מוטיבים של מחאה בשירת נשים

‫מוטיבי של מחאה בשירת נשי‬
‫מאת טוביה סולמי‬
‫שירת הנשי היהודיות בתימ שואבת ג מ האמונה היהודית נוס לתכני כלליי‪ .‬חוקר‬
‫המעוניי להכיר את תרבותה ומורשתה של בת תימ היהודייה חייב לחזור אל המקורות‬
‫שבאמצעות היא ביטאה את עצמה כאישה וכיהודייה והעבירה זאת מדור לדור‪ .‬נראה לי כי‬
‫מקורות אלה היו שלושה‪ ,‬ואלה ה‪ :‬שירת הנשי‪ ,‬האגדות העממיות והפתגמי‪ .‬שירת הנשי‬
‫והאגדות העממיות היו תחו התמחות ראשי של הנשי‪ ,‬בעוד שאצל הגברי היהודי ה היו‬
‫תחו שולי‪ ,‬שנדחק הרחק מאחורי המקורות היהודיי המסורתיי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המשלי‬
‫והפתגמי היו משותפי לשני המיני‪ ,‬בהדגשי שוני לנשי או לגברי‪.‬‬
‫שלושה ענפי אלה ייצגו את המורשת העממית בתימ‪ .‬ה נוצרו עלידי אלמוני ונועדו לשימוש‬
‫כללי‪ ,‬ולכ מצאו ביטוי בלשו הערביתהיהודית העממית ולא בעברית‪ .‬יתר על כ‪ ,‬ג שליטתה של‬
‫האישה היהודייה בתחומי אלה הביאה לכ שה מצאו ביטוי רק בערבית ורק כתורה שבעלפה‬
‫שאינה כתובה‪ ,‬על כל הנובע ממסורות שבעלפה‪.‬‬
‫קשיי אחדי עומדי בפני הקוראי והחוקרי הבאי לחקור את תרבות יהודי תימ‪ ,‬במיוחד‬
‫כשמדובר בענפיה העממיי שאינ כתובי‪ ,‬ואלה ה‪:‬‬
‫מיעוט המקורות‪ :‬שירת הנשי היתה שירה שבעלפה‪ ,‬ככל שירה עממית‪ ,‬כלומר לא נכתבה לא‬
‫בדיווא ולא בצורה אחרת‪ .‬רק בדורות האחרוני‪ ,‬באר ישראל‪ ,‬התחילו לפרס שירי נשי‬
‫בבמות שונות‪ .‬הגדיל לעשות החוקר והסופר נסי בנימי גמליאלי ז"ל‪ ,‬אשר ריכז שירי נשי‬
‫רבי‪ ,‬תרגמ ופירש‪ ,‬והוציא בספר "אהבת תימ"‪ ,‬המהווה עד היו המקור העיקרי להבנת‬
‫שירת הנשי‪ .‬במאמרי זה אתבסס בעיקר על שירי המופיעי בספר זה‪ ,‬תו אימו תרגומיו של‬
‫המחבר עצמו‪ .‬במקרי מעטי הרשיתי לעצמי לתרג משפט זה או אחר בדר שונה מזו שהציע‬
‫גמליאלי‪ ,‬כאשר חשתי שהשינוי חשוב להבנת נושא המחקר המוצג במאמר זה‪ ,‬ובתנאי שהוא נכלל‬
‫במשמעויות הטכסט המקורי‪.‬‬
‫הלשו‪ :‬בישראל מעטי כיו אלה היודעי עדיי את הערבית התימניתהיהודית ברמה מספקת ‬
‫יוצאי תימ או אחרי ורק מעטי מ המאזיני והזמרי מביני היו את כל מילות השירי‬
‫המושרי‪.‬‬
‫איהכרת אורחות החיי בתימ‪ :‬העלייה לאר חוללה תמורות בתרבות יוצאי תימ‪ .‬אמנ‬
‫בתחומי שוני ה שימרו את מסורותיה ואת אורחות החיי הקדומי‪ ,‬במיוחד בתחומי‬
‫הדתיי‪ ,‬א בנושאי אחרי‪ ,‬ובמיוחד בתחומי התרבות העממית‪ ,‬חלו שינויי מפליגי‪ .‬כיו‬
‫רוב יוצאי תימ אינ יודעי עוד כיצד נהגו אבותיה בתימ בענייני שוני‪ ,‬ומדוע נהגו כ או‬
‫אחרת‪ .‬למשל‪ ,‬רוב בני תימ באר כיו אינ זוכרי מה היתה מערכת היחסי היומיומית ע‬
‫השכני הערבי‪ ,‬ה בי הגברי וה בי הנשי; באילו תחומי גילו קרבה ושיתפו פעולה ובאילו‬
‫תחומי נטו לריחוק ולהתבדלות‪ .‬ג מערכת היחסי בתו הבית והקהילה היהודיי אינה‬
‫מוכרת דיה‪ .‬חוסר הידע הזה מכביד על חוקרי הבאי לחקור תחו כלשהו בתרבות יהודי תימ‪,‬‬
‫שכ ה צריכי להרחיב ולחקור ג את ההקשרי התרבותיי של הנושא‪ ,‬ולא רק את נושא‬
‫המחקר עצמו‪ .‬תרבות יהודי תימ הייתה דתית מכל הבחינות‪ ,‬ואילו רבי מ החוקרי כיו הינ‬
‫חילוניי או שהשכלת מודרנית‪ ,‬ולכ לא תמיד מכירי ה את הרקע הדתי ואת המקורות‬
‫ששימשו בסיס להתנהגות ולמנהגי שהיו מקובלי בתימ‪.‬‬
‫דעות קדומות והתנשאות‪ :‬הקושי להתנתק מדעות קדומות ומהתנשאות מכשיל לעתי קרובות‬
‫חוקרי וקוראי כאחד‪ .‬נטייה זו מאפיינת לא רק חוקרי שאינ תימני בבוא לחקור את‬
‫תרבות תימ‪ ,‬אלא בראש ובראשונה חוקרי וקוראי תימני‪ .‬תרבות יהודי תימ עמוסה בדעות‬
‫קדומות ובמתחי בי קבוצות כמעט בכל תחו אפשרי‪ ,‬ודי להזכיר שסעי אחדי המפלגי את‬
‫החברה התימנית‪ :‬המתח בי מחוזות לא רק בי צנעא לכפרי אלא ג בתחומי כל מחוז‪,‬‬
‫ולעתי איבה בי כפרי שכני יותר מאשר כלפי הרחוקי; מתח בי גברי לנשי; בי‬
‫החסידי של נוסחי התפילה שאמי )ספרדי( ובלדי; בי דרדעי למסורתיי )העקשי(; בי בעלי‬
‫מקצועות שוני‪ ,‬ועוד כיוצא באלה מחלוקות בתחומי שוני‪.‬‬
‫אני מזכיר את כל אלה מכיוו שג כשבוחני את שירת הנשי יש לזכור שיחס הגברי אליה‬
‫היה בדר כלל מזלזל‪ ,‬מתנשא ומסתייג‪ .‬א מבקשי ליהנות משירה יפה זו‪ ,‬להעמיק בה ולתרו‬
‫להמשכיותה‪ ,‬יש להבי את ֶהקשריה התרבותיי כפי שהיו בערש יצירתה והתפתחותה בתימ‪.‬‬
‫בי עול האישה לעול הגבר‬
‫בתימ היתה חלוקה ברורה בי יהודי לערבי‪ ,‬אשר במקביל לשיתו פעולה בענייני פרנסה שמרו‬
‫על ריחוק בתחומי הדתיי והתרבותיי‪ .‬א ג בתו כל מגזר דתי כזה היתה התבדלות פנימית‬
‫ בי עול הנשי לעול הגברי‪ .‬הבחנה כזאת היתה ה אצל היהודי וה אצל הערבי‪ ,‬א כי‬
‫אצל הערבי התבדלות האישה מחברת הגברי היתה הרבה יותר קיצונית ומחמירה מאשר אצל‬
‫היהודי‪ .‬בחברה היהודית נשמרו הכללי של ריחוק בי הגברי לנשי ג בהשפעת ההלכה‬
‫היהודית והחינו היהודי הבסיסי‪ ,‬א ג כתוצאה מהשפעות ערביות‪ .‬יתר על כ‪ ,‬ג א בכפר זה‬
‫או אחר היו היהודי מוכני להתייחס בליברליות כלשהי לעירוב של גברי ונשי באירועי‬
‫משפחתיי כמו החינה לא התירו זאת לא תלמידי חכמי יהודי וג לא הסביבה הערבית‬
‫בכללה‪ ,‬אלא הגיבו על כ בחומרה‪.‬‬
‫הנשי בחברה היהודית פעלו כחברת משנה מבחינה זו שהיו לה תרבות משלה וכללי התנהגות‬
‫ותגובה משלה‪ .‬היתה זו תרבות ערביתיהודית‪ ,‬שרגלה האחת נטועה עמוק באדמת היהדות‪,‬‬
‫והקרבה בי הנשי היהודיות והערביות‪ ,‬שהייתה‬
‫ִ‬
‫ורגלה השנייה בתרבות הערבית‪ .‬השכנ'ת‬
‫במקומות רבי הדוקה יותר מאשר בי הגברי‪ ,‬הביאה ג היא להשפעות תרבותיות הדדיות‪.‬‬
‫חינוכה של הבת היהודייה התנהל בשיטת החניכה בבית אימא‪ ,‬סבתא והדודות‪ .‬תכלית החינו‬
‫היתה להכשירה לחיי כאישה וכיהודייה‪ .‬כאישה שתדע מילדותה לעשות את כל מלאכות הבית‬
‫ותדע את מקומה )הנחות( בחברה מול הבעל‪ ,‬כדי להיות ולהיחשב לאישה טובה; כיהודייה ‬
‫שתשכיל לקיי בית יהודי ולשרוד בעול שאינו יהודי‪ .‬החינו מראשיתו כיוו אותה להבי‬
‫שכאישה וכיהודייה היא אינה אישיות העומדת בפני עצמה‪ ,‬אלא תלויה באחרי‪ :‬ברווקותה היא‬
‫ובאחיה‪ ,‬ובנישואיה תלויה בבעלה ובבני משפחתו‪ ,‬א כי בעת משבר וחירו‬
‫ֶ‬
‫תלויה באביה‬
‫ביכולתה לפנות לבני משפחת הוריה‪ .‬במקביל חינכו אותה לשמור על צניעות וחוסר התבלטות כדי‬
‫שלא לחרוג מכללי הנימוס המקובלי בחברה התימנית הסובבת‪ ,‬ובראש ובראשונה להיזהר מ‬
‫החברה הערבית שהיתה קשה לנשי בכלל‪ ,‬ואורבת ליהודייה שהיא מחוסרת הגנה ופגיעה יותר‪.‬‬
‫ההגנה על היהודייה מפני בעיות‪ ,‬קשיי וצרות‪ ,‬באה קוד כול מצד הוריה ובני משפחתה‪,‬‬
‫בהמש מצד בעלה ובני משפחתו‪ ,‬ולבסו מצד הממסד הדתי הרב‪ ,‬בית הדי והקהילה‪ .‬כוח של‬
‫הרב ובית הדי להג על האישה היה מוגבל רק כלפי הקהילה פנימה‪ ,‬והיה מותנה בעוצמת של‬
‫משפחות האישה ובעלה ובנכונות לקבל עליה את הפסיקה‪.‬‬
‫מכלול זכויותיה של האישה היה בהתחייבות בעלה בכתובה לתת לה "שארה‪ ,‬כסותה ועונתה"‪,‬‬
‫ופיצוי בעת גירושיה‪ .‬במקרה התאלמנות היתה אמורה לקבל חלק כלשהו מ הירושה‪ ,‬על פי‬
‫ההלכה היהודית‪ ,‬אלא א כ בעלה כתב או ציווה אחרת‪ .‬במקרי רבי היו בעלי שציוו את כל‬
‫רכוש לבני ועשקו את האלמנה‪ ,‬ולעתי ג את הבנות הרווקות )בנות נשואות לא קיבלו כל‬
‫ירושה בדר כלל(‪.‬‬
‫לאישה עמדה אפשרות נוספת להג על זכויותיה פנייה לערכאות של הגויי‪ ,‬אל השי של השבט‬
‫שבחסותו חייתה‪ ,‬או א לבית די מוסלמי שרעי‪ .‬ראוי לציי שההלכה היהודית מקפחת את‬
‫זכויות האישה בתחומי אחדי בהשוואה להלכה המוסלמית )ולא בהשוואה למעמד הערבייה‬
‫בחברה הערבית(‪ .‬קרה‪ ,‬ג א לעתי רחוקות‪ ,‬שנשי יהודיות פנו לבית די מוסלמי וביקשו את‬
‫עזרתו כאשר בית הדי היהודי קיפח אות‪ .‬מוב שהקהילה היהודית לא עודדה פנייה לערכאות של‬
‫גויי‪ ,‬ובוודאי לא מצד אישה‪.‬‬
‫תלות האישה בגבר‬
‫מדברי אלה אנו למדי שגורלה של האישה לאור כל חייה היה תלוי בהוריה ואחר כ בבעלה‪,‬‬
‫וכל זאת כמוב בכפו לאמונה שהגורל נקבע עלידי הבורא‪ ,‬והוא הכתובת הראשית לתלונות‬
‫ולתפילות על מר גורלה‪ ,‬כפי שנאמר בשיר זה‪:‬‬
‫ַח ַק ְל ִי ַר ַעד‬
‫ָר ַע ְל ָב ִבי ְו ָר ַע ‬
‫&חד!‬
‫& ִ'י ַע ַלא ַ‬
‫ד! ַח ַל ְפ' ְ" ַמא ְ‬
‫ִנ ְ ַ ְע ִ"י לֹא ֲא ַס ֵר ְל ָ‬
‫& ִ'י ִא ַ‪+‬א ַע ַל ְי*‬
‫ַמא ְ‬
‫ֲא ַס ֵר ַרק ְל ָ(‪,‬‬
‫&סוַד!‬
‫&ל ְ‬
‫&ליל ְ‬
‫אלק ַ‬
‫יַא ַכ' ִ‬
‫וֹ ֵרא ֵליל ָה ֲא ֵפ ָלה!‬
‫ובהמשכו נאמר‪:‬‬
‫ִל ִי ָמ ֵלא‪ִ ,‬א ָ‪-‬א‪,‬‬
‫ְל ִמי ֲא ַס ֵר ו ְִי ְ ַמע?‬
‫ֶא ְתלוֹנֵ ְל ֵא ִלי‬
‫ְא ְד ַמע‪...‬‬
‫ַ ַח ו ֶ‬
‫ֶא ְתי ֵ‬
‫ַא‪.‬מה‪,‬‬
‫ַק ְל ִי ַמ ַלא‪ ,‬י ַ‬
‫& ִ'י?‬
‫ַע ַלא ַמ ְ‬
‫ַא ִ'י ַע ַלא ַר ִי‬
‫ו ְ‬
‫ַא ִ'י‪...‬‬
‫ַאח ו ְ‬
‫ו ִ‬
‫המסר המרכזי בחינו האישה היהודייה היה שעליה לקבל עליה את הדי‪ ,‬כלומר את ההלכה‬
‫והמנהגי הקובעי בכל תחומי החיי‪ .‬ה קבעו ג את עליונות הגבר על האישה; את העובדה‬
‫שעליה להתחת כפי שיקבעו הוריה‪ ,‬ואי לה זכות להתנגד; ה ג נתנו רשות לבעל לשאת אישה‬
‫נוספת על פניה‪ ,‬או א לגרשה בקלות‪.‬‬
‫תלותה של האישה בבעלה או בהוריה הביאה לצייתנות ולכניעות‪ ,‬שהרי לא היה כדאי לה‬
‫להתעמת עמ‪ ,‬מחשש פגיעה במעמדה‪ ,‬בזכויותיה ובעתידה‪ ,‬או א בילדיה‪ .‬במש כל חייה‬
‫הזכירו לה את חולשתה ואת תלותה‪ .‬לעתי‪ ,‬דווקא חולשתה היתה מקור כוחה‪ ,‬שכ נשי רבות‬
‫שהיו חזקות ושאפו להיות דומיננטיות נפגעו בתחומי שוני יותר מ הנשי הכנועות‬
‫והמשלימות‪ .‬רוב הגברי בתימ לא אהבו אישה שתלטנית‪ ,‬וא גבר היה מוכ להשלי ע‬
‫הדומיננטיות של אשתו היתה הסביבה לועגת לו‪ .‬מילת הגנאי המקובלת כלפי איש כזה היתה‬
‫שהוא "אישה!"‪.‬‬
‫ציפיות אלה מ האישה מופיעות בהרחבה במקורות התרבות‪ :‬בשירת הנשי‪ ,‬באגדות ובפתגמי‪.‬‬
‫ג הנזקי הצפויי מגילויי מרדנות מוגזמי מוצאי ביטוי במקורות אלה‪ ,‬א לא כא המקו‬
‫להרחיב בה‪.‬‬
‫טיבה של המחאה‬
‫במושג מחאה הכוונה לביטויי של התנגדות ליחס מזלזל או לפגיעה ברגשות האישה או במעמדה‪.‬‬
‫א אני מוצא בשירה זו לא רק מחאה על רקע היותה אישה‪ ,‬אלא ג רצו לנטילת יוזמה וחתירה‬
‫לדומיננטיות ולהשפעה‪ ,‬יותר מ המקובל באותה חברה‪.‬‬
‫ג בתחו שבינו לבינה היתה היהודייה אמורה להיות פסיבית; היא אינה אמורה לחזר אחר‬
‫בעלה או ליזו מגעי בגלוי ובמפורש‪ .‬התבטאות או התנהגות המשדרות מיניות מוגזמת נחשבו‬
‫בחיי היומיו לגסות ומגונות‪ .‬במש הזמ התפתחה בי בני הזוג מערכת של קודי‪ ,‬ביטויי‬
‫וכללי התנהגות מוסכמי‪ ,‬שהעבירו ביניה מסרי של אהבה‪ ,‬חיבה ורצו להתעלסות‪ ,‬וכ של‬
‫המותר והאסור‪ .‬כללי כאלה התפתחו לעתי ג במסגרת האינטימית של המשפחה המורחבת‪.‬‬
‫בבית התימני לא היה מקובל לדבר בפרהסיה על ענייני מי‪ ,‬ובוודאי לא בנוכחות בני שני המיני‪.‬‬
‫לעתי דובר על נישואי ועל בעיות מי ואהבה בשיחה אישית בי א לבתה‪ ,‬בי כלה לחמותה‪ ,‬או‬
‫בי אב לבנו או לחברו‪ .‬בגלל הבושה לדבר ע אחרי סבלו לעתי בני זוג מבורות או מקשיי‬
‫בתפקוד‪ ,‬מבלי שהעזו להעלות טענות או לבקש הדרכה‪ .‬א ככל שהאישה בגרה ונעשתה בטוחה‬
‫בעצמה התירה לעצמה לתת ביטוי לבעיותיה‪ .‬במקרי קיצוניי אפילו העזה לדרוש את "עונתה"‬
‫וזכויותיה מבית הדי‪.‬‬
‫באחד השירי אומרת אישה העומדת על זכותה לאהוב‪ ,‬לשמוח ולחיות שהיא מוכנה להיאבק‬
‫על זכותה‪:‬‬
‫ַחל וֹ ֵצ‪,3‬‬
‫" ֵהי‪ ,‬נ ַ‬
‫ִ ָ ְל ְת ָ( ְ ָט ַפ ְת ִני!‬
‫ִל ִי אוֹ ֵהב ִ‪ְ 6‬מ ָחה‬
‫ַע ְ ֵק ִני!‬
‫וַי לוֹ ְל ִמי י ַ‬
‫יל‪5‬‬
‫יַא ַס ִא ִ‬
‫ַאלסיל ִפ'י ִד ִה ְמ ִני‬
‫ו ַ‬
‫ַק ְל ִי ַ ִר‪5‬‬
‫יַא וַיל ַמ ַצ' ַל ְמ ִני‪.‬‬
‫אול מה שהיה אסור לעשותו בפומבי מצא ביטוי והיתר במסגרת השירה‪ ,‬שהרי ייחודה של שירה‬
‫הוא בכ שהדברי נרמזי ברמיזות עבות או דקות‪ ,‬והיא אנונימית‪ .‬בדר כלל לא מדובר‬
‫באנשי מסוימי‪ ,‬אלא בביטויי וברגשות כלליי‪ ,‬וכל אחד יכול לבחו א זה מתייחס אליו או‬
‫לא‪ .‬אמת‪ ,‬היו מקרי שזמרת תיארה בשירה חוויה של מחאה או חיזור ובאותה מסיבה ידעו‬
‫המאזינות למי היא מתכוונת‪ ,‬א כל עוד לא הוזכרו שמות היה זה מותר ולגיטימי‪ .‬לעתי שימשה‬
‫השירה לעקיצה גלויה או מרומזת‪ ,‬או א ככלי ל"חיסול חשבונות" ע מישהו בעל‪ ,‬ארוס‪ ,‬גרוש‪,‬‬
‫אישה אחרת‪ ,‬חמות או אחרי‪.‬‬
‫יש לזכור כי המשוררת לא היתה רק זמרת הבאה לבדר‪ ,‬אלא ג מחנכת שתפקידה להעביר‬
‫מסרי חינוכיי ותרבותיי‪ .‬זמרת המכבדת את עצמה היתה צריכה לשמור על איזו בי השירה‬
‫המטפחת את האהבה לבי כללי המוסר המקובלי‪ ,‬בי החינו להשלמה ולקבלת די המסורת‬
‫לבי העמידה על זכויות האישה במסגרת המותר‪.‬‬
‫אלגוריה וסמליות בשירת הנשי‬
‫שירת הנשי התימניות כשירה עממית מדהימה בדמיונה לשיר השירי ה בכלי וה בתכני‪,‬‬
‫א מעל הכול ברוח הדברי האינטימית והארוטית‪ .‬כידוע‪ ,‬שירת הדיווא של הגברי אינה‬
‫עוסקת בשירי ליריי או אישיי; אמנ יש בה שירי אהבה ותיאורי של הכלה והחת וכדומה‪,‬‬
‫אלא שזו נחשבת לשירה אלגורית‪ .‬בשירת הדיווא מתייחסי לאהבה הסמלית בי הכלה‪ ,‬שהיא‬
‫כנסת ישראל או השכינה‪ ,‬לבי החת שהוא הקב"ה או המשיח‪ .‬א היהודיות בתימ לא חשבו‬
‫בזמ השירה לא על אלגוריה ולא על סמליות‪ ,‬אלא על דברי פשוטי ואנושיי‪ .‬מגבלה אחת‬
‫שרתה על שירת הנשי‪ :‬שירת האהבה מתייחסת לאהוב הלגיטימי‪ .‬הואיל וכ מותר לה לאישה‬
‫לשיר בכל לב‪ ,‬להודות לאל‪ ,‬ולספר לכל העול על אהבתה‪ ,‬אכזבתה ורגשותיה‪ ,‬והיא אינה זקוקה‬
‫להגנת האלגוריה‪.‬‬
‫דווקא משו ששירי הנשי עוסקי ביחסי שבינו לבינה‪ ,‬לעתי בלשו פרובוקטיבית‪ ,‬דאגו‬
‫המשוררות להזכיר מדי פע את מגבלות השיר‪ ,‬כדי שלא יפרשו אותה שלא כהלכה‪:‬‬
‫ַפיר‬
‫ַ &לנ ִ‬
‫קוֹל ַה ֲחצוֹ ְצ ָרה ִנ ְ ָמע‬
‫ַא‪:5‬‬
‫ִ" ַס ַמע‪ַ .‬ג'ו ִ‬
‫‪.‬בה‪:‬‬
‫ַה ֲא ִזינ‪ַ .‬ל ְ" ָ‬
‫ַקא‬
‫יר‪ 5‬נ ַ‬
‫&לא ִס ִ‬
‫ַ‬
‫ֹר‬
‫ַה ֲא ִזינ‪ְ .‬י ֶ‬
‫ַאל ַע ְיב ַמא ִלנַא ִ‪.5‬‬
‫ידה ֵאי ָלנ‪ֵ .‬ח ֶלק ָ‪ !5‬ו ְ‬
‫ְה ְ ִג ָ‬
‫וַ‬
‫ובשיא רגשתה ואהבתה היא מבהירה כי כוונתה רק לאוהב החוקי‪:‬‬
‫ֲא ִני ִפ ְדיוֹ‬
‫ַא ֵה ַב ִני!‬
‫ה ְב ִ"י ו ֲ‬
‫זֶה ֶ ַ‬
‫‪.‬ב ַב ִית‪,‬‬
‫ֲל‪ָ9‬ה ַ‬
‫ַה‪9‬וֹ ֵב ע ִ‬
‫ֲז ֵב ִני‬
‫לֹא ַיע ְ‬
‫‪.‬מ ְ‪ָ:6‬ב‬
‫‪ִ ...‬מ ְב ַצר עוֹז ִ‬
‫ה‪.‬בי‪,‬‬
‫&"ה ִלי‪ֲ ,‬א ִ‬
‫ָ‬
‫ִי ְ ָמ ְר ָ( ָה ֵאל‪,‬‬
‫י( ְי ָה ִבי!‬
‫& ִל ְ‬
‫י( ְ‬
‫ָע ֶל ָ‬
‫וַאנַא ִפ' ַדא‬
‫ִח ַ ְי"‬
‫ַמ ַח ַ ִני ו ַ‬
‫&ל ַכ' ְלוַ‪5‬‬
‫ִד'י ַחל ִפ'י ְ‬
‫אל ַ ְי"‪...‬‬
‫ִחל ִפ'י ְ‬
‫וַ‬
‫יי ִי‪,‬‬
‫ח‪ְ .‬‬
‫ַ‬
‫&ל ִמ ַר ַ'‬
‫ארי ְ‬
‫יַא ַד ִ‬
‫ַכ' ַ‪ִ *+‬לי‬
‫&ר ַ'‪...‬‬
‫וַאנַא ַע ַל ְי* ַא ְ‬
‫שיר שעניינו אהבה כלפי אהוב לאלגיטימי נחשב כשיר זימה‪ ,‬ולא היה עולה על הדעת להתירו‬
‫במסיבה מכובדת יהודית או ערבית‪ .‬שירת הנשי היא שירה תרבותית מכובדת‪ ,‬ולא שירת‬
‫שוליי ובית מרזח‪ .‬לכ ג בשיא ההתפעלות והשמחה מקפידה המשוררת להזכיר לעצמה ולשאר‬
‫הנשי את גבולות המותר‪:‬‬
‫ַ‪-‬ר‬
‫ֵהי ַה ְ‪-‬ז ֵ‬
‫קוֹ ְל ָ( ִה ְ ַמ ְע ַ" ִני‪,‬‬
‫קוֹ ְל ָ( ָקרוֹב‬
‫&"ה ָרחוֹק ֶמ ִ;י‪...‬‬
‫&( ָ‬
‫ְ‬
‫ְ"*‬
‫ַס ַ‪ְ -‬ע ַ" ִני ַצו ַ‬
‫אל ִמג ִַ;י‬
‫יַא ַד'א ְ‬
‫ְ"* ַק ִרי‬
‫ַצו ַ‬
‫ַאנ"ּ ַ ִעיד ִמ ִ;י‪.‬‬
‫ו ְ‬
‫אצל היהודי לא נהגו בדר כלל לשיר במעורב זמר וזמרת‪ ,‬בניגוד למקובל אצל הערבי‪ .‬א‬
‫הז*ר מ המסיבה של‬
‫קרה ג אצל יהודי‪ ,‬שבעת התכנסות הנשי לשמחה היו שומעות את קול ָ‬
‫הגברי וג הגברי היו שומעי לעיתי את קול הזמרת מחו למקו השמחה‪ .‬לכ המשוררת ‬
‫יהודייה או ערבייה מוצאת לנכו להבהיר כי למרות שה נמצאות בטווח שמיעה הריחוק בינ‬
‫לבי הגברי גדול ומחייב‪.‬‬
‫האישה התימנייה מלאה התפעלות מיופיו של אהובה וממעלותיו הטובות‪ ,‬עד כי היא חוששת‬
‫מעי הרע‪:‬‬
‫ִכ' ִ‪+‬י ַח ַלא‬
‫ָפה‬
‫=וֹ ִדי י ֶ‬
‫ינ‪5‬‬
‫יַא ִי>'‪ַ ,‬לא ִ" ְמ ַר ַע ִ‬
‫&ל ַ" ְחמ ְֹדנָה אוֹתוֹ‪ַ ,‬ה ָרוֹת!‬
‫ַח ַמי‬
‫ִ"וו ַ‬
‫ַח ְמנָה ִמ ִ?יו ִמ ְצחוֹ‬
‫ִה ְתי ֶ‬
‫ינ‪...5‬‬
‫אג' ִ‪ִ 5‬ו ַע ִ‬
‫ִמ ַח ִ‬
‫ְו ֵעינָיו ַה ְ ִהירוֹת!‪...‬‬
‫חינו( לקראת חיי האהבה‬
‫כאמור‪ ,‬בבית ובחברה התימנית שררה אווירה של צניעות‪ ,‬ולא היה נהוג לדבר על ענייני מי ועל‬
‫היחסי שבינו לבינה אלא בסתר ובצנעה‪ .‬המצב היה חמור יותר אצל כלות וחתני צעירי‬
‫שנישאו בגיל בגרות ועדיי לא ידעו כיצד להתנהג‪ ,‬מה מותר ומה אסור‪ .‬המסגרת המתאימה ביותר‬
‫לחנ את הצעירות בענייני אלה היתה כמוב מסיבה של נשי‪ .‬המשוררת מתנדבת לייע בלשו‬
‫ברורה ומחנכת‪:‬‬
‫ה‪.‬בי‪,‬‬
‫&ה ָבה‪ֲ ,‬א ִ‬
‫ָל ֲ‬
‫;‪.‬ני‪,‬‬
‫ַה ְק ָ=מוֹת ְו ִג ִ‬
‫&ה ָבה ְמ ִסוֹת‬
‫ָל ֲ‬
‫;‪.‬גי‪...‬‬
‫ו ְִנ ְ ֵי ִע ִ‬
‫יי‪,‬‬
‫ח‪ְ ַ .‬י ִ‬
‫איל‬
‫ַאלחוֹ ַל‪ַ 5‬ד ַל ִ‬
‫ו ְ‬
‫ַאלחוֹ ַל‪ַ 5‬ס ְמ ַר‪5‬‬
‫ו ְ‬
‫איל‪...‬‬
‫ו ְַל‪ַ 5‬מ ַק ִ‬
‫בעצ‪ ,‬הדברי מופני אל הגבר‪ ,‬האוהב )חובייבי(‪ ,‬ולא אל האהובה )חביבתי(‪ ,‬שהרי בחברה‬
‫המסורתית הגבר הוא הקובע את מהל ההתעלסות‪ ,‬ולכ עליו לדעת שנישואי אינ רק חיי‬
‫במיטה משותפת וקיו יחסי מי‪ ,‬אלא ה כרוכי באהבה‪ .‬האהבה היא מקצוע המחייב לימוד‬
‫של שני בני הזוג‪ ,‬ויש לה אקדמות‪...‬‬
‫&ה ָבה ָק ָה‬
‫ָה ֲ‬
‫ַא ִפיל‪ַ .‬ל ְ;בוֹ ִני‪,‬‬
‫וֲ‬
‫ִע ִ"י ְמ ַ‪ַ -ַ 6‬חת‬
‫ְו ִע ִ"י ְיגוֹ ִני‪...‬‬
‫&למ ִח ַה ַע ִסר‬
‫ִהיא ְ‬
‫אטר‬
‫ל ֵ‬
‫ִח ַ"א ַע ַלא& ַ‬
‫ַכ' ְט ַר‪ַ "ְ 5‬ב ִ'י‬
‫אטר‪...‬‬
‫&ל ַכ' ִ‬
‫ִו ַכ' ְט ַר‪ְ "ִ 5‬ס ִלי ְ‬
‫ויש ג אזהרה‪:‬‬
‫יי‪,‬‬
‫ח‪ְ .‬י ִ‬
‫ַ‬
‫ה‪.‬בי‪,‬‬
‫&ה ָבה‪ֲ ,‬א ִ‬
‫ָה ֲ‬
‫&ח ַסאס‬
‫ַ ִ"י ְ‬
‫ַאלחוֹ י ְ‬
‫=וֹ ֶר ֶת ִה‪ָ:‬יוֹ ] ְר ִגי‪.‬ת[‪ ,‬ו ְ‬
‫&לת ְפ ִסיר‬
‫ַמא ִי ְנ ַפ'ע ַ‬
‫לֹא יוֹ ִעיל ַה ִה ְרה‪.‬ר‬
‫&ל" ְפ' ַלאס‪...‬‬
‫ַ ְעד ִ‬
‫&ח ֵרי ַה ִ' ָלוֹ‪...‬‬
‫ֲ‬
‫מחאה על הפרידה מ ההורי‬
‫אחת הצרות בחייה של בנות תימ‪ ,‬יהודיות וערביות‪ ,‬היתה נישואי הבוסר‪ ,‬כלומר הנישואי בגיל‬
‫צעיר מדי‪ .‬בתימ ראו זאת כטבעי שה הבת וה הב נישאי בגיל הבגרות הביולוגית‪ ,‬א לעתי‬
‫קרובות הוקדמו הנישואי לגיל ר יותר‪ ,‬מסיבות שלא זה המקו לדו בה‪ .‬מצב זה הביא‬
‫לפגיעה נפשית בילדוֹת הנישאות‪ ,‬עקב הפרידה מבית אימא בטר עת‪ ,‬ולעתי ג עקב המגע‬
‫המיני בטר בשלו והוכנו לכ‪ .‬הנה שיר על כאב הפרידה‪:‬‬
‫&ל=אר‬
‫יַא ִ ַנ‪ַ9‬י‪ִ ִ 5‬ג' ְנח ַ‬
‫ֵהי ַה ַת ְ ֵס ֶתר ַה ַ ִית‪,‬‬
‫ה‪.‬רי? ַמה ִל ִ" ִפ' ַסאר?‬
‫פ‪.‬סת ִה ְר ִ‬
‫ַמה ָ‪ַ "ְ (ְ +‬‬
‫אל"‪ִ :‬א ִ;י ִהנ ִַ‪9‬י‪5‬‬
‫ַק ַ‬
‫מ ָרה‪ֲ :‬א ִני ָ'א‬
‫ְ‬
‫ב‪.‬ני‬
‫&פ' ִ‪B‬ר ִג ִ‬
‫ַי" ַ‬
‫ֹוני ‬
‫ְמ ַה ֶ ֶכת ִיג ִ‬
‫‪.‬א‪-.‬י‬
‫ִ‬
‫&י‬
‫&פ' ִ‪B‬ר ִ‬
‫ַי" ַ‬
‫בי ו ְִא ִ‪-‬י‬
‫ְמ ַה ְר ֶה ֶרת ְ ִ‬
‫ל‪.‬ני‬
‫ַ‪ִ C‬‬
‫ו ִַלי ו ַ‬
‫נָה ֲה ִביא‪ִ .‬ני‬
‫יא‪.‬ני ֶאל ָמקוֹ‬
‫ֲה ִב ִ‬
‫יר‪.‬ני‪...‬‬
‫ַ' ִ‬
‫&'יר ְולֹא י ִ‬
‫לֹא ִ‬
‫ל‪.‬ני ִ ַלאד‬
‫ַ‪ִ C‬‬
‫וַ‬
‫ַע ִרפ' ִ‪.‬ני‪...‬‬
‫&ע ִר‪ְ 3‬ו ַלא י ְ‬
‫ַלא ְ‬
‫בשיר אחר מדובר על תחושת נטישה ממש‪:‬‬
‫יא אומה ויא אבה‬
‫בי‬
‫הוֹי ִא ִ‪-‬י הוֹי ִ‬
‫י( לֹא ַח ְס ֶ" ְל ָמ ְכ ֵר ִני? ומא אסכ'אכו תביעוני‬
‫ֵא ְ‬
‫ביעו אלבקר ואלכנ‬
‫ְה ָ ָקר‬
‫ִמ ְכר‪ַ .‬ה‪ֹC‬א ו ַ‬
‫ואלמאל יפדיני‪.‬‬
‫=‪.‬ני!‬
‫ְה ְ; ָכ ִסי ִי ְפ ִ‬
‫וַ‬
‫ַאל ִד‪5‬‬
‫&לו ִ‬
‫א‪ְ 5-.‬‬
‫יַא ַ‬
‫הוֹי ִא ִ‪-‬י יוֹ ַל ְד ִ"י‪,‬‬
‫ננססאני‬
‫ִ‬
‫&‪.‬חי" ַק ְל ִי‬
‫ַ‬
‫ֲא ַד ֶ‪-‬ה ֶ ִ‪ֵ ְ (ְ ֵ +‬כ ַח ִני‬
‫&ל ִ ְעד & ְו ִא ַלא‬
‫ה‪.‬א ִמ ְ‬
‫ַה ִא ִ ְג ַלל ַה ֶ‪ְ -‬ר ָחק‬
‫אני!‬
‫אוֹ ֶ ְ' ָבר ָל ְ( ָ ִני ֲא ֵח ִרי? ַקד ַמ ַע ַע‪.‬ל ַת' ִ‬
‫מחאה על נישואי בוסר‬
‫באשר להל שנגר לילדות קטנות כשהבעל מימש את הנישואי מוקד מדי ולרוב בניגוד‬
‫למסוכ עמו כי ימתי שני אחדות הכול ידעו על הסבל‪ ,‬א מחמת הצניעות לא בא לכ ביטוי‬
‫מפורש בשירת הנשי‪ ,‬א כי פה באר נכתב על כ רבות‪ .‬צניעות זו לא מנעה מ המשוררת‬
‫למחות על הגברי הלוטשי את עיניה‪ ,‬כציפורי דורסות‪ ,‬אל כל ילדה ונערה שטר בגרה דיה‪:‬‬
‫ֵהי ִצ ָ ֵרי ָה ָהר‪,‬‬
‫ַ‪-‬ר!‬
‫ֲח ַד ְלנָה ִמ? ֵ‬
‫ָבי‪,‬‬
‫ַב ִיל‪ָ .‬ה ֲענ ִ‬
‫ַעד ֶ‪ְ 9‬‬
‫ָבי עוֹ ָד ֶֹסר‪...‬‬
‫ָה ֲענ ִ‬
‫&ל ַחיד‬
‫יַא ַע ְצ ַפ'ר ְ‬
‫זג'יל‬
‫&ל ִ‬
‫ַכ' ַלי ַ‬
‫&ל ִענַ ַק ְעס‬
‫ַעאד ְ‬
‫ינ‪ִ 5‬י ִטי‪...‬‬
‫ַכ' ַל ִ‬
‫מילות השיר קצרות א רמיזותיו חדות‪ ,‬כאילו ואמרו‪" :‬הו הצפרי הדורסות המקננת בראשי‬
‫הסלעי‪ ,‬חדלנה מלזמר את מנגינות העגבי‪ ,‬עוד הענבי בוסר‪ ,‬הנחנה לה להבשיל‪."...‬‬
‫אזהרה לבנות מפני פיתוי‬
‫באהבה כמו במלחמה דרושי שני צדדי‪ ,‬וכ ג להסתבכות באירועי טרגיי‪ .‬לכ בשירת‬
‫הנשי אי די באזהרת הגברי מהתנהגות מפתה; אזהרות ללא גבול מופנות ג אל הבנות ואל‬
‫הנשי‪ .‬האישה מוזהרת לזכור שבכל מקו היא יעד לפיתוי וללחצי‪ .‬מפגש הבנות במסיבה‬
‫משמש במה מתאימה למשוררת ולכל המזמרות המלוות אותה להזהיר את הצעירות מלנהוג‬
‫בקלות דעת‪:‬‬
‫ֵהי ַה ַת‪ֵ ,‬הי ָ ָרה‪,‬‬
‫ַמה יָפ‪ַ ָ .‬ד ִי ְ(!‬
‫ַעל‬
‫ִ ְמ ִרי ִמ ְנֵי ַה ְ ִלי ַ‬
‫ַעל ֲחמ‪.‬דוֹ ַת ִי ְ(!‬
‫יַא ִ ְנ ְ"‪ ,‬יַא ַ ְי ַצ'א‪,‬‬
‫ע‪.‬‬
‫&ח ַס ְ' ִ‬
‫ַמא ְ‬
‫ִח ִ‪ִ B‬עיַאל &ל;ַאס‬
‫ַלא ִי ְל ַע‪!ִ .‬‬
‫אחד השירי הנפוצי בכל תימ היה "‪ַ +‬דוְ ַד ִחיַה"‪ .‬בשיר סופר על נערה יפהפייה‪ ,‬אשר זחה עליה‬
‫דעתה מיופיה והסתחררה מחלקת לשונ של המחזרי הרבי‪ .‬סופה שהרתה מחו לנישואי‬
‫והוצגה לראווה בטקס מביש הנקרא "דרדחה"‪ ,‬שנועד להראות כי ככה ייעשה למי שזנתה‪ .‬אמנ‬
‫ידוע היה שהדוודחיה לא הייתה יהודייה‪ ,‬א הסכנה ארבה לכל בת יהודייה או ערבייה‪ .‬למרות‬
‫שהשיר כלל אזהרה חמורה לבנות‪ ,‬מקובל היה שאי שרי אותו בעיצומ של המסיבות אלא בסו‬
‫המסיבה‪ ,‬לאחר שהנשי הנכבדות הלכו ונשארו רק הנשי הצעירות‪.‬‬
‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה ַע ַסל ַמ ַג'א ִל ִחס‪,‬‬
‫ַ= ַ‬
‫וַ‬
‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה‪ַ ,‬ח ַ‪+‬ת ְ= ַב נוֹ ֶצ ֶצת‪..‬‬
‫ַה ַד ַ‬
‫&ל ַכ' ַסע ַמ ַג'א ִד ִעס‪...‬‬
‫ַאליוֹ ִמ ְת'ל ְ‬
‫ַה‪9‬וֹ ְס ִחי‪ֶ ,‬ר ֶפ ִנ ְר ֶמ ֶסת‪ ,‬ו ְ‬
‫&ל ַקנַא‪,‬‬
‫ג‪.‬צ ְ‬
‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה ִויַא ְ‬
‫ַ= ַ‬
‫וַ‬
‫ירה חוֹטר ָקנֶה‬
‫‪.‬ד ִח‪ַ9‬ה‪ִ "ְ ,‬מ ָ‬
‫ַה ַד ַ‬
‫ַאדי ַנַא‪,‬‬
‫ַקד ַד ְר ַדח‪ִ ִ .‬א ַלא ו ִ‬
‫ַאדי ַנַא‬
‫יל‪ָ =ֵ (.‬ראוֹ ַעד ו ִ‬
‫הוֹ ִב ְ‬
‫&ל ַלה‪ִ ,‬ח ְ‪ַ +‬הא!‬
‫‪.‬ד ִחי ַקאל‪ :‬יַא ְ‬
‫ַ= ַ‬
‫וַ‬
‫‪.‬ד ִחי ָסח‪ֱ :‬אל ִֹהי‪ ,‬הוֹ ַע נָא!‬
‫&ד ַ‬
‫ַ‬
‫&ל ַלה ִ ְ‪ַ +‬הא!‬
‫יַא ַמ ַמ ַעה ִ ְנ ְ"‪ ,‬יַא ְ‬
‫ְל ִמי ֶ‪ַ ֵ9‬ת‪ֱ ,‬אל ִֹהי‪ָ ,‬ק ֶח;ָה!‬
‫יוזמה וחיזור מצד אישה‬
‫תרבות האישה בתימ היא תרבות ריאליסטית‪ .‬מכירי בכ שאי מנוס לעיתי מיוזמה של בנות‬
‫להפגי עניי בגבר כלשהו העשוי להיות מועמד כב זוג‪ .‬א שני תנאי מחייבי את האישה‬
‫במקרה כזה‪ :‬הראשו שאינה נשואה חלילה‪ ,‬והשני שהגבר הוא יהודי ראוי‪ ,‬כלומר שומר‬
‫מצוות‪ .‬ג כאשר הוא ראוי‪ ,‬האישה המחזרת או המחוזרת חייבת להבהיר לו כי ההמש‬
‫מותנה באירוסי ובנישואי‪ .‬על כ מעיד השיר "בוא עמי‪ ,‬על ח"‪ ,‬המבטא יוזמת אישה אוהבת‬
‫המחזרת אחר האהוב‪ .‬וכ היא אומרת לו‪:‬‬
‫ַהייַא ַמ ִעי‪ַ ,‬הייַא‬
‫וֹה ִע ִ‪-‬י‪ ,‬וֹה‬
‫אעה ִנ ְס ַ" ִריח‪,‬‬
‫&ל ַ ְחר ַס ַ‬
‫ְ‬
‫ַה‪ָ ָ ָ9‬עה ְל ַב‪+‬וֹת!‬
‫ר‪.‬חי‬
‫&מ ִ‪ִ *'ַ +‬‬
‫ַא ַ‬
‫יכ ָ( ַעל ִנ ְ ָמ ִתי‬
‫&מ ִל ְ‬
‫ְ‬
‫‪.‬ל‪ַ 5‬צ ִחיח‪.‬‬
‫&ד ִ‬
‫&=י ַל* ִמ ַ‬
‫ִא ִ‬
‫‪.‬ל ָ( ֶא ְהיֶה ִ ְ ַטר ְ'ל‪.‬לוֹת‪ .‬ו ַ‬
‫ְ‬
‫ולאחר שהבהירה לו שהמש האהבה מותנה באירוסי ובקידושי‪ ,‬היא מוסיפה‪:‬‬
‫& ְר ַס ְל" ַל* ַמ ְ'ת‪.‬‬
‫ָ ַל ְח ִ"י ְל ָ( ִמ ְכ ָ"ב‪,‬‬
‫ארי‬
‫&נ ְ" ַק ִ‬
‫ִא ַלא ְ‬
‫את ֲענ ִֵני!‬
‫ִא ָק ָר ָ‬
‫‪.‬ק‪.‬ל ְ" ַ‪*+‬‬
‫ְ‬
‫מ ְר ִ"י ְל ָ(‪:‬‬
‫ַ‬
‫ארי‪...‬‬
‫&נ ְ" ַד ִ‬
‫יה ְ ָמקוֹ ְלוֹ ִני‪ִ ....‬א ַלא ַח ְית' ְ‬
‫ַה ְ ִג ָ‬
‫טיפוח ער( הנישואי וגינוי הרווק‪.‬ת‬
‫היעד המרכזי של אד בתרבות התימנית‪ ,‬כמו ביהדות בכלל‪ ,‬הוא לשאת ולהינשא‪ ,‬להקי בית‬
‫ומשפחה כשרי ולקיי מצוות פריה ורביה‪ .‬בכל הזדמנות ובכל מסגרת מחנכי לכ שהנישואי‬
‫ה הייעוד הטבעי והמקודש של האד אישה וגבר ומי שזוכה לברכת האל נישא בגיל‬
‫המתאי‪ ,‬בגיל הנעורי‪ ,‬לב זוג מתאי שהקב"ה וההורי ייעדו לה או לו‪ .‬במסגרת חינו זה יש‬
‫גינוי לרווקי ולרווק'ת‪:‬‬
‫ַר ִי ג ִַני‬
‫ֵאי ֵח ֶפ> ֵלאל ִֹהי‬
‫&עזַא‬
‫&ל ְ‬
‫ִמ ַצ ַלא" ְ‬
‫ָקי‬
‫ִ ְת ִפ ַ‪+‬ת ָה ַר‪ִ .‬‬
‫אל ִג'‪5‬‬
‫ִד'י ַע ְי ַל ִ‬
‫ֵיה ַל ְ= ָלתוֹת‪,‬‬
‫ֵעינ ֶ‬
‫אל ַאב‪.‬‬
‫ִו ַע ְי ִא ַלא ְ‬
‫ַלחוֹ ִרי ו ְַל ְ‪ָ B‬ד ִקי‪...‬‬
‫הרווק הוא מי שעבר את גיל הנישואי ועדיי לא נשא אישה‪ .‬לא רק שהוא עצמו ובני משפחתו‬
‫התחילו לחשוש שמשהו לקוי בו או במזלו‪ ,‬אלא שככל שבגר הפ נושא לזלזול ולבדיחות וא‬
‫להסתייגות‪.‬‬
‫ג ר' של שבזי זצ"ל עצמו מתגייס בשירתו לטפח את ער הנישואי ולגנות את הרווקות‪ .‬בשירו‬
‫אר ִעי" )"הרווק והנשוי יחדיו הגיעו אלינו‬
‫‪+‬ג ַמ ֵעי ‪+‬וְ ַצל' ִענְ ַדנַא ‪1‬מ ְ‪ִ /ַ 0‬‬
‫ַאל ‪1‬מ ַז'ַוג ְ‬
‫‪+‬ל ַעזַ‪ 3‬ו ְ‬
‫ההיתולי " ְ‬
‫מתווכחי"( הוא מביא ויכוח בי השניי‪ ,‬שבו כל אחד מה מלגלג על חברו ומשבח את מצבו‪.‬‬
‫אביא כא בתי אחדי לדוגמה‪:‬‬
‫ַמ ִני ַטא‬
‫&ל ַעזַ ַקאל ז ַ‬
‫ָע ִלי ְ‬
‫ָה ַר ָ‪.‬ק אוֹ ֵמר‪ְ :‬ז ַמ ִ;י נ ַ‬
‫ְל ֶ ֵא ֵל ְ( ֲא ִני ָ‪ְ 66‬וטוֹב ִלי ַח ְית' ַמא ִס ְר" &נַא ַט ִ‪9‬י ַס ִלי‬
‫ַאנ ַ" ַחאיֶר ִ ַ ְי ַ"* ‪E‬מ ְ ַ" ִלי‬
‫ית ָ( ִמ ְת ַ ֶ‪+‬ה ו ְ‬
‫ְ&"ה ]הנשוי[ ָלכ‪.‬ד ְ ֵב ְ‬
‫ו ָ‬
‫‪E‬מ* ‪E‬ח ְ' ‪E‬מ ‪E‬מ ִי‪...‬‬
‫ַאל ַמ ַרה ַ" ְח' ַ‬
‫ְה ִא ָ‪F‬ה וֹ ֶל ֶטת ְ ָ( ִ ְלטוֹ רוֹ ֶדה‪ ...‬ו ְ‬
‫וָ‬
‫ַאל ‪E‬מ ַז‪ַ.‬ג' ְיק‪.‬ל‪ִ :‬א ְצ ֵר‪ַ ְ 3‬ק&*‬
‫ו ְ‬
‫‪.‬פרוֹט ְ‪ָ 6‬כ ְר ָ(‬
‫אוֹ ֵמר ַה;ָ‪.6‬י‪ֵ :‬ל ְ( ְ‬
‫אל ַקא*‬
‫ַפ ַס* ַע ִ‬
‫אל ְמ ַהא‪ַ.‬ת נ ְ‬
‫ִ ְ‬
‫ַפ ְ ָ(‬
‫ִל ְמ ַק ְלוֹת ָה ֶא ְתנָ זֹאת ָח ְ ָקה נ ְ‬
‫אל ַק*‬
‫ַר ִז ְנ ִדיק ִ ַס ַ‪ַ 5‬ע ִ‬
‫נ‪.‬די‬
‫‪.‬מ ִ‬
‫יקי ְ‬
‫ב‪.‬רי ְל ָ( ַרק ֵר ִ‬
‫ֲח ִ‬
‫א" ִרי‪.‬‬
‫אל ִד'י הֹ ַס ִ‬
‫‪.F‬אי ֵה ַל ִ; ְכ ָ ִדי‪ ...‬וַאל ַזוַאג' ִל ַ‬
‫ַה ִ; ִ‬
‫ושבזי מסכ את עמדתו הוא לגבי הוויכוח‪:‬‬
‫&ל ַג'וַא‬
‫אג' ִסי ַהאת ְ‬
‫ַאנ ַ" יַא ַה ִ‬
‫‪.‬בה ו ְ‬
‫ְ&"ה ַר ְעיוֹ ִני ַהב ְ" ָ‬
‫‪...‬ו ָ‬
‫אל‪C‬וַא‬
‫אמי ִ ַ‬
‫א ֶ‪+‬ג ַ' ַל ִ‬
‫יע ִ= ְב ָר ִתי ֶ ֱאמ‪.‬נָה‪ִ ,‬א ַ‬
‫& ַ‬
‫ִ'י ִ‬
‫ַאל ִע ַ"א‬
‫אפל ו ְ‬
‫&ל ְמ ַח ֵ‬
‫אד'א ְ‬
‫'‪.‬חי ַ ְעד ַה ַ‬
‫ְה ִ‪ִ .‬‬
‫&חר ַה ִ‪ְ -‬פ‪ ָ:‬ו ַ‬
‫ְל ַ‬
‫יעי‪".‬‬
‫‪E‬צ ָל ִחי! ַקאל זֵי &ל ַ?וַאג' ִל ַ‪ִ G‬א ִ‬
‫ֹאמר‪ַ :‬ה ִח"‪ַ .‬ל‪ְ 9‬‬
‫נ ַ‬
‫מחאה על הזכות לבחור את ב הזוג‬
‫בתימ היה ב הזוג נקבע עלידי הורי הכלה‪ ,‬לאחר שהורי החת פוני אליה ומבקשי את יד‬
‫הבת‪ .‬למרבה האירוניה‪ ,‬המצב בתימ היה פחות מתקד מאשר בתקופת התורה‪ ,‬שהרי בפרשת‬
‫אירוסי רבקה אימנו‪ ,‬נאמר "נקרא לנערה ונשאלה את פיה!" וג ההלכה קובעת שיש לשאול את‬
‫פי הנערה‪ ,‬א במציאות ברוב המקרי לא עשו זאת‪ .‬לרוב‪ ,‬בתימ לא היו שואלי את פיה של‬
‫בני הזוג א ה מסכימי‪ ,‬ג משו שלא היתה לה היכולת להחליט א ה מתאימי או לא‪.‬‬
‫כל עוד התאימו בני הזוג מבחינת הגיל והרקע החברתי‪ ,‬וכל עוד עמדו שני הצדדי בדרישות‬
‫החברתיות המקובלות לא היתה לבת סיבה או רשות להתנגד או לסרב לשידו‪ ,‬אלא א כ‬
‫אהבה כבר מישהו אחר והעדיפה אותו‪ ,‬או שהחת לא נראה לה מתאי מבחינת הגיל או מסיבה‬
‫אחרת‪ .‬הנועזות בבנות היו מביעות את דעת ומשאלת‪ ,‬ולעתי‪ ,‬א נתמזל מזל‪ ,‬היו ההורי‬
‫מתחשבי בדעת‪ ,‬במיוחד כאשר זו היתה מבוססת על נימוקי משכנעי זק‪ ,‬מכוער‪ ,‬חולה‬
‫וכדומה‪ .‬דר להכשלת הנישואי הבלתי רצויי היתה התנהגות בלתי הולמת התנהגות עצלנית‬
‫או חצופה שהיתה עשויה להביא את הורי החת לבטל את הנישואי‪ .‬דר זו עמדה רק בפני בנות‬
‫נועזות שהיו מוכנות לפגוע בתדמית‪ ,‬שכ היתה עלולה ג לפגוע בסיכוייה של הבת להינשא‬
‫בעתיד‪.‬‬
‫למע האמת‪ ,‬נראה שהתעוזה של הבנות התבטאה בשירה יותר מאשר במציאות‪ ,‬כפי שאנו‬
‫למדי מהשיר הבא‪ ,‬שבו הבת מעמידה תנאי להוריה המבקשי להציע לה חת‪:‬‬
‫&ל ַמ ְח‪.‬‬
‫ִא=‪ִ .‬לי ְ‬
‫ְ"נ‪ִ .‬לי =וֹד‬
‫ַאלק‪.‬ל‬
‫ִבאל‪.F‬ר ו ְ‬
‫&( ְו ַרק ַעל ְ"נָאי‪:‬‬
‫ְ‬
‫&ה ִל‪5‬‬
‫ַמה ִי ִפ' ִע ְנד ְ‬
‫ָי‪.‬ב ְל ִמ ְ ַ ְחתוֹ‬
‫ִא לֹא ִי ְמ ָצא ֵח ְ ֵעינַי‪ַ ...‬מא ִנ ְק ַ ִל‪ 5‬יַ‪....‬‬
‫דרישה זו מחוצפת הרבה מעבר למקובל; משמעה שהיא מסכימה לקבל חת רק א יתייעצו עמה‪,‬‬
‫ובתנאי שתהיה לה זכות להתגרש ממנו א לא ימצא ח בעיניה עוד‪ .‬יתר על כ‪ ,‬בד"כ האישה היא‬
‫שעוזבת את הבית כשהיא כועסת או מאוכזבת )חאנקה(‪ ,‬ופה היא דורשת שהוא יעזוב!‬
‫והיא ממשיכה ומפרטת את דרישותיה לגבי רמתו של החת‪:‬‬
‫ַק ְל ִי ַח ַל‪3‬‬
‫ב‪.‬עה‬
‫‪ָ .‬‬
‫לה ְ‬
‫ְ ָ‬
‫&ל ִמ ַל ְפ ַל‪3‬‬
‫לֹא ֶא ְחמוֹד ֶאת ַה ַ" ְערוֹ ֶבת ַמא ִי ְע ַק ְ‬
‫יצ'א‬
‫ִא ַלא ִד' ִר‪ַ 5‬‬
‫ֶא ְב ַחר ַרק ְ ִנינָה ְל ַב;ָה‬
‫ַ‪...3B‬‬
‫‪.‬ר ִמנ ַ‬
‫ִ‬
‫‪.‬מי ֶה‪.‬א ִח ָ‪G‬ה ‪E‬מ ְז ֶה ֶבת‬
‫ִ‬
‫היא נשבעת שלא תאהב מישהו שהוא "מלפל" כלומר אסופי‪" ,‬זרוק" וחסר תרבות אלא רק‬
‫מי שהוא "פנינה לבנה" ו"חטה מזהבת"‪ .‬כשמנתחי דרישה זו נראה כי בעצ היא אינה כה‬
‫קיצונית‪ .‬היא דורשת חת איכותי ולא מישהו חסר ער ופרחח והרי רוב ההורי דרשו זאת‪.‬‬
‫משמעו של דבר שהיא דורשת מהוריה שלא להתפשר באיכות החת‪ .‬אמות המידה לחת טוב אצל‬
‫יהודי תימ היו בדר כלל שיהיה ממשפחה מכובדת‪ ,‬ירא שמי ובעל מלאכה‪ .‬אכ‪ ,‬יש כא מחאה‬
‫כנגד המנהג להשיא נערה למי שאינו מתאי לה ואינו יכול להבטיח את עתידה בצורה מכובדת‪.‬‬
‫לעניות דעתי אי הכוונה‪ ,‬לפחות כא‪ ,‬לדרישה של יופי חיצוני‪.‬‬
‫בהמש היא מזהירה מפני נחישותה לעמוד על זכויותיה ועל דעתה‪:‬‬
‫ִא ִ‪-‬י יוֹ ַל ְד ִתי‬
‫&ל ֶ" ֱח ְר ִ=י ִל ְלוֹ ִמי‪,‬‬
‫ָח‬
‫ֲא ִני ַה; ָ‬
‫‪.9‬כל ִלי!‬
‫ֵאי ִמי ֶ ַ‬
‫ַאל ִד‪,5‬‬
‫יַא ו ִ‬
‫ַלא ִ" ְק ַל ִקי ַע ַל‪ַ9‬יא‬
‫אל ַחנַ‬
‫&נַא ְ‬
‫ַמ ַחד ִי ִזיד ַע ַל‪ַ9‬יא‪.‬‬
‫פנייה זו מכוונת לא‪ ,‬שבדר כלל היתה קרובה יותר לבת בדרישותיה לחת מתאי‪ .‬האב היה‬
‫לעתי מוכ יותר להתפשר‪ ,‬תמורת מוהר מתאי או טובת הנאה זו או אחרת‪ .‬יש כא הצצה ג‬
‫אל מערכת היחסי בי אב לא בחברה התימנית‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬למרות שההחלטה לגבי בחירת ב זוג או בת זוג היתה בדר כלל בידי ההורי‪ ,‬כללי‬
‫ברורי אלה לא מנעו מ הבנות לבטא לפחות בשירה את זכות להשתת בבחירת הבעלהאהוב‪.‬‬
‫מעיד על כ השיר הבא‪ ,‬שהוא חביב הנשי בשמחות עד היו‪:‬‬
‫ירדתי אל הנחל‬
‫ַחל ‬
‫ָר ְד ִ"י ֶאל ַה; ַ‬
‫יַ‬
‫ילי‪,‬‬
‫"‪.‬לי וֹ ְ ִב ִ‬
‫ִ ִ‬
‫ְה;ֵה ֶע ֶל ְ ַח ְר ַחר‬
‫וִ‬
‫מ‪.‬לי‪.‬‬
‫ָח ַל‪ִ 3‬‬
‫ַאדי ‬
‫אלו ִ‬
‫ַל ְ" ִא ַלא ְ‬
‫&לא ַנז ְ‬
‫ַ‬
‫ַמ ַלאוִי ַמ ַלא ִוי‬
‫&כ' ַצ'ר‬
‫ִא;י ִו ְַלד ְ‬
‫ו ִ‬
‫אלי‪.‬‬
‫ק‪ִ .‬‬
‫ַכ' ַטר ַ‬
‫מ ְר ִ"י‪ִ :‬א ָ‪-‬א‪,‬‬
‫ַ‬
‫א‪5-.‬‬
‫ק‪.‬ל ְ"‪ :‬יַא ַ‬
‫ְ‬
‫ַפ ִי וֹ ָח ְ ָקה!‬
‫נְ‬
‫מ ָרה‪"ִ ִ :‬י‪,‬‬
‫ְ‬
‫&רצוֹ ְרחוֹ ָקה!‬
‫ְ‬
‫יד‪5‬‬
‫ק‪.‬ל ְי ִי ִי ִר ִ‬
‫ַ‬
‫אל"‪ :‬יַא ִ ְנ ִ"י‬
‫ַק ַ‬
‫יד‪.5‬‬
‫אד‪ִ ַ 5‬ע ִ‬
‫ִ ַל ִ‬
‫מ ְר ִ"י‪ִ :‬א ָ‪-‬א‪,‬‬
‫ַ‬
‫&ה ָבה‬
‫ְמ ִדינַת ָה ֲ‬
‫ֵאינָה ְרחוֹ ָקה ‬
‫‪.‬קה‪...‬‬
‫ִ" ְהיֶה ֲח ָ‬
‫א‪5-.‬‬
‫ק‪.‬ל ְ" יַא ַ‬
‫ְ‬
‫&לחוֹ‬
‫ִ ַלאד ְ‬
‫יד‪ 5‬‬
‫ַמא ִהיא ַ ִע ִ‬
‫י‪...5‬‬
‫ִ"'‪ַ .‬ר ִג ִ‬
‫מחאה נגד פער הגילי הנישואי לזק‬
‫אחת התופעות הקשות בתימ היתה ה‪4‬את נערות צעירות לגברי זקני‪ ,‬ולא מדובר על מקרי‬
‫חריגי של ייבו או הצלת יתומה‪ .‬שירי רבי הוקדשו לסוגיה זו‪ ,‬ונראה כי הידועה ביותר היא‬
‫ָק וְ לֹא ‪ /...‬רוֹ ָצה ֲאנִ י ָצ ִעיר ש‪ ."...‬שיר זה היה‬
‫סדרת בתי השיר המתחילי במשפט " ֵאינִ י רוֹ ָצה ז ֵ‬
‫מעורר גלי צחוק ושימש ה לשעשוע וה ל"חיסול חשבונות" ולהתפרקות פרצי מחאה של נשי‪.‬‬
‫כדרכה של שירת הנשי‪ ,‬השיר היה גמיש והשתנה ממקו למקו‪ ,‬מאישה לאישה ומעת לעת‪.‬‬
‫לעתי היו הזמרת או המשתתפות בשמחה מאלתרות בתי שיר המתאימי לנשי מסוימות בתו‬
‫המסיבה או הקהילה‪ ,‬שהיו ידועות כקרב לנישואי בלתי מתאימי כאלה‪ .‬להל בתי אחדי‪:‬‬
‫ָק‬
‫לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬
‫ְולֹא ָמעוֹ ָתיו‬
‫אוֹ ֶבה ָצ ִעיר‬
‫ְא ְש'וֹ ‪E‬ס'וֹ ָתיו‪...‬‬
‫וֶ‬
‫ָק‬
‫‪...‬לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬
‫ַמ‪ָ:‬ל ִמ ְת ָ ֵרק‬
‫אוֹ ֶבה ָצ ִעיר‬
‫ַע ְצמוֹ ַתי ְי ָפ ֵרק‪...‬‬
‫&ל‪ְ F‬י ִ‪5‬‬
‫&א ַ‬
‫ַמא ַעאד ַ‬
‫ר‪5.‬‬
‫ו ְַלא ִק ִ‬
‫ִ ִ=י ַמ ִליח‬
‫ר‪...5.‬‬
‫ַאחל ִפ'י ִע ִ‬
‫ו ִ‬
‫י‪5‬‬
‫&ל‪ִ F‬‬
‫יני ַ‬
‫א‪ִ "ַ F‬‬
‫ַמא ְ‬
‫ַאצל‬
‫ַ ִרי נ ִ‬
‫ַא ִ"י ַעזַ‬
‫ו ְ‬
‫אצל‪...‬‬
‫&למ ַפ ִ‬
‫ִי ַד ְק ִדק ְ‬
‫זכורי לי בתי שיר אחדי )בניב שרעבי( ששמעתי לפני שני רבות אצלנו בשכונת התקווה‪:‬‬
‫ָק‬
‫לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬
‫ְולֹא ָ'ל ַ' ְסוֹ‬
‫רוֹ ָצה ֲא ִני ַר‪ָ.‬ק‬
‫ְַ‪F‬קוֹ‪...‬‬
‫ַאנ ְ‬
‫אוֹ ֲהבוֹ ו ֲ‬
‫ָק‬
‫לֹא אוֹ ֶבה ז ֵ‬
‫ע‪.‬לי‬
‫'‪+E‬וֹ ֵ ִ‬
‫רוֹ ָצה ֲא ִני ָצ ִעיר‬
‫ל‪.‬לי‪...‬‬
‫'‪+E‬וֹ ַפ ְע ִ‬
‫א ִ"י &נַא ַ ְי ַה‬
‫ַמא ְ‬
‫ו ְַלא ִפל‪.‬סוֹ‬
‫&ל ַעזַ‬
‫& ִ"י &נַא ְ‬
‫ְ‬
‫&חיוֹ וַאב‪.‬סוֹ‪.‬‬
‫ִ‬
‫א ִ"י &נַא ַ ְי ַה‬
‫ַמא ְ‬
‫אלס ִי ְ" ַס ַעל‬
‫ַג' ֶ‬
‫אל ַעזַ‬
‫& ִ"י &נַא ְ‬
‫ְ‬
‫‪.‬פ ַעאל‪.‬‬
‫אחי ַ‬
‫ַצ ִ‬
‫ההשלמה ע אהבה עשוקה‬
‫מול תופעות אלה של נישואי לא רצויי נזהרו בשירת הנשי מלקרוא תיגר על מוסד הנישואי‬
‫עצמו‪ ,‬שהרי בחברה המסורתית היתה האישה גוזרת על עצמה התנגדות ג מצד בני משפחתה‬
‫אילו בגדה או יזמה גירושי ללא הצדקה‪ .‬לכ‪ ,‬למרות המחאה והמרדנות הרי מעת שהבת מצאה‬
‫את עצמה נשואה בנישואי לא רצויי לה וללא אהבה‪ ,‬ניסו המשוררות‪ ,‬בדומה להוריה ולממסד‪,‬‬
‫לעודדה ולחזקה לקבל את הדי ולא לעבור את גבולות המותר‪ ,‬כפי שעולה מ השיר "אהבה‬
‫עשוקה"‪:‬‬
‫יכה ִנ ְל ַ' ְד ְ"‬
‫ֵהי ִצוֹר‪ֵ ,‬א ָ‬
‫ָ ֶר ֶת ז‪ָ .‬ט ְמנ‪ָ .‬ל ְ(?‬
‫מ‪ָ .‬ל ְ(‪,‬‬
‫ֹ ְ‬
‫זֶה ‪:‬וֹ ָר ֵל ְ( ַה ָ'ת‪.‬ב ָל ְ(!‬
‫ַ*‬
‫יַא ֵטיר וַאי ַחנ ַ‬
‫& ַ* ַמ ְחנ‪?.‬‬
‫ַצט ַ‬
‫וְ‬
‫ִ" ַח ַמל‪ִ *ַ .‬ד'נ‪,.‬‬
‫‪.‬מ ְ'"‪....‬‬
‫אד'א ‪E‬מ ַק ַ=ר ַ‬
‫ַה ַ‬
‫כלומר‪ ,‬נישואי בלתי הולמי ה מלכודת לאישה‪ ,‬והוריה ה האשמי; א מעת שהתקיימו‪,‬‬
‫עליה להבי שזה גורלה‪ ,‬ועליה להשלי עמו ולקבל את הדי‪ .‬אסור לה למרוד בכל דר שהיא‪ ,‬כי‬
‫זו דר המובילה לטרגדיה‪ .‬לרוב היתה האישה מוכנה לקבל את המצב‪ ,‬ג למע הילדי‪ ,‬כל עוד‬
‫בעלה כיבד ואהב אותה‪ .‬מרירותה היתה רבה יותר כאשר הבעל מאס בה ובאהבתה‪ ,‬ולעתי א‬
‫החל לחפש אהבה אחרת‪:‬‬
‫י"י‬
‫יַא ַעי ַלא ַ ַ' ִ‬
‫‪ֶ ...‬ה ַע ִי‪ִ ,‬א ִ" ְב ִ'י‬
‫‪'.‬א‬
‫ידי ַ‬
‫ַמא ִי ִפ' ִ‬
‫ֵ(?‬
‫יל ְ( ִ ְכי ְ‬
‫ַמה יוֹ ִע ֵ‬
‫ַלד נַאס‬
‫ַע ַלא ו ַ‬
‫ָל ָ‪-‬ה ִ" ְב ִ'י ַעל ִמי ֶ ֵאינוֹ ָח ֵפ> ָ ְ(‬
‫י‪.‬א‬
‫ַמא ַח;ַ ְו ַלא ַעד ַ‬
‫ְאינוֹ אוֹ ֲה ֵב ְ(?‬
‫וֵ‬
‫יל‪5‬‬
‫יני ִד ִכ' ִ‬
‫ַע ִ‬
‫ֵ( ְנ‪.6‬ה ֵא ָליו‬
‫ֵעינ ְ‬
‫אל ִסוַא‪.‬‬
‫ינ‪ַ 5‬לא ִ" ַט ִ‬
‫ז‪.‬ל ֵת ְ(‪ִ ...‬ו ַע ִ‬
‫&חר ָ‬
‫ְו ֵעינוֹ ָ" ָרה ַ‬
‫המחאה גוברת שבעתיי מול בעלי שאמנ חדלו לאהוב את האישה‪ ,‬א לא הסכימו לגרשה‬
‫ולשחררה‪:‬‬
‫ה‪.‬בי‪,‬‬
‫&ה ָב ְת ָ(‪ֲ ,‬א ִ‬
‫‪ֲ ...‬‬
‫ְלֹא ֶרגֶ וָחוֹ‪,‬‬
‫הוֹ ַת ְר ַ" ִני ְ"ל‪.‬יָה‬
‫ַעל ִי ַה ְ"הוֹ‪...‬‬
‫=וֹ ִדי =וֹ ִדי‬
‫י ְת ִני ‬
‫&ה ָב ְת ָ( ִה ִ" ַ‬
‫ֲ‬
‫&ה ָבה ֵ'נָה‬
‫לֹא ֲ‬
‫ַח ַ" ִני‪...‬‬
‫ְולֹא ִה; ְ‬
‫יי‬
‫ח‪ְ .‬י ִ‬
‫ַ‬
‫אחה‬
‫י" ִני ַק ַר ַ‬
‫ַח ַ ַ‬
‫ַכ' ַל ְי ַ" ִני‬
‫אחה‪.‬‬
‫ַמא ַי ַ ַר‪ִ 3‬ו ַצ' ַ‬
‫ַח ִיב ַמ ְח‪.‬‬
‫ח‪ַ *.‬ס ַמ ִני‬
‫ַ‬
‫אל>‬
‫ַלא ח‪ַ .‬כ' ִ‬
‫ַלא ַכ' ַל ְי ַ" ִני‪....‬‬
‫וַ‬
‫במקרי כאלה מצא לו הבעל תואנות והמציא תלונות על האישה כדי להצדיק את ריחוקו ממנה‬
‫ואת רצונו לשאת אישה אחרת‪ ,‬א בהיותה נאמנה לחינוכה ולעצת יקיריה היא מבקשת לפייסו‬
‫ולהציל את נישואיה‪:‬‬
‫יי‬
‫ח‪ְ .‬י ִ‬
‫ַ‬
‫"‪=...‬וֹ ִדי‪= ,‬וֹ ִדי‬
‫‪ְ .‬ינַ*‬
‫ינ ָ(? וַאי ַ ְי ִננַא ַ‬
‫‪.‬ב ְ‬
‫יני ֵ‬
‫ְו ִכי ַמה ָק ָרה ֵ ִ‬
‫יק*‬
‫ִ" ְגזַע ַט ִר ַ‬
‫ָדי‬
‫ָל ָ‪-‬ה ַ"עֲבוֹר ְלי ִ‬
‫ַמא ִתל‪ַ 3.‬ע ְינַ*‪...‬‬
‫ינ ָ(?‬
‫ְולֹא ִ" ָ‪F‬א ֵע ְ‬
‫&ח ִ‪5‬‬
‫ַמא ד‪ְ .‬מ ְ" &נַא ִ‬
‫&ה ְב ִ"יה‪.‬‬
‫‪'ָ ...‬ל עוֹד ֲ‬
‫אצ‪.‬ר‬
‫ִא ִת' ְר ְ" ַמא ְ‬
‫ֶא ְסוֹל ְ ֵאי ְ ֵר ָרה‪,‬‬
‫ֹאי‬
‫ו ְִא ַיעֲ‪ .6‬ר ִ‬
‫‪HE‬ב ִ' ְכ ָב ָרה‪...‬‬
‫ְמנ ָ‬
‫אסי‬
‫ַל‪ַ .‬ס ַר‪ַ .‬ר ִ‬
‫ַמנַ ִל ְל ִר‪."...‬‬
‫מחאת העגונה והנטושה‬
‫לעתי פגע הבעל באישה בכ שיצא למרחקי )לרוב לעד( ונמנע מלשוב הביתה ימי רבי‪ ,‬וכ‬
‫חשה האישה את עצמה עגונה למרות שבעלה מוכר ומקומו ידוע לכול‪ .‬בדר כלל היו הנשי‬
‫סובלות זאת בשקט‪ ,‬א במסיבות נשאו המשוררות את מחאת בריש גלי‪ ,‬ונתנו ביטוי לגעגועי‬
‫ולרגשות הזע והעלבו‪:‬‬
‫&ל ַמ ְג ִר‬
‫ַר ְ‬
‫ַקד ג ַ‬
‫ֱריב ַה‪9‬וֹ‪,‬‬
‫ֶהע ִ‬
‫‪&.‬ד' קוֹ ֵרא ַל ְ" ִפ ָ‪+‬ה‪ ,‬יַא ִמ ִד' ִא ִד'‬‫ִ‬
‫ְה‬
‫וַ‬
‫יַא ַר ְח ַמ ִ"י ַע ַלא‬
‫ ְע ָל‪ַ ְ 5‬ע ַד‪,‬‬
‫ִמי ַ‬
‫ַמ זַ‪ַ .‬ג' ַהא ִמ ַע ִ=!‪...‬‬
‫א‪.‬מ ָל ָלה!‬
‫ִל ִי ָל ְ‬
‫‪ַ ...‬ע ַד‪ַ ,‬ע ַד‪,‬‬
‫ַ‪-‬י‪,‬‬
‫מ‪.‬ק ֶפת ְנֵי י ִ‬
‫ֶ‬
‫ה‪.‬בי‬
‫ַב ְ" ֵלב ֲא ִ‬
‫ָ‪:‬נ ְ‬
‫ָמי‪...‬‬
‫ְח ְד ַ ִי י ִ‬
‫ָנָה ו ָ‬
‫ַע ַד ַע ַד‪,‬‬
‫יַא ִד'י ַע ַלי ַ ְח ֵרי‪,‬‬
‫אל ַמ ְח‪.‬‬
‫ַ ִ"י ְ‬
‫ַע‪ְ 9‬‬
‫ִ ְה ֵרי‪...‬‬
‫ַסנַה ו ַ‬
‫והיא מתחילה לדמות כי קרה לו משהו‪ ,‬חלילה‪ ,‬ומסיימת בקללות לעברו‪:‬‬
‫יַא ַע ַג' יַא ַע ַג'‬
‫ֶע ַל ְ ַח ְר ַח ִרי‪,‬‬
‫‪ְ ...‬ל נ ְ‬
‫&כ' ַצ'ר &ללוֹ ַג‪ַ9‬י?‬
‫וַאי ְ‬
‫ִע ְקבוֹ ָתיו ִמי י ִַ‪:‬יד?‬
‫ה‪.‬א ַכ' ַט‪ַ .& ,‬עזַ‪,‬‬
‫א‪.‬לי ַר‪ָ.‬ק‬
‫רס‪ַ ,‬‬
‫ִה ְת ֵ‬
‫&עיַ?‪...‬‬
‫&ל ְ‬
‫&ל ַמוְ" ְ‬
‫&‪+Iַ .‬ה ְ‬
‫אוֹ ָח ַט‪ 3‬אוֹתוֹ ַה ָ‪-‬וֶת ַהוֹגֵד?‬
‫אט ִי‪,‬‬
‫יַא ַע ִ‬
‫&ה ָבה‪,‬‬
‫‪...‬הוי ְצ ֵמא ֲ‬
‫'ולי ִ ִר ִו ַראח ִל‪5‬‬
‫‪ָ +E‬ת‪ִ .‬ל ְר ָויָה ְוטוֹב ָל ֶה ַ‬
‫'ָ‬
‫&לכ'ל‬
‫וַא ַנא ִ ַד' ְנ ִ‬
‫& ַמת =וֹ ִדי‪,‬‬
‫ַא ִני ְ ְ‬
‫וֲ‬
‫ַפ'ר ִל‪!5‬‬
‫ַלא ג ַ‬
‫‪E‬ר לוֹ!‬
‫&ל ְיכ ַ‬
‫אול לאחר פר הרגשות בכל זאת היא שולחת לו אהבתה‪:‬‬
‫יַא ַטיר יַא ַטיר‪,‬‬
‫‪ִ ...‬צוֹר ִצוֹר‬
‫אמה ִויַא‪,‬‬
‫יַא ִד'י ַפ'וְק ִ" ַה ַ‬
‫ֲא ֶר ָ"ע‪ַ Fָ ַ 3.‬מ ִי‪,‬‬
‫אמי‬
‫ַ ִ‪+‬ג ַס ַל ִ‬
‫ְ‪6‬אי ְלוֹ ִמי‪,‬‬
‫&ל ַח ַמא‪.‬‬
‫אל ַמ ְצ'נ‪ַ .‬פ' ְר ְ(' ְ‬
‫ה‪.‬בי ‪:‬וֹזַליוֹ ִני‪ַ ,‬ע ַלא ְ‬
‫ֶאל ֲא ִ‬
‫וחותמת היא בשבועת אמוני בהזכירה לו‪ ,‬ואולי ג לעצמה‪ ,‬כי ג במקרה של משבר בנישואי‬
‫או ריחוק מ הבעל אי לאישה אפשרות של בגידה ‪:‬‬
‫&לח‪.‬‬
‫ִק‪.‬לי ִל‪ְ 5‬‬
‫ו ִ‬
‫ו ְִא ְמ ִרי לוֹ‪:‬‬
‫ִמ ג ְַי ִר‪ַ 5‬ע ַל ְינַא ַח ַרא‬
‫ס‪.‬רה!‬
‫ז‪.‬לתוֹ ָע ֵלינ‪ֲ .‬א ָ‬
‫&ה ָבה ְל ָ‬
‫ָה ֲ‬
‫ינ‪5‬‬
‫‪ִ .‬‬
‫יני ֵ‬
‫ַאל ַע ְהד ֵ ִ‬
‫ו ְ‬
‫‪.‬בינוֹ‬
‫יני ֵ‬
‫ְ ִרית ִהיא ֵ ִ‬
‫‪.‬מ ָ‪ִ +‬תי ִמ ָ‪+‬ה!‪...‬‬
‫ִ‬
‫&ל ַ' ַלא!‬
‫ַאל ַ' ַלא ְ‬
‫ו ְ‬
‫מחאה על ריבוי נשי‬
‫בתימ‪ ,‬כמו בכל ארצות ערב‪ ,‬תופעת ריבוי הנשי היתה נפוצה‪ ,‬א אצל היהודי התרחשה פחות‬
‫מאשר אצל הערבי‪ .‬אצל היהודי נבעו רוב המקרי מקיו מצוות וממעשי חסד‪ :‬קיו מצוות‬
‫הייבו בשל תמותה רבה; חוסר פוריות האישה הראשונה; ולקיחת אלמנה או יתומה והשאתה‬
‫לקרוב או לגבר נשוי‪ .‬רק מקרי מעטי באו על רקע עושרו‪ ,‬מעמדו או תאוותו של האיש‪ .‬למרבה‬
‫הפליאה‪ ,‬ידועי מקרי רבי שהאישה הראשונה היא שעודדה את בעלה לשאת אשה שנייה‪,‬‬
‫ולעתי א שידכה לו מועמדת כלבבה! במשפחות רבות היו היחסי בי שתי הנשי‪ ,‬ובי הבעל‬
‫לבי כל אחת מה‪ ,‬הוגני וא חמי‪ .‬נקבעו כללי של חלוקת זמנו ואהבתו של הבעל בי הנשי‪,‬‬
‫כפי שהיתה לרוב חלוקה בעבודות הבית‪.‬‬
‫ע זאת‪ ,‬ברור ששותפות של שתי נשי או יותר בבעל אחד היא מקור לפגיעה רגשית‪ ,‬לפחות אצל‬
‫חלק‪ ,‬במיוחד א הבעל אינו רגיש וחכ דיו כדי לשמור על איזו ויחס הוג בי שתיה ובי‬
‫ילדיה‪ .‬איבה ב הנשי הביאה‪ ,‬לעתי‪ ,‬לשנאה ג בי ילדיה והרסה משפחות‪.‬‬
‫האיו בנשיאת אישה שנייה היה אחת הדאגות הקבועות בחייה של בת תימ‪ .‬היו בעלי‬
‫שהשתמשו באיו זה כשוט נגד רעיית‪ ,‬כדי לרס אותה ולדכא את מחאתה או את תביעותיה‬
‫לזכויותיה כאישה‪.‬‬
‫על רקע זה א טבעי שריבוי הנשי שימש נושא למחאה ומצא ביטוי בשירי רבי‪ .‬הידוע בה‬
‫הוא " ִ‪/‬יר ‪+‬ל ַט ִ‪3‬ינַה" )שיר הצרה‪ ,‬האישה השנייה(‪ ,‬שבו מתארת האישה הזנוחה את המצבי‬
‫הפוגעי בה ומקללת בקללות נמרצות את יריבתה ואת בעלה כאחד‪:‬‬
‫ַ"ה‬
‫‪.‬ט ִינ ֶ‬
‫‪...‬ה‪.‬א &‪'.‬וֹ ַ‬
‫יכ ְו ָצ ָרתוֹ‬
‫‪...‬זֶה ֲא ִב ֶ‬
‫ַ"‪5‬‬
‫אק ַדה ַא ַכ' ְלו ִ‬
‫ַר ִ‬
‫ֲל‪ָ9‬תוֹ‬
‫וֹ ֶכ ֶבת ְ ֶפ ַתח ע ִ‬
‫ַסאר ִא ַל ְי ַהא ִ ִ ְר ַ' ֶ"‪5‬‬
‫יה ְ ִמ ְג ָ=נוֹת‬
‫הוֹ ֵל( ֵא ֶל ָ‬
‫‪E‬די‬
‫'‪.‬ד' ִ‬
‫ַג'א ִא ַל‪ַ9‬יא ִ ְל ְ‬
‫‪.‬בא ֵא ַלי ְ ֶע ֶצ ְי ֵב ָה‬
‫ָ‬
‫ג‪.‬צ ַקאת‬
‫ַסאר ִא ַל ְי ַהא ִ ְ‬
‫ֵצר ַקאת‬
‫יה ְנ ֶ‬
‫הוֹ ֵל ְ( ֵא ֶל ָ‬
‫ר‪.‬י‪....‬‬
‫ע‪.‬ת' ִ‬
‫ר‪.‬י ַג'א ִא ַל‪ַ9‬יא ִ ְל ְ‬
‫‪.‬בא ֵא ַלי ְ ֵע ֶ‪6‬ב ַה ִע ְת' ִ‬
‫ָ‬
‫ברור שהנשי כול לרבות אלה שעדיי לא נפגעו מריבוי נשי הצטרפו בהתלהבות לקללות על‬
‫האישה השנייה‪:‬‬
‫ר‪.‬ה ַע ַלא א ַט ִריק‬
‫‪ָ ...‬ק ְבר‪ .‬אוֹ ָת‪ַ 5‬על ֵא ַה ֶ= ֶר ְ( ִא ְק ִ ַ‬
‫יתי! ַח ְית' ַד ְכ' ִלי ִו ַכ' ְר ַג' ִ"י‬
‫ִיצ ִ‬
‫יס ִתי ו ִ‬
‫ְ ֶד ֶר ְ( ְ' ִנ ָ‬
‫&ל ַק ְר‪,‬‬
‫אכ' ְ‬
‫יַא ַ ֵ‬
‫ַהחוֹ ֵפר ֶאת ַה ֶ‪ֶ H‬בר‪,‬‬
‫ַריק‬
‫ִא ְ ַכ' ג ִ‬
‫;ָא‪ֲ ,‬חפוֹר ָעמוֹק‪,‬‬
‫&ל ַמ ַרק ִ"ק‪!.‬‬
‫ְתק‪ַ !.‬לא ִ"‪ְ .‬‬
‫יח ֶאת ַה ָ‪ָ -‬רק ו ָ‬
‫ֶ ָ" ִר ַ‬
‫ג הבעל זכה למנת קללות ראויה‪:‬‬
‫אר ַח ַמ*‬
‫ַי‪ַ ,‬מא ַא ְ‬
‫י( וַאנ ִ‬
‫ָביא‪ ,‬לֹא ח‪.‬ס ָע ֶל ָ‬
‫‪ִ ;ַ ...‬‬
‫א‪ַ (.‬ל‪ִ .‬י ִ‪ַ *.+‬מ ְנע‪.‬‬
‫ל‪.‬נ ָקה ִי ָ‪ָ F‬‬
‫‪ֲ 'ַ ַ:‬א ֶר ַ ֲא ְ‬
‫&ר ַ ַעה‬
‫ַל‪ִ .‬י ִ‪ְ *.+‬‬
‫ְ&ר ָ ָעה ְי ַכ ְ"פ‪ .‬אוֹ ְת ָ(‬
‫ו ְ‬
‫ַא ַק ְ ַר* ַמ ְפ"‪.‬ח‪...‬‬
‫ת‪.‬ח‪...‬‬
‫ֶאל ִק ְב ְר ָ* ַה ָ ַ‬
‫והיא מוסיפה בהחלטיות‪:‬‬
‫‪ְ ִ ...‬תח‪ִ .‬לי ֶאת ַה ַח‪+‬וֹ‬
‫ֶא ְר ֶאה ִמ ָ‪G‬תוֹ ְ ֵעינַי‬
‫ֱאל ִֹהי ָל ַקח אוֹ ְת ַ(‬
‫לֹא ָל‪ְ 5‬ולֹא ִלי‪..‬‬
‫אק‪5‬‬
‫&ט ַ‬
‫ִאפ ַ"ח‪ִ .‬לי ַ‬
‫ו ְ‬
‫&רא ִלי‬
‫ו ִַזיד ַ‬
‫&ל ַלה ַקד ַ ַ‪*+‬‬
‫ְ‬
‫ַלא ִלי!‬
‫ַלא ַל ַהא ו ַ‬
‫מי שהכיר את בת תימ המסורתית‪ ,‬את עדינותה ואת שירתה השופעת אמונה באל‪ ,‬באהבת האד‬
‫והתפעלות מ הטבע נדה למראה פר איבה זה כלפי בעלה‪ ,‬שהוא לרוב ג אבי ילדיה‪ .‬חריפות‬
‫הדברי מעידה אמנ על עוצמת הפגיעה שחשה האישה הנבגדת‪ ,‬א יותר מכ היא מעידה על כ‬
‫שרק בשירה היא מצאה ביטוי חופשי לרגשותיה‪ ,‬הרבה מעבר להתנהגותה המאופקת במציאות‪.‬‬
‫מחאה על הזכות לאהבה מבעלה‬
‫בת תימ נדרשה להיות אישה ויהודייה‪ ,‬וא עמדה בנדרש ממנה א עמדה ג על זכותה לדרוש‬
‫את המגיע לה על פי ההלכה‪" :‬שארה‪ ,‬כסותה ועונתה"‪ .‬בתימ היתה היהודייה קנאית לטיפוח‬
‫נשיותה‪ ,‬ה כמנהג הנשי וה כמצווה דתית‪ .‬מרגע שסיימה את עבודתה‪ ,‬בוודאי בשעות הפנאי‪,‬‬
‫ויותר מכ לקראת שבת ומועד‪ ,‬היתה לובשת את בגדי החמודות‪ ,‬כוחלת את עיניה בפו‪ ,‬סכה‬
‫את שערה ועורה בחמאה )סמנה(‪ ,‬ומתייפה לקראת בעלה אהובה ולקראת השבת והחג‪ .‬המהדרות‬
‫היו תוקעות ענ בשמי שד'אב או ריח מאחורי האוז או מחזיקות אותו ביד‪ .‬והלא ידוע היה‬
‫שלילות שבת וחג היו מוקדשי כליל לעיסוק באהבה הביזוגית במשפחה היהודית‪ ,‬במיוחד אצל‬
‫הזוגות הצעירי שאהבת עדיי מפעמת בה‪.‬‬
‫מסיבת הנשי היתה מקו לטיפוח ערכי האהבה החוקית ולטיפוח ערכי היופי והאסתטיקה‪ .‬כ‬
‫מוצאי אנו בתי שיר נועזי כדוגמת אלה‪:‬‬
‫&לצד‪.‬ר ִ" ְל ַ"‬
‫ְחזֶה ֶאל ָחזֶה ִי ָ‪ְ C‬מד‪ַ .‬רי" ִ‬
‫ִמי ִי ֵ" ו ָ‬
‫ו‪ַ 7‬לא ִי ִג'י נַ‪.‬‬
‫‪.‬מה‪,‬‬
‫ְולֹא ָ"בוֹא ְ"נ ָ‬
‫&ל ְמ ְס‬
‫ַלא ִ" ִפ'ד' ַ‬
‫וַ‬
‫ְה ֶ‪ֶ F‬מ לֹא ִי ְז ַרח‬
‫וַ‬
‫&ר ַ ִעי יַ‪....‬‬
‫ַע ַלא ְ‬
‫&ר ָ ִעי ְי ָמ ָמה‪!...‬‬
‫ְ‬
‫&ג ִני‬
‫ַאל ַלה ַלא ְ‬
‫‪ִ ...‬מ ִ‪H‬ירוֹת ִל ִי‪ִ ,‬נ ְ ַ ְע ִ"י ו ְ‬
‫ַסט ַק ְל ִי‬
‫ִמ ו ְ‬
‫יר ִתי!‬
‫וֹ ֶר ֶצת ִ ָ‬
‫ִא ְת'נַי ִ'ע‪.‬‬
‫ְנֵי ָ ַד ִי‬
‫ַא ִי‪...‬‬
‫ַקד ַ ַ‪ַ G‬טי ִת'י ִ‬
‫ס‪.‬תי‪...‬‬
‫ָק ְרע‪ֶ .‬את ְ' ִ‬
‫והיא מתגרה בצורה פרובוקטיבית‪:‬‬
‫יי‪,‬‬
‫ח‪ְ .‬י ִ‬
‫ַ‬
‫יבי‬
‫&"ה‪ֲ ,‬ח ִב ִ‬
‫א ֶ ַח ִיל ָ‬
‫‪ִ ...‬‬
‫&ל ִמ ַק ִנ‪ִ ,3‬א ְקד‪.‬‬
‫אנ ַ" ְ‬
‫ַלא ְ‬
‫ֲהלֹא ִ" ְת ַק ֵ=!‬
‫&ל=‬
‫וִא;ַ* ַת' ִקיל ַ‬
‫נ‪.‬עה ‬
‫ו ְִא ְ' ַבד ְ" ָ‬
‫‪47‬‬
‫ֵל ְ( ְל ַה ִ‪H‬יז ָ=!‬
‫ַס ַר ְח" ִ" ְחג'‪!.‬‬
‫א מסיבה כלשהי האהובהבעל לא מילא את תפקידו כהלכה כפי שהתחייב בכתובה ל"עונתה"‪,‬‬
‫לא תמיד יכלה האישה לבטא את אכזבתה; א המשוררת‪ ,‬כשליחת ציבור הנשי‪ ,‬אינה מהססת‬
‫למחות בגלוי‪:‬‬
‫ָ ַר ְ‪"ִ 6‬י ְל ָ( ָחזֶה‬
‫ְת ְרמוֹס‪...‬‬
‫ַ" ְחמוֹס ו ִ‬
‫‪E‬צ ַלח‬
‫אוֹי ְל ָ( לֹא י ְ‬
‫ֵאי ְ ָ( ַמ ָ‪...!-‬‬
‫ַפ ַ" ְח ְ" ַל* ַצ ְד ִרי‬
‫ַ" ְר ִפ'ס‬
‫ִ" ְח' ִפס ו ִ‬
‫&ל ַכ' ְיר‬
‫וִא;ַ* ַק ִליל ְ‬
‫ַד ַכ' ְל ְ" ִ" ַט ְנ ִפ'ס‪...‬‬
‫סיכו‬
‫ע כל האמור לעיל‪ ,‬מוטב שלא ניטה יתר על המידה לחשוב שסגנו נועז או בוטה כזה שימש בחיי‬
‫היומיו של הנשי‪ ,‬ובפי כל אחת‪ .‬כאמור‪ ,‬אירועי השמחה במפגשי הנשי היו שעה של רצו‪,‬‬
‫שבה התירו לעצמ הנשי כקהילה לבטא ולטפח את עול האישה‪ ,‬קוד כול בחיזוק ערכי‬
‫היהדות והחברה ואחר כ בעזרת ביטוי רגשותיה של האישה‪ :‬שמחתה ועצבותה‪ ,‬תקוותיה‬
‫ואכזבותיה‪ ,‬מחאתה וכניעותה‪ .‬יש לזכור כי פרט לשירת הקינות היתה שירת הנשי שירה שמחה‬
‫ומשמחת‪ ,‬בעלת ערכי תרבותיי וחינוכיי‪ ,‬ולא שירת בתי מרזח‪.‬‬
‫השפעת שיר השירי‪ :‬בעלות יהודי תימ ארצה ה התרחקו בתחומי שוני ממורשת‬
‫ומתרבות‪ .‬יתר על כ‪ ,‬תהליכי של התחרדות בחלק מציבור יוצאי תימ הביאו לכ שרבי‬
‫מתקשי להאמי שבנות תימ היו שרות שירה כה נועזת‪ .‬למרבה המזל והאירוניה‪ ,‬רק מעטי‬
‫כיו יודעי תימנית ומביני את תוכני השירי‪ ,‬והאחרי נהני מאוד מ המנגינות ומ‬
‫הריקודי‪ .‬למסתייגי אזכיר רק דבר אחד שבנות תימ גדלו על האזנה לקריאת שיר השירי‬
‫בכל יו שישי בבית‪ ,‬ולמרות מגבלות הלשו ה הבינו היטב את תכניו ואת רוחו‪ ,‬ואהבו אות‬
‫והושפעו מה‪.‬‬
‫השוואה בי שירת הנשי לבי שיר השירי תעיד ללא ספק על השפעות לשוניות ורעיוניות‬
‫שמצאו את מקומ בשירת הנשי בנות תימ‪ ,‬ולכ שירת הנשי היתה קרובה לשירת התנ"‪,‬‬
‫ובמיוחד לשיר השירי‪ ,‬הרבה יותר מאשר שירת הדיוא א זה נושא הראוי למחקר בפני עצמו‪.‬‬
‫העיו בשירת הנשי מלמדנו‪ ,‬כי אמנ מעמדה של האישה בחברה התימנית היהודית והערבית ‬
‫היה נחות יותר ממעמד הגבר‪ ,‬והיא היתה כפופה לכללי נימוס יהודיי וערביי המגבילי את‬
‫חירותה בתחומי התנועה‪ ,‬החברה‪ ,‬הביטוי וההתנהגות‪ ,‬אול במש הדורות מצאו הנשי‬
‫מישורי שוני לבטא את דעת ולתת דרור לרעיונותיה‪ ,‬לתלונותיה ולתקוותיה‪ .‬הזירות‬
‫הראשיות שעמדו לרשות הנשי היו שירת הנשי‪ ,‬אגדות הע והפתגמי‪ .‬במאמר זה נסקרו‬
‫ביטויי המחאה וההשלמה כפי שבאו לביטוי בשירת הנשי‪.‬‬
‫מתברר כי הנשי נתנו חירות ללשונ וללב באמצעות השירה‪ ,‬ה בשירת השמחה‪ ,‬ה בשירת‬
‫ההגות וה בקינות‪ .‬בשירה זו ה ביטאו את רגשותיה‪ ,‬את סיפוק ואת מחאת ה כלפי הבורא‪ ,‬ה‬
‫כלפי החברה וה כלפי הגבר‪ .‬הדוברות הראשיות של מגזר הנשי היו המשוררות ה הזמרות ‬
‫כשה מסתייעות בקהל הנשי הנוכח באותה מסיבה‪ .‬א חלק גדול משירת הנשי ראוי לתואר‬
‫"תפילת הנשי"‪ ,‬הרי במידה רבה שימשו המשוררות שליחות ציבור וחזנית של מגזר זה‪.‬‬
‫אי ספק שההפרדה בי גברי לנשי בחברה תרמה ג היא לתחושת החירות של הנשי‬
‫להתבטא‪ ,‬א ביסודו של דבר היתה המחאה כפופה למגבלות תרבותיות אחדות‪ ,‬שנבעו מכללי‬
‫הנימוס היהודיי והערביי כאחד‪ .‬ככלל‪ ,‬שמרו המשוררות על כללי הנימוס‪ ,‬על עקרונות המוסר‬
‫היהודיי ועל הערכי החינוכיי‪ .‬המחאה בשירה הייתה מותרת‪ ,‬ג על דעת מנהיגי הדת‬
‫והחברה‪ ,‬כל עוד ביטאה ערכי יהודיי ויצאה רק נגד קיפוח ותופעות לא צודקות‪ ,‬וייעודה היה‬
‫הנאה‪ ,‬חינו ותפילה לטוב יותר‪.‬‬