוא חוזר ומקשר נפשו‬
‫כבראשונה‪ ,‬צריך להיות מקום הקשר שהוא עסק התורה כפליים לתשובה‪,‬‬
‫מהדורא קמא‬
‫וכן התפלה בכוונה כי תפלה מלשון נפתולי אלהים נפתלתי וגו'‪ .‬שהוא לשון‬
‫חיבור ודיבוק נפשו באלהיו אל מחשבתו בהתבוננות ענין הדברים שהוא‬
‫מדבר כאלו עומד לפני המלך‪.‬‬
‫וענין התורה והתפלה הן בחינת מחשבה ודיבור שבמחשבתו בתפילתו‬
‫ודבורו בעסק התורה מקשר נפשו לשורשה וכן בענין המעשה‪.‬‬
‫ובפרטות מעשה הצדקה ידבק נפשו בשורשה שורש המעשה אשר היה‬
‫לו קודם כניסתה לגוף במקורה אלקית כי כל מעשה השם יתברך לצדקה‬
‫תחשב‪ .‬כי בחינת העשיה אצל הקב"ה מה שהוא ברא שמים וארץ ומחדש‬
‫בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וזן ומפרנס מקרני ראמים כו'‪.‬‬
‫והרי נאמר עולם חסד יבנה‪ .‬ובחן ובחסד וברחמים הוא נותן לחם כו'‪ .‬כי‬
‫ההשפעה שמשפיע ומוריד חיות לתחתונים הוא ג"כ בחינת עשייה כביכול‬
‫אצלו כדכתיב להחיות רוח שפלים וגו'‪ ,‬וכן האדם כשמשפיע ונותן לעניים‬
‫מדוכאים נעשה מרכבה לבחינת עשייה וחסד שבו יתברך‪.‬‬
‫וזהו שלימות התשובה וזהו שנאמר בחסד ואמת יכופר עון וגו'‪ .‬והיא גדולה‬
‫מכל הקרבנות‪ .‬וזהו שאמרו רז"ל על עון בני עלי דכתיב אם יתכפר עון בית‬
‫עלי בזבח ובמנחה ודרשו רז"ל בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר‬
‫בתורה ובגמילות חסדים‪ .‬והן הן הדברים שנאמרים למעלה‪.‬‬
‫וזהו בחינת תשובה עילאה שמשיב נפשו למקורה ושורשה האלהית‬
‫ותשובה תתאה הוא עזיבת החטא בלבד בהכי סגי מדאורייתא כדאיתא‬
‫בגמרא ופוסקים‪ .‬מאימתי חזרת מלוי ברבית ומשתכר בקוביא כו'‪ .‬ומפרש‬
‫התם כל חד כשיעזוב לחטאו ולא ישוב עוד לכסלה‪.‬‬
‫ובזה יובן דברי הזוהר לפירוש הראשית חכמה דתשובה תתאה אינה‬
‫מועלת בפני הפוגם בבריתו כי אם תשובה עלאה‪ .‬מפני שפגם הברית תלוי‬
‫במוח שהנשמה שורה שם ופוגם בנשמה לכן צריך תשובה עלאה דוקא לתקן‬
‫נשמתו ולקשרה במקורה‪ ,‬ולא די עזיבת החטא בלבד רק קישור ודיבוק אל‬
‫הקדושה ובפרט בעסק התורה דאורייתא מחכמה נשפעה‪.‬‬
‫והנה נודע שעסק התורה והמצות צריך להיות בשמחה גדולה כמו‬
‫שאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה וגו'‪ .‬וגם מצות‬
‫התשובה שהוא עסק התורה והמצות בכפליים גם כן צריך להיות בשמחה כל‬
‫שכן כל מצות עשה שבתורה‪.‬‬
‫‪299‬‬
‫‪300‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫אמנם מה שמצינו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה מה שצריך להשיב‬
‫ולהתוודות ולשפוך נפשו בתחנה ולבכות במר נפשו ובהכנעה גדולה כמו‬
‫שאמר הכתוב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה‪ .‬ולכאורה אין זה מעקר‬
‫התשובה‪.‬‬
‫אך הענין הוא כי הן אמת עיקר התשובה היא עסק התורה והמצות לשמן‬
‫שידבק נפשו בקונו ביראת י"י ואהבתו בשמחה ויתאחד בו יתברך יחוד גמור‬
‫בלב שלם‪ .‬אבל אי אפשר להתחיל כך מתחלה לפי שבחטאיו הופרד נפשו‬
‫ממקורו ולא ירד עליו חיים‪ .‬והרי חשובה נפשו כמתה ואיך ישוב לימי עלומיו‬
‫להאיר נפשו באור החיים אחרי אשר הוטמאה‪ .‬ואף אם ירצה להתחזק‬
‫ולדבקה בו יתברך אין מניחים אותו כמש"ל‪.‬‬
‫למשל המלך שיש לו שומרים הרבה שאין מניחים מי שאינו ראוי לכנוס‬
‫והן הנה המחשבות הטורדות ומבלבלות דעתו של אדם ומחשבתו כשרוצה‬
‫לשוב בתשובה שלימה ללמוד ולהתפלל ביראת י"י ואהבתו כראוי‪ .‬ויש לו‬
‫ביטולים הרבה ומרפה ידיו מדברי תורה ותפלה ואין לו כח להתגבר אפילו על‬
‫היצר המסיתו להרע ולסור ממוקשי רע ויוכל להלכד בפח ומוקש והם להט‬
‫החרב המתהפכת לשמור את דרך וגו'‪.‬‬
‫וע"ז אמר דוד המלך ע"ה לא המתים יהללו יה וגו'‪ .‬שלא על המתים‬
‫הגשמיים אמר כן שא"כ היה נראה ח"ו כלועג לרש‪ .‬אלא על אותן שבחיים‬
‫קרויים מתים אמר כן‪ .‬שאי אפשר להם להלל יה ולהתקשר נפשם בשרשה‬
‫בצאת נפשם כי מתה‪.‬‬
‫והעצה היעוצה לזה להחיות נפשו האומללה ולהמשיך לה חיות‬
‫מלמעלה טרם ישיבנה אל שורשה וכדאמרינין בתפילת י"ח מחיה מתים‬
‫ברחמים שעל ידי רחמים רבים יחיו המתים אשר בחייהן קרויים מתים‪.‬‬
‫והוא כי יש בחינת רחמים ויש בחינת רחמים רבים‪ .‬שהוא למעלה למעלה‬
‫מקור חיי החיים הנצחיים שעל ידי כן מעורר רחמים רבים ממקור העליון‬
‫ותחי נפשו אז יכול להעלותה לשורשה על ידי עקר התשובה שהוא עסק‬
‫התורה והמצות בשמחה ובטוב לבב כראוי‪.‬‬
‫רק שמקודם לזה צריך הכנה ושפלות ועצבות שהיא החרטה על העבר‬
‫במרירות ושבירת לבו כדכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה‪.‬‬
‫וע"י זה נשבר כח הס"א שהמשיך על נפשו ונפרד ממנה וחיתה נפשו‪.‬‬
‫אך אין צריך להתמיד בזה רק ירגיל עצמו פעם אחת בכל שבוע לפחות‪ .‬כי‬
‫מהדורא קמא‬
‫כמו ששבת בכל שבוע כן צריך להיות שלימות התשובה‪ .‬כי שבת אותיות‬
‫תשובה תש"ב שהכל ענין השבת וחזרת דברים למקורן ושורשן בסוד עליות‬
‫העולמות והמשכיל יבין‪:‬‬
‫והנה לעורר המרירות בלבו להיות נשבר ונדכה ישים ללבו מאמר‬
‫רבותינו זכרונם לברכה בפרק קמא דסוטה על פסוק איש איש כי תשטה‬
‫אשתו בשי"ן שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות‪.‬‬
‫ולהבין זה מאן יימר לן שרוח שטות הוא הגורם ולא הכח המתאוה הוא‬
‫הגורם‪ .‬ובפרט שהפסוק נאמר בנשים שדעתן קלות‪.‬‬
‫אך הנה עינינו רואות כמה קלי עולם שמסרו נפשם על קידוש השם יתברך‬
‫ולא המירו דתם כדי להחיות נפשם‪ .‬והוא משום שדרך הטבע שהטביע השם‬
‫יתברך בנו‪ .‬כי אנחנו עמו וחלק נחלתו כדכתיב נר י"י נשמת אדם‪.‬‬
‫פירוש שכמו שזה מדרך הטבע שאור הנר מושך למעלה לשרשו‪ .‬כן גם זה‬
‫מדרך הטבע שנשמת אדם מישראל בעבור היותה חצובה מתחת כסא הכבוד‬
‫מושכות אליו יתברך וחושקת וחפיצה באהבתו ודבוקה בו יתברך באחדותו‬
‫ומי ישיבנה להפריד מעליו‪ .‬ועל כן ישים נפשו בכפו למסור את עצמו על‬
‫קדושת שמו יתברך‪:‬‬
‫והנה בחינת אהבה זו ישנו בלב כל אחד ואחד מישראל מדרך הטבע‬
‫כנ"ל‪ .‬ומה שאנו רואים שבשאר עבירות אינו מתגבר נגד יצרו‪ .‬היינו משום‬
‫שהאהבה הזאת נקראת אהבה מסותרת שמסתתרת בקליפה והיא נפש‬
‫הבהמית שבאדם שמתאוה תאוה לכל דברים הגופניים‪ .‬רק בהגיע נגד‬
‫אחדותו יתברך‪ .‬אזי כל התאות מאפס ותוהו נחשבים לו ומתגבר מאד בנפשו‬
‫עד שאין ביכולת נפש הבהמית לעכבו כי אין אדם שליט ברוחו לכלוא את‬
‫הרוח‪.‬‬
‫והנה כמו שיש ביכולת אז להתגבר על נפש הבהמיית המתאוה כן היה יכול‬
‫גם כן להתגבר בודאי בכל פעם שתבוא עבירה לידו‪ ,‬כשיתבונן במחשבתו‬
‫עוצם אחדותו יתברך ושבעבירה זו נכרת ונפרד משורשו כמו שאמר הכתוב‬
‫כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים‬
‫מכם משמוע‪ ,‬והרי הוא הולך למקום הסטרא אחרא שהם אלהים אחרים‬
‫ממש וכאלו עובד ע"ז ממש שעובד ע"ז בנטיית ראשו שהוא משתחוה בראשו‬
‫הגשמי לדבר הגשמי‪.‬‬
‫וברוחניות אף זה כמוהו‪ ,‬אלא שרוח שטות נכנס באדם ההוא ומבלבל‬
‫‪301‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫‪302‬‬
‫דעתו ומחשבתו ודומה לו שאף אם יעבור העבירה ההיא אעפ"כ יהודי יחשב‪,‬‬
‫שמשכח ממנו התבוננות הזה‪ .‬ועל פי זה יוכל האדם ג"כ להתעורר בחשבו‬
‫עם נפשו שאז אין בו רוח שטות הנזכר‪.‬‬
‫ואז מעמיק עצה בנפשו להיות ממארי דחושבנא‪ .‬והוא לחשוב כל‬
‫המחשבות שחשב אם לטוב אם למוטב‪ .‬ונודע שהמחשבות באות לו לאדם‬
‫מעולם העליון מהיכלות עליונים‪ ,‬מחשבות טובות מהיכלות הקדושים‪ .‬וההפך‬
‫מהיכלות הקליפה‪ ,‬כי את זה לעומת זה וגו'‪.‬‬
‫והנה הבחירה ניתן לאדם‪ .‬ואם חושב כל היום מחשבות קדושות וטובות‪.‬‬
‫נעשה מרכבה להיכלות הקדושים שמשם באו לו המחשבות ההם‪ :‬וכן להיפך‬
‫ח"ו‪.‬‬
‫ובחשבון האדם עם נפשו כמה מחשבות עברו בו מיום היותו אשר לא‬
‫טובים המה והיה מרכבה לקליפה רחמנא ליצלן‪ .‬ואם עבר בדיבור או‬
‫במעשה שאז לא לבד שנעשה מרכבה להם אלא אף גם שמעורר וממשיך‬
‫עליו הקליפה‪ .‬כמו שארז"ל מלפפתו כו' בודאי יימר לבו בקרבו מאד ויהיה‬
‫נשבר ונדכה מאד מאד‪.‬‬
‫כי הוא מטבע בני ישראל שהקלי עולם הושוו לחמורי עולם שלא להמיר‬
‫דתו ח"ו רק בעשיית הרע או בחשבו מחשבה רעה נשכח ממנו ע"י רוח שטות‬
‫שהוא כאלו עובד ע"ז‪ .‬אבל בעת שיתן אל לבו לחשוב את נפשו‪ .‬בודאי יעשה‬
‫רושם בלבו ויתמרמר מאד‪:‬‬
‫עוד זאת ישיב ללבו סוד גלות השכינה‪ .‬כי הנה כתיב יעקב חבל נחלתו‪.‬‬
‫ובהיות האדם נמשך אחר נפשו הבהמיית המתאוה ששורשה מן השרים‬
‫העליונים שבהיכל הקליפה הרי נשמתו מתלבשת תוך נפש הבהמיית‬
‫להחיותה‪ ,‬והנפש הבהמיית הוא מושלת על הנשמה שלא ברצונה בכח‬
‫השרים שבקליפה שהם לוקחים שורשה‪:‬‬
‫וכן כביכול למעלה כי הוא מקור כל הנשמות ישראל היא מתלבשת‬
‫בהיכלות הקליפות לתת להם שפע וחיים שלא ברצונה‪ ,‬וכ"ז הוא ע"י המשכות‬
‫החבל שכאשר אחד מישראל נמשך אחר נפשו הרעה הוא מושך החבל עמו‬
‫ומוליכו אל מקום הטינופת ונמצא שהוא מלכלך ומטנף כביכול את המלך‪.‬‬
‫וז"ש מלך אסור ברהטים ברהיטא מוחא כו' כדאיתא בזוהר הקדוש‪.‬‬
‫אלה‬
‫הדברים וכיוצא בהן מבוארים בספר]י[ )שבט( מוסר‪ .‬ובפרט‬
‫מהדורא קמא‬
‫בראשית חכמה בשער התשובה‪ ,‬כשיעמיק בהן כשעה חדא‪ .‬ויתמרמר במר‬
‫נפשו מאד‪ .‬ויאמר הוידוי שבק"ש שעל המטה‪ .‬ויקבל על עצמו ארבעה מיתות‬
‫בית דין בלב שלם כנגד ארבע אותיות הוי"ה ב"ה שפגם בהם ונתחייב בכולן‪.‬‬
‫כידוע מאמר רז"ל שיש עונות שאדם דש בעקביו והם כע"ז וג"ע וש"ד‪ .‬והם‬
‫לשון הרע וכעס וגסות הרוח והעלמת עין מצדקה כמו שארז"ל בב"ב על‬
‫השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ונאמר יצאו אנשים בני בליעל‪.‬‬
‫ואח"כ יאמר מזמור נ"א כרוב רחמיך וגו' לעורר רחמים רבים שהוא חלק‬
‫והערה והמשכה משם הוי"ה ב"ה שהוא בעל הרחמים‪.‬‬
‫ויעיר בבוקר בשמחה כמו מחרת יוה"כ ממש‪ .‬כי בכל עת ובכל שעה‬
‫שהאדם מבקש מחילה על חטאיו מוחלין לו כמו ביוה"כ ממש‪ .‬כדאיתא‬
‫בגמרא דיומא לא זז משם עד שמוחלין לו בדבר שמועלת התשובה לבד כגון‬
‫מצות עשה‪.‬‬
‫וגם בכריתות ומיתת ב"ד ומיתה בידי שמים שצריך יסורים ותשובה עלאה‬
‫למרק‪ .‬מועלת בקשת המחילה שמוחלין לו בודאי‪ .‬רק שאעפ"כ צריך תשובה‬
‫עלאה‪.‬‬
‫ואדרבה דוקא אחר המחילה לא סגיא לו בלא תשובה עלאה‪ .‬והוא כמשל‬
‫למלך שכעס על בנו שמרד בו וברח מלפניו ונתחבר אל המורדים והפושעים‬
‫במלך‪.‬‬
‫והנה כשישוב הבן וניחם על רעתו אי אפשר לחזור ולבוא עוד אל המלך‬
‫תיכף ומיד כי לא יניחוהו השומרים ושוערי המלך שיודעים בו שהוא מן‬
‫המורדים‪ .‬וע"כ עצתו לצעוק אל המלך בקול מר ובמרירות נפשו לעורר רחמי‬
‫אב על בנים‪ .‬ומצוה אל השומרים ואל שוערי המלך להביאו אל אביו‪ .‬ואז אם‬
‫יהפוך הבן את פניו וילך אל נפשו מחצר המלך‪ .‬אזי יקצוף המלך עליו מאד‬
‫ביתר שאת‪.‬‬
‫ככה הוא בנמשל שלאחר שימחול י"י ורוצה בתשובה שעשה אזי צריך‬
‫הבן לילך אל אביו‪ ,‬דהיינו נשמת האדם להשיבה אל שורשה ומקורה ולדבקה‬
‫באלהים חיים על ידי מעשה התורה והתפלה בכונה ומעשה המצות‪.‬‬
‫וזהו שנאמר מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך‪.‬‬
‫פירוש אחרי אשר מחיתי כעב פשעיך שהיא מחיצה המפסקת שהם‬
‫העבירות קלות ועכ"פ המה מסכים מבדילים ועתה שמחיתי אותם שובה אלי‬
‫‪303‬‬
‫אגרת התשובה‬
‫‪304‬‬
‫כי גאלתיך‪.‬‬
‫פירוש מאחר שגאלתיך מן החצונים ומהקליפות כנ"ל שובה אלי היינו‬
‫דביקות נשמתו במחשבה דבור ומעשה כו' בשמחה ובטוב לבב וכל מה‬
‫שהיתה מתחלה ביותר מרירות אצלו בשומו אל לבו כל מחשבותיו ודבוריו‬
‫ומעשיו שעברו‪ .‬ככה תהיה לו שמחה ביותר בשומו ללבו למחר בבקר שנמחל‬
‫לו הכל‪.‬‬
‫ועל זה נאמר בכל עצב יהיה מותר‪ .‬פירוש שיש יתרון מהעצב ומה הוא‬
‫היתרון הוא השמחה מן המחילה ולא יעלה על לבו שום ספק וספק ספיקא‬
‫ולומר שלא נמחל לו ח"ו מחמת שדואג שמא לא היה המרירות כראוי‪ .‬כי אף‬
‫שאין מרגיש בלבו ובנפשו המרירות אעפ"י כן החרטה היא מסותרת בלב‬
‫כמש"ל‪ .‬ואם כן הבקשת מחילה הוא באמת עם שאינו מרגיש בלב‪.‬‬
‫ועל זה נאמר ובוחן תעלומות לב‪ .‬פירוש מה שנעלם בלב ואינו בהתגלות‬
‫לבו וכל העולה ברוחו איזה ספק בזה הרי זה מקטני אמנה ח"ו ומחשבת‬
‫הס"א ותחבולות היצר הוא‪ .‬שאפילו במדת בשר ודם בגבעונים שכתוב אשר‬
‫לא מבני ישראל המה ואסורים לבוא בקהל‪ .‬משום דלא מחלו על דמיהן‪.‬‬
‫וארז"ל המבקש מטו אל יבקש יותר משלשה פעמים משום דאם אינו‬
‫מוחל בשלשה פעמים יש בו מדת הערב רב ואפילו בחובל וקוטע יד כו' וק"ו‬
‫בן בנו של ק"ו אצל השם ית' כי חפץ חסד וחנון ומרבה לסלוח‪ .‬ואם רבו‬
‫פשעיך וגו' על אחת כמה וכמה‪.‬‬
‫ומה שמקלסין להקב"ה במדת המחילה אף אם מצינו כן אפילו במדת‬
‫בשר ודם‪ ,‬היינו משום שבמדת בשר ודם אם אחד חטא כנגדו ומוחל לו‪.‬‬
‫ואח"כ כשמוסיף לחטוא אחר בקשת המחילה קשה עליו למחול לו עוד וכן‬
‫בכל פעם שמוסיף לחטוא קשה עליו יותר ויותר למחול לו‪ .‬עד שבאחרונה‬
‫ברבות הרבה פעמים שחטא כנגדו אחר מחילת הרבה פעמים לא יתפייס‬
‫בשום אופן‪.‬‬
‫היינו משום שהמחילה נמשכת ממדת רחמנות של בשר ודם המוגבלים‬
‫בגדר וגבול ומדה ועי"כ יש קץ וגבול למחילתו ולסליחתו‪ ,‬משא"כ מדת‬
‫הקב"ה אינו כן כי הוא אין סוף ואין סוף למדתו כי לא כלו רחמיו וכו' ואינם‬
‫מוגבלים ח"ו ואפילו אם חטא אדם כנגדו אלף פעמים ומבקש מחילתו מעורר‬
‫רחמיו המרובים למחול עד אין מספר ואפילו חטא וחזר וחטא אחר בקשת‬
‫המחילה‪.‬‬
‫מהדורא קמא‬
‫ותדע שאנו מברכין בכל יום ג' פעמים חנון המרבה לסלוח ואם היה איזה‬
‫ספק ח"ו היינו מברכין ברכה לבטלה ח"ו‪ ,‬ומה שאנו מברכין במנחה אף‬
‫שכבר ברכו בשחרית היינו על חטאים דביני וביני וכן על מה שבין מנחה‬
‫ומעריב מברכין בערבית‪.‬‬
‫והוא מוחל וסולח אף שחטאו וחזרו וחטאו אחר בקשת המחילה‪ ,‬וזה‬
‫פירוש חנון המרבה לסלוח שמרבה תמיד לסלוח אחר שחטאו וחזרו וחטאו‬
‫ולא הוה כמו אחטא ואשוב כיון שבשעת בקשת המחילה מבקש באמת‬
‫וברצון לב לבל ישוב לכסלה עוד ומבקשים זאת מי"י להחזירנו בתשובה‬
‫שלימה לפניך כו'‪ ,‬ואף שנעתר לו השם וחזר וחטא לאו בכלל אומר אחטא‬
‫ואשוב ח"ו‪.‬‬
‫דהיינו דוקא שבשעת החטא חוטא בישוב הדעת וסומך בדעתו על‬
‫התשובה ולולי זאת היה כובש את יצרו ולא חטא ומאחר שהתשובה גרם לו‬
‫לחטוא על כן אין מספיקין לו כו'‪ .‬ואף על פי כן אם מתאמץ ושב אין לך דבר‬
‫שעומד בפני התשובה‪.‬‬
‫‪305‬‬
‫לעילוי נשמת‬
‫הרה"ח התמים ר' זלמן מרדכי ע"ה‬
‫בן הרה"ח הרה"ג ר' אליהו ע"ה‬
‫לוין‬
‫נלב"ע ט"ז תשרי תשס"ז‬
‫לעילוי נשמת‬
‫יהודה בן רפאל ע"ה‬
‫פייס‬
‫נלב"ע כ"ח ניסן תש"ע‬
‫לעילוי נשמת‬
‫ר' שלמה בן יצחק ע"ה‬
‫נלב"ע י"א טבת תשס"ז‬
‫לעילוי נשמת‬
‫שרה רחל רות‬
‫בת ר' אברהם ע"ה‬
‫נלב"ע כ"ה אלול תשס"ו‬