כללי הגיור - בתי הדין הרבניים

‫כללי הגיור‬
‫מאת‬
‫הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א‬
‫הראשון לציון הרב הראשי לישראל‬
‫ונשיא בית הדין הגדול‬
‫‪ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ‬‬
‫‪χ¯˘ÈÏ È˘‡¯‰ ·¯‰ ÔÂÈˆÏ Ô¢‡¯‰‬‬
‫‪ÔÂÈÏÚ‰ ÔÈ„‰ ˙È· ‡È˘Â‬‬
‫כללי הגיור‬
‫א ‪ .‬נאמר בתורה )דברי י‪ ,‬יט( ואהבת את הגר‪ .‬ומצינו בדברי חז"ל שדיברו בשבח‬
‫הגרי‪ .‬ואמרינ במסכת פסחי )פז‪" (:‬לא הגלה הקב"ה את ישראל לבי האומות אלא‬
‫כדי שיתווספו עליה גרי"‪ .‬אול כל זה אמור‪ ,‬בגר הבא להסתפח בנחלת ה' מתו!‬
‫כוונה טהורה‪ ,‬ואמונת אומ‪ ,‬ולא מתו! שיקולי אישיי ומניעי חומרניי‪ .‬שאי‬
‫מקבלי גר לקהל ישראל‪ ,‬אלא א כוונתו לש שמי‪(‡ .‬‬
‫בשבת קבלת גרים על פי ההלכה‬
‫‡( ע"פ המבואר בגמ' יבמות )כד‪ .(:‬וז"ל מר אאמו"ר בקוב" תורה שבעל פה )כר! יג עמוד כא(‪ :‬ראשית‬
‫דבר עלינו להקדי כי עצ קבלת גרי בישראל הוא דבר חיובי‪ ,‬עד שאמרו חז"ל )ב"ק לח‪ (:‬שבשביל‬
‫שתי פרידות טובות שעתידות לצאת מעמו ומואב‪ ,‬רות המואביה ונעמה העמונית‪ ,‬חס הקב"ה על שתי‬
‫אומות גדולות אלו וציוה שלא להתגרות בה מלחמה‪ .‬ואמרו עוד בפסחי )פז‪ (:‬לא הגלה הקב"ה את‬
‫ישראל לבי האומות אלא כדי שיתוספו עליה גרי‪ ,‬שנאמר "וזרעתיה לי באר"" כלו אד זורע‬
‫סאה אלא להכניס כמה כורי! ובסנהדרי )צט‪ (:‬על הפסוק ואחות לוט תמנע‪ ,‬למה נאמר‪ ,‬להודיע‬
‫שתמנע בת מלכי היתה‪ ,‬שנאמר "אלו‪ $‬לוט אלו‪ $‬תמנע" וקבלה בידינו שכל אלו‪ $‬מלכותא בלא‬
‫תגא הוא‪ .‬כלומר שר וגדול שאינו מעוטר בכתר מלכות‪ .‬ביקשה להתגייר באה אצל אברה יצחק‬
‫ויעקב ולא קיבלוה‪ ,‬הלכה והיתה פילגש לאליפז ב עשו‪ ,‬אמרה מוטב תהיה שפחה לאומה זו‪ ,‬ולא‬
‫אהיה גבירה לאומה אחרת‪ ,‬ויצא ממנה עמלק שציער את ישראל‪ ,‬שנאמר ותמנע היתה פילגש לאליפז‬
‫ב עשו‪ ,‬ותלד לאליפז את עמלק‪ .‬מה טע‪ ,‬מפני שלא היה לה לרחקה‪ .‬ובמדרש )רבה נשא פ"ח ד( הא‬
‫למדנו כמה קירב הקב"ה את הרחוקי אפי' שנתגיירו שלא לש שמי‪ ,‬כגבעוני‪ ,‬ואצ"ל על גרי‬
‫הצדק‪ .‬וכ בירושלמי )קידושי פ"ד ה"א(‪ .‬וישנ עוד הרבה מאמרי חז"ל בשבח הגרי כיו"ב‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬א בא מתו! שיקולי אישיי ומניעי חומריי‪ ,‬כגו לישא אשה בת ישראל וכדו'‪ ,‬אנו מצווי‬
‫לדחות בקשתו לגיור‪ ,‬שעל כגו זה אמרו ביבמות )קט‪ (:‬א"ר יצחק‪ ,‬מאי דכתיב "רע ירוע כי ערב זר"‬
‫רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרי‪ ,‬שמערב זרי גרי בישראל‪ ,‬דאמר ר' חלבו‪ ,‬קשי גרי לישראל‬
‫כספחת‪ ,‬ופירשו התוס'‪ ,‬דהיינו באות שמקבלי אות מיד‪ ,‬כלומר ללא חקירה ודרישה‪ ,‬שמא בא‬
‫להתגייר להשגת מטרה חומרית‪ .‬אבל א ה מתאמצי להתגייר‪ ,‬יש לנו לקבל‪ ,‬שהרי מצינו שנענשו‬
‫אברה יצחק ויעקב שלא קיבלו לתמנע שבאה להתגייר‪ ,‬ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל‪ .‬ורק א‬
‫בית הדי משוכנע שבסופו של דבר המאור שבתורה ישפיע על הגר הזה לקיי תורה ומצוות לש‬
‫שמי‪ ,‬אע"פ שעכשיו אינו עושה אלא לש אישות‪ ,‬רשאי לקבלו לכתחלה‪ ,‬כמו שמצינו בשבת )לא‪(.‬‬
‫במעשה של הלל שקיבל את הגר שהתנה עמו לאמר גיירני ע"מ שאהיה כה גדול‪ ,‬וגיירו‪ ,‬מפני שבטוח‬
‫היה שסופו לעשות לש"ש‪ ,‬כמ"ש התוס' )יבמות כד‪ :‬קט‪ .(:‬וראה להל הערה י' בביאור קשי כספחת‪.‬‬
‫וכתב הב"י )ס"ס רסח( שמכא יש ללמוד שהכל לפי ראות עיני הדיי‪ .‬וכ"ה בדרישה ובש"!‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת עצי הלבנו )סימ סג( כ' ע"ד התוס' שאי כוונת שהיתה איזו ידיעה ברוח הקודש להלל‬
‫הזק‪ ,‬ולפיכ! קיבלו‪ ,‬שהרי אי להורות הלכה ע"פ רוח הקודש‪ ,‬כמ"ש בב"מ )נט‪ (:‬לא בשמי היא‪,‬‬
‫אלא וודאי כוונת שידיעת הלל כא היתה ע"פ אומד הדעת‪ ,‬בתכונות המתגייר שלפניו‪ ,‬שלאחר‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪15‬‬
‫·‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שיכיר ויעמיק בדיני התורה‪ ,‬ידע מעצמו כמה נשגבה ממנו התגלמות פנייתו הנפרזה‪ ,‬והמאור שבתורה‬
‫יקשר אותו אל הדת בלי שמ" פניה‪ .‬ע"כ‪ .‬ולא זכר שר מהב"י והאחרוני הנ"ל‪ ,‬שג"כ מפרשי כ‪.‬‬
‫]ובשו"ת הצל"ח )סי' קלה( כתב באמת שהלל עשה כ ברוה"ק‪ ,‬כעי מ"ש בעירובי )סד‪ (:‬שכיוו ר"ג‬
‫ברוה"ק‪ .‬ע"ש‪ .‬וליתא[‪ .‬וע' בשו"ת ערוגת הבוש )סי' רכד(‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬יש להסביר טעמ של אבותינו הקדושי שסירבו לקבל את תמנע‪ ,‬אע"פ שכל משאת נפשו של‬
‫אברה אבינו היתה לקרב רחוקי ולגייר‪ ,‬ולהכניס תחת כנפי השכינה‪ ,‬וכמ"ש על הפסוק ואת‬
‫הנפש אשר עשו בחר‪ ,‬אברה מגייר את האנשי ושרה מגיירת את הנשי‪] .‬ב"ר פל"ט כא[‪ .‬וא"כ למה‬
‫נמנעו מלקבל את תמנע? אול נראה שכוונת תמנע לא היתה טהורה להתגייר לש שמי‪ ,‬אלא לשו‬
‫אישות‪ ,‬או כבוד‪ ,‬וכיוצא‪ ,‬והתנהגו עמה כפי הדי שאי לקבל גר הבא לשו אישות‪ .‬ובכל זאת נענשו‬
‫כמבואר בגמ' שלא היה לה לרחקה‪ ,‬לפי שיתכ שהיה קרוב לודאי שבסופו של דבר תשובה ותעשה‬
‫הכל לש שמי‪ ,‬וא"כ היה לה לקבלה כמו שעשה הלל‪ ,‬ולפיכ! יצא ממנה עמלק שציער את ישראל‪.‬‬
‫וזה יותר קרוב ממ"ש היעב"" בהגהותיו לסנהדרי )צט‪ (:‬שהטע שלא קיבלוה לפי שלא רצתה‬
‫להתגייר אלא לסיבת אישות‪ ,‬ואפשר דס"ל כר' נחמיה דא‪ $‬בדיעבד אינ גרי‪] .‬יבמות כד‪ .[:‬מש"ה מסיק‬
‫דלא אבע"ל לרחקה‪ .‬א! זהו דוחק להעמיד סברת האבות כר' נחמיה שאי הלכה כמותו‪ .‬אלא הטע‬
‫הוא משו דלכתחלה לכ"ע אי לקבלו‪ .‬וראה בס' באר שבע )בחי' לפרק חלק צט‪ (:‬שהביא מהמדרש שלא‬
‫קיבלוה לפי שבאה מפסולי קהל‪ .‬וע"ע בשו"ת יביע אומר )ח"ח יו"ד סי' כד(‪].‬ויש מי שכתב‪ ,‬דאפשר‪ ,‬דאע"פ‬
‫שהיה לה למא לקבלה‪ ,‬מ"מ היה לומר לה איזה טע המתקבל על לבה‪ ,‬ולא שתרגיש שדחו אותה‪ ,‬כדי שיתקדש‬
‫ש שמי יותר‪ .‬אול מלשו הגמ' הנז' שלא היה לה לרחקה וכו'‪ ,‬וכ מלשו רש"י ש משמע‪ ,‬שהאבות לא‬
‫קיבלוה מפני שבסברו שכ! הדי‪ ,‬והנדו היה לגייר או לרחק‪ ,‬ולא א לדחות בד!ר זו או בדר! אחרת[‪.‬‬
‫אם מועיל קבלת גרים מזרע עמלק‬
‫‪ ‰‰Â‬בספר עמק ברכה להגאו ר' אריה פומרנצ'יק )עמוד קכו( הביא דברי המדרש )ילקוט שמואל ב רמז קמא(‬
‫עה"פ ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה‪ ,‬ויאמר ב איש גר עמלקי אנכי‪ ,‬נזכר דוד באותה‬
‫שעה מה שנאמר למשה רבינו‪ ,‬א יבא אחד מכל אוה"ע ויתגייר שיקבלו אותו‪ ,‬ומזרעו של עמלק אל‬
‫יקבלו אותו‪ ,‬ואמר לו דמ! על ראש!‪ ,‬כי פי! ענה ב!‪ ,‬לכ! נאמר מדור דור‪ .‬ע"כ‪] .‬והוא ממכילתא )ס"פ‬
‫בשלח( רבי אליעזר אומר נשבע המקו בכסא הכבוד שלו‪ ,‬שא יבא מכל האומות להתגייר שיקבלוהו‪,‬‬
‫ולעמלק ולביתו שלא יקבלוהו‪ ,‬שנאמר ויאמר דוד וגו' נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו‪,‬‬
‫א יבא מכל האומות שבעול להתגייר שיקבלוהו‪ ,‬ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו‪ ,‬מיד ויאמר אליו‬
‫דוד דמ! על ראש! כי פי! ענה ב!‪ .‬עכ"ל המכילתא לגירסת הגר"א[‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬במדרש תנחומא )פר' כי תצא סי' יא( איתא‪ ,‬תני בש ר' אלעאי‪ ,‬שבועה נשבע הקב"ה ואמר ימיני ימיני‬
‫כסאי כסאי‪ ,‬א יבואו גרי מכל אומות העול אני מקבל‪ ,‬וזרעו של עמלק איני מקבל לעול‪ ,‬א‪$‬‬
‫דוד עשה כ‪ ,‬שנאמר ויאמר דוד אל הנער המגיד אי מזה אתה ויאמר ב איש גר עמלקי אנכי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ומבואר מזה שג בדיעבד א קיבלו אות אינה קבלה‪ ,‬שהרי הגר העמלקי ההוא נתגייר‪ ,‬ואעפ"כ הרגו‬
‫דוד‪ ,‬ובהכרח שלא חלה הגירות‪ .‬והקשה בעמק ברכה הנ"ל‪ ,‬דצ"ע שלא מצינו בכל הש"ס די זה שזרע‬
‫עמלק אי גירות גירות‪.‬‬
‫‪ ,Ì˘ ‰˘˜‰ „ÂÚÂ‬דהא להדיא איתא בגמ' )גיטי נז‪ ,(.‬מבני בניו של המ למדו תורה בבני ברק‪] .‬וכתב רבינו‬
‫נסי גאו )ברכות כז‪ (:‬דהיינו רבי עקיבא שהיה ב גרי והיה בבני ברק‪ .‬וע' להל שי"א דט"ס הוא‪ ,‬וצ"ל‬
‫נעמ במקו המ‪ .‬ובקדושת לוי )איכה( כתב לבאר הטע שזכה לזה המ‪ ,‬לפי שכאשר השי"ת נוק‬
‫בשונאי ישראל ומעניש‪ ,‬עי"ז נתגדל ונתקדש שמו ית'‪ ,‬ואי הקב"ה מקפח שכר כל בריה‪ ,‬וכיו‬
‫ששונאי ישראל אלו גרמו שנתקדש ש"ש על יד‪ ,‬קבלו שכר שבני בניה נתקרבו להשי"ת‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‚‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ובבני יששכר )ניס מאמר ד( כתב‪ ,‬דלע"ל יתבטל כח עמל"ק )גי' א"ל אח"ר‪ ,‬ס"מ‪ ,‬מאדי( לגמרי‪ ,‬וישאר ג‬
‫הוא לאלקינו‪ ,‬פי' הניצו" הקדוש הטמו בתוכו‪ ,‬ולכ אות החכמי בספר יציאת מצרי באותו‬
‫הלילה‪] ,‬שהוא זמ גאולה הראשונה שהיה עיקר מכת בכורות בשליטת מזל מאדי ס"מ שרו של אדו ועמלק‬
‫המקטרג בכל הגליות והוא השט והוא וכו'[‪ ,‬הנה היו מסובי בבני ברק ]אשר ש כבר התנוצ" הישועה‬
‫והחירות הזאת דייקא‪ ,‬במקו הרשע מקו שבט ד אשר היה פסל מיכה ע"ז הראשונה אל אחר[‪ ,‬ודוקא מקו‬
‫המיוחד בנ'י בר'ק שהוא בגימטריא השט"‪ ,‬והוא משורש צפעוני המ מזרע עמלק )כמ"ש בס' הליקוטי פ'‬
‫ברכה פי"ד( שעשה את עצמו ע"ז‪ ,‬ש מבני בניו למדו תורה בבני ברק‪ ,‬ונתברר הכח החיות של הדעת‬
‫דסט"א שהוא עמלק ונתברר כחו אל הדעת דקדושה בהתעוררות הדעת אל התורה‪ .‬ולהיות שהיו מסובי‬
‫בב"ב דייקא‪ ,‬הנה מזה עשו עיקר מביטול כח השט‪ .‬וע"ע בשו"ת הרב"ז )ילקוט החנוכי סי' נה( ובהערה‬
‫ש א העיר ב"ב שבימי ר"ע‪ ,‬שהיתה בנחלת בנימי‪ ,‬היא העיר בני ברק הכתובה ביהושע )יט מה([‪.‬‬
‫‪ ,ı¯È˙Â‬דצ"ל שהדי שאי מקבלי גרי מעמלק אינו מחמת עצמ‪ ,‬אלא מחמת המצות עשה של מחיית‬
‫עמלק‪ ,‬וא"כ א בדיעבד קבלו אות ודאי דהוי גירות וחלה גירות‪ .‬ורק לכתחילה אסור לקבל אות‪.‬‬
‫ומה שהרגו דוד‪ ,‬צ"ל מפני שלא האמי לו שאביו נתגייר כיו שההלכה היא שאסור לקבל אות‬
‫לגירות‪ .‬ומה שאמרו מבני בניו של המ וכו'‪ ,‬צ"ל שלא ידעו שה מזרעו של המ רק שאח"כ נתגלה‬
‫שה מזרעו של המ‪ .‬עכת"ד הגאו הנז'‪.‬‬
‫‪ ÂÈȉÂ‬שלא אמרו רק שלא מקבלי אות לכתחילה‪ ,‬אבל בדיעבד א קיבלו‪ ,‬חלה הגירות‪ .‬שכבר אינו‬
‫עמלקי‪ .‬א‪ $‬שזה דוחק בלשו המדרש הנ"ל‪ :‬שבועה נשבע הקב"ה ואמר א יבאו גרי מכל אומות‬
‫העול אני מקבל‪ ,‬וזרעו של עמלק איני מקבל לעול‪ .‬ויותר משמע שג א בי"ד קיבלו אות‪,‬‬
‫הקב"ה אינו מקבל‪.‬‬
‫‪ ¯"¢Â‬שבס' חזו"ע )פורי עמוד יב( הביא דברי העמק ברכה )ממהדורא ישנה עמוד קיא(‪ ,‬ודחה דבריו שכ"ז אינו‬
‫במשמע‪ ,‬שכיו שלא היה מוחזק אז שהוא גוי‪ ,‬למה לא יהיה נאמ לומר שנתגייר‪ ,‬מיגו שיכל לומר‬
‫ישראל אני‪ ,‬וכמש"כ התוס' )יבמות מז(‪ ,‬ושמא נתגייר מעצמו בבי"ד של הדיוטות שלא ידעו שהוא‬
‫מזרעו של עמלק‪ .‬ובחזו"ע ש הביא שג בספר ישועות מלכו )בסוה"ס ליקוטי סי' טו( תי' שבדיעבד א‬
‫קבלו אות הוי גירות‪ .‬ודחה דבריו שלא משמע כ מסיו דברי המכילתא הנ"ל‪ ,‬שדוד הרג לאותו גר‬
‫עמלקי‪ .‬וע"ש אריכות רבה בזה‪ ,‬ובש האחרוני‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈ„ÚÂ‬יל"ע בזה‪ ,‬מדוע הרגו דוד‪ ,‬דא‪ $‬שאביו עמלקי‪ ,‬מ"מ שמא נשא בת ישראל‪ ,‬ובכה"ג הב אינו‬
‫נחשב כדי עמלקי‪ ,‬כדאיתא בשו"ע אבה"ע סי' ד' סעי' ה'‪ :‬ואחר מאלו וכו'‪ ,‬שבא על בת ישראל‪ ,‬הולד‬
‫כשר לקהל‪ ,‬ובכלל זה עמוני ומואבי וכו'‪ ,‬והוא הדי עמלקי‪ ,‬עי' להל בש כמה אחרוני‪ .‬ולא אמר‬
‫אלא ב איש גר עמלקי אנכי‪ ,‬א! לא העיד על אמו מה היא‪ ,‬ובאמת‪ ,‬א הגיור לא מהני‪ ,‬מדוע היה‬
‫לדוד לחשוש שמא נשאה לו בת ישראל באיסור‪ .‬ובגליוני הש"ס גיטי ש כתב ליישב‪ ,‬שאשה מזרע‬
‫עמלק שנישאת לגוי שאינו מזרע עמלק‪ ,‬וילדה לו ב‪ ,‬הב הזה אינו מתייחס לזרע עמלק‪ ,‬דבגוי הל!‬
‫אחר הזכר‪ ,‬ולכ מקבלי את בניו להיות גרי‪ ,‬ואי הכוונה מבני בניו של המ ממש‪ ,‬שה עמלקי‬
‫שאסור לקבל‪ ,‬אלא מיוצאי חלציו‪.‬‬
‫‪ 'ÈÚÂ‬להל מש"כ בש ס' ש משמואל ועוד אחרוני‪ ,‬א! מדברי שאר האחרוני הנ"ל ולהל‪ ,‬מבואר‪,‬‬
‫שלמדו שאחר שנתגייר ומועילה גירותו‪ ,‬ודאי נפקע ממנו הדי של איבוד זרע עמלק‪ ,‬אחרי שכתינוק‬
‫שנולד דמי‪ .‬ול"א הואיל וסו‪ $‬סו‪ $‬איננו זרע ישראל‪ ,‬שקהל גרי לא איקרי קהל ומותר בממזרת‪ .‬וע'‬
‫בתוס' )יבמות מז‪ :‬קידושי עא‪ .‬נדה יג‪ (:‬שהטע שקשי לישראל‪ ,‬הואיל ונתערבו‪ ,‬ואי הקב"ה משרה וכו'‬
‫המיוחסות שבישראל‪] .‬וצ"ע שהרי עובדיה היה גר אדומי‪ .‬וי"ל[‪ .‬ולעני חלק באר"‪ ,‬ע' במשנה מס' מעשר‬
‫שני )פ"ה מי"ד(‪ ,‬מכל מקו לא אמרינ שנחשב עדיי זרע וזכר עמלק‪] .‬ולשו הכתוב‪ :‬ב איש גר‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪17‬‬
‫„‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫"עמלקי" אנכי‪ ,‬ולכאו' הרי נתגייר ושוב אינו עמלקי‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בשו"ת בית שערי )חאו"ח סי' יח‪ .‬בהערה ש( שכתב בתו"ד סברא מעי זו בביאור הא דקיי"ל‪,‬‬
‫שלאחר שסנחריב ערבב את האומות‪ ,‬כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬ול"ח שמא הוא עמוני ומואבי‪ ,‬שא‪$‬‬
‫שפשוט דגוי שנתגייר שנשתנה דינו והרי הוא כקט שנולד דמי‪ ,‬מ"מ הוא רק לעני דינא‪ ,‬אבל הגו‪$‬‬
‫לא נשתנה בו‪ ,‬אלא נשתנה דינו‪ ,‬וה"נ עמו ומואב שנתגייר ונעשה ישראל‪ ,‬הרי הגו‪ $‬לא נשתנה ולא‬
‫יבטל כלל‪ ,‬אלא אנ דני על האיסור לאו של ולא יבא שיבטל ברוב‪ .‬ע"ש[‪ .‬וע"ע בכס"מ )מלכי פ"ו ה"ד(‬
‫שא קיבלו עליה ז' מצוות‪ ,‬הרי יצאו מכלל ז' עממי ומכלל עמלק‪ ,‬והרי ה כבני נח הכשרי‪.‬‬
‫אם גר שנתגייר והכריז שרוצה לחזור להיות גוי חייב מיתה‬
‫‪ ,‡Á¯Â‡ ·‚‡ ‡˙ÏÈÓÂ‬בספר קונטרס הביאורי ]להגאו ר' משה שמואל שפירא זצ"ל ראש ישיבת באר יעקב‪.‬‬
‫עמ"ס כתובות )סי' לד([‪ ,‬הביא מה שהקשה הגרי"ז )בספר חי' הגרי"ז במכתבי שבסוה"ס(‪ ,‬על מה שפסק הרמב"‬
‫)הל' מלכי פ"י ה"ג( ב נח שנתגייר ומל וטבל‪ ,‬ואח"כ רצה לחזור מאחרי ה' ולהיות גר תושב בלבד‬
‫כשהיה מקוד‪ ,‬אי שומעי לו‪ ,‬אלא יהיה כישראל לכל דבר או יהרג‪ .‬וצרי! עיו למה עונשי אותו‬
‫במיתה‪ ,‬והרי עדיי לא עשה שו עבירה‪ ,‬רק הכריז שרוצה לחזור להיות גוי )גר תושב(‪ .‬והניח בצ"ע‪.‬‬
‫ותיר" בקונטרס הביאורי ש‪ ,‬שהגר איננו נעשה זרע ישראל‪ ,‬שהרי באמת איננו מזרע יעקב אע"ה‪,‬‬
‫אלא שהוא בא בברית ע ישראל ונתקדש בקדושת ישראל‪ ,‬ובמקו מה שהיה חייב עד כה בז' מצוות‪,‬‬
‫עתה מחוייב הוא בתרי"ג מצוות‪ .‬והנה קי"ל ברמב" )ש פ"ז(‪ :‬וכ ציוה משה מפי הגבורה לכו‪ $‬כל‬
‫באי עול לקבל מצות שנצטוו בני נח‪ ,‬וכל מי שלא קיבל יהרג‪] .‬וכתב בכס"מ )הל' מילה פ"א ה"ו( שלמד כ‬
‫הרמב" ממ"ש בגמ' )סנהדרי נז‪ .[(.‬ומעתה י"ל‪ ,‬שא רוצה לחזור לסורו נהרג כדי גר תושב שרוצה‬
‫לחזור מקבלת ז' מצוות ב נח‪ ,‬שדינו כדי ב נח שחייב בתרי"ג מצוות‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ Ô‡‚‰ ‰‰„ „"Ï ÔÈÙ‡ ¯„‰ÈÂ‬ר' צדוק הכה מלובלי בספר פרי צדיק )במדבר מאמר לחג השבועות( עמד בזה‪,‬‬
‫שמצינו במדרש שאי לנו לקבל גרי מזרע עמלק‪ ,‬וא"כ היא! מצינו שמבני בניו של המ למדו תורה‬
‫בב"ב‪ ,‬ותיר" שהיה זה שהיה ממה שבא אחד מה על בת ישראל )כמו שנתבאר במקו אחר(‪ .‬ע"כ‪ .‬והוא‬
‫בספרו רסיסי לילה )אות לח ד‪ $‬לד ע"ג(‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בש האמרי אמת מגור כתבו‪ ,‬דמה שאמרו מבני בניו של המ למדו תורה בב"ב‪ ,‬צ"ל דאמו היתה‬
‫מישראל‪] .‬וכ"כ בשמו בספר ליקוטי יהודה )ס"פ בשלח ד‪ $‬קטו‪ .[(:‬והוסי‪ $‬עוד‪ ,‬דבמדרש איתא‪ ,‬רב כי הוה‬
‫מטי להמ בפורי אמר ארור המ וארורי בניו‪ ,‬ואפשר דמה שאי אנו אומרי כ‪ ,‬הוא משו שמבני‬
‫בניו למדו תורה‪ ,‬ורב היתה כוונתו על בניו שנתלו‪ ,‬ואפשר שזאת היתה הטעות של שאול שהניח‬
‫מעמלק‪ ,‬משו שראה שבניו ילמדו תורה‪ ,‬אול אעפ"כ לא היה צרי! להפקיר את כלל ישראל‪ .‬וע"ע‬
‫בקוב" תורה מציו )שנה ד קו' ג סי' יא‪ .‬שנה ה קו' ג סי' טו סק"א(‪ .‬וש כתב בש האור שמח שט"ס בגמ' ש‪,‬‬
‫וצ"ל מבני בניו של נעמ למדו תורה ברבי‪ .‬וע' בבעל הטורי )שמות כח‪ ,‬ז(‪ ,‬ובמקור חסד )מרגליות( על‬
‫ספר חסידי )סי' תתריט( שהביא דע"פ בעה"ט הנ"ל הגי' בגמ' היא נעמ‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬ביערות דבש )ח"א דרוש ח(‪ ,‬דאנו לא נוהגי לומר ארורי בני המ‪ ,‬מפני דברי הגמ' דמבני בניו‬
‫למדו תורה בב"ב‪ .‬א! עדיי קשה אי! אנו אומרי "ארור המ"‪ ,‬והרי תיבת ארור נסובה על זרעו‪ ,‬כמו‬
‫שנאמר )בראשית ט‪ ,‬כה( ארור כנע‪ ,‬וכל זרעו בכלל ארור‪ .‬א! י"ל ע"פ מה שי"ל דהא דחמל שאול על אגג‬
‫ולא הרגו היתה טעות לש שמי‪ ,‬כי ראה שעתידי לצאת ממנו חכמי ישראל שלמדו תורה בבני ברק‪,‬‬
‫ואמר אי! אהרוג את אגג קוד שיוליד אות התולדות‪ .‬אמנ באמת אילו היה נמחה זכר אגג היו‬
‫חכמי אלו שלמדו תורה בב"ב נולדי ע"י ישראל‪ ,‬ולא היה בשביל כ! מיעוט חכמי בעול ח"ו‪.‬‬
‫ולפ"ז שפיר אנו אומרי ארור המ‪ ,‬דאנו מאררי להמ‪ ,‬דטוב הי' שלא בא לעול‪ ,‬והגרי היו באי‬
‫ע"י תולדות ישראל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫[[‬
‫‪18‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‰‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ ‰‡¯Â‬בהגהות שער יוס‪ $‬על דרשות חת סופר לפורי )עמוד ‪ 414‬בהג"ה( שהביא בש אחד הגדולי‪,‬‬
‫במ"ש מעשה בר"א ור"י וראב"ע ור"ט שהיו מסובי בבני ברק‪ ,‬והיו מספרי ביציאת מצרי כל אותו‬
‫הלילה‪ .‬דבאמת בפסחי )קכ‪ (:‬איתא דראב"ע או' עד חצות וילי‪ $‬בגז"ש הזה הזה וכו'‪ ,‬א! הנה המ‬
‫ביטל ישראל לילה ראשונה של פסח מלספר ביציאת מצרי‪ ,‬כדאיתא במגילה )ד‪ (.‬שלכ! חייבי לקרות‬
‫המגילה בלילה שנאמר ולילה ולא דומיה לי‪ ,‬שהיו זועקי בימי צרת בלילה‪ .‬והיה זה לילה ראשונה‬
‫של פסח‪ ,‬והוא אותו לילה דכתיב ביה בלילה ההוא נדדה שנת המל!‪ ,‬עד שבשחרית הגיע המ‪ ,‬דכתיב‬
‫ויבא המ‪ ,‬ומאז התחילה מפלתו של המ‪ .‬ובני בניו של המ שהיו בבני ברק‪ ,‬רצו לתק חטא אבותיה‪,‬‬
‫לכ! היו מספרי כל הלילה ביציאת מצרי‪ ,‬עד שבאו תלמידיה ואמרו הגיע זמ קריאת שמע של‬
‫שחרית‪ ,‬ואז היתה מפלתו ותו לא צריכי לתק‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫איך נתקבלו גרים מזרע המן שלמדו תורה בבני ברק‬
‫‪ ¯˜ÈÚ·Â‬התי' הנז'‪ ,‬הנה רבינו יהודה בר יקר בסידורו "פירוש התפילות והברכות" )ד‪ $‬נו( כתב‪ :‬ולכ אמר‬
‫גירי הצדק‪ ,‬לאפוקי זרעו של עמלק‪ ,‬דאמר במכילתא דנשבע הקב"ה בכסא הכבוד שלא יקבל מזרע‬
‫עמלק‪ ,‬ואפשר לומר כי דוקא א הוא מזרע עמלק מאב ומא‪ .‬ע"כ‪ .‬וראה בקידושי )ד‪ $‬סז‪ (:‬דבאומות‬
‫הל! אחר הזכר‪ .‬משמע דסגי באביו מזרע עמלק‪ .‬וע"ע בתשובת מהרש" )ח"ג סי' רעב(‪ ,‬ובגליוני הש"ס‬
‫)גיטי נז‪ .(:‬ובקונטרס טוב להודות )ח"ג סי' יג(‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬משנה הלכות )ח"ו סי' רכ( תי' ע"פ דברי התשב"" קט )סי' תקלח(‪ ,‬שכמו שאמרו ממזר ודאי הוא‬
‫דלא יבא הא ספק יבא‪ ,‬ה"ה לגבי עמוני ומואבי‪ .‬וכ בשעה"מ )ס"פ טו מהל' איסורי ביאה( הביא מתוס'‬
‫)יבמות עח‪ (.‬שלא אסרה תורה ספק עמוני‪ ,‬ולפ"ז י"ל דה"נ ספק עמלקי הוה כספק ממזר‪ ,‬דעמלקי ודאי‬
‫הוא דלא יבא‪ ,‬הא ספק יבא‪ .‬וא"ש מה שמצינו שבני בניו של המ למדו תורה בבני ברק‪ ,‬די"ל דהיו‬
‫מספק עמלקי ולכ קיבלו‪.‬‬
‫‪ ÈÙÏÂ‬דבריו יש ליישב מה שהקשה הר"י ענגיל בספר בבית האוצר )מערכת ב אות יג(‪ ,‬דלפי מ"ש )ברכות כח‪(.‬‬
‫דבא סנחריב ובלבל את כל העול‪ ,‬א"כ אי! אנו מקבלי גרי בזה"ז‪ ,‬והרי אי מקבלי גרי מעמלק‪,‬‬
‫וא"כ ניחוש שמא גר זה שבא להתגייר עמלקי הוא‪ .‬וכי תימא דאזלינ בתר רובא שאינ עמלקי‪ ,‬הא‬
‫כתבו כמה אח' דבגויי לא אזלינ בתר רובא‪ ,‬דהחידוש דאחרי רבי להטות נאמר לישראל ולא לגוי‪,‬‬
‫וא"כ הדק"ל היא! מקבלי גרי בזה"ז‪ .‬ותי' דכיו שבא להתגייר‪ ,‬שוב דינו כבר כישראל‪ ,‬וכל‬
‫ההלכות שנאמרו בישראל באי כאחת‪ ,‬ושפיר אזלינ בתר רובא‪ .‬עכ"ד‪ .‬ואי נימא שדוקא ודאי עמלק‬
‫אי מקבלי מהתורה‪ ,‬אבל ספק מקבלי‪ ,‬א"ש טפי‪.‬‬
‫‪ ̈ڷÂ‬הדבר אי! קיבלו אות‪ ,‬כבר תירצו כמה אחרוני שלא ידעו עליה שה מבני המ‪ ,‬ובפרט‬
‫אחר שעלה סנחריב ובילבל את האומות‪ ,‬וא‪ $‬שהמ היה אחרי כ‪ ,‬נקל היה להתערב לאחר שהאומות‬
‫לא ישבו במקומ‪] .‬ומה ג שהיה להמ בני הרבה‪ ,‬וי"א ‪ 208‬כמני ורוב בניו‪ ,‬כמ"ש בגמ' מגילה )טז‪.(.‬‬
‫ובפסיקתא זוטרתא )לקח טוב אסתר פרק ה( ויספר לה המ את כבוד עשרו ורוב בניו‪ .‬ור"ב כתיב‪ ,‬מלמד שהיו לו‬
‫ר"ח בני‪ .‬ע"כ‪ .‬וא כ אפשר‪ ,‬שאות שנתערבו היו ממיעוט בניו שלא היו ידועי אפילו לנשותיו‪ ,‬כמו‬
‫שמוכח מהכתוב שזרש לא ידעה על כל בניו[‪ .‬ורק לחז"ל נודע אח"כ ברוה"ק שאלו מבני בניו של המ‪.‬‬
‫‪) ˘È‡ ÔÂÊÁ·Â‬יו"ד סי' קנז סק"ה( כתב‪ ,‬שמדברי הראב"ד )פ"ו מהל' מלכי ה"ד( משמע שיכול עמלק לומר‬
‫השלימו אתי ע"מ שאני מקבל ז' מצוות ב נח‪ ,‬א! נראה שכ"ז דוקא קוד שנכנסו למלחמה‪ ,‬אבל‬
‫לאחר שנכנסו למלחמה אי מקבלי אות‪ ,‬דלא עדיפי מז' אומות‪ .‬אומות‪ ,‬שאי מקבלי אות בכה"ג‪.‬‬
‫ומ"ש מבני בניו של המ וכו'‪ ,‬היינו שבאו מבני בניו להתגייר שלא בשעת מלחמה שמקבלי אות‪.‬‬
‫ולמדנו מדברי הרמב" והראב"ד שא באי להתגייר מקבלי אות‪ ,‬והא דאיתא במכילתא )שלהי בשלח(‬
‫דמשאר אומות שבאי להתגייר מקבלי אות ומעמלק אי מקבלי אות‪ ,‬ואמרו שלא יניח ה' ני ונכד‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪19‬‬
‫‪Â‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫תחת השמי לעמלק‪ ,‬היינו לאחר שנכנסו למלחמה אי מקבלי אות‪ ,‬דבשאר אומות שאינ משבע‬
‫אומות מקבלי א‪ $‬אח"כ וכמש"כ התוס' )סוטה לה‪ ,(:‬ולא יניח ה' ני ונכד לעמלק היינו בעושה מעשה‬
‫עמלק‪ .‬והא דאמרו במכילתא ש‪ ,‬נזכר דוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבנו‪ ,‬א יבוא מכל‬
‫האומות שבעול להתגייר שיקבלוהו ומביתו של עמלק שלא יקבלוהו‪ ,‬צ"ל דגר עמלקי זה היה‬
‫במלחמה והל! ונתגייר וקיבלוהו‪ ,‬ודוד אמר שקיבלוהו שלא כדי כיו שהיה במלחמה‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בחידושי הגרי"ז הלוי עה"ת כתב עפ"ד הרמב"‪ ,‬שג בעמלק א השלימו וקיבלו עליה ז' מצות‬
‫אי הורגי אות‪ .‬ובזה ביאר מה שנאמר בשמואל "ל! והחרמת את החטאי את עמלק"‪ .‬ר"ל אות‬
‫שאינ מקבלי ז' מצות שב"נ מוזהרי עליה‪ ,‬ע"ש‪ .‬ובשו"ת צי" אליעזר )חי"ג סימ עא( הביא שכ"כ‬
‫הנצי"ב בפירושו ברכת הנצי"ב על המכילתא‪ ,‬ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו‪ ,‬כלומר בשעת מלחמה‬
‫וגדולת ישראל כמו בימי דוד‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בשו"ת שבט הלוי )ח"ה סימ קמט( העיר ע"ד החזו איש‪ ,‬שיותר נראה שהרמב" סובר שלדינא לא‬
‫קיי"ל כדברי המכילתא‪ ,‬דאל"כ היה לו להרמב" להביא די זה של המכילתא שעכ"פ בשעת מלחמה‬
‫אי מקבלי מה גרי‪ ,‬א"ו שדעת הרמב" דדוקא ר' אליעזר אית ליה הכי במכילתא ש‪ ,‬ואנ קיי"ל‬
‫כשאר דרשות של איד! תנאי במכילתא‪ ,‬ולדידהו מקבלי בכל אופ‪ .‬ולר"א יראה דג דיעבד לא‬
‫מהני א קבלוהו‪ ,‬שאל"כ אי! הרגו דוד ע"פ עצמו‪ ,‬א"ו שגירות זו לא מהני ג בדיעבד‪ ,‬ונשאר לו די‬
‫ב נח שנהרג ע"פ דיי א' ועד א' וה"ה ע"פ עצמו‪ .‬ושו"ר שכ"כ במרכבת המשנה על המכילתא )סו"פ‬
‫בשלח ש(‪ ,‬איברא בעצ הדי האחרוני מסופקי א ב נח נהרג באמת ג ע"פ עצמו‪ ,‬דעד א' הוא‬
‫בגדר עדות עכ"פ‪ ,‬משא"כ ע"פ עצמו דאינו בגדר עדות כלל‪ ,‬כמ"ש הרא"ש )ספ"ק דמכות(‪ .‬והדברי עתיקי‪.‬‬
‫‪ 'Ò·Â‬נתיב מאיר )על הרמב" מלכי פ"ה ה"ה( כתב‪ ,‬שיש חילוק בי מלחמת עמלק למלחמת ז' אומות‪,‬‬
‫דמ"ש לא תחיה כל נשמה בז' אומות‪ ,‬הוא לאו דוקא להלח עמה ולכלות‪ ,‬אלא אפי' בשעת שלו‬
‫ג"כ א בא לידו אחד מה ולא הרגו עובר בלא תעשה‪ ,‬ולכ המצוה על כל יחיד ואפי' שלא בשעת‬
‫מלחמה‪ .‬אבל במחיית עמלק הדי הוא דוקא לעשות מלחמה ולמחות את שמ‪ ,‬כי בלא מלחמה אי‬
‫אפשר לכלות ולמחות את שמ‪ ,‬ולכ במצא יחיד מעמלק בשעת שלו ולא הרגו‪ ,‬לא מצינו שעובר‬
‫בעשה‪ ,‬ולכ נשי אינ מחויבי במצוה זו‪ ,‬משו דלאו בנות מלחמה נינהו‪ ,‬לא כ בשבעה אומות‬
‫שנשי חייבות‪ .‬עכ"ד‪ .‬וצ"ע דלהדיא כתב החינו! )מצוה תרד( ובאמת כי ג על כל יחיד מישראל הזכרי‬
‫מוטל החיוב להרג ולאבד מ העול א יש כח ביד‪ ,‬בכל מקו ובכל זמ‪ ,‬א אולי ימצא אחד‬
‫מכל זרע‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ 'Ò·Â‬ש משמואל )פרשת צו( כתב‪ ,‬שאי הניצו" שבעמלק יכול לשוב לקדושה כמו שהוא‪ ,‬ולכ א"א‬
‫לקבל ממנו גרי‪ ,‬אלא צרי! מקוד להחרימו‪ ,‬ואז רק אז ע"י סיבות וגלגולי שוני יכול לחזור‬
‫לקדושה‪ .‬ואפשר שע"ז אמרו מבני בניו של המ וכו'‪ ,‬וצ"ע שהרי משמע שאפי' בדיעבד א קיבלו‬
‫אינו מקובל‪ ,‬ולהנ"ל י"ל דהא דמבני בניו של המ למדו תורה‪ ,‬היינו אחר שנחרמו ונהרגו ע"י סיבות‬
‫וגלגולי שוני נתלב ניצו" הקדוש שהי' בה‪ ,‬ושב אח"כ לעוה"ז בגו‪ $‬אחר‪ ,‬וה נקראו בני בניו של‬
‫המ‪ ,‬וברו! ה' היודע‪ .‬ע"כ‪] .‬ובתפארת שלמה )מועדי רמזי פורי( עה"פ ויצא המ ביו ההוא שמח וטוב‬
‫לב‪ ,‬הקשה‪ ,‬דאי! יתכ שנכתב על רשע כזה בלשו נכבד שמח וטוב לב‪ .‬אלא דהנה בפסיקתא אי'‬
‫שנשבע הקב"ה שאינו מקבל גר מזרעו של עמלק‪ ,‬ולכאו' זהו היפ! הגמ' שאמרו מבני בניו של המ‬
‫למדו תורה בבני ברק‪ .‬אכ נ"ל ע"פ מה שידענו ממעלת הצדיקי‪ ,‬כי גדול הנהנה משולח גבוה אשר‬
‫ת"ח מסובי בה‪ ,‬להביא את האד לידי טהרה וקדושה‪ ,‬לכ כאשר זימנה אסתר את המ אל המשתה‬
‫זה פעמיי‪ ,‬והי' המ ג"כ שוא‪ $‬מעט מחיות הקדושה משני הסעודות הללו‪ ,‬וז"ש שמח וטוב לב‪ .‬לכ‬
‫יצאו ממנו הצדיקי הללו שלמדו תורה בב"ב[‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪Ê‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪) ‚"·Ï¯·Â‬שמואל ב פ"א פס' ו( כתב לבאר אי! הרגו דוד לנער על פי דבריו‪ ,‬הא אי אד מע"ר? והשיב שזו‬
‫הוראת שעה‪ ,‬שלא יקלו האנשי לשלוח יד במלכות‪ .‬ובהמש! דבריו ש הוסי‪ $‬וכתב שהיה עמלקי‬
‫ממש‪ ,‬וכמש"כ באלשי! ש‪ ,‬ויאמר הנער המגיד וכו'‪ .‬יש מרבותינו אומרי‪ ,‬כי היה עמלקי ממש‬
‫"ורצה להתגייר" ולא קבלו‪ ,‬ושזהו אומרו פי! ענה ב! כי עמלקי אתה וימיתהו‪ .‬ועי' ברלב"ג ש‬
‫שפירש כעי זה והוסי‪ $‬ביאור‪ ,‬שזה שאמר הנער "ב איש גר עמלקי"‪ ,‬לאו היינו שאביו התגייר‪ ,‬אלא‬
‫שאביו התגורר באר" עמלק‪ .‬ב‪ .‬ויש אומרי כי בנו של דואג היה‪ .‬ג‪ .‬ויש אומרי שהיה דואג עצמו‪.‬‬
‫וזהו אומרו )פסוק טז( דמי! על ראש!‪ ,‬ביו"ד בי מ" לכ"‪ ,$‬על כי דמי רבי של נוב היו על ראשו‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬ומ"ש שהיה בנו של דואג‪ ,‬כ הוא בתנחומא )פ' כי תצא סי' יח(‪ :‬אמר ר' יצחק בנו של דואג האדומי‬
‫היה‪ ,‬ויאמר לו דוד דמ! על ראש!‪ ,‬דמי! כתיב‪ ,‬הרבה דמי שפכת בנוב עיר הכהני‪ .‬ובילקוט )שמואל ב‬
‫רמז קמא( איתא‪ ,‬אר"י בנו של דואג האדומי היה‪ ,‬ואמר לו דמ! על ראש! הרבה דמי שפכת בנוב עיר‬
‫הכהני‪ .‬ואית דאמרי דואג עצמו היה‪ .‬דמי! כתיב הרבה דמי שפכת"‪ .‬ובפסיקתא רבתי )פיסקא יב‪ .‬זכור(‬
‫איתא‪ ,‬א"ר יצחק דואג האדומי היה‪ .‬וכ"ה בילקוט )בשלח רמז רסז(‪] .‬ובמנורת המאור )הוספות דברי שמנו‬
‫חכמי במני עמ' תקסח( הביא‪ ,‬ג' אנשי הודו האמת ועברו מ העוה"ז והעוה"ב‪ ,‬ואלו ה‪ ,‬דואג האדומי‪ ,‬ובני‬
‫רמו הבארותי‪ ,‬והמרגלי‪ .‬ר"מ אומר א‪ $‬ב איש גר עמלקי‪ .‬וכ"ה באבות דרבי נת )נוסחא ב פרק מה([‪ .‬ולמ"ד‬
‫שהיה בנו של דואג‪ ,‬לכאורה צ"ל שהרגו משו שסייע לאביו בהריגת נב עיר הכהני‪.‬‬
‫אם דואג האדומי היה גר אדומי‬
‫‪ È˙ȇ¯Â‬מי שהעיר ע"ז‪ ,‬דצ"ע שהרי כתיב גר עמלקי‪ ,‬ודוחק לומר שנתגלה שדואג האדומי היה גר‬
‫עמלקי‪ ,‬ונתגלה שהיה עושה מעשה עמלק‪ .‬ושו"ר בשו"ת רבינו אברה ב הרמב" )סי' כה( שכתב‪:‬‬
‫דואג האדומי ואוריה החתי ועבד מל! הכושי אינ מיחס ישראל אלא גרי ה‪ .‬ואבא מארי זצ"ל היה‬
‫סובר שאוריה החתי גר תושב‪ .‬ויש אומרי שדואג מ ישראל אלא שהוא נתחנ! באר" אדו‪ ,‬ויש‬
‫אומרי שהוא גר אדומי‪ .‬ע"כ‪ .‬וראה בסדר משנה )הל' סנהדרי פי"א הי"א( אי! מינו את דואג לאב"ד אחרי‬
‫שהיה גר אדומי‪ .‬ובפירושי סידור התפילה לרוקח )אות קמב סודות התפלה על הניסי( כתב‪ :‬פ"ה תיבות על‬
‫הניסי בפורי נגד פ"ד אותיות מ ואת פרשנדתא עד ויזתא‪ ,‬ונתלה המ עמה הרי פ"ה‪ ,‬ועל יד דואג‬
‫האדומי נהרגו פ"ה כהני‪ ,‬לכ! אנו משבחי פ"ה תיבות שהראנו הקב"ה בבניו שיצאו מזרע האדומי‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬ובמדרש תהלי )מזמור נב( איתא‪ ,‬למה נקרא שמו אדומי‪ ,‬בר קפרא אמר שאסר דמו של אגג‬
‫לשאול‪ ,‬כתיב בתורה אותו ואת בנו לא תשחטו ביו אחד‪ ,‬ואתה הול! להמית נער וזק ט‪ $‬ונשי ביו‬
‫אחד‪ ,‬לפיכ! נקרא אדמוני שנתחייב על ידו‪ .‬ע"כ‪ .‬ובמדרש שמואל )פרשה יח( ויחמול שאול והע על‬
‫אגג וגו'‪ ,‬בר קפרא אמר זה דואג שהיה שקול כנגד כל ישראל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫אם מותר לקבל גרים מצאצאי הגרמנים‬
‫‪ „ÂÚ‬נשאל בשבט הלוי )ש( שיש קבלה מהגר"א שהגרמני ה משורש עמלק‪ ,‬וא"כ לכאו' אי לקבל‬
‫גרי מה‪ .‬והשיב‪ ,‬א כי לפי מעשיה הרעי בודאי ה קרוב לה‪ ,‬אבל קשה לדו כ‪ ,‬שהרי קי"ל‬
‫שכבר עלה סנחריב ובלבל כל העול‪ .‬וע"כ אי נראה שו פקפוק בקבלת גרמני לגירי צדק‪ ,‬א באי‬
‫באמת וצדק לחסות תחת כנפי השכינה‪ ,‬דיש ס"ס לדינא להקל‪ ,‬חדא דפשט ד' הרמב" דמקבלי‬
‫אות‪ ,‬וספק ג א קבלה הנ"ל נכונה א הבא לפנינו הוא בכלל עמלקי‪ ,‬ונהי דא הי' בא מעשה‬
‫לפנינו בעמלקי ממש היינו מעייני עוד פע לחוש לדברי המכילתא עכ"פ לכתחילה‪ ,‬אבל בנדו זה‬
‫לא ראיתי מקו לחוש‪ .‬עכ"ד‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בספר ימות עול )אמשינוב עמ' קפ( הביא בש השפת אמת‪ ,‬שמדינת גרמניה היא קליפת עמלק‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וכ מובא בספר כוכב בעלטה בש הרבי השפתי צדיק מפיל"‪ .‬וכ"כ בראש גולת אריאל )ח"ב עמוד ש"ג(‬
‫שיש קבלה כזו‪ .‬והשמועה מיוחסת לרבינו הגר"א זי"ע שגרמניה דיד היא ספק מזרע עמלק‪ .‬ובס' מרא‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪21‬‬
‫‪Á‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ב ‪ .‬בשלושי וששה מקומות הזהירה התורה על הגר‪ ,‬ונאמר "וגר לא תונה"‪ .‬וכתב‬
‫הרמב"‪ ,‬שהחובה שחייבתנו התורה על הגרי‪ ,‬גדולה היא‪ ,‬שעל האב ועל הא‬
‫נצטוינו בכבוד ומורא‪ ,‬ועל הנביאי נצטוינו לשמוע לה‪ ,‬ואפשר שיכבד אד ויירא‬
‫וישמע ממי שאינו אוהבו‪ ,‬אול על הגרי צונו הבורא יתבר!‪ ,‬באהבה רבה המסורה‬
‫ללב‪ ,‬שנאמר "ואהבת את הגר וגו'"‪ ,‬וזה כמו שצונו לאהוב את שמו שנאמר‬
‫"ואהבת את ה' אלהי!"‪ .‬והקב"ה בכבודו אוהב גר‪ ,‬שנאמר ואוהב גר לתת לו לח‬
‫ושמלה‪( · .‬‬
‫דארעא דישראל )ח"א עמ' ר(‪ ,‬וכ בס' ירושלי של מעלה )ח"א עמ' ‪ (45‬כתבו בש הגרי"ח זוננפלד זצ"ל‪,‬‬
‫שלא רצה לבר! הברכה על מל! גרמניה שבא לביקור בירושלי בשנת תרנ"ט‪ ,‬משו שמקובל בידו‬
‫מהגר"א שהגרמני ה מזרעו של עמלק‪ ,‬ואי לבר! על מל! שהוא מזרע עמלק‪ ,‬שאנו מצווי למחות‬
‫את זכרו‪ .‬וראה באור! בקוב" ישורו )כר! יז ע' תתמה והלאה(‪ .‬ובקוב" אור ישראל )מאנסי‪ .‬גליו כז עמ' רכט(‪.‬‬
‫מעלת הגר וחובת הזהירות בכבודו‬
‫· ( רמב" בתשובה )סי' תמח( כתב‪ ,‬לר' עובדיה הגר‪ ,‬במעשה ששאל את רבו‪ ,‬שלכאו' הישמעאלי‬
‫אינ עובדי ע"ז‪ ,‬ורבו לא הסכי עמו‪ ,‬והשיב לו שלא כהוג עד שנתעצב אל לבו ונכל‪ ,‬וקרא עליו‬
‫ענה כסיל כאולתו‪ .‬והשיבו הרמב" שהצדק עימו וכו'‪ .‬ולעני מה שהשיב! רבו שלא כהוג והעציבו‬
‫והכלימו וכו'‪ ,‬עבירה גדולה בידו‪ ,‬וחטא גדול חטא‪ ,‬וקרוב בעיני ששוגג הוא וראוי לו לבקש ממ!‬
‫מחילה‪ ,‬אע"פ שאתה תלמידו‪ ,‬ואח"כ יצו ויזעק ויתפלל ויכנע אולי יתכפר לו וימחול לו האל יתעלה‪.‬‬
‫וכי שיכור היה זה‪ ,‬ולא ידע שבשלשי וששה מקומות הזהירה תורה על הגר‪ ,‬ואיה דבר 'וגר לא תונה'‬
‫והיא אונאת דברי‪ .‬ואפילו אילו אמר הוא את האמת והיית אתה התועה‪ ,‬היה לו להסביר ל! פני‬
‫ולדבר ל! רכות‪ ,‬כ"ש שאמרת האמת והוא התועה‪ ,‬ועד שזה דורש אחר הישמעאלי א ה עובדי ע"ז‬
‫א לאו‪ ,‬היה לו לחוש לעצמו על הכעס שכעס עד שהכלי גר צדק שלא כדי‪ ,‬וכבר אמרו רז"ל כל‬
‫הכועס יהיה בעיני! כעובד ע"ז‪.‬‬
‫‪ Ú„Â‬שחובה שחייבתנו התורה על הגרי גדולה היא‪ .‬על האב ועל הא נצטוינו בכבוד ומורא ועל‬
‫הנביאי לשמוע לה‪ ,‬ואפשר שיכבד אד ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו‪ ,‬ועל הגרי צונו באהבה‬
‫רבה המסורה ללב ואהבת את הגר וגו' כמו שצונו לאהוב את שמו ואהבת את ה' אלהי!‪ .‬והקב"ה‬
‫בכבודו אוהב גר‪ ,‬שנ' ואוהב גר לתת לו לח ושמלה‪.‬‬
‫‪ ‰ÊÂ‬שקרא ל! כסיל‪ ,‬תמה גדול הוא‪ ,‬אד שהניח אביו ומולדתו ומלכות עמו ויד הנטויה‪ ,‬והבי בעי‬
‫לבו ובא ונדבק באומה זו‪ ,‬שהיא היו למתעב גוי עבד מושלי והכיר וידע שדת דת אמת וצדק‪,‬‬
‫והבי דרכי ישראל וידע שכל הדתות גנובות מדת זה מוסי‪ $‬וזה גורע זה משנה וזה מכזב ומחפה על‬
‫ה' דברי אשר לא כ‪ ,‬זה הורס יסודות וזה מדבר תהפוכות‪ .‬והכיר הכל ורד‪ $‬אחר ה' ועבר בדר!‬
‫הקדש ונכנס תחת כנפי השכינה ונתאבק בעפר רגלי משה רבינו רב של כל הנביאי ע"ה‪ ,‬וחפ"‬
‫במצותיו‪ ,‬ונשאו לבו לקרבה לאור באור החיי ולהעלות במעלת המלאכי‪ ,‬ולשמוח ולהתענג‬
‫בשמחת הצדיקי והשלי! העול הזה מלבו ולא פנה אל רהבי ושטי כזב‪ ,‬מי שזו מעלתו‪ ,‬כסיל‬
‫יקרא? חלילה‪ ,‬ל! לא כסיל קרא ה' שמ!‪ ,‬אלא משכיל ומבי ופקח והול! נכוחות תלמידו של אברה‬
‫אבינו שהניח אבותיו ומולדתו ונטה אחרי ה'‪ ,‬ומי שבר! את אברה רב! ונת לו שכרו בעול הזה‬
‫‪22‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪Ë‬‬
‫ג ‪ .‬נכרי הבא לפני בית הדי ומבקש שיקבלוהו לעדת ישראל‪ ,‬על בית הדי לדרוש‬
‫ולחקור אחריו היטב‪ ,‬לידע את אמיתות רצונו ומניעיו‪ ,‬שלא בשביל ממו‪ ,‬פחד‬
‫וכדומה עושה כ‪ .‬ויש להגביר ביתר שאת את ההסברה לגרי קוד ביצוע הגירות‪,‬‬
‫שעליה לשמור לעשות ולקיי כל דברי תורתנו הקדושה‪ ,‬ושאל יחשבו שג מי‬
‫שאינו שומר תורה ומצוות נחשב ליהודי טוב ולישראל כשר‪ ,‬והמקיימי את התורה‬
‫והמצוות ה רק האדוקי‪ ,‬המתחסדי ע קונ‪(‚ .‬‬
‫ולעול הבא‪ ,‬הוא יבר! אות! וית ל! שכר! כראוי בעול הזה ולעול הבא ויארי!‪ ,‬ימי! עד שתורה‬
‫במשפטי ה' לכל עדתו‪ ,‬ויזכה אות! לראות בכל הנחמות העתידות לישראל והיה הטוב ההוא אשר‬
‫ייטיב ה' עמנו והטבנו ל! כי ה' דבר טוב על ישראל‪ .‬משה ב"ר מימו זצ"ל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫לדרוש ולחקור לידע את מניעי הגר‪ ,‬שלא בשביל ממון או לשם אישות עושה כן‬
‫‚( הנה ביבמות )כד‪ (:‬הביאו ברייתא‪ ,‬אחד איש שנתגייר לשו אשה‪ ,‬ואחד אשה שנתגיירה לשו איש‪,‬‬
‫וכ מי שנתגייר לשו מלכי‪ ,‬לשו עבדי שלמה‪ ,‬אינ גרי‪ .‬דברי רבי נחמיה‪ .‬שהיה רבי נחמיה אומר‬
‫אחד גירי אריות‪ ,‬ואחד גירי חלומות‪ ,‬ואחד גירי מרדכי ואסתר‪ ,‬אינ גרי‪ .‬ונפסקה הלכה ש כול‬
‫גרי‪ .‬והיינו בדיעבד‪ .‬ולכאורה יש להעיר דבגמ' יבמות )עו‪ (.‬אמרו‪ ,‬דשלמה גיורה גיירה לבת פרעה‪.‬‬
‫והרי אי לגייר לשו אישות‪ .‬והנה לגבי בת פרעה כבר תירצה הגמ' ש )ע"א ו‪.‬ב(‪ :‬מידי הוא טעמא‬
‫משו שלח מלכי‪ ,‬והיא לא צריכה‪ .‬וע' ברמב" )פי"ג מאיסו"ב הי"ד ‪ .‬הט"ז(‪" :‬אל יעלה ע"ד ששמשו‬
‫המושיע את ישראל‪ ,‬או שלמה מל! ישראל שנקרא ידיד ה'‪ ,‬נשאו נשי נכריות בגיות‪ ,‬אלא סוד הדבר‬
‫כ! הוא‪ ,‬שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר‪ ,‬בודקי אחריו שמא בגלל ממו שיטול‪ ,‬או‬
‫בשביל שררה שיזכה לה‪ ,‬או מפני הפחד בא להכנס לדת‪ ,‬וא איש הוא בודקי אחריו שמא עיניו נת‬
‫באשה יהודית‪ ,‬וא אשה היא בודקי שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל‪ ,‬א לא נמצא לה‬
‫עילה‪ ,‬מודיעי אות כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו‪ ,‬א קיבלו‬
‫ולא פירשו‪ ,‬וראו אות שחזרו מאהבה‪ ,‬מקבלי אות‪ ,‬שנאמר ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה‪,‬‬
‫ותחדל לדבר אליה"‪ .‬לפיכ! לא קבלו בית די גרי כל ימי דוד ושלמה‪ ,‬בימי דוד שמא מ הפחד חזרו‪,‬‬
‫ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו‪ ,‬שכל החוזר מ העכו"‬
‫בשביל דבר מהבלי העול אינו מגירי הצדק‪ ,‬ואעפ"כ היו גרי הרבה מתגיירי בימי דוד ושלמה בפני‬
‫הדיוטות‪ ,‬והיו ב"ד הגדול חוששי לה‪ ,‬לא דוחי אות אחר שטבלו מ"מ‪ ,‬ולא מקרבי אות עד‬
‫שתראה אחרית‪ .‬ולפי שגייר שלמה נשי ונשא‪ ,‬וכ שמשו גייר ונשא‪ ,‬והדבר ידוע שלא חזרו אלו‬
‫אלא בשביל דבר‪ ,‬ולא על פי ב"ד גיירו‪ ,‬חשב הכתוב כאילו ה עכו" ובאיסור עומדי‪ ,‬ועוד‬
‫שהוכיח סופ על תחלת שה עובדות עכו" שלה‪ ,‬ובנו לה במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא‬
‫בנא‪ ,‬שנאמר אז יבנה שלמה במה"‪ .‬ע"כ‪ .‬ועי' לח"מ ש באור!‪ ,‬א הא דנשא שלמה נשי הוא בכלל‬
‫טעותו דשלמה‪.‬‬
‫‪ ¯„ÒÂ‬חקירת המתגייר מבואר ברמב"‪ ,‬וכ בש"ע )רסח‪ ,‬ב(‪ :‬כשבא להתגייר אומרי לו‪ :‬מה ראית שבאת‬
‫להתגייר‪ ,‬אי אתה יודע שישראל בזה"ז דחופי סחופי ומטורפי‪ ,‬ויסורי באי עליה‪ .‬א אמר‪:‬‬
‫יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמה‪ ,‬מקבלי אותו מיד‪ ,‬ומודיעי אותו עיקרי הדת‪ ,‬שהוא יחוד ה'‬
‫ואיסור עבודת כוכבי‪ ,‬ומאריכי עמו בדבר זה‪ ,‬ומודיעי אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות‬
‫חמורות‪ ,‬ומודיעי אותו מקצת עונשי של מצות‪ ,‬שאומרי לו‪ :‬קוד שבאת למדה זו אכלת חלב אי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪23‬‬
‫‪È‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ד ‪ .‬א‪ $‬שאסור לגוי ללמוד תורה‪ ,‬ואסור לנו ללמד גוי תורה‪ ,‬מכל מקו מותר ללמד‬
‫גוי שרוצה להתגייר דיני קיו המצוות לפני שנתגייר‪ ,‬בכדי שכאשר יתגייר ידע‬
‫לשמור תורה ומצוות כראוי‪(„ .‬‬
‫אתה ענוש כרת‪ ,‬חללת שבת אי אתה חייב סקילה‪ ,‬ועכשיו אכלת חלב אתה ענוש כרת‪ ,‬חללת שבת‬
‫אתה חייב סקילה‪ .‬ואי מרבי עליו ]הזכרת העונשי[‪ ,‬ואי מדקדקי עליו‪ .‬וכש שמודיעי אותו ענש‬
‫של מצות כ! מודיעי אותו שכר של מצות‪ ,‬ומודיעי אותו שבעשיית מצות אלו יזכה לחיי העוה"ב‪,‬‬
‫ושאי שו צדיק גמור אלא בעל החכמה‪ ,‬שעושה מצות אלו ויודע‪ .‬ואומרי לו‪ :‬הוי יודע שהעוה"ב‬
‫אינו צפו אלא לצדיקי‪ ,‬וה ישראל‪ .‬וזה שתראה ישראל בצער בעוה"ז‪ ,‬טובה היא צפונה לה‪,‬‬
‫שאינ יכולי לקבל רוב טובה בעוה"ז כעובדי כוכבי‪ ,‬שמא ירו לב ויתעו ויפסידו שכר עוה"ב‪,‬‬
‫ואי הקב"ה מביא עליה רוב פורענות כדי שלא יאבדו‪ ,‬אלא כל העובדי כוכבי כלי וה עומדי‪.‬‬
‫ומאריכי בדבר זה כדי לחבב‪ .‬א קיבל‪ ,‬מלי אותו מיד וממתיני לו עד שיתרפא רפואה שלימה‪ ,‬ואחר‬
‫כ! מטבילי אותו טבילה הוגנת בלא חציצה‪ .‬ושלשה )תלמידי חכמי( עומדי על גביו ומודיעי אותו מקצת‬
‫מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות פע שניה‪ ,‬והוא עומד במי‪ .‬וא היתה אשה‪ ,‬נשי מושיבות אותה‬
‫במי עד צוארה‪ ,‬והדייני מבחו"‪ ,‬ומודיעי אותה מקצת מצות קלות וחמורות‪ ,‬והיא יושבת במי‪ ,‬ואח"כ‬
‫טובלת בפניה וה מחזירי פניה ויוצאי‪ ,‬כדי שלא יראו אותה כשתעלה מהמי‪ .‬ויבר! על הטבילה‬
‫אחר שיעלה מ המי‪ ,‬וכיו שטבל הרי הוא כישראל‪ ,‬שא חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר‪ ,‬שא קידש‬
‫קידושיו קידושי‪ .‬ע"כ‪ .‬וכל מה שאומרי לו הוא כדי שא ירצה לפרוש יפרוש‪ ,‬שקשי גרי לישראל‬
‫כספחת‪ .‬וג שלא יאמר לאחר מכ אלו ידעתי לא הייתי מתגייר‪] .‬ש"! ש סק"ג[‪ .‬וכ' הב"י‪ ,‬שא לא‬
‫הודיעוהו אינו מעכב‪ ,‬והביאוהו האחרוני‪ .‬ועיי בשו"ת ר"א גוטמאכר )סי' פז(‪ .‬ובשו"ת יביע אומר )ח"ב‬
‫אה"ע סי' ג‪ ,‬וח"ח יו"ד סי' כד(‪ .‬אמנ כ"ז לגבי הודעת המצוות שכר ועונש‪ ,‬אבל קבלת מצוות בודאי‬
‫מעכבת‪ .‬וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה )חיו"ד סי' כ"ט וסי' ל'(‪ .‬ועי' בשו"ת ר"א גוטמאכר )סי' פז(‪.‬‬
‫‪ ‰ ÓÂ‬שכתבנו שיש להרבות בהסברה וכו'‪ ,‬כ הוא בתשובת מר זצ"ל בספר משא עובדיה )עמ' תמ אות יג(‬
‫דמה טוב ומה נעי להקי אגודת הסברה בשיתו‪ $‬פעולה ע הרבני היושבי על מדי‪ ,‬ללמד הגרי‬
‫חכמה ודעת בהסברה משכנעת‪ ,‬יסודות דיני תורתינו הקדושה‪ ,‬ולהראות העמי והשרי את יופיה‪ ,‬כי‬
‫טובת מראה היא‪.‬‬
‫אף שאסור לנו ללמד גוי תורה‪ ,‬מכל מקום מותר ללמד גוי שרוצה להתגייר‬
‫„( הנה אע"פ כשעודנו גוי אסור ללמד תורה לגוי‪ ,‬יש לסמו! על המהרש"א בח"א שבת לא‪ .‬שמתיר‪,‬‬
‫ודלא כהגרע"א בתשו' )סימ מא( שמפקפק ע"ד המהרש"א‪ ,‬כי מצאנו תנא דמסייע למהרש"א הוא‬
‫המאירי בסנהדרי )עמ' רכט( שכל שהוא חוקר לדעת לתכלית שלימות תורתינו עד שא ימצאנה שלימה‬
‫יחזור ויתגייר‪ ,‬מכבדי אותו ככה גדול‪ .‬ועיי בשו"ת פני מבי )חיו"ד סי' קכז( ובשו"ת יביע אומר ח"א‬
‫)חיו"ד סי' יז אות ה ו(‪ .‬וע"י כ! נשקפת תקוה רבה שהגרי יקיימו ויקבלו עליה באמת לקיי את מצוות‬
‫התורה בלב של‪ ,‬עוד לפני הגירות‪ .‬וג יש להמשי! המגע ע הגרי לאחר גיור‪ ,‬להודיע את הדר!‬
‫ילכו בה ואת המעשה אשר יעשו‪ ,‬ושלו על ישראל‪] .‬מתו! תשובת מר אאמו"ר זצ"ל בקוב" תורה שבעל פה‬
‫גליו יג‪ ,‬עמ' לב[‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪‡È‬‬
‫ה ‪ .‬אי די במה שהגר אומר כ לפני הבית די‪ ,‬שבדעתו לקיי תורה ומצוות‪ ,‬אלא‬
‫צריכי בית הדי לחקור בשאלות חוזרות כדי לידע א באמת כוונתו לקיי תורה‬
‫ומצוות‪(‰ .‬‬
‫ו ‪ .‬גוי שבא להתגייר אחר שחפ" לישא בת ישראל‬
‫להנשא ליהודי[‪ ,‬אנו מצווי לדחות‪ ,‬ולא לקבל את בקשת להתגייר‪ .‬ולא די במה‬
‫שאומר לפני בית הדי שאי כוונתו כדי לישא אשה ישראלית‪ .‬וכ הדי בכל בקשת‬
‫גיור שמטרתה השגת עני חומרי‪ .‬ועל כל פני כל עני זה אינו אלא מדרבנ‪,‬‬
‫]וכ גויה הבאה להנשא כיו שחפצה‬
‫צריכים ביה"ד לחקור בשאלות חוזרות כדי לידע אם באמת כוונתו לקיים מצוות‬
‫‪ (‰‬ראה בשו"ת בית יצחק )יו"ד ח"ב סי' ק ס"ק ד( שדקדק כ מלשו הרמב" )פי"ד מאיסו"ב ה"א( "כשיבוא‬
‫אחד להתגייר מ העכו" ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה"‪ ,‬ולא ע"פ דיבורו לבד‪ .‬וע"ש שהדבר פשוט‬
‫ברמב" ובש"ע‪ ,‬דגר שבא להתגייר בודקי אחריו שמא בשביל ממו שיטול‪ ,‬וא אשה היא בודקי‬
‫אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל‪ ,‬וא לא נמצא עולה וכו'‪ ,‬מקבלי אות‪ ,‬וא לא בדקו‬
‫אחריה או שלא הודיעו שכר המצוות ועונש‪ ,‬ומל וטבל בפני שלשה הדיוטות‪ ,‬ה"ז גר אפי' נודע‬
‫שבשביל דבר הוא מתגייר‪ ,‬וחוששי לו עד שיתברר צדקתו‪ .‬הנה מבואר דמחוייב לבדוק אחריו‪ ,‬וא‬
‫נודע שכוונתו לשו דבר‪ ,‬אי מקבלי אותו‪ .‬ומלשו דנקט בודקי אחריו ולא נקט בודקי אותו‬
‫משמע‪ ,‬שאי לשאול אותו‪ ,‬וא יאמר דאי כוונתו לשו דבר רק לש שמי‪ ,‬סגי‪ ,‬רק הבי"ד צרי!‬
‫לבדוק אחריו היינו שישימו עינא פקיחא על כוונתו‪ ,‬וא יבינו שכוונתו בשביל דבר אחר‪ ,‬או אשה‬
‫לשו אישות‪ ,‬אל יקבלו אות‪ .‬וכ הוא לשו המרדכי בהגהות )פרק החול" סי' קי( וז"ל‪ :‬אני ההדיוט‬
‫הכותב נראה לי דמי שבא לפנינו להתגייר‪ ,‬וידוע לנו שבשביל תועלת דבר בא להתגייר‪ ,‬אי לקבלו‪,‬‬
‫ע"ש באריכות‪ .‬וכפי הנראה ש היא מחלוקת‪ ,‬שהמרדכי מסיי ש‪ ,‬אחרי שכתב דלכתחלה אי לגייר‬
‫כשמתכווני לש דבר אחר‪ ,‬וז"ל‪ ,‬ומה שנ"ל כתבתי‪ ,‬ומרבותי לא נראה לי מדה זו‪ ,‬ועל בינתי אי‬
‫להשע‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ משמע מדלא הביא הטור לשו הרמב"‪ ,‬משמע דלא שמיע ליה‪ ,‬כלומר לא ס"ל‪ .‬א!‬
‫א‪ $‬א הטור לא ס"ל כ‪ ,‬מ"מ כיו דהרמב" והמרדכי ס"ל הכי‪ ,‬וא‪ $‬שהמרדכי כתב ש‪ ,‬דעל בינתו‬
‫אי להשע‪ ,‬אנחנו נשעני על בינתו‪ .‬בשג דהב"י פסק כ‪ ,‬והוקבעה הלכה כ בש"ע )יו"ד סי' רסח סעי'‬
‫יב(‪ :‬כשיבוא הגר להתגייר בודקי אחריו שמא בגלל ממו וכו'‪ ,‬וא איש וכו'‪ .‬ע"כ‪ .‬ועיי בדרישה‬
‫שאחר שחילק בי לכתחלה לדיעבד‪ ,‬דלכתחלה אי לגייר משו תועלת א! בדיעבד מהני‪ ,‬והביא דברי‬
‫התוס' דהיכא שהוא בטוח דסופו לעשות לש שמי שרי לגיירו‪ ,‬כבמעשה דהלל‪ .‬כתב‪ ,‬ומכא יש‬
‫ללמוד דהכל לפי ראות עיני הבי"ד‪ .‬וכ"ה בב"י ובש"ע‪ .‬וראה עוד בהערה דלהל בעני זה‪.‬‬
‫‪ ÔÈÚÏÂ‬דיעבד באיש או באשה שהתגיירו ואח"כ נודע שלא שמרו תורה ומצוות‪ ,‬א יש לבטל את הגיור‪,‬‬
‫יש לדו בכל מקרה לגופו‪ ,‬כי מחד גיסא י"ל‪ ,‬שהרי הגר מקבל על עצמו קבלת עול מצוות רגע אחד‬
‫לפני הכנסת הראש למי בטבילת הגיור‪ .‬ומיד לאחר הוצאת הראש מ המי‪ ,‬חל הגיור‪ .‬ויתכ שבאותו‬
‫רגע גמר המתגייר בלבו לקבל מצוות‪ ,‬או שטבל על דעת מה שאמר רגע לפני הכנסת הראש למי‪ ,‬אלא‬
‫שאחר מכ חזר בו‪ ,‬ודינו כשראל שיצא לתרבות רעה‪ .‬ומאיד! י"ל‪ ,‬דהא מהות הגיור הוא קבלת מצוות‪,‬‬
‫ובאופ שבית‪.‬די אינו משוכנע שקבלת מצוות זו מתחוללת בלבו באמת‪ ,‬ורק לימדו אותו לענות‬
‫תשובות כאלה שירצו את בית הדי‪ ,‬אי תוק‪ $‬ג לטבילה ולמילה שנעשו בתהלי! הגיור‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪25‬‬
‫‪·È‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ומדאורייתא מותר לקבלו‪ ,‬ולכ בדיעבד א עברו וקיבלו‪ ,‬והגר קיבל עליו תורה‬
‫ומצוות באמת‪ ,‬אפילו שהתברר שעשה כ לש אישות וכדומה‪ ,‬הרי ה גרי לכל‬
‫דבר‪(Â .‬‬
‫ז ‪ .‬גוי הבא להנשא לש אישות‪ ,‬ובית הדי משוכנעי שבסופו של דבר המאור‬
‫שבתורה ישפיע על הגר הזה לקיי התורה והמצוות לש שמי‪ ,‬א‪ $‬על פי שעכשיו‬
‫אינו עושה אלא לש אישות‪ ,‬רשאי לקבלו לכתחילה‪ .‬וכמו שכתב הבית יוס‪$‬‬
‫שהכל לפי ראות עיני הדיי‪ .‬ונמדד העני לפי אומד הדעת בתכונות המתגייר‬
‫שלפנינו‪ .‬ועל כל פני ברור שצרי! לקבל מצוות בפני בית די‪(Ê .‬‬
‫ח ‪ .‬יהודי שנשא אשה נכריה בנישואי אזרחיי אצל הערכאות‪] ,‬וילדה לו בני[‪ ,‬וכעת‬
‫באה האשה הנכרית להתגייר ולהנשא אליו בחופה וקידושי‪ ,‬ולגדל בניה בדת‬
‫ישראל‪ ,‬א יראה לעיני בית הדי שהנכריה באה להתגייר גירות גמורה בקבלת עול‬
‫תורה ומצות בלב של‪ ,‬לשמור ולעשות דיני התורה והמצוה‪ ,‬ולחנ! בניה לתורה‬
‫לאחר גיור כדת ישראל‪ ,‬בשעת דחק גדולה כזו יש להתיר לגיירה לכתחלה‪ ,‬ולהתיר‬
‫לה להנשא אליו בחופה וקידושי כדת משה וישראל‪ .‬וכדעת רוב האחרוני שבזמנינו‬
‫שכתבו להקל‪ .‬וכ נוהגי כיו בבתי הדי לגיור‪ ,‬להקל בגיור באשה החיה ע נכרי‪,‬‬
‫]ובפרט שיש לה ילדי ממנו[‪ ,‬והבעל רוצה להתגייר‪ ,‬שמקבלי אותו להתגייר‪ ,‬בתנאי‬
‫שמקבל עליו עול תורה ומצוות‪ ,‬וג יש אומדנא דמוכח שיקיי את המצוות כול‪,‬‬
‫ואי אמירתו שמקבל מצוות מהשפה ולחו"‪ .‬וכ ההיפ! באשה נכריה שכבר חיה ע‬
‫יהודי‪ ,‬והאשה רוצה להתגייר‪ ,‬נהגו להקל בזה כיו ולגייר כפי הדי‪ ,‬ע קבלת מצוות‬
‫‪ (Â‬ראה בהערה ח'‪ .‬וראה בשו"ת יביע אומר )ח"א יורה דעה סימ יט( דהאידנא דאחסור דרי ורוב הגיורות אי‬
‫כוונת לש שמי רק לש אישות וכיו"ב‪ ,‬אלא שאנו מוכרחי לקבל כשבאי אלינו להתגייר‪ ,‬מכמה‬
‫טעמי וסיבות נכונות ומספיקות‪ ,‬וכמש"כ בתשובה אחרת בס"ד‪ .‬אבל אי להוסי‪ $‬על זה עוד קולות‬
‫כגו לטבול שלא בפני ב"ד‪ ,‬כדי שלא תנעול דלת בפני גרי‪ ,‬חלילה לומר כ‪ ,‬אדרבה מי ית וננעלה‬
‫דלת בפניה‪ ,‬ומכ"ש שאחר הגרות ע"פ הרוב זה דרכ כסל למו‪ ,‬ואיש לדרכו פנה‪ ,‬ומחללי שבת‪,‬‬
‫וכו'‪ ,‬וקשי לישראל יותר מספחת‪ .‬ואינ ראויי הללו לחוס עליה ולהקל נגד דברי חכמי‪.‬‬
‫‪ (Ê‬תשובת מר זצ"ל )ספר משא עובדיה עמ' תכו אות ב(‪ .‬ועוד ש )עמ' תלח‪.‬תלט( די"א שא‪ $‬בדיעבד א לא‬
‫קיבל מצוות אינו גר‪ ,‬ויש חולקי‪ .‬אול זה אמור רק באופ דליכא אומדנא דמוכח בשעת הגיור שאי‬
‫כוונת אמיתית‪ .‬ועיי בשו"ת אגרות משה )יו"ד ח"א סי' קנז(‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪‚È‬‬
‫כדת‪ ,‬ואינו בכלל גיור לש אישות‪] .‬ובאופ שאי סיכוי שיפרדו יש טע נוס‪ $‬להיתר[‪ ,‬ומסתמכי‬
‫על תשובת הרמב" שכתב לגבי עבדי‪ ,‬שיש להקל מפני תקנת השבי‪(Á .‬‬
‫יהודי שנשא נכריה אצל הערכאות‪ ,‬וילדה לו בנים‪ ,‬ובאה להתגייר‬
‫‪ (Á‬וא‪ $‬א תמצא לומר שלא יצאנו מידי ספק פלוגתא דרבוותא‪ ,‬מכל מקו כיו דהוי מילתא דרבנ‪,‬‬
‫ספיקא דרבנ לקולא‪ .‬ולגבי הגיור ג כ א‪ $‬שיש מקו לומר דשמא לא חשיב גיור לש שמי‪ ,‬שיש‬
‫לומר שעושה כ מפני הלח" שעליה מהאיש אשר חי אתה‪ ,‬או מלח" משפחתו עליה‪ ,‬מכל מקו כיו‬
‫דבדיעבד קיימא ל שכול גרי ה‪ ,‬בספק יש להתיר לכתחלה‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬נחלקו הראשוני‪ ,‬במקו שהגיור נעשה למטרה אחרת א מעכב מהתורה‪ ,‬וי"א שאינו מעכב מ‬
‫התורה לכו"ע‪ ,‬רק מדרבנ אי לגייר‪ ,‬אא"כ בטוח לנו שאחר כ! יישר דרכיו לש שמי‪ ,‬וא מספק"ל‬
‫מה כוונתו‪ ,‬שפיר דמי לגייר‪ ,‬דהוא מדרבנ‪ ,‬וספק דר' לקולא‪ ,‬ואפילו לכתחילה נכנסי לבית הספק‪,‬‬
‫משו שמצוה לגייר את החפ" בכ!‪ .‬ואומד זה א סופו לעשות לש"ש‪ ,‬יכול לעשות כל דיי ולא רק‬
‫גדול הדור כהלל‪ ,‬או מי שהוא בעל רוה"ק‪ .‬וכל זה במקו שברור שכוונת הגר לתועלת איזה עני‪ ,‬אבל‬
‫במקו שנראה שאי זו כוונתו‪ ,‬כגו כאשר יהודי נשא אשה נכריה בנישואי אזרחיי או חי עמה בלי‬
‫חו"ק כמה פעמי‪ ,‬באופ שלא נראה שיש לה תועלת גדולה בגיור‪ ,‬שפיר דמי לגייר לכתחילה‪.‬‬
‫‪ Û‡Â‬במקו שחוששי שכוונת הגר לתועלת‪ ,‬כגו שחוששי שרוצה להינשא לו בגלל שחוששת‬
‫מפניו‪ ,‬או מפני בני משפחתו‪ ,‬י"א ששפיר דמי לגיירה‪ ,‬משו שהעיקר שהאיסור לגייר את מי שמתגייר‬
‫לתועלת הוא רק מדרבנ‪ ,‬ולכתחילה‪ ,‬ובכל כה"ג חשיב דיעבד‪ ,‬שא לא נתיר לו איסור קל וחד פעמי‬
‫לגייר את הנכריה שחפ" בה‪ ,‬או שנכשל עמה בעבר‪ ,‬ימשי! להיכשל בביאות אסורות כל יו‪ ,‬או שמא‬
‫יעבור 'גיור' אצל רפורמי‪ ,‬וסמ! לה מדברי הרמב" בתשובת פאר הדור‪ ,‬שמשו תקנת השבי‬
‫מתירי לו להינשא למי שנטע על גויה‪ ,‬על א‪ $‬שיש לחלק בי הדיני‪ ,‬מ"מ האחיעזר דחה החילוק‪,‬‬
‫ובת ישראל שנשאת לגוי‪ ,‬יש תקנה לה ולבני שינצלו מתרבות רעה א נגייר את הבעל‪.‬‬
‫‪ ‡"ÈÂ‬שזה אינו טע להקל‪ ,‬שמתו! כ! יצא קלקול לאחרי שיראו אי! מקילי ע מי שנשא נוכריה‪ ,‬וג‬
‫יש שעוררו שזה הוי כמו שאומר לבית הדי חטא כדי שיזכה חביר!‪ ,‬אלא שבגלל המחלוקת בפוסקי‬
‫אי כא בודאי חטא לביה"ד‪ ,‬עוד י"א‪ ,‬שכאשר נישאה באזרחי‪ ,‬חשיב דיעבד מטעמי אחרי‪ ,‬שיש‬
‫כמה מניעות שיגרשה בחוקי האזרחיי‪ ,‬וג דחשיב כמו עבר וכנסה‪ ,‬כלומר שנישואי אזרחיי‬
‫חשובי כמו לאחר מעשה‪ ,‬וסמ! לה מדברי הראשוני‪ ,‬דברי ר"ת בישראלית שעזבה את בעלה‬
‫ונשאת לגוי‪ ,‬והתגייר‪ ,‬שמותרת לו‪ ,‬לפי כמה מהראשוני וכ"פ מר השו"ע‪ ,‬מותרת לכתחילה‪ ,‬ופירשו‬
‫האחרוני משו שכבר נשאו לו באזרחי‪ ,‬וא‪ $‬שמדברי הרשב"א בתשובה משמע שאי להקל בזה‪,‬‬
‫השו"ע פסק כר"ת‪ ,‬עוד יש מקו לומר‪ ,‬שג המתגייר לתועלת‪ ,‬א הוא נחו" ואנוס לאותה תועלת‪,‬‬
‫שפיר אמרינ שגמר דעתו ורצונו בגרות‪ ,‬אלא שיש מעט שאי לה גמירות דעת‪ ,‬ובגלל אמרו‬
‫חכמי‪ ,‬שלכתחילה לא לגייר מי שמתגייר לתועלת‪ ,‬אבל אי זה מחמת ספק ממש אלא זהירות של‬
‫חז"ל‪ ,‬וביותר יש שכתבו שבכל מקו שאי אומדנא דמוכח הפו!‪ ,‬א הגר אומר שכוונתו לש"ש‪,‬‬
‫מאמיני לו‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬במשנה יבמות )כד‪ (:‬איתא‪" :‬הנטע על השפחה ונשתחררה‪ ,‬או על הנכרית ונתגיירה‪ ,‬ה"ז לא‬
‫יכנוס‪ ,‬וא כנס אי מוציאי מידו"‪ .‬ובגמ'‪ ,‬הא גיורת מיהא הויא )וא‪ $‬על פי שלא נתגיירה לשו יהדות אלא‬
‫בשביל שישאנה זה‪ .‬רש"י( ורמינהי‪ ,‬אחד איש שנתגייר לשו אשה‪ ,‬ואחד אשה שנתגיירה לשו איש‪ ,‬וכ מי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪27‬‬
‫‪„È‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שנתגייר לשו שלח מלכי‪ ,‬או לשו עבדי שלמה‪ ,‬אינ גרי‪ ,‬דברי ר' נחמיה‪ .‬שהיה ר' נחמיה אומר‬
‫אחד גרי אריות ]כגו הכותי שנאמר בה )מלכי ב יז( וישלח ה' בה את האריות‪ ,‬ונתגיירו‪ .‬רש"י[ ואחד גרי‬
‫מרדכי ואסתר אינ גרי עד שיתגיירו כבזה"ז‪ .‬ומשני‪ ,‬הא איתמר עלה א"ר יצחק בר שמואל אמר רב‪,‬‬
‫הלכה כדברי האומר כול גרי ה‪ .‬א"ה לכתחלה נמי‪ ,‬משו דרב אסי‪ ,‬דאמר‪ ,‬הסר ממ! עקשות פה‬
‫ולזות שפתי הרחק ממ!‪ .‬ופרש"י‪ ,‬משו דאתו לאחזוקי לקלא קמא‪) .‬וכ"כ הראב" פ"ב דיבמות סי' לה‪ .‬והאו"ז‬
‫ח"א סי' תריד אות א'(‪ .‬והרמב" בחי' ש‪ ,‬הביא פירוש רש"י‪ ,‬וכתב‪ ,‬וקשה לי דא"כ משמע דהיכא דאיכא‬
‫עדי מפקינ לה‪ ,‬והא סיפא דמתני' דקתני הנטע על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס‬
‫יוציא‪ ,‬אוקמה רב בעדי‪ ,‬וא"כ רישא בלא עדי וסיפא בעדי‪ ,‬לפלוג וליתני בדידה‪ ,‬ועוד דאיתא‬
‫בתוספתא )יבמות פ"ד ה"ה(‪ ,‬הנטע מאשת איש וכו'‪ ,‬עכו" ועבד הבא על בת ישראל‪ ,‬וחזר העכו"‬
‫ונתגייר‪ ,‬העבד ונשתחרר‪ ,‬ה"ז לא יכנוס וא כנס לא יוציא‪ ,‬ומדקתני גבי אשת איש "נטע"‪ ,‬וגבי‬
‫שפחה ונכרית "הבא"‪ ,‬ש"מ דוקא קתני‪ ,‬דהיינו שבא עליה בעדי‪ ,‬ואעפ"כ לא יוציא‪ .‬לפיכ! נ"ל‬
‫לפרש מתני' דמיירי אפי' באיכא עדי‪ ,‬ומשו לזות שפתי אסור לכנוס‪ ,‬שלא יאמרו לשו זנות‬
‫נתגיירה זו‪ ,‬ולשו זנות נשאה זה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ הרשב"א בחי' ליבמות ש‪ .‬וכ"כ בתשובה ח"א )סי' אל‪$‬‬
‫ור"ה(‪ ,‬דה"ט דלכתחלה לא יכנוס‪ ,‬משו דאיכא לזות שפתי ומכוער הדבר‪ ,‬שיאמרו שלא נתגיירה זו‬
‫לש"ש אלא כדי שתנשא לזה‪ ,‬ועצת חטאי יש ביניה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בחי' הריטב"א ובמאירי יבמות ש‪.‬‬
‫‪ È"ÂÓȉÂ‬יבמות ש‪ ,‬כתב כפי' רש"י‪ ,‬דה"ט משו לעז‪ ,‬שלא יאמרו אגלאי מילתא למפרע שאמת היה‬
‫הקול הראשו‪ ,‬ומ"מ א כנס לא יוציא‪ ,‬דברננה לא מפקינ אשה מתחת בעלה‪ ,‬שנאמר דרכיה דרכי‬
‫נוע וכו'‪ .‬ואח"כ סיי‪ ,‬ומיהו לאו דוקא ברננה‪ ,‬אלא אפי' בא על השפחה או על הנכרית בודאי‪ ,‬א‬
‫כנס לא יוציא‪ .‬והכי קתני בהדיא בתוספתא‪ .‬וה"ט שכיו שנתגיירה וקיבלה עליה מצות‪ ,‬חזקה היא‬
‫דאגב אונסה גמרה וקיבלה‪ .‬דגמ' גמיר לה‪ ,‬דאחד איש שנתגייר לשו אשה‪ ,‬ואחד אשה שנתגיירה‬
‫לשו איש‪ ,‬גרי גמורי ה‪ .‬הילכ! מותרת היא לו‪ .‬וכ"כ הרמב"‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫אם האיסור לקבל גרים לשם אישות הוא מה"ת או מדרבנן‬
‫‪ ˘ÈÂ‬לדייק ממה שאמרו דלכתחלה דוקא אי לקבל גרי לשו אישות‪ ,‬אבל בדיעבד קי"ל שכול גרי‬
‫ה‪ ,‬משמע שהאיסור לקבל גרי לשו אישות‪ ,‬הוא רק מדרבנ‪ ,‬דבדאורייתא בדר! כלל לא מפלגינ‬
‫בי לכתחלה לדיעבד‪ .‬וכמ"ש התוס' גיטי )ג‪ .(:‬והר" גיטי )כא‪ .(:‬והריטב"א סוכה )יא‪ :‬בד"ה ואי רבנ(‪ .‬וע'‬
‫בתוס' מנחות )לח‪ (.‬ובתוס' פסחי )יא‪ .‬בד"ה קוצרי(‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬בהגהות מרדכי )יבמות‪ ,‬פרק החול" סי' קי( כתב‪ ,‬אני הכותב נ"ל שהבא להתגייר וידוע לנו שבשביל‬
‫תועלת דבר הוא עושה‪ ,‬אי לקבלו‪ .‬וראיה לזה מיבמות )כד‪ ,(:‬ת"ר אי מקבלי גרי לימות המשיח‪,‬‬
‫כיו"ב לא קבלו גרי בימי דוד ושלמה‪ ,‬והקשו התוס'‪ ,‬מבת פרעה ואיתי הגתי‪ ,‬ותירצו דמידי הוא‬
‫טעמא אלא משו שלח מלכי‪ ,‬הני לא צריכי‪) .‬וכ"ה בגמ' יבמות עו‪ .(.‬וההוא דאתא לקמיה דהלל ואמר‬
‫גיירני ע"מ שאהיה כה גדול‪ ,‬וגייריה‪ ,‬בטוח היה הלל שסופו לעשות לש שמי‪ .‬וכ י"ל בההיא דמנחות‬
‫)מד‪ (.‬באותה אשה שבאה לפני רבי‪ ,‬ואמרה גיירני ע"מ שאנשא לאותו תלמיד‪ .‬אלמא להדיא מה"ת שצרי!‬
‫להיות בטוח שסופו לעשות לש שמי‪ .‬ואע"ג דפסקינ הלכה כול גרי גמורי ה‪ ,‬י"ל דמיירי כשאנו‬
‫רואי אח"כ שמישרי דרכיה‪ ,‬אע"פ שמתחילה עשו לש אישות וכו'‪ .‬ויותר נ"ל לומר כ‪ ,‬מלומר‬
‫שהאמורא יפסוק דלא כהברייתא דר' נחמיה‪ .‬וכ' בהגהה ש‪ ,‬פירוש‪ ,‬דבברייתא ש א"ר נחמיה שאי‬
‫מקבלי גרי כאלה‪ ,‬ור' יצחק בש רב פסק שכול גרי גמורי ה‪ ,‬ומש"ה מחלק דבדיעבד שכבר‬
‫נהגו בדר! ישרה גרי גמורי ה‪ ,‬הלא"ה איכא למיחש שלא נתגיירו אלא לתועלת‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬שהעיר שאי! רב פסק דלא כהברייתא דר' נחמיה‪ ,‬לק"מ‪ ,‬שכבר כתב הריטב"א )יבמות כד‪ (:‬וז"ל‪:‬‬
‫הלכה כדברי האומר כול גרי ה‪ ,‬פירוש‪ ,‬דגמ' גמירי ל דרבנ פליגי בזה על ר' נחמיה‪ ,‬וסת מתני'‬
‫‪28‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ÂË‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כרבנ היא‪ .‬ע"כ‪ .‬וא"כ אי הכרח למ"ש דהא דכול גרי גמורי ה היינו כשאנו רואי אח"כ‬
‫שמישרי דרכיה‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת עבודת הש )להגר"ש מטאלו חאה"ע סי' ד סוד"ה אכ(‪ ,‬הביא מ"ש בהג"מ הנ"ל שאי! האמורא‬
‫יחלוק על הברייתא דר' נחמיה‪ ,‬ומשמע דס"ל דהא דאמר רבי יצחק בש רב הלכה כול גרי ה‪,‬‬
‫מסברא דנפשיה קאמר‪ ,‬ותמוה‪ ,‬דהא רב קאמר להדיא הלכה "כדברי האומר" כול גרי ה‪ ,‬ומוכח‬
‫שיש תנא שחולק על הברייתא דר' נחמיה‪ ,‬וס"ל דבדיעבד מיהא כול גרי ה‪ ,‬שאל"כ היה לו לרב‬
‫לומר "הלכה כול גרי ה" וכו'‪ .‬ע"כ‪ .‬ונראה דלק"מ על המרדכי‪ ,‬כי נראה שהמרדכי היה גורס‬
‫"הלכה כול גרי ה"‪ ,‬שכ הגירסא בתוס' הרא"ש ובפסקי רי"ד‪ .‬וכ"ה בפי' ר"ח שנדפס באוצר‬
‫הגאוני )יבמות עמוד שב(‪ .‬ומיהו לפי גירסתינו י"ל כמ"ש הריטב"א דקי ליה לרב דרבנ פליגי על ר'‬
‫נחמיה‪ ,‬וממילא אצ"ל כמ"ש המרדכי דרב מיירי דוקא כשראינו אח"כ שמישרי דרכיה‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬מ"ש המרדכי "אלמא להדיא מה"ת שצרי! להיות בטוח שסופו לעשות לש שמי"‪ ,‬אפשר דלאו‬
‫דוקא מה"ת‪ ,‬אלא כלומר מ הדי‪ ,‬ולעול דהוי רק מדרבנ‪ ,‬שאילו הוי מה"ת ממש‪ ,‬היה נראה דלא‬
‫מהני מה שאח"כ בסופו של דבר יעשה לש שמי‪ ,‬שמכיו שבשעת הגיור לא היתה כוונתו אלא‬
‫לשו אישות או לשאר תועלת לעצמו‪ ,‬הרי יש פג של ממש בגיורו‪ ,‬אלא ודאי דלא הוי אלא מדרבנ‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת תשורת שי ח"ב )סי' ג בד"ה ועוד לפי מ"ש רשב"א( כתב‪ ,‬שאע"פ שלפי הס"ד של המקשה נראה‬
‫דלר' נחמיה אינ גרי א‪ $‬מה"ת‪ ,‬מ"מ לפי המסקנא שכול גרי ה‪ ,‬יש לנו לומר שג לר' נחמיה‬
‫דס"ל שאינ גרי‪ ,‬אי זה אלא מדרבנ‪ ,‬שכל מה שנוכל לקרב הדעות כ נכו לעשות‪ ,‬כדי שלא‬
‫לעשות פלוגתא רחוקה‪ .‬וכמבואר בכללי הגמ'‪ .‬ע"כ‪] .‬וכיו"ב כ' הב"י יו"ד סי' קצד בד"ה ומאימתי‪ .‬והש"!‬
‫חו"מ סי' כה ס"ק יד אות יד[‪ .‬וכבר מצינו לשו "מה"ת" שאינו אלא מדרבנ‪ .‬וכמ"ש התוס' מ"ק )ג‪ :‬ד"ה‬
‫ניסו! המי(‪ .‬והתוס' סוטה )כז‪ .‬ד"ה איש(‪ .‬וע"ע בס' יעיר אז )מע' ד אות כ( ובשדי חמד )מע' ל כלל לט(‪.‬‬
‫כשיש ספק אם בא להתגייר לשם שמים‬
‫‪ ÔÎÂ‬יש להוכיח מדברי המרדכי עצמו‪ ,‬שכתב בראש דבריו‪ ,‬שהבא להתגייר "וידוע לנו" שבשביל‬
‫תועלת דבר הוא עושה‪ ,‬אי לקבלו‪) ,‬והובא לשו המרדכי הזה בב"י ס"ס רסח(‪ .‬משמע שא אי הדבר ידוע לנו‬
‫א עושה לתועלת עצמו או לש"ש‪ ,‬וא‪ $‬אחר שבדקנו אחריו נשאר הדבר בספק‪ ,‬יש לקבלו‪ .‬דכיו דלא‬
‫נפיק מספיקא אמרינ ספד"ר לקולא‪.‬‬
‫‪ 'ÈÙ‡Â‬למ"ד דלא עבדינ ספד"ר בידי‪ ,‬שאני הכא דאיכא מצוה בגיור‪ ,‬וכדאמר ביבמות )מז‪ ,(:‬קיבל‬
‫מלי אותו מיד‪ ,‬מ"ט שהויי מצוה לא משהינ‪ .‬וע"ע בתוס' יבמות )קט‪ :‬ד"ה רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרי(‪,‬‬
‫אומר ר"י דהיינו דוקא היכא שמשיאי אות להתגייר‪ ,‬או שמקבלי אות מיד‪ ,‬אבל א ה‬
‫מתאמצי להתגייר יש לנו לקבל‪ ,‬שהרי אמרו בסנהדרי )צט‪ (:‬שהאבות נענשו על שלא קיבלו לתמנע‬
‫שבאה להתגייר‪ ,‬והלכה והיתה פילגש לאליפז ב עשו‪ ,‬ונפק מינה עמלק דצערינהו לישראל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הרב בני חיי בליקוטי )ד‪ $‬קפו ע"ג( הקשה על מ"ש התוס' )יבמות כד‪ ,(:‬דההיא דשבת )לא‪ (.‬גיירני ע"מ‬
‫שאהיה כה גדול‪ ,‬וגיירו‪ ,‬בטוח היה הלל שסופו לעשות לש"ש‪ ,‬דא"כ כשהקשו בגמ' על המשנה‬
‫דהנטע על הנכרית ונתגיירה‪ ,‬הא גיורת מיהא הויא‪ ,‬והתניא ר' נחמיה אומר אחד אשה שנתגיירה‬
‫לשו איש וכו' אינ גרי‪ ,‬לימא דמתני' מיירי שביה"ד שגיירוה היו בטוחי שסופה לעשות לש"ש‪,‬‬
‫דבכה"ג מקבלי‪ ,‬ואעפ"כ לא ישאנה‪ ,‬שלא להחזיק הקול‪ .‬ומתני' לא נחית לומר א מקבלי או לא‬
‫וכו'‪ .‬וצ"ע‪ .‬ע"כ‪ .‬ונראה ליישב‪ ,‬דלר' נחמיה דס"ל דא‪ $‬בדיעבד אינו גר‪ ,‬אי לקבלו אפי' כשיודעי‬
‫שסופו לעשות לש"ש‪ ,‬שאפשר שזה מעכב מה"ת ממש‪ ,‬כפשט דברי המרדכי הנ"ל‪ .‬והו"ל פג בגו‪$‬‬
‫הגיור‪ ,‬ובאשר הוא ש כוונת גיורו שלא לש שמי‪ .‬ודוקא לדיד דקי"ל כול גרי גמורי ה‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪29‬‬
‫‪ÊË‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫בדיעבד‪ ,‬ורק לכתחלה אי לקבל גר הבא להתגייר לשו אישות וכבוד‪ ,‬א אנו בטוחי שסופו לעשות‬
‫לש"ש מקבלי אותו א‪ $‬לכתחלה‪ ,‬כעובדא דהלל‪.‬‬
‫די באומדנא של בית הדין אם כוונתו לשם שמים‬
‫‪ 'ÚÂ‬למר החיד"א בס' כסא רחמי )על אבות דר' נת פרק טו( שהביא קושית הרב בני חיי הנ"ל‪ ,‬וכתב‪,‬‬
‫ולק"מ‪ ,‬דהא אוקימנא שפיר למתני' כהלכתא‪ ,‬שכול גרי ה‪ .‬וכמו שפסקו כ הפוסקי‪ ,‬דבהכי ניחא‬
‫ורווחא שמעתתא טפי מלאוקי מתני' דהב"ע באד גדול כהלל כי שיח וכי שיג לו שסופה לעשות‬
‫לש"ש‪ ,‬שזה דוחק מאד‪ ,‬דמתני' מילתא פסיקתא קתני‪ ,‬ואיירי בכל עני‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÚÓ˘ÓÂ‬מדבריו דבעינ שיהיה גדול הדור כהלל‪ .‬ורק אז אפשר לו לסמו! על מה שנראה לו שסופו‬
‫לעשות לש שמי‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬הנה מר הב"י )ס"ס רסח( הביא דברי התוס' )יבמות כד‪ (:‬הנ"ל‪ ,‬וכ' ע"ז בזה"ל‪" :‬ומכא יש ללמוד‬
‫שהכל לפי ראות עיני בית הדי"‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ בהגהת דרישה ש‪ ,‬והש"! )ס"ק כג(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת‬
‫טוב טע ודעת קמא )סי' רל(‪ .‬ובשו"ת ערוגת הבוש )חיו"ד סי' רכד(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬בשו"ת תשורת שי ח"א )סי' תקכו בד"ה עוד נ"ל(‪ ,‬כתב‪ ,‬שהלל שעשה מעשה לקבלו‪ ,‬צפה ברוח‬
‫הקודש שסופו לעשות לש"ש‪ ,‬שאל"כ אי! היה בטוח שסופו לעשות לש"ש‪ ,‬ואע"פ שהב"י כתב‬
‫שהכל תלוי לפי ראות עיני בית הדי‪ ,‬כיו שלא אמר כ מסברת עצמו‪ ,‬אלא שנתחדש לו כ ממה שלמד‬
‫מד' התוס'‪ ,‬ומאחר שאי לנו ראיה מוכרחת מד' התוס'‪ ,‬מפני שי"ל דשאני הלל שידע כ ברוה"ק‪ ,‬אי‬
‫לנו לעשות מעשה לכתחלה‪ ,‬זולת ע"פ הוכחה ברורה‪ ,‬או שאי לנו שו סיבה לתלות שהוא מתגייר‬
‫שלא לש שמי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÔȇÂ‬דבריו מחוורי‪ ,‬והעיקר כמו שהבי מר בכוונת התוס'‪ ,‬וכמו שפסקו האחרוני הנ"ל‪ ,‬שהכל תלוי‬
‫באומדנא דמוכח של ביה"ד‪ ,‬והיה ה' ע השופט‪ ,‬וכ תמה בשו"ת עבודת הש )חאה"ע סי' ד‪ ,‬ד‪ $‬מז ע"ד(‪,‬‬
‫שאי ספק אצלי דאשתמיט מיניה דהחיד"א מ"ש מר הב"י ע"ד התוס'‪ ,‬שמכא יש ללמוד שהכל לפי‬
‫ראות עיני ביה"ד‪ ,‬וכ"כ הפרישה והש"!‪ .‬ומוכח דס"ל דלאו דוקא גדול הדור כהלל‪ ,‬אלא ה"ה בכל‬
‫ב"ד שבכל דור ודור‪ ,‬וכדאמרינ בעלמא )ב"ב קלא‪ (.‬אי לדיי אלא מה שעיניו רואות‪ .‬ומ"ש הכס"מ )פי"ג‬
‫מאיסורי ביאה הט"ו( שבזה"ז אי לה לקבל גרי הבאי לשו אישות וכו'‪ ,‬מיירי בסתמא‪ ,‬שאינ יודעי‬
‫ובטוחי שסופ לעשות לש"ש‪ ,‬אבל כשיודעי ובטוחי שסופ לעשות לש"ש‪ ,‬יכולי לגייר אפי'‬
‫לכתחלה‪ .‬וכמ"ש בב"י )סי' רסח( הנ"ל וכו'‪.‬‬
‫‪ ¯·ÎÂ‬כתבנו לעיל )הערה א'( שבשו"ת עצי הלבנו )סי' סג( כתב‪ ,‬דע"כ שאי כוונת התוס' שהלל ידע כ‬
‫מראש ע"פ רוה"ק‪ ,‬דהא אמרינ בב"מ )נט‪ (:‬דלא בשמי היא‪ ,‬ולא מורינ מידי להלכה ע"פ רוה"ק‪,‬‬
‫אלא ודאי שידיעת הלל היתה ע"פ אומד דעתו התורנית בלבד‪ ,‬לפי התבוננותו בתכונת המתגייר‬
‫שלפניו‪ ,‬שבהכירו אחר גיורו דיני הכהונה בישראל‪ ,‬ידע מעצמו עד כמה נשגבה ממנו התגלמות פנייתו‬
‫הנפרזה‪ ,‬והמאור שבתורה יקשר אותו אל הדת בלי שמ" פניה‪ .‬ע"כ‪] .‬אמנ הזכרנו לעיל דעת הצל"ח‬
‫בתשו' סי' קלה שהלל עשה כ ע"פ רוה"ק‪ ,‬כעי מ"ש בעירובי )סד‪ (:‬שכיו ר"ג ברוה"ק‪ .‬ע"ש‪ .‬וליתא‪ ,‬כנ"ל[‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הרמב" )פי"ג מאיסורי ביאה הי"ג(‪ ,‬ומר הש"ע )בסי' רסח סי"ב( כתבו בזה"ל‪ :‬כשבא הגר להתגייר‪,‬‬
‫בודקי אחריו שמא בגלל ממו שיטול‪ ,‬או בשביל שררה שיזכה לה‪ ,‬או מפני פחד בא להכנס לדת‬
‫ישראל‪ ,‬וא איש הוא בודקי אחריו שמא נת עיניו באשה יהודית‪ ,‬וא אשה היא בודקי אחריה‬
‫שמא נתנה עיניה בבחור מבחורי ישראל‪ ,‬א לא נמצאת לה עילה‪ ,‬מודיעי לה עול התורה והטורח‬
‫שבעשיית המצות על עמי האר"‪ ,‬כדי שיפרשו‪ ,‬א קיבלו ולא פירשו וראו אות שחוזרי מאהבה‬
‫מקבלי אות‪ ,‬וא לא בדקו אחריה‪ ,‬או שלא הודיעו אות שכר המצות ועונש‪ ,‬ומלו וטבלו בפני‬
‫‪30‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ÊÈ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ג' הדיוטות‪ ,‬הרי אלו גרי‪ ,‬ואפי' נודע שבשביל דבר התגיירו הואיל ומלו וטבלו יצאו מכלל עכו"‬
‫וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫נישאת בנישואין אזרחיים לישראל בעבירה‪ ,‬ובאה להתגייר‬
‫‪ ÈÙÏÂ‬זה יש לדו בנ"ד‪ ,‬שי"ל שמאחר שכבר נישאת ליהודי ע"פ חוק המדינה ע"י הערכאות‪ ,‬והיא‬
‫יושבת לבטח אתו‪ ,‬ואי פוצה פה כנגד‪ ,‬אי גיור זה נחשב לשו אישות‪ ,‬אע"פ שאפשר שהיא עושה‬
‫כ להיות רצויה ג למשפחתו‪.‬‬
‫‪ ‰È‡¯Â‬לזה מיבמות )עו‪ (.‬דאמרינ‪ ,‬דהא דכתיב ויתחת שלמה את בת פרעה מל! מצרי‪ ,‬דגיורי גיירה‬
‫ונסבה‪ ,‬והא לא קבלו גרי בימי שלמה‪ ,‬מידי הוא טעמא אלא משו שולח מלכי‪ ,‬הא לא צריכא‪.‬‬
‫)שהרי בת מל! היתה‪ .‬רש"י(‪ .‬ואע"פ שבודאי היה מקו לחוש שרצונה למלאת חשקה ע שלמה‪) ,‬וע' בפי'‬
‫רש"י משלי לא‪ .‬א‪ ,‬ובילקוט שמעוני ש‪ .‬ובתוס' מנחות סד‪ :‬ד"ה ועל(‪ .‬ובפרט שהיה מל! גדול שמל! על כל העול‬
‫כולו‪ ,‬ועל העליוני ועל התחתוני )מגילה יא‪ ,(:‬וכבוד גדול היה להנשא אליו‪ ,‬ועכ"ז לא חששו‪ ,‬וגיירוה‪,‬‬
‫וה"נ בנ"ד כיו שהיא יושבת עמו זמ רב וילדה לו בני‪ ,‬באי מכלי‪ ,‬בדורות אלו‪ ,‬יכולי לקבלה‬
‫ולגיירה לכתחלה‪ ,‬ולא חשיב גיור לשו אישות‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬עבודת הש )חאה"ע סי' ד בד"ה ומיהו(‪ ,‬בנידו אחד שבגד באשתו וחיבק חיק נכריה וילדה לו‪,‬‬
‫ואח"כ גירש את אשתו‪ ,‬וכעת באה הנכרית להתגייר כדי שתוכל להנשא לו בחופה וקידושי כדמו"י‪,‬‬
‫וכתב‪ ,‬שנראה שהואיל והיא יושבת עמו זה זמ רב כאיש ואשתו‪ ,‬והוא נוהג עמה בדר! אישות וג ילדה‬
‫לו‪ ,‬אי כא חשש לומר שבאה להתגייר משו תועלת שתנשא לו כדת‪ ,‬מאחר שאינה חסרה דבר ממנו‪,‬‬
‫ואי לה תועלת בגיורה‪ ,‬יש לקבלה בסבר פני יפות ולגיירה‪ ,‬שבודאי נראה שכוונתה לש"ש‪ .‬וכעי מ"ש‬
‫התוס' )יבמות כד‪ (:‬שהלל קיבל לגיור את האיש שביקש להתגייר בשביל שיהיה כה גדול‪ ,‬מפני שהיה‬
‫בטוח שסופו לעשות לש"ש‪ ,‬וכ' הב"י‪ ,‬שהכל תלוי לפי ראות עיני בית הדי‪ ,‬וכ"כ הדרישה והש"!‪ .‬וה"ה‬
‫בנ"ד שיש לגיירה א‪ $‬לכתחלה‪ ,‬כיו שאי נראה שעושה כ לשו איזה סיבה ותועלת וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת טוב טע ודעת קמא )סי' רל( כתב‪ ,‬שי"ל דמאי דקי"ל שאסור לקבל ולגייר לשו אישות היינו‬
‫דוקא בלא בא עליה עדיי כלל‪ ,‬דאז תקי‪ $‬יצר‪ ,‬אבל בבעל מותר לקבלה לכתחלה‪ ,‬כיו דלא תקי‪$‬‬
‫יצר‪ ,‬וכ"ש בבא עליה כבר כמה פעמי‪ ,‬והואיל ועיקר האיסור לשו אישות הוא מילתא דרבנ‪ ,‬שפיר‬
‫יש לסמו! על אומד שלנו להקל‪ ,‬שאילו היה רוצה היה משתמד ולוקח אותה בדת‪ ,‬וממה שהוא‬
‫רוצה להשאר יהודי ושהיא תתגייר‪ ,‬מוכח שכוונת לש שמי‪ .‬ויש להתאמ" בכל עוז לגיירה ולחיות‬
‫עמה בהיתר וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת עצי הלבנו )סי' סג( כתב‪ ,‬שנכרית שנישאת ליהודי ע"פ חוק המדינה ע"י הערכאות‪ ,‬מותר‬
‫לקבלה לכתחלה ולגיירה‪ ,‬ואי לחוש שהגיור לשו אישות‪ ,‬שמכיו שכבר נישאת ע"פ החוק‪ ,‬הגיעה‬
‫כבר אל מטרתה בשלמות‪ ,‬והיא מסולקת מעתה לגמרי משאיפת וכוונת הגיור לשו אישות‪ ,‬ובבואה‬
‫להתגייר ולמול את ילדיה כדת‪ ,‬אי לנו הוכחה גדולה מזו שרצונה בדת ישראל בלב של‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת דברי מלכיאל ח"ו )סי' יט( כ' בנידו הנ"ל להקל‪ ,‬שא‪ $‬שאפשר שהיא מתגיירת מפני שאינה‬
‫רוצה להפרד מבעלה היהודי‪ ,‬מ"מ אי לדקדק כ"כ בזה‪ ,‬כיו דבדיעבד היא גיורת גמורה‪ ,‬וכמ"ש‬
‫ביבמות )כד‪ (:‬וביו"ד )סי' רסח(‪ .‬וע"י כ! נציל את הישראל מלשבת באיסור ע נכריה‪ .‬וא‪ $‬שיש אחרוני‬
‫שהחמירו בזה‪ ,‬למעשה יש להתיר וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בשו"ת ישא איש )חלק אה"ע סי' ז( בדי נכרית שנישאת לישראל ע"פ חוק המדינה ע"י הערכאות‪,‬‬
‫ונתרצית להתגייר‪ ,‬שאי לחוש שהוא לשו אישות‪ ,‬שהרי בעודה נכרית היא נשואה עמו בפרהסיא‪,‬‬
‫ואי מכלי‪ ,‬הילכ! ודאי שכוונתה להדבק בדת ישראל וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪31‬‬
‫‪ÁÈ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בשו"ת פרי השדה ח"ב )ס"ס ג(‪ ,‬שבדי גיור לשו אישות‪ ,‬א דרו יחדיו קוד הגיור‪ ,‬יש לתלות‬
‫שכוונתה לש שמי‪ ,‬שמכיו שהיו כבר ביחד בלא גירות‪ ,‬אי לחוש שלש אישות באה להתגייר‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת ישא איש‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬הגר"א חז בשו"ת תעלומות לב ח"ג )סי' כט(‪ ,‬שא הנכרית יש לה בני מבעלה היהודי‪ ,‬והיא באה‬
‫להתגייר ולגייר עמה‪ ,‬יש לנו לומר שבשביל באה להתגייר ולהכניס תחת כנפי השכינה‪ ,‬שא מפני‬
‫הבעל באה להתגייר הרי היא יושבת עמו לבטח‪ ,‬ואי פוצה פה ומצפצ‪.$‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת מלמד להועיל )חיו"ד סי' פה( כ'‪ ,‬שמותר לקבל לכתחלה גיורת שרוצה להנשא ליהודי‪ ,‬שכיו‬
‫שמבואר בב"י )סי' רסח( שהכל לפי ראות עיני ביה"ד‪ ,‬ועינינו הרואות בזמנינו‪ ,‬שיכולה להנשא ליהודי‬
‫בלי גיור ע"י נישואי אזרחיי‪ ,‬ועוד שא לא יקבלנה בי"ד של יראי שמי‪ ,‬תל! אצל הרפורמי‬
‫שמקבלי גיורות א‪ $‬בלי טבילה ובלי קבלת מצות‪ ,‬ויחשבוה גיורת א‪ $‬שבאמת היא נכרית‪ ,‬לכ מוטב‬
‫לאחוז הרע במיעוטו‪ ,‬ולקבלה א תבטיח לקיי כל המצות וכו'‪ .‬וכ יזהירו את בעלה על כ! וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ô‰‬אמת כי בשו"ת אמרי יושר )ח"א סי' קעו( כתב‪ ,‬דמ"ש הרב פרי השדה‪ ,‬שא דר עמה ביחד בפרהסיא‪,‬‬
‫אי לתלות הגיור לשו אישות וכו'‪ ,‬אי בזה כדי סמיכה להקל‪ ,‬שיתכ שהיהודי שדר עמה רוצה עתה‬
‫לדור עמה בכבוד ולא בהפקרות‪ ,‬ומש"ה היא באה עתה להתגייר‪ ,‬והרי לשו הרמב" והש"ע‪ ,‬שא‬
‫לא נמצאת לה "עילה" מקבלי אות‪ ,‬ולשו עילה משמע סיבה ועלילה כל שהיא לתלות בה‪ ,‬כמ"ש‬
‫רש"י )כתובות כ‪ (:‬גבי עילה מצאו וטיהרו את א"י‪ ,‬וכ"ש א היתה עמו בזנות ובאה להתגייר כדי להנשא‬
‫לו וכו'‪ .‬וכ מ"ש הגר"ש קלוגר שא בא עליה בגיותה תו לא תקי‪ $‬יצר‪ ,‬ולא חיישי' שהגיור לש‬
‫אישות‪ ,‬הוא נסתר מהגמ' יבמות )כד‪ (:‬בדי נטע על הנכרית ונתגיירה וכו'‪ ,‬באופ שהדבר חמור לגיירה‬
‫כדי להנשא לישראל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת מהרש"ג ח"א )חיו"ד ס"ס לד( כתב‪ ,‬דמ"ש בשו"ת פרי השדה להקל באופ שדרו יחדיו‪ ,‬לא‬
‫נהירא‪ ,‬שי"ל שמחמת בושה הוא מדבר על לבה שתתגייר‪ ,‬והיא מוכרחת לעשות כ בגלל אהבתה‬
‫אותו‪ .‬ואי כא עני לש שמי כלל‪ ,‬ומ"ש הרה"ג השואל ]מח"ס משנה שכיר[ להתיר לקבלה‪ ,‬כדי‬
‫להציל את הבעל הדר עמה באיסור‪ ,‬וכ להצילו מאיסור נבלות וטרפות ושאר איסורי‪ ,‬וקי"ל‬
‫דבדיעבד כול גרי ה‪ ,‬יש להשיב ע"ז‪ ,‬שאפי' את"ל שלגבי הבעל חשיב תיקו‪ ,‬מ"מ הוי פירצה‬
‫וקלקול לשאר אנשי ע"ה‪ ,‬שיתרבו העושי כ ע"י נישואי הערכאות‪ ,‬שיחשבו שאח"כ ישפיעו על‬
‫נשותיה הנכריות להתגייר וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ˘ÈÂ‬להעיר מהגמ' יבמות )מה‪ ,(:‬עבדיה דר' חייא בר אמי אטבלה לההיא עובדת ע"ז לשו אנתתא‪ ,‬אמר‬
‫רב יוס‪ $‬יכילנא לאכשורי בה ובברתה‪ ,‬בה כדרב אסי‪ ,‬דאמר רב אסי מי לא טבלה לנדותה וכו'‪ .‬ופי'‬
‫רש"י לשו אינתתא‪ ,‬לשו אישות‪ ,‬וטבילת גירות הויא‪ ,‬אלא דלא חשיבא טבילה‪ ,‬דאמרי' )לעיל כד‪,(:‬‬
‫אחד איש שנתגייר לשו אשה‪ ,‬ואחד אשה שנתגיירה לשו איש‪ ,‬אינ גרי‪ .‬יכילנא לאכשורי בה‪ ,‬ע"י‬
‫טבילות אחרות שטבלה אח"כ לנדותה‪ .‬כ! שמעתי‪ .‬וקשה לי‪ ,‬חדא דקבעינ הלכתא הת כול גרי‬
‫ה‪ .‬ואפי' למשנה ראשונה הת שאינ גרי‪ ,‬אי קמייתא לא סלקא לה‪ ,‬בתרא נמי לא סלקא לה‪ ,‬דלאו‬
‫לש שמי נתגיירה‪ .‬עכ"ל‪ .‬ומוכח דס"ל שאע"פ שכבר חי עמה‪ ,‬לא מהני טבילתה שלאחר מכ לעני‬
‫גירות‪ ,‬דאכתי חשיבא לשו אישות‪ .‬ומכא סתירה ג"כ למ"ש הגר"ש קלוגר הנ"ל‪ ,‬שכיו שבא עליה‬
‫פע אחת תו לא תקי‪ $‬יצריה‪ ,‬ולא חשיב לשו אישות‪ ,‬ומדברי רש"י מבואר להיפ!‪ .‬אא"כ נפרש כפי'‬
‫היש מפרשי הנ"ל‪ ,‬וס"ל דלא כרש"י‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬לרבינו אברה מ ההר יבמות )מה‪ (:‬שדחה לפי' רש"י ש‪ ,‬ומקיי דברי המפרשי דהיינו לשו‬
‫אישות‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז אה"נ דבטבילה בתרא לא חשיבא לשו אישות‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת שרידי אש ח"ג )סימ נ'( שהביא מ"ש הפרי השדה הנ"ל שא כבר דר עמה ביחד‪ ,‬לא חיישינ‬
‫‪32‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ËÈ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שגיורה הוא לשו אישות‪ ,‬והעיר מההיא דיבמות )מה‪ (:‬הנ"ל‪ .‬ומ"מ סיי‪ ,‬דבנ"ד שהיא כבר נשואה ע"י‬
‫הערכאות‪ ,‬ובאה להתגייר‪ ,‬יש אומדנא שכוונתה לש שמי‪ .‬וא תקבל עליה לשמור כל המצות כדת‪,‬‬
‫יש לקבלה להתגייר‪ ,‬וכמ"ש הגר"ש קלוגר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בשו"ת ירושת פלטה )סי' כו עמוד עב( שסמ! סמיכה בכל כחו על האחרוני הסוברי להקל כשדרו‬
‫יחד זמ רב‪ ,‬דמוכח שכוונתה לש שמי‪ ,‬וג כדי להציל את איש ישראל שחי עמה‪ ,‬שלא יעבור על‬
‫כל ביאה וביאה משו נשג"ז‪ ,‬שהרי בנ"ד הוי רק מילתא דרבנ לכתחלה‪ .‬ולכ יש לגיירה‪ ,‬ושישאנה‬
‫האיש אשר חי עמה‪ .‬ובלבד שיקבלו עליה עול תורה ומצות כהלכת גוברי יהודאי‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת מלמד להועיל )חאה"ע סי' י( שהביא מ"ש הגר"ש קוטנא בספרו "וכתורה יעשה" )ד‪ $‬נג‪,(.‬‬
‫שאפשר יע נתקשרו בנישואי אזרחיי ע"י הערכאות‪ ,‬ולא יוכל לנתק מוסרותיה בלי בית משפט‬
‫שלה‪ ,‬ויש בזה כמה מניעות‪ ,‬חשיב כדיעבד‪ ,‬ויכולי ב"ד לקבלה להתגייר כדת ותנשא אליו כדמו"י‪,‬‬
‫ושהציע דבריו לפני בעל אב יקרה ויישר בעיניו‪ .‬ובהוספות לספר וכתורה יעשה )דכ"ג‪ (:‬הביא בש‬
‫חכמי אר"י שפסקו שמכיו שכבר נישאת לזה בנימוסיה‪ ,‬הו"ל כדי עבר וכנס שאי מוציאי אותה‬
‫מידו‪ ,‬וכתב ע"ז הגהמ"ח‪ ,‬ולזה דעתי נוטה וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰ÏÁ˙ÓÂ‬היה נראה דמ"ש הרמב" והש"ע‪ ,‬שא לא בדקו אחריו‪ ,‬אפי' נודע שבשביל דבר נתגייר‪,‬‬
‫הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"‪ ,‬וחוששי לו עד שתתבאר צדקותו‪ .‬ואפי' א חזר ועבד ע"ז הרי‬
‫הוא כישראל מומר שקידושיו קידושי‪ ,‬ומצוה להחזיר אבידתו‪ ,‬שמאחר שטבל נעשה כישראל‪.‬‬
‫וכנראה מקורו מההיא דיבמות )מה‪ (:‬ע"פ דברי היש מפרשי שבפירוש רש"י‪ ,‬ולכ אע"פ שהטבילה‬
‫הראשונה היתה לשו אישות‪ ,‬ויש לפקפק בגיורה‪ ,‬מ"מ כיו שנהגה אח"כ ע"פ מצות התורה‪ ,‬וטבלה‬
‫לנדותה‪ ,‬חשיבא גיורת גמורה‪ .‬וניחא מה שהקשה רש"י‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬יותר נראה שמקור דברי הרמב" והש"ע מהירושלמי קידושי )פ"ד ה"א(‪" :‬המתגייר לש אהבה‪,‬‬
‫וכ איש מפני אשה וכו'‪ ,‬הלכה גרי ה‪ ,‬ואי דוחי אות כדר! שדוחי הגרי תחלה‪ ,‬אבל מקבלי‬
‫אות‪ ,‬וצריכי קירוב פני שמא גויירו לש שמי"‪ .‬ומשמע שחוששי לה שמא לש"ש נתגיירו‪,‬‬
‫וכמ"ש הריטב"א )יבמות כד‪ :‬בד"ה הלכה כדברי האומר כול גרי ה(‪ ,‬שכיו שנתגיירו וקבלו עליה‪ ,‬חזקה הוא‬
‫דאגב אונסייהו גמרו וקיבלו‪ ,‬ואע"פ שמחמת האונס קיבלו‪ ,‬גירות היא אליבא דרבנ‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז מ"ש‬
‫שחוששי לו עד שתתבאר צדקותו‪ ,‬חששא מדרבנ היא‪ ,‬וע"פ הרוב גמרו וקיבלו‪ ,‬וחזקה מחמת רובא‬
‫היא‪ ,‬אלא שיש מיעוט שאינ מקבלי בלב של‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת היכל יצחק )אה"ע ס"ס כ( שכ'‪ ,‬דלכאורה היה נראה שאי להשיא גר כזה ישראלית עד‬
‫שיתבאר לנו צדקתו שהפנימיות שלו כראוי ובלב של‪ .‬וכ א היא אשה אי לנו להשיאה עד שיתבאר‬
‫צדקתה‪ ,‬אול נראה שאי זה בגדר ספק ממש‪ ,‬אלא מהזהירות הראויה היא‪ ,‬דשמא יחזרו לסור‪,‬‬
‫הואיל ומטרת הגיור לא היתה לש"ש‪ .‬ואילו היה ספק ממש היא! מחזירי לו אבידתו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫אימתי סומכין על "עת לעשות לה' הפרו תורתך"‬
‫‪ ‰‰Â‬הרמב" בשו"ת פאר הדור )סימ קלב( כתב‪ ,‬אודות הנטע על השפחה‪ ,‬שבית הדי מחוייבי‬
‫לגרש את השפחה מביתו‪ ,‬או שישחרר אותה וישאנה‪ ,‬ואע"פ שהנטע על השפחה ונשתחררה אינו‬
‫יכול לישא אותה לכתחלה‪ ,‬אכ פסקנו כ מפני תקנת השבי‪ ,‬ואמרנו מוטב שיאכל רוטב ולא שומ‬
‫עצמו‪ ,‬וסמכנו על אומר ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורת!‪ ,‬הילכ! יכול לישאנה‪ .‬ע"כ‪] .‬וע' במלאכת‬
‫שלמה פ"ב דיבמות מ"ח‪ ,‬שהביא תשובת הרמב" מכתב יד‪ ,‬וש כתוב‪ :‬אבל כבר הורינו פעמי רבות בדומה‬
‫לנידו זה שישחרר אותה וישאנה מפני תקנת השבי וכו'[‪.‬‬
‫‪ ÈÙÏÂ‬זה בנ"ד אשר רבו האחרוני הסוברי שמותר לקבלה ולגיירה לכתחלה‪ ,‬אע"פ שבודאי בא עליה‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪33‬‬
‫‪Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫בגיותה‪ ,‬ושנינו בתוספתא )פ"ד( עכו" הבא על בת ישראל וחזר ונתגייר‪ ,‬ה"ז לא יכנוס‪ ,‬וא כנס לא‬
‫יוציא‪ .‬וא"כ ה"ה כא שלא יכנוס‪ ,‬אול ע"פ דברי הרמב" הנ"ל יש מקו להתיר לו לכנוס‪ ,‬בשביל‬
‫תקנת השבי‪ ,‬ובפרט משו תקנת הבני‪ ,‬שיוכל לחנכ בדת ישראל‪ .‬וכ"ש א כבר נישאו בערכאות‪,‬‬
‫שי"ל דחשיב ככנס שלא יוציא‪ .‬וכ מוכח מהתוס' ישני )יומא פב‪ ,(.‬שכ' בש ר"ת‪ ,‬דבעכו" לא שיי!‬
‫גילוי עריות דרחמנא אפקריה לזרעיה דעכו" וכו'‪ ,‬ומה"ט התיר ר"ת לעכו" שבא על בת ישראל‬
‫בהיותה תחת בעלה‪ ,‬ונתגרשה מבעלה‪ ,‬והמירה דתה ונישאת לאותו עכו"‪ ,‬וחזרו ונתגיירו שניה‪,‬‬
‫והתיר ר"ת לעכו" שנתגייר לישאנה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰˘˜‰Â‬ע"ז מר החיד"א בשו"ת חיי שאל ח"א )סי' מט(‪ ,‬מהתוספתא הנ"ל‪ ,‬עכו" שבא על בת ישראל‬
‫ונתגייר ה"ז לא יכנוס וא כנס לא יוציא‪ ,‬וכ"פ הרמב" )פ"י מהל' גירושי הי"ד(‪ .‬ותיר" דשאני נידו ר"ת‬
‫דמיירי שהאשה המירה דתה ונישאת ע הגוי בגיותו ושוב חזרו ונתגיירו‪ ,‬וכמ"ש התוס' )יומא פב‪,(.‬‬
‫וא"כ הו"ל ככנס שלא יוציא‪ .‬וכ משמע ממ"ש התוס' )כתובות ג‪ (:‬שהתיר ר"ת לקיימה‪ .‬וכ"ה בתוס'‬
‫סנהדרי )עד‪ (:‬מתו! כ! היה רוצה ר"ת להתיר בת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבי‪ ,‬ושוב‬
‫נתגייר עמה לקיימה ביהדות‪ ,‬דלא שיי! למימר אחד לבועל בביאת עובד כוכבי‪ ,‬דהויא כביאת בהמה‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬אלמא דהוי ככנס‪ .‬וע"ע בתרוה"ד )סי' ריט(‪ .‬עכת"ד‪ .‬וה"נ בנ"ד שנישאו בנישואי אזרחיי ע"י‬
‫הערכאות‪ ,‬חשיב ככנס‪ ,‬ומותר לסדר לה חופה וקידושי ולהשיא כדמו"י‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בשו"ת גור אריה יהודה )חאה"ע סי' מט(‪ ,‬הביא לשו הש"ע )אהע"ז סי' קעח סי"ט(‪" :‬י"א שאשת איש‬
‫שזינתה ע עכו"‪ ,‬וגירשה בעלה‪ ,‬ונתגייר העכו"‪ ,‬שמותרת לגר הזה‪ ,‬דלא שיי! לומר אחד לבועל‬
‫בביאת עכו""‪ .‬וכתב‪ ,‬ותמיהני‪ ,‬דמשמע שמותרת לגר א‪ $‬לכתחילה‪ ,‬והרי סוגיא ערוכה ביבמות )כד‪(:‬‬
‫הנטע מ הנכרית ונתגיירה לא יכנוס‪ .‬ובתוספתא איתא‪ ,‬עכו" הבא על בת ישראל ונתגייר‪ ,‬ה"ז לא‬
‫ישאנה‪ ,‬וא כנס לא יוציא‪ ,‬וכ"פ בש"ע )סי' יא ס"ו(‪ .‬וא"כ אי! התיר בש"ע סי' קעח הנ"ל לכתחילה‪.‬‬
‫ובאמת שהדי דסי' קע"ח מקורו בתוס' כתובות )ג‪ :‬ד"ה ולדרוש להו(‪" :‬ומתו! כ! התיר ר"ת לבת ישראל‬
‫שהמירה ובא עליה עכו"‪ ,‬לקיימה לאותו עכו" כשנתגייר‪ ,‬דלא שיי! לומר אחד לבעל ואחד לבועל‬
‫בביאת עכו"‪ ,‬דהויא כביאת בהמה"‪ ,‬ובלשו הזה יש לפרש שהתיר לקיימה א כנס‪ ,‬אבל לשו הש"ע‬
‫שמותרת לגר משמע א‪ $‬לכתחילה‪ ,‬וזה אינו מדוקדק‪ .‬ע"כ‪ .‬ונעל מעינו הבדולח לשו המרדכי )סו‪$‬‬
‫סנהדרי סי' תשכ(‪ :‬ופירש ר"ת דבעילת עכו" אינה אוסרת וכו'‪ ,‬ומתו! כ! פסק שאשת איש שהמירה דתה‬
‫ונישאת לנכרי‪ ,‬ונתגרשה מבעלה ישראל‪ ,‬ואח"כ נתגייר בעלה הנכרי‪ ,‬והתיר ר"ת לגר לקחת אותה‬
‫לאשה‪ ,‬ואע"ג דקי"ל דאסורה לבועל‪ ,‬מ"מ ביאת עכו" אינה ביאה כלל‪ .‬ורבינו יחיאל עשה מעשה‬
‫כר"ת וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬הרי מפורש להדיא שר"ת התיר לכתחילה לקחת אותה לאשה‪ .‬וכ"נ מפשטות לשו התוס'‬
‫כתובות‪ ,‬וכ בפסקי התוס' ש‪ .‬ג בתוס' ישני )יומא פב‪ (.‬כ'‪ ,‬ומה"ט התיר ר"ת בעכו" שבא על בת‬
‫ישראל תחת בעלה‪ ,‬וגירשה‪ ,‬והמירה‪ ,‬ונישאה לעכו"‪ ,‬וחזרו ונתגיירו שניה‪ ,‬והתיר ר"ת לעכו" שנתגייר‬
‫"לישאנה"‪ ,‬משו דרחמנא אפקריה לזרעיה דעכו"‪ ,‬ולא שיי! בה "אחד לבעל ואחד לבועל"‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬המהר" ב חביב בתוספת יוה"כ )יומא פב‪ .‬בד"ה ובה!(‪ ,‬עמד בסתירת דברי הש"ע )סי' יא ס"ו(‪,‬‬
‫לדבריו )בסי' קעח סי"ט(‪ ,‬וכ הק' מהתוספתא דגוי הבא על בת ישראל לא יכנוס‪ ,‬ואי! התיר ר"ת לקיימה‪,‬‬
‫ותיר" דעובדא דר"ת הוה שעברה וניסת‪ ,‬דקי"ל א כנס לא יוציא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ È˙˘Â‬תשובות בדבר‪ ,‬חדא‪ ,‬שהרי מלשו התוס' ישני וכ מלשו המרדכי מוכח להדיא דר"ת התיר א‪$‬‬
‫לכתחילה לישאנה‪ .‬ועוד שלשו מר בסי' קעח מורה בעליל דס"ל שמותרת לגר א‪ $‬לכתחילה‪ .‬ובע"כ‬
‫לומר דשאני הת שהמירה ונישאת לגוי בדת‪ ,‬ומש"ה חשיב ליה ככנס‪ ,‬וניחא בזה דברי ר"ת‪.‬‬
‫‡‪ ‡Ï‬שעדיי קשה לשו מר )דסי' קעח(‪ ,‬שנראה שמתיר לכתחילה א‪ $‬בלא נישאת לעכו" אלא בזנות‬
‫בעלמא‪ .‬וכעי לשו מר‪ ,‬כתוב בחידושי הריטב"א כתובות )ג‪ :‬ד"ה משו דאיכא צנועות(‪ ,‬ובשטה מקובצת‬
‫‪34‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ש )ד"ה ואיברא וכו'(‪ .‬וכ בפסקי הרא"ש פ"ק דכתובות )סי' ד(‪ ,‬וז"ל‪" :‬ומתו! כ! התיר ר"ת בת ישראל‬
‫שהמירה דתה ונבעלה לעכו"‪ ,‬וחזר העכו" ונתגייר עמה‪ ,‬וגירשה בעלה‪ ,‬והתירה לאותו שנתגייר‬
‫עמה‪ ,‬דלא שיי! למימר אחד לבועל בביאת עכו" דהוי כביאת בהמה"‪ .‬וכ"כ האגודה )פרק ב סורר סי'‬
‫נח(‪ .‬הא קמ שאע"פ שלא נישאת לעכו" כלל‪ ,‬מותרת לו‪ .‬אא"כ נאמר שהתירה מדי האיסור לבועל‪,‬‬
‫ואה"נ דלכתחלה לא יכנוס משו לזות שפתיי‪ ,‬ומדרבנ‪ ,‬וא כנס לא יוציא‪ .‬וכ יש לפרש בדברי‬
‫הש"ע )סי' קעח(‪ ,‬וכ"כ החיד"א בשו"ת חיי שאל )סי' מט( בדעת מר‪ .‬ובדעת ר"ת פירש כמ"ש‪ ,‬דמיירי‬
‫שנישאת לעכו" בדת אחר שהמירה דתה‪.‬‬
‫אם אפשר להתירה להנשא לו לכתחלה‬
‫‚‪ Ì‬הגאו שרשי הי ח"ב )ד‪ $‬מד ע"ד( השיג על מ"ש המהר" ב חביב הנ"ל דמיירי בדיעבד שעבר‬
‫וכנס‪ ,‬מדברי הרא"ש והמרדכי דמוכח להדיא דר"ת מתיר א‪ $‬לכתחילה‪ .‬ובע"כ דס"ל דדוקא בנטע או‬
‫בבא עליה בודאי בצינעא‪ ,‬חיישינ דלמא לא נתגיירה אלא כדי להנשא אליו בפרהסיא‪ ,‬ולא יבצר מה‬
‫את אשר יזמו לעשות‪ .‬אבל בהמירה דתה ונישאת לעכו" בפרהסיא‪ ,‬ואי מי שמעכב ביד‪ ,‬אי לחוש‬
‫לשמא לא נתגייר אלא כדי להנשא יחדיו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בספר חינא וחסדא ח"א )דל"ח‪ (:‬השיג על המהר" ב חביב שכ' דמיירי בדיעבד שעבר וכנס‪ ,‬וכתב‪,‬‬
‫שאי נראה כ מדברי התוס' והראשוני‪ ,‬אלא ג לכתחלה שרי להשיאה אליו‪ .‬וש )ד‪ $‬מ( העלה‬
‫שלדיד שקבלנו הוראות מר יש להקל א‪ $‬לכתחלה‪ ,‬וכמו שפסק באה"ע )סי' קעח סי"ט(‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬בשו"ת אר" צבי תאומי )חאה"ע סי' ד( נשאל אודות יהודיה אשת איש שאנסוה להמיר דתה‪ ,‬ואחר‬
‫שהמירה נישאת לעכו" אחד‪ ,‬וישבה עמו כשלש שני‪ ,‬ונתגרשה בגט מבעלה היהודי‪ ,‬ושוב נדבה‬
‫רוחה אותה לחזור לצור מחצבתה ולדת ישראל‪ ,‬וא‪ $‬השפיעה על בעלה העכו" להתגייר‪ ,‬ונתגיירו‬
‫שניה‪ ,‬הא מותר להשיאה לבעלה הגר בחופה וקידושי כדת‪ ,‬ובתשובתו הביא דברי הש"ע )סי' יא‬
‫ס"ו(‪ ,‬גוי הבא על בת ישראל וחזר הגוי ונתגייר ה"ז לא ישאנה‪ ,‬וא כנס לא יוציא‪ .‬והקשה ע"ז ממה‬
‫שפסק בש"ע )סי' קעח סי"ט( כד' ר"ת שהתיר אותה לעכו" שנתגייר עמה‪ .‬והביא תירו" המהר" ב‬
‫חביב הנ"ל שלא התיר ר"ת אלא בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחלה לא יכנוס‪ ,‬וכ"כ הפנ"י בכתובות )ג‪ (:‬שלא‬
‫התיר ר"ת אלא בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחלה לא יכנוס‪ .‬ובנ"ד יש להחמיר טפי וכו'‪ ,‬הילכ! אי להתיר לה‬
‫להנשא לו לכתחלה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולא ראה דברי המרדכי והתוס' ישני דמוכח להדיא שר"ת מתיר לכתחלה‪,‬‬
‫וממילא יש להתיר ג בנידונו להשיאה אליו בחופה וקידושי‪.‬‬
‫‪ ˘"ÓÂ‬בש הפני יהושע‪ ,‬הנה ז"ל הפנ"י ש בסו"ד‪" :‬ומש"ה התירה ר"ת להגר שכבר כנסה מעיקרא"‪.‬‬
‫איהו סבר שכוונת הפנ"י דמיירי שעבר וכנסה ולא היא‪ ,‬אלא כוונת הפנ"י‪ ,‬כיו שכבר כנסה כשהיה‬
‫עכו"‪ ,‬ולהכי לא מפקינ מיניה אחר שנתגייר‪ .‬וכמש"כ לעיל‪ ,‬וכדברי החיד"א בחיי שאל‪ ,‬שסמכו‬
‫עליו בשו"ת עבודת הש ובשו"ת ישא איש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בשו"ת אר" צבי הנ"ל הביא אח"כ תשובת הרמב" בשו"ת פאר הדור )סי' קלב( שהיקל מפני תקנת‬
‫השבי‪ ,‬וכ הביא דברי תשו' טוב טע ודעת הנ"ל‪ ,‬ולכ ד להקל ג בנידונו א יש לחוש שיחזרו‬
‫לקלקול‪ ,‬ואעפ"כ לא מלאו לבו להורות היתר למעשה‪ ,‬והניח בצ"ע‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפי מ"ש הדבר ברור‬
‫להיתר‪ ,‬וכדעת ר"ת‪ .‬ומ"ש שנידונו חמור יותר‪ ,‬אי דבריו מחוורי לפע"ד‪ .‬ואורויי מורינ להתיר‬
‫לכתחלה בזה‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת עבודת הש )אה"ע סי' ד‪ ,‬דמ"ט ע"ג( סמ! על תירו" החיי שאל הנ"ל‪ ,‬ולכ התיר בנידונו לישא‬
‫את הנכרית אחר שנתגיירה‪ ,‬כיו שהיו נשואי מקוד‪ ,‬כדר! איש ואשתו‪ ,‬והו"ל כדי א כנס לא‬
‫יוציא‪ .‬ואע"פ שממ"ש הרשב"א בתשובה ח"א )סי' אל‪ $‬ר"ה( מוכח שחולק על סברא זו‪ ,‬וכ נראה בתשו'‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪35‬‬
‫‪·Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫הרשב"א ח"ה )סי' רמב(‪ .‬מ"מ הואיל ור"ת וסיעתו ס"ל להקל‪ ,‬ורבינו יחיאל עשה מעשה כר"ת‪ ,‬ומילתא‬
‫דרבנ היא‪ ,‬אית ל למיזל להקל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫הרבה אחרונים סמכו למעשה על סברת הרמב"ם להתיר מפני תקנת השבים‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת ישא איש )חאה"ע סי' ז( כתב‪ ,‬שמכיו שנישאו בערכאות חשיב ככנס שלא יוציא‪ ,‬וסמ! סמיכה‬
‫בכל כחו על דברי מר החיד"א בחיי שאל הנ"ל‪ .‬וסיי‪ ,‬ומה יקרו דברי הרמב" בשו"ת פאר הדור‬
‫שכ' להקל בזה מפני תקנת השבי‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בשו"ת תעלומות לב ח"ג )סי' כט(‪ ,‬שבנ"ד שה נשואי ע"י הערכאות‪ ,‬ואי אפשר להפריש זמ"ז‬
‫בשו אופ‪ ,‬יש לנו להקל‪ .‬ועיקר סמיכתי בזה על תשובת רבינו הרמב" בשו"ת פאר הדור )סי' קלב(‬
‫שהתיר לכתחלה לישאנה‪ ,‬מפני תקנת השבי‪ ,‬ועת לעשות לה' הפרו תורת!‪ .‬וכ"ש בדורותינו‬
‫ובארצות החופש והדרור וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬אחיעזר ח"ג )סי' כו אות ז( כתב ג"כ‪ ,‬שבזמנינו יש להקל בנכרית שנישאת לישראל בנישואי‬
‫אזרחיי ע"י הערכאות‪ ,‬ורצונה להתגייר ולהנשא בחופה וקידושי‪ ,‬ואומרת שרצונה ג לגדל ולחנ!‬
‫את בניה בדת ישראל‪ ,‬ויש לסמו! בזה ע"ד הגר"ש קלוגר בטוב טע ודעת קמא )סי' רל( שהתיר‬
‫לגיירה לכתחלה וכו'‪ .‬ומצאתי יסוד לדבריו בשו"ת פאר הדור להרמב" )סי' קלב( שהתיר בזה מפני‬
‫תקנת השבי‪ ,‬ועת לעשות לה' הפרו תורת!‪ ,‬ומוטב שיאכל בשר תמותות שחוטות‪ .‬ודברי הרמב"‬
‫יסוד גדול‪ ,‬דכל דאיכא משו תקנת השבי‪ ,‬וג חשש שלא יצאו לתרבות רעה יש להתיר‪ ,‬ומד'‬
‫הרמב" אלו סיוע להוראת הגר"ש קלוגר‪ .‬ואע"פ שאי ללמוד מתשו' הרמב" אלא לעני די הנטע‬
‫על השפחה‪ ,‬דהוי משו לזות שפתי‪ ,‬אבל מדי קבלת גרי לשו אישות ע"י ביה"ד‪ ,‬י"ל אי אומרי‬
‫לאד חטוא כדי שיזכה חביר!‪ ,‬מ"מ נראה שכיו שג א לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה‪ ,‬א"כ‬
‫אי כא לשו אישות‪ ,‬וכל שאומרת שכוונתה לש"ש ואי אומדנא דמוכח להיפ! מקבלי אותה‬
‫לכתחלה‪ ,‬לכ לפי ראות עיני ביה"ד יש מקו לסמו! להקל ע"פ הוראת הגר"ש קלוגר הנ"ל‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬אור שמח )סי' לב עמ' קיח( התיר לקבל עכו" הבא על בת ישראל וילדה לו בני‪ ,‬ולגיירו‬
‫לכתחלה‪ ,‬משו תקנה דידה ותקנת הבני שה ישראלי לכל דבריה‪ .‬וכמ"ש בע"ז )לו‪ (:‬דאיהי‬
‫משכה אבתריה‪ ,‬ומכיו שיש כמה חששות א נחמיר באיסור דהוי לכתחלה יש להקל‪ ,‬ועוד דמסתברא‬
‫שהתוספתא דיבמות )פ"ד( לא אמרה שלא יכנוס אלא לגבי עכו" הבא על בת ישראל במקרה‪ ,‬וה"ה‬
‫בישראל הבא על הנכרית במקרה‪ ,‬אבל לא היכא שדרה עמו ביחד עד שנתעברה ממנו‪ ,‬דבכה"ג ודאי‬
‫שהיא אדוקה בו‪ ,‬ואימור דלא החמירו לומר בזה שלא יכנוס‪ ,‬שיש חשש שיצאו לתרבות רעה‪ ,‬ולכ‬
‫מותר לו לכונסה לאחר שתתגייר‪ ,‬וכ לאחר שיתגייר מתירי לו לכונסה‪ ,‬ומקבלי אותו לכתחלה‪,‬‬
‫ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו'‪ ,‬וכמו שאמרו בקידושי )כ‪ (:‬גבי יפת תאר‪ .‬אמנ יראתי‬
‫לסמו! ע"ז‪ ,‬עד שמצאתי לרב של ישראל בכל הדורות הוא הרמב" בשו"ת פאר הדור שפסק שיש‬
‫להקל מפני תקנת השבי‪ ,‬ואמרנו שיכול לישאנה‪ ,‬שמוטב שיאכל רוטב וכו'‪ ,‬ועת לעשות לה' הפרו‬
‫תורת!‪ ,‬וכ"ש כא דאיכא תקנתא דידה ותקנת הולד‪ ,‬ובודאי דשריא להנשא אליו אחר שיתגייר‪ ,‬ובסופו‬
‫יעשה לש שמי ויהיה גר צדק‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת דרכי שלו )סימ נ( העלה להקל במי שחשק בנכריה‪ ,‬ורוצה לגיירה ע"ד שישאנה אחר גירות‪,‬‬
‫ויש חשש שא לא תתגייר‪ ,‬יצא לתרבות רעה וידור עמה בגיותה‪ ,‬שיש לצדד ע"פ דעת הרמ"א )אהע"ז‬
‫סי' קעז ס"ה( בנטע על הפנויה‪ ,‬שא יש חשש שמא יצא לתרבות רעה יכול לכונסה‪ .‬ובהגהה ש הובאו‬
‫דברי הרמב" בתשובה הנ"ל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬דברי חיי מצאנז ח"ב )חאה"ע סימ לו( כתב ג"כ בנידונו שהוא מגז שא לא יגיירו אותה ישב‬
‫עמה באיסור‪ ,‬ושיבא לעבירות חמורות‪ ,‬י"ל דבכה"ג מתירי לו איסור קל של לכתחלה‪ ,‬כדי שלא יבא לידי‬
‫‪36‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‚Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫עבירות חמורות וכו'‪ .‬אבל אי לעשות מעשה להתיר אלא רק אחר הסכמת הרבני שבמדינת‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ·"ÂÈÎÂ‬כתב בספר נהר מצרי )ד‪ $‬קיא‪ ,(.‬שאנו מתירי להשיאה אליו‪ ,‬כדי להצילו מאיסור נשג"ז‪ ,‬וג‬
‫לטהר את זרעו מכא ולהבא‪ ,‬כי ולד נכרית כמותה‪ ,‬וג לגייר את בניו אשר הוליד ממנה‪ .‬ועוד שיש‬
‫לחוש פ ימיר דתו כדי לישאנה ע"פ דת וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ìȯ·„ÎÂ‬האלה כתב לצדד להקל רבה של ביירות )לבנו( הגר"ש בוחבוט בתשובה שהובאה בשו"ת‬
‫ישכיל עבדי ח"ג )חיו"ד סי' טז(‪ .‬והגהמ"ח הביא עוד כמה אחרוני שכתבו להקל‪ ,‬ומה הרב תעלומות‬
‫לב והרב עצי הלבנו‪ ,‬וסיי‪ ,‬אי! שיהיה בעיקר הדי דנ"ד נראה דשפיר יוכל לסמו! בשופי להקל‬
‫מהטעמי שהביאו האחרוני הנ"ל בשעה"ד כזאת‪ ,‬שכבר נישאו בערכאות נישואי אזרחיי‪ ,‬וכדאי‬
‫ה לסמו! עליה לגייר לכתחלה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫יש לסמוך על תשובות הרמב"ם אף היכא שנעלמו מעיני מרן הבית יוסף‬
‫‪ ‰‰Â‬בשו"ת בית שערי )חיו"ד סי' שסא( אחר שכתב להחמיר בנ"ד‪ ,‬ומשו הנטע על הנכרית וכו'‪ ,‬סיי‪,‬‬
‫אחרי כותבי הראני בני תשובת הרמב" בס' פאר הדור )סי' קלב( שהתיר בזה מפני תקנת השבי‪ ,‬ועת‬
‫לעשות לה' הפרו תורת! וכו'‪ ,‬ולפ"ז אפשר שג בנ"ד יש להתיר לגיירה ולכונסה מה"ט‪ .‬אבל מדלא‬
‫הביאו הטור והמחבר ושאר פוסקי אחרוני דבר זה‪ ,‬ש"מ דלא שמיע להו ולא ס"ל‪ .‬וכה"ג כתב‬
‫התומי )סי' כה( שאי לטעו קי לי כדעה שלא הובאה בש"ע‪ .‬ובשו"ת מי חיי סי' יח כתב שאפי'‬
‫לספק ספיקא אי לצר‪ $‬דעה שלא הובאה בש"ע‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ Âȯ·„Â‬תמוהי‪ ,‬דהא ודאי שתשובת הרמב" שהיתה בכתב ידי קדשו‪ ,‬נעלמה מעיני קדש של הטור‬
‫ומר‪ ,‬וכ משאר אחרוני שלא הביאוהו‪ ,‬ואילו ראוה בודאי שהיו סומכי עליה להלכה‪ .‬וכמ"ש‬
‫המהר"י קולו )שרש צד(‪" :‬שא נמצא דבר הלכה בתשובת גאו אחד‪ ,‬ולא עלה זכרונו על ספר ידוע‬
‫ומפורס‪ ,‬אפי' א ימצא פוסק אחרו שפסק להיפ! מדברי הגאו הקוד לו‪ ,‬י"ל דילמא לא שמיעא‬
‫ליה לאותו פוסק אחרו מדברי הגאו הקוד לו‪ ,‬ואילו שמע הוה הדר ביה"‪ ,‬וכמ"ש כיו"ב בכתובות‬
‫)סט‪ ,(.‬ובדברי רב האי גאו ש‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"פ הרמ"א בהגה )חו"מ סי' כה(‪ .‬וכ"כ כיו"ב גדולי האחרוני‪,‬‬
‫ומה‪ ,‬המהרשד" בתשובותיו )חחו"מ סי' א(‪ .‬והמהר" אלשי! )סי' לט(‪.‬‬
‫‪) Ë"Óȯ‰Ó‰Â‬חחו"מ ר"ס נג(‪ .‬וע"ע בט"ז יו"ד )ס"ס נב וס"ס קיג(‪ .‬ובש"! )חו"מ סי' מו ס"ק קיז(‪ .‬וכ"כ החיד"א‬
‫בשו"ת חיי שאל ח"א )סי' נו(‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰˙ÚÓÂ‬יש לתמוה הפלא ופלא על הרב בית שערי הנ"ל דאזיל כל בתר איפכא‪ .‬ובאמת שהאחרוני‬
‫סמכו סמיכה בכל כוח ע"ד הרמב" בס' פאר הדור )הנז'(‪ .‬וכמש"כ לעיל‪.‬‬
‫מצרפים לספק ספיקא גם דעה שלא הובאה בשלחן ערוך‬
‫‪ ˘"ÓÂ‬עוד הרב בית שערי שדעה שלא הובאה בש"ע אי לצרפה אפי' לספק ספיקא‪ ,‬ושכ"כ בשו"ת‬
‫מי חיי )סי' יח(‪ ,‬לא היה צרי! להרחיק עדיו‪ ,‬שכבר כ' כ ג הפמ"ג )או"ח סי' לב מש"ז סק"ב(‪ .‬וכ"כ‬
‫בלבושי שרד‪ ,‬ועוד אחרוני‪ .‬אבל אי זה עני לכא‪ ,‬כיו שתשובה זו לא נגלית לעיני מר הש"ע‬
‫וגדולי האחרוני‪ ,‬ואילו ראוהו היו מביאי דבריו להלכה פסוקה‪ .‬ובלא"ה כבר תמה ביד אברה )יו"ד‬
‫ס"ס קי(‪ ,‬על הלבושי שרד הנ"ל‪ ,‬וכתב עליו‪ ,‬ושרא ליה מריה‪ ,‬דאטו מפני הכרעת הב"י והרמ"א‪ ,‬נשי‬
‫דעת גדולי הפוסקי הראשוני כלא היו‪ ,‬וכמ"ש כ הנוב"י )אה"ע סי' מז(‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בשדי חמד )כללי הפוסקי סי' יג אות ה( שכתב‪ ,‬שרבי מגדולי האחרוני הספרדי אינ חוששי‬
‫לכלל הנ"ל‪ ,‬ומצרפי לס"ס להקל ג סברא שלא הוזכרה כלל בש"ע‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בפשיטות בשו"ת‬
‫תעלומות לב ח"א )חאה"ע ס"ס כב(‪ .‬ע"ש‪ .‬וראה בעי יצחק ח"ג עמוד קיח‪ ,‬וח"ב עמוד שה‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪37‬‬
‫‪„Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ ˘"ÓÂ‬עוד בשו"ת בית שערי לעשות חילוקי בי תשובת הרמב" לנידו שלנו‪ ,‬המעיי יראה שאי‬
‫דבריו מוכרחי כלל‪ ,‬ובפרט באיסור קל של לכתחלה‪ ,‬כשתקנת השבי עומדת מנגד‪ .‬ורבי וגדולי‬
‫מרבני דורנו כתבו להקל בנ"ד‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬העלה הגאו מרא דארעא דישראל מהרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק )חאה"ע סי' כ(‪ ,‬שבודאי שכדאי‬
‫הוא הגר"ש קלוגר לסמו! עליו להקל‪ ,‬וכבר היקל בכיו"ב הרמב" בתשובה )סי' קלב( וכו'‪ ,‬ולכ יש‬
‫לגיירה לכתחלה ולהשיאה בחופה וקידושי וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬בשו"ת משפטי עוזיאל )חיו"ד סי' יד( הסתמ! על דברי הרמב" בשו"ת פאר הדור )סי' קלב( הנ"ל‪,‬‬
‫וכתב‪ ,‬שדבריו היקרי של רבינו הרמב" הנ"ל ה לנו לעיני‪ ,‬בכל כה"ג כגו הנטע או הנשוי ע‬
‫נכריה ונתגיירה‪ ,‬שא לא נתיר נישואיו עמה אחרי שהתגיירה‪ ,‬ישארו בנישואיה כל ימיה בגיותה‪,‬‬
‫ובניה בני התערובות יהיו נעקרי מע ישראל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÛȉÂ‬ידו שנית בשו"ת משפטי עוזיאל )חאה"ע סי' כה( לחזק דבריו הראשוני בהסתמכו ע"ד הרמב"‬
‫בתשובה הנ"ל‪ ,‬וכ' ליישב דברי הרדב"ז בשו"ת דברי דוד )סי' יא(‪ ,‬שלא יהיו מתנגדי לתשובת‬
‫הרמב"‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ עוד בשו"ת משפטי עוזיאל מה"ת )חיו"ד סי' נג וסי' נח(‪ .‬ועוד לו בשו"ת משפטי‬
‫עוזיאל )חאה"ע מה"ת סי' כא(‪ .‬ע"ש‪ .‬ואיכפל תנא לאשמועינ כולי האי בכוחא דהיתרא‪ .‬וכ גדולי רבני‬
‫המערב סמכו סמיכה בכל כח על תשובת הרמב" בספר פאר הדור הנ"ל‪ ,‬וכמ"ש בתשובה‬
‫שהובאה בשו"ת תבואות שמש )חיו"ד סי' קד(‪ ,‬וחתימי עלה הגאוני‪ ,‬רבי רפאל אנקאווה‪ ,‬ורבי יוס‪$‬‬
‫ב עטר‪ ,‬ורבי חיי יקותיאל בירדוגו‪ ,‬זצ"ל‪ .‬והגר"ש משאש זיע"א הסתמ! עליה‪ ,‬וכ' לסייע‬
‫דבריה‪ .‬וכ הרחיב דבריו בכוחא דהיתרא בשו"ת תבואות שמש )חיו"ד סי' סו(‪ ,‬ובשו"ת שמש ומג‬
‫ח"ב )סי' לב(‪ ,‬וסמ! ג"כ על תשובת הרמב" בשו"ת פאר הדור הנ"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ העלה הגר"מ‬
‫קירשבוי ראב"ד בפפד"מ‪ ,‬בשו"ת מנח משיב )סי' מב(‪ ,‬להקל בזה‪ ,‬מטע מוטב שיאכלו בשר‬
‫תמותות שחוטות ולא נבלות וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬והדבר ברור שאי להקל בזה אלא כשיודעי שישמרו תורה‬
‫ומצות‪ .‬ומקבלי עליה ככל אשר יצוו בית הדי עליה לשמור ולעשות‪] .‬וע' בשו"ת חלקת יעקב ח"א‬
‫)סי' יג( מ"ש ע"ד הרב מנח משיב הנ"ל‪ .‬ודו"ק[‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בשו"ת שרידי אש ח"ב )סי' קה( שהעלה ג"כ להקל‪ ,‬שמכיו שאיסור נטע שלא יכנוס הוא רק‬
‫מדרבנ‪ ,‬ועובר עליו פע אחת בלבד‪ ,‬וא לא נגייר אותה להשיאה אליו‪ ,‬ישאר עמה בגיותה ויעבור כל‬
‫ימי חייו בכל ביאה משו נשג"ז‪ ,‬א"כ מוטב להתיר לו לכונסה‪ ,‬שהיא איסור קל של לכתחלה‪ ,‬כדי‬
‫שלא יעבור כל ימיו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ,‡È„„ ‡˜ÒÓ‬בהא נחיתנא ובהא סליקנא שא יראה לעיני בית הדי שהנכריה באה להתגייר גירות‬
‫גמורה בקבלת עול תורה ומצות בלב של‪ ,‬לשמור ולעשות דיני התורה והמצוה‪ ,‬ולחנ! בניה‬
‫לתורה לאחר גיור כדת‪ ,‬יש להתיר לגיירה לכתחלה‪ ,‬ולהתיר לה להנשא אליו בחופה וקידושי‬
‫כדת משה וישראל‪ .‬וכדעת רוב האחרוני שבזמנינו שכתבו להקל‪ .‬וא‪ $‬את"ל שלא יצאנו מידי‬
‫ספק פלוגתא דרבוותא‪ ,‬מ"מ כיו דהוי מילתא דרבנ‪ ,‬ספד"ר לקולא‪ .‬ולגבי הגיור ג כ א‪ $‬שיש‬
‫מקו לומר דשמא לא חשיב גיור לש שמי‪ ,‬שי"ל שעושה כ מפני הלח" שעליה מהאיש אשר‬
‫חי אתה‪ ,‬או מלח" משפחתו עליה‪ ,‬מ"מ כיו דבדיעבד קי"ל שכול גרי ה‪ ,‬בספק יש להתיר‬
‫לכתחלה‪ ,‬וכמ"ש הגר"ח ב עטר בספר פרי תאר )סי' ח סק"א( בדי סכי קט כל שהוא לשחיטה‪,‬‬
‫שכיו דבדיעבד שרי‪ ,‬ובדי לכתחלה נחלקו בזה הפוסקי‪ ,‬יש להקל‪ ,‬שכל דבדיעבד שרי‪ ,‬ספקו‬
‫מותר ג לכתחלה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכיו"ב כתב הב"י באה"ע )סי' קנט(‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר ח"ח יו"ד סי' כד[‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪‰Î‬‬
‫ט ‪ .‬אשת איש שזינתה ע גוי‪ ,‬וגירשה בעלה בגט‪ ,‬והגוי נתגייר כדת‪ ,‬יכולה‬
‫להנשא לגר הזה‪ ,‬דלא שיי! לומר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת גוי‪(Ë .‬‬
‫י ‪ .‬יש מקומות שנהגו להמתי שנה תמימה מיו בוא הגר לפני בית הדי ומגלה רצונו‬
‫להתגייר‪ ,‬ועד שיקבלוהו בפועל‪ ,‬בכדי שבאותה שנה יתבוננו בית הדי במעשיו‬
‫ובדרכיו‪ ,‬ויוודע לה בבירור הא כוונתו כנה בקבלתו את המצוות‪ .‬וכ בכדי שיוכל‬
‫ללמוד את פרטי המצוות שיוכל לקיימ בשלימות מיד אחר מעשה הגירות‪ .‬אול‬
‫מנהג בתי הדי כיו שלא לקצוב הדבר בזמ‪ .‬והכל לפי ראות עיני הדייני‪(È .‬‬
‫יא ‪ .‬א‪ $‬אחר שנתברר לבית הדי כוונתו ומניעיו שה לש שמי‪ ,‬מכל מקו אי‬
‫לה למהר לקבלו‪ ,‬אלא יתארו בפניו את הטורח והעול שיש בקיו המצוות‪ ,‬כדי‬
‫לדחותו‪ .‬ולכ גר שבא להתגייר בתחלה יש לתאר בפניו את מצבו של ע ישראל בי‬
‫האומות‪ ,‬כדי לדחותו ולא למהר לקבלו‪ .‬וא בכל זאת רוצה להתגייר‪ ,‬יש להתקד‬
‫עמו בהכנה לגיור על פי ההלכה‪(‡È .‬‬
‫אשת איש שזינתה עם גוי‪ ,‬וגירשה בעלה בגט‪ ,‬ונתגייר הגוי‪ ,‬יכולה להנשא לגר הזה‬
‫‪ (Ë‬התוס' )כתובות ג‪ (:‬כתבו‪ ,‬שרבינו ת התיר לבת ישראל אשת איש שהמירה דתה‪ ,‬ובא עליה עכו"‪,‬‬
‫לקיימה לאותו עכו" אחר שנתגייר‪ ,‬דלא שיי! לומר אחד לבעל ואחד לבועל בביאת עכו"‪ ,‬דהוי‬
‫כביאת בהמה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ פסק מר בש"ע )אה"ע‪ ,‬סי' קעח סעי‪ $‬יט( וז"ל‪ :‬אשת איש שזינתה ע עכו"‪,‬‬
‫וגירשה בעלה בגט‪ ,‬ונתגייר העכו"‪ ,‬מותרת לגר הזה‪ ,‬דלא שיי! לומר אחר לבעל ואחד לבועל בביאת‬
‫עכו"‪ .‬ומבואר להדיא מלשו המרדכי )סו‪ $‬סנהדרי סי' תשכ(‪ ,‬שמותרת לכתחלה להנשא אליו אחר‬
‫שנתגייר‪ .‬וכ משמע מפשטות הלשו בתוס' כתובות הנ"ל‪ .‬ודלא כמ"ש בשו"ת גור אריה יהודה )חאה"ע‬
‫סי' מט(‪ ,‬שהפירוש בתוס' כתובות‪ ,‬שהתיר לקיימה היינו בדיעבד‪ ,‬דהא אמרינ ביבמות )כד‪ (:‬הנטע מ‬
‫הנכרית ונתגיירה לא יכנוס‪ ,‬והכי איתא בתוספתא‪ ,‬עכו" הבא על בת ישראל ונתגייר‪ ,‬לא ישאנה‪ ,‬וא‬
‫כנס לא יוציא‪ .‬וכ"פ בש"ע )סי' יא ס"ו(‪ .‬ולשו הש"ע )סי' קעח(‪ ,‬דמשמע שמותרת לו לכתחלה‪ ,‬אינו‬
‫מדוקדק‪ .‬ע"כ‪ .‬וליתא‪ ,‬ואשתמטיתיה לשו המרדכי הנ"ל שכתב‪" :‬והתיר ר"ת לקחת אותה לאשה"‪.‬‬
‫וכ"כ התוס' ישני )יומא פב‪ .(.‬דמוכח להדיא שא‪ $‬לכתחלה התיר ר"ת‪ .‬ומשו שנישאת לעכו" ע"פ‬
‫דת‪ ,‬חשיב לה כדיעבד‪ .‬וכ כתב מר החיד"א בשו"ת חיי שאל )ח"א סי' מט(‪ .‬והסכי לדבריו בשו"ת‬
‫ויאמר יצחק )חאה"ע סי' קנה(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בספר חינא וחיסדא )ח"א ד‪ $‬לח‪ .(:‬וכבר הארי! קצת בזה בשו"ת‬
‫יביע אומר ח"ח )חיו"ד סי' כד‪ ,‬עמוד שלב‪ ,‬בהערה(‪ .‬ע"ש‪] .‬שו"ת יביע אומר )ח"י אה"ע סימ יד([‪.‬‬
‫‪ (È‬עי' בספר משנת הגר )עמ' כא( שהביא כ מש ספר משנת רבי אליעזר‪ ,‬שכ היה המנהג משני‬
‫קדמוניות‪ .‬ומ הסת בשנה מעוברת די בי"ב חודש למנהג זה‪ .‬א! בלא"ה כיו לא נהגו כ‪ .‬וכל שבית‬
‫הדי מתרש מהבא לפניו שכוונתו לשמור תורה ומצוות‪ ,‬ויש אומדנא דמוכח שיקיי מצוות‪ ,‬ומתגורר‬
‫במקו שיש לו אפשרות לשמור תורה ומצוות‪ ,‬אי לעכבו שנה שלימה‪.‬‬
‫אף אחר שנתברר שמניעיו לש"ש‪ ,‬אין להם למהר לקבלו – קשים גרים לישראל כספחת‬
‫‪ (‡È‬מסכת גרי‬
‫)פ"א ה"א(‪,‬‬
‫וכ הוא ביבמות מז‪ :‬אמר מר גר שבא להתגייר אומרי לו מה ראית שבאת‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪39‬‬
‫‪ÂÎ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫להתגייר‪ ,‬ומודיעי אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות‪ ,‬מאי טעמא דאי פריש נפרוש‪,‬‬
‫דא"ר חלבו קשי גרי לישראל כספחת‪ .‬ופרש"י‪ ,‬ד"ה דאמר‪ ,‬שאוחזי מעשיה הראשוני ולומדי‬
‫ישראל מה‪ ,‬או סומכי עליה באיסור והיתר‪ .‬וז"ל הרמב" )הלכות איסורי ביאה פי"ג הל' יח(‪ :‬ומפני זה‬
‫אמרו חכמי קשי גרי לישראל כצרעת‪ ,‬שרוב חוזרי בשביל דבר‪ ,‬ומטעי את ישראל‪ ,‬וקשה הדבר‬
‫לפרוש מה אחר שנתגיירו‪ .‬צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל‪ ,‬וקברות התאוה‪ ,‬וכ רוב‬
‫הנסיונות האספסו‪ ,$‬היו בה תחילה גרי‪ .‬ע"כ‪] .‬ובס' יוסיפו )סו‪ $‬פרק לג( מסופר על אלכסנדר שמל! על‬
‫היהודי בחזקה‪ ,‬ואח"כ קיבלוהו בכבוד גדול‪ ,‬והיו כמה ערי שלא הרס‪ ,‬ואת מרשה אשר לאדו‪ ,‬וימולו‬
‫את בשר ערלת וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וידוע שמאות גרי יצא הורדוס העבד האדומי אשר הכרית כל זרע‬
‫החשמונאי‪ .‬והוא שנתכוונו חז"ל‪ ,‬קשי גרי לישראל כספחת[‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בפרש"י )נדה יג‪ (:‬שכל ישראל ערבי זה לזה‪ ,‬ונמצא שיהיו ישראל ערבי ג לגרי שנתווספו‬
‫עליה‪ ,‬שאינ מקפידי כ"כ במצוות‪ .‬ע"כ‪ .‬וזו הסיבה שבתחלה דוחי את הגר מלהתגייר‪ ,‬משו‬
‫שרבי מ הגרי אינ מקפידי על שמירת המצוות בשלימות המעשה כשאר ישראל‪ ,‬ואוחזי‬
‫מעשיה הראשוני בידיה‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬התוס' ביבמות ש‪ ,‬וכ בקידושי )ע‪ (:‬פירשו בש ר"י‪ ,‬דהטע לדחיית הגרי הוא מפני‬
‫שישראל הוזהרו ביותר על אונאת הגר‪ ,‬וכדכתיב )שמות כב כ( וגר לא תונה‪ ,‬וקשה להזהר באונאת‪.‬‬
‫‪ 'ÈÚÂ‬ב"י )יו"ד סי' רסח( בש הסמ"ג‪ .‬וז"ל מר בש"ע )סעי‪ $‬ב(‪ :‬כשבא להתגייר אומרי לו‪ :‬מה ראית‬
‫שבאת להתגייר‪ ,‬אי אתה יודע שישראל בזה"ז דחופי סחופי ]פי' אבודי וסחופי[ ומטורפי‪,‬‬
‫ויסורי באי עליה‪ .‬א אמר יודע אני ואיני כדאי להתחבר עמה‪ ,‬מקבלי אותו מיד‪ ,‬ומודיעי אותו‬
‫עיקרי הדת‪ ,‬שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבי‪ ,‬ומאריכי עמו בדבר זה‪ ,‬ומודיעי אותו מקצת‬
‫מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות‪ ,‬ומודיעי אותו מקצת עונשי של מצות‪ ,‬שאומרי לו‪ ,‬קוד‬
‫שבאת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת‪ ,‬חללת שבת אי אתה חייב סקילה‪ ,‬ועכשיו אכלת חלב‬
‫אתה ענוש כרת‪ ,‬חללת שבת אתה חייב סקילה‪ .‬ואי מרבי עליו ואי מדקדקי עליו‪] .‬כלומר א‪ $‬באות‬
‫מקצת עונשי אי להודיעו כל דקדוקי עונשי‪ ,‬אלא מודיעי אותו דר! כלל‪ ,‬קוד שבאת למדה זו אכלת חלב וכו'‬
‫ואי להודיעו כל הדקדוקי והחומרות שיש באיסור חלב ואיסור שבת‪ ,‬דשמא כוונתו לשמי‪ ,‬כ"כ הב"ח[‪ .‬וכש‬
‫שמודיעי אותו ענש של מצוות כ! מודיעי אותו שכר של מצות‪ ,‬ומודיעי אותו שבעשיית מצוות‬
‫אלו יזכה לחיי העוה"ב‪ ,‬ושאי שו צדיק גמור אלא בעל החכמה שעושה מצות אלו ויודע‪ .‬ואומרי‬
‫לו‪ ,‬הוי יודע שהעוה"ב אינו צפו אלא לצדיקי‪ ,‬וה ישראל‪ ,‬וזה שתראה ישראל בצער בעוה"ז‪ ,‬טובה‬
‫היא צפונה לה שאינ יכולי לקבל רוב טובה בעוה"ז כעובדי כוכבי‪ ,‬שמא ירו לב ויתעו ויפסידו‬
‫שכר עוה"ב‪ ,‬ואי הקב"ה מביא עליה רוב פורענות כדי שלא יאבדו‪ ,‬אלא כל העובדי כוכבי כלי‬
‫וה עומדי‪ .‬ומאריכי בדבר זה כדי לחבב‪ .‬א קיבל‪ ,‬מלי אותו מיד וממתיני לו עד שיתרפא‬
‫רפואה שלימה ואח"כ מטבילי אותו טבילה הוגנת בלא חציצה‪ .‬ושלשה )תלמידי חכמי( עומדי על גביו‬
‫ומודיעי אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות פע שנייה‪ ,‬והוא עומד במי‪.‬‬
‫‪ ·˙ÎÂ‬בנימוקי יוס‪) $‬טז‪ .‬ד"ה ת"ר גר( סברא דרבוותא שא לא הודיעוהו אינו מעכב‪ ,‬והכי משמע בפרק‬
‫כלל גדול‪ .‬וכ"ה בש"! )ש ס"ק ג(‪ ,‬ובאחרוני‪ .‬ומפרש בגמ' )ע"ב( דטעמא דאומרי לו מה ראית שבאת‬
‫להתגייר ומודיעי אותו מקצת מצות קלות וחמורות היינו משו דאי פריש נפרוש דאמר רבי חלבו‬
‫קשי גרי לישראל כספחת‪ .‬וסמ"ג )לאוי קטז מ ע"ג( כתב טע אחר כדי שלא יאמר לאחר מכא אילו‬
‫הייתי יודע לא הייתי מתגייר וא לא הזכירו לו כ‪ ,‬וכ"ה בב"י ש‪ .‬וע' בדרכי משה הקצר ש‪ ,‬שדייק‬
‫מדברי הטור דלא משמע כ שהרי מעכב אפי' בשלשה‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ÊÎ‬‬
‫יב ‪ .‬יש שכתבו שצרי! לדחות את הגר שלשה פעמי בל! ושוב‪ ,‬ורק אחר כ! לקבלו‪.‬‬
‫והיו לא נהגו בזה‪(·È .‬‬
‫יג ‪ .‬א החזיק בדעתו על א‪ $‬כל האמור שרוצה להתגייר‪ ,‬מקבלי אותו מיד‬
‫ומודיעי אותו עיקרי הדת שהוא יחוד ה' ואיסור עבודת כוכבי‪ ,‬ומאריכי עמו בדבר‬
‫זה‪ .‬וכ מודיעי אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות‪ .‬ומקצת עונשי‬
‫ושכר של מצות‪ .‬א! בעת הגיור צרי! שיקבל עליו את כל המצוות כול‪ .‬שקבלת‬
‫מצוות היא מעיקרי הגיור‪(‚È .‬‬
‫יד ‪ .‬יש להזהר מאד שלא לגייר אות שמוחזקי שאחר כ! יעברו על איסורי תורה‪,‬‬
‫כגו אות הגרי בקיבוצי חילוניי שאי ש בית כנסת‪ ,‬וכיו"ב‪ .‬ולכ הבאי‬
‫להתגייר‪ ,‬ואומרי בפיה שברצונ לקבל עליה עול תורה ומצוות‪ ,‬א! בית הדי‬
‫סובר על ידי אומדנא דמוכח שאי בכוונת לקיי מצוות‪ ,‬ולב בל עמ‪ ,‬ומיד לאחר‬
‫מעשה הגיור‪ ,‬יפנו עור‪ $‬לתורה ולמצוות‪ ,‬וישליכו אחרי גוו‪ ,‬ודאי שאי לקבל‪,‬‬
‫ולא שיי! לומר בזה דברי שבלב אינ דברי‪ .‬והכל לפי ראות עיני הדיי‪(„È .‬‬
‫יש שכתבו שצריך לדחות את הגר ג' פעמים בלך ושוב‪ ,‬והיום לא נהגו בזה‬
‫‪ (·È‬הרוקח )סי' קי(‪ ,‬והל' גרי לרבינו גרשו הגוזר‪ .‬ובשו"ע לכאו' לא הביא כ‪ ,‬א! המעיי בלשונו יראה‬
‫שיש מקו למשמעות כ‪ .‬ועיי במדרש רות )רבה ב‪ ,‬טז( אמר רבי שמואל בר נחמני בשלוש מקומות‬
‫כתיב כא שובנה‪ ,‬שובנה‪ ,‬כנגד ג' פעמי שדוחי את הגר‪.‬‬
‫‪ (‚È‬יבמות )מז‪ (:‬רמב" )פי"ד מאיסו"ב ה"א(‪ ,‬שו"ע )יו"ד סי' רסח ס"ב(‪" :‬א קיבל‪ ,‬מלי אותו מיד"‪.‬‬
‫‪ Ì"·Ó¯·Â‬הוסי‪ $‬כדברי הגמ' שמודיעי אותו ג מצות לקט שכחה ופאה‪ ,‬א! השו"ע השמיט כ‪ .‬וכתב‬
‫מר בב"י הטע‪ ,‬משו שאינ נוהגי בזה"ז‪ .‬ועיי בשו"ת חמדת שלמה )חיו"ד סי' כ"ט וסי' ל'( דהודעת‬
‫המצות וקבלת המצות שני עניני ה‪ ,‬דקבלת המצות הוא בסת שקיבל עליו להכנס בדת יהודית‪,‬‬
‫והודעת המצות להודיע לו עני המצות ושכר ועונש‪ ,‬וזה אינו מעכב‪ ,‬ולעול קבלת המצות בסת‬
‫מעכב‪ ,‬דזהו עיקר הגירות‪ ,‬וכמש"כ הרמב" דבעי קבלת המצות בשלשה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫יש להזהר מאד שלא לגייר אותן שמוחזקים שאחר כך יעברו על איסורי תורה‬
‫‪ („È‬ע' ביבמות )קט‪ (:‬רעה אחר רעה תבא למקבלי גרי‪ .‬ובתוספות ש‪ ,‬אומר ר"י דהיינו היכא שמשיאי‬
‫אות להתגייר‪ ,‬או שמקבלי אות מיד‪ ,‬אבל א ה מתאמצי להתגייר יש לנו לקבל‪ ,‬שהרי מצינו‬
‫שנענשו אברה יצחק ויעקב שלא קיבלו לתמנע שבאתה להתגייר‪ ,‬והלכה והיתה פלגש לאליפז ב‬
‫עשו‪ ,‬ונפק מינה עמלק‪ ,‬דצערינהו לישראל‪ ,‬כדאמרינ בפרק חלק )סנהדרי צט‪ .(:‬וג יהושע קיבל את‬
‫רחב הזונה‪ ,‬ונעמה ורות המואביה‪ ,‬ובריש פרק במה מדליקי )שבת לא‪ (.‬שגייר הלל אותו שאמר גיירני‬
‫על מנת שתשימני כ"ג‪ ,‬ואותו דעל מנת שתלמדני כל התורה כולה‪ ,‬וא‪ $‬על פי שלא היו מתאמצי‬
‫להתגייר‪ ,‬יודע היה הלל בה שסופ להיות גרי גמורי‪ ,‬כמו שעשה לבסו‪ .$‬ע"כ‪ .‬וכתב הרשב""‬
‫בספר זהר הרקיע )עשה מ'( שיש מצוה על בית די לקבל גוי הבא להתגייר‪ .‬וראוי להכניס מצוה זו בכלל‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪41‬‬
‫‪ÁÎ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מני המצוות‪ ,‬ואיני יודע על איזה מצוה נסמו! אותה‪ .‬ע"ש‪ .‬ובאזהרת הר"י אלברצלוני )במצות עשה אהבת‬
‫הגר( כתב‪ ,‬שקבלת גרי הוא בכלל מצוה "ואהבת את הגר"‪ .‬ובביאור הגאו ר' ירוח פישל פערלא‬
‫על ספר המצות להרס"ג )סו‪ $‬עשה י"ט ח"א ד‪ $‬קמח( מצדד שהוא נכלל במצוה "ואהבת את ה' אלקי!"‬
‫כמבואר בספרי )פרשת אתחנ פיסקא ל"ב( שזה מצוה לאהבו על כל הבריות‪ ,‬כאברה אבי! שנאמר "ואת‬
‫הנפש אשר עשו בחר"‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת בית יצחק )יו"ד ח"ב סי' ק אות יא(‪ ,‬ובשו"ת אחיעזר )ח"ג סי' כו אות ד(‪ ,‬ובשו"ת אגרות משה )יו"ד ח"א‬
‫סי' קנז(‪ .‬וכ העלה מר אאמו"ר זצוק"ל בקוב" תורה שבעל פה )ח"ג( וז"ל‪ :‬ונראה שא הבאי להתגייר‬
‫אמנ אומרי בפיה שברצונ לקבל עליה עול תורה ומצות‪ ,‬א! בית הדי סבור ע"י אומדנא דמוכח‬
‫שכל דבריה מ השפה ולחו" ולב בל עמ‪ ,‬ומיד לאחר מעשה הגיור יפנו עור‪ $‬לתורה ולמצוות‬
‫וישליכו אחרי גוו‪ ,‬ודאי שאי לקבל ולא שיי! לומר בזה דברי שבלב אינ דברי‪ ,‬כמוב' בתוס'‬
‫והרא"ש )נדרי כח‪ ,(.‬דאע"ג דקי"ל דברי שבלב אינ דברי‪ ,‬כל דאי' אומדנא דמוכח ואנ סהדי‬
‫שדעתו כ!‪ ,‬הו"ל כאילו פירש בהדיא‪ ,‬ולא חשיב דברי שבלב‪ .‬וכ"כ המהריק"ש בס' ער! לח )יו"ד סי'‬
‫רלב סי"ד(‪ .‬וכ"כ עוד המהרי"ט בתשו' )חחו"מ סו"ס מה(‪ .‬והגאו מקור חיי )סי' תמח ס"ק ט(‪ ,‬ועוד‪ .‬וממילא‬
‫כשהגר או הגיורת ברצונ לגור בקיבו" חפשי לאחר גיור‪ ,‬ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול‬
‫מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדו'‪ ,‬אי לקבל‪ .‬והכל לפי ראות עיני הדיי‪ .‬וכ העלה מהר"י‬
‫שמלקיס )ח"ב יו"ד סי' ק( ובשו"ת ערוגת הבוש )חיו"ד סי' רכד( ובשו"ת צור יעקב )סי' כז( ובשו"ת ר' עזריאל‬
‫הלדסהיימר )סי' רלד( ובשו"ת דעת כה )סי' קנד(‪ .‬עכ"ל‪ .‬וע"ע בשו"ת יביע אומר )ח"ה אה"ע סי' ג(‪ .‬ועי'‬
‫בקוב" תורה שבע"פ )חי"ג עמ' טו( במ"ש בזה הגרא"י אונטרמ‪.‬‬
‫מוחזק לנו שהגר יעבור על איזה איסור לתיאבון אם אפשר לגיירו‬
‫‪ ̇Â‬מוחזק שיעבור לתיאבו‪ ,‬נחלקו בזה הפוסקי עי' באחיעזר ח"ג )סי' כו( שלדעתו אפשר לגייר‬
‫באיזה אופני‪ ,‬וש ד אודות נכרית שנישאת לישראל בנשואי אזרחיי‪ ,‬וכעת רצונה להתגייר‪ ,‬וא‬
‫לא יקבלוה לגירות בב"ד כשר‪ ,‬תל! לרפורמי‪ ,‬א חשיב בכלל גירות לש אישות‪ ,‬ובפרט שג לאחר‬
‫שתתגייר לא תשמור דיני ישראל‪ ,‬ובתחלה הביא הסוגיא ביבמות )כד( בדי הנטע על השפחה‪ ,‬דלא‬
‫ישאנה‪ ,‬ופי' רש"י דלא ישאנה משו לזות שפתי‪ ,‬דאתי לאחזוקי קלא קמאי‪ ,‬ודייקו באיזה פוסקי‪,‬‬
‫דא הדבר ידוע שנבעלה לו בודאי מותר לכונסה‪ ,‬אבל הרשב"א מפרש‪ ,‬שהלזות שפתי היא שיאמרו‬
‫שנתגיירה שלא לש"ש‪ ,‬וכ מבואר ברמב" וריטב"א והגר"א )אה"ע סי' קע"ז ס"ק י"ז(‪ .‬ומבואר דס"ל בשי'‬
‫רש"י דא בודאי בא עלי' אפי' א כנס יוציא‪ ,‬ורק בנטע לפי שהוא חשד בעלמא‪ .‬והקשו מהתוספתא‬
‫דמבואר דלא תצא‪ ,‬הרי דפשוט לה בשי' רש"י דאפי' בא עליה בעדי שיי! הטע דהלעז של רש"י‪.‬‬
‫ואפי' א כנס יוציא‪ .‬ועי' בנמוק"י ש‪ ,‬וכ פסקו לדינא בשו"ת דברי חיי למהר"ח מצאנז )חאה"ע(‪,‬‬
‫ובתשו' שואל ומשיב )מהדו"ת ח"ג( דאסורה לכנוס‪ ,‬כמו שאסר הרשב"א‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בדברי חיי שצידד‬
‫דבאופ שיש לחוש שיבואו לידי עבירות חמורות‪ ,‬מתירי איסור קל‪ ,‬ובפרט בכה"ג דבדיעבד לא תצא‬
‫דאי מוחי בדבר‪ ,‬א! לא להתיר לכתחלה‪.‬‬
‫‪ ,˙Â¯È‚Ï ‰Ï·˜Ï ¯˘Ù‡ ̇Â‬לכאורה אי מקבלי‪ ,‬כמבואר ברמב" )פי"ג מה' איסו"ב(‪ ,‬ובטוש"ע )יו"ד סי' רס"ח‬
‫סעי' י"ב(‪ ,‬ועי' בב"י ש דהכל לפי ראות עיני הב"ד‪ ,‬וא רואי שסופו לש"ש‪ ,‬מותר לקבל כמש"כ‬
‫התוס'‪ .‬ובנ"ד שמתגיירת ע"מ להנשא‪ ,‬הי' מקו לפקפק א‪ $‬אי נימא דמתגיירת בלב של‪ ,‬דהא מבואר‬
‫בבכורות ל"א נכרי שבא לקבל דברי תורה חו" מדבר אחד‪ ,‬אי מקבלי אותו‪ .‬ר"י בר"י אומר אפי'‬
‫דקדוק אחד מד"ס‪ .‬וכ"פ הרמב" )פי"ד מה' א"ב ה"ח(‪ ,‬וכיו שרצונה להנשא לו ולעבור על דקדוק אחד‬
‫מד"ס‪ ,‬אי מקבלי אותה‪ .‬אול נראה דהדי דנטע על האשה לא ישאנה‪ ,‬האיסור רק עליו ולא עליה‪,‬‬
‫וכמ"ש הנוב"י הכלל בזה‪ ,‬דכל מקו דתני לא ישאנה האיסור עליו‪ ,‬ולא תנשא האיסור עליה‪ ,‬ואע"פ‬
‫‪42‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ËÎ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫דא האיסור עליו ממילא אסורה בלפני עור‪ ,‬וא‪ $‬באיסור דרבנ יש איסור לפני עור‪ ,‬מ"מ י"ל כיו דא‬
‫ניסת לא תצא‪ ,‬א"כ אי בזה גו‪ $‬איסור‪ ,‬רק אסור לכתחלה‪ ,‬משו הסר ממ! עקשות פה‪ ,‬ואפשר דעל‬
‫איסור דלכתחלה אי די דלפ"ע ל"ת מכשול‪ ,‬ולבד זה נראה דדי זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו‬
‫כל המצות חו" מדקדוק אחד מד"ס דאי מקבלי אותו‪ ,‬היינו במתנה שלא לקבל‪ ,‬ושיהי' מותר לו דבר‬
‫זה מ הדי‪ ,‬בזה אי מקבלי אותו‪ ,‬דאי שיור ותנאי בגירות‪ ,‬ואי גירות לחצאי‪ ,‬אבל במי שמקבל‬
‫עליו כל המצות‪ ,‬רק שבדעתו לעבור לתיאבו אי זה חסרו בדי קבלת המצות‪.‬‬
‫‪ Ë"‰ÓÂ‬נראה מה שחשש הרה"ג השואל לגייר לפי שלא ישמור דיני ישראל כהלכה‪ ,‬אפ"ל דאי לחוש‬
‫לזה כיו דמקבל עליו כל המצות א‪ $‬שחושב לעבור על איזה מהמצות אח"כ לתיאבו‪ ,‬מ"מ אי זה‬
‫מניעה לקבלת המצות‪ ,‬ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו זהו חסרו בקבלת המצות דמעכב‪ .‬אול‬
‫היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כ על איסורי תורה‪ ,‬חלול שבת ואכילת טריפות‪ ,‬ואנו יודעי‬
‫בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפני‪ ,‬ולבו בל עמו‪ ,‬הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו‬
‫המצות לאו כלו הוא‪ ,‬א"כ זהו חסרו בקבלת המצות דמעכב‪ .‬ובס' בית יצחק )חיו"ד ח"ב( כתב‪ ,‬דכיו‬
‫דאיכא אומדנא דמוכח‪ ,‬ול"ש בזה דברי שבלב אינ דברי‪ ,‬לא הוי קבלת גירות‪ .‬וש נסתפק בגו‪$‬‬
‫הדי דאי מקבלי גר א אמר חו" מדקדוק אחד מד"ס‪ ,‬דלא נתבאר מפורש אי ג דיעבד ל"ה גר‪.‬‬
‫‪ „ÂÚ‬כתב האחיעזר‪ ,‬דלעני הלכה‪ ,‬בפשוטו נראה שאי לב"ד כשר לקבלה לגירות‪ ,‬כיו שכונתה לש‬
‫אישות‪ ,‬וג אחר שנתגיירה אסורה לו‪ ,‬מצד נטע על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה‪ ,‬ומה שחששו שמא‬
‫תבוא לפני הרפורמי‪ ,‬אי לנו לחוש לזה‪ ,‬ועל הב"ד כשר להזדקק רק באופני המבוארי בפוסקי‬
‫להלכה בקבלת מצוות‪ ,‬וג אי לצדד להתיר איסורא זוטא כדי שלא לעבור ע"ה איסור חמור‪ ,‬וכמו‬
‫שאמרו בעירובי לב‪ ,‬וכמ"ש המהרשד" לצדד בכה"ג‪ .‬וכ"כ בשו"ת מהר"ח צאנז‪ ,‬דהא בנ"ד יש‬
‫לחוש בודאי שלא תשמור פתחי נדה וטבילה‪ ,‬ויהי' בועל נדה בכרת‪ .‬ובנכרית אי איסור נדה‪ ,‬ועי' תוס'‬
‫שבת ד‪ .‬החילוקי בדי א אומרי חטא כדי שיזכה חביר!‪ .‬ולפי החילוקי ש נמי י"ל דלא שיי!‬
‫בנ"ד אומרי לאד חטא כדי שיזכה חבר!‪ .‬וג מוהר"ח צאנז בדי הנטע מ האשה מסיק שאי‬
‫מורי להיתר‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬אחר המלחמה הגדולה‪ ,‬שהותר הגירות וג הוכר על פי חק ונימוסי נשואי אזרחי‪ ,‬נשאלתי‪,‬‬
‫בנכרית שניסת לישראל ורצונה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושי‪ ,‬באמר שרצונ לגדל את בניה‬
‫ע"פ דת ישראל‪ ,‬וג אומרי שא הב"ד לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל‪ ,‬א יש להתיר לכתחלה‪,‬‬
‫ובשו"ת טוב טע ודעת )מהדו"ק סי' ר"ל( העלה להקל ולהתיר לכתחלה בכה"ג‪ ,‬ויסוד לזה מתשובת‬
‫הרמב" פאר הדור‪ ,‬אלא שלא נתברר בדבריו א הוא רק מדי הנטע על השפחה‪ ,‬או ג מצד הגירות‪,‬‬
‫דמלשו השאלה נראה שהיא גוי'‪ .‬אבל בתשו' הרמב" נראה רק מדי נטע על השפחה‪ ,‬וע"ד הגירות‬
‫לא זכר כלל‪ ,‬עכ"פ מפורש בד' הרמב" דמפני תקנת השבי יש להתיר ג בשפחה‪ ,‬ומוטב שיאכל‬
‫בשר תמותות‪ .‬וד' הרמב" יסוד גדול‪ .‬ומפורש בד' הרמב" הוראת מוהר"ש קלוגר שמדמה די‬
‫שפחה לדי הרמ"א בסי' קע"ז ס"ה בפנוי'‪ ,‬וכל דאיכא תקנת השבי וחשש שלא תצא לתרבות רעה‪,‬‬
‫יש להתיר‪.‬‬
‫‪ ÏÎÂ‬זה לעני די הנטע על השפחה מצד די איסור דלזות שפתי‪ ,‬אבל מדי קבלת גירות לא שמענו‬
‫מד' הרמב"‪ ,‬וחילוק יש ביניה דנטע על שפחה האיסור עליו ואמרינ מוטב שיאכל בשר תמותות‪,‬‬
‫אבל בקבלת גרי לש אישות ה"ז די לגבי הבי"ד שאי לב"ד לקבל המתגיירי לש אישות‪ ,‬והוי‬
‫כמו חטא בשביל שיזכה חבר!‪ ,‬מ"מ נראה לדי כיו דג א לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה‪ ,‬א"כ‬
‫אי כא לש אישות‪ ,‬ובפרט למש"כ להסתפק כי באומרת שכונתה לש גירות לש"ש‪ ,‬ואי אומדנא‬
‫דמוכח להיפו!‪ ,‬מקבלי אותה‪ ,‬וע"כ נראה דלפי ראות עיני בית די מקו להקל ולסמו! על הוראת‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪43‬‬
‫‪Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫טו ‪ .‬גר שבעת הגיור לא קיבל עליו מצוות‪ ,‬פשוט וברור שאינו גר כלל א‪ $‬בדיעבד‪.‬‬
‫כי אחד מתנאי עצ הגיור‪ ,‬הינו קבלת עול מצוות‪ ,‬והוא דבר המעכב בעצ קבלת‬
‫הגירות‪] .‬ולא דמי למתגייר משו אישות דהוי רק עני צדדי הפוג לכתחילה[‪ ,‬ולכ גוי הבא‬
‫להתגייר‪ ,‬ולא מקבל עליו עול כל המצוות ]ואפי' חו" ממצוה אחת דרבנ[ אי מקבלי‬
‫אותו‪] .‬ובשו"ת דברי יציב כתב שג מי שלא קיבל דקדוק אחד של דברי סופרי‪ ,‬הגיור‬
‫בטל בדיעבד‪ ,‬וכ"מ בשאר האחרוני[‪ .‬אול סת גר שבא להתגייר‪ ,‬ואינו מתיימר לומר‬
‫שחקר במצוות התורה והוא כופר באחת מה‪ ,‬א‪ $‬שידוע לנו שבסתר לבבו אינו‬
‫מערי! את כל המצוות כראוי‪ ,‬אבל קיבל על עצמו את המצוות‪ ,‬אינו נחשב כאומר‬
‫חו" מדבר אחד‪(ÂË .‬‬
‫מוהר"ש קלוגר‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בנ"ד בדבר אברה )ח"ג סי' כח(‪ ,‬ובאגרות משה )יו"ד ח"ג סי' קח‪ ,‬אה"ע ח"ב סי' ד(‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬קוב" תשובות ח"ב )סימ נז( כתב לבאר דעת האחיעזר הנ"ל‪ ,‬כי מי שקיבל עליו כל המצוות רק‬
‫שבדעתו לעבור לתיאבו‪ ,‬אי זה חסרו קבלת המצות‪ .‬ע"ש‪ .‬ג בשו"ת אור לציו חלק א' )סימ יב(‬
‫פירש כ בדעת האחיעזר‪ ,‬וש קאי מעני גירות באופ שידוע בודאי שמיד אחר הגירות זילזל בתורה‬
‫ובמצוות‪ ,‬וכתב‪ ,‬דא‪ $‬על פי כ ה ספק גרי‪ .‬ובדעת האחיעזר כתב‪ ,‬דס"ל שה ודאי גרי‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫קבלת מצוות בגירות מעכבת‬
‫‪ (ÂË‬עיי בב"ח )יו"ד סי' רסח(‪ ,‬ובמגיד משנה )איסו"ב פי"ג הי"ז(‪ .‬ובדעת הרי"‪ ,$‬עיי ברמב" )יבמות מה‪ .(:‬ומר‬
‫השו"ע )סי' רסח סעי' ג'( הכריע דקבלת מצוות מעכבת‪ .‬וזו הסכמת האחרוני‪ .‬עיי בשו"ת חמדת שלמה )יו"ד‬
‫סי' כד כט(‪ ,‬ובשו"ת אחיעזר )ח"ג סי' כו(‪ ,‬ובשו"ת היכל יצחק )ח"א סי' יט(‪ .‬ובשו"ת אגרות משה )יו"ד ח"א סי' קנז‪,‬‬
‫וח"ג סי' קו(‪ .‬ובשו"ת מנחת יצחק )ח"א סי' קכא(‪ ,‬וש התייחס ג לדברי הנימוק"י והריטב"א ביבמות ש‪.‬‬
‫ובשו"ת יביע אומר ח"ה )יו"ד סי' יג( גבי איזבל אמו של יור‪ ,‬כתב בפשטות דמה שכתב הרמב" שא חזר‬
‫לסורו הרי הוא כישראל מומר‪ ,‬היינו דווקא כשנהג כישראל תקופה מסויימת‪ ,‬ואחר כ! חזר לסורו‪,‬‬
‫דבלא"ה‪ ,‬לא הוי גר כלל‪ .‬ועיי ביבי"א ח"ח )אבה"ע סי' יב( בש המהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טע ודעת‬
‫תליתאה )ח"ב סי' קיא ג'( שמדאורייתא ג בלי קבלת מצוות הוי גר גמור‪ .‬אבל לא הביא לו חבר‪.‬‬
‫‪ Ï"ÊÂ‬הרב טוב טע ודעת‪" :‬וג מש"כ כב' דלפי דברינו ג המילה אינו עיקר רק קבלת עול מצות‪ ,‬זהו טעות‬
‫גמור‪ ,‬דקבלת עול המצות הוי רק מכשיר‪ .‬ועיקר הגרות הוי המילה וטבילה‪ .‬ותדע שבקבלת עול מצוה בלי‬
‫מילה וטבילה אינו כלו‪ ,‬ולהיפו! א מל וטבל לש גירות א‪ $‬דלא קיבל עול מצות תחילה‪ ,‬הוי גר מ‬
‫התורה בודאי‪ ,‬וקבלת עול מצות תחילה הוי רק דרבנ"‪ .‬ומבואר שרק קבלת מצוות תחילה היא דרבנ‪ .‬וזה‬
‫מהטע שכתב שקבלת מצוות אינה חלק ממעשה הגיור אלא מכשיר למעשה הגיור‪ ,‬לכ ג כאשר הגר‬
‫קיבל על עצמו מצוות לאחר מכ‪ ,‬מדאוריתא מהני‪ ,‬וחכמי תיקנו שיודיעו אותו עיקרי מצוות קוד לכ‪.‬‬
‫ועכ"פ לדעת רוב האחרוני קבלת מצוות מעכבת‪ ,‬וכ"פ הש"ע‪ ,‬אול קבלת מצוות תחלה‪ ,‬בזה כתב הרב‬
‫הנז' שאינה מעכבת[‪ .‬ולכאורה יש סמ! לדברי המהר"ש קולגר ממש"כ הרמב" )איסו"ב פי"ג הט"ו( בגרי‬
‫שהתגיירו בימי דוד ושלמה וז"ל‪" :‬והיו ב"ד הגדול חוששי לה לא דוחי אות אחר שטבלו מכ"מ ולא‬
‫מקרבי אות עד שתראה אחרית"‪ .‬מבואר שא קיבלו מצוות באחרית שפיר דמי‪ ,‬ומהני הגיור שעשו‬
‫‪44‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫קוד לכ‪ .‬שו"ר שזו אינה ראיה‪ ,‬עיי בשו"ת אגרות משה )יו"ד ח"ג סי' קו( שביאר את דברי הרמב" אחרת‪,‬‬
‫דמיירי במתגיירי שקיבלו מצוות ויש ספק הא פיה וליב שווי‪ ,‬לכ ממתיני לראות מה תהיה‬
‫אחרית‪ ,‬דא ישמרו מצוות אגלאי מילתא למפרע שקבלת היתה שלמה‪ .‬ועיי בדבריו של הגר"ב זולטי‬
‫זצ"ל בכנס תורה שבעל פה כר! יב‪ ,‬שכתב מעי דברי הטוב טע ודעת‪ .‬א! באגרות משה )ח"ג יו"ד סי' קו(‬
‫כתב שקבלת מצוות היא חלק ממעשה הגרות‪ ,‬ומעכבת שתהיה בתחלה‪.‬‬
‫‪ ˘"ÚÂ‬באגרות משה )יו"ד ח"א סי' קנז(‪ .‬וע"ש שד בגר שאנ סהדי שלא קיבל מצות‪ ,‬א‪ $‬שאמר בפיו‬
‫שמקבל מצוות‪ ,‬א נחשב גר‪ ,‬וכתב‪ ,‬פשוט וברור שאינו גר כלל א‪ $‬בדיעבד‪ .‬וכ הורה אבא מארי‬
‫הגאו זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבי‪ ,‬בעובדא כזו שאינו גר כלל בי לקולא בי לחומרא‪ ,‬שקבלת‬
‫מצות בגר מעכב‪ ,‬כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'‪ .‬וא‪ $‬א אמר בפיו שמקבל מצות‪ ,‬א אנ סהדי‬
‫שאינו מקבל עליו באמת אינו כלו‪ .‬וגר שמהני לש אישות בדיעבד‪ ,‬איירי שבשביל האישות קיבל‬
‫עליו מצות באמת‪ ,‬והוא ברור ופשוט‪ .‬ואיני יודע טע הרבני הטועי בזה‪ ,‬דא‪ $‬לדידהו עכ"פ איזה‬
‫תועלת ה מביאי בזה לכלל ישראל‪ ,‬שמקבלי גרי כאלו‪ ,‬דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולע ישראל‬
‫שיתערבו גרי כאלו בישראל‪ .‬ולדינא פשוט שאי זה גר כלל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת דעת כה )סימ קמז( כתב לגבי גר קט‪ ,‬דמה שמגיירי אותו כ"ז הוא רק א הוא באופ כזה‪,‬‬
‫שאנו יודעי שבגדלותו יקיי את המצות‪ ,‬דבאמת הלא קבלת המצות היא עיקר של הגירות‪ ,‬שהרי היא‬
‫מעכבת‪ ,‬ואפי' א קיבל מצוות‪ ,‬אלא שלא היתה הקבלה כדי‪ ,‬דהיינו שלא היתה ביו ובשלשה‪,‬‬
‫כמבואר בשו"ע‪ ,‬א"כ מסתברא מילתא‪ ,‬דלדיד דקיי"ל דגר קט צרי! שיהי' מדעת אביו או מדעת אמו‪,‬‬
‫שאז מטבילי אותו על דעת בי"ד‪ ,‬ודאי צרי! עכ"פ שאביו או אמו‪ ,‬או שניה יחד‪ ,‬ימסרו אותו על‬
‫דעת קבלת המצות‪ .‬אבל בעני שהדבר מתברר שאי דעת כלל לקיי ולהזהר מאיסורי תורה‪ ,‬מאי‬
‫מהני מה שה מוסרי אותו לגירות ע"ד ב"ד‪ ,‬דפשיטא דלא עדיפא מסירת מאילו מסר א"ע לגירות‬
‫במילה וטבילה‪ ,‬שכיו שחסרה קבלת המצות אי זו גירות כלל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת שרידי אש חלק ב )סימ עה( כתב‪ ,‬אודות איש אחד שגר ע אשה גיורת שנתגיירה ע"י רב‬
‫אחד‪ ,‬והגיור ‪ .‬היינו הטבילה ‪ .‬היתה רק בפני אשה אחת‪ ,‬ועכשיו רוצה הבעל שתתגייר עוד פע בפני‬
‫בי"ד של שלשה כדי תורה‪ .‬ואמנ למילה ולטבילה מהני בדיעבד בלא ג'‪ ,‬אבל לקבלת המצוות בעינ‬
‫ג' א‪ $‬בדיעבד‪ .‬שקבלת המצוות היא כתחילת די‪ .‬כמבואר בש"ע )סימ רסח ס"ג( "חו" מקבלת המצוות‬
‫שמעכבת א אינה ביו ובשלשה"‪ .‬ועי' בתוס' שבת )סח‪ .‬ד"ה גר( שכתבו‪ ,‬א לא הודיעו לו את המצוות‬
‫הוה גר‪ .‬וכ"כ הרמב" בהל' איסורי ביאה פי"ג הי"ז‪ ,‬שא לא הודיעוהו המצוות ועונש הוא גר‪ .‬ויש‬
‫לחלק בי הודעת המצוות לבי קבלת המצוות‪ .‬שקבלת המצוות היא‪ ,‬שהוא מקבל על עצמו את כל‬
‫המצוות המחוייבות כישראל‪ ,‬וזהו עיקר הגירות‪ .‬וקבלה זו צריכה להיות בפני בי"ד של ג'‪ ,‬והיא‬
‫מעכבת אפי' בדיעבד‪ .‬והודעת המצוות היא‪ ,‬שמודיעי לו שכר ועונש‪ ,‬וזה אינו מעכב בדיעבד‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת דברי יציב )חלק אב העזר סימ קב( כתב‪ ,‬דזה פשוט דגירות של קראי‪ ,‬שאינו מקבל עליו תורה‬
‫שבע"פ‪ ,‬אינו גירות‪ .‬ולהדיא שנינו בבכורות )ל‪ (:‬עכו" שבא לקבל דברי תורה חו" מדבר אחד אי‬
‫מקבלי אותו‪ ,‬ר' יוסי בר' יהודה אומר אפילו דקדוק אחד מדברי סופרי‪ ,‬ואיפסק להלכתא ברמב"‬
‫)פי"ד מאיסורי ביאה ה"ח(‪ ,‬והיינו שאי מקבלי אותו אפילו לגר תושב ]כהמשמעות בסדר דברי הרמב" ש[‪ ,‬והדבר‬
‫מבואר לפמ"ש בשו"ת דברי חיי )ח"ב בהשמטות סימ ל"ג( דבאינו מאמי בחז"ל הוה אפיקורוס‪ ,‬דתורתינו‬
‫הקדושה ציותה לא תסור‪ ,‬ופסול לעדות ולאו אחי! הוא‪ .‬י"ש‪ .‬וא"כ אי אפשר לגיירו‪ .‬ובמס' גרי )פ"א‬
‫ה"ד( קחשיב בי מקצת מצוות שמודיעי לאשה המתגיירת‪ ,‬ע"מ שתהא זהירה בנדה ובהדלקת הנר‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬והובא בברכי יוס‪] $‬ש די ז'[‪ ,‬וקבלת עול מצוות מעכבת‪ ,‬ומנה בכלל זה נר שבת שאינו אלא‬
‫מדברי סופרי‪ .‬ובבית יוס‪) $‬יו"ד ריש סימ רס"ח בד"ה וכשבא להתגייר( הביא מהנמוק"י‪ ,‬שא לא הודיעוהו‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪45‬‬
‫‪·Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫אינו מעכב‪ ,‬א! בד"מ )אות א'( כתב עליו שמדברי הטור לא משמע כ‪ ,‬שהרי מעכב אפילו בג'‪ .‬וא"כ לפי‬
‫הד"מ הודעת המצות וקבלת המצות חדא נינהו‪ .‬ואמנ בפתחי תשובה ]ס"ק כ"ט[ הביא מ"ש בחמדת‬
‫שלמה )יו"ד סי' כ"ט אות כ"ב( שיש לחלק בי הודעה וקבלת עול מצוות‪ .‬וכ"כ ביד שאול )ח"ב ש סק"י(‪.‬‬
‫ועכ"פ לכו"ע קבלת עול מצוות מעכב‪ ,‬וא אומר שאינו רוצה לקבל עליו עול מצות התורה‪ ,‬אינו גר‪,‬‬
‫וגוי גמור הוא לכל דבריו‪ .‬ורק הודעת שכר‪ ,‬או להחמדת שלמה והיד שאול ג הודעת המצוות‪ ,‬אינה‬
‫מעכבת‪ ,‬אבל קבלת ברור שמעכב‪ ,‬ובלי זה אינו גר כלל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת קוב" תשובות ח"א )סימ קד( נשאל אודות גרי שנתגיירו בגיור אורדוקסי א! לא התכוונו‬
‫כלל לקבל מצוות‪ ,‬ועל א‪ $‬שברור הדבר שהצהרת בפני הרב מסדר הגירות שה מקבלי עליה‬
‫לשמור תורה ומצוות‪ ,‬לא היתה אלא משפה ולחו"‪ ,‬כדי לתת לה תעודת גירות‪ ,‬הא חובה על הרב‬
‫רוש הנישואי לחקור ולדרוש את הגר או הגיורת הבאי לבקש לרושמ לנישואי ע ב או בת‬
‫ישראל‪ ,‬א אמנ היתה כוונתו לקבל על עצמו לקבל עול תורה ומצוות‪ ,‬והשיב‪ ,‬דמילתא דפשיטא היא‬
‫שאי גר בלא קבלת עול תורה ומצוות‪ ,‬וא אינו חושב כלל להתגייר באמת לחסות תחת כנפי השכינה‬
‫להיות שומר שבת מחללו‪ ,‬ומחזיק בבריתו‪ ,‬וכל המטרה בכדי להשיג את מבוקשו החומרי‪ ,‬ולמאות את‬
‫תאותו‪ ,‬אי זו גירות כלל‪ ,‬וע' בשו"ת בית יצחק )סימ ק( דללא קבלה בלב לא הוה גר‪ ,‬ולא אמרינ‬
‫דברי שבלב אינ דברי‪ .‬והואיל ורבי מהגרי ה מסוג זה‪ ,‬הרי החובה מוטלת על רושמי הנישואי‬
‫לדרוש ולחקור בטר בא להוציא לה תעודת היתר נישואי‪ ,‬למע לא יתערבו גויי האר" בזרע קודש‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת צי" אליעזר חלק טז )סימ סו( כתב‪ ,‬כי מי שבא להתגייר ואיננו מוכ לקבל עליו לקיי כל‬
‫מצוות התורה‪ ,‬דבר זה גור הפרעה בעצ התגיירותו‪ ,‬וזה עיכוב בעצ הגירות‪ ,‬ואמנ מי שבא‬
‫להתגייר בשביל מטרה ידועה‪ ,‬אבל הוא מקבל עליו עבור כ לקיי כל המצוות‪ ,‬בכה"ג אי זה עיכוב‬
‫בעצ הגירות כשלעצמו‪ ,‬אלא דבר זה מהוה גור עיכוב על המקבלו‪ ,‬שלא יקבל אותו לגיירו‪ ,‬אבל א‬
‫עבר וקיבלו הר"ז גר‪ ,‬ורוב של גרי הבאי להתגייר המה על זאת הכוונה‪ ,‬וכמו שמבאר הרמב"‬
‫)בפי"ג מה' איסו"ב הי"ח(‪ ,‬שמפני זה אמרו חכמי קשי לה גרי לישראל כנגע צרעת‪ ,‬מפני "שרוב‬
‫חוזרי בשביל דבר זה‪ ,‬ומטעי את ישראל‪ ,‬וקשה הדבר לפרוש מה אחר שנתגיירו‪ .‬צא ולמד מה‬
‫אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה‪ ,‬וכ רוב הנסיונות האספסו‪ $‬היו בה תחילה"‪ .‬ובכל אלו‬
‫המקומות לא בוטלו גירות אלא נשארו בתו! בני ישראל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בגליו אקדמות )כא‪ ,‬כב( כתב ש אחר הכותבי‪ ,‬שיש מדייני הגיור שיודעי שעובדי עליה‪,‬‬
‫וא נותני יד לגיורי קריצה‪ ,‬וביה"ד מתעל מ האודמנא דמוכח‪ ,‬שהרי רוב רוב של המתגיירי‬
‫אינ מתעתדי להצטר‪ $‬לחברה הדתית‪ .‬ויש שנתלו באיל גדול בדברי הראשל"צ הגרב"צ עוזיאל‬
‫זצ"ל‪ ,‬וטענו שלדעתו נית לקבל לגיור בלא קבלת מצוות מלאה‪ .‬ועיי במשפטי עוזיאל חלק א' )סימ‬
‫יד(‪ ,‬וחלק ב' )יורה דעה סימ נח(‪ .‬אול הדברי אינ נכוני‪ ,‬כי התשובה הראשונה בחלק א' אינה עוסקת‬
‫כלל בקבלת מצוות‪ ,‬אלא בשאלת הגיור לש אישות‪ ,‬ובתשובה השניה קאי במי שנתגיירה בפני שני‬
‫בלבד‪ ,‬ולכל אורכה של התשובה הוא כותב דבעינ קבלת מצוות‪ ,‬ותפס זאת כדבר פשוט‪ ,‬ובי היתר‬
‫כתב‪ ,‬מכל האמור למדנו דקבלת מצוות צריכה להיות בפני בית די של שלשה‪ ,‬והוא הדי באשה‬
‫שבאה להתגייר צריכה לקבל מצוות בפני שלשה‪ ,‬אבל א לא קיבלה מצוות ולא טבלה בפני שלשה‪,‬‬
‫אינה גרות כלל‪ .‬וכ כתב עוד בתשובתו בחלק ב' )יו"ד סימ נה ונו(‪ ,‬וז"ל‪ :‬לסיכו‪ ,‬אי אד נכנס לברית‬
‫ישראל להיות מותר לבוא בקהל ישראל אלא על ידי מילה וטבילה וקבלת עול מצוות וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ „Á‡ ¯·ÁÓÂ‬חיבר בי הודעת המצוות לקבלת המצוות‪ ,‬ולדעתו דעת הרמב" ומר הש"ע‪ ,‬שאי הודעת‬
‫המצוות מעכבת‪ ,‬וממילא אי קבלת המצוות מעכבת‪ ,‬כי אי! יקבל על עצמו קבלת מצוות א לא יודע‬
‫מה ה‪ ,‬וג א יאמר שהוא מקבל דבר שאינו יודע מה הוא‪ ,‬הלא ה פטפוטי סרק‪ ,‬ונמצא שקבלת‬
‫\‬
‫‪46‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‚Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫המצוות אינה חלק מהגירות כמילה וטבילה‪ ,‬אלא היא עצ הסיבה הראשונית שיש לבית די להיטפל‬
‫בכל הבא להתגייר‪ ,‬וכשאי רצו לקיי המצוות‪ ,‬אי לב"ד להיזדקק ולגייר‪ ,‬אכ בזמנינו שיש לנו‬
‫סיבות חשובות כבדות משקל‪ ,‬הנובעות משלימות הע בכלולות‪ ,‬ולכ יש לבתי הדי לקבל את אות‬
‫גרי אפילו שאנחנו יודעי שלא יקיימו את כל המצוות קלה כבחמורה‪ ,‬וכדברי רש"י )יבמות קט‪ (:‬קשי‬
‫גרי לישראל כספחת‪ ,‬שאי בקיאי בדקדוקי מצוות‪ .‬ולמדנו שא‪ $‬שאנו יודעי בבירור שאינ יכולי‬
‫לקיי את כל המצוות ודקדוקיה‪ ,‬בכל אופ אנו מקבלי אות‪ .‬עכ"ד‪] .‬ספר זרע ישראל תשע"ד‪ ,‬עמוד ‪[19‬‬
‫ודבריו ה נגד דעת כל גדולי הדור שכול כאחד ענו ואמרו שקבלת מצוות מעכבת בגירות‪ ,‬והיא עיקר‬
‫הגירות‪ .‬ויש לחלק בי הודעת המצוות‪ ,‬לבי קבלת מצוות‪ .‬שבתחלה הגר לומד את ההלכות העיקריות‬
‫של שבת נדה מאכלות אסורות וכו'‪ ,‬ואח"כ ילמד את שאר המצוות כמו כל איש מישראל שלומד‬
‫הלכות במש! חייו‪ .‬אבל ברור שבעת הגיור חייב לקבל עליו עול תורה וכל המצוות‪ ,‬ובלי זה אי גיור‪.‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬שכתב עוד ש‪" ,‬שהגר צרי! להתחייב כי הוא נכנס בהגדרת יהודי מסורתי לפחות‪ ,‬דהיינו עזיבת‬
‫הדת הקודמת לגמרי‪ ,‬כפירה בע"ז‪ ,‬יו כפור‪ ,‬חמ" בפסח‪ ,‬כשרות‪ ,‬הדלקת נרות וקידוש בשבת‪ ,‬הנחת‬
‫תפילי וכדו'‪ ".‬ע"כ‪ .‬ועוד כתב )עמוד ‪ (27‬שאי בהכרח שנבי בזמ הגיור שמתכוי לקיי הכל‪ ,‬ואי‬
‫צרי! שיתחייב בפירוש לכ!‪ ,‬ורק א ניכר שאינו מתכוי לקיי מצוות כלל ועיקר‪ ,‬כגו שהוא גר‬
‫בקיבו" חילוני ימשי! לחלל שבת ולאכול מאכלות אסורות וכו' אי לגייר אותו"‪ .‬ע"כ‪ .‬הנה כל זה אינו‬
‫דעת גדולי הדור‪ ,‬ולדעת אי די בזה שיקבל חלק מהמצוות‪ ,‬ויהפו! ליהודי "מסורתי" אלא חייב‬
‫לקבל את כל המצוות‪ ,‬והרי בגמ' בכורות )ל‪ (:‬אמרו‪ ,‬עכו" שבא לקבל דברי תורה חו" מדבר אחד אי‬
‫מקבלי אותו‪ ,‬ר' יוסי בר' יהודה אומר אפי' דקדוק אחד מדברי סופרי‪ ,‬ואיפסק להלכתא ברמב"‬
‫)פי"ד מאיסורי ביאה ה"ח(‪ .‬ובזמנו כאשר התעוררה הבשאלה הקשה אודות גיורי צה"ל‪ ,‬והיו כמה חכמי‬
‫שחשבו שדעת מר אאמו"ר זיע"א שא"צ לקבל את כל המצוות‪ ,‬מיד מר אאמו"ר הוציא גילוי דעת‬
‫והעבירו לידי הבד"" ולידי הגרי"ש אלישיב זיע"א‪ ,‬ובו הבהיר חד משמעית שאי תוק‪ $‬לגיור בלא‬
‫קבלת מצוות‪ ,‬וכל שיש אומדנא דמוכח שהגר לא יקיי תורה ומצוות‪ ,‬ואומר כ בפיו בלבד‪ ,‬אי‬
‫לקבלו לגיור‪ .‬כי קבלת מצוות היא המהות של הגיור‪ .‬וראה בהערה להל מדברי מר אאמו"ר‪.‬‬
‫‪ ·˙ÎÓ·Â‬מיו יו ה' כ"א סיו תש"ל‪ ,‬כותבי הגאוני רבי אליעזר מנח מ ש!‪ ,‬והגאו רבי יעקב‬
‫ישראל קנייבסקי‪ ,‬זצוק"ל‪ ,‬בזה"ל‪ :‬מכאב לב הננו כותבי דברי אלו בשעה שתורתנו הקדושה נעשית‬
‫פלסתר לעיני כל העול‪ ,‬והננו נעשי ללעג ולפלס בעשיית עני הגירות לצחוק‪ ,‬ולקרוא ש ישראל‬
‫על אלו שאינ מקבלי כלל ועיקר‪ ,‬לא עול מצוות ולא עול מלכות שמי באמת‪ ,‬אוי לאזני שכ!‬
‫שומעות‪ ,‬ואוי לנו שכ! עלתה בימינו‪ .‬ובשעה זו חובתינו להודיע לשוחרי תורה‪ ,‬כי לא זו הדר! ועוד‬
‫לא אלמ ישראל בעוסקי בתורה לשמה ומורי הלכה לש שמי‪ .‬ע"כ‪ .‬ובמכתב נוס‪ $‬מיו עש"ק פ'‬
‫שלח ל! ט"ו סיו תשד"‪ ,‬כתבו גדולי הדור זיע"א‪ :‬אל רבני ודייני ישראל‪ ,‬היות ולצערינו הגדול‬
‫נתרבו לאחרונה מקרי של קבלת גרי‪ ,‬ומתברר שאחוז גדול מה לא חשב לקבל על עצמו שמירת‬
‫תורה ומצוות‪ ,‬בעת מעשה הגירות‪ ,‬הננו מזהירי בזה שהוא איסור חמור מאד לקבל גרי מבלי להיות‬
‫משוכנעי שאכ דעת באמת לקבל עליה עול תורה ומצוות‪ ,‬והדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת‬
‫קיו תורה ומצוות אינו גיור כלל‪ ,‬אפילו בדיעבד‪ .‬וג הננו מזהירי את כל רושמי הנישואי‪ ,‬שההלכה‬
‫מחייבת אות לבדוק את כל המציג תעודת גיור‪ ,‬ה מהאר" ה מחו" לאר"‪ ,‬הא באמת היתה הגירות‬
‫כהלכה כאמור לעיל‪ ,‬ורק לאחר מכ אפשר לרשמ לנישואי‪ .‬וחתומי על מכתב זה‪ :‬הגרא"מ ש!‪,‬‬
‫הסטייפלר‪ ,‬הגרי"ש אלישיב‪ ,‬והגרש"ז אויערבא!‪ ,‬זכר צדיקי לברכה‪] .‬קריינא דאגרתא חלק ב' עמוד קסא[‪.‬‬
‫ובספר מסורת משה )עמוד שכג( הביא בש הגר"מ פיינשטיי ששאלו אותו באשה שבאה להתגייר‪,‬‬
‫ואומרת שמקבלת לשמור כל המצוות‪ ,‬חו" מכיסוי הראש‪] .‬א‪.‬ה‪ .‬שזה קשה מאד בכמה מדינות בחו"ל‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪47‬‬
‫‪„Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫טז‪ .‬ולעני דיעבד‪ ,‬א קיבלו גרי‪ ,‬והוכח אחר כ! שבשעת הגיור לא היה פיה ולב‬
‫שווי‪ ,‬ולא נתכוונו לקבל על עצמ דיני התורה כדת וכדי‪ .‬הכל תלוי באומדנא‬
‫שהיתה בשעת הגירות‪ ,‬דא באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינ מקבלי‬
‫עליה עול תורה ומצוות‪ ,‬ואנ סהדי שלא נתכוונו מעול לקיי המצוות בפועל‪ ,‬הרי‬
‫ה נשארי בגיות‪ .‬אול כל זמ שלא היתה אומדנא דמוכח על כוונת בשעת‬
‫הגיור‪ ,‬א‪ $‬על גב דאחר כ! נתגלה שלא היתה כוונת לקבל עליה עול מצוות‪ ,‬דינ‬
‫כישראל מומר‪ ,‬וגירות קיימת‪ ,‬וקשה מאד להפקיע את הגיור באופ כזה‪(ÊË .‬‬
‫מחמת אנטישמיות[‪ ,‬הא מותר לגיירה‪ .‬ותמה ע"ז למה אי לה השכל‪ ,‬שמלמדי אות דברי כאלו‬
‫וכו' ע"ש‪ .‬אבל למעשה א אמרה כ! אי לגירה‪ .‬ואי נראה לסמו! על הסברא שבאמת היא מקבלת‬
‫מצוה זו‪ ,‬רק שאינה רוצה לשומרה‪ .‬שקשה להחשיב זאת כקבלה‪ ,‬דהיינו שאי די שמאמינה שיש ציווי‬
‫כזה‪ ,‬אלא שמקבלת לשומרו‪ .‬ולמעשה צרי! להשיב לה שבתנאי כזה א"א לנו לגיירה‪.‬‬
‫לענין דיעבד שעברו וגיירו והגר קיבל מצוות מהשפה ולחוץ‬
‫‪ (ÊË‬דברי מר אאמו"ר עט"ר זצ"ל בכנס תורה שבעל פה‪ ,‬במוסד הרב קוק‪ ,‬והובא בספר משא עובדיה )עמ'‬
‫תלח‪ ,‬ד"ה מיהו לעני(‪ ,‬בזה"ל‪ :‬מיהו לעני דיעבד‪ ,‬שכבר קיבלו גרי כאלה‪ ,‬יש מקו לדו לפי חוזק האומדנא‪,‬‬
‫שא באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינ מקבלי עליה עול תורה ומצוות‪ .‬ואנ סהדי שלא נתכוונו‬
‫מעול לקיי המצוות בפועל‪ ,‬אז ג בדיעבד י"ל שאינ גרי‪ .‬אבל א לא היה כא אומדנא דמוכח בשעת‬
‫הגיור‪ ,‬אע"ג דלבסו‪ $‬אתגלי בהתייהו דינ כישראל מומר שאע"פ שחטא ישראל הוא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומבואר‬
‫דאזלינ בתר אומד הדעת שהיה "לדייני" בשעה שגיירוהו‪.‬‬
‫‪ ,¯‡·˙ÓÂ‬שהיסוד והשורש עליו מושתת גיור אמיתי הינו "קבלת עול מצוות" באמת בתמי וביושר מצד‬
‫המתגיירי ללא כל פשרות‪ .‬אלא שהרצינות נבחנת ונשקלת בעיניה של הדייני חברי בית הדי‪ ,‬ועליה‬
‫לשקול במאזניי הדק היטב‪ ,‬שהעומד לפניה אכ פיו וליבו שוי‪ ,‬וצריכי ה להיות בטוחי בכ! במאת‬
‫האחוזי‪ .‬וכל שיש לנו אומדנא דמוכח בבירור שאי פיו ולבו שוי‪ ,‬אסור לבית הדי לקבל את הגר‪ ,‬וא‪$‬‬
‫בדיעבד אי הגירות גירות באופ כזה‪.‬‬
‫‪ ÔÙ‡·Â‬שכל תהלי! הגיור היה כדת וכדי‪ ,‬ואח"כ נתברר מעל לכל ספק שהיתה כא תרמית‪ ,‬ובאמת לא‬
‫היתה כוונת המתגייר רצינית מעיקרא‪ ,‬ומעול לא קיבל עליו בכל לבו את הנגזר בשפתיו‪] .‬כדוגמת גיורי‬
‫מסויימי שנוכחו לראות שמיד אחר שעה קלה מהגיור חזרו "המתגיירי" לסור[‪ .‬הנה לדעת מר‬
‫אאמו"ר הולכי בזה אחר האומדנא דמוכח שהיתה בשעת הגירות עצמה ]כפי שהיה נראה לדייני בשעת‬
‫הגירות ממש[‪ ,‬שא אז לא נודע כלו להבית די‪ ,‬אלא ברור היה לה שהעומד בפניה כוונתו רצינית‬
‫לחלוטי‪ ,‬א‪ $‬א כעת נודע ]אחר הגירות[ שאינו שומר תו"מ כלל‪ ,‬גירותו גרות‪ ,‬ודיינינ ליה כישראל גמור‬
‫שחטא‪ .‬א! א עברו וגיירו אותו למרות שהיה ברור מראש באומדנא דמוכח שאינו מקבל עליו עול מצוות‪,‬‬
‫אי הגיור תופס‪ ,‬ואי זה משנה א הדבר נעשה בבתי הדי או בגיורי הצבא‪ ,‬וכ! דעתו של מר אאמו"ר‬
‫זיע"א‪ .‬והוא דבר פשוט שהכל לפי מה שהיה ברור לדייני שה יראי ההוראה ויראי שמי‪ ,‬בשעה שגיירו‬
‫את העומד לפניה[‪.‬‬
‫‪ ÔÎÏÂ‬א בשעת הגירות בפועל נמצאו ליקויי מסויימי המעידי על חוסר רצינות‪ ,‬או קורטוב תרמית‬
‫בכוונותיו של המתגייר‪ ,‬הרי שא‪ $‬א גיירוהו הב"ד בפועל‪ ,‬אי גירותו גרות‪ ,‬שהרי הלכה פסוקה היא‬
‫שצרי! קבלת מצוות ברורה באמת ובתמי בשעת הגיור‪ ,‬וכא לא היתה פעולה כזאת‪ .‬ומעתה מוב לכל‪,‬‬
‫‪48‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪‰Ï‬‬
‫יז‪ .‬בני זוג יהודי‪ ,‬הרוצי לאמ" ילד נכרי ולגיירו‪ ,‬א בני הזוג יגדלוהו כיהודי‪ ,‬לפי‬
‫כללי ההלכה היהודית‪ ,‬יש מקו לגיירו בהיותו קט על דעת בית די‪(ÊÈ .‬‬
‫שההלכה לא נשתנתה ולא תשתנה‪ ,‬הלכה ברורה היא‪ .‬אלא שע"פ כללי חדשי אלו נית לנתח ולפסוק‬
‫במקרי מסויימי‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בגמ' יבמות )מז‪" (:‬דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל ישראל מומר קרינא ביה‪ ,‬וקידושיו קידושי‪ ,‬אחד גר‬
‫ואחד עבד משוחרר"‪ .‬וז"ל הרשב"א בתשובה )חלק א סימ אל‪ $‬קסב(‪ :‬ואפילו גר שנתגייר וחזר לסורו א קדש‬
‫קדושיו קדושי‪ ,‬שאי משגיחי במקדש א ת וא רשע וא ראוי לבא בקהל א לאו‪ .‬אלא בגו‪$‬‬
‫הקידושי‪ .‬ע"כ‪ .‬וז"ל הרשב"" )ח"ג סימ מז(‪ :‬והדברי מוכרעי ה מצד עצמ דבודאי מי שלא נתגייר אלא‬
‫שעה אחת‪ ,‬וחזר לסורו לאלתר‪ ,‬ועבד ע"ז וחילל שבתות בפרהסיא כמנהגו קוד שנתגייר‪ ,‬מי הוא ומ‬
‫המורידי הוא דלא קרינ ביה אחי!‪ ,‬ואפ"ה חשבינ ליה ישראל משומד וקידושיו קידושי‪ .‬וא‪ $‬א פשטה‬
‫ידה וקיבלה קידושי מאחר אי קדישויו קידושי‪ ,‬וכמ"ש בעל העיטור‪ ,‬וכ הוא בתשובה לרבינו יונה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬דעת כה )יו"ד סימ קנב( כתב בזה"ל‪ :‬ומה שרוצי לחדש דבעינ בגר דוקא שמירת שבתות בי מילה‬
‫לטבילה‪ ,‬ישתקע הדבר ול"נ‪ ,‬ואע"פ שיש מקו לחוש לחומרא עפ"ד הגהמ"ר בגר שנתגייר לש אשה‪,‬‬
‫שצרי! ג"כ שמירת המצוות‪ ,‬חלילה להקל בזה‪ ,‬ולמנקט עוד כללא די בכל הגרי‪ .‬ופשיטא דבסת‬
‫מחזקינ ליה לגר תיכ‪ $‬כשמל וטבל וקיבל המצות בפיו‪ ,‬ואי אנו אחראי לדברי שבלב‪ ,‬וג באבותינו‬
‫קרא כתיב ויפתוהו בלב‪ ,‬ואמרו במדרשי שהיה לב פונה לע"ז‪ ,‬ופסל מיכה היה עמ‪ ,‬ומ"מ כיו‬
‫שקיבלו בפה נגמרה הגירות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÏÎÂ‬שיש חשש שביה"ד היקל מדאי בעניני גיור‪ ,‬יש לדו על כל גיור וגיור בנפרד מה היו הנתוני שנראו‬
‫לעיני הדייני‪ ,‬ומה היתה האומדנא הברורה בשעת הגיור‪ ,‬וזו ההלכה שייכת מעול ועד עול ובכל מקו‪.‬‬
‫וחובה גמורה היא שהגירות תהיה כהלכה ע"פ המבואר ברמב" ובש"ע‪ .‬וכל גר שמל וטבל ולא קיבל עליו‬
‫את כל מצוות התורה בפני ג' הכשרי לדו‪ ,‬אינו גר כלל‪ .‬ואפילו א קיבל עליו מצוות‪ ,‬א זה לא היה בפני‬
‫ג' הראויי לדו אינו כלו‪ .‬וכמו כ על ביה"ד המגייר לבדוק כראוי א המתגייר למד וידע את עיקרי‬
‫האמונה‪ ,‬וכ א למד את ההלכות הבסיסיות של היהדות כנהוג בבתי הדי בישראל‪ .‬וכמו כ יבדקו מה‬
‫הביא אותו להתגייר‪ ,‬ומה ה מטרותיו‪ ,‬ויבדקו א הוא אמיתי במה שאומר שמקבל עליו תורה ומצוות‬
‫ואינו מרמה את הבי"ד‪ .‬וא יש אומד דעת שבודאי לא יקיי מצוות‪ ,‬אי לקבלו לגיור‪ .‬וגר שמל וטבל‬
‫וקיבל עליו עול תורה ומצוותיה בפני ג' הכשרי לדו‪ ,‬והכל נעשה כדי וכהלכה‪ ,‬ואח"כ שב לסורו ועובר‬
‫על מצוות התורה‪ ,‬הרי הוא כישראל מומר‪ ,‬ויינו אסור‪ ,‬אבל קידושיו קידושי‪ ,‬וגיטו גט‪ ,‬וכמפורש בגמ'‬
‫ברמב" ובש"ע‪ .‬וצרי! שהבאי להתגייר ילכו אצל משפחות שומרי תורה ומצוות כמה שבתות‪ ,‬וילכו‬
‫עמ להתפלל‪ ,‬ומשפחות אלה ימליצו עליה‪.‬‬
‫הוחזק כיהודי ואחר כך נתברר שהיה מאומץ‬
‫‪ (ÊÈ‬אגרות משה )יו"ד ח"א סי' קסא(‪ ,‬שבט הלוי )ח"ו סי' רב(‪ .‬וראה זכר יצחק )סי' ב( ובשו"ת מטה לוי )ח"ב סי' נד(‪,‬‬
‫ומנחת יצחק )ח"ג סי' צט(‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬נשאלתי מהדיי הרה"ג ר' ירו כה שליט"א‪ ,‬באיש כב חמישי שנה שבא מארגנטינה‪ ,‬והיה מוחזק‬
‫כיהודי לכל דבר‪ ,‬ויש לו אשה ובני‪ ,‬ולפני זמ מה סיפרה לו אמו שאינו בנה אלא מאומ" הוא‪ .‬ואחר בירור‬
‫מצדו אצל דודיו ודודותיו‪ ,‬התברר לו שאכ הוא ב מאומ"‪ ,‬ולדברי אחת הדודות שתיווכה את האימו" הוא‬
‫נולד לנערה יהודיה שבאה מעיר טוקומ בארגנטינה ]שכפי שהתברר יש בעיר זו הרבה קהילות יהודיות‬
‫גדולות‪ ,‬מזמ הברו רוטשילד שהקי ש מושבות ליהודי לפני כמאה שנה[ שהרתה בגיל ‪ 16‬וחיפשה‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪49‬‬
‫‪ÂÏ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫משפחה מאמצת לבנה‪ .‬וכעת בא האיש לאר"י ע כל משפחתו במטרה אחת‪ ,‬שהבית די כא יגיירוהו כדת‬
‫וכדי אחר שאינו יודע א ב ישראל הוא‪ .‬ושואלי מעלת בהי"ד כדת מה לעשות‪.‬‬
‫‪ ÂÊÂ‬תשובתי אליו מיו כ"ד שבט תשע"ד‪ :‬הנה ידוע מה שאמרו בקידושי )עו‪ (:‬אי ערער פחות משני‪.‬‬
‫וכ"ה ברמב" )פי"ט מה' איסורי ביאה הי"ח(‪ .‬וכ כתב הר" קידושי )עח‪ (:‬במתני' דהאומר זה בני ממזר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וע' בשו"ת מהרשד" )חאה"ע סימ קלח וסימ רלו( בנידו איש שהוציאו עליו לעז שהוא ממזר‪ ,‬וכ העיד עליו‬
‫עד אחד‪ ,‬והשיב שאינו נאמ לפוסלו‪ ,‬שאי ערער פחות משני‪ ,‬ולדעת הרמב" אפילו להצרי! בדיקה‬
‫אחריו צריכה להיות עדות גמורה‪ ,‬מפי שני עדי כשרי‪ .‬ואפילו לפי' רש"י וכו'‪ ,‬היינו דוקא להצרי! בדיקה‬
‫אחריו‪ ,‬אבל לפסול פשיטא דעדות גמורה בעינ‪ ,‬ואפילו א קוראי לו ממזר ושותק וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ‬
‫מהריב"ל ח"א )כלל ב סימ ב(‪ ,‬ובתשו' הלח רב )סימ ה(‪ .‬ע"ש‪ .‬ובנ"ד ודאי שאי כא עדות גמורה של ב'‬
‫עדי כשרי שהוא אינו יהודי‪ .‬ואי הא והדודי נאמני לפוסלו ולבטל חזקה שהיתה לו עד עכשיו שהיה‬
‫ישראל כשר לכל דבר‪ ,‬שהרי ה עדי פסולי לגביו ואינ נאמני‪.‬‬
‫‪ Ô‰Â‬אמת שהיה מקו לומר‪ ,‬דדוקא היכא שיש לנו חזקה אלימתא ובא הערער להוציא מידי החזקה‬
‫שלפנינו‪ ,‬בזה לא מהני ערער אחד או קרובי משפחה‪ .‬וכגו אשה שהוחזקה כאשת איש‪ ,‬או מי שהוחזק‬
‫ככה ואח"כ יצא עליו ערער שהוא חלל‪ ,‬וכדומה‪ .‬אבל החזקה היתה חזקה‪ .‬אבל בנידו דיד אחרי שהאמא‬
‫והדודי והדודות טועני שהוא מאומ"‪ ,‬נמצא שמעיקרא החזקה היתה בטעות‪ .‬והוא מכא ואיל!‪ ,‬אבל לא‬
‫למפרע‪ .‬אול זה אינו‪ ,‬דכמו שאשה שהוחזקה כאשת איש‪ ,‬ויצא עליה ערער על קידושיה שעוקר את‬
‫החזקה מעיקרא‪ ,‬ובזה אמרו אי ערער פחות משני‪ ,‬הוא הדי בחזקה שלפנינו‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הרמב" )פרק ט"ז מה' סנהדרי ה"ו( כתב‪ ,‬אינו צרי! שני עדי למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור‬
‫עצמו בעד אחד יוחזק‪ ,‬כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה‪ ,‬כלאי הכר ה פירות אלו‪ ,‬גרושה או זונה‬
‫אשה זו‪ ,‬ואכל או בעל בעדי אחר שהתרה בו‪ ,‬הרי זה לוקה א‪ $‬על פי שעיקר האיסור בעד אחד‪ ,‬במה דברי‬
‫אמורי שלא הכחיש העד בעת שקבע האיסור‪ ,‬אבל א אמר אינו חלב זה‪ ,‬וזו אינה גרושה‪ ,‬ואכל או בעל‬
‫אחר שהכחיש‪ ,‬אינו לוקה עד שיקבעו האיסור שני עדי‪ .‬ע"ש‪ .‬ומ"ש דהאיסור עצמו בעד אחד יוחזק‪ ,‬כתב‬
‫בכס"מ‪ ,‬נראה שלמד כ מדאמרינ עד אחד נאמ באיסורי‪ .‬ומפרש רבינו נאמ לאסור הדבר‪ .‬ע"כ‪ .‬וע'‬
‫בהרש"ש חולי )צו‪ (.‬שכ"כ הנמוק"י ב"ב )נו‪] .(:‬וע' ירושלמי נזיר )פ"ח ה"א(‪ ,‬וירושלמי סוטה פ"ו סו‪ $‬ה"ב[‪.‬‬
‫‪ ‡ˆÓÂ‬שא נחשיב הדבר כאיסור מהני ערער אחד‪ .‬ולפ"ז היה מקו לומר שג בנ"ד מהני ערער של קרובי‬
‫המשפחה‪ ,‬דעיקר העדות באה על כ! שהוא ספק גוי‪ ,‬ולכאורה ג כא הוא נידו ג של איסורי‪ .‬אול זה‬
‫אינו‪ ,‬דפשוט הוא דהכא הנידו הוא ישירות על עניני אב העזר‪ ,‬ולא על איסורי‪ .‬ובגמ' אי ערער פחות‬
‫משני קאי על אחד שבא ומערער על כשרות הגט‪ ,‬שהוא מזויי‪ ,$‬ועל זה אמרה הגמ' שאי ערער פחות‬
‫משני‪ .‬וש הדיו בערעור בעניני אב העזר‪ ,‬ולא רק באיסור לאו‪ .‬ודברי הרמב" היינו בדבר של איסור‪,‬‬
‫וכגו אשה זונה וחללה וכו'‪ ,‬שיש כא מלקות‪ ,‬ועל זה קאמר שא הוחזק בעד אחד שפיר דמי‪.‬‬
‫‪ ‰"‡Ï·Â‬דברי הרמב" ה רק היכא שמתחלת העני כבר הוקבע כ ע"פ עדות עד אחד‪ ,‬משא"כ היכא‬
‫דאדרבה מתחלת העני היה הדבר מוחזק להיתר‪ ,‬לאו כל כמיניה דעד אחד לבוא ולעקור חזקה זו‬
‫שנשתרשה‪ .‬ובנ"ד מלבד שאפילו עדות עד אחד כשר אי לפנינו‪ ,‬הרי עדות זו היא ג נגד החזקה שהיה‬
‫מוחזק בה עד עתה ליהודי כשר‪.‬‬
‫‪ ˯ٷÂ‬לפמ"ש הגאו פנ"י בקונטרס אחרו בקידושי )סימ צו( להוכיח מדברי הגמ' בקידושי )סד‪ (:‬דכל‬
‫דברי הרמב" הנ"ל היינו דוקא שא‪ $‬בלא דברי העד איתרע חזקתה‪ ,‬כגו בגרושה שזרק לה בעלה גט ספק‬
‫קרוב לו ספק קרוב לה‪ ,‬ועד אחד העיד שהיה קרוב לה וכו'‪ ,‬הלא"ה מודה הרמב" שצריכי להיות שני‬
‫עדי‪ .‬ע"ש‪ .‬וכא הרי לא היתה כל רעותא בחזקת כשרות שלו כיהודי עד שבאו אליו דברי אמו‪ .‬והגאו‬
‫בעל ש אריה בס' ערוגות הבוש )בקונטרס חתיכה דאיסורא ואמתלא‪ ,‬אות כ( כתב‪ ,‬שבדיבור ואמירה בלבד מבלי‬
‫‪50‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ÊÏ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שיעשה שו מעשה ומנהג המחזיק את האיסור לאחר מכ‪ ,‬הדבר ברור דלא חשיב הוחזק האיסור‪ ,‬ואפילו‬
‫לאחר שלושי יו ויותר‪ .‬ע"ש‪ .‬ובנ"ד הרי לא היתה כי א אמירה סתמית על ידה ולא עשתה כל מעשה‬
‫בעני כדי לאוסרו ולבטל חזקתו הראשונה‪ ,‬וג לא נאמרה עדות זו בפני עדי או בפני בית די‪ ,‬אלא‬
‫כסיפור דברי בעלמא בינה ובינו‪ ,‬ואי בזה כדי לבטל חזקת היתר שלו‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬להחזו"א )אבה"ע סי' קיז ס"ק ו( בביאור מש"כ השו"ע ש‪" :‬ראינו נוהגי כדרכי ישראל"‪ ,‬שהוא לפי‬
‫מש"כ ש לחלק בי חזקת ל' יו שסוקלי על פיה‪ ,‬שהיא חזקה גמורה שלא משאירה ספק אצל הרואי‪,‬‬
‫שמועילה לגמרי אפילו לדיני נפשות‪ ,‬לבי חזקה דבשו"ע ש‪ ,‬שלא הוחזקו לגמרי גרי צדק‪ ,‬ויש מקו‬
‫לפקפק בדבר‪ ,‬דאז מדאוריתא דני אות כישראלי‪ ,‬מפני שיש לה מיגו להתגייר כעת‪ ,‬והוי דבר שביד‬
‫לעשות‪ ,‬ורק מעלה עשו ביוחסי שלא להאמינ‪.‬‬
‫‡‪ Í‬עיי ברעק"א בתשובה )סי' קכא(‪ ,‬ש ד בא ובתה שבאו לעיר ונהגו כישראליות‪ ,‬והא אמרה שה‬
‫גיורות‪ ,‬ונשאת הא ומתה‪ ,‬ובקש בעלה לשאת את בתה‪ .‬וד הא נאמי לדברי הא דמעיקרא‪ ,‬ונתיר‬
‫לבעלה לשאת את בתה‪ ,‬או שמאחר ונאמנות במיגו דאמרו שה ישראליות‪ ,‬בעלה אסור בבתה‪ .‬והשיב‬
‫וז"ל‪" :‬משא"כ בנ"ד דהנאמנות היה מתחילה להתירה בקהל‪ ,‬ובזה היינו מאמיני משו דכל שבאה לפנינו‬
‫מנהגת בדת ישראל היא בחזקת ישראלית ומאמיני אותה שהיא ישראלית‪ ,‬אלא דהיה מקו לחוש כיו‬
‫דמודית שהיתה נכרית נאמי לה בזה ולא נאמי לה שנתגיירה כדינא‪ ,‬בזה אמרינ דנאמנת במגו ומדי הפה‬
‫שאסור הוא הפה שהתיר‪ ,‬ונשארה מותרת בקהל‪ ,‬והחזקנו אותה למותרת בקהל‪ ,‬ולא בתורת גיורת דוקא רק‬
‫בתורת שאינה נכרית ומעיקרא לא מהימנא שהיא גיורת לעני להקל יותר מישראלית‪ ,‬כגו להנשא לממזר‬
‫וכדומה"‪ .‬משמע מדבריו שכדי שתהיה נאמנת לומר שהיא ישראלית‪ ,‬צרי! שתתנהג בדת ישראל‪ ,‬ובלא"ה‬
‫אינה נאמנת‪ ,‬וליכא נמי מיגו ופש"א כשאומרת שהתגיירה‪.‬‬
‫‪ 'Ú ‰ÊÏ ‰Ó„·Â‬בשו"ת דובב מישרי )חלק ג סימ נט( שכתב‪ ,‬אודות נכרית שנתגיירה שלא בפני ב"ד‪ ,‬א בנה‬
‫דינו כישראל וקידושיו קידושי או לא‪ .‬וש קאי באופ שהוחזקה כישראלית לכל דבר‪ ,‬וג כאשר נולד‬
‫לה ב הכניסו את בנ לברית‪ ,‬וקראו שמו בישראל ברבי‪ ,‬בתור ישראלי‪ ,‬והמילה שמלו אותו בתור‬
‫ישראל עולה למילה לש גירות‪ ,‬כיו דאביו ואמו הכניסו אותו לברית מילה‪ .‬ועיי ברש"י כתובות )יא‪ .‬ד"ה‬
‫על דעת(‪ ,‬ובשיט"מ ש )ד"ה גר( דמבואר דג נכרית יכולה לגייר את בנה הקט‪ ,‬ועיי בשו"ת חת סופר )יו"ד‬
‫סי' רנ"ג(‪ ,‬א"כ בתחילת הגירות היתה בקטנותו ולא שיי! די קבלת מצוות עליו‪ ,‬והוי כגר שמל ולא טבל‪,‬‬
‫דאמרי' מי לא טבל לקריו‪ .‬ובלאו הכי לדעתי אי תרופה בנידו דיד אחרי שגדולה החזקה שכבר הוחזק‬
‫לישראל‪ ,‬ג סידרו לו קידושי בתור ישראל‪ ,‬וח"ו יאמרו אשת איש יוצאת בלא גט‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‡Îȇ „"·Â‬ס"ס להתירו ולסמו! על החזקה‪ ,‬ספק שמא לא נאמנת הא ושאר קרובי לומר שאינו בנה‪,‬‬
‫ואכ בנה הוא לכל דבר‪ ,‬כפי שהיה מוחזק עד עתה כישראל גמור‪ ,‬ובכל מקו אזלינ בתר חזקה‪ .‬וסוקלי‬
‫ושורפי על החזקות‪ .‬ואת"ל שאכ אינו בנה‪ ,‬שמא אמו יולדתו שממנה לוקח לאימו"‪ ,‬היתה ג"כ יהודיה‪,‬‬
‫שא‪ $‬דקיימא ל כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬והרוב בארגנטינה ודאי גויי‪ ,‬מכל מקו מלבד שא‪ $‬המיעוט‬
‫מידי ספק לא יצא‪ ,‬הרי מסתבר הדבר שרצו לבקש בדוקא ילד יהודי כדי לאמצו‪ ,‬שכ הוא הדר! דר! כלל‪.‬‬
‫בפרט ששמענו כא עדות מהדודה שלדבריה היא היתה מתווכת כל האימו"‪ ,‬שלדבריו הנערה שילדתו‬
‫היתה יהודיה‪ ,‬וא‪ $‬שודאי אי כל משקל של עדות לדבריה‪ ,‬מכל מקו אחר שאינה מעידה נגד הרוב‪ ,‬וג‬
‫הרוב עצמו אינו בגדר מברר‪ ,‬ודאי שיש לפחות להסתפק שמא צודקי דבריה‪ ,‬שיכולה מיהא לברר לנו‬
‫שלא בא הוא מ הרוב אלא מ המיעוט‪ .‬מה ג שאותה עיר שממנה באה אמו‪ ,‬היו בה כאמור קהילות‬
‫גדולות של יהודי‪ ,‬ולכ בודאי שספק יש לפנינו‪ .‬והרי ס"ס להתירו ולהשאירו בחזקת ישראל‪.‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬שנשאר קצת לדו בזה הוא מצד שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא‪ ,‬שנראה מכל סיפור הדברי שמאמי‬
‫הוא לאמו שאכ אינו בנה אלא ילד מאומ"‪ ,‬ולכ בא בסערת נפש ובהחלטיות כזו לבקש שיגיירוהו‪ ,‬וא"כ‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪51‬‬
‫‪ÁÏ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מצד זה כבר יש לדונו לכאו' לחומרא ולהצריכו גיור‪ .‬אכ ע' להתוס' רי"ד בקידושי )יב‪ (:‬בסוגיא דיהודית‬
‫דביתהו דר' חייא‪ ,‬שכ' דהיינו דוקא היכא דלא מפסיד לאחריני‪ ,‬א! היכא דאגידא ביה ומשתעבדא ליה‬
‫ומטי איסורא לגביה לא מהימנא‪ .‬ע"ש‪ .‬וכא הרי הוא חב לאחריני‪ ,‬זה אשתו וילדיו שעמו‪ ,‬ולאו כל כמיניה‬
‫לאסור את ילדיו ולחושב כגויי‪ ,‬וכ לאסור עצמו על אשתו הנשואה לו משני כדת‪ .‬ועיי עוד בב"י )ס"ס‬
‫מו( שכל שאומרת בש אחרי אינה נאסרת על בעלה משו שואחד"א‪ .‬ע"ש‪ .‬ובשער המל! )פ"ט מה' אישות‬
‫הט"ו( הארי! הרבה בסברא זו‪ .‬ע"ש היטב‪ .‬והכא נמי הרי אי איסורו על עצמו אלא משו דברי אמו‬
‫וקרוביו‪ ,‬ולא חשיב זה שויא אנפשיה חד"א‪ .‬ועיי עוד היטב במאירי קידושי )סו‪ (.‬ודו"ק‪ .‬וע"ע בתשו'‬
‫האגרות משה ח"ג )חאה"ע ס"ס ל(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÔÎ‬מכתובות )כב‪ (:‬בסוגיא דאומרת ברי לי‪ ,‬ונחלקו ש רש"י ור" בביאור הסוגיא‪ .‬וכתב המהרח"ש )ד"פ‬
‫ע"א( שמתו! דברי הפוסקי נראה לו שדעת כפירוש רש"י ש ולא כפירוש הר"‪ .‬לפי זה יצא שא מאמי‬
‫ב זה לדברי אמו שמספרת לו שאמצה אותו‪ ,‬י"ל שע"פ ברי שלו שמאמינה‪ ,‬יש לאסור עליו להמשי!‬
‫ולנהוג כישראל‪ ,‬אחר שלפי זה יצא שספק גוי הוא‪ .‬וע' באור שמח )פי"ב מה' גירושי ה"ז( מ"ש על קושית‬
‫הגרעק"א בדרוש וחידוש בכתובות )כז‪ ,(:‬וכתב ליישב קושיתו ולחלק בי כשיש נפ"מ לגבי הבני או רק‬
‫לגבי עצמו‪ ,‬שברי שלו מהני רק לגביו ולא לגבי בניו‪ .‬ע"ש היטב‪ .‬ולפי זה בנ"ד שיש ודאי נפ"מ לגבי בניו‪,‬‬
‫לא מהני ברי שלו‪ .‬א! עדיי בנ"ד הרי יהיה זה להיפ! מסוגיא דהגרעק"א והאו"ש‪ ,‬כי ג א לגבי בניו לא‬
‫מהני הברי שלו‪ ,‬עדיי אי! נוכל לסלק הברי שלו לגבי עצמו‪ ,‬שהרי לגביו כ נאמ הוא‪ .‬ולכ מצד זה יש‬
‫מקו לאוסרו‪ ,‬א אכ המציאות לפנינו שיש לו ברי ע"פ דברי אמו‪ ,‬שמאמי הוא לדבריה לגמרי‪ .‬הג‬
‫שעדיי אחר מה שמאמי לה‪ ,‬הרי לא יצא הוא מדי ספק‪ ,‬שעדיי ג אותה הא שילדתו הרי היא לפחות‬
‫ספק גויה‪ ,‬ולא שא מאמי הוא לדברי אמו נכנס הוא להיות גוי ודאי‪ .‬ויש לדו בזה א בכה"ג שיי! סברא‬
‫דברי לו‪ ,‬א‪ $‬לגבי עצמו‪ ,‬שלכאו' נראה דאי סברא דברי שיי! אלא בגוונא שאחר שיש כא ברי הרי יש לו‬
‫ודאי איסור או ודאי היתר‪ ,‬הלא"ה שאחר הברי שלו נשאר הדבר ספק‪ ,‬י"ל דלא חשיב זה כברי‪ .‬וכעי מ"ש‬
‫לדו הפוס' לגבי שואחד"א שלא שיי! זה בספק איסור‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בספר מסורת משה )עמ' שכד( שהביא בש הגר"מ פיינשטי לגבי בחור מאומ" מבלי גיור‪ ,‬ושואל א‬
‫צרי! גירות‪ .‬וסיפר שבשעה שאימצו אותו השופט ציוה להוריו שילמדו עברית‪ ,‬שהוא יהודית‪ .‬וג אשה‬
‫שאמרה שהיא א הילד‪ ,‬סיפרה להוריו שאי צור! לעשות פדיו הב שהיא בת לוי‪.‬‬
‫‪ ÌÈÎÒ‰Â‬הגרמ"פ זצ"ל שאי סיבה לחשוש שהשופט בערכאות משקר בזה‪ .‬שמדוע ישקר‪ .‬ויש להחשיב זאת‬
‫מקצת ראיה על יהדותו‪ .‬א‪ $‬שאולי רק אביו היה יהודי‪ ,‬והשופט לא יודע דיני ישראל‪ .‬אבל יש ראיה יותר‬
‫גדולה מעדות האשה‪ .‬וא‪ $‬שלא היתה לה אפשרות לחקור א היא באמת ישראלית‪ .‬ולדינא מוזכר בגמ'‬
‫)כתובות טו‪ (.‬שבאסופי כאלו א יש רק נכרית אחת בעיר מסתפקי שמא בא ממנה‪ ,‬מ"מ לא היה צור!‬
‫להזכיר לה כלו אודות עני פדיו הב‪ ,‬ומאחר שהזכירה‪ ,‬זה הוכחה גדולה שהוא יהודי‪ ,‬ולכ לדינא יש‬
‫להחשיב את הב כיהודי‪ .‬ומאחר שלא שכיח ממזרות מקרובי וכדו' ומסתמא היא פנויה‪ ,‬אי לחשוש‬
‫שמא הוא ממזר‪ .‬וע"ש א יש לסמו! על כל טע וטע מהטעמי הנ"ל‪ .‬וע"ע בשו"ת אגרות משה )יו"ד‬
‫ח"ב קכו( בעני נאמנות של אחרי לגבי היחוס של ילד מאומ"‪.‬‬
‫‪ ÏÎÓ‬הלי טעמי נלע"ד שמצד הדי אפשר להשאירו על חזקתו הראשונה שהיתה לו עד עכשיו שהיה מוחזק‬
‫כישראל‪ ,‬הוא ובניו בקרב ישראל‪ .‬א! א יראו חברי ביה"ד שלבו מאמי לדברי אמו וחושב עצמו כספק‬
‫גוי‪ ,‬הנכו הוא שיעשו לה גיור לחומרא‪.‬‬
‫בברכה רבה‪,‬‬
‫יצחק יוס‪$‬‬
‫הראשו לציו הרב הראשי לישראל‬
‫ונשיא ביה"ד הגדול‬
‫‪52‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ËÏ‬‬
‫יח‪ .‬אודות אימו" ילדי בחו" לאר"‪ ,‬כשיש תרי רובי שה עכו"‪ ,‬וההורי המאמצי‬
‫רוצי לגייר כדת משה וישראל‪ .‬הנה א לאחר דרישה וחקירה היטב‪ ,‬יתברר מעל לכל‬
‫ספק שההורי המאמצי הינ שומרי תורה ומצוות‪ ,‬וביחוד מדקדקי בעניני כשרות‪,‬‬
‫שבת‪ ,‬ומועדי ישראל‪ ,‬אפשר לקבל את הילדי הללו לגיור כדת משה וישראל‪ ,‬ויגיירו את‬
‫הקט על דעת בית די‪ .‬אבל א ההורי המאמצי אינ ידועי כשומרי תורה ומצוות‪ ,‬הרי‬
‫א יקבלו לגיור‪ ,‬גורמי לה ביודעי להכשלת הילדי הללו‪ ,‬בי בקטנות בי בגדלות‬
‫שיכשלו באיסורי תורה אחר שנתגיירו‪ .‬ונאמר "לפני עור לא תת מכשול" וממילא ודאי‬
‫שיש להמנע מלגייר‪ ,‬ורק אחר הבירור כדת של תורה‪ ,‬שההורי שומרי תורה ומצוות‪ ,‬יהיה‬
‫אפשר לגייר כדת משה וישראל‪(ÁÈ .‬‬
‫יט‪ .‬עובר שנולד לאשה יהודיה מביצית של גויה שהופרתה ברחמה‪ ,‬והיהודיה היתה א‬
‫פונדקאית‪ ,‬יש אומרי שדי הולד כגוי לכל דבר‪ ,‬שהולכי אחר נותנת הביצית‪ ,‬ומה‬
‫שהיהודיה היתה א פונדקאית לולד‪ ,‬לא עושה את הולד הנולד ליהודי‪ .‬וי"א שלא יצא הדבר‬
‫מידי ספק‪ ,‬ויש לגייר את הולד מספק קוד שימולו אותו‪ .‬והעיקר כדעה הראשונה‪(ËÈ .‬‬
‫‪ (ÁÈ‬מכתב ממר אאמו"ר זצוק"ל שהעברנו למחבר הספר הליכות מוסר )חלק א עמ' קעז(‪ ,‬והמיועד להר"א‬
‫אניג'אר מברזיל‪ ,‬מיו א אב תשל"ח‪.‬‬
‫עובר שנולד מביצית של גויה וניתן ברחם ישראלית‪ ,‬הולכים אחר נותנת הביצית‬
‫‪ (ËÈ‬במכתב שכתבנו מיו י"ז שבט תשע"ד‪ ,‬בזה"ל‪ :‬לכבוד הדיי הרב הגאו מעו"מ רבי חיי וידאל‬
‫שליט"א אודות ולד שנולד מביציות של גוי וגויה‪ ,‬והא הפונדקאית היתה יהודיה‪ ,‬מה די הולד‪.‬‬
‫‪ ‰‰‬יש לדו בעני א פונדקאית אחר מי נחשב הנולד‪ ,‬לראשונה נותנת הביצית‪ ,‬או לשניה שהביצית‬
‫הושתלה ברחמה‪ ,‬או שתיה נחשבות לא הנולד‪ ,‬ונפקא מינה להרבה דיני תורה‪ ,‬א הולד אסור באחותו‬
‫מא הראשונה‪ ,‬או שאסור באחותו מא השניה‪ ,‬או שאסור באחותו משתי האמהות‪ .‬וכ יש לשאול איזו‬
‫א יורש הולד‪ .‬וכ יש לדו א הראשונה היתה ישראלית והשניה נכרית או להיפ!‪ ,‬א הולד דינו כישראל‬
‫או כגוי‪ .‬וכ א הראשונה היתה מפסולי קהל כממזרת‪ ,‬והשניה כשרה‪ ,‬או להיפ!‪ ,‬מה די הולד לעני היתר‬
‫לבוא בקהל‪ .‬וכ א היתה הראשונה לויה והשניה ישראלית‪ ,‬או להיפ!‪ ,‬א הב חייב בפדיו‪ ,‬או אפילו‬
‫שתיה ישראליות‪ ,‬רק שאחת מה כבר ילדה א הב חייב בפדיו‪ .‬וד בכל זה הגרז"נ גולדברג‪ ,‬בקוב"‬
‫תחומי )כר! ה תשד"מ עמ' ‪ ,(248‬והעלה ש‪ ,‬דא לא היא עיברתו מתייחס אחר הא היולדת לעני איסור‬
‫חיתו בקרובי הא היולדת‪ ,‬אבל מותר בקרובי הא שעברתו‪ .‬ולדעת רבי עקיבא איגר יתכ שאסור ג‬
‫בקרובי הא שעיברתו‪ .‬וא נעשה עובר במעי נכרית ונולד מא ישראלית‪ ,‬למא דאמר עובר יר! אמו אינו‬
‫צרי! גירות‪ ,‬ולמא דאמר לאו יר! אמו צרי! גירות‪ .‬אבל אחר הגירות מתייחס אחר הא שנולד ממנה‪,‬‬
‫ויכולה הא לטבול בבית די ועל ידי כ לגייר העובר‪ ,‬ויהיה גר מ התורה‪ ,‬ולדעת רבי עקיבא איגר לא‬
‫יהיה גר אלא מדרבנ‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬דעת מר אאמו"ר זצ"ל שא היולדת היא ישראלת‪ ,‬והביצית שייכת לגויה‪ ,‬שהושתלה ברח‬
‫ישראלית‪ ,‬או הפו!‪ ,‬בעלת הביצית היא הקובעת את דינו של הילוד להיות יהודי או עכו"‪] .‬הוראת מר‬
‫זצוק"ל בע"פ[‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪53‬‬
‫‪Ó‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ ¯ÙÒ·Â‬נשמת אברה )אב העזר מהדו"ב עמוד לג( הביא בש הגרי"ש אלישיב זיע"א שלדעתו אסור לעשות זאת‬
‫לכתחלה‪ ,‬וטעמו שהדבר יגרו לערבוביה‪ ,‬ויחשבו שכש שיש היתר ע שתי נשי‪ ,‬כ! מותר להשתמש‬
‫בזרע של אד אחר‪ ,‬דהיינו לא מהבעל‪ .‬ולגבי השאלה מי נחשבת הא כשהדבר כבר נעשה בדיעבד‪ ,‬דעתו‬
‫שאמנ אי עדיי הכרעה בכל הנושא‪ ,‬א! נראה שהאשה היולדת היא הא‪ ,‬וא היא עכו" הילד יצטר!‬
‫לגיור‪ .‬עכ"ד‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬בספר אשרי האיש )יורה דעה ח"ב עמוד פו( הביא בש הגרי"ש אלישיב‪ ,‬דולד שנוצר מתרומת ביצית‬
‫אשה יהודיה‪ ,‬ברח אשה נכריה‪ ,‬ג במקרה זה הולד יצטר! גיור מספק‪ ,‬על מנת לקבוע את יחוסו כישראל‬
‫ודאי‪ ,‬א‪ $‬שלדעתו הביצית של האשה קובעת את יחס הילוד‪ ,‬ורח הא הפונדקאית בו מתפתח וממנו‬
‫נולד‪ ,‬יש לראותו כמקו חיצוני‪ ,‬שאינו קובע את יחס הולד‪ .‬ונימק‪ ,‬שכל תהלי! הפריה חו" גופית בביצית‪,‬‬
‫ושתילתה ברח הא הפונדקאית המולידה‪ ,‬הוא דבר ומציאות חדשי שנתחדשו בתקופתינו‪ ,‬שלא היו‬
‫בתקופת חז"ל ופוסקי הקודמי‪ ,‬ודעתו וקביעתו שהביצית המופרית היא שקובעת את היחס‪ ,‬ורח הא‬
‫המולידה אינה קובעת יחס‪ ,‬ה סברא בלבד‪ ,‬ומכח סברא זו בלבד אי לקבוע ולפסוק בוודאות את היחס‪.‬‬
‫על כ בכל מצב של הפרייה חו" גופית של ביצית‪ ,‬ברח א פונדקאית‪ ,‬בי שהביצית המופרית היא של‬
‫נכרית‪ ,‬שנשתלה ברח של יהודיה שהולידה את הילוד‪ ,‬ובי שהביצית היא של יהודיה שנשתלה ברח של‬
‫נכרית‪ ,‬יש לגייר את הילוד ע"מ לקבוע את יחוסו כיהודי באופ ודאי‪ .‬והלי! הגיור יש לראותו כגיור מספק‪.‬‬
‫‪ ¯ÙÒ·Â‬נשמת אברה )הנ"ל( כתב מש הגרש"ז אויערבא!‪ ,‬שאי ראיה ברורה לדבר כדי להכריע מי הא‪,‬‬
‫ואמנ לפי סברת הפונדקאית היא הא‪ ,‬אבל יש לעיי דלו יצוייר שמוציאי עובר רגיל מאשה ומשתילי‬
‫אותו ברח של פונדקאית‪ ,‬שתלד אותו בתו ט' חודשי‪ ,‬הא במקרה כזה יהיה הדי כ‪ ,‬וא"כ לפני ‪40‬‬
‫יו קוד מלאת ג' חודשי‪ ,‬או אפי' בתחילת חודש התשיעי‪ ,‬ולכ נראה לו שבכל השאלות האלו לדיני‬
‫תורה צריכי להחמיר‪ ,‬וא הפונדקאית היא עכו"‪ ,‬הילד יצטר! להתגייר מספק‪ ,‬מאיד! א הפונדקאית‬
‫היא עכו" שטבלה לש גיור בזמ עיבורה‪ ,‬ג זה לא מועיל לעובר‪ ,‬כי שמא אינה אמו ואי לה בעלות‬
‫עליו‪ ,‬ודומה למינקת שקיבלה ילד בפקדו‪ .‬עכ"ד‪.‬‬
‫‪ ,Ú„Â‬דאשה נשואה אסור לה ליקח ביצית ע זרעו של אד אחר‪ ,‬ולפרותו ברחמה‪ ,‬והוא איסור חמור‪,‬‬
‫כמבואר בשו"ת שבט הלוי ח"ג )סימ קעה( והביא ש שיש אומרי שיש בדבר גדר איסור כרת של עריות‪,‬‬
‫ואשה נאסרה על בעלה‪ .‬כי הדבר אסור מ התורה בהחלט והיא תועבה גדולה ונוראה‪ ,‬א! הרב שבט הלוי‬
‫דעתו דא‪ $‬שהדבר אסור מ התורה‪ ,‬נראה שאי בו איסור כרת ומיתה דעריות‪ ,‬שאי כא ביאת איסור‪,‬‬
‫דפשטא דקרא ושכב איש אותה שכבת זרע בחדא מעשה איירי‪ ,‬דהיינו שכיבה של ש"ז‪ ,‬וכ אל אשת‬
‫עמית! לא תת שכבת! לזרע בה‪ ,‬הלא מפורש דר"ל שכיבה וביאה המביאה לידי זרע‪ ,‬וחיוב מיתה אי לנו‬
‫אלא על מעשה ביאה‪ ,‬א! יש בו איסור עשה גמור מה"ת‪ ,‬דהנה בסנהדרי )נח‪ (.‬אמרו‪ ,‬ודבק באשתו ולא‬
‫באשת חבירו‪ ,‬ומזה כתבו התוס' קידושי )יג‪ (:‬אור"י דאיכא עשה באשת איש‪ ,‬כגו ודבק באשתו‪ ,‬ועיי‬
‫קדושי )כא‪ (:‬אשת אפילו אשת איש‪ .‬ובתוס' ש כ'‪ ,‬א‪ $‬על פי שאי אישות לגוי‪ ,‬מכל מקו עשה איכא‪,‬‬
‫והנה במקרא זה מפורש ודבק באשתו והיו לבשר אחד‪ ,‬וקאי על הולד הנוצר משניה‪ ,‬כמו שפירש רש"י‬
‫)סנהדרי ש ד"ה מי( וז"ל‪ :‬שזרע יוצא מה שנעשה בשר האב והא אחד בו‪ .‬עכ"ל‪ .‬ואי סלקא דעת! דמותר‬
‫מ התורה כמעשה הנבלה הזאת‪ ,‬הרי אפשר להיות דבוק באשתו ולהיות לבשר אחד ע אשת חבירו בולד‬
‫הנוצר משניה‪ ,‬והרי התורה קבעה כא תנאי הראשו של אישות דאורייתא‪ ,‬שיהי' בנישואיה ודבוקת‬
‫זב"ז זרע יוצא מבי שניה להיות האב והא אחד‪ ,‬בולד הנוצר ע"י מי שקבעה לו תורה הדי של ודבק‬
‫באשתו ולא באשת חבירו‪ .‬ועל כ א אשת איש עושה כזאת בלי ידיעת הבעל‪ ,‬אי ל! עוברת על דת משה‬
‫ויהודית גדולה מזאת ותצא שלא בכתובה‪ .‬וא הבעל מכריחה לזה יוציא וית כתובה‪ ,‬דא בממלא ונופצת‬
‫אמרו סו‪ $‬פ"ז דכתובות יוציא וית כתובה‪ ,‬ונפסק כ ברמב" וש"ע‪ ,‬מכ"ש א מכריחה להיות ילדיה זרע‬
‫זנוני כנ"ל‪ ,‬ומלאה האר" זימה‪ ,‬וג א שניה מסכימי לכ! רוב" עליה איסור דאורייתא הנ"ל‪ .‬וע"ש‬
‫‪54‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שד א יש מקו לאסרה על בעלה‪.‬‬
‫‪‡Ó‬‬
‫‪ ‰‡¯‰Â‬למעשה‪ ,‬כי לולד יש די גוי לכל דבר‪ ,‬ומה שהיהודיה היתה א פונדקאית לולד‪ ,‬לא עושה את‬
‫הולד הנולד ליהודי‪ ,‬כי הולכי אחר נותנת הביצית‪.‬‬
‫‪ È·‚ÏÂ‬השאלה א לגייר את הולד‪ ,‬הנה א אביו גוי‪ ,‬ואינו חפ" בקבלת מצוות ולהתגייר‪ ,‬בודאי שהילד יגדל‬
‫ויתחנ! על ברכי החופשיות‪ ,‬ובכ! אנו גורמי לו נזק ולא תועלת‪ ,‬שהרי אחר שנגייר אותו ויהיה יהודי‪ ,‬הרי‬
‫שבהיותו גדול ועובר על מצוות התורה‪ ,‬אנו גורמי לו לעונשי שמי‪ ,‬ככל יהודי העובר על חוקי התורה‪.‬‬
‫ואי זו זכות בשבילו‪ ,‬אלא חובה‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬בשו"ת יביע אומר ח"ב )חלק אב העזר סימ ד'( שכתב בכיוצא בזה‪ ,‬שאי לבית הדי להיזדקק ‪ ¯ÈÈ‚Ï‬ילדי‬
‫קטני שהאמא אינה מתגיירת‪ ,‬והאבא או שהוא גוי‪ ,‬או שהוא מחלל שבתות ואוכל מאכלות אסורות‪ ,‬ואינו‬
‫הול! בדר! התורה והמצוות‪ ,‬ואינ חוזרי בתשובה‪ ,‬בודאי שאי לבית די לגייר‪ .‬וא‪ $‬על גב דקיימא ל‬
‫גר קט מטבילי אותו על דעת בית די‪ ,‬וכדאיתא בכתובות )יא‪ ,(.‬הרי כתבו התוס' )כתובות מד‪ .‬ד"ה הגיורת‬
‫שנתגיירה בתה עמה(‪ ,‬דהא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא‪ ,‬משו דאיירי בפחותה מבת ג' שאי דרכה‬
‫להתגייר אלא ע אמה‪ .‬ועוד דאי סברא שיטבילוה על דעת בית די‪ ,‬שאי בית די מטבילי גר קט על‬
‫דעת בית די אלא א כ הוא תובע להתגייר‪ ,‬וזו פחותה מבת ג' אי בה דעת לתבוע‪ ,‬להכי נקט שנתגיירה‬
‫בתה עמה והטבילוה ע"ד אמה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬בדרכי משה )סימ רסח סק"ד( שהביא בזה מחלוקת‪ ,‬שדעת המרדכי שא גיירו אותו הבית די מעצמ לא‬
‫הוי גר‪ .‬אבל הר" )כתובות יא‪ (.‬כתב שא גיירוהו הבית די מעצמ מהני‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ȯ·„ÓÂ‬המאירי )כתובות יא‪ (.‬מוכח דדוקא כשתובע להתגייר‪ ,‬אבל כשאינו תובע ל"מ‪ ,‬ועל כל פני לכתחלה‬
‫מיהא אי לקבלו‪ .‬ולפי זה הכי נמי אי לנו לגייר הבני הקטני אלא על פי הסכמת הא‪.‬‬
‫‪ Ù"Ú‡Â‬שהיא עצמה אינה מתגיירת יכולה לגייר את בניה‪ .‬וכמו שכתב בחידושי הריטב"א )כתובות ש(‪] .‬וא‪$‬‬
‫שהמאירי )ש( כתב שנתגייר ע האב‪ ,‬וכתב הרב המו"ל שהוא לאפוקי ממ"ש הרשב"א והריטב"א‪ ,‬והובאו‬
‫בשטה מקובצת‪ ,‬שא אמו או אביו מביאי אותו לבית די א‪ $‬על פי שאינ מתגיירי אי צרי! דעת בית‬
‫די‪ .‬ע"כ‪ .‬נראה שאי הכרח כל כ! בזה‪ ,‬שיש לומר דאורחא דמילתא נקט[‪ .‬ועיי קרב נתנאל )כתובות ש(‬
‫שמתר" ד' הרי"‪ $‬והרמב" כד' התוס' הנ"ל‪ ,‬שאי לבית די לגייר הקט אלא א כ תובע להתגייר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÌÈÈÒÂ‬ביביע אומר )ש אות ג'(‪ :‬מיהו יכולי הבית די שלא לקבל את הולדות הללו לגייר‪ ,‬א יש חשש גמור‬
‫שיחללו שבתות וימי טובי ויאכלו מאכלות אסורות בגדל‪ ,‬ויחזיקו בדת אמ‪ ,‬שה שורש פורה ראש‬
‫ולענה‪ ,‬כי זנתה אמ הובישה הורת‪ .‬וע"כ טוב שלא לקבל באופ זה‪ .‬וכ כתב הגאו אחיעזר ח"ג )סימ‬
‫כח(‪ ,‬שאי לבית די כשר להזדקק בעניני גירות כאלה‪ ,‬מפני שהבני הללו בגדל מחללי שבת וכו'‪ ,‬ומכל‬
‫מקו אינו מוצא לנכו שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלויה נגד הגירות‪ ,‬כי בעיני ע"ה זהו‬
‫כחילול ה' ח"ו מה שאי מניחי את הנשי להתגייר‪ ,‬ובפרט הילדי שבאמת ע"פ די אפשר לגייר‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÏÚÂ‬כל פני למעשה יש להורות לדייני הגיור בכל אתר ואתר‪ ,‬דכל שרוב הסיכויי שהילד לאחר שיגדל‬
‫יפרוק עול תורה ומצוות‪ ,‬ויעשה כמעשה אביו ואמו‪ ,‬ג א עתה מתחנ! בבית ספר דתי‪ ,‬אי לגיירו‪.‬‬
‫והשלח ערו! והפוסקי ה נר לרגלינו‪ .‬וכ הורה בשו"ת מנחת יצחק ח"ג סימ צט‪.‬‬
‫‪ È·‚ÏÂ‬מילה יש למולו ולא לגיירו‪ ,‬עד שאמו תחזור בתשובה שלימה‪.‬‬
‫בברכת התורה ולומדיה‪,‬‬
‫יצחק יוס‪$‬‬
‫הראשו לציו הרב הראשי לישראל‬
‫נשיא ביה"ד העליו‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪55‬‬
‫‪·Ó‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כ‪ .‬אי מטבילי גר קט על דעת בית די אלא א כ תובע להתגייר‪ ,‬דאז זכות היא לו‬
‫להתגייר בקטנותו‪ .‬וקט שהוריו עדיי מסרבי להתגייר כדת‪ ,‬אי לגיירו א‪ $‬א שולחי‬
‫אותו לחינו! דתי‪ ,‬דאנ סהדי דכאשר יגדל לא יוכל לקיי המצוות כראוי‪ .‬וג בעת שבית‬
‫הדי מגיירי אותו אנ סהדי שיאכל בישולי גויי מתבשילי אמו‪ ,‬ואפשר שיאכל ג‬
‫מאכלות אסורות שהוריו מכניסי לבית‪ .‬ואי אפשר לסמו! על הבטחת ההורי שיאכילוהו‬
‫רק כשר‪ ,‬כאשר ה עצמ אוכלי חזיר ונבילות וטריפות‪(Î .‬‬
‫‪ ,‡Á¯Â‡ ·‚‡ ‡˙ÏÈÓÂ‬באיש כה אחד‪ ,‬שלא עלה בידו להביא בני לעול‪ ,‬והוא כיו ב ששי וחמש שנה‪,‬‬
‫וכמעט אבדה תקותו‪ ,‬ומצא אשה גרושה א! לא היה עמה כלל‪ ,‬רק עשה הפרייה מלאכתוית מזרעו על ידי‬
‫מכו מוכר‪ .‬ועכשיו היא מעוברת בשתי תאומות‪ ,‬ויש לדו אודות הבנות הללו א ה כהנות‪ ,‬או חללות‪,‬‬
‫וא לעתיד יכולות להנשא לכה או לא‪ .‬והגיע לידי תשובה כתב יד של הגר"ש משאש זצ"ל מא' אדר‬
‫תשס"ג ]כחודש וחצי לפני פטירתו[‪ ,‬וז"ל ש‪ :‬נראה ברור שהבנות הנ"ל יהיו כהנות‪ ,‬ויכולות להנשא לכה‪,‬‬
‫כיו שלא בא עליה רק הטילו בה זרעו‪ ,‬והלא על ידי הטלת הזרע‪ ,‬אפילו זרע של אב בבתו הוא כשר לבוא‬
‫בקהל‪ ,‬וכ מי שיטיל זרע באשת איש‪ ,‬הב כשר לבא בקהל‪ ,‬שהכתוב אומר לא תת שכבת! לזרע‪ ,‬דוקא על‬
‫ידי שכיבה הוא ממזר‪ ,‬ומעשי בכל יו שמתירי לכתחלה להטיל זרע של גוי באשה על ידי מכו פועה‪,‬‬
‫ואפילו זרע של ישראל מותר כפי הדי מטע הנז'‪ .‬רק נזהרי בזה מטע שמא ישא אחותו‪ .‬הלא"ה מותר‬
‫לכתחלה‪ ,‬וכל שכ בגרושה לכה‪ ,‬שהיא רק איסור לאו בעלמא ואשה גרושה מאישה לא יקחו‪ ,‬ודאי דצרי!‬
‫קיחה ממש שהיא ביאה‪ ,‬ולכ נראה לי שהבנות כשרות לכהונה‪ ,‬וא! צרי! אני להסכמת הראש"ל פאר הדור‬
‫הגר"ע יוס‪] .$‬ואחר חתימת הגר"ש משאש כתב מר אאמו"ר עט"ר זיע"א בזה"ל‪ :‬ג אני מסכי שהבנות כשרות‬
‫לכהונה כאשר הורה גאב"ד ירושלי ידי"נ הגר"ש משאש עליו למעלה‪ ,‬השי"ת יתמיד בבריאותו‪ .‬עובדיה יוס‪.[$‬‬
‫גיור קטינים למעשה‬
‫‪ (Î‬כ השיב לי מר אאמו"ר עט"ר זצוק"ל בימיו האחרוני‪ ,‬וראה בקוב" "בתורתו" חופה וקידושי כר! א‬
‫)עמ' פז אות י' ד"ה ויש(‪ .‬ומאי דחשיב כניחא ליה‪ ,‬היינו משו דניח"ל לקט להקדי גיורו על דעת ב"ד‪ ,‬כדי‬
‫שיתחנ! לאט לאט בעשיית המצות‪ ,‬מלשהות עד שיהא גדול כדי שיעשה המצוה בעצמו‪ ,‬וכל המצות יפלו‬
‫עליו בבת אחת למעמסה )כ"כ בשו"ת יביע אומר ח"ח יו"ד סי' לא‪ ,‬ע"ש היטב(‪.‬‬
‫‪ ‰‚Ȉ‡Â‬בזה מה שכתבנו במכתב לראש מער! הגיור‪ ,‬להזהיר בעני גיור קטיני למעשה‪.‬‬
‫לכבוד מכובדינו הנעלה הרב החשוב‪ ,‬רבי יצחק פר" שליט"א‬
‫ראש מער! הגיור‪ ,‬ירושלי‪.‬‬
‫·‡˘¯ שאל כיצד יש להנחות את דייני הגיור בכל הקשור לגיור קטיני‪ ,‬בני לאב וא נכרי‪ ,‬שאינ‬
‫חפצי להתגייר‪ ,‬א אפשר בכל זאת לגייר את הקטיני‪ ,‬את אות הלומדי בבתי ספר ממלכתי דתי?‬
‫˙˘‪ :‰·Â‬הנה בגמרא כתובות )יא‪ (.‬אמר רב הונא גר קט מטבילי אותו על דעת בית די‪ ,‬מאי קא משמע ל‬
‫דזכות הוא לו וזכי לאד שלא בפניו‪ ,‬תנינא זכי לאד שלא בפניו ואי חבי לאד שלא בפניו‪ ,‬מהו‬
‫דתימא עובד כוכבי בהפקירא ניחא ליה‪ ,‬קא משמע ל דהני מילי גדול דטע טע דאיסורא‪ ,‬אבל קט‬
‫זכות הוא לו‪ .‬לא‪ ,‬הכא במאי עסקינ בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו דניחא להו במאי דעביד אבוהו‪ .‬אמר‬
‫רב יוס‪ $‬הגדילו יכולי למחות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫היכא שאביו או אמו אינם מביאים אותו להתגייר‪ ,‬אם בית דין יכול לגייר את הקטן‬
‫‪ ˜ÏÁ ‰‰‬הראשוני היכא שאביו או אמו אינ מביאי אותו להתגייר‪ ,‬א בכל זאת בית די יכול לגייר‬
‫את הקט‪ ,‬דהא סו‪ $‬סו‪ $‬הדבר זכות הוא לו‪ .‬או בדעינ בדוקא שאביו או אמו יביאו אותו להתגייר‪ .‬והנה‬
‫‪56‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‚Ó‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫רש"י )ד"ה גר( כתב‪ ,‬שדברי רב הונא נאמרו בקט שאי לו אב‪ ,‬ואמו הביאתו להתגייר‪ .‬ולכאורה יש מקו‬
‫לדייק מדבריו שיש צור! בכ! שאחד מהורי הילד ימסור אותו לגיור‪ ,‬ג א לא יתגייר עמו בפועל‪ ,‬וכ‬
‫משמע בדברי הבה"ג המובא בטור )יורה דעה סימ רסח(‪.‬‬
‫‡‪ Í‬הרשב"א )ד"ה אמר( כתב שדברי רש"י ה לאו דווקא‪ ,‬ואי צור! שהגר יבוא ע אמו‪ ,‬וכ כתב הריטב"א‬
‫)ד"ה גמ' אמר( והמאירי )ד"ה גוי( והר" )ד"ה גמ' אמר( והטור )יורה דעה רסח(‪ ,‬וכ"פ השלח ערו! )יורה דעה רסח‪ ,‬ז(‪:‬‬
‫וא אי לו אב‪ ,‬ובא להתגייר או אמו מביאתו להתגייר‪ ,‬בית די מגיירי אותו‪ .‬ע"ש‪ .‬והיינו‪ ,‬שדי בכ! שאמו‬
‫תביא אותו להתגייר‪ ,‬או שיבוא מרצונו בלי שו הורה‪ ,‬ואי שו צור! שהורי הילד יתגיירו יחד אתו‪ .‬וע'‬
‫להב"ח )יורה דעה רסח אות ט( שכתב‪ ,‬שרש"י ביקש ללמד שאפילו כשבא ע אמו יש צור! בדעת בית די‪,‬‬
‫בניגוד לגר שבא ע אביו‪ .‬א! בשערי המצוייני בהלכה )כתובות יא‪ (.‬כתב שדבריו אלו נכנסו לרש"י‬
‫מאימת הצנזור‪ ,‬כדי שלא יחשבו שבית די חוטפי תינוקות ומגיירי אות‪ .‬ולכ כתב שאמו מביאתו‪,‬‬
‫אבל אי הכי נמי בית די יכול לגייר קט ג בלא שאמו מביאתו‪ .‬וכ משמע לכאורה מדברי הרשב"א )ד"ה‬
‫אמר(‪" :‬ולאו למימרא דבלאו הכי ]היינו בלא אמו[ לא מטבילינ ליה‪ ,‬אלא לומר דאי ב"ד מחזרי למול‬
‫ולטבול את העכו" הקטני מעצמ"‪ .‬ומשמע שמצד ההלכה אי הכי נמי יכולי בית די לגייר קט‪ ,‬אלא‬
‫שאי מחזרי על כ!‪ .‬כ! מבואר ג בהר" בחידושיו )ד"ה גמ' אמר(‪" :‬שאי ב"ד צריכי לחזר אחריה למול‬
‫אות‪ ,‬אלא א ה באי מעצמ"‪ ,‬ובפירושו לרי"‪) $‬ד‪ .‬ד"ה ולעני(‪" :‬ולא שיהו בית די מצווי לחזור ולמול‬
‫את העובד כוכבי מעצמ‪ ,‬אלא שא בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו‪ ,‬או שעשו כ בית די מעצמ‬
‫מהני"‪ .‬וכ"ה בפסקי הרי"ד )ד"ה אמר(‪" :‬תינוק שנמצא מושל!‪ ,‬או ששבו ישראל קטני גוי‪ ,‬בית די מלי‬
‫אות‪ ,‬וה כישראל לכל דבר"‪ .‬הרי שלדעת בית די יכול לגייר קט ג בלי אביו ואמו‪ ,‬וג בלי שה‬
‫מביאי אותו להתגייר‪] .‬והוא באופ שבית די חושב לנכו שהקט יקיי מצוות לכשיגדיל[‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬לדעת הריטב"א ]בד' רש"י[ אי בית הדי יכול לגייר בלי שהוריו מביאי אותו שכתב "כל שאי בו‬
‫דעת ואי אביו ואמו מביאו לבית די‪ ,‬שאי מטבילי אותו"‪ .‬וכ"ה בתוס' )מד‪ .‬ד"ה הגיורת(‪" :‬שאי מטבילי‬
‫גר קט על דעת בית די‪ ,‬אלא א כ הוא תובע להתגייר" )או בא ע אמו(‪ ,‬וכ"כ הרא"ה )בשטמ"ק יא‪" :(.‬כשבא‬
‫לפנינו להתגייר ורוצה מעצמו בדבר"‪ ,‬וכ"ה במאירי )יא‪" :(.‬הואיל ומכל מקו הוא תובע בכ! מטבילי‬
‫אות‪ ".‬וכ"כ המרדכי )יבמות סימ מ(‪" :‬א אי רוצה אינו גר"‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בדרכי משה )סי' רסח‪ ,‬סק"ד( שהביא את מחלוקת הראשוני הנז' ולא הכריע בה‪ ,‬והש"! )ש סק"ז( דייק‬
‫שהשלח ערו! פסק שאי אפשר לגייר ילד נגד רצונו‪.‬‬
‫אין גירות בלי קבלת תורה ומצוות‬
‫‪ ¯·ÎÂ‬כתבנו לעיל בעני גירות בלי קבלת מצוות לגבי גר גדול‪ ,‬דמבואר ברמב" )הלכות איסורי ביאה פי"ג ה"ד(‬
‫בזה"ל‪ :‬וכ לדורות כשירצה העכו" להכנס לברית ולהסתופ‪ $‬תחת כנפי השכינה‪" ,‬ויקבל עליו עול‬
‫תורה"‪ ,‬צרי! מילה וכו'‪ .‬עכ"ל‪ .‬וכ פסקו הטור והש"ע )יו"ד סי' רסח ס"ג וסי"ב(‪ .‬ומבואר שמהות הגירות הוא‬
‫כניסה לברית שבי ה' לישראל‪ ,‬וכניסה לקדושת ישראל שנקראת "תחת כנפי השכינה"‪ ,‬ודבר זה נעשה ע"י‬
‫קבלת "עול תורה" דהיינו מה שנאמר בתורה‪ ,‬וזהו קבלת מצוות‪ .‬והדר! להכנס לכל זה על ידי ברית מילה‪,‬‬
‫טהרת טבילה‪ ,‬וכפרת קרב‪ .‬וכ כתב בפי' מהר"ד עראמה )ש( דלשו "גירות" היינו "קבלת מצוות"‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב רש"י ביבמות )מז‪ (:‬וז"ל‪ :‬ומודיעי אותו מקצת מצוות‪ ,‬דהשתא על ידי טבילה הוא נכנס לכלל‬
‫גירות‪ ,‬הילכ! בשעת טבילת מצוה "צרי! לקבל עליו עול מצוות"‪ .‬ע"כ‪ .‬וזהו הטע שצרי! בית די לגירות‪,‬‬
‫כדי לקיי את הקבלת עול מצוות‪ ,‬וכמו שכתבו התוס' ביבמות )מה‪ (:‬וז"ל‪ :‬הא דבעינ שלשה היינו לקבלת‬
‫המצוות‪ ,‬אבל לא לטבילה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ כתב הרא"ש )ש פרק ד' סימ לא(‪ .‬וכ כתב המרדכי ביבמות )סימ לו( דלא‬
‫בעינ ג' לעיכובא אלא לקבלת המצות‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ כתב הרמב" )ש(‪ :‬ואפשר דגבי קבלת מצוות צרי!‬
‫שלשה אפילו בדיעבד‪ ,‬דמשפט כתיב ביה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫[‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪57‬‬
‫‪„Ó‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ ¯‡Â·ÓÂ‬שעיקר הגיור הוא קבלת מצוות‪ ,‬והמילה והטבילה ה רק הכשר והיכי תימצי להחיל את היהדות‬
‫על ידי טהרת וקדושת המקוה‪ ,‬ועל ידי הסרת הערלה שמאפשר לקיי ברית ע ה'‪ ,‬א! עיקר הגירות הוא‬
‫שיהיה תחת עול תורה ומצוות‪.‬‬
‫‪ Û‡Â‬דנראה כי אפשר לגייר ג שוטה או סומא‪ ,‬היינו כמו שמגיירי אשה א‪ $‬על פי שאינה שייכת בכל‬
‫המצוות‪ ,‬כי מהות הגירות הוא קבלת קדושת ישראל‪ ,‬וחלק מקדושת ישראל הוא לקיי כל אחד את כל‬
‫המצוות במה שהוא שיי! בה‪ ,‬ומי שאינו מקבל על עצמו את עול כל המצוות "מה שהוא חייב"‪ ,‬אינו‬
‫בכלל קבלת קדושת ישראל‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬העלה מר אאמו"ר זצוק"ל )במאמר שפורס בקוב" תורה שבעל פה כר! יג עמ' לא( שא הדבר ידוע ומינכר לכל‪,‬‬
‫ואנ סהדי שאי בכוונת הגר לקבל עליו עול המצוה‪ ,‬אי ממש בגירות זו‪ ,‬ולא מועיל ג בדיעבד‪ .‬והביא‬
‫שכ הורו גדולי הפוסקי‪ .‬וכ"כ בשו"ת אגרות משה )חיו"ד סי' קנז( דהיכא דאנ סהדי שלא ישמור מצוות‪,‬‬
‫ושאינו מקבל בלבו‪ ,‬לא מהני א‪ $‬בדיעבד‪ .‬וע"ע ש סימ קח קט‪ ,‬וחלק אב העזר סימ כז‪ ,‬וש חחו"מ‬
‫ד‪ $‬שיג סע"ב‪ ,‬מ"ש להשיג על בעל מלמד להועיל‪ ,‬בדבר גיורת לכה‪.‬‬
‫‪ ·˙ÎÂ‬עוד‪ ,‬והנה בזמנינו זה יש להגביר ביתר שאת את ההסברה לגרי לפני ביצוע הגירות‪ ,‬שעליה לשמור‬
‫לעשות ולקיי כל דברי התוה"ק‪ ,‬ושלא יחשבו שג מי שאינו שומר תורה ומצוות נחשב ליהודי טוב‪,‬‬
‫ולישראל כשר‪ ,‬והמקיימי את התורה והמצוות ה רק האדוקי המתחסדי ע קונ‪.‬‬
‫‪ ˘ÈÂ‬להזכיר כא דברי הגרי"א הרצוג בשו"ת היכל יצחק )ח"א סימ כא( וזה תוכנ‪ :‬דע שא‪ $‬על פי שהדי‬
‫נפסק בגמ' הלכה כול גרי ה‪ ,‬א‪ $‬אלה שנתגיירו לשו אישות‪ ,‬מכל מקו יש לי חשש רציני בזה"ז‪ ,‬כי‬
‫לפני בישראל העובר על מצוות התורה היה בזוי וחדל אישי‪ ,‬ונרד‪ $‬בעמו‪ ,‬ולכ כשקיבל עליו הגוי‬
‫להתגייר‪ ,‬א‪ $‬שהסיבה הראשונה שהניעתו לכ! היתה לשו אישות‪ ,‬הרי ידע מראש שא לא יקיי מצוות‬
‫התורה יהיה מצבו גרוע מאוד‪ ,‬מצד החברה היהודית‪ ,‬וג מהחברה הנכרית‪ ,‬אשר מלפני כבר נעקר‬
‫ונתלש ממנה‪ ,‬ונמצא קרח מכא ומכא‪ ,‬ואו חברותא או מיתותא‪ .‬משא"כ בזמנינו שישנ הרבה חפשיי‬
‫מהדת‪ ,‬שלא רק שאינ מתקשי כלל בפריקת עול המצוות מעליה‪ ,‬אלא הנ ג עומדי בראש קהילות‬
‫ישראל‪ ,‬ולכ יש לחוש שמא אינו מקבל ברצינות את עול המצוות‪ ,‬אלא משו סיבת האישות אומר מה‬
‫שאומר‪ ,‬ולבו בל עמו‪ ,‬אחריות רבה מוטלת על בתי הדי הבאי לגייר גרי כאלה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הב"ח )יורה דעה סימ רסח( כתב בזה"ל‪ :‬וכשהיו שלשה בטבילה א‪ $‬על פי שכתב הרמב" )פי"ג הי"ז(‬
‫דכשר "א‪ $‬על פי שלא היתה לש קבלת מצוות כל עיקר"‪ ,‬מיהו התוס' והרא"ש חולקי ע"ז‪ ,‬דקבלת‬
‫המצות ודאי מעכבת‪ ,‬והכי נקטינ דאי משיאי אותו אשה עד שיקבל עליו המצות בפני שלשה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ולכאורה משמע שי"א דאי קבלת המצוות מעכבת‪ ,‬א! יתכ לבאר דלעול כולי עלמא מודו שקבלת‬
‫מצוות היא לעיכובא‪ ,‬וכמו שנתבאר להדיא מל' הרמב"‪ ,‬אלא דכוונת הב"ח שיש אומרי שאי צרי!‬
‫לעיכובא שבשעת הטבילה יקבל עליו את המצוות "בפיו" לפני הדייני‪ ,‬דצרי! את השלשה רק לצור!‬
‫"הטבילה"‪ ,‬אבל לדעת התוספות והרא"ש צרי! בית די "לקבלת עול המצוות"‪ .‬אבל כו"ע מודו דבעי'‬
‫שיקבל בלבו את המצוות‪ ,‬שזה מהות הגירות‪.‬‬
‫ועוד יש לחלק בדבר‪ ,‬דהנה הרמב" )ש( כתב בזה הלשו‪ :‬גר שלא בדקו אחריו "או שלא הודיעוהו‬
‫המצות ועונש" ומל וטבל בפני ג' הדיוטות הרי זה גר‪ .‬ע"כ‪ .‬וכתב הרב המגיד‪ ,‬זה פשוט שאי "הודעת‬
‫המצוות" מעכב דיעבד‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ כתב בחמדת שלמה )יורה דעה סימני כט‪ ,‬ל( ובשו"ת אגרות משה )יורה דעה‬
‫סימ קנז( ובשו"ת יגל יעקב )יורה דעה סימ צד(‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬נראה מסברא שהרי אי אנו מודיעי לגרי את כל המצוות‪ ,‬אלא את חלק‪ ,‬ומבואר כי אי כא קבלה‬
‫של המצוות בפועל מתו! ידיעת כל המצוות‪ ,‬אלא קבלה כללית של כללות המצוות‪ ,‬ולצור! זה אומרי לו‬
‫מקצת המצוות בדר! דוגמא‪ ,‬א! א‪ $‬על פי שידיעה זו חשובה‪ ,‬ומסמיכי את הידיעה לטבילה‪ ,‬מכל מקו‬
‫‪58‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‰Ó‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫אי ידיעת המצוות מעכבת‪ ,‬כי העיקר הוא בשעת הטבילה שתהיה קבלת מצוות כללית‪ ,‬ומתו! ידיעה שיש‬
‫מצוות רבות ודיני רבי בתורתינו הקדושה‪ ,‬ואי צרי! בדוקא קבלת כל פרט מהמצוות‪ .‬ובמש! הזמ‬
‫ילמד את כל ההלכות כמו כל יהודי הלומד והול!‪.‬‬
‫‪ ‰˙ÚÂ‬נבוא לבאר עני גיור קט‪ ,‬דהנה א‪ $‬שהקט אינו בר חיובא לקיי המצוות‪ ,‬מהני הגיור משו דאנ‬
‫סמכינ על כ! שכשיגדל ויהיה בר חיובא‪ ,‬יקיי את כל המצוות‪ ,‬ואביו או אמו שה אחראי עליו‪,‬‬
‫מתחייבי לגדלו לתורה ומצוות‪ ,‬ולכ זה נחשב שג הוא "קיבל" עליו את המצוות‪ ,‬דאנ סהדי שיקיימ‬
‫לכשיגדל‪ ,‬ונחשב כקבלת מצוות‪ ,‬דבלאו הכי אי שו משמעות לגירות‪ .‬וכמו שהעלו כל הפוסקי‪ .‬וכ‬
‫ביאר בשו"ת לב אריה )סימ ט'(‪ .‬וכאשר הקט מגדיל ואינו מוחה‪ ,‬הוי כהסכמה לקבל את כל המצוות‪ .‬ומהני‬
‫קבלה זו למפרע מה שהיה בביה"ד‪ .‬ובשיטה מקובצת ש כתב בש שיטה ישנה‪ ,‬דשאני קט דאי אפשר‪.‬‬
‫וע"ש בריטב"א‪.‬‬
‫‪ ÌÈ˘Â‬שאינ דרי בבית שבו מקפידי על שמירת התורה והמצוות כדת ישראל‪ ,‬ולא נראה בעיני הדייני‬
‫שרצו ההורי לשנות דרכיה ולהקפיד יותר בשמירת התורה והמצוות‪ ,‬וכגו ב ישראל שנשא נכרית‬
‫בנישואי אזרחיי רח"ל‪ ,‬ורצונו למול ולגייר את בנו‪ ,‬וההורי אינ מקפידי על מצוות התורה‪ ,‬הא יש‬
‫תוק‪ $‬לגרות כזו‪ ,‬והא נחשבת היא לו כזכות או לא‪ .‬והנה יסוד די גר קט הוא משו שהגירות "זכות הוא‬
‫לו"‪ ,‬וזכי לאד שלא בפניו‪ ,‬אחר שהגר הופ! ליהודי עובד ה' החוסה תחת כנפיו‪ ,‬ומקבל שכר על כל‬
‫תרי"ג מצוות וזוכה לחיי העול הבא‪ .‬אול היכא שהגר לא יקיי מצוות‪ ,‬אדרבה כנגד הזכות שבעצ‬
‫הכניסה ליהדות יש כא חובה גדולה על האחריות והעונש החלי על יהודי שאינו מקיי מצוות‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬נראה פשוט שכל שאנו יודעי בבירור שכאשר יגדל ילד זה בבית הוריו‪ ,‬בודאי יעבור על כל איסורי‬
‫שבתורה‪ ,‬שכ כ! תהיה הנהגת הבית בו גדל ובו יגדל‪ ,‬אי גיורו גיור‪ ,‬שאי כא קבלת מצות כשיגדיל‪ .‬ויש‬
‫אומדנא דמוכח שלא יקיי את המצוה‪ ,‬הרי זה נחשב כגירות ללא קבלת מצוות‪ ,‬שכתבו כל הפוסקי דלא‬
‫מהני ג בדיעבד‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב בשו"ת זכר יצחק )סימ ב'( על פי דברי הראשוני כול‪) ,‬שהובאו בר" בכתובות יא‪ (.‬דלעול אי לבית‬
‫די לחזר אחר קטני אומות העול לגייר מדעת‪ ,‬אלא שא יבוא קט להתגייר או יביאוהו אביו ואמו‬
‫רשאי בית די להטבילו ע"ד בית די‪ ,‬וממילא כא שאביו ואמו הביאוהו שלא לש גרות שהרי אי גרות‬
‫בלא קבלת מצוות וה ודאי אינ חפצי בכ!‪ ,‬והקט עצמו אי בו דעת ולא נעשה הדבר ע"פ בקשתו אי‬
‫לה לבית די לעסוק בענינו כלל ועליה לדחותו מכל וכל‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב בשו"ת דעת כה )יורה דעה סימ קמז( וז"ל‪ ,‬ומגיירי את הקט דוקא באופ כזה שאנו יודעי‬
‫שבגדלותו יקיי את המצות‪ ,‬דבאמת הלא קבלת המצות היא עיקר של הגירות‪ ,‬שהרי היא מעכבת‪ ,‬ואפילו‬
‫א קיבל אלא שלא היתה הקבלה כדי‪ ,‬דהיינו שלא היתה ביו ובשלשה‪ .‬וא כ מסתברא מילתא דלדיד‬
‫דקיימא ל דגר קט צרי! שיהיה מדעת אביו או מדעת אמו‪ ,‬שאז מטבילי אותו על דעת בית די‪ ,‬ודאי‬
‫צרי! על כל פני שאביו או אמו‪ ,‬או שניה יחד‪ ,‬ימסרו אותו ע"ד קבלת המצות‪ .‬אבל בעני שהדבר‬
‫מתברר‪ ,‬שאי דעת כלל לקיי ולהזהר מאיסורי תורה‪ ,‬מאי מהני מה שה מוסרי אותו לגירות על דעת‬
‫בית די‪ ,‬דפשיטא דלא עדיפא מסירת מאילו מסר את עצמו לגירות במילה וטבילה‪ ,‬שכיו שחסרה קבלת‬
‫המצות אי זו גירות כלל‪ ,‬והכי נמי כ מדי ק"ו‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬הנה בשו"ת בית יצחק )אב העזר חלק א' סימ כט אות יא( כתב‪ ,‬שא אי רצונה של הא להתגייר כדת‬
‫משה‪ ,‬אבל האב מקבל עליו את כל המצות‪ ,‬ואי דעתו של אבי הב לגרשה‪ ,‬משו כ! עדיי אי בכ! כדי‬
‫למנוע את קבלת גירותו של הב‪ ,‬כיו שאביו מצהיר שבנוגע לחינוכו של הב ינהג בכשרות גמורה כדת‬
‫ישראל‪ ,‬דאפשר שאכ אי רצונו של האב להקפיד בעצמו על שמירת המצוות‪ ,‬אבל כנה הוא בהצהרותיו‬
‫לגבי חינוכו של בנו‪ .‬והכל בזה כראות עיני הדיי‪ .‬ומוטל על הדייני להטות אוזנ כאפרכסת ולפקוח‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪59‬‬
‫‪ÂÓ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫עיניה לראות נכוחה עד שידעו בבירור את אמיתת כוונתו וכנות דבריו‪ .‬ויש לצר‪ $‬סברא נוספת שא‪$‬‬
‫שיודעי אנו שמ הסת הב יכשל באיסורי תורה מחמת דירתו ע אביו ואמו ודר! חינוכ‪ ,‬ונמצא שיענש‬
‫בסיבת על ביטול המצוות ועקירת‪ ,‬עדיי זכות היא לו לבוא בקהל ישראל‪ ,‬שכ שנינו בסנהדרי )ריש פרק‬
‫חלק( כל ישראל יש לה חלק לעוה"ב‪ ,‬וא‪ $‬הוא בכלל‪ ,‬ונמצא שע"י כניסתו לקהל ישראל זוכה בחיי נצח‪,‬‬
‫שלא כשאר אומות העול שהעיד עליה הנביא )ישעיהו מ טו( גוי כמר מדלי וכשחק מאזניי נחשבו‪ .‬עכ"ד‪.‬‬
‫‪ ‰‡¯Â‬מדבריו שסמ! על סברא זו רק באופ שהאב מצהיר שיחנ! את הב כדת משה וישראל‪ ,‬ולפי ראות‬
‫עיני הדיי ניכרי דברי אמת‪ ,‬ובזה יש לומר דאפילו שמסתבר שהב יכשל בקצת איסורי מחמת שהותו‬
‫עמ באותו בית‪ ,‬מכל מקו יש לו זכות להיות בכלל ישראל‪ .‬אבל באופ שהדיי רואה שאי בכונת‬
‫לחנכו לשמירת כל המצות‪ ,‬אי כא גירות‪ ,‬כיו שאינו מקבל מצות‪ .‬ונראה דהדעת כה לא נחלק על הבית‬
‫יצחק באומדנא זו‪.‬‬
‫‪ È˙ÚÓ˘Â‬מבני הרה"ג עובדיה יוס‪ $‬שליט"א שיש לדו עוד בכל זה מטע דלא חשוב בכלל "זכי" לאד‬
‫שלא בפניו‪ ,‬וכל מה שהבית די יכולי לגייר את הקט‪ ,‬היינו רק מחמת הדי זכי וכו'‪ ,‬וכמבואר בכתובות‬
‫)יא‪ .(.‬וכתבו התוס' )ד"ה מטבילי( וז"ל‪ ,‬וא‪ $‬על גב דזכייה הוי מטע שליחות‪ ,‬ואי לקט שליחות מ התורה‪,‬‬
‫הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה כגו להפריש תרומתו‪ ,‬דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת‪ ,‬או שמא‬
‫היה רוצה להעדי‪ ,$‬אבל הכא "שזכות גמור" הוא לו יש לו שליחות‪ .‬ע"כ‪ .‬וא כ בנדו דיד פשוט שאי‬
‫זה זכות "גמורה" להיות יהודי שאינו מקיי מצוות בכלל‪ ,‬ודוקא כשנכשל במקצת מצות יש לומר כ‪ .‬וכ‬
‫מוכח מסוגית הגמרא בכתובות שהוזקקו לחלק ולומר שכאשר נתגייר אביו עמו זכות היא לו‪ ,‬כיו דניחא‬
‫להו במאי דעביד אבוהו‪ ,‬ואילו כשאביו עודו נכרי אי זו זכות גמורה‪ .‬ונסתפק ל על פי זה אי מהני גרותו‪.‬‬
‫ומשמע שכל שאי זו "זכות גמורה" לא מהני גרותו מדי זכי‪ .‬וכל שכ כא שמחמת גרותו יבא לכלל‬
‫עונש‪ .‬והבית יצחק מיירי רק באופ שהאב מצהיר שיחנ! את בנו לקיי את המצות‪ ,‬והבית די מתרשמי‬
‫שדבריו דברי אמת‪ ,‬ולכ לא חשש למה שיכשל בקצת מצות‪ ,‬מחמת שאמו לא שומרת תורה ומצות‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫וג לרוב הראשוני שישבו בטע אחר משו שגירות שאני שאי היא חלה על ידי בית די אלא משמי‬
‫או על ידי המתגייר עצמו‪ ,‬ולא כתוס' בכתובות משו שזכות גמורה שאני‪ ,‬על כל פני בעינ שיהיה כא‬
‫זכות וכמבואר בגמרא גופא‪ ,‬ויהודי שעובר עבירות אי זה זכות‪.‬‬
‫‪ Û‡Â‬על גב שכתבו הפוסקי שזכי לאד שלא בפניו ג כשאי בדבר זכות גמורה‪ ,‬ונמש! ממנו צד חובה‪,‬‬
‫וכמבואר בחידושי הרשב"א )קדושי כג‪] .(.‬וע"ש בברכת שמואל )קדושי סימ יד( מ"ש בביאור ג' הטעמי‬
‫שהזכיר הרשב"א ש[‪ .‬וכ מוכח מהר" בגיטי )לז‪ (.‬לגבי זכיית קרקע בפרוזבול‪ .‬וכ מוכח מהרא"ש )גיטי‬
‫פרק א' סימ יג( דבמקו שיש זכות וג חובה‪ ,‬אפילו שה תלויי זב"ז‪ ,‬מ"מ לא הוי בכלל הדי דזכי לאד‬
‫שלא בפניו‪ .‬והובא בעולת נח )אב העזר ס"ס ז'(‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב השאגת אריה )הוספות סימ א'( דהא דקיימא ל זכי לאד שלא בפניו‪ ,‬לא צרי! שיהיה "זכות‬
‫גמורה"‪ ,‬אלא א הזכות רבה על החוב‪ ,‬החוב בטל במעוטו נגד הזכות‪ .‬תדע דגבי גר קט אמרינ דזכות‬
‫הוא לו אטו מי לא מטי ליה חוב ג כ על ידי גרות שמקבל עליו עול מצות ונאסר במאכלות אסורי‬
‫לישראל חמ" בפסח ובמלאכת שבת ויו טוב ומתחייב בענוי יו הכפורי ובהרבה מצות חמורות‪ ,‬אלא‬
‫על כרח! כיו שזכות שמכניסי אותו תחת כנפי השכינה רבה הרבה מאוד על החוב זכות קרינ ליה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב הגרי"ש אלישיב )בקוב" תשובות חלק א' סימ קג( דהיא! יתכ לומר שג א יגדל כאחד מרשעי ישראל‬
‫עדיי גירות זו זכות היא לו‪ ,‬והא קיימא ל דתינוק שנשבה בי הגויי והיה נוהג כמעשיה הרעי‪ ,‬ולא‬
‫ידע כלל ממצוות התורה ועניניה‪ ,‬לכשיוודע לו שהוא ישראל עליו להביא חטאת על כל אחד מחטאיו‪,‬‬
‫ומוכח דלא חשיב אונס אלא שוגג‪ ,‬וא כ היא! יתכ שיהיו כל ימיו מלאי עוו ויהיה צרי! כפרה על כל‬
‫אחד ממעשיו‪ ,‬ועדיי ייחשב לו הדבר כזכות‪ .‬וע"ש שביאר עני גיור הקט דא‪ $‬שאי שליחות לקט‪ ,‬כיו‬
‫‪60‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ÊÓ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫דזכות לו‪ ,‬איכא זכייה ג לקט‪ .‬והראשוני בריש כתובות הקשו‪ ,‬דאי! אפשר לגייר קט ולסמו! עליו לכל‬
‫דבר‪ ,‬והרי יש לחוש שמא לכשיגדיל ימחה והוה גוי למפרע‪ ,‬ותירצו‪ ,‬דמכיו שהוא עצמו נוהג כל הזמ‬
‫כישראל ושומר תורה ומצוות‪ ,‬חזקה שימשי! להתנהג כמנהגו ולא ימחה כשיגדיל‪ .‬וא כ בנידו גר קט‬
‫שהוריו נכרי‪ ,‬אי הכי נמי קיי חשש סביר דכאשר יגדיל ימחה ויבטל הגיור למפרע‪ .‬וע"ש שהביא דברי‬
‫האגרות משה שהיקל בדבר‪ ,‬ותמה על דבריו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת מנחת יצחק )ח"ו סי' קה וסי' קז( כתב‪ ,‬בב ובת שאמותיה נכריות‪ ,‬ואי בדעת להתגייר‪ ,‬א! ברצונ‬
‫לגייר את ילדיה‪ ,‬ובבית אוכלי נבילות וטריפות‪ ,‬וא‪ $‬א ישלחו את ילדיה לת"ת‪ ,‬ללמוד משהו‪ ,‬לא‬
‫יתכ שיתנהגו בבית ע"פ חוקי התורה‪ ,‬ומאיימי שא לא יקבלו ילכו לרפורמי‪ ,‬הנה אי זה צרי!‬
‫לפני‪ ,‬והעיקר הוא דאי להתחשב כלל ע האיו שלה‪ ,‬ואי לגייר אות‪ ,‬דלא הוי כלל זכות בגיור‬
‫קטני כאלו‪ ,‬דכל הטע שמטבילי קט ע"ד ב"ד‪ ,‬היא משו דזכות היא לו‪ ,‬וזכי לאד שלא בפניו‪,‬‬
‫כדאיתא )בכתובות י"א‪ ,(.‬והיכא דלא יגדלו אות לתורה ומצוות‪ ,‬מה זכות היא לה‪ ,‬אדרבה חובה היא לה‪,‬‬
‫שא הי' נשארי נכריי היו פטורי מעונש‪ ,‬עי' בתשו' בי"צ )א"ע ח"א סי' כ"ט אות ח'(‪ ,‬ובמנחת יצחק )ח"ג סי'‬
‫צ"ט אות ג'(‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬שבט הלוי )ח"ו סימ רב( ובשו"ת חבצלת השרו )חלק א' יורה דעה סימ עה( ובשו"ת חלקת יעקב )ח"א סי'‬
‫קכח סק"ד( דבודאי אינו חשוב כזכות גמור‪ ,‬כיו דמסתמא יחלל שבת כשיגדיל‪ ,‬ולכ לא הוי גירות‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב בשו"ת זכר יצחק )ח"א סימ ב'( "דכיו דאנו יודעי‪ ,‬דיעבור בודאי על כל איסורי שבתורה‬
‫כשיתגדל בבית כזה‪ ,‬א"כ אי זה זכות לו כי א חובה"‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬הג"ר יצחק אלחנ ]הובא בתשובת מטה לוי ח"ב סימ נה[ כ' שהזכות היא דוקא כשהילד "יהיה יהודי‬
‫ומחזיק ביהדות כראוי"‪ ,‬ואילו "כשהאב יצא מהכלל והוא כמומר לכל התורה‪ ,‬על כרח! בכהאי גוונא לא‬
‫מיקריא זכות אלא חובה"‪ .‬וגירות זו אינה זכות לו אלא חובה‪ ,‬ולא שיי! בזה די זכי לאד שלא בפניו‪.‬‬
‫וממילא אי כא מעשה בית די‪ ,‬ושוב לא חשיב גירות כלל‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬עוד בשו"ת מנחת אלעזר )ח"ג יורה דעה סימ ח'( שגדולי אשכנז בעל הערו! לנר והגאו מוירצבורג‬
‫הסכימו שניה לדעה אחת שאי לגייר קט כזה שודאי לא יתחנ! לשמירת התורה והמצוות‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב בשו"ת שרידי אש )חלק ב' סימ סא אות ג'( וז"ל‪ ,‬והעיקר שאי בזמננו שו זכות לקט שגיירו אותו‪,‬‬
‫ובפרט מי שמתגדל בבית הורי שאינ מקיימי תורה ומצוות‪ ,‬והילד ג כ לא יקיי את המצות שנתחייב‬
‫בה על ידי גירות‪ .‬וא כ לא זו בלבד שאי הגירות זכות לו‪ ,‬אלא היא חוב גמור‪ ,‬ואסור לגרו חוב לאד‬
‫א‪ $‬על פי שאינו יהודי‪ .‬ולא עוד‪ ,‬אלא שהגירות שהיא חובה לו היא בטלה ומבוטלה ואינו גר כלל ויבוא‬
‫לידי מכשול‪ ,‬שיחשבוהו וג הוא יחשוב את עצמו לישראל‪ .‬ואי לשער ולתאר את ריבוי המכשולי‬
‫שיצאו מזה‪ .‬ולכ חלילה וחלילה להעלות על דעתו כלל‪ ,‬שאפשר להקל ולמול ב נכרית‪ .‬ואל ישמע לקול‬
‫רבני טועי ומתעי‪ ,‬שרוצי להעביר ישראל על דתו ועל טהרתו‪ .‬ה ילכו אחרי הבעלי שיעשו לה‬
‫ואנחנו נל! אחרי ה' אלקינו ונשמע בקולו‪ .‬עכ"ל‪ .‬וע"ע בקונטרס כתורה יעשה )נדפס בסו‪ $‬שו"ת לבושי מרדכי‬
‫אהע"ז( שאס‪ $‬כעמיר גורנה מתשובותיה של רבי מפוסקי דורו שנטו א‪ $‬ה להחמיר בזה שלא לקבלו‪.‬‬
‫‪ Ì‚Â‬בשו"ת היכל יצחק )אב העזר ח"א ס"ס כא( כתב שא האב הטבעי הוא ישראל‪ ,‬ויראה הב שאיננו שומר‬
‫מצוה‪ ,‬ושהא שהתגיירה איננה שומרת‪ ,‬איזה סיכויי יש כא שיתחנ! ליהדות‪ ,‬ואי לנו לגייר‪ ,‬אבל א‬
‫לפי אומד דעת הרב יש סיכויי שההורי ישמרו יהדות‪ ,‬ויש חשש של תרבות רעה‪ ,‬א לא נקבל‪ ,‬אפשר‬
‫לקבל בדיעבד‪ .‬עכ"ד‪.‬‬
‫‪ ‰‡¯Â‬דצרי! שיהיו סיכויי גדולי שישמרו את המצות לפי ראות עיני הדיי‪ ,‬וג בזה יש להקל רק כשיש‬
‫חשש שיתקלקלו יותר א לא נקבל‪ .‬אבל בלאו הכי אי להקל בשו אופ‪ .‬ומתו! העיו בתשובה זו הרי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪61‬‬
‫‪ÁÓ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שלא התיר לקבל את הגוי לגירות אלא כאשר ניכר שאכ עומדי לקבל על עצמו עול תורה ומצוות‪ ,‬אלא‬
‫שג זה התיר רק בדיעבד )משו צור! שעה כמבואר בדבריו( כיו שחשש בכל זאת לכוונת הגירות שצריכה‬
‫להיות לש שמי‪ ,‬ועוד שבימינו יש ספק על אגב אונס גמר ונתגייר ע"ש‪ ,‬וע"כ דבריו כדברי שאר הגאוני‬
‫הנ"ל ללא חילוק כלל‪.‬‬
‫‡‪ ÔÎ‬הנה בשו"ת אגרות משה )אב העזר חלק ד' סימ כו( כתב‪ ,‬בדבר מלמדי בבתי ספר שיש ש ילדי מאמה‬
‫נכריה‪ ,‬דלכאורה אסור ללמד תורה‪ ,‬ומאיד! אי אפשר להורות לה לעזוב את עבודת‪ ,‬כיו שיש בזה חיי‬
‫נפש‪ ,‬ועוד דרוב התלמידי יהודי כשרי‪ .‬ולכ יש להזדקק לתק לה כמה שאפשר‪ ,‬וז"ל‪ :‬דאת הקטני‬
‫יגיירו כי ה אי צריכי קבלת מצות‪ ,‬ויגיירו על דעת בית די‪ ,‬והוא זכות לה‪ ,‬כי מכיו שלומדי בבית‬
‫ספר דתי אצל מורי יראי שמי‪ ,‬הרי מצוי שיגדלו להיות שומרי תורה‪ ,‬ולכ א‪ $‬שהוא ספק‪ ,‬הוא זכות‬
‫ודאי‪ ,‬וג א‪ $‬א לא יתגדלו להיות שומרי תורה מסתבר שהוא זכות‪ ,‬דרשעי ישראל שיש לה קדושת‬
‫ישראל‪ ,‬ומצוות שעושי ה מצוה‪ ,‬והעבירות הוא לה כשגגה‪ ,‬והוא ג"כ זכות מלהיות נכרי‪ ,‬וזה אני‬
‫חושב שיסכימו הבע"ב‪ ,‬וג הגדולי מבני י"ג נמי א יאמרו לה שצריכי להתגייר‪ ,‬וכ הגדולות מבנות‬
‫י"ב ודאי יתרצו‪ ,‬ובזה צרי! להשתדל וכמוב להסביר הדבר באופ טוב ובנחת שודאי ישמעו לזה‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ ‰‡¯Â‬מדבריו שלא הכריע בבירור די זה‪ ,‬וכל הנדו רק א יש בזה די זכי‪ ,‬ובע"כ מיירי שהקט ישמור‬
‫את רוב המצוות לכשיגדיל‪ ,‬דבלאו הכי אי כא קבלת מצות וחסר בעיקר הגירות‪ .‬והוא קאי במקרה‬
‫מסויי‪ ,‬וכפי הנראה היה נראה לו שהקט מתחנ! היטב ונמצא בסביבה של יהודי יראי שמי‪ ,‬ויש‬
‫סיכויי גדולי שג לאחר שיהיה ב י"ג שנה ישמור תורה ומצוות‪ .‬אבל לא קאי על גיור המוני של אלפי‬
‫קטיני שהאבא והאמא ה נכרי וממשיכי ללכת לכנסיה‪ ,‬או שאוכלי מאכלות אסורות‪ .‬ועיי עוד‬
‫בשו"ת אגרות משה )יורה דעה חלק א' סימ קנח( שלא סמ! על סברתו לכתחלה‪ ,‬וכתב דנכו לטביל שנית‬
‫לכשיגדילו‪ ,‬אבל בדיעבד אפשר שמכל מקו הוא זכות שא‪ $‬רשעי ישראל עדיפי מעכו" וג הוא זכות‬
‫מחמת דניחא ליה במאי דעביד אביו ובפרט אחרי שג אמו נתגיירה שבאופ זה הוא יותר זכות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ונראה דאפשר לדחות דכיו שהוא שוגג גמור אי בזה חיסרו כל כ!‪ .‬מה שאי כ במי שמתגייר בי‬
‫הישראלי‪ ,‬ואינו שומר תורה ומצוות‪ .‬ועוד אפשר לדחות דמיירי שחשבו שיהיה מי שילמדנו המצוות אלא‬
‫שאחר כ! הול! אותו אד ונשאר הגר לבדו בי הגוי‪ .‬אבל מלכתחלה כשיודעי שלא יקיי את המצות‪,‬‬
‫אי זה נחשב כזכות‪ ,‬וממילא הבית די לא יכולי לגיירו‪ .‬וכ נקט בדברות משה )שבת סי' סד הע' יא(‬
‫ש"מסתבר יותר שהוא זכות"‪ ,‬ועי' בשו"ת משנה הלכות )טז‪ ,‬קכט( שד בסברת האג"מ ופקפק בה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ובספר מסורת משה )עמ' שכב( הביא בש הגר"מ פינשטיי‪ ,‬אודות משפחה מרוסיה שאביה יהודי‪ ,‬וה‬
‫טועני שאימ ג"כ יהודיה‪ ,‬א! בחב"ד טועני שהיא נכריה‪ .‬ועכשיו הא התחילה ללמוד והסכימה ג"כ‬
‫להתגייר‪ ,‬ושאלו להגר"מ פיינשטי א יש לסמו! על זה לגייר את הילדי‪ ,‬והשיב שבודאי יש לגייר‬
‫בפרט שיש חשש שמא בלא"ה ה יהודי‪ ,‬ועי"ז יתקבלו לישיבות‪ .‬ובל"ז יש חשש להתבוללות‪ .‬ומאחר‬
‫שג אימ מתגיירת‪ ,‬יש לקוות שג אביה ידריכ בדר! המצות‪.‬‬
‫המסקנא בענין גיור קטינים‬
‫‪ :ÌÂÎÈÒÏ‬א‪ .‬הג"ר יצחק אלחנ כתב‪ ,‬כיו שרוצה להכניסו בכנפי השכינה שיהיה יהודי ומחזיק ביהדות‬
‫כראוי‪ ,‬בזה אמרו דהויא זכות לו‪ ,‬וכמבואר בכתובות‪ ,‬מה שאי כ בנידו דיד דהאב יצא מהכלל‪ ,‬והוא‬
‫כמומר לכל התורה‪ ,‬ועל כרח! בכהאי גוונא לא מקריא זכות רק חובה‪.‬‬
‫·‪ .‬דעת הגאו רבי יצחק מפונביז' בשו"ת זכר יצחק‪ ,‬כיו שאנו יודעי שיעבור בודאי על כל איסורי‬
‫שבתורה כשיתגדל בבית זה‪ ,‬אי זה זכות לו כי א חובה‪ ,‬ובכגו דא לא אמרו זכי וכו'‪.‬‬
‫‚‪ .‬ובשו"ת חבצלת השרו )חלק א' יו"ד סימ עה( כתב לדו‪ ,‬במי שנשא נכריה והביא ממנה ב‪ ,‬ורוצה למול‬
‫‪62‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ËÓ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫אותו‪ ,‬א! בודאי יחנ! אותו שלא בדר! התורה והמצוות‪ ,‬הנה א יגיירוהו אי זו זכות אלא חובה גמורה‬
‫עבור הקט‪ ,‬ואת"ל דהא כשיגדיל יכול למחות‪ ,‬וממילא לא תהיה חובה עבורו א ימשי! בדר! ההפקרות‪,‬‬
‫ולא מהני גירותו למפרע‪ ,‬הנה לפי מה שכתבו התוס' בעינ שיהיה זכות גמורה‪ ,‬בכהאי גוונא ג יוצמח‬
‫מזה דא יגדל ויטוש דר! המצוות‪ ,‬ויהיה נכרי למפרע‪ ,‬והעול לא ידעו מזה‪ ,‬וכשיהיו רואי שהוא נימול‪,‬‬
‫וכ יהי' נכתב במסמכי‪ ,‬יהיו סבורי שהוא ישראל‪ ,‬וישא בת ישראל‪ ,‬ויביא בת ישראל לידי מכשול שתהי'‬
‫נבעלת לנכרי שלא בידיעתה‪ ,‬וג יעשו כמה ברכות לבטלה‪ ,‬וז' ברכות‪ ,‬וג יוכל לבוא לידי איסור‬
‫דאורייתא שתהיה לו בת ותינשא לכה וכו'‪.‬‬
‫„‪ .‬ובשו"ת שרידי אש ח"א )סימ מו‪ ,‬וכעי זה סימ סא‪ ,‬וח"ב סימ נז( כתב‪ ,‬התינוק שמתגייר ואוכל אח"כ נבילות‬
‫וטריפות‪ ,‬א"כ אי הגרות זכות לו‪ ,‬ואי בגרות כלו‪ .‬ע"כ‪ .‬אמנ בח"ב סימ סג כתב השרידי אש שרק‬
‫"לכתחילה יש להימנע מלגייר גר קט במקו שיש לחשוש שאבותיו לא יגדלוהו לתורה ולמצות"‪.‬‬
‫‪ .‰‬שו"ת דעת כה )להגרא"י קוק‪ ,‬יו"ד סימ קמז( כתב‪ ,‬וכל זה הוא רק א אנו יודעי שבגדלותו יקיי את‬
‫המצוות‪ ,‬דבאמת הלא קבלת המצוות היא עיקר של הגירות‪ ,‬שהרי היא מעכבת‪ ,‬וא"כ מסתברא מילתא‬
‫דלדיד דקיימא ל דגר קט צרי! שיהיה מדעת אביו או מדעת אמו‪ ,‬שאז מטבילי אותו ע"ד בית די‪ ,‬ודאי‬
‫צרי! עכ"פ שאביו או אמו או שניה יחד‪ ,‬ימסרו אותו ע"ד קבלת מצוות‪ ,‬אבל בעני שהדבר מתברר שאי‬
‫דעת כלל לקיי ולהיזהר מאיסורי תורה‪ ,‬מאי מהני מה שה מוסרי אותו לגירות ע"ד בית די‪ ,‬דפשיטא‬
‫דלא עדיפא מסירת מאילו מסר את עצמו לגירות במילה וטבילה‪ ,‬שכיו שחסרה קבלת המצוות אי זו‬
‫גירות כלל‪ ,‬וה"נ כ מדי קל וחומר‪] .‬וכאשר ההורי אינ שומרי תורה ומצוות אי זה נחשב שה‬
‫מוסרי את הילד לגיור‪ ,‬משו שההורי לא מבצעי את קבלת המצוות‪ .‬ע"כ[‪.‬‬
‫ו‪ .‬וכ מבואר בשו"ת חבצלת השרו הנ"ל‪.‬‬
‫‪ .Ê‬ובשו"ת חלקת יעקב )ח"א סימ קכח סק"ד( דבודאי אינו חשוב כזכות גמור‪ ,‬כיו דמסתמא יחלל שבת‬
‫כשיגדיל‪ ,‬ולכ ל"ה גירות‪.‬‬
‫‪ .Á‬וכ כתב בשו"ת מנחת יצחק )ח"ו סימ קה וסימ קז‪ ,‬וח"ג סימ צט(‪ :‬היכא דמגדליה אינ שומרי תו"מ‪ ,‬הרי‬
‫לא יגדלו אות ג"כ לתו"מ‪ ,‬מה זכות היא לה‪ ,‬אדרבה חובה היא לה‪.‬‬
‫‪ .Ë‬וכ כתב הגרי"ש אלישיב )בקוב" תשובות ח"א סימ קג( דהיא! יתכ לומר שג א יגדל כאחד מרשעי‬
‫ישראל עדיי גרות זו זכות היא לו‪ ,‬והיא! יתכ שיהיו כל ימיו מלאי עוו ויהיה צרי! כפרה על כל אחד‬
‫ממעשיו‪ ,‬ועדיי יחשב לו הדבר כזכות‪ .‬ולא שיי! לגיירו כאשר גדל בבית של נכרי‪ .‬או שאביו אינו שומר‬
‫תורה ומצוות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ .È‬ובפסקי די הרבניי )ח"א עמ' ‪ (379.375‬פסק די של הדייני הרב יעקב עדס‪ ,‬הרב יוס‪ $‬שלו אלישיב‪,‬‬
‫והרב בצלאל זולטי הביאו בעיקר חלק מהמקורות המחמירי הנ"ל‪ ,‬א! התלבטו הא נאמרו ג בדיעבד‪,‬‬
‫ומסקנת היא‪ :‬אי בידינו להכריע שהגירות לא חלה ג בדיעבד‪ ,‬שאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנתחייב‬
‫בתורה ומצוות ונדבק בזרעו של אברה אבינו‪ ,‬ועל כל פני לא יצא מידי ספק גר‪.‬‬
‫‪ .‡È‬וכ מבואר בשו"ת שבט הלוי )ח"ו סימ רב(‪.‬‬
‫‪ .·È‬ג הגר"ש ישראלי כתב במשפטי שאול )ס"ס לח( כתב‪ ,‬לברר את מדת הכינות של הזוג המאמ"‪ ,‬כי זהו‬
‫שצרי! בעיקר לקבוע את הגירות היא זכות לתינוקת‪ ,‬שא תתחנ! לעבריינות אי זו זכות‪ ,‬כמ"ש גאוני‬
‫הדור הקוד‪ ,‬הגר"י ספקטור והגר"י מפונביז'‪ .‬וכ הוא בדעת כה‪] .‬אכ עיי בבית יצחק שכתב שיש עדיפות‬
‫להכנס לכלל ישראל א‪ $‬שייענש‪ .‬וכוונתו לעני דיעבד[‪.‬‬
‫‪ .‚È‬ג הגר"ש משאש בשו"ת שמש ומג )חלק ג'‪ ,‬סימ סב( כתב‪ :‬לגייר בני קטני שאמ תישאר נוצרית ע"ד‬
‫בית די‪ ,‬כאשר אביה חילוני והא אינה רוצה להתגייר‪" ,‬דמעיקרא דמילתא אי זה גירות לגמרי‪ ,‬ונמצא‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪63‬‬
‫‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כא‪ .‬אי ראוי לאפשר לכל רבני הערי שיוכלו להקי בתי די ולגייר‪ ,‬שעני הגיורי הוא‬
‫עני השיי! לבתי הדי דוקא‪ ,‬ודבר זה עלול לגרו להרס הרבנות‪ ,‬שא‪ $‬שרבני הערי ה‬
‫תלמידי חכמי ויראי ה' מרבי‪ ,‬מכל מקו יש להשאיר את מער! הגיור בידי דייני‬
‫המומחי לנושא‪ ,‬מכמה סיבות‪(‡Î .‬‬
‫שאי זה אלא כסות עיניי"‪ .‬ובסיו תשובתו ש‪" :‬אבל לגדל נוצרי ולתת לה ש יהודי‪ ,‬א"א בשו‬
‫אופ לעשות זה‪ .‬ואי זה גירות כלל‪ ,‬בזמ שהמגייר עצמו ידוע מעיקרא בעת הגירות‪ ,‬שהכל אחיזת עיניי‪.‬‬
‫וכ לא יעשה"‪.‬‬
‫‪ .„È‬בשו"ת לב אריה )לונדו‪ ,‬תשי"ח‪ ,‬סימ ט'( ביאר‪ ,‬דהבטחת ההורי לגדלו לתורה ולמצוות‪ ,‬מהני עבור הקט‬
‫כמו קבלת מצוות דכל גר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ .ÂË‬ובשו"ת לבושי מרדכי )וינקלר‪ ,‬לפני למעלה מ‪ 100.‬שנה‪ ,‬אה"ע קמא סימ לח אות יא וסימ מג( כתב שא יגדל‬
‫אצל ויתחנ! ע"פ דרכיה אי לקבלו לגיור‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ .ÊË‬ועיי עוד בשו"ת מנחת אלעזר )ח"ג יורה דעה סימ ח'( שגדולי אשכנז בעל הערו! לנר והגאו מוירצבורג‬
‫הסכימו שניה לדעה אחת שאי לגייר קט כזה שודאי לא יתחנ! לשמירת התורה והמצוות‪.‬‬
‫‪ .ÊÈ‬ועיי עוד בקונטרס כתורה יעשה )נדפס בסו‪ $‬שו"ת לבושי מרדכי אה"ע( שאס‪ $‬כעמיר גורנה מתשובותיה של‬
‫רבי מפוסקי דורו שנטו א‪ $‬ה להחמיר בזה שלא לקבלו‪ .‬ע"ש‪] .‬חלק מהדברי בעני גיור קטיני סייע בידינו בני‬
‫היקר הגאו חו"ב רבי עובדיה יוס‪ $‬שליט"א ראש ישיבת אוהל יוס‪ ,$‬זכרה ה' לו לטובה[‪.‬‬
‫ברכה על הטבילה בגר קטן שמטבילין אותו ע"ד בי"ד‬
‫‪ ˙"¢· ‰‰Â‬חת סופר )יו"ד סי' רנג( נשאל בדי גר קט שמטבילי אותו על דעת בית די‪ ,‬א יבר! על‬
‫הטבילה‪ ,‬הואיל ובידו למחות‪ ,‬ונמצא דהויא ברכה לבטלה למפרע‪ ,‬וכתב דמוחזק ל בודאי שלא ימחה‪,‬‬
‫דרובא דרובא אינ מוחי‪ ,‬שאל"כ לא היה מועיל הזכיה עבור בקטנות‪ .‬הגע עצמ! המפריש תרומה לא‬
‫יבר!‪ ,‬דילמא מתשיל עלה והוה ליה ברכה לבטלה‪ ,‬ודימהו עוד למ"ש התוס' )גטי לג‪ .‬ד"ה ואפקעינהו(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫והוסי‪ $‬עוד )בחיו"ד סי' שכ(‪ ,‬שאי כא חשש ברכה לבטלה‪ ,‬כשנשאל על הפרשת החלה‪ ,‬שהרי הוא מבר!‬
‫וצונו להפריש חלה תרומה‪ ,‬ועני הפרשתה הוא שישאר לו כח לשאול עליה וכה צונו להפרישה על דעת‬
‫זו‪ ,‬וכ עשה והפריש‪ ,‬ומש"ה אי שו בית מיחוש כלל לברכה הראשונה שהיתה לבטלה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ עוד‬
‫החת"ס )בחאה"ע ח"ב ס"ס צב(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת הלק"ט )ח"א סי' מח(‪ .‬וראה מה שהארי! בזה בשו"ת יבי"א‬
‫)ח"א יו"ד סי' כא(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בחי' רעק"א )יו"ד ר"ס יט(‪ ,‬דהא דאמרינ כל המצות מב' עליה עובר לעשית חו" מטבילה‪ ,‬היינו שא‪$‬‬
‫בדיעבד א ביר! הגר מקוד לא יצא‪ ,‬שהרי לא נתחייב במצות‪ ,‬ולא שיי! לומר וצונו‪ .‬וחוזר ומבר! אח"כ‪.‬‬
‫]אבל בלולב א‪ $‬דלכתחלה בעודו בכלי אינו יכול לבר! עד שיטלנו‪ ,‬מ"מ א ביר! כשמונח בכלי פשיטא דיצא[‪.‬‬
‫למנוע מרבני הערים להקים בתי דין לגיור‬
‫‪ (‡Î‬נאו מר אאמו"ר זצ"ל בישיבת ועדת הפני של הכנסת באר" הקודש )מיו כ"ג חשו תשל"ו‪ ,‬כפי המופיע‬
‫בפרוטוקול של ועדת הפני ואיכות הסביבה( וזו לשונו‪ :‬ח"כ ב‪ .‬אמר‪ ,‬שהרב בעצמו ציי שהיו מקרי שש שני לא‬
‫טיפלו בה‪ ,‬סימ שיש משהו לא בסדר ]במער! הגיור[‪ .‬כבר אמרתי שבית הדי איינו מגייר אלא כשהוא‬
‫משוכנע בכוונת הגר לקיי את המצוות בעתיד‪ ,‬כשאיננו משוכנע בזה‪ ,‬אי הוא מגייר‪ .‬המקרה של שש‬
‫שני בחלקו הוזנח על ידי המבקש עצמו‪ ,‬שלא שמע לבית הדי שביקש ממנו ללכת וללמוד את הדיני וכו'‪,‬‬
‫אבל אח"כ כשבא אלי והתאונ לפני‪ ,‬המקרה נפתר‪ .‬מדובר בערבי שנשא יהודיה‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‡‬
‫כב‪ .‬בית הדי לגיור‪ ,‬צרי! להיות מורכב מדייני ותיקי שהתנסו והתרגלו בנתינת‬
‫החלטות‪ ,‬ולא מבי דייני חדשי הפוחדי ונמנעי מכל החלטה חדשה‪(·Î .‬‬
‫‪ ‰Ú„‰·Â‬שהוציא מר זצ"ל לעיתונות )נדפס בקונט' גר צדק ברוקלי תשע"ג עמ' מח( מבאר דעתו בצורה ברורה‬
‫בעני‪ ,‬וזה הלשו‪ :‬נוכח הנסיונות החוזרי ונשני ע"י גורמי מסוימי לשנות מהמקובל מאז ייסודה של‬
‫הרבנות הראשית בארצנו הקדושה‪ ,‬שגירות מבוצעת א! ורק ע"י בתי הדי הרבניי המוסמכי‪ .‬אי לי אלא‬
‫לשוב ולהביע את התנגדותי הנמרצת נגד מגמה זו הטומנת בחובה סכנה של השלטת אנדרלמוסיא בקבלת‬
‫גרי‪ ,‬ועלולה להביא לסיפוח בלתי ראויי לכלל ישראל‪ .‬בתי הדי הרבניי באר" המורכבי משלשה‬
‫דייני מומחי בכל בי"ד‪ ,‬אשר כישור ועיסוק התדיר בקבלת עדי וחקירת‪ ,‬בבחינה מדוקדקת של‬
‫מסמכי ועובדות‪ ,‬בדיו שקול בכל האחריות וכובד ראש ובקביעת ההלכה‪ ,‬וכ מעמד העצמאי והבלתי‬
‫תלוי בגורמי מקומיי וכיו"ב‪ ,‬מה שמשחרר אות מאפשרות של הפעלת לח" עליה‪ ,‬בתי די אלה‬
‫הוכיחו את עצמ כהמתאימי ביותר ג למילוי תפקיד אחראי זה‪ ,‬בדומה לשאר העניני המסורי‬
‫לטיפול‪ ,‬ע"י כ! מובטח שלא יצא מתחת יד דבר שאינו מתוק‪ .‬טעות תהיה לחשוב שע"י הוצאת העני‬
‫מסמכות הבלעדית של בתי הדי‪ ,‬יזרזו כביכול את התהלי! של הגיור‪ ,‬אי בתי הדי חשודי ח"ו על‬
‫סחבת מכוונת בקיו מצות קבלת גרי צדק לחיק היהדות‪ ,‬וא אכ אי הגירות מתבצעת על רגל אחת‪ ,‬אי‬
‫זה אלא בגלל נאמנות בתי הדי לדרישות ההלכה‪ .‬וזו תהלת ותפארת‪ .‬ע"כ‪ .‬מבי השורות נית ללמוד‬
‫את התנגדותו הנחרצת של מר זצ"ל לנתינת הסמכות לרבני ערי "הנתוני ללחצי מגורמי מקומיי"‪.‬‬
‫‪ ,Ú„ÂÂ‬כי ג הגרי"ש אלישיב זצ"ל‪ ,‬היה סבור שיש רבני ערי שאינ ראויי לגייר‪ ,‬כי מלבד שאי לה‬
‫מומחיות בנושא זה‪ ,‬הנה היו דברי מעול‪ ,‬שהיו רבני עיר שהיו נתוני ללחצי מצד בני קהילת‪] .‬והיו‬
‫כמה מיקרי על כמה שלא עמדו בניסיו וקיבלו שוחד‪ ,‬ויש שג נתפסו בקלקלת‪ ,‬והוצרכו להתפטר‬
‫מהרבנות‪ .‬וכבוד ה' הסתר דבר‪ .‬וכ"ז מפני הקשר היו‪.‬יומי בי רב קהלה לבני קהלתו‪ ,‬דבר שאינו מצוי בי‬
‫הקהל לדייני[‪.‬‬
‫‪ È˙ÁÈ˘·Â‬ע אחד מרבני הערי הקטנות הבחנתי בדעותיו בעני הגיור‪ ,‬ולדעתו יש לגייר עשרי אל‪$‬‬
‫קטיני‪ ,‬שהאבא והאמא גויי‪ ,‬בתנאי שילמדו בחינו! ממ"ד‪ ,‬וכאשר שאלתי את אותו רב אי! אפשר לגייר‬
‫ילד שאמא היא גויה ומסתמא היא תבשל לו‪ ,‬ואי! יאכל הילד בישולי גויי‪ ,‬ועל זה השיב שיסמו! על‬
‫הרמ"א‪ ,‬וידליק נר בכל בוקר‪ ,‬ומאותו נר האמא תדליק את הגאז‪ ,‬שוב אמרנו לו ומי יערב לכ! שכל‬
‫המאכלי בבית יהיו כשרי לכל אור! השני‪ ,‬והרי האבא והאמא הולכי לכנסיה‪ ,‬אוכלי חזיר‪ ,‬ואי!‬
‫אפשר לגייר גיור המוני באופ כזה‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בהסכמה לספר זרע ישראל‪ ,‬כותב אחד מרבני הערי בישראל‪ ,‬בזה"ל‪" :‬ונראה שנית לקבוע שיש‬
‫נטייה להקל ולקבל ברצו את הגרי המבקשי להסתפח בנחלת ה'‪ ,‬ובתנאי שאי לה שו יחס של זלזול‬
‫במצוות התורה‪ ,‬ע זאת צרי! להיות ברור שאינ מתכווני לחזור לשו דבר שקרוב לעבודה זרה‪ ,‬ושתהיה‬
‫ידיעה על נכונות לשמור באיזו מדה על קדושת השבת"‪ .‬ע"כ‪ .‬ודברי אלו "לשמור באיזו מדה" על השבת‪,‬‬
‫ה נגד הפוסקי והש"ע‪ ,‬והרי מר הש"ע חזר וכתב כמה פעמי‪" ,‬קבלת מצוות" ובודאי שא אי מקבלי‬
‫את כל המצוות‪ ,‬אפילו מה שה מדרבנ‪ ,‬אי לקבלו לגיור‪ .‬וחלילה לנו לחלוק על דברי הש"ע ואשר הוקבעו‬
‫כהלכה למשה מסיני‪ ,‬ונתקבלו בכל הדורות אצל כל גדולי הדורות‪ .‬ולכ א יינת לכל רבני הערי לגייר אי‬
‫ספק שיהיו הרבה גיורי שייעשו שלא ע"פ ההלכה‪ .‬וע"ש ]בהסכמה לספר הנז'[ שפקפק בעני טבילה בפני‬
‫שלשה לכתחלה‪ .‬וכבר ביארנו שאי להקל בדבר זה‪ ,‬וכמבואר‪.‬‬
‫‪ (·Î‬דברי מר זצ"ל בישיבת ועדת הפני מיו כ"ג חשו תשל"ו‪ .‬וע"ע בס' מסורת משה )עמ' שכז( בש‬
‫הגר"מ פיינשטי‪ ,‬שגירות שנעשתה על ידי בית די של מחללי שבת אפיקרוסי‪ ,‬בודאי שאי מעשיה‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪65‬‬
‫·‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כג‪ .‬דיי שנתקבלו עדויות כשרות בבית הדי‪ ,‬שהגיורי שנעשו תחת סמכותו ]אפילו א‬
‫נעשו בפני שלשה[ פסולי ה‪ ,‬והיקל ראש בקבלת גרי א‪ $‬נגד הדי‪ ,‬יש בכח חכמי‬
‫לפסול כל הגיורי שנעשו תחת סמכותו‪(‚Î .‬‬
‫כלו‪ .‬שגירות של ב"ד פסולי אינו כלו‪ .‬וע"ש כשיש ספק כזה‪.‬‬
‫אי אפשר שנסור כמלוא נימה מאמיתה של תורה‪ ,‬ולא תבטל אות אחת מתורתינו הקדושה‬
‫‪ (‚Î‬כ הראני חכ אחד‪ ,‬שכ הורה מר זצ"ל להר"י סיטרוק בשנת תשס"ז‪ ,‬והובאה פסיקתו בספר אביר‬
‫הרועי )חלק א עמ' ‪ .(236‬וש קאי אודות אשה אחת פנויה‪ ,‬שבאה להנשא לכה‪ ,‬וכרוש הנישואי עיי‬
‫בפרטיה‪ ,‬נוכח שהיא גיורת‪ ,‬ומאחר וגירות אסורה לכה הודיע לה שלא יוכל לאשר את נישואיה עד‬
‫שיבא עניניה לבית הדי בפריז‪ .‬ואחר דרישה וחקירה בביה"ד נתברר‪ ,‬כי אמה של המבקשת נתגיירה‬
‫בממרוקו עוד קוד הולדת הבת‪ ,‬אול מאחר והרב אב בית הדי המגייר במרוקו היה מפורס בקולותיו‬
‫בעניני גירות‪ ,‬לפיכ! כשעברה הא לדור בפריז‪ ,‬ולאחר שנולדה הבת‪ ,‬פסקו לה חברי בית הדי האשכנזי‬
‫בפריז שאי ה סומכי כלל על הגירות שנעשתה במרוקו‪ .‬ולכ ביקשו לחזור ולהטבילה בפני בית די‪,‬‬
‫את הא ואת בתה לש גירות‪ ,‬וכ! נעשה‪ ,‬שהא ובתה חזרו להתגייר בפני בית הדי בפריז‪ ,‬ומעתה‪ ,‬א‬
‫נאמר שמעשה הגירות במרוקו תק‪ ,$‬א כ המבקשת אינה גיורת‪ ,‬אלא בת גיורת היא ומותרת לכה‪,‬‬
‫אול א נאמר שמעשה הגירות במרוקו אי בו ממש‪ ,‬נמצא כי עיקר הגירות נעשתה אחר הולדתה‬
‫בפריז‪ ,‬והבת ואמה שתיה גיורות ואסורות לכה‪.‬‬
‫‪ Ô‡ÎÓÂ‬נולדה השאלה ובאה בפני בית הדי הרבני בתל אביב‪ ,‬ופסקו‪ ,‬שהמבקשת מותרת להנשא לכה‪,‬‬
‫מאחר ולא נמצאת סיבה מספקת לפסול את הגיור של אמה במרוקו‪ .‬ומה שהחמירו בית הדי של‬
‫האשכנזי בפריז לגייר שוב אחר הולדת הבת‪ ,‬חומרא בעלמא היא‪ ,‬ואי לחוש לגיור השני כלל‪ .‬ושוב‬
‫עבר הנושא לטיפול רבה הראשי של צרפת הרה"ג רבי יוס‪ $‬חיי סיטרוק‪ ,‬ומאחר והיו לו עוד חששות‬
‫בדבר‪ ,‬ביקש לפנות למר אאמו"ר זצ"ל שיורה כדת מה לעשות‪ .‬וכאשר המבקשת ראתה שענינה הול!‬
‫ומסתב! פנתה להרב סיטרוק והדיעתו‪ ,‬שא לא יאשר לה להנשא לכה‪ ,‬תיכ‪ $‬תל! ותיש לנישואי‬
‫במשרדי הרפורמי המתירי לה להנשא כמוב‪ ,‬ותאמר שלו על דת ישראל‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬כאשר הגיעה השאלה בפני מר אאמו"ר ושמע את שמו של הרב המגייר במרוקו ]הרב יחיא ה[‬
‫אמר‪ ,‬שהרב המגייר הזה כבר הוחזקת כפר כמה פעמי בעניני גיור‪ ,‬וכאשר מר ישב בבית הדי הגיעו‬
‫בפניו עדויות אי! היו באות אצלו מתגיירות‪ ,‬בערב היא באה נכרית‪ ,‬ובבוקר היא שבה בחזקת ישראל‪,‬‬
‫שהיה מגייר באופ הפסול‪ ,‬הילכ! פסל אותו מלדו‪ ,‬ומר פירס הדבר בכל בתי הדי‪ ,‬לזכור את שמו‬
‫לדראו שאי לחוש לגיוריו אחר שהוא עצמו פסול מלדו‪ .‬ומה שביה"ד בתל אביב התירו לה להנשא‬
‫לכה‪ ,‬אי זה נכו להלכה‪ .‬ולאחר שאמרו למר זיע"א שהיא מאיימת ללכת לבית די של הרפורמי‬
‫והרי אנשי משפחתה הוא מפרוסמי בקהלה‪ ,‬ויש לזה השלכות חמורות‪ .‬וא"כ שמא יש מקו להשאיר‬
‫בטעות שיסמכו על בית הדי בתל אביב‪ ,‬ועל זה השיב מר זיע"א‪ ,‬שאי אפשר שנסור כמלוא נימה‬
‫מאמיתה של תורה‪ ,‬ולא תבטל אות אחת מתורתינו הקדושה‪.‬‬
‫‪ Ô‡ÎÂ‬המקו להזכיר‪ ,‬כי באחרונה הגיע ללשכתינו שאלה הלכתית‪ ,‬בדיי משיקגו שהיה מגייר כדת‬
‫וכדי‪ ,‬א! נתפס במעשי מכוערי הפוסלי אותו מלכה כדיי‪] .‬שהיתה מצלמה נסתרת במקוה‪ ,‬והיה‬
‫משקי‪ $‬בה ממשרדו‪ ,‬נמצא שהדיי פסול מלדו[‪ ,‬ונשאלנו היא! להתייחס לגיורי שכבר ער! בעבר‪.‬‬
‫‪ ÏÚÂ‬זה השבנו במכתב כדלהל‪ :‬לכבוד בית די צדק דק"ק שיקגו והגליל‪ .‬שלו וברכה‪ ,‬במענה לפניית ביה"ד‬
‫הנני להשיב בקצרה‪ :‬אחר העיו בכל הנ"ל נראה שבדיעבד קשה מאד לפסול את כל הגיורי שעשה‬
‫‪66‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‚‬
‫כד‪ .‬גיור חרשי פקחי של ימינו‪ ,‬שמביני מתו! סימני שעושי לה וכיוצא בזה‪,‬‬
‫ועוני לנו שיש לה רצו לקבל את כל המצוות‪ ,‬יש אומרי דשפיר דמי לחשוב הסימני‬
‫שרומזי לנו כקבלת מצוות‪ .‬ויכולי לגייר א אכ רואי שמביני מה שרוצי מה‬
‫ועוני כעני שמקבלי עליה מצוות‪(„Î .‬‬
‫למפרע‪ ,‬ואוקמי אחזקתיה שעשה על פי ההלכה‪ ,‬כל עוד שלא נודע לנו בבירור שעשה כ לאחר שנהג‬
‫ברשעותו‪ .‬ובפרט שמ הסת יוכל לטעו שלא הוא זה שהניח המצלמות וכו'‪ .‬וא‪ $‬א לא יאמינוהו ע"ז‪,‬‬
‫מ"מ כבר אי לנו עדות ברורה על כ! שהניח הוא בעצמו‪) .‬ולא מישהו מקרוביו או משפחתו וכו'(‪ .‬מה ג שאי‬
‫כא עדות כשרי‪ .‬ועוד טעמי אחרי‪ .‬ואול מאז שנתגלה העני וסילקוהו‪ ,‬יש למנוע ממנו מלגייר‪,‬‬
‫ואי לקבל את הגרי שגייר‪ ,‬ויש להרחיקו עד שיחזור בתשובה באופ הנצר!‪.‬‬
‫בברכת התורה ולומדיה‪ ,‬יצחק יוס‪ ,$‬הראשו לציו‪ ,‬הרב הראשי לישראל‪ ,‬ונשיא ביה"ד העליו‪.‬‬
‫גיור חרשים פקחים של ימינו‪ ,‬שמבינים אנו מתוך סימנים שעושים להם‬
‫‪ („Î‬ע"פ המבואר בתשובה שכתבנו בס"ד בשבט תשע"ד‪ ,‬לדיי החשוב ידידינו מכובדינו מר דיינא דנחית‬
‫לעומקא דדינא‪ ,‬הרב נבו שליט"א‪ .‬שלו וישע רב‪ ,‬באשר ביקש לדעת חוות דעתינו לעני מעשה‪ ,‬כיצד יש‬
‫לגייר גר שהוא חרש‪ ,‬הנני להשיב כמיסת הפנאי‪ ,‬בס"ד‪:‬‬
‫‪ ‰‰‬הטור )יו"ד סי' רסח( הביא דברי בה"ג‪ ,‬דחרש שוטה וקט שבאו להתגייר אי מקבלי אות‪ ,‬מפני שאי‬
‫כשרי להתנות עליה‪ ,‬אבל קט א‪ $‬על פי שאי בו דעת מלי אותו ע"פ אבותיו‪ .‬ופשט דברי הטור דלא‬
‫מהני בחרש ושוטה כשבא ע אבותיו‪ .‬ורק בקט מהני כשבא ע אבותיו‪ .‬א! בס' שאילת ישורו )סי' כד(‬
‫כתב‪ ,‬שג בחרש גדול כל זמ שאביו ע"פ חוק אחראי בעד מעשיו‪ ,‬וצרי! להשתדל עבורו‪ ,‬אע"פ שכבר‬
‫הגדיל י"ל שמועילי ביה גרות‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ כיו"ב במנחת אשר עמ"ס שבת )סי' לד(‪.‬‬
‫‡‪ ‡Ï‬שהפשט לא יופשט‪ ,‬ואי זה פשט דברי בה"ג‪ ,‬וכמו שביארנו‪ .‬וכ הבי בגליו מהרש"א על שלח‬
‫ערו! ש )ס"ז(‪ .‬ע"ש‪ .‬ומ"ש בפס"ד ירושלי ח"ה )ע' רסב( בתשו' הרא"ד לוי‪ ,‬שכ"ז דוקא אליבא דמ"ד‬
‫שאי זכייה לשוטה גמור ג על ידי ב דעת‪ ,‬א! אליבא דמר השלח ערו! בחו"מ )סימ רמג סט"ז( דס"ל‬
‫דזכינ לשוטה על ידי ב דעת‪ ,‬כדעת הרמב" )פ"ד מה' זכיה ה"ז(‪ ,‬א"כ לדעה זו אפשר לגייר חרש ע"פ בית‬
‫די‪ ,‬כש שמגיירי קט‪ .‬ע"ש‪ .‬הנה אי דבריו מוכרחי כלל‪ ,‬דמנ"ל דזכות היא לו שנחשוב זה כדי זכי‪,‬‬
‫הא אפשר שיתחייב הוא בעונשי על ידי זה‪ .‬וא‪ $‬שפטור הוא מרוב המצוות כדי שוטה‪ ,‬עדיי הוא חייב‬
‫באיסורי אליבא דרוה"פ‪ .‬וע' פמ"ג בפתיחה כוללת ח"ב‪ ,‬בש תשובת מהרי"ל )סימ קצ"ו( דחרש ושוטה‬
‫בני מצוות נינהו ופקחי מוזהרי עליה )עיי או"ח סימ שמ"ג(‪ .‬ומה שהביא בתבואות שור )סימ א את מט(‬
‫מהגמ' נדרי לה‪ :‬י"ל הת לאו כפרה על חטא‪ ,‬דבכפרה בעינ דעת בעלי‪ ,‬רק להכשיר לאכול בקדשי‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ובר"מ פ"א ממחוסרי כפרה ה"ה‪ .‬באופ דוודאי בלאווי בקו ועשה ה כקט‪ ,‬דאביה מוזהרי‬
‫עליה‪ .‬עיי או"ח סימ של"ד סעי' כ"ה‪ ,‬ושמ"ג ס"א‪ ,‬ורס"ו בב"י ]ד"ה היה[ בש המגיד משנה )פ"ב מהל'‬
‫שבת ה"ז(‪ ,‬דחרש ושוטה אסור להאכיל בידי כמו קט‪ .‬ועיי מג"א ש ]ס"ק ח[‪ ,‬וה בני מצוות‪ ,‬אלא דלאו‬
‫בני דעה נינהו‪ ,‬וג כשעוברי על לאו אי לה עונש בעוה"ז ועול הבא‪ ,‬דאונס רחמנא פטריה‪ .‬ובר"ה‬
‫פ"ג מ"ח חרש שוטה וקט אי מוציאי אחרי דפטורי ה‪ ,‬היינו מחמת חסרו דעת מקרי פטורי‪.‬‬
‫באופ דא אחד בא אל החרשת והיא מאיסורי לאוי השוי בכל‪ ,‬עשאה זונה האמורה לכה דנעבדה בה‬
‫עבירה‪ ,‬ובני מצוות ה‪ ,‬אלא דלמא יצוה‪) ,‬ומש"ה כשרי בשחיטה באחרי רואי(‪ ,‬וכ בשוטה כה"ג‪ .‬ויראה לי‬
‫חמ" חרש שוטה וקט שעבר עליו הפסח אפשר דאסור‪ ,‬אע"ג דליכא למקנסיה‪ ,‬לא פלוג‪ .‬כמו הניחו שוגג או‬
‫מוטעה ]סי' תמח ס"ג[‪) ,‬וי"ל הת חיישי' להערמה( וישראל הוא‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪67‬‬
‫„‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת חת"ס )חאו"ח סימ פג(‪ ,‬כתב‪ ,‬אודות א' שהל! לעולמו והניח ב אחריו שהוא לעת הזאת ב ז'‬
‫שני‪ ,‬והנער בכל מעשיו כמתעתע מדבר וא! קול דברי‪ ,‬ובעצמו אינו יודע מהו מדבר‪ ,‬שומע בעת‬
‫מדברי אליו‪ ,‬ואינו יודע תכלית שו כוונה מיוחדת על בוריה ממה שדיברו אליו‪ ,‬אינו לא חרש ולא איל‬
‫א‪ $‬לא פקח‪ ,‬כל מעשיו רמיזותיו קריצותיו תנועותיו מוכיחי מעידי ומגידי אשר הוא שוטה ודעתו‬
‫קלישתא מאוד‪ ,‬והרופאי כול פה א' כי יש בו מעט דעת‪ ,‬ודעתו קלישתא‪ ,‬ואי רפואה אחרת למכתו א‬
‫לא בעיר וויע‪ ,‬אשר שמה הוק בית חנו! מורי מחנכי מלמדי לאלה דעת ומזמה‪ ,‬וא יבוא שמה‬
‫בודאי בלי שו ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת‪ ,‬להיות בעל אנושי לישא ולית‪ ,‬לכלכל דבריו במשפט‪,‬‬
‫לטרו‪ $‬טר‪ $‬לו‪ .‬אלא דאחר שיניחוהו ש לא יניחו להוביל לו שו דבר ממקו אחר‪ ,‬ויהיה בחברה‬
‫ואגודות כל הנמצאי שמה‪ ,‬וא‪ $‬במאכל ומשק נבילות וטריפות‪ ,‬א רשאי למוסרו שמה‪ ,‬וע"ש מה‬
‫שהארי! בזה‪ ,‬א! היוצא מכל דבריו דאי אפשר לומר דחרש ושוטה דנ כאינ יהודי שמותרי לכתחלה‬
‫באכילת נבילות וטריפות‪ ,‬ויהודי נינהו‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬עוד בפתח הדביר ח"ג )סימ שמג אות ז(‪ .‬וע' היטב בתשו' בית שערי )חלק יורה דעה סימ שנט( שמוכח‬
‫מדבריו דלמ"ד קט אוכל נבלות מצווי להפרישו‪ ,‬א"כ שיי! הוא באיסורי‪ .‬ע"ש‪ .‬וקט שאני שהרי יש לו‬
‫אפשרות למחות כשיגדיל‪ ,‬משא"כ חרש שאי זמ ידוע שיוכל למחות בו‪.‬‬
‫‪ Û‡Â‬למ"ש הגר"ב ז'ולטי לחדש בס' תורה שבע"פ חי"ד )ע' לד ‪ .‬מ( שגירות הקט ע"ד בית די חלה מיד‪,‬‬
‫ולא רק כשיגדיל‪ .‬ע"ש היטב כל אריכות דבריו‪ .‬מ"מ עדיי כ"ז רק על סמ! ההנחה שזכות היא לו‪.‬‬
‫‪ Ô‡ÎÂ‬אעיקרא לא ברירא ל כלל א זכות או חובה היא לו‪ .‬שהג שהוא עצמו חושב ובטוח שזכות היא לו‪,‬‬
‫עדיי כיו שלא מתכוי הוא לשמור המצוות והאיסורי‪ ,‬א"כ יענש ע"ז‪ ,‬רק שהוא לא מבי חומרת הדבר‬
‫ואמיתותו‪ ,‬וא"כ מנא ל דהוי זכות בשבילו‪ .‬ועוד שבגר קט י"ל דהוי זכות עבורו מטע שמתחייב במצוות‬
‫כשיגדיל משא"כ חרש שלא יהיה חייב במצוות כל עוד חרש הוא‪ .‬וכ הוא בפד"ר ח"כ )ע' קצג( בתשו' הרב‬
‫צימבליסט‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ˯ٷÂ‬שלא יצא הדבר מידי מחלוקת אי מהני כלל זכיה לחרש כמו בקט‪ ,‬ע' מחנה אפרי )הל' זכיה סימ לב(‪,‬‬
‫וקצות החוש )סימ רמג סק"ו(‪ ,‬ושו"מ תנינא )ח"ג סימ סח(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬א‪ $‬שבשו"ת חת"ס )חלק יורה דעה סימ רנג( כ' שזכות אינה דוקא בצד הרוחני אלא א‪ $‬בחלק הגשמי‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכא טועני שכיו שחרשת זו למדה וגדלה בחברת של יהודי משו שאביה הוא יהודי‪ ,‬וג כעת‬
‫מכירה חרש יהודי שרוצה לינשא לו‪ ,‬א"כ הרי כודאי זכות הוא לה מהצד הגשמי‪ ,‬א! זה אינו מוכרח‪ ,‬שא‪$‬‬
‫שודאי זכות נחשבת ג בצד הגשמי‪ ,‬א! א זה סותר לזכות הרוחנית‪ ,‬ומנא ל שעדיפה זכות הגשמית על‬
‫פני הרוחנית‪ ,‬וכא אפשר דהוי כחובה בשבילה מהצד הרוחני‪ ,‬שמתחייבת באיסורי ולאוי שלא תשמור‬
‫אות א‪ $‬שחייבת בה‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬מה שחסר בעצ הגיור עני של קבלת מצוות‪ ,‬י"ל דהוי כעי דברי השטמ"ק בכתובות )יא‪ (.‬בש‬
‫השיטה ישנה‪ ,‬בגר קט דא‪ $‬על גב דצרי! קבלה הני מילי היכא דאפשר אבל בקט לא אפשר‪ .‬ועיי עוד‬
‫בריטב"א ש‪ .‬וע' בדגמ"ר הנ"ל ש בס"ג‪ .‬ויש לעיי במנחת חינו! )מצ' תקלב(‪ .‬אלא שאי הדבר מוסכ‬
‫כהשטמ"ק הנ"ל‪ ,‬וע' היטב בתוס' סנהדרי )סח‪ ,(:‬וברשב"א כתובות ש‪ .‬ובתשו' שרידי אש ח"ב )סימ עא(‪.‬‬
‫‡‪ Í‬בזה י"ל דאעיקרא אפשר דבחרשי פיקחי של ימינו שמביני אנו מתו! סימני שעושי וכיו"ב‪,‬‬
‫ועוני לנו שיש לה רצו לקבל מצוות‪ ,‬שפיר דמי לחושב כקבלת מצוות‪ .‬וע' בתשו' מהרש" ח"א )סימ‬
‫קמ( בכיו"ב‪ ,‬ובשו"ת בית שלמה )חאו"ח סימ צה(‪ ,‬ובשו"ת נחלת בנימי )חאו"ח סימ לא(‪ ,‬ובשו"ת אגרות משה‬
‫ח"ג )חאה"ע סימ לז(‪ ,‬ובפד"ר חי"ב )ע' קג(‪ ,‬ובקוב" תשובות ח"א )סימ י(‪ ,‬ובהיכל יצחק ח"ב )חאה"ע סימ מז(‪,‬‬
‫ובמנח"י ח"א )סימ קלב(‪ .‬ע"ש‪ .‬אכ ע' מ"ש בזה בשו"ת מהר" שיק )חאה"ע סימ עט(‪ ,‬ובשו"ת נאות דשא‬
‫‪68‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‰‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫)חאה"ע סימ קלב(‪ ,‬ובשו"ת צמח צדק )סי' עז(‪ ,‬ובשו"ת פני יצחק )חאה"ע סי' יג(‪ ,‬ובשו"ת צור יעקב )סי' קעד(‪,‬‬
‫ובשו"ת משפטי עוזיאל )חאה"ע סי' פט(‪ .‬ע"ש‪ .‬ולא יצא הדבר מידי ספק‪ .‬וע' היטב במנחת שלמה ח"א )סי'‬
‫לד( מה שהגדיר בטוב טע בפסול דחרש משו דלאו בר דעת הוא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‡ÏÈÓÓÂ‬בחרש כזה דנידו דיד אפשר דיודה בכהאי גוונא דשפיר דמי לגיירו א אכ רואי שמבי מה‬
‫שרוצי ממנו ועונה כעני שמקבל עליו מצות‪ .‬וא‪ $‬שלא דמי זה לעבד חרש ושוטה שרשאי להטביל‬
‫לעבדות‪ ,‬דהת רשות רב עליה‪ ,‬א‪ $‬על גב שמצד עצמ א"א להתנות עליה‪ ,‬א‪ $‬על פי כ בחרש כנ"ד‬
‫שהוא כבר דעת לרוב העניני י"ל דמהני‪ .‬אכ ע' למר זצ"ל ביחיורה דעה ח"ב )סימ ו( שחשש בענייני‬
‫דאורי' לדיעה דלא נחשבי כפקחי‪ .‬ע"ש‪ .‬ובפרט שכא לא עוסקי בחרשת שלמדה לדבר אלא רק‬
‫משתמשת בשפת הסימני‪ ,‬וזה כבר לא ברור לפנינו שיצאה מכלל די חש"ו‪ ,‬עיי היטב בכל דברי הפוס'‬
‫הנ"ל‪ .‬והלא א‪ $‬בעבד דאליבא דרש"י ועוד ראשוני מטבילי אותו בעל כרחו‪ ,‬כתבו התוס' ביבמות )מח‪(.‬‬
‫ואומר ר"י דתקנת חכמי היא שלא יכשיל את רבו באיסור והיתר‪ ,‬כיו דאי מקבל עליו עול מצות‪ ,‬ועוד‬
‫דאי טוב לחייבו במצות מאחר דאי חפ" לקיימ‪ .‬ע"ש‪ .‬וזהו א‪ $‬בעבד שאפשר בעל כרחו וסגי בדעת‬
‫האדו‪ ,‬ובכ"ז כתבו בזה התוס' שלא טוב לחייבו בהכי כשאינו חפ"‪.‬‬
‫‪ Û‡Â‬שהיה מקו לכאו' לעשות ספק ספיקא בזה דשמא האי חרשת נחשבת כפיקחית‪ ,‬וא תמצא לומר‬
‫דלא‪ ,‬שמא במי שלא יכול לקבל עליו עול מצוות לא הוי לעיכובא‪ ,‬וכדי קט‪ .‬על פי סברת השטמ"ק הנ"ל‪,‬‬
‫מ"מ נראה דלא חשיב זה ספק ספיקא הגו‪ ,‬דקט יש לומר דשאני א‪ $‬לסברת השיטה מקובצת והריטב"א‬
‫הנ"ל‪ ,‬דכיו דיכול למחות כשיגדיל הוי שפיר אז קבלת מצ'‪ .‬ועוד דהוי זכות לו כשיגדיל ומתחייב במצוות‪,‬‬
‫מה שאי כ חרש‪ .‬ומה שרוצי להתיר בטענה דממה נפש!‪ ,‬שא דני את החרשת הזו שבאה להתגייר‬
‫כפטורה מכל המצ' ואי אפשר לגיירה‪ ,‬א כ א‪ $‬הבעל פטור מ המצוות וא ישאנה אי בכ! כלו וכו'‪ ,‬זו‬
‫אינה טענה‪ ,‬שא‪ $‬א נאמר שפטורה היא מ המצוות‪ ,‬עדיי יש לומר דבאיסורי חייבי ה‪ ,‬ואי! ישא זה‬
‫החרש שחייב בלאו דלא תתחת ב אשה זו שאינה מזרע ישראל‪ ,‬א אכ אי גיורה כלו‪.‬‬
‫‪ „ÂÚÂ‬שא זו החרשת המתגיירת לא תשמור ותקיי המצוות והאיסורי‪ ,‬א כ מכיו דקיימא ל הגדילו‬
‫יכולי למחות‪ ,‬ולדעת כמה פוסקי לאו דוקא במחאה ממש אלא כל שמעשיו מוכיחי שלא נוהג על פי‬
‫דת ישראל הוי מחאה‪ ,‬א כ בגר קט המתגייר ומתחנ! חינו! שאינו על פי התורה‪ ,‬בעצ הנהגתו לאחר‬
‫שמגדיל ואינו נוהג ככל דיני ישראל‪ ,‬הוי לשיטת ביטול הגיור ממילא‪ ,‬דחשיב כמחאה‪ .‬ובנידו חרש שלא‬
‫שיי! בו כשיגדיל‪ ,‬הוי בעצ הנהגתו א אינה על פי הדי‪ ,‬כגו שעובר על איסורי )ולא סגי במה שלא מקיי‬
‫מצוות( כמחאה על כ! שגיירוהו‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬א היה בידינו לומר שכש שאי המילה מעכבת בגיור במי שנכרת לו הגיד‪ ,‬שכבר אינו שיי! במילה‪,‬‬
‫וכאשה דמי‪ ,‬כ! אי קבלת מצוות מעכבת במי שאי בו דעת כחש"ו‪ .‬בזה היינו יכולי לגייר החרש דזמ‬
‫הזה ממה נפש!‪ ,‬שא יש לחושבו כפיקח‪ ,‬א כ הרי רואי אנו שמקבל עליו מצוות‪ ,‬וא לא נחשב‬
‫כפיקח אלא כחרש‪ ,‬א כ אי בו דעת‪ ,‬וכבר לא שיי! בו עני של קבלת מצוות‪ ,‬והוי כנכרת הגיד שלא‬
‫שיי! בו מילה‪ .‬וכבר כתבנו לעיל בש השיטה ישנה‪ ,‬דגר קט א‪ $‬על גב דצרי! קבלה‪ ,‬הני מילי היכא‬
‫דאפשר אבל בקט לא אפשר‪ .‬ועיי עוד בריטב"א ש‪ .‬אלא שאי הדבר מוסכ‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬והרי קבלת מצוות‬
‫היא מהות ועיקר הגיור‪ ,‬ולא רק תנאי בגיור‪ ,‬ולא דמיא לדי מילה כשאי אפשר למול‪ .‬ובאמת שא היתה‬
‫השאלה לעני דיעבד‪ ,‬שכבר גיירו‪ ,‬היה מקו להתיר ולהכשיר הגיור‪ ,‬ובתנאי שיתחייבו לגייר שוב הילדי‬
‫שיוולדו לה‪ .‬א! כא השאלה לעני לכתחילה‪ ,‬ובזה קשה להתיר‪ .‬וא החרש או החרשת נתחכמו כל כ!‬
‫באופ שלמדו לדבר מעט כאחד האד‪ ,‬בזה כבר יש להתיר לכתחלה‪ ,‬כי בכהאי גוונא לדעת רוה"פ הנ"ל‬
‫יצאו כבר מכלל די חש"ו‪ .‬ורק באופ שמתנהלי רק על ידי שפת הסימני וכו'‪ ,‬בזה נראה שאי להתיר‬
‫לגייר לכתחלה‪ .‬בברכת התורה ולומדיה‪ ,‬יצחק יוס‪ ,$‬הראשו לציו הרב הראשי לישראל ונשיא בית הדי הגדול‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪69‬‬
‫‪Â‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כה‪ .‬בדי טבילת הגיורת בפני בית די‪ ,‬הדי הוא שאשה מושיבה אותה במי עד צוארה‪,‬‬
‫כשהגיורת לבושה בחלוק רחב‪ ,‬שעשוי במיוחד לש כ! ]דבלא"ה איכא למיחש לדעת‬
‫הרמב" ומר השו"ע‪ ,‬שטבילה בבגדה לא מהני‪ ,‬אע"פ שסת נשי בגד רחב משל‬
‫אנשי[‪ ,‬ושלשה דייני מבחו"‪ ,‬ומודיעי אותה מקצת מצות קלות וחמורות והיא יושבת‬
‫במי‪ ,‬ואחר כ! הדייני עומדי בפתח והיא טובלת בפניה‪ ,‬וה מחזירי פניה ויוצאי‬
‫כדי שלא יראוה כשתעלה מ המי‪ .‬וצריכי לעמוד בכל תוק‪ $‬נגד אלו הרוצי לשנות‪ ,‬וכ‬
‫דעת גדולי הדור‪ ,‬שלא להקל בזה כלל‪] .‬ויש ספק גדול בהלכה אפילו לעני דיעבד א‬
‫טבילה שלא בפני הדייני מועילה[‪(‰Î .‬‬
‫טבילת גיורת עם חלוק‬
‫‪ (‰Î‬הנה ביבמות )מז‪ (:‬אמרו‪ ,‬תנינא בטבילת הגר‪ ,‬נתרפא מטבילי אותו מיד‪ ,‬ושני תלמידי חכמי עומדי‬
‫על גביו ומודיעי אותו מקצת מצות קלות וחמורות‪ ,‬טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבר‪ .‬אשה נשי‬
‫מושיבי אותה במי עד צוארה‪ ,‬וב' ת"ח עומדי לה מבחו" ומודיעי אותה מקצת מצות קלות וחמורות‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬ופרי! בגמ' אהא דתניא וב' ת"ח וכו'‪ ,‬והאמר ר' יוחנ גר צרי! שלשה‪ ,‬ומשני הא א"ר יוחנ לתנא‪ ,‬תני‬
‫שלשה‪ .‬ע"כ‪ .‬והנה לא נזכר בגמ' שצריכה לטבול בפניה‪ ,‬וא‪ $‬הודעת המצות לכאורה היה נראה שיכולה‬
‫להיות בעת שהדייני בחו"‪ ,‬וא"כ היה מקו לומר‪ ,‬שאע"פ שאנו מצריכי שלשה בדי הגירות‪ ,‬וכדילי‪$‬‬
‫ר' יוחנ )ש מו‪ (:‬משו דמשפט כתיב ביה‪) .‬משפט אחד יהיה לכ ולגר‪ ,‬ואי משפט פחות משלשה‪ .‬רש"י(‪ .‬מ"מ כיו‬
‫שעומדי בחו" וידוע הדבר שהיא טובלת‪ ,‬כאילו טבלה בפניה‪ .‬וכעי מאי דקי"ל בקידושי ביאה‪,‬‬
‫דאמרינ ה ה עדי ייחוד ה ה עדי ביאה‪) ,‬גטי פא‪ :‬ואה"ע סי' לג(‪ .‬ואע"ג דאמרינ )קידושי פא( אי אוסרי על‬
‫הייחוד‪ ,‬ולא מחזיקינ דבעל‪ ,‬שאני הת שאפי' התיחד אתה לש איסור‪ ,‬אחזוקי אינשי ברשיעי לא‬
‫מחזיקנ‪ ,‬ואמרינ אימלוכי אימל!‪ .‬ומש"ה א היה נוא‪ $‬נאסרת ג בייחוד‪ .‬כמ"ש התוס' כתובות )יג‪ .(.‬ואי‬
‫להקשות שא"כ ג בקידושי ביאה איכא איסור פריצות‪ ,‬ורב מנגיד אמא דמקדש בביאה )קדושי יב‪ ,(:‬דמ"מ‬
‫אי זה אלא איסור מדרבנ‪ ,‬אבל באיסור תורה לא אמרינ ה ה עדי ייחוד ה ה עדי ביאה‪ ,‬וכמ"ש המאירי‬
‫)קידושי פ‪ :‬ד"ה מאחר(‪ ,‬במי שנתייחד ע גרושתו אחר שנישאת לאחר ומת בעלה השני‪ ,‬דלא אמרינ ה ה‬
‫עדי ייחוד ה ה עדי ביאה‪ ,‬להצריכה גט‪ .‬ע"ש‪] .‬אלא דבהא י"א שאפי' ראינו שבא עליה בודאי‪ ,‬לא אמרינ‬
‫דהוי לש קידושי‪ ,‬שא יבעול לש קידושי לוקה‪ ,‬וכמ"ש בשלטי הגבורי פרק מי שאחזו )גיטי עג‪ .(:‬וכ'‬
‫הכנה"ג אה"ע )סי' קמט הגה"ט אות ב( שכ"כ מהר"י הלוי‪ ,‬וע' בכנה"ג ש מ"ש בזה‪ .‬וע' בתשו' הרדב"ז ח"א‬
‫)סי' רע"ז(‪ .‬ולכאורה הוא סותר עצמו במ"ש בישנות )סי' שנ"א(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכבר עמד בזה בשו"ת קול אליהו ח"ב‬
‫)חאה"ע סי' מ(‪ .[.‬ומ"מ יש להביא ראיה לזה מדאמרינ )יבמות מה‪ ,(:‬ההוא דקרו ליה בר ארמייתא‪ ,‬א"ר אסי מי‬
‫לא טבלה לנידותה‪ .‬וכ' התוס'‪ ,‬תימה דהא גר צרי! שלשה‪ ,‬דמשפט כתיב ביה וכו'‪ ,‬ואי דר! הנשי להביא‬
‫איש עמה בשעת טבילה‪ .‬וי"ל וכו'‪ .‬וי"מ שכיו שידוע לכל שטבלה כאילו עומדי ש דמי‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"ש‬
‫הכא דאיכא בי תלתא‪ ,‬אלא שעומדי בחו"‪ ,‬דא‪ $‬לכתחלה לכאורה שפיר דמי‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הרשב"" בתשו' ח"ג )סי' רכז( כתב‪ :‬שטבילת גרי שנעשית שלא בפני שלשה‪ ,‬היא מתרת אות לבא‬
‫בקהל‪ ,‬אבל צרי! הוא שיקבל עליו התורה )והמצות( בפני שלשה קוד טבילה‪ .‬שהרי משפט כתוב בה‪ ,‬ואי‬
‫משפט פחות מג'‪ .‬ע"ש‪ .‬וזה כמ"ש עוד התוס' )יבמות מה‪ (:‬על קו' הנ"ל‪ :‬וי"ל דהאי דבעינ שלשה היינו‬
‫לקבלת המצות‪ ,‬אבל לא לטבילה‪ ,‬ואע"ג דאמרי' לקמ )מז‪ (:‬דב' ת"ח עומדי מבחו"‪ ,‬היינו לכתחלה‬
‫דעדי‪ $‬טפי‪ .‬ע"כ‪ .‬וכתבו עוד התוס' ש‪ :‬ויש מפרשי דכיו שידוע לכל שטבלה כאילו עומדי ש דמי‪.‬‬
‫ומיהו קשה‪ ,‬דטבילת נדה בלילה‪ ,‬ולקמ )מו‪ (:‬אמרי' אי מטבילי גר בלילה‪ .‬אבל אי לא כתיב משפט אלא‬
‫‪70‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪Ê‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫אקבלת מצות אתי שפיר‪ ,‬והא דאי מטבילי היינו לכתחלה מדרבנ‪ .‬ע"כ‪ .‬ומבואר שיותר נראה להתוס'‬
‫החילוק בי קבלת המצות לטבילה‪ ,‬וכמ"ש הרשב"" הנ"ל‪ .‬ומ"מ נראה שזה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה‬
‫לא‪ .‬ואפי' להי"מ צ"ל כ‪ ,‬דלכתחלה צרי! שיהיו שלשה עומדי מבחו" מיהת‪ .‬וע"ע בתוס' חד מקמאי‬
‫)יבמות ש(‪ .‬ובתוס' הרא"ש ובפסקיו ש‪ ,‬שג"כ ס"ל דבדיעבד א טבל שלא בפני ג'‪ ,‬הוי גר גמור‪ ,‬אבל‬
‫לכתחלה צרי! לטבול בפני שלשה‪ .‬אלא שהיה מקו לפרש דסגי מיהת כשעומדי מבחו"‪ ,‬וא"צ שתהיה‬
‫הטבילה גופא בפניה ממש‪ .‬וכנ"ל‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬מבואר ברמב" )פי"ד מהא"ב ה"ו( בזה"ל‪ :‬וא היתה אשה‪ ,‬נשי מושיבות אותה במי עד צוארה‪,‬‬
‫והדייני מבחו"‪ ,‬ומודיעי אותה מקצת מצות קלות וחמורות והיא יושבת במי‪ ,‬ואח"כ טובלת בפניה‪,‬‬
‫וה מחזירי פניה ויוצאי כדי שלא יראו אותה כשתעלה מ המי‪ .‬ע"כ‪ .‬וכלשו הזה פסק מר )בסי' רסח‬
‫ס"ב(‪ .‬וכ' בערו! לנר )יבמות מז‪ (:‬שמ"ש הרמב" שנכנסי הדייני לראות טבילתה‪ ,‬יצא לו כ מהא דקתני‪,‬‬
‫שמושיבי אותה במי עד צוארה‪ ,‬ולמה לנו לעשות כ‪ .‬א"ו מפני שהדייני צריכי להכנס ולראות‬
‫טבילתה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬הא דתניא במס' גרי )פ"א ה"ח(‪ ,‬האיש מטביל את האיש‪ ,‬והאשה את האשה‪ .‬ע"ש‪ .‬אי הכוונה לומר‬
‫שהאשה תטבול בפני נשי ולא בפני הדייני‪ ,‬אלא דקאי על הושבתה במי עד צוארה‪ ,‬וכדאמרי' ביבמות‬
‫)מז‪ (:‬נשי מושיבות אותה במי עד צוארה‪ ,‬ולעול הטבילה צריכה להיות בפני ב"ד אנשי‪ .‬וכ"כ בש"ע‬
‫)סי' רסח(‪ ,‬שהנשי מושיבות אותה במי עד צוארה וב"ד עומדי מבחו"‪ .‬ע"כ‪ .‬והרי מבואר בש"ע שצריכה‬
‫לטבול בפניה‪ ,‬וע"כ דהתחלת הטבילה קאמר‪ ,‬אבל סיו הטבילה צרי! בפני ב"ד‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בס' האשכול ח"ב )עמוד קכה(‪ ,‬וז"ל‪ :‬שלשה ת"ח עומדי מבחו" ומודיעי אותה מקצת מצות קלות‬
‫וחמורות וטובלת בפניה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰"ÎÂ‬במאירי )יבמות מה‪ ,:‬עמוד קפט( שכ'‪ ,‬וטובלת לגמרי בפניה‪ ,‬ומחזירי פניה שלא יראוה כשהיא יוצאת‬
‫מ המי‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ הריא"ז‪ ,‬הובא בשה"ג ש‪] .‬ופשוט שיש לחלק בי די זה לדי קידושי ביאה‪ ,‬דאמרי'‬
‫הת ה ה עדי ייחוד ה ה עדי ביאה‪ ,‬דהת הוי בתורת עדות דוקא‪ ,‬והכא מדי משפט נגעו בה[‪ .‬וחייבי אנו‬
‫לקבל באימה דברי רבותינו הראשוני‪ ,‬שפסק ג"כ מר בש"ע‪ .‬וכ"פ בשו"ת מנחת יצחק ח"ד )סי' סד(‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בשו"ת בארות אברה )חיו"ד סי' לג( השיא דברי הרמב" לכוונה אחרת‪ ,‬ופירש‪ ,‬שא"צ שיכנסו הדייני‬
‫בחדר הטבילה‪ ,‬אלא יעמדו בפרוזדור‪ ,‬ומש יאמרו לה מקצת מצות קלות וחמורות‪ ,‬וזה נקרא טובלת בפניה‪,‬‬
‫כיו שנמצאי סמו! לחדר הטבילה‪ ,‬ואח"כ יצאו לחו" כדי שלא יראוה בצאתה דר! הפתח‪ .‬ע"ש‪ .‬ואי דבריו‬
‫מחוורי‪ ,‬שהרי כל הטע שאמרו נשי מושיבות אותה במי עד צוארה‪ ,‬הוא כדי שבשעה שיכנסו הדייני‬
‫לבית הטבילה לא יראוה ערומה‪ ,‬וא איתא שא"צ להכנס לבית הטבילה‪ ,‬אלא די שיעמדו בפרוזדור‪ ,‬לא היה‬
‫צור! בכ!‪ .‬ועוד שהרי כתב הרמב"‪ :‬וטובלת בפניה‪ ,‬וה מחזירי פניה ויוצאי כדי שלא יראוה‬
‫כשתעלה מ המי‪ ,‬ומוכח להדיא שהטבילה היתה בפניה ממש ולכ הוצרכו להחזיר פניה ולצאת‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת אגרות משה כר! ה' )חיו"ד סי' קכז( כ'‪ ,‬שבאמת כ' להוכיח ממ"ש שמושיבות אותה במי עד‬
‫צוארה‪ ,‬שיש צור! שבית הדי יהיה נוכח בעת טבילתה ותטבול בפניה ממש‪ .‬והוסי‪ ,$‬שלא רק לכתחלה‬
‫צריכי שלשת הדייני לראות הטבילה ממש‪ ,‬אלא ג בדיעבד מעכב‪ ,‬שאל"כ לא היו מצריכי שיראו‬
‫הטבילה בגיורת‪ ,‬כיו שבכל אופ אי זה דר! צניעות‪ ,‬שבודאי בלי צור! של מצות גירות הדבר פשוט‬
‫שאסור להסתכל באשה הטובלת א‪ $‬כשעומדת במי עד צוארה‪ ,‬אלא ודאי שראיית הדייני בשעת טבילה‬
‫לגיורת היא לעיכובא‪ ,‬ולכ לא מהני כלל כשה בחדר הסמו! לבית הטבילה‪ ,‬וכמ"ש כיו"ב בעירובי )צב‪(.‬‬
‫שא‪ $‬בחצר קטנה שנפרצה לגדולה‪ ,‬ויש חמשה בזו וחמשה בזו אי מצטרפי למני‪ ,‬וכ"פ בטוש"ע א"ח‬
‫)סי' נה סט"ז(‪ .‬לפיכ! אפי' א היה החדר פתוח לבית הטבילה לא מהני להחשיב כאילו היו הדייני עומדי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪71‬‬
‫‪Á‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫במקו הטבילה‪ ,‬ונמצא שטבילת הגיורת הזאת בלא ב"ד‪ ,‬ותלוי דבר זה א המצאות בי"ד בטבילה הוא‬
‫לעיכובא או לאו‪ ,‬דהוי ספקא דדינא‪ .‬עכת"ד‪ .‬נמצא שג הרב הבי שהטבילה צריכה להיות בפניה ממש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬כתב הרמב" )פי"ג מאיסורי ביאה ה"ט(‪ :‬גיורת שראינוה נוהגת בדרכי ישראל תמיד‪ ,‬כגו שתטבול לנדתה‬
‫ותפריש תרומה לעיסתה וכיו"ב‪ ,‬וכ גר שנוהג בדרכי ישראל שטובל לקריו ועושה כל המצות‪ ,‬הרי אלו‬
‫בחזקת גרי צדק‪ ,‬ואע"פ שאי ש עדי שמעידי לפני מי נתגיירו‪ ,‬ואעפ"כ א באו להתערב בישראל אי‬
‫משיאי אות עד שיביאו עדי‪ ,‬או עד שיטבלו לפנינו הואיל והוחזקו עכו"‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ·˙ÎÂ‬הרב המגיד‪ ,‬ביבמות )מה‪ (:‬ההוא דהוו קרי ליה בר ארמייתא‪ ,‬אמר רב אשי מי לא טבלה לנדתה‪ .‬ההוא‬
‫דהוו קרי ליה בר ארמאה‪ ,‬אמר ריב"ל מי לא טביל לקריו‪ .‬ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דלהכשיר‬
‫הבני שנולדו כבר קאמר‪ ,‬או להחזיק בחזקת גרי גמורי‪ ,‬וכי קאמרי מי לא טבלה‪ ,‬ה"ק היכי אפשר‬
‫לחוש שלא נתגיירו כראוי‪ ,‬והרי ה נוהגי בכל המצות כישראלי גמורי וטובלי מטומאת‪ ,‬וטבילה‬
‫דנקט לאו דוקא‪ .‬ואפשר ג"כ שרבינו סבור שצרי! ג"כ שידוע ודאי שטבלו לאיזה דבר‪ ,‬לפי שהטבילה אחת‬
‫מעניני הגרות‪ ,‬ואעפ"כ ביאר רבינו שא בא להתערב בישראל צרי! להביא ראיה‪ .‬עכ"ד‪ .‬וכ"כ המאירי‬
‫)יבמות ש(‪ .‬ולזה כיוו ג"כ הב"ח )סי' רסח(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬יש ליישב הקושיא שהובאה בס' יד שאול )סי' קצח(‪ ,‬על מ"ש המאמ"ר‪ ,‬שטבילת בעל קרי א"צ שלא‬
‫יהא דבר חוצ"‪ ,‬והשואל ש העיר מהא דאמרי' ביבמות )מה‪ (:‬מי לא טבל לקריו‪ ,‬והרי גר ודאי שצרי!‬
‫טבילה בלי חציצה כנדה‪ ,‬וא"כ היא! סגי בטבילה לקריו‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ ˙Ó‡·Â‬שמבואר להדיא בריש ס' האשכול‪ ,‬שאי חציצה פוסלת בטבילת בעל קרי‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ד ה"ה‬
‫והמאירי הנ"ל ניחא בפשיטות‪ ,‬דההיא דיבמות היא רק להוכיח שנתגיירו לפני כ כראוי‪ ,‬אבל לא‬
‫שהטבילה לקריו תועיל במקו טבילת הגרות‪] .‬אול רש"י יומא )פח( פי'‪ ,‬ולערב ישפש‪ ,$‬משו חציצה‪.‬‬
‫וכ"כ תוס' ישני ש בש הרי"‪ .$‬והמאירי ש‪ .‬וי"ל דההיא מקמי דבטלוה לטבילתו דבע"ק‪ .‬ובס'‬
‫האשכול ש דחה פי' זה‪ .‬ע"ש[‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬בס' יד שאול כ' ליישב הקושיא הנ"ל‪ ,‬וז"ל‪ :‬ולפע"ד י"ל דביבמות ריב"ל הוא דאמר הכי‪ ,‬וריב"ל‬
‫ס"ל בברכות )כא‪ (:‬דבע"ק צרי! טבילה מה"ת‪ ,‬ומפיק לה מדכתיב והודעת לבני! ולבני בני!‪ ,‬וסמי! ליה‬
‫יו אשר עמדת לפני ה"א בחורב‪ ,‬מה להל בע"ק אסורי א‪ $‬כא בע"ק אסורי‪ .‬וא"כ בודאי שא‪ $‬בע"ק‬
‫צרי! טבילה גמורה‪ ,‬משא"כ לדיד דבטלוה לטבילתא‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ ȉÈÓ˙Â‬טובא‪ ,‬דהא ריב"ל גופיה קאמר בברכות )כב‪ (.‬מה טיב של טובלי שחרית‪ ,‬ופרי! מה טיב‪ ,‬והא‬
‫איהו דאמר בע"ק אסור בד"ת‪ ,‬ומשני ה"ק‪ ,‬מה טיב בטבילה אפשר בט' קבי‪ .‬ע"ש‪ .‬וא"כ צ"ל דמאי דילי‪$‬‬
‫מקרא דבע"ק אסור בד"ת אסמכתא בעלמא הוא‪ ,‬וקרא אצטרי! כמו דמסיק הת )כא‪ ,(:‬דמבעי ליה לאיד!‬
‫דריב"ל‪ ,‬שכל המלמד את בנו תורה‪ ,‬מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר חורב‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ התוס' ב"ק‬
‫)פב‪ ,(:‬דהא דדריש בברכות )כא‪ (:‬מדכתיב והודעת לבני! וסמי! ליה יו אשר עמדת‪ ,‬מה להל בע"ק‬
‫אסורי וכו'‪ ,‬אסמכתא היא‪ ,‬דהא עזרא תיק‪ .‬עכ"ל‪ .‬ולפ"ז צ"ל דלמאי דפרי! בברכות אדר' יהודה דלא‬
‫דריש סמוכי‪ ,‬ומשמע דהוה ס"ל דדרשא דריב"ל היא דרשה גמורה מה"ת‪ ,‬הוה מצי למימר ולטעמי!‪ ,‬דהא‬
‫עזרא תיק‪ .‬ומיהו למאי דמסיק הת דמבע"ל לאיד! דריב"ל‪ ,‬ע"כ אסמכתא בעלמא היא‪ .‬וכ"כ בחי'‬
‫הרשב"א‪ .‬ובתוס' ר"י החסיד‪ .‬ובתוס' הרא"ש‪ .‬ובשט"מ ברכות )ש(‪ .‬וכ"כ הצל"ח )ש(‪] .‬ודלא כמ"ש‬
‫הרש"ש דלריב"ל תרתי ש"מ‪ ,‬אלמא דס"ל דהוי מדאורייתא‪ ,‬ובמחכ"ת זה אינו‪ ,‬וכמבואר בדברי הראשוני[‪ .‬וכ"ז‬
‫נעל מעיני הגאו יד שאול הנ"ל‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬ניחא ג"כ מאי דקי"ל )ברפ"ח דמקואות(‪ ,‬דטבילת בע"ק שריא אפי' בשאובי‪ ,‬וכ"ה בברכות )כב‪ ,(:‬וע"ע‬
‫בב"י )סי' פח(‪ ,‬וא איתא דטבילת בע"ק הויא מה"ת‪ ,‬אמאי שרינ בשאובי‪ ,‬אלא ודאי דהוי מדרבנ‪ .‬והגאו‬
‫‪72‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪Ë‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מהר"י סלאנט ז"ל הקשה במ"ש ביבמות )מה‪ (:‬מי לא טבל לקריו‪ ,‬והרי טבילת בע"ק מהני א‪ $‬בשאובי‪,‬‬
‫משא"כ בטבילת גרי דבעינ מקוה כשר כטבילת נדה‪ .‬ע"כ‪ .‬אול לפי דברי ה"ה והמאירי הנ"ל ניחא‪,‬‬
‫שאי הטבילה הזאת במקו גרות‪ ,‬רק שהיא הוכחה למפרע שכבר טבל לגרותו כדי תורה‪ .‬וכנ"ל‪ .‬וע'‬
‫בחשק שלמה )בהגהותיו שנדפסו בד' ווילנא סו‪ $‬סדר טהרות‪ ,‬בהשמטות ליבמות מה‪ (:‬שכ' לתר" קו' מהר"י סלאנט‬
‫הנ"ל‪ ,‬דריב"ל לשטתיה )בברכות כא‪ (:‬דטבילת בע"ק מה"ת‪) .‬וכד' הרב יד שאול הנ"ל(‪ .‬והרה"ג ר' ישראל חיי‬
‫דייכעס ז"ל הקשה לו ע"ז ממ"ש ריב"ל )כב( מה טיב של טובלי שחרית וכו'‪ ,‬וכ' דמזה מוכח כמ"ש הב"ח‪,‬‬
‫שמ"ש מי לא טבל לקריו‪ ,‬היינו שמזה ראיה שטבל לגרותו כדת‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בקוב" )פ"ד מה' ק"ש ה"ח( שכ'‬
‫שמצא בכת"י המהר"‪ ,‬שהביא ראיה שחציצה מעכבת בטבילת בע"ק‪ ,‬ממ"ש ביבמות )מה‪ (:‬מי לא טבל‬
‫לקריו‪ .‬והקשה לו חכ"א דאכתי קשה‪ ,‬דהא ריב"ל גופיה קאמר מה טיב של טובלי שחרית‪ ,‬והעלה שאי‬
‫די חציצה בזה‪ ,‬ושכ הסכי הגאו מו"ר להלכה‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע במנחת חינו! )סי' קפ אות ד(‪ ,‬שג"כ הביא דברי‬
‫גדול אחד שהוכיח מההיא דיבמות שחציצה מעכבת בטבילת בע"ק‪ ,‬והקשה ע"ז ממה שמבואר במשנה‬
‫)פ"ח דמקואות( דמי שאובי כשרי לטבילת בע"ק‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Û"ȯ‰Â‬בשמעתי הביא הא דאמרי' מי לא טבלה לנדתה ומי לא טבל לקריו‪ ,‬וכתב‪ ,‬ואי קשיא ל! ההיא‬
‫דריו"ח דאמר גר צרי! שלשה‪ ,‬מ"ט משפט כתיב ביה‪ ,‬וקי"ל דהלכתא היא‪ ,‬ל"ק הכא דאי עבד הוא דלא‬
‫פסלינ לבריה הואיל וטבל לש קריו‪ ,‬ואי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לש קריו‪ ,‬והא דריו"ח לכתחלה‬
‫הוא‪ ,‬דלא נהגינ ביה מנהג גר‪ ,‬ולא מנסבינ ליה בת ישראל‪ ,‬עד דטביל בפני ג'‪ .‬ע"כ‪ .‬והביאו ה"ה הנ"ל‪,‬‬
‫וכ' שדבריו קרובי לדברי הרמב"‪ .‬וכ"נ מ הלשו שכתב‪ ,‬ואי לאו גיורא הוא לא הוה טבל לש קריו‪,‬‬
‫שהוא להוכיח למפרע שכבר טבל כדת‪) ,‬ומ"מ כתב דהיינו דוקא בדיעבד דלא פסלינ ליה לבריה(‪ .‬וכ"כ הב"ח בד' הרי"‪.$‬‬
‫‡·‪ Ï‬הט"ז )סק"ח( כ' דלא משמע כ כלל‪ ,‬ומ"ש ואי לא גיורא וכו'‪ ,‬פי' שא לא היה בדעתו אז להיות גר‪,‬‬
‫לא היה טובל ג לקרי‪ .‬וכ מבואר בד' רש"י והר" דההיא טבילה לחודא סגיא ליה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬מוכח בחי' הרמב" בדעת הרי"‪ ,$‬שכ' )מה‪ ,(:‬שאי דברי הרי"‪ $‬ברורי‪ ,‬משו דק"ל מהא דאמרי' )לקמ‬
‫מז(‪ ,‬מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה‪ ,‬וא"ל נתגיירתי ביני לבי עצמי‪ ,‬א"ל נאמ אתה לפסול את עצמ!‬
‫ואי אתה נאמ לפסול את בני!‪ ,‬והרי א‪ $‬לדבריו כשרי היו וכו'‪ .‬ויש לדחוק שהיה אומר שלא טבל לקריו‬
‫מעול‪ .‬ומיהו ק"ל טפי מקידושי )סב‪ (:‬וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬ומבואר דס"ל דבההיא טבילה דלקריו נעשה גר‪ .‬וכ"כ‬
‫הטוש"ע‪ ,‬דלהרי"‪ $‬א טבל בפני שני‪ ,‬אסור בישראלית‪ ,‬אבל אי פוסלי את בניו‪ ,‬ומבואר שאי צור!‬
‫לטבילה אחרת לפני זה‪) .‬וכ הט"ז הזכיר דברי הטוש"ע(‪.‬‬
‫‡‪ ÔÎ‬יש להעיר ע"ד מר בש"ע )ס"ג( שכ' וז"ל‪ :‬כל עניני הגר בי להודיעו המצות לקבל בי המילה בי‬
‫הטבילה‪ ,‬צרי! שיהיו בשלשה הכשרי לדו וביו‪ .‬מיהו דוקא לכתחלה‪ ,‬אבל בדיעבד א לא מל או טבל‬
‫אלא בפני שני )או קרובי( ובלילה‪ ,‬אפי' לא טבל לש גירות‪ ,‬אלא איש שטבל לקריו ואשה שטבלה לנדתה‬
‫הוי גר ומותר בישראלית‪ ,‬חו" מקבלת המצות שמעכבת א אינה ביו ובשלשה‪ .‬ולהרי"‪ $‬ולהרמב" אפי'‬
‫בדיעבד שטבל או מל בפני שני או בלילה מעכב ואסור בישראלית‪ ,‬אבל הב לא פסלינ ליה‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫ותמוה‪ ,‬שהרי לד' הרמב" נראה שפוסלי א‪ $‬את הב‪ ,‬כל שנתברר שלא טבל בפני שלשה‪ ,‬וכמ"ש ה"ה‬
‫והמאירי‪) ,‬וא‪ $‬מר הב"י הביא דברי ה"ה‪ ,‬מבלי להעיר דבר ע"ז(‪ ,‬שדוקא כשראינוהו נוהג בדרכי ישראל וטובל לקריו‬
‫ועושה את כל המצות‪ ,‬שאז ישנה הוכחה שנתגייר כראוי לפני זה‪ ,‬אי לפסול את הולד‪ .‬וכ"כ בשו"ת פרח‬
‫מטה אהר ח"ב )סי' נא( דמ"ש ה"ה שד' הרי"‪ $‬קרובי לדברי הרמב"‪ ,‬באמת יש חילוק ביניה‪ ,‬דלהרי"‪$‬‬
‫אע"ג דידעינ בבירור שלא טבל בפנינו לא פסלינ לזרעו‪ ,‬אבל לד' הרמב" היינו על הסת משו חזקה‬
‫דהוו גרי צדק‪ ,‬אלא שכיו שהאב היה גוי לפנינו לא מהניא האי חזקה‪ ,‬אבל לזרעו שנולד בחזקת כשרות‬
‫מהני‪ .‬ומש"ה כתב ה"ה שדברי הרמב" קרובי לדברי הרי"‪ ,$‬ר"ל שאינ דעת אחת‪ ,‬אלא לאפוקי דברי‬
‫שאר רבוותא שאינ קרובי‪ ,‬וה רחוקי מאד‪ .‬עכ"ד‪] .‬ופשוט דמ"ש להסביר החילוק בינו ובי זרעו לדברי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪73‬‬
‫‪Ò‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫הרמב"‪ ,‬א‪ $‬על גב דהא תליא בהא‪ ,‬וכעי מ"ש )בכתובות יג‪ (:‬לדברי הפוסל בה פוסל בבתה‪ ,‬וע' בתוס' קידושי‬
‫)סו(‪ ,‬וא"כ ה"נ לגבי הא שיש לנו ספק א טבלה בפני ג'‪ ,‬אי להכשיר זרעה יותר ממנה‪ .‬מ"מ אי זה אלא‬
‫מדרבנ בעלמא‪ ,‬שראו להחמיר בה יותר כיו שהיתה מוחזקת מתחלה שהיתה גויה‪ .‬ואילו היה דבר זה מה"ת‪,‬‬
‫לא היו מחלקי בזה בי להשיאו אשה ובי זרעו‪ .‬וברור[‪.‬‬
‫‡·‪ Ï‬כדברי הרי"‪ $‬מתבאר בחי' הרמב" )מה‪ (:‬שכ'‪ ,‬דגבי קבלת המצות צרי! שלשה אפי' בדיעבד‪ ,‬דמשפט‬
‫כתיב ביה‪ ,‬מה הת שני שדנו אי דיניה די‪ ,‬א‪ $‬כא אינו גר אפי' בדיעבד‪ ,‬אבל מי שהודיעוהו מקצת‬
‫עונשי של מצות‪ ,‬וקיבל עליו בב"ד למול ולטבול‪ ,‬והל! ומל וטבל שלא בפני ב"ד‪ ,‬ה"ז כשר‪ ,‬ולא פסלינ‬
‫לזרעיה‪ .‬ולא מנסבינ ליה לדידיה בת ישראל‪ ,‬עד דטבל בפני שלשה בי בקבלה בי בטבילה‪ ,‬כדאמרינ‬
‫לקמ )מז‪ (:‬אשה מושיבי וכו'‪ ,‬אלמא דבעינ קבלת מצות בשעת טבילה ממש בפני שלשה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ בחי'‬
‫הרשב"א‪ .‬ואע"פ שהרי"‪ $‬לא פי' להדיא דבעינ קבלת המצות לפני כ בפני שלשה‪ ,‬וא לא עשה כ א‪$‬‬
‫זרעו פסול‪ ,‬מ"מ הואיל ומקרא ילפינ לה דכתיב משפט‪ ,‬ודאי שמעכב לפסול א‪ $‬את זרעו‪) .‬וכ"כ הרמב"‬
‫פי"ג מהא"ב ה"ז‪ ,‬טבל ונתגייר בינו לבי עצמו ואפי' בפני ב' אינו גר(‪ .‬ולולא דמסתפינא הו"א שצ"ל בלשו מר‬
‫ולהרי"‪ $‬ולהרמב" וכו'‪ ,‬וס"ל בד' הרי"‪ $‬כמ"ש הט"ז ופרח מטה אהר הנ"ל‪ ,‬וכדמוכח בחי' הרמב"‬
‫בדעת הרי"‪] .$‬ודלא כהב"ח ומהר"א ששו )סי' כו( שכ'‪ ,‬שדעת הרי"‪ $‬הוי כד' הרמב" ממש[‪ .‬ולכ ציר‪ $‬לזה‬
‫דעת הרמב" שסובר כ‪ .‬ואע"פ שבתשו' פרח מטה אהר ש כתב דהרי"‪ $‬לא ס"ל כד' הרמב"‪ ,‬שאפי' לא‬
‫קיבל המצות בפני ב"ד‪ ,‬מהני להכשיר זרעו‪ ,‬אפי' מל וטבל בפ"ע‪ ,‬לפע"ד אינו מוכרח‪ ,‬ואפשר להתאי‬
‫דברי שניה לדעת אחת‪ .‬וכ מתבאר בחי' הרשב"א‪ .‬ע"ש‪ .‬וא נרצה להניח דברי מר הש"ע כהויית בלא‬
‫ט"ס‪ ,‬צ"ל שדוקא הדי שאי להשיאו בת ישראל הוא להרי"‪ $‬ולהרמב"‪ ,‬אבל הסיפא שזרעו כשר אינה‬
‫אלא להרי"‪ ,$‬דאילו הרמב" מחמיר טפי ופוסל א‪ $‬את זרעו‪ ,‬כשנתברר שלא טבל בפני שלשה‪.‬‬
‫‪ ‰˙ÚÂ‬נבאר היא! דעת מר לפסק הלכה‪ ,‬כי הנה לפי הכלל דסת ואח"כ מחלוקת בש"ע הלכה כסת‪ ,‬א"כ‬
‫דעת מר לפסוק להקל כדברי התוס' והרא"ש וסיעת‪ ,‬שבדיעבד מותר להשיאו בת ישראל‪ ,‬והרי הוא גר‬
‫גמור א‪ $‬להקל‪) .‬וכ"ד הרשב"" ח"ג סי' רכז(‪.‬‬
‫‪ ˙Ó‡·Â‬שלפ"ז יש לתמוה‪ ,‬כי מה ראה מר להניח הכלל שכלל לפסוק כתרי מגו תלת מעמודי ההוראה‪,‬‬
‫וכ"ש הכא שא‪ $‬דעת הרמב" והרשב"א להחמיר בזה‪ .‬ומצאנו עוד בחי' הריטב"א יבמות )מה‪ (:‬שכ' לתר"‬
‫ההיא דמי לא טבלה לנדתה וכו'‪ ,‬שה באמת טבלו בפני ב"ד‪ ,‬אלא שלא טבלו בפי' לש יהדות‪ ,‬ולכ היו‬
‫מוציאי עליה לעז וקרו להו בר ארמייתא ובר ארמאה‪ ,‬ולכ! א"ל רב אשי וריב"ל שסתמ כפירוש‪ ,‬דלא‬
‫סגי שלא היה דעת בטבילת לכל הפחות משו טהרה או משו קרי‪ ,‬והרי הוא כאילו טבלו לש יהדות‪.‬‬
‫ודייק לה הריטב"א ש‪ ,‬שהוא דבר הלמד מענינו‪ ,‬דמייתי לה הש"ס גבי ההיא דטבלה לש אינתתא‪ .‬וכ"כ‬
‫הנימוק"י‪ ,‬וכ"כ הסמ"ג הובא בשו"ת הרשב"ש )סי' תסז(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ הגמ"י‪ .‬נמצא דלכל הני רבוותא א לא‬
‫טבל בפני שלשה‪ ,‬א‪ $‬זרעו פסול‪) .‬וכ"כ המרדכי בש אביאס‪ ,$‬שאפי' בדיעבד לא הוי גר אלא א כ היה מתנהג בתורת‬
‫יהודית בפרהסיא(‪ .‬וא"כ מה ראה מר להקל להכשיר לגמרי א‪ $‬להשיאו בת ישראל‪ ,‬כדעת התוס' והרא"ש‪.‬‬
‫‪ ÔȇÂ‬לומר שהואיל והיא מילתא דרבנ פסק להקל דלא כהרי"‪ $‬והרמב"‪ .‬וכמ"ש ג"כ באו"ח )סי' שכו ס"ב(‬
‫להקל בדי זיעה בחמי טבריא בשבת‪ ,‬כד' התוס' וסיעת‪ ,‬ודלא כד' הרי"‪ $‬והרמב"‪ .‬דשאני הת דיהיב‬
‫טעמא בב"י )ש( בש תשו' הר"‪ ,‬דקליש ה! איסורא דגזרות טובא הוו‪ ,‬הלא"ה מוכח הת דפסקינ‬
‫כהרי"‪ $‬והרמב" א‪ $‬בדרבנ לחומרא‪ .‬וכ מוכח בכ"ד‪ .‬וע' בשלח גבוה )ס"ק טו( שכ' לתמוה על מר בזה‬
‫שסת דלא כהרי"‪ $‬והרמב"‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬כמה אחרוני כתבו‪ ,‬שבאמת דעת מר לפסוק להחמיר כד' הרי"‪ $‬והרמב"‪ ,‬וכמ"ש בס' נהר מצרי‬
‫)הלכות גרי אות יג(‪ ,‬שדעת מר לפסוק כהרי"‪ $‬והרמב" שא‪ $‬במילה וטבילה בעינ שלשה לעיכובא‪ ,‬שהרי‬
‫דרכו בקדש לפסוק כשני מעמודי ההוראה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב )חיו"ד סימ טו(‪ .‬ואפשר להסביר זאת עפמ"ש ביד מלאכי )כללי הש"ע אות יז(‪,‬‬
‫‪74‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡Ò‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫דאע"ג דבסת וי"א הלכה כסת‪ ,‬במקו שהי"א ה רבי הדי נות לפסוק כמות‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בשד"ח‬
‫)כללי הפוס' סי' יג אות י(‪.‬‬
‫‪ ˘"ÎÂ‬במקו שמר מדגיש שהחולקי ה ב' מעמודי ההוראה‪ ,‬דמסתברא טפי שדעתו לפסוק כמות‪.‬‬
‫‪ ‰"ÎÂ‬להדיא בשו"ת תעלומות לב ח"ג )דקי"א רע"ד(‪ ,‬שכ' שדוקא במקו שאי דעת הסת נגד עמודי‬
‫ההוראה‪ ,‬נקטינ דהלכה כסת‪ ,‬הלא"ה לא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬העיר בזה מהר"י מסלתו ז"ל בשו"ת שארית יהודה )חיו"ד סי' ט‪ ,‬דק"ד רע"א(‪ ,‬שהביא דברי התע"ל‪ ,‬ולמד‬
‫מזה לנ"ד‪ ,‬לומר דנקטינ כהרי"‪ $‬והרמב"‪.‬‬
‫‪ Ô‰Â‬אמת שבשו"ת שערי צדק )חאו"ח סי' פ(‪ ,‬ובשו"ת לבושי מרדכי מה"ת )חיו"ד סי' קסב(‪ ,‬כ' שדעת מר כא‬
‫לסתו כדברי המתירי‪ .‬ע"ש‪ .‬אי זה מוכרח כ"כ‪ .‬והואיל ויש לפנינו דברי הרמב" והרשב"א‪ ,‬שסוברי‬
‫כהרי"‪ $‬והרמב"‪] .‬ועוד יותר מזה ראינו להריטב"א והנמוק"י והסמ"ג והגמ"י‪ ,‬שסוברי שא‪ $‬בדיעבד פסלינ‬
‫נמי לזרעיה[‪ ,‬ע"כ אי להתירו לישא בת ישראל עד שיחזור ויטבול שנית‪ .‬וכדאמרינ בע"ז )לז‪ (:‬גבי ספק‬
‫טומאה ברה"ר דקי"ל ספקו טהור‪ ,‬כי אתו לקמיה דר' ינאי אמר להו הא מיא בשיקעתא דנהרא זילו טבילו‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וה"נ בנ"ד‪ .‬וי"ל‪.‬‬
‫‪ Ù"ÎÂ‬בשו"ת פרח מטה אהר ח"ב )סי' נא(‪ ,‬שהואיל ודעת הרי"‪ $‬והרמב" וסיעת להחמיר בזה‪ ,‬מי הוא זה‬
‫ואיזהו אשר ירי את ראשו ואת ידו להקל במקו שהחמירו הנ! רבוותא גברוותא‪ .‬וע"כ הורה להחמיר‬
‫בנידונו שלא היו ב"ד כלל בשעת הטבילה‪ ,‬להצריכה לחזור ולטבול בפני שלשה שה ב"ד‪ ,‬ויודיעוה‬
‫מקצת מצות קלות וחמורות וטובלת בפניה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰ÈÓÂ‬אפשר שא היו הב"ד מבחו"‪ ,‬והודיעוה מקצת מצות בשעת הטבילה‪ ,‬אפשר שיש להקל רק בדיעבד‬
‫שלא תצטר! לחזור ולטבול בפני שלשה ממש‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪ Ô‡‚‰Â‬בעל מצפה אית בהגהותיו יד אברה )סי' רסח( כ'‪ ,‬שיש להביא ראיה להפוסקי דס"ל דבדיעבד‬
‫מהניא טבילה שלא בפני ב"ד‪ ,‬מהירוש' )פ"ד דעירובי ה"ד(‪ ,‬דבעי הת‪ ,‬גר שטבל אחר שהאיר המזרח‪ ,‬מאחר‬
‫שאילו היה ער‪ ,‬היה קונה לו שביתה וכו'‪ .‬פי' ה"נ קונה שביתה אילו טבל מאתמול‪ .‬והקשה הקרב העדה‪,‬‬
‫דהיא! משכחת לה שיטבול גר בשבת‪ ,‬הא קי"ל שאי מטבילי גר בשבת‪ .‬ודוחק לומר כגו שעבר וטבל‪,‬‬
‫דהא בעינ ב"ד‪ ,‬ואי! יטעו ב"ד בכ!‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפ"ד הפוסקי דסגי שלא בבי"ד אתי שפיר‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‡‪ Í‬יש לדחות בפשיטות‪ ,‬שהרי ז"ל הרמב" )פי"ג מהא"ב ה"ו(‪ ,‬אי מטבילי את הגר בשבת‪ ,‬ולא ביו טוב‬
‫ולא בלילה‪ .‬וא הטבילוהו ה"ז גר‪ .‬וכ"ה בש"ע )סי' רסח ס"ד(‪ .‬וע"כ דהיינו א הטבילוהו בפני שלשה‬
‫הדיוטות‪ .‬וכיו"ב כתב הרמב" )פי"ג מהא"ב הי"ז( ובש"ע )סי"ב(‪ ,‬שא לא בדקו אחריו‪ ,‬או שלא הודיעוהו‬
‫שכר המצות ועונש‪ ,‬ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪"‡Ï·Â‬ה מאי דנקיט הכי בפשיטות‪ ,‬אינו דבר מוסכ‪ ,‬כי בה"ג והסמ"ג כ' שמותר להטביל גר לכתחלה‬
‫בשבת‪ ,‬משו דמיחזי כמיקר‪ .‬וכ' הב"ח שכ דעת הרי"‪ $‬והרא"ש והטור‪ ,‬שהשמיטו די זה‪ ,‬אלמא דס"ל‬
‫דלא כר' יוסי בהא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÏÎÏÂ‬הדברות ברור שלכתחלה אי לזוז מדברי הפוסקי והש"ע שכ'‪ ,‬שצרי! לטבול לכתחלה בפני ב"ד‬
‫ממש‪ .‬וכ פסקו האחרוני הלא ה‪ :‬מהר"א פלאג'י בס' אברה אזכור )מע' ג אות סז( בסדר טבילת הגרי‪.‬‬
‫ומהרי"ל צירלסאה בשו"ת עצי הלבנו )סי' סג אות ט(‪.‬‬
‫‪ ˘Ù‬גב לראות איזה דר! ישרה שיבור לו האד בזה‪ ,‬כדי שלא יראה גופה ערו בהיותה במי‪ ,‬מכיו‬
‫שהמקואות שלנו צלולי וזכי‪ ,‬ונראה שיש לנהוג כמ"ש בס' נהר מצרי )הלכות גרי אות כד(‪ ,‬שיש להביא‬
‫יריעת בגד גדולה ולפרוס אותה על פני המי שבמקוה‪ ,‬ובחלק ממנה מתכסה גו‪ $‬הגיורת ג"כ‪ ,‬ורק ראשה‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪75‬‬
‫‪·Ò‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫נשאר חו" ליריעה‪ ,‬באופ שאי נראה שו דבר לא מהמי ולא מגופה כלל‪ ,‬כי הכל תחת היריעה‪ ,‬וכ! היא‬
‫עומדת בפני הדייני בעת קבלת המצות‪ ,‬ואח"כ טובלת בפניה‪ ,‬והאשה העומדת ש מגלה קצת‬
‫מהיריעה‪ ,‬כדי שיראו הדייני שטבלה טבילה הגונה כדת‪ ,‬ואח"כ עומדת משחיית ראשה תו! המי וכו'‪,‬‬
‫והדייני יוצאי לחו" עד שתלבוש ותבא אליה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ¯˘Ù‡Â‬לעשות באמצע היריעה חלל‪ ,‬בכדי שתוציא מש הגיורת את ראשה בעמדה באמצע המקוה‪,‬‬
‫וכשנכנסי הדייני היא כבר עומדת בתו! המי‪ ,‬והיריעה מכסה את המי ואת גופה‪ ,‬ורק ראשה בולט‬
‫החוצה‪ ,‬ואחר קבלת המצות היא מרכינה את ראשה לתו! המי‪ ,‬לעיני הזקני‪ ,‬והרי עלתה לה טבילה‪,‬‬
‫ואח"ז יוצאי הדייני לחו" וכו'‪) .‬ובבואה אליה תבר! על הטבילה‪ ,‬כדקיי"ל בפסחי ז‪ :‬ובש"ע סי' רסח(‪.‬‬
‫‪ Ù"Ú‡Â‬שיש כמה אנשי מודרני )אשר ה חכמי בעיניה(‪ ,‬שמתנגדי לזה בכל תוק‪ ,$‬ובאי בטענה‪ ,‬שאי‬
‫זה נאה והוג לחברי בית הדי‪ ,‬להכנס בבית הטבילה של נשי בכלל‪ ,‬בשעה שיש אשה במקוה‪ ,‬אי‬
‫להשגיח בדבריה אחר שהכל נעשה בצניעות כדת וכדי‪] .‬ורק לרופא פרו" מותר לו לבדוק נשי אפי' ערומות‪,‬‬
‫בגלל איזה מיחוש וכיוצא‪ ,‬משא"כ לת"ח צנועי‪ .‬זאת תורת המודרני הללו‪ ,‬היפ! תורתנו הקדושה שמחלקת בדי‬
‫ייחוד להיפ! בי כשרי לפרוצי‪ .‬ואת הישרה יעקשו‪ ,‬ולא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה שלה?[‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬ישנה עצה אחרת‪ ,‬לעשות חלוק רחב המיוחד לכ! אשר תטבול בו כל גיורת‪ ,‬דהא אשכח בביצה )יח(‬
‫נדה שאי לה בגדי מערמת וטובלת בבגדיה‪ .‬ופרש"י‪ ,‬שטובלת כשהיא לבושה וסלקא לה טבילה א‪ $‬לכלי‪,‬‬
‫ולא מוכחא מילתא שהיא מתקנת‪ ,‬דלטבילת עצמה נכנסה‪ ,‬ואד מותר לטבול ביו"ט כב"ה‪ ,‬שנראה כמיקר‪.‬‬
‫וכ"כ הרא"ש נדה )הל' מקואות סי' כח(‪ ,‬וז"ל‪ :‬ונדה יכולה לטבול בבגדיה‪ ,‬לפי שהמי נכנסי תחת הבגדי‪ .‬וכ'‬
‫במעדני יו טוב‪ ,‬דמשמע דא‪ $‬לכתחלה אפשר לעשות כ‪ ,‬כי אי ל! מלבוש מהודק כ"כ על הגו‪ .$‬ע"כ‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בס' האשכול ח"א )עמוד קנג(‪ ,‬כתב‪ ,‬דהא דקתני בביצה )יח( מערמת וטובלת בבגדיה‪ ,‬משו דביו"ט‬
‫איירי‪ ,‬והאי לישנא דטובלת משמע ודאי דלכתחלה שריא לטבול בבגדיה‪ ,‬ואיירי בבגדי רחבי שאי‬
‫מהודקי כלל לגופה‪ ,‬ודוקא אשה בבגדיה שה רחבי‪ ,‬אבל איש בבגדיו שדבוקי לבשרו לא‪ .‬ומיהו‬
‫נראה דבי באיש ובי באשה שרי לטבול בסדי משו צניעות דעיילי ביה מיא שפיר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ·"ÂÈÎÂ‬כ' הראב" )ס"ס שכו(‪ ,‬וז"ל‪ :‬אשה שיש לה לטבול במקו שבני אד עומדי ש‪ ,‬א טובלת בסדי‬
‫או בחלוק רחב‪ ,‬עלתה לה טבילה‪ ,‬כדאמר )חולי לא( נדה שנאנסה וטבלה‪ ,‬רב אמר טהורה לביתה‪ .‬ואוקימנא‬
‫בנפלה מ הגשר‪ .‬וכ בביצה )יח( מערמת וטובלת בבגדיה‪ ,‬אלמא נדה טובלת בבגדיה ע"י דוחק‪ ,‬כי הכא‬
‫דנפלה‪ ,‬או שאי לה בגדי‪ ,‬וה"נ מפני דוחק בני אד שעומדי ש א טבלה בבגדיה טבלה‪ .‬ודוקא אשה‬
‫בבגדי שה רחבי וכו'‪] .‬ככל דברי האשכול הנ"ל[‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ Ô‰Â‬אמת שאי זה דעת הרמב" )פ"א מה' מקואות ה"ז(‪ ,‬שכ'‪ :‬כל הטובל צרי! שיטבול כל גופו כשהוא ערו‪,‬‬
‫בבת אחת‪ ,‬וכל הטמאי שנטבלו בבגדיה עלתה לה טבילה‪ ,‬מפני שהמי באי בה ואינ חוצצי‪ .‬וכ‬
‫נדה שטבלה בבגדיה מותרת לבעלה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכלשו הזה כתב מר בש"ע )סי' קצח סמ"ו(‪ .‬ומבואר שאי זה‬
‫אלא בדיעבד‪ .‬והש"! ש הביא בש הרמב"‪] ,‬הוא ט"ס וצ"ל הראב" כנ"ל[‪ ,‬שחילק בי בגדי אשה שה‬
‫רחבי וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ï"ˆÂ‬שא‪ $‬הרמב" מודה שכשיש דוחק מותר א‪ $‬לכתחלה‪ ,‬כדאשכח גבי נדה שאי לה בגדי להחלי‪,$‬‬
‫וכנ"ל בש הראב"‪ .‬וכ"כ בס' שמו יוס‪) $‬למהר"י ב וואליד סי' רנד(‪ ,‬לדייק מדברי הרמב" שאי לטבול‬
‫לכתחלה בבגדי‪ ,‬ודוקא ביו"ט שאי לה בגדי להחלי‪ $‬התירו‪ ,‬משו שהיא שעה"ד וכדיעבד דמיא‪ .‬וכ'‬
‫שלא הוצר! לכתוב דבר זה מפני שהוא פשוט‪ ,‬אלא לאפוקי מת"ח אחד שנסתפק בזה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰È˙ÈËÈÓ˙˘‡Â‬דברי האשכול והרא"ש הנ"ל שכ' להתיר א‪ $‬לכתחלה‪ ,‬אלא שבש"ע פסק כד' הרמב"‪.‬‬
‫ואעפ"כ א עושי חלוק רחב לש כוונה זו‪ ,‬א‪ $‬לדעת הרמב" ומר משרא שרי‪ ,‬וכ"ש כמו בנ"ד שהוא‬
‫לצור! מצוה‪ ,‬לקיי הסר ממ! עקשות פה ולזות שפתי הרחק ממ!‪ ,‬דודאי עדי‪ $‬מדי נדה שאי לה‬
‫‪76‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‚Ò‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫להחלי‪ ,$‬שהותר לה לטבול בבגדיה‪ .‬ומכ"ש בחלוק רחב שיש מקו לדמותו למ"ש בס' האשכול והראב"‪,‬‬
‫שמותר לטבול בסדי משו צניעות‪ .‬וכ"כ המאירי ביצה )יח( שבבגד מרווח ליכא משו חציצה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬יש להורות במקו צור! גדול באחד שנוסע ע אשתו לעיר שאי ש מקוה‪ ,‬ושוהה ש ימי רבי‬
‫לצור! פרנסתו‪ ,‬שאפשר לה לטבול בנהר ע"י חלוק רחב משו צניעות‪ .‬ומ"ש התוס' )נדה סו‪ (:‬אשה לא‬
‫תטבול בנמל‪ ,‬כי בני אד מצויי ש ובעיתא‪ ,‬וממהרת לטבול מפני שבושה מבני אד המצויי ש‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וכ"פ מר )סי' קצח סל"ד(‪ .‬נראה דהיינו דוקא כשטובלת ערומה‪ ,‬משא"כ בחלוקה‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬להגאו משחא דרבותא ח"ב )דפ"ג‪ ,(.‬שהביא מנהג כפר אחד שנהגו לטבול בנהר‪ ,‬בחלוק שעליה‪,‬‬
‫משו צניעות‪ ,‬וכ'‪ ,‬שאע"פ שמדברי הרמב" ומר מוכח דלכתחלה אי להקל לטבול בבגדיה‪ ,‬וההיא‬
‫דטובלת בבגדיה צ"ל שמוכרחת היא בזה‪ ,‬מיהו לא נראה טע לזה‪ ,‬ואדרבה הרא"ש התיר א‪ $‬לכתחלה‪.‬‬
‫ונראה שטע הרמב" בזה משו שיש בגדי שה מהודקי לגופה ולא עיילי בהו מיא‪ ,‬ולאו כ"ע דינא‬
‫גמירי‪ ,‬מש"ה כתב מסברא דנפשיה‪ ,‬שאי לעשות כ לכתחלה‪ ,‬משא"כ בנ"ד שאי האשה מנחת אלא‬
‫החלוק לבד שהוא רחב הרבה‪ ,‬נראה דליכא למיחש למידי‪ ,‬וא‪ $‬הרמב" אפשר שיודה להרא"ש בזה‪ ,‬ואי‬
‫להרבות במחלוקת‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ ˙ˆ˜Â‬יש לסייעו דבחלוק רחב לא חיישינ‪ ,‬כסת בגדי דחיישי' בהו שמא יהא בגד מהודק‪ ,‬ממ"ש בסוכה‬
‫)טו( בביטול תקרה קא מיפלגי‪ ,‬דאע"ג דאסור לסכ! בקורה שיש בה ארבעה טפחי משו גזרת תקרה‪ ,‬אבל‬
‫השתא שזו תקרה היתה‪ ,‬ובא לעשות מעשה שיודע שבקי הוא בדי תעשה ולא מ העשוי לא גזרינ‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וה"נ הכא שפושטת כל בגדיה‪ ,‬ומניחה רק החלוק שמוכיחה בזה‪ ,‬שיודעת די חציצה‪ ,‬לא חיישינ בה‪.‬‬
‫]וע"ש במשחא דרבותא אי שרי לטבול לכתחלה בנהר‪ ,‬שמצויי ש עכו"[‪ .‬וי"ל‪ .‬וכ יש לדייק להתיר מדברי‬
‫הלבושי שרד‪ ,‬שהובאו בפתחי תשובה )סי' קצח סק"ד(‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בשו"ת מהרש" ח"ג )סי' קעג(‪ .‬ובנ"ד‬
‫בטבילת גיורת הרי יש בזה ג משו צניעות‪ ,‬ולכ אפשר להקל בזה מכמה צדדי‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א )חיו"ד סי' יג(‪ ,‬נשאל בהיותו רב דסאלוניקי‪ ,‬במה שהמקוה נמצא בבית‬
‫המרח" של גוי‪ ,‬ונשי עכו" מתרחצות ש‪ ,‬וזילותא גדולה להב"ד להכנס בו‪ ,‬א אפשר להקל ולהכשיר‬
‫טבילת הגיורת שלא במעמד ב"ד‪ .‬ובתחלה העיר על מ"ש הנמוק"י‪ ,‬דההיא דאמרינ מי לא טבלה לנדתה‪,‬‬
‫מיירי שטבלה בפני ב"ד‪ ,‬וכ' שהוא תמוה מאד‪ ,‬דאטו הטובלת לנדתה מזמינה ב"ד לטבילתה‪ ,‬וכ הטובל‬
‫לקריו וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬ולא ידענא מאי קשיתיה‪ ,‬שה הלכו לש גרות‪ ,‬אלא שלא הוזכר בפירוש בשעת טבילת‬
‫שה טובלי לש יהדות רק לש נדה וקרי‪ .‬וכמבואר ג"כ בחי' הריטב"א‪ .‬ודברי הנמק"י מאיש לוקחו )הוא‬
‫הריטב"א(‪ .‬וכנ"ל‪ .‬אכ מה שהק' במה שנסתייע הנמוק"י מדברי הירוש'‪ ,‬דאדרבה יש לדייק להיפ! מדברי‬
‫הירוש'‪ ,‬בזה יפה כיו לדברי המאירי )יבמות ש(‪ .‬ע"ש‪ .‬ועוד ש‪ ,‬הביא דברי היד אברה‪ ,‬שכ' להוכיח‬
‫מהירוש' דבדיעבד מהניא טבילה שלא בפני ב"ד‪ ,‬ודחהו שנתגייר ע"י ב"ד הדיוטות‪ .‬כיעו"ש‪.‬‬
‫‪ ‡˙ÏÈÓ„ ‡ÙÈÒ‡Â‬מסיק בשו"ת משפטי עוזיאל הנ"ל‪ ,‬להקל לטבול שלא במעמד ב"ד‪ ,‬מפני שבבית המרח"‬
‫של גוי הנ"ל שבתוכו נמצאת המקוה‪ ,‬ישנ נשי ערומות‪ ,‬וא"א בשו אופ שאנשי ובפרט רבני יכנסו‬
‫לתוכו‪ .‬וכתב לסמו! ע"ד התוס' והרא"ש שהתירו בדיעבד‪ .‬ושכ"פ מר‪ .‬ושעה"ד כדיעבד דמי‪ .‬וכ"ש‬
‫בשעה"ד כזו שא"א אחרת נ"ל דטבילתה כשרה לכתחלה לכל הדעות‪ .‬ע"כ‪ .‬והנה כנדונו ממש נשאל‬
‫בשו"ת פרח מטה אהר ח"ב )סי' נא( הנ"ל‪ ,‬ולא רצה להתיר בשו אופ‪) .‬ואולי היתה אפשרות להטביל הגיורת בזמ‬
‫שאי נשי נמצאות בפני(‪ .‬ומ"ש ג"כ שד' מר להתיר בדיעבד כהתוס' והרא"ש‪ ,‬כבר ביארנו לעיל שאי זה‬
‫ברור כלל בד' מר‪ ,‬ורבו האחרוני שכתבו בדעתו להחמיר כדעת הרי"‪ $‬והרמב"‪ .‬ומכ"ש שאי כל יסוד‬
‫למ"ש להקל א‪ $‬לדעת הרי"‪ $‬והרמב"‪ ,‬מכיו שמצאנו שהחמירו א‪ $‬בדיעבד שכבר טבל‪ ,‬שאי להשיאו‬
‫בת ישראל עד שיטבול שנית‪ .‬וביחוד לפמ"ש לעיל שלא התירו אלא כשאי הדבר ידוע א טבלו בפני ג'‪,‬‬
‫אז סומכי על טבילת לנדה וקרי‪ ,‬שמזה הוכחה למפרע שטבלו כהוג מתחלה‪ ,‬אבל כשברור הדבר שלא‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪77‬‬
‫‪„Ò‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫טבלו בפני שלשה אי להכשיר אפי' את זרעו‪ ,‬א"כ בודאי שאי להקל בשעה"ד‪ ,‬דלא עדי‪ $‬שעה"ד‬
‫מדיעבד‪ .‬ועוד שהרי מצאנו להריטב"א ונמק"י והגמ"י וסמ"ק שפוסלי בדיעבד א‪ $‬את זרעו‪ ,‬וס"ל שהוא‬
‫פיסול דאורייתא‪ ,‬וא"כ מא ספי ומא רקיע להקל נגד כל הני רבוותא‪ ,‬לעשות מעשה להקל לכתחלה‪ ,‬ודי‬
‫לנו בדיעבד לסמו! עמ"ש מר בש הרי"‪ $‬והרמב" להכשיר את זרע דוקא‪ ,‬ומשו שהיא סברא אמצעית‪,‬‬
‫בי התוס' והרא"ש להריטב"א ונמוק"י‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬משפטי עוזיאל )ש(‪ ,‬כ' להביא ראיה לדבריו‪ ,‬שאפשר להקל לכל הדיעות‪ ,‬מדברי התוס' )מז(‬
‫שהתירו לקבל גרי ע"י ב"ד שאינ מומחי כדי שלא תנעול דלת בפני גרי‪ ,‬וא‪ $‬אנו נלמוד מדבריה‬
‫להתיר טבילת גיורת שלא במעמד ב"ד‪ ,‬במקו דאיכא זילותא דבי דינא ולעז המדינה‪ ,‬כדי שלא תנעול‬
‫דלת בפני גרי‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפע"ד אינה ראיה כלל‪ ,‬דהת כשתנעול הדלת מטע מומחי‪ ,‬אי גרי בכלל‬
‫בזה"ז‪ ,‬מכיו שאי לנו מומחי‪ ,‬ושפיר חששו לנעילת דלת כזאת‪ .‬אבל הכא שאי נעילת דלת אלא במקו‬
‫מסויי‪ ,‬מפני שנתקלי ש באיזה מסיבות‪ ,‬לא מצינו שו קולא בזה‪ .‬ובייחוד להרכיב קולא מדעתינו במה‬
‫שלא נזכר בגמ' ופוסקי‪ ,‬זו ודאי לא שמענו ולא ראינו‪ ,‬ולא דמי לדברי התוס'‪ ,‬דהת מוכח מהש"ס‬
‫דהאידנא מקבלי גרי אע"פ שאי לנו מומחי‪ ,‬וכדאשכח )מה‪ (:‬גבי הא דאמר רב יוס‪ $‬יכילנא לאכשורי‬
‫בה ובבתה‪ ,‬וכ רב אשי‪ .‬ומבואר בגטי )פח‪ (:‬דלא הוו מומחי‪ ,‬דפרי! ליה אביי לרב יוס‪ $‬והא אנ‬
‫הדיוטות אנ‪ .‬ופרש"י שאי סמיכה בחו"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬אבל הכא שאי מי שיאמר דהיכא דלא אפשר מותר‬
‫להטביל שלא בפני שלשה‪ ,‬מי הוא זה אשר ימלאנו לבו לעשות מעשה מטע זה‪.‬‬
‫‪ ‡¯˜ÈÚ‡Â‬מ"ש התוס' דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬משו שחששו לנעילת דלת בפני גרי‪ ,‬כבר הקשו ע"ז בחי'‬
‫הרמב" והרשב"א‪ ,‬וכתבו‪ ,‬דליכא למימר הכי‪ ,‬משו שהיא! אפשר למשרי עכו" )מה"ת( בבת ישראל‪ ,‬וכ‬
‫כל שאר דיני דת משה ויהודית‪ .‬ומש"ה כתבו דאע"ג דגמירי דבעינ שלשה מדכתיב משפט‪ ,‬מ"מ מומחי‬
‫לא גמירי‪ ,‬ונפק"ל מדכתיב לדורותיכ‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ המאירי והריטב"א והתוס' קידושי )סב‪ (:‬בש ר'‬
‫נתנאל‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בנתיבות המשפט )חו"מ סי' א( שכ'‪ ,‬שלדעתו הא דאמרינ שליחותייהו עבדינ‪ ,‬מדאורייתא‬
‫הוי‪ ,‬דאלת"ה היא! מהני לגרי להתיר בבת ישראל‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ להדיא הרמב" בסו"ד ביבמות )מו‪.(:‬‬
‫‪ ‰‰Â‬ג התוס' כתובות )יא‪ .‬ד"ה מטבילי( הקשו‪ ,‬וא"ת היכי הוי גר מדרבנ ושרינ ליה בבת ישראל‪ ,‬והא‬
‫מה"ת עכו" הוא‪ .‬וי"ל דקסבר כמ"ד יש כח ביד חכמי לעקור ד"ת בקו ועשה‪ .‬ע"ש‪ .‬וא"כ י"ל דהתוס'‬
‫לשיטת דס"ל ביבמות )פח(‪ ,‬דמה שהאמינו עד אחד בעגונה אינו מה"ת‪ ,‬אלא מתקנת חכמי הוא‪ ,‬ואי זה‬
‫עקירת דבר מה"ת וכו'‪ ,‬שבדבר שיש קצת טע וסמ! לא חשיב עוקר דבר מה"ת‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ התוס' בכ"ד‪.‬‬
‫וה"נ התירו חכמי בזה אע"ג דמה"ת בעינ מומחי‪ .‬משא"כ לדיד אי להקל מטע"ז לעקור דבר תורה‬
‫בקו ועשה‪ .‬ועכ"פ בודאי דאנ לא אמרינ הכי מדעתינו‪ ,‬והיכא דאיתמר איתמר‪ ,‬היכא דלא איתמר לא‬
‫איתמר‪ .‬וכ"ש האידנא דאחסור דרי ורוב הגיורות אי כוונת לש שמי רק לש אישות וכיו"ב‪ ,‬ודי לנו‬
‫להקל בעצ הגרות‪ ,‬שאנו מוכרחי לקבל כשבאי אלינו להתגייר‪ ,‬מכמה טעמי וסיבות נכונות‬
‫ומספיקות‪ ,‬וכמש"כ בתשובה אחרת בס"ד‪ .‬אבל להוסי‪ $‬עוד קולות כגו לטבול שלא בפני ב"ד‪ ,‬כדי שלא‬
‫תנעול דלת בפני גרי‪ ,‬חלילה לומר כ‪ ,‬אדרבה מי ית וננעלה דלת בפניה‪ ,‬ומכ"ש שאחר הגרות ע"פ‬
‫הרוב זה דרכ כסל למו‪ ,‬ואיש לדרכו פנה‪ ,‬ומחללי שבת‪ ,‬וכו'‪ ,‬וקשי לישראל יותר מספחת‪ .‬ואינ ראויי‬
‫הללו לחוס עליה ולהקל נגד דברי חכמי‪.‬‬
‫‪ ‰ÏÂÚ‰ ˙¯Â˙ ˙‡Ê‬שאי להקל לכתחילה בדי זה‪ ,‬וצריכי הדייני להכנס לבית הטבילה לראות במו‬
‫עיניה טבילת הגיורת‪ ,‬ויש לזה ב' דרכי‪ :‬א‪ .‬לפרוס יריעת בד ע"פ המי‪ ,‬ואי נראה מתוכה אלא ראש‬
‫הגיורת‪ ,‬הבולט דר! חלל שבאמצע היריעה‪ ,‬ואחר קבלת המצות תרכי ראשה ותטבול לעיני הזקני‪ ,‬ומיד‬
‫לאח"ז הדייני יוצאי החוצה‪ .‬והיא תלבש ותצא‪ .‬ב‪ .‬אפשר ג"כ להתיר לגיורת לטבול בחלוק רחב )שנעשה‬
‫למטרה זו(‪ ,‬שאינו חוצ" מכיו שהמי חודרי לתוכו‪ .‬אול להקל לטבול שלא בפני בית די‪ ,‬אינו נכו כלל‪,‬‬
‫‪78‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪‰Ò‬‬
‫כו‪ .‬גר צדק שטובל לגירותו אינו מבר! על הטבילה אלא לאחר שעלה מ הטבילה‪ ,‬שילבש‬
‫מיד חלוק‪ ,‬ויבר! מחו" למקו הזוהמא‪(ÂÎ .‬‬
‫ועל הב"ד לעמוד בכל תוק‪ $‬נגד המחדשי והמודרניי למיניה‪ ,‬וה' ישלח עזרו מקודש לכל הול! תמי‪,‬‬
‫והיה ה' ע השופט‪ ,‬ולא תמעד אשוריו‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬א כי מצינו במדרש )ר"פ ל! ל!(‪ ,‬אברה אבינו מגייר את האנשי ושרה מגיירת את הנשי‪ ,‬אי‬
‫ללמוד מזה שיהיה די לגייר ע"י נשי‪ ,‬שהרי משפט כתיב בהו‪ ,‬וצריכי ג' אנשי דוקא‪ ,‬שהאשה פסולה‬
‫לדו‪ ,‬וכמ"ש התוס'‪ ,‬אלא הביאור הוא שעיקר ההשפעה לגייר את הנשי נעשתה ע"י שרה‪ ,‬וג היא היתה‬
‫מושיבה אות במי עד צואר‪ ,‬וכמ"ש בגמ'‪ .‬ובלא"ה הא קי"ל שאי למדי מקוד מת תורה‪ ,‬וכמ"ש‬
‫התוס' )מ"ק כ‪ .‬ד"ה חג שבעה(‪ ,‬בש הירושלמי‪ .‬וכ"ש דהת י"ל שלא היה גרות ממש‪ ,‬אלא רק להאמי‬
‫בהשי"ת ולקבל עליו שבע מצות ב נח‪) .‬שהרי לא היו שלשה בתחלת הגרות(‪ .‬ואשר ע"כ אי לזוז מההלכה‬
‫המפורשת‪ ,‬שהטבילה צריכה להיות בפני ב"ד‪.‬‬
‫‪ ÌÂωÂ‬בהתעורר מחדש בעיא זו באה"ק‪ ,‬הראוני )אחר שנדפס כל הנ"ל( בס' בית אברה להרה"ג ר' אברה‬
‫עבר הירשובי" ז"ל )בעמוד מז(‪ ,‬שנסתפק בדי זה בהיות שבעירו אי שו אפשרות לחברי בית הדי לגשת‬
‫אל מקו הטבילה הנמצא ברשות העכו"‪ ,‬ואיש הבא ש בנפשו הוא‪ ,‬וענוש יענש ע"פ חוקי המדינה‪,‬‬
‫וכ"ש שא ילכו ש דייני ישראל יגרמו חלול ה' בזה‪ ,‬א אפשר לסמו! להקל ע"פ דברי התוס' שמתירי‬
‫בדיעבד‪ .‬והשיב לו מהר"ש סלאנט ז"ל )בעמו' מט(‪ ,‬כי נכו שנשי כשרות ילכו ע ג' חברי ביה"ד‪) ,‬אחר קבלת‬
‫המצות בפני בי"ד כד"ת(‪ ,‬עד מקו שיש רשות לגשת אליו‪ ,‬ואז ילכו הנשי היראות והכשרות להטביל את‬
‫הגיורת כד"ת‪ ,‬וידעו כי הב"ד עומדי סמו! לגבול ודעת עליה‪ ,‬ואחר הטבילה יגידו בפני הב"ד שטבלה‬
‫כד"ת‪ .‬עכ"ד‪ .‬והנה מבואר מדברי קדשו שמצר‪ $‬מה שנמצאי הב"ד מבחו" בדיעבד שרי‪) .‬וכ שעה"ד כדיעבד‬
‫דמי(‪ .‬ומ"מ פשוט שלא התיר הגאו ז"ל אלא בנידונו שיש סכנה לגשת ש‪ ,‬שהוא חשוב כדיעבד גמור‪,‬‬
‫משא"כ כשישנה איזו אפשרות שהיא להכנס ש‪ ,‬אי להתיר כלל‪ .‬וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד )חיו"ד סי'‬
‫רג(‪ .‬ובשו"ת חלקת יעקב ח"א )ס"ס יג(‪ .‬ע"ש‪ .‬ואשר ע"כ צריכי לעמוד בכל תוק‪ $‬נגד אלו הרוצי לשנות‪,‬‬
‫וכ דעת גדולי הדור שליט"א‪ ,‬שלא להקל בזה כלל‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר ח"א יו"ד סי' יט[‪.‬‬
‫ברכה על טבילת גר‬
‫‪ (ÂÎ‬פסחי ז‪ :‬אמר רב יהודה אמר שמואל‪ ,‬כל המצות מבר! עליה עובר לעשיית וכו'‪ ,‬בי רב אמרי חו" מ‬
‫הטבילה ושופר‪ ,‬בשלמא טבילה דאכתי גברא לא חזי כו'‪ .‬ופי' רש"י כגו טבילת בעלי קרי‪ ,‬דקיימא ל‬
‫בברכות )כ‪ (:‬שאסור בדברי תורה ובברכה‪ ,‬דעזרא תיק טבילה לבעלי קריי לדברי תורה‪ ,‬ומשו ההוא‬
‫טבילה תקו בכל הטבילות ברכת לבסו‪ .$‬א! התוס' ש כתבו‪ ,‬אומר ר"ח בש הגאו‪ ,‬דוקא בטבילת גר‬
‫דלא חזי קוד טבילה‪ ,‬דלא מצי למימר וצונו דאכתי נכרי הוא‪ ,‬אבל שאר חייבי טבילה‪ ,‬כגו בעל קרי‬
‫וכיוצא בו‪ ,‬מותר לבר!‪ ,‬כדאמרינ בפ' מי שמתו )כב‪ (.‬נהוג עלמא כתלתא סבי כר' יהודה‪ ,‬בבעל קרי שיכול‬
‫להתפלל ולבר! וללמוד קוד טבילה‪ .‬אעפ"כ אומר ר"י דאי לגעור בנשי שמברכות אחר הטבילה‪ ,‬כיו‬
‫דאיכא טבילת גר דלא מצי לבר!‪ ,‬לא חילקו‪ .‬וי"מ דבכל טבילות קאמר דגברא לא חזי‪ ,‬דקוד שירד למי‬
‫אינו צרי! לבר!‪ ,‬דילמא משו ביעתותא דמיא מימנע ולא טביל‪ ,‬ואחר שיורד אז הוא ערו‪ ,‬ואסור לבר!‬
‫משו דלבו רואה את הערוה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬לעני טבילה אשה נדה כבר הארי! בטהרת הבית שהעיקר לדינא שיש לבר! עובר לשעיית‪ ,‬ודוקא‬
‫בגר מבר! אחר הטבילה‪ .‬וכדאיתא בחידושי הרמב" ש‪ ,‬ודעת רבינו והגאוני ז"ל שלא אמרו אלא‬
‫באותה טבילה דגברא לא חזי לברכה‪ ,‬אבל לא באחרות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪79‬‬
‫‪ÂÒ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כז‪ .‬גוי הבא להתגייר‪ ,‬ונפצע בתאונת דרכי במהל! ההכנות לגיור‪ ,‬ומאז הוא‬
‫מאושפז בבית חולי שיקומי‪ ,‬ומרותק לכסא גלגלי כל היו‪ ,‬ויש לו פצעי לח"‪,‬‬
‫והטיפול בו מחייב לחבוש אותו בתחבושות חדשות מידי יו ביומו והמי בטבילה‬
‫יזיקו לו‪] ,‬והטיפול בתחבושות הוא תמידי‪ ,‬ולא יעזור כא ההמתנה של איזה זמ[‪ .‬ובעצת הרופאי‬
‫ה מסכימי שיטבול לגיור רק ע תחבושות‪ ,‬ותחבושות אלו מודבקות בצידיה‬
‫לגו‪ ,$‬כדי למנוע כניסה של מי העלולי להזיק לו‪ ,‬מותר להטבילו לגירות ע‬
‫התחבושות‪ ,‬א אי אפשר שיתרפא במועד קרוב‪(ÊÎ .‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בתשו' תשורת שי )ח"ב סי' י"ד( הקשה מכא על דברי המל"מ )פי"ב דקדושי הט"ז( שכתב דסברת "לא‬
‫פלוג" רק היכא דאיתמר בחז"ל איתמר‪ .‬והיכא דלא איתמר לא איתמר‪ .‬וא"כ אי! חידשו התוס' כא עני‬
‫זה‪ ,‬ובפרט שכא לא פלוג ברוב בגלל מיעוט ‪ .‬טבילת גר‪ .‬וכתב‪ :‬אפשר משו דבלא"ה בכל הטבילות טוב‬
‫יותר לבר! כשהוא טהור‪ ,‬אפילו בזה"ז דבטלו לטבילתא‪ ,‬כמ"ש בשערי תשובה לא"ח סימ רס"ג‪ ,‬לכ לא‬
‫פלוג הרוב משו המיעוט‪ ,‬וג כיו דקוד שבטלו לטבילת בעלי קרי היה הרוב דלא חזי לבר! קוד‬
‫טבילה‪ ,‬ולא חילקו בי טבילה לטבילה‪ ,‬לכ ג אחר כ! נמש!‪ ,‬כיו דג בזה"ז יש טע קצת דטוב יותר‬
‫לבר! כשהוא טהור‪ ,‬א‪ $‬דמתחילה לא היו מתקני משו טע זה‪ .‬וכה"ג כתב הרא"ש בגיטי )ד‪ $‬י"ז‪ .(:‬ע"כ‪.‬‬
‫אם הגר צריך לגלח שער ראשו ולקצוץ צפרניו קודם הטבילה‬
‫‪ ‡˙ÏÈÓÂ‬אגב אורחא‪ ,‬הנה הרי"‪ $‬והרא"ש )שבת ס"פ יט( כתבו‪ ,‬וגייז ממזייה ושקל טופריה דידיה ודכרעיה‪.‬‬
‫והיינו שהגר צרי! לגזוז שער ראשו‪ ,‬וצפרני ידיו‪ ,‬וצפרני רגליו‪ .‬והובא בטור )יו"ד סי' רסח(‪ .‬וכ"כ בספר‬
‫האשכול )הל' גרי סי' לח( קוד שטובל הגר‪ ,‬צרי! לגזוז שערות ראשו וציפורניו‪ .‬ואפשר שכל זה רק משו‬
‫די חציצה‪ .‬וכ"כ בנחל אשכול )ש אות יח(‪.‬‬
‫‪ Ô¯ÓÂ‬בשו"ע ש )סי' רסח( השמיט די זה שכתבו הרי"‪ $‬הרא"ש והטור‪ .‬ורק הרמ"א בהגה הביא די זה‪,‬‬
‫שי"א שיגלח שערותיו ויטול צפרני ידיו ורגליו קוד הטבילה‪ .‬ואפשר דס"ל למר שכל זה רק מדי‬
‫חציצה‪ ,‬ולכ די זה פשוט הוא‪ .‬וא הוא יודע דיני חציצה וחפ‪ $‬וסרק היטב‪ ,‬וכ לגבי צפרניו‪ ,‬אי צור!‬
‫בזה‪ .‬שאי כא חידוש מיוחד לגבי טבילת גירות‪.‬‬
‫‪ ÂÈȉÂ‬דס"ל שהוא חידוש די לגבי טבילת גירות‪ .‬ואולי כמו שמצינו בטהרת המצורע‪ .‬וכ מצינו עוד לגבי‬
‫טהרת הלויי )במדבר ח‪ ,‬ז(‪" :‬וכה תעשה לה לטהר‪ ,‬הזה עליה מי חטאת‪ ,‬והעבירו תער על כל בשר‬
‫וכבסו בגדיה והטהרו"‪ .‬ורש"י עה"ת ש כתב‪ ,‬מצאתי בדברי רבי משה הדרש‪ ,‬לפי שנתנו כפרה על‬
‫הבכורות שעבדו עבודה זרה והיא קרויה זבחי מתי‪ ,‬והמצורע קרוי מת‪ ,‬הזקיק תגלחת כמצורעי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫להטביל לגירות מי שיש לו תחבושות‬
‫‪ (ÊÎ‬בס"ד‪ ,‬י"ז כסלו תשע"ה לכבוד היקר והנעלה כה"ר רבי נסי כה שליט"א‪ ,‬אב"ד לגיור באיזור הדרו‪.‬‬
‫·„·¯ שאלתו שאלת חכ‪ ,‬בעני גר שנפצע בתאונת דרכי‪ ,‬ומאז הוא מאושפז בבית חולי שיקומי‪,‬‬
‫ומרותק לכסא גלגלי כל היו‪ ,‬ויש לו פצעי לח"‪ ,‬והטיפול בו מחייב לחבוש אותו בתחבושות חדשות‬
‫מידי יו ביומו‪ ,‬והמי בטבילה יזיקו לו‪ ,‬ובעצת הרופאי ה מסכימי שיטבול לגיור רק ע תחבושות‪,‬‬
‫ותחבושות אלו מודבקות בצידיה לגו‪ ,$‬כדי למנוע כניסה של מי העלולי להזיק לו‪ ,‬ושאלתו א מותר‬
‫להטבילו לגירות ע התחבושות‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בספר טהרת הבית ח"ג )עמוד ס'( שכתב כל שנעשה לרפואה‪ ,‬וא"א להסירו מחמת כאב וצער‪ ,‬אינו חוצ"‬
‫לטבילה‪ ,‬דחשיב מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצ"‪ ,‬וכ"כ בשו"ת אבני נזר )חיו"ד סימ רנ"ח( שלא יעלה‬
‫‪80‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ÊÒ‬‬
‫כח‪ .‬גיורת שיש חשש שלא שמו לב שתטבול כדי‪ ,‬ולא השגיחו להסיר ממנה כל חוצצי‬
‫טבילה‪ ,‬יש לעשות לה שוב גיור לחומרא על ידי קבלת מצוות בשלשה ועל ידי טבילה‬
‫כשירה כדת וכדי‪(ÁÎ .‬‬
‫על הדעת שמה שצרי! לרפואה יחשב למקפיד עליו שיהיה חוצ"‪ ,‬ואדרבה מקפידי שישאר לרפואה‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב השואל ומשיב קמא )ח"ג סימ כ"ז( וז"ל‪ :‬וכבר הארכתי במקו אחר‪ ,‬והוכחתי שכל שהוא משו‬
‫רפואה‪ ,‬ודאי דלא מקפדי עליה ואינו חוצ"‪ .‬וכ כתב עוד השואל ומשיב תנינא )ח"ג סימ ק"ח( וז"ל‪ :‬ומצד‬
‫החציצה נראה שכיו שהיא עושה כ משו רפואה זו‪ ,‬בודאי אינה מקפדת‪ ,‬ואי ספק דכ"ע נמי א היו‬
‫צריכות לזה‪ ,‬היו עושות כ‪ ,‬ולא שיי! לומד דבטלה דעתה בדבר שהוא צור! לרפואתה‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב בשו"ת כתב סופר )חלק יורה דעה סימ צ"א בד"ה היוצא( דכל שהוא לרפואה אינו חוצ"‪ ,‬דכל דכאיב ליה‬
‫אזיל לבי אסיא‪ ,‬ועושה לו רפואה ואינו מקפיד על רטיה ותחבושת‪ .‬ורוב ככול הכי עבדי להניח הדבר‬
‫כל זמ שיצוה הרופא עליו‪ ,‬ולא דמי לרטיה החוצצת‪ ,‬כי ידוע שלפעמי מסירי הרטיה מידי פע בפע‬
‫לראות א המכה נתרפאה‪ ,‬או כדי לתק הרטיה במשחה‪ ,‬ודומה לטבעת שמסירות אותה בשעת לישה‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ כתב כיוצא בזה בשו"ת אמרי יושר ח"א )ס"ס קצ"ה(‪ .‬וע"ע בשו"ת מהרש" ח"א )ס"ס מ"ו(‪,‬‬
‫ובשו"ת להורות נת ח"ה‪ .‬ובשו"ת יביע אומר ח"ג )יו"ד סי' יב(‪.‬‬
‫‡˘¯ על כ בהיות והרופאי מצווי שלא להסיר את התחבושות‪ ,‬ובפרט בשעת המגע ע מי‪ ,‬ומקפידי‬
‫על זה לרפואה שלא ינזק‪ ,‬יש להקל במקרה הנ"ל לטבול יחד ע התחבושות‪ ,‬ואינו נחשב לחציצה‪ .‬ואילו‬
‫היה העני באופ שיש בו אפשרות להמתי כמה זמ עד להוצאת התחבושת‪ ,‬אי הכי נמי‪ ,‬אבל המדובר‬
‫כא בנכה שהטיפול בתחבושות הוא תמידי‪ ,‬ולא יעזור כא ההמתנה של איזה זמ‪ ,‬ולכ במקו צור! גדול‬
‫כזה‪ ,‬יש לסמו! על כל הנ"ל‪ ,‬ויוכל לטבול ע התחבושות‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בשואל ומשיב ש נשאל אודות אשה שהיה לה כאב שיניי‪ ,‬ונעשה נקב‪ ,‬והרופא סת הנקב עופרת‬
‫לש רפואה‪ ,‬ואחר ג' חודשי יסירו העופרת‪ .‬והשיב ש להתיר לה לטבול ע העופרת‪ ,‬דכיו שעושה כ‬
‫משו רפואה‪ ,‬בודאי אינה מקפדת‪ .‬דא‪ $‬שיותר היה נוח לה שלא תצטר! לסתו בעופרת‪ ,‬אבל כעת‬
‫שצריכה רפואה לא שיי! לומר דמקפדת‪ .‬וא‪ $‬דרובא דעלמא מקפידות‪ ,‬מ"מ נראה דמלבד שדעת הרמב"‬
‫]לפי הבנת הב"י ר"ס קצ"ח[ דהעיקר תלוי בקפידתה‪ ,‬וכל שהיא אינה מקפדת מה לה בהקפדת אחרי‪ ,‬אלא א‪$‬‬
‫לפי דעת כל הפוסקי שחלקו בזה‪ ,‬ודעת דכל שרובא דעלמא מקפידות‪ ,‬א‪ $‬שהיא אינה מקפדת בטל‬
‫דעתה‪ ,‬מ"מ נראה דזה דוקא א נשאר עליה דבר החוצ" במקרה‪ ,‬או שעל כל פני לא עשתה כ לרפואה‪,‬‬
‫אבל כל שעושה לרפואה בלי ספק לכו"ע א היו צריכי ח"ו לזה‪ ,‬הי' עושי כ‪ ,‬ואי! שיי! לומר דבטלה‬
‫דעתה בדבר שצור! לרפואה לעשות כ‪.‬‬
‫‪ ‰È‡¯Â‬ברורה לזה מדתניא בתוספתא‪ ,‬והובא בר"ש סו‪ $‬מסכת מקוואות‪ ,‬הנכנס לו ח" בירכו‪ ,‬ר"א אומר‬
‫אינו חוצ"‪ ,‬וחכ"א הר"ז חוצ"‪ .‬במה דברי אמורי בשל מתכות‪ ,‬אבל בשל ע" הרי זה חוצ"‪ .‬וא קר‬
‫עליו העור מלמעלה‪ ,‬הכל מודי שאינו חוצ"‪ .‬ופירש הר"ש‪ ,‬דבשל מתכות עיילי מיא טפי משל ע"‪ ,‬שאינו‬
‫נדבק כל כ! ע הבשר‪ .‬אי נמי בשל מתכת איכא סכנה טפי כשמוציאו‪ ,‬ודבר שאינו מקפיד אינו חוצ"‪ .‬וכ‬
‫כתב המרדכי‪ .‬הובא בדרכי משה סימ קצ"ח אות ה'‪ .‬ע"ש‪ .‬וא כ יקשה מה בכ! שאיכא סכנה והיא אינה‬
‫מקפדת‪ ,‬והא רובא דעלמא מקפידי‪ ,‬וא‪ $‬שהיא אינה מקפדת הא אזלינ בתר רובא דעלמא‪ .‬וג הא יותר‬
‫היה נוח לה שלא יתחוב ח"‪ ,‬ולא צרי! להסירו‪ ,‬ועל כרח! דעיקר אנו דני א הי' אנשי או נשי ח"ו‬
‫במעמד הלז‪ ,‬א היה מקפידות‪ ,‬וא"כ מזה ראיה ברורה דכל שצרי! לרפואה‪ ,‬ועשתה לרפואה‪ ,‬דא"צ להסירה‪.‬‬
‫בברכת התורה‪ ,‬יצחק יוס‪ ,$‬הראשו לציו הרב הראשי לישראל‪ ,‬ונשיא בית הדי הרבני הגדול‪.‬‬
‫‪ (ÁÎ‬תשובת מר זצ"ל להג"ר חיי יעקב רוטנברג מיו י"ח אלול תשל"א )קוב" משנת יוס‪ $‬גליו ז תשרי תשע"ה‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪81‬‬
‫‪ÁÒ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כט‪ .‬מי "שהתגייר" על ידי חז אחד ללא קבלת מצוות בבית די מוסמ!‪ ,‬ונשא אשה יהודיה‬
‫בחופה וקידושי‪ ,‬ובהיותו נרקומ ולוקח סמי לקה במחלת נפש‪ ,‬ואינו כשר לתת גט‬
‫לאשתו‪ ,‬הואיל והעיקר לדינא שקבלת מצוות וטבילה צרי! שתהיה בפני שלשה‪ ,‬והואיל‬
‫והוכיח סופו על תחילתו שקבלת המצוות היתה מ השפה ולחו"‪ ,‬במקו עיגו כזה יש‬
‫לפסוק שאי בגיורו ממש‪ ,‬והאשה מותרת בלא גט‪ ,‬בר מכה‪ .‬שכ א הגיור בטל‪ ,‬האשה‬
‫נבעלה לגוי ואסורה לכה‪(ËÎ .‬‬
‫עמ' שצט(‪ .‬וחכ"א הראני בספר אביר הרועי )חלק א עמ' ‪ (233‬שבמעשה גירות שבמצרי שלא היה ברור‬
‫שנזהרו מחציצות‪ ,‬העלה מר זצ"ל להכשיר הגיורי בדיעבד‪ ,‬א‪ $‬שלא היה עיו וחפיפה כראוי‪ ,‬ועיקר‬
‫סמיכתו היתה על כ! שנשי דיד קפדי אנקיותא‪ ,‬ובפרט שיש אומרי דעיו הגו‪ $‬דרבנ הוא )במקו ספק‬
‫חציצה(‪ .‬ועוד תמ! יתדותיו‪ ,‬שהאשה המשגחת על הטבילה ראתה מסתמא שאי שו דבר חוצ"‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫גיור ע"י שליח צבור שנעשה שלא לפי ההלכה – להתיר את אשתו העגונה‬
‫‪ (ËÎ‬שאלה‪" :‬לפני כשמונה שני התיצב בחור גוי לפני השליח צבור של עיר איזמיר‪ ,‬וביקש ממנו‬
‫להתגייר‪ ,‬הש"צ שהוא יודע שגר נעשה רק ע"י בי"ד‪ ,‬הרהיב עוז בנפשו‪ ,‬והבטיח לו לגיירו‪ ,‬ולימד אותו‬
‫כמה מעיקרי דתינו‪ ,‬ובהיות שהש"צ הזה הוא מוהל‪ ,‬הטי‪ $‬ד ברית מהבחור הגוי‪ ,‬כי היה מהול מקוד‪,‬‬
‫ואח"כ לקח אותו אל הי‪ ,‬והלכו אל פינה אחת של הי‪ ,‬והטביל אותו ש‪ .‬כשאי ש אלא הש"צ והגר‪,‬‬
‫בלבד‪ .‬ואח"כ נת לו תעודת גיור‪ ,‬ולאחר מכ ער! לו חופה וקידושי ע צעירה יהודיה‪ ,‬אשר הכיר אותה‬
‫מקוד "גיורו"‪ ,‬ונסעו אח"כ לצירי! )שוויי"(‪ ,‬ונולד לה ב‪ .‬נודע לנו שהבחור הזה מעול לא קיי אפי'‬
‫מצוה אחת‪ .‬והנה בהיותו להוט אחר סמי ואלכוהול‪ ,‬נפל במחלת נפש‪ ,‬ואושפז בבית החולי‪ .‬וכעת באו‬
‫לפנינו הורי האשה הצעירה‪ ,‬ומבקשי מאתנו פתרו להציל את בת מגורלה המר‪ .‬ובקשתינו שטוחה לפני‬
‫מעכ"ת‪ ,‬לחוות דעתו דעת עליו בזה‪ ,‬ויורנו רבינו את הדר! אשר נל! בה להציל האשה מכבלי עגונה"‪.‬‬
‫‪ ‰‰‬ידוע מה שפסק מר בש"ע )סי' קסח ס"ג(‪ :‬שבכל ענייני הגר‪ ,‬בי להודיעו המצות וקבלת‪ ,‬בי המילה‬
‫ובי הטבילה‪ ,‬צרי! שיהיו בג' אנשי הכשרי לדו‪ ,‬וביו‪ ,‬ובדיעבד אפי' לא מל או טבל אלא בפני שני‬
‫ובלילה ה"ז גר ומותר בישראלית‪ .‬ולדעת הרי"‪ $‬והרמב" אפי' בדיעבד שמל או טבל בפני שני או‬
‫בלילה‪ ,‬מעכב‪ ,‬ואסור בישראלית‪ .‬וא נשא ישראלית והוליד ממנה ב לא פסלינ ליה‪ .‬ע"כ‪ .‬ולכאורה דעת‬
‫מר לפסוק כסברא ראשונה‪ ,‬שכתבה בסת‪ ,‬דבדיעבד אפי' לא היו ש שלשה‪ ,‬הוי גר‪ .‬וכ"כ בשו"ת שערי‬
‫צדק )חאו"ח סי' פ(‪ .‬ע"ש‪ .‬אבל נראה יותר שמר פוסק כהרי"‪ $‬והרמב" שני עמודי ההוראה‪ ,‬בהתא לכלל‬
‫שתפס תמיד‪ ,‬וכמ"ש בהקדמת הב"י‪ .‬וכ"כ בס' נהר מצרי )הל' גרי אות יג(‪ ,‬שדעת מר לפסוק בזה כהרי"‪$‬‬
‫והרמב" דבעינ שלשה לעיכובא‪ ,‬בי במילה בי בטבילה‪ ,‬שהרי מר דרכו בקדש לפסוק כשני מעמודי‬
‫ההוראה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב )חיו"ד סי' טו(‪ .‬ג בשו"ת תעלומות לב ח"ג )ד‪ $‬קיא ריש ע"ד(‬
‫כתב‪ ,‬דהא דקי"ל הלכה כסת‪ ,‬היינו דוקא כשאי הסת נגד עמודי ההוראה‪ ,‬הלא"ה נקטינ כעמודי‬
‫ההוראה‪ ,‬הרי"‪ $‬והרמב"‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ מהר"י מסלתו בשו"ת שארית יהודה )חיו"ד סי' ט‪ .‬וע"ע ש בהשמטות‬
‫ד‪ $‬קג‪ .(.‬ע"ש‪ .‬וכ עיקר‪.‬‬
‫‪ ·"ÂÈÎÂ‬כתב הגאו יד מלאכי )בכללי הש"ע אות יז(‪ ,‬דאע"ג דקי"ל סת ויש אומרי הלכה כסת‪ ,‬במקו שדעת‬
‫הי"א היא דעת הרבי‪ ,‬הדי נות לפסוק כמות‪ .‬וע"ע בשדי חמד )כללי הפוסקי סי' יג אות י(‪ .‬והוא הדי‬
‫כשדעת הי"א היא דעת הרי"‪ $‬והרמב"‪ ,‬ובפרט שנתפרשו בשמות‪ .‬הילכ! נקטינ דבעינ שלשה‬
‫לעיכובא‪ .‬ומכ"ש שמצאנו להריטב"א והסמ"ג והגמ"י והנימוק"י דס"ל שאפי' בדיעבד פסלינ ליה‬
‫לזרעיה‪ .‬והמאירי וה"ה כתבו שכ"ד הרמב"‪ ,‬שא‪ $‬בדיעבד יש לפסול ג את זרעו‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ËÒ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ל‪ .‬יהודי שנשא נכריה‪ ,‬ויצא למדינה אחרת‪ ,‬וש מל את בניו וגידל וחינכ בישיבות‬
‫קדושות‪ ,‬וג ה התנהגו כיהודי‪ ,‬בשמירת שבת וכשרות‪ ,‬וטהרת המשפחה‪ .‬והבני אינ‬
‫יודעי שאמ נכריה ושלא נתגיירה‪ .‬ועתה בא לפני בית די ומבקש לגיירה ולסדר לו עמה‬
‫חופה וקידושי כדת משה וישראל‪ ,‬כי היא מכבר היתה מוכנה להתגייר‪ ,‬אלא מפני הבושה‬
‫נקטינן לדינא דבעינן שלשה לעיכובא וכל שכן בקבלת מצוות‬
‫‪ ˙Ó‡·Â‬שכ מדוייק לשו הרמב" )פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ז( שכתב‪" :‬שא טבל ונתגייר בינו לבי עצמו‪,‬‬
‫ואפי' בפני שני "אינו גר"‪ .‬וכבר העיר כ הגאו קר אורה )יבמות מה‪.(:‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬מתבאר בשו"ת מהר"א ששו )סי' כ(‪ ,‬דלא מהני טבילת גר שלא בפני ג' אפי' בדיעבד‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬העלה בשו"ת זכר שמחה )סי' קלז(‪ ,‬שטבילת הגיורת בפני נשי כמא דליתא דמי‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בנ"ד א‪ $‬קבלת המצות לא נעשתה בפני שלשה‪ ,‬והרי כתבו התוס' )יבמות מו‪ :‬ד"ה מי לא טבלה לנדתה(‪,‬‬
‫תימה דהא אמרינ לקמ )מו‪ (:‬גר צרי! שלשה מ"ט משפט כתיב ביה‪ .‬וי"ל דהא דבעינ שלשה היינו לקבלת‬
‫מצות‪ ,‬אבל לא לטבילה‪ ,‬ואע"ג דאמרינ לקמ )מז‪ (:‬ושני תלמידי חכמי עומדי לה )בשעת הטבילה( מבחו"‪,‬‬
‫היינו לכתחלה דהכי עדי‪ $‬טפי‪ .‬ע"כ‪ .‬מוכח שאפי' התוס' דס"ל שא לא טבל ולא מל אלא בפני שני‪ ,‬הוי‬
‫גר‪ ,‬קבלת מצות בעינ שיהיה דוקא בפני שלשה‪ ,‬והיינו לעיכובא‪ .‬וכמ"ש מהר"א ששו בשו"ת תורת אמת‬
‫)סי' כ ד‪ $‬לה‪ .(.‬וכ מבואר בחידושי הרמב" )יבמות מה‪ (:‬שקבלת המצות צריכה להיות בפני שלשה‪ ,‬לעיכובא‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ג רבינו אברה מ ההר )יבמות מה‪ (:‬כתב שגזרת הכתוב היא שיהיה בבי"ד‪ ,‬וא לאו הוא גוי גמור‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וע"ע בתוס' ישני )ש(‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬חמדת שלמה )חיו"ד סי' כט אות כג וס"ס ל( שכתב‪ ,‬שלדעת הרמב" והש"ע די קבלת המצות בשלשה‬
‫הוי לעיכובא‪ .‬ע"ש‪ .‬ע"כ בודאי שבנ"ד אי מקו להתירו בבת ישראל עד שיעשה כ בפני שלשה הכשרי‬
‫לדו‪ .‬וראה עוד בשו"ת יביע אומר ח"א )חיו"ד סי' יט(‪.‬‬
‫גירות של מי שהוכיח סופו על תחלתו שמעולם לא קיבל עליו תורה ומצוות באמת‬
‫‪ ‰‰Â‬מלבד כל הנ"ל‪ ,‬המתגייר הלז‪ ,‬סופו הוכיח על תחלתו‪ ,‬ונראה בעליל שמעול לא קיבל עליו עול‬
‫מצות ולנהוג כדת ישראל‪ ,‬וכל מה שעשה הוא רק כדי לבצע זממו לישא לו את בת ישראל אשר חשק בה‬
‫לאהבה‪ ,‬וכל כיו"ב‪ ,‬ובזה אי שו ער! לגיורו ]במקו עיגו[‪ .‬וכמ"ש בשו"ת אגרות משה )חיו"ד סי' קנז(‪,‬‬
‫וז"ל‪ :‬שפשוט וברור שכל שלא קיבל עליו המצות‪ ,‬א‪ $‬בדיעבד אינו גר‪ ,‬וכ הורה אבא מארי הגאו זצ"ל‬
‫הלכה למעשה בעובדא כזו שאינו גר כלל בי להקל בי להחמיר‪ ,‬שקבלת מצות בגר היא לעיכובא‪ .‬ואפי'‬
‫א אמר בפיו שהוא מקבל מצות‪ ,‬א אנ סהדי שלא קיבל עליו מצות באמת‪ ,‬אינו גר‪ ,‬וא‪ $‬שגר שנתגייר‬
‫לשו אישות בדיעבד ה"ז גר )יבמות כד‪ (:‬זהו רק כשהמתגייר לש אישות מקבל עליו מצות באמת‪ .‬כל זה‬
‫אמר אבא מארי הגאו זצ"ל כשהורה אז בזה‪ ,‬והוא פשוט וברור‪ .‬ע"כ‪ .‬ודו מינה לנ"ד‪ ,‬שאי גיורו כלו‪.‬‬
‫ולפ"ז אי קידושיו קידושי‪ .‬והאשה בחזקת פנויה‪ .‬ואע"פ שהב"ח )יו"ד סי' רסח( כתב שלדעת הרמב" אי‬
‫קבלת המצות לעיכובא‪ ,‬אלא שהתוס' והרא"ש חולקי וס"ל דקבלת מצות הוו לעיכובא‪ .‬והכי נקטינ‪.‬‬
‫אול בחמדת שלמה )יו"ד סי' כט( חולק על הב"ח אליבא דהרמב"‪ ,‬וכתב שא‪ $‬הרמב" מודה שקבלת‬
‫המצות מעכבת‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בשו"ת בית יצחק )ח"ב מיו"ד סי' ק אות יא(‪ ,‬ובשו"ת אחיעזר ח"ג )סי' כו אות ד(‪,‬‬
‫ובשו"ת היכל יצחק )ח"א סי' יט אות ה ‪ .‬ו(‪ ,‬ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו )סי' קז(‪.‬‬
‫‪ ÔÂÈÎÓÂ‬שיש בנ"ד עיגו גדול בדבר‪ ,‬כי אי כל סיכוי שית לה גט‪ ,‬בהיותו חולה נפש‪ ,‬ומאושפז בבית‬
‫החולי לחולי נפש‪ ,‬הילכ! יש לסמו! ג"כ ע"ד הרי"‪ $‬והרמב" ומר‪ ,‬ולהתיר את האשה בלא גט‪.‬‬
‫]הערה זו‬
‫מתו! יביע אומר ח"י חיו"ד סי' כו עמוד רמא[‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪83‬‬
‫‪Ú‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫לא עשתה כ עד כה‪ .‬יש להיזדקק לה ולגייר את האשה כדת וכדי‪ ,‬וג הבני יטבלו לש‬
‫גירות‪ ,‬אלא שאי צרי! להטי‪ $‬מה ד ברית‪ ,‬כיו שמלו אות לש מצות ברית מילה‪(Ï .‬‬
‫יהודי שנשא נכריה‪ ,‬ומל את בניו וחינכם בישיבות‪ .‬ואינם יודעים שאמם לא נתגיירה‬
‫‪ (Ï‬הנה הגאוני פסקו )הביא בעל האשכול ח"ב )הל' מילה סי' לח עמוד קכג(‪ .‬וכ בעל המאור )שבת קלה‪ :(.‬גיורא‬
‫דאתמהיל בגיותיה‪ ,‬צרי! להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ .‬ותמה הרז"ה בעל המאור ע"ז‪ ,‬דלכאורה הרי שמואל פסק‬
‫כר"ש ב אלעזר‪ ,‬דאמר לא נחלקו ב"ש וב"ה על הנולד כשהוא מהול שצרי! להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ ,‬על מה‬
‫נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול‪ ,‬ב"ש אומרי צרי! להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ .‬וב"ה אומרי א"צ להטי‪$‬‬
‫ממנו ד ברית‪ .‬ולמה פסקו הגאוני שצרי! להטי‪ $‬מ הגר ד ברית‪ ,‬נגד סברת ב"ה‪ .‬וכתב הרז"ה‪ ,‬שיש‬
‫סומכי על מה שאמרו ביבמות )מו‪ ,(:‬מי שבא ואמר גר אני‪ ,‬מטבילי אותו‪ ,‬ומה בכ!‪ ,‬דברי ר' יהודה‪ ,‬ר'‬
‫יוסי אומר אי מטבילי‪ ,‬ואמרינ‪ ,‬דה"ט דר' יוסי דחיישי' שמא ערבי מהול וגבנוני מהול הוא‪ ,‬וצרי! שימול‬
‫בפנינו‪ ,‬וקי"ל ר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי‪ .‬ולפ"ז מדחיא הא דר"ש ב אלעזר‪ .‬אלא שיש לדחות וכו'‪.‬‬
‫והרמב" במלחמות תיר" שלא נאמרה הלכה כר"ש ב אלעזר אלא לגבי הנולד כשהוא מהול שצרי! הטפת‬
‫ד ברית‪ ,‬אבל לא לעני גר וכו'‪ .‬וכ מוכח מההיא דיבמות )מו‪ ,(:‬דקי"ל כר' יוסי שאי מטבילי אותו‪,‬‬
‫דחיישינ שמא ערבי מהול הוא‪ .‬ודחיית בעל המאור אינה דחייה וכו'‪ .‬ע"ש‪] .‬וכ"כ בעל האשכול הנ"ל )ש‬
‫עמוד קכג(‪ .‬ע"ש[‪ .‬וכ"כ הר" ש‪ .‬וכ"פ הרמב" )פ"ג מהל' מילה הל' ו(‪ ,‬גר שמל קוד שנתגייר מטיפי ממנו‬
‫ד ברית‪ ,‬וא"צ ברכה‪ .‬וכ"פ בש"ע )סי' רסח ס"א(‪.‬‬
‫‪ ¯ÙÒ·Â‬נהר מצרי )הל' גרי אות לב‪ ,‬ד‪ $‬קיד‪ ,(:‬כתב‪ ,‬מעשה בא לפנינו פה מצרי‪ .‬בגוי שבא להתגייר‪ ,‬וקוד‬
‫שיקבל עליו עול מצות ודת ישראל‪ ,‬הל! ומל את עצמו ע"י מוהל ישראל‪ ,‬ושמש בהכ"נ עמו‪ .‬והוריתי‬
‫הלכה למעשה שאי במעשיו כלו‪ ,‬שכל שעדיי לא קיבל עליו דת ישראל‪ ,‬הרי נימול בגיותו‪ ,‬לפיכ!‬
‫הורתי שאחר שיתרפא מ המילה שעשה שלא ע"י בי"ד‪ ,‬יקבל עליו מצות ודת ישראל כדי‪ ,‬ואח"כ יש‬
‫להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ ,‬כדי גוי שהיה מהול‪ ,‬שצרי! הטפת ד ברית‪ ,‬ואח"כ יטבול‪ .‬ופשוט‪ .‬ע"כ‪ .‬אול‬
‫הרמב" בחי' ליבמות )מז‪ :‬סו‪ $‬ד"ה הא ר' שמעו(‪ ,‬כתב‪ ,‬ולדעתי כל הנימול למצותו‪ ,‬אינו צרי! להטי‪ $‬ד‬
‫ברית‪ ,‬אלא הרי הוא כאשה‪ ,‬ובטבילה נכנס לדת ישראל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‡‪ ‡¯·È‬דבחידושי הרשב"א )יבמות מו‪ .‬בד"ה שכ מצינו לאבותינו וכו'(‪ ,‬כתב‪ ,‬שלפי מ"ש הרמב" )בפרק יג מהל'‬
‫איסורי ביאה ה"ב(‪ ,‬ששבט לוי ג בהיות במצרי שמרו מצות מילה‪ ,‬כמו שנאמר וברית! ינצורו‪ ,‬לפ"ז שבט‬
‫לוי וכיוצא בה הטיפו מה ד ברית במת תורה‪ ,‬שאלמלא כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה‪ ,‬וסיי‪ ,‬אבל‬
‫הרמב" נר"ו כתב‪ ,‬שכל שהיו נימולי למצות לא היו צריכי להטי‪ $‬ד ברית‪ ,‬דסלקא להו מילה‪ ,‬כיו‬
‫דמפקדי עליה וכו'‪ .‬ולפ"ז משמע שלדעת הרשב"א ג בנ"ד צרי! הטפת ד ברית‪ .‬אול מכיו שהרשב"א‬
‫סיי בדברי הרמב"‪ ,‬י"ל שלבסו‪ $‬הסכי לדעתו‪ .‬ועוד שכ"פ הריטב"א בחידושיו )יבמות מו‪ (.‬שכתב‪,‬‬
‫ובודאי ששבט לוי וכיוצא בה שמלו במצרי לא הוצרכו להטי‪ $‬ד ברית‪ ,‬כיו שמילת מילה גמורה‬
‫וכבר נצטוו עליה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬המאירי )יבמות מו‪ .‬בד"ה בזמ(‪ ,‬שמצות מילה נתבטלה מישראל במצרי חו" משבט לוי וכו'‪ .‬ובאותו זמ‬
‫בני לוי שכבר מלו נכנסו לברית התורה בטבילה‪ ,‬כדי הנשי‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ עוד ש )מו‪ :‬ד"ה א‪ $‬על פי(‪ .‬שאות‬
‫שמלו לש מצוה‪ ,‬די בטבילה‪ ,‬אבל ערבי מהול צרי! להטי‪ $‬ממנו ד ברית לש כניסת הדת‪ .‬ע"ש‪ .‬אמנ‬
‫יד הדוחה נטויה לומר‪ ,‬דשאני הת שהיו מצווי על מצות מילה‪ ,‬ומלו לש מצוה‪ ,‬לכ לא הוצרכו להטפת‬
‫ד ברית‪ ,‬אבל כא אי! תועיל המילה לנכרי שאינו מצווה עליה כלל‪ ,‬וא"כ כשרוצה להתגייר יש להצריכו‬
‫הטפת ד ברית‪ .‬מ"מ נקוט מיהא שכל שנעשית המילה לש יהדות‪ ,‬יש סמ! קצת לדבר מההיא דבני לוי‪,‬‬
‫ואע"פ שאי ראיה לדבר‪ ,‬זכר לדבר‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡Ú‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬הראגאצ'ובי בצפנת פענח )פ"ג מהל' מילה ה"ז(‪ ,‬שמלשו הרמב" משמע שא מל אפי' שלא לש גרות‪,‬‬
‫רק לש מצוה‪ ,‬אע"פ שהעכו" לא נצטוה ע"ז‪ ,‬מ"מ א נתגייר אח"כ א"צ להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ ,‬ול"ד‬
‫לערבי מהול‪ ,‬דהת המנהג אצל כ הוא‪ ,‬ולא משו מצוה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬צ"ל שא‪ $‬שנימול שלא לש גרות‪ ,‬כשטובל אח"כ לש גרות‪ ,‬די לו בכ!‪ ,‬וא"צ הטפת ד ברית‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬הגר"ש וואזנר בתשובה שהובאה בספר גירות כהלכתה )עמוד קיג(‪ ,‬אודות גר קט שמל בב"ד לש‬
‫גרות‪ ,‬ואחד הדייני היה פסול‪ ,‬וכתב שא"צ הטפת ד ברית‪ ,‬כיו שמ"מ המילה נעשית לש יהדות‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬הגר"מ פיינשטיי בשו"ת אגרות משה )חיו"ד סי' קנח(‪ ,‬בגר קט שנימול שלא בפני ב"ד‪ ,‬שיש מקו‬
‫לסמו! להתיר שלא יצטר! הטפת ד ברית‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בספר בית אברה )להרה"ג אברה עבר הירשובי"‪ ,‬מאוסטרליה‪ ,‬תרפ"ג‪ ,‬עמו' מט(‪ ,‬שהביא תשובה מהגר"ש‬
‫סלאנט‪ ,‬וז"ל‪ :‬בדבר מילת הילדי מישראל שנשא נכרית‪ ,‬אחר שנימולו ברצו אביה‪ ,‬א אח"כ רוצה ג‬
‫הא לקבל עליה דת ישראל ולטבול לש גירות כדת‪ ,‬אז די ג לילדי שיטבילו אות לש גירות כדי‬
‫תורה‪ ,‬והמילה שמלו מקוד‪ ,‬עלתה לה‪ ,‬וא"צ הטפת ד ברית‪ .‬וחת ע"ז הרב שמואל סלאנט‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬הג"ר נפתלי אדלר אב"ד לונדו כתב בתשובתו ש‪ ,‬מנהגינו כא שא הבעל היהודי מל את בנו‬
‫מהנכרית‪ ,‬לש מצות מילה‪ ,‬אי אנו מטיפי ממנו ד ברית כשיגדל ויתגייר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬העלה הגר"י אברמסקי בתשובה‪ ,‬והיא לו נדפסה בספר הזכרו להגר"י אברמסקי )עמוד נז(‪ .‬והביא ג"כ‬
‫הראיה מדברי הרמב" )יבמות מה‪ (:‬הנ"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע במנ"ח )מצוה ב‪ ,‬מילה‪ ,‬ד‪ $‬ד‪ $‬סע"ד(‪ ,‬שכתב‪ ,‬אודות גר קט‬
‫שנימול וטבל ע"ד בי"ד‪ ,‬וכשגדל מחה על גירותו‪ ,‬ונעשה גוי למפרע‪ ,‬ואח"כ חזר בו ובא לבי"ד וביקש‬
‫להכניסו תחת כנפי השכינה‪ ,‬וכתב‪ ,‬שנ"ל פשוט‪ ,‬שא"צ להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ ,‬ולא דמי לנכרי מהול שבא‬
‫להתגייר שצרי! להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ ,‬דשאני הכא שבשעה שמלוהו‪ ,‬מלו אותו לש גירות‪ ,‬ולהכנסתו‬
‫לדת ישראל‪ ,‬ולכ א"צ להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ .‬ע"ש‪ .‬והובא בשו"ת דעת כה )ר"ס קנא(‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת מלמד להועיל )חיו"ד סי' פב( כתב‪ ,‬בב זכר שנולד ליהודי מאשתו הנכריה‪ ,‬והאב מל אותו‬
‫לשמונה ימי‪ ,‬שכיו שהאב נתכוו למולו לש מצות מילה‪ ,‬א"צ הטפת ד ברית‪ ,‬ומכיו שאפי' גוי שבא‬
‫להתגייר והוא מהול‪ ,‬שצרי! להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ ,‬הוא "מספק"‪ ,‬שלכ אי מברכי על הטפת ד ברית‪,‬‬
‫וכמ"ש הש"! )סי' רסח סק"א(‪] .‬וכ הוא דעת הר"ח שא"צ הטפת ד ברית‪ ,‬וכמ"ש בשמו התוס' יבמות מו‪ :‬ד"ה‬
‫דר' יוסי[‪ ,‬הילכ! בנ"ד א‪ $‬את"ל שלא יצא מידי ספק‪ ,‬כא שכבר נימול לש מצוה‪ ,‬הו"ל ס"ס ולקולא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ¯"‚‰Â‬שמואל ברו! וורנר בשו"ת משפטי שמואל מה"ת )סי' א( הארי! למעניתו בזה‪ ,‬והביא מ"ש הרשב"א‬
‫)כתובות יא‪ ,(.‬אהא דאמרי' גר קט מטבילי אותו ע"ד בי"ד‪ .‬דהא דאמר מטבילי‪ ,‬ולא קאמר מלי‪ ,‬נ"ל לומר‬
‫דלרבותא נקט טבילה‪ ,‬משו דמילה די הוא שתעלה לו כשיגדל ויתרצה‪ ,‬כי המילה ישנה בעול בשעת‬
‫רצונו‪ .‬אבל טבילה שבשעתה לא היה בר דעת‪ ,‬ובשעה שנתרצה אחר שגדל אינה בעול‪ ,‬וגירותו היתה‬
‫בספק שהרי יכול הוא למחות כשיגדל‪ ,‬אימא לא‪ .‬קמ"ל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‡‰‬קמ דס"ל להרשב"א דמילה ודאי דמהניא לכשיגדל‪ ,‬וא"כ מוכח שא"צ להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ .‬ואח"כ‬
‫הביא שכ"פ הגר"מ רוזי בשו"ת נזר הקודש )חיו"ד סי' כב(‪ .‬וכתב שהג"ר אשר זאב וורנר כתב אליו בתשובה‪,‬‬
‫שבעל כלי חמדה העלה כ בספרו חמדת ישראל )ח"א בהשמטות ד‪ $‬יט(‪ ,‬וכ"פ הלכה למעשה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬מהרצ"פ פראנק בשו"ת הר צבי )חיו"ד סי' ריט( פסק שא"צ הטפת ד ברית‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת י הגדול )חיו"ד סי' סב‪ ,‬עמוד צט(‪ ,‬העלה שא הל! ונימול לש גירות‪ ,‬קוד שיקבל עליו דת משה‬
‫בבי"ד‪ ,‬א"צ להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ .‬ותמה על הרב נהר מצרי הנ"ל‪ ,‬שהצרי! הטפת ד ברית‪ ,‬שאי הסדר‬
‫מעכב בדיעבד‪ .‬תדע שהרי להר"ח שהובא בתוס' )יבמות מו‪ :‬בד"ה דר' יוסי(‪ ,‬א"צ הטפת ד ברית לגר שהוא‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪85‬‬
‫‪·Ú‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫לא‪ .‬כה שנשא נכרית‪ ,‬ונולדו לו בני ממנה‪ ,‬ונפשו בבקשתו לגייר את אשתו‪ ,‬ואמר כי‬
‫פעמי רבות הביעה הנכרית את חפצה ונכונותה להתגייר ולשמור תורה ומצוות‪ .‬ומבקש‬
‫מבית הדי שלא ידחו את בקשתו ריק‪ .‬העיקר לדינא שאי לקבל את האשה הזאת לגיור‬
‫עד שהכה יעזבנה וישלחנה לנפשה‪ ,‬באופ שלא יהיה שו חשש הערמה שיחזור אליה‪,‬‬
‫רק שיהיה משלחה ואינה חוזרת‪ ,‬ורק אז נוכל לקבלה כשתבא להתגייר בלב של‪] .‬שאי‬
‫לקבל גיורת המעותדת לשבת ע כה‪ ,‬וללדת לו חללי‪ ,‬ועל ידי זה רבי חללי‬
‫הפילה‪ ,‬שיש לחוש לכמה תקלות המובני לכל‪ .‬מלבד שעצ הדבר נשאר אסור פחות‬
‫או יותר כבתחלה‪ .‬ולמה לנו להכניס עצמנו בזה‪ .‬וג א הוא איסור קל יותר‪ ,‬אי לנו לתת‬
‫יד לפושעי‪ ,‬שכאשר בית די נות הכשר‪ ,‬העוו חל על ביה"ד ועל כל הקהל[‪(‡Ï .‬‬
‫מהול‪ ,‬נמצא שקבלת מצות נעשית אחר המילה‪ .‬ובע"כ שאי הסדר מעכב‪ .‬וה"נ לדיד כיו שנימול לש‬
‫גירות א"צ להטי‪ $‬ממנו ד ברית‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ˙Ó‡ Ô‰Â‬שבשו"ת יר! יעקב )חיו"ד סי' כז( הסכי לדברי הרב נהר מצרי‪ ,‬ועשה מעשה להטי‪ $‬ד ברית‪ ,‬א‪$‬‬
‫בנידונו שנימול ע"י ישראל‪ .‬ע"ש‪ .‬אבל לפי מה שנתבאר רבי ס"ל שא"צ הטפת ד ברית‪ .‬וכ עיקר‪ .‬וע"ע‬
‫בשו"ת מנחת יצחק ח"א )סי' לו אות ב(‪ .‬ובשו"ת קני תורה בהלכה ח"ו )סי' פח(‪.‬‬
‫‪ ÍÎÏȉ‬נראה בודאי שיש לסמו! בנ"ד על כל הני אשלי רברבי שלא להצרי! הטפת ד ברית‪] ,‬ובפרט‬
‫לפמ"ש המנחת חינו! )מצוה ב‪ ,‬ד‪ $‬ד ע"ג(‪ ,‬שלפי הרבה שיטות‪ ,‬הטפת ד ברית לגר מהול היא רק מדרבנ[‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬אבני נזר )חיו"ד סי' שלד אות כז( כתב‪ ,‬מעשה בא לפני בגר שנתגייר בפרייסי וחששתי מפני הבי"ד‬
‫דהת‪ ,‬ואמרתי שיש להטי‪ $‬ממנו ד ברית ולהטבילו שנית‪ .‬ע"ש‪ .‬וחומרא יתירה החמיר‪ ,‬שמכיו שנימול‬
‫לש גירות‪ ,‬א‪ $‬א הדייני שמל בפניה‪ ,‬אינ הגוני‪ ,‬א"צ הטפת ד ברית‪ .‬וכמו שנתבאר לעיל בש‬
‫האג"מ‪ ,‬והגר"ש וואזנר‪ .‬וכ עיקר‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בספר אוצר הברית )פרק יא סי' א הערה לא( הביא בש הגרי"ש אלישיב‪ ,‬שקט שנתגייר ע"י ב"ד‪ ,‬לבקשת‬
‫הוריו המאמצי אותו‪ ,‬צרי! הטפת ד ברית מדעתו לכשיגדיל‪ .‬ע"כ‪ .‬והוא תמוה‪ ,‬וכבר תמה עליו בספר‬
‫גרות כהלכה )עמוד קטו( שמכיו דקי"ל גר קט מטבילי אותו ע"ד בי"ד‪ ,‬א"כ הוי גרות גמורה לכל דבר‪ ,‬כל‬
‫שאינו מוחה בגודלו‪ .‬וא"צ הטפת ד ברית ולא טבילה‪ .‬וכנראה שהשומע שמע וטעה‪ ,‬והכוונה היא באופ‬
‫שאחר גיורו של הקט גדל בבית חילוני והוריו המאמצי לא היו שומרי תורה ומצות‪ ,‬דבכה"ג לא הוי זכות‬
‫לקט‪ ,‬כיו שלא יוכל לשמור אח"כ את המצות‪ ,‬משא"כ בקט שנתגייר בב"ד‪ ,‬והוריו מאמציו היו יראי ה'‬
‫ליכא למיחש למידי‪ .‬וש )עמוד קטז( יש תשובה בש הגרי"ש אלישיב‪ ,‬כי מ"ש באוצר הברית בודאי שאינו‬
‫מוב כלל‪ .‬ודי לה בטבילה לש גירות כדמו"י‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד סי' כז עמ' רמב[‪.‬‬
‫כהן שנשא נכרית‪ ,‬ונולד לו בנים ממנה‪ ,‬ורוצה לגייר את אשתו‬
‫‪ (‡Ï‬הנה הרמב" )פי"ב מהא"ב ה"א( כ' וז"ל‪ :‬ישראל שבעל עכו" משאר האומות דר! אישות‪ ,‬או ישראלית‬
‫שנבעלה לעכו" דר! אישות הרי אלו לוקי מה"ת שנאמר לא תתחת ב וכו'‪ .‬א' ז' עממי וא' כל אומות‬
‫באיסור זה‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ דעת המאירי בסנהדרי )עמוד רצט(‪.‬‬
‫‪ ¯ÂˉÂ‬באה"ע )סי' טז( חולק ע"ז וסובר שאי זה אלא בז' עממי‪ ,‬דהא לא קי"ל כר"ש דאמר כי יסיר לרבות‬
‫כל המסירי‪ .‬וא‪ $‬ז' אומות אי לוקי משו לא תתחת אלא לאחר שנתגיירו‪ ,‬אבל בגיות לא שיי! בהו‬
‫חתנות‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‚Ú‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ Ô¯ÓÂ‬הכ"מ והב"י הלי" בעד רבינו הרמב"‪ ,‬שהוא פוסק כר"ש‪ ,‬דסתמא דגמ' בקידושי )סח‪ (:‬אזיל כוותיה‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ"פ מר בש"ע )סי' טז( כד' הרמב"‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬א‪ $‬לד' הטור שהובא בהגה )ש(‪ ,‬כ' בשו"ת אמרי אש )חאה"ע סי' יד( שעכ"פ לא ינצל מאיסור‬
‫דאורייתא‪ ,‬כיו דהבועל ארמית בפרהסיא קנאי פוגעי בו‪ ,‬וא לא פגעו בו קנאי עונשו מפורש בקבלה‬
‫בכרת‪ ,‬דכתיב יכרת ה' לאיש אשר יעשנה וכו'‪ .‬וכדאיתא בסנהדרי )פב(‪ .‬וע"כ דהיינו כרת מדאורייתא‪.‬‬
‫וכמ"ש בגיטי )נה‪ (:‬כרת מדבריה מי איכא‪ .‬וגמ' גמירי לה ואתא מלאכי ואסמכה אקרא‪ .‬ולפי המבואר‬
‫בסנהדרי )עד‪ (:‬דאסתר פרהסיא הואי‪ ,‬והרי ברור שלא בא עליה בפני עשרה מישראל‪ ,‬אלא כיו שרבי‬
‫ידעו שהיא נלקחת לביאה מקרי פרהסיא‪ ,‬וה"ה הנושא נכרית והכל יודעי שהוא דר עמה כאיש ע אשתו‬
‫פרהסיא מקרי‪ ,‬ועונשו כרת‪ .‬ושוב מצא כ להגאו ההפלאה בס' נתיבות לשבת שכ"כ‪ ,‬דבה! פרהסיא איכא‬
‫כרת ממש‪ .‬ולפ"ז לא נחלק הטור על הרמב" אלא באופ שלא היו בחיתו ההוא עשרה מישראל‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫והנה כ מתבאר ג בשו"ת נוב"י תנינא )חאה"ע סי' קנ( דבפרהסיא איכא כרת דאורייתא‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬מפורש בשו"ת מהר" שיק )חאה"ע סי' לז(‪ ,‬שא‪ $‬לדעת הטור בת גוי לישראל אסורה מה"ת‪ ,‬כיו‬
‫שהבועל ארמית בפרהסיא קנאי פוגעי בו‪ ,‬וכל שידעו מזה עשרה חשיב פרהסיא‪ ,‬וכדמוכח בסנהדרי‬
‫)עד‪ (:‬דפרי! והא אסתר פרהסיא הואי‪ .‬וכל שלא פגעו בו קנאי הוא בכרת מקרא דמלאכי יכרת ה' אשר‬
‫יעשנה‪ .‬ומכיו שאי הנביא רשאי לחדש דבר מעתה‪ ,‬ע"כ דהוי הל"מ ואתא מלאכי ואסמכה אקראי‪.‬‬
‫וכמ"ש במ"ק )ה( וסנהדרי )כב‪ (:‬מקמי דאתי יחזקאל מא אמרינהו וכו'‪ .‬עכת"ד‪ .‬וזה ממש כדברי האמרי‬
‫אש הנ"ל‪ .‬וכ הסביר עוד בתשו' מהר" שיק )חאה"ע סי' קנה( כדבריו הנ"ל‪.‬‬
‫‪ Ù"ÎÚÂ‬זכינו לדי כי ביאת נכרית בכה"ג הויא איסורא מה"ת לכ"ע‪ .‬וע' בתוס' יבמות )טז‪ (:‬ובערו! לנר ש‪.‬‬
‫ובתוס' שאנ" )סוטה ט‪ .(:‬ודו"ק‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬איסור גיורת לכה לכאו' נר' שאינו מה"ת אלא מדרבנ‪ ,‬וכמ"ש מהר"י אלגאזי בארעא דרבנ )מהדו"ב‬
‫סי' לז(‪ ,‬וז"ל‪ :‬גיורת שאסורה לכה‪ ,‬כתבו התוס' יבמות )סא ד"ה אי זונה(‪ ,‬דאיסור גיורת לכה הוא מדרבנ‪,‬‬
‫והא דמשמע בסוגיא דהת דאסורה מה"ת משו זונה‪ ,‬היינו דוקא כשנודע שזינתה‪ .‬עכ"ל‪ .‬וא"כ אפשר‬
‫שיותר טוב לגייר הנכרית‪ ,‬להקל מעליו האיסור‪ .‬כי בהיותו דר עמה בגיותה‪ ,‬הוא חייב על כל ביאה וביאה‬
‫מה"ת‪ .‬ואילו לאחר שנתגיירה אי איסורה אלא מדרבנ‪.‬‬
‫‡‪ ÔÎ‬המעיי היטב בתוס' הנ"ל‪ ,‬יראה שבאמת איסור גיורת לכה היא מה"ת‪ ,‬אפי' לא נודע שזינתה‪ .‬שהרי‬
‫כתבו ש‪ ,‬שאפי' נתגיירה פחותה מבת ג' שני אסורה משו זונה‪ .‬וה"ט לפי שבאה מ העכו" השטופי‬
‫בזמה‪ .‬והקשו‪ ,‬דמשמע הכא דאיסור גיורת לכה מדאו' משו זונה‪ ,‬ובע"ז )לו‪ (:‬אמרי' דב"ד של חשמונאי‬
‫גזרו על הבא על הנכרית שחייב משו נשג"ז‪ ,‬פי' א כה הוא חייב משו זונה וכו'‪ .‬ולאביי )בתמורה כט‪(:‬‬
‫ניחא‪ ,‬דאנכרית לא מחייב משו דכתיב לא יקח ולא יחלל‪ ,‬ובנכרית לא קרינ בה לא יקח דלא תפסי בה‬
‫קידושי ולא שיי! בה נמי חילול זרע‪ ,‬שאי הזרע מתיחס אחריו‪ .‬אבל לרבא דס"ל דכה הבא על הנכרית‬
‫לוקה משו זונה‪ ,‬קשה‪ .‬וי"ל דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דילי‪ $‬לה מזונה ישראלית‪ ,‬אבל לא זינתה‬
‫מודה דלא מיתסרא משו זונה כדקאמר אביי‪ ,‬משו דכתיב לא יחלל‪ .‬והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור‪ .‬אבל‬
‫גיורת דשיי! בה קיחה וחילול אסורה משו זונה‪ ,‬אע"ג דלא זינתה‪ .‬עכ"ל‪ .‬הרי מבואר להדיא כל בתר איפכא‪,‬‬
‫דגיורת אסורה לכה מדאו' משו זונה אע"ג דלא זינתה‪ .‬ומש"ה א‪ $‬בפחותה מבת ג' שני מבואר ש‬
‫שאסורה מה"ת‪ ,‬דר"ש ילי‪ $‬לה מקרא החיו לכ והרי פנחס עמה‪ .‬ודחו רבנ דהת לעבדי ולשפחות‪.‬‬
‫וקי"ל כרבנ‪ .‬ותמיהני על מהר"י אלגאזי שלא דקדק בזה‪ ,‬וכ' בש התוס' ההיפ! ממש ממה שמבואר בדבריה‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בשו"ת מערכי לב )ס"ס עב(‪ ,‬נסמ! על ה' ארעא דרבנ‪ ,‬והוכיח מד' התוס' )יבמות סא( שאיסור גיורת‬
‫לכה אינו אלא מדרבנ‪ .‬ע"ש‪ .‬אלא שאי זה אלא דברי תימה‪ .‬שהרי מבואר בתוס' כל בתר איפכא‪ .‬ג מה‬
‫שהוסי‪ ,$‬שכ"ד הרשב"א )יבמות ס‪ .(:‬וה"ה )פי"ח מהא"ב ה"ג‪ .(.‬וא‪ $‬הראב"ד דס"ל דגיורת אינה אסורה משו‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪87‬‬
‫‪„Ú‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫זונה‪ ,‬אלא משו דכתיב ביחזקאל בתולות מזרע בית ישראל‪ ,‬מ"מ הרי נקטינ דד"ק כדרבנ דמי וכמ"ש‬
‫הרמב" )פ"ה מטומאת מת ה"ה(‪ .‬וכ"מ בהשגת הראב"ד ש‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬דבריו אינ נכוני‪ ,‬כי ה אמת שדעת הרשב"א ש דאיסור גיורת לכה אינו מטע זונה‪ ,‬אלא הוא‬
‫מקרא דיחזקאל )וכד' הראב"ד‪ .‬וכ"כ המאירי ש(‪ .‬מ"מ הרי סיי ש שגזרת הכתוב הוא‪ ,‬ואע"ג דדברי קבלה ה‪,‬‬
‫דאורייתא נינהו אלא דאתא יחזקאל וגלי‪ .‬כדאמרי' בעלמא )מ"ק ה( עד דאתא יחזקאל מא אמרה‪ ,‬אלא‬
‫דאורייתא ואתי יחזקאל ופירשה‪ .‬עכ"ל‪ .‬הראת לדעת שא‪ $‬הרשב"א סובר שהוא איסור תורה‪ .‬ג ה"ה‬
‫שמסכי לשיטת הרמב" ורש"י )והתוס'( שאיסור גיורת לכה הוא מטע זונה‪ ,‬כתב בסו"ד דבכלל זונה‬
‫דקרא היא‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ מבואר בקרית ספר להמבי"ט )ש(‪ ,‬שאיסור גיורת לכה מה"ת‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬להדיא בחי' הריטב"א )ס‪ (:‬שאיסור גיורת לכה מה"ת הוא ומטע זונה‪ ,‬ולא כמו שהשיג הראב"ד על‬
‫הרמב"‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ù"ÎÚÂ‬העיקר הוא כמו שמפורש בפוסקי דגיורת לכה הוא איסורא דאו'‪ .‬והולד חלל א‪ $‬לקולא‪] .‬וע'‬
‫בתוס' )סנהד' פב‪ (.‬בש הירוש'‪ ,‬דמפיק לה מקרא בתולה מעמיו ולא גיורת[‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬עדיי יש מקו לומר דגיורת קילא מנכרית לכה‪ .‬שהרי נראה מד' הרמב" )פי"ב מהא"ב ה"ג( שכ'‪ ,‬כה‬
‫הבא על הכותית לוקה מה"ת משו זונה‪ .‬שאפי' בסת כותית לוקה משו זונה ואפי' לא ידענו שזינתה‪ .‬וכ"נ‬
‫מד' המאירי )סנהדרי עמוד רצט( שכ' כד' הרמב"‪ .‬וכ"פ בש"ע )סי' טז ס"א(‪ .‬וזה שלא כד' התוס' )יבמות סא‪ (:‬הנ"ל‬
‫שהעלו דדוקא בזינתה לוקה מה"ת‪ .‬וכבר כ' בביאורי הגר"א ש דס"ל להרמב" דב"ד של חשמונאי שגזרו‬
‫משו נשג"ז היינו א‪ $‬לישראל‪ .‬ולפ"ז לק"מ קו' התוס' ש‪ .‬ע"כ‪ .‬ומעתה הואיל ולגבי נכרית איכא ב' איסורי‬
‫לכה‪ ,‬משו לא תתחת ב‪ ,‬ומשו זונה‪) .‬ועוד דאיכא כרת מד"ק‪ (.‬ואילו גבי גיורת ליכא אלא איסור זונה או‬
‫מד"ק‪ .‬א"כ כדאי למעט באיסור‪ .‬אול המג"א )סי' קנג ס"ק מח(‪ ,‬כ' לדייק מד' הרמב" מדנקט )בדי אתנ( זונה‬
‫כותית ולא נקט סת כותית‪ ,‬משמע דדוקא היכא שכבר זינתה נעשית זונה וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ „ÂÚÂ‬נראה אעיקרא דמילתא דלא מהדרינ להקל עליו‪ ,‬מאחר שעכ"פ עושה איסור תורה‪ .‬ואמרינ בכה"ג‬
‫הלעיטהו לרשע וימות‪ .‬וכה"ג כ' העקידה )שער כ(‪ ,‬במקומות דשכיחי פרוצי בעריות‪ ,‬ורצו הב"ד להושיב‬
‫זונות פנויות כדי שלא יכשלו בא"א‪ .‬והשיב‪ ,‬כי חטא גדול שנעשה שלא ברשות ב"ד‪ ,‬כל ישראל נקיי‪.‬‬
‫אבל חטא קט הנעשה ברשות ב"ד חטאת כל הקהל היא‪ .‬וזה היה עו סדו ופילגש בגבעה‪ .‬ומי שלא‬
‫יקבל זה בדעתו אי לו חלק ונחלה בתורת ה'‪ .‬ע"כ‪ .‬ודו מינה ואוקי באתרי שאי לנו להזקק לאיש הזה‪,‬‬
‫ולגייר את הנכרית שייחד אליו‪ .‬ולטהר את השר"‪.‬‬
‫‪ ˘"ÎÓÂ‬שיש לחוש שאחר שתתגייר ג"כ לא תל! למקוה לטבול ככל בנות ישראל הכשרות‪ ,‬והאידנא דרבו‬
‫פרוצות שאינ טובלות‪ ,‬חיישינ להאי מילתא טובא‪ .‬וע"כ היתה בגיותה ואי בה איסור כרת‪ ,‬ואילו מעתה‬
‫חיישינ לתקלה של איסור כרת‪ .‬ובשלמא בעלמא לא חיישינ הכי בכל גיורת‪ ,‬משו דלא איתרע חזקת‬
‫כשרות של הבעל‪ .‬משא"כ בכה"ג‪ .‬ואיסור חיתו ע העכו"‪ ,‬חמיר להו לאינשי‪ ,‬טפי מאיסור נדה בלא‬
‫טבילה‪) .‬וע' בכורות ל( ועוד נראה כי עד עתה אפשר שהיא מאוסה בעיניו וקלה בעיניו להוציאה‪ ,‬ויש תקוה‬
‫שיחזור בתשובה ויניחנה ויצא‪ ,‬או אז יכנע לבבו הערל‪ .‬משא"כ לאחר הגירות שתטהר בעיניו ותהיה‬
‫קשורה בו יותר מכלב‪ ,‬מכל הני טעמי נראה דשוא"ת עדי‪ $‬ואי לגיירה‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬האחיעזר ח"ג )סי' כח( נשאל בזה‪ ,‬וכתב ג"כ שא‪ $‬לד' הטור יש איסור תורה בבא על הנכרית‪ ,‬שע"י‬
‫נישואי חשיב פרהסיא וכדמוכח בסנהדרי )עד‪ (:‬דאסתר פרהסיא הואי‪ .‬וכ איכא כרת מד"ק וכו'‪ .‬וי"ל‬
‫דלשיטת הטור איסור גיורת לכה חמיר שיש בו מלקות מה"ת‪ ,‬משא"כ בעודה נכרית רק קנאי פוגעי בו‪.‬‬
‫אבל לשיטת הרמב" שכ' שכה הבא על הכותית לוקה משו זונה‪ ,‬א"כ אי חילוק בי לפני הגירות או‬
‫לאחר הגירות ואיכא ב' איסורי בגיותה‪ .‬ורק לד' התוס' בכ"ד שאינו לוקה משו זונה אלא בגיורת ולא‬
‫בכותית )היכא דלא ידענו שזינתה( וכו'‪ ,‬משא"כ להרמב"‪ .‬ומ"מ נראה להצדיק המנהג שנהגו שלא לגיירה‪,‬‬
‫‪88‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‰Ú‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שהרי לפני הגירות אי על הנכרית שו איסור‪ ,‬ועתה היא מוזהרת ג"כ משו זונה‪ .‬וג יתוס‪ $‬לאו דלא‬
‫יחלל זרעו וכו'‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬לא הזכיר הגאו ז"ל מד' המג"א הנ"ל‪ ,‬דס"ל שא‪ $‬הרמב" סובר כהתוס'‪ ,‬שא לא ידענו שזינתה‬
‫אינו לוקה עליה משו זונה‪ .‬ואי לומר דה"ט משו דאכתי כיו שהוא עצמו בא עליה פע אחת עשאה‬
‫זונה‪ ,‬הואיל ובא עליה באיסור‪ .‬ותיכ‪ $‬מביאה שניה והלאה יש ג איסור זונה‪ .‬וע' באה"ע )סי' ז סי"ד(‪ .‬שא"כ‬
‫נימא הכי א‪ $‬לד' התוס' ואמאי ניח"ל למר לפ"ד התוס'‪.‬‬
‫‪ „ÂÚ‬קשה מאי דניח"ל לשיטת הטור‪ ,‬דמלקות חמיר מקנאי פוגעי בו‪ .‬שהרי יש איסור כרת מד"ק‪ .‬ואיכא‬
‫נמי איסור נשג"ז מדרבנ‪ .‬ושקולי ה ויבאו שניה‪ .‬וע"כ שוא"ת עדי‪.$‬‬
‫‪ Ù"ÎÚÂ‬תסגי ל שא‪ $‬הגאו ז"ל מסיק הכי לדינא‪ .‬ומסתבר טעמיה‪ .‬וע' היטב בד' הרמב" )פי"ב מהא"ב ה"י(‪.‬‬
‫ובה"ה ש ובמאירי )ע"ז לו‪ .(:‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬א‪ $‬שיש עוד לדו דגיורת לכה בלי חופה וקידושי קילא טפי מאיסור נכרית‪ ,‬לפ"ד הרמב" שאי‬
‫איסור זונה לכה מה"ת אלא ע"י קידושי‪ .‬אלא שהרבה פוסקי חולקי על הרמב" בזה‪ .‬ומ"מ לא‬
‫מהדרינ להקל האיסור מעליו‪ ,‬והלעיטהו לרשע וימות‪.‬‬
‫‪ ˘ÈÂ‬להעיר קצת מד' הירושלמי )פ"ח דיבמות ה"ג(‪ ,‬ותעזבי אבי! ואמ! וכו' מתמול שלשו‪ ,‬אמר לה )בועז לרות(‬
‫אילו באת אצלינו מתמול שלשו לא היינו מקבלי אות! )שלא נתחדשה ההלכה דמואבי ולא מואבית אלא היו‪.(.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וקשה שהיה לה לגיירה מבלי שתנשא לישראל‪ .‬א"ו דחיישינ לתקלה כיו שסו‪ $‬אשה להנשא‪.‬‬
‫וה"נ שהיא מיוחדת לכה וילדה לו בני א נקבל אותה לגירות חיישינ לתקלה שתנשא לכה הזה‬
‫באיסור‪ .‬ומיהו יש לחלק דשאני גבי מואבי דכתיב בהו לא תדרוש שלומ וטובת וכו'‪ .‬ואי ל! טובה‬
‫גדולה מזו‪ .‬וסיוע לזה מד' הפסיקתא זוטרתא )פר' תצא( לא תדרוש שלומ וטובת‪ ,‬לקבל מה גרי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ˘"ÓÂ‬ד"ז א‪ $‬לגבי נקבות‪ ,‬אע"ג דלגבי הרחקת מלבא בקהל אי נקבות בכלל‪ .‬מ"מ לעני זה נראה דא‪$‬‬
‫נקבות בכלל איסור זה‪ .‬וכ"כ להדיא במנחת חינו! )סי' תקסב(‪ ,‬דשאני גבי הרחקה דכתיב בהדיא על דבר‬
‫אשר לא קדמו וכו'‪ ,‬ואי דר! אשה לקד‪ .‬אבל בזה פשוט שא‪ $‬הנקבות בכלל‪ ,‬דמי עמד בסוד ה' וכו'‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ומכ"ש לפני שתתחדש ההלכה מואבי ולא מואבית‪ ,‬דודאי דקאי נמי אנקבות‪ ,‬ואנ איירינ לפני‬
‫שתתחדש ההלכה‪) .‬ומה ג שאיסורה כולל לכל ישראל‪ ,‬אבל זו עכ"פ מותרת לשאר ישראל‪(.‬‬
‫‪ „ÂÚÂ‬י"ל לפמ"ש במדרש רות ויקר מקרה חלקת השדה אשר לבועז שכל הרואה אותה היה בא לידי קרי‬
‫מרוב יפיה‪ .‬ומש"ה חיישינ בה טפי לתקלה‪.‬‬
‫‪ ˙Ó‡·Â‬שבכל נכרית המקיימת מכבר יחסי אישות ע ישראל‪ ,‬הבאה להתגייר‪ ,‬היה לנו להמנע לכתחלה‬
‫מלקבלה לגירות‪ ,‬מכיו שהדברי נראי שעיקר כוונת בגירות א! ורק למטרת אישות‪ .‬ואמרינ ביבמות‬
‫)כד‪ (:‬ובטוש"ע יו"ד )סי' רסח( שאי לקבל גרי כאלה‪ .‬ומכ"ש כשיש לחוש שימשיכו בחילול שבתות ויו"ט‪,‬‬
‫ולהתגאל במאכלות אסורות וכו'‪.‬‬
‫‪ Ù"ÎÂ‬מהר"ש גרינפלד בשו"ת מהרש"ג )חלק יו"ד ס"ס לד(‪ ,‬בנידו אחד שדר ע נכרית בנישואי אזרחיי זה‬
‫כמה שני‪ ,‬והנכרית מבקשת להתגייר‪ .‬והרה"ג השואל מהר"ר יששכר שלמה טייכטאהל ז"ל רצה להתיר‬
‫בזה‪ ,‬כדי להציל את הבעל מאיסור‪ ,‬מכיו דבדיעבד הוו גרי גמורי א‪ $‬כשאינ מכווני לש"ש‪ .‬וע"ז‬
‫השיבו הגהמ"ח‪ ,‬שעי"ז יצא קלקול לעלמא שיתרבו בעלי הנישואי האזרחיי בחשב שאח"כ יעלה ביד‬
‫להשפיע על נשותיה הגויות להתגייר‪ .‬ועוד כי ידוע שג אחר גרות מחללי שבת וכו'‪ .‬ועל גרי אריות‬
‫כאלו אחז"ל קשי גרי לישראל כספחת‪ .‬ואי אנו מחוייבי להציל את הבעל‪ ,‬ע"פ דתוה"ק‪ ,‬דבכה"ג‬
‫אמרינ הלעיטהו לרשע וימות‪ .‬ומ"ש הרה"ג השואל שי"ל שכוונת לש"ש שאל"כ למה לה להתגייר הרי‬
‫השיגו את זממ בנישואיה‪ .‬לא נהירא לי כלל‪ ,‬שמחמת בושה הוא מדבר על לבה להתגייר והיא ג"כ‬
‫מרוב אהבתה אליו עושה כ‪ ,‬ולא הוי לש"ש כלל‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪89‬‬
‫‪ÂÚ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫לב‪ .‬כה שנשא נכרית ונולד לו בני‪ ,‬ובא לפנינו בבקשה לגייר את בניו הקטני מהנכרית‬
‫במילה וטבילה כדת‪ .‬מעיקר ההלכה אפשר לקבל את הבני ולגייר‪ ,‬בתנאי שהא מסכימה‬
‫על זה מרצונה הטוב‪ ,‬והיא עצמה מביאת לגירות‪ ,‬ועל צד היותר טוב נכו להחתימה בכתב‬
‫ידה שהיא מסכימה על זה בלא שו אונס כלל‪ .‬וכשמלי אות מברכי על המילה ברכת‬
‫למול את הגרי בש ומלכות‪ .‬וכ יש לבר! על הכוס בש ומלכות‪ .‬אבל אי לאבי הב‬
‫]כלומר בעלה של הנכרית[‪ ,‬ולא לאחד מ העומדי ש‪ ,‬לבר! ברכת להכניסו בבריתו של‬
‫אברה אבינו‪ .‬וכל שכ שאי לבר! ברכת שהחיינו‪ .‬וכל זה מ הדי‪ ,‬אבל כשרואי הבית‬
‫די שיש חשש סביר שהבני הללו יחללו שבתות וימי טובי בגדל‪ ,‬אי לגייר‪ .‬וא‬
‫עברו וקיבלו מה שעשו עשוי‪ .‬ואי! שיהיה אי לבני אלו שו די חללות כלל‪ ,‬ובנותיה‬
‫מישראלית כשרות לכהונה בלי פקפוק‪(·Ï .‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬העלה להחמיר בזה בשו"ת ערוגת הבוש )חיו"ד סי' רכד( מטע הנ"ל‪ ,‬שג אחר גירות מחללות שבת‬
‫וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת בית יצחק )חיו"ד סי' ק(‪ .‬והובא להלכה בשו"ת באר חיי מרדכי )סי' מ(‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בשו"ת אחיעזר ח"ג )סי' כח(‪ .‬אע"פ שמעיקר הדי דעתו להקל לקבל‪ ,‬והביא יסוד לזה מתשו' הרמב"‬
‫בס' פאר הדור )סי' קלב(‪ ,‬וכ"פ להקל הגרש"ק בשו"ת טוטו"ד‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ Í‬בשו"ת אב יקרה תליתאה )סי' צח( פסק להחמיר‪ ,‬וכ' שאי ראיה מתשו' פאר הדור הנ"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"פ‬
‫להחמיר הגר"ח פלאג'י בס' רוח חיי )סי' טז( מדי הנטע על הנכרית ונתגיירה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ô‰‬אמת כי עתה פשט המנהג לקבל גרי כאלה‪ ,‬וכמ"ש הרה"ג מ"ד בס' נהר מצרי )ד‪ $‬קיא‪ ,(.‬שאיש ישראל‬
‫הנלכד באהבת בת נכר וישב עמה כמה זמ‪ ,‬ואח"כ נוססה בקרבו רוח טהרה לגייר את אשתו הנכרית‪ ,‬והיא‬
‫ג היא תחפו" להתגייר‪ ,‬בשביל שלא תפרד מבעלה ומבניה‪ ,‬כאשר בעוה"ר הוא חזו נפר" בזמנינו‪ ,‬אנו‬
‫מגיירי את האשה והבני בכדי להציל את הבעל מאיסור נשג"ז וכו'‪ ,‬הג כי ידוע סיבת גרות‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬להקל הר"א חז בס' נוה שלו )יו"ד סי' רסח( ושכ נהגו לעשות מעשה הרה"ג מ"ד דאלכסנדריא‪.‬‬
‫וסמכו עמ"ש בתשו' פאר הדור וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬כתב בשו"ת ישא איש )אה"ע סי' ז( להקל בזה‪ .‬וכ"כ בשו"ת פרי השדה ח"ב )ס"ס ג(‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת משנה שכיר )סי' נג( העלה להקל בזה‪ .‬ומר ניהו הרה"ג השואל למהרש"ג הנ"ל‪ .‬ואחר החיתו‬
‫כתב ש ששלח תשובתו לג' מגדולי הדור‪ ,‬והסכי עמו להיתרא הגאו בעל פרי השדה‪ .‬אבל המהרש"ג‬
‫לא הסכי עמו להתיר בזה‪) .‬וכנ"ל‪ (.‬וכ דעת הגאו ר' מאיר אריק לאסור בזה‪ .‬ותשובתו אליו היא לו נדפסה‬
‫בספרו שו"ת אמרי יושר )סי' קעו(‪ .‬ולכ ביטל דעתו מפני דעת הגדולה וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÔÎ‬ישנ עוד כמה וכמה רבני מאחרוני דורינו שהעלו להקל בזה‪ .‬ועכ"פ הבו דלא להוסי‪ $‬עלה לקבל‬
‫גיורת המעותדת לשבת ע כה‪ ,‬וללדת לו חללי‪ ,‬ועי"ז רבי חללי הפילה‪ ,‬שיש לחוש לכמה תקלות‬
‫המובני לכל‪ .‬מלבד שעצ הדבר נשאר אסור פחות או יותר כבתחלה‪ .‬ולמה לנו להכניס עצמנו בזה‪.‬‬
‫אמטו להכי נראה שאי לקבל את האשה הזאת עד שיעזבנה וישלחנה לנפשה‪ ,‬באופ שלא יהיה שו חשש‬
‫הערמה שיחזור אליה‪ ,‬רק שיהיה משלחה ואינה חוזרת‪ ,‬ורק אז נוכל לקבלה כשתבא להתגייר בלב של‪.‬‬
‫ת‬
‫]הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר ח"ב אהע"ז סי' ג'[‪.‬‬
‫כהן שנשא נכרית ונולד לו בנים‪ ,‬ומבקש לגייר את בניו הקטנים‬
‫‪ (·Ï‬הנה לפי מאי דקיימא ל שישראל הבא על הנכרית אי הולד מתיחס אחריו אלא אחריה‪ .‬שאינו קרוי בנו‬
‫‪90‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ÊÚ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫אלא בנה )קידושי סח‪ .(:‬נראה שאי לנו לגייר אלא ע"פ בקשת הא‪ .‬ואע"ג דקי"ל גר קט מטבילי אותו‬
‫ע"ד ב"ד‪ ,‬וכדאיתא בכתובות )יא(‪ ,‬הרי כ' התוס' )כתובות מד ד"ה הגיורת( דהא דלא נקט הגיורת שנתגיירה‬
‫סתמא‪ ,‬משו דאיירי בפחותה מבת ג' שאי דרכה להתגייר אלא ע אמה‪ .‬ועוד דאי סברא שיטבילוה ע"ד‬
‫ב"ד‪ ,‬שאי ב"ד מטבילי גר קט ע"ד ב"ד אא"כ הוא תובע להתגייר‪ ,‬וזו פחותה מבת ג' אי בה דעת‬
‫לתבוע‪ ,‬להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה ע"ד אמה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בדרכי משה )סי' רסח סק"ד( שהביא בזה מחלוקת‪ ,‬שד' המרדכי שא גיירו אותו הב"ד מעצמ לא הוי גר‪.‬‬
‫אבל הר" )כתובות יא‪ (.‬כ' שא גיירוהו הב"ד מעצמ מהני‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ȯ·„ÓÂ‬המאירי )כתובות יא‪ (.‬מוכח דדוקא כשתובע להתגייר‪ ,‬אבל כשאינו תובע ל"מ‪ ,‬ועכ"פ לכתחלה מיהא‬
‫אי לקבלו‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬ה"נ אי לנו לגייר הבני הקטני אלא ע"פ הסכמת הא‪ .‬ואע"פ שהיא עצמה אינה מתגיירת יכולה‬
‫לגייר את בניה‪ .‬וכמ"ש בחי' הריטב"א )כתובות ש(‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בתוס' יו טוב )ספ"ג דקידושי( שכ'‪ ,‬דהא דתנ יכולי ממזרי ליטהר‪ ,‬כיצד ממזר שנשא שפחה הולד‬
‫עבד‪ ,‬שחררו נמצא הב ב ‪ .‬חורי‪ .‬ולא תנ ממזר שנשא נכרית שג"כ ולדה כמותה והרי הוא עכו"‪ ,‬וא‬
‫יתגייר ה"ה כשאר הגרי‪ .‬משו דבשפחה יכול לקנות לו שפחה וישאנה והרי הב שלו ובידו לשחררו‪,‬‬
‫משא"כ לגייר את הב אי בידו‪ .‬שאי מטבילי גר קט ע"ד ב"ד אא"כ תובע להתגייר כמ"ש התוס'‬
‫כתובות )מד(‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ 'ÎÂ‬בתשו' מהר" שיק )חיו"ד סי' רמח(‪ ,‬דאע"ג דבכתובות מבואר שא האב מביאו לגיירו לא גרע מאמו‪ ,‬צ"ל‬
‫דכוונת התי"ט משו דישראל הבא על הנכרית לא נקרא בנו כלל ולא חשיב כאביו ג לעני זה‪ .‬ומש"ה לא‬
‫מהני הבאתו ואי הב"ד רשאי לגיירו כ"ז שלא הביאתו אמו‪ ,‬או שיבא בעצמו לתבוע גרות‪ .‬ואפי' בדיעבד‬
‫לא מהני הגרות לד' המרדכי‪ .‬וכ הסכי הב"ח )סי' רסח( ותמה על הר" דס"ל דמהני בדיעבד‪ .‬ועכ"פ ד'‬
‫התי"ט שאי לגיירו לכתחלה‪ .‬וכ"כ הפנ"י ש וכו'‪ .‬ומיהו א הא מסכמת לגיירו אע"פ שהיא נשארת‬
‫בגיותה רשאי למולו ולהטבילו‪ .‬וכמ"ש בשטה מקובצת וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בתשו' מהר" שיק )ש( כ' להביא ראיה לדברי הר" דבדיעבד מהני לגייר ע"פ ב"ד‪ ,‬מהראיה שכ'‬
‫התוס' )סנהדרי סח‪ (:‬דגירות קט מהניא‪ ,‬ממ"ש ביבמות )ס‪ (:‬החיו לכ והרי פנחס עמה אלמא דגיורת‬
‫פחותה מבת ג' שני מותרת לכהונה‪ .‬ואע"פ שאבותיה לא הביאו לגייר ופחותות מבת ג' אי לה דעת‬
‫לתבוע גרות וע"כ דאפי' בכה"ג מהניא הגרות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬אי זו הוכחה‪ ,‬שהמרדכי יאמר כד' הריטב"א )כתובות יא( שכ'‪ ,‬והנכו דמהכא ליכא ראיה כלל וכו'‬
‫דההיא דמדי מיירי שהביאו ממדי פחותות מבנות ג' שני‪ ,‬והגדילו בישראל וגיירו‪ ,‬והני הוא‬
‫דכשרות לכהונה )לר"ש(‪ .‬והיינו דלא מסייעי מניה לרב הונא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬אי מכא שו ראיה דגרות ב"ד מהני אפי' בקט פחות מב ג' שני‪ .‬וז"ב‪ .‬וע' בקידושי )עח( וכול‬
‫מקרא א' דרשו‪ ,‬כי א בתולות מזרע בית ישראל‪ ,‬ר"ש סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל‪ .‬ופרש"י‪ ,‬שצמחו‬
‫וגדלו בתוליה משבאה לכלל ישראל וכו'‪ ,‬שבתולי שלה יהיו מזרע גידולי יהודי‪ .‬ע"כ‪ .‬ולכאור' משמע‬
‫שצרי! שתתגייר פחותה מבת ג' שני‪ .‬מיהו הריטב"א יפרש בישראל שנשתמרה בישראל‪ ,‬ואפי' נתגיירה‬
‫אח"כ כשרה לכהונה‪ .‬וע' בתוס' רעק"א )פ"ד דכתובות אות נב(‪ ,‬שהק' לפמ"ש התוס' כתובות )יא( דליכא מה"ת‬
‫גר קט שהורתו ולידתו שלא בקדושה‪ ,‬א"כ ל"ל קרא הת למעוטי שאינה בסקילה תיפוק ליה דהויא‬
‫בחזקת בעולה‪ .‬ותיר" הרש"ש )ש יא( שכיו שנתגיירה אמה והיא מחזיקתה תחת השגחתה כדי שתתגייר‬
‫משתגדל‪ ,‬לכ היא בחזקת משתמרת שלא נבעלה‪ .‬ע"כ‪ .‬ומד' הריטב"א הנ"ל סייעתא להרש"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בשו"ת תעלומות לב ח"ג )סי' לב דמ"ז‪ ,(.‬הביא ד' מהר"א די טולידו בסו"ס משנת ר"א ח"ב )באות ג(‪,‬‬
‫שתמה על התוי"ט פ"ג דקידושי הנ"ל‪ ,‬דלמה אינו יכול לגייר את בנו מהנכרית וכו'‪ ,‬ונ"ל דמ"ש )בכתובות‬
‫‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪91‬‬
‫‪ÁÚ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫יא( דניח"ל במה דעביד אבוהו היינו כשהא מסכמת לדעת אביו‪ ,‬והכא אפשר שהיא אינה רוצה שיתגייר‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ' ע"ז בתע"ל‪ ,‬דבנ"ד אי הסכמת הא מספקת‪ ,‬דאנ סהדי שעושה להפצרת האיש השרוי עמה‪,‬‬
‫לכ צרי! שתביאנו בעצמה‪ .‬ושוב ה"ד המהר" שיק הנ"ל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÔÎ‬נראה כיו ששאלנו את הא ואמרה שהיא רוצה לגייר‪ ,‬יכולי לקבל‪ .‬ומה ג שהאיש יכול לכפות‬
‫אותה בדיניה שהולכי אחר האב‪ .‬וכעי מ"ש באו"ח )סי' תמ(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬מבואר בשו"ת י הגדול )ס"ס סב(‪ ,‬והביא ראיה מהכנה"ג יו"ד )רסז‪ ,‬הגה"ט אות יד(‪ .‬ועש"ב‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת עצי הלבנו )סי' סד( סובר שיש לקבל ולגייר‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב )חיו"ד סי' לז(‪ ,‬שהעלה ג"כ שאי לגייר ב הנכרית מישראל‪ ,‬אלא ע"ד אמו‪,‬‬
‫כיו שנקרא בנה ולא בנו‪ .‬וכ"כ התוי"ט פ"ג דקידושי‪ .‬ואע"פ שאפשר למולו א‪ $‬ע"ד אביו לבד‪ ,‬וכדקי"ל‬
‫ביו"ד )סי' רסו סי"ג(‪ ,‬מ"מ אינו יכול להטבילו לש גירות בלא הסכמת הא‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬מ"ש בפשיטות שאפשר למולו בלי טבילה‪ ,‬ומביא ראיה מיו"ד סי' רס"ו סי"ג שישראל שנולד לו ב‬
‫מנכרית אי מלי אותו בשבת‪ ,‬ומשמע שבחול מלי אותו‪ .‬הנה בפרישה ש כ'‪ ,‬דהו"מ למימר דג בחול‬
‫אי מלי אותו בשמיני דהולד כמותה ואינו נקרא יליד בית‪ ,‬אלא דנקט שבת אגב דאיירי הת בדיני מילה‬
‫בשבת‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ' בשו"ת תעלומות לב‪ ,‬שנראה פשוט שכוונת הפרישה היא שיש לחוש פ יצא לת"ר הואיל‬
‫ואמו נכרית‪ ,‬ולכ אי למולו בח' א‪ $‬בחול‪ ,‬והואיל ואדחי מזמנו ידחה עד שיגדל ויבא להתגייר‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫אול אי זה מוכרח שלא בא הפרישה אלא לומר שאי חיוב למולו בשמיני‪ ,‬אבל אינו שולל שלא למולו‬
‫בכלל עד שיתגייר‪ .‬וכבר השיב בזה ע"ד התע"ל‪ ,‬מהר"א ב שמעו בשו"ת ומצור דבש )חיו"ד סי' יב ‪ .‬טו(‪.‬‬
‫והעלה שמותר למולו בחול‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬נכו שא‪ $‬שאפשר למול בחול‪ ,‬מ"מ אי לבר! למול את הגרי )וכ"ש שלא לבר! על המילה( עד שיהיה‬
‫הדבר בהסכמת הא משו דוולדה כמותה וכנ"ל‪ .‬וכ"כ עוד בשו"ת יר! יעקב )חיו"ד סי' ו(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰ÈÓ‬יכולי הבי"ד שלא לקבל את הולדות הללו לגייר‪ ,‬א יש חשש גמור שיחללו שבתות וי"ט ויאכלו‬
‫מאכלות אסורות בגדל‪ ,‬ויחזיקו בדת אמ‪ ,‬שה שורש פורה ראש ולענה‪ ,‬כי זנתה אמ הובישה הורת‪ .‬וע"כ‬
‫טוב שלא לקבל באופ זה‪ .‬וכ"כ הגאו אחיעזר ח"ג )סי' כח(‪ ,‬שאי לב"ד כשר להזדקק בעניני גירות כאלה‪ ,‬מפני‬
‫שהבני הללו בגדל מחללי שבת וכו'‪ ,‬ומ"מ אינו מוצא לנכו שירעישו ע"ז רבני הדור ולצאת במחאה גלויה‬
‫נגד הגירות‪ ,‬כי בעיני ע"ה זהו כחילול ה' ח"ו מה שאי מניחי את הנשי להתגייר‪ ,‬ובפרט הילדי‬
‫שבאמת ע"פ די אפשר לגייר‪ .‬ע"כ‪ .‬והנה מ"מ הורה לנו הרב ז"ל שע"פ הדי מותר לגייר את הבני‪.‬‬
‫‪ ÔÈÚÏÂ‬הבני לאחר שנתגיירו א נידוני כחללי‪ ,‬הואיל ובאו על הנכרית‪ ,‬הנה במושכל ראשו נראה‬
‫שהואיל והולד כמותה וה גוי גמורי לפני גרות‪ ,‬ולא שיי! בהו איסור חללות כלל‪ ,‬ג לאחר שנתגיירו‬
‫נידוני כגרי גמורי לכל דבר‪.‬‬
‫‪ ‡‰‬למה זה דומה למ"ש באה"ע )סי' ד סכ"א( עכו" שבא על אמו והוליד ממנה ב‪ ,‬ונתגייר אותו הב‪ ,‬מותר‬
‫לבא בקהל‪ .‬וה"ט משו דבעודו עכו" לא שיי! ממזרות‪ ,‬דלא שיי! די ממזר אלא היכא דיש תורת‬
‫קידושי‪ .‬וכ"כ האחרוני ש‪ ,‬שא‪ $‬א לא נתגייר אותו הב ובא על בת ישראל דהולד כשר‪ .‬ע"ש‪ .‬וד‬
‫מינה ואוקי באתרי‪.‬‬
‫‪ ÔȇÂ‬לחלק ולומר שאני כהני דריבה בה הכ' מצות יתירות‪ ,‬דאדרבה מבואר ביבמות )מד‪ (:‬דאיסור כהונה‬
‫קיל טפי בהכי‪ ,‬הואיל והוי איסור שאי שוה בכל‪ .‬וע"כ נראה פשוט שאי הולד חלל‪.‬‬
‫‪ Ô‰Â‬אמת כי בשו"ת אבני האפוד ח"ב )סי' כד( נסתפק בנ"ד‪ ,‬א נאמ לומר שהבני בניו‪ ,‬ונמצאו שה‬
‫חללי‪ ,‬וכל זרע חללי‪ ,‬כדי כה הבא על הנכרית‪ ,‬או דילמא הואיל וזינתה ע זה חזרה וזינתה ע איש‬
‫אחר‪ ,‬ואי הבני בניו‪ ,‬וה כשרי לכהונה‪ .‬ואחר שהארי! בזה העלה שכיו שהיא דרה עמו בקביעות‬
‫‪92‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ËÚ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫בבית אחד אמרינ שהבני בניו‪ .‬וכמ"ש הרא"ש בתשו' שבמיוחדת לו לא אמרינ שזינתה ע איש אחר‪,‬‬
‫ולכ הולדות פסולי לכהונה וה ודאי חללי‪ .‬ונכתב כ בפנקס הקהל למזכרת‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬נראה דאשתמטיתיה ד' התוס' יבמות )סא‪ .‬בד"ה אי זונה(‪ ,‬דה"ט דאביי דס"ל )בתמורה כט‪ (:‬שהכה הבא‬
‫על הנכרית אינו חייב עליה משו זונה‪ ,‬משו דכתיב לא יקח ולא יחלל‪ ,‬ובעכו" לא קרינ בה לא יקח‬
‫דלא תפסי בה קידושי‪ ,‬ולא שיי! בה נמי חילול זרע‪ ,‬שאי הזרע מתיחס אחריו‪ .‬עכ"ל‪ .‬הרי שמפורש הדבר‬
‫בהדיא דלא שיי! די חללות אצל העכו"‪ ,‬ומכיו שב הנכרית כמותה ואי לו שו יחס ע אביו‪ ,‬דרחמנא‬
‫אפקריה לזרעיה‪ ,‬והוא גוי גמור לכ"ד א"כ מהיכא תיתי שיהיה לו די חלל אחר שנתגייר‪ .‬וא‪ $‬לרבא דפליג‬
‫עליה דאביי‪ ,‬מודה בזה‪ ,‬וכאשר עיני המעיי תחזינה מישרי‪.‬‬
‫‪ Ìȯ·„‰Â‬מגיעי למ"ש בש"ע )סי' טו ס"י( שאחותו מאביו מ השפחה ומ הנכרית )שנתגיירה( מותרת לו‪ .‬וכ'‬
‫הרמ"א בהגה‪ ,‬שנ"ל דלכתחלה אסור לבא עליה‪ ,‬שיש מסתפקי לומר דדוקא מדאורייתא הולד הול! אחר‬
‫השפחה והעכו" אבל מדרבנ הוי זרעו‪ ,‬לכ יש להחמיר לכתחלה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז יש מקו ג"כ לומר שכה‬
‫הבא על השפחה והעכו"‪ ,‬הולד חלל‪ ,‬לאחר שיתגייר‪ ,‬דלחומרא הוי זרעו‪ .‬ויש לחלק‪ .‬ועכ"פ דברי ה' אבני‬
‫האפוד עדיי תמוהי במ"ש שה ודאי חללי‪ .‬ואילו הרמ"א לא קאמר אלא לחומרא בעלמא מדרבנ‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בישועות יעקב )ש סק"ח( שכ' ע"ד הרמ"א‪ ,‬שהדבר תמוה מאד‪ ,‬דבקידושי )סט( אר"ט יכולי ממזרי‬
‫להטהר‪ ,‬מבואר דלא חשיב זרעו א‪ $‬מדרבנ‪ ,‬דאל"כ הוי ממזר מדרבנ‪ .‬ודעה זו לא נודע מקומה איה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ומקור ד' הגה זו באור זרוע הגדול ח"א )סי' תקצה(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ¯˜ÈÚÏÂ‬קו' הישועות יעקב נראה לתר"‪ ,‬שהואיל ובלא"ה שפחה אסורה לישראל‪ ,‬ועכ"ז התירוה לממזר‬
‫בכדי שיטהר את זרעו‪ ,‬כ ג לעני זה לא רצו לעשותו ממזר מדרבנ הואיל ואי לו תקנה‪ .‬משא"כ לגבי‬
‫אחותו החמירו בזה מדרבנ‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬ק' ע"ד הרמ"א ממתני' דיבמות )כב( מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשת אחיו ליבו וכו'‪ ,‬חו" ממי‬
‫שיש לו אח מ השפחה ומ העכו"‪ .‬אלמא דא‪ $‬לקולא אינו זוקק לחליצה‪ .‬ואי לומר דשאני הת שא‬
‫אתה אומר חולצת מתיבמת‪ ,‬דנימא תתייב ואי בכ! כלו‪) ,‬וכמ"ש ביבמות לא(‪ .‬וכבר עמד בזה בביאורי‬
‫הגר"א‪ .‬וע"ש‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בלבוש שהק' על הרמ"א‪ ,‬שא היא אחותו מעכו" שלא נתגיירה פשיטא דאסורה דהא מדאו' היא‬
‫שפחה או עכו"‪ ,‬וא לאחר שנתגיירה הא כקט שנולד דמי‪ .‬וצ"ע‪ .‬ע"כ‪ .‬וע"ע בבית שמואל ובס'‬
‫ערוה"ש‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‡ˆÓ‬שהאחרוני מפקפקי בזה ע"ד הרמ"א‪ .‬וק"ו לדיד דאזלינ בתר פסקי מר שקבלנו הוראותיו אשר‬
‫יאמר כי הוא זה‪ ,‬ואיהו ס"ל כמשמעות דברי כל הפוסקי המפורסמי שהולד כעכו" לכ"ד וכשנתגייר‬
‫כקט שנולד דמי‪ .‬וה"נ לנ"ד דלא שיי! בזה די חללות כלל‪ .‬וכ בס' ערו! לנר )יבמות מד( בתד"ה הכל‬
‫מודי‪ ,‬כ"כ בפשיטות‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ‡¯·È‬שהט"ז )סי' ד סק"א(‪ ,‬במ"ש הרמ"א ש‪ ,‬גר מצרי שנשא נכרית עמונית‪ ,‬הב הוא עמוני‪ ,‬והבת היא‬
‫מותרת‪ .‬כתב‪ ,‬שהוא ט"ס‪ ,‬וצ"ל דהבת היא מצרית‪ .‬וה"ט דהרמ"א דמספקא ליה בתר מי אזלינ‪ ,‬כיו שאחד‬
‫מה גוי ואחד מה גר‪ ,‬ומש"ה לגבי בת אזלינ בתריה לחומרא‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ הב"ח הובא בחלקת מחוקק‬
‫)ש סק"ד(‪ .‬וכ' עליו שדבריו תמוהי‪ ,‬והסכי לגירסא דיד שהבת מותרת‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ הסכי הגר"א‪ .‬וע"ע‬
‫בדרישה וב"ש‪.‬‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬יש לתלות דבר זה בד' הרמ"א הנ"ל‪ ,‬דולדה כמותה אינו אלא מה"ת‪ ,‬אבל מדרבנ אזלינ בתר‬
‫דידיה להחמיר מיהא‪ .‬וע' בשו"ת ברית אברה )חאה"ע סי' ו אות י( שכתב‪ ,‬דא‪ $‬להב"ח והט"ז שאני הת‬
‫דכתיב לה הל! אחר פיסול‪ ,‬ובנכרית לא עדיפא מאילו היתה גיורת‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז בנ"ד א‪ $‬ה יודו דהולד‬
‫אינו חלל‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪93‬‬
‫‪Ù‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת בית יעקב )סי' צז( שד במיוחד בכה הבא על הנכרית א הב חלל‪ ,‬והוכיח מהתוס' )ע"ז לו‪(:‬‬
‫דהולד כשר‪ .‬והעיר ממ"ש הרמ"א )סי' טו ס"י( הנ"ל‪ ,‬ושוב כ' דהתוס' פליגי ע"ד הרמ"א בזה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת קרית חנה דוד ח"ב )חיו"ד סי' יט(‪ ,‬אחר שהארי! ג הוא לדחות ג' ה' אבני האפוד הנ"ל‪ ,‬שוב כ'‬
‫ליישב דבריו ע"פ מ"ש )קידושי עח( כה הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה‪ ,‬חזר ובא עליה‬
‫עשאה חללה‪ .‬וה"ה בדי נכרית שהיא אסורה מדי זונה‪ ,‬כשבא עליה נעשית חללה‪ .‬וא"כ יש בה תרתי זונה‬
‫וחללה‪ ,‬ולכ הולד חלל‪ .‬וד' ה' נושא האפוד חיי וקיימי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬דוד מכרכר בכל עוז לקיי דברי ה' אבני האפוד‪ ,‬ובמחכ"ת יש להעיר‪ ,‬דבשלמא אחותו שהיא מותרת‬
‫לכל העול‪ ,‬כהני וישראלי כאחד‪ ,‬אמטו להכי שיי! בה די חללות‪ ,‬אבל גויה האסורה לכל‪ ,‬ומלבד‬
‫איסור זונה יש איסור לאו דכתיב לא תתחת ב‪ .‬וכמו שפסקו הרמב" והש"ע‪ .‬מה עני חללות כא‪ ,‬הרי‬
‫אי חלל אלא מאיסורי כהונה הא לישראל שרו‪ ,‬משא"כ בכה הבא על הנכרית שאי הולד מתייחס אחריו‬
‫כלל‪ .‬וכאמור‪.‬‬
‫‪ Ô‰‬אמת דביבמות )מד‪ (:‬אמרינ שגוי הבא על בת ישראל הולד פגו לכהונה‪ ,‬וכ"פ באה"ע )סי' ד ס"ט(‪ .‬אלמא‬
‫דלא אמרינ ולדה כמותה לגמרי‪ .‬ומשו לתא דידיה אמרינ דהולד פגו לכהונה‪ .‬מ"מ יש לחלק שהואיל‬
‫ובבת ישראל שיי! די חללות‪ ,‬והיא עצמה נפסלה לכהונה ע"י ביאת הגוי‪ ,‬מש"ה א‪ $‬הולד חלל‪ .‬משא"כ‬
‫גבי נכרית‪ .‬ובבת ישראל נמי אינה אלא מדרבנ‪ ,‬וכמ"ש בתשו' רעק"א )סי' צא(‪ .‬ע"ש‪ .‬ג ד' מהרש"ל‬
‫ביש"ש )ש(‪ ,‬לחלק בי הולד נקבה דאז פסולה לכהונה‪ ,‬ובי הולד זכר שבתו כשרה לכהונה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ‬
‫מבואר בירושלמי )פ"ד דיבמות הט"ו(‪ ,‬אע"ג דרב אמר גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר‪ ,‬מודה שא‬
‫היתה נקבה פסולה מ הכהונה ע"ש‪ .‬אלמא דב זכר אינו חלל‪.‬‬
‫‪ ÈΉ·Â‬ניחא הא דאמרי' ביבמות )מה( זיל איטמר וכו'‪ ,‬זיל גלי וכו'‪ .‬והא נפיק מיניה חורבא כשישיא בתו‬
‫לכהונה‪ .‬א"ו דבזכר לא הוי שו פיסול לכהונה‪ .‬שו"ר בחי' הרמב" )ש( שהוא סובר שג הב חלל ובתו‬
‫פסולה לכהונה‪ .‬וההיא דאמרי זיל איטמר וכו' לית להו פג לכהונה כלל וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬המאירי )ש( כ' ע"ד הרמב"‪ ,‬שאי הדברי כלו אלא דוקא נקבה‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפ"ז מה שהביא ראיה‬
‫המאירי ש‪ ,‬שהולד פגו לכהונה‪ ,‬מההוא דקרו ליה בר ארמאה‪ ,‬שבודאי לעני לפסלו מ הכהונה קאמרי‪,‬‬
‫אע"ג דהת ב הוה‪ ,‬צ"ל דלאו דוקא לפסלו קאמר אלא שהיה פגו ומיוחסי כהונה בדלי הימנו‪ ,‬משו‬
‫דאילו בת הוה היתה פסולה לכהונה‪ .‬ולעול דזרעו כשר לכהונה‪ .‬וכיו"ב כתב הט"ז יו"ד )סי' רסח סק"י(‪,‬‬
‫שהמיוחסי שבישראל לא יתחתנו בו אע"פ שהוא כשר‪ .‬וכמ"ש ביבמות )מה( יהיב ביה רב עיניה ושכיב‪,‬‬
‫שענשו על שרצה את בתו‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' במהרש"א )ש מה‪ (:‬בההיא דקר"ל בר ארמאה‪ ,‬שכ' ליישב דהיינו‬
‫לעני דהולד פגו‪ .‬וכ' עליו בקרני רא שאי דבריו מובני‪ ,‬דז"א אלא בבת ולא בב‪ .‬וכ פרש"י‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ול"י במה כחו גדול לומר כ‪ ,‬שהרי באמת הרמב" ס"ל הכי ג בב‪ .‬וכ' דמ"ש רש"י בנקבה לאו דוקא נקט‬
‫לה‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בחי' הרשב"א והריטב"א ש‪ .‬וג לד' המאירי ורש"ל י"ל דהיינו לעני מיוחסי כהונה‪ .‬וע'‬
‫בקרב נתנאל שכ' דההוא דהוו קר"ל בר ארמאה‪ ,‬היינו לעני שבא על בת ישראל שפסלה‪ .‬וניחא א‪$‬‬
‫לפרש"י דס"ל דדוקא הנקבה פסולה לכהונה‪ .‬ע"ש‪ .‬ואכתי לא איפרק מחולשא שא מחלל אותה בביאתו‪,‬‬
‫בתו ג"כ תהיה חללה‪ .‬ומאי שנא זמ"ז‪ .‬וע' בשו"ת ברית אברה )סי' ו ‪ .‬ז(‪ .‬עש"ב‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬מבואר בחי' הרמב" שא נישאת לכה א‪ $‬דהולד ספק חלל‪ ,‬אי מוציאי מידו‪ .‬וכ"פ בבית שמואל‬
‫)סי' ד סק"ב( שאי מוציאי מידו‪] .‬ורש"ל ביש"ש ש השיג ע"ד רמב" שא אי מוציאי כ"ש דהולד כשר‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ מבואר בה"ה )פי"ט מהא"ב ה"ד(‪ .‬ע"ש[‪ .‬וכ הסכי בקרב נתנאל ש‪ .‬וכ"ד הרבה ראשוני‪ ,‬הרשב"א‪,‬‬
‫והריטב"א‪ ,‬והמאירי‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בברכ"י )סי' ד ס"ק יט(‪ .‬ובשו"ת יוס‪ $‬אומ" )סי' צד אות ד(‪ .‬ומ"ש ש שכ"ד‬
‫הרמ"ע‪ ,‬נראה דהרמ"ע לשיטתיה שכ' שהק"ו מאלמנה הוי ק"ו פריכא‪ ,‬ואינו אלא אסמכתא בעלמא‪.‬‬
‫וכמ"ש בשמו בשו"ת ברית אברה )סי' ג אות ד(‪ ,‬וע' במראה הפני )ספ"ד דיבמות(‪ .‬ובשו"ת רעק"א )סי' צא וס"ס‬
‫‪94‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪‡Ù‬‬
‫קכח(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬יש להעיר עוד לנ"ד דלכאו' באנו למחלוקת האחרוני‪ ,‬בעכו" הבא על בת ישראל שהולד כשר‪ ,‬א‬
‫צרי! גירות או לאו‪ ,‬וכיפי תלו לה בד' התוס' קידושי )עה‪ .(:‬וע' במהרש"א ש‪ .‬וע' בקרני רא )יבמות מה‪.(:‬‬
‫ובמה שהארי! בזה בפתחי תשובה )ר"ס ד(‪ .‬ולכאורה הא נמי תליא בד' הרמ"א )סי' טו ס"י( הנ"ל‪ ,‬א יש‬
‫להחמיר מדרבנ משו לתא דידיה‪ .‬ועכ"פ רובא דרבנ בתראי הסכימו שא"צ גרות אלמא דולדה כמותה‬
‫לגמרי‪ .‬ומינה לנ"ד שאי הולד חלל‪ .‬וע' שו"ת ישכיל עבדי ח"ד )חיו"ד סי' יט( ושו"ת שארית יהודה )חיו"ד סי'‬
‫ט( בדי קורבא לגיורת בת ישראל הבא על הנכרית‪ .‬ודו"ק‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬להרב קרית חנה דוד ח"ב )חיו"ד סי' יט( הנ"ל‪ ,‬שכ' לפרש באופ אחר דברי ה' אבני האפוד‪ ,‬שכוונתו היא‬
‫על הב הבא מהנכרית אחר שנתגיירה וישב עמה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולשוא צר‪ $‬צור‪ ,$‬שהרי אחר שהביא )באבני האפוד(‬
‫מחלוקת הרמב" והרא"ש‪ ,‬אי אמרינ כש שזינתה ע זה כ! זינתה ע איש אחר‪ ,‬שוב דחה די"ל‬
‫דבעכו" שסתמ זונות כ"ע מודו דאמרינ שזינתה ע אחר וא"כ אי הולד חלל‪ .‬ושוב כ' דמיוחדת לו‬
‫שאני‪ .‬ע"ש‪ .‬ומבואר להדיא דבעכו" קא מיירי‪ .‬והאמת אגיד כי עמל הוא בעיני לדחוק כ"כ בכוונת אחרוני‬
‫זמנינו‪ .‬ושגיאות מי יבי‪ .‬וא"א לומר ונקה כי מצודת הטעות פרושה על כל החיי‪ .‬ואי! שיהיה העיקר‬
‫לדינא שאי הולד חלל‪ ,‬אלא הוא גר גמור לכל דבר‪ ,‬משו דולדה כמותה ואי לו שו יחס ע אביו‪.‬‬
‫ומה"ט נראה שאי לאב לבר! שהחיינו בעת המילה כיו שאי לו שו קורבה ושייכות אל הולד‪ .‬והוי כמו‬
‫שאי ש אב‪ .‬ואעיקרא ברכה זו שנויה במחלוקת‪ ,‬וכמ"ש מר )בסי' רסה ס"ז( שא אי אבי הב מל בעצמו‬
‫אלא ע"י אחר‪ ,‬י"א שאי מברכי בר' שהחיינו‪ .‬ונהגו בכל מלכות א"י וסוריא ומצרי שאבי הב מבר!‬
‫שהחיינו כד' הרמב"‪ .‬ע"כ‪ .‬ובכה"ג שאינו נקרא בנו בודאי שאי לבר! בר' שהחיינו‪) .‬ואי זה מבר! אלא‬
‫מנא"‪ (.‬וא‪ $‬המוהל או הב"ד אינ מברכי בר' שהחיינו‪ .‬וכ"כ בס' אות שלו )עמוד שנד(‪ ,‬שכל שאי אבי‬
‫הב ש‪ ,‬אי למוהל או לסנדק ושאר בנ"א הנמצאי ש לבר! בר' שהחיינו‪ ,‬א‪ $‬למנהג א"י‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"פ‬
‫בס' אבני האפוד‪ ,‬ובס' קרית ח"ד ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬לעני ברכת להכניסו בבריתו של א"א‪ ,‬כ' הרמב" )רפ"ג מה' מילה(‪ ,‬שא אי ש אבי הב אי מברכי‬
‫בר' להכניסו כו'‪ ,‬ויש מי שהורה שיברכו אותה הב"ד או א' מ הע‪ ,‬ואי ראוי לעשות כ‪ .‬ע"כ‪ .‬והראב"ד‬
‫כ' דמסתברא שמבר' הב"ד או מיוחד שבע‪ .‬ונהגו שהסנדק מבר!‪ .‬ע"כ‪ .‬והרמ"א )בר"ס רסה( כ' כהראב"ד‪.‬‬
‫וע' בס' ש חדש ח"א )די"ח רע"ב(‪ ,‬שכ' שמנהג עה"ק ירושת"ו שהסנדק מבר! כד' הראב"ד‪ ,‬וכ עשה‬
‫מעשה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ עשה הרה"ג בעל שמח נפש )ד"ח ע"ב(‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בס' נוה שלו )ה' מילה אות יג(‪ .‬ונהר‬
‫מצרי )ה' מילה אות טו(‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז היה מקו לומר שא‪ $‬כא יברכו הב"ד או הסנדק בר' להכניסו וכו'‪ .‬וכ‬
‫פסקו באמת בס' אבני האפוד ובס' קרית ח"ד ש‪ .‬אול לפע"ד עדיי יש לפקפק בזה‪ ,‬שכיו שעדיי הוא‬
‫כגוי כל עוד שלא טבל‪ ,‬א"א לומר להכניסו בבריתו של א"א‪ .‬כיו שמחוסר טבילה‪ .‬וע' תוס' ע"ז )ס"ד‪.(:‬‬
‫ושו"ת רדב"ז ח"ג )סי' תעט(‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬לא תקנו חז"ל ברכה זו על הגרי‪ ,‬כמבואר בשבת )קלז‪ .(:‬וביו"ד )סי' רסח ס"ה(‪ .‬וע' בשו"ת רעק"א )סי'‬
‫מב(‪ .‬וה"נ די מילה זו כמילת גרי ממש‪ .‬וכ הברכה היא אקב"ו למול את הגרי‪ ,‬כיו שנולד מ הנכרית‪,‬‬
‫וולדה כמותה‪ .‬וכ"כ בס' נהר מצרי )ה' מילה אות מא(‪ .‬וע' בשו"ת חת סופר )חיו"ד סי' רנג( בטעמא דלא‬
‫חיישינ בגר קט שמתגייר ע"ד ב"ד‪ ,‬שמא ימחה לכשיגדיל‪ ,‬והו"ל ברכה לבטלה למפרע‪ ,‬משו דרובא‬
‫דרובא וחזקה אינ מוחי וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בשו"ת מהר" שיק )חיו"ד סי' רמח( ובשו"ת שאול שאל )סי' קעד(‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וה"נ י"ל שא‪ $‬שלד' הר" )כתובות יא( קטני שנתגיירו ע אביה יכולי למחות כשיגדילו‪ .‬ושכ"כ‬
‫הרמב" אליבא דהרי"‪ .$‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז א‪ $‬אלו יכולי למחות‪ ,‬מ"מ סמכינ אחזקה ורובא דרובא שלא‬
‫ימחו‪ ,‬ומברכי על המילה‪ .‬וכ"ש לפמ"ש החת סופר )ש( בזה"ל‪ :‬ג הלו ראיתי בשיטה מקובצת‪,‬‬
‫שהביא חבל נביאי ראשוני דס"ל דהש"ס מיירי שאי אבותיו מתגיירי עמו‪ ,‬אבל א מתגיירי עמו‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪95‬‬
‫‪·Ù‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫לג‪ .‬אשה שנישאה לכה ויש לה ילדי ממנו‪ ,‬והאמא שלה היתה גיורת‪ ,‬ואחר כמה עשרות‬
‫שני נודע לה מפי סבתה שכאשר היתה קטנה בת שמונה הטבילו אותה לש גירות‪ ,‬יחד‬
‫ע אמה‪ ,‬העיקר לדינא שאפשר להקל שתוכל להמשי! לחיות ע בעלה הכה‪ ,‬אחר שלא‬
‫נתברר לבית הדי א נולדה לפני גיורה של האמא‪ ,‬או רק לאחר שנתגיירה האמא‪ .‬ורק‬
‫הסבתא מסרה לה שנתגיירה ע האמא‪] .‬ועוד צירופי נוספי[‪(‚Ï .‬‬
‫בוודאי אינו יכול למחות‪ ,‬וכו'‪ ,‬ואי ספק דהכי הלכתא‪ .‬ע"כ‪ .‬ולכאורה ה"נ שאמו מביאתו להתגייר שפיר‬
‫דמי‪ .‬וי"ל‪ .‬וע' בשו"ת אחיעזר ח"ג )סי' כח( שהביא דברי החת סופר להלכה‪ .‬ע"ש‪ .‬אול עיינתי בשטה‬
‫מקובצת ש ואי שמ" מנהו‪ ,‬ואדרבה הביא פירש"י והרשב"א והריטב"א דהיינו אפי' בגר שנתגיירו בניו‬
‫עמו‪ .‬וכ העיר בהערה להמאירי כתובות )סו‪ $‬עמוד נב(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכבר נתבאר שכ"ה ג"כ ד' הרי"‪ $‬והרמב"‬
‫והר"‪ .‬נמצא שחבל נביאי ראשוני דס"ל בכולהו שא הגדילו יכולי למחות‪ .‬וכ"פ הטוש"ע )סי' רסח‬
‫ס"ז(‪) .‬ובפתחי תשו' הביא דברי החת סופר לדינא‪ .‬ולא עיי בשטמ"ק‪ (.‬ובודאי דהכי נקטינ‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת תעלומות לב ח"ג )דמ"ז ע"ב( שכ'‪ ,‬שאפי' הא מסכמת אי לבר! בש ומלכות‪ ,‬כיו דברכות אי‬
‫מעכבות‪ ,‬ובכדי שלא לבייש את האיש שמייחסו לבנו יברכו בלא שו"מ בי המל ובי המבר! על הכוס‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ואי דבריו מוכרחי שאי נכו להפסיד הברכה על המצוה בלא טע נכו‪ ,‬א‪ $‬שאי ברכות מעכבות‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת ומצור דבש )סי' טו( ודחה דברי התע"ל בזה‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' תבואות שור )סי' יט ס"ק יז וכז(‪ ,‬שנכו‬
‫להכניס עצמו בספק ברכה שא"צ מלהכניס עצמו בספק שלא יבר! על המצוה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולכ יש לבר! על‬
‫מילה והכוס בש ומלכות‪ ,‬א! ברכת להכניסו ובר' שהחיינו אי לבר!‪ ,‬דסב"ל‪.‬‬
‫‪ ‰ÏÂÚ‰ ˙¯Â˙ ˙‡Ê‬שמעיקר ההלכה אפשר לקבל את הבני ולגייר‪ ,‬בתנאי שהא מסכימה ע"ז מרצונה‬
‫הטוב‪ ,‬והיא עצמה מביאת לגירות‪ ,‬ועל צד היותר טוב נכו להחתימה בכתב ידה שהיא מסכימה ע"ז בלא‬
‫שו אונס כלל‪ .‬וכשמלי אות מברכי על המילה בר' למול את הגרי בש ומלכות‪ .‬וכ יש לבר! על‬
‫הכוס בשו"מ‪ .‬אבל אי לאבי הב )כלומר בעלה של הנכרית(‪ ,‬ולא לאחד מ העומדי ש‪ ,‬לבר! ברכת להכניסו‬
‫בבריתו של א"א‪ .‬וכ"ש שאי לבר! ברכת שהחיינו‪ .‬וכ"ז מ הדי‪ ,‬אבל כשרואי הב"ד שיש חשש שהבני‬
‫הללו יחללו שבתות וי"ט בגדל‪ ,‬נכו שלא לגייר‪ .‬וא עברו וקבלו מה שעשו עשוי‪ .‬ואי! שיהיה אי‬
‫לבני אלו שו די חללות כלל‪ ,‬ובנותיה מישראלית כשרות לכהונה בלי פקפוק‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר‬
‫ח"ב אהע"ז סי' ד[‪.‬‬
‫אשה שנישאה לכהן ויש לה ילדים ממנו‪ ,‬והאמא שלה היתה גיורת‬
‫‪ :‰Ï‡˘ (‚Ï‬הופיעה הגב' לאה כה )לבית חסי(‪ ,‬אשת דניאל כה‪ ,‬בפנינו בביה"ד הגדול ירושלי‪ ,‬ונפשה‬
‫בשאלתה כדלהל‪ :‬נולדתי במצרי‪ ,‬קהיר‪ ,‬בשנת ‪ ,1941‬לאבי מוריס חסי ולאמי חנה‪ ,‬מקוד היה שמה‬
‫אנה‪ ,‬וכשנתגיירה נקרא שמה בישראל חנה‪ .‬יש לי עוד שתי אחיות‪ ,‬קרולי וליזה‪ .‬בשנת ‪ 1948‬עברנו לגור‬
‫באלכסנדריא‪ ,‬וכעבור שנתיי ימי‪ ,‬בהריו הרביעי של אמי מתה בהקשותה בלידתה ע התינוק‪ ,‬ונקברה‬
‫ע התינוק בבית הקברות היהודי באלכסנדריא‪) .‬מראה תעודת פטירה מהרבנות באלכסנדריא(‪ .‬כעבור חדשיי נסע‬
‫אבי יחד אתנו‪ ,‬וע א אבי שרינה‪ ,‬לצרפת‪ ,‬והתגוררנו במרסיי‪ ,‬א אבי שרינה גידלה אותנו‪ .‬בשנת ‪1958‬‬
‫נישאתי ע"י הרבנות במרסיי לבעלי דניאל כה‪ ,‬הלכתי למקוה קוד נישואי‪ ,‬כבקשת הרבנות במרסיי‪ ,‬ורב‬
‫אחד סידר לנו חופה וקידושי כדמו"י‪ .‬כמוב שג אבי השתת‪ $‬בטקס הנישואי‪) .‬מראה כתובה מבית הדי‬
‫בצרפת(‪ .‬אבי נפטר בשנת ‪ ,1979‬ונקבר בירושלי‪ .‬עד לפני כשנה התנהגנו כחילוניי‪ ,‬א! לפני כשנה זכינו‬
‫לחזור בתשובה‪ ,‬וחתני בעלה של בתי הבכירה הוא אבר! ישיבה לבעלי תשובה במעלות‪ ,‬ואני עצמי פעילה‬
‫בנהריה ומדריכה נשי בטהרת המשפחה ובשמירת תורה ומצות‪ .‬לפני כשלשה חדשי נכנס אלינו אורח‪,‬‬
‫‪96‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‚Ù‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ובתו! כדי שיחה אמר שגיורת אסורה לכה‪ ,‬כמסיח לפי תומו‪ ,‬ואז התעוררתי בשאלה ע"פ מה שסיפרה לי‬
‫הסבתא א ‪ .‬אבי שרינה‪ ,‬כשהייתי ילדה בת שמונה או תשע שני‪ ,‬שהטבילו אותי יחד ע אמי‬
‫כשהתגיירה‪ .‬הסבתא נפטרה מכבר בשנת ‪ .1964‬ביקרתי אח"כ אצל הדודה שלי‪ ,‬וג היא אמרה ששמעה‬
‫מהסבתא שטבלתי יחד ע אמי‪ ,‬כשהייתי בער! בגיל ארבע שני‪ .‬וכ אמר לי הדוד שלי‪ ,‬אלא שהוא חולה‬
‫משותק ורתוק למטה‪ ,‬ואינני יודעת א דעתו צלולה עליו‪ .‬יש לי מבעלי דניאל כה בני ובנות‪ ,‬שלומדי‬
‫בבתי ספר חרדיי‪ .‬אבקש לדעת א מותר לי להמשי! לחיות ע בעלי הכה‪ .‬אני לא יודעת בבירור א‬
‫נולדתי לפני גיורה של אמי‪ ,‬או רק לאחר שנתגיירה אמי‪ .‬ורק הסבתא ז"ל מסרה לי שנתגיירתי ע אמי‪.‬‬
‫˙˘‪ :‰·Â‬ראשית נדעה נרדפה לדעת א איסור גיורת לכה הוא מה"ת או רק מדרבנ‪ .‬וזו לשו הרמב"‬
‫)פרק יח מהלכות איסורי ביאה(‪" :‬מפי השמועה למדנו שהזונה האמורה בתורה שאסורה לכה‪ ,‬היא כל שאינה‬
‫בת ישראל‪ ,‬או בת ישראל שנבעלה לאד שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה לכל‪ ,‬או שנבעלה לחלל‬
‫וכו'‪ .‬וכ הגיורת והמשוחררת אפי' נתגיירה ונשתחררה פחותה מבת שלש שני‪ ,‬הואיל ואינה בת ישראל‬
‫הרי זו זונה ואסורה לכה"‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הרמב" )בפט"ו מהלכות איסורי ביאה ה"א וב'( כתב בזו הלשו‪" :‬פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו ובעלו‬
‫בת ישראל לוקי‪ ,‬שנאמר לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'‪ .‬ומותרי לישא גיורת ומשוחררת‪,‬‬
‫ואפי' כה שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת לפי שאינו בקדושתו‪ ,‬ואפי' נתינה או אחת מ‬
‫הספקות מותרת לו‪ ,‬שהואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו בו על הנתינה ולא על הספקות‪ ,‬אבל‬
‫פצוע דכא אסור בממזרת ודאית שהרי אסורה מה"ת"‪ .‬ע"כ‪ .‬וכלשו הזה כתב מר בש"ע )סי' ה' ס"א(‪.‬‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬מוכח שגיורת לכה אינה אסורה מה"ת‪ ,‬ולכ פצוע דכא כה הואיל ואינו בקדושתו מותר לו לישא‬
‫גיורת‪ ,‬שאיסורה מדרבנ‪ ,‬ורק בממזרת שהיא מה"ת אסור‪ ,‬שא לא כ למה יהיה אסור בממזרת‪ ,‬והרי ג‬
‫היא אינה בכלל קהל ה'‪ ,‬ומאי שנא מגיורת‪ .‬אלא ודאי שחילקו בי גיורת שאיסורה מדרבנ‪ ,‬לממזרת‬
‫שאסורה מה"ת‪ .‬ובאמת שהראב"ד כתב להשיג על דברי הרמב"‪ ,‬כי למה יהיה אסור בממזרת‪ ,‬הרי לא‬
‫נאסר פצוע דכא אלא לבוא בקהל ה'‪ ,‬וממזרת לאו קהל היא‪ ,‬ועוד הרי פצוע דכא כה מותר בגיורת אע"פ‬
‫שגיורת לכה אסורה מדאורייתא ושריא ליה דלאו בקדושתיה קאי‪ ,‬וה"נ ישראל פסול שרי בממזרת‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ועיי בהרב המגיד ש‪ .‬וע"ע במראה הפני ]פרק ח' דיבמות ד‪ $‬מז‪ .‬בד"ה כמה דאת אמר[‪ ,‬שהסביר בדעת‬
‫הרמב" כמש"כ‪ ,‬דס"ל שאיסור גיורת לכה מדרבנ‪ .‬וכ"כ עוד ש )ד‪ $‬מח‪ :‬בד"ה בתולה מעמיו(‪ .‬ע"ש‪) .‬ועיי‬
‫בספר קר אורה יבמות סא‪ .‬ועו‪ .(:‬ואפשר דהיינו טעמא דהרמב" משו דס"ל שהטע שגיורת אסורה לכה‬
‫היינו שמא נבעלה בגיותה לעכו"‪ ,‬והו"ל ספק זונה‪ ,‬וספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬באמת ג רש"י ביבמות )סא ע"א וע"ב( כתב‪ ,‬כי מה שאמרו חכמי ש‪ ,‬אי זונה אלא גיורת‬
‫ומשוחררת‪ ,‬היינו משו שמא נבעלה לעכו" בגיותה‪ ,‬שעכו" ועבד שאינ בני קידושי פוסלי בביאת‪.‬‬
‫וכ"כ הרשב"א בחי' ליבמות )ס‪ ,(:‬שדעת הרמב" בזה כדברי רש"י‪ ,‬א! הקשה ש על שיטת רש"י‪ ,‬שא"כ‬
‫גיורת פחות מג' שני למה אסורה לכה‪] ,‬דקיימא ל כרבנ דפליגי על רבי שמעו בר יוחאי שאומר גיורת בפחות‬
‫מג' שני מותרת לכה‪ ,‬שנאמר וכל הט‪ $‬בנשי אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכ‪ ,‬והרי פינחס עמה‪ ,‬ורבנ‪ ,‬ההוא‬
‫לשפחות[‪ .‬והרי ביאת פחות מג' שני אינה ביאה‪ ,‬וא בא עליה אחד מ הפסולי לא פסלה‪) ,‬כדאיתא לעיל‬
‫נז‪ .(:‬ועוד הרי רבי שמעו בר יוחאי וחכמי בדאורייתא פליגי‪ ,‬דרשב"י מייתי ראיה מקרא דכתיב החיו‬
‫לכ‪ ,‬ופינחס היה עמה‪ ,‬ורבנ ההוא לשפחות‪ ,‬וא איסור גיורת משו זונה הוא‪ ,‬הרי אינה אלא מדרבנ‪,‬‬
‫משו דחיישינ שמא בא עליה עכו" שסתמ זונות ה‪ .‬אלא ודאי גזרת הכתוב היא‪ ,‬ופליגי בפירושא‬
‫דקרא דיחזקאל כי א בתולות מזרע בית ישראל‪ ,‬דרשב"י ס"ל שנזרעו בתוליה בישראל‪ ,‬ורבנ סברי‬
‫שנזרעה בישראל‪ ,‬וכדאיתא בקידושי )עח‪ .(:‬ואע"ג דדברי קבלה ה‪ ,‬דאורייתא נינהו ואתא יחזקאל ונסיב‬
‫לה אקרא‪ ,‬וכדאמרינ בעלמא בכה"ג )עיי מועד קט ה‪ .‬וש"נ(‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ עוד הרשב"א בתשובה ח"א )סי' אל‪$‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪97‬‬
‫‪„Ù‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ורל"א(‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬שהרי ג א איסורה לכה הוא מכח ספק דשמא נבעלה לעכו"‪ ,‬הרי לרש"י ספיקא‬
‫דאורייתא לחומרא מה"ת‪ ,‬וכדמוכח בפירוש רש"י קידושי )עג‪ .(.‬וכ הוכיחו בשו"ת מהרימ"ט )חיו"ד סי' א'(‬
‫והפר"ח יו"ד )סי' קי( מפירוש רש"י הנ"ל‪ .‬וכ מוכח עוד בפירוש רש"י )מנחות לא‪ .(.‬וכ"כ מר החיד"א בספר‬
‫יעיר אז )מערכת ס' אות ו'(‪ ,‬ובספר ראש דוד )פרשת תזריע ד‪ $‬עז ע"ד(‪ .‬וכ"כ מהר"י טייב בחקת הפסח )סי' תלב ד‪$‬‬
‫ה' ע"ג(‪ .‬וכ"כ בשו"ת ברית יעקב )ס"ס נח(‪ ,‬ובספר ב אברה אבוקרא )סי' א'(‪ .‬ומה שפירש רש"י )בחגיגה ד‪(.‬‬
‫אצטרי! קרא למעוטי ספקא‪ ,‬דלמה לי קרא מהיכא תיתי לחיובי מספק‪ ,‬היינו משו דאיכא איסור חולי‬
‫בעזרה‪ ,‬כמ"ש התוספות ש‪ .‬ועיי במאירי ש‪ .‬והרשב"א עצמו בתורת הבית )ד‪ $‬קב‪ (.‬מר ניהו רב דס"ל‬
‫ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת‪ ,‬וחולק על הרמב" דס"ל ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנ‪ .‬וכ"כ‬
‫הרשב"א בחי' לקידושי )עג‪ ,(.‬ושכ פירש רש"י‪ .‬ע"ש‪ .‬וא"כ מאי קשה ליה להרשב"א על פירוש רש"י‪.‬‬
‫‪ ‰‡¯Â‬דס"ל להרשב"א אליבא דרש"י‪ ,‬שיש מקו לומר שבפחות מג' שני אסרו גזרה משו בת ג' שני‬
‫ומעלה‪] ,‬ומה שהביא רשב"י ראיה מקרא דהחיו לכ‪ ,‬היינו כמ"ש הט"ז יו"ד סי' קיז‪ ,‬שדבר המפורש להיתר בפסוק‪ ,‬אי‬
‫חכמי יכולי לאוסרו‪ ,‬ודחו רבנ דההוא לשפחות[‪ .‬וא"כ ג למעלה מג' שני הרי יש לה חזקת היתר‪] .‬ובלא"ה יש‬
‫לה חזקת היתר‪ ,‬שהרי בודאי מיד כשנולדה עדיי לא נבעלה לעכו"‪ ,‬ודמי למה שכתבו התוספות שבת טז‪ :‬בד"ה‬
‫א‪ $‬בנות כותי[‪ .‬ובכה"ג א‪ $‬ספיקא דאורייתא לקולא מה"ת‪ ,‬דאזלינ בתר חזקה‪ ,‬ורק מפני שסתמ זונות‪,‬‬
‫חששו מדרבנ לאוסרה מספק‪] .‬והיינו מפני שאינו רוב גמור מה"ת‪ ,‬אסורה מדרבנ‪ ,‬וכעי מה שכתבו התוספות כתובות‬
‫ט‪ .‬דרובא דברצו אינו רוב גמור מה"ת[‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬למהר"ש קלוגר בחכמת שלמה )אהע"ז סי' ו' סעי‪ $‬ח'(‪ ,‬שהקשה מדנפשיה על רש"י הנ"ל‪ ,‬שא"כ אי! הביא‬
‫ראיה רשב"י מפסוק החיו לכ‪ ,‬והרי עיקר האיסור הוי רק מדרבנ‪ ,‬ויישב ע"פ דברי הט"ז‪ ,‬שדבר המפורש‬
‫בתורה אי ביד חכמי לאוסרו‪ .‬ע"ש‪ .‬ולא זכר שר מקושית הרשב"א הנ"ל‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת שערי רחמי פרנקו ח"א )חאהע"ז סי' ד' ד‪ $‬יג‪ ,(:‬תמה על הרשב"א‪ ,‬שהרי לרש"י ספיקא דאורייתא‬
‫לחומרא מה"ת‪ ,‬וכ"ה לדעת הרשב"א עצמו‪ .‬ע"ש‪ .‬ולהנ"ל ניחא‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת היכל יצחק )חאהע"ז סי' יח‪ ,‬ד‪ $‬צב‪ .‬בד"ה ועוד( שהסביר שהטע שגיורת אסורה מספק שמא נבעלה‬
‫לעכו"‪ ,‬הוי רק מדרבנ‪ ,‬כמ"ש הריטב"א )צ"ל הרשב"א(‪ ,‬היינו לפי שיש לה חזקת הגו‪ ,$‬ואע"ג דשכיח זנות‬
‫בעכו" אי זה אלא דבר המצוי‪ ,‬כנגד חזקה‪ ,‬ואי זה מה"ת‪ ,‬וכל שאי ידוע שנבעלה לעכו" אינה אסורה‬
‫אלא מדרבנ‪ .‬ע"ש‪ .‬ובחידושי הריטב"א )יבמות ס‪ :‬בד"ה ובדורו(‪) .‬והוא באמת דיבור אחד ע דיבור הקוד(‪ ,‬אחר‬
‫שכתב ככל דברי הרשב"א‪ ,‬סיי‪ ,‬שהרמב" כתב שגיורת פחותה מבת ג' שני פסולה מה"ת משו זונה‪.‬‬
‫וכ פירש בספר המצות‪ ,‬ועולה יפה וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬והריטב"א עצמו ביבמות )עו‪ :‬בד"ה הדר(‪ ,‬כתב‪ ,‬שהרמב"‬
‫שכתב פצוע דכא כה מותר בגיורת‪ ,‬ומ"מ אסור בממזרת מפני שאסורה מה"ת‪ ,‬סובר‪ ,‬שגיורת לכה אסורה‬
‫רק מדבריה‪ ,‬ולא התירו לפצוע דכא אלא איסור של דבריה‪ ,‬וליתא‪ ,‬דמוכח מסוגיי במסקנא שהתירו ג‬
‫איסור תורה‪ ,‬וגיורת נמי איסור תורה היא לכה‪ .‬ע"כ‪ .‬והוא סותר עצמו בדעת הרמב"‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת כפי אהר ח"א )חאהע"ז סי' א'‪ ,‬ד‪ $‬ס‪ (:‬שהעיר בדברי הריטב"א דסתראי נינהו‪ .‬וג הוסי‪ $‬להעיר‬
‫שמדברי הרמב" בשאר מקומות משמע דס"ל שגיורת לכה אסורה מה"ת‪ ,‬ושכ מוכח מהשגת הראב"ד וכו'‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ואי דבריו מוכרחי‪ ,‬וכמ"ש לנכו להעיר עליו בשו"ת שערי רחמי הנ"ל )חאהע"ז סי' ד'(‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬אגרות משה )חאהע"ז סי' יא( עמד ג"כ בסתירת דברי הריטב"א‪ .‬וע"ש מ"ש בזה‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬היכל יצחק )סי' יח( הארי! לפלפל בזה בדעת הרמב" א הגיורת לכה אסורה מה"ת או רק‬
‫מדרבנ‪ ,‬והעלה דהרמב" ספוקי מספקא ליה בהאי מילתא וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ù"ÎÚÂ‬דעת הראב"ד והרשב"א והריטב"א שאיסור גיורת לכה הוא מה"ת‪ .‬וכ דעת התוס' יבמות )סא‪ .‬ד"ה‬
‫אי זונה(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‰Ù‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬מאד תמוהי דברי המהרי"ל צירלסו בשו"ת מערכי לב )סי' עב עמוד קלו( שכתב שהתוספות והרשב"א‬
‫סבירא להו שאיסור גיורת לכה מדרבנ‪ .‬ע"ש‪ .‬ונהפו! הוא‪ ,‬שה סוברי בהדיא שאיסור גיורת לכה‬
‫מה"ת‪ .‬ומה שהסתמ! על הארעא דרבנ שכתב בש התוספות שאיסור גיורת לכה מדרבנ‪ ,‬באמת שדברי‬
‫הארעא דרבנ תמוהי‪ ,‬וראה בשו"ת יביע אומר ח"ב )חאהע"ז סי' ג'(‪.‬‬
‫‪ Ù"ÎÚÂ‬לא יצאנו ממחלוקת הראשוני בדבר‪ ,‬שרש"י והרמב" נראה דסבירא להו שאיסור גיורת לכה‬
‫מדרבנ‪ ,‬ושאר פוסקי סבירא להו דהוי דאורייתא‪.‬‬
‫‪ ¯„‰ÈÂ‬אנפי לנ"ד‪ ,‬שהנה ידוע לנו ע"פ המסמכי שהגב' לאה כה נולדה בשנת ‪ ,1941‬א! לא ידוע לנו‬
‫מתי התקיי הגיור של אמה‪ ,‬כי שמא הגיור היה לפני שנה או יותר מהתארי! הנ"ל‪ ,‬ונמצא שנולדה מ‬
‫הגיורת לאב ישראל‪ ,‬והורתה ולידתה בקדושה‪ ,‬ומותרת לכה‪ ,‬או שמא הגיור של הא היה אחר שנולדה‬
‫המבקשת‪ ,‬והתגיירה ע אמה‪ ,‬כדברי הסבתא שלה‪ ,‬וממילא היא אסורה לכה‪ .‬ואילו היה ספק ממש לפנינו‬
‫לפני הנישואי של המבקשת היינו צריכי לומר העמד הא על חזקתה שהיתה גויה‪ ,‬והשתא הוא‬
‫שנתגיירה‪) ,‬כלומר אחר לידת המבקשת(‪ ,‬והמבקשת פסולה לכהונה‪ ,‬וכדתנ בכה"ג במשנה חלה )פרק ג' משנה ו'(‪,‬‬
‫ובחולי )קלד‪ .(.‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬מאחר והמבקשת נישאת לפני עשרי ושבע שנה ע"י הרבנות במרסיי כדמו"י‪ ,‬יש לנו לומר כדברי‬
‫חז"ל )פסחי ד ב( חזקה על חבר שאינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוק‪ ,‬ומסתמא חקרו ודרשו בביה"ד‬
‫על גיורה‪ ,‬ונודע לה שאחר גיורה של הא‪ ,‬נתעברה המבקשת ונולדה לאב ישראל‪ ,‬והורתה ולידתה‬
‫בקדושה‪ ,‬ולכ עשו מעשה להשיאה לכה‪ .‬וה אמת שבפסחי )ט‪ (.‬ובנדה )טו‪ (:‬יש ב' לשונות בגמ'‪ ,‬א‬
‫חזקת חבר זו חזקה ודאית‪ ,‬או עכ"פ לא יצאה מכלל ספק‪ ,‬מ"מ המשנה למל! )בפ"י מהלכות מעשר הלכה ב'(‬
‫הוכיח במישור מדברי הרמב" ש שחזקה ודאית היא זו‪] .‬וזה שלא כמ"ש מהר"ש קלוגר בספר מי נדה‬
‫)טו‪ :‬בתוספות ד"ה אפי' ילדה(‪ ,‬דקי"ל כלישנא בתרא דספק וספק הוא‪ .‬ע"ש[‪ .‬ועיי בשו"ת הרשב"א ח"א )סי'‬
‫שסא(‪ ,‬ובשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד )סי' קיח ד‪ $‬קפג‪ .(.‬ע"ש‪ .‬ואחר שהוחזקה זה שני רבות שכשרה לכהונה‪,‬‬
‫אי לפוסלה לכהונה אלא בשני עדי שיעידו בבי"ד שנתגיירה ע אמה‪ ,‬כדקי"ל בקידושי )עו‪ (:‬אי ערער‬
‫בפחות משני‪ .‬ועיי בשו"ת מהרשד" )חאהע"ז סי' קלח ורל"ו( בנידו מי שהוציאו עליו לעז שהוא ממזר‪ ,‬וכ‬
‫העיד עליו עד אחד‪ ,‬והשיב שאינו נאמ לפוסלו‪ ,‬ואפי' להצרי! בדיקה אחריו אינו צרי!‪ ,‬שלדעת הרמב"‬
‫והש"ע צרי! שתהיה עדות גמורה להוציאו מחזקת כשרות‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ המהריב"ל ח"א )כלל ב' סי' ב'(‪ .‬וכ"כ‬
‫הלח רב )סי' ה'(‪ .‬וע"ע בתשובת מהר"א אלפנדארי שבספר בני דוד פלקו )ד‪ $‬מט‪ .(:‬ע"ש‪ .‬ולכ אי להשגיח‬
‫במה שאמרה הסבתא של המבקשת שגיירוה ע אמה‪ ,‬לפוסלה לכהונה‪.‬‬
‫‪ Ô‰Â‬אמת שלפי דברי המבקשת הסבתא שלה אמרה לה כ בעודה קטנה זמ רב קוד נישואיה לכה‪ ,‬וידוע‬
‫מ"ש הרמב" )בפרק טז מהלכות סנהדרי ה"ו(‪ :‬א"צ שני עדי למלקות אלא בשעת מעשה‪ ,‬אבל האיסור עצמו‬
‫ג בעד אחד יוחזק‪ .‬כיצד‪ ,‬אמר עד אחד חלב הכליות הוא זה‪ ,‬כלאי הכר ה פירות אלו‪ ,‬גרושה או זונה‬
‫אשה זו‪ ,‬ואכל או בעל בעדי והתראה‪ ,‬ה"ז לוקה‪ ,‬אע"פ שעיקר האיסור הוקבע ע"פ עד אחד‪ .‬ע"כ‪ .‬וא"כ‬
‫א‪ $‬כא שהסבתא אמרה שלא בשעת מעשה הנישואי‪ ,‬שהמבקשת גיורת‪ ,‬שאסורה לכה‪ ,‬הרי הוקבע‬
‫האיסור ע"פ עד אחד‪] .‬ועיי במשנה למל! פרק ג' מהלכות שגגות הלכה ב'‪ ,‬שמקור דברי הרמב"‬
‫מהירושלמי פרק ח' דנזיר הלכה א'‪ .‬וכ הוא בירושלמי סוטה פרק ו' סו‪ $‬הלכה ב'‪ .‬וע"ע בחי' הרש"ש‬
‫)חולי צו‪ ,(.‬שכ"כ הנימו"י )ב"ב נו‪ .(:‬וע"ש[‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬נראה שאי זה עני לדברי הרמב"‪ ,‬שש מדובר שהוחזק האיסור ע"פ העד שאמר כ בפני עדי‪,‬‬
‫ונודע הדבר לרבי וכ שלמי‪ ,‬אבל אמירה גרידא שבי סבתא לנכדתה בלבד בינה לבינה‪ ,‬דר! סיפור‬
‫דברי בעלמא‪ ,‬ובמיוחד לילדה קטנה‪ ,‬מבלי א‪ $‬לדעת שע"י אמירתה היא פוסלת אותה לכהונה‪ ,‬אי בה‬
‫ממש כלל‪ ,‬ולא חשיב כהוחזק האיסור‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪99‬‬
‫‪ÂÙ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ ‰Ï„‚Â‬מזו כתב הגאו בעל ש אריה בספר ערוגות הבוש )בקונטרס חתיכה דאיסורא ואמתלא‪ ,‬אות כ'‪ ,‬ד‪ $‬קפ ע"ד(‪,‬‬
‫שבדיבור ואמירה בלבד מבלי שיעשה שו מעשה ומנהג המחזיק את האיסור לאחר מכ‪ ,‬הדבר ברור דלא‬
‫חשיב הוחזק האיסור ואפי' לאחר שלשי יו ויותר‪ .‬ע"ש‪ .‬וא‪ $‬להסדרי טהרה )סי' קפה( שאינו סובר כ‪,‬‬
‫]והובא בערוגות הבוש ש‪ ,‬ודחה דבריו[‪ ,‬י"ל דשפיר יודה בנ"ד דלא חשיב הוחזק האיסור‪ .‬ועוד שהרי לא‬
‫נודע הדבר כלל רק עתה לאחר עשרות שני שהאשה נשואה לכה‪ ,‬שהסבתא אמרה כ למבקשת‬
‫בילדותה‪ ,‬ואי הגדול נאמ להעיד מה שראה בקטנותו‪ ,‬זולת איזה עניני שה מדרבנ‪ ,‬כמו שמבואר‬
‫בכתובות )כח‪ ,(.‬ובחש משפט )סי' לה(‪ ,‬אבל בכל כיו"ב אי עדות לקט‪ .‬ועיי במגילה )כ‪ (.‬אמר רבי יהודה‪,‬‬
‫קט הייתי וקראתי למעלה מר' טרפו וזקני‪ ,‬אמרו לו אי מביאי ראיה מ הקט‪ .‬והקשה בתוספות רי"ד‪,‬‬
‫דהא תנ בכתובות )כח‪ (.‬אלו נאמני להעיד בגדל מה שראו בקטנ‪ .‬ותיר" דהת בדרבנ‪ ,‬אבל הכא‬
‫מקרא מגילה הויא מדברי קבלה‪ ,‬ודברי קבלה כדברי תורה‪ .‬ע"ש‪ .‬וא‪ $‬כא בודאי שאי נאמנות למבקשת‬
‫לאסור עצמה לבעלה הכה ע"פ מה שאומרת ששמעה בילדותה מהסבתא שלה‪ ,‬ובניגוד למה שהוחזקה‬
‫ע"י נישואיה לכה שהיא כשרה לכהונה‪ .‬וכ"ש לדעת התוספות רי"ד )קידושי סו‪ (.‬דאיסור זונה לכהונה הוי‬
‫דבר שבערוה שאינו בפחות משני‪ .‬והובא בשב שמעתתא ובאחיעזר ש‪ .‬וע"ע בשו"ת לח שלמה‬
‫)חאהע"ז סי' ג'(‪ ,‬ובשו"ת אגרות משה כר! ה' )חאהע"ז סי' ה'(‪ ,‬ובשו"ת דברי יחזקאל )סי' כא אות ו'(‪ .‬ע"ש‪ .‬ולכ‬
‫ג מה שאמרה כיו הדודה של המבקשת‪ ,‬ששמעה כ מפי הסבתא‪ ,‬וכ דברי הדוד שלה‪ ,‬אי בה ממש‬
‫לאסור את המבקשת לבעלה הכה‪ ,‬כי הכל עדות של פסולי לעדות ועד מפי עד‪ ,‬ואי בה כל ממש‪ .‬וכ"ש‬
‫א נצר‪ $‬דעת רש"י והרמב" שאיסור גיורת לכה אינו אלא מדרבנ‪ ,‬וכ יש לצר‪ $‬לסני‪ $‬מ"ש‬
‫המהרשד" )חאהע"ז סי' רלה(‪ ,‬שכהני דורינו שאי לה כתב היחס אינ בחזקת כהני ודאי‪ .‬וכ"כ היעב""‬
‫בספר מור וקציעה )סי' קכח(‪ ,‬שכהני זמנינו כהני ספק ה כיו שאי לה כתב היחס‪ .‬וכ"כ עוד בספרו שו"ת‬
‫שאילת יעב"" ח"א )סי' קנה(‪ .‬וכ"כ בשו"ת בית אפרי )או"ח סי' ו(‪ ,‬שהכהני של זמנינו גרועי ה יותר‬
‫מכהני חזקה‪ ,‬וכמ"ש מהרש"ל בי של שלמה ב"ק )פ"ה סי' לה(‪ .‬ויש סיוע גדול לדבריה ממ"ש בספר‬
‫חסידי )מקיצי נרדמי סי' תרל(‪ .‬ע"ש‪ .‬וא‪ $‬שבמקו אחר הבאנו דברי רוב האחרוני החולקי ע"ז ומעמידי‬
‫הכהני על חזקת‪ ,‬מ"מ לסני‪ $‬מיהא יש לסמו! להקל על הנ"ל בצירו‪ $‬כל הספקות הנ"ל‪ .‬וכ"כ בשו"ת‬
‫היכל יצחק )חאהע"ז סי' יז אות ה'(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ù"Ú‡Â‬שנראה לכאורה שהמבקשת מאמינה לדברי הסבתא והדודה שלה‪ ,‬וא"כ י"ל שעכ"פ שויא אנפשה‬
‫חתיכה דאיסורא‪ ,‬הא ליתא‪ ,‬שהרי בקידושי )יב‪ (:‬גבי יהודית דביתהו דרבי חייא דהויא לה צער לידה‪,‬‬
‫ואמרה לרבי חייא‪ ,‬אמרה לי א קבל ב! אבו! קידושי )מאיש אחר( כי זוטרת‪ ,‬אמר לה לאו כל כמינה דאמ!‬
‫דאסרת ל! עילואי‪ .‬וכתב בתוספות רי"ד ש‪ ,‬ואע"ג דהיא מהימנא לשוויי אנפשה חתיכה דאיסורא‪ ,‬וכדתנ‬
‫)קידושי סה‪ (.‬קדשתני והוא אומר לא קדשתי!‪ ,‬היא אסורה בקרובותיו‪ ,‬הת משו דלא אגידא גבייהו‪,‬‬
‫הילכ! כי אסרה נפשה עלייהו מהימנא כיו דלא מפסדא לאחריני‪ .‬אבל הכא דאגידא ביה ומשתעבדא ליה‬
‫ומטי איסורא לגביה לא מהימנא‪ .‬ע"כ‪ .‬ודו מינה לנ"ד‪ ,‬שהדברי נאמרי לאחר עשרות שנות נישואיה של‬
‫המבקשת לבעלה הכה‪ ,‬אי בדבריה כלו לאסור עצמה עליו‪ .‬וכ"כ מר הב"י )בס"ס מו(‪ ,‬שכל שאומרת‬
‫בש אחרי אינה נאסרת על בעלה משו שויא אנפשה חתיכה דאיסורא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬מבואר היטב בשער המל! )בפ"ט מהל' אישות הט"ו(‪ ,‬שהקשה על דברי התוס' רי"ד הנ"ל ממתניתי )נדרי‬
‫צ‪ (:‬האומרת טמאה אני ל!‪ ,‬שלפי משנה ראשונה נאמנת‪ ,‬אע"פ שמדובר בנשואה שהיא משועבדת לו‪ ,‬וא‪$‬‬
‫לפי משנה אחרונה שאינה נאמנת‪ ,‬הת היינו טעמא משו דחיישינ שמא עיניה נתנה באחר‪ ,‬הא כל היכא‬
‫דליכא למיחש להכי נאמנת‪ ,‬ולא אמרינ דלאו כל כמינה לאסור עצמה על בעלה משו דמשעבדא ליה‪.‬‬
‫ותיר" שהרי"ד ס"ל כתירו" אחרו של הר" ש‪ ,‬דמשנה ראשונה לאו מעיקר דינא קאמר‪ ,‬דמדינא אי‬
‫האשה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו‪ ,‬אלא משו דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות‬
‫מזלזלא נפשה כולי האי‪ ,‬וכיו דחזו רבנ בתראי דאיכא למיחש לעיניה נתנה באחר אוקמוה אדינא‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ÊÙ‬‬
‫לד‪ .‬יש מי שכתב שגר שחזר לסורו פוסל בביאתו את אשתו לכהונה‪ .‬אול אי זה מוכרח‬
‫לדינא‪(„Ï .‬‬
‫לה‪ .‬מי שהיה מוחזק ככה‪ ,‬והביא ראיות בבית די שאמו טר נישואיה לאביו הכה‬
‫חיתה ע גוי מספר שני‪ ,‬ואחר שנפרדה ממנו נישאת לאביו הכה‪ ,‬והא מודה בכל‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬ניחא דברי הרי"ד וכו'‪ ,‬אלא שמדברי התוספות ש מוכח שחולקי ע"ז‪ ,‬שהקשו למשנה אחרונה‬
‫דהא שויתא אנפשה חתיכה דאיסורא‪ ,‬ותירצו שכיו שיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר‪ ,‬יש כח ביד חכמי‬
‫לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת‪ .‬אלמא דסבירא להו להתוספות שאפי' בנשואה שמשועבדת‬
‫לבעל אמרינ דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא‪ ,‬ורק משו הטע שעיניה נתנה באחר אמרינ שאינה נאמנת‪.‬‬
‫וכ מוכח לפי התירו" של הר" שהוצר! לומר דאפקעינהו רבנ לקידושי מינה‪ .‬וכ מבואר מדברי‬
‫הרשב"א ש‪ .‬וכ בתוספות יבמות )כה‪ .(.‬וא"כ קשה‪ ,‬כי מה יענו בההיא דקידושי )יב‪ (:‬לאו כל כמינה‬
‫דאמ! דאסרת ל! עילואי‪ ,‬והא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא‪ .‬ומוכרחי אנו לומר דסבירא להו‬
‫להראשוני הנ"ל דלא אמרינ שויא אנפשה חתיכה דאיסורא אלא דוקא בטוענת על עצמה בודאי‪ ,‬כגו‬
‫האומרת קדשתני‪ ,‬דקי לה בנפשה שנתקדשה לו‪ ,‬משא"כ בההיא דקידושי )יב‪ (:‬דאיהי לא קי לה‬
‫שקידשה אביה בקטנותה‪ ,‬אלא שאמה אמרה לה כ‪ ,‬וכסבורה היא שאמת יהגה חכה‪ ,‬ואע"פ שאינה‬
‫מכחישתה‪ ,‬ואדרבה אמרה כ לבעלה בש אמה‪ ,‬מ"מ איהי מיהא לא ברירא לה מילתא כולי האי‪ ,‬אלא‬
‫ע"פ דיבור אמה‪ ,‬וכל כה"ג לא אמרינ שויא אנפשה חתיכה דאיסורא‪ .‬ובזה ניחא מ"ש מר הב"י )ס"ס מו(‪,‬‬
‫שיש לחלק בי כשהיא עצמה מודה לכשאומרת כ בש אחרי‪ ,‬כההיא דקידושי )יב‪ ,(:‬לאו כל כמינה‬
‫דאמ! וכו'‪ .‬ותמה עליו המהרי"ט‪ ,‬וכ בעצמות יוס‪ ,$‬שהרי יהודית דביתהו דרבי חייא היא עצמה מודה‬
‫בזה וכו'‪ .‬ולפי האמור ניחא‪ ,‬דמ"מ איהי לא קי לה בגוה בודאי‪ ,‬אלא ע"פ דיבור אמה‪ ,‬וכל כה"ג לא‬
‫אמרי' שויא אנפשה חתיכה דאיסורא‪ .‬עכת"ד השעה"מ‪ .‬וכ העלה בשו"ת הרמ"" )אה"ע סי' א אות לו(‪.‬‬
‫‪ ‰˙ÚÓÂ‬ג בנ"ד שהמבקשת מוסרת דברי הסבתא שלה‪ ,‬לא עדיפא מהמעשה של יהודית דביתהו דרבי‬
‫חייא‪ ,‬שבודאי אמרה אמת לבעלה בש אמה‪ ,‬ולא חשש רבי חייא כלל לדבריה‪ ,‬אלמא שג בעל נפש א"צ‬
‫להחמיר בזה כלל‪) .‬וכ"כ בשו"ת אגרות משה כר! ז' חאהע"ז ס"ס כ'(‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬במאירי )קידושי סו‪ (.‬שכתב בדי אמר לו עד אחד שזינתה אשתו‪ ,‬שאפי' א היה אותו עד מוחזק‬
‫בעיניו לאד כשר והגו‪ ,‬ואפי' א הוא מאמי בדבר‪ ,‬אשתו מותרת‪ ,‬שמ"מ אי דבר שבערוה פחות‬
‫משני‪ ,‬אא"כ היה אותו עד מוחזק בעיניו לנאמ לכל דבר כשני עדי גמורי וכו'‪ ,‬אבל כל שאינו נאמ‬
‫אצלו בכל דבר כשני‪ ,‬אי עדותו כלו‪ ,‬וכ! הוריתי בעני זה ע"י מעשה שבא לפני‪ .‬וא‪ $‬גדולי הדור נסכמו‬
‫בה לדברי‪ ,‬וחיזקו את הסברא הנ"ל ממה שאמרו בגמ' אי מהימ ל! כבי תרי זיל אפקה‪ ,‬ולא אמרו אי‬
‫מהימ ל! דעבדא איסורא זיל אפקה‪ .‬ע"ש‪ .‬וע"ע בשו"ת הרשב"א המיוחסות )סי' קלג(‪ ,‬בתשובה לרבינו‬
‫המאירי הנ"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬וה"ה לכא לגבי להוציאה מבעלה הכה‪ .‬וע"ע להרמ"א באהע"ז )סי' קטו סעי‪ $‬ז'(‪,‬‬
‫שהביא כסברא זו בש המהריק"ו‪ .‬וע"ע בשו"ת רעק"א )סי' ק' וק"א(‪ ,‬ובשו"ת בית מאיר הנד"מ )סי' מט(‪,‬‬
‫ובשו"ת אגרות משה ח"ג )אהע"ז ס"ס ל'(‪ .‬סו‪ $‬דבר הכל נשמע‪ ,‬שהאשה הניצבת בזה מותרת לבעלה הכה‪.‬‬
‫]הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר ח"ז אהע"ז סי' יא[‪.‬‬
‫גר שחזר לסורו אם פוסל בביאתו את אשתו לכהונה‬
‫‪ ‰‰ („Ï‬יש מי שכתב שגר שחזר לסורו פוסל בביאתו את אשתו לכהונה‪ .‬אול אי זה מוכרח לדינא‪ .‬וע'‬
‫ביבמות )מז‪ (:‬לגבי גר שחזר לסורו‪ ,‬דאי הדר ביה ומקדש בת ישראל‪ ,‬ישראל מומר הוא וקדושיו קדושי‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪101‬‬
‫‪ÁÙ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫זה‪ ,‬וברצונו לישא אשה גרושה‪ ,‬וכבר ה חיי בלי חופה וקידושי‪ ,‬ויש לה כבר‬
‫ארבעה ילדי‪ .‬העיקר לדינא שאי לאסור על המבקשי להנשא זה לזו‪ ,‬ומותרי ה‬
‫להנשא בחופה וקידושי כדת משה וישראל‪] .‬וא‪ $‬על פי שבודאי הגמור אשה‬
‫המתגרשת מגר צדק יש לה די אשה גרושה האסורה לכה‪ ,‬אפילו הכי בנידו דיד יש‬
‫להקל‪ ,‬שהרי לאיש אי חזקת כהונה‪ ,‬שאביו והוא לא נהגו מעול בעניני כהונה‪ ,‬ואמו‬
‫הוחזקה שנבעלה לגוי על פי עדותו ועדות אחרי‪ ,‬וג הוחזקה שגרה ע גויי פרוצי‪,‬‬
‫וג אחרי נישואיה לאביו נהגו כמנהגי הגויי‪ ,‬ולא שמרו שבת ומועד כלל‪ ,‬ואי לה שו‬
‫חזקת כשרות‪ ,‬ועוד שדברי הכה המבקש ה בטענת ברי להתיר בכהאי גוונא‪ ,‬ולא דמי‬
‫לסוגיא דזכריה ב הקצב‪ ,‬ובפרט בכהני דיד שה כהני חזקה ולא מצד הבירור‪ ,‬ובנידו‬
‫דיד יש לה ארבעה ילדי‪ .‬ובצירו‪ $‬כל הטעמי הנ"ל יש להקל בנ"ד‪ .‬וראה בהערה[‪(‰Ï .‬‬
‫וע' בתשו' משפטי עוזיאל )תנינא ח"א סי' נו(‪ ,‬שכ' שגר שחזר לסורו פוסל בביאתו את אשתו לכהונה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ובשו"ת יביע אומר )ח"א יו"ד סי' יא אות ה( העיר על דבריו‪ ,‬שאינו מוכרח‪.‬‬
‫כהן שלא הוחזק בכהונה‪ ,‬המבקש היתר נישואין לגרושה‬
‫‪ (‰Ï‬המבקש‪ :‬אבי היה בחזקת כה אבל לא היה שומר מצוות‪ ,‬לא הל! לבית הכנסת‪ ,‬ולא נשא כפיו‪ .‬אמי‪,‬‬
‫שבאה מבית לא דתי בגרמניה‪ ,‬נסעה לארצות הברית כשהיתה נערה בגיל שבע עשרה שנה‪ ,‬וחייתה חיי‬
‫אישות ע גוי‪ ,‬במש! כשנתיי ימי‪ .‬זה היה בשנת ‪ 1942‬בער!‪ .‬כ! סיפרה לי אמי שקוד נישואיה ע אבי‬
‫חיתה חיי אישות ע הגוי הנ"ל‪ ,‬ואי לי שו ספק שדבריה כני ונכוני‪ .‬אני מעול לא עליתי לדוכ ג‬
‫לאחר שחזרתי בתשובה‪ .‬ע"פ דברי אמי שנישאת לאבי למרות שהיתה אסורה עליו‪ ,‬אני חלל‪ ,‬ומותר לי לשאת‬
‫גרושה‪ .‬ג דודי אחי אמי אישר כי ידע שאמי חיתה חיי אישות ע הגוי הנ"ל במש! תקופה מסויימת‪ .‬בתיק‬
‫בית הדי הרבני האיזורי יש עדות מאד‪ ,‬בפני בי"ד בוואשינגטו‪ ,‬בתארי! עשרי ושלוש ליוני אל‪ $‬תשע‬
‫מאות שמוני וחמש‪ ,‬שמעיד שהאמא היה לה בארה"ב קשר ויחסי אישות ע גוי‪ ,‬ומשפחתה לא רצו בהמש!‬
‫היחסי האלה‪ ,‬ולחצו עליה להפסיק את קשריה ע הגוי‪ ,‬ונשלחה לקליפורניה ע קרוב משפחה‪.‬‬
‫‪ ÔÎ‬הופיע אד בפני ביה"ד חיפה בכ"א אב תשמ"ה‪ ,‬והעיד שבהיותו בארה"ב ניו‪.‬יורק הכיר את האמא‪,‬‬
‫וכשהיתה בגיל י"ז שנה‪ ,‬חיתה חיי אישות במש! כשנתיי ע הגוי הנ"ל‪ .‬וידוע היה שה חיי כבעל‬
‫ואשה‪ .‬אחיה היה חבר טוב שלי‪ ,‬ולכ ידעתי על חיי המשפחה‪ .‬אני לא שומר שבת ולא הורי שומרי שבת‪.‬‬
‫‪ ÔÎ‬הופיעה האמא )כה( בפני בית הדי חיפה‪ ,‬והעידה‪ ,‬שאמנ הכירה בהיותה בארה"ב בגיל שבע עשרה‬
‫בער! את הגוי הנ"ל‪ ,‬הוא היה נוצרי‪ ,‬וחיינו יחדיו ביחסי אישות במש! כשלש שני‪ ,‬ואח"כ הכיר בחורה‬
‫אחרת גויה‪ ,‬ואז נטש אותי‪ .‬ומראה מכתבי שהיו ביניה‪.‬‬
‫‪ ȯ·Á‬בית הדי האיזורי בחיפה החליטו ביו ט"ז אלול תשמ"ה שאי ביד להתיר למבקש לשאת את‬
‫האשה )מפני שאי עדי כשרי על הנ"ל(‪ ,‬והעבירו את התיק לבית הדי הגדול שיחליט בזה‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הרמב" )בפרק טז מהלכות סנהדרי הלכה ו'( כתב וזו לשונו‪ :‬א"צ שני עדי למלקות אלא בשעת מעשה‪,‬‬
‫אבל האיסור עצמו ג בעד אחד יוחזק‪ ,‬כיצד‪ ,‬אמר עד אחד חלב הכליות הוא זה‪ ,‬כלאי הכר ה פירות‬
‫אלו‪ ,‬גרושה או זונה אשה זו‪ ,‬ואח"כ אכל או בעל בעדי והתראה‪ ,‬ה"ז לוקה‪ ,‬אע"פ שעיקר האיסור הוקבע‬
‫ע"פ עד אחד בלבד‪ .‬ע"כ‪ .‬וכתב בשו"ת אחיעזר )חאהע"ז סי' ה' אות ט'(‪ ,‬דס"ל לרבינו הרמב" שאיסור גרושה‬
‫וזונה לכה לא חשיב כדבר שבערוה שאינו בפחות משני‪ ,‬ולכ"כ שהאיסור בזה יוקבע ע"פ עד אחד‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪ËÙ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫וחולק על מ"ש בתוספות רי"ד )קידושי סו‪ ,(.‬הובא בספר שב שמעתתא )שמעתא ו' פרק טו(‪ ,‬שהמעיד על אשה‬
‫שהיא זונה או גרושה לפוסלה לכהונה הוי דבר שבערוה‪ ,‬ואינו בפחות משני‪) .‬וע"ע בשו"ת אחיעזר ש סי' ו'‬
‫אות ג'(‪ .‬ונמצא שלפי דעת הרמב" אי צור! בעדות גמורה לפסול לכהונה את אמו של המבקש‪ ,‬ולכ בנ"ד‬
‫אע"פ שהמעידי שאמו של המבקש היתה פסולה לכהונה בטר תנשא לאביו של המבקש‪ ,‬אינ מוחזקי‬
‫כעדי כשרי מצד ההלכה‪ ,‬מ"מ כיו שהמבקש לא הוחזק שהוא כה‪ ,‬וג אביו שהיה מוחזק ‪ .‬לדברי‬
‫המבקש ‪ .‬שהוא כה‪ ,‬לא היה שומר מצוות כלל‪ ,‬וג ידוע שאמו של המבקש התגוררה בי העכו"‬
‫הפרוצי בעריות‪ ,‬והיא אומרת בעצמה שחיתה ע הגוי הנ"ל קוד נישואיה לכה‪ ,‬יש מקו להאמי‬
‫שפסולה היתה לכהונה קוד נישואיה ע אביו של המבקש‪ ,‬ולהתיר את המבקש לשאת את הגרושה הנ"ל‪,‬‬
‫וזאת ע"פ המבואר במשנה )קידושי עט‪ .(:‬וכ"פ הרמב" )בפ"כ מהלכות איסורי ביאה ה"ז(‪ :‬שכה מיוחס שיצא‬
‫למדינת הי ובא הוא ואשתו ובניו ואמר אשה זו נשאתי ואלו בניה‪ ,‬צרי! להביא ראיה על האשה שהיא‬
‫כשרה‪ ,‬ואינו מביא ראיה על הבני שה כרוכי אחריה‪ .‬וכ"ש כא שהאשה מודה שנבעלה לפסול לה‬
‫קוד נישואיה לכה‪ .‬וע"ע בחזו איש )אהע"ז סי' ב' סו‪ $‬אות כ'(‪ ,‬שא נולד הב כשאביו היה נוהג כמנהגי‬
‫גוי‪ ,‬ולא ידענו את אשתו כלל‪ ,‬לא עדי‪ $‬מא נשא במדינת הי שצרי! ראיה על האשה שכשרה היא‪ ,‬ואפי'‬
‫א שני עדי מעידי על אביו שהוא כה מיוחס לא מהני עד שיעידו שהיה לאביו אשה כשרה‪) .‬וע' אגרות‬
‫משה חאה"ע ח"ד סי' יב‪ .‬ודו"ק(‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬יש לדו עוד להקל ע"פ מה שאמרו בכתובות )כב‪ (:‬שני אומרי מת ושני אומרי לא מת‪ ,‬לא‬
‫תנשא‪ ,‬וא נישאת לא תצא‪ .‬ופרי!‪ ,‬הבא עליה באש תלוי קאי‪ ,‬ומשני הכא במאי עסקינ שנישאת לאחד‬
‫מעדיה‪ .‬היא גופה באש תלוי קיימא‪ ,‬באומרת ברי לי‪ ,‬ופירש רש"י‪ ,‬אי לבי נוקפי‪ ,‬שברי לי אילו היה קיי‬
‫היה בא‪ .‬ואמנ הר" ש חולק על רש"י‪ ,‬ומפרש ברי לי שראיתיו שמת‪ ,‬אול המהרח"ש )בד‪ $‬פ‪ (.‬כתב‪,‬‬
‫שנראה לו מתו! דברי הפוסקי שדעת כפירוש רש"י‪) .‬וע"ע במאירי כתובות עמוד קיב(‪ .‬ולפ"ז א‪ $‬כא שאומר‬
‫שאי לו כל ספק באמיתות דבריה של אמו‪ ,‬ושל שאר העדי‪ ,‬שאכ אמו היתה פסולה לכהונה בטר‬
‫נישאת לאביו‪ ,‬יכול לסמו! ע"ז ולשאת גרושה‪ ,‬ואע"פ שבכתובות ש אמרו הרי זו לא תנשא וא נישאת‬
‫לא תצא‪ ,‬נמצא שעכ"פ אסור לה להנשא לכתחלה אפי' לאחד מעדיה‪ ,‬שאני הת שיש לה חזקת אשת איש‪,‬‬
‫וג שני עדי אומרי לא מת‪ ,‬ומכחישי אותה‪ ,‬אבל כא שמעיקרא אי חזקת כהונה למבקש‪ ,‬ואי מי‬
‫שמכחישנו‪ ,‬מותר לשאת גרושה א‪ $‬לכתחלה‪ .‬אלא דלכאורה יש לעמוד ע"ז ממתני' )כתובות כז‪ (:‬אמר רבי‬
‫זכריה ב הקצב‪ ,‬המעו הזה לא זזה ידה מתו! ידי משעה שנכנסו עכו" לירושלי עד שיצאו‪ ,‬אמרו לו אי‬
‫אד מעיד על עצמו‪ ,‬ומאי שנא מההיא דאמרה ברי לי‪ .‬וכבר עמד בקושיא זו הגרעק"א בדרוש וחידוש‬
‫)כתובות כז‪ .(:‬וכ הקשה בחי' הרש"ש ש )כז‪ .(:‬וסיי‪ ,‬שיש לחלק‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬לאור שמח )פרק יב מהלכות גירושי הלכה ז'‪ ,‬ד‪ $‬מו‪ (:‬שעמד ג"כ בקושיא הנ"ל‪ ,‬שמכיו דקי"ל באומרת ברי לי‬
‫לא תצא‪ ,‬ה"נ בשבויה ששניה הבעל והאשה טועני ברי שלא נטמאה‪ ,‬למה לא יהיו נאמני לומר שהיא‬
‫טהורה ומותרת לבעלה‪ ,‬ולמה אסרוה לבעלה בספק זה‪ .‬וכבר הרגיש בזה בתשו' הגרעק"א )סי' פה(‪ .‬אול‬
‫י"ל שהחשש הוא משו הבני‪ ,‬שהרי יהיו ספקי חללי‪ ,‬ויתערבו במשפחות כהונה‪ .‬ובאומרת ברי לי כיו‬
‫שספק ממזר אינו אסור מה"ת‪ ,‬יתכ שחכמי לא גזרו בכה"ג ששניה טועני ברי שמת‪ ,‬ואי מוציאי‬
‫אותה מתחת ידו‪ .‬משא"כ בכהונה שספק חלל אסור מה"ת‪ ,‬וא באמת נבעלה לפסול לה הרי הוא חלל‪,‬‬
‫לכ בשביל הבני גזרו עליה שתצא מתחת ידו‪ ,‬כי לעני הולד לא מהני הברי שלו‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ ככל‬
‫הדברי האלה הג"ר יצחק אלחנ בספר נחל יצחק )סי' לח ענ‪ $‬ו‪ ,‬ד‪ $‬ע‪ .(.‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬נראה ליישב מה שהקשה הג"ר חיי אבולעפייא בספר מקראי קודש )סנהדרי י"ט ד‪ $‬סה‪ ,(.‬על מ"ש‬
‫הרשב"א בתשובה‪ ,‬שהטע שהותרה מיכל לדוד לאחר שהיתה ע פלטי ב ליש רבות בשני‪ ,‬כי נביא היה‬
‫דוד‪ ,‬וידע שלא נגע בה‪ ,‬וקשה‪ ,‬דמאי שנא מההיא דרבי זכריה ב הקצב שנאסרה לו ג בטענת ברי לי‪ .‬ולפי‬
‫האמור לק"מ שהרי אפי' את"ל שנאסרה ע"י פלטי ב ליש‪ ,‬אי בחזרתה לדוד משו מכשול לבני‪ ,‬כי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪103‬‬
‫ˆ‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫הבני כשרי בכל אופ‪) .‬דלא קיי"ל כסברת הר"ח שבתוס' יבמות מט‪ :‬בד"ה סוטה(‪] .‬ובאמת דבלא"ה לא קשה על‬
‫הרשב"א‪ ,‬כי בתשובת הרשב"א )סי' י( איתא‪ ,‬שנביאי היו בימי דוד‪ ,‬וע"פ נביא עשה‪ .‬וכ העיר מר‬
‫החיד"א בברכ"י )אהע"ז סי' ז' סק"ח( על המקראי קודש‪ .‬וע' בשו"ת יביע אומר ח"א )חאו"ח סי' מא אות י(‪ .‬ע"ש[‪.‬‬
‫‪ ‰˙ÚÓÂ‬בנ"ד יש מקו לומר שבשביל תקנת הבני שלא יהיו ספק חללי‪ ,‬יש להורות למבקשי אלו‬
‫להמנע מלהנשא זל"ז‪ ,‬מטע דלא מהני ברי דידהו לגבי הילדי שלה‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬הגאו בית מאיר )סי' קנב סעי‪ $‬ג( העיר ג"כ בהא דקי"ל שני אומרי נתגרשה ושני אומרי לא‬
‫נתגרשה‪ ,‬ונישאת לאחד מעדיה‪ ,‬והיא ג"כ אומרת ברי לי‪ ,‬הרי זו לא תנשא וא נישאת לא תצא‪ ,‬דנהי‬
‫דשניה אינ באיסור אש תלוי כיו ששניה טועני בודאות‪ ,‬אבל אי! נוכל אנו להכשיר את הבני‬
‫שלה לעלמא‪ ,‬והרי ה בספק דתרי ותרי‪ ,‬וספק ממזרי ה‪ ,‬ובאמת דמשמע מדברי הפוסקי והש"ע‬
‫שהבני ג"כ כשרי‪ ,‬כי אי סברא כלל לומר שהילדי יהיו ספק ממזרי‪ ,‬שא"כ בודאי שהיה ראוי לנו‬
‫לומר שתצא כדי שלא להרבות ספק ממזרי בישראל‪ ,‬ונראה שלכ הוסי‪ $‬הרמב" )בפרק יב מהל' גירושי‬
‫ה"ז(‪ ,‬שהרי היא ובעלה יודעי בודאי שהיא מותרת וחזקה היא שאי מקלקלי את עצמ‪ .‬וכ"כ המחבר‬
‫בש"ע )סי' קנב ס"ג(‪ .‬הרי דנקטי החזקה ג בדידהו‪ ,‬ובמה יהיה הקלקול‪ ,‬א לא לעני הולדות‪ ,‬שע"י צירו‪$‬‬
‫חזקה זו נעשה ג לנו הספק כודאי להכשיר הולדות‪ .‬עכת"ד‪) .‬וכ"כ עוד הבית מאיר סי' יז סמ"ב(‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬ג בנ"ד יש לסמו! על המבקש שאומר ברי לי‪ ,‬שחזקה שאינו מקלקל את בניו לעשות חללי‪ .‬וא‪$‬‬
‫לגבי האשה אי איסור עליה לחיות עמו‪ ,‬הואיל והוא נאמ עליה כבי תרי בכל דבריו‪) .‬וע' תוס' נדרי צ‪ :‬ד"ה‬
‫חזרו לומר(‪ .‬ג מהר"ש קלוגר בשו"ת האל‪ $‬ל! שלמה )חאו"ח ס"ס קמב( עמד בההיא דכתובות )כב‪ ,(:‬דמאי‬
‫מהני ברי דידהו לגבי הולדות‪ ,‬וכתב‪ ,‬שי"ל שמכיו שאיסור ממזרות תלוי באיסור ערוה‪ ,‬כא שהנישואי‬
‫בהיתר ע"פ הוראת חכמי שאמרו לא תצא אי ג בולדות חשש ממזרות כלל‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז ג באיסור‬
‫חללות שהוא תלוי באיסור כהונה‪ ,‬ובנ"ד הותר לו לישא גרושה ע"פ הוראת ב"ד‪ ,‬ג הולדות כשרי‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בערוה"ש )אהע"ז סי' יז סעי‪ $‬צא( כתב‪ ,‬שבאומרת ברי לי ג הבני כשרי‪ ,‬וג אחר מיתת בע"ז כה מותר‬
‫בה‪ ,‬ולא חיישינ לספק זונה‪ .‬שכלל גדול הוא בידינו בכל דבר שאנו דני עליו א להיתר א לאיסור‪ ,‬ויצא‬
‫הדבר להיתר מפני חזקה או מפני טענת ברי‪ ,‬כל הדברי הנגררי לאחר מכ הוי היתר גמור‪ ,‬הואיל ויצא‬
‫הדבר בהיתר‪ .‬ולהכי קי"ל )בסי' ד סעי‪ $‬לא( שחזקת האשה מהניא ג לבת‪ ,‬אע"פ שאי לבת חזקה‪ ,‬וזהו כלל‬
‫גדול בכל עניני ספקות וחזקות‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת חשב האפוד ח"ב )ס"ס קסג( עמד בקושיא הנ"ל‪ ,‬במעשה של ר' זכריה ב הקצב‪ ,‬שאסרוה עליו‪,‬‬
‫ולכאורה זהו היפ! ממאי דאמרינ לעיל )כב‪ (:‬באומרת ברי לי‪ ,‬וכתב לתר"‪ ,‬שחומרא זו שהחמירו עליו‪,‬‬
‫אינה מ הדי‪ ,‬אלא מכלל התקנה שתקנו חכמי בשבויה‪ ,‬כי חששו חכמי שבהיות דעת קרובה זל"ז‪,‬‬
‫ולשניה יהיו הגירושי קשי ומרי‪ ,‬לכ גזרו שלא יהיו נאמני על כ!‪ ,‬אע"פ שאי זה מ הדי‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וכיו"ב כתב החקרי לב ח"א מיו"ד )סי' ד ד‪ $‬ז‪ (.‬שמעיקר הדי היה צרי! להאמי לר' זכריה ב הקצב‪ ,‬כיו‬
‫שטוע ברי לי‪ ,‬אלא שמכיו דקי להו לרבנ כי עזה כמות אהבה וקשה מאד להפריד אד מאשתו‪ ,‬וחששו‬
‫לשמא אמרו בדדמי‪ ,‬ומשקרי ה כדי לקיי המש! זיווג לכ חששו בזה‪ .‬עכת"ד‪ .‬וכ"כ בתפארת ישראל‬
‫במתני' )ספ"ב דכתובות‪ ,‬חלק בועז אות ב(‪.‬‬
‫‪ ¯ÙÒ·Â‬קול הרמ"ז )פ"ב דכתובות מ"ט( עמד ג"כ בקושיא זו‪ ,‬דמאי שנא עובדא דר' זכריה מההיא דאמרינ‬
‫)לעיל כב‪ (:‬בנישאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי‪ .‬ותיר" דשאני הכא דרבנ הקילו בשבויה בכמה עניני‪,‬‬
‫משו דמנוולא נפשה לגבי שבאי )קדושי יב‪ ,(:‬ומש"ה חששו שמא יורה היתר לעצמו להחזיקה לטהורה‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬וכ בחי' חת סופר כתובות )כז‪ (:‬כתב שמצא כתוב בשו מו"ח הגרעק"א שהקשה מהא דאמרינ‬
‫בנישאת לא' מעדיה ובאומרת ברי לי‪) .‬ע' שו"ת רעק"א סי' פה(‪ .‬ושוב הביא דברי קול הרמ"ז‪ ,‬וכתב שהקולא‬
‫‪104‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ˆ‡‬
‫לו‪ .‬א‪ $‬שהפלאשי יש לה די יהודי לכל דבר‪ ,‬מכל מקו יש לנהוג בה גיור לחומרא‪,‬‬
‫לאנשי‪ .‬הטפת ד ברית‪ ,‬וטבילה בלא ברכה‪ .‬ולנשי‪ .‬טבילה בלא ברכה‪ .‬וצריכי לקבל‬
‫עליה עול מצוות כדת וכדי‪ ,‬כמו כל הבא להתגייר שחייב לקבל עליו עול מצוות תחילה‪.‬‬
‫וחלילה לבטל תקנה זו של הגיור לחומרא‪ ,‬כי שמא בתקופה כל שהיא קיבלו גרי אל‬
‫עדת‪ ,‬ומחוסר ידיעה בהלכות גרות‪ ,‬לא נתגיירו כדת על פי ההלכה‪ ,‬ונתערבו גויי אלו‬
‫בקהילת‪(ÂÏ .‬‬
‫שהקילו בשבויה היא החומרא כא‪ ,‬דאילו הוה ספיקא דאורייתא היה מועיל הברי שלו‪ ,‬א! מכיו שבאמת‬
‫מה"ת מותרת לגמרי ורק חכמי החמירו משו יחוס כהונה‪ ,‬שעשו הספק כודאי‪ ,‬לא יועיל ברי של עצמו‬
‫להוציאו מודאי איסור‪ ,‬ושכ נרמז בשיטה מקובצת‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפ"ז בנ"ד דהוי ספק דאורייתא כיו שאומר ברי‬
‫לי שפיר דמי‪ .‬וע' בשו"ת עונג יו טוב )סי' קנב( ובס' חינא וחסדא ח"ב )ד‪ $‬קלד ע"ד( ובשואל ומשיב תנינא‬
‫)ח"ב סי' טז(‪ .‬ובשו"ת שערי דעה ח"ב )סי' רכט(‪ .‬ובספר יד דוד פסקי הלכות ח"ב )ד‪ $‬רמח ע"ג(‪ .‬ובחזו איש )סי'‬
‫נט אות מא(‪ .‬ע"ש‪] .‬שו"ר בחי' החת סופר מהדורא בתרא )כתובות כז‪ (:‬שכתב בפשיטות שהבני ספק‬
‫ממזרי בתרי ותרי‪ ,‬ותמה על הבית מאיר‪ .‬ע"ש‪ .‬וצע"ג[‪.‬‬
‫‪ ÛÒÂ‬על כל הנ"ל יש לצר‪ $‬לסני‪ $‬מ"ש המהרש"ל בי של שלמה )פרק ה' דבבא קמא סי' לה(‪ ,‬שבזה"ז יש‬
‫לאסור חרמי לכהני‪ ,‬אפי' א פירש שה לכה‪ ,‬כי בזה"ז אי לנו ייחוסי כהונה כמו שהיה בזמ התנאי‬
‫והאמוראי‪ ,‬שהיו עדיי נזהרי בתרומות ובטהרות‪ ,‬וכעת מרוב אריכות הגלות והגזרות והשמדות‬
‫והגירושי ממדינה למדינה נתבלבלו‪ ,‬והלואי שלא נתבלבל ונתערב זרע קודש בחול‪ ,‬אבל זרע כהני‬
‫ולוי קרוב לודאי שנתבלבלו רוב או מחצית בזרע ישראל‪ .‬ומטע זה נהגו בזה"ז שלא לתת חלה‬
‫בחו"ל א‪ $‬לכה שטבל לקריו‪ ,‬משו דלא מחזקינ ליה בכה ודאי‪ .‬וכ"כ המהר"י וייל סי' קצג‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫)וע"ע בי של שלמה פרק כל הבשר סי' ס'(‪ .‬וכיו"ב כתב המג"א )בסי' רא(‪ .‬ג המהרשד" )חאהע"ז סי' רלה( כתב‪,‬‬
‫שכהני דורינו שאי לה כתב היחס אינ בחזקת כהני ודאי‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ היעב"" בשו"ת שאילת יעב""‬
‫ח"א )סי' קנה( שיש לפקפק בחזקת כהני זמנינו‪ ,‬שאינ בודאי כהני‪ .‬וכ"כ עוד בספרו מור וקציעה )סי' קכח(‪.‬‬
‫וכ"כ בשו"ת בית אפרי )חאו"ח סי' ו'(‪ .‬וע"ע בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג )ס"ס נו(‪ ,‬ובשו"ת לח שלמה )חאו"ח‬
‫סי' מ' אות ו'(‪ .‬ע"ש‪ .‬ויש סיוע לדבריה ממ"ש בספר חסידי )מקיצי נרדמי סי' תרל(‪ .‬וכאשר עיני המעיי‬
‫תחזינה מישרי‪) .‬ועיי בשו"ת יביע אומר ח"ו סי' כב אות ה'(‪ .‬וכ"ש בנ"ד שיש לנו כמה וכמה צירופי להקל‪.‬‬
‫ובפרט כדי להקל על בעלי תשובה הללו שיש לה כבר ארבעה ילדי משותפי‪ ,‬וקשה מאד להפריד‬
‫ביניה‪ ,‬ומה ג שהביעו רצונ לחנ! ילדיה ע"פ התורה‪ ,‬ולחיות כיהודי כשרי לכל דבר‪.‬‬
‫‪ ÔÎÏÂ‬מסקנא דדינא שאי לאסור על המבקשי להנשא זה לזו‪ ,‬ומותרי ה להנשא בחופה וקידושי כדת‬
‫משה וישראל‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר חלק ז'[‪.‬‬
‫כשרותם של עולי אתיופיה ]פלאשים[ לבוא בקהל ה'‬
‫‪ (ÂÏ‬במכתב שכתב מר אאמו"ר זצ"ל בז' אדר א' תשל"ג‪ ,‬וז"ל ש‪ :‬בתשובה למכתבו בעני הפלאשי‪,‬‬
‫הנני להודיעו‪ ,‬כי בהסתמ! על הגאו הרדב"ז )שו"ת דברי דוד הלכות אישות סימ ח( שאלו הפלאשי בלי ספק‬
‫ה משבט ד‪ ,‬ורק מפני שלא היו ביניה חכמי מבעלי הקבלה תפסו לה פשטי המקראות‪ ,‬ודינ כתינוק‬
‫שנשבה לבי הגויי‪ ,‬ודינא כישראל שאנו מצווי לפדות ולהחיות‪ ,‬ורקלעני יוחסי יש לחוש מפני‬
‫שאינ בקיאי בטיב גיטי וקידושי‪ .‬ע"כ דברי בקיצור‪ .‬וכ פסק תלמידו המהריק"ש בהגהות ער! לח‬
‫)יו"ד סימ קנח(‪ .‬וכ כתבו כמה גאוני דגולי‪ ,‬ומה‪ :‬הגאו רבי עזריאל הילדסהיימר‪ ,‬ראש בית המדרש‬
‫בברלי‪ ,‬והגאו רבי אברה יצחק הכה קוק‪ ,‬נשיא הרבנות הראשית לאר" ישראל‪ ,‬והגאו רבי יצחק‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪105‬‬
‫ˆ·‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫אייזיק הרצוג‪ ,‬הרב הראשי לישראל‪ ,‬זכר צדיקי לברכה‪ ,‬שהפלאשי ה יהודי‪.‬‬
‫‪ ÔÎÏÂ‬באתי למסקנא שהפלאשי ה צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש‪ ,‬ואי כל ספק שהגאוני הנ"ל‬
‫שקבעו שה משבט ד חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו ע"פ עדויות וראיות מיהמנות ביותר‪ ,‬וא אני‬
‫הצעיר בשבטי ישראל חקרתי ודרשתי היטב בעניניה‪ ,‬לאחר שמנהיגי הפלאשי פנו אלי בבקשה‬
‫להתחבר ע אחינו בני ישראל ברוח התורה וההלכה‪ ,‬תורה שבכתב ותורה שבעל פה‪ ,‬ללא כל סייג‪ ,‬ולקיי‬
‫כל מצוות התורה הקדושה‪ ,‬ע"פ הוראות רבותינו ז"ל אשר מפיה אנו חיי‪ ,‬והחלטתי כי לפע"ד‬
‫הפלאשי ה יהודי שחייבי להציל מטמיעה והתבוללות‪ ,‬ולהחיש עליית ארצה‪ ,‬ולחנכ ברוח‬
‫תורתינו הקדושה‪ ,‬ולשת בבני ארצנו הקדושה‪ ,‬ושבו בני לגבול‪ .‬ובטוחני שמוסדות הממשלה‬
‫והסוכנות היהודית‪ ,‬ואירגוני בישראל ובתפוצות הגולה‪ ,‬יסייעו לנו כמיטב יכולת במשימה קדושה זו‪,‬‬
‫שהיא מצות הצלת נפשות אחינו‪ ,‬לבלתי ידח ממנו נדח‪ ,‬וכל המקיי נפש אחת מישראל כאילו קיי עול‬
‫מלא‪ .‬בכבוד רב‪ ,‬עובדיה יוס‪.$‬‬
‫‪ ·˙ÎÓ·Â‬נוס‪ $‬מי"ג אדר א' תשמ"ד‪ ,‬כתב וז"ל‪ :‬לכבוד ידידינו היקר רב פעלי‪ ...‬במכתב שכתבתי ביו‬
‫שישי ז' אדר א' תשל"ג למר ‪ ...‬הי"ו‪ ,‬הסתמכתי על הרדב"ז והמהריק"ש‪ ,‬שהפלשי יש לה די‬
‫יהודי‪ ,‬שמצוה להציל‪ ,‬ולהביא לארצנו הקדושה‪ .‬ומ"מ בראותי שהרבני הראשיי אשר קדמוני‪,‬‬
‫ובכלל הגאו ר' יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל‪ ,‬צוו לעשות לפלשי כדי גיור לחומרא‪ ,‬בלא ברכה‪,‬‬
‫דהיינו הטפת ד ברית‪ ,‬וטבילה‪ ,‬ג אני הנהגתי כ אחריה‪ ,‬כדי להסיר כל ספק ביהדות של הפלשי‬
‫כי שמא בתקופה כל שהיא קבלו גרי על עדת‪ ,‬ומחוסר ידיעה בהלכות גרות‪ ,‬לא נתגיירו כדת על פי‬
‫ההלכה‪ ,‬ונתערבו גויי אלו בקהלת‪ .‬ומכל שכ שבספר אוצר ישראל )ער! פלשי(‪ ,‬ובשו"ת צי" אליעזר‬
‫)חי"ב סי' סו(‪ ,‬מפקפקי מאד ביהדות‪ ,‬לפיכ! הוריתי לנהוג גיור לחומרא בפלשי‪ :‬לאנשי‪ ,‬הטפת ד‬
‫ברית וטבילה )בלי ברכה(‪ ,‬ולנשי‪ :‬טבילה )בלי ברכה(‪ ,‬ולאחר שמקבלי עליה עול מצוות כדת‪] .‬כדי כל‬
‫הבא להתגייר‪ ,‬שחייב לקבל עליו עול מצוות תחלה[‪.‬‬
‫·‪ .‬וחלילה לבטל התקנה של גיור לחומרא‪ ,‬בבחינת‪" :‬ואל תסג גבול עולי אשר גבלו ראשוני"‪ ,‬שעל‬
‫ידי כ יחלק הע למחנות‪ ,‬לעני נישואי ע הפלשי‪ .‬ואע"פ שבלא"ה הרדב"ז מפקפק על נישואי‬
‫הרבניי ע הפלשי‪ ,‬מפני שאינ בקיאי בטיב גיטי וקידושי‪ ,‬דברי תורה עניי במקומ ועשירי‬
‫במקו אחר )ירושלמי פ"ג דר"ה(‪ ,‬ובמקו אחר השיב באור! להתיר ג את הקראי לבוא בקהל ה'‪ ,‬והוא‬
‫הדי לפלשי‪.‬‬
‫‚‪ .‬לאחר שהוראתי בשנת תשל"ג מצאה אוז קשבת אצל ממשלת ישראל‪ ,‬וזכינו שפלשי רבי עולי‬
‫לאר" ישראל‪ ,‬ה ונשיה ובניה וטפ‪ ,‬מצוה רבה על כל הנוגעי בדבר לתת לה חינו! דתי‪ ,‬ואמנ‬
‫בהיות באתיופיה לא ידעו דר! ה'‪ ,‬והיו רחוקי מאד מידיעת התורה שבע"פ‪ ,‬אול עתה שזכו להיות‬
‫בתוככי ארצינו הקדושה‪ ,‬חובה ללמד תורה‪ ,‬ולחנכ למצוות ולמעשי טובי ע"פ תורתינו הקדושה‪,‬‬
‫לדעת חכמה ומוסר להבי אמרי בינה בהלכות שבת ומועדי ה'‪ ,‬כשרות‪ ,‬וטהרת המשפחה‪ ,‬ומצות‬
‫התלויות באר" וכו'‪ ,‬אשר יעשה אות האד וחי בה‪ .‬והעושי כ שכר גדול אצל הקב"ה‪ ,‬כמאמר‬
‫הכתוב‪ :‬א תוציא יקר מזולל כפי תהיה‪ .‬ישל ה' פעל ותהי משכורתכ שלמה מע ה'‪ ,‬בעשותכ‬
‫כמיטב יכלתכ להשיב נדחי ישראל אל צור מחצבת‪ ,‬ולהחזיר עטרה ליושנה‪ .‬בכבוד רב ובברכת התורה‪,‬‬
‫‪ÛÒÂÈ ‰È„·ÂÚ‬‬
‫וע' בספר מסורת משה )עמ' שכג( בש הגר"מ פיינשטי היכ המקו המדוייק של ההטפה במילת גר‪] .‬וראה‬
‫בחזו"א שבת )סימ סב אות כז([‪ .‬וע"ש עוד בדי גירות לחומרא שעשו מילה שלא בפני שלשה‪ ,‬הא צריכי‬
‫לחזור ולהטי‪ $‬ד ברית‪.‬‬
‫‪106‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ˆ‚‬
‫לז‪ .‬אשה בני העדה הפלאשית שעברה גיור לחומרא‪ ,‬לא יכתבו בכתובתה "גיורתא"‪ ,‬אלא‬
‫יכתבו שמה בלבד‪ .‬ומותרת להנשא א‪ $‬לכה‪(ÊÏ .‬‬
‫לח‪ .‬גר שמתגייר צרי! שישנה את שמו לש יהודי‪ .‬וזה דר! כל המתגייר לשנות את שמו‬
‫הקוד‪ ,‬ומכני אותו ב אברה‪ .‬ויש אומרי שהגר עצמו נקרא אברה‪ ,‬ונקבה נקראית‬
‫שרה‪ .‬ואי נהגו להקפיד בזה‪ .‬ואסופי ושתוקי קורי אותו ]לספר תורה[ בש אבי אמו‪ ,‬וא‬
‫אינו יודע קורי אותו בש אברה כמו לגר‪(ÁÏ .‬‬
‫כתיבת כתובה לגיורת מעולי אתיופיה‬
‫‪ (ÊÏ‬מה שכתבנו לעני הכתובה‪ ,‬תשובת מר אאמו"ר זצ"ל בכת"י להג"ר אליהו בר שלו מיו כב סיו‬
‫תשס"ט )והובא בקוב" משנת יוס‪ $‬גליו ז' תשרי חשו תשע"ה עמוד שפ‪ ,‬ובספר בית הלל ספר הזכרו עמ' צב‪.‬צג(‪ .‬דעולי‬
‫אתיופיה ה יהודי לכל דבר‪] ,‬ורק לחומרא עושי לה שוב גיור[‪ .‬ולכ אי לכתוב בכתובה גיורתא‪.‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬שכתבנו שמותרת לכה‪ ,‬הנה הגאו רבי יצחק רלב"ג‪ ,‬חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל‪ ,‬הפנה‬
‫שאלה למר אאמו"ר זצוק"ל לפני מספר שני‪ ,‬וז"ל השאלה‪ :‬לכבוד שר התורה פוסק הדור מר רבי‬
‫עובדיה יוס‪ ,$‬נשיא מועצת חכמי התורה‪ .‬אחדשה"ט וש"ת בהערכה רבה‪.‬‬
‫‪ :Ô„‰‬כלה מעולי אתיופיה שעברה גיור לחומרא לכה‪ .‬באה לפנינו כלה מעולי אתיופיה שהעידו עליה‬
‫רבני העדה רבני העדה האתיופית שהיא בת להורי יהודי‪ .‬אשר שיכנעו אותה לעבור גיור לחומרא כדי‬
‫למנוע בעיות שיכולות להתעורר בעתיד‪ ,‬והיא נענתה בחיוב ועברה גיור‪ .‬כעת מצאה חת שהוא כה אשר‬
‫קשורה אליו מאד ומבקשת להנשא לו כדת משה וישראל‪ .‬בדעתי להתיר לה להנשא מכמה סיבות‪ ,‬ולאור‬
‫התקדימי שהיו בעבר בהסכמת כת"ר שליט"א‪ .‬אני מבקש ממעלת כת"ר שיורה לנו את הדר! ללכת בה‬
‫כיצד לנהוג הא אפשר לרשמ ולהשיא כדת משה וישראל‪ .‬בכבוד ובהערכה רבה‪ .‬הרב יצחק רלב"ג‪.‬‬
‫‪ ÂÊÂ‬תשובתו של מר אאמו"ר מיו ט' אייר תשע"ב‪ :‬אפשר לרשו אות לנשואי ולהשיא כדמו"י‪ ,‬ובפרט‬
‫בכהני חזקה שבזמנינו‪ ,‬וכבר העליתי כ בשו"ת יביע אומר‪ .‬עובדיה יוס‪.$‬‬
‫‪ ÂÓÊ·Â‬הגראי"ה הרצוג הורה על הטפת ד ברית לעולי אתיופיה‪ ,‬וצוה על הרה"ג רבי נת סאלי‪ ,‬גיסו של‬
‫מורינו מוהר"ע עטייה‪ ,‬לעשות כ בצירו‪ $‬ב' תלמידי חכמי‪ .‬מפני שסבר כדעת החוקרי החושבי את‬
‫יהודי אתיופיה לגרי שלא קיבלו עול מצוות‪ ,‬א! לדעת מר אאמו"ר אי זהמעיקר הדי‪ ,‬ובכדי שלא‬
‫לעורר מחלוקת למעשה נגד הרב הרצוג‪ ,‬אמר‪ ,‬מהיות טוב אל תיקרי רע‪ .‬ועיי בשו"ת יביע אומר חלק ח'‬
‫)חלק אהע"ז סימ יא אות ב'(‪ .‬ע"ש‪ .‬ועי' ג בספר אביר הרועי )חלק א' עמ' ‪ 137‬הערה כג(‪ .‬ובקוב" הפרדס )שנה נט‬
‫גליו ו עמ' ‪ ,(27‬ובקוב" תורה שבעל פה )גליו כז עמ' ח(‪.‬‬
‫גר שמתגייר צריך שישנה את שמו לשם יהודי‪ .‬ומכנים אותו בן אברהם‬
‫‪ (ÁÏ‬הנה יש לדו‪ ,‬א גר שנתגייר חייב לשנות את שמו‪ ,‬דלכאורה מצינו שרות המואביה לא שינתה את‬
‫שמה‪ ,‬שנקראה כ! ג בעת גיותה‪ .‬ובחידושי המהרש"א )בבא בתרא יד‪ (:‬כתב‪ ,‬שאי ללמוד מזה שא"צ הגר‬
‫לשנות את שמו‪ ,‬מאחר שיש משמעות מיוחדת לש "רות"‪ ,‬כפי שהגמ' בברכות )ז‪ (:‬אמרה‪ ,‬מאי רות‪ ,‬א"ר‬
‫יוחנ שזכתה ויצא ממנה דוד‪ ,‬שריווהו להקב"ה בשירות ותשבחות‪ .‬ובספר ב יהוידע כתב‪ ,‬דכל מה‬
‫שהגרי משני את שמות היינו כדי שלא יהיה לה שמ הקוד למזכרת עו‪ .‬ובגמ' )יבמות מח‪ (.‬אמרו‪,‬‬
‫דגרי דחויי מפני שאיחרו לבוא‪ .‬וכל זה בשאר גרי‪ ,‬אבל לגבי רות אי עליה תביעה למה לא באה‬
‫להתגייר קוד‪ ,‬שהרי אמרו חז"ל שבועז אמר לרות‪ ,‬אלמלא באת אתמול שלשו לא היו מקבלי אות!‪ ,‬כי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪107‬‬
‫ˆ„‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫היו נתחדשה הלכה זו דעמוני ולא עמונית‪ ,‬מואבי ולא מואבית‪ ,‬וא"כ טוב עשתה רות שלא באה קוד‬
‫להתגייר‪ ,‬שהרי לא היו מקבלי אותה‪ ,‬ולכ בכוונה נקראת בש היש שנקראה בגיותה‪ ,‬להודיע שהיא‬
‫אינה כשאר גרי שנענשי על זמ גיות שאיחרו לבוא תחת כנפי השכינה‪.‬‬
‫‪ È˙ȇ¯Â‬שציינו לדברי הזוה"ק )זהר חדש ד‪ $‬עט( ששמה הקוד של רות היה גולית‪ ,‬ורק אחר שנתגיירה שינו‬
‫את שמה לרות‪ ,‬וכבר כתב הרמב" )במדבר י' כט( וז"ל‪ :‬כבר פירשתי כי חובב ש חדש שקראו ליתרו כאשר‬
‫שב לתורת ישראל‪ .‬כי זה דר! כל המתגייר‪ ,‬כי לעבדיו יקרא ש אחר‪ ,‬וכ מצינו בשמות רבה )פרק כז ח'(‬
‫וישמע יתרו‪ ,‬ו' שמות נקראו לו‪ ,‬יתר כשהוא נכרי‪ ,‬שנאמר וישב אל יתר חותנו‪ ,‬וכשנתגייר הוסי‪ $‬לו אות ו'‬
‫ליתרו‪ ,‬כש שנעשה לאברה אבינו‪] .‬והיינו‪ ,‬כש שהוסיפו לאברה אבינו אות ה' משמו של הקב"ה בשעה‬
‫שמל‪ ,‬כ! הוסיפו ליתרו אות ו' משמו של הקב"ה[‪.‬‬
‫‪ ¯ÙÒ·Â‬ש משמואל הביא מהגאו האבני נזר שהקשה‪ ,‬שהרי גר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ ,‬וא"כ היא!‬
‫יתרו נקרא ג אחר הגירות חות משה‪ ,‬הא אי לו קירבה‪ .‬ותיר" ע"פ דברי המהר"ל‪ ,‬דיתרו לא היה גר‬
‫מעלמא שמתבטל ממהותו הקודמת כשבא להסתפח לישראל‪ ,‬אלא יתרו היה רֵע לישראל קוד גירותו‪,‬‬
‫וע"ז אינו כקט שנולד‪ .‬והיוצא מזה‪ ,‬דמה שמשני את ש הגר הוא מפני שמעת כניסתו תחת כנפי‬
‫השכינה מתבטל ממהותו הקודמת‪ ,‬ויש לו מהות חדשה הראויה שתיקרא בש חדש‪ .‬ודומה לזה כתב‬
‫הרמב" )הלכות תשובה פרק ד' הלכה ד'(‪ :‬מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה'‪ ,‬ומשנה שמו‪ ,‬כלומר‬
‫אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אות המעשי‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ·˙ÎÂ‬הרמ"א )סי' קלט סעי‪ $‬ג'(‪ :‬ואסופי ושתוקי קורי אותו ]לספר תורה[ בש אבי אמו‪ ,‬וא אינו יודע קורי‬
‫אותו בש אברה כמו לגר‪ .‬ע"כ‪ .‬ומבואר‪ ,‬דגר עצמו אי נקרא אברה‪ ,‬ורק ש אביו אברה‪ ,‬וקורי‬
‫לאסופי פלוני ב אברה‪ ,‬כמו שקורי לגר ב אברה‪ .‬וסייעתא לזה מהמבואר בזוה"ק ח"ג )ד‪ $‬קסח(‪,‬‬
‫דאברה אבינו מוליד נשמות הגרי‪ ,‬ושרה מולידה נשמות הגיורות‪ .‬ע"ש‪ .‬ומשמע דראוי יותר לקרותו‬
‫פלוני ב אברה‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬באור החיי הקדוש )בראשית כח ה'( מבואר‪ ,‬דהגר עצמו נקרא אברה‪ ,‬וז"ל‪ :‬והיה ל! לאות עול‬
‫אברה או שרה כי ה גרי ראשוני‪ ,‬וכל אשר יתגייר מאומות בכל זמ יקרא אברה ונקבה שרה‪ .‬ויש ל!‬
‫לדעת כי דוקא בימי הה שעדיי לא נתבררו הנשמות הקדושות ממקו שבייה‪ ,‬והוכרה משפחת‬
‫אברה‪ ,‬כי ש קנתה לה הקדושה מקו‪ ,‬והיה לה לאות עול אברה ושרה כי ה גרי ראשוני‪ ,‬וכל‬
‫אשר יתגייר מהאומות בכל זמ יקרא אברה‪ ,‬ונקבה שרה‪ ,‬לזה מי הקדושה יחפש אחר מינו‪ ,‬כי אחד היה‬
‫אברה‪ ,‬ולא הושל בני הקדושה בזכרי ובנקבות כי לא הוליד אלא את יצחק‪ ,‬ולא הוליד נקבות עמו‬
‫וכו'‪ ,‬א! זה היו שקוינהו כי פרחו שורשי הקדושה ה בני ישראל ופרח מטה עוז תפארה‪ ,‬והוכר איל‬
‫החיי ח"ה עמו יעקב חבל נחלתו‪ ,‬ה הנה המובהקי בקודש ולא יסוב אד ממטות בני ישראל למשפחות‬
‫האר"‪ ,‬וא נשאר מניצוצי הקדושה בתו! העמי הרי ה ביציאת לעול מתאספי ובאי‪ ,‬ואחר גירות‬
‫יאמנו כי אבודי היו ולנו ה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬עוד בפירושו לפרשת בלק )במדבר כד‪ ,‬כא(‪ ,‬על הפסוק וירא את הקיני וישא משלו ויאמר אית מושב!‬
‫וגו'‪ ,‬וז"ל‪" :‬אית זה אברה‪ ,‬ואברה היה גר צדק הראשו‪ ,‬ועל שמו נקראי כל הגרי אברה"‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬עוד בפירושו לפרשת בלק )במדבר כד‪ ,‬כא(‪ ,‬על הפסוק וירא את הקיני וישא משלו ויאמר אית מושב!‬
‫וגו'‪ ,‬וז"ל‪" :‬אית זה אברה‪ ,‬ואברה היה גר צדק הראשו‪ ,‬ועל שמו נקראי כל הגרי אברה"‪ .‬אלא‬
‫דצ"ב‪ ,‬דלכאורה מפורש באו"ח בראשית הנ"ל‪ ,‬שדוקא בימי הה וכו'‪ ,‬אבל עכשיו אי צרי! לקרוא לגר‬
‫אברה ולגיורת שרה‪ .‬וצ"ל דא‪ $‬דאי צרי!‪ ,‬מ"מ כ נהגו לכבודו של אברה אבינו‪ .‬ובפרט לפמ"ש‬
‫בזוה"ק שכל הנשמות של הגרי ה מאברה ושרה בזמ שהיו עקרי‪.‬‬
‫‪ È˙ȇ¯Â‬שהעירו‪ ,‬שהרי מצינו הרבה גרי שלא נקראו בש אברה‪ ,‬וכמו בארונה היבוסי שהיה גר צדק‪,‬‬
‫‪108‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ˆ‪‰‬‬
‫לט‪ .‬גר צדק שהתגייר ונשא אשה‪ ,‬ובא להתגרש‪ ,‬כותבי בגט "פלוני ב אברה אבינו"‪.‬‬
‫וא לא הוסיפו תיבת אבינו‪ ,‬מיחזי כשיקרא‪(ËÏ .‬‬
‫כמבואר בפירוש רבי יצחק אברבנאל )שמואל א' כד‪ ,‬טז(‪ .‬וכ עובדיה הנביא היה גר אדומי כמבואר בסנהדרי‬
‫)לט‪ .(:‬וכ שמעיה ואבטליו שהיו גרי‪ ,‬וכ רבי יוס‪ $‬אביו של רבי עקיבא‪ ,‬שהיה גר‪ ,‬כמבואר בדברי‬
‫הרמב" בהקדמה לחיבורו‪ ,‬וכ התנאי ב בג בג‪ ,‬וב הא הא‪ ,‬שהיו גרי‪ ,‬כמבואר בתוס' )חגיגה ט‪ .(:‬וכ‬
‫אונקלוס הגר‪ .‬וכ מונבז המל! שהיה גר‪ ,‬כמבואר במדרש בראשית רבה )פרק מו סי' י'(‪ .‬ויתכ שכוונת האור‬
‫החיי לש כינוי ולא לש עצ‪ .‬דוגמת מה שאמרו ששמו של הקב"ה שלו‪ ,‬על ש דעביד שלמא‪ .‬ועיי‬
‫תוס' סוטה )י‪ (.‬שיש שמות של הקב"ה שה ש עצ‪ ,‬ויש ש תואר‪.‬‬
‫˘‪ ·Â‬יצא לאור הספר מאור ישראל ח"א‪ ,‬וש בחידושיו לברכות )ז‪ (:‬כתב בעני שינוי ש לגר‪ ,‬וז"ל‪ :‬מאי‬
‫רות‪ ,‬אריו"ח שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות‪ .‬המהרש"א בח"א )ב"ב יד‪ (:‬העיר‬
‫כי בש כזה שיצא לה בגיותה‪ ,‬לא מצאנו לחז"ל שדרשו בו‪ ,‬אא"כ יש לו עוד שמות כגו יתרו ובלע‪.‬‬
‫ויל"פ דלא על שמה שאלו למה נקראת רות‪ ,‬אלא על ספר מגלת רות שאלו למה לא נקרא על ש נעמי וכו'‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ובס' תולדות זאב‪ ,‬פי' שאלת הגמ'‪ ,‬מאי רות‪ ,‬שכיו שהדר! לשנות ש הגר‪ ,‬לגר קוראי אברה‬
‫ולגיורת שרה‪ ,‬א"כ למה לא שינו שמה של רות מאחר שנקראת כ בגיותה‪ ,‬והשיב שנרמז בזה שיצא ממנה‬
‫דוד וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכבר קדמו בזה מר החיד"א בשמחת הרגל על רות )ד‪ $‬ז‪ ,(:‬וביוס‪ $‬תהלות )פרק קיט סו‪ $‬אות‬
‫ח(‪ .‬ובספר כסא דוד )ד‪ $‬קיח רע"ד(‪ .‬ובפתח עיני כא‪ .‬וכ"כ בס' ב יהוידע כא בש המפרשי‪ .‬וראה בפי'‬
‫הרמב" עה"ת )במדבר י כט(‪" :‬ויאמר משה לחובב‪ ,‬חובב הוא ש חדש ליתרו‪ ,‬שנקרא בו כששב לתורת‬
‫ישראל כדר! כל המתגייר לשנות שמו הקוד"‪ .‬וכו'‪ .‬אול בזוהר חדש רות )דע"ט ע"א(‪" :‬שאל ר' פדת‬
‫לבריה של ר' יוסי‪ ,‬רות שנתגיירה מפני מה לא קראוה בש אחר‪ ,‬א"ל כ! שמעתי שבתחלה היה שמה‬
‫"גלית"‪ ,‬וכשנישאת למחלו נתגיירה וקראו שמה רות"‪ .‬ע"ש‪ .‬נמצא שש רות נית לה כשנתגיירה‪ ,‬וא"ש‬
‫שאלת הגמ' למה נקראת רות וכו'‪] .‬וכ יש להעיר על המהר"" חיות בהגהותיו כא שנעל ממנו דברי הזוהר‬
‫חדש[‪ .‬והגר"א רמז בזה‪ ,‬כי כשנתגיירה התחייבה בתר"ו מצות נוס‪ $‬על ז' מצות של בני נח‪ ,‬ולכ נקרא‬
‫שמה "רות"‪ ,‬ובכ"ז שאלה הגמ' מאי "רות" )ולא "תרו"(‪ ,‬שיצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות‬
‫ותשבחות‪ .‬וכ"כ בענ‪ $‬יוס‪ $‬בש סמיכות חכמי‪] .‬וראה עוד בילקוט הגרשוני על תנ"! )ריש מגלת רות(‪ ,‬שכ"כ‬
‫בש הב"ח‪ .‬וע' בס' צרי לנפש יפה בקונט' מעט צרי ער! רות[‪.‬‬
‫גר צדק שבא להתגייר‪ ,‬כותבים בגט פלוני בן אברהם אבינו‬
‫‪ (ËÏ‬הנה לגבי גט של גר היא! כותבי‪ ,‬מבואר בשו"ת הרא"ש )כלל טו( ובש"ע )אהע"ז סי' קכט סעי‪ $‬כ'(‪,‬‬
‫שכותבי בגט של גר‪ ,‬פלוני ב אברה אבינו‪ .‬וכתבו ש האחרוני‪ ,‬שא כתב רק פלוני ב אברה‪ ,‬ולא‬
‫הוסי‪ $‬אבינו‪ ,‬מיחזי כשיקרא ומזויי‪ $‬מתוכו מיקרי‪ .‬וע"ש בב"ש ובבאר היטב‪ ,‬שא לא כתב ב אברה‬
‫אבינו‪ ,‬צרי! לכתוב פלוני הגר‪.‬‬
‫ובשו"ת משפטי עוזיאל )חיו"ד מהד"ת סי' נט( כתב להעיר על הנ"ל מהמשנה בביכורי )פרק א' משנה ד'( גר‬
‫מביא ואינו קורא וכו'‪ ,‬וכשהוא מתפלל בינו לבי עצמו אומר אלהי אבות ישראל‪ ,‬וכשהוא מתפלל בבית‬
‫הכנסת אומר אלהי אבותיכ‪ .‬הרי דלא יאות לקרוא הגרי בש ב אברה‪ .‬אלא שמדברי הגמ' בחגיגה‬
‫)ט‪ (:‬מבואר לא כ!‪ ,‬שאמרו ש‪ ,‬א"ל בר הי הי להלל וכו'‪ ,‬וכתבו התוס'‪ ,‬יש מפרשי שגר היה והיינו ב‬
‫אברה ושרה שנוס‪ $‬ה"א לשמ‪ .‬וכ בג בג דעולה גימטרי' ה'‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ הביאו מהזוה"ק )ח"א ד‪ $‬תצו ע"א(‬
‫בזה"ל‪ :‬ובגי כ! גיורא דאתגזר גר צדק איקרי‪ ,‬בגי דלא אתא מגיזעא קדישה דיתגזרו‪ .‬ועל דא מא דעאל‬
‫בהאי שמיה אברה‪ . .‬שמיה‪ ,‬בגי כ! כתיב כה יהיה זרע!‪ .‬ע"כ‪ .‬וכתב מהרח"ו בהגהות דר! אמת ש‪,‬‬
‫וז"ל‪ :‬מכא נהגו לקרות לגרי אברה‪ .‬עכ"ל‪ .‬ובתוס' יו"ט )פרק ה' דאבות משנה ה'( מפרש‪ ,‬שנקראו כ‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪109‬‬
‫ˆ‪Â‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מ‪ .‬גר צדק שבא לגרש יש אומרי שצרי! לכתוב בגט ג "וכל שו וכו' ולאבהתי"‪ ,‬שלא‬
‫לשנות מסדר שאר גיטי‪ .‬ויש אומרי שאי לכתוב כ בגט של גר‪ ,‬הואיל ואברה אבינו‬
‫מוחזק רק בש אחד‪ .‬וש אבר נשתקע שכל הקורא לאברה אבר עובר בעשה‪ .‬ולכ‬
‫לכתחלה יש להשמיט בגט של גר תיבת ולאבהתי‪ .‬ומכל מקו א נכתב ולאבהתי בגט של‬
‫גר‪ ,‬הגט כשר וינת לכתחלה‪ ,‬ומכל שכ שכבר נכתב ב אברה אבינו‪(Ó .‬‬
‫להסתיר מ המלשיני‪ .‬ומוכח מזה שכל הגרי נקראי בש ב אברה‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בירושלמי‬
‫דביכורי ה"ד( דלרבי יהודה גר מביא וקורא‪ ,‬לפי שנאמר באברה "כי אב המו גויי נתתי!"‪ ,‬לשעבר היית‬
‫אב לאר‪ ,‬מכא ואיל! אתה אב לכל הגוי הנכנסי תחת כנפי השכינה‪ .‬ומשמע שגר נקרא ב אברה‪.‬‬
‫)פ"א‬
‫אם לכתוב בגט של גר ולאבהתי‬
‫‪ (Ó‬הנה בשו"ת בארות המי )סי' כט( הביא בש מהר"י דוד )בעל שו"ת בית דוד( ז"ל שנסתפק בזה‪ ,‬דשמא אי‬
‫לכתבו‪ ,‬או שמא י"ל שכש שאנו כותבי וכל שו וכו'‪ ,‬ג כשידוע לנו שאי ש אחר למגרש או לאבותיו‬
‫או לעירו‪ ,‬ה"נ יש לכתבו‪ ,‬ומה ג שהיה שמו לפני אבר‪ .‬ועלתה הסכמתו לכתבו כדי שלא לשנות‬
‫מהמנהג שנהגו לכתוב וכל שו וכו'‪ ,‬כמ"ש בש"ע )סי' קכט ס"ח(‪ ,‬ושוב לאחר נתינה מצא בכנה"ג הגב"י‬
‫ס"ק נט שנראה שא"צ לכתבו‪ .‬וכ נמצא בגט שנת גר אחד בב"ד של מורינו הרב מהר"ש אמאריליו‪ ,‬שלא‬
‫היה כתוב בו ולאבהתי‪ .‬עכת"ד‪ .‬וכ העלה בשו"ת דבר משה )חאה"ע סי' סא( שלכתחלה יש להשמיט בגט של‬
‫גר תיבת ולאבהתי ונסתייע מהכנה"ג הנ"ל‪ ,‬וג מדברי מר אביו המהר"ש אמאריליו במזה"ג שלו הנ"ל‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ"כ בס' יד אהר אה"ע )סי' קכו הגה"ט אות לו(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בס' פרי האדמה ח"א )ד‪ $‬עט ע"ב( שכ' וז"ל‪ ,‬פעה"ק ת"ו נת גט חיי המכונה מירקאדו ב יהודה‬
‫לאשתו לאה בת אברה אבינו‪ .‬ונכתב בו וכל שו וכו'‪ ,‬ולאבהתיכי‪ ,‬משו שכתבו בת אברה אבינו‪ .‬וכ"ש‬
‫לפמ"ש הגט פשוט )סי' קכו ס"ק לח(‪ .‬וע' דבר משה סי' סא‪ .‬ע"כ‪ .‬ומשמע דס"ל לעיקר שיש לכתוב ולאבהתי‬
‫בגט של גר‪ .‬וכמו שעשה מעשה ג מהר"י דוד בעל בית דוד הנ"ל‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬הבינו הרבני הגדולי מסדרי המנהגי בס' מנהגי ירושלי )הל' גיטי אות מב(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכוונת ראית הפרי‬
‫האדמה מהגט פשוט )סי' קכו ס"ק לח(‪ ,‬כי ש הביא מעשה בב אנוס אחד שבא לגרש פעה"ק ירושלי ת"ו‪,‬‬
‫והסכימו להשמיט ש אביו‪ ,‬וטעה הסופר וכתב ולאבהתי והכשירוהו ונתנוהו ליד האשה‪ ,‬שהרי בטופסי‬
‫גיטי הראשוני היו כותבי ולאתריהו דאבהתי אע"פ שלא הזכירו מקו דירת האב‪ .‬ע"כ‪ .‬והואיל ואפי'‬
‫בעלמא כשהשמיטו ש האב לגמרי א נכתב ולאבהתי כשר ליתנו ליד האשה לכתחלה‪ ,‬ונמצא שאי שו‬
‫פקפוק של פיסול ח"ו א נכתב ולאבהתי אע"פ שאינו צרי! בודאי לכתבו‪ ,‬בנ"ד שנכתב ב אברה אבינו‬
‫או בת אברה אבינו‪ ,‬בודאי שיש לכתוב כ א‪ $‬לכתחלה שלא לשנות מסדר שאר גיטי‪ .‬ומה שציי להדבר‬
‫משה‪ ,‬אע"פ שש הסכי להשמיט ולאבהתי‪ ,‬מ"מ מראה מקו הוא לו שא‪ $‬שנטה דעתו להשמיט מודה‬
‫שא נכתב ינת לכתחלה‪ .‬כיעו"ש‪.‬‬
‫‪ ÏÎÂ‬זה לא נצרכה אלא לפי שהרה"ג ר' אהר ב שמעו אב"ד דמצרי‪ ,‬בשער המפקד )נהר פקוד דס"א ע"ב(‪,‬‬
‫הארי! להגדיל המדורה על מה שהבינו רבנ מסדרי המנהגי שהפרה"א ס"ל שא‪ $‬לכתחלה יש לכתוב‬
‫בגט גר ולאבהתי‪ ,‬שא"כ מה ראיה מד' הגט פשוט דמיירי לעני דיעבד‪ ,‬ולא ראי זה כראי זה‪ ,‬אלא ודאי‬
‫שאי פירוש ד' הפרה"א כאשר פירשוהו רבנ מסדרי המנהגי‪ ,‬אלא כוונתו שאירע שנכתב בגט‬
‫ולאבהתיכי‪ ,‬והיינו בדיעבד‪ ,‬והכשירוהו‪ ,‬משו שעכ"פ נכתב בו בת אברה אבינו‪ .‬והשתא א"ש ראיתו‬
‫מהג"פ שג ש הכשירו כ בדיעבד שנכתב ולאבהתי במקו שא"צ לכתבו‪ .‬וה"נ יש להכשיר מק"ו‪ .‬זוהי‬
‫‪110‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫ˆ‪Ê‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כוונתו הברורה‪ .‬וזכינו לדי שלא הכשיר אלא בדיעבד‪ .‬ולכ יש לתק הנוסחא בס' המנהגי עד"ז‪ .‬ושוב‬
‫מצא בס' יד אהר סי' קכו שיש להשמיט ולאבהתי בגט גר‪ .‬ושכ"כ הדבר משה‪ .‬ושמח שכיו לדעת גדולי‪,‬‬
‫ושמכא הוכחה ברורה למ"ש בכוונת הפרה"א‪ .‬עכת"ד‪ .‬ובמחכ"ת לא כיו יפה בד' הפרה"א‪ ,‬שהרי כתב‬
‫הפרה"א ונכתב בו ולאבהתיכי משו שכתבו בת אברה אבינו‪ ,‬וכל מעיי ישר יחזו פנימו שאי להעמיס‬
‫פירושו של המהר"א ב שמעו בדברי הללו‪ ,‬שא"כ היל"ל והכשרנוהו משו שכתב בת אברה אבינו‪.‬‬
‫]וא‪ $‬שהנהר פקוד הרגיש כנראה בזה‪ ,‬וחשב לרפאות שבר על נקלה‪ ,‬כי הפרה"א דרכו לקצר הרבה מאד‪ ,‬מ"מ אי זה‬
‫מחוור להשוותו כמדבר בלעגי שפה ח"ו‪ ,‬במקו דנפיק מיניה חורבא[‪ .‬א"ו העיקר כהבנת הרבני מסדרי המנהגי‬
‫בפי' ד' הפרה"א‪ ,‬וכמש"כ לעיל בהסברת דבריו וראיתו מהג"פ‪.‬‬
‫‪ ˙Ó‡·Â‬שיותר היה לו למהר"א ב שמעו להסתייע מד' הרה"ג המפ"ה בהוראה דב"ד )ער! יצחק די"ד סע"א(‪,‬‬
‫שרבני ירושת"ו בשנת תרכ"א עשו מעשה להשמיט תיבת ולאבהתי בגט של גר שכתבו בו יצחק ב אברה‬
‫אבינו‪ .‬ושכ עשו כמה פעמי‪ .‬וג בכסלו תרי"ז כ' רחל בת א"א‪ ,‬והשמיטו ולאבהתיכי‪ .‬כמ"ש ביד אהר‬
‫סי' קכט אות קז‪ .‬ע"כ‪ .‬ומ"מ אי מזה הוכחה כדי לעוות כוונת הדברי של הפרי האדמה‪ ,‬שידוע הוא‬
‫שבכמה מנהגי לא הושוו רבני ירושלי שבכל הדורות‪ .‬וכמ"ש בשו"ת רב פעלי ח"ב )חחו"מ סי' ב(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫והרבני האחרוני שפר קדמייהו טפי סברת האומרי להשמיטו דשב ואל תעשה עדי‪ .$‬וכ"ה בשו"ת‬
‫עבודת משא )סי' כב(‪) .‬וש הביא עוד דברי הפני אהר סי' י‪ .‬ולב שלמה סי' כא(‪ .‬וכ"כ בחגור אפוד )ד"צ ע"ד(‪ .‬וכ עיקר‪.‬‬
‫‪ Ó"ÓÂ‬קושטא קאי שא נכתב ולאבהתי בגט של גר‪ ,‬הגט כשר וינת לכתחלה‪ ,‬וכמו שמצינו גדולה מזו בד'‬
‫הג"פ )סי' קכ"ו ס"ק לח(‪ ,‬בגט של ב אנוס שהשמיטו ש אביו וטעה הסופר וכתב ולאבהתי והכשירו הגט‬
‫ונית לאשה‪ .‬וכנ"ל‪ .‬וכ"ה בגט מקושר בולה )דקנ"ח סע"ג(‪ .‬ע"ש‪ .‬ומכ"ש כא שנכתב ב אברה אבינו‪ .‬וכ"כ‬
‫בשו"ת דבר משה ח"א )חאה"ע סי' סא(‪ .‬והביא מ"ש התוס' גיטי )לד‪ ,(:‬שבטופסי גיטי של בה"ג כתוב‬
‫שצרי! לכתוב בגט וכל שו חניכא דאית לי ולאתרי‪ ,‬ואי נראה לר"ת דזימני דאתי לידי תקלה כשאי לו‬
‫אלא אותו הש הכתוב בגט ואי לו חניכא אחרת‪ ,‬וכשכותב בגט וכל שו וחניכא נראה זה הגט של אד‬
‫אחר שיש לו שו וחניכה‪ .‬ע"ש‪) .‬ומר הש"ע סי' קכט ס"ח כ' שעכשיו נהגו כד' בה"ג לכתוב בכל הגטי וכל שו וכו'‪ .‬וע'‬
‫בהגה ש‪ (.‬וכתב ע"ז הדב"מ‪ ,‬שאפי' לר"ת שאני הכא שכול יודעי שאי אברה אבינו אחר שיש לו ש‬
‫וחניכה אחרת וכו'‪ .‬עכת"ד‪ .‬וכ"פ בפשיטות בס' לח שלמה )דקמ"ה ע"ג(‪ .‬וכ עשה מעשה הרב רוב דג‬
‫)דע"ג סע"א(‪ ,‬בגט שהשמיטו בו ש האב‪ ,‬והסופר כתב בו ולאבהתי‪ ,‬והכשיר הגט ליתנו לכתחלה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ·"ÂÈÎÂ‬כ' מר החיד"א בשו"ת חיי שאל ח"א )סי' טל אות יג(‪ ,‬בדי גט שליחות שאי כותבי בו ש מקו‬
‫האשה‪ ,‬וטעה הסופר וכתב וכל שו וכו' ולאתריכי‪ ,‬שהעלה מהר"י זיי )בעל פרח שוש( בתשו' כת"י הלכה‬
‫למעשה להכשיר‪ .‬והסכימו עמו הגאוני מהר"ש אלגאזי ומהר"ר בנימי מעלי הכה ז"ל‪ .‬ושכיו"ב כ' הג"פ‬
‫הנ"ל בגט של ב אנוס שהשמיטו ש האב ושכח הסופר וכתב ולאבהתי‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ הגט מקושר בולה )סי'‬
‫נט אות ט(‪ .‬ובס' ויקרא אברה )שדה מגרש אות לה(‪ .‬וע"ע בשד"ח )סי' יז אות טו(‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת תעלומות לב‬
‫ח"ד )סי' כט אות נט(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ô‰‬אמת כי הרב יד אהר )דקל"ד‪ (:‬כ'‪ ,‬א לא נכתב ש אבי המגרש‪ ,‬וכתב וכל שו ולאבהתי‪ ,‬צרי! לכתוב‬
‫גט אחר‪ .‬ע"כ‪ .‬ולכאורה יש לתמוה‪ ,‬כי היד אהר עצמו ש )דכ"ט‪ (.‬הביא דברי הגט פשוט הנ"ל להלכה‪,‬‬
‫וסתר דידיה אדידיה‪ .‬והמהר"ח מודעי בס' ביר! משה בקונט' זכרו לראשוני )דקס"ג סע"ג( כ' להגיה בס' יד‬
‫אהר‪ ,‬שצ"ל‪ ,‬וא כתב ולאבהתי א"צ לכתוב גט אחר‪ .‬ונסתייע מהיד אהר סי' קכו הגה"ט אות לו הנ"ל‪.‬‬
‫וכ ממ"ש הי"א בסי' קכט הגב"י אות קו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬בשו"ת עבודת משא )סי' כב( הביא דברי הרב לב שלמה סי' כא שא כתב בכה"ג ולאבהתי נפסל הגט‪,‬‬
‫משו דמחזי כמזויי‪ $‬מתוכו‪ ,‬והג שאח"כ הביא הרהמ"ח מסברות המכשירי‪ ,‬הדר תבריה לגזיזיה בלוח‬
‫הטעיות שבסו‪ $‬הספר‪ ,‬שהמהרי"נ בכת"י פסל הגט כד' הלב שלמה‪ .‬ע"ש‪ .‬בר בקושטא שלא ידענו למה‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪111‬‬
‫ˆ‪Á‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מא‪ .‬גר צדק כשעולה לתורה קורי אותו פלוני ב אברה‪ .‬ואי צרי! להוסי‪ $‬אבינו‪(‡Ó .‬‬
‫מב‪ .‬מותר לגר תושב להתיישב באר" ישראל‪ ,‬א! גוי שאינו מקבל על עצמו שבע מצוות‬
‫בני נח‪ ,‬אסור לו להישאר באר" ישראל‪ ,‬וג כל הקונסולי והשגרירי הנמצאי באר"‬
‫ישראל‪ ,‬אסור לה לשהות כא עד שיקבלו על עצמ שבע מצוות בני נח‪ .‬ואמנ בזמ‬
‫הזה שיד האומות תקיפה‪ ,‬בודאי שאי לנהוג כ‪ ,‬עד שיבא משיח צדקה ויחיש לגאלינו‪,‬‬
‫והאר" תכו על פי חוקי התורה‪(·Ó .‬‬
‫מג‪ .‬גר צדק שנתגייר באר" ישראל‪ ,‬עליו להתנהג כהוראות מר השלח ערו! בי להקל בי‬
‫להחמיר‪ .‬ואפילו א היה מוצאו ממדינות אשכנז‪ ,‬או שאביו היה יהודי מארצות אשכנז‪,‬‬
‫יקרא מזויי‪ $‬מתוכו בכה"ג‪ ,‬והרי טופסי גיטי הראשוני שנכתב בה לכתחלה ולאתריהו דאבהתי‪ ,‬אע"פ‬
‫שלא היו נוהגי לכתוב ש מקו דירת האב‪ ,‬ואע"פ שהרא"ש בתשו' )סו‪ $‬כלל מה( תמה ע"ז‪ ,‬מ"מ לא שנה‬
‫מ המנהג‪ ,‬הואיל ונהגו לכותבו‪ .‬וכמ"ש בב"י )סי' קכו(‪ .‬וג בשו"ת התשב"" ח"א )סי' יב( כ'‪ ,‬וא תמצא‬
‫לומר דלכתחלה יש לכתוב ולאתריהו דאבהתי‪ ,‬הואיל ונמצא כ בסדורי הגט הראשוני‪ ,‬לפי שהמוסי‪$‬‬
‫בזה אינו גורע‪ ,‬ומ"מ א לא כתבו ודאי שלא נפסל בדיעבד וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬ולא עלה על לב לפסלו מטע‬
‫מזויי‪ $‬מתוכו‪] .‬ולכ א‪ $‬לדיד דנקטינ שיש ליזהר מלכתוב ולאתריהו דאבהתי‪ ,‬כמ"ש בש"ע סי' קכו ס"ח‪ ,‬א נכתב‬
‫אי לפסול[‪ .‬ומכ"ש הכא דלכתחלה צרי! לכתוב ולאבהתי בכל שאר הגיטי‪ ,‬שבודאי ג בהושמט ש האב‪,‬‬
‫כשנכתב ולאבהתי‪ ,‬תלינ ליה בשיגרא דלישנא דמסר! סרי! הסופר לכתוב כהרגלו‪ .‬ואי כא שו חשש‬
‫ללעז שיהיה נראה כמזויי‪ $‬מתוכו‪.‬‬
‫‪ ˘"ÎÓÂ‬בזה"ז שבית הדי קורעי הגט לאחר נתינה וגונזי אותו דליכא למיחש ללעז‪ .‬וכמ"ש כיו"ב‬
‫בשו"ת הרדב"ז ח"ג )סי' תמ(‪ ,‬שהטע שקורעי הגט אחר הנתינה‪ ,‬משו אות דקדוקי שנאמרו בגיטי‬
‫)פה‪ (:‬בנוסח הגט‪ ,‬דאי כתיב ליה בעל גופיה‪ ,‬או כ' ליה הסופר מפומיה דבעל‪ ,‬ואי אתי בעל ומערער פסלינ‬
‫ליה‪ ,‬ומש"ה קרעינ ליה כדי שלא יבא ליד הבעל ויפסלנו באחד מ הדקדוקי הללו וכו'‪ ,‬ומפני חשש זה‬
‫אנו קורעי את הגט‪ ,‬ומנהג יפה הוא‪ ,‬וכ מנהגינו במצרי‪ .‬ע"כ‪ .‬וכיו"ב כ' בקוב" על יד )פ"ד מה' גירושי‬
‫הי"ב(‪ ,‬שבכל החומרות שהחמירו הפוסקי משו לעז שיאמרו לא זהו המגרש‪ ,‬בזה"ז שמנהגינו להניח‬
‫הגט ביד הב"ד יש להקל‪ .‬ושכ"כ סברא זו אליו מהר" בנעט בתשו' כת"י‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ בס' ישרי לב )דל"ד‪(:‬‬
‫בש הבית מאיר‪ ,‬והסכי עמו‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"ה בשו"ת בני בנימי )סי' יב ויח(‪ .‬וכ"כ בשו"ת עי יצחק ח"ב )סי'‬
‫יט(‪ .‬ולכ נראה עיקר שאי לחוש כלל לד' המחמירי בזה‪ .‬והלכתא כרבנ קשישאי דעבדי עובדא לית הגט‬
‫לכתחלה‪ .‬וה"ה בנ"ד שנכתב ב אברה אבינו‪ ,‬ונכתב ולאבהתי‪ .‬ומכ"ש שהבית דוד והפר"א סוברי‬
‫שצ"ל כ לכתחלה‪ .‬הא ודאי דסמכינ עלייהו לית הגט‪ .‬וכ"פ מהר"ח פלאג'י בגנזי חיי )מע' גט אות מד(‪.‬‬
‫]הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר ח"ד אהע"ז סי' יד[‪.‬‬
‫‪ (‡Ó‬כ הוא ברמ"א או"ח קלט ג‪.‬‬
‫‪ (·Ó‬ז"ל הרמב" )פ"י מע"ז ה ו(‪ :‬אבל בזמ שיד ישראל תקיפה עליה‪ ,‬אסור לנו להניח עובדי כוכבי‬
‫בינינו‪ ,‬ואפילו יושב ישיבת עראי‪ ,‬או עובר ממקו למקו בסחורה‪ ,‬לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו‬
‫שבע מצוות שנצטוו בני נח‪ ,‬שנא' )שמות כ"ג ל"ג( לא ישבו בארצ! אפילו לפי שעה‪ .‬וא קיבל עליו שבע‬
‫מצוות‪ ,‬הרי זה גר תושב‪ .‬ואי מקבלי גר תושב אלא בזמ שהיובל נוהג‪ .‬אבל שלא בזמ היובל אי מקבלי‬
‫אלא גר צדק בלבד‪ .‬עכ"ל‪ .‬וראה בקוב" שבילי )גליו כט‪ .‬ל עמ' קמ(‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ˆ‪Ë‬‬
‫ואמו נכריה‪ ,‬כיו שאי לו כל יחס לאביו ולכ הוצר! להתגייר‪ ,‬עליו לנהוג כמנהג המקו‬
‫שנתגייר‪ ,‬וכדעת המרא דאתרא‪ ,‬הוא מר שקיבלנו הוראותיו‪ .‬וג בהלכות פסח יתנהג‬
‫כמנהג הספרדי ולא כמנהג יוצאי אשכנז היוצאי ביד רמ"א‪ .‬וכ עליו להתפלל בנוסח‬
‫התפלה של הספרדי ועדות המזרח‪ ,‬שהוא הנוסח המדוייק על פי קבלת האר"י ז"ל‪] .‬כמו‬
‫שנתבאר בשו"ת יביע אומר ח"ו סי' י[‪ .‬ואי הבדל בזה בי גר לגיורת‪ .‬ונראה‪ ,‬שג א הגירות‬
‫נערכת בחו" לאר"‪ ,‬על כל הגרי לנהוג כדעת מר השלח ערו! לאור גדלותו של מר‬
‫השלח ערו! שג רבני האשכנזי האריכו בגדלותו‪(‚Ó .‬‬
‫גר צדק שנתגייר בארץ ישראל ומוצאו מארצות אשכנז‪ ,‬ינהג כמנהגי הספרדים‬
‫‪ (‚Ó‬הלכה רווחת בידינו בסנהדרי )ד‪ $‬עא‪ (:‬ובכמה מקומות‪ ,‬שגר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ ,‬ולכ גוי‬
‫שביר! את הש או עבד ע"ז ונתגייר פטור מעונש מיתה‪ .‬וכ"פ הרמב" )בפרק י' מהלכות מלכי הלכה ד'(‪ .‬וכתב‬
‫הרדב"ז בפירושו ש‪ ,‬שבכל עבירות שבי אד למקו אמרינ גר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ .‬ואמנ‬
‫מצאנו שנחלקו תנאי בדבר‪ ,‬ביבמות )מח‪ (.‬שרבי חנניה בנו של רב גמליאל אומר‪ ,‬מפני מה גרי בזה"ז‬
‫מעוני ויסורי באי עליה‪ ,‬מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח‪ .‬רבי יוסי אומר גר שנתגייר כקט שנולד‬
‫דמי‪ ,‬אלא מפני שאינ בקיאי בדקדוקי מצות‪ .‬משו ר"א אמרו מפני שאי עושי אלא מיראה‪ .‬אחרי‬
‫אומרי מפני ששהו להכנס תחת כנפי השכינה‪ .‬ע"ש‪ .‬ובשו"ת בית יעקב )סי' ג'( נסתפק‪ ,‬א הגר כשר‬
‫להעיד כל זמ שלא עשה תשובה על מה שעבר בגיותו על שבע מצות בני נח‪ ,‬והארי! בדברי הגמ'‬
‫בסנהדרי )עא‪ (:‬הנ"ל‪ ,‬ובדברי התוספות ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬מר החיד"א בברכ"י )חו"מ סי' לד ס"ק כח(‪ ,‬ובספרו דברי אחדי )דרוש כו לשבת כלה‪ ,‬ד‪ $‬קלה‪ ,(:‬השיג על‬
‫הרב בית יעקב הנ"ל‪ ,‬שהרי כל התנאי חולקי על סברת רבי חנניה בנו של רב גמליאל‪ ,‬וסוברי שאינ‬
‫נענשי על שעברו על שבע מצות בגיות‪ ,‬שגר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ ,‬אלא נענשי על שאינ בקיאי‬
‫במצות‪ ,‬או מפני שעושי מיראה‪ ,‬או מפני ששהו‪ ,‬והוה ליה רבי חנניה בנו של רב גמליאל יחידאה‪,‬‬
‫והלכה כרבי‪ ,‬וכ הלכה רווחת בתלמוד ובפוסקי‪ ,‬וא"כ הדבר ברור שהגר כשר לעדות‪ .‬ועוד שמכיו‬
‫שנתגייר אי ל! תשובה גדולה מזו‪ ,‬וכמ"ש בספר חשק שלמה )סי' לד הגהות ב"י אות סז(‪ .‬עכת"ד‪ .‬וע"ע בספרו‬
‫שו"ת חיי שאל )ח"א סי' מט וסי' צו(‪ .‬וראה עוד בגליוני הש"ס )פסחי ז‪ ,(:‬ובשו"ת חלקת יואב )מהדו"ת סי' יד(‪.‬‬
‫‪ ‰˙ÚÓÂ‬הואיל ומר הש"ע הוא מרא דארעא ישראל‪ ,‬ואתריה דמר הוא‪ ,‬וכל תושבי אר" ישראל וסביבותיה‬
‫קבלו הוראותיו לכל אשר יאמר כי הוא זה‪ ,‬בי להקל ובי להחמיר‪ ,‬על פיו יצאו ועל פיו יבואו‪ ,‬לפיכ!‬
‫נראה שגר צדק שנתגייר באר" ישראל‪ ,‬הרי הוא כקט שנולד בה‪ ,‬ועליו לנהוג בכל הליכותיו כדעת מר‬
‫הש"ע‪ ,‬בי להקל ובי להחמיר‪ .‬ואע"פ שאבותיו של הגר מארצות אשכנז ה‪ ,‬ברור מאד שאי לו לחשוש‬
‫אפי' להחמיר כדברי הרמ"א וגאוני אשכנז‪ ,‬כשה חולקי על מר הש"ע‪ ,‬שהרי אי הגר מתייחס אחר‬
‫אבותיו כלל‪ ,‬כמבואר ביבמות )כב‪ .‬צז‪ (:‬שמדי תורה גר שנתגייר מותר באמו ובאחותו שנתגיירו‪ ,‬כיו שאי‬
‫לו שו יחס אליה‪ ,‬שדינו כקט שנולד‪ ,‬ורק מפני שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה )שבגיותו היו אסורות עליו‬
‫משו ערוה( לקדושה קלה‪ ,‬לכ אסרו חכמי דבר זה‪ .‬וכ פסקו הרמב" )בפי"ד מהל' איסורי ביאה הי"א(‪ ,‬והטור‬
‫והש"ע יו"ד )סי' רסט ס"א'(‪ .‬ומטע זה ג"כ פסקו הטור והש"ע ביו"ד )סי' רמא סעי‪ $‬ט'(‪ ,‬שגר שנתגייר אסור לו‬
‫לבזות את אביו ואת אמו שה גוי‪ ,‬כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה )לפי נימוסיה שנוהגי איסור בזה‪.‬‬
‫חי' רעק"א בש בעל פורת יוס‪ ,($‬לקדושה קלה‪ .‬אבל מדי תורה אי איסור בדבר‪ ,‬לפי שאי לגר יחס להוריו‪,‬‬
‫ודינו כקט שנולד‪) .‬וראה בהגהות יד שאול ש(‪ .‬וראה עוד במרדכי סנהדרי )ס"ס תש"כ(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬אפי' א היה אביו של הגר יהודי‪ ,‬ומוצאו מארצות אשכנז‪ ,‬כיו שאמו נכריה‪ ,‬והוצר! להתגייר משו‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪113‬‬
‫˜‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כ!‪ ,‬אי לו יחס לאביו כלל‪ ,‬וכדקיי"ל בקידושי )סח‪ (:‬שדי ולד נכרית כמותה‪ ,‬שנאמר פ יסיר את בנ!‬
‫מאחרי‪ ,‬בנ! הבא מישראלית קרוי בנ!‪ ,‬ואי בנ! הבא מנכרית קרוי בנ!‪ .‬וכ פסקו הרמב" בפט"ו מהל'‬
‫איסורי ביאה ה"ד‪ ,‬והטוש"ע )אה"ע סי' ח ס"ה(‪] .‬וראה בתוספות יבמות סב‪ .‬ודו"ק[‪ .‬ולכ ג לגבי הנהגות הגר‬
‫בהלכה‪ ,‬כיו שנתגייר באר" ישראל צרי! לנהוג כמר הש"ע שהוא מרא דאתרא‪ ,‬וכמו שאמרו כיו"ב )בשבת‬
‫קל‪ (.‬במקומו של רבי אליעזר היו עושי פחמי בשבת למכשירי מילה וכו'‪ .‬וכ בחולי )קטז‪ (.‬אתריה דרבי‬
‫יהודה ב בתירה הוא וכו'‪ .‬ובשבת )יט‪ (:‬אתריה דרב הוה‪ .‬ובעירובי )צו‪ (.‬אתריה דשמואל הוה‪ .‬וראה עוד‬
‫בדברי הר" )סו‪ $‬פ"ג דמגילה כה‪ .(:‬ע"ש‪ .‬ומהר"י פראג'י בשו"ת מהרי"‪) $‬סי' נט( כתב‪ ,‬שהנוטה מדברי מר‬
‫הש"ע במקומות אלו שקבלנו הוראותיו‪ ,‬אפי' מקולא לחומרא‪ ,‬ואפי' רבי ה החולקי עליו‪ ,‬הרי הוא‬
‫כאילו נוטה מדי תורה‪ ,‬ומזלזל בכבוד רבותיו וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת מהר"י אלגאזי )סי' ח'(‪ ,‬שבירושלי‬
‫וסביבותיה אתריה דמר הש"ע‪ ,‬ונהגו ככל הוראותיו בי להקל בי להחמיר‪ .‬וכ"כ הג"ר שלמה לניאדו‬
‫בשו"ת כסא שלמה )סי' ז(‪ .‬ועוד אחרוני רבי‪.‬‬
‫‪ ˙ÂÎÈω·Â‬שלמה )תפלה פרק ח'( כתב‪ ,‬שגר המתגייר‪ ,‬נראה פשוט שיכול לבחור לו איזה עדה להשתיי!‪ ,‬ואיזה‬
‫מנהגי ינהג לאחר גירותו‪ .‬ובעל תשובה שאביו לא חנכו כלל לשמירת תורה ומצוות מסתבר שעליו לנהוג‬
‫כמנהג אבותיו כי הרי חייב אד בכבוד אבי אביו‪ ,‬ועוד דמנהג אבות הוי כעי קבלה לדורות‪ ,‬ומה אכפ"ל‬
‫שאביו הוציא את עצמו מהכלל‪ .‬א! א הוא קשור לרב ולסביבה שהצילו אותו והחזירוהו למוטב‪ ,‬רשאי‬
‫להתפלל כמנהג‪ ,‬שרואה אות כאילו ה ילדו אותו‪ .‬עוד ש )פ"ה סעי‪ $‬כב( הקובע תפילתו בבית הכנסת‬
‫שבו מתפללי בנוסח שונה מנוסח אבותיו א‪ $‬שלו אסור לשנות מנהג אבותיו משו אל תטוש‪ ,‬מ"מ את‬
‫בניו יחנ! להתפלל כנוסח שמתפלי בבית הכנסת‪.‬‬
‫‪ ¯Á‡Â‬המחילה‪ ,‬אינו מתקבל על הדעת שנתיר לה לבחור במנהגי שרבי מה ה נגד דעת מר גדול‬
‫הדורות‪ ,‬רבינו הבית יוס‪) ,$‬והכרעתו הגדולה( או נגד רוב בני ורוב מני של רבותינו‪ ,‬ומדוע נתיר לו לאכול‬
‫בשר שאינו חלק‪ ,‬או להניח תפלי שה כשיטת הט"ז )בעני פ' פתוחה וסתומה(‪ ,‬ויכניס עצמו באיסורי‬
‫דאורייתא‪ ,‬שהכל מודי שלולי שכבר נעשה מנהג באשכנז‪ ,‬על פי הדי תצא דינא לאסור‪ .‬ורק בגלל‬
‫שהמנהג היה באשכנז שלא כדעת הש"ע‪ ,‬האשכנזי ממשיכי במנהג‪ ,‬וכמו שהארכנו במקו אחר‪ ,‬אבל‬
‫בגר שנתגייר שהוא כתינוק שנולד‪ ,‬למה יעשה כמנהג שנהגו באשכנז‪ ,‬בעוד ודברי מר הש"ע התפשטו‬
‫מאד‪ ,‬כמבואר בעי יצחק חלק ג' בתחלה‪ .‬ובפרט כא באר"י והגלילות שהוא אתריה דמר‪ ,‬ושמא הרמ"א‬
‫היה מודה להורות בימיו לגר המתגייר לנהוג כפי פסקי הספרדי והוראות מר‪) ,‬לפי שברוב הדברי לא נחלק‬
‫הרמ"א רק מכח המנהג‪ ,‬כמבואר להדיא בהקדמתו לתורת חטאת(‪ ,‬ונודע שגדול היה כבוד מר בעיניו כמבואר בתשובת‬
‫הרמ"א סימ מח‪] .‬וכבר העירו הגרח"פ בשו"ת חיי ביד )סימ סט(‪ ,‬והגר"י ידיד בספר ברכת יוס‪) $‬ח"ב אות‬
‫ו( שמצינו שהרמ"א א‪ $‬ביטל דעתו עליו מפני דעת מר‪ ,‬ועשה מעשה להוציא ממו כפי דעת מר‪ ,‬כנז"ל‪.‬‬
‫וע"ע בהקדמת הרמ"א[‪ ,‬ולא ק לחלוק על מר אלא רק מכח מנהגי אבותיה וכבוד רבותיה הגדולי‪,‬‬
‫שנהגו כבר אחר דבריה‪ .‬וא"כ לגבי גר אינו הכרח כלל מה שנהגו באשכנז אפי' מנהג עפ"י גדולי‪ ,‬כיו‬
‫שזולת המנהג ברוב פעמי לכאו' מודה הרמ"א שיש ליל! אחר רוב הפוסקי‪ ,‬ושאר כללי ההוראה‪.‬‬
‫‪ ˘ÈÂ‬לציי לשונו של הג"ר יצחק מפוזנא רבו של המג"א בשו"ת שלו )סי' קסג(‪ ,‬שאחר שהביא דברי מר‬
‫בהקדמתו‪ ,‬ודברי הרמ"א בהקדמתו שהשיג על דברי מר מכח מה שאצל נהוג לפסוק הלכה כבתראי נגד‬
‫הרוב‪ ,‬כתב לנידונו‪" :‬ובנ"ד רוב בני ורוב מני וכו'‪ ,‬וג הרמ"א לא הגיה שהכי נהוג‪ ,‬משמע דג הוא מודה‬
‫דיש לסמו! על רוב מני ורוב בני ולא כבתראי‪ ,‬דהוא כמתנצל את עצמו על מה שהוא כותב נגד סברת הבית‬
‫יוס‪ ,$‬שאינו אלא מהאי טעמא הואיל וסתר כל המנהגי‪ ,‬ומשמע דהיכא שאינו מנהג בהדיא להורות‪ ,‬מסכי‬
‫לפסוק כדעת הב"י כשני עמודי הוראה )נגד פוסקי אשכנז בתראי(‪ .‬ואע"ג שהרמ"א בחו"מ )סי' כה ס"ב( כתב בסת‬
‫ליל! אחר בתראי‪ ,‬לא כתב כ היכא דהב"י עצמו פסק נגד זה‪ ,‬כיו דג הוא מ בתראי‪ ,‬ונטה דעתו לפסוק‬
‫‪114‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‡‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כמותו‪ ,‬ואי ראוי לסתור דבריו‪ .‬אלא שדעתו דהיינו היכי דכתב הב"י דעת הי"א וכבר נהגו כבתראי במדינות‬
‫שנהגו אי לזוז ממנהג‪] .‬לכאו' כא כתוב חידוש גדול שרק במקו שמר זכר את המנהג בש י"א יש להשאר‬
‫במנהג‪ .‬ושמא אזיל לשיטתיה ש בסמו! שמר זכר דעת הי"א היכא שרבי וגדולי עומדי בשיטה זו ובכמה‬
‫מקומות פשט המנהג כמות‪ .‬וצר‪ $‬לכא עוד מש"כ כמה מגדולי אשכנז שברוב המקומות הרמ"א לא חלק על מר‬
‫ולא הגיה על דבריו אלא לזכור דברי הדעה ההיא‪ ,‬זולת היכא שפירש ואי לשנות או וכ עיקר וכדו'‪ .‬וצל"ע בזה[‪.‬‬
‫ובאמת יש לדקדק למה לא כתב שבכל מקו שנהגו כ אי הלכה כבתראי‪ ,‬דהלא החולקי ה בתראי‪ .‬ואי‬
‫לומר דדעתו )של הרמ"א( כמו שכתב מהר" אלשי! )סי' לט( וכו'‪ .‬אלא ודאי היכא דלא הוי המנהג בפירוש כ‬
‫דעתו לפסוק כהבית יוס‪ ,$‬וכהרי"‪ $‬והרמב""‪ .‬עכ"ל‪ .‬ומבואר לכאו' שהיכא שהרמ"א לא חלק על מר‪,‬‬
‫מודה הרמ"א שהלכה פסוקה כדברי מר‪ ,‬שהרי הרמ"א בהקדמתו הקדי לבאר שלא בא לסתור דברי מר רק‬
‫מחמת שמר סתר כל מנהגי אשכנז‪ .‬ומודה הרמ"א "שאי ראוי לסתור דבריו )של מר(‪ .‬רק שדעתו )של הרמ"א(‬
‫דהיינו היכי דכתב הב"י דעת הי"א וכבר נהגו כבתראי‪ ,‬במדינות שנהגו אי לזוז ממנהג"‪ .‬ועיי‪.‬‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬אי הבדל בזה בי גר לגיורת‪ ,‬שבכול י"ל כקט שנולד דמי‪ ,‬וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז )ח"ב סי'‬
‫תרצו(‪ ,‬שהטע שיעקב אבינו נשא שתי אחיות‪ ,‬אע"פ שהאבות קיימו כל התורה עד שלא ניתנה‪ ,‬מפני שאי‬
‫לגוי אחוה כלל‪ ,‬וכיו שנתגיירו היו מותרות לו‪ ,‬שמה"ת מותר לאד לישא שתי אחיות גיורות‪ ,‬שגר‬
‫שנתגייר כקט שנולד דמי‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ המהרש"א )יומא כח‪ (:‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬רבינו אליהו מזרחי )סו‪ $‬פרשת קדושי( על הפסוק חסד הוא‪ ,‬רצה לתר" כ הקושיא הנ"ל‪ ,‬שיעקב אבינו‬
‫גייר את נשיו‪ ,‬ולכ היה מותר לו לשאת שתי אחיות‪ ,‬שגר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ .‬וע"ש‪ .‬וכ"כ הג"ר‬
‫שמואל יפה בספר יפה תאר‪ ,‬והובא בספר פרשת דרכי )דרוש א(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בשו"ת הראב" )ס"ס נח( כתב‪ ,‬וזה שאמרו ביבמות )סא‪ (.‬שגיורת אסורה לכה‪ ,‬ולא אמרו שדינה כקטנה‬
‫שנולדה‪ ,‬משו שנתמעטה מהפסוק אשה זונה וחללה לא יקחו‪ ,‬ואמרו חז"ל )יבמות סא‪ ,(.‬אי זונה אלא גיורת‬
‫ומשוחררת‪ ,‬נמצא שמיעטה הכתוב בפירוש‪ .‬ועוד י"ל שבגיורת אי לומר הדי שגר שנתגייר כקט שנולד‬
‫דמי‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפי תירוצו השני יש להבדיל בזה בי גר לגיורת‪ ,‬ובאמת שאי כל סברא לחלק ביניה‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬ג תירוצו הראשו צ"ע‪ ,‬דהא קי"ל כחכמי )ביבמות סא‪ (.‬שהנבעלת בעילת זנות נקראת זונה‪ ,‬דהיינו‬
‫לחייבי הכריתות או לעכו" ועבד וכו'‪ ,‬וכמו שנפסק ג"כ בש"ע אבה"ע )סי' ו סעי‪ $‬ח(‪ .‬וא"כ אי פסוק מיותר‬
‫לרבות גיורת שתהיה אסורה לכה‪.‬‬
‫‪ ¯˜ÈÚÂ‬קושית הראב" לא קשה מידי‪ ,‬שהרי בקידושי )עח‪ (.‬למדנו מהפסוק ביחזקאל‪ ,‬אלמנה וגרושה לא‬
‫יקחו לה לנשי כי א בתולות מזרע ישראל‪ ,‬רבי שמעו סבר מי שנזרעו בתוליה בישראל )לפיכ! גיורת‬
‫שנתגיירה פחות מבת שלש שני כשרה לכהונה(‪ ,‬ורבי יוסי שהלכה כמותו סובר‪ ,‬מי שנזרעה בישראל‪ ,‬כלומר‬
‫שהורתה בקדושה‪ ,‬אבל א היתה הורתה שלא בקדושה פסולה לכהונה‪) .‬וראה עוד ש דעת שאר התנאי בזה(‪.‬‬
‫וגלי קרא בהדיא לפסול גיורת לכה‪ .‬ועיי בתוס' )יבמות סא‪ ,(.‬ובתשובת הרשב"א )ח"א סי' אל‪ $‬ורל"א(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וראה בהגהת אב שלמה על הראב" שהעיר בזה‪ .‬וראה עוד בספר כלי חמדה )פרשת תולדות ד‪ $‬לד ע"ב(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ולכ נראה שהעיקר שאי לחלק בזה בי גר לגיורת‪ ,‬וג גיורת שנתגיירה באר" ישראל עליה לנהוג כדעת‬
‫מר הש"ע‪ ,‬מרא דאתרי‪ ,‬בי להקל בי להחמיר‪.‬‬
‫וכ לעני נוסח התפלה על הגר והגיורת להתפלל בנוסח הספרדי ועדות המזרח‪ ,‬שהוא נכו יותר מכל‬
‫הנוסחאות‪ ,‬וכמ"ש מר החיד"א בשו"ת יוס‪ $‬אומ" )סי' כ(‪ ,‬ובספר עבודת הקודש )קשר גודל סי' יב אות ט(‪.‬‬
‫וכ"כ בספר שלמי צבור )ד‪ $‬קח‪ ,(:‬ובשו"ת לב חיי ח"ב )סי' ט(‪ .‬ועוד‪ .‬וג בבטוי ש ה' יש לה לומר‬
‫כביטוי הספרדי אות קמ"" דומה לפת"ח‪ ,‬וכמו שהארכנו בילקוט יוס‪ $‬על פורי‪ ,‬בקונטרס אחרו בדיני‬
‫פרשת זכור‪ .‬שכ מוכח מהראשוני‪ .‬ורק א נישאת הגיורת לאשכנזי‪ ,‬יש לה ללכת אחרי מנהגי אשכנז‪,‬‬
‫שהאשה נגררת אחר מנהגי בעלה‪ ,‬וכמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר ח"ה )חאו"ח סי' לז(‪] .‬יחוה דעת ח"ה סי' לב[‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪115‬‬
‫˜·‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מד‪ .‬המל את הגרי המוהל מבר!‪ :‬בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרי‪ ,‬ואחר המילה‬
‫נוהגי להביא כוס יי‪ ,‬ובשמי‪ ,‬ומברכי תחילה בורא פרי הגפ‪ ,‬ואח"כ על הבשמי‪.‬‬
‫ואח"כ אומר המוהל או אחר ברכה זו‪ :‬בא"י אמ"ה אקב"ו למול את הגרי‪ ,‬ולהטי‪ $‬מה‬
‫ד ברית‪ ,‬שאלמלא ד ברית לא נתקיימו שמי ואר" שנאמר‪ :‬א לא בריתי יומ ולילה‬
‫חקות שמי ואר" לא שמתי )ירמיה לג‪ ,‬כה(‪ .‬ברו! אתה ה' כורת הברית‪ .‬אבל אי לבר! ברכת‬
‫להכניסו בבריתו של אברה אבינו‪ .‬וכל שכ שאי לבר! ברכת שהחיינו‪ .‬וגר שמל קוד‬
‫שנתגייר‪ ,‬כשמטיפי ממנו ד ברית אי צרי! ברכה‪(„Ó .‬‬
‫מה‪ .‬אסור למול גר בשבת‪ ,‬וכל שכ שאי למול ‪ .‬א‪ $‬בימי החול ‪ .‬גרי שנתגיירו בגיור‬
‫רפורמי‪ ,‬שכל גיור שאי בו קבלת מצוות אינו גיור על פי ההלכה‪(‰Ó .‬‬
‫ברכה בעת המילה של גר‬
‫‪ („Ó‬פסחי ז‪ :‬ש"ע )יו"ד סימ רסה ס"ג‪ ,‬ורסח ס"א וס"ה(‪ ,‬וע' בה"ג ורא"ש ר"פ כסוי הד‪ .‬וע"ש בטור שכ' בש‬
‫ר"ח‪ ,‬שא מל קוד שנתגייר אי לו תקנה‪ ,‬אבל בניו נימולי ונכנסי בקהל וכו'‪ .‬והט"ז הביא מה שהקשו‪,‬‬
‫דע"כ לא מיירי בנשא עובדת כוכבי‪ ,‬דבעובדת כוכבי אפילו מישראל הולד כמוה‪ ,‬אלא פשיטא בנשא‬
‫ישראלית‪ ,‬א"כ מאי קמ"ל הא אפי' בעובד כוכבי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר‪ ,‬כמ"ש באב העזר‬
‫סי' ז' וי"א‪ ,‬דמיירי כא לעני שכשר לכהונה‪ ,‬לאפוקי מבת עובד כוכבי‪ .‬וזה אינו‪ ,‬דהא נקט כא בניו‪,‬‬
‫ובבניו אי איסור‪ ,‬ונראה דקא משמע ל דנכנס לקדושת הקהל לעני שלא יקראוהו בר ארמאי‪ ,‬כההיא‬
‫דאיתא בפרק החול"‪ ,‬ההוא דהוה קרי ליה בר ארמאי וכו'‪ .‬וכ מבואר בהדיא בהרי"‪ $‬ש‪ ,‬שכתב‪,‬‬
‫דבדיעבד לא פסלינ ליה וכו'‪ ,‬משמע לעני קריאת ש בר ארמאי‪ .‬ובפרישה כ' דנפ"מ לעני א הוליד‬
‫בכור מכהנת שאינו חייב בפדיו‪ ,‬משא"כ בעובד כוכבי‪ ,‬כמ"ש סימ ש"ה‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשלמי תודה )פסחי ש( שהוא כד' הרי"‪ $‬ש שגריס המל הגרי מבר! למול את הגרי‪ ,‬דאילו‬
‫לגריסתנו איתא ש‪ ,‬המל הגרי מבר! על המילה‪ .‬ועיי לה' נר דוד שכתב בזה דברי שאינ מבוררי‪.‬‬
‫והנה הג שמר לא כתב סיו הברכה בא"י כורת הברית‪ ,‬אי בכ! כלו‪ ,‬דלישנא דהרמב" נקט‪,‬‬
‫והרמב" לא כתב רק הנוסח של הברכה המשונה משאר ברכות המילה‪ .‬אכ הסיו שהוא שוה בכל לא‬
‫הוצר! לבארו‪ .‬אול הטור סימ רס"ח מפורש ש‪ ,‬וחות בה בא"י כורת הברית‪ .‬ושורש דברי כול הוא‬
‫ברייתא הנ"ל בשבת )קלז‪ .(:‬וכ"ה בנהר מצרי‪.‬‬
‫‪ ·‚‡Â‬אורחא‪ ,‬הנה מעיקר הדי מותר למול גוי בי ערבי בי נוצרי‪ ,‬במילה ופריעה כהלכת גוברי‬
‫יהודאי‪ .‬ואפי' בחנ מותר‪ .‬ולא אסרו חז"ל למול אלא לצור! רפואה‪ ,‬וג בזה מותר בשכר‪ ,‬או משו‬
‫איבה‪ .‬ומ"מ המחמיר שלא למול כלל לחוש לדברי האוסרי' בזה‪ ,‬תע"ב‪] .‬שו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' יט[‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בתוס' ש אמרו‪ ,‬אבל המל גרי מבר! למול את הגרי‪ ,‬שהמבר! חייב למול כמו האב המל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ובמנחת יצחק )ח"א סי' קכ"ט ס"ק ד'( העיר על דברת התוס' דמאי מצוה איכא למול גר וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬ובאמת‬
‫איכא מצוה בגר צדק‪ ,‬כדאיתא ביבמות )מז‪ (:‬קיבל מלי אותו מיד‪ ,‬מאי טעמא שהויי מצוה לא משהינ‪ ,‬א‪$‬‬
‫על גב דאמרינ ש מתחילה דא פריש נפרש‪ ,‬הוא משו דדילמא אי כונתו לשמי‪ ,‬ומהאי טעמא קשי‬
‫גרי לישראל כספחת‪ ,‬אבל בודאי א כוונתו לשמי איכא מצוה‪ ,‬ועיי בבאר הגולה )סעי' ה( דכתב דמילת‬
‫הגר מוטלת על כל ישראל‪ ,‬וזה כונת הגליו מהרש"א )ביו"ד סי' רס"ה ש(‪ ,‬ועיי בלשו הרמב" )פי"ג מהא"ב‬
‫הי"ד( שכתב "המצוה הנכונה" וכו' היינו ששניה מצוה‪ ,‬א כוונת לשמי מצוה לקבל‪ ,‬וא אי כוונת‬
‫לשמי מצוה לרחק‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‚‬
‫מו‪ .‬אסור למול גר ביו חמישי או ביו ששי‪ ,‬כדי שלא יבואו לידי חילול שבת‪ ,‬להעלות‬
‫ארוכה ומרפא למכתו בשבת‪ .‬וכ תינוק שחלה ונתרפא ביו ה' או ביו ו' אסור למולו‬
‫מילה שלא בזמנה‪ ,‬זולת במקו שיש מנהג ברור למול מילה שלא בזמנה ביו ה' או ביו‬
‫ו'‪ ,‬שיש להניח במנהג‪ ,‬שיש לה על מה שיסמוכו‪ ,‬ובמקו שלא נתברר המנהג יש‬
‫להחמיר כאמור‪(ÂÓ .‬‬
‫‪ (‰Ó‬כ"כ המאירי )שבת קלה‪ (.‬דמילת הגר א"צ לומר שאינה דוחה את השבת א‪ $‬כשאינו מהול כלל‪ ,‬שכל שאינו‬
‫נימול לשמונה אינו דוחה שבת‪ ,‬ולא עוד אלא א‪ $‬טבילתו אינה דוחה את השבת‪ ,‬שהרי מתק גברא הוא‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫אסור למול גר ביום חמישי או ביום ששי‬
‫‪ (ÂÓ‬בדבר מילת גר א אפשר לעשותה ביו חמישי בשבת‪ ,‬או דילמא חיישינ שמא יצטרכו לחלל עליו‬
‫שבת ויש לדחות המילה עד לאחר השבת‪.‬‬
‫‡‪ .‬הנה עיקר ד"ז בתשו' הרשב"" ח"א )סי' כא(‪ ,‬וז"ל‪ :‬גרסינ בשבת )יט‪ (.‬אי מפליגי בספינה פחות מג'‬
‫ימי קוד השבת‪ ,‬בד"א לדבר הרשות‪ ,‬אבל לדבר מצוה מפליגי‪ ,‬ופוסק עמו ע"מ לשבות ואינו שובת‪,‬‬
‫דברי רבי‪ ,‬רשב"ג אומר אינו צרי!‪ .‬ונחלקו בטע איסור זה‪ ,‬שהרי"‪ $‬והרמב" פי' דה"ט משו ביטול עונג‬
‫שבת וכו'‪ ,‬וחכמי הצרפתי כ' דהיינו משו גזרה שמא יעשה חבית של שייטי‪ ,‬שההול! בספינה דומה‬
‫לשט‪ ,‬וכ"כ רבינו האי וכו'‪ .‬והרז"ה פירש הטע‪ ,‬משו שא"א שלא יבואו לידי חילול שבת‪ ,‬שהרי מקומות‬
‫סכנה ה‪ ,‬הילכ! תו! ג' ימי אסור משו דג' ימי קוד השבת קמי שבתא מקרי‪ ,‬ונראה כמתנה לדחות את‬
‫השבת‪ ,‬מפני שאי דבר העומד בפני פקוח נפש‪ ,‬אבל ביותר מג' ימי קוד השבת לבתר שבתא מקרי‬
‫ומותר‪ .‬ומכא אני אוסר למול את הגר בחמישי בשבת‪ ,‬כדי שלא יבא ג' למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו‬
‫שבת‪ .‬עכ"ל )בקיצור(‪ .‬והובא להלכה בב"י בבדק הבית )סי' רסב ורסו(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בתשו' הרדב"ז ח"ד )סי' עז( העיר על דברי הרז"ה‪ ,‬שא"כ ע"כ צרי! לפרש הא דאי צרי על עיירות‬
‫של עכו"‪ ,‬במלחמת הרשות דוקא‪ ,‬אבל במלחמת מצוה מותר‪ ,‬כדמפרש בה! ברייתא דהפלגה בספינה‪,‬‬
‫בד"א לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מותר‪ .‬ע"כ‪ .‬ותמוה דאיה"נ כ מבואר בירושלמי )פ"ק דשבת ה"ח(‪ .‬וכ"פ‬
‫הטור א"ח )סי' רמט(‪ :‬אי צרי במלחמת הרשות על עיירות של עכו" אא"כ התחילו ג' ימי קוד השבת‪,‬‬
‫וא התחילו אי מפסיקי‪ ,‬אבל מלחמת מצוה מתחילי אפי' בשבת‪ .‬ובב"י הראה מקורו טהור להירוש' הנ"ל‪.‬‬
‫‪ Ô¯ÓÂ‬הש"ע )סי' רמח ס"ד( פסק בזה"ל‪ :‬היוצאי בשיירא במדבר והכל יודעי שה צריכי לחלל שבת כי‬
‫מפני הסכנה לא יוכלו להתעכב בשבת לבד‪ ,‬ג' ימי קוד השבת אסורי לצאת וכו'‪ ,‬וביו א' וב' וג'‬
‫מותרי לצאת‪ ,‬וא אח"כ יארע סכנה ויצטרכו לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר‪ .‬והעולה לא"י ונזדמנה‬
‫לו שיירא אפי' בע"ש כיו שדבר מצוה הוא יכול לצאת‪ ,‬ופוסק עמה לשבות‪ ,‬וא אחר שיהיו במדבר לא‬
‫ירצו לשבות עמו יכול ללכת עמה חו" לתחו מפני פקוח נפש וכו'‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנו אי לנו אלא דברי מר‬
‫שקבלנו הוראותיו‪ .‬ולמדנו לנ"ד שאסור למול בחמישי משו דהו"ל כמתנה לחלל את השבת‪ ,‬וכמו שהורה‬
‫הרשב""‪ ,‬שמביאו להלכה מר הב"י בבד"ה הנ"ל‪.‬‬
‫·‪ .‬אלא שהש"! )יו"ד ס"ס רסו( שדי נרגא בהוראת הרשב""‪ ,‬שהואיל ולדבר מצוה מותר להפליג בספינה‬
‫אפי' בתו! ג' ימי לפני השבת‪ ,‬כמבואר בשבת )יט‪ ,(.‬הכא נמי יש להתיר למול ביו חמישי‪ ,‬שאי ל! מצוה‬
‫גדולה מזו‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ הקשה בתשו' מהראנ"ח ח"ב )סי' לח(‪ .‬א! בשו"ת עדות ביעקב )סי' ט( כ'‪ ,‬דהא קתני‬
‫עלה‪ ,‬ופוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת‪ ,‬דברי ר'‪ ,‬רשב"ג אומר א"צ‪ .‬וקי"ל הלכה כר' מחבירו‪ .‬וכ"פ‬
‫הרמב" )פכ"ד מהל' שבת(‪ .‬והש"ע )ס"ס רמח(‪ .‬וכ"כ הב"י )סי' רמח( בש הרשב"" עצמו שפוסק כרבי‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ Ê"ˉÂ‬יו"ד )סימ רסב סק"ג( הביא להלכה מ"ש מר הבדק הבית בש הרשב"" שאי למול בחמישי מחשש‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪117‬‬
‫˜„‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מז‪ .‬ואמנ מותר למול גר צדק בתו! שלשה ימי סמו! ליו טוב‪ ,‬שלא גזרו אלא משו‬
‫שלא יבואו לחלול שבת‪ ,‬אבל ביו טוב דקיל לא גזרו‪ .‬ודי יו הכפורי כדי שבת לעני‬
‫זה‪(ÊÓ .‬‬
‫חילול שבת‪ ,‬וכתב דמכ"ש שאי למולו ביו ו' דאיכא צערא טפי‪ ,‬כמ"ש הרמב" והרשב"א‪ .‬ע"כ‪) .‬וע' ברכ"י‬
‫א"ח סי' רמח(‪ .‬וכ"כ הכנה"ג א"ח )סי' שלא(‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬המג"א )סי' שלא סק"ט( כ'‪ ,‬ולי נראה דבזה"ז שאי רוחצי את הנימול ביו השלישי ליכא למיחש‬
‫להא‪ ,‬דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת‪ ,‬וג הראנ"ח ח"ב מהסס בדי זה‪ ,‬ולכ אי להתרשל לדבר מצוה‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬וכ"כ האליה רבה )סי' רמח סק"ה וסי' שלא סק"י(‪ .‬והנוב"י מה"ת )חיו"ד סי' קסו(‪ .‬וכ"פ החכ צבי בתשו'‬
‫הנוספות )סי' יד(‪ ,‬שמלי את הגר בכל יו מימות החול‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ"כ בשו"ת שאילת יעב"" ח"ב )סי' צה(‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בס' בית לח יהודה יו"ד )סי' רסב סק"ב(‪ ,‬הביא ד' המג"א‪ ,‬ופקפק בדבריו‪ ,‬והסכי להכנה"ג לאסור‬
‫למול מילה שלא בזמנה ביו ה' וביו ו'‪ ,‬ושכ נוהגי להחמיר‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ דעת מהר"י שטיינהרט בשו"ת‬
‫זכרו יוס‪) $‬חיו"ד סי' כד(‪ .‬ע"ש‪ .‬ומהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"א )דק"ט ע"ג( כ'‪ ,‬שמאחר שמר הבד"ה‬
‫כתב דברי הרשב"" להלכה‪ ,‬הכי קי"ל להלכה ולמעשה‪ .‬וכד' הט"ז )סי' רסב(‪ .‬וכ הסכי לזה מורי הרב ז"ל‪.‬‬
‫‪ „"ÎÂ‬מהר"ח ב עטר בס' ראשו לציו )דקי"א‪ .(:‬ע"ש‪ .‬וכ"פ מר החיד"א בברכ"י )יו"ד סי' רסב סק"ב(‪ ,‬וכ‬
‫הסכי מהר"א שמאע הלוי בס' מכשירי מילה )פ"ב ס"ט(‪ ,‬וכ"ד ער! השלח בס' הזכרו )מע' מ אות ב(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וכ העלה בס' עקרי הד"ט א"ח )סי' כב אות לה( וכ"פ בשו"ת רב פעלי ח"ד )חיו"ד סי' כח(‪ .‬וכ"כ מהר"י ב‬
‫ואליד בס' שמו יוס‪) $‬דנ"ט ע"ד(‪ .‬וכ העלה בשו"ת שערי עזרה )חאו"ח סי' כג(‪ .‬וכ"פ בס' נהר מצרי )דק"ג‬
‫ע"א(‪ .‬וכ"פ בכ‪ $‬החיי )סי' שלא ס"ק לא(‪ ,‬ושכ"פ החסד לאלפי ש‪ .‬וכ"פ בשו"ת פרחי כהונה )חאה"ע סי' ל(‪.‬‬
‫‪) ·"˘Ó‰Â‬סי' שלא ס"ק לג( כ' בפשיטות כד' הש"! והמג"א והא"ר שאי להחמי" המצוה ומלי אותו ביו ה'‪,‬‬
‫ודלא כהרשב"" שאוסר‪ .‬ע"ש‪ .‬א! נעל ממנו סברת הרבה אחרוני‪ ,‬ובכלל כמה וכמה מגדולי האחרוני‬
‫האשכנזי שאוסרי למול ביו ה'‪ ,‬ולא ביו ו'‪ ,‬וכמ"ש הט"ז והתפארת למשה והבית לח יהודה והזכרו‬
‫יוס‪ .$‬וכ"פ הגאב"ד דווירצבורג בשו"ת יד הלוי )סי' קמ(‪ .‬וכ נראה דעת המהרש" בתשו' ח"ה )ס"ס ז(‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬הגרא"י קוק בשו"ת דעת כה )סי' קמה( הביא מחלוקת הט"ז שסובר כהרשב""‪ ,‬והש"! שחולק עליו‪,‬‬
‫ובהגהת הגרע"א הביא ד' הברכ"י שפסק כהרשב""‪ ,‬ותמיהני שלא הזכירו ד' הש"!‪ ,‬וכ'‪ ,‬ועכ"פ ראוי‬
‫לחוש לד' הרשב""‪ ,‬וביחוד לפמ"ש בשו"ת מהר"י אסאד )סי' רנ( שבאמת יש חשש סכנה במילה‪) ,‬וכמ"ש‬
‫בגיטי נז‪ :‬כי עלי! הורגנו כל היו‪ ,‬זו מילה שניתנה בשמיני(‪ .‬אלא שהמצוה מגינה‪ ,‬ולכ כל שיש ספק א חייב למול‬
‫עתה הו"ל קצת ספק בסכנת נפשות‪ ,‬ולכ ראוי לחוש לזה‪ .‬עכ"ד‪ .‬ולכ ג לאחינו האשכנזי נכו להורות‬
‫שלא למול ביו ה' וביו ו'‪ ,‬אא"כ במקו שיש מנהג ידוע למולו ביו ה'‪ ,‬שיש להניח במנהג‪ ,‬ובצירו‪$‬‬
‫מ"ש בגליו החת סופר שא יש באותה עיר מילה בזמנה באותו שבת‪ ,‬מותר למול מילה שלא בזמנה‬
‫ביו ה'‪ ,‬מכיו שיוכלו להרבות חמי ג בעבור זה‪ .‬והובא בהגהות מהרש" בארחות חיי )סי' שלא סק"ט(‪.‬‬
‫ואע"פ שמשאר פוסקי לא משמע כ‪ ,‬באתרא דנהוג נהוג‪ ,‬שיש לה ע"מ שיסמוכו‪ .‬אבל במקו שאי‬
‫מנהג ברור יש להחמיר כד' הרשב"" והאחרוני הנ"ל‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר חלק ה יו"ד סי' כג[‪.‬‬
‫למול גרים ג' ימים קודם יום טוב‬
‫‪ (ÊÓ‬הנה בפסחי )צב‪ (.‬גר שנתגייר בער"פ ב"ש אומרי טובל ואוכל פסחו לערב‪ ,‬וב"ה אומרי הפורש מ‬
‫הערלה כפורש מ הקבר‪ .‬ובגמ'‪ ,‬א"ר יוחנ מחלוקת בערל עכו"‪ ,‬דב"ה סברי גזירה שמא יטמא לשנה‬
‫הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי עכשיו נמי אטבול ואוכל‪ ,‬וב"ש סברי לא גזרינ‪ ,‬אבל ערל‬
‫‪118‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪‰‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ישראל ד"ה טובל ואוכל פסחו לערב‪ .‬וכ"פ הרמב" )פ"ו מה' ק"פ ה"ז(‪ :‬ישראל ערל שמל בע"פ שוחטי עליו‬
‫אחר שמל‪ ,‬אבל גר שנתגייר ביו י"ד ומל וטבל אי שוחטי עליו וכו'‪ ,‬והיא! העמידו דבריה במקו כרת‬
‫ביו הקרב‪ ,‬מפני שאי הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול וכו'‪ ,‬וזה המל יש לו שלא לטבול עד‬
‫שיבריא וירפא מ המילה ולא יבא לידי חיוב כלל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬מדי ישראל ערל שמל בער"פ‪ ,‬אי ראיה להתיר מילה שלא בזמנה בערב יו"ט‪ ,‬לפי שש יש מצוה רבה‬
‫של מצות קרב פסח‪ ,‬עשה שיש בו כרת‪ ,‬ובמקו מצוה עוברת אפי' ביו ה' או ו' מודה הרשב"" להתיר‪) .‬וכ‬
‫מתבאר מד' ער! השלח א"ח סי' שלא סק"ח(‪ .‬אבל יש ראיה מדי גר שמל בע"פ‪ ,‬ודוחק לומר שעבר ומל שלא כהוג‪,‬‬
‫שהרי סתמא דמילתא נעשה ע"י ב"ד‪ ,‬אלמא דלא חיישינ לשמא יצטר! לחלל יו"ט‪ ,‬דביו"ט לא גזרו‪ .‬ואי‬
‫להקשות דהא אנ קי"ל )במגילה ז‪ (:‬אי בי יו"ט לשבת אלא מלאכת אוכל נפש בלבד‪ ,‬שמלבד שי"ל דהכא‬
‫קמי שבת וקמי יו"ט איירינ‪ ,‬ומתני' איירי בשבת ויו"ט עצמ‪ ,‬עוד י"ל לפמ"ש התוס' )ביצה לז( שהמשנה‬
‫במגילה בדברי שה מדאוריי' קאמר‪ ,‬אבל במילי דרבנ איכא בינייהו טובא‪ ,‬וכדתנ משילי דר! ארובה‬
‫ביו"ט ולא בשבת‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ הטורי אב )מגילה ז‪ .(:‬וזכינו לדי להתיר בזה ביו"ט‪ .‬וכ"כ הקרב נתנאל )ס"פ‬
‫ר"א דמילה(‪ .‬וכ"כ בס' יד אהר )סי' שלא(‪ .‬וכ"פ בשו"ת זכרו יוס‪) $‬שטיינהרט חיו"ד סי' כד(‪ ,‬שמותר למול שלב"ז‬
‫ביו הושענא רבה‪ ,‬אע"פ שיו שלישי למילה יחול בשמחת תורה )בחו"ל(‪ ,‬ומשו דלא החמיר הרשב"" אלא‬
‫ביו ה' או ו' מפני השבת‪ ,‬אבל משו יו"ט אי להחמיר‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"פ מר החיד"א במראית העי בליקוטי‬
‫)סי' ח אות ב( שלא אסר הרשב"" אלא ביו ה' משו שבת דחמיר‪ ,‬משא"כ לפני יו"ט מותר‪ ,‬ואפי' ג' ימי לפני‬
‫יו"ט ראשו מותר‪ .‬ושכ הסכימו עמו כמה חכמי להתיר‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בער! השלח בקונט' ספר הזכרו )מע'‬
‫מ אות ב(‪ ,‬ושכ הסכימו עמו כמה חכמי להתיר למול מילה שלא בזמנה שחל שלישי למילה ביו"ט‪ ,‬וכמו‬
‫שפסק החיד"א במראית העי‪ ,‬וכ עשה מעשה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"פ בשו"ת מעשה אברה )יו"ד סי' מח(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת רב פעלי ח"ד )חיו"ד סי' כח( שכ'‪ ,‬שמקוד היה המנהג בבגדאד שלא למול מילה שלב"ז ביו‬
‫הושע"ר‪ ,‬או ביו ו' של פסח‪ ,‬ובערב שבועות‪ ,‬וזה בער! ט"ו שני שהורה לה מורנו ]הגאו ר' עבדאללה‬
‫סומ! ז"ל[ למול‪ ,‬ע"פ דברי החיד"א בשיורי ברכה )סי' רסו( בש הרב זכרו יוס‪ $‬סי' כד שהתיר למול ביו‬
‫הושע"ר‪ .‬וע"פ הוראתו עשו מעשה כמה פעמי למול‪ .‬וכששמעתי רציתי לערער ע"ז‪ ,‬שמאחר שהמנהג‬
‫היה שלא למול‪ ,‬אי ראוי לשנות המנהג בזה‪ ,‬ומה ג שהחיד"א רק העתיק דברי הזכרו יוס‪ ,$‬ולא גילה דעתו‬
‫בפירוש לעני הלכה‪ ,‬וא"כ אי לנו ליחס הסכמתו לזה‪ ,‬א! שו"ר בס' מראית העי בליקוטי שבסוה"ס )דע"ט‪(.‬‬
‫שהסכי בפירוש להתיר לגבי יו"ט‪ ,‬ושכ הסכימו כמה חכמי להתיר‪ ,‬ולכ נמנעתי מלערער על המנהג‬
‫החדש‪ ,‬והנחתי המנהג החדש כמות שהוא‪ ,‬וכ"ז לעני יו"ט‪ ,‬בי יו"ט ראשו בי יו"ט שני‪ ,‬אבל לגבי שבת‬
‫אי למול מילה שלב"ז לא ביו ה' ולא ביו ו'‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ȘÂÙ‡ÏÂ‬ממ"ש בס' שמו יוס‪) $‬סי' רעד( שאי למול ג' ימי קוד יו"ט שלא יבא לידי חילול יו"ט‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וליתא‪ .‬ונעל ממנו דברי כל הפוסקי הנ"ל‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬גאב"ד דוירצבורג בשו"ת יד הלוי )סי' קמ(‪ ,‬חשב ל"ר נגד הרשב"" מפסחי )צב‪ (.‬שמותר לגר למול‬
‫בע"פ‪ ,‬ותנ בביצה אי בי יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד‪ ,‬ואילו היה חילוק בזה הו"ל למתני לדעת‬
‫ב"ש‪ .‬ושוב דחה דמקמי שבת ומקמי יו"ט לא מיירי‪ .‬ע"ש‪ .‬מ"מ למסקנתו אה"נ שיש לחלק בי שבת‬
‫ליו"ט‪ .‬וכ"כ בס' חדרי דעה )ס"ס רסו( שיש לחלק בזה בי שבת ליו"ט‪ .‬וכמ"ש בזכרו יוס‪ $‬ובעקרי הד"ט‪.‬‬
‫ובעני שבותי יש הרבה חילוקי בי שבת ליו"ט כמ"ש התוס' )ביצה לז(‪ .‬ובס"פ מפני מרחמי היינו על‬
‫בהמה טהורה ביו"ט )שבת קכח‪ .(:‬וכ' הר"ח ש דדוקא ביו"ט ולא בשבת‪ ,‬וע' בהרא"ש ש בש ר"י לעני‬
‫מסעדי ביו טוב א ה"ה בשבת‪ .‬ע"ש‪] .‬וע' ביבמות )קיד‪ (.‬יו"ט דאיסור לאו ל"ג רבנ שבת דאיסור סקילה‬
‫גזרו רבנ‪ .‬ובתוס' ביצה )כב‪ (.‬ביו"ט הקילו במנורה של חוליות ולא בשבת[‪ .‬עכת"ד‪ .‬וכ"פ בס' נהר מצרי‬
‫)דק"ג‪ .(.‬וכ עיקר‪ .‬וא‪ $‬בגר נראה להקל‪ .‬ודו"ק‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪119‬‬
‫˜‪Â‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מח‪ .‬גר הבא להתגייר מותר למולו על ידי ס הרדמה‪ .‬וכ מותר למול איש גדול ]שלא נימול‬
‫מאיזה סיבה בילדותו[‪ ,‬על ידי ס הרדמה‪(ÁÓ .‬‬
‫גר הבא להתגייר מותר למולו ע"י סם הרדמה‬
‫‪ (ÁÓ‬לכאורה היה נראה לדו להחמיר לפי מה דקי"ל באו"ח )סי' ס ס"ד( שמצות צריכות כוונה לצאת בעשיית‬
‫אותה מצוה‪ ,‬והיש אינו יכול לכוי למצוה‪ .‬וכיו"ב אמרו ביבמות )נד‪ ,(.‬אמר רב יהודה יש לא קנה ביבמתו‪,‬‬
‫מ"ט אמר קרא יבמה יבא עליה‪ ,‬עד דמכוי לש ביאה‪ .‬והתניא בי ער בי יש וכו'‪ ,‬הב"ע במתנמנ‪ .‬וה"נ‬
‫כיו דלאו בר כוונה למצות מילה הוא‪ ,‬לא ארי! למעבד הכי‪ .‬בר כד דייקינ פורתא חזינ דלא שמה‬
‫מתייא‪ ,‬דשאני הת שמעשה הביאה צ"ל ע"י גו‪ $‬היב עצמו והואיל ויש הוא ואינו מכוי לשו ביאה‬
‫כלל לא מהני לקנות ביבמתו‪ .‬אבל כא הרי אי מעשה המילה צ"ל ע"י הנימול עצמו‪ ,‬אלא ע"י אד אחר‪,‬‬
‫ומכיו שהמוהל מכוי במעשה המילה לש המצוה סגי בהכי‪ .‬ואפי' את"ל שהמוהל צרי! להיות שלוחו‬
‫של הנימול )כשהוא גדול ובר שליחות(‪ ,‬אי שליחותו נפסקת ג בעת שינת הנימול‪ ,‬וכדאשכח בגיטי )ע‪ ,(:‬גבי‬
‫מי שאמר כתבו גט לאשתי ואחזו קורדייקוס‪ ,‬ר' יוחנ אמר אי כותבי הגט אלא לכשישתפה‪ ,‬וריש לקיש‬
‫אמר כותבי גט לאלתר‪ ,‬ריו"ח מדמי ליה לשוטה‪ ,‬ר"ל מדמי ליה ליש‪ .‬וריו"ח אמר ל! יש אינו מחוסר‬
‫מעשה )להתעורר משינתו(‪ ,‬האי מחוסר מעשה )שצרי! רפואה בשרא סומקא אגומרי‪ .‬רש"י(‪ .‬ור"ל אמר ל! שוטה לא‬
‫סמי ביד‪ ,‬האי סמי ביד‪ .‬והרי לדעת התוס' )גיטי ט‪ :‬וכב‪ (:‬ועוד ראשוני‪ ,‬בעינ שליחות לכתיבת הגט‪,‬‬
‫ובשו"ת תה"ד )סי' רכח( כ' שכ הוא דעת הרמב"‪ .‬וע"ע בס' גט פשוט ובפר"ח ובביאורי הגר"א )אהע"ז ר"ס‬
‫קכ וקכג(‪ .‬ואפ"ה פשיטא ל אליבא דכ"ע שאי השליחות נפסקת ע"י שינת הבעל בעת כתיבת הגט‪,‬‬
‫וממשיכה להיות בתוק‪ $‬ג בעת שינת הבעל‪ ,‬וקרינ ביה בסופר שלוחו כמותו‪ ,‬כיו שהשליח ער ובר דעת‬
‫וכוונה‪ ,‬והבעל אינו מחוסר מעשה להתעורר משינתו‪ .‬וה"נ הכא כיו שהמוהל מכוי למול לש מצות‬
‫מילה אע"פ שהנימול יש שפיר דמי‪ .‬ואי לחלק בי שינה טבעית לשינה שע"י ס ‪ .‬הרדמה‪ ,‬דבכולהו‬
‫אזלינ בתר טעמא שאינו מחוסר מעשה להתעורר‪ .‬וכיו"ב כ' בבית שמואל אה"ע )סי' קכא סק"ב(‪ ,‬א צוה‬
‫לכתוב גט ואח"כ נעשה שכור‪ ,‬מותר לסופר לכתוב הגט בעת שכרותו‪ ,‬דהא לריו"ח יש שאינו מחוסר‬
‫מעשה שפיר דמי‪ .‬וה"נ שכור אינו מחוסר מעשה‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬בערוה"ש )ש סק"ח( כ' לתמוה על הב"ש בזה‪ ,‬דהא כששתה יותר מרביעית עד שנשתכר אינו מועיל‬
‫לו לא דר! ולא שינה‪ ,‬וכמ"ש בעירובי )סד‪ (:‬שכ"ש שדר! טורדתו ושינה משכרתו‪ .‬ואדרבה מצינו בגמ'‬
‫)שבת סו‪ (:‬שהיו עושי רפואה לשכרות למשוח כפות ידיו בשמ ומלח‪ ,‬וא"כ הו"ל מחוסר מעשה‪ ,‬ולכ‬
‫חלילה להקל בזה‪ ,‬וא נתגרשה בגט כזה הו"ל ספק מגורשת‪ .‬ע"כ‪ .‬ובמחכ"ת לא צדק בזה‪ ,‬והאמת יורה‬
‫דרכו כדברי הבית שמואל‪ ,‬כי הדבר פשוט שלא הצריכו רפואה ע"י סיכת שמ ומלח לשכור‪ ,‬אלא כדי‬
‫לעוררו מיד בתו! זמ שכרותו‪ ,‬אבל ג בלעדי כל תרופה ע"י שהיה ארוכה מתעורר משכרותו וסר יינו‬
‫מעליו‪ ,‬וכ ע"י שינה מרובה במדה מספקת יתפכח משכרותו ופג תוק‪ $‬יינו‪ ,‬כמו שהחוש יעיד על כ!‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬מבואר בד' הרמב" )פ"א מה' ביאת מקדש ה"ה( וז"ל‪ :‬שתה כדי רביעית יי בלבד‪ ,‬והיה בה מי כל שהוא‪,‬‬
‫או שיש מעט‪ ,‬או הל! כדי מיל‪ ,‬כבר עבר היי ומותר לעבוד‪ .‬אבל א שתה יותר מרביעית אפי' מזוג‪ ,‬שינת‬
‫מעט או הדר! מוסיפי בשכרותו‪ ,‬אלא ישהה לפי השכרות עד שלא ישאר משכרותו שו דבר שבעול‪.‬‬
‫וכתב מר הכ"מ‪ ,‬ודקדק רבינו לכתוב שינה מעט‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאילו שינה הרבה מפיגה את היי‪ .‬עכ"ל‪ .‬הא‬
‫קמ ששהיה ארוכה או שינה מרובה מפיגה את השכרות‪ .‬וכ"כ המג"א )סי' צט סק"ד( והאחרוני ש לעני‬
‫תפלה‪ .‬וא"כ שוב הו"ל אינו מחוסר מעשה‪ ,‬אלא מחוסר זמ הוא‪ ,‬וזמ ממילא קא אתי‪] .‬וע' בטוש"ע א"ח‬
‫)סי' שכח סמ"א(‪ :‬מי שנשתכר שרפואתו לסו! כפות ידיו ורגליו בשמ ומלח מותר לסוכ בשבת‪ .‬וכ' הט"ז‬
‫ס"ק כז דה"ט מפני שאי זה רפואה‪ .‬וע"ע בא"ר ותהלה לדוד ש‪ .‬ודו"ק[‪ .‬והוא הדי להרדמה ע"י ס‪ .‬וע'‬
‫‪120‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪Ê‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫בשו"ת הרדב"ז ח"ב )בלשונות הרמב"‪ ,‬סי' קכה(‪.‬‬
‫·‪ .‬ומר הב"י באה"ע )ס"ס קלח(‪ ,‬הביא מ"ש הר" )בגיטי עח(‪ ,‬דה"ט דמתני' שא נת הגט בידה והיא ישנה‬
‫שאינו גט‪ ,‬משו דבעינ שיהיה במקו המשתמר‪ ,‬וכשהיא ישנה לא מינטר‪ ,‬ולפ"ז אי ספק שא נתנו‬
‫לשליח קבלה שלה בשעה שהיא ישנה מגורשת‪ .‬וכ' הב"י‪ ,‬ונראה שג לדעת הרא"ש שפירש דה"ט דישנה‬
‫לית בה דעת כלל‪ ,‬מ"מ בשליח קבלה הרי ידו כידה וכיו שיש לו דעת מגורשת‪ ,‬ועל כרח! י"ל כ לכ"ע‪,‬‬
‫שאל"כ לא היה לנו להכשיר שליח קבלה אא"כ ידענו שהיתה ניעורה בעת קבלת הגט ע"י שלוחה‪ ,‬וא אי‬
‫הבעל במקו האשה דבר שא"א לעמוד עליו הוא‪ ,‬וסת שליח קבלה כשאי הבעל והאשה במקו אחד‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ד )סי' רטו(‪ .‬ע"ש‪ .‬וה"נ בנ"ד שהמוהל הוא שליח של הנימול אי כל מקו‬
‫לעכב ביצוע שליחותו בגלל שהמשלח יש‪ ,‬כיו שאינו מחוסר מעשה להתעורר‪ .‬וכנ"ל‪.‬‬
‫‪ ÔȇÂ‬לחלק בי כשהדבר נעשה ג בעל כרחו‪ ,‬כי הת‪ ,‬דהאשה מתגרשת ג שלא ברצונה‪ ,‬למצות הנעשי‬
‫ברצו העושה‪ ,‬וכמו שהוכחנו מההיא דגיטי )ע‪ (:‬בדי כתיבת הגט ע"י שליח הבעל בעת שהבעל יש‪.‬‬
‫וע"ע בסנהדרי )מז(‪ ,‬אמר עולא א"ר יוחנ‪ ,‬אכל חלב והפריש קרב והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה ידחה‪,‬‬
‫וא"ר ירמיה אריו"ח אכל חלב והפריש קרב ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה ידחה‪ .‬וצריכא‪ ,‬דאי‬
‫אשמועינ קמייתא משו דאיהו דחה נפשיה בידי אבל האי דממילא קא דחי אימא כיש דמי וכו'‪ .‬וכתבו‬
‫התוס'‪ ,‬לאו לגמרי כיש דמי‪ ,‬דהא יש חזי אפי' בשעת שינתו‪ ,‬כדתנ )גיטי כח( השולח חטאתו ממדינת הי‬
‫מקריבי אותה בחזקת שהוא קיי‪ ,‬ולא חיישינ שמא יש הוא בשעת הקרבה‪ .‬ע"ש‪ .‬הרי למדנו שאפשר‬
‫להקריב הקרב בשעת שינת בעליו‪ ,‬אע"ג דכתיב יקריב אותו לרצונו לפני ה'‪ ,‬אעפ"כ שלוחו כמותו‪ ,‬וה‬
‫אמת שבחי' רבינו יונה )סנהדרי מז( דחה ראיית התוס' דאיכא לאוקמה בשעה שאי דר! בנ"א לישו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בשו"ת הרדב"ז ח"ד )סי' רטו( שכ'‪ :‬וא זרק לה גט בחצרה ביו‪ ,‬והיא בצד חצרה המשתמרת לדעתה‪,‬‬
‫אבל לא ידענו א ישנה היתה או ניעורה‪ ,‬נ"ל שכיו שרוב בנ"א נעורי ביו‪ ,‬וקי"ל רובא וחזקה רובא‬
‫עדיפא‪ ,‬א נישאת האשה בגט זה או שהל! בעלה למדינת הי סמכינ להקל בשעה"ד‪ ,‬ומ"ש הרשב"א עד‬
‫שתביא עדי שהיתה ערה‪ ,‬בלילה איירי‪ ,‬ולא ביו‪ .‬ע"ש(‪ .‬וכ"כ ביד רמה )סנהדרי מז( שאי ראוי להקריב עליו‬
‫כשהוא יש דכתיב לרצונו‪ .‬ע"ש‪ .‬ומ"מ אשנויי לא סמכינ‪ ,‬והעיקר כד' התוס' שמקריבי עליו ג בשעה‬
‫שהוא יש‪ ,‬הואיל ואינו מחוסר מעשה‪) .‬וע' מצפה אית סנהד' מז( ודו מינה לעני מילה‪ .‬וא נפש! לומר‪ ,‬שאני‬
‫זבחי דסתמ לשמ קיימי )כמ"ש בזבחי ב‪ ,(:‬אבל מילה תליא בפלוגתא דתנאי א עכו" כשר למול‪ ,‬דלר'‬
‫יהודה דעכו" כשר למול‪ ,‬ס"ל מילה סתמא לשמה )כמ"ש התוס' ע"ז כז(‪ ,‬אבל לר' יהודה הנשיא שפוסל עכו"‬
‫למול‪ ,‬י"ל דמילה לאו סתמה לשמה‪ .‬והרמב" )רפ"ב מה' מילה( והטוש"ע )ר"ס רסד( פסקו שעכו" לא ימול‬
‫כלל‪ .‬וע' בכ"מ וב"י ש‪ .‬מ"מ הכא דקאי השליח דהיינו המוהל‪ ,‬ועביד לש מצוה‪ ,‬ודאי דעדי‪ $‬טפי מסתמא‪,‬‬
‫וכדאמרינ )חולי לא( נדה שנאנסה וטבלה‪ ,‬רב אמר טהורה לביתה ואסורה בתרומה‪ ,‬וריו"ח אמר א‪ $‬לביתה‬
‫לא טהרה‪ ,‬מאי נאנסה‪ ,‬אילימא דאנסתה חבירתה והטבילתה‪ ,‬כוונה דחבירתה כוונה מעלייתא היא‪ ,‬ועוד‬
‫בתרומה נמי אכלה‪ ,‬דתנ החרשת והשוטה והסומא א יש לה פקחות מתקנות אות אוכלות בתרומה‪ ,‬א"ר‬
‫פפא‪ ,‬לר' נת שנפלה מ הגשר‪ ,‬ולרבנ שירדה להקר‪ .‬ע"ש‪ .‬אלמא דכוונת חבירתה שפיר מהניא‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬בשו"ת מהר"ח אור זרוע )סי' לה(‪ ,‬שמהגמ' )חולי לא‪ (:‬הנ"ל‪ ,‬מוכח‪ ,‬שהלש מצה של מצוה לפסח ולא‬
‫נתכוו לש מצוה‪ ,‬ואד העומד ש מתכוי ששימור זה יהיה לש מצוה‪ ,‬דמהני‪ ,‬דומיא דטבילה‪ ,‬ול"ד‬
‫לגט דלא מהני כתיבת חש"ו וגדול עומד ע"ג‪ ,‬דשאני הת דכתיב וכתב לה לשמה‪ ,‬שהכותב יכתוב לשמה‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬וע"ע בת' מהר"ח או"ז )סי' קמג(‪ .‬וע' באו"ח )סי' תס( ובב"י ובאחרוני ש‪ .‬ואכמ"ל‪ .‬וא"כ ה"נ מהני‬
‫כוונת המוהל לש מצוה‪ ,‬אע"פ שהנימול יש ואי לו כוונה כלל בשעה שהוא יש‪] .‬וע' בב"י א"ח )סי' נה(‬
‫בש רבו הרב הגדול מהר"י בי רב ז"ל‪ ,‬שא יש אחד יש מכלל העשרה‪ ,‬שפיר מצטר‪ $‬למני לקדיש‬
‫וקדושה‪ ,‬דשפיר שריא שכינתא עלייהו‪ .‬ומוכח דיש בכלל מצות הוא‪ .‬וע"ע בשו"ת מתת ידו ח"א )סי' יד(‪.‬‬
‫ובשו"ת חיי ושלו ח"א )סי' ב(‪ .‬ובשדי חמד )מע' י כלל לד(‪ .‬ואכמ"ל[‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪121‬‬
‫˜‪Á‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫‪ ˘"ÎÓÂ‬שבאמת אנ בדיד קי"ל בטוש"ע )ר"ס רסד( שאפי' קט כשר למול‪ ,‬ומוכח להדיא דלא בעינ‬
‫שליחות ממש במילה‪ .‬דהא קט לאו בר שליחות הוא )ב"מ עא‪ .(:‬וע' במנחת חינו! )מצוה ב( שהקשה למה‬
‫קט כשר למול דנהי דנימא מילה סתמא לשמה‪ ,‬מ"מ הא מצות צריכות כוונה‪ ,‬ולא גרע מילה משאר כל‬
‫המצות שצריכות כוונה‪ ,‬וקט אינו בר כוונה‪ ,‬וא"כ נימא שאי הקט יכול למול אא"כ גדול עומד על גביו‪,‬‬
‫וי"ל ע"פ מ"ש הטורי אב )ר"ה כט‪ (.‬דדוקא במצה ושופר וכיו"ב צרי! כוונה‪ ,‬שאי מצה זו או שופר זה‬
‫מיוחדי דוקא למצוה זו‪ ,‬שאפשר לצאת במצה אחרת או שופר אחר‪ ,‬ועוד שלא נתבטלה המצוה עי"ז‪,‬‬
‫שא‪ $‬שאינו יוצא י"ח עתה עוד יכול לצאת באכילה ושמיעה אחרת‪ ,‬בכה"ג הוא דבעינ כוונה‪ ,‬אבל‬
‫בקדשי ומילה שהמצוה מיוחדת בגופו‪ ,‬ולאחר מכ אינו יכול לקיי המצוה‪ ,‬א"צ כוונה לצאת‪ .‬ולפ"ז א‪$‬‬
‫למאי דקי"ל מצות צ"כ‪ ,‬שפיר יכול הקט למול‪ ,‬שמילה א"צ כוונה‪ .‬ע"כ‪ .‬ודפח"ח‪ .‬וא"כ הדבר פשוט‬
‫שאפשר למול ע"י הרדמה בס‪.‬‬
‫‚‪ .‬ועינא דשפיר חזי להמהר"ח אור זרוע בתשו' )סי' יא( שכ'‪ ,‬ובעני המילה‪ ,‬נראה שאי האב חייב למול בנו‬
‫בידיו‪ ,‬אלא רק להתעסק שיהיה הב נימול‪ ,‬דומיא דחייב ללמדו תורה ואומנות‪ ,‬וכה"ג בסוכה דכתיב חג‬
‫הסוכות תעשה ל!‪ ,‬וקי"ל תעשה ולא מ העשוי‪ ,‬וכי לא יאמר לאחר לעשות סוכה‪ .‬וכ בתפלי וכי לא‬
‫יקשר לו אחר על זרועו וכו'‪ ,‬אלא כל הני עיקר מצות אינה העשייה‪ ,‬אלא שצריכה המילה להיות חתומה‬
‫בבשרו‪ ,‬וכ ישיבתו בסוכה‪ ,‬ותפלי מונחי על ראשו וזרועו‪ ,‬וה"נ עיקר מצות מילה כ‪ ,‬שאל"כ הא‬
‫דאמרינ במנחות )מג‪ (:‬כיו שנזכר דוד במילה נתיישבה דעתו ואמר עליה שירה‪ ,‬ולמה שמח במילה יותר‬
‫מראשו וזרועו שקיי בה מצות תפילי וכו'‪ .‬עכת"ד‪ .‬ולפ"ז כיו שהעיקר שתהיה המילה חתומה בבשרו‪,‬‬
‫אי כל קפידא לעשות הדבר ע"י הרדמה בס וכיו"ב‪ .‬והגאב"ד מפוניביז' בשו"ת זכר יצחק )סי' ה( כתב‪ ,‬יש‬
‫להסתפק במי שלא נימול והגדיל ונתחייב‪ ,‬א צרי! שיעשה המילה בעצמו בעת פקחותו ככל המצות‪.‬‬
‫ובע"ז )כז( א"ר יוסי וכי היכ מצינו מילה מה"ת לשמה‪ ,‬ולא פלפלו א צריכה כוונה ככל המצות‪ ,‬והרי‬
‫נחלקו אמוראי )בר"ה כח( בדי כוונה במצות‪ ,‬ועל כרח! חדא מתרתי‪ ,‬או דמילה שאני‪ ,‬שכל עיקרה הוא‬
‫שיהיה מהול‪ ,‬ולכ אי מקו לכוונה‪ ,‬כי א למ"ד דבעינ לשמה‪ ,‬או שנאמר דלעול בעי כוונה רק לא‬
‫כוונת העושה אלא של המשלח‪ ,‬דדוקא בלשמה העיקר הוא בעושה המצוה‪ ,‬משא"כ בדי הכוונה העיקר‬
‫הוא במקיי המצוה וסגי בכוונת המשלח‪ .‬ע"ש‪ .‬והנה מ"ש שכל עיקר מצות מילה שיהיה מהול‪ ,‬תנא‬
‫דמסייע ליה הוא המהר"ח או"ז הנ"ל‪.‬‬
‫‪ ¯˜ÈÚ·Â‬ספיקו‪ ,‬היה לו להעיר דהא ר' יוסי ס"ל )בר"ה כט( דמצות צריכות כוונה‪ ,‬ובעי שיתכוי שומע‬
‫ומשמיע‪ ,‬ואילו הכא פשיט"ל שא"צ לשמה במילה‪ ,‬הא קמ דאפי' למ"ד דלא בעינ לשמה במילה‪ ,‬מ"מ‬
‫מודה שצרי! כוונה‪] .‬ובפסחי קיד‪ :‬נמי דייקינ מדר' יוסי דאמר אע"פ שטיבל )טיבול ראשו( בחזרת‪ ,‬מצוה‬
‫להביא לפניו חזרת וחרוסת‪ ,‬אלמא דמצ"כ‪ ,‬וכ"ת משו היכרא דתינוקות‪ ,‬א"כ מאי מצוה‪ .‬ע"ש‪ .‬אלא‬
‫שהתוס' )ר"ה כח‪ (.‬דחו‪ ,‬דמ"מ הו"מ לדחויי דמצוה משו היכרא‪ ,‬ומש"ה לא מייתי לה בגמ' ר"ה‪ .‬וע' ב"ח‬
‫סי' תעה ודו"ק[‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בשו"ת תורת חסד מלובלי )חאו"ח סי' מט אות ה( נראה דס"ל דלשמה וכוונה עני אחד ה‪ ,‬ושאני מילה‬
‫דילי‪ $‬לה מקרא המול ימול משא"כ שאר מצות‪ .‬ע"ש‪ .‬ואינו מוכרח‪ .‬ובלא"ה י"ל דהא דמצ"כ הוי רק‬
‫מדרבנ‪ .‬וכמ"ש המבי"ט בקרית ספר הל' שופר‪ ,‬והובא בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד )סי' קסח אות ה(‪ .‬וע"ש‪.‬‬
‫וכ צידד הפמ"ג )א"א סי' ס(‪ .‬וכ"כ בס' הורה גבר על הוריות )דל"ב‪ (.‬בש הרה"ג מהר"ש לייב מכח כמה‬
‫ראיות‪ .‬וע"ע בשו"ת תורת חסד )סי' מט אות ז( ובשדי חמד )מע' מ כלל סא(‪ .‬ובחזו"ע ח"א )סי' כט(‪.‬‬
‫]‪ ‰‰Â‬בעיקר ד' מהר"ח או"ז שאי המצוה במילה אלא שיהיה נימול‪ ,‬לכאו' תליא באשלי רברבי‪ ,‬כי‬
‫ביבמות )עב( א"ר הונא‪ ,‬דבר תורה‪ ,‬משו! )שנמשכה ערלתו וכסתה את העטרה‪ .‬רש"י(‪ .‬אוכל בתרומה‪ ,‬ומדבריה‬
‫גזרו עליו מפני שנראה כערל‪ .‬וכתבו התוס'‪ ,‬ומדבריה גזרו עליו‪ ,‬והא דאמר )סנהד' מד( עכ משו! בערלתו‬
‫‪122‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪Ë‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫היה ומפיק לה מקרא‪ ,‬אסמכתא בעלמא היא‪ .‬והא דתניא )שבועות יג( ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר‪,‬‬
‫הכרת תכרת וכו'‪ ,‬היינו כשלא מל כלל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בסנהדרי )צט( כי דבר ה' בזה זה המגלה פני בתורה‪ ,‬ואת מצותו הפר‪ ,‬זה המפר ברית בשר‪ ,‬הכרת‬
‫בעוה"ז תכרת בעוה"ב‪ ,‬מכא א"ר אלעזר המודעי‪ ,‬המחלל את הקדשי והמבזה את המועדות והמפר‬
‫בריתו של אברה אבינו והמגלה פני בתורה וכו' אי לו חלק לעוה"ב‪ .‬וכתב הרשב"" במג אבות )פ"ג‬
‫מי"א(‪ ,‬המפר בריתו של א"א‪ ,‬פרש"י שלא מל כלל‪ ,‬ורבינו משה פי' שהוא המוש! ערלתו כדי לכסות‬
‫המילה‪ ,‬ועושה כ לבזות המצוה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ Ï"ÊÂ‬הרמב" )פ"ג מה' מילה ה"ח( כל המפר בריתו של א"א והניח ערלתו או משכה אע"פ שיש בו תורה‬
‫ומעשי טובי אי לו חלק לעוה"ב‪ .‬ע"כ‪ .‬ומקורו טהור מהירושלמי )ר"פ חלק(‪ :‬המפר ברית בשר‪ ,‬זה שהוא‬
‫מוש! לו ערלה‪ .‬וכ פי' רבינו יונה )פ"ג דאבות(‪ .‬וכ"כ רבינו יצחק בר שלמה מטולידו )ש( בש הרמ"ה‪.‬‬
‫וכ"כ הטור )סי' רס(‪ .‬נמצא לפ"ד התוס' עיקר המצוה מה"ת במעשה המילה עצמה‪ ,‬וא חזר ומש! ערלתו‬
‫לא עשה אלא איסורא דרבנ‪ ,‬שנראה כערל‪ ,‬אבל לפ"ד הרמב" וסיעתו עיקר המצוה ג"כ שיהיה נימול‬
‫במש! כל הזמ‪ ,‬והמוש! ערלתו כאילו ביטל מצות מילה‪.‬‬
‫‡‪ ÌÓ‬המהרח"א בס' מקראי קדש )דקי"ג ע"א בפ"ו מה' ע"ז(‪ ,‬הקשה על הרמב" שסותר עצמו במ"ש )פ"ז מה'‬
‫תרומות ה"י( כדברי רב הונא הנ"ל‪ ,‬דמשו! מדבריה‪ ,‬למ"ש בפ"ג מה' תשובה שמנה למשו! ערלתו בכלל‬
‫חייבי כריתות‪ ,‬ואטו כרת דרבנ מי איכא‪) ,‬גיטי נה‪ .(:‬ובתוס' )יבמות עב( כ' ג"כ שהמשו! מדרבנ וקראי‬
‫אסמכתא בעלמא‪ .‬ומ"ש בשבו' )יג( דהוי בכרת היינו כשלא מל כלל‪ .‬ע"כ‪ .‬ובס' מעשה רוקח )פ"ג מה' תשובה‬
‫ה"ו( נדחק לומר שג הרמב" ס"ל כהתוס' דהוי מדבריה‪ ,‬ולאו דהוי מה"ת כלל‪ .‬ושכ צרי! לפרש בד'‬
‫הרמב" )פ"ג מה' מילה(‪ .‬ע"ש‪ .‬והוא דוחק גדול בד' הרמב"‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬ב יהודה )סי' צ( כ' לתר" קו' התוס' )יבמות עב( הנ"ל‪ ,‬שיש חילוק בי משו! למוש! ערלתו‪ ,‬דביבמות‬
‫)עב( מיירי כשנימול כראוי וע"י שומ העור נמש! וכיסה העטרה עד שאינו ניכר שנימול‪ ,‬וכיו שנעשה כ‬
‫מעצמו נקרא משו!‪ ,‬א! בסנהדרי )מד( עכ מוש! בערלתו היה‪ ,‬היינו כפרש"י ש‪ ,‬שמש! את עור אמתו‬
‫תמיד עד שנשתרבב העור וכיסה את ראש הגיד כדי שלא יראה מהול‪ .‬וזהו נקרא מוש! בערלתו‪ ,‬ולכ‬
‫כשהוא כופר בבריתו של א"א‪ ,‬ועושה פעולה כזאת בגופו‪ ,‬ע"ז נאמר הכרת תכרת‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ י"ל בד'‬
‫הרמב"‪ .‬ג האדר"ת בהגהות בני בנימי )פ"ג מה' מילה( תיר" כ בש הרב המאוה"ג מהר"ח נטינזו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰"‡Ï·Â‬היה נראה לומר דדוקא לעני אכילת תרומה משו! מדרבנ‪ ,‬אבל לעני מצות מילה אה"נ דהוי‬
‫מדאורייתא‪ .‬וכ תיר" הנצי"ב בהרחב דבר )ס"פ ל! ל!(‪ .‬וע' במשנה למל! )פ"י מה' מלכי ה"ז( בש מהראנ"ח‬
‫פר' וארא‪ ,‬שממצות מילה נמש! לאו שלא ימשו! ערלתו מה"ת‪ .‬ע"ש‪ .‬ולמדנו מד' הרמב" שהמצוה‬
‫מה"ת שיהיה ג"כ נימול‪ ,‬ולא רק שמצוה לעשות מעשה המילה‪.‬‬
‫‪ Ô‡ÎÓÂ‬יש להעיר על מ"ש מהר"י ענגיל בס' ב פורת )סי' ב אות ד(‪ ,‬שלפ"ד הרמב" )פ"א מה' מילה ה"ב( שאינו‬
‫חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד‪ ,‬מוכח שעיקר המצוה מעשה המילה‪ ,‬והקדימה היא רק זריזות‪ ,‬משא"כ‬
‫להראב"ד בהשגות ש שכל יו ויו עומד באיסור כרת‪ ,‬וע"ע בתוס' )מכות יד(‪ ,‬היינו שהמצוה שיהיה נימול‬
‫תמיד‪ ,‬ואפי' ימול אח"כ‪ ,‬מ"מ בכל רגע שעבר והוא ערל ביטל מצות מילה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפי האמור ג הרמב"‬
‫מודה שצרי! שיהיה נימול תמיד‪ ,‬אלא שבמעשה המילה שעשה לאחר מכ נפטר מאיסור כרת[‪.‬‬
‫‪ Ù"ÎÚÂ‬ג לפי הצד השני של הזכר יצחק הנ"ל י"ל שכוונת העושה מועילה במקו הנימול‪ .‬וכמ"ש לעיל‬
‫להוכיח מההיא דחולי )לא‪ (:‬דכוונה דחבירתה מהניא לדידה‪ ,‬וכ"ש לכוונת העושה בפועל מצות המילה‪.‬‬
‫וכ"ה בשו"ת מהרש" ח"ו )סי' פה( שנשאל ג"כ א מותר להרדי איש הנימול‪ ,‬בס המייש‪ ,‬שי"ל כל‬
‫דאיהו לא מצי עביד לא מצי לשוויי שליח‪ ,‬וכא אי בידו לעשות המילה כשהוא יש‪ .‬והשיב‪ ,‬לפע"ד אי‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪123‬‬
‫˜‪È‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כל חשש בזה‪ ,‬וראיה מגיטי )ע‪ (:‬יש לאו מחוסר מעשה הוא ומותר לכתוב לו גט אע"פ שלכמה פו' בעינ‬
‫שליחות לכתיבת הגט‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬מחנה אפרי )בפ"ג מה' גירושי הט"ו( שהביא הרבה ראיות דבעינ שליחות בכתיבת הגט‪ ,‬והעיר מההיא‬
‫דגטי )ע‪ ,(:‬ותיר"‪ ,‬וה"ה כא שיש להקל‪ ,‬ובפרט שלפמ"ש הקצוה"ח דבמצוה שבגופו לא שייכא שליחות‬
‫כלל‪ ,‬ע"כ שאי המצוה אלא שיהיה נימול‪ ,‬וא"כ פשיטא שאי חשש בזה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬במחנה אפרי הוכיח מההיא דגיטי )ע‪ (:‬דבשוטה אי כותבי אע"פ שצוה כשהיה בריא‪ ,‬אלמא‬
‫דמשו שליחות הוא‪ ,‬וכשנשתטה בטלה שליחותו‪ ,‬אבל לד' האומרי דה"ט משו לשמה‪ ,‬כיו ששמעו‬
‫קולו כשהיה בריא די בכ!‪ .‬ושוב הקשה לאיד! גיסא‪ ,‬דא איתא דבעינ שליחות בכתיבת הגט‪ ,‬אמאי‬
‫בראוהו מגוייד או צלוב ורמז לכתוב גט לאשתו יכתבו ויתנו‪ ,‬והא כל מידי דל"מ עביד ל"מ למשוי שליח‪,‬‬
‫וכדאמרינ‪ ,‬הני כהני שלוחי דרחמנא‪ ,‬דאי שלוחי דיד מי איכא מידי דאנ ל"מ עבדי ואינהו מצי עבדי‪.‬‬
‫ותיר" ע"פ מ"ש בקידושי )כג‪ (:‬דשאני הת דישראל לאו בני הקרבה כלל‪ ,‬אבל הני דבני כריתות נינהו‬
‫שפיר דמי‪ .‬ושוב הקשה מב"ק )קי( א היה זק או חולה נותנה לכל כה שירצה‪ ,‬ה"ד אי דל"מ עביד עבודה‬
‫שליח היכי משוי‪ .‬ע"ש‪ .‬ויש להעיר מהתוס' ישני )עירובי יג(‪ ,‬שהוכיחו באמת שא"צ שליחות לכתיבת‬
‫הגט‪ ,‬משו דמסתמא וכתב נאמר בכל אד שיוכל לגרש את אשתו ואפי' ידיו קטועות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬חקרי לב )חאה"ע ס"ס מו( עמד בחקירה זו שאי! גד יוכל לצוות לכתוב גט לאשתו‪ ,‬והא כל מידי‬
‫דל"מ עביד וכו'‪ .‬ותיר" דלא קפדינ בהאי כללא אלא כשא"א מצד הדי‪ ,‬וההיא דב"ק )קי( משו דזק‬
‫וחולה הוו מכלל המומי )בבכורות מא(‪ ,‬ונמצא שפסול מ הדי‪ ,‬הלא"ה לא קפדינ אהאי כללא‪ ,‬ודלא‬
‫כהמח"א הנ"ל‪ .‬עש"ב‪ .‬וכ"כ בשו"ת חכמת שלמה קוועטש )סי' א(‪ .‬וע"ע בשד"ח )מע' כ כלל פז(‪ .‬ולפ"ז עכ"פ‬
‫ביש לא שיי! ה! כללא‪ ,‬ובפרט שאינו מחוסר מעשה להתעורר‪ .‬ועכ"פ למדנו שג המהרש" מסכי‬
‫הול! שאי כל חשש לעשות המילה ע"י ס הרדמה‪ ,‬וכאמור‪.‬‬
‫„‪ .‬אול הגאו ר"א פוסק בס' כורת הברית‪ ,‬נחל כרית )סי' רסא אות ד(‪ ,‬כ'‪ ,‬מעשה היה בגדול הנימול שרצו‬
‫הרופאי להשקותו משקה השינה שלא ירגיש בצער המילה‪ ,‬ולא רצה משו לפו צערא אגרא‪ ,‬מצד‬
‫חסידות‪ ,‬ואני אמרתי שג מצד הדי יש קפידא למול דוקא כשהוא ער‪ ,‬דקי"ל מצות צריכות כוונה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ולפמש"כ לעיל אי זה מוכרח כלל‪ ,‬שי"ל שכוונת המוהל לש מצוה מועילה בזה ג לגבי הנימול‪ ,‬ובפרט‬
‫שהוא שלוחו‪ .‬וכמ"ש המהר"ח אור זרוע‪ .‬וכ מתבאר עוד בחי' הרשב"א )חולי יב( וז"ל‪ :‬ורבינו ז"ל אומר‬
‫שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הויא עמידה על גביו כוונת העושה ומהני מדי שליחות‪ ,‬משא"כ‬
‫דבר שא"א לעשותו ע"י שליח לא מהני בזה עמידת ב דעת וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ כיו"ב הרשב"א בתשו' )סי' כו(‬
‫בש ר' יונה‪ .‬ע"ש‪ .‬וע' בשו"ת יהודה יעלה אסאד )חאו"ח סי' קנו( ובשו"ת מהרש" ח"א )סי' יד(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬ג לדעת מהר"א פוסק אי הכרח שצרי! שירגיש בצער המילה‪ ,‬ונ"מ שא מרדי רק את האבר‪,‬‬
‫והנימול מכוי לש מילה‪ ,‬שפיר דמי‪ ,‬דהא דתנ לפו צערא אגרא זהו ממדת חסידות‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בשו"ת אמרי יושר ח"ב )סי' קמ אות ג(‪ ,‬נשאל‪ ,‬א מותר למשוח האבר בס שיצטנ הבשר למע לא‬
‫ירגיש בצער המילה כ"כ‪ ,‬והשיב‪ ,‬עני הס היה ידוע כבר לרבותינו ז"ל מאז‪ ,‬וכמ"ש בב"ק ר"פ החובל‬
‫שאפשר לקטוע ידו בס שלא ירגיש צער‪ ,‬ומסתמא ג הס לצנ הבשר היה ידוע‪ ,‬ואעפ"כ לא מצינו‬
‫בשו מקו שעשו ע"י ס‪ ,‬וכיו שעד עכשיו לא נהגו בזה ולא ראינו זאת מעול‪ ,‬לא ראינו בכה"ג הוי‬
‫ראיה דקי"ל לחז"ל שהמילה צריכה להיות ע"י צער‪ .‬וכמ"ש במדרש פ' ל! ל!‪ ,‬נימול אברה‪ ,‬מל אברה‬
‫אי כתיב כא אלא נימול אברה וכו'‪ ,‬אלא הרגיש ונצטער כדי שיכפיל הקב"ה שכרו‪ .‬נמצא שתחלת מצות‬
‫מילה היה דוקא ע"י צער‪ .‬ולכ ח"ו לחדש חדשות שלא נהגו בה מעול‪ .‬ע"כ‪ .‬ובמחכ"ת אי דבריו‬
‫מחוורי כלל‪ ,‬שהיכ מצא שיש חיוב להצטער במילה‪ ,‬וא הראשוני סברו וקבלו משו חביבות המצוה‪,‬‬
‫וכמו שעשה אברה אבינו‪ ,‬מהיכא תיתי לומר שהבא לעשות טצדקי למנוע ממנו צער המילה שנוכל לעכב‬
‫‪124‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪‡È‬‬
‫מט‪ .‬ישנ קהילות בחו" לאר" שנתקבל אצל הסכמה בגזרת נח"ש מהרבני הקודמי‬
‫ז"ל‪ ,‬שלא לקבל גרי במחנה קדש‪ ,‬והגיע אחד שרוצה לישא אשה כדת משה וישראל‪,‬‬
‫ואחר חקירה ודרישה נודע שאמו של האיש נתגיירה על ידי רב מוכר‪ ,‬שהיפר את התקנה‬
‫הנז'‪ .‬והגרי שגייר ה שומרי תורה ומצות כראוי‪ .‬העיקר לדינא שהגירות חלה בדיעבד‪,‬‬
‫ומה שעשה עשוי‪ ,‬ואי לפסול הגיור שעשה‪ ,‬ויוכלו להשיאו אשה‪ ,‬ואי צרי! לשלוח אותו‬
‫לעיר אחרת ולעשות לו גירות מחדש לחומרא‪ ,‬ואחר כ! לקבלו‪ .‬ומכל מקו א אפשר‬
‫בנקל טוב לחזור ולעשות לאיש הזה גיור לחומרא בעיר אחרת‪ ,‬ואחר כ! ישיאוהו אשה‬
‫כדת משה וישראל‪(ËÓ .‬‬
‫בידו? וכל כה"ג על המחמיר להביא ראיה ברורה‪ ,‬והאמת יורה דרכו שאי הצער מעכב במילה‪ ,‬שכל‬
‫שמעשה המילה נעשה כהלכה‪ ,‬מה לנו ולצערו של זה‪.‬‬
‫‪ ‚"‰¯‰Â‬רי"ל צירלסו בשו"ת מערכי לב )חיו"ד סי' נג(‪ ,‬נשאל אודות ילד ב חמש שני שלא נימול מחמת‬
‫חולשתו‪ ,‬ואמו דורשת למולו ע"י הרדמת האבר בכדי שלא יחוש בכאב המילה‪ ,‬והארי! לפלפל שאי‬
‫הכרח להסב צער לנימול‪ ,‬והעלה שמכיו שעמודי ההוראה וכל הפוסקי הבאי אחריה שדרכ לפרש‬
‫דבריה‪ ,‬לא חיישי לפרט עני יסודי כזה של הצרכת צער לנימול‪ ,‬ש"מ שאי מקו כלל להצרי! צער‬
‫במילה‪ .‬וכיו ששורת הדי נוטה להיתר‪ ,‬לא יתכ לחייב לסבב לנימול צער כזה שאי לו כל יסוד בתורה‪.‬‬
‫והג שבכלל אי לנו להמציא תחבולה חדשה של הסרת ההרגשה ע"י ס הרדמה אצל הנימולי‪ ,‬מ"מ‬
‫בנ"ד שהוא יוצא מגדר הרגיל אי להחמיר‪ .‬עכת"ד‪ .‬וכ עיקר לדינא‪ .‬ותנא דמסייע ליה בגדולה מזו‬
‫המהרש" הנ"ל שמתיר להרדי את הנימול בעת המילה‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬הגאו בעל חלקת יואב בירחו אהל מועד )קונט' א סי' ז(‪ ,‬נשאל א מותר למול איש גדול ע"י ס הרדמה‪,‬‬
‫וכתב‪ ,‬דס המייש ומרדי הו"ל כשכרות‪ ,‬ומבואר בבית שמואל )סי' קכא( שהשליחות שנעשה לפני‬
‫שישתכר אינה מתבטלת לאחר מכ‪ ,‬כיו שאינו מחוסר מעשה‪ ,‬ול"ד לשוטה‪ .‬ומצות מילה מתקיימת שפיר‬
‫ג כשהנימול יש‪ .‬וממ"ש הרמב" והש"ע שהקט יכול למול‪ ,‬אע"פ שאי שליחות לקט‪ ,‬מוכח דלא‬
‫בעינ שליחות במילה‪ .‬וכ"מ מהא דדוד כשהיה במרח" ונזכר מהמילה נתיישבה דעתו‪ .‬עכת"ד‪ .‬והובא בס'‬
‫פרדס יוס‪ $‬ח"א )ד‪ $‬קה‪ ,(.‬וסייעו ממהר"ח אור זרוע הנ"ל‪ .‬והוסי‪ ,$‬שמצא עוד בקוב" חדושי שיוצא לאור‬
‫ע"י הגאב"ד דמאנקאטוב )חוברת ב סי' כא( שהארי! ג"כ בזה והעלה להקל למול ע"י ס של שינה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ומבואר דס"ל להתיר ג בהרדמה כללית‪ ,‬ולא רק בהרדמת האבר‪ .‬וכ העלה בשו"ת כפי אהר אשכנזי )סי'‬
‫יט(‪ ,‬ושכ מנהג בעי"ת מונקאטש‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ העלו שני רבני חשובי בירחו המאס‪) $‬שנה יח אדר תרע"ג‪,‬‬
‫ושנה יט תשרי תרע"ד(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ô‰Â‬אמת שבשו"ת הרב"ז )סי' קכה( מצדד להחמיר‪ ,‬ונסתייע ג מד' המהר"א פוסק הנ"ל‪ .‬ע"ש‪ .‬אול אי‬
‫ראיותיו מכריעות‪ ,‬וכבר הוא עצמו העיר מכמה מקומות )הנ"ל( שיש לאו כמחוסר מעשה דמי‪ ,‬ורמז ג לד'‬
‫הרשב"א שמועילה בכה"ג כוונת העושה‪ .‬ע"ש‪ .‬ובהערת ב המחבר ציי למ"ש בירחו המאס‪ $‬להתיר‪.‬‬
‫אשר על כ הראה לדינא דשפיר דמי למול איש גדול )שלא נימול מאיזה סיבה בילדותו(‪ ,‬ע"י ס הרדמה‪ ,‬וכ גר‬
‫הבא להתגייר מותר למולו ע"י ס הרדמה‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כב[‪.‬‬
‫קהלות בחוץ לארץ שנתקבל אצלם הסכמה בגזרת נח"ש שלא לקבל גרים במחנה קדשם‬
‫‪ (ËÓ‬אודות שאלתו בדבר ההסכמה בגזרת נח"ש מהרבני הקודמי ז"ל שלא לקבל גרי במחנה קדשו‪,‬‬
‫בעיר בואנוס איירס‪ ,‬ובא לפניו איש שרוצה לישא אשה כדמו"י‪ ,‬ואחר חקירה ודרישה נודע שאמו של‬
‫האיש נתגיירה במח"ק ע"י הרב יוס‪ $‬הלוי ז"ל‪ .‬ושאל‪ ,‬א הגירות חלה בדיעבד‪ ,‬ויוכל להשיאו אשה‪ ,‬או‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪125‬‬
‫˜‪·È‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫צרי! לשלוח אותו לעיר אחרת ולעשות לו גירות מחדש לחומרא‪ ,‬ואח"כ לקבלו‪ .‬והנה התוס' )קידושי סב‪(:‬‬
‫ד"ה גר צרי! שלשה משפט כתיב ביה כמו די‪ .‬וא"ת ליבעי מומחי כמו דיני גזלות וחבלות‪ ,‬וי"ל‬
‫דשליחותייהו עבדינ‪ .‬כדאמר בגיטי )פח‪ (:‬אביי אשכחיה לרב יוס‪ $‬דקא מעשי אגיטי‪ ,‬א"ל והא אנ‬
‫הדיוטות אנ‪ ,‬א"ל אנ שליחותיהו קא עבדינ‪ ,‬מידי דהוה אהודאות והלואות‪ .‬א"נ אומר הרב רבי נתנאל‬
‫דבגר כתיב "לדורותיכ" דמשמע בכל עני אע"פ שאינ מומחי‪ ,‬דבע"כ השתא ליכא מומחי‪ ,‬שהרי אי‬
‫סמוכי‪ ,‬ולדורותיכ משמע לדורות עול‪ .‬ע"כ‪ .‬וכיו"ב בכריתות )ט‪ (.‬ככ כגר יהיה מה אבותיכ לא נכנסו‬
‫אלא במילה וטבילה והרצאת דמי‪ ,‬א‪ $‬ה וכו'‪ ,‬אלא מעתה האידנא דליכא קרב לא נקבל גרי‪ ,‬אמר רב‬
‫אחא בר יעקב אמר קרא‪ ,‬וכי יגור אתכ גר או אשר בתוככ "לדורותיכ" )ופרש"י‪ ,‬אע"ג דליכא מקדש וקרב(‪.‬‬
‫ולכאורה לתירו" הראשו של התוס' דאנ שליחותייהו עבדינ‪ ,‬ולפי מ"ש הר" בתשובה )סי' מו( דמה‬
‫שתיקנו חכמי מקח וממכר במטלטלי לפעוטות‪ ,‬משו כדי חייו‪ ,‬א מכרו מטלטלי בנכסי מועטי‪,‬‬
‫לא עשו כלו‪ ,‬שכיו שתקנת חכמי היא‪ ,‬במקו איסור לא תקו‪ .‬ע"ש‪] .‬והובא בב"י והרמ"א חו"מ )סי' רלה‬
‫ס"א(‪ .‬וע"ע במשנה למל! )פ"ט מזכייה ומתנה ה"י‪ .‬ובקצוה"ח סי' סו ס"ק כט(‪ .‬ובנה"מ ש )ס"ק לב(‪ .‬ע"ש[‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏ‬בנ"ד שהרבני הקודמי תיקנו וגזרו שלא לקבל גרי במקומ‪ ,‬זה שעבר וגייר‪ ,‬היפ! התקנה‪ ,‬במקו‬
‫איסור לא מהני שליחותייהו‪ ,‬וגיורו בטל‪ .‬אלא שלפ"ז קשה מהא דקי"ל שאי מקבלי גרי הבאי להתגייר‬
‫לשו אישות‪ ,‬או לשו שררה‪ ,‬ובכ"ז פסקו הפוסקי שא עברו וקבלו בדיעבד הוו גרי‪ ,‬אפי' א נודע‬
‫שהתגיירו בשביל אישות או בשביל שררה‪ ,‬שהואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"‪ .‬וכמבואר בש"ע יו"ד )סי'‬
‫רסח סי"ב(‪ .‬ולא אמרינ שכיו שהגיור הוא משו דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬כל שיש איסור בדבר‪ ,‬הגיור בטל‪.‬‬
‫‡‪ ‡Ï‬שהרשב"א )יבמות מו‪ :‬ד"ה דילמא( כתב‪ ,‬איכא למידק שכיו דגר צרי! שלשה משו דכתיב ביה משפט‪,‬‬
‫א"כ ניבעי מומחי‪ ,‬שהרי אפי' עשרה שדנו‪ ,‬וה הדיוטות‪ ,‬אי דיניה די דבר תורה‪ ,‬וליכא למימר דאנ‬
‫שליחותייהו עבדינ כדאיתא בגיטי )פח ב(‪ ,‬דשאני הת דכל דמקדש אדעתא דרבנ מקדש‪ ,‬וכ בהודאות‬
‫והלואות הפקר ב"ד הפקר‪ ,‬אבל הכא אי! אפשר למשרי גוי בבת ישראל‪ .‬וי"ל דכי גמירי שלשה גמירי‪,‬‬
‫מומחי לא גמירי‪ .‬ואפשר דנפקא להו מדכתיב לדורותיכ‪ ,‬דלשלשה בלבד כתב רחמנא משפט‪ ,‬ולא‬
‫למומחי‪ ,‬וכדאיתא כה"ג בכריתות )ט‪ .(.‬ע"כ‪ .‬נמצא שדחה הטע דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬משו שאי אפשר‬
‫למשרי גוי בבת ישראל‪.‬‬
‫‡·‪ Ï‬בנתיבות המשפט חו"מ )סי' א סק"א( כתב‪ ,‬דהא דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬הוי מדאורייתא‪ ,‬והכתוב מסרו‬
‫לחכמי‪ .‬תדע שהרי מקבלי גרי בזה"ז‪ ,‬משו דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬וקידושיו קידושי‪ ,‬וקידושי שני לא‬
‫תפסי‪ ,‬והרי אי כח ביד חכמי לעקור ד"ת בקו ועשה‪ .‬ודוחק לומר דאפקעינהו רבנ לקידושי מניה‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬ולד' הרשב"א הנ"ל י"ל דאה"נ ה"ט דכל דמקדש אדעתא דרבנ מקדש‪ ,‬א! היל"ל שאי! מתירי גוי‬
‫לבת ישראל בקו ועשה‪] .‬וע' תוס' כתובות )יא‪ .(.‬וא"ת כיו שאינו גר אלא מדרבנ‪ ,‬היכי שרינ ליה בבת ישראל‬
‫וקידושיו קידושי‪ ,‬הא מה"ת עכו" הוא‪ .‬וי"ל דקסבר כמ"ד )ביבמות פט‪ (:‬שיש כח ביד חכמי לעקור דבר תורה בקו‬
‫ועשה‪ .‬ע"ש‪ .‬ודו"ק[‪ .‬והרמב" בחי' ליבמות )מו‪ :‬ד"ה שמעת מינה(‪ ,‬כתב כדברי הרשב"א‪ ,‬דה"ט משו דכתיב‬
‫לדורותיכ‪ ,‬א! סיי‪ ,‬ואפשר דמה"ת אפי' הדיוטות דני בשליחותייהו דמומחי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬באור שמח )פ"ב מסנהדרי ה"י( דהא דקי"ל שני שדנו אי דיניה די א‪ $‬בדיעבד‪ ,‬משו שבחו"ל ליכא‬
‫סמוכי‪ ,‬אלא דדייני משו דשליחותייהו עבדי‪ ,‬א"כ בשני שדנו שלא עשו כדי‪ ,‬בטלה שליחותייהו‪.‬‬
‫הילכ! א‪ $‬בדיעבד אי דיניה די‪ .‬ע"ש‪] .‬וע"ע בנתיבות המשפט )סי' ג ס"ב(‪ ,‬ובחידושי ההפלאה שנדפס‬
‫בחו"מ החדש )סי' א בד‪ $‬הראשו(‪ .‬וע"ע בנחל יצחק )סי' ה ס"ב ד"ה ולפ"ז(‪ ,‬בדי א עברו ודנו בלילה‪ .‬ע"ש[‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬באור שמח )פרק יד מהל' איסורי ביאה הי"ג( שהעיר ג"כ מדי גירות לשו אישות‪ ,‬שאי מקבלי אות‬
‫לכתחלה‪ ,‬שלפי תירו" דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬כיו שהגירות נעשה שלא ברצו חכמי‪ ,‬תו לא עבדינ‬
‫שליחותייהו‪ ,‬והי"ל לומר דלא הוי גירות א‪ $‬בדיעבד‪ ,‬וכתב‪ ,‬אמנ באמת הא פסק רבינו ובטוש"ע להלכה‬
‫‪126‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪‚È‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫דבדיעבד הוי גירות‪ ,‬ואפי' בלילה‪ ,‬וכ"פ הרי"‪ .$‬וכבר כתבו התוס' דבגר כתיב לדורותיכ דמשמע לדורות‬
‫עול‪ ,‬א‪ $‬שבזה"ז אי סמוכי‪ ,‬וזה מחוור‪ ,‬דכה"ג דרשינ בכריתות )ט‪ (.‬לעני שא"צ קרב‪ ,‬ולכ לא הזכירו‬
‫הפוסקי דעה זו‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ‰ÊÂ‬שלא כמ"ש הגרא"י קוק בשו"ת דעת כה )סי' קנ עמוד רעד( שקשה לסמו! על תירו" רבינו נתנאל נגד‬
‫מ"ש התוס' בסת דה"ט משו דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬ושאי כ דעת הרמב"‪ .‬ע"ש‪ .‬ואי דבריו מוכרחי‪,‬‬
‫שאדרבה תירו" רבינו נתנאל התקבל יותר אצל הרמב" והרשב"א והריטב"א דה"ט משו "לדורותיכ"‪,‬‬
‫שיש לו מקור בש"ס )כריתות ט‪ .(.‬וג הנימוקי יוס‪ $‬ביבמות )מו‪ (:‬הביא כ בש ר"י בעל התוס'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫]‚‪ Ì‬מ"ש בשו"ת דעת כה )סי' קנג ד‪ $‬רעט סע"א( וז"ל‪ :‬ומ"ש כת"ר לצר‪ $‬מה שלא עשה הגר חפיפה קוד‬
‫הטבילה‪ ,‬הנה רחוק הדבר שיהיה חשש חציצה דרובו ומקפיד דהוי מה"ת‪ ,‬ומשו חציצת המיעוט דהוי‬
‫מדרבנ‪ ,‬א"א להקל‪ .‬ע"כ‪ .‬לפי הטע שהסכי עליו דהיינו משו דשליחותייהו קא עבדינ‪ ,‬עדיי יש מקו‬
‫לצדד שכל שהיתה ש חציצה‪ ,‬אפי' רק מדרבנ‪ ,‬נימא דבכה"ג שנעשה הגיור שלא ברצו חכמי‪ ,‬בטלה‬
‫שליחות‪ ,‬ולא חל הגיור‪ ,‬וכמ"ש האור שמח הנ"ל‪ ,‬בנתגייר לשו אישות‪ .‬וצ"ע[‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת בית יצחק ח"ב מיו"ד )סי' ק אות ה ‪ .‬ו( שהעיר ג"כ מדי גיור לשו אישות דמהני בדיעבד‪ ,‬ואמאי‬
‫לא אמרינ דבכה"ג שאסור לכתחלה‪ ,‬בטלה השליחות‪ ,‬ולא תועיל הגרות ג בדיעבד‪ .‬ועוד שכתב הרמב"‬
‫)פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ו(‪ ,‬וכ"פ מר בש"ע יו"ד )סי' רסח ס"ד(‪" :‬הואיל וטבילת גר צרי! ב"ד של שלשה‪ ,‬אי‬
‫מטבילי אותו בשבת‪ ,‬ולא ביו טוב‪ ,‬ולא בלילה‪ ,‬וא טבל ה"ז גר"‪ .‬ולא אמרינ כיו דעבד איסורא בטלה‬
‫שליחות‪ ,‬וא‪ $‬הגירות לא מהניא א‪ $‬בדיעבד‪ .‬ובע"כ דבשליחות של ב"ד מומחי‪ ,‬לא אמרינ אי שליח‬
‫לדבר עבירה לבטל השליחות‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬הא דתנ בביצה )לו‪ (:‬שאי דני ביו טוב‪ ,‬ק"ו לשבת‪ ,‬ואמרינ עלה בירושלמי ש‪ ,‬וכול שעשו‬
‫בי שוגגי בי מזידי‪ ,‬מה שעשו עשוי‪ ,‬בשבת‪ ,‬ואצ"ל ביו"ט‪ .‬והובא בהרי"‪ $‬והרא"ש ש‪ .‬וכ פסקו כל‬
‫הפוסקי‪ .‬וא איתא לדברי הר" הנ"ל‪ ,‬אמאי פסקינ דמה שעשו עשוי‪ ,‬נימא הכא כיו דשליחותייהו‬
‫עבדינ‪ ,‬במקו איסור לא תקנו חכמי‪ .‬וצ"ל ע"פ מ"ש המשנה למל! )פ"ג מהל' גניבה ה"ו( גבי אי שליח‬
‫לדבר עבירה‪ ,‬שא א"ל המשלח סת שליחות‪ ,‬והוא עבר ועשאה בדר! עבירה‪ ,‬שליחותו קיימת‪ .‬וכ"כ‬
‫הקצות החוש )סי' קפב(‪ .‬וה"נ כיו שהשליחות היתה כללית לדו‪ ,‬א‪ $‬א דנו ועשו איזה פע שלא כהלכה‪,‬‬
‫דיניה די‪ ,‬והשליחות קיימת ואינה בטלה‪ .‬וכ"כ בשו"ת עי יצחק )חיו"ד סי' טו אות ה(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬ניחא הא דקי"ל שא עבר הגר וטבל בשבת או ביו"ט‪ ,‬ה"ז גר‪ ,‬שא‪ $‬לתירוצא דשליחותייהו עבדינ‬
‫כיו שהשליחות היתה כללית‪ ,‬שפיר דמי בדיעבד‪] .‬ובגיטי )פח‪ (:‬אמרינ‪ ,‬שעישוי גט בזה"ז הוי משו‬
‫דשליחותייהו קא עבדינ‪ .‬ואעפ"כ כתב הרמב" )סו‪ $‬פ"ב מהל' גירושי( שא טעו ועישו שלא כדי בב"ד‬
‫ישראל‪ ,‬הגט פסול‪ ,‬ואינו בטל‪] .‬וכ"פ מר הש"ע )בסו"ס קלד(‪ .‬ונפ"מ שא נישאת לאחר לא תצא והולד‬
‫כשר‪ .‬וכדאיתא בש"ע )סי' קנ(‪ .‬ולא אמרי' שכיו דשליחותייהו עבדי'‪ ,‬היכא שעשו שלא כדי בטלה‬
‫שליחותייהו‪ ,‬ויהיה הגט בטל‪ .‬וה"ט ע"פ דברי המל"מ הנ"ל[‪.‬‬
‫‪ ·"ÂÈÎÂ‬יש להקשות מד' הפוסקי בדי א עברו ודנו בשבת וביו"ט שדיניה די‪ ,‬וקשה ממ"ש הר" הנ"ל‪,‬‬
‫וי"ל ע"פ מ"ש המל"מ ש‪ ,‬שדברי הר" ה רק באופ שלא היה יכול לעשות זאת באופ המועיל‪ ,‬אבל‬
‫היכא שהיה יכול לעשות באופ המועיל‪ ,‬כגו הכא שהיו יכולי לדו בחול‪ ,‬לא דיינינ לה! כללא שבמקו‬
‫איסור לא תקנו חכמי‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ì‚Â‬לפ"ז ניחא הא דקי"ל שא עבר וטבל בשבת או ביו"ט ה"ז גר‪ ,‬כיו שהיה יכול לעשות הגירות בחול‬
‫באופ המועיל לכתחלה‪.‬‬
‫‪ ‡˙˘‰Â‬דאתינ להכי‪ ,‬י"ל כיו שהגר הזה היה יכול להתגייר במקו אחר כדת וכדי‪ ,‬א‪ $‬שנתגייר במקו‬
‫שאי מקבלי גרי‪ ,‬הרב המגייר אותו‪ ,‬בדיעבד מה שעשה עשוי‪ .‬וכ"ש לפי התירו" לדורותיכ‪ ,‬שאי זה כלל‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪127‬‬
‫˜‪„È‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מטע שליחותייהו עבדינ‪ ,‬בודאי שמה שעשה עשוי‪ ,‬ולכ יכולי לקבל את הגר הזה להשיאו אשה כדמו"י‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬מהרי"א הרצוג בתשובתו שבספר דברי חזקיהו ח"ב חיו"ד )עמ' כה( כתב‪ ,‬שאי לבטל הגיור שנעשה‬
‫בארגנטינא אחר תקנת הרבני בגזרת נח"ש שלא לגייר ש גרי‪ ,‬על יסוד שהגיור בזה"ז משו‬
‫דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬וכל שהוא שלא ברצו חכמי בטלה השליחות‪ ,‬והגיור בטל‪ ,‬דבר זה לא מסתבר‬
‫כלל‪ ,‬דהא קי"ל שאי לקבל גר לש אישות‪ ,‬ואעפ"כ בדיעבד כול גרי ה‪ .‬וכמ"ש כל הפוסקי להלכה‪.‬‬
‫אלא ודאי שג לאחר התקנה בדיעבד הוו גרי‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת הר צבי )חיו"ד סי' רטז( שנשאל בנ"ד‪ ,‬אודות הגיורי שנעשו בארגנטינא‪ ,‬לאחר התקנה בגזרת‬
‫נח"ש של הרבני הקודמי ז"ל‪ ,‬והסביר שיש מקו לדו ע"פ מ"ש התוס' דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬וא"כ י"ל‬
‫דהיכא דאיכא איסורא לעבור על התקנה של הרבני הקודמי בגזרת נח"ש‪ ,‬שהיא תקנה לגדר וסייג‪ ,‬לא‬
‫עשאו שלוחי‪ .‬ונסתייע ג מדברי האור שמח הנ"ל‪ ,‬בדי שני שדנו אי דיניה די‪ ,‬ומסיק‪ ,‬לכ לדעתי יש‬
‫לכופו לבוא לירושלי לסדר מחדש את הגירות‪ ,‬ומ הראוי שהרבני בארגנטינא יעמדו על משמרת שלא‬
‫לפרו" גדר ולא לקבל שו גר‪ ,‬כי התקנה הזאת לגדר וסייג לשמירת גדרי התורה וקדושת ישראל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ˜"˜Â‬שלא העיר מתירוצו של רבינו נתנאל דילפינ מדכתיב "לדורותיכ" דלא בעינ מומחי‪ ,‬ולזה‬
‫הסכימו ג הרמב" והרשב"א‪ ,‬וכ"כ הריטב"א )ביבמות סב‪ ,(:‬שלפ"ז בודאי שא עברו וגיירו מה שעשו‬
‫עשוי‪ .‬וע' בחי' הרשב"א )יבמות עט‪ .‬בד"ה מיד( וא"ת הא אמרינ )יבמות כד‪ (:‬לא קבלו גרי בימי דוד ושלמה‪,‬‬
‫וי"ל דהיינו דוקא בב"ד מומחי‪ ,‬אבל אלו נתגיירו בב"ד של הדיוטות‪ ,‬וקי"ל כול גרי ה‪ .‬וכ"כ‬
‫הריטב"א ש‪ .‬ומוכח שג בזמ שהיו מומחי‪ ,‬א קיבלו ב"ד של הדיוטות וגיירו‪ ,‬בדיעבד הוו גרי‪.‬‬
‫וע"ע בשעה"מ )פי"ג מאיסורי ביאה ה"ו(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬ק"ק שלא העיר מדברי המל"מ הל' גניבה הנ"ל‪ ,‬דבכה"ג שהשליחות כללית אפי' לפי התירו"‬
‫דשליחותייהו עבדינ‪ ,‬בדיעבד לא בטל הגיור‪ ,‬וכנ"ל‪ .‬א"נ לפי מ"ש הגאו בית יצחק‪ ,‬דהיכא שהשליחות‬
‫היא ע"פ בי"ד הגדול‪ ,‬לא בטלה שליחותייהו‪.‬‬
‫ולפ"ז יש כא ס"ס לקיי הגירות‪ ,‬שמא הלכה כהתירו" דלא בעי' מומחי משו "לדורותיכ"‪ ,‬ולא מטע‬
‫שליחות‪ ,‬ושמא הלכה כהמל"מ וסיעתו‪ ,‬שכל שהשליחות כללית אי המעשה הפרטי שנעשה באיסור בטל‪.‬‬
‫‪ „ÂÚÂ‬יש ספק נוס‪ ,$‬לפמ"ש עוד המל"מ )פ"ט מהל' זכייה ומתנה ה"י( שהתוס' ב"מ )כ‪ (.‬חולקי על דברי הר"‪,‬‬
‫וס"ל שאפי' במקו איסור‪ ,‬המעשה קיי‪ .‬ע"ש‪ .‬ודו"ק‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בהר צבי ש )סי' ריז( שכתב‪ ,‬שאות אנשי שעברו על התקנה לא נפסלו לעדות ולדו‪ .‬כי הסמ"ע‬
‫חו"מ )סי' לד ס"ק נז( כתב‪ ,‬שא‪ $‬שיודע שהמעשה שהוא עושה הוא אסור‪ ,‬מ"מ א י"ל שאינו יודע שיפסל‬
‫ע"ז צרי! להודיעו‪ .‬ומשמע שכל שלא ידע שיפסל ע"י זה‪ ,‬לא נפסל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫]‪ ˘ÈÂ‬להוסי‪ ,$‬שלעני הגיור עצמו א"א לפסול את הרב המגייר שעבר על התקנה שנגזרה בגזרת נח"ש‪,‬‬
‫וכמ"ש כיו"ב בשו"ת הב"י )אהע"ז סי' י( שאפי' את"ל שהעדי של הקידושי ה בכלל החר‪ ,‬י"ל דדוקא‬
‫מכא ולהבא יפסלו‪ ,‬אבל לעדות זו כשרי‪ .‬ע"ש‪ .‬אלא שהכנה"ג )אהע"ז סי' מב אות נד( כתב בש רבו‬
‫המהרי"ט שתשובה זו לאו מר חתי עלה‪ ,‬אלא היא תשובת מהר"א ב נחמיאס[‪.‬‬
‫והנה בשו"ת משפטי עוזיאל )מה"ת לאהע"ז סי' יג אות ה( הביא מלשו ההסכמה של רבני ארגנטינא‪ ,‬שהובאה‬
‫בשו"ת דבר שאול של הרה"ג שאול דוד סתהו )חיו"ד סי' ג ד‪ $‬יא‪" :(:‬שאי לקבל גרי בארגנטינא עוד כל‬
‫ימי עול‪ ,‬מכמה טעמי כאשר הסכמנו שלשתינו‪) .‬הרה"ג המחבר דבר שאול ועמיתו הרה"ג אהר גולדמ‪ ,‬שהו"ד ש‬
‫בסי' ד‪ ,‬והרה"ג חיי מע שהו"ד ש סי' ה(‪ .‬ואי לפרו" גדר ופור" גדר יש"נ‪ .‬ומי שרוצה להתגייר יסע לירושלי‬
‫אולי יקבלוהו"‪ .‬ע"כ‪ .‬ומלשו זה מוכח שהתקנה היתה רק להמנע מלהזדקק בתור בי"ד לקבלת גרי‪ ,‬אבל‬
‫א עברו מי שה וקיבלו אות לגיור‪ ,‬גירות קיימת‪ ,‬כי לא יעלה על הדעת לתק לבטל הגירות לגמרי‬
‫‪128‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪ÂË‬‬
‫נ‪ .‬אשה שנתגיירה בפני בית די כנהוג‪ ,‬והעלימה מבית הדי שאז היתה מעוברת‪ ,‬ואחר כ!‬
‫ילדה ב‪ ,‬מכיו דקיימא ל עובר יר! אמו‪ ,‬אי צרי! לגייר את הב מחדש‪( .‬‬
‫שזוהי חומרא הבאה לידי קולא‪ .‬כיו שהדי הוא שאפי' נתגייר בשביל אישות בדיעבד הוא גר‪ ,‬כמ"ש‬
‫הרמב" והש"ע‪ .‬ומא ספי ומא רקיע לבטל גירות וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז אי ספק שהגיור שעשה הרב יוס‪$‬‬
‫הלוי גירותו קיימת‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת דבר יהושע ח"ג )חיו"ד סי' מב( שכתב‪ ,‬שהקהלות האשכנזיות בארגנטינא מעול לא קיבלו‬
‫עליה תקנה זו‪ ,‬שלא לקבל גרי‪ ,‬וה רוב מני ורוב בני של יהדות ארגנטינא‪ ,‬ונמצא דלגבי קהלות‬
‫אשכנז ש אי כל תוק‪ $‬לתקנה זו‪ ,‬ולכ יכולי בי"ד של אשכנזי בארגנטינא לקבל גרי‪ ,‬ויוכלו להכנס‬
‫לתו! העדה האשכנזית ולהחשב כמות לכל דיניה‪ .‬ואפי' א בשעת התקנה לא היו קהלות האשכנזי‬
‫רוב כנגד הספרדי‪ ,‬אלא מיעוט‪ ,‬מ"מ כיו שהיו ש קהלה בפני עצמה‪ ,‬לא בטלו לגבי הספרדי‪ ,‬כמ"ש‬
‫המהרשד" )חיו"ד סי' צז(‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬א הרב יוס‪ $‬הלוי שגייר את אמו של המקדש הנ"ל‪ ,‬היה מהקהלה האשכנזית‪ ,‬אי כל ספק שגיורו‬
‫בתוק‪ .$‬לפ"ד הרב דבר יהושע‪ .‬אלא שלא נראה כ בשו"ת דבר שאול‪ ,‬ועכ"פ ג א הרב המגייר היה‬
‫ספרדי‪ ,‬כבר הראנו פני דבדיעבד מעשה הגיור קיי‪) .‬ובדבר יהושע ש כתב לפקפק על דברי המשפטי עוזיאל הנ"ל‪,‬‬
‫ואי דבריו מוכרחי‪ .‬ואכמ"ל(‪.‬‬
‫‪ ‡È„„ ‡˜ÒÓ‬שהגיור שעשה הרב יוס‪ $‬לוי ז"ל בארגנטינא‪ ,‬לאמו של האיש הנצב בזה‪ ,‬היפ! התקנה‬
‫שתיקנו הרבני הקודמי דהת‪ ,‬שלא לקבל גרי‪ ,‬בדיעבד מה שעשה עשוי‪ .‬ומ"מ א אפשר בנקל טוב‬
‫לחזור ולעשות לאיש הזה גיור לחומרא בעיר אחרת‪ ,‬ואח"כ ישיאו אשה כדמו"י‪] .‬הערה זו מתו! שו"ת יביע אומר‬
‫חלק ט יו"ד סי' טז עמוד רצה[‪.‬‬
‫אשה שנתגיירה בפני בית דין כנהוג‪ ,‬והעלימה מבית הדין שאז היתה מעוברת‬
‫( מעשה בא לידינו באשה שנתגיירה והעלימה מביה"ד שהיא מעוברת‪ ,‬ואח"כ ילדה ב‪ ,‬והנה ביבמות‬
‫)עח‪ (.‬אמרו‪ ,‬אמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה‪ ,‬ומשו שא‪ $‬דקי"ל שבכולו אפי' אינו‬
‫מקפיד חוצ" שאני עובר דהיינו רביתיה‪ ,‬ולא הוי חציצה‪ ,‬ואפי' עובר לאו יר! אמו שפיר דמי‪ .‬וע' בתוס'‬
‫)ש ד"ה אלא(‪ ,‬דאע"ג דרבא ס"ל עובר יר! אמו‪ ,‬בעי לאוקומי מילתיה א‪ $‬לריו"ח דס"ל עובר לאו יר! אמו‬
‫הוא‪ .‬ע"ש‪ .‬ומיהו כ"ז א היה ידוע לבית הדי‪ ,‬אבל כשלא נתכוונו כלל על טבילתו של העובר‪ ,‬באנו‬
‫למחלוקת א עובר יר! אמו הוא או לא‪ .‬וכמ"ש בדגול מרבבה )סי' רסח ס"ו( שא לא ידעו בי"ד שהיא‬
‫מעוברת תליא באשלי רברבי‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬הרמב" )בפ"ב מהל' שחיטה ה"י( ובטוש"ע יו"ד )סי' טז ס"י( פסקו שמותר לשחוט את המעוברת ואי בזה‬
‫משו אותו ואת בנו דעובר יר! אמו הוא‪ .‬לכאורה י"ל דדוקא הת אמרינ עובר יר! אמו‪ ,‬שהרי ש מ‬
‫הדי אפי' שחט ויצא עובר חי והפריס ע"ג קרקע א‪ $‬שצרי! שחיטה מדרבנ‪ ,‬משו מראית העי‪ ,‬ואסור‬
‫לשוחטו ביו א' ע אמו‪ ,‬מ"מ כיו שניתר בשחיטת אמו‪ ,‬וקי"ל אותו ואת בנו לא תשחטו ביו אחד‪ ,‬את‬
‫שצרי! שחיטה‪ ,‬יצא זה שא"צ שחיטה‪) ,‬תוספתא פ"ד דחולי ה"ב(‪ ,‬א"כ כששחט את המעוברת דליכא מראית‬
‫העי‪ ,‬שפיר דמי‪ ,‬כיו שא"צ שחיטה בפ"ע והותר בשחיטת אמו‪ .‬אלא דא"כ למה הוצרכו לטע שעובר‬
‫יר! אמו‪ .‬וי"ל‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בתפארת למשה )דמ"א ע"א( שא טבלה הנכרית המעוברת שלא ע"ד להתגייר בעצמה‪ ,‬אלא לגירות בנה‪,‬‬
‫מצריכינ טבילה לבנה‪) .‬כצ"ל‪ .‬וכ"ה בפת"ש(‪ .‬ולכאורה הא תליא נמי בפלוגתא דעובר יר! אמו או לאו‪ ,‬דלמ"ד‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪129‬‬
‫˜‪ÊË‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫עובר לאו יר! אמו‪ ,‬כיו שב"ד כיוונו לגייר העובר והיא ג"כ כאילו הביאתו להתגייר‪ ,‬שפיר הוי גר וא"צ‬
‫טבילה לבנה‪ ,‬כיו דליכא חציצה בכה"ג דהיינו רביתיה‪ .‬אבל א נאמר דעובר יר! אמו‪ ,‬ניחא‪ ,‬דכיו שהיא‬
‫אינה מתגיירת‪ ,‬אי גירות לחצאי‪ .‬וכ"ה בשו"ת רע"א )סי' צה דס"ו סע"ד(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬באמת בתפארת למשה ש בדיבור שאחריו‪ ,‬ס"ל בפשיטות דעובר יר! אמו ומוכח לה מחו"מ סי' קצט‬
‫]צ"ל שצט[ ס"א‪ ,‬ועפ"ז חידש שבטבילת מעוברת אי הב יכול למחות אח"כ‪ ,‬שאי דינו כגר אלא כישראל‬
‫הואיל ולידתו בקדושה‪ ,‬וכ"מ סי' רסט ס"ד‪ ,‬דחייבי משו אשת אח ואי דינ כגרי הא כקט שנולד דמי‬
‫וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ˘ÈÂ‬ג"כ להוכיח מסי' שה סעי‪ $‬כ‪ ,‬והיא משנה ערוכה )בכורות מו‪ (.‬דחייב בפדיו הב‪ ,‬דכישראל דמי‪ ,‬וכתיב‬
‫פטר רח בישראל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬יש לסייעו מד' הרא"ה שבנמק"י פרק החול" )דט"ז סע"א מהספר( שלעול לא מהני בגר טבילה קוד‬
‫מילה‪ ,‬ושאני ההיא דמעוברת שנתגיירה שא"צ לבנה טבילה‪ ,‬משו דבמעי אמו אינו בר מילה והרי הוא‬
‫כנקבה דסגי לה בטבילה‪ ,‬ואח"כ כשמלי אותו הרי הוא כישראל ערל שנימול‪ ,‬וע' שו"ת הר צבי )חיו"ד סי'‬
‫רכג רכד(‪ ,‬דבלא"ה נמי ישראל הוא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬אכתי לאו מילתא פסיקתא היא‪ ,‬דהרמב" )פ"ד מפסולי המוקדשי ה"ו( כתב‪ ,‬הפריש חטאת מעוברת‬
‫וילדה הרי היא וולדה כב' חטאות שנתפרשו לאחריות‪) .‬ודוקא בהקדיש ואחר כ! נתעברה‪ ,‬ולד חטאת למיתה(‪ .‬וכתב‬
‫הלח"מ דלכאורה קשה דהא בתמורה )כה‪ (:‬מסיק לר' יוחנ דאמר הכי בתיובתא‪ ,‬ותיר" דס"ל דמכיו‬
‫שאח"כ אמרה הגמ' דתליא בפלוגתא דתנאי א שייר משוייר או לא‪ ,‬פסק כרבנ‪ ,‬דעובר לאו יר! אמו הוא‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ויותר הי"ל לומר כד' ר"ת בתוס' סנהדרי )פ‪ (:‬דל"ג תיובתא דריו"ח תיובתא‪ ,‬אלא מסיק כתנאי וכו'‪.‬‬
‫ופוסק הרמב" כריו"ח משו דהגמ' יבמות )עח‪ (.‬אזלא כוותיה‪ .‬וכ"כ הריטב"א יבמות ש‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ‬
‫ערו! לנר יבמות ש‪ .‬וע"ע בחידושי הרמב" חולי )נח‪ (.‬מ"ש בזה‪ .‬וג הוא כתב כאמור‪ .‬וכ פוסק ר"ת‬
‫בתוס' ש דעובר לאו יר! אמו‪ .‬כיעו"ש‪.‬‬
‫‡·‪ Ï‬תימה מהלח"מ של"ז ד' רבינו בהל' שחיטה שפסק דעובר יר! אמו הוא‪ .‬ועכ"ל כתי' הב' של הלח"מ‪,‬‬
‫וכ"כ העצמות יוס‪ $‬והסכי עמה השער המל! )פ"ב מהל' גניבה הי"ב(‪ .‬ע"ש‪ .‬דאה"נ דרבינו פוסק א שיירו‬
‫אינו משוייר דעובר יר! אמו הוא‪ ,‬ומ"מ פסק כריו"ח דאד מתכפר בשבח הקדש כדמסיק רבא הת וכו'‪.‬‬
‫‪ ÔÎÂ‬מוכח מד' הרמב" ריש פ"ט מהל' נזקי ממונות דעובר יר! אמו הוא‪ .‬ע"ש‪ .‬ויש לדחות כמ"ש הר"‬
‫חולי נח‪ .‬בש ר"ת‪) .‬וע שעה"מ פ"ב מהל' גניבה ש(‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬ברמב" )פ"ז מהל' עבדי ה"ה( הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורי וולד! עבדי דבריו קיימי‪,‬‬
‫וההיפ! לא אמר כלו‪ ,‬והראב"ד בהשגות הק' רישא אסיפא דברישא משמע עובר לאו יר! אמו הוא וכו'‪.‬‬
‫ותי' אלא אה"נ דרישא דבריו קיימי דעובר לאו יר! אמו הוא‪ ,‬ומ"מ בסיפא לא אמר כלו משו שאי‬
‫העבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו‪ .‬וכתב מר הכ"מ דאי זו השגה אלא פירוש וטע ושפתי‬
‫ישק‪ .‬עכ"ל‪ .‬והטע השני שכתב הראב"ד משו דשלב"ל‪ ,‬אינו מסכי לד' הרמב" שהמקדש בת של‬
‫מעוברת והוכר עוברה מקודשת מ הדי )וכ"ה באה"ע ס"ס מ(‪ ,‬אלמא דהוי בא לעול‪ ,‬וכא לא חילק בי הוכר‬
‫עוברה או לא‪ ,‬וע"כ כהטע השני שכתב הראב"ד שאי עבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו שלו‪ .‬אבל‬
‫בד' הרמב" א"א לומר כ דהא סיי שה"ז כמשחרר חציה‪] ,‬וראה לעיל בש תפארת למשה[‪ ,‬ולכאורה דינו של‬
‫התפל"מ בטבלה ע"ד גירות לעובר ולא לעצמה דמי להרי את שפחה וולד! ב חורי‪ ,‬שאי חירות למחצה‪,‬‬
‫וה"נ אי גירות למחצה וכמו שפסק תפל"מ‪ .‬ותימה‪ ,‬דהא הרמב" פוסק דעובר יר! אמו הוא‪ ,‬ועוד‬
‫שהרמב" עצמו סיי וה"ז כמשחרר חציה‪ .‬ולד' הראב"ד א"צ בטע זה‪ .‬וצ"ע‪ .‬והלח"מ ש דחק ליישב‬
‫ד' הרמב" כמ"ד עובר יר! אמו הוא‪ ,‬אלא דס"ל שהיא העיקר‪ ,‬ומש"ה כשא"ל הרי את בת חורי לא חשיב‬
‫‪130‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪ÊÈ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫כמשחרר חצי עבדו‪ ,‬דאי הא חצי בער! הולד‪ ,‬אלא היא עיקרית והו"ל כמשחרר כולה‪ ,‬משא"כ בסיפא‬
‫הרי ולד! ב"ח לא אמר כלו שהוא טפל לגבי דידה וכמשחרר חצי עבדו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬באור זרוע )פ"ד דב"מ סי' קמז( שכתב‪ ,‬ונ"ל דישראל שמוכר בהמה מבכרת לגוי סגי בכס‪ ,$‬אפי' לר"ת‬
‫שפוסק משיכה בגוי קונה ולא כס‪ ,$‬משו דהכא אינו יכול למשו! העובר‪ ,‬ומשיכת הא ל"מ לעובר‬
‫דלר"ת גופיה עובר לאו יר! אמו הוא‪ ,‬וכמא דמנח בדיקולא דמי‪ ,‬והו"ל ככלי המונחי על בהמה דל"מ‬
‫משיכה דבהמה לקנות אלא בכפותה וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ הוא בתשו' מהר" מרוטנבורג לבוב )סי' קנג(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וכתב בתה"ד )סי' ער( דמהר" לא סמ! ע"ז והצרי! כס‪ $‬ומשיכה‪ ,‬ושכ המנהג‪ ,‬ונראה דה"ט דמהר" שלא‬
‫רצה לסמו! ע"ז )וכמ"ש בתשו' מיימו' לס' קני סי' ה(‪ ,‬משו דלא קי"ל בהא כר"ת‪ ,‬דהתוס' והרא"ש פ' הפרה‬
‫פסקו דעובר יר! אמו הוא בכל דוכתא חו" מלגבי טריפה‪ ,‬וא"כ העובר בר משיכה הוא וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ‬
‫בפסקי וכתבי )סי' קסז וקסט(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ Ú"ÚÂ‬בב"י יו"ד )ס"ס עט( בש הרשב"א בת"ה‪ ,‬דהא דהנולד מטריפה מותר אע"ג דקי"ל עובר יר! אמו הוא‪,‬‬
‫שאני הכא שאי איסור הא אלא מחמת דטריפה אינה חיה‪ ,‬ואי חיותו של העובר תלויה בחיות הא וכיו‬
‫דחי הוא מותר‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ התוס' חולי )נח‪ (.‬וסנהדרי )פ‪ .(:‬וכ"כ הש"! וט"ז ש‪ .‬וכ בפר"ח ש‪ .‬וע"ע‬
‫שבות יעקב ח"א )סי' נד(‪ .‬ובספר דעת תורה יו"ד )סי' יג סו‪ $‬סק"ז(‪.‬‬
‫‪ ‡ˆÓ‬שאע"פ שהראב"ד ור"ת ואו"ז ס"ל עובר לאו יר! אמו הוא‪ ,‬וכ"כ בחידושי הר" סנהדרי )פ‪ ,(:‬וכ‬
‫דעת הר" חולי )נח‪ ,(.‬אנ בדיד נקטי כהתוס' והרא"ש והרשב"א‪ ,‬ומהר"‪ ,‬וכ דעת הריטב"א כתובות‬
‫)יא‪ (.‬דעובר יר! אמו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת הרדב"ז ח"א )סי' קפח( שהארי! בד' הרמב" דס"ל עובר יר! אמו וכו'‪ .‬ובנידו הרדב"ז‬
‫המשחרר שפחתו ונמצאת מעוברת לא מבעיא למ"ד עובר יר! אמו שהעובר משוחרר‪ ,‬אלא א‪ $‬לחולק‬
‫שאני הכא דעובר גריר בתרה מסתמא‪ .‬ע"ש‪ .‬וכפסק הרמב" וטוש"ע בדי אותו ואת בנו‪ .‬וממילא אפי' לא‬
‫נודע לב"ד שפיר מהניא טבילתה לעובר‪ ,‬כיו דנקטינ דעובר יר! אמו הוא‪ .‬וע' בחי' הר" )סנהדרי פ‪(:‬‬
‫דאפי' למ"ד עובר לאו יר! אמו כשנגמר די הנוגחת ג על ולדה נגמר‪ ,‬כלומר כשהדייני אוסרי נוגחת זו‬
‫וגומרי דינה להריגה‪ ,‬עליה ועל כל מה שבתוכה גומרי הדי‪ .‬ושכ"כ התוס' בש ר"י‪ .‬ע"ש‪ .‬א! י"ל‬
‫דשאני הת שיודעי שהיא מעוברת ונתכוונו ג לעובר‪.‬‬
‫‪ 'ÈÙ‡Â‬למאי דקי"ל מצ"כ בעני זה א"צ כוונה להטביל העובר שכיו שנתכוונו לטבילת הא‪ ,‬הו"ל העובר‬
‫כאחד מאבריה‪ ,‬וכאילו נתכוונו להכל‪ .‬וכ הוא בס' שערי דעה יו"ד )סי' רסח סק"ג( שעמד על ספק הדג"מ‬
‫הנ"ל‪ .‬וכתב שנראה פשוט דאי "עובר יר! אמו" פשוט דעלתה לעובר טבילת אמו אפי' לא ידעו הדייני‬
‫שהיא מעוברת‪ ,‬אלא דהאי מילתא תליא באשלי רברבי‪ ,‬ועמ"ש לעיל )סי' טז סק"ג( בד' הרמב" בזה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וש העלה בד' הרמב" דעובר יר! אמו‪ .‬עש"ב‪] .‬וע' בחידושי חת סופר יו"ד סי' קכ ס"ק טו‪ ,‬שכתב‪ ,‬גוי‬
‫שנתגייר די לו בטבילה אפי' בלא כוונת גירות‪ ,‬רק שטבל לקריו‪ .‬וע' ביבמות )מה ב(‪ ,‬ולפ"ז א‪ $‬כא י"ל‬
‫דמהני הגירות לעובר‪ .‬וע"ע בערו! לנר יבמות ש[‪.‬‬
‫‪ ·˙ÎÓ·Â‬לחזקיהו בחי' המשניות )ד"ז ע"ד( פשיט"ל מדברי הרמב" )פ"ד מפסוה"מ( הפריש חטאת מעוברת‬
‫וכו' דעובר לאו יר! אמו הוא‪ ,‬ותמה על מי שכתב להיפ! בד' הרמב"‪ ,‬ולפלא שלא זכר תירו" הב' של הלח"מ‪,‬‬
‫שלפ"ז י"ל דאה"נ דעת הרמב" עובר יר! אמו‪ .‬וכ מוכח מההיא דהל' שחיטה בדי אותו ואת בנו‪.‬‬
‫‪ ‰ÈÓÂ‬בשד"ח )מע' ע' כלל סב( הביא לציו כמה אחרוני שנבוכי ה באר"ש בדעת הרמב" בזה‪ .‬ושבספר‬
‫העיטור הוכיח מהרמב" )רפ"ט מנזקי ממו( דס"ל עובר יר! אמו הוא‪) .‬ולפמש"כ לעיל יש לדחות כמ"ש הר" חולי‬
‫נח‪ .(.‬וע"ש‪ .‬וכ"כ בשו"ת הר צבי )חיו"ד ס"ס רכד(‪ .‬נמצא שלפי האמור בנ"ד אי הב צרי! טבילה‪ .‬ועיי בספר‬
‫ישרש יעקב )יבמות עח‪ (.‬שהביא דברי הדג"מ הנ"ל‪ ,‬וחשב לתלות ד"ז אי עובר יר! אמו הוא או לא‪ ,‬והוכיח‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪131‬‬
‫˜‪ÁÈ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫נא‪ .‬אשה שנתגיירה בעודה מעוברת‪ ,‬וילדה ב‪ ,‬יש אומרי שב זה יורש אותה‪ ,‬ויש‬
‫אומרי שכל זה רק בשילדה בת או ב מהול‪ ,‬אבל ילדה ב שאינו מהול‪ ,‬דינו כגוי עד שיהי'‬
‫נימול‪ ,‬וממילא אי מילתו דוחה את השבת‪ .‬והוא הדי לגבי ירושה‪ ,‬כיו שבשעת לידה‬
‫עדיי גוי הוא לכל דבר‪(‡ .‬‬
‫מהרמב" )פ"ד מהל' פסוה"מ( דעובר לאו יר! אמו‪ ,‬ושדעתו לא נתבררה היטב‪ .‬וע' בשעה"מ )פ"ב מהל' גניבה(‬
‫בש יש"ש שהכריע בד' הרמב" דעובר לאו יר! אמו‪ ,‬והוא ז"ל החזיק בד' העצמות יוס‪ $‬דעובר יר! אמו‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ומ"מ כיו דהראב"ד ור"ת ס"ל דלאו יר! אמו צ"ע לדינא‪ .‬ודלא כהתפל"מ שכתב בפשיטות דקי"ל‬
‫עובר יר! אמו ולכ גיורת מעוברת שטבלה אי הב שהגדיל יכול למחות וכו'‪ .‬ושוב כתב דאפי' נימא‬
‫דעובר לאו יר! אמו הוא מהני טבילה לעובר שהוכר‪ ,‬אפי' בלי ידיעת ב"ד‪ ,‬ע"פ מ"ש השטמ"ק )כתובות יא‪(.‬‬
‫בש הרשב"א‪ ,‬שכל שבא ע אביו או אמו א"צ דעת ב"ד‪ .‬ואינו מחוור לע"ד‪ ,‬דהת ודאי שא"צ לטובלו‬
‫ע"ד ב"ד לזכותו משו זכי לאד שלא בפניו‪ ,‬כיו שבא ע הוריו‪ ,‬אבל לעול צרי! דעת שלשה‪ ,‬ואדרבה‬
‫הכא לא גרע מקידושי דסגי בעדי‪ ,‬ואפ"ה כשאינ יודעי א קרוב לו הו"ל כמקדש בלי עדי )ודחייתו‬
‫להב"ש אינה מחוורת(‪ .‬והעיקר משו דנקטי' דעובר יר! אמו‪ .‬ויותר דומה נ"ד לעדי שראו קידושי ואינ‬
‫נראי לצדדי שאינה מקודשת‪ .‬ואי לומר דהכא כיו שלא ידעו ב"ד הו"ל כטבל בינו לבינו בלא ב"ד‪,‬‬
‫כמ"ש ב"ש )סי' ל סק"ט(‪ ,‬שא א"י העדי א קרוב לה הו"ל כמקדש בלי עדי‪ ,‬דהכא ל"ד לקידושי‪,‬‬
‫ובלא"ה ד' הב"ש צ"ע וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז א‪ $‬דנימא דלא יצאנו מידי ספק הו"ל ס"ס שמא עובר יר! אמו‪,‬‬
‫ושמא אפי' אינו יר! אמו א"צ ידיעת ב"ד‪] .‬וע' שלח גבוה יו"ד סי' רסח שהסביר מקור הש"ע במעוברת שנתגיירה‬
‫משו עובר יר! אמו‪ .‬ובגמ' לא פירשו כ‪ ,‬אלא א"כ נאמר שכוונתו לדיד‪ ,‬דבלא"ה מהני טבילה[‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬אגרות משה )חיו"ד ס"ס קנח( שטוב להודיע לב"ד שהיא מעוברת להוציא מספקו של הדגמ"ר‪ .‬מוכח‬
‫שאינו לעיכובא משו דעובר יר! אמו‪ .‬ובשו"ת מלמד להועיל )חאה"ע ס"ס יב( נראה שחושש להדגמ"ר שא‬
‫לא ידעו שהיא מעוברת לא מהני הגירות לולד‪.‬‬
‫‪ 'ÚÂ‬בערוה"ש )יו"ד סי' רסח ס"ק יא( שהביא דברי הדגמ"ר שצרי! לידע א היא מעוברת‪ ,‬וכתב‪ ,‬ואני אומר‬
‫שא"צ‪ ,‬דהתוס' )ב"ק מז‪ (.‬פסקו עובר יר! אמו‪ .‬וכ"ד הרמב" והטור כמש"כ )בסי' רסז ס"ק פה(‪] .‬וש עמד ע"ד‬
‫הרמב" בכ"מ[‪ .‬ולפ"ז א"צ ב"ד לידע שהיא מעוברת‪ .‬ולכאורה יש לצר‪ $‬עוד מ"ש ביבמות )מו‪ (.‬מי לא‬
‫טבל לקריו‪ .‬והרי לא נתכוו לא הוא ולא אלה שעמו לש גירות אלא ודאי דלא בעינ כוונה‪ ,‬ומיהו‬
‫להפירוש ביבמות )מה‪ (:‬דממילא מוכח דנתגיירה‪ ,‬אי ראיה‪ ,‬וע' בהרי"‪ $‬ש‪ .‬ובחי' החת סופר ליו"ד )סי'‬
‫קכ ס"ק טו(‪ .‬וע' בשו"ת נשמת חיי אבולעפייא )דל"ז ע"ג(‪ .‬וע' בביאורי הגר"א )אהע"ז סי' ד ס"ק יב( דלדיד קי"ל‬
‫עובר יר! אמו‪ .‬ועמ"ש על דבריו בחזו"א )אהע"ז ס"ס ד(‪] .‬הערה זו משו"ת יביע אומר ח"ט יו"ד סי' יז עמוד רצו[‪.‬‬
‫נתגיירה בעודה מעוברת אם הבן יורש אותה‬
‫‡( הנה בשו"ת הר צבי )חיו"ד סי' רכג( ד בגויה שנתגיירה בעודה מעוברת‪ ,‬וילדה ב‪ ,‬הא אותו ב יורש‬
‫אותה‪ ,‬והביא מהרב מעשה חייא שבנולד בקדושה יש לו שאר א וחשוב בנה ממש ויורש אותה‪ ,‬א! בהר‬
‫צבי כתב‪ ,‬שכל זה רק בשילדה בת או ב מהול‪ ,‬אבל ילדה ב שאינו מהול‪ ,‬לדעת רמב" שהובא בריטב"א‬
‫ונמוק"י )יבמות מז‪ (.‬דבדיעבד מהני בגר טבילה קוד למילה‪ ,‬והוכיח כ מנכרית מעוברת שנתגיירה שבנה‬
‫א"צ טבילה‪ ,‬א‪ $‬שבזה קדמה טבילה למילה‪ .‬והיינו דס"ל שהמילה בזה מדי גירות‪ ,‬ומוכח דס"ל דמי‬
‫שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה‪ ,‬דינו כגוי עד שיהי' נימול‪ ,‬וממילא אי מילתו דוחה את השבת‪.‬‬
‫וה"ה לגבי ירושה‪ ,‬כיו שבשעת לידה עדיי גוי הוא לכל דבר‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬באר חיי מרדכי )ח"ב סימ ל"ט ד"ה ובמה בדברי הרב השואל( הביא בש מהר"א פוסק‪ ,‬שאשה שנתעברה‬
‫‪132‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪ËÈ‬‬
‫נב‪ .‬גר צדק אינו מבר! בברכות השחר ברכת "שלא עשני גוי"‪ ,‬וא ירצה יבר! בלא ש‬
‫ומלכות‪(· .‬‬
‫בגיותה ונתגיירה ואח"כ ילדה ב בשבת‪ ,‬נימול בשבת‪ .‬ודעת הגהמ"ח ש נראה שאי למולו בשבת‪ .‬שא‪$‬‬
‫שהלכה פסוקה שגויה מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה‪ ,‬הרי מבואר בדגומ"ר דהיינו דוקא בשידוע‬
‫לבי"ד שהיא מעוברת‪ ,‬אבל א אינו ידוע הדבר תלוי באשלי רברבי‪ ,‬ולכ כיו שטבילת גיורת א"צ בי"ד‬
‫מומחי‪ ,‬אולי לא חקרו ולא ידעו הני שלשה שהיא מעוברת‪ ,‬ויכול לבא לידי מכשול א ימולו אותו‬
‫בשבת‪ ,‬לכ כדי שלא לחלק‪ ,‬נכו בכל גונא שלא למולו בשבת‪ .‬וכתב שבס' מלחמת ארי על ה' מילה )סי'‬
‫רסו( פסק בפשיטות דב ישראל מנכרית אפי' נתגיירה קוד לידתו אינו נימול בשבת‪ .‬והובא בשו"ת בצל‬
‫החכמה )ח"ד סי' קסז(‪ ,‬והשיב ע"ז‪ ,‬דהרי מר בש"ע )סי' רס"ח ס"ו( פסק שגויה שנתגיירה והיא מעוברת בנה‬
‫א"צ טבילה‪ .‬הרי דלא חשש שמא הב"ד שיגיירוה לא יחקרו ולא ידעו שהיא מעוברת‪ ,‬ויבואו להתירו לבא‬
‫בקהל ולהחשיבו כישראל גמור בלא טבילה‪ ,‬ויצא מזה מכשול רב‪ ,‬א"ו דלא חיישינ להכי‪.‬‬
‫‪ ˘"ÚÂ‬שסיכ את השיטות בדי זה‪ ,‬בנתגיירה כשהיא מעוברת וילדה ב‪ ,‬שלדעת הבני ציו‪ ,‬ונחלת בנימי‪,‬‬
‫ומלחמת ארי‪ ,‬והר צבי ועוד‪ ,‬אי למולו בשבת‪ .‬אול בשו"ת מהר" שיק )חיו"ד סי' רמז( הורה שיש למולו‬
‫בשבת‪ .‬וכ"נ דעת החלקת יואב והאחיעזר‪.‬‬
‫גר צדק אינו מברך "שלא עשני גוי"‪ ,‬ואם ירצה יברך בלא שם ומלכות‬
‫·( הנה בב"י )סי' מו( הביא מ"ש רבי דוד אבודרה‪ ,‬שהשיב הרמ"ה‪ ,‬שברכות אלו אינ אלא על תחלת‬
‫ברייתו של אד‪ ,‬ולפיכ! הגר אינו מבר! שלא עשני גוי‪ ,‬כל שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה וכו'‪ .‬וכ"כ‬
‫בספר ארחות חיי‪ .‬ע"כ‪ .‬ואמנ בדרכי משה כתב‪ ,‬שגר יבר! שעשני גר‪ ,‬דזה נמי מיקרי עשייה‪ ,‬כמו‬
‫שנאמר בבראשית )יב‪ ,‬ה(‪ ,‬ואת הנפש אשר עשו בחר‪ .‬וכ"כ עוד בהג"ה‪ ,‬דאפי' גר היה יכול לבר! כ!‪ ,‬אבל‬
‫לא יאמר שלא עשני עכו"‪ ,‬שהרי היה עכו" מתחלה‪.‬‬
‫‪ ¯ÙÒ·Â‬כסא אליהו פירש דברי הרמ"א‪ ,‬שאפי' גר היה יכול לבר! בלשו שעשני גר‪ ,‬א! לא יאמר שלא עשני‬
‫גוי וכו'‪ .‬אול בס' יפה ללב )סק"ו( העיר‪ ,‬דממ"ש הרמ"א ואפי' גר יכול לבר! כ‪ ,‬לא משמע כפירוש הנ"ל‪.‬‬
‫ולכ"כ דכפי הנראה בנוסח מר הש"ע היה כתוב שעשני יהודי‪ ,‬או ישראל‪ ,‬וע"ז הרמ"א כתב שאפי' גר יכול‬
‫לבר! בלשו זו שעשני יהודי‪ ,‬שהרי נעשה ג הוא יהודי וכו'‪ ,‬ובש ישראל יכונה‪ .‬וראה עוד במ"ש‬
‫המאמר מרדכי בזה‪.‬‬
‫‡‪ Í‬בב"ח ש כתב‪ ,‬דגר אינו יכול לבר! שעשני יהודי‪ ,‬דמה שנכנס לדת יהודית הוא ע"י בחירתו שמסר‬
‫הקב"ה ביד האד‪ ,‬ולא שיי! לומר שהוא יתבר! עשאו גר‪ ,‬שקיבל דת משה וישראל‪ ,‬ולכ אי הגר מבר!‬
‫מאלו שלש ברכות אלא שתי‪ ,‬שלא עשני עבד‪ ,‬ושלא עשני אשה‪ .‬ודלא כהגהת הש"ע שכתב‪ ,‬שהגר יכול‬
‫לבר! שעשני יהודי‪ ,‬דליתא‪ .‬אול עיי בט"ז )סק"ה( שכתב ליישב‪ ,‬דהא גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי‪ ,‬כמו‬
‫שאמרו ביבמות כג‪ .‬וממילא הוי כגופא אחרינא‪ ,‬ושיי! שפיר שיאמר שעשני גר דהויא עשייה חדשה‪,‬‬
‫כאילו נברא מחדש‪ .‬ע"ש‪ .‬והמג"א סק"י כתב‪ ,‬והשל"ה והב"ח כתבו‪ ,‬דלא שיי! לומר כדברי הדרכי משה‪,‬‬
‫דמה שנעשה גר היה מצד בחירתו שבחר בדת ישראל‪ ,‬לכ לא יבר! ברכה זו‪ ,‬אלא השני עבד ואשה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫ולדידהו צ"ל שלא עשני עבד קאי אתחלת בריאתו‪ .‬ואע"ג דתחלת בריאה היה גרוע מעבד‪ ,‬מ"מ אילו היה‬
‫עבד לא היה יכול להתגייר‪ ,‬אא"כ שחררו רבו‪ ,‬ולפי מ"ש המקובלי שהברכות הללו מברכי על יציאת‬
‫נשמתו בלילה‪ ,‬שלא נדבק בה נשמת עכו" או עבד‪ ,‬א"כ ג גר יכול לבר! כ‪ .‬ע"כ‪ .‬וכ הובאה סברא זו‬
‫בעוד יוס‪ $‬חי )פרשת וישב(‪ ,‬ובבאר היטב ש הביא משיירי כנה"ג‪ ,‬שהיותר נכו שיבר! שהכניסני תחת כנפי‬
‫השכינה‪ .‬והפר"ח כתב‪ ,‬שאי לבר! כלל כד' הב"ח‪ .‬ודעת הרב יד אהר שגר יכול לבר! שלא עשני גוי‪,‬‬
‫שהכוונה היא שלא עשני שאשאר גוי‪ .‬ואנ נקטינ כד' מר שקבלנו הוראותיו שגר לא יבר! ברכה זו‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪133‬‬
‫˜‪Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫נג‪ .‬גר שנתגייר בזקנותו‪ ,‬ואינו חכ‪ ,‬חייבי לעמוד בפניו‪ ,‬כמו שחייבי לעמוד מפני זק‬
‫ישראל‪(‚ .‬‬
‫‪ ‰‰Â‬מר בש"ע לא הזכיר די זה א גר יכול לבר! שעשני גר‪ ,‬או לא‪ ,‬ומסתבר שסמ! על מה שביאר בב"י‪,‬‬
‫שגר לא יבר! ברכה זו‪ .‬וג ברכת שלא עשני גוי לא יבר!‪ .‬וכתב בשו"ת מטה יוס‪) $‬ח"ב סי' ח' דר"ה עוד ש(‬
‫שבסידורי שלנו כתוב שלא עשני גוי‪ ,‬וכ! אנו מברכי‪ .‬ונראה לי שהטע הוא לפי שעשאני ישראל‬
‫משמע שהוא הדריכני בדר! הישרה‪ ,‬ומה שעושה האד המצוות הוא מהקב"ה‪ ,‬והא ליתא‪ ,‬דהא הבחירה‬
‫ביד האד לעשות מה שרוצה‪ ,‬וצדיק ורשע לא קאמר‪ .‬וא ירצה להמיר דתו ולעשות עצמו גוי‪ ,‬הבחירה‬
‫בידו‪ .‬ולכ אי אנו מברכי אלא שלא עשאני גוי‪ ,‬כלומר שלא בראני בבט גויה‪ ,‬שא"כ לא הייתי יודע דת‬
‫הקב"ה‪ ,‬והייתי נשאר גוי‪ .‬אבל עכשיו שבראני בבט ישראלית‪ ,‬מכיר אני את בוראי‪ ,‬ובידי לעשות עצמי‬
‫ישראל‪ .‬ולכ אנו מברכי שלא עשני גוי‪ ,‬שהברכה אינה אלא על תחלת ברייתו של אד נתקנה‪ ,‬וכמ"ש‬
‫האבודרה בש הרמ"ה‪.‬‬
‫‪ Ê"ÙÏÂ‬הגר אינו יכול לבר! ברכה זו‪ ,‬ואפי' שעשני ישראל‪ ,‬וג לא יבר! שהכניסני תחת כנפי השכינה‪ ,‬לפי‬
‫שזה לא עשה אותו הקב"ה‪ ,‬שהרי הכל בידי שמי חו" מיראת שמי‪ ,‬ולא כמ"ש בשיורי כנה"ג‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫והכנה"ג כתב‪ ,‬שמבר! שלא עשאני נכרי‪ .‬ואיני יודע מה בי גוי לנכרי‪ .‬וא נפרש שרצונו לומר שלא עשני‬
‫שאמות נכרי‪ .‬א"כ יאמר שלא עשני גוי‪ .‬ופירושו שלא עשני שאמות גוי‪ .‬לכ נראה לי שאי לו לבר! ברכה‬
‫זו כלל‪ .‬וע' לב"ח שעמד בזה ותיר"‪ ,‬שא יבר! שעשני ישראל אי אפשר לומר שלא עשני עבד ואשה‪ ,‬ואנ‬
‫בעינ להרבות בברכות‪ .‬וכתב ג"כ הטע הנז' שהגר אינו מבר! שעשני יהודי‪ ,‬לפי שברכה זו היא על תחלת‬
‫ברייתו של אד‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ÛηÂ‬החיי ש הביא מדברי מר החיד"א בברכ"י‪ ,‬דכיו שמצינו גדול מרבוותא קמאי שכתב‪ ,‬שלא יבר!‬
‫ברכה זו‪ ,‬האו"ח והרד"א‪ ,‬וג אשור נלוה עמ מר ז"ל‪ ,‬דנראה דמסכי עמה‪ ,‬וכ דעת המהריק"ש‬
‫בהגהותיו‪ ,‬לפיכ! הכי נקטינ‪ .‬ויבר! שלא עשני גוי בלא ש ומלכות‪.‬‬
‫‪ ÌÎÁÂ‬אחד שאמר בשידור ברדיו שגר מבר! ברכה זו‪ ,‬וכשהעירו לו הרי בילקו"י מבואר שלא יבר!‪ ,‬השיב‪,‬‬
‫אטו אסור לחלוק על הילקו"י‪ .‬אול כדי לפסוק הלכות צרי! ללמוד הלכה ולדעת פוסקי‪ ,‬ולא די בסברות‬
‫הכרס‪ ,‬ואותו חכ לא ידע ולא התבונ שזה ב"י מפורש‪ .‬וכנ"ל‪.‬‬
‫גר שנתגייר בזקנותו‪ ,‬ואינו חכם‪ ,‬חייבים לעמוד מפניו‬
‫‚( הנה יש להסתפק בגר שנתגייר בזקנותו ואינו חכ רק שהגיע לשיבה‪ ,‬א נחשב מעת הגירות והימי‬
‫הראשוני יפלו ואי בו שבעי שנה‪ ,‬וממילא א"צ לעמוד מפניו‪ ,‬שהרי גר שנתגייר כקט שנולד דמי )יבמות‬
‫כב‪ ,(.‬או דילמא כיו דכעת הוא ב שבעי שנה צרי! לעמוד בפניו‪ .‬וד בזה המהרי"ש נתנזו בעל שו"ת‬
‫שואל ומשיב‪ ,‬בספר יד שאול ח"ב‪ ,‬לספר ידות נדרי )סי' רסד סק"ב‪ ,‬והובא בקונטרס פסקי רבי יוס‪ $‬שאול עמוד נט(‪.‬‬
‫ומבואר מדבריו‪ ,‬דיש צד לומר גר שנתגייר כתינוק שנולד דמי‪ ,‬היינו לכל מילי‪ ,‬וכמ"ש בכיו"ב בתשובת‬
‫לחמי תודה )סי' ה'(‪ ,‬דגר שנתגייר אי עונשי אותו בבי"ד של מעלה עד שיעבור עליו כ' שנה מיו שיתגייר‪.‬‬
‫ובספר ברכת משה )ס"ק סה( כתב‪ ,‬דלפ"ז הגר לא יאמר היהי רצו אחר חטאת ואש תלוי‪ ,‬דכל שאי חייב‬
‫על זדונו כרת אינו חייב על שגגתו חטאת‪ .‬והובאו דבריו בספר שלח מלכי‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬בגמ' קידושי )לג‪ (.‬רבי יוחנ הוה קאי מקמי סבי דארמאי‪ ,‬אמר כמה הרפתקי עדו עלייהו‪] .‬מקראות‬
‫וצרות וראו נסי הרבה ומופתי עברו עליה[‪ .‬ולכאורה לטע זה ג בגר שנתגייר בזקנותו יש לעמוד‬
‫מפניו‪ ,‬דכמה הרפתקי עדו עליה‪ .‬א! אדרבה א מהטע שזכר אי זה חיוב גמור רק הידור‪ ,‬דהא לא‬
‫דרשינ טעמא דקרא‪ ,‬וכמבואר בילקוט יוס‪ $‬איסור והיתר כר! ג' )עמוד מב(‪.‬‬
‫‪134‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪‡Î‬‬
‫נד‪ .‬הגר מצטר‪ $‬לכל דבר שבקדושה למני עשרה‪ ,‬וא‪ $‬על פי שלמדי עשרה מהכתוב‬
‫ונקדשתי בתו! בני ישראל‪ ,‬והגר נתמעט מבני ישראל‪ ,‬אי דרשה זו אלא אסמכתא‪ ,‬ואחר‬
‫שהוא גר כשר‪ ,‬הוא מכלל ישראל‪(„ .‬‬
‫‪ Ï"ÊÂ‬החינו! )מצוה רנז(‪ :‬משרשי המצוה‪ ,‬לפי שעיקר היות האד נברא בעול הוא מפני החכמה‪ ,‬כדי שיכיר‬
‫בוראו‪ ,‬על כ ראוי לבני אד לכבד מי שהשיג אותה‪ ,‬ומתו! כ! יתעוררו האחרי עליה‪ ,‬ומזה השורש‬
‫פירש איסי ב יהודה בגמ' קידושי )לב‪ (:‬שאפי' זק אשמאי כלומר שאינו חכ‪ ,‬הוא בכלל המצוה‪ ,‬שראוי‬
‫לכבדו מפני שרוב שניו ראה והכיר קצת במעשה ה' ונפלאותיו‪ .‬ומתו! כ! ראוי לכבוד‪ ,‬והיינו דאמר רבי‬
‫יוחנ ש בקידושי‪ ,‬הלכה כאיסי ב יהודה‪ ,‬וזה שאמרו בתנאי שלא יהיה בעל עבירות‪ ,‬שא"כ מנע עצמו‬
‫מכבוד‪ .‬ע"כ‪ .‬חזינ דמה שצרי! לעמוד מפני זק היינו מפני שרגיל לראות בנפלאות ה' ונתחזקה בלבו‬
‫האמונה‪ .‬ולפ"ז ג בנתגייר בזקנותו צרי! לעמוד מפניו‪ ,‬דסו‪ $‬סו‪ $‬ראה מעשה ה' ונפלאותיו‪ .‬ואי זה‬
‫מטעמא דהורגל במצוות‪ ,‬אלא מטעמא אחרינא‪ .‬ואל תיקשי דהא לא דרשינ טעמא דקרא‪ ,‬דלחומרא‬
‫דרשינ‪ .‬ובפרט לפי מה שכתבו בכמה אחרוני‪ ,‬דא רוצה להבי את גדר המצוה במה שלא מפורש‬
‫בתורה‪ ,‬בזה דרשינ טעמא דקרא‪ ,‬שהרי רוצה לדעת כוונת ומטרת הבורא יתב' בחיוב מצוה זו‪ .‬ורק לדרוש‬
‫טע התורה בדבר שהטע מבואר להדיא בתורה‪ ,‬וכגו באיסור לא ירבה לו נשי‪ ,‬שא רוצה לבאר טעמא‬
‫דקרא דהוא כדי שלא ישיב את לבבו‪ ,‬והוא סבור שלא ישיבו את לבבו‪ ,‬בזה לא דרשינ טעמא דקרא‪ .‬תדע‪,‬‬
‫דבנדה )מו‪ (:‬ילפינ מטעמא דר' פנחס משמיה דרבא‪ ,‬דאמר כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת‪ ,‬ואפי' קטנה‬
‫דקידושיה מדרבנ מיפר נדרי דאורייתא במופלא הסמו! לאיש‪ .‬והא לא דרשינ טעמא דקרא‪ ,‬ועל כרח!‬
‫כדאמרינ‪ ,‬דבזה לא חשיב כטעמא דקרא‪ ,‬אלא ילפינ גדר המצוה‪ .‬ודו"ק‪.‬‬
‫˙„‪ ,Ú‬דבגמ' ב"מ )צ‪ (.‬גבי לאו דלא תחסו דבעי א מותר לחסו פרה שחולה במעי דבעי מאי טעמא‬
‫אמרה תורה לא תחסו משו דמעלי לה והאי לא מעלי לה‪ ,‬או משו דחזיא ומצטערא והא נמי חזיא‬
‫ומצטערא‪ ,‬ופשיט מרשב"י דמשו דמעלי לה‪ .‬והק' ש בתוס' הרא"ש מאי פשיט מרשב"י הא ר"ש דריש‬
‫טעמא דקרא‪ ,‬ותי'‪ ,‬דבזה לא פליגי רבנ דפשיטא דלא אזהר רחמנא אלא לטובתה של בהמה‪ .‬וע"ש בשיטה‬
‫מקובצת‪ .‬ולפ"ז כל מקו שכ! הוא פשט הפסוק כיו"ב דרשינ טעמא דקרא‪.‬‬
‫גר שנתגייר אם נענש קודם עשרים שנה מזמן שנתגייר‬
‫‡‪ Í‬מצד הסברא נראה‪ ,‬דאי הפירוש של גר שנתגייר כקט שנולד דמי כפשוטו לכל מילי‪ ,‬אלא רק לעני‬
‫שאי לו קירבה‪ ,‬ומותר בקרובי וכו'‪ ,‬אבל לא לכל מילי‪ .‬וכ"כ בשו"ת פני מבי )או"ח סי' כג(‪ ,‬ובספר שלח‬
‫מלכי )עמוד קצג(‪ .‬ע"ש‪ .‬וג לעני אי בי"ד של מעלה עונשי למי שהוא פחות מגיל עשרי‪ ,‬י"ל דשאני‬
‫גבי גר‪ ,‬דדוקא הת שה ימי הבחרות ואי יישוב דעת מספקת כדי להענישו‪ ,‬משא"כ בגר שנתגייר‬
‫בגדלותו שיש לו כבר יישוב דעת‪ .‬אלא דאי נימא דטעמא שאי מענישי במי שהוא פחות מעשרי שנה‬
‫הוא משו שעדיי לא התרגל במצוות‪ ,‬א"כ הוא הדי בגר שנתגייר‪ .‬א! טע זה קשה‪ ,‬דהא איכא חינו! עד‬
‫י"ג שנה‪ ,‬ובזה די להרגילו במצוות‪ ,‬וכדמשמע מרש"י בחגיגה ו‪ .‬דטעמא דחינו! הוא כדי להרגילו‬
‫במצוות‪ .‬וא"צ שיהיה ב עשרי שנה‪ .‬וזה דבר פשוט‪.‬‬
‫„( כ"כ בפמ"ג )או"ח סי' נה אשל אברה ס"ק ד( דמסתברא וודאי דגר מצטר‪ $‬למני עשרה לכל דבר‬
‫שבקדושה‪ ,‬א‪ $‬על גב דאמרינ )ברכות כא‪ (:‬ונקדשתי בתו! בני ישראל )ויקרא כ"ב‪ ,‬לב( ובסוכה )כ"ח‪ :‬בתוספות‬
‫ד"ה לרבות( כתבו דבני ישראל ממעטינ גרי אי לית רבויא‪ ,‬מכל מקו כא אסמכתא‪ ,‬דהא גר כשר להיות‬
‫ש"" כבסימ נ"ג סעי‪ $‬י"ט‪ ,‬ואי סברא דלא מצטר‪ $‬לעשרה‪ .‬וכהאי גוונא נתבאר גבי בציצית )סימ יד אשל‬
‫אברה אות ג(‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪135‬‬
‫˜‪·Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫נה‪ .‬מותר למנות גר צדק להיות שליח צבור‪ ,‬וכ גר צדק אומר בתפלתו אלהי אבותינו אלקי‬
‫אברה אלקי יצחק ואלקי יעקב‪ .‬דאברה נקרא אב המו גויי‪ .‬ומכל מקו בקהלות חו"‬
‫לאר" במקומות שיש לה תקנה חשובה מהרבני גדולי התורה שלא למנות גר לשליח‬
‫צבור‪ ,‬או אפילו שלא לצרפו לקהלת‪ ,‬כדי למנוע סכנת ההתבוללות בי הגויי‪ ,‬בודאי שאי‬
‫לשנות מ התקנה‪ ,‬ואי למנות גר לשליח צבור‪(‰ .‬‬
‫למנות גר לשליח צבור‬
‫‪) È΄¯Ó‰ ‰‰ (‰‬בפרק קמא דמגילה( פסק‪ ,‬שגר יכול להיות שליח צבור‪ .‬והביא ש‪ ,‬שבעיר ווירצבורק היו‬
‫מונעי לגר להיות שליח צבור‪ ,‬מפני שאינו יכול לומר אלהי אבותינו‪ .‬ורבינו יואל התיר‪ ,‬שהרי על אברה‬
‫אבינו ע"ה נאמר‪ ,‬כי אב המו גוי נתתי!‪ ,‬מכא ואיל! אתה אב לכל האומות‪] .‬שלימד לכל העול אמונת ה'[‪.‬‬
‫והכי נקטינ‪ .‬וכ"כ בהגהות מיימוניות‪ .‬וכ"פ מר בש"ע )סי' נג סעי‪ $‬יט(‪ :‬יש מונעי גר מלהיות שליח צבור‪,‬‬
‫ונדחו דבריה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬בשו"ת משכנות יעקב )סי' סט( תמה על רוב הפוסקי שהתירו למנות גר לשליח צבור‪ ,‬לפי פסקו של‬
‫ר"י דאמר מביא ביכורי וקורא‪ .‬דנהי דפסקינ כר"י‪ ,‬היא! יתמנה כשליח צבור ואנ בעינ מקרב אחי!‪,‬‬
‫ודרשינ כל משימות שאתה משי לא יהיו אלא מקרב אחי!‪ .‬ועכ"פ בעינ אמו מישראל לכל התמנות‪ .‬כגו‬
‫רבא דמני לר"מ בר רחל אפורסי דבבל משו דאמו מישראל‪ .‬וכ לדו פסלינ לגר לדו את הישראל עד‬
‫שתהא אמו מישראל‪ .‬ומה שכתבו המרדכי והגהות מיימוניות בש רבינו יואל שמותר למנות גר כש"צ‪,‬‬
‫אולי איירי בשאי אפשר למצוא אחר מיוחס‪ ,‬וקמ"ל דעכ"פ יוכל להתפלל בנוסח התפלה‪ .‬ע"ש‪ .‬ושמא יש‬
‫לחלק בזה בי מינוי קבוע לעראי‪ ,‬ובי היכא דאפשר להיכא דאי אפשר‪.‬‬
‫‪ ·"ÂÈÎÂ‬כתב מהר"ש הלוי‪ ,‬בישראל ששב בתשובה דראוי להיות שליח צבור‪ .‬והביא ראיה לזה ממ"ש מר‬
‫לקמ בסעי‪ $‬יט‪ ,‬וז"ל‪ :‬יש מונעי גר מלהיות שליח צבור ונדחו דבריה‪ .‬והוא מדברי המרדכי שהביא‬
‫דברי רבינו יואל שהתיר לגר להיות שליח צבור‪ .‬וכ דעת ר"י והרמב" והרשב"א והר"‪ ,‬וא"כ היוכל‬
‫להעלות על הדעת שהגר יהיה שליח צבור וישראל שחזר בתשובה לא יוכל להיות שליח צבור‪ ,‬וכבר קי"ל‬
‫ישראל שחטא אע"פ שחטא ישראל הוא‪ ,‬ודאי דזהו דבר קשה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬יש לחלק דשאני גר שנתגייר דחשיב כקט שנולד‪ ,‬משא"כ בבעל תשובה שעשה עבירות בזמ‬
‫שהיה חייב בשמירת התורה והמצוות‪ .‬א! זה אינו‪ ,‬דג בבעל תשובה הוי כאד חדש לגמרי‪ .‬ועיי בס'‬
‫נתיבות החיי ח"ד )עמוד קסב( שהביא דברי הרב לח רב‪ ,‬ודחה ראייתו מגר צדק‪ ,‬דכיו דגר שנתגייר דינו‬
‫כקט שנולד‪ ,‬וכשעבר עבירה הרי לא היה מצווה בזה‪ ,‬לפיכ! ראוי להיות שליח צבור‪ .‬משא"כ בישראל‬
‫שהיה מצווה ועבר עבירה‪ ,‬אינו ראוי קרינ ביה‪ .‬ואמנ הרמב" בהלכות תשובה כתב‪ ,‬דאחר שאד חוזר‬
‫בתשובה נקרא רע ידיד וכו'‪ ,‬ובמקו שבעלי תשובה עומדי אי צדיקי גמורי יכולי לעמוד‪ .‬ולפ"ז כל‬
‫בעל תשובה הוא בגדר פני חדשות באו לכא‪ ,‬ואי ה"נ דמי שפיר לגר צדק‪.‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬שכתבנו שגר צדק אומר בתפלתו אלהי אבותינו אלקי אברה אלקי יצחק ואלקי יעקב‪ ,‬הנה במשנה‬
‫)פרק א מביכורי משנה ד( שנינו‪ :‬גר מביא ואינו קורא וכו'‪ ,‬וכשהוא מתפלל בינו לבי עצמו אומר אלהי אבות‬
‫ישראל‪ ,‬וכשהוא בבית הכנסת אומר אלהי אבותיכ‪ .‬ובירושלמי ש הביאו דעת ר' יהודה שגר מביא‬
‫וקורא‪ ,‬לפי שנאמר באברה כי אב המו גויי נתתי!‪ ,‬לשעבר היית אב לאר‪ ,‬מכא ואיל! אתה אב לכל‬
‫הגוי הנכנסי תחת כנפי השכינה‪ .‬והתוס' בפרק הספינה )פא‪ (.‬הביאו מחלוקת ר"ת ור"י בדי זה‪ ,‬א גר‬
‫יכול לומר אלהי אברה וכו'‪ .‬ודעת ר"י להתיר‪ .‬וכ"פ הר"‪ .‬שלזה הסכימו הרמב" והרשב"א‪ .‬וכ נראה‬
‫‪136‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪‚Î‬‬
‫נו‪ .‬יש אומרי שגר אינו יכול להיות ראש ישיבה או משגיח בישיבה‪ ,‬כיו שנאמר מקרב‬
‫אחי!‪ ,‬ודרשו רז"ל )קידושי עו‪ (:‬כל משימות שאתה משי עלי! יהיו מקרב אחי!‪ .‬ויש חולקי‬
‫ומקילי למנות גר צדק לראש ישיבה‪ .‬ובפרט א הגר מקי מעצמו בית הוראה או פותח‬
‫ישיבה‪ ,‬שאי בזה כל חשש‪(Â .‬‬
‫מדברי הרמב" )בפרק ד' מהלכות בכורי(‪ .‬וכ"כ עוד באגרותיו )סי' ט(‪ ,‬ובתשובה )סי' רצג(‪ .‬וש נשאל מרבינו‬
‫עובדיה הגר כיצד ינהג בעניני ברכות ותפלה‪ ,‬א יאמר אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו'‪ ,‬ואשר הבדילנו‪ ,‬ואשר‬
‫בחר בנו‪ ,‬ושהנחלת לאבותינו‪ ,‬ושהוצאתנו מאר" ישראל‪ ,‬ושעשה נסי לאבותינו‪ ,‬וכיו"ב‪ ,‬והשיב‪ ,‬שיאמר‬
‫הכל כתקנ‪ ,‬ככל אזרח בישראל‪ ,‬בי כשמתפלל יחיד‪ ,‬בי שליח צבור‪ ,‬שהרי אברה אבינו ע"ה הוא‬
‫שלימד כל הע והשכיל והודיע דת האמת‪ ,‬וייחודו של הקב"ה‪ ,‬ובעט בע"ז‪ ,‬והכניס רבי תחת כנפי‬
‫השכינה‪ ,‬וציוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דר! ה'‪ .‬לפיכ! כל מי שיתגייר עד סו‪ $‬כל הדורות‪ ,‬הוא‬
‫כתלמידו של אברה אבינו ע"ה‪ ,‬לפיכ! הגר אומר אלוקינו ואלוקי אבותינו‪ ,‬שאברה ע"ה הוא אבי!‪ ,‬ויש‬
‫ל! לומר שהנחלת את אבותינו‪ ,‬שלאברה ניתנה האר"‪ ,‬אבל שהוצאתנו ממצרי או שעשית נסי‬
‫לאבותינו‪ ,‬א רצית לשנות ולומר שהוצאת את ישראל ממצרי‪ ,‬עשית נסי ע ישראל‪ ,‬אמור‪ .‬ועיי בתשו'‬
‫הרשב"א )דפוס רומא ח"ו סי' כ(‪.‬‬
‫אם גר יכול להיות ראש ישיבה או משגיח בישיבה‪ ,‬ושאר תפקידים ציבוריים‬
‫‪ (Â‬יש לעיי א גר יכול להיות ראש ישיבה או משגיח בישיבה‪ ,‬כיו שנאמר מקרב אחי!‪ ,‬ודרשו רז"ל‬
‫)קידושי עו‪ (:‬כל משימות שאתה משי עלי! יהיו מקרב אחי!‪ .‬וע' בב"י )יו"ד ס"ס רסט(‪ ,‬ובחו"מ )ר"ס ז(‪ .‬וכבר‬
‫כתבנו בזה לעיל לגבי שליח ציבור‪ ,‬וא יש חילוק בי עראי לקבוע‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ·˙ÎÂ‬בקוב" שיעורי )ב"ב אות כג( דמשמע דדי זה הוא לעיכובא ג בדיעבד‪ .‬ולפ"ז א נתמנה למל! אי לו‬
‫די מל!‪ .‬אלא שלכאו' בכתובות )יז‪ (.‬לגבי אגריפס לא משמע כ‪ ,‬ע"ש בתוס' ובשטמ"ק בש הריטב"א‪.‬‬
‫‪ È·‚ÏÂ‬מינוי לנשיאות וראש ישיבה‪ ,‬לכאו' יש להוכיח משמעיה ואבטליו שלמדו תורה ברבי והיו מבני‬
‫בניו של סנחריב )גיטי נז‪ ,(:‬וכ מר' עקיבא ועוד‪ .‬וע"ע במגילה )יח‪ (:‬שר' מאיר הל! לעבר את השנה בעסיה‪.‬‬
‫וכ בירושלמי )חגיגה פ"ג ה"א( איתא‪ ,‬מעשה שנכנסו שבעה זקני לעבר את השנה בבקעת רימו ומי היו ר'‬
‫מאיר ור' יהודה וכו'"‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬יש לומר שהיתה אמ מישראל‪ .‬ובשו"ת אגרות משה )יו"ד ח"ד סי' כו( הביא לדחות עוד‪ ,‬שיש סברא‬
‫לומר‪ ,‬ששמעיה ואבטליו וכדו'‪ ,‬מחמת גדלות‪ ,‬מעצמ היו הנשיא והאב"ד והשופט‪ ,‬ולא הוצר!‬
‫למנות‪ ,‬והניח סברא זו בצ"ע‪.‬‬
‫‪ Ï"ÊÂ‬הרשב"" בספר מג אבות עמ"ס אבות )פרק א משנה י(‪ :‬יש תימא שהרי נשיא ואב בית די‪ ,‬והרי קי"ל‬
‫דכל משימות שאתה משי לא יהיו אלא מקרב אחי!‪ ,‬ואע"פ שאמרו בגמ' שא אמו מישראל מקרב אחי!‬
‫קרינא ביה‪ ,‬זהו לעני שאר שררות‪ ,‬אבל לא לעני נשיאות שהוא דומה למל!‪ ,‬שהרי שניה ה בכלל אשר‬
‫נשיא יחטא כמו שהוא מוכיח במסכת הוריות בפרק כה משיח‪ ,‬היה נראה כי כמו שהגר פסול למלכות‬
‫אפילו אמו מישראל‪ ,‬ולזה נענשו חכמי ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה מפני שהיתה אמו‬
‫מישראל‪ .‬וכמו"כ הנשיא אינו כשר לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל‪ ,‬ואפילו להיות דייני בחליצה‬
‫צרי! שיהיו אביו ואמו מישראל‪ .‬ועוד שבודאי שמעיה ואבטליו ה עצמ היו עכו" ונתגיירו‪ ,‬וכדמוכח‬
‫בגמ'‪] ,‬ע"ש[‪ .‬ושמא כיו שלא היה בישראל כמוהו בקבלה‪ ,‬הוא היה ראוי יותר מכול‪ ,‬כי לא פסלה תורה‬
‫גרי אלא בשיש כיוצא בה בישראל‪ ,‬אבל א אי כיוצא בה בישראל ה קודמי וכו'‪ ,‬ובפרק שור שנגח‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪137‬‬
‫˜‪„Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫ארבעה וחמשה אמרו אשר יעשה אות האד וחי בה ואפי' עכו" ועוסק בתורה הרי הוא ככה גדול‪,‬‬
‫וכל שכ גר צדק שהוא קוד א אי בישראל כמוהו‪ ,‬ואמרו בהוריות בפרק אחרו יקרה היא מפניני יקרה‬
‫היא מכה גדול הנכנס לפני ולפני‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ,Ìȯ‚ Âȉ ÔÂÈÏË·‡Â ‰ÈÚÓ˘ ̇Â‬ראה בהקדמת הרמב" שהיו גרי‪ .‬וכ"ה ברמב" עדיות )פ"א מ"ג( ובראב"ד‬
‫)עדיות ש(‪ ,‬וברבינו עובדיה ברטנורא )עדיות ש ואבות פ"א מ"י(‪ .‬אול בס' דר! החיי למהר"ל מפראג )אבות‬
‫ש( וכ בתוי"ט )אבות ש( ועוד כתבו‪ ,‬ששמעיה ואבטליו היו מקהל גרי ואמ היתה מישראל‪.‬‬
‫‪ ,˙È˘‡¯Â‬מצד הסברא‪ ,‬יש חילוק בזה בי ראש ישיבה סת לבי משגיח‪ ,‬שמחד גיסא משגיח בישיבה חמיר‬
‫טפי‪ ,‬באופ שיש לו סמכות לקבל בחורי או לסלק‪ ,‬או להעניש‪ .‬וראה בתוס' )יבמות קא‪ :‬ד"ה ואנא( שכתבו‬
‫בתי' השני‪ ,‬שהגר כשר הוא לדיני ממונות לדו בלא כפייה‪ ,‬דלא שייכא שימה ודבר של שררה‪ ,‬דכתיב שו‬
‫תשי עלי! מל! )דברי יז( אלא בכפייה‪ .‬וכתב הרא"ש ש )פי"ב סי' ב( שכ עיקר‪ ,‬דלא בעינ מקרב אחי!‬
‫אלא במילי דשררא וכפייה‪ ,‬וכ משמע בההיא דסנהדרי הכל כשרי לדו לאתויי גר‪ ,‬דמשמע בסתמא‬
‫אפילו לדו ישראל‪ .‬והיינו לדו בלא כפייה דלא שיי! שימה ודבר של שררה אלא בכפייה‪ ,‬כההיא דיבמות‬
‫)מה‪ (:‬לפורסי דבבל‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬הסמ"ע )חו"מ סי' ז' סק"ד( דהא דגר פסול לדו את ישראל‪ ,‬היינו דוקא בכפייה‪ ,‬אבל שלא בכפייה מותר‬
‫לדו אפילו ישראל‪ .‬וכ"ה בש"! ש )סק"א( עי"ש‪ .‬והכנה"ג בשו"ת בעי חיי )חו"מ סי' ב‪ ,‬סי' ד( כתב‪ ,‬שמותר‬
‫למנות גר פרנס על הציבור א אי בזה שררה וכפייה‪ ,‬דכל שהקהל מרוצי שיהיה פרנס עליה הרי הוא‬
‫כקבלוהו עליה ויכול להיות פרנס במידי דליכא שררה וכפיה‪ .‬והביא ראיה משמעיה ואבטליו שהיו גרי‬
‫ונתמנו לנשיא ואב"ד‪ ,‬וע"כ משו דבשאר שררות חו" ממלכות מהני כשקבלוהו עליה הקהל ומרוצי‬
‫במינויו‪ .‬וסיי ש‪ ,‬שאז יכול לדו אפי' במילי דשררה וכפיה‪ .‬עיי"ש‪ .‬וא"כ היה מקו לומר שא הקהל‬
‫הסכימו לקבל גר לרב מהני‪ .‬אמנ‪ ,‬ש בסי' ג' הובא דעת החולק‪ ,‬דלא מהני כשקבלוהו עליה רק בדיני‬
‫ממונות‪ ,‬ובלא כפיה‪.‬‬
‫‪) ‚"‰Î·Â‬חו"מ סי' ז הגב"י אות א( נשאל ביהודי שבא על גויה והוליד ממנה ב‪ ,‬ונתגייר אותו הב‪ ,‬א כשר‬
‫למנותו פרנס על הצבור‪ .‬וכתב שאפשר לבקש זכות לאיש הלזה ממ"ש הרא"ש )סנהדרי פ"ד סי' י( דלא בעינ‬
‫מקרב אחי! אלא במילי דשררה וכו'‪ ,‬ומיהו במילי דליכא שררה וכפיה מהניא הקבלה וכו'‪ .‬ולעני נד"ד‪,‬‬
‫כיו דלמפרשי דס"ל ששמעיה ואבטליו היו גרי‪ ,‬מוכרח דקבלה מהניא לפחות בשאר שררות ואפי' וכו'‬
‫כל שקבלוהו עליה הקהל ומרוצי במינויו יכול לדו אפי' במיני דשררה וכפיה‪ .‬ע"כ‪ .‬ובברכי יוס‪) $‬חו"מ ש(‬
‫העיר על דב"ק‪ ,‬והוסי‪ $‬עוד‪ ,‬שלפ"ד הרשב"" הנ"ל נדחית ראייתו של הכנה"ג‪.‬‬
‫‪ ÔȇÂ‬להוכיח מש דמהני קבלה בשאר שררות‪ ,‬ושיוכל לדו אפי' במילי דשררה‪ ,‬דלרשב"" שמעיה‬
‫ואבטליו לאו משו דקבלה מהני‪ ,‬אלא דלא היה כיוצא בה בישראל‪ ,‬ולעול דקבלה לא מהניא אפילו‬
‫לשאר שררות‪ .‬וכ משמע בטור )יו"ד סי' רסט( דבדבר של שררה וכפיה לא מהני קבלה‪ ,‬ולא אשכח מא‬
‫דפליג בהא‪ .‬ותצא דינ'א‪ ,‬דמי שאביו מישראל ואמו מעכו" ונתגייר‪ ,‬לא מצו הקהל לקבלו למילי דשררה‬
‫וכפיה‪ ,‬דמקרב אחי! בעינ‪ ,‬ואי זה מקרב אחי!‪ ,‬וכדעת ההוא זוגא דרבנ שהביא הכנה"ג ש‪ ,‬דשניה‬
‫מודי דא אינו מקרב אחי! לא ארי! למנוייה כי ישתרר על ישראל‪ .‬עכ"ד החיד"א‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬אהל יעקב ששרפורט )סי ד' ד"ה ולכ( כתב לגבי גר שאי אימו מישראל‪ ,‬ששררה דלית בה כפייה‪,‬‬
‫כגו גזבר שאי לו כפייה א‪ $‬בממונות‪ ,‬מותר‪ .‬ולכ רשאי להתמנות גזבר נאמ יחיד‪.‬‬
‫‪ "¯‚‰Â‬גשטטנר בקוב" מבית לוי )קוב" טו‪ ,‬תש"ס( ד בזה א מותר למנות גר צדק לרב בקהילה גדולה‪ ,‬והעיר‬
‫דמ"מ הרי החיוב לאהוב ולקרב את הגר צדק שדבק בתורה ובמצוות‪ ,‬הוא גדול למאד‪ ,‬וכל שכ א נתעלה‬
‫למעלת תלמיד חכ גדול‪ ,‬שבודאי שחייבי לעשות כל טצדקי כדי לכבדו ולרוממו‪ .‬וא‪ $‬שגזרת המל! הוא‬
‫‪138‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪‰Î‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שאי ממני את הגר לעני של שררה‪ ,‬וי"ל שתואר רב קהלה הוא עני של שררה אשר על פיו ישק כל דבר‪,‬‬
‫מ"מ מצוה גדולה לכבדו ולרוממו במה שהותר לנו‪ ,‬דהיינו לתארו בש מורה הוראה או מורה צדק או‬
‫מרבי" תורה או שאר תואר של כבוד שאי בו עני שררה‪ .‬ובפרט לפמ"ש הרא"ש )יבמות קב‪ ,(.‬דלא בעינ‬
‫מקרב אחי! אלא במילי דשררה וכפיה וכ עיקר‪ ,‬והביאו הב"י )יו"ד ס"ס רסט(‪ ,‬וא"כ י"ל דלעני רב שאינו ד‬
‫בכפיה‪ ,‬מותר למנות ג גרי‪ ,‬וכ"ש א יעשו עמו תנאי שיקבלוהו רק להורות הוראות איסור והיתר בלא‬
‫כפיה‪ .‬ונימא דאז רשאי לקרותו בתור רב‪ .‬א! י"ל דעצ הדבר שדעתו מכרעת בעניני ספיקות בהלכה‪ ,‬לפי‬
‫שיקול דעתו‪ ,‬זהו בגדר כפיה‪ .‬ולכ נראה שיש לקרותו בתור מורה הוראה‪ ,‬אבל לקרותו תואר רב שהוא‬
‫לשו שררה יש בו חשש איסור דאו' דלא תוכל לתת עלי! איש נכרי‪.‬‬
‫‪ ‰Îω ÔÈÚÏÂ‬לגבי מינוי גר לראש ישיבה ]או משגיח בישיבה[‪ ,‬כתב בשו"ת אגרות משה ש‪ ,‬שהמצווה של‬
‫ואהבת את הגר )דברי י‪ ,‬יט( מחייבת אותנו לקרב ולהקל בכל ענייני אלו‪ ,‬ולפיכ! אחר ישוב גדול נראה‪,‬‬
‫שאי להחשיב משרות אלו בתקופתנו כעני של מעשה שררה‪ ,‬דעיקר תפקיד של ישיבה הוא ללמד‬
‫לתלמידי כשה רוצי‪ .‬ומה שיש כח להמנהלי והראשי הישיבה על התלמידי לסלק או שלא לקבל‬
‫אות לכתחילה וכדומה‪ ,‬אי זה אלא כמו שררה של בעל הבית על פועליו‪ ,‬שאי זה מעי מינוי לשררה‬
‫כלל‪ .‬ולפ"ז משרות אלו אינ אלא כמילוי תפקיד וכעניי של עסק‪ .‬וא‪ $‬את"ל שאי למנות אשה להיות‬
‫משגיחה על הכשרי )ע' אגר"מ יו"ד ח"ב סי' מד(‪ ,‬ש"ה שהוא מינוי לעשות נגד רצו בעל הבית ע"פ כח התורה‬
‫שצונו להאכיל דברי כשרי‪ ,‬וזה כמו ריש כוורי בקידושי )עו‪ (:‬דפירש רש"י ממונה על המידות‪ .‬אבל לא‬
‫דמי לשררה של כבוד‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬משנה הלכות )חט"ו סי' צט( כתב בתו"ד‪ ,‬שאי ממני גר להיות שמש בביהכ"נ וכ"ש לא רב או ראש‬
‫ישיבה‪ .‬אול אי זה מוכרח‪.‬‬
‫‪ ‰‡¯Â‬בשו"ת אבני נזר )חיו"ד סי' שיג אות יט( דו"ד ע הגאו חלקת יואב‪ ,‬עמ"ש הגאו חלקת יואב‪ ,‬להוכיח‬
‫דחז הכנסת אינו בכלל מינוי ושררה‪ ,‬מהא דשרי להשי גר חז הכנסת‪ .‬והגהמ"ח דחה‪ ,‬שאי זה ראיה‪,‬‬
‫שהרי בקבלו עלייהו מותר לשומו דיי‪ ,‬ואפי' דיי קבוע‪ ,‬ואפי' נשיא ואב"ד‪ ,‬וכמבואר בכנה"ג )סי' ז(‪ .‬וע"ע‬
‫בזה בספר מנחת אשר וייס עה"ת )בראשית סי' עא(‪ ,‬ובשו"ת צי" אליעזר )חי"ט סי' מח(‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬בית מרדכי )ח"א סימ פ( העלה‪ ,‬שבדברי שאי בה שלטו וכפייה‪ ,‬גר יכול לשמש כדיי ומורה‬
‫הוראה ורב‪ ,‬אע"פ שאי אמו מישראל‪ .‬ומעשה כזה היה לפני כמאתי וחמשי שנה באמשטרד‪ ,‬באחת‬
‫הקהלות הנודעות לש ולתהלה באירופה של הימי הה‪ .‬וכמבואר בס' זרע יצחק )שנדפס באמשטרד שנת‬
‫תקמ"ט(‪ ,‬ומחברו היה גר צדק‪ ,‬הנקרא בפי כל‪ :‬ר' יצחק הגר‪ ,‬שהיה דיי ומורה הוראה באמשטרד‪.‬‬
‫ובהקדמת ספרו‪ ,‬מספר‪ ,‬שהוא ואביו ר' אברה‪ ,‬היו גרי צדק‪ ,‬וכבר בגויות קיימו ה ומשפחת במסירות‬
‫נפש את עיקרי דת ישראל ומצוותיה עד כמה שידעו מ התורה שבכתב‪ .‬ובהיותו ב י"ג הגיע ר' יצחק‬
‫לאמשטרד וש למד תורה אצל רב העיר ודייני העיר ונעשה ת"ח גדול‪ .‬וגדולי הדור הרבו בשבחו‬
‫כמבואר בהסכמות ש בריש הספר‪ .‬והגאו ר' דוד דיאזידו )אב"ד ור"מ קהלת הספרדי באמשטרד(‪ ,‬כתב ש‪:‬‬
‫"וכל הדבר הקשה כפטיש יפוצ" דתביר גזיזא דברדא‪ ,‬וכי ישאל איש דבר קטו או דבר גדול הנה הוא זוכה‬
‫בכ"ד פירוקי‪ .‬ולילה כיו יאיר במילי דאור' משנה וגמרא ספרא וספרי כב עזאי בשוקי טבריא‪ ,‬החכ‬
‫השל והכולל המופלא וכו'‪ .‬והגאו ר' דוד יצחק די ליאו )רב של הספרדי בהאג( כתב ש‪" :‬החכ השל‬
‫והמופלא‪ ,‬דיי מצוי בהוראה"‪ .‬ומבואר שא‪ $‬שאמו לא היתה מישראל‪ ,‬אעפ"כ היה דיי ומורה הוראה‬
‫באמשטרד‪] .‬ואולי מחמת שהקהל חיבבוהו וקיבלוהו עליה[‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ˙¯‚‡·Â‬משה ש כתב‪ ,‬שבעיקר האיסור של שו תשי וגו'‪ ,‬נראה שאי איסור זה מצד הגר עצמו לקבל‬
‫שררה‪ ,‬אפי' בשררה ממש‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפי דברי אלו‪ ,‬א הגר מקי מעצמו בית הוראה או פותח ישיבה‪ ,‬אי‬
‫בזה כל חשש‪ .‬וכיו"ב כתב בשו"ת ישיב יצחק שכטר )ח"א חו"מ סי' מו(‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪139‬‬
‫˜‪ÂÎ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫נז‪ .‬גר צדק שעלה מ הטבילה לש גירות‪ ,‬יש לו לבר! ברכות התורה קוד שיעסוק‬
‫באיזה פסק או דברי תורה‪ ,‬אפילו א ביר! ברכות התורה בבוקר‪(Ê .‬‬
‫נח‪ .‬גר צדק יכול לומר בברכת התורה נוסח "אשר בחר בנו מכל העמי"‪ .‬וכ אי צרי!‬
‫שישנה בנוסח ממצרי גאלתנו וכו'‪(Á .‬‬
‫נט‪ .‬גר צדק שמדליק נר חנוכה מבר! שעשה נסי "לאבותינו"‪ ,‬וכמו שאומר בתפלה אלהי‬
‫אבותינו וכו'‪ ,‬וכ בברכת המזו אומר על שהנחלת לאבותינו‪ ,‬ועוד כיו"ב‪(Ë .‬‬
‫גר צדק יברך ברכות התורה אחר שטבל‬
‫‪ (Ê‬הנה א גר זה התפלל וביר! בשחרית ברכות התורה‪ ,‬הרי לא היה חייב אז במצוות כלל‪ ,‬ומה שעשה אז‬
‫לא מועיל לפוטרו בזמ שנעשה חייב במצוות‪ ,‬וכמבואר בגמ' ראש השנה )כח‪ (.‬שלחו ליה לאבוה דשמואל‪,‬‬
‫כפאו ואכל מצה יצא‪ .‬כפאו מא‪ ,‬אילימא כפאו שד‪ ,‬והתניא עתי חלי עתי שטיא וכו'‪ ,‬וכ הוא ברמב"‬
‫)פרק ו' מהלכות חמ" ומצה הלכה ג'( אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו‪ ,‬ואח"כ נתרפא‪ ,‬חייב לאכול אחר‬
‫שנתרפא‪ ,‬לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצוות‪ .‬ובשו"ת יביע אומר ח"ג )חאו"ח סי' כז‬
‫אות י'( כתב‪ ,‬והנה נתעוררתי במעשה שבא לידינו בביה"ד‪ ,‬בגר אחד שנתגייר לש שמי‪ ,‬ובניו עמו ]אשר‬
‫חינכ אח"כ בישיבות[ ובעת צאתו מבית הטבילה לאחר שטבל לש גירות כדת‪ ,‬הצרכתיו לבר! ברכות‬
‫התורה לפני שיאמר שו פסוק של קדושה אשר היו שגורי בפיו מ קדמת דנא[‪ .‬וע"ע ש‪] .‬שארית יוס‪ $‬ח"א‬
‫עמוד תפג‪ .‬ילקו"י מהדורת תשס"ד‪ ,‬ספר על הל' פסד"ז‪ ,‬סי' מז הערה לד[‬
‫אם גר צדק יכול לברך בלשון אשר בחר בנו‬
‫‪ (Á‬ראה בתשובת הרמב" )סי' רצג(‪ ,‬שנשאל מרבינו עובדיה הגר כיצד ינהג בעניני ברכות ותפלה‪ ,‬א יאמר‬
‫אלוקינו ואלוקי אבותינו וכו'‪ ,‬ואשר הבדילנו‪ ,‬ואשר בחר בנו‪ ,‬ושהנחלת לאבותינו‪ ,‬ושהוצאתנו מאר"‬
‫מצרי‪ ,‬ושעשה נסי לאבותינו‪ ,‬וכיו"ב‪ ,‬יש ל! לומר הכל כתקנ‪ ,‬ואל תשנה דבר אלא כמו שיתפלל ויבר!‬
‫כל אזרח בישראל‪ ,‬כ! ראוי ל! לבר! ולהתפלל‪ ,‬בי שהתפללת יחידי‪ ,‬בי שהיית שליח צבור‪ ,‬ועיקר הדבר‬
‫שאברה אבינו ע"ה הוא שלימד כל הע והשכיל והודיע דת האמת‪ ,‬וייחודו של הקב"ה‪ ,‬ובעט בע"ז‪,‬‬
‫והפר עבודתה‪ ,‬והכניס רבי תחת כנפי השכינה‪ ,‬ולימד והור וציוה בניו ובני ביתו אחריו לשמור דר! ה'‬
‫כמ"ש בתורה‪ ,‬כי ידעתיו למע אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו'‪ .‬לפיכ! כל מי שיתגייר עד סו‪ $‬כל‬
‫הדורות‪ ,‬כל המייחד שמו של הקב"ה כמו שהוא כתוב בתורה‪ ,‬תלמידו של אברה אבינו ע"ה‪ ,‬ובני ביתו‬
‫ה כול‪ ,‬והוא החזיר אות למוטב‪ ,‬כש שהחזיר את אנשי דורו בפיו ובלימודו‪ ,‬כ! החזיר וכו'‪ ,‬לפיכ! יש‬
‫ל! לומר אלוקינו ואלוקי אבותינו‪ ,‬שאברה ע"ה הוא אבי!‪ ,‬ויש ל! לומר שהנחלת את אבותינו‪,‬‬
‫שלאברה ניתנה האר"‪ ,‬שנאמר קו התהל! באר" לאורכה ולרחבה כי ל! אתננה‪ .‬אבל שהוצאתנו‬
‫ממצרי או שעשית נסי לאבותינו‪ ,‬א רצית לשנות ולומר שהוצאת את ישראל ממצרי‪ ,‬עשית נסי ע‬
‫ישראל‪ ,‬אמור‪] .‬ועיי בתשו' הרשב"א דפוס רומא ח"ו )סי' כ'(‪ ,‬ובהגהות מרדכי )פרק א' דמגילה(‪ .‬ע"ש[‪.‬‬
‫‪ Ô¯ÓÂ‬בש"ע )סי' נג סעי‪ $‬יט( כתב‪ ,‬יש מונעי גר מלהיות שליח צבור‪ ,‬ונדחו דבריה‪ ,‬וביארו ש האחרוני‪,‬‬
‫דמה שיש מונעי הגר מלהיות שליח צבור היינו מפני שלא יוכל לומר אלהי אבותינו‪ ,‬אבל כשהוא מתפלל‬
‫בינו לבי עצמו יאמר אלהי אבות ישראל‪] .‬משנ"ב[‪ .‬א! נדחו דבריה מפני שג הגר יכול לומר אלהי‬
‫אבותינו‪ ,‬דאברה נקרא אב המו גוי‪ ,‬מפני שלימד לכל העול אמונת ה'‪ .‬וע"ש בט"ז ובמג"א‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫גם גר צדק שמדליק נר חנוכה יכול לברך שעשה נסים "לאבותינו"‬
‫‪ (Ë‬ע"פ המבואר בשו"ת הרמב" )מהדורת פריימ סי' מב( שא רצה לשנות הנוסח ולומר "שעשה נסי ע‬
‫‪140‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪ÊÎ‬‬
‫ס‪ .‬גר צדק מותר לו להתפלל על אביו הנכרי או אמו הנכרית השוכבי על ערש דווי‪ ,‬שה'‬
‫יתבר! ישלח דברו וירפא‪ ,‬ואי לאסור בזה כלל‪ ,‬הואיל וה הביאוהו לעול הזה‪] .‬וכ‬
‫מצוה לבקר את הוריו החולי[‪ .‬וכל שכ א הגוי בעצמו מבקש שיתפללו עליו‪ ,‬שמראה‬
‫שיש לו אמונה בה' יתבר!‪ ,‬שלא יפלא ממנו דבר‪(Ò .‬‬
‫סא‪ .‬גר צדק שאביו הנכרי או אמו מתו‪ ,‬נכו שיאמר עליה קדיש לעילוי נשמת‪ ,‬שכיו‬
‫שה הביאוהו לעול הזה‪ ,‬וגרמו לו שיזכה להסתפח בנחלת ה' ולהכיר בדת האמת‪ ,‬יש‬
‫תועלת באמירת קדיש עליה למנוחת ולהקל מעליה חומר הדי‪ .‬וא‪ $‬על פי שאי תועלת‬
‫בתפלתו כמו בכל תפלת ב על אביו‪ ,‬מכל מקו לא גרע מאיש זר שאינו קרובו‪ ,‬שהקדיש‬
‫מועיל לנפטר‪ ,‬וא‪ $‬ראוי ונכו שיאמר עליו קדיש‪ ,‬וכ לעני השכבה בבית הכנסת‪ ,‬וכדי שלא‬
‫יראה הדבר תמוה לרבי‪ ,‬יאמר ההשכבה בדר! הבלעה ולא באופ מיוחד‪(‡Ò .‬‬
‫ישראל"‪ ,‬רשאי‪ ,‬וא לא שינה ואמר "שעשה נסי לאבותינו" אי בכ! הפסד כלו‪ ,‬שמאחר שנכנס תחת‬
‫כנפי השכינה‪ ,‬ונלוה אל ע ישראל‪ ,‬אי שו הפרש בינינו ובינו‪ .‬ואע"פ שבמתני' )פ"ק דביכורי( איתא‪,‬‬
‫שכשהוא מתפלל אומר אלהינו ואלהי אבות ישראל‪ ,‬זוהי סת משנה ואליבא דר"מ‪ ,‬ואינה הלכה אלא כמו‬
‫שאמרו בירושלמי ביכורי )פ"א ה"ד(‪ ,‬ונתברר לנו שיכול הגר לומר אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו‪,‬‬
‫ושאברה אבינו הוא אב ג לכל הגרי‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"פ הרמב" בחיבורו )פ"ד מהל' ביכורי ה"ג(‪ .‬וכבר פסק מר‬
‫בש"ע )סי' נג ס"ט(‪" :‬יש שהיו מונעי גר מלהיות ש"צ‪ ,‬לפי שהיו סבורי שאינו יכול לומר ואלהי אבותינו‪,‬‬
‫ונדחו דבריה"‪ .‬וראה בילקו"י על הל' ברכות השחר )סי' מו(‪.‬‬
‫אם גר צדק יכול להתפלל לרפואת אביו ואמו הנכרים‬
‫‪ (Ò‬בש"ע )יו"ד סי' קנח( כתב‪" :‬עובדי ע"ז אי לרפאות אפי' בשכר‪ ,‬א לא במקו איבה"‪ .‬ובזה"ז כתבו‬
‫הפוסקי שבישמעאלי )מוסלמי( מותר לרפאות אפי' כשאי איבה‪ ,‬ובנוצרי‪ ,‬יש אומרי שאי‬
‫לרפאות שלא במקו איכה‪ .‬כיו שמשתפי ש שמי ודבר אחר‪ ,‬וב נח מוזהר על השיתו‪ ,$‬וכ"כ בנודע‬
‫ביהודה )מהדו"ת חיו"ד סי' קמח(‪ ,‬אול בפתחי תשובה )יו"ד סי' קמז( כתב שאי ב נח מוזהר על השיתו‪ .$‬וכ"כ‬
‫היעב""‪ .‬ועוד‪ .‬וכל זה בעני לרפואת שעושה מעשה בידי‪ ,‬אבל להתפלל לרפואת אי לאסור‪ ,‬שא‬
‫אי הנכרי ראוי לרפואה‪ ,‬ה' הטוב בעיניו יעשה‪ ,‬וכש שמפרנסי עניי גויי ע עניי ישראל מפני דרכי‬
‫שלו‪ ,‬כ יש להתיר להתפלל עליה‪ ,‬וא יתרפא יהיה בזה קידוש ה'‪ ,‬וראיה מאלישע שריפא את נעמ‬
‫ונתגייר‪ ,‬ועיי למהר"ח פלאג'י בשו"ת חיי ביד )סי' לג( שכתב‪ ,‬שכ"ש א עשה לו טובות‪ ,‬שמותר להתפלל‬
‫עליו‪) ,‬וא‪ $‬התירו ש לכתוב לגוי קמיע בלי הזכרת ש שמי‪ ,‬ובכתב רש"י( ולפ"ז ג בנ"ד שהגר צדק מתפלל על אביו‬
‫לרפואתו‪ ,‬שראוי לעשות כ ואפשר שמצוה קעביד‪ ,‬שהרי אביו הביאו לעוה"ז‪ ,‬ואע"פ שאחר שנתגייר‬
‫כקט שנולד דמי‪ ,‬מ"מ אסור לקלל אביו ואמו‪ .‬והוא הדי לעני זה שראוי להתפלל עליה‪ ,‬שלא יאמרו‬
‫באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה‪ ,‬ומבואר כל זה בשו"ת יחוה דעת ח"ו )סי' ס' עמוד שא(‪ .‬ובחזו עובדיה‬
‫הלכות אבילות )חלק א עמ' לג(‪.‬‬
‫אם גר צדק יכול לומר קדיש על אביו או אמו‬
‫‪ (‡Ò‬כתב מר בש"ע )יו"ד סי' קנח(‪ :‬עובדי ע"ז אסור להציל א נטו למות‪ ,‬ואי לרפא אות אפי' בשכר‪ ,‬א‬
‫לא במקו איבה‪ .‬וכתב הכנה"ג בספרו דינא דחיי )לאוי מה‪ ,‬ד‪ $‬נא( שנראה לו שהרמב" שהיה רופא‬
‫לישמעאלי באר" מצרי‪ ,‬מפני שאי הישמעאלי עובדי ע"ז‪ ,‬וכל שאינו עובד ע"ז מותר לרפאותו אפי'‬
‫בחנ‪ ,‬אע"פ שאי לחוש לו משו איבה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפ"ז הדבר ברור שא הוריו של הגר צדק ישמעאלי‪,‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪141‬‬
‫˜‪ÁÎ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫וה חולי‪ ,‬מותר להתפלל עליה לרפואה שלימה‪ ,‬כיו שאינ עובדי ע"ז‪ .‬וכ מתבאר בכס‪ $‬משנה )פ"י‬
‫מהל' עכו" ה"ב(‪ .‬ע"ש‪ .‬ולכאורה יש מקו לומר שאפי' א הוריו נוצרי שמשתפי ש שמי ודבר אחר‪,‬‬
‫אי דינ כעובדי ע"ז‪ ,‬לפי מה שכתבו התוס' והרא"ש בסנהדרי )סג‪ (:‬שבני נח לא הוזהרו על השיתו‪.$‬‬
‫וכ"פ הרמ"א בהג"ה )או"ח סי' קנו(‪ .‬שלא הוזהרו בני נח על השיתו‪.$‬‬
‫‪ Ô‰Â‬אמת שהנודע ביהודה תנינא )חיו"ד סי' קמח( כתב‪ ,‬ומאי דמרגלא בפומייהו דאינשי שאי בני נח מוזהרי‬
‫על השיתו‪ ,$‬טעות הוא ביד‪ ,‬ויצא לה דבר זה ממ"ש הרמ"א בסי' קנו‪ ,‬ובאמת שאי הכוונה כ‪ ,‬אלא‬
‫לומר שכאשר הגוי נשבע בע"ז ע שיתו‪ $‬ש שמי‪ ,‬ואינו אומר אלי אתה‪ ,‬אינו מוזהר על כ! וכו'‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וכיו"ב כתב בשו"ת שער אפרי )סי' כד( בש החלקת מחוקק‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬הפתחי תשובה )יו"ד סי' קמז סק"ב( כתב‪ ,‬שאי אפשר לומר כ בדעת הרמ"א‪ ,‬כי מדברי הרמ"א בדרכי‬
‫משה )יו"ד סי' קנא( מבואר להיפ!‪ .‬וכ"כ היעב"" במור וקציעה )סי' רכד( שכל ע"ז שלה בזה"ז אינה אלא‬
‫שיתו‪ $‬ש שמי ודבר אחר‪ ,‬וכמו שאמרו במנחות )קי‪ .(.‬וכ"כ השואל ומשיב תנינא )ח"א סי' נא(‪ .‬ולפ"ז נראה‬
‫שכיו שא‪ $‬הנוצרי אי דינ כעובדי ע"ז מותר לרפאות‪ ,‬אפי' במקו שאי לחוש לאיבה‪ ,‬וכ מותר‬
‫להתפלל לרפואת‪ .‬ועיי בש"ע )סי' קמח סעי‪ $‬יב( שבזה"ז אי הגוי בקיאי בטיב ע"ז‪ ,‬לפיכ! מותר לשאת‬
‫ולתת עמה ביו חג‪ .‬ע"ש‪ .‬אלא שיש לדקדק מדברי מר )ריש סי' קכג( שאסר סת יינ בהנאה‪ ,‬וש )סעי‪$‬‬
‫ו'( פסק‪ ,‬שסת יינ של ישמעאלי שאינ עובדי ע"ז מותר בהנאה‪ .‬ומשמע ששאר אומות חו"‬
‫מהישמעאלי עובדי ע"ז ה‪ .‬ואי! שיהיה י"ל שדוקא לרפאות נוצרי שעושה מעשה בידי אי להתיר‬
‫שלא במקו איבה‪ ,‬משא"כ להתפלל עליו לפני השי"ת אשר בידו נפש כל חי‪ ,‬וא אי הנכרי הזה ראוי‬
‫לרפואה שלימה‪ ,‬ה' הטוב בעיניו יעשה‪ ,‬והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אוותה ויעש‪ .‬לפיכ! אי לאסור בזה‬
‫כלל‪ .‬וכ"ש א הגוי עצמו מבקש שיתפללו עליו‪ ,‬שמזה נראה שיש לו אמונה בהש יתבר! שלא יפלא‬
‫ממנו כל דבר‪ ,‬שמותר להתפלל עליו‪ .‬וכמבואר כ"ז באור! בשו"ת יחוה דעת ח"ו )סי' ס'(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫]‪ ‡Ó˘Â‬י"ל דדוקא הדברי שנזכרו בסי' קמח ע"ז קאמר שבזה"ז שרי‪ ,‬וכמדוייק לשו מר ש בב"י‬
‫ובש"ע‪ .‬והיינו טעמא משו דגזירה זו מצינו בגמ' )ע"ז ז‪ (:‬שחילקו בה בי אר" ישראל לגולה‪ .‬וע"כ ג אנו‬
‫נחלק בי גוי של זמנ לזמנינו‪ .‬ועוד דהת שיי! משו איבה ולכ התירו‪ ,‬וכמ"ש ש הטור‪ ,‬משא"כ גבי‬
‫סת יינ‪ .‬ועדיי צרי! לעיי בכל זה[‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬תשובות והנהגות ח"ב )סי' מג( כתב‪ ,‬דאע"פ שאי מקו לקדיש על הגוי‪ ,‬א הגר מתעקש לומר‬
‫עליו קדיש‪ ,‬שלדעתו היה מחסידי אומות העול ולא שונא ישראל‪ ,‬ורוצה שיהיה זכות לאביו לעוה"ב‪ ,‬אי‬
‫מקו למונעו א אינו גוזל מאחרי החייבי מדינא‪ .‬שהרי בעיקר הדי ב נח שמקיי ז' מצוות בני נח‬
‫מפני שכ! ציוה השי"ת יש לו חלק לעוה"ב‪ ,‬כמ"ש הרמב" )ספ"ח מהל' מלכי(‪ .‬וכ"ש בגוי שהאמי בה'‪,‬‬
‫ותמ! ביד בנו שהתגייר‪ ,‬והכיר במעלת של ישראל‪ .‬וא‪ $‬שלא שיי! אמירת קדיש לע"נ אביו הגוי‪ ,‬אבל הרי‬
‫אמירת הקדיש היא ג לזכות את עצמו כשאומר שיתקדש שמו הגדול‪ ,‬ומקבל עליו שהכל בידי שמי‪,‬‬
‫ופטירת אביו היא רצונו ית"ש‪ ,‬ומצפה שיתקדש שמו הגדול שהכל יבינו כ‪ ,‬וזהו זכות גדול כשמצטער על‬
‫פטירת אביו ומקבל עליו גזירת מרומי‪ ,‬ומתפלל לפניו שיתקדש שמו שהכל יבינו כי הצור תמי פעלו‪,‬‬
‫וזהו זכות לב וממילא ברא מזכה אבא‪ ,‬וא‪ $‬לב נח יש זכות כשבנו נתגייר‪ .‬ולכ כשהגר צדק מצטער על‬
‫פטירת אביו הנכרי שילדו‪ ,‬ומצדיק דרכי ה'‪ ,‬יש לו ע"ז גופא שכר וכו'‪ .‬ולא ידעתי למה מתרע‪ ,‬והלא בעלי‬
‫תשובה אומרי קדיש על אביה א‪ $‬א היה אפיקורוס שמורידי ולא מעלי‪ ,‬וגרועי מעכו"‪ ,‬ולמה‬
‫נמחה ביד האומר קדיש על אביו הגוי‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬בספר חסידי )סי' תשז( כתב‪" :‬גר המבקש על אביו ואמו לא יועיל להקל מדינ"‪ .‬והיינו מפני שאי‬
‫הגר מתייחס כלל לאביו‪ .‬ולפ"ז לכאורה מה תועיל אמירת הקדיש על אביו הגוי‪ .‬א! יש לפרש‪ ,‬שאינו‬
‫מועיל כל כ! כמו בכל ב‪ ,‬אבל עכ"פ יש תועלת בזה‪) ,‬כי ברא מזכה אבא‪ ,‬אחר שסו‪ $‬סו‪ $‬הביאו לעוה"ז‪ ,‬א‪ $‬שמבחינה‬
‫‪142‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪ËÎ‬‬
‫סב‪ .‬גר צדק אסור לו לקלל ולהכות או לבזות את אביו הגוי‪ ,‬שלא יאמרו באנו מקדושה‬
‫חמורה לקדושה קלה‪ .‬ומכל מקו צרי! לנהוג באביו ובאמו מקצת כבוד מדי הכרת הטוב‪.‬‬
‫והגדר בזה הוא בכל מקו לפי מה שנחשב אז בעיני הבריות לכפיות טובה‪ .‬וכ גר שהורתו‬
‫שלא בקדושה‪ ,‬א‪ $‬א לידתו היתה אחר שאמו התגיירה‪ ,‬אינו "חייב" על מכה אביו‬
‫וקללתו‪ ,‬וכש שאינו חייב על אביו כ! אינו חייב על אמו‪ ,‬שנאמר ומקלל אביו ואמו‪ ,‬את‬
‫שהוא חייב על אביו חייב על אמו‪ ,‬וזה שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו‪(·Ò .‬‬
‫סג‪ .‬בעל ואשה נכרי שהתגיירו על ידי בית הדי כדת וכהלכה‪ ,‬מעיקר הדי יש להתיר את‬
‫הכלי שלה לאחר הכשרת מבלי טבילה‪ ,‬דכאשר נתגיירו וחלה הקדושה עליה‪ ,‬חלה‬
‫ג על כליה‪] .‬ואי זה דומה למעשה שהיה בכלי מדיי[‪ .‬ומכל מקו יש להחמיר בכלי‬
‫דינית אי לו יחס(‪ ,‬ולא גרע מאיש זר‪ ,‬שיש תועלת בקדיש לעילוי נשמתו‪ ,‬וכמ"ש בספר החסידי עצמו )ש(‪,‬‬
‫שנכרי שעשה טובות לישראל‪ ,‬יכולי להתפלל עליו ולבקש מהשי"ת שיקל בדינו‪ ,‬וכ אמרו בירושלמי‬
‫)מגילה( שצרי! לומר וג חרבונא זכור לטוב‪ .‬וראה בזה בשו"ת יביע אומר ח"ו )חיו"ד סי' לו(‪ .‬ובשו"ת יחוה‬
‫דעת ח"ו )סי' ס' עמוד שא(‪.‬‬
‫גר צדק אסור לו לקלל ולהכות או לבזות את אביו הגוי‬
‫‪ (·Ò‬כעי מ"ש הרמב" )פ"ה מממרי הי"א( דגר צדק נוהג באביו "מקצת כבוד"‪ .‬וכ"פ בש"ע )סי' רמא ס"ט(‪.‬‬
‫וה"ה כא‪ .‬ומה שכתבנו כש שאינו חייב על אביו וכו'‪ ,‬כ הוא בירושלמי )פרק אחד עשר דיבמות הלכה ב(‪,‬‬
‫ובתורת כהני‪) ,‬פ' קדושי פ"ט ה"ב( ]וז"ל התו"כ‪ :‬והלא גר וכו' דברי ר' יוסי הגלילי‪ ,‬ר"ע אומר אביו ואמו‬
‫קלל את שהוא חייב על אביו חייב על אמו‪ ,‬ואת שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו‪ ,‬מודה ר"ע בשתוקי‬
‫שהוא חייב על אמו‪ ,‬א‪ $‬על פי שאינו חייב על אביו‪ .‬עכ"ל‪[.‬‬
‫וכ הוא במכילתא דרשב"י )משפטי כ"א ט"ו י"ז(‪ .‬וכ"ה ברמב" )הלכות ממרי פ"ה ה"ט( וע"ש בכס"מ‪ ,‬ובכתר‬
‫המל! ש כתב‪ ,‬שבכס"מ ביקש למצוא מקור לדברי רבינו‪ ,‬ומ"מ זה לא הביא מנ"ל לרבינו קרא על זה‪,‬‬
‫להקיש במקלל מי שהוא חייב על אביו וכו'‪ ,‬שאי דרכו של רבינו להביא דרשות שלא נזכר‪ .‬א! באמת כל‬
‫דברי רבינו הוא בתורת כהני‪ ,‬והובא ש בילקוט על הקרא דאיש אביו ולא הספק אמו ולא הספק וכו'‪,‬‬
‫והלא הגר חייב על אמו ואי חייב על אביו‪ ,‬דברי ר' יוסי הגלילי‪ ,‬ר' עקיבא אומר אביו ואמו קילל‪ ,‬את‬
‫שחייב על קללת אביו חייב על קללת אמו‪ ,‬את שאינו חייב על קללת אביו אינו חייב על קללת אמו‪ ,‬מודה‬
‫ר"ע בשתוקי שהוא חייב על אמו א‪ $‬על פי שאינו חייב על אביו וכו'‪ .‬עכ"ל‪ .‬וא"כ הוא דברי רע"ק ושפיר‬
‫פוסק רבינו כרע"ק בכל דבריו‪ ,‬דגר אינו חייב א‪ $‬על אמו מזה דכל דחייב בקללת אביו וכו'‪ ,‬ובשתוקי אמר‬
‫דחייב על אמו ולא על אביו‪ ,‬דהלכה כרע"ק מחבירו‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬בשו"ת אגרות משה ח"ב מיו"ד )סי' קל( שכתב גבי גר צדק‪ ,‬דצרי! לכבד את הוריו ]הגויי[ מצד הכרת‬
‫הטוב‪ ,‬שהרי מצינו שהקפיד הקב"ה על אד הראשו וכ על ישראל‪ ,‬וא"כ הוא דבר השוה בי לישראל בי‬
‫לבני נח‪ ,‬א‪ $‬שלא מצינו זה בהלאוי דישראל ובהז' מצוות דבני נח‪ ,‬משו דהושוו‪ ,‬כמו שלא נאמר איסור‬
‫מפורש על מדות הרעות א‪ $‬שה דברי מאוסי ומגוני‪ .‬ע"ש‪ .‬ועיי בנחל אשכול )הלכות מילה פרק לט אות‬
‫ו'(‪ ,‬שכתב‪ ,‬דמ"מ קיבלו עליה מימות עול כיבוד אב‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬באור שמח )פרק ד' מהלכות ממזרי הלכה יא( כתב‪ ,‬דאי ב נח מצווה על כיבוד אב וא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪143‬‬
‫˜‪Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מתכות להטביל בלא ברכה‪ ,‬מכיו שלדעת הראב"ד ועוד פוסקי טבילת כלי מתכות‬
‫מדאורייתא‪ .‬אבל בכלי זכוכית שטבילת מדרבנ‪ ,‬שפיר יש לסמו! על סברת האחרוני הנ"ל‬
‫דס"ל שאינ צריכי טבילה‪ .‬וכדקי"ל בעלמא )ע"ז ז‪ (.‬בשל סופרי הל! אחר המיקל‪(‚Ò .‬‬
‫אם הגרים צריכים להטביל את כלי הסעודה‬
‫‪ (‚Ò‬שהואיל והלכה רווחת )יבמות מז‪ (:‬גר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ ,‬ממילא נפקעה בעלותו מעל הכלי‬
‫שלו‪ ,‬ונעשו כהפקר‪ ,‬והרי הוא כזוכה מ ההפקר‪ ,‬וא"צ לטבול כליו‪ ,‬דלא דמי למעשה שהיה‪ ,‬אצל כלי‬
‫מדיי‪ ,‬וכדאמרינ בע"ז )עה‪ ,(:‬וברמב" )פי"ז מהמ"א ה"ו(‪ ,‬שלא חייבו בטבילה זו אלא כלי סעודה הלקוחי‬
‫מ הגוי‪ ,‬וכמעשה שהיה‪ ,‬אבל שאולי מ העכו" א"צ טבילה‪ .‬וכ"כ התוס' )ש ד"ה אי(‪ ,‬שא נת כלי‬
‫לאומ עכו" לתקנו אפי' למ"ד אומ קונה בשבח כלי א"צ טבילה‪ ,‬דלא הוי כמעשה שהיה‪ ,‬שהכלי היו‬
‫של מדי‪ ,‬ונקרא שמ עליה‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ פסק מר הש"ע )בסי' קכ ס"י( וז"ל‪" :‬ישראל שנת כס‪ $‬לאומ גוי‬
‫לעשות לו ממנו כלי א"צ טבילה"‪ .‬וכ' הפר"ח )ש סק"ל( שכ עיקר להלכה‪ .‬וא‪ $‬כא לא דמי למעשה‬
‫שהיה‪ ,‬שאע"פ שהבעלי של כלי מדי נהרגו‪ ,‬נשארו בנותיה שזכו בה בירושה‪ ,‬כדקי"ל בקידושי )יז‪(:‬‬
‫גוי יורש את אביו דבר תורה‪ ,‬ואח"כ זכו בה ישראל‪ ,‬ע"י שקנו את בנותיה של המדיני‪ ,‬וכמ"ש וכל‬
‫הט‪ $‬בנשי וכו' החיו לכ‪ ,‬ואמרינ ביבמות )סא‪ (:‬דהיינו לעבדי ולשפחות‪ ,‬ומה שקנה עבד קנה רבו‪,‬‬
‫ולכ זכו בכליה‪ ,‬והוי כמי שלקחו‪ ,‬שיצאו מרשות לרשות‪ ,‬א"נ קנאו בכיבוש מלחמה‪ ,‬וכמ"ש התוס'‬
‫גיטי )לח‪ .‬סו‪ $‬ד"ה אבל(‪ .‬ע"ש‪ .‬משא"כ בנ"ד שזכו בה מ ההפקר‪ ,‬הילכ! א"צ טבילה‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬הגאו רבי אליהו קלצקי )אב"ד לובלי‪ ,‬בספר דברי אחדי סי' קצו(‪ ,‬דבעינ דר! לקיחה כמעשה שהיה וכו'‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכ כתב מהר"ש גרינפלד בתשובה ח"ג )סי' מח(‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬בשו"ת תשורת שי מה"ת )סי' קג( כתב‪ ,‬שישראל מומר שחזר בתשובה כליו צריכי טבילה‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז כ"ש עכו" שנתגייר שכליו צריכי טבילה‪] .‬וע' בשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ט אות יג‪ ,‬מ"ש‬
‫על דברי התשורת שי הנ"ל‪ .‬וע"ע בשו"ת לבושי מרדכי )מהדו' בתרא ס"ס רמא(‪ .‬ודו"ק[‪.‬‬
‫‪ ÌÓ‡Â‬הגאו מסוכטשוב בספר ש משמואל )פר' מטות( הביא בש מר אביו בעל האבני נזר‪ ,‬שכתב וז"ל‪:‬‬
‫והנה בתמורה )ל‪ (:‬איתא‪ ,‬ולד טריפה שנתעברה ואח"כ נטרפה‪ ,‬היא וולדה נטרפו וכו'‪ ,‬ודייקינ מינה שה"ה‬
‫בדבר קדושה השורה על האד‪ ,‬ולכ הא דקי"ל בכלי הנלקחי מ העכו" שצריכי טבילה‪ ,‬מפני‬
‫שיצאו מטומאת עכו" ונכנסו לקדושת ישראל‪ ,‬לפי האמור נראה שגר שנתגייר וכליו עמו‪ ,‬אי הכלי‬
‫צריכי טבילה‪ ,‬כי חלות הקדושה שעליו בשעת גיורו חלה ג על הכלי שלו‪ ,‬ורק א קנה כלי מ הגוי‬
‫לאחר מכ צרי! להטביל‪ ,‬למע יכנסו לקדושת ישראל‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ¯ÙÒ·Â‬חדרי דעה )יו"ד סי' קכ( כתב‪ ,‬לכאורה לפי דברי הירושלמי )סו‪ $‬ע"ז( שהטע לטבילת כלי סעודה‬
‫הנלקחי מ העכו"‪ ,‬מפני שיצאו מטומאת עכו" ונכנסו לקדושת ישראל‪ ,‬ג גר שנתגייר יצטר! להטביל‬
‫כליו‪ ,‬אבל לא מצינו דבר זה בשו מקו‪ .‬ואולי שמ"מ אי זה כמעשה שהיה‪ .‬וצ"ע‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬לח שלמה )חיו"ד סי' צז אות ב( הביא בש הגאו מטשכנוב‪ ,‬שהזוכה מ ההפקר א"צ טבילה‪ ,‬לפ"ז‬
‫גר שנתגייר אי כליו צריכי טבילה‪ ,‬שכיו שגר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ ,‬הרי הוא כזוכה מ ההפקר ואי‬
‫כליו צריכי טבילה‪ .‬אבל לפע"ד לא נראה כ‪ ,‬שהרי ג במדי היה הכל הפקר וכנ"ל‪ ,‬וא‪ $‬על פי כ‬
‫הוצרכו להטביל הכלי‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‡‪ ÌÏÂ‬לפי דברי הרב ש משמואל בש אביו הגאו בעל אבני נזר‪ ,‬גר שנתגייר הועילה טהרתו בטבילה ג‬
‫לעני הכלי שלו‪.‬‬
‫‪144‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪‡Ï‬‬
‫סד‪ .‬גר שמל ועדיי לא טבל‪ ,‬ומת‪ ,‬כיו שקיבל עליו להכנס תחת כנפי השכינה‪ ,‬בדת‬
‫ישראל‪ ,‬וקיבל עליו ]במחשבה[ היסורי של המילה‪ ,‬חלילה להרחיקו ולקוברו ע הגוי‬
‫הערלי‪ ,‬ובודאי שצרי! לקוברו בבית הקברות של ישראל‪ .‬והוא הדי לקט נכרי‬
‫שקיבלוהו לגיור על דעת בית די ומלוהו‪ ,‬ומת קוד שטבל‪ ,‬צרי! לקוברו בבית קברות‬
‫של ישראל‪(„Ò .‬‬
‫סה‪ .‬גר שמל ולא טבל עדיי מותר לו לשמור שבת‪ .‬דכיו שדעתו להתגייר‪ ,‬יכול לשבות‪.‬‬
‫ומצינו שהמילה היא בחינת שידוכי לע ישראל ע השי"ת‪ ,‬והשבת היא בחינת קידושי‪,‬‬
‫ולפי זה במילה בלבד שהיא בחינת שידוכי‪ ,‬א‪ $‬על פי שעדיי לא טבל‪ ,‬רשאי לשמור‬
‫השבת‪ ,‬כיו שניתק עצמו מאומות העול ונכנס בברית המקו‪ .‬ולכ היו רשאי ישראל‬
‫‪ 'ÚÂ‬בשו"ת צי" אליעזר חלק ח' )סי' כ אות ד( שהביא בש שו"ת נזר הקודש )חיו"ד סי' יז( שכתב‪ ,‬שגר שנתגייר‬
‫אי כליו צריכי טבילה‪ ,‬ואפי' הכלי שקנא בגיותו מעכו"‪ ,‬א"צ טבילה‪ ,‬וה"ט משו שכח הטומאה‬
‫המרחפת על כליו‪ ,‬הוא רק בזמ שהכלי בבעלותו‪ ,‬אבל א נפקעה בעלותו מה‪ ,‬נפקע ופסק כח הטומאה‬
‫מעליה‪ ,‬ולכ גר שנתגייר שהוא כקט שנולד‪ ,‬נפקע מכליו ש טומאת העכו"‪ ,‬שכל הזכויות שהיו לו עליה‬
‫קוד שיתגייר נפקעו עתה לאחר הגיור‪ ,‬וזוהי טהרת‪ ,‬ואי צור! בטהרה אחרת ע"י טבילה‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫‪ Û‡Â‬שבשו"ת שבט הלוי ח"ד )סי' צב אות ב‪ ,‬וח"ו סימ רמה אות ב( העלה מסברא‪ ,‬שגר שנתגייר כליו צריכי‬
‫טבילה מ הדי כדי שיכנסו לקדושת ישראל‪ .‬ושכ מוכח בשו"ת תשורת שי )הנ"ל(‪ .‬ע"כ‪ .‬מכל מקו לא זכר‬
‫שר מדברי האחרוני הנ"ל‪.‬‬
‫‪ ÔÈÚÏÂ‬הלכה נראה שיש להחמיר בכלי מתכות שלו להטביל בלא ברכה‪ ,‬מכיו שלדעת הראב"ד ועוד‬
‫פוסקי טבילת כלי מתכות מדאורייתא‪ .‬אבל בכלי זכוכית שטבילת מדרבנ‪ ,‬שפיר יש לסמו! על סברת‬
‫האחרוני הנ"ל דס"ל שאינ צריכי טבילה‪] .‬שו"ת יביע אומר חלק ז יו"ד סימ ח[‪.‬‬
‫גר שמל ולא טבל אם קוברים אותו בקבר ישראל‬
‫‪ 'Ú („Ò‬מ"ש הגאו ממונקאטש בשו"ת מנחת אלעזר ח"ג )סי' ח( ד"ה בר‪ ,‬אודות גר שמל ועדיי לא טבל‪,‬‬
‫ומת‪ ,‬שבודאי אי הדעת סובלת לומר שיקברוהו בקברי גוי‪ ,‬כיו שקיבל עליו להכנס תחת כנפי השכינה‪,‬‬
‫בדת ישראל‪ ,‬וקיבל עליו היסורי של המילה‪ ,‬וחלילה להרחיקו ולקוברו ע הגוי הערלי‪ ,‬ובודאי שצרי!‬
‫לקוברו בביה"ק של ישראל‪ .‬וה"ה לקט נכרי שקיבלוהו לגיור על דעת בית די ומלוהו‪ ,‬ומת קוד שטבל‬
‫וכו'‪ .‬וע"ש בד"ה שוב ראיתי בשו"ת בני ציו וכו'‪ .‬וכיו"ב כתב בעקרי הד"ט יו"ד )סי' לה אות מ(‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ¯˜ÈÚ·Â‬הדבר שהארי! בו ע"פ דברי המקנה )קידושי לז‪ (.‬שאצל בני נח הלילה הול! אחר היו שלפניו‪,‬‬
‫ככתוב ויו ולילה לא ישבותו‪ ,‬וכמה אחרוני חולקי על זה וכו'‪ .‬הנה מצאנו אחרוני רבי שהסכימו‬
‫לשיטת בעל המקנה‪ ,‬ומה החת סופר בס' תורת משה )ויקרא‪ ,‬בדרוש לפרשת החודש‪ ,‬ד‪ $‬יח‪ .(:‬ובדרשותיו ח"ב‬
‫)ד‪ $‬רלא‪ .(:‬וכ הגר"ש גנצפריד בעל קיצור ש"ע‪ ,‬בספר אפריו )פר' אמור ד‪ $‬נז ע"ג(‪ .‬ובשו"ת יד אלעזר הורווי"‬
‫)סי' קו(‪ .‬ובהגהות עתי לבינה )עמוד רמב(‪ .‬וע"ע להמלבי" בארצות החיי )אר" יהודה סו‪ $‬סי' ו(‪ .‬ע"ש‪ .‬וע'‬
‫בחזו עובדיה ח"א )סי' סו עמוד ה(‪ ,‬שהובאו כמה אחרוני בעני זה‪ .‬ע"ש‪] .‬שו"ת יביע אומר חלק ט אורח חיי סימ‬
‫צט הערות על ספר שו"ת "בכורי יעקב" להרה"ג יעקב חי זריה זצ"ל[‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪145‬‬
‫˜‪·Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫לשמור את השבת מעת שהיו במרה‪ ,‬מכיו שנימולו בצאת ממצרי‪(‰Ò .‬‬
‫גוי ששבת חייב מיתה‬
‫‪ (‰Ò‬מעשה שהיה בירושלי בשנת תר"ח‪ ,‬ושוב בשנת תרמ"א שנשאלו גאוני ירושלי‪ ,‬לגבי גר שמל ולא‬
‫טבל‪ ,‬אי! דינו לגבי שמירת שבת‪ .‬ובספר תורת רבינו שמואל מסלנט )ח"א יו"ד סי' לא( הביא באריכות את‬
‫פרטי המעשה‪ ,‬ושהגר"ש סלנט כתב‪ ,‬שמכה טעמי דנ"ל ברור "שאסור" הוא בעשיית מלאכה ויתנהג‬
‫בשמירת שבת כד"ת‪] .‬וש באות ג כתב‪ ,‬שלדעתו "נכו" שלא יעשה מלאכה ביו השבת‪ ,‬וכל המצוות‬
‫שיכול לקיי יקיי ג קוד טבילה[‪ .‬ודלא כמו שפסק חבר בית דינו‪ ,‬הגאו ר' אשר לעמיל‪ ,‬שהגר צרי!‬
‫לעשות מלאכה‪ ,‬כיו שמל ולא טבל עדיי גוי הוא‪ ,‬וא"כ מצווה הוא על "יומ ולילה לא ישבותו" וצוהו‬
‫לעשות מלאכה‪ .‬וכבר כל חכמי ירושלי נחלקו עליו‪ .‬והגאו ר' אשר הנ"ל שלח נימוקי תשובתו אל הגאו‬
‫בעל בני ציו‪ .‬וראה בזה בס' שמח נפש גאגי )ער! גרי אות ג(‪ ,‬ובשו"ת דברי יוס‪ $‬שוור" )סי' כד(‪ ,‬ובצי"‬
‫הקודש )ח"א סי' עד(‪.‬‬
‫‪ ¯˜ÈÚ·Â‬הנידו הנה בשו"ת אבני נזר )יו"ד ח"ב סי' שנא( כתב שהיה סבור לחדש‪ ,‬שגר שמל ולא טבל‪ ,‬אע"פ‬
‫שאינו גר עדיי לעני שאר מצוות‪ ,‬מ"מ לעני שבת נחשב גר‪ ,‬וחייב על כל מלאכות וכו'‪ .‬והביאו בשו"ת‬
‫אר" צבי )ח"א סי' מא(‪ ,‬וכתב לחדש עוד‪ ,‬דמ"מ על מלאכת הוצאה אינו חייב‪ .‬וכ"ז לפי מה שהביא מזוה"ק‬
‫)פ' בא ד‪ $‬מ( דאמאי לא נצטוו ישראל על שבת קוד שבאו למרה‪ ,‬אלא משו דקוד לכ הוו גר שמל ולא‬
‫פרע‪ ,‬שלא פרעו עד שבאו למרה‪ .‬ובשבת )פז‪ (:‬מבואר‪ ,‬דעל תחומי לא נצטוו‪ .‬וע"ש בתוס' )ד"ה אתחומי(‬
‫דהיינו הוצאה‪ .‬ג בשו"ת בני ציו )סי' צא( הוכיח דגר שמל ולא טבל יכול לשמור שבת‪ ,‬מהא דבנ"י נצטוו‬
‫במרה על השבת‪ ,‬א‪ $‬שעדיי לא טבלו עד מת תורה‪ .‬ושכ מוכח מהכתובי‪ ,‬שכבר קיימו ישראל שבת‬
‫קוד שבאו להר סיני‪ ,‬שהרי הסיפור של המ שעליו נאמר "עד אנה מאנת"‪ ,‬הי' קוד סיני כמבואר בשבת‪.‬‬
‫‪ Ê"ÈÚÎÂ‬כתב ג בס' שו"ת צי" הקודש )ח"א סי' לד(‪ ,‬שכיו שרצונו לקיי הכל ולהתגייר רק שלא עלה בידו‬
‫לטבול מותר בשמירת שבת כיו שכבר מל‪ .‬והביא מהרשב"א )יבמות עא‪ (.‬שע"י מילתו לש יהדות כבר‬
‫התחיל ונכנס קצת בדת יהודית שא"צ אלא טבילה‪ ,‬אע"פ שלא נגמר גירותו‪ .‬ובשו"ת חת"ס )או"ח סי' קטז‪.‬‬
‫וחיו"ד סי' ש( כתב דא מל ולא טבל‪ ,‬אע"פ שבש ישראל לא יכונה‪ ,‬מ"מ בחד צד הוא כישראל‪ .‬ונקרא‬
‫מהול‪ ,‬משו שמילתו היה על מנת להכנס בברית‪ .‬דאע"פ שלא גמר עדיי‪ ,‬ויינו יי נס! כמבואר ביבמות‬
‫)מו‪ ,(.‬מ"מ מילתו מילה‪ ,‬ויתכ שא‪ $‬נחשב לבעל ברית‪ ,‬יעו"ש‪] .‬ובשו"ת בכור"י ש הביא עוד ראיות ליסוד‬
‫זה[‪ .‬ובשו"ת מנחת אלעזר )ח"ג סי' ח( הביא כעי"ז משו"ת דברי יוס‪ $‬שוואר"‪ ,‬דמל ולא טבל חומרי ישראל‬
‫וחומרי גוי‪] .‬וש דחה דבריו[‪.‬‬
‫‪ 'Ò·Â‬חסידי )סימ תרצ( כתב‪ ,‬דגר שבא להתגייר וכבר קבל עליו כל המצות מ"ע לעשות וכל מצות ל"ת שלא‬
‫לעשות ומבקש שימולו אותו והיה אחד מאכילו נבילות וטריפות כי אמר כל זמ שלא נמול ולא טבל הרי‬
‫הוא כמו נכרי א"ל חבירו זה לעני ישראל שא נגע ביינו אסור לשתות אבל כבר קבל כל המצות עליו אי!‬
‫יתכ להאכילו נבילות וטריפות‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫‪ ˙˜ÏÁ·Â‬יואב )מהדו"ת סי' ח( כתב‪ ,‬ראיתי בשו"ת בני ציו שרוצה לחדש דג גר שמל ולא טבל אסור לחלל‬
‫שבת‪ ,‬כמו שראינו שאבותינו שנצטוו על השבת במרה קוד שטבלו‪ .‬אבל במחכ"ת‪ ,‬דבריו ליתנייהו‪ ,‬דהרי‬
‫אדרבא‪ ,‬הא חזינ דפסח מצרי אכלו במילה בלא טבילה‪ ,‬ולדורות גלי רחמנא דמל ולא טבל אסור בפסח‬
‫וכו'‪] .‬ולא זכר ד' האבנ"ז רבו‪ .‬ובחלקת יואב ש ס"ל‪ ,‬דרק בטבל ולא מל חייב לקיי כל מצוות התורה רק‬
‫לחומרא דינו כעכו" ושחיטתו אינה מתרת אבל אינו אוסר יי במגעו‪ ,‬ואע"פ שלא נעשה עדיי גר גמור‪,‬‬
‫מ"מ נתקדש קצת ע"י הטבילה ואסור לו לעבור על כל עבירות כישראל‪ ,‬וג הבי"ד חייבי לכופו שימול‬
‫את עצמו ויהי' עי"כ גר גמור‪ .‬וה"ט כיו דלפעמי בטבילה בלבד יוגמר הגירות כגו בנחת! הגיד‪ .‬משא"כ‬
‫‪146‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪‚Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫מילה בלא טבילה דבשו אופ לא משכח"ל שיוגמר הגירות על ידה לכ מל ולא טבל חשיב עדיי כעכו"‬
‫גמור‪ .‬ובשו"ת אחיעזר )חיו"ד סי' כט אות ו( כתב‪ ,‬דכל שאמו מישראל‪ ,‬ג לדעת הרמב" אי לו די קט‬
‫שנולד לגבי אמו‪ ,‬ויש לו יחס לגבה ואע"פ שצרי! גירות עדיי[‪.‬‬
‫‚‪ Ì‬בשו"ת בכורי יעקב זריה )או"ח סי' ד( כתב‪ ,‬די"ל שלגבי דור המדבר הועילה המילה לבד להיות נקראי‬
‫יהודי‪ .‬משא"כ אח"כ שניתנה תורה ונתחדשה הלכה דבעי מילה וטבילה‪ .‬וג י"ל שהדי של ב נח‬
‫ששבת חייב מיתה התחדש רק אחרי מת תורה‪ .‬וע"ש )בד‪ $‬יג ע"ד( שהביא את דברי הבני ציו )סי' צא( שד‬
‫ע"פ התוס' כריתות )ט‪ (.‬שכתבו‪" ,‬וא‪ $‬על פי שאות שמלו מימי אברה לא מלו אות ביציאת מצרי‪,‬‬
‫מ"מ מעיקרא כשמלו אות נימולו כדי להכנס בברית המקו ולהבדל משאר האומות‪ ,‬וג כי עתה טבלו"‪.‬‬
‫וה"נ בגר שמל ולא טבל וכו'‪ .‬וג ראיה מהגמ' )סנהדרי נו‪ (:‬שישראל נצטוו במרה על השבת וכו'‪ ,‬והרי‬
‫הטבילה לא היתה אלא עד סיני‪ ,‬ונמצא שקיימו ישראל שבת לאחר שמלו ועדיי לא טבלו וכו'‪ .‬נ‪ .‬ב‪ .‬ע'‬
‫בתוס' ישני יבמות )מח‪ (:‬הלוקח עבד בע"ש בי השמשות ולא הספיק למולו‪ .‬על זה נאמר‪ :‬וינפש ב‬
‫אמת! "והגר"‪ .‬ותימה דהא אמרינ עכו" ששבת חייב מיתה‪ ,‬וי"ל שזה כיו שדעתו להתגייר מצי לשבות‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וה"ה בגר שמל ולא טבל‪ ,‬שדעתו להתגייר‪ ,‬שפיר דמי לשבות‪.‬‬
‫‪) ÛÒÂÈ Ë˜ÏÈ·Â‬שבת ד בהערות לסי' שלא( הבאנו ממר אאמו"ר זיע"א‪ ,‬שכתב להסביר זאת עפמ"ש הגאו‬
‫מהר"ש קלוגר בספר אמרי שפר )פרשת יתרו‪ ,‬כ‪ ,‬ח( בש הרב בעל מעשה ה'‪ ,‬שהמילה היא בחינת שידוכי‬
‫לע ישראל ע השי"ת‪ ,‬והשבת היא קידושי‪ ,‬וכיו דרב מנגיד למא דמקדש בלא שידוכי )קידושי יב‪,(:‬‬
‫לכ ב נח ששבת חייב מיתה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולפי זה במילה בלבד שהיא בחינת שידוכי א‪ $‬על פי שעדיי לא‬
‫טבל‪ ,‬רשאי לשמור שבת‪ ,‬כיו שניתק עצמו מאומות העול ונכנס בברית המקו‪ .‬ולכ היו רשאי ישראל‬
‫לשמור את השבת מעת שהיו במרה‪ ,‬מכיו שנימולו בצאת ממצרי‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬יביע אומר )ח"ט או"ח סי' צט( הבי"ד הבכורי יעקב זריה הנ"ל‪ ,‬והוסי‪ $‬להעיר בזה‪ ,‬מדברי התוס'‬
‫ישני )יבמות מח‪ (:‬הלוקח עבד בע"ש בי השמשות ולא הספיק למולו‪ .‬על זה נאמר‪ :‬וינפש ב אמת!‬
‫"והגר"‪ .‬ותימה דהא אמרינ עכו" ששבת חייב מיתה‪ ,‬וי"ל שזה כיו שדעתו להתגייר מצי לשבות‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז ה"ה בגר שמל ולא טבל‪ ,‬שדעתו להתגייר‪ ,‬שפיר דמי לשבות‪.‬‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬יש להעיר ממ"ש בשו"ת הרשב"" )ח"א סי' כא(‪ ,‬שהבא להתגייר אסור למולו ביו חמישי בשבת‪,‬‬
‫כדי שלא יבוא יו השלישי למילתו בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת‪) .‬והובא בב"י בדק הבית יו"ד סי' רסו(‪.‬‬
‫ומוכח שמכיו שמל אע"פ שעדיי לא טבל‪ ,‬יצא מכלל בני נח‪ ,‬עד כדי שמותר לחלל עליו שבת‪ .‬א‪ $‬שהדי‬
‫שפקוח נפש דוחה שבת נלמד מהפסוק וחי בה ולא שימות בה )יומא פה‪ ,(:‬שבישראל נאמר ולא לבני נח‪.‬‬
‫וראה מ"ש בזה בשו"ת מחזה אברה שטיינברג )סי' נד(‪ .‬ויש לעמוד על דבריו‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬בגמרא סנהדרי בפרק ארבע מיתות בית די‪ ,‬אמרו‪ ,‬דגוי ששבת חייב מיתה‪ ,‬ולכ אי בזה כל חשש‪.‬‬
‫ועיי בגמ' )סנהדרין נח‪ (:‬נכרי ששבת חייב מיתה‪ ,‬ואפי' א שבת בשני בשבת חייב מיתה‪ ,‬שנאמר יו ולילה‬
‫לא ישבותו‪ .‬והעירו המפרשי‪ ,‬דאמאי אמרו בגמ' אפי' שבת בשני בשבת‪ ,‬אמאי לא אמרו אפי' שבת ביו‬
‫ראשו בשבוע‪ .‬וראה בהגהות עיני שמואל סנהדרי ש‪ ,‬ובפני יפות )פרשת נח(‪ ,‬ובחת סופר עה"ת )שם(‪,‬‬
‫ובשו"ת מחנה חיי )או"ח ח"ג סי' מד(‪ .‬ובשבילי דוד )סי' תרנא סק"ד(‪.‬‬
‫‪ ¯ӇÂ‬בזה כמה תירוצי‪ ,‬יש שכתבו דבאחד בשבת הא איכא מקומות בעול שעדיי הוא שבת‪ ,‬ולכ נקט‬
‫שני בשבת שאז אי מקו בעול שהוא שבת‪ ,‬ואפילו הכי א שבת בו חייב מיתה‪ .‬אי נמי‪ ,‬דבאחד בשבת‬
‫ישראל שישמור שבת ג ביו ראשו‪ ,‬עובר על בל תוסי‪ ,$‬וממילא ליכא רבותא בב נח ששובת ביו‬
‫ראשו שחייב מיתה‪ ,‬וקמ"ל שני בשבת דבזה ישראל אינו עובר בבל תוסי‪ ,$‬דיו ראשו מפסיק ביניה‪,‬‬
‫ואטו מי שקיי מצות סוכה בחנוכה‪ ,‬או יתקע בשופר בסוכות‪ ,‬יעבור על בל תוסי‪ ,$‬וקמ"ל קרא לגבי ב נח‬
‫א שובת בשני בשבת חייב מיתה‪ .‬ועוד תירצו‪ ,‬דבל תוסי‪ $‬שיי! רק אחר שהגיע החיוב‪ ,‬ומוסי‪ $‬על חיובו‪,‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪147‬‬
‫˜‪„Ï‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫אבל ביו שישי שעדיי לא נכנסה השבת‪ ,‬לא שיי! בזה בל תוסי‪ $‬א ינהג דיני שבת כל היו‪ ,‬וכ ביו‬
‫שני אחר שיו א' הפסיק ביניה‪ ,‬לא שיי! בו כלל דיני שבת‪ ,‬ומש"ה קמ"ל בגוי אפי' ביו שני חייב מיתה‪.‬‬
‫‪ Ú„ÂÂ‬מה שהקשו על מה שאמרו חז"ל )קידושי פב‪ .‬יומא כח‪ (:‬קיי אברה אבינו כל התורה כולה עד שלא‬
‫ניתנה‪ ,‬ולכאורה היא! שמר את השבת ודחה לאו דיו ולילה לא ישבותו‪ ,‬והא גוי ששבת חייב מיתה‪ ,‬וראה‬
‫באור! בשלח המערכת ח"א )עמו' עט(‪ .‬ויש שתירצו‪ ,‬דקוד מת תורה הלילה הל! אחר היו‪ ,‬עד שאמר לו‬
‫הקב"ה מערב עד ערב תשבתו שבתכ‪ ,‬ולפ"ז א עשה מלאכה בסו‪ $‬הלילה לא עבר על הלאו של יו‬
‫ולילה לא ישבותו‪ ,‬שהוא שביתה ביו ולילה שאחריו‪ ,‬ושמירת שבת של אברה אע"ה היתה יו ואח"כ‬
‫לילה‪ ,‬ומה שאמרו גוי ששבת חייב מיתה‪ ,‬היינו כמו לאחר קבלת התורה‪ ,‬ששמר לילה ואח"כ יו‪ .‬וע"ע‬
‫בשלח המערכת )ש עמ' עז( א לאברה אבינו היה די ב נח או ישראל‪ .‬ועיי במדרש דברי רבה פ"א‪,‬‬
‫אמר ר"י ב"ח‪ ,‬גוי ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה חייב מיתה‪ ,‬למה שלא נצטוה עליה‪.‬‬
‫ומה ראית לומר גוי ששמר את השבת חייב מיתה‪ .‬אר"ח ב"א בנוהג שבעול מל! ומטרונא יושבי‬
‫ומשיחי זה ע זה‪ ,‬מי שבא ומכניס עצמו ביניה אינו חייב מיתה‪ ,‬כ! השבת הזו בי ישראל ובי הקב"ה‪,‬‬
‫שנא' ביני ובי בני ישראל‪ ,‬לפיכ! כל גוי שבא ומכניס עצמו ביניה‪ ,‬עד שלא קיבל עליו לימול חייב מיתה‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬וע"ש בשלח המערכת לעני גר שמל ולא טבל‪ ,‬שבשו"ת אבני נזר )יו"ד סי' שנא( העלה דחייב לשמור‬
‫שבת‪ ,‬ועיי בתוס' ישני ביבמות‪ ,‬דמ"מ אי בו אזהרת גוי ששבת חייב מיתה‪ .‬ובשו"ת חלקת יואב )תנינא סי'‬
‫ח( כתב‪ ,‬שגר שמל ולא טבל נתקדש קצת בקדושת ישראל‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫‪ ,‡Á¯Â‡ ·‚‡ ‡˙ÏÈÓÂ‬הנה נודע מה שהקשה במנחת חינו! )מצוה לב( מה יעשה ספק ישראל ספק עכו"‬
‫בשבת‪ ,‬דלכאורה אסור לעשות מלאכה מטע ספיקא דאורייתא לחומרא‪ ,‬שא הוא ישראל הרי אסור לעשות‬
‫מלאכה‪ ,‬אבל מאיד! גיסא א ישבות‪ ,‬והוא גוי‪ ,‬מתחייב מיתה‪ ,‬וא כ נימא איפכא‪ ,‬דספק דאורייתא לחומרא‬
‫ואסור לו לשבות‪ .‬וכתב ש שיעשה מלאכת חצי שיעור בשבת‪ ,‬דשיעורי לא נאמרו לבני נח‪ ,‬כמ"ש הרמב"‬
‫)בהלכות מלכי(‪ ,‬וממילא לא הוי עכו" ששבת‪ .‬ובלא"ה ג בישראל יש אומרי שלא שיי! איסור חצי שיעור‬
‫בשבת‪ ,‬וכמו שכתב כ בשו"ת חכ צבי )סימ פו(‪ ,‬וראה מ"ש בזה בשו"ת יביע אומר ח"ד )או"ח סי' לג‪ ,‬אות יז(‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וכתב עוד ש‪ ,‬שלדעת הרמב" בהלכות מלכי דאיסור שביתת נכרי הוא משו מחדש דברי תורה‬
‫לעצמו‪ ,‬כא אינו מחדש‪ ,‬כיו ששובת מחמת ספק ישראל‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫˘‪ ·Â‬ראיתי במשמרת חיי ח"א )עמ' לז( שכתב בדר! חידוד‪ ,‬שילבש ציצית‪ ,‬ויצא לרה"ר‪ .‬שא הוא ישראל‪,‬‬
‫הציצית היא מצוה‪ ,‬ואינו עובר על הוצאה‪ ,‬כיו שנעשה חלק מהבגד‪ ,‬אבל א הוא גוי הרי עובר על‬
‫הוצאה‪ .‬ובס' פרדס יוס‪) $‬פר' נח עמוד ס' טור ב'( הביא שכ כתבו החת סופר‪ ,‬ובשו"ת חשק שלמה )בליקוטי(‪.‬‬
‫‪ ˘ÈÂ‬שפירשו דמה שמותר לו לשמור שבת היינו מטע דגר תושב יכול לקבל על עצמו עוד מצוות מלבד‬
‫השבע מצוות בני נח‪ ,‬וא"כ בזה שקיבל עליו עול מצוות חלה הקבלה ג על שמירת שבת‪ ,‬וחייב לשמור‬
‫שבת בתורת גר תושב‪.‬‬
‫‪ ÌÂÙÏÂ‬ריהטא היה נראה ליישב הדברי‪ ,‬שכל די זה דספק דאורייתא לחומרא‪ ,‬לא נאמר לגבי גוי‪ ,‬לא‬
‫מיבעיא לשיטת הרי"‪) $‬קידושי ה‪ (:‬והרמב" )סו‪ $‬פרק ט' מהלכות טומאת מת( דסבירא להו דספק דאורייתא‬
‫לחומרא אינו אלא מדרבנ‪ ,‬דזה ודאי שחכמי לא אסרו הספיקות לגוי‪ ,‬אלא אפילו לשיטת התוספות‬
‫והרשב"א‪ ,‬דספק דאורייתא לחומרא הוא מ התורה‪ ,‬מא לימא ל שדי זה נאמר ג לגבי גוי‪.‬‬
‫‪ ˘ÈÂ‬להוסי‪ $‬ע"פ מה שיש לחקור‪ ,‬בהאי כללא דספק דאורייתא לחומרא‪ ,‬א הוא המשכה לאיסור הנאמר‬
‫בתורה‪ ,‬והוא חלק ממה שנאמר בתורה בכל איסורי תורה דספק כודאי‪ ,‬או שהוא איסור מיוחד לספיקות‬
‫הנלמד מאש תלוי‪ .‬וכבר האריכו בחקירה זו‪ ,‬ואכמ"ל‪ .‬ואי נימא שהוא חלק מהנאמר בתורה‪ ,‬א כ מה לי‬
‫בישראל מה לי בעכו"‪ ,‬אבל אי נימא שהוא חידוש מיוחד לאסור את הספיקות‪ ,‬מא לימא ל דחידוש זה‬
‫נאמר ג כלפי עכו"‪ ,‬שמא כל די זה דספק דאורייתא לחומרא לא נאמר אלא בישראל‪.‬‬
‫‪ ˙Ó‡·Â‬אי העכו" מצווי על איסורי דרבנ )התלויי בז' מצות ואביזרייהו שמצווי עליה ב"נ(‪ ,‬דהא לא שייכי‬
‫‪148‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫˜‪‰Ï‬‬
‫סו‪ .‬כמה מאחרוני זמנינו דנו א גר בכור חייב בתענית בכורות‪ ,‬שלכאורה כיו שהוא‬
‫כתינוק שנולד‪ ,‬אינו נחשב לבכור‪ .‬א‪ $‬שבמכת בכורות כל גוי שהיה ש במצרי‪ ,‬א‬
‫היה גדול הבית ג כ מת יצטר! להתענות‪ .‬ולמעשה ישתת‪ $‬בסיו מסכת‪ ,‬וא לא‬
‫מצא סיו מסכת יכול להקל‪(ÂÒ .‬‬
‫בדי לא תסור )ע' ברכות יט‪ :‬וברמב" פ"א מה' ממרי ה"ב(‪ ,‬וכ"כ בפשיטות הפר"ח )יו"ד סי' נה ס"ק טז( דאטו רבנ‬
‫יכולי לגזור גזירות על בני נח‪ ,‬ואינהו גופייהו מי צייתי לרבנ וכו'‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ בערה"ש )יו"ד סי' סב סק"ו(‬
‫דנפ"מ בי ד' הרמב" דסד"א לחומרא מדרבנ‪ ,‬לד' הרשב"א דסד"א לחומרא מה"ת‪ ,‬לעני ספק אבר מ‬
‫החי‪ ,‬דלהרמב" מותר להושיטו לב נח‪ ,‬שהרי אינו מצווה אדרבנ‪ ,‬ולהרשב"א אסור להושיטו לב"נ‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬וע"ע בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד )סי' קיח סוד"ה ולדידי(‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬יביע אומר ח"ה )חאו"ח סימ יט אות ז'( ד לפ"ז להקל לב"נ להרכיב ספק כלאי‪ ,‬וכ"ש שמצינו דעת‬
‫פוסקי שב"נ אינו מצווה על הכלאי‪ ,‬ולפ"ז הו"ל ס"ס‪ ,‬שמא אינו מצווה על כלאי‪ ,‬ושמא בספק כלאי‬
‫הלכה כמ"ד דסד"א לחומרא רק מדרבנ‪ .‬ואת"ל דהוי מה"ת‪ ,‬שמא מעיקרא אי זה כלאי‪ .‬אול הג"ר יוס‪$‬‬
‫צבי הלוי בס' זרע האר" )עמוד רמד ורמה( אזיל בתר איפכא‪ ,‬דב"נ אסור בהרכבת ספק כלאי‪ ,‬דאפי' לרמב"‬
‫דסד"א לחומרא מדרבנ‪ ,‬ה"מ בישראל‪ ,‬אבל בב"נ שא"צ התראה ולאו בידיעה תליא מילתא ספקו אסור‬
‫מה"ת‪ .‬א"נ שאני הכא דכתיב למינהו‪ ,‬ואמרינ למינהו ודאי ולא למינהו ספק‪ .‬ע"ש‪ .‬ואי דבריו מחוורי‪.‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬שנשע בתירוצו השני ש ע"ד החוות דעת )סימ קי( דבמ"ע כגו אתרוג ומצה‪ ,‬אמרינ סד"א לחומרא‬
‫מה"ת‪ ,‬דאתרוג ומצה ודאי אמר רחמנא ולא ספק‪ .‬ע"ש‪ .‬הנה רבי חולקי על החו"ד וס"ל דסד"א‬
‫לחומרא מדרבנ ג במצות עשה‪ .‬וכמש"כ במקו אחר‪] .‬אלא שמדברי הרמב" בתשובה מבואר כד'‬
‫החוות דעת[‪ .‬ועיי בשו"ת משפט כה )סי' יג( שכתב‪ ,‬שפרטי דיני כלאי‪ ,‬איזה נקרא מי במינו ואיזה נקרא‬
‫מי בשאינו מינו‪ ,‬ה מכלל דיני תורה שבעל פה‪ ,‬שאינה שייכת לבני נח ג במצות שנצטוו עליה‪ ,‬ולכ‬
‫כל שדומי זה לזה אע"ג דמחמרינ בהו לגבי ישראל‪ ,‬אינ בכלל איסור כלאי לב נח‪ ,‬בפרט שכל די‬
‫כלאי לבני נח מפי השמועה‪ ,‬ואי ל! בו אלא חידושו‪ .‬ע"ש‪ .‬והובא בספר כר ציו ח"ח )עמוד קד בהגה(‪.‬‬
‫‪ ‰‰Â‬ג אי נימא דספק דאורייתא לחומרא הוי מה"ת‪ ,‬אכתי איכא למימר דשרי לית לב נח ספק אבר מ‬
‫החי‪ ,‬והדבר תלוי בחקירה הנ"ל‪ ,‬א איסור ספק דהוי מה"ת הוא בכלל האיסור‪ ,‬או שהוא איסור נוס‪ ,$‬וא‬
‫כ באיסור נוס‪ $‬זה לא נצטווה ב נח‪ .‬וכ"כ הפמ"ג בתיבת גומא )פר' נח אות ב'(‪ ,‬וראה בס' אהבת מרדכי )סי' ג'(‪.‬‬
‫‪ ÔÈÈÚÂ‬בשלח גבוה )כללי הספיקות( שהקשה בש המשנה למל!‪ ,‬שלדעת הרמב" דספק דאורייתא לחומרא‬
‫מדרבנ‪ ,‬אי! פסק בסו‪ $‬הלכות מלכי דבני קטורה חייבי במילה‪ ,‬והואיל והיו נתערבו בני ישמעאל ובני‬
‫קטורה‪ ,‬יתחייבו הכל המילה‪ .‬וא איתא הא ספק דאורייתא לחומרא רק מדרבנ‪ ,‬ואי! נתחייבו במילה‪.‬‬
‫ובספר בגדי שש )חיו"ד סימ קי( כתב‪ ,‬שמכא ראיה שהרמב" מודה לגבי ב נח דספק דאורייתא לחומרא‬
‫מ התורה‪ .‬ע"ש‪ .‬אלא דאי נימא כסברת הגאו מליסא והעונג יו"ט‪ ,‬דבספק עשה לכולי עלמא ספק‬
‫דאורייתא לחומרא מ התורה ליכא ראיה לנ"ד‪] .‬וראה בשו"ת יביע אומר ח"א )חאו"ח סי' לו אות ז'(‪ ,‬ובח"ה‬
‫)חאו"ח סי' יט אות ז'([‪ .‬ועוד‪ ,‬דאי נימא דכל היכא דאיקבע איסורא לכו"ע ספק דאורייתא לחומרא מה"ת‪ ,‬ג"כ‬
‫אתי שפיר בנ"ד‪ ,‬דהא הכא חשיב איקבע איסורא‪ ,‬שהרי נתערבו אלו באלו‪ ,‬וכל אחד מה בספק לאחר‬
‫שהוקבע בה איסור‪ .‬ויש לפלפל בזה‪.‬‬
‫דין גר בתענית בכורות‬
‫‪ (ÂÒ‬הנה יל"ע בדי גר שנתגייר‪ ,‬ונולד בכור בגיותו‪ ,‬א צרי! להתענות תענית בכורות‪ ,‬דאע"פ שהגר שוה‬
‫לכל דיני ישראל מטע שתורה אחת תהיה לכ ולגר הגר אתכ‪ .‬וכמו שעושה את כל מצות החגי‪ ,‬וכ‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪149‬‬
‫˜‪ÂÏ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫סז‪ .‬גר שנתגייר באמצע ימי ספירת העומר‪ ,‬סופר מכא ואיל! בלא ברכה‪(ÊÒ .‬‬
‫סח‪ .‬גר שנתגייר מוחלי לו כל עוונותיו‪ ,‬כמו הנושא אשה והעולה לגדולה‪ .‬ויש שכתבו‬
‫שהגר מתענה ביו של הגיור‪ ,‬אי לא נהגו בזה‪(ÁÒ .‬‬
‫חנוכה ופורי‪ ,‬ואע"פ שאילו היה באותו הדור‪ ,‬לא היה ניזוק‪ .‬מ"מ שאני הכא שלכאו' אינו נחשב בכור‪,‬‬
‫דהא כתינוק שנולד דמי‪ .‬וראה ביבמות )סב‪ (.‬ובבכורות )מז‪.(.‬‬
‫‪ ‰¯Â‡ÎÏÂ‬בגר עצמו שנתגייר לא שיי! כלל קדושת בכורה‪ ,‬כיו שהוא עצמו אינו יכול להיות בכור‪ ,‬ובאנו‬
‫למחלוקת הראשוני א נקבה בכורה מתענה‪ .‬ויש עוד לפלפל בזה‪.‬‬
‫‪ Ì˘·Â‬הגראי"ל שטיינמ )הגש"פ אילת השחר עמ' יז( כתבו‪ ,‬שגר בכור צרי! להתענות‪ ,‬כיו שא היה במצרי‬
‫היה מת במכת בכורות‪ ,‬כדפרש"י )שמות יב‪ ,‬יב( שג בכורות שאינ מצריי‪ ,‬מתו במכת בכורות‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‡‪ Í‬בשו"ת שבט הלוי )ח"ח סי' קיז( נשאל בזה‪ ,‬דשמא אע"פ שכקט שנולד דמי‪ ,‬צרי! להתענות‪ ,‬כיו‬
‫שהעיקר תענית זו היא משו בכורי גויי‪ ,‬ואולי לגבי זה שפיר נחשב לבכור‪ .‬והשיב שמשמעות הפוס'‬
‫שגר פטור‪ ,‬שאפי' ביוצא דופ נסתפקו הפוס'‪ ,‬כ"ש בגר שכקט שנולד הוא‪ ,‬ומ"מ עדיי י"ל כיו שאילו‬
‫היה כ במצרי ונתגייר לפני מכת בכורות‪ ,‬בודאי היה ניצול‪ ,‬א"כ יש טע לתעניתו‪ ,‬ומספק יאכל מיני‬
‫תרגימא כדעת הסוברי כ‪ ,‬ויתענה מסעודה‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫גר שנתגייר באמצע ימי ספירת העומר‪ ,‬סופר מכאן ואילך בלא ברכה‬
‫‪ (ÊÒ‬כמ"ש בשו"ת פרי האר" )ח"ג חאו"ח סי' א(‪ ,‬וכתב דה"ה לקט שהגדיל באמצע ימי ספה"ע‪ ,‬לפי שהתורה‬
‫חייבה לספור חמשי יו וכולהו יומי אגידי זה בזה‪ ,‬וא"כ קט שהגדיל ביו חמישי לעומר‪ ,‬אינו יכול‬
‫לספור היו ה' ימי לעומר‪ ,‬משו דלדידיה כבר חלפו ועברו ד' הימי הראשוני ואי לה תשלומי‪.‬‬
‫ודמי למאי דקי"ל חיגר ביו א' ונתפשט בשני פטור משו דתשלומי דראשו ה‪ .‬וה"נ הואיל ובזמ חיובו‬
‫בימי שעברו פטור היה‪ ,‬להיותו קט‪ ,‬ג מכא ולהל פטור‪ .‬וה"ה לגר שנתגייר בינתי‪.‬‬
‫‪ Î"ÎÂ‬החיד"א בברכי יוס‪) $‬סי' תפט סק"כ(‪ :‬קט שהגדיל תו! ימי העומר‪ ,‬וכ גר שנתגייר תו! ימי העומר‪ ,‬וכ‬
‫אונ לילה ויו של‪ ,‬כל אלו מוני שאר ימי בלא ברכה‪ .‬מהר" מזרחי בשו"ת פרי האר" כת"י סי' ז‪.‬‬
‫‪ ,Ú„Â‬שאפילו א ספר את העומר קוד חיובו במצוות‪ ,‬בודאי שאינו מבר! מכא ולהבא‪] .‬וה"ה לקט שהגדיל‪.‬‬
‫ראה בשו"ת יבי"א ח"ג או"ח סי' כח[‪.‬‬
‫גר שנתגייר מוחלין לו כל עוונותיו‬
‫‪ (ÁÒ‬בירושלמי )פ"ג דבכורי ה"ג(‪ ,‬תני‪ ,‬חכ חת נשיא‪ ,‬גדולה מכפרת‪ .‬חכ דכתיב מפני שיבה תקו והדרת‬
‫פני זק‪ ,‬וכתיב בתריה וכי יגור אתכ גר‪ ,‬מה הגר מוחלי לו על כל עונותיו‪ ,‬א‪ $‬חכ שנתמנה מוחלי לו‬
‫כל עונותיו‪ .‬חת דכתיב ויל! עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל‪ ,‬וכי מחלת שמה והלא בשמת‬
‫שמה‪ ,‬אלא שנמחלו לו כל עונותיו‪ .‬נשיא דכתיב ב שנה שאול במלכו‪ ,‬וכי ב שנה היה‪ ,‬אלא שנמחלו לו‬
‫כל עונותיו כתינוק ב שנה‪) .‬וע' יומא כב‪ .(:‬ע"כ‪ .‬וכ הביא רש"י על התורה )בראשית לו‪ ,‬ג(‪ ,‬שמצינו באגדת‬
‫מדרש ספר שמואל )פרק יז(‪ ,‬שלשה מוחלי לה עונותיה גר שנתגייר‪ ,‬והעולה לגדולה‪ ,‬והנושא אשה‪.‬‬
‫‪ ‰ÓÂ‬שאמרו בירושלמי שהגר מוחלי לו על כל עוונותיו‪ ,‬נראה שהוא משו דגר שנתגייר כקט שנולד דמי‪ .‬וע'‬
‫יבמות )מח‪ .(:‬וכ"ה בתשב" קט )סי' תסה(‪] .‬ויש שכתבו שהגר מתענה ביו של הגיור )ע' תשובת שרידי אש ח"ב‬
‫סי' קח(‪ .‬וכנראה שזה מטע שמוחלי על עוונותיו‪ .‬אול אי בזה כל חיוב‪ ,‬ולא שו מנהג קבוע[‪.‬‬
‫‪ ÈÂÈÏ‚·Â‬הש"ס )שבת פט‪ (:‬הביא ממהר"י בסא בת' לחמי תודה )סי' ה( דגר וחת חכ ונשיא מזמ שנתגייר או‬
‫נכנס לחופה או נתמנו אי נענשי עד לכ' שני מאותו יו‪ .‬פירוש‪ ,‬דגר אי נענש על העבר מטע דכתינוק‬
‫‪150‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫˜‪ÊÏ‬‬
‫‪‡"ËÈÏ˘ ÛÒÂÈ ˜ÁˆÈ È·¯ È˘‡¯‰ ·¯‰ - ¯ÂÈ‚‰ ÈÏÏÎ‬‬
‫שנולד דמי‪ .‬ואילו חכ ונשיא‪ ,‬יש לה זמ עוד כ' שנה‪ .‬שאי מענישי‪] .‬אולי הכונה רק בעול הזה[‪.‬‬
‫והיינו שלמד שהוא כתינוק שנולד ממש‪ .‬אול יש חולקי בזה‪ ,‬דלעני זה דינו כגדול לאחר עשרי שנה‬
‫שנענש על העבירות שעושה מכא ולהבא‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬לחמי תודה )סי' ה( הביא קו' היפה מראה שאמרו דכל ימיו של מנשה אינ אלא נ"ה‪ ,‬והרי ב י"ב הי'‬
‫במלכו ונ"ה שנה מל!‪ ,‬א"כ אפילו כי מדלית עשרי מינייהו‪ ,‬פשו להו מ"ז‪ .‬ותי' מהר"י בסא‪ ,‬דהירושלמי‬
‫לטעמיה )פ"ג דבכורי( דחכ חת ונשיא ומי שעלה לגדולה מוחלי לה‪ .‬וכולהו בחדא מחתא מחתי להו וכו'‪.‬‬
‫‪ ˙"¢·Â‬שיח יצחק וייס )יו"ד סי' תמ"ג( הביא מס' יד שאול שחקר א חייב לעמוד מפני גר זק‪ ,‬מאחר‬
‫דשנותיו נמני מזמ שהתגייר‪ .‬ובשיח יצחק כ'‪ ,‬דלשי' הט"ז )או"ח סי' מו סק"ה( שגר יכול לומר שלא עשאני‬
‫גוי‪ ,‬מטע דכקט שנולד דמי‪ ,‬ה"ה לנ"ד‪ .‬ולכאו' יש לחלק‪.‬‬
‫כנס הדיינים ‪ -‬התשע"ד )התשע"ה(‬
‫‪151‬‬