הגביר שפירא וצריפי הזפת

‫איתי סראג'‬
‫הגביר שפירא‬
‫וצריפי הזפת‬
‫אלבום משפחת פוזיילוב‬
‫חתונה בוכרית בחצר בית משפחת סולימני ‪1942‬‬
‫עת־מול ‪204‬‬
‫אלבום אורה אלון רבי‬
‫‪6‬‬
‫רבקה חיימוב (רבי) והוריה בסטודיו על רקע תפאורת חוף יפו ‪1936‬‬
‫מרכז קהילתי שכונת שפירא‪ ,‬רכז פרויקט 'העיר הנגלית לעין'‪ :‬איתי סראג'‬
‫מכל שכונות העיר‪ ,‬זכתה דווקא שכונת שפירא‬
‫הצנועה שמאבק יוקרה בין אישים ייטבע בשמה‪ .‬מאיר‬
‫געצל שפירא‪ ,‬סוחר אמיד מדטרויט שבאמריקה‪ ,‬הגיע ארצה‬
‫בשנת ‪ .1922‬כוונתו הייתה לבדוק אפשרות להשקיע כספים‬
‫בארץ המתפתחת‪ ,‬ואולי אף להשתקע בה עם זוגתו‪ ,‬סוניה‪.‬‬
‫מעיני שפירא לא נעלם הפוטנציאל הכלכלי הטמון בקרקע‬
‫החולית שבין יפו לתל–אביב‪ .‬בשנת ‪ 1924‬הוא רכש שטח‬
‫פרדסים גדול מדרום לרחוב סלמה‪ ,‬בגבול תחום השיפוט‬
‫של יפו‪.‬‬
‫הוא הכשיר את השטח והחכיר את המגרשים‪ .‬שטח‬
‫ממוצע של מגרש שקצב שפירא למתיישב עמד על כ–‪400‬‬
‫פיק (כ–‪ 200‬מ"ר)‪ ,‬והמתיישבים הקימו עליהם צריפים‬
‫דלים מצופי נייר זפת‪ .‬שנת רכישת האדמות (‪ )1924‬צוינה‬
‫כשנת הקמת השכונה‪ ,‬והשכונה נקראה "שכונת נעמי‬
‫מרים שפירא" על שם בתו‪ .‬בעלון שהפיץ בין הקונים‬
‫הפוטנציאלים ציין שברשותו "המגרשים הכי טובים עבור‬
‫בתי חרושת‪ ,‬אין צורך לשלם מסים ואין שום קשיים‬
‫לבניה" וזאת מכיוון ש"המגרשים אינם שייכים ליפו ותל–‬
‫אביב"‪ .‬מאיר דיזנגוף ניסה לשדל את שפירא שיספח את‬
‫השכונה לתל–אביב ואולם שפירא סרב בנימוק שהמיסוי‬
‫ביפו נוח יותר‪ .‬דיזנגוף נעלב והאשים את שפירא בהתנהגות‬
‫לא ציונית‪.‬‬
‫שפירא לא התכוון להתיישב בעצמו בנחלה המרוחקת‪ .‬לכך‬
‫ייעד שטח אדמה הקרוב יותר למרכזה של תל–אביב באזור‬
‫רחוב הכרמל (לימים רחוב המלך ג'ורג')‪ .‬כיאה לגביר‪,‬‬
‫הקים שפירא בית מפואר לו ולרעייתו הענוגה סוניה‪ .‬הוא‬
‫אף טרח וסלל את הרחוב כדי שהרעיה לא תיאלץ לצעוד‬
‫בחול הטובעני‪ ,‬ובחזית הבית קידם את פני האורחים‬
‫פסל של אריה‪ .‬ותיקי תל–אביב נהגו לספר ששפירא חפץ‬
‫לקרוא לסמטה על שם רעייתו‪ ,‬אולם ראש העיר דאז‪,‬‬
‫מאיר דיזנגוף‪ ,‬שזכר לשפירא את פרשת השכונה שסופחה‬
‫ליפו‪ ,‬התנגד לדבר נמרצות‪ .‬מאותו הרגע‪ ,‬מספרת האגדה‬
‫התל–אביבית‪ ,‬הוכרזה "מלחמה" בין השניים; שפירא‬
‫מתעקש ותולה שלט — "רחוב שפירא"‪ ,‬עובדי העירייה‬
‫מסירים את השלט‪ ,‬ושפירא תולה וחוזר חלילה‪ .‬לבסוף‬
‫קבע דיזנגוף שעד שיוכרע העניין תיקרא הסמטה "סמטה‬
‫פלונית"‪ ,‬ושכנתה זכתה לשם דומה‪" ,‬סמטה אלמונית"‪.‬‬
‫העובדות קצת שונות וברישומי העירייה מופיע לעתים עד‬
‫שנות ה–‪ 40‬השם "שכונת שפירא" כשמן של הסמטאות‪,‬‬
‫והשמות "פלונית" ואלמונית" נ ִתנו להן שנים לאחר מותו‬
‫של דיזנגוף בשנת ‪.1936‬‬
‫אגב‪ ,‬לא הועילו לשפירא הגינונים שגילה כלפי אשתו‪,‬‬
‫לבסוף היא נטשה אותו לאנחות וגם ילדיו ובהם הבת נעמי‪,‬‬
‫התנכרו לו‪ .‬דווקא שכונת העוני שיזם בחולות יפו הייתה‬
‫היחידה ששמרה אמונים לשמו ולזכרו‪.‬‬
‫לימים נאבקו תושבי השכונה והשכונות הסמוכות לה להיות‬
‫חלק מתל–אביב‪ ,‬על מנת לזכות להגנה בימי המאורעות‬
‫ולתשתית חשמל ומים בימי שגרה‪ .‬סיפורם של תושבי‬
‫שכונת שפירא הוא סיפור עלייתם והתיישבותם בתל–אביב‬
‫של עולים עניים ממזרח אירופה ומארצות האסלאם‪,‬‬
‫ותמונותיהם מספרות מצד אחד על שימור חיי התרבות‬
‫העשירים של הקהילות גם לאחר הגיעם לתל–אביב‪ ,‬ומצד‬
‫אחר על השתלבותם בחברה הישראלית והנדבך שהקימו‬
‫בשותפות בימי מאבק ובבנייה ועבודה‪.‬‬
‫בימי מלחמה תחת ענפי גפנים‬
‫שכונת גבעת משה א' נמצאת בצדה המזרחי של שכונת‬
‫שפירא בתל–אביב‪ .‬אלה היו אדמות כפר ערבי קטן שרכש‬
‫משה מטלון ונקראו על שמו‪ .‬השכונה הוקמה ב–‪,1934‬‬
‫וסביבותיה היו משופעים בפרדסים‪.‬‬
‫עם מייסדי השכונה נמנה גם רבי רפאל פוזיילוב‪ ,‬שעלה‬
‫לארץ מסמרקנד שבאוזבקיסטן עם בני משפחתו‪ ‬עוד בשנת‬
‫‪ .1924‬באותם הימים‪ ,‬כמעט מחצית מתושבי השכונה נמנו‬
‫עם משפחת פוזיילוב‪ .‬בניו‪ ,‬בנותיו ונכדיו שנישאו רכשו‬
‫אדמות והרחיבו את שטח השכונה‪ .‬ב–‪ 1945‬הקימו רפאל‬
‫פוזיילוב ובניו את בית הכנסת "אוהל יוסף" פוזיילוב‪ ,‬שבו‬
‫נערכו תפילות‪ ,‬חגגו את חגי ישראל‪ ,‬השכימו לסליחות‬
‫וציינו בר מצוות‪ ,‬חתונות‪ ,‬כינוסים ואזכרות‪.‬‬
‫הילדים בשכונה נהגו לצאת לטיולים ברגל בפרדסים של‬
‫השכונה‪ ,‬ובדרכם למקווה ישראל עברו בתעלות‪ ,‬בבורות‬
‫מים ובין שיחים קוצניים‪.‬‬
‫במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסיס צבאי‬
‫בשכונה ובימי תקופת המאבק שלאחר המלחמה היו‬
‫הבריטים מכריזים על עוצר חדשות לבקרים‪ .‬בשעת העוצר‬
‫התרוצצו ברחובות השכונה חיילים חבושים בכומתות‬
‫אדומות‪ ,‬שכונו בפי התושבים "כלניות"‪ .‬גדרות תיל‬
‫מסולסלים ודוקרניים הפרידו וסגרו את מעברי הכניסות‬
‫לשכונה‪ .‬היה שקט מתוח‪ ,‬אין יוצא ואין בא‪ .‬לעתים נשמעו‬
‫חריקות של מנועי הג'יפים וכלי מלחמה — עוצר מוחלט!‬
‫בימי הפוגה‪ ,‬כשהוסר העוצר‪ ,‬נהגו הבריטים לשבת על‬
‫מרפסת הבית צוחקים‪ ,‬מתבדחים ומתנדנדים להנאתם‪.‬‬
‫בחצר הבית של המשפחה היה מקלט תת–קרקעי‪ ,‬וזאת‬
‫מחשש מפני הפצצות מהאוויר‪ .‬במלחמת השחרור לא‬
‫חסכו השכנים הערבים את נחת זרועם וירו לעבר השכונה‪,‬‬
‫בעיקר בלילות‪ ,‬מהמסגד באבו–כביר‪ .‬למחרת בבוקר גילו‬
‫התושבים קליעים נעוצים בדלת הבית‪.‬‬
‫אלבום תמונות נוסף‪ ,‬מסעיף אחר של המשפחה הענפה‬
‫נשמר בידי רבקה מאיר פוזיילוב תושבת השכונה‪ .‬רבקה‬
‫הגיעה לשכונה בילדותה ב–‪ ,1945‬הוריה השתכנו ברחוב‬
‫בר יוחאי בצדה המערבי של השכונה‪ .‬גם היא זוכרת את‬
‫החיילים הבריטים בתקופת המנדט שהיו מגיעים לחצרות‬
‫הבתים בשכונת שפירא ויושבים בהם באין מפריע‪.‬‬
‫עת־מול ‪204‬‬
‫‪7‬‬
‫אלבום גאולה אבידן — פוזיילוב‬
‫אלבום גאולה אבידן — פוזיילוב‬
‫הלוויית ר’ רפאל פוזיילוב ‪ 1956‬מאחור‪ :‬נכדיו שהגיעו מהצבא‬
‫הלווית ר’ רפאל פוזיילוב יוצאת מבית הכנסת המשפחתי בגבעת משה א’‪,‬‬
‫שכונת שפירא ‪1956‬‬
‫אורה ונילי‬
‫רבי ליד הבית‬
‫בשכונת שפירא‬
‫‪1957‬‬
‫משה וחנה אשולין‬
‫ונכדם שמואל ‪1941‬‬
‫אלבום אורה אלון רבי‬
‫אלבום משפחות טג'ר ואשולין‬
‫עת־מול ‪204‬‬
‫רה אלון רבי‬
‫אלבום או‬
‫אלבום משפחת פוזננסקי‬
‫‪8‬‬
‫מתקן הנעל‬
‫רבי‪“ ,‬‬
‫יהודה בדרך סלמה‬
‫בחנותו‬
‫יים” של שכ‬
‫ונת שפירא‪,‬‬
‫ילדי משפחת פוזננסקי באתר הבנייה של שכונת קריית שלום ‪1950‬‬
‫ימי התום בשכונה‬
‫אורה רבי אלון נולדה ב–‪ 1951‬בבית החולים "הדסה"‬
‫שברחוב בלפור‪ ,‬ומשם הגיעה היישר לשכונת שפירא‪ ,‬שבה‬
‫היא מתגוררת עד היום‪ .‬הוריה‪ ,‬רבקה חיימוב ויהודה‬
‫רבי‪ ,‬שניהם בני העיר ירושלים‪ ,‬נישאו ב–‪ 1950‬ועברו לגור‬
‫בשכונת שפירא‪ ,‬בשדרות השלכת פינת שיבת ציון‪ .‬אורה‬
‫היא הבת הבכורה מבין שלוש בנות שנולדו כולן בשכונה‪.‬‬
‫לאביה הייתה חנות לנעליים שנפתחה ממש בסמוך‬
‫להתיישבותם בשכונה — נעלי נילי–אור ברח' סלמה‪ .‬כל‬
‫התושבים של שפירא וקריית שלום היו מגיעים לקנות‬
‫נעליים ולתקן בעת הצורך‪ ,‬החנות של אביה נודעה כמקום‬
‫מפגש מרכזי בשכונה‪.‬‬
‫רבים מתושבי שכונת שפירא היו מיוצאי סלוניקי‪ ,‬ולבית‬
‫הכנסת הסלוניקאי ברח' מקור חיים בשכונה הגיעו הבנות‬
‫כמעט כל שבת לברית או לבר מצווה שנערכה בבית הכנסת‪,‬‬
‫לבושים בבגדי שבת ומקבלים סוכריות עטופות‪.‬‬
‫אורה למדה בבית ספר היסודי ביאליק ברחוב לווינסקי‪.‬‬
‫בשנים האחרונות הרסה העירייה את בית הספר לטובת‬
‫גינה ציבורית‪ ,‬בסמוך לתחנה המרכזית הישנה‪.‬‬
‫תצלומי בנות המשפחה על רקע ביתן והבנייה הנמוכה‬
‫מעידים שנוף השכונה שמר אף הוא על צביונו הכפרי‪.‬‬
‫אלבום משפחה עובדיה‬
‫רבקה מאיר פוזיילוב מעידה על ימי העוצר הקשה שהיה‬
‫מוטל על השכונה בימים אלה‪ .‬החיילים היו מקיפים את‬
‫בתיהם‪ ,‬יוצאים ונכנסים כאילו היו אלה בתיהם שלהם‪.‬‬
‫אביה של רבקה‪ ,‬נריה‪ ,‬היה נוהג לפנות אליהם בשפה‬
‫הבוכרית ומדבר אתם‪ .‬רבקה הייתה אומרת לאביה כי אין‬
‫הם מבינים אותו‪ ,‬והוא היה משיב "אז מה‪ ,‬גם כשהם פונים‬
‫אליי באנגלית אני לא מבין אותם‪ ,‬זה בסדר"‪ .‬זו הייתה‬
‫השגרה של המשפחות בשפירא‪ ,‬חיילים מסתובבים ליד‬
‫בתים עם נשק דרוך‪ ,‬מחכים למחתרת היהודית שתופיע‪.‬‬
‫הנצחת המאורעות ההיסטוריים באלבום הפרטי בימי‬
‫מלחמת העולם השנייה הייתה לאנדרטה של ממש בתמונה‬
‫מאלבומה של עדנה טג'ר‪ ,‬תושבת קריית שלום‪ .‬סבה‪ ,‬משה‬
‫אשולין‪ ,‬מפרנסי היישוב וגואל אדמות‪ ,‬רעייתו חנה ונכדם‬
‫שמואל מצולמים בחצר ביתם ברחוב פינס‪ .‬הכיתוב שבגב‬
‫התמונה מגלה שאין זו עוד תמונה רגילה של סבא וסבתא‬
‫עם נכדם‪ ,‬אלא מדובר בציון דרך היסטורי בעיניו של הסב‪.‬‬
‫בנו יעקב נלחם באותה העת בשורות הצבא הבריטי ומשה‬
‫הנציח בדרכו האישית את יום הסכם שביתת הנשק בין‬
‫האנגלים לממשלת וישי‪ ,‬שהסיר את האיום הנאצי מכיוון‬
‫צפון‪ .‬וכך כתב בכתב חצי קולמוס‪" :‬י"ז תמוז תש"א‪ ,‬זכרון‬
‫‪ 12.7.41‬ליום חתימת חוזה שביתת הנשק בסוריה בין‬
‫ממשלת בריטניה (צרפתים החופשים) ובין צרפת ממשלת‬
‫וישי‪ .‬אני ורעיתי ונכדי שמואל תחת עלי גפנים בביתי רחוב‬
‫פינס ‪ 23‬תל–אביב‪ .‬והימים ימי בכורי ענבים"‪.‬‬
‫שני דורות במשפחת עובדיה בחתונת הבן שמעון‪ ,‬אולמי “כלנית" רח’ המסגר ‪1973‬‬
‫דרכו של סוחר הבדים‬
‫באבאג'אן עובדיה הגיע ב–‪ 1951‬עם אשתו יוכבד היישר‬
‫מאפגניסטן‪ ,‬דרך העיר פרס‪ ,‬לארץ ישראל‪ .‬עוד מנעוריו‬
‫היה באבאג'אן סוחר בדים באפגניסטן‪ .‬עסקיו צלחו והוא‬
‫נודע בתור סוחר אמיד בעל בית מפואר שהעיד על מעמדו‬
‫בחברה‪ .‬לאחר קום המדינה נאלצה המשפחה לנטוש את‬
‫כל רכושה ועלתה ארצה‪ .‬בדרכם לישראל‪ ,‬בטהרן שבפרס‪,‬‬
‫נולד הבן הבכור‪ ,‬שמעון‪ ,‬ואתו הם המשיכו לארץ‪ .‬לאחר‬
‫ירידתם מן המטוס ב–‪ 1952‬הם זוכרים את טראומת‬
‫הריסוס בדי–די–טי‪ ,‬והיישר משדה התעופה נשלחו לשער‬
‫העלייה בחיפה‪ .‬ימים מספר שהו בחיפה‪ ,‬ישנו באוהלים‬
‫וקיבלו שם אוכל ושתייה‪ .‬באותה העת יצא באבאג'אן‬
‫עובדיה בחברת אחיו לכיוון תל–אביב כדי לשכור דירה‬
‫למשפחתו‪ .‬לאחר חיפוש ממושך הצליח באבאג'אן למצוא‬
‫דירת חדר וחצי בדמי מפתח בשכונת התקווה‪ .‬בינתיים‬
‫נשלחה המשפחה למעברת "זרנוגה" ברחובות והתעכבה‬
‫שם זמן מה‪ .‬הם לא הגיעו לדירה ב"התקווה" כיוון שלא‬
‫הכירו את הדרך ואת אמצעי התחבורה בארץ‪ .‬לבסוף‪,‬‬
‫כשעלה בידם להגיע לדירה‪ ,‬הם השתכנו בה — הוא‪ ,‬רעייתו‬
‫ובנם שמעון‪ .‬באבאג'אן רכש חנות בשכונת התקווה והחל‬
‫לחזור לעיסוקו העיקרי‪ ,‬מסחר בבדים‪ .‬במשך השנים נולדו‬
‫למשפחה עוד שישה ילדים‪ .‬כשהבית היה צר מלהכיל עברה‬
‫המשפחה ב–‪ 1970‬לשכונת שפירא‪.‬‬
‫הדירה בשכונת שפירא הייתה בת שלושה חדרים‪ ,‬ולמשפחה‬
‫בת תשע נפשות לא היה קל כלל — ארבע בנות היו בחדר‬
‫אחד‪ ,‬שלושה בנים בסלון‪ ,‬וההורים בחדר‪ .‬לפעמים גם‬
‫הסבתא מצד האבא הצטרפה‪ ,‬ובשבתות ובחגים נדחסו‬
‫עוד ועוד‪ .‬תמונות המשפחה מספרות על הביקורים הרבים‬
‫שנערכו בסביבות השכונה‪ .‬האם הייתה לוקחת את הילדים‬
‫משכונת שפירא עד "התקווה" לבקר את הדוד ולהעביר‬
‫את הזמן הנותר‪ ,‬כי לילדים לא היו מגרשי משחק בשכונה‬
‫או גנים ציבוריים‪ .‬משוטטּות כיום בשכונה אפשר לראות‬
‫כי השכונה שומרת על הצביון שלה‪ :‬הבתים נמוכי הקומה‬
‫עדיין באותו מצב ומראות אלה‪ ,‬שמקצתם היו צריכים‬
‫להישמר באלבומים בגדר תמונה נוסטלגית‪ ,‬הם עדיין‬
‫מציאות חיה בשכונת שפירא‪.‬‬
‫עת־מול ‪204‬‬
‫לעיון נוסף‪:‬‬
‫י' גרנובסקי וא' סראג'‪ ,‬שפירא — שכונה מהסיפורים‪ ,‬אסופת סיפורים ראשונה ‪ ,‬תל–אביב ‪2002‬‬
‫י' גולדברג‪ ,‬ש' וידריך‪ ,‬ע' עמית כהן‪ ,‬תל–אביב‪ .‬עיר גלויה‪ ,‬תל–אביב ‪2009‬‬
‫‪9‬‬