איפה היינו - עמותת סיירת חרוב

‫איפה היינו‪/‬‬
‫צביקה צוק ‪91.2.5191‬‬
‫בפברואר ‪ 9195‬התגייסתי לצה"ל‪ ,‬ירוק‪ ,‬תמים ונאיבי‪ ,‬רוצה להתנדב ולשרת ביחידה הכי‬
‫קרבית ולאחר מבדקים בסיירת מטכ"ל וסיירת שקד התקבלתי לסיירת חרוב‪ .‬מוטיבציה‬
‫עצומה בטירונות‪ ,‬הרגשה שקורעים אותך וזה טוב והכל מצויין‪.‬‬
‫יום הזיכרון של שנת ‪ :9195‬אנו במחנה שנלר מצחצחים היטב את נעלי הצנחנים כמו שאף‬
‫פעם לא צחצחנו‪ .‬הרס"ר של שנלר יבדוק זאת‪ .‬אנו במשמר כבוד בהר הרצל בטקס של יום‬
‫הזיכרון‪ .‬אחריו נשארנו למשמרת במקום עד הערב ויצאנו הביתה לחגוג את חג העצמאות‪.‬‬
‫למחרת יום העצמאות הגענו לבית ליד בכדי לנסוע למחנה סנור ואיתן בוברוב לא הגיע‪.‬‬
‫בבסיס נודע לנו שנהרג בתאונת דרכים בערב החג‪ .‬נסע עם חברתו ברכב המשפחה‪ ,‬איבד‬
‫שליטה ונכנס בעץ‪ .‬חזרנו לבית הקברות ללוויה ולמשמר כבוד‪ .‬הייתה זו פגישה ראשון שלי‬
‫עם חלל צה"ל‪ ,‬אמנם מתאונת דרכים אבל כה קרוב‪ .‬זכרתי שרק כמה ימים קודם עזרתי לו‬
‫לסיים את ריצת הלילה‪ .‬בשבעה‪ ,‬אמרו לנו הוריו שאנו כמו ילדים שלהם‪ ,‬ושנבוא לבקר‪,‬‬
‫אבל לא באנו יותר‪ .‬רק זכרנו ומדי פעם הזכרנו‪.‬‬
‫עברה שנה וחצי‪ ,‬מלחמת יום כיפור‪ 55 ,‬מחיילנו נהרגו בסואץ‪.‬‬
‫היינו בטקסים אבל לא המשכנו‪ .‬ידענו כי המשפחות אבלות‪ ,‬כואבות‪ ,‬אולי הרוסות אבל לא‬
‫פקדנו אותן‪.‬‬
‫לפני כ‪ 9-‬שנים הלכתי בפעם הראשונה לטקס הזיכרון לחללי סיירת חרוב שהתקיים בבית‬
‫ספר אוהל שם ברמת גן ביוזמה של שמוליק‪ ,‬אתי‪ ,‬בודגה ועמותת סיירת חרוב‪ .‬טקס זה‬
‫מתקיים כל שנה לפני חג הפסח‪.‬‬
‫אחר כך הלכתי עוד פעמיים לאוהל שם ובפעם האחרונה הגעתי לטקס בבקעה‪ .‬רבים‬
‫הנופלים אבל מעטות המשפחות‪ .‬זקנו‪ ,‬תש כוחם ולצערנו הצטרפו גם משפחות חדשות‬
‫למעגל השכול של חיילי גדוד חרוב המהווה המשך לסיירת שלנו‪.‬‬
‫לפני כחצי שנה נודע לי מאביטל למברסקי כי הפלוגה בה הייתי מ"כ (פלוגת קורן) מארגנת‬
‫מפגש עם המשפחות השכולות – מפגש מחבק ואוהד‪ .‬הגעתי למפגש שהתקיים בבית‬
‫הלוחם‪.‬‬
‫לראשונה פגשתי שם רבים מחיילי ומפקדי אחרי שנים רבות‪.‬‬
‫לראשונה ראיתי שם את משפחות הנופלים‪ .‬המפגש היה לא קל אבל חזק‪ ,‬עוצמתי ודומני‬
‫שהעניק כוח רב לכולם להמשיך ולתמוך ומהמשפחות לרצות לקבל את התמיכה‪ .‬את‬
‫המפגש יזמו ‪ 3‬קצינים‪ :‬יואל שרון‪ ,‬עמיקם אזולאי ומיקי טוניס‪ .‬מסתבר שהם התחילו את‬
‫החיבוק בביקור אצל משפחות הנופלים ושוחחו איתם‪ .‬במקביל נאסף מידע שיצר את‬
‫תמונת המלחמה והמ"פ שלום קורן סקר את פעילות חרוב במלחמה‪ ,‬אל ועל העיר סואץ‪.‬‬
‫ההורים‪ ,‬בני משפחה וחברים השתתפו בשיחה במסגרת מחלקתית (אני הייתי במחלקה‬
‫של מיקי טוניס)‪ .‬שמענו על כאבם‪ ,‬עמידתם האמיצה במהלך השנים הרבות (‪ 33‬שנים)‪,‬‬
‫הרצון להוציא ולשחרר מילים אלינו ולשמור על קשר‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫לסיום המפגש סיכם כל מ"מ את השיחה המחלקתית ונפרדנו מכולם בתחושה שעוד נמשיך‬
‫להיפגש‪ .‬ברקע עלה נושא המסע אל מקומות נפילת הבנים בחיץ החקלאי ובעיר סואץ‪.‬‬
‫לאחר כחודשיים הזמין אותי עמיקם אזולאי לפגישה בביתו על מנת לקדם את המסע‬
‫למצרים‪ .‬פגשתי שם את אייל לוי שהיה רס"פ הפלוגה עד המלחמה‪ .‬באופן לא ברור איני‬
‫זוכר אותו והוא אינו זוכר אותי אף על פי שלפי הזמן היינו חייבים להיות ביחד‪ .‬גם דוד ויאטר‬
‫היה בפגישה‪ .‬קדמנו עניינים ברמת התכנון אבל הביצוע נדחה בגלל אתראות של משרד‬
‫החוץ על פעילות טרור נגד ישראלים במצרים בכלל ובסיני בפרט‪.‬‬
‫עמיקם שלקח על על כתפיו הרחבות את כובד השכול של הפלוגה ראוי להערכה גדולה‪.‬‬
‫רצונו העז למלא את החלל של ‪ 33‬שנים חשוב לו מאד מאד וכך הוא רותם את מי שמוכן‬
‫לטובת החיבוק הזה‪.‬‬
‫עמיקם לקח על עצמו גם לשלוח את ההזמנות ליום הזיכרון השנתי לחללי סיירת חרוב‬
‫שהתקיים בבקעה ב‪ 55-‬במרץ ‪.5191‬‬
‫למקום הגיעו כ‪ 91-‬חיילים מהמחזור שלי ומעטים יותר מפלוגת קורן‪ ,‬ביניהם עמיקם‪.‬‬
‫לקראת יום הזיכרון המתקרב ביקש עמיקם מתנדבים שייצגו את סיירת חרוב כדי לפקוד את‬
‫קברי החללים‪.‬‬
‫החלטתי שהגיע זמני אחרי ‪ 33‬שנים ללכת לטקס זיכרון לאומי שכזה‪ .‬עד אז בכל השנים‬
‫שעברו עבדתי כרגיל והקשר היחיד היה שתוך כדי העבודה עמדתי את דקת הדומיה בעת‬
‫הצפירה‪.‬‬
‫החלטתי כי אלך לבית הקברות הצבאי בקריית שאול‪ ,‬אבל לקבר של מי? ‪ 9‬מחיילינו‬
‫קבורים שם‪ .‬החלטתי כי אלך לקבר של דרור קושניר אשר הכרתיו לפני הצבא‪ :‬שיחקנו‬
‫כדוריד יחדיו ואחיו גדעון למד איתי בתיכון‪ .‬ידעתי כי גדעון נפטר לפני כשנתיים וכי האבא‬
‫חולה אלצהיימר והאמא אולי תגיע‪.‬‬
‫בינתיים התברר לי כי נותרו עוד ‪ 3‬קברים ללא נציג ומאחר וכל הקברים סמוכים הצעתי כי‬
‫אפקוד גם אותם‪.‬‬
‫בינתיים איתרתי את שאול בירן שגר בתמרת‪ ,‬למד בתיכון אוהל שם‪ ,‬שנה מתחתי והתגייס‬
‫לחרוב למחזור אוגוסט ‪ 9195‬יחד עם דרור קושניר ז"ל ושמוליק מינטוס ז"ל‪ .‬הצעתי לו‬
‫לבוא גם כן לפקוד את קברו של דרור והוא אמר שיגיע‪.‬‬
‫עד יום הזיכרון חשבתי איך למלא את תפקידי‪ ,‬להתרכז ולהתכנס לתוך אירוע כואב זה‪.‬‬
‫עמיקם הביא לי מדבקות ועליהם כתוב "נזכור את חללי סיירת חרוב"‪ .‬הכנתי זרים להניח‬
‫על קברי חיילינו‪.‬‬
‫יום הזיכרון‪ ,‬היום בו אני כותב את הדברים הללו‪ ,‬חל ביום שני ‪ 91‬במאי ‪ .5191‬בבוקר‬
‫התקשרתי לבועז קרן‪ ,‬חברי הטוב מהתיכון אשר אנו ממשיכים לשמור קשר‪ ,‬ושאלתי אותי‬
‫אם ירצה להצטרף ולבוא איתי לקבר של דרור קושניר‪ .‬הוא אישר ושאל ובדק לגבי קיברו‬
‫של אבינעם שכטר בן כיתתנו‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫הלכנו לבית הקברות‪ ,‬לקבר של אבינעם ופגשנו את עוזי אחיו‪ ,‬שלימד את בני איתן‪ ,‬פיזיקה‬
‫בתיכון אוהל שם‪ .‬עוזי שמח לשמוע שאיתן לומד פיזיקה ומצטיין ואמר שלא כל יום מורה‬
‫קוצר את הפירות שזרע‪ .‬נפרדנו מעוזי והמשכנו לקבר של אורי כהן מהמחלקה של עמיקם‬
‫שם פגשתי את רוני כהן אחיו‪ .‬ליד הקבר עמדו גם ‪ 3‬חיילים מגדוד חרוב‪ .‬המשכתי הלאה‬
‫לקבר של שוקי נומקין מהפלוגה שלי ושם עמדו רק ‪ 3‬חיילים שסיפרו כי עמי‪ ,‬אחיו של שוקי‪,‬‬
‫הלך גם לקבר של בנו – כמה טראגי‪ ,‬איבד אח ובן‪ .‬המשכתי לקבר של שמוליק מינטוס‬
‫מהמחלקה של מיקי טוניס (בה הייתי מ"כ) ושם עמד נציג הסיירת אייל לוי ליד ‪ 3‬חיילים‪,‬‬
‫ללא אף אחד מהמשפחה‪.‬‬
‫יחד עם בועז שליווה אותי‪ ,‬הגענו לקבר של דרור קושניר‪ .‬כאן עמדה האמא שקברה את שני‬
‫בניה ולידה הבן של גדעון – רס"ן תום אחי דרור‪ .‬איש גבוה שמזכיר מאד את דמותו של‬
‫גדעון – איש גדול‪ .‬מרים‪ ,‬אמא של דרור וגדעון עמדה זקופה ונראתה לנו חזקה כנגד האסון‬
‫הכפול שעברה‪ .‬בפניה ראיתי את הדמיון הרב לדרור‪ .‬עוד היו שם חברים‪ ,‬צביקה דרורי‬
‫שהיה בפלוגה של דרור בסיירת‪ .‬שאול בירן שהגיע עם ביתו חמוטל‪ ,‬וקשונזה‪ ,‬בן מחזור של‬
‫גבי פוליצר שסיפר לי שהוא גייס את דרור ואברהם כרמלי לחרוב דרך צופי רמת גן‪.‬‬
‫צפירה ארוכה וחזקה פתחה את הטקס‪ .‬דקת דומייה‪ .‬אחר כך תפילת הרב ודבר שר‬
‫הביטחון ברק‪ ,‬מטח כבוד ושירת התקווה‪ .‬בית הקברות המה מאדם‪.‬‬
‫היו כאן ‪ 911,111‬איש אולי ‪.921,111‬‬
‫אני הייתי כאן פעם ראשונה‪ .‬יכולתי להיות כאן עשרות פעמים אבל לא הייתי‪ .‬תמיד עבדתי‪.‬‬
‫חשבתי לעצמי‪ :‬ביום כזה יש שני סוגי ישראליים כאלו שבאים לטקס הזיכרון ולא עובדים‬
‫וכאלו שלא באים ועובדים‪ .‬אלו רובם שכולים‪ ,‬או חברים או חיילים ואלו שעובדים‪ ,‬מזדהים‬
‫אבל לא באים‪ .‬ויש אולי גם אחרים‪ .‬שרוצים וקשה להם שרוצים ולא יכולים‪.‬‬
‫אנשי המשפחות השכולות זוכרים את יקיריהם כל השנה‪ ,‬כל יום וכל לילה כל שעה וכל‬
‫דקה‪ .‬הם באים לקבר מספר פעמים בשנה‪ ,‬מי יותר ומי פחות והזמן לא משכיח‪ .‬להיפך‪,‬‬
‫הזמן מכאיב יותר כי הגעגוע גדל מיום ליום‪ .‬יום זיכרון זה תפקידו לשתף את כל עם ישראל‬
‫בצער הלאומי על אובדן החיים וההקרבה למען המדינה‪ .‬לכן גם אלו שאינם שייכים‬
‫למשפחות ואין להם קרבת דם‪ ,‬אבל מכירים‪ ,‬ואיבדו חיילים וחברים צריכים להשתתף‪ .‬יום‬
‫הזיכרון נועד דווקא לאלו שמזדהים ולא באים כדי להזכיר להם בדקת הדומייה לחשוב על‬
‫חבריהם שנפלו במערכות ישראל‪.‬‬
‫בעת הצפירה‪ ,‬אני צריך לחשוב על ‪ 31‬איש בדקה וזה לא פשוט‪ .‬במה להתרכז‪ .‬איך עושים‬
‫זאת‪ .‬השכולים לא צריכים לחשוב על כולם אלא רק על אובדנו של יקירם אבל להם כואב‬
‫יותר‪ ,‬כאב ללא נשוא‪ ,‬כאב של שנים רבות‪ ,‬להם נגדע חלק בגוף ואין מנחם‪.‬‬
‫‪ 33‬שנים חשבתי על החברים אבל לא באתי לטקס של יום הזיכרון ועכשיו כשהייתי אני‬
‫מרגיש שהמעשה של פקידת קברי חללי סיירת חרוב היה חשוב מאד‪ .‬אני חושב על‬
‫שליחותו של עמיקם ששלח נציגים לכל בתי הקברות בארץ כמעשה מחבק שהוא המעט‬
‫שעוד אפשר לתת אחרי כל כך הרבה שנים של הדחקה‪.‬‬
‫אולי היינו צריכים להיות כאן כבר ב‪ 9191-‬ולחבק את המשפחות כבר אז‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫עתה‪ ,‬חלק מההורים כבר לא בחיים או שאינם מסוגלים להגיע‪.‬‬
‫עתה אנו הבוגרים‪ .‬בגרנו מספיק בכדי לעמוד ליד קבר של חבר לצד המשפחות‪ ,‬אולי קצת‬
‫מאוחר מדי‪ .‬איפה היינו עד כה? ועתה הגענו‪.‬‬
‫קינת דוד‬
‫"יז וַ יְקֹ נֵן ָּדוִ ד‪ ,‬אֶ ת‪-‬הַ ִקינָּה הַ זֹאת‪ ,‬עַ ל‪ָּ -‬שאּול‪ ,‬וְ עַ ל‪-‬יְה ֹונ ָָּּתן בְ נוֹ‪ .‬יח‬
‫ְהּודה ָּק ֶשת‪ִ ,‬הנֵה כְ תּובָּ ה‪ ,‬עַ ל‪-‬סֵ פֶ ר הַ י ָָּּשר‪ .‬יט‬
‫וַ יֹאמֶ ר‪ ,‬לְ לַמֵ ד בְ נֵי‪-‬י ָּ‬
‫הַ ְצבִ י‪ ,‬י ְִש ָּראֵ ל‪ ,‬עַ ל‪-‬בָּ מו ֶֹתיָך‪ ,‬חָּ לָּל‪ :‬אֵ יְך‪ ,‬נָּפְ לּו גִ בו ִֹרים‪ .‬כ ַאל‪ַ -‬תגִידּו‬
‫בְ גַת‪ַ ,‬אל‪ְ -‬תבַ ְשרּו בְ חּוצֹת אַ ְש ְקלוֹן‪ :‬פֶ ן‪ִ -‬ת ְשמַ ְחנָּה בְ נוֹת פְ לִ ְש ִתים‪ ,‬פֶ ן‪-‬‬
‫ַתעֲ ֹלזְ נָּה בְ נוֹת הָּ עֲ ֵרלִ ים‪ .‬כא הָּ ֵרי בַ גִ לְ בֹעַ ‪ַ ,‬אל‪-‬טַ ל וְ ַאל‪-‬מָּ טָּ ר עֲ לֵיכֶם‪--‬‬
‫ּושדֵ י ְתרּומֹ ת‪ :‬כִ י ָּשם נִ גְעַ ל‪ ,‬מָּ גֵן גִבו ִֹרים‪--‬מָּ גֵן ָּשאּול‪ ,‬בְ לִ י מָּ ִשיחַ‬
‫ְ‬
‫בַ ָּשמֶ ן‪ .‬כב ִמ ַדם חֲ לָּלִ ים‪ ,‬מֵ חֵ לֶב גִבו ִֹרים‪ֶ --‬ק ֶשת יְה ֹונ ָָּּתן‪ֹ ,‬לא נָּשוֹג ָאחוֹר;‬
‫ימם‬
‫יקם‪ .‬כג ָּשאּול וִ יה ֹונ ָָּּתן‪ ,‬הַ נֶאֱ הָּ בִ ים וְ הַ נְ ִע ִ‬
‫וְ חֶ ֶרב ָּשאּול‪ֹ ,‬לא ָּתשּוב ֵר ָּ‬
‫בְ חַ יֵיהֶ ם‪ּ ,‬ובְ מו ָֹּתם‪ֹ ,‬לא נִ פְ ָּרדּו; ִמנְ ָּש ִרים ַקּלּו‪ ,‬מֵ אֲ ָּריוֹת גָּבֵ רּו‪ .‬כד בְ נוֹת‪,‬‬
‫י ְִש ָּראֵ ל‪--‬אֶ ל‪ָּ -‬שאּול‪ ,‬בְ כֶינָּה; הַ מַ לְ בִ ְשכֶם ָּשנִ י‪ִ ,‬עם‪-‬עֲ ָּדנִ ים‪ ,‬הַ מַ עֲ לֶה עֲ ִדי‬
‫בּושכֶן‪ .‬כה אֵ יְך נָּפְ לּו ִגב ִֹרים‪ ,‬בְ תוְֹך הַ ִמלְ חָּ מָּ ה‪--‬יְה ֹונ ָָּּתן‪ ,‬עַ ל‪-‬‬
‫זָּהָּ ב‪ ,‬עַ ל לְ ְ‬
‫ַאתה‬
‫ָאחי יְה ֹונ ָָּּתן‪--‬נָּעַ ְמ ָּת ּלִ י‪ְ ,‬מאֹד; נִ פְ לְ ָּ‬
‫בָּ מו ֶֹתיָך חָּ לָּל‪ .‬כו צַ ר‪-‬לִ י עָּ לֶיָך‪ִ ,‬‬
‫ַאהֲ בָּ ְתָך לִ י‪ ,‬מֵ ַאהֲ בַ ת נ ִָּשים‪ .‬כז אֵ יְך נָּפְ לּו גִ בו ִֹרים‪ ,‬וַ יֹאבְ דּו כְ לֵי ִמלְ חָּ מָּ ה‪".‬‬
‫(שמואל ב פרק א')‬
‫‪4‬‬