מומנט מוזיקלי ומומנט אנטי מוזיקלי

‫‪Yidl Mitn Fidl and his Literary Journey to The Holy Land‬‬
‫אידל מיטן פידל ומסעו הספרותי לארץ ישראל‬
‫הילד היהודי עם הכינור הבליח אל תוך הספרות הישראלית מתוך הספרות ה"גלותית" והתאזרח בה‪.‬‬
‫חוקרת התרבות‪ ,‬מיכל בן‪-‬חורין‪ ,‬תולה את הקונוטאציות של חולי ושיגעון‪ ,‬המתגלות בייצוגי מוזיקה‬
‫בספרות העברית‪ ,‬במורשת של הספרות הגרמנית הרומנטית והמודרנית (מ‪-‬אֵ‪.‬תֵ ‪ַ.‬א‪ .‬הופמן ועד תומס מאן)‪.‬‬
‫לדבריה‪ ,‬סופרים ישראלים‪ ,‬כמו יהושע קנז (ב"מומנט מוזיקלי" ו"בבשר פרא בשר זר") ויהודית הנדל‬
‫(ב"אגדת הכינור האבוד")‪ ,‬קלטו מתוך הספרות הגרמנית את המהות הדמונית של המוזיקה‪ ,‬האפופה באי‪-‬‬
‫רציונאליות וטירוף‪ ,‬כשאלו מתגלגלים בשלל תסמינים פיזיולוגיים ונפשיים‪ :‬מיגרנה ועילפון‪ ,‬שחפת‬
‫וסרטן‪ ,‬מצמוץ כפייתי ועיוורון ושאר מרעין בישין‪ .‬מבלי להזים חלילה תפיסה מוכחת זו‪ ,‬בחרתי לשרטט‬
‫כאן מסלול השפעה נוסף המגיע לחופינו מכיוון מזרח אירופה‪ ,‬בהנחה ששני הערוצים ה"אשכנזיים" הללו‬
‫מתנקזים לסיפורת העברית‪-‬ישראלית ומהווים מקורות משלימים לייצוגיה המוזיקליים‪ .‬כמה סופרים‬
‫מגלמים בביוגראפיה שלהם את שני הנתיבים גם יחד כמו למשל גרשם שופמן‪ ,‬שנולד ברוסיה הלבנה וחי‬
‫ממושכות באוסטריה לפני שעלה לארץ‪.‬‬
‫רשימתו של שופמן "הכנור" היא אולי כתב הפלסתר הבוטה ביותר שנכתב בגנותו של הכלי האומלל‪.‬‬
‫כן‪ ,‬דיכאון ומרה שחורה‪ .‬כל הסיוט הגלותי‪-‬הגיטואי צועק מתוך כלי העץ הבטנוניים הללו‪.‬‬
‫הלוא מין פולחן היה הכינור אצל היהודי בגולה‪ .‬היהודי והכינור ירדו כרוכים‪" .‬אידל מיטן‬
‫פידל"‪ ...‬לא היה בית בישראל‪ ,‬שאחד הבנים‪ ,‬בין שהיה מוכשר לכך ובין שיהיה בספירה זו‬
‫טומטום גמור‪ ,‬לא יהא "מנסר" שם בכינורו‪ ,‬למשוש לבה של האם‪ ,‬אשר ראתה בזה את שיא‬
‫אושרה‪ .‬ויהי מה המצב‪ ,‬הכינור לא נעדר‪ ,‬צרות רבות ורעות‪ ,‬כל מיני דאגות‪ ,‬חובות ושטרות‬
‫וערכאות – והכינור!‬
‫הנאמר משקף נאמנה את יחסי‪-‬הציבור‪-‬הספרותיים של היהודי‪-‬עם‪-‬הכינור‪ .‬במיוחד גרועים הדברים‬
‫כשמדובר באמביציה ההורית היהודית להקנות את אמנות הנגינה בכינור לצאצאים המעונים‪ ,‬שלא בורכו‬
‫בכישרון מוזיקלי העולה על הממוצע‪ .‬שופמן תולה את האשמה באם היהודיה אולם ב"התעוררות" מאת‬
‫איסאק באּבל (מ‪ ,)1391‬דווקא האב היהודי הוא הנושא את נפשו לתהילה‪ ,‬אותה אמור להאציל עליו בנו‪,‬‬
‫כאשר יהפוך למישה אלמן או ליאשה חפץ‪ .‬דא עקא שהילד‪ ,‬מרמה את הוריו‪ ,‬בורח משיעורי הכינור‬
‫לנמל‪ ,‬מבזבז את דמי הלימוד שהיה עליו להעביר למורה‪ ,‬ונוהה אחרי גּורּו אחר המביא עמו את בשורת‬
‫תרבות הגוף והערצת הטבע‪.‬‬
‫המספר של באבל אינו מסתפק בסיפורו האישי‪ ,‬אלא מתאר את חרושת ילדי הפלא כולה בקולמוס מושחז‬
‫שאינו יודע רחם‪ .‬גם כאן לא נפקד מקומן של האמהות היהודיות ההיסטריות‪ ,‬המוליכות אל המאלף‬
‫המיומן ילדים בעלי מראה חולני‪ ,‬האוחזים בתווים כבדים ובכינורות גדולים מידיי ביחס לממדיהם‬
‫הזערוריים‪ .‬גם ילדים מחוננים הרבה יותר משהיה המספר בילדותו‪ ,‬סיכוייהם לקצור תהילה וממון דלים‬
‫ביותר‪ ,‬כך שהשיטה כולה‪ ,‬על‪-‬פי באבל‪ ,‬דומה לבית‪-‬הימורים‪ .‬הילדים אינם אלא קוביות משחק בידיהם‬
‫של הורים ומורים המנסים לזכות באמצעותם בקופה כולה‪ .‬על מזבחה של כל זכייה נדירה מעלים הם‬
‫קורבנות רבים מספור‪.‬‬
‫מדוע דווקא כינור? מדוע בחרו ההורים השאפתניים הללו לעצמם‪ ,‬בסיפורו של באבל‪ ,‬דמויות מופת של‬
‫כנרים יהודים ולא של פסנתרנים או מנצחים רבי‪-‬מוניטין מבחירי בניה של אותה אומה? את שורשיו של‬
‫היהודי עם הכינור נמצא מן הסתם בעולם הכליזמרים‪ .‬משם היה עליו לפלס דרכו אל צמרת עולם‬
‫המוזיקה המערבית האמנותית בעידודה השאפתני של האם היהודייה‪ .‬אידל מיטן פידל ותלמיד הכינור‬
‫האמנותי דרים בכפיפה אחת ברשימתו של שופמן דלעיל‪ .‬בספרות העברית והלועזית נמצא כמובן גם את‬
‫דמותו המקורית של הכנר הכליזמרי‪.‬‬
‫שמואל‪ ,‬המחצצר בצבא הצאר‪ ,‬זכור לנו מ"החצוצרה נתביישה" (סיפורו של ביאליק מ‪ .)1311-‬קודם‬
‫שהפך חצוצרן בצבא הצאר היה שמואל מנגן עלי כינור‪ .‬אין מסופר לנו מנין נחל שמואל את נגינתו וכיצד‬
‫נקלע הכינור לבית המשפחה‪ ,‬אך מאחר והיה כינור בנמצא הרי ששמואל לימד ידיו למשוך בקשת‬
‫ככליזמר בקיא ומנוסה‪ .‬בהילולות של מוצאי שבתות‪ ,‬לאחר סעודת "מלווה מלכה"‪ ,‬כטוב ליבם של‬
‫‪1‬‬
‫האורחים המעטים ביין‪ ,‬היו אלה יוצאים במחולות ‪...‬עם זמירות בפה ונגינת אחי בכינור ובריקודים‬
‫של התלהבות עד עלות השחר‪ .‬הכינור היהודי הכליזמרי הישן והטוב הּומר‪ ,‬עם התבגרותו של‬
‫שמואל‪ ,‬בחצוצרה הממלכתית שהכזיבה‪.‬‬
‫מוקדם יותר‪ ,‬בסיפורו"אריה בעל גוף" (מ‪ )1933‬משדרג ביאליק את הכינור מכלי המפיק ניגונים‬
‫חסידיים לסמל מעמדי של הגבירים שבקרב היהודים‪ .‬בעזרת הכינור הוא מעמת את תרבותם של חשובי‬
‫היהודים ובעלי הבתים עם תת‪-‬תרבותם של "בעלי הגוף" – מתעשרים חדשים נטולי עידון‪ ,‬שבניהם‬
‫בקרב הכינורות והחלילים החותם את הסיפור‪ .‬כאן זירת ההתרחשות‬
‫מנגנים בחליל‪ .‬העימות מגיע לשיאו ָ‬
‫היא רחוב בז'יטומיר‪ ,‬כשנגינת הכינורות של בני הגבירים בוקעת מחלונות בתיהם בעוד שנגינת החלילים‬
‫של בניו הגברתנים של אריה מגיחה‪ ,‬שוחרת לטרף‪ ,‬מחלונות ביתו החדש‪ .‬שתי הקבוצות מחקות נדבכים‬
‫ומשלבים שונים בתרבות המוזיקלית של הלא‪-‬יהודים שבקרבם חיים היהודים‪ ,‬אך בעוד שהכינור שומר‬
‫על מעמדו כסמל יהודי מסורתי הרי ש"החליל הגס" מסמל את ההוויה הגויית הירודה כביכול‪ ,‬הווייתם של‬
‫עגלונים ואיכרים‪ ,‬המאיימת על ההגמוניות של מעמד הגבירים‪.‬‬
‫שתי הדוגמאות האחרונות מובילות מהכינור הכליזמרי לכינור הקלאסי‪ ,‬משאת נפשו של ההורה היהודי‬
‫השאפתן‪ ,‬נוסח באבל‪ ,‬הכופה את הכינור על ילדו האומלל‪ .‬אך בסיפורת היהודאית לא נפקד גם מקומו של‬
‫הילד הכישרוני המיטיב נגן והכרוך אחר כינורו‪ :‬אלתר קציזנה‪ ,‬מסיים את הרומן היידי המונומנטאלי שלו‬
‫מ‪" - 1323-‬חזקים וחלשים" (שטארקע און שוואכע) ‪ -‬בשתי אפיזודות‪ :‬האחת מתרחשת בארץ ישראל‪,‬‬
‫כשהחלוצים הנועזים הודפים מתקפה ערבית על הקבוצה שלא מכבר ייסדו בגליל‪ .‬ואילו האפיזודה‬
‫השנייה מתרחשת בנכר‪ ,‬באחוזתו של ברל פודלאסקי‪ ,‬דמות טולסטויאנית הממלאת תפקיד מרכזי ברומן‪.‬‬
‫ברל טיפח באחוזתו מעין קומונה של עובדי כפים‪ ,‬אותה הוא עכשיו משקם מהריסות מלחמת העולם‬
‫הראשונה‪ ,‬הפעם בשליחות המהפכה הבולשביקית‪ .‬הרומן מסתיים בתיאור נגינת הכינור של היינץ – ילד‬
‫בן שתים‪-‬עשרה‪ ,‬בנו הדחוי של פודלאסקי‪ .‬האב התכחש לבנו‪ ,‬אחרי שכמעט הרגו בינקותו "מתוך‬
‫רחמים"‪ ,‬כשחשד בו שהוא פגום ולוקה בשכלו‪ .‬בעקבות התקרית האם מיהרה ליטול את בנה ולנטוש את‬
‫ביתו‪ .‬עתה‪ ,‬כעבור תריסר שנים של פירוד‪ ,‬עולה בידיו של ברל לכנוס אליו את האם והבן‪ .‬היינץ‪ ,‬שגדל‬
‫בברלין‪ ,‬מנגן באוזני אביו על כינורו בעוד האב עוסק ברחצת הבוקר שלו‪:‬‬
‫ברל הקשיב מוכה תימהון לקטעי הנגינה הראשונים‪ .‬הכינור הכריח אותו להקשיב לשירתו‪.‬‬
‫השירה הלכה וגברה‪ ,‬ומתוך שפע הצלילים עלה מאבק טרגי מלא הוד לעילוי החיים‬
‫והכתרתם‪ .‬קציזנה אמנם בונה על נגינת הכינור את הקדנצה הסיומית הגרנדיוזית והאופטימית של‬
‫הרומן‪ ,‬אבל הוא מותיר את הכינור בגולה‪ ,‬בעוד שאת הסאונד‪-‬סקייפ של ארץ ישראל הוא מייצג‬
‫באמצעות יללת תנים בעלטה וקריאות קרב של בדווים‪ .‬גם הילד המנגן‪ ,‬יש בו מן הגלותי‪ :‬הוא ממושקף‬
‫ואוזניו מזדקרות ובולטות בצידיי ראשו הגדול‪ ,‬והכלי הכהה שהוא אוחז בידיו גדול מידי למידותיו‪ .‬קשה‬
‫להימנע מאסוציאציה לילדי הכינור של באבל שהוזכרו בתחילת הדברים‪ :‬ילדים גדולי ראש‪ ,‬מנומשים‪,‬‬
‫עם צווארים דקים כגבעולי פרחים ואודם של מחלת הנפילה על הלחיים‪.‬‬
‫הצבר עם הכינור‬
‫בסופו של דבר‪ ,‬הכנר מן הנכר עלה לארץ והתאזרח בספרות העברית החדשה‪ .‬אם ברצונכם לראותו יורד‬
‫בנמל יפו חמוש בכינורו אנא פתחו את סיפורו של נחום גוטמן "הקונצרט הראשון"‪.‬תחזו בו מופיע לפתע‬
‫על החוף ותיבת כינורו בידו‪ .‬באיור המצורף אין בידיו של המהגר כל ציוד‪-‬מסע נוסף‪ .‬הספינה נראית‬
‫מתרחקת מהחוף ומנגד מסתמנים קווי המתאר של יפו‪ .‬הכנר פוסע על חוף שומם ומטיל עליו את צילו‬
‫החרגולי ומן השמים מצביעה כף יד כאילו היא מורה לו את דרכו‪.‬‬
‫גם הילד היהודי עם הכינור נולד מחדש בספרות הישראלית‪ .‬הוא לומד עכשיו בקונסרבטוריון עברי אך‬
‫מושך אחריו שובל גלותי‪ .‬מעניין להיווכח כיצד הסופרים העבריים‪ ,‬בני דור המדינה‪ ,‬בוחשים בחדווה‬
‫בצד החולני של הסיטואציה‪ .‬שולמית הראבן‪ ,‬בסיפורה המוקדם והאניגמאטי "מלצרים גבוהים"‪ ,‬מבליטה‬
‫את ההיבט האדיפאלי של תלמיד הכינור העברי‪ ,‬כפי שעולה מהמונולוג המזוכיסטי הבא‪:‬‬
‫"אני הייתי צריך להיות כנר‪ .‬הבטחתי לאמי על ערש‪-‬דווי שאהיה כנר‪ ,‬איזה מין בן אני? יש לי‬
‫רגשי אשמה‪ .‬אני זוכר שהייתי בא הביתה ואומר לה‪ ,‬אמא‪ ,‬שוב קיבלתי בלתי מספיק‬
‫‪2‬‬
‫במאתמטיקה‪ - ,‬והיא היתה אומרת בקול חזק כזה‪ ,‬תקיף‪ ,‬מלא כוח‪' ,‬ימח שמך‪ ,‬תכשיט‪,‬‬
‫בושה משפחתית‪ ,‬הלוואי שתמות‪ ,‬בעד זה לא תצא החוצה כל השבוע ותנגן אטיודים עד‬
‫שתתפוצץ'‪ .‬ככה היתה אומרת‪ .‬כמה אהבתי אותה אז! היא דמתה לכוח איתנים‪ .‬אפשר היה‬
‫לסמוך עליה‪ .‬לא כמו האמהות האלה שאצלן הכל פוצי‪-‬מוצי‪ .‬והכל למעני‪ ,‬הכל לטובתי‪ .‬ומה‬
‫אני עושה? מה אני עושה‪ ,‬אני שואל אתכם? בוגד בה ובי‪ .‬היה לי ייעוד‪ ,‬היה לי ייעוד"‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬אפשר להיות עברי שורשי המנופף בשלילת הגולה ובד בבד להעריץ את המוזיקה הקלאסית‬
‫כנכסי צאן ברזל של תרבות אוניברסאלית וכאות להשכלה ולרוחב אופקים‪ .‬נתן שחם‪ ,‬בספרו ארבעה‬
‫בתיבה אחת‪ ,‬מגלה את אוזננו שכבר ב‪ 1321-‬פעלה רביעיית כלי קשת לרגלי הגלבוע‪ ,‬שהשתתפו בה‬
‫נגנים מעין‪-‬חרוד‪ ,‬בית אלפא ויגור‪ .‬מסתבר אפוא שכבר משחר ימי החלוציות בארצנו נמצאו אותן דמויות‬
‫הרואיות שידם האחת אוחזת בטוריה והשנייה בנרתיק הכינור‪ .‬שחם מסביר את התופעה בשאיפתם של‬
‫החלוצים לבדל עצמם מהאיכרים הנבערים המוכרים להם מארצות מוצאם‪ ,‬אשר שעות הפנאי שלהם‬
‫מוקדשות לסביאה‪ .‬בהתאם לכך הוא ניגש לנושא הילד המנגן בכינור מנקודת ראות הפוכה למורשתם של‬
‫באבל ושופמן‪ .‬הוא מצטט מדבריו של יאשה חפץ בעת ביקורו בארץ ב‪" :1323-‬בארץ ישראל יקיץ‬
‫הקץ על הילד היהודי המנגן בכינור‪ ",‬ומסביר‪:‬‬
‫הלא מי הם גדולי הכנרים בזמננו אם לא ילדים יהודים שגדלו בסביבה גויית‪ .‬בחורף לא‬
‫שיחקו ברחוב כי ירד שלג‪ .‬בקיץ לא יצאו מן הבית שמא יתנכלו להם ילדי הגויים‪ .‬מה יכלו‬
‫לעשות בשעות הפנאי הארוכות?" לקרוא ספר או לנגן בכינור‪ .‬אל תוך הכינור יכלו להערות‬
‫את כל התוגה שבנפשם המתפרצת אל הרחוב ואינה יכולה להרשות לעצמה שמחות של‬
‫גויים‪ .‬הנה‪ ,‬כך נעשו הילדים היהודים המנגנים בכינור לכנרים גדולים‪ /.‬אבל בארץ ישראל‪,‬‬
‫מקום שכל ילד יהודי יכול לצאת לרחוב ולשחק כדורגל מי יישב בבית וינגן סולמות?‬
‫שחם מזים את חזונו הקודר של חפץ‪ ,‬שהרי הילד הישראלי המנגן בכינור ממשיך לספק לאולמות‬
‫הקונצרטים בעולם וירטואוזים מהשורה הראשונה‪ ,‬וזאת למרות שבילדותו הוא נושם את אוויר החופש‬
‫ומרבה לצאת ולשחק במרחב חיצוני שטוף שמש‪ .‬ניתן אפוא לרתום גם את הכינור למפעל הציוני‪ .‬אך‬
‫למרות כל הקונוטאציות החיובית שנקשרו לכינור העברי בארצנו‪ ,‬קשה לחמוק מצלו הגלותי הארוך של‬
‫"אידל מיטן פידל"‪.‬‬
‫כך גם ניתן ללמוד מסיפורו של ישעיהו קורן ‪" -‬מריטה"‪ ,‬סיפור המגולל את פרשת רכישת הכינור לילד‬
‫יוליק‪ .‬אמא שלו איננה מדגימה את האמביציה ההורית הדורסת נוסח באבל‪ ,‬אבל היא בכל זאת רוצה‬
‫"שיהיה רופא וינגן בכינור כמו דוקטור ריכטר"‪ .‬היא גם נאחזת בהשכלתו של בנה‪ ,‬כולל לימוד המוזיקה‪,‬‬
‫כמעין מפלט מהווי החיים של מושבה חקלאית‪ ,‬בשלהי שנות הארבעים‪ ,‬הוויה‪ ,‬שבניגוד לבעלה האיכר‬
‫ובעל העגלה‪ ,‬היא איננה מתמזגת בה באורח הרמוני‪ .‬הילדים חשים במחויבויות שנגזרות על יוליק‬
‫וסונטים בו ‪" -‬אתה לא צריך להכין שיעורים?" שואל מישהו באמצע משחק כדורגל; "אתה לא צריך‬
‫ללכת‪ ...‬לנגן קצת?" לאורך כל הסיפור יולק איננו פותח את נרתיק הכינור ומנגן מרצונו‪.‬‬
‫מבחינת מעמדו של הכינור‪ ,‬אנו נמצאים בנקודת התפר בין גלות לתקומה‪ .‬הילדים עדיין נשלחים‬
‫ללמוד נגינה בכינור‪ ,‬אך כבר חשים את חוסר‪-‬המקובלות החברתי הכרוך בדבר‪ .‬אמו של יוליק רוכשת‬
‫לבנה את הכינור מאמו של חברו גיורא‪ ,‬אשר חדל לנגן בו‪ .‬האם מתקשה לעמוד בחוב הכספי שרובץ עליה‬
‫עכשיו‪ ,‬בעקבות הרכישה‪ .‬כאשר גיורא מציק ליוליק בעניין לימודי הכינור שלו מחזיר לו יוליק באותה‬
‫מטבע‪ .‬מהדיאלוג המתפתח בין השניים ניכר ששני הילדים רוצים להתנער מזיקה כלשהי לכלי כאילו‬
‫רובצת עליו מארה‪.‬‬
‫איש לא העמיק להפוך בשניות הזאת‪ ,‬הטמונה בדמותו של הצבר עם הכינור‪ ,‬מיהושע קנז בסיפורו‬
‫"מומנט מוזיקלי"‪ .‬כדי לתת ביטוי לכך דרושה במה נפרדת‪ .‬רק נציין שהכרעתו המודעת של המספר‪,‬‬
‫בדבר הצורך להשתחרר מהכינור נופלת כשנתקל באקראי ברשימתו של גרשון שופמן – "הכינור" ‪-‬‬
‫שהוזכרה בתחילת הדברים‪ .‬קראתי את הדברים האלה מאת ג' שופמן ולבי הלם בחוזקה[‪]...‬‬
‫צרבה את לבי חרפת הגופים המתחככים [הכוונה היא לקשת העשויה שיער סוסים ומיתרי הכינור‬
‫העשויים גידים מן החי] והצריחה הבכיינית‪ ,‬צריחת התחנונים היהודית‪-‬הגלותית‪ .‬קראתי את‬
‫‪9‬‬
‫הרשימה פעם‪ ,‬פעמיים ושלוש ולבי הצמא למעשים מצא לו מטרה יאה‪ :‬להפסיק את שיעורי‬
‫הנגינה ולהיפרד מן הכינור‪.‬‬
‫חייו הספרותיים של הכינור העברי אינם תמים עם "מומנט מוזיקלי" של קנז‪ ,‬אולם הם הולכים‬
‫ומסתבכים‪ .‬ב"מומנט מוזיקלי"‪ ,‬עם כל מורכבותו‪ ,‬מסתמנת המערכת האנטי‪-‬אימונית בבהירות רבה‪,‬‬
‫המערכת הדוחה את הכינור כחלבון זר‪ .‬האנטיגנים הישראליים‪-‬גבריים‪-‬קשוחיים‪-‬בריאים לכאורה‬
‫משתערים על הגנים הגלותיים‪-‬נשיים‪-‬רגשניים‪-‬חולניים המובנים לכאורה בדי‪ .‬אן‪ .‬איי‪ .‬הכינורי‪.‬‬
‫נורית גֶרץ טוענת בספרה מקהלה אחרת שהקונפליקט בין הזהות הישרלית‪-‬ציונית לבין היהודית‪-‬גלותית‪,‬‬
‫כפי שהוא מוצג בסיפורת העברית המאוחרת‪ ,‬הולך ונעשה מורכב יותר‪ ,‬רב‪-‬שכתבתי ופחות דיכוטמי‪.‬‬
‫היא מיטיבה להמחיש זאת בניתוחה לסיפורה של רות אלמוג – "גמדים על הפיג'מה"‪ .‬בסיפור זה אנו‬
‫חוזרים ומוצאים את הילד‪ ,‬את הכינור‪ ,‬את האם הכפייתית‪ ,‬את האב המיליטנטי ואת המושבה‬
‫הפרובינציאלית‪ ,‬אך כל אלה אינם משתבצים כפשוטם אל תוך המערכת הקונוטאטיבית המוכרת‪[" .‬זהו]‬
‫סיפורו של מי שיצא מתוך הקולקטיב הציוני וויתר על סיפור המסגרת הציוני כסיפור מנחה ותומך אך לא‬
‫מצא מחוץ לו כל תמיכה וערך אחרים[‪ ]...‬והוא נותר בכאוס מוחלט‪".‬‬
‫חדירה מקאברית במיוחד של הכינור הגלותי אל תוך לב‪-‬לבו של האתוס העברי אפשר למצוא בסיפורה‬
‫של יהודית הנדל "הר הטועים"‪.‬זירת ההתרחשות היא בית הקברות הצבאי בקריית שאול ואחת מחלקות‬
‫הקבר שבתחומו מכונה "החלקה עם הכינור" (כך מסופר בפרק החמישי של הספר)‪ .‬לא כינור היה בחלקת‬
‫הקבר אלא נרתיק עור שחור של כינור‪ ,‬שהצמיח בתוכו מעין גן‪-‬טרופי קטן וסבוך אל מול המצבה‪ .‬עד כאן‬
‫הדברים כלולים בעדותה של המספרת‪ .‬יתר הסיפור איננו מובא כעדות ישירה אלא מפי השמועה‪ ,‬כעין‬
‫אגדה המהלכת בבית הקברות‪ ,‬מעין סיפור אטיולוגי שנועד להסביר את מציאותו של תיק העור הפורח‪,‬‬
‫וזה תוכנו‪ :‬פעם בשנה‪ ,‬בצהרי ערב יום הכיפורים‪ ,‬התייצב אביו של החיל בחלקה וניגן בכינור‪ ,‬כשהוא‬
‫מתקשה בנגינתו‪ ,‬אוחז בקשת ביד כבדה ומפיק מעם הכלי "קולות כבדים ומסורבלים"‪ .‬לצלילי נגינתו כמו‬
‫גוועה הצמחייה והנרתיק התרוקן מפריחותיו‪ .‬ואין זה ברור אם האב השמיע את צליליו לזכר בנו המנוח‪,‬‬
‫שכנראה היטיב לנגן‪ ,‬או שביטא בנגינתו החורקנית‪ ,‬המייבשת את כל מה שמלבלב וצומח‪ ,‬את עולמו הוא‬
‫שחרב עליו‪ .‬הכינור‪ ,‬כשהוא נתון בידיו של האב‪ ,‬משמיע כאילו נהי גלותי על קברו של לוחם עברי‪,‬‬
‫בדומה לתפילת "אל מלא רחמים" בפיו של החזן הצבאי‪ ,‬כשהיא נהגית בנוסח אשכנז‪ ,‬בטכס יום הזיכרון‪,‬‬
‫בבית עלמין צבאי‪ .‬נגינתו של האב שמה לאל את אשליית גאולתו של כלי הנגינה הגלותי‪ .‬הבן‪ ,‬בן‪-‬הארץ‪,‬‬
‫היטיב לנגן עליו ולכאורה טיהר אותו מאבק הגולה‪ ,‬אך הבן נפל והאב החזיר את הכינור להווייתו‬
‫המקוננת המקורית‪ .‬בסיומה של האגדה נופל האב כקנה רצוץ למשב הרוח השרבית העזה וכאשר האיש‬
‫צנח נפלה הקשת על המיתרים‪ ,‬שהשמיעו קולות מעצמם‪ ,‬וכיוון שהייתה רוח חזקה היא‬
‫הכפילה את הקול‪ .‬הקינה הגלותית מושמעת עכשיו כמו מעצמה‪ ,‬קול עולה מאוב שאין לחמוק ממנו‪.‬‬
‫‪1‬‬