זקבך אפרת, שכול ומגדר בספרי הזכרון על הנופלים במלחמת השחרור, עבודה

‫אוניברסיטת בר אילן‬
‫שכול ומגדר בספרי הזיכרון על הנופלים‬
‫במלחמת השחרור‬
‫אפרת זקבך‬
‫עבודה זו מוגשת כחלק מהדרישות לשם קבלת תואר מוסמך במחלקה ללימודי ארץ‬
‫ישראל וארכיאולוגיה ע"ש מרטין (זוס)‬
‫אוניברסיטת בר אילן‬
‫תשס"ח‬
‫רמת גן‬
‫עבודה זו נעשתה בהדרכתה של ד"ר לילך רוזנברג‪ -‬פרידמן מן המחלקה ללימודי ארץ ישראל‬
‫וארכיאולוגיה ע"ש מרטין (זוס) של אוניברסיטת בר אילן‬
‫תוכן עניינים‬
‫תקציר בעברית‬
‫א‬
‫מבוא‪:‬‬
‫ פתיח‬‫ מאפייני החברה היישובית‬‫ נשים ולאומיות‬‫ שכול‬‫‪ -‬הנצחה‬
‫‪1‬‬
‫ מטרות המחקר‬‫ שיטות המחקר‪ ,‬מקורות ובעיות מתודולוגיות‬‫ מבנה העבודה‬‫פרק ראשון‪ :‬השיח המגדרי של השכול בתש"ח‪' -‬שפת לאום' ו'שפת אם'‬
‫‪11‬‬
‫ המרחב הפרטי והמרחב הציבורי‬‫ 'שפת אם' ו'שפת לאום'‬‫ סיכום‬‫פרק שני‪ :‬ההיבטים המרכזיים של שיח השכול בספרי הזיכרון על הנופלים בתש"ח‬
‫‪43‬‬
‫ רקע תיאורטי‬‫ דיון בהיבטים המרכזיים של שיח השכול‬‫א‪ .‬הנופל‬
‫ב‪ .‬ההורים‬
‫ג‪ .‬הלאום‬
‫ד‪ .‬השכול‬
‫ סיכום‬‫פרק שלישי‪ :‬ההיבטים המרכזיים של שיח השכול בספרי הזיכרון על הנופלות בתש"ח‬
‫‪143‬‬
‫ נשים במלחמת השחרור‬‫ פרופיל הנופלות‬‫ דיון בהיבטים המרכזיים של שיח השכול‬‫ סיכום‬‫סיכום‪" :‬הייתה זו תקופה אחרת‪"...‬‬
‫‪171‬‬
‫רשימת מקורות‬
‫‪171‬‬
‫נספחים‬
‫ נספח ‪ -1‬שמות החללים הנזכרים בעבודה זו‬‫‪ -‬נספח ‪ -3‬טבלת שמות הנופלות בתש"ח ומאפייניהן העיקריים‬
‫‪191‬‬
‫‪191‬‬
‫‪191‬‬
‫תקציר באנגלית‬
‫‪a‬‬
‫תקציר‬
‫מחקר זה עוסק במאפיינים שונים של החברה הארצישראלית במלחמת השחרור ובשנים‬
‫הראשונות לאחר קום המדינה‪ ,‬כפי שאלה מתבטאים בספרי הזיכרון על הנופלים במלחמה‪ .‬מטרת‬
‫המחקר היא לבחון את ההבדלים בין גברים ונשים ביחס לשכול של תש"ח‪ ,‬ומתוך כך לעמוד על‬
‫מאפייני החברה ועל תפיסות מגדריות שרווחו בתקופה זו‪ .‬כמו כן‪ ,‬מחקר זה בוחן את דמותן של‬
‫נשות תש"ח‪ -‬האימהות השכולות מחד גיסא והנופלות מאידך גיסא‪ ,‬ומתוך כך מבקש לעמוד על‬
‫זהותן הנשית‪ ,‬תפקידיהן בחברה והתפיסות המגדריות שבהן אחזו‪.‬‬
‫בשנים שטרם הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות‪ ,‬שלטה בחברה הארצישראלית‬
‫אידיאולוגיה לאומית‪ ,‬שהעמידה במרכזה את חזון שיבת העם היהודי לארצו‪ ,‬הקמת מדינה‬
‫יהודית ויצירת חברה חדשה ו'אדם חדש'‪ ,‬שהוא היפוכו של היהודי הגלותי‪' ,‬הנשי'; מזוהה עם‬
‫נעורים והתחדשות; חילוני; בעל גוף בריא ונפש חסונה; עוסק בעבודה יצרנית; דובר עברית ונאמן‬
‫לעמו‪ ,‬למולדתו ולשפתו‪ .‬בנוסף‪ ,‬התפיסה שרווחה בשנים אלו דגלה בהכפפת הפרט למען הלאום‬
‫ובהקרבה עצמית למען הגשמת חזון הציונות‪ .‬קורבנות המלחמה‪ ,‬שהיו הדגם של העברי החדש‪,‬‬
‫נתפסו‪ ,‬על כן‪ ,‬כמחיר הכרחי שעל האומה לשלם‪ ,‬למען תקומת הלאום‪ .‬גם ל'משפחת השכול'‪ ,‬יועד‬
‫תפקיד לאומי‪ ,‬הם נתבעו להשלים עם נפילת הבן‪ ,‬לקבל ללא עוררין את העובדה שמותו היה‬
‫הכרחי ולהיות 'חזקים'‪ ,‬על מנת לא לשבור את רוחו של העם ועל מנת לעודד את חבריו של הבן‬
‫ההרוג ללכת בדרכיו‪.‬‬
‫ספרות ההנצחה הינה המאפיין הבולט ביותר של תרבות הזיכרון הישראלית‪ ,‬החל מתקופת‬
‫העלייה השנייה ועד ימינו‪ .‬מטרת ספרי ההנצחה איננה רק להנציח את העבר ולסייע בהתמודדות‬
‫עם האובדן אלא גם לחנך ולעצב את הדורות הבאים להקרבה‪ ,‬לחלוציות‪ ,‬לערכי הציונות‪,‬‬
‫למחויבות להמשך קיומה של האומה ולאחיזה באדמה אשר בעבורה הקריבו הנופלים את חייהם‪,‬‬
‫בעיקר על רקע תפוגת האידיאלים בשנים שלאחר מלחמת השחרור‪ .‬חלק גדול מהנופלים במלחמת‬
‫השחרור הונצחו בספרי הזיכרון הממלכתיים ובמאות ספרי זיכרון פרטיים‪ .‬משום כך‪ ,‬יש בספרי‬
‫הזיכרון להעיד על תפיסות חברתיות‪ ,‬לאומיות ומגדריות שרווחו בקרב בני משפחתם וחבריהם‬
‫של הנופלים‪.‬‬
‫עיון בספרי הזיכרון העלה עשרים ושניים היבטים מרכזיים של שיח השכול‪ ,‬מהם נראה‬
‫כי בהיבטים הלאומיים אין כמעט הבדלים בין כתיבת גברים לכתיבת נשים‪ ,‬ככל הנראה בשל‬
‫האידיאולוגיה הלאומית הרווחת‪ .‬עוד עולה כי כתיבתם של נשים תהיה קרובה יותר בסגנונה‬
‫ובתכניה לכתיבתם של גברים בעלי רקע תרבותי דומה‪ ,‬מאשר לכתיבתן של נשים בעלות רקע‬
‫א‬
‫תרבותי שונה‪ ,‬שכן‪ ,‬האישה והגבר‪ ,‬גם יחד‪ ,‬הם חלק מהתרבות בה הם חיים והם משקפים‬
‫ביצירתם את הערכים שהתגבשו בסביבתם התרבותית‪ .‬משום כך‪ ,‬לכתיבתם של חברי משפחת‬
‫השכול מאפיינים דומים‪.‬‬
‫בשנים האחרונות הביאה ההכרה במרכזיותו של המגדר בלאומיות של חברות שונות‪ ,‬ברחבי‬
‫העולם‪ ,‬את המחקר להתמקד בקשרי הגומלין שבין מגדר ללאום‪ .‬השיח הלאומי הדגיש את‬
‫תפקידה של האישה במפעל הלאומי ואף קבע אותה כסמל לאומי‪ ,‬המבטיח את המשך קיומו של‬
‫הלאום ומסמל את כבודו‪ .‬בהתאם לתפיסה זו הוגבלה האישה לסביבה הפרטית והאימהות הייתה‬
‫לייעוד המרכזי שלה‪ ,‬אך לא רק בהיבט הביולוגי‪ ,‬אלא גם בהיבט התרבותי והפוליטי‪ ,‬בהיותה‬
‫סוכן החברות (סוציאליזציה) המרכזי של ילדיה‪ .‬אולם‪ ,‬נראה כי האימהות הפרטית שהוגדרה‬
‫כיעד לאומי‪ ,‬הומרה‪ ,‬עם בגרותו של הילד לאימהות לאומית‪ .‬כלומר‪ ,‬האם נתבעה להמיר את‬
‫אימהותה לילדה ה'פרטי' במעין 'אימהות' ללאום בכללותו‪ ,‬להקריב את בנה למען הלאום‬
‫ולהסתפק באושר הנובע מהגשמת המטרות הלאומיות‪ .‬נראה‪ ,‬כי היעד הלאומי הוא זה שהכתיב‬
‫את סוג האימהות הרצוי‪ ,‬הווה אומר‪ ,‬אימהות פרטית או אימהות לאומית‪ ,‬בכל אחד משלבי‬
‫החיים של הילד מחד גיסא‪ ,‬ושל האומה מאידך גיסא‪.‬‬
‫המקורות לעבודה זו כוללים דברי זיכרון שכתבו בני משפחה וחברים‪ ,‬ושנדפסו בספרי‬
‫הזיכרון‪ .‬בפרק העוסק בהבדלי הכתיבה בין גברים ונשים בדברי הזיכרון על גברים שנפלו‬
‫במערכה‪ ,‬נעשה שימוש‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬בטקסטים שנכתבו על ידי הורים שכולים‪ .‬בפרק העוסק בנשים‬
‫שנפלו במלחמת השחרור נסקרו בעיקר דברי זיכרון שנכתבו על ידי חברים‪ ,‬אחים ואף בנים‪ ,‬של‬
‫הנופלות‪ ,‬זאת בשל מיעוט טקסטים שנכתבו בידי הורים שכולים‪.‬‬
‫בעבודה זו ארבעה פרקים‪ .‬בפרק המבוא הוצגו נושא המחקר ומטרותיו‪ ,‬כפי שפורט לעיל‪ ,‬וכן‬
‫רקע תיאורטי על מאפייני החברה היישובית בתקופה הנדונה‪ ,‬על נשים ולאומיות‪ ,‬על שכול ועל‬
‫הנצחה‪ .‬הפרק השני‪ ,‬עוסק ביחסי הגומלין שבין 'שפת הלאום'‪ ,‬המייצגת את הלאום ובין 'שפת‬
‫האם'‪ ,‬המייצגת את הפרט ואיננה מהווה סוכן של הלאום‪ .‬המסקנה היא ש'שפת האם' נתפסה‬
‫כשפה ראויה בשיח הלאומי‪ ,‬ומשום כך‪ ,‬אפשרה לנשים‪ ,‬שהודרו על פי רוב מן הזירה הציבורית‪,‬‬
‫להשמיע את קולן הנשי במרחב הציבורי ואף אפשרה לאבות שכולים לבטא את כאבם האישי –‬
‫הפרטי‪ .‬מסקנה זו הביאה לבחינת היבטים מרכזיים של שיח השכול‪ ,‬המוצגים בפרק השלישי‪.‬‬
‫פרק זה עוסק בהיבטים שונים העולים מניתוח דברי הזיכרון שנכתבו על ידי הורים שכולים‪ ,‬על‬
‫בניהם שנפלו במלחמה‪ .‬בפרק זה נותחו דברי אבות ואימהות שכולים והוצגו זה מול זה‪ ,‬על מנת‬
‫לבחון האם קיימים הבדלים בין המינים בכתיבתם על בניהם וכן במטרה לעמוד על דמותה של‬
‫ב‬
‫החברה הארצישראלית ועל התפיסות המגדריות שרווחו בה‪ .‬אחת המסקנות העולות מפרק זה‬
‫היא‪ ,‬שלהורים שכולים‪ ,‬גברים ונשים‪ ,‬כאחד‪ ,‬תכנים‪ ,‬מבנה וסגנון כתיבה דומים‪ ,‬על פי רוב‪.‬‬
‫הפרק הרביעי עוסק בדברי זיכרון שנכתבו על נשים שנפלו במלחמה‪ ,‬תוך השוואה לדברים‬
‫שנכתבו על גברים שנפלו‪ .‬אחת ממסקנות הפרק היא שהנופלות בתש"ח העדיפו לעסוק בתפקידים‬
‫נשיים מסורתיים‪ ,‬או מצאו בהם חשיבות‪ ,‬ואילו עיסוק בתפקידים שנחשבו גבריים נעשה רק‬
‫משום שאלה נתפסו בעיניהן כהכרחיים למטרה הלאומית‪ .‬עוד נראה‪ ,‬כי החברה בכללה בתש"ח‬
‫וכן נופלות תש"ח‪ ,‬החזיקו בתפיסות מגדריות מסורתיות באשר לתפקידיה ומטרותיה של האישה‪,‬‬
‫ואם נעשה בהם שינוי‪ ,‬הרי הייתה זו הוראת שעה בלבד ולא היה בהם לבשר על שינוי עתידי‬
‫וקבוע‪.‬‬
‫בפרק הסיום נקשרו הקצוות השונים והוצגו חלק מהתמורות שחלו בחברה הישראלית‬
‫בשישים השנים שחלפו ממלחמת השחרור ובהן‪ :‬המעבר מחברה פוליטית לחברה אזרחית; ירידת‬
‫כוחו של הקולקטיב וצמצום התערבות המדינה בחיי הפרט; אינדיווידואליזם וריבוי דעות‪ .‬בתוך‬
‫שינוי ערכים זה החלו להישמע קולות המערערים על האתוס הציוני‪ ,‬ותומכים בערכים של‬
‫עצמאות והישגיות אישית‪.‬‬
‫לסיום הוצגו שאלות שונות שיש לתת עליהן את הדעת בעתיד‪ ,‬כגון‪ :‬האם ובאיזו מידה‬
‫משתקפים התמורות באופייה ובערכיה של החברה הישראלית‪ ,‬בספרי הזיכרון על הנופלים‬
‫בארבעת העשורים האחרונים? ובאיזו מידה הערעור על האתוסים הצבאיים מהווה מחאה‬
‫מגדרית‪ ,‬מצד הנשים? כמו כן‪ ,‬ראוי לבחון את שאלת חוסנה של החברה הישראלית בעיתות משבר‬
‫ואת השפעתם של ההורים השכולים על תוצאות קונפליקטים צבאיים ודיפלומטיים‪.‬‬
‫ג‬
‫מבוא‪:‬‬
‫"נסגר המעגל‪ .‬לא נשאר לאן לפנות‪ .‬לא נותר מרחב עליו ישוטט מבטי בערפל הימים‬
‫שעברו‪ .‬ביד בלתי אמונה החייתי לי את בני על גבי הנייר‪ .‬התייחדתי עם הדפים הללו‬
‫והופיע לעיני רוחי חי ותוסס בכל הגילים והצורות‪ .‬וחלפו לנגד עיני שבע עשרה שנות חיים‬
‫על כל השמחות והתוגות שבהן‪ .‬מכאן קפא הזמן‪ ,‬נשאר עומד‪ .‬ולא נותר לי אלא לפקוד‬
‫שוב ושוב (אך ורק) שבע עשרה שנה‪"...‬‬
‫‪1‬‬
‫דברים אלו נכתבו על ידי שרה אביגור (מאירוב)‪ ,‬ששכלה את בנה גור בשדות סג'רה ב‪,117/7191/ -‬‬
‫והוא בן שבע עשרה שנים‪ .‬לזכרו‪ ,‬שינו היא ובעלה את שם משפחתם מ'מאירוב' ל'אביגור'‪.‬‬
‫בכתיבתה על בנה ביטאה את אבלה הפרטי ואת התמודדותה עם השכול בדרך של העלאת‬
‫זיכרונות על הבן‪.‬‬
‫המחקר שיוצג להלן עוסק בשכול ומגדר במלחמת השחרור‪ ,‬מתוך עיון בדברי זיכרון שכתבו‬
‫אבות ואימהות על ילדיהם שנפלו‪.‬‬
‫מלחמת השחרור‪ ,‬פרצה ב‪ ,337117191/ -‬יום לאחר ההצבעה על החלטת החלוקה בעצרת‬
‫האו"ם‪ ,‬והסתיימה ב‪ .2137371919 -‬רק במהלך חודש פברואר ‪ ,191/‬בשעה שמספר הנופלים‪,‬‬
‫חיילים ואזרחים‪ ,‬עלה על מספר ההרוגים בשני הקונפליקטים הקודמים עם הערבים (תרפ"ט‬
‫והמרד הערבי)‪ ,‬חדרה ההכרה כי אין מדובר עוד ב'מאורעות' אלא במלחמה של ממש‪ .3‬במלחמה‬
‫זו מצאו את מותם ‪ 1,6/1‬חללים‪ -‬אזרחים ולוחמים‪ ,‬שהיוו כאחוז מכלל היישוב היהודי בארץ‬
‫בזמן המלחמה‪ ,‬שמנה כ‪ 61/,333 -‬נפשות‪ .4‬כתוצאה מהמלחמה‪ ,‬כ‪ 613 -‬נשות לוחמים נותרו‬
‫אלמנות וכ‪ 913 -‬ילדי לוחמים נותרו יתומים‪ .‬יש לציין שנתונים אלה נמוכים יחסית בשל ממוצע‬
‫הגילאים הצעיר של הדרגים הלוחמים בתש"ח‪ .‬רק כשליש מהלוחמים היו נשואים ורק ל‪11% -‬‬
‫מהנופלים היו ילדים‪ .‬אם נוסיף את השארים של כלל הנופלים‪ ,‬אזרחים ולוחמים‪ ,‬הרי שמספר‬
‫אלמנות המלחמה יגיע לכ‪ 1163 -‬ומספר היתומים לכ‪ .1,193 -‬לעומת זאת‪ ,‬את מספר ההורים‬
‫השכולים קשה יותר לאמוד‪ .‬ידוע בברור כי ‪ /63‬הורים שכולים מעל גיל ‪ 13‬נזקקו לתמיכה כספית‬
‫של משרד הביטחון‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬נראה כי לפחות ‪ 1,133‬נופלים הניחו אחריהם הורה או הורים‬
‫‪ 1‬אביגור‪.118 ,1891 ,‬‬
‫‪ 2‬אליאב‪.121 ,1891 ,‬‬
‫‪ 3‬סיון‪ ;22 ,1881 ,‬סיון‪.233 ,1882 ,‬‬
‫‪ 4‬ויצטום ומלקינסון‪ ;241 ,1882 ,‬סיון‪.21 ;1881 ,‬‬
‫‪1‬‬
‫שכולים‪ .5‬מספרם של ההורים השכולים שהותירו אחריהם חומר ספרותי אודות בנם או בתם‬
‫שנפלו נמוך יותר ובכל זאת‪ ,‬כתביהם הם התשתית למחקר זה‪.‬‬
‫מאפייני החברה היישובית‬
‫החברה היהודית בארץ ישראל בשנות המנדט‪ ,‬המכונה החברה היישובית (או 'היישוב') ביקשה את‬
‫תקומת העם היהודי בארצו‪ .‬השיבה לארץ כללה פנייה לעבודת האדמה ותחיית הדיבור העברי‪,‬‬
‫ושאפה גם ליצירת חברה חדשה ו'אדם חדש'‪.6‬‬
‫מספר מחקרים נכתבו על היהודי החדש‪ -‬העברי וגלגולו המאוחר יותר‪ ,‬משנות הארבעים‪-‬‬
‫"הצבר"‪ .7‬מחקרים דנים גם בזהותה של העברייה החדשה‪ .8‬דמותו של "האדם החדש של‬
‫המהפכה הציונית"‪ ,‬כשם ספרה של רנה פלד‪ ,9‬המופיע כבר בכתביהם של אנשי 'חיבת ציון' בשנות‬
‫ה‪ /3 -‬של המאה ה‪ ,19 -‬היא היפוכו של היהודי הגלותי‪' ,‬הנשי'‪ ,10‬המגלם בדמותו גם זקנה וניוון‪.‬‬
‫ה'אדם החדש' מזוהה עם נעורים והתחדשות‪ ,‬חילוני‪ ,‬בעל גוף בריא וחזק ונפש חסונה‪ ,‬עוסק‬
‫בעבודה יצרנית‪ ,‬דובר עברית ונאמן לעמו‪ ,‬למולדתו ולשפתו‪ .11‬נקודת המוצא שלו היא שלילת‬
‫הגולה‪ ,‬הן במישור הלאומי‪ -‬מדיני‪ ,‬כלומר‪ ,‬שלילת השהיה בגלות והן במישור האישי‪ ,‬הווי אומר‪,‬‬
‫שלילת מאפייניה של החברה היהודית הגלותית ודמות היהודי בגולה‪ .‬המטרה ביצירת 'אדם חדש'‬
‫הייתה להחז יר את היהודי אל טבעו הראשוני ולחדש את תכונותיו המקוריות כמו גם את ייעודו‪,‬‬
‫ייעוד של יצירה ובריאה מתמשכת‪ ,‬מתוך התמדה ועיקשות‪ .12‬על מנת לחזק את הדגם האנושי‬
‫והחברתי הרצוי גויסה‪ ,‬ביודעין או שלא ביודעין‪ ,‬הספרות העברית שנכתבה בארץ בתקופת‬
‫היישוב והרבתה להציג את החלוץ‪ ,‬האיכר או הפועל האנטי בורגני כגיבור המרכזי של הציונות‪.13‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬דמותה של ה'עברייה החדשה' בחברה‪ ,‬באוטופיות הציוניות ובספרות העברית‬
‫נותרה לוטה בערפל‪" .14‬היהודי החדש היה בבירור וללא כל בושה יצור גברי"‪ ,‬כדברי היימן‪,15‬‬
‫ונראה כי האישה היהודייה‪ ,‬ברצונה ליטול חלק במהפכה הציונית נאלצה לעטות על עצמה דמות‬
‫‪ 5‬סיון‪.21 -23 ,1881 ,‬‬
‫‪ 6‬שילה‪.119 ,1889 ,‬‬
‫‪ 7‬לדוגמא‪ -‬אלמוג‪ ;1889 ,‬ברלוביץ‪ ;1892 ,‬פלד; ‪ ;2002‬שפירא‪.1880 ,‬‬
‫‪8‬‬
‫לדוגמא‪ -‬אלמוג‪ ;1333 ,‬ברלוביץ‪ ;1996 ,‬ברנשטיין‪ ;19// ,‬מלמן‪ ;199/ ,‬עצמון‪ ;1991 ,‬רוזנברג‪ ;1331 ,‬שילה‪;199/ ,‬‬
‫שילה‪ ;1999 ,‬שילה‪ ;1333 ,‬שילה‪ ;1331 ,‬שיפמן‪.1331 ,‬‬
‫‪ 9‬פלד‪.2002 ,‬‬
‫‪ 10‬ביאל‪ ;222 -221 ,1884 ,‬גלוזמן‪.1889 ,‬‬
‫‪ 11‬פלד‪ ;20 ,2002 ,‬אבן‪ -‬זהר‪ ;192 ,1890 ,‬שילה‪ ;119 ,1889 ,‬שילה‪ ;229 ,1888 ,‬שכטר‪ ;123 -124 ,2004 ,‬אלמוג‪,‬‬
‫‪ ;1889‬ביאל‪.240 -229 ,1884 ,‬‬
‫‪ 12‬ברלוביץ‪.11 ,1881 ,‬‬
‫‪ 13‬פלד‪.20 ;28 ;21 ;12 ,2002 ,‬‬
‫‪ 14‬אלבוים‪ -‬דרור‪ ;1881 ,‬ברלוביץ ‪ ;2002‬שילה‪.2004 ;2000 ;1889 ,‬‬
‫‪ 15‬היימן‪.113 ,1889 ,‬‬
‫‪2‬‬
‫גברית‪ ,‬אולם בד בבד‪ ,‬מאנה‪ ,‬או לא יכולה הייתה‪ ,‬לוותר על מאפייניה הנשיים המובהקים‪-‬‬
‫אימהות וסיפוק שירותים לחברה‪.16‬‬
‫שאלת עיצובו של היהודי‪ -‬עברי החדש מהותית למחקר אודות השכול במלחמת השחרור‬
‫ממספר סיבות‪ .‬ראשית‪ ,‬רבים מהנופלים במלחמת השחרור היו 'עבריים חדשים'‪ ,‬שאימצו את‬
‫הערכים החדשים שנזכרו לעיל‪ ,‬מימשו את ערכי הציונות ושילמו על כך בגופם‪ .‬הם נתפסו ככאלה‬
‫הן בעיני קרוביהם והן בעיני החברה היישובית כולה‪ .‬הללו‪ ,‬העריצו את עוז רוחם מחד גיסא‪,‬‬
‫וכאבו את אובדנם מאידך גיסא‪ .‬יש לציין‪ ,‬כי עבור המשפחות השכולות אובדן הבנים היה כפול‪:‬‬
‫הן איבדו הן את בנם והן את הדרך‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬את פוטנציאל ההמשך האידיאולוגי‪ ,‬מודל החיקוי‬
‫לדורות הבאים‪.17‬‬
‫שנית‪ ,‬קדושת המוות על מזבח המולדת‪ ,‬המאפיינת את דור תש"ח‪ ,‬הייתה חקוקה עוד‬
‫במסורת העלייה השנייה והיוותה מאפיין בולט בדמותו של העברי החדש‪ .18‬רבים מהנופלים היו‬
‫מבני הישוב החדש בארץ‪ ,‬חלוצים שהתחנכו על מיתוס תל חי ומצדה ועל ערך ההקרבה למען‬
‫הגשמת חזון הציונות‪ .‬קורבנות המלחמה נתפסו‪ ,‬על כן‪ ,‬כמחיר הכרחי שעל האומה לשלם‪ ,‬על‬
‫מנת שתקום מדינה ועל מנת ששוב‪ ,‬לא יהיה העם היהודי קורבן‪ .19‬כך למשל כתבה שרה אביגור‬
‫על בנה‪" :‬הנה קברו של ברל‪ ,‬החוזה הגדול‪ ,‬אשר בדם ליבו ולשד מוחו חצב את יסודות המדינה‬
‫ולא זכה להגיע אליה‪ .‬את בשורת המדינה הביא לו גור‪ ,‬הילד‪ ,‬אשר תום וטוהר הילדות‪ ,‬עם‬
‫רצינות ואחריות של אדם מבוגר שימשו בו בערבוביה"‪.20‬‬
‫בדבריה היא מתארת כי הבן וחבריו הגשימו בגופם את חזון הציונות‪ ,‬שנהגה על ידי אבות‬
‫הציונות‪ ,‬והם מהווים את המחיר שעל האומה לשלם‪ ,‬למען תקומתה‪ .‬אביו‪ ,‬שאול אביגור הוסיף‬
‫לתפיסה זו בתארו את דור הבנים כעברים חדשים‪ ,‬המחוברים לטבע ולעבודת האדמה‪ ":‬הנה הנה‬
‫מתגשמות תקוותי‪ ,‬חשבתי חרש‪ .‬הולך וקם דור חדש‪ ,‬דור של בני הטבע‪ ,‬האדמה והעבודה‪ .‬עבודת‬
‫האדמה‪ -‬חייו‪ .‬פשוט‪ ,‬טבעי"‪.21‬‬
‫בנוסף‪ ,‬שאלת דמותם של נופלי תש"ח‪' ,‬יפי הבלורית והתואר'‪ ,‬יכולה לשפוך אור על יחס‬
‫החברה אל השכול ואל ההורים השכולים‪ ,‬כמו גם על תפיסת השכול בקרב השכולים עצמם‪.‬‬
‫החללים שנפלו על הקמת המולדת‪ ,‬הגנתה או במהלך שירותם הצבאי 'הולאמו' על ידי המדינה‪,‬‬
‫‪ 16‬שילה‪.9 ,2000 ;122 ,1889 ,‬‬
‫‪ 17‬קמינסקי‪.22 ,2002 ,‬‬
‫‪ 18‬שם‪.29 -21 ,‬‬
‫‪ 19‬ויצטום ומלקינסון‪.242 ,1882 ,‬‬
‫‪ 20‬אביגור‪.41 ,1891 ,‬‬
‫‪ 21‬שם‪.141 ,‬‬
‫‪2‬‬
‫שקבעה את מקום קבורתם‪ ,‬עיתוי ואופי הנצחתם ועיצוב המצבה שעל קברם‪ .22‬יתירה מזו‪ ,‬החלל‬
‫נתפס כקורבן של האומה כולה‪ ,‬ולא רק כקורבן פרטי של הוריו‪ .‬השיח הלאומי גורס כי שכול‬
‫במלחמה הוא 'שכול לאומי'‪ ,‬שהרי הקורבן‪ ,‬אינו תוצאה של מוות סתמי אלא של תרומה לאומה‪,‬‬
‫זכות‪' ,‬מגש הכסף' עליו ניתנה המדינה והנופלים עצמם הם סמל ללידה מחדש של האומה‪ .23‬גם‬
‫ל'משפחת השכול'‪ ,‬מטבע לשון שנטבע לאחר מלחמת השחרור‪ ,‬יועד תפקיד לאומי; הם שחינכו‬
‫את בניהם להקרבה‪ ,‬נתבעו להיות 'חזקים'‪ ,‬על מנת לא לשבור את רוחו של העם ועל מנת לעודד‬
‫את חבריו של הבן ההרוג ללכת בדרכיו‪ .‬כך הפכה 'משפחת השכול' לקהילה מכובדת והרואית‪,‬‬
‫סמל להקרבה למען המולדת‪ ,‬שהחברה מעניקה לו משמעות היסטורית‪ .24‬בשל כך‪ ,‬ההורים‬
‫השכולים נתבעו להשלים עם נפילת הבן ולקבל ללא עוררין את העובדה שמותו היה הכרחי‪ .‬גם‬
‫כאשר התמרמרו ההורים כנגד מחדלים שהביאו למות יקירם‪ ,‬כפי שעולה ממחקרו של עמנואל‬
‫סיון‪ ,‬הרי שטענותיהם נותרו נחלתם הפרטית בלבד ולא זכו לבמה ציבורית‪ ,‬דבר המצביע‪ ,‬אף‬
‫הוא‪ ,‬על אופייה הלאומי של החברה‪.25‬‬
‫בפרק השני שיעסוק במאפייני כתיבתם של הורים שכולים תידון בהרחבה סוגיה זו של‬
‫הקשרים בין הלאום לפרט‪ ,‬אולם ראוי לציין את קיומם של יחסי גומלין בין הלאום לבין‬
‫המשפחות השכולות‪ .‬הקורבן הפטריוטי‪ ,‬שנפל על מזבח הלאום נתן את חייו למען הלאום ואילו‬
‫הלאום‪ ,‬מעניק בתמורה‪ ,‬הנצחה וזיכרון‪ ,‬המשרתים את מערכת הזיכרון הלאומי ומחזקים את‬
‫האתוס הלאומי ואת מיתוס חוויית המלחמה‪ .26‬בנוסף‪ ,‬המוות למען הלאום מעניק לבני משפחתו‬
‫של הנופל מעמד לאומי מיוחד והכרת המדינה בחובה למת והנצחתו‪ ,‬הופכת אותה לשותפה פעילה‬
‫במערכת היחסים המשפחתית‪ ,‬כמי שממלאת את מקומו של הנופל‪ ,‬כמפרנס וכתומך‪.27‬‬
‫חשוב לציין כי החברה התייחסה‪ ,‬ואולי עודנה מתייחסת‪ ,‬בצורה שונה לשכול של אבות‬
‫לעומת שכול של אימהות‪ .‬מהאב‪ ,‬מצפה החברה להבין את מות בנו או לפחות לשקול אותו אל‬
‫מול ערכי האומה וצרכיה‪ .‬האב אמור להיות חזק‪ ,‬לייצג את הערכים הלאומיים ולהתייחס למות‬
‫הבן במלחמה כאל ערך 'גברי'‪ .28‬האם‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬משוחררת מנטל זה‪ .‬החברה מבינה את יגונה‬
‫של האם‪ ,‬שכן היא דמות פרטית והיגון שלה הוא כבד מנשוא‪ ,‬שהרי‪ ,‬היא זו שהבן היה חלק בלתי‬
‫‪ 22‬לבל‪.93 ,2002 ,‬‬
‫‪ 23‬ויצטום ומלקינסון‪ ;242 ,1882 ,‬נוה‪.93 ,1889 ,‬‬
‫‪ 24‬ויצטום ומלקינסון‪ ,‬שם; לבל‪.93 ,2002 ,‬‬
‫‪ 25‬סיון‪.94 -92 ,1889 ,‬‬
‫‪ 26‬מוסה‪.10 ;39 ,1882 ,‬‬
‫‪ 27‬זרובבל‪.12 ,2004 ,‬‬
‫‪ 28‬רוזנטל‪.92 -91 ,2001 ,‬‬
‫‪4‬‬
‫נפרד מגופה‪ ,‬היא זו שילדה את הבן והייתה קרובה אליו פיזית בינקותו‪ ,‬היא זו שגידלה אותו‬
‫וטיפחה אותו ועל כן‪ ,‬החברה מתירה לה להיות חלשה ופגיעה ולבטא את תחושותיה‪.29‬‬
‫לחברה ולערכיה יש אפוא השלכות משמעותיות על תפיסת השכול‪ ,‬על היחס להורים השכולים ועל‬
‫ההבחנות המגדריות הקשורות בכך‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ ,‬לחוסנה ולעוצמתה של החברה השפעה רבה על ההכרעה בשדה הקרב‪ .30‬מחקרים‬
‫מראים שהמשמעות האמיתית של המלחמה בעידן המודרני טמונה גם‪ ,‬ואולי בעיקר‪ ,‬בעורף‪.‬‬
‫הדרך שבה מתמודדת החברה האזרחית עם חוויות המלחמה ועם גיוס המשאבים הלאומיים כמו‬
‫גם הדרך בה היא מעניקה פשר לסבל‪ ,‬לקושי ולאובדן הוא הכרחי להבנתן של מלחמות‬
‫ותוצאותיהן‪ .31‬על כן‪ ,‬חקר העורף‪ ,‬ובכלל זה חקר ההורים השכולים בעורף הוא הכרחי להבנת‬
‫כושר עמידתה של החברה והשפעתה על תוצאות מלחמת השחרור‪.‬‬
‫נשים ולאומיות‬
‫עד לשנות השבעים של המאה ה‪ 13 -‬הודרו נשים מן ההיסטוריה‪ ,‬דבר שיצר עיוות של הסיפור‬
‫ההיסטורי‪ .32‬החל משנות ה‪ /3 -‬החלו להתפתח גישות חדשות בהיסטוריוגרפיה‪ ,‬שהתמקדו בחקר‬
‫קבוצות חברתיות ותחומים‪ ,‬שעד אז לא נחשבו חיוניים לחקר ההיסטוריה‪ .‬כך החלה להתפתח‬
‫היסטוריה חברתית שבדקה את מקומם של הבית‪ ,‬המשפחה‪ ,‬החינוך והפעילות התרבותית‬
‫בחברה‪ ,‬תחומים שבהם חלקן של הנשים היה רב‪ .33‬בשנים האחרונות נכתבו מחקרים רבים‬
‫החושפים את ההתנסות הנשית‪ .34‬הללו מנסים לעמוד על יחסי המגדר המאפיינים את החברה‬
‫הנדונה‪.‬‬
‫מגדר (ג'נדר) הוא הזהות התרבותית של המין‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬ההבדלים בין המינים והיחסים‬
‫ביניהם‪ ,‬המשתנים מתקופה לתקופה וממקום למקום ושהם תוצאה של הבנייה חברתית‬
‫תרבותית‪ ,‬של זהות חברתית‪ ,‬מוטמעת או נרכשת‪ ,‬ותוצר של השפעות פסיכולוגיות וחברתיות‬
‫שלאחר הלידה‪ .35‬בחקר המגדר התפתחו גישות שונות‪ .‬חלקן דוגלות ב'נבדלות נשית' ובנבדלות‬
‫‪ 29‬שם‪.‬‬
‫‪ 30‬שפירא ובר און‪.2 ,2001 ,‬‬
‫‪ 31‬שם‪.‬‬
‫‪ 32‬יובל‪ -‬דיוויס‪ ;1 ,1889 ,‬עצמון‪.12 ,1883 ,‬‬
‫‪ 33‬רוזנברג‪.19 ,2003 ,‬‬
‫‪ 34‬לדוגמא‪ -‬אהרונסון‪ ;1898 ,‬אלבוים‪ -‬דרור‪ ;2001 ,‬בר אדון‪ ;1882 ,‬ברנשטיין‪ ;1899 ,‬ברנשטיין‪ 2001,‬א'; ברנשטיין‬
‫‪ 2001‬ב'; וולך‪ -‬סקוט‪ ;1899 ,‬מלמן‪ ;1889 ;1882 ,‬נוה‪ ;2001 ,‬סמית'‪ -‬רוזנברג‪ ;1893 ,‬פלדמן‪ ;2001 ;1889 ,‬קאלי‪,‬‬
‫‪ ;1894‬שילה‪ ,‬קרק‪ ,‬חזן‪ -‬רוקם‪ 2001 ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 35‬ברזילי‪ ;93 ;92 ,2001 ,‬רוזנברג‪ ;19 ,2003 ,‬פוגל‪ -‬ביז'אוי‪.99 -99 ,1882 ,‬‬
‫‪3‬‬
‫כללית של החוויה הנשית מהחוויה הגברית‬
‫‪36‬‬
‫וחלקן מדגישות שאין אחידות בחוויה ובזהות‬
‫הנשית‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬הזהות הנשית‪ ,‬כמו גם הגברית‪ ,‬היא תוצר של מקום‪ ,‬תרבות‪ ,‬זמן‪ ,‬מעמד‪ ,‬גיל‬
‫ועוד‪ .37‬התפתחות זהות נשית וחקר המגדר והקשרים ביניהם מצויים אף הם בעין המחקר‪.38‬‬
‫בשנים האחרונות הביאה ההכרה במרכזיותו של המגדר בלאומיות של חברות שונות‪ ,‬את‬
‫המחקר להתמקד בקשרי הגומלין שבין מגדר ללאום‪ .39‬השיח הלאומי הדגיש את תפקידה של‬
‫האישה במפעל הלאומי ואף קבע אותה כסמל לאומי‪ ,‬המבטיח את המשך קיומו של הלאום‬
‫ומשגיח על כבודו‪ .40‬בהתאם לתפיסה זו הוגבלה האישה לסביבה הפרטית והאימהות הייתה‬
‫לייעוד המרכזי שלה‪ ,‬לא רק בהיבט הביולוגי‪ ,‬אלא גם בהיבט התרבותי והפוליטי‪ ,‬בהיותה סוכן‬
‫החברות (סוציאליזציה) המרכזי של ילדיה‪ .41‬ראוי לציין‪ ,‬כי בארץ‪ ,‬לפני קום המדינה וגם לאחר‬
‫קום המדינה האימהות נתפסה כשליחות לאומית‪ ,‬עליה יש לתגמל את הנשים והיא היא המעניקה‬
‫לנשים מקום בזירה הציבורית הישראלית‪.42‬‬
‫על פי התפיסה המסורתית‪ ,‬קיים ניגוד בין נשים‪ ,‬המעניקות חיים לבין המלחמה הנוטלת‬
‫חיים‪ .43‬יחד עם זאת‪ ,‬במלחמת העולם הראשונה התברר שמרבית הנשים‪ ,‬אף הפצפיסטיות‬
‫העדיפו נאמנות לאומית על פני סולידריות של נשים ופצפיזם‪ .44‬בספרי זיכרון מהתקופה הנדונה‬
‫בחיבור זה ניתן למצוא את שתי הגישות‪ ,‬את זו הפצפיסטית ואת זו הלאומית‪ ,‬ועל כך יורחב‬
‫בפרק הבא‪ .‬יש לציין כי בעיתות של משבר לאומי‪ ,‬מתחוללת העצמת האימהות ותפקידיה‬
‫המסורתיים של האישה‪ ,‬הקשורים בילודה ובטיפול בילדים מקבלים משמעות לאומית‪ .45‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬בשעת מאבק לאומי‪ ,‬לגברים יועד תפקיד מלחמתי‪ -‬הגנה על הלאום‪ ,‬תפקיד שחייב‪ ,‬בעיני‬
‫הציבור‪ ,‬התנדבות למען המשימה הלאומית‪ .‬יש לציין כי הגבר הפך ל'גברי' אם השתתף‬
‫במלחמה‪ .46‬יתירה מזו‪ ,‬תפקידם של הגברים‪' ,‬החזקים'‪ ,‬הוא להגן על הנשים‪' ,‬החלשות' ומשום‬
‫כך‪ ,‬גם חל על הנשים איסור תרבותי לבקר את המלחמה‪ ,‬שהרי זו‪ ,‬נועדה להגן על שלומן‪. 47‬‬
‫‪ 36‬ינאי ופרידמן‪ ;8 -9 ,1883 ,‬פוגל‪ -‬ביז'אוי‪ ,‬שם‪.98 ,‬‬
‫‪ 37‬ינאי ופרידמן‪ ,‬שם‪ ;12 -10 ,‬פוגל‪ -‬ביז'אוי‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 38‬בר יוסף‪ ;1883 ,‬גיליגן‪ ;1883 ,‬יובל‪ -‬דייויס‪ ;1889 ,‬ינאי ופרידמן‪ ;1883 ,‬פרידמן‪ ;1881 ,‬קאלי‪ -‬גדול‪ ;1891 ,‬קמיר‪,‬‬
‫‪ ;2002‬רוזובסקי‪ 1882 ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 39‬ביאל‪ ;1882 ,‬בלום‪ ;2000 ,‬יובל‪ -‬דייויס (‪ ;1889 ;1898 ;1893‬כץ‪ ;2002 ,‬מוסה‪ ;1893 ,‬מרשל‪ ;1888 ,‬רופ‪;1889 ,‬‬
‫ריאן‪.1889 ,‬‬
‫‪ 40‬יובל‪ -‬דיוויס‪ ;21 ,1889 ,‬כץ‪ ;82 -80 ,2002 ,‬מוסה‪ ;19 ,1893 ,‬מלמן‪.422 ,2001 ,‬‬
‫‪ 41‬אלבוים‪ -‬דרור‪ ;102 -101 ,2001 ,‬יובל‪ -‬דייויס‪ ;22 -22 ,2 ,1889 ,‬רוזנברג‪.18 ,2003 ,‬‬
‫‪ 42‬ברקוביץ'‪.29 -24 ,1884 ,‬‬
‫‪ 43‬גלבלום‪ ;11 ,1889 ,‬מלמן‪.18 ,188998 ,‬‬
‫‪ 44‬גלבלום‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 45‬רוזנברג‪.218 ,2003 ,‬‬
‫‪ 46‬בית אל‪ ;112 ,188998 ,‬רתוק‪.299 -299 ,2002 ,‬‬
‫‪ 47‬רתוק‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫במחקר זה ייבחנו התפקודים המגדריים המסורתיים והיעדים הלאומיים המגדריים כי שהתבטאו‬
‫בכתבי ההורים השכולים במגמה לבחון את התפיסות המגדריות של החברה בתש"ח‪.‬‬
‫שכול‬
‫מותו של אדם קרוב מביא אל קיצה מערכת יחסים יחידה במינה ומערער את המבנה החברתי‬
‫הבין‪ -‬אישי של אלה שהיו שותפים לחייו‪ .48‬המשימה המורכבת של פרידה מהמת כונתה אצל‬
‫פרויד בשם 'עיבוד האבל'‪ .49‬זהו תהליך איטי והדרגתי של התרת הקשרים עם המת והשתחררות‬
‫ממחויבות כלפיו או ליתר דיוק‪ ,‬זהו תהליך של בניית קשר מחודש ושונה עם דמות המת‪ .50‬תיאור‬
‫עיבוד האבל מוצג כתהליך שבו השכול מעלה זיכרונות אודות הנפטר ועל ידי כך הוא מוותר‬
‫בהדרגתיות על אחיזתו בקשר עם הנפטר‪ .‬ההכרה בסופיות הקשר מביאה את השכול להכיר‪,‬‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬במותו של האדם האהוב ומאפשרת השתחררות משעבוד לאובדן ולנפטר‪ ,‬מחד‬
‫גיסא‪ ,‬ובניית קשר מחודש ושונה עימו‪ ,‬מאידך גיסא‪ .51‬יש לציין כי קשר מחודש זה דומה מבחינה‬
‫התפתחותית למודל התפתחות הקשר האנושי מלידה‪ ,‬כפי שנחווה ביחסי האם והתינוק‪ ,52‬דבר‬
‫המסביר‪ ,‬אולי‪ ,‬מדוע מתארות אימהות שכולות בדברי זיכרון על בניהן את חוויית לידת הבן‬
‫שנהרג‪ .53‬נראה כי זו נקודת מוצא להתרת הקשר הישן ולבניית קשר מחודש של האם עם בנה‬
‫המת‪.‬‬
‫הסכימה הפסיכולוגית מציינת את השלבים שעובר האדם השכול בעיבוד חוויית האובדן‪- 1 :‬‬
‫דיכאון‪ - 1 ,‬הלם והכחשת האובדן‪ - 3 ,‬התמודדות עם האובדן‪ ,‬מתוך חזרה מכאיבה‪ ,‬הכוללת‬
‫כעס‪ ,‬בושה‪ ,‬אשמה‪ ,‬נסיגה ודיכאון‪ – 1 ,‬קבלת האובדן וחיפוש אחר תחליפים‪ – 1 ,‬אינטגרציה של‬
‫האובדן וארגון מחדש‪ ,‬המאפשרים צמיחה ובנית זהות וקשר חדשים‪ .54‬יש לציין שחוויית האובדן‬
‫מושפעת ממידת הקרבה לנפטר‪ ,‬טיב הקשר‪ ,‬סוג האישיות של האדם השכול‪ ,‬התרבות ועוד‬
‫‪55‬‬
‫ומשום כך‪ ,‬היא גם משקפת את איכות הקשר בין השכול למת על ידי התעוררות רגשות‬
‫וקונפליקטים לא פתורים‪ .‬יוצא מכאן שבמהלך עיבוד האבל מעומת השכול גם עם הקשרים שלו‬
‫עם המת‪.56‬‬
‫‪ 48‬אילון‪ ;111 ,1882 ,‬רובין‪.21 ,1882 ,‬‬
‫‪ 49‬אילון‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 50‬שם; טמיר‪.213 ,1882 ,‬‬
‫‪ 51‬רובין‪.29 ,1882 ,‬‬
‫‪ 52‬טמיר‪.212 ,1882 ,‬‬
‫‪ 53‬בן צבי‪ ;13 ,1839 ,‬גובר‪ ;231 ,1839 ,‬אביגור‪ ,39 ,1891 ,‬פישר‪ 24 ,1832 ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 54‬לנדאו‪ ;211 ,1899 ,‬רובין‪ ,‬שם‪ .28 ,‬קיימים גם מודלים אחרים‪ -‬ראה‪ :‬רובין‪.92 -90 ,1883 ,‬‬
‫‪ 55‬רובין‪ ,‬שם‪.22 ;21 ,‬‬
‫‪ 56‬טמיר‪.213 -214 ,1882 ,‬‬
‫‪9‬‬
‫תהליך עיבוד האבל מתרחש בשלושה רבדים‪ :57‬ברובד הרגשי‪ ,‬כלומר‪ ,‬בדרכי הביטוי הרגשי‬
‫לאבל‪ -‬מתרחש תהליך של נורמאליזציה‪ ,‬במהלכו הכאב פוחת‪ ,‬לכאורה‪ ,‬ויסודות אחרים של‬
‫המציאות וחיי השגרה חוזרים אט אט למקומם‪ .‬ברובד הקוגניטיבי‪ ,‬כלומר‪ ,‬בזיכרון המת‪ ,‬ישנם‬
‫שלושה מודלים של זיכרון‪ .‬האחד‪ ,‬המכונה 'הפריזר' הוא הנטייה לזכור דברים שהתרחשו בדיוק‬
‫כפי שהיו‪ .‬השני‪ ,‬מודל 'העקבות' מבטא זיכרון של חוויות ואירועים שהשאירו את חותמם בנפש‬
‫השכול‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬ככל שעובר הזמן מטשטשים העקבות והזיכרון מתעמעם‪ .‬המודל השלישי‬
‫הוא מודל 'ההבניה מחדש'‪ ,‬כלומר‪ ,‬הדרך בה בוחרים לזכור את המת‪ .‬ההבניה מחדש של המת‬
‫משתנה מעת לעת בהתאם למצב הרוח‪ ,‬הגיל‪ ,‬התקופה וכד'‪ .‬כלומר‪ ,‬באמצעות ההבניה מחדש‬
‫יוצר השכול סיפור זיכרון ייחודי לו‪ .‬הרובד השלישי הוא זה ההתנהגותי‪ ,‬כלומר‪ ,‬הרגלי התנהגות‬
‫הקשורים לאובדן‪ .‬כאן פועלים השכולים בשני מעגלים‪ .‬המעגל הראשון קשור לאבל עצמו‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫לימי הזיכרון ולפעילות ההנצחה‪ .‬המעגל השני קשור לבניית החיים שלאחר האובדן‪ ,‬חיי‬
‫המשפחה‪ ,‬החברה‪ ,‬המקצוע וכד'‪.‬‬
‫המונח 'התרת האבל' מתייחס לתהליך של החלמה מהאובדן‪ ,‬כלומר‪ ,‬היכולת לחוש שקט‬
‫נפשי ללא התקפות רגשיות כואבות‪ ,‬להשקיע אנרגיה בעיסוקים עכשוויים‪ ,‬לחוות סיפוק ולחוות‬
‫רגשות חיוביים כלפי העתיד‪.58‬‬
‫מחקרים שנעשו אודות ההשפעות ארוכות הטווח של אובדן בן בוגר במלחמה על ההורים‬
‫השכולים‪ ,‬הראו כי אצל הורים שכולים אלו תהליך עיבוד האבל אינו מביא להתרת האבל‪ ,‬אף‬
‫שנים רבות לאחר האובדן ויותר מכך‪ ,‬נראה שהזקנה מחזקת את המעורבות הרגשית והעיסוק‬
‫בשכול‪ .59‬על רקע זה‪ ,‬יש לציין כי מרבית ספרי הזיכרון נכתבו בשנים הראשונות לשכול‪ 60‬ועל כן‬
‫הם מתארים שלב מוקדם יחסית בתהליך עיבוד האבל‪ .‬נראה כי יש לעובדה זו השפעה על ההורים‬
‫השכולים בתארם את האובדן‪ ,‬את ההקרבה‪ -‬שלהם ושל בניהם‪ ,‬את הצורך הלאומי‪ ,‬את הנחמה‬
‫ועוד‪ ,‬כפי שיוצג בפרק הבא‪.‬‬
‫בשנים האחרונות נכתבו מספר מחקרים על השינויים שחלו בציבוריות הישראלית‪ ,‬לאורך‬
‫השנים ולאור מלחמות ישראל‪ ,‬בנכונות לקבל את השכול כדבר הכרחי למען תקומת המדינה‬
‫וקיומה‪ ,‬דבר הבא לידי ביטוי הן בדפוסי ההנצחה והן בתגובות ההורים השכולים לשכול‪ .61‬ככל‬
‫שמתרבים הספיקות באשר למידת נחיצותה והכרחיותה של המלחמה לקיום המדינה ובטחונה‪,‬‬
‫‪ 57‬ליבליך‪.22 -21 ,2002 ,‬‬
‫‪ 58‬וייס‪.1899 ,‬‬
‫‪ 59‬בר טור ומלקינסון‪ ;114 ,2000 ,‬דיכטרמן‪ ;1898 ,‬טמיר ‪ ;1882 ;1899‬כספי יבין‪ ;1899 ,‬רובין וכ"ץ‪ -‬דיכטרמן‪,1882 ,‬‬
‫‪ ;34‬גינזבורג‪ ,‬גירון וסולומון‪.393 ,2002 ,‬‬
‫‪ 60‬סיון‪.242 ,1882 ,‬‬
‫‪ 61‬ויצטום ומלקינסון‪ ;1882 ,‬רוזנטל‪.2001 ,‬‬
‫‪9‬‬
‫כן מתרבות התהיות באשר למחיר שהיא גובה‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬מות הבנים‪ .‬במלחמת השחרור שררה‬
‫תחושה כללית שהייתה זו מלחמה הכרחית ועל כן ההורים קיבלו בהבנה יחסית את הצורך‬
‫בקורבנות למען השגת העצמאות‪ ,‬ותחושות של גאווה נמהלו באבל ובחוסר היכולת להינחם‪.62‬‬
‫ספרי הזיכרון תומכים במסקנה זו‪ ,‬כפי שיוצג בפרק השני‪.‬‬
‫הנצחה‬
‫הנצחה מוגדרת כ‪" -‬הקמת זכר עולם‪ ,‬השארת זכר לנצח"‪ .63‬מטרת ההנצחה היא לשמר את זכרם‬
‫של דמות‪ ,‬אירוע או רעיון ולהעניק להם משמעות שהיא מעבר למקום ולזמן המונצחים‪ .64‬בכל‬
‫תרבות מאופיינת ההנצחה על ידי רשת סבוכה של משתנים דתיים‪ ,‬מיתיים‪ ,‬היסטוריים‪,‬‬
‫פוליטיים ופסיכולוגיים‪ ,‬כך שלהווה של האומה יש בהכרח השפעה על הזיכרון הציבורי‪ ,‬את‬
‫העבר‪ .65‬באומל מונה חמישה סוגי הנצחה‪ :‬פלסטית‪ ,‬ספרותית‪ ,‬ליטורגית‪ ,‬הלכתית וטקסית‪,66‬‬
‫שמטרתם למלא מספר תפקידים בעת ובעונה אחת‪ -‬ללכד את חברי הקהילה המנציחה‪ ,‬לחנך את‬
‫קהילת ההנצחה על ידי טיפוח אתוסים ולתרום לתהליך ההתאוששות של השכולים לאחר‬
‫האובדן‪ ,‬שכן היא מסייעת לאובייקטיביזציה (החפצה) של המת ולשילוב הזיכרון הפרטי במעגל‬
‫חברתי רחב יותר‪.67‬‬
‫לתרבות הזיכרון הישראלית מאפיינים משלה‪ ,‬שהבולט בהם הוא הז'אנר המכונה 'ספרות‬
‫ההנצחה'‪ .68‬סיון מציין כי ספרי הזיכרון בארץ הם מה שאנדרטאות הזיכרון היו בצרפת בשנות ה‪-‬‬
‫‪ 13‬של המאה ה‪ ,13 -‬כלומר‪ ,‬הביטוי הספונטני‪ ,‬האותנטי והבולט ביותר של החברה האזרחית‪,‬‬
‫ליגון האישי והקיבוצי‪ .69‬ספרי הזיכרון‪ ,‬בהם עוסק מחקר זה‪ ,‬משתייכים לתחום ההנצחה‬
‫הספרותית‪ ,‬ומטרתם‪ ,‬כאמור‪ ,‬בדומה לאנדרטאות זיכרון לחללי מלחמה בישראל‪ ,‬איננה רק‬
‫להנציח את העבר ולסייע בהתמודדות עם האובדן אלא גם לחנך ולעצב את הדורות הבאים‪,‬‬
‫להקרבה‪ ,‬לחלוציות‪ ,‬לערכי הציונות‪ ,‬למחויבות להמשך קיומה של האומה ולאחיזה באדמה אשר‬
‫בעבורה הקריבו הנופלים את חייהם‪ ,70‬בעיקר על רקע תפוגת האידיאלים בשנים שלאחר מלחמת‬
‫‪ 62‬ויצטום ומלקינסון‪ ;231 ,1882 ,‬סיון‪ ;92 ,1889 ,‬ליבליך ‪.29 ,2002‬‬
‫‪ 63‬אבן שושן‪.298 ,1893 ,‬‬
‫‪ 64‬ברוג‪.82 ,2003 ,‬‬
‫‪ 65‬הויסן‪.8 ,1884 ,‬‬
‫‪ 66‬באומל‪.213 ,1883 ,‬‬
‫‪ 67‬שם; סיון‪.242 -242 ,1882 ,‬‬
‫‪ 68‬סיון‪.144 ,1881 ,‬‬
‫‪ 69‬שם; סיון‪.198 ,1888 ,‬‬
‫‪ 70‬אלמוג‪ ;198 ,1881 ,‬סיון‪.243 ,1882 ,‬‬
‫‪8‬‬
‫השחרור‪ .71‬השימוש בספרי הזיכרון כאמצעי לחינוך הדורות הבאים מתבטא בדברים שנכתבו על‬
‫ידי אחד מחברי דגניה‪ ,‬בהקדמה לספר הזיכרון על נופלי דגניה‪" :‬יקראו את זה בנינו ונכדינו‪ ,‬אשר‬
‫ישבו לבטח על אדמתנו הברוכה וידעו מה פעל דור עבר ויכבדו את זכרם וילכו לאורם ולאור‬
‫הימים האלה‪ ,‬ימי החרדה הגדולה‪ ,‬ימי הניסיון הגדול‪ ,‬בהם נגדעה זרוע רשעים וישועה גדולה‬
‫גמלה"‪ .72‬לדבריו‪ ,‬מטרת ספרי הזיכרון להנחיל את ערכי הציונות והלאום ולהקנות ידע‪ ,‬הן על‬
‫הדור והן על התקופה‪.‬‬
‫חלק גדול מהנופלים במלחמת השחרור הונצחו בספרי זיכרון ממלכתיים‪ ,‬כחלק מתרבות‬
‫ההנצחה הרשמית של מדינת ישראל ובמאות ספרי זיכרון פרטיים‪ .‬נראה כי ‪ 131/‬מחיילי מלחמת‬
‫השחרור‪ ,‬כשליש מהחיילים שנפלו בתקופה זו‪ ,‬הונצחו בספר בעברית‪ ,73‬כ‪ 13% -‬מספרי הזיכרון‬
‫פורסמו שנתיים עד חמש שנים מהמוות‪ ,‬חלקם פורסמו בשלבים מאוחרים יותר‪ ,‬אולם מרבית‬
‫הספרים נחנכו בתום השנה הראשונה לנפילה‪ .74‬בין ספרי ההנצחה הרשמית ניתן למנות את ספר‬
‫'יזכור'‪ ,‬שיצא לאור על ידי משרד הביטחון ונטלו בו חלק מטובי הסופרים באותה עת ואת הספר‬
‫'גווילי אש'‪ ,‬בו קובצו פרקים מעיזבונם הספרותי והאומנותי של ‪ 111‬נופלים‪ .75‬בנוסף‪ ,‬נכתבו‬
‫כחמש מאות ספרי זיכרון פרטיים‪ ,‬לזכר בני משפחה וחברים שנפלו במלחמת השחרור‪.76‬‬
‫שורשיהם של ספרי היזכור נטועים בגרמניה של המאה ה‪ ,13 -‬שם שימשו כיומן היסטורי‬
‫אשר תיעד ותיאר את תולדותיהן‪ ,‬רבניהן וגבאיהן של הקהילות השונות‪ .‬בארץ יצאו לאור ספרי‬
‫היזכור הראשונים בשנת ‪ 1911‬ובשנת ‪ ,1916‬לזכר פועלים ושומרים שנרצחו‪ .‬חשיבותם בכך‪,‬‬
‫שנתנו ביטוי לאתוס המרטירולוגי וקבעו דפוס הנצחה חדש שהתקבל בחברה היישובית‪ .‬הכבוד‬
‫שרחשה החברה היישובית למילה הכתובה וההבנה כי יש ביכולתם של ספרי הזיכרון לשמר את‬
‫הזיכרון הפרטי ולהעניק לו משמעות ציבורית‪ ,‬היא זו שהעניקה לספרי הזיכרון את ההגמוניה‬
‫בתחום ההנצחה‪.77‬‬
‫ספרי הזיכרון‪ ,‬בדומה לסיפור האישי‪ ,‬מהווים מקור היסטורי לגיטימי ממנו ניתן ללמוד על‬
‫ערכי החברה והתרבות של הכותב ועל מבנים חברתיים כלליים‪ .78‬התפיסה הפוסט מודרנית‬
‫המערערת על מהימנותו של כל תיעוד‪ ,‬מאפשרת בכך להשתמש בכל טקסט ובכל מוצג כתיעוד‬
‫‪ 71‬סיון‪.241 -243 ,1882 ,‬‬
‫‪ 72‬בסער ביום סופה‪.2 ,1848 ,‬‬
‫‪ 73‬סיון‪.142 ,1881 ,‬‬
‫‪ 74‬סיון‪.242 ,1882 ,‬‬
‫‪ 75‬סיון‪.122 ,1881 ,‬‬
‫‪ 76‬שם‪ ;121 ,‬סיון‪.241 ,1882 ,‬‬
‫‪ 77‬סיון‪.191 -192 ,1881 ,‬‬
‫‪ 78‬יוסף‪.9 ,2009 ,‬‬
‫‪10‬‬
‫היסטורי‪ .79‬דווקא בשל זווית הראיה האישית המוצגת בטקסטים אלו ניתן יהיה לבחון את יחסם‬
‫של הפרטים ללאום ולמגדר ומתוך כך לדלות מאפיינים חברתיים כלליים‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬ניתוח‬
‫מקורות מסוג זה‪ ,‬המבטאים קולות אישיים ובאכסניות שאינן רשמיות‪ ,‬כגון הוצאות ספרים‬
‫פרטיות‪ ,‬מאפשר לחשוף את ריבוי הפנים של החברה היישובית ואף את החתירה תחת‬
‫האידיאלים הנשגבים של התקופה‪.‬‬
‫יש לציין כי לא מצאתי‪ ,‬מחקרים העוסקים בהנצחת נשים לוחמות‪ ,80‬ברחבי העולם‪ .‬מהארץ‬
‫ידועים מאמריה של יהודית תידור באומל‪ ,81‬אולם הם עוסקים בתחום ההנצחה הפלסטית‪.‬מחקר‬
‫זה‪ ,‬העוסק‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בהנצחה ספרותית של נשים לוחמות בתש"ח‪ ,‬עתיד למלא אפוא חלל זה‪.‬‬
‫מטרות המחקר‬
‫מחקרים רבים נכתבו על מהלכיה של מלחמה מכוננת זו ועל הזיכרון הציבורי את המלחמה‪ .82‬גם‬
‫חקר מקומן‪ ,‬תפקידן‪ ,‬מעמדן והנצחתן של הנשים במלחמת השחרור לא נגרע‪ .83‬מחקרים רבים‬
‫נכתבו אף על הורים שכולי מלחמה‪ 84‬ואולם‪ ,‬טרם נערך מחקר על השכול בתש"ח מנקודת מבט‬
‫מגדרית‪.‬‬
‫דווקא מלחמת השחרור נבחרה למחקר זה‪ ,‬משום שבתקופת המעבר מיישוב למדינה עוצבו‬
‫מערכת הערכים ונורמות ההתנהגות של החברה‪ ,‬בין היתר בתחום הכואב של יחס החברה‬
‫והמשפחות השכולות לשכול‪ .‬מחקר זה יעסוק במאפיינים גבריים ונשיים‪ ,‬בהתמודדות עם השכול‬
‫בתש"ח‪ ,‬וכן בהבדלים בין 'שפה גברית' ל'שפה נשית' וביטוייה‪ ,‬כפי שאלו מתבטאים בדברי זיכרון‬
‫שכתבו הורים שכולים על ילדיהם שנפלו‪ .‬כמו כן תיבחן השאלה האם ההבדלים בין גברים ונשים‬
‫הם תלויי מגדר או תלויי תרבות‪ .‬המחקר אף יעמוד על האופן שבו ראתה החברה את תפקידן של‬
‫הנשים‪ ,‬הן האימהות והן הלוחמות‪ ,‬במלחמת השחרור וכיצד ראו זאת ההורים השכולים‪ ,‬וכן‪,‬‬
‫האם ובאיזו מידה שונה הנצחת נשים לוחמות‪ ,‬מהנצחת גברים שנפלו במלחמה‪ .‬בד בבד ישורטטו‬
‫מאפייני 'העבריה החדשה'‪ ,‬בת דור תש"ח‪.‬‬
‫‪ 79‬שילה‪.149 ,2003 ,‬‬
‫‪ 80‬תכתובת דוא"ל עם ד"ר אודי לבל וד"ר יגיל לוי‪.2094909 ,‬‬
‫‪ 81‬תידור‪ -‬באומל‪ ;2001 ,‬תידור באומל‪.2001 ,‬‬
‫‪ 82‬לורך‪ ;1839 ,‬מילשטיין‪ ;1898 ,‬אילן‪ ;2004 ,‬ארן‪ ;2004 ,‬בן ארצי‪ ;1882 ,‬בר‪-‬און‪ ;2004 ,‬טל‪ ;2002 ,‬נאור‪ ;204 ,‬סיון‪,‬‬
‫‪ ;1889‬קזימרסקי‪ 2003 ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 83‬חבר‪ ;1883 ,‬פלדמן‪ ;1889 ,‬קוש‪ -‬זהר‪ ;2002 ;1888,‬רוזן‪ ;2002 ,‬רוזנברג‪ ;2003 ,‬רתוק‪ ;2002 ,‬תידור‪ -‬באומל‪.2001 ,‬‬
‫‪ 84‬בר טור ומלקינסון‪ ;2000 ,‬דיכטרמן‪ ;1898 ,‬טמיר ‪ ;1882 ;1899‬כספי יבין‪ ;1899 ,‬רובין וכ"ץ‪ -‬דיכטרמן‪.1882 ,‬‬
‫‪11‬‬
‫שאלת המחקר המרכזית היא‪ :‬האם ובאיזו מידה קיימים הבדלים בין גברים לנשים בהתמודדות‬
‫עם השכול ובקבלתו‪ ,‬ומה ניתן ללמוד מכך על מאפייני החברה ויחסי המגדר בתש"ח?‬
‫מתוך כך עולות שאלות נוספות‪:‬‬
‫האם בז'אנר זה של ספרי זיכרון קיים הבדל בין מאפייני כתיבה נשית וכתיבה גברית? האם יש‬
‫חוויות שכול נשיות וחוויות שכול גבריות ייחודיות‪ ,‬כגון‪ ,‬רגשות אשמה‪ ,‬חוויית הלידה‪ ,‬חניכה‬
‫גברית וכד'?‬
‫כיצד התייחסו אמהות שכולות לנפילת בניהן במלחמת השחרור וכיצד השפיע השכול על ראייתן‬
‫את תפקידן הלאומי והאימהי ועל תפיסתן המגדרית?‬
‫כיצד התמודדו ההורים עם הקונפליקט שבין תפקידם לגונן על הילד ולשמור אותו מכל משמר‬
‫לבין העובדה שעצם חינוכם להקרבה למען המולדת היא שהביאה למותו? האם ובאיזו מידה‬
‫ישנם הבדלים בין גברים לנשים בסוגיה זו?‬
‫מנקודת מבטם של ההורים השכולים‪ ,‬כיצד מתייחסת החברה לשכול של אבות לעומת שכול של‬
‫אימהות? בדברי הזיכרון שנכתבו על ידי ההורים השכולים‪ ,‬איזה מקום ניתן ל'שפת הלאום‪,‬‬
‫המיתית' ול'שפת האם'‪ ,‬המטרנליסטית‪ ,‬ומה מעיד השימוש בשפת האם על מעמדן של האימהות‬
‫השכולות?‬
‫שיטות המחקר‪ ,‬מקורות ובעיות מתודולוגיות‬
‫המקורות הראשוניים עליהם יתבסס המחקר כוללים כארבעים ספרי זיכרון‪ ,‬המנציחים כ‪113 -‬‬
‫נופלים‪ ,‬המהווים כ‪ 13% -‬מהנופלים שהונצחו בספרי זיכרון בעברית‪.85‬‬
‫ברור הסוגיה המחקרית דרש ניתוח טקסטואלי של מקורות אלה‪ ,‬תוך אימות ועימות עם‬
‫מחקרים מההיסטוריה היישובית והצבאית של מלחמת השחרור ומחקרים מתחום הפסיכולוגיה‬
‫והמגדר‪ .‬כן נעשו מיון‪ ,‬הצלבה וניתוח השוואתי של המקורות‪ .‬בנוסף‪ ,‬נעשה שימוש במתודת‬
‫המגדר ככלי לניתוח סוגיות היסטוריות‪ .‬חלק משאלות המחקר ייבחנו על רקע תופעות דומות‬
‫ברחבי העולם‪.‬‬
‫המקורות הראשוניים נותחו מבחינה לשונית והיסטורית ונדלו מהם היבטים רבים של שיח‬
‫השכול‪ .‬לאחר מיפוי ראשוני של כלל ההיבטים‪ ,‬כונסו ההיבטים המרכזיים לקטגוריות ראשיות‬
‫‪ 85‬יש לציין שעל רבים מהנופלים נכתבו דברי זיכרון על ידי חברים ובני משפחה‪ ,‬אך לא על ידי ההורים‪ ,‬ועל כן‪ ,‬ברובם‪ ,‬לא‬
‫נכללו במחקר זה‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫ולתתי קטגוריות‪ ,‬שיוצגו בפרקי העבודה‪ .‬בהמשך אוחדו כלל הנתונים לטבלה המציגה את שמות‬
‫הנופלים בהתאם להיבטים הנזכרים בכתיבת הוריהם עליהם‪ ,‬תוך חלוקה לאבות ולאימהות‪.86‬‬
‫מחקר זה אינו חף מבעיות מתודולוגיות‪:‬‬
‫‪ - 1‬בשל היעדר מידע סטטיסטי על מספר האימהות והאבות השכולים‪ ,‬וריבוי דברי הזיכרון‬
‫שנכתבו בידי הורה אחד בלבד‪ ,‬עשוי להתעורר קושי בניסיון לכמת את הממצאים ועל כן המחקר‬
‫יהיה על פי רוב איכותי ולא כמותי‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬מכיוון שהמחקר עוסק בתחושות ומחשבות‬
‫שהועלו על הכתב‪ ,‬הרי שניתוחם בהכרח ועל פי רוב יהיה סובייקטיבי ואף ניתן למספר פרשנויות‬
‫בו זמנית‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש לזכור שדברי זיכרון שנכתבו שנים רבות לאחר מות הבן נגועים בשכחה‬
‫ובאידיאליזציה הן של העבר והן של הנפטר‪.‬‬
‫‪ – 1‬מעטים ביותר הם ספרי הזיכרון המנציחים נשים שנפלו במלחמת השחרור ומעטים עוד יותר‬
‫ההורים שכתבו דברי זיכרון על בנותיהם שנפלו‪ .‬בשל חוק חיסיון המידע‪ ,‬רק לאחר פניות רבות‬
‫ניאותו ביחידה להנצחת החייל שבמשרד הביטחון לאפשר גישה למאגר השמות הפרטיים של‬
‫הנופלים במלחמת השחרור‪ .‬מידע זה היה לעזר רב‪ ,‬שכן באמצעותו אותרו באתר ספר יזכור‪,‬‬
‫באינטרנט‪ 131 ,‬מתוך ‪ 136‬הנשים המגויסות שנפלו במלחמה זו‪.87‬‬
‫מניתוח נתוני ספר יזכור עולה כי כ‪ 16 -‬נשים בלבד‪ ,‬שהונצחו בספרי זיכרון אינן יתומות‬
‫בוודאות‪ ,‬אולם כאמור‪ ,‬ברוב המקרים דברי הזיכרון לא נכתבו על ידי אחד מהוריהן‪ .‬הניסיון‬
‫לאתר‪ ,‬בספריות של קיבוצים ומושבים‪ ,‬ספרים‪ ,‬בהם‪ ,‬אולי‪ ,‬הונצחו נשים נתקל אף הוא בקושי‬
‫רב‪ ,‬בעיקר בשל העדר מידע מדויק של כותר או מחבר‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬ספריית היחידה להנצחת‬
‫החייל‪ ,‬שבמשרד הביטחון‪ ,‬נמצאת בתהליך של מעבר ועל כן‪ ,‬רבים מהספרים חסרים או שקיים‬
‫קושי של ממש לאתר אותם‪ .‬מתוך הספרים שנסקרו אותרו דבריהם של שני אבות ואם אחת‬
‫ששכלו את בנותיהן‪ .‬בחיבור זה ייעשה שימוש בכתביהם‪ ,‬אולם בשל מיעוט המקורות בסוגיה זו‪,‬‬
‫ייעשה שימוש גם בדברי זיכרון שכתבו ידידים ובני משפחה אחרים‪ .‬למרות המגבלות והבעייתיות‬
‫שבהסקת מסקנות ממספר נתונים מצומצם כל כך‪ ,‬התייחסתי לסוגיה זו במחקר תוך הבנה כי‬
‫מקרים אלה אינם בהכרח מאפיינים את החברה בכללה‪ ,‬אולם הם מייצגים דפוסי הנצחה שהיו‬
‫קיימים‪ ,‬במידה זו או אחרת‪ ,‬בחברה היישובית‪.‬‬
‫‪ 86‬ראה נספח ‪.2‬‬
‫‪ 87‬עמנואל סיון מציין בספרו כי ‪ 109‬נשים מגויסות נפלו במלחמת השחרור (סיון‪ ,)29 ,1881 ,‬אולם ברשימות היחידה‬
‫להנצחת החייל מצויות ‪ 121‬נופלות‪ .‬הפער בין הנתונים נובע הן מנתונים שעודכנו ביחידה להנצחת החייל בשנים שחלפו מאז‬
‫פרסם סיון את ספרו והן מבעיות טכניות ומתודולוגיות שליוו את כתיבת ספרו של סיון‪( .‬משיחה טלפונית עם עמנואל סיון‬
‫בנושא זה שהתקיימה ב‪.)2093909 -‬‬
‫‪12‬‬
‫‪ – 3‬על פי רוב‪ ,‬הקול הנשי במרחב הפרטי‪ ,‬ברור‪ ,‬בולט ומובדל מזה הגברי‪ .‬אולם‪ ,‬במרחב הציבורי‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬בספרי הזיכרון‪ ,‬קיים לעיתים ערבוב בין הקולות‪ ,‬דבר הבא לידי ביטוי בחתימת שני‬
‫ההורים על דברי זיכרון שכתבו‪ ,‬אף כי נראה שאחד מהם בלבד כתב את הדברים‪ .‬פענוח הכתוב‬
‫עשוי להצביע על הכותב האמיתי‪ ,‬אם כי ברוב המקרים ניתן רק לשער ולא לקבוע מסקנה‬
‫מוחלטת‪.‬‬
‫תוך מודעות למגבלות אלה אבקש במחקר זה להניב תובנות ולהסיק מסקנות בנוגע למאפיינים של‬
‫החברה בתש"ח וליחסי המגדר בתוכה‪.‬‬
‫מבנה העבודה‬
‫עבודה זו מחולקת לשלושה פרקים‪.‬‬
‫הפרק הראשון עוסק בשיח המגדרי של השכול‪ :‬בשפת הלאום‪ -‬המיתית‪ ,‬ובשפת האם‪-‬‬
‫המטרנליסטית‪ .‬בפרק זה יבחן השימוש בשתי השפות‪ ,‬תוך ניסיון לעמוד על יחסי הגומלין ביניהן‪,‬‬
‫ככלי לניתוח יחסם של ההורים לחברה‪ ,‬ללאום ולתפקידם הלאומי‪ .‬כמו כן‪ ,‬תבחן השפעת‬
‫השימוש בשפת האם על מעמדן של הנשים במרחב הציבורי‪ .‬פרק זה מהווה מעין פתיח לעבודה‬
‫כולה בהיותו מציג את העקרונות המלווים את המחקר ומפורטים בשני הפרקים הבאים‪.‬‬
‫הפרק השני עוסק בהיבטים המרכזיים של שיח השכול כפי שאלו מוצגים בכתיבת גברים‬
‫ובכתיבת נשים בספרי הזיכרון על הנופלים‪ ,‬הגברים‪ .‬בפרק זה יוצגו ההיבטים המרכזיים שעלו‬
‫מניתוח דברי זיכרון וייעשה ניסיון להגדיר מאפיינים נשיים וגבריים בספרות הזיכרון‪ .‬כמו כן‪,‬‬
‫ייבחנו היבטים אלה בהתייחס למחקרים תיאורטיים העוסקים בכתיבה נשית וגברית‪.‬‬
‫הפרק השלישי עוסק בדברי זיכרון על נשים שנפלו במלחמת השחרור‪ .‬בפרק זה יוצגו היבטי‬
‫שיח השכול המוצגים בספרי הזיכרון על נשים‪ ,‬תוך השוואה להיבטים המוצגים בכתיבה על‬
‫גברים חללים‪ .‬מתוך ניתוח הטקסטים ייעשה ניסיון לעמוד על יחס החברה והמשפחה לתפקידיהן‬
‫של הנשים בלאום בכלל ובמלחמה‪ ,‬בפרט‪ .‬כמו כן‪ ,‬יבדקו התפיסות המגדריות בהן אחזו הנשים‪,‬‬
‫מחד גיסא והחברה בכללה‪ ,‬מאידך גיסא‪.‬‬
‫לסיום‪ ,‬ברצוני להודות לקרנות שהעניקו תמיכה חומרית למחקר זה‪ :‬לקרן קושיצקי של המחלקה‬
‫ללימודי ארץ ישראל ולמכון לחקר האישה ביהדות על שם פניה גוטספלד הלר‪ ,‬שניהם‬
‫באוניברסיטת בר אילן‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫השיח המגדרי של השכול בתש"ח‪' -‬שפת לאום' ו'שפת אם'‬
‫המרחב הפרטי והמרחב הציבורי‬
‫מחקרים העוסקים במגדר ולאומיות מבחינים בין המרחב שנתפס כפרטי‪ ,‬המתייחס למסגרת‬
‫הביתית‪ -‬משפחתית‪ ,‬לבין הספירה הציבורית‪ ,‬המתייחסת לעולם החברתי הכללי שמחוץ למסגרת‬
‫הביתית‪ .‬לאורך הדורות הוגבל תחום פעילותן של הנשים לספירה הפרטית ואילו הגברים עסקו‬
‫במה שקשור למרחב הציבורי‪ .88‬האתוס הציוני העדיף מאז ומעולם את המרחב הציבורי על פני‬
‫המרחב הפרטי דבר שגרם להפחתת ערכו של המרחב הפרטי ולהגדרת הכוחות הפועלים בו‬
‫ככוחות בלתי פוליטיים ונטולי כוח וממילא 'נשיים' ו'אימהיים'‪.89‬‬
‫הביקורת הפמיניסטית ערערה על זיהוין של הנשים עם הספירה הפרטית ושל הגברים עם‬
‫הספירה הציבורית‪ .‬המחקר הפמיניסטי ערער על עצם ההפרדה בין התחום הפרטי והציבורי‪,‬‬
‫בטענה כי הפרדה זו היא מלאכותית‪ ,90‬שכן התחום הפרטי נתון בתוך תהליכים חברתיים‬
‫ופוליטיים‪ ,‬אך גם מעצב אותם ומשפיע עליהם דרך תהליכי סוציאליזציה ויצירת זהות ומודעות‬
‫עצמית‪.91‬‬
‫בילי מלמן טוענת כי דווקא הכתיבה האישית המתרחשת בספירה הפרטית יכולה לערער על‬
‫הזיהוי הדיכוטומי של גברים עם הספירה הציבורית ושל נשים עם הספירה הפרטית משום שבני‬
‫שני המינים כתבו בכתיבתם האישית גם על נושאים לאומיים וציבוריים‪ .92‬כך למשל הראתה‬
‫מלמן‪ ,‬בעזרת ניתוח התכתבויות בקרב האליטה האזרחית בראשית המאה ה‪ 13 -‬כי נשים שאפו‬
‫להגשים את יכולותיהן האישיות במסגרות לאומיות‪ .93‬חנה נוה סוברת כי המרחב הפרטי אינו‬
‫נמצא מחוץ למרחב הציבורי‪ ,‬אלא הוא ממושטר בתוכו והפעילות בו נגזרת מרשות הגמונית‪.‬‬
‫מתוקף הכללתו הבלתי שוויונית‪ ,‬הוא נתבע לממש את הערכים ההגמוניים באותה מידה של‬
‫יציבות והסכמה כמו במרכז ההגמוני עצמו‪ .94‬מרגלית שילה הראתה כי באוטוביוגרפיות של איטה‬
‫ילין ויהודית הררי הבית הפרטי והבית הציבורי שביקשו לבנות היו לאחד וכי העלייה לארץ‬
‫והחיים בה מיזגו את החוויה האישית עם חווייתן הציבורית‪ .95‬במחקר אחר‪ ,‬על סיפורי חנה‬
‫‪ 88‬עצמון‪ ;18 ,1883 ,‬יובל‪ -‬דייויס‪.2 ,1899 ,‬‬
‫‪ 89‬נוה‪.102 ,1889 ,‬‬
‫‪ 90‬ברנשטיין‪.98 ,1882 ,‬‬
‫‪ 91‬שם‪.‬‬
‫‪ 92‬מלמן‪.249 ,1889 ,‬‬
‫‪ 93‬שם‪.212 ,‬‬
‫‪ 94‬נוה‪.119 ,1889 ,‬‬
‫‪ 95‬שילה‪.11 -14 ,2001 ,‬‬
‫‪13‬‬
‫טרגר‪ ,‬מראה שילה כי מפעל ההתיישבות אינו יכול להתקיים ללא התחשבות בספירה הפרטית‪,96‬‬
‫שהרי‪ ,‬נשים בתקופת העלייה הראשונה‪ ,‬היו מוכנות להסתכן למען המפעל הלאומי‪ ,‬אך מיאנו‬
‫ליטול חלק במלחמה אבודה מראש‪ ,‬שכן‪ ,‬לגישתן‪ ,‬הסיפור הלאומי לא יכול להתקיים על חורבן‬
‫הסיפור הפרטי‪ .‬גישה נשית זו מביאה לחיבור הסיפור הפרטי עם זה הלאומי‪ ,‬כך שמפעל התחייה‬
‫תלוי גם בפרט ובמשפחה‪ .97‬יש לציין כי הכתוב בספרי הזיכרון עולה בקנה אחד עם גישה זו‪ .‬אמנם‬
‫התקומה הלאומית נבנתה‪ ,‬לעיתים‪ ,‬על חורבן הפרט‪ ,‬אך אימהות ואבות לא סברו שמלחמת‬
‫השחרור היא מלחמה אבודה מראש‪ .‬להיפך‪ ,‬הם הכירו בגודל השעה וראו את ילדיהן כמי‬
‫שגואלים את העם היהודי ומקוממים את הריסותיו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬כותבת אימו של זוהר אטקין‪,‬‬
‫שנפל בהיותו בן שש עשרה וחצי‪" :‬לא בכדי נפל זוהר‪ .‬הוא נתן את חלקו בנאמנות במלחמת‬
‫העצמאות של עמנו"‪ .98‬האם סוברת כי המלחמה בה נהרג בנה‪ ,‬לא הייתה מלחמת שווא‪ ,‬אלא‬
‫מלחמה הכרחית לתחיית האומה‪ .‬אימו של אופיר אנקורי כותבת ברוח דומה‪" :‬אתה וחבריך‬
‫זיכיתים את ישראל בגאולה‪ .99"...‬אביו של דניאל בוקשטיין מבטא אף הוא את תפקיד הבנים‬
‫בתקומת הלאום‪" :‬הקורבן הזה‪ ,‬קורבן הגבורה של דניאל‪ ,‬לא יהיה לשוא‪ ,‬וכי הודות לו ולחבריו‬
‫ניצלנו וניצחנו‪ ...‬ולא יבוא אוייב וצר בשערי מדינתנו השלמה‪ ,‬והדור הבא אחרינו ייהנה מחיי‬
‫חופש ודרור"‪ .100‬בכך מבטא האב את הגישה לפיה על הפרט להקריב עצמו על מנת להבטיח חיים‬
‫לפרטים אחרים‪ .‬יוצא מכאן‪ ,‬שלדבריו‪ ,‬ביתו הפרטי אמנם חרב‪ ,‬אך הנסיבות שהביאו לכך היו‬
‫ראויות‪ .‬היטיב לבטא את גודל השעה אביו של יצחק זמיר‪ ,‬באומרו‪" :‬לולא הכמיהה העזה‬
‫לשחרור והצמאון העצום לנתק את מוסרות השעבוד‪ ,‬שאפפו את כל בחורי ישראל והתפרצו כפרץ‬
‫מים רבים‪ ...‬מי יודע מה היה לנו? מי יודע אם לא‪ -‬חלילה‪ -‬כשנות ת"ח ות"ט היו לנו שנות תש"ח‪-‬‬
‫תש"ט‪ .101"...‬לולא ההקרבה של אותם בחורים צעירים‪ ,‬ייתכן והעם כולו היה נדון לפרעות‬
‫ולכיליון‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬המלחמה הצילה את העם היהודי ובנתה נדבך נוסף בתקומתו‪ .‬מחקרים‬
‫מעלים כי הסיפור הפרטי והסיפור הלאומי כרוכים זה בזה ולעיתים נוצר קונפליקט בין שני‬
‫הסיפורים‪ .‬על מנת לפתור את הקונפליקט‪ ,‬הכלל אנושי‪ ,‬ולאו דווקא נשי‪ ,‬שבהקרבת הפרט למען‬
‫הלאום‪ ,‬הועלו הנופלים לדרגת קדושים‪ .102‬ספרי הזיכרון מאששים טענה זו‪.‬‬
‫‪ 96‬שילה‪.110 ,2003 ,‬‬
‫‪ 97‬שם‪.‬‬
‫‪ 98‬לזכר היא'‪ -‬גבע‪.12 ,1848 ,‬‬
‫‪ 99‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 100‬בוקשטיין‪.111 ,1830 ,‬‬
‫‪ 101‬זמיר‪ ,1830 ,‬מט'‪ -‬נ'‪.‬‬
‫‪ 102‬מוסה‪.41 ,1882 ,‬‬
‫‪11‬‬
‫ההבחנה בין הספירה הפרטית לזו הציבורית איננה דיכוטומית וניתן למצוא נקודות השקה‬
‫ואף חפיפה בין הפרטי לציבורי‪ .103‬טענה זו עולה אף היא בקנה אחד עם הכתיבה בספרי הזיכרון‪.‬‬
‫'שפת אם' ו'שפת לאום'‬
‫מחקרים מצביעים על כך שלא די בכך שתחום פעילותן של הנשים הוגבל לספירה הפרטית‪ ,‬אף‬
‫קולן כמעט שלא נשמע‪ ,‬בספירה הציבורית‪ .104‬אלם נשי זה מעלה את השאלה האומנם קיימת‬
‫שתיקה נשית או שמא הנשים מדברות בקול אחר‪ ,‬שאינו נשמע או אינו מובן בספירה הציבורית‪,‬‬
‫'הגברית'‪ .105‬מספרי הזיכרון קולן של הנשים לא נעדר‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬לא רק שקולן נשמע‪ ,‬אלא‪ ,‬כפי‬
‫שיוצג להלן‪ ,‬הוא אף אומץ על ידי חלק מהגברים‪.‬‬
‫חנה נוה מציינת כי הרטוריקה של המרחב הציבורי מסלקת את הקול הפרטי והאתוס של‬
‫המרחב הציבורי דוחה את גילוי הרגש ואת היסוד האי‪ -‬רציונאלי שבו‪ .106‬בהקשר זה היא טוענת‬
‫כי למרחב הציבורי‪ ,‬במקרה הנדון‪ -‬קהילת הלאום של תש"ח‪ ,‬הרואה עצמה כמשפחת שכול‬
‫מורחבת‪ ,‬ולמרחב הפרטי‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬למשפחת השכול האמיתית‪ ,‬שתי שפות שונות‪ ,‬שהמפגש‬
‫ביניהן יוצר קונפליקט‪' .107‬שפת הלאום' באה לידי ביטוי בייצוגים של גבורה ולאומיות והיא‬
‫מטפחת דימויים מיתיים וסטריאוטיפיים‪ ,‬בהתאם למודלים של גבריות מופתית‪ ,‬ואילו שפת‬
‫המשפחות‪ ,‬המכונה אצל נוה 'שפת אם'‪ ,‬באה לידי ביטוי בדאגה לבן שנפל‪ ,‬בטיפול בו‪ ,‬בשפה‬
‫נעדרת פאתוס‪ .‬זוהי שפה של ייצוגים נשיים‪ ,‬במובן המגדרי של המילה‪ .‬כלומר‪' ,‬שפת האם' היא‬
‫שפה המציינת כל מה שמטפח את גוף היילוד‪ ,‬שוקד על שמירת חייו ועל שלומו ואינו ממלא‬
‫תפקיד של סוכן הלאום‪ ,‬שמוותר על שלמות היילוד למען מטרה לאומית‪ .‬זוהי שפה של מקרה‬
‫פרטי‪ ,‬חולשה‪ ,‬חוסר אחריות‪ ,‬שיבוש הדעת וטירוף‪ .108‬יש לציין כי שפת האם‪ ,‬איננה חותרת נגד‬
‫הלאום עצמו אלא רק כנגד השפה המייצגת אותו‪ .109‬ניתן לומר כי שפת הלאום משרתת את מוסד‬
‫האימהות המייצג את הקודים החברתיים הגבריים והתפקידים החברתיים‪ ,‬המצופים‬
‫מאימהות‪ 110‬ואילו שפת האם‪ ,‬מייצגת את חווית האימהות‪ ,‬כך שבדומה לסיפורת הנשים בתקופת‬
‫היישוב‪ ,111‬מהווה שפת האם זרם תת תרבותי בצד הדומיננטיות של התרבות הגברית‪ ,‬ההגמונית‪.‬‬
‫‪ 103‬ברנשטיין‪.8 ,2001 ,‬‬
‫‪ 104‬ברלוביץ‪ ;1881 ,‬ברלוביץ‪ ;4 ,2002 ,‬עצמון‪.23 -22 ,1883 ,‬‬
‫‪ 105‬עצמון‪.18 ,2001 ,‬‬
‫‪ 106‬נוה‪.149 ,1882 ,‬‬
‫‪ 107‬נוה‪.93 ,1889 ,‬‬
‫‪ 108‬שם‪.100 ;81 ;99 ,‬‬
‫‪ 109‬שם‪.82 ,‬‬
‫‪ 110‬למדן‪.29 ,2004 ,‬‬
‫‪ 111‬ברלוביץ‪.103 ,2001 ,‬‬
‫‪19‬‬
‫בספרי הזיכרון אבות ואימהות השתמשו בדבריהם בשפת לאום ובשפת אם‪ .‬לעיתים כתבו‬
‫ההורים רק בשפת אם ולעיתים שימשו שתי השפות בערבוביא‪ .‬יש לציין‪ ,‬כי כמעט ולא ניתן‬
‫למצוא שימוש בשפת לאום בלבד‪.‬‬
‫חנה נוה סוברת‪ ,‬כי שפת האם היא תוצר של היחלשות ההזדהות של בעלי השכול הפרטיים‬
‫עם שפת האבל הלאומי‪ ,‬ושל התחלפות השיח הציוני בשיח של דמוקרטיה‪ ,‬שוויוניות‪ ,‬זכויות‬
‫הפרט וחלוקת נטל שוויונית‪ .‬התמורות שחלו בשיח הישראלי יצרו משבר לשוני בשפה העברית‪,‬‬
‫שכן נוצר מצב בו השפה איננה מייצגת את הפרט או נותנת מענה לתחושותיו‪ .112‬אולם‪ ,‬ספרי‬
‫הזיכרון מראים כי השימוש בשפת האם החל עוד בטרם התחוללו השינויים הללו בחברה‬
‫הישראלית וכי השימוש בשפה זו אינו מעיד‪ ,‬בהכרח‪ ,‬על העדר ייצוג של תחושות השכולים בשיח‬
‫הישראלי‪ .‬אלא‪ ,‬נראה כי יש בכך להעיד על יצירת תמונה חברתית והיסטורית שלמה יותר‪,‬‬
‫באמצעות שימוש בשפת לאום ובשפת אם‪ ,‬בערבוביא‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬בדומה לסיפור הנשי‬
‫המשלים את המציאות המתוארת בסיפור הגברי‪ ,113‬גם שפת האם מציעה סיפור משלים לסיפור‬
‫הלאומי‪ ,‬המיוצג בשפת הלאום‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי בספרי הזיכרון‪.‬‬
‫על ידי ניכוס‬
‫‪114‬‬
‫שפת הלאום משייכות עצמן הנשים לשני המרחבים בהם הן פועלות‪ ,‬זה‬
‫הפרטי‪ ,‬וזה הלאומי‪ ,‬ואין זה מפתיע‪ ,‬שכן השכול הרחיב את פעילותן‪ ,‬שלא ברצונן‪ ,‬גם אל הבמה‬
‫הציבורית‪ -‬לאומית‪ .‬אולם כפי שיוצג להלן‪ ,‬גם גברים משתמשים בשתי השפות ומשייכים עצמם‪,‬‬
‫אף הם‪ ,‬לספירה הפרטית והציבורית גם יחד‪ .‬ייתכן כי האסון שפקד את האבות החזיר אותם‬
‫מהספירה הציבורית אל תוך ביתם הפרטי‪.‬‬
‫שימוש ב'שפת אם' בלבד‪:‬‬
‫ישנם אבות ואימהות המשתמשים בכתיבתם בשפת אם בלבד‪ .‬אביו של רפי מלץ מתאר את שחש‬
‫בשעה שהגיעה אליו הבשורה על מות בנו‪" :‬תקפתני הרגשה של כאב ורחמים ולא יכולתי אלא‬
‫ללחוש‪ :‬רפי מסכן‪ ,‬רפי מסכן שלי"‪ ,115‬האב מתאר דאגה לבן ורחמים כלפיו‪ ,‬שמא סבל במותו‪.‬‬
‫הוא מתייחס אליו כאל דמות אישית‪ ,‬פרטית ומבטא את דאגת האב לבנו‪ .‬בהמשך דבריו הוא‬
‫מספר על מחשבותיו‪" :‬אולי שיוע מבדידותו הגדולה‪ ,‬האחרונה‪ ,‬הגמורה‪ ...‬רפי‪ ,‬רפי שלי‬
‫המסכן"‪ .116‬הוא כותב על בנו‪ ,‬באופן טבעי‪ ,‬כאב על בנו‪ .‬הוא אינו מתייחס להיבט הצבאי או‬
‫הלאומי שבמותו‪ ,‬אלא מתעסק בפרט עצמו ובתחושותיו ברגעיו האחרונים‪ .‬הוא מתאר את כאבו‬
‫‪ 112‬נוה‪.99 ,1889 ,‬‬
‫‪ 113‬שילה‪.199 ,2003 ,‬‬
‫‪' 114‬ניכוס' ב הקשר זה הוא מונח שטבעה טובה כהן ופירושו אימוץ 'שפת האב'‪ ,‬הקאנונית‪ ,‬תוך שינויה והתאמתה להבעתה‬
‫ועיצובה האוטונומי של האישה היוצרת (כהן‪.)92 ,1889 ,‬‬
‫‪ 115‬ביקוד‪.202 ,1848 ,‬‬
‫‪ 116‬שם‪.204 ,‬‬
‫‪19‬‬
‫של הבן‪ ,‬המוצג לא כגיבור לאומי‪ ,‬אלא כאדם פרטי‪ ,‬בעל מחשבות ורגשות‪ .‬לבסוף הוא מתאר‬
‫דאגה מטרנליסטית לבן‪" :‬היכן אתה‪ ,‬הבן? קר לך‪ ,‬בני?"‪ .117‬יתירה מזו‪ ,‬הוא אף מתפלמס עם‬
‫הצורך הלאומי‪" :‬ואני יודע גם כן את ההכרח המציאותי שבדבר‪ .‬אני יודע את ה'אין ברירה'‬
‫הקדוש שלנו‪ ,‬שאין אולי קדוש ממנו‪ .‬שמוכרחים‪ ,‬מוכרחים ללכת‪ .‬אבל‪ ,‬רפי"‪ .118‬האב אינו אומר‬
‫את הדברים הללו בהכרח מתוך התרסה וטרוניה‪ .‬הוא מכיר בהכרחיותם של המלחמה והקורבנות‬
‫שהיא תובעת‪ ,‬אולם הוא מתקשה להשלים עם השיח הלאומי‪ ,‬בשעה שזה מביא למות בנו ועל כן‬
‫הוא אינו משתמש בדבריו בשפת הלאום‪ ,‬אלא‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬במטרה להציג את הקונפליקט שבין‬
‫המטרה הלאומית לבין הצורך הפרטי‪.‬‬
‫אביו של דן צביק מתאר את עצמו כמי שאינו מקבל את אתוס ההקרבה הטוטאלית למען‬
‫הלאום‪" :‬וכאשר הייתי מעיר לו לפעמים על המחיר היקר בחיי אדם שאנו משלמים במלחמה בין‬
‫כוחות בלתי שווים אלה‪ .119"...‬האב מתקשה לקבל את העובדה שתקומת הלאום תובעת קורבנות‬
‫רבים‪ ,‬הן בשל מחיר הדמים הגבוה‪ ,‬שתובע המאבק הלאומי‪ ,‬והן משום שהוא חושש שמא זוהי‬
‫מלחמה חסרת סיכוי‪ ,‬בשל יחסי הכוחות הבלתי שווים‪ .‬לאחר ליל הגשרים שאל האב את בנו‪:‬‬
‫"דן‪ ,‬ההיה נכון לקפח את חייהם של הנערים הללו?"‪ ,120‬נראה כי האב מפוכח‪ ,‬מודע לקורבנות‬
‫ומציע לשקול מחדש‪ ,‬את גבולות ההקרבה של הפרט ואת הגבולות‪ ,‬בכללם‪ ,‬בין הפרטי ללאומי‪.‬‬
‫כתיבתו של האב נעדרת פאתוס והוא איננו כותב בשפת לאום‪ ,‬משום שהוא אינו מסכים עם מה‬
‫שהיא מייצגת‪.‬‬
‫מפתיע במיוחד לגלות שגם דבריו של אביו של דודו צ'רקסקי שהפך לאגדה בעקבות שירו של‬
‫חיים חפר‪' ,‬דודו'‪ ,‬נעדרים שפת לאום‪ .‬את דבריו הוא מסיים בשפת אם‪" :‬מעתה‪ -‬יום זה וכל‬
‫הימים הבאים בימי חלדנו‪ -‬ימי העלאת זכרו של הבן‪ ,‬ימי נכאים ספוני קינת‪ -‬געגועים על דמותו‬
‫הנאצלת‪ ,‬הקורנת‪ ,‬השופעת חום חיים של נעורים‪ ,‬תבונה ואומץ‪ -‬גיבורים ואהבת בן‪ -‬הבן שהיה‬
‫ואינו עוד"‪ ,121‬מעל לכל‪ ,‬האב מתאר כאב וגעגועים לבן‪ .‬נראה כי היותו דמות נערצת‪ ,‬שברבות‬
‫הימים אף הפכה למיתוס‪ ,‬לא שינתה את תחושת האובדן הפרטית של האב‪ .‬בעבורו דמות זו היא‬
‫בראש ובראשונה דמות הבן הפרטי ולא דמות הגיבור הלאומי‪.‬‬
‫אימהות רבות דוברות בשפת אם בלבד‪ .‬אולם ייתכן‪ ,‬כי בשנה מהאבות‪ ,‬ביחס אליהן השימוש‬
‫בשפת אם נתפס כדבר 'טבעי'‪ .‬אימו של ספי אהלי מתארת את מהלך חייו‪" :‬כך עברו עליו מעט‬
‫‪ 117‬שם‪.211 ,‬‬
‫‪ 118‬שם‪.202 ,‬‬
‫‪ 119‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.19 ,1830 ,‬‬
‫‪ 120‬שם‪.‬‬
‫‪ 121‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.14 ,‬‬
‫‪18‬‬
‫השנים‪ .‬שעשועי ילדות‪ ,‬למודים בבית הספר משם לפלמ"ח ומשם אל האסון"‪ .122‬האם מביאה את‬
‫תמצית חייו כאילו דבר הוביל לדבר‪ ,‬עד לאסון‪ ,‬כלומר למותו‪ .‬בשימוש במילה 'אסון' דווקא‪,‬‬
‫בהקשר בו נכתבו הדברים‪ ,‬ישנו ממד של התרסה כלפי הלאומיות‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬היא איננה‬
‫מתייחסת בדבריה הקודמים‪ ,‬המפרטים את ילדותו ונערותו‪ ,‬לתקופתו בפלמ"ח‪ .‬מיד בהמשך‬
‫דבריה הקודמים היא כותבת‪" :‬עודנו אפרוח‪ ...‬בטרם כל‪ ,123"...‬שכן מבחינת האם‪ ,‬הוא עדיין‬
‫אפרוח קטן‪ ,‬שטרם בגר‪ ,‬הזקוק לאימו שתגונן עליו‪ .‬דברים אלה הינם ביטוי מובהק של שפת‬
‫האם‪.‬‬
‫רבות מהאימהות מתארות דאגה וחרדה לבן‪ .124‬בדבריהן אין ביטוי לשפת הלאום אלא רק‬
‫לשפת האם‪ ,‬המגוננת ושומרת על הבן ואיננה ממלאה תפקיד של סוכן הלאום‪ .‬אימו של יצחק‬
‫לבנה אף מתארת בדבריה כמה "עייף ויגע היה"‪ ,125‬מצבים שאינם מעניינים את הלאום‬
‫ומוסדותיו‪ ,‬אלא רק את ההורים‪ ,‬הדואגים לבנם וכואבים את קשייו‪ .‬לבסוף‪ ,‬כותבת האם‪ ,‬שעם‬
‫מותו‪" ,‬נסתלקה השכינה מביתנו‪ ,‬ומחיינו!"‪ ,126‬ואין היא מוצאת נחמה במטרה שלשמה נלחם‪,‬‬
‫אלא רואה לנגד עיניה את אובדנו הפרטי‪ ,‬את חסרונו בבית הפרטי ובחייהם הפרטיים‪ .‬אימו של‬
‫דניאל שפריס פותחת את דבריה בחריזה‪" :‬אשרי האיש אשר לא קם‪ 7‬שכול‪ ,‬גלמוד ביום גדול‪7‬‬
‫אשריהו‪ ,‬כי במחול העם‪ 7‬גם בנו הופיע במחול"‪ ,127‬נראה כי האם מתריסה כנגד שפת הלאום‬
‫הגורסת כי יש נחמה במות הבן על מזבח הלאום‪ ,‬שהרי‪ ,‬לדבריה‪ ,‬אשרי אותו איש שאיננו שכול‪,‬‬
‫שגם בנו זכה לשמוח איתו בתקומת העם‪ .‬נראה כי היא חשה שההורים השכולים‪ ,‬על אף המחיר‬
‫הכבד ששילמו למען תקומת הלאום‪ ,‬נותרו מחוץ למעגל השמחה הלאומית‪ ,‬בשל קורבנם‪ .‬בחריזה‬
‫זו מבטאת האם את האינטרס הפרטי‪ ,‬האישי שאינו עולה‪ ,‬בהכרח‪ ,‬בקנה אחד עם האינטרס‬
‫הלאומי‪.‬‬
‫אימו של אהרון שמי (ג'ימי) מספרת בדברים שכתבה לזכר בנה‪ ,‬שלאחר שנפצע מבקבוק‬
‫מולוטוב הוא תבע ממנה להיות חזקה ואמר לה‪" -‬אמא את אייזן‪ .‬כך תחזיקי את עצמך תמיד לכל‬
‫מקרה שיבוא"‪ .128‬הוא הוסיף ואמר לה "כן‪ ,‬כל האימהות מסכימות שבנים של אחרים ילכו‬
‫לקרבות"‪ .129‬אולם‪ ,‬למרות דבריו‪ ,‬בשעת התגייסותו לקרבות‪ ,‬כוחה לא עמד לה‪" :‬כשהאוטו זז‬
‫‪ 122‬לנופלים בנבי יושע‪.18 ,‬‬
‫‪ 123‬שם‪.‬‬
‫‪ 124‬כגון‪ ,‬אמהותיהן של זהר דיין‪ :‬חבס‪ ;41 ,1830 ,‬נחום זרחי‪ :‬שם‪ ;191 ,‬יאיר רוזנבלט‪ :‬בנים‪ -‬עין חרוד‪ ;199 ,1848 ,‬יצחק‬
‫לבנה‪ :‬חבס‪.149 ,1830 ,‬‬
‫‪ 125‬שם‪.132 ,‬‬
‫‪ 126‬שם‪.132 ,‬‬
‫‪ 127‬בסער ביום סופה‪.38 ,1848 ,‬‬
‫‪ 128‬שמי‪.224 ,218 ,1814 ,‬‬
‫‪ 129‬שם‪.220 ,‬‬
‫‪20‬‬
‫הייתי בטוחה שלא אראה אותו יותר‪ .‬נשענתי על קיר של איזה קיוסק ובכיתי‪ .130"...‬האם מעדיפה‬
‫שבנה יהיה רחוק מהסכנה‪ ,‬על מנת שהיא תוכל למלא את התפקיד האימהי‪ -‬הפרטי שלה בשמירת‬
‫חייו ושלומו‪ .‬אולם בעוד האם מבטאת את רצונותיה בשפת אם‪ ,‬אמוציונאלית‪ ,‬מדבר הבן בשפת‬
‫לאום ותובע את עליונות האינטרס הלאומי על פני זה האימהי‪.‬‬
‫נראה כי מספר רב יותר של אימהות‪ ,‬מאשר אבות‪ ,‬השתמשו בדבריהן בשפת אם בלבד‪,‬‬
‫המייצגת את חוויית האימהות ואת תפקידיה המטרנליסטיים‪ .‬ככל הנראה השימוש בשפת אם –‬
‫כשמו כן הוא – נתפס כטבעי לאימהות המזוהות עם המשפחה ועם המרחב הפרטי‪ .‬אולם יש‬
‫מספר הורים‪ ,‬ובכללן גם אימהות‪ ,‬הכותבים בשפת לאום בלבד‪.‬‬
‫שימוש בשפת לאום בלבד‪:‬‬
‫אביו של יצחק נול כותב אמנם את מרבית דבריו בשפה ניטראלית‪ ,‬שאיננה שפת אם או שפת‬
‫לאום; הוא מתאר את תולדות בנו בשפה שאיננה רגשית ושנעדרת פאתוס‪ ,‬אך את דבריו הוא‬
‫מסיים בשפת לאום‪" :‬בשנת תרפ"ד נפרד מאיתנו ועלה ארצה‪ .‬ובזכותו אנחנו וכל משפחתנו‬
‫בא"י"‪ .131‬האמירה הלאומית בדבריו האחרונים מודגשת על ידי העובדה שהוא מתאר בפירוט את‬
‫ילדותו ונערותו של הבן בגולה‪ ,‬אינו מספר כלל על חיי הבן בארץ או על מותו‪ ,‬אולם הוא בוחר‬
‫לסיים את דבריו בהדגשה חיובית של עליית כל בני המשפחה לארץ‪.‬‬
‫אימו של דב גרייצר‪ ,‬לאחר תיאור דמותו ואופיו כותבת על אבלה בשפת לאום בלבד‪:‬‬
‫"בדומיה אשא את יגוני"‪" ,132‬בגאון אשא את מכאובי"‪" ,133‬התעלית על כל אלה ויצאת למלא את‬
‫התפקיד הנשגב שקראך"‪ .134‬האם‪ ,‬מצדיקה את עליונות הצורך הלאומי על פני הצורך הפרטי‪ ,‬ועל‬
‫כן‪ ,‬היא מקבלת על עצמה את קוד האבל המאופק‪ ,‬המשרת את הלאום ומרבה להשתמש בביטויו‬
‫של הלאום‪ ,‬הווי אומר בשפת הלאום‪ .‬עוד יתכן‪ ,‬כי האם‪ ,‬שהייתה אלמנה‪ ,‬קיבלה על עצמה את‬
‫תפקידיו של האב בגידול הבן ובחינוכו‪ ,‬וכך גם במותו‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי בשימוש בשפה‬
‫'גברית'‪ ,‬שפת הלאום‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מכיוון שמעטות ביותר הן הדוגמאות לשימוש בשפת לאום‬
‫בלבד‪ ,‬אף בקרב אבות‪ ,‬יש לקבל הסבר זה בהסתייגות רבה‪.‬‬
‫אימו של דן הרשלג‪ ,‬שנפל על כיבוש צפת‪ ,‬כותבת‪" :‬לדעתי יש רק מצבה אחת להם‪ :‬מדינת‬
‫ישראל כולה"‪ .135‬בדבריה היא מצדיקה את הקורבן הפרטי למען הלאום ומנכסת את בנה לטובת‬
‫השיח הלאומי‪ .‬הזיכרון וההנצחה אינם פרטיים אלא לאומיים ובאים לידי ביטוי במדינה עצמה‪.‬‬
‫‪ 130‬שם‪.221 ,‬‬
‫‪ 131‬בסער ביום סופה‪.40 ,1848 ,‬‬
‫‪ 132‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 133‬שם‪.‬‬
‫‪ 134‬שם‪.‬‬
‫‪ 135‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬כד'‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫את דבריה היא מסיימת בתיאורו של אחד החברים את מות בנה‪" :‬בעוד כמה רגעים קרא‪:‬‬
‫'נפגעתי‪ ,‬לך קדימה!' ונפל‪ .‬גל של מסתערים סחף את חברו‪ ,‬עוד כמה צעדים ועלו אל ראש‬
‫המצודה"‪ ,136‬נדמה כאילו דבריה מסתיימים בשיא הסיפור‪ ,‬באווירה מרוממת לכאורה‪ ,‬שכן‪,‬‬
‫המטרה הושגה‪ ,‬הבן אמנם נפל‪ ,‬אך מצודת צפת נכבשה‪ .‬גם כאן‪ ,‬משמשת שפת הלאום בלבד‬
‫בתיאוריה של האם‪.‬‬
‫שפת לאום ושפת אם בערבוביא‪:‬‬
‫מרבית ההורים משלבים בשיח הלאומי המצופה מהם‪ ,‬מתוקף תפקידם הלאומי‪ ,‬גם את שפת‬
‫האם‪ ,‬הפרטית‪ ,‬ושתי השפות משמשות בערבוביא‪ ,‬לעיתים מתוך פולמוס ולעיתים מתוך דיאלוג‪.‬‬
‫הורים אלה מבטאים מחד גיסא את הכאב העז‪ ,‬בשפת אם‪ ,‬ומאידך גיסא את שפת הלאום‪.137‬‬
‫בדבריהם‪ ,‬במקביל לכאב הפרטי ניצבת המטרה הלאומית‪ ,‬המיוצגת על ידי שפת הלאום ושתי‬
‫השפות מנהלות דיאלוג ביניהן‪ -‬מטרה זו הינה מטרה מקודשת ועל כן הקורבן‪ ,‬על אף הכאב‪ ,‬היה‬
‫ראוי‪ .‬כך בדבריו של אביו של יצחק זמיר‪ ,‬הכותב על פי רוב בשפת לאום‪ ,‬אך אינו יכול להימנע‬
‫משימוש גם בשפת אם‪:‬‬
‫"‪ ...‬ברור היה לנו ולאחרים‪ ...‬שכל מדרך רגל נצטרך לרכוש ולכבוש‪ ,‬זאת אומרת‪ :‬ללחום‬
‫עליו‪ .‬ומלחמה‪ -‬מותנית למפרע במתן קורבנות‪ ,‬באבדת כוחות לוחמים‪ .‬ככה היה בימי‬
‫יהושע ובימי דוד‪ ,‬ככה היה בימי בר כוכבא ובימי החשמונאים‪ ...‬ולדאבוננו עדיין נמשך‪-‬‬
‫עד היום‪ ...‬וכל אלה‪ ,‬האבות והאימהות‪ ,‬הקרובים אל החללים הרבים והיקרים האלה‪-‬‬
‫לבם גאה יגאה‪ ,‬כי על כן קיימו את אשר ההשגחה ואהבת המולדת הטילה עליהם לעשות‪.‬‬
‫ואם ככה‪ -‬אין מקום לאבל‪ :‬אין מתאבלים על גיבורי מולדת‪ ,‬זה למטה מכבודם‪ ,‬זה‬
‫מנמיך את קומתם וממעיט את ערכנו אנו"‪.138‬‬
‫בדברים אלה מבטא האב את שפת הלאום המתמסרת למטרה הלאומית‪ ,‬ולמיתוסים המכוננים‬
‫אותה‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬במקום אחר הוא כותב‪" :‬בושתי להרים פני אל פני האם‪ ,‬שמא תראה אותי במבוכתי‬
‫ואגלי דמעות על עיני; אף היא התכוונה לכך ותפן את מבטה לעבר אחר‪ .139"...‬נראה כי האב‬
‫והאם התקשו למלא עד תום את התפקיד הלאומי שהחברה ייעדה להם ובמסתרים‪ ,‬הם הביעו‬
‫חולשה ודאגה לבן‪ ,‬שיצא זה עתה את הבית‪ .‬במקום אחר מתאר האב כי לצד השמחה והגאווה על‬
‫בנם וחבריו‪ ,‬משחררי הלאום‪ ,‬ניצבת החרדה לבן‪" :‬כל זה עורר בנו רגש של שמחה וגאות‪ ,‬של‬
‫‪ 136‬שם‪ ,‬כז'‪.‬‬
‫‪ 137‬לדוגמא‪ -‬הוריו של שלום הופמן‪ :‬לזכר היא'‪ -‬גבע‪ ;29 ,1848 ,‬מנחם רוטקוב‪ :‬יד לזכר מנחם רוטקוב‪.8 ,1848 ,‬‬
‫‪ 138‬זמיר‪ ,1830 ,‬סג'‪.‬‬
‫‪ 139‬שם‪ ,‬נב'‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫הרגשת ביטחון‪ ,‬שאלה הם בנים‪ -‬בונים‪ ,‬נוער‪ -‬זוהר‪ ,‬גואלי העם וגואלי הדם‪ ...‬אבל מאידך‪ -‬פרכס‬
‫הלב לקראת מחשבה אחרת‪ :‬טיסה במרומים לגבי צעירים כאלה‪ ,‬עולי ימים‪ ,‬חסרי ניסיון ומעוטי‬
‫ותק‪ -‬מי יודע?‪ ...‬ואם חלילה יקרה משהו?"‪ .140‬בעוד הגאווה מוצגת כגאווה כלל לאומית‪ ,‬הרי‬
‫שהדאגה והחרדה נותרות נחלתן הפרטית של ההורים‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬בדבריו מעמיד האב את‬
‫דמותם הלאומית של הבנים כבונים‪ ,‬נערי זוהר‪ ,‬גואלי העם‪ ,‬אל מול דמותם הפרטית‪ ,‬כבנים‪,‬‬
‫צעירים‪ ,‬עולי ימים‪ .‬האב מציג אפוא את הפולמוס בין שתי הזהויות‪ -‬הלאומית והפרטית‪ ,‬ואין‬
‫לדעת בשלב זה איזו מהן עדיפה בעיניו‪ .‬אולם‪ ,‬האב מיד מתעשת ואומר‪" :‬ואולם חלילה לנו לתת‬
‫להרהורים עכורים כאלה דריסת רגל לתוך לבנו‪ ...‬מוטב להיות סמוך ובטוח כי החייל האמיץ שלנו‬
‫יודע את אשר לפניו והולך בטוחות וצועד מצעדי גבורה‪ ,‬ובאשר הביטחון‪ -‬שם הניצחון‪ .141"...‬האב‬
‫מכריע אפוא לטובת הזהות הלאומית של הבן ודוחה את השיח הפרטי מפני זה הלאומי‪ .‬אבות‬
‫נוספים מעמידים זה מול זה את רוח הלאום ההרואית ואת השכול הפרטי ומבטאים בדבריהם‬
‫את הדיאלוג הפנימי בין השיח הלאומי‪ -‬ציבורי‪ ,‬המייצגים את המטרה הלאומית‪ ,‬לבין השיח‬
‫הפרטי‪ ,‬הכואב‪.142‬‬
‫אביו של דניאל בוקשטיין קורא תגר על מוטיב עקדת יצחק‪ ,‬שקיבל ביטוי אוהד ונרחב בשיח‬
‫הלאומי‪ ,143‬ומבטא בכך שיח פרטי‪ .‬אולם בצד ההתפלמסות עם השיח הלאומי‪ ,‬נמשך אף הוא‬
‫לדבר באותה שפה‪ ,‬המצדיקה את הקורבן הפרטי שהוקרב למען הלאום‪:‬‬
‫"מעודי לא נהה ליבי אחרי מעשה עקידת יצחק‪ ,‬כי מעצמי ובשרי חזיתי‪ ,‬כי אין ולא יהיה‬
‫אב בישראל שיסכים להקריב את בנו בעד המטרה הקדושה ביותר‪ ...‬שלטת בי ההכרה‪,‬‬
‫אף כי מעט בה הנוחם‪ ,‬כי הקורבן הזה‪ ,‬קורבן הגבורה של דניאל‪ ,‬לא יהיה לשווא‪ ,‬וכי‬
‫הודות לו ולחבריו ניצלנו ונצחנו‪ ,‬ונזכה לחיי אנשים חופשים בארצנו ולא יבוא אויב וצר‬
‫בשערי מדינתנו השלמה‪ ,‬והדור הבא אחרינו יהנה מחיי חופש ודרור"‪.144‬‬
‫נראה‪ ,‬כי בסופו של דבר‪ ,‬גובר‪ ,‬בדבריו‪ ,‬השיח הלאומי על זה הפרטי‪ ,‬שהרי הוא משלים ואף‬
‫מצדיק את הקורבן שהוקרב למען הלאום‪ ,‬ומייצג בכך את האינטרס הלאומי‪ .‬בדבריו של יצחק בן‬
‫צבי‪ ,‬אביו של עלי‪ ,‬מוצג‪ ,‬גם כן‪ ,‬פולמוס בין שפת הלאום לשפת האם‪ ,‬בנושא הקורבן הלאומי‬
‫ודימוי העקדה‪ .‬מחד גיסא כותב האב בשפת לאום‪" :‬מלאת חובתך לצור מחצבתך‪ ,‬בהקריבך את‬
‫‪ 140‬שם‪.‬‬
‫‪ 141‬שם‪.‬‬
‫‪ 142‬לדוגמא‪ -‬אביו של ג'ימי‪ :‬שמי‪ ;230 ,1814 ,‬שאול אביגור‪ :‬אביגור‪.190 ;111 ,1891 ,‬‬
‫‪ 143‬ראה בהרחבה בפרק ‪.2‬‬
‫‪ 144‬בוקשטיין‪.111 ,1830 ,‬‬
‫‪22‬‬
‫נשמתך על מזבח האומה"‪ ,145‬אולם מיד בהמשך דבריו משתנה השפה לשפת אם‪" :‬ואנו הוריך‬
‫השכולים‪ ,‬אשר גדלנו אותך‪ ,‬אביך ואמך אתנו (באנו‪ -‬א"ז) עד הלום להשתטח על קברך‪ ,‬ודמותך‪,‬‬
‫דמות הבן הנעקד הנעקר ללא עת מארץ החיים‪ ,‬תעמוד לנגד עינינו עד יומנו האחרון"‪ .146‬המולדת‪,‬‬
‫המתוארת כצור מחצבתו של הבן‪ ,‬ניצבת אל מול ההורים‪ ,‬שגידלו את הבן וטיפחו אותו במהלך‬
‫חייו‪ .‬הקורבן על מזבח הלאום‪ ,‬המתואר בצורה הרואית‪ ,‬עומד אל מול דמות הקורבן הנעקד‬
‫והנעקר‪ ,‬המתואר בכאב רב‪.‬‬
‫מדבריו עולה הקונפליקט בין שפת הלאום‪ ,‬המצופה ממנו הן בהיותו חבר במשפחת השכול והן‬
‫כנושא בתפקיד ציבורי‪ ,‬לבין שפת האם‪ ,‬הטבעית לו בהיותו אב שכול‪.‬‬
‫בדבריו של שלמה לביא מצוי גם כן קונפליקט בין שתי השפות‪ .‬מחד גיסא הוא כותב‪" :‬הן לא‬
‫סופדים לחייל בנופלו"‪ ,147‬משום שנהרג כחייל‪ ,‬בגבורה ולמען מטרה נעלה‪ .‬אולם מיד לאחר מכן‬
‫הוא עובר לכתוב בשפת אם‪" :‬מעתה מי יאיר לי את פניו כמו שידע ילדי להאיר פנים? מי ישמח‬
‫לקראתי‪ ,‬כפי שידע הוא לשמוח ולצחוק מטוב ליבו?"‪ .148‬בנו מתואר כילד‪ ,‬למרות שבמשפט קודם‬
‫לכן תואר כחייל‪ ,‬ומותו מתואר כאובדן פרטי של האב‪ ,‬ומשום כך‪ ,‬הוא יכול להספיד אותו‪ ,‬את‬
‫צחוקו ואת טוב ליבו‪ ,‬שהרי לחייל אין סופדים‪ ,‬אך הוא הרי מוצג כבנו‪ ,‬ולא כחייל‪.‬‬
‫אביהם של אליעזר ומנחם שבט כותב‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬על "אותה המלחמה אשר ההיסטוריה‬
‫העברית מלאת הסבל חיכתה זה אלפים שנה לה ולדור הגבורה שהקימה"‪ 149‬ומאידך גיסא‪ ,‬הוא‬
‫כותב על "ילדי נבי יושע"‪ .150‬פעם נוספת ניצבת שפת הלאום‪ ,‬המיוצגת בדור הגבורה‪ ,‬אל מול שפת‬
‫האם המתארת את ילדי נבי יושע‪ ,‬כלומר‪ ,‬בשפת האם הנופלים הם 'דור גבורה' וחיילים‪ ,‬אולם‬
‫בשפת האם‪ ,‬הניצבת כנגד שפת הלאום הנופלים הם 'ילדים'‪ .‬נראה כי בנפשו של האב מתחולל‬
‫מתח בין המלחמה הלאומית שחיכו לה דורות לבין אובדן ילדו שלו‪ .‬מתח זה בא לידי ביטוי‬
‫בשימוש בשתי השפות‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬בכתיבתו של ברוך ליס על בנו דוד‪ ,‬שפת האם ושפת הלאום משלימות זו את זו‬
‫ושפת האם אף מזינה את שפת הלאום‪" :‬שבע ביום עולה לנגד עיני דמותו של דודיק‪ ,‬בני בכורי‪,‬‬
‫וממלאה את ליבי רגשי צער ויגון‪ .‬ולואי שיתמיד לפקדני כך כל הימים שנועדו לי עלי אדמות‪ .‬כי‬
‫כל גל כזה של צער סוחף אחריו רגשי אהבה לחברים הממשיכים וקל אז להבין ולסלוח בשעת‬
‫‪ 145‬מול התבור‪.91 ,1830 ,‬‬
‫‪ 146‬שם‪.‬‬
‫‪ 147‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.190 ,1848 ,‬‬
‫‪ 148‬שם‪.‬‬
‫‪ 149‬חבס‪.92 ,1830 ,‬‬
‫‪ 150‬שם‪.91 ,‬‬
‫‪24‬‬
‫הצורך‪ ,‬ולהמשיך‪ .151"...‬מדבריו עולה כי הכאב הפרטי מזין את המשך הקיום הלאומי‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫תכליתה של שפת האם היא שפת הלאום‪ ,‬כך שעם כל הצער והכאב‪ ,‬שפת האם ומה שהיא‬
‫מייצגת‪ ,‬הם שמקנים לאב כוח להמשיך בבנין הארץ‪.‬‬
‫בספר שירי זיכרון שכתב המשורר ראובן גרוסמן‪ ,‬ששינה את שם משפחתו ל'אבינעם'‪ ,‬לאחר‬
‫נפילת בנו‪ ,‬נעם‪ ,‬משמשות שפת הלאום ושפת האם בערבוביא‪ .‬בשיר 'עלי דוי'‪ ,152‬שנכתב בתום‬
‫השבעה‪ ,‬מודה האב לאל על שלושה דברים‪" :‬על שנות נעם"‪ -153‬תקופת חייו של הבן‪" ,‬ועל מות‬
‫גיבורים אשר מינית לו"‪ -154‬על שמת על גאולת העם‪ ,‬מתוך גבורה‪" ,‬ועל שטף גשם"‪ -155‬על‬
‫שותפותו‪ ,‬לכאורה‪ ,‬של האל בכאבם של ההורים בזמן האבל‪ ,‬משום שהגשם שירד מסמל את‬
‫דמעות האל‪ .‬הבית הראשון מהווה מעין פתיח לשיר‪ .‬הבית השני‪ ,‬העוסק בשנות חייו של הבן נכתב‬
‫בשפת אם‪ ,‬האב מתאר את בנו ותכונותיו‪ ,‬כמו גם את האושר שנסך בהם הבן‪ .‬הבית השלישי‪,‬‬
‫המתאר את מותו‪ ,‬נכתב בשפת לאום‪:‬‬
‫"ועל מות גיבורים‪ 7‬אשר מינית לו‪ ...7‬זה יין המשומר רק לקדושי עמך ומקדשי ארצו‪7‬‬
‫ותצעידהו על רמות יהודה בין הרי נשף‪ 7...‬בת שלהבת בר כוכבא אשר יקדה בו‪ 7-‬הלך‬
‫חסין לבטח לצעוד‪ ... 7‬לקראת ראשית של דרור או אחרית הדר‪ 7...‬על מיתת נשיקה זו‪7‬‬
‫מפיו של מתתיהו חשמונאי‪ 7‬בה חננתו בעלותו בסולמות קודש‪ 7‬נודה לך"‪.156‬‬
‫בבית זה משווה האב בין מות גיבורים על מזבח הלאום למוות על קידוש ה'‪ ,‬המתואר כ'יין‬
‫משומר'‪ .‬האב מזכיר את מיתוס בר כוכבא ומיתוס החשמונאים‪ ,‬שהדריכו את הבן בדרכו וליוו‬
‫אותו‪ .‬אולם מעל לכל‪ ,‬הוא מתאר את מות בנו כ'מיתת נשיקה'‪ .‬יש לציין כי מוות בקרב איננו‬
‫מיתת נשיקה‪ ,‬אולם המטרה‪ ,‬גאולת העם‪ ,‬היא זו שממתיקה את המוות‪ ,‬לדבריו‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬הבן‬
‫מתואר כממשיך דרכם של לוחמי החופש היהודיים לאורך הדורות‪ ,‬ומפי אחד מהם‪ ,‬דווקא זה‬
‫שניצח וכונן מלכות יהודית ביהודה‪ ,‬הוא מקבל את הנשיקה‪ ,‬המלווה אותו בדרכו למרומים‪ .‬האב‬
‫משווה בין מלחמת החשמונאים למלחמת תש"ח‪ ,‬הן מבחינת הלוחמים והן מבחינת תוצאות‬
‫המלחמה‪ .‬בבית הרביעי חוזר השיח הפרטי‪" :‬על שתפך דמעה ואנחה‪ 7‬עמנו יחד‪ ,‬אם ואב‪ 7‬נודה‬
‫לך‪ ,157"...‬בבית זה מתואר הכאב והבכי של ההורים השכולים‪.‬‬
‫‪ 151‬חבס‪.89 ,1830 ,‬‬
‫‪ 152‬גרוסמן‪.29 -23 ,1849 ,‬‬
‫‪ 153‬שם‪.‬‬
‫‪ 154‬שם‪.‬‬
‫‪ 155‬שם‪.‬‬
‫‪ 156‬שם‪.29 ,‬‬
‫‪ 157‬שם‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫נראה כי בשיר מתקיים דיאלוג בין שפת הלאום לשפת האם‪ ,‬האב אינו מתריס כנגד שפת‬
‫הלאום‪ ,‬להיפך הוא מקבל אותה‪ ,‬שהרי בבית הראשון‪ ,‬הוא כותב‪ ,‬אמנם כלפי האל‪ ,‬אך כוונתו גם‬
‫ללאום‪" :‬לא נבוא ברטן לפניך‪ ,‬ועליך לא נלין‪ ...7‬רק הודיה‪ ,‬נובע פצע לבבנו‪ ,‬לך נביא‪ 7-‬אותה קבל‪,‬‬
‫אלוה"‪.158‬‬
‫בשיר אחר‪ ,‬שנכתב ביום ה'שלושים' למותו כותב האב על תמונות בנו‪ ,‬המקיפות אותו‬
‫ומספרות לאב את תולדות חיי בנו‪ ,‬מזמן היותו "תינוק רבוץ לול"‪ ,159‬דרך תמונות ילדות של‪" :‬ילד‬
‫נושא בתהיה ובתמיהה‪ 7‬את פניו‪ ,‬כמבקש לפענח צפונות‪ -‬עד"‪ ,160‬ועד לבגרותו‪" :‬והנה ניצב עלם‬
‫אילן‪ ,‬איתן גזע וחסין שורשים"‪ ,161‬ותמונות אלה אומרות לאב‪" :‬לא מתי‪ ,‬אבי!"‪ ,162‬האב מתאר‬
‫שבנו עודנו חי‪ ,‬הוא חי בדמותם של "אחים נדרפי גורל צר" ‪ ,163‬שמצאו מנוח במדינה העברית‪ .‬הוא‬
‫חי בעולם התינוקות‪ ,‬בדור החדש שקם בארץ‪ .‬הוא חי ברגבי האדמה שזיעתו הרטיבה וריככה‬
‫ושבה צעד‪ 164‬והוא חי בצמחים הצומחים‪ ,‬שהושקו בדמו‪ .165‬בשיר זה‪ ,‬שפת האם‪ ,‬הפרטית מייצגת‬
‫את העבר‪ ,‬שאיננו עוד‪ ,‬משעה שמת הבן‪ ,‬ואילו שפת הלאום היא שפת ההווה והעתיד‪ ,‬שפת תחיית‬
‫העם והאדמה‪ ,‬זוהי השפה המחייה את הבן ומעניקה משמעות לחייו ולמותו‪.‬‬
‫נראה כי בכתיבתו של ראובן גרוסמן מתקיים דיאלוג בין שתי השפות‪ ,‬המזינות אחת את‬
‫השנייה ומעניקות זו לזו משמעות‪ ,‬שכן הפן הלאומי מקנה משמעות לאובדן הפרטי ואילו האדם‬
‫הפרטי הוא זה שמעניק להישגים הלאומיים משמעות‪ .‬אולם‪ ,‬שנה לאחר מכן‪ ,‬בדברים שנשא‬
‫במלאת שנה לנפילת בנו‪ ,‬מדבר האב בשפת לאום בלבד‪:‬‬
‫"בנינו לא הובלו לטבח על אדמת נכר ביד טמאים; הם מרצונם הטוב והטהור ובגאון‬
‫עוזם הובילו את נפשם הגדולה לעקדה קדושה על מזבח ההרים‪ -‬מזבח ארצם ואומתם!‬
‫על כן גדולים הם שמות בנינו וקדושים‪ ,‬כי זכו להבעיר בשמן נפשם הזך משואה אחת‬
‫גדולה‪ ...‬אל נא אחי‪ ,‬אל נא נאפיל בדמעותינו על המאור הגדול‪ ,‬על נר התמיד אשר הם‬
‫בעצמם הדליקו לשמם הגדול והקדוש‪ .‬נאמר נא יחד בגאון; יתגדל ויתקדש שם העם אשר‬
‫בנים כאלה לו!"‪.166‬‬
‫‪ 158‬שם‪.23 ,‬‬
‫‪ 159‬שם‪.29 ,‬‬
‫‪ 160‬שם‪.‬‬
‫‪ 161‬שם‪.28 ,‬‬
‫‪ 162‬שם‪.‬‬
‫‪ 163‬שם‪.‬‬
‫‪ 164‬שם‪.‬‬
‫‪ 165‬שם‪.20 ,‬‬
‫‪ 166‬זמיר‪ ,1830 ,‬קלמ'‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫בדבריו הרוויים פאתוס‪ ,‬הוא מתייחס להישגים הלאומיים‪ .‬אולם גם כאשר הוא מתייחס לכאבם‬
‫של ההורים השכולים‪ ,‬הרי זה כדי לבטל את ביטויי הכאב והצער‪ ,‬מפני שפת הלאום‪ .‬יתירה מזו‪,‬‬
‫בסוף דבריו הוא משנה את נוסח ה'קדיש' המסורתי‪ ,‬שמבטא את צידוק הדין‪ ,‬לנוסח חדש‪ ,‬לאומי‪,‬‬
‫יתקדש שם העם‪ ,‬כלומר‪ ,‬אפילו הביטוי הכי מובהק לאבל ולצער של האבלים‪ ,‬ובמילים אחרות‪,‬‬
‫של שפת האם‪ ,‬הופך בדבריו לביטוי לאומי‪ ,‬כללי‪ .‬ייתכן כי הזמן שחלף בין השירים הראשונים‬
‫שכתב לבין דבריו אלה הוא הסיבה להבדלים בשימוש בשפת אם‪ ,‬אם כי יש לציין שגם בכתיבתו‬
‫הראשונה‪ ,‬שפת האם איננה נותנת ביטוי רגשני לתחושותיו‪ ,‬אלא מתארת את היות הבן בן אישי‪,‬‬
‫פרטי ועל כן המעבר לשפת לאום איננו מעבר חד‪.‬‬
‫אף בכתיבתן של אימהות משמשות שפת הלאום ושפת האם בערבוביא‪ ,‬לעיתים אף באותו‬
‫משפט‪ .‬כך בדברי אימו של צבי הורביץ לבנה המת‪" :‬נוחה בשלום‪ ,‬בני היקר‪ ,‬דמך לא נשפך‬
‫לשווא"‪ .167‬בצד השיח המטרנליסטי‪ ,‬המבקש לדאוג למנוחתו השלווה של הבן‪ ,‬נמצא השיח‬
‫הלאומי‪ ,‬המבטיח לכאורה שהבן ינוח בשלום‪ ,‬משום שנפל למען המטרה הלאומית ולא לשווא‪.‬‬
‫אימו של אמנון רוכין כותבת‪" :‬הגוף החסון והבריא כרע ונפל ושמחת החיים נפסקה לתמיד‪ .‬ימים‬
‫יבואו והמלחמה תהיה מאחורינו‪ .‬ואז יספרו איך היית בחיים ואיך נפלת בהגנת ירושלים‬
‫בירתנו"‪ .168‬שתי השפות משמשות זו לצד זו‪ ,‬שכן לצד השיח האישי‪ ,‬המתאר את מותו של הפרט‪,‬‬
‫את אובדן גופו ושמחת החיים שלו‪ ,‬ניצבת שפת הלאום המדגישה כי נפל על הגנת הבירה‪ .‬כך גם‬
‫אימו של אופיר אנקורי הכותבת ביומנה‪ ,‬בטרם נפל‪" :‬בד בבד עם החרדה לגורל אופיר שירדה‬
‫לשכון בלבי נמסכה גם הרגשת אושר‪ ,‬שזכיתי לבן אשר נטל על עצמו ברצון רב ובאמונה שלמה‬
‫עול של תפקידים לאומיים"‪ .169‬שפת האם ושפת הלאום משמשות בערבוביא‪ ,‬באותו משפט‪ ,‬מתוך‬
‫הרמוניה‪ ,‬דיאלוג והשלמה‪ .‬אולם כחודש לאחר מכן‪ ,‬בשלהי חודש שבט ‪ ,191/‬מבטאת האם‬
‫פולמוס בין שתי השפות‪" :‬יהיה אשר יהיה‪ -‬המדינה קום תקום! יחד עם זאת פועמת בלבי חרדה‬
‫בלתי פוסקת לחייהם של הצעירים‪ ,‬יקירנו"‪ .170‬בעוד שבדבריה הראשונים ניתן מקום שווה‬
‫לחרדה ולאושר‪ ,‬לשפת הלאום ולשפת האם‪ ,‬הרי שחודש לאחר מכן‪ ,‬עם התגברות הקרבות‬
‫חששותיה גוברים‪ ,‬שפת האם מקבלת גוון חד יותר ושפת הלאום נעשית חגיגית פחות‪.‬‬
‫רבקה גובר כותבת לבנה אפרים‪ ,‬בעודו בחיים‪ ,‬בשעה שהתגייס לצבא הבריטי‪ ,‬על רגשותיה‬
‫ובאותה נשימה‪ ,‬על ההתנהגות הלאומית המצופה ממנה‪:‬‬
‫‪ 167‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.32 ,‬‬
‫‪ 168‬רמת רחל במערכה‪.13 ,1848 ,‬‬
‫‪ 169‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 170‬שם‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫"‪ ...‬או שאנו נזכרים בצעצועים שלך‪ ,‬בהיותך בן חצי שנה‪ .‬מה טוב היה אז! כמה טוב היה‬
‫לי לשאת אותך תחת ליבי ולדעת ששום רע לא יאונה לך כל עוד בחיים הנני‪.‬‬
‫אינני יודעת אם מכתב זה צריך להישלח‪ .‬אל תחשוד בי שנתפסתי לריפיון רוח‪ .‬לא! הננו‬
‫עומדים מול הגורל בקומה זקופה‪ ,‬בהרגשה ברורה של צדקתנו ומוכנים לקבל מכל הבא‬
‫מידו‪ .‬אך רוצה אני שידע החייל‪ ,‬כי קיימת אותה פינה בעולם‪ ,‬ששם הוא לעולם לא יהיה‬
‫חייל‪.171"...‬‬
‫בשעה שבנה רחוק ממנה‪ ,‬חוזרת האם בזיכרונה אל ימי ילדותו‪ ,‬בהם יכולה הייתה‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫לוודא שלא יאונה לו שום רע‪ .‬בנה החייל‪ ,‬מתואר בראש ובראשונה כבנה הפרטי‪ .‬הדאגה לשלומו‬
‫מאפיינת את שפת האם‪ .‬אולם היא מיד נזכרת בתפקידה הלאומי‪ ,‬כאם לחייל ומשום כך‪ ,‬היא‬
‫נאבקת בזיכרונותיה‪ ,‬דבר הבא לידי ביטוי בשימוש בשפת לאום‪ ,‬והדגשה כי לא נתפסה לחולשה‪.‬‬
‫אולם בכך לא תם הקונפליקט הפנימי והיא שבה לכתוב בשפת אם‪ ,‬באומרה כי ישנו מקום פרטי‪,‬‬
‫אישי בו תמיד יוותר החייל‪ ,‬הילד של אימו‪ .‬כלומר‪ ,‬בדבריה ישנה התגוששות בין שפת האם‪,‬‬
‫הדואגת לשלומו של הילד‪ ,‬לבין שפת הלאום התובעת גבורה ונכונות לשאת קורבנות‪.‬‬
‫גם ביחסה לבית העלמין משמשים בערבוביא הפרטי והלאומי‪ .‬ב'ספר האחים' היא כותבת‪:‬‬
‫"מי מילל ומי פילל‪ ,‬כי נגזר על אפרים להיות מוקף מחנה שלם של חבריו לנשק‪ ,‬גיבורי מלחמת‬
‫השחרור‪ ,‬אשר יקדשו את בית הקברות הכפרי הקטן ויהפכו אותו לנכס לאומי‪ ,‬למקום היסטורי‪,‬‬
‫מורשת לדורות הבאים"‪.172‬‬
‫מאידך גיסא‪ ,‬בהקדמה לספרה השני‪' ,‬עם הבנים'‪ ,‬היא נותנת ביטוי לשפת האם‪ .‬השיח‬
‫בתיאור הקבר הוא שיח אישי‪ ,‬נשי‪ -‬העץ הגדל על הקבר מצל על האחים ומגונן עליהם והיא‬
‫מציינת שאת בניה לא תחפש בבית העלמין הצבאי‪ ,‬אלא במקום אחר‪ ,‬פרטי יותר ולאומי פחות‪:‬‬
‫"השתיל הדקיק‪ ,‬שצבי נטע על קברו של אפרים‪ ,‬אחיו הבכור‪ ,‬גדל והיה לעץ ענף‪ ...‬בצילו חוסים‬
‫שני האחים לבטח‪ .‬אך לא שם אחפשם‪ .‬עוד קולטת אזני את קול צעדם הגווע‪ ,‬אחריו אלך עד תום‬
‫דרכי‪.173"...‬‬
‫נראה כי רבקה גובר‪ ,‬ממקומה בקרב האליטה הרעיונית והשלטונית דאז‪ ,‬כחברת מפא"י‪,‬‬
‫חלוצה ומקורבת למנהיגות‪ 174‬הבינה היטב מהי הגבורה ומהו התפקיד הלאומי המצופים ממנה‪-‬‬
‫להיות אם פטריוטית‪ ,‬המשלחת את בניה לקרב‪ .‬אולם יחד עם זאת‪ ,‬כאם פרטית‪ ,‬שאיבדה ארבעה‬
‫‪ 171‬גובר‪.291 ,1839 ,‬‬
‫‪ 172‬גובר‪.209 ,1839 ,‬‬
‫‪ 173‬גובר‪ ,1832 ,‬ללא עמוד‪.‬‬
‫‪ 174‬יוסף‪.10 ,2009 ,‬‬
‫‪29‬‬
‫ילדים בטרם נולד אפרים‬
‫‪175‬‬
‫וששכלה בן נוסף‪ ,‬צבי‪ ,‬שלושה חודשים וחצי לאחר ששכלה את‬
‫אפרים‪ ,176‬היא אינה יכולה להתעלם מכאבה הפרטי ומהיותה בראש ובראשונה‪ ,‬אם‪ .‬הקונפליקט‬
‫בין שתי זהויות אלה‪ ,‬כאם לאומית וכאם פרטית‪ ,‬בא לידי ביטוי בהתגוששות שבין שפת הלאום‬
‫לשפת האם‪.‬‬
‫אימו של יאיר ישראלי מבטאת‪ ,‬אף היא‪ ,‬פולמוס בין שתי השפות‪" :‬יאיר בני‪ ,‬אני חיה עם‬
‫זכרך תמיד‪ ,‬אתה מחשבתי כל היום‪ .‬אתה הרהורי הראשון בקומי בבוקר משנתי או מליל נדודי‬
‫שינה‪ ...‬יודעת אני‪ :‬לא יחידי אתה‪ .‬אלפים‪ ...‬אלפים הביאו את הפדות‪ ,‬שיובלות ערגנו אליה‬
‫וחתרנו לקראתה‪ .‬דורנו זכה להגשים את שאיפות העם‪ ,‬אך אין אנו יכולים לקבל את החג הגדול‬
‫בלב שמח‪ .177"...‬נראה כי היא נעה בין שפת האם‪ ,‬לשפת הלאום ובחזרה‪ .‬היא אינה מוצאת מנוח‪,‬‬
‫שכן ישנה התגוששות בין תפקידה הלאומי‪ ,‬לבין תפקידה כאם פרטית‪ ,‬אולם‪ ,‬בסופו של דבר‪,‬‬
‫בקונפליקט בין השפה הפרטית לשפה הלאומית גוברת בסופו של דבר שפת האם‪ ,‬שכן בשל האבל‬
‫הפרטי‪ ,‬היחיד‪ -‬האבל‪ ,‬אינו יכול לשמוח בתקומה הלאומית‪.‬‬
‫שרה אביגור מספרת על הקונפליקט שליווה אותה בעצם ימי הקרבות‪ ,‬בין דאגת האם לבין‬
‫המטרה הלאומית‪" :‬בסתר ליבי התפללתי לראותו בין הפצועים‪ ,‬אם כי ידעתי שעם כל פצוע נחלש‬
‫כושר עמידתנו"‪ .178‬היא כותבת על תחושותיה באשר לתקומת האומה‪ ,‬על גודל השעה‪ ,‬על‬
‫תחושתה כחלק מקבוצה גדולה של הורים שכולים שבניהם לא נפלו לשווא‪ ,‬ובד בבד על יגונה‬
‫הפרטי‪ ,‬כאשר שני הדברים משמשים בערבוביא‪ ,‬לעיתים אף באותו משפט‪ .‬הקונפליקט בין שני‬
‫הרבדים‪ -‬הלאומי והפרטי‪ -‬מוכרע לבסוף לטובת השיח הלאומי‪:‬‬
‫"‪ ...‬השטן לא ברא יסורי אנוש גדולים מיסורינו‪ ,‬ואלוהי הרחמים לא ברא להם מרפא‪.‬‬
‫ואולם הימים הכבירים מלאי האימה וההוד‪ ,‬בהם אנו חיים‪ ,‬מחייבים גם אותנו לעמוד‬
‫קמעה מן הצד ולראות את הדברים בכללותם‪ .‬זכינו לגדל דור שעלה בגורלו להביא את‬
‫גאולת ישראל‪ :‬להקים מדינה‪ ,‬לקבץ גלויות‪ ...‬ולאחר הסיכום‪ ...‬יתפתל כל אחד ביסוריו‬
‫באופן המיוחד לו‪ .‬מי יקום וימשיך לשרך את דרכו בשבילי החיים ומי‪ -‬אולי‪ -‬יכרע תחת‬
‫הנטל‪ ...‬אומה העומדת על נפשה אינה מונה את קורבנותיה‪ ,‬עם כל הכאב התהומי על כל‬
‫נפש ונפש"‪.179‬‬
‫‪ 175‬גובר‪.231 ,1839 ,‬‬
‫‪ 176‬גובר‪.1832 ,‬‬
‫‪ 177‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 178‬אביגור‪.24 ,1891 ,‬‬
‫‪ 179‬שם‪.31 -30 ,‬‬
‫‪28‬‬
‫שרה אביגור מבטאת הן את הדאגה והחרדה לגורל הבן עד כי הייתה‪ ,‬כאם פרטית‪ ,‬מעדיפה‬
‫לראותו בין הפצועים‪ ,‬על אף שהדבר עלול לפגום בהגשמת המטרה הלאומית‪ .‬אולם‪ ,‬בהיותה אם‬
‫לאומית‪ ,‬מבוני המושבה כינרת ואשתו של שאול אביגור‪ ,‬מראשי ההגנה‪ ,‬היא חשה מחויבת ללאום‬
‫ולמטרותיו‪ ,‬וכך‪ ,‬על אף האבל הכבד‪ ,‬היא מציעה לראות את 'הדברים בכללותם' כדבריה‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫את תקומת הלאום‪ ,‬העולה בחשיבותה על האובדן הפרטי‪ .‬בדבריה היא משתמשת בשפת לאום‪,‬‬
‫רוויה פאתוס ומדחיקה את שפת האם‪ ,‬המבטאת חולשה וכאב‪.‬‬
‫רחל ינאית בן צבי מספרת על תחושותיה‪ ,‬וגם אצלה בקונפליקט בין הלאומי לפרטי‪ ,‬גובר‬
‫השיח הלאומי‪ :‬מחד גיסא היא כותבת על היגון המלווה את חייה‪" :‬אם אשר שכלה את היקר‬
‫בחייה‪ ,‬את בנה‪ ...‬בכל אשר תפנה לא תרפה ממנה ההרגשה כי נחרב עליה עולמה‪ .180"...‬ובמקביל‪,‬‬
‫היא כותבת "מוכן היית להקרבה‪ ,‬מוכנים היו חבריך‪ ...‬זהו הנס של תקומת ישראל‪ ,‬שזכינו לבנים‬
‫כמוך‪ ,‬כמו חבריך‪ .‬אין מנוס מן השכול ולא מפלט מיסורי היגון‪ -‬אך אורכם מאיר בחשכת הלב‪,‬‬
‫האור שיאיר לעם לדורות"‪ .181‬כלומר‪ ,‬לצד היגון ניצבת גדולת הדור‪ ,‬שהביאה לתקומת העם‪.‬‬
‫במקום אחר‪ ,‬היא מתארת את יום עליית החברים של בנה לנקודת הקבע בבית קשת‪ ,‬והיא‬
‫כותבת‪" :‬מתהלכת אני אבלה בחצר‪ ,‬ובכל פינה אני חשה בך‪ ,‬עלי שלי‪ .‬מדמה אני לראות את האור‬
‫השופע מעיניך‪...‬נחלץ הלב ומתכווץ‪ ,‬פה בביתך משווע האסון ללא אשליה"‪ ,182‬אולם בסוף דבריה‬
‫היא חוזרת לשפת הלאום וכותבת‪" :‬בחייכם ובמותכם הגשמתם את שאיפת כל הדורות‪ .‬בימות‬
‫שנות חייכם הקצרים נפלאתם הבנים מכל הדורות"‪.183‬‬
‫בדבריה של רחל ינאית‪ֵ ,‬אם לילדים אך גם מנהיגה ופעילת ציבור‪ ,‬ניכרת הערבוביה‪ ,‬בין‬
‫השפות‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬תפקידה הציבורי וניסיונה בארגון 'השומר' מחייבים אותה לדבר בשפת‬
‫הלאום‪ ,‬אולם בתוך תוכה‪ ,‬מתגבר האבל הפרטי ואף גובר על השמחה הלאומית‪ ,‬שבעליית‬
‫החברים לנקודת הקבע‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לבסוף‪ ,‬גובר תפקידה הלאומי‪ ,‬על זה הפרטי והיא מסיימת‬
‫את דבריה בשפת לאום‪ ,‬הבנים אמנם נהרגו‪ ,‬אך הם הגשימו את שאיפת הלאום‪ .‬רחל ינאית בן‬
‫צבי‪ ,‬שרה אביגור‪ ,‬ואולי אף רבקה גובר מהוות מעין מנהיגות ציבור‪ .‬הן אינן נשים 'פרטיות' ועל‬
‫כן גם אבלן איננו פרטי בלבד‪ .‬עיני הציבור נשואות אליהן‪ .‬משום כך‪ ,‬הקונפליקט בין הפרטי‬
‫ללאומי מתעצם אצלן ובסופו של דבר מוכרע לטובת הלאום‪.‬‬
‫דבריהם של הוריו של מיכה פישר שנפל בתל אביב בימים הראשונים למלחמה מבטאים‪,‬‬
‫אולי‪ ,‬בצורה הטובה ביותר את ההבדל בין השיח הלאומי‪ ,‬שזכה לבמה ציבורית נרחבת לבין שפת‬
‫‪ 180‬בן צבי‪.13 ,1839 ,‬‬
‫‪ 181‬שם‪.99 ,‬‬
‫‪ 182‬מול התבור‪.89 ,1830 ,‬‬
‫‪ 183‬שם‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫האם שהודחקה עד מאוד‪ ,‬ולו גם במקרה פרטי זה‪ .‬על קבר בנה אומרת האם‪" :‬נפלת כגיבור‬
‫בהגנה למען העם והמולדת‪ .‬היית חבר טוב ואהוב‪ .‬בוודאי תכתב עם חבריך בין שאר גיבורי‬
‫ישראל‪ .‬אני מתגאה בך שנפלת כגיבור בישראל‪ .‬אמא תשתדל למלא את מקומך‪ .‬ואם לא אוכל‬
‫לעשות מה שאתה עשית‪ ,‬אעשה את אשר אוכל ואת אשר יצוו עלי‪ .184"...‬ולעומת זאת‪ ,‬הרחק‬
‫הרחק מהשיח הלאומי‪ ,‬ארבע שנים לאחר מות בנה‪ ,‬כותבת האם בשפת אם ומעניקה לשפה זו‬
‫ביטוי מעשי‪ ,‬הניכר בהתנהגותה‪..." :‬היום בפעם הראשונה הוצאתי את בגדיך לאוורור‪ ...‬תליתי‬
‫אותם אחד אחד על החבל‪ .‬ואחרי יום ולילה התחלתי לסדרם בחזרה בארון"‪ 185‬והיא ממשיכה‪:‬‬
‫"הרי בעד כל הדמעות שלי הזכות ודמעות כל ההורים השכולים שנשפכו מאז שנפלתם‪ -‬ראויים‬
‫אנו שתשובו אלינו כולכם‪ ,‬ואז היינו שמחים יחד בגאולת ארצנו"‪.186‬‬
‫דבריה אלה מעידים‪ ,‬כי השימוש בשפת הלאום‪ ,‬בדברים המכוונים לחברה ולחברים‪ ,‬אינם‬
‫מעידים בהכרח על השלמה עם שפה זו ועם ייצוגיה‪ .‬להיפך‪ ,‬ככל שעובר הזמן‪ ,‬כפי שמראים‬
‫מחקרים‪ ,‬השכול והאובדן נעשים קשים יותר‪ .187‬בנוסף‪ ,‬דברים אלה מחזקים את הסברה לפיה‬
‫בכתיבה מבטאים ההורים רחשי לב פרטיים בעוד שבדיבור בציבור הם מבטאים את הפאתוס‬
‫הלאומי‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬הדיאלוג בין שתי השפות מבטא את הקונפליקט בין תחושת האבל והריקנות‬
‫עם מות הבן‪ ,‬לבין תחושת הגאווה על שמת מות גיבורים למען האומה‪ ,‬גם אם מעט בה הנוחם‪.‬‬
‫האב מסגיר פרטים נוספים‪" :‬בכל יום שישי אני הולך למקום מנוחתך‪ ,‬יושב ומחכה לאות חיים‬
‫ממך‪ ...‬רק אמא ישנה במיטתך‪ .‬היא אומרת שרק בה היא מוצאת קצת מנוחה‪ .‬נשארתי גלמוד‪,‬‬
‫שבור ורצוץ"‪ .188‬נראה אפוא כי הרחק הרחק מן הציבור‪ ,‬בחיים הפרטיים‪ ,‬משילים מעליהם‬
‫ההורים את תפקידם הלאומי וממירים את השיח הלאומי‪ ,‬בזה הפרטי‪ ,‬הכואב‪ ,‬המטרנליסטי‪,‬‬
‫ה'אימהי'‪.‬‬
‫חנה נוה מציינת כי ביצוע תפקידים הקשורים בטיפול בילד ודאגה לצרכיו‪ ,‬כגון‪ ,‬אוורור‬
‫הבגדים וכיסוי בשמיכה‪ ,‬הם ביטוי לשפה נשית‪ ,‬העונה לצרכים הבסיסיים של הילד‪ .189‬היא גם‬
‫מציינת שבלילות קשים אמהות רבות נכנסות למיטת הבן כדי 'לנחם ולהתנחם'‪ ,‬כדבריה‪ .190‬נראה‬
‫כי התנהגותה של אימו של מיכה פישר מהווה ביטוי לשפת האם‪.‬‬
‫‪ 184‬פישר‪.19 ,1832 ,‬‬
‫‪ 185‬שם‪.93 ,‬‬
‫‪ 186‬שם‪.99 ,‬‬
‫‪ 187‬בר טור ומלקינסון‪ ;114 ,2000 ,‬דיכטרמן‪ ;1898 ,‬טמיר ‪ ;1882 ;1899‬כספי יבין‪ ;1899 ,‬רובין וכ"ץ‪ -‬דיכטרמן‪,1882 ,‬‬
‫‪ ;34‬גינזבורג‪ ,‬גירון וסולומון‪.393 ,2002 ,‬‬
‫‪ 188‬שם‪.18 ,‬‬
‫‪ 189‬נוה‪.112 ,1889 ,‬‬
‫‪ 190‬שם‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫סיכום‬
‫גברים ונשים כאחד משלבים בשיח ה'גברי' וה'לאומי' המצופה מהם מתוקף תפקידם הלאומי‬
‫כחברים במשפחת השכול‪ ,191‬גם את עולמם הפרטי‪ ,‬את כאבם האישי‪ ,‬החולשה והדאגה לצרכים‬
‫של הילד גם לאחר מותו‪ ,‬המזוהים כ'נשי'‪ .‬לצורך כך‪ ,‬הם משתמשים בשיח נשי‪ ,‬המכונה 'שפת‬
‫אם'‪ .‬בשונה מטענתה של חנה נוה‪ ,‬המציינת כי הרטוריקה של המרחב הציבורי מסלקת את הקול‬
‫הפרטי‪ ,192‬נראה כי ספרי הזיכרון אפשרו ביטוי לקול הפרטי בתוך מרחב הציבורי‪ ,‬כלומר הם נתנו‬
‫ביטוי לשפת האם בתוך המרחב הלאומי ובשילוב עם שפת הלאום‪.‬‬
‫הדיאלוג בין שתי השפות מבטא את הדיאלוג בין תחושת האבל והריקנות עם מות הבן‪ ,‬לבין‬
‫תחושת הגאווה על שמת מות גיבורים למען האומה‪ ,‬גם אם מעט בה הנוחם‪ .‬הפולמוס בין שתי‬
‫השפות‪ ,‬הבא לידי ביטוי‪ ,‬לא אחת‪ ,‬נועד ליישב את הסגנון החריג של אלה שסטו מסגנון הכתיבה‬
‫או מכללי ההתנהגות המצופים מהם‪ ,‬עם סיפורה של התרבות המרכזית‪ ,‬ההגמונית‪ .‬כתוצאה‬
‫מכך‪ ,‬נוצרים סיפורים בעל סגנון מיוחד‪ ,‬פולמוסי שיש בו מעין ניסיון עקיף ואף אפולוגטי להסביר‬
‫את השונות שלהם‪ .193‬גם בספרי הזיכרון‪ ,‬החברה מצפה מההורים לדבר בשפת לאום‪ ,‬אולם‬
‫ההורים השכולים‪ ,‬בניגוד לציפיות החברה מרגישים צורך דווקא לדבר בשפת אם‪ ,‬מה שמביא‬
‫לשילוב ולעיתים להתגוששות בין שתי השפות‪ .‬הסגנון הפולמוסי הוא‪ ,‬כאמור‪ ,‬ניסיון ליישב את‬
‫הקונפליקט בין שפת האם‪ ,‬הפרטית‪ ,‬לשפת הלאום ההגמונית‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬לגבי אימהות שכולות יש לשימוש בשפת אם משמעות נוספת‪ ,‬שכן‪ ,‬אימהות נדרשו‬
‫להמיר את אימהותן הפרטית‪ -‬שהיה ייעודן המסורתי גם בתחייה הלאומית‪ ,194‬באימהות ללאום‪,‬‬
‫ולוותר על בניהן‪ ,‬למען הלאום‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬נראה כי האם הפרטית מסרבת לוותר לצמיתות על‬
‫אימהותה ועל בנה‪ .‬במצבים טרגיים אלו‪ ,‬מתפרץ הקול האימהי‪ -‬הפרטי‪ ,‬הבא לידי ביטוי בשפת‬
‫האם‪ .‬הקונפליקט‪ ,‬לעיתים התגוששות‪ ,‬בין שפת האם לשפת הלאום‪ ,‬הניכרים בכתבי האימהות‬
‫על בניהן‪ ,‬הם פועל יוצא של הקונפליקט בין הקול האימהי‪ -‬הפרטי לבין זהותן הלאומית ומודעותן‬
‫לחובתן הלאומית‪ .‬אבהות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא הייתה ייעוד לאומי‪ ,‬ועל כן הניגוד בין האבהות‬
‫הפרטית לזו הלאומית‪ ,‬חד פחות‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬בשעה שבחברה הציונית‪ ,‬כמו בחברה היהודית‪-‬המסורתית‪ ,‬נשים הודרו מן העשייה‬
‫הציבורית‪ -‬הגברית‪ ,‬ונדחקו אל 'עזרת הנשים' הלאומית‪ ,‬השכול אפשר לנשים‪ ,‬יחידות סגולה‪,‬‬
‫‪ 191‬ויצטום ומלקינסון‪ ;242 ,1882 ,‬לבל‪.93 ,2002 ,‬‬
‫‪ 192‬נוה‪.149 ,1882 ,‬‬
‫‪ 193‬תובל‪ -‬משיח‪.211 ,2000 ,‬‬
‫‪ 194‬רוזנברג‪.18 ,2003 ,‬‬
‫‪22‬‬
‫'קדושות' שנלחמו‪ ,‬מתו על מזבח הלאום או לחילופין‪ ,‬הקריבו את ילדיהן עליו‪ ,‬להתקרב אל‬
‫'קדמת הבמה' הציבורית‪ ,‬אל 'עזרת הגברים' הלאומית ולהיכנס לקאנון הציוני‪ ,‬כשם שבעבר‪,‬‬
‫נשים יחידות סגולה שהקריבו עצמן למען הכלל או על קידוש ה' זכו להיכנס לקאנון היהודי‪-‬‬
‫המסורתי‪ .‬במצב זה‪ ,‬קולן הייחודי‪ ,‬לא רק שנשמע‪ ,‬אלא אף אומץ על ידי הלאום כשפה לגיטימית‪.‬‬
‫נראה כי בעצם המוכנות להקרבה טוטאלית למען הלאום‪ ,‬הבאה לידי ביטוי בשימוש בשפת‬
‫לאום‪ ,‬הן הביעו נכונות לקבל על עצמן את החוקים‪ ,‬השפה והמטרות של העולם הגברי‪ ,‬דבר‬
‫שהקנה להן לגיטימציה בחברה הלאומית‪ .‬מתוקף לגיטימציה זו‪ ,‬הצליחו אמהות שכולות‬
‫להשמיע את קולן הנשי ואף לאפשר לאבות שכולים לבטא את כאבם האישי ‪ -‬הפרטי‪ .‬כך נכנסה‬
‫שפת האם כשפה ראויה בשיח הלאומי והאימהות השכולות לשותפות בעשייה הלאומית‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫דווקא בשל המחיר האישי הכבד‪ ,‬השכול‪ ,‬הקנה לנשים – האמהות השכולות‪ ,‬את האפשרות‬
‫לזכות בהכרה ציבורית לפועלן ולהיות שותפות מלאות בעשייה הציונית‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬השימוש בשפת האם מעלה אבחנה השונה מאבחנתה של לילי רתוק הסוברת כי‬
‫הנשים היו קבוצה אילמת‪ ,‬שלא קיבלה ביטוי הולם בתרבות הזיכרון של תש"ח‪ ,195‬משום‬
‫שספרות תש"ח נכתבה ברובה על ידי גברים ואילו לנשים היה תפקיד משני ושולי כיוצרות‬
‫וכגיבורות גם יחד‪ .‬יתכן והדבר נכון באשר לפרוזה ולשירה‪ 196‬אולם ספרי הזיכרון מציגים תמונה‬
‫הפוכה ומקנים מקום של כבוד לאם השכולה‪ ,‬ואף ללוחמת שנפלה‪ ,‬כפי שיוצג בפרק השלישי‪.‬‬
‫‪ 195‬רתוק‪.283 ,2002 ,‬‬
‫‪ 196‬פלדמן‪.42 ,2001 ,‬‬
‫‪22‬‬
‫ההיבטים המרכזיים של שיח השכול בספרי הזיכרון על הנופלים‬
‫בתש"ח‬
‫הקדמה‬
‫מספר מחקרים נכתבו על מאפייני כתיבה נשית‪ .197‬מחקרים אחרים בדקו את ההבדלים הלשוניים‬
‫והסגנוניים בין גברים ונשים‪ .198‬מטרת פרק זה היא לבחון את ההיבטים המרכזיים של שיח‬
‫השכול בכתיבתם של נשים וגברים בספרי הזיכרון על הנופלים במלחמת השחרור‪ ,‬להסיק על‬
‫ההבדלים ביניהם וללמוד מכך על מאפיינים של החברה בארץ בתש"ח‪.‬‬
‫הבדלים סוציולוגיים ופסיכולוגיים בין גברים ונשים‬
‫בשנת ‪ 19/1‬הגיעו חוקרי מגדר למסקנה כי ברוב התחומים‪ ,‬שנחקרו עד אז‪ ,‬לא אובחנו הבדלים‬
‫משמעותיים בין גברים ונשים‪ .199‬על פי המחקר הפסיכולוגי אכן אין הבדלים פסיכולוגיים‬
‫והתנהגותיים מהותיים בין שני המינים‪ ,‬אולם במחקר הסוציולוגי והאנתרופולוגי עומדים על‬
‫דיכוטומיה תפקידית בין המינים ויש הבדלים ביניהם בביטוי הרגשי‪ ,‬המעשי וההתנהגותי‪ .‬הפער‬
‫בין היכולת הבסיסית‪ ,‬הזהה לשני המינים‪ ,‬לבין הביטוי ההתנהגותי השונה שלהם מוסבר‬
‫באמצעות התרבות‪ ,‬היוצרת ומגדירה את התפקידים המגדריים‪ .200‬על פי גישה זו‪ ,‬תכונות‬
‫מגדריות הן גם תכונות של מוסדות ואידיאולוגיות‬
‫‪201‬‬
‫ותוצר של הבניה חברתית‪ .‬חלק מחוקרי‬
‫המגדר סברו כי קיימים מספר הבדלים בין נשים וגברים‪ ,‬הבדלים שנתפסו כעובדה נתונה הנקבעת‬
‫מגיל צעיר‪ .202‬בין ההבדלים ניתן למצוא כאלה הקשורים לקרבה וליחסים בין אישיים וכאלה‬
‫הנוגעים בהגדרות של מוסריות וכוח‪ ,‬המוגדרים בצורה שונה על ידי גברים ונשים‪ .‬הבדלים אלה‬
‫מתבטאים גם בכתיבה וביצירה הספרותית‪.‬‬
‫כתיבת נשים‬
‫חוקרת הספרות איליין שוואלטר מאפיינת שלושה שלבים בהתפתחות המודעות הנשית‬
‫והפמניסטית של סופרות אנגליות במאה ה‪ :20319 -‬הראשון‪' ,‬השלב הנשי'‪ ,‬הוא שלב הפנמת‬
‫‪ 197‬לדוגמא‪ -‬שוואלטר‪ .1891,‬תורגם לעברית בתוך באום ‪ ;2001‬שוואלטר‪ ;1880 ,‬ברלוביץ ‪.2001‬‬
‫‪ 198‬חבר‪ ;1883 ,‬מוצ'ניק‪ ;1889 ,‬מוצ'ניק‪ ;1881 ,‬תובל‪ -‬משיח‪ ;2000 ,‬שילה ‪.2003‬‬
‫‪ 199‬תובל‪ -‬משיח‪.22 ,2000 ,‬‬
‫‪ 200‬שם‪.22 ,‬‬
‫‪ 201‬כהן‪.98 ,2001 ,‬‬
‫‪ 202‬תובל משיח‪.28 -21 ,2000 ,‬‬
‫‪ 203‬שוואלטר‪.1898 ,‬‬
‫‪24‬‬
‫הראייה הגברית‪ ,‬בו סופרות כתבו מתוך מאמץ להגיע להישגים אינטלקטואליים שווים לאלה של‬
‫הגברים‪ ,‬ועל כן‪ ,‬הן חיקו את סגנון הכתיבה הגברי והפנימו את תפישות העולם הגבריות‪ ,‬כולל‬
‫הנחות שלהם על הטבע הנשי‪ .‬השלב השני‪' ,‬השלב הפמיניסטי'‪ ,‬הוא שלב ההתפכחות מהראייה‬
‫הגברית והמחאה כנגדו ואילו השלב השלישי‪' ,‬השלב הנקבי'‪ ,‬מאופיין בעיצוב קול נשי ייחודי‪ ,‬ללא‬
‫תלות בגברים‪ .204‬אמנם עבודתה מתייחסת לספרות אנגלית במאה ה‪ ,19 -‬אך ניתן להשליך את‬
‫אבחנותיה גם לתרבויות אחרות בתקופות אחרות‪ ,‬וכן לכתיבה אישית ולא רק ספרותית‪ .‬סוזן‬
‫בנקרס‪ ,‬שחקרה כתיבה אישית של נשים במערב התיכון במאה ה‪ ,19 -‬מצאה כי את כתיבת הנשים‬
‫מאפיינים רצון לקשר עם בני אדם אחרים‪ ,‬צורך בהסברים‪ ,‬על מנת להצדיק את עצמן ולזכות‬
‫בהערכה‪ ,‬והפיכת יומן אישי‪ ,‬שבו הן מבטאות את תחושותיהן ואת התנסויותיהן האישיות‪,‬‬
‫למקום של פורקן רגשות וכבמה לביטוי רעיונות בנושאים שונים‪.205‬‬
‫בעבר‪ ,‬מרבית המחקרים שעסקו בהבדלי לשון בין גברים לנשים התבססו על הגישה‬
‫החברתית‪ -‬פסיכולוגית‪ ,‬הגורסת כי אמנם אין הבדלים פסיכולוגיים או התנהגותיים בין המינים‪,‬‬
‫אולם יחסי הכוחות השונים בין המינים גורמים לראיה סטריאוטיפית‪ .‬בשנים האחרונות מועדפת‬
‫הגישה התרבותית‪ -‬אנתרופולוגית‪ ,‬המתמקדת בהבדלים בין המינים כחלק מתופעה של הבדלי‬
‫תרבות‪.206‬‬
‫שוואלטר מציעה את 'הקריאה התרבותית'‪ ,‬המבוססת על מודל סוציולוגי כפרקטיקה‬
‫לקריאת טקסט נשי ופרשנותו‪ ,‬מנקודת המוצא של החוויה וההתנסות הנשית‪ .207‬לדבריה‪ ,‬נשים‬
‫יוצרות תרבות נפרדת והיא המקשרת ביניהן‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬הן גם חלק אינטגרלי מהתרבות הכללית‪.‬‬
‫מודל זה מניח כי מכיוון שנשים וגברים חיים באותה תרבות‪ ,‬ההפרדה המוחלטת בין מאפיינים‬
‫גבריים ונשיים היא מלאכותית‪ .‬חיזוק לטענה זו נמצא במחקרה של מלכה מוצ'ניק שחקרה הבדלי‬
‫לשון בין גברים ונשים‪ ,‬במחקר זה נטען כי בחברה שאין בה הבדלים חברתיים ותרבותיים רבים‬
‫בין המינים‪ ,‬אין לצפות להבדלים בולטים בלשון‪ .208‬יתירה מזו‪ ,‬ככל שהמרחב הציבורי והפרטי‬
‫קרובים יותר ובעלי נקודות חפיפה‪ ,‬הרי שתיאוריה המפרידה בין כתיבה נשית לזו הגברית איננה‬
‫מתאימה‪ .209‬בכל תקופה ובכל תרבות קיימים תחומים משותפים לגברים ונשים‪ ,‬כך למשל‬
‫בתש"ח‪ -‬הלאומיות‪ ,‬הקולקטיביזם והשילוב שבין היגון והגאון היו משותפים לגברים ולנשים‪,‬‬
‫כאחד‪ .‬אולם גם בתקופה זו היו שטחים נפרדים‪ ,‬שהם 'גבריים' או 'נשיים'‪ .‬בעוד שנשים יכולות‬
‫‪ 204‬שם‪.21 -24 ,‬‬
‫‪ 205‬בנקרס‪.189 ;183 ,1899 ,‬‬
‫‪ 206‬מוצ'ניק‪.98 ,1889 ,‬‬
‫‪ 207‬שוואלטר‪ -1891 ,‬בתוך באום ‪.2001‬‬
‫‪ 208‬מוצ'ניק‪ ,1881 ,‬א‪.‬‬
‫‪ 209‬שוואלטר‪.211 -214 ,1891 ,‬‬
‫‪23‬‬
‫לדעת רבות על התרבות הגברית‪ ,‬הגלויה והנורמטיבית‪ ,‬ישנו מרחב אוטונומי של נשים שרק הן‬
‫מכירות‪ ,‬כמו למשל יחסים בין נשים‪ ,‬יחסים בין אמהות ובנות וחוויית הלידה‪ .‬לפיכך‪ ,‬המאפיין‬
‫את הכתיבה הנשית הוא צמיחתה בו זמנית משני עולמות‪ -‬זה של התרבות הגברית ההגמונית‪,‬‬
‫הידועה וזה של 'השממה' הנשית‪ ,‬שאינה ידועה לכל‪ .210‬כלומר‪' ,‬השומם' הגברי הוא רק לכאורה‪,‬‬
‫משום שנשים מכירות אותו‪ ,‬מכיוון שהוא נגיש לשפה או מעוצב על ידה‪ ,‬לכן‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬יכולות‬
‫אימהות שכולות לדבר על המלחמה ועל הגבריות של בניהן‪ ,‬אך אבות לא יוכלו לתאר את חוויית‬
‫הלידה‪.‬‬
‫הסיפור הנשי והסיפור הגברי‬
‫הסיפור הנשי‪ ,‬הנתפס כסיפור של מיעוט‪ ,‬מושווה‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬בדומה לסיפור של מיעוטים אחרים‪,‬‬
‫לתבנית המכוננת ולאמת המידה המגדירה את הקאנון‪ .‬תבנית זו נקבעה על ידי כותבים גברים‪.211‬‬
‫נשים התרכזו לרוב בכתיבת ז'אנרים לא קאנוניים שלא חייבו השכלה פורמלית והיו מזוהים עם‬
‫הספירה הפרטית ועם חיי היומיום‪ ,‬כגון‪ :‬מכתבים‪ ,‬יומנים‪ ,‬אוטוביוגרפיות וזיכרונות‪ ,212‬אולם עם‬
‫הזמן החלה התמרדות של נשים כותבות שדרשו לשלב יותר חוויות ותיאורים במה שנחשב‬
‫הקאנון‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬יש לזכור שנשים אינן מקשה אחת ושאין קול אחד שהוא הקול הנשי‪ ,‬אלא‬
‫יש חשיבות להקשר ולמשתנים נוספים‪ ,‬כגון‪ :‬גזע‪ ,‬גיל‪ ,‬מעמד‪ ,‬תרבות ועוד‪ .213‬אולם‪ ,‬לדברי תובל‪-‬‬
‫משיח יש מספר מאפיינים המשותפים לסיפורים שנכתבו על ועל ידי נשים‪ .214‬הראשון הוא‪ ,‬שנשים‬
‫עוסקות בקשרים וביחסים בינאישיים ובחשיבותם‪ ,‬שכן‪ ,‬נשים אחראיות לשימור קשרים והן גם‬
‫נשענות עליהם בתור משאבים‪ .‬השני הוא‪ ,‬שנשים מבטאות את המפגש בין סיפור חיים אישי ובין‬
‫ציון היסטורי חשוב‪.‬‬
‫מרגלית שילה‪ ,‬במחקרה על סיפורי חנה טרגר‪ ,‬מציגה מאפיינים נוספים לסיפור הנשי‪.215‬‬
‫לדבריה‪ ,‬הסיפור הנשי ממלא את החללים החסרים בכל הנוגע לחשיפת חלקן של הנשים‬
‫בהתרחשות המתוארת‪ .‬בנוסף‪ ,‬הסיפור הנשי מציג את זווית הראיה הנשית של האירועים ומאיר‬
‫את הסיפור הנסתר‪ ,‬הווי אומר את המדרג ביחסים שבין נשים לגברים והשינוי שחל בהתנהגות‬
‫הנשים‪ ,‬שכן‪ ,‬יש הסוברים כי ההבדלים בין כתיבה נשית לגברית אינם בסגנון הכתיבה אלא‬
‫‪ 210‬שם‪.211 ,‬‬
‫‪ 211‬שם‪.22 ,‬‬
‫‪ 212‬דונובן‪.211 -203 ,1890 ,‬‬
‫‪ 213‬תובל‪ -‬משיח‪.24 ,2000 ,‬‬
‫‪ 214‬שם‪.‬‬
‫‪ 215‬שילה‪.110 -138 ,2003 ,‬‬
‫‪21‬‬
‫בהצגת מערכת חוויות ייחודית שהאישה נדונה לה כתוצאה מיחסי הכוחות החברתיים‪ .216‬כפי‬
‫שיוצג להלן‪ ,‬מאפיינים אלה ניכרים היטב בספרי הזיכרון על הנופלים‪.‬‬
‫יפה ברלוביץ במחקרה על סיפורת הנשים בתקופת היישוב מונה גם היא מספר מאפיינים של‬
‫כתיבה נשית‪ .217‬לדבריה‪ ,‬מבנה הסיפור הנשי דומה לזה הגברי‪ -‬ראשיתו‪ ,‬במלחמה וסופו‪ ,‬ניצחון‬
‫וסוף טוב‪ ,‬אולם נקודת המבט הנשית שונה ואין הסיפור הנשי מייצג את האתוס הגברי ולא כל‬
‫שכן את המיתוס הגברי‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬הסיפור הנשי הוא אנטי קונצנזואלי ומערער על הדימוי‬
‫האידיאלי‪ -‬אידיאליסטי של הקהילה היישובית‪ .‬מאפיין נוסף של הסיפור הנשי‪ ,‬לדבריה‪ ,‬הוא‬
‫הנמכת הפאתוס ההרואי ומיתון המיתיזציה‪ ,‬עד כדי התעלמות מהמיתוס הציוני‪ .‬הדבר נובע‬
‫מהקונפליקט שבין האמונה באידיאולוגיה הציונית לבין ביקורת על היישום שלה במציאות‪ .‬כפי‬
‫שיוצג להלן‪ ,‬מאפיין זה איננו נכון לגבי כתיבת נשים בספרי הזיכרון‪ ,‬הכותבות בשפה רוויית‬
‫פאתוס ומדגישות את האתוס הלאומי‪ .‬עוד טוענת ברלוביץ‪ ,218‬כי הדמויות הנשיות בכתבים נשיים‬
‫אלה‪ ,‬גם אם הן לוקחות חלק בחיים החלוציים של עבודה והתיישבות הן כואבות את שוליותן‬
‫הלאומית והחברתית באמצעות יצירת עלילות של 'בית‪ ,‬שאינו בית' או 'היעדר בית‪ ,‬בבית'‪ .‬על רקע‬
‫דברים אלה‪ ,‬עולה השאלה כיצד ראו האימהות השכולות של תש"ח את מקומן בחיים הלאומיים‬
‫וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בכתיבתן?‬
‫שלא כמו הסיפור הגברי‪ ,‬המתעלם לא אחת מנוכחות הנשים ורואה בנשיות את היפוכה של‬
‫הגבריות‪ ,‬הסיפור הנשי רואה בנשיות את מחציתה החסרה של הגבריות‪ ,‬כלומר‪ ,‬הסיפור הנשי‬
‫מציע סיפור משלים‪ ,‬שבלעדיו המציאות איננה שלמה‪ .219‬יפה ברלוביץ טוענת כי אחד המניעים‬
‫לכתיבת נשים‪ ,‬בתקופת העלייה הראשונה‪ ,‬היה הרצון להשמיע את קולן‪ ,‬מתוך שאיפה לבדוק את‬
‫מקומן ו תפקידן בחברה המתגבשת בארץ וכן לבקר ולהוקיע את ההתנהגות הגברית הפטרונית‬
‫כלפי התחייה הלאומית והנשים‪ .220‬מניעים נוספים‪ ,‬לכתיבת נשים בתקופה זו‪ ,‬הם הרצון לתאר‬
‫את מציאותה של האישה ואת תקופת העלייה הראשונה מההיבט הנשי‪ ,‬על מנת להפגין כוח‬
‫ולהנכיח את קיומן‪ ,‬ולבסוף‪ ,‬לתת ביטוי לניסיון לייצר מודל של דיוקן נשי לאומי‪.221‬‬
‫יש לציין‪ ,‬כי הסיפור הציוני עוצב מראשית דרכו כסיפור גברי‪ ,‬שכן עבודת החלוצים הצטיירה‬
‫לרוב כעבודתם של גברים בלבד ואילו עבודת הנשים נתפסה כמשנית ונלווית לזו של הגברים‪.‬‬
‫החלוציות נתפסה כמאפיין גברי‪ ,‬שכן היא חייבה כוח פיזי‪ ,‬תעוזה ויוזמה‪ .‬כמו כן‪ ,‬בניין הארץ‬
‫‪ 216‬שם‪.‬‬
‫‪ 217‬ברלוביץ‪.119 -112 ,2001 ,‬‬
‫‪ 218‬שם‪.‬‬
‫‪ 219‬שילה‪.199 ,2003 ,‬‬
‫‪ 220‬ברלוביץ‪.3 ,2002 ,‬‬
‫‪ 221‬שם‪.9 ,‬‬
‫‪29‬‬
‫נתפס כאמצעי לתיקון הגבריות היהודית‪ .222‬משום כך‪ ,‬סיפוריהן של הנשים לא נחשבו לחלק‬
‫אינטגרלי של הסיפר הלאומי‪ .223‬אולם‪ ,‬ספרי הזיכרון מהווים דוגמא הפוכה‪ ,‬שכן חלקן של הנשים‬
‫הופך לאינטגרלי ולא ספיח‪ ,‬ובנוסף‪ ,‬הם פותחים צוהר לעולמן של נשים ולחוויות יומיומיות של‬
‫נשים‪.‬‬
‫ספרי זיכרון ואוטוביוגרפיות‪ -‬הדומה והשונה‬
‫חלק מספרי הזיכרון מהווים מעין סיפור חיים של הנופל ושל הסובבים אותו‪ .‬משום כך‪ ,‬ראוי‬
‫לעמוד על הדומה והשונה בין שני הז'אנרים‪ .‬ספרי זיכרון‪ ,‬בדומה לאוטוביוגרפיות ולסיפורי חיים‬
‫מאפשרים להתבונן בהגדרות התרבותיות של החברה למיתוסים‪ ,‬לדמות האדם האידיאלי‪,‬‬
‫לצורות חיים הנתפסות כנכונות וכד'‪ ,‬כלומר‪ ,‬ניתן ללמוד מהם על המיתוסים הרווחים‪ ,‬על‬
‫המסלול המותווה למהלך החיים‪ ,‬על מודלים של גבריות ונשיות ועל מודלים של הצלחה‬
‫וכישלון‪ .224‬ספרי הזיכרון מתווים‪ ,‬אף הם‪ ,‬את הדרך הראויה‪ ,‬בהתאם למסלול חייהם של‬
‫הגיבורים‪ ,‬שכן‪ ,‬הם אינם מלמדים רק על הנופל היחיד לבדו אלא על התפיסה החברתית‬
‫והתרבותית אותו הוא מייצג‪ .‬במספר דברים דומה הסוגה של ספרי הזיכרון לזו של‬
‫האוטוביוגרפיה‪:‬‬
‫בדומה לאוטוביוגרפיות‪ ,‬גם ספרי הזיכרון הם מדיום של האליטה‪ .225‬בנוסף‪ ,‬ספרי זיכרון‪,‬‬
‫בדומה לאוטוביוגרפיות בנויים על פי רוב לפי קווי המתאר של ה'מונומיתוס'‪ .‬הנרטיב של‬
‫המונומיתוס מספר את סיפורו של גיבור המתגבר על מכשולים‪ ,‬וחותר להשגת מטרה ממוקדת‬
‫אחת‪ ,‬תוך כדי התקדמות בלתי פוסקת לעברה‪ .‬כל מאורע מוביל לזה שאחריו בצורה של קשר‬
‫סיבתי ישיר‪ .226‬התבוננות במעגל החיים מראה כי הילדות מהווה תקופה מכינה‪ ,‬הבגרות‬
‫המוקדמת והבינונית היא מגרש המשחקים או שדה הקרב‪ ,‬שבו מתקיים המאבק להשגת‬
‫המטרות‪ ,‬ואילו הבגרות המאוחרת והזקנה הן הזמן לקטיפת פירות הניצחון‪ .227‬אולם בספרי‬
‫הזיכרון מודגשת ההחמצה‪ ,‬שכן הנופלים לא זכו להגיע לקטיפת הפירות הלאומית או האישית‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬צורתו של מסלול חיים הרואי היא כשל קשת‪ ,‬ששיאה בזמן כיבוש המטרה או השגת‬
‫ההישג הגדול מכולם‪ .‬אולם‪ ,‬בספרי הזיכרון השיא הוא המוות על מזבח הלאום‪ ,‬כך שהגיבור‪,‬‬
‫הנהרג בשיא‪ ,‬אינו מגיע לשלב הזקנה וקטיפת הפירות‪.‬‬
‫‪ 222‬שילה‪.149 -149 ,2003 ,‬‬
‫‪ 223‬שם‪.149 ,‬‬
‫‪ 224‬תובל‪ -‬משיח‪.29 ,2000 ,‬‬
‫‪ 225‬סיון‪.234 -231 ,1882 ,‬‬
‫‪ 226‬תובל‪ -‬משיח‪.29 ,2000 ,‬‬
‫‪ 227‬שם‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫בנוסף‪ ,‬על אף שהחברה בתש"ח הייתה בעלת אוריינטציה קולקטיביסטית‪ ,‬ספרי זיכרון‪ ,‬כמו‬
‫האוטוביוגרפיות‪ ,‬מציגים את האינדיבידואל‪ .228‬כמו כן‪ ,‬בדומה לאוטוביוגרפיות‪ ,‬ספרי הזיכרון‬
‫אינם מהווים רק אמצעי ללימוד זהותו ואישיותו של הגיבור אלא משמשים ככלי להבנת התרבות‪,‬‬
‫החברה וההקשר ההיסטורי בה הם נכתבים ובה מתקיימים חיי הגיבור‪ .229‬ועל כן‪ ,‬קהל היעד אליו‬
‫מופנים הדברים משפיע בצורה ניכרת על עיצוב הגיבור‪ .230‬בדומה לאוטוביוגרפיות הגבריות‪,‬‬
‫המתבססות על עקרונות המונומיתוס ומאופיינים בליניאריות‪ ,‬תכליתיות‪ ,‬אתגרים והישגים‪,231‬‬
‫גם חלק מספרי הזיכרון בנויים בצורה דומה‪ ,‬אולם בשונה מאוטוביוגרפיות‪ ,‬בז'אנר של ספרי‬
‫הזיכרון בני שני המינים משתמשים בצורת כתיבה זו‪ .‬כמו כן‪ ,‬בספרי זיכרון‪ ,‬בשונה‬
‫מאוטוביוגרפיות‪ ,‬לא סבלו הנשים הכותבות מבעיית היעדר הקול‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬לא רק שקולן‬
‫נשמע‪ ,‬אלא אף אומץ על ידי חלק מהגברים‪ ,‬כפי שיוצג בפרק הבא‪.‬‬
‫יש לציין כי סיפורים אישיים מעוגנים בתוך מערכת של קשרים ויחסים ועל כן נתונים‬
‫לסנקציה או לביקורת של אלו הנמצאים בתוך המסגרת הדיאלוגית של המספר‪ .‬משום כך‪ ,‬ייתכנו‬
‫ביטויי השקפות שונות‪ ,‬אך לא ייתכנו סתירות או הבדלים קיצוניים בציר העלילה‪ ,‬המיוחד‬
‫למשפחה הנדונה או לחלל מסוים‪ .232‬בפרק זה יסקרו ההשקפות והדעות השונות הקיימות‪ ,‬אם‬
‫אמנם קיימות‪ ,‬בין גברים ונשים‪ ,‬מתוך הנחה שציר העלילה‪ ,‬באשר לאותו חלל‪ ,‬אינו יכול להיות‬
‫שונה באורח קיצוני‪.‬‬
‫מסקירת אוטוביוגרפיות עולים מספר הבדלים‪ ,‬בתחומים שונים‪ ,‬בין נשים וגברים‪:233‬‬
‫נראה כי נשים מקבלות יותר סיפוק מהצלחה בעניינים אישיים או משפחתיים‪ ,‬בעוד גברים חשים‬
‫סיפוק כתוצאה מהצלחה בקריירה‪ .‬בנוסף‪ ,‬אצל נשים יש התייחסות רבה לכך שיש עוד שותפים‬
‫לפירות ההצלחה‪ ,‬גם כשההצלחה היא הצלחה אישית של הגיבורה‪ .‬בהקשר זה ראוי לציין כי‬
‫נשים מזכירות‪ ,‬במידה רבה יותר‪ ,‬קשרים עם אחרים בתוך סיפוריהן‪ .‬כמו כן‪ ,‬התבטאויות רגשיות‬
‫מופיעות לעיתים קרובות בסיפורי נשים‪ ,‬אך נעדרות כמעט לחלוטין בסיפורי הגברים‪ .‬יש לציין‪ ,‬כי‬
‫ספרי זיכרון שונים בנקודה זו מאוטוביוגרפיות‪ ,‬כפי שיוצג בהמשך הפרק‪ ,‬שכן התבטאויות‬
‫רגשיות רבות מופיעות בכתביהם של אבות שכולים‪ .‬באוטוביוגרפיות‪ ,‬גברים ממעטים בהתייחסות‬
‫לגופם או למראם הפיזי‪ ,‬למעט במקרים בהם הגוף מתואר כאמצעי להשגת מטרותיהם‪ .‬נשים‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬מתייחסות לגופן ביתר פירוט והרחבה‪ ,‬כחלק מרכזי בזהותן והתפתחותן‪ .‬גם בנקודה‬
‫‪ 228‬סיון‪ ;249 -241 ,1882 ,‬תובל משיח‪ ,‬שם‪.42 ,‬‬
‫‪ 229‬שם‪.‬‬
‫‪ 230‬שילה‪.111 ,2003 ,‬‬
‫‪ 231‬תובל‪ -‬משיח‪.42 ,2000 ,‬‬
‫‪ 232‬שם‪.28 ,‬‬
‫‪ 233‬שם‪.41 -40 ,‬‬
‫‪28‬‬
‫זו‪ ,‬כפי שיוצג להלן‪ ,‬שונים ספרי הזיכרון מהאוטוביוגרפיות‪ ,‬שכן‪ ,‬בספרי הזיכרון חשיבות רבה‬
‫לתיאור מראהו של הגוף הגברי‪ ,‬החסון‪ ,‬המהווה‪ ,‬אצל היהודי החדש מטרה בפני עצמה‬
‫‪234‬‬
‫‪ .‬יש‬
‫לציין כי תיאורים גופניים של נשים בספרי הזיכרון‪ ,‬מבטאים לעיתים קרובות‪ ,‬קשר קרוב ואף‬
‫סימביוטי‪ ,‬עם הבן שנפל ואינם קשורים להתפתחות הנשית‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬באוטוביוגרפיות‪ ,‬גברים מרבים לכתוב על המרחב הציבורי ועל הישגים ציבוריים‬
‫ואילו נשים כותבות יותר על המרחב הפרטי‪ .‬אולם‪ ,‬כפי שמראים מחקרים‪ ,‬לעיתים הפרטי‬
‫והציבורי שזורים זה בזה‪ 235‬והדבר נכון גם באשר לספרי הזיכרון‪.‬‬
‫סיפורי חיים הם צומת המפגיש בין האישי לציבורי‪ ,‬בין היחיד לבין התרבות‪ .‬נקודת המפגש‬
‫בין החיים הפרטיים לבין התרבות שמגדירה עבורו נורמות וערכים‪ ,‬מתגלמת באופן בו יספר על‬
‫חייו‪ ,‬אולם‪ ,‬כל סיפור חיים הוא גם ערוץ להבנת התרבות והדרך בה היא משפיעה על היחידים‬
‫החברים בה‪ .236‬הדבר נכון גם באשר לספרי זיכרון‪ ,‬שכן‪ ,‬ספרי הזיכרון מהווים עדות ראשונה‬
‫במעלה לאופיו וערכיו של הישוב היהודי בזמן מלחמת השחרור ועל הפרטים שהרכיבו את החברה‬
‫בזמן הנדון‪ .‬הם פותחים צוהר להבנת עולמם של הנופלים‪ ,‬כמו גם לעולמם של הוריהם‪ ,‬חבריהם‬
‫והסובבים אותם‪.‬‬
‫מטרתה המוצהרת של כתיבת ספרי הזיכרון הייתה להנציח את הנופלים‪ ,‬על מנת שלא‬
‫יישכחו‪ ,237‬ולסייע לילדיו של ההרוג להכיר את אביהם‪ ,‬כפי שכותב אביו של דוד ליס‪ ,‬שנפל‬
‫בדגניה‪" :‬בשורות המעטות שאני כותב בזה עליו‪ ,‬אין כוונתי להשיח את הצער‪ ,‬אלא להציב ציון‬
‫לנפשו‪ ,‬למען ביתו הקטנה שלא זכתה להכירו"‪ .238‬שמואל‪ ,‬אביו של זהר דיין‪ ,‬בן נהלל‪ ,‬כותב‬
‫במכתב לנכדו‪ ,‬בנו של זהר‪ ,‬קווים לדמותו של אביו‪ ,‬שנפל‪" :‬נכדי עוזי יקירי! תינוק אתה‪ ,‬בן‬
‫תשעה חודשים וטרם תדע את אסונך‪ ...‬אנסה למסור לך קוי דמותו של אביך‪ .‬בכוח דמיונך‪ ,‬בעוז‬
‫רצונך‪ ,‬בתשוקת בן להכיר את אביו תצלול בין השיטין שבכתב זה‪ -‬והדמות תעלה"‪ .239‬אולם‬
‫מטרה נוספת‪ ,‬משנית‪ ,‬הייתה לחנך את הדורות הבאים לאורם של הנופלים‪ .‬בנוסף‪ ,‬שלא במודע‪,‬‬
‫סייעו ספרי הזיכרון להורים השכולים להתמודד עם אובדנם‪ ,‬בדרך של העלאת זיכרונות‪ .240‬הדבר‬
‫בא לידי ביטוי בדברי אימו של יעקב עולמי‪" :‬ברגעים אלה קמות לעיני תמונות‪ -‬תמונות מימי‬
‫‪ 234‬פלד‪ ;20 ,2002 ,‬אבן‪ -‬זהר‪ ;192 ,1890 ,‬שילה‪ ;119 ,1889 ,‬שילה‪ ;229 ,1888 ,‬שכטר‪ ;123 -124 ,2004 ,‬אלמוג‪,‬‬
‫‪ ;1889‬ביאל‪.240 -229 ,1884 ,‬‬
‫‪ 235‬שילה‪.2001 ,‬‬
‫‪ 236‬תובל‪ -‬משיח‪.291 ,2000 ,‬‬
‫‪ 237‬סיון‪.199 ,1888 ,‬‬
‫‪ 238‬בסער ביום סופה‪.12 ,1848 ,‬‬
‫‪ 239‬חבס‪.41 -43 ,1830 ,‬‬
‫‪ 240‬רובין‪ ;29 ,1882 ,‬טמיר‪ ;8;212 ,1882 ,‬סיון‪ ;242 ,1882 ,‬סיון‪.192 ,1888 ,‬‬
‫‪40‬‬
‫ילדותו של יעקב והנני נזכרת שוב בחוויות מתקופת גידולו‪ ...‬והריני מלקטת ניצוצות ניצוצות‬
‫ממנו‪ -‬אולי אצליח להחיות לפני את הדמות הזוהרת"‪.241‬‬
‫להלן ייבחנו ההיבטים המרכזיים של שיח השכול בכתיבתם של אבות ואימהות שכולים‪ ,‬בספרי‬
‫הזיכרון‪.‬‬
‫דיון בהיבטים המרכזיים של שיח השכול‬
‫להלן יוצגו היבטים שונים בכתיבתם של אבות ואימהות שכולים‪ ,‬כפי שאלה באים לידי ביטוי‬
‫בדברי זיכרון שכתבו על ילדיהם‪ .‬ניתוח הדברים העלה עשרים ושניים היבטים עיקריים שחולקו‬
‫לארבע קטגוריות‪ :‬הנופל‪ ,‬ההורים‪ ,‬הלאום והשכול‪ .‬כל אחת מהקטגוריות מכילה מספר‬
‫מאפיינים‪ ,‬שחולקו במידת הצורך למאפייני משנה‪ ,‬המצביעים על פן נוסף או שונה של אותו‬
‫מאפיין‪.‬‬
‫‪ .1‬הנופל‬
‫א‪ .‬לידת הבן‬
‫רבים מההורים השכולים‪ ,‬אבות ואימהות‪ ,‬מציינים בדבריהם את לידת הבן שנפל‪ .‬אולם‪ ,‬בעוד‬
‫האבות מזכירים את אירוע הלידה כנקודת מוצא לחיים או לצורך תיאור התקופה‪ ,‬הרי שאימהות‬
‫מתארות בעיקר את חוויית הלידה‪.‬‬
‫הלאמת הלידה‬
‫אביו של עמוס פיין‪ ,‬בן נהלל‪ ,‬שנפל בקרב מגידו‪ ,‬בהיותו בן ‪ ,16‬כותב‪:‬‬
‫"עמוס נולד בנהלל ביום ו' באב תרפ"ב‪ ,‬בטרם מלאה שנה לעלותנו על הקרקע‪ -‬ואנו גרנו‬
‫עדיין כולנו יחד באוהל‪ .‬ביום השמיני להולדתו‪ ,‬כשהביאו אותו ואת אימו מבית החולים‪,‬‬
‫חגג המחנה באוהל הגדול את הולדת הבן הראשון על אדמת נהלל"‪.242‬‬
‫במקרה זה‪ ,‬תאריך הלידה מהווה נקודת מוצא לתיאור תנאי החיים בנהלל ולציון כי בן זה הוא‬
‫הבן הראשון על אדמת נהלל‪ .‬לידת הבן נתפסה בעיני האב במונחים לאומיים‪ ,‬שכן התינוק כבר‬
‫בלידתו היה לסמל לאומי; הוא העברי החדש בארץ החדשה‪ .‬כך נהג גם יצחק בן צבי‪ ,‬שסיפר על‬
‫לידת בנו‪ ,‬עלי‪ ,‬שנהרג בשדות בית קשת‪ ,‬בהקשר של המעבר לשכונת רחביה‪" :‬עלי נולד לנו‬
‫‪ 241‬השבעה‪.138 ,1848 ,‬‬
‫‪ 242‬חבס‪.122 ,1830 ,‬‬
‫‪41‬‬
‫בירושלים במוצאי שבת‪ ,‬אור ליום א'‪ ,‬ה' באדר ראשון תרפ"ד ונפל בקרב עם האויב ביום ג' ה'‬
‫באדר שני תש"ח‪...‬יום לפני היוולדו נכנסנו לצריפנו החדש בשכונה החדש רחביה‪.243" ...‬‬
‫אב אחר קישר בין לידת בנו לאירועים הלאומיים‪-‬הביטחוניים של התקופה‪:‬‬
‫"ב‪ 1/ -‬למרס ‪ 1919‬בבית החולים של עין חרוד מטה שלרגלי הגלבוע‪ ,‬נולד לנו בן‪ .‬הימים‬
‫הם ימי מאורעות‪ .‬העיתונות היום‪ -‬יומית מוסרת על התנפלויות והתנגשויות‪ .‬בעמק שלנו‬
‫שקט יחסי‪ .‬אבל החיים נמשכים בתוך דריכות וכוננות מתמדת‪ .‬השמירה מוגברת בלילות‬
‫וגם בימים יוצאים לשדות עם הנשק הליגלי‪ .‬לפגישה ראשונה עם בני יצאתי עם רובה וגם‬
‫פגישתנו האחרונה הייתה עם רובה"‪.244‬‬
‫בפסקה זו לידת הבן מתוארת בתוך ההקשר הפוליטי‪ -‬בטחוני של שנת תרפ"ט‪ ,‬הקשר שיוסיף‬
‫ללוות את הבן כל ימי חייו‪ ,‬עד למותו‪ .‬גם אבות אחרים קישרו בין לידת בניהם לאירועים‬
‫הביטחוניים‪ .245‬בכך אולי ניכרת התווית דרכם של הבנים על ידי האבות‪ .‬הם נולדו בשעה‬
‫ביטחונית קשה וייעודם‪ ,‬שהותווה להם על ידי האבות‪ ,‬היה מרגע לידתם להשתלב במערך‬
‫הבטחוני‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש בדברים אלה לבטא כי אצל האבות הפרטי הוא הציבורי‪ .‬חוויית הלידה‪,‬‬
‫המהווה אירוע פרטי‪ ,‬מתוארת בתוך הקשר היסטורי רחב יותר וכתיבתם הפרטית מתמודדת עם‬
‫הנרטיבים הציבוריים המרכזיים‪.246‬‬
‫הפרטת הלידה‬
‫לעומת זאת‪ ,‬אימהות שכולות‪ ,‬בכותבן על לידת הבן מתארות‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬את חוויית הלידה עצמה‪.‬‬
‫מרבית הנשים הכותבות על לידת הבן מספרות על חוויית הלידה של הבנים שנפלו‪ ,‬במלוא הכאב‪,‬‬
‫העוצמה והשמחה‪ .‬כך‪ ,‬רחל ינאית בן צבי‪ ,‬מספרת על תחושותיה‪ ,‬בעת הריונה ובימי חייו‬
‫הראשונים‪" :‬אל ראשית חייך אמלט‪ ,‬בני‪ ,‬אל ימיך הראשונים‪ ,‬עת חיבקתי אותך תינוקי‪,‬‬
‫בזרועותי‪ ,‬ודמי ידלק בי‪ ,‬אחוש אותך בתוך תוכי‪ ,‬בעודך עימי ילדי‪.247"...‬‬
‫גם רבקה גובר‪ ,‬שנודעה בכינוי 'אם הבנים'‪ ,‬שהוענק לה על ידי דוד בן גוריון‪ ,248‬מספרת על‬
‫לידת בנה‪ ,‬אפרים‪" :‬אפרים היה הילד הרביעי שנולד לי והראשון שנשאר בחיים‪ .‬ברשימותי‬
‫כתבתי על לידתו‪' :‬הלידה התחילה בשמונה בבוקר ונגמרה בעשר בלילה‪ .‬במשך כל הזמן הזה לא‬
‫‪ 243‬בן צבי‪.9 ,1839 ,‬‬
‫‪ 244‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.13 ,1830 ,‬‬
‫‪ 245‬לדוגמא‪ -‬אביו של נתן דובז'ינסקי לדוגמא‪ ,‬בן תל יוסף‪ ,‬שנפל בחזית לטרון‪ ,‬מתאר את לידת בנו בהקשר של מאורעות‬
‫תרפ"ט‪" :‬נתן נולד במאורעות ‪ .1828‬את חדוה‪ ,‬בנסיעתה לבית החולים ללדת‪ ,‬ליוויתי עם נשק ביד" (לדמותם‪ -‬תל יוסף‪,‬‬
‫‪.)133 ,1830‬‬
‫‪ 246‬ברלוביץ‪.119 ,2001 ,‬‬
‫‪ 247‬בן צבי‪.13 ,1839 ,‬‬
‫‪ 248‬יוסף‪ ,2009 ,‬א‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫הוצאתי אנחה מפי‪ ,‬כי כך נדרתי'"‪ .249‬שרה אביגור (מאירוב) מתארת‪ ,‬אף היא‪ ,‬את רגעי לידת‬
‫בנה‪ ,‬גור‪" :‬גור נולד בששה עשר בפברואר ‪ 1931‬בשעה תשע וחצי בערב‪ ...‬בבהירות זכורים לי‬
‫הרגעים שבהם קדח גור בכוח ובעקשנות בתוך גופי בפלסו לעצמו את הדרך לחיים עצמאיים"‪,250‬‬
‫אולם לא רק את שעת הלידה עצמה היא מזכירה אלא אף את הריונה‪ ..." :‬בבדידות הקשבתי‬
‫לתנועותיו הראשונות בקרבי‪ ,‬בבדידות הובלתיו לקבורה"‪.251‬‬
‫נראה‪ ,‬כי הנשים שנזכרו לעיל מתארות אך ורק את ההיבט הפרטי של לידת הבן‪ ,‬ללא‬
‫הקשרים היסטוריים ולאומיים‪ ,‬שכן האימהות‪ ,‬בשונה מהאבות‪ ,‬לא שילבו בסיפור לידת הבן את‬
‫הנרטיב הציבורי עם זה הפרטי‪ ,‬ושמרו בכך על ההפרדה בין הפרטי לציבורי‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬מהאמור‬
‫לעיל ניתן להסיק שחוויית לידת הבן היא חוויה פיזית מכוננת בקשר בין האם לבנה‪ ,‬הבאה לידי‬
‫ביטוי בכתביה‪ ,‬זאת בשונה ממעמדה של לידת הבן אצל האבות‪ .‬שהרי‪ ,‬אצל האבות‪ ,‬שלעיתים‬
‫כלל לא נכחו בלידה‪ ,252‬מהווה הלידה נקודת מוצא לחיים הלאומיים שיבואו אחר כך ועליהם הם‬
‫שמים דגש‪ .‬אולם הנשים מדגישות את חוויית הלידה עצמה‪ .‬למעשה בעידן של אימהות לאומית‪,‬‬
‫שבו הילדים הם ילדי הלאום‪ ,‬הלידה היא החוויה הפרטית הבלעדית שנותרה בידי האם‪ .‬אצל‬
‫האימהות החוויה היא פרטית ואצל האבות היא שזורה בחוויה לאומית‪ .‬הדברים עולים בקנה‬
‫אחד עם דבריה של שוואלטר‪ ,‬על התחום הנשי‪ ,‬עליו יכולות נשים בלבד להעיד‪ ,‬שהרי חוויית‬
‫הלידה היא המרחב האוטונומי הייחודי לנשים‪ .253‬אולם יש להבין מדוע חוזרות הנשים אל חוויית‬
‫הלידה ומה יש בחוויה זו‪ ,‬שהופכת אותה לזיכרון כה משמעותי‪ ,‬דווקא כשהן מדברות על בנם‬
‫המת‪.‬‬
‫כאמור במבוא‪ ,‬בתהליך עיבוד האבל ההורה השכול בונה קשר מחודש עם הבן שנפל‪,‬‬
‫באמצעות הזיכרונות‪ .‬קשר זה דומה מבחינה התפתחותית למודל התפתחות הקשר האנושי‬
‫מלידה‪ ,‬כפי שנחווה ביחסי האם והתינוק‪ .254‬יתכן ובניית הקשר המחודש של האם עם בנה המת‬
‫מתחיל בזיכרון הלידה‪ ,‬שהרי‪ ,‬זהו הקשר הראשוני בין האם והבן וזיכרונו הכרחי על מנת שתוכל‬
‫האם 'להיפרד' מבנה ולבנות קשר מחודש עימו‪.‬‬
‫הסבר אפשרי נוסף הוא הצורך של האם לשחזר את פרקטיקת האימהות ולהשיב אותה אל‬
‫ההתנסות ואל חווייתה הראשונית‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬ללדת‪ ,‬לגדל‪ ,‬לחנך ולגונן‪ .255‬כלומר‪ ,‬עם מות הבן‪,‬‬
‫‪ 249‬גובר‪.231 ,1839 ,‬‬
‫‪ 250‬אביגור ‪.39 ,1891‬‬
‫‪ 251‬שם‪.41 ,‬‬
‫‪ 252‬אביגור‪.123 ,1891 ,‬‬
‫‪ 253‬שוואלטר‪.211 ,1891 ,‬‬
‫‪ 254‬טמיר‪.213 ;212 ,1882 ,‬‬
‫‪ 255‬נוה‪.82 ,1889 ,‬‬
‫‪42‬‬
‫מתעורר באם הצורך להחיותו מחדש ולגדלו‪ .‬בנוסף‪ ,‬הקשר בין הורה‪ ,‬גבר או אישה‪ ,‬לילדו נתפס‬
‫כקשר דם‪ .‬אולם‪ ,‬האם והבן מחוברים במחזור הדם והחיים‪ .‬תפקידה של האם הוא להעניק חיים‬
‫לבנה ולהוות 'עירוי דמים אנושי'‪ ,‬כדברי נוה‪ ,‬דבר שהיא ממשיכה לעשות גם לאחר מותו‪.256‬‬
‫רמז לכל האמור לעיל ניתן אולי למצוא בדבריה של רבקה שמי‪ ,‬אימו של ג'ימי (אהרון שמי)‪,‬‬
‫ממפקדי הפלמ"ח הנערצים‪ ,‬שנהרג בקרבות המשלט המשותף‪ ,‬בבית שמש‪:‬‬
‫"כמה עצבים ונימים‪ ,‬דקים שבדקים עוד קושרים ומרתקים את האם אל הבן שאיננו‪.‬‬
‫ועם הסתלקותו הם מתעוררים אז לפעולה מוגברת להחיות אותו בתוכה מחדש‪ ,‬להולידו‬
‫כאילו שנית (הדגשה שלי‪ -‬א"ז)‪ .‬ואם נגזר שהמוות הוא חידלון מוחלט וסופי‪ -‬הרי‬
‫שחידלון סופי זה בא על הבן עם מות האם‪ ,‬ורק אז הוא בא על שניהם יחד"‪.257‬‬
‫ב‪ .‬הנופל כמושא של גאווה‬
‫מרכזיותה של ההקרבה הפטריוטית נבנתה בעזרת מיתוסים וסמלים‪ ,‬ספרות‪ ,‬אומנות ושירים‪,‬‬
‫אתרי זיכרון וטקסים וחוזקה על ידי מערכת החינוך‪ ,‬כך שהוטמעה בתודעתם של הצעירים‬
‫היהודים בתקופת היישוב ובשנים שלאחר קום המדינה‪ .258‬משום כך‪ ,‬מותם של הנופלים‬
‫במלחמה‪ ,‬הוצג כמוות הרואי וראוי לגאווה‪ ,‬שכן מסרו את חייהם למען האומה‪ .259‬יתירה מזו‪,‬‬
‫ההרגשה שהם חיים בתקופה הרת גורל‪ ,260‬שתקבע את עתיד העם היהודי לדורות‪ ,‬כפי שעולה‬
‫מכתביהם של צברים והוריהם‪ ,261‬תרמה אף היא לתחושת הגאווה על הנופלים‪.‬‬
‫במשך השנים נוצרה בארץ תרבות שכול‪ ,‬שביטאה את המשמעות שנתנה החברה למותם‬
‫ההרואי של הנופלים‪ ,262‬יוצא מכאן‪ ,‬שהפטריוטיזם הוא זה שהקנה משמעות למוות‪ ,263‬ועל כן‪ ,‬לא‬
‫רק שהאידיאולוגיה הציונית לא נפגעה מהיקף ההרוגים‪ ,‬היא אף יצאה מחוזקת ממנו‪.264‬‬
‫בכתביהם של אבות ואימהות שכולים ניתן למצוא תחושות של גאווה בבן שנפל ואף גאווה‬
‫בנסיבות מותו‪.‬‬
‫אביהם של מנחם ואליעזר שבט‪ ,‬שנפלו בקרב על ג'נין ובקרב על נבי יושע‪ ,‬בהתאמה‪ ,‬מתאר‬
‫בגאווה רבה את פועלו של מנחם בהגנה ובייחוד את תפקודו בתקופת המצור על קיבוץ יחיעם ואת‬
‫‪ 256‬שם‪.108 ,‬‬
‫‪ 257‬שמי‪.228 ,1814 ,‬‬
‫‪ 258‬זרובבל‪ ;13 ;11 ,2004 ,‬רוזנטל‪.31 ,2001 ,‬‬
‫‪ 259‬אלמוג‪.201 ,1881 ,‬‬
‫‪ 260‬אלמוג‪.110 ,1889 ,‬‬
‫‪ 261‬לדוגמא‪ -‬בוקשטיין‪ ;111 ,1830 ,‬זמיר‪ ,‬הכטר‪ ;13 ;38 ,1898 ,‬זמיר‪ ,1830 ,‬מט' ועוד‪.‬‬
‫‪ 262‬וויצטום ומלקינסון‪.221 ,1882 ,‬‬
‫‪ 263‬מוסה‪.11 ,1882 ,‬‬
‫‪ 264‬אלמוג‪.122 ,1889 ,‬‬
‫‪44‬‬
‫העובדה שנשא על גבו חבר פצוע‪ ,‬הגאווה ניכרת גם בסיפא של דבריו‪" :‬כשם שגא הייתי בילדי‬
‫בחייהם‪ ,‬כך במותם ישאר זכרם נחמה‪ ,‬כי לא לשווא נפלו"‪.265‬‬
‫רגשות דאגה מעורבים בגאווה עולים גם מדברי אב אחר המספר כי דבריו של בנו‪ ,‬מרדכי‬
‫ליפקין‪ ,‬שביקש להתגייס לתפקידי ביטחון‪ ,‬אמנם הדאיגו אותו‪ ,‬אך הוא היה גאה בהם‪ .266‬גם‬
‫מותו היה 'מכובד' בעיניו‪ ,‬שכן הוא מוסיף‪" :‬אכן ידע מרדכי גם ליפול בכבוד בהגינו על חבריו עד‬
‫נשמת אפו האחרונה"‪ .267‬כלומר‪ ,‬האב מתאר את גאוותו על בנו‪ ,‬שנפל בכבוד והגן על חבריו‪ .‬בקרב‬
‫שני האבות האחרונים הגאווה היא על הרעות והנאמנות לחברים שהובילה למותם‪.‬‬
‫אביו של דניאל בוקשטיין‪ ,‬טייס שנהרג בהתרסקות מטוסו בקרב על כיבוש בית מחסיר‪,‬‬
‫מיטיב לתאר את גאוותו על בנו‪" :‬אומרים כי קשה להיות בן לאב גדול‪ ,‬אבל עוד יותר קשה להיות‬
‫אב לבן גדול‪ ...‬איני יודע בזכות מה הגעתי לבן כזה‪ ,‬שהראה בחייו ובקצו הטרגי גבורה עילאית‪,‬‬
‫בלי חשבון‪ ,‬בלי היסוס ובלי פקפוקים"‪ .268‬נראה כי האב‪ ,‬הגאה בבנו‪ ,‬חש שאינו ראוי לו‪ ,‬בשל‬
‫גדולת הבן‪ ,‬המתבטאת בתפקודו בשדה הקרב‪.‬‬
‫גם אימהות רבות מתארות תחושות של גאווה בבניהן שנפלו‪ ,‬כך למשל‪ ,‬אמו של אורי‬
‫נחושתן‪ ,‬בדומה לאביו של מרדכי ליפקין‪ ,‬שנזכר לעיל‪ ,‬כותבת‪ ,‬על נחישותו של בנה להתגייס‬
‫לפלמ"ח‪" :‬גאה אני בתשובתך‪ ,‬אם כי תוצאותיה היו אכזריות"‪ .269‬האם נותרה גאה בהחלטת הבן‬
‫על אף שהובילה למותו‪ .‬צו השעה הלאומי שעמד מעל הכל היה ככל הנראה הגורם המרכזי לכך‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬נראה כי הפטריוטיזם‪ ,‬שהעניק משמעות למוות‪ ,‬הקנה גם גאווה להורים השכולים‪ ,‬על אף‬
‫המחיר הכבד‪.‬‬
‫יהודית שולומוביץ כותבת על בנה‪ ,‬נפתלי‪ ,‬שנהרג במפרץ חיפה‪ ,‬בעימות עם חיילים בריטיים‪:‬‬
‫"כן נפתלי יקירי‪ ,‬אני גאה בבן כמוך!"‪ .270‬יהודית אנקורי‪ ,‬אימו של אופיר‪ ,‬שנפל בבית מחסיר‬
‫יומיים לפני הקמת המדינה‪ ,‬כותבת ארבעה ימים לפני מותו‪" :‬רבה שמחתי וגדול אושרי‪ ...‬בני‬
‫היקר עומד בשורות המגינים במסירות נפש‪ ,‬כבן נאמן לארץ ולעם"‪ .271‬דוגמא זו מעידה‪ ,‬אף היא‪,‬‬
‫כי הפטריוטיזם הקנה להורים גאווה רבה על פעילות בניהם‪.‬‬
‫הורים נוספים מתארים את גאוותם בבניהם‪.272‬‬
‫‪ 265‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.23 -24 ,‬‬
‫‪ 266‬לשבעה‪.11 ,1830 ,‬‬
‫‪ 267‬שם‪.‬‬
‫‪ 268‬בוקשטיין‪.111 ,1830 ,‬‬
‫‪ 269‬חללינו במלחמת השחרור‪.40 ,1848 ,‬‬
‫‪ 270‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.212 ,1830 ,‬‬
‫‪ 271‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמוד‪.‬‬
‫‪ 272‬לדוגמא‪ -‬אימו של חיים גפן‪ :‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪ ;220 ,1830 ,‬אימו של דב גרייצר‪ :‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמוד; אביו של בעז‬
‫עמיקם‪ :‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.24 ,‬‬
‫‪43‬‬
‫נראה כי גאוות ההורים בילדיהם‪ ,‬משותפת לאבות ולאימהות כאחד‪ ,‬אולם‪ ,‬בעוד אימהות‬
‫מדגישות את הגאווה על נחישותו של הבן‪ ,‬על דמותו העברית החדשה ומתייחסות להקשר‬
‫ההיסטורי של תרומת הבן בתהליך גאולת העם‪ ,‬האבות מתארים בנוסף לאלה גם גאווה על‬
‫מסירות הבן לחבריו או על מות הגיבורים שמת הבן‪ ,‬תוך כדי ניסיון להציל את חבריו‪ .‬יתכן‬
‫וההבדל נובע מכך ששדה הקרב והמלחמה נתפסים כעניין גברי‪ ,‬משום כך‪ ,‬הגבר‪ ,‬אף שלא נכח‬
‫במלחמה‪ ,‬יכול להתקבל כעד ראיה אמין לתיאור המתרחש במהלך הקרב‪ ,273‬ועל כן תיאוריהם של‬
‫האבות את בניהם‪ ,‬כמי שלא הפקירו את חבריהם‪ ,‬מתקבל כאמין‪ .‬מקומה של האישה‪ ,‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬בעורף‪ ,‬והיא איננה מתקבלת כעדת ראיה למלחמה ועל כן‪ ,‬איננה 'יכולה'‪ ,‬לכאורה‪ ,‬לתאר‬
‫את ההתרחשויות במהלך הקרב‪ ,‬אלא רק אירועים ונקודות ציון מרכזיות במלחמה‪ ,‬אותן שמעה‬
‫ממקור ראשון‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬עדותה של האם בתיאור בנה נתפסת כאמינה יותר מתיאוריה את‬
‫המתרחש בשדה הקרב‪ ,‬ועל כן‪ ,‬נראה כי נשים מרבות לספר על בניהן‪ ,‬על דמותם‪ ,‬על תכונותיהם‬
‫או על שיחות שניהלו עימם‪ ,‬יותר מאשר על פועלם ורגעיהם האחרונים של הבנים בשדה הקרב‪ .‬יש‬
‫לציין‪ ,‬כי אמנם‪ ,‬יש אימהות המציינות כי בנם נפל בשעה שניסה להציל את חברו‪ ,274‬אולם הן‬
‫מיעוט‪.‬‬
‫ייתכן שאין זה רק עניין של עדות ראייה‪ ,‬אלא גם של אחוות הגברים בשדה הקרב שאותה חוו‬
‫האבות לעתים קרובות‪ ,‬עוד בטרם מלחמת השחרור‪ .‬על אחוות הלוחמים וערך הרעות חונכו‬
‫וחינכו את בניהם‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬האם מנותקת מהוויה זו ועל כן‪ ,‬איננה מתארת אותה‪.‬‬
‫בין כך ובין אחרת‪ ,‬הגאווה היא פועל יוצא של צו השעה הלאומי שהביא אמנם למותם של‬
‫הבנים‪ ,‬אולם מוות זה נתפס כמוות הרואי‪.‬‬
‫ג‪ .‬המפגש האחרון עם הבן שנפל‬
‫הורים רבים מזכירים או מתארים את תהליך הפרידה מהבן שנפל‪ -‬את פגישתם האחרונה או את‬
‫שיחתם האחרונה‪ ,‬כהנגדה בין הרגע המאושר לאבל הכבד‪.‬‬
‫הביקור האחרון בבית ההורים‬
‫תהליך הפרידה‪ ,‬שהחל בביקורו האחרון של הבן בבית הוריו מתואר על ידי הוריו של נח בוכבינדר‪,‬‬
‫שנפל בבית קשת‪ .‬ההורים מציינים כי "יומיים לפני האסון ביקר בבית"‪ .275‬אביו של דב קרול‬
‫‪ 273‬חבר‪.102 ,1883 ,‬‬
‫‪ 274‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.32 ,‬‬
‫‪ 275‬מול התבור‪.191 ,1830 ,‬‬
‫‪41‬‬
‫מתאר‪ ,‬אף הוא‪ ,‬את פגישתו האחרונה עם בנו בבית קפה בתל אביב‪ 276‬ואביו של יוסף בנטביטש‬
‫מספר על האושר שחשו בפגישתם האחרונה עם בנם‪ .277‬אביהם של יצחק פוזננסקי‪ ,‬שנפל בבית‬
‫קשת‪ ,‬ושל חיים פוזננסקי שנפל בקרב על נבי סמואל‪ ,‬מתאר‪ ,‬אף הוא‪ ,‬את המפגש המשפחתי‬
‫האחרון‪ ,‬רגע אחרון של אושר משפחתי‪:‬‬
‫"ששה שבועות לפני נפילתו של יצחק‪ ,‬ביום שישי אחד‪ ,‬בא בטרמפ מקרי‪ ,‬ישר מבית‬
‫השיטה‪ ,‬כשהוא בבגדי עבודתו‪ ,‬הביתה‪ .‬ארע המקרה‪ ,‬שבאותה שבת לפנות ערב בא גם‬
‫חיים ז"ל ושניהם נפגשו‪ .‬את הרגע הזה שבו נפגשו והתנשקו‪ ,‬לעולם‪ ,‬לעולם לא אשכח‪.‬‬
‫ובאותו ערב באו גם בנינו שמואל ורחל‪ .‬היה זה מקרה‪ .‬הדבר היה בעיני פלא גדול מאוד‪.‬‬
‫לאחר שמונה שנים שוב נפגשו כולם בביתנו‪ ,‬ליד שולחן ההורים‪ ,‬לערב אחד‪ ...‬ערב זה‬
‫ישאר לנו לזיכרון לכל ימי חיינו‪ .‬את יצחק לא ראיתי יותר‪ .‬שני הנערים נפלו ואינם"‪.278‬‬
‫הפער שבין הרגע המשפחתי המאושר לבין האסון הוא בלתי נתפס בעיני האב‪ .‬את רגעי האושר‬
‫מתאר בפירוט‪ ,‬ואת רגע הנפילה במילים קצרות‪.‬‬
‫אימהות מתארות אף הן את שהותו האחרונה של הבן בבית‪.‬‬
‫אימו של יאיר ישראלי מתארת בכאב את פגישתם האחרונה‪ ,‬דמותו הפיסית של הבן ניכרת‬
‫בתאורה‪:‬‬
‫"זכור לי לכל פרטיו ערב צאתו לקורס‪ ,‬שממנו לא חזר‪ .‬היה זה הערב האחרון שלנו ביחד‪,‬‬
‫אך אני אפילו לא העליתי אפשרות זו על דעתי‪ ...‬ואני זוכרת בבהירות את דמותו התמירה‬
‫ההולכת בבוקר‪ ,‬למחרת אותו ערב‪ ,‬בשביל‪ ,‬וילקוטו על הגב‪ ,‬פוסע וחוזר כדי להיפרד פעם‬
‫שניה‪.279"...‬‬
‫גם אימו של זהר דיין מספרת על פגישתה האחרונה‪ ":‬ושוב ביקור קצר בבית שני ימים לפני‬
‫נפילתו‪ .‬התלוצץ‪ ,‬השתעשע עם הילד‪' -‬הכל יסתדר'‪ -‬אמר לי"‪.280‬‬
‫כפי שעולה מדברי ההורים‪ ,‬המפגש האחרון טומן בחובו את רגעי האושר ואת הזיכרונות‬
‫המשותפים האחרונים‪.‬‬
‫שיחזור הפרידה‬
‫אבות אחרים מתארים את רגעי הפרידה מהבן ומתייחסים למגע הפיסי האחרון עמו‪ ..." :‬אותה‬
‫שעה של הליווי האחרון והנשיקה האחרונה‪ ,‬הרגשתי שאתה נתן לא שש לקרב‪ ,‬הפרידה היתה‬
‫‪ 276‬כמספד על היחיד‪.112 ,1832 ,‬‬
‫‪ 277‬חבס‪.193 ,1830 ,‬‬
‫‪ 278‬מול התבור‪.191 ,1830 ,‬‬
‫‪ 279‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 280‬חבס‪.41 ,1830 ,‬‬
‫‪49‬‬
‫קשה עליך"‪ .281‬נראה כי הפרידה הייתה קשה על ההורים ועל הבנים גם יחד‪ ,‬אולם צו השעה‬
‫הלאומי הכריע והבנים יצאו לדרכם‪ .‬אביו של דן צביק שנפל על הגלבוע מתאר כי לאחר שנפרד‬
‫מבנו‪ ,‬חזר בשנית ללחוץ את ידו‪" :‬היתה זו לחיצת ידו האחרונה של דן"‪ .282‬רגע זה של קשר פיסי‪,‬‬
‫שלא ישוב‪ ,‬נחרת בזיכרון‪.‬‬
‫הורים אחרים מתייחסים לשיחה האחרונה עם הבן‪ .‬אביו של דודו צ'רקסקי דיבר עם בנו‬
‫לאחרונה לאחר החלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר‪ ,‬כלומר‪ ,‬ארבעה חודשים לפני מותו‪ ,‬ומעיר‬
‫בכאב‪" :‬והיתה זאת‪ ,‬וי לי‪ ,‬שיחתו האחרונה עמנו"‪.283‬‬
‫אימהות‪ ,‬אף הן מתארות את רגעי הפרידה מהבן‪ .‬כך מספרת אימו של אימו של אהרון שמי‬
‫(ג'ימי)‪:‬‬
‫"בשש הביט בשעון‪ .‬הנהג בא לקחתו‪ .‬קם כאילו כופה על עצמו ונפרד ממני בספונטניות‪.‬‬
‫קפץ על האוטו וברח‪ .‬עמדתי והסתכלתי אחריו‪ ...‬פתאום העמיד את האוטו‪ ,‬חזר אלי‬
‫ואמר‪" :‬חכי לי מחר אפילו עד מאוחר בלילה"‪ .‬ב‪ 11 -‬בלילה הופיע‪ .‬ישבתי בחברה‪ .‬בא‬
‫עייף‪' .‬אמא‪ ,‬העריכי זאת‪ ,‬באתי רק לרגעים אחדים'‪ ,‬ואפילו לא ישב‪' .‬אני הולך‪ .‬חפשי‬
‫אותי בעוד עשרה ימים'‪ .‬אלה היו המילים הפטליות והאחרונות ששמעתי ממנו‪ .‬כשנפרד‬
‫ממני קמתי לפניו‪ .‬היה לי רצון לרוץ אחריו‪ .‬התרוממתי וצעדתי כמה צעדים בכיוון‬
‫האוטו‪ ...‬בדיוק כעבור ‪ 13‬ימים באותה שעה מצא את מותו"‪.284‬‬
‫במעמד הפרידה מהבן מעידים ההורים‪ ,‬בדיעבד‪ ,‬כי הם או הבנים חשו כי אסון מתקרב ועל כן‪ ,‬הם‬
‫התקשו להיפרד‪.‬‬
‫אימהות נוספות מתארות את הפגישה האחרונה עם הבן שנפל או את פרידתן ממנו תוך‬
‫התייחסות לשיחה האחרונה‪ ,‬לדמות הפיסית‪ ,‬לצעדים האחרונים‪ ,‬למגע‪ .285‬כמעין ניסיון לחוש‬
‫שוב את הבן ולחוות מחדש את רגעי האושר האחרונים‪.‬‬
‫נראה כי אבות ואימהות כאחד חוזרים אל רגע פרידתם מהבן‪ ,‬שכן זהו הזיכרון החי‪,‬‬
‫המוחשי‪ ,‬האחרון שנותר מהבן‪ ,‬ובעניין זה דומים תיאורי האבות לאלה של האימהות‪ .‬בני שני‬
‫המינים מתארים את המפגש האחרון כמפגש משפחתי‪ .‬בנוסף‪ ,‬אבות ואימהות כאחד מתארים‬
‫לעיתים חוסר רצון של הבן ללכת או חזרה‪ ,‬על מנת להיפרד בשנית‪ .‬ואולם‪ ,‬לעיתים‪ ,‬בכתיבת‬
‫האימהות‪ ,‬מתלווה לתיאוריהם תחושת החמצה‪ ,‬או כאב על שלא מנעו מהבן ללכת‪ ,‬כך רבקה‬
‫‪ 281‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.131 ,1830 ,‬‬
‫‪ 282‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.18 ,1830 ,‬‬
‫‪ 283‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.14 ,‬‬
‫‪ 284‬שמי‪.229 ,1814 ,‬‬
‫‪ 285‬לדוגמא‪ :‬גובר‪ ;202 ,1839 ,‬מאירוב‪ 29 ,1891 ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫שמי‪ ,‬לעיל‪ ,‬וכך רבקה גובר‪ ,‬שמצרה על שבביקורו האחרון של בנה יחד עם חבריו הלוחמים בדרך‬
‫למערכה‪ ,‬לא פגשה את מפקדו‪" :‬לו ראיתיו‪ ,‬הייתי אולי מעירה למפקד‪ ,‬כי אחיו של צבי נפל לפני‬
‫שלושה חודשים"‪ 286‬ואם אחרת מספרת כי יומיים לפני נפילת בנה‪ ,‬היה חולה‪" :‬השאר בבית ליום‬
‫יומיים‪ ,‬בקשתיו‪' .‬אינני ארטיסט'‪ -‬ענני‪' ,‬ובגלל דבר קל ערך לא אתעקב' (הטעות במקור)‪ -‬הלך‬
‫ומאז לא ראיתיו יותר ולעולם‪ .287"...‬על פניו נראה‪ ,‬כי אימהות ניסו למנוע מבניהן‪ ,‬בפגישתם‬
‫האחרונה‪ ,‬ללכת לקרב‪ ,‬במידה וחשו שהבן אינו מוכן למשימה כראוי‪ ,‬בשל מחלה או בשל גורמים‬
‫אחרים‪ .‬אבות לעומת זאת‪ ,‬עם כל הכאב‪ ,‬לא ניסו למנוע מבניהם יציאה לקרב ובכל מקרה לא‬
‫נתנו לכך ביטוי בכתובים‪ .‬ייתכן וההבדל נובע מתפקידיהם החברתיים השונים של ההורים‬
‫ומהציפיות החברתיות מהם – דהיינו יחסי מגדר‪ .‬האם‪ ,‬אמונה על הטיפול בבן ועל שמירת חייו‬
‫ושלומו‪ ,288‬ואילו האבות‪ ,‬נדרשו‪ ,‬בהתאם לאתוס הציוני‪ ,‬לחנך את בניהם לגבורה ולהקרבה‪.289‬‬
‫ד‪ .‬תחושה מוקדמת של מוות בקרב‬
‫הורים רבים מציינים כי בטרם נפל הבן חשו דאגה וחרדה‪ ,‬כאילו ניתן להם סימן מטרים למות‬
‫הבן‪ .‬אביו של יוסף בנטביטש מתאר "חששות שהתגנבו ללב"‪ ,290‬לפני יציאת הבן לקרב ממנו לא‬
‫חזר‪ .‬אב אחר מספר על "החרדה והציפייה לאסון שהיו בי כל הימים האחרונים"‪ .291‬אחד האבות‬
‫מספר כי‪ ,‬יום לפני נפילת בנו‪ ,‬חש צורך עז לארגן לבנו חופשה‪ ,‬אולם לא הצליח בכך‪ ,‬והוא מוסיף‬
‫ומתאר כי באותו לילה לא הצליחו‪ ,‬הוא ואשתו‪ ,‬להרדם‪ .292‬בהמשך‪ ,‬הוא מתאר את אשתו יושבת‬
‫ובוכה‪ ,‬מספר ימים לאחר מכן‪ .293‬בדיעבד הסתבר שבנם נפל‪ ,‬והם טרם ידעו זאת‪.‬‬
‫גם אימהות מתארות תחושות מוקדמות לאסון הקרב‪ .‬דבורה‪ ,‬אימו של זהר דיין מתארת‬
‫חלום שחלמה לפני ביקורו האחרון בבית‪ ,‬חלום בו בנה הולך לאיבוד‪ .294‬אימו של יצחק לבנה שנפל‬
‫בקרב על לטרון מעידה כי‪" :‬הרגשנו כי מתקרב האסון הגדול"‪ .295‬ואימו של יאיר רזניק מספרת כי‬
‫בעת ביקורו האחרון בבית‪" :‬הרגשתי את עצמי רע"‪.296‬‬
‫‪ 286‬גובר‪.202 ,1839 ,‬‬
‫‪ 287‬לזכרם‪ -‬באר טוביה‪.18 ,1848 ,‬‬
‫‪ 288‬נוה‪.112 ,1889 ,‬‬
‫‪ 289‬רוזנטל‪.92 -91 ,2001 ,‬‬
‫‪ 290‬חבס‪.193 ,1830 ,‬‬
‫‪ 291‬ביקוד‪.202 ,1848 ,‬‬
‫‪ 292‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.24 ,‬‬
‫‪ 293‬שם‪.‬‬
‫‪ 294‬חבס‪.42 ;41 ,1830 ,‬‬
‫‪ 295‬שם‪.149 ,‬‬
‫‪ 296‬בכל מאודם‪.192 ,1832 ,‬‬
‫‪48‬‬
‫למרות הציפייה‪ ,‬בהתאם לסטריאוטיפ המגדרי‪ ,‬כי החשש והתחושות המוקדמות ייתפסו‬
‫כ'נשיים'‪ ,‬הרי שנראה כי מאפיין זה משותף לאבות ולאימהות שכולים‪ ,‬כאחד‪ .‬החשש כי יקרה‬
‫ארוע קשה טמון בקרב אנשים רבים‪ ,‬כמעין הכנה למכה הקשה שעלולה לפקוד אותם‪.‬‬
‫ה‪ .‬ביוגרפיה וציוני דרך חשובים בתולדות הנופל‬
‫במהלך תהליך עיבוד האבל מעלה השכול זיכרונות אודות הנפטר ועל ידי כך מוותר בהדרגתיות על‬
‫אחיזתו בקשר עם הנפטר‪ .‬ההכרה בסופיות הקשר מביאה את השכול להכיר‪ ,‬בסופו של דבר‪,‬‬
‫במותו של האדם האהוב ומאפשרת השתחררות משעבוד לאובדן ולנפטר‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ובניית קשר‬
‫מחודש ושונה עימו‪ ,‬מאידך גיסא‪.297‬‬
‫רבים מההורים השכולים מעלים בדברי הזיכרון על ילדיהם‪ ,‬זיכרונות מינקותם‪ ,‬ילדותם‪,‬‬
‫נערותם ובגרותם של הבנים‪ .‬אחדים מתמקדים בתקופה אחת או יותר בחיי הילד‪ .298‬הורים‬
‫אחרים העדיפו לסקור את חיי הנופל בכלליות ולכתוב ביוגרפיה כללית על הבן‪ .299‬כל ההורים‪,‬‬
‫שכתביהם נסקרו כאן‪ ,‬מלבד אב אחד‪ ,‬אביו של יצחק נול‪ ,300‬כותבים את זיכרונותיהם בסדר‬
‫כרונולוגי‪ .‬ממצא זה עולה בקנה אחד עם ממצאיה של תובל‪ -‬משיח‪ ,‬באשר לסיפורי חיים‪ .‬תובל‬
‫משיח מצאה‪ ,‬כי על אף שמקובל לחשוב שגברים כותבים סיפורי חיים המאופיינים בליניאריות‬
‫ותכליתיות‪ ,301‬בעוד סיפורי נשים אינם ליניאריים ואינם ממוקדים במטרה אחת‪ ,302‬הרי שמבנה‬
‫הסיפורים וסגנונם הינם תלויי סטטוס במידה רבה יותר מאשר תלויי מגדר‪ .303‬ואכן‪ ,‬אבות‬
‫ואימהות‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬כותבים את דברי הזיכרון על פי סדר התרחשותם הכרונולוגי‪ ,‬ללא קשר‬
‫למינם‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬ניתן לאתר הבדל בין המינים בהתמקדות בתקופת החיים הנזכרת‪ .‬בעוד אבות כותבים‬
‫יותר על חייו הבוגרים של הבן‪ ,‬כלומר‪ ,‬נערותו ובגרותו‪ ,‬הרי שאימהות מרבות לתאר דווקא את‬
‫ינקותו וילדותו של הבן‪ .‬נתון זה יכול להיות מוסבר בטיבו ואופיו של הקשר בין ההורים לבנם‪,‬‬
‫‪ 297‬רובין‪.29 ,1882 ,‬‬
‫‪ 298‬לדוגמא‪ -‬אבותיהם של אליעזר ומנחם שבט‪ :‬חבס‪ ;/9 -/1 ,1913 ,‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪ ;16 -11 ,‬יאיר‬
‫הכטר‪ :‬יאיר הכטר‪ ;11 -6 ,19/9 ,‬הלל לביא‪ :‬בנים‪ -‬עין חרוד‪ ;111 -111 ,1919 ,‬יצחק שולמי‪ :‬אופק‪ ,1911 ,‬ללא‬
‫עמודים; מלאכי מושקוביץ‪ :‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪ ;36 -31 ,‬דודו צ'רקסקי‪ :‬שם‪ .11 -13 ,‬וכן אימותיהם של‬
‫יאיר רוזנבלט‪ :‬בנים‪ -‬עין חרוד‪ ;1// -1/6 ,1919 ,‬ישעיהו פינקנזון‪ :‬מול התבור‪ ;191 -191 ,1913 ,‬ספי אהלי‪ :‬לנופלים‬
‫בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪ ;19 -1/ ,‬זהר דיין‪ :‬חבס‪ ;11 -3/ ,1913 ,‬דניאל שפריס‪ :‬בסער ביום סופה‪ ;19 ,1919 ,‬אורי‬
‫נחושתן‪ :‬חללינו במלחמת השחרור‪ ;13 -39 ,1919 ,‬רפאל גינצבורג‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1911 ,‬כ'‪ -‬כא' ועוד‪.‬‬
‫‪ 299‬לדוגמא‪ -‬אבותיהם של נח בוכבינדר ‪ :‬מול התבור‪ ;1/1 ,1913 ,‬דני מס‪ :‬מגד‪ ,191/ ,‬הקדמה‪ -‬ללא עמוד;‬
‫ואימותיהם של רפי מלץ‪ :‬ביקוד‪ ;199 -191 ,1919 ,‬יאיר ישראלי‪ :‬אופק‪ ,1911 ,‬ללא עמודים; אמנון רוכין‪ :‬רמת רחל‬
‫במערכה‪ 61 -63 ,1919 ,‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 300‬בסער ביום סופה‪.40 -28 ,1848 ,‬‬
‫‪ 301‬תובל‪ -‬משיח‪.42 ,2000 ,‬‬
‫‪ 302‬שם‪.41 ,‬‬
‫‪303‬תובל‪ -‬משיח‪.211 ,2000 ,‬‬
‫‪30‬‬
‫לאורך השנים‪ .‬בראשית חייו‪ ,‬מופקדת האם על הטיפול והדאגה לצרכיו הבסיסיים של הילד‪ ,‬כפי‬
‫שמתאר זאת יפה אביו של יצחק זמיר‪" :‬מה טוב ומה יפה חלקה של האם; שלם הוא איתה‪ ,‬שכן‬
‫מתמיד הוא ובלתי פוסק; לכתחילה‪ -‬חלב אם‪ ,‬ואחר כך‪ -‬לב אם‪ .‬לב האם בכלל ומה גם העבריה‬
‫ביחוד‪ ,‬אין ערוך ואין גבול לו‪ ,‬מלווה הוא את האדם‪ ,‬באשר הוא שם‪ ,‬בכל תקופת חייה היא‪ ,‬ובכל‬
‫תקופת חייו הוא‪ ,‬בחוט בל ינתק"‪ .304‬ואף על פי כן‪ ,‬שנות נערותו ובגרותו של הבן מאופיינים‬
‫בניתוק פיזי מהאם‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬בתקופת המדינה שבדרך‪ ,‬הם מאופיינים בעבודת כפיים לצד האב‪,‬‬
‫כפי שמתארת אימו של עמיהוד סגל‪" :‬עומס העבודה היה כבד מדי בשביל ההורים‪ ,‬וילדים רבים‬
‫מוכרחים היו להיחלץ לעזרה‪...‬עם התבגרותו הלך חלקו בעבודה ובמשק וגדל‪ ...‬עם בואו אחרי‬
‫הצהריים מבית הספר היה יוצא לשדה בעונות העבודה ומחליף את אביו בעבודה בשעות אחרי‪-‬‬
‫הצהריים"‪ .305‬אב אחר מספר על הקשר עם בנו‪ ,‬שהתהדק ככל שבגר הבן‪" :‬הן ככל שגדלת‬
‫והתבגרת‪ ,‬כך התמזגה ישותך בישותי‪ ,‬כן הוספת להעשיר את תחושת האבהות שלי‪ .306"...‬בנוסף‪,‬‬
‫מכיוון שמרבית הנופלים שנסקרו‪ ,‬התנדבו בנערותם לכוחות המגן‪ ,‬ונטלו חלק בתפקידים‬
‫'גבריים'‪ ,‬הרי שהאבות‪ ,‬שרבים מהם השתתפו בשמירה על המשקים והערים במאורעות תרפ"ט‪,‬‬
‫עת נולדו חלק מנופלי תש"ח‪ ,‬ובתקופת המרד הערבי‪ ,‬חשו שהבנים הם ממשיכי דרכם‪ ,‬כפי שכתב‬
‫שאול אביגור‪" :‬הרגשת אושר נשתפכה בעצמותי הליאות מליל השמירה‪ :‬בני שלי ממשיך‬
‫בדרכי"‪ .307‬משום כך נראה כי הקשר בין אימהות לבניהן היה משמעותי יותר בשנות הינקות‬
‫והילדות המוקדמת ואילו הקשר בין אבות לבניהם היה הדוק יותר בשנות הנערות והבגרות‪ .‬דבר‬
‫זה בא לידי ביטוי בהתמקדות בכתיבת ההורים על תקופת חיים זו או אחרת של הבן‪.‬‬
‫ניתן לשער כי ההבחנה בין הזיהוי של האם עם הינקות והאב עם הבגרות מתחזקת בעידן של‬
‫תחייה לאומית‪ ,‬שבה גם ילדים גויסו למאמץ הלאומי‪ ,‬וכבר מגיל צעיר היו לילדי הלאום‪.‬‬
‫ה‪ .‬נופלי תש"ח‪ -‬העבריים החדשים‬
‫"הצבר"‪ ,‬היהודי החדש‪-‬‬
‫השיבה לארץ ישראל ותקומת העם היהודי בארצו כללו לא רק פנייה לעבודת האדמה ותחיית‬
‫הדיבור העברי אלא גם יצירת חברה חדשה ו'אדם חדש'‪ .308‬דמותו של היהודי החדש הוא היפוכו‬
‫של היהודי הגלותי‪ ,‬המגלם בדמותו זקנה וניוון‪ ,‬שכן‪ ,‬ה'אדם החדש' מזוהה עם נעורים‬
‫‪ 304‬זמיר‪ ,1830 ,‬סב'‪.‬‬
‫‪ 305‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמוד‪.‬‬
‫‪ 306‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.222 ,1830 ,‬‬
‫‪ 307‬אביגור‪.110 ,1891 ,‬‬
‫‪ 308‬שילה‪.119 ,1889 ,‬‬
‫‪31‬‬
‫והתחדשות‪ ,‬חילוני‪ ,‬בעל גוף בריא וחזק ונפש חסונה‪ ,‬עוסק בעבודה יצרנית‪ ,‬דובר עברית ונאמן‬
‫לעמו‪ ,‬למולדתו ולשפתו‪ .309‬נקודת המוצא שלו היא שלילת הגולה‪ ,‬הן במישור הלאומי‪ -‬מדיני‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬שלילת השהיה בגלות‪ ,‬והן במישור האישי‪ ,‬הווה אומר‪ ,‬שלילת מאפייניה של החברה‬
‫היהודית הגלותית ודמות היהודי בגולה‪.‬‬
‫א‪ .‬השם העברי‪ -‬כביטוי לרחשי לב ההורים‬
‫יצירת יהודי חדש באה לידי ביטוי בין היתר בשמות הפרטיים שניתנו לנופלים‪ ,‬בני דור תש"ח‪,‬‬
‫שנולדו בארץ או גדלו בה מצעירותם‪ .‬הנוהג להעניק לילידי הארץ שמות עבריים‪ ,‬תנ"כיים או בעלי‬
‫משמעות ארצישראלית החל כבר בתקופת העלייה הראשונה‪ ,‬והיווה סמל ציוני שהבחין בין‬
‫גלותיות לארצישראליות‪ .‬תחילה ניתנו שמות פרטיים של גיבורי המקרא והמשנה‪ ,‬ולאחר מכן‪,‬‬
‫נוספו שמות לאומיים ושמות הקשורים לטבע ולנוף הארצישראלי‪ .310‬השם אמנם נתפס כמבחין‬
‫בין הצבר לעולה החדש‪ ,‬ואלה האחרונים נתבקשו להיטמע בחברה המקומית‪ ,‬בין היתר על ידי‬
‫שינוי שמם‪ ,‬אולם‪ ,‬שינוי השם הפרטי או שם המשפחה לא היה תנאי הכרחי להיטמעות בחברת‬
‫ה'צברים'‪ .311‬בין נופלי תש"ח ניתן למצוא חללים הקרויים בשמות תנ"כיים‪ ,‬כגון‪ :‬דן‪ ,‬ירובעל‪,‬‬
‫יפתח‪ ,‬משה‪ ,‬עמוס‪ ,‬מלאכי‪ ,‬בעז ודניאל ושמות עבריים חדשים כגון‪ :‬יאיר‪ ,‬נעם‪ ,‬זהר‪ ,‬גור‪ ,‬עמיהוד‪,‬‬
‫יובל ויזהר‪ .‬חלק מההורים מציגים את סיבת נתינת השם לבן שנפל‪ ,‬כך כותבים הוריו של יאיר‬
‫הכטר‪" :‬לא במקרה קראנו לבננו‪ -‬בכורנו בשם יאיר‪ .‬האמנו בכל נפשנו כי יום יבוא ובננו יביא לנו‪,‬‬
‫ולא רק לנו ההורים‪ ,‬אורה ושמחה ויאיר את דרכנו"‪ .312‬השם ניתן מתוך תקווה כי בעתיד יאיר‬
‫הבן למשפחתו ולעמו‪ .‬אימו של יאיר ישראלי כותבת‪'" :‬יאיר' קראתי לו‪ ,‬כי הייתי בטוחה שיאיר‬
‫את חיי"‪ .313‬ההורים‪ ,‬בוחרים לקרוא לבנם בשם עברי‪ ,‬בעל משמעות אישית ולאומית כאחד‪.‬‬
‫הוריו של עמוס פיין‪ ,‬הבן הראשון של נהלל‪ ,‬מסבירים‪ ,‬אף הם את הנסיבות שהקנו לו את שמו‪:‬‬
‫"ובעיגול‪ ,‬מסביב למגרשים‪ ,‬חרש אז הטרקטור את החריש העמוק הראשון בישימון העמק‪-‬‬
‫לנטיעה‪ .‬ראינו בזה את הגשמת חזונו של עמוס הנביא‪ ...‬ונקרא לבננו בשם עמוס"‪ .314‬הורים אלו‬
‫ביקשו להדגיש את הקשר בין העברי הקדמון‪ ,‬עובד האדמה‪ ,‬לבין העברי החדש‪ ,‬החקלאי‪ ,‬צאצאו‬
‫הישיר של בן הארץ הקדמוני‪ ,‬המחדש את ימיו כקדם‪.‬‬
‫‪ 309‬שם‪ ;20 ,‬אבן‪ -‬זהר‪ ;192 ,1890 ,‬שילה‪ ;119 ,1889 ,‬שילה‪ ;229 ,1888 ,‬שכטר‪ ;123 -124 ,2004 ,‬אלמוג‪;1889 ,‬‬
‫ביאל‪.240 -229 ,1884 ,‬‬
‫‪ 310‬אלמוג‪.148 -149 ,1889 ,‬‬
‫‪ 311‬שם‪.132 -131 ,‬‬
‫‪ 312‬הכטר‪.1 ,1898 ,‬‬
‫‪ 313‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 314‬חבס‪.122 ,1830 ,‬‬
‫‪32‬‬
‫למעשה כאן‪ ,‬כמו גם ביתר המאפיינים‪ ,‬ניכר כי ההורים הם אלה שטבעו בבניהם‪ ,‬מינקות‪ ,‬את‬
‫היסוד הלאומי‪ .‬הם חרטו אותו בשמם של הבנים‪ ,‬ולמעשה ייעדו אותם לקרב‪-‬להקרבה וכך אף‬
‫למותם‪.‬‬
‫ב‪ .‬חוסן גופני ונפשי‬
‫המטרה ביצירת אדם חדש הייתה להחזיר את היהודי אל טבעו הראשוני ולחדש את תכונותיו‬
‫המקוריות כמו גם את ייעודו‪ ,‬ייעוד של יצירה ובריאה מתמשכת‪ ,‬מתוך התמדה ועיקשות‪.315‬‬
‫לוחמי תש"ח הוצגו כיהודים חדשים‪ ,‬והראיה‪ ,‬רבים מתיאורי הבנים בדברי זיכרון‪ ,‬של אבות‬
‫ואימהות כאחד‪ ,‬עולים בקנה אחד עם דיוקן היהודי החדש‪ .‬זוג חברים של הורי יאיר הכטר‪,‬‬
‫שנהרג בקרבות חטיבת הראל בנגב‪ ,‬כותבים במכתב להוריו‪ ,‬בשנת תש"י‪" :‬יאיר הגדול הפך‬
‫לילדות ולנו דמות המסמלת ומגלמת בתוכה את הטיפוס היהודי החדש‪ ,‬היהודי הבריא‪ ,‬בן מולדת‬
‫אשר פרק את עומס הגלות‪ ,‬יהודי חופשי וגאה‪.316"...‬‬
‫אביו של זהר דיין מספר לנכדו‪ ,‬בנו של זהר‪ ,‬על דמותו של אביו‪" :‬הוא ידע גם להתלהב‬
‫בעבודה‪ ,‬לאמץ שרירים‪ ,‬להטות שכם‪ ...‬אהב את השפה העברית‪ -‬שפתו היחידה‪ -‬הרגיש טעם‬
‫בשרשיה‪ ,‬וחוש בלשנות היה לו‪ ,‬ושפתו נמלצת ועשירת ניבים"‪ .317‬הבן מתואר כאן כאוהב עבודה‬
‫פיזית‪ ,‬שמסמלת חיות וחיוניות‪ ,‬כבעל שרירים‪ ,‬וכאוהב השפה העברית‪ ,‬שיוחד לה מקום חשוב‬
‫בתחייה הלאומית‪ .‬אף הורים אחרים מזהים בבניהם היבטים של היהודי החדש‬
‫‪318‬‬
‫אביו של יצחק הלוי‪ ,‬אחד מהל"ה מתאר דמות המשלבת חוסן נפשי‪ ,‬מידות טרומיות‪ ,‬וגוף‬
‫מרשים‪:‬‬
‫"הדמות המאופקת‪ ,‬ההרמונית‪ ,‬החברתית מאוד‪ ,‬הנמרצת‪ -‬סנטימנטלית‪ ,‬הצועדת באומץ‬
‫ובבטחה לקראת יעודה המוכר‪ :‬דמותו של יצחק‪ -‬איציק הלוי‪ .‬הוא היה 'צבר' למופת‬
‫קומה מרהיבה; חזה רב נשימה; רגלים שלוחות ומוצקות‪ ,‬מדלגות על ההרים; כמים‬
‫טהורים המבט הבהיר והפרצוף הגלוי‪ ,‬חושים והתמצאות כחיית בר; שכל ישר ובוחן‪,‬‬
‫שואף לחקר הדברים; רגשות לוהטים ופעילות מרוסנת‪ ,‬שקולה‪ -‬מתונה"‪.319‬‬
‫בדבריו מתאר האב את היהודי החדש כבעל גוף חזק ובריא‪ ,‬נפש טהורה‪ ,‬חושים מחודדים‪ ,‬כוח‬
‫נעורים‪ ,‬מחד גיסא ואחריות ואיפוק מאידך גיסא‪.‬‬
‫‪ 315‬ברלוביץ‪.11 ,1881 ,‬‬
‫‪ 316‬הכטר‪.99 ,1898 ,‬‬
‫‪ 317‬חבס‪.32 ,1830 ,‬‬
‫‪ 318‬לדוגמא‪ -‬אבותיהם של שלום הופמן‪ :‬לזכר היא'‪ ,‬תש"ט‪ ;29 ,‬אליעזר שבט‪ :‬חבס‪.92 ,1830 ,‬‬
‫‪ 319‬חבס‪.13 ,1830 ,‬‬
‫‪32‬‬
‫ג‪ .‬עובד אדמה‬
‫מתוך תיאורו של אביו של עודד ליברמן את בנו‪ ,‬ניתן ללמוד על בני ההתיישבות העובדת כולם‪:‬‬
‫"מושרשים הם בצור מחצבתם‪ ,‬אוהבים עבודה ועושים אותה בטבעיות‪ ,‬כאילו חלק מהטבע‬
‫היו"‪ ,320‬על פי גישה זו‪ ,‬היהודי החדש מתגלם בחקלאי דווקא‪ ,‬העובד את אדמתו‪ ,‬ועל ידי כך‪ ,‬חוזר‬
‫לכור מחצבתו ולתכונותיו המקוריות‪ ,‬הבריאות והטבעיות‪ .‬מיסטיפיקציה זו של עבודת האדמה‪,‬‬
‫בציונות‪ ,‬הושפעה מתיאוריות פילוסופיות רומנטיות שצמחו באירופה מסוף המאה ה‪ ,1/ -‬וקראו‬
‫לאיחוד של האדם עם הטבע‪ .321‬אולם בציונות קיבלה עבודת האדמה משמעות נוספת‪ ,‬שכן פולחן‬
‫האדמה צפן בחובו גם את ההבדל בין היהודי הגלותי לבין היהודי החדש‪ .‬עבודת האדמה סימלה‬
‫את היציאה מהגטו היהודי‪ ,‬אליו נדחק היהודי מפני הגוי‪ ,‬אל מרחבי הטבע חסרי הגבולות‪ .‬היא‬
‫גם אפשרה לאיכר להתפרנס מיגיע כפיו‪ ,‬ובכך לתקן את העיוותים הכלכליים שבחיי היהודים‬
‫בגלות‪ .‬בנוסף‪ ,‬רכישת הקרקעות ועיבודן היוותה את ההיפך הגמור מן המצב הגלותי שבו נאסר על‬
‫היהודים לרכוש אדמות חקלאיות‪ ,‬והיא סימלה את קץ הנדודים של העם היהודי והשתרשותו‬
‫באדמתו‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬לעבודת האדמה ניתן מקום חשוב באתוס התחייה הלאומית‪ ,‬שכן היא‬
‫סימלה חיות‪ ,‬שלמות ומוסר‪ ,‬הנקיים מחוליי הבורגנות האירופית‪.322‬‬
‫ד‪ .‬אינו יודע פחד‬
‫בדמותו של יזהר ערמוני מתגלם היהודי החדש עוד מינקותו‪ ..." :‬שהרך הנולד הוא טוב‪ ,‬גדול‬
‫ובריא‪ ...‬עיניו גדולות ויפות והרופא קרא לו‪ -‬הגיבור שלנו"‪ ,323‬גבורתו זו באה לידי ביטוי בבגרותו‪:‬‬
‫"יזהר בא הביתה ומספר כי נעצר על ידי אנגלי‪ ,‬הלה שאל אותו מה ששאל וקיבל ממנו סטירת‬
‫לחי‪ .‬תמיר היה וגבוה‪ 1./1 ,‬מטר‪ ,‬ונראה מבוגר למעלה משנותיו והיו האנגלים מטרידים אותו‬
‫ברחובות העיר"‪ ,324‬אולם בשונה מן היהודי הגלותי‪ ,‬המגלם את תפקיד הקורבן‪ ,‬הרי שהיהודי‬
‫החדש‪ ,‬איננו קורבן והוא משתמש בכוחו על מנת להעמיד את הגויים במקומם‪ .‬אביו של ישעיהו‬
‫פינקנזון מדבר על‪" :‬אופיו של ילד צבר‪ ,‬חפשי מחרצובות הגלות‪ ,‬אינך יודע פחד מהו"‪ .325‬כלומר‪,‬‬
‫היהודי החדש הוא אמיץ בטבעו ואינו יודע פחד‪ ,‬דווקא משום שהוא משוחרר מהגלותיות‪ ,‬שכן גם‬
‫בארץ היו פרעות והתקלויות עם השכנים הערביים‪ ,‬אולם היהודי החדש‪ ,‬בשונה מהיהודי הגלותי‪,‬‬
‫משיב מלחמה‪.‬‬
‫‪ 320‬חבס‪.243 ,1830 ,‬‬
‫‪ 321‬אלמוג‪.234 ,1889 ,‬‬
‫‪ 322‬אלמוג‪.233 ,1889 ,‬‬
‫‪ 323‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.49 ,‬‬
‫‪ 324‬שם‪.49 ,‬‬
‫‪ 325‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬עב'‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫ה‪ .‬אנטי בורגני‬
‫עמוס פיין מנהלל מתואר כחסון ובריא בגופו‪ ,‬בילדותו‪" :‬חסון ובריא גדל עמוס‪"...‬‬
‫‪326‬‬
‫וכצנוע‬
‫ופשוט‪ ,‬בנערותו‪" :‬מנעוריו היה צנוע בדרישותיו להלבשה ולהוצאות"‪ .327‬בדברים אלה יש ביטוי‬
‫לאופיו האנטי‪ -‬בורגני של הצבר‪ .‬אביהם של מנחם ואליעזר שבט מתאר‪ ,‬גם הוא‪ ,‬את היהודי‬
‫החדש כחקלאי‪ ,‬אנטי‪ -‬בורגני‪" :‬לא הושפעו מחיי העיר‪ .‬תלבושתם צנועה‪( "...‬שם‪.)/1 ,‬‬
‫אימהות רבות‪ ,‬בדומה לאבות מתארות את בניהן כיהודים חדשים‪ :‬חסונים‪ ,‬עובדי אדמה‪ ,‬אנטי‬
‫בורגנים ואינם יודעים פחד‪ .‬אימו של נחום זרחי‪ ,‬שנפל על שחרור הנגב‪ ,‬מתארת את תכונות גופו‬
‫ונפשו של בנה‪" :‬זקוף קומה‪ ,‬רחב כתפים‪ ,‬הליכה מהירה ובטוחה‪ ,‬עיניים עמוקות‪ ,‬קורנות ולב‬
‫אמיץ"‪ ,328‬אימו של מנחם טריסטמן מתארת "עלם גא‪ ,‬תמיר ועליז"‬
‫‪329‬‬
‫ואימו של אמנון רוכין‬
‫מספרת על‪" :‬הגוף החסון והבריא"‪.330‬‬
‫אימו של אופיר אנקורי‪ ,‬שנפל בבית מחסיר מתארת ילד 'יפה תואר'‪ ,‬ש"פחד לא ידע"‪.331‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬הבן מתואר כמי שאהב את העבודה והשתוקק אליה‪" :‬כך עברו שנות ילדותו בשמחת‬
‫עבודה‪ ,‬ומתוך תשוקה אליה"‪ .332‬עוד מתואר כי ‪":‬כשאר הילדים בכפר אהב לטייל‪ ,‬לשוטט‬
‫ביערות בית שערים‪ ,‬לטפס על סלעי הכרמל‪ ,‬להרוות הצמאון הפועם בלב נער לסודות‬
‫המרחקים"‪ ,333‬הבן‪ ,‬כמייצג שכבה דורית מתואר כנער יפה תואר‪ ,‬אמיץ‪ ,‬כצבר המטייל בנחלתו על‬
‫מנת להכיר אותה ולהתחבר אליה‪ .‬יש לציין כי החינוך לאהבת הנוף והאדמה שימש לא רק‬
‫למטרות אינטלקטואליות אלא גם למטרות אידיאולוגיות‪ ,‬שכן הכרת הארץ תרמה לחיבור שבין‬
‫ידיעת הארץ לאהבת הארץ‪ ,‬כלומר בין השכל לרגש‪ ,‬ויצרה הזדהות עם הארץ והרגשת שותפות‬
‫במפעל החלוצי‪ 334‬והטיולים עצמם שימשו מכשיר להפחת הרוח הלאומית בנפשם של הצעירים‪. 335‬‬
‫אימו של דב גרייצר מתארת נער בעל כוח פיזי ותעצומות נפש‪" :‬הוא היה שקט ושליו; אך שלוותו‬
‫לא נבעה מחולשתו‪ .‬אדרבא‪ ,‬נער חסון היה‪ .‬שלוותו ינקה משורשים עמוקים של נפשו והיא עצמה‬
‫היתה כוח"‪ .336‬בהמשך‪ ,‬היא מספרת על התעניינותו בטבע‪ ,‬המהווה גם היא אחד מסמלי התחייה‬
‫‪ 326‬חבס‪.122 ,1830 ,‬‬
‫‪ 327‬שם‪.123 ,‬‬
‫‪ 328‬חבס‪.194 ,1830 ,‬‬
‫‪ 329‬לזכר חברים‪.42 ,1830 ,‬‬
‫‪ 330‬רמת רחל במערכה‪.13 ,1848 ,‬‬
‫‪ 331‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 332‬שם‪.‬‬
‫‪ 333‬שם‪.‬‬
‫‪ 334‬אלמוג‪.231 ,1889 ,‬‬
‫‪ 335‬שם‪.214 ,‬‬
‫‪ 336‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫הלאומית‪ .‬אימו של דן הרשלג‪ ,‬שנפל על שחרור צפת‪ ,‬מתארת את בנה כיהודי החדש האידיאלי‪,‬‬
‫כפי שחלמה עוד בטרם עלייתה לארץ‪:‬‬
‫"דברתי לא פעם עם חברי על היהודי החדש שיקום בה‪ -‬יליד הארץ‪ :‬טיפוס בריא‪ ,‬עם‬
‫פסיכולוגיה בריאה‪ ,‬בלתי מסובכת‪ ...‬לו היו אז מציגים לפני את דמותו של דן בני‪ ,‬הייתי‬
‫אומרת כי קשה למצוא דוגמא מתאימה יותר לטיפוס זה‪ .‬דן נפל בן ‪ ,19‬גבוה‪ ,‬חסון‪ ,‬בעל‬
‫עינים כחולות‪ -‬אפורות ושיער חום‪ -‬כהה‪ .‬צבע פניו היה רענן כל כך שאפילו השמש‬
‫הצורבת של ארצנו לא יכלה להכהות אותו"‪.337‬‬
‫דבריה מייצגים את הגישה לפיה היהודי החדש איננו רק בעל גוף בריא‪ ,‬אלא גם בעל נפש בריאה‪,‬‬
‫פשוטה‪ .‬פשטות נפשית זו עולה גם מדבריה של רבקה ליס‪ ,‬שבנה דוד נפל בדגניה‪" :‬פשוט‬
‫בהליכותיו‪ ,‬צנוע ומכונס‪ ,‬כאילו בתוך עצמו‪ .‬שקט ושליו באופיו וטבעו‪ ,‬ללא סיבוכים ונפתולים‬
‫נפשיים‪ ...‬ישר עד שורשי נפשו וקנאי לאמת"‪ .338‬הבן מתואר כאנטי‪ -‬בורגני‪ ,‬פשוט‪ ,‬לא רק‬
‫בהליכותיו אלא גם בנפשו‪ ,‬תכונה הבאה לידי ביטוי גם ביושרו ובקנאותו לאמת‪.‬‬
‫בד בבד עם חוסנו וקשיחותו של הצבר‪ ,‬הוא מתואר גם כאדם רגיש‪ ,‬ואפילו‪ ,‬בעל גישה‬
‫לילדים‪ .339‬מורכבותו של היהודי החדש באה לידי ביטוי בהיותו חסון ואמיץ‪ ,‬מחד גיסא ורגיש‬
‫מאידך גיסא‪.‬‬
‫מתיאורי ההורים עולה כי הם ראו בילדיהם שנפלו את התגלמות היהודי החדש‪ -‬גוף בריא‪,‬‬
‫נפש חסונה‪ ,‬אוהב אדמה ועבודה‪ ,‬אוהב את ארצו ושפתו‪ .‬יש לציין כי בכל הדוגמאות שהוצגו לעיל‬
‫דמותו של הנופל היא חיובית והוא מתואר כדמות מופתית‪ .‬אידיאליזציה זו של הנופל היא תופעה‬
‫בולטת אצל הורים שכולים‪ ,‬והיא נובעת מתחושות אשמה של ההורים‪ ,‬מהפחד להרוס את זיכרון‬
‫הבן שנפל וכאמצעי הגנה כדי להישמר מהכעס של השכול כלפי הבן שנפל‪ .340‬למעשה‪ ,‬ההורים‬
‫מתארים את בנם כדמות שהקשר איתה הוא ייחודי ומשמעותי אולם נראה כי התיאורים של‬
‫מרבית ההורים דומים ועל כן יוצרים דמויות אידיליות‪ ,‬סטריאוטיפיות‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬ישנם הורים שהעדיפו דווקא לציין את השוני שבין בנם לבין דמות היהודי‬
‫החדש ולעיתים אף לייצגו כאנטי‪ -‬גיבור‪.‬‬
‫‪ 337‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬כד'‪.‬‬
‫‪ 338‬בסער ביום סופה‪.12 ,1848 ,‬‬
‫‪ 339‬לדוגמא‪ -‬דן צביק‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬כה'; ישראל יעקובובסקי‪ :‬לזכרם‪.18 ,1848 ,‬‬
‫‪ 340‬טמיר‪.219 -211 ,1882 ,‬‬
‫‪31‬‬
‫הנופל כאנטי‪ -‬גיבור‬
‫נראה כי בצד הצגתם של הנופלים כצברים‪ ,‬ישנם גם הורים‪ ,‬שבשולי הדברים‪ ,‬ולעיתים במקביל‬
‫לתיאור הבן כעברי החדש‪ ,‬משרטטים דיוקן שונה של הבנים‪ ,‬ומתארים אותם כ'ילדים'‪ ,‬אנטי‪-‬‬
‫גיבורים‪ ,‬פציפיסטים‪ ,‬בורגנים ועדיני נפש‪ ,‬לעיתים‪ ,‬ללא הצמדת תיאורים אלה לתיאורים של כוח‬
‫פיזי‪ ,‬המאפיינים את דמות היהודי החדש‪.‬‬
‫אביו של אמנון אקרמן אומר על בנו‪" :‬אמנם‪ ,‬אמנוניק‪ ,‬גבור לא היית מעודך‪ ,‬וגם לא ביקשת‬
‫להיראות כגיבור‪ ,‬אבל ידעת תמיד למלא חובה‪ ,‬ואת חובתך זו מלאת עד הסוף‪ ,‬עד הסוף"‪.341‬‬
‫בדבריו‪ ,‬האב כביכול‪ ,‬קורא תגר על מיתוס הגבורה שעיצב את דור תש"ח‪ .‬אביו של יוסף ברזילי‬
‫כותב על בנו בשפה אישית‪ ,‬נטולת פאתוס ומכנה את בנו 'ילדי'‪ ,‬ללא גינונים של גיבור לאומי‪ 342‬וכך‬
‫גם אביו של אליעזר שבט‪ ,‬שנפל אף הוא בנבי יושע‪ .‬בדבריו הוא מדבר על חיפוש עצמותיהם של‬
‫"ילדי נבי יושע"‬
‫‪343‬‬
‫וחוזר על מטבע לשון זו עוד פעמיים‪" :‬הוטל על קומץ של פחות משלושה‬
‫תריסרים ילדים לחסל את האוייב‪ 344"...‬וכן‪" :‬סמכו המפקדים במידה רבה על מסירותם של ילדי‬
‫הפלמ"ח"‪ .345‬יש לציין כי בפיסקאות אחרות‪ ,‬שנדונו לעיל‪ ,‬האב מתאר את הבנים בדמות הצבר‪,‬‬
‫אולם במקרה זה ייתכן והאב בוחר להשתמש במינוח 'ילדים'‪ ,‬דווקא‪ ,‬ולא 'לוחמים'‪ ,‬על מנת‬
‫לתאר את מורת רוחו מהמפקדים וההנהגה‪ ,‬אשר שלחו את הבנים לקרב חסר סיכוי‪ ,‬ובעצם‪ ,‬אל‬
‫מותם‪ ,‬בעודם באיבם‪.346‬‬
‫אביו של יאיר סגל‪ ,‬שנולד וגדל בהתיישבות העירונית‪ ,‬מתאר את בנו כפציפיסט‪:‬‬
‫"למרות שהיה איש קרב ממדרגה ראשונה‪ ...‬בכל זאת היה בעל לב רגש ונפש עדינה‪,‬‬
‫והתנגד למלחמה באופן עקרוני‪ .‬נפשו תעבה את הרצח ואת הדם‪ ...‬דיכאון ובחילה תקפו‬
‫את יאיר למראה הדם‪ -‬אף דם האויב‪ -‬ומראה המות רדף אותו זמן רב לאחר מכן‪ ...‬בנפול‬
‫חברים בקרב הזדעזע קשות‪ ,‬ועלול היה לבכות על הנופלים באמצע הפעולה; לא יכלו‬
‫זוועות המלחמה ומוראותיה לנשמתו העדינה של הנער‪.347"...‬‬
‫מדברי האב מצטיירת דמות עדינת נפש‪ ,‬הדומה יותר לדמות היהודי הגלותי‪ ,‬ואיננה עולה בקנה‬
‫אחד עם דמות היהודי החדש‪ ,‬שכן הוא אינו מקבל על עצמו את האיפוק שהיה נהוג באותה‬
‫תקופה‪ ,‬ומתיר לעצמו לבכות‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא אינו מצדיק את המלחמה‪ ,‬אף לא בטיעונים היסטוריים‬
‫‪ 341‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.28 ,‬‬
‫‪ 342‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬מח'‪.‬‬
‫‪ 343‬חבס‪.91 ,1830 ,‬‬
‫‪ 344‬שם‪.98 ,‬‬
‫‪ 345‬שם‪.‬‬
‫‪ 346‬מפורט בהרחבה להלן בסעיף העוסק בהתרסה כלפי ההנהגה‪.‬‬
‫‪ 347‬דפים‪ -‬קק"ל‪.28 ,1848 ,‬‬
‫‪39‬‬
‫ולאומיים 'צודקים'‪ ,‬ושולל אותה מכל וכל‪ .‬יש לציין כי מחד גיסא הבן היה בורגני‪ ,‬בן העיר‪,‬‬
‫מאידך גיסא‪ ,‬התנדב לפלמ"ח‪ ,‬חי חיים חלוציים בהכשרה והיה מגויס למפעל הציוני‪ .‬ייתכן והפער‬
‫בין פעולותיו‪ ,‬בחייו‪ ,‬לבין הדרך בה הוא מוצג על ידי אביו נובע דווקא מתפיסותיו של האב‪ ,‬את בנו‬
‫ואת המלחמה‪ ,‬ולא מאלה של הבן‪ .‬נראה כי כך אביו זוכר אותו‪ ,‬כנער עדין המתעב את המלחמה‪.‬‬
‫אימהות מעלות אף הן תיאורים שאינם עולים בקנה אחד עם דמות היהודי החדש‪ .‬אימו של‬
‫רפאל גינצבורג מספרת על בנה‪" :‬הקרייריזם הצבאי היה שנוא עליו‪ .‬הקרב עצמו היה לו לזרא‪.‬‬
‫ההרפתקה שבו לא משכה אותו‪ .348"...‬בדבריה הוא מתואר כאדם שלא נמשך אל קרבות הגבורה‬
‫ואף סלד מן הצבאיות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬בדומה לבני דורו‪ ,‬היה נכון להתגייס ולמלא את המשימות‬
‫שהוטלו עליו‪ .‬אימו של ספי אהלי‪ ,‬שנפל בנבי יושע‪ ,‬מתארת אדם רגיש וחלש‪" :‬חופשה לכמה‬
‫ימים לא ניתנה לו במשך חודשים‪ ,‬והגעגועים הביתה גרמו לו סבל רב"‪ .349‬אימו של יאיר ישראלי‬
‫כותבת על בנה‪" :‬רבים היו אומרים שיאיר איננו 'צבר'‪ ,‬שאין בו קורטוב של חיספוס חיצוני‪ ,‬שכולו‬
‫נימוס‪ ,‬רוך ועדינות‪ .‬ביקשתי‪ ,‬אמנם‪ ,‬שיהיה כאחרים‪ ,‬צבר בין צברים; אך בכל זאת נעם לי מאוד‬
‫לראותו כה ענוג‪ .‬שהרי בעיני היה יאיר עולם ומלואו"‪ .350‬מדבריה עולה כי היא רצתה לגדל ילד‬
‫'צבר' שיגלם את דמות היהודי החדש‪ ,‬אולם בנה לא היה צבר רגיל‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬עולם ומלואו‬
‫היה בעיניה‪ .‬מדבריה עולה כי הבן הפרטי‪ ,‬אף אם דמותו אינה עולה בקנה אחד עם הדמות‬
‫הקולקטיבית אותה שאפה החברה הציונית ליצור‪ ,‬הרי שבנה הוא ועל כן רגשות האם הפרטיים‬
‫גוברים על השאיפה הלאומית ליצירת דמות חדשה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬עצם העובדה שהאם מעלה את‬
‫השוני בין דמות היהודי החדש לבין דמותו של בנה‪ ,‬יש בה כדי ללמד על הקונפליקט שבין רצונה‬
‫העז ליצור יהודי חדש לבין דמותו של בנה‪ .‬אמנם עובד אדמה היה‪ ,351‬ואף הצטרף לשורות‬
‫הפלמ"ח‪ ,‬אולם רגישותו ועדינותו הם שבידלו אותו מחבריו‪.‬‬
‫אימו של אהרון שמי (ג'ימי) כותבת‪" :‬ג'ימי שלכם היה 'חברמן'‪ ,‬ליצן‪ ,‬שובב‪ ,‬גיבור בקרבות‪,‬‬
‫ואהרון שלי היה רגשן‪ ,‬אינטימי וגלוי לב‪ ,‬אהב שאפנקו‪ ,‬אלטפו ואעודדו‪ ,‬כי לעיתים הן היה זקוק‪,‬‬
‫מה זקוק לעידוד"‪ .352‬הדברים מייצגים את השוני בין האם הפרטית לבין החברה הלאומית‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬האם מתארת את הדמות המורכבת של בנה ומבחינה בין שתי הזהויות שהרכיבו את‬
‫אישיותו‪ -‬בעיני חבריו הוא היה 'צבר'‪ ,‬גיבור ועליז‪ .‬אולם לאימו‪ ,‬הוא היה אדם רגשן‪ ,‬הזקוק‬
‫לתמיכה ואף לפינוק של אם‪ ,‬שונה מהדמות הטיפוסית של מפקד בפלמ"ח ואף של היהודי החדש‪.‬‬
‫‪ 348‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬כ'; מול התבור‪.249 ,1830 ,‬‬
‫‪ 349‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.18 ,‬‬
‫‪ 350‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 351‬שם‪.‬‬
‫‪ 352‬שמי‪.208 ,1814 ,‬‬
‫‪39‬‬
‫אימו של חיים גפן‪ ,‬בן קיבוץ עין חרוד‪ ,‬מתארת ילד בורגני‪ ,‬מחד גיסא וחקלאי‪ ,‬מאידך גיסא‪:‬‬
‫"הוא היה קפדני מאוד ביחס לתלבושתו‪ ,‬לא סבל טלאי על בגדיו או בגד שלא לפי מידתו‪ ...‬כן היה‬
‫מקפיד על הטעם הנאה בחדר ההורים‪ "...‬ובמקביל היה אחראי על גינת בית הספר ואחראי על‬
‫משק הבית של חברת הילדים‪" :‬מקטנותו ידע יפה להלוך עם בהמה‪ ,‬לרתמה ולרכב עליה‪ ...‬נסע‬
‫לתל עמל להשיג בעלי‪ -‬חי‪ ,‬הדגיר אווזים‪ ,‬הקים לולים ודירים‪ 353 " ...‬כלומר‪ ,‬דמותו משלבת את‬
‫דמות היהודי החדש‪ ,‬החקלאי‪ ,‬עם תכונות בורגניות‪ ,‬כאסתטיקה‪ ,‬אולם נראה כי במקרה זה‬
‫התכונות הבורגניות אפיינו את דמותו יותר מאלה החלוציות‪ .‬נפתלי שולומוביץ‪ ,‬שנורה על ידי‬
‫חיילים בריטים בנמל חיפה מגלם בדמותו את היפוכו של הצבר‪ :‬בן העיר‪ ,‬שגדל בלא אב מכיוון‬
‫שזה‪ ,‬עזב את הבית‪ .‬הבן נותר לגור עם אימו‪ ,‬אך חי בעוני והסתובב ברחובות משום שהאם נאלצה‬
‫לעבוד שעות רבות על מנת לפרנס את שניהם בדוחק‪ ,‬כתוצאה מכך‪ ,‬הדרדר הבן למעשים‬
‫מקולקלים‪ ,‬עד שלבסוף הגיע לקבוצת הכשרה בתל יוסף ולאחר מכן התגייס לפלמ"ח‪.354‬‬
‫נראה כי אימהות‪ ,‬יותר מאבות‪ ,‬מציגות את שני הפנים באישיותו של הבן‪ -‬את זו הצברית‬
‫ואת זו הרגישה‪ ,‬הפרטית‪ .‬נדמה כי באשר לאימהות‪ ,‬הפרטי והלאומי הם נבדלים‪ .‬כך יכולה האם‬
‫לתאר את דמותו המורכבת של בנה‪ ,‬בעוד אצל האב הפרטי והלאומי חד הם‪ .‬אולם‪ ,‬כפי שהוצג‪,‬‬
‫אבות אף הם מתארים את בנם בשונה מדמות הצבר‪ .‬ייתכן ומעמדם המיוחד כהורים שכולים‪,‬‬
‫והבימה שניתנה להם לשאת את דבריהם‪ ,‬בספרי הזיכרון‪ ,‬הם שאפשרו‪ ,‬את הצגת הבנים באופן‬
‫זה‪ ,‬הגם שתיאורם ככאלה היה שונה מאוד מהאופן בו הוצגו‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬גיבורי התקופה‬
‫והנופלים‪ ,‬באתוס הציוני‪.‬‬
‫הבנים כאוהבי שלום וחיים‬
‫מוטיב נוסף‪ ,‬החוזר בתיאור דמותם של הבנים הוא הכמיהה לחיים‪ ,‬השאיפה לחיים שלווים‪,‬‬
‫והצגת המלחמה כרע הכרחי‪ ,‬שנכפה על הבנים‪ .‬דמותו של הלוחם בארץ הצטיירה כזו של הלוחם‬
‫בעל כורחו‪ ,‬שביקש לישב בשלווה‪ ,‬אך לא זכה לכך‪ .‬גבורתו מוצגת לא כגבורתו של זה אשר שש‬
‫אלי קרב‪ ,‬אלא כ'גבורת המגן'‪ .355‬מספרי הזיכרון עולה כי דווקא הרצון לחיים הניע את הלוחמים‬
‫לצאת ולהילחם‪ ,‬מלחמה‪ ,‬שנכפתה עליהם על ידי האויב‪ ,‬במטרה להגן על ביתם‪ ,‬על מנת שיוכלו‬
‫לשבת בו לבטח‪ .356‬אף מדבריהן של אימהות רבות עולה כי הלוחמים היו אמנם תאווי חיים‬
‫ושלום‪ ,‬אולם כאשר אלו הועמדו בסכנה והתעורר ההכרח להילחם‪ ,‬הם התגייסו למלחמה‪ ,‬לא על‬
‫‪ 353‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.229 ,1830 ,‬‬
‫‪ 354‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.208 -209 ,1830 ,‬‬
‫‪ 355‬אלמוג‪.188 ,1881 ,‬‬
‫‪ 356‬לדוגמא‪ -‬בכתיבתו של חבר על יצחק זמיר‪ :‬זמיר‪ ,1830 ,‬נט'; ואבותיהם של רפי מלץ‪ :‬ביקוד‪ ;209 ,1848 ,‬יוחנן כנעני‪:‬‬
‫לדמותם‪ -‬תל יוסף‪ 222 ,1830 ,‬וכן צוואתו של סיומה אפרת‪ :‬רמת רחל במערכה‪.98 ,1848 ,‬‬
‫‪38‬‬
‫מנת להלחם‪ ,‬אלא דווקא מתוך תקווה כי תוצאות המלחמה‪ ,‬יסייעו להם ולבני הארץ בכללה‬
‫לחיות בשלווה‪.357‬‬
‫לסיכום‪ ,‬נראה כי דמותו של הבן היא מעין 'אב‪ -‬טיפוס' לדמותו של היהודי החדש‪ ,‬ובדיוקנו‬
‫של היחיד שנפל מתגלמים הנופלים כולם‪ ,‬כפי שכותב שלמה לביא‪ ,‬ששכל את שני בניו‪ ..." :‬הרי‬
‫כל הטוב שאתה מספר על האחד‪ ,‬הוא נחלת כולם כמעט‪ .358"...‬אולם‪ ,‬נראה כי דיוקנו של הדור‪,‬‬
‫איננו עשוי מקשה אחת‪ .‬בצד הזרם ההגמוני של הורים המתארים את בנם בדמות היהודי החדש‪,‬‬
‫ניצבים‪ ,‬בשוליים‪ ,‬הורים המתארים את בניהם בשונה מדמות זו‪ .‬ייתכן כי הורים אלה מתארים‬
‫את הפער הקיים בזהות הבנים עצמם‪ -‬בין זהותם הלאומית לזהותם הפרטית האישית‪ .‬וייתכן כי‬
‫הם מבטאים את הקונפליקט ביחס ההורים לבניהם‪ -‬מחד גיסא‪ ,‬כאל חלק מהחברה הלאומית‬
‫ומאידך גיסא‪ ,‬כאל בניהם הפרטיים‪.‬‬
‫בכך מוסיפים ספרי הזיכרון נדבך נוסף ואף מורכבות לדיוקן הציבורי של הנופלים‪.‬‬
‫‪ .2‬ההורים‬
‫א‪ .‬דמות ההורים‬
‫הקדמה‬
‫ספרי הזיכרון חושפים את דמותם של ההורים השכולים בתש"ח‪ .‬ממחקרים שנכתבו אודות‬
‫התקופה עולה כי ההורים נתבעו למלא את תפקידם הפרטי‪ ,‬כהורים‪ ,‬הדואגים לילדיהם‪ ,‬בד בבד‬
‫עם תפקידם הלאומי‪ ,‬כהורים המקדישים את ילדיהם למען הלאום‪ .359‬לפיכך‪ ,‬דמותן של‬
‫האימהות מורכבת אף יותר בשל הקונפליקט בין התפיסה המגדרית המסורתית‪ ,‬הדוגלת‬
‫באימהות כעיקר תפקידן‪ ,360‬לבין התפיסה הלאומית‪ ,‬המגדירה את האימהות הפרטית כיעד‬
‫לאומי‪ ,‬מעדיפה את טובת הלאום על פני טובת הפרט‪ ,‬מכפיפה אף את האימהות הפרטית למען‬
‫הגשמת המטרה הלאומית ומרחיבה את האימהות הפרטית לאימהות לאומית‪.361‬‬
‫זהותם של ההורים השכולים עוצבה במידה רבה על ידי החברה והושפעה מהתפיסות‬
‫החברתיות שרווחו באותה תקופה‪ .‬בדומה לחברות לאומיות‪-‬מהפכניות אחרות שחרטו על דגלן גם‬
‫‪ 357‬לדוגמא‪ -‬אמהותיהן של אמנון רוכין‪ :‬רמת רחל במערכה‪ ;14 ,1848 ,‬דב גרייצר‪ :‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים; יצחק לבנה‪:‬‬
‫חבס‪.149 ,1830 ,‬‬
‫‪ 358‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.41 ,1848 ,‬‬
‫‪ 359‬רוזנטל‪.23 -24 ,2001 ,‬‬
‫‪ 360‬ריץ' ‪ ;93 -90 ,1898‬היימן‪.129 -122 ;102 -83 ,1889 ,‬‬
‫‪ 361‬כץ‪ ;103 -92 ,1881 ,‬כץ ‪ ;81 -83 ,2002‬סטולר‪ -‬ליס‪.282 ,2004 ,‬‬
‫‪10‬‬
‫שינויים חברתיים‪ ,362‬עיצוב דמותם של ההורים‪ ,‬כמו גם הקונפליקט בין תפקידם הפרטי לזה‬
‫הלאומי‪ ,‬בלטו במיוחד בחברה היישובית‪.‬‬
‫העבריה החדשה‪ -‬כאם בעלת מאפיינים סותרים‬
‫המהפכה הציונית‪ ,‬שכאמור‪ ,‬שאפה ליצור גם חברה חדשה ואדם חדש‪ ,‬בעל מאפיינים גבריים‪ ,‬לא‬
‫נתנה את דעתה על יצירת 'עבריה חדשה'‪ .‬אולם‪ ,‬בעבור חלק מהנשים ההצטרפות למפעל הציוני‬
‫הייתה כרוכה בגיבוש שאיפות חדשות ואף בשינוי הזהות‪ :‬הן ביקשו להשתחרר מהתפיסות‬
‫המסורתיות של החברה היהודית הפטריארכלית ולהיות ל'עבריות חדשות'‪ .363‬מחקרים העוסקים‬
‫בדמותה של האישה החדשה בארץ ישראל מצביעים על מתח בין זהויות שונות המרכיבות את‬
‫עולמה‪.364‬‬
‫בתקומה הלאומית הציונית יועד לנשים‪ -‬האימהות‪ ,‬בנוסף לתפקיד הילודה‪ ,‬גם תפקיד של‬
‫סוכן חיברות‪ ,‬כלומר‪ ,‬חינוך והנחלת התרבות הלאומית החדשה‪ ,‬ובעיקר השפה‪ ,‬לילדי הלאום‬
‫החדשים‪ .365‬תופעה זו מוכרת מחברות לאומיות שבהן לנשים היה תפקיד מרכזי בצמיחת האומה‬
‫החדשה גם מבחינה תרבותית‪-‬חינוכית‪ .‬אולם בו בזמן שהאידיאולוגיה הציונית העניקה לאימהות‪,‬‬
‫מתוקף היותן אימהות‪ ,‬תפקיד נכבד כסוכנות של ההיסטוריה הלאומית הרי שהיא הדירה אותן‪,‬‬
‫ממה שנתפס בזמנו כשיא המאבק הלאומי‪ -‬מפעילות לוחמת בכוחות המגן‪.366‬‬
‫בעיתות של משבר לאומי מתחוללת העצמת האימהות‪ ,‬הדוחקת לשוליים כל זהות נשית‬
‫אחרת‪ ,‬שכן הנשים נתפסות כמי שאחראיות להמשך קיומו של המין האנושי ותפקידיה‬
‫המסורתיים של האישה‪ ,‬הקשורים בילודה ובטיפול בילדים מקבלים חשיבות לאומית‪ ,367‬אולם‪,‬‬
‫נראה כי אימהות לילדים בוגרים ובכללן האימהות השכולות‪ ,‬סיימו‪ ,‬לכאורה‪ ,‬את תפקידן‬
‫המטרנליסטי ועל כן‪ ,‬הן יכולות להתפנות לתפקידים לאומיים ולהניח בצד את תפקידיהן‬
‫האימהיים‪ .‬כ ך מספרת שרה אביגור על תפקידה כאחראית על השירות הרפואי בכינרת‪" :‬מרוב‬
‫עבודה ודאגותי כאחראית לשירות הרפואי לא זכרתי במשך כמה שעות את הילד‪ ...‬הייתי עמוסת‬
‫עבודה ודאגה ולא הייתה לי שהות לחשוב עליו‪ .368"...‬בעיתות משבר‪ ,‬ועם בגרותו של הילד‪ ,‬נדרשת‬
‫האישה להקדיש את מאמציה למען הלאום‪ ,‬גם אם הדבר בא על חשבון אימהותה הפרטית‪,‬‬
‫שהייתה עד לא מכבר ייעודה הלאומי‪ .‬בכלל זה‪ ,‬נתבעות הנשים להיות 'קצת פחות אימהות'‪,‬‬
‫‪ 362‬רוזנברג‪.122 ,2009 ,‬‬
‫‪ 363‬שם‪.‬‬
‫‪ 364‬ברנשטיין‪ ;89 -89 ,1882 ,‬שילה‪ ,‬קרק‪ ,‬חזן רוקם‪ ;2002 ,‬ריידר‪ -‬רות‪.2002 ,‬‬
‫‪ 365‬אלבוים‪ -‬דרור‪ ;101 -104 ,2001 ,‬יובל‪ -‬דייויס‪ ;24 -19 ,1881 ,‬מלמן‪.422 ,2002 ,‬‬
‫‪ 366‬מלמן‪.422 ,2002 ,‬‬
‫‪ 367‬רוזנברג‪.218 ,2003 ,‬‬
‫‪ 368‬אביגור‪.22 ,1891 ,‬‬
‫‪11‬‬
‫כדבריו של יאיר ישראלי לאימו‪ ,369‬על מנת לאפשר לעצמן ולילדיהן להיחלץ לטובת המאבק‬
‫הלאומי‪ ,‬ובמילים אחרות‪ ,‬הן מתבקשות לוותר על אימהותן הפרטית למען הלאום‪ ,‬ונדרשות‬
‫להקריב את ילדיהן על מזבח הלאום‪ .‬יש לציין כי האתוס הציוני‪ ,‬הגברי הוא זה שקבע את דפוס‬
‫האימהות הרצוי‪ ,‬כך שלנשים לא ניתנה בחירה אישית או אפשרות לעיצוב אישי של תפקידי‬
‫האימהות‪.370‬‬
‫מחקרים העוסקים בזהויות נשיות וגבריות בעיתות מלחמה מפריכים את הטענות לפיהן‬
‫נשים‪ ,‬מעצם מהותן כמעניקות חיים‪ ,‬כמטפחות ומטפלות‪ ,‬מתנגדות למלחמה הנוטלת חיים‬
‫ומייצגת אלימות‪ .‬מחקרים אלו הראו כי לעיתים קרובות נשים העדיפו נאמנות לאומית על פני‬
‫סולידריות של נשים ופצפיזם‪.371‬‬
‫האישה הפטריוטית המסורתית לובשת מספר דמויות סטריאוטיפיות‪:‬‬
‫האם המוכנה לקבור את בניה ולהקריבם למען הלאום‪ ,‬אישה המוכנה לנדוד עם בעלה החייל‬
‫למקומות נדודיו‪ ,‬אחות תומכת‪ ,‬ארוסה נאמנה או אחות 'הצלב האדום' הגונה‪ ,‬ניטראלית וחסרת‬
‫פניות‪ .372‬האישה הפטריוטית מייצגת את האדם הלא אגרסיבי‪ ,‬האנושי‪ ,‬המוכן להציע עזרה‬
‫ולהקשיב ויחד עם זאת‪ ,‬מוכן להקרבה יום‪ -‬יומית‪ ,‬ועל כן‪ ,‬היא נתפסת כדמות הרואית לא פחות‬
‫מאשר דמות הגבר הלוחם‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬יש לציין כי היא מייצגת את הצורך הגברי והיא מקובלת‬
‫רק במידה והיא משרתת אותו ואינה תוהה עליו‪ .373‬כפי שיוצג להלן‪ ,‬דמותן של האימהות‬
‫השכולות בתש"ח עולה בקנה אחד עם דמות האישה הפטריוטית‪.‬‬
‫לעומת הזהות הפטריוטית הנשית שעיקר פעילותה היה מחוץ לשדה הקרב‪ ,‬הזהות הגברית‪,‬‬
‫החל מראשית המאה ה‪ ,19 -‬וביתר שאת ממלחמת העולם הראשונה‪ ,‬זוהתה עם חיילות ומלחמה‪,‬‬
‫שזוהו‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬הן כמהות הגבריות והן כאמצעי להגשמתה‪.374‬‬
‫תפקידן הלאומי של הנשים הושפע במידה רבה מהתפיסה המסורתית של 'האימהות‬
‫הטבעית'‪ ,‬הרואה בכל אישה אם פוטנציאלית‪ ,‬בזכות התכונות והכישורים הביולוגיים‬
‫והפסיכולוגיים שהקנה לה הטבע‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬היה זה 'טבעי'‪ ,‬בחברה היישובית בכלל ובחברה‬
‫הקיבוצית בפרט‪ ,‬שנשים ימלאו את תפקידי השירות הקשורים בטיפול בילדים ויודרו מן עבודות‬
‫הייצור או העבודות הציבוריות‪ .375‬כלומר‪ ,‬אימהות ומטרנליזם נתפסו כתכונות נשיות מובהקות‪.‬‬
‫‪ 369‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 370‬למדן‪.29 ,2004 ,‬‬
‫‪ 371‬גלבלום‪ ;11 -14 ,1889 ,‬מלמן‪.18 ,188998 ,‬‬
‫‪ 372‬אדיס‪ ,‬רוסו וסבסטה‪.11 ,1884 ,‬‬
‫‪ 373‬שם‪.18 ,‬‬
‫‪ 374‬בית אל‪ ;112 ,188998 ,‬מלמן‪.20 ,188998 ,‬‬
‫‪ 375‬פוגל‪ -‬ביז'אוי‪.104 -102 ,1882 ,‬‬
‫‪12‬‬
‫אימהות רבות הלכו בתווך‪ ,‬בין תפקידיהן האימהיים‪ -‬מטרנליזם ודאגה‪ ,‬לבין תפקידיהן‬
‫הלאומיים‪ -‬חינוך הבן לגבורה והקרבה ושליחתו‪ ,‬בבוא העת‪ ,‬למלחמה‪ .‬לעיתים קרובות אף שרר‬
‫מתח בין הזהות הלאומית לזהות הנשית‪ -‬האימהית‪ .‬אולם כפי שיוצג להלן בסעיף העוסק בלאום‬
‫מול הפרט‪ ,‬האימהות השכולות‪ ,‬ברובן‪ ,‬הפנימו את זהותן הלאומית שקבעה כי צורכי הכלל‬
‫גוברים על צורכי הפרט‪.‬‬
‫בין האם לילדיה‬
‫במקרים אחדים תיאוריהם של אבות שכולים את הקשר בין האם לבנה‪ ,‬מייצגים את התפיסות‬
‫המגדריות ששררו באותה עת‪.‬‬
‫אביו של הלל לביא שאשתו נפטרה בהיות ילדיו קטנים‪ ,‬מתאר את יחסה לילדיה כך‪:‬‬
‫"‪ ...‬נו‪ ,‬מה יש להגיד על אמא זו? מעינות אהבה פיכו מתוכה לכל שסבב אותה ומתוך‬
‫אלה ידעה להפריש את העמוקים שבמעיינות אהבתה לילדיה‪ .‬בעוד שטיפלה בטיפוחיה‬
‫אגב התמסרות שקטה ומרנינה‪ ,‬אגב נתינת כל ליבה ומחשבתה להם‪ -‬סערה בקרבה‬
‫האהבה אליהם‪ ,‬סערת איתנים עד לכלות נפשה"‪.376‬‬
‫האב מתאר את התכונות האימהיות האידיאליות בעיניו‪ -‬אהבה עזה לילדים‪ ,‬התמסרות מוחלטת‬
‫וטיפול שקט ושמח בילדים‪ .‬אביו של עמוס פיין מתאר דו שיח קצר בין האם לבנה‪" :‬באחד הימים‬
‫שאלתהו אימו‪ -‬והוא כבר בגיל ‪' :11‬נו‪ ,‬בני‪ ,‬מתי אתה חושב להביא בחורה הביתה?'"‪ .377‬האם‬
‫מתוארת כמי שנושאת בתפקיד אימהי מסורתי ודואגת לעתידו של בנה‪.‬‬
‫אביהם של מנחם ואליעזר שבט מספר על מקרה בו חלה בנו מנחם‪:‬‬
‫"בעצם העבודה‪ ,‬בחורף הקר‪ ,‬חלה מחלה קשה‪ .‬אמו משדלת אותו לעבור הביתה עד‬
‫שיבריא ואולם הוא לא יכול ליישב את הסתירה‪ :‬להיות בריא בקומונה וליפול למעמסה‬
‫על ההורים בשעת מחלה? ולאחר שעות מעטות של שהיה בבית‪ ,‬דרש מאיתנו להחזירו‬
‫מיד לאותה הדירה חסרת כל הנוחיות‪ ...‬ועל אף הכאב והצער שנגרם לנו על ידי זה‪,‬‬
‫הערצתיו עוד יותר בשל אופיו החזק"‪.378‬‬
‫האם מתוארת כמי שדואגת לבנה החולה‪ ,‬ואילו האב‪ ,‬בנוסף לדאגתו‪ ,‬מעריץ את בנו בשל אופיו‬
‫החזק‪ .‬מדברי האבות שהוצגו לעיל נראה כי הדימויים הסטריאוטיפיים באשר לתפקידי האימהות‬
‫נשתמרו‪.‬‬
‫‪ 376‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.141 ,1848 ,‬‬
‫‪ 377‬חבס‪.129 ,1830 ,‬‬
‫‪ 378‬שם‪.92 ,‬‬
‫‪12‬‬
‫אביו של עמיהוד צור כותב על הרגשת ההורים כשבנם התגייס‪" :‬האב‪ ,‬הרגיל להיות תמיד‬
‫שותף לבנו בכל חוויותיו‪ ,‬קינא כעת בכל אלה הנלווים אל בנו בחוויותיו החדשות; האם‬
‫המתרפקת באהבה על בנה בכורה‪ ,‬כלתה נפשה בגעגועיה"‪ .379‬האב מתאר את עצמו כחונך של בנו‪,‬‬
‫כמורה דרכו‪ ,‬כשותף בחוויותיו‪ ,‬ואילו האם מתוארת כאם מסורה‪ ,‬אוהבת ומתגעגעת‪ .‬במקום‬
‫אחר‪ ,‬האב מתאר את אחת מחופשות הבן‪" :‬האם מבקשת ממנו שישב בבית‪ ,‬האב מושכו‬
‫לחצר‪ ,380"...‬כאן כל אחד מההורים מושך את הבן למקום ה'טבעי' שלו‪ ,‬האב‪ -‬לחצר‪ ,‬האם‪ -‬לבית‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬לא רק אימהותה של האם הינה אימהות מסורתית‪ ,‬גם מרחב פעילותה הוא המרחב הנשי‬
‫המסורתי‪ ,‬דהיינו‪ ,‬הספירה הפרטית‪ ,‬הבית‪ .‬לאחר מות הבן מספר האב כי "בלב כולם מזדעק‬
‫משהו‪ :‬בלב האם‪ ,‬אשר שכלה את בר בטנה עליו גאותה‪ ,‬המתייפחת בבכי חרישי ככל אשר תעלה‬
‫דמותו לעיניה‪ ...‬ובלב האב‪ ,‬אשר לכל אשר ילך ובכל אשר יעשה נושא בלבו ונגד עיניו את דמות‬
‫רעו וידידו היחיד‪ ,‬איש סודו ויועצו‪ .381"...‬האב מתאר את הקשר של האם עם בנה כקשר פיזי‬
‫שהחל עוד בטרם נולד‪ ,‬ואילו הקשר של האב עם בנו הוא קשר רוחני‪ ,‬עם איש סוד ויועץ‪.‬‬
‫מתיאורי האבות עולה כי הדימויים המגדריים הסטריאוטיפיים ביחס להתנהגות ההורים‬
‫לילדיהם‪ ,‬נשתמרו ולא עברו שינוי מרחיק לכת‪ ,‬אף בהתיישבות העובדת‪ ,‬אליה שייכים כל‬
‫הדוגמאות שלעיל‪.‬‬
‫האם כפורצת גדרות מגדריים‪ ,‬אך מבקשת לחזור אל הבית‬
‫אימו של אופיר אנקורי מתארת את תפקידיה כאישה פטריוטית ומייחלת כי תוכל להמשיך לשאת‬
‫בתפקידיה הלאומיים‪" :‬אני תפילה להמשיך בקו זה‪ ,‬בו אוכל למלא את כל החובות למשפחה‪,‬‬
‫לעם ולארץ"‪ .382‬לדבריה‪ ,‬מחויבותה ללאום כאישה וכאם היא משולשת‪ :‬כלפי המשפחה‪ -‬כפשוטו‪,‬‬
‫תפקידים מטרנליסטיים ואחזקת הבית‪ ,‬כלפי העם‪ -‬בתרומת בנה‪ ,‬שהרי הוא תורם את חלקו‪,‬‬
‫והיא תורמת אותו‪ ,‬וכלפי הארץ‪ -‬בעבודת האדמה‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬מתוך מודעות מגדרית‪ ,‬היא מתארת את עצמה כמי שפרצה את גבולות תפקידיה‬
‫המסורתיים של האישה‪ " :‬הנני סוקרת את עברי ובהרגשת סיפוק אני מציינת כי עמל חיי חרג מן‬
‫התחום של חיי אישה‪ .‬השתתפתי בהקמת בניינים‪ ,‬עשיתי כל עבודה חקלאית‪ ,‬עבדתי עבודה‬
‫המצריכה יכולת פיזית וגם לא הזנחתי את החוש האסתטי‪ ,‬במידה שניתן לי"‪ .383‬בדבריה היא‬
‫מתארת יחסים שוויוניים עם הגברים‪ -‬החלוצים‪ ,‬שכן היא אינה רק אישה‪ ,‬אלא יוצרת‪ ,‬בונה‬
‫‪ 379‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 380‬שם‪.‬‬
‫‪ 381‬שם‪.‬‬
‫‪ 382‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 383‬שם‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫ובמילים אחרות‪ -‬חלוצה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬היא מנסה לשמור על ייחודה הנשי‪ ,‬באמצעות הטיפוח‬
‫האסתטי‪ ,‬אולם גם זה רק במידה שהתאפשרה לה‪ ,‬מכורח אורח החיים הגברי‪ ,‬שקיבלה על עצמה‪.‬‬
‫על פניו נראה כי אישה זו חוללה שינוי בתפיסה המגדרית‪ ,‬אולם מיד בהמשך דבריה היא כותבת‪:‬‬
‫"אך חלמתי גם על יום‪ ,‬בו אוכל למסור‪ ,‬בעודי במלוא יכולתי‪ ,‬מבלי לפגוע ביצירה הקיימת‪ ,‬את‬
‫המשך הבנין לידי בני‪ ,‬ולהתייחד בעבודות הבית המתאימות יותר לידי ולתביעות נפשי"‪.384‬‬
‫נראה כי על אף פריצתה את המסגרת המגדרית המקובלת‪ ,‬וגאוותה על כך‪ ,‬היא שואפת‬
‫לחזור אל תפקידיה הנשיים המסורתיים ולהשאיר לבנה את עבודת הבנייה והחקלאות‪ .‬נראה כי‬
‫בניין הארץ בכלל‪ ,‬ומלחמת השחרור וההתגייסות הלאומית שהצריכה‪ ,‬בפרט‪ ,‬יצרו בקרב הנשים‬
‫שינוי תפקודי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬נראה כי התפקוד החדש היה פועל יוצא של צוק העיתים ולאו דווקא‬
‫חולל שינוי מהותי בזהות הנשית‪ ,‬שכן‪ ,‬התפקידים החדשים שלקחו על עצמן הנשים לא נבעו‬
‫מרצון למימוש עצמי‪ ,‬בלבד‪ ,‬אלא למען הצלחת המטרה הלאומית‪ .385‬יתירה מזו‪ ,‬כפי שמעידה על‬
‫עצמה אימו של אופיר אנקורי‪ ,‬הנשים ביקשו לחזור ולשאת‪ ,‬לכשיתאפשר הדבר‪ ,‬באותם תפקידים‬
‫נשיים מסורתיים‪ ,‬ולהשאיר את התפקידים החלוציים לבניהן‪ ,‬ממשיכי דרכן‪.‬‬
‫תפקיד האב לנחם את האם‬
‫לעיתים‪ ,‬בתיאור היחסים בין אבות ואימהות מתוארת האם כמי שזקוקה לאב על מנת שזה ינחם‬
‫אותה בכדי שתוכל להתמודד עם אסונה‪ ,‬כך בדברי אבותיהם של יצחק זמיר‪ 386‬ודניאל שפריס‪.387‬‬
‫נראה כי שני האבות רואים צורך לנחם את האם‪ ,‬משום שכאבה כבד מנשוא‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬צורך‬
‫הפוך‪ ,‬כלומר‪ ,‬של האם לנחם את האב נעדר לחלוטין מדברי הזיכרון שנסקרו‪ .‬גם בכך יש שימור‬
‫של יחסי המגדר המסורתיים‪ ,‬לפיהם הגבר אמור להיות חזק ולתמוך באם‪ ,‬השקועה באבלה‪.‬‬
‫מתיאורי האבות עולה תמונה של שימור התפקידים ויחסי המגדר המסורתיים ואילו האימהות‬
‫מתארות פריצה של הגבולות המגדריים המסורתיים‪ ,‬על אף הרצון לשוב אל התפקידים המסורתיים‪.‬‬
‫נראה‪ ,‬כי קיים פער בין תפיסת האבות את תפקידן של האימהות‪ ,‬לבין ראייתן את עצמן‪ .‬בספרות היפה‪,‬‬
‫כמו גם בתרבות הפטריארכלית בכללה‪ -‬קיים פער בין תיאוריה של האישה‪ ,‬הנשענים על תפיסתה‬
‫בתודעה הגברית‪ ,‬ובין ראייתן האוטונומית של נשים את עצמן‪ .‬פער זה מקשה על עיצוב דמות האישה‬
‫בספרות הנכתבת על ידי נשים‪ ,‬שכן הנשים רוצות מחד גיסא לכתוב בהתאם לראייתן את עצמן‪ ,‬אולם‬
‫‪ 384‬שם‪.‬‬
‫‪ 385‬כץ‪.149 ,2002 ,‬‬
‫‪ 386‬זמיר‪ ,1830 ,‬סד'‪.‬‬
‫‪ 387‬בסער ביום סופה‪.94 ,1848 ,‬‬
‫‪13‬‬
‫המסורת הספרותית הקאנונית מעמידה לרשותה תבניות מוגדרות של תיאור האישה‪ .388‬בספרי הזיכרון‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הנשים משוחררות ממחויבות לקונוונציות 'גבריות'‪ ,‬והן מאפשרות לעצמן לתאר את דמותן‬
‫כפי שהן רואות אותה‪ .‬אולי בשל העובדה שדברי זיכרון הם ביטוי לז'אנר של כתיבה אישית‪ -‬פרטית‪,‬‬
‫לרוב גם רגשית‪ ,‬המאפשרת לכותביה‪ ,‬מתוקף מעמדם כשכולים הבעה אישית‪ ,‬ללא מחוייבות לקאנון‪.‬‬
‫עוד ייתכן והפער נובע מהאזור ה'שומם'‪ ,‬המוכר רק לנשים‪ ,‬כדבריה של שוואלטר‪ ,389‬שהרי‬
‫הגברים מבקשים לתאר את הנעשה בספירה הפרטית‪ ,‬אולם הם אינם נוכחים בה ועל כן‪ ,‬אינם‬
‫יכולים להעיד על המתרחש בה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬לנשים ישנה היכרות הן עם הספירה הפרטית והן עם‬
‫הספירה הציבורית ועל כן‪ ,‬הן יכולות להעיד‪ ,‬עדות נאמנה‪ ,‬על שינויים ומגמות בספירה הציבורית‪,‬‬
‫ובפרט‪ ,‬על שינויים הקשורים בהן‪.‬‬
‫הציפייה מהאימהות להיות חזקות‬
‫הבן תובע מאימו להיות חזקה‬
‫אביו של יאיר‪ ,‬שנפצע מהתפוצצות מוקש סמוך לעמדה בה שמר בבית דגון‪ ,‬ונפטר לאחר מכן‬
‫מפצעיו‪ ,‬מספר כי בביקור ההורים אצל בנם אמר הבן‪" :‬אמר‪ ,‬תהיי גיבורה‪ ,‬אני גיבור"‪ .390‬בדבריו‬
‫מבטא הבן את הגישה לפיה תרומתה של האם ללאום היא בהיותה חזקה‪ .‬גם ספי כספי אומר‬
‫לאימו‪" :‬קורבנות יהיו הרבה‪ ,‬הטובים והיקרים יפלו‪ ,‬ובאלפים‪ .‬ומי יודע מי הם יהיו? היום פלוני‪,‬‬
‫מחר אני‪ ...‬האימהות צריכות להיות חזקות"‬
‫‪391‬‬
‫ומשה נאמן מצוטט בדברים שכתב אביו‪ ,‬כמי‬
‫שאמר לאימו‪" :‬אמא יקרה! את חפצה מולדת‪ ,‬ומולדת אין מקבלים באפס יד‪ ,‬כ"א במלחמה‪.‬‬
‫ובמלחמה נופלים קורבנות וגם את צריכה להיות מוכנה לכך"‪.392‬‬
‫אימו של נחמיה בסיוקביץ מצטטת את מילותיו האחרונות‪ ,‬באומרו‪" :‬אל תבכי‪ ,‬אמא יקרה‪,‬‬
‫שלום אמאל'ה שלום לכולם"‪ ,393‬הבן מבקש מהאם להתגבר על הצורך הטבעי לבכות‪ ,‬ולנהוג‬
‫בהתאם לקודים החברתיים המקובלים בשעת מלחמה‪.‬‬
‫נראה כי הבנים סברו שהשעה הלאומית התובעת קורבנות רבים‪ ,‬מחייבת את האימהות‬
‫להיות מוכנות להקרבת הקורבן‪ .‬לאחר מות הבנים‪ ,‬נתבע מהן להיות חזקות‪ .‬בכך נקבעה תרומה‬
‫כפולה של האם ללאום‪ -‬היא תורמת הן את בנה והן את רגשותיה‪.‬‬
‫‪ 388‬כהן‪.90 ,1889 ,‬‬
‫‪ 389‬שוואלטר‪.211 ,1891 ,‬‬
‫‪ 390‬דפים‪ -‬קק"ל‪.21 ,1848 ,‬‬
‫‪ 391‬מול התבור‪.123 ,1830 ,‬‬
‫‪ 392‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.11 ,‬‬
‫‪ 393‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬טז'‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫האימהות סוברות כי עליהן להיות חזקות‬
‫אימהות רבות מבטאות את ההכרח שיהיו חזקות‪ ,‬כיעד לאומי‪ .‬אימו של אופיר אנקורי מספרת על‬
‫כאבי הגוף העזים שתקפו אותה בשל עבודתה הקשה וכך היא כותבת‪:‬‬
‫"עם כל ההכרה בצורך לסבול מבלי להתאונן‪ ,‬הרי זה קשה מאוד‪ .‬יש‪ ,‬פשוט‪ ,‬חשש שמא‬
‫לא יוכלו העצבים לעמוד בזאת‪ .‬אבל יש גם רצון אדיר להתגבר‪ ,‬ואני תקווה כי יימצא כוח‬
‫גם לכך‪ .‬יהיה זה חלקי בגאולה‪ .‬יש לי נכונות מוחלטת‪ ,‬לעשות בכל כוחותי את המוטל‬
‫עלי‪ ,‬גם אם הדברים כרוכים ביסורים ובהתאכזרות עצמית"‪.394‬‬
‫האם מכירה בצורך לנהוג בגבורה ולשאת באיפוק את הכאב‪ ,‬אולם היא אינה בטוחה שכוחותיה‬
‫יעמדו לה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬היא רואה בגבורה את תרומתה הלאומית ומוכנה לשאת בעול‪.‬‬
‫רחל ינאית‪ ,‬אימו של עלי בן צבי מתאמצת להתגבר על בכייה‪ ,‬ביום עליית החברים לנקודת‬
‫הקבע בבית קשת‪ ,‬בה נפל בנה‪" ,‬רק לא להפר את חגם של החברים‪ ...‬רק לא להעיב על חג העליה‬
‫לנקודה הקבועה"‪ .395‬על האם להיות חזקה למען החברים של בנה‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬מכיוון שבהרחבת‬
‫הישוב ובהגעת מתיישבים חדשים הושג הישג לאומי‪ ,‬הרי שאין כאן מקום לאבל‪.‬‬
‫אימו של רפי מלץ כבשה‪ ,‬אף היא‪ ,‬את יגונה בפני חברי בנה‪" :‬שלא לצער אותם‪ ,‬שלא לדכא‬
‫את רוחם"‪ .396‬מרים שפריס מבקשת‪" :‬מי יתן לי כוח ואוכל לשאת את יסורי‪ ,‬באותה מידת נכונות‬
‫הראויה לאם עבריה במולדת‪ ,‬אשר בנה נפל חלל למען עמו ומולדתו"‪ .397‬מות הגיבורים של בנה‬
‫אמור לתת לה כוח לשאת את כאבה‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ומונע ממנה להביע חולשה‪ ,‬כי אין זה ראוי‪,‬‬
‫מאידך גיסא‪.‬‬
‫הקונפליקט בין הזהות הנשית האימהית לזו הלאומית מגיע כאן לשיא תוקפו‪ ,‬שכן האימהות‪,‬‬
‫שהקריבו את בניהן על מזבח הלאום מתארות קושי להשלים עם האובדן ולהכפיף‪ ,‬לא רק את‬
‫אימהותן הפרטית‪ ,‬אלא אף את רגשותיהן‪ ,‬למען הלאום‪ .‬הן אף מבליטות את הקונפליקט בין‬
‫רצונן הפרטי‪ ,‬הטבעי לבין צוואת הבן‪ ,‬הצוואה הלאומית‪.‬‬
‫ההורים כסוכני חיברות (סוציאליזציה)‬
‫אבות ואימהות‪ ,‬כאחד‪ ,‬מעידים על עצמם כי הם אלה שחינכו את הבן לגבורה‪ ,‬הקרבה וחלוציות‪,‬‬
‫למען הלאום‪.‬‬
‫‪ 394‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 395‬מול התבור‪.81 ,1830 ,‬‬
‫‪ 396‬ביקוד‪.189 ,1848 ,‬‬
‫‪ 397‬בסער ביום סופה‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪19‬‬
‫אביהם של מנחם ואליעזר שבט מעיד‪" :‬וכה חינכנו גם את בנינו‪ ,‬להמשיך ולא להירתע מפני‬
‫האויב‪ ,‬העמל והמכשולים"‪ .398‬כלומר‪ ,‬ביסוד פעילותם של הבנים‪ ,‬מונחת ההכרה‪ ,‬אותה הנחילו‬
‫להם הוריהם‪ ,‬שאין להירתע לא מפגעי האדם ולא מפגעי הטבע‪ ,‬ויש להמשיך במשימה על אף‬
‫המכשולים‪ .‬ייתכן ובכך נעוצה גבורתו של בנם‪ ,‬אליעזר שבט‪ ,‬שנהרג בקרב גבורה בנבי יושע‪ .‬לאחר‬
‫שנפצע בידו‪ ,‬הוסיף להלחם‪ ,‬עד שנפגע בראשו וכרע‪ .399‬אביו של גור מאירוב מתאר את הרגשת‬
‫האושר שאפפה אותו באחד מלילות השמירה בתארו כי‪" :‬בני שלי ממשיך בדרכי"‪ ,400‬כלומר‪,‬‬
‫חינוכו של האב הצליח ובנו ממשיך בדרכו‪ ,‬הציונית‪ -‬הלאומית ובייחוד‪ ,‬בכוח המגן‪.‬‬
‫אביו של יוסף בנטביטש‪ ,‬בן נהלל‪ ,‬מתאר כי עצם החיים במקום כמו נהלל‪ ,‬לוו בחינוך להגנה‬
‫ולקרב‪" :‬מימי ילדותו‪ ,‬ככל בנינו‪ ,‬היו מיטב מעיניו מוקדשים להגנת העם והארץ‪ .‬את כל שנות‬
‫בנין כפרנו מלווה המאבק עם הערבים‪ ...‬עוד בגיל בית הספר נעשים ילדינו לשותפים בענייני‬
‫הגנה"‪ ,401‬אמנם האב מעיד על עצמו כי לא ראה בעין טובה את התמסרות בנו לאימונים‪ ,402‬אך‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬משהבין שפעילותו הצבאית נובעת ממחויבות לאומית ולא מיצר הרפתקנות‪ ,‬חזר בו‬
‫ממחשבותיו‪ .‬אביו של זהר דיין מספר אף הוא שהחינוך להקרבה ולחלוציות ניטע בבנו מעצם‬
‫אורח החיים ונסיבות הזמן‪" :‬צעירי הכפר יצאו למארב לילה לילה‪ ,‬הרובה והרימון היו לחלק‬
‫מכלי הבית והעבודה‪ ,‬והנער ספג לתוכו את האוירה‪ ,‬את הדיון והתכסיסים של מלחמת מגן‪ .‬הוא‬
‫שאף מלוא ריאתו עבודה‪ ,‬משק ומלחמה"‪ .403‬בהמשך‪ ,‬מתאר האב כי‪" :‬מעשרים ושתים שנות חייו‬
‫ידע עשר שנות מלחמה‪ ,‬בארץ ובעולם‪ .‬כך‪ ,‬שמיום עמדו על דעתו ספג לתוכו את רעל המלחמה‪,‬‬
‫שהיינו צפויים בה להשמדה גמורה"‪ ,404‬כלומר‪ ,‬רוח התקופה והאירועים ההיסטוריים שבה‪ ,‬הם‬
‫אלה שעיצבו את דמותו של הבן הלוחם והחלוץ‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬האב מעיד על עצמו כי גם לו חלק‬
‫בעיצוב דמות זו‪ ,‬שהרי אנשי נהלל‪ ,‬והוא בכללם‪ ,‬ידעו‪" :‬כי יש להעניק לדור השני את המשך‬
‫החיים הקשים והמתוקים גם יחד‪ ,‬כי דור ראשון לא יספיק לעצב את החיים‪ ,‬והדמות תאבד אם‬
‫לא יהיה לה המשך‪ ,‬אם לא יקום עובד אדמה ואוהבה‪ ,‬אשר יחיה בה‪ ,‬ילחם וגם ימות עליה‪.‬‬
‫והיתה זו לדור ראשון כעין דת‪ -‬לחנך את בניו להמשך מפעלו לחיי כפר ועבודה‪ ...‬כי רק בזה נרכוש‬
‫לעצמנו בחזרה את מולדתנו"‪.405‬‬
‫‪ 398‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.24 ,‬‬
‫‪ 399‬שם‪.21 ,‬‬
‫‪ 400‬אביגור‪.110 ,1891 ,‬‬
‫‪ 401‬חבס‪.192 ,1830 ,‬‬
‫‪ 402‬שם‪.‬‬
‫‪ 403‬שם‪.49 ,‬‬
‫‪ 404‬שם‪.32 ,‬‬
‫‪ 405‬שם‪.30 ,‬‬
‫‪19‬‬
‫נראה כי אבות נהלל‪ ,‬ובכלל זה שמואל דיין‪ ,‬ראו לנגד עיניהם מטרה לאומית כפולה‪.‬‬
‫הראשונה‪ ,‬עיצוב דמותו של היהודי החדש‪ ,‬שהרי הדור הראשון‪ ,‬הווה אומר דור ההורים לבדו‪ ,‬לא‬
‫יספיק להנכחת דמות היהודי החדש‪ .‬המטרה השנייה היא בנין הארץ ורכישתה‪.‬‬
‫אביו של עמיהוד צור ביקש לחנך את בנו לאהבת עבודת האדמה‪" :‬נהיה אנו דור אוהבי‬
‫משלח‪ -‬ידם‪ ,‬יהיה נא לנו משלח ידינו לא פרנסה סתם כי אם תעודת חיים‪ ,‬ומה שחשוב ביותר‪:‬‬
‫'נאהיב' את משלח ידינו‪ ,‬נחבב את עבודת האדמה על ילדינו; נגדל דור אוהבי משלח‪ -‬יד‬
‫אבותיהם"‪ .406‬בדבריו‪ ,‬הוא מבטא את החינוך לחלוציות ולעבודת האדמה שביקש להעניק לבנו‪,‬‬
‫ושראה בה לא רק אמצעי לפרנסה אלא ייעוד‪ .‬בהמשך‪ ,‬הוא מתאר את אשר התחולל בנפשו ביום‬
‫בו התגייס בנו‪ .‬מהתחבטויותיו ניתן ללמוד על החינוך שקיבל בנו‪" :‬מיהו אשר יעכב בעדו? האם‬
‫ההורים‪ ,‬אשר מילדותו טיפחו בו‪ ,‬בהכרה ושלא בהכרה‪ ,‬רגש זה? האם המורים‪ ,‬אשר מיטב‬
‫מאמציהם הושקעו בכיוון זה? האם הכפר כולו‪ ,‬אשר גאוותו על בניו ובנותיו וגאות בניו עליו?"‪.407‬‬
‫נראה כי את חינוכו‪ ,‬הגלוי והסמוי‪ ,‬ההכרתי והתת‪ -‬הכרתי‪ ,‬קיבל הבן משלושה מעגלים‪ ,‬ההולכים‬
‫ומתרחבים ועוטפים את הבן לאורך כל חייו בכפר‪ -‬ההורים שחינכו את בנם להקרבה ולהתגייסות‬
‫לאומית מינקות ועד בגרות‪ ,‬המורים‪ ,‬שעיצבו את אישיותו והנחילו את ציפיות החברה‬
‫לתלמידיהם מגיל ילדות והכפר כולו‪ ,‬שהרוח הכללית ששרתה בו הנחתה את חבריו ללכת בדרך‬
‫הנכונה‪ ,‬בעיניהם‪.‬‬
‫אביו של משה נאמן מתאר את תפקידו כסוכן חיברות‪ ,‬המקשר בין בנו לבין סיפורי העלייה‬
‫השנייה וגיבוריה‪" :‬סיפורי על העליה השניה‪ ,‬בעיותיה‪ ,‬מטרותיה ודרכיה משכו את ליבו ועוררו בו‬
‫חיבה אל מחולליה ואל מגשימיה"‪ .408‬סיפורי האב יצרו זיקה ישירה בין הבן לבין גיבורי התרבות‬
‫החלוציים ועיצבו את אישיותו של הבן‪ ,‬שהרי "הסיפורים על א‪.‬ד גורדון קרבו אליו את רעיון‬
‫העבודה ורוח יוצריו"‪.409‬‬
‫אף הורים נוספים מתארים את חלקם בחינוך ילדיהם להקרבה וחלוציות‬
‫‪410‬‬
‫בדומה לאבות‪ ,‬גם האימהות תפקדו כסוכנות חיברות‪ .‬אימו של יאיר ישראלי מתארת את‬
‫המושב ואת תנאי החיים בו כאלה שהצמיחו את דמות החלוץ והלוחם‪'" :‬לקראת הבאות' נוספו‬
‫לנוער במושב תפקידים חדשים‪' :‬קורסים'‪ .‬חדשי הקיץ של שלוש שנות חייו האחרונות היו‬
‫‪ 406‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 407‬שם‪.‬‬
‫‪ 408‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.13 ,‬‬
‫‪ 409‬שם‪.‬‬
‫‪ 410‬לדוגמא‪ -‬אבותיהם של דב קרול‪ :‬כמספד על היחיד‪ ;112 ,1832 ,‬דוד מצקביץ‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬מח'‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫מוקדשים להם‪ :‬קורס גדנ"ע וקורס לעזרה ראשונה בגבעות זייד‪ ,‬קורס מ‪.‬כ‪ -‬חי"ש בכנרת"‪.411‬‬
‫אימו של יאיר רוזנבלט מספרת כי בהיותו בן חמש לימדה אותו הגננת לדקלם‪" :‬אני חלוץ‪ ,‬אני בן‬
‫חמש"‪ .412‬מדבריהן של שתי האימהות עולה כי החינוך לחלוציות ניתן לא רק על ידי ההורים אלא‬
‫גם על ידי החברה ובעיקר על ידי מי שהיו אמונים על חינוך הילדים‪ .‬בדוגמא הראשונה‪ ,‬היה זה‬
‫המושב שהתווה לבניו את הדרך הראויה מבחינתו‪ ,‬ובדוגמא השנייה‪ ,‬הייתה זו הגננת המגלמת‬
‫בדמותה את הדמות הייצוגית של ה'עבריה החדשה'‪ ,‬האחראית על חינוך הדור החדש לערכי‬
‫הלאום‪.‬‬
‫אימו של אריה בן הלל היא זו שחינכה את בנה להקרבה והיא מעידה על עצמה‪" :‬כי אילו היה‬
‫לי עוד בן‪ ,‬הייתי מחנכת אותו בדיוק באותה הרוח‪ .‬ועוד ידעתי בברור‪ ,‬כי בתנו תחנך אף היא את‬
‫ילדיה‪ ,‬בבוא השעה‪ ,‬באותה רוח ובאותה דרך"‪ ,413‬כלומר‪ ,‬לא זו בלבד שהיא חינכה את בנה בדרך‬
‫שבסופו של דבר הביאה למותו‪ ,‬אלא שהאסון שפקד אותה לא שינה את השקפת עולמה והיא‬
‫נכונה להמשיך בדרך זו‪ ,‬בעיקר בשל ההרגשה כי בעת ההיא‪ ,‬לא הייתה ברירה ולא ניתן היה לחנך‬
‫לדרך אחרת‪ .414‬רבקה גובר כותבת במכתב‪ ,‬שבוע לאחר שנפל בנה‪ ,‬אפרים‪" :‬אנו עוצרים את‬
‫הדמעות‪ .‬ידענו מה הסכנות הצפויות בדרך בה הולכים הבנים‪ .‬הן ביסוד חינוכם הנחנו‪ ,‬כי אם כל‬
‫חטאת היא החולשה"‪ .415‬מדבריה עולה כי יחד עם החינוך להקרבה‪ ,‬היא העניקה לילדיה גם חינוך‬
‫לאיפוק ולגבורה‪ ,‬שהרי החולשה היא 'אם כל חטאת'‪ ,‬כדבריה‪.‬‬
‫נראה כי דווקא בהקשר זה של חינוך הבן קיבלו על עצמן האימהות את התפקיד הלאומי‬
‫ביתר קלות‪ ,‬משום שהכירו בערכו ובחשיבותו‪ .‬ייתכן גם כי הקשר בין חינוך הבנים להקרבה לבין‬
‫מותם בקרב‪ ,‬על אף שהוא נוכח‪ ,‬הוא איננו קשר קרוב מבחינה כרונולוגית‪ ,‬כך שלהורים בכלל‬
‫ולאימהות בפרט קל יותר להפריד בין התפקיד הלאומי‪ ,‬כסוכני חיברות‪ ,‬לבין תפקידם כהורים‬
‫פרטיים ולהתבונן על הצורך הלאומי‪ ,‬שלא דרך האסון שפקד אותם‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬החינוך שהקנו‬
‫לילדים‪ ,‬והיותם סוכני החיברות‪ ,‬טמן בחובו גם רגשות אשם‪ ,‬שיוצגו בהמשך‪.‬‬
‫האם 'החדשה'‪ ,‬בדמות האם הפטריוטית‪ ,‬השולחת את בנה לקרב‬
‫אימו של אופיר אנקורי כותבת‪" :‬ליבי החרד והדווי הגיע להכרה והשלמה‪ ,‬שהובלתי את בני‬
‫בחירי לעקדה‪ .‬כי ללא קורבנות לא היינו זוכים למעמד אשר זכינו בו‪ ,‬ולניצחון אשר בוא יבוא"‪.416‬‬
‫האם‪ ,‬העבריה היא ה'אישה הפטריוטית' המוכנה להקריב את בנה למען הלאום‪ .‬האימהות‬
‫‪ 411‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 412‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.191 ,1848 ,‬‬
‫‪ 413‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.21 ,‬‬
‫‪ 414‬שם‪.‬‬
‫‪ 415‬גובר‪.282 ,1839 ,‬‬
‫‪ 416‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪90‬‬
‫הפטריוטית המתאפיינת בנכונות להקריב את הבן למען הלאום היא תופעה המוכרת גם מחברות‬
‫לאומיות אחרות‪ .417‬תרומתה של האם איננה פאסיבית בלבד‪ ,‬היא איננה מסתפקת במוכנות‬
‫גרידא אלא פועלת בצורה אקטיבית‪ ,‬היא מובילה את בנה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬יש להדגיש כי ההשלמה‬
‫של האם עם תפקידה הלאומי נובע מתחושת חוסר הברירה‪ ,‬ולא מהשלמה מוחלטת או מרצון‬
‫מוחלט להקריב את בנה‪ ,‬שכן היא מעידה על עצמה כי בכל אותה העת חייתה באמונה כי בבוא‬
‫העת ינצל בנה מהגורל האכזר‪" ,‬שבבוא הסכנה תשמע קריאת האזהרה‪' :‬אל תשלח ידך אל הנער!'‬
‫ואוי לי כי הוכזבתי ונחמה אין"‪ .418‬יש לציין כי עוד בטרם נפל‪ ,‬כותבת האם‪" :‬בקומו להתיצב‬
‫לשירות העם בירכנוהו וליוינו אותו עם בוקר"‪ .419‬האם וככל הנראה‪ ,‬גם האב‪ ,‬מילאו את תפקידם‬
‫הלאומי וליוו את בנם בדרכו לגיוס‪ ,‬כלומר‪ ,‬שלחו אותו להילחם‪.‬‬
‫אימו של דניאל שפריס שלחה את בנה לקרב ממש‪" :‬למחרת בבוקר התחילו היריות‪.‬‬
‫העירותיך ויותר לא ראיתיך"‬
‫‪420‬‬
‫האם העירה את בנה ושלחה אותו אל מותו‪ ,‬דהיינו האם‬
‫אקטיבית ומסייעת לבנה למלא את ייעודו הלאומי‪ .‬אימו של אריה בן הלל יכולה הייתה להפציר‬
‫בבנה שיישאר בבית אולם‪" :‬ראיתי‪ ,‬כי גדול רצונו ללחום לצד חבריו בחזית ונתתי לו ללכת"‪,421‬‬
‫בהחלטתה של האם לאפשר לבנה להתגייס וללחום לצד חבריו מתוסף לצורך הלאומי גם הרצון‬
‫הפרטי של הבן‪.‬‬
‫האב 'החדש'‪ ,‬השולח את בנו לקרב‬
‫יעקב פינקנזון‪ ,‬אביו של ישעיהו‪ ,‬מתאר את דו השיח ביניהם בשעה שליווה את בנו לחיפה‪ ,‬בדרכו‬
‫לסמינר בנען‪ .‬היה זה ביום שלמחרת החלטת החלוקה בעצרת האומות המאוחדות‪'" :‬תגן‪ ,‬שוניה‪,‬‬
‫על מדינתנו'‪ .‬חייכת לאות הסכמה‪ ,‬כאילו היה רצונך להגיד‪' :‬הרי זה מובן מאליו'"‪ .422‬הבן נהרג‬
‫בשדות בית קשת כשלושה חודשים וחצי לאחר בוקר זה‪ ,‬אולם האב שלח אותו כבר אז להילחם‬
‫על המדינה שטרם קמה‪ .‬נראה כי התפרצות הרגש הלאומי שנבעה מהחלטת החלוקה‪ ,‬בשילוב‬
‫תפקידיהם הלאומיים המסורתיים של הגברים‪ ,‬כמגני הלאום‪ ,‬גברו על הרגש האבהי‪ ,‬המבקש‬
‫לגונן על הבן והביאו אותו לבקש מבנו להגן‪ ,‬לא על עצמו‪ ,‬אלא על המדינה‪.‬‬
‫אביהם של מנחם ואליעזר שבט מתאר כיצד העירו‪ ,‬הוא ואשתו את מנחם‪ ,‬בנם‪ ,‬לקרב ממנו‬
‫לא חזר‪" :‬ובבוקר השכם הערנו אותו‪ ,‬לבל יאחר להגיע למחנהו למועד"‪ .423‬במקרה זה‪ ,‬כמו‬
‫‪ 417‬נאש‪.1883 ,‬‬
‫‪ 418‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 419‬שם‪.‬‬
‫‪ 420‬בסער ביום סופה‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪ 421‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.1 ,‬‬
‫‪ 422‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬עא'‪.‬‬
‫‪ 423‬חבס‪.91 ,1830 ,‬‬
‫‪91‬‬
‫בתיאורה של מרים שפריס‪ ,‬ההורים‪ ,‬המעירים את בנם לקרב‪ ,‬נוטלים חלק פעיל בסיוע לבן למלא‬
‫את תפקידו הצבאי‪ -‬הלאומי‪.‬‬
‫נראה כי בעוד הזהויות הלאומית והאבהית של האבות אינן עומדות בסתירה והן כמקשה‬
‫אחת‪ ,‬הרי שזהותן הלאומית והאימהית של האימהות היא מורכבת יותר ולעיתים אף דיסוננסית‪.‬‬
‫הדבר נובע מהקונפליקט הנוצר במפגש של הזהות המגדרית הנשית‪ ,‬דהיינו האימהות הפרטית‬
‫והזהות הלאומית הנשית‪ ,‬דהיינו חובתה הלאומית של האישה להקריב את בנה למען הלאום‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬בעוד שהזהות הלאומית מקנה לאישה מקורות של כוח‪ ,‬להם לא זכתה במעמדה המסורתי‪,‬‬
‫הרי שבה בעת היא גם יוצרת מתח באשר לזהות האישית של האישה כאינדיבידואל וכאם‪.424‬‬
‫אבהות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא הייתה הייעוד הלאומי הבלעדי של הגבר‪ ,‬ועל כן הניגוד בין האבהות‬
‫הפרטית לזו הלאומית‪ ,‬חד פחות‪.‬‬
‫המולדת כבית‬
‫אימו של אופיר אנקורי מבחינה בין הבית הפרטי ל"בית הגדול"‪ ,‬כדבריה‪ -‬הבית הלאומי‪" :‬כאן‬
‫השתלבה בשטף התפתחות העניינים בעיית 'הבית הגדול' שמעולם לא התעלמתי ממנו בתורת בת‬
‫ישראל‪ ,‬מאז הגעתי להכרה"‪ .425‬האם מציינת לא רק את תחושת השייכות שלה לעם‪ ,‬כבת ישראל‪,‬‬
‫אלא אף את תחושת שייכותה למולדת‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬כפי שהראתה מרגלית שילה במחקרה על‬
‫כתיבתן של איטה ילין ויהודית הררי‪ ,426‬גם במקרה זה‪ ,‬השתלבה בניית הבית הפרטי עם הבית‬
‫הציבורי‪ -‬הלאומי‪ ,‬עד ששני הבתים הללו‪ ,‬שביקשה אימו של אופיר אנקורי לבנות‪ ,‬היו לאחד‪.‬‬
‫הקשר בין 'מדינה' ל'בית' מומחש על ידי המילה האנגלית ‪ ,Homeland‬שפירושה‪ ,‬מולדת‪.427‬‬
‫יש לציין כי קיים קשר בין נשים ובין תפיסת המדינה כבית‪ ,‬משום שהנשים נתפסות בשיח הלאומי‬
‫כמי שמייצגות הן את המולדת והן את הבית‪ .428‬גם באידיאולוגיה הציונית מופיע דימוי הבית‪ ,‬ודי‬
‫להזכיר את הצהרת בלפור שביטאה את המחויבות‪ ,‬להקמת‪' ,‬בית לאומי'‪ ,‬לעם היהודי‪ .429‬נראה‬
‫כי הצורך לקומם את הבית הלאומי דחה בזמנו‪ ,‬את העזרה שיכול היה הבן הפרטי לתת לבנין‬
‫הבית הפרטי‪ ,‬הקטן‪ .‬כך היה אצל ישראל זמל‪ ,430‬דן צביק‬
‫‪431‬‬
‫ועוד‪ .‬בנוסף‪ ,‬בדומה לתפקידים‬
‫‪ 424‬ריידר‪ -‬רות‪.112 ,2002 ,‬‬
‫‪ 425‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 426‬שילה‪.44 ,2001 ,‬‬
‫‪ 427‬יוסף‪.49 ,2009 ,‬‬
‫‪ 428‬יובל‪ -‬דייויס‪.129 ,2001 ,‬‬
‫‪ 429‬יוסף‪.49 ,2009 ,‬‬
‫‪ 430‬חבס‪.218 ,1830 ,‬‬
‫‪ 431‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.19 ,1830 ,‬‬
‫‪92‬‬
‫שיוחדו לנשים בבית הפרטי‪ ,‬יוחדו תפקידים נשיים גם בבית הגדול‪ ,‬תפקידים ביולוגיים‬
‫וחברתיים שהפכו את האישה ל'אם לאומית'‪.432‬‬
‫ב‪ .‬יחסי הורים‪ -‬ילדים‬
‫פולחן נעורים‪ -‬הערצת דור הבנים‬
‫כאמור‪ ,‬אחד ממאפייני האדם החדש הוא הנעורים‪ ,‬שסביבו נבנה פולחן הנעורים‪ .‬נעוריו של‬
‫היהודי החדש‪ ,‬סימנו ניגוד סטריאוטיפי ליהודי הגלותי‪ -‬אל מול דמותו של היהודי הגלותי‪ ,‬הזקן‪,‬‬
‫הכפוף‪ ,‬הכעור וחסר האונים ניצבה דמותו של הצבר‪ ,‬הצעיר‪ ,‬הזקוף‪ ,‬החסון‪.433‬‬
‫את שורשיו של פולחן הנעורים יש לחפש דווקא בתרבות הלאום האירופית ובמהפכנות‬
‫הקומוניסטית‪ ,‬מהם שאבה הציונות את השראתה‪ 434‬ושנועדו‪ ,‬באירופה‪ ,‬להגשים את חלומו של‬
‫הנוער‪ ,‬ליצור אדם חדש שישים קץ לצייתנות הבורגנית ולעריצות וליצור חברה חדשה וטובה‬
‫יותר‪ .435‬יתירה מזו‪ ,‬הצעיר סימל את רעננותו של העולם המודרני ואת הוויטליות של הלאום‬
‫החדש‪ .436‬יש לציין כי גם צעירי תש"ח שאפו ליצור אדם חדש‪ ,‬חברה חדשה ומדינה חדשה‪.‬‬
‫במקביל לפולחן הנעורים‪ ,‬התפתח פולחן הגבריות‪ ,‬שאיגד כוח פיזי ואומץ לב‪ ,‬עם טוהר‬
‫המידות‪ .437‬פירושה של הגבריות החדשה היה פטריוטיזם‪ ,‬כושר גופני‪ ,‬אומץ לב ומרץ‪ .‬לאישה‬
‫החדשה יוחד מקום מיוחד‪ ,‬היא הייתה אימו של הגבר החדש‪ ,‬כלי הקיבול שהכילו וגידלו‪.438‬‬
‫הנעורים היו סמל לגבריות‪ ,‬לחיוניות ולמרץ‪ .‬המוות במלחמה לא היה מוות סתמי אלא מוות למען‬
‫מטרה נעלה וסימל קורבן והתחדשות והנופלים עצמם סימלו את ניצחון הנעורים‪.439‬‬
‫כך היה גם בתש"ח‪ ,‬המלחמה נתפסה כמלחמה של הנוער‪ ,‬המגן על דור האבות ועולה עליהם‪,‬‬
‫כפי שכותב שאול אביגור‪ ,‬מראשי 'ההגנה' והמוסד לעליה ב'‪ ,‬ששכל את בנו גור‪ ,‬והוא בן ‪" :1/‬וכי‬
‫לא הייתה מלחמת החירות למלחמת הבנים בעיקרה? וצר ומר שהזקנה הפיסית והרוחנית‪,‬‬
‫העייפות והתשישות‪ ,‬מנעו את הדור הקשיש מללוות יותר את הבנים בדרכם למלחמה הזאת"‬
‫‪440‬‬
‫ורחל ינאית בן צבי כותבת‪" :‬לא נפלה בחלקי הזכות לנפול עמך‪ ,‬בני‪ .‬זכותכם היא‪ ,‬הבנים‪ ,‬זכות‬
‫‪ 432‬אלבוים‪ -‬דרור‪ ;101 -104 ,2001 ,‬יובל‪ -‬דייויס‪ ;24 -19 ,1881 ,‬מלמן‪.422 ,2002 ,‬‬
‫‪ 433‬אלמוג‪.123 ,1889 ,‬‬
‫‪ 434‬שם‪.121 -123 ,‬‬
‫‪ 435‬מוסה‪.18 ,1882 ,‬‬
‫‪ 436‬אלמוג‪.123 ,1889 ,‬‬
‫‪ 437‬מוסה‪.91 ,1882 ,‬‬
‫‪ 438‬שם‪.92 ,‬‬
‫‪ 439‬שם‪.92 ,‬‬
‫‪ 440‬אביגור‪.144 ,1891 ,‬‬
‫‪92‬‬
‫הדור המופלא‪ ,‬שקם לנו לברכה"‪ .441‬תחושות דומות יוצגו להלן‪ .‬לא היה זה רק מיתוס‪ ,‬מבחינה‬
‫מספרית צעירים בני ‪ 11 -1/‬נמצאו‪ ,‬בשל האינטנסיביות של המלחמה וחלוקת הנטל הלא‬
‫פרופורציונאלית‪ ,‬בסיכוי גבוה פי שלושה להיפגע‪ ,‬מאשר הסיכוי של בני העשור שמעליהם‪.442‬‬
‫הערצת דור הבנים ניכרת היטב בספרי הזיכרון על הנופלים‪ ,‬ומלבד ההערצה הפשוטה‪,‬‬
‫הגלויה‪ ,‬היא ניכרת גם בהתייחסות אל הבנים כאל חברים‪ ,‬שווי זכויות ובעלי דעה השווה‬
‫במשקלה לדעתם של ההורים‪ ,‬זאת בניגוד למקומם של הבנים ביהדות המסורתית‪ .‬הערצת דור‬
‫הבנים באה לידי ביטוי בכתבי ההורים השכולים‪ .‬כך למשל כותב יעקב אבישי‪ ,‬אביו של ישעיהו‬
‫פינקנזון‪ ,‬ששינה את שם משפחתו בעקבות מות בנו‪" :‬יתגדל ויתקדש שמך‪ ,‬בני"‪ .443‬יש לציין כי‬
‫הנוסח המקורי‪ ,‬המופיע ב"קדיש" הוא "יתגדל ויתקדש שמה רבא"‪ ,‬והוא בא לתאר את גדולת‬
‫האל‪ .‬במקרה זה‪ ,‬שינה האב את המקור על מנת לתאר את גדולת בנו‪ ,‬ולהעצים אותו‪ .‬הורים‬
‫אחרים מתארים את יתרונם של הבנים על פני ההורים כפי שכותב ראובן אבינעם‪ ,‬ששינה גם הוא‬
‫את שם משפחתו לאחר נפילת הבן‪ ,444‬בשיר על בנו‪ ,‬נעם‪ ,‬שנפל בהרי ירושלים‪" :‬בן יקיר‪ ,‬עצמת‬
‫מני‪ 7‬ורוחך שגב!"‪ .445‬ואביו של עמיהוד צור כותב‪" :‬איככה זה זכינו אנו‪ ,‬יוצאי גלות‪ ,‬דלי גוף‬
‫ומלאי לבטים בנפשם‪ ...‬להיות הורים לבנים אלה? אשר בנפשם הביאו לנו את הפדות ובדמם קנו‬
‫את חירותנו?"‪ ,446‬במקרה זה מרגיש האב‪ ,‬המייצג את דור האבות ומגלם בדמותו את היהודי‬
‫הגלותי‪ ,‬לא ראוי להיות אב לבן שכזה ולחבריו‪ ,‬שסוד עוצמתם טמון בהיותם יהודים חדשים‪,‬‬
‫צברים‪ ,‬בגופם‪ ,‬בנפשם ובעוז רוחם‪.‬‬
‫אביו של יצחק שולמי מתאר פן אחר בו דור הבנים עלה על דור האבות‪" :‬בליל הבשורה של‬
‫החלטת המדינה‪ ,‬הקיפה השמחה את הכפר‪ ...‬הנה צלצלה השעה הגדולה והנוער לא זע ולא סער‪,‬‬
‫לא הרגיש את גודל השעה‪ ..‬יצחק ענה קצרות‪ :‬אבא‪ ,‬זה רק מתחיל"‪ ,447‬גדולתם של הבנים בכך‪,‬‬
‫שבניגוד לאבות‪ ,‬הבינו את השלכותיה של החלטת החלוקה‪ ,‬דהיינו שעתידה לפרוץ מלחמה‪ .‬היטיב‬
‫לבטא את הערצת דור הבנים אביו של יצחק זמיר‪:‬‬
‫"‪ ...‬שכל אחד מבני הנוער שלנו‪ ...‬היה ושימש מעין כוכב מזהיר ברקיע השמים‪ ,‬שמי‬
‫ארצנו‪ ...‬הם‪ -‬הם‪ ,‬הכוכבים הקטנים למראית עין‪ ,‬צעירים לפי גילם וקשישים לפי‬
‫‪ 441‬מול התבור‪.100 ,1830 ,‬‬
‫‪ 442‬סיון‪.22 ,1881 ,‬‬
‫‪ 443‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬עב'‪.‬‬
‫‪ 444‬הורים רבים שינו את שם משפחתם‪ ,‬לזכר בנם שנפל‪ .‬לדוגמא‪ -‬שאול מאירוב (אבי‪-‬גור)‪ ,‬אביו של ישעיהו פינקנזון (אבי‪-‬‬
‫שי)‪ ,‬ראובן גרוסמן (אבי‪-‬נעם) ועוד‪ .‬יש לציין כי השם החדש מציין את האב ולא את האם אולי משום שבאופן מסורתי הבן‬
‫הוא שממשיך את שושלת האב אולם עם מותו‪ ,‬מתהפכים התפקידים והאב ממשיך את זכר בנו‪ .‬בכך מתגלה ההדדיות שביחסי‬
‫האב ובנו‪.‬‬
‫‪ 445‬גרוסמן‪.22 ,1849 ,‬‬
‫‪ 446‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 447‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫מעשיהם ופועל ידם‪ ,‬הם היו השמן למאור בחנוכת ביתנו השלישי; הם שהציתו את‬
‫האבוקה הגדולה להאיר את מחשכי חיינו בצאתנו מאפלת הגלות שם ומשעבודנו לזרים‬
‫כאן" ‪.448‬‬
‫בנים אלה שינו‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬את עתידו של עם ישראל‪ ,‬וקוממו את הריסותיו‪ .‬הבנים בדבריו‬
‫מתוארים כמצילי כבוד האומה וקיומה הממשי‪ ,‬הם מייצגים דור חדש וטיפוס של יהודי חדש‪,‬‬
‫המתקומם נגד הפורעים בו‪ ,‬ויכול להם‪ .‬בהמשך דבריו כותב האב‪" :‬והנה קם לנו נ"ס‪ -‬נוער‬
‫סגולה‪ -‬והצילנו מידם; מסירות הנפש של הנוער המהולל שלנו‪ ,‬נוער רב‪ -‬פעולות‪ ,‬שגיא כח‪ ,‬מלא‬
‫עוז ואיל‪ ...‬הוא הוא שקם לנו וקיימנו והגיענו לזמן הזה‪ ,‬למעמד הזה‪ ,‬למעמד ישראל בארצו"‪.449‬‬
‫האב משתמש במשחק המילים 'נוער סגולה' ו'נ"ס'‪ ,‬שלמעשה חד הם‪ ,‬נוער הסגולה הם בבחינת נס‬
‫שנעשה לעם ישראל‪ ,‬שכן בזכות תכונותיהם‪ ,‬קיימו והביאו את העם למעמד 'שהחיינו'‪ .‬רחל ינאית‬
‫בן צבי כותבת דברים דומים‪" :‬זהו הנס של תקומת ישראל‪ ,‬שזכינו לבנים כמוך‪ ,‬כמו חבריך‪.450"...‬‬
‫אליעזר קליר‪ ,‬משורר‪ ,‬שבנו נפל בקרב על לטרון כותב בשיר 'אנחנו אבות'‪" :‬אנחנו אבות‬
‫לבנים גיבורים‪ 7‬משחררי המולדת בזרועם וחילם;‪ 7‬אנחנו אבות לקדושים וטהורים‪ ,‬מחדשי‬
‫המדינה מעתה לעולם"‪ .451‬בדבריו מבטא האב לא רק הערצה לדור הבנים אלא גם את מישניותם‬
‫של האבות‪ ,‬לעומת הבנים‪ .‬האבות מזוהים באמצעות הבנים ואין להם קיום כשלעצמם‪ ,‬אלא רק‬
‫בתור אבות לדור הבנים‪ ,‬הנערץ‪.‬‬
‫אף אימהות מבטאות הערצה לדור הבנים‪ .‬אימו של אופיר אנקורי מתארת יתרונם של דור‬
‫הבנים‪ ,‬על פני דור האבות‪" :‬אתה וחבריך זיכיתם את ישראל בגאולה‪ ,‬ולא אנחנו‪ ,‬ההורים‪ ,‬הבאנו‬
‫אותה על שכמנו‪ .‬כי רק דם טהור שלא חטא יכול היה להביאה‪ .‬אשרי שילדתיך בני!"‪ .452‬לדבריה‬
‫דור הבנים עולה על דור האבות הן מעצם הגשמתם את חזון הציונות‪ ,‬בהילחמם למען הקמת‬
‫מדינה והן בתנאים שאפשרו להם זאת‪ ,‬כלומר‪ ,‬דמותם הטהורה‪ .‬אימו של מנחם אבטיחי‪ ,‬שנפל‬
‫סמוך לכפר יעזור כותבת‪" :‬קטונתי‪ ,‬ילדי‪ ,‬מלעמוד במחיצתכם‪ ,‬קדושים וטהורים‪ ,‬גבורי האומה‪,‬‬
‫צאצאי המכבים אתם ואני איני אלא אם שכולה"‬
‫‪453‬‬
‫האם השכולה מקטינה עצמה לעומת דור‬
‫הבנים‪ ,‬המכונים 'קדושים' ו'טהורים' ולא זו בלבד‪ ,‬אלא שהם ממשיכיהם של המכבים‪ ,‬שחידשו‬
‫את מלכות יהודה‪ ,‬ואילו לה אין ייחוד או יתרון‪ ,‬היא מדירה עצמה מגיבורי הלאום‪ ,‬שכן‬
‫להרגשתה תפקידה הלאומי כמולידה ומחנכת‪ ,‬אינו נחשב כמעט‪ ,‬גם לאחר שהקריבה את בנה‪,‬‬
‫‪ 448‬זמיר‪ ,1830 ,‬מט'‪.‬‬
‫‪ 449‬שם‪ ,‬נ'‪.‬‬
‫‪ 450‬בן צבי‪.99 ,1839 ,‬‬
‫‪ 451‬קליר‪.41 ,1830 ,‬‬
‫‪ 452‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 453‬השבעה‪.128 ,1848 ,‬‬
‫‪93‬‬
‫היא נותרת 'רק' אם שכולה‪ ,‬שאיננה ראויה לעמוד במחיצתם של גיבורי האומה‪ .‬אימו של אריה בן‬
‫הלל‪ ,‬שנפל בקסטל מתארת בהערצה את מעשיהם של הבנים‪ .‬בפעילותם ולא רק במידותיהם‪ ,‬הם‬
‫עולים על דור האבות‪:‬‬
‫"‪ ...‬וכי הוא וחבריו פועלים ומבצעים בשנים האלה ועוברים סבל ומאמצים מעל לכוחות‬
‫אנוש‪...‬ראיתי והכרתי כי לא כחיינו חיי בנינו‪ ,‬כי הגלים והמשברים העוברים עליהם‬
‫גדולים ועזים מכל אשר עבר עלינו בתקופתנו ומכל מה שאפשר לשאת ולחיות בתקופת‬
‫חיים שלמים וארוכים‪ ,‬והלא עדיין צעירים הם מאוד‪ ,‬רק בני עשרים ושתיים‪ ,‬עשרים‬
‫ושלוש‪.454"...‬‬
‫הבנים‪ ,‬החיים בתקופה היסטורית רבת משמעות ותהפוכות‪ ,‬הספיקו לעשות בחייהם הצעירים‪,‬‬
‫יותר מאשר האבות‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬הם עומדים במאמצים החורגים מגדר הרגיל‪ .‬אימו של רפי מלץ‬
‫אומרת דברים ברוח דומה‪" :‬ילדים נהדרים שלנו! אוי שלכך הגעתם בנעוריכם‪ ...‬עדת הבנים‬
‫והבנות היושבים סביבי מגיני ירושלים הם‪ .‬פנים צעירים וצחים אלו‪ -‬מה הבלהות שהעברת‪,‬‬
‫עליהם‪ ,‬אלוהי ישראל!"‪ .455‬לצד הצער שמביעה האם על המשימות הקשות שניצבו בפני דור‬
‫הבנים‪ ,‬עולה הערצתה אליהם‪ ,‬כאל ילדים נהדרים‪ ,‬שפניהם צחים וטהורים‪ .‬אולם עיקר הערצתה‬
‫נתונה להם על היותם ממגני ירושלים‪.‬‬
‫הערצת דור הבנים נבעה לא רק מעצם היותם נערים‪ ,‬המסמלים בצעירותם חיים והתחדשות‬
‫אלא גם מכורח העול שהיה מוטל על כתפיהם הצעירות‪ ,‬בתקופה הרת גורל זו‪ ,‬כורח שיצר בקרבם‬
‫תעצומות נפש‪ ,‬הביאם לידי מעשי גבורה והביא לפיתוחן של תכונות אישיות תרומיות‪ .‬נראה כי‬
‫בשל הערצת דור הבנים ובשל מעמדם בעיני דור האבות‪ ,‬כמי שעולים עליהם בדמותם‪,‬‬
‫בתכונותיהם ובפעלם‪ ,‬התפתחה מערכת יחסים חברית ואף שוויונית בין ההורים לבנים‪ ,‬שהמירה‬
‫את מערכת היחסים הפטריארכלית המסורתית‪ ,‬כפי שיוצג להלן‪.‬‬
‫הבנים כחברים וכשווי זכויות‬
‫אביו של עמיהוד צור מתאר שינויים ביחסי אב‪ -‬בן במשפחה המסורתית‪ ,‬כך שהבן הופך לשווה‬
‫זכויות וחובות לאב‪ .‬בתארו את עבודתם החקלאית המשותפת כותב האב‪" :‬למד האב לא רק‬
‫לאהוב את בנו בכורו‪ ,‬כי אם גם לכבדו‪ .‬הייתה סיסמתו ביחסיו עם בנו‪' :‬כבד את בנך למען תנחל‬
‫גם אתה כבוד ממנו'‪ .‬לא רק בן בכור היה לאביו‪ ,‬כי אם גם שותף ויועץ‪ ...‬היו היחסים בין האב‬
‫‪ 454‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.9 -3 ,‬‬
‫‪ 455‬ביקוד‪.201 ,1848 ,‬‬
‫‪91‬‬
‫ובנו יחסי חיבה וכבוד הדדי‪ ,‬כראוי לחברים לעמל ויצירה"‪ .456‬מדבריו עולה כי לא עוד הבן מכבד‬
‫את אביו‪ ,‬כי כך מנהגו של עולם‪ ,‬אלא האב מכבד את בנו‪ ,‬על מנת שזה יכבד אותו‪ .‬מערכת יחסים‬
‫כזו תואמת יחסי חברות‪ ,‬ולא יחסים משפחתיים‪ ,‬בין האב לבנו‪ .‬בהמשך דבריו האב מתאר היפוך‬
‫תפקידים בינו לבין בנו‪ .‬האב עושה ככל יכולתו על מנת לרצות את בנו‪ ,‬ואילו הבן‪ ,‬מעניק 'ציונים'‬
‫לאב‪ ..." :‬בכל אשר יעשה האב‪ ,‬תמונת הבן לנגד עיניו‪ ,‬וכאילו כל עבודתו מכוונת לא לשמה‪ ,‬כי‬
‫אם לקראת ביקור הבן‪ .‬היש שבח רב יותר לאב‪ ,‬גמול כביר יותר למאמציו‪ ,‬מאשר טפיחת הבן על‬
‫שכמו‪ .457"...‬דברי האב מתארים מציאות לפיה יחסי הכוחות במשפחה המסורתית השתנו וניתן‬
‫מקום של כבוד לבנים‪ .‬אביו של מנחם אבטיחי מתאר אף הוא יחסי חברות ושוויון עם בנו‪" :‬ואנו‬
‫משוחחים דרך חירות כשנים שווים; כחברים"‪ ,458‬כלומר‪ ,‬לא עוד אב המטיל מרות על בנו‪ ,‬אלא בן‬
‫השווה לאביו ועל כן‪ ,‬שוררים ביניהם יחסי חירות‪.‬‬
‫אימהות מרבות לתאר יחסי חברות ושוויון עם הבן שנפל‪ .‬שושנה יובל‪ ,‬אימו של יובל‬
‫טולצ'ינסקי כותבת‪ 19" :‬שנה היה לי בן‪ -‬חבר"‪ .459‬גם אימו של יאיר ישראלי כותבת כי בנה היה‬
‫לה גם חבר‪" :‬היה לי יאיר בן‪ ,‬אך גם יותר מזה‪ -‬חבר יקר"‪ .460‬אימו של דניאל שפריס כותבת‪" :‬כה‬
‫קשורים היינו אחד לשני‪ ,‬ידידים היינו! ‪ ...‬חבר טוב היית‪ .‬כה בודדה אני בלעדיך‪ ,‬דניאל‪ .‬הלך‬
‫ממני בן וידיד"‪ 461‬ואימו של אהרון שמי (ג'ימי) מעידה‪" :‬כשני חברים היינו‪ ,‬והבינונו זה את זה‬
‫בקריצת עין בלבד‪ ,‬ברמיזה דקה בלבד"‪.462‬‬
‫בדבריהן מתארות האימהות‪ ,‬בדומה לאביהם של עמיהוד צור ומנחם אבטיחי‪ ,‬שינוי ביחסי‬
‫הורים‪ -‬ילדים במשפחה‪ ,‬כך שהבן איננו רק בן‪ ,‬אלא גם חבר איתו משוחחים ובו נועצים‪ ,‬כפי‬
‫שמספרת אימו של יאיר רוזנבלט‪" :‬ואני‪ ,‬הרי לא העמדתי צנצנת לפרחים ולא תליתי תמונה בחדר‬
‫מבלי להיוועץ תחילה עם יאיר שלי!"‪.463‬‬
‫אימו של רפי מלץ מתארת היפוך תפקידים בין האם לבנה‪ .‬בעוד שעל פי רוב האם מגוננת על‬
‫בנה‪ ,‬הרי שכעת הבן פורש את חסותו על האם‪ .‬בתארה את אחד מביקוריה אצל בנה ב'הכשרה'‬
‫הוא מכניסה לתוך האוהל והיא מתארת‪" :‬חסות נפלאה ירדה עלי"‪ .464‬גם בין נפתלי שולומוביץ‬
‫לאימו חל היפוך תפקידים בהיות הבן מפרנס ומכלכל את אימו‪:‬‬
‫‪ 456‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 457‬שם‪.‬‬
‫‪ 458‬השבעה‪.140 ,1848 ,‬‬
‫‪ 459‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.40 ,‬‬
‫‪ 460‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 461‬בסער ביום סופה‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪ 462‬שמי‪.208 ,1814 ,‬‬
‫‪ 463‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.191 ,1848 ,‬‬
‫‪ 464‬ביקוד‪.184 ,1848 ,‬‬
‫‪99‬‬
‫"במוסד למד מחצית היום ומחציתו השנייה עבד בשירותים פנימיים‪ .‬התחיל לטכס עצה‬
‫איך לעזור לי‪ .‬מה עשה? בזמנו הפנוי היה עובד אצל איכרי הכפרים הסמוכים וחוסך את‬
‫שכר עבודתו‪ .‬אך פעמיים נתפש בידי מחנכי המוסד והכסף הוחרם‪ .‬מצא תחבולה‪ ,‬ביקש‬
‫את האיכרים שבמקום כסף יקבל תוצרת משקם‪ .‬ובאחד מערבי החג הופיע נפתלי עמוס‬
‫יבול אהבתו לאימו‪ :‬טלה‪ ,‬עוף‪ ,‬ירקות ופירות וכולו זוהר ומתרונן"‪.465‬‬
‫אבות ואימהות מתארים שינוי ביחסים המסורתיים שבין הורים לילדיהם‪ .‬השינוי בא לידי ביטוי‬
‫הן בהערצת דור הבנים‪ ,‬על פני דור האבות והן בהגדרת הבנים כחברים וכשווי זכויות‪.‬‬
‫ג‪ .‬התרסה‪ ,‬כעס‪ ,‬מרמור‪ ,‬ביקורת‬
‫בתהליך עיבוד האבל מתמודד השכול עם השכול‪ ,‬תוך חזרה מכאיבה לאובדן עצמו‪ ,‬הכוללת כעס‪,‬‬
‫בושה‪ ,‬אשמה‪ ,‬נסיגה ודיכאון‪ .466‬תחושות אלו נובעות מערעור העולם המוכר‪ ,‬מהצורך העז‬
‫במציאת משמעות לשכול ומהרצון לאתר את האשם והאחראי לאסון שפקד את השכול‪.467‬‬
‫במצבים אלו‪ ,‬ייתכן שיתעורר כעס כלפי אלו ששלחו את הבן אל מותו‪ ,‬שלא סיפקו את צרכיו‪ ,‬או‬
‫כלפי הפוגע‪ -‬האויב שקיפד את פתיל חייו‪ .‬במצבים אחרים הכעס הוא תוצר של הקונפליקט בין‬
‫הרצון להתאחד מחדש עם הבן שנפל‪ ,‬לבין הצורך להשתחרר ממנו‪ .468‬אמביוולנציה זו יוצרת כעס‬
‫על הבן‪ ,‬שנטש את הוריו‪ .‬לכעס תפקיד חשוב בעיבוד האבל‪ ,‬משום שהוא מהווה נקודת התחלה‬
‫והכנה להינתקות מהבן ולרה‪ -‬אורגניצזיה של הקשר עם הבן‪ .469‬מחקרים פסיכולוגיים מראים כי‬
‫כעסם של מרבית ההורים השכולים חוזר ונשנה גם שנים רבות לאחר האסון שפקד אותם‪.470‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬תודעת יתר פוליטית מובילה‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬להעצמת הכעס‪ ,‬שכן‪ ,‬ככל שהורים שכולים‬
‫בוחנים את השכול האישי שלהם באמצעות ההשקפה הציבורית ומתוודעים לנסיבות האסון‪,‬‬
‫להקשריו הרחבים ולתרבות הארגונית והפוליטית במסגרתה חוו את השכול‪ ,‬הרי שהכאב הפרטי‬
‫מתרגם לזעם ציבורי‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬הבחירה בהתנהגות ציבורית מובילה להעצמת הכעס‬
‫ולהתנהגות פוליטית של כעס וזעם ציבורי‪.471‬‬
‫‪ 465‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.208 -209 ,1830 ,‬‬
‫‪ 466‬לנדאו‪.211 ,1882 ,‬‬
‫‪ 467‬כעס ומחילה‪.12 ,2004 ,‬‬
‫‪ 468‬טמיר‪.220 ,1882 ,‬‬
‫‪ 469‬שם‪.221 ,‬‬
‫‪ 470‬כעס ומחילה‪.34 ,2004 ,‬‬
‫‪ 471‬שם‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫יש לציין כי בתש"ח ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה‪ ,‬חשו מרבית ההורים הזדהות עם‬
‫מטרות המלחמה‪ .‬אולם גם כאשר התמרמרו ההורים כנגד מחדלים שהביאו למות יקירם‪ ,‬כפי‬
‫שעולה ממחקרו של עמנואל סיון‪ ,472‬הרי שטענותיהם נותרו נחלתם הפרטית בלבד ולא זכו לבמה‬
‫ציבורית‪ .‬ההורים נתבעו להחניק את כעסם על ידי שלל אתוסים אשר הבנו את מודל השכול‬
‫הציבורי והאבל המאופק‪ ,‬דאז‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬בולטות ציבורית התאפשרה רק לאלה אשר עמדו‬
‫בקודים החברתיים ודעתם תאמה לזו של הממסד‬
‫‪473‬‬
‫דוגמא לכך היא רבקה גובר שאימצה את‬
‫התפיסות הלאומיות ההגמוניות‪ ,‬הייתה מקורבת למנהיגות וזכתה להכרה ציבורית‪ .474‬בהקשר‬
‫זה‪ ,‬ראוי לציין את דבריה של שושנה יובל (טולצ'ינסקי)‪ ,‬שבנה‪ ,‬יובל‪ ,‬נהרג בקרב על נבי יושע‪.‬‬
‫בראיון רדיופוני שערך עימה איתן הבר בשנת ‪ ,1336‬לציון יום הזיכרון החמישים ושמונה‪ ,‬היא‬
‫מציינת במענה לשאלת המראיין‪ ,‬כי אין לה טענות לאיש על מות בנה ואין היא מבקשת‪ ,‬ומעולם‬
‫לא ביקשה‪ ,‬לבדוק את מחדלי הקרב שבו נפל בנה‪.475‬‬
‫נראה כי ההזדהות עם מטרות המלחמה‪ ,‬שנתפסה כמלחמה קיומית – להיות או לחדול‪,‬‬
‫והתחושה כי יש במלחמה זו ייעוד היסטורי לדורות‪ ,‬הם שהקנו את אמון בהנהגה ובמהלכי‬
‫המלחמה‪ ,‬גם אם חלו בהם טעויות קשות‪ .‬על פי רוב‪ ,‬לא נצפו עדויות לכעס או מירמור של‬
‫ההורים השכולים‪ ,‬אולם במידה והופיעו‪ ,‬ניתן לחלקם לכעס כלפי הבריטים והערבים‪ ,‬התרסה‬
‫כלפי שמיא‪ ,‬כעס כלפי ההנהגה והחברה וכעס על הבן שנפל‪.‬‬
‫כעס כלפי הבריטים והערבים‬
‫אביו של ישעיהו פינקנזון מבקש‪:‬‬
‫"שפוך חמתך על הגויים שרצחו את בנינו! שפוך חמתך על 'הגיבורים' שוכני ארמונות‬
‫בריטניה אשר ניצחו על המלאכה הבזויה והשפלה והכניסו חיות טרף לארצנו להרוג‬
‫ולאבד‪ ,‬לרצוח ולשדוד‪ ,‬להחריב את תקוות עמנו האחרונה‪ .‬לא נשכח מה עשה לנו עמלק;‬
‫את המושלים ששילחו בנו את כלביהם השכירים‪ ,‬שזיינום והדריכום‪ ,‬עוד עתידים הם‬
‫ליתן את הדין על פשעיהם המתועבים‪.476‬‬
‫האב רואה בבריטים את האחראים הישירים למות בנו‪ ,‬שכן הם אפשרו את פלישת צבאות ארצות‬
‫ערב‪ ,‬הם שציידו אותם בנשק ואימנו אותם לקרב‪ .‬אולם כעסו לא מופנה אליהם בלבד‪ ,‬אלא גם‬
‫‪ 472‬סיון‪.94 -92 ,1889 ,‬‬
‫‪ 473‬כעס ומחילה‪.31 ,2004 ,‬‬
‫‪ 474‬יוסף‪.10 ,2009 ,‬‬
‫‪ 475‬כמעט שלוש מאות שנים של זיכרון‪ ,‬גל"צ‪.2001 ,‬‬
‫‪ 476‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬ע'‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫כלפי הערבים‪ ,‬שהרגו ורצחו‪ .‬גם אימו של רפי מלץ‪ ,‬מפנה את כעסה כלפי הבריטים ומכנה אותם‬
‫'קלגסים'‪' ,‬פושעים' ו'רוצחים'‪:‬‬
‫"‪...‬מול אויב הרובץ לבטח במשלטיו‪ ,‬בחסותם של קלגסים בריטיים‪ .‬מתוך הסיפורים‬
‫מתברר כי רבים במערכת 'נבי סמואל' נפלו מידיהם של הרוצחים האנגלים‪ .‬בני נורה מן‬
‫המארב שערכו בזדון הפושעים הבריטיים‪ .‬במצחו פגעו‪ ,‬במרכז רוחו פגעו השליחים‬
‫האפלים של העם האנגלי"‪.477‬‬
‫בדברים שהוצגו מואשמים הבריטים והערבים ברצח הבנים‪ .‬במציאת האשם במות הבן‪ ,‬יש משום‬
‫פורקן לאבל‪ ,‬מוקד אליו יכולים ההורים להפנות את זעמם‪.‬‬
‫ההתרסה המופנית כלפי ההנהגה‪ ,‬החברה‪ ,‬הבן או הקב"ה‪ ,‬שתוצג להלן‪ ,‬נושאת אופי שונה שכן‬
‫היא נושאת יותר אופי של מרמור והחמצה ולא של האשמה ברצח‪.‬‬
‫התרסה כלפי שמיא‬
‫אימו של יעקב עולמי כותבת‪" :‬מאז האסון שגזל ממני את יעקב בכורי‪ ,‬אתהלך מוכה ושבורה‪...‬‬
‫מילים החקוקות בלבי הפצוע‪ ,‬מעורבות בדמי וזועקות אל מרומי שמים על חיים שקופחו ועל‬
‫הימים המעטים שניתן לנושאן להתהלך עלי אדמות"‪ .478‬האם מייחסת את אסון‪ ,‬לישות ללא‬
‫דמות‪ ,‬ש'גזלה' ממנה את בנה‪ .‬בסוף הפסקה מתברר כי האסון הוא ייצוגו של האל‪ ,‬ואליו היא‬
‫זועקת ומפנה את כעסה‪ ,‬על שבנה נלקח בעודו באיבו‪ .‬ניכר מדבריה ששורשיה נעוצים במשפחה‬
‫מסורתית‪ ,‬אולם אין לדעת מדבריה האם המשפחה שבנתה עודנה שומרת תורה ומצוות‪.‬‬
‫התרסה כלפי ההנהגה‬
‫אביהם של מנחם ואליעזר שבט כותב על אליעזר‪ ,‬בנו‪ ,‬שנפל בקרב נבי יושע‪" :‬ונפל עם שאר חבריו‬
‫לאסון‪ ,‬אשר גם הם כמוהו הקריבו חייהם בלי להסס ולשאול‪ ,‬מדוע?"‪ .479‬הביקורת‪ ,‬אמנם‬
‫מוצנעת‪ ,‬אולם נראה כי יש בדבריו התרסה כלפי ההנהגה ומפקדי הצבא על ניצולם של הנערים‬
‫הצעירים‪ ,‬התמימים‪ ,‬חדורי המוטיבציה והאידיאולוגיה‪ ,‬אשר הלכו לקרב בצייתנות בלא כל‬
‫פקפוק במידת נחיצותו או בתכנונו‪ .‬במקום אחר הוא מאשים בפה מלא את המפקדים בחוסר‬
‫אחריות‪ ,‬בפזיזות ובניצול הלוחמים‪" :‬מתוך קוצר נשימה ועצבנות הוטל על קומץ של פחות‬
‫משלושה תריסרים ילדים לחסל את האויב במעלה ההר‪ ...‬באותה תקופה של מערבולת ומבוכה‪,‬‬
‫סמכו המפקדים במידה רבה על מסירותם של ילדי הפלמ"ח‪ ,‬כי כל תפקיד אשר יוטל עליהם יבוצע‬
‫‪ 477‬ביקוד‪.188 ,1848 ,‬‬
‫‪ 478‬השבעה‪.138 ,1848 ,‬‬
‫‪ 479‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.21 ,‬‬
‫‪90‬‬
‫מבלי לשאול ומבלי לחקור"‪ .480‬האב משתמש במילה 'ילדים' ולא 'לוחמים'‪ ,‬על מנת לחדד את‬
‫חוסר אחריותם של המפקדים ואת כעסו על כך‪ .‬באותו מקום‪ ,‬הוא מעלה טענה נוספת‪ ,‬הקשורה‬
‫אף היא לפעילותו של אליעזר‪ ,‬בנו‪" :‬יום יום‪ ,‬לילה לילה‪ ,‬במזון בלתי מספיק‪ ,‬מחוסר נשק‪ ,‬ברמוני‬
‫יד‪ ,‬בחגור וחומר נפץ על השכם‪ ,‬ממשיכים הם מבלי לשאול ולבקר‪ .‬אין את מי לשאול ואין ממי‬
‫לדרוש‪ .‬עם עני אנחנו"‪ .481‬גם כאן מביע האב תרעומת על אזלת ידה של ההנהגה‪ ,‬על השימוש‬
‫בנערים צעירים שסיסמתם "הרצון העז‪ -‬זה נשקנו"‪ ,482‬שאינם שואלים ואינם מפקפקים‪ .‬ההנהגה‬
‫מצידה‪ ,‬מנציחה את המחסור ואינה דואגת להם לנשק ולאמצעי לחימה‪ ,‬משום ש"עם עני אנחנו"‪,‬‬
‫אולם מצפה מהם לעמוד במשימה‪ .‬טענה מסוג אחר‪ ,‬המופנית‪ ,‬גם היא‪ ,‬כלפי ההנהגה מעלה האב‬
‫בנוגע לאטימות הממסד בדחיית בקשתם להארכת חופשתו של הבן שנותר‪ ,‬לאחר נפילת הבן‬
‫הצעיר‪ .483‬אביו של יצחק שולמי מביע מירמור ואכזבה על שמפקדיו של בנו לא העריכו נכוחה את‬
‫יכולותיו של בנו וכשהתחיל להתגלות‪ ,‬התמרמר האב על שלא התגלה קודם לכן‪.484‬‬
‫התרסה כלפי החברה‬
‫אביו של דניאל שפריס כותב בשירו‪" :‬עת עמדי בין שמים וארץ‪ 7‬יחידי‪ ,‬גלמוד‪ ,‬בודד באסוני‪.485"...‬‬
‫הדברים אינם נכתבים‪ ,‬אמנם‪ ,‬מתוך כעס או מירמור‪ ,‬אך הם מתארים כי בסופו של דבר ההורה‬
‫השכול נותר בודד ביגונו‪ ,‬ללא תמיכה‪ .‬רבקה גובר מתארת אף היא את הבדידות שחשה לאחר‬
‫ששכלה את שני בניה וכואבת את שתיקתם של החברים לנוכח האסון ואת אי תמיכתם‪ ,‬ומסכמת‪:‬‬
‫"ואולי יש בזה ביטוי אילם‪ ,‬כמו שהיה בכפר בילו בשעת הליכתי לצבא‪ -‬של אי רצון כללי מגודל‬
‫הקורבן"‪ .486‬מדבריה עולה כי לא זו בלבד שהחברה לא תמכה באם השכולה‪ ,‬אלא אף פיקפקה‬
‫בצורך להקריב קורבן כה גדול‪ .‬ייתכן כי היה בכך להגביר את כאבה של האם‪ .‬אם אחרת מתארת‬
‫את זילות הזיכרון והכאב בעיני החברה‪ .‬בתארה את אבלה וכאבה היא כותבת‪" :‬אני משתדלת‬
‫במידת האפשר שלא לגלותו לעין זרים‪ ,‬לא לפזרו בין לבבות שאולי לא ייקר להם"‪ .487‬ביתר שאת‬
‫מתארת זאת רבקה גובר‪ ,‬ששכלה את שני בניה‪ ,‬במכתבה לאשתו של אשר ברש‪ ,‬שערך את 'ספר‬
‫האחים'‪" :‬כשנה עברה אחרי נפלם של בני‪ ...‬ספרים רבים מאותו סוג יצאו לאור בשנה ההיא‪...‬‬
‫ועין הקהל הוקהתה ולא פנתה יותר אליהם"‪ .488‬נראה כי השכול ההמוני‪ ,‬וספרי הזיכרון הרבים‬
‫‪ 480‬חבס‪.98 ,1830 ,‬‬
‫‪ 481‬שם‪.92 ,‬‬
‫‪ 482‬שם‪.‬‬
‫‪ 483‬שם‪.93 -94 ,‬‬
‫‪ 484‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 485‬בסער ביום סופה‪.93 ,1848 ,‬‬
‫‪ 486‬גובר‪.203 ,1839 ,‬‬
‫‪ 487‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 488‬גובר‪.81 ,1832 ,‬‬
‫‪91‬‬
‫שבאו בעקבותיו גרמו לזילות הזיכרון בעיני הקהל הרחב‪ ,‬אולם ההורים‪ ,‬שהיו זקוקים לתמיכת‬
‫החברה בהם‪ ,‬בשעתם הקשה‪ ,‬לא ראו זאת בעין יפה‪.‬‬
‫טרוניה נוספת המועלה כלפי החברה עולה מדבריה של אימו של אריה בן הלל‪ .‬בדבריה היא‬
‫מתרעמת על היחס הסקרני‪ ,‬מצד החברה‪ ,‬המלווה את ההורים השכולים‪..." :‬ומהן ודאי נדחפות‬
‫מסקרנות‪ ,‬לראות איך תפגשנה שתי אימהות אשר אך זה עתה שכלו את בניהן"‪ ,489‬זאת בשונה‬
‫מהחברות‪ ,‬אשר "באו להרגיע ולחזק"‪.490‬‬
‫טענה אחרת מעלה אימו החורגת של אליהו רוזנבאום המתרעמת דווקא על המשתמטים‬
‫מהצבא ועל כך שלא כל החברה שותפה לנשיאה בנטל הבטחוני‪" :‬וכאן בבתי הקפה יושב הנוער‬
‫העירוני הבטלני‪ ,‬הריק והמשתמט"‪.491‬‬
‫כעסם של ההורים השכולים כלפי החברה נובע מתחושת הבדידות של ההורים השכולים‬
‫באבלם‪ ,‬מזילות הזיכרון בעיני החברה ומנשיאה בלתי שווה בעול הבטחוני‪.‬‬
‫למעשה כתבי ההורים השכולים‪ ,‬חושפים בפנינו פן נוסף השופך אור על דיוקנה של החברה‬
‫היישובית‪ .‬מקובל לראות בחברה בתש"ח חברה שהתאפיינה בסולידריות לאומית וחברתית‪,‬‬
‫בהתגייסות קולקטיבית למען המטרה הלאומית ובאמון בהנהגה ובמהלכיה‪ .‬אולם‪ ,‬ספרי הזיכרון‬
‫מעלים בקיעים בתפיסה זו‪.‬‬
‫התרסה כלפי הבן‬
‫אביו של פילון פרידמן כותב‪" :‬אין אנו מאשימים אותך‪ .‬היית חייל ומילאת את הפקודה"‪ .492‬על‬
‫פניו אין כאן האשמה אך נראה כי מתחת לפני השטח‪ ,‬על רקע מחדלי הקרב בנבי יושע והביקורת‬
‫שמעלה אביו של אליעזר שבט‪ ,‬יש כאן האשמה נסתרת ומודחקת כלפי הבן‪ ,‬שלא התקומם‪ ,‬או‬
‫פקפק על הפקודה שניתנה לו‪ .‬אביו של מנחם רוטקוב כותב ברוח דומה‪ ..." :‬הכל נראה כה פשוט‬
‫ורגיל‪ ...‬הוי מה הוטעינו!‪ ...‬הרגעת אותנו ואנו‪ ,‬אוי לנו‪ ,‬השלינו את עצמינו בסמכנו על כושר‬
‫זהירותך ושיקול הדעת שלך"‪ .493‬מלבד רגשות האשמה המובעים בקטע זה‪ ,‬ויידונו בסעיף נפרד‪,‬‬
‫נראה כי יש בליבו של האב על בנו‪ .‬האב משתמש בביטוי 'הוטעינו' ולא 'טעינו'‪ ,‬כלומר‪ ,‬מדבריו‬
‫עולה כי הבן הטעה את הוריו בהרגיעם אותם ובנתינת התחושה כי הוא שקול וזהיר‪.‬‬
‫‪ 489‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.21 ,‬‬
‫‪ 490‬שם‪.‬‬
‫‪ 491‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.224 ,1830 ,‬‬
‫‪ 492‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.10 ,‬‬
‫‪ 493‬יד לזכר מנחם רוטקוב‪.14 ,1848 ,‬‬
‫‪92‬‬
‫אימו של אביהו אפרת‪ ,‬שנהרג בקרב ליד ג'נין כותבת במרמור‪" :‬אהב את אימו‪ ,‬אבל את‬
‫המולדת אהב יותר"‪ .494‬בדבריה מבטאת האם‪ ,‬טרוניה על שהעדיף את טובת הלאום‪ ,‬על פני טובת‬
‫אימו והרי‪ ,‬לדעתה‪ ,‬בקונפליקט שבין הפרטי ללאומי‪ ,‬הרי שאימו אמורה להיות הראשונה בסדרי‬
‫העדיפות‪ .‬אימו של דב גרייצר מביעה גם היא ביקורת סמויה כלפי בנה‪" :‬מי היה דב? האם נער‬
‫מכפר יהושע‪ ,‬שביקש הרפתקות מלחמה? או עובד אדמה שנשא בעול הכבד מנעוריו וביקש‬
‫להתבדר במעשים נועזים?"‪ .495‬במקרה זה מתריסה האם כלפי חוסר האחריות האישית של בנה‪,‬‬
‫שמותו נבע מהרפתקנות צבאית‪ ,‬ולאו דווקא מעשייה לאומית צרופה‪ .‬גם אימו של זהר דיין‬
‫מבקרת את תכונותיו של בנה‪ ,‬שהביאו למותו‪'" :‬ולא יכולתי‪ ,‬לא רציתי לסגת' הזה ליוה אותו‬
‫הרבה פעמים בחייו הקצרים‪ ,‬גם כאשר ידע‪ ,‬שידו לא תהיה על העליונה‪' .‬לא יכולתי לסגת'‪ -‬כזה‬
‫נשאר עד שעתו האחרונה בשדות רמת יוחנן"‪ .496‬מרמור נוסף היא מביעה באשר לתשובתו‬
‫בפגישתה האחרונה עימו‪ ,‬כאשר סיפרה לו על חלומה כי אבד לה‪ ,‬ענה לה‪" :‬בחלום אני אובד לך‬
‫ובהקיץ את מוצאת אותי" (שם‪ .)11 ,‬והיא כותבת‪" :‬כן‪ ,‬בני‪ ,‬צדקת‪ :‬מצאתיך‪ -‬בארון מכוסה‬
‫שחורים‪ ,‬ואתה רק בן עשרים ושתים"‪ .497‬תגובתה הצינית של האם מסבירה טוב יותר את ההקשר‬
‫בו נאמרים דבריה הראשונים‪ ,‬לפיהם היא איננה רווה נחת מעקשנותו של הבן‪.‬‬
‫אימו של מיכה פישר‪ ,‬שנהרג בפאתי תל אביב בימים הראשונים למלחמה כותבת בכעס‪ ,‬ארבע‬
‫שנים לאחר מות בנה‪" :‬זה טבע שלך לשכב ולשכב בלי תנועה‪ .‬אתה מתעצל‪ ,‬בני‪ .‬תאזור עוז ותקום‬
‫מהרביצה הממושכת ותבוא לרחוב ברנר ‪ 11‬לאותה הדירה הצרה‪ ,‬לקיטון שלך"‪ .498‬האם‪ ,‬כועסת‬
‫על בנה‪ ,‬כפי שהיה אולי בימי ילדותו או נערותו‪ ,‬וגוערת בו שיתגבר על עצלנותו ויקום‪ .‬מלבד‬
‫התקווה‪ ,‬שהבן אינו מת‪ ,‬אלא רק מתעצל‪ ,‬יש כאן כעס כלפי הבן ומותו נתפס כעצלנות‪ ,‬אולי‬
‫כבריחה מהמציאות‪ ,‬בדומה לשינה עמוקה וסתמית‪.‬‬
‫נראה כי אבות התמרמרו יותר ביחס להנהגה ולצבא‪ ,‬ואילו אימהות יותר ביחס לחברה ולבן‪.‬‬
‫ייתכן וההבדלים נובעים מתחומי הפעילות השונים‪ .‬האבות פועלים על פי רוב בספירה הציבורית‪,‬‬
‫ועל כן כעסם מופנה כלפי גורמים במרחב זה‪ .‬האימהות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬פועלות במרחב הפרטי‪ ,‬ועל‬
‫כן הביקורת שלהן מופנית כלפי הבן וכלפי החברה‪ ,‬שאמורה לתמוך בהורים השכולים‪ .‬עוד ייתכן‬
‫כי ההבדלים נובעים מהיכרות שונה‪ ,‬הנובעת מתחומי הפעילות השונים של המינים‪ .‬הגברים שהיו‬
‫‪ 494‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬יב'‪.‬‬
‫‪ 495‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 496‬חבס‪.29 ,1830 ,‬‬
‫‪ 497‬שם‪.‬‬
‫‪ 498‬פישר‪.99 ,1832 ,‬‬
‫‪92‬‬
‫חלק מהמנגנון הצבאי‪ ,‬הכירו את המערכת הצבאית ויכלו להתריס נגדה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬האימהות‬
‫הכירו את הלחץ החברתי שבשלו בניהן העדיפו את טובת הלאום על פניהן‪.‬‬
‫ד‪ .‬רגשות אשמה‬
‫רגשות האשמה הם מרכיב בניסיון להעניק משמעות למותו של הבן‪ ,‬לבטל את השרירות ואת אי‪-‬‬
‫הצדק שבמוות ולחפש את האשם במות הבן‪ .‬כאמור‪ ,‬הכעס נובע מהרצון לאתר את האשם‬
‫והאחראי לאסון שפקד את השכול וכך גם רגשות האשמה‪ ,‬המפנים את הכעס כלפי ההורה השכול‬
‫עצמו‪ .‬באופן פרדוקסלי‪ ,‬האשמה שההורה מטיל על עצמו מסייעת לו בקבלת האובדן‪.499‬‬
‫בנוסף‪ ,‬נבעו רגשות האשמה של הורים ומחנכים מתוך הרגשה כי הם אחראים למות הבנים‪,‬‬
‫בשל החינוך שהעניקו להם לשירות ולהקרבה למען המולדת‪ .500‬ההורים חשו אשמה על שהעדיפו‬
‫את טובת הלאום על פני טובת הבן‪ .‬יש לציין כי על אף שהחברה סברה שמלחמת השחרור הייתה‬
‫מלחמה הכרחית שמטרתה הגנה עצמית ושחרור לאומי‪ ,‬ועל כן החינוך שניתן לבנים היה ללא ספק‬
‫הכרחי וטוב‪ ,‬הרי שבהיבט של האחריות האישית נוצר קונפליקט בין צרכי הלאום לחובת ההורים‬
‫לגונן על ילדיהם‪ .‬רגשות האשמה מבטאים ניסיון למתן את הכעס כלפי הלאום שלמענו נפל הבן‬
‫ולבטל את הקונפליקט שבין ההכרה בכך שהתחייה הלאומית תובעת קורבנות לבין הכעס על‬
‫הלאום שגזל את היקר מכל‪ .501‬קונפליקט זה נפתר גם על ידי מתן משמעות למוות בהקשר‬
‫ההיסטורי והלאומי שלו בין היתר על ידי כתיבה היסטורית‪ ,‬כחלק מפעולת ההנצחה‪.502‬‬
‫סיבה נוספת להיווצרות רגשות אשמה היא המחשבה מה נעשה כדי למנוע את מות הבן‪ .‬מחשבה זו‬
‫יוצרת לחץ של אשמה על שהשכול גזל מהמת את חייו‪.503‬‬
‫את רגשות האשמה ניתן לחלק למספר קטגוריות‪:‬‬
‫אשמה על שנהנים ממשהו שהבנים מתו למענו או שהבן מת וההורה חי‬
‫אביו של ירובעל לביא כותב‪" :‬קשה‪ ,‬כה קשה לעמוד בפני האמת האכזרית‪ :‬יקירך כלו ואינם‪-‬‬
‫ואתה נהנה מלוא חפניך"‪ .504‬בדבריו מבטא האב את הקונפליקט בין הצורך לזכור את הבנים לבין‬
‫יצר החיים והמשכם הסדיר של חיי היום יום‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬נראה מההקשר בו נכתבו הדברים‪,‬‬
‫‪ 499‬רוזנטל‪.102 ,2001 ,‬‬
‫‪ 500‬סיון‪.243 ,1882 ,‬‬
‫‪ 501‬רוזנטל‪.102 ,2001 ,‬‬
‫‪ 502‬סיון‪.243 ,1882 ,‬‬
‫‪ 503‬טמיר‪.219 ,1882 ,‬‬
‫‪ 504‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.99 ,1848 ,‬‬
‫‪94‬‬
‫שרגשות האשמה מיוחסים גם להנאה מהכבוד שהשכול זוכה לו מעצם מות הגבורה של בניו‪ ,‬כך‬
‫שיקיריו מתו והוא נהנה מפירות גבורתם‪:‬‬
‫"דומה עליך‪ ,‬כי כל שגרת האבל שאנו עורכים לכבודם ולזכרם‪ ,‬כל ההספדים ודברי‬
‫התהילה שהננו מפזרים אחריהם וכל נטעי הזיכרון שאנו נוטעים למען הנצחת שמם אין‬
‫באים אף הם אלא לפאר את עצמנו‪ ,‬להוסיף גוון נוגה לששון שהציפנו‪ .‬יש והנפש סולדת‬
‫עד לכאב מכל הטקסים הללו שלא באו אלא לעורר קצת התרגשות באלה אשר נשארו‬
‫בחיים לעומת אלה שנידונו לחידלון"‪.505‬‬
‫אימו של רפי מלץ ממאנת להשלים עם העובדה שבנה מת ואילו היא נותרה בחיים‪" :‬אתה מת‪,‬‬
‫ואני חיה‪ -‬איכה זה?"‪.506‬‬
‫אשמה על טעויות‪ ,‬תנאים פיזיים קשים וטיפול בלתי הולם בילדותו ובבגרותו של הנופל‬
‫הורים רבים‪ ,‬אבות ואימהות כאחד‪ ,‬מבטאים רגשות אשמה על אירועים שהתרחשו בילדותו של‬
‫הבן שנפל‪ ,‬על חוסר תשומת לב מספקת‪ ,‬על תנאים פיזיים בלתי הולמים או על טעויות שטעו‬
‫בחינוכו ובגידולו‪.‬‬
‫אביו של עמיהוד צור מבטא רגשות אשמה כבדים על ילדותו של הבן‪ ,‬שהייתה רווית קשיים‪:‬‬
‫"בנוהג שבעולם‪ ,‬בכורה משמעותה יתר זכויות‪ ,‬יתר אהבה‪ ,‬יתר כבוד ונחת‪ .‬לא כן הבכורה אצלנו;‬
‫כי אצלנו משמעותה הייתה אחרת‪ ,‬אחרת לגמרי‪ :‬יתר סבל‪ ,‬יתר עול‪ ,‬יתר מילוי חובה; מיום‬
‫הלידה עד היום האחרון"‪ .507‬האב מוסיף ומפרט את משמעות הסבל והחובה בחייו של הבן‪:‬‬
‫"הבכורה לעמי משמעותה הייתה‪ -‬היותו בכור להורים‪ ,‬שהתוו לו דרכם בהתיישבות ללא‬
‫תקציב; בכור לאם אשר מחוסר מזון ומעודף קדחת‪ ,‬נדה עם הילד על שדיים זרות; בכור‬
‫לאב‪ ,‬אשר נזקק לעזרת הילד בגיל הרך ביותר‪ ...‬בכור ל'הנאה'‪ ,‬מדירה בצריפון דל ופרוץ‬
‫בגשם ורוח וכולו שדה למרוצת עכברים‪ ;...‬בכור לשמיעה מתמדת של הפזמון‪' :‬המצב‬
‫קשה‪ ,‬אין לנו‪ '...‬ולא העיז הילד לתבוע לעצמו את אשר קיבלו אחיו אחר כך ללא תביעה;‬
‫בכור להירתמות מלאה לעול העבודה‪ ,‬בגיל שחבריו בעיר עתותיהם קודש למשחק‬
‫וספורט; בכור לכל סבל ולכל תביעה‪ ,‬להתנדבות בטרם היות צו‪ -‬גיוס; עד זכות הבכורה‬
‫האחרונה אשר נפלה בחלקו‪ :‬בכור לעלות עולה בבית גוברין אשר בהרי יהודה‪. 508"...‬‬
‫בדבריו מאשים עצמו האב שבנו בכורו לא זכה לחיי ילדות חסרי אחריות ודאגה ושהיה נתון תמיד‬
‫למחסור ולעבודה קשה‪ .‬האב חש שהוליד את בנו לחיי דלות וקושי במקום לספק לבנו את‬
‫‪ 505‬שם‪.‬‬
‫‪ 506‬ביקוד‪.182 ,1848 ,‬‬
‫‪ 507‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 508‬שם‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫התנאים הטובים ביותר לגדול בהם‪ .509‬בהמשך תוהה האב‪ ,‬אולי ברגשות אשמה‪" :‬האם רק ערך‬
‫המלאכה הנעשית בידי הבן עומד לנגד עיני האב?"‪ ,510‬כלומר האב תוהה האם הוא שמח בבנו או‬
‫שמא הוא שמח רק בשל עזרתו למשק‪ .‬אבות נוספים מתארים אף הם את העול שהוטל על הבן‬
‫מילדותו‪.511‬‬
‫שאול אביגור (מאירוב) מביע רגשות אשמה על מספר אירועים בילדותו של בנו‪ .‬בדבריו הוא‬
‫מתאר מקרה בו סטר לבנו על מעשה שעשה‪" :‬רק מקרה חמור אחד נשתמר בזיכרוני בו יצאתי‬
‫לגמרי מגדרי‪ ...‬אך זכר המעשה הרע שעשיתי סרט בי סרטת עמוקה‪ .‬עד היום איני יכול להשתחרר‬
‫מהרגשת החטא שחטאתי לילד‪ .‬להרים יד על חלש‪ ,‬על ילד‪ ,‬על ילדי? חרטה‪ -‬וגם חרטה נאמנה‪-‬‬
‫אינה מכפרת"‪ .512‬מעשה זה‪ ,‬שאין לו כפרה‪ ,‬נותר כצלקת בנפשו של האב‪ ,‬עד כדי רגשות אשמה‬
‫עמוקים שהוא אינו יכול להשתחרר מהם‪ ,‬ואף לא לכפר על מעשיו‪ .‬בהמשך האב מוסיף לתאר‬
‫רגשות אשמה הקשורות באבהותו‪" :‬והאב הטרוד‪ ,‬העסוק‪ ,‬העייף עד מוות‪ ...‬לא היטיב לספר וגם‬
‫לא היה בכוחו הפיסי לספר סיפורים‪ .‬ידעתי שאני מקפח את בני‪ .‬ליבי דאב"‪ .513‬האב חש שקיפח‬
‫את בנו ולא מילא את חובתו כאב‪ .‬בהמשך הוא אף מתאר את ילדיו כקורבנות של אורח חייו‪:‬‬
‫"מובן שקשתה על גור‪ -‬ובעצם על שני הילדים‪ -‬הפרידה האישית ממני לעיתים כה‬
‫תכופות‪ ...‬נשאר בליבותיהם המשקע של צער ומרירות ואולי של אפליה‪ ...‬אורח חיי שגרם‬
‫תכופות‪ ,‬בעצם רוב הזמן להעדרי מהבית וגם מהארץ לא רק גרם צער וכאב לילדים‪...‬‬
‫במובן זה היו הילדים קורבנות של אורח חיי‪ -‬ואולי מותר לומר קורבנות של‬
‫תקופתם"‪.514‬‬
‫למעשה‪ ,‬קובע שאול אביגור שהקורבן של בנו הוא קורבן משולש‪ -‬קורבן של אורח חייו‪ ,‬קורבן של‬
‫התקופה וקורבן פיזי‪ -‬גופני‪ .‬מחד הוא מציג רגשות אשמה‪ ,‬אולם מאידך‪ ,‬הוא נותן להם צידוק‬
‫מוסרי‪ ,‬כביכול‪ ,‬בהקרבה למען הלאום‪.‬‬
‫‪ 509‬אף אימו של אריה אלקינד מתארת‪ ,‬בטקסט רווי רגשות אשמה‪ ,‬את ילדותו הקשה של בנה‪ ..." :‬עם עלות אביו‬
‫ארצה התחיל אף הוא לטעום מסבל הרעב והמחלות‪ .‬כבן שלוש היה כשעלינו כולנו ארצה; ופה סבל יותר משאר‬
‫הילדים מקשיי ההתאקלמות‪ ...‬כשהיה בן ‪ 9‬עברנו לקבוצת החוגים בעין חרוד למטה‪ .‬וכאן התחיל בשבילו סבל חדש‪:‬‬
‫היה עליו ללכת לבית הספר בעין חרוד ברגל‪ ,‬כי עדיין לא היו אוטובוסים בקו זה‪ .‬בדרך היו הערבים מפחידים אותו‬
‫לא פעם אחת והוא היה מגיע הביתה בלי נשימה‪ .509"...‬ייתכן כי האם בחרה לתאר לאורך דברי הזיכרון את ימי סבלו‪,‬‬
‫דווקא‪ ,‬ולא את אירועי הילדות המאושרים‪ ,‬בשל רגשות האשמה שחשה כלפי בנה‪ ,‬שלהרגשתה לא חווה הרבה ימי‬
‫אושר בילדותו‪.‬‬
‫‪ 510‬שם‪.‬‬
‫‪ 511‬לדוגמא‪ -‬אביו של זהר דיין מתאר את הקונפליקט שהתחולל בנפש בנו בין רצונו ללמוד לבין הצורך לסייע בעבודה‪ :‬חבס‪,‬‬
‫‪ ;49 ,1830‬אביו של מנחם רוטוקוב כותב‪" :‬כבר משחר נעוריך העמסת על עצמך עול העבודה‪ .‬עלינו‪ -‬הוריך‪ ,‬הטיל הגורל‬
‫לשאת בסבל עמוק את המבחן לשלוח את ילדם בגיל רך (בן ‪ )12‬לעבודה למען הקל במקצת מהמצוקה שבבית" (יד לזכר מנחם‬
‫רוטקוב‪.)9 ,1848 ,‬‬
‫‪ 512‬אביגור‪.129 ,1891 ,‬‬
‫‪ 513‬שם‪.129 -129 ,‬‬
‫‪ 514‬שם‪.132 ,‬‬
‫‪91‬‬
‫אשתו‪ ,‬שרה אביגור מכה על חטא ופעמים רבות במהלך דבריה עולים רגשות אשמה‪ ,‬באשר‬
‫ליחסה לבנה שנפל‪" :‬רבות חטאתי לו אז‪ .‬בימים שהיה סוער לא הספיק לי אורך הרוח כדי להבין‬
‫שחוסר הריסון שבו‪ -‬קליפה חיצונית היא בלבד וסופה לנשור"‪ .515‬האם מייסרת את עצמה על‬
‫שלא נהגה בבנה באורך רוח ועל שלא השכילה להבין את נפשו של הילד‪ .‬בנוסף‪ ,‬היא סוברת‬
‫שגרמה עוול לילדיה בכך שהתייחסה אליהם שלא כפי גילם ונפשם‪" :‬בתביעותי מהם לא ידעתי‬
‫להתעלות לעולמם הילדותי ולהשקיף על העולם במבטם העצמי והמיוחד‪ .‬מתוך הכרה שעלי‬
‫להדריכם כפיתי לא אחת את דעתי עליהם"‪ .516‬ובהמשך‪ ,‬בשל העבודה הקשה היא הזניחה את‬
‫ילדיה‪" :‬מובן שלא היה לי פנאי להתמסר כראוי לילדי‪ .517"...‬היא חשה שמעלה בתפקידה כאם‪,‬‬
‫שכן לא היה לה פנאי להתמסר לילדיה‪ ,‬לא הייתה לה הסבלנות הנדרשת והיא לא הדריכה אותם‬
‫כראוי‪ ,‬אלא כפתה‪ ,‬לא אחת‪ ,‬את דעתה‪ .‬אם לא די בכך‪ ,‬הרי שחוסר סבלנותה פגעה‪ ,‬לדבריה‪,‬‬
‫בילדיה‪ " :‬לפעמים מתוך חוסר אורך רוח היו ניתכות על הילדים טענות מטענות שונות‪...‬‬
‫התפרצויות אלו העיבו על שלוות רוחן של הנפשות הרכות‪ .518"...‬היא אף מוסיפה ומבטאת רגשות‬
‫אשמה על שלא הצליחה ליצור חיי משפחה שלמים‪ ,‬כהגדרתה ועל שמוקד עשייתה היה בניין‬
‫הארץ ולא המשפחה ‪" :‬לא סייעו ליצירת חיי משפחה הלבטים הקשים שבהם עבר חלק הארי‬
‫מחיי בארץ‪ .‬גורמים נכבדים מחוצה לי לא סייעו ליצירת חיי משפחה שלמים ותקינים‪ .‬במרכז‬
‫החיים נראו תמיד בנין הארץ‪ ,‬בנין המשק וכל העלול להפריע לכך מוכרחים להתפשר עימו‪ ...‬לא‬
‫ידעתי שיש גבול שרק אליו מותר להגיע"‪.519‬‬
‫התפיסה‪ ,‬שבניית המדינה והדאגה ללאום הן מטרות על‪ ,‬משותפת לגברים ולנשים‪ .‬אולם‪,‬‬
‫בדבריה קוראת שרה אביגור תגר על תפיסה זו וסוברת כי המטרה הלאומית איננה חשובה יותר‬
‫מבניית הבית הפרטי‪ .‬כלומר‪ ,‬בניגוד לדברי בעלה‪ ,‬שהובאו לעיל‪ ,‬עולה שבדיעבד היא אינה סוברת‬
‫שמטרה נעלה‪ ,‬אפילו כבנין הארץ‪ ,‬אינה ראויה לקורבן שהקריבו ילדיה ומשפחתה‪ .‬ייתכן וזוהי‬
‫דוגמה להבדל מגדרי בין נשים לגברים‪ .‬בעוד זהותן המשפחתית של האימהות ניצבת מעל למטרה‬
‫הלאומית‪ ,‬ופגיעה במשפחה ממוטטת את עולמה‪ ,‬הרי שהזהות הלאומית הגברית היא שוות ערך‬
‫לזו המשפחתית‪.‬‬
‫אימו של דב גרייצר מספרת על יחסיה עם בנה לאחר שהתאלמנה‪" :‬בשנים הקשות שלאחר‬
‫מות האב טיפל דב‪ ,‬עד יומו האחרון ממש‪ ,‬טיפול עדין באם‪ ,‬בנכונות למלא את בקשותיה רק לפי‬
‫‪ 515‬אביגור‪.13 ,1891 ,‬‬
‫‪ 516‬שם‪.91 ,‬‬
‫‪ 517‬שם‪.99 ,‬‬
‫‪ 518‬שם‪.99 -99 ,‬‬
‫‪ 519‬שם‪.49 ,‬‬
‫‪99‬‬
‫רמיזה קלה; שומר היה עליה מפני התאמצות יתר ללא כל תביעות לעצמו‪ ,‬ללא הרמת קול‪,‬‬
‫בשקט‪ ,‬כשהוא מושך ללא לאות בעול העבודה; וגילו כל‪ -‬כך צעיר!"‪ .520‬היפוך התפקידים בין הבן‬
‫לאם הביא לכך שהבן נטל על עצמו עול כבד‪ ,‬שלא כפי גילו‪ ,‬והאם במקום שהיא תגונן על הילד‬
‫ותטפל בו בעדינות‪ ,‬נתנה לבנה לטפל בה‪ .‬היפוך תפקידים זה היה מקור לרגשות אשמה‪.‬‬
‫אימו של אורי נחושתן‪ ,‬מתארת את תקופת הריונה ומביעה רגשות אשמה כלפי עוברה‪:‬‬
‫"חדשי הריוני עברו עלי בתקופת משבר וחוסר עבודה בארץ‪ .‬זמן מה טעמנו גם אנו טעם‬
‫חוסר‪ -‬עבודה‪ .‬לא אשכח את עינויי מצפוני כלפי היצור המתרקם בקרבי‪ ,‬ואני תשושת‬
‫כוח מאין מזון מספיק‪ .‬הרהרתי בליבי‪ :‬איזה יצור יוולד מחדשי רעב אלה‪ .‬בכ"ז הייתי‬
‫מלאה תקווה ומרץ"‪.521‬‬
‫בשל המחסור האם מבטאת רגשות אשמה שמא ילדה לא יתפתח כראוי‪ ,‬דהיינו‪ ,‬שנקודת הפתיחה‬
‫שלו לחיים תהיה פחות טובה‪ .‬היא מוסיפה ומתארת את יום חזרתה מבית החולים לביתה‪ ,‬עם‬
‫התינוק הרך‪:‬‬
‫"הייתי מחוסרת ניסיון בכלל ובטיפול בתינוק במיוחד‪ ,‬ללא קרובים‪ ,‬ללא ידידים רבים‪,‬‬
‫בודדה במערכה הנקראת 'חיים'‪ .‬לא ימוש מזיכרוני יום חזרי מבית החולים 'הדסה' כל‬
‫הלילה לא פסק הרך מלבכות‪ .‬ואני‪ ,‬מחוסרת עצה‪ ,‬נותנת לו שוב לינוק ולמצוץ‪ ...‬ולא‬
‫תיארתי לי‪ ,‬כי בשל התרגזותי פסק החלב‪ ...‬עד שהמסכן נרדם"‪.522‬‬
‫האם מכה על חטא על חוסר הסבלנות שגילתה כלפי בנה עוד בשלב ההנקה‪ ,‬חוסר סבלנות שהביא‬
‫לכך שלא יכולה הייתה להזינו ובכך גרמה ל'פגיעה' פיזית בו‪ .‬נראה כי רגשות האשמה של‬
‫האימהות התחברו להיבטים פיסיים הקשורים בלידה ובינקות‪.‬‬
‫רבקה גובר‪ ,‬בדומה לשרה אביגור‪ ,‬מאשימה עצמה על שלדבריה‪ ,‬דרשה מילדיה יותר ממה‬
‫שהעניקה להם‪ ,‬ולא הראתה להם חיבה וכך היא כותבת על בנה הגדול‪ ,‬אפרים‪" :‬בן שבע עשרה‬
‫הוא אפרים‪ ,‬רק שבע עשרה שנים! הן עברו כה מהר! נדמה כי לא הספקתי לראותו כראוי‪,‬‬
‫להראות לו חיבה‪ .‬תמיד הייתי עסוקה וטרודה ותמיד דרשתי מן הילדים יותר מאשר נתתי‬
‫להם"‪ .523‬היא חשה‪ ,‬בדומה לאימהות אחרות שלא מילאה את תפקידה האימהי כראוי‪ .‬במכתב‬
‫לחברתה היא כותבת עוד‪" :‬תמיד הייתי אכולת ספיקות‪ ,‬ראיתי על פי רוב רק את חסרונותיהם‪...‬‬
‫עכשיו נרגעתי‪ ,‬אין לי כל חששות‪ .‬טובים היו בני‪ ,‬מי יחלוק על זה?"‪ .524‬האם‪ ,‬שראתה תמיד רק‬
‫‪ 520‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 521‬חללינו במלחמת השחרור‪.28 ,1848 ,‬‬
‫‪ 522‬שם‪.‬‬
‫‪ 523‬גובר‪.292 ,1839 ,‬‬
‫‪ 524‬שם‪.203 -204 ,‬‬
‫‪99‬‬
‫את חסרונותיהם של ילדיה מציינת במרמור כי רק עתה‪ ,‬לאחר מותם היא השכילה להבחין‬
‫במעלותיהם‪ ,‬כך שהחמיצה‪ ,‬את תכונותיהם האמיתיות לאורך מרבית חייהם‪.525‬‬
‫נראה כי בעוד אבות מתארים‪ ,‬בעיקר‪ ,‬רגשות אשמה על עול העבודה שהטילו‪ ,‬בלא רצון‪ ,‬על‬
‫ילדיהם הרכים בשל תנאי החיים הקשים‪ ,‬הרי שאימהות מרבות לתאר דווקא את העוול הנפשי‬
‫שהסבו‪ ,‬לכאורה‪ ,‬לילדיהן‪ ,‬בכך שלא ראו את מעלותיהם במידה מספקת‪ ,‬או שנהגו בהם בקוצר‬
‫רוח עוד בינקותם‪ ,‬בשל עייפות ועומס עבודה‪ .‬נראה כי הדבר נובע מנקודות ההשקה השונות של‬
‫ההורים עם ילדיהם‪ .‬בעוד האב‪ ,‬האמון על העבודה והפרנסה‪ ,‬רואה את העוול שנעשה‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫לבן בהיבט של העבודה בצעירותו‪ ,‬האימהות המצויות רוב הזמן עם בניהן ודואגות להאכלתם‪,‬‬
‫לחבקם ולגידולם הפיזי‪ ,‬בעודם קטנים‪ ,‬ולחינוכם ולהתוויית דרך חייהם‪ ,‬בבגרותם‪ ,‬רואות‬
‫בהיבטים אלה את נקודות ההשקה המרכזיות עם הבן‪ ,‬ואם חלה טעות ביחסם אל הבן‪ ,‬הרי היא‬
‫בנקודות מגע אלו‪.‬‬
‫אבחנה זו עולה בקנה אחד עם האבחנה בין מרחבי הפעילות המסורתיים של המינים‪ .‬האב‪,‬‬
‫פועל בספרה הציבורית ואחראי על החינוך והפרנסה‪ .‬האם פועלת במרחב הפרטי‪ ,‬הביתי והיא‬
‫אמונה על הזנת הילדים‪ ,‬דאגה לכל צרכיהם הפיסיים והנפשיים‪.‬‬
‫רגשות אשמה על שלא היו עם הבן לפני מותו‪ ,‬בשעה שסבל או שלא הצליחו למנוע את מותו‬
‫קבוצה זו של רגשות אשמה כוללת רגשות אשמה על כך שלא היו עם הבן ברגעיו האחרונים‪ ,‬לא‬
‫הצילו אותו ממוות או שלא זיהו את הקץ הקרב‪.‬‬
‫הורים אחדים מתארים תחושות אשמה על שלא גוננו על בניהם‪ ,‬לא היו לצידם ולא הקלו‬
‫עליהם את כאבם ברגעיהם האחרונים‪ ,‬ובכך לא מילאו כראוי את תפקידם כהורים‪ .‬כך עולה‬
‫מדברי אבותיהם של רפי מלץ‪ 526‬וישעיהו פינקנזון‪ 527‬ומדברי אימו של דניאל שפריס‪.528‬‬
‫אב אחר מתאר רגש אשמה מוסווה שמא סיפורי הגבורה שסיפר לבנו בילדותו הם שהביאו‬
‫אותו להקרבה לאומית‪ ,‬כך שאמנם הוא חינך את בנו חינוך ציוני ראוי‪ ,‬אך מקננת התחושה כי‬
‫דווקא חינוך זה הביא אותו אל מותו‪.529‬‬
‫‪ 525‬אימו של אופיר אנקורי כותבת דברים דומים‪" :‬בני‪ :‬במשך שנות חייך הרביתי להוכיח אותך‪ ,‬ואולי שלא בידיעה‬
‫ברורה‪ ,‬גם קצת יותר מדי" (אופק‪ ,1911 ,‬ללא עמודים) ואולם‪ ,‬אצלה התוכחה לא נבעה מביקורתיות כלפי בנה‪ ,‬אלא‬
‫מתוך רצון לחנכו‪ ,‬כפי שאמרה לו פעם‪" :‬לי טוב איתך גם ככה‪ ,‬כמו שהינך‪ .‬אבל אני‪ ,‬בתורת אם‪ ,‬מצאתי את עצמי‬
‫חייבת לדאוג למען תהיה אדם שלם‪( "...‬שם)‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬ישנה נימה של צער ואשמה בדבריה‪ ,‬על שהרבתה להוכיח‬
‫אותו‪.‬‬
‫‪ 526‬ביקוד‪.209 ;204 ,1848 ,‬‬
‫‪ 527‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬סט'‪.‬‬
‫‪ 528‬בסער ביום סופה‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪ 529‬אביגור‪.129 ,1891 ,‬‬
‫‪98‬‬
‫אחדים מההורים חשים רגשות אשמה על שדור האבות לא נכח לצידם של דור הבנים‬
‫במלחמה על עצמאות האומה‪ .530‬ההורים מבטאים תחושה קשה של אשמה‪ ,‬לפיה הם נטשו את‬
‫הבנים והותירו להם למלא לבדם את המשימות הלאומיות‪ -‬הגנה ועבודה‪ ,‬ואילו ההורים‪ ,‬לא נכחו‬
‫לצידם ולא סייעו להם להגשים את החלום הציוני‪ .‬להרגשתם‪ ,‬עומס המשימות שהוטל על דור‬
‫הבנים החליש את כוחו וייתכן אף כי תרם למות הבנים‪.‬‬
‫חלק מההורים מעלים רגשות אשמה על החמצת האפשרות להציל את הבן ממוות‪ .531‬בולטים‬
‫במיוחד דבריה של רבקה גובר המתארת‪ ,‬לאחר נפילת בנה השני‪ ,‬צבי‪ ,‬תחושה קשה של החמצה‪:‬‬
‫"‪...‬לא שמתי לב כלל לחבריו של צבי ולמפקדו‪ .‬לו ראיתיו‪ ,‬הייתי אולי מעירה למפקד‪ ,‬כי אחיו של‬
‫צבי נפל לפני שלושה חודשים‪ ,‬אולי כדאי היה לו לדעת זאת‪ .‬מפקדו מחוליקאת תלש אחר כך את‬
‫שערותיו‪ ,‬שלא ידע על צבי דבר וחצי דבר‪ .532"...‬במקרה זה‪ ,‬ישנה סבירות גבוהה כי פעולתה של‬
‫האם הייתה יכולה להציל את בנה אולם‪ ,‬יתכן ורבקה גובר נמנעה מלהגיד למפקד של בנה דבר‬
‫וחצי דבר על היות בנה אח שכול משתי סיבות‪ .‬הראשונה‪ ,‬נובעת מהתפיסה של התגייסות‬
‫מוחלטת למען הלאום וההכרח בהקרבת קורבן למען תקומת הלאום‪ .‬אמירת דבר מה למפקד‬
‫כמוה כפגיעה בלאום ובמאמץ הלאומי הכללי‪ .‬הסיבה השנייה נעוצה בתגובתו האפשרית של הבן‪,‬‬
‫כפי שהדבר בא לידי ביטוי אצל גור מאירוב‪ ,‬שכעס על אימו כל אימת שהעזה לגונן עליו‪.533‬‬
‫בהמשך היא מעלה רגשות אשמה על שלא עשתה די למצוא את גופת בנה הנעדר ומשום כך‪ ,‬על‬
‫שלא מילאה כראוי את תפקידה כאם‪.534‬‬
‫שרה אביגור חשה רגשות אשם על שלא יכולה הייתה להתפנות‪ ,‬בעצם ימי הקרבות‪ ,‬לחשוב‬
‫על שלומו של בנה‪:‬‬
‫"מרוב עבודה ודאגותיי כאחראית לשירות הרפואי לא זכרתי במשך כמה שעות את‬
‫הילד‪ ...‬הייתי עמוסת עבודה ודאגה ולא הייתה לי שהות לחשוב עליו ורק לרגעים הייתה‬
‫המחשבה פולחת את ההכרה כברק‪ :‬מה עם הילד? מה עם הילד? רק לפנות ערב התפניתי‬
‫לרגע כדי לרדת לחצר בתקווה לפוגשו‪ ...‬הוא הפנה את האופנוע ונעלם בחשיכה‪ .‬בלב‬
‫מכווץ ובהרגשת אוזלת יד חזרתי לשירות הרפואי‪.535"...‬‬
‫האם מתארת את הקונפליקט בין תפקידה הלאומי כאחות‪ ,‬בעצם ימי הקרבות‪ ,‬לבין תפקידה‬
‫הפרטי‪ ,‬כאם‪ .‬נראה כי היא איננה מקבלת בלב שלם את העובדה שהתפקיד הלאומי תבע את כל‬
‫‪ 530‬לדוגמא‪ -‬שאול אביגור‪ :‬אביגור‪ ;144 -141 ,1891 ,‬רחל ינאית בן צבי‪ :‬בן צבי‪.99 -91 ,1839 ,‬‬
‫‪ 531‬לדוגמא‪ -‬אימו של חיים גפן‪ :‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪ ;221 ,1830 ,‬שרה אביגור‪ :‬אביגור‪.43 ,1891 ,‬‬
‫‪ 532‬גובר‪.202 ,1839 ,‬‬
‫‪ 533‬אביגור‪.13 -8 ,1891 ,‬‬
‫‪ 534‬גובר‪.84 -82 ,1832 ,‬‬
‫‪ 535‬אביגור‪.22 -22 ,1891 ,‬‬
‫‪80‬‬
‫כוחותיה‪ ,‬עד כדי הזנחת תפקידה הפרטי‪ ,‬שכן הדבר מנע ממנה לדאוג לבנה ולהיות במחיצתו‬
‫בטרם יציאתו לקרבות‪ .‬במקום אחר‪ ,‬היא כמעט ומאשימה עצמה במות בנה‪":‬אחזתי את הקסדה‬
‫כדי לנער ממנה את האבק ובמוחי חלפה המחשבה‪' :‬הלוואי‪ ,‬הלוואי שלא יהא עלי להניח את‬
‫הקסדה הזו על קברו'‪ .‬חלחלה אחזה אותי‪ .‬רציתי לטרוף עצמי על המחשבה שעלתה‪ ,‬פחדתי‬
‫להישאר לבדי"‪ .536‬והיא מוסיפה‪" :‬בייחוד מענה עתה המחשבה שבאותם הימים המכריעים בהם‬
‫'ברח' מתפקידו לפלוגת הקומנדו לא נמצאתי בבית‪ .‬מדוע לא העירותי את משה באותו לילה‬
‫אחרון? אולי היה עוצר אותם‪ -‬ולו רק עד הבוקר והיה ישן שעות מספר ומחליף כוח"‪ .537‬היא חשה‬
‫כי אילו הייתה בבית‪ ,‬ולא עם בעלה בתל אביב‪ ,‬הייתה יכולה למנוע מבנה לעזוב את משמרתו‬
‫ולהצטרף לקומנדו‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬היא מצירה על כך שלא מנעה ממנו‪ ,‬על ידי הלשנה‪ ,‬לצאת לקרב‬
‫בו מצא את מותו‪ .‬אולם נראה כי גם במקרה זה‪ ,‬כמו אצל רבקה גובר נמנעה האם מלגונן על בנה‪,‬‬
‫בעיקר משום שלא רצתה להתנגד לבנה‪.‬‬
‫רחל ינאית בן צבי מנסה לדבר על ליבו של בנה שיעבור לזמן מה לקיבוץ אחר‪ ,‬אך הוא מסרב‬
‫לעזוב את קיבוצו‪ ,‬בית קשת‪ .538‬היא מכה על חטא באמרה שהיא ובעלה‪ ,‬מעלו בתפקידם כהורים‪,‬‬
‫שכן‪..." :‬גם אתה חסר היית חוש המציאות‪ ,‬החוש הבא‪ ,‬כנראה‪ ,‬עם הגיל‪ .‬אנו ההורים‪ ,‬מחויבים‬
‫היינו להוסיף לכם מן החוש הזה‪ ,‬מחויבים היינו להיות בימי המבחן עמכם"‪ .539‬מדבריה עולה‬
‫שהיא חשה רגשות אשמה על שיכולה הייתה למנוע את מותו‪ ,‬אילו רק הייתה לצידו‪ ,‬מכיוון‬
‫ששיקול הדעת של הבנים טרם הבשיל‪ .‬אולם‪ ,‬מכיוון שנאלצה להישאר בחווה בירושלים‪ ,‬הרי‬
‫שהזניחה את גורלו של בנה‪ ,‬שלדבריה טרם היה בשל למלחמה זו‪ .‬האשמה נובעת מכך שהעדיפה‬
‫את תפקידה הלאומי בחווה בירושלים על פני תפקידה לגונן על בנה‪ ,‬כאם פרטית‪ .‬מדבריה עולה‬
‫שאשמת דור האבות היא לא רק בכך שהותירו את הבנים לבדם במלחמתם והותירו להם להגן על‬
‫דור האבות‪ ,‬אלא גם בכך שנתנו בידי הבנים את חובת המלחמה אף שלא היו כשירים לכך מבחינה‬
‫נפשית‪ ,‬ובכך מעלו בתפקידם כהורים‪.‬‬
‫נראה כי אבות ואימהות כאחד חשו רגשות אשמה והחמצה על שלא יכולים היו לסייע לבן‬
‫לפני מותו או ברגעיו האחרונים‪ .‬אמנם בספרי הזיכרון שנסקרו אין האבות מביעים רגשות אשמה‬
‫על שלא מנעו מהבן ללכת אל מותו‪ .‬אך‪ ,‬הם מכים על חטא על שלא היו עימו ברגעיו האחרונים או‬
‫שלא סייעו לדור הבנים במלחמתו‪.‬‬
‫‪ 536‬שם‪.29 ,‬‬
‫‪ 537‬שם‪.43 ,‬‬
‫‪ 538‬בן צבי‪.91 ,1839 ,‬‬
‫‪ 539‬שם‪.93 ,‬‬
‫‪81‬‬
‫רגשות אשמה מסוגים נוספים‬
‫אחדים מההורים מכים על חטא על שלא חשו שבנם מת ומשום כך‪ ,‬המשיכו בשגרת חייהם‪.540‬‬
‫נראה כי ההורים‪ ,‬שחשו כה קרובים לילדיהם‪ ,‬קירבת דם ונפש‪ ,‬התקשו לקבל את העובדה‬
‫שדווקא ברגעי מות הבן לא חשו את שעובר עליו‪ ,‬כאילו ניתק החוט הסמוי המקשר ביניהם‪.‬‬
‫הורים אחרים מבטאים רגשות אשמה ותחושות החמצה על שלא היטיבו להכיר את בניהם‪ ,‬כפי‬
‫שכותב אביו של ירובעל לביא‪" :‬יש ונדמה לי‪ ,‬כי לא ידעתי כלל את נפשו‪ ...‬לא פעם עמד לפני‬
‫כחידה‪ :‬ידעתי ביקרו ולא ידעתי אל נכון מהו"‪ .541‬כעת‪ ,‬כשהבן כבר איננו מצר האב על כך שלא‬
‫הכירו לעומק‪ .‬אביו של רפי מלץ מבקש למצוא‪" :‬מילה אינטימית‪ ,‬שתאפשר לנו לחדור לתוך‬
‫עולמם הפנימי‪ ,‬שנראה לנו כה שונה משלנו‪ ,‬כה סגור בפנינו"‪ ,542‬נראה כי האב חש בחסרון הכרתו‬
‫את בנו בחייו ועתה‪ ,‬כשכבר איננו‪ ,‬הוא מבקש ללמוד אודותיו‪.‬‬
‫אבות ואימהות גם יחד חשו רגשות אשמה על יחסם לבנים בתקופות ובאירועים שונים‬
‫במהלך חייהם‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬נראה כי אימהות מבטאות יותר רגשות אשמה על הטיפול בבן ועל‬
‫גידולו‪ ,‬בעוד האבות מצרים על כך שהבן נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה‪ ,‬שהאבות לא סייעו לבן‬
‫בשדה הקרב או לחילופין‪ ,‬שלא הכירו אותו לעומק‪ .‬נדמה כי ביטויים אלו שומרים על האבחנה‬
‫המגדרית לפיה על האם מוטלים התפקידים המטרנליסטים‪ ,‬בעוד לאב אחריות על פרנסת‬
‫המשפחה ותפקיד בשדה הקרב‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬אין תימה שאימהות לא כתבו כלל‪ ,‬בספרים שנסקרו‪,‬‬
‫על היכרות שאיננה מעמיקה עם הבן‪ ,‬שכן רובן חשו‪ ,‬מעצם נוכחותן עימו שעות רבות מינקותו ועד‬
‫בגרותו קירבה גדולה לבן שנפל‪ ,‬והיכרות מעמיקה איתו‪.‬‬
‫במקביל לרגשות אשמה אותם חשים הורים רבים‪ ,‬באשר למעשיהם הם‪ ,‬מבטאים הורים‬
‫אלה ואחרים תחושות החמצה‪ ,‬על מה שהבן שנפל החמיץ במותו‪.‬‬
‫ה‪ .‬תחושות של החמצה‬
‫את תחושות ההחמצה‪ ,‬שנמצאו בספרי הזיכרון‪ ,‬ניתן לחלק לשלוש קטגוריות‪ :‬החמצה בפן‬
‫הלאומי‪ ,‬החמצה בפן הפרטי ותחושות החמצה הנובעות מכך שהבן לא היה מאושר‪ ,‬שלם עם דרכו‬
‫או שהיה חולה בשעת צאתו לקרב‪.‬‬
‫‪ 540‬לדוגמא‪ :‬אביו של מנחם רוטקוב‪ :‬יד לזכר מנחם רוטקוב‪ ;8 ,1848 ,‬אביו של רפי מלץ‪ :‬ביקוד‪ ;209 ,1848 ,‬אימו של רפי‬
‫מלץ‪ :‬שם‪ ;181 ,‬אימו של ג'ימי‪ :‬שמי‪.229 -221 ,1814 ,‬‬
‫‪ 541‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.99 ,1848 ,‬‬
‫‪ 542‬ביקוד‪.209 ,1848 ,‬‬
‫‪82‬‬
‫החמצה בפן הלאומי‬
‫ישנם הורים המציינים את אשר בנם החמיץ‪ ,‬במותו‪ ,‬בהיבט הלאומי‪ .‬הכוונה היא שהבן לא זכה‬
‫לראות בתקומת המדינה‪ ,‬בניצחונות צבאיים או בהישגים לאומיים כאלה ואחרים‪.‬‬
‫אביו של אברהם לבנוני כותב‪" :‬עם בוא הגאולה נפל‪ .‬לא זכה לחיות בישראל החפשית‬
‫והעצמאית"‪ .543‬אביו של ישעיהו פינקנזון כתב‪ ,‬אף הוא‪" :‬אתה שנתת את חייך על כך‪ ,‬לא זכית‬
‫לראות בעיניך את החזון הגדול בהתגשמותו"‪ .544‬שלמה לביא כותב אף הוא על החמצה זו‪" :‬מיטב‬
‫חלומותיכם‪ -‬חלומותינו הופכים למציאות‪ -‬ואתם לא ראיתם ולא תראו עוד בנחמה זאת‪ .‬אתם‪,‬‬
‫שאת הכל‪ ,‬את כל חייכם נתתם למען השעה הגדולה הזאת‪ -‬נשארתם מעבר להכל"‪ .545‬כך כותב גם‬
‫אביו של בעז עמיקם‪" :‬וי לי על שנותיך הצעירות אשר נקטפו‪ ,‬על שלא זכית לחזות בהתגשם‬
‫החזון הגדול ולא הספקת לטעום אפילו קצת מן החיים היפים שבאו לעם ולמולדת‪ ,‬אשר בשבילם‬
‫הקרבת את כל אשר לך"‬
‫‪546‬‬
‫ואביו של דודו צ'רקסקי כותב בצער‪" :‬הוא לא זכה לימי מדינת‬
‫ישראל‪ .547"...‬בדבריהם מבטאים האבות תחושות צער על כך שהבן לא זכה לראות בהתגשמות‬
‫הדבר שעליו נלחם ושעליו מסר את נפשו‪.‬‬
‫אביו של יצחק הלוי‪ ,‬מתאר החמצה לאומית‪ -‬מדעית‪ ,‬שכן בנו‪ ,‬שהיה חוקר ארץ ישראל‪ ,‬גילה‬
‫מיני צמחים חדשים וכן אסף כלי צור‪ ,‬בעלי ערך מדעי רב‪ ,‬המעידים על ישוב פרה‪ -‬היסטורי בנגב‪.‬‬
‫האב מספר כי בנו "איחר את הרכבת"‪ ,‬כדבריו‪ ,548‬רכבת אשר‪" :‬הטעינה לנצח ישראל את המטען‬
‫הצנוע שהספיק להוריש לה אחד מצעירי יוצריה‪ -‬קדושיה‪ -‬יצחק בן יעל ומשולם הלוי"‪ .549‬בדבריו‬
‫מתאר האב את האובדן שאבד למדע ולחקר הארץ עם מות בנו‪ -‬אבד לעם ישראל אחד המדענים‬
‫המבטיחים לעתיד‪ ,‬והרי גם התפתחות המדע הארץ ישראלי היא משימה לאומית‪.‬‬
‫אימהות שכולות כותבות אף הן על החמצה בהיבט הלאומי‪ .‬אימו של יוסף בן ישעיהו מצירה‬
‫על כך שבנה‪ ,‬שנפל יומיים לפני הכרזת העצמאות‪ ,‬לא זכה לראות בהתגשמות חלומותיו‪,‬‬
‫הלאומיים‪" :‬לבו בכה בו על מיעוט נשקנו‪ ,‬הוא לא זכה לראות את צבא ישראל על מלוא נשקו‪ ,‬אף‬
‫לא שמע את הכרזת המדינה"‪ .550‬אימו של אמנון רוכין כותבת ברוח דומה‪" :‬קסקרטיני אלנבי‬
‫נכבשו‪ ,‬אבל אתה כבר לא זכית לשמוע את תרועת הניצחון‪ ...‬לא זכית לראות במו עיניך את‬
‫הניצחונות של צבא ההגנה לישראל‪ ,‬אשר למענו כל כך לחמת וגם מסרת את חייך הצעירים‬
‫‪ 543‬אברהם לבנוני‪.8 ,1848 ,‬‬
‫‪ 544‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1848 ,‬עא'‪.‬‬
‫‪ 545‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.190 ,1848 ,‬‬
‫‪ 546‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.22 ,‬‬
‫‪ 547‬שם‪.14 ,‬‬
‫‪ 548‬חבס‪.19 ,1830 ,‬‬
‫‪ 549‬שם‪.‬‬
‫‪ 550‬דפים‪ -‬קק"ל‪.24 ,1848 ,‬‬
‫‪82‬‬
‫והעליזים‪ .‬על כך בני‪ ,‬בני היקר‪ ,‬צר לי שבעתיים"‪ .551‬כאבה של האם גדול אף יותר בשל העובדה‬
‫שהבן‪ ,‬שנפל למען המטרה הלאומית‪ ,‬לא ראה בהתגשמותה‪.‬‬
‫נראה כי בחברה המקדשת את המטרה הלאומית ומכפיפה את הפרט למען הלאום‪ ,‬אין תימה‬
‫שגם הצער‪ ,‬האבל וההחמצה הפרטיים מקבלים נופך לאומי‪.‬‬
‫החמצה בפן האישי‬
‫הורים אחרים מבטאים צער על דברים שהבן החמיץ בשל מותו בטרם עת‪ .‬חלקם מצירים על שלא‬
‫טעם חיי אושר‪ ,552‬אחרים מביעים צער על שנהרג לקראת סוף המלחמה‪ .553‬העובדה שלחם ושרד‬
‫את הקרבות הקשים ביותר ונפל אחריהם מגבירה אצלם את תחושת המרמור וההחמצה‪.‬‬
‫שאול אביגור סובר כי יש חוסר צדק משווע בכך ש‪" :‬אני החולה‪ ,‬החלוש‪ ,‬השבור‪ ,‬שמי כמוני‬
‫(ואולי רק אני)‪ ,‬יודע את מיעוט יכולתי‪ ,‬את מגבלותי‪ ,‬את חסרונותי‪ -‬אני אוסיף להתהלך על‬
‫האדמה הזאת‪ .‬והוא‪ -‬הבריא‪ ,‬השלם‪ ,‬הפורח‪ ,‬שכל שבעים ושבעת שערי האושר היו פתוחים לפניו‬
‫לרווחה‪ -‬הוא טמון בקבר"‪ .554‬האב מרגיש כי בעובדה שהוא חי ובנו מת‪ ,‬יש משום החמצה‪ ,‬שהרי‬
‫בנו הוא זה שהיה צריך לחיות‪ ,‬לפרוח‪ ,‬להיות מאושר‪ .‬בנוסף‪ ,‬יתכן ויש כאן רגשות אשמה על‬
‫שהאב החי קובר את בנו‪ ,‬והרי מדרך הטבע הצעירים‪ ,‬הבריאים והפורחים היו אמורים לקבור את‬
‫אבותיהם‪ ,‬ולא להיפך‪.‬‬
‫אימו של אריה בן הלל כותבת כי בשעה שראתה את בנה באימוני הפלמ"ח "פניו היו חרושי‬
‫קמטים לכל אורכם‪ ,‬שחורים ומפוייחים‪ ...‬באותו רגע עלתה בליבי מחשבה‪ ,‬כי כך‪ ,‬כנראה‪ ,‬תהיה‬
‫צורתו של אריק בעוד עשרים‪ -‬שלושים שנה‪ .‬ולא ידעתי‪ ,‬כי בכלל נותרו לו רק עוד חמש שנות‬
‫חיים"‪ .555‬נראה כי דווקא דמותו‪ ,‬המבוגרת מכפי גילו‪ ,‬של בנה‪ ,‬כפי שנראתה לה בזמנו וכפי‬
‫שעלתה לפניה בשעה שכתבה את זיכרונותיה‪ ,‬מעוררת בה תחושת החמצה על שבנה לא הגיע לגיל‬
‫מבוגר‪.‬‬
‫אימו החורגת של אליהו רוזנבאום כותבת בסוף דבריה‪" :‬חבל על דאבדין! והוא רק התחיל‬
‫מכה שורשים בקרקע הארץ‪ ,‬שאותה אהב‪ ,‬רק התחיל לנשום את האוירה ולחבוק זרועותיו אל‬
‫השמש‪ .556"...‬האם כואבת את מותו של הבן דווקא בשעה שהחל להשתקע בארץ‪ ,‬מצא את מקומו‬
‫והחל לראות פירות בעמלו‪ ,‬שהרי הבן‪ ,‬שעלה לארץ עם הוריו ב‪ ,1931 -‬עבר נדודים וטלטלות עד‬
‫אשר מצא את מקומו בתל יוסף‪ ,‬בהכשרת הפלמ"ח‪.‬‬
‫‪ 551‬רמת רחל במערכה‪.13 ,1848 ,‬‬
‫‪ 552‬לדוגמא‪ -‬אביו של נחמיה בסיוקביץ‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬טו'; אימו של צבי הורביץ‪ :‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.34 ,‬‬
‫‪ 553‬לדוגמא‪ -‬הוריו של מתיתיהו גורדון‪ :‬בכל מאודם‪ -‬חדרה‪.129 ,1832 ,‬‬
‫‪ 554‬אביגור‪.190 ,1891 ,‬‬
‫‪ 555‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.3 ,‬‬
‫‪ 556‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.224 ,1830 ,‬‬
‫‪84‬‬
‫נראה כי ביטויי ההחמצה האישית הם חלק מעולמם של השכולים ואינם קשורים לאופייה‬
‫הלאומי של החברה‪.‬‬
‫החמצה מכיוון שהבן לא היה מאושר‪ /‬היה חולה‪ /‬מוות מיותר‪ /‬מלחמה מיותרת‬
‫בספרים שנסקרו לא נמצאו אבות המביעים החמצה בהיבטים אלו‪ .‬אולם‪ ,‬מספר אימהות‬
‫מתארות החמצה בהיבטים הללו‪.‬‬
‫אימו של ספי אהלי כותבת‪" :‬לא‪ ,‬איש לא יבין את זאת‪ ,‬גם אם לא תחוש זאת‪ .‬לו חשו‬
‫אימהות בעולם‪ ,‬לא היו מלחמות‪ .‬רק אם שכולה‪ ,‬רק היא תדע‪ .‬אוי לה"‪ .557‬האם חשה שהמלחמה‬
‫היא בגידה בתפקיד האימהי‪ ,‬שהרי תפקידה‪ ,‬הוא בראש ובראשונה להגן על ילדיה‪ .‬היא סוברת‪,‬‬
‫על כן‪ ,‬כי על המחויבות של האם לילדיה לגבור על מחויבותה להישגי הלאום‪ .‬בנוסף‪ ,‬היא כביכול‪,‬‬
‫סוברת שאין הצדקה אמיתית למלחמה וכי אילו היה הדבר נתון לשיקול דעתן של האימהות‬
‫השכולות‪ ,‬אזי לא היו מלחמות בעולם‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬נראה כי האם קוראת תגר על התגייסותן של‬
‫הנשים למען המטרה הלאומית‪ ,‬דבר שגורם‪ ,‬לדבריה‪ ,‬לאימהות לוותר על התפקיד האימהי הטבעי‬
‫למען הלאומי‪ .‬בכך‪ ,‬האימהות לא חשות את הכאב‪ ,‬את האובדן ואת נוראות המלחמה‪ .‬יתירה‬
‫מזו‪ ,‬לדבריה‪ ,‬הגברים המנהלים את סדרי החיים אינם מאפשרים לאימהות להשפיע בקביעת‬
‫סדרי העדיפויות ובקביעת האג'נדה‪ ,‬ועובדה זו יוצרת מלחמות‪.‬‬
‫אמהותיהן של נחמיה בסיוקביץ ודניאל שפריס כואבות את העובדה שבניהן יצאו לקרב‪ ,‬ממנו‬
‫לא שבו‪ ,‬בזמן שסבלו מחום גבוה‪ .558‬אימו של חיים גפן מתארת מוות מיותר ובלתי מוסבר‪" :‬מה‬
‫קרה ואיך? תעלומה היא‪ ...‬שום נשק לא נמצא על ידו‪ -‬אך חיים לא היה עוד"‪.559‬‬
‫נראה כי הורים‪ ,‬גברים ונשים כאחד‪ ,‬מבטאים תחושות של החמצה‪ .‬ההחמצה בפן הלאומי‪ ,‬מהווה‬
‫ביטוי לכך שהחברה הייתה מכוונת למטרה הלאומית‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬ישנם הורים המבטאים לצד‬
‫ההחמצה הלאומית גם החמצה בפן הפרטי וישנם מספר הורים המדגישים את הפן הפרטי בלבד‪.‬‬
‫מעניין לראות כי אימהות בלבד מתארות החמצה המבטאת לא רק את שהבן הפסיד מעצם מותו‪,‬‬
‫אלא שעצם מותו הוא בבחינת החמצה‪ ,‬שכן המלחמה הייתה מיותרת‪ ,‬או שמות הבן אינו מוסבר‬
‫או לחילופין‪ ,‬שאילו הבן‪ ,‬שהיה חולה‪ ,‬לא היה יוצא לקרב במצבו‪ ,‬הרי שלא היה נהרג‪ .‬נראה כי‬
‫אימהות בלבד מבטאות תחושות אלו‪ ,‬בשל תפקידן המטרנליסטי ותחושתן כי עליהן לדאוג‬
‫לשלומו של הבן‪.‬‬
‫‪ 557‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.18 ,‬‬
‫‪ 558‬נחמיה בסיוקביץ‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬טז'; דניאל שפריס‪ :‬בסער ביום סופה‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪ 559‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.221 ,1830 ,‬‬
‫‪83‬‬
‫ו‪ .‬להמשיך לחיות למען הזולת‬
‫החברה ציפתה מהאב להבין ולקבל את מות בנו או לפחות לשקול אותו אל מול ערכי האומה‬
‫וצרכיה‪ .‬האב‪ ,‬אמור היה להיות חזק‪ ,‬לייצג את הערכים הלאומיים ולהתייחס למות הבן במלחמה‬
‫כאל ערך 'גברי'‪ .560‬האם לעומת זאת‪ ,‬הייתה משוחררת מנטל זה‪ .‬החברה הבינה את יגונה של‬
‫האם משום שהיא נתפסה כדמות פרטית והיגון שלה הוא כבד מנשוא‪ ,‬שהרי‪ ,‬היא זו שהבן היה‬
‫חלק בלתי נפרד מגופה‪ ,‬היא זו שילדה את הבן והיא זו שהייתה קרובה אליו פיזית בינקותו‪ ,‬היא‬
‫זו שגידלה אותו וטיפחה אותו ועל כן‪ ,‬החברה התירה לה להיות חלשה ופגיעה ולבטא את‬
‫תחושותיה‪ .561‬אלה נתפסו גם כתכונותיה 'המובהקות'‪ .‬בעניין זה‪ ,‬אולי ראוי לציין כי אבות‬
‫שכולים איבדו עצמם לדעת יותר מאמהות שכולות‪ .562‬לדעת רוזנטל הדבר נובע בשל הקונפליקט‬
‫בין החובה להיות חזקים לבין הצורך לבטא הכאב העז‪ .‬רוזנטל סובר עוד כי אמהות מתמודדות‬
‫עם האובדן טוב יותר משום שהאם מוכנה‪ ,‬מיום היוולדו של בנה‪ ,‬לאפשרות שתאבד אותו‪.563‬‬
‫אולם‪ ,‬מעיון בדברים שכתבה שרה אביגור לבעלה עולה שייתכן וקיים מניע נוסף‪:‬‬
‫"היום שבועיים מיום נפילתו של גורי‪ ...‬רבות חרדתי לרגע הזה ותמיד הייתי בטוחה שאם‬
‫יתמו חייו של גורי ייפסק גם קיומי ולא אוסיף לראות את פני השמש ולא אחוש בהיעדרו‬
‫וכרגע אני בכל זאת נשארתי קיימת‪ ,‬לאחר שתקוות חיי‪ ,‬מקור שמחתי וגאוותי‪ ,‬טמנתי‬
‫בקבר [‪ ]...‬עוד בימי הקרבות‪ ...‬היה בעיני טבעי ומובן מאליו‪ .‬אם יקרה דבר‪ -‬אלך אחריו‪.‬‬
‫עתה במידה שהעמקתי לחשוב‪ ,‬קמה וניקרה המחשבה‪ :‬איך אוכל לעזוב את רות ושאול?‬
‫[‪ ]...‬איך אוכל במקום לעזור להם ולסעדם‪ ,‬להאדיר ולהעמיק את יגונם ויתמותם"‪.564‬‬
‫בדבריה מסבירה שרה אביגור את היאחזותה בחיים‪ ,‬בחובתה לדאוג לבני משפחתה שנותרו‬
‫בחיים‪ ,‬הן בהיבט הגשמי והן בהיבט הנפשי‪.‬‬
‫ההכרח להיות חזקים ולהמשיך לחיות למען המשפחה עולה מדבריהן של שתי אימהות‬
‫שכולות נוספות‪ .‬אימו של רפי מלץ כותבת‪" :‬רפי בני‪ -‬רוצה אני להתעודד‪ ,‬למען לא להכביד על‬
‫יקירי שנותרו לי‪ -‬והדבר עולה לי ביסורים"‬
‫‪565‬‬
‫ובהמשך דבריה היא כותבת‪" :‬והחיים ניצבים‬
‫‪ 560‬רוזנטל‪.92 -91 ,2001 ,‬‬
‫‪ 561‬שם‪.‬‬
‫‪ 562‬שם‪.92 ,‬‬
‫‪ 563‬שם‪.92 ,‬‬
‫‪ 564‬אביגור‪.49 ;42 -41 ,1891 ,‬‬
‫‪ 565‬ביקוד‪.182 ,1848 ,‬‬
‫‪81‬‬
‫ודורשים את שלהם‪ .‬ויש לדרוך בהם‪ ...‬ויש לכבוש את השבר‪ ,‬לברוח ממנו‪ ,‬למען אלה שנותרו"‪.566‬‬
‫דברים דומים אומרת בראיון רדיופוני חוה יערי‪ ,‬אישתו של אברהם יערי‪ ,‬חוקר ארץ ישראל‪,‬‬
‫ששכלה את בנה גור בקרב ליד טול‪ -‬כרם‪ ,‬היא מספרת כי הם עשו כל מאמץ להמשיך בשגרת‬
‫החיים‪ ,‬בעיקר בשביל הבת שנותרה‪ ,‬על מנת שלא תגדל באווירה של דיכאון ועצבות‪. 567‬‬
‫יש לציין כי בכל דברי הזיכרון שנסקרו רק אימהות מעלות נקודה זו‪ .‬נראה שנשים נטו‬
‫להתמודד עם האובדן ולהיות 'חזקות' במישור הפרטי‪ -‬משפחתי‪ .‬חוזקן נובע מיכולתן לשתף את‬
‫הציבור בכאבן‪ ,‬כפי שמציע רוזנטל‪ .568‬לעומת זאת‪ ,‬גברים נאלצו בהתאם לציפיות החברה‪ ,‬לתפקד‬
‫בגבורה במישור הלאומי ולהימנע מהבעת צער‪ ,‬אולם אפשרו לעצמם להיות פגיעים יותר במישור‬
‫הפרטי‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הזהות המשפחתית הייתה בעבור הנשים חזות הכל‪ .‬משום כך‪ ,‬הכרתן בתפקידן‬
‫כאימהות‪ ,‬בעלות אחריות לשלמות המשפחה הביאה אותן להדחקת אבלן ולהמשך שגרת החיים‪,‬‬
‫עד כמה שניתן היה‪.‬‬
‫‪ .4‬הלאום‬
‫א‪ .‬הלאום מול הפרט‬
‫האידיאולוגיה הציונית יצרה בארץ 'דת אזרחית'‪ ,‬הדומה במטרותיה ובמבניה לדת המסורתית‪:‬‬
‫היא מקנה לגיטימציה לסדר החברתי‪ ,‬מקדשת את מטרות החברה‪ ,‬מאחדת את האזרחים לכלל‬
‫קהילה ומניעה אותם לדבוק בערכים הלאומיים‪ .569‬החל מתקופת הישוב התפתחה בארץ מערכת‬
‫ענפה של 'מצוות' חלוציות‪ ,‬מיתוסים‪ ,‬ריטואלים וטקסים‪ ,‬סמלים מקודשים ומעין מקדשים‪ ,‬אשר‬
‫שימשו מודל להתנהגות ומוקד ליצירת סמלים משותפים‪ ,570‬כפי שמציין אחד האבות השכולים‪:‬‬
‫"חובות לאומיות הפכו אצלם לדת" (הדגשה שלי‪ -‬א"ז)‪ .571‬במצב זה‪ ,‬נדרש הפרט‪ ,‬בניגוד ליצר‬
‫הקיום האנושי‪ ,‬להקריב את עצמו ואת צרכיו למען הלאום או 'על מזבח הלאום'‪ ,‬מתוך הזדהות‬
‫עם ערכי הלאום‪ .‬הקרבה פטריוטית זו חייבה הכרה בחשיבותה של המטרה ובחיוניותה לקיום‬
‫‪ 566‬שם‪.181 ,‬‬
‫‪ 567‬כמעט ‪ 333‬שנים של זיכרון‪ ,‬גל"צ‪.1336 ,‬‬
‫‪ 568‬רוזנטל‪.92 -92 ,2001 ,‬‬
‫‪ 569‬אלמוג‪.198 ,1881 ,‬‬
‫‪ 570‬שם‪.190 -198 ,‬‬
‫‪ 571‬חבס‪.194 ,1830 ,‬‬
‫‪89‬‬
‫המדינה‪ ,‬והכרה בסיכון שהפרט נטל על עצמו‪ ,‬למען הלאום‪ .572‬לעיתים קרובות‪ ,‬הפטריוטיות היא‬
‫זו שהעניקה משמעות למוות‪.573‬‬
‫ההקרבה הפטריוטית נוגדת‪ ,‬כאמור‪ ,‬את יצר הקיום האנושי‪ ,‬והפרט נאלץ‪ ,‬לעיתים קרובות‪,‬‬
‫לשקול את צרכיו האישיים אל מול צרכי הלאום‪ ,‬ולהכריע ביניהם‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬לא רק בעת‬
‫הלחימה נדרש הפרט להכפיף עצמו לטובת הקולקטיב‪ ,‬אלא אף בעת אבלו‪ ,‬הוא נדרש לאיפוק על‬
‫מנת שלא לפגוע בחוסנם של הלוחמים והעורף‪ ,‬על מנת שלא ליפול לנטל על החברה ועל מנת שלא‬
‫למקד‪ ,‬בתקופה הרת גורל זו‪ ,‬את עיקר המבט בפרט‪ ,‬אלא באידיאה הלאומית‪ .574‬קונפליקט זה‪,‬‬
‫בין הפרט ללאום‪ ,‬עולה גם בספרי הזיכרון‪ .‬הורים שכולים מתייחסים לקונפליקט שבין המחויבות‬
‫לצורך הלאומי לבין רצון הפרט של ההורים‪ .‬אביו של ישראל זמל ביקש מבנו להישאר ולעזור‬
‫לאביו במשק‪ ,‬אך הבן סרב משום שהיה עליו לעשות את המוטל עליו‪ .575‬גם אביו של דן צביק רצה‬
‫שבנו ישאר במשק‪ ,‬אולם‪ ,‬עם החרפת הלחימה‪ ,‬בנו העדיף להצטרף אל שורות הלוחמים‪.576‬‬
‫אברהם לבנוני נחלץ מזרועות ביתו הקטנה‪ ,‬שהתחננה לפניו ובכתה שלא ילך לעמדתו‪ .577‬שלמה‬
‫לביא דחק את אבלו משום ש"לא עת לקונן ולספוד‪ .‬הגורל מנפנף עוד את חרבו על ראש כולנו‬
‫וביחוד על ראש בנינו הצעירים‪ ...‬אף לא עת דכאון‪ ,‬כי עת מלחמה לנו באוייב אכזרי‪ .‬זו תובעת‬
‫מאיתנו קור רוח ומחשבה קרה גם בשעות השכול"‪ .578‬שאול אביגור‪ ,‬במכתב לאשתו ולביתו‬
‫הסביר כי הוא מעכב את חזרתו לארץ משליחות 'ההגנה'‪ ,‬ככל הנראה לרכישת נשק‪ ,‬לאחר נפילת‬
‫בנו גור‪ ,‬משום ש‪" :‬החובה מונעת ממני את האפשרות לחזור אליכן מיד‪ .‬האמינו לי‪ ,‬שכל רגע מחיי‬
‫מוקדש אך ורק לעניין אחד‪ :‬למנוע עד כמה שיש ביכולתי אותו גורל משאר הגורים של עמנו‪.579"...‬‬
‫האב וכן שאר בני המשפחה‪ ,‬דחו את הצורך הפרטי שלהם‪ ,‬להתאבל יחדיו על הבן שנפל‪ ,‬על מנת‬
‫שהאב יוכל לסיים את שליחותו הלאומית‪ ,‬ולמנוע‪ ,‬כך הוא מקווה‪ ,‬שכול ויתמות ממשפחות‬
‫אחרות‪ .‬כלומר‪ ,‬לדעתו בעת הזו השיקול הלאומי חייב לגבור על השיקול הפרטי‪.‬‬
‫במקרים אחרים‪ ,‬מוצג הקונפליקט בחריפות רבה‪ .‬אביהם של אליעזר ומנחם שבט מתאר כי‬
‫לאחר נפילת בנו הצעיר מבקשת האם מקצין הסעד מספר ימי חופשה נוספים עבור הבן הגדול‬
‫שנותר בחיים‪ ,‬אולם ההורים נענים כי הבן נחוץ ביותר ואף "לבקשתנו להשתמש בחופשה הניתנת‬
‫לו בזכות נפילת אחיו"‪ ,‬התשובה היא‪" :‬חסרים אנשים עד כדי כך‪ ,‬שאסור לנצל את הזכות הזאת‬
‫‪ 572‬זרובבל‪.12 -11 ,2004 ,‬‬
‫‪ 573‬מוסה‪.11 ,1882 ,‬‬
‫‪ 574‬אלמוג‪.229 ,1889 ,‬‬
‫‪ 575‬חבס‪.218 ,1830 ,‬‬
‫‪ 576‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.19 ,1830 ,‬‬
‫‪ 577‬אברהם לבנוני‪.9 ,1848 ,‬‬
‫‪ 578‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.43 ,1848 ,‬‬
‫‪ 579‬אביגור‪.191 ,1891 ,‬‬
‫‪89‬‬
‫כרגע"‪ .580‬בין אם תשובת פקיד הסעד נובעת מאטימות הממסד ובין אם מצורך אמיתי‪ ,‬הרי שהיא‬
‫מבטאת את עליונותם של צרכי הלאום על צרכי הפרט‪.‬‬
‫ההכרעה הלאומית ניכרת גם בדבריו של שלמה לביא על בנו הלל‪ .‬בזמן שלחם לצד אחיו‬
‫בקרב על הגלבוע‪ ,‬הבין שאחיו נהרג‪" ,‬אך השעה אינה כשרה לשים אל לב את היגון‪ ,‬התפקיד דורש‬
‫את המשכו"‪ ,581‬האח המשיך להלחם‪ ,‬משום שהצורך הלאומי תבע זאת‪.‬‬
‫הלאמת רגשות הפרט ניכרת גם מדברי אימהות‪ .‬אימו של אופיר אנקורי אומרת כי‪" :‬יש לי‬
‫נכונות נפשית לעשות בכל כוחותי את המוטל עלי‪ ,‬גם אם הדברים כרוכים ביסורים ובהתאכזרות‬
‫עצמית"‪ .582‬בכתבי האמהות ניכר הקונפליקט של הבנים‪ ,‬ומחויבותם בסופו של דבר ללאום‪,‬‬
‫שהכריעה את מחויבותם למשפחתם ולאמותיהם‪ .‬אחת האימהות מספרת כי רצתה שבנה יישאר‬
‫בבית‪ ,‬אך רצונו של הבן ללחום בחזית גבר על רצונותיה‪ .583‬אימו של נפתלי שולומוביץ כותבת‪:‬‬
‫"שתיים אהבת בחייך‪ :‬את אמא ואת המולדת ובבוא השעה והמולדת קראה לך‪ ,‬גברה אהבתך‬
‫למולדת על אהבתך לאמא"‪ .584‬אימו של דב גרייצר מתארת את לבטי בנה ואת החלטתו‪" :‬אמנם‪,‬‬
‫מוסר הכליות כרסם בך‪ :‬כיצד להשאיר בודדה את אמך הגלמודה? התעלית על כל אלה ויצאת‬
‫למלא את התפקיד הנשגב שקראך"‪ .585‬בדבריה מספרת האם כי על אף שהייתה אלמנה ובנה‬
‫התייסר בין הצורך הפרטי של אימו לבין הצורך הלאומי‪ ,‬הוא בחר בטובת הלאום והותיר את‬
‫אימו לבדה‪ .‬האם תמכה בהחלטתו של בנה‪ ,‬דבר הבא לידי ביטוי בכך שאמרה "התעלית על כל‬
‫אלה"‪ ,‬כלומר‪ ,‬על כל השיקולים הפרטיים‪ ,‬ועל אף התוצאות הטרגיות של החלטתו‪ ,‬הרי שהיא‬
‫גאה בו‪ ,‬וחושבת שהוא עשה את הדבר הנכון‪.‬‬
‫נראה כי האימהות השלימו עם הבחירה הלאומית של בניהן ובכל המקרים שהובאו לעיל גבר‬
‫הצורך הלאומי על הרצון הפרטי‪ ,‬אולם שרה אביגור קיוותה‪ ,‬עוד בטרם נפל בנה‪ ,‬כי ייפצע‪ ,‬על מנת‬
‫שיפסיק להלחם‪ ,‬וכך היא כותבת‪" :‬אודה ולא אבוש‪ .‬בסתר ליבי התפללתי לראותו בפצועים‪ ,‬אם‬
‫כי ידעתי שעם כל פצוע נחלש כושר עמידתנו"‪ .586‬במקרה זה‪ ,‬גברה דאגת האם לבנה על דאגתה‬
‫ללאום‪.‬‬
‫‪ 580‬חבס‪.93 -94 ,1830 ,‬‬
‫‪ 581‬בנים‪ -‬עין חרוד‪ ,‬תש"ט‪.142 ,‬‬
‫‪ 582‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 583‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.1 ,‬‬
‫‪ 584‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.212 ,1830 ,‬‬
‫‪ 585‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 586‬אביגור‪.24 ,1891 ,‬‬
‫‪88‬‬
‫אימהות אחרות מבטאות את ההתנגשות בין השמחה הלאומית ליגון הפרטי‪ .‬כך‪ ,‬כותבת‬
‫אימו של יאיר ישראלי‪" :‬דורנו זכה להגשים את שאיפות העם‪ ,‬אך אין אנו יכולים לקבל את היום‬
‫הגדול בלב שמח‪.587"...‬‬
‫נראה כי‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬מטרות הלאום והחברה גברו על צרכיו האישיים של הפרט‪ ,‬גם אם‬
‫ההורים השכולים לא רוו נחת ממצב זה‪ .‬אימהות‪ ,‬בדומה לאבות‪ ,‬מתארות את היותן תפלות‬
‫ומשניות ללאום‪ .‬אחת האימהות היטיבה לבטא זאת בצטטה את בנה‪ ,‬שאמר‪" :‬תהיי פחות‬
‫אמא"‪ .588‬על מנת שהאם תוכל למלא את חובתה הלאומית ולאפשר לבנה למלא את תפקידו‪ ,‬הרי‬
‫שעליה להצניע ולהמעיט את אימהותה הפרטית‪ ,‬ולהיות‪ ,‬קצת פחות 'אמא'‪ .‬אימו של אופיר‬
‫אנקורי כתבה‪ ,‬בטרם נפל‪ ,‬כי היא מוכנה לשאת כל כאב‪ ,‬פיזי ונפשי‪ ,‬על מנת למלא את חלקה‬
‫ב"גאולה"‪ ,‬כדבריה‪ ,589‬אולם‪ ,‬למרות גודל השעה הלאומית ותפקידיה הלאומיים‪ ,‬האם‪ ,‬הדואגת‬
‫והחרדה נמצאת באפיסת כוחות‪ ,590‬דמעותיה זולגות והיא חשה אשמה על געגועיה‪ .‬את תחושות‬
‫האשמה היא משקיטה בכך ש "החליבה מתנהלת כסדרה"‪ ,591‬כלומר‪ ,‬חולשתה‪ ,‬אסור לה שתפגע‬
‫בעבודה החקלאית‪ ,‬שהיא גם עבודה לאומית‪ .‬ביום השלושים למותו היא כותבת על הצורך‬
‫הלאומי‪ ,‬שהכריע את רצונו הפרטי של בנה‪" :‬לא רצית לעזוב את כל היקרים והיקר לך‪ ...‬לא‪ ,‬רק‬
‫היית חדור הכרה שצעדך זה הכרחי‪ ,‬צו עמנו וחובת בנים"‪.592‬‬
‫אם אחרת‪ ,‬מתארת את קטנותה‪ ,‬אפסותה‪ ,‬אל מול סמכות לאומית‪ ,‬ובמקרה זה‪ ,‬ירושלים‪,‬‬
‫שעל הגנתה נפל בנה‪ ,‬והיא זו שמאירה את יגונה‪:‬‬
‫"שמש ישראל עולה בהוד קדומים‪ .‬ופתאום אני עם יגוני קטנה כל כך‪ ,‬רופפת‪ ,‬בלתי‬
‫נראית‪ .‬מעל לראשי השחוח שטים עבים אדירים והשמים גבוהים ורמים כל כך‪ .‬ומסביב‬
‫הכל זורח‪ ,‬מחריד בעוצמתו‪ ,‬בגודל היותו! ואפול על האדמה ואנשקנה ואשטפנה‬
‫בדמעותי‪ .‬הוי‪ ,‬ירושלים‪ ,‬ירושלים!"‪.593‬‬
‫נראה כי בכתיבתם של אבות ואימהות כאחד‪ ,‬על אף הקונפליקט בין הפרטי ללאומי‪ ,‬גוברת‬
‫ההקרבה הפטריוטית‪ ,‬על שמירת גופו ומילוי רצונותיו של הפרט‪ ,‬עד כדי הדחקת תחושותיו של‬
‫הפרט‪.‬‬
‫‪ 587‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 588‬שם‪.‬‬
‫‪ 589‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 590‬שם‪.‬‬
‫‪ 591‬שם‪.‬‬
‫‪ 592‬שם‪.‬‬
‫‪ 593‬ביקוד‪.202 ,1848 ,‬‬
‫‪100‬‬
‫ב‪ .‬מיתוסים מכוננים‬
‫אניטה שפירא‪ ,‬בבואה לדון במיתוס תל חי‪ ,‬הסבירה את המושג מיתוס כך‪:‬‬
‫"מיתוס מורכב מסיפור מעשה שקרה‪ ,‬שהוסיפו עליו בניין על של אגדות‪ ,‬מסרים וסמלים‪.‬‬
‫על ידי השימוש במושג "מיתוס" אין אנו מביעים ספק ולא אישור לגבי אמיתות העובדות‬
‫שעליו התבסס המיתוס‪ .‬אותנו מעניינים הצרכים הנפשיים והציבוריים אשר העלו סיפור‬
‫מעשה מסוים בדמיונו של הציבור והפכו אותו לגדול מן החיים‪ ,‬לבעל משמעות החורגת‬
‫משטף המאורעות הרגיל וגובלת בטרנסצנדנטלי‪ .‬המסרים והסמלים שהמיתוס מעביר‬
‫נראים בעיניו חשובים לאין ערוך מן השאלה‪ ,‬מהו הגרעין העובדתי של סיפור המעשה‬
‫ומהו המעטה המיתי האופף אותו"‪.594‬‬
‫מספר מיתוסים מופיעים בספרי הזיכרון על הנופלים‪ ,‬מיתוסים אלה‪ ,‬ממלאים‪ ,‬כדברי אניטה‬
‫שפירא‪ ,‬צורך נפשי וציבורי ומשמשים להעברת מסרים וליצירת קונצנזוס תרבותי‪ ,‬המאפשר‬
‫ליחיד לחוות את חוויית הקולקטיב בה הוא חי‪ .595‬בכל תקופה היסטורית מנסה החברה לבחון את‬
‫זהותה על ידי בחינתה אל מול דימויים מעברה ההיסטורי או מעברם של תרבויות אחרות‪ .‬על פי‬
‫רוב‪ ,‬חברה חדשה או חברה הנמצאת בתהליכי בניה מחדש‪ ,‬לאחר תקופה ארוכה של שפל או חוסר‬
‫רציפות‪ ,‬בדומה לחברה הישראלית‪ ,‬יוצרת מיתוסים מכוננים וסיפורי יסוד‪ ,‬שמטרתם לבטא‬
‫ערכים ועמדות‪ ,‬המקשרים בין עברה של האומה להווה שלה‪ ,‬כך גם התרבות הישראלית מקיימת‬
‫מספר מיתוסים‪ ,‬המשתנים ועוברים מעין 'עריכה' בהתאם לאמונות ולצרכי ההווה של האומה‬
‫מחד גיסא‪ ,‬ומקנים להם לגיטימציה מאידך גיסא‪ .‬יוצא מכאן‪ ,‬שהדרך בה זוכרת החברה את‬
‫עברה‪ ,‬היא למעשה אמצעי לקיום אמונות ההווה וערכיו‪ ,‬ועל כן‪ ,‬גם הזיכרון הציבורי את העבר‬
‫עשוי להיות שונה מהמציאות ההיסטורית‪.596‬‬
‫המיתוסים המכוננים המובאים בספרי הזיכרון מאופיינים על ידי דימויים של מרטירולוגיה‪,‬‬
‫הקרבה וגבורה של מעטים מול רבים‪ .‬מיתוס מצדה הובא‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬לתודעה היהודית‪-‬‬
‫הציונית‪ ,‬עם פרסום הפואמה 'מסדה' של יצחק למדן‪ ,‬ב‪ .191/ -‬בפואמה זו מצדה מופיעה כמשל‬
‫למאבקם של המתיישבים בארץ ישראל‪ .‬אמנם הפואמה רוויה תיאורי הרס וחורבן‪ ,‬אך חוזרת‬
‫ונשנית בה הסיסמה 'שנית מסדה לא תיפול'‪ ,‬סיסמה שהפכה לסמל‪ ,‬בחברה הציונית‪ .597‬פרשת תל‬
‫חי היא מיתוס מכונן נוסף‪ ,‬בהיותה אחת מאגדות הגבורה הראשונות של היישוב בארץ‪ ,‬סמל‬
‫‪ 594‬שפירא‪.131 ,1882 ,‬‬
‫‪ 595‬ברונשטיין‪.34 ,2002 ,‬‬
‫‪ 596‬ויצטום ומלקינסון‪.222 -222 ,1882 ,‬‬
‫‪ 597‬שם‪.222 ,‬‬
‫‪101‬‬
‫לגבורה‪ ,‬אומץ לב‪ ,‬הקרבה ועמידה איתנה‪ ,‬שיצרו נורמה של התנהגות לאומית‪ .‬דור שלם התחנך‬
‫על דמותו של טרומפלדור ועל מילותיו האחרונות‪" :‬טוב למות בעד ארצנו"‪ .598‬סיפור החשמונאים‬
‫מוצג כניצחון של מעטים מול רבים‪ ,‬שהזדהות הישוב היהודי איתו מובנת על רקע יחסי הכוחות‬
‫בין הכוחות הלוחמים היהודים והערבים‪ ,‬כפי שעולה מדברי הוריהם של דוד ויוסף מצקביץ‪,‬‬
‫שנפלו שניהם בשיירת יחיעם בגליל המערבי‪" :‬יחד עם אחיו‪ ,‬הצעיר ממנו‪ ,‬נלחם באויב אכזרי‬
‫שעלה עליהם במספרו ובנשקו ועד הרגע האחרון לחייו הגן על כבוד ישראל"‪ .599‬גם אביו של‬
‫ישעיהו פינקנזון‪ ,‬שנפל בבית קשת כותב כי הבנים נלחמו בגבורה עילאית "באויב רב מספור"‪.600‬‬
‫אימו של דניאל שפריס‪ ,‬שנהרג בדגניה‪ ,‬מתארת קרב גבורה של מעטים מול רבים‪..." :‬הייתם‬
‫ארבעים איש נגד מאות ערבים ומשוריינים‪ ,‬ואתם‪ ,‬המעטים‪ ,‬בציוד המועט שבידכם ובגופכם‬
‫החזקתם מעמד"‪ .601‬נראה כי מוטיב הגבורה‪ -‬מעטים מול רבים‪ -‬ניכר בכתבי ההורים‪ .‬מיתוס‬
‫נוסף הוא זה של בר כוכבא‪ ,‬המוצג כגיבור ללא חת‪ ,‬וכדמות נוספת הלוחמת בדרך לחידוש‬
‫הממלכה היהודית‪.‬‬
‫בימי העלייה השנייה‪ ,‬עת התגבש אתוס מרטירולוגי חדש‪ ,‬נתפסו החללים כחלק משרשרת של‬
‫חללים שנפלו למען קוממיות יהודה‪ -‬החל בחשמונאים‪ ,‬דרך לוחמי מצדה ובר כוכבא ועד לחללי‬
‫הישוב היהודי המתחדש‪ .‬מגמה זו מיוצגת היטב בשיר שכתב אליעזר קליר‪ ,‬משורר‪ ,‬אביו של דוד‬
‫קליר‪ ,‬שנהרג בקרב על לטרון‪" :‬אנחנו אבות לניני מכבים‪ 7‬שיצאו לסיים קרב יון בתש"ח;‪ 7‬שלחמו‬
‫ככפירים‪ ,‬מעטים מול רבים‪ 7‬תחת דגל צבאנו‪ -‬צה"ל ופלמ"ח"‪ .602‬בשירו מבטא האב את הגישה‬
‫לפיה חללי תש"ח והמכבים‪ ,‬הם חלק מאותו רצף היסטורי של לוחמים יהודיים‪ ,‬הנלחמים למען‬
‫שחרור יהודה מעול זרים‪ .‬הלוחמים הצעירים נאבקים כעת‪ ,‬בתש"ח‪ ,‬על מנת להשלים את הקרב‬
‫בו החלו אבותיהם למעלה מאלפיים שנים קודם לכן‪ .‬אביו של עודד ליברמן‪ ,‬מבני נהלל כותב‬
‫דברים דומים‪" :‬ממשיכי מסורת של גיבורי האומה הקדומים הם‪ ,‬ויודעים להקריב את חייהם על‬
‫מזבח היקר להם"‪ .603‬אב אחר סובר כי הקשר בין לוחמי העבר ולוחמי ההווה‪ ,‬הוא קשר רוחני‪,‬‬
‫מטאפיזי‪ ,‬הבא לידי ביטוי בתעצומות נפש דומות‪ -‬עוז רוח וגבורה‪" :‬הכל יודעים ומודים‪ ,‬שלולא‬
‫הם שהיו לנו‪ ,‬לולא רוח החשמונאים היה תוסס בהם ואש מורדי בר כוכבא היה מאיר את נתיבם;‬
‫לולא הכמיהה העזה לשחרור והצימאון העצום לנתק את מוסרות השעבוד‪ ...‬מי יודע מה היה‬
‫‪ 598‬שם‪.223 ,‬‬
‫‪ 599‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬מח'‪.‬‬
‫‪ 600‬שם‪ ,‬עא'‪.‬‬
‫‪ 601‬בסער ביום סופה‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪ 602‬קליר‪.43 ,1830 ,‬‬
‫‪ 603‬חבס‪.243 ,1830 ,‬‬
‫‪102‬‬
‫לנו?"‪ .604‬לא זו בלבד שהאב קושר בין לוחמי החרות בארץ ישראל בכל הדורות‪ ,‬אלא אף מנגיד‬
‫אותם אל מול חולשת הגולה‪ ,605‬שנדונה‪ ,‬בשל כך‪ ,‬לפרעות חוזרות ונשנות‪.‬‬
‫אף אימהות קושרות בין גיבורי העבר לגיבורי ההווה‪ .‬כך כותבת אימו של מנחם אבטיחי‪,‬‬
‫שנהרג יחד עם חברו‪ ,‬סמוך לכפר יעזור‪ ..." :‬קדושים וטהורים‪ ,‬גיבורי האומה‪ ,‬צאצאי המכבים‬
‫אתם ואני איני אלא אם שכולה"‪ .606‬בדבריה‪ ,‬מבטאת האם את הקשר הפיזי והרוחני שבין גיבורי‬
‫ההווה למכבים‪ .‬דמם של המכבים‪ ,‬הזורם בצאצאיהם‪ ,‬לוחמי תש"ח‪ ,‬הוא שהופך אותם לקדושים‬
‫ולגיבורים‪ .‬והאם? מבחינתה‪ ,‬היא איננה ראויה לעמוד במחיצתם‪ ,‬היא איננה בדרגתם משום‬
‫שאיננה נלחמת ועל כן תכונות הטוהר והגבורה הללו אינן שייכות לה‪ .‬רחל ינאית בן צבי‪ ,‬מזכירה‬
‫בדבריה את מיתוס מצדה‪ ,‬אך מיתוס זה על אף שהוא מעצים בדבריה את דמויות הבנים‪ ,‬מוזכר‬
‫דווקא על דרך השלילה‪ ,‬בניגוד למיתוסים אחרים שהוזכרו לעיל‪" :‬אומללנו שככה נפלתם הבנים‪,‬‬
‫עד מעמד מצדה הגעתם‪ -‬עד הכדור האחרון התגוננתם‪ -‬אותו שלחתם בנפשותיכם"‪ .607‬כאמור‪,‬‬
‫מיתוס מצדה‪ ,‬יוצג על ידי הסיסמה 'שנית מצדה לא תיפול'‪ ,‬כלומר‪ ,‬עמידת הגבורה של אנשי‬
‫מצדה אכן ראויה להיזכר‪ ,‬אך נפילתה מהווה כישלון והיא מסמנת את הדיכוי הסופי של המרד‬
‫הגדול‪ ,‬ועל כן‪ ,‬שנית‪ ,‬לא יתכן חורבן כזה‪ ,‬שנית מצדה לא תיפול‪ .‬מוות כזה הוא אמנם הרואי‪ ,‬אך‬
‫החברה הציונית לא יכולה הייתה ולא רצתה להילחם מלחמת ייאוש אחרונה‪ ,‬כפי שכותב שלמה‬
‫לביא‪" :‬מתהלכת בתוכנו אמרת כנף‪' :‬לא מסדה'‪ ,‬כלומר‪ :‬לא מלחמת ייאוש אחרונה‪ ,‬לא רציחה‬
‫עצמית למען הגאולה מן השעבוד"‪ .608‬לעומת זאת‪ ,‬ניכרת אהדתה של רחל ינאית בן צבי כלפי‬
‫מיתוס 'השומר'‪" :‬כחבריהם השומרים הראשונים על אדמת סג'רה‪ ,‬כאחיהם מימי קדם‪ .‬מאז‬
‫ומתמיד רוותה אדמת הגליל דם עברי"‪ .609‬עובדה זו אינה מפתיעה על רקע עברה בארגון 'השומר'‬
‫והיכרותה הטובה עם אדמת הגליל ונופיו‪.‬‬
‫החברה היישובית טיפחה מיתוסים שנועדו לסייע ביצירת חברה חדשה ו'אדם חדש'‪,‬‬
‫מיתוסים אלה הינם סמלים המבטאים ערכים של גבורה‪ ,‬עמידה איתנה ונכונות להקרבה‪ ,‬גם‬
‫כאשר יחסי הכוחות אינם שווים או במקרים בהם נדמה שהמאבק נדון לכישלון‪ .‬כפי שאומר‬
‫שלמה לביא‪ ,‬בהמשך לדבריו על יחס החברה בארץ לאפשרות שפרשת מצדה תחזור על עצמה‪:‬‬
‫‪ 604‬זמיר‪ ,1830 ,‬מט'‪ -‬נ'‪.‬‬
‫‪ 605‬שם‪.‬‬
‫‪ 606‬השבעה‪.128 ,1848 ,‬‬
‫‪ 607‬מול התבור‪.89 ,1830 ,‬‬
‫‪ 608‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.41 ,1848 ,‬‬
‫‪ 609‬מול התבור‪.88 ,1830 ,‬‬
‫‪102‬‬
‫"ואני אומר לכם‪ :‬עלינו להיות מוכנים גם למסדה‪ ,‬מוכנים לרע ביותר‪ .‬ואם נהיה מוכנים באמת‬
‫גם לכך‪ ,‬לא נגיע יותר למסדה‪ ,‬אלא נגיע לחירותנו השלמה ולגאולת ישראל מגלותו השחורה"‪.610‬‬
‫ההורים השכולים אימצו את השיח התרבותי הזה וראו בילדיהם ממשיכי דרכם של גיבורי‬
‫העבר היהודי הלוחם‪ .‬נראה כי אבות ואימהות‪ ,‬כאחד‪ ,‬קיבלו ללא הסתייגות או פקפוק את‬
‫הערכים החברתיים אותם הנחילו לילדיהם‪ .‬עוד נראה כי אין הבדל בין אבות לאימהות בהפנמת‬
‫המיתוס ובקבלתו‪.‬‬
‫ג‪ .‬הציונות כ'דת אזרחית'‬
‫כאמור‪ ,‬האידיאולוגיה הציונית יצרה בארץ מעין 'דת אזרחית'‪ ,‬המאחדת את האזרחים לכלל‬
‫קהילה ומניעה אותם לדבוק בערכים הלאומיים‪ .‬החל מתקופת הישוב התפתחה בארץ מערכת‬
‫ענפה של מסרים טרנסצנדנטיים‪' ,‬מצוות' חלוציות‪ ,‬מיתוסים‪ ,‬ריטואלים וטקסים‪ ,‬סמלים‬
‫מקודשים ומעין מקדשים‪ ,‬אשר שימשו מודל להתנהגות ומוקד ליצירת סמלים משותפים‪ .‬העובדה‬
‫שהציונות הייתה מהפכה לאומית ששאבה סמלים‪ ,‬מיתוסים ומרכיבי פולקלור מן ההיסטוריה‬
‫היהודית העתיקה ומהתנ"ך‪ ,‬העצימה את אופייה הדתי‪ .611‬ספרי הזיכרון מאפשרים הצצה לעולם‬
‫הדימויים שהזין את אחד ממרכיבי הדת האזרחית‪ -‬תרבות השכול‪ .‬המוטיב המרכזי‪ ,‬החוזר על‬
‫עצמו אצל מספר הורים הוא מוטיב הקורבן‪ ,‬שנפל על מזבח הלאום‪ .‬בדומה לדת המסורתית‪ ,‬גם‬
‫לדת האזרחית יש קורבנות‪ ,‬מקדשים ומזבחות‪ .‬הקורבנות בדת האזרחית הם האזרחים‬
‫המקריבים עצמם למען הגשמת ערכי הלאום‪ ,‬המקדשים הם הקיבוצים והמושבים‪ ,‬אשר שימשו‬
‫מוקד עליה לרגל ובית יוצר לסמלים משותפים‪ 612‬או לחילופין‪ ,‬בתי העלמין הצבאיים שקמו לאחר‬
‫מלחמת השחרור‪ ,‬שנבנו במבנה הדומה לזה של המקדשים‬
‫‪613‬‬
‫והיוו אף הם מוקד עליה לרגל‬
‫ומקום להעברת מסרים לדורות הבאים‪ .‬המזבח‪ ,‬הלא הוא הלאום עצמו‪.‬‬
‫אביו של יוסף בנטביטש כותב על בנו וחבריו כי‪" :‬ההתגייסות נבעה אצלם מתוך חובה‬
‫לאומית‪ .‬אמנם בנינו אינם דתיים‪ ,‬אבל חובות לאומיות הפכו אצלם לדת"‪ .614‬כלומר‪ ,‬הדת‬
‫הלאומית היא שהביאה את הבנים להתגייס ולהקריב עצמם‪ ,‬למען המטרה הלאומית‪ .‬המשורר‬
‫דוד קליר‪ ,‬בשיר 'אנחנו אבות' כותב על קורבן כליל‪ ,‬על מזבח הלאום‪" :‬אנחנו אבות לבנים‬
‫יקירים‪ 7‬שקפצו ראשונים למערכת הדם‪ 7‬שנתנו חייהם רעננים‪ -‬צעירים‪ 7‬על מזבח הגאולה‪ -‬כליל‬
‫‪ 610‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.41 ,1848 ,‬‬
‫‪ 611‬אלמוג‪.190 -198 ,1881 ,‬‬
‫‪ 612‬שם‪.190 ,‬‬
‫‪ 613‬עזריהו‪.2002 ,‬‬
‫‪ 614‬חבס‪.194 ,1830 ,‬‬
‫‪104‬‬
‫קודש לעם"‪ .615‬הבנים‪ ,‬מדומים לקורבן‪ ,‬תמים‪ ,‬צעיר‪ ,‬קורבן עולה המוקרב כליל‪ ,‬כלומר‪ ,‬שדבר‬
‫אינו נשאר ממנו לבעליו‪ .‬המזבח הוא כמובן‪ ,‬המזבח הלאומי‪ ,‬ומקבל הקורבן איננו האל‪ ,‬כי אם‬
‫העם‪ ,‬המהווה את מקור הסמכות‪ .‬אימו של מנחם אבטיחי כותבת אף היא על הקורבן‪" :‬הקרבתם‬
‫הכל‪ ,‬בלי לבקש חשבונות הרבה‪ ,‬על תקומת העם ושחרור המולדת"‪ .616‬גם בדבריה מודגשת‬
‫הטוטאליות של הקורבן‪ ,‬הקרבת הכל‪ ,‬ללא שאלות ותהיות‪ ,‬למען המטרה הלאומית‪.‬‬
‫מוטיב אחר‪ ,‬הקשור קשר הדוק למוטיב הקורבן והמזבח‪ ,‬הוא מוטיב עקדת יצחק‪ .‬במושג‬
‫העקידה נעשה שימוש רב בהקשר של קידוש ה' מימי תתנ"ו ואילך‪ ,‬אולם בישוב החדש‪ ,‬ניתן לו‬
‫פירוש מהפכני‪ ,‬שכן הקורבן הוא אקטיבי ולוחם‪ ,‬בשונה מהפאסיביות של הנהרגים על קידוש ה'‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬חלה תמורה מהותית במטרה שלשמה מקריב הקורבן את חייו‪ ,‬מטרה לאומית‪-‬‬
‫חילונית ולא קידוש שם שמים‪ -‬דתי‪ .617‬החל משנת ‪ ,1933‬שימש מוטיב עקידת יצחק לתיאור‬
‫הקרבת החלוצים‪ .‬מאוחר יותר אומץ על ידי ההורים השכולים בתש"ח ודרכם עבר לספרי‬
‫היזכור‪ .618‬בספר הזיכרון על יצחק זמיר מובאים מכתבי חברים להורים השכולים‪ ,‬המדגישים את‬
‫מוטיב עקדת יצחק‪ .‬במכתב שכותב י‪ .‬הפטמן נאמרים הדברים הבאים‪:‬‬
‫"‪ ...‬ואולם על זה שהוביל את בנו לעקדה‪ ,‬על האב שידע את מר הגורל‪ ,‬שחוזר לבדו מן‬
‫המזבח‪ -‬מדוע לא היו בפינו המילים הדרושות? אכן‪ ,‬פחות מדי אנו חושבים עליהם‪ ,‬על‬
‫ההורים השכולים‪ ...‬ואשר לכן‪ ,‬חובה היא עלינו לדבר על לב אלה‪ ,‬על ליבו של כל אברהם‬
‫בישראל‪ ,‬אשר גידל את יצחק שלו למצוות ההקרבה לצו זה של מסירת הנפש‪.619"...‬‬
‫אין ספק שהעקידה היא משל לנפילת הבנים במלחמה‪ ,‬שכן בעקידת יצחק האמיתית לא חזר‬
‫אברהם לבדו מן המזבח ואילו כאן‪ ,‬ההורים נותרים לבדם‪ .‬הבנים הקריבו את עצמם‪ ,‬והאבות‬
‫שחינכו את הבנים להקרבה זו‪ ,‬זוכים למעמד של אברהם אבינו‪ ,‬המוליך את בנו לעקידה‪ .‬במכתב‬
‫אחר נכתב‪" :‬והנה הגענו לזמן הזה אשר רבים הם ה'אברהם‪-‬ים' שבדורנו‪ ,‬המביאים את בניהם‪-‬‬
‫יחידיהם‪ ,‬את ה'יצחק‪-‬ים' שלהם על מזבח המולדת!"‪ .620‬כאמור‪ ,‬הצו הדתי הפך לצו לאומי‬
‫והמזבח הוא לאומי גם כן‪.‬‬
‫המשורר אליעזר קליר כותב‪" :‬גלו לי הסוד‪ 7-‬בני אברהם‪ 7‬בני קדמון אב‪ 7‬ללא קול מלאך‬
‫קורא מן השמים‪ 7‬וללא איל נאחז‪ 7‬בסבך קרניו‪ 621"...‬בשירו מבקש האב מהאבות השכולים‪ ,‬אחיו‬
‫‪ 615‬קליר‪.43 ,1830 ,‬‬
‫‪ 616‬השבעה‪.128 ,1848 ,‬‬
‫‪ 617‬סיון‪.202 -202 ,1881 ,‬‬
‫‪ 618‬סיון‪.241 ,1882 ,‬‬
‫‪ 619‬זמיר‪ ,1830 ,‬קל"ב‪.‬‬
‫‪ 620‬שם‪ ,‬קל"ד‪.‬‬
‫‪ 621‬קליר‪.11 ,1830 ,‬‬
‫‪103‬‬
‫לגורל‪ ,‬לנחם אותו ולהורות לו כיצד להינחם‪ ,‬במצב שבו הוא נאלץ להקריב את בנו‪ .‬בשונה‬
‫מעקידת יצחק‪ ,‬בה הוקרב לבסוף האיל‪ ,‬הרי שבמקרה זה לא נאחז איל בסבך‪ -‬ובנו הוקרב‪ .‬על אף‬
‫דבריו כי "כדאי הדבר"‪ 622‬הרי שהוא זקוק לניחומים‪.‬‬
‫אימהות משתמשות אף הן במוטיב עקידת יצחק‪ .‬אימו של אופיר אנקורי כותבת‪" :‬לבי החרד‬
‫והדווי הגיע להכרה והשלמה שהובלתי את בני‪ -‬בחירי לעקידה‪ .‬כי ללא קורבנות לא הינו זוכים‬
‫למעמד אשר זכינו בו‪ ...‬אולם כל אותו זמן חייתי באמונה‪ ,‬אשר כל אם זכאית לה‪ ,‬שבבוא הסכנה‬
‫תשמע קריאת האזהרה‪" :‬אל תשלח ידך אל הנער!" אוי לי כי הוכזבתי‪ ,‬ונחמה אין"‪ .623‬האם‪,‬‬
‫המוכנה להקריב את בנה‪ ,‬שידעה כי אין ברירה נאחזה בתקווה כי ברגע האחרון‪ ,‬לפני הקרבת‬
‫הקורבן‪ ,‬ינצל הבן והאיל יבוא במקומו‪ ,‬ומשנכזבו תקוותיה‪ ,‬אין לה נחמה‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬דימוי עקידת יצחק חורה לאביו של דניאל בוקשטיין‪" :‬מעודי לא נהה לבי אחרי‬
‫מעשה עקדת יצחק‪ ,‬כי מעצמי ובשרי חזיתי‪ ,‬כי אין ולא יהיה אב בישראל שיסכים להקריב את בנו‬
‫בעד המטרה הקדושה ביותר; למולך היו מקריבים‪ ,‬אבל לא בישראל‪ ,‬כי עבודת המולך היתה נטע‬
‫זר בישראל"‪ .624‬האב איננו מקבל את דימוי עקידת יצחק ויוצא כנגדו‪ ,‬שכן זוהי עבודה זרה‬
‫לאומית‪ ,‬בדומה לעבודה למולך‪ .‬לדעתו‪ ,‬אל לאבות להקריב את בניהם‪ ,‬אולם אם כבר מתו‪ ,‬אזי‬
‫הוא מצדיק עליו את הדיו ומנחמת אותו העובדה כי‪" :‬קורבן הגבורה של דניאל לא יהיה‬
‫לשווא"‪.625‬‬
‫נראה כי על אף המשלת מלחמת השחרור לעקידת יצחק‪ ,‬בשל התוצאות ההפוכות אין‬
‫ההורים יכולים לקבל את ההשוואה במלואה והן מיצרים על היעדרו של האיל בסיפור העקידה‬
‫שלהם‪ .‬בנוסף‪ ,‬נראה כי ישנם הורים שמעמד העקידה אינו מעורר אצלם רגשות קדושה בלבד‪,‬‬
‫אלא גם ואולי בעיקר‪ ,‬ביטוי לזעקת מחאה‪.626‬‬
‫אביו של מנחם אבטיחי מתאר את דמותם של בנו וחברו‪ ,‬יעקב עולמי‪ ,‬כ'מראה כהן'‪:‬‬
‫"וחסונים וגבוהים היו‪ ...‬כשראו אותם מהלכים יחד על נשקם‪ ,‬במדי נוטרים מסודרים‬
‫ומצוחצחים ומראיהם 'מראה כהן'‪ ,‬הייתה תשומת הלב ניתנת להם מכל צד‪ .‬הנה הם חיילי‬
‫ישראל‪ ...‬והריהם לגאון ולתהילה‪' .627"...‬מראה כהן'‪ ,‬היא דמות נוראת הוד והדר‪ ,‬המתוארת‬
‫בתפילת מוסף של יום הכיפורים‪ .‬החייל‪ ,‬מדומה לכהן לאומי‪ ,‬המשרת את הדת הלאומית‪ ,‬אולם‬
‫בשונה מהכהן הגדול‪ ,‬שמראהו הנהדר היה נגלה לעין הציבור בשעה שיצא בשלום ביום הכיפורים‪,‬‬
‫‪ 622‬שם‪.1 ,‬‬
‫‪ 623‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 624‬בוקשטיין‪.111 ,1830 ,‬‬
‫‪ 625‬שם‪.‬‬
‫‪ 626‬רוזנטל‪.49 ,2001 ,‬‬
‫‪ 627‬השבעה תש"ט‪.149 ,‬‬
‫‪101‬‬
‫היום המקודש ביותר בשנה‪ ,‬מקודש הקודשים‪ ,‬שהוא המקום הקדוש ביותר‪ ,‬הרי שבמראם היה‬
‫נסוך הוד גם ביום יום‪ ,‬ואף שלא זכו לחזור בשלום לביתם‪.‬‬
‫יש לציין את מיעוט האימהות בסעיף זה‪ .‬ייתכן והדבר נובע מהיכרות מעטה יותר של נשים‬
‫עם דימויים מעולם המקורות היהודיים‪ ,‬שהרי רובן לא גדלו בבתים מסורתיים ועל כן עולם‬
‫הדימויים הדתי היה זר להן‪ ,‬זאת בניגוד לאבות שגדלו אף הם בבתים חילוניים‪ ,‬אך עולם‬
‫המקורות היהודי היה מוכר להם יותר מלימודיהם בילדותם‪ .‬בנוסף‪ ,‬יתכן והדבר מצביע על כך‬
‫שנשים הודרו מן הדת הציונית כשם שהודרו מן הדת המסורתית‪.628‬‬
‫ד‪ .‬פאתוס‬
‫ישנם הורים שכתיבתם רוויה פאתוס‪ ,‬ואחרים שכותבים ללא פאתוס או עם מעט פאתוס‪.‬‬
‫בכתיבתם של אבותיהם של דניאל בוקשטיין‪ ,‬טייס שנפל בקרב על בית מחסיר‬
‫‪629‬‬
‫ויצחק הלוי‪,‬‬
‫ממחלקת הל"ה‪ ,630‬נעדר הפאתוס לחלוטין וכך גם בכתיבתו של אביו של עמוס פיין‪ ,‬שנפל בקרב‬
‫מגידו‪ .631‬הם כותבים בשפה נעדרת חגיגיות או מליצות‪ .‬אביהם של יצחק וחיים פוזננסקי‪ ,‬כותב‬
‫גם הוא בשפה נעדרת פאתוס‪ ,‬בשפה פרטית‪ ,‬מטרנליסטית שרב בה העצב ולעיתים הוא אף מביע‬
‫מרמור‪ .‬את כתיבתו הוא מסיים בפסקה‪" :‬את יצחק לא ראיתי יותר‪ .‬שני הנערים נפלו ואינם‪...‬‬
‫יהיה זכרם לנו (הדגשה שלי‪ -‬א"ז) לעד ולעולם"‪ .632‬מותם הוא אירוע פרטי של המשפחה ולא‬
‫אירוע לאומי‪ ,‬המשפחה היא זו שתישאר עם אסונה הפרטי ותכאב את אובדנם‪.‬‬
‫גם כתיבתן של אימהות לעיתים נעדרת פאתוס‪ .‬אימו של מנחם טריסטמן בוחרת לצטט‬
‫בדבריה את אחד ממכתביו של בנה בהם הוא כותב‪" :‬חייל אינו רובוט‪ ,‬אינו ברזל‪ ,‬יש לו לב‪ ,‬הוא‬
‫חושב‪ ,‬הוא סובל ומתענה‪ ,‬הוא מרגיש שהוא רחוק מהבית ומתגעגע לאמא‪ .‬שומעים אתם? הוא‬
‫פצוע בנפשו"‪ .633‬במכתב זה יש ערעור על דמות החייל‪ ,‬הגיבור‪ ,‬הנלחם למען מטרה לאומית‪.‬‬
‫דברים אלה ממקדים את המבט בפרט‪ ,‬ודווקא אותם בחרה אימו להציג‪ ,‬שכן מהמשך דבריה‬
‫עולה כי הרגישה שבנה נתון היה בסערת רגשות‪ ,‬ונהרג כשאינו שלם עם דרכו‪.‬‬
‫‪ 628‬עצמון‪.22 -18 ,1883 ,‬‬
‫‪ 629‬בוקשטיין‪.111 ,1830 ,‬‬
‫‪ 630‬חבס‪.19 -12 ,1830 ,‬‬
‫‪ 631‬שם‪.120 -122 ,‬‬
‫‪ 632‬מול התבור‪.191 ,1830 ,‬‬
‫‪ 633‬לזכר חברים‪.43 ,1830 ,‬‬
‫‪109‬‬
‫לעומתם‪ ,‬ישנם הורים שכתיבתם רוויה פאתוס‪ .‬כך אביהם של מנחם ואליעזר שבט‪ ,‬שעל אף‬
‫הביקורת שהפנה כלפי אלה ששלחו את בנו לקרב וכלפי המוסדות‪ ,‬כתב‪ ..." :‬ושוב מלחמה‪ .‬והפעם‬
‫אותה המלחמה אשר ההיסטוריה העברית מלאת הסבל חיכתה זה אלפים שנה לה ולדור הגבורה‬
‫שהקימה"‪ .634‬אביו של יצחק זמיר כתב אף הוא‪:‬‬
‫"ואשר לביטויים ומושגים שלא כהלכה‪ -‬הנה מקובל בזמן האחרון‪ ,‬שמשתמשים בכתב‬
‫ובעל פה‪ ...‬בביטוי‪ :‬אסון‪ .‬לי נדמה שזוהי לא רק שגיאה‪ ,‬פליטת פה או פליטת קולמוס‪,‬‬
‫אלא יש בזה גם מעין חילול הקודש שלא בכוונה‪ ,‬מעוט הדמות וזלזול ברגשות‪ .‬אסון?‪-‬‬
‫בתמיה!‪ -‬גבורי ישראל בשדה המערכה אינם מתים מחמת אסון‪ .‬יותר נכון יהיה להשתמש‬
‫בביטוי התנ"כי‪ :‬גאון‪ ,‬מלשון גאות‪ ,‬כמובן‪ :‬גאוה לאומית‪ :‬או‪ -‬פעולת הגיון‪ ,‬לאמור‪ :‬קרה‬
‫דבר שההיגיון מחייב אותו‪ ...‬מיום שהכרזנו‪ ,‬בפני עצמנו ובפני אחרים‪ ,‬על רצוננו לחדש‬
‫ימינו כקדם‪ ...‬ברור היה לנו ולאחרים דבר הגיון זה‪ ,‬שכל מדרך כף רגל נצטרך לרכוש‬
‫ולכבוש‪ ,‬זאת אומרת‪ :‬ללחום עליו‪ :‬ומלחמה‪ -‬מותנית למפרע במתן קורבנות‪.635"...‬‬
‫בכתיבתן של אימהות ישנו פאתוס גם כן‪ .‬אימו של אריה בן הלל כותבת כי‪" :‬בנינו הם מגשימי‬
‫נבואת ד"ר בנימין הרצל ז"ל; בהם נתגשמה כמיהת עם ישראל זה אלפיים שנה‪ ...‬הם רצו בכל‬
‫לבם ובכל מאודם‪ ,‬והאגדה נהפכה למציאות‪ -‬מציאות שהפתיעה את עמנו עצמו ואת העולם כולו‬
‫ברוממותה ובגדלה שאין משל להם"‪.636‬‬
‫נראה כי‪ ,‬מאפייני הכתיבה רוויית הפאתוס או הנעדרת פאתוס משותפים לאבות ולאימהות‬
‫כאחד‪.‬‬
‫‪ .3‬השכול‬
‫א‪ .‬ביטויי נחמה‬
‫הורים רבים‪ ,‬משני המינים‪ ,‬מציינים מחד גיסא חוסר יכולת להינחם‪ ,‬לאחר מות הבן‪ ,‬ומאידך‬
‫גיסא תחושות של נחמה שמקורן במטרה שלשמה נלחמו הבנים‪ ,‬בזיכרון הבנים או בחינוך הדורות‬
‫הבאים לאורם‪.‬‬
‫‪ 634‬חבס‪.92 ,1830 ,‬‬
‫‪ 635‬זמיר‪ ,1830 ,‬סב'‪ -‬סג'‪.‬‬
‫‪ 636‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.21 ,‬‬
‫‪109‬‬
‫חוסר יכולת להינחם‬
‫אביו של דן הוכברג‪ ,‬חבר הכשרת "גבע"‪ ,‬כותב לחברי בנו‪" :‬לנו ההורים השכולים אין ניחומים‬
‫באובדן הבנים"‪ .637‬במקום אחר הוא מדגיש‪ ,‬ביתר שאת‪ ,‬עמדה זו‪" :‬התרוקן הבית‪ .‬אבד לנו בן‬
‫לוויה נאמן‪ ...‬כל תקוותינו התמוטטו ונשארנו דלים ורצוצים‪ .‬היש ניחומים לאם האומללה שאת‬
‫כל חייה השקיעה בילד הזה‪ ...‬ולפתע אבד לנצח?"‪ .638‬חוסר הנחמה‪ ,‬שבדברי ההורים מתחדד‬
‫דווקא על רקע ניגודם לדברים שכתב אחד ממוריו של דן‪:‬‬
‫"בתוך השכול והאבל האופפים את ההורים על אבדן בניהם תעודדם ההכרה‪ ,‬כי לא כמות‬
‫מליוני אחינו ואחיותינו בגולה מתו ונפלו‪ .‬הם לא מתו מיתה מנוולת ולא קדשו את שם‬
‫ישראל בפשיטת הצוואר וב"אחד"‪ ,‬כי אם ברובה ובמקלע ביד גדלו וקידשו את שם‬
‫ישראל בעולם‪ .‬בגופם הצעיר‪ ,‬בדמם החם ובעלומיהם המתרוננים סוככו וגוננו על האומה‬
‫הסוערה והצילוה מחורבן שלישי ומחרפת עולם"‪.639‬‬
‫בעוד האב השכול מציין את אובדנו הפרטי‪ ,‬כותב בשפה נעדרת פאתוס ואינו מתייחס כלל לגבורת‬
‫לוחמי הארץ או‪ ,‬לחולשתם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬של יהודי הגולה‪ ,‬הרי שהמחנך‪ ,‬רואה בנפילת הבנים דווקא‬
‫חיזוק לאתוס הציוני ולשלילת הגולה‪ ,‬ולדידו‪ ,‬עובדה זו יש בה כדי לעודד את ההורים השכולים‬
‫וזו אמורה להיות נחמתם‪.‬‬
‫אף אבותיהם של דני מס‪ 640‬ודודו צ'רקסקי‪ 641‬מבטאים כאב עז וקושי להינחם‪ .‬ראוי להדגיש‬
‫את הקושי להינחם בקרב שני הורים אלה דווקא על רקע הפיכת בניהם למיתוסים של מלחמת‬
‫השחרור‪ .‬נראה כי אף בעובדה זו לא היה בכדי לנחם את ההורים השכולים‪.‬‬
‫אימהות רבות מתארות אף הן תחושות דומות של העדר נחמה לאחר מות הבן‪ .‬אימו של‬
‫ישעיהו פינקנזון‪ ,‬שנפל עם חבריו בבית קשת‪ ,‬מתארת‪" :‬נאד הדמעות עובר על גדותיו‪ ,‬כאב יוקד‬
‫בליבי השסוע‪ .‬דלותי מהביע גודל שברי"‪ .642‬אימו של אופיר אנקורי כותבת‪..." :‬ואוי לי כי‬
‫הוכזבתי‪ ,‬ונחמה אין"‪ .643‬ושושנה ספקטור (יובל)‪ ,‬אימו של יובל טולצ'ינסקי תיארה כי‪" :‬את‬
‫המושג תנחומים אין לצרף‪ ,‬כי אין בעולם ניחומים"‪ .644‬גם אימו של מנחם טריסטמן ביטאה את‬
‫‪ 637‬לזכר היא'‪ -‬גבע‪.49 ,1848 ,‬‬
‫‪ 638‬שם‪.31 ,‬‬
‫‪ 639‬שם‪.30 ,‬‬
‫‪ 640‬מגד‪ ,1839 ,‬הקדמה‪ ,‬ללא עמוד‪.‬‬
‫‪ 641‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.14 -12 ,‬‬
‫‪ 642‬מול התבור‪.184 ,1830 ,‬‬
‫‪ 643‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמוד‪.‬‬
‫‪ 644‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.40 ,‬‬
‫‪108‬‬
‫היגון‪" :‬אין מנחם ליגוננו הגדול‪ .‬הלך ואיננו אותו עלם גא‪ ,‬תמיר ועליז"‪ .645‬אצל אימהות אלה‬
‫ניכר העדר נחמה מכל סוג שהוא‪.‬‬
‫נחמה‬
‫לעומתם‪ ,‬הורים רבים ביטאו תחושות של נחמה שליוו את מות הבן‪ .‬לעתים קרובות הייתה‬
‫הנחמה קשורה לנסיבות הלאומיות של המוות‪.‬‬
‫אביו של אריה ברזילי מוצא נחמה במטרה שלשמה נפל הבן‪" :‬ונשארת רק הנחמה היחידה‪,‬‬
‫שהוא נפל בעד מה שהוא נשגב ויקר‪ .646"...‬הורים אחרים מציינים כי נחמתם היא בהישגי‬
‫הצבא‪ .647‬לעתים נמצאה נחמה בתחושה כי בשל תוצאות המלחמה והקמת המדינה‪ ,‬דהיינו‬
‫הצלחת הדרך‪ ,‬הבנים ממשיכים לחיות‪.648‬‬
‫חלק מההורים מצאו נחמה בחינוך הדורות הבאים על דמותו וזכרו של בנם‪ .649‬אחרים‪ ,‬הציגו‬
‫את זכר הבנים כצוואה לדורות‪ .650‬אביו של ישעיהו פינקנזון היטיב לתאר מגמה זו‪" :‬אל תשכחו‬
‫את בנינו!‪ ...‬ספרו את קורות חייהם‪ ,‬קראו את דבריהם‪ ,‬כתביהם‪ ,‬העלו את זכרם בתאורי אפיים‪,‬‬
‫הליכותיהם‪ ,‬החיו את דמויותיהם‪ ,‬דובבו את שפתיהם‪ ,‬למען לא ירד זכרם לתהום הנשייה‪.651"...‬‬
‫בהתאם למערכת היחסים‪ ,‬הבלתי כתובה‪ ,‬בין הפרט ללאום‪ ,‬הפרט נותן את חייו ואילו האומה‪,‬‬
‫בתמורה מקנה לו זיכרון ציבורי‪.652‬‬
‫נראה‪ ,‬כי אין הבדל בין אבות ואימהות באשר לביטויי הנחמה או חוסר היכולת להינחם‪ .‬יחד‬
‫עם זאת‪ ,‬בספרי הזיכרון שנסקרו לא נמצאו אימהות שביקשו לחנך את הדורות הבאים לאורם של‬
‫הבנים שנפלו או שמצאו בכך נחמה‪ .‬ייתכן והדבר נובע מתפקידו המסורתי של האב לחנך את‬
‫בניו‪ .653‬האם‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬בתפקידה הציוני החדש‪ ,‬אמנם אמורה ולחנך את דור הבנים לערכי‬
‫הלאום‪ ,‬אולם נראה כי יש להבחין בין הטיפול הפיזי בילד‪ ,‬שהיה תפקידן הציבורי של הנשים‪,‬‬
‫כגננות ומטפלות‪ ,‬לבין החינוך הציבורי בגילאי בית הספר‪ ,‬שהיה תפקיד גברי בעיקר‪ .‬נראה כי‪,‬‬
‫תפקיד זה של חינוך‪ ,‬בשונה מהטיפול הפיזי‪ ,‬הוטל על האישה במרחב הפרטי ולא בזה הציבורי‪.‬‬
‫‪ 645‬לזכר חברים‪.42 ,1830 ,‬‬
‫‪ 646‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.48 ,‬‬
‫‪ 647‬לדמותם‪.212 ,1830 ,‬‬
‫‪ 648‬לדוגמא‪ -‬ראובן אבינעם‪ :‬גרוסמן‪ ;21 ,1849 ,‬אביו של שאול וינשל‪ :‬וינשל‪.83 ,1832 ,‬‬
‫‪ 649‬הכטר‪.13 ,1898 ,‬‬
‫‪ 650‬לדוגמא‪ -‬הוריהם של דוד ויוסף מצקביץ‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬מט'; יזהר ערמוני‪ :‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.49 ,‬‬
‫‪ 651‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬עב'‪.‬‬
‫‪ 652‬אלמוג‪ ;209 -209 ,1881 ,‬זרובבל‪.12 ,2004 ,‬‬
‫‪ 653‬דברים‪ ,‬יא'‪ ,‬יט'; גמרא‪-‬קידושין‪ ,‬כט'‪ ,‬א'‪.‬‬
‫‪110‬‬
‫קונפליקט בין נחמה לאומית למות הבן 'הפרטי'‬
‫מכתבי הורים עולה לעתים קונפליקט בין חוסר היכולת להינחם מצד אחד לבין ההרגשה כי‬
‫במטרה שלשמה נלחמו הבנים ובתוצאות המלחמה‪ ,‬יש מעט נוחם‪ .‬כך למשל כותב אביו של לוי‬
‫פייגנבוים‪ ,‬שנפל בבית קשת‪" :‬צעיר ותוסס שנפל במלחמה על הגשמת חלום עתיק בן אלפיים‪.‬‬
‫אולם לנו ההורים אין נחמה ואין ביכולתנו להתגבר על האבדה הגדולה שאבדה לנו"‪ .654‬אולם‪,‬‬
‫במקום אחר הוא כותב‪ " :‬ומרגיש אני כי אכן יש שלומים למותם של לוחמי מלחמת השחרור‪.‬‬
‫במחיר היקר ששילמנו‪ ,‬אנו ההורים‪ ,‬בכל הארץ קנינו את עצמאותה של מדינתנו והקמנו את‬
‫היסוד לקבלת נידחי העם ולהקמת מדינת ישראל"‪ .655‬הרגשות המעורבים שעולים מדברי האב‬
‫מציגים את הקונפליקט שבין חוסר היכולת להינחם לבין הכרה כי ההישגים הלאומיים הם‬
‫בבחינת תמורה הולמת לקורבן שהקריבו‪.‬‬
‫אימו של זהר אטקין‪ ,‬שהיה בן ‪ 16.1‬בנופלו‪ ,‬מתארת במכתב לחבריו של בנה מבלי משים‪ ,‬את‬
‫הקונפליקט בין המטרה הלאומית שלמענה נפל בנה‪ ,‬לבין תחושתה שאין בכך נחמה‪" :‬הפצע לא‬
‫נגלד אפילו בקרום דקיק‪ ...‬לא בכדי נפל זהר‪ .‬הוא נתן את חלקו בנאמנות במלחמת העצמאות של‬
‫עמנו‪ .‬אבל גם ההכרה הזאת לא מקלה על הכאב האיום"‪ .656‬האם מפגינה את הפער שבין הפרטי‬
‫לבין הלאומי‪ .‬אימו של רפי מלץ‪ ,‬שנפל בהרי ירושלים‪ ,‬מתארת מחד גיסא את החושך שירד על‬
‫חייה מאז מת בנה ואומרת כי‪" :‬יום המאור לא לי ימתין‪ -‬שחקים פרושים לא לי יתרוננו"‪,657‬‬
‫ומאידך גיסא‪ ,‬היא מתארת בהתרוממות רוח את אורה של ירושלים‪" :‬והנה בוקעת ועולה השמש‬
‫מן המזרח‪ -‬שמש ישראל עולה בהוד קדומים‪ .‬ופתאום אני עם יגוני קטנה כל כך‪ ,‬רופפת ובלתי‬
‫נראית‪ ...‬ומסביב הכל זורח‪ ,‬מחריד בעוצמתו‪ ,‬בגודל היותו"‪.658‬‬
‫נראה כי על אף יגונה הפרטי‪ ,‬הרי שהאור הלאומי‪ ,‬לא זו בלבד שמאיר לעולם כולו‪ ,‬אלא גם‬
‫עליה‪ ,‬כלומר‪ ,‬בהישגים הלאומיים חוזר ומאיר שוב האור גם על חייה‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬האם מרגישה‬
‫עצמה קטנה אל מול הלאום‪ ,‬ובמקרה זה‪ -‬ירושלים‪ ,‬וייתכן אף כי הלאום‪ ,‬מצווה עליה‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫למצוא ניחומים במות בנה‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬ההזדהות הלאומית קיימת לצד האבל והיגון הפרטיים‪ .‬הללו יוצרים לעתים מפגש‬
‫בלתי אפשרי הניכר במיוחד בכתביהם של ההורים השכולים‪.‬‬
‫‪ 654‬מול התבור‪.133 ,1830 ,‬‬
‫‪ 655‬שם‪.132 -132 ,‬‬
‫‪ 656‬לזכר היא'‪.12 ,1848 ,‬‬
‫‪ 657‬בנים‪ -‬עין חרוד ‪.104 ,1848‬‬
‫‪ 658‬שם‪.101 ,‬‬
‫‪111‬‬
‫ב‪ .‬אבל מסורתי אל מול אבל מאופק‬
‫בתהליך האבל היהודי המסורתי מבחינים במספר שלבים‪ :‬הראשון‪ ,‬מהמוות ועד לקבורה‪ ,‬זהו‬
‫שלב של בלבול וקהות חושים‪ ,‬בו חובתו היחידה של השכול היא להביא את מתו לקבורה‪ .‬השני‪,‬‬
‫זמן 'השבעה'‪ ,‬בו האבל נפרד פיזית מהמת‪ ,‬מתחיל לעבד את האבל ולהסתגל לאובדן‪ .‬השלב‬
‫השלישי הוא מיום השבעה ועד ליום ה'שלושים'‪ ,‬בשלב זה האבל עדיין שקוע באבלו ואינו מקיים‬
‫יחסים חברתיים‪ ,‬אולם החיים חוזרים‪ ,‬לכאורה‪ ,‬למסלולם‪ .‬השלב הרביעי הוא יום 'השלושים'‪ ,‬בו‬
‫מעודדים את האבל לחזור ולהשתלב בהדרגה בחברה וחודרת המודעות הריאליסטית לשכול‪.‬‬
‫השלב החמישי‪ ,‬מיום השלושים ועד מלאת שנה מיום ההלוויה‪ ,‬בתקופה זו האבל ממשיך במנהגי‬
‫אבלות‪ ,‬אולם הוא מנסה להסתגל לאובדן ולהגיע לאיזון נפשי‪.659‬‬
‫החלוצים בתקופת הישוב דחו את ביטויי הצער הנרגשים והמנהגים שאפיינו את הלוויות‬
‫היהודיות במזרח אירופה ואימצו דגם של התנהגות סטואית ומאופקת‪ ,‬לעיתים עד כדי ויתור על‬
‫כל דמיון לטקסי הלוויה היהודיים‪ .660‬גם בתקופת המדינה שבדרך ובשנים הראשונות למדינה‬
‫נדרשו השכולים לנהוג באיפוק‪ ,‬הן במקום ובזמן בהם מותר‪ ,‬לכאורה‪ ,‬להתאבל והן בדרכים בהם‬
‫הם ביטאו את אבלם‪ .‬זאת משום שהחלוציות טיפחה לא רק חוסן גופני אלא גם‪ ,‬בדומה לתרבות‬
‫הלאומית האירופית‪ ,‬חוסן נפשי ואיפוק רגשי‪ .661‬הסיבה הראשונה להתנהגות זו היא רוח‬
‫התקופה‪ ,‬שבה צנעת הפרט הייתה לערך מרכזי‪ ,‬והבעת רגשות נתפשה כסימן חולשה‪ ,‬והרי היהודי‬
‫החדש‪ ,‬נדמה כמי שאינו יכול להיתפס לגילויי חולשה‪ .‬סיבה נוספת הייתה הרצון לשמור על דימוי‬
‫גברי‪ ,‬שכן להחנקת הכאב היה חלק חשוב בפולחן הגבריות‪ ,‬שהחל בימי 'השומר' והגיע לשיאו‬
‫בשנות ה‪ 13 -‬של המאה הקודמת‪ .‬ייתכן גם כי הערך המערבי‪ -‬מודרני הגורס כי השכל צריך לגבור‬
‫על הרגש עומד גם הוא ביסוד האיפוק שגזרה על עצמה החברה היישובית‪ ,‬שהרי החברה המערבית‬
‫מחנכת את בניה לאיפוק בעיתות זעזוע וטראומה‪ ,‬התנהגות המעידה לשיטתם‪ ,‬על אופי נעלה‬
‫ונאורות‪ ,‬בשונה מאובדן עשתונות‪ ,‬שנחשב לכישלון ולהתנהגות פרימיטיבית‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬בזמן המלחמה היה האיפוק כורח המציאות‪ ,‬והוא נדרש על מנת שלא לאבד את‬
‫רוח הלחימה ואת כוח העמידה האיתנה‪ ,‬כפי שכתב שלמה לביא‪ ,‬איש העלייה השנייה‪ ,‬מבוני עין‬
‫חרוד‪ ,‬ששכל את שני בניו במלחמת השחרור‪" :‬לא עת לקונן ולספוד‪ .‬הגורל מנפנף עוד את חרבו על‬
‫ראש כולנו ובייחוד על ראש בנינו הצעירים‪ .‬אין לדעת תורו של מי מחר‪ .‬יתר על כן‪ :‬אף לא עת‬
‫דיכאון‪ ,‬כי עת מלחמה לנו באויב אכזרי‪ .‬זו תובעת מאיתנו קור רוח ומחשבה קרה גם בשעת‬
‫‪ 659‬פלגי‪ ;10 -8 ,1894 ,‬רובין‪.23 -22 ,1882 ,‬‬
‫‪ 660‬פלגי‪ ,‬שם‪ ;12 ,‬קמינסקי‪.2002 ,‬‬
‫‪ 661‬אלמוג‪.229 -224 ,1889 ,‬‬
‫‪112‬‬
‫השכול"‪ .662‬האב השכול מבטא בדבריו את הצורך לנהוג באיפוק על אף הכאב העז‪ ,‬על מנת שלא‬
‫להיתפס לדיכאון‪ ,‬אשר יחליש את הכוחות הלוחמים ואת העורף‪ ,‬ויחליש את רוח המאבק‪,‬‬
‫הקיומי‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬בדבריו הוא יש משום קריאה לחבריו של הבן ההרוג ללכת בדרכי בנו‪ .663‬כך‪,‬‬
‫היה האיפוק הרגשי גם מעין מנגנון של חיסון חברתי לנוכח השכול ההמוני‪ ,‬שצמצם את הפקפוק‪,‬‬
‫הן בחזית והן בעורף‪ ,‬בצדקת הדרך ובקורבנות שנדרשו על מנת להגשים את החלום הלאומי‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬התנהגות השכולים בזמן השכול היה בה מעין מבחן סמוי לנאמנותם של השכולים‬
‫לקולקטיב הציוני‪ ,‬שכן האיפוק ביטא כמעין צידוק הדין‪ ,‬את ההכרה שהחלל נפל למען מטרה‬
‫נעלה‪ ,‬והם השכולים מקבלים עליהם את הדין בדומיה ובגאווה שקטה‪ ,‬ואין בהם כעס על‬
‫הממסד‪ ,‬ששלח את החלל אל מותו‪ .‬בנוסף‪ ,‬האיפוק הבהיר לחברה כי השכולים מסוגלים‬
‫להתמודד עם אסונם ואינם מתכוונים להיות לנטל על החברה‪ ,‬כלומר‪ ,‬אחת ממטרות האיפוק‬
‫הייתה להקטין את המעמסה הרגשית על הקולקטיב‪ .‬יתר על כן‪ ,‬היה באיפוק ביטוי סמלי להצבת‬
‫צרכי הקולקטיב מעל לצרכי הפרט‪ ,‬שהרי הבכי עלול למקד את המבט בפרט הכואב ואילו‬
‫בתקופה הרת גורל זו‪ ,‬על הפרט לרכז את מעייניו ברעיון הלאומי ולא באסונו הפרטי‪.664‬‬
‫מקובל לאפיין את דפוס האבל המאופק‪ ,‬המתוחם בזמן‪ ,‬במקום ובביטויו‪ ,‬כאבל 'גברי'‪,‬‬
‫בשונה מהאבל 'הנשי'‪ ,‬המאפשר הבעת רגשות‪ .665‬הנופלים במאבק הלאומי‪ ,‬הגברי‪ ,‬ראויים‪ ,‬אם‬
‫כן‪ ,‬שיתאבלו עליהם באופן 'גברי' ועל כן‪ ,‬אבות ואימהות‪ ,‬כאחד‪ ,‬נדרשו לאיפוק‪ .666‬אולם‪ ,‬כפי‬
‫שיוצג להלן‪ ,‬רבים מההורים‪ ,‬בני שני המינים משתמשים בלשון קינה‪ ,‬הבאה לידי ביטוי במילים‬
‫כגון‪ :‬אוי‪ ,‬אללי וכד'‪ ,‬ומבטאים רגשות יגון‪ ,‬צער וגעגוע לבנים שנפלו‪.667‬‬
‫מרגשים במיוחד דבריו של שלמה לביא‪ ,‬שהתאלמן בעת שילדיו היו קטנים וששכל את שני‬
‫בניו‪ ,‬בהפרש של חודשים ספורים‪ .‬וכך הוא כותב‪ ,‬בקטע שכותרתו 'קינה לאב'‪:‬‬
‫"מעתה מי יאיר לי את פניו כמו שידע ילדי להאיר פנים? מי ישמח לקראתי‪ ,‬כפי שידע‬
‫הוא לשמוח ולצחוק מטוב ליבו‪ ...‬הוי! מי יסעד את אביו מעתה? מי יסעד את האב‬
‫המשכל את אהוביו? מה הצפוי עוד לאבא זה?‪ ...‬נשארתי עם גורלי בעולם שכה התעבר‬
‫‪ 662‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.43 ,1848 ,‬‬
‫‪ 663‬לבל‪.93 ,2002 ,‬‬
‫‪ 664‬אלמוג‪.229 ,1889 ,‬‬
‫‪ 665‬מוסה‪.91 ,1882 ,‬‬
‫‪ 666‬יוסף‪.28 ,2009 ,‬‬
‫‪ 667‬לדוגמא‪ -‬אביו של יצחק הלוי‪ :‬חבס‪ ;1/ ,1913 ,‬אביו של ישראל זמל‪ ,‬שנהרג בקרבות רפיח‪ :‬שם‪ ;119 ,‬אביו של‬
‫דודו צ'רקסקי פותח את דברי הזיכרון על בנו במילים‪" :‬מקונן אני על בני דוד‪ .‬כי איננו‪ .‬אינו עוד בשום מקום מאז‬
‫הקרב על מבצר 'נבי יושע' בליל יא' ניסן תש"ח"‪ :‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.13 ,‬‬
‫‪112‬‬
‫והתעכר עלי‪...‬אוי לו לאבא שאין ביכולתו להתנחם אפילו במעט שכר מיועד לכם‪ ...‬מי‬
‫ידע‪ ,‬מי יחוש לנשאר ערירי בין גלי השמחות?"‪.668‬‬
‫בדבריו הוא מבטא את האבל הכבד‪ ,‬את הצער‪ ,‬היגון והקינה‪ .‬במקום אחר הוא מבטא שכול מלא‬
‫רגש שאינו מאופק‪:‬‬
‫"ואת‪ ,‬רחל‪ ,‬אמא שלו! לא זכית לגדלו ולהביאו עד הלום‪ .‬עתה הוא בא אליך‪ .‬הנני אמונה‬
‫כי נשמתך באה עד לשערי שמים להקביל את נשמת בכורך‪ .‬לתוך זרועותיך הפרושות‬
‫קיבלת אותו ועל זרועותיך הבאת אותו עד לפני כיסא הכבוד ותאמרי‪ :‬הנה אלוהים‪ ,‬עוד‬
‫קורבן אם בקרבנות רצית‪.669"...‬‬
‫יש לציין כי את הקטע הראשון הוא חותם במילה 'הערירי' ואת הקטע השני בצמד המילים 'אבא‬
‫מיותם'‪ .‬בקטע אחר‪ ,‬אותו הוא חותם ב'השכול'‪ ,‬הוא כותב‪" :‬הה! איך אמצא ניב לי‪ ,‬איך אעלה‬
‫את זכרו של ירובעל בני‪ .670"...‬קטעים אלה רוויי הקינה של שלמה לביא עומדים לכאורה בסתירה‬
‫לדבריו בראשית הסעיף‪ ,‬בהם כתב "לא עת לקונן ולספוד"‪ .671‬ייתכן שהסתירה היא פרי‬
‫הקונפליקט בין השאיפה והציפייה החברתית‪-‬הלאומית לאיפוק‪ ,‬לבין רגשות האב 'הטבעיים'‪ .‬עוד‬
‫ייתכן כי הקונפליקט נובע מההבדלים בין היהודי 'הגלותי‪-‬הנשי'‪ ,672‬המביע את רגשותיו לבין‬
‫העברי החדש‪ ,‬שהרי שלמה לביא נולד בגולה ובבואו לארץ אימץ את הזהות החדשה‪ ,‬ייתכן שטרם‬
‫התנתק לחלוטין מזהותו ומאורחות חייו הקודמים‪.‬‬
‫ניתן היה לחשוב כי האב‪ ,‬שהיה אלמן‪ ,‬מבטא צער‪ ,‬יגון וקינה‪ ,‬כממלא את מקומה של האם‪,‬‬
‫שטבעי לכאורה לראותה מקוננת על בניה‪ .‬אולם‪ ,‬אבות נוספים כותבים בצורה דומה‪ .‬כך‪ ,‬כותב‪,‬‬
‫אביו של בועז עמיקם‪ ,‬שנפל בנבי יושע‪" :‬בעז!‪ ...‬בועז"ל היקר שלי!‪" ...‬בוזי"‪" ...‬בוזלה" החביב‬
‫והנחמד!‪ ...‬אויה לי‪ :‬אינך‪ .‬וי לי על שנותיך הצעירות אשר נקטפו‪ ,673"...‬והוא ממשיך בכתיבת‬
‫טקסט רווי קינה ויגון‪ .‬ואב אחר כותב‪:‬‬
‫"הנפש מתפתלת במכאוביה‪ ,‬מיבבת ומתיפחת על אובדן היקר‪ .‬מכוה צורב חתום עמוק‬
‫בנשמה‪ ,‬בכי עצור עולה ומחלחל בכל רגע שהנני נזכר בך‪ .‬יתמות ויגון‪ ,‬כל פינה וכל שריד‬
‫חייך מתנים את גודל האבדה שאין לה חזרה‪ ...‬מה מתכווץ הלב ומה גדול הכאב‪ ...‬הכל‬
‫אומר שירה‪ ...‬שירה שתוכה קינת‪ -‬עולם על אובדן חיים רעננים‪.674"...‬‬
‫‪ 668‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.190 ,1848 ,‬‬
‫‪ 669‬שם‪.41 ,‬‬
‫‪ 670‬שם‪.99 ,‬‬
‫‪ 671‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.43 ,1848 ,‬‬
‫‪ 672‬גלוזמן‪.1889 ,‬‬
‫‪ 673‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.22 ,‬‬
‫‪ 674‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬סט'‪ -‬עא'‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫דומים הם גם דברי אב שכול נוסף‪" :‬וניצב אני עתה ליד קברך‪ ,‬אחרי אמירת הקדיש‪ ,‬והנני שופך‬
‫את לבי לפני בורא העולם ואומר‪" :‬על אלה עיני בוכיה‪ ,‬עיני‪ ,‬עיני יורדה מים‪ ,‬עיני‪ ,‬עיני על חללינו‪,‬‬
‫על השבר שהושברנו‪ .675"...‬אבות אלה מבטאים בדברי הקינה והיגון אבל מתפרץ‪ ,‬שאינו עולה‬
‫בקנה אחד עם ציפיות החברה מהם לאבל מאופק‪.‬‬
‫אביו של רפי מלץ‪ ,‬שנפל בקרב נבי סמואל‪ ,‬בדומה לשלמה לביא‪ ,‬מבטא את הקונפליקט שבין‬
‫הציפייה החברתית והלאומית מההורה השכול להיות חזק‪ ,‬לבין תחושותיו הוא‪ .‬הוא אף קורא‬
‫תגר על קוד האבל המאופק ומקנה לחולשתו לגיטימציה‪:‬‬
‫"אני יודע את ה'אין‪ -‬ברירה' הקדוש שלנו‪ ,‬שאין אולי קדוש ממנו‪ .‬שמוכרחים‪ ,‬מוכרחים‬
‫ללכת‪ .‬אבל‪ ,‬רפי‪ -.‬ייתכן שחולשה היא בי‪ ,‬שחלש אני‪ ,‬אך כל כך מרובים החזקים בדורנו‪-‬‬
‫הלא יכול שיהיה אחד‪ ,‬אב אחד‪ ,‬חלש במקצת‪ .‬הלא ישא דורנו החזק הגיבור‪ ,‬על גבו אב‬
‫אחד המתמוטט במקצת"‪.676‬‬
‫בהמשך דבריו‪ ,‬לצד רגשות אשמה ובושה על שאינו מאופק‪ ,‬הוא מכריז בפשטות כי אינו יכול‬
‫להתגבר על צערו‪:‬‬
‫"ושוב‪ ,‬איני יודע‪ ,‬חולשה היא בי‪ .‬הגרוע אני מאחרים? נראה שאחרים יודעים כה‬
‫להתגבר‪ ,‬וגם‪ -‬לוותר‪ .‬ואני‪ -‬מודה ומתוודה‪ ,‬לא פעם ואני נתפס להרגשות קשות מאוד‪,‬‬
‫שאפילו מעלות בי בושה‪ .‬אבל‪ -‬מה לעשות? איני יכול להתגבר [‪ ]...‬השיניים נהדקות‪,‬‬
‫הראש נופל‪ ,‬מתייפח ומייבב על ידית ההגה‪ ,‬והטרקטור רץ‪ ,‬מטרטר ברעש"‪.677‬‬
‫נראה כי האב מודע לחובתו הלאומית‪ ,‬כאב שכול‪ ,‬לנהוג באיפוק‪ ,‬אולם הוא איננו מצליח לעמוד‬
‫בציפיות הלאומיות ואבלו‪ ,‬הפרטי‪ ,‬מתפרץ‪ .‬הוא איננו מצליח לכבוש את בכיו ואף מקנה‬
‫לגיטימציה להתנהגות זו‪ .‬אולם יש לשים לב שהאב בוכה ביחידות ולא בחברה‪.‬‬
‫נראה‪ ,‬כי חלק מהאבות‪ ,‬בניגוד לציפיות החברה‪ ,‬ואף בניגוד לבקשת בניהם‪ ,‬שביקשו‬
‫מהוריהם לנהוג באיפוק ובגבורה‪ ,678‬אינם מקבלים את האיפוק‪ ,‬ומבטאים צער ויגון‪ ,‬לצד הכרה‬
‫בצורך הלאומי‪.679‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬היבט אחד של קוד האבל המאופק מתקבל ללא עוררין‪ -‬הבכי‪ .‬מרבית האבות‬
‫והאימהות חשו שמצופה מהם להתגבר על רצונם לבכות ועל כן‪ ,‬במידה ובכו היה זה ביחידות או‬
‫בפני ילדים קטנים‪ ,‬שבפניהם הבכי לגיטימי‪ .‬אביו של רפי מלץ מעיד על בכיו ביחידות‪" :‬זרמו‬
‫‪ 675‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.10 ,‬‬
‫‪ 676‬ביקוד‪.202 ,1848 ,‬‬
‫‪ 677‬שם‪.212 ;201,‬‬
‫‪ 678‬דפים‪ -‬קק"ל‪ ;21 ,1848 ,‬שם‪ ;20 ,‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬טז'; שמי‪.224 ,1814 ,‬‬
‫‪ 679‬לדוגמא‪ -‬בנים‪ -‬עין חרוד‪ ;90 ,1848 ,‬ביקוד‪ ;202 ,1848 ,‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.222 ,1830 ,‬‬
‫‪113‬‬
‫דמעותי ללא הפוגה‪ .‬הפעם לא יכולתי להתגבר ולהבליג עליהן"‪ .680‬גם בדבריו אלה ניכר‬
‫הקונפליקט הפנימי בין תחושתו כי ראוי היה שלא יבכה‪ ,‬לבין כוחותיו שלא עמדו לו לבסוף‪ .‬אבות‬
‫נוספים מציגים את הגישה לפיה אין בוכים בציבור‪ .681‬נראה‪ ,‬כי רק כאשר אין איש המצפה‬
‫מההורה השכול למלא את תפקידו החברתי‪ ,‬ולהיות 'חזק'‪ ,‬אזי מרשים לעצמם האבות לבכות‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬על מנת לוודא שאין איש רואה‪ ,‬הגם שהם לבדם‪ ,‬הם כובשים את פניהם בכפות‬
‫ידיהם‪.‬‬
‫אב אחד בלבד‪ ,‬אביו של יוחנן כנעני‪ ,‬מקנה לדמעה לגיטימציה‪ ,‬אף באבל הציבורי‪" :‬לא‬
‫פסולה הדמעה ואין בה חטא‪ .‬תהא אף היא צרורה בספר הזיכרון הזה"‪.682‬‬
‫בדומה לאבות גם האימהות מביעות צער‪ ,‬יגון וגעגוע‪ .‬רחל ינאית בן צבי מתארת תחושות של‬
‫אבל כבד‪ ,‬ביום עליית חברי בית קשת לנקודת הישוב הקבועה‪ ,‬באזור בו נפל בנה‪ .683‬אולם בד בבד‪,‬‬
‫היא מודעת לתפקיד הציבורי המוטל עליה‪ ,‬מעצם היותה אם שכולה‪ ,‬ולאו דווקא בשל היותה‬
‫אישיות ציבורית‪ ,‬חברת ארגון 'השומר' ומקורבת להנהגה‪ ,‬ועל כן היא שואפת לאיפוק‪ ,‬אך זה‪,‬‬
‫אינו מסתייע בידה‪" :‬לבי דופק‪ -‬דופק‪ ,‬אומר הלב להנתק ממקומו‪ .‬אך אני עוצרת את הנשימה‬
‫ומתגברת על עצמי‪ -‬רק לא להפר את חגם של החברים‪ ...‬אך כאשר עבר האוטובוס על פני נהלל‬
‫התפרצו הדמעות‪ ,‬הצורבות‪ ,‬ניגרו מאליהן‪.684" ...‬‬
‫אם נוספת מבטאת את הכאב‪" :‬רק אם‪ ,‬אשר ילדה בן בארץ וגידלה אותו‪ ,‬בתנאי אקלים‬
‫חדש ובאוירה של ראשית ישוב‪ ...‬יכולה לחוש ולהבין כאב אשר תרופה אין לו‪ ...‬מאז עזב בני‪,‬‬
‫נחמיה‪ ,‬את הבית‪ ,‬עם קריאת הגיוס הראשונה‪ ,‬לא ידע לבי שקט ועיני לא חדלו מדמוע‬
‫בלילות"‪ .685‬האם החרדה לבנה איננה יכולה לעצור את דמעותיה‪ .‬אולם היא בוכה ביחידות‪ ,‬באין‬
‫רואה‪ .‬אימהות אחרות מבטאות קינה על בניהן שאינם עוד‪ ,686‬מעטות מקבלות עליהן‪ ,‬בלית‬
‫ברירה‪ ,‬את הדין הקשה‪ 687‬ואילו אחרות מתארות את תחושת החסר‪" :‬לבי שותת דם‪ .‬מה נשאר לי‬
‫ממך‪ ,‬בן יקר? הקבר שאני כמעט יום יום מבקרת אותו‪.688"...‬‬
‫נראה כי האימהות הביעו‪ ,‬בניגוד לאיפוק המצופה מהן גם תחושות של צער‪ ,‬יגון עמוק וגעגוע‪.‬‬
‫אך יחד עם זאת‪ ,‬הבינו היטב את הצורך הלאומי ואת ההכרח בקורבנות והן מתייחסות לכך‬
‫‪ 680‬עין חרוד‪.109 ,1848 ,‬‬
‫‪ 681‬לדוגמא‪ -‬שלמה לביא‪ :‬בנים‪ -‬עין חרוד‪ ;142 ,1848 ,‬אביו של דניאל שפריס‪ :‬בסער ביום סופה‪.93 ,1848 ,‬‬
‫‪ 682‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.222 ,1830 ,‬‬
‫‪ 683‬מול התבור‪.89 ,1830 ,‬‬
‫‪ 684‬שם‪.81 ,‬‬
‫‪ 685‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬טו'‪.‬‬
‫‪ 686‬לדוגמא‪ -‬אימו של צבי הורביץ‪ :‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.34 ,‬‬
‫‪ 687‬לדוגמא‪ -‬אימו של אמנון רוכין‪ :‬רמת רחל במערכה‪.12 ,1848 ,‬‬
‫‪ 688‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.199 ,‬‬
‫‪111‬‬
‫בכתביהן‪ .‬אימו של יעקב עולמי כותבת‪" :‬אכן ידעתי‪ ,‬אין יעקב שלי ראשון ולא אחרון בנופלים‬
‫במערכות העם והמולדת; ידעתי שגם הלך בכל ליבו ונפשו לשירות האומה‪ ,‬להיות בסוללי הדרך‬
‫להמונים העולים ארצה‪ ...‬אך לב האם הדואב לא ירצה להשלים‪ ,‬כי לא יוכל‪ .689"...‬האם אמנם‬
‫מודעת לחשיבות הלאומית של מעשי בנה‪ ,‬אך היא איננה יכולה להשלים עם מותו‪ .‬בדבריה גובר‬
‫הכאב על ההישגים הלאומיים‪.‬‬
‫רבקה גובר‪ ,‬לעומתה‪ ,‬כותבת כי אי אפשר להיתפס לחולשה על אף הכאב‪ .‬היא איננה מקנה‬
‫לחולשה לגיטימציה‪ ,‬אף לא בהיותה אם שכולה לשני בנים‪" :‬אני עוצרת את הדמעות‪ ,‬ידענו מה‬
‫הסכנות הצפויות בדרך בה הולכים הבנים‪ .‬הן ביסוד חינוכם הנחנו כי אם כל חטאת היא‬
‫החולשה"‪ .690‬לדבריה אין מקום לחולשה בעידן של תחייה לאומית‪ ,‬לכך חינכה את בניה וכך גם‬
‫עליה לנהוג‪ ,‬על אף הכאב‪.‬‬
‫הגעגועים העזים ניכרים בכתבי אימהות‪ .‬אימו של יאיר ישראלי כתבה‪" :‬אני מתגעגעת‪ ...‬אני‬
‫מתגעגעת‪ ...‬אני מתגעגעת לאותן השנים‪ ,‬לימים לשעות שבהם היה בקרבתנו [‪ ]...‬געגועים מעיקים‬
‫עלי‪ .‬היכן אתם‪ ,‬בנים יקרים? מה רבה תשוקתי להציץ בפניכם ולהיות שותפה לגורלכם"‪.691‬‬
‫תשוקתה להיות עם הבנים ניתנת להבנה בהיבט הפרטי‪,‬אך גם בהיבט הלאומי‪ ,‬כלומר‪ ,‬רצונה‬
‫לתרום את תרומתה ללאום‪.‬‬
‫גם הקונפליקט בין הציפייה החברתית‪-‬הלאומית לבין האבל הפרטי ניכר בכתבי האמהות‪.‬‬
‫אימו של אופיר אנקורי מביעה את השלמתה עם קורבנה למען המטרה הראויה‪ ,‬אולם היא מודה‬
‫כי לא תמיד הצליחה לעמוד בציפיות החברה לאבל מאופק‪ .692‬אף אימו של דב גרייצר מקבלת על‬
‫עצמה את קוד האבל המאופק‪" :‬בדומיה אשא את יגוני‪ .‬אעצור את הבכי בגרוני‪ ,‬אחנוק את‬
‫היללה המרה לבל תפרוץ החוצה‪ .693"...‬גם היא מתמודדת עם הקונפליקט שבין הציפייה‬
‫החברתית לבין רגשותיה הטבעיים‪ ,‬ומודה אולם‪" :‬יש ותפרוץ דמעה‪ ,‬יש וכאבי יגבר עלי עד כי לא‬
‫אוכל שאת"‪ .694‬אם אחרת מבקשת מפורשות כוח לעמוד בציפיות החברה ממנה‪ ,‬כאם שכולה‪,‬‬
‫"אשר בנה נפל חלל למען עמו ומולדתו"‪ .695‬אימו של רפי מלץ‪ ,‬מתארת את מאבקה הפנימי‬
‫בדמעותיה‪" :‬ברגע הראשון חשתי כי לא אוכל להבליג‪ ,‬כי מקור הדמעות עומד שוב להציפני‪ ,‬אך‬
‫‪ 689‬השבעה‪.138 ,1848 ,‬‬
‫‪ 690‬גובר‪.282 ,1839 ,‬‬
‫‪ 691‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמוד‪.‬‬
‫‪ 692‬שם‪.‬‬
‫‪ 693‬שם‪.‬‬
‫‪ 694‬שם‪.‬‬
‫‪ 695‬בסער ביום סופה‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪119‬‬
‫כוחות איתנים עמדו לי‪ 696"...‬ורק כאשר היא נותרה לבדה‪ ,‬אזי "הדמעות זולגות בלי הפוגה"‪,697‬‬
‫אולם ברגע שנכנסה לחדרה אחת מהנערות‪ ,‬היא מחתה מיד את דמעותיה‪ .698‬במקום אחר היא‬
‫כותבת על ביקורה הראשון בקברו של בנה‪ ,‬בליווי חבריו‪ ,‬בקרית ענבים‪" :‬ואני כבשתי את שברי‬
‫ויגוני‪ ,‬שלא לצער אותם‪ ,‬לא לדכא את רוחם‪ ...‬חשתי כי עלי להיות חזקה למענם"‪.699‬‬
‫נראה כי במסגרת תפקידם הלאומי והחברתי נדרשים ההורים לנהוג בהתאם לקוד האבל‬
‫המאופק ולהימנע מבכי או מהבעות רגשיות אחרות‪ ,‬אולם‪ ,‬כאשר אינם ניצבים בפני החברה‪,‬‬
‫בהיותם לבד או בחדרי חדרים‪ ,‬אזי פורץ האבל הרגשי‪ ,‬הבא לידי ביטוי בבכי‪ ,‬אבל 'נשי'‪ ,‬פרטי‪,‬‬
‫שמאפייניו משותפים לאבות ולאימהות כאחד‪.‬‬
‫ג‪' .‬הזדהות' עם הבן המת‬
‫מרכיב חשוב בתהליך עיבוד האבל הוא מושג ה'הזדהות'‪ ,‬המהווה תנאי ואמצעי להפנמת דמות‬
‫הבן ולפיתרון האבל‪ .‬ה'הזדהות' היא הפנמה‪ ,‬המתבססת על יכולת לתפוס ולהבין תפקידים‬
‫באינטראקציה הבין‪ -‬אישית והיא מייצגת חיפוש עיקש ומסווה‪ ,‬להחזרת ולהבראת הבן שאבד‪,‬‬
‫כדי להתאחד איתו מחדש‪ .‬שלב החיפוש מאופיין בחוסר שקט‪ ,‬בעיסוק יתר בבן שנפל ובתחושה‬
‫חזקה של הימצאותו או חזרתו הקרובה‪ .‬לעיתים‪ ,‬ההורה השכול מקבל על עצמו חלק מתפקידיו‬
‫של הבן שנפל‪ ,‬כך הוא זוכר את הבן‪ ,‬וחש תחושה מנחמת של התאחדות עימו או קירבה אליו‪.‬‬
‫דוגמא לכך היא אימו של מיכה פישר שאמרה על קבר בנה‪" :‬אני מתגאה בך שנפלת כגיבור‬
‫בישראל‪ .‬אמא תשתדל למלא את מקומך‪ .‬ואם לא אוכל לעשות מה שאתה עשית‪ ,‬אעשה את אשר‬
‫אוכל ואת אשר יצוו עלי‪( "...‬פישר‪ .)1/ ,1911 ,‬ישנם גם חלומות על הבן כאילו היה חי ואף דיבור‬
‫אל הבן שנפל ותחושות של בלבול ודמיון בין ההורה לבן‪ .‬תפקידה הפסיכולוגי של ההזדהות הוא‬
‫להיאחז במוכר‪ ,‬בידוע‪ ,‬בשאריות של המציאות שהייתה ואיננה עוד‪ ,‬על מנת להתמודד עם‬
‫הטראומה ועם המצב החדש שנוצר (טמיר‪.)113 -111 ,1993 ,‬‬
‫בספרי הזיכרון מורגשת היטב מגמה זו של נוכחות הבן המת‪ ,‬בדבריהם של אבות ואימהות‬
‫כאחד‪ .‬מגמה זו באה לידי ביטוי בדמיון נוכחותו או חזרתו של הבן המת‪ ,‬בתיאורים של סימביוזה‬
‫עימו או בשימוש בחושים לתיאור האובדן או הקשר עם הבן‪.‬‬
‫‪ 696‬בנים‪ -‬עין חרוד‪.101 ,1848 ,‬‬
‫‪ 697‬שם‪.‬‬
‫‪ 698‬שם‪.‬‬
‫‪ 699‬ביקוד‪.189 ,1848 ,‬‬
‫‪119‬‬
‫אביו של אמנון אקרמן‪ ,‬שנהרג בנבי יושע מתאר‪" :‬ועם כל צלצול בדלת נדמה לנו שהנה אתה‬
‫מופיע פתאום"‪ .700‬הציפייה והתקווה שהבן ישוב עולים על ההכרה השכלית כי זה לא יקרה‪ .‬אביו‬
‫של יוסף ברזילי‪ ,‬שנהרג אף הוא בנבי יושע‪ ,‬מדמה שבנו חי‪:‬‬
‫"פעמים‪ ,‬באמצע עבודתי‪ ,‬או בחלומי בשנתי‪ ,‬הוא ניצב כמו חי לנגד עיני במצבים שונים‪:‬‬
‫יש שאראנו ילד קטן המחזיק בידי ושואל את שאלותיו הילדותיות‪ ,‬ויש שעומד לפני עלם‬
‫רחב כתפיים וגבה‪ -‬קומה‪ ,‬מבטו רציני‪ ,‬מהורהר‪ ,‬והוא שקוע בשיחה אתי ודן באיזו שאלה‬
‫חברתית‪ .‬אז נדמה לי פתאום‪ ,‬כאילו כל זה רק חלום בלהות‪ ...‬הדלת תפתח ודמותו‬
‫החביבה תמלא שוב את החדר‪.701"...‬‬
‫האב משחזר את דמותו של הבן מילדותו ועד לבגרותו‪ ,‬ומחיה את הבן שנפל באמצעות העלאת‬
‫זיכרונות אודותיו‪.702‬‬
‫במחקר שנערך על זהותן של הנשים החלוצות שהיגרו לארץ בראשית המאה העשרים‪ ,‬נמצא‬
‫כי באמצעות בחינת השפה ודימויי הגוף בהם משתמשות החלוצות כדי לתאר את חוויותיהן ניתן‬
‫ללמוד על עולמן הנפשי (ריידר‪ -‬רות‪ .)111 ,1331 ,‬נראה כי גם בדברי הזיכרון של הורים על‬
‫ילדיהם‪ ,‬שפת הגוף שמשמשת את ההורים מייצגת את חוויותיהם הפנימיות והפסיכולוגיות‪ .‬חלק‬
‫מההורים מתארים באמצעות שימוש בחושים‪ -‬חוש המישוש וחוש השמיעה‪ -‬את נוכחותו‬
‫וממשיותו של הבן המת‪ ,703‬או את החסר והאובדן‪.704‬‬
‫אחד האבות מתאר את הקשר הבל ינתק עם בנו‪ ..." :‬ישותך תוססת ומחלחלת בכל אברי‪ ,‬בי‬
‫אתה ואיתי‪ ,‬ללא היפרד‪ ...‬וכי ניתן להפריד בין דבקים כמונו?"‪ ,705‬אולם בהמשך דבריו הוא מביע‬
‫את רצונו‪" :‬רק לחוש אותך‪ ,‬בני מחמלי‪ ...‬רק לשוחח איתך‪ ,‬להרגיש בך ולהתמזג איתך‪,706"...‬‬
‫בבקשתו זו הוא מתאר את רצונו לחוש בבנו‪ ,‬עד כדי מצב של 'סימביוזה'‪ ,‬התמזגות ואחדות עם‬
‫הבן‪ .‬על רקע זה נראה כי שאלתו‪ ,‬באשר ליכולת להפריד בינו לבין בנו היא משאלת לב‪ ,‬שכן‬
‫מסתבר שעם מות הבן אכן נפרדו הזהויות זו מזו והאב ביקש להתמזג עימו מחדש‪ .707‬אביו של‬
‫עמיהוד צור מתאר כי בשל הסימביוזה החזקה עם הבן שנפל‪ ,‬אובדנו מותיר את האב בעל מום‪:‬‬
‫"משולים הורים שכולים לאדם אשר נקטע אבר מאברי גופו; הן ילמד לעבוד בשמאל האיש אשר‬
‫‪ 700‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.28 ,‬‬
‫‪ 701‬שם‪.48 ,‬‬
‫‪ 702‬התנהגות דומה מתוארת אצל הורים נוספים‪ .‬לדוגמא‪ -‬אבותיהם של ישעיהו פינקנזון‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬סט'; מנחם‬
‫אבטיחי‪ :‬השבעה‪.140 ,1848 ,‬‬
‫‪ 703‬לדוגמא‪ -‬אבותיהם של ישעיהו פינקנזון‪ :‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬סט'; רפי מלץ‪ :‬ביקוד‪.203 ,1848 ,‬‬
‫‪ 704‬לדוגמא‪ -‬אביו של דב קרול‪ :‬כמספד על היחיד‪.139 ,1832 ,‬‬
‫‪ 705‬מנחם אבטיחי‪ :‬השבעה‪.140 ,1848 ,‬‬
‫‪ 706‬שם‪.‬‬
‫‪ 707‬אבות נוספים מתארים סמביוזה‪ ,‬התמזגות ואחדות עם הבן שנפל‪ .‬לדוגמא‪ -‬אבותיהם של אברהם בן שבת‪ :‬מול התבור‪,‬‬
‫‪ ;110 ,1830‬יוחנן כנעני‪ :‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪ ;222 ,1830 ,‬רפי מלץ‪ :‬ביקוד‪.204 ,1848 ,‬‬
‫‪118‬‬
‫ימינו נקטעה‪ ,‬אך בעל מום יישאר כל ימי חייו‪ ,‬הרגשת החיסרון שאין למלאותו תלוונו לכל אשר‬
‫יפנה‪ ,‬וכאב ירגיש בגדם ידו‪ .‬הישכח איש יד ימינו?"‪ ,708‬האב מתאר את הבן כחלק מהווייתו ועם‬
‫מותו‪ ,‬הוא נותר אדם בעל מום‪ ,‬חסר‪ ,‬במידה שלא ניתן להשלימה לעולם‪.‬‬
‫אימו של מנחם אבטיחי מדמה שבנה חוזר ומשתמשת בחושים על מנת להמחיש‪ ,‬לחזק ואף‬
‫להחיות את נוכחותו של הבן‪ ,‬כפי שעולה מתיאורה את בגדיו של הבן‪" :‬אני ממששת אותם‪,‬‬
‫שואפת לקרבי את ניחוחך האצור בהם וממשיכה לחפש את עקבותיך"‪ ,709‬שהרי הבגדים אוצרים‬
‫בתוכם את דמות הבן‪ ,‬את עקבותיו ואת ריחו‪ ,‬והם אלה שמקנים לאם את תחושת קיומו של הבן‪.‬‬
‫אימו של יעקב עולמי‪ ,‬חברו הטוב של מנחם‪ ,‬שנפל עימו ביעזור מתארת באמצעות חוש הראיה‪,‬‬
‫השמיעה והמישוש את דווקא את אובדנו של הבן‪ ,‬הבא לידי ביטוי בשכול ובריקנות האופפים‬
‫אותה‪ .710‬אימהות אחרות מתארות כי הן תרות אחר בניהן המתים‪ .711‬אחת האימהות אף מתארת‬
‫כי חלמה שבנה שב אליה‪ .712‬חזרתו‪ ,‬לכאורה‪ ,‬לוותה בהתפרצות של רגשות והחצנתם בצורת‬
‫צעקה‪ ,‬בכי ונשיקות לבן‪ ,‬זאת בשונה מהאב‪ ,‬המצוטט לעיל‪ ,‬המבטא דווקא איפוק בתיאור‬
‫נוכחותו של הבן‪ .‬ייתכן כי התנהגותה הרגשנית של האם‪ ,‬הבאה לידי ביטוי בהתפרצות רגשית‬
‫נתפסה כלגיטימית‪ ,‬דווקא בשל היותה האם‪ ,‬זו שגידלה וטיפחה את הבן‪ ,713‬זו שבאופן מסורתי‬
‫אינה נתבעת לשמור על איפוק‪ ,‬לא בעיתות של אבל‪ ,‬ולא בעיתות שמחה‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬מדבריה‬
‫עולה כי כשם שהאבל והשכול נתפסו כאבל ציבורי‪ ,‬כך גם השמחה הפרטית‪ ,‬המדומיינת‪ ,‬הפכה‬
‫לשמחתה של הקהילה כולה‪ .‬בהמשך דבריה‪ ,‬היא מתארת את קיומו התמידי בקירבה‪" :‬בכל עת‬
‫הוא צף נגד עיני‪ .‬בכל רגע עומד ליבי להישבר בזכרי את פניו‪ ,‬צחוקו‪ ,‬הילוכו"‪ .714‬במקום אחר היא‬
‫אף מתארת 'סמביוזה' עם הבן‪" :‬בני‪ ,‬חלק מהוייתי‪ ,‬מנשמתי‪ ,715"...‬אולם בשונה מדברי בעלה‪,‬‬
‫המרגיש חצוי‪ ,‬חסר‪ ,‬שחציו ניתק ממנו‪ ,‬הרי שבנה עודנו חלק ממנה‪ .‬בנוסף‪ ,‬בשונה מדברי אביו‬
‫של מנחם אבטיחי‪ ,‬המבקש להתמזג עם דמות בנו‪ ,‬נראה שהאם כבר מאוחדת עם בנה‪ ,‬הוא חלק‬
‫מהויתה‪ ,‬הוא עצמה‪ ,‬דמה ובשרה‪ .‬נראה כי יש לייחס תחושה זו של האם לקשר הדם של האם עם‬
‫ילדיה החל מההריון והלידה‪.716‬‬
‫‪ 708‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 709‬השבעה‪.128 ,1848 ,‬‬
‫‪ 710‬שם‪.110 ,‬‬
‫‪ 711‬לדוגמא‪ -‬אמהותיהן של מכאל כהן‪ ,‬שנעדר בקרב על לוד ביולי ‪ :1849‬לזכר חברים‪ ;99 ,1830 ,‬רפי מלץ‪ :‬ביקוד‪,1848 ,‬‬
‫‪.183‬‬
‫‪ 712‬ביקוד‪.182 ,1848 ,‬‬
‫‪ 713‬רוזנטל‪.92 -91 ,2001 ,‬‬
‫‪ 714‬שם‪.181 ,‬‬
‫‪ 715‬שם‪.182 ,‬‬
‫‪ 716‬נוה‪.82 ,1889 ,‬‬
‫‪120‬‬
‫ההתחקות אחר עקבות הבן באה לידי ביטוי גם ברצון ללכת למקום בו נפל או נקבר הבן‪,‬‬
‫ולהתחבר אליו פיזית‪ ,‬כפי שמתארת אימו של רפי מלץ‪" :‬כל חיי רתוקים עתה לקבר‪ -‬הוי! רפי‬
‫שלי!‪ .717"...‬בהמשך דבריה היא מתארת את ביקורה הראשון בקברו‪ ,‬שבקרית ענבים‪" :‬כורעת אני‬
‫אלי תלולית קטנה‪ .‬רפיל'ה ילדי‪ .‬רפיל'ה ילדי! אמא פה על ידך‪ ,‬באה היא אליך"‪ .718‬אימו של עלי‬
‫בן צבי‪ ,‬מבקשת להתחבר אל האדמה עליה נפל בנה‪ ,‬אך עוצרת בעד עצמה בשל האיפוק החברתי‪:‬‬
‫"ואני עצרתי בעדי שלא לגהור על פני הסלעים הללו‪ .‬היה צורך להטות אוזן לאדמה‪ ,‬כמהים כולנו‬
‫לניב האחרון‪ ,‬ניב בנינו‪ ,‬שנבלע פה בחלל האויר של הגליל"‪ 719‬ואביו של עמיהוד צור‪ ,‬נמשך בלא‬
‫רצון‪ ,‬אל קבר בנו‪:‬‬
‫"ופחות מבכל מקום אחר נשאר משהו ממנו למרגלות אותו תל‪ ,‬אשר אליו הובאה‬
‫למנוחת עולמים גויתו המרוסקת; פחות מאשר בכל מקום אחר יש לחפשו שם‪ ...‬כך‬
‫אומרים 'השכל הבריא וההגיון הקר'‪ .‬אך משום מה נוהה ונמשך הלב דוקא לאותו מקום‪,‬‬
‫והרגליים מוליכות לעיתים כה קרובות‪ ,‬קרובות מדי‪ ,‬לאותו מקום‪ ...‬ומדי בוקר‪ ,‬עם אור‬
‫היום‪ ,‬ועם נטות צללי ערב‪ ,‬ובכל שעות היום‪ ,‬צופות העיניים ותרות אחר אותו מקום‬
‫הנשקף כה יפה מהמגרש‪ ,‬ממגרש העבודה והחיים של עמי"‪.720‬‬
‫היטיבה לתאר את מכלול התחושות הנוגעות ל'הזדהות' עם הבן‪ -‬תחושת נוכחותו של הבן‪,‬‬
‫סימביוזה עימו ותיאורי גוף‪ ,‬כמו גם שימוש בחושים על מנת לתאר את אובדנו או נוכחותו‪ ,‬אימו‬
‫של אהרון שמי (ג'ימי)‪:‬‬
‫"לאט לאט החזיר הזמן את דמותו החיה אל זכרוני‪ ,‬ולפעמים הייתי כה חשה אותו‪ ,‬את‬
‫חום גופו‪ ,‬כשהוא יושב על הספה‪ ,‬ונושם על שערותי‪ ...‬או שהיה צועד אחרי ברחוב‪.‬‬
‫שמעתי את קול צעדיו מאחרי ומבט עיניו שורף את ערפי; או שהייתי שומעת את קולו‬
‫המיוחד קורא 'אמא'‪ ,‬בדיוק את קולו‪ ...‬יש אומרים‪ ,‬אנשים נכים אומרים זאת‪ ,‬שלעיתים‬
‫הם מרגישים את האיבר הקטוע‪ ,‬את היד ואת הרגל‪ ,‬כאילו עודן אתם‪ .‬עצבים אלה‬
‫שהפעילו את האיברים הקטועים עדיין קיימים ופועלים והם שיוצרים אשליה זו‪ .‬כמה‬
‫עצבים ונימים‪ ,‬דקים שבדקים‪ ,‬עוד קושרים ומרתקים את האם אל הבן שאיננו‪ .‬ועם‬
‫הסתלקותו הם מתעוררים אז לפעולה מוגברת להחיות אותו בתוכה מחדש‪ ,‬להולידו‬
‫כאילו שנית"‪.721‬‬
‫‪ 717‬ביקוד‪.184 ,1848 ,‬‬
‫‪ 718‬שם‪.189 ,‬‬
‫‪ 719‬מול התבור‪.100 ,1830 ,‬‬
‫‪ 720‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 721‬שמי‪.228 ,1814 ,‬‬
‫‪121‬‬
‫בדבריה מבטאת רבקה שמי‪ ,‬בדומה להורים שכולים אחרים‪ ,‬את הקשר‪ ,‬הבל ינתק‪ ,‬בין האם‬
‫לבנה‪ ,‬קשר של דם‪ ,‬גוף ונפש‪ .‬הבן נוכח וממשי בהווייתה של אימו וכל חושיה ממחישים את קיומו‬
‫ומתגייסים להחיותו בתוכה‪.‬‬
‫נראה כי למרות שאבות ואימהות כאחד מתארים 'הזדהות' עם הבן שנפל‪ ,‬תוך העלאת דמותו‬
‫או השלכתה כלפי דמויות דומות לבן‪ ,‬שימוש בחושים על מנת לתאר את האובדן או את ממשות‬
‫הבן הרי שאימהות מדגישות‪ ,‬יותר מאבות‪ ,‬את זהותן עם הבן‪ ,‬את היות הבן חלק מהווייתה של‬
‫האם וחלק בלתי נפרד מגופה‪ .‬נראה כי הדבר נובע מהקשר הפיזי ההדוק בין האם לבנה‪ ,‬שהחל‬
‫בזמן העיבור נמשך בלידה והתקיים אף בינקות‪ .‬הבן והאם מחוברים זה לזה במחזור הדם‬
‫והחיים‪ .722‬כך‪ ,‬שבעוד שהקשר הרוחני עם הבן הולאם למען המטרה הלאומית‪ ,‬הקשר הפיזי בין‬
‫האם לבנה נותר פרטי‪.‬‬
‫ד‪ .‬ביטויי דאגה וחרדה‬
‫למרות הזהות הלאומית והפטריוטיות שהתגלמה אצל ההורים שחינכו את בניהם להקרבה למען‬
‫הלאום ואף הובילו אותם אל הקרב‪ ,‬הורים רבים מבטאים בכתביהם דאגה וחרדה לבן‪ ,‬בטרם‬
‫נפל‪ .‬אביו של יצחק זמיר מתאר כי באחת מפגישותיו האחרונות עם בנו‪ ,‬בד בבד עם גאוותו על‬
‫בנו‪" :‬פרכס הלב לקראת מחשבה אחרת"‪ .723‬אביו של עמיהוד צור מספר על חרדתו לבנו‪:‬‬
‫"הכותרות השחורות בעיתונים מתרבות ומתארכות ולב ההורים נשבר‪ :‬מי יודע?‪ ...‬ובהיפגש האב‬
‫במרכז‪ ,‬במחסן ובמחלבה באנשים‪ ,‬מנסה הוא לנחש מעל פניהם‪ :‬הכתמול שלשום הם‪ ,‬או שמא‪,‬‬
‫שמא ידוע להם משהו‪ ,‬ומפניו הם מסתירים?‪ ...‬ימי בלהות‪ ...‬הלב נצבט מפחד וחרדה"‪ .724‬אביו של‬
‫יוחנן כנעני מספר על‪" :‬הרבה ימים ולילות של חרדה על גורל הבנים‪ ,‬ליוו אותנו‪ ,‬כאת כל אלה‬
‫שבניהם השתתפו במלחמה"‪ .725‬בדבריהם מבטאים האבות את החשש מהגרוע מכל‪ .‬הרגש האבהי‬
‫'הטבעי' פורץ לעיתים‪ ,‬אל מול החובה הלאומית הגברית‪ :‬חובת הבנים‪ -‬להלחם‪ ,‬וחובת האבות‪-‬‬
‫להיות חזקים‪ ,‬לתמוך בבניהם‪ ,‬ולקבל באהבה את היסורים‪ .‬אולם נראה כי אביו של יוחנן כנעני‬
‫ביטא אף את רוח הקולקטיביזם ששררה אותה עת‪ ,‬שהרי החרדה‪ ,‬לא הייתה ייחודית רק להם‪,‬‬
‫היא הייתה משותפת לכלל ההורים‪.‬‬
‫‪ 722‬נוה‪.108 ,1889 ,‬‬
‫‪ 723‬זמיר‪ ,1830 ,‬נב'‪.‬‬
‫‪ 724‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 725‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.222 ,1830 ,‬‬
‫‪122‬‬
‫אף אימהות היו שותפות לחרדה‪ .‬אימו של עלי בן צבי כותבת‪" :‬בימים הטרופים האלה כל‬
‫מחשבותי עליך‪ ,‬בני‪ ,‬לא מצאתי מנוח לאחר כל מה שמעתי מפיך‪ .‬יש ותקפני רצון לקום ולעבור‬
‫אליכם‪ ,‬להיות בקרבתך‪ ,‬אך איך אוכל לעזוב את החווה בימי המצור?"‪ ,726‬האם החרדה שאיננה‬
‫מוצאת מנוח‪ ,‬מבקשת להיות בקרבת בנה ולגונן עליו‪ ,‬כאם המגוננת על ילדה הרך‪ .‬אימו של אהרון‬
‫שמי מתארת‪ ,‬בדומה לאביו של עמיהוד צור‪ ,‬את הציפייה הדרוכה לבשורת המוות‪ ,‬שקיוו שלא‬
‫תגיע‪..." :‬עבר חודש ועוד חודש‪ .‬כל הארץ בלהבות‪ .‬נהגו אז להודיע ברדיו את שמות הנופלים‪ .‬בכל‬
‫הודעה ברדיו‪ ,‬בכל צלצול בדלת‪ ,‬בכל פתיחת עיתון בוקר ארב אותו איום נורא שלא העזנו לדבר‬
‫עליו‪ .‬לא העזתי גם לחשוב‪ ,‬אבל חשבתי‪ .727"...‬גם אימו של אמנון רוכין מתארת את החרדה לבנה‬
‫שליוותה אותה עוד מאירועי 'השבת השחורה'‪" :‬נזכרת אני באותו יום כאשר ראיתיך סופג מכות‬
‫מהאנגלים‪ ,‬ואתה בשקט ובחיוך על שפתיך אמרת‪' :‬אמא‪ ,‬אין דבר‪ ,‬אנו נעמוד בגבורה ונשמור על‬
‫כבודנו היהודי שלא יחולל'‪ .‬אז כבר קיננה בליבי החרדה והיא ליוותה אותי עד יומך האחרון"‪.728‬‬
‫אימו של נחמיה בסיוקביץ מספרת כי "מאז עזב בני‪ ,‬נחמיה‪ ,‬את הבית עם קריאת הגיוס‬
‫הראשונה‪ ,‬לא ידע ליבי שקט ועיני לא חדלו מדמוע בלילות"‪ .729‬אימו של אופיר אנקורי כותבת כי‪:‬‬
‫"רבה שמחתי וגדול אושרי‪ ,‬שזכיתי להיות שותף נאמן בבנין הגדול המוקם‪ .‬בני היקר עומד‬
‫בשורות המגינים במסירות נפש‪ ,‬כבן נאמן לארץ ולעם‪ .‬ומאידך‪ ,‬כה חזקים הכאב‪ ,‬הפחד‬
‫והגעגועים‪ ,‬עד אשר המתיחות הגדולה מתישה את כוחותי הגופניים‪.730"...‬‬
‫מאפיין זה של הכתיבה מציג אף הוא קונפליקט בין הפרטי לציבורי‪-‬לאומי‪ .‬נראה כי לצד‬
‫הגאווה בבן‪ ,‬ההכרה בצורך בחוסן נפשי והזהות הלאומית שהובילה את הבנים לשדה הקרב‪,‬‬
‫התגנבה לליבותיהם של אבות ואימהות כאחד‪ ,‬חרדה לגורל הבן‪ .‬חרדה זו באה לידי ביטוי במספר‬
‫אופנים ובהם חשש מההודעה על מות הבן והרצון להיות קרובים לבן ולגונן עליו‪ .‬אולם‪ ,‬כל‬
‫המקרים מתאפיינים בדאגה כבושה‪ ,‬פנימית‪ ,‬שאיננה מקבלת ביטוי פומבי‪ ,‬ויותר מכך‪ ,‬טובת‬
‫הלאום וצרכיו עומדים מעל לחרדה זו‪ .‬כך בדבריו של אביו של עמיהוד צור‪ ,‬שבעצם ימי הקרבות‬
‫היה עסוק בעבודה חקלאית במשק‪ ,‬וביתר שאת‪ ,‬בדבריה של רחל ינאית‪ ,‬שלא יכולה הייתה‬
‫להרגיע את חששותיה‪ ,‬להיות קרובה לבנה ולעזוב את החווה החקלאית בירושלים‪ ,‬בשל המצור‪.‬‬
‫חרדת האימהות נתפסה‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬כטבעית יותר מהפגנת דאגה על ידי האבות‪ .‬יחד עם‬
‫זאת‪ ,‬בספרי הזיכרון לא ניכר הבדל מגדרי בסוגיה זו‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬האבות בדומה לאימהות‪,‬‬
‫‪ 726‬בן צבי‪.92 ,1839 ,‬‬
‫‪ 727‬שמי‪.221 ,1814 ,‬‬
‫‪ 728‬רמת רחל במערכה‪.12 ,1848 ,‬‬
‫‪ 729‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬טו'‪.‬‬
‫‪ 730‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪122‬‬
‫הצביעו על חרדה שאחזה בהם‪ ,‬ומאידך גיסא‪ ,‬האימהות הצניעו את דאגתן ולא הפגינו אותה‬
‫ברבים בכדי לא לפגוע בחוסן הלאומי‪.‬‬
‫ה‪ .‬קבלת הדין‬
‫חלק מההורים מקבלים על עצמם את הדין‪ ,‬בתחושה שזוהי שעה היסטורית ושזהו גורל הדור‪ .‬יש‬
‫לציין כי תודעת השליחות הלאומית‪ -‬היסטורית שאפפה את הדור כולו נבעה הן מהמצב של‬
‫מלחמת אין ברירה הרת גורל‪ ,‬שנראה היה שתוצאותיה יקבעו את עתיד קיומה של האומה והן‬
‫מהתחושה שזוהי שעה של קוממיות גשמית ורוחנית‪ ,‬כאחד‪ ,‬לאחר אלפיים שנות גלות‪ .731‬תחושה‬
‫זו מתבטאת בדברי הורים שכולים‪ ,‬כפי שכותב אחד האבות‪ ..." :‬ושוב מלחמה‪ .‬והפעם אותה‬
‫המלחמה‪ ,‬אשר ההיסטוריה העברית מלאת הסבל חיכתה זה אלפיים שנה לה ולדור הגבורה‬
‫שהקימה"‪ .732‬בה בעת‪ ,‬הורים מבטאים בדבריהם השלמה עם מות הבנים‪ ,‬הן בשל הסיבות שנזכרו‬
‫לעיל והן בשל התחושה ש'אין בית שאין בו מת'‪ ,‬כפי שכותב אביו של יוחנן כנעני‪ ,‬שנפל בפלוג'ה‪:‬‬
‫"לא אתאונן על גורלי‪ -‬גורל אלפים כיום בארץ‪ .‬יודע אני שגורל זה הוא בלתי נמנע במלחמת‬
‫הדמים האכזרית שרשעות העולם כפתה עלינו‪ .‬הן לא הייתה לפנינו ברירה‪ .733"...‬הוריו של יובל‬
‫טולצ'ינסקי כותבים דברים ברוח דומה‪" :‬גורלו של הדור הוא‪ ,‬אין מנוס"‪ .734‬מדברי ההורים עולה‬
‫כי הם משלימים‪ ,‬אמנם בכאב‪ ,‬עם האסון‪ ,‬שכן זהו גורלו הלאומי של הדור‪ ,‬ועל כן‪ ,‬אין אפשרות‬
‫לברוח מהגורל‪ ,‬הפרטי‪ ,‬המר‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬הם חשים שרבים הם הנופלים‪ ,‬ומכיוון שמשפחות רבות‬
‫שכלו את יקיריהן‪ ,‬אין מנוס מהאסון ואין באסונם שום ייחוד ועל כן‪ ,‬אין להתאונן על כך‪.‬‬
‫אביהם של מנחם ואליעזר שבט כותב‪..." :‬מיום שהתחלתי את חיי בארץ‪ ...‬ידעתי מה הארץ‬
‫הזו דורשת ממנו המחשבה כי הגנת הארץ היא ענין הזולת רחקה ממני‪ ,‬כשם שהיתה זרה גם‬
‫לילדי"‪ .735‬נראה כי למרות שמעולם לא שיער שיאלץ לכתוב קינה על בניו‪ ,736‬הוא השלים עם‬
‫נחיצות קורבנם‪ -‬קורבנו‪ ,‬שכן‪ ,‬הוא היה מודע‪ ,‬באורח רציונאלי לחלוטין למסירות הנפש שהחיים‬
‫בארץ תובעים‪ ,‬הן במאבק באיתני הטבע והן במאבק בגורמים המנסים לפגוע בהתפתחות הישוב‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬המלחמה היא רק פרק אחד בשיבת עם ישראל לארצו ובהיסטוריית ההגנה על הארץ‪ ,‬ועוד‬
‫מראשית ההתיישבות היה ברור כי התחייה הלאומית תובעת קורבנות‪ .‬העובדה שאב זה שכל שני‬
‫‪ 731‬אלמוג‪.114 -112 ,1889 ,‬‬
‫‪ 732‬חבס‪.92 ,1830 ,‬‬
‫‪ 733‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.222 ,1830 ,‬‬
‫‪ 734‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.40 ,‬‬
‫‪ 735‬שם‪.24 ,‬‬
‫‪ 736‬שם‪.‬‬
‫‪124‬‬
‫בנים מדגישה עד כמה הזהות הלאומית שלו הייתה חזקה‪ ,‬שכן הוא קיבל ללא עוררין‪ ,‬אף כי‬
‫בכאב רב‪ ,‬את הצורך הלאומי שבקורבנם של שני בניו‪.‬‬
‫הסופר משה שמיר‪ ,‬ששכל את אחיו אליהו (אליק) כותב‪" :‬הוא הלך אל תוך האש‪ -‬משום‬
‫שאלה החיים אצלנו‪ ...‬כשם שהולכים אצלנו לעבוד משום ש'ככה זה בחיים'‪ ,‬כך הולכים אצלנו‬
‫לאש משום ש'ככה זה בחיים'‪ ...‬אצלנו נלחמים עד הכדור האחרון‪ -‬לא משום שהבחורים עשויים‬
‫ברזל‪ ,‬אלא משום שככה זה אצלנו בחיים‪ ,‬וככה חיים אצלנו"‪ .737‬בדבריו מבטא משה שמיר את‬
‫ההשלמה עם ההליכה לקרב ועם המוות‪ ,‬משום שזהו חלק ממהלך החיים בארץ‪ ,‬הקיום היהודי‬
‫בארץ תובע קורבנות‪ ,‬וכך חיים‪.‬‬
‫אביו של דוד קליר מקבל עליו את הדין לכתחילה‪" :‬לגיסי היקר אהרון‪ :‬משהודיעו לך בשורת‬
‫איוב זו שבנך‪ -‬יחידך נפל‪ -‬אמרת צידוק הדין והוספת‪' :‬אילו היו לי עוד שלושה בנים‪ ,‬הייתי‬
‫שולחם גם הם למלחמה למען ישראל ומדינת ישראל‪ -‬שכן כדאי הדבר!' אני רושם‪ ,‬איפוא‪ ,‬בזה‬
‫את מליך במפורש‪ :‬כדאי הדבר!"‪ .738‬לא רק שהאב מודע לנחיצות הקורבן ולגודל השעה הלאומית‪,‬‬
‫אלא שהוא מקבל עליו את הדין לחלוטין‪ ,‬מצדיק את נחיצות הקורבן וסובר כי למרות הצער‬
‫והכאב‪ ,‬כדאי הדבר‪ ,‬לא רק בדיעבד‪ ,‬אלא גם לכתחילה‪.‬‬
‫גם אימהות השלימו עם הקורבן וקיבלו את הדין‪ ,‬כפי שכותבת אימו של אופיר אנקורי‪" :‬ליבי‬
‫החרד והדווי הגיע להכרה והשלמה [‪ ]...‬כי ללא קורבנות לא היינו זוכים למעמד אשר זכינו בו‪,‬‬
‫ולניצחון אשר בוא יבוא"‪ .739‬בדבריה‪ ,‬כבדברי הורים אחרים ישנה השלמה עם המציאות‬
‫ההיסטורית והכרה בגודל השעה הלאומית‪ .‬האם אמנם הובילה את בנה לעקדה‪ ,‬אך עם כל הכאב‪,‬‬
‫היא שלמה עם כך‪ ,‬שכן תקומת הלאום תובעת קורבנות‪.‬‬
‫נראה כי יש הורים המצדיקים עליהם את מות בנם‪ ,‬בכך שזהו גורל הדור ורבים הם הנופלים‪.‬‬
‫אחרים משלימים עם האבדה משום שזהו כורח החיים בארץ‪ ,‬שהרי‪ ,‬התחייה הלאומית בכלל‪,‬‬
‫והקמת המדינה בפרט‪ ,‬תובעים קורבנות‪ ,‬ובמילים אחרות‪ ,‬הלאום תובע‪ ,‬למען קיומו‪ ,‬את‬
‫הקרבתו של הפרט‪.‬‬
‫‪ 737‬השבעה‪.48 ,1848 ,‬‬
‫‪ 738‬קליר‪.1 ,1830 ,‬‬
‫‪ 739‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫ו‪ .‬הנצחה וזיכרון באמצעות עולם הטבע‬
‫כאמור לעיל‪ ,‬החיבור לטבע בכלל‪ ,‬ולטבע הארץ ישראלי בפרט‪ ,‬היווה חלק חשוב בתחייה‬
‫הלאומית היהודית‪ ,‬שהושפעה מתפיסות פילוסופיות אירופאיות‪ .740‬נטיעת עצים סימלה‪ ,‬באופן‬
‫פרקטי וטקסי כאחד‪ ,‬את השתרשותו של היהודי החדש בארצו החדשה‪ .‬באופן סמלי‪ ,‬מאז גלו‬
‫היהודים מארצם הם נותרו חסרי בסיס ושורשים‪ .‬עם חזרתם לארצם‪ ,‬הם ניטעו בה מחדש‪,‬‬
‫פיתחו שורשים והצמיחו פירות‪ .741‬באופן פרקטי‪ ,‬שימשה נטיעת העצים לתפיסת קרקעות‬
‫ולכיבוש שטחי מולדת‪ .‬משום כך‪ ,‬בחרו חלק מההורים להשתמש בדימוי העץ‪ ,‬בתארם את ילדם‬
‫או את אובדנו‪ .‬הורים אחרים‪ ,‬בשל היכרותם המעמיקה עם העולם החקלאי‪ ,‬שהיה חלק מהוויית‬
‫חייהם‪ ,‬השתמשו דווקא בדימויים חקלאיים על מנת לתאר את מות הבן‪.‬‬
‫הוריו של יזהר ערמוני מספרים כי העצים שניטעו לזכרו ביער המגנים‪ ,‬שבגליל‪" :‬יפארו ויכסו‬
‫במעטה ירק את הרי הגליל‪ ,‬שעליהם נלחמתם‪ .‬הם יספרו לדורות הבאים על גבורתכם‪ ,‬ועל‬
‫אהבתכם למולדת"‪ .742‬לעצים יועד תפקיד לאומי כפול‪ -‬האחד‪ ,‬מטונימי לתפקיד הבנים‪' ,‬לכבוש'‬
‫בירק את הרי הגליל‪ ,‬ובכך לקבוע עובדות התיישבותיות בשטח‪ .‬השני‪ ,‬לחנך את הדורות הבאים‬
‫לערכי גבורה ואהבת המולדת‪ .‬אימו של חיים גפן מספרת אף היא על העץ שניטע לזכר בנה‪" :‬בטו'‬
‫בשבט נתקבל 'עץ' מצבא ההגנה לישראל‪' :‬לזכר חיים גפן (קונפיטין)‪ -‬על שנפל חלל במלחמת‬
‫ישראל לעצמאותו'"‪ .743‬גם כאן‪ ,‬מסמל העץ שניטע לאחר מות הבן את המשכיותם הסמלית של‬
‫החיים שנגדעו באיבם‪ ,‬וכסמל ציוני‪.‬‬
‫אימו של אריה בן הלל דווקא מתארת בדבריה את העצים שניטעו כשנולדו ילדיה‪" :‬ורק‬
‫העצים הגבוהים לשני צידי הכביש‪ ,‬אשר נטענום עם הוולד ילדינו אלה‪ ,‬הרכינו ענפיהם וראשיהם‬
‫למולנו לאורך כל הדרך‪ ...‬ודומה היה כאילו לחשו לנו עידוד ונחמה"‪ .744‬במקרה זה העצים‪,‬‬
‫הלוחשים עידוד ונחמה לאם השכולה‪ ,‬מהווים סמל להשתרשות ולנטיעה בארץ‪ ,‬בדומה לבנים‬
‫שנולדו כאן בארץ‪ ,‬כי האדם‪ -‬עץ השדה‪ ,‬והם ניטעו כשהבן נולד‪ .‬נראה כי השתרשות ההורים‬
‫בארץ היא כפולה והיא מסומלת הן בבנים שנולדו והן בעצים שניטעו‪ .‬דברים דומים כותב אביהם‬
‫של מנחם ואליעזר שבט‪ ,‬המדמה את בניו לעצים‪:‬‬
‫"על שני דברים הייתי גאה‪ -‬על הבנים שגידלנו ועל הברושים שנטענו וטיפחנו במו ידינו‬
‫בנהלל כפר מולדתם‪ ...‬השויתי אותם במחשבתי‪ ,‬ונדמה היה לי כאילו הם מתחרים‬
‫‪ 740‬אלמוג‪.231 -232 ,1889 ,‬‬
‫‪ 741‬יאנג‪.292 ,1881 ,‬‬
‫‪ 742‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪.49 ,‬‬
‫‪ 743‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.221 ,1830 ,‬‬
‫‪ 744‬בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.20 ,‬‬
‫‪121‬‬
‫ביניהם‪ ,‬משתדלים לעבור איש את רעהו בחסנם‪ ,‬בגדלם ויפים‪ .‬מתרוממים לגובה היו‪,‬‬
‫מתרחבים ומתפשטים בענפיהם הרבים‪ ...‬כמה צער נגרם להם ולנו כאשר נשבר ענף‪ ...‬לא‬
‫חרדנו לבנים‪ ,‬כי ייפגעו בטפסם‪ .‬את האפשרות של היגדעם והיכרתם לא העלנו על הדעת‬
‫כלל וכלל"‪.745‬‬
‫הבנים מדומים לעצים‪ ,‬אולם האב חרד לשלום העצים יותר מאשר לבניו‪ ,‬משום שלא חשב שיאונה‬
‫רע לבנים‪ .‬למרבה האירוניה‪ ,‬דווקא העצים שרדו ואילו הבנים נגדעו‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מכיוון שהבנים‬
‫מדומים לעצים‪ ,‬הרי שעל אף מות הבנים ישנה המשכיות ושורשיות‪ ,‬הבאה לידי ביטוי בעצים‪.‬‬
‫אביו של עודד ליברמן ממשיל אף הוא את בנו לשתיל‪" :‬עודד‪ ...‬שתיל מלבב‪ ,‬חסון‪ ,‬בריא‬
‫שורשים וגזע‪ .‬אידיאל של דור ממשיך‪ ...‬חולפים כמה אביבים‪ .‬השתיל הרך גדל והיה לאילן צעיר‪.‬‬
‫ארז רב קומה וישר גזרה‪ ,‬יפה תואר ויפה מראה‪ ...‬וערב אחד באה רוח זלעפות וטלטלה את הגזע‬
‫הישר‪ ,‬החסון ובקעה סדק בשורשים העמוקים"‪ .746‬גם במקרה זה‪ ,‬הבן המדומה לעץ הוא סמל‬
‫להשתרשות ההורים בארץ‪ ,‬ופגיעה בבן‪ ,‬היא פגיעה לא רק בשורשיו שלו‪ ,‬אלא גם בשורשי האומה‪.‬‬
‫אביו של עמוס פיין מתאר את מותו במילים‪" :‬נגדע אלון מחורש"‪ .747‬הבן‪ ,‬המדומה לעץ‪ ,‬נגדע‬
‫ממשפחתו‪ ,‬כשם שהאלון נגדע מהחורש‪ .‬יש לשים לב לדימוי לעץ אלון‪ ,‬עץ ארץ ישראלי‪ ,‬עתיק‬
‫ובעל הוד‪.‬‬
‫אימו של יאיר ישראלי מתארת את הקושי להיפרד מהעצים‪ ,‬הקשורים לבנה‪" :‬מאז עקרו‬
‫בכפר הרבה עצי פרי שחדלו להניב‪ .‬אך אני איני יכולה להסכים לעקירת העצים‪ ,‬אשר יאיר טיפל‬
‫בהם במו ידיו"‪ .748‬כאמור‪ ,‬העצים‪ ,‬מטונימים לבן ומסמלים אותו‪ .‬עקירתם כמוה כעקירת הבן‬
‫ואילו קיומם כמוהו כהמשך קיומו של הבן‪ ,‬שטיפח אותם‪.‬‬
‫בנוסף לדימוי הנופלים לעצים יש המשתמשים בדימויים חקלאיים על מנת לתאר את הקשר‬
‫בין הבן לאדמה בחייו ובמותו‪ .‬אביו של אברהם לבנוני כותב‪" :‬את האדמה‪ ,‬שהרוה בחייו בזעתו‪,‬‬
‫הרווה במותו בדמו"‪ .749‬בדבריו משווה האב בין עבודת הבן את האדמה בחייו לעבודתו את‬
‫האדמה במותו‪ ,‬שכן בשני המצבים הוא הרווה את האדמה בנוזלי גופו‪ ,‬בנשמתו‪ .‬הוריו של יאיר‬
‫ישראלי כותבים במכתב להנהלת קרן היסוד בירושלים‪" :‬אם בגזרת הגורל האכזרי הרווה דמו‬
‫את אדמת הארץ‪ ,‬ולא יכול היה לתת לה את אונו‪ ,‬יזכו נא 'דמים' אלה לפחות לאשר לא זכה הוא‪,‬‬
‫‪ 745‬חבס‪.91 ,1830 ,‬‬
‫‪ 746‬שם‪.249 ,‬‬
‫‪ 747‬חבס‪.128 ,1830 ,‬‬
‫‪ 748‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪ 749‬אברהם לבנוני‪ ,‬תש"ט‪.9 ,‬‬
‫‪129‬‬
‫להשתתף בשמו בבניינה ובישובה של המולדת"‪ .750‬ההורים ביקשו לכסות את חובם הכספי לקרן‬
‫היסוד‪ ,‬בכספי הבן‪ ,‬שזה היה חלומו‪ .‬מותו מתואר בתיאור מעולם החקלאות‪ -‬הרוויית האדמה‪.‬‬
‫השימוש במילה 'דמים' לציון כספו של הבן איננה מקרית‪ ,‬שכן כספי הבן מושווים לדמו הממשי‬
‫של הבן‪ ,‬ואם הבן לא זכה לבנות את הארץ בגופו ולהרוות את צימאונה‪ ,‬הרי שדמיו‪ -‬כספו‪ ,‬יעשו‬
‫זאת במקומו‪.‬‬
‫נראה כי האתוס הציוני החקלאי‪ ,‬בשילוב העץ כסמל לתחייה הלאומית השפיעו על ההורים‬
‫בכתיבת דברי הזיכרון על בניהם‪ .‬בעניין זה‪ ,‬אין הבדל בין אבות לאימהות‪ ,‬שהגשימו שניהם את‬
‫בנינה החקלאי של הארץ והשתתפו שניהם בהקמתם ובקיומם של נקודת ההתיישבות‪ ,‬מי בשדה‬
‫(אבות)‪ ,‬ומי במשק הבית (אימהות)‪ ,‬הבדל שאיננו ניכר בדימויים שבדברי הזיכרון‪.‬‬
‫סיכום‬
‫בפרק זה נותחו עשרים ושניים היבטים מרכזיים שנמצאו בספרי הזיכרון שנסקרו לצורך עבודה‬
‫זו‪ .‬בחלק מההיבטים ישנם הבדלים בין כתיבתן של האימהות לבין כתיבתם של האבות‪ ,‬באחרים‬
‫לא ניתן למצוא הבדלים‪ .‬חלקם מעידים על שינוי או שימור של יחסי המגדר המסורתיים‪.‬‬
‫בטבלה שלהלן יוצגו ההבדלים המרכזיים‪ ,‬אם אמנם קיימים‪ ,‬בין כתיבת האבות לכתיבת‬
‫האימהות‪ ,‬בכל אחד מההיבטים‪.‬‬
‫מאפיין‬
‫כתיבת האבות‬
‫כתיבת האימהות‬
‫הבן‪:‬‬
‫לידת הבן‬
‫הלאמת הלידה‪-‬‬
‫הפרטת הלידה‪-‬‬
‫הלידה כנקודת מוצא לחיים תיאור חווית הלידה כאירוע‬
‫הלאומיים‬
‫פיזי מכונן בקשר של האם עם‬
‫בנה‪ .‬הנשים לא שילבו את‬
‫הנראטיב הלאומי עם זה‬
‫הפרטי‬
‫הנופל כמושא של גאווה‬
‫גאווה על המתרחש בשדה גאווה בעיקר על אופיו דמותו‬
‫הקרב‬
‫המפגש האחרון עם הבן שנפל‬
‫ותכונותיו של הבן‬
‫אבות ואימהות חוזרים אל רגע אבות ואימהות חוזרים אל רגע‬
‫‪ 750‬אופק‪ ,1832 ,‬ללא עמודים‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫הפרידה‬
‫אולם‬
‫הפרידה‪,‬‬
‫אימהות‬
‫מתארות ניסיון למנוע מהבן‬
‫ללכת לקרב אם הן חשות‬
‫שאינו מוכן למילוי המשימה‬
‫(מחלה וכו')‬
‫תחושה מוקדמת של מוות מאפיינים‬
‫בקרב‬
‫לאבות מאפיינים‬
‫דומים‬
‫ולאימהות‬
‫לאבות‬
‫דומים‬
‫ולאימהות‬
‫ביוגרפיה וציוני דרך חשובים מתארים יותר את תקופת מתארות יותר את תקופת‬
‫בתולדות הנופל‬
‫נופלי‬
‫תש"ח‪-‬‬
‫החדשים‬
‫הינקות והילדות של הבן‬
‫הנערות והבגרות של הבן‪.‬‬
‫העבריים תיאורים דומים אצל אבות תיאורים דומים אצל אבות‬
‫ואימהות‬
‫ואימהות‬
‫ההורים‪:‬‬
‫דמות ההורים‬
‫הזהות האבהית (המורכבת הזהות האימהית (המורכבת‬
‫מאבהות ולאומיות) מוצגת מאימהות ולאומיות) מוצגת‬
‫כזהות מורכבת ולעיתים אף‬
‫כהרמונית ‪.‬‬
‫אבות מתארים שימור יחסי קונפליקטואלית ודיסוננסית‪.‬‬
‫אימהות‬
‫מגדר‬
‫פריצת‬
‫מתארות‬
‫הגבולות המגדריים‬
‫יחסי הורים וילדים‬
‫אבות ואימהות מתארים שינוי אבות ואימהות מתארים שינוי‬
‫ביחסים‬
‫המסורתיים‬
‫בין ביחסים‬
‫הורים וילדיהם‬
‫התרסה‪,‬‬
‫כעס‪,‬‬
‫המסורתיים‬
‫בין‬
‫הורים וילדיהם‬
‫מרמור אבות מביעים רגשות אלה אימהות מביעות רגשות אלה‬
‫יותר כלפי הבן והחברה‬
‫וביקורת‬
‫יותר כלפי ההנהגה והצבא‬
‫רגשות אשמה‬
‫רגשות אשמה בעיקר על עול רגשות אשמה בעיקר על עוול‬
‫העבודה שהטילו על בניהם‪ ,‬על שגרמו‪ ,‬לכאורה‪ ,‬לבן בטיפול‬
‫שלא סייעו לבן בשדה הקרב בו ובגידולו‬
‫ועל שלא הכירו אותו לעומק‪.‬‬
‫תחושות של החמצה‬
‫אבות‬
‫ואימהות‬
‫מתארים אבות‬
‫ואימהות‬
‫מתארים‬
‫‪128‬‬
‫החמצה‬
‫החמצה לאומית ופרטית‬
‫ופרטית‪,‬‬
‫לאומית‬
‫אולם אימהות מתארות שעצם‬
‫מות הבן הוא החמצה (מלחמה‬
‫מיותרת‪ ,‬יציאה לקרב בשעת‬
‫מחלה וכו')‬
‫ההורים‬
‫ממשיכים‬
‫למען הזולת‬
‫לחיות האבות נוטים לגבורה בספירה האימהות‬
‫לגבורה‬
‫נוטות‬
‫הציבורית ולחולשה בספירה בספירה הפרטית ולחולשה‬
‫בספירה הציבורית‬
‫הפרטית‬
‫הלאום‪:‬‬
‫הלאום מול הפרט‬
‫מאפיינים‬
‫דומים‬
‫ולאימהות‪-‬‬
‫לאבות מאפיינים‬
‫דומים‬
‫ההקרבה ולאימהות‪-‬‬
‫לאבות‬
‫ההקרבה‬
‫הפטריוטית גוברת על רצונותיו הפטריוטית גוברת על רצונותיו‬
‫ותחושותיו של הפרט‬
‫מיתוסים מכוננים‬
‫ותחושותיו של הפרט‬
‫אבות ואימהות קיבלו את אבות ואימהות קיבלו את‬
‫המיתוסים‬
‫הציוניים‬
‫ואת המיתוסים‬
‫הערכים שסימלו‬
‫הציונות כ'דת אזרחית'‬
‫בא‬
‫לידי‬
‫ביטוי‬
‫הציוניים‬
‫ואת‬
‫הערכים שסימלו‬
‫בעיקר‬
‫בכתיבתם של אבות‬
‫פאתוס‬
‫מאפיינים‬
‫דומים‬
‫לאבות מאפיינים‬
‫ולאימהות‬
‫דומים‬
‫לאבות‬
‫ולאימהות‬
‫השכול‪:‬‬
‫ביטויי נחמה‬
‫אין הבדל בין אבות ואימהות אין הבדל בין אבות ואימהות‬
‫באשר לביטויי הנחמה או באשר לביטויי הנחמה או‬
‫חוסר היכולת להינחם‪ ,‬אולם חוסר היכולת להינחם‬
‫אבות מבקשים גם לחנך את‬
‫הדורות הבאים לאורם של‬
‫הבנים‬
‫אבל מסורתי אל מול אבל אין הבדל בין אבות ואימהות‪ -‬אין הבדל בין אבות ואימהות‪-‬‬
‫‪120‬‬
‫מאופק‬
‫איפוק רגשי בציבור ופורקן איפוק רגשי בציבור ופורקן‬
‫האבל ביחידות‬
‫'הזדהות' עם הבן‬
‫האבל ביחידות‬
‫אבות ואימהות מתארים קשר אבות ואימהות מתארים קשר‬
‫פיזי עם הבן שנפל וסמביוזה‪ ,‬פיזי עם הבן שנפל וסמביוזה‪,‬‬
‫עד כדי אחדות עם הבן‬
‫ביטויי דאגה וחרדה‬
‫ואימהות‬
‫אבות‬
‫עד כדי אחדות עם הבן‬
‫מבטאים אבות‬
‫מבטאים‬
‫ואימהות‬
‫חרדה לגורל הבן‪ .‬הדאגה הינה חרדה לגורל הבן‪ .‬הדאגה הינה‬
‫כבושה‪ ,‬פנימית וללא ביטוי כבושה‪ ,‬פנימית וללא ביטוי‬
‫פומבי‪ .‬טובת הלאום גוברת על פומבי‪ .‬טובת הלאום גוברת על‬
‫חרדת ההורים‬
‫קבלת הדין‬
‫אין‬
‫הבדלים‬
‫ואימהות‬
‫הנצחה באמצעות עולם הטבע‬
‫חרדת ההורים‬
‫בין‬
‫אבות אין‬
‫הבדלים‬
‫בין‬
‫אבות‬
‫ואימהות‬
‫מאפיינים משותפים לאבות מאפיינים משותפים לאבות‬
‫ולאימהות‬
‫ולאימהות‬
‫נראה כי בהיבטים הלאומיים אין כמעט הבדלים בין גברים ונשים‪ ,‬ככל הנראה בשל היות‬
‫החברה כולה חברה לאומית‪ ,‬שראתה במלחמת תש"ח מלחמה קיומית וצודקת‪ .‬אולם‪ ,‬בהיבטים‬
‫הפרטיים הנוגעים לקשרים שבין הורים וילדיהם ניכרים הבדלים בין המינים‪ ,‬כגון‪ :‬תיאור שונה‬
‫של לידת הבן‪ ,‬התמקדות בתקופות שונות בחיי הבן‪ ,‬רגשות אשמה כלפי הבן בתחומים שונים‬
‫ועוד‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬נראה כי בעוד שחל שינוי ביחסים המסורתיים שבין הורים וילדיהם‪ ,‬לא חל שינוי‬
‫דומה ביחסי מגדר‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬קיים פער בין תיאורי האבות לתיאורי האימהות בעניין זה‪ .‬בעוד‬
‫האבות מתארים שימור של יחסי המגדר המסורתיים‪ ,‬האימהות מתארות כי הן פרצו את הגבולות‬
‫המגדריים המסורתיים‪ .‬הפער בין שני התיאורים נובע‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬מהאזור 'השומם'‪ ,‬כדבריה של‬
‫שוואלטר‪ ,‬דהיינו מהעולם המוכר לנשים בלבד‪ ,‬בו אין הגברים יודעים מה מתרחש‪ .‬באזור זה חוו‬
‫הנשים שינויים שאין הגברים מודעים להם ועל כן אינם מתארים אותם‪.‬‬
‫מספר מאפיינים של החברה בתש"ח עלו בפרק זה‪ .‬הייתה זו חברה בעלת זיקה לאומית‬
‫גבוהה‪ ,‬שגרסה כי ההקרבה הפטריוטית גוברת על שמירת גופו ומילוי רצונותיו של הפרט‪ ,‬עד כדי‬
‫הדחקת תחושותיו‪ .‬התקופה הרת הגורל חייבה את הפרט לנהוג באיפוק‪ ,‬להימנע מהבעת רגשות‬
‫‪121‬‬
‫ולקבל את הקורבן כדבר הכרחי‪ .‬בני הדור היו התגלמות היהודי החדש וההורים נתבעו להקריב‬
‫את ילדיהם למען הלאום ולהסתפק באושר הנובע מהגשמת המטרות הלאומיות‪ .‬נראה כי היעד‬
‫הלאומי הוא שהכתיב את ההתנהגות הנדרשת מהפרט‪ .‬אולם‪ ,‬בצד התרבות ההגמונית ניצבו‬
‫הורים שקראו תגר‪ ,‬בזעיר אנפין‪ ,‬על חלק מהמוסכמויות החברתיות‪ .‬לצד אבל מאופק שאינו‬
‫מקבל ביטוי פומבי‪ ,‬ניצבו הורים שנתנו ביטוי לאבלם הפרטי‪ ,‬הרגשי‪ ,‬המתפרץ‪ .‬לצד הנחלת ערכי‬
‫הלאום וחינוך הבנים לגבורה והקרבה‪ ,‬הושמעה ביקורת כלפי ההנהגה שלא מילאה את תפקידה‬
‫בשמירת חייהם ושלומם של הבנים‪ .‬לצד קולקטיביזם וסולידריות חברתית‪ ,‬ניצבו הורים שהביעו‬
‫תרעומת על החברה שאיננה נוהגת כפי שהם היו מצפים ממנה‪ .‬לצד דמותו של היהודי החדש‬
‫ניצבת דמותו של יליד הארץ האנטי‪ -‬גיבור‪ ,‬ועוד‪ .‬ספרי הזיכרון חושפים את דמותה המורכבת‬
‫והרב גונית של החברה בתש"ח‪.‬‬
‫החל משנות התשעים גובשה הגישה הקונסטרוקטיבית‪ ,‬הטוענת כי תיאוריות שמסבירות‬
‫הבדלים בין המינים כתוצאה של סוציאליזציה הן טובות יותר מאלו המבססות את ההבדלים‬
‫בסיבות ביולוגיות וגנטיות‪ .751‬לטענת המחזיקים בגישה זו‪ ,‬כל ניסיון להכריע בשאלת ההבדלים‬
‫בין המינים ילקה בטעות אלפא או בטעות ביתא‪ .‬טעות אלפא היא הנטייה להגזים בהבדלים‬
‫ובחשיבותם ואילו טעות ביתא היא הנטייה ההפוכה‪ ,‬הווי אומר‪ ,‬להתעלם מהבדלים קיימים שיש‬
‫להם משמעות ולהתייחס אל המציאות כאל נטולת הבדלים בין המינים‪ .752‬יש הטוענים כי‬
‫הבדלים בין גברים ונשים הם תוצאה של ההבדלים בסטטוס ובתפקידים חברתיים אותם‬
‫ממלאים בני כל אחד משני המינים‪ ,‬אולם‪ ,‬כפי שעולה ממחקרים אחרים‪ ,‬מבוגרים בתפקידים‬
‫ובעמדה חברתית דומה מתנהגים באופן דומה בלי קשר למינם‪ .‬כך למשל‪ ,‬מחקרים בלשניים הראו‬
‫שהסטטוס החברתי משפיע על סגנון התקשורת‪ ,‬יותר מהמגדר‪ .753‬בספרי הזיכרון ניתן לאתר‬
‫מאפיינים וסגנונות שהם תלויי מגדר כמו גם כאלה‪ ,‬שהם תלויי סטטוס‪ ,‬והם משותפים למרבית‬
‫הכותבים בהיותם שייכים למשפחת השכול‪ .‬מהמובא בפרק זה נראה כי מאפייני כתיבה והתנהגות‬
‫אינם משותפים רק לבעלי סטטוס דומה‪ ,‬אלא אף לאנשים הנמצאים במצבים נפשיים דומים‪ ,‬כמו‬
‫למשל‪ ,‬השכול‪ .‬מהאמור לעיל ניתן להסיק כי מעטים הם ההבדלים‪ ,‬במבנה‪ ,‬בתוכן ובסגנון‪,‬‬
‫בכתיבתם של אבות ואימהות שכולים‪ ,‬אם כי מההבדלים הדקים ניתן להסיק מסקנות חשובות‬
‫על שימור יחסי המגדר המסורתיים‪ ,‬על מורכבות הזהות הנשית בחברה הלאומית בתש"ח‪ ,‬על‬
‫‪ 751‬תובל‪ -‬משיח‪.28 ,2000 ,‬‬
‫‪ 752‬שם‪.‬‬
‫‪ 753‬שם‪.21 ,‬‬
‫‪122‬‬
‫התייחסות שונה של אבות ואימהות כלפי אירועים בחייו של הבן שנפל‪ ,‬על תחומי פעילות שונים‬
‫של המינים בתקופה שחרתה על דגלה שוויון ועוד‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬כיום‪ ,‬נוטים להתייחס למגדר לא כאל מהות פסיכולוגית אלא כהתנהגות תלוית‬
‫תרבות‪ .754‬נראה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי כתיבתם של נשים תהיה קרובה יותר בסגנונה ובתכניה לכתיבתם של‬
‫גברים בעלי רקע תרבותי דומה מאשר לכתיבתן של נשים בעלות רקע תרבותי שונה‪ .755‬האישה‬
‫והגבר‪ ,‬גם יחד‪ ,‬הם חלק מהתרבות בה הם חיים והם משקפים ביצירתם את הערכים שהתגבשו‬
‫בסביבתם התרבותית‪ .756‬יחד עם זאת‪ ,‬יש להדגיש כי התרבות אמנם מהווה מפתח להבנת‬
‫הסיפור‪ ,‬אך היא איננה מנתבת אותו באופן חד משמעי‪ ,‬משום שלאדם היחיד ישנה אפשרות לצאת‬
‫כנגד ערכי התרבות או להתפלמס איתם ועל ידי כך להתוות דרך לשינוי תרבותי וליצירת ערכים‬
‫חדשים‪.‬‬
‫נראה כי‪ ,‬למשפחת השכול‪ ,‬המורכבת מגברים ונשים גם יחד‪ ,‬תכנים‪ ,‬מבנה וסגנון דומים‪ ,‬ועל כן‪,‬‬
‫ניתן לעסוק בשפה הייחודית לתת קבוצה תרבותית זו ובמאפייניה‪ ,‬כפי שאלה הוצגו בפרק‬
‫הראשון‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬הדמיון בין כתיבתם של אבות ואימהות מעיד כי הרגש ההורי הינו חוצה‬
‫גבולות מגדר‪ .‬כלומר‪ ,‬ההורים‪ ,‬מעצם היותם הורים יביעו את רחשי ליבם‪ ,‬בעת השכול‪ ,‬בצורה‬
‫דומה ללא תלות במגדר‪ .‬מספרי הזיכרון נראה כי הסטטוס ההורי‪ ,‬ולא המגדרי‪ ,‬הוא שמכתיב את‬
‫התנהגות ההורים בזמן השכול‪.‬‬
‫‪ 754‬ינאי ופרידמן‪.9 ,1883 ,‬‬
‫‪ 755‬בר יוסף‪.229 ,1883 ,‬‬
‫‪ 756‬שם‪.‬‬
‫‪122‬‬
‫ההיבטים המרכזיים של שיח השכול בספרי הזיכרון על הנופלות‬
‫בתש"ח‬
‫הקדמה‬
‫נשים במלחמת השחרור‬
‫הנצחה בספרי זיכרון היא תופעה ייחודית ומרשימה למדינת ישראל‪ ,‬ובפרט בהנצחת נופלים‬
‫במלחמת השחרור‪ .757‬ייחודיות זו מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בהנצחת נשים שנפלו‬
‫במלחמה זו‪.‬‬
‫בשנים האחרונות נכתבו מספר מחקרים המציגים את סיפורן‪ ,‬מקומן ומעמדן של הנשים‬
‫הלוחמות בתש"ח‬
‫‪758‬‬
‫מחקרים אחרים עוסקים בהנצחת נשים שנפלו במלחמת השחרור‬
‫ולאחריה‪ .759‬בשלושת העשורים האחרונים התפרסמו יומנים וספרי זיכרונות שנכתבו על ידי‬
‫לוחמות תש"ח‪ .760‬ספרות זו מתארת ומנתחת את דמותן של הלוחמות‪ ,‬חוויותיהן ואת יחס‬
‫ההנהגה‪ ,‬החברה והחברים לנשק‪ ,‬אליהן‪.‬‬
‫מטרתו של פרק זה היא לנסות ולהרחיב את התמונה המצטיירת על לוחמות תש"ח‪ ,‬דרך‬
‫העיסוק בנופלות תש"ח‪ ,‬מתוך התייחסות לדברי זיכרון שנכתבו עליהן על ידי הורים וחברים‪ .‬בכך‬
‫ייעשה ניסיון לא רק לשרטט את דיוקן הנופלות‪ ,‬אלא גם לעמוד על תפיסות מגדריות‪ ,‬שיש בהן‬
‫ללמד על החברה בכללה‪.‬‬
‫נירה יובל דייויס מציינת חמש דרכים של שותפות נשים בתהליכים לאומיים‪ :‬האישה כיולדת‬
‫ביולוגית‪ ,‬כסוכנת תרבותית‪ ,‬כקובעת את גבולות הקבוצה הלאומית‪ ,‬כסמל אידיאולוגי בהבניית‬
‫קבוצות אתניות וכנוטלת חלק במאבק הלאומי‪ ,‬הכלכלי‪ ,‬המדיני והצבאי של הלאום‪ .761‬נראה כי‬
‫האישה הציונית השתתפה במפעל הלאומי בכל אחת מחמש הדרכים הללו‪ ,‬כולל זו האחרונה‪.‬‬
‫דמות הלוחמת עברה תמורות במהלך ההיסטוריה‪ ,‬החל מדמות הלוחמת הקדומה‪ ,‬שהושפעה‬
‫מדמות האמזונה המיתולוגית וכלה בדמותה של הלוחמת המודרנית‪ ,‬המוגדרת כמי שנטלה חלק‬
‫באופן ישיר בכוחות הלוחמים ואומנה בנשק לשם השתתפות אקטיבית בקונפליקט צבאי‪.762‬‬
‫לוחמת זו השיגה במהלך המלחמה‪ ,‬באופן פורמלי בלבד‪ ,‬שוויון עם הגברים‪ .763‬אולם‪ ,‬עם תום‬
‫‪ 757‬סיון‪.144 ,1881 ,‬‬
‫‪ 758‬מן‪ ;2001 ,‬סיון‪ ;1881 ,‬עפרון‪ ;2000 ,‬פלדמן‪ ;2001 ;1889 ,‬קוש זהר‪ ;2002 ;1888 ,‬רתוק‪.2002 ,‬‬
‫‪ 759‬תידור‪ -‬באומל‪ ;2001 ,‬תידור באומל‪.2001 ,‬‬
‫‪ 760‬אביגדורי‪ -‬אבידב‪ ;1898 ,‬ארבל‪ ;1888 ,‬בן יהודה‪ ;1881 ;1893 ;1891 ,‬גוזס‪ -‬סבוראי‪ ;1889 ;1882 ,‬כצנלסון‪ -‬בן צבי‪,‬‬
‫‪ 1898‬ועוד‪.‬‬
‫‪ 761‬יובל דייויס‪.9 ,1898 ,‬‬
‫‪ 762‬אדיס‪ ,‬רוסו וסבסטה‪.19 ,1884 ,‬‬
‫‪ 763‬שם‪.19 -11 ,‬‬
‫‪124‬‬
‫המלחמה‪ ,‬האבחנות המגדריות חזרו להיות כשהיו‬
‫‪764‬‬
‫והלוחמת נאלצה לחזור לסטטוס האזרחי‬
‫שלה בעוד עמיתיה הגברים קודמו במערכת הצבאית והפכו לעמוד התווך של הצבא‪ .765‬כפי‬
‫שמוכיחה לילך רוזנברג‪ ,‬גם בארץ המלחמה מיקמה את הנשים בחזית אחת עם הגברים‪ ,‬אולם‬
‫היא לא שינתה את התפיסות המגדריות‪ ,‬המסורתיות לאורך זמן‪.766‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬בחברות שונות ההתגייסות לצבא אפשרה לנשים ליטול חלק בחוויה הצבאית‬
‫הגברית‪ ,‬להפגין פטריוטיזם ולמלא‪ ,‬את מה שנתפס בעיניהן‪ ,‬כאחת מחובותיהן האזרחיות‪ .767‬דה‪-‬‬
‫גרוט מציין כי נשים ששרתו בצבא בארצות הברית ובבריטניה‪ ,‬לפני ‪ ,1911‬התגייסו ממניעים‬
‫פטריוטיים ולא פמיניסטיים‪ .‬מאוחר יותר התגייסותן זו סייעה להם לפעול למען הישגים‬
‫פוליטיים ובהם מתן זכות הצבעה לנשים‪.768‬‬
‫בארץ‪ ,‬בשנות השלושים והארבעים המצב הביטחוני היה כה קשה עד כי התגייסות למאמץ‬
‫ההגנה על הישוב נתפס כחובה אזרחית ראשונה במעלה‪ .‬מסיבה זו ראו לעצמן חברות הקיבוצים‬
‫חובה להתגייס ולתרום למאמץ הביטחוני של הישוב כולו‪ .769‬בתש"ח המניע המרכזי להשתתפות‬
‫נשים במלחמה היה לאומי‪ ,‬והנשים שהיו חדורות שאיפות לאומיות היו מוכנות אף להעמיד עצמן‬
‫בסכנה‪ .770‬הנשים בתש"ח התגייסו ממניעים לאומיים ולא לצורך הגשמה פמיניסטית‪ ,‬הן לא‬
‫לחמו למען שוויון בין המינים ובעדויותיהן אין כמעט שימוש ברטוריקה פמיניסטית‪ .771‬אמירה זו‬
‫עולה בקנה אחד עם הנכתב בספרי הזיכרון‪ ,‬שנסקרו לצורך עבודה זו‪ ,‬בהם הלוחמות מתוארות‬
‫כמי שהקריבו עצמן למען הלאום והן אינן מוצגות כפמיניסטיות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬יש לציין כי‬
‫במדינות רבות בעולם השלישי המאבק הלאומי מהווה אמצעי לשיפור מגדרי‪ ,772‬וגם בארץ חברות‬
‫הקיבוצים סברו שיוכלו לקדם את שוויון הזכויות שלהן באמצעות מילוי חובות‪ ,‬הזהות לאלה של‬
‫הגברים‪ ,‬כגון השתתפות בכוח המגן‪.773‬‬
‫עיקרון בולט בתיאוריה הציונית‪ -‬החלוצית היה עיקרון השוויון בין המינים‪ .‬אף על פי ששוויון‬
‫זה לא התקיים בפועל‪ ,‬דבקה בחלוצה העברייה תדמית של אישה הנהנית ממעמד השווה לזה של‬
‫‪ 764‬דה גרוט‪.2 ,2000 ,‬‬
‫‪ 765‬אדיס‪ ,‬רוסו וסבסטה‪.11 ,1884 ,‬‬
‫‪ 766‬רוזנברג‪.289 ,2003 ,‬‬
‫‪ 767‬דה גרוט‪.3 ,2000 ,‬‬
‫‪ 768‬שם‪.4 ,‬‬
‫‪ 769‬פוגל‪ -‬ביז'אוי‪.101 ,1882 ,‬‬
‫‪ 770‬רוזנברג‪.204 ,2003 ,‬‬
‫‪ 771‬שם‪.211 ,‬‬
‫‪ 772‬באומל‪.441 ,2001 ,‬‬
‫‪ 773‬פוגל‪ -‬ביז'אוי‪.109 ,1882 ,‬‬
‫‪123‬‬
‫הגבר ושוויון המינים היה לאחד המיתוסים המכוננים של התרבות הישראלית‪ .774‬נשות תש"ח‬
‫שירשו את אתוס השוויון‪ ,‬שאפו להתגייס לכוחות הלוחמים‪ .‬רובן סברו כי השוויון התבטא בעצם‬
‫השתתפותן בכוח הלוחם ובעצם תרומתן למאמץ הכללי ומיעוטן התמרמרו על אי השוויון‬
‫בחלוקת התפקידים ועל הסטראוטיפיזציה המינית של התפקידים (בן יהודה‪;1991 ;19/1 ;19/1 ,‬‬
‫פלדמן‪ ;1331 ,‬עפרון‪ .)31/ ,1333 ,‬הנשים מילאו בעיקר תפקידי עזר וציפו מהן שייצרו אווירה‬
‫ביתית וחמה ושישמשו כ'אימהות המשלטים'‪ .775‬נוכחותן אף נועדה להגביר את מוטיבציית‬
‫הלחימה של הגברים ולעודד אותם להפגין מאמץ ואומץ לב‪ .776‬יש לציין כי גם בארצות אחרות‪,‬‬
‫לאורך ההיסטוריה של המלחמה‪ ,‬מילאו הנשים בעיקר תפקידי עזר ולוגיסטיקה חשובים‪,‬‬
‫שבלעדיהם לא יכול היה הצבא להצליח במשימותיו‪ .‬כך היה גם במלחמת השחרור‪ ,‬עת עסקו‬
‫הנשים בתפקידי קשר‪ ,‬עזרה ראשונה‪ ,‬וענפי שירות שונים‪ ,‬ובהם אספקת מזון ללוחמים‬
‫בעמדות‪ .777‬מילוי תפקידים אלה בידי נשים וילדים‪ ,‬שנלוו למחנות הצבא‪ ,‬שחרר את הגברים‬
‫לתפקידי לחימה‪ ,‬ובכך‪ ,‬סייעו הנלווים להצלחת המאבק‪ .778‬יחד עם זאת‪ ,‬יש לציין כי על פי רוב‪,‬‬
‫גבר שמילא תפקידי עזר זכה למעמד של חייל‪ ,‬בעוד שאישה‪ ,‬שמילאה תפקידים זהים‪ ,‬לא זכתה‬
‫למעמד כזה‪ .779‬האבחנה נובעת‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬מה'ייעוד' להיהרג‪ ,‬שהרי גברים יכולים היו להיהרג‪,‬‬
‫ועל כן הם נתפסו כחיילים‪ ,‬אולם נשים לא אמורות להיהרג בשדה הקרב ועל כן לעולם לא יוכלו‬
‫להיחשב כחיילות‪.780‬‬
‫בתש"ח‪ ,‬כפי שעולה מספרי הזיכרון‪ ,‬גם נשים שמילאו תפקידי עזר זכו להכרה רבה על‬
‫פעילותן ונחשבו ללוחמות משום שתפקידי העזר קיבלו משמעות וחשיבות לאומיים‪ .781‬יתכן‬
‫והדבר נבע גם מהרצון לחזק את האתוס השוויוני‪ .‬כך מתוארת גילה דוידוביץ'‪ ,‬חברת קיבוץ נגבה‪:‬‬
‫"לא פעם הייתה הולכת להביא את האוכל לעמדה‪ .‬ואז הרגשנו שישנה יד דואגת‪ .‬לא היה דבר‬
‫מהנעשה בעמדה שראשה לא יהיה נתון בו‪ ...‬ובא הלילה‪ ,‬בו הוטל על גילה להיות בתצפית בעמדה‪,‬‬
‫לבל תתקרב רגל אויב לגבולנו‪ ...‬רסיס של פגז פגע בה ושלל ממנה את חייה הצעירים‪ .‬גילה נפלה!‬
‫כגיבורה נפלה‪ .782"...‬היא אמנם לא מילאה תפקידי לחימה של ממש‪ ,‬אולם תפקידי העזר‬
‫‪ 774‬אלעד‪ ;2000 ,‬ברנשטיין‪ ;1899 ,‬עפרון‪ ;239 ,2000 ,‬קוש‪ -‬זהר‪ ;204 ,2002 ,‬שילה ‪ ;121 -118 ,1889‬שילה‪,1888 ,‬‬
‫‪ ;249‬תידור‪ -‬באומל‪.428 ,2001 ,‬‬
‫‪ 775‬עפרון‪ ,‬שם‪ ;211 ,‬שילה‪ .248 ,1888 ,‬דפנה יזרעלי מציינת כי תפקידה של האישה ליצור אווירה ביתית וחמה הייתה‬
‫קיימת גם בצה"ל של שנות ה‪( 80 -‬יזרעאלי‪.)23 ,1884 ,‬‬
‫‪ 776‬רוזנברג‪.209 ,2003 ,‬‬
‫‪ 777‬שם‪.201 ,‬‬
‫‪ 778‬דה גרוט‪.9 -9 ,2000 ,‬‬
‫‪ 779‬פניסטון‪ -‬בירד‪.199 -199 ,2000 ,‬‬
‫‪ 780‬דה גרוט‪.8 ,2000 ,‬‬
‫‪ 781‬רוזנברג‪.201 ,2003 ,‬‬
‫‪ 782‬בטרוף הסער‪.44 ,1848 ,‬‬
‫‪121‬‬
‫שמילאה‪ ,‬וסיועה ללחימה‪ ,‬הם שהקנו לה מעמד של לוחמת גיבורה‪ .‬יוסי רון‪ ,‬מספר על אימו‪,‬‬
‫ציפורה רוזנפלד‪ ,‬שנפלה בקרב האחרון בכפר עציון‪ ,‬עם בעלה‪ ..." :‬אמא שלי מוזכרת בתור אחות‪,‬‬
‫בתור קשרית‪ ,‬כל מיני תפקידים שהיא מילאה שם‪ .‬היא הייתה פייטרית‪ ,‬בהחלט"‪ ,783‬על אף‬
‫שמילאה תפקידי עזר‪ ,‬היא נחרטה בזיכרון הציבורי כלוחמת‪ ,‬כ'פייטרית'‪ .‬נראה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי על אף‬
‫ששירתו בתפקידי עזר‪ ,‬זכו נופלות תש"ח‪ ,‬בספרי הזיכרון‪ ,‬למעמד של לוחמות‪ .‬אולי היה זה גם‬
‫בשל העובדה שהן נהרגו במהלך הקרבות‪ ,‬דבר שהקנה להן מעמד של לוחמות‪ .‬כאמור‪ ,‬ייתכן גם כי‬
‫הנצחת הנשים בדרך זו‪ ,‬בספרי הזיכרון‪ ,‬נועדה לשרת את האתוס השוויוני‪.‬‬
‫במבט לאחור ניתן לומר כי ספרי הזיכרון‪ ,‬המצביעים על שוויון בין המינים אינם מתעדים‬
‫נכוחה את המציאות‪ .‬מחקרים מראים כי המאבק הלאומי הצבאי‪ ,‬בישראל‪ ,‬נותר בידיים גבריות‬
‫והבדלים מגדריים נשמרו בקנאות‪ .‬לילי רתוק מציינת כי התנועה הלאומית הציונית אפשרה‪,‬‬
‫אמנם‪ ,‬לנשים ליטול חלק בחוויה הצבאית הגברית‪ ,‬אולם אילצה אותן לאמץ תבניות התנהגות‬
‫וחשיבה גבריות‪ ,‬שכן‪ ,‬האידיאל של הגבר הלוחם‪ ,‬לא כלל דמות נשית מקבילה‪ .784‬יתירה מזו‪,‬‬
‫השוויון‪ ,‬נתפס כהתחשבות במגבלות הטבעיות של האישה‪ .785‬עמנואל סיון מראה כי‪ ,‬במידת‬
‫האפשר‪ ,‬נשים הוצאו מקו האש כבר בחודש הראשון למלחמה‪ ,‬ואלו שעדיין נמצאו בו מתוקף‬
‫התמחות צבאית הועברו ליחידות עורפיות במהלך החודשים הראשונים למלחמה‪ ,‬כך שנשים‬
‫מעטות בלבד נטלו חלק פעיל בכוח הלוחם‪ .786‬יתירה מזו‪ ,‬רק ‪ 33%‬מן המתייצבות בלשכות הגיוס‬
‫גויסו בפועל‪ .787‬יוצא מכאן שגיוס הנשים היה סלקטיבי וכמעט בלא חשיפה לקו האש‪.‬‬
‫עוד ראוי לציין כי בזמן מלחמה חל ערבוב בין המושגים 'חזית' ו'עורף'‪ ,‬שהרי המלחמה‬
‫המודרנית המתאפיינת בטוטאליות מטשטשת את התחומים‪ .‬הדבר נובע משתי סיבות‬
‫מרכזיות‪ .788‬האחת‪ ,‬היא יכולתה של המדינה לגייס את כל משאביה הלאומיים לטובת המלחמה‪,‬‬
‫תוך כדי שינוי רקמת החיים האזרחיים ושיבושם‪ .‬השנייה‪ ,‬משום שהעורף חשוף להתקפות האויב‬
‫כך שהמלחמה המודרנית מרחיבה את מושג ה'חזית' ומעתיקה אותו אל עומק המרחב האזרחי של‬
‫המדינה‪ .‬כתוצאה מכך‪ ,‬נשים נתבעות גם הן להילחם‪ ,‬להעמיד עצמן בסכנה ולהכפיף את‬
‫‪ 783‬ליבליך‪.200 ,2009 ,‬‬
‫‪ 784‬רתוק‪.280 ,2002 ,‬‬
‫‪ 785‬קוש‪ -‬זהר‪.203 ,2002 ,‬‬
‫‪ 786‬סיון‪ ;21 ,1881 ,‬שילה‪.249 ,1888 ,‬‬
‫‪ 787‬סיון‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪ 788‬שפירא ובר און‪.1 ,2001 ,‬‬
‫‪129‬‬
‫שאיפותיהן הפרטיות לאלו הלאומיות‪ .789‬כך היה גם במלחמת השחרור‪ ,‬אז היטשטשו הגבולות‬
‫בין חזית לעורף כך שביישובי הספר בגוש עציון‪ ,‬ברמות נפתלי ובגזר לחמו הנשים לצד הגברים‪.790‬‬
‫פרופיל הנופלות‪:‬‬
‫להלן יוצגו נתונים מספריים‪ ,‬שמטרתם לבנות פרופיל של הנופלות בתש"ח‪ ,‬על מנת ללמוד על‬
‫דמותן של נופלות תש"ח ועל תפיסות מגדריות שרווחו בחברה‪ .‬בשונה מהסיפור הגברי‪ ,‬הסיפור‬
‫הנשי ו'הגיבורות' שלו נותרו לא מוכרים‪ .‬הנתונים שיוצגו מבקשים להאיר את הדמות אותה‬
‫ביקשו ספרי הזיכרון להנציח‪ .‬הנתונים שיוצגו התקבלו מהיחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון‬
‫או נלמדו מניתוח נתוני ספר יזכור‪ ,‬שהוצגו באתר האינטרנט של היחידה להנצחת החייל‪ .‬מעיון‬
‫בהם עולה‪ ,‬כי מכלל הנשים המגויסות נפלו ‪ 136‬נשים‪ ,791‬שהיוו כ ‪ 1%‬מהמגויסות (סיון‪ ,‬שם)‪ .‬יש‬
‫לציין כי במהלך המחקר אותרו מנתוני ספר יזכור‪ ,‬באתר האינטרנט של היחידה להנצחת החייל‪,‬‬
‫‪ 131‬מתוך ‪ 136‬הנופלות‪ .‬הנופלות הנותרות לא אותרו בספר יזכור‪ .792‬מתוך כלל הנתונים‬
‫הביוגרפים יצוינו הנתונים הבאים‪ ,‬שנראו החשובים ביותר לצורך בניית דיוקן הנופלות‬
‫בתש"ח‪:793‬‬
‫ נשים בעלות משפחה‪ -‬בין הנופלות‪ ,‬היו שש נשים מאורסות ועשרים וחמש נשים נשואות‪ ,‬מתוכן‬‫שש עשרה אימהות לילדים ואישה הרה אחת‪ .‬בנוסף‪ ,‬ארבע נשים היו אלמנות‪ ,‬אישה אחת הייתה‬
‫גרושה ואחת נוספת‪ ,‬שהייתה נשואה פעמיים הייתה גרושה ואלמנה‪ .‬כפי שמציינת לילך רוזנברג‪,‬‬
‫למצב המשפחתי של הלוחמת בהתיישבות היה תפקיד מכריע‪ ,‬שכן בשעה שהחמיר המצב‬
‫הביטחוני פונו רוב האימהות עם ילדיהן ובמקום נותרו הצעירות‪ ,‬לרוב רווקות או נשואות ללא‬
‫ילדים‪ .794‬ובכל זאת‪ ,‬למעלה מ‪ 13% -‬מהנופלות היו אימהות לילדים‪ .‬ניתן להסביר את האחוז‬
‫הגבוה יחסית של האימהות בקרב הנופלות בכך שחלקן נפלו במהלך הפגזות על יישוביהן‪ ,‬טרם‬
‫הפינוי‪ ,‬וחלקן נפלו במהלך השגרה האזרחית שלהן‪ ,‬למשל‪ ,‬בשיירת הדסה‪ ,‬בזמן שיצאו לעבודתן‪.‬‬
‫הללו היו מגויסות ל'הגנה'‪ ,‬מתוקף תפקידן‪ ,‬ובשעה שנפלו הוכרו כחללות מלחמה‪.‬‬
‫‪ 789‬רוזנברג‪ ;204 ,2003 ,‬יובל‪ -‬דייויס‪.1893 ,‬‬
‫‪ 790‬רוזנברג‪ ,‬שם; סיון‪.21 ,1881 ,‬‬
‫‪ 791‬כאמור במבוא‪ ,‬עמנואל סיון מציין בספרו כי נפלו ‪ 109‬נשים אולם נתוני היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון מצביעים‬
‫על ‪ 121‬נופלות‪ .‬הפער בין הנתונים נובע הן מעדכון נתונים ביחידה להנצחת החייל והן מבעיות מתודולוגיות וטכניות שליוו את‬
‫מחקרו של סיון‪ .‬כמו כן‪ ,‬בספרו של עמנואל סיון ישנם נתונים אחרים באשר למספר האימהות הנופלות‪ -‬לדבריו‪ ,‬בין הנופלות‬
‫רק שתיים היו אימהות לילדים וארבע עשרה היו נשואות ללא ילדים ואילו מנתוני ספר יזכור עולה תמונה אחרת שתוצג‬
‫בהמשך‪ .‬גם כאן נובע הפער מהסיבות שצוינו לעיל‪.‬‬
‫‪ 792‬היחידה להנצחת החייל מנועה מלספק פרטים אישיים על החללים‪ .‬יחד עם זאת הם הסכימו להביא לידיעתי את השמות‬
‫הפרטיים של הנופלות‪ ,‬על מנת שאוכל לאתרן באתר האינטרנט‪ ,‬ועל כך תודתי‪ .‬עם זאת‪ ,‬לא הצלחתי לאתר חמש מהנופלות‪.‬‬
‫‪ 793‬הנתונים רוכזו בטבלה‪ -‬ראה נספח ‪.2‬‬
‫‪ 794‬רוזנברג‪.203 ,2003 ,‬‬
‫‪129‬‬
‫ יתמות‪ -‬בין הנופלות היו שש נשים יתומות מאב ועוד שתיים שייתכן והיו יתומות מאב‪ .‬אישה‬‫אחת יתומה מאם‪ ,‬שלושים ואחת נשים יתומות מאב ומאם גם יחד‪ .‬לגבי תשע נשים לא ניתן‬
‫לדעת מהנתונים שנסקרו אם היו יתומות או לא ואילו לגבי שמונה נשים אחרות‪ ,‬אף שמצבן לא‬
‫מצוין במפורש‪ ,‬ניתן להסיק‪ ,‬בסבירות גבוהה‪ ,‬כי אכן היו יתומות‪ ,‬משום שעלו בגפן מאירופה‬
‫לאחר מלחמת העולם השנייה וגורל הוריהן לא מוזכר בביוגרפיה שנכתבה עליהן בספר יזכור‪ .‬יש‬
‫לציין כי רוב לוחמות כפר עציון שנשארו במקום לאחר פינוי האימהות‪ ,‬היו עולות חדשות ששרדו‬
‫את השואה‪ ,‬עלו לארץ וביקשו לבנות בה חיים חדשים‪ ,‬חלקן הגדול היו יתומות‪ .795‬ניצולות שואה‬
‫אחרות‪ ,‬יתומות אף הן‪ ,‬לחמו בבארות יצחק‪ 796‬ובנגבה‪.797‬‬
‫מנתונים אלה עולה כי קצת פחות מרבע מהנופלות במלחמת השחרור היו יתומות מאב ומאם‬
‫וקצת פחות משליש מהן היו יתומות מאב‪ ,‬מאם או משניהם גם יחד או בסבירות גבוהה שהן‬
‫יתומות‪ .‬נתונים אלה דומים לנתוני הלוחמים הגברים היתומים‪ ,‬ששיעורם עומד על ‪.79811%‬‬
‫ ארגון צבאי‪ -‬שמונים ושלוש מהנופלות היו חברות 'ההגנה'‪ ,‬תשע עשרה נוספות גויסו לפלמ"ח‪.‬‬‫שמונה מהנופלות השתייכו לאצ"ל וחמש מהן ללח"י‪ .‬אחת מהנופלות עברה מ'ההגנה' ללח"י‪ .‬לגבי‬
‫חמש עשרה נשים נוספות‪ ,‬לא ידוע לאיזה מהארגונים הן השתייכו‪ .‬מהנתונים הללו עולה כי החלק‬
‫הארי של הנופלות היו חברות 'הגנה'‪ ,‬שגויסו לתפקידי עזר צבאיים או שגויסו מתוקף תפקידן‪,‬‬
‫כמו למשל עובדות 'הדסה' בהר הצופים‪ ,‬או מתוקף הימצאותן בישובים המותקפים‪ .‬יש לציין כי‬
‫לא נמצאו נתונים דומים לגבי גברים שנפלו בתש"ח‪.‬‬
‫ גילאי הנופלות‪ -‬חמישים ושמונה מהנופלות היו בגילאי ‪ ,13 -11‬מתוכן שתיים שנהרגו בתאונת‬‫דרכים ואחת שנפטרה מדום לב במהלך המלחמה‪ .‬חמישים וחמש מנופלות היו בגילאי ‪,33 -11‬‬
‫מתוכן‪ ,‬אחת התאבדה ואחת נפטרה מדום לב‪ .‬אחת עשרה נשים בגילאי ‪ 13 -31‬ושבע נשים בגיל‬
‫‪ 11‬ומעלה‪ .‬נראה כי לפחות ‪ /1%‬מהנופלות היו צעירות בנות ‪ .33 -11‬שיעור זה דומה לשיעור‬
‫הגברים בגילאים אלה‪ ,‬העומד על ‪ /1.1%‬מהנופלים‪.799‬‬
‫ התיישבות‪ -‬שישים ושלוש נשים היו בנות ההתיישבות העובדת‪ ,‬או שהגיעו אליה בבגרותן‬‫ושישים ושש מבין הנופלות היו בנות העיר‪ .‬לגבי שתי נשים נוספות‪ ,‬לא ידוע מקום מגוריהן‪.‬‬
‫ההתיישבות העובדת והעירונית 'תרמו' אפוא שיעור דומה של אבידות נשיות‪ .‬כ‪ 13% -‬כל אחת‬
‫מהן‪ .‬לא נמצאו נתונים מקבילים באשר ללוחמים גברים‪.‬‬
‫‪ 795‬שם‪.‬‬
‫‪ 796‬בשערי עזה‪.91 -93 ,1848 ,‬‬
‫‪ 797‬בטרוף הסער‪.42 ,1848 ,‬‬
‫‪ 798‬סיון‪.228 ,1881 ,‬‬
‫‪ 799‬שם‪.224 ,‬‬
‫‪128‬‬
‫ הנצחה בספרי זיכרון‪ -‬עשרים ושלוש נופלות זכו בוודאות להנצחה בספרי זיכרון‪ .‬על ארבעים‬‫וארבע נשים אחרות לא ניתן היה למצוא בספר יזכור נתונים בתחום זה ואילו יתר הנשים‪ ,‬ככל‬
‫הנראה‪ ,‬לא זכו להנצחה‪ .‬מתוך הנופלות שהונצחו בוודאות בספרי זיכרון‪ ,‬רק ‪ 16‬אינן יתומות‪,‬‬
‫בוודאות‪ .‬יש לציין כי עמנואל סיון מציין כי ארבעים ושתיים נשים זכו להנצחה בספרי זיכרון‪,800‬‬
‫אולם מבלי לדעת מי הן‪ ,‬קשה מאוד לאתר את דברי הזיכרון שנכתבו עליהן‪ .‬כמו כן‪ ,‬אין לדעת‬
‫האם הוא מכליל בנתוניו גם את ההנצחה הביוגרפית שבספר יזכור‪.‬‬
‫דיון בהיבטים המרכזיים של שיח השכול‬
‫להלן יוצגו מאפייני כתיבתם של אבות ואימהות שכולים‪ ,‬כמו גם מאפייני כתיבתם של אחים‪,‬‬
‫חברים ואף בנים‪ ,‬המתבטאים בדברי זיכרון שנכתבו על נופלות תש"ח‪ .‬לצורך המחקר נסקרו דברי‬
‫זיכרון על שלוש עשרה נופלות‪ ,‬המהוות כ‪ 13% -‬מכלל הנופלות‪ .‬ניתוח הדברים העלה עשרים ואחד‬
‫מאפיינים עיקריים שחולקו‪ ,‬במידת הצורך למאפייני מישנה‪ .‬אולם‪ ,‬בשונה מהדיון המקביל‬
‫שנעשה באשר לגברים שנפלו‪ ,‬הדיון בדברי הזיכרון על נשים יהיה מצומצם יותר‪ ,‬בעיקר בשל‬
‫העדר מקורות שכן‪ ,‬כאמור‪ ,‬מספר הנשים שלא היו יתומות מחד גיסא‪ ,‬ושהוריהן כתבו עליהם‬
‫דברי זיכרון‪ ,‬מאידך גיסא‪ ,‬היה מצומצם ביותר‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬ועל מנת להרחיב את המסקנות מדברי‬
‫הזיכרון‪ ,‬הדיון במאפיינים יתייחס לא רק לכתיבתם של הורים‪ ,‬אלא גם לדברי זיכרון שנכתבו על‬
‫ידי אחים וחברים השופכים אור על דמותה של הנופלת בתש"ח‪ ,‬על תפיסות מגדריות ועל דיוקן‬
‫החברה בכללה‪.‬‬
‫‪ .1‬האישה‪ -‬הבת‬
‫א‪ .‬לידת הבת‬
‫אביה של זהרה לביטוב‪ ,‬מהטייסות הראשונות בצה"ל‪ ,‬שנפלה בשעה שמטוס שהיה אמור להביאה‬
‫מירושלים לתל אביב התרסק דקות ספורות לאחר שהמריא לדרכו‪ ,‬מתאר את לידתה וראשית‬
‫חייה‪ .‬האב מספר כי מחמת קשיי הקיום שכלו‪ ,‬הוא ורעייתו‪ ,‬שני ילדים בקיבוץ קריית ענבים‪ ,‬ואז‬
‫החליטו לעבור לתל אביב‪ .‬המעבר לעיר היה קשה מאוד לזוג הצעיר אולם עבודתו האינטנסיבית‬
‫של האב וצפייתם ללידת ביתם‪ ,‬זהרה‪ ,‬הפיגו את יגונם‪:‬‬
‫"בכד' תשרי תרפ"ח נולדה לנו זהרה‪ ,‬קראנו שמה זהרה‪ ,‬ואכן היא הכניסה הרבה זוהר‬
‫לחיינו‪ .‬קשים מאוד היו לנו חבלי גידולה בשנה הראשונה לחייה‪ :‬היא סבלה‪ ,‬ואיתה‬
‫‪ 800‬שם‪.241 ,‬‬
‫‪140‬‬
‫סבלנו גם אנחנו‪ .‬כשמלאה לזהרה שנה חזרנו אתה לקבוצה על מנת לגדלה שם ולהנחיל‬
‫לה את ערכי העבודה‪ .‬שם הונח לה‪ ,‬שם פרחה ונתפתחה‪ ,‬שם עוצב אופיה‪ .‬נולדה זהרה על‬
‫שפת ימה של תל אביב‪ ,‬אך את אופיה הנחילו לה הרי יהודה הקשים"‪.801‬‬
‫בדבריו הלידה מהווה נקודת מוצא ואמצעי לתיאור חיי הבת בכללם‪ ,‬את קשייה וסבלה בתחילתם‬
‫ואת אופייה שעוצב בהמשך חייה‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬דבריו על הלידה מבטאים את הלאמת הלידה‬
‫ומשמשים אמצעי להעברת מסרים חלוציים‪ .‬הוא מתאר את שהותם בעיר‪ ,‬בתל אביב‪ ,‬כתוצאה‬
‫של חוסר ברירה וכתקופה של סבל לזהרה ולעומת זאת‪ ,‬חיי הקיבוץ מתוארים כחיים אידיאליים‬
‫וטבעיים‪ ,‬שכן חיי הקיבוץ מחנכים לערכי העבודה‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ומסבים לבת אושר‪ ,‬מאידך גיסא‪.‬‬
‫כצפוי‪ ,‬אין האב מתאר את חוויית הלידה‪.‬‬
‫רות רוזנקרנץ‪ -‬אפרתי נהרגה עם ביתה התינוקת‪ ,‬שהייתה בת אחד עשר חודשים במותה‪ ,‬בעת‬
‫הפגזה על משמר העמק ב‪ .17171/ -‬הוריה‪ ,‬בדברי הזיכרון שכתבו לזכרה מציינים את אירוע‬
‫לידתה‪" :‬בתנו היקרה נולדה בברלין ביום ‪ ./711716‬הייתה ילדה עליזה ומאושרת‪ .802"...‬שני‬
‫ההורים חתומים על הדברים ולא ניתן לדעת מתוכנם או מסגנון הכתיבה מי משניהם כתב את‬
‫דברי הזיכרון‪ .‬בדבריהם‪ ,‬כמו בדברי הזיכרון על זהרה‪ ,‬מהווה הלידה אמצעי ונקודת מוצא לחיים‬
‫לתיאור חיי הבת‪ .‬לא מתוארת חוויית הלידה‪ ,‬כאירוע מכונן בפני עצמו‪ ,‬אלא רק ביחס לחיים‬
‫שהתפתחו ממנו‪ .‬סגנון זה אופייני‪ ,‬כפי שנלמד מספרי הזיכרון על גברים שנפלו‪ ,‬לכתיבתם של‬
‫אבות‪.‬‬
‫ב‪ .‬הנופלת כמושא של גאווה‬
‫כאמור בפרק הראשון‪ ,‬במשך השנים נוצרה בארץ תרבות שכול המבטאת את המשמעות שנותנת‬
‫החברה להקרבה הפטריוטית של הנופלים‪ .803‬לעיתים קרובות המשמעות הזו באה לידי ביטוי‬
‫בגאווה בחללים שנפלו‪ .‬בנוסף‪ ,‬ההרגשה שהם חיים בתקופה הרת גורל‪ ,804‬שתקבע את עתיד העם‬
‫היהודי לדורות‪ ,‬תרמה אף היא לתחושת הגאווה בנופלים למען הלאום‪ .‬אבחנה זו עולה בקנה אחד‬
‫עם דברים שנכתבו על נשים שנפלו במלחמת השחרור‪.‬‬
‫אסתר קיילנגולד‪ ,‬מורה צעירה שעלתה מאנגליה ממניעים ציוניים והתעקשה להילחם בפועל‪,‬‬
‫מצאה את מותה ב‪ ,197171/ -‬בגיל עשרים ושתיים‪ ,‬לאחר שנפצעה באורח אנוש‪ ,‬בקרבות העיר‬
‫‪ 801‬רגב‪.299 ,2002 ,‬‬
‫‪ 802‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬עג'‪.‬‬
‫‪ 803‬וויצטום ומלקינסון‪.221 ,1882 ,‬‬
‫‪ 804‬אלמוג‪.110 ,1889 ,‬‬
‫‪141‬‬
‫העתיקה בירושלים‪ .‬בספר שכתב אחיה לזכרה הוא מביע גאווה על פועלה של אחותו‪ .‬אמנם הספר‬
‫מרבה לתאר את הרקע ההיסטורי של התקופה ואת אירועי הלחימה ברובע היהודי וממעיט‬
‫בתיאור דמותה של אחותו‪ ,‬אולם מהמכתבים שבוחר האח להביא בספרו‪ ,‬כמו גם מדבריו בפתח‬
‫הספר ניתן ללמוד על הערצתו לאחותו‪ .‬בפתח הספר הוא מתאר את אסתר כ"אישה צעירה‪ ,‬טובת‬
‫שכל ושוחרת הרפתקאות‪ ,‬שמצאה אושר גדול בלחימה למען עצמאות ישראל‪ ,‬ומתה על מתרסי‬
‫העיר העתיקה‪ .805"...‬הוא איננו סובר שמותה היה לשווא אלא להיפך‪ ,‬שהיא ידעה לנצל את‬
‫הכוחות הגלומים בה לטובת תקומת הלאום‪ .‬בסוף ספרו‪ ,‬הוא מצטט דברי זיכרון שכתבו חבריה‬
‫הלוחמים‪ .‬בעצם בחירתו בציטוטים אלה‪ ,‬עולה גאוותו באחותו‪ .‬באחד מדברי הזיכרון מתוארת‬
‫אסתר כאישה אמיצה‪ ,‬חזקה באמונתה ולוחמת גיבורה‪ .806‬באחרים היא מתוארת כמי שמילאה‬
‫את חובתה ללא לאות‪ .807‬במכתב להוריה מאחת מחברותיה לקרבות נכתב‪" :‬אני בטוחה שתהיו‬
‫גאים בבתכם שנפלה בסערת הקרב‪ ,‬וקירבה את השחרור עוד צעד אחד לעמה הנרמס‪ .‬אני אוהבת‬
‫ומעריצה את אסתר‪ ,‬והאהבה וההערצה האלה כוללות גם אתכם‪ ,‬הוריה"‪ .808‬מפקד הרובע היהודי‬
‫בתש"ח‪ ,‬משה רוסנק כתב במכתב למטה הכללי של צה"ל כי "אסתר ראויה באופן מיוחד לציון‬
‫לשבח"‪ ,809‬נראה כי ההורים והאחים אכן היו גאים בה‪ ,‬כפי שמעיד האח‪" :‬משפחתנו ראתה תמיד‬
‫את המלצתו של משה רוסנק כצל"ש שהוענק לאסתר"‬
‫‪810‬‬
‫ואם לא די בכך‪ ,‬הרי שהאח מעיד על‬
‫עצמו ועל אחותו‪ ,‬שנותרה בחיים‪" :‬וכולנו עלינו ארצה‪ ,‬חיים בה ונהנים מפירות המטרה שלמענה‬
‫לחמו אסתר וחבריה‪ ,‬ולמענה מתו‪ .‬ואני‪ ,‬בניי‪ ,‬בתי‪ ,‬אחייני ואחייניותיי הלכנו כולנו בעקבות‬
‫אסתר ותרמנו את חלקנו בשירות צה"ל"‪ ,811‬נראה כי אחותם המנוחה שימשה להם דוגמא ומופת‬
‫ובשל כך‪ ,‬הלכו גם הם בדרכיה‪ .‬מדברי האח עולה כי לא זו בלבד שאין הוא חושב שאחותו לא‬
‫הייתה אמורה להילחם‪ ,‬הוא אף סובר כי נשים צריכות להתגייס לצבא‪ ,‬ובכך לחקות את דרכיה‬
‫של אחותו‪ .‬ברוח זו חינכו הוא ואחותו‪ ,‬שנותרה בחיים‪ ,‬את בנותיהן‪.‬‬
‫מחקרים תיאורטיים העוסקים בחלקן של נשים במלחמת השחרור‪ ,‬ובצבאות בכלל‪ ,‬עוסקים‬
‫בתפקידיהן ובמעמדן של הנשים בכוחות הלוחמים‪ ,812‬אך הם אינם מתמקדים ביחס לנשים שנפלו‬
‫במערכה ובשאלת הגאווה בנשים שנפלו במערכה‪ .‬דבריו של אשר קיילנגולד מוסיפים אפוא‬
‫‪ 805‬קיילנגולד‪.11 ,2002 ,‬‬
‫‪ 806‬שם‪.239 ,‬‬
‫‪ 807‬שם‪.‬‬
‫‪ 808‬שם‪.238 ,‬‬
‫‪ 809‬שם‪.211 ,‬‬
‫‪ 810‬שם‪.212 ,‬‬
‫‪ 811‬שם‪.‬‬
‫‪ 812‬דה‪ -‬גרוט‪ ;2000 ,‬פניסטון‪ -‬בירד‪ ;2000 ,‬סיון‪ ;1881 ,‬עפרון‪ ;2000 ,‬פלדמן‪ ;2001 ;1889 ,‬קוש זהר‪;2002 ;1888 ,‬‬
‫רתוק‪.2002 ,‬‬
‫‪142‬‬
‫למחקר הקיים ומלמדים כי קרובי הנופלות‪ ,‬חברותיהן ומפקדיהן התגאו בבנות משפחתן‬
‫ובאחיותיהן לנשק על לחימתן בדומה לגברים ועל נפילתן באופן 'גברי'‪.‬‬
‫ג‪ .‬המפגש האחרון עם הנופלת‬
‫ברבים מדברי הזיכרון מצוינים המפגש או השיחה האחרונים עם הנופלת או לחילופין המכתב‬
‫האחרון שכתבה‪ .‬אביה של זהרה לביטוב מספר על ביקורה האחרון בבית‪" :‬חמישה ימים הייתה‬
‫בבית‪ ,‬האווירון שצריך היה לבוא ביום שני כדי לקחתה לתל אביב לא הגיע משום מה‪ ...‬היא‬
‫נפרדה מאימה‪ ,‬ואני לוויתיה עד לשדה התעופה‪ .‬כעבור זמן קצר הביאוה לחדר המתים של 'ביקור‬
‫חולים' בלי רוח חיים"‪ .813‬יהושע רבינוב כותב בשירו 'הדממה מספרת' על פרידתו מביתו‬
‫ומחברתה‪" :‬וניתן כבר הצו‪ ,‬והרכב בשער‪( 7‬ויש מועקה שאינה נמסה)‪ 7‬הוי הרכב עצור! יש עוד מה‬
‫להתריע‪ 7‬יש דבר לא הוגד על אזני הבנות"‪ .814‬נראה כי מעבר למועקה‪ ,‬המסמלת הרגשה מוקדמת‬
‫לאסון הקרב ומעבר לתחושת ההחמצה שלא הכל נאמר‪ ,‬מבקש האב לעכב את הבנות‪ ,‬להתריע‬
‫בפניהן‪ ,‬אולי על הסכנה האורבת להן‪ .‬בניתוח דברי ההורים על בנים שנפלו דווקא האם היא זו‬
‫שמנסה לעצור בעד בנה מללכת לקרב אם היא חשה שאיננו מוכן לכך‪ ,‬ואילו האב‪ ,‬אמנם בלב כבד‪,‬‬
‫אינו מנסה לעכב אותו‪ .‬במקרה זה‪ ,‬דווקא האב מנסה לעכב את הליכת הבנות‪ ,‬משום שעליו‬
‫להתריע בפניהן‪ ,‬כלומר‪ ,‬הוא חש שהן אינן כשירות עדיין לצאת למשימתן‪ .‬ייתכן והיחס השונה‬
‫לבנים ולבנות נובע מהצורך לגונן על הבנות‪ ,‬שהרי מלחמה היא עניין גברי בעיקרו‪ ,‬שנועד להגן על‬
‫שלומה של האישה‪ ,815‬ועל כן‪ ,‬לא אמור להיות לאישה מקום בו‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬תפקידם של הגברים‬
‫לגונן על האישה‪ ,816‬קל וחומר על ביתו ואת זה עושה האב‪ ,‬על אף שאינו נוטל חלק בפעילות‬
‫הצבאית‪.‬‬
‫אחד מהוריה של רות רוזנקרנץ‪ -‬אפרתי‪ ,‬לא ניתן לדעת בוודאות מי מהם‪ ,‬מספר‪" :‬בפעם‬
‫האחרונה ראיתי את רותי ביום ‪ ,1171371/‬כשבאה לחיפה להיפרד ממני לפני נסיעתי לחו"ל‪.‬‬
‫הייתה נרגשת מאוד‪ ,‬בכתה וכיסתה אותי בנשיקות‪ .‬לא שערתי שאני רואה את בתי היקרה‬
‫לאחרונה‪.817"...‬‬
‫אחותה של מרים מולכו‪ ,‬ילידת יון‪ ,‬ניצולת שואה ויתומה משני הוריה‪ ,‬שנפלה בהפגזה על‬
‫משק כפר גלעדי‪ ,‬מתארת כי לאחר פגישתן האחרונה בתל אביב "בשובה אל הכפר‪ ,‬הייתה נוגה‪,‬‬
‫‪ 813‬רגב‪.411 ,2002 ,‬‬
‫‪ 814‬רבינוב‪.19 -19 ,1848 ,‬‬
‫‪ 815‬רתוק‪.299 -299 ,2002 ,‬‬
‫‪ 816‬שם‪.‬‬
‫‪ 817‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬עג'‪.‬‬
‫‪142‬‬
‫כמו העיקה על ליבה נבואה של סיוט‪ ,‬כמו אמר לה ליבה שיקרנה אסון"‪ .818‬דבריה מעידים על‬
‫פגישתן האחרונה‪ ,‬כמו גם על התחושה המוקדמת למוות שליוותה את מרים‪.‬‬
‫אחיה של אסתר קיילנגולד מביא בספרו את המכתב האחרון שכתבה אחותו‪ ,‬שהגיע לידי‬
‫משפחתה רק כחודש לאחר שנהרגה‪ .819‬מכתב זה מהווה מעין צוואה עבור משפחתו‪ .‬אביו עשה‬
‫מאמצים גדולים כדי לפגוש את מכריה וחבריה לנשק של אסתר ולשמוע מהם על ביתו ופועלה‪,820‬‬
‫כפי שציינה במכתבה‪" :‬אני מקווה שיזדמן לכם להכיר מישהו מחבריי הלוחמים ששרדו‪ ,‬אם אני‬
‫לא אשרוד‪ ,‬ושהדיבורים שלהם עלי יגרמו לכם סיפוק‪ ,‬לא עצב"‪ .821‬בסוף מכתבה היא מבקשת‪:‬‬
‫"היו מאושרים וזכרו אותי רק מתוך שמחה"‪ ,822‬אולם‪ ,‬כפי שמעיד אחיה‪ ,‬את בקשתה זו התקשו‬
‫למלא‪ ,‬אם כי שאבו עידוד וכוח מדמותה‪.823‬‬
‫נראה כי במקרים רבים שבים השכולים אל המפגש האחרון עם הנופלת‪ ,‬אם משום שזוהי‬
‫תמונת הדמות החיה האחרונה הניצבת לנגד עיניהם‪ ,‬כפי שעולה מדברי אביה של זהרה ומדברי‬
‫אחותה של מרים מולכו‪ ,‬ואם משום שזהו חלק מתהליך עיבוד האבל בדרך של העלאת‬
‫זיכרונות‪ .824‬ייתכן גם שהחזרה למפגש האחרון מבטאת תחושת החמצה על שלא הספיקו להיפרד‬
‫כראוי או לומר את כל אשר רצו‪ ,‬כפי שעולה משירו של יהושע רבינוב‪ .‬במקרה אחר‪ ,‬בו נותר מכתב‬
‫אחרון הפך מכתב זה למעין צוואה‪.‬‬
‫ד‪ .‬תחושה של מוות קרב‬
‫אביה של זהרה לביטוב מציין כי לאשתו הייתה תחושה מטרימה למות ביתה‪ .‬כאשר ביקשה זהרה‬
‫להפסיק את לימודיה האקדמאיים לטובת קורס הטיס‪ ,‬אימה לא השלימה עם החלטתה‪" :‬זיתה‬
‫לא הסכימה ולא השלימה בשום אופן עם הרעיון‪ ,‬טלגרפה אליה וניסתה לבטל את רוע הגזירה‪.‬‬
‫נראה שלב האם נבא לה שהדבר ייגמר לא טוב"‪ .825‬גם אחותה של מרים מולכו מספרת כי למרים‬
‫היתה‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬תחושה שאסון מתקרב‪ ..." :‬בשובה אל הכפר הייתה נוגה‪ ...‬כמו אמר לה ליבה‬
‫שיקרנה אסון"‪.826‬‬
‫‪ 818‬כמספד על היחיד‪.29 ,1832 ,‬‬
‫‪ 819‬קיילנגולד‪.232 -232 ,2002 ,‬‬
‫‪ 820‬שם‪.239 ,‬‬
‫‪ 821‬שם‪.232 ,‬‬
‫‪ 822‬שם‪.‬‬
‫‪ 823‬שם‪.212 ,‬‬
‫‪ 824‬רובין‪ ;29 -21 ,1882 ,‬ליבליך‪.22 ,2002 ,‬‬
‫‪ 825‬רגב‪.412 ,2002 ,‬‬
‫‪ 826‬כמספד על היחיד‪.29 ,1832 ,‬‬
‫‪144‬‬
‫אלו הדוגמאות היחידות שנמצאו‪ ,‬המציינות תחושה של מוות קרב‪ .‬בדומה לנכתב על גברים‬
‫שנפלו‪ ,‬גם על נשים נופלות מתוארת תחושה מוקדמת למוות‪ .‬נראה שזהו עניין כלל אנושי‪.‬‬
‫ה‪ .‬ביוגרפיה וציוני דרך בחיי הנופלות‬
‫כאמור בפרקים הקודמים‪ ,‬במהלך תהליך עיבוד האבל השכול מעלה זיכרונות אודות הנפטר ועל‬
‫ידי כך הוא מוותר בהדרגתיות על אחיזתו בקשר עם הנפטר‪ .‬ההכרה בסופיות הקשר מביאה את‬
‫השכול להכיר‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬במותו של האדם האהוב ומאפשרת השתחררות משעבוד לאובדן‬
‫ולנפטר‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ובניית קשר מחודש ושונה עימו‪ ,‬מאידך גיסא‪ .827‬בחלק מדברי הזיכרון‬
‫מובאים פרטים ביוגרפים כלליים ובחלקם‪ ,‬בעיקר אלו שנכתבו בידי ההורים מוצגים זיכרונות‬
‫מציוני דרך מרכזיים בחיי הנופלות‪ .‬חלק מהכותבים מתמקדים בתקופה אחת או יותר בחיי‬
‫הנופלת ואילו אחרים נותנים רקע ביוגרפי כללי‪.‬‬
‫אביה של זהרה לביטוב סוקר בדבריו הארוכים את ינקותה‪ ,‬ילדותה‪ ,‬נערותה ובגרותה של‬
‫ביתו‪ .828‬לעומת הכתיבה המפורטת של פרשת חייה‪ ,‬ואף של ימיה האחרונים‪ ,‬את מותה‪ ,‬או ליתר‬
‫דיוק את שהתרחש מיד לאחר מותה‪ ,‬הוא מסכם במשפט אחד‪ .829‬אביה של רות רבינוב מתאר‬
‫בשירו 'הדממה מספרת' את קורות חייהן של ביתו רות וחברתה זיוה‪ ,‬למן ילדותן המאושרת‪ ,‬דרך‬
‫ימי עבודה ועמל‪ ,‬ימי העפלה ופעמי גאולה‪ .‬בשירו מתעכב האב על פרוץ המלחמה והצו שקיבלו‬
‫הבנות ומסיים את השיר‪ ,‬במותן‪ .830‬גם הוריה של רות רוזנקרנץ‪ -‬אפרתי סוקרים את תולדותיה‪,‬‬
‫למן הולדתה בברלין‪ ,‬דרך עלייתם לארץ וחבלי הקליטה‪ ,‬ילדותה בחיפה ולאחר מכן בקריות‪ ,‬תוך‬
‫אזכור חברותה בתנועת 'השומר הצעיר'‪ ,‬וכן נישואיה וחייה עד למותה‪.831‬‬
‫נראה כי כאשר הורים כותבים דברי זיכרון עולה לנגד עיניהם דמות הבת מיום היוולדה ועד‬
‫מותה‪ ,‬כחלק מתהליך עיבוד האבל‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כתיבתם של חברי הנופלות מתרכזת‪ ,‬באופן‬
‫טבעי‪ ,‬בתקופת היכרותם עם הנופלות‪ ,‬תקופה שהייתה לעיתים קצרה ביותר‪ .‬כך בדברי זיכרון‬
‫שכתבו חברות על חנה אופנברג‪ ,832‬גילה דוידוביץ'‪ 833‬ומלכה ויינברגר‪.834‬‬
‫‪ 827‬רובין‪.29 ,1882 ,‬‬
‫‪ 828‬רגב‪.419 -299 ,2002 ,‬‬
‫‪ 829‬שם‪.411 ,‬‬
‫‪ 830‬רבינוב‪.19 -12 ,1848 ,‬‬
‫‪ 831‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,‬עג'‪ -‬עד'‪.‬‬
‫‪ 832‬בשערי עזה‪.91 ,1848 ,‬‬
‫‪ 833‬בטרוף הסער‪.42 ,1848 ,‬‬
‫‪ 834‬בשערי עזה‪.93 ,1848 ,‬‬
‫‪143‬‬
‫ו‪ .‬דיוקן הנופלות‬
‫כאמור‪ ,‬השיבה לארץ ישראל ותקומת העם היהודי בארצו כללו לא רק פנייה לעבודת האדמה‬
‫ותחיית הדיבור העברי אלא גם יצירת אדם חדש וחברה חדשה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬המהפכה הציונית‪,‬‬
‫ששאפה ליצור אדם חדש בעל מאפיינים גבריים‪ ,‬לא נתנה את דעתה על יצירת מקבילה נשית‬
‫ל'עברי החדש'‪ .835‬בעבור חלק מהנשים ההצטרפות למפעל הציוני הייתה כרוכה בגיבוש שאיפות‬
‫חדשות ואף בשינוי זהות‪ :‬הן ביקשו להשתחרר מעול הגולה ומהתפיסות המסורתיות של החברה‬
‫היהודית הפטריארכלית ולהיות ל'עבריות חדשות'‪.836‬‬
‫מחקרים העוסקים בדמותה של האישה החדשה בארץ ישראל מצביעים על מתח בין זהויות‬
‫שונות המרכיבות את עולמה‪ .837‬מתח זה הבא לידי ביטוי גם בדברי הזיכרון על הנופלות‪ ,‬מציג‬
‫זהות מורכבת של הנופלות בתש"ח‪.‬‬
‫דמות 'הצברית'‪ ,‬העבריה החדשה‪:‬‬
‫חברתה של ציפורה גרינברג כתבה בדברים לזכרה‪" :‬מקצועה נדחק אחורה יחד עם כל אורח‬
‫החיים הקודם והיא חלוצה בכל מקום"‪ .838‬ציפורה שהייתה רופאת שיניים באודיסה‪ ,‬עלתה לארץ‬
‫והשתכנה ברמת רחל‪ .‬דרכה להיות עבריה חדשה הייתה כרוכה בעזיבת אורח החיים הקודם‪,‬‬
‫הגלותי ואף הבורגני ובניית חייה מחדש כחלוצה בארץ ישראל‪ .‬בנוסף‪ ,‬את מותה מתארת חברתה‬
‫כך‪ ..." :‬בשעת ההסתערות האחרונה על רמת רחל ושוב היא עם המגינים‪ .‬היא נפצעה וזחלה‬
‫ממקום פגיעתה‪ .‬אספוה חברים ויחד איתה נהרגו"‪ .839‬כיאה לבת דמותו הנשית של העברי החדש‪,‬‬
‫המזוהה עם נעורים והתחדשות‪ ,‬חילוני‪ ,‬בעל גוף בריא וחזק ונפש חסונה‪ ,‬העוסק בעבודה‬
‫יצרנית‪ ,840‬העברייה החדשה‪ ,‬גם היא בעלת גוף בריא ונפש חסונה‪ ,‬מקומה בין המגנים‪ ,‬ושם היא‬
‫מוצאת את מותה‪ .‬פציעתה איננה רק תוצאה של טשטוש הגבולות בין חזית לעורף‪ ,‬אלא בראש‬
‫ובראשונה תוצאה של שותפות אקטיבית בהגנת הקיבוץ‪.‬‬
‫אחד מחבריה של מלכה ויינברג‪ ,‬כותב אף הוא על השינוי שחל ב'יהודיה הגלותית'‪ ,‬בהופכה‬
‫ל'עבריה חדשה'‪" :‬מתוך כיסופים של אמת התקשרה לעבודה‪ ,‬ועז היה רצונה שכולם יכנסו לסוד‬
‫היצירה‪ ...‬שאפה לחקלאות וטרחה יחד עם חבריה להעביר לשדה‪ -‬פעולה זה את כל חברי‬
‫‪ 835‬אלבוים‪ -‬דרור‪.114 ,1881 ,‬‬
‫‪ 836‬רוזנברג‪.122 ,2009 ,‬‬
‫‪ 837‬ברנשטיין‪ ;89 -89 ,1882 ,‬שילה‪ ,‬קרק‪ ,‬חזן רוקם‪ ;2002 ,‬ריידר‪ -‬רות‪.2002 ,‬‬
‫‪ 838‬רמת רחל במערכה‪.84 ,1848 ,‬‬
‫‪ 839‬שם‪.‬‬
‫‪ 840‬פלד‪ ;20 ,2002 ,‬אבן‪ -‬זהר‪ ;192 ,1890 ,‬שילה‪ ;119 ,1889 ,‬שילה‪ ;229 ,1888 ,‬שכטר‪ ;123 -124 ,2004 ,‬אלמוג‪,‬‬
‫‪ ;1889‬ביאל‪.240 -229 ,1884 ,‬‬
‫‪141‬‬
‫הגרעין‪ .841"...‬הנופלת‪ ,‬שהפכה לעברייה חדשה‪ ,‬עבדה בעבודה יצרנית ובחקלאות‪ ,‬מתוך תפיסה‬
‫ששניהם חיוניים ליצירת אדם חדש‪ ,‬בריא בגופו ובנפשו‪.‬‬
‫אחד מחבריה של מלכה חוטניצקה כותב על התפקידים שנטלה על עצמה מיד עם הגעתה‬
‫ארצה‪ ,‬בעצם ימי הקרבות‪" :‬מלכה הייתה פעילה מאוד בהגנה על רמת רחל‪ ...‬מלכה הייתה יוצאת‬
‫ערב ערב לשמירה ומילאה באחריות כל תפקיד שהוטל עליה"‪ .842‬ה'עברייה החדשה' המקבלת את‬
‫תפקידיה החדשים‪ ,‬הגנה ועבודה‪ ,‬מיד עם הגיעה לארץ‪ ,‬נרתמת מיד לעזרה‪ .‬דמותה מצטיירת‬
‫כדמות האישה הלוחמת ואת מותה היא מוצאת מפגיעת כדור של צלף בזמן עבודתה‪.‬‬
‫אביה של רות רבינוב‪ ,‬בהקדשה שבתחילת ספר השירים שכתב לזכר ביתו וחברתה מתאר‬
‫אותן כדמויות טהורות‪..." :‬שנפלו למען עצמאות ישראל בעוד אור יח' אביבים עוטף דמויותיהן‬
‫הטהורות"‪ ,843‬כלומר‪ ,‬גם בנות דור תש"ח‪ ,‬ולא רק הבנים‪ ,‬היו 'יפות בלורית וטוהר'‪ ,‬בעלות יופי‬
‫פיזי וטוהר נפשי כאחד‪ .‬כך גם מתוארת יהודית ברקוביץ'‪ ..." :‬נתגלה לי כי תארה החיצוני היה‬
‫תואם לנשמה אפופת חסד וחן"‪ .844‬בנוסף‪ ,‬בשיר שנכתב לזכרה היא מתוארת כלוחמת‪ ,‬מגנה‪,‬‬
‫המוכנה להקריב את עצמה למען מטרה זו‪:‬‬
‫"אז קמה נערה‪ ,‬שחורת צמות ועיניים‪ 7‬וניצבה כה זקופה‪ ,‬מול ירי כדורים‪ 7‬וכולה שטופת‬
‫אור‪ ,‬זוהר תום נעורים‪ 7‬היא קמצה אגרופה ותחרוק שיניים‪ 7...7‬ותאמר אם אמנם לכבשנו‬
‫תאמרו‪ 7‬על גופי‪ ,‬על גוי תדרכו תעברו;‪ 7‬כצור אעמוד כחומת אבנים‪ 7‬להגן על אחים‪ ,‬להגן‬
‫על בנים‪ 7‬חומה אהיה להגן על הורים‪ 7‬חומה ומבצר של עזוז נעורים"‪.845‬‬
‫דמותה בנויה מכל המרכיבים האופייניים ל'צבר'‪ :‬היא עומדת זקופה וגאה‪ ,‬ללא פחד‪ .‬היא איננה‬
‫קורבן‪ ,‬אלא לוחמת להגנת קרוביה‪ ,‬והיא נערה צעירה‪ .‬שילוב של אלה מרכיב את דמותו של‬
‫ה'צבר' הגברי ונראה כי הנשים‪ ,‬העבריות החדשות‪ ,‬אימצו להן מאפיינים גבריים‪ ,‬על מנת להיות‬
‫'צבריות'‪ .‬בנוסף‪ ,‬האישה הלוחמת מגנה גם על גברים‪ -‬אחים‪ ,‬בנים והורים‪ .‬כלומר‪ ,‬לא עוד‬
‫האישה‪ ,‬בעלת התפקיד המגדרי המסורתי‪ ,‬בעורף‪ ,‬שהגבר הוא המגן עליה‪ ,846‬אלא אישה שנוטלת‬
‫את גורלה וגורל אחרים בידיה ונלחמת הן בעבורה והן בעבור אחרים‪ ,‬ביניהם גברים‪.‬‬
‫אסתר קיילנגולד מצאה אף היא את מותה כלוחמת של ממש‪ ,‬בקרב על הרובע היהודי‪ .‬באחד‬
‫מדברי הזיכרון שכתבה חברתה מתוארות נסיבות מותה‪" :‬עם הסטן ביד בלמה את הסתערות‬
‫הערבים במקלט האחרון של נשי וילדי הרובע היהודי‪ .‬שותתת דם השיבה מלחמה שערה‪ ,‬והפילה‬
‫‪ 841‬בשערי עזה‪.93 ,1848 ,‬‬
‫‪ 842‬רמת רחל במערכה‪.101 ,1848 ,‬‬
‫‪ 843‬רבינוב‪ ,1848 ,‬ללא עמוד‪.‬‬
‫‪ 844‬בסער ביום סופה‪.90 ,1848 ,‬‬
‫‪ 845‬שם‪.99 ,‬‬
‫‪ 846‬רתוק‪.299 ,2002 ,‬‬
‫‪149‬‬
‫חללים בקרב האויב המסתער"‪ .847‬הנופלת מתוארת כלוחמת ללא חת‪ ,‬שלא זו בלבד שאחזה בנשק‬
‫ובלמה את המתקפה‪ ,‬אלא אף הפילה חללים בקרב האויב‪ .‬בדברים אחרים כותבת חברה אחרת‪:‬‬
‫"היא הייתה אחת הראשונות שעברו לגיוס מלא‪ .‬קיבלה כל תפקיד באהבה‪ ,‬שמרה‬
‫בעמדות ובישלה בשביל החבורה‪ .‬כשהוציאו את הבנות מתפקידי קרב‪ ,‬התמרמרה קשות‪.‬‬
‫התחילה לשדר ב'קול המגן' השתתפה בעבודות הסעד‪ ,‬טיפלה בפצועים שלנו‪ ,‬אך לא‬
‫מצאה סיפוק בכל אלה‪ -‬רצתה לעשות‪ .‬לפעול יותר"‪.848‬‬
‫נראה כי התפקידים המסורתיים בכוחות המגן לא סיפקו אותה והיא שאפה לשינוי מגדרי‪ .‬היא‬
‫סירבה לשרת בתפקידי עזר בלבד וביקשה לקבל תפקידי לחימה של ממש‪ .‬את ההבדל המגדרי בין‬
‫האישה היוצאת אל הקרב ומגנה על ביתה לבין זו היושבת ספונה בביתה בהמתנה למלחמה שתגיע‬
‫לשם‪ ,‬או במילים אחרות‪ ,‬בין זו הנלחמת‪ ,‬מרצון בחזית‪ ,‬לבין זו הנקלעת‪ ,‬בעל כורחה‪ ,‬למלחמה‪,‬‬
‫בעורף‪ ,‬ביטאה יפה שולמית וליקובסקי‪ ,‬במכתב להוריה של אסתר‪" :‬היא עצמה בחרה להיכנס‬
‫לליבה של ארץ ישראל‪ .‬לשם יצאה חמושה ברובה‪ ,‬להיתקל באש ולהשיב עליה‪ ,‬במקום לחכות לה‬
‫בבית"‪.849‬‬
‫על פניו נראה כי נופלות תש"ח אימצו מאפיינים גבריים‪ ,‬על מנת להיות ל'עבריות חדשות'‪ .‬הן‬
‫היו בעלות גוף בריא ונפש חסונה‪ ,‬התגייסו לעבודה חקלאית ולהגנה‪ ,‬נלחמו בפועל ואף הגנו על‬
‫גברים סביבן‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬זהו רק מאפיין אחד בזהותן המורכבת של נשות תש"ח‪.‬‬
‫המלחמה כנוגדת את הטבע הנשי‪-‬‬
‫כאמור‪ ,‬יש הטוענים כי נשים‪ ,‬מעצם מהותן כמעניקות חיים‪ ,‬כמטפחות ומטפלות‪ ,‬מתנגדות‬
‫למלחמה הנוטלת חיים‪ .850‬אולם‪ ,‬מחקרים העוסקים בזהויות נשיות וגבריות בעיתות מלחמה‬
‫הראו כי לעיתים קרובות נשים העדיפו נאמנות לאומית על פני סולידריות של נשים ופצפיזם‪.851‬‬
‫בדברי זיכרון שכתב ח‪.‬נטר‪ ,‬חבר קיבוץ דגניה‪ ,‬על יהודית ברקוביץ' הוא טוען כי נשים אינן‬
‫אמורות להילחם‪" :‬בראותי את יהודית יוצאת לאימונים הצבאיים ורובה על כתפה‪ ,‬חיילת כדבעי‪,‬‬
‫הערצתי אמנם את נכונות ההקרבה שבבנות‪ -‬הנוער שלנו‪ ,‬אבל יחד עם זה הצטערתי וקטרגתי על‬
‫הגורל הקשה השם את הנשק הקטלני בידי נשינו‪ ,‬אשר בעצם הדבר מיועדות הן לא לפצוע אלא‬
‫לרפא פצעים באהבתן‪ .852"...‬מדבריו עולה הקונפליקט בין מספר זהויות נשיות שונות‪ .‬הוא מעמיד‬
‫את הזהות של העברייה החדשה‪ ,‬החזקה‪ ,‬הזקופה והנערצת‪ ,‬אל מול זו של האישה המסורתית‪,‬‬
‫‪ 847‬קיילנגולד‪.239 ,2002 ,‬‬
‫‪ 848‬שם‪.‬‬
‫‪ 849‬שם‪.238 ,‬‬
‫‪ 850‬גלבלום‪ ;11 -14 ,1889 ,‬מלמן‪.18 ,188998 ,‬‬
‫‪ 851‬שם‪.‬‬
‫‪ 852‬בסער ביום סופה‪.91 -90 ,1848 ,‬‬
‫‪149‬‬
‫המתוארת כדמות רכה ואוהבת‪ .‬ואת דמות האישה הפטריוטית והלוחמת אל מול הטבע הנשי‪,‬‬
‫לכאורה‪ .‬בדבריו מוכרע הקונפליקט לטובת הזהות המגדרית המסורתית‪ ,‬המזהה את האישה‬
‫כמעניקה חיים ולא כלוחמת‪ .‬את הזהות המועדפת עליו הוא מחזק בתארו את יהודית כבת דמותה‬
‫של רחל אימנו‪" :‬לאור פניה היפים‪ ,‬קומתה הזקופה נזכרתי לא פעם ברחל אימנו"‪ .853‬לדידו‪,‬‬
‫הדמות הנשית האולטימטיבית היא זו של רחל אימנו‪ ,‬דמות הפועלת במרחב הפרטי‪ ,‬דמות שהיא‬
‫חזקה ונוגה כאחד‪ ,‬ולא דמותה של אישה פטריוטית כדוגמת דבורה הנביאה או יעל אשת חבר‬
‫הקיני‪ ,‬שהכריעה את סיסרא‪.854‬‬
‫תפקידיה והעדפותיה של הנופלת‪-‬‬
‫חברתה של ציפורה גרינברג מתארת כי שנים רבות עבדה בעבודה פיזית קשה‪ ,‬שהייתה נחוצה‬
‫להתפתחותה של רמת רחל‪ ,‬ואולם בשנים האחרונות לחייה‪" ,‬משראתה שיש כבר מי שיחליף‬
‫אותה בעבודתה הקשה‪ -‬התמסרה לחינוך ילדינו‪ ...‬היא רצתה להקנות להם הרגשת בית וחמימות‬
‫של בית‪ ,‬גם בתנאי החינוך החדש‪ ,‬הקולקטיבי"‪ .855‬נראה מדבריה‪ ,‬שציפורה‪ ,‬שהייתה במקצועה‬
‫רופאת שיניים זנחה מקצוע זה לטובת עבודה חלוצית ובניין הארץ‪ .‬על אף שראתה חשיבות רבה‬
‫בעבודה זו‪ ,‬שנועדה לפתח את קיבוצה‪ ,‬שאפה לעבוד בעבודה המזוהה כנשית יותר‪ ,‬טיפול בילדים‪,‬‬
‫גם משום שראתה בכך חשיבות רבה‪ -‬להקנות להם תחושת בית‪ ,‬בתנאי החינוך הקולקטיבי‪ .‬היא‬
‫אף מתוארת כ"'אמא יהודית' טיפוסית‪ ...‬מחזרת אחרי הילדים‪ ,‬דואגת להם‪ ,‬מוכנה‬
‫לשרתם‪ ,856"...‬כלומר‪ ,‬יותר משהתמסרה לחינוך הילדים‪ ,‬המזוהה כתפקיד גברי מסורתי‪,‬‬
‫שפעולתו בספירה הציבורית‪ 857‬היא התמסרה לטיפול אימהי בהם‪ ,‬המזוהה עם הספירה הפרטית‪,‬‬
‫הנשית‪ .858‬נראה כי תפיסת 'האימהות הטבעית' אמנם תחמה את הנשים לתפקידי השרות‬
‫והטיפול בילדים‪ ,859‬אולם מקרה זה מעיד כי לעיתים הנשים לא נדחקו לתפקידים אלה בעל‬
‫כורחן‪ ,‬אלא הן עצמן העדיפו לחזור למלא את תפקידיהן המסורתיים‪ ,‬שנחשבו לטבעיים לאישה‪.‬‬
‫כך עולה גם מדברי הזיכרון על נעמי מדברי‪.‬‬
‫נעמי מדברי עבדה עד כיתה י' בעבודה בשדה‪ ,‬אולם‪" :‬מעבודה בשדה לא התלהבה‪ ,‬ייתכן‬
‫שגם מבחינה גופנית היה קשה לה הדבר"‪ ,860‬משהתקבלה החלטה שעל בני הנוער להפסיק את‬
‫לימודיהם ולעבוד ימים שלמים החליטה‪" :‬שאם לעבוד ימים תמימים‪ ,‬הרי בטיפול ילדים‪-‬‬
‫‪ 853‬שם‪.90 ,‬‬
‫‪ 854‬שופטים‪ ,‬ד'‪ -‬ה'‪.‬‬
‫‪ 855‬רמת רחל במערכה‪.83 ,1848 ,‬‬
‫‪ 856‬שם‪.‬‬
‫‪ 857‬עצמון‪.23 ;18 ,1883 ,‬‬
‫‪ 858‬שם‪.22 ,‬‬
‫‪ 859‬פוגל ביז'אוי‪.102 ,1882 ,‬‬
‫‪ 860‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.210 ,1830 ,‬‬
‫‪148‬‬
‫והעבודה הזאת נראתה לה יותר מושכת את ליבה"‪ .861‬נראה כי היא ביכרה עבודה המזוהה‬
‫כעבודה נשית‪ ,‬מטרנליסטית‪ ,‬על פני עבודה גברית בשדה‪ .‬בהמשך הכריעה בין הרצון להתגייס לבין‬
‫האחריות כלפי המשק‪ ,‬לטובת הישארות במשק‪" :‬היתה בה מלחמה פנימית מתמדת בין הרצון‬
‫להתגייס לבין האחריות לגבי המשק הזקוק לחבריו בעבודה וביחוד לכוחות בשדה החינוך‪ .‬עול‬
‫האחריות הזה‪ ,‬התגבר על הרגש והרצון להיות בין שורות הלוחמים הפעילים"‪ ,862‬נראה כי לא רק‬
‫עול האחריות הכריע‪ ,‬אלא גם הבחירה בתפקיד נשי גברה על הגיוס‪ ,‬הגברי‪.‬‬
‫מרים מולכו‪ ,‬אף היא‪ ,‬שאפה למלא‪ ,‬תפקיד נשי‪ ,‬במסגרת מילוי צרכי הלאום‪" :‬חלומה מאז‬
‫היה להיות אחות מטפלת"‪ ,863‬אולם חלומה זה נדחק בשל חלום נשי אחר‪ ,‬מטרתה כאישה‪:‬‬
‫"לעשות לביתה ולייסד את משפחתה"‪ .864‬אף את מותה היא מצאה "כשפניה מועדות אל בית‬
‫התינוקות למען עזור בפינוי אזרחיו הקטנים"‪ .865‬נראה כי העדפותיה של מרים מולכו היו בבירור‬
‫בתחום מילוי התפקידים הנשיים‪ ,‬שכללו טיפול‪ ,‬עזרה לזולת והקמת משפחה‪.‬‬
‫זהרה לביטוב‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬העדיפה תפקידי לחימה‪ ,‬המזוהים כתפקידים גבריים‪ .866‬היא‬
‫השתתפה ב'ליל הגשרים' ונפצעה בעיניה בפיצוץ גשר הזיו‪ .867‬בהמשך‪ ,‬היא העדיפה לעזוב את‬
‫לימודיה‪ ,‬למורת רוחם של הוריה ומוריה‪ ,‬ולהתנדב לקורס טיס‪ ,‬שהיה מיועד לבחורים בלבד‪.868‬‬
‫גם אסתר קיילנגולד ביקשה לעסוק בלחימה של ממש ולא להסתפק במילוי תפקידי עזר‪ ,869‬שהיוו‬
‫על פי רוב תפקידים נשיים‪ .870‬ציפורה רוזנפלד‪ ,‬אף היא‪ ,‬העדיפה להישאר בחזית‪ ,‬אמנם בתפקידי‬
‫עזר‪ ,‬אך העדיפה זאת על פני התפנות למקום בטוח עם בנה‪ .871‬היא העדיפה את העשייה בספירה‬
‫הציבורית על פני הספירה הפרטית‪.‬‬
‫נראה כי רוב הנשים אימצו את דמות העברייה החדשה‪ ,‬הלוחמת‪ ,‬העובדת‪ ,‬האמיצה‬
‫והזקופה‪ .‬אולם עבור חלקן‪ ,‬היה זה שינוי לשעת מלחמה בלבד‪ .‬בדומה לאימהות לבנים שנפלו‪,‬‬
‫כפי שמתואר בפרק הראשון‪ ,‬גם חלק מהנופלות שאפו לשוב אל תפקידיהן המסורתיים‪,‬‬
‫לכשיתאפשר‪ .‬נראה כי השינוי המגדרי היה בבחינת הוראת שעה‪ ,‬בשל תנאי החיים הקשים‪,‬‬
‫‪ 861‬שם‪.‬‬
‫‪ 862‬שם‪.‬‬
‫‪ 863‬כמספד על היחיד‪.21 ,1832 ,‬‬
‫‪ 864‬שם‪.29 ,‬‬
‫‪ 865‬שם‪.23 ,‬‬
‫‪ 866‬רתוק‪.299 ,2002 ,‬‬
‫‪ 867‬רגב‪.282 -281 ,2002 ,‬‬
‫‪ 868‬שם‪.411 ,‬‬
‫‪ 869‬קיילנגולד‪.239 ,2002 ,‬‬
‫‪ 870‬רוזנברג‪ ;200 ,2003 ,‬דה גרוט‪.9 -9 ,2000 ,‬‬
‫‪ 871‬ליבליך‪.281 ,2009 ,‬‬
‫‪130‬‬
‫בתקופת בניית היישוב ובשל תביעות המלחמה‪ .‬בכך מאששים ספרי הזיכרון מחקרים קיימים‬
‫בנושא‪.872‬‬
‫הנופלות כ'אימהות'‪-‬‬
‫לגבי חלק מהנופלות משתמשים הכותבים במונח 'אם'‪ ,‬כדי לתאר את תכונותיהן ואישיותן‪ .‬על‬
‫יהודית ברקוביץ' נכתב כי "כל ישותה אמרה אימהות‪ ,‬חסד ואהבה"‪ .873‬ציפורה גרינברג מכונה‪:‬‬
‫"'אמא יהודית' טיפוסית" ואף גילה דוידוביץ' מכונה‪" :‬אמא יהודית קטנה ומסורה"‪ .874‬מלכה‬
‫ויינברגר מתוארת כאישה "בעלת לב טוב‪ ,‬לב אם‪ ,‬לב רך"‪.875‬‬
‫ככל הנראה דימוי הנופלות לאימהות והדגשת התכונות הנשיות הסטריאוטיפיות מעידים כי‬
‫החברה היישובית ראתה באם היהודייה‪ ,‬הרחמנית‪ ,‬המסורה ומעל לכל‪ ,‬המסורתית‪ ,‬בשילוב עם‬
‫דמות 'העברייה החדשה'‪ ,‬את הדמות הנשית האולטימטיבית‪ .‬האישה החדשה‪ ,‬איננה אמורה‬
‫לזנוח את תפקידיה המסורתיים ואת תכונותיה הטבעיות‪ ,‬לכאורה‪ ,‬אלא עליה לשלבם בדמות‬
‫החדשה‪ ,‬הנוצרת בארץ‪ ,‬על מנת ליצור שילוב שיהווה את דמות האישה הארצישראלית‬
‫האידיאלית‪.‬‬
‫נראה כי הדגם הנשי שבלט בנוכחותו בקרב נשים מן הדור הראשון של ילידי הארץ‪ ,‬דגם‬
‫שטשטש את הבדלי המגדר וניתק במכוון את זהותה של האישה הארץ ישראלית הלאומית‬
‫מהאידיאולוגיה של האימהות‪ 876‬עבר תמורות בשנים שחלפו מאז ועד לדור תש"ח‪ .‬נופלות תש"ח‬
‫משרטטות דיוקן נשי‪ -‬ארצישראלי מורכב‪ :‬מחד גיסא‪ ,‬הן מאמצות את דמות ה'עברי החדש'‬
‫ומאידך גיסא‪ ,‬הן שומרות על ייחודן הנשי‪ .‬הן אינן מאמצות את הדיוקן הגברי במלואו ואינן‬
‫נאלצות לוותר על נשיותן בכדי להיות שותפות במפעל הציוני‪ ,‬אלא משלבות תכונות גבריות‬
‫ונשיות גם יחד‪ .‬השילוב בין תכונות העוצמה והגבורה‪ ,‬של העברי החדש‪ ,‬עם תכונות נשיות‬
‫מסורתיות‪ ,‬כמו גם שימור התפקידים הנשיים המסורתיים יוצר דמות שונה של 'עבריה חדשה'‪,‬‬
‫לא זו המצניעה את ההבדלים המגדריים ואת ייחודה הנשי‪ ,‬אלא כזו המשלבת את תכונותיה‪,‬‬
‫העדפותיה ותפקידיה הנשיים‪ ,‬עם אלה המצופים ממנה מתוקף יצירת אדם חדש בארץ חדשה‪.‬‬
‫בדומה לנשים ה'אזרחיות'‪ ,‬בעליה השנייה‪ ,‬שנישאו‪ ,‬ילדו ילדים ועסקו בעבודות נשיות‪ ,‬ושאבו‬
‫מכך סיפוק מרבי‪ ,‬מעצם היותן שותפות במפעל בניין הארץ‪ ,877‬גם נשות תש"ח‪ ,‬נשאו במאפיינים‬
‫דומים‪ .‬הטענה כי העברייה החדשה איננה יכולה או רוצה לוותר על המאפיינים הנשיים‬
‫‪ 872‬רוזנברג‪.123 ,2009 ,‬‬
‫‪ 873‬בסער ביום סופה‪.90 ,1848 ,‬‬
‫‪ 874‬בטרוף הסער‪.42 ,1848 -‬‬
‫‪ 875‬בשערי עזה‪.93 ,1848 ,‬‬
‫‪ 876‬מלמן‪.422 ,2001 ,‬‬
‫‪ 877‬שילה‪.88 ,2004 ,‬‬
‫‪131‬‬
‫המובהקים‬
‫‪878‬‬
‫מקבלת חיזוק בבדיקת המקרה של נשות תש"ח‪ ,‬חלוצות ולוחמות מחד גיסא‪,‬‬
‫ובעלות מאפיינים ותפקידים נשיים‪ ,‬כמו גם שאיפה למלא תפקידים נשיים‪ ,‬מאידך גיסא‪ .‬דמותה‬
‫של האישה החדשה‪ ,‬בדומה לדמותה של החברה בכללה טומנת בחובה ישן וחדש גם יחד כך‬
‫שיצירת הדמות הנשית החדשה יונקת את מאפייניה גם מהמסורת ההיסטורית‪.879‬‬
‫כך‪ ,‬על אף שהאידיאולוגיה הציונית לא נתנה את דעתה על התוויית דמות של 'עבריה חדשה'‪,‬‬
‫נוצרה דמות כזו‪ ,‬מתוקף תנאי החיים בארץ‪.‬‬
‫‪ .2‬ההורים‬
‫א‪ .‬דמות ההורים‬
‫כאמור בפרק הקודם‪ ,‬נוצר בקרב ההורים קונפליקט בין תפקידם הפרטי‪ ,‬כהורים‪ ,‬הדואגים‬
‫לילדיהם‪ ,‬לבין תפקידם הלאומי‪ ,‬כהורים המקדישים את ילדיהם למען הלאום‪.‬‬
‫בחלק מדברי הזיכרון מצוין כי ההורים הם אלה שחינכו את ביתם לגבורה‪ ,‬הקרבה וחלוציות‪,‬‬
‫למען הלאום‪ .‬אביה של זהרה לביטוב מציין כי רצו לגדל אותה דווקא בקבוצתם‪ ,‬קריית ענבים‪,‬‬
‫ולא בעיר‪" :‬על מנת לגדלה שם ולהנחיל לה את ערכי העבודה"‪ .880‬שם גם ספגה את תכונותיה‬
‫העיקריות‪" :‬את אופיה הנחילו לה הרי יהודה הקשים"‪ .881‬אימה של זהרה לביטוב מוצגת‪ ,‬בדברי‬
‫האב‪ ,‬כמי שמקבלת על עצמה את התפקיד הלאומי המצופה ממנה‪ .‬היא מודעת לפעילות ביתה‬
‫ב'הגנה' ולא מנסה למנוע זאת ממנה‪ ,882‬אולם בתקופה בה רצתה זהרה להצטרף לקורס הטיס‪,‬‬
‫סירבה אימה להשלים עם החלטתה‪ ,‬וניסתה למנוע ממנה‪ ,‬ללא הצלחה‪ ,‬לממש את רצונה‪ .‬ייתכן‬
‫שבשלב זה חשה האם שביתה תרמה די ללאום וכי עליה לנוח כעת‪ ,‬פיזית ובעיקר‪ ,‬נפשית‪ .‬בשעה זו‬
‫גבר הרצון האימהי‪ ,‬הפרטי‪ ,‬לגונן על ביתה‪ ,‬על פני הצורך הלאומי בהכשרת טייסי קרב‪.‬‬
‫אחיה של אסתר קיילנגולד מציין כי הם גדלו בבית ציוני‪ ,‬בו נושא השיחה הקבוע בארוחות‬
‫המשותפות היה הציונות‪ ,883‬יוצא מכאן שאסתר‪ ,‬שגדלה בבית ציוני‪ ,‬הגשימה למעשה‪ ,‬בעצם‬
‫עלייתה לארץ ובמלחמתה על תקומת הלאום‪ ,‬את מה שהוריה חינכו אותה‪.‬‬
‫‪ 878‬שילה‪.122 ,1889 ,‬‬
‫‪ 879‬שם; שילה‪.11 ,2000 ,‬‬
‫‪ 880‬רגב‪.299 ,2002 ,‬‬
‫‪ 881‬שם‪.‬‬
‫‪ 882‬רגב‪.282 ,2002 ,‬‬
‫‪ 883‬קיילנגולד‪.11 ,2002 ,‬‬
‫‪132‬‬
‫ב‪ .‬יחסי הורים וילדים‪ -‬הערצת דור הבנים‬
‫כאמור‪ ,‬אחד ממאפייני האדם החדש הוא הנעורים‪ ,‬שסביבו נבנה פולחן הנעורים‪ .‬הצעיר סימל את‬
‫רעננותו של העולם המודרני ואת הוויטליות של הלאום החדש‪ .884‬הערצת דור הבנים‪ ,‬הניכרת‬
‫היטב בספרי הזיכרון על הנופלים‪ -‬הגברים‪ ,‬מופיעה גם בדברי זיכרון על נשים שנפלו והיא ניכרת‪,‬‬
‫מלבד בהערצה הפשוטה‪ ,‬הגלויה‪ ,‬גם בהתייחסות אל הנופלת כאל חברה‪ ,‬שוות זכויות ובעלת דעה‪.‬‬
‫אביה של רות רבינוב מתאר באחד משיריו את גדולתו של הדור‪ ,‬ומבטא הערצה לדור הנשגב‪.885‬‬
‫אמה של נעמי מדברי מתארת את יחסיה השוויוניים עם ביתה‪" :‬אני חותמת 'אמא'‪ ,‬אבל זה לא‬
‫מספיק‪ .‬אנחנו לא רק אם ובת‪ ,‬היינו גם חברות נאמנות"‪ .886‬נראה כי הערצת דור הבנים והיחס‬
‫אליהם כאל שווי זכויות לא פסחו על בנות הדור וגם הן נתפסו כראויות להערכה‪ .‬כלומר‪ ,‬לא‬
‫נערכה אבחנה בין בנים ובנות בסוגיית הערצת דור הבנים ויצירת מערכת יחסים שוויונית בתוך‬
‫התא המשפחתי‪.‬‬
‫בדומה להערצת דור הבנים מתרחשת הערצת דור החלוצים‪ ,‬המייסדים והבונים‪ ,‬המשרים‬
‫מרוחם על הצעירים‪ .‬על ציפורה גרינברג נכתב‪" :‬אין כבר במציאותינו דמויות מונומנטליות כאלו‬
‫מתקופת העליה השלישית‪ .‬רק זעיר פה וזעיר שם אפשר לפגוש‪ ,‬כקוי אור שמש החודרים דרך‬
‫הערפל"‪ .887‬נראה כי מלבד ההערצה לדור הבנים ישנה גם הערצה לדור הבונים‪ ,‬דור האבות‪.‬‬
‫בהקשר זה‪ ,‬ראוי לציין כי הספרות העברית‪ ,‬שנכתבה בארץ בתקופת היישוב הרבתה להציג את‬
‫החלוץ‪ ,‬האיכר או הפועל האנטי בורגני כגיבור המרכזי של הציונות‪ ,888‬כך שאין תימה שבחברה‬
‫היישובית ניכרת הערצה לדור בוני הארץ ולאנשי העלייה השלישית‪.‬‬
‫ג‪ .‬התרסה‪ ,‬כעס‪ ,‬מירמור‪ ,‬ביקורת‬
‫כאמור בפרק הקודם‪ ,‬בתהליך עיבוד האבל חש השכול כעס‪ ,‬ומירמור הנובעים מערעור העולם‬
‫המוכר‪ ,‬מהצורך העז במציאת משמעות לשכול ומהרצון לאתר את האשם והאחראי לאסון שפקד‬
‫את השכול‪ .889‬במצבים אלו‪ ,‬ייתכן שיתעורר כעס כלפי אלו ששלחו את החלל אל מותו‪ ,‬כלפי‬
‫הפוגע‪ ,‬שקיפד את פתיל חייו או כלפי החלל עצמו‪ .‬אביה של רות רבינוב מביע כעס כלפי האדמה‪,‬‬
‫שגזלה ממנו את ביתו‪ .‬בדברים בשם 'אל חיק אדמה' הוא מתריס כנגד האדמה‪ ,‬שלא הסתפקה‬
‫‪ 884‬אלמוג‪.123 ,1889 ,‬‬
‫‪ 885‬רבינוב‪.22 ,1848 ,‬‬
‫‪ 886‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.212 ,1830 ,‬‬
‫‪ 887‬רמת רחל במערכה‪.83 ,1848 ,‬‬
‫‪ 888‬פלד‪.20 ;28 ;21 ;12 ,2002 ,‬‬
‫‪ 889‬כעס ומחילה‪.12 ,2004 ,‬‬
‫‪132‬‬
‫בזיעתו ובאונו וגזלה ממנו את תמצית חייו‪ ,‬כלומר‪ ,‬את ביתו‪" :‬הגידי לי אדמה‪ ...‬לא שבעת אוני‬
‫לכליותיך הזרמתי; שלמה יזעי‪ ,‬שתלמיך עבר‪ ,‬לא שבר צמאונך אל דמי? האם לא די לך בעסיס‬
‫חיותי בך היגרתי‪ ,‬כי חפצת עוד סבוא את תמצית חיתי?"‬
‫‪890‬‬
‫בהמשך כאבו מחריף‪" :‬הוי‪ ,‬את‬
‫אדמת העברים הלוהבת! איכה נקצרה שיבולתי בלא עת!" (שם) ומסיים את דבריו אלה במילים‪:‬‬
‫"ישניני ישן כישנך שיבלתי השדודה בחיקך"‬
‫‪891‬‬
‫(הדגשה שלי א"ז)‪ .‬מלבד מוטיב ה'הזדהות'‬
‫המופיע גם כאן‪ ,‬מבטא האב את חוסר הצדק שבלקיחת ביתו‪ .‬מותה מדומה לשוד‪ ,‬ומי ששדדה את‬
‫שיבולתו‪ -‬ביתו‪ ,‬היא האדמה‪ ,‬אותה אדמה שהוא טיפח לא גמלה לו טובה על השקעתו בה‪ ,‬אלא‬
‫להיפך‪ ,‬היא נטלה את ביתו‪ ,‬ומשום כך‪ ,‬הוא חש שהיא שדדה אותה‪ ,‬נטלה אותה בלא צדק‪.‬‬
‫לעומתו‪ ,‬יוסי רון אינו מביע בדבריו כעס‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬הוא מכבד ומעריך את הוריו‪ ,‬ובעיקר‬
‫את אימו על החלטתה להישאר בכפר עציון‪ ,‬למרות שהחלטה זו הביאה‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬למותה‪:‬‬
‫"מעולם לא עלה אצלי אפילו צל צלה של מחשבה שיש מקום לכעס‪ .‬להפך‪ ,‬אולי גאווה דווקא‪ ...‬יש‬
‫בי כבוד אליה‪ .‬אני מכבד מאוד את שיקול הדעת שלה"‪ .892‬בשונה מכתיבת הורים על בניהם‬
‫שנפלו‪ ,‬כפי שהוצג בפרק הקודם‪ ,‬בה הם חשים רגשות אשמה על שלא התערבו בשיקול הדעת של‬
‫הבן‪ ,‬דבר שאולי היה מציל אותו‪ ,‬הרי שכאן‪ ,‬מקבל הבן לחלוטין את שיקול הדעת של אימו‪ ,‬אם‬
‫משום שזו אימו ואין הוא חש עצמו ראוי‪ ,‬אף שלא במודע‪ ,‬לשפוט את אימו‪ ,‬ואם משום שלא הכיר‬
‫אותה ועל כן אינו יכול לשפוט את מעשיה‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬ייתכן ואין כאן כעס כלל משום שהבן איננו‬
‫נמצא בתהליך של עיבוד אבל‪ .‬הוא גדל לתוך מציאות של יתמות‪ ,‬שנכפתה עליו‪ ,‬ולא חש את האבל‬
‫והשכול כאירוע ששינה את חייו וערער את היסודות היציבים בחייו‪ .‬בנוסף‪ ,‬ייתכן כי בשעת‬
‫התרחשות הדברים או זמן קצר לאחריהן הייתה יכולה התנהגותה של אימו להיראות כפזיזה‪,‬‬
‫חסרת אחריות ולא שקולה‪ .‬העובדה היא שמעט הן הנשים שהעדיפו להישאר בקו האש ולא‬
‫להתפנות עם ילדיהן‪ ,893‬אולם‪ ,‬בפרספקטיבה היסטורית מחד גיסא‪ ,‬ובריחוק נפשי‪ ,‬מאידך גיסא‪,‬‬
‫נתפסים מעשיה כמעשים הרואיים‪ ,‬המיוחדים ליחידות סגולה‪.‬‬
‫ד‪ .‬רגשות אשמה‬
‫כאמור בפרק הראשון‪ ,‬רגשות האשמה הם מרכיב בניסיון להעניק משמעות למותו של הבן‪ ,‬למתן‬
‫את הרגשת השרירות ואי‪ -‬הצדק שבמוות ולחפש את האשם במות החלל‪ .‬לעיתים‪ ,‬נבעו רגשות‬
‫‪ 890‬רבינוב‪.21 ,1848 ,‬‬
‫‪ 891‬שם‪.‬‬
‫‪ 892‬ליבליך‪.283 ,2009 ,‬‬
‫‪ 893‬רוזנברג‪.228 -221 ,2003 ,‬‬
‫‪134‬‬
‫האשמה של הורים ומחנכים מתוך הרגשה כי הם אחראים למות הבנים והבנות‪ ,‬בשל החינוך‬
‫שהעניקו להם לשירות ולהקרבה למען המולדת‪ ,894‬כך שההורים חשו אשמה על שהעדיפו את‬
‫טובת הלאום על פני טובת הבן‪ .‬בנוסף‪ ,‬רגשות האשמה מבטאים ניסיון למתן את הכעס כלפי‬
‫הלאום שלמענו נפל החלל ולבטל את הקונפליקט שבין ההכרה בכך שהתחייה הלאומית תובעת‬
‫קורבנות‪ ,‬לבין הכעס על הלאום שגזל את היקר מכל‪ .895‬מדברי הזיכרון שנסקרו‪ ,‬רק בדברים‬
‫שכתב אביה של זהרה לביטוב מופיעים רגשות אשמה‪ ,‬בעיקר על אירועים בילדותה‪ .‬כך למשל‪,‬‬
‫האב חש רגשות אשמה על שבמעברם לתל אביב‪ ,‬בשל עבודתו‪ ,‬נאלצה הבת לנדוד מבית ספר אחד‬
‫למשנהו מספר פעמים‪ .896‬בנוסף‪ ,‬הוא מספר על שהותו הארוכה בחו"ל‪ ,‬שהסבה לזהרה צער רב‪.897‬‬
‫נראה כי רגשות אשמה אינם באים לידי ביטוי בספרי הזיכרון שנסקרו על הנופלות‪ ,‬אולם‬
‫ייתכן והדבר נובע ממיעוט המקורות הכתובים בידי הורים שכולים‪.‬‬
‫ה‪ .‬תחושות של החמצה‬
‫רגשות אשמה אמנם אינם באים לידי ביטוי בספרי הזיכרון שנסקרו לצורך עבודה זו‪ ,‬אולם‬
‫תחושות של החמצה‪ ,‬בכמה היבטים‪ ,‬מופיעים בהם‪ .‬לצד תחושת היתמות של השכולים‪ ,‬כפי‬
‫שמבטאת זאת אחות של מרים מולכו‪" :‬יתומות כפליים נותרו האחיות"‪ ,898‬שנתייתמה מהוריה‬
‫בשואה ושכלה כעת את אחותה‪ ,‬עומדות תחושת ההחמצה‪ ,‬בעקבות פרידה לא ממצה‪ ,‬כפי‬
‫שמבטא זאת יהושע רבינוב‪" :‬הוי‪ ,‬הרכב עצור! יש עוד מה להתריע‪ 7‬יש דבר לא הוגד על אזני‬
‫הבנות‪ 7‬עצור מעט קט‪ .‬וכי למה התמה?‪ 7‬יש עוד פעם ראות את חיות הצמות‪ 7‬אך הרכב שוטף‪.‬‬
‫אללי‪ ,‬איך שוטף הוא!"‪ .899‬הוא מבטא בדבריו את ההרגשה כי לא השכיל לנצל את פרידתו‬
‫האחרונה מביתו ומחברתה‪.‬‬
‫לצד אלה עומדות תחושות של החמצה בפן הלאומי‪ ,‬כלומר שהנופלת לא זכתה לראות‬
‫בתקומת המדינה‪ ,‬בניצחונות צבאיים או בהישגים לאומיים כאלה ואחרים‪ .‬ותחושות של החמצה‬
‫בפן האישי‪ ,‬כלומר את מה שהחמיצה הבת בשל מותה בטרם עת‪.‬‬
‫‪ 894‬סיון‪.243 ,1882 ,‬‬
‫‪ 895‬רוזנטל‪.102 ,2001 ,‬‬
‫‪ 896‬רגב‪.292 ,2002 ,‬‬
‫‪ 897‬שם‪.‬‬
‫‪ 898‬כמספד על היחיד‪.29 ,1832 ,‬‬
‫‪ 899‬רבינוב‪.19 -19 ,1848 ,‬‬
‫‪133‬‬
‫החמצה בפן הלאומי‪:‬‬
‫אביה של רות רבינוב כותב באחד משיריו‪" :‬לא עוד יזעיקוכן החצוצרות בסער‪ 7‬גם לא יעירוכן‬
‫שופרות הנצחונות"‪ .900‬מחד גיסא‪ ,‬הן לא יקראו עוד לקרב‪ .‬מאידך גיסא‪ ,‬הן גם לא תיראנה‬
‫בניצחון הלאומי‪ .‬אחד מחבריה של מלכה חוטניצקה בת קיבוץ רמת רחל‪ ,‬שנהרגה באחת‬
‫ההתקפות על המשק כותב אף הוא כי במותה נבצר ממנה לראות בניצחון הלאומי‪" :‬מלכה היתה‬
‫יוצאת ערב ערב לשמירה ומילאה באחריות כל תפקיד שהוטל עליה‪ .‬אבל אהה! לא זכתה מלכה‬
‫לראות את ארצנו כשהיא משוחררת"‪ .901‬לדבריו‪ ,‬היא לא זכתה לראות בהגשמת המטרה שלשמה‬
‫נלחמה ושלמענה הקריבה את חייה‪ -‬את הניצחון הלאומי‪.‬‬
‫החמצה בפן הפרטי‪:‬‬
‫באחדים מספרי הזיכרון עולות תחושות של החמצה אישית של הנופלת ובעיקר התחושה‬
‫שהנופלת טרם בגרה או טרם הבשילה‪ .‬אביה של רות רבינוב כותב‪" :‬את הלכת ונפלת ואת טרם‬
‫גמלת‪ 7‬ואת כמו פרי טרם קיץ‪ 7‬ואת כמו פרח‪ ,‬גביעו לא פתח‪ .902"...‬האב משתמש בדימויים מעולם‬
‫הצומח על מנת לתאר את תחושותיו שביתו נפלה בטרם הגשימה את עצמה‪ ,‬ואולי אף בטרם נתנה‬
‫פירות‪ ,‬כלומר‪ ,‬בטרם נהייתה לאם‪.‬‬
‫המטפלת של יהודית ברקוביץ כותבת ברוח דומה‪" :‬בעצם פריחתה נקטפה‪ .‬טרם הספיקה‬
‫לטעום את דבש האהבה‪ .‬את שמחת האם וכל ישותה אמרה אמהות‪ ,‬חסד ואהבה"‪ .903‬גם כאן‬
‫משמש דימוי הפרח לתיאור ההחמצה‪ .‬לדבריה‪ ,‬תכליתה של הנופלת להיות אם‪ ,‬ומכיוון שלא‬
‫הספיקה להגשים ייעוד זה‪ ,‬אין ניחומים למותה‪.‬‬
‫תחושות ההחמצה בפן האישי המופיעות בדברי זיכרון על בנים שנפלו עוסקות במות הבן‬
‫בטרם בגר וטעם חיי אושר או שנפל בשעה שהחל להכות שורשים בארצו החדשה‪ ,‬אך יש בהם גם‬
‫תחושות של החמצה על כך שהבן ששרד את מרבית הקרבות הקשים נהרג לקראת סוף המלחמה‪.‬‬
‫בדברי הזיכרון על נשים נופלות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא נמצאו ביטויי החמצה על מוות בקרבות‬
‫מאוחרים‪ .‬ייתכן והסיבה נעוצה בכך שאופי הלחימה הנשית‪ ,‬ומשום כך גם אופיו של המוות‪ ,‬היו‬
‫שונים מאלה של הגברים‪ ,‬הווה אומר‪ ,‬הנשים השתתפו בעיקר בשמירה על ביתן ופחות בלחימה‬
‫פעילה‪ ,‬כך שחשיפתן לקו האש הייתה נמוכה יותר‪ .‬כמו כן‪ ,‬מרבית הנופלות שנסקרו כאן נהרגו‬
‫בחודשים הראשונים שלאחר פלישת צבאות ערב‪ ,‬ולא בתום המלחמה‪ .‬המאפיין הייחודי לנשים‪,‬‬
‫‪ 900‬רבינוב‪.28 ,1848 ,‬‬
‫‪ 901‬רמת רחל במערכה‪.101 ,1848 ,‬‬
‫‪ 902‬רבינוב‪.10 ,1848 ,‬‬
‫‪ 903‬בסער ביום סופה‪.90 ,1848 ,‬‬
‫‪131‬‬
‫במקרה זה‪ ,‬הוא תחושות של החמצה על שנהרגו בטרם מימשו את ייעודן‪ ,‬לכאורה‪ ,‬להיות‬
‫אימהות‪.‬‬
‫‪ .4‬הלאום‬
‫א‪ .‬הלאום מול הפרט‬
‫כאמור בפרקים הקודמים‪ ,‬במאבק הלאומי נדרש הפרט‪ ,‬בניגוד ליצר הקיום האנושי‪ ,‬להקריב את‬
‫עצמו ואת צרכיו למען הלאום או 'על מזבח הלאום'‪ ,‬מתוך הזדהות עם ערכי הלאום‪ .‬הקרבה‬
‫פטריוטית זו מחייבת הכרה בחשיבותה של המטרה ובחיוניותה לקיום המדינה‪ ,‬והכרה בסיכון‬
‫שהפרט נוטל על עצמו‪ ,‬למען הלאום‪ .904‬לעיתים קרובות הפרט נאלץ לשקול את צרכיו האישיים‬
‫אל מול צרכי הלאום‪ ,‬ולהכריע ביניהם‪ .‬בדברי הזיכרון מתואר הקונפליקט שבין המחויבות‬
‫הלאומית לבין הצורך הפרטי‪.‬‬
‫אסתר קיילנגולד מתוארת באחת העדויות‪ ,‬בספר שנכתב לזכרה‪ ,‬כמי שלמרות פציעתה‬
‫הקשה סירבה לקבל עזרה ותמיכה ואמרה לאלה שביקשו לעזור לה‪ ,‬תוך הפנייתם אל אזורי‬
‫הקרבות‪" :‬אתם נחוצים יותר שם"‪ .905‬כלומר‪ ,‬הצורך הלאומי‪ ,‬הדורש חיילים בקו האש מונע‬
‫ממנה לקבל עזרה שתפגום‪ ,‬לדעתה‪ ,‬במאמץ הלאומי‪ ,‬בכך היא הקריבה את עצמה ואת צרכיה‬
‫למען הלאום‪ .‬יתירה מזו‪ ,‬באותה עדות‪ ,‬היא מתוארת כמי שברחה מבית החולים וחזרה אל‬
‫העמדות‪" :‬כשהיא מהלכת בגב כפוף מכאב‪ ,‬ופעלה קשה אף כמקלענית בשעת הצורך"‪ ,906‬גם כאן‪,‬‬
‫היא חשה שהצורך הלאומי גובר על הצורך הפרטי שלה במנוחה ובהחלמה מפציעתה‪ .‬אמה של‬
‫נעמי מדברי מתארת את המלחמה הפנימית בין "הרצון להתגייס ובין האחריות לגבי המשק‬
‫הזקוק לחבריו בעבודה ובייחוד לכוחות בשדה החינוך‪ .‬עול האחריות הזה‪ ,‬התגבר על הרגש‬
‫והרצון להיות בין שורות הלוחמים הפעילים"‪ .907‬ההתגייסות מתוארת כאן כרצון פרטי ואילו‬
‫ההישארות במשק‪ ,‬כצורך לאומי‪ .‬הקונפליקט בין שני הצרכים הוכרע לבסוף לטובת זה הלאומי‪.‬‬
‫יש להדגיש כי בדברי זיכרון על בנים שנפלו מועלה קונפליקט דומה‪ ,908‬אולם שם מוצגים הצורך‬
‫הלאומי והצורך הפרטי בצורה הפוכה בדיוק‪ ,‬כלומר‪ ,‬הצורך הלאומי‪ ,‬בדברי זיכרון על בנים‬
‫שנפלו‪ ,‬הוא הגיוס לכוחות הלוחמים ואילו הצורך הפרטי הוא סיוע ועזרה במשק‪ .‬נראה כי אבחנה‬
‫‪ 904‬זרובבל‪.12 -11 ,2004 ,‬‬
‫‪ 905‬קיילנגולד‪.211 ,2002 ,‬‬
‫‪ 906‬שם‪.‬‬
‫‪ 907‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.210 ,1830 ,‬‬
‫‪ 908‬חבס‪ ;218 ,1830 ,‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.19 ,1830 ,‬‬
‫‪139‬‬
‫זו תואמת את התפקידים המגדריים המסורתיים‪ ,‬לפיהם מקומו של הגבר בחזית‪ ,‬במלחמה‪,‬‬
‫ובעוד הגבר מגן על האישה‪ ,‬על האישה מוטל להוסיף לטפל בילדים ולתחזק את העורף‪.909‬‬
‫לילך רוזנברג מביאה בספרה את לבטיה של ציפורה רוזנפלד‪ ,‬אימו של יוסי רון‪ ,‬לאחר שזו‬
‫העדיפה להישאר בכפר עציון לצד הכוחות הלוחמים ולא להתפנות עם בנה‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬כאבה‬
‫ציפורה את הריחוק מבנה‪ ,‬היא חשה כי בנה קיים‪ ,‬בעבורה‪ ,‬רק במכתבים ובתמונות שהגיעו‬
‫אליה‪ ,‬עד כדי שלא יכולה הייתה‪" :‬לתאר לעצמי את יוסי מהלך או יושב ליד שולחן"‪ .910‬מאידך‬
‫גיסא‪ ,‬היא מדגישה כי למרות הקושי הרב גם אילו הייתה יכולה לבקר את בנה הייתה שבה לכפר‬
‫עציון‪ .911‬על פניו נראה כי הקונפליקט בין האימהות הפרטית לבין הצורך הלאומי בידיים לוחמות‬
‫הוכרע לבסוף לטובת הלאום‪ .‬אולם‪ ,‬מדבריו של בנה‪ ,‬יוסי‪ ,‬עולה תמונה אחרת‪ ,‬לפיה הקונפליקט‬
‫היה דווקא בין האמהות הפרטית‪ ,‬שנתפסה כיעד לאומי‪ ,912‬לבין רצונה הפרטי להישאר לצד בעלה‪,‬‬
‫ממנו נפרדה במהלך שנת ‪ ,1916‬בהיותה בהריון‪ ,‬ועימו התאחדה מחדש רק במחצית שנת ‪,191/‬‬
‫כשבנם היה כבר בן שמונה חודשים‪ .‬וכך הוא מספר‪" :‬כעבור עוד שמונה חודשים בערך‪ -‬החליטו‬
‫על פינוי הילדים והאימהות בגלל המצב‪ .‬אמא שלי אמרה‪' :‬אני רק נפגשתי עם בעלי‪ .‬אני לא זזה‬
‫מכאן'‪ ...‬אף אחד לא חשב שזה הולך להיות עניין סופני‪ .‬אז 'אני פה והילד שם במקום בטוח לזמן‬
‫מה‪ '...‬לא נורא"‪ .913‬נראה כי בקונפליקט בין הפרטי ללאומי גבר‪ ,‬במקרה זה‪ ,‬הרצון הפרטי‪ ,‬שהרי‬
‫מדבריו עולה כי נשארה בחזית גם מסיבות אישיות ולא רק מסיבות פטריוטיות‪ .‬יתירה מזו‪,‬‬
‫מדבריו עולה כי אילו הייתה יודעת שתוצאות הקרב יהיו כה קשות‪ ,‬כנראה שלא הייתה נשארת‬
‫שם‪ .‬במקום אחר הוא רומז על כך‪ ..." :‬אין לי שום ספק שאימא שלי לא חשבה ככה (שתמות‬
‫בקרב‪ -‬א"ז)‪ .‬סיפרו לי שאחר כך היא ניסתה לצאת‪ ,‬בשלב כלשהו פתאום היא הבינה שזהו‪ ,‬היא‬
‫תקועה שם‪ ,‬והיא התחילה להתגעגע‪ ...‬והיא רצתה לצאת מכפר עציון‪ ...‬חיכו לעוד שיירה‪ ,‬משהו‪,‬‬
‫אבל היא כבר לא הגיעה‪ ,‬והיא לא יכלה לצאת עוד‪ .‬זה פרק הזמן שאמרו שהיא הרגישה בו פתאום‬
‫שהיא מפספסת משהו"‪ .914‬נראה כי רצונה להישאר בזירת הקרבות כמו גם רצונה‪ ,‬בשלב מאוחר‬
‫יותר‪ ,‬לחבור לבנה נבעו ממניעים אישיים ולא רק לאומיים‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬האינטרס הלאומי‬
‫והאינטרס האישי היו משולבים זה בזה‪ ,‬כך שכל בחירה שהייתה עושה הייתה משלבת בין הצורך‬
‫האישי והצורך הלאומי‪ ,‬גם יחד‪.‬‬
‫‪ 909‬רוזנברג‪ ;18 ,2003 ,‬רתוק‪.299 ,2002 ,‬‬
‫‪ 910‬רוזנברג‪.229 ,2003 ,‬‬
‫‪ 911‬שם‪.‬‬
‫‪ 912‬כץ‪.103 -92 ,1881 ,‬‬
‫‪ 913‬ליבליך‪.281 ,2003 ,‬‬
‫‪ 914‬שם‪.202 -202 ,‬‬
‫‪139‬‬
‫כאמור‪ ,‬לא רק בעת הלחימה נדרש הפרט להכפיף עצמו לטובת הקולקטיב‪ ,‬אלא אף בעת‬
‫אבלו‪ ,‬הוא נדרש לאיפוק על מנת שלא לפגוע בחוסנם של הלוחמים והעורף‪ ,‬על מנת שלא ליפול‬
‫לנטל על החברה ועל מנת שלא למקד‪ ,‬בתקופה הרת גורל זו‪ ,‬את עיקר המבט בפרט‪ ,‬אלא‬
‫באידיאה הלאומית‪ .915‬אולם‪ ,‬לא תמיד הצליחו ההורים להכפיף את אבלם הפרטי למען הלאום‪.‬‬
‫לעיתים‪ ,‬כפי שמתאר יהושע רבינוב את הקונפליקט שבין הלאום לפרט‪ ,‬העיב האבל הפרטי על‬
‫השמחה הלאומית‪.916‬‬
‫נראה כי בדיאלוג שבין הפרטי ללאומי‪ ,‬יש המכריעים לטובת הלאומי ויש שלטובת הצורך‬
‫הפרטי ונראה כי מאפיין זה איננו תלוי מגדר‪.‬‬
‫ב‪' .‬שפת אם' ו'שפת לאום'‬
‫כאמור בפרק הראשון‪ ,‬שפת הלאום היא שפה גברית המייצגת את הלאום ומטפחת דימויים‬
‫מיתיים וסטריאוטיפיים‪ ,‬בהתאם למודלים של גבריות מופתית ואילו שפת אם‪ ,‬היא שפה נשית‪,‬‬
‫במובן המגדרי של המילה‪ ,‬המייצגת את הפרט ובאה לידי ביטוי בדאגה לבן שנפל‪ ,‬בטיפול בו‬
‫ובשפה נעדרת פאתוס‪ .917‬אימה של נעמי מדברי כותבת את דבריה בשפת אם בלבד ומתארת את‬
‫קשריה עם ביתה‪ ,‬את התפתחותה ואהבותיה‪ .918‬היא איננה מייצגת בדבריה את שפת הלאום‪.‬‬
‫אביה של זהרה לביטוב‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬משתמש בשתי השפות בו זמנית‪ .‬על פי רוב‪ ,‬את אירועי‬
‫התקופה הוא מתאר בשפת לאום‪ ,‬כך למשל כאשר הוא כותב על הספר הלבן‪ ,‬ההעפלה‪ ,‬השבת‬
‫השחורה ועל המצור על ירושלים‪ ,919‬לדוגמא‪ ,‬הוא כותב‪:‬‬
‫"והימים ימים סוערים‪ .‬ימי המאבק בשלטון המנדטורי בארץ‪ ,‬מאבק על גורלה של הארץ‪,‬‬
‫על גורל שרידי העם היושבים כלואים במחנות‪ ,‬ובארץ מאבק בתוך מאבק‪ :‬על דרך‬
‫המאבק‪ .‬הישוב כולו דרוך למלחמה לחיים ולמוות על פתיחת השערים לעליה והשלטונות‬
‫מהדקים את חבל 'הספר הלבן' על צווארינו"‪.920‬‬
‫דבריו‪ ,‬הכתובים בפאתוס מייצגים את הלאום ואת האירועים המכוננים של התקופה‪ .‬על ביתו‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הוא כותב בשפת אם‪ ,‬ומתאר את דאגתו לביתו‪ ..." :‬אך אנו הרגשנו שעוברת עליה‬
‫‪ 915‬אלמוג‪.229 ,1889 ,‬‬
‫‪" 916‬אזכור‪ :‬על פסגות ימותי‪ ,‬עת חזיתי באור המגיע‪ 7‬ואגביה יומי כגביע קדש שחרו של עמי‪ 7-‬תחושה של סתומות‬
‫כצור סלע כבדה בי‪ 7‬כחוסמת מרחב לפתחי היא רבצה‪ 7‬אפיקי בחומת ערפילים היא עטפה" (רבינוב‪ .)33 ,1919 ,‬אל‬
‫מול השחר הלאומי המפציע והשמחה המלווה אותו עומד האבל הפרטי‪ ,‬החוסם את ומערפל את גודל השעה‬
‫הלאומית‪.‬‬
‫‪ 917‬נוה‪.100 ;81 ;99 ,1889 ,‬‬
‫‪ 918‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.211 ,1830 ,‬‬
‫‪ 919‬רגב‪.412 ;408 ;282 -280 ,2002 ,‬‬
‫‪ 920‬שם‪.280 ,‬‬
‫‪138‬‬
‫תקופה קשה"‪ ,921‬בהמשך מבקש אביה להתחקות אחר מחשבותיה האחרונות‪ ,‬גם הן‪ ,‬מתוארות‬
‫בשפת אם‪ " :‬חושבני שאם היה לה רגע אחד לחשוב לפני מותה היא בטח חשבה‪' :‬שמוליק! אני‬
‫באה אליך‪ .‬לשווא חיכיתי לך ‪ 11‬חודשים ולא באת‪ .‬טסתי במרומי האוויר בתקווה לפגוש אותך אי‬
‫שם‪ ,‬ולא פגשתיך‪ .‬עכשיו אני באה אליך‪ ,‬שמוליק! סוף סוף התגשם חלומנו ואנו שוב יחד‪ .‬שום‬
‫כוח בעולם לא יפרידנו לעולמים'"‪.922‬‬
‫כפי הנראה‪ ,‬בדומה לכתיבה על גברים שנפלו‪ ,‬גם בכתיבה על נשים נופלות נעשה שימוש בשתי‬
‫השפות‪ .‬השימוש בשפת אם ובשפת לאום מציין לצד כניסתה של שפת האם לשיח הלאומי‬
‫וקבלתה כלגיטימית‪ ,‬כפי שהוצג בפרק הקודם‪ ,‬גם את הדיאלוג בין הפרטי ללאומי‪.‬‬
‫ג‪ .‬מוטיב עקידת יצחק‬
‫כאמור בפרק הקודם‪ ,‬אחד הדימויים שהזין את ה'דת האזרחית' הוא מוטיב הקורבן‪ ,‬שנפל על‬
‫מזבח הלאום‪ ,‬מוטיב זה‪ ,‬החוזר על עצמו מספר פעמים בכתיבה על בנים שנפלו‪ ,‬מופיע‪ ,‬בספרים‬
‫שנסקרו‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬רק בדברי אביה של רות רבינוב המשתמש במוטיב עקידת יצחק‪ ,‬בדומה‬
‫לשימוש שנעשה בו בדברי זיכרון על בנים שנפלו‪ .‬לקובץ השירים שכתב לזכר ביתו‪ ,‬רות‪ ,‬וחברתה‪,‬‬
‫זיוה נתן‪ ,‬הוא קורא בשם 'מול הר העקדה'‪ ,923‬הרומז לעקדת יצחק‪ ,‬וזהו גם שם שירו הראשון‪,‬‬
‫בקובץ זה‪ .‬אולם נראה כי הוא דווקא מתריס נגד דימוי זה‪" :‬נורא תעלומות‪ ,‬יתגבה ההר המכלה‬
‫עלומים"‪ .924‬ההר‪ ,‬הר העקדה‪ ,‬איננו מתואר כהר נשגב‪ ,‬אלא דווקא כהר של מוות וכיליון נעורים‪.‬‬
‫בהמשך הוא מכנה את ההר‪" :‬פסגה איומת עקדות"‪ .925‬התרסתו‪ ,‬כאבו‪ ,‬מתעצמים דווקא על רקע‬
‫העובדה כי‪" :‬אין מלאך הגולש מן התכלת‪ .‬ואין איל נראה אי בסבך"‪ .926‬יחד עם זאת‪ ,‬בשירו‬
‫האחרון בקובץ‪ ,‬נראה כי הוא מקבל בהשלמה מסוימת את ההקבלה בין עקדת ביתו לעקדת‬
‫יצחק‪" :‬כהר מוריה ירחף הר תבור בדמדום עקדה"‪ .927‬נראה כי על אף שהוא משתמש בדימוי‬
‫עקדת יצחק אין הוא סובר כי זהו הדימוי הנכון לתאר את מצבם‪ ,‬שכן‪ ,‬כאן‪ ,‬בעקדה על מזבח‬
‫הציונות‪ ,‬לא קם מושיע שיציל‪ ,‬ברגע האחרון‪ ,‬את הקורבן מן העקדה‪.‬‬
‫‪ 921‬שם‪.409 ,‬‬
‫‪ 922‬שם‪.419 -411 ,‬‬
‫‪ 923‬רבינוב‪.1848 ,‬‬
‫‪ 924‬שם‪.9 ,‬‬
‫‪ 925‬שם‪.‬‬
‫‪ 926‬שם‪.‬‬
‫‪ 927‬שם‪.24 ,‬‬
‫‪110‬‬
‫ד‪ .‬פאתוס‬
‫ישנם דברי זיכרון רוויים בפאתוס ואילו אחרים הנעדרים פאתוס לחלוטין‪.‬‬
‫חברתה של חנה אופנברג‪ ,‬עולה חדשה‪ ,‬שנהרגה בהגנה על בארות יצחק כותבת על המחיר‬
‫שתבע המפעל הלאומי‪" :‬חנה‪ ,‬את קורבן אחד אלמוני בין מאות הקורבנות שנפלו במלחמתנו על‬
‫הארץ‪ ...‬אמך היא שהתבטאה עליך יפה‪' :‬היא אהבה לחיות בעד ארץ ישראל וגם למות בעדה'‪.‬‬
‫לאם כזאת ראויה בת כמוך!"‪ .928‬הדברים כתובים בשפה מליצית ובפאתוס‪ .‬גם אחיה של אסתר‬
‫קיילנגולד כותב בשפה מליצית ובפאתוס‪ .‬ראשית הוא מתאר את עלייתה לארץ במילים‪" :‬היא‬
‫נמלטה מן הענות של לונדון רווית הערפיח אל המרחבים שטופי השמש של ארץ הקודש‪ .‬אבל יותר‬
‫מכך‪ -‬היא באמת נסעה לארץ חלומותינו והגשימה כך את אמונותינו הציוניות"‪ .929‬ארץ ישראל‬
‫מתוארת כארץ חלומות‪ ,‬ארץ של אור‪ ,‬בניגוד לגולה הדוויה‪ ,‬ארץ של אפשרויות בלתי מוגבלות‪,‬‬
‫אישיות ולאומיות‪ .‬בהמשך הוא מתאר את מסע ההלוויה לקבורת הקבע בהר הרצל‪" :‬טור ארוך‬
‫של משאיות צבאיות נע באיטיות ברחובות השקטים של ירושלים‪ .‬כל אחת נושאת מטען יקר של‬
‫שישה ארונות קבורה עטופים בדגלי הלאום"‪ .930‬ארונות הקבורה הם מטען יקר והשקט‬
‫שברחובות העיר מוסיף נופך של הוד למעמד 'הקדוש'‪ .‬לסיום הוא כותב על הישגי המדינה‪:‬‬
‫"בגיל חמישים ושלוש יש לישראל חמש אוניברסיטאות גדולות ועוד הרבה מכללות‬
‫קטנות‪ .‬יש לנו מטוסי ג'מבו‪ ,‬ובעולם פרושות שגרירויות לרוב של ישראל‪ .‬יש לנו מערכת‬
‫ענפה של חינוך תיכוני וגבוה המשלבת לימודי קודש וחול ויש לנו מפעל עליה אדיר‪ ...‬קשה‬
‫מכל להאמין שהגענו להסכמי שלום עם מצרים וירדן‪ ,‬שראשי ממשלות ישראל החליפו‬
‫לחיצות ידיים עם ערפאת‪ ,‬וששנים כה רבות חלפו מאז נורתה ירייה מעבר לגבול הסורי‪.‬‬
‫למען כל אלה לחמה אסתר‪ ,‬ואלה הדברים שיכולים‪ ,‬במידה מסוימת‪ ,‬לנחם על מותה ועל‬
‫מות אלפים אחרים‪ ,‬שמסרו את נפשם למען מדינת ישראל"‪.931‬‬
‫נראה כי מעבר לתחושת ההתעלות של הכותב‪ ,‬המתבטאת בסגנון הכתיבה המליצי‪ ,‬יש בשימוש‬
‫בשפה זו‪ ,‬דווקא‪ ,‬מטרה חינוכית‪ ,‬להקנות לקוראי הספר את רוח הגבורה ותכונותיה של הנופלת‪.‬‬
‫יצחק נבון‪ ,‬שכתב את ההקדמה לספר אף כותב זאת במפורש‪" :‬אני חושב שזהו ספר חובה לבני‬
‫‪ 928‬בשערי עזה‪.91 ,1848 ,‬‬
‫‪ 929‬קיילנגולד‪.11 ,2002 ,‬‬
‫‪ 930‬שם‪.12 ,‬‬
‫‪ 931‬שם‪.212 ,‬‬
‫‪111‬‬
‫נוער יהודים ברחבי תבל‪ ,‬שלא רק יזכו לחוויה אנושית וספרותית‪ ,‬אלא גם ילמדו פרק בהיסטוריה‬
‫מהחשובים ביותר במאבק העם היהודי לעצמאותו ולהקמת מדינתו"‪.932‬‬
‫אחד מחברי נגבה מתאר את נפילתה של חברתם‪ ,‬גילה דוידוביץ'‪ ..." :‬ובעוד מבטה לעבר‬
‫האויב‪ -‬צנחה ארצה"‪ .933‬גם כאן משתמש החבר בשפה מליצית על מנת לתאר את מותה‪ .‬לא זו‬
‫בלבד שנפלה כגיבורה‪ ,‬היא אף הישירה את מבטה לעבר האויב‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬ישנה גם כתיבה נעדרת פאתוס‪ .‬כך‪ ,‬ניכר העדר הפאתוס‪ ,‬בדבריו של יוסי רון‬
‫(רוזנפלד)‪ ,‬ששני הוריו נפלו בהגנת כפר עציון ואילו הוא‪ ,‬שפונה עם שאר הילדים‪ ,‬גדל בביתה של‬
‫חברת הקיבוץ ששכלה את בעלה בקרבות‪ ,‬ונותרה ללא ילדים‪ .934‬הבן כותב על החלטת אימו‬
‫להישאר להילחם לצד בעלה‪" :‬אני חושב שהם עשו מעשה נכון‪ .‬זה לא שאני מעריץ אותה על מה‬
‫שהיא עשתה‪ ,‬בכלל אינני מעריץ אנשים‪ .‬יש בי כבוד אליה‪ .‬אני מכבד את שיקול דעתה"‪ .935‬בשונה‬
‫מהערצתו של אשר קיילנגולד לאחותו והשפה המליצית בה הוא משתמש‪ ,‬יוסי רון איננו מעריץ‬
‫את הוריו‪ .‬הוא מכבד אותם‪ ,‬מעשיהם לא נתפסים בעיניו כבעלי הוד והדר‪ ,‬אלא כדברים‪,‬‬
‫שבפשטות‪ ,‬היו צריכים להיעשות‪ .‬כך גם הוא מתאר את מות הוריו‪" :‬מה שאנחנו יודעים זה שהם‬
‫עמדו ליד המנזר הגרמני‪ ,‬הייתה שם רחבה‪ .‬כולם התכנסו שם אחרי הכניעה‪ .‬אמא שלי נהרגה‬
‫שם‪ ...‬שני ההורים שלי נהרגו בטבח שהיה שם‪ .936"...‬הבן מתאר בפשטות ואף ביובש את מות‬
‫הוריו‪ .‬ייתכן והדבר נובע מכך שלא הכיר את הוריו ואולי גם מאופיו ואישיותו של הכותב‪ .‬ייתכן‬
‫גם כי ההבדל נובע מכך שהדברים לא נכתבו בספר זיכרון אלא נאמרו בראיון‪.‬‬
‫‪ .3‬השכול‬
‫א‪ .‬ביטויי נחמה‬
‫בדברי הזיכרון על נשים שנפלו‪ ,‬לצד חוסר היכולת להינחם ישנן גם תחושות של נחמה במטרה‬
‫שלשמה נלחמו הנשים‪ ,‬בכך שזכרן לא ימוש או בחינוך הדורות הבאים לאורן‪ -‬בדומה לביטויי‬
‫הנחמה בדברי זיכרון שנכתבו על גברים שנפלו‪.‬‬
‫אחת המטפלות בבית הילדים בדגניה‪ ,‬יונה בן יעקב‪ ,‬כותבת על יהודית ברקוביץ‪ ,‬נערה בת‬
‫שמונה עשרה‪ ,‬ששימשה כקשרית ונפלה מפגיעת פגז בעמדה בה שהתה ומבטאת את הקושי‬
‫‪ 932‬שם‪.8 ,‬‬
‫‪ 933‬בטרוף הסער‪.44 ,1848 ,‬‬
‫‪ 934‬ליבליך‪.282 ,2009 ,‬‬
‫‪ 935‬שם‪.283 ,‬‬
‫‪ 936‬שם‪.200 ,‬‬
‫‪112‬‬
‫להינחם‪ ,‬אם בשל אובדן הדמות ואם בשל אובדן החיים הצעירים‪ ,‬בטרם זכתה לממש את מהותה‬
‫הנשית‪ ,‬לכאורה‪ ,‬כרעיה וכאם‪.937‬‬
‫יהושע רבינוב‪ ,‬בספר שירים שכתב לזכרן של ביתו רות וחברתה זיוה נתן‪ ,‬שנהרגו ליד עין דור‪,‬‬
‫מתאר את יחסי הגומלין שבין האומה לנופליה‪ .‬בדבריו‪ ,‬הנופלים כולם קוראים מכל עבר‪" :‬אותנו‪,‬‬
‫העם‪ ,‬אל תשכח‪ .‬זכור את נפלנו עם שחר‪ 7‬למען יומך כי יגביה‪ -‬ירדנו אל ליל הנשיה"‪ .938‬בהתאם‬
‫למערכת היחסים‪ ,‬הבלתי כתובה‪ ,‬בין הפרט ללאום‪ ,‬הפרט נותן את חייו ואילו האומה‪ ,‬בתמורה‬
‫מקנה לו זיכרון ציבורי‪ ,939‬גם אם אין בכך נחמה מובהקת‪ ,‬הרי שיש בצוואה זו‪ ,‬המבקשת הכרה‬
‫וזיכרון ציבורי‪ ,‬נחמה פורתא‪.‬‬
‫אחיה של אסתר קיילנגולד מתאר כי בני המשפחה מוצאים נחמה במדינת ישראל ובהישגיה‪,‬‬
‫המגשימים‪ ,‬למעשה‪ ,‬את המטרה שעליה נלחמה אסתר ולמענה נפלה ‪ .940‬מאפיין זה עולה בקנה‬
‫אחד עם הנחמה שמוצאים הורים שכולים במות בנם‪ ,‬עם הגשמת המטרה שלמענה נלחם ועליה‬
‫נפל‪ .‬אביה של זהרה לביטוב‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מבקש להתנחם בכך שבמותה‪ ,‬נגאלה ביתו מיסורי‬
‫הנפש שליוו אותה‪ ,‬מאז נהרג חברה שמוליק קופמן בתאונת אימונים‪ .941‬הנחמה בה מבקש האב‬
‫להתנחם בה היא נחמה פרטית‪ ,‬בה ביתו מוצאת מרגוע לנפשה‪ .‬זאת בשונה מאחיה של אסתר‬
‫קיילנגולד המתנחם דווקא בהישגים הלאומיים של מדינת ישראל‪ .‬יש לציין זאת דווקא על רקע‬
‫הדיסוננס‪ ,‬לכאורה‪ ,‬בין הפיכתה של זהרה לביטוב למיתוס צבאי‪ -‬נשי של מלחמת השחרור‪,942‬‬
‫לבין ההיבט הפרטי‪ ,‬ולא הלאומי‪ ,‬שבא לידי ביטוי בתיאור האב את מותה‪ .‬נראה‪ ,‬כי סיפור‬
‫אהבתה לשמוליק קופמן היה מרכיב חשוב בהבניית זהותה המיתית‬
‫‪943‬‬
‫ועל כן‪ ,‬אין זה בהכרח‬
‫מפתיע שמותה מתקשר לאהבתה זו ולא למיתוס הצבאי שנרקם סביבה‪.‬‬
‫מביטויי הנחמה נראה‪ ,‬כי על אף ששוויון בין המינים לא היה קיים למעשה‪ ,‬הרי שהוא ניכר‬
‫בזיכרון הנופלים ובביטוייו‪ ,‬הדומים בדברי הזיכרון על גברים ונשים כאחד‪.‬‬
‫ב‪ .‬אבל מסורתי אל מול אבל מאופק‬
‫ככלל‪ ,‬לא נמצאו ביטויים לאבל מתפרץ בדברי זיכרון על הנופלות‪ ,‬אולי כי מעטים הם ההורים‬
‫שדבריהם מובאים כאן‪ .‬בין הביטויים לאבל רגשי ומתפרץ ניתן לכלול את דברי אביה של רות‬
‫‪ 937‬בסער ביום סופה‪.90 ,1848 ,‬‬
‫‪ 938‬רבינוב‪.9 ,1848 ,‬‬
‫‪ 939‬אלמוג‪ ;209 -209 ,1881 ,‬זרובבל‪.12 ,2004 ,‬‬
‫‪ 940‬קיילנגולד‪.212 ,2002 ,‬‬
‫‪ 941‬רגב‪.419 -411 ,2002 ,‬‬
‫‪ 942‬מן‪.2001 ,‬‬
‫‪ 943‬שם‪.191 ,‬‬
‫‪112‬‬
‫רבינוב הכותב בשירו על השכול‪" :‬הוי‪ ,‬שבר השכול! מר המות! הו‪ ,‬חתף שוטף כנהר!‪ 7‬חפץ הכחד‬
‫עד אין דעת היום אשר שח ונשבר"‪ .944‬בדבריו הוא מבטא את כאב השכול החד עד כדי כך שהאב‬
‫מבקש למות‪ ,‬אולי‪ ,‬על מנת לא לזכור את היום בו נשבר ליבו‪ .‬בהמשך השיר מתואר אבלה ובכייה‬
‫של האם‪" :‬מבעד דמעתה תשורך"‪ ,945‬האם מחכה לביתה ומדמה שהיא רואה אותה‪ ,‬על רקע‬
‫בכייה‪ .‬אימה של נעמי מדברי מעידה על עצמה‪" :‬כבר הופיע השחר ואני מרגישה‪ ,‬כי ענן כבד‬
‫מכסה את מוחי ועיני זולגות דמעות"‪.946‬‬
‫על רקע הדברים שנכתבו באשר לבנים שנפלו‪ ,‬נראה כי בכיין של האימהות נתפס כלגיטימי על‬
‫אף הצורך הלאומי באיפוק‪ ,‬אם משום שכאשר הבכי מתרחש ביחידות הוא אינו קורא תיגר על‬
‫הנורמות החברתיות ועל אתוס השכול‪ ,‬כפי שהוצג באשר לבנים שנפלו‪ ,‬ואם משום שהחברה‬
‫מקבלת את בכייה וחולשתה של האם‪ ,947‬בהתאם לתפיסות המגדריות המסורתיות‪.‬‬
‫ג‪ .‬תיאור המוות או ההודעה על המוות‬
‫יוסי רון מתאר בציטוט שהובא לעיל את מות אימו בכפר עציון‪ .‬על התיאור שצוטט הוא מוסיף‪:‬‬
‫"בסיפורים רבים מוזכר שהיא רצה וצעקה‪ ,‬שואלת‪' :‬למה נכנענו? למה נכנענו?' היא כעסה מאוד‬
‫על העניין הזה‪ ,‬כי לא היה ברור לה מדוע נכנעים"‪ .948‬תיאור זה עולה בקנה אחד עם תיאור האישה‬
‫בחברות שונות המוצגת כלוחמת וכאישה פטריוטית‪ ,949‬המבקשת לעודד את בעלה ואת חבריו‬
‫הלוחמים להוסיף להילחם ולא להיכנע‪ .‬גם רות רוזנקרנץ‪ -‬אפרתי מתוארת‪ ,‬על ידי הוריה‪ ,‬בצורה‬
‫דומה‪:‬‬
‫"בהתקפה הגורלית בליל ‪ 17171/‬נכנסה עם יתר האימהות לבית התינוקות שבו נמצאה גם‬
‫אילנה‪ .‬בעלה היה אותה שעה בתפקיד מפקד‪ .‬רות הרימה את ילדתה והשקיפה בעד‬
‫החלון‪ ,‬כדי לעודד את בעלה בקרב שהתנהל בחוץ‪ .‬אחר כך הסתדרו הכול על רצפת הבית‪.‬‬
‫אחד הפגזים הראשונים חדר בעד גג הרעפים והתפוצץ בחדר התינוקות‪ .‬רות רצתה להגן‬
‫בגופה על אילנה ושתיהן נהרגו ע"י הרסיסים"‪.950‬‬
‫הוריה מתארים אותה כמי שעשתה את מה שמצופה ממנה מבחינה מגדרית‪ .‬בעוד היא שומרת על‬
‫ביתה התינוקת‪ ,‬בעלה נמצא בקרב‪ .‬האישה הפטריוטית מעודדת את בעלה במלחמתו‪ ,‬ובה בעת‬
‫‪ 944‬רבינוב‪.9 ,1848 ,‬‬
‫‪ 945‬שם‪.10 ,‬‬
‫‪ 946‬לדמותם‪ -‬תל יוסף‪.212 ,1830 ,‬‬
‫‪ 947‬רוזנטל‪.92 -91 ,2001 ,‬‬
‫‪ 948‬ליבליך‪.200 ,2009 ,‬‬
‫‪ 949‬אדיס‪ ,‬רוסו וסבסטה‪.11 ,1884 ,‬‬
‫‪ 950‬לאורם‪ -‬קופ"ח‪ ,1831 ,‬עד'‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫שומרת על ילדתה‪ ,‬בעורף‪ .‬הטענה כי האישה הפטריוטית מוצגת כדמות הרואית‪ ,‬לא פחות‪ ,‬מאשר‬
‫דמותו של הגבר הלוחם‪ ,951‬מקבלת חיזוק בדוגמא זו‪ .‬בנוסף‪ ,‬מעיד הכתוב על ערבוב התחומים בין‬
‫חזית לעורף‪ ,‬כפי שהוצג לעיל‪.‬‬
‫אחד מחברי נגבה מתאר את מותה של גילה דוידוביץ'‪ ,‬כפי שצוטט לעיל‪ .‬דמותה מוצגת‬
‫כדמות הלוחמת ההרואית‪ 952‬ושותפותה בקרב מחזקת את הטענה כי נשים ביישובי הספר נלחמו‬
‫שכם אחד עם הגברים‪ .953‬מלכה חוטניצקה‪ ,‬שעלתה מאירופה בשלהי ‪ ,191/‬לקיבוץ רמת רחל‬
‫נהרגה מכדור צלף בשעת התקפה על המשק‪ .‬אחד החברים מתאר את מותה כך‪" :‬ביב' בניסן‪,‬‬
‫בשעת התקפה על המשק‪ ,‬בהיותה בעבודה‪ ,‬פגע בה כדור מרצחים והיא מתה מיד"‪ .954‬אחת‬
‫החברות מספרת‪ ,‬אף היא‪ ,‬כי מלכה‪" :‬נפלה מכדור של צלף האויב בזמן עבודתה"‪ .955‬גם במקרה‬
‫זה בא לידי ביטוי טשטוש הגבולות בין חזית לעורף‪ .‬בעוד הנשים עובדות בעבודת המשק‪ ,‬מתחולל‬
‫סביבן קרב‪ ,‬המפיל גם חללים מבין העובדים‪ .‬עוד נראה כי בעוד הגברים לחמו‪ ,‬הנשים היו אמונות‬
‫על המשך תפקודו של המשק‪.‬‬
‫אחיה של אסתר קיילנגולד מתאר כיצד נודע לו על מותה‪ ..." :‬ביום ראשון בשבוע‪ ,‬שישה‬
‫ביוני ‪ ,191/‬ברכבת התחתית של לונדון‪ .‬שם‪ ,‬בתוך מסגרת שעיתוני התקופה נהגו לייחד לידיעות‬
‫של הרגע האחרון‪ ,‬ראיתי פתאום את הכותרת 'שתי נערות לונדוניות נפלו בקרב' ואת הדיווח‬
‫ש'אסתר קיילנגולד‪ ...‬נפלה בעת שהמטירה אש על עמדות ערביות סביב העיר העתיקה'"‪ .956‬גם‬
‫כאן החזית והעורף היו לאחד‪ ,‬ונשים נלחמו בפועל לצד גברים‪ .‬בנוסף‪ ,‬אסתר נפלה בשעה שנלחמה‬
‫בפועל‪ ,‬בשעת הקרב‪.‬‬
‫מתיאור מותן של הלוחמות ניתן להסיק כי הנופלות בתש"ח מצטיירות כדמויות‬
‫סטריאוטיפיות שתואמות את דמות האישה הלוחמת‪ ,‬הנושאת נשק לצד הגברים או את זו של‬
‫האישה הפטריוטית‪ ,‬המעודדת את בעלה וחבריו בקרב‪ .957‬כמו כן‪ ,‬תיאורים אלו מחזקים את‬
‫הטענות בדבר טשטוש הגבולות בין חזית לעורף‪ ,‬ביישובי הספר‪ ,‬בזמן מלחמת השחרור‪.‬‬
‫‪ 951‬אדיס‪ ,‬רוסו וסבסטה‪.11 ,1884 ,‬‬
‫‪ 952‬בטרוף הסער‪.44 ,1848 ,‬‬
‫‪ 953‬רוזנברג‪ ;204 ,2003 ,‬סיון‪.21 ,1881 ,‬‬
‫‪ 954‬רמת רחל במערכה‪.101 ,1848 ,‬‬
‫‪ 955‬שם‪.102 ,‬‬
‫‪ 956‬קיילנגולד‪.12 ,2002 ,‬‬
‫‪ 957‬אדיס‪ ,‬רוסו וסבסטה‪.19 -11 ,1884 ,‬‬
‫‪113‬‬
‫ד‪' .‬הזדהות' עם הבת‬
‫כאמור בפרק הראשון‪ ,‬מרכיב חשוב בתהליך עיבוד האבל הוא מושג ה'הזדהות'‪ ,‬המהווה תנאי‬
‫ואמצעי להפנמת דמות המת ולפיתרון האבל‪ .‬תהליך ה'הזדהות' מאופיין בחוסר שקט‪ ,‬בעיסוק‬
‫יתר במת ובתחושה חזקה של הימצאותו או חזרתו הקרובה‪ .‬תפקידה הפסיכולוגי של ההזדהות‬
‫הוא להיאחז במוכר‪ ,‬בידוע‪ ,‬בשאריות של המציאות שהייתה ואיננה עוד‪ ,‬על מנת להתמודד עם‬
‫הטראומה ועם המצב החדש שנוצר‪ .958‬בספרי הזיכרון שנסקרו‪ ,‬על נשים נופלות‪ ,‬נמצא מוטיב‬
‫ה'הזדהות' רק בדבריו של יהושע רבינוב‪ .‬בשיריו השונים מבקש האב להתקרב אל ביתו‪ .‬בשיר‬
‫'כאילת על נחל' הוא כותב‪" :‬במקום בו נפלת נשכבה עד ליל‪ -‬עולמים יעטוף‪ 7‬עד הגע נגיע אל שורש‬
‫אחרון הרהוריך‪ ,‬הבת"‪ .959‬האב מבקש להתחבר אל מחשבותיה האחרונות של ביתו‪ ,‬בשעת‬
‫נפילתה וכך להמשיך‪ ,‬לכאורה‪ ,‬את חייה של הבת‪ .‬בסוף השיר מבקש האב להתחבר פיזית אל‬
‫ביתו‪" :‬במדרון בו תנוחי‪ ,‬תמה‪ ,‬אין טוב מהידום כמו אבן‪ 7‬וללחן ערב של האורן לעד הרדם‬
‫לידך"‪ .960‬ה'הזדהות' בדבריו באה לידי ביטוי בשני מישורים‪ :‬פיזי ונפשי‪ -‬שכלי‪.‬‬
‫אחיה של אסתר קיילנגולד‪ ,‬אמנם איננו מתאר 'הזדהות'‪ ,‬אולם הוא מבטא את הצורך של‬
‫אביו לבקר במקום בו נקברה אחותו‪ ,‬מתוך רצון לוודא שאמנם מתה ואם כן‪ ,‬להיפרד ממנה‪:‬‬
‫"שבוע לפני יציאת השיירה להר הרצל עמדנו שם‪ ,‬דודי ראובן ואני‪ ,‬וצפינו בהוצאת הגופות‬
‫מאדמת המחצבה הישנה‪ .‬אבי הפציר בנו מאוד לעשות זאת‪ .‬הוא עצמו לא הצליח להשיג מקום‬
‫במטוס ארצה‪ ,‬אך הרגיש צורך נואש לדעת שביתו אכן מתה‪ ,‬ואם כך‪ -‬ליטול ממנה פרידה‬
‫אחרונה"‪ .961‬תשע עשרה שנה לאחר מכן‪ ,‬חש הוא עצמו צורך לפקוד את מקום מותה‪ ..." :‬בדרכי‬
‫לשדה התעופה עצרתי בעיר העתיקה‪ ,‬נשקתי לאבני הכותל העתיקות וסקרתי במבט את חורבות‬
‫הרובע היהודי‪ ,‬מקום מותה של אחותי"‪ .962‬נראה כי הניע אותו הרצון להתחבר אל רגעיה‬
‫האחרונים של אחותו ואולי אף צורך לנסות להבין מהו הדבר שלמענו הקריבה את חייה‪.‬‬
‫ה‪ .‬הנצחה וזיכרון באמצעות דימויים מעולם הטבע‬
‫כאמור לעיל‪ ,‬החיבור לטבע‪ ,‬בכלל‪ ,‬ולטבע הארץ ישראלי בפרט‪ ,‬היווה חלק חשוב בתחייה‬
‫הלאומית היהודית‪ ,‬שהושפעה מתפיסות פילוסופיות אירופאיות‪ .963‬אביה של רות רבינוב‪,‬‬
‫‪ 958‬טמיר‪.222 -222 ,1882 ,‬‬
‫‪ 959‬רבינוב‪.9 ,1848 ,‬‬
‫‪ 960‬שם‪.12 ,‬‬
‫‪ 961‬קיילנגולד‪.12 ,2002 ,‬‬
‫‪ 962‬שם‪.212 ,‬‬
‫‪ 963‬אלמוג‪.231 -232 ,1889 ,‬‬
‫‪111‬‬
‫משתמש בדימויים מעולם החי והצומח על מנת לתאר את מות ביתו‪ .‬הוא מדמה את ביתו‬
‫לחסידה‪ ,‬המתהלכת שלווה‪ ,‬סמוך לקבר ביתו‪ 964‬ובהמשך הוא מדמה את ביתו לשיבולת‪ ,‬שנקצרה‬
‫בטרם עת‪ .965‬כנראה שהיכרותו המעמיקה עם עולם החי והצומח היא שהביאה אותו להשתמש‬
‫בדימויים אלה‪.‬‬
‫סיכום‬
‫בפרק זה נעשה ניסיון לעמוד על מאפייני כתיבת דברי הזיכרון על נופלות תש"ח‪ ,‬מתוך מטרה‬
‫לנתח את דמותן של נופלות תש"ח וללמוד על דיוקנה של החברה ועל תפיסות מגדריות שרווחו‬
‫בה‪ .‬כאמור‪ ,‬הדיון היה מצומצם יחסית ולקה בבעיות מתודולוגיות שונות‪ ,‬כתוצאה מהעדר‬
‫מקורות‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מהמקורות שנסקרו עולה כי החברה בתש"ח שימרה על פי רוב תפיסות‬
‫מגדריות מסורתיות; בעוד החברה הלאומית של תש"ח צידדה באבל מאופק‪ ,‬היא אפשרה לנשים‬
‫ביטוי רגשי ומתפרץ לאבלן והנציחה בכך את הדימוי הסטריאוטיפי‪ -‬הרגשני של האישה; בתיאור‬
‫מותן הנופלות מוצגות כמי שממלאות את התפקיד המגדרי המצופה מהן‪ -‬הן מעודדות את‬
‫הגברים להתמיד במלחמתם‪ ,‬בעוד הן שומרות על הילדים או אמונות על המשך תפקודו של‬
‫המשק; החברה בתש"ח ראתה את המלחמה כנוגדת את הטבע הנשי והציבה את האימהות‬
‫כמטרתן הראשונה במעלה‪ .‬בהקשר זה ראוי לציין כי בחברות רבות‪ ,‬לאחר תום המלחמה‪ ,‬נשים‬
‫לוחמות קיבלו עידוד לשוב לבתיהן וללדת ילדים‪ ,‬על מנת להשלים בגופן את מה שחיסרה‬
‫המלחמה‪ .‬בכך הוצגה האימהות כיעד לאומי‪ ,‬חשוב וטבעי יותר‪ ,‬מאשר חיילות‪ .966‬גם במקרה של‬
‫לוחמות תש"ח‪ ,‬האימהות הוצגה כמטרה עליונה יותר מאשר החיילות‪ ,‬שכן המוות במלחמה מנע‬
‫מהן להגשים את מטרתן האמיתית‪ -‬הלאומית והפרטית‪ -‬האימהות‪.‬‬
‫אולם בד בבד עם שימור התפיסות המגדריות המסורתיות‪ ,‬ניתן להבחין בשינויים מגדריים‬
‫מעטים; גאוות החברה על הנופלות נובעת מאופן לחימתן ומותן ה'גברי'; ביטויי הנחמה‪ ,‬כפי‬
‫שאלה מוצגים בספרי הזיכרון‪ ,‬מעידים על התייחסות שווה לכאורה‪ ,‬לשני המינים; לעיתים הוצגו‬
‫הנופלות כלוחמות ממש‪ ,‬לצד הגברים; הערצת דור הבנים לא פסחה אף על בנות הדור‪ ,‬שזכו אף‬
‫הן להערצה גלויה‪.‬‬
‫נראה כי יחסי המגדר בחברה היישובית בתש"ח היו מורכבים וכללו שימור תפיסות ישנות‬
‫לצד חידוש מגדרי‪.‬‬
‫‪ 964‬רבינוב‪.18 ,1848 ,‬‬
‫‪ 965‬שם‪.21 ,‬‬
‫‪ 966‬דה גרוט‪ ;12 ,2000 ,‬פניסטון‪ -‬בירד‪.199 ,2000 ,‬‬
‫‪119‬‬
‫ספרי הזיכרון על הנופלות אף מאששים את הטענה הרווחת בדבר מרכזיותה של הלאומיות‬
‫בחברה היישובית‪ .‬מדברי הזיכרון‪ ,‬המהווים אמצעי לבחינת הדרך בה דימתה ותיארה החברה את‬
‫עצמה‪ ,‬עולה כי החברה בתש"ח שהתלבטה בקונפליקט שבין הלאום לפרט‪ ,‬הכריעה על פי רוב‬
‫לטובת צרכי הלאום‪ ,‬אולם לעיתים הכריעו צרכי הפרט את צרכי הלאום‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬גם כאשר‬
‫הפולמוס מוכרע לטובת צרכי הפרט‪ ,‬הרי שההכרעה איננה מובהקת שהרי לעיתים‪ ,‬כמו במקרה‬
‫של ציפורה רוזנפלד‪ ,‬כל בחירה שילבה בתוכה הן את טובת הפרט והן את צרכי הלאום‪ .‬השימוש‬
‫בשפת אם ובשפת לאום גם יחד מעידים על דיאלוג בין הפרטי ללאומי ועל כניסתה של שפת האם‬
‫כשפה לגיטימית בשיח הציבורי‪ .‬מספרי הזיכרון אף עולה‪ ,‬כי להורים חלק חשוב בחינוך בנותיהן‬
‫להקרבה ולחלוציות‪ .‬כמו כן‪ ,‬רגשות ההחמצה המשלבים החמצה לאומית ופרטית מעידים אף הם‬
‫על מרכזיותה של הלאומיות בחברה של תש"ח‪.‬‬
‫תיאור מותה של הנופלת מדגיש את דמותה כאישה הלוחמת או הפטריוטית ויוצר‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫דמות סטריאוטיפית‪ .‬אולם‪ ,‬בשונה מהדמות העולה מדברי הזיכרון שנכתבו על גברים שנפלו‪,‬‬
‫דמות המצטיירת על פי רוב כדמות חדגונית וסטריאוטיפית‪ ,‬הרי דמותה של הנופלת הטרוגנית‬
‫ורבת פנים‪ .‬נראה כי אין דמות טיפוסית אחת‪ ,‬שהרי לצד בנות הארץ ניצבו עולות חדשות ולצד‬
‫צעירות ניתן היה למצוא נשים מבוגרות יותר‪ .‬אמנם דמותו של הנופל‪ ,‬הגבר‪ ,‬גם היא הטרוגנית‪,‬‬
‫אולם דמות מורכבת זו אינה באה לידי ביטוי בספרי הזיכרון על הנופלים משום שספרי הזיכרון‪,‬‬
‫כפי שמציין עמנואל סיון‪ ,‬שנכתבו על ידי האליטה‪ ,‬הנציחו בעיקר את אותה קבוצה עצמה‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫את הנופלים הצברים‪ ,‬או כאלה שהגיעו לארץ בילדותם‪ ,‬חברי קיבוצים או הכשרה‪ ,‬חברי תנועות‬
‫הנוער הארץ ישראליות ומשכילים‪ .967‬ספרי הזיכרון הנציחו ככל הנראה‪ ,‬את האליטה גם בקרב‬
‫הנופלות‪ .‬אולם מכיוון שרובן התגייסו מרצונן או היו חברות קיבוצים או הכשרות‪ ,‬הרי שהשתייכו‬
‫לאליטה זו וזכו‪ ,‬בשל כך‪ ,‬להנצחה בספרי זיכרון‪ ,‬על אף שונותן זו מזו‪ ,‬שהרי ביישובי הספר נלחמו‬
‫אלה לצד אלה ותיקות ועולות חדשות‪ .‬בנוסף‪ ,‬מכיוון שבאשר לנופלות‪ ,‬נסקרו לא רק דבריהם של‬
‫הורים שכולים‪ ,‬אלא גם דברים שכתבו אחרים‪ ,‬הרי שבהכרח מצטיירת תמונה רחבה יותר‪ .‬ייתכן‬
‫כי אילו היו נסקרים דברי זיכרון על גברים נופלים‪ ,‬שנכתבו בידי חבריהם לנשק או לקבוצה‪ ,‬הרי‬
‫שהייתה מתקבלת תמונה הטרוגנית דומה‪.‬‬
‫‪ 967‬סיון‪.232 ,1882 ,‬‬
‫‪119‬‬
‫מדברי הזיכרון עולה תמונה של דמות נשית המשלבת את ייחודה הנשי עם מאפיינים של‬
‫'העברי החדש' הגברי‪ .‬עוצמה וחוסן עם תכונות נשיות‪ .‬בנוסף‪ ,‬נראה כי הנשים ראו חשיבות‬
‫בעיסוק בתפקידים נשיים מסורתיים‪ ,‬כמו טיפול בילדים ועל כן העדיפו לעסוק בתפקידים אלה‪,‬‬
‫ואילו עיסוק בתפקידים שנחשבו גבריים נעשה רק משום שהללו נתפסו כהכרחיים למטרה‬
‫הלאומית‪ .‬השינוי המגדרי היה בבחינת הוראת שעה בלבד‪ .‬נראה כי העברייה החדשה בתש"ח‬
‫איננה 'עברי חדש' בנקבה אלא דמות בעלת מאפיינים משלה‪ ,‬המשלבת גברי ונשי גם יחד‪.‬‬
‫מהדברים שהוצגו לעיל נראה‪ ,‬כי החברה בכללה‪ ,‬בתש"ח‪ ,‬החזיקה בתפיסות מגדריות‬
‫מסורתיות באשר לתפקידיה ומטרותיה של האישה‪ ,‬ואם נעשה שינוי בהם הרי הייתה זו הוראת‬
‫שעה בלבד ולא היה בהם לבשר על שינוי עתידי וקבוע‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫סיכום‪" -‬הייתה זו תקופה אחרת‪"...‬‬
‫"‪ ...‬מכל עברים וקצוות‪ 7‬ראיתים הולכים ובאים‪ 7‬ילדים חיננים‪ ,‬רוננים‪ 7‬נושאי מבשרי‬
‫העתיד‪ 7‬הם פשטו בשבילי גני‪ 7‬מלאוהו תרועות ושמחות‪ 7‬ילדים צוהלים‪ ,‬צוחקים‪7‬‬
‫כמימות האביב שוקקים‪ 7‬ריחף על כולם לבבי‪ 7‬ברך בדממה את כולם‪ 7‬בעוד עיני‬
‫מחפשות‪ 7‬ויודעות‪ ,‬כי לשווא מחפשות‪ 7‬ראש ילד אחד‪ ,‬חום קודקוד‪ 7‬כליל חמד וחן‪ ,‬פלא‪-‬‬
‫זהר‪ 7‬ילדי‪ ,‬דמי ובשרי‪ 7.‬לאט לך‪ -‬סח אלי קול‪ 7‬חרישי‪ -‬עמוק‪ 7-‬והיה כאשר היית‪7‬‬
‫ושתוק!‪ 7‬לא אחד אסונך בארץ‪ ,‬הלא תדע‪ 7‬ולא סבלך אחד‪ 7-‬ואתה‪ 7‬לא קינה לעורר‬
‫נוצרת‪ 7‬כי אם לנחם‪ 7‬ולא להרפות ידיים‪ 7‬כי להלחם‪ 7.‬אכן קשה פגעוך‪ 7‬איתני עולם‪7‬‬
‫בעצם לבך פגעו‪ 7‬לא חרדה ידם‪ 7‬פרץ כאשד הדם‪ 7‬כאשד ירד‪ 7‬אתה שיניך הדקת‪ 7‬החזקת‬
‫מעמד‪ 7‬הוסיפה אפוא לעמוד‪ 7‬בלבך החץ‪ 7‬ולצעוד בשקט קדימה‪ 7-‬לקראת הקץ!"‬
‫(אבינעם‪.)1/ -1/ ,1911 ,‬‬
‫בשיר זה‪ ,‬שנכתב על ידי יעקב כהן‪ ,‬אב שכול‪ ,‬באים לידי ביטוי הכאב הפרטי על מות הבן יחד עם‬
‫התפקיד הלאומי שיועד למשפחת השכול‪ -‬ניחום חברי הבן שנותרו בחיים‪ ,‬עידודם להמשיך בדרכו‬
‫והמשך מלחמת הקיום‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬ההורה השכול נתבע לאיפוק ומתבקש לשאת בסבלו‪ ,‬עד מותו‪,‬‬
‫המהווה קץ ליסוריו‪ .‬כלומר שיר זה מכיל את כל היבטי השכול הפרטי והלאומי בתש"ח והוא‬
‫מהווה מעין סיכום‪ ,‬שכן מופיעים בו‪ :‬הכאב והגעגוע‪ ,‬הפן הלאומי שהביא למוכנות להקרבה‪,‬‬
‫ההנצחה שנועדה לחנך לערכי הלאום ותביעת הלאום מההורים לנהוג בהתאם לקוד האבל‬
‫המאופק‪.‬‬
‫כתיבת אבות ואימהות‪ -‬הדומה והשונה‬
‫המחקר שהוצג לעיל ביקש לעמוד על מאפיינים חברתיים ומגדריים של החברה בתש"ח‪ ,‬תוך‬
‫השוואה בין כתבי אבות ואימהות שכולים‪ .‬נראה כי‪ ,‬באופן כללי‪ ,‬למשפחת השכול‪ ,‬המורכבת‬
‫מגברים ונשים גם יחד‪ ,‬תכנים‪ ,‬מבנה וסגנון דומים‪ .‬כלומר‪ ,‬ניתן להתייחס למשפחת השכול של‬
‫תש"ח כאל קבוצה קולקטיבית המחזיקה בערכים דומים‪ ,‬הבאים לידי ביטוי בצורת כתיבה דומה‪.‬‬
‫כתיבתם של אבות ואימהות כאחד‪ ,‬מעלה כי ההקרבה הפטריוטית גוברת על רצונותיו ותחושותיו‬
‫של הפרט‪ .‬בנוסף‪ ,‬אבות ואימהות כאחד אימצו את המיתוסים הציוניים ואת הערכים שאלה‬
‫סימלו‪ .‬מסקנות אלו עולות בקנה אחד עם דמותה הלאומית של החברה בתש"ח‪ ,‬המצויה‬
‫במחקרים רבים‪.‬‬
‫‪190‬‬
‫אולם‪ ,‬הדמיון הרב מצביע לא רק על מרכזיותו של הלאום בתש"ח‪ ,‬אלא אף על היבטים‬
‫המשותפים לכלל ההורים ללא הבדל מגדר‪ .‬נראה כי בכל הנוגע לשכול‪ ,‬ולא רק ללאום‪ ,‬ההורים‬
‫השכולים הם בראש ובראשונה הורים‪ ,‬הדואגים לילדיהם‪ ,‬מעלים זיכרונות אודות יקיריהם‬
‫וכואבים את מותם‪ .‬אמנם ביטויי השכול הינם תלויי תרבות‪ ,‬אך הם כמעט ואינם תלויי מגדר‪,‬‬
‫שכן ניכר דמיון הרב בכתיבתם של הורים בעלי סטטוס תרבותי וחברתי דומה‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬אבות ואימהות מתארים קשר פיזי‪ ,‬עד כדי אחדות עם הבן שנפל‪ .‬יחד עם זאת‪,‬‬
‫במספר תחומים ניכרים הבדלים בין כתיבת אבות לכתיבת אימהות‪ .‬כך‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬הזהות‬
‫האבהית‪ ,‬המזוהה עם הזהות הלאומית‪ ,‬מוצגת כזהות הרמונית‪ ,‬שכן‪ ,‬ביחס לאב‪ ,‬הלאומי והפרטי‬
‫חד הם‪ ,‬בעוד שהזהות האימהית מוצגת כזהות מורכבת וקונפליקטואלית‪ ,‬שכן בין הזהות‬
‫האימהית‪ -‬הלאומית לבין הזהות האימהית‪ -‬הפרטית שורר קונפליקט‪ ,‬דווקא בשל הגדרת‬
‫האימהות הפרטית כיעד לאומי‪ .‬האימהות הוגדרה כעיקר תפקידן‪ ,‬הפרטי והלאומי‪ ,‬אולם בד בבד‬
‫הן נתבעו להכפיף את אימהותן הפרטית למען הגשמת המטרה הלאומית ואף לוותר על בניהן‬
‫למען הלאום‪.‬‬
‫אף החברה התייחסה באופן שונה לשכול של אבות‪ ,‬לעומת שכול של אימהות‪ .‬בעוד שהחברה‬
‫הלאומית בתש"ח ציפתה מהאב להיות חזק‪ ,‬לייצג את הערכים הלאומיים ולהתייחס למות הבן‬
‫במלחמה כאל ערך 'גברי'‪ ,968‬האם הייתה משוחררת מנטל זה‪ ,‬שכן החברה הבינה את יגונה של‬
‫האם והתירה לה לבטא את יגונה‪ .‬התנהגותה נתפסה כ'טבעית' משום שזו עלתה בקנה אחד עם‬
‫הדימוי הסטריאוטיפי של האישה‪ -‬האם‪ ,‬הרגשנית‪ ,‬הדומעת והחלשה‪.‬‬
‫מגדר ולאום‬
‫נראה כי בעוד שחל שינוי ביחסים המסורתיים שבין הורים וילדיהם‪ -‬הבא לידי ביטוי בהערצת דור‬
‫הבנים ובהתייחסות אליהם כאל שווי זכויות‪ ,‬בניגוד למקומם של הבנים ביהדות המסורתית‪ -‬בה‬
‫בעת‪ ,‬לא חל שינוי דומה ביחסי המגדר המסורתיים בתש"ח‪ ,‬שכן על אף פריצתן את המסגרת‬
‫המגדרית המקובלת‪ ,‬עוד בטרם שכלו את בניהן וגאוותן על פריצת דרך זו‪ ,‬שאפו הנשים לשוב אל‬
‫תפקידיהן הנשיים המסורתיים ולהשאיר לבניהן את התפקידים החלוציים‪ .‬משום כך‪ ,‬נראה כי‬
‫בניין הארץ בכלל‪ ,‬ומלחמת השחרור וההתגייסות הלאומית שהצריכה‪ ,‬בפרט‪ ,‬יצרו שינוי תפקודי‪,‬‬
‫אולם התפקוד החדש היה פועל יוצא של צוק העיתים ולאו דווקא חולל שינוי מהותי בזהות‬
‫‪ 968‬רוזנטל‪.92 -91 ,2001 ,‬‬
‫‪191‬‬
‫הנשית‪ ,‬שכן‪ ,‬התפקידים החדשים שלקחו על עצמן הנשים לא נבעו מרצון למימוש עצמי‪ ,‬בלבד‪,‬‬
‫אלא נעשו למען הצלחת המטרה הלאומית‪.969‬‬
‫בחינת סוגית השכול מאששת ומחזקת את התובנה בדבר אימהות לאומית בשעת מאבק‬
‫לאומי‪ .‬האימהות הפרטית‪ ,‬שהוגדרה כיעד לאומי בחברה הלאומית‬
‫‪970‬‬
‫הומרה‪ ,‬עם בגרותו של‬
‫הילד לאימהות לאומית‪ ,‬כלומר‪ ,‬האם נתבעה להמיר את אימהותה לילדה ה'פרטי' במעין‬
‫'אימהות' ללאום בכללותו‪ ,‬להקריב את בנה למען הלאום ולהסתפק באושר הנובע מהגשמת‬
‫המטרות הלאומיות‪ .‬כלומר‪ ,‬לא זו בלבד שהיה עליה לחנך את ילדיה לערכי הלאום‪ ,‬היא אף‬
‫נתבעה להקריבו למען הלאום‪ ,‬כך שהאימהות השכולות למעשה הגיעו לדרגה הגבוהה ביותר של‬
‫האימהות הלאומית‪ ,‬בשעה שהקריבו את בניהן‪.‬‬
‫נראה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי היעד הלאומי הוא זה שמכתיב את סוג האימהות הרצוי‪ ,‬הווי אומר‪,‬‬
‫אימהות פרטית או אימהות לאומית‪ ,‬בכל אחד משלבי החיים של הילד‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ושל האומה‪,‬‬
‫מאידך גיסא‪.‬‬
‫יתירה מזו‪ ,‬ניתן להבחין שלמרות שהאימהות גידלו את ילדיהן בהתאם לעקרונות האימהות‬
‫הלאומית‪ ,‬בשעה שהקריבו את בניהן למען הלאום ניכר הקונפליקט עם אימהותן הפרטית‪ ,‬הבאה‬
‫לידי ביטוי בהדגשת האימהות הפרטית הניכרת בתיאוריהן את חווית הלידה‪ ,‬שלמעשה הייתה‬
‫האקט הפרטי‪ ,‬היחידי כמעט‪ ,‬שנותר לאם‪ ,‬שכן מרגע הלידה ואילך‪ ,‬הילד 'הולאם'‪.‬‬
‫שפת לאום ושפת אם‬
‫חשיבותם של ספרי הזיכרון בכך שמחד גיסא‪ ,‬הם חושפים את עוצמתה של החברה הלאומית ושל‬
‫התביעות הלאומיות מן היחיד ומאידך גיסא‪ ,‬הם מבטאים קולות אישיים‪ ,‬המאפשרים לחשוף את‬
‫ריבוי הפנים של החברה היישובית ואף את החתירה תחת האידיאלים הנשגבים של התקופה‪.‬‬
‫בשל מאפייני הכתיבה הדומים על פי רוב‪ ,‬של הורים שכולים בני שני המינים‪ ,‬נבחן סגנון‬
‫הכתיבה שלהם‪ .‬נראה כי ההורים השכולים‪ ,‬אבות ואימהות‪ ,‬משתמשים בו זמנית בשתי שפות‬
‫שונות‪ ,‬שפת הלאום‪ -‬המיתית‪ ,‬ושפת האם‪ -‬הפרטית‪.‬‬
‫יחסי הגומלין ביניהם מעידים כי שפת האם נתפסה כשפה ראויה בשיח הלאומי‪ ,‬ומשום כך‪,‬‬
‫אפשרה לנשים‪ ,‬שהודרו על פי רוב מן הזירה הציבורית‪ ,‬להשמיע את קולן הנשי במרחב הציבורי‬
‫ואף אפשרה לאבות שכולים לבטא את כאבם האישי – הפרטי‪ .‬כלומר‪ ,‬ספרי הזיכרון אפשרו אפוא‬
‫ביטוי לקול הפרטי בתוך המרחב הציבורי‪ ,‬בכך שנתנו מקום לשפת האם בתוך המרחב הלאומי‬
‫‪ 969‬כץ‪.149 ,2002 ,‬‬
‫‪ 970‬רוזנברג‪.2 ,2009 ;18 ,2003 ,‬‬
‫‪192‬‬
‫ובשילוב עם שפת הלאום‪ .‬השילוב בין שתי השפות יוצר דיאלוג מחד גיסא‪ ,‬ופולמוס‪ ,‬מאידך גיסא‪.‬‬
‫הדיאלוג בין שתי השפות מבטא את הדיאלוג בין תחושת האבל והריקנות עם מות הבן‪ ,‬לבין‬
‫תחושת הגאווה על שמת מות גיבורים למען האומה‪ ,‬גם אם מעט בה הנוחם‪ .‬הפולמוס בין שתי‬
‫השפות הוא‪ ,‬ניסיון ליישב את הקונפליקט בין שפת האם‪ ,‬הפרטית‪ ,‬לשפת הלאום ההגמונית‪.‬‬
‫אולם חשיבות השימוש בשפת האם היא בכך ששפה זו נתפסה כשפה ראויה בשיח הלאומי‬
‫והאימהות השכולות היו לשותפות בעשייה הלאומית‪ .‬כלומר‪ ,‬השכול‪ ,‬הקנה לנשים‪ ,‬האמהות‬
‫השכולות‪ ,‬את האפשרות לזכות בהכרה ציבורית לפועלן ולהיות שותפות מלאות בעשייה הציונית‪.‬‬
‫נופלות תש"ח‪ -‬דיוקן‬
‫לא רק האימהות השכולות זכו למקום של כבוד בספרי הזיכרון‪ ,‬אף הנופלות זכו להכרה בפועלן‪.‬‬
‫הכותבים בדברי הזיכרון על הנופלות הביעו גאווה בפועלן‪ .‬עוד עולה כי הדברים חיזקו את‬
‫המיתוס לפיו החזית והעורף אכן היו לאחד וכי נשים לחמו בפועל לצד גברים‪ ,‬בעיקר בהגנת‬
‫יישובי הספר‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬תיאור מותה של הנופלת מאפשר לבחון את זהותה בעיני הכותבים‪ .‬על פי רוב מוצגת‬
‫הנופלת בדמות האישה הלוחמת או הפטריוטית‪ .‬אולם מעיון מעמיק בדברי הזיכרון עולה זהות‬
‫נשית מורכבת‪ ,‬שהרי חלק מהנופלות העדיפו לעסוק בתפקידים נשיים מסורתיים‪ ,‬ואילו עיסוק‬
‫בתפקידים שנחשבו גבריים נעשה רק משום שאלה נתפסו בעיניהן כהכרחיים למטרה הלאומית‪.‬‬
‫עוד נראה‪ ,‬כי החברה בכללה בתש"ח וכן נופלות תש"ח‪ ,‬החזיקו בתפיסות מגדריות‬
‫מסורתיות באשר לתפקידיה ומטרותיה של האישה‪ ,‬ואם נעשה בהם שינוי‪ ,‬הרי הייתה זו הוראת‬
‫שעה בלבד ולא היה בהם לבשר על שינוי עתידי וקבוע‪ .‬בכך מאשש מחקר זה את המחקרים‬
‫הקיימים בדבר לוחמות תש"ח‪ .‬מספרי הזיכרון‪ ,‬מצטיירת זהות נשית‪ ,‬שאיננה מוותרת על ייחודה‬
‫הנשי ומשלבת אותו עם מאפיינים של 'העברי החדש' הגברי‪ .‬בכך נוצרים קווי דמיון בין האימהות‬
‫השכולות בתש"ח לבין הנופלות במלחמה זו‪ .‬משום כך‪ ,‬נראה כי ניתן לקבוע כי היה זה מאפיין‬
‫מגדרי של נשות תש"ח בכללן ואולי הייתה זו תופעה שנבעה מצו השעה הייחודי‪.‬‬
‫יש לציין כי‪ ,‬בחברות רבות שבהן שותפו נשים בלחימה‪ ,‬הן קיבלו עידוד‪ ,‬לאחר תום המלחמה‪,‬‬
‫לשוב לבתיהן וללדת ילדים‪ ,‬על מנת 'להשלים' את מה שחיסרה המלחמה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬הן נתבקשו‬
‫לשוב אל תפקידן מקדמת דנא‪ -‬הילודה‪ ,971‬נראה‪ ,‬ממקרה תש"ח‪ ,‬כי הנשים עצמן רצו לשוב משדה‬
‫הקרב אל מטרתן הנשית‪ ,‬הראשונה במעלה‪ ,‬האימהות‪.‬‬
‫‪ 971‬דה גרוט‪ ;12 ,2000 ,‬פניסטון‪ -‬בירד‪.199 ,2000 ,‬‬
‫‪192‬‬
‫חשוב לציין‪ ,‬כי חקר הנופלות בתש"ח לא מוצה עד תום בעבודה זו וכי ראוי להוסיף ולחקור‬
‫את מאפייני הכתיבה על נשים נופלות במלחמת השחרור‪.‬‬
‫על אף האמור לעיל‪ ,‬עולה השאלה באיזו מידה מאפשרים דברי הזיכרון התבוננות אמיתית‬
‫ואמינה אל החברה בתש"ח‪ .‬האומנם הם מייצגים את כלל החברה או שמא את מעגל הנופלים‪,‬‬
‫המצומצם והפטריוטי בלבד? ובאיזו מידה הם מייצגים נאמנה את הנופלים עצמם ולא דמות‬
‫אידילית וסטריאוטיפית? שאלות אלו ראוי שייבחנו בעתיד‪.‬‬
‫מחקרים מראים כי נשים משתנות ע"י השירות הצבאי שלהן‪ ,‬אך השירות שלהן לא משנה את‬
‫הצבא עצמו‪ ,‬את החברה או את התפיסות המסורתיות אודות איכויות נשיות ואודות הטבע הגברי‬
‫של המלחמה‪ .972‬דפנה יזרעאלי מראה כיצד השירות הצבאי של הנשים בצה"ל תורם דווקא‬
‫להנצחת חוסר השוויון המיני ולחיזוק תפיסות מגדריות מסורתיות‪ .973‬היא אף מראה כי אימוץ‬
‫תפקידים גבריים על ידי נשים איננה מקדמת‪ ,‬בהכרח‪ ,‬שוויוניות‪ .974‬יתירה מזו‪ ,‬מכיוון שהגנה‬
‫וביטחון נחשבו‪ ,‬ועודם נחשבים‪ ,‬כהתנסות יוקרתית בהירארכיה הגברית הלאומית‪ ,‬ומשום‬
‫שהנשים אינן שותפות לקרב ואינן חשופות להיהרג‪ ,‬הן מודרות מאחד מצירי החיים המרכזיים‪.975‬‬
‫כתוצאה מכך‪ ,‬הנשים בארץ נותרות שותפות זוטרות במפעל הלאומי המשמעותי והנערץ ביותר‬
‫במדינה‪ .976‬יחד עם זאת‪ ,‬מחקרים הראו כי תפקודן בעורף‪ ,‬בעיתות משבר‪ ,‬נתפס כמשמעותי‪,‬‬
‫שהרי הן שחינכו את בניהן להקרבה‪ ,‬שולחות אותם למלחמה‪ .‬גם בחברות שונות ברחבי העולם‪,‬‬
‫למשל במלחמת העולם הראשונה בבריטניה או במלחמת האזרחים בספרד‪ ,‬תפקידה הלאומי‬
‫החשוב ביותר של האישה במלחמה היה לשלוח את הגבר לקרב‪ .977‬החברה ציפתה מהאימהות‬
‫בתש"ח לנהוג בצורה דומה‪ .‬מכתביהן עולה כי תמונה מורכבת‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬הן אכן שלחו את בניהן‬
‫למלחמה‪ ,‬אולם מאידך גיסא‪ ,‬הן עשו זאת‪ ,‬לעיתים‪ ,‬ברגשות מעורבים‪.‬‬
‫החברה האזרחית בתש"ח‬
‫מחקר זה עסק בחברה בתש"ח שלא השתתפה בפועל במלחמה‪ ,‬אך תרמה לה את היקר מכל‪.‬‬
‫לחברה זו השפעה לא פחותה על תוצאות המלחמה‪ ,‬מהלוחמים עצמם‪ .‬היסטוריונים סוברים כי‬
‫‪ 972‬דה גרוט‪.12 ,2000 ,‬‬
‫‪ 973‬יזרעאלי‪.22 -21 ,1884 ,‬‬
‫‪ 974‬שם‪.23 ,‬‬
‫‪ 975‬ברלוביץ‪ ;89 ,2001 ,‬גור ומזלי‪.33 ,2001 ,‬‬
‫‪ 976‬יזרעאלי‪.21 ,1884 ,‬‬
‫‪ 977‬בית אל‪ ;112 ,188998 ,‬רוזנברג‪ ,19 ,2003 ,‬הערה ‪.29‬‬
‫‪194‬‬
‫לחוסנה ועוצמתה של החברה השפעה רבה על ההכרעה בשדה הקרב‪ .978‬משום כך‪ ,‬חקר החברה‬
‫האזרחית בעיתות מלחמה הינו חיוני להבנת מלחמות ותוצאותיהן‪ ,‬שכן הדרך בה מתמודדת‬
‫החברה האזרחית עם חוויות המלחמה ועם גיוס המשאבים הלאומיים‪ ,‬מתוך הבניית אתוסים‬
‫המעניקים משמעות לסבל ולשכול‪ ,‬מעידים על יכולתה של החברה להתמודד עם אתגר‬
‫המלחמה‪ .979‬מחקרים אחרים מראים כי כושר עמידתה הגבוה של האוכלוסייה היהודית‪ ,‬לעומת‬
‫זו הפלסטינית‪ ,‬בכל שלבי מלחמת השחרור הייתה מן הגורמים החשובים בניצחון היהודים‬
‫במלחמה זו‪ .980‬מדברי הזיכרון עולה תמונה דומה‪ -‬נראה כי ללא ספק תמיכת ההורים השכולים‬
‫והתגייסותם למטרה הלאומית‪ ,‬על אף קורבנם היקר‪ ,‬סייעה לשמור על מוראל לאומי גבוה‪,‬‬
‫ובעקיפין‪ ,‬סייעה לניצחון במלחמה מכוננת זו‪ .‬על פי רוב‪ ,‬חולשה או נסיגה מרעיון התקומה‬
‫הלאומית לא אפיינה את ההורים השכולים בתש"ח‪ ,‬אולי מסיבות אישיות‪ ,‬דהיינו משום שאת‬
‫ילדיהם כבר איבדו ואולי משום שלא רצו לפגוע במאמץ המלחמתי‪ ,‬וביקשו לחזק את חברי בניהם‬
‫במלחמה הקיומית‪.‬‬
‫"הייתה זו תקופה אחרת‪"...‬‬
‫הייתה זו "תקופה אחרת"‪ ,981‬כפי שציינה חברת קיבוץ קריית ענבים‪" ,‬השתבש משהו‬
‫באינסטינקטים הטבעיים של ההורים‪ .982"...‬נראה כי שליחת הבנים למות במלחמה‪ ,‬אף בשביל‬
‫המטרה הנעלה ביותר‪ ,‬היא שיבוש האינסטינקטים הטבעיים של ההורים‪ ,‬שמטבעם שואפים לגונן‬
‫על ילדיהם‪ .‬הלאומיות הכריעה את הטבעיות‪ .‬אולם‪ ,‬הייתה זו 'תקופה אחרת'‪ ,‬תקופה של מלחמת‬
‫אין ברירה‪ ,‬של להיות או לחדול‪ ,‬וכך נדחקו האינסטינקטים הטבעיים מפני הצרכים הלאומיים‪.‬‬
‫אולם 'התקופה האחרת' חלפה ובשנים שלאחר מלחמת ששת הימים‪ ,‬וביתר שאת במלחמת‬
‫יום הכיפורים ובמלחמת לבנון‪ ,‬שהייתה המלחמה הראשונה שלא נתפסה כמלחמת אין‪-‬ברירה‪,‬‬
‫חלו שינויים בחברה הישראלית ובאתוס ההקרבה‪ ,‬ובהם‪ :‬מעבר מחברה פוליטית שבה למדינה‬
‫ולמוסדותיה היה מקום מרכזי‪ ,‬לחברה אזרחית; ירידת כוחו של הקולקטיב וצמצום התערבות‬
‫המדינה בחיי הפרט; אינדיווידואליזם וריבוי דעות; הרחבת השיח הציבורי הלגיטימי לנושאים‬
‫שלא נכללו בו בעבר‪ ,‬כגון נושאים הקשורים לפרט‪ ,‬העדפותיו‪ ,‬זהותו‪ ,‬גופו ואיכות סביבתו‪.983‬‬
‫‪ 978‬בר און ושפירא‪.2 ,2001 ,‬‬
‫‪ 979‬שם‪.‬‬
‫‪ 980‬כהן‪ -‬לוינובסקי‪.289 ,2001 ,‬‬
‫‪ 981‬מצוטט אצל כהן‪ -‬לוינובסקי‪.288 ,2001 ,‬‬
‫‪ 982‬שם‪.‬‬
‫‪ 983‬יוסף‪.41 -43 ,2009 ,‬‬
‫‪193‬‬
‫בתוך שינוי ערכים זה החלו להישמע קולות המערערים על האתוס הציוני‪ ,‬ותומכים בערכים של‬
‫חירות‪ ,‬עצמאות והישגיות אישית‪ .984‬בתוך כך‪ ,‬חל שינוי במוכנות ההורים להקרבת ילדיהם‪.‬‬
‫קולות נשיים‪ ,‬פמיניסטיים‪ ,‬רבים והולכים‪ ,‬קראו ועודם קוראים לשקול מחדש את אתוס‬
‫ההקרבה למען הלאום‪ .‬לפני כעשור התארגנה בירושלים קבוצת 'נשים ואימהות למען השלום'‪,‬‬
‫שהחרדה לגורל בניהן ובעליהן במלחמה מיותרת‪ ,‬להשקפתן‪ ,‬היא שהביאה אותן להתאגד‪.985‬‬
‫קבוצה זו הגדירה את מטרתה כפעולה נגד הפיחות בחיי אדם וכנגד שפיכות דמים‪ .986‬קבוצת נשים‬
‫אחרת באה "לעקור מן השורש את האתוס הגברי השורר בישראל שפירושו בחירה בדרך‬
‫'האלימות‪ ,‬הכוחניות‪ ,‬דרך החרב והמלחמה'"‪ .987‬אחרות אף קראו לסרבנות באומרן‪" :‬לא ניתן‬
‫את ילדינו למלחמות מיותרות"‪" ,‬לא אתן לבעלי או לבני לשרת בצבא בתנאים אלה"‪ .988‬בסוף‬
‫שנות התשעים קמה תנועת 'ארבע אימהות' שהביאה ליציאה מלבנון‪ .989‬נשים אחרות קוראות‬
‫תגר על התרבות החברתית הצבאית בישראל‪ ,‬הנבנית בין היתר באמצעות נרטיבים לאומיים‬
‫המבוססים על כוח‪ ,‬לחימה וגבריות‪ ,‬המצדיקים יציאה למלחמה‪ ,‬שהרי זו מוצגת כמאבק על עצם‬
‫הקיום הלאומי‪ .990‬ההצדקה שנשים אלו נותנות לפעילותן נובעת מהיותן נשים‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬אימהות‪,‬‬
‫המעניקות חיים ועל כן‪ ,‬עליהן לדאוג גם לשימור החיים‪.991‬‬
‫נראה כי במרכז תנועות המחאה של שנות התשעים עמדו דווקא נשים‪ -‬אימהות‪ ,‬משום‬
‫שהאב‪ ,‬שעדיין מזוהה עם הלאומיות והציבוריות המייצגים את ערכי המדינה והצבא מתקשה‬
‫לצאת נגדם‪ ,‬כיוון שיהיה זה כהתרסה כנגד הגבריות שלו וכנגד העולם שהזדהה איתו כלוחם‬
‫בצבא‪ .992‬יתירה מזו‪ ,‬נוכחותן של נשים כמוחות נגד המוסכמויות הצבאיות והלאומיות היא‬
‫אפקטיבית יותר משום שהן משמיעות את הקול הפרטי‪ ,‬הרגש המתפרץ והכאב‪ ,‬היוצרים‬
‫אמפתיה‪ .993‬יחד עם זאת‪ ,‬נראה כי החברה הישראלית ברובה‪ ,‬ולא רק קבוצות נשים פצפיסטיות‪,‬‬
‫איננה מוכנה להשלים עם מותם לשווא של חיילים בצבא‪ .994‬החייל אמנם יודע שהוא עלול למות‪,‬‬
‫אך החברה הישראלית מצפה ממנו לחיות‪ .‬נראה כי ככל שמלחמה נתפסת כצודקת והכרחית יותר‪,‬‬
‫‪ 984‬שם‪.43 ,‬‬
‫‪ 985‬מזלי ולבנה‪ -‬פרוידנטל‪.24 ,1889 ,‬‬
‫‪ 986‬שם‪.‬‬
‫‪ 987‬שם‪.‬‬
‫‪ 988‬שם‪.23 ,‬‬
‫‪ 989‬יוסף‪.32 ,2009 ,‬‬
‫‪ 990‬גור ומזלי‪.39 ;31 ,2001 ,‬‬
‫‪ 991‬מזלי ולבנה‪ -‬פרוידנטל‪.23 ,1889 ,‬‬
‫‪ 992‬רוזנטל‪.88 ,2001 ,‬‬
‫‪ 993‬שם‪.‬‬
‫‪ 994‬שם‪.13 ,‬‬
‫‪191‬‬
‫כך החללים בה נתפסים כקורבנות לגיטימיים‪ ,‬אולם‪ ,‬בהעדר קונצנזוס ציבורי למלחמה‪ ,‬גם‬
‫קורבנותיה נתפסים כקורבנות שווא‪.‬‬
‫ובכל זאת‪ ,‬החלוקה המגדרית המסורתית ניכרת היום יותר מאשר בתש"ח‪ ,‬שהרי אז שרר‬
‫דמיון רב בין אבות ואימהות ביחסם לשכול וללאום‪ .‬הדבר יכול להצביע על כך שפריצת הדרך‬
‫המגדרית כביכול בתש"ח נבעה מצו השעה הלאומי‪ ,‬ולא מאימוץ תפיסות מגדר חדשות‪ .‬אולם‪,‬‬
‫כיום כשצו השעה הלאומי קטן‪ ,‬ההתגייסות הלאומית איננה נחלת הכלל ועל כן ניכר בציבוריות‬
‫הפער המגדרי‪.‬‬
‫על רקע הדברים הללו‪ ,‬ראוי לבחון כיצד משתקפים התמורות באופייה ובערכיה של החברה‬
‫הישראלית‪ ,‬בספרי הזיכרון על הנופלים בארבעת העשורים האחרונים‪ .‬האם ובאיזו מידה באים‬
‫לידי ביטוי השינויים שחלו בחברה הישראלית? האם ניתן להבחין‪ ,‬בספרי הזיכרון‪ ,‬בהתפתחות‬
‫התמורות שחלו בחברה הישראלית? בנוסף‪ ,‬ראוי לבחון באיזו מידה הערעור על האתוסים‬
‫הצבאיים מהווה מחאה מגדרית‪ ,‬מצד הנשים‪ ,‬ועד כמה שותפים הגברים למחאה זו‪ ,‬אם אכן היא‬
‫קיימת‪ .‬החברה הישראלית‪ ,‬שלדאבון הלב עודנה מתמודדת עם שכול החוצה גבולות מגדר‪,‬‬
‫מתלבטת בשאלת חוסנה בעיתות משבר‪ .‬להורים השכולים יש השפעה על תוצאות קונפליקטים‬
‫צבאיים ודיפלומטיים‪ .‬כאמור‪ ,‬סוגיה זו מצויה כיום בשיח הציבורי ויש מקום לבחנה גם מהפן‬
‫המחקרי‪.‬‬
‫‪199‬‬
‫רשימת מקורות‬
‫ספרות מחקרית‬
‫אבן שושן ‪-19/1‬‬
‫א‪ .‬אבן שושן‪ ,‬המילון החדש‪ ,‬כרך א'‪ ,‬ירושלים‪.19/1 ,‬‬
‫אבן‪ -‬זהר ‪-19/3‬‬
‫א‪ .‬אבן‪ -‬זהר‪ ,‬הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ ישראל‪– 1//1 :‬‬
‫‪ ,191/‬קתדרה‪( 16 ,‬תש"מ)‪ ,‬עמ' ‪.136 – 163‬‬
‫אדיס‪ ,‬רוסו וסבסטה‪-1991 ,‬‬
‫‪E. Addis, V. E Russo & L. Sebesta, Introduction, in E. Adiss et all (eds.), Women‬‬
‫‪Soldiers: Images and Realities, New York, 1994, pp. 11- 24.‬‬
‫אהרונסון ‪-19/9‬‬
‫ר‪ .‬אהרונסון‪ ,‬נשים וחיי היום יום בראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל‪ ,‬דברי הקונגרס‬
‫העולמי למדעי היהדות‪ ,13 ,‬ב‪ ,)19/9( 1 ,‬עמ' ‪.311 – 331‬‬
‫אילון ‪-1993‬‬
‫ע‪ .‬אילון‪ ,‬המוות בספרות והספרות כתרפיה‪ ,‬בתוך‪ :‬ר‪ .‬מלקינסון ואחרים (עורכים)‪ ,‬אובדן ושכול‬
‫בחברה הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ג‪ ,‬עמ' ‪.1/1 -111‬‬
‫אילן ‪-1331‬‬
‫ע‪ .‬אילן‪ ,‬יחסי כוחות ומוכנות למלחמה‪ :‬צה"ל והצבאות הערביים בתש"ח‪ ,‬בתוך‪ :‬א‪ .‬קדיש (עורך)‬
‫מלחמת העצמאות תש"ח‪ -‬תש"ט‪ ,‬א'‪ ,‬רמת אפעל‪ ,‬תשס"ד‪ ,‬עמ' ‪.116 -//‬‬
‫אלבוים‪ -‬דרור ‪-1331‬‬
‫ר‪ .‬אלבוים‪ -‬דרור‪ ,‬האישה הציונית האידיאלית‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬עצמון (עורכת)‪ ,‬התשמע קולי? ייצוגים‬
‫של נשים בתרבות הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,1331 ,‬עמ' ‪.111 -91‬‬
‫אליאב ‪-19/6‬‬
‫ב‪ .‬אליאב (עורך)‪ ,‬הישוב בימי הבית הלאומי‪ ,191/ -191/ :‬ירושלים‪ ,‬תשל"ו‪.‬‬
‫אלמוג ‪-1991‬‬
‫ע‪ .‬אלמוג‪ ,‬אנדרטות לחללי מלחמה בישראל‪ :‬ניתוח סמיולוגי‪ ,‬מגמות‪ ,‬לד' (‪ ,)1991‬עמ' ‪.113 -1/9‬‬
‫אלמוג ‪-199/‬‬
‫ע‪ .‬אלמוג‪ ,‬הצבר‪ -‬דיוקן‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשנ"ח‪.‬‬
‫אלמוג ‪-1333‬‬
‫ע‪ .‬אלמוג‪ ,‬חלוצה‪ ,‬צברית‪ ,‬עקרת בית‪ ,‬יאפית‪ :‬שינויים בדמות האישה הישראלית ובמעמדה‬
‫החברתי‪ ,‬ביקורת ופרשנות‪( 31 ,‬תש"ס)‪ ,‬עמ' ‪.11 – 19‬‬
‫אלעד ‪-1333‬‬
‫ע‪ .‬אלעד‪' ,‬כל בחור וטוב לנשק‪ -‬בחורה‪ ,‬על המשמר!'‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬וייץ (עורך)‪ ,‬פלמ"ח‪ -‬שתי שיבולים‬
‫וחרב‪ ,‬תל אביב‪ ,1333 ,‬עמ' ‪.111 -111‬‬
‫ארן ‪-1331‬‬
‫א‪ .‬ארן‪ ,‬מלחמת העצמאות‪ -‬מטרות‪ ,‬שלבים‪ ,‬מערכות ותוצאות‪ ,‬בתוך‪ :‬א‪ .‬קדיש (עורך) מלחמת‬
‫העצמאות תש"ח‪ -‬תש"ט‪ ,‬א'‪ ,‬רמת אפעל‪ ,‬תשס"ד‪ ,‬עמ' ‪./6 - 33‬‬
‫באום ‪-1336‬‬
‫ד‪ .‬באום ואחרות (עורכות)‪ ,‬ללמוד פמיניזם‪ :‬מקראה‪ -‬מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה‬
‫פמיניסטית‪ ,‬תל אביב‪.1336 ,‬‬
‫‪199‬‬
‫באומל ‪-1991‬‬
‫י‪ .‬באומל‪ ,‬לזיכרון עולם‪ -‬הנצחת השואה בידי הפרט והקהילה‪ ,‬עיונים בתקומת ישראל‪1 ,‬‬
‫(תשנ"ה)‪ ,‬עמ' ‪.3// -361‬‬
‫באנקרס ‪-19//‬‬
‫‪S. L Bunkers, Midwestern Diaries and Journals: What Women Were (not) Saying in‬‬
‫‪the Late 1800's, in: J. Olney (ed.), Studies in Autobiography, Oxford, 1988, pp. 190‬‬‫‪210.‬‬
‫ביאל ‪-1991‬‬
‫ד‪ .‬ביאל‪ ,‬ארוס והיהודים‪ ,‬תל אביב‪.1991 ,‬‬
‫בית‪ -‬אל ‪-199/79‬‬
‫א‪ .‬בית‪ -‬אל‪ ,‬גברים‪ ,‬גבריות ומלחמה‪ :‬מגדר ומלחמת העולם הראשונה‪ ,‬זמנים‪ ,)199/79( 61 ,‬עמ'‬
‫‪.113 – 111‬‬
‫בלום ‪-1333‬‬
‫‪I. Blom, International Comparison, in: I. Blom et all (eds.), Gendered Nations:‬‬
‫‪Nationalism and Gender Order in the Long Ninteenth Century, Oxford, 2000.‬‬
‫בן ארצי ‪-1993‬‬
‫י‪ .‬בן ארצי‪ ,‬על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות‪ ,‬קתדרה‪( 61 ,‬תשנ"ג)‪ ,‬עמ' ‪.16/ -119‬‬
‫בר‪ -‬אדון ‪-1993‬‬
‫א‪ .‬בר אדון‪' ,‬האמהות המייסדות' וחלקן בתחיית העברית והתהוותה (‪ ,)1911 – 1//1‬לשון‬
‫ועברית‪ ,)1993( 3 ,‬עמ' ‪.33 – 1/‬‬
‫בר און ‪-1331‬‬
‫מ‪ .‬בר און‪ ,‬המאבק על זכרונות המלחמה‪ :‬ראשיתה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית של מלחמת‬
‫העצמאות ‪ ,191/ -191/‬בתוך‪ :‬א‪ .‬קדיש (עורך)‪ ,‬מלחמת העצמאות תש"ח‪ -‬תש"ט‪ ,‬ב'‪ ,‬רמת אפעל‪,‬‬
‫תשס"ד‪ ,‬עמ' ‪./1/ -/11‬‬
‫בר‪ -‬טור ומלקינסון ‪-1333‬‬
‫ל‪ .‬בר‪ -‬טור ור‪ .‬מלקינסון‪' ,‬שכול מזדקן' חיים לאחר מות ילד במהלך שירות צבאי‪ ,‬שיחות‪ ,‬יד'‪1 ,‬‬
‫(‪ ,)1333‬עמ' ‪.111 -111‬‬
‫בר‪ -‬יוסף ‪-1991‬‬
‫ח‪ .‬בר‪ -‬יוסף‪ ,‬במלכודת המשוואה‪' :‬אישה= טבע‪ ,‬גבר= תרבות' ושירה של אסתר ראב 'סבתות‬
‫קדושות בירושלים'‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬עצמון (עורכת)‪ ,‬אשנב לחייהן של נשים בחברות יהודיות‪ ,‬ירושלים‪,‬‬
‫תשנ"ה‪ ,‬עמ' ‪.31/ – 33/‬‬
‫ברונשטיין‪-1333 ,‬‬
‫ג‪ .‬ברונשטיין‪ ,‬כולם היו בנינו? שיח שכולים ושיקולי השכול‪ ,‬המשפט‪ ,‬ח' (‪.131 -1/3 ,)1333‬‬
‫ברזילי ‪-1331‬‬
‫ש‪ .‬ברזילי‪ ,‬להגדיר את הגוף‪ :‬תהפוכות בפדגוגיה של מין‪ 7‬מגדר‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬עצמון (עורכת)‪ ,‬התשמע‬
‫קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,1331 ,‬עמ' ‪.91 -/3‬‬
‫ברלוביץ ‪-19/3‬‬
‫י‪ .‬ברלוביץ‪ ,‬מודל 'היהודי‪ -‬החדש' בספרות העלייה הראשונה‪ ,‬עלי שיח‪( 1/ -1/ ,‬תשמ"ג)‪ ,‬עמ' ‪-11‬‬
‫‪./3‬‬
‫ברלוביץ ‪-1996‬‬
‫י‪ .‬ברלוביץ‪ ,‬להמציא ארץ‪ ,‬להמציא עם‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשנ"ו‪.‬‬
‫‪198‬‬
‫ברלוביץ ‪-1331‬‬
‫י‪ .‬ברלוביץ‪ ,‬סיפורת הנשים בתקופת היישוב‪ :‬ריאורגניזציה של תרבות מודרת‪ ,‬בתוך‪ :‬ר‪ .‬לוין‪-‬‬
‫מלמד (עורכת)‪ ,‬הרימי בכוח קולך‪ ,‬תל אביב‪.1331 ,‬‬
‫ברלוביץ ‪-1331‬‬
‫י‪ .‬ברלוביץ‪ ,‬גם הן היו שם‪ ,‬עת‪ -‬מול‪ ,‬כז' (תשס"ב)‪ ,‬עמ' ‪./ – 1‬‬
‫ברנשטיין ‪-19//‬‬
‫ד‪ .‬ברנשטיין‪ ,‬האישה בארץ ישראל‪ :‬השאיפה לשוויון בתקופת היישוב‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשמ"ז‪.‬‬
‫ברנשטיין ‪-1993‬‬
‫ד‪ .‬ברנשטיין‪ ,‬בין האישה‪ -‬האדם ובין אשת הבית‪ :‬אשה ומשפחה בציבור הפועלים היהודי העירוני‬
‫בתקופת היישוב‪ ,‬בתוך‪ :‬א‪ .‬רם (עורך)‪ ,‬החברה הישראלית‪ :‬היבטים ביקורתיים‪ ,‬תל אביב‪,1993 ,‬‬
‫עמ' ‪.119 -/3‬‬
‫ברנשטיין ‪ 1331‬א'‪-‬‬
‫ד‪ .‬ברנשטיין‪ ,‬קולות מן הגרעין הקשה‪ -‬מסיפוריהן של צעירות העלייה השנייה‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬עצמון‬
‫(עורכת)‪ ,‬התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,1331 ,‬עמ' ‪.133 – 116‬‬
‫ברנשטיין ‪ 1331‬ב'‪-‬‬
‫ד‪ .‬ברנשטיין‪ ,‬חקר נשים בהיסטוריוגרפיה הישראלית‪ :‬נקודות מוצא‪ ,‬כיוונים חדשים ותובנות‬
‫שבדרך‪ ,‬בתוך‪ :‬מ‪ .‬שילה ואחרים (עורכות)‪ ,‬העבריות החדשות‪ ,‬נשים ביישוב ובציונות בראי‬
‫המגדר‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪.11 – /‬‬
‫ברקוביץ ‪-1991‬‬
‫נ‪ .‬ברקוביץ‪ ,‬האימהות כמשימה לאומית‪ ,‬נגה‪ ,)1991( 1/ ,‬עמ' ‪.1/ – 11‬‬
‫גור ומזלי ‪-1331‬‬
‫ח‪ .‬גור ור‪ .‬מזלי‪ ,‬גבר ואישה‪ ,‬מלחמה ושלום‪ ,‬פנים‪ :‬כתב עת לתרבות‪ ,)1331( 1/ ,‬עמ' ‪.19 -11‬‬
‫גיליגן ‪-1991‬‬
‫ק‪ .‬גיליגן‪ ,‬בקול שונה‪ :‬התיאוריה הפסיכולוגית והתפתחות האישה‪ ,‬תל אביב‪.1991 ,‬‬
‫גלבלום ‪-199/‬‬
‫א‪ .‬גלבלום‪ ,‬נשים בזמן מלחמה ושלום‪ ,‬זמנים‪ ,)199/( 61 ,‬עמ' ‪.11 -11‬‬
‫גלוזמן ‪-199/‬‬
‫מ‪ .‬גלוזמן‪ ,‬הכמיהה להטרוסקסואליות‪ :‬ציונות ומיניות באלטנוילנד‪ ,‬תיאוריה וביקורת‪( 11 ,‬חורף‬
‫‪ ,)199/‬עמ' ‪.161 -111‬‬
‫גרץ ‪-19/9‬‬
‫נ‪ .‬גרץ‪ ,‬מלחמת השחרור‪ :‬מאבק בין דגמים בתרבות הישראלית‪ ,‬הציונות‪ ,‬יד (‪ ,)19/9‬עמ' ‪.13 -9‬‬
‫דה גרוט ‪-1333‬‬
‫‪G. F DeGroot, Introduction: Arms and the Woman, in: D. J DeGroot & C. Peniston‬‬‫‪Bird (eds.), A Soldier and a Woman: Sexual Integration in the Military, New York,‬‬
‫‪2000, pp. 3- 17.‬‬
‫דונובן ‪-19/3‬‬
‫‪J. Donovan, The Silence is Broken, in: S. McConell et al (eds.), Women and‬‬
‫‪Language in Literature and Society, New York, 1980, pp. 205- 211.‬‬
‫דיכטרמן ‪-19/9‬‬
‫ד‪ .‬דיכטרמן‪ ,‬הורים שכולים‪ :‬הסתגלויות ארוכות טווח לאובדן על רקע מאפייני אישיות‪ ,‬דפוסי‬
‫התקשרות ויחסי אובייקט‪ ,‬עבודת מוסמך‪ ,‬אוניברסיטת חיפה‪.19/9 ,‬‬
‫‪190‬‬
‫הויסן ‪-1991‬‬
‫‪A. Huyssen, Monument and Memory in Postmodern Age, in: J.E Young (ed.), The‬‬
‫‪Art of Memory- Holocaust Memorials in History, Munich, 1994, pp. 9- 17.‬‬
‫היימן ‪-199/‬‬
‫פ‪ .‬היימן‪ ,‬האישה היהודיה בסבך הקידמה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ז‪.‬‬
‫וולך‪ -‬סקוט ‪-19//‬‬
‫‪J. Wallach- Scott, Gender and the Politics of History; New York, 1988.‬‬
‫וייס ‪-19//‬‬
‫‪R. Weiss, Principles Underlying a Manual for Parents Whose Children Were Killed‬‬
‫‪by a Drunk Driver, American Journal of Orthopsychiatry, 57, 3 (1987), 431- 441.‬‬
‫ויצטום ומלקינסון ‪-1993‬‬
‫א‪ .‬ויצטום ור‪ .‬מלקינסון‪ ,‬שכול והנצחה‪ :‬הפנים הכפולות של המיתוס הלאומי‪ ,‬בתוך‪ :‬ר‪ .‬מלקינסון‬
‫ואחרים (עורכים)‪ ,‬אובדן ושכול בחברה הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ג‪ ,‬עמ' ‪.11/ -131‬‬
‫זרובבל ‪-1331‬‬
‫י‪ .‬זרובבל‪ ,‬קרב‪ ,‬הקרבה‪ ,‬קורבן‪ :‬תמורות באידיאולוגיית ההקרבה הפטריוטית בישראל‪ ,‬בתוך‪ :‬א‪.‬‬
‫בן עמוס וד‪ .‬בר טל (עורכים)‪ ,‬פטריוטיזם‪ :‬אוהבים אותך מולדת‪ ,‬תל אביב‪1331 ,‬‬
‫חבר ‪-1991‬‬
‫ח‪ .‬חבר‪ ,‬שירת הגוף הלאומי‪ :‬נשים משוררות במלחמת השחרור‪ ,‬תיאוריה וביקורת‪ ,)1991( / ,‬עמ'‬
‫‪.113 – 99‬‬
‫טל ‪-1331‬‬
‫ד‪ .‬טל‪ ,‬האם ישראל ניצחה במלחמת ‪ ,191/‬ואם לא‪ ,‬מדוע כן?‪ ,‬זמנים‪ ,)1331( /3 ,‬עמ' ‪.11 – 11‬‬
‫טל‪-1336 ,‬‬
‫ד‪ .‬טל‪ ,‬מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית'‪ :‬פינוי אוכלוסייה לא‪ -‬לוחמת מיישובי ספר במלחמת‬
‫העצמאות‪ ,‬בתוך‪ :‬מ‪ .‬בר און ומ‪ .‬חזן (עורכים)‪ ,‬עם במלחמה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ז‪ ,‬עמ' ‪.11/ -111‬‬
‫טמיר ‪-19//‬‬
‫ג‪ .‬טמיר‪ ,‬מרכיבים בהסתגלות לאורך זמן של הורים שכולי מלחמה‪ ,‬עבודת מוסמך‪ ,‬אוניברסיטת‬
‫חיפה‪.19// ,‬‬
‫טמיר ‪-1993‬‬
‫ג‪ .‬טמיר‪ ,‬הסתגלות לאורך זמן של הורים שכולי מלחמה בישראל‪ ,‬בתוך‪ :‬ר‪ .‬מלקינסון ואחרים‬
‫(עורכים)‪ ,‬אובדן ושכול בחברה הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ג‪ ,‬עמ' ‪.133 -113‬‬
‫י‪ .‬באומל‪ ,‬לזיכרון עולם‪-‬‬
‫הנצחת השואה בידי הפרט והקהילה‪ ,‬עיונים בתקומת ישראל‪( 1 ,‬תשנ"ה)‪ ,‬עמ' ‪.3// -361‬‬
‫יאנג‪-1991 ,‬‬
‫‪J.E. Young, Israel's Memorial Landscape: Sho'ah, Heroism, and National‬‬
‫‪Redemption, in: P. Hayes (ed.), Lessons and Legacies: the Meaning of the Holocaust‬‬
‫‪in a Changing World, Evanston, 1991, pp. 279- 304.‬‬
‫יובל‪ -‬דייויס ‪-19/1‬‬
‫‪N. Yuval- Davis, Front and Rear: The Sexual Division of Labor in the Israeli Army,‬‬
‫‪Feminist Studies, 11, 3 (1985), pp. 649 – 675.‬‬
‫יובל‪ -‬דייויס ‪-19/9‬‬
‫‪N. Yuval- Davis & F. Anthias (eds.), Women- Nation- State, London, 1989.‬‬
‫‪191‬‬
‫יובל‪ -‬דייויס ‪-199/‬‬
‫‪N, Yuval- Davis, Gender and Nation, London, Thousand Oaks & New Delhi, 1997.‬‬
‫יובל‪ -‬דייויס ‪-1331‬‬
‫& ‪N. Yuval- Davis, Nationalism, Feminism, and Gender Relations, in:Montserrat‬‬
‫‪Others (eds.), Understanding Nationalism, Cambridge, 2001, pp. 120- 141.‬‬
‫יוסף ‪-133/‬‬
‫ד‪ .‬יוסף‪ ,‬אמהות‪ ,‬לאומיות וזהות‪ :‬השוואה בין שתי אימהות שכולות‪ ,‬רבקה גובר ומנואלה דבירי‪,‬‬
‫חיבור לשם קבלת תואר מוסמך‪ ,‬אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬רמת גן‪ ,‬תשס"ז‪.‬‬
‫יזרעאלי ‪-1991‬‬
‫ד‪ .‬יזרעאלי‪ ,‬על מעמדה של האישה בישראל‪ :‬נשים בצבא‪ ,‬בעיות בינלאומיות‪ ,‬לג' (‪ ,)1991‬עמ' ‪-11‬‬
‫‪.16‬‬
‫ינאי ופרידמן ‪-1991‬‬
‫נ‪ .‬ינאי וא‪ .‬פרידמן‪ ,‬זהות וג'נדר‪ :‬מהות פסיכולוגית או שיח תרבותי? פסיכולוגיה‪ ,‬ה'‪( 1 ,‬תשנ"ה)‪,‬‬
‫עמ' ‪.11- /‬‬
‫כהן‪ -‬לוינובסקי ‪-1336‬‬
‫נ‪ .‬כהן‪ -‬לוינובסקי‪ ,‬פינוי אוכלוסיה לא לוחמת‪ :‬שלושה קיבוצים כמקרי מבחן‪ ,‬בתוך‪ :‬מ‪ .‬בר און‬
‫ומ‪ .‬חזן (עורכים)‪ ,‬עם במלחמה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ז‪ ,‬עמ' ‪.333 -119‬‬
‫כהן ‪-199/‬‬
‫ט‪ .‬כהן‪ ,‬בתוך התרבות ומחוצה לה‪ :‬על ניכוס 'שפת האב' כדרך לעיצוב אינטלקטואלי של האני‬
‫הנשי‪ ,‬סדן‪ ,‬ב' (תשנ"ז)‪ ,‬עמ' ‪.113 -69‬‬
‫כהן ‪-1331‬‬
‫ט‪ .‬כהן‪ ,‬השפעת לימודי המגדר על חקר הספרות העברית‪ ,‬בתוך‪ :‬ר‪ .‬לוין‪ -‬מלמד (עורכת)‪ ,‬הרימי‬
‫בכוח קולך‪ ,‬תל אביב‪.1331 ,‬‬
‫כספי‪ -‬יבין ‪-19//‬‬
‫י‪ .‬כספי‪ -‬יבין‪ ,‬מרכיבים בהסתגלויות ארוכות טווח של הורים לשכול מלחמה‪ ,‬עבודת מוסמך‪,‬‬
‫אוניברסיטת חיפה‪.19// ,‬‬
‫כעס ומחילה ‪-1331‬‬
‫ש‪ .‬גפן‪ -‬קושילביץ ואחרים (עורכים)‪ ,‬זעם ופיוס‪ :‬התנהגות פוליטית של הורים שכולים‪ -‬בין כעס‬
‫למחילה‪ :‬דו"ח מחקר‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשס"ד‪.‬‬
‫כץ ‪-1996‬‬
‫‪S. H Katz, 'Adam and Adama, Ird and Ard': En-gendering Political Conflict and‬‬
‫‪Identity in Early Jewish and Palestinian Nationalism, in: D. Kandiyoti (ed.),‬‬
‫‪Gendering the Middle East: Emerging Perspective, London & New York, 1996, pp.‬‬
‫‪83- 105.‬‬
‫כץ ‪-1333‬‬
‫‪S. H. Katz, Women and Gender in Early Jewish and Palestinian Nationalism,‬‬
‫‪University Press of Florida, Gainesville, Tallahassee, Tampa, Boca Raton, Pensacola,‬‬
‫‪Orlando, Miami, Jacksonville & Ft. Myers, 2003.‬‬
‫לבל ‪-1333‬‬
‫א‪.‬לבל‪ ,‬מדיניות ציבורית במיקוח‪ :‬שכול‪ ,‬חברה אזרחית והפרטת האתוס הבטחוני‪ ,‬מחקרים על‬
‫המגזר השלישי‪ ,‬באר שבע‪ ,1333 ,‬עמ' ‪./1 -/1‬‬
‫לורך ‪-191/‬‬
‫נ‪ .‬לורך‪ ,‬קורות מלחמת העצמאות‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשי"ח‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫ליבליך ‪-1331‬‬
‫ע‪ .‬ליבליך‪ ,‬זיכרון‪ ,‬שכול וזמן‪ ,‬בתוך‪ :‬ו‪ .‬יערי ומ‪ .‬אורן (עורכים)‪ ,‬הנצחה וזיכרון בין הפרטי ללאומי‪,‬‬
‫תל אביב‪ ,‬תשס"ב‪.1/ -1/ ,‬‬
‫למדן ‪-1331‬‬
‫א‪ .‬למדן‪ ,‬משתיקה לזעקה לדיבור‪ :‬שלושה דורות של נשים בקיבוץ‪ ,‬רמת אפעל‪.1331 ,‬‬
‫לנדאו ‪-19//‬‬
‫א‪ .‬לנדאו‪ ,‬תהליך האבל‪ ,‬חברה ורווחה‪ ,‬ז'‪ ,)19//( 3 ,‬עמ' ‪.11/ -113‬‬
‫מוסה ‪-19/1‬‬
‫‪G. L. Mosse, Nationalism and Sexuality: Respectability and Abnormal Sexuality in‬‬
‫‪Modern Europe, New York, 1985.‬‬
‫מוסה ‪-1991‬‬
‫ג‪ .‬מוסה‪ ,‬הנופלים בקרב‪ :‬עיצובו מחדש של זיכרון שתי מלחמות העולם‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשנ"ד‪.‬‬
‫מוצ'ניק ‪-1991‬‬
‫מ‪ .‬מוצ'ניק‪ ,‬הבדלי לשון בין גברים לבין נשים בעיתונות העברית‪ ,‬עבודה לשם קבלת תואר‬
‫'דוקטור לפילוסופיה'‪ ,‬אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬רמת גן‪.1991 ,‬‬
‫מוצ'ניק ‪-199/‬‬
‫מ‪ .‬מוצ'ניק‪ ,‬גבר מול אישה‪ -‬תקשורת שונה‪ ,‬בלשנות עברית‪( 11 -11 ,‬תשנ"ז)‪ ,‬עמ' ‪./6 -/9‬‬
‫מזלי ולבנה‪ -‬פרוידנטל ‪-199/‬‬
‫ר‪ .‬מזלי ור‪ .‬לבנה‪ -‬פרוידנטל‪ ,‬בשם האם‪ ,‬מצד שני‪ ,)199/( 11 ,‬עמ' ‪.31 -31‬‬
‫מילשטיין ‪-19/9‬‬
‫א‪ .‬מילשטיין‪ ,‬תולדות מלחמת העצמאות‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשמ"ט‪.‬‬
‫מלמן ‪-1993‬‬
‫ב‪ .‬מלמן‪ ,‬למלאך ההיסטוריה יש מין‪ :‬היסטוריה של נשים‪ ,‬היסטוריה ופוליטיקה ‪,1993 – 1//3‬‬
‫זמנים‪ ,)1993( 1/ – 16 ,‬עמ' ‪.33 – 19‬‬
‫מלמן ‪-199/‬‬
‫ב‪ .‬מלמן‪ ,‬מן השוליים אל ההיסטוריה של הישוב‪ :‬מגדר וארץ ישראליות (‪ ,)1913 -1/93‬ציון‪ ,‬סב'‪,‬‬
‫ג' (תשנ"ז)‪ ,‬עמ' ‪.1// – 113‬‬
‫מלמן ‪-199/79‬‬
‫ב‪ .‬מלמן‪ ,‬להפוך את המלחמה להיסטוריה‪" :‬המלחמה הגדולה"‪ ,‬היסטוריה והיסטוריונים‪– 1911 ,‬‬
‫‪ ,191/‬זמנים‪ ,)199/79( 61 ,‬עמ' ‪.13 – 6‬‬
‫מלמן ‪-1331‬‬
‫ב‪ .‬מלמן‪ ,‬מותה של סוכנת‪ :‬מגדר‪ ,‬זיכרון והנצחה‪ ,‬בתוך‪ :‬מ‪ .‬שילה ואחרים (עורכים)‪ ,‬העבריות‬
‫החדשות‪ ,‬נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪.133 -113‬‬
‫מן ‪-1336‬‬
‫נ‪ .‬מן‪ ,‬זהרה לביטוב‪ -‬גיבורת מופת או מיתוס?‪ ,‬קתדרה‪( 11/ ,‬תשס"ו)‪ ,‬עמ' ‪.1/6 – 111‬‬
‫מרשל ‪-1999‬‬
‫‪H. Marshall, Intersection of Gender, 'Race' and Nation, Feminism and Psychology, 9,‬‬
‫‪4 (1999), pp. 479- 486.‬‬
‫נאור ‪-1331‬‬
‫מ‪ .‬נאור‪' ,‬חזית העורף' וההתגייסות במלחמת העצמאות‪ ,‬ישראל‪( 1 ,‬תשס"ד)‪ ,‬עמ' ‪.19 – 3/‬‬
‫‪192‬‬
‫נאש ‪-1991‬‬
‫‪M. Nash, Defying Male Civilization: Women in the Spanish Civil War, Denver, 1995.‬‬
‫נוה ‪ -1993‬ח‪ .‬נוה‪ ,‬בשבי האבל‪ :‬האבל בראי הספרות העברית החדשה‪ ,‬תל אביב‪.1993 ,‬‬
‫נוה ‪-199/‬‬
‫ח‪ .‬נוה‪ ,‬על האובדן‪ ,‬על השכול ועל האבל בהוויה הישראלית‪ ,‬אלפיים‪( 16 ,‬תשנ"ח)‪ ,‬עמ' ‪.113 -/1‬‬
‫נוה ‪ -1331‬ח‪ .‬נוה‪ ,‬החוויה הישראלית וחווייתה של הישראלית‪ -‬גירסת בית הקברות הצבאי‪ ,‬או‪:‬‬
‫איפה שולה מלט?‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬עצמון (עורכת)‪ ,‬התשמע קולי? ייצוגים של נשים בתרבות הישראלית‪,‬‬
‫ירושלים‪ ,1331 ,‬עמ' ‪.311 -333‬‬
‫סטולר‪ -‬ליס ‪-1331‬‬
‫ש‪ .‬סטולר‪ -‬ליס‪ ,‬כך אגדל תינוק ציוני‪ :‬הבניית התינוק והאם הארץ‪ -‬ישראליים באמצעות ספרי‬
‫הדרכה להורים‪ ,‬עיונים בתקומת ישראל‪( 13 ,‬תשס"ד)‪ ,‬עמ' ‪.193 -1//‬‬
‫סיון ‪-1991‬‬
‫ע‪ .‬סיון‪ ,‬דור תש"ח‪ :‬מיתוס‪ ,‬דיוקן וזיכרון‪ ,‬תל אביב‪.1991 ,‬‬
‫סיון ‪-1993‬‬
‫‪E. Sivan, To Remember is to Forget: Israel's 1948 War, Journal of Contemporary‬‬
‫‪History 28, 2 (1993), pp. 341- 359.‬‬
‫סיון ‪-199/‬‬
‫ע‪ .‬סיון‪ ,‬תעודה‪ :‬ההורה השכול כקורבן חי‪ ,‬אלפיים‪( 16 ,‬תשנ"ח)‪ ,‬עמ' ‪./1 -/3‬‬
‫סיון ‪-1999‬‬
‫‪E. Sivan, Private Pain and Public Remembrance in Israel, in: J. Winter & E. Sivan‬‬
‫‪(eds.), War and Remembrance in the Twentieth Century, Cambridge, 1999, pp. 177‬‬‫‪204.‬‬
‫סמית'‪ -‬רוזנברג ‪-19/1‬‬
‫‪C. Smith- Rosenberg, The New Women and the New History, Feminist Studies, 3, 1/2‬‬
‫‪(1975), pp. 185- 198.‬‬
‫עזריהו ‪-1331‬‬
‫מ‪ .‬עזריהו‪ ,‬חידוש והמשכיות‪ :‬המסורת היהודית ועיצובם של פולחני הריבונות בישראל‪ ,‬בתוך‪ :‬מ‪.‬‬
‫בר‪ -‬און וצ‪ .‬צמרת (עורכים)‪ ,‬שני עברי הגשר‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪.191 -1/3‬‬
‫עפרון ‪-1333‬‬
‫י‪ .‬עפרון‪ ,‬אחיות‪ ,‬לוחמות ואימהות‪ :‬אתוס ומציאות במבחן בנות דור ‪ ,191/‬עיונים בתקומת‬
‫ישראל‪( 13 ,‬תש"ס)‪ ,‬עמ' ‪.3/3 -313‬‬
‫עצמון ‪-1991‬‬
‫י‪ .‬עצמון‪ ,‬מבוא‪ :‬היהדות וההדרה של נשים מן הזירה הציבורית‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬עצמון (עורכת)‪ ,‬אשנב‬
‫לחייהן של נשים בחברות יהודיות‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ה‪ ,‬עמ' ‪.13 -13‬‬
‫עצמון ‪-1331‬‬
‫י‪ .‬עצמון‪ ,‬הבניית זהות מגדרית וכוח‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬עצמון (עורכת)‪ ,‬התשמע קולי? ייצוגים של נשים‬
‫בתרבות הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,1331 ,‬עמ' ‪.16 – 1/‬‬
‫פוגל ביז'אוי ‪-1993‬‬
‫ס‪ .‬פוגל ביז'אוי‪ ,‬החברה הקיבוצית‪ :‬שינוי והמשכיות‪ ,/ ,‬תל אביב‪ ,‬תשנ"ג‪.‬‬
‫‪194‬‬
‫פלד ‪-1331‬‬
‫ר‪ .‬פלד‪ ,‬האדם החדש של המהפכה הציונית‪ :‬השומר הצעיר ושורשיו האירופאים‪ ,‬תל אביב‪,‬‬
‫תשס"ב‪.‬‬
‫פלדמן ‪-199/‬‬
‫י‪ .‬פלדמן‪' ,‬אנו אנו הפלמ"ח'‪ :‬מבט חתרני מעזרת הנשים‪ ,‬מאזניים‪ ,‬עב'‪( 9 ,‬תשנ"ח)‪ ,‬עמ' ‪.11 – 11‬‬
‫פלדמן ‪-1331‬‬
‫י‪ .‬פלדמן‪ ,‬שוויון המינים או אפליה מגדרית? הטרילוגיה של הפלמ"ח מאת נתיבה בן יהודה‪ ,‬בתוך‪:‬‬
‫מ‪ .‬שילה ואחרים (עורכות)‪ ,‬העבריות החדשות‪ ,‬נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר‪ ,‬ירושלים‪,‬‬
‫תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪.1// – 1/1‬‬
‫פניסטון‪ -‬בירד‪-1333 ,‬‬
‫‪C. Peniston- Bird, Introduction to Part 2: Ambiguity, Contradiction and Possibility,‬‬
‫‪in: D. J DeGroot & C. Peniston- Bird (eds.), A Soldier and a Woman: Sexual‬‬
‫‪Integration in the Military, New York, 2000, pp. 175- 184.‬‬
‫פרידמן ‪-1996‬‬
‫א‪ .‬פרידמן‪ ,‬באה מאהבה‪ :‬אינטימיות וכוח בזהות הנשית‪ ,‬תל אביב‪.1996 ,‬‬
‫קאלי ‪-19/1‬‬
‫‪J. Kelly, Women, History and Theory, Chcago, 1984.‬‬
‫קאלי‪ -‬גדול ‪-19/6‬‬
‫‪J. Kelly- Gadol, The Social Relation of the Sexes: Methodological Implication of‬‬
‫‪Women's History, Journal of Women in Culture and Society, 1, 4 (1976), pp. 23 – 34.‬‬
‫קוש‪ -‬זהר ‪-1999‬‬
‫ט‪ .‬קוש‪ -‬זהר‪ ,‬בין הפלמ"ח והמטבח‪ ,‬פנים‪ ,)1999( 11 ,‬עמ' ‪.31 – 16‬‬
‫קוש‪ -‬זהר ‪-1331‬‬
‫ט‪ .‬קוש‪ -‬זהר‪ ,‬היא לא הלכה בשדות‪ :‬הייצוג הנשי בטקסטים של דור תש"ח‪ ,‬סדן‪ ,‬ה' (תשס"ב)‪,‬‬
‫עמ' ‪.316 – 331‬‬
‫קזימירסקי ‪-1331‬‬
‫א‪ .‬קזימירסקי‪' ,‬הידד ניצחנו'‪ -‬מיתוס מציאות ומה שביניהם והשתקפותם בכתבי מלחמת‬
‫השחרור‪ ,‬מפנה‪( 19 ,‬תשס"ו)‪ ,‬עמ' ‪.33 – 11‬‬
‫קמינסקי ‪-1333‬‬
‫ת‪ .‬קמינסקי‪ ,‬דפוסי קבורה ואבל בתנועה הקיבוצית הכללית כאספקלריה להוויה הקולקטיבית‬
‫המגוונת והמשתנה‪ ,191/ -1913 :‬עבודת מוסמך‪ ,‬אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬תשס"ג‪.‬‬
‫קמיר ‪-1331‬‬
‫א‪ .‬קמיר‪ ,‬פמיניזם‪ ,‬זכויות ומשפט‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשס"ב‪.‬‬
‫רובין וכ"ץ‪ -‬דיכטרמן ‪-1993‬‬
‫ש‪ .‬רובין וד‪ .‬כ"ץ‪ -‬דיכטרמן‪ ,‬תגובות הורים לנפילת בן במלחמה‪ -‬תרומת דפוסי התקשרות ויחסי‬
‫אובייקט להבנת הסתגלות ארוכת טווח לשכול‪ ,‬בתוך‪ :‬ר‪ .‬מלקינסון ואחרים (עורכים)‪ ,‬אובדן‬
‫ושכול בחברה הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ג‪ ,‬עמ' ‪./3 -11‬‬
‫רובין ‪-1993‬‬
‫ש‪ .‬רובין‪ ,‬אובדן ושכול‪ :‬ציוני דרך בתיאוריה‪ ,‬מחקר וטיפול‪ ,‬בתוך‪ :‬ר‪ .‬מלקינסון ואחרים‬
‫(עורכים)‪ ,‬אובדן ושכול בחברה הישראלית‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשנ"ג‪ ,‬עמ' ‪.3/ – 11‬‬
‫רובין ‪-1883‬‬
‫‪193‬‬
,‫ רקע ומחקר עם המודל הדו מסלולי של השכול‬:‫ על החיים לאחר אובדן בנים במלחמות ישראל‬,‫ רובין‬.‫ש‬
.92 -90 ,‫ תשנ"ה‬,)1( ‫ ה‬,‫פסיכולוגיה‬
-1991 ‫רוזובסקי‬
S. J. Rosowski, Feminist Methods in Social Research, New York, 1992.
-1333 ‫רוזן‬
.13 – 3/ '‫ עמ‬,)‫ (תשס"ד‬1 ,'‫ עז‬,‫ מאזניים‬,‫ ללא חדר משלהן‬,‫ רוזן‬.‫ט‬
-1331 ‫רוזנברג‬
,‫ נשים ומגדר בציונות הדתית בתקופת היישוב‬:‫ מהפכניות בעל כורחן‬,‫ פרידמן‬-‫ רוזנברג‬.‫ל‬
.‫ תשס"ה‬,‫ירושלים‬
-133/ ‫רוזנברג‬
‫ שליחות היישוב בריכוזי שארית הפליטה‬:‫ זהויות בקונפליקט בין שואה לתקומה‬,‫ רוזנברג‬.‫ל‬
.111 -111 '‫ עמ‬,)‫ (תשס"ז‬11 ,‫ ישראל‬,‫באירופה‬
-1331 ‫רוזנטל‬
.1331 ,‫ ירושלים‬,? ‫ האם השכול מת‬,‫ רוזנטל‬.‫ר‬
-199/ ‫רופ‬
L. J Rupp, Feminism and Internationalism: A View from the Center, Gender and
History, 10, 3 (1998), pp. 535- 538.
-199/ ‫ריאן‬
L. Ryan, A Question of Loyality: War, Nation and Feminism in Early TwentiethCentury Ireland, Women's Studies International Forum, 20, 1 (1997), pp. 21 – 32.
-1331 ‫ רות‬-‫ריידר‬
M. B Raider- Roth, The Plough Woman: Identities in the Making, in: M. A Raider &
M. B Raider- Roth, The Plough Woman: Records of the Pioneer Women of Palestine,
2002, 109- 123.
-1331 ‫רתוק‬
.333 – 1// '‫ עמ‬,)‫ ה' (תשס"ב‬,‫ סדן‬,‫ מיתוס וזיכרון‬:‫ נשים במלחמת העצמאות‬,‫ רתוק‬.‫ל‬
-19/9 ‫שוואלטר‬
E. Showalter, Towards a Feminist Poetics, in: M. Jacobus (ed.), Women Writing and
Writing About Women, London, 1979, pp. 22- 41.
-19/1 ‫שוואלטר‬
:‫ ללמוד פמיניזם‬,)‫ באום ואחרות (עורכות‬.‫ ד‬:‫ בתוך‬,‫ ביקורת פמיניסטית בשממה‬,‫ שוואלטר‬.‫א‬
.1/1 -111 '‫ עמ‬,1336 ,‫ תל אביב‬,‫ מאמרים ומאמרי יסוד במחשבה פמיניסטית‬-‫מקראה‬
-‫ מקור‬-19/1 ‫שוואלטר‬
E. Showalter, Feminist Criticism in the Wilderness, in: E. Showalter (ed.) The New
Feminist Criticism: Essays on Women, Literature and Theory, 1981, pp. 243- 267.
-1993 ‫שוואלטר‬
E. Showalter, Feminism and Literature, in: P. collier & H. R yan (eds.), Literary
Theory Today, New York, 1990, pp. 179- 202.
-199/ ‫שילה‬
191
‫מ‪ .‬שילה‪ ,‬כיצד עוצבה דמותה של העברייה החדשה ומה מאפייניה‪ ,‬ציונות וחינוך לציונות‪ ,‬ז'‬
‫(תשנ"ח)‪ ,‬עמ' ‪.111 – 11/‬‬
‫שילה ‪-1999‬‬
‫מ‪ .‬שילה‪ ,‬האישה העברית בארץ ישראל‪ ,‬בתוך‪ :‬ד‪.‬י אריאל ואחרים (עורכים)‪ ,‬ברוך שעשני אישה?‪,‬‬
‫תל אביב‪ ,1999 ,‬עמ'‪.111 -11/ ,‬‬
‫שילה ‪-1333‬‬
‫מ‪ .‬שילה‪ ,‬האישה העברייה בחדשה‪ -‬פנים רבות לה‪ :‬השומרת כמקרה מבחן‪ ,‬בקורת ופרשנות‪31 ,‬‬
‫(תש"ס)‪ ,‬עמ' ‪.1/ -/‬‬
‫שילה ‪-1331‬‬
‫מ‪ .‬שילה‪ ,‬מבט מגדרי על העליה הראשונה לפי סיפורי חנה טרגר‪ ,‬עיונים בתקומת ישראל‪11 ,‬‬
‫(‪ ,)1331‬עמ' ‪.1/9 -11/‬‬
‫שילה ‪-1336‬‬
‫מ‪ .‬שילה‪ ,‬פרטי כציבורי‪ :‬איטה ילין ויהודית הררי כותבות אוטוביוגרפיה‪ ,‬קתדרה‪( 11/ ,‬תשס"ו)‪,‬‬
‫עמ' ‪.66 -11‬‬
‫שילה‪ ,‬קרק‪ ,‬חזן‪ -‬רוקם ‪-1331‬‬
‫מ‪ .‬שילה‪ ,‬ר‪ .‬קרק‪ ,‬ג‪ .‬חזן‪ -‬רוקם (עורכות)‪ ,‬העבריות החדשות‪ :‬נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר‪,‬‬
‫ירושלים‪ ,‬תשס"ב‪.‬‬
‫שיפמן ‪-1331‬‬
‫ס‪ .‬שיפמן‪ ,‬תודעה נשית בסיפר הציוני‪' :‬היא נכונה לקבל על עצמה דמות זו שהוא מלביש לה‬
‫בדמיונו'‪ ,‬בתוך‪ :‬מ‪ .‬שילה ואחרים (עורכות)‪ ,‬העבריות החדשות‪ ,‬נשים ביישוב ובציונות בראי‬
‫המגדר‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ב‪.133 -1/9 ,‬‬
‫שכטר ‪-1331‬‬
‫ת‪ .‬שכטר‪ ,‬רחל כצנלסון שזר‪ :‬ביוגרפיה של מהפכנות תרבותית‪ ,‬עבודת לשם קבלת תואר 'דוקטור‬
‫לפילוסופיה'‪ ,‬אוניברסיטת בר אילן‪ ,‬רמת גן‪ ,‬תשס"ד‪.‬‬
‫שפירא ‪-1993‬‬
‫א‪ .‬שפירא‪ ,‬דור בארץ‪ ,‬אלפיים‪( 1 ,‬תש"ן)‪ ,‬עמ' ‪.133 -1//‬‬
‫שפירא ‪-1991‬‬
‫א‪ .‬שפירא‪ ,‬חרב היונה‪ :‬הציונות והכוח ‪ ,191/ -1//1‬תל אביב‪ ,‬תשנ"ב‪.‬‬
‫שפירא ובר‪ -‬און ‪-1336‬‬
‫א‪ .‬שפירא ומ‪ .‬בר‪ -‬און‪ ,‬עם במלחמה‪ -‬מבוא‪ ,‬בתוך‪ :‬מ‪ .‬בר און ומ‪ .‬חזן (עורכים)‪ ,‬עם במלחמה‪,‬‬
‫ירושלים‪ ,‬תשס"ז‪ ,‬עמ' ‪./ -1‬‬
‫תובל‪ -‬משיח‪-1333 ,‬‬
‫ר‪ .‬תובל‪ -‬משיח‪ ,‬זהות‪ ,‬מגדר וסטטוס בסיפורי חיים של נשים וגברים בישראל‪ ,‬חיבור לשם קבלת‬
‫תואר 'דוקטור לפילוסופיה'‪ ,‬האוניברסיטה העברית‪ ,‬ירושלים‪.1333 ,‬‬
‫תידור‪ -‬באומל ‪-1331‬‬
‫י‪ .‬תידור‪ -‬באומל‪' ,‬היינו שם איתם'‪ :‬הנצחת נשים באנדרטאות לזכר הנופלים במדינת ישראל‪,‬‬
‫בתוך‪ :‬מ‪ .‬שילה ואחרים (עורכות)‪ ,‬העבריות החדשות‪ ,‬נשים ביישוב ובציונות בראי המגדר‪,‬‬
‫ירושלים‪ ,‬תשס"ב‪ ,‬עמ' ‪.116 – 131‬‬
‫תידור‪ -‬באומל ‪-1336‬‬
‫י‪ .‬תידור‪ -‬באומל‪ ,‬בנות הדור שנשכח‪ -‬על ‪ 1/‬חללות צה"ל בעשור הראשון למדינה‪ ,‬הארץ‪ -‬מוסף‬
‫ליום העצמאות תשס"ו‪ ,171736 ,‬עמ' ‪.13 – 13‬‬
‫ספרי זיכרון‬
‫‪199‬‬
‫אביגור ‪-19/1‬‬
‫ש‪ .‬אביגור‪ ,‬עם גור‪ ,‬תל אביב‪.19/1 ,‬‬
‫אבינעם ‪-1911‬‬
‫ר‪ .‬אבינעם‪ ,‬בהתייחד עם‪ ,‬משרד הביטחון‪ ,‬תשי"ד‪.‬‬
‫אברהם לבנוני ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬אברהם לבנוני‪ :‬דברי חברים ליום השנה‪ ,‬משק דפנה‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫אופק ‪-1911‬‬
‫א‪ .‬אופק (עורך)‪ ,‬לבנינו‪ ,‬כפר יהושע‪ ,‬תשי"ב‪.‬‬
‫אריה אלקינד ‪-191/‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬אריה אלקינד‪ ,‬אברהם אופלטקה‪ ,‬עקיבא ברזילי‪ ,‬בית השיטה‪ ,‬תש"ח‪.‬‬
‫בוקשטיין ‪-1913‬‬
‫י‪ .‬בוקשטיין‪ ,‬דניאל בני‪ ,‬בני‪ ,‬בתוך‪ :‬י‪ .‬אריכא (עורך)‪ ,‬מול שערי ירושלים‪ -‬פרשת חייו של דניאל‬
‫בוקשטיין‪ ,‬תל אביב‪ ,1913 ,‬ע' ‪.161‬‬
‫בזכותם‪ -‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪-‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬בזכותם‪ :‬ספר זיכרון לבני כפר מל"ל רמות השבים הדר רמתים גניעם וירקונה‬
‫שנפלו למען תקומת ישראל‪ ,‬כפר מל"ל‪ ,‬ללא שנה‪.‬‬
‫בטרוף הסער ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬בטרוף הסער‪ ,‬נגבה‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫ביקוד ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬ביקוד‪ ,‬עין חרוד‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫בכל מאודם‪ -‬חדרה ‪-1913‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬בכל מאודם‪ :‬בנינו שנפלו במערכה‪ ,‬חדרה‪ ,‬תשי"ג‪.‬‬
‫בן צבי ‪-191/‬‬
‫ר‪ .‬בן צבי וי‪ .‬בן צבי‪ ,‬עלי‪ ,‬ירושלים‪.191/ ,‬‬
‫בנים‪ -‬עין חרוד ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬בנים‪ :‬קובץ זיכרון לבני עין חרוד שנפלו במלחמת העצמאות‪ ,‬עין חרוד‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫בסער ביום סופה ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬בסער ביום סופה‪ :‬המלחמה בשערי דגניה‪ ,‬קבוצת דגניה‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫בשערי עזה ‪-1919‬‬
‫נ‪ .‬עמינח (עורך)‪ ,‬בשערי עזה‪ :‬המערכה בבארות יצחק‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫גובר ‪-1913‬‬
‫ר‪ .‬גובר‪ ,‬עם הבנים‪ ,‬תל אביב‪.1913 ,‬‬
‫גובר ‪-191/‬‬
‫ר‪ .‬גובר‪ ,‬ספר האחים‪ ,‬תל אביב‪.191/ ,‬‬
‫גרוסמן ‪-191/‬‬
‫ר‪ .‬גרוסמן‪ ,‬נעם‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תש"ח‪.‬‬
‫דפים‪ -‬קק"ל ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬דפים‪ :‬לזכר מגני בית הקרן הקיימת לישראל בבית דגון‪ ,‬לא ידוע מקום‬
‫ההוצאה (בהוצאת חטיבת גבעתי)‪.1919 ,‬‬
‫הכטר ‪-19/9‬‬
‫‪199‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬יאיר הכטר‪ ,‬תל אביב‪.19/9 ,‬‬
‫השבעה ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬השבעה‪ :‬שנה לנפלם של שבעת נוטרי חולון במערכות האומה על עצמאותה‬
‫במולדת‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫וינשל ‪-1911‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬שאול וינשל ז"ל‪ :‬תרפ"ח‪ -‬תש"ט‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשי"ב‪.‬‬
‫זמיר ‪-1913‬‬
‫ר‪ .‬זמיר‪ ,‬א‪ .‬זמיר‪ ,‬דברי ימי יצחק‪ :‬מגילת חיים‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תש"י‪.‬‬
‫חבס ‪-1913‬‬
‫ב‪ .‬חבס (עורכת)‪ ,‬אשר שכלנו‪ :‬לזכר בני נהלל‪ ,‬כפר נהלל‪ ,‬תש"י‪.‬‬
‫חללינו במלחמת השחרור ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬חללינו במלחמת השחרור‪ ,‬אשדות יעקב‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫יד לזכר מנחם רוטקוב ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬יד לזכר מנחם רוטקוב‪ ,‬יהושע (שייקה) בחרב‪ ,‬נתן שוורץ‪ ,‬דניאל לייבוביץ‪,‬‬
‫קבוצת חמדיה‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫כמספד על היחיד ‪-1911‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬כמספד על היחיד‪ ,‬משק כפר גלעדי‪ -‬תל חי‪ ,‬תשי"ב‪.‬‬
‫כמעט שלוש מאות שנים של זיכרון‪ ,‬גל"צ‪ -1336 ,‬הקלטה‬
‫לאורם‪ -‬קופ"ח ‪-1911‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬לאורם‪ :‬חוברת לזכר בני משפחותם של עובדי קופת חולים‪ ,‬שנפלו במלחמת‬
‫השחרור‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשי"א‪.‬‬
‫לדמותם‪ -‬תל יוסף ‪-1913‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬לדמותם‪ :‬קובץ זיכרון לבני תל יוסף וחבריה‪ ,‬לעולים והחניכים שנפלו‬
‫במלחמת העצמאות תש"ח‪ -‬ט‪ ,‬תל יוסף‪ ,‬תש"י‪.‬‬
‫לזכר היא'‪ -‬גבע ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬לזכר היא'‪ :‬חברינו‪ ,‬במלאת שנה לנפלם‪ ,‬גבע‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫לזכר חברים ‪-1913‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬לזכר חברים‪ :‬חוברת זכרון לתשעת חברינו‪ ,‬חולתא‪ ,‬תש"י‪.‬‬
‫לזכרם‪ -‬באר טוביה ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬לזכרם‪ :‬לזכר חללי באר טוביה‪ ,‬באר טוביה‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫ליבליך ‪-133/‬‬
‫ע‪ .‬ליבליך‪ ,‬ילדי כפר עציון‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ז‪.‬‬
‫לנופלים בנבי יושע‪ ,‬ללא שנה‪-‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬לנופלים בנבי יושע‪ ,‬תל אביב‪ ,‬ללא שנת הוצאה‪.‬‬
‫לשבעה ‪-1913‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬לשבעה‪ ,‬קבוצת אלומות‪ ,‬תש"י‪.‬‬
‫מגד ‪-191/‬‬
‫מ‪ .‬מגד‪ ,‬בנתיב הפלמ"ח‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשי"ח‪.‬‬
‫מול התבור ‪-1913‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬מול התבור‪ :‬יד לנופלים‪ ,‬בית קשת‪.1913 ,‬‬
‫‪198‬‬
‫פישר ‪-1911‬‬
‫(ללא עורך‪ 7‬מחבר)‪ ,‬מיכה פישר‪ -‬עלים לזכרו‪ ,‬תל אביב‪.1911 ,‬‬
‫קיילנגולד ‪-1333‬‬
‫א‪ .‬קיילנגולד‪ ,‬מלונדון לירושלים‪ :‬סיפורה של לוחמת בהגנה‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשס"ג‪.‬‬
‫קליר ‪-1913‬‬
‫א‪ .‬קליר‪ ,‬מקרב‪ ,...‬תל אביב‪ ,‬תש"י‪.‬‬
‫רבינוב ‪-1919‬‬
‫י‪ .‬רבינוב‪ ,‬מול הר העקדה‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫רגב ‪-1333‬‬
‫ע‪ .‬רגב‪ ,‬כזהר הרקיע‪ :‬חייה וכתביה של זהרה לביטוב‪ ,‬צור יגאל‪.1333 ,‬‬
‫רמת רחל במערכה ‪-1919‬‬
‫(ללא מחבר‪ 7‬עורך)‪ ,‬רמת רחל במערכה‪ ,‬רמת רחל‪ ,‬תש"ט‪.‬‬
‫שמי ‪-1961‬‬
‫(ללא עורך‪ 7‬מחבר)‪ ,‬חברים מספרים על ג'ימי‪ ,‬תל אביב‪.1961 ,‬‬
‫יומנים וספרי זיכרונות‬
‫אביגדורי‪ -‬אבידב ‪-19/9‬‬
‫ה‪ .‬אביגדורי‪ -‬אבידב‪" ,‬בדרך שהלכנו"‪ :‬מיומנה של מלוות שיירות‪ ,‬תל אביב‪.19/9 ,‬‬
‫ארבל ‪-1999‬‬
‫ז‪ .‬ארבל‪ ,‬הנערה עם האקדח‪ ,‬תל אביב‪.1999 ,‬‬
‫בן גוריון ‪-19/6‬‬
‫ד‪ .‬בן גוריון‪ ,‬מלב אל לב‪ :‬דברים להורים השכולים‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשל"ז‪.‬‬
‫בן‪ -‬יהודה ‪-19/1‬‬
‫נ‪ .‬בן‪ -‬יהודה‪ -191/ ,‬בין הספירות‪ ,‬ירושלים‪.19/1 ,‬‬
‫בן‪ -‬יהודה ‪-19/1‬‬
‫נ‪ .‬בן‪ -‬יהודה‪ ,‬מבעד לעבותות‪ ,‬ירושלים‪.19/1 ,‬‬
‫בן‪ -‬יהודה‪-1991 -‬‬
‫נ‪ .‬בן יהודה‪ ,‬כשפרצה המדינה‪ ,‬ירושלים‪.1991 ,‬‬
‫גוזס‪ -‬סבוראי ‪-1993‬‬
‫א‪ .‬גוזס‪ -‬סבוראי‪ ,‬ספרי לי ספרי לי‪ ,‬תל אביב‪.1993 ,‬‬
‫גוזס‪ -‬סבוראי ‪-199/‬‬
‫א‪ .‬גוזס‪ -‬סבוראי‪ ,‬פלמחאיות במלחמת תש"ח‪ :‬חברות פלמ"ח מספרות‪ ,‬קיבוץ דליה‪199/ ,‬‬
‫כצנלסון‪ -‬בן צבי ‪-19/9‬‬
‫צ‪ .‬כצנלסון‪ -‬בן צבי‪ ,‬זה חוזר אלי‪ ,‬תל אביב‪.19/9 ,‬‬
‫מכבי ‪-19//‬‬
‫ר‪ .‬מכבי‪ -‬סטרינין‪ ,‬לילות ירושלים‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשל"ח‪.‬‬
‫מכבי ‪-19/6‬‬
‫‪180‬‬
‫ר‪ .‬מכבי‪ ,‬בחיוך ובדמע‪ :‬סיפורים‪ ,‬תל אביב‪ ,‬תשמ"ו‪.‬‬
‫‪181‬‬
‫נספח ‪ -1‬שמות החללים הנזכרים בעבודה זו‬
‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫‪9‬‬
‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪81‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫‪37‬‬
‫‪38‬‬
‫‪39‬‬
‫‪40‬‬
‫‪41‬‬
‫‪42‬‬
‫‪43‬‬
‫‪44‬‬
‫אבטיחי מנחם‬
‫אהלי ספי‬
‫אופנברג חנה‬
‫אטקין זהר‬
‫איפרמן יעקב‬
‫אלקינד אריה‬
‫אנקורי אופיר‬
‫אפרת אביהו‬
‫אקרמן אמנון‬
‫בוכבינדר נח‬
‫בוקשטיין דניאל‬
‫בן אברהם נח‬
‫בן הלל אריה‬
‫בן ישעיהו יוסף‬
‫בן צבי עלי‬
‫בן שבת אברהם‬
‫בנטיבטש יוסף‬
‫בסיוקביץ נחמיה‬
‫ברזילי אריה‬
‫ברנצ'וק דוד צבי‬
‫ברקוביץ יהודית‬
‫גובר אפרים‬
‫גובר צבי‬
‫גורדון מתיתיהו‬
‫גינצבורג רפאל‬
‫גפן חיים‬
‫גרוסמן נעם‬
‫גרייצר דב‬
‫גרינברג ציפורה‬
‫דובז'ינסקי נתן‬
‫דוידוביץ' גילה‬
‫דיין זהר‬
‫הוכברג דן‬
‫הופמן שלום‬
‫הורביץ זרובבל‬
‫הורביץ צבי‬
‫הלוי יצחק‬
‫הניגסברג צבי‬
‫הרשלג דן‬
‫ויינברגר מלכה‬
‫וינשל שאול‬
‫זמיר יצחק‬
‫זמל ישראל‬
‫זעירא צבי‬
‫‪182‬‬
‫‪45‬‬
‫‪46‬‬
‫‪47‬‬
‫‪48‬‬
‫‪49‬‬
‫‪50‬‬
‫‪51‬‬
‫‪52‬‬
‫‪53‬‬
‫‪54‬‬
‫‪55‬‬
‫‪56‬‬
‫‪57‬‬
‫‪58‬‬
‫‪59‬‬
‫‪60‬‬
‫‪61‬‬
‫‪62‬‬
‫‪63‬‬
‫‪64‬‬
‫‪65‬‬
‫‪66‬‬
‫‪67‬‬
‫‪68‬‬
‫‪69‬‬
‫‪70‬‬
‫‪71‬‬
‫‪72‬‬
‫‪73‬‬
‫‪74‬‬
‫‪75‬‬
‫‪76‬‬
‫‪77‬‬
‫‪78‬‬
‫‪79‬‬
‫‪80‬‬
‫‪81‬‬
‫‪82‬‬
‫‪83‬‬
‫‪84‬‬
‫‪85‬‬
‫‪86‬‬
‫‪87‬‬
‫‪88‬‬
‫‪89‬‬
‫‪90‬‬
‫זרחי נחום‬
‫חוטניצקה מלכה‬
‫טולצ'ינסקי יובל‬
‫טריסטמן מנחם‬
‫יעקובובסקי ישראל‬
‫יקותיאלי אמנון‬
‫ישפה יחיאל‬
‫ישראלי יאיר‬
‫כהן מכאל‬
‫כנעני יוחנן‬
‫כספי ספי‬
‫לביא הלל‬
‫לביא ירובעל‬
‫לביטוב זהרה‬
‫לבנה יצחק‬
‫לבנוני אברהם‬
‫ליברמן עודד‬
‫ליס דוד‬
‫ליפקין מרדכי‬
‫מאירוב גור‬
‫מדברי נעמי‬
‫מולכו מרים‬
‫מושקוביץ מלאכי‬
‫מלץ רפי‬
‫מס דני‬
‫מצקביץ דוד‬
‫מצקביץ יוסף‬
‫נאמן משה‬
‫נול יצחק‬
‫נחושתן אורי‬
‫נתן זיוה‬
‫סגל יאיר‬
‫סגל עמיהוד‬
‫עולמי יעקב‬
‫עמיקם בעז‬
‫ערמוני יזהר‬
‫פוזננסקי יצחק‬
‫פייגנבוים לוי‬
‫פיין עמוס‬
‫פינקנזון ישעיהו‬
‫פישר מיכה‬
‫פרידמן פילון‬
‫צ'רקסקי דוד‬
‫צביק דן‬
‫צור עמיהוד‬
‫קיילנגולד אסתר‬
‫‪182‬‬
‫‪91‬‬
‫‪92‬‬
‫‪93‬‬
‫‪94‬‬
‫‪95‬‬
‫‪96‬‬
‫‪97‬‬
‫‪98‬‬
‫‪99‬‬
‫‪100‬‬
‫‪101‬‬
‫‪102‬‬
‫‪103‬‬
‫‪104‬‬
‫‪105‬‬
‫‪106‬‬
‫‪107‬‬
‫‪108‬‬
‫‪109‬‬
‫‪110‬‬
‫‪111‬‬
‫‪112‬‬
‫קליר דוד‬
‫קרול דב‬
‫קרניבד בנימין‬
‫רוזנבאום אליהו‬
‫רוזנבלום קלמן‬
‫רוזנבלט יאיר‬
‫רוזנפלד ציפורה ויחיאל‬
‫רוזנקרנץ אפרתי רות‬
‫רוטקוב מנחם‬
‫רוכין אמנון‬
‫רבינוב רות‬
‫רזניק יאיר‬
‫שבט אליעזר‬
‫שבט מנחם‬
‫שוורץ נתן‬
‫שולומוביץ נפתלי‬
‫שולמי יצחק‬
‫שטורמן משה‬
‫שמי אהרון‬
‫שמיר אליהו‬
‫שני ראובן‬
‫שפריס דניאל‬
‫‪184‬‬
‫‪183‬‬
‫נספח ‪ -2‬טבלת שמות הנופלות בתש"ח ומאפייניהן העיקריים‬
‫התפלגות לפי יתמות‪ ,‬מצב משפחתי ואירגון צבאי‬
‫יתמות‬
‫שם‬
‫שם ומשפחה‬
‫יתומה‬
‫מאב‬
‫אהרוני מרים‬
‫‪1‬‬
‫יתומה‬
‫מאם‬
‫מצב משפחתי‬
‫משניהם‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫נשואה‬
‫עם ילדים‬
‫ארגון צבאי‬
‫הגנה‬
‫אחר‬
‫פלמ"ח‬
‫אצ"ל‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫לח"י‬
‫‪1‬‬
‫אוסיה מרים‬
‫‪1‬‬
‫ארנהיים מרים‬
‫‪1‬‬
‫בן ארי מירה‬
‫‪1‬‬
‫הפנר מרים‬
‫‪1‬‬
‫וייס מרים‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫לוי מרים‬
‫‪1‬‬
‫מולכו מרים‬
‫‪1‬‬
‫סלפטר מרים‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫פריד מרים‬
‫‪1‬‬
‫קציר רייכר מרים‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫בהריון‬
‫‪1‬‬
‫ציברסקי בלהה‬
‫‪1‬‬
‫פפירוביץ בלהה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫אברך חנה‬
‫אופנברג חנה‬
‫‪1‬‬
‫?‬
‫גרדי חנה‬
‫‪1‬‬
‫זוטא חנה‬
‫זינגר חנה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫טוכמן חנה‬
‫‪1‬‬
‫מיטווק חנה‬
‫קאסוטו חנה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫אלמנה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪183‬‬
‫‪181‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫יתומה‬
‫מאב‬
‫יתומה‬
‫מאם‬
‫משניהם‬
‫וקסלר שפרה‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫נשואה‬
‫אחר‬
‫‪8‬‬
‫לינבר נעמי‬
‫אפלבוים אסתר‬
‫‪1‬‬
‫בירנבאום אסתר‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫לופוביץ אסתר‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫קיילנגולד אסתר‬
‫‪1‬‬
‫צ'צ''יק ארצברג אסתר‬
‫‪1‬‬
‫קויפמן דרייסיגר אסתר‬
‫‪1‬‬
‫רוזנצווייג אסתר‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫תם אסתר‬
‫‪1‬‬
‫שוורץ רינה‬
‫‪1‬‬
‫נבלי רינה‬
‫לח"י‬
‫‪8‬‬
‫‪1‬‬
‫סנדישב אסתר‬
‫עם ילדים‬
‫הגנה‬
‫פלמ"ח‬
‫אצ"ל‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫לביטוב זהרה‬
‫‪1‬‬
‫גלבוע אילה‬
‫‪1‬‬
‫דוצ'ין שולמית‬
‫‪1‬‬
‫מטוס שולמית‬
‫‪1‬‬
‫נוביק שולמית‬
‫‪1‬‬
‫מאורשת ‪1-‬‬
‫קובי שולמית‬
‫‪1‬‬
‫באומגרט תמר‬
‫‪1‬‬
‫פיטובסקי תמר‬
‫‪1‬‬
‫וינברגר מלכה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫חוטניצקה מלכה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫פרדו מלכה‬
‫‪1‬‬
‫בנארי שושנה‬
‫‪1‬‬
‫‪181‬‬
‫‪189‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫יתומה‬
‫מאב‬
‫יתומה‬
‫מאם‬
‫משניהם‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫נשואה‬
‫עם ילדים‬
‫הגנה‬
‫אחר‬
‫פלמ"ח‬
‫ג'מיל שושנה‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫יעקבי שושנה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מזרחי בן עמי שושנה‬
‫‪1‬‬
‫יוסף לילה‬
‫‪1‬‬
‫וולף הדסה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬‫?מאב‬
‫למפל הדסה‬
‫‪1‬‬
‫נויגר הדסה‬
‫‪1‬‬
‫וייסברוט רבקה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫זלצמן רבקה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫כהן רבקה‬
‫‪1‬‬
‫קדוש רבקה‬
‫שפר ליבקה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫גרינשטיין ירדנה‬
‫‪1‬‬
‫דרוזדיק נעמי‬
‫הבר‪ -‬מן נעמי‬
‫לח"י‬
‫‪1‬‬
‫זלוטניק שושנה‬
‫לנצ'נר טננבוים שושנה‬
‫אצ"ל‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫‪1‬‬
‫מאורשת ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫יולס נעמי‬
‫מדברי נעמי‬
‫‪1‬‬
‫רקוב לאה‬
‫‪1‬‬
‫מאירסון מזרחי לאה‬
‫פריזנט לאה‬
‫רייס ז'זמר חוה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪189‬‬
‫‪189‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫יתומה‬
‫מאב‬
‫יתומה‬
‫מאם‬
‫משניהם‬
‫טבקמן פנינה‬
‫‪8‬‬
‫פדרמן פנינה‬
‫‪1‬‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫נשואה‬
‫‪1‬‬
‫עם ילדים‬
‫הגנה‬
‫אחר‬
‫‪1‬‬
‫פלמ"ח‬
‫אצ"ל‬
‫‪1‬‬
‫מוריץ רות‬
‫‪1‬‬
‫רבינוב רות‬
‫‪1‬‬
‫רוזנקרנץ אפרתי רות‬
‫‪1‬‬
‫הילר רחל‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מאורשת ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫וינר רחל‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫זגלשטיין רחל‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫זלצר רחל‬
‫י"ללח עברה מההגנה ‪1-‬‬
‫מינס רחל‬
‫מאורשת ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫קילמניק רחל‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫שמש רחל‬
‫‪1‬‬
‫מעברי אהובה‬
‫‪1‬‬
‫חיון ציונה‬
‫‪1‬‬
‫יפת ציונה‬
‫‪1‬‬
‫וסרטיל חיה‬
‫‪1‬‬
‫לדרמן חיה‬
‫‪1‬‬
‫מוסל מאשה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מאורשת ‪1-‬‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫נורדמן קרגר צפורה‬
‫קורצטג ציפורה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫אלמנה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫כץ ציפורה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫גרינברג ציפורה‬
‫יעקובוביץ ציפורה‬
‫לח"י‬
‫‪1‬‬
‫שיינרמן עליזה‬
‫שיפמן הורן חיה‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪189‬‬
‫‪188‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫יתומה‬
‫מאב‬
‫רוזנפלד ציפורה‬
‫יתומה‬
‫מאם‬
‫משניהם‬
‫‪8‬‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫נשואה‬
‫עם ילדים‬
‫‪8‬‬
‫‪8‬‬
‫הגנה‬
‫אחר‬
‫ברזני זיוה‬
‫נתן זיוה‬
‫‪1‬‬
‫מידזינסקי שרה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫פרידלנדר שרה‬
‫‪1‬‬
‫רוזנברג שטול מיה‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫שולרר מיה‬
‫‪1‬‬
‫ברקוביץ יהודית‬
‫‪1‬‬
‫יעקובוביץ יהודית‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫לגשטיין יהודית‬
‫‪1‬‬
‫דוידוביץ גילה‬
‫‪1‬‬
‫זלצר עדה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫גרושה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫איזבוצקי אלה‬
‫‪1‬‬
‫הבר ברוריה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫אלטשולר בת שבע‬
‫שם טוב בת שבע‬
‫לח"י‬
‫‪8‬‬
‫‪8‬‬
‫‪1‬‬
‫פלמ"ח‬
‫אצ"ל‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫הרוש גרציה (יפה)‬
‫אפשטיין דבורה‬
‫‪1‬‬
‫קיטייביץ דבורה‬
‫‪1‬‬
‫קימלמן הלנה‬
‫‪1‬‬
‫קרסו יחזקאלי זילפה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫אלמנה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫גרושה ואלמנה ‪1-‬‬
‫שכנאי מדהבה‬
‫‪1‬‬
‫אכלופי מזל‬
‫‪1‬‬
‫בן שלום מרגלית‬
‫‪1‬‬
‫בירק סילויה‬
‫‪1‬‬
‫‪188‬‬
‫‪200‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫יתומה‬
‫מאב‬
‫יתומה‬
‫מאם‬
‫אברמסון עטרה‬
‫משניהם‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫נשואה‬
‫עם ילדים‬
‫הגנה‬
‫אחר‬
‫‪8‬‬
‫פלמ"ח‬
‫אצ"ל‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫לח"י‬
‫‪8‬‬
‫אשבל צפומה‬
‫‪1‬‬
‫הורביץ רעיה‬
‫‪8‬‬
‫פורת פרוינד שיינדל‬
‫‪8‬‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫כנראה ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫אכלופי שמחה‬
‫‪1‬‬
‫רוזנבאום לוטי‬
‫‪1‬‬
‫רוזנצוייג לאה‬
‫לויצקי חוה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מזרחי עליזה‬
‫אלמנה ‪1-‬‬
‫פייגין ולירו רחל‬
‫קירשנבוים דבורה‬
‫שחור מרים‬
‫סה"כ‬
‫מאורשת ‪1-‬‬
‫יתומה‬
‫מאב‬
‫יתומה‬
‫מאם‬
‫‪6‬‬
‫ואולי עוד‬
‫‪6‬‬
‫‪1‬‬
‫משניהם‬
‫‪31‬‬
‫כנראה‪ -‬עוד‬
‫‪8‬‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫נשואה‬
‫‪9‬‬
‫‪25‬‬
‫עם ילדים‬
‫‪ -61‬עם‬
‫ילדים‬
‫בהריון ‪1‬‬
‫אחר‬
‫מאורשות ‪6-‬‬
‫‪1‬‬
‫הגנה‬
‫פלמ"ח‬
‫אצ"ל‬
‫לח"י‬
‫לא‬
‫ידוע‬
‫‪83‬‬
‫‪19‬‬
‫‪8‬‬
‫‪4‬‬
‫‪6‬‬
‫אלמנות ‪4-‬‬
‫אלמנה‪1- +‬‬
‫גרושה‬
‫גרושה ‪1-‬‬
‫‪200‬‬
‫‪201‬‬
‫התפלגות לפי גילאים והנצחה בספרי זיכרון‬
‫שם‬
‫שם ומשפחה‬
‫גיל‬
‫גילאי ‪02 -81‬‬
‫אהרוני מרים‬
‫גילאי ‪02 -08‬‬
‫אוסיה מרים‬
‫ארנהיים מרים‬
‫‪1‬‬
‫בן ארי מירה‬
‫הפנר מרים‬
‫‪1‬‬
‫וייס מרים‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫סלפטר מרים‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫קציר רייכר מרים‬
‫‪1‬‬
‫ציברסקי בלהה‬
‫‪1‬‬
‫פפירוביץ בלהה‬
‫‪1‬‬
‫אברך חנה‬
‫‪1‬‬
‫אופנברג חנה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫גרדי חנה‬
‫‪1‬‬
‫זוטא חנה‬
‫‪1‬‬
‫זינגר חנה‬
‫‪1‬‬
‫טוכמן חנה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מיטווק חנה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫קאסוטו חנה‬
‫לינבר נעמי‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מולכו מרים‬
‫וקסלר שפרה‬
‫לא ידוע‬
‫הונצחה בספר זיכרון‬
‫אולי הונצחה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫פריד מרים‬
‫גילאי‬
‫‪+08‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫לוי מרים‬
‫גילאי ‪-08‬‬
‫‪02‬‬
‫הנצחה בספר זיכרון‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪201‬‬
‫‪202‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫גילאי ‪02 -06‬‬
‫גילאי ‪02 -61‬‬
‫אפלבוים אסתר‬
‫‪1‬‬
‫בירנבאום אסתר‬
‫‪1‬‬
‫לופוביץ אסתר‬
‫‪1‬‬
‫סנדישב אסתר‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫קיילנגולד אסתר‬
‫‪1‬‬
‫צ'צ''יק ארצברג אסתר‬
‫‪1‬‬
‫קויפמן דרייסיגר אסתר‬
‫‪1‬‬
‫רוזנצווייג אסתר‬
‫‪1‬‬
‫תם אסתר‬
‫‪1‬‬
‫שוורץ רינה‬
‫‪1‬‬
‫נבלי רינה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫נוביק שולמית‬
‫‪1‬‬
‫קובי שולמית‬
‫‪1‬‬
‫באומגרט תמר‬
‫‪1‬‬
‫פיטובסקי תמר‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫וינברגר מלכה‬
‫‪1‬‬
‫חוטניצקה מלכה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫פרדו מלכה‬
‫‪1‬‬
‫מדום לב ‪1-‬‬
‫בנארי שושנה‬
‫‪1‬‬
‫ג'מיל שושנה‬
‫‪1‬‬
‫זלוטניק שושנה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫דוצ'ין שולמית‬
‫מטוס שולמית‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫לביטוב זהרה‬
‫גלבוע אילה‬
‫גילאי ‪-06‬‬
‫‪02‬‬
‫גילאי‬
‫‪+06‬‬
‫לא ידוע‬
‫הונצחה בספר זיכרון‬
‫אולי הונצחה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪202‬‬
‫‪202‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫גילאי ‪02 -61‬‬
‫יעקבי שושנה‬
‫‪1‬‬
‫לנצ'נר טננבוים שושנה‬
‫גילאי ‪02 -06‬‬
‫גילאי ‪-06‬‬
‫‪02‬‬
‫‪1‬‬
‫מזרחי בן עמי שושנה‬
‫‪1‬‬
‫יוסף לילה‬
‫‪1‬‬
‫למפל הדסה‬
‫‪1‬‬
‫וולף הדסה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫נויגר הדסה‬
‫‪1‬‬
‫וייסברוט רבקה‬
‫‪1‬‬
‫זלצמן רבקה‬
‫‪1‬‬
‫כהן רבקה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫קדוש רבקה‬
‫‪1‬‬
‫שפר ליבקה‬
‫‪1‬‬
‫גרינשטיין ירדנה‬
‫גילאי‬
‫‪+06‬‬
‫לא ידוע‬
‫הונצחה בספר זיכרון‬
‫אולי הונצחה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫דרוזדיק נעמי‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫הבר‪ -‬מן נעמי‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫יולס נעמי‬
‫‪1‬‬
‫מדברי נעמי‬
‫רקוב לאה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫רייס ז'זמר חוה‬
‫טבקמן פנינה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מאירסון מזרחי לאה‬
‫פריזנט לאה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫פדרמן פנינה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫שיינרמן עליזה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מוריץ רות‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪202‬‬
‫‪204‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫גילאי ‪02 -61‬‬
‫רבינוב רות‬
‫‪1‬‬
‫גילאי ‪02 -06‬‬
‫‪1‬‬
‫רוזנקרנץ אפרתי רות‬
‫‪1‬‬
‫הילר רחל‬
‫‪1‬‬
‫וינר רחל‬
‫גילאי ‪-06‬‬
‫‪02‬‬
‫גילאי‬
‫‪+06‬‬
‫לא ידוע‬
‫הונצחה בספר זיכרון‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫זגלשטיין רחל‬
‫‪1‬‬
‫זלצר רחל‬
‫‪1‬‬
‫מינס רחל‬
‫‪1‬‬
‫קילמניק רחל‬
‫‪1‬‬
‫שמש רחל‬
‫‪1‬‬
‫מעברי אהובה‬
‫‪1‬‬
‫חיון ציונה‬
‫‪1‬‬
‫יפת ציונה‬
‫‪1‬‬
‫אולי הונצחה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫וסרטיל חיה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫לדרמן חיה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫מוסל מאשה‬
‫שיפמן הורן חיה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫גרינברג ציפורה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫יעקובוביץ ציפורה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫כץ ציפורה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫נורדמן קרגר צפורה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫קורצטג ציפורה‬
‫רוזנפלד ציפורה‬
‫ברזני זיוה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪204‬‬
‫‪203‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫גילאי ‪02 -61‬‬
‫נתן זיוה‬
‫‪1‬‬
‫גילאי ‪-06‬‬
‫‪02‬‬
‫גילאי ‪02 -06‬‬
‫‪1‬‬
‫מידזינסקי שרה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫פרידלנדר שרה‬
‫‪1‬‬
‫רוזנברג שטול מיה‬
‫‪1‬‬
‫שולרר מיה‬
‫ברקוביץ יהודית‬
‫גילאי‬
‫‪+06‬‬
‫‪1‬‬
‫תאונת דרכים ‪1-‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫יעקובוביץ יהודית‬
‫התאבדות ‪1-‬‬
‫לגשטיין יהודית‬
‫‪1‬‬
‫דוידוביץ גילה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫זלצר עדה‬
‫‪1‬‬
‫איזבוצקי אלה‬
‫‪1‬‬
‫הבר ברוריה‬
‫‪1‬‬
‫אלטשולר בת שבע‬
‫‪1‬‬
‫שם טוב בת שבע‬
‫‪1‬‬
‫הרוש גרציה (יפה)‬
‫‪1‬‬
‫אפשטיין דבורה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫קיטייביץ דבורה‬
‫‪1‬‬
‫קימלמן הלנה‬
‫תאונה ‪1-‬‬
‫קרסו יחזקאלי זילפה‬
‫שכנאי מדהבה‬
‫לא ידוע‬
‫הונצחה בספר זיכרון‬
‫אולי הונצחה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫אכלופי מזל‬
‫‪1‬‬
‫בן שלום מרגלית‬
‫‪1‬‬
‫בירק סילויה‬
‫‪1‬‬
‫אברמסון עטרה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫‪203‬‬
‫‪201‬‬
‫שם ומשפחה‬
‫גילאי ‪02 -61‬‬
‫אשבל צפונה‬
‫גילאי ‪-06‬‬
‫‪02‬‬
‫גילאי ‪02 -06‬‬
‫‪1‬‬
‫הורביץ רעיה‬
‫‪1‬‬
‫פורת פרוינד שיינדל‬
‫‪1‬‬
‫אכלופי שמחה‬
‫‪1‬‬
‫‪1‬‬
‫רוזנבאום לוטי‬
‫‪1‬‬
‫רוזנצוייג לאה‬
‫שבץ לב ‪1-‬‬
‫לויצקי חוה‬
‫‪1‬‬
‫מזרחי עליזה‬
‫‪1‬‬
‫פייגין ולירו רחל‬
‫‪1‬‬
‫קירשנבוים דבורה‬
‫‪1‬‬
‫שחור מרים‬
‫‪1‬‬
‫סה"כ‬
‫גילאי‬
‫‪+06‬‬
‫לא ידוע‬
‫הונצחה בספר זיכרון‬
‫אולי הונצחה‬
‫‪55‬‬
‫ועוד ‪ 0‬בנסיבות שאינן‬
‫צבאיות‬
‫‪53‬‬
‫ועוד ‪ 0‬בנסיבות שאינן‬
‫צבאיות‬
‫‪11‬‬
‫‪7‬‬
‫‪1‬‬
‫‪23‬‬
‫סה"כ ‪18‬‬
‫סה"כ ‪11‬‬
‫סה"כ ‪66‬‬
‫סה"כ‬
‫‪7‬‬
‫סה"כ ‪6‬‬
‫רק ‪ 61‬נשים שמונצחות‬
‫בוודאות אינן יתומות‬
‫(מסומן בצבע)‬
‫‪44‬‬
‫‪201‬‬
a
Abstract
This study deals with various characteristics of the society in Eretz Israel during the
War of Independence and the early years of the State of Israel, as they are expressed
in memorial books for victims of the war. The study’s aim is to examine the
differences between men and women with regard to the bereavement of 1948 and to
learn thereby about the characteristics of the society and the gender concepts
prevalent during that period. Similarly, this study examines the image of the women
of 1948 – the bereaved mothers, on the one hand, and the women who fell in the war,
on the other – and to discern from it their feminine identity, their roles in society and
the gender concepts they clung to.
In the pre-state days and in the country’s first years, national ideology dominated
Eretz Israel society, which gave pride of place to the vision of the return of the Jewish
people to its land, the establishment of a Jewish state, and the creation of a new
society as well as a “new man,” who is the opposite of the “feminine” Diaspora Jew;
identified with youth and renewal; secular; strong of body and sturdy of soul;
involved in creative work; Hebrew-speaking and loyal to his nation, homeland, and
language. In addition, the concept common in those years espoused the subjugating of
the individual to the benefit of the nation and self-sacrifice for the realization of the
Zionist vision. The victims of the war, who were the model of the New Hebrew, were
perceived, therefore, as the necessary price that the people had to pay for revival of
the nation. The “family of bereavement”, too, was also targeted for a national role;
they were charged with reconciling themselves to the loss of their son, with
unequivocally accepting the fact that his death was imperative, and with being
a
b
“strong” so as to not break the spirit of the people and to encourage the fallen son’s
friends to follow his chosen path.
The literature of memorialization is the most salient characteristic of the Israeli
culture of memory, from its beginnings in the period of the Second Aliyah through to
the present. The aim of the memorialization books is not only to capture the past for
eternity and to help cope with the loss but also to educate and to shape the future
generations for sacrifice, pioneering, Zionist values, responsibility for the continued
existence of the nation and for holding on to the land for which they fallen gave their
lives, mainly against the backdrop of the relinquishment of the ideals in the years after
the War of Independence.
A large part of those who died in the War of Independence were memorialized in state
memorial books and in hundreds of private ones. That being the case, the memorial
books can attest to social, national, and gender concepts prevalent among the family
members and friends of the fallen. A review of these memorial books yielded twentytwo main characteristics from which we see that for national aspects there is almost
no differences between writing by men or by women, apparently because of the
commonly held national ideology. Furthermore, another finding is that women’s
writings are closer in style and content to that of the men when they share a similar
cultural background than the writings by women of a different cultural background,
since the woman and man, together, are a part of the culture in which they live, and
they reflect in the material they produce the values that coalesced in their cultural
environment. That means that the writings by members of the family of bereavement
share similar characteristics.
In recent years recognition of the centrality of gender in the nationality of different
societies the world over prompted research to focus on the interrelationships between
b
c
gender and nation. The national discourse stressed the role of the woman in the
national endeavor and even made it a national symbol, promising the continued
existence of the nation and guards its honor. According to this concept the woman
was limited to personal environment and motherhood became her main mission but
not only biologically but also from the political and cultural aspect, since she was an
agent of the main socialization of her children. It seems, however, that private
motherhood, which had been defined as a national objective, was transformed with
the maturation of the child into national motherhood. That is, it was demanded of the
mother to convert the “private” motherhood of her child into a kind of “motherhood”
for the entire nation, to sacrifice her child for the nation, and to suffice with the
happiness deriving from the realization of national goals. Apparently the national
objective was the concept dictating the type of motherhood desired, be it private
motherhood or national, at each stage in the life of the child on one hand and of the
nation on the other.
Sources for this study included statements of commemoration and accounts written by
family members and friends that were published in memorial books. In the chapter
dealing with differences between the writing of men and women in their
commemorations of men who fell in battle use was made, in general, of texts
composed by bereaved parents. In the chapter dealing with women who fell in the
War of Independence reviewed in the main were commemorations written by friends,
siblings, or even children of the deceased, owing to the dearth of texts written by
bereaved parents.
This work contains four chapters. In the introductory chapter the subject of the study
and its aims are presented, as detailed above, as well as the theoretical background
concerning the characteristics of Yishuv society in the period under discussion,
c
d
concerning
women
and
nationalism,
and
concerning
bereavement
and
memorialization. The second chapter is devoted to the interrelationships between “the
national language,” which represents the nation, and “the mother language,” which
represents the individual and does not constitute an agent of the nation. The
conclusion is that “the mother language” was perceived as a fitting language for the
national discourse, and therefore enabled women, who were usually excluded from
the public arena, to express their feminine voice in public space and even enabled the
bereaved fathers to voice their personal-individual pain.
The third chapter deals with the various characteristics discerned through an analysis
of commemorations and accounts written by bereaved parents on their children who
fell in the war. This chapter analyzes the statements by bereaved fathers and mothers,
contrasting them so as to examine whether there are differences by gender in the
writings about their children and also aiming to delineate the image of Eretz Israel
society and the gender concepts which were common in it. One of the conclusions
drawn in this chapter is that for bereaved parents, men and women alike, the content,
structure, and style of writing are similar on the whole.
The fourth chapter deals with commemorations written for women who fell in the
war, while comparing them to material written about men who were victims of the
war. One of the conclusions of this chapter is that the women who died in 1948
preferred to deal with traditional feminine roles, or considered them important, while
involvement in roles considered masculine was undertaken only because the women
considered them as imperative for the national goal. It seems further that the society
of 1948 in general and the women who fell in 1948, held traditional gender concepts
as to the woman’s roles and goals, and if a change occurred in them, it was only due
to the pressing needs of the hour and not one indicated a future, permanent change.
d
e
In the final chapter the various themes are brought to conclusion and a portion of the
transformations that have occurred in Israeli society in the sixty years that have passed
since the War of Independence are presented, among them the following: the shift
from a political society to a civilian society; the decline in power of the collective and
the reduction of the state’s involvement in the life of the individual; individualism and
a gamut of opinions. Within this change in values there have begun to be voiced
approaches challenging the Zionist ethos and supporting the values of independence
and individual ambition.
In the conclusion various questions are presented that should be addressed in the
future, such as whether and to what extent the changes in the character and values of
Israeli society are reflected in the memorial books for those who fell in the last four
decades? And to what extent the challenge to the military ethoi constitutes a gender
protest on the part of women? Likewise, worthy of examination is the issue of the
strength of Israeli society in times of crisis and the influence of bereaved parents on
the results of military and diplomatic conflicts.
e
0
This work was carried out under the supervision of Dr. Lilach RosenbergFriedman (Department of Land of Israel Studies and Archaeology),
Bar- Ilan University
0
0
Bar- Ilan University
Bereavement & Gender in Memorial Books
for the Casualties of Israel's War for
Independence
Efrat Seckbach
Submitted in partial fulfillment of the requirements for the Master's
Degree in the department of Land of Israel Studies and Archaeology,
Bar- Ilan University
Ramat Gan, Israel
2007
0