הערכת תכנית "בית התקווה"

‫הערכת תכנית "בית התקווה"‬
‫לשיקום עברייני אלימות במשפחה‬
‫מחקר הערכת תכניות תקון בשב"ס‬
‫ד"ר באדי חסייסי‬
‫פרופ' אפרת שהם‬
‫פרופ' דיוויד וייסבורד‬
‫נעם חביב‬
‫ד"ר ענת זליג‬
‫ד"ר אתי אלישע‬
‫רועי זמיר‬
‫יוני ‪1025‬‬
‫פרסום מס' ‪RR-04-2015‬‬
‫כל הזכויות שמורות © ‪5102‬‬
‫שירות בתי הסוהר‬
‫ת"ד ‪ 81‬רמלה‪7210002 ,‬‬
‫‪www.ips.gov.il‬‬
‫עריכה לשונית‪ :‬ורדה בן‪-‬יוסף‬
‫הדפסה‪ :‬פֶּ אן‪ ,‬דפוס מתקדם בע"מ‬
‫עיצוב הכריכה‪ :‬סטודיו אוטוגלידה‬
‫מחקר הערכת תכניות תקון בשב"ס‬
‫בשנת ‪ 2102‬השיק שב"ס מחקר רב‪-‬שנתי להערכת האפקטיביות והיעילות הכלכלית של תכניות תקון של‬
‫אסירים‪ .‬המחקר נעשה על‪-‬ידי המכון לקרימינולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים והמכללה‬
‫האקדמית אשקלון‪ ,‬שזכו במכרז לביצועו‪ ,‬בשיתוף פעולה עם מחלקת מחקר ואסטרטגיה של מנהל תכנון‬
‫בשב"ס‪ .‬בצוות המחקר מדענים בעלי שם עולמי‪ ,‬קרימינולוגים וכלכלנים‪ ,‬מישראל ומחוצה לה‪ .‬מחקר זה‬
‫הוא מחקר חסר תקדים הן בהיקף התכניות המוערכות (כשלושים תכניות) הן בסטנדרטים המדעיים‬
‫הגבוהים שהוא מחויב אליהם‪ ,‬והוא עתיד להציב את שב"ס בחזית ארגוני הכליאה בעולם הפועלים על פי‬
‫"מדיניות מבוססת ממצאים" (‪ .)Evidence Based Policy‬את המחקר מלווה ועדת היגוי שבראשה‬
‫עומדים הנציב וראש אגף האסיר‪.‬‬
‫התכניות שנבחרו הן התכניות המרכזיות במערך התקון של שב"ס בתחומים של טיפול פסיכו‪-‬סוציאלי‪,‬‬
‫חינוך פורמלי (תכניות השכלה) וחינוך לא פורמלי‪ ,‬תעסוקה והכשרה מקצועית ושיקום תורני‪.‬‬
‫המחקר בוחן שני סוגי תוצאות‪ :‬אפקטיביות ויעילות כלכלית‪ .‬המדדים הנבדקים לבחינת האפקטיביות הם‬
‫מאסרים ומעצרים חוזרים ותפקוד חברתי‪-‬כלכלי לאחר השחרור (כגון היזקקות לשירותים חברתיים‪,‬‬
‫נישואין‪ ,‬השתלבות במעגל העבודה ותשלום מסים מעבודה)‪ .‬לבחינת היעילות הכלכלית אנו בוחנים את‬
‫התועלת הכלכלית הצומחת לחברה ולאסיר למול העלות של תכנית התקון‪.‬‬
‫מבחינה מתודולוגית אנו עושים שימוש בשני סוגי מחקר‪ .‬עבור התכניות שיש להן תיעוד עשיר‪ ,‬אנו מבצעים‬
‫מחקר רטרוספקטיבי שמנותחים בו נתוני עבר של המשתתפים בתכנית במהלך עשר השנים האחרונות‪.‬‬
‫במחקר מסוג זה אנו עושים שימוש בשיטה המתקדמת ביותר והקרובה ביותר למתאר ניסויי‪ ,‬היא שיטת‬
‫"השוואת ציוני היתכנות" (‪ .)Propensity Score Matching‬עבור תכניות שאין להן תיעוד עשיר‪ ,‬אנו‬
‫מבצעים מחקר פרוספקטיבי ומתחילים לאסוף נתונים על האסירים המשתתפים בתכנית‪ ,‬במטרה לעקוב‬
‫אחריהם במהלך המאסר ולאחר שחרורם‪.‬‬
‫בסיום ה מחקר יהיה בידי שב"ס מידע תקף על תכניות התקון המרכזיות‪ ,‬ולפי הממצאים נוכל לנתב את‬
‫המאמצים המקצועיים‪ ,‬ולהפנות בתבונה את המשאבים לתכניות שיימצאו אפקטיביות ויעילות‪.‬‬
‫ג‬
‫המחקר להערכת תכניות תקון בשב"ס‪ :‬חברי ועדת ההיגוי‬
‫יו"ר הוועדה‪ :‬גונדר עו"ד עפרה קלינגר‪ ,‬ראש אגף האסיר‬
‫תת‪-‬גונדר מיכל ברק‪ ,‬ראש חטיבת תקון‬
‫תת‪-‬גונדר תלמה כהן טוהר‪ ,‬ראש מנהל תכנון‬
‫תת‪-‬גונדר ראפת עותמאן‪ ,‬סגן מפקד מחוז צפון‬
‫גונדר משנה נילי טולדנו‪ ,‬ראש מחלקת חינוך‪ ,‬טיפול ושיקום‬
‫גונדר משנה ניסים קשי‪ ,‬ראש מערך התעסוקה‬
‫גונדר משנה ד"ר דרור ולק‪ ,‬ראש מחלקת מחקר ואסטרטגיה‬
‫סגן‪-‬גונדר הרב שלומי כהן‪ ,‬ראש ענף תקון תורני‬
‫סגן‪-‬גונדר מיכל זיבלי‪ ,‬ראש ענף חינוך והשכלת אסירים‬
‫סגן‪-‬גונדר קרן גלבוע‪ ,‬ראש ענף טיפול ושיקום‬
‫סגן‪-‬גונדר רגב דחרוג‪ ,‬ראש ענף תכנון אסטרטגי‬
‫רב‪-‬כלאי תומר כרמל‪ ,‬קצין התייעלות בכיר‬
‫רב‪-‬כלאי קתרין בן צבי‪ ,‬קצינת אסטרטגיה‬
‫רב‪-‬כלאי עו"ד מיכאל אביטן‪ ,‬נציג היועץ המשפטי‬
‫ניצב‪-‬משנה ד"ר בשורה רגב‪ ,‬ראש מחלקת מחקר במשרד לביטחון הפנים‬
‫ד"ר רותם אפודי‪ ,‬רמ"ח מחקר והדרכה ברשות לשיקום האסיר‬
‫ד‬
‫תודות‬
‫מחקר זה בא לעולם בזכות תרומתם החשובה של אנשים רבים‪ .‬בראש ובראשונה תודה לנציב שירות בתי‬
‫הסוהר‪ ,‬רב‪-‬גונדר אהרון פרנקו‪ ,‬ולנציב הקודם‪ ,‬רב‪-‬גונדר בדימוס בני קניאק‪ ,‬על מחויבותם ועל תמיכתם‬
‫העקבית והלא מסויגת במחקר‪ .‬הבנתם‪ ,‬שמדיניות של ארגון מורכב כשירות בתי הסוהר חייבת להסתמך‬
‫על ממצאים המופקים בשיטות המחקר המתקדמות ביותר‪ ,‬יכולה לשמש מופת לראשי ארגונים אחרים‪.‬‬
‫המחקר מבוסס על שיתוף פעולה מלא עם מחלקת מחקר ואסטרטגיה של שב"ס‪ .‬אנו רוצים להודות‬
‫לגונדר‪-‬משנה ד"ר דרור ולק‪ ,‬ראש המחלקה‪ ,‬ולקצין המחקר‪ ,‬רב‪-‬כלאי תומר כרמל שהקדישו רבות מזמנם‬
‫ומהידע הייחודי שלהם כדי לאפשר מחקר מעמיק ולהוציא לאור דוח איכותי ומוקפד‪.‬‬
‫תודה לחברי ועדת ההיגוי בראשות גונדר עו"ד עפרה קלינגר‪ ,‬ראש אגף האסיר‪ ,‬ולתת‪-‬גונדר מיכל ברק‪,‬‬
‫ראש חטיבת תקון‪ ,‬שמלווה את המחקר מתחילתו‪.‬‬
‫תיאור התכנית למניעת אלימות במחלקת בית התקווה בכלא חרמון מתבסס על שילוב של ראיונות עומק‬
‫עם בעלי התפקיד שעסקו בעבר או עוסקים בהווה בניהול המחלקה או בטיפול במסגרתה‪ .‬ואלה הם (על‪-‬פי‬
‫סדר הא"ב של שמותיהם)‪ :‬רב‪-‬כלאי דנה בן יהודה‪ ,‬ממקימי בית התקווה והמנהלת הראשונה שלו וכיום‬
‫קצינת טיפול ושיקום של מחוז צפון; כלאי טארק דגש‪ ,‬מנהל בית התקווה בעת עריכת המחקר; רס"ר ישי‬
‫לרמן‪ ,‬עו"ס בבית התקווה; כלאי סיגל ניר‪ ,‬קצינת החינוך של המחלקה; מישר שני שלוש‪ ,‬עו"ס בבית‬
‫התקווה ורב‪-‬כלאי אורלי שפיר‪ ,‬מנהלת בית התקווה בעבר וכיום ראש תחום טיפול ושיקום בבית סוהר‬
‫צלמון‪ .‬המידע הנוגע לתכנית הופק על סמך שיחה עם רע"ן טיפול ושיקום‪ ,‬סגן‪-‬גונדר קרן גלבוע ועם רכזת‬
‫עבירות במשפחה ועבירות מין‪ ,‬רב‪-‬כלאי טלי גבע; נתוני נשירה מהתכנית נמסרו על‪-‬ידי רב‪-‬כלאי אמירה‬
‫אנגלסברג‪ ,‬מנהלת בית התקווה בעת עריכת הדוח‪ .‬אנו מודים לכל בעלי התפקידים על הסכמתם להתראיין‬
‫ועל הידע הרב והמרתק שחלקו עמנו‪.‬‬
‫ה‬
‫ו‬
‫תוכן העניינים‬
‫תקציר ‪ ..........................................................................................................................................‬ט‬
‫תקציר מנהלים‪ .............................................................................................................................‬יא‬
‫מבוא‪0 .............................................................................................................................................‬‬
‫שיטה ‪02 ..........................................................................................................................................‬‬
‫ממצאים‪ :‬הפרק הכמותי ‪01 ...............................................................................................................‬‬
‫ממצאים‪ :‬הפרק האיכותני ‪21 .............................................................................................................‬‬
‫דיון ומסקנות ‪10 ...............................................................................................................................‬‬
‫מקורות ‪14 .......................................................................................................................................‬‬
‫נספחים ‪15 .......................................................................................................................................‬‬
‫ז‬
‫רשימת לוחות ותרשימים‬
‫לוח ‪ :0‬השוואה בין קבוצת ההתערבות לקבוצת הביקורת לפני ההתאמה ואחריה‪ ,‬על בסיס ציוני היתכנות‬
‫‪05 ..................................................................................................................................................‬‬
‫לוח ‪ :2‬שיעור המאסרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה ‪01 .........‬‬
‫תרשים ‪ :0‬שיעור המאסרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה‪04 ....‬‬
‫לוח ‪ :5‬שיעור המעצרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה‪04 ..........‬‬
‫תרשים ‪ :2‬שיעור המעצרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה ‪01 ....‬‬
‫לוח ‪ :1‬שיעור המאסרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית‬
‫בית התקווה‪01 .................................................................................................................................‬‬
‫תרשים ‪ :5‬שיעור המאסרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו‬
‫בתכנית בית התקווה ‪01 .....................................................................................................................‬‬
‫לוח ‪ :1‬שיעור המעצרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית‬
‫בית התקווה‪01 .................................................................................................................................‬‬
‫תרשים ‪ :1‬שיעור המעצרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו‬
‫בתכנית בית התקווה ‪01 .....................................................................................................................‬‬
‫ח‬
‫תקציר‬
‫ברוב בתי הכלא בעולם המערבי אפשר למצוא היום סוגים מגוונים של תכניות למניעת אלימות במשפחה‪.‬‬
‫תכליתן של מרבית תכניות אלו להביא לידי שינוי את תפיסותיו של התוקפן‪ ,‬להשריש בקרבו תחושת‬
‫הערכה וכבוד כלפי בת זוגו‪ ,‬להפנים תחושת אחריות להתנהגותו האלימה ולהקנות לו מיומנויות תקשורת‬
‫ואסטרטגיות לשליטה בכעסים‪ .‬בדרך זו תכניות למניעת אלימות במשפחה מבקשות להפחית את הסבירות‬
‫לכך שגברים אלימים יבצעו תקיפה נוספת כלפי בנות זוגם‪ .‬אף שהקשר בין תכניות למניעת אלימות‬
‫במשפחה בכלא ו בין שיקום אסירים נחקר רבות בספרות‪ ,‬מחקרים רבים מעלים שאלות בנוגע ליעילותן של‬
‫תכניות אלו בהפחתת מועדות‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הספרות מותחת ביקורת על שיטות המחקר ששימשו להערכת‬
‫התכניות‪ ,‬בעיקר בשל אי התאמה של קבוצת ביקורת‪ ,‬שימוש במדגמים קטנים‪ ,‬שיעור נשירה גבוה של‬
‫משתתפים‪ ,‬תקופת מעקב קצרה לאחר השחרור‪ ,‬ריבוי הגדרות למדד הרצידיביזם והתייחסות הומוגנית‬
‫למגוון תכניות האלימות במשפחה‪.‬‬
‫מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון את יעילותה של תכנית למניעת אלימות במשפחה המיושמת בשירות בתי‬
‫הסוהר (שב"ס)‪ ,‬במחלקה הטיפולית "בית התקווה" בכלא חרמון‪ ,‬בכל הנוגע להפחתת שיעורי המועדות‬
‫בקרב אסירים (מאסרים ומעצרים חוזרים)‪ ,‬וכן לתאר את התכנית‪ ,‬את האוכלוסייה המשתתפת בה ואת‬
‫עמדות המטפלים המפעילים תכנית זו‪ .‬במחקר נערך ניתוח כמותי של ‪ 211‬אסירים שפוטים‪ ,‬תושבי ישראל‪,‬‬
‫אשר השתחררו מהכלא בשנים ‪ 2012-2004‬ושהשתתפו בתכנית למניעת אלימות במשפחה בבית התקווה‪.‬‬
‫כדי להתאים קבוצת השוואה לאסירים שהשתתפו בתכנית נעשה שימוש בשיטה של "השוואת ציוני‬
‫היתכנות" (‪ .)Propensity Score Matching‬שיטה זו משקללת את כלל המשתנים שעשויים להשפיע על‬
‫הקבלה לתכנית ומחשבת את ההסתברות של כל אסיר להתקבל לתכנית‪ .‬ההסתברות של כל אסיר להתקבל‬
‫לתכנית מתבססת על מאפיינים סוציו‪-‬דמוגרפיים‪ ,‬מאפייני המאסר ומאפייני האסיר‪ .‬על בסיס הציון‬
‫שהתקבל הותאם לכל אסיר שהשתתף בתכנית אסיר "תאום" שלא השתתף בתכנית‪ .‬השימוש בשיטה זו‬
‫מאפשר לבנות קבוצת ביקורת טובה ומדויקת שמאפשרת להצביע על תרומת ההשתתפות בתכנית‪.‬‬
‫נמצא כי הסיכון של אסירים שהשתתפו בתכנית בית התקווה להיאסר ולהיעצר שוב נמוך מהסיכון של‬
‫אסירים בקבוצת הביקורת בתקופת מעקב עד ארבע שנים‪ .‬השוואת שיעורי הרצידיביזם בין משתתפי‬
‫קבוצת הטיפול למשתתפי קבוצת הביקורת העלתה כי בתום ארבע שנים מהשחרור הסיכון להיאסר‬
‫בקבוצת הטיפול קטן ב‪ 51.1%-‬מבקבוצת הביקורת‪ ,‬והסיכון להיעצר קטן ב‪ 51.1%-‬מבקבוצת הביקורת‪.‬‬
‫בשנה החמישית נשמר הפער בין הקבוצות אך ללא מובהקות סטטיסטית‪ .‬כמו כן נמצא כי הסיכון של‬
‫אסירים אלו להיאסר ולהיעצר שוב בעוון עבירת אלימות נמוך מהסיכון של אסירים בקבוצת הביקורת‬
‫בתקופת מעקב עד שלוש שנים‪ .‬השוואת הסיכון לרצידיביזם בעוון עבירת אלימות בין משתתפי קבוצת‬
‫הטיפול למשתתפי קבוצת הביקורת העלתה כי בתום שלוש שנים מהשחרור הסיכון להיאסר בקבוצת‬
‫הטיפול קטן ב‪ 11.0%-‬מבקבוצת הביקורת‪ ,‬והסיכון להיעצר קטן ב‪ 11.0%-‬מבקבוצת הביקורת‪ .‬בשנה‬
‫הרביעית והחמישית נשמר הפער בין הקבוצות אך ללא מובהקות סטטיסטית‪.‬‬
‫מהניתוח האיכותני ומהראיונות עם המטפלים עלה כי אוכלוסיית האסירים בבית התקווה היא אוכלוסייה‬
‫מורכבת הן מבחינה סוציו‪-‬דמוגרפית הן מבחינה קלינית וכי קשה לספק פרופיל פסיכולוגי אחיד לכל‬
‫עברייני אלימות במשפחה שמגיעים לבית התקווה‪ .‬עם זאת‪ ,‬ישנן תכונות פסיכולוגיות שמופיעות בשכיחות‬
‫גבוהה‪ ,‬כגון צורך גבוה בכוח ובשליטה‪ ,‬דימוי עצמי נמוך‪ ,‬חרדת נטישה והעדר אמון בסיסי בבני אדם‪.‬‬
‫ט‬
‫לדידם של המטפלים ההצלחה של בית התקווה נובעת משילוב של כמה גורמים‪ :‬תכנית במודל דמוי קהילה‬
‫טיפולית‪ ,‬מגוון רחב של טיפולים‪ ,‬משך ארוך למדי של התכנית (כשנה) וחשיפת המטופלים לחינוך פורמלי‪,‬‬
‫לא פורמלי ולתעסוקה‪ .‬בנוסף הוזכרה ההשפעה החיובית של סביבת הכלא והמבנה האדריכלי שלו‪.‬‬
‫י‬
‫תקציר מנהלים‬
‫מחקרים רבים מעידים על קשר בין תכניות למניעת אלימות במשפחה ובין שיקום מוצלח של אסירים‬
‫והפחתת שיעור המועדות לאחר שחרורם מבית הכלא‪ .‬תכליתן של תכניות אלו להפחית את הסבירות‬
‫שעבריינים אלימים יבצעו תקיפה נוספת‪ .‬המחקר הנוכחי מתמקד בהערכת תכנית התערבות למניעת‬
‫אלימות במשפחה המיושמת בכלא חרמון במחלקה הטיפולית "בית התקווה"‪ .‬בתכנית זו‪ ,‬שהחלה לפעול‬
‫בשנת ‪ ,2111‬ה מתמחה בטיפול בגברים אלימים כלפי בנות זוגם‪ ,‬מופעלת התערבות ייחודית בתנאי קהילה‬
‫טיפולית "מסביב לשעון"‪ .‬בשעות היום משתתפי התכנית עובדים במתחם התעסוקה בכלא‪ ,‬משתתפים‬
‫באחזקת המתקן ולומדים‪ .‬בשעות אחר הצהריים משתתפי התכנית נמצאים במפגשי טיפול קבוצתי‬
‫ומקבלים טיפול פרטני‪.‬‬
‫מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון כיצד פועלת תכנית בית התקווה‪ ,‬מה הרציונל הטיפולי של התכנית‪ ,‬מהן‬
‫מטרותיה המוצהרות ותוצריה כפי שאלה נתפסים על‪-‬ידי גורמים בשב"ס‪ ,‬וכיצד השתתפות האסירים‬
‫בתכנית משפיעה על חזרה לפשיעה או הימנעות ממנה‪ .‬את המענה לשאלות אלו ניתן באמצעות תיאור‬
‫איכותני וניתוח כמותי‪.‬‬
‫תכניות למניעת אלימות במשפחה הן רכיב חשוב בתהליך השיקום של אסירים בעולם מאז שנות השמונים‬
‫של המאה ה‪ .21-‬ברוב בתי הכלא בעולם המערבי אפשר למצוא היום סוגים רבים ומגוונים של תכניות‬
‫למניעת אלימות במשפחה‪ .‬בתכניות אלו אפשר למצוא פסיפס רחב של שיטות טיפול‪ ,‬כגון טיפול פסיכו‪-‬‬
‫דינמי (‪ ,)Psycho-dynamic Therapy‬טיפול חינוכי (‪ ,)Educational Therapy‬טיפול לפי המודל של דולות'‬
‫(‪ )Duluth Domestic Abuse Intervention‬וטיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי ( ‪Cognitive-Behavioral‬‬
‫‪ Therapy‬ובקיצור ‪ .)CBT‬תכליתן של מרבית התכניות למניעת אלימות במשפחה להביא לידי שינוי את‬
‫אמונותיו ותפיסותיו של התוקפן‪ ,‬להשריש בקרב גברים אלימים תחושת הערכה וכבוד כלפי בנות זוגן‪,‬‬
‫להפנים תחושת אחריות להתנהגותם האלימה ולהקנות מיומנויות תקשורת ואסטרטגיות של שליטה‬
‫בכעסים‪.‬‬
‫מרבית תכניות ההתערבות למניעת אלימות במשפחה‪ ,‬ובכללן תכנית הטיפול בבית התקווה‪ ,‬כוללות שימוש‬
‫ביסודות הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי‪ .‬שיטת טיפול זו שמה דגש על זיהוי של מחשבות אוטומטיות‬
‫ועיוותי חשיבה‪ ,‬הכרה בהם ושינויים‪ .‬החוקרים מניחים כי אותן מחשבות אוטומטיות משרישות בקרב‬
‫התוקפים תחושות שליליות‪ ,‬כגון כעס‪ ,‬קנאה ועוינות‪ ,‬ואלה מביאות את התוקפים לידי התנהגות אלימה‬
‫כלפי בנות זוגם‪ .‬הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי מתרכז בהחלפת המחשבות האוטומטיות הטורדניות‬
‫ועיוותי החשיבה בחשיבה רציונלית‪ .‬הטיפול אמור ליצור מנגנוני שליטה בהצפתן של אותן תחושות‬
‫שליליות‪ ,‬ולבלום התנהגות אלימה של התוקפן‪ .‬מעבר לפילוסופיית הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי‪ ,‬תכנית‬
‫בית התקווה כוללת במערך הטיפולי שימוש ביסודות טיפול פרטני דינמי‪ ,‬טיפול פסיכו‪-‬חינוכי וטיפול‬
‫קבוצתי דינמי‪.‬‬
‫רוב המחקרים מלמדים כי תכניות למניעת אלימות במשפחה בכלא מפחיתות את שיעור המועדות בקרב‬
‫אסירים לאחר שחרורם‪ .‬עם זאת‪ ,‬תכניות אלו ספגו ביקורת בספרות המחקר‪ )0( :‬חוקרים מעלים שאלות‬
‫בנוגע ליעילותן של התכניות בהפחתת שיעור המועדות של אסירים המשתתפים בתכנית‪ .‬במספר מצומצם‬
‫של מחקרים לא נמצא קשר בין השתתפות אסירים בתכניות אלה לירידה בשיעור המועדות‪ )2( .‬בספרות‬
‫יא‬
‫נמתחת ביקורת על שיטות המחקר ששימשו להערכת התכניות‪ :‬אי‪-‬התאמה של קבוצת ביקורת‪ ,‬שימוש‬
‫במדגמים קטנים‪ ,‬שיעור נשירה גבוה של משתתפים‪ ,‬תקופת מעקב קצרה לאחר השחרור‪ ,‬ריבוי הגדרות‬
‫למדד הרצידיביזם והתייחסות הומוגנית למגוון התכניות למניעת אלימות במשפחה‪.‬‬
‫לאור האמור לעיל‪ ,‬בחינת האפקטיביות של תכנית הטיפול באלימות במשפחה בבית התקווה במחקר‬
‫הנוכחי מסתמכת על קובץ נתונים רחב המכיל את כלל האסירים הפליליים ששהו בכלא בשנים ‪2102-2111‬‬
‫– ‪ 40,411‬אסירים שפוטים‪ .‬הקובץ כולל מידע רב הנוגע למאפיינים הסוציו‪-‬דמוגרפיים של האסירים‬
‫והעצורים‪ ,‬למאסרים הקודמים שלהם ולמאסר הנוכחי‪ .‬מידע זה התקבל ממערכת הנתונים של שב"ס‬
‫(מערכת "צוהר")‪ .‬המאגר כולל גם נתונים על אודות התנהלות האסירים בכלא‪ ,‬לרבות ביקורים‪ ,‬חופשות‪,‬‬
‫דיונים משמעתיים‪ ,‬השתתפות בתכניות חינוך‪ ,‬תעסוקה ועוד‪ .‬לצורך הערכת תכנית הטיפול באלימות‬
‫במשפחה בבית התקווה נגרעו מקובץ האסירים הכללי האסירים שלא עמדו מראש בדרישות שב"ס לקבלה‬
‫לתכנית זו‪ .‬תחילה הוצאו אסירים שאינם בעלי פרופיל של אלימות במשפחה ולאחר מכן אסירים שאינם‬
‫תושבי ישראל (‪ 1,111‬אסירים)‪ ,‬אסירים שנשפטו לתקופת מאסר קצרה משנה אחת (‪ 1,111‬אסירים)‪,‬‬
‫אסירים שלא אותרו במערכת ועדת אלימות במשפחה שדנה בעניינם (‪ 0,512‬אסירים) ואסירים שזהות‬
‫הקרבן (אישה ו‪/‬או ילדים)‪ 1‬לא צוינה בוועדה באופן מפורש (‪ 2,245‬אסירים)‪ .‬לאחר הסינון נשארו בקובץ‬
‫‪ 2,111‬אסירים‪ 211 .‬מהאסירים השתתפו בתכנית בית התקווה‪ ,‬ושאר האסירים היו בעלי פרופיל של‬
‫אלימות במשפחה (‪ 2,315‬אסירים) ועמדו בקריטריונים לכניסה לתכנית – אך לא השתתפו בה‪.‬‬
‫כדי להתאים את האסירים שלא השתתפו בתכנית בית התקווה לאלו שהשתתפו בתכניות זו‪ ,‬נעשה שימוש‬
‫בשיטת התאמה "השוואת ציוני היתכנות" (‪ Propensity Score Matching‬או בקיצור ‪ .)PSM‬שיטה זו‬
‫מסתמכת על זיהוי רמת ה"היתכנות" (נטייה) של הנבדקים להשתתף בתכנית למניעת אלימות במשפחה‬
‫בבית התקווה‪ .‬הבחירה בשיטה זו נועדה למזער את ההטיה בהליך בחירת הנבדקים‪ ,‬כדי שהנבדקים‬
‫בקבוצת הביקורת יהיו דומים ככל האפשר לנבדקים בקבוצת ההתערבות – למעט העובדה שאלה נכללו‬
‫בקבוצת ההתערבות‪ .‬ציוני ההיתכנות חושבו בעזרת מודל סטטיסטי המנבא היתכנות באמצעות מאפייני‬
‫הרקע של הנבדקים‪ .‬כל אסיר מקבל ערך בין ‪ 1‬ל‪ :0-‬ציון ‪ 1‬מבטא הסתברות אפסית להשתתף בתכנית וציון‬
‫‪ 0‬מבטא הסתברות בטוחה להשתתף בתכנית‪.‬‬
‫לאחר שחושבה ההסתברות של כל אסיר להיכלל בתכנית‪" ,‬שודך" כל אסיר שהשתתף בתכנית בית התקווה‬
‫לאסיר בעל ציון ההיתכנות הדומה לו ביותר (ה"תאום" שלו) מתוך קבוצת האסירים שלא השתתפו‬
‫בתכנית‪ .‬כיוון שקבוצת האסירים שהשתתפו בתכנית אלימות במשפחה גדולה די הצורך‪ ,‬השתמשנו בשיטת‬
‫התאמה "ההתאמה המיטבית" (‪ .)best match‬לצורך הבחירה השתמשנו במרווח או "רוחב פס" (‪)caliper‬‬
‫של ‪ ,1.10‬דהיינו – ההתאמה התבצעה רק אם הציון של הנבדק מקבוצת הביקורת נמצא בטווח של אחוז‬
‫אחד מציון הנבדק בקבוצת ההתערבות‪ .‬לאחר שהפקנו את המדגמים נעשתה בדיקה שנועדה לוודא שגישת‬
‫ציוני ההיתכנות אכן סיפקה מדגמים מאוזנים‪ ,‬שבהם אין הבדל עקבי בין קבוצת המשתתפים לקבוצת‬
‫הלא משתתפים במשתנים ששימשו לתהליך הבחירה‪.‬‬
‫קבוצת האסירים שהשתתפו בתכנית מנתה לפני ההתאמה ‪ 279‬אסירים עם "ציון התאמה" ממוצע של‬
‫‪ .1.012‬קבוצת הביקורת של האסירים שלא השתתפו בתכנית זו מנתה ‪ 2,501‬אסירים עם ציון היתכנות‬
‫ממוצע של ‪ .1.111‬לאחר ההתאמה מנתה קבוצת ההתערבות ‪ 277‬אסירים עם ציון היתכנות ממוצע של‬
‫‪ 1‬זהו פרמטר מהותי לסינון‪ ,‬מכיוון שבית התקווה מקבל רק אסירים שפגעו בבת זוג (ובכלל זה ארוסה‪ ,‬גרושה וכדומה) או‬
‫בילדים‪ ,‬אך לא בקורבנות אחרים‪ ,‬כגון הורים ואחים‪.‬‬
‫יב‬
‫‪ 1.041‬וקבוצת הביקורת ‪ 277‬אסירים עם ציון היתכנות ממוצע של ‪ .0.170‬לאחר שהוגדרו שתי הקבוצות‬
‫נבחנה אפקטיביות התכנית במדדים של מאסרים חוזרים ומעצרים חוזרים‪ ,‬הן בגין כלל העבירות הן בגין‬
‫עבירות אלימות‪.‬‬
‫ממצאי הניתוח הכמותי מעידים כי האסירים שהשתתפו בתכנית למניעת אלימות במשפחה בבית התקווה‬
‫מתאפיינים בתוצאות חיוביות יותר באופן מובהק מהאסירים בקבוצת הביקורת במדדים של מאסרים‬
‫ומעצרים חוזרים בגין כלל העבירות וכן במדדים של מאסרים ומעצרים בגין עבירות אלימות‪ .‬משתתפי‬
‫קבוצת הטיפול נאסרו פחות ב‪ 25.1%-‬עד ‪ 40.1%‬ונעצרו פחות ב‪ 21.1%-‬עד ‪ 11.5%‬מחברי קבוצת הביקורת‬
‫– לאורך שנות המעקב‪ .‬הבדלים אלו היו מובהקים סטטיסטית מלבד בשנה החמישית אחרי השחרור‪ .‬בנוגע‬
‫לרצידיביזם בגין עבירות אלימות בלבד‪ ,‬משתתפי קבוצת הטיפול נאסרו פחות ב‪ 12.1%-‬עד ‪ 10.1%‬ונעצרו‬
‫פחות ב‪ 14.2%-‬עד ‪ 45.4%‬מחברי קבוצת הביקורת – לאורך שנות המעקב‪ .‬הבדלים אלו היו מובהקים‬
‫סטטיסטית מלבד בשנה הרביעית והחמישית אחרי השחרור‪.‬‬
‫בחלקו האיכותני של המחקר התקיימו ראיונות עומק עם מנהלי מחלקת בית התקווה בעבר ובהווה‪ ,‬עם‬
‫מטפלים במחלקה ועם רע"ן טיפול ושיקום בשב"ס ורכזת עבירות במשפחה ועבירות מין‪ .‬מהראיונות עם‬
‫המטפלים עלה כי אי אפשר להציע פרופיל פסיכולוגי אחיד לכל עברייני אלימות במשפחה שמגיעים לבית‬
‫התקווה‪ ,‬אולם יש כמה תכונות פסיכולוגיות שמופיעות בשכיחות גבוהה בקרב המטופלים בבית התקווה‪,‬‬
‫כגון צורך גבוה בכוח ושליטה‪ ,‬דימוי עצמי נמוך‪ ,‬חרדת נטישה‪ ,‬העדר אמון בסיסי בבני אדם‪ ,‬נטייה‬
‫לדיכאון‪ ,‬קנאה פתולוגית ורמה נמוכה של אמפתיה לאישה ולילדים‪ .‬גברים אלו חווים בקלות כעס‪ ,‬אך הם‬
‫אינם מודעים כלל לחרדות הנטישה שלהם ולפחדים שלהם שמצמיחים את הכעס הזה‪ .‬לפיכך חלק‬
‫משמעותי בטיפול הוא ללמד אותם לזהות את מצבם הרגשי ולאחר מכן ללמד אותם מיומנויות תקשורת‬
‫יעילות ומכבדות עם בנות זוגם‪ .‬עוד נמצא כי גברים אלו אופיינו בעמדות פטריארכליות ומאצ'ואיסטיות‬
‫שמנחות חלוקת תפקידים מסורתית ברורה בין גברים לנשים‪ .‬כל העובדים הסוציאליים בבית התקווה‬
‫טענו בריאיון שכמעט כל הגברים האלימים שהם טיפלו בהם היו בילדותם חשופים לאלימות במישרין או‬
‫בעקיפין‪ ,‬ולכולם יש סיפור ילדות שיש בו רקע של התעללות פיזית‪ ,‬נפשית‪ ,‬מינית או הזנחה‪.‬‬
‫מהתמונה הקלינית המורכבת של מטופלים אלו נגזר אופי הטיפול בבית התקווה ומשך הטיפול (כשנה)‪.‬‬
‫המטרה הטיפולית שציינו כל המטפלים בבית התקווה בעבר ובהווה הייתה‪ ,‬בראש ובראשונה‪ ,‬להפסיק את‬
‫ההתנהגות האלימה‪ .‬אך כולם שאפו ליותר מזה‪ ,‬כלומר – לשפר את יחסיו הבין‪-‬אישיים האינטימיים של‬
‫הגבר המכה עם בת זוגו ועם ילדיו ומשפחתו המורחבת‪ ,‬ולהפכו לאדם נורמטיבי יותר‪ .‬מטרות הטיפול הללו‬
‫מושגות בבית התקווה באמצעות מגוון של התערבויות טיפוליות‪ ,‬כגון טיפול קבוצתי קוגניטיבי‪-‬התנהגותי‬
‫ופסיכו‪-‬חינוכי‪ ,‬טיפול קבוצתי דינמי‪ ,‬וכן טיפול פרטני דינמי שמאפשר למטופל להעלות תכנים שהוא אינו‬
‫מסוגל להעלות בקבוצה‪ .‬ההצלחה של בית התקווה נובעת‪ ,‬לדעת המטפלים‪ ,‬משילוב של כמה גורמים‪:‬‬
‫תכנית במודל דמוי קהילה טיפולית‪ ,‬מגוון רחב של טיפולים‪ ,‬משך ארוך למדי של התכנית וחשיפת‬
‫המטופלים לחינוך פורמלי‪ ,‬לא פורמלי ולתעסוקה‪ .‬בנוסף הוזכרה ההשפעה החיובית של סביבת הכלא‬
‫והמבנה האדריכלי שלו‪ .‬במהלך המחקר תוארו גם הקונפליקטים של המטפלים והועלו הצעות לשיפור‬
‫התכנית‪.‬‬
‫יג‬
‫יד‬
‫מבוא‬
‫אלימות במשפחה מוגדרת התנהגות הכוללת אלימות פיזית‪ ,‬נפשית‪ ,‬מינית או כלכלית הנעשית על‪-‬ידי‬
‫מבוגרים ובני נוער כנגד בני זוגם ובני משפחתם (‪ .)Millana, 2011; Raeder, 2011‬תופעת האלימות‬
‫במשפחה זכתה לעיסוק מחקרי רב ( ;‪Babcock, Green, & Robie, 2004; Coulter & Vandeweerd, 2009‬‬
‫‪ .)Day, Chung, O’leary, & Carson, 2009; Feder & Wilson, 2005; Whitaker et al., 2006‬אלימות‬
‫במשפחה מופעלת לרוב על‪-‬ידי גברים כלפי בנות זוגן והיא הסיבה הנפוצה ביותר לפציעות לא קטלניות‬
‫בקרב נשים בארצות הברית‪ .‬בסקר לאומי של קרבנות נפגעי אלימות נמצא כי כ‪ 11%-‬מפשעי האלימות נגד‬
‫בני ובנות זוג התבצעו על‪-‬ידי גברים כלפי נשים (‪ .)Feder & Wilson, 2005‬ההערכה היא שבכל שנה כ‪1.1-‬‬
‫מיליון נשים בעולם נופלות קרבן לאלימות במשפחה על‪-‬ידי גבר מכה (‪ .)Day et al., 2009‬מחקר אחר מעלה‬
‫כי ‪ 22%‬מהנשים סובלות מהתעללות פיזית של בני זוגן בשלב מסוים במהלך חייהן ( ‪Whitaker et al.,‬‬
‫‪ .)2006‬לאורך החיים יש לאישה סיכון של כ‪ 1%-‬לפציעה חמורה עקב אלימות במשפחה וסיכון של ‪22%‬‬
‫לפציעה בדרגת חומרה כלשהי (‪ .)Tjaden & Thoennes, 1998‬על‪-‬פי תאוריות מצביות‪ ,‬הבית הופך למרחב‬
‫נוח לפגיעה בנשים הן בשל זמינותן כמטרות הן בהעדר שמירה חיצונית עליהן ( ‪Mustaine & Tewksbury,‬‬
‫‪.)1999‬‬
‫לתופעת האלימות במשפחה השלכות חמורות רבות‪ .‬מדובר בעבירת אלימות בטווח רחב שבקצהו רצח בן‬
‫משפחה על‪-‬ידי בן משפחה אחר‪ .‬לתופעת האלימות במשפחה השפעות מגוונות – פסיכולוגיות‪ ,‬התנהגותיות‬
‫ופיזיות‪ ,‬הן על הנשים החשופות לאלימות הן על הילדים במשפחה הגרעינית ( ‪Browne, 1993; Cavalin,‬‬
‫;‪2010; Devries et al., 2011; Flach et al., 2011; Howard, Oram, Galley, Trevillion & Feder, 2013‬‬
‫‪ .)Moylan et al., 2010; Sousa et al., 2011; Tolman & Raphael, 2000‬מחקרים מלמדים כי נשים‬
‫החשופות לאלימות של בן הזוג נוטות לסבול מתסמינים פיזיים חמורים‪ :‬כאבים כרוניים‪ ,‬תסמונת המעי‬
‫הרגיז‪ ,‬בעיות גינקולוגיות ובעיות פוריות (‪ )Whitaker et al., 2006‬ומבעיות התנהגותיות ופסיכולוגיות כגון‪:‬‬
‫הפרעות אכילה‪ ,‬מחשבות אובדניות‪ ,‬דיכאון קליני וחרדה (‪.)Howard et al., 2013‬‬
‫ההשלכות של תופעה זו באות לידי ביטוי גם בקרב ילדים הסובלים מאלימות ישירה או צופים באלימות‬
‫בין הוריהם‪ .‬ילדים אלה נוטים לסבול מהפרעות התנהגותיות ופסיכולוגיות‪ :‬נשירה מבית הספר‪ ,‬שימוש‬
‫בסמים‪ ,‬הפקרות מינית‪ ,‬דיכאון‪ ,‬הפרעות אכילה‪ ,‬מחשבות אובדניות‪ ,‬תוקפנות‪ ,‬היריון מוקדם והידרדרות‬
‫להתנהגות סוטה ולפשיעה‪ .‬מחקרים מעידים כי ילדים שגדלו בבתים אלימים נוטים בבגרותם לחקות את‬
‫הוריהם ולנקוט אלימות כלפי בני משפחותיהם‪ ,‬וכך מעגל האלימות עובר מדור לדור ( ‪Moylan et al.,‬‬
‫‪ .)2010; Sousa et al., 2011‬במחקר קוהורט פרוספקטיבי שערכה ווידום (‪ )Widom, 1989‬נבחנו השלכות‬
‫ארוכות טווח של חוויית הקרבנות בילדות‪ .‬ממצאי המחקר חשפו כי מבוגרים שסבלו מאלימות בילדותם‬
‫נתונים בסיכון גבוה יותר להשתתף בבגרותם בהתנהגויות סוטות‪ ,‬בפשיעה ובייחוד בעבירות אלימות‪ .‬נזקי‬
‫העבירות של אלימות במשפחה מורכבים‪ ,‬ועלויות הטיפול בקרבנות של אלימות במשפחה בארצות הברית‬
‫מוערכות בסכום של כ‪ 1.1-‬מיליארד דולר בכל שנה (‪ .)Whitaker et al., 2006‬סך העלות הכספית של‬
‫עבירות אלו בעולם כ‪ 41-‬מיליארד דולר בכל שנה (‪.)Feder & Wilson, 2005‬‬
‫על אף השכיחות הגבוהה של תופעת האלימות במשפחה והשלכותיה החמורות על איכות חיי הקרבנות‪ ,‬עד‬
‫שנות השבעים של המאה ה‪ 21-‬נטו רשויות אכיפת החוק לראות בהתנהגות זו בעיה פרטית‪ ,‬סכסוכים‬
‫משפחתיים פנימיים שאינם דורשים התערבות פלילית נגד התוקפים‪ .‬רק בעשורים האחרונים הוגדרה‬
‫‪0‬‬
‫האלימות במשפחה בעיה חברתית ממשית הדורשת אכיפה‪ ,‬התערבות וטיפול ( & ‪Mankowski, Haaken,‬‬
‫‪ .)Silvergleid, 2002‬שינוי זה נבע בעיקר מעבודתם הנמרצת של ארגונים פמיניסטיים שתבעו מהחברה‬
‫ומהמדינה להכיר בתופעה זו בעיה חברתית שיש להגיב כלפיה בחומרה (‪.)Day et al., 2009‬‬
‫בתחילת שנות השמונים של המאה ה‪ 21-‬החלו מערכות אכיפת החוק‪ ,‬המשטרה ובתי המשפט במדינות‬
‫מערביות לראות במקרי האלימות במשפחה עבירות פליליות חמורות הדורשות ענישה פורמלית‪ .‬במחקר‬
‫שערכו שרמן וברק (‪ )Sherman & Berk, 1984‬נמצאו ראיות אמפיריות לאפקטיביות של מעצרים בצמצום‬
‫הסבירות שתוקפן ישוב לבצע תקיפה‪ .‬לצורך ביצוע המחקר‪ ,‬התבקשו שוטרים בשלוש תחנות משטרה בעיר‬
‫מיניאפוליס (במדינת מינסוטה בארצות הברית) להגיב באופן אקראי על תקיפות אלימות במשפחה באחת‬
‫מ שלוש דרכים שונות‪ :‬מעצר‪ ,‬ייעוץ (ניסיון ליישב את המחלוקת בין בני הזוג באופן לא פורמלי) או הוראה‬
‫לתוקפן להתרחק מאזור מגוריו לשמונה שעות‪ .‬מעקב של שישה חודשים אחר התנהגות התוקפן חושפת כי‬
‫רק ‪ 01%‬מתוקפים שנעצרו חזרו לתקוף את בנות זוגן‪ ,‬לעומת ‪ 01%‬מהתוקפים שקיבלו ייעוץ ו‪21%-‬‬
‫מהתוקפים שהורחקו מאזור מגוריהם‪.‬‬
‫באותן שנים שבהן גברה האכיפה בגין עבירות אלימות במשפחה‪ ,‬גדלה אף המודעות לחשיבות הטיפול‬
‫בגברים האלימים‪ .‬שופטים במדינות מערביות דנים למאסר עבריינים שהורשעו בעבירות אלימות‬
‫במשפחה‪ ,‬ובה בעת מפנים אותם לטיפול כפוי ( ;‪Babcock et al., 2004; Babcock & Steiner, 1999‬‬
‫‪ .)Coulter & Vandeweerd, 2009; Day et al., 2009; Hamm & Kite, 1991; Shepard, 1992‬במדינות‬
‫מערביות רבות התפתחה קשת רחבה של תכניות התערבות‪ ,‬פרטיות וציבוריות‪ ,‬המיועדות לטיפול בעברייני‬
‫אלימות במשפחה‪ .‬כיום אפשר למצוא פסיפס רחב של שיטות טיפול‪ :‬טיפול פסיכו‪-‬דינמי (‪Psycho-‬‬
‫‪ ,)dynamic Therapy‬טיפול חינוכי (‪ ,)Educational Therapy‬טיפול פסיכו‪-‬חינוכי ( ‪Psycho-educational‬‬
‫‪ ,)Therapy‬טיפול לפי המודל של דולות' (‪ )Duluth Domestic Abuse Intervention‬וטיפול קוגניטיבי‪-‬‬
‫התנהגותי (‪ Cognitive-Behavioral Therapy‬ובקיצור ‪Coulter & Vandeweerd, 2009; Day et ( )CBT‬‬
‫‪al., 2009; Gibbons, 1986; Gregory & Erez, 2002; Heseltine, Howells, & Day, 2010; Howells,‬‬
‫‪ .)Day, Byrne, & Byrne, 1999‬ככלל‪ ,‬תכניות למניעת אלימות במשפחה חותרות להביא לידי שינוי את‬
‫אמונותיו ותפיסותיו של התוקפן (‪ ,)Raeder, 2011‬להשריש בקרבו תחושת הערכה וכבוד כלפי בת זוגו‪,‬‬
‫להפנים תחושת אחריות להתנהגותו האלימה ולהקנות לו מיומנויות תקשורת ואסטרטגיות של שליטה‬
‫בכעסים‪ .‬בדרך זו‪ ,‬תכניות למניעת אלימות במשפחה מבקשות להפחית את הסבירות שהגברים האלימים‬
‫יבצעו תקיפה נוספת כלפי בנות זוגם בעתיד (‪.)Coulter & Vandeweerd, 2009; Day et al., 2009‬‬
‫הפעלת תכניות לטיפול באלימות במשפחה בכלא‬
‫בשנות השבעים של המאה ה‪ 21-‬החלו להופיע בארצות הברית תכניות שיקום לגברים אשר הורשעו בגין‬
‫עבירות אלימות במשפחה‪ .‬באותן שנים אלימות במשפחה נתפסה כהתנהגות המאפיינת את בני המעמדות‬
‫הנמוכים בחברה או כסימפטום לפתולוגיה – של אחד משני בני הזוג או של שניהם‪ ,‬ועל כן שיטת‬
‫ההתערבות הדומיננטית הייתה ייעוץ זוגי שנועד לתת מענה לבעיה של המשפחה‪ .‬תנועות פמיניסטיות‬
‫שונות ערערו על תפיסה זו והציגו את בעיית האלימות במשפחה במונחים פוליטיים‪ ,‬במונחים של חוסר‬
‫שוויון מגדרי‪ ,‬כוחניות וכפייה‪ .‬תנועות רדיקליות אלו עוררו שאלות על אופן ההמשגה ועל צורת הטיפול‬
‫באלימות במשפחה‪ .‬מראשית שנות השמונים החלו עוד ועוד עברייני אלימות במשפחה בארצות הברית‬
‫להשתתף בטיפול קבוצתי‪ .‬שיטת טיפול זו זכתה לפופולריות משלוש סיבות עיקריות‪ )0( :‬שיטה זו ממקדת‬
‫את תשומת הלב בהתנהגות העבריין ולא בבעיות במערכת היחסים הזוגית או בתפקוד האישה; (‪ )2‬מרבית‬
‫‪5‬‬
‫העברייני ם שהורשעו בתקיפה היו חסרים זמן ומשאבים לטיפולים פרטניים שהיו יקרים‪ ,‬ארוכים‬
‫ואינטנסיביים‪ .‬לעומתם‪ ,‬הטיפול הקבוצתי היה נגיש וזול; (‪ )5‬טיפול קבוצתי יעיל בהטמעת שינויים‬
‫קוגניטיביים‪-‬התנהגותיים בקבוצות של גברים‪ ,‬בעיקר בסוגיות של תפקידים מגדריים שהן רכיב מכריע‬
‫בהצלחת הטיפול (‪.)Mankowski et al., 2002‬‬
‫כיום מרבית התכניות לטיפול באלימות במשפחה המיושמות בכלא מערבות שימוש בטיפול קבוצתי‬
‫(‪ .)Enosh, Buchbinder, Smith, & Shafir, 2013‬המפגשים הראשונים בטיפול הקבוצתי מתמקדים‬
‫בפיתוח תחושות של ביטחון‪ ,‬בבניית יחסי אמון ובהשגת הסכמה בין המשתתפים למטפלים על מטרות‬
‫התכנית‪ .‬סיפורים אישיים וטראומטיים של משתתפי הקבוצה מועלים מתוך הבנה שהצפת החוויות‬
‫הטראומטיות היא שלב ראשוני‪ ,‬קריטי‪ ,‬בדרך לשינוי (‪ .)Mankowski et al., 2002‬לרוב‪ ,‬ההתערבות‬
‫בקבוצות מבוססת על טיפול פסיכו‪-‬חינוכי בנושאים כגון אלימות‪ ,‬כוח ומין‪ ,‬שיפור מיומנויות תקשורת‬
‫ואסטרטגיות של התמודדות ושליטה בכעסים (‪ .)Coulter & Vandeweerd, 2009; Day et al., 2009‬שלא‬
‫כהתערבויות המבוססות על הפרט‪ ,‬יתרונות הטיפול הקבוצתי באים לידי ביטוי ביכולתה של הקבוצה‬
‫לגרום לפרטים בתוכה לקבל עליהם אחריות להתנהגותם ולנזק שהם גרמו לקרבנות (‪.)Enosh et al., 2013‬‬
‫כיוון שההשתתפות בקבוצה דורשת השתתפות פעילה ושיתוף של החברים‪ ,‬הקבוצה מעודדת פיתוח‬
‫התנהגויות של עזרה עצמית וכישורי שליטה רגשית ("שליטה בכעסים")‪ .‬כמו כן הקבוצה מעודדת את‬
‫החברים להביע את עצמם ולתקשר באופן חופשי ופתוח‪ ,‬כישורים שעשויים להיות קריטיים לפיתוח‬
‫אמפתיה ולהימנעות מאלימות באינטראקציות עם בנות הזוג לאחר השחרור מהכלא‪ .‬באמצעות עידוד‬
‫לאינטראקציה בין חברי הקבוצה‪ ,‬הקבוצה יוצרת סביבה שמאפשרת למשתתפים לשאול זה את זה וללמוד‬
‫מהחוויה של עמיתים לטיפול‪ .‬הסביבה הקבוצתית התומכת מעודדת את חברי הקבוצה לאתגר אמונות‬
‫"גבריות" הרסניות ולאמץ תפקידים גבריים שאינם כרוכים בפגיעה בבנות הזוג ( ‪Mankowski et al.,‬‬
‫‪.)2002‬‬
‫פרקטיקות הטיפול בבית התקווה‬
‫כאמור‪ ,‬המערך הטיפולי ב תכנית בית התקווה כולל שימוש ביסודות טיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי‪ ,‬פרטני‬
‫דינמי‪ ,‬טיפול פסיכו‪-‬חינוכי וטיפול קבוצתי דינמי‪ .‬להלן נציג תיאור קצר של כל אחת משיטות הטיפול‬
‫הללו‪.‬‬
‫טיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי‬
‫מרבית תכניות ההתערבות באלימות במשפחה‪ ,‬ובכללן תכנית הטיפול המיושמת בבית התקווה‪ ,‬כוללות‬
‫שימוש ביסודות הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי‪ ,‬בדגש על שינוי עמדותיהם של התוקפים בנוגע להתנהגותם‬
‫האלימה ולניצול לרעה של כוחם כלפי בנות זוגם (‪.)Coulter & Vandeweerd, 2009; Enosh et al., 2013‬‬
‫מטרת הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי לשנות את המערך התפיסתי‪-‬קוגניטיבי של התוקפים‪ ,‬את רגשותיהם‬
‫ולבסוף את אופן תגובתם במצבי קונפליקט‪ .‬הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי שם דגש על זיהוי של מחשבות‬
‫אוטומטיות ועיוותי חשיבה‪ ,‬הכרה בהם ושינוי‪ .‬מדובר במחשבות לא מודעות העולות במוחם של התוקפים‬
‫במצבי דיאלוג או בכל התנהלות אחרת מול בנות הזוג‪ .‬החוקרים מניחים כי אותן מחשבות אוטומטיות‬
‫משרישות בקרב התוקפים תחושות שליליות‪ ,‬כגון כעס‪ ,‬קנאה ועוינות‪ ,‬ואלה מובילות את התוקפים‬
‫להתנהגות אלימה כלפי בנות הזוג (‪ .)Enosh et al., 2013‬לצורך המחשה‪ ,‬כאשר התוקף‪ ,‬א'‪ ,‬מגיע לביתו‬
‫ורואה את אשתו‪ ,‬ב'‪ ,‬משוחחת עם השכן‪ ,‬ג'‪ ,‬עולות בראשו מחשבות אוטומטיות ועיוותי חשיבה‪ ,‬כגון "היא‬
‫בטח בוגדת בי"‪" ,‬היא לא אוהבת אותי"‪" ,‬היא תמיד מזלזלת בי"‪" ,‬היא אינה מעריכה אותי" וכדומה‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי שם דגש על החלפת המחשבות האוטומטיות ועיוותי החשיבה בחשיבה‬
‫רציונלית מתקנת המרסנת את הדחף של בן הזוג לאלימות‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬מטרת הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי היא לפקח על עיוותי חשיבה בקרב בן הזוג‪ ,‬מתוך‬
‫התמקדות בהיבטים קוגניטיביים‪-‬התנהגותיים של נושאים כגון שליטה בכעסים‪ ,‬ניטור פרשנויות פנימיות‬
‫שליליות של דיאלוג ושיח עם בני משפחה במצבי קונפליקט‪ ,‬זיהוי סימנים מקדימים להתנהגות האלימה‪,‬‬
‫לימוד טכניקות ואסטרטגיות התמודדות לשליטה בהתנהגות האלימה‪ .‬עוד היבט של הטיפול הקוגניטיבי‪-‬‬
‫התנהגותי הוא לימוד של מיומנויות תקשורת ואימון באסרטיביות (‪.)Enosh et al., 2013‬‬
‫טיפול פרטני דינמי‬
‫תכניות ההתערבות באלימות במשפחה‪ ,‬ובכללן תכנית הטיפול המיושמת בבית התקווה‪ ,‬כוללות שימוש‬
‫ביסודות הטיפול הפסיכו‪-‬דינמי )‪ . (Robertson, 1999; Shedler, 2010‬טיפול דינמי נשען על עקרונות הגישה‬
‫הפסיכו‪-‬אנליטית בפסיכולוגיה‪ ,‬גישה הרואה בהפרעות נפשיות ביטוי להתרחשויות נפשיות עמוקות‪ ,‬לרוב‬
‫לא מודעות‪ ,‬הקשורות במצוקות‪ ,‬בדחפים ובקונפליקטים מודחקים בעברו של הפרט (‪.)Robertson, 1999‬‬
‫באמצעות העלאת אסוציאציות חופשיות של המטופל‪ ,‬המטפל מנסה לחשוף את הקונפליקטים העמוקים‬
‫שלו‪ ,‬בהנחה שחשיפתם והבנתם יובילו להיעלמות ההפרעה‪ .‬על אף הדמיון בין שיטות הטיפול‪ ,‬השיטה‬
‫הפסיכו‪-‬דינמית מובחנת מהשיטה הפסיכו‪-‬אנליטית בכמה היבטים מהותיים‪ :‬ראשית‪ ,‬בטיפול פסיכו‪-‬‬
‫אנליטי המטפל נדרש לאובייקטיביות‪ ,‬פסיביות וריחוק‪ .‬הוא משמש כלוח חלק שעליו המטופל משליך את‬
‫הקונפליקטים הלא מודעים שלו‪ ,‬והוא אינו מאפשר לאישיותו או לפרשנותו הסובייקטיבית להשפיע על‬
‫אופן הטיפול‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הגישה הדינמית נותנת מקום לתחושתו של המטפל ולפרשנותו הסובייקטיביות‬
‫במהלך האינטראקציה עם המטופל‪ .‬שיטה זו מכירה בחשיבותן של מחשבות ותחושות שעולות במפגש בין‬
‫המטפל למטופל להבנת בעייתו של המטופל ולטיפול אפקטיבי בו‪ .‬שנית‪ ,‬מעבר להבנת דחפים ופנטזיות‬
‫מהילדות‪ ,‬הגישה הדינמית מעבירה את מוקד הטיפול לחיזוק העצמי של המטופל כך שאישיותו של‬
‫המטופל תהיה עשירה‪ ,‬מלוכדת ושלמה יותר‪ .‬לבסוף‪ ,‬בהשוואה לטיפול הפסיכו‪-‬אנליטי‪ ,‬הטיפול הפסיכו‪-‬‬
‫דינמי כולל מספר קטן יחסית של מפגשים בין המטפל למטופל ובתדירות נמוכה יותר (‪.)Shedler, 2010‬‬
‫בהקשר של אלימות במשפחה‪ ,‬הגישה הפסיכו‪-‬דינמית מניחה כי האלימות של התוקף נובעת מקונפליקטים‬
‫פנימיים‪ ,‬כגון בעיות לא פתורות ביחסי הילד עם הוריו (התעללות‪ ,‬דחייה‪ ,‬הזנחה)‪ ,‬הפרעות אישיות‪ ,‬בעיות‬
‫היקשרות עם ההורה‪ ,‬פחד מאינטימיות‪ ,‬הערכה עצמית ירודה והתנהגות טורדנית‪-‬כפייתית ( ‪Carden,‬‬
‫‪ .)1994‬במפגשים הטיפוליים המטפלים הדינמיים מסייעים לתוקף לבטא רגשות לא מודעים מציקים או‬
‫מאיימים‪ ,‬בעיקר אלו היוצרים בקרבו מצוקה או התנגדות‪ .‬כמו כן‪ ,‬במסגרת המפגשים המטפלים מתחקים‬
‫אחר מחשבות ורגשות חוזרים של התוקף‪ ,‬בעיקר אלו העוסקים בערך עצמי‪ ,‬ביחסים עם הזולת ובאירועי‬
‫חיים‪ ,‬עם דגש מיוחד על מחשבות של פגיעה והילכדות במערכת יחסים בלתי אפשרית‪ .‬המפגשים עוסקים‬
‫גם בחוויות ילדות של התוקף ובאופן שבו חוויות הילדות‪ ,‬קונפליקטים‪ ,‬מצוקות וקשיים שהוא הדחיק‬
‫עשויים לצוף מחדש בהווה‪ ,‬ולהביא אותו לידי תגובה אלימה כלפי זוגתו‪ .‬המטפלים מתמקדים גם ביחסים‬
‫המתהווים באינטראקציה בינם למטופל במסגרת הטיפול‪ .‬המטפל מפרש תכנים‪ ,‬מצוקות וקשיים לא‬
‫מודעים של התוקפן‪ ,‬ונוצרת הזדמנות מיוחדת לעבוד עליהם במפגש‪ .‬המטפלים יוצאים מנקודת הנחה‬
‫שהצפת התכנים הלא מודעים תסייע לתוקף להתמודד עם מצוקות וקשיים המלווים אותו ותביא לפתרון‬
‫הבעיה‪ .‬מעבר להצפת תכנים לא מודעים מהעבר‪ ,‬המטפלים הדינמיים מתמקדים ביחסים הבין‪-‬אישיים של‬
‫התוקף עם זוגתו‪ ,‬בדפוסי התנהגות מסתגלים ולא מסתגלים במסגרת הקשר וביכולותיו ובמגבלותיו של‬
‫‪4‬‬
‫המטופל לפגוש צרכים רגשיים של עצמו ושל זוגתו‪ .‬לבסוף‪ ,‬המטפל מנסה לאתר פנטזיות ופחדים של‬
‫התוקף כדי ללמוד על תפיסתו העצמית‪ .‬המטפל פועל בניסיון להעצים את הפוטנציאל ואת המשאבים‬
‫הגלומים בתוקף ולהניע אותו להשגת משמעות בחייו‪ .‬בדרך זו הנוכחות החיובית של התוקף צפויה‬
‫להתחזק וכך גם הערכתו העצמית וסבילותו לאירועים מעוררי כעס‪ .‬היחסים האותנטיים והבטוחים בין‬
‫המטפל הדינמי למטופל דורשים מהתוקף התבוננות עצמית‪ ,‬חקירה עצמית וגילוי עצמי‪ ,‬והם מאפשרים לו‬
‫הבנה מדויקת יותר של כוונות אחרים‪ ,‬חופש רב יותר וגמישות במערכות יחסים‪ ,‬וכן יחסים טובים יותר‬
‫עם הזולת בכלל ועם בת זוגו בפרט (‪.)Shedler, 2010‬‬
‫טיפול קבוצתי דינמי‬
‫תכניות ההתערבות באלימות במשפחה‪ ,‬ובכללן גם תכנית הטיפול המיושמת בבית התקווה‪ ,‬כוללות שימוש‬
‫בקבוצות פסיכו‪-‬דינמיות‪ .‬טיפול קבוצתי דינמי נשען על עקרונות הגישה הפסיכו‪-‬דינמית בפסיכולוגיה‪.‬‬
‫שיטת טיפול זו‪ ,‬כשיטת הטיפול הפרטני הדינמי‪ ,‬מאפשרת לתוקפים להעלות אל התודעה דחפים‪ ,‬תכנים‬
‫וקונפליקטים לא מודעים‪ ,‬מהעבר או מההווה‪ ,‬ובכך לעבור תהליך של שינוי‪ .‬עם זאת‪ ,‬בטיפול הפרטני‬
‫הדינמי המטפל משתמש ביחסי העברה והעברה נגדית כדי ללמוד על מצוקות‪ ,‬דחפים וקונפליקטים לא‬
‫מודעים שמהם סובלים התוקפים‪ ,‬ואילו בטיפול קבוצתי דינמי תהליכי העברה והעברה נגדית נעשים‬
‫בעיקר בין משתתפי הקבוצה (‪.(Montgomery, 2002‬‬
‫בהקשר של אלימות במשפחה‪ ,‬פילוסופיית הטיפול הפסיכו‪-‬דינמי מניחה שהתוקפים פועלים על סמך דפוסי‬
‫ההתנהגות שהם פיתחו במערכות היחסים הראשונות בילדותם‪ ,‬לרוב עם האם‪ .‬במהלך חייהם התוקפים‬
‫משחזרים באופן לא מודע את דפוסי ההתנהגות הללו במערכות היחסים שלהם‪ ,‬ומשליכים רגשות‬
‫ופרשנויות מתוך עולמם הפנימי על הזולת בכלל ועל בנות זוגם בפרט‪ .‬תוקפים שהפנימו בילדותם דפוסי‬
‫התנהגות שליליים נקלעים למעגל סגור של התנהגות פוגענית כלפי בנות זוגם‪ .‬הם עלולים לפרש באופן שגוי‬
‫התנהגות בנות הזוג ולנהוג כלפיהן באלימות (‪.)Montgomery, 2002‬‬
‫במסגרת הטיפול הקבוצתי הדינמי הקבוצה דנה בתכנים שונים שחברי הקבוצה מביאים למפגש‪ .‬כל אחד‬
‫מהמשתתפים מתנהג במפגשים באופן טבעי‪ ,‬כפי שהוא רגיל להתנהג בכל מפגש חברתי‪ ,‬אלא שבקבוצה‬
‫הדינמית המשתתפים ישקפו לכל חבר בקבוצה את הרגשות שהתנהגותו מעוררת בהם‪ .‬לעתים חברי‬
‫הקבוצה יציעו למשתתף נקודת השקפה שונה משלו על הדברים‪ ,‬ולעתים המשתתפים יפנימו תובנות דרך‬
‫סיפור של חבר אחר בקבוצה‪ .‬באמצעות תהליכים אלו חברי הקבוצה נעזרים זה בזה כדי להבין בצורה‬
‫מעמיקה יותר את יחסי האובייקט שלהם ואת עמדותיהם הבסיסיות כלפי העולם ולעבור תהליך של שינוי‪.‬‬
‫במסגרת המפגשים הראשונים המנחה הדינמי משחק תפקיד מרכזי בקבוצה‪ ,‬הוא מתווה את אופן‬
‫התנהלות הדיון‪ ,‬מגדיר את מטרות הקבוצה ואת כללי ההתנהגות הראויים בה‪ .‬עם הזמן‪ ,‬ככל שהקבוצה‬
‫מתגבשת ודינמיקה עצמאית מתפתחת בין חברי הקבוצה‪ ,‬המנחה נסוג לתפקיד של משקף‪ ,‬תומך ומכיל‪,‬‬
‫ומאפשר לקבוצה לפעול בכוחות עצמה‪ .‬בשלב זה עיקר תפקידו של המטפל הדינמי לפרש למשתתפים את‬
‫התהליכים המתחוללים במפגש‪ ,‬וכך לאפשר להם להגיע לתובנות עמוקות יותר בנוגע לחייהם‪ ,‬ליחסי‬
‫האובייקט שלהם ולעמדותיהם הבסיסיות כלפי העולם )‪.(Montgomery, 2002‬‬
‫טיפול פסיכו‪-‬חינוכי‬
‫רבים מעברייני האלימות במשפחה מחזיקים במערך אמונות וציפיות מעוותות בכל הנוגע לתפקידי בנות‬
‫זוגם במסגרת מערכת היחסים‪ .‬לפיכך לא מפתיע שבתי כלא רבים מפעילים תכניות למניעת אלימות‬
‫‪2‬‬
‫במשפחה המתבססות על הגישה הפסיכו‪-‬חינוכית‪ .‬בראש ובראשונה‪ ,‬גישה זו שמה דגש על כך שהתוקפים‬
‫יהיו מודעים להתנהגותם האלימה ולהשפעותיה על הקרבנות‪ .‬יתרה מזו‪ ,‬הגישה הפסיכו‪-‬חינוכית מלמדת‬
‫את ה תוקפים להכיר בבעיותיהם‪ ,‬לקבל עליהם אחריות להתנהגותם האלימה‪ ,‬להיות מודעים לכוח‬
‫הפטריארכלי שהם מפעילים כלפי בנות זוגם ולצורך שלהם בשליטה ובדומיננטיות בתא המשפחתי‪.‬‬
‫פילוסופיית הטיפול של הגישה הפסיכו‪-‬חינוכית מבוססת על ההנחה שלימוד הוא דרך אפקטיבית לגיבוש‬
‫שינויים התנהגותיים וקוגניטיביים‪ .‬הטיפול הפסיכו‪-‬חינוכי דורש מהתוקפים לעבור תהליך של חינוך‬
‫מחדש‪ ,‬והוא מקנה להם כישורי תקשורת ודרכים חדשות לפתרון בעיות ולשליטה בכעסים – כלים אשר‬
‫יסייעו להם לנהל את כעסם במהלך קונפליקטים עם בנות זוגם )‪.(Lee, Uken, & Sebold, 2014‬‬
‫תכניות למניעת אלימות במשפחה‪ :‬האם זה עובד?‬
‫בעשורים האחרונים הוקצו משאבים רבים לטיפול בנשים ובילדים הסובלים מאלימות במשפחה ולהגנה‬
‫עליהם‪ .‬לשם כך פותחו מגוון תכניות התערבות המבקשות להפחית את הסיכון שעבריינים אלימים יבצעו‬
‫עבירות אלימות נוספות כלפי בני משפחותיהם ( ;‪Babcock et al., 2004; Babcock & Steiner, 1999‬‬
‫‪ .)Coulter & Vandeweerd, 2009; Day et al., 2009; Shepard, 1992‬תכניות למניעת אלימות במשפחה‬
‫מיושמות בבתי כלא בעולם המערבי ככלי לשיקום אסירים‪ ,‬ורצידיביזם נחשב לאחד המדדים המרכזיים‬
‫בבחינת התכניות למניעת אלימות במשפחה ( ;‪Babcock et al., 2004; Babcock & Steiner, 1999‬‬
‫;‪Bennett, 2001; Coulter & Vandeweerd, 2009; Feder & Wilson, 2005; Gordon & Moriarty, 2003‬‬
‫‪ .)Hamm & Kite, 1991; Rosenbaum, Gearan, & Ondovic, 2001; Shepard, 1992‬עם זאת‪ ,‬בקרב‬
‫חוקרים יש מחלוקת בשאלה עד כמה תכניות למניעת אלימות במשפחה אכן מפחיתות את שיעור‬
‫העבריינות החוזרת כלפי בן המשפחה‪ .‬מה ידוע על האפקטיביות של אותן תכניות? אילו תכניות למניעת‬
‫אלימות במשפחה פופולריות במערך השיקום של בתי סוהר בעולם? ומה היתרונות והחסרונות שלהן?‬
‫בחינת האפקטיביות של תכניות למניעת אלימות במשפחה מחוץ לכלא נמדדות במדדים צרים ורחבים‪.‬‬
‫המדד הצר לבחינת הצלחה של תכניות למניעת אלימות במשפחה הוא שיעור הרצידיביזם (מאסר או מעצר‬
‫חוזר של האסיר המשוחרר) (‪ .)Coulter & Vandeweerd, 2009‬למדדים אלו מתווספים מדדים פסיכו‪-‬‬
‫התנהגותיים רחבים הבוחנים שינויים בעמדות‪ ,‬ברגשות ובאופן ההתנהגות של האסיר בכלא ומחוצה לו‬
‫( ‪Akoensi, Koehler, Losel, & Humphreys, 2013; Howells et al., 2005; Law, 1997; Rosenbaum et‬‬
‫‪ .)al., 2001; Whitaker et al., 2006‬להשפעתן של תכניות האלימות במשפחה על מצבו הפסיכו‪-‬התנהגותי‬
‫של האסיר יש חשיבות רבה‪ ,‬שכן יש הנחה ש שינויים תפיסתיים‪ ,‬רגשיים והתנהגותיים יפעלו כמנגנוני‬
‫תיווך ויפחיתו את שיעור הרצידיביזם ואת התקיפות החוזרות של האסיר כלפי בת זוגו (‪.)Day et al., 2009‬‬
‫לבחינת האפקטיביות של תכניות למניעת אלימות במשפחה בכלא נודעת חשיבות גדולה‪ ,‬שכן תנאי הכלא‬
‫רחוקים מלספק סביבת טיפול אידיאלית‪ ,‬ומטפלים בבתי הכלא ובמוסדות לשיקום אסירים מתמודדים עם‬
‫קשיים גדולים בניסיון לשקם את האסירים‪ .‬לפי האנטר (‪ )Hunter, 1993‬סביבת הכלא ייחודית‪ ,‬והיא‬
‫כוללת נורמות תת‪-‬תרבותיות ומערכת פיקוח נוקשה לשליטה ובקרה על האסירים‪ .‬תנאים אלו צפויים‬
‫להפחית את אפקטיביות הטיפול‪ .‬הכלא אינו סביבה נוחה לטיפול בכלל‪ ,‬ולטיפול בעברייני אלימות‬
‫במשפחה בפרט‪ .‬תכנית למניעת אלימות במשפחה כרוכה באינטראקציה ישירה בין המטפלים ובין‬
‫עבריינים אלימים שנשפטו והוגדרו מסוכנים‪ ,‬ועל כן במקרים רבים המגע בין המטפלים לעברייני אלימות‬
‫במשפחה מעורר פחד ותחושת סכנה בקרב אנשי הצוות המטפל‪ .‬דפוס אינטראקציה זה רחוק מלהיות‬
‫אופטימלי‪ ,‬והוא עשוי להשפיע לרעה על אפקטיביות הטיפול )‪ .(Novaco, 1997‬נוסף על כך‪ ,‬הכלא מאכלס‬
‫‪6‬‬
‫מגוון רחב של אסירים השונים זה מזה בצורכיהם‪ ,‬במצבם הנפשי והחברתי‪ ,‬ברקע שהם באים ממנו (אתני‬
‫או תרבותי) וברמת המוטיבציה שלהם להשתתף בתכנית )‪ .(Howells & Day ,2003‬חוקרים טוענים כי‬
‫עבריינים אלימים נוטים לגלות רתיעה מטיפול בתוקפנות ובאלימות‪ ,‬שכן מאפיינים אלו מושרשים‬
‫באישיותם ומספקים להם כלים להתמודדות עם אירועי חיים לא רצויים‪ ,‬על אחת כמה וכמה בתנאי‬
‫הכלא‪ .‬כעס ותוקפנות עשויים לסייע לאסיר לחוש שליטה במצבי איום ודחק‪ ,‬לכן הוא עלול להרגיש כי‬
‫המטפלים "שודדים" את כוחותיו והוא אינו צפוי לוותר בקלות על מה שהוא תופס כתכונות שמגנות עליו‬
‫)‪.(Novaco, 1997‬‬
‫תכניות למניעת אלימות במשפחה ורצידיביזם‬
‫מחקרים רבים מעלים כי תכניות לטיפול באלימות במשפחה‪ ,‬לרבות תכניות לשליטה בכעסים‪ ,‬מפחיתות‬
‫את שיעור הרצידיביזם בקרב בני זוג אלימים (מאסר או מעצר חוזר של האסיר המשוחרר)‪ .‬במחקר‪-‬על‪,‬‬
‫שהתבסס על ‪ 22‬מחקרים שפורסמו בשנים ‪ ,2115-0111‬נבחנה מידת האפקטיביות של תכניות למניעת‬
‫אלימות במשפחה‪ .‬התכניות שהוערכו התבססו על טיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי לקבוצות (‪Cognitive-‬‬
‫‪ ,)behavioral groups‬על טיפול פסיכו‪-‬חינוכי לפי מודל דולות' (‪ )Duluth Psycho-educational model‬ועל‬
‫טיפול קבוצתי מעורב (‪ .)conjoint groups therapy‬במרבית המחקרים נמצא כי התכניות למניעת אלימות‬
‫במשפחה הפחיתו את שיעור הרצידיביזם בקרב האסירים‪ ,‬אם כי במידה מתונה (‪.)Babcock et al., 2004‬‬
‫בניסוי שערכו טיילור‪ ,‬דייוויס ומקסוול (‪ (Taylor, Davis, & Maxwell, 2001‬השתתפו ‪ 514‬גברים‬
‫שהורשעו בעבירת אלימות במשפחה ושהוקצו באופן אקראי לקבוצות ניסוי וביקורת‪ .‬בקבוצת הניסוי‬
‫נדרשו המשתתפים לעבור טיפול של ‪ 11‬שעות לפי המודל של דולות'‪ .‬משתתפי קבוצת הביקורת נדרשו‬
‫להשתתף בעבודות שירות בקהילה בהיקף של ‪ 11‬שעות‪ ,‬ללא כל התערבות טיפולית‪ .‬ממצאי המחקר‬
‫המתבססים על נתוני המשטרה ועל דיווחי הקרבנות בנוגע לשיעור הרצידיביזם של בני זוגן הראו כי‬
‫משתתפי קבוצת הניסוי נטו לגלות פחות אלימות כלפי הקרבנות שישה חודשים לאחר שחרורם מהכלא‪,‬‬
‫והמגמה אף נמשכה ‪ 02‬חודשים לאחר השחרור‪ ,‬אם כי לא באופן מובהק‪ .‬נתוני המשטרה מעידים כי בקרב‬
‫משתתפי קבוצת הניסוי שיעור עבירות האלימות כלפי בנות הזוג היה נמוך בכ‪ 11%-‬משיעורן בקרב‬
‫משתתפי קבוצת הביקורת – הן במעקב של שישה חודשים הן במעקב של ‪ 02‬חודשים (‪.)Bennett, 2001‬‬
‫במחקר אחר השתתפו ‪ 511‬תוקפים (‪ 10%‬מהם גברים) שהורשעו בעבירות אלימות במשפחה ושהוקצו‬
‫בהוראת בית המשפט לשתי קבוצות‪ :‬ניסוי וביקורת‪ .‬עברייני קבוצת הניסוי נשלחו לקבל טיפול לפי המודל‬
‫של דולות' ועברייני קבוצת הביקורת נשלחו לכלא ללא טיפול‪ .‬ממצאי המחקר מתבססים על השוואת‬
‫הרישום הפלילי של משתתפי שתי הקבוצות בחלוף שנתיים ממועד השחרור מהכלא‪ .‬מנתוני המשטרה עולה‬
‫כי קבוצת המשתתפים שהשלימו טיפול התאפיינו בשיעור רצידיביזם נמוך מזה של משתתפי קבוצת‬
‫הביקורת (‪.)Babcock & Steiner, 1999‬‬
‫בסקירה שיטתית שעשו קאולטר וונדרווירד )‪ (Coulter & Vandeweerd, 2009‬נסקרו עשרה מחקרים‬
‫שבחנו אפקטיביות של תכנית טיפול מדורגת לעברייני אלימות במשפחה (מותאמת לרמת הסיכון ולחומרת‬
‫האלימות של התוקף) ושפורסמו בשנים ‪ .2111-0111‬נתוני מחקר זה כוללים מידע על מעצרים חוזרים של‬
‫‪ 01,111‬עבריינים‪ .‬לאורך שלוש שנות מעקב‪ .‬ממצאי המחקר מעידים כי תכנית הטיפול המדורג באלימות‬
‫במשפחה הפחיתה הפחתה של ממש את שיעור הרצידיביזם הכללי בקרב משתתפים שסיימו את התכנית‬
‫(‪ )1.1%‬לעומת שיעור הרצידיביזם בקרב משתתפים שנשרו מהתכנית (‪ .)20.2%‬בניסוי אחר השתתפו ‪11‬‬
‫גברים שהורשעו בעוון עבירות אלימות כלפי בנות זוגם; הם חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות‪ ,‬ניסוי‬
‫‪7‬‬
‫וביקורת‪ .‬עברייני קבוצת הניסוי נדרשו‪ ,‬לפי הוראת בית המשפט‪ ,‬להשתתף במשך כעשרה שבועות בתכנית‬
‫טיפול פסיכו‪-‬חינוכי באלימות במשפחה‪ ,‬שהפעילה סוכנות מקומית של שירותי משפחה‪ .‬עברייני קבוצת‬
‫הביקורת נשלחו למאסר על תנאי ללא כל טיפול‪ .‬נתונים משטרתיים רשמיים על תלונות קרבנות ועל‬
‫מעצרים חוזרים מלמדים כי ‪ 50%‬מהגברים בקבוצת הביקורת חזרו לבצע עבירות לעומת ‪ 01%‬בלבד בקרב‬
‫משתתפי קבוצת הניסוי (‪.)Bennett, 2001‬‬
‫לסיכום‪ :‬מרבית המחקרים בספרות מעידים כי ההשתתפות של אסירים בתכניות לטיפול באלימות‬
‫במשפחה מפחיתה את שיעור הרצידיביזם בקרבם‪ ,‬אולם בכמה מחקרים לא נמצא קשר כזה ( ‪Bennett,‬‬
‫‪.)2001; Feder & Wilson, 2005; Gordon & Moriarty, 2003‬‬
‫תכניות למניעת אלימות במשפחה ומדדים פסיכו‪-‬התנהגותיים‬
‫בסקירה שיטתית נסקרו ‪ 02‬מחקרים שבחנו את האפקטיביות של התכניות למניעת אלימות במשפחה‬
‫באירופה ופורסמו בשנים ‪ .2101-0111‬ממצאי הסקירה מתבססים על ‪ 0,114‬משתתפים‪ .‬תכניות הטיפול‬
‫התבססו על טיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי‪ ,‬טיפול פסיכו‪-‬חינוכי כדוגמת טיפול דולות' וטיפול פסיכו‪-‬דינמי‪.‬‬
‫מרבית המחקרים מעידים על אפקט חיובי במדדים פסיכו‪-‬התנהגותיים‪ :‬ירידה בסיכון לאלימות חוזרת;‬
‫שיפור ברווחה כלכלית וברווחה נפשית; שיפור השליטה בכעסים; עליית הערך העצמי; הפחתת תחושות‬
‫של דיכאון‪ ,‬דחק‪ ,‬אגרסיביות‪ ,‬עוינות‪ ,‬כעסים‪ ,‬מתחים ואימפולסיביות; צמצום עיוותי חשיבה‪ ,‬תוקפנות‬
‫כללית וחשיבה סטריאוטיפית‪ .‬חשוב לציין שמחברי המאמר מותחים ביקורת קשה על איכותם‬
‫המתודולוגית של מרבית המחקרים שנסקרו‪ .‬הביקורת מכוונת בעיקר למחקרים שבוצעו ללא קבוצת‬
‫ביקורת‪ ,‬מדגמים קטנים בעלי יכולת הכללה נמוכה‪ ,‬דגימה לא הסתברותית‪ ,‬שיעור נשירה גבוה של‬
‫משתתפים ותקופת מעקב קצרה מדי לאחר שחרור האסירים‪ .‬המחברים מסכמים כי האיכות המתודולוגית‬
‫הירודה של המחקרים פוגעת בתוקף הממצאים וביכולת להסיק מסקנות מהימנות (‪.)Akoensi et al., 2013‬‬
‫במחקר שערכו פדר ווילסון )‪ (Feder & Wilson, 2005‬השתתפו ‪ 111‬גברים שהורשעו בעוון אלימות‬
‫במשפחה במחוז ברווארד (‪ )Broward‬בפלורידה‪ .‬הגברים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות‪ ,‬ניסוי‬
‫וביקורת‪ .‬קבוצת הניסוי כללה אסירים שנשלחו למאסר של שישה חודשים שבהם זכו לחמישה חודשי‬
‫טיפול לפי המודל של דולות'‪ .‬קבוצת הביקורת נשלחה לשישה חודשי מאסר ללא טיפול‪ .‬בתום מעקב של ‪02‬‬
‫חודשים לא נמצאו הבדלים בין קבוצת הניסוי לקבוצת הביקורת – בתפיסות סטריאוטיפיות‪ ,‬בעמדות‬
‫הנוגעות לשימוש בכוח נגד נשים‪ ,‬בתפיסת אלימות במשפחה כפשע‪ ,‬בתחושת אחריות לאלימות כלפי‬
‫הקרבן ובהערכת סיכון לאלימות כלפי בת הזוג בשנה הקרובה‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬מרבית המחקרים בספרות מעידים כי לתכניות למניעת אלימות במשפחה יש השפעה חיובית על‬
‫מצבו הפסיכו‪-‬התנהגותי של האסיר‪ ,‬אולם יש מספר קטן של מחקרים שבהם לא נמצאה השפעה כזאת‪.‬‬
‫בעיות מתודולוגיות בהערכת יעילותן של תכניות למניעת אלימות במשפחה‬
‫תכניות למניעת אלימות במשפחה נפוצות בארגוני כליאה ברחבי העולם המערבי‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש מחלוקת בין‬
‫החוקרים על היכולת של תכניות אלו לצמצם התנהגות אלימה במסגרת המשפחתית לאחר השחרור‬
‫מהכלא )‪ .(Sherman, Schmidt, & Rogan, 1992‬החוקרים מעלים סימני שאלה בנוגע לאפקטיביות של‬
‫תכניות אלו בצמצום מקרי האלימות של תוקפים אלימים ( ;‪Day et al., 2009; Feder & Wilson, 2005‬‬
‫‪ .)Gordon & Moriarty, 2003‬יש חוקרים הטוענים כי המחקר נכשל במתן תשובה בנוגע לאפקטיביות של‬
‫תכניות למניעת אלימות במשפחה‪ ,‬וכי עד היום לא ברור באילו נסיבות ועבור אילו אסירים תכניות אלו‬
‫‪8‬‬
‫אפקטיביות (‪ .)Akoensi et al., 2013‬הספרות המחקרית הבוחנת את האפקטיביות של תכניות למניעת‬
‫אלימות במשפחה על התנהגות אסירים מספקת ממצאים לא עקביים; מקצתם מעידים כי ההשתתפות של‬
‫אסירים בתכניות למניעת אלימות במשפחה לא הביאה לידי שינוי בעמדותיהם‪ ,‬בהתנהגותם ובשיעור‬
‫המועדות שלהם לפשיעה בכלל ולעבירות אלימות נוספות בפרט ( ;‪Bennett, 2001; Day et al., 2009‬‬
‫‪.)Gordon & Moriarty, 2003‬‬
‫חוקרים רבים מעלים את הצורך לבחון מחדש את ההנחות בנוגע לאפקטיביות של התכניות לצמצום‬
‫האלימות במשפחה‪ ,‬שכן מחקרים רבים בתחום זה סובלים מבעיות מתודולוגיות ומאיכות ירודה של מערך‬
‫המחקר ( ‪Akoensi et al., 2013; Dobash & Dobash, 2000; Sartin, Hansen, & Huss, 2006; Taylor et‬‬
‫‪ .) al., 2001‬מחקרים רבים בתחום זה מתאפיינים במדגמים קטנים ולא מייצגים של האוכלוסייה הנחקרת‬
‫או בהעדר קבוצת ביקורת (‪ .)Akoensi et al., 2013; Howells et al., 2002‬כמו כן‪ ,‬מספר רב של מחקרים‬
‫סובלים משיעור נשירה גבוה של משתתפים‪ ,‬ונראה שאוכלוסיית הנושרים נתונה בסיכון גבוה במיוחד‬
‫לחזור לבצע עבירות אלימות ומאופיינת במוטיבציה נמוכה לשינוי )‪ .(Akoensi et al., 2013‬מצב זה עשוי‬
‫ליצור הטיה בתוצאות המחקרים ולפגוע בתוקפם וביכולת הכללתם‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬מחקרים רבים בוחנים‬
‫את האפקטיביות של תכניות הטיפול בתקופת מעקב קצרה יחסית – ‪ 02-4‬חודשים‪ ,‬כך שקשה להעריך את‬
‫האפקטיביות של התכניות לאורך זמן‪ .‬כמו כן קשה להעריך את תוקף ממצאי המחקרים בתחום האלימות‬
‫במשפחה‪ ,‬שכן המחקרים השונים המבוססים על סקירות שיטתיות וניתוחי‪-‬על מראים כי מערך המחקר‬
‫סובל מהעדר קבוצת ביקורת או השוואה (‪ .)Akoensi et al., 2013‬בעיה נוספת היא ריבוי ההגדרות למדד‬
‫הרצידיביזם ולמדדים אחרים הבוחנים את האפקטיביות של התכניות למניעת אלימות במשפחה‪ .‬יש ויכוח‬
‫בין חוקרים בנוגע למדדים המהימנים והתקפים ביותר לבחינת אלימות חוזרת‪ :‬נתוני משטרה רשמיים‪,‬‬
‫דיווחי הקרבנות‪ ,‬ראיונות עם מרואיינים או עדויות של המטפלים בתכנית (‪.)Akoensi et al., 2013‬‬
‫כאמור‪ ,‬אחד החסרונות המתודולוגיים שעלו הוא ההגדרה של קבוצת הביקורת‪ .‬במחקר הנוכחי נבחרה‬
‫קבוצת הביקורת בקפידה בשיטת "היתכנות ציוני ההתאמה" (‪ ,)Propensity Score Matching‬שעליה‬
‫נרחיב את הדיון בפרק השיטה‪ .‬הבחירה בשיטה זו נועדה למזער את ההטיה בהליך בחירת הנבדקים‪,‬‬
‫ומטרתה שהנבדקים בקבוצת הביקורת יהיו דומים ככל האפשר לנבדקים בקבוצת ההתערבות – למעט‬
‫העובדה שהם נכללו בקבוצת ההתערבות (‪ .)Jordan, 2012‬למעשה‪ ,‬שיטה זו מגדילה את הסיכוי להסקת‬
‫סיבתיות בין ההשתתפות בתכנית למניעת אלימות במשפחה ובין מדדי תוצאה כגון רצידיביזם והפרות‬
‫משמעת‪ ,‬ומעלה את הסבירות לכך שההבדלים בין קבוצת ההתערבות לקבוצת הביקורת נובעים‬
‫מהשתתפות בתכנית למניעת אלימות במשפחה ולא מגורמים אחרים‪.‬‬
‫המסגרת הנחקרת – מחלקת בית התקווה‬
‫כלא חרמון הוקם בשנת ‪ 0111‬בגליל‪ .‬במקור הוא נועד לשמש מרכז גמילה ארצי לאסירים‪ .‬בשלב מסוים‬
‫הובן שלא יתאפשר לאכלס שמונה מחלקות טיפוליות של גמילה מסמים (בכל מחלקה טיפולית יש כ‪11-‬‬
‫אסירים)‪ ,‬ולכן בשנת ‪ 2111‬שינו את מבנה הכלא ויצרו שלוש מחלקות טיפוליות למכורים לסמים‪ ,‬מחלקה‬
‫לטיפול במכורים לאלכוהול ומחלקה לטיפול בגברים אלימים כלפי בנות זוגם‪ ,‬היא "בית התקווה"‪ .‬ב‪2111-‬‬
‫הוקמה גם מחלקה לטיפול בעברייני מין‪ .‬בנוסף יש כיום בחרמון גם מחלקה לאבחון ומיון של התמכרויות‬
‫(אגף אמו"ן)‪ ,‬מחלקה עם בוגרים של המחלקות הטיפוליות (שלב ג') המתפקדים כעוזרי מדריכים ועוד חצי‬
‫מחלקה של שיקום קבוצתי‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫מחלקות כלא חרמון פועלות בשיטה "דמוי קהילה טיפולית" (לתיאור מאפייניה של השיטה ראו ‪Gideon,‬‬
‫‪ .)Shoham, & Weisburd, 2010‬בשיטה זו הדיירים אינם כלואים במהלך היום בתאים אלא משתתפים‬
‫באופן פעיל בתחזוקת המקום ובניהול חייהם‪ .‬אף שבמקור הוקם כלא חרמון ככלא ללא גדרות או חומות‪,‬‬
‫דהיינו ברמת ביטחון מזערית‪ ,‬כיום הוא מוגדר ברמת ביטחון בינונית‪ .‬הכלא שוכן באזור כפרי ופתוח ומכל‬
‫מקום בו אפשר לצפות בנוף המרהיב‪ .‬גם בכלא עצמו יש שטחים נרחבים של מדשאות וצמחייה‪.‬‬
‫מחלקת בית התקווה החלה לפעול‪ ,‬כאמור‪ ,‬בשנת ‪ .2111‬ההתמחות הטיפולית במחלקה היא טיפול ארוך‬
‫טווח בגברים אלימים כלפי בנות זוגם‪ .‬מטרת המקום היא בראש ובראשונה לצמצם או להכחיד את‬
‫ההתנהגות האלימה של המטופל‪ .‬ואולם‪ ,‬לדברי המטפלים‪ ,‬מטרות הטיפול בבית התקווה רחבות יותר‪ ,‬והן‬
‫כוללות גם ניסיון לסייע למטופל לחוות יחסים אינטימיים משמעותיים יותר עם בת זוגו ועם ילדיו ולהפכו‬
‫לאדם נורמטיבי‪.‬‬
‫המחלקה מסוגלת לאכלס ארבעים מטופלים המחולקים לארבע קבוצות שמתגוררות בארבעת אגפי הבית‬
‫המכונים "שרוולים"‪ .‬בכל "שרוול" חמישה חדרי שינה זוגיים (שמחייבים את המטופלים לחוות שותפות)‪,‬‬
‫מסדרון ומקלחת משותפת‪ .‬עשרת המטופלים שחולקים מרחב משותף זה מתפקדים כמשפחה והאחריות‬
‫לניקיון ה"שרוול"‪ ,‬לתחזוקה ולכביסה בו מתחלקת ביניהם‪ .‬האחריות לניהול התורנות ב"שרוול" מוטלת‬
‫על אסיר שמכונה "אב השרוול"‪ .‬על פי רוב יש במחלקה מספר דומה של אסירים ערבים ויהודים‪.‬‬
‫במחלקה סדר יום מובנה וצפוף‪ .‬ההשכמה ב‪ ,4:11-‬ולאחריה ספירה והתארגנות ליציאה לארוחת בוקר‬
‫בחדר האוכל של הכלא‪ .‬ב‪ 1:11-‬מתכנסים כל המטופלים לקבוצה מחלקתית שנקראת "הרגשת בוקר"‪ ,‬ובה‬
‫כל מטופל מתאר את הרגשתו‪ .‬מטרת הקבוצה לחבר אותם לרגשותיהם וללמדם לבטא אותם‪ .‬בתום‬
‫המפגש הקבוצתי יוצאים המטופלים לפעילויות בכלא שנקבעו לכל אחד מהם‪ :‬לימודים‪ ,‬תעסוקה‬
‫במפעלים‪ ,‬בתחזוקה או במטבח‪ .‬ב‪ 02:11-‬הם חוזרים לארוחת צהריים‪ ,‬ולאחר הארוחה חוזרים למחלקה‬
‫לקבוצות או לפעילויות השוטפות בהתאם ללוח הזמנים‪.‬‬
‫אחר הצהריים עוברים המטופלים מגוון טיפולים קבוצתיים בגישה קוגניטיבית‪-‬התנהגותית (למשל‪ ,‬קבוצת‬
‫"שליטה בכעסים" וקבוצת "הורות")‪ ,‬בגישה פסיכו‪-‬דינמית (למשל‪ ,‬קבוצת "מודעות"‪ ,‬קבוצת‬
‫"פסיכודרמה" או קבוצת "ילדים חשופים") או בגישה פסיכו‪-‬חינוכית (למשל‪ ,‬קבוצת תקשורת)‪ .‬אחת‬
‫לשבועיים מקיימים העובדים הסוציאליים של בית התקווה שיחה פרטנית עם כל מטופל‪ .‬במהלך המפגשים‬
‫הללו משוחחים המטופלים על תכנים שקשה להם להעלות בקבוצות ועל חוויות מחייהם‪ .‬אף שרוב‬
‫הטיפולים מתקיימים אחר הצהריים‪ ,‬אם מטופל זקוק למפגש פרטני – אפשר לקיימו במפעלים‪ ,‬בלימודים‬
‫או בכל מקום אחר שבו שוהה האסיר‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬הטיפול בבית התקווה מתקיים בשלושה מישורים שונים ומשולבים‪ :‬טיפול קבוצתי‪ ,‬טיפול פרטני‬
‫וחיים במודל דמוי קהילה טיפולית‪ .‬המסגרת בדמוי קהילה טיפולית שכוללת תעסוקה‪ ,‬לימודים או עבודות‬
‫תחזוקה ומטבח בכלא‪ ,‬משלבת את האסיר בסדר יום מוגדר ובמרקם החיים ומספקת לו אינטראקציות‬
‫בין‪-‬אישיות ומסגרת התייחסות רחבה לטיפול‪ .‬כל מעגלי הטיפול הללו משפיעים על יצירת תהליכי טיפול‬
‫במשך כל שעות היממה ("‪.)"21/1‬‬
‫הטיפול בבית התקווה מסתיים כשהאסיר משתחרר מהכלא – במועד המקורי או בשחרור מוקדם לאחר‬
‫ניכוי שליש מתקופת מאסרו‪ .‬לאסירים המשתחררים שחרור מוקדם תהיה לרוב תכנית המשך עם הרשות‬
‫‪01‬‬
‫לשיקום האסיר (רש"א) השומרת על רצף טיפולי‪ .‬אסירים שסיימו את תכנית בית התקווה טרם מועד‬
‫שחרורם יעברו לאגף נ"ס בכלא חרמון או למחלקת השיקום‪ .‬לעתים הם אף עשויים לעבור לבתי כלא‬
‫אחרים‪ ,‬קרובים יותר למקום מגוריהם‪.‬‬
‫‪00‬‬
‫שיטה‬
‫הניתוח הכמותי‬
‫בחינת האפקטיביות של התכנית למניעת אלימות במשפחה בבית התקווה הסתמכה על קובץ נתונים רחב‬
‫המכיל את כלל האסירים הפליליים תושבי ישראל ששהו במתקני שב"ס בשנים ‪ ,2102-2111‬בסך הכול‬
‫‪ 40,411‬אסירים שפוטים‪ .‬הקובץ כולל מידע הנוגע למאפיינים הסוציו‪-‬דמוגרפיים של האסירים והעצורים‪,‬‬
‫למאסרים הקודמים שלהם ולמאסר הנוכחי‪ .‬מידע זה התקבל ממערכת הנתונים של שב"ס (מערכת‬
‫"צוהר")‪ .‬במאגר יש נתונים גם על התנהלות האסירים בכלא‪ ,‬לרבות ביקורים‪ ,‬חופשות‪ ,‬דיונים משמעתיים‪,‬‬
‫חינוך‪ ,‬תעסוקה ועוד (לפירוט המשתנים ראו נספח ‪.)0‬‬
‫לצורך הערכת התכנית בבית התקווה הובאו בחשבון אך ורק אסירים בעלי פרופיל של אלימות במשפחה‬
‫(‪ .)21,151‬מתוך קובץ זה נגרעו כל האסירים שלא עמדו מראש בדרישות שב"ס לקבלה לתכנית זו‪ :‬אסירים‬
‫שאינם תושבי ישראל (‪ 1,111‬אסירים)‪ ,‬אסירים שנשפטו לתקופת מאסר קצרה משנה (‪ 1,111‬אסירים)‪,‬‬
‫אסירים שלא נמצאה להם ועדת אלימות במשפחה‪ 0,512( 2‬אסירים) ואסירים שזהות הקרבן (אישה ו‪/‬או‬
‫ילדים)‪ 3‬לא צוינה ברישומי הוועדה באופן מפורש (‪ 2,245‬אסירים)‪ .‬לאחר הסינון נשארו בקובץ ‪2,111‬‬
‫אסירים‪ 211 .‬מהם השתתפו בתכנית בית התקווה‪ .‬שאר האסירים (‪ ,)2,501‬המהווים קבוצת ביקורת‪ ,‬הם‬
‫בעלי פרופיל של אלימות במשפחה שלא השתתפו בתכנית בית התקווה‪.4‬‬
‫כדי להתאים קבוצת השוואה לאסירים שהשתתפו בתכנית למניעת אלימות במשפחה בבית התקווה‪ ,‬נעשה‬
‫שימוש בשיטת התאמה "השוואת ציוני היתכנות" (‪ Propensity Score Matching‬או בקיצור ‪.)PSM‬‬
‫הבחירה בשיטה זו נועדה למזער את ההטיה בהליך בחירת הנבדקים‪ ,‬כך שהנבדקים בקבוצת הביקורת‬
‫יהיו דומים ככל האפשר לנבדקים בקבוצת המשתתפים‪ ,‬למעט העובדה שהם לא השתתפו בתכנית‬
‫(‪.)Jordan, 2012‬‬
‫השלב הראשון בחישוב ציון ההיתכנות היה בחירת המשתנים שישמשו לחישוב הסיכוי להיכנס לתכנית‬
‫(‪ .)PSM‬משתנים אלו כללו מאפיינים סוציו‪-‬דמוגרפיים של האסיר‪ ,‬צריכת אלכוהול‪ ,‬רמת מסוכנות‬
‫האסיר‪ ,‬מאפייני המאסר‪ ,‬הרקע העברייני של האסיר‪ ,‬פרופיל האסיר ומאפייני האסיר במאסר (ראו נספח‬
‫‪ .)2‬כל אסיר קיבל ערך בין ‪ 1‬ל‪ :0-‬ציון ‪ 1‬מבטא הסתברות אפסית להשתתף בתכנית וציון ‪ 0‬מבטא‬
‫הסתברות בטוחה להשתתף בתכנית‪.‬‬
‫לאחר שחושבה ההסתברות של כל אסיר להיכלל בתכנית‪" ,‬שודך" כל אסיר שהשתתף בתכנית בית התקווה‬
‫לאסיר בעל הציון הדומה ביותר (ה"תאום" שלו) מתוך קבוצת האסירים שלא השתתפו בתכנית‪ .‬כיוון‬
‫שקבוצת האסירים שהשתתפו בתכנית הטיפול גדולה די הצורך‪ ,‬נעשה שימוש בשיטת התאמה שנקראת‬
‫"ההתאמה המיטבית" (‪ ,)best match‬הכוללת התאמה של נבדק אחד מקבוצת הביקורת לכל נבדק‬
‫מקבוצת המשתתפים (‪ .)single match approach‬עבור כל נבדק מקבוצת המשתתפים בתכנית בית‬
‫‪ 2‬ועדת אלימות במשפחה היא ועדה סטטוטורית בין‪-‬משרדית הפועלת מכוח חוק שחרור על‪-‬תנאי ממאסר‪ ,‬תשס"א‪.2110-‬‬
‫בוועדה חברים קבועים נציג משרד הרווחה ונציג שב"ס ומוזמנים לדיון המטפלים של האסיר בכלא ושל בני משפחתו בקהילה‪.‬‬
‫מטרת הוועדה לתאם את הטיפול באסיר הפוגע ובבני משפחתו‪ ,‬ובין תפקידה לגבש המלצות טיפוליות והמלצות ליציאה לחופשה‬
‫ולשחרור מוקדם‪.‬‬
‫‪ 3‬קבוצת הטיפול בבית התקווה כוללת רק אסירים שפגעו בבת זוג (ובכלל זה ארוסה‪ ,‬גרושה וכיו"ב) או בילדים‪ ,‬אך לא בקרבנות‬
‫אחרים‪ ,‬כגון הורים ואחים‪.‬‬
‫‪ 4‬בבתי סוהר אחרים פועלות תכניות אחרות למניעת אלימות במשפחה‪ .‬כיוון שאין לנו רישום מדויק של ההשתתפות בתכניות‬
‫אלו‪ ,‬ייתכן כי בקבוצת הביקורת יש אסירים שהשתתפו בתכניות אחרות למניעת אלימות במשפחה‪.‬‬
‫‪05‬‬
‫התקווה נבחר אסיר בעל ציון ההיתכנות הקרוב ביותר מקבוצות הביקורת‪ .‬השתמשנו במרווח‪" ,‬רוחב פס"‬
‫(‪ ,)caliper‬של ‪ 1.10‬לצורך הבחירה‪ .‬כלומר‪ ,‬ההתאמה התבצעה רק אם הציון של הנבדק מקבוצת הביקורת‬
‫נמצא בטווח הסתברות של ‪ 1.10‬מציון הנבדק בקבוצת המשתתפים (למעשה פער של לא יותר מ‪0%-‬‬
‫בסיכויי ההשתתפות)‪ .‬לאחר שהושלם המדגם המתואם‪ ,‬נעשתה בדיקה חוזרת של התפלגות המשתנים‬
‫לחישוב ההיתכנות‪ ,‬בדיקה שנועדה להבטיח שגישת ציוני ההיתכנות אכן סיפקה מדגמים מאוזנים‪ ,‬שבהם‬
‫אין הבדלים עקביים בין הקבוצות‪.‬‬
‫קבוצת האסירים שהשתתפו בתכנית בית התקווה מנתה לפני ההתאמה‪ ,‬כאמור‪ 211 ,‬אסירים עם ציון‬
‫"התאמה" ממוצע של ‪ .)SD=0.084, min=0.144, max=0.472( 1.012‬קבוצת הביקורת‪ ,‬האסירים שלא‬
‫השתתפו בתכנית‪ ,‬מנתה ‪ 2,501‬אסירים עם ציון היתכנות ממוצע של ‪SD=0.080, min=0.0008, ( 1.111‬‬
‫‪ .)max=0.446‬לאחר ההתאמה מנתה קבוצת ההתערבות ‪ 211‬אסירים עם ציון היתכנות ממוצע של ‪0.169‬‬
‫(‪ ;)SD=0.080, min=0.014, max=0.373‬קבוצת הביקורת מנתה ‪ 277‬אסירים עם ציון היתכנות ממוצע של‬
‫‪.)SD=0.080, min=0.014, max=0.370( 0.170‬‬
‫בלוח ‪ 0‬מוצגת ההשוואה בין הקבוצות‪ ,‬לפני ההתאמה ואחריה‪ ,‬בעזרת מבחן חי‪-‬בריבוע (‪ )χ2‬למשתנים‬
‫שמיים ומבחן ‪ t‬למשתנים רציפים‪.‬‬
‫לוח ‪ :1‬השוואה בין קבוצת ההתערבות לקבוצת הביקורת לפני ההתאמה ואחריה‪ ,‬על בסיס ציוני היתכנות‬
‫אחרי ההתאמה‬
‫)‪(N=554‬‬
‫לפני ההתאמה‬
‫)‪(N=2,594‬‬
‫קבוצת התערבות‬
‫(‪)n=279‬‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫(‪)n=2,501‬‬
‫קבוצת התערבות‬
‫(‪)n=277‬‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫(‪)n=211‬‬
‫‪05.5%‬‬
‫‪11.2%‬‬
‫‪15.1%‬‬
‫‪11.1%‬‬
‫‪1.01‬‬
‫‪2.22‬‬
‫‪1.11-‬‬
‫***‪21.1%‬‬
‫‪11.1%‬‬
‫***‪41.1%‬‬
‫***‪51.1%‬‬
‫*‪1.11‬‬
‫‪2.01‬‬
‫‪1.11-‬‬
‫‪05.5%‬‬
‫‪11.1%‬‬
‫‪15.1%‬‬
‫‪11.1%‬‬
‫‪1.04‬‬
‫‪2.22‬‬
‫‪1.0-‬‬
‫‪02.4%‬‬
‫‪12.2%‬‬
‫‪10.2%‬‬
‫‪11.2%‬‬
‫‪1.01‬‬
‫‪0.11‬‬
‫‪-1.0‬‬
‫רקע עברייני‬
‫מספר מאסרים קודמים‬
‫‪1.01‬‬
‫*‪1.21‬‬
‫‪1.01‬‬
‫‪1.05‬‬
‫מאפייני המאסר‬
‫גיל כניסה למאסר‬
‫אלמ"ב לפי חוק‬
‫אורך מאסר (בחודשים)‬
‫עבירת מין‬
‫עבירת אלימות‬
‫עבירת רכוש‬
‫עבירת סמים‬
‫מועד שחרור (שנה)‬
‫מספר חופשות (מתוקנן)‬
‫‪51.41‬‬
‫‪14.1%‬‬
‫‪24.11‬‬
‫‪00.1%‬‬
‫‪11.5%‬‬
‫‪21.4%‬‬
‫‪1.5%‬‬
‫‪2111.2‬‬
‫‪1.1114‬‬
‫**‪51.11‬‬
‫‪11.2%‬‬
‫‪24.11‬‬
‫*‪1.1%‬‬
‫***‪15.1%‬‬
‫‪55.5%‬‬
‫***‪01.1%‬‬
‫***‪2111.4‬‬
‫‪1.1111‬‬
‫‪51.11‬‬
‫‪14.1%‬‬
‫‪24.11‬‬
‫‪01.1%‬‬
‫‪11.5%‬‬
‫‪21.1%‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫‪2111.2‬‬
‫‪1.1114‬‬
‫‪51.11‬‬
‫‪11.2%‬‬
‫‪21.11‬‬
‫‪00.1%‬‬
‫‪15.1%‬‬
‫‪51.5%‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫‪2111.0‬‬
‫‪1.1111‬‬
‫מאפייני האסיר‬
‫שימוש באלכוהול‬
‫מסוכנות‬
‫‪1.4%‬‬
‫‪51.1%‬‬
‫***‪22.2%‬‬
‫‪11.4%‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫‪51.2%‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫‪51.1%‬‬
‫משתנים סוציו‪-‬דמוגרפיים‬
‫עולה חדש‬
‫נשוי‬
‫לאום (יהודי)‬
‫לאום (ערבי)‬
‫מספר שנות לימוד‬
‫מספר ילדים‬
‫מדד חברתי‪-‬כלכלי‬
‫‪*p < .05 **p < .01 *** p < .001‬‬
‫מלוח ‪ 0‬אפשר ללמוד כי טרם התאמת הקבוצות לפי שיטת ‪ PSM‬היו ביניהן הבדלים מובהקים ב‪00-‬‬
‫משתנים (עולה חדש‪ ,‬לאום יהודי‪ ,‬לאום ערבי‪ ,‬מספר שנות לימוד‪ ,‬מספר מאסרים קודמים‪ ,‬גיל כניסה‬
‫למאסר‪ ,‬עבירת מין‪ ,‬עבירת אלימות‪ ,‬עבירת סמים‪ ,‬מועד שחרור‪ ,‬שימוש באלכוהול)‪ ,‬ולאחר ההתאמה לא‬
‫‪03‬‬
‫נותרו הבדלים מובהקים כלל‪ .‬כך נוצרו בעקבות פעולת ההתאמה שתי קבוצות של אסירים הדומות במספר‬
‫רב של מאפיינים‪.‬‬
‫לאחר שהוגדרו שתי הקבוצות (קבוצת ההתערבות וקבוצת הביקורת)‪ ,‬נבחנה אפקטיביות התכנית‬
‫בהתחשב במדד של עבריינות חוזרת‪ .‬אסיר נבדק מיום שחרורו ועד חמש שנים מיום השחרור (או פחות‪,‬‬
‫במקרה של אסירים ששוחררו בשנים האחרונות) בארבעה מדדים‪ :‬מאסרים ומעצרים חוזרים בגין כלל‬
‫העבירות ומאסרים ומעצרים חוזרים בגין עבירות אלימות בלבד‪ .5‬לאחר מכן נערכה השוואה בין אחוז‬
‫המועדות של האסירים בקבוצת ההתערבות ובין אחוז המועדות של האסירים בקבוצת הביקורת‪ .‬במקרים‬
‫שנמצאו הבדלים מובהקים סטטיסטית נערך חישוב ‪ Cohen's d‬כדי לבחון את גודל האפקט‪ .‬מדד זה‬
‫מאפשר לבחון את גודל ההבדלים בין קבוצת הטיפול לקבוצת הביקורת מעבר לשאלת המובהקות‬
‫הסטטיסטית‪ .‬גודל אפקט ‪ 1.2‬נחשב קטן‪ ,‬גודל אפקט ‪ 1.1‬נחשב בינוני וגודל אפקט ‪ 1.1‬נחשב גדול ( ‪Kirk,‬‬
‫‪.)1996‬‬
‫הניתוח האיכותני‬
‫לצורך התיאור והניתוח האיכותני של תכנית בית התקווה‪ ,‬התקיימו בכלא חרמון ראיונות עומק מובנים‬
‫למחצה עם מנהל מחלקת בית התקווה ועם העובדים הסוציאליים וקצינת החינוך שהפעילו את התכנית‪.‬‬
‫כמו כן רואיינו שתי מנהלות של המקום בעבר‪ .‬כמו כן התקיימו שיחות עם ראש ענף טיפול ושיקום ועם‬
‫רכזת עבירות במשפחה ועבירות מין‪ .‬ראוי לציין כי כל מנהלי בית התקווה עוסקים גם בטיפול במטופלי‬
‫המחלקה‪ ,‬לפיכך כונו המנהלים והמטפלים לאורך המחקר בכינוי "המטפלים"‪.‬‬
‫הראיונות התבססו על מדריך ריאיון בעברית שנבנה לצורך המחקר הנוכחי (ראו נספח ‪ .)5‬המדריך התבסס‬
‫על שאלון להערכת תכניות תקון )‪ )CPAI - Correctional Program Assessment Inventory‬שבנו אנדרוס‬
‫ועמיתיו (‪ )Andrews, Dowden, & Gendreau, 1999‬על סמך ניתוח‪-‬על של מחקרים שבחנו הצלחה של‬
‫תכניות טיפול במערכת הכליאה‪ .‬מדריך זה מיועד להערכת תכניות על בסיס קריטריונים אמפיריים‪ ,‬ויש בו‬
‫רכיבים שהמחברים זיהו שהם תורמים להתערבות יעילה של התכנית‪ .‬יתרונו של ה‪ ,CPAI-‬בין השאר‪ ,‬בכך‬
‫שהוא מאפשר להציע שיפורים בחלקים מסוימים של התכנית ואינו עובד על בסיס "הכול או לא כלום"‪.‬‬
‫המדריך נותן גם את זווית הראייה של הסגל המפעיל את התכנית‪ ,‬מאפשר לזהות אילו רכיבים בתכנית‬
‫משמעותיים יותר ומאפשר את בנייתה של קבוצת ביקורת תקפה יותר‪ .‬התיאור האיכותני נעשה בהתאמה‬
‫לקטגוריות המופיעות במדריך‪.‬‬
‫‪ 5‬עבירת אלימות הוגדרה לפי סעיפי עבירה כגון ‪ :‬איומים‪ ,‬תקיפה‪ ,‬תקיפה והכשלת שוטר‪ ,‬תקיפה לשם גניבה‪ ,‬חבלה גופנית‬
‫חמורה‪ ,‬חטיפה ‪ /‬כפייה ‪ /‬מעצר שווא ואיומים‪ .‬יש לציין כי מדובר בעבירות אלימות ולא דווקא בעבירות אלימות במשפחה‪ ,‬בשל‬
‫חוסר ההבחנה בלשון החוק (מלבד במקרה של קטינים)‪.‬‬
‫‪04‬‬
‫ממצאים‪ :‬הפרק הכמותי‬
‫שיעורי המועדות בתכנית בית התקווה נבחנו באמצעות ארבעה מדדים‪ :‬מאסר ומעצר חוזר בגין כלל‬
‫העבירות וכן מאסר ומעצר חוזר בגין עבירת אלימות‪ .‬מדדי הכליאה החוזרת המשמשים למדידת‬
‫רצידיביזם עשויים ללקות בהכללת יתר ובהכללת חסר (בן צבי וולק‪ ,)2100 ,‬אולם חרף כך הם השכיחים‬
‫ביותר במחקרים הבוחנים חזרה לעבריינות בקרב אסירים משוחררים (‪ .)Lyman & LoBuglio, 2006‬מדד‬
‫של מאסר נוסף לצורך מדידת רצידיביזם הומלץ לשימוש גם על‪-‬ידי המועצה למדיניות אכיפת חוק‬
‫(‪ )Criminal Justice Policy Council‬בארצות הברית (‪.)Maxfield & Babbie, 2008‬‬
‫כיוון שעבור האסירים מהשנים המאוחרות בקובץ אין בידינו נתוני רצידיביזם של שנות המעקב‬
‫המתקדמות‪ ,6‬נעשה המעקב בכל שנה אחר קבוצת אסירים שעבורה היו בידינו נתוני רצידיביזם‪ .‬וכך אנו‬
‫צפויים לראות קיטון במספר המשתתפים בקבוצות ההתערבות והביקורת לאורך שנות המעקב‪ ,‬דבר‬
‫המשפיע על העוצמה הסטטיסטית ועל האפשרות להשיג מובהקות סטטיסטית בשנות המעקב המתקדמות‪.‬‬
‫מאסרים חוזרים – מועדות בגין כלל העבירות‬
‫בלוח ‪ 2‬מוצגים שיעורי המועדות של שתי הקבוצות‪ .‬בארבע השנים הראשונות שיעורי החזרה למאסר של‬
‫קבוצת האסירים שהשתתפו בתכנית היו נמוכים באופן מובהק סטטיסטית מהשיעורים בקבוצת הביקורת‪,‬‬
‫עם גודל אפקט קטן‪-‬בינוני לאורך כל השנים‪ .‬הסיכון לרצידיביזם בתום שנה מהשחרור בקרב קבוצת‬
‫המשתתפים בתכנית בית התקווה‪ 7‬קטן ב‪ 40.1%-‬מהסיכון בקבוצת הביקורת‪ .‬בתום שנתיים הסיכון‬
‫לרצידיביזם בקבוצת המשתתפים קטן ב‪ 11.1%-‬מהסיכון בקבוצת הביקורת‪ .‬בתום שלוש שנים הסיכון‬
‫קטן ב‪ ,11.1%-‬בתום ארבע שנים הוא קטן ב‪ ,51.1%-‬ובתום חמש שנים הסיכון לרצידיביזם בקבוצת‬
‫המשתתפים קטן ב‪ 25.1%-‬מבקבוצת הביקורת‪ ,‬הפרש שאינו מובהק סטטיסטית‪.‬‬
‫לוח ‪ :2‬שיעור המאסרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה‬
‫למניעת אלימות במשפחה‬
‫בתום שנה אחת‬
‫בתום שנתיים‬
‫בתום ‪ 3‬שנים‬
‫בתום ‪ 4‬שנים‬
‫בתום ‪ 5‬שנים‬
‫(‪)N=211‬‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪05.1%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪01.1%‬‬
‫(‪)N=010‬‬
‫‪22.1%‬‬
‫(‪)N=15‬‬
‫‪51.2%‬‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪01.1%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪24.0%‬‬
‫(‪)N=015‬‬
‫‪51.1%‬‬
‫(‪)N=11‬‬
‫‪51.1%‬‬
‫(‪)N=45‬‬
‫‪51.1%‬‬
‫חי‪-‬בריבוע‬
‫***‪05.10‬‬
‫**‪1.41‬‬
‫**‪00.12‬‬
‫*‪1.51‬‬
‫‪0.05‬‬
‫‪Cohen's d‬‬
‫‪1.51‬‬
‫‪1.51‬‬
‫‪1.10‬‬
‫‪1.55‬‬
‫‪1.20‬‬
‫קבוצת התערבות‬
‫‪4.1%‬‬
‫‪*p < .05 **p < .01 *** p < .001‬‬
‫‪ 6‬כך למשל‪ ,‬ב‪ ,2101-‬שנת כתיבת הדוח לא יכולים להיות בידינו נתוני רצידיביזם של ארבע וחמש שנים עבור משוחררי ‪.2102‬‬
‫‪ 7‬כדי לחשב בכמה קטן הסיכון לרצידיביזם השתמשנו בנוסחה זו‪ :‬שיעור הרצידיביזם של קבוצת הביקורת פחות שיעור‬
‫הרצידיביזם של אלו שהשתתפו בתכנית בית התקווה‪ ,‬מחולק לשיעור הרצידיביזם של קבוצת הביקורת‪.‬‬
‫‪02‬‬
‫תרשים ‪ :1‬שיעור המאסרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה‬
‫למניעת אלימות במשפחה‬
‫מעצרים חוזרים – מועדות בגין כלל העבירות‬
‫במדד של מעצרים חוזרים‪ ,‬כבמדד המאסרים החוזרים‪ ,‬שיעורי החזרה למאסר של קבוצת האסירים‬
‫שהשתתפו בתכנית היו נמוכים באופן מובהק סטטיסטית מהשיעורים בקבוצת הביקורת‪ ,‬בארבע השנים‬
‫הראשונות מהשחרור‪ ,‬עם גודל אפקט קטן‪-‬בינוני לאורך כל השנים (בינוני בתום ארבע שנים)‪ .‬הסיכון‬
‫למעצר חוזר בתום שנה מהשחרור בקרב קבוצת המשתתפים בתכנית בית התקווה קטן ב‪ 11.4%-‬מבקבוצת‬
‫הביקורת‪ .‬בתום שנתיים הסיכון למעצר חוזר בקבוצת המשתתפים קטן ב‪ 11.1%-‬מבקבוצת הביקורת‪.‬‬
‫בתום שלוש שנים הסיכון קטן ב‪ ,11.5%-‬בתום ארבע שנים הוא קטן ב‪ ,51.1%-‬ובתום חמש שנים הסיכון‬
‫למעצר חוזר בקבוצת המשתתפים קטן ב‪ 21.1%-‬מקבוצת הביקורת‪ ,‬הפרש שאינו מובהק סטטיסטית‪.‬‬
‫לוח ‪ :3‬שיעור המעצרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה‬
‫למניעת אלימות במשפחה‬
‫בתום שנה אחת‬
‫בתום שנתיים‬
‫בתום ‪ 3‬שנים‬
‫בתום ‪ 4‬שנים‬
‫בתום ‪ 5‬שנים‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪01.2%‬‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪21.0%‬‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪21.1%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪14.0%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪21.2%‬‬
‫(‪)N=015‬‬
‫‪14.4%‬‬
‫(‪)N=010‬‬
‫‪51.4%‬‬
‫(‪)N=11‬‬
‫‪11.2%‬‬
‫(‪)N=15‬‬
‫‪15.1%‬‬
‫(‪)N=45‬‬
‫‪41.5%‬‬
‫חי‪-‬בריבוע‬
‫***‪02.15‬‬
‫***‪01.11‬‬
‫***‪22.2‬‬
‫**‪01.05‬‬
‫‪5.51‬‬
‫‪Cohen's d‬‬
‫‪1.55‬‬
‫‪1.51‬‬
‫‪1.11‬‬
‫‪1.11‬‬
‫‪1.51‬‬
‫קבוצת התערבות‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫‪**p < .01 *** p < .001‬‬
‫‪06‬‬
‫תרשים ‪ :2‬שיעור המעצרים החוזרים בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית בית התקווה‬
‫למניעת אלימות במשפחה‬
‫מאסרים חוזרים – מועדות בגין עבירות אלימות‬
‫בלוח ‪ 1‬מוצגים שיעורי החזרה למאסר בגין עבירות אלימות של שתי הקבוצות‪ .‬בשלוש השנים הראשונות‬
‫שנבדקו ממועד השחרור שיעורי החזרה למאסר בגין עבירת אלימות בקבוצת האסירים שהשתתפו בתכנית‬
‫היו נמוכים באופן מובהק סטטיסטית מהשיעורים בקבוצת הביקורת‪ ,‬עם גודל אפקט קטן לאורך כל‬
‫השנים‪ .‬הסיכון למאסר חוזר בגין עבירת אלימות בתום שנה מהשחרור בקרב קבוצת המשתתפים בתכנית‬
‫בית התקווה קטן ב‪ 10.1%-‬מבקבוצת הביקורת‪ ,‬בתום שנתיים הסיכון קטן ב‪ ,14.0%-‬ובתום שלוש שנים‬
‫הסיכון קטן ב‪ .11.0%-‬בתום ארבע שנים הסיכון קטן ב‪ 12.1%-‬ובתום חמש שנים הסיכון לרצידיביזם‬
‫בקבוצת המשתתפים קטן ב‪ 11.1%-‬מבקבוצת הביקורת‪ ,‬אולם ההבדלים בשנים אלו אינם מובהקים‬
‫סטטיסטית‪.‬‬
‫לוח ‪ :4‬שיעור המאסרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית‬
‫בית התקווה למניעת אלימות במשפחה‬
‫בתום שנה אחת‬
‫בתום שנתיים‬
‫בתום ‪ 3‬שנים‬
‫בתום ‪ 4‬שנים‬
‫בתום ‪ 5‬שנים‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪2.1%‬‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪1.0%‬‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪02.5%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪1.2%‬‬
‫(‪)N=015‬‬
‫‪04.0%‬‬
‫(‪)N=010‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫(‪)N=11‬‬
‫‪01.5%‬‬
‫(‪)N=15‬‬
‫‪05.2%‬‬
‫(‪)N=45‬‬
‫‪25.1%‬‬
‫חי‪-‬בריבוע‬
‫**‪1.22‬‬
‫*‪1.11‬‬
‫*‪1.21‬‬
‫‪2.51‬‬
‫‪2.01‬‬
‫‪Cohen's d‬‬
‫‪1.21‬‬
‫‪1.21‬‬
‫‪1.21‬‬
‫‪1.25‬‬
‫‪1.21‬‬
‫קבוצת התערבות‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫‪*p < .05 **p < .01‬‬
‫‪07‬‬
‫תרשים ‪ :3‬שיעור המאסרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו‬
‫בתכנית בית התקווה למניעת אלימות במשפחה‬
‫מעצרים חוזרים – מועדות בגין עבירות אלימות‬
‫בלוח ‪ 1‬מוצגים שיעורי החזרה למעצר בגין עבירות אלימות בלבד של שתי הקבוצות‪ .‬בשלוש השנים‬
‫הראשונות שנבדקו ממועד השחרור שיעורי החזרה למעצר בגין עבירת אלימות בקבוצת האסירים‬
‫שהשתתפו בתכנית היו נמוכים באופן מובהק סטטיסטית מהשיעורים בקבוצת הביקורת‪ ,‬עם גודל אפקט‬
‫קטן לאורך כל השנים‪ .‬הסיכון למעצר חוזר בגין עבירת אלימות בתום שנה מהשחרור בקרב קבוצת‬
‫המשתתפים בתכנית בית התקווה קטן ב‪ 45.4%-‬מבקבוצת הביקורת‪ .‬בתום שנתיים הסיכון קטן ב‪,41.1%-‬‬
‫ובתום שלוש שנים הסיכון קטן ב‪ .11.0%-‬בתום ארבע שנים הסיכון קטן ב‪ 14.2%-‬ובתום חמש שנים‬
‫הסיכון למעצר חוזר בגין עבירת אלימות בקבוצת המשתתפים קטן ב‪ 11.1%-‬מבקבוצת הביקורת‪ ,‬אולם‬
‫ההבדלים בשנים אלו אינם מובהקים סטטיסטית‪ .‬מעניין לראות שבין השנה השלישית לרביעית חלה‬
‫ירידה באחוז הרצידיביזם בקבוצת הביקורת‪ ,‬אף ששיעור החזרה הוא שיעור מצטבר ולכאורה לא יכול‬
‫לקטון‪ .‬הדבר התאפשר בשל העובדה שלאורך השנים לא נבדקו אותם אסירים‪ ,‬ומספרם קטן כיוון שעבור‬
‫האסירים מהשנים המאוחרות בקובץ אין בידינו נתוני רצידיביזם של שנות המעקב המתקדמות‪.‬‬
‫‪08‬‬
‫לוח ‪ :5‬שיעור המעצרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו בתכנית‬
‫בית התקווה למניעת אלימות במשפחה‬
‫בתום שנה אחת‬
‫בתום שנתיים‬
‫בתום ‪ 3‬שנים‬
‫בתום ‪ 4‬שנים‬
‫בתום ‪ 5‬שנים‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪5.2%‬‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫(‪)N=211‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪01.1%‬‬
‫(‪)N=011‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫(‪)N=015‬‬
‫‪01.4%‬‬
‫(‪)N=010‬‬
‫‪1.1%‬‬
‫(‪)N=11‬‬
‫‪01.1%‬‬
‫(‪)N=15‬‬
‫‪05.2%‬‬
‫(‪)N=45‬‬
‫‪21.1%‬‬
‫חי‪-‬בריבוע‬
‫**‪4.41‬‬
‫**‪1.15‬‬
‫**‪4.11‬‬
‫‪2.11‬‬
‫‪2.41‬‬
‫‪Cohen's d‬‬
‫‪1.21‬‬
‫‪1.21‬‬
‫‪1.52‬‬
‫‪1.25‬‬
‫‪1.50‬‬
‫קבוצת התערבות‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫‪**p < .01‬‬
‫תרשים ‪ :4‬שיעור המעצרים החוזרים בגין עבירת אלימות בקרב האסירים שהשתתפו ‪ /‬לא השתתפו‬
‫בתכנית בית התקווה למניעת אלימות במשפחה‬
‫סיכום ביניים‬
‫לסיכום‪ ,‬ממצאי הניתוח הכמותי מעידים כי אסירים שהשתתפו בתכנית למניעת אלימות במשפחה בבית‬
‫התקווה מתאפיינים במדדי תוצאה חיוביים מאלה של קבוצת הביקורת בשני מדדים חשובים‪ :‬מעצרים‬
‫ומאסרים חוזרים בגין כלל העבירות‪ ,‬וכן בגין עבירות אלימות‪ .‬אשר לרצידיביזם בגין כלל העבירות‪ ,‬נמצא‬
‫הבדל מובהק בין קבוצת ההתערבות לקבוצת הביקורת לאורך תקופת מעקב של ארבע שנים‪ ,‬ובנוגע‬
‫לרצידיביזם בגין עבירו ת אלימות בלבד‪ ,‬נמצא הבדל מובהק לאורך תקופת מעקב של שלוש שנים‪ .‬עתה‪,‬‬
‫לאחר סיכום הממצאים הכמותיים של המחקר הנוכחי‪ ,‬נעבור להצגת הממצאים האיכותניים‪.‬‬
‫‪09‬‬
‫ממצאים‪ :‬הפרק האיכותני‬
‫בית התקווה‪ :‬פעילות‪ ,‬מאפיינים‪ ,‬רציונל תאורטי ותפיסות בקרב המטפלים‬
‫להלן יוצגו הנושאים העיקריים שעלו מן הראיונות שבוצעו במחקר‪ .‬סדר הנושאים בדוח נובע מסדר‬
‫השאלות במדריך לריאיון (ראו נספח ‪ )5‬ומהסוגיות שעלו בראיונות‪.‬‬
‫קריטריונים לקבלה לבית התקווה‬
‫הקריטריונים לקבלה לבית התקווה מובאים על‪-‬פי סדר החשיבות שהציגו אנשי הטיפול ורכזת עבירות‬
‫במשפחה ועבירות מין‪ .‬לדבריהם‪ ,‬אין פקודה שמכילה את הקריטריונים הללו; מקצת‬
‫הקריטריונים כתובים בתורת ההפעלה של בית התקווה ומקצתם נוספו עם הזמן‪ ,‬על סמך הניסיון‬
‫במחלקה והם מועברים לראשי תחום טיפול ושיקום בבתי הכלא השונים‪:‬‬
‫‪ .0‬אינדיקציות לאלימות במשפחה‪ :‬האסירים בבית התקווה לא חייבים להיות דווקא כאלו שנשפטו על‬
‫עבירות אלימות שביצעו כלפי בני זוג על‪-‬פי חוק למניעת אלימות במשפחה‪ .‬הם יכולים להיאסר בגין‬
‫עבירות אחרות‪ ,‬אולם קיים לגביהם מידע כי התרחש או עלול להתרחש אירוע אלימות כלפי בן‬
‫משפחה‪ .‬ועדת אלימות במשפחה המשותפת לשב"ס ולמשרד הרווחה מוסמכת לקבוע שאסיר הוא בעל‬
‫פרופיל אלימות במשפחה‪ .‬הפניה של אסיר לוועדה נעשית על‪-‬ידי עובדים סוציאליים בבתי הכלא‬
‫השונים לאחר שעברו על התיקים של האסיר או טיפלו בו ומצאו אינדיקציה לאלימות במשפחה‪ .‬ראוי‬
‫להדגיש כי בבית התקווה הדגש הטיפולי מושם על שיפור היחסים בין גבר לאישה‪ ,‬לפיכך כל האסירים‬
‫שמגיעים לבית התקווה הם אסירים שהיו אלימים כלפי בנות זוגם‪ ,‬אם כי מקצתם היו אלימים גם‬
‫כלפי בני משפחה אחרים‪ .‬בכך שונה בית התקווה מהמחלקה הנוספת לטיפול באלימות במשפחה‪,‬‬
‫בכלא רימונים‪ ,‬המיועדת גם לאסירים שמפעילים אלימות כלפי בני משפחה אחרים‪ ,‬כמו ילדים‪.‬‬
‫‪ .2‬יתרת מאסר של שלוש שנים לכל היותר ושנה אחת לכל הפחות‪ :‬אף שהקריטריון הראשי לקבלה‬
‫לתכנית הוא יתרת מאסר של שלוש שנים‪ 8‬לכל היותר ושנה אחת לכל הפחות‪ ,‬גם אסיר עם יתרת‬
‫מאסר של שלוש עד חמש שנים יכול להתקבל לבית התקווה‪ ,‬לאחר שאושר בוועדת חריגים‪ .‬אסירים‬
‫עם יתרת מאסר ארוכה אף יותר יכולים להתקבל לתכנית בתנאי שהם בסבב חופשות‪ .‬כך למשל‪ ,‬ייתכן‬
‫שאסיר עולם שריצה שבע שנות מאסר לפחות ונמצא בסבב חופשות יגיע לבית התקווה‪ .‬ההעדפה היא‬
‫שלא לקבל אסירים השפוטים למאסר עולם‪ ,‬אם כי ייתכנו בקבוצה עד שלושה אסירים כאלו‪.‬‬
‫‪ .5‬הסכמה לעבור טיפול ומוטיבציה לטיפול‪ :‬כדי להתקבל לבית התקווה האסיר צריך להביע רצון‬
‫להשתתף בתכנית‪ .‬הוא אינו נדרש לבטא מודעות עמוקה לבעיותיו‪ ,‬אלא די שיאמר "רוצה אני"‪ .‬לדעת‬
‫הדוברים‪ ,‬המוטיבציה הזאת קשורה בחלקה ממניעים חיצוניים‪ ,‬כמו של קבלת ביקורים רבים יותר‪,‬‬
‫יציאה לחופשות או שיפור הסיכוי לשחרור מוקדם מהכלא‪.‬‬
‫‪ .1‬ניקיון מסמים או סיום טיפול גמילה מחומרים ממכרים‪ :‬לדברי המרואיינים בדרך כלל מגיעים לבית‬
‫התקווה נגמלים מאלכוהול רבים יותר מנגמלים מסמים‪ ,‬כי אלכוהול גורר תגובות אלימות יותר‬
‫מחומרים ממכרים אחרים‪.‬‬
‫‪ .1‬העדר מחלות נפש‪ :‬למחלקה מתקבלים רק אסירים ללא רקע פסיכיאטרי קשה‪ ,‬כגון התקפים‬
‫פסיכוטיים או מחלות נפש שדורשות טיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי‪ .‬אפשר לקבל אדם עם רקע‬
‫פסיכיאטרי כל עוד הוא מאוזן בתרופות‪.‬‬
‫‪ 8‬קריטריון יתרת מאסר מרבית נובע ממאפייני הביטחון של כלא חרמון‪ ,‬שבגינם נכלאים בו אסירים עם יתרת מאסר מרבית‬
‫שלוש שנים‪ .‬עם זאת‪ ,‬בפועל יש לכלל זה חריגים‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫‪ .4‬יכולת להבין ולדבר עברית‪ :‬הדרישה ליכולת הבנה ושיחה בעברית חשובה להשתלבותם של האסירים‬
‫המתקבלים בטיפולים השונים‪ .‬יכולת כתיבה או קריאה בעברית אינה תנאי קבלה‪.‬‬
‫‪ .1‬התאמה למקום מבחינה מודיעינית‪ :‬לאחר שהאסיר נמצא מתאים להשתלב בבית התקווה מבחינה‬
‫טיפולית‪ ,‬עליו לעבור הליך של ועדת העברות‪ .‬ועדה זו שוקלת שיקולים מודיעיניים וביטחוניים‪ ,‬כגון‬
‫רמת הסיכון של האסיר לבריחה או סכנה לחייו בכלא חרמון‪.‬‬
‫תיאור פיזי של בית התקווה‬
‫מחלקת בית התקווה בכלא חרמון שוכנת בבניין בן שתי קומות‪ .‬מסביב לבניין המחלקה גינה שהמטופלים‬
‫מטפחים‪ .‬המבנה מרווח ובו לובי גדול עם תקרה גבוהה שמשמש מקום מפגש לקבוצות טיפוליות ולמפגשים‬
‫מחלקתיים‪ .‬במבנה חלונות רבים והוא מואר מאוד‪ .‬לבד מחדרי השינה‪ ,‬יש במבנה ממ"ד גדול שמשמש‬
‫למפגש קבוצתיים‪ ,‬חדר מפגשים קטן יותר וחדר שירות לכביסה‪ .‬גדעון ועמיתיו (‪)Gideon et al., 2010‬‬
‫טוענים כי למאפייני הסביבה הפיזית של המחלקה‪ ,‬השונה מזו המאפיינת מתקן כליאה פלילי אחר ברמה‬
‫בינונית‪ ,‬יש חשיבות בהבנת האווירה הטיפולית‪ ,‬התהליכים המתקיימים בתוכה‪ ,‬אופן תפקודם של‬
‫החוסים במחלקה וכן מאפייני התנהגותם של אנשי הסגל‪.‬‬
‫המבנה מיועד ל‪ 11-‬מטופלים‪ .‬ארבעים המטופלים מחולקים לארבע קבוצות שמתגוררות בארבעת אגפי‬
‫הבית‪ .‬כל עשרה מטופלים מתגוררים באזור מגורים שנקרא "שרוול"‪ .‬בכל "שרוול" חמישה חדרי שינה‬
‫זוגיים (שנועדו לאפשר למטופלים לחוות יחסי שיתוף)‪ ,‬מסדרון ומקלחת משותפת‪ .‬עשרת המטופלים‬
‫שחולקים מרחב משותף זה מתפקדים כמשפחה‪ ,‬והאחריות לניקיון ה"שרוול"‪ ,‬לתחזוקה ולכביסה בו‬
‫מתחלקת בין עשרת המטופלים‪ .‬האחריות לתורנויות ב"שרוול" מוטלת על מטופל שמכונה "אב השרוול"‪.‬‬
‫מבנה ה"שרוול" מאפשר לעשרת האסירים שחולקים אותו לחוות חוויה של משפחה ולבחון באופן מדוקדק‬
‫יחסים בין‪-‬אישיים קרובים בקבוצות קטנות‪ .‬מהאינטראקציות הבין‪-‬אישיות הללו ומהאינטראקציות של‬
‫המטופלים עם הסגל עולים תכנים טיפוליים המשמשים חומר לעבודה בקבוצות‪ .‬חדרי המטופלים אינם‬
‫ננעלים במשך היום או הלילה‪ ,‬אך דלת הכניסה לבניין ננעלת בשעות הספירה ובשעות הלילה‪.‬‬
‫אורח החיים בבית התקווה‬
‫כשאסיר חדש מגיע לבית התקווה‪ ,‬מנהל המחלקה קולט אותו‪ ,‬ונותן לו הסברים על המחלקה‪ .‬אחר כך הוא‬
‫מתקבל לרי איון קליטה ("אינטייק") אצל העובד הסוציאלי וחותם על חוזה טיפולי‪ .‬לאחר מכן משבצים‬
‫אותו לחדר במחלקה‪ .‬בהקשר זה ראוי לציין כי כל המטפלים כינו את האסירים בבית התקווה בשם‬
‫"מטופלים" ולא בשם "דיירים" או "אסירים"‪ .‬שהם (‪ ,2102‬עמ' ‪ )21-21‬טוענת כי אפשר לראות‬
‫שהרטוריקה שבה משתמשים בבית התקווה מכוונת להחליף את הרטוריקה המאפיינת ארגונים ביטחוניים‬
‫באמצעות ניכוס של מושגים אזרחיים או רפואיים המעוררים קונוטציה ופרשנות אישית חיובית‪.‬‬
‫בבית התקווה יש אב בית שהוא מטופל הנתון בשלבים מתקדמים בטיפול‪ ,‬והוא אחראי לתכנון סדר היום‬
‫עם הצוות‪ ,‬להעברת הודעות מהצוות למטופלים‪ ,‬להתערבות בבעיות משמעת ובעיקר לייצוג המטופלים מול‬
‫הצוות‪ .‬לפיכך‪ ,‬גם כשמטופלים פונים לצוות ישירות עליהם לעדכן את אב הבית‪ .‬בעת קליטת אסיר חדש‬
‫מפגישים אותו עם אב הבית‪ ,‬וזה מחתים את האסיר על תקנון הבית וממנה לו מקרב המטופלים הוותיקים‬
‫חונך שיסייע לו להסתגל למקום‪ .‬אב הבית הוא גם זה שיודיע לאסיר לאילו קבוצות הוא משובץ ומה סדר‬
‫היום שלו‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫כל אסיר שמגיע לכלא חרמון עובר ועדת קבלה בתוך כשבוע מיום קבלתו‪ .‬שם מחליטים לאיזה מסגרת‬
‫לשבץ אותו בהתאם לצרכיו (לימודים‪ ,‬תעסוקה‪ ,‬עבודות תחזוקה או מטבח)‪ .‬לדעת המטפלים‪ ,‬השיבוץ של‬
‫אסיר בסדר יום מאורגן ובפעילויות השוטפות הוא אמצעי טיפולי מהמעלה הראשונה‪ .‬בפעילויות אלו‬
‫פוגשים דיירי המחלקה דיירים ממחלקות אחרות‪ .‬מטופלי בית התקווה יכולים להסתובב בשטח הכלא‪,‬‬
‫אולם אסור להם להיכנס לאף בניין‪.‬‬
‫סדר היום‪ :‬השכמה ב‪ . 4:11-‬לאחר מכן ספירה והתארגנות ליציאה לארוחת בוקר בחדר האוכל של הכלא‪.‬‬
‫ב‪ 1:11-‬מתכנסים כל המטופלים לקבוצה מחלקתית שנקראת "הרגשת בוקר"‪ .‬בקבוצה זו כל מטופל מתאר‬
‫את הרגשתו‪ .‬מטרת הקבוצה לחבר אותם לרגשותיהם וללמד אותם לבטא רגשות‪ .‬בתום המפגש הקבוצתי‬
‫יוצאים המטופלים לפעילויות שנקבעו לכל אחד מהם‪ :‬לימודים‪ ,‬תעסוקה במפעלים‪ ,‬בתחזוקה או במטבח‪.‬‬
‫הם חוזרים לארוחת צהריים ב‪ ,02:11-‬ולאחר הארוחה חוזרים למחלקה לקבוצות או לפעילויות השוטפות‪.‬‬
‫רוב הטיפולים נעשים אחר הצהריים‪ ,‬אבל אם מטופל זקוק למפגש פרטני אפשר לקיימו במפעלים‪,‬‬
‫בלימודים או בכל מקום אחר‪ .‬בכל מכלול בכלא יש חדר שמתאים לשיחות עם העו"ס‪ .‬בשעה ‪ – 21:11‬כיבוי‬
‫אורות‪.‬‬
‫במסגרת השגרה מתקיימות במחלקה בדיקות שתן לאיתור סמים‪ .‬כל מטופל שיוצא לנסיעה או לחופשה‬
‫נותן דגימת שתן‪ .‬ביקורי משפחות של האסירים בכלא מתקיימים אחת לשבועיים (על‪-‬פי הנוהל הרגיל‬
‫בשב"ס)‪.‬‬
‫פרופיל השוהים בבית התקווה‬
‫בבית התקווה יש כארבעים מטופלים‪ .‬בדרך כלל יש במחלקה מספר דומה של אסירים ערבים ויהודים‪.‬‬
‫המטפלים ערים להבדלים אתניים‪-‬תרבותיים ולהשפעתם על ההתנהגות ומביאים זאת בחשבון בטיפול‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬צוין על‪-‬ידי המטפלים כי למרות ההשפעה של הרקע התרבותי על תופעת האלימות במשפחה‪ ,‬עדיין‬
‫לרקע הפסיכולוגי והמשפחתי האישי של האסיר יש השפעה עמוקה יותר על התנהגותו‪.‬‬
‫בעת המחקר שהו במחלקה ‪ 51‬מטופלים‪ .‬הגיל הממוצע היה ‪( 10.1‬ס"ת ‪ )1.5‬וטווח הגילים ‪ .11-21‬מבחינת‬
‫המצב המשפחתי‪ ,‬במחלקה ‪ 01‬נשואים‪ ,‬שבעה רווקים‪ 01 ,‬גרושים ושלושה אלמנים (שרצחו את בנות זוגם)‪.‬‬
‫ל‪ 51-‬מטופלים יש ילדים (‪ 4-0‬ילדים) ומספר הילדים הממוצע הוא ‪( 2.1‬ס"ת ‪ .)0.4‬רבים מהם באים‬
‫ממשפחות מרובות ילדים‪ ,‬מספר האחים הממוצע הוא ‪( 4.1‬ס"ת ‪ )1.1‬והטווח ‪ 21-1‬אחים‪ .‬מבחינת‬
‫התפלגות דת המטופלים‪ 22 ,‬מטופלים במחלקה היו מוסלמים‪ ,‬דרוזי אחד‪ ,‬נוצרי אחד ו‪ 01-‬יהודים‪ .‬לדברי‬
‫אחד המטפלים‪ ,‬ההתפלגות הנוכחית של הדתות במחלקה אינה אופיינית‪ ,‬כי בדרך כלל יש איזון בין מספר‬
‫היהודים למספר הלא‪-‬יהודים‪ .‬מבחינת התפלגות ההשכלה המדווחת על‪-‬ידי האסירים (עם הכניסה‬
‫לשב"ס)‪ ,‬מטופל אחד בעל השכלה של שמונה שנים‪ 50 ,‬בעלי השכלה תיכונית‪ ,‬מטופל אחד בעל השכלה‬
‫תיכונית ‪ +‬תעודת הנדסאי‪ ,‬וחמישה מטופלים בעלי השכלה על‪-‬תיכונית‪ .‬מבחינת התפלגות העבודות שבהן‬
‫עסקו לפני המאסר‪ ,‬ארבעה מטופלים ציינו שהיו מובטלים‪ .‬האחרים דיווחו על עבודות מגוונות‪ :‬חקלאים‪,‬‬
‫כוח עזר‪ ,‬עובדי מפעל‪ ,‬טכנאי מחשבים‪ ,‬טכנאי שיניים‪ ,‬טכנאי מעליות‪ ,‬נהגים ושיפוצניקים‪ .‬מספר‬
‫מטופלים הגדירו עצמם בעלי עסק עצמאי‪ ,‬אחד הגדיר עצמו חובש באמבולנס ועוד אחד תיאר את עיסוקו‬
‫כאיש צבא‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫קבוצת מטופלי בית התקווה מתאפיינת‪ ,‬לדעת המטפלים‪ ,‬ברמות שונות של אלימות‪ .‬לעתים יש גילויי‬
‫אלימות בין האסירים‪ ,‬אך הם מתבטאים יותר בהצקות‪ ,‬בהלשנות ובעלילות‪ .‬מבחינת הצוות‪ ,‬אלימות‬
‫פיזית היא קו אדום שיוביל ל להרחקת המטופל מהתכנית‪.‬‬
‫לדעת כל המרואיינים אי אפשר לספק פרופיל פסיכולוגי אחיד לכל עברייני אלימות במשפחה‪ .‬תפיסה זו‬
‫מוכרת גם בתחומי המחקר ( ‪Cavanaugh & Gelles, 2005; Dixon & Browne, 2003; Friend, Cleary,‬‬
‫‪Bradley, Thatcher, & Gottman, 2011; Holtzworth-Munroe & Stuart, 1994; Kilmartin & Alison,‬‬
‫‪ ,)2007‬אולם ממאמריהם של בן יהודה ושפיר (‪ )2114‬ושל דגש ולרמן (‪ ,)2101‬וכן מהראיונות האישיים עם‬
‫המטפלים‪ ,‬עולות כמה תכונות ששכיחותן גבוהה‪.‬‬
‫המטפלים טענו כי‪ ,‬מבחינה נפשית‪ ,‬גברים רבים במחלקה הם בעלי דימוי עצמי נמוך וכוחות אגו חלשים‬
‫שמתבטאים ברמות גבוהות של אימפולסיביות‪ .‬מנקודת מבטם של המטפלים‪ ,‬רובם רואים בגברים המכים‬
‫"גברים חלשים" שפועלים מתוך פחד נטישה עמוק‪ ,‬חוסר אונים‪ ,‬סערות רגשיות ותחושה של חולשה מול‬
‫האישה‪ .‬ההמרה של חרדת נטישה לכעס ולאלימות אצל אנשים אלימים הוסברה על‪-‬ידי סונקין ודאטון‬
‫(‪ )Sonkin & Dutton, 2011‬באמצעות תאוריית ההתקשרות של בולבי )‪ .(Bowlby, 1969, 1973‬לדבריהם‪,‬‬
‫מרבית הגברים האלימים שטופלו על‪-‬ידם סבלו מחרדות נטישה שמקורן בדפוסי התקשרות לא בטוחים‬
‫בילדות‪ .‬על‪-‬פי בולבי )‪ ,(Bowlby, 1969, 1973‬כעס נולד מפחד‪ :‬תינוק שאינו זוכה להגנה ולהרגעה מדמות‬
‫ההתקשרות שלו יגיב בכעס במטרה להזעיק את האובייקט שיפחית מתח וחרדה‪ .‬כלומר‪ ,‬כעס הוא מנגנון‬
‫ראשוני והסתגלותי של תינוקות לקריאה לעזרה‪ .‬מנגנון הכעס הופך למנגנון דומיננטי בקרב ילדים שחוו‬
‫תסכול מתמשך ביחסי ההתקשרות שלהם‪ .‬אצל אנשים אלו הכעס מרחיק את האובייקט במקום לקרב‬
‫אותו (‪ .)Sonkin & Dutton, 2011‬הטיפול בבית התקווה נועד ללמד את הגברים האלימים לזהות את‬
‫החולשה‪ ,‬הפחדים והתסכול ולהודות בקיומם‪ ,‬וכן לקבל כלים לבטא את הרגשות והציפיות באמצעות‬
‫שיחה ולא באמצעות אלימות‪.‬‬
‫מהראיונות עם המטפלים עלה כי בעולם הרגש של גברים אלו הכעס והקנאה דומיננטיים מאוד; רגשות‬
‫אלו עשויים למסך חרדה ודיכאון‪ .‬פעמים רבות מטופלים אלו מקנאים בשל ביטוי של תשומת לב מצד איש‬
‫צוות כלפי מטופל אחר‪ .‬הקנאה של גברים אלו‪ ,‬שמניעה אותם לפגוע בבנות זוגם‪ ,‬מניעה אותם לפגוע‬
‫במטופלים אחרים במחלקה‪ .‬לדוגמה‪ ,‬כשמטופל נכנס לסבב חופשות‪ ,‬הקנאה עלולה לגרום לאחדים‬
‫מחבריו למחלקה לנסות לטרפד את חופשותיו באמצעות הלשנות ועלילות שווא – כאילו שמעו אותו מאיים‬
‫בטלפון על בני משפחתו‪ ,‬למשל‪.‬‬
‫המטפלים טענו שלרבים מהמטופלים יש צורך חזק בשליטה‪ .‬לתפיסה זו של המטפלים יש תמיכה נרחבת‬
‫בספרות המחקרית העוסקת בגברים אלימים כלפי בנות זוגם‪ ,‬שם הם מתוארים כבעלי צורך בכוח‬
‫ובשליטה (‪( )power and control type‬לדוגמה‪ ,‬בנקרופט‪ .)Kilmartin & Alison, 2007 ;2102 ,‬לדעת דאטון‬
‫(‪ ,)Dutton, 1995‬אלימות כלפי בני זוג מובעת בעיקר בהתעללות פסיכולוגית שמתבטאת ברצון לשלוט‬
‫בזמן‪ ,‬במקום או בזהות של הקרבנות‪ ,‬כדי לנתק אותם מכל קשריהם החברתיים‪ .‬הוא מצטט את אריך‬
‫פרום שטען "התשוקה להגיע לשליטה אבסולוטית ובלתי מוגבלת על יצור חי היא טרנספורמציה של‬
‫אימפוטנציה לאומניפוטנציה"‪ .‬אדם עם ציפייה לשלוט באחרים יחווה תסכול מתמשך ותחושה של ירידה‬
‫בחשיבות האישית בכל מצב שהוא מפרש כדחייה של רצונותיו‪ .‬במקרה של הגברים במחלקה מצב זה יוביל‬
‫‪53‬‬
‫לערעור רגשי המתבטא בעיקר ברגשות דומיננטיים של קנאה או כעס‪ ,‬ובסופו של דבר עשוי להגיע להפעלת‬
‫אלימות פיזית‪ ,‬פסיכולוגית או מינית‪.‬‬
‫הציפייה של גברים מכים לשלוט בבת זוגם‪ ,‬ולספק את רצונותיהם בלי להתייחס לרצונותיה או לצרכיה של‬
‫בת הזוג‪ ,‬נובעת לעתים מתפיסות תרבותיות פטריארכליות‪-‬מסורתיות‪ .‬בקבוצה זו צפויה לעתים מידה של‬
‫פסיכופתולוגיה‪ .‬רבים מהגברים המכים (אך בהחלט לא כולם) מאופיינים‪ ,‬לדעת המרואיינים‪ ,‬בציפייה‬
‫לזכויות מיוחדות בשל היותם גברים‪ .‬מצב זה אופייני בעיקר לגברים שגדלו בסביבה המנוהלת על‪-‬פי קוד‬
‫פטריא רכלי שמנחה חלוקת תפקידים ברורה בין גברים לנשים ומכוון קודים להתנהגות מאצ'ואיסטית‪.‬‬
‫לדוגמה‪ ,‬גבר אמור להיות שתלטן‪ ,‬תוקפן‪ ,‬ואסור לו לבטא רגשות‪ ,‬ותפקיד האישה הוא רק לטפל בגבר‪,‬‬
‫בבית ובילדים‪ ,‬לזהות את רגשות הגבר ולאזן אותו רגשית‪ .‬עם גברים כאלו חלק מרכזי בטיפול כולל עימות‬
‫עם העמדות המושרשות הללו או לכל הפחות ניסיון להגמישן‪ .‬לדברי המטפלים‪ ,‬השפעת התרבות והקהילה‬
‫דומיננטית מאוד באוכלוסייה הערבית‪ .‬אחת המטפלות הסבירה שבקרב אוכלוסייה זו רואים לעתים‬
‫מטופלים שבמאזן הכוחות מול האחים שלהם הם חלשים; האחים דוחפים אותם להכות את האישה או‬
‫לגרש אותה‪ ,‬ולפעמים אף מרביצים בעצמם לאישה (לתיאור תפיסות בנושא אלימות כלפי בנות זוג‬
‫בקהילות סגורות ראו שהם‪.)2102 ,‬‬
‫הציפייה של גברים מכים לשלוט בבת זוגם בלי להתייחס לרצונותיה או לצרכיה נובעת לעתים גם‬
‫מפסיכופתולוגיה כגון הפרעת אישיות נרקיסיסטית‪ ,‬גבולית או אנטי‪-‬סוציאלית‪ .‬ראוי להדגיש כי קיומה‬
‫של פסיכופתולוגיה אינו סותר השפעה של תפיסות חברתיות ותרבותיות מאצ'ואיסטיות על ההתנהגות‬
‫האלימה; הפסיכופתולוגיה פשוט מחריפה אותה‪ .‬לדברי המטפלים בבית התקווה‪ ,‬הם פגשו בעבודתם‬
‫במחלקה מקרים רבים יותר של הפרעת אישיות נרקיסיסטית וגבולית ולא נתקלו במטופלים רבים בעלי‬
‫הפרעת אישיות אנטי‪-‬סוציאלית ופסיכופתים‪ .‬לדבריהם‪ ,‬בקרב מטופלים רבים‪ ,‬ובעיקר בקרב בעלי הפרעה‬
‫גבולית‪ ,‬יש נטייה לדיכאון או לתלותיות‪ ,‬ורבים מהם סובלים מחרדת נטישה והם חסרי אמון בסיסי‬
‫בעולם‪ .‬חרדת הנטישה אצל גברים אלו עלולה להביא אותם לידי התנהגות אלימה‪ ,‬בעיקר בסיטואציות‬
‫שהם מפרשים כסיטואציות של פרידה או דחייה מצד בת הזוג‪.‬‬
‫המטפלים תי ארו את רוב הגברים המכים כמגבילים את חופש הפעולה של בת זוגם ויוצרים אצלה תלות‬
‫כלכלית‪ ,‬פסיכולוגית וחברתית‪ .‬הם אינם מאפשרים לאישה להחזיק בכסף שהיא הרוויחה או להשתמש‬
‫בכסף שהגבר הרוויח וגם אינם מאפשרים לאישה לפתח יחסים חברתיים עם אנשים אחרים‪ .‬אם האישה‬
‫מנסה ליצור יחסי חברות עם אחרים‪ ,‬הגבר מגיב בכעס המגביר את סכנת האלימות‪ .‬הבידוד החברתי‬
‫אופייני לרבים מהגברים המכים‪ .‬בגלל הקושי שלהם לבטוח בזולת ובשל תחושת אי הנוחות שלהם‬
‫במחיצת אחרים‪ ,‬הם עלולים ליצור יחידה מבודדת שאינה מאפשרת פריקת רגשות נפיצים או בחינה של‬
‫מחשבות עם אנשים אחרים‪ .‬אחת התוצאות של מערכת סגורה כזאת היא הקנאה‪ ,‬כאשר כל מי שמחוץ‬
‫למערכת נתפס כפולש וכמאיים‪ .‬עם זאת הדגישו הדוברים שגברים מכים רבים אינם מבודדים אלא‬
‫משולבים בחברה‪ ,‬ויש להם קשרים משפחתיים וחברתיים טובים‪ .‬אצל גברים אלו נראה שהאלימות נובעת‬
‫מקבלת נורמות חברתיות פטריארכליות ומאצ'ואיסטיות יותר משהיא נובעת מבידוד חברתי‪.‬‬
‫מבחינה רגשית וקוגניטיבית‪ ,‬גברים מכים מייחסים את האחריות לאלימות לנסיבות חיצוניות‪ ,‬כגון פעילות‬
‫מערכת אכיפת החוק או עוולות של בת זוגם כלפיהם‪ ,‬והם אינם מקבלים את הטענה כי הם בחרו מרצונם‬
‫החופשי לנהוג באלימות (במונחים דינמיים אפשר להשתמש במנגנון הגנה של "השלכה" או "רציונליזציה"‪,‬‬
‫‪54‬‬
‫ובמונחים קוגניטיביים – במושג "ייחוס חיצוני")‪ .‬גברים אלו מאופיינים בכך שהם מסירים מעצמם‬
‫אחריות מוסרית למעשיהם‪ ,‬מאשימים במעשיהם את כולם (המדינה‪ ,‬המשפחה‪ ,‬השכונה‪ ,‬בת הזוג‪,‬‬
‫"המצב") ומבנים את עצמם כקרבנות‪ .‬הם חסרי יכולת לחוות אמפתיה כלפי הקרבנות שלהם או להבין‬
‫כיצד הם מזיקים לאחרים‪ .‬גם כשהם לכאורה מקבלים אחריות למעשיהם‪ ,‬בתחילת הטיפול נראה שזה מן‬
‫השפה ולחוץ‪.‬‬
‫בפן הקוגניטיבי‪ ,‬הדוברים ציינו כי גברים מכים רבים מציגים עיוותים קוגניטיביים‪ .‬עיוות נפוץ הוא מזעור‬
‫המעשה ("מינימליזציה")‪ .‬דוגמה למזעור תהיה למשל "'כולה' נתתי לה סטירה"‪ ,‬ולמעשה הוא הּכה את בת‬
‫זוגו באגרוף בפרצוף ושבר לה שיניים‪ .‬עיוות נפוץ אחר הוא "השלכה"‪" :‬היא אשמה בכול‪" ,"...‬היא‬
‫התחילה‪" ,"...‬היא בוגדת בי‪ ."...‬גברים אלו מאשימים את האחר במקום להשתמש ב"שפת האני"‬
‫שמתאפיינת בהצגת הרגשות‪ ,‬המחשבות והציפיות של האדם מאחרים‪ .‬עוד מנגנון שכיח אצל גברים אלו‬
‫הוא מנגנון של הכחשה‪ .‬מכיוון שבכלא הם מתקשים להכחיש את מעשיהם‪ ,‬שכן כבר ניתן פסק דין‪,‬‬
‫ההכחשה העיקרית מתבטאת בהכחשת הטענה שיש למטופל בעיית אלימות‪" :‬אני לא אלים‪ ,‬רק הגבתי‬
‫למצב"‪ .‬המטפלים הציגו עיוותים קוגניטיביים אחרים שעמם הם מתמודדים בטיפול‪ ,‬כגון "חשיבת שחור‪-‬‬
‫לבן" שמתאפיינת בחלוק ה דיכוטומית של אנשים ומצבים ("כל הנשים שטן")‪" ,‬קריאת מחשבות" ("אני‬
‫יודע שחברה שלי חושבת שאני אפס") והכללת יתר ("אשתי תמיד לא מרוצה מכלום")‪.‬‬
‫בן יהודה ושפיר (‪ )2114‬וכן דגש ולרמן (‪ )2101‬מזכירים במאמריהם תכנים דומים לאלו שהזכירו המטפלים‪,‬‬
‫המתארים אצל גברים מכים קשיים ביכולת ליצור תקשורת בין‪-‬אישית‪ .‬לדבריהם‪ ,‬גברים מכים מתקשים‬
‫לפתח תקשורת ישירה ולבטא באופן מילולי את רגשותיהם‪ ,‬רצונותיהם ומחשבותיהם‪ .‬פעמים רבות הבעיה‬
‫אינה רק בביטוי הרגשות אלא בקושי של גברים אלימים רבים להבין ולזהות את רגשותיהם‪ .‬מבחינת‬
‫יכולות תקשורת‪ ,‬גברים אלימים – בהשוואה לגברים לא אלימים – חסרים אסרטיביות או מתקשים‬
‫להבחין בין אסרטיביות לתוקפנות‪.‬‬
‫כל המטפלים שרואיינו בבית התקווה טענו שכמעט כל הגברים האלימים שהם טיפלו בהם היו בילדותם‬
‫חשופים לאלימות ישירה או עקיפה‪ .‬לכולם יש סיפור ילדות שיש בו חסכים ובעיות קשות בתפקוד ההורים‬
‫ובדפוסי ההתקשרות (‪ .)attachment‬רבים חוו התעללות פיזית‪ ,‬פסיכולוגית‪ ,‬מינית או הזנחה‪ .‬רבים חוו‬
‫העדר של דמויות סמכות חמות ומכילות או העדר של דמויות סמכות שמסוגלות להציב גבולות בריאים‪.‬‬
‫רבים מהם גדלו אצל אם או אב ש"לא ראו אותם"‪ ,‬ולכן גם להם קשה לחוות אמפתיה כלפי אחרים‪.‬‬
‫לדבריהם‪ ,‬השפעת האלימות בבית יכולה לעתים להיות חזקה יותר מהשפעתה של אלימות שהופנתה‬
‫ישירות כלפי המטופל‪ .‬ייתכן שילד שחזה באחיו מקבל "מכות רצח" בזמן שהאב לא הּכה אותו (כי הוא‬
‫היה מועדף או חלש) יחוש תערובת של תסכול ורגשי אשם שיהפכו אותו לאלים אף יותר מהאח שחווה את‬
‫האלימות הישירה‪ .‬עם זאת‪ ,‬המטפלים מדגישים כי חשיפה לאלימות בילדות אינה בהכרח הופכת גבר‬
‫לאלים‪ :‬גם אם כל הגברים המכים נחשפו לאלימות‪ ,‬לא כל מי שחווה אלימות יהפוך לאלים‪ .‬רכיבים‬
‫נוספים‪ ,‬כגון טמפרמנט מולד‪ ,‬יכולות קוגניטיביות או דמויות משמעותיות שהילדים הכירו – מורה‪ ,‬דוד‪,‬‬
‫משפחה מאמצת וכדומה – יטו את הכף לצד התנהגות נורמטיבית בעתיד‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬המרואיינים ציינו‬
‫שבקרב הגברים המכים יש קבוצה קטנה מאוד של מטופלים שלא גדלו בסביבה פטריארכלית ולא נחשפו‬
‫לאלימות במשפחתם‪ ,‬אך בכל זאת מאופיינים בציפייה לזכויות מיוחדות משום שגדלו בבית מפנק‬
‫שההורים בו התקשו להציב לילד גבולות‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫המרואיינים טענו שאסירים עם בעיית אלימות במשפחה דומים לאסירים אלימים אחרים במאפיינים‬
‫רבים‪ ,‬אך לרוב נבדלים מהם ברמת התפקוד‪ .‬בדרך כלל תפקודם היומיומי (השכלה‪ ,‬תעסוקה‪ ,‬התנהגות‬
‫חברתית) טוב יותר מזה של אנשים אלימים שאולי אינם אלימים במשפחה אך הם אלימים במעגלים‬
‫חיצוניים‪ ,‬או מתפקודם של אנשים אלימים גם במשפחה וגם מחוצה לה‪ .‬מטופלי האלימות במשפחה‬
‫נראים למטפלים נורמטיביים יותר‪ ,‬ועל כן ייתכן שהם מפתחים ציפייה גבוהה יותר להצליח בטיפול‪,‬‬
‫ציפייה שעשויה‪ ,‬על‪-‬פי תאוריי ת התיוג‪ ,‬לייצר בעצמה תוצאות חיוביות יותר (גוד‪ .)2112 ,‬ייתכן שתפיסתם‬
‫העצמית של אסירים אלה כאנשים נורמטיביים שסטו מהנורמה ואינם בעלי פתולוגיות נפשיות מייצרת‬
‫תגובה חברתית שלילית בעוצמה נמוכה יותר מזו המיוחסת לסטייה על רקע פתולוגי (‪.)Scheff, 2009‬‬
‫הולצוורף‪-‬מונרו וסטיוארט (‪ )Holtzworth-Munroe & Stuart, 1994‬יצרו טיפולוגיה של גברים אלימים‬
‫כלפי בנות זוגם בשלושה ממדים‪ )0( :‬ממד החומרה של האלימות ושכיחותה; (‪ )2‬ממד כלליות האלימות‬
‫(אם האלימות מוגבלת ליחסים הזוגיים או שהיא קיימת גם מחוצה להם); (‪ )5‬ממד הפסיכופתולוגיה של‬
‫הגברים האלימים‪ .‬טיפולוגיה זו זכתה עד כה לאישוש אמפירי מרשים בקרב אוכלוסייה עבריינית‪,‬‬
‫אוכלוסייה פסיכיאטרית ואוכלוסייה בקהילה ( ‪Walsh, Swogger, O'Connor, Stuart, Shea & Chatav,‬‬
‫‪ .)2010‬בהתאם לטיפולוגיה זו‪ ,‬הולצוורף‪-‬מונרו וסטיוארט (‪ )Holtzworth-Munroe & Stuart, 1994‬חילקו‬
‫את הגברים המכים לשלושה סוגים עיקריים‪:‬‬
‫(‪ )0‬הגבר שאלימותו מוגבלת ליחסים הזוגיים (‪ :)Family-only – FO‬גבר זה יהיה אלים כלפי בת זוגו‬
‫ברמה הנמוכה ביותר לעומת הגברים האחרים המכים את בנות זוגם‪ ,‬ובדרך כלל לא יפגין התנהגות אלימה‬
‫או עבריינית מחוץ לבית‪ .‬גברים המשתייכים לקבוצה זו יפגינו רמה נמוכה של פסיכופתולוגיה‪ .‬אם תתגלה‬
‫בקרבם הפרעה נפשית‪ ,‬הכיוון יהיה אישיות פסיבית ותלותית‪ .‬דרגת התלותיות שלהם באישה בינונית‪ ,‬והם‬
‫אימפולסיביים בדרגה הנמוכה ביותר בטיפולוגיה‪ .‬כישוריהם החברתיים נמוכים עד בינוניים‪ .‬מבחינה‬
‫היסטורית‪ ,‬גברים אלו בדרך כלל לא חוו היסטוריה של התעללות או הזנחה בביתם והם אינם מתחברים‬
‫עם עבריינים‪ .‬מבחינת עמדותיהם‪ ,‬העוינות שלהם כלפי נשים נמוכה‪ ,‬והם מציגים עמדות שליליות כלפי‬
‫אלימות‪.‬‬
‫(‪ )2‬הגבר הדיספורי ‪ /‬גבולי (‪ :)Borderline/dysphoric – BD‬גברים אלו יפגינו אלימות במשפחה ברמה‬
‫בינונית‪-‬גבוהה‪ .‬אלימותם תוגבל בעיקר ליחסים הזוגיים‪ ,‬אך הם עשויים להיות אלימים גם בהקשרים‬
‫אחרים ויש בהם ש אף עשויים להיות עבריינים‪ .‬סוג זה מציג בדרך כלל פסיכופתולוגיה מסוג הפרעת‬
‫אישיות גבולית‪ ,‬מרכיבים דיכאוניים והתמכרות לחומרים פסיכו‪-‬אקטיביים ברמה בינונית‪ ,‬יחסית לשאר‬
‫הטיפוסים‪ .‬הם אימפולסיביים בדרגה בינונית‪ .‬דרגת התלותיות שלהם באישה היא הגבוהה ביותר‬
‫בטיפולוגיה‪ ,‬ופחד הנטישה שלהם הוא הגבוה ביותר‪ .‬כישוריהם החברתיים נמוכים‪ .‬מבחינה היסטורית‪,‬‬
‫גברים אלו בדרך כלל חוו היסטוריה של התעללות‪ ,‬הזנחה ודחייה על‪-‬ידי הוריהם בעוצמה בינונית עד‬
‫גבוהה‪ .‬חוויות אלו פגמו ביכולתם ליצור התקשרות בטוחה ויציבה עם בת זוג ויצרו רמת ארגון של אישיות‬
‫גבולית‪ .‬גברים אלו תלויים מאוד בבת הזוג והם חווים חרדת נטישה גבוהה‪ .‬אישיותם הגבולית וסגנון‬
‫ההתקשרות הלא בטוח שלהם דוחפים אותם לחוות דיכאון‪ ,‬שינויים קיצוניים במצב הרוח וקנאה ברמה‬
‫גבוהה מאוד‪ .‬יש להם נטייה בינונית עד גבוהה להתחבר עם עבריינים‪ .‬מבחינת עמדותיהם‪ ,‬העוינות שלהם‬
‫כלפי נשים בינונית עד גבוהה‪ ,‬והם תומכים ברמה בינונית בשימוש באלימות‪ .‬הגבר הדיספורי ‪ /‬גבולי דומה‬
‫לגבר מכה שכונה "סוג ‪."2‬‬
‫‪56‬‬
‫(‪ )5‬הגבר האלים באופן כללי ‪ /‬האנטי סוציאלי (‪ .)Generally violent-antisocial – GVA‬גברים אלו יפגינו‬
‫אלימות במשפחה ברמה בינונית עד גבוהה‪ .‬אלימותם לא תוגבל למשפחה‪ .‬גברים אלו מפגינים אלימות‬
‫קיצונית בהקשרים שונים‪ ,‬הם עוסקים בפעילות עבריינית ומתחברים עם עבריינים‪ .‬הם יאובחנו בעלי‬
‫הפרעת אישיות אנטי‪-‬סוציאלית וייטו בשכיחות גבוהה להתמכרויות שונות‪ .‬הם אימפולסיביים בדרגה‬
‫הגבוהה ביותר‪ .‬דרגת התלותיות שלהם באישה היא הנמוכה ביותר בקרב הגברים המכים‪ .‬כישוריהם‬
‫החברתיים נמוכים‪ .‬מבחינה היסטורית‪ ,‬גברים אלו בדרך כלל חוו היסטוריה של התעללות או הזנחה‬
‫בביתם בעוצמה בינונית עד גבוהה‪ .‬מבחינת עמדותיהם‪ ,‬העוינות שלהם כלפי נשים גבוהה‪ ,‬והם מביעים‬
‫עמדות חיוביות בנוגע לשימוש באלימות‪.‬‬
‫בניסיון לתקף את הטיפולוגיה‪ ,‬הולצוורף‪-‬מונרו ועמיתיה (‪ )Holtzworth-Munroe et al., 2000‬השוו ‪012‬‬
‫גברים מכים בקהילה ל‪ 42-‬גברים לא אלימים כלפי נשותיהם בקהילה‪ .‬הם זיהו במחקר עוד טיפוס של‬
‫גברים אלימים כלפי בנות זוגם‪ ,‬טיפוס שכונה על‪-‬ידם "רמה נמוכה של אנטי‪-‬סוציאליות" ( ‪Low level of‬‬
‫‪ .)antisocial – LLA group‬גברים אלו נמצאו אלימים יותר מהגבר שאלימותו מוגבלת ליחסים הזוגיים‬
‫אך אלימים פחות מהטיפוס הדיספורי ‪ /‬גבולי או מהאלים באופן כללי ‪ /‬האנטי סוציאלי‪ .‬עם זאת‪ ,‬הם היו‬
‫אנטי‪-‬סוציאליים ועבריינים יותר מהטיפוס הדיספורי ‪ /‬גבולי‪ .‬למרות זיהוי טיפוס נוסף של גבר אלים‪,‬‬
‫החוקרים לא הרחיבו את התיאור שלו כפי שעשו בשלושת הטיפוסים האחרים‪.‬‬
‫אם משווים את תיאורי המטפלים בבית התקווה לטיפולוגיה של הולצוורף‪-‬מונרו וסטיוארט‬
‫(‪ ,)Holtzworth-Munroe & Stuart, 1994‬נראה כי הפרופיל הבולט של רוב המטופלים במחלקה שתואר‬
‫הוא של הגבר הדיספורי ‪ /‬גבולי (‪ )Borderline/dysphoric-BD‬הסובל מחרדת נטישה‪ ,‬בעל כישורים‬
‫חב רתיים נמוכים‪ ,‬רמות גבוהות של כעס‪ ,‬דיכאון‪ ,‬קנאה ורקע של התמכרויות‪ .‬עם זאת‪ ,‬נוכח טענתם של‬
‫המטפלים שלא כל המטופלים פתולוגיים ושפעמים רבות מטופליהם נורמטיביים יותר מאסירים אחרים‪,‬‬
‫יי תכן שיש במחלקה גם גברים שאלימותם מוגבלת ליחסים הזוגיים וגברים עם רמה נמוכה של אנטי‪-‬‬
‫סוציאליות‪ .‬המטפלים טענו‪ ,‬כאמור‪ ,‬כי כמעט שלא נתקלו בגברים בעלי הפרעת אישיות אנטי‪-‬סוציאלית‬
‫ופסיכופתים‪ .‬כלומר‪ ,‬על‪-‬פי הטיפולוגיה של הולצוורף‪-‬מונרו וסטיוארט ( ‪Holtzworth-Munroe & Stuart,‬‬
‫‪ ,)1994‬הם ממעטים לפגוש בטיפוס הגבר האלים באופן כללי ‪ /‬האנטי‪-‬סוציאלי‪ .‬הסבר אפשרי לכך הוא‬
‫שאלימותם של האנטי‪-‬סוציאליים כללית ואינה מוגבלת לסביבה המשפחתית‪ ,‬ולכן הם לא יישלחו‬
‫למחלקה שמתמחה באלימות במשפחה‪.‬‬
‫הולצוורף‪-‬מונרו ועמיתיה (‪ )Holtzworth-Munroe et al., 2000‬טענו כי הטיפולוגיה יכולה לסייע למטפלים‬
‫להתאים טיפול לכל טיפוס‪ .‬לפיכך מומלץ לתקף את הטיפולוגיה במסגרת תכניות הטיפול הפועלות בכלא‬
‫הישראלי ולבדוק אם הטיפול הקבוצתי הקיים מתאים לסוגים השונים של הגברים האלימים המטופלים‬
‫בשב"ס‪ ,‬או שאפשר ליצור התאמה טובה יותר של טיפול לטיפוסים השונים של גבר אלים‪.‬‬
‫השיטה הטיפולית בבית התקווה‬
‫הטיפול בבית התקווה נמשך כשנה‪ .‬בדרך כלל יש רשימת המתנה למקום ויש אסירים ברשימה שלא יגיעו‬
‫לבסוף לטיפול‪ ,‬בעיקר בשל גורמים ביורוקרטיים או מודיעיניים‪ .‬מאז הקמתו בשנת ‪ 2111‬ועד היום‪,‬‬
‫הטיפול בבית התקווה מתקיים בשלושה מישורים שונים ומשולבים‪ :‬טיפול קבוצתי‪ ,‬טיפול פרטני ודמוי‬
‫קהילה טיפולית שהיא בעצם הפלטפורמה להפעלת המחלקה‪ .‬המסגרת הדמוי קהילתית בבית התקווה‪,‬‬
‫שכוללת תעסוקה‪ ,‬לימודים או עבודות תחזוקה ומטבח בכלא‪ ,‬משלבת את האסיר בסדר יום מוגדר‬
‫‪57‬‬
‫ובמרקם החיים ומספקת אינטראקציות בין‪-‬אישיות ומסגרת התייחסות רחבה לטיפול‪ .‬כל מעגלי הטיפול‬
‫הללו משפיעים על יצירת תהליכים טיפולים במשך כל שעות היממה ("‪.)"21/1‬‬
‫בשיחה עם שתי עובדות סוציאליות‪ ,‬ממייסדות המחלקה‪ ,‬עלה כי בעת הקמת המחלקה לא היה למטפלים‬
‫ממי ללמוד על טיפול ייעודי לעברייני אלימות במשפחה‪ ,‬והם התחילו – כמו במחלקות טיפול בסמים –‬
‫בטיפול התנהגותי באמצעות "כלכלת אסימונים"‪ .‬מטרת התכנית באותה תקופה הייתה להפסיק את‬
‫ההתנהגות האלימה של הגברים המכים‪ .‬במסגרת טיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי הם גם עבדו בקבוצות – בכל‬
‫שבוע בנושא אחר‪ ,‬כגון טיפול בכעסים ומעגל אלימות‪ .‬לדבריהן‪ ,‬הם העדיפו את "כלכלת האסימונים" כי‬
‫רצו פחות אימפולסיביות במחלקה ופחות בעיות משמעת‪ .‬מסגרת אינטנסיבית לטיפול בגברים אלימים‬
‫בקהילה לא הייתה קיימת באותה עת‪ ,9‬ולמעשה לא הייתה "תורת טיפול" סדורה בגברים אלימים‪.‬‬
‫כעבור שנה שינה צוות הטיפול את גישת הטיפול ועבר לטיפול קבוצתי ופרטני המשלב טיפול קוגניטיבי‪-‬‬
‫התנהגותי וכן טיפול דינמי‪ .‬המטרה הטיפולית השתנתה‪ :‬לא רק להפסיק את ההתנהגות האלימה אלא גם‬
‫לשפר את יחסיו הבין‪-‬אישיים האינטימיים של הגבר עם בת זוגו‪ ,‬עם ילדיו ועם משפחתו המורחבת‪ .‬הצוות‬
‫שאף לכך שתהיה לגבר יכולת להיות קשוב יותר‪ ,‬להביע רגשות שליליים וחיוביים בתקשורת מילולית‬
‫ושילמד לחוות רגשות מבלי שיערערו את חייו‪ .‬כך למשל‪ ,‬הוא אולי ימשיך לקנא לאשתו אבל יפסיק להכות‬
‫אותה או לעקוב אחריה‪ ,‬ואף יביע את רגשותיו בפניה ויעבד אותם אתה וכן ילמד להגמיש עמדות שמביאות‬
‫אותו לידי סערות רגשיות‪.‬‬
‫המרואיינות סיפרו כי בשנים ‪ 2111-2115‬הן הפסיקו לחלוטין את השימוש ב"כלכלת אסימונים" ועברו‬
‫לקבוצות ולטיפולים דינמיים ולקבוצות בגישה קוגניטיבית‪-‬התנהגותית‪ .‬אחת המטפלות התבקשה להבחין‬
‫בין הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי לבין הטיפול הדינמי‪ .‬לדבריה‪ ,‬בטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי האדם‬
‫האלים נתפס כאדם עם צורת חשיבה ועמדות שמובילות אותו לאלימות‪ .‬הטיפול מתרכז בשינוי עיוותי‬
‫החשיבה במטרה להפסיק את ההתנהגות האלימה‪ .‬למשל‪ ,‬גברים מכים מחזיקים בעמדה שלפיה "אישה‬
‫שלובשת מיני היא זונה" או "אישה שאומרת 'לא' לבעלה היא אישה רעה"‪ .‬הטיפול לא ינסה לבחון את‬
‫שורשי העמדות הללו‪ ,‬אלא יחשוף אותן וינסה לשנות אותן או להגמיש אותן‪ .‬למשל‪" ,‬אישה שלובשת מיני‬
‫רק מנסה להיראות טוב" או "אישה שאומרת 'לא' לבעלה מגיבה כך בשל עייפות ושחיקה ולא מזלזול או‬
‫מרוע"‪ .‬בטיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי המטפל אקטיבי‪ ,‬הוא חוקר עם המטופל את האירוע האלים ומנסה‬
‫להבין מה חשב המטופל ומה הרגיש במהלך האירוע‪ ,‬ולאחר מכן מנסה לתקן עיוותי חשיבה של המטופל‬
‫ולהגמיש עמדות נוקשות‪ ,‬במטרה להפסיק את האלימות‪ .‬בטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי המטפל אקטיבי‬
‫מאוד‪ ,‬הוא עוסק בניתוח החשיבה ובהצעת מגוון אפשרויות לשינוי דפוסי חשיבה ועמדות‪ .‬בדרך כלל‬
‫הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי מכוון למטרה ספציפית‪ ,‬כגון להפסיק התנהגות אלימה; המטופל יעלה‬
‫במפגש הטיפולי דוגמה לאירוע כזה שהתרחש ויעבוד עם המטפל על דפוסי החשיבה והעמדות‪.‬‬
‫הטיפול הדינמי‪ ,‬לעומתו‪ ,‬תופס את האדם כמי שפועל ומתנהג מתוך מניעים שאינם מודעים‪ .‬מניעים אלו‬
‫נעוצים בחוויות ילדות מוקדמות‪ .‬לדעת אחת המרואיינות‪ ,‬האדם האלים נתפס בטיפול דינמי כאדם שחווה‬
‫כאב וחסכים בילדות וחווה קשר בעייתי עם הדמויות הראשוניות המשמעותיות בחייו‪ .‬לכן הטיפול הדינמי‬
‫יעסוק ביחסי האובייקט של המטופל ובהיסטוריה הפרטית שלו‪ .‬בטיפול הדינמי המטפל יוצר קשר טיפולי‬
‫עם המטופל‪ .‬הוא פחות אקטיבי מהמטפל הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי; הוא אינו נותן הנחיות או שיעורי בית –‬
‫‪" 9‬בית נעם"‪ ,‬מסגרת חוץ‪-‬ביתית לגברים אלימים‪ ,‬הוקם רק ב‪.2111-‬‬
‫‪58‬‬
‫תפקידו להקשיב למטופל ולתכנים שהוא מביא‪ ,‬לשקף לו דברים ולסייע לו להעלות לתודעתו עניינים‬
‫רלוונטיים‪ .‬אם מדובר בטיפול קבוצתי דינמי‪ ,‬תפקידו של המטפל להתבונן ביחסי הגומלין של המטופל‬
‫בקבוצה ולשקף לו דברים ולפעמים להקביל בין ההווה לעבר‪ .‬למשל‪ ,‬אם חבר בקבוצה אמר למטופל "אתה‬
‫מתייחס חרא לאשתך" ובתגובה המטופל השתתק ונסוג לתוך עצמו‪ ,‬או שהמטופל התפרץ בכעס על החבר‬
‫שהעיר לו‪ ,‬המטפל עשוי להציג לפני המטופל את ההקבלה בין התגובה למה שקרה בהווה בקבוצה‪ ,‬כאן‬
‫ועכשיו‪ ,‬ובין היחסים הבין‪-‬אישיים והחוויות שהמטופל חווה בילדותו ולבדוק עם המטופל את הקשר הזה‪.‬‬
‫לדברי המרואיינות‪ ,‬בטיפול דינמי המטפל אינו יוזם נושאים לטיפול אלא מקבל את מה שמביא המטופל‪.‬‬
‫בשיחה עם המטפלים בהווה עלה כי מטרת המחלקה היא בראש ובראשונה להעלות לתודעת המטופל‬
‫דפוסים אלימים ולצמצם את התנהגותו האלימה‪ .‬עם זאת‪ ,‬הם טענו שמטרות הטיפול רחבות יותר ונועדו‬
‫להגיע למצב שבו המטופל יחווה יחסים אינטימיים משמעותיים יותר עם בת זוגו ועם ילדיו ויהיה אדם‬
‫נורמטיבי יותר‪ .‬במאמריהם של בן יהודה ושפיר (‪ )2114‬ושל דגש ולרמן (‪ ,)2101‬וכן בראיונות עם המטפלים‪,‬‬
‫עולה כי מטרת הטיפול מושגת באמצעות מגוון התערבויות טיפוליות‪:‬‬
‫‪ .0‬העלאת מודעות המטופל לתכנים לא מודעים‬
‫‪ .2‬שינוי דפוסי חשיבה‬
‫‪ .5‬שינוי רגשי‬
‫‪ .1‬שינוי התנהגותי‬
‫‪ .1‬זיהוי עיוותים קוגניטיביים ורגשיים‬
‫‪ .4‬הגמשת עמדות‬
‫‪ .1‬הרחבת הרפרטואר הרגשי‬
‫‪ .1‬פיתוח מיומנויות שליטה עצמית מתוך הבנה של מעגל האלימות‬
‫‪ .1‬קבלת אחריות להתנהגות אלימה‬
‫‪ .01‬העלאת המודעות להשלכות ההתנהגות האלימה על בני המשפחה‬
‫‪ .00‬פיתוח התנהגות אסרטיבית‬
‫‪ .02‬פיתוח מיומנויות הוריות‬
‫‪ .05‬מתן כלים לניהול משא ומתן‪ ,‬פיתוח כישורי תקשורת ורכישת אסטרטגיות לפתרון בעיות‬
‫כל המטפלים ציינו כי יעדי הטיפול מושגים באמצעות שלושת מעגלי הטיפול שהוזכרו לעיל‪ :‬החיים בדמוי‬
‫קהילה טיפולית‪ ,‬קבוצות הטיפול והטיפולים הפרטניים‪.‬‬
‫הטיפול הקבוצתי בבית התקווה‪ :‬בבית התקווה מתנהלים כמה טיפולים קבוצתיים‪ .‬אחדות מקבוצות‬
‫הטיפול מתנהלות כ"קבוצות רכבת"‪ ,‬כלומר – יש בקבוצות תחלופה מתמשכת; אסירים חדשים נכנסים‬
‫ואסירים ותיקים עוזבים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬יש קבוצות שהן קבוצות קטנות וסגורות לאורך ‪ 02‬מפגשים‪.‬‬
‫המטרה היא שכל המטופלים ישתתפו בקבוצות הקטנות‪.‬‬
‫המפגשים הקבוצתיים לכלל המטופלים במחלקה‪:‬‬
‫‪ .0‬קבוצת הרגשת בוקר‪ :‬קבוצה שבמהלכה משתפים המטופלים את חבריהם ברגשותיהם בתחילת היום‪.‬‬
‫‪ .2‬קבוצת שליטה בכעסים‪ :‬קבוצה קוגניטיבית שלומדים בה על שליטה בכעסים ומתרגלים בקבוצה‪.‬‬
‫‪" .5‬הקבוצה הגדולה"‪ :‬קבוצה דינמית שמתייחסת לדינמיקה הקהילתית ומטרתה לפתור קונפליקטים‬
‫בין המטופלים בבית התקווה‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫הקבוצות הקטנות‪:‬‬
‫‪.0‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.5‬‬
‫‪.1‬‬
‫‪.1‬‬
‫קבוצת מודעות‪ :‬קבוצה דינמית שמטרתה לברר את הדינמיקה של ההתנהגות האלימה‪ .‬בקבוצה זו‬
‫עוסקים פחות בבירור העבר של המטופל ומתמקדים יותר בהבנת מעגל האלימות שלו וכן בשיקוף‬
‫דפוסים רגשיים או קוגניטיביים שעלולים לתרום להתרחשות של התנהגות אלימה‪.‬‬
‫קבוצת תקשורת‪ :‬קבוצה פסיכו‪-‬חינוכית שמשתתפים בה חברי ה"שרוול"‪ .‬בקבוצה זו קצינת החינוך‬
‫של המחלקה מסבירה על סוגי תקשורת‪ ,‬על שפת האלימות ומלמדת כלים לתקשורת אינטימית ולא‬
‫אלימה‪ ,‬כגון "שפת האני" או תקשורת אסרטיבית‪.‬‬
‫ילדים חשופים‪ :‬קבוצה דינמית שיש בה עיסוק בילדות של הגבר המכה‪ ,‬על בסיס ההבנה שמרבית‬
‫המטופלים במחלקה חוו התעללות בילדותם‪.‬‬
‫קבוצת הורות‪ :‬קבוצה קוגניטיבית שבמסגרתה בודקת הקבוצה את חוויית ההורות של חבריה כהורים‬
‫ואת תפיסתם את הוריהם שלהם בתור ילדים‪.‬‬
‫קבוצת פסיכודרמה‪ :‬קבוצה שבה מציג המטופל‪ ,‬לבדו או באמצעות שיתוף חבריו‪ ,‬אירוע בחייו שהוא‬
‫רוצה להבין ולנתח עם הקבוצה‪.‬‬
‫‪ .4‬קבוצת "שרוול"‪ :‬קבוצה שמתנהלת על‪-‬ידי חברי ה"שרוול" ללא הצוות‪ ,‬ובה הם דנים בינם לבין עצמם‬
‫באירועים שעברו עליהם במהלך השבוע‪ .‬לאחר מכן הם צריכים לדווח על הישיבה לצוות‪.‬‬
‫נוסף על אלה יש בבית התקווה קבוצות אד‪-‬הוק לתמיכה‪ :‬אם מטופל מרגיש לא בטוב הוא יכול לבחור‬
‫כמה חברים‪ ,‬או שאב הבית בוחר עבורו כמה חברים‪ ,‬שיתפקדו כקבוצת תמיכה‪ .‬קבוצות כאלו מסייעות‬
‫למטופלים ללמוד לבקש עזרה ולהסתייע באחרים‪.‬‬
‫עוד סיפרו המטפלים כי אחת לחצי שנה מתקיים בבית התקווה יום משפחות‪ .‬כל מטופל יכול להזמין בני‬
‫משפחה – הורים‪ ,‬ילדים‪ ,‬בת זוג ואחים‪ .‬ביום הזה המשפחות נפגשות עם הצוות הטיפולי ועם צוות בית‬
‫הסוהר‪ ,‬שומעות על הטיפולים במחלקה ומשוחחות עם חברי הצוות‪ .‬בסוף היום מפגישים את כל‬
‫המשפחות והמטופלים בקבוצה גדולה‪ .‬לדברי הצוות הטיפולי‪ ,‬המפגש הזה מאפשר היכרות עם בני‬
‫המשפחה‪ ,‬התר שמות מהדינמיקה הזוגית והמשפחתית ובחינת טיב הקשר‪ .‬כמו כן‪ ,‬חשיפת בנות הזוג או‬
‫בני משפחה אחרים לתהליך הטיפולי שעוברים המטופלים במחלקה מעודדת אותן להשתלב אף הן בטיפול‬
‫בקהילה‪.‬‬
‫הטיפול הפרטני בבית התקווה‪ :‬אחת לשבועיים משתתף כל מטופל בשיחה פרטנית עם עובד סוציאלי‬
‫מהמחלקה‪ .‬בשיחה מדבר המטופל על תכנים שקשה לו להעלות בקבוצות ועל חוויות מחייו‪ .‬המטפלים‬
‫סיפרו כי למרות הטיפול הקבוצתי הרחב‪ ,‬יש תכנים אישיים שעולים רק בטיפול הפרטני‪ .‬טיפול כזה גם‬
‫יוצר את המודל הטוב ביותר לקשר אינטימי זוגי‪ ,‬קשר שיש בו איכויות של כבוד הדדי‪ ,‬הקשבה והכלה‪.‬‬
‫לדבריהם‪ ,‬אם מטופל צריך שיחה פרטנית נוספת‪ ,‬הוא יכול לקבלה‪.‬‬
‫השוואה בין הטיפול בבית התקווה לטיפול בקבוצות לשליטה בכעסים בבתי הסוהר האחרים‪ :‬בבתי כלא‬
‫רבים בשב"ס מתקיימות קבוצות פסיכו‪-‬חינוכיות בנושא שליטה בכעסים‪ .‬יש קבוצות שמיועדות לאסירי‬
‫אלימות במשפחה וכן קבוצות שמיועדות למגוון רחב של אסירים אלימים‪ ,‬אך עשויות לכלול גם אסירי‬
‫אלימות במשפחה‪ .‬במחצית הראשונה של ‪ 2101‬התקיימו בבתי הכלא השונים ‪ 51‬קבוצות שליטה בכעסים‬
‫ייעודיות לאסירי אלימות במשפחה (מתוך שיחה עם ראש ענף טיפול ושיקום בשב"ס‪ ,‬קיץ ‪ .)2101‬אלו הן‬
‫קבוצות ממוקדות בזמן (בדרך כלל ‪ 01-02‬מפגשים במתכונת שבועית) ומובנות בתוכניהן‪ .‬המטרה של‬
‫‪31‬‬
‫קבוצה לשליטה בכעסים בכלא היא בראש ובראשונה לעורר בקרב האסירים מודעות לאלימות שלהם וכן‬
‫לספק להם מגוון כלים בסיסיים לשליטה בכעסים‪ .‬לדברי ראש ענף טיפול ושיקום‪ ,‬לתופעת האלימות פנים‬
‫רבות‪ ,‬ואסירים רבים מגדירים אלימות בצורה שמאפשרת להם להגדיר את עצמם לא אלימים ולהכחיש‬
‫שיש להם בעיית אלימות‪ .‬למשל‪ ,‬אסיר יאמר "רוצח הוא אלים‪ ,‬אני רק איימתי‪ .‬זו לא אלימות"‪ .‬בקבוצת‬
‫שליטה בכעסים עוסקים בהגדרת אלימות לסוגיה‪ ,‬כגון אלימות פיזית‪ ,‬אלימות מילולית‪ ,‬אלימות מינית‪,‬‬
‫אלימות כלכלית והזנחה‪ ,‬כדי לגרום לאדם להבין שהוא אלים ולהבין את התפקיד שיש לאדם האלים‬
‫בסיטואציה האלימה‪ .‬לעתים קרובות האלימות מתחילה בדפוסי התנהגות מתעללים לא פיזיים‪ ,‬ואלה‬
‫מסלימים עם הזמן לאלימות פיזית או מינית‪ .‬מעבר להעלאת המודעות להתנהגות האלימה‪ ,‬יש זיהוי של‬
‫"המבער הרגשי" (מה מניע אותו ומביא אותו להתפרץ) ומתן כלים טכניים לשליטה בכעסים‪ ,‬כגון מודעות‬
‫לסימנים מקדימים (טריגרים אישיים)‪ ,‬ספירה כדי להירגע ועוד מגוון כלים‪.‬‬
‫לקבוצות שליטה בכעסים יש תפקיד חשוב בטיפול באסירים או בהתנעת תהליך טיפולי‪ .‬לעתים‪ ,‬המודעות‬
‫הראשונית שמתפתחת אצל אסיר לבעיית האלימות שלו בעקבות ההשתתפות בקבוצה עשויה לשכנע אותו‬
‫לפנות לעו"ס בכלא ולבקש טיפול אינטנסיבי יותר – בבית התקווה או במסגרת אחרת‪ .‬יתרה מזו‪ :‬עבור‬
‫אסירים מסוימים מקרב אוכלוסיית האסירים האלימים‪ ,‬בעיקר אסירים בעלי מסוכנות נמוכה‪,‬‬
‫ההשתתפות בקבוצות הללו יכולה ליצור שינוי חיובי – בלי לחוות טיפול אינטנסיבי יותר כדוגמת הטיפול‬
‫בבית התקווה‪.‬‬
‫מדבריה של ראש ענף טיפול ושיקום עולה כי הקבוצות לשליטה בכעסים בבתי הכלא השונים אינן דומות‬
‫לטיפול בבית התקווה‪ ,‬הן מבחינת עומק הטיפול בבעיית האלימות הן מבחינת מגוון הטיפולים שחווה‬
‫האסיר‪ .‬בבית התקווה יש במשך כשנה סדר יום מסודר ומאורגן של עבודה‪ ,‬חינוך וטיפול בבעיית האלימות‪.‬‬
‫יש טיפול קבוצתי אינטנסיבי ויש טיפול פרטני‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬השהייה במסגרת של דמוי קהילה טיפולית‬
‫גורמת למטופל לחוות התייחסות ושיקופים רצופים להתנהגותו מצוות בית הסוהר ומשאר המטופלים‪ .‬כמו‬
‫כן המסגרת הקהילתית והסביבה הפיזית רגועות יותר ומאפשרות התפתחות טובה יותר‪.‬‬
‫האם בית סוהר יכול לשמש מסגרת לטיפול? הסוגיה האחרונה שעלתה בשיחות עם המטפלים בהקשר‬
‫הטיפולי בבית התקווה הייתה אם בית סוהר‪ ,‬שהוא מסגרת כופה וכוללנית‪ ,‬יכול לשמש מסגרת טיפולית‪.‬‬
‫לדברי המטפלים‪ ,‬אף שהמסגרת הכופה של בית הסוהר לכאורה פוגעת בתהליכים טיפוליים‪ ,‬יש לשהייה‬
‫בבית הסוהר גם יתרונות טיפוליים‪ .0 :‬הגבר האלים‪ ,‬שבדרך כלל אינו נוטה לשתף פעולה ביוזמתו עם‬
‫גורמי הטיפול בקהילה‪ ,‬עובר בכלא תהליך טיפולי‪ ,‬בשל הנגישות לגורמי הטיפול ובשל רצונו לזכות‬
‫בהטבות; ‪ .2‬הימצאות הגבר בכלא מרגיעה את המערכת הזוגית; ‪ .5‬הניתוק הפיזי בין בני הזוג מגביר את‬
‫המובחנות ביניהם‪ ,‬לעומת מסגרת החיים המשותפים מחוץ לכלא שבה פעמים רבות יש ביניהם תלות קשה‪,‬‬
‫פתולוגית; ‪ .1‬המטופלים יודעים שכתב האישום וגזר הדין גלויים וחשופים לפני הצוות‪ ,‬ולכן הם פחות‬
‫נוטים לעוות או להכחיש את האלימות שהפעילו‪.‬‬
‫סוגיית הכלא כסביבה המאפשרת טיפול העסיקה גם מטפלים וחוקרים רבים בעולם (בנקרופט‪;2102 ,‬‬
‫‪ ,)Inciardi, Martin, & Butzin, 2004; Inciardi, Martin, Butzin, Hooper, & Harrison, 1997‬ובארץ‬
‫(עמרם‪ ;0114 ,‬שמיד ועמרם‪ )0114 ,‬שעסקו ב"דמוי קהילות טיפוליות" לאסירים נפגעי סמים בכלא‪.‬‬
‫חוקרים אלו הגיעו למסקנה דומה לזו העולה מדברי המטפלים שהתראיינו‪ .‬בנקרופט (‪ )2102‬טען‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫שמכיוון שהתנהגות מתעללת מקנה לגבר יתרונות רבים‪ ,‬הגבר המתעלל בדרך כלל מסתייג מטיפול‬
‫ומשינויים גדולים בדפוסי ההתנהגות הזוגית שלו‪ .‬מניסיונו העתיר בטיפול בגברים מתעללים‪ ,‬הוא גילה‬
‫‪30‬‬
‫ששכנוע עדין אינו עוזר לגברים כאלו להשתנות‪ .‬הדחף הראשוני של גברים אלו לעבור טיפול ולהשתנות הוא‬
‫תמיד חיצוני (גברים שיודעים כי ייעצרו או ייאסרו או גברים שיודעים בוודאות שבת זוגם תעזוב אותם)‪,‬‬
‫וכמעט אף פעם אינו נובע ממוטיבציה פנימית‪ .‬מבחינה זו‪ ,‬טענותיו מצטרפות לטענה שהטיפול בכלא דווקא‬
‫תורם ליצירת שינוי אמתי ואינו פוגע בסיכוי להשגתו‪.‬‬
‫בנקרופט (‪ )2102‬טוען כי גברים מתעללים לומדים להתעלל בנשים‪ ,‬בילדים או בבני אדם אחרים מבני‬
‫משפחתם וכן מסוכני חברות‪ ,‬כגון חברים‪ ,‬מורים‪ ,‬מוסדות חינוך‪ ,‬מוסדות ציבוריים‪ ,‬דת‪ ,‬מדיניות פוליטית‬
‫וכלכלית במדינתם‪ ,‬וכן ממסרים שעוברים בתרבות דרך מוזיקה‪ ,‬ספרים‪ ,‬הומור‪ ,‬סדרות‪ ,‬סרטים ועוד‪.‬‬
‫לדבריו‪ ,‬גברים הנחשפים למסרים המצדיקים כוח וניצול של בני אדם אחרים לתועלת קבוצה חברתית‬
‫כלשהי עלולים לתעל את המסרים הללו גם להתעללות בנשים – גם אם המסרים לא כוונו מלכתחילה‬
‫ישירות כלפי נשים‪ ,‬אך תמכו בשליטה ובניצול‪ .‬לפיכך‪ ,‬על מנת לחולל שינוי אצל גברים מתעללים‪ ,‬החברה‬
‫כולה חייבת לעצב מחדש את היחס שלה לכוח ולניצול ולחזק מסרים של זכויות אדם ושוויון‪ .‬בהקשר זה‪,‬‬
‫ייתכן שלמבנה כלא חרמון‪ ,‬ולמבנה של מחלקה המהווה מעין קהילה טיפולית‪ ,‬יש השפעה מהותית על‬
‫הצלחת התכנית‪ ,‬שכן המסר של התייחסות מכבדת יותר ושוויונית לאסיר מובנית בתוך הקהילה הטיפולית‬
‫בכלא וזורעת מסרים רבי עוצמה בנפשו‪.‬‬
‫נשירה מהתכנית‬
‫בשנים ‪ 2101-2111‬התקבלו לתכנית ‪ 245‬מטופלים‪ .‬מהם נשרו מרצונם או הוצאו מהתכנית על‪-‬ידי הצוות‬
‫‪ 11‬מטופלים (‪ .)51.24%‬לדברי המטפלים בבית התקווה‪ ,‬יש ארבע סיבות עיקריות לנשירה מטיפול‪:‬‬
‫‪ .0‬חוסר התקדמות בטיפול‪ :‬לכל מטופל מתקיימת ועדת הערכה אחת לשלושה‪-‬ארבעה חודשים‪ .‬המטופל‬
‫מוזמן לוועדה כדי לשמוע מה הצוות חושב עליו ועל התקדמותו בתהליך הטיפולי‪ .‬אם בוועדה עולה כי‬
‫המטופל אינו מתקדם בטיפול משום שנראה שהוא מתקשה להשתתף בטיפולים ואפילו גורם נזק‬
‫למחלקה‪ ,‬הוא עולה לוועדת טרום‪-‬הרחקה ומקבל אזהרה‪ .‬אם הוא ממשיך לא לעמוד בתנאים‪ ,‬הוא‬
‫עולה לוועדה בראשות ראש תחום טיפול בבית הסוהר‪ ,‬ואת האישור הסופי להרחקה נותן מפקד בית‬
‫הסוהר‪.‬‬
‫‪ .2‬חריגה של מטופל מנוהלי המחלקה או אי‪-‬ביצוע פקודות‪ :‬גם במצב כזה המטופל יעלה לוועדת טרום‪-‬‬
‫הרחקה ויקבל אזהרה‪ .‬אם הוא ממשיך לא לעמוד בתנאים‪ ,‬הוא עולה לוועדה בראשות ראש תחום‬
‫טיפול בבית הסוהר‪ ,‬ואת האישור הסופי להרחקה נותן מפקד בית הסוהר‪.‬‬
‫‪ .5‬בדיקת שתן "מלוכלכת" שמעידה על שימוש בסמים‪.‬‬
‫‪ .1‬החלטה של גורמים מודיעיניים שצריך להרחיק את האסיר מהמחלקה מסיבה ביטחונית ולא מסיבה‬
‫טיפולית‪.‬‬
‫לדברי המטפלים‪ ,‬אסיר שנשר מהתכנית לא יוחזר אליה שוב (למעט מקרים חריגים מעטים של אסירים‬
‫שהחלו את התכנית לפני שנים ולא סיימו אותה והוחזרו לטיפול)‪ .‬עם זאת‪ ,‬כל המטפלים בעבר ובהווה וכן‬
‫רע"ן טיפול ושיקום ציינו שמבחינתם‪ ,‬כל מי שעבר טיפול‪ ,‬בין בתכנית מלאה ובין בחלקית‪ ,‬יוצא נשכר‪.‬‬
‫נוסף על אסירים שמורחקים על‪-‬ידי הצוות‪ ,‬יש אסירים המבקשים לנשור מהתכנית‪ .‬מדובר במטופלים‬
‫שמתקשים עם דרישות ומסגרות‪ ,‬וכמו בתחומים אחרים בחייהם בעבר‪ ,‬שבהם הם "הרימו ידיים"‪ ,‬הם‬
‫עושים זאת גם במחלקה‪ .‬לפעמים הם משתמשים באיום הפרישה כדי לזכות בתשומת לב‪ .‬רבים‬
‫‪35‬‬
‫מהמטופלים האלו יקיימו שיחות עם המטפלים ובסופו של דבר יישארו בתכנית ויתמידו בה‪ ,‬אך יש‬
‫מטופלים שבכל זאת מחליטים שקשה להם ופורשים‪.‬‬
‫לדברי המטפלים‪ ,‬לקושי בטיפול יש כמה סיבות‪ :‬יש מטופלים שחווים חרדה משהייה או מחשיפה‬
‫בקבוצות טיפול ולכן הם אינם מתאימים לטיפול קבוצתי‪ .‬מטופלים אחרים חשים "מוצפים" בשל כל‬
‫התכנים שעולים לתודעה‪ ,‬ואילו אחרים‪ ,‬המשווים את מציאות חייהם למקרים קשים יותר שהם פוגשים‬
‫במחלקה‪ ,‬מעדיפים להמשיך להכחיש את מצבם והם אינם מעוניינים בתהליכי מודעות‪ .‬אלו אסירים‬
‫שיגידו שהם "ממש לא דומים למה שיש פה במחלקה ולכן לא מתאימים לטיפול כזה"‪ .‬לעתים הסיבה‬
‫לנשירה עלולה להיות גם פער בין הציפיות של האסיר לזכות בהטבות בבית התקווה‪ ,‬כגון עלייה לוועדת‬
‫שחרורים או זכייה בחופשות‪ ,‬ובין המציאות במחלקה‪ ,‬שבה הם מגלים שלא יוכלו להשיג את ההטבות‬
‫הללו בקלות או במהירות‪.‬‬
‫החינוך בבית התקווה‬
‫נוסף על העובדים הסוציאליים שעוסקים בטיפול בבית התקווה‪ ,‬יש במחלקה גם קצינת חינוך‪ .‬ואלה‬
‫תפקידיה‪:‬‬
‫‪ .0‬להעביר סדנאות פסיכו‪-‬חינוכיות להקניית מיומנויות תקשורת בין‪-‬אישית‪ ,‬מיומנויות הוריות‪ ,‬כלים‬
‫לקבלת החלטות‪ ,‬כישורי חיים וכלים למתן משוב ולקבלת משוב (סדנת "בי‪-‬משוב")‪ .‬אלו סדנאות‬
‫מובנות שבמהלכן מועבר חומר ולאחר מכן מתקיים דיון ותרגול בקבוצה‪.‬‬
‫‪ .2‬להיות הגורם המקשר והמכוון להשלמת השכלה בכלא (חינוך פורמלי)‪ ,‬להשתתפות בחוגים שבכלא‬
‫(החינוך הלא פורמלי) ולהחלפת ספרים בספרייה‪ .‬לדברי קצינת החינוך‪ ,‬יש הבדל מהותי בין הטיפול‬
‫ובין החינוך במחלקה‪ .‬תפקיד הטיפול לעבוד עם המטופל על "החורים השחורים" בחייו ועל ההתנהגות‬
‫הבעייתית שלו‪ ,‬ואילו תפקיד החינוך לאתר את נקודות החוזק של המטופל ולטפחן – באמצעות חינוך‬
‫פורמלי ולא פורמלי – בתחומים שהוא אוהב או מגלה בהם כישורים‪ .‬למשל‪ ,‬אם המטופל מתעניין‬
‫במחשבים ומוכשר לכך‪ ,‬אפשר לשלוח אותו לחוג מתאים‪ .‬אם הוא מגלה כישרון במוזיקה‪ ,‬אפשר‬
‫לפתח אותו‪ .‬לדברי קצינת החינוך‪ ,‬ההשתתפות בחוגים מעניקה לאסירים הרבה‪ .‬מדובר באנשים‬
‫שרבים מהם לא זכו מעולם להשכלה מסודרת או לטיפוח והעשרה‪ .‬מדובר גם באנשים שלא ידעו לנצל‬
‫את שעות הפנאי שלהם בצורה חיובית‪ ,‬ובכלא הם לומדים לנצל את הזמן הפנוי שלהם להעשרה‬
‫ולהתפתחות‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬החוגים מפתחים את האדם ומלמדים אותו מחויבות‪ .‬למשל‪ ,‬אם אסיר‬
‫משתייך להרכב מוזיקלי‪ ,‬הוא יודע שעליו להתאמן שעות ולא לפרוש מההרכב גם אם קשה לו‪ .‬אסירים‬
‫רבים מבינים את עולם החוגים והם מתקשרים לשאול את הילדים שלהם על החוגים שהם משתתפים‬
‫בהם‪ .‬תחום החינוך משלים את תחום הטיפול‪ .‬קצינת החינוך סבורה‪ ,‬כטענת המטפלים‪ ,‬כי "החליפה‬
‫הטיפולית" בכלא חרמון – שמעניקה חיי קהילה‪ ,‬טיפול פסיכולוגי מסוגים שונים‪ ,‬חינוך פורמלי‪ ,‬חינוך‬
‫לא פורמלי ועבודה – היא הסוד להצלחה‪.‬‬
‫‪ .5‬לארגן את הטקסים הממלכתיים או טקסים בחגים ולהפעיל את ההעשרה בנושא החגים‪.‬‬
‫‪ .1‬לארגן את הסדנאות שמעבירים מתנדבים‪ :‬לדברי קצינת החינוך‪ ,‬למתנדבים בכלא יש תרומה חשובה‬
‫מאוד‪ .‬מדובר באנשים שעובדים "עם הנשמה" והמטופלים מרגישים את זה ואוהבים אותם מאוד‪.‬‬
‫‪ .1‬לקדם חינוך ערכי‪ :‬גיוס המטופלים לתרומה בקהילה‪ .‬למשל‪ ,‬בתקופת ראש השנה יצאו כמה מטופלים‬
‫לשפץ מקלטים בצפת ושמחו לראות את תגובת התושבים‪ .‬בפעילויות הללו הם לומדים על נתינה‬
‫לאחרים‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫כפי שעולה מהדוח שבחן את תכניות ההשכלה בכלא בהקשרים שונים‪ ,‬במקרים רבים מאוד פעולות החינוך‬
‫ופעולות הטיפול באסירים מצטלבות ומעניקות תמיכה לתכניות הטיפול השונות (חסייסי‪ ,‬וייסבורד‪ ,‬שהם‪,‬‬
‫חביב‪ ,‬אביב‪ ,‬אלישע וזמיר‪.)2101 ,‬‬
‫סיום הטיפול בבית התקווה‬
‫הטיפול בבית התקווה מסתיים לרוב כשהאסיר משתחרר מהכלא‪ ,‬במועד המקורי או לאחר ניכוי שליש‬
‫מתקופת מאסרו‪ .‬לאסירים אלו תהיה תכנית המשך עם רש"א שנועדה לשמור על רצף טיפולי‪ .‬אסירים עם‬
‫יתרת מאסר משתחררים מהתכנית לאגף נ"ס בכלא חרמון או לבית שיקום‪ .‬לעתים הם אף עשויים לעבור‬
‫לבתי כלא אחרים‪ ,‬קרובים יותר למקום מגוריהם‪.‬‬
‫בוגרי התכנית השוהים בכלא חרמון במחלקות אחרות או בוגרי התכנית שהשתחררו משב"ס‪ ,‬מוזמנים‬
‫לכנסי בוגרים המתקיים אחת לשנה ‪ .‬למפגשים עם הבוגרים יש תפקיד‪ ,‬שכן הבוגרים הם דמויות לחיקוי‪.‬‬
‫פעם בשנה מתקיים כנס של בוגרי המחלקה‪ ,‬והם באים לכנס עם משפחותיהם‪ .‬אנוש ועמיתיו ( ‪Enosh et‬‬
‫‪ )al., 2013‬מסבירים שטקסים אלו מיועדים לחזק את שינוי הזהות של הבוגרים‪.‬‬
‫תפיסת התפקיד בבית התקווה על‪-‬ידי המטפלים‬
‫בצוות הטיפולי בבית התקווה מנהל מחלקה ושני עובדים סוציאליים המטפלים באסיר ברמה פרטנית‬
‫וקבוצתית וכן אחראים ליצירת קשר עם הגורמים המטפלים בקהילה ולהכנת תכנית המשך למסיימי‬
‫הטיפול בכלא או בקהילה‪ .‬תכנית ההמשך של רש"א היא חלק מתנאי השחרור עבור אסירים שהשתחררו‬
‫שחרור מוקדם והיא יכולה לכלול שהות בהוסטל בקהילה לעברייני אלימות במשפחה במסגרת פנימייתית‪,‬‬
‫כדוגמת "מפתחות"‪ ,‬או שיחות טיפול וייעוץ עם נציגי רש"א בקהילה‪ .‬עבור כלל האסירים (אף אלו‬
‫שהשתחררו במועד) ישנם מרכזים למניעת אלימות במשפחה שמחלקות הרווחה מפעילות ברוב הערים‪.‬‬
‫במחלקה יש גם קצינת חינוך (תפקידיה פורטו לעיל)‪ .‬במהלך המחקר נשאלו אנשי הצוות כמה שאלות‬
‫שנועדו לתאר את תפיסותיהם השונות בנוגע לתפקידם בבית התקווה ולתכנית הטיפולית במקום‪.‬‬
‫מהשיחות עמם עובדו התמות האלה‪:‬‬
‫א‪ .‬קונפליקטים בעבודה‬
‫מהראיונות עם המטפלים עלו כמה קונפליקטים מרכזיים‪ .‬הקונפליקט שכל המטפלים העלו הוא‬
‫הקונפליקט בין היותם אנשי טיפול להיותם סוהרי שב"ס שמטפלים באסירים‪ .‬עו"סים בכלא חווים כל‬
‫העת את המאבק בין שני התפקידים האלה; מאבק הלובש צורות שונות‪ .‬מצד אחד הם כמטפלים צריכים‬
‫להיות נאמנים למטופל ולייצג אותו ואת האינטרסים הטיפוליים שלו‪ ,‬ומצד שני הם עובדי שב"ס‪,‬‬
‫ומחויבים לנאמנות לצורכי המערכת‪ .‬לדברי המטפלים‪ ,‬השאיפה הגדולה ביותר שלהם כמטפלים היא‬
‫ליצור מערכת יחסים שיש בה פתיחות מלאה מצד המטופל‪ ,‬אולם בהיותם סוהרים‪ ,‬פתיחות כזאת עלולה‬
‫לחשוף מידע שיפגע במטופל‪ .‬אחת המרואיינות סיפרה‪" :‬אסיר חזר מחופשה וסיפר לי שהוא הכה את‬
‫אשתו‪ .‬מצד אחד את אומרת‪ ,‬איזה יופי שהוא שיתף‪ ,‬מצד שני את יודעת שעכשיו את הולכת 'לתקוע' לו את‬
‫החופשות העתידיות‪ ."...‬כלומר‪ ,‬כל הדוברים מדברים על קונפליקט בין היותם אנשי כליאה בעלי כוח‬
‫וסמכות להיותם אנשי טיפול ששואפים להשתית יחסים על הבנה‪ ,‬מודעות והכלה‪.‬‬
‫הקונפליקט הכרוך בתפקיד של מטפל במערכת כליאה מתבטא גם במערכת היחסים עם אנשי הצוות‬
‫שאינם אנשי טיפול‪ .‬כל המטפלים ציינו לטובה את שיתוף הפעולה שמתקיים בדרך כלל עם אנשי המודיעין‪,‬‬
‫המספקים להם לעתים מידע שנותן תמונה מלאה יותר של המטופל‪ .‬עם זאת‪ ,‬לא אחת יש בעבודתם חילוקי‬
‫‪34‬‬
‫דעות עם אנשי המודיעין‪ ,‬ואלה נובעים מאי הבנה של המערכת הביטחונית בכלא את המערכת הטיפולית‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬לאחר שנבנה בעמל רב קשר טיפולי טוב ואמון עם מטופל‪ ,‬אנשי המודיעין עשויים להחליט לפתע‬
‫לשתף אותם בחיפוש בחדר שלו – וכל האמון שנבנה נהרס‪ .‬הם ציינו שגם השתתפותם במשימות ביטחון‬
‫כחלק מהסגל (למשל ליווי אסירים לבית חולים) מחזקות את המעמד שלהם בעיני המטופלים כחלק‬
‫ממערך הפיקוח‪ .‬דוגמה אחרת לקונפליקט עם אנשי הביטחון‪ :‬כאשר אנשי הטיפול אינם חושבים שיש‬
‫לאשר חופשה למטופל ואיש המודיעין חושב שיש לאשרה (או להפך)‪ .‬מהשיחות עם המטפלים עלה כי הם‬
‫מבינים את מערכת הכליאה ואת הצרכים שלה ורואים שהיא אף תורמת לטיפול‪.‬‬
‫מהשיחות עלה כי לעתים יש קונפליקט בין המסרים של אנשי הטיפול למסרים שאנשי צוות אחרים בכלא‬
‫מעבירים למטופלים‪ .‬למשל‪ ,‬אחת המטפלות סיפרה שהיא יכולה ללמד מטופל לדבר באסרטיביות ולא‬
‫בתוקפנות ואז יבוא סוהר וידבר אליו בגסות ויעשה בעצם את כל מה שהיא לימדה את המטופל שלא‬
‫לעשות‪ .‬בדוגמה אחרת‪ ,‬יש אנשי סגל שהם בעלי עמדות שוביניסטיות‪ ,‬כמו של האסיר‪ ,‬וכשהם פוגשים את‬
‫האסיר בתעסוקה או בעבודות התחזוקה בכלא הם מחזקים אצלו באופן לא מודע את עמדותיו הישנות –‬
‫אלה שצוות הטיפול עמל לשרש‪ .‬לעתים קורה שאנשי סגל המתפעלים מאסיר ומתרשמים מתפקודו‬
‫אומרים לו שהם לא מאמינים שהוא היה יכול לפגוע במישהו‪ .‬כך ניתן חיזוק‪ ,‬באופן לא מודע‪ ,‬להכחשת‬
‫האסיר את התנהגותו הבעייתית וחל שיבוש בתהליך הטיפולי של קבלת אחריות‪.‬‬
‫אחת המטפלות סיפרה כי היא הפכה את המצב המתסכל הזה ליתרון טיפולי‪ .‬היא מסבירה למטופל שהוא‬
‫חווה בכלא את מה שהוא יחווה בחוץ; גם במשפחתו הגרעינית או המורחבת‪ ,‬כמו בקרב חברי הסגל שאינם‬
‫מטפלים‪ ,‬הוא יפגוש אנשים עם דעות פטריארכליות‪ ,‬אנשים תוקפניים או אנשים שלא עברו טיפול ושאינם‬
‫מדברים בשפה הטיפולית‪ .‬מצב זה ימשיך לאתגר אותו בנוגע לכל מה שלמד בטיפול‪ .‬ולכן השוני הזה בסגנון‬
‫התקשורת בין אנשי הסגל השונים בכלא‪ ,‬שבתחילה הוא מתסכל מאוד מבחינה טיפולית‪ ,‬הפך – לדבריה –‬
‫להדמיה הטובה ביותר למה שהוא יפגוש בחוץ ולשונות שהוא יגלה באזרחות‪.‬‬
‫קונפליקט אחר שמופיע במהלך עבודת המטפלים עלה בראיונות בעיקר עם הנשים המטפלות‪ .‬זהו‬
‫קונפליקט בין הרצון שלהן לבצע את תפקידן ולצמצם אלימות בעולם לבין רתיעה מגברים שה"התמחות"‬
‫העבריינית שלהם היא להכות או לרצוח נשים‪ .‬לדברי אחת המרואיינות‪ ,‬היא אכן חשה פחד ראשוני‬
‫מגברים כאלו‪ ,‬אבל הפחד הראשוני הזה חלף כשהבינה שכאשר היא במדים ובתוך הכלא לא יאונה לה כל‬
‫רע‪ .‬הפחד מסוג כזה של גברים מחוץ לגבולות הכלא לא נעלם לחלוטין‪ ,‬אף שכיום‪ ,‬בעקבות העבודה‪ ,‬היא‬
‫פוחדת הרבה פחות מגברים אלימים‪ .‬מטפלת אחרת אמרה שהיחס של הגברים הללו לנשים אינו מוגבל רק‬
‫לנשים הפרטיות בחייהן‪ ,‬כמובן‪ ,‬אלא הוא ניכר במפגש שלהם עם המטפלות ומתועל לעבודה הטיפולית‪:‬‬
‫למשל‪ ,‬רבים מהגברים הללו הם בעלי תפיסות מאצ'ואיסטיות ופטריארכליות וקשה להם מאוד לקבל‬
‫הוראות מנשים‪ .‬כמו כן‪ ,‬כפי שהם קנאים מאוד לנשותיהם‪ ,‬יש בהם שפיתחו קנאה למטפלות שלהם‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬כל המטפלות והמטפלים ציינו כי העבודה עם הגברים האלימים מפחיתה עם הזמן את הפחד מהם‪,‬‬
‫וכמה מהמטפלות אף השתמשו במושג "גברים חלשים" לתיאור הגברים הללו‪.‬‬
‫המטפלים טענו כי לעמדות שתופסות נשים בכלא יש יתרונות טיפוליים רבים דווקא באוכלוסיית הגברים‬
‫הללו‪ .‬רבים מהם נתקלים לראשונה בחייהם בנשים אסרטיביות‪ ,‬בעלות כוח‪ ,‬והם נאלצים להתעמת עם‬
‫העמדות הקודמות שלהם‪ .‬בהקשר זה טענו אנוש ועמיתיו (‪ ,)Enosh et al., 2013‬במאמר על בית התקווה‪,‬‬
‫כי אחדות מהמטפלות נשאלו על‪-‬ידי המטופלים שאלות כגון "איך בעלך מתמודד עם העבודה שלך?"‬
‫‪32‬‬
‫ודווקא שאלות מסוג זה סייעו למטפלות לגעת עם המטופלים בסוגיות כמו הפחד שלהם מיציאה של‬
‫האישה לעבודה או מבגידה שלה‪.‬‬
‫בשיחה עם הגברים המטפלים לא עלה חשש פיזי מיוחד מפני המטופלים‪ .‬הם טענו כי העבודה עם גברים‬
‫אלימים לעתים מייצרת "טראומטיזציה משנית" אצל גבר מטפל שחווה את כל סיפורי האלימות הקשים‬
‫(זו הועלתה גם אצל מטפלות)‪ .‬הגברים הסבירו כי הטיפול‪ ,‬שמתמקד ביחסים בין‪-‬אישיים אינטימיים בין‬
‫גברים לנשים‪ ,‬הפנה זרקור גם בתוכם לחלקים מאצ'ואיסטיים‪ ,‬פטריארכליים או תוקפניים שהם נאלצו‬
‫להתמודד עמם‪ .‬המטפלים הגברים טענו עוד‪ ,‬כי נוכחות במחלקה של גבר שאינו אלים‪ ,‬בעל כישורים‬
‫חברתיים ויחס שוויוני כלפי נשים‪ ,‬מהווה מודל חיקוי נורמטיבי והכרחי למטופלים‪.‬‬
‫קונפליקט נוסף שעלה בשיחות עם המטפלים תואר על‪-‬ידי אחת המטפלות קונפליקט בין טובת הפרט‬
‫לטובת הכלל‪ .‬לדברי הדוברים זהו קונפליקט מובנה בעבודה טיפולית עם אסירים בכלל‪ ,‬ועם אסירים‬
‫אלימים בפרט‪ .‬הקונפליקט הזה צץ כל אימת שאנשי הצוות צריכים לקבל החלטות הנוגעות לפרט המטופל‬
‫שיש להן השלכות גם על משפחתו ועל הקהילה‪ .‬למשל‪ ,‬המטפלים מחליטים שהאסיר עבד יפה מבחינה‬
‫טיפולית ולכן מתאים להמליץ על יציאתו לחופשה בפני ועדת אלימות במשפחה‪ ,‬ואולם הם חוששים כי‬
‫מישהו בקהילה ייפגע בשל ההחלטות הללו‪ .‬לדברי כל המרואיינים‪ ,‬החשש הוא לתת אמון במטופל ואז‬
‫לגלות שהוא היה אלים בחוץ‪ .‬דוגמה אחרת לקונפליקט הזה הועלתה על‪-‬ידי אחת המטפלות לשעבר‪.‬‬
‫לטענתה‪ ,‬יכול לצוץ קונפליקט בשאלה אם לקבל לטיפול בבית התקווה אדם אלים מאוד‪ .‬לכאורה‪ ,‬אנשי‬
‫הטיפול עלולים לחשוב שאדם קיצוני באלימותו לא יהיה בשל לתכנית ועלול להפריע בה‪ .‬ואולם לדבריה‪,‬‬
‫דווקא משום שטובת הכלל בקהילה חשובה‪ ,‬היא תעדיף לקבל אדם כזה לטיפול‪ ,‬כדי שהוא לא ישוב‬
‫לקהילה ללא טיפול‪ .‬אותה מרואיינת ציינה את הקונפליקט בין טובת הכלל לטובת הפרט גם ביחס‬
‫למיקרו‪-‬קוסמוס של המחלקה‪ .‬פעמים רבות יש התלבטות אם לקבל לתכנית אסירי עולם שרצחו את‬
‫נשותיהם‪ .‬לדעתה‪ ,‬אין ספק שלרוצחים שאמורים להשתחרר מהכלא יהיה רווח ברור מהשתתפות בתכנית‪.‬‬
‫אך לדעתה‪ ,‬טובת כלל המטופלים במחלקה דורשת שלא להביא למחלקה יותר משלושה אסירי עולם‪.‬‬
‫הסיבה היא שהאסירים הללו שונים מהאחרים; אסירי עולם מביאים למחלקה משהו קיצוני מאוד שעלול‬
‫לפגוע בתהליך הטיפולי‪ .‬אלו אסירים ש'הלכו עד הסוף' עם האלימות שלהם‪ .‬לעתים הפתולוגיה שלהם‬
‫חמורה מדי לטיפול או שהפוטנציאל השיקומי שלהם נמוך ואין להם די מוטיבציה טיפולית בשל שנות‬
‫המאסר הרבות שמצפות להם‪ .‬לדבריה‪ ,‬כיוון שכל אדם במחלקה יכול להשפיע על האווירה הכללית‬
‫והטיפולית במחלקה‪ ,‬רצוי לצמצם את מספרם של אסירי עולם במחלקה לטובת כלל המטופלים‪.‬‬
‫עוד קונפליקט שעלה בחלק מהשיחות קשור בסוגיה של הרחקת האסירים מהתכנית‪ ,‬ובמילים אחרות‪:‬‬
‫האם כל גילוי של אלימות במחלקה דורש סילוק מהתכנית? כל הדוברים ציינו שאקט של אלימות פיזית‬
‫חריפה אינו מעורר קונפליקט וגורם לסילוק מידי מהתכנית‪ .‬אך מה דינם של איחורים לקבוצה? מחד גיסא‬
‫– זו הפרת נוהל‪ ,‬מאידך גיסא – האם כדאי להרחיק אדם רק בגלל איחורים? ומה דינה של דחיפה? האם‬
‫כדאי להרחיק אדם מתכנית טיפולית רק כי דחף אדם אחר? אחת המטפלות בעבר ציינה שבמצבים כאלו‬
‫עדיף להרחיק אדם מהתכנית לשלושה חודשים ולהעבירו לאגף נ"ס‪ ,‬למשל‪ ,‬ולא להרחיקו לצמיתות‪.‬‬
‫בהקשר של אלימות במחלקה נשאלו המטפלים אם הייתה אלימות פיזית כלפי אנשי הצוות‪ .‬לדברי‬
‫המטפלים‪ ,‬הם לא נתקלו בגילויים של אלימות פיזית כלפיהם‪ ,‬כי המטופלים יודעים שכל גילוי של אלימות‬
‫ירחיק אותם מהתכנית מיד‪ .‬ואולם היו מצבים שמטופלים ניסו לפגוע במטפלים באמצעות רכילות או‬
‫מסירת מידע כוזב עליהם לקציני מודיעין או לאנשי צוות אחרים בכלא‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫ב‪ .‬המדדים החשובים בעיני אנשי הסגל למדידת יעילות התכנית‬
‫כל הדוברים ציינו שמדד המינימום להצלחת התכנית הוא שהאסיר לא יחזור בקהילה על עבירות אלימות‬
‫במשפחה‪ ,‬כלומר – שתופסק פגיעתו במשפחה ויופסק הרצידיביזם שלו בתחום אלימות במשפחה‪ .‬אבל‬
‫לדבריהם‪ ,‬גם הפחתה ברמת המסוכנות היא הישג המעיד על הפחתה בעוצמת האלימות‪ .‬מדד נוסף ליעילות‬
‫התכנית הוא הפחתה ברצידיביזם כללי‪ ,‬דהיינו – שהאסיר לא יחזור למאסר‪ ,‬כלומר – שיהפוך לנורמטיבי‪.‬‬
‫כולם ציינו שהם שואפים לכך שהתכנית לא רק תגרום למטופל להפסיק את האלימות אלא תגרום לו‬
‫לתפקד טוב יותר כבן זוג וכהורה‪ ,‬שיהיה קשוב לסביבתו כדי שלו ולמשפחתו תהיה איכות חיים טובה יותר‬
‫ובעיקר שתהיה הפחתה בהעברה בין‪-‬דורית של האלימות‪ .‬ואכן‪ ,‬משיחות של צוות המחקר עם המטפלים‬
‫בהווה ובעבר‪ ,‬וכן מהשיחות עם קצינת החינוך ועם בעלי התפקידים האחרים בשב"ס‪ ,‬עלתה תחושה שיש‬
‫בשב"ס לא רק דאגה לאסירים בכלא אלא ראייה מתמדת של רווחת בני משפחותיהם והקהילה שבחוץ‪.‬‬
‫כאשר המטפלים התבקשו להתייחס לשאלת הטיפול האחיד מול טיפול דיפרנציאלי‪ ,‬ציינה אחת המטפלות‬
‫בעבר שיעילות ת לויה בצירוף של אישיות‪ ,‬עיתוי בחיים‪ ,‬תמיכה משפחתית ועוד רכיבים רבים‪ .‬אי אפשר‬
‫ליצור פרופיל אחיד של מי שיגיב טוב מאוד לטיפול‪ .‬היו מטפלים שציינו כי מטופלים צעירים מגיבים‬
‫לטיפול טוב יותר ומהר יותר מגברים מבוגרים יותר‪.‬‬
‫ג‪ .‬נקודות החוזק והחולשה של התכנית על‪-‬פי תפיסת המטפלים‬
‫לדעת רוב המטפלים‪ ,‬נקודת החוזק העיקרית של התכנית היא השילוב של ארבעת הרכיבים‪ :‬קהילה‬
‫טיפולית‪ ,‬טיפול קבוצתי‪ ,‬טיפול פרטני ותעסוקה וחינוך‪ .‬ארבעת הרכיבים הללו מבנים סדר יום ועבודה‬
‫טיפולית אינטנסיבית שנעשית באווירה משוחררת יותר ונעימה יותר מבבתי כלא אחרים‪ .‬לדברי המטפלים‪,‬‬
‫שילוב הרכיבים הטיפוליים משקף את מדיניות שב"ס לשים דגש על טיפול‪ .‬לדבריהם‪ ,‬עוד מגמה ארגונית‬
‫שמשתקפת בטיפול בכלא חרמון היא המגמה של שב"ס ליצור טיפול שיש בו התמחות באוכלוסיות‬
‫טיפוליות שונות ולא להתאים סוג טיפול אחד לכל האוכלוסיות‪.‬‬
‫המטפלים הדגישו מאוד את חשיבות המודל דמוי קהילה טיפולית ואת מבנה הבית‪ .‬לדבריהם‪ ,‬כשאסירים‬
‫אינם כלואים בתאים אלא מסתובבים‪ ,‬פעילים ויוצרים אינטראקציות כל הזמן‪ ,‬עולים נושאים לעבודה‬
‫בטיפול‪ .‬גם המבנה הפיזי של המחלקה משפיע על התהליכים‪ :‬מבנה החדרים וה"שרוול" יוצרים משימות‬
‫שדורשות תקשורת בין המטופלים ואינטראקציות בין‪-‬אישיות מתמידות‪ .‬פעמים רבות אפשר לראות‬
‫שהתקשורת היומיומית בין המטופלים משקפת להם את האלימות שלהם ומעובדת בקבוצות‪ .‬לדעת אחת‬
‫המטפלות‪ ,‬גם כשמישהו מדבר בטלפון כולם מקשיבים ומיד מעירים לו על התכנים ועל סגנון הדיבור‪ .‬עוד‬
‫הוסיפו המטפלים שהשילוב של ותיקים וחדשים במחלקה יוצר מצב שיש ממי ללמוד‪ ,‬ויש מסורת חזקה‬
‫של העברת מסרים פסיכו‪-‬חינוכיים‪.‬‬
‫נקודות חוזקה נוספות שציינו המטפלים נוגעות לסוג העבודה הטיפולית במחלקה‪ .‬לדברי המטפלים‪,‬‬
‫השילוב של טיפול קבוצתי וטיפול פרטני‪ ,‬וכן שילוב הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי עם טיפול דינמי‪ ,‬הם‬
‫נקודות חוזק של התכנית‪ .‬כל המטפלים‪ ,‬הן בעבר הן בהווה‪ ,‬ציינו שהשילובים הללו הם הטובים ביותר‪.‬‬
‫לדבריהם‪ ,‬טיפול פרטני חשוב מאוד ליצירת קשר טיפולי עמוק בין מטפל למטופל ומאפשר את המודלינג‬
‫הטוב ביותר לקשר אינטימי זוגי‪ .‬עם זאת‪ ,‬המשובים והתהליכים שקבוצה מייצרת ליחיד הם בעלי השפעה‬
‫טיפולית חשובה‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫בנוגע לשילוב הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי והטיפול הדינמי בבית התקווה‪ ,‬המטפלים טענו שלכאורה‬
‫הראשון נותן למטופל כלים יעילים ומהירים להפסיק את האלימות (טכניקות הרגעה‪ ,‬זיהוי מבער רגשי‪,‬‬
‫זיהוי כעס בגוף או מודל אפר"ת‪ ,)10‬אבל לדעת המטפלים פעמים רבות תהיה נכונות להשתמש בכלים הללו‬
‫ולהטמיעם לטווח ארוך רק בעקבות טיפול דינמי שבודק עם המטופל באמצעות חוויות העבר שלו את יחסי‬
‫האובייקט שלו ומבין אתו את העמדות הבסיסיות העמוקות שלו כלפי העולם‪ .‬המטפלים סיפרו שבחוויה‬
‫של המטופל‪ ,‬הכלים של הטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי‪ ,‬ובעיקר קבוצת השליטה בכעסים‪ ,‬נתפסו ככלים‬
‫היעילים ביותר‪ ,‬אך ללא תהליכים דינמיים שעולים במפגשים הפרטניים או בקבוצות הדינמיות לא הייתה‬
‫להם השפעה אפקטיבית‪ .‬כפי שציינה אחת המטפלות‪" ,‬קודם תפסיק להרביץ‪ ...‬אחר כך נבדוק יחד למה‬
‫אתה מרביץ‪ .‬ה'למה' הזה יכול להשפיע רבות על כל האפקטיביות של הטיפול"‪.‬‬
‫עוד נקודת חוזק בתכנית הטיפולית‪ ,‬לדברי המטפלים בעבר ובהווה‪ ,‬היא שלצוות יש חופש פעולה להוסיף‬
‫נושאים לטיפול ולבדוק שיטות טיפול חדשות‪ .‬לדברי המטפלים בהווה‪ ,‬אם הם ירצו לפתוח קבוצה‬
‫טיפולית בנושא חדש – אף אחד לא ידכא את הרעיון אלא יינתן להם חופש פעולה‪ ,‬שיונחה על‪-‬ידי המחלקה‬
‫המקצועית ‪ .‬גם למטופלים יש אפשרות להעלות הצעות לשיפור ולייעול‪ ,‬והצוות משתדל להתחשב בהן‪.‬‬
‫החופש ליצירתיות והתנסות תורם לשיפור העבודה הטיפולית‪.‬‬
‫בנוגע לנקודות החולשה של התכנית‪ ,‬רוב המטפלים ציינו שאין תרגול מעשי ("על רטוב"‪ ,‬בלשונם) עם‬
‫הנשים והילדים‪ .‬אחת המטפלות לשעבר טענה כי רבות מבנות הזוג אינן מטופלות בחוץ‪ ,‬וכשהגבר‬
‫משתחרר עם דפוסים חדשים ורוצה לדבר על רגשות – יש אי התאמה ביניהם‪ .‬לדבריה‪ ,‬היו גברים שסיפרו‬
‫שהאישה אומרת להם "מה‪ ,‬נהיית לי בחורה?" כל המטפלים בהווה ובעבר חושבים שסדנת זוגות או טיפול‬
‫משפחתי‪/‬זוגי במהלך המאסר יכולים להועיל‪ .‬גם בנקרופט (‪ )2102‬טוען כי חשוב שבתכנית לטיפול בגברים‬
‫אלימים יקנו לבת הזוג כלים לזיהוי דפוסים של התעללות ומניפולציה ויסייעו לה לפתח תובנות וכלים‬
‫להתמודדות עם בן הזוג‪ .‬גם לדבריו‪ ,‬תכניות למניעת התעללות שאינן מערבות את הקרבן הרבה פחות‬
‫יעילות‪.‬‬
‫היו מטפלים שטענו כי מספר המטופלים המשתתפים בתכנית במחלקה (כ‪ )11-‬מקשה על הסגל המצומצם‬
‫"להגיע" אל כולם ולבסס אתם קשר טיפולי מעמיק‪ .‬לדבריהם‪ ,‬יש במחלקה מחסור בכוח אדם טיפולי‪ ,‬וגם‬
‫המטפלים הפועלים במחלקה אינם יכולים לייחד את כל זמנם לטיפול כי מטילים עליהם גם משימות לא‬
‫טיפוליות‪ ,‬כגון לקחת כביסה‪ ,‬תורנות חדר אוכל‪ ,‬משימות ליווי וספירה‪.‬‬
‫ד‪ .‬השפעת העבודה על חייהם האישיים של המטפלים‬
‫במהלך המחקר התבקשו המטפלים להגדיר מהו מטפל טוב‪ ,‬לדעתם‪ ,‬ולהסביר כיצד משפיעה העבודה בבית‬
‫התקווה על חייהם האישיים‪.‬‬
‫אשר לתפיסת המטפל הטוב‪ ,‬כל המטפלים ציינו שתנאי הכרחי להצלחה בתפקיד המורכב הזה הוא עניין‬
‫עמוק בתחום האלימות בכלל והאלימות במשפחה בפרט‪ .‬גם לפי דעתה של אחת המנהלות לשעבר‪ ,‬מטפל‬
‫טוב הוא אדם שרוצה לעבוד בתחום הזה והתחום מסקרן אותו‪ .‬הוא חייב להיות אדם אמיץ ופתוח די‬
‫הצורך לחקור את האלימות שבתוכו; אדם עם מודעות גבוהה‪ ,‬שאינו פוחד להמשיך ולחקור את עצמו‬
‫באופן אישי או במהלך הדרכות בצורה מעמיקה ללא מורא‪ .‬בעיניה‪ ,‬מטפל טוב חייב להיות במודעות גבוהה‬
‫‪ 10‬מודל אפר"ת הוא מודל מקובל לפיתוח תקשורת בינאישית‪ ,‬שמו מבוסס על ראשי התיבות‪ :‬אירוע‪ ,‬פרשנות‪ ,‬רגש‪ ,‬תגובה‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫ולא לחסום תהליכים טיפוליים המכוונים לעצמו‪ .‬לדבריה‪ ,‬חשוב שמטפלים בבית התקווה יהיו אנשים שיש‬
‫להם בן זוג וילדים‪ ,‬כלומר – שחווים על בשרם את הדינמיקה של החוויות שבמרכז התכנית‪ ,‬זוגיות‬
‫והורות‪ .‬אנשים שחוו זאת עשויים להיות אמפתיים יותר ושיפוטיים פחות ממי שלא חוו זאת‪.‬‬
‫אשר להשפע ת העבודה על החיים האישיים‪ ,‬כל המטפלים דיברו על חיזוק הביטחון האישי והמקצועי ועל‬
‫תחושת סיפוק אישית שנובעת מתרומה לקהילה בצמצום של אלימות במשפחה‪ .‬לדעת אחת המטפלות‬
‫בעבר‪ ,‬הטיפול בגברים המכים חיזק אותה והיא פחות חוששת כיום מגברים אלימים‪ .‬מטפלת אחרת ציינה‬
‫כי התגברו התקווה והאמונה שלה בטיפול פסיכולוגי ובכוחו לשנות אנשים‪ .‬היא ציינה עוד כי עלתה‬
‫ההערכה שלה כלפי המשפחה וכלפי מה שיש לה בחיים‪ ,‬והיא הפכה לאדם אסיר תודה יותר בחיים‪.‬‬
‫ממצאים אלו תואמים את ממצאי מחקרן של בן פורת ויצחקי (‪ )Ben-Porat & Itzhaky, 2009‬אשר מצאו‬
‫כי מטפלים בתחום האלימות במשפחה שהושוו למטפלים שאינם עוסקים בתחום האלימות במשפחה‬
‫דיווחו על מרכיבים של צמיחה אישית‪ ,‬כגון שיפור ברמת האסרטיביות‪ ,‬ברמת השליטה בכעסים וכן‬
‫בכישורי התקשורת הבין‪-‬אישית‪ .‬מטפלים אלו דיווחו גם על שיפור במודעות שלהם לדינמיקה הזוגית ועל‬
‫עלייה בקשב שלהם ובזמינות הפיזית שלהם למשפחתם לעומת מטפלים אחרים‪ .‬לדעת החוקרות‪ ,‬ייתכן‬
‫שהשיפור בכישורי התקשורת של מטפלים אלו וברמת האסרטיביות שלהם מסייע להם ליצור קשר טוב‬
‫יותר בין העולם האישי לעולם העבודה‪.‬‬
‫למרות מרכיבי הצמיחה הללו בעבודת המטפלים באלימות במשפחה‪ ,‬נמצא בניתוחים איכותניים במחקר‬
‫של בן פורת ויצחקי (‪ )Ben-Porat & Itzhaky, 2009‬כי מטפלים בתחום האלימות במשפחה דיווחו על‬
‫שינויים שליליים בחייהם‪ .‬הם ציינו כי בעקבות העבודה הם פיתחו התבוננות פסימית יותר על העולם ועל‬
‫האנושות‪ ,‬שהתבטאה בהכרה בקיומו של רוע ובאובדן תמימות‪ .‬הם טענו כי פיתחו רגישות‪-‬יתר לכוח‬
‫ושליטה ביחסים בין‪-‬אישיים וזוגיים ועלתה אצלם הנטייה לפרש התנהגויות כביטויים של כוח ושליטה‪.‬‬
‫לדעת המחברות‪ ,‬השינויים הללו שחוו מטפלים באלימות במשפחה מבטאים טראומטיזציה משנית‬
‫(‪ )secondary traumatization‬או טראומטיזציה עקיפה (‪ )vicarious traumatization‬של המטפלים‪ .‬נושא‬
‫זה עלה גם בשיחות עם המטפלים בבית התקווה‪ ,‬והם סיפרו כי העיסוק באלימות והחשיפה לסיפורי‬
‫האלימות הקשים או לסיפורי הקרבנות הקשים של גברים אלימים יוצרים אצלם טראומה משנית והם‬
‫שינו את תפיסת העולם שלהם או את תפיסות הזוגיות שלהם‪ .‬אחת המטפלות ציינה שהמפגש שלה כאישה‬
‫עם גברים אלימים יצר אצלה בתחילה חששות מגברים אחרים‪ .‬כל גבר שהיא פגשה ב"דייט" או הכירה‬
‫בחייה הפרטיים עבר ניתוח מדוקדק שהיא לא הייתה מעבירה אלמלא עבדה עם גברים אלימים‪.‬‬
‫ה‪ .‬המלצות מהשטח‬
‫לקראת סוף הראיונות ביקשנו מהמרואיינים להצביע על נקודות שיש לדעתם לשפר בתכניות הטיפול‬
‫הפועלות בבית התקווה‪ .‬המטפלים הציעו את ההצעות האלה‪:‬‬
‫‪ .0‬כוח אדם – הגדלת כוח האדם הטיפולי או למצער‪ ,‬צמצום המטלות הלא טיפוליות של הצוות המטפל‪,‬‬
‫כדי שיוכלו להקצות יותר מזמנם לטיפולים‪ .‬קצינת החינוך חושבת שרצוי שלמחלקה תהיה קצינת‬
‫חינוך שעוסקת "נטו" רק בנושאים במחלקה ולא בעוד נושאים או פרויקטים מחוץ למחלקה‪ .‬כך תוכל‬
‫להעביר יותר סדנאות פסיכו‪-‬חינוכיות במחלקה‪.‬‬
‫‪ .2‬טיפולים – הוספת טיפול זוגי או משפחתי כמו בהוסטלים או למצער‪ ,‬סדנת זוגות עם הנשים‪ .‬כמו כן‬
‫הוצע להוסיף סדנת מיניות‪ :‬רבים מהגברים האלימים מפגינים גם אלימות מינית כלפי הנשים‪ .‬לדעת‬
‫אחד המטפלים‪ ,‬התמקדות בנושא המיניות יכולה לתרום רבות לטיפול‪ .‬עוד הצעה של המטפלים היא‬
‫‪39‬‬
‫להוסיף "קבוצת שרוול" שתונחה על‪-‬ידי מטפל או מטפלת (כיום דיירי כל "שרוול" נפגשים לבד)‪.‬‬
‫במהלך שיחה עם המטפלים נוצר דיון סביב הסוגיה אם כדאי להמליץ להכניס למחלקה את תכנית ‪02‬‬
‫הצעדים שמשמשת בתכניות הגמילה מסמים‪ .‬התכנית יכולה ליצור מניע לשיפור עצמי כי היא נותנת‬
‫למטופל חיזוקים על התקדמות בתהליך‪ .‬המטפלים שהתנגדו לכך טענו כי תכנית ‪ 02‬הצעדים מייצרת‬
‫היררכיה בין מטופלים על סמך התקדמותם בטיפול‪ .‬לדברי המטפלים‪ ,‬האוכלוסייה של הגברים‬
‫האלימים ספוגה גם כך בנושאים של שליטה והיררכיה‪ ,‬לכן לא כדאי להגביר את הרכיב הזה‪ .‬המטפל‬
‫שהביע התנגדות נמרצת במיוחד להכנסת תכנית ‪ 02‬הצעדים לבית התקווה ציין כי המסר הטיפולי‬
‫והחינוכי במחלקה דוגל בשוויון (שוויון בין המינים‪ ,‬למשל)‪ ,‬והוא אינו רוצה להפוך אותו למערכת‬
‫טיפולית שמקבעת יחסי כוח‪.‬‬
‫‪ .5‬הדרכה למטפלים – המטפלים סיפרו כי העיסוק האינטנסיבי באלימות והחשיפה לסיפורי האלימות‬
‫הקשים של הגברים‪ ,‬הן כמקרבנים הן כקרבנות להתעללות בילדותם‪ ,‬יצרו אצלם טראומה משנית‪.‬‬
‫לפיכך ההדרכה שהם מקבלים קריטית לבריאותם הנפשית ולתפקודם ורצוי להגדיל את היקפה‪.‬‬
‫מחקרים שנערכו בתחום הטראומטיזציה המשנית שחווים מטפלים ממליצים על הגברת הלגיטימציה‬
‫לתופעה‪ ,‬על הגברת המודעות לתופעה ולהשלכותיה ועל השתלמויות והדרכות שיעסקו במנגנוני‬
‫התמודדות בריאים בעבודה עם קרבנות או מקרבנים בתחום האלימות במשפחה ( & ‪Ben-Porat‬‬
‫‪ .)Itzhaky, 2009‬גם אם לא תמיד נמצא שהדרכה מסוגלת לצמצם טראומטיזציה משנית בקרב‬
‫מטפלים‪ ,‬היא מצליחה לחזק בקרבם תחושה של מסוגלות ומקצועיות (‪.)Ben-Porat & Itzhaky, 2011‬‬
‫‪ .1‬יציבות סגל המטפלים – לדברי המטפלים יש חשיבות עצומה לקביעות של המטפלים בתהליך‬
‫הטיפולי‪ .‬כל פרידה פוגעת באמון של המטופלים‪ ,‬שמלכתחילה הוא רעוע‪ ,‬ופוגעת בתהליך הטיפולי‪.‬‬
‫לפיכך ראוי להקפיד ככל האפשר על יציבות צוות המטפלים והמנהלים במחלקה‪.‬‬
‫‪ .1‬שפה משותפת עם סגל הביטחון – המטפלים סבורים שרצוי להעמיק את השיח בין עובדי הביטחון‬
‫והטיפול‪ .‬רצוי לבסס שפה משותפת בין המגזרים באמצעות מפגשי אוריינטציה לסוהרים חדשים ודיון‬
‫פתוח על נקודות הממשק‪ .‬באופן כזה אפשר יהיה לצמצם את הקונפליקטים בין המגזרים‪.‬‬
‫‪ .4‬חינוך לא פורמלי – קצינת החינוך הציעה להגדיל את היצע החוגים‪ .‬לדבריה‪ ,‬יש ירידה במספר החוגים‬
‫ורצוי מאוד להגדיל את ההיצע בשל החשיבות שיש להשתתפות בחוגים בהתפתחות האסיר‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫דיון ומסקנות‬
‫תופעת האלימות במשפחה זוכה בעשורים האחרונים לעיסוק נרחב בדיון הציבורי ובמחקר האקדמי‬
‫( ‪Babcock et al., 2004; Coulter & Vandeweerd, 2009; Ferraro, 1996; Hart, 1995; Taylor et al.,‬‬
‫‪ .)2001‬המקרים המזעזעים ביותר מגיעים לידיעת הציבור‪ ,‬בעקבות טרגדיות שבהן נשים נפגעו ואף נרצחו‬
‫על‪-‬ידי בני זוגן (‪ ,)Maxwell, Huxford, Borum, & Hornik, 2000‬אולם תופעת האלימות כלפי בנות זוג‬
‫רחבה בהרבה‪ ,‬והיא מקיפה נשים רבות החשופות לסוגי התעללות שונים ומתמשכים‪.‬‬
‫בארגוני כליאה רבים ברחבי העולם המערבי‪ ,‬ובכללם בישראל‪ ,‬מופעלות תכניות לטיפול באסירים עם רקע‬
‫של אלימות במשפחה ( ‪Babcock et al., 2004; Babcock & Steiner, 1999; Coulter & Vandeweerd,‬‬
‫‪ .)2009; Day et al., 2009; Hamm & Kite, 1991; Shepard, 1992‬תכליתן של תכניות אלו להפחית את‬
‫הסיכויים שעבריינים אלימים יחזרו לתקוף‪ .‬תכניות אלו מקנות לאסירים ידע וכלים בנושאים כגון‬
‫אלימות‪ ,‬כוח ומין‪ ,‬שיפור מיומנויות תקשורת ואסטרטגיות של התמודדות במצבי קונפליקט במשפחה‪.‬‬
‫הטיפול מסייע לאסירים לקבל עליהם אחריות להתנהגותם ולהפנים את הנזק שהם גרמו לקרבנות‪ ,‬והוא‬
‫מעודד אותם לפתח כישורי שליטה בכעסים (‪ .)Enosh et al., 2013‬נוסף על כך‪ ,‬התכניות הטיפוליות‬
‫מעודדות את האסירים לפתח אמפתיה ולהימנע מאלימות‪ ,‬ויוצרות סביבה המאפשרת למשתתפים לשאול‬
‫זה את זה שאלות‪ ,‬ללמוד זה מזה‪ ,‬לאתגר אמונות "גבריות" הרסניות ולאמץ תפקידים גבריים חיוביים‬
‫חלופיים (‪ .)Mankowski et al., 2002‬הספרות המחקרית טוענת כי מעורבות האסירים בתכניות למניעת‬
‫אלימות במשפחה מקנה להם אסטרטגיות התמודדות עם שליטה בכעסים‪ ,‬שליטה רגשית‪ ,‬תחושת אחריות‬
‫ואמפתיה ושיפור מיומנויות תקשורת (‪ .)Mankowski et al., 2002‬כמו כן‪ ,‬מחקרים מעידים כי אסירים‬
‫המשתתפים בתכניות למניעת אלימות במשפחה נוטים להביע פחות דחק‪ ,‬אגרסיביות‪ ,‬עוינות‪ ,‬כעס‪,‬‬
‫אימפולסיביות ותוקפנות (‪ .)Akoensi et al., 2013‬מיומנויות אלו אמורות גם להפחית את המעורבות‬
‫שלהם באלימות במשפחה‪ .‬הדוח הנוכחי בחן באופן אמפירי אם ההשתתפות בתכנית כזו צמצמה את‬
‫החזרה לכלא של האסירים המשוחררים‪.‬‬
‫המחקר הנוכחי בחן את תכנית ההתערבות למניעת אלימות במשפחה במחלקת בית התקווה בכלא חרמון‪.‬‬
‫בתכנית זו מופעלת התערבות ייחודית "מסביב לשעון"‪ .‬תכנית זו‪ ,‬הפועלת בשיטה של דמוי קהילה טיפולית‬
‫מתמחה בטיפול ארוך טווח בגברים אלימים כלפי בנות זוגם‪ .‬במחלקה זו יש כארבעים אסירים‪ ,‬והיא‬
‫נועדה בראש ובראשונה לצמצם או להכחיד את ההתנהגות האלימה של האסיר המטופל כלפי בת זוגו‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬מטרות הטיפול בבית התקווה רחבות יותר‪ ,‬והן כוללות גם ניסיון לסייע למטופל לחוות יחסים‬
‫אינטימיים משמעותיים יותר עם בת הזוג ועם הילדים ולהפכו לאדם נורמטיבי‪ .‬בתכנית הישראלית‬
‫מופעלות כמה גישות טיפוליות זו לצד זו‪ :‬גישה קוגניטיבית‪-‬התנהגותית‪ ,‬גישה דינמית וגישות פסיכו‪-‬‬
‫חינוכית‪ .‬שילובן פועל ליצירת שינוי בר‪-‬קיימא ברמת המודע והלא מודע של המטופל‪.‬‬
‫מחקרים רבים בספרות מעידים כי תכניות למניעת אלימות במשפחה בכלא מפחיתות את שיעור המועדות‬
‫בקרב אסירים לאחר שחרורם ( ;‪Babcock et al., 2004; Babcock & Stiener, 1999; Bennett, 2001‬‬
‫‪ .)Taylor et al., 2001‬עם זאת‪ ,‬מחקרים אלה ספגו ביקורת‪ ,‬בעיקר בשל שיטות המחקר שהשתמשו בהן‪.‬‬
‫עיקר הביקורת התמקדה בבעיות האלה‪ :‬אי‪-‬התאמה של קבוצת הביקורת‪ ,‬שימוש במדגמים קטנים‪ ,‬שיעור‬
‫נשירה גבוה של משתתפים‪ ,‬תקופת מעקב קצרה לאחר השחרור‪ ,‬ריבוי הגדרות למדד הרצידיביזם‬
‫והתייחסות הומוגנית למגוון תכניות האלימות במשפחה ( ‪Akoensi et al., 2013; Dobash & Dobash,‬‬
‫‪40‬‬
‫‪ .)2000; Sartin et al., 2006; Taylor et al., 2001‬כדי להתמודד עם הביקורת‪ ,‬התאמנו את האסירים שלא‬
‫השתתפו בתכנית בית התקווה לאלו שהשתתפו בתכנית באמצעות שיטת התאמה "השוואת ציוני‬
‫היתכנות"‪.‬‬
‫ממצאי הניתוח הכמותי הראו כי הסיכון של אסירים שהשתתפו בתכנית למניעת אלימות במשפחה בבית‬
‫התקווה להיאסר ולהיעצר שוב בגין עבירה נוספת נמוך באופן מובהק מהסיכון של אסירים מקבוצת‬
‫הביקורת‪ .‬בנוסף‪ ,‬כיוון שתכנית בית התקווה מנסה להכחיד את ההתנהגות האלימה‪ ,‬בחנו גם את ההשפעה‬
‫של הטיפול על הסיכון של אסיר לחזור למאסר או למעצר נוסף בגין עבירות אלימות‪ .‬הממצאים מלמדים‬
‫שהסיכון של אסירים שהשתתפו בתכנית להיאסר או להיעצר שוב בגין עבירות אלימות נמוך באופן מובהק‬
‫(אם כי באפקט מצומצם יותר בהשוואה לרצידיביזם בגין עבירות כלליות) מהסיכון של אסירים בקבוצת‬
‫הביקורת‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬ממצאי המחקר מעידים שתכנית בית התקווה משיגה תוצרים חיוביים בקרב האסירים המטופלים‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬ראוי לציין כי האפקט החיובי של התכנית חדל להיות מובהק בשנות המעקב המתקדמות‪ :‬בשנה‬
‫החמישית עבור רצידיביזם לכלל העבירות ובשנה הרביעית והחמישית עבור רצידיביזם לעבירות אלימות‪.‬‬
‫כאשר בוחנים ממצא זה‪ ,‬אפשר לראות כי גודל האפקט בשנים אלו ממשיך להיות יציב ושההבדלים בין‬
‫הקבוצות נותרים דומים וברורים‪ .‬נראה שהסיבה להעדר מובהקות בשנים אלו נעוצה בעוצמה סטטיסטית‬
‫חלשה הנובעת מקיטון במספר הנבדקים בקבוצות הטיפול והביקורת‪ .‬לפיכך‪ ,‬העדר המובהקות אינו יכול‬
‫להוביל למסקנה כלשהי הנוגעת לשרידות האפקט הטיפולי לאורך השנים‪.‬‬
‫לצד החקירה הכמותית נערך גם ניתוח איכותני שמטרתו לתאר את הפעילות והמאפיינים של התכנית ואת‬
‫תפיסתם של המטפלים ‪ .‬ייחודו של הניתוח האיכותני הוא ביכולתו לתאר את עולמם הפנימי של נבדקים‬
‫בדרך נרטיבית‪-‬מילולי ת בלי לתווך את הידע הזה דרך הנחות מוקדמות או דרך תבניות נוקשות של שאלון‬
‫מובנה (שקדי‪ .)2115 ,‬את הממצאים הכמותיים החיוביים‪ ,‬המעידים על ירידה ברצידיביזם בקרב אסירים‬
‫שהשתתפו בתכנית‪ ,‬אפשר להסביר‪ ,‬לפחות באופן חלקי‪ ,‬בסינרגיה של כמה רכיבים שעלו מתוך הניתוח‬
‫האיכותני כנקודות חוזק בבית התקווה‪.‬‬
‫הפעלת הטיפול בכלא במודל דמוי קהילה טיפולית – מחלקת בית התקווה פועלת במודל דמוי קהילה‬
‫טיפולית המאפשר הכלה‪ ,‬אוטונומיה יחסית לאסיר והקשבה‪ .‬היותה של המסגרת הטיפולית מסגרת‬
‫כליאה יוצר אמצעי חזק של פיקוח חברתי על הגבר האלים ומסייע בשיקומו‪ .‬מהספרות עולה (ראו למשל‬
‫בנקרופט‪ )2102 ,‬כי מכיוון שהתנהגות מתעללת מקנה לגבר המתעלל יתרונות רבים‪ ,‬מרבית הגברים‬
‫המתעללים מסתייגים מטיפול ומשינויים גדולים בדפוסי ההתנהגות הזוגית שלהם‪ ,‬והדחף הראשוני של‬
‫גברים אלו לעבור טיפול ולהשתנות תמיד חיצוני וכמעט אף פעם אינו נובע ממוטיבציה פנימית‪ .‬השהות‬
‫בכלא מאלצת את הגברים הללו לעבור שינוי שיש להניח שהם לא היו חווים ללא המסגרת הכופה‪.‬‬
‫שילוב כמה פרדיגמות טיפוליות וכמה סוגי טיפול במחלקה – מהממצאים האיכותניים עלה כי אי אפשר‬
‫לספק פרופיל פסיכולוגי אחיד לכל עברייני אלימות במשפחה שמגיעים לבית התקווה‪ .‬תפיסה זו‪ ,‬שמופיעה‬
‫בהרחבה גם בספרות הטיפולית ( ‪Friend et al., 2011; Holtzworth-Munroe & Stuart, 1994; Kilmartin‬‬
‫‪ ,)& Alison, 2007‬מצביעה על כך שאי אפשר להתאים טיפול אחיד לכלל המטופלים ( ‪Sonkin & Dutton,‬‬
‫‪ .)2011‬לפיכך נראה כי הגישה הטיפולית בבית התקווה‪ ,‬המשתמשת במגוון רחב של טיפולים נותנת מענה‬
‫לצרכים של פרופילים שונים של עברייני אלימות במשפחה‪ .‬בהקשר של העשרת שיטות הטיפול הקיימות‪,‬‬
‫‪45‬‬
‫הצביעו כל המטפלים על כך שלדעתם הרכיב שעשוי להעשיר את הטיפול בבית התקווה ולהעלות את סיכויי‬
‫ההצלחה שלו לטווח ארוך הוא שילוב בנות הזוג בתכנית הטיפולית באמצעות טיפול זוגי או סדנאות‬
‫משותפות‪.‬‬
‫משך הטיפול – מתיאורי המטפלים את אוכלוסיית המטופלים בבית התקווה עלה כי מטופלים רבים‬
‫מאופיינים בתכונות אישיות כגון צורך גבוה בכוח ושליטה‪ ,‬דימוי עצמי נמוך‪ ,‬חרדת נטישה גבוהה‪ ,‬העדר‬
‫אמון בסיסי בבני אדם‪ ,‬נטייה לדיכאון‪ ,‬קנאה פתולוגית ורמה נמוכה של אמפתיה לאישה ולילדים‪ .‬הרכב‬
‫תכונות זה מעיד על בעיות פסיכולוגיות מהותיות ומבניות שנוגעות ביחסי האובייקט הראשוניים של‬
‫המטופלים ובדפוסי ההתקשרות שלהם‪ ,‬ולכן נראה כי הן דורשות טיפול ארוך ומעמיק יותר ממה שיכול‬
‫לספק טיפול קצר טווח שכולל טיפול חיצוני בדפוסי חשיבה ומתן טכניקות הרגעה‪ .‬לפיכך ייתכן שמשך‬
‫הטיפול הארוך יחסית בבית התקווה (כשנה) והאווירה הטיפולית המתמשכת במחלקה‪ ,‬שאינה מוגבלת רק‬
‫למפגשים הקבוצתיים או האישיים הפורמליים אלא נוכחת‪ ,‬לדברי המטפלים‪ ,‬גם במפגשים הבין‪-‬אישיים‬
‫במחלקה כל שעות היממה‪ ,‬מצליחים ליצור במטופלים אלו שינוי מעמיק יותר מסדנאות או מקבוצות‬
‫קצרות טווח‪ .‬בעניין זה ציינו המטפלים כי יש חשיבות מכרעת לשימור רצף טיפולי באסירים המשתחררים‬
‫מהכלא כדי לשמר את הישגי התכנית‪ .‬לדבריהם‪ ,‬האינטראקציות של המטופלים בחוץ עלולות להפעיל‬
‫מחדש את מנגנוני ההתמודדות הישנים‪ ,‬ולכן הם חייבים להמשיך להיות בטיפול רצוף‪.‬‬
‫חשיפת המטופלים לחינוך ולתעסוקה – במסגרת התכנית נחשפים האסירים בכלא למערכות חינוכיות‬
‫פורמליות ולא פורמליות (חוגים) והם משולבים בתעסוקה במפעלים‪ .‬בעוד שהתהליך הטיפולי חושף את‬
‫הצד הבעייתי בחיי המטופלים‪ ,‬שפעמים רבות מוכחש על‪-‬ידם‪ ,‬החינוך הפורמלי‪ ,‬ובעיקר החינוך הלא‬
‫פורמלי (חוגים)‪ ,‬מסייע להבליט את הצדדים החיוביים ואת הכישורים של המטופלים‪ .‬גם התעסוקה‬
‫מספקת להם חיזוקים חיוביים ותחושת יצרנות ופרו‪-‬סוציאליות שחשובות ולפיתוח הדימוי העצמי בכלא‬
‫ולשימורו‪.‬‬
‫המבנה האדריכלי של בית התקווה – מהניתוח האיכותני עולה‪ ,‬לדעת המרואיינים‪ ,‬כי חלוקת המבנה‬
‫לארבעה אגפי מגורים שונים ("שרוולים") שמורכבים מחמישה חדרים זוגיים מסייעת למטופלים שחיים‬
‫באותו אגף ("שרוול") ושותפים לתפעולו לחוות אווירה משפחתית ושיתופית‪ .‬מהניתוח עולה עוד כי החוויה‬
‫מאפשרת למטופלים לתרגל שורה של מצבים המדמים את המציאות הזוגית והמשפחתית מחוץ למערכת‬
‫הכליאה ולהביא לטיפול תכנים שעלו מתוך הדינמיקה ב"שרוול" או בחדר המשותף‪.‬‬
‫מחקר זה אפשר לנו גם הצצה יוצאת דופן למכלול הקשיים והאתגרים הניצבים לפני אנשי הטיפול‬
‫במחלקה‪ .‬אלה נאלצים להתמודד עם שלושה מעגלים מקבילים‪ :‬המעגל המקצועי‪ ,‬הכרוך בהתמודדות עם‬
‫מערכת ביטחונית השונה מזו המשרתת את הגישה הטיפולית‪-‬שיקומית; המעגל הבין‪-‬אישי‪ ,‬הכרוך‬
‫בהתמודדות יומיומית עם אסירים הרואים בהתנהגות אלימה וכוחנית אמצעי מרכזי להתמודדות בחיים;‬
‫המעגל האישי‪ ,‬המעמת את אנשי הטיפול עם הצורך לבחון את מהלך חייהם שלהם מול התכנים הקשים‬
‫העולים באופן קבוע בתכניות הטיפול‪.‬‬
‫המטפלים ציינו את הצורך שלהם באוטונומיה ובמתן יכולת לבטא את עצמם ואת תפיסותיהם המקצועיות‬
‫בעבודה‪ .‬החופש ליצור ולהתנסות במגוון טיפולים הוא תנאי חשוב להצלחת תכניות טיפול‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫המטפלים דיווחו על צורך בהגברת ההדרכה‪ .‬לדבריהם‪ ,‬הם חווים טראומטיזציה משנית בעקבות החשיפה‬
‫לסיפורי האלימות הקשים של המטופלים‪ ,‬הן כמקרבנים הן כקרבנות להתעללות והזנחה בילדותם‪.‬‬
‫הטראומטיזציה המשנית העולה מסיפורי המטפלים מתבטאת בשינוי תפיסות עולם‪ ,‬כגון הכרה או הבנה‬
‫של הרוע והכאב שיש בתוכם או בעולם‪ ,‬וכן פיתוח רגישות יתר לכל רמז של כוח ושליטה ביחסיהם הבין‪-‬‬
‫אישיים‪ .‬חשוב לציין כי לצד הטראומטיזציה המשנית תיארו המטפלים גם צמיחה אישית בעקבות מילוי‬
‫תפקיד המטפל בעבירות אלימות במשפחה‪ ,‬והם דיווחו על שיפור כישורי התקשורת הבין‪-‬אישית שלהם‪,‬‬
‫חיזוק הביטחון האישי והמקצועי‪ ,‬הכרת תודה על כל הטוב שבחייהם ותחושת סיפוק אישית שנובעת‬
‫מתרומה לקהילה בצמצום אלימות במשפחה‪.‬‬
‫המטפלים העלו בשיחות צורך שבעלי תפקידים ביטחוניים בשב"ס יכירו את המורכבות של מקצועות‬
‫הטיפול ויכירו בחשיבותם‪ .‬חוקרים זיהו לפחות שלוש מערכות מובחנות של אמונות המאפיינות אנשי‬
‫מקצוע העובדים במסגרת מערכת התקון‪ :‬האמונה בענישה (‪ ,)punishment credo‬האמונה בתועלת‬
‫(‪ )efficiency credo‬והאמונה בטיפול (‪ .)care/humanity credo‬אנשי מקצוע המאמינים בענישה‬
‫מתמקדים בסוגיות של גינוי והרחקה ומצדדים במודל פיקוח ובהענשה קשה ומהירה בתגובה לכל הפרה‬
‫של החוק והפקודות‪ .‬אנשי מקצוע המאמינים בגישה התועלתנית אינם מציגים תפיסה אידאולוגית אלא‬
‫מתמקדים בשאלות של יעילות ותועלת‪ ,‬ועיקר עניינם בהפעלה חלקה ויעילה של המערכת אכיפת החוק‪.‬‬
‫אנשי מקצוע הדבקים בגישה ההומנית‪-‬טיפולית חשים מידה של אמפתיה כלפי העבריינים והבנה‬
‫בצורכיהם‪ .‬הבדלים במערכת האמונות של עובדים במערך הביטחון והטיפול עשויה לגרום ל"קצרים"‬
‫בתקשורת‪ .‬אף שלטענת מרבית המטפלים‪ ,‬העבודה עם בעלי התפקידים הביטחוניים תורמת להם ידע רב‬
‫על המטופל‪ ,‬יש מצבים שבהם התערבות של בעלי תפקידים ביטחוניים בהחלטות טיפוליות עלולה לפגוע‬
‫בטיפול ובאופן שהמטפלים נתפסים על‪-‬ידי המטופלים‪ .‬התחושה של צוות המחקר הייתה שרצוי להעמיק‬
‫את השיח בין עובדי הביטחון והטיפול‪ ,‬ובאמצעות דיון פורה לצמצם את הקונפליקטים‪ .‬ייתכן שממצאי‬
‫הדוח הנוכחי יסייעו לצדדים לתאר ולמפות טוב יותר את צורכיהם ואת הבעיות שעולות בעבודה‬
‫המשולבת‪.‬‬
‫עוד עלו מהשיחות עם המטפלים הצורך להגדיל את כוח האדם הטיפולי בבית התקווה וכן הצורך לשמור‬
‫ככל האפשר על יציבות המטפלים והסגל בבית התקווה ולמנוע תחלופה גבוהה במקום‪ .‬זאת כדי למנוע‬
‫תנודות ופגיעה בעשייה הטיפולית ובאמון האסירים בתהליכים טיפוליים בוני אמון‪ ,‬תהליכים שהם ארוכי‬
‫טווח ודורשים דמויות יציבות בחיי המטופלים‪.‬‬
‫בסקירת הספרות הראינו כי האפקטיביות של תכניות למניעת אלימות במשפחה מחוץ לכלא נמדדת‬
‫באמצעות תוצרים "צרים" ו"רחבים"‪ .‬המדד הצר לבחינת הצלחתן של התכנית למניעת אלימות במשפחה‬
‫הוא שיעור הרצידיביזם (מאסר או מעצר חוזר של האסיר) בעבירות אלימות במשפחה בפרט ובעבירות‬
‫אלימות בכלל‪ ,‬והוא המדד העיקרי שמשתמשים בו בספרות המחקרית לבחינת תכניות אלו‪ .‬למדדים אלו‬
‫מתווספ ים מדדים רחבים הבוחנים‪ ,‬בין היתר‪ ,‬שינויים באופן התנהגותו של האסיר בכלא ומחוצה לו‬
‫( ‪Akoensi et al., 2013; Howells et al., 2005; Law, 1997; Rosenbaum et al., 2001; Whitaker et al.,‬‬
‫‪ .)2006‬לתכניות לטיפול באלימות במשפחה עשויות להיות השפעות רחבות גם על התנהגות האסירים‬
‫בתקופת המאסר‪ .‬ספרות המחקר טוענת כי מעורבות האסירים בתכניות למניעת אלימות במשפחה מקנה‬
‫להם אסטרטגיות של התמודדות עם שליטה בכעסים‪ ,‬שליטה רגשית‪ ,‬תחושת אחריות להתנהגותם ולנזק‬
‫שנגרם לקרבנות האלימות‪ ,‬תחושת אמפתיה ושיפור מיומנויות שיח ותקשורת (‪.)Mankowski et al., 2002‬‬
‫‪44‬‬
‫כמו כן‪ ,‬מחקרים מעידים כי אסירים המשתתפים בתכניות למניעת אלימות במשפחה נוטים להביע פחות‬
‫דחק‪ ,‬אגרסיביות‪ ,‬עוינות‪ ,‬כעס‪ ,‬אימפולסיביות ותוקפנות כללית לעומת אסירים שאינם משתתפים בתכנית‬
‫מסוג זה (‪ .)Akoensi et al., 2013‬לאור יעדים אלה‪ ,‬יש יסוד חזק להנחה שמעורבות האסירים בתכניות‬
‫למניעת אלימות במשפחה תשפיע באופן חיובי על התנהגותם כבר במהלך תקופת מאסרם בכלא‪ ,‬בעיקר‬
‫כלפי עמיתיהם האסירים וסגל בית הסוהר‪ .‬חרף חשיבות הנושא‪ ,‬תחום זה זכה לתשומת לב דלה מאוד‬
‫בספרות המחקר‪ .‬בשלב הבא של המחקר אנו מתכננים להוסיף בחינה של השפעת השתתפותו של האסיר‬
‫בתכניות על התנהגותו בתקופת המאסר ועל מדדי תפוקה חברתיים רחבים‪ ,‬כגון הזדקקות לשירות סעד‪,‬‬
‫נישואין והולדת ילדים ו השתלבות במעגל העבודה‪ .‬מדדים אלה עשויים ללמד אותנו על ההשלכות‬
‫החברתיות של השתתפות בתכנית למניעת אלימות במשפחה בבית התקווה‪ ,‬ובכלל זה בחינת העלויות‬
‫הכלכליות של התכניות מול התועלות הכלכליות שהן מניבות‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫מקורות‬
‫בן יהודה‪ ,‬ד' ושפיר‪ ,‬א' (‪ .)2114‬בית התקווה – טיפול קבוצתי בגברים אלימים‪ .‬צוהר לבית הסוהר‪–20 ,11 ,‬‬
‫‪.21‬‬
‫בן צבי‪ ,‬ק' וולק‪ ,‬ד' (‪ .)2100‬רצידיביזם של אסירים פליליים משוחררי ‪ 2111‬בישראל‪ .‬צוהר לבית הסוהר‪,‬‬
‫‪.21–01 ,14‬‬
‫בנקרופט‪ ,‬ל' (‪ .)2102‬למה הוא עושה את זה? איך גברים כועסים ושתלטנים חושבים (ת' אילון‪-‬אורטל‪,‬‬
‫מתרגם)‪ .‬בני ברק‪ :‬ספרית פועלים – הוצאת הקיבוץ המאוחד‪ ,‬בשיתוף עם קבוצת ליהיא – לי יהיה‬
‫אחרת‪.‬‬
‫גוד‪ ,‬א' (‪ .)2112‬על הסטייה‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬האוניברסיטה הפתוחה‪.‬‬
‫דגש‪ ,‬ט' ולרמן‪ ,‬י' (‪ .)2101‬כמו מפלצת‪ .‬ביטחון פנים‪.24–21 ,6 ,‬‬
‫חסייסי‪ ,‬ב'‪ ,‬וייסבורד‪ ,‬ד'‪ ,‬שהם‪ ,‬א'‪ ,‬חביב‪ ,‬נ'‪ ,‬אביב‪ ,‬ג'‪ ,‬אלישע‪ ,‬א' וזמיר‪ ,‬ר' (‪ .)2101‬הערכת תכניות‬
‫השכלה‪ :‬מחקר הערכת תכניות תקון בשב"ס (פרסום מס' ‪ .)RR -05-2014‬רמלה‪ :‬שירות בתי‬
‫הסוהר‪.‬‬
‫עמרם‪ ,‬י' (‪ .)0114‬מאפייני טיפול ותוצאות ביניים של התערבות טיפולית בקהילות טיפוליות למכורים‬
‫לסמים‪ .‬חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה‪ .‬ירושלים‪ :‬האוניברסיטה העברית בירושלים‪.‬‬
‫שהם‪ ,‬א' (‪ .)2102‬להציץ מבעד לחומות‪ :‬אלימות כלפי בנות זוג בקהילות סגורות‪ .‬באר שבע‪ :‬אוניברסיטת‬
‫בן‪-‬גוריון בנגב‪.‬‬
‫שמיד‪ ,‬ה' ועמרם‪ ,‬י' (‪ .)0114‬דו"ח מחקר מסכם‪ :‬הערכת הטיפול בנפגעי סמים במסגרת מרכזי גמילה‬
‫ושיקום של שרות בתי הסוהר‪ ,‬ינואר ‪ – 1994‬אפריל ‪ .1995‬ירושלים‪ :‬הרשות הלאומית למלחמה‬
‫בסמים ובאלכוהול‪.‬‬
‫שקדי‪ ,‬א' (‪ .)2115‬מילים המנסות לגעת‪ :‬מחקר איכותני‪ :‬תאוריה ויישום‪ .‬רמות‪ :‬אוניברסיטת תל אביב‪.‬‬
‫‪Akoensi, T. D., Koehler, J. A., Losel, F., & Humphreys, D. K. (2013). Domestic violence‬‬
‫‪perpetrator programs in Europe, Part II: A systematic review of the state of evidence.‬‬
‫‪International Journal of Offender Therapy and Comparative Criminology, 57(10),‬‬
‫‪1206–1225.‬‬
‫‪Andrews, D. A., Dowden, C., & Gendreau, P. (1999). Clinically relevant and psychologically‬‬
‫‪informed approaches to reduced re-offending: A meta-analytic study of human service,‬‬
‫‪risk, need, responsivity, and other concerns in justice contexts. Carleton University,‬‬
‫‪Ottawa, Canada.‬‬
‫‪Babcock, J. C., Green, C. E., & Robie, C. (2004). Does batterers' treatment work? A meta‬‬‫‪analytic review of domestic violence treatment. Clinical Psychology Review, 23(8),‬‬
‫‪1023–1053.‬‬
‫‪Babcock, J. C., & Steiner, R. (1999). The relationship between treatment, incarceration, and‬‬
‫‪recidivism of battering: A program evaluation of Seattle's coordinated community‬‬
‫‪response to domestic violence. Journal of Family Psychology, 13(1), 46.‬‬
‫‪Bowlby, J. (1969). Attachment and loss: Vol. I. Attachment. New York: Basic Books‬‬
‫‪46‬‬
Bowlby, J. (1973). Attachment and loss: Volume II. Separation. New York: Basic Books.
Ben Porat, A., & Itzhaky, H. (2009). Implications of treating family violence for the therapist:
Secondary traumatization, vicarious traumatization, and growth. Journal of Family
Violence, 24, 507–515.
Ben-Porat, A., & Itzhaky, H. (2011). The contribution of training and supervision to
perceived role competence, secondary traumatization, and burnout among domestic
violence therapists. Clinical Supervisor, 30, 95–108.
Bennett, L. (2001). Controversies and recent studies of batterer intervention program
effectiveness. VAWnet: National Resource Center on Domestic Violence.
Browne, A. (1993). Violence against women by male partners: Prevalence, outcomes, and
policy implications. American Psychologist, 48(10), 1077.
Carden, A. D. (1994). Wife abuse and the wife abuser review and recommendations. The
Counseling Psychologist, 22(4), 539–582.
Cavalin, C. (2010). WHO multi-country study on women's health and domestic violence
against women. Initial results on prevalence, health outcomes and women's responses
(English). Population, 65(4), 837–839.
Cavanaugh, M. M., & Gelles, R. J. (2005). The utility of male domestic violence offender
typologies: New directions for research, policy, and practice. Journal of Interpersonal
Violence, 20, 155–166.
Coulter, M., & Vandeweerd, C. (2009). Reducing domestic violence and other criminal
recidivism: Effectiveness of a multilevel batterer's intervention program. Violence and
Victims, 24(2), 139–152.
Day, A., Chung, D., O’leary, P., & Carson, E. (2009). Programs for men who perpetrate
domestic violence: An examination of the issues underlying the effectiveness of
intervention programs. Journal of Family Violence, 24(3), 203–212.
Devries, K., Watts, C., Yoshihama, M., Kiss, L., Schraiber, L. B., Deyessa, N., & GarciaMoreno, C. (2011). Violence against women is strongly associated with suicide
attempts: Evidence from the WHO multi-country study on women’s health and
domestic violence against women. Social Science & Medicine, 73(1), 79–86.
Dixon, L., & Browne, K. D. (2003). The heterogeneity of spouse abuse: A review. Aggression
and Violent Behavior, 8, 107–130.
Dobash, R. E., & Dobash, R. P. (2000). Evaluating criminal justice interventions for domestic
violence. Crime & Delinquency, 46(2), 252–270.
Dutton, D. G. (1995). The Batterer: A psychological profile. New-York: Basic Books.
47
Enosh, G., Buchbinder, E., Smith, L. N., & Shafir, O. (2013). From the “greenhouse” to
reality: Challenges faced by graduates of in-prison batterers intervention program.
Journal of Interpersonal Violence, 28, 910–937.
Feder, L., & Wilson, D. B. (2005). A meta-analytic review of court-mandated batterer
intervention programs: Can courts affect abusers’ behavior? Journal of Experimental
Criminology, 1(2), 239–262.
Ferraro, K. J. (1996). The dance of dependency: A genealogy of domestic violence discourse.
Hypatia, 11(4), 77–91.
Flach, C., Leese, M., Heron, J., Evans, J., Feder, G., Sharp, D., & Howard, L. M. (2011).
Antenatal domestic violence, maternal mental health and subsequent child behaviour: A
cohort study. BJOG: An International Journal of Obstetrics & Gynaecology, 118(11),
1383–1391.
Friend, D. J., Bradley, R. P. C., Thatcher, R., & Gottman, J. M. (2011). Typologies of
intimate partner violence: Evaluation of a screening instrument for differentiation.
Journal of Family Violence, 26, 551–563.
Gibbons, D. C. (1986). Correctional treatment and intervention theory: Bringing sociology
and criminology back in. International Journal of Offender Therapy and Comparative
Criminology, 30(3), 255–271.
Gideon L., Shoham, E., & Weisburd, D. (2010). Changing prison into a therapeutic milieu:
Evidence from Israeli prison. The Prison Journal, 90, 179–202.
Gordon, J. A., & Moriarty, L. J. (2003). The effects of domestic violence batterer treatment
on domestic violence recidivism: The Chesterfield County experience. Criminal Justice
and Behavior, 30(1), 118–134.
Gregory, C., & Erez, E. (2002). The effects of batterer intervention programs: The battered
women's perspectives. Violence Against Women, 8(2), 206–232.
Hamm, M. S., & Kite, J. C. (1991). The role of offender rehabilitation in family violence
policy: The batterers' anonymous experiment. Criminal Justice Review, 16(2), 227–248.
Hart, B. J. (1995). Coordinated community approaches to domestic violence. In strategic
planning workshop on violence against women. National Institute of Justice,
Washington, DC.
Heseltine, K., Howells, K., & Day, A. (2010). Brief anger interventions with offenders may
be ineffective: A replication and extension. Behaviour Research and Therapy, 48(3),
246–250.
Holtzworth-Munroe, A., Meehan, J. C., Herron, K., & Stuart, G. L. (2000). Testing the
Holtzworth-Munroe and Stuart (1994) batterer typology. Journal of Consulting and
Clinical Psychology, 68, 1000–1019.
48
Holtzworth-Munroe, A., & Stuart, G. L. (1994). Typologies of male batterers: Three subtypes
and the differences among them. Psychological Bulletin, 116, 476–497.
Howard, L. M., Oram, S., Galley, H., Trevillion, K., & Feder, G. (2013). Domestic violence
and perinatal mental disorders: A systematic review and meta-analysis. Plos Medicine,
10(5), e1001452.
Howells, K., & Day, A. (2003). Readiness for anger management: Clinical and theoretical
issues. Clinical Psychology Review, 23(2), 319–337.
Howells, K., Day, A., Byrne, S., & Byrne, M. (1999). Risk, needs and responsivity in
violence rehabilitation: Implications for programs with indigenous offenders. In
Conference on Best practice interventions in corrections for Indigenous people,
Adelaide, South Australia.
Howells, K., Day, A., Bubner, S., Jauncey, S., Williamson, P., Parker, A., & Heseltine, K.
(2002). Anger management and violence prevention: Improving effectiveness.
Australian Institute of Criminology.
Howells, K., Day, A., Williamson, P., Bubner, S., Jauncey, S., Parker, A., & Heseltine, K.
(2005). Brief anger management programs with offenders: Outcomes and predictors of
change. The Journal of Forensic Psychiatry & Psychology, 16(2), 296–311.
Hucklesby, A. (2011). The working life of electronic monitoring officers. Criminology &
Criminal Justice, 11, 59–76.
Hunter D. (1993). Anger management in the prison: An evaluation. Research on Offender
Programming Issues, 5, 3–5.
Inciardi, J. A., Martin, S. S., & Butzin, C. A. (2004). Five-year outcomes of therapeutic
community treatment of drug-involved offenders after release from prison. Crime and
Delinquency, 50, 88–107.
Inciardi, J. A., Martin, S. S., Butzin, C. A., Hooper, R. M., & Harrison, L. D., (1997). An
effective model of prison-based treatment for drug-involved offenders. Journal of Drug
Issues, 27, 261–278.
Jordan, K. L. (2012). Juvenile transfer and recidivism: A propensity score matching approach.
Journal of Crime and Justice, 35(1), 53–67.
Kilmartin, C., & Alison, J. (2007). Men’s violence against women: Theory, research and
activism. Mahwah, N.J.: Lawrence Erlbaum Associates, Incorporated.
Kirk, R. E. (1996). Practical significance: A concept whose time has come. Educational and
Psychological Measurement, 56(5), 746–759
49
Law, K. (1997). Further evaluation of anger-management courses at HMP Wakefield: An
examination of behavioural change. Inside Psychology: The Journal of Prison Service
Psychology, 3(1), 91–95.
Lee, M. Y., Uken, A., & Sebold, J. (2014). Self-Determined goals and treatment of domestic
violence offenders: What if we leave it up to them? Partner Abuse, 5(3), 239–258.
Lyman, M., & LoBuglio, S. (2006). "Whys and hows" of measuring jail recidivism. Paper
presented at the Urban Institute Jail Reentry Roundtable.
Mankowski, E. S., Haaken, J., & Silvergleid, C. S. (2002). Collateral damage: An analysis of
the achievements and unintended consequences of batterer intervention programs and
discourse. Journal of Family Violence, 17(2), 167–184.
Maxfield, M. G., & Babbie, E. (2008). Research methods for criminal justice and criminology
(5th ed.). Belmont, CA: Thomson.
Maxwell, K. A., Huxford, J., Borum, C., & Hornik, R. (2000). Covering domestic violence:
How the OJ Simpson case shaped reporting of domestic violence in the news media.
Journalism & Mass Communication Quarterly, 77(2), 258–272.
Millana, L. (2011). Intervention programs for Spanish inmate aggressors convicted of
domestic violence. The Open Criminology Journal, 4, 91–101.
Montgomery, C. (2002). Role of dynamic group therapy in psychiatry. Advances in
Psychiatric Treatment, 8(1), 34–41.
Moylan, C. A., Herrenkohl, T. I., Sousa, C., Tajima, E. A., Herrenkohl, R. C., & Russo, M. J.
(2010). The effects of child abuse and exposure to domestic violence on adolescent
internalizing and externalizing behavior problems. Journal of Family Violence, 25(1),
53–63.
Mustaine, E. E., & Tewksbury, R. (1999). A routine activity theory explanation for women's
stalking victimizations. Violence Against Women, 5(1), 43–62.
Novaco, R. W. (1997). Remediating anger and aggression with violent offenders. Legal and
Criminological Psychology, 2(1), 77–88.
Raeder, M. S. (2011). Cultural shifts: Addressing unintended consequences of the fight
against domestic violence. Criminal Justice Ethics, 30(1), 124–147.
Robertson, N. (1999). Stopping violence programmes: Enhancing the safety of battered
women or producing better-educated batterers? New Zealand Journal of Psychology,
28(2), 68–78.
Rosenbaum, A., Gearan, P. J., & Ondovic, C. (2001). Completion and recidivism among court
- and self-referred batterers in a psycho-educational group treatment program:
21
Implications for intervention and public policy. Journal of Aggression, Maltreatment &
Trauma, 5(2), 199–220.
Sartin, R. M., Hansen, D. J., & Huss, M. T. (2006). Domestic violence treatment response and
recidivism: A review and implications for the study of family violence. Aggression and
Violent Behavior, 11(5), 425–440.
Scheff, T. J. ( 2009). Mentally ill – A sociological theory. New Brunswick London: Aldine
Transaction.
Shedler, J. (2010). The efficacy of psychodynamic psychotherapy. American Psychologist,
65(2), 98.
Shepard, M. (1992). Predicting batterer recidivism five years after community intervention.
Journal of Family Violence, 7(3), 167–178.
Sherman, L. W., & Berk, R. A. (1984). The Minneapolis Domestic Violence Experiment.
Police Foundation Reports. Washington, D.C.: Police Foundation.
Sherman, L. W., Schmidt, J. D., & Rogan, D. P. (1992). Policing domestic violence:
Experiments and dilemmas. Free Press.
Sonkin, D. J., & Dutton, D. G. (2011). Treating assaultive men from an attachment
perspective. In D. Dutton & D. J. Sonkin (Eds.), Intimate violence: Contemporary
treatment innovations (pp.105–135). New York: Routledge.
Sousa, C., Herrenkohl, T. I., Moylan, C. A., Tajima, E. A., Klika, J. B., Herrenkohl, R. C., &
Russo, M. J. (2011). Longitudinal study on the effects of child abuse and children’s
exposure to domestic violence, parent-child attachments, and antisocial behavior in
adolescence. Journal of Interpersonal Violence, 26(1), 111–136.
Taylor, B. G., Davis, R. C., & Maxwell, C. D. (2001). The effects of a group batterer
treatment program: A randomized experiment in Brooklyn. Justice Quarterly, 18(1),
171–201.
Tjaden, P., & Thoennes, N. (1998). Prevalence, incidence, and consequences of violence
against women: Findings from the National Violence against Women Survey. Research
in Brief.
Tolman, R. M., & Raphael, J. (2000). A review of research on welfare and domestic violence.
Journal of Social Issues, 56(4), 655–682.
Walsh, Z., Swogger, M. T., O’Connor, B. P., Stuart, G. L., Shea, M. T., & Chatav, Y.
(2010). Psychopathy and subtypes of partner violent men and women. Journal of
Abnormal Psychology, 119, 563–574.
Widom, C. S. (1989). The cycle of violence. Science, 244(4901), 160–166.
20
Whitaker, D. J., Morrison, S., Lindquist, C., Hawkins, S. R., O'Neil, J. A., Nesius, A. M., &
Reese, L. R. (2006). A critical review of interventions for the primary prevention of
perpetration of partner violence. Aggression and Violent Behavior, 11(2), 151–166.
25
‫נספחים‬
‫נספח ‪ :1‬פירוט המשתנים הכלולים בקובץ הנתונים הבסיסי‬
‫מאפיינים סוציו דמוגרפיים‪:‬‬
‫שנת עליה‪ ,‬מצב משפחתי‪ ,‬לאום‪ ,‬שנות לימוד‪,‬מספר ילדים‪ ,‬מדד חברתי‪-‬כלכלי‪.‬‬
‫מאפייני המאסר‪:‬‬
‫תאריך כניסה למאסר ‪,‬ותאריכי שחרור )מלא‪ ,‬מנהלי ‪ ,(2/5‬עבירות‪ ,‬אורך מאסר )מחושב על פי הפער בין תאריך‬
‫הכניסה ותאריך השחרור(‪ ,‬אופן השחרור ) מלא; ‪ ;2/5‬אחר(‬
‫רקע עברייני‪:‬‬
‫היסטוריית כליאה )מספר מעצרים קודמים ומספר מאסרים קודמים(‪ ,‬גיל במאסר ראשון )מחושב על פי תאריך‬
‫כניסה למאסר פחת תאריך הלידה(‬
‫מאפייני אסיר במאסר‪:‬‬
‫פרופיל אסיר‬
‫ביצוע עבירת אלימות כמופיע בחוק העונשין; סיכון לפגיעה עצמית; סיכון לאובדנות; אלימות במשפחה; ביצע‬
‫עבירת אלימות כמופיע בהגדרת שב"ס; טעון הגנה; טעון פיקוח; חולה כרוני; השתייכות לכנופיה; גילוי עריות;‬
‫סיכון בריחה; נשא ‪ ;HIV‬מסוכנות האסיר; מדד חברתי‪-‬כלכלי; התמכרות לאלכוהול‪.‬‬
‫קטגוריות משטרתיות‬
‫איזה קטגוריה קיבל האסיר ובאיזה תאריך‪.‬‬
‫עד כה נעשה שימוש במשתנים במתכונתם המקורית )כפי שנשלף מצוהר(‪ .‬המשתנים הבאים עברו הגדרה מחדש‬
‫והתאמה סטטיסטית לצורכי המחקר‪.‬‬
‫ביקורים‬
‫המשתנים מספר ביקורי אזרחים ומספר ביקורי עורכי דין ניתנו לנו על‪-‬ידי שב"ס לצורך המחקר‪ ,‬משתנים אלו עברו‬
‫תקנון )מספר הביקורים חלקי אורך המאסר בימים(‪.‬‬
‫מאפייני תעסוקה‬
‫על מנת לחשב את מספר ימי העבודה שעבדו האסירים בשת"מ‪ ,‬קבלנות ומפעלים לאורך תקופת מאסרם‪ ,‬נבנו‬
‫משתנים חדשים על‪-‬ידי חישוב הפער בין תחילת העבודה וסיום העבודה עבור כל סוג תעסוקה‪ .‬לאחר מכן סיכמנו‬
‫את מספר הימים בכל העבודות שבהם עבד האסיר לפי סוגי תעסוקה‪ .‬לצורך המחקר‪ ,‬משתנים אלו עברו תקנון‬
‫)מספר ימי העבודה חלקי אורך המאסר בימים(‪.‬‬
‫מאפייני חינוך‬
‫על מנת לבחון את מספר הקורסים הפורמליים והבלתי פורמליים שהאסיר למד‪ ,‬סיווגנו את הקורסים לשלושה‬
‫סוגים‪ :‬פורמליים‪ ,‬בלתי‪-‬פורמליים ואחר‪ .‬לאחר מכן סיכמנו את מספר הקורסים מכל סוג שבו השתתף האסיר‪.‬‬
‫לצורך המחקר‪ ,‬משתנים אלו עברו תקנון )מספר הקורסים חלקי אורך המאסר בימים(‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫דיוני משמעת‬
‫על מנת לבחון את מספר הדיונים המשמעתיים שעבר האסיר במהלך המאסר ואת מספר הדיונים שהסתיימו בעונש‬
‫בידוד וללא עונש בידוד במהלך המאסר יצרנו משתנה שהבחין בין דיונים שהסתיימו בבידוד ואלו שלא הסתיימו‬
‫בבידוד‪ .‬לאחר מכן סיכמנו את מספר הדיונים שהסתיימו בבידוד ואלו שלא הסתיימו בבידוד‪.‬‬
‫הכשרות עבודה‬
‫על מנת לבחון את מספר ההכשרות המקצועיות והלא מקצועיות שעבר האסיר במהלך מאסרו סיווגנו את‬
‫ההכשרות‪ .‬לאחר סיווגם הפרדנו בין הכשרות מקצועיות ולא מקצועיות‪ .‬לצורך המחקר‪ ,‬משתנים אלו עברו תקנון‬
‫)מספר ההכשרות חלקי אורך המאסר בימים(‪.‬‬
‫טובות הנאה‬
‫על מנת לבחון את מספר טובות ההנאה שנשללו מהאסיר במהלך מאסרו סיכמנו את כל הדיונים שהסתיימו‬
‫בשלילת טובת הנאה‪ .‬לצורך המחקר‪ ,‬משתנה זה עבר תקנון )מספר טובות ההנאה שנשללו חלקי אורך המאסר(‪.‬‬
‫חופשות‬
‫על מנת לבחון את מספר החופשות הרגילות )מעל ‪ 14‬שעות( אליהן יצא האסיר במהלך מאסרו‪ ,‬המשתנה זה עבר‬
‫תקנון (מספר החופשות חלקי אורך המאסר(‪.‬‬
‫רמת מסוכנות‬
‫משתנה זה נשלף מוועדות האלימות במשפחה וקודד כמשתנה בינרי‪ .‬אסירים אשר נחשבים בעלי מסוכנות גבוהה‬
‫קיבלו את הספרה ‪ 0‬ואילו כל יתר האסירים קיבלו את הספרה ‪.1‬‬
‫מדד חברתי‪-‬כלכלי‬
‫משתנה זה קודד על פי המדד החברתי‪-‬כלכלי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בהתאם ליישוב בו גר האסיר‪,‬‬
‫כאשר עבור כל יישוב ניתן ציון המסמל את מצבו החברתי‪-‬כלכלי‪.‬‬
‫התמכרות לאלכוהול‬
‫משתנה זה נשלף מוועדות האלימות במשפחה וקודד כמשתנה בינרי‪ .‬אסירים בעלי התמכרות לאלכוהול קיבלו את‬
‫הספרה ‪ 0‬ואסירים ללא התמכרות קיבלו את הספרה ‪.1‬‬
‫‪24‬‬
‫נספח ‪ :2‬רשימת משתנים לניתוח ‪PSM‬‬
‫מאפיינים סוציו‪ -‬דמוגרפיים‬
‫לאום )יהודי‪/‬לא יהודי(‬
‫לאום (ערבי‪/‬לא ערבי‬
‫שנות לימוד‬
‫מצב משפחתי) נשוי‪/‬לא נשוי(‬
‫מספר ילדים‬
‫עולה) כן‪/‬לא(‬
‫מדד חברתי‪-‬כלכלי‬
‫מאפייני המאסר‬
‫גיל כניסה למאסר‬
‫האם מוגדר כאסיר אלימות במשפחה על פי חוק‬
‫עבירות‪:‬‬
‫עבירת אלימות) כן‪/‬לא(‬
‫עבירת סמים) כן‪/‬לא(‬
‫עבירת רכוש) כן‪/‬לא(‬
‫עבירת מין) כן‪/‬לא(‬
‫אורך מאסר מחושב )תאריך שחרור פחות תאריך כניסה(‬
‫שנת שחרור‬
‫מספר חופשות מתוקנן‬
‫רקע עברייני‬
‫היסטוריית כליאה )מספר מאסרים קודמים(‬
‫שימוש באלכוהול‬
‫מסוכנות‬
‫‪22‬‬
‫נספח ‪ :3‬מדריך ריאיון ‪ -‬תכניות בית התקווה בשב"ס‬
‫‪ .0‬מה הם הקריטריונים לקבלה לתכנית?‬
‫‪ .5‬מי מיין את האסירים לתכנית?‬
‫‪ .3‬באיזו סביבה פיסית פועלת התכנית?‬
‫‪ .4‬מי בפועל משתתף בתכנית?‬
‫‪ .2‬כמה אסירים משתתפים בפועל בתכנית?‬
‫‪ .6‬מהן מטרות התכנית?‬
‫‪ .7‬כיצד פועלת התכנית?‬
‫‪ .8‬מה משך התכנית?‬
‫‪ .9‬מה השינויים שבוצעו בתכנית לאורך זמן?‬
‫‪ .01‬מה הרציונל התיאורטי מאחורי התכנית?‬
‫‪.00‬‬
‫‪.05‬‬
‫‪.03‬‬
‫‪.04‬‬
‫‪.02‬‬
‫‪.06‬‬
‫‪.07‬‬
‫‪.08‬‬
‫‪.09‬‬
‫‪.51‬‬
‫‪.50‬‬
‫‪26‬‬
‫כמה שעות מקצה הסגל להשתתפות בתכנית?‬
‫כמה אסירים מצליחים לסיים את התכנית וכמה נושרים מהתכנית בכל מחזור?‬
‫מה מוגדר כהצלחה או ככישלון התכנית?‬
‫מה דעתך באופן כללי על התכנית?‬
‫מה ההכשרה של מפעילי התכנית?‬
‫באיזו מידה אנשי הסגל מעורבים בעיצוב התכנית?‬
‫באיזו מידה תורמת התכנית לשיבה לקהילה?‬
‫מהן נקודות החוזק והחולשה של התכנית?‬
‫האם את‪/‬ה יכול לאפיין את האסירים שהצליחו לסיים את התכנית לעומת אלה שלא?‬
‫כיצד משתלבת התכנית עם תכניות אחרות הפועלות בכלא?‬
‫האם התכנית משקפת מדיניות כלשהי?‬
The analysis is based on a comparison of recidivism, measured by re-arrests and re-imprisonment for
the years following release, comparing between prisoners who participated in the domestic violence
program and the matched control sample. We measured recidivism for general offences and for
violence offences in particular. As for the general recidivism, the findings indicate that the percentages
of re-incarceration and re-arrests of inmates who participated in the domestic violence program were
significantly lower during a period of up to 4 years after release. After 4 years from release the risk of
re-incarceration within the treatment group was by 39.7% lower in comparison to the control group,
and the risk of re-arrests by 38.7%.
Similar findings were observed with regard to recidivism for violence offences. We found that the
percentages of re-incarceration and re-arrests on charges of specific violence crimes of inmates who
participated in the domestic violence program were significantly lower during a period of up to 3 years
after release, in comparison to those who did not participate in this program. After 3 years from
release the risk of re-incarceration (on charges of specific violence crimes) among the participants in
the program was by 49.1% lower in comparison to the control group, and the risk of re-arrests by
55.1% lower. The report offers explanations and interpretation to these findings.
The interviews with the caregivers, which were part of the qualitative analysis, indicated that it is
difficult to provide a psychological profile for all domestic violence offenders who participate in the
Beit Hatikva program. However, there are psychological patterns that appear frequently, such as a
high need for power and control, low self-esteem, high separation anxiety and lack of basic trust in
people. In addition, according to the caregivers, the success of the Beit Hatikva program is due to a
combination of several factors: The treatment is performed in a therapeutic community; a variety of
treatments is offered to the prisoners; the duration of the treatment – 1 year; and the prisoners’
exposure to formal education, informal education and employment. In addition, it has been noted that
the prison environment and the prison’s architecture have a positive impact on the prisoners who
participated in the program.
Abstract
In most prisons in western countries there are many different types of domestic violence programs that
play an important role in rehabilitation programs implemented in correctional facilities. Among those
domestic violence programs a variety of treatment methods may be found, such as – psycho-dynamic
therapy, educational therapy, psycho-educational therapy, Duluth domestic abuse intervention and
cognitive behavioral therapy.
Most domestic violence programs are seeking to change the perception of the aggressor, teach him
communication skills and anger management strategies and instill in him a sense of appreciation and
responsibility towards his mate. Domestic violence programs thus seek to reduce the probability that
violent men will assault their spouses again in the future. The relationship between domestic violence
programs and the recidivism rate of prisoners after their release have been widely studied, and studies
raise questions about the effectiveness of these programs in reducing the recidivism rate. In addition,
the literature raises methodological criticism about the methods used to evaluate these programs –
mostly, the inadequacy of a control group, the use of small samples, the massive attrition, short
follow-up period after the date of release, multiple definitions of recidivism, and a singular approach
to a variety of domestic violence programs devoid of differential comparison between the
effectiveness of various treatment methods.
This study aims to examine the effectiveness of domestic violence program implemented in Beit
Hatikva (a prison department located in Hermon prison) regarding the reduction of recidivism rates
among prisoners. For this purpose, we analyzed all convicted prisoners who were in prison in 20042012 (N=61,689). 279 of these prisoners participated in domestic violence programs in Beit Hatikva.
In order to match the prisoners who participated in domestic violence programs in Beit Hatikva, a
propensity score matching method was used. This method takes into account the variables that might
affect admission into the program, and based on these variables provides each subject with a
probability score of being admitted into the program. The propensity score for admittance into the
domestic violence program was based on the socio-demographic characteristics of the prisoner, his
criminal history, and his prisoner profile and characteristics throughout incarceration. The score is
then used to match subjects from the domestic violence group program to those who did not take part
in the program. The use of this approach provides a more precise control group than simple matching
methods, and leads to a more valid examination of the program’s effect.
All rights reserved © 2015
Israel Prison Service
POB 81, Ramla 7210002, Israel
www.ips.gov.il
Evaluation of "Beit Hatikva" Program for Domestic
Violence Offenders
Correctional Programs in the Israel Prison Service:
A National Evaluation
Dr. Badi Hasisi
Prof. Efrat Shoham
Prof. David Weisburd
Noam Haviv
Dr. Anat Zelig
Dr. Ety Elisha
Roei Zamir
June 2015
Publication No. RR-04-2015