יומן מסע לנובוגרודק – מאת ניר בן יליד

‫כדי להבין שהשלם גדול מסך חלקיו צריך זמן‬
‫ובזמן ‪ -‬חושבים‬
‫וכשחושבים פורסים את חלקיו של השלם‬
‫ואז מבינים‬
‫‪1‬‬
‫קודם כל הייתי צריך להפטר מהציניות‪.‬‬
‫אני לא בטוח שעד אותו הרגע הבנתי על מה אנשים מדברים כשאומרים שאנחנו חיים בעולם ציני‪.‬‬
‫אבל כשנכנסתי לאולם המטופח בשכונת מגורים בצפון תל אביב ומולי כ ‪ 05 -‬איש שהמכנה המשותף‬
‫שלהם הוא מחנה העבודה של הוריהם‪ ,‬הבנתי‪.‬‬
‫זה היה כמו נחיל זבובים שחג סביבי ואני מנסה לגרשו בנפנוף ידיים מסיבי‪ .‬איך נפטרים מנקודת מבט‬
‫שמושרשת בתוכך?‬
‫מספר דקות לאחר מכן התברר לי שנפנוף ידי המטאפורי לא יעזור לי‪ ,‬אלא רק הזמן‪.‬‬
‫השיחות הנרגשות והמידע שחדר לאוזני ומשם למוחי פיתח עם הדקות את תחושת השייכות‪ ,‬תחושה‬
‫מבוססת‪ ,‬הרי אני אכן שייך‪.‬‬
‫התחושה הזו והמשך המידע על המסע אליו אני עתיד להצטרף הסירו ממני את שאריות הציניות‪ ,‬נקודת‬
‫המבט היומיומית שלי‪ ,‬ואפשרו לי לקבל את ההחלטה הסופית שאני נוסע‪.‬‬
‫אני נוסע‪ ,‬ולא כדי לרצות אף אחד‪ ,‬אלא כדי לרצות את עצמי‪ ,‬ועל הדרך ללמוד על עברי ועל עבר‬
‫משפחתי‪ ,‬ולהתבגר (המשפט הזה היה נראה לי קלישאתי עד כדי גיחוך בנקודת מבטי הצינית היומיומית‪.‬‬
‫אבל לא עכשיו‪ ,‬לא כשאני נמצא מאה מטר מצריף קטן מוקף חומה‪ ,‬ביתו של סבי(‪.‬‬
‫בית‪ ,‬מחנה‪ ,‬כלא‪ ,‬איך שלא קוראים לזה‪.‬‬
‫‪Bon Iver - Perth‬‬
‫‪‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=bo6lKQYVUBU‬‬
‫‪2‬‬
‫כנער לא נסעתי לפולין‪.‬‬
‫ביום השואה אני מעסיק את עצמי בדברים אחרים‪.‬‬
‫האווירה מפחידה אותי‪ ,‬הסרטים מרחיקים אותי מהטלוויזיה כאילו היו יכולים לעוור אותי אם הייתי‬
‫מסתכל‪.‬‬
‫סרט השואה היחיד שראיתי הוא "החיים יפים" של רוברטו בניני‪ .‬הייתי ילד קטן‪ ,‬במשך חודשים אחריו‬
‫פחדתי מהצל של עצמי‪.‬‬
‫ניסיון נוסף (כושל‪ ,‬יש לציין) לראות את "הפסנתרן" בתיכון הבהיר לי סופית שזה לא בשבילי‪.‬‬
‫בצפירה המחשבה הכי חשובה שלי היא איך אני נראה‪ ,‬או לחילופין איך האנשים סביבי נראים‪.‬‬
‫אני לא צריך את כל זה‪ ,‬אני חושב בשאר הזמן‪ ,‬כל הזמן‪.‬‬
‫אני אולי נראה אדיש‪ ,‬מתעלם‪ ,‬אולי אפילו מנסה להיות כזה‪ ,‬אבל זה לא עוזר לי ולא יעזור‪ ,‬אני חלק‬
‫מזה‪.‬‬
‫אז לא נסעתי לפולין‪ ,‬מסיבות כאלה ואחרות גם חברי הקרובים לא נסעו‪ ,‬הזמנו פיצה ושיחקנו פוקר בזמן‬
‫שהשאר ראו בעיניהם את כל מה שקרה אז‪.‬‬
‫אני לא חושב שסבי וסבתו‪ ,‬או אפילו אמי‪ ,‬כעסו‪.‬‬
‫אני מאמין שהם הבינו שזה לא שלא אכפת לי‪ ,‬אני פשוט לא יכול‪.‬‬
‫עכשיו כשאני כאן‪ ,‬האם אני מצטער? חד משמעית לא‪ .‬אני מבין את עצמי על שלא הייתי מסוגל‪ ,‬אני שמח‬
‫שעברו יחסית מעט שנים ועכשיו אני מסוגל‪ .‬אני חושב‪.‬‬
‫‪Eddie Vedder – Rise‬‬
‫‪‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=32Js2Ef5Ojg‬‬
‫אחד הפחדים הכי גדולים שלי‬
‫עושה דרכו בצעדי ענק‬
‫ואני מאושר ממחסור שגוי‬
‫בחוסר ודאות‬
‫‪3‬‬
‫רגע אחד אני טובע בשפע שהדיוטי פרי הישראלי מציע וכעבור קצת יותר משלוש שעות אני נוחת‬
‫לקרירות (במושגי המקום‪ ,‬בארץ זה יכול להיות בקלות שיא החורף) ברוסיה הלבנה‪.‬‬
‫אני כבר מתכוון לכתוב כמה קרוב‪ ,‬כמה מהר אני מגיע לעולם הפחיד הזה‪ ,‬לעולם של סבי וסבתי‪ ,‬זה‬
‫שנמנעתי ממנו עד עכשיו‪ ,‬אך אז מתגלים לי שני דברים‪.‬‬
‫אני קורא להם מרחק בירוקראטי ומרחק תרבותי‪.‬‬
‫המרחק הבירוקראטי מעכב אותי עוד כ ‪ 9 -‬שעות עד שאני מוכן לצאת לדרך מחדר המלון בידיעה‬
‫ששהותי כאן מוסדרת – יש לי ביטוח בריאות מקומי (ואני בטוח שמאוד יעיל)‪ ,‬כסף מקומי וגישה‬
‫לאינטרנט‪ ,‬כי מה יותר חשוב מלהישאר מחובר לארץ?‬
‫לעומת המרחק הבירוקראטי שעיכב אותי "רק" כ ‪ 9 -‬שעות‪ ,‬המרחק התרבותי מעכב אותי עד חזרתי‬
‫הביתה‪ ,‬אותו אני לא יכול להבין‪.‬‬
‫למה אני מתכוון? כשהגעתי למינסק ביום האחרון למסע וראיתי פרסומות בהן מופיעות נשים בבגד ים‬
‫לדוגמא‪ ,‬זה היה לי מוזר‪ .‬המקומיים כל כך נשארו מאחור שכל הזמן חיברתי את זה בראשי לדת פנאטית‪.‬‬
‫אבל לא‪ ,‬הם פשוט ככה‪ ,‬נשארו אי שם מאחור‪.‬‬
‫מאוחר יותר ביומי הראשון ברוסיה הלבנה‪ ,‬כשאני עומד בחדרו של סבי במחנה העבודה ומסתכל על‬
‫תוואי המנהרה אותה חפר כדי לברוח‪ ,‬אני כבר מרגיש חלק מהמקום‪ .‬אני שוב מתלבט‪ ,‬יש לי את‬
‫הזכות?‬
‫‪4‬‬
‫אנו יוצאים משדה התעופה לרוסיה הלבנה (כעת באוגוסט היא רוסיה הירוקה) ונוסעים לכיוון העיירה‪.‬‬
‫יערות מקיפים אותנו ובבסיסם סוג עץ שעדיין לא יצא לי לראות ממרום גילי הלא כל כך מופלג‪.‬‬
‫העצים דקים מאוד אך גבוהים וזקופים‪ ,‬עומדים בודדים במרחק שווה באופן חשוד (בכל זאת‪ ,‬בארץ אין‬
‫יערות טבעיים וגם ככה באתי חשדן)‪.‬‬
‫צורתם של העצים‪ ,‬העובדה שהם מרכיבים יחד יער ומקום הימצאי‪ ,‬מובילים אותי להשוואה בין העצים‬
‫ליהודים שחיו כאן‪ ,‬למשפחתי‪.‬‬
‫גם הם היו דקים‪ ,‬גם הם היו בודדים‪ ,‬גם הם ניסו לעמוד זקוף (ולבסוף הצליחו)‪ ,‬וגם הם‪ ,‬בסופו של דבר‪,‬‬
‫יצרו יער ‪ -‬אותנו‪.‬‬
‫‪Bon Iver - Woods‬‬
‫‪‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=1_cePGP6lbU‬‬
‫‪5‬‬
‫בדרך משדה התעופה לעיירה אני מתעפ"ץ את שנת הלילה שלי‪ ,‬השמש בחוץ בוהקת אבל האוויר קר‪.‬‬
‫אני פוקח עיניים ורואה בתי עץ צבעוניים‪ ,‬מטופחים וטירה גדולה ולבנה‪ .‬הכל סימטרי‪ ,‬הכל צבעוני‪.‬‬
‫אני נזכר בסרט 'המספריים של אדוארד'‪ .‬זה נראה בדיוק אותו דבר‪ ,‬חוץ מהטירה שנראית בדיוק הפוך‪.‬‬
‫אני מדמיין את ג'וני דפ לבוש לבן‪ ,‬שיערו שיבה‪ ,‬מסורק לצד‪ .‬אני נרדם‪.‬‬
‫מתעורר שוב בנובוגרודק‪ ,‬העיר של סבי‪ ,‬גם כאן הכל סימטרי ומטופח אבל באופן פחות דומיננטי‪ ,‬פחות‬
‫סט של סרט‪.‬‬
‫כל רחוב שני סוללים‪ ,‬כל בית שלישי פיגומים‪ ,‬כל מדרכה רביעית מניחים לבנים‪ .‬נראה שהעיירה‬
‫מתכוננת למשהו‪ ,‬אולי לטקס מלכת היופי של הערים‪.‬‬
‫לא ציפיתי לזה‪ ,‬אני אפילו לא בטוח שציפיתי לכביש‪ ,‬אולי רק דרך עפר מוסדרת‪.‬‬
‫‪Porcupine Tree - Lazarus‬‬
‫‪‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=sfYpXANpWrE‬‬
‫‪6‬‬
‫במרכז העיר יש פארק מטופח‪ ,‬קצת סימטרי מידי‪ .‬מיד לאחריו יוצא כביש ראשי‪ ,‬מתפתל בירידות‪,‬‬
‫הבתים מתמעטים‪ ,‬הנוף הופך פחות ופחות עירוני ואז האוטובוס נעצר‪.‬‬
‫מבנה מרשים בגודלו‪ ,‬צבוע בגווני כתום‪ ,‬נפרש לעינינו‪ .‬לכניסתו מובילים שבילים מטופחים ולצידיהם‬
‫פרחים צבעוניים‪ .‬לרגע עוברת בי מחשבה שכל מטרת בניית המבנה הייתה להסתיר את שמאחוריו‪.‬‬
‫המחשבה חולפת מראשי כשאני פוגש את תמרה‪ ,‬בחורה מקומית שהקימה ומטפחת את "מוזיאון‬
‫ההתנגדות היהודית"‪ ,‬שזה בעצם שני חדרים במחנה העבודה שבו סבי הוחזק‪ .‬האחד משחזר את מקומות‬
‫הלינה של היהודים‪ ,‬ואילו באחר תצוגה של פתח המנהרה ודגם של כל המחנה עם שמותיהם ותמונותיהם‬
‫של הבורחים‪.‬‬
‫מה לתמרה ולזה? עד סוף הטיול אני לא אבין‪ ,‬אבל לפחות זה הסיר ממני את החשש ההתחלתי מניסיון‬
‫ההסתרה‪.‬‬
‫לפעמים אני פוחד שכולם פתחו פער כי רק אני לא מבין איך עוברים חיים שלמים ומתגברים על‬
‫אובדן וצער‬
‫‪7‬‬
‫גופי מקפץ במושב האחורי של מסחרית המסיעה אותנו על כבישיה הרעועים של רוסיה הלבנה‪.‬‬
‫בעוד קילומטרים של יערות מקיפים אותנו‪ ,‬כמו משום מקום מופיע לצד הדרך שלט גדול בשפת המקום‬
‫ודגל ישראל לצידו‪ .‬אנחנו פונים לדרך עפר מוקפדת וכעבור כ – ‪ 055‬מטר נגלה לעינינו מלבן גדול עשוי‬
‫בטון ובסופו מצבה‪.‬‬
‫את המצבה בנה וטיפח סבי ואנו שמחים לראות שמצבה טוב‪ ,‬עדיין יש מי ששומר עליה‪.‬‬
‫כשאני שואל את דודי מדוע המצבה הקטנה תחומה במלבן בטון כה גדול הוא אומר שהמלבן‪ ,‬שבתחומיו‬
‫אנחנו עומדים‪ ,‬הוא קבר אחים של ‪ 055‬איש‪ ,‬רובם ככולם ילדים‪ ,‬נשים וזקנים שנורו ונקברו תחת מקום‬
‫עמידתנו כעת‪ .‬בין הנרצחים משפחותיהם גם של סבי וגם של סבתי‪.‬‬
‫אז עכשיו אני עומד על שרידי גופותיהם של משפחתי‪ .‬מה עושים? הרי אני לא בוכה‪.‬‬
‫אני מסתכל על הסובבים‪ ,‬אולי כדי ללמוד את התנהלותם‪ ,‬להבין איך מתמודדים עם דבר כזה‪ .‬אני שם לב‬
‫שהאווירה ממשיכה להיות קלילה כמו בשאר הזמן‪ .‬אני זורק בדיחה‪ .‬אני שם לב שהשמחה מושרשת בנו‪.‬‬
‫בהמשך המסע‪ ,‬בכל מקום אליו אנו מגיעים‪ ,‬אני שם לב שלא משנה כמה נוראיים הדברים שקרו באותו‬
‫מקום‪ ,‬האווירה תמיד תהיה טובה‪.‬‬
‫לזה קוראים ישראליות? יהדות? אני לא יודע‪ ,‬אבל זה יפה‪.‬‬
‫זה יפה עד כדי לא הגיוני‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫בערב שבת אנחנו יושבים במעגל‪ ,‬כל אחד מספר על משפחתו ועל מחשבותיו עד כה בעקבות המסע‪.‬‬
‫דמעות וצחוק מתערבבים בעצב העוטף את המסע כולו‪.‬‬
‫אחרון לדבר בחור דתי‪ ,‬רוחני‪ ,‬דור שלישי‪ ,‬כמותי‪.‬‬
‫הוא מדבר על המטען הרגשי אותו הוא סוחב כל חייו‪ ,‬מטען ששייך לסבו‪.‬‬
‫הוא מספר שיום אחד החליט לא לסחוב יותר את המטען הרגשי ולהחזיר אותו לסבו‪ .‬סבו קיבל‪ ,‬רוחנית‪,‬‬
‫בברכה את המטען חזרה לחיקו‪" .‬אנחנו סבלנו מספיק בשביל מאות ואלפי דורות אחרינו" אומר הסב‪,‬‬
‫משפט שאני מכיר מהבית‪.‬‬
‫לאחר מכן מספר הבחור שמטרתו היא להעביר את המידע והזיכרונות לילדיו‪ ,‬לדור הרביעי‪ ,‬מבלי לנטוע‬
‫בתוכם את המטען שהיה נטוע בו‪ ,‬אותו הצליח לעקור‪.‬‬
‫כל אותו הזמן אני חושב לעצמי‪ :‬כשתמצא את הנוסחא‪ ,‬תתקשר‪.‬‬
‫‪Muse – feeling good‬‬
‫‪‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=CmwRQqJsegw‬‬
‫‪9‬‬
‫שני ישראלים ושתי אמריקאיות יושבים מחוץ לפנימייה בעיירה קטנה וקרה במזרח אירופה‪.‬‬
‫אחד הישראלים פותח מחשב נייד ונכנס ליו טיוב‪ ,‬מנגן סרטון סאטירי על בחור ובחורה אמריקאים‪.‬‬
‫אחת האמריקאיות צוחקת בקול רם‪ ,‬חותכת את האוויר השקט והקר בקולה‪ ,‬השנייה מגחכת קלות‪.‬‬
‫אחד הישראלים מגחך קלות‪ ,‬השני רואה יו טיוב בעין שמאל וגטו בעין ימין‪.‬‬
‫זה לא מסתדר לו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אחד חלקי אחד – שלג‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=3SRjiV7nees‬‬
‫‪11‬‬
‫פגשתי בחורה יפה במסע‪.‬‬
‫לא שחסר לי‪ ,‬הבחורה היפה שלי מחכה לי בבית‪ ,‬אבל כשאתה פוגש אדם יפה אתה קודם כל שם לב אליו‬
‫לפני השאר‪ .‬מפה לשם‪ ,‬לאחר מספר שיחות קלילות וכמה דברים משותפים שהתגלו בהן (כולל‬
‫ההיסטוריה המשותפת)‪ ,‬ביליתי פרק זמן בלתי מבוטל עם אותה בחורה במהלך המסע‪ .‬אפשר אפילו להגיד‬
‫שהיא הייתה לי לעוגן מסוים‪ ,‬כי כשאתה במסע כה אינטנסיבי ורגשי אתה לפעמים צריך רק קצת לצחוק‪,‬‬
‫להיזכר בבית ובמה שאתה רגיל אליו‪ ,‬לדבר עם אדם שקרוב אליך מבחינת אורח חייו‪.‬‬
‫באחד הימים חשבתי לעצמי האם יופיים של אנשים עזר להם אז‪ ,‬האם לאנשים יפים וחזקים שמו יותר לב‬
‫והאם תשומת הלב הייתה חיובית או שלילית‪.‬‬
‫בעדותו של סבי שהוקלטה על ידי "יד ושם" לפני כ ‪ 02 -‬שנה הוא חוזר ומשתמש במושג "מצא חן‬
‫בעיניו" כאשר הוא מדבר על בחירותיהם של הגרמנים את מי לשלוח לעבוד‪ ,‬את מי להכות הרבה‪ ,‬את מי‬
‫מעט‪ ,‬את מי להרוג‪.‬‬
‫אנשים יכולים להכחיש עד אין סוף אבל מראה חיצוני הוא גורם משמעותי‪ ,‬אולי בין המשמעותיים ביותר‬
‫בחיינו‪ .‬נהוג לחשוב שמראה נאה הוא חיובי‪ .‬אולי דווקא בתקופה ההיא‪ ,‬כששום דבר לא היה חיובי‪ ,‬גם‬
‫להיות אדם יפה היה יכול לפגוע בך?‬
‫כדור האש הגדול צונח עכשיו למים ונכבה‬
‫בצד השני מישהו מצית לי אותו למחר‬
‫‪11‬‬
‫בכניסה למסעדה שמארחת אותנו המחוגים עצרו‪.‬‬
‫הם מראים עשרה לחצות ‪ 3‬פעמים ביום‪ ,‬בכל פעם שאנחנו מגיעים‪.‬‬
‫עוד מעט יום חדש‪ ,‬בכל פעם שאנחנו מגיעים‪.‬‬
‫הזמן עומד מלכת‪.‬‬
‫סבתי מתארת בזיכרונותיה איך כל יום עובר כמו שנה‪.‬‬
‫אצלנו עוד מעט יום חדש‪ ,‬בכל פעם שאנחנו מגיעים‪.‬‬
‫זה גורם לי לחשוב על תקווה‪.‬‬
‫הייתה תקווה?‬
‫אני בטוח שכן‪ ,‬הרי בלי תקווה לא הייתה מנהרה‪.‬‬
‫ועכשיו כמה דקות שאני לא אשמע אף מילה‬
‫רק ממוזיקה‬
‫אמנם אחשוב לי על עשרות מילים אחרות‬
‫אך לא אשמע‬
‫‪12‬‬
‫אני מסתכל על גג המבנה בו סבי ישן ושומע באוזניות (באופן אירוני למדי) זמר גרמני שר על שלג‪,‬‬
‫פסנתר וכלי מיתר עוטפים את קולו העדין‪ .‬זה בלתי נמנע לחשוב מה סבו עשה אז‪ ,‬האם גם קולו היה‬
‫עדין‪.‬‬
‫עכשיו הזמר שר בעוצמה‪ ,‬עדיין בקול עדין עד כדי כאב‪ ,‬אני מכווץ את פני‪ ,‬הוא שר שהוא טובע‪.‬‬
‫סבי אוהב מוזיקה‪.‬‬
‫בכל פעם שאנחנו מגיעים‪ ,‬למרות שהוא כבר בקושי מגיב לסביבה‪ ,‬הוא מזמזם את שיריו האהובים‬
‫משמחה‪.‬‬
‫אני חושב לעצמי האם הם היו שומעים מוזיקה במחנה‪ ,‬כנראה שלא‪.‬‬
‫ואולי באיזושהי דרך כן? אולי שרו אחד לשני? אולי זה מה שהחזיק אותם?‬
‫אולי בגלל זה אני לא יכול לעבור יום אחד בחיי מבלי לשמוע מוזיקה?‬
‫‪Maximilian Hecker - My Story‬‬
‫‪‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=qHMtP-ZJI9U‬‬
‫‪13‬‬
‫הבוקר האחרון מקבל אותנו במלוא הדרו המזרח אירופאי עם טמפרטורות נמוכות וגשם בלתי פוסק‪.‬‬
‫בעודנו מסתתרים מהגשם מגיעה תמרה‪ ,‬מנהלת המוזיאון‪ ,‬נסערת למדי‪ ,‬ומודיעה שפתח יציאת המנהרה‬
‫נמצא‪.‬‬
‫בהתרגשות אנו הולכים למקום הימצאותו של פתח המנהרה ורואים בדיוק את מה שראינו עד עכשיו‪.‬‬
‫אני חושב שהציניות היומיומית השתלטה בשנית‪.‬‬
‫אני חושב שזה הכל בשביל הסרט‪ ,‬ששמרו לנו את החלק הטוב כביכול לסוף‪ ,‬סיום מוצלח לסרט‪.‬‬
‫חשדותיי מתגברים כשאני רואה את הארכיאולוג שאחראי על החפירות ממשיך לחפש‪ ,‬נראה שמבחינתו‬
‫דבר לא השתנה‪.‬‬
‫נר נשמה מונח בפתח יציאת המנהרה (כביכול) ואני חושב לעצמי ‪ -‬אז מה? – אז מה אם מצלמים סרט?‬
‫אז מה אם לא בטוח שזה הפתח? – אז מה? –‬
‫העיקר שאני עומד כאן‪ ,‬מול מחנה העבודה של סבי‪ ,‬המקום בו עמד שפוף אל מול האכזריות הבלתי‬
‫נתפסת של הנאצים‪.‬‬
‫אנחנו שרים את התקווה‪ ,‬אני מרים את ראשי ונועץ מבט במחנה העבודה‪ .‬להיות עם חופשי בארצנו‪.‬‬
‫צמרמורת עוברת בגופי‪ ,‬הציניות חלפה מזמן‪ .‬אנו שרים עוד מספר שירי ארץ ישראל‪ ,‬שירי גאווה‪,‬‬
‫צמרמורת שנייה ושלישית חולפת‪ ,‬ממשיך להישיר מבט אל מחנה העבודה‪.‬‬
‫אני מתמלא גאווה‪ ,‬נעמד זקוף אל מול דמיון העמידה השפופה של סבי‪ ,‬מנפח את חזי והולך בגשם השוטף‬
‫לכיוון מחנה העבודה‪ ,‬כנגד כיוון המנהרה‪.‬‬
‫אני חופשי בארצי‪ ,‬אני חופשי בכל מקום‪ ,‬בזכותם‪.‬‬
‫‪‬‬
‫היהודים – חופשי‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=HLe7CpGLJsE‬‬
‫ניר בן יליד‬
‫אוגוסט ‪2112‬‬