לחצו כאן

‫אזיקים מנייר‬
‫אורנה פלג־אלוני‬
‫‪ 2‬פרקים ראשונים במתנה‬
‫פתח דבר‬
‫בשעה עשר בבוקר החל הדיון בדלתיים סגורות בבית־משפט השלום‪ .‬כשהיא נתבעת‬
‫לראשונה בחייה‪ ,‬עמדה ליאורה פינר דרוכה‪ ,‬ממתינה לפסיקתה של השופטת‬
‫שעיינה בכתב ההגנה ובראיות‪ .‬מדי פעם הרימה את ראשה ושלחה מבטי בוז אל‬
‫ליאורה ואל קצין המשטרה שביקש להוציא נגדה צו למניעת הטרדה‪ .‬הזמן עצר‬
‫מלכת בדקות הארוכות עד שנתקבל צו הדדי לניתוק הקשר ביניהם‪ .‬בקשתו לצו‬
‫הרחקה חד־צדדי לא נענתה‪ ,‬ופניו הביעו מורת־רוח‪.‬‬
‫עם צאתה של ליאורה מהאולם‪ ,‬נשמע קולה של השופטת‪:‬‬
‫“התיק הבא‪“.‬‬
‫הקצין הבכיר נשאר לשבת באולם‪ ,‬מנסה לומר לשופטת עוד משפט אחד כשהיא‬
‫מסרבת להקשיב לדבריו ומורה לו לצאת‪.‬‬
‫“בואו נרד לקפיטריה‪ “,‬הציע עורך־הדין יעקובי לליאורה ולבעלה‪.‬‬
‫היא לא ידעה אם עליה להתבייש בפניו על כל אשר פירטה לגבי יחסיה האינטימיים‬
‫איתו‪ ,‬או אם לחגוג את ניצחונה על כך שהשופטת בזה לשקריו‪.‬‬
‫“קפה הפוך‪ ,‬בבקשה‪ “,‬הזמין יעקובי‪,‬‬
‫“מה תשתו?“‬
‫“בשבילי רק מים‪ “,‬ענתה‪ .‬גלעד לא ביקש דבר‪.‬‬
‫“יש לך מזל‪ ,‬ליאורה‪ .‬היית עלולה להיות בצרה צרורה אם הוא היה מקבל את הצו‬
‫שביקש‪ .‬אני מרגיש לא בנוח לדבר ליד בעלך‪ ,‬אבל חשוב שתדעי ‪ -‬אם הצו נגדך היה‬
‫ניתן לו‪ ,‬כל מספר חסוי על הנייד שלו היה עלול להיות תירוץ לעצור אותך מיידית‪,‬‬
‫ולעצור אותך פירושו לשים על ידייך אזיקים‪“.‬‬
‫“חלום בלהות‪ “,‬מילמלה‪.‬‬
‫“תהיי רגועה‪ ,‬עברנו את העניין בשלום‪ .‬הצלחנו להבהיר לבית־המשפט שבינך לבין‬
‫הקצין היה רומן ממושך ושאת לא מטרידה אלמונית‪“.‬‬
‫“אין לך מושג כמה אני מודה לך‪ ,‬הצלת אותי‪“.‬‬
‫“את כתב ההגנה ניסחת בעצמך‪“.‬‬
‫“אנחנו חייבים לזוז‪ “,‬גלעד קם ולחץ את ידו בפנים חתומות‪.‬‬
‫פרק ראשון‬
‫ריח זיעה עמד באוויר עם כניסתם לתחנת המשטרה‪ ,‬וליאורה נשענה על הדלפק‪,‬‬
‫מסוחררת‪.‬‬
‫“אפשר לעזור לכם?“‬
‫"אילן דינובסקי נמצא?“‬
‫“נראה לי שהסתיימה הישיבה‪ .‬הוא יודע שאתם מגיעים אליו?“‬
‫“כן‪ ,‬הוא מחכה לנו‪ “,‬לא היססה לשקר‪.‬‬
‫“קומה אחת למעלה‪“.‬‬
‫כשהתקדמה לכיוון המדרגות‪ ,‬לחשה לבעלה‪:‬‬
‫“אתה כבר מסתכל על השעון בפעם השלישית‪ .‬למה אתה כל כך לחוץ?“‬
‫“אמרתי לך שאני עייף אחרי יום עבודה ולא רוצה ללכת לתחנה‪ .‬את לא מבינה‬
‫שהמשטרה לא תעשה כלום בעניין שלנו?“‬
‫“אין לנו מה לעשות חוץ מאשר להגיש תלונה‪ ,‬ואין מי שיעזור לנו‪ .‬אתה חייב‬
‫להיות פה איתי‪“.‬‬
‫בקומה שמעל הבחינה באזרחים הממתינים לאורך הפרוזדור‪.‬‬
‫“זהירות‪ “,‬העירה בחיוך לשוטר שנתקל בה‪“ ,‬אתה יכול להגיד לי איפה יושב‬
‫דינובסקי?“‬
‫“דינו יושב בהמשך המסדרון‪“.‬‬
‫כשהתקדמה לעבר המשרד‪ ,‬ראתה על שלט המתכת הקטן‪:‬‬
‫“סגן ניצב אילן דינובסקי‪ ,‬סגן מפקד תחנה“‪ .‬הדלת היתה פתוחה‪.‬‬
‫“שלום‪ ,‬אפשר להיכנס?“‬
‫“מי אתם?“‬
‫“ליאורה וגלעד פינר‪“.‬‬
‫“כנסו‪ ,‬כנסו‪“.‬‬
‫עיניו הבהירות ותוי פניו שיוו לו מראה נאה‪ .‬היא התיישבה מולו וחייכה למראה‬
‫חולצת המדים המתוחה על כרסו‪ ,‬עוד רגע יקפוץ הכפתור לשולחן‪ .‬ליאורה סקרה‬
‫את קירות המשרד והרימה גבה למראה אחד מהקירות‪ ,‬מעולם לא ראתה במשרד‬
‫ציבורי צילומים רבים כל כך‪.‬‬
‫“בת זוגי מצולמת לידי‪ “,‬ענה כשהבחין בחיוכה‪.‬‬
‫“סליחה‪ ,‬לא התכוונתי לנעוץ מבטים‪“.‬‬
‫“מה הביא אתכם אלי?“‬
‫“מטרידים אותי בטלפון ממספר חסוי‪ .‬אישה שאני לא מכירה השיגה את מספר‬
‫הטלפון הנייד שלי‪ .‬היא מקללת‪ ,‬מאיימת עלי‪ ,‬ומעירה אותנו לפנות בוקר‪ .‬לפני‬
‫שבוע הייתי אצל אביטל החוקרת‪ ,‬והיא ביקשה שאקליט אותה‪“.‬‬
‫ליאורה החניקה את הרעד בקולה והצליחה להישמע בוטחת כשמסרה לידיו את‬
‫הדיסק‪ .‬אצבעותיו נעצרו ברכות על כף ידה‪ .‬צמרמורת נעימה חלפה לאורך גבה‬
‫ופניה האדימו‪ .‬כשהזיז את ערימת הקלסרים‪ ,‬רכן לעברה סגן מפקד התחנה כמו לא‬
‫היה איש מלבדם בחדר‪.‬‬
‫“לא צריך להיבהל‪ “,‬הרגיע אותה בקול חם‪“ ,‬היה לכם לאחרונה סכסוך עם‬
‫מישהו?“‬
‫“לא שזכור לי‪“.‬‬
‫“טוב עשית שהקלטת אותה‪“.‬‬
‫סוף סוף היה שם מישהו עבורה‪ .‬היא זזה באי נוחות על הכיסא‪ ,‬אולי בעלה הבחין‬
‫בחביבותו הגלויה של הקצין אליה ובנועם שחשה? גלעד לא אמר מילה ולא היישיר‬
‫מבט לחוקר הבכיר או אליה‪.‬‬
‫“מה לגבי הנייד שלָך? אני מבין שאליך היא לא מתקשרת‪ “,‬פנה אליו דינו‪.‬‬
‫“לא יודע‪ ,‬אני לא עונה למספרים חסויים‪“.‬‬
‫“תרדו לחוקר שירשום את התלונה שוב‪ ,‬ואני אישית אטפל בעניין‪ .‬תמצאו אותו‬
‫במשרד מול הדלפק בקומת הכניסה‪“.‬‬
‫“תודה לך‪“.‬‬
‫“אל תדאגי‪ ,‬את בידיים טובות‪“.‬‬
‫“שימי לב‪ ,‬את זו שנמצאת בידיים טובות‪ ,‬לא אנחנו‪ “,‬העיר בעלה לאחר צאתם‪.‬‬
‫“ברור שהוא מתכוון לשנינו‪ ,‬כשמעירים אותי בלילה מעירים גם אותָך‪ .‬תשמח‬
‫שהוא הבטיח לעזור‪ “,‬ענתה מבלי שהסגירה עד כמה היתה מרוצה מכך שהקצין פנה‬
‫רק אליה‪.‬‬
‫“שכחתי לשאול אותך מה שמו של החוקר‪ “,‬חזרה למשרד של דינו‪.‬‬
‫“אמיר בן־שמר‪ ,‬הוא מחכה לכם‪ .‬התקשרתי ואמרתי שאתם בדרך אליו‪“.‬‬
‫החוקר בקומת הכניסה רשם כל מילה בקצב הכתבה‪ ,‬ולאחר כמה דקות שמעה את‬
‫קולו של דינו מאחוריה‪:‬‬
‫“אמיר‪ ,‬אני יוצא להפסקה של עשר דקות‪ .‬מטפלים בכם יפה?“‬
‫“אני מייד חוזרת‪ “,‬מיהרה לצאת אליו‪.‬‬
‫הוא ישב על ספסל סמוך לכניסה לתחנה ועישן להנאתו‪ ,‬לוגם מהקפה‪ .‬ליאורה‬
‫החליקה את שמלתה‪ ,‬מתעלמת מהכאב שגרמו לה נעלי העקב החדשות‪.‬‬
‫“אפשר לשבת?“ שאלה‪.‬‬
‫“ברור שאפשר‪ ,‬אפילו רצוי‪“.‬‬
‫“אני מודאגת מההטרדה הזאת‪“.‬‬
‫“אל תהיי מודאגת‪ .‬כשאני מבטיח טיפול אישי‪ ,‬אני מקיים‪ .‬את לא סומכת עלי?“‬
‫“סומכת‪ ,‬אבל עדיין לא שקטה‪“.‬‬
‫“מוזר לי שבעלך אף פעם לא שמע את הקול שלה‪“.‬‬
‫“לי זה לא מוזר‪ .‬כפי שאמר לך‪ ,‬הוא לא עונה למספרים חסויים‪ ,‬אבל אני‪ ,‬מתוקף‬
‫תפקידי‪ ,‬חייבת‪“.‬‬
‫“במה את עוסקת?“‬
‫“בתרגומים מרוסית עבור חברות עסקיות‪ .‬אני עובדת בארץ ובחו“ל עם מוסדות‬
‫וארגונים‪ ,‬ומגיעים אלי גם מספרים חסויים‪“.‬‬
‫“וגלעד?“‬
‫“יצא לפרישה מוקדמת לפני שנה‪ ,‬מהנדס במקצועו‪ .‬היום הוא נותן ייעוץ‬
‫כשפונים אליו לחוות־דעת‪“.‬‬
‫“אם זה העיסוק שלו‪ ,‬אני בטוח שחלק מהמקורות שפונים אליו חסויים‪ ,‬כמו‬
‫אצלך‪“.‬‬
‫“אתה חוקר את האדם הלא־נכון‪ ,‬אין לי תשובות לתת לך‪“.‬‬
‫“לא מסתדר לי הבעל שלך‪ ,‬וגם לא העובדה שהוא ישב אצלי במשרד ובקושי‬
‫הוציא מילה מהפה‪“.‬‬
‫“זה האופי שלו‪ ,‬ולכן העזרה שלך כל כך חשובה לי‪ .‬אני לבד בעניין‪“.‬‬
‫“נראה לי שלא רק בעניין הזה את לבד‪ ,‬אבל עכשיו כבר לא תהיי‪ .‬הקשבתי לכל‬
‫מילה שאמרת‪ ,‬לקול הנעים ולטון האסרטיבי‪ ,‬גם העיניים הירוקות שלך מדהימות‪.‬‬
‫מצאת חן בעיניי‪“.‬‬
‫“כל מתלוננת שמגיעה אליך מקבלת מחמאות כאלה?“‬
‫“לא‪ ,‬רק אלה שמגיע להן‪ .‬אני אוהב נשים עם ביטחון עצמי‪“.‬‬
‫“למה קוראים לך דינו? מה רע באילן?“‬
‫“כינוי מילדות‪ ,‬דינובסקי ארוך מדי‪ ,‬וככה זה נשאר‪“.‬‬
‫“בכל מקרה אני רק רוצה שנהיה ידידים ושתעזור לנו‪“.‬‬
‫“נוכל להיות הרבה יותר‪ ,‬אם תרצי‪“.‬‬
‫“לא דיברתי על ידידות מהסוג הזה‪“.‬‬
‫“אני יודע‪ .‬יש לי את מספר הטלפון הנייד שלך‪ ,‬אפשר להתקשר?“‬
‫“אם יהיה לך מה להגיד לי‪ ,‬אשמח לשמוע‪“.‬‬
‫“בכל נושא?“‬
‫“אתה מביך אותי‪“.‬‬
‫מצב־רוחה המרומם על הספסל ההוא גילה בתוכה אישה אחרת‪ ,‬שרצתה להמשיך‬
‫לשבת איתו‪ ,‬לשמוע עוד עד כמה היא נחשקת‪ ,‬שלא ייגמר‪.‬‬
‫“סיימנו‪ “,‬יצא אליהם גלעד‪“ ,‬הולכים?“‬
‫“החוקר היה מאוד אדיב‪ “,‬ניסתה לנהל שיחה עם צאתם מהתחנה‪.‬‬
‫“האדיבות שלו לא מעניינת‪ ,‬נראה אם המשטרה שלך באמת יכולה לעזור‪“.‬‬
‫“למה הציניות? המשטרה לא שלי‪“.‬‬
‫אולי הגזימה בהתנהלותה‪ .‬מן הסתם לא היה קשה להבחין שראתה שם רק גבר‬
‫אחד‪ .‬גלעד נהג לחנייה הפרטית של ביתם ומיהר לצאת ממכונית ה‘מאזדה‘ הלבנה‬
‫שלהם‪.‬‬
‫“אני מת מרעב‪ .‬את באה?“‬
‫ליאורה הטרודה במחשבות לא הקשיבה לו‪ ,‬עדיין מבולבלת מהחיזור הבלתי‬
‫צפוי‪ .‬אסור לה לרצות אותו‪ ,‬לדמיין את המגע הגברי שמזמן לא חוותה‪ .‬שנים לא‬
‫נגעה בה יד של גבר‪ ,‬גלעד הלך והתרחק עד שכבר לא ראה אותה‪ .‬כמיהתה לא‬
‫נעלמה מעיניו של הקצין‪ ,‬אך המחיר שתשלם עלול להיות גבוה מדי‪.‬‬
‫***‬
‫ביתם בשכונה הגרמנית בעיר התחתית בחיפה עמד ברחוב צדדי‪ ,‬נמוך מהכביש‪ .‬עם‬
‫שובם מתחנת המשטרה פתחה את שער הברזל וירדה במדרגות‪ ,‬נפעמת שוב מגינתה‬
‫שנראתה לה עתה מטופחת ויפה מתמיד‪ .‬היא הביטה בעצי הדקל המחבקים את גג‬
‫הרעפים האדום‪ ,‬ועיניה נחו על הספסל שעמד בחצר‪ ,‬רק אז הבחינה עד כמה הוא‬
‫תואם לזה שעליו ישבה עם דינו בתחנה‪.‬‬
‫‘אם מישהו משגיח עלי מלמעלה‪ ,‬אולי הוא שולח לי סימן‪ ‘,‬צחקה בקרבה‬
‫למחשבה שמלאכים עוסקים בנגרות‪.‬‬
‫עם כניסתה ניגשה למחשב ופתחה את הדואר האלקטרוני לעבודה שהמתינה לה‪.‬‬
‫‘הוא לא יתקשר אלי והמילים שאמר על הספסל הן שטות‪ .‬אין סיבה להיות‬
‫מוטרדת‪ ‘,‬חשבה כשעיניה נעוצות במסך‪.‬‬
‫“אני מקווה שיטפלו בנו ברצינות‪ “,‬קראה לגלעד שסיים את ארוחתו‪ ,‬מנסה שוב‬
‫לפתוח בשיחת חולין‪.‬‬
‫בעלה לא ענה‪ ,‬והיא המשיכה לדבר‪ .‬כשקמה מכיסאה‪ ,‬הבחינה שהוא נרדם על‬
‫הכורסה באמצע השיחה‪ .‬הרגשה של החמצה הכאיבה לה כמו פצע שאינו מגליד‪,‬‬
‫והיא מגרדת ומגרדת אותו בלי לקבל שלעולם לא תצליח לרפאו‪ .‬ההצעה של קצין‬
‫המשטרה להתקשר אליה “בכל נושא“ נראתה לה עתה קוסמת יותר מכל טיפול זוגי‬
‫שהיא עצמה לא האמינה ביכולתו להושיע‪.‬‬
‫היא כבר בת ‪ ,74‬שערה בלונד קצר ועור פניה עדיין צעיר‪ .‬בזיכרונה של ליאורה‬
‫עלו מחזרים מהעבר‪ ,‬שהחמיאו לנשיותה ולאנרגיות שהקרינה‪ .‬כמה קל היה להציב‬
‫חומה בפניהם ולשמור שלא להיכנע לתשוקותיה‪ .‬אז מה קרה עכשיו שקשה לה‬
‫פתאום?‬
‫היא ישבה מול המחשב מרוכזת בתרגום מאמר‪ ,‬כשגלעד יצא לסידוריו‪.‬‬
‫“אני רץ לבנק ולרואה חשבון‪ ,‬לא יודע מתי אחזור‪“.‬‬
‫עם שובו היה הבית שקט בדיוק כשהיה טרם צאתו‪.‬‬
‫“אולי נלך לסרט או להצגה טובה?“ הציעה‪.‬‬
‫“אין לנו אותו טעם בסרטים והצגות‪ ,‬את יודעת‪“.‬‬
‫“אז בוא נצא לחברים‪“.‬‬
‫“רק עכשיו חזרתי‪ ,‬אני עייף‪“.‬‬
‫יום רדף יום‪ .‬ילדיהם בגרו ועזבו את הבית‪ ,‬והשקט חדר לעצמות כמו קור‬
‫ששמיכת פוך עבה ועוד אחת לא יכולות לו‪ .‬חברים חדלו בהדרגה לבקר והפסיקו‬
‫להזמין אותם אליהם או לבילויים משותפים‪.‬‬
‫“אני לא נכנס לשיחות הנפש האלה שוב‪ ,‬לא רוצה לריב‪“.‬‬
‫“מי רב איתך? אני רק רוצה לדעת למה אנחנו לא יוצאים מהבית לשום מקום‪.‬‬
‫למה אתה שותק?“‬
‫“אין לי תשובות בשבילך‪“.‬‬
‫דעתה כמעט נטרפה עליה‪ ,‬והיא התקשרה ליעל‪.‬‬
‫“מה אני עושה איתו?“‬
‫“מיליון פעם אמרתי לך שאת עדיין נראית טוב ושעוד לא מאוחר‪ .‬אין לי מושג‬
‫איך את מסוגלת לחיות כמו נזירה טיבטית‪ .‬את תקועה בנישואים שלך בדיוק באותו‬
‫המקום שבו היית לפני שנים‪ .‬אני תמיד פה בשבילך‪ ,‬ליאורה‪ ,‬אבל לא יעזור אם‬
‫תבכי לי כמה רע לך‪ .‬אני לא יודעת מה יגרום לך לקום וללכת וכמה זמן זה עוד יקח‪.‬‬
‫הפחד היחיד שלי הוא שאף פעם זה לא יקרה לך‪“.‬‬
‫איך תסביר ליעל את החרדה המשתקת‪ ,‬את הבהלה שאם תפרק את נישואיה‬
‫ואת משפחתה תהיה הרבה יותר לבד?‬
‫“מתי תביני שאין לבד יותר מזה שאת נמצאת בו‪ “,‬שבה ואמרה לה‪“ .‬מתי היית‬
‫בחופשה? אני יודעת עליך הכל‪ ,‬ולא זוכרת שהגעת לאורגזמה מטורפת‪ ,‬או אפילו‬
‫סתם נהנית ממגע עם בעלך‪ .‬לא שמעתי ממך שיש לך עם מי לדבר בבית‪ ,‬או מישהו‬
‫שיחבק וינשק אותך‪ .‬גלעד תומך בך בעניין המטרידה הטלפונית? הוא לוקח את‬
‫הנייד שלך וצועק עליה שתפסיק להציק לך? לא‪ .‬יש לך עציץ בבית‪ ,‬לא גבר‪ ,‬ואפילו‬
‫מים הוא לא מבקש‪“.‬‬
‫היא לא העזה לספר לה על משיכתה לדינו‪ ,‬הרי מעולם לא היתה בוגדנית‬
‫ושקרנית הפועלת מאחורי גבו של בעלה‪ .‬באהבתה אליה יעל היתה אולי מעודדת‬
‫אותה לחוות מין סוער‪ ,‬אבל ליאורה ידעה שתרצה יותר‪.‬‬
‫למחרת בשעות הבוקר צילצל הטלפון הנייד שלה‪.‬‬
‫“היי‪ ,‬זה דינו‪ .‬מה שלומך? עוד אין לי חדשות בשבילך לגבי התלונה‪ ,‬אבל אני‬
‫שולח לך חיבוק‪ ,‬אפשר?“‬
‫“אפשר‪ “,‬ענתה בהיסוס‪ ,‬מנסה להסתיר את הנאתה‪.‬‬
‫“אני קצין תורן הלילה‪ ,‬נוכל להיפגש במשרד אם תרצי‪“.‬‬
‫“לא יודעת‪“.‬‬
‫“תחשבי על זה‪ ,‬אני מת לשבת לדבר איתך‪“.‬‬
‫“לא בטוחה שזה צעד נבון‪“.‬‬
‫“בחיים לא עושים רק מה שנבון ונכון‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬מה שתחליטי‪ .‬עד שעה שש‬
‫בערב אל תתקשרי למספר הנייד שמופיע אצלך‪ ,‬אי אפשר לדעת איפה אני נמצא‪ .‬אני‬
‫מחכה לך בסביבות שעה אחת־עשרה‪ .‬מקווה שתגיעי‪“.‬‬
‫לקראת השעה היעודה הסתובבה בבית חסרת מנוח‪ ,‬כל כך רצתה להגיע אליו‪.‬‬
‫גלעד נרדם בחדר השינה‪ .‬ליאורה נכנסה בשקט והוציאה שמלה שחורה עליה הניחה‬
‫עליונית דקה‪ ,‬מתיזה על עצמה בושם קליל‪ .‬בספר הבלתי כתוב לפיו חונכה‪ ,‬גוף ולב‬
‫אינם נפרדים‪ ,‬ואילו הפעם הגוף והראש נפרדו זה מזה‪.‬‬
‫“אני בדרך לתחנה‪ ,‬אפילו לא יודעת בן כמה אתה‪ “,‬שוחחה איתו מהדיבורית‬
‫שברכב‪.‬‬
‫“את ה־‪ 63‬כבר עברתי‪ .‬טוב שהתקשרת‪ ,‬יש שינוי בתוכנית‪ ,‬במקום בתחנה ניפגש‬
‫בחניה של הקניון‪“.‬‬
‫מוטב לה עכשיו לעשות סיבוב פרסה ולשוב לביתה‪ ,‬אבל מה רע יכול לקרות אם‬
‫רק ישוחחו? בכל רגע תוכל לסגת‪ .‬ואולי כדאי שתחסוך מעצמה את המבוכה‪.‬‬
‫המחשבות ניקרו בה ולא נתנו מנוח‪.‬‬
‫***‬
‫בתי־הקפה היו סגורים‪ ,‬ואיש לא ראה או שמע אותם מגיעים לחנייה‪ .‬מכונית‬
‫‘טויוטה‘ ללא סמל משטרתי הגיעה לשם אחריה‪.‬‬
‫“בואי‪ ,‬תעלי‪ “,‬פתח לה את דלת הרכב‪.‬‬
‫היא ישבה קפואה במושב לצידו‪ ,‬והוא ניגש ישר לעניין‪:‬‬
‫“אני גרוש וחי לגמרי לא רע‪ .‬יש לי בת זוג‪ ,‬כפי שהספקת לראות‪ .‬היא אחרי לידה‪,‬‬
‫נולד לי תינוק לפני שבעה שבועות‪ .‬אבל את סקסית ונראית מצוין‪ ,‬פרי בשל שהייתי‬
‫רוצה לקטוף‪ .‬רוצה לעבור למושב האחורי?“‬
‫ליאורה הביטה בו בתדהמה‪.‬‬
‫“יצאת מדעתך אם אתה חושב שבשביל זה הגעתי‪“.‬‬
‫“אז בשביל מה הגעת?“‬
‫“לדבר עם בן־אדם‪ ,‬להכיר אותך‪ ,‬לא שתציע לי כאן ועכשיו את המושב האחורי‬
‫ברכב שלך‪“.‬‬
‫להגיע כמעט בחצות לגבר שהיא לגביו רק פרי בשל היה לה קשה לעיכול‪ .‬ידה‬
‫אחזה בידית הדלת כדי לצאת משם מהר ככל האפשר‪ ,‬כששמעה במכשיר הקשר‪:‬‬
‫“דינו‪ ,‬היו יריות‪ ,‬מחכים לך‪“.‬‬
‫“את רוצה צימר‪ ,‬יהיה צימר‪ .‬אני אכיר אותך‪ ,‬ואת תכירי אותי כמו שאת רוצה‪.‬‬
‫חייב לזוז‪ ,‬אתקשר אלייך‪“.‬‬
‫רגליה דרכו על האספלט וקצין המשטרה נחפז למקום האירוע‪ .‬ליאורה לא‬
‫הפנתה את ראשה לאחור‪.‬‬
‫לאחר שהגיעה לביתה לא הצליחה להירגע‪ .‬אחרי חצות יצאה לגינה‪ ,‬מבוהלת‬
‫מהצפוי לה‪ .‬עוד לא קרה שום דבר‪ ,‬והיא יכולה לסגת בקלות‪ ,‬על מה הבהלה?‬
‫באצבעות רועדות הדליקה סיגריה‪ ,‬לא מתאים לנסות להיגמל עכשיו‪ .‬ועדיין‪ ,‬גם אם‬
‫לא אהבה את דרכו‪ ,‬לא היה לה ספק שתהיה איתו‪.‬‬
‫נסערת משיקול הדעת שהלך ודעך‪ ,‬נכנסה לחדר העבודה והוציאה מתוך ארון‬
‫הספרים אלבום‪ .‬בעודה מעלעלת בתצלומים הביטה בבניה מינקותם‪ ,‬בזוג הורים‬
‫צעירים המחבקים את ילדיהם באהבה‪ ,‬עד שגובהם של הזאטוטים הגיע לכתפיהם‪.‬‬
‫באלבום אחר‪ ,‬כלה נאה עמדה לצד גלעד המחויט‪ .‬היה שם הרב שקידש אותם‪,‬‬
‫והוריה המבוגרים שלא מצאו את מקומם בין קהל האורחים‪ .‬שנים ארוכות של‬
‫חיים עלו מתוך התמונות‪ .‬רק כשסגרה את האלבומים והשיבה אותם למקומם‪,‬‬
‫שמה לב שלא מצאה שם ולו תמונה אחת שבה בעלה מחבק אותה‪ .‬ליבה נצבט‬
‫כשראתה את האמת ניצבת מולה מתוך הצילומים‪.‬‬
‫‘אני לא מדמיינת דמיונות שווא‪ .‬כמה מהר חולפות השנים‪ ,‬מ־‪ 02‬ל־‪ 62‬ול־‪ .72‬עוד‬
‫מעט אהיה בת ‪ ,02‬והחיים יעברו בלי שאחווה אהבה‪ .‬אולי זה כבר לא יקרה לי‪ .‬למי‬
‫אני תורמת בנאמנות שלי? ההתנזרות שלי לא תורמת לגלעד כלום‪ .‬הוא לא רואה‬
‫אותי‪ ,‬בכלל‪ .‬מה לא ברור?‬
‫חששותיה שמא דינו לא יצור קשר התעצמו עם כל יום שחלף‪ .‬היא לא האמינה‬
‫שיטרח להתקשר לאחר שסירבה לו‪ .‬ליאורה‪ ,‬שדחתה שוב ושוב מחזרים שהופיעו‬
‫במהלך נישואיה‪ ,‬כמעט השלימה עם העובדה שפעם נוספת החמיצה הזדמנות‪.‬‬
‫לאחר שבוע מליל פגישתם הופיע מספרו על הנייד שלה‪ ,‬והיא חייכה לעצמה‬
‫בשביעות רצון‪ ,‬נושמת נשימה עמוקה וממתינה שהמכשיר יצלצל מעט‪ .‬לא צריך‬
‫לענות מייד‪ .‬ביטחונה העצמי שב אליה‪ .‬טוב עשתה כשסירבה למושב האחורי‪ ,‬לשם‬
‫היא לא שייכת‪.‬‬
‫“היי‪ ,‬רציתי לדעת אם האישה שהתלוננתם עליה ממשיכה להתקשר אליכם‪“.‬‬
‫“לא שמענו ממנה לאחרונה‪ ,‬אני מקווה שהמשטרה מטפלת בעניין‪“.‬‬
‫“זו חובתי‪ ,‬וכמו שהבטחתי לך‪ ,‬אני מטפל בתלונה שלכם באופן אישי‪ .‬תרצי‬
‫להיפגש מחר לכוס קפה? בשש בערב השוטרים מסיימים לעבוד‪ ,‬ואני מאמין שיהיה‬
‫רגוע‪ .‬בואי לתחנה ונדבר‪“.‬‬
‫“שש זו שעה סבירה‪ .‬משעה אחת־עשרה בלילה אתה מתחיל להיות מסוכן‪“,‬‬
‫צחקה‪.‬‬
‫“כיף לראות אותך‪ .‬מה שלומך?“ התקבלה בחיוך מאיר פנים‪.‬‬
‫“הכל בסדר‪“.‬‬
‫“את יודעת שהייתי רוצה להיות איתך לבד‪ ,‬לחבק אותך‪“.‬‬
‫“אתה שוב מתחיל? בשביל מה להיכנס למקום שאין לך מה לתת בו? אמרת‬
‫שאתה מרוצה בפרק ב‘‪ ,‬והבהרתי לך שאני לא פרי שקוטפים על הדרך‪“.‬‬
‫“מצטער‪ ,‬אולי לא השתמשתי במילים הנכונות‪ .‬אני מאוד שמח שהגעת‪ ,‬ואין לי‬
‫שום כוונה לקטוף אותך בלי להישאר איתך בקשר‪“.‬‬
‫“דינו‪ ,‬מחמיא לי החיזור שלך‪ ,‬ואולי גם אני נמשכת אליך‪ ,‬אבל מין שאין בו רגש‬
‫ומושב אחורי ברכב הם לא הסגנון שלי‪“.‬‬
‫“הרגש יבוא‪ ,‬תני לו זמן‪ .‬גם ציפור לא תעוף אם חותכים לה את הכנפיים‬
‫בתחילת המסע‪“.‬‬
‫“נעשית משורר‪ “,‬צחקה‪.‬‬
‫“תאמיני לי‪ ,‬שאני רוצה קשר איתך ולא מחפש סטוצים‪ .‬את אישה סקסית‬
‫וחכמה‪ ,‬הראשונה שלי בשלוש השנים שאני עם רינה‪“.‬‬
‫נהנית מהמילים היפות שאמר‪ ,‬גיחכה לעצמה‪ .‬שבועות ספורים לאחר שרינה‬
‫ילדה את תינוקו‪ ,‬הוא כבר התחיל איתה‪ .‬ליאורה ודאי לא היתה הראשונה מאז‬
‫שהוא עם זוגתו החדשה‪ ,‬אבל בפנטזיה שלה גבר צריך לחזר אחרי אישה‪ .‬בא‬
‫בקלות‪ ,‬עוזב בקלות‪ .‬איך תרגיש אם תיעזב‪ ,‬ומה ייתן לה זיון חפוז עם קצין שרואה‬
‫בה רק תפוח עסיסי לנגוס בו? בטנה התהפכה‪ .‬אם חיכתה כל כך הרבה‪ ,‬היא תחכה‬
‫עוד קצת‪.‬‬
‫“תן לי לחשוב על זה‪“.‬‬
‫“תנסי למצוא צימר באזור‪ ,‬יום חמישי פנוי לי‪“.‬‬
‫“לא דיברתי על צימר‪ ,‬אמרתי רק שאחשוב על זה‪“.‬‬
‫‘יום חמישי פנוי לו‪ ,‬הוא לא שאל אותי אם היום הזה פנוי אצלי‪ ‘,‬הירהרה‬
‫כשהלכה לאורך הפרוזדור‪ ,‬מנסה לעכל את האיש הזה ולשכנע את עצמה שלהיות‬
‫נחשקת חשוב לא פחות מלהיות נאהבת‪‘ .‬כמה זמן עוד תתנזרי מתשוקה מינית?‘‬
‫חשבה בדרכה לשקט המצפה לה בביתה‪‘ ,‬הרי לעולם לא תהיי מוכנה למעשה עד‬
‫שתעשי אותו‪ ‘.‬יש מים בבריכה‪ ,‬אין מים בבריכה‪ ,‬היא תקפוץ ראש‪ .‬אם תתרסק‪,‬‬
‫תתרסק‪.‬‬
‫הקצין התקשר אליה מספר פעמים ביום‪ ,‬והיא לא חדלה לחשוב עליו‪ .‬כשישבה‬
‫על הספסל בחצרה דימיינה איך תרגיש איתו‪ ,‬כאילו לא ידעה גבר מעולם‪ .‬הוא נהג‬
‫לספר לה על הנעשה בתחנה‪:‬‬
‫“היכו שוטרים‪ ...‬תפסו סמים‪ ...‬הציתו רכב‪ ...‬אני חייב לסיים‪ ,‬מפקד התחנה פה‪,‬‬
‫אתקשר אחר כך‪ ,‬מתוקה‪“.‬‬
‫הוא הרשה לעצמו לשלוח לה הודעות טקסט לנייד בכל שעה שהתאימה לו‪.‬‬
‫בלילות הנייד היה מונח לצד הכר עליו הניחה את ראשה‪ ,‬ועיניה עוקבות אחר הבזק‬
‫האור המודיע שהגיעו המילים להן ציפתה‪:‬‬
‫“אני מת להיות איתך עכשיו‪ .‬את חסרה לי‪“.‬‬
‫כשהתעוררה משנתה והביטה על הצג‪ ,‬היום החל בחיוך‪.‬‬
‫***‬
‫דינו חי עם רינה בשכונת הדר הכרמל שבחיפה‪ .‬כששאלה היכן הוא מתגורר‪ ,‬לא‬
‫ביקשה לדעת את כתובתו‪ ,‬אולם הוא לא היסס למסור לה את שם הרחוב ומספר‬
‫הבית‪ .‬סקרנותה הובילה אותה לשכונה‪ ,‬והיא חלפה ברכבה על פני ביתו השכור‬
‫שחזיתו התקלפה מהשמש‪.‬‬
‫“יהיו לי חמש שעות לבלות איתך‪ .‬הזמנת מקום?“ שאל אותה בטלפון‪.‬‬
‫נבוכה על כך שנכנעה בלי מלחמה של ממש‪ ,‬אמרה‪:‬‬
‫“התכוונתי להודיע לך‪ .‬הזמנתי צימר בראש־פינה ליום חמישי בבוקר‪“.‬‬
‫“כמה ביקשו ממך?“ שאל‪.‬‬
‫“מאתיים‪“.‬‬
‫“דולר או שקל?“‬
‫“אם זה יקר לך‪ ,‬אני יכולה להתקשר ולבטל‪“.‬‬
‫“כל כך מהר את מוכנה לבטל? המחיר סביר‪“.‬‬
‫“כשאתה מזמין אישה לארוחה‪ ,‬אתה שואל מה מחיר הקינוח?“‬
‫הוא שתק באי נוחות‪ ,‬ואצבעותיה כמו קיבלו חיים משל עצמן‪ ,‬לא חייגו לבעלת‬
‫הצימר‪.‬‬
‫לבוש בחולצת טריקו שחורה ובמכנסי ג‘ינס הגיע לאותו חניון שבו נפגשו לראשונה‪,‬‬
‫והיא פינתה עבורו את מושב הנהג‪.‬‬
‫“את נראית מצוין‪ ,‬השמלה מחמיאה לך‪“.‬‬
‫כמעט שעה התלבטה מה ללבוש לפגישה‪ .‬בחירתה נפלה על שמלה בגוון אפרסק‪,‬‬
‫סקסית במידה הנכונה‪ ,‬שלא תיראה להוטה מדי‪ .‬את פניה איפרה בעדינות‪ .‬בנסיעה‬
‫הניחה את כף ידה על אצבעותיו‪ ,‬מנסה ליהנות מכל דקה במחיצתו‪ .‬חרטה לא היתה‬
‫בה‪ ,‬ובכל מקרה כבר מאוחר מדי לסגת‪ .‬אין ספק שהקצין הזה יודע להסתדר‪ ,‬חייכה‬
‫לעצמה‪ .‬זוגתו בוטחת בו שהוא קם בבוקר לעבודתו‪ ,‬ומפקדו חושב שהוא יוצא‬
‫בלבוש אזרחי לתפקיד‪.‬‬
‫“אם מישהו יפגע לי בתא המשפחתי‪ ,‬אני בורח‪ “,‬אמר כשהגיעו לראש־פינה‪.‬‬
‫“אל תדאג‪ ,‬אני לא כאן בשביל להרוס לך בית‪ ,‬גם לי יש משפחה‪“.‬‬
‫מהמראה הימנית הבחינה בבעלת הבית שהמתינה להם‪.‬‬
‫“אני לא יוצא מהרכב‪ .‬תשלמי לה‪ ,‬ושתלך‪ “,‬הושיט לה את השטר‪.‬‬
‫הגברת קיבלה את הכסף ומסרה לידי ליאורה מפתח‪ .‬מדרגות המתכת לקומה‬
‫שמעל חרקו תחת נעלי העקב שלה‪ ,‬ודינו עלה אחריה‪ ,‬מפזר מבטים של אי שקט‪.‬‬
‫במרכזו של חדר רחב ידיים עמדה מיטה זוגית ולצידה ג‘קוזי מזמין‪ .‬בלי לבזבז זמן‬
‫יקר‪ ,‬הסיר הקצין את בגדיו‪ ,‬מיהר לפשוט את שמלתה ונשכב לצידה על המיטה‪,‬‬
‫נושק לה נשיקה ארוכה‪ .‬ידיו ריחפו על שדיה ובטנה‪ ,‬יורדות מטה לאט למפשעתה‪,‬‬
‫כשליאורה עוצמת את עיניה בהנאה‪ .‬אצבעותיו ליטפו את איברה הרטוב‪ ,‬והוא‬
‫הרים את ראשה‪ ,‬מוביל את פיה לפטמותיו הרגישות‪.‬‬
‫“נעים לי עם הלשון שלך על הפטמות‪ .‬תמשיכי‪ ,‬ככה אני אוהב‪“.‬‬
‫היא נענתה לו בעונג כשחדר אליה ונע בתוכה‪ ,‬מוביל את ידה לערוותה‪.‬‬
‫“תיגעי בעצמך‪ ,‬תגמרי‪ .‬אני רוצה לראות אותך‪“.‬‬
‫“אל תצא ממני‪ ,‬זה טוב‪ “,‬אורגזמה טילטלה אותה והיא גנחה‪.‬‬
‫“הכי סקסי בעולם לראות אותך גומרת‪ “,‬לחש לה כששכבה ברפיון על המיטה‪,‬‬
‫ושפתיו שוב מצאו את פיה לנשיקה מענגת‪.‬‬
‫הנייד שלו חתך את האוויר ואת האווירה בצלצולו הרם‪ ,‬והוא קם לכורסה לענות‬
‫למדביר הנמלים שהתקשר לבצע עבודה בביתו‪ .‬באכזבה כיסתה את מערומיה‪ .‬היא‬
‫לא הסכימה לחלוק את זמנה היקר עם מדביר נמלים‪ .‬כל כך חיכתה לזמן שבו הוא‬
‫יהיה רק שלה‪ ,‬אך דינו המשיך בשיחתו השלווה שנמשכה בעיניה דקות ארוכות‪.‬‬
‫כשסיים את השיחה‪ ,‬הסיר מעליה את השמיכה הדקה וצחק‪:‬‬
‫“למה את מתכסה?“‬
‫לא היתה שום אווירה רומנטית שם‪ ,‬זו שייחלה לה בפנטזיה היפה שציירה‬
‫לעצמה‪ .‬המיטה והכריות שעליה הפכו בעיני רוחה לשולחן עבודתו עמוס הקלסרים‪,‬‬
‫ואיבריה שאך לפני דקות ספורות שתו אותו בצמא‪ ,‬יבשו וננעלו‪.‬‬
‫טרם הספיק לחזור למיטה‪ ,‬צילצל הנייד שלו שוב‪ ,‬הפעם היתה זו חברתה של‬
‫זוגתו‪ ,‬וגם איתה האריך בשיחה‪ .‬לפני שיגיע צלצול נוסף‪ ,‬ליאורה החליטה להתלבש‬
‫ולצאת משם‪.‬‬
‫“אני רוצה ללכת‪ “,‬התרוממה לכיוון שמלתה‪.‬‬
‫“עוד לא הולכים‪ ,‬באנו ליהנות‪“.‬‬
‫“אם לשיחות האלה אתה קורא הנאה‪ ,‬יש לך ולי מושגים שונים לגמרי לאווירה‬
‫רומנטית ולדרך שבה עושים אהבה‪“.‬‬
‫“די להיות צינית‪ ,‬אני חייב לענות לטלפונים‪ .‬בואי אלי‪ “,‬התקרב אליה ונשק לה‪,‬‬
‫“אני אוהב לנשק אותך‪ ,‬את טעימה לי‪“.‬‬
‫ליאורה לא עמדה בפני הרכות של שפתיו‪ .‬איברו התקשח כשנצמד אליה‪ ,‬והיא‬
‫התמסרה בכמיהה‪.‬‬
‫“את מאוד רטובה‪ .‬איזו אישה נהדרת את‪“.‬‬
‫שוב חדר לתוכה והם התעלסו בלהט‪ .‬לפני דקות ספורות התכוונה ללכת‪ ,‬עכשיו‬
‫רק רצתה שלא ייגמר‪.‬‬
‫“תחבק אותי חזק‪ “,‬נצמדה לחזהו החלק‪.‬‬
‫הגבר שחיבק אותה‪ ,‬שנשק לה והתעלס איתה בטירוף חושים השכיח ממנה את‬
‫השעון התלוי על הקיר‪ .‬כמה קל לפייס אותה‪ ,‬וגם מעיניו לא נעלם הדבר‪ .‬ליאורה‬
‫לא זכרה מתי נישקו אותה בתאווה כזאת‪ ,‬וכמה זמן עבר מאז עינגו אותה עד שגנחה‬
‫בצעקה‪ .‬דינו היה מרוצה מביצועיו‪.‬‬
‫“זהו‪ ,‬חייבים לחזור‪ “,‬נשק לה קלות וקם ממנה‪.‬‬
‫תשושים ודביקים תחת זרם המים בחדרון האמבטיה הצהיר‪:‬‬
‫“אם תשימי בושם‪ ,‬אני מנוע נגיעה‪“.‬‬
‫הגופייה הדהויה שלבש היתה פעם לבנה ועתה ביצבץ בה חור‪ .‬לבוש בחולצת‬
‫טריקו‪ ,‬מכנסי ג‘ינס ואקדח בחגורתו‪ ,‬עמד מוכן ליציאה‪ .‬היא יישרה את שמלתה‪,‬‬
‫ונעלי העקב שלה שוב הרעידו את מדרגות הברזל כשירדה להחזיר את המפתח‬
‫לבעלת הבית‪.‬‬
‫הפעם נהגה היא ברכבה‪ .‬אותו נוף נשקף מהחלון בדרך מראש־פינה לעיר שלה‪,‬‬
‫אותם כבישים‪ ,‬ולמרות זאת העולם נראה לה אחר‪ .‬ליאורה נבהלה מעוצמת החוויה‬
‫ומהפחד לאבד את התחושה המשכרת שחוותה איתו‪ .‬תוך חמש שעות בלבד קרסו‬
‫החומות שהקיפה עצמה בהן עם השנים‪ ,‬ואיתן צנחו התדמית שבנתה והשכנוע‬
‫העצמי המתמשך שניתן לחיות גם בהיעדר תשוקה‪ .‬לא העובדה שבגדה בבעלה‬
‫הטרידה אותה‪ ,‬כי אם הרגש שהתעורר בה לאיש שנקרה בדרכה‪ .‬ליאורה ידעה‬
‫שיקשה עליה לוותר עליו‪ .‬מה יהיה אם יעזוב עכשיו? הוא דיבר על אורגזמות ואיך‬
‫בדיוק נשים גומרות‪ .‬הדיון שניהל עם עצמו לא נעם לה‪ ,‬והיא שתקה כל הדרך‪.‬‬
‫כשהחנתה את הרכב ברחוב צדדי סמוך לתחנת המשטרה‪ ,‬נופף באצבע שעליה‬
‫הטבעת‪:‬‬
‫“א־ו־ת־ה אני אוהב‪ .‬כואב לך לשמוע?“‬
‫“לא‪ “,‬ענתה לו בשלווה‪“ .‬לא כואב לי לשמוע‪ ,‬אבל אולי יכאב לזוגתך אם היא‬
‫תדע איפה היית הבוקר‪“.‬‬
‫בקושי נשמה מעוצמת חוצפתו‪ ,‬ומבלי שתבין מדוע עדיין רצתה בו‪ ,‬שאלה‪:‬‬
‫“ניפגש שוב?“‬
‫“ניפגש‪ “,‬ענה בשלווה‪.‬‬
‫לאחר שהבהיר לה את מקומה‪ ,‬נרגעה רוחו‪ ,‬אולם ליאורה רצתה עתה יותר‪.‬‬
‫לאחר שכבש את גופה ניצני ההתמכרות כבר נבטו בה‪ .‬דינו הניח את תיקו על כתפו‬
‫ובהליכה איטית נעלם לכיוון התחנה‪ .‬בלי להניע את הרכב הניחה את ידיה על ההגה‬
‫וראשה צנח עליהן‪ .‬איך תצא מהמצב אליו נכנסה? אם תעזוב עכשיו‪ ,‬תהיה ללעג‬
‫בעיני עצמה‪ ,‬סטוץ חד־פעמי שמעולם לא הסכימה להיות; ואם תמשיך איתו‪ ,‬תגיע‬
‫לדרך ללא מוצא‪.‬‬
‫***‬
‫בשעות הצהריים שלמחרת צילצל הנייד שלה‪.‬‬
‫“אתמול כשהגעתי הביתה‪ ,‬מצאתי על השולחן מתנה מרינה‪ ,‬כל כך התביישתי‪“.‬‬
‫“התביישת כי שכבת איתי‪ ,‬או כי קיבלת את המתנה ממנה בזמן ששכבת איתי?‬
‫תרגיש נוח‪ ,‬דינו‪ ,‬מבחינתי אתה חופשי ללכת‪“.‬‬
‫“רק סיפרתי לך מה היה אתמול בבית‪ .‬לא אמרתי מילה על עזיבה‪ .‬את אישה‬
‫סקסית ומעניינת‪“.‬‬
‫רגועה מאי עזיבתו‪ ,‬לא ייחסה חשיבות לבהלה שאחזה בו‪.‬‬
‫“רינה היא כבר האישה הרביעית שבגללה עזבתי בית‪ ,‬והיא הזהירה אותי שאם‬
‫יהיה לי רומן עם אחרת‪ ,‬אני אמצא את עצמי עם מזוודה על המדרכה‪ .‬טוב שהיא‬
‫מחזיקה אותי קצר‪“.‬‬
‫איך היא מחזיקה אותו כל כך קצר‪ ,‬והוא מצליח לבלות עם אישה אחרת מחצית‬
‫מיום עבודתו‪ ,‬ליאורה לא הבינה‪ ,‬אבל אותה לא עניינה המזוודה הזרוקה שלו ולא‬
‫היה לה שום רצון שיעזוב את ביתו למענה בפעם החמישית‪ .‬מבולבלת ניסתה למצוא‬
‫סיבה אמיתית להיות איתו‪ .‬כל שהצליחה לדלות ממוחה היה ‘רק לא להיות זיון‬
‫חד־פעמי‘‪ .‬הצימר בראש־פינה לא ייזכר כפינה של עונג שבו עשתה אהבה‪ ,‬אלא כחור‬
‫עלוב במאתיים שקלים שבו השאירה את כבודה‪ .‬אם ימשיך לחשוק בה‪ ,‬היא תרגיש‬
‫אישה; אם ילך עכשיו‪ ,‬היא תיפול לבור שמפניו נזהרה ותהיה בעיני עצמה‬
‫למופקרת‪.‬‬
‫“בשעות העבודה רינה לא תחשוד בנו‪ “,‬ניסתה להרגיע אותו‪.‬‬
‫לעצמה סיפרה אגדה יפה‪ ,‬שגסותו היא רק קליפה דקה הניתנת בקלות להסרה‬
‫וכי הרגש אליה יגיע עם הזמן‪ .‬קל היה להבחין שבביתו הרגיש חלש‪ ,‬ובשגרת יומו‪,‬‬
‫בין תורנויות מתישות ומחויבות לנשותיו‪ ,‬החניף לו שליאורה לא רצתה לוותר עליו‪.‬‬
‫“אני רוצה לספר לך על הסימפוניה של שוברט‪ “,‬המשיך בשיחתם הטלפונית‪.‬‬
‫תוהה אם מתגלה צד אחר בקצין שלה‪ ,‬תרבותי ורגיש יותר‪ ,‬הקשיבה לדבריו‪.‬‬
‫“פעם כשעברתי ברחוב‪ ,‬כשהייתי צעיר ונאה‪ ,‬קלטתי נעימה מאחת הדירות‪.‬‬
‫עליתי לשם‪ ,‬ואת הדלת פתחה בחורה יפהפייה‪ .‬כששאלתי על המוזיקה‪ ,‬היא הזמינה‬
‫אותי לחדר המיטות‪ .‬אני הייתי בן ‪ ,74‬הסימפוניה היתה הבלתי גמורה של שוברט‬
‫ואיתה גמרתי פעם אחר פעם‪ .‬נשים אף פעם לא יכלו לעמוד בפני‪“.‬‬
‫ליאורה צחקה‪:‬‬
‫“אתה גבר מדהים‪ ,‬דינו‪ .‬יש לי מזל גדול להופיע ברשימת הכיבושים שלך‪“.‬‬
‫פרק שני‬
‫גלעד הופיע ב‘פיאט‘ חדשה לפגישתם הראשונה באוניברסיטה‪ ,‬בן ‪ ,62‬מבוגר ממנה‬
‫בחמש שנים‪ .‬הם נדברו להיפגש בחניה שליד הקמפוס‪ ,‬והיא הקדימה לצאת‬
‫מההרצאה בפונטיקה בחוג לבלשנות סלאבית‪ .‬אמר שילבש חולצה אדומה עם פס‬
‫לבן בצווארון‪ ,‬וליאורה הבחינה בו מרחוק‪ .‬שערו היה עשוי בקפידה ועורו הבהיר‬
‫האדים מעט מהשמש‪ ,‬מסגיר את מוצאו‪ .‬הוריה ודאי יגידו עליו שהוא “פון‬
‫אינזערער“‪ ,‬משלנו‪ .‬ידיים נלחצו ומילים ספורות הוחלפו ביניהם‪.‬‬
‫“יש בית־קפה נחמד באזור‪ .‬אם סיימת להיום‪ ,‬בואי ניסע‪“.‬‬
‫הוא הזמין לעצמו ארוחה קלה‪.‬‬
‫“ומה בשבילך?“‬
‫“אני רק קפה‪ ,‬תודה‪“.‬‬
‫מתוך שתיקותיו הבינה שהוא לא מיומן בפגישות עיוורות‪ ,‬ומהמעט שאמר לא‬
‫היו לו קשרים רבים עם נשים‪ .‬אמנון שהכיר ביניהם למד איתו הנדסת בניין‬
‫בטכניון‪ ,‬ואשתו יעל היתה חברתה הטובה מילדות‪ .‬גלעד לא שאל שאלות מרובות‪,‬‬
‫וכדי שהשיחה תזרום ניהלה היא את השיחה ביניהם‪ .‬הגבר שישב מולה נשמע לה‬
‫משעמם‪ ,‬אבל זכרה מה שאמרו לה‪:‬‬
‫“את כבר בת ‪ .00‬זה לא גיל למשחקים‪ .‬אם תחפשי פגמים‪ ,‬תמיד תמצאי אותם‪“.‬‬
‫הפעם תהיה פחות בררנית‪ ,‬החליטה‪ ,‬וליעל סיפרה בגיחוך איך הניח את אצבעו‬
‫על הגב שלה כשחצו את הכביש‪.‬‬
‫"בשביל מה האצבע? אם הייתי נופלת‪ ,‬האצבע שלו היתה מושיעה אותי?" צחקה‪.‬‬
‫“תפסיקי עם השטויות שלך‪ .‬זו הדרך שלו להביע חיבה‪“.‬‬
‫“ניפגש מחר שוב?“ שאל אותה כשהחנה את רכבו סמוך לביתה‪“ ,‬באיזו שעה את‬
‫מסיימת?“‬
‫“יש לי את מספר הטלפון שלך‪ ,‬אני אתקשר‪“.‬‬
‫לא היתה בטוחה שתרצה בפגישה נוספת‪ ,‬אולם קסם לה שגלעד מסודר כלכלית‪,‬‬
‫מהנדס נאה שאינו מחפש הרפתקאות‪ .‬נתוני פתיחה טובים מכדי להיפסל על הסף‪.‬‬
‫האמינה שאת הטעון שיפור היא תצליח לשפר עם הזמן‪ .‬אחרי שברון הלב עם דורון‪,‬‬
‫שהכירה בלהקה הצבאית‪ ,‬לא היתה בטוחה שתמצא אהבה אמיתית‪ .‬שרמנטי‬
‫ומצחיק‪ ,‬דורון היה גבר חם שידע להתענג על הנאות החיים‪ ,‬אבל שנתיים איתו לא‬
‫הובילו לשום מקום‪.‬‬
‫***‬
‫ביתו של גלעד היה מסודר להפליא‪ ,‬עיתונים שהספיק לקרוא וטרם זרק עמדו‬
‫בערימה זה מעל זה כמו חיילים‪ .‬ידידים שהכירה נהגו לזרוק חולצה על המיטה‬
‫ומכנסיים על הרצפה‪ ,‬גרב פה וגרב שם‪ ,‬וסדר מופתי שכזה לא ראתה בחדרו של שום‬
‫גבר‪ .‬את הלבטים הניחה בצד‪ .‬היא לא חשבה שהוא יסרב‪ ,‬ולא ציפתה שגבר אחר‬
‫יכרע ברך בפניה ויגיש לה ורד‪ ,‬אז מה הטעם לחכות?‬
‫לאחר שלושה שבועות של יציאות משותפות לטיולים בחיק הטבע ולמסעדות‪,‬‬
‫החליטה להציע לגלעד נישואים‪ .‬הסכמתו המיידית להצעתה שימחה אותה‪ ,‬וכבר‬
‫למחרת היו ברבנות לפתיחת תיק הנישואים‪ .‬העתיד נראה לה בהיר כמו ה‘פיאט‘‬
‫‪ 704‬הירוקה שלו‪ .‬חודשיים מהיום שבו פגשה אותו לראשונה תעמוד מתחת לחופה‪.‬‬
‫ליאורה לא סיפרה לגלעד על הבית הערבי בחליסה‪ ,‬ממנו רצתה לברוח ולהקים‬
‫חיים חדשים‪ .‬היתה שם רצפה מצויירת צבעונית ובחדר הגדול שבו ישנו‪ ,‬אכלו‬
‫ואיחסנו בגדים‪ ,‬שיחקו הילדים ב“קלאס“‪ ,‬כשהם קופצים ממרצפת למרצפת‪ .‬איש‬
‫לא הוטרד מהכתמים שעל החלונות‪ ,‬עד שלא ניתן היה לראות בעדם דבר‪ .‬הקירות‬
‫הדביקים במטבח לא נוקו מעולם‪ ,‬ובדלת חדר האמבטיה היה חור שהפך לפטנט‬
‫שימושי להכנסת מגבות בעת הצורך‪.‬‬
‫“ליאורה‪ ,‬אם תציצי תקבלי מכות!“ צעקו לאחותם הקטנה‪.‬‬
‫מול רדיו דובר יידיש‪ ,‬בבית דובר גרמנית‪ ,‬ואב שדיבר אנגלית רהוטה מימי‬
‫המנדט הבריטי‪ ,‬עמד מסגד יתום דובר ערבית‪ .‬איש לא נשא בו תפילה‪ ,‬והוא עמד‬
‫שם בצריח גאה‪ ,‬כיפה וחצר גדולה‪ ,‬זועם על עוברי האורח שזילזלו בקדושתו ועשו‬
‫בו את צרכיהם‪ .‬לא היו לליאורה או למסגד שום טענות‪ ,‬רק שימצאו אותם פעם על‬
‫המפה‪ ,‬שמואזין יזמין לתפילה‪ ,‬שיבוא מישהו לחבק‪.‬‬
‫מוצאם של הוריה מווינה שבאוסטריה לא הפך אותם לטובים יותר משכניהם‬
‫המזרחיים‪ ,‬גם אם חשו נעלים מהם‪ .‬דווקא השכנים היו אלה שבזו להוריה וגרו‬
‫בבתים מצוחצחים ומתורבתים יותר‪ .‬סיפורים הילכו שם על בתי “הרכוש הנטוש“‬
‫שבהם התגוררו‪ ,‬ועל הדיירים הערבים שנאלצו לנטוש במלחמת השחרור ושיחזרו‬
‫לאחר שנים לבקש את ביתם‪.‬‬
‫זיגי ואנג‘ליקה‪ ,‬הוריה הזקנים‪ ,‬לא עזבו את חליסה שעל מורדות הר הכרמל‬
‫בחיפה כשהשכנים היהודים החלו עוברים ליישובים אחרים‪ .‬את בתיהם של‬
‫העוזבים איכלסו בדווים עם תרנגולות ועיזים‪ ,‬ולעיניהם זיגי לא נופף בשום תרבות‪,‬‬
‫רק הקשיב בחוסר אונים לדפיקות העלי הכותש את פולי הקפה ביום ובלילה‪ .‬נשים‬
‫חרושות קמטים עם קעקוע כחול על סנטרן ישבו סביב מגש ענק על הרצפה בחצר‪,‬‬
‫וסביבן צאצאיהן הטובלים ידיהם בתבשיל‪ .‬כבשים מבוהלות פעו למראה הסכין‬
‫והשתינו מפחד לפני שנשחטו מתחת לחלונם‪ .‬שום יד לא הורמה לסלק את הזבובים‪.‬‬
‫שעות ישבו שם השכנים החדשים בשלווה‪ ,‬בלי להרבות בדיבור‪ ,‬מזגו מהקפה המר‬
‫ושתו בשתיקה‪ .‬זיגי ניסה לנער אותם משלוותם וצעק‪:‬‬
‫“לכו חזרה לכפר לגדל תרנגולות ועיזים‪ ,‬וקחו איתכם את הזבובים ואת התרנגול‬
‫שמעיר אותי בארבע כל בוקר‪ .‬אני אתלונן עליכם בעירייה!“‬
‫“תפאדל אשרב קהווה‪ ,‬בוא תשתה איתנו קפה‪ ,‬חראם תתעצבן‪ “.‬השיבו לו‬
‫הבדווים בחיוך ובקור רוח‪.‬‬
‫זיגי היכה את אנג‘ליקה עד זוב דם‪ ,‬ובתמורה היא כינתה אותו “הכלב המנוול“‪.‬‬
‫גם מילדיו המוסתים נגדו לא חסך את שבטו‪ .‬בקצה מקל שמצא בחצר היו מסמרים‪,‬‬
‫ובאלה היכה על גבו של ילד שהמרה את פיו‪ .‬בניו מעולם לא ניסו להתגונן מפניו‪ ,‬רק‬
‫ליאורה בת ה־‪ 8‬עמדה איתנה מולו‪.‬‬
‫“אל תדאגי‪ ,‬אמא‪ ,‬אני אשמור עליך‪“.‬‬
‫בהתקפים שלא ניתן לצפות מראש‪ ,‬היה זיגי גורר את הילדה לחצר ומטיח את‬
‫ראשה באבנים כשאצבעותיו לופתות את גרונה‪ .‬פעם‪ ,‬כשלא יכלה לנשום עוד‪ ,‬משכה‬
‫בשערות ראשו ונשכה בידו במלוא כוחה‪.‬‬
‫“איי! כלבה קטנה!“ צרח והרפה ממנה‪ ,‬אוחז ביד המדממת‪.‬‬
‫למי תספר? מי יאמין לה? עם הסימנים הכחולים על גרונה רצה לרופאת‬
‫המשפחה‪ ,‬כשהיא מתירה סוף סוף לדמעות לזרום על פניה‪.‬‬
‫“אבל זה אבא שלך‪ “,‬ניסתה הרופאה להרגיע אותה‪“ ,‬תחזרי הביתה‪ .‬אבא לא‬
‫באמת חונק את הילדים שלו‪“.‬‬
‫***‬
‫פנאי לחיזורים ולהיכרות מעמיקה עם האיש שתחלוק איתו את חייה לא היה לה‪,‬‬
‫אך תחושת ביטחון של אושר והתרגשות הציפו את הכלה הצעירה כשקיבלה את פני‬
‫האורחים בשמלה לבנה באולם המפואר בחיפה‪ .‬הרב מקדש‪ ,‬והיא מהדקת את‬
‫אחיזתה בידו של גלעד שהגיש לה את כוס היין תחת החופה‪ .‬שלוש מאות מוזמנים‬
‫מהצד שלו וחמישים מהצד שלה צפו בהם‪ ,‬כשהוא נושק לה ושובר את הכוס‪.‬‬
‫“מזל טוב!“ הריעו להם בשמחה‪.‬‬
‫שפתיה הרגישו בנשיקתו המאופקת של החתן שלה‪ .‬טרם נישואיהם חששה מעט‬
‫מקרירותו וניסתה להסביר אותה לעצמה באוזני יעל‪.‬‬
‫“הוא אחר ממני‪ ,‬מופנם וביישן‪ .‬אין בזה רע‪ .‬דברים ישתנו לאחר שנתחתן‪.‬‬
‫אומרים שאנשים שונים יוצרים השלמה וזוגיות טובה‪“.‬‬
‫יעל הטובה הקשיבה ואמרה לה‪:‬‬
‫“אני סומכת עליך שאת יודעת מה טוב לך‪ ,‬אני רק רוצה שתהיי מאושרת‪“.‬‬
‫בלילה הראשון שלהם כזוג נשוי התהפך וגבו אליה‪.‬‬
‫“מה עם מצוות חתן וכלה?“ צחקה‪.‬‬
‫“אני עייף‪ .‬אולי מחר‪“.‬‬
‫הבית שבו התגורר היה מוכן ולא נדרשו להם הכנות מרובות‪ .‬חייהם התנהלו על‬
‫מי מנוחות כשהיא מנסה להתקרב‪ ,‬והוא נענה לה בלי ליזום או להביע תשוקה‪ .‬שום‬
‫דבר ספונטני או חושק שראתה בדמיונה ושהאמינה כי נעשה אצל זוגות אחרים לא‬
‫קרה בחדר המיטות החדש שלה‪ .‬מהר מאוד למדה שהמחר מביא איתו עוד מחר‪,‬‬
‫ותמיהה מהולה בעלבון לא נתנה לה מנוח‪ .‬אם היא רוצה בחיי נישואים טובים‪,‬‬
‫עליה לנווט אותו אליה‪ ,‬ללמד אותו ליהנות ממעשה האהבה‪ .‬אבל הוא נע באי נוחות‬
‫ולא מצא את מקומו על גופה‪.‬‬
‫“עשיתי מה שביקשת‪ “,‬התגונן‪“ ,‬בדיוק מה שביקשת‪“.‬‬
‫“תיזום אהבה‪ .‬תבוא אלי‪ ,‬תן לי הרגשה שאתה רוצה אותי‪ .‬אתה לא יכול‬
‫ספונטנית? אז נקבע יום לסקס‪ .‬מתאים לך יום רביעי?“‬
‫מתוחה המתינה ליום המתוכנן‪ ,‬מצפה שיעטוף אותה בחום‪.‬‬
‫“את רוצה לעשות משהו?“ נגע בכתפה בהיסוס‪.‬‬
‫“מה זה ‘לעשות משהו‘? תחבק אותי‪ .‬תגיד לי שאתה חושק בי‪ .‬למה אתה לא‬
‫יכול להגיד לי שאתה רוצה לשכב איתי‪ ,‬שיש לך חשק?“‬
‫אכזבתה היתה קשה‪ ,‬ותשוקתה למין עם בעלה הלכה ודעכה‪ .‬שיחות ביניהם לא‬
‫הובילו למקום טוב יותר‪ ,‬ומתוך תסכוליה ליאורה ניהלה איתו מונולוגים רוטנים‪.‬‬
‫איך מלמדים גבר לאהוב מין? ניסיונותיה לכוון את שפתיו לנשיקה ארוטית ואת‬
‫אצבעותיו למקומות הרגישים בגופה הסתיימו במפח נפש‪ ,‬אך מעולם לא הצטערה‬
‫על כך שנישאה לו‪ .‬היא אהבה את ידיעותיו המקיפות ואת נועם הליכותיו‪ ,‬את‬
‫יציבותו‪ ,‬את מראהו הנאה ואת חריצותו‪ ,‬אולם דומה שיותר מכל אהבה להיות‬
‫אשת איש‪ .‬בית הוריה הלך ורחק‪ .‬בקרוב תקים משפחה וחום ימלא את הבית‪ ,‬אף‬
‫אחד לא צריך לדעת מה קורה אצלם בין הסדינים ובחדרי חדרים‪ .‬גם כשלא היה‬
‫בילוי משותף שבו מצאו שניהם עניין‪ ,‬ולא נושא אחד עליו יכלו לשוחח‪ ,‬רצתה‬
‫להאמין שזוגות אחרים לא חיים טוב יותר‪.‬‬
‫“אולי הוא א־מיני‪ “,‬אמרה לה יעל‪ ,‬שהיתה בעיני ליאורה אנציקלופדיה מהלכת‪.‬‬
‫“מה זה?“‬
‫“כמו שיש אישה פריג‘ידית‪ ,‬יש גם גברים כאלה‪“.‬‬
‫“רק עם המזל שלי יכולה אישה חמה כמוני‪ ,‬שאוהבת מין סוער‪ ,‬להתחתן עם‬
‫פריזר‪ “,‬צחקה‪“ ,‬כמה טוב שאמנון שלך אחר‪“.‬‬
‫“לכל אחת יש שק משלה‪ .‬הבעל שלי אוהב יותר מדי‪ ,‬ולי כבר מזמן אין כוח‬
‫לחשקים שלו‪“.‬‬
‫“אולי משהו בי כאישה לא בסדר? אולי אני מסרסת אותו‪ ,‬כי אני אף פעם לא‬
‫מרוצה?“‬
‫“למה שתהיי מרוצה אם לא נעים לך? מין הוא עונג‪ ,‬לא עונש‪ .‬אין דבר יותר בריא‬
‫ונורמלי מאישה שרוצה לשכב עם בעלה‪ ,‬ואת אישה נאה ומושכת‪ .‬משהו לא בסדר‪,‬‬
‫אבל לא בך‪ ,‬אלא בו‪“.‬‬
‫ספה מהודרת שנבחרה לרהט את הסלון הסיטה לשעה קלה את דאגותיה של‬
‫ליאורה מהיעדר מיניות וזוגיות טובה‪ .‬כורסאות אפורות הונחו על שטיח תואם‬
‫ושולחן מעץ מייפל שיווה לבית מראה חמים‪ ,‬גם אם חום לא היה בבית הזה‪ .‬פסלים‬
‫משורשי עצים שפיסל אביה ניצבו בפינות החדר‪ ,‬והמטבח היה יפה כתמונה מקטלוג‪.‬‬
‫נדמה שחלומותיה התגשמו‪.‬‬
‫מדי חודש ציפתה לאיחור במחזור‪ ,‬וכשלא הרתה אזרה אומץ ואמרה לו‪:‬‬
‫“גלעד‪ ,‬טוב לי או לא טוב לי איתך במיטה‪ ,‬התחתנתי כדי להקים משפחה‪ .‬אם זה‬
‫לא יקרה‪ ,‬אני לא נשארת בבית היפה הזה‪“.‬‬
‫הלחץ שהפעילה עשה את שלו‪ ,‬והוא הסכים לגשת איתה למרפאת הפוריות‪ ,‬שם‬
‫קיבלו מרשם והוראה ליחסי מין קבועים ותכופים‪ .‬ליאורה שאלה את הרופא‪:‬‬
‫“כמה תכופים?“‬
‫“לסירוגין ‪ -‬יום כן‪ ,‬יום לא‪“.‬‬
‫המחשבה שאולי לעולם לא תהיה אם הבהילה אותה‪ ,‬וליאורה חרדה שמא‬
‫תיאלץ לממש את איומיה ולעזוב אותו‪ .‬לאן תחזור? גלעד נשמע להוראות הרופא‬
‫ולמדחום שלה‪ ,‬המורה על מועד הביוץ‪ .‬חודש חלף‪ ,‬ועוד אחד‪ ,‬וחודשים רבים‬
‫אחריו‪ ,‬אך המחזור שב להופיע‪ .‬ליבה נחמץ עם כל תשובה שלילית‪ ,‬והציפייה‬
‫הממושכת נדמתה לאינסופית‪ .‬תסכולם על ניסיונות השווא‪ ,‬שלא העניקו להם עונג‪,‬‬
‫העכיר את יחסיהם‪ .‬כלפי חוץ הם היו זוג צעיר ומאוהב‪ ,‬אך בתוך ביתם לא ידעו‬
‫שלווה‪ .‬ליאורה חדלה לעסוק בעבודתה עד שהתשובה המיוחלת הגיעה‪.‬‬
‫בבדיקת המעבדה אישרו כי יש היריון‪ .‬היא לא האמינה לאושר הזה‪ ,‬היתה‬
‫בטוחה שנעשתה טעות ושמייד יתקשרו אליה‪" ,‬סליחה‪ ,‬התבלבלנו עם אחרת"‪ .‬אבל‬
‫הטלפון לא צילצל‪ ,‬והחיים החדשים שנרקמו בה היו של גלעד ושלה‪ .‬כל שבוע בדקה‬
‫אם הבטן מתעגלת‪ .‬שדיה התמלאו בחלב והעובר החל לבעוט בתוכה‪ .‬גאה ושמחה‬
‫בחלקה חשבה פחות על מה שאין בחייה וכמעט התרגלה לחיות בלא אינטימיות עם‬
‫בעלה הישן לצידה‪ .‬היא לא שכחה מהיכן הגיעה ואת המילים של אביה‪“ :‬הייתי‬
‫צריך לשפשף טוב טוב במקום להביא אתכם לעולם‪ “.‬לא היה לה ספק שמילים מסוג‬
‫זה בעלה לעולם לא יאמר לילדיהם‪.‬‬
‫***‬
‫צירי לידה תקפו אותה בשתיים לפנות בוקר‪ .‬התיק היה ארוז ומוכן‪ 78 .‬שעות של‬
‫חבלי לידה עברו עליה בבית־חולים ‘בני ציון‘ בחיפה כשגלעד לצידה עד שהגיח‬
‫התינוק לאוויר העולם בלידת ואקום‪ .‬האחות המיילדת הניחה אותו על בטנה‪,‬‬
‫וליאורה ליטפה בזהירות את מצחו של הפעוט‪ ,‬מרחפת על פסגת העולם ומלטפת‬
‫באצבע מהססת את הגוף הפיצפון‪ ,‬שנלקח ממנה לרחצה והוחזר עטוף אל זרועותיה‪.‬‬
‫“התינוק שלך קיבל ציון ‘אפגר ‪ ,‘72‬זה אומר שהכל בסדר איתו‪“.‬‬
‫“גם הציונים שלו בבית־הספר יהיו כולם מאה‪ “,‬צחקה לאחות‪.‬‬
‫לאף אמא לא היה ילד יפה כשלה‪ .‬העיניים הגדולות‪ ,‬השפתיים שינקו מפטמותיה‬
‫בשקיקה‪ ,‬והראש הזעיר שנצמד אליה היו עכשיו כל עולמה‪ .‬לא האמינה שאפשר‬
‫לאהוב כך‪.‬‬
‫“נשמתי‪ “,‬לחשה לו‪“ ,‬מדהים שלי‪“.‬‬
‫היא ידעה שתרעיף על תינוקה את כל האהבה שנחסכה ממנה‪ .‬האם הצעירה‬
‫יצאה עם העגלה מדי בוקר לגן הציבורי‪ .‬לאחר שובה ינק ירון ונרדם‪ ,‬כשהיא מניחה‬
‫אותו במיטתו ומכסה אותו היטב‪ .‬פטפוטי האמהות בגן לא עניינו אותה‪ ,‬ושעת‬
‫הטיול הפכה למחצית השעה‪ ,‬אחר כך לרבע שעה‪ ,‬עד שהיא פסקה להגיע‪ .‬העגלה‬
‫הונחה אחר כבוד במרפסת כדי שהתינוק יספוג מעט שמש ואוויר צח‪.‬‬
‫“מתוקי‪ ,‬אני פה‪ .‬מה קורה?“ שוחחה איתו‪.‬‬
‫לירון בן ה־‪ 6‬חודשים סיפרה את שעל ליבה‪ ,‬והוא ענה לה בשפה שרק שניהם‬
‫הבינו‪ ,‬כשהוא מניע אליה את כפות ידיו הקטנות בשמחה‪ .‬ליאורה נשקה לראש‬
‫הבלונדיני‪ ,‬ונזכרה בסבא זיגי שהגיע להיות שמרטף רק לפני חודש‪ .‬מעולם לא חדלה‬
‫לרצות אבא אמיתי בחייה‪ ,‬מקווה בכל ליבה שהנכד החדש יעזור לחבר ביניהם‪.‬‬
‫“תחזרי מהר‪ ,‬אין לי הרבה זמן‪ .‬יש לי סידורים לעשות היום‪ “,‬אמר לה‪.‬‬
‫כשחזרה‪ ,‬נראה נסער מאוד‪.‬‬
‫“הכל בסדר‪ ,‬אבא?“‬
‫היא הביטה בסימן הכחול ובראשו הנפוח של התינוק שלה השוכב בעגלה מבלי‬
‫לזוז‪ .‬ליאורה זעקה בבהלה‪:‬‬
‫“מה קרה לו?“‬
‫“הוא נפל על הפס של העגלה‪ “,‬ענה אביה בגמגום‪.‬‬
‫נדהמת הסתכלה על אביה הזקן‪ ,‬שהיה נמוך ממנה‪ .‬איך נפל התינוק מהידיים‬
‫שלו בדיוק על הדופן הדקה של עגלת השכיבה? תוך שניות ספורות זיגי סגר את‬
‫הדלת ונעלם‪ ,‬מבלי לומר שלום‪ .‬ברעד חייגה אל רופא הילדים‪ ,‬שהגיע מייד‪.‬‬
‫“הוא נפל על הרצפה‪ “,‬קבע הרופא‪“ .‬אמנם לתינוקות בגיל הזה יש עצמות רכות‬
‫שמתאחות מהר‪ ,‬אבל אני רוצה שתקחי אותו לבית־חולים רמב“ם מייד שיעשו לו‬
‫סריקה מוחית כדי לבדוק שאין דימום‪ .‬אז נוכל להיות רגועים‪“.‬‬
‫היא אשמה‪ ,‬רק היא אשמה‪ .‬מי משאיר תינוק עם האיש הזה?‬
‫“אבא‪ ,‬תגיד לי את האמת‪ .‬מה קרה לילד?“ ניסתה להוציא ממנו מידע בטלפון‬
‫לאחר צאתו של הרופא‪.‬‬
‫“אני מצטער‪ ,‬את לא יודעת כמה אני מצטער‪ .‬הוא נפל לי מהיד‪ .‬עצרתי את‬
‫הנפילה סנטימטר מהרצפה‪ .‬נבהלתי נורא‪ .‬אם היה קורה לו משהו‪ ,‬הייתי מתאבד‪“.‬‬
‫לרווחתה‪ ,‬ירון התפתח להפליא‪ .‬ילד נבון ויפהפה‪ ,‬שובב וצעקן‪ .‬האם הצעירה‬
‫היתה גאה כטווס בבנה שהקדים לדבר ולהבין‪ ,‬עד שהחל לרוץ ולשבור אגרטלים‪.‬‬
‫גלעד לא חינך‪ ,‬לא העביר ביקורת ולא שפט‪ ,‬רק הביט על המתרחש כאורח‪ .‬כבן‬
‫שנתיים היה ירון כשהתפרע מעל לכוחותיה‪ ,‬וליאורה הנחיתה עליו את ידה להכותו‬
‫חזק מכפי שהתכוונה‪ .‬בנה החל להוריד את ראשו מפחד כשהתקרבה אליו‪ .‬מבועתת‬
‫מעצמה‪ ,‬רצה אליו וחיבקה אותו בחום‪ ,‬מנשקת ומלטפת את פניו הקטנות‪:‬‬
‫“לא התכוונתי‪ ,‬נשמה של אמא‪ ,‬לא התכוונתי‪ .‬סליחה‪“.‬‬
‫איש מלבד יעל לא ידע עד כמה נבהלה שמא אינה שונה מאביה‪.‬‬
‫***‬
‫בן ‪ 82‬עצם זיגי את עיניו על כיסאו של רופא השיניים ביום חורף בהיר אחד‪ .‬תשוש‬
‫הגיע אליו עם שני סלים‪ ,‬הרגיש רע‪ ,‬התיישב ומת‪ .‬הרופא הזעיק עזרה ומילמל‬
‫בבהלה שלא הספיק לגעת בו‪.‬‬
‫“אבא נפטר‪ “,‬מסר לה ברוך אחיה את הפרטים בטלפון‪“ ,‬ההלוויה מחר בשעה‬
‫שלוש‪“.‬‬
‫“איך הוא מת? מתי זה קרה? לא ידעתי שהוא חולה‪“.‬‬
‫“זקנים מתים‪ “,‬השיב ברוך בשלוות נפש‪.‬‬
‫היא נזכרה במילים שאביה אמר לה בילדותה‪" :‬כשאמות‪ ,‬את תתגעגעי אלי"‪ .‬רק‬
‫עם קבלת ההודעה על מותו‪ ,‬הבינה את מה שניסה לומר לה בחייו ועד כמה היה‬
‫חשוב לו שתאהב אותו‪.‬‬
‫המשפחה הגיעה לבית־הקברות בחיפה והתכנסה בפתח “שער הברושים“‪ .‬ברוך‬
‫נכנס לזהות את הגופה‪ ,‬וליאורה המתינה לו‪ ,‬מחבקת את אנג‘י הנמוכה שלה‬
‫שבזקנתה התכווצה עוד יותר וכעת הגיעה בקושי לכתפיה‪ .‬אמה לא הזילה דמעה‪.‬‬
‫“האיש שצעק כל החיים‪ ,‬שותק עכשיו‪ “,‬אמרה לה מבלי שהיתה בטוחה שאמה‬
‫הבינה אותה‪ .‬אירוע מוחי ודמנציה קלה עשו את שלהם‪.‬‬
‫כמה הביכו את ליאורה הצרחות של זיגי לאוזני זרים‪ .‬בכיתה א‘ כבר נהגה‬
‫לדמיין שהיא ילדתם היחידה של הורים צעירים ונאים המתגוררים באנגליה‪ .‬היא‬
‫נהגה לספר שסבא וסבתא מגדלים אותה ושהוריה יצאו למסעות עסקים‪ .‬די מהר‬
‫החלה להאמין בעצמה לסיפורים שהמציאה‪ ,‬והדמויות הדמיוניות מילאו את‬
‫עולמה‪ .‬ממילא חברים לא היו לה‪ .‬עתירת ניסיון בכישורי הישרדות‪ ,‬חסרה הילדה‬
‫את הכישורים להתחבר ולהתחבב על בני גילה‪ .‬היתה ממהרת לקפוץ אגרופים למול‬
‫פניהם מלאות הבוז של בני כיתתה‪ ,‬או מחזרת בכפייתיות אחר ילדות זהובות שיער‬
‫הנעולות בנעלי לכה‪.‬‬
‫“נכון שתהיי החברה הכי טובה שלי?“ היתה חוזרת ושואלת‪.‬‬
‫מעולם לא הבינה מדוע היא נענית בלעג ובהתעלמות‪ .‬איך תזמין אליה חברים גם‬
‫אם היו לה? אפילו נייר טואלט לא היה בביתה‪ ,‬כדי לחסוך השתמשו בגזרי עיתונים‪.‬‬
‫בחלקם ניגבו‪ ,‬ובעיתונים אחרים כיסה אביה את כפות רגליו מתחת לגרבי הצמר‬
‫כנגד הקור שחדר לעצמות‪.‬‬
‫אולי קר לאבא שלה עכשיו‪ .‬אולי היתה צריכה להיכנס לחדר הטוהרה עם ברוך‬
‫כדי לבדוק שהרגליים מכוסות‪ ,‬לתת לו את החיבוק שלא נתנה לו בחייו‪.‬‬
‫ממנו ירשה את צבע העיניים‪ ,‬את האנרגיה התזזיתית ואת הלב שמתאמץ להיות‬
‫קשוח כדי לשרוד עם האחיזה שלא יודעת להרפות שמא תאבד הכל‪ .‬רק מי שהביט‬
‫מקרוב בעיניו של זיגי יכול היה לראות את הילד המפוחד שבו‪ .‬למרות קומתו‬
‫הנמוכה‪ ,‬היה גבר נאה ושרמנטי גם באחרית ימיו‪ .‬ליאורה צחקה לעצמה כשעלה‬
‫בזיכרונה הסיפור על הוריה הצעירים לאחר נישואיהם‪ ,‬ואישה רצה אחריהם צועקת‬
‫לאביה ברחובות וינה‪:‬‬
‫“תעצרו אותו! האיש הזה שייך לי!“‬
‫עד יום מותו לא הרגיש שייך עוד לשום אישה‪.‬‬
‫***‬
‫תרגומיה נעשו מול המחשב בלילות ארוכים‪ ,‬בשעות שבהן היתה זקוקה לשינה‬
‫טובה כדי לצבור כוח ליום המחר‪ .‬עייפות השתלטה עליה‪ ,‬וכשבחילות הבוקר שבו‬
‫לפקוד אותה‪ ,‬הופתעה‪ .‬מי חשב על היריון נוסף? ירון היה כבן ‪ 6‬ובקושי זכרה מתי‬
‫גלעד נגע בה לאחרונה‪.‬‬
‫“את חייבת לישון‪ “,‬פסקה יעל‪“ .‬הפסקת לעשן ולשתות קפה‪ ,‬או שאת ממשיכה‬
‫להתעלל בעצמך? את תגרמי נזק לעצמך ולעובר‪“.‬‬
‫נבואתה של יעל התגשמה‪ ,‬ודימומים קלים הופיעו בחודש החמישי להריונה‪.‬‬
‫“הרופא אמר שאני צריכה לנוח‪ .‬את מכירה אותי‪ ,‬אני יודעת לנוח?“‬
‫“את באה אלי‪ .‬אצלי תנוחי‪“.‬‬
‫שבועיים בעיר רחובות אצל חברתה הספיקו לליאורה‪ ,‬והיא שבה לביתה‬
‫ולשגרתה‪.‬‬
‫תינוק חדש נולד בבוקר אוקטובר בהיר‪ ,‬יפהפה ודומה להפליא לאחיו‪ .‬ערן היה‬
‫שקט ולא הרבה לבכות‪ .‬בלילות חלפה ממיטה למיטה‪ ,‬מכסה‪ ,‬מאכילה ומרגיעה כדי‬
‫שגלעד יקום ערני לעבודתו‪ .‬כשהיא ממשיכה לעבוד מביתה‪ ,‬דאגה שתמיד תהיה‬
‫ארוחה חמה לילדיה‪.‬‬
‫“יש ילדים רעבים‪ “,‬שמעה את אביה מדבר מגרונה‪“ ,‬תאכלו הכל‪ ,‬גם אם לא‬
‫טעים‪“.‬‬
‫כשהגבירה את קצב עבודתה‪ ,‬הצליחה להרוויח משכורת נאה ועדיין שמעה את‬
‫אביו של גלעד מהחדר הסמוך‪:‬‬
‫“אנחנו הבאנו את הבית‪ ,‬מה אשתך הביאה? הגיעה רק עם התחתונים‪“.‬‬
‫כמו להכעיס‪ ,‬קנתה בגדים ונעליים ותכשיטים מכל סוג וצבע‪ ,‬ושום חפץ שנרכש‬
‫לא הרגיע את רוחה‪ .‬היא לא הבינה שאת החסר לה לא תוכל לעולם לרכוש בכסף‪.‬‬
‫“מטפטפים לגלעד שהגעתי לנישואים האלה בלי כלום‪ .‬מי אשם שאבא שלי היה‬
‫פועל עני?“‬
‫“הבאת איתך מה שהיה לך‪ ,‬ואם בעלך ואבא שלו חיפשו אישה עשירה‪ ,‬חליסה‬
‫היא לא הכתובת‪ “,‬הרגיעה אותה יעל‪" ,‬אבא שלו ממש חצוף‪".‬‬
‫גלעד שתק כשהשמיצו אותה‪ .‬תמיד שתק‪ .‬אף פעם לא הגן עליה‪.‬‬
‫התינוקות הפכו לנערים ונהגו לשבת מסביב לשולחן המטבח עם חבריהם‪ ,‬שהרגישו‬
‫אצלה כמו בבית‪.‬‬
‫“מה בישלת היום‪ ,‬ליאורה?“‬
‫“פעם אכלנו עוף מכובס עד הביס האחרון‪ .‬מזל שהיום היא מבשלת טוב יותר‪“,‬‬
‫צחק ירון‪.‬‬
‫סירים נטרפו על תכולתם‪ ,‬ובקבוקי משקה חוסלו בזה אחר זה‪ ,‬אחר כך ישבו‬
‫ופיטפטו איתה שעות‪.‬‬
‫“מתי החברים שלהם מתכוונים ללכת? אין להן בית? אנחנו לא מפעל למזון‬
‫ומשקאות‪ “,‬רטן גלעד‪ ,‬מתקשה לשאת את השמחה שהביאו איתם‪.‬‬
‫“למה מפריע לך שאוהבים להיות פה?“‬
‫איש מהם לא ניחש שבחברתם של הצעירים מצאה מפלט גם מבדידותה שלה‪.‬‬
‫היא לא דיברה איתם על הילדה שהיתה‪ ,‬זו שנשכה שפתיים והצמידה רגליים‬
‫בתקווה שלא יברח לה‪ ,‬הילדה שרעדה מפחד מפני המורה ולא העזה לבקש לצאת‪.‬‬
‫“למה את עומדת? רוצה להגיד משהו?“ שאלה המורה‪.‬‬
‫“אני‪ “...‬הספיקה ליאורה להוציא מפיה ולא יותר‪.‬‬
‫היא לא הגיעה לשולחן המורה‪ ,‬ומצאה את עצמה עומדת בתוך שלולית שתן‬
‫גדולה לעיני כל כיתה ד‘‪ .‬אף ילד לא פצה את פיו‪ ,‬והמורה מלכה הביטה בה בזעזוע‪.‬‬
‫מסך שחור ירד על עיניה והיא לא זכרה מאומה ממה שקרה אחר כך‪ .‬כשהתעוררה‬
‫מצאה את עצמה על מיטת המרפאה כשאחות בית־הספר מלטפת את ראשה‪ .‬מייד‬
‫קמה על רגליה ובבהלה ברחה הביתה‪ ,‬שם איש לא שאל מדוע חזרה כל כך מוקדם‪.‬‬
‫“אל תבכי!“ אמר לה אחיה למחרת‪“ ,‬לא רוצים לבוא למסיבת הכיתה אצלנו‬
‫בערב שבת? שלא יבואו‪ .‬את ואני נהנה ביחד‪“.‬‬
‫ברוך קנה אורנג‘דה וממתקים במכולת הפינתית והזמין את ילדי השכנים לחגוג‬
‫איתם‪.‬‬
‫לרכישת הספר המלא בפורמט דיגיטלי‪ -‬לחצו כאן‬