לקריאת המאמר המלא לחצו כאן

‫‪1‬‬
‫ריבוי פרספקטיבות של המטפל‬
‫פרופ' חנוך ירושלמי‪ ,‬החוג לבריאות נפש קהילתית‪ ,‬אוניברסיטת חיפה‬
‫תקציר‬
‫תרומתה הייחודית של אישיותו של המטפל האנליטי – עמדותיו‪ ,‬הפנטזיות שלו ושאר תגובותיו‬
‫הרגשיות אל המטופל – נעשו מושאי המחקר של הספרות האנליטית כחלק מתיאור המפגש הבין‬
‫סובייקטיבי בין המטפל והמטופל‪ .‬מאמר זה מתאר מאמץ מנטלי של מטפלים אליו הם מודעים‬
‫רק באופן חלקי‪ ,‬אשר מופיע בטיפול כחלק ממנגנון התמודדות סתגלני שלהם‪ .‬במאמר מוצע שבכל‬
‫רגע נתון‪ ,‬הפרספקטיבות של המטפל על המציאות הקשרית בטיפול (שמשקפות מצבי עצמי‬
‫מגוונים) הן מרובות‪ ,‬ושהמטפל "בוחר" למקם פרספקטיבה אחת מסוימת במוקד חווייתו כדי‬
‫לקדם את התהליך הטיפולי‪ .‬באופן זה‪ ,‬יכול המטפל לאמץ עמדה או פרספקטיבה שתאפשר לו‬
‫להגיב בצורה חמה ואוהבת גם אל מטופל רגרסיבי ותובעני ובמקרה אחר – לאמץ פרספקטיבה‬
‫המאפשרת לו להציב גבולות ולסיים בנחישות פגישה טיפולית למרות התנגדות המטופל‪ ,‬כשעולה‬
‫צורך בסוג כזה של עמדה טיפולית נוקשה או תקיפה‪ .‬היכולת לנוע בין גרסאות אלו של המציאות‬
‫הקשרית‪ ,‬אפילו כאשר הן פרדוקסליות זו לזו‪ ,‬מקדמת את ההבנה העמוקה של הפרדוקסים‬
‫שבאישיותו של המטופל‪.‬‬
‫מבוא‬
‫התהליך הטיפולי האנליטי נתפס יותר ויותר כאינטרקציוני מאשר כזה שבו מושלכות נגזרות‬
‫הדחף של אדם אחד על מסך ריק )‪ . (Aron, 1996‬לפיכך‪ ,‬התרומות הייחודיות של אישיותו של‬
‫המטפל האנליטי‪ ,‬על העמדות‪ ,‬הפנטזיות וכלל תגובותיו הרגשיות למטופל‪ ,‬ולמעשה על כלל‬
‫ההיבטים המשפיעים על חוויתו בטיפול‪ ,‬הפכו למוקד חקירה מרכזי‪.‬‬
‫תגובותיהם של מטפלים‪ ,‬בין אם אלה נובעות מהטיות הקשורות בסובייקטיביות שלהם ובמבנה‬
‫אופיים‪ ,‬ובין אם הן נובעות מדפוסי התקשורת המודעים והבלתי מודעים של המטופל‪ ,‬זכו‬
‫לתשומת לבם של הוגים אנליטיים‪ .‬זאת‪ ,‬מתוך תפיסה לפיה כך ניתן להבין טוב יותר את‬
‫עמדותיהם הטיפוליות וכן את בחירותיהם בטכניקה או אסטרטגיה טיפולית מסוימת‪.‬‬
‫חוויותיהם של המטפלים בתוך המטריצה הקשרית של היחסים הטיפוליים זכתה להתייחסות‬
‫מנקודות מבט תיאו רטיות שונות‪ ,‬כשכל אחת מהן מדגישה משמעויות מסוימות ולכל אחת הטיות‬
‫משלה‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬לנקודות מבט אלה יש הרבה במשותף ומשמעויותיהן נוטות לחפוף האחת את‬
‫האחרת‪ .‬המושגים של העברה נגדית )‪ ,(Arlow, 1985; Brenner, 1982; Freud, 1910‬הזדהות‬
‫השלכתית )‪ (Kernberg, 1985; Klein, 1975; Moore & Fine, 1990‬והפעלות‬
‫‪(Jacobs,‬‬
‫‪ )1986‬התפתחו מנקודות מבט תיאורטיות שונות‪ ,‬כשכל אחד מהם מתאר תופעה מסוימת‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬בספרות העכשווית היוצאת מנקודת מוצא של פסיכולוגיה של שני אנשים‪ ,‬מושגים אלה‬
‫‪2‬‬
‫מתכנסים יחד וחופפים בהיבטים רבים‪ .‬מושגים אלה מבטאים תגובתיות מצדו של המטפל‬
‫לסוגיות של המטופל‪ ,‬פתולוגיות או לא‪ ,‬ובה בעת גם מייצגות את ארגונה של הסובייקטיביות של‬
‫המטפל‪ .‬הן גם קובעות שאין זו אחריותו של המטפל להמנע מהטבעת חותם אישי על התהליך‬
‫האנליטי‪ .‬במקום זאת‪ ,‬מטפלים נדרשים לזהות מהם המקורות השונים של חוויותיהם ושל‬
‫תגובותיהם ולעשות שימוש בתובנות אלו כדי לעזור למטופל (ועצמם) לגדול באופן אישי‪.‬‬
‫אחת התרומות התיאורטיות המשמעותיות המסייעות לנו לחשוב על גורמים שמעצבים את חווית‬
‫המטפל היא זו של )‪ .Kramer (1996‬קרמר תיאר מרכיב חשוב של חוויה אמהית בסיסית‪ ,‬ואת‬
‫השימוש שעושה האם\מטפל בחוויה זו כדי להבין מה משפיע על חוויותיהם של מטפלים‪ .‬קרמר‬
‫הציע שהיחס המשתנה של האם לילדה מערב ביטוי של החוויות הסותרות לעתים של עצמה או‬
‫גרסאות שונות של חווייתה האמהית‪ .‬קרמר תיאר תהליך סתגלני של השבת הסובייקטיביות של‬
‫האם לעצמה‪ .‬בתהליך זה‪ ,‬האם צריכה להחזיק ולנוע בין שתי צורות שונות ביותר של חוויה‬
‫עצמית‪ ,‬שלעתים באופן מכאיב אינן מתאימות זו לזו‪ ,‬כשאינה מרחיקה מעצמה אף אחד משני‬
‫עצמי‪-‬ים אמהיים אלה‪ .‬מה שמפעיל שוב ושוב את התנועה בין שני חלקי עצמי אלה הוא במידה‬
‫רבה הקושי לקבל את תוקפנותה וכוחה כחלק מהחיוניות שבה‪ ,‬ודבר זה מסכן את דימוייה העצמי‬
‫הנשי‪ ,‬ובה בעת מדי פעם עולה ההכרה בצורך להפעיל את כוחה ועוצמתה‪ .‬מטאפורה זו של יחסי‬
‫אם‪-‬תינוק רלוונטית לקשר הטיפולי ומתארת השפעה על חוויית המטפל שאינה נובעת מההעברה‬
‫הנגדית‪ ,‬מהזדהות השלכתית או מהפעלות‪.‬‬
‫אתאר בסעיף הבא את התופעה של חוויות‪-‬עצמי נפרדות ולעתים סותרות בטיפול שעולות כמנגנון‬
‫של התמודדות סתגלנית לתהליך מרגע‪-‬לרגע הטיפולי‪ ,‬כשמופיעים קונפליקטים בין האידאלים של‬
‫המטפל ובין הכרתו בצורך הטיפולי הסותר‪.‬‬
‫ריבוי ארגונים של החוויה הקשרית‬
‫גישתו של הופמן )‪ (1983; 1881; 1992‬לסוגיה של ריבוי פרספקטיבות על המציאות נובעת‬
‫מהקונסטרוקטיביזם החברתי וממנה עולה שחווית המטופל והבנתו את המטפל‪ ,‬כמו גם חוויית‬
‫המטפל והבנתו את המטופל‪ ,‬אינן אלא הבניות‪ .‬הבניות אלו מבוססות על ההיסטוריה האישית‬
‫שלו‪ ,‬מדפוסי הארגון האופייניים לו וממעורבותו באינטראקציות‪ .‬ההבניות אינן "נכונות" אך גם‬
‫לא "שגויות" או "מעוותות"; כולן מייצגות דרך אחת מני רבות לארגן את החוויה‪ .‬הופמן מסביר‬
‫שהבנתו של המטפל היא פונקציה של הפרספקטיבה שלו בכל רגע נתון‪ .‬היא מושפעת מהתנגדויות‬
‫המטפל ומהיבטים בלתי מודעים שלו‪ ,‬שיכולים להשתנות ללא התראה מוקדמת בכל רגע‪.‬‬
‫מה שאני מבקש להציע במאמר זה הוא שבכל רגע נתון‪ ,‬הפרספקטיבות של המטפל‪ ,‬כמו אלו של‬
‫המטופל‪ ,‬הן מרובות‪ ,‬ושהמטפל "בוחר" לשים אחת מהן במרכז מודעותו‪.‬‬
‫כמטפלים‪ ,‬בדרך כלל אנו בוחרים פרספקטיבה אחת דומיננטית שיוצרת ארגון של החוויה‬
‫ומשפיעה על הפירוש שאנו מעניקים לאירועים שונים‪ .‬עם זאת‪ ,‬אני מאמין שמתוך צורך רגשי‬
‫אנחנו משמרים אשליה שהפרספקטיבה שבחרנו‪ ,‬או הגדרת המציאות שלנו בזמן נתון היא‬
‫‪3‬‬
‫יחידנית‪ .‬אנו זקוקים לאשליה כזו בדיוק כפי שאנו זקוקים לחוות את תחושת העצמי כאחידה‬
‫ואת תחושת הזהות האישית שלנו כקבועה וקוהסיבית‪ .‬בשני המקרים זוהי תולדה של צורך אנושי‬
‫לשמר תחושת המשכיות ואחידות‪.‬‬
‫במפגש הטיפולי האנליטי‪ ,‬ריבוי פרספקטיבות על המציאות נוצר מאחר והאינטראקציה‬
‫האנליטית מתרחשת בדרכי תקשורת רבות בו זמנית‪ .‬כל אחד מהמשתתפים פועל ברמות שונות‬
‫של מודעות בו זמנית‪ ,‬וגם משדר לזולתו ברמות שונות של תקשורת‪ .‬קיומן של אמיתות‬
‫ופרספקטיבות מרובות על המציאות עולה גם מתוך קיומם בו זמנית של עצמי‪-‬ים מרובים אצל‬
‫משתתפי המפגש הטיפולי בו בזמן‪ ,‬כשלכל עצמי יש איפיונים ייחודיים ודרך משלו לארגן את‬
‫החוויה ואת תבניות הקשרים עם אחרים‪.‬‬
‫המושג של עצמי מרובה תואר היטב על ידי )‪ Bromberg (1996‬שכתב על הצורך להתקדם‬
‫מההבחנה הישנה שבין תהליכים נפשיים מודעים‪ ,‬סמוכים למודע ובלתי מודעים‪ .‬במקומם הוא‬
‫מציע לאמץ תפיסה של העצמי כמבוזר ואת הנפש כמבנה של מצבים משתנים ולא לינאריים של‬
‫מודעות‪ .‬מתקיימים קשרים דיאלקטיים בין מצבי מודעות אלו בתוך קיומה הבריא של אשליית‬
‫עצמי אחיד‪ Slavin & Kriegman (1992) .‬כתבו שהמושגים של זהות אינדיווידואלית והעצמי‬
‫הקוהסיבי מתקיימים בעיקר כביטוי מטאפורי של הצורך האנושי לחוות את העצמי כשלם ולאורך‬
‫זמן‪ .‬הם טוענים עם זאת‪ ,‬שאפילו אצל אדם "בריא" ריבוי זהויות וגרסאות של עצמי תורמות‬
‫לתחושה של עצמיות )‪ . (I-ness; me-ness‬הגרסאות השונות של העצמי נדרשות לצורך דיאלוגים‬
‫שונים שמתרחשים בהקשרים חברתיים שונים‪ ,‬ומשקפות את מבני האינטראקציה של האדם‬
‫בתוך סביבו החברתית‪ .‬אם אנו מקבלים את ההנחה שהעצמי אכן מבוזר‪ ,‬הרי שניתן להניח‬
‫שכאשר שני אנשים מנהלים אינטראקציה ביניהם מצבי עצמי שונים מקבלים בהם ביטוי בתגובה‬
‫להיבטי העצמי של הזולת שבהם הם נתקלים גם אם רק פרספקטיבה אחת של המציאות הקשרית‬
‫נמצאת במודעות‪.‬‬
‫הרעיון של ריבוי פרספקטיבות או הגדרות של המציאות קשה לעיכול‪ ,‬מפני שהוא נוגד נטיה‬
‫אנושית אוניברסלית ועמוקה להתמקד במציאות אחת ולחפש אמת אחת‪ .‬המסע לחיפוש אמת‬
‫אחת אינו משקף רק צורך אנושי להמשכיות אישית או לזהות מתמשכת ומגובשת; האמת היא‬
‫מה שמעניק משמעות למאבקים שלנו בעולם ומה שנותן לנו תחושת כיוון‪ .‬מעבר לשאלה האם‬
‫עובדות אובייקטיביות קיימות ואם העמדה הפוזיטיביסטית תקפה בפסיכואנליזה‪ ,‬יש לנו צורך‬
‫כבני אדם ובוודאי כמטפלים אנליטיים לאתר את ההסבר האחד והיחיד של עובדות ושל האופן בו‬
‫דברים התרחשו ונוצרו‪ .‬המרדף אחר האמת הוא מה שמאפשר לאנשים לגבש את עצמם‪ ,‬לפתח‬
‫תחושת קיום בעולם משמעותי‪ .‬כך למשל‪ ,‬כותבים רבים השקיעו מאמץ רב במיצוק ותיקוף של‬
‫המושג עובדה קלינית‪ .‬ברוח זו חקרו‬
‫‪Ahumada ,)4551( O’Shaughnessy ,)4591( Richfield‬‬
‫(‪ )4551‬ו‪ )4551( Abrams -‬מהן עובדות קליניות (שתמיד זוהו כ"אמת" וכ"מציאות" הקלינית)‪ ,‬את‬
‫הדרכים שבהן ניתן לזהותן ואת האופן בו ניתן לבססן ולהשתמש בהן בצורה מושכלת‬
‫בפסיכואנליזה‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫התפתחות תיאורטית חשובה אחרת אשר עוזרת להסביר את קיום ריבוי הפרספקטיבות על‬
‫המציאות בתוך המפגש האנליטי בכל זמן נתון היא ההבנה המתפתחת שהדיסוציאציה היא‬
‫אוניברסלית ואפילו סתגלנית‪.‬‬
‫דיסוציאציה כהסתגלות בעבודת המטפל האנליטי‬
‫לאחרונה עולה העניין בהגדרה מחודשת של המושג דיסוציאציה‪ .‬מושג זה‪ ,‬שנעשה בו שימוש על‬
‫ידי פסיכיאטרים מאז המאה ה – ‪ ,(Davies, 1996) 45‬מתייחס ליכולת המנטלית להחזיק בו‬
‫זמנית רעיונות‪ ,‬רגשות וזכרונות ברמות שונות של מודעות‪ .‬יכולת זו באה לידי ביטוי במצבים‬
‫פתולוגיים‪ ,‬אך יכולה להתבטא גם במצבים נורמליים או במהלך רגרסיה סתגלנית ( ‪Chase,‬‬
‫‪ .)1991‬הירש )‪ (Hirsch, 1994‬תרם להבנתנו את המושג כשהצביע על כך שהלא מודע מכיל בתוכו‬
‫לא רק זיכרונות מודחקים ומצבי דחף קונפליקטואליים‪ ,‬אלא גם משהו חשוב יותר‪ :‬הזדהויות‬
‫ותבניות עצמי‪-‬זולת שונות‪ .‬מבנים אלה לא משויכים בדרך כלל לזכרונות ספציפיים ולטראומות‬
‫אלא לדפוסי קשר שבין האדם מתקשר לסביבתו במהלך שנות חייו הראשונות‪ .‬דפוסים אלה‬
‫מתייחסים לתחושות של אובדן‪ ,‬כאב‪ ,‬תלות ופגיעות יותר מאשר לדחפים מיניים או תוקפניים‪.‬‬
‫הירש מסביר שישנם שני מנגנונים שמרחיקים חומר מהזכרון או מהמודעות‪ :‬הדחקה‬
‫ודיסוציאציה‪ .‬חומר מודחק יכול להיחשף מחדש דרך עבודה "ארכיאולוגית" מדעית של המטפל‪.‬‬
‫דיסוציאציה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היא מנגנון להרחקה מהמודעות באופן עקבי דפוסי חוויות בין אישיות‬
‫וכן רגשות שמלווים דפוסים אלה‪ .‬אולם דפוסים אלה אינם נעלמים‪ :‬הם מופעלים מחדש ונחווים‬
‫מחדש בקשרים השוטפים של האדם ובאינטראקציות שלו עם סביבתו‪ .‬זוהי הסיבה שמטפל עלול‬
‫לחוש עצמו "לכוד" בתהליך אינטראקציוני‪ ,‬ולאבד את מקומו כצופה אובייקטיבי שיכול לבחון‬
‫בצורה חיצונית את הלא מודע של המטופל‪.‬‬
‫סטרן )‪ (Stern, 1997‬כתב שדיסוציאציה אינה רק דגם להבנת הבלתי נודע לאור התעללות או‬
‫טראומה‪ .‬הוא ראה במושג דיסוציאציה כלא פחות חשוב ממושג ההדחקה‪ ,‬וכאמצעי להבנת‬
‫המוטיבציה לאי‪-‬ידיעה במצבים שונים; זהו מנגנון התמודדות או תהליך שכולנו משתמשים בו‬
‫בהבניית החוויה שלנו‪ .‬על מנת להסביר דיסוציאציה‪ ,‬סטרן מציע את המושג התחברות‬
‫)‪ (engagement‬כדי לתאר את הדרכים שבהן אנו נעשים מעורבים בעולם‪ .‬הוא מסביר שבדרך‬
‫כלל שבדרך כלל אנחנו מבטאים )‪ (spell out‬את ההתחברויות כשהן מתאימות לסיפורים שאנו‬
‫מספרים על עצמנו‪ ,‬או במלים אחרות להגדרות העצמיות שלנו‪.‬‬
‫את החוויות האחרות‪ ,‬אלו שאיננו יכולים לבטא בגלוי‪ ,‬אנו מקשרים ללא‪-‬אני )‪ ,(not-me‬והן‬
‫מפריעות לסיפורים האישיים שלנו על עצמנו‪ .‬חוויות אלו הן שמכריחות אותנו לשאול שאלות‬
‫קשות על זהותנו‪ ,‬על הבטחון האישי שלנו ועל מקומנו בעולם‪ .‬במקרים אלו החוויה איננה מגורשת‬
‫מהמודעות כמו בהדחקה‪ ,‬מפני שהיא לא נכנסה כלל למודעות‪ .‬היא נעשית מנותקת ובלתי ידועה‬
‫לאדם‪ ,‬או לפחות איננה ידועה במובן רגשי ברור‪ .‬סטרן מוסיף שדיסוציאציה איננה בהכרח‬
‫המנעות מוחלטת מהחוויה‪ :‬לפעמים מטרתה היא למהול את החוויה הרגשית ולהקטין את כוחה‬
‫הסיפורי‪ .‬חוויות עצמי מנותקות אלו מתבטאות באינטראקציות ומשפיעות עליהן‪ ,‬ואם אכן‬
‫מדובר בתופעה אוניברסלית הרי שהיא רלוונטית להבנה של התהליך הטיפולי‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫כיצד פועל המנגנון של ארגוני ניתוק של חוויות קשריות? דיוויס )‪ (Davies, 1997‬ופרייס ‪(Price,‬‬
‫‪ )1997‬הציעו שדיסוציאציה מתרחשת כאשר מתקיימות חוויות בלתי הולמות האחת לאחרת‪ ,‬או‬
‫סותרות זו לזו של העצמי או של האחר‪ .‬כמו כן‪ ,‬דיסוציאציה היא תגובה לחוויות קשריות שהן כה‬
‫מציפות רגשית או קוגניטיבית‪ ,‬שאינן יכולות להיות מוכללות או מקודדות בהתאם לקטגוריות‬
‫לשוניות מקובלות‪ .‬דיסוציאציות כאלה מושגות על ידי שכנוע עצמי‪ ,‬סוגסטיה או תהליך אוטו‪-‬‬
‫היפנוטי )‪. (Kaplan, Sadock, and Grebb 1994; McWilliams 1994‬‬
‫נראה שהמנגנון של ניתוק מהמודעות של היבטי עצמי משמש להתאמה למצבים קשריים‬
‫מורכבים‪ .‬כך למשל פועלת האם שוויניקוט )‪ (Winnicott, 1950‬תיאר כמי שמנסה לשרוד את‬
‫ההתקפות האלימות של תינוקה עליה‪ .‬היא מצליחה לשרוד לא רק מפני שהיא עצמה היתה פעם‬
‫תינוקת ושרדה את התקפותיהם של אחרים עליה אלא גם על ידי כך שהיא מנתקת את אותם‬
‫דפוסי קשר ואינטראקציה שהפכו להיות בלתי נסבלים עבורה כדי לנהל אינטראקציה מיטיבה עם‬
‫תינוקה‪ .‬ניתוקים או דיסוציאציות אלו מאפשרים לה ליצור סביבה חמה ותומכת עבור תינוקה‬
‫כשהיא "זוכרת" באותם רגעים רק את העצמי ההורי החם והמיטיב שלה‪.‬‬
‫דיסוציאציה כזו מתרחשת בכל טפול אנליטי שבו יש עידוד מסוים לרגרסיה של המטופל‪ ,‬ובה‬
‫מופיעות פנטזיות הרסניות במערכת יחסי ההעברה‪-‬העברה נגדית‪ .‬במצבים אלו נוצר מצב בו‬
‫המטפלים (כמו גם הורים לילדים) חווים עוינות‪ ,‬חשדנות או הרסנות אותם הם מתקשים מאוד‬
‫לכלול ולגבש בתוך חוויותיהם‪ .‬היבטים אלה יכולים לצוץ כאשר מטופלים מבטאים עמדות‬
‫רגרסיביות כמו תלות והצמדות‪ ,‬אגרסיביות‪-‬פסיבית‪ ,‬חמדנות וכן הלאה‪ .‬במקרים כאלה הדימוי‬
‫העצמי מאוים בגלל תחושות בלתי מתפשרות של שנאה‪ ,‬עוינות ולוחמנות שצצות בתגובה לפעולות‬
‫המטופל כשהן מאיימות להתפרץ באינטראקציה הטיפולית‪ .‬מרבית המטפלים משתמשים אז‬
‫בתגובה סתגלנית‪ :‬דיסוציאציה של היבטים מסוימים של חווייתם כמטפלים‪ .‬במצבים אלו‬
‫המטפלים מאמצים בצורה סוגסטיבית ועם שכנוע עצמי פרספקטיבה על המציאות הקשרית‪ ,‬אשר‬
‫מאפשרת להם לעשות זאת‪ .‬פעולה נפשית זו מאפשרת לנו כמטפלים לשמר תפקוד טיפולי חיוני‬
‫ולספק חום ובטחון למטופל ללא הרסנות ונקמנות‪ ,‬וכך ליצור סביבה בטוחה שבה יחוש המטופל‬
‫בטוח דיו לקחת את הסיכונים שמזמן הטיפול האנליטי )‪.(Greenberg & Cheselka, 1995‬‬
‫כך קורה שבעיצומן של אינטראקציות סוערות ומאיימות של העברה‪-‬העברה נגדית‪ ,‬יכול המטפל‬
‫לאמץ פרספקטיבה כזו שבה הוא רואה במטופל ילד נטוש שנאבק להשיג הכרה (במקום יצור חסר‬
‫לב ואכזרי)‪ .‬אימוץ זה של פרספקטיבה קשרית מאפשר למטפל לבלום את חוויית הנטישה שלו‬
‫עצמו‪ ,‬לגלות רגשות אהבה וחום למטופל‪ ,‬וללבות את ה"נוכחות הטיפולית" שמסוגלת להחזיק‪,‬‬
‫להכיל ולקבל את המטופל ובכך לפצות את המטופל על פגיעות העבר שלו‪ .‬אימוץ כזה של‬
‫פרספקטיבה קשרית יכול להתקיים לצד ידיעה שאנשים אחרים‪ ,‬עמיתים או מדריכים‪ ,‬יכולים‬
‫לאמץ פרספקטיבה שונה לגמרי‪ .‬עם זאת‪ ,‬הפרספקטיבה שאומצה נחווית כנכונה לצרכי הטיפול‬
‫ולהתפתחותו הרגשית של המטופל‪.‬‬
‫הצורך הטיפולי איננו באכפתיות והחום "אמיתיים" של המטפל (כפי שמציעים ‪Slavin,‬‬
‫)‪Rahmani & Pollock (1998‬‬
‫וגם לא באכפתיות וחום אשלייתיים‪ .‬אני מציע שזמינותו‬
‫‪6‬‬
‫המוחלטת והיענותו של המטפל לצרכיו של המטופל איננה אותנטית או מזויפת‪ .‬הוא מאמץ לעצמו‬
‫יחס‪ ,‬עמדה‪ ,‬שמשקפים מאמץ מנטלי מסוים מצדו של המטפל לארגן את חווייתו הקשרית‬
‫בטיפול‪ .‬זוהי פרספקטיבה שנוטל המטפל באמצעות סוגסטיה עצמית על מנת "לגייס" את‬
‫אישיותו הטיפולית למשימה חשובה‪ .‬מה שמסייע למטפלים לאמץ פרספקטיבה או עמדה כזו היא‬
‫קיומה של מסגרת טיפולית שמוגבלת תמיד במרחב ובזמן‪.‬‬
‫אני מאמין שלעתים קרובות תפקידה של הצגת המקרה הטיפולי בפני עמיתים היא להביא‬
‫מטפלים מנוסים להיות במגע עם יסודות חווייתיים‪-‬קשריים מנותקים שלהם‪ ,‬ובכך לקדם שיח‬
‫בין היבטי עצמי טיפולי שלהם בתוך עצמם‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬אין להצעותיהם של עמיתים איכות‬
‫מהפכנית או גילויים נועזים‪ :‬הם מציגים הבניות ותפיסות מוכרות פחות או יותר‪ ,‬אשר המטפל‬
‫המציג מסוגל להתחבר אליהם בקלות‪ ,‬ומספיקה התייחסות מרמזת בלבד אליהם‪ .‬כאשר קבוצת‬
‫הדיון יוצרת אינטראקציה פוריה באווירה של הכלה הדדית המפגש עם היבטי עצמי והיבטי חוויה‬
‫קשרית מנותקים ישפיע מיידית על המטפל ועל עמדותיו‪.‬‬
‫אם ייזכר מדי פעם המטפל בפרספקטיבות או בארגונים החלופיים של חוויותיו הבין אישיות עם‬
‫המטופל שבהן המטופל איננו בהכרח הילד הנטוש או הפגוע‪ ,‬הוא יוכל לנהל דיאלוג בין‬
‫הפרספקטיבות השונות על המציאות הבינסובייקטיבית הטיפולית‪ .‬יכולתו של המטפל להחזיק בה‬
‫בעת שתי גרסאות שונות של ארגון חוויה קשרית‪ ,‬שתי הגדרות מציאות בין‪-‬סובייקטיבית או‬
‫יותר‪ ,‬יוכל המטופל לעשות מעברים דומים בין גרסאות מציאות בינסובייקטיבית שיש לו עם‬
‫אחרים בצורה יותר זורמת ומגובשת‪.‬‬
‫דוגמה קלינית‪ :‬גב' ר' וד"ר ס'‬
‫גב' ר'‪ ,‬מטופלת בת ‪ ,95‬מתחילה טיפול אנליטי על רקע משבר בנישואיה‪ .‬יש לה רגשות חמים כלפי‬
‫בעלה והיא חווה גם מצדו רגשות דומים‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬היא החלה לחוות נטישה רגשית מצד בעלה‪,‬‬
‫כשהוא משקיע מעצמו במידה רבה יותר בעבודתו כאמן‪ .‬הוא אינו זקק לה מבחינה מינית ואיננו‬
‫נראה מעוניין לבלות אתה זמן כפי שהיה בעבר‪ .‬עדיין הוא מסור לה ועומד לצדה כשהיא חולה או‬
‫כשאינה מרגישה בטוב‪.‬‬
‫גב' ר' נטתה תמיד לבטא את מצוקותיה הרגשיות – כעס‪ ,‬תחושות של נטישה וכמיהה לדמות‬
‫מגינה ואוהבת– באמצעות מחושים פיזיים שהרופאים אינם מוצאים להם מקור גופני‪.‬‬
‫באינטראקציות שלה עם בעלה מופיעים שני דפוסי התנהגות משלימים זה לזה‪ .‬היא מסתירה את‬
‫מחושיה ודאגותיה הפיזיות מאחר ש"הוא איננו שותף לי‪ ,‬לא אכפת לו יותר ממני"‪ .‬בו בזמן היא‬
‫רומזת לו על כל מיני בדיקות רפואיות עליהן איננה מוכנה לדבר‪ .‬באופן מודע רק בחלקו היא‬
‫רומזת על מחלות שונות שמהן היא אולי סובלת אך אינה מפרטת‪.‬‬
‫המטפל‪ ,‬דר' ס'‪ ,‬מאמין שמשימתו היא לבנות סביבה טיפולית כזו בה תוכל ר' להרגיש בטוחה‬
‫דייה כדי לנסות סוגים שונים של התמודדויות עם אנשים אותן אינה מצליחה לייצר בסביבתה‬
‫הטבעית‪ .‬הוא מאמין שר' נוטה לאחרונה להשיג אהבה מהסובבים אותה דרך סחיטה רגשית‪,‬‬
‫והו א מקווה לאפשר לר' להיאבק על השגת אהבה‪ ,‬התפעלות והערכה עצמית גבוהה בדרכים שלא‬
‫‪7‬‬
‫מצמצמות את העצמי שלה ולא פוגעות בתחושת הערך העצמי שלה‪ .‬עם זאת‪ ,‬המטפל חש‬
‫שמאבקיו הקשריים בטיפול גורמים לו לחוש לעתים תכופות חסר אונים ומיואש‪ ,‬והוא חרד מפני‬
‫האפשרות שיפעל בצורה של אקטינג אאוט כלפי המטופלת וכלפי הטיפול‪ .‬מה שהוא מוצא שקשה‬
‫לו ביותר הוא התובענות של ר'‪ ,‬הכפייה הרגשית שהיא כופה עליו והכעס שלה שמוסווה כרחמים‬
‫עצמיים ובדידות‪ .‬בגלל ההסטוריה האישית של דר' ס' הוא מגיב בצורה קשה כשמנסים לכפות‬
‫עליו דברים וחווה עוינות כלפי מאבקיה של המטופלת בפגישות הטיפוליות‪.‬‬
‫בעקבות התייעצויות עם עמיתים דר' ס' מצליח לפתור את סוגיות ההעברה הנגדית שלו‪ ,‬לא על ידי‬
‫העמקת ההבנה של דפוסי הקשר של ר'‪ ,‬אלא בעזרת הפרספקטיבה הקשרית שהוצעה לו על ידי‬
‫עמית‪ .‬העמית מציג את מאבקיה של המטופלת כקיומיים וכמלחמת הכרח בעולם שאיננו מגיב‬
‫לצרכיה ושדוחף אותה לפעולות ייאוש שכוללות הרסנות עצמית‪ .‬לדבריו‪ ,‬זהו דפוס הפעולה של‬
‫המטופלת גם מול המטפל שלה‪ .‬גרסה זו נראית לדר' ס' אותנטית לא פחות מהגרסה הראשונית‬
‫שלו לפעילויותיה ותגובותיה של המטופלת‪ .‬למרות שבתוכו יש דגמים דומים להסברי את‬
‫התנהלותה של ר'‪ ,‬הם לא הגיעו למרכז המודעות שלו בסיטואציה זו‪ .‬הוא מאמץ את הדגם של‬
‫עמיתו ומשכנע את עצמו שפרספקטיבה זו של עמיתו אינה מייצגת את המציאות פחות מזו שלו‬
‫המקורית והוא נע בין שתיהן‪.‬‬
‫כתוצאה מכך דר' ס' חווה תחושה של רווחה‪ :‬עתה יכולים האירועים שמתפתחים בטיפול‬
‫להיראות בדרך שמעוררת בו אמפתיה כלפי ר' וצרכיה ומאבקיה‪ .‬למרות שהוא נשאר מודע לכך‬
‫שיש פרספקטיבות אחרות להבנת המטופלת ופעולותיה‪ ,‬הוא מציב גרסה זו ברקע של עבודתו‬
‫השוטפת עם המטופלת‪.‬‬
‫גיוס הצד הקשה באישיות המטפל‬
‫מה מתרחש באותם מקרים בהם התגובה הטיפולית הנדרשת איננה של הכלה או של הענקת‬
‫בטחון למטופל‪ ,‬אלא דווקא דרישה להציב גבולות‪ ,‬לסיים את הקשר הטיפולי או להתעמת עם‬
‫היבטי מציאות שמהם מבקש המטופל להתנתק? במקרים אלה חשוב למטפלים לארגן את‬
‫חווייתם הקשרית כך שיוכלו לפעול בצורה בלתי מתפשרת‪ ,‬תקיפה ואפקטיבית שתקדם את‬
‫הטיפול‪ .‬כאן תפקידו של המטפל הוא דווקא להתרחק מהפרספקטיבה הקשרית שגורמת לו לגונן‬
‫על המטופל ולגלות צד רך ומקבל שלו כלפי המטופל‪ .‬הדוגמה הבאה עשויה להמחיש נקודה זו‪.‬‬
‫וינייטה קלינית‪ :‬מר ו' וד"ר ט'‬
‫המטפל ד"ר ט' מטפל באדם צעיר‪ ,‬מר ו'‪ ,‬שסובל מהפרעה פוסט טראומטית‪ ,‬שנתיים לאחר‬
‫מעורבותו באירועים מכאיבים של מלחמה‪ .‬בין חוויותיו הטראומטיות של המטופל ישנה חוויה‬
‫קשה במיוחד של נטישה קשה בה הוא חש בלתי מוגן על ידי מפקדיו וחבריו בזמן קרבות‪ .‬בטיפול‬
‫נעשה ברור יותר ויותר שהוא הגיב לאירועי המלחמה בעוצמה רגשית רבה בשל זכרונות קשים‬
‫מילדותו שבה הרבה לחוש נטישה וחוסר אונים‪ .‬אסוציאציות שעולות בטיפול מגלות כעס מודחק‬
‫‪8‬‬
‫ותסכול רב כלפי הוריו שלא מצאו דרך להגן עליו וש"שלחו" אותו גם למלחמה ולא מנעו בכל דרך‬
‫את השתתפותו בה‪.‬‬
‫כשהוא חש מוגן ומוכל בטיפול יכול המטופל להביע חרדות עמוקות ולחיות מחדש חוויות קשות‬
‫שחווה במלחמה‪ .‬דר' ט' רואה את המציאות הקשרית בטיפול בצורה שבה הוא יכול לספק לו'‬
‫סביבה תומכת ומכילה כך שיוכל לבטא כאב‪ ,‬וכמייצג כמיהה להגנה‪ ,‬יציבות והחזקה‪ :‬הטיפול‬
‫נראה בעיניו כקשר בין מבוגר מאורגן ומגונן ובין מטופל פגוע ופצוע שמייחל להגנה‪ .‬בנקודה‬
‫מסוימת בטיפול ו' מתחיל לחוש שהעיסוק המתמיד בזכרונות הטראומטיים הולך ונעשה עבורו‬
‫בלתי נסבל והוא מייחל לסיומו של הטיפול‪ .‬דר' ט'‪ ,‬לעומת זאת בטוח שהוא מטופלו הגיעו לנקודה‬
‫קריטית וחשובה ביותר שבה עליהם להשאר במגע עם הפצע הפתוח והמדמם של המטופל‪.‬‬
‫בתדירות רבה יותר ויותר מתחיל ו' להאשים את המטפל באכזריות ובהיעדר אמפתיה כלפיו‪ .‬דר'‬
‫ט' חש שלא זו בלבד שנסיונותיו לעבד את הזכרונות הטראומטיים של המטופל אינם עולים יפה‪,‬‬
‫אלא שהוא עלול לאבד את המטופל‪ .‬הוא מבין שעליו לעמוד בהאשמותיו של ו' על אכזריותו‬
‫ונוקשותו שלו לכאורה‪ ,‬ולהמשיך באופן עדין אבל עקבי לחקור את הסוגיות הטראומטיות שבחיי‬
‫מטופלו‪ ,‬את מקורותיהם ואת השפעותיהם‪.‬‬
‫קו הפעולה בו המטפל נוקט (כפי שהוא מסוגל לזהות רק בדיעבד) הוא שינוי של התפיסות שלו על‬
‫מאבקיו הפנימיים והקשריים של המטופל בטיפול ומחוצה לו‪ .‬הפרספקטיבה החדשה שהוא‬
‫מאמץ לעצמו כוללת תפיסה אחרת של המציאות הקשרית בינו ובין המטופל‪ :‬הוא המטפל מנסה‬
‫ללא הצלחה ובחוסר אפקטיביות להתמודד עם מטופל מניפולטיבי‪ ,‬שאינו יכול לשאת חרדה‬
‫ובעיקר חרדה מוסרית‪ ,‬ושמחפש דרכים מיידיות לפרק בצורה הרסנית ומזיקה את חרדותיו דרך‬
‫השלכות והתקות‪ .‬כחלק מארגון מחודש זה של המציאות הקשרית בטיפול‪ ,‬רואה המטפל את ו'‬
‫כמישהו שנמנע מקשיים ומנטילת אחריות מוסרית‪ ,‬כמו התנהגותו כלפי חברים אותם נטש‪.‬‬
‫למרות שדר' ט' ממשיך להחזיק ולזכור את הפרספקטיבה הראשונית שלו על הקשר שלו עם‬
‫המטופל‪ ,‬אימוץ תפיסה חדשה על מאבקיו של המטופל בטיפול ובחיים מאפשרת לו להיות עקבי‬
‫במאמציו חסרי הפשרות וה"אכזריים" לחקור את הסוגיות הכואבות בחיי מטופלו‪.‬‬
‫היכולת לזכור ולשים במוקד התודעה תפיסת מציאות קשרית טיפולית שמזמינה מצד המטפל‬
‫יחס קשה ובלתי מתפשר‪ ,‬ובה בעת לנהל שיח בינה ובין פרספקטיבות קשריות אחרות‪ ,‬מאפשרת‬
‫למטפל להיות לעתים "אכזרי"‪ ,‬כאשר "אכזריות" כזו נעשית חשובה להצלחת הטיפול‪ .‬אלו הם‬
‫רגעים שבהם חייבים המטפלים להפגיש ולעמת את מטופליהם עם ייאוש או חוסר אונים‬
‫שמאיימים להשתלט עליהם או עם חוויות כואבות או מביישות אחרות‪ .‬אלו הם רגעים בטיפול‬
‫בהם אנו כמטפלים צריכים "לקרוא" או לגייס את השנאה והנקמנות שבתוכנו לשרות המטרה‬
‫הטיפולית ‪ ,‬מפני שאנו יכולים לשכנע את עצמנו לבחור פרספקטיבות מסוימות על פני‬
‫פרספקטיבות אחרות‪ :‬פרספקטיבה כזו שמפרשת את המציאות בצורה שמזמינה התאכזרות או‬
‫יד קשה‪.‬‬
‫חוסר יכולת של מטפלים לנהל דיאלוג עם פרספקטיבות שמזמינות "אכזריות" ו"שנאה" מונעת‬
‫מהם לעיתים את האפשרות לקדם התפתחויות חשובות בטיפול‪ .‬אם לא ניתן לנהל דיאלוג עם‬
‫פרספקטיבות אלו‪ ,‬תפיסות מציאות קשרית מסוג זה עלולות להציף ללא התראה את מודעותו של‬
‫‪9‬‬
‫המטפל‪ -‬בדומה לאופן בו מטופלים עם קווים דיסוציאטיביים עלולים להיות מוצפים לעיתים על‬
‫ידי גרסה עצמי מנותקת‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬מטפלים שידועים בזכות עדינותם ויכולתם להזדהות עם סבל‬
‫של אחרים עלולים לבלבל את עצמם ואת עמיתיהם כשהם ינטשו לפתע ברגע בלתי מתאים את‬
‫מטופלם או יפגעו בו בדרך בלתי מודעת‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬האפשרות לזכור ולהכיר אפילו במידת מה הגדרות חלופיות של מציאות קשרית מאפשרת‬
‫למטפלים‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬להזדהות או לפחות להבין את נקודת מבטם של אנשים משמעותיים אחרים‬
‫בחייו של המטופל‪ ,‬כולל אלו שיש לו עמם קונפליקטים‪ .‬אנשים משמעותיים אלו מתייחסים אל‬
‫המטופל מנקודת מבט שמשקפת אינטרסים סותרים ותפיסות עולם חלופיות‪ ,‬או כאלה‬
‫שמתגוננות מפני התקפות אמתיות או מדומות עליהם מצד המטופל‪ .‬לעתים‪ ,‬היכולת להזדהות‬
‫באופן זמני וחלקי עם אותם אחרים משמעותיים בחייו של המטופל מאפשרת למטפל לעזור‬
‫למטופל להבין מה מפעיל ומניע את אותם אנשים כלפיו‪ ,‬ובכך לבחור תגובות מתאימות יותר‬
‫כלפיהם‪.‬‬
‫כך למשל‪ ,‬מטפל יכול לבטא רוך‪ ,‬חום‪ ,‬הבנה וקבלה כלפי מטופלת‪ ,‬לאחר שאימץ פרספקטיבה בה‬
‫הוא רואה אותה כילדה קטנה שנאבקת כדי להשיג הכרה‪ .‬תגובותיו הרגשיות של המטפל יכולות‬
‫להיות בניגוד גמור לאלו שהיא מקבלת בדרך כלל מבעלה‪ ,‬שעמו היא חולקת את חייה‪ ,‬אבל עמו‬
‫היא גם מנהלת קשר אמביוולנטי וקונפליקטואלי‪ .‬עלול להיווצר פיצול מכאיב בין רגשותיה של‬
‫המטופלת כלפי המטפל שמסוגל לספק משאלות רגרסיביות בתוך המסגרת המגבילה והנוקשה‬
‫יחסית של הטיפול האנליטי‪ ,‬ובין רגשותיה כלפי בן זוגה שאיננו מסוגל לספק את צרכיה הרגשיים‬
‫והבין אישיים‪ .‬יכולתו של המטפל לקחת לרגעים את נקודת המבט של בן הזוג תאפשר למטפל‬
‫להבהיר נקודת מבט זו למטופלת ולעזור לה להבין את המציאות הסובייקטיבית של בעלה‬
‫ומשמעות האירועים ביניהם עבורו‪ ,‬ולבחור בצורה מושכלת יותר כיצד תוכל להתמודד טוב יותר‬
‫עם קשר הנישואים שלה‪.‬‬
‫בדיוק כמו בתהליך של יצירת דיסוציאציה‪ ,‬יכולתו של המטפל לנתק היבטים מסוימים של‬
‫המציאות הקשרית קשורה בכישוריו הטבעיים לשכנוע‪-‬עצמי או לסוגסטיה עצמית‪ .‬באמצעות‬
‫סוגסטיה כזו מסוגל המטפל להאיר במודעותו פרספקטיבה חווייתית קשרית אחת מבין‬
‫אפשרויות שונות‪ ,‬ולגרום לפרספקטיבות אחרות להישאר בשוליים‪ .‬עם זאת‪ ,‬מעבר להבדלים‬
‫אישיותיים בין מטפלים‪ ,‬ישנן מספר התפתחויות שיכולות לסייע או דווקא להפריע לדיאלוג שבין‬
‫ארגוני חוויה קשרית שונים‪ .‬במקרים כאלה של הפרעה בדיאלוג זה‪ ,‬המטפל מתקשה לזכור שיש‬
‫דרכים אחרות‪ ,‬נקודות מבט אחרות שמהן ניתן להבין באופן אחר לגמרי את האירועים בטיפול‪.‬‬
‫במצבים אלו הוא יתקשה להתחבר לפרספקטיבות והגדרות של המציאות הטיפולית הקשרית‬
‫שנראות כמעט מובנות מאליהן לעמיתים‪ ,‬באופן שעלול להיות ממש טראומטי‪ .‬גורמים מפריעים‬
‫לאפשרות לנוע או לשחק בין פרספקטיבות שונות של מציאות קשרית יכולים להתרחש במצבים‬
‫הבאים‪:‬‬
‫א‪ .‬מצבים בהם המטופל גורם למטפל להיזכר באירועים שרשומים בתודעתו כאירועים‬
‫טראומטיים בהם הגיב ופעל בצורה נקמנית והרסנית כפי אנשים משמעותיים בחייו‪,‬‬
‫ונותר מבוהל מעצמו ומהסיטואציה‪ .‬זכרון טראומטי כזה עלול לגרום למטפל שלא לזכור‬
‫‪11‬‬
‫את הפרספקטיבה שעלולה להובילו לנקמנות והרסנות‪ ,‬בה הוא עלול להפיק מעצמו חלק‬
‫קשה ואכזרי אפילו באופן חלקי‪.‬‬
‫ב‪ .‬מקרים בהם המטופל מנסה לפתות את המטפל עלולים לעורר חרדה אצל המטפל אשר‬
‫תרחיק ממנו את הפרספקטיבה הראויה לסיטואציה קשרית מעין זו בה מטופל מפעיל‬
‫כוחות מסוימים על בן שיחו‪ .‬במקרים כאלה ייצמד המטפל לגרסה בה הוא רואה את‬
‫המטופל כילד קטן שרעב לאהבה‪ ,‬ולא יצליח לראות את הפרספקטיבה הבין אישית שבה‬
‫אדם אחד מנסה לפתות אחר בקסמו או במיניותו‪ ,‬שמהווים משאב אישיותי שלו‪.‬‬
‫ג‪ .‬מקרים בהם רואה המטפל פגמים באישיותו של המטופל‪ ,‬תופס אותו כחסר לב‪ ,‬או‬
‫כמניפולטיבי בצורה זדונית‪ .‬במצבים אלו המטפל עשוי לחוש בוז כלפי המטופל‪ ,‬דבר‬
‫שיאיים על דימויו העצמי של המטפל כאדם חם‪ ,‬מקבל ואוהב כלפי זולתו‪ .‬במצב כזה‬
‫המטפל ישמר גרסה קשרית בה המטופל נראה כקורבן של החיים ושל נסיבות ויימנע‬
‫מלנהל דיאלוג עם גרסאות קשריות אחרות כדי שלא לחוש את הבוז והביקורת כלפי‬
‫מטופלו‪.‬‬
‫הצמדות לארגון מסוים של פרספקטיבה קשרית בטיפול בלי לנהל דיאלוג עם אחרות‪ ,‬דורש‬
‫פעולה מנטלית שאיננה פשוטה ומאמצים מנטליים ניכרים מהמטפל‪ .‬פעולה זו כוללת שכנוע‬
‫עצמי וסוגסטיה שהגרסה שנבחרה של המציאות הקשרית היא יחידה ובלתי ניתנת לשינוי‪.‬‬
‫דבר זה עלול להוביל מטופלים לעתים להיות קרועים בין גרסתו של המטפל לבין גרסאות‬
‫אחרות של אחרים בחייהם‪ ,‬המחזיקים פרספקטיבות אחרות על האינטראקציות שבהן מוצא‬
‫עצמו המטופל‪ .‬דבר זה עלול להוביל גם להפיכת יחסי ההעברה‪-‬העברה נגדית לחד ממדיים‬
‫עבור המטופל‪ :‬יחסים בהם הוא אינו מצליח לגשר בין הגרסה הקשרית שעולה בטיפול‬
‫לגרסאות של האחרים‪.‬‬
‫מסקנות‬
‫התפתחותם והרחבתם של המושגים של דיסוציאציה וריבוי זהויות מאפשר לנו לבחון בצורה‬
‫חדשה אירועים בתוך הטיפול‪ .‬ברגע שאנחנו עוזבים את העמדה האנליטית הקלאסית‬
‫והפוזיטיביסטית ואת תביעתה לגבי האמת האובייקטיבית‪ ,‬אנו יכולים להתחיל לראות את‬
‫היתרון הגדול של תנועה ומשחק בין גרסאות שונות של המציאות הקשרית‪ .‬אנו יכולים לראות‬
‫כיצד תהליך זה יכול לאפשר למטפלים לשרוד קשיים גדולים בקשר הטיפולי‪ ,‬להפיק מעצמם‬
‫רגשות של חום‪ ,‬מסירות והזדהות‪ ,‬או דווקא רגשות של תוקפנות ועקשנות המסייעות בהתמודדות‬
‫עם משימות הטיפול‪.‬‬
‫תפיסה כזו של האינטראקציה הטיפולית בנויה על ההבנה שמתקיים שיח מתמשך בין‬
‫פרספקטיבות שונות של המציאות הטיפולית בכל זמן נתון‪ .‬תהליך זה יכול להתקיים בתוך‬
‫המטפל עצמו‪ ,‬בין חלקים שונים או בין דיסוציאציות שונות שלו‪ ,‬או בין המטופל והמטפל‪ .‬יכולתו‬
‫של המטפל לקיים שיח כזה מאפשרת ומקדמת את יכולתו של המטופל לנהל דיאלוג בין חלקים‬
‫חווייתיים שונים שלו‪ .‬מטופלים זקוקים ליכולת הזו לצורך ניהול קשריהם והמשא ומתן‬
‫המתמשך על צרכיהם מול האנשים הסובבים אותם‪ .‬הם זקוקים לגייס את החלק האמפתי והחם‬
‫שבתוכם כשהם נמצאים בעמדה תפקידית‪-‬הורית למשל מול ילדיהם‪ ,‬או כאשר הם זקוקים למלא‬
11
‫ ברגעים אחרים הם זקוקים לחלק הקשה‬.‫תפקיד מקצועי שמחייב עבודה מורכבת עם אנשים‬
‫וחסר הפשרות שבתוכם כדי לסכם עסקאות כספיות בצורה מוצלחת מבחינתם או כאשר עליהם‬
.‫ למשל‬,‫לתבוע ולדרוש מילדיהם לעמוד בדרישות החינוכיות‬
‫תפיסה כזו של עמדת המטפל מציעה שחלק ניכר מעמדתו הרגשית של המטפל הוא מודע ונעשה‬
‫מתוך בחירה אישית לראות את המציאות הקשרית בצורה ספציפית כדי לשרת את המטרה‬
‫ אשר נדרש לשקול בצורה של‬,‫ יש בכך משום הטלה של אחריות רבה יותר על המטפל‬.‫הטיפולית‬
‫ הסיפור‬:‫רפלקציה עצמית שוב ושוב את הערכותיו ותפיסותיו את המציאות הקשרית שבטיפול‬
‫שהוא מספר על המציאות הקשרית הטיפולית תלוי בבחירותיו ובהחלטות שאינן לגמרי מודעות‬
.‫אך יכולות להפוך למודעות אם יפנה את מוקד הרפלקציה שלו אליהן‬
‫מקורות‬
Abrams, S. (1994). The publication of clinical facts: a natural-science view. Int. J.
Psycho-Anal., 75:1201-1210.
Ahumada, J. L. (1994). What is a clinical fact? Clinical psychoanalysis as inductive
method. Int. J. Psycho-Anal., 75:949-960.
Arlow, J. A. (1985). Some technical problems of countertransference. Psychoanal. Q.,
54:164-175.
Aron, L. (1996). A Meeting of Minds. Hillsdale, NJ: Analytic Press.
Brenner, C. (1982). The Mind in Conflict. New York: Int. Univ. Press.
Bromberg, P. M. (1996). Standing in the spaces: the multiplicity of self and
psychoanalytic relationship. Contemp. Psychoanal., 32(4):509-535.
Chase, J. S. (1991). Hypnosis revisited: towards an integrated approach. Int. Rev.
Psycho-Anal., 18:513-525.
Davies, J. M. (1996). Dissociation, repression and reality testing in the
countertransference: the controversy over memory and false memory in the
psychoanalytic treatment of adult survivors of childhood sexual abuse.
Psychoanal. Dial., 6(2):189-218.
12
Davies, J. M. (1997). Dissociation, repression, and reality testing in the
countertransference. In Memories of Sexual Betrayal, ed. R. B. Gartener.
Northvale, NJ: Aronson.
Freud, S. (1910). The future prospects of psycho-analytic therapy. S.E., 11, 139-151.
Gergen, K. J. (1991). The Saturated Self: Dilemmas of Identity in Contemporary Life.
New York: Basic Books.
Greenberg, J. & Cheselka, O. (1995). Relational approaches to psychoanalytic
psychotherapy. In Essential Psychotherapies, ed. A. S. Gurman & S. B. Messer.
New York: Guilford.
Hirsch, I. (1994). Dissociation and the interpersonal self. Contemp. Psychoanal.,
30:777-799.
Hoffman, I. Z. (1983). The patient as interpreter of the analyst's experience. Contemp.
Psychoanal., 19:389-422.
Hoffman, I. Z. (1991). Discussion: toward a social-constructivist view of the
psychoanalytic situation. Psychoanal. Dial., 1:74-105.
Hoffman, I. Z. (1992). Expressive participation and psychoanalytic discipline.
Contemp. Psychoanal., 28:1-15.
Jacobs, T.J. (1986). On countertransference enactments. J. Amer. Psychoanal. Assn.,
34:289-307.
Kaplan, H. I., Sadock, B. J. & Grebb, J. A. (1994). Synopsis of Psychiatry. Baltimore:
Williams and Wilkins.
Kernberg, O. (1975). Borderline Conditions and Pathological Narcissism. New York:
Aronson.
Klein, M. (1975). Envy and Gratitude and Other Works, 1946-1963. New York:
Delta.
Kraemer, S. B. (1996). “Between the dark and the daylight” of maternal subjectivity:
meditations on the threshold. Psychoanal. Dial., 6(6):765-791.
13
McWilliams, N. (1994). Psychoanalytic Diagnosis. New York/London: Guilford.
Moore, B. E. & Fine, B. D. (1990). Psychoanalytic Terms and Concepts. New Haven,
CT: Amer. Psychoanal. Assn./Yale Univ. Press.
O'Shaughnessy, E. (1994). What is a clinical fact? Int. J. Psycho-Anal., 75:939-946.
Price, M. (1997). Knowing and not knowing: paradox in the construction of historical
narratives. In Memories of Sexual Betrayal, ed. R. B. Gartener. Northvale, NJ:
Aronson.
Richfield, J. (1954). An analysis of the concept of insight. Psychoanal. Q., 23:398408.
Slavin, J. H., Rahmani, M. & Pollock, L. (1998). Reality and danger in psychoanalytic
treatment. Psychoanal. Q., 67:191-217.
Slavin, M. O. & Kriegman, D. (1992). The Adaptive Design of the Human Psyche.
New York: Guilford.
Stern, D. B. (1997). Discussion: dissociation and constructivism. In Memories of
Sexual Betrayal, ed. R. B. Gartener. Northvale, NJ: Aronson.
Ulman, R. B. & Brothers, D. (1988). The Shattered Self. Hillsdale, NJ: Analytic
Press.
Winnicott, D. W. (1950). Hate in the countertransference. In Collected Papers:
Through Paediatrics to Psychoanalysis. New York: Basic Books, 1958.
Winnicott, D. W. (1951). Transitional objects and transitional phenomena. In
Collected Papers: Through Paediatrics to Psychoanalysis. New York: Basic Books,
1958