עלון להורדה שלום לעם

‫ת מהשטח‬
‫תמונו‬
‫תמונות‬
‫נוער ישראל‬
‫לום לעם ל‬
‫מפעילות ש‬
‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪726‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫נווה זיו‬
‫פקיעין‬
‫המצלמה שלנו יצאה לחלוקת מצות לנוער 'שלום לעם' במדרשיות בכל רחבי הארץ‪.‬‬
‫הפעם‪ ,‬התחלנו דווקא מהנערים שנמצאים בסניפים הרחוקים שבגליל‪ .‬התרגשנו!‬
‫סניף במצפה נווה זיו | פועל בימי ג' |‪20:30 - 22:00‬‬
‫בבית הכנסת של המצפה‬
‫לפרטים‪054-4324518 : :‬‬
‫סניף בפקיעין |פועל בימי א' | ‪20:30 - 22:00‬‬
‫בבית הכנסת של הישוב‬
‫לפרטים‪054-4324518 :‬‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫השטן‬
‫עםלשבת‬
‫להצטלםיפור‬
‫במדור ס‬
‫פרשת אמור ו' אייר תשע"ו ‪ 14‬במאי ‪2016‬‬
‫שבת פרשת אמור‪ ,‬ו' באייר תשע"ו‪,‬‬
‫‪ - 14/5/16‬חודש אייר ימים מסוגלים‬
‫לרפואה‬
‫הימים שבין פסח לעצרת מסוגלים‬
‫לרפואה‪ ,‬כמו שאמרו חז"ל במסכת‬
‫שבת‪ .‬ומצאו רמז לזה בשם החודש‬
‫אייר‪ ,‬שהוא ראשי תיבות‪ :‬אני הוי"ה‬
‫רופאך‪ ,‬וכתב ב"בני יששכר"‪" :‬ונראה לי‬
‫הטעם‪ ,‬שנשאר זה בסגולה בחודש הזה‪,‬‬
‫שהנה כל החולשות והחולאים על פי‬
‫רוב באים מהמאכלים שאינם לפי מזג‬
‫הדם‪ .‬והנה בחודש זה התחיל המן לירד‪,‬‬
‫לחם אבירים לחם הנבלע באיברים‪ ,‬ולא‬
‫היה בא מזה שום חולי ושום מכאוב‪,‬‬
‫נמצא בחודש הזה נתרפאו כל החולאים‪.‬‬
‫על כן נשאר טבע קיים בחודש זה סגולה‬
‫לרפואה"‪ .‬וכן כתב שאייר בגימטריה‬
‫ארך‪ ,‬רפואה בלשון הזוהר‪.‬‬
‫בספר מגלה עמוקות דרש את שם החודש אייר‪ ,‬ראשי תיבות אברהם יצחק‬
‫יעקב רחל‪ ,‬שהם ארבעת רגלי המרכבה‪.‬‬
‫מקובל מצדיקים‪ ,‬שהגשמים שיורדים בין פסח לעצרת‪ ,‬יש בהם רפואה‬
‫גדולה לכל החולאים‪ ,‬וכדאי לעמוד בגשם ולגלות קצת הראש שיֵ ֵרד הגשם‬
‫על הראש וגם לפתוח פיו שייכנס בפנים‪.‬‬
‫חודש אייר נקרא בתנ"ך "חודש זיו"‪ ,‬על שם השמש הזוהרת וזורחת בחודש‬
‫זה ועל שם ניצני האילנות שנראים בחודש זה‪ ,‬ובו מתיישבת שמחת‬
‫החודשים של אדר וניסן על הלב‪ .‬חז"ל דרשו את השם 'חודש זיו'‪ ,‬שבו היו‬
‫זיוותני עולם‪ ,‬כי האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬נולדו בחודש ניסן‬
‫(לדעת רבי יהושע) ובחודש אייר כבר היו בעולם ומכאן שם החודש‪ .‬בלוח‬
‫החקלאי הקדום שנמצא בחפירות גזר‪ ,‬נקרא חודש זה "ירח קציר שעורים"‪,‬‬
‫על שם הקציר שמתקיים בחודש זה‪ .‬בחודש אייר התחיל המן לירד לעם‬
‫ישראל והביא שפע ברכה לעולם‪.‬‬
‫בחודש אייר סופרים ספירת העומר עד חג השבועות בחודש סיון‪ .‬ברוב‬
‫ימי החודש‪ ,‬נוהגים מנהגי אבלות עקב פטירת תלמידי רבי עקיבא שפסקו‬
‫למות בי"ח בו‪ ,‬ל"ג בעומר‪.‬‬
‫מסע אל‬
‫העבר‬
‫יום ראשון‪ ,‬ז' באייר תשע"ו‪ - 15/5/16 ,‬חנוכת החומה‬
‫היום‪ ,‬בז' באייר שנת ג' אלפים תכ"ו‪ ,‬עם תחילת בנין בית המקדש השני‬
‫בימי עזרא ונחמיה‪ ,‬חגגו עולי ציון את חנוכת חומות ירושלים שנבנו מחדש‬
‫ובנייתן הסתיימה כבר בכ"ה באלול‪ .‬היה זה לאחר שנחמיה בן חכליה פחת‬
‫יהודה הגיע לירושלים‪ ,‬בעקבות עזרא שעלה לפניו ועולי ציון שבאו עמו‪,‬‬
‫והוא נדהם לראות את החומה העתיקה של ירושלים מזמן בית המקדש‬
‫הראשון‪ ,‬כיצד היא חרבה ושרופה‪ .‬נחמיה הבין מיד‪ ,‬כי אם לא תיבנה‬
‫החומה מחדש‪ ,‬לא יזכו יהודי ירושלים להגנה וביטחון‪ ,‬ולכן יצא למבצע‬
‫בניית החומה מחדש‪ .‬המבצע הוכתר בהצלחה‪ ,‬וירושלים הוקפה בחומה‬
‫איתנה שהגנה על תושביה מפני השונאים שמסביב‪.‬‬
‫יום שני‪ ,‬ח' באייר תשע"ו‪ - 16/5/16 ,‬הטבח ביהודי אשכנז‬
‫בשבת קודש ח' באייר שנת תתנ"ו‪ ,‬אירע הטבח הראשון של "מאורעות‬
‫תתנ"ו" כאשר נוסעי הצלב שהיו בדרכם לירושלים על מנת לכובשה‬
‫מידי המוסלמים שבה‪ ,‬התנפלו על יהודי שפיירא באשכנז‪ ,‬והרגו בהם‬
‫רבים על קידוש השם‪ .‬שפיירא היא הקהילה הראשונה משלוש הקהילות‬
‫המפורסמות המכונות "קהילות שו"ם"‪ ,‬ראשי תיבות שפירא‪ ,‬מגנצא‬
‫וורמייזא‪ ,‬שנהרסו ונחרבו במסע הצלב הראשון‪ .‬הפרעות התרחשו בשלהי‬
‫ימיו של רש"י‪ ,‬והוא ראה בעני עמו וכתב קינות על החורבן הגדול שראה‬
‫בימיו‪.‬‬
‫יום שלישי‪ ,‬ט' באייר תשע"ו‪ - 17/5/16 ,‬ארון האלוקים בשבי‬
‫היום התנהלה המלחמה הגדולה בין מחנה ישראל למחנה הפלשתים‬
‫בזמן עלי הכהן‪ .‬שני בניו של עלי ‪ -‬חפני ופנחס נפלו במלחמה‪ ,‬וארון‬
‫האלוקים נלקח בידי הפלשתים‪ .‬כששמע עלי הכהן את הבשורה הקשה‪,‬‬
‫נפל מרוב צער ונפטר בהיותו בן תשעים ושמונה שנה‪ .‬חז"ל קבעו יום זה‬
‫ליום תענית צדיקים על פטירת עלי הכהן‪ ,‬שבו גם חרב משכן שילה‪ .‬מנהיג‬
‫ישראל אחרי עלי הכהן‪ ,‬היה שמואל הנביא‪ ,‬שמשח אחר‪-‬כך את דוד המלך‬
‫ומחלציו ייצא המשיח שיגאלנו במהרה‪ ,‬אמן‪.‬‬
‫יום רביעי‪ ,‬י' באייר תשע"ו‪ - 18/5/16 ,‬התנ"ך הראשון‬
‫ביום זה בשנת רמ"ח‪ ,‬בראשית עידן הדפוס‪ ,‬יצאה לאור מהדורה ראשונה‬
‫של תנ"ך שלם ומנוקד‪ ,‬בבית הדפוס שבאיטליה של משפחת שונצינו‪,‬‬
‫מראשוני המדפיסים היהודיים בעולם‪ ,‬שגם הדפיסו את התלמוד הבבלי‬
‫בשנת רמ"ד‪ ,‬וסימנך אותיות גמר"א = רמ"ד‪.‬‬
‫לנצל את הכישרון‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫להרשל גרין הקטן היה תמיד עם‬
‫מבט קונדסי בעיניו‪ .‬המוח שלו‬
‫תמיד חישב בקדחתנות את התעלול‬
‫הבא שיבצע עם ידיו הזריזות‪ ,‬ויגרום‬
‫לחבריו לפרוץ בצחוק מתגלגל‪ .‬מאז‬
‫שהוא זכר את עצמו‪ ,‬הוא ידע שיש‬
‫לו כישרון מיוחד לזריזות ידיים‪.‬‬
‫מספיק שילד תמים היה עומד מולו‬
‫לתומו ‪ -‬ולאחר דקה אחת‪ ,‬כבר‬
‫כל תכולת כיסיו היו בידיים של‬
‫הרשל‪ ,‬בלי שהלה ישים לב לכך‪.‬‬
‫רגע לאחר מכן הוא היה שואל את‬
‫הילד האם נאבד לו משהו‪ ,‬וכשהוא‬
‫דוד קליינר‬
‫היה בודק את כיסיו ונוכח בעובדה‬
‫שהם ריקים‪ ,‬היה שולף הרשל את‬
‫החפצים בזה אחר זה לקול צחוקם של החברים ומול פרצופו‬
‫הנדהם של הקרבן התורן‪.‬‬
‫יום אחד נכנס המלמד אל הכיתה וניגש אל הארון כדי להוציא את‬
‫הספרים שלו‪ .‬הוא שלף את צרור המפתחות מכיסו וניסה לשווא‬
‫לפתוח את המנעול‪ ,‬הוא ניסה את המפתחות השונים בזה אחר‬
‫זה אבל הוא לא הצליח בשום פנים לפתוח את הארון‪ ,‬לאחר כמה‬
‫רגעים של מבוכה הבחין המלמד בחיוך רחב שנמרח על פרצופו‬
‫של הרשל‪.‬‬
‫"יש משהו שאני צריך לדעת‪ ,‬הרשל?" שאל המלמד בפנים חמורות‬
‫סבר‪ ,‬הרשל ניגש אל המורה כשפניו כבושות בקרקע ובידיו צרור‬
‫מפתחות "הרב אני מצטער‪ ,‬עוד יומיים פורים‪ ...‬החלפתי את הצרור‬
‫שיהיה קצת שמח"‪.‬‬
‫המורה הביט בו בחומרה ונזף בו על התעלול‪" ,‬אתה יכול להגיע‬
‫בסוף גם לגנבה!" אבל הרשל הצהיר "אף פעם לא השתמשתי‬
‫בזריזות הידיים שלי לשם גנבה‪ ,‬ואני מתחייב לא לגנוב לעולם!"‬
‫כאשר הגיע לגיל מצוות החליט הרשל להפסיק עם התעלולים‪,‬‬
‫ומאז השתמש בכישוריו רק על מנת לשעשע את החברים בטריקים‬
‫וקסמים שונים שעבורם היה צורך בזריזות ידיים‪.‬‬
‫אבל הרשל לא חלם לרגע שלא ירחק היום והוא יצטרך להפר את‬
‫הבטחתו למורה‪ .‬שנתיים לאחר חגיגת בר המצווה שלו‪ ,‬פרצה‬
‫מלחמת העולם השנייה והחלה השמדת יהדות אירופה במחנות‬
‫ההשמדה‪.‬‬
‫כאשר הרשל הגיע לגיל ‪ 17‬הוא נשלח עם קבוצת נערים למחנה‬
‫כפייה‪ ,‬בו היו האסירים עובדים מבוקר ועד ערב עבודות פיזיות‬
‫קשות‪ ,‬בקור מקפיא כשבגד דק לעורם‪ ,‬וכל מזונם היה רק חתיכת‬
‫לחם עבשה ומרק נטול מרכיבי מזון‪ ,‬שהיו ניתנים להם פעם ביום‪.‬‬
‫צעירים רבים לא הצליחו לעמוד בתנאים הקשים ונפחו את נשמתם‬
‫מחוסר תזונה‪ .‬בשלב הזה הרשל התחיל להפעיל את כישוריו‬
‫הנסתרים‪ ,‬תוך סיכון עצמי רב הוא היה מצליח לגנוב פרוסות‬
‫לחם בלי שהשומרים הנאצים ישימו לב‪ ,‬הוא לא היה שומר אותן‬
‫לעצמו אלא מחלק אותן בצריף לחלשים ולחולים‪ ,‬ועל ידי כך הציל‬
‫בוודאות כמה שהיו על סף מוות‪.‬‬
‫הוא התחיל לעקוב אחרי‬
‫השומרים שהיו מחלקים‬
‫את האוכל‪ ,‬ועד מהרה‬
‫הוא ראה שקארל הוא‬
‫האחראי על פתיחת‬
‫מחסני המזון‪ .‬בימים‬
‫הבאים הוא "התחכך"‬
‫עמו כמה פעמים‪,‬‬
‫ובאחת מהן צרור‬
‫המפתחות עבר מכיסו‬
‫של השומר לכיסו של‬
‫הרשל‪.‬‬
‫כמה דקות מאוחר‬
‫יותר הוא התחכך עמו שנית‪ ,‬והצרור חזר למקומו הראשון‪ ,‬אבל‬
‫במקום המפתח של המחסן היה מפתח עקום‪ ,‬כדי שהנאצי יחשוב‬
‫שהמפתח התקלקל‪ ,‬ולא יבין שהוא נגנב‪ ,‬וכך הוא יאלץ להשיג‬
‫מפתח רזרבי מארון המפתחות שבחדר הפיקוד‪.‬‬
‫בלילות הבאים הוא היה מתגנב בחשאי באישון לילה אל המחסן‬
‫ומוציא משם לחמים וירקות‪ ,‬אבל תמיד דאג לטשטש את החיסרון‬
‫במלאי על ידי סידור הלחם והירקות מחדש‪.‬‬
‫שבועיים לאחר מכן‪ ,‬חצי שעה לאחר שהאסירים נכנסו לשינה‪,‬‬
‫התפרצו אל הצריף כמה נאצים כשבראשם קארל תוך שהוא‬
‫מנפנף באקדחו וצורח‪" :‬מי גנב את המפתח של המחסן?! אני‬
‫רוצה אותו הרגע!"‬
‫כל האסירים החווירו‪ ,‬הם ידעו שאין איפה להחביא את המפתח‪,‬‬
‫מלבד דרגשי העץ והפיג'מות שלהם אין בצריף מאומה‪ .‬הנאצים‬
‫ערכו חיפוש מדוקדק בכל רחבי הצריף במשך שעה ארוכה‪ ,‬אבל‬
‫המפתח לא נמצא‪.‬‬
‫בסופו של דבר יצאו השומרים מהצריף ואיימו שאם יתברר‬
‫שהמפתח אכן אצלם‪ ,‬הם יוציאו את כולם להורג‪ .‬מיד לאחר‬
‫סגירת הדלת‪ ,‬האסירים המבועתים הביטו בהרשל בעיניים פעורות‬
‫לרווחה‪ ,‬ונשמתם כמעט פרחה מהם בעוד שהוא נשאר כל העת‬
‫רגוע‪.‬‬
‫אבל הרשל חייך חיוך רחב ושלף את המפתח בתנועת קוסם‪" .‬איפה‬
‫החבאת אותו?" שאלו כולם פה אחד‪" .‬אה‪ ,‬זה היה מאוד פשוט"‬
‫ענה הרשל "החבאתי את זה בכיס של הנאצי בעצמו מיד לאחר‬
‫שנכנס‪ ,‬שם הוא בטוח לא היה מחפש את זה‪ ...‬ורגע לפני שיצא‬
‫שלפתי אותו ממנו‪"...‬‬
‫***‬
‫כל אחד מאתנו צריך לדעת לנצל את הכישורים שניתנו לו למען‬
‫עשיית דברים טובים וחיוביים‪ ,‬אם זה חוש הומור ‪ -‬לנצל אותו‬
‫לשמח את החברים‪ .‬ואם זה כוח פיזי ‪ -‬לנצל אותו לעזור לאנשים‬
‫ולא להטיל אימה על אחרים‪ .‬פעמים רבות מעניק לנו הקב"ה‬
‫מתנות שונות‪ ,‬עלינו לדעת רק לנצל אותן כראוי‪...‬‬
‫דברי חכמים ככוכבים‬
‫כמו שהכוכבים נראים קטנים וזניחים‪ ,‬כך ציווי התורה‬
‫נראים לנו כנקודות קטנות ורחוקות מאתנו‪.‬‬
‫עלינו לזכור שהם רק נראים רחוקים וכשנתקרב וננסה‬
‫להבין את ציווי התורה האור שלה יזרח בתוכנו‬
‫ׁשֹומר ּפִ יו ּולְׁשֹונֹו‬
‫ֵ‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫"ּברּוכִ ים ַה ָּב ִאים לְ ַמ ְמלֶ כֶ ת ַה ַחּיֹות"‪ּ ,‬כָ אן‬
‫ְ‬
‫ַה ֶּמלֶ ְך הּוא ָה ַא ְריֵ ה‪ּ .‬גַ ם ְּב ַמ ְמלֶ כֶ ת ַה ַחּיֹות יֵ ׁש‬
‫ּוברֹאׁש ַה ִּפ ָיר ִמ ָידה ֻה ַּצב ָה ַא ְריֵ ה‬
‫ארכְ יָ ה‪ְ ,‬‬
‫ִה ַיר ְ‬
‫וְ ֻה ְמלַ ְך לְ ֶמלֶ ְך ַעל ַה ַחּיֹות ּכֻ ּלָ ם‪ְּ .‬פ ָע ִמים‬
‫ּופ ָע ִמים ְּב ַר ְח ָמנּות‪.‬‬
‫ִמ ְתנַ ֵהג הּוא ְּב ַאכְ זָ ִרּיּות‪ְ ,‬‬
‫ּומנַ ֵּצל לְ ָר ָעה ֶאת‬
‫נֹוהג הּוא ִּב ְׁש ִחיתּות ְ‬
‫ִע ִּתים ֵ‬
‫נֹוהג ְּב ִמ ְׁש ַּפט ַה ֶּצ ֶדק‬
‫ַס ְמכּותֹו‪ּ ,‬ולְ ִע ִּתים ֲה ֵריהּו ֵ‬
‫וְ ַהּי ֶֹׁשר‪ .‬אּולָ ם יֶ ְׁשנָ ם ְּפ ָע ִמים ֶׁש ָּב ֶהם ִמ ְתנַ ֵהג‬
‫ּוב ִמ ְר ָמה‪ְ ,‬מכַ ֶּסה ֶאת ַמ ֲע ָשֹיו‬
‫הּוא ִּב ְצ ִביעּות ְ‬
‫ּובפ ַֹעל‬
‫כּותית‪ְ ,‬‬
‫ְּב ַמ ֲע ֶטה ֶׁשל ַס ְמכּות ַמלְ ִ‬
‫ַמ ֲע ָשֹיו ֻמ ְׁש ָח ִתים‪.‬‬
‫ּגֹורלִ י‪ֶׁ ,‬שּבֹו‬
‫ּכָ ְך ּגַ ם ָהיּו ַמ ֲע ָשֹיו ְּבאֹותֹו יֹום ָ‬
‫ּפּורנּוו‪.‬‬
‫עֹוסק ִס ֵ‬
‫ֵ‬
‫זֶ ה ִמ ְס ַּפר יָ ִמים ֶׁשּכְ ֵא ִבים ָּת ְקפּו ֶאת ַה ֶּמלֶ ְך‪,‬‬
‫ֹחֹותיו ֹלא ָע ְמדּו לֹו לְ ַׁש ֵחר לְ ֶט ֶרף‪ֻ .‬מ ָּטל ָהיָ ה‬
‫ּכ ָ‬
‫ּומיֻ ָּסר‪ַ ,‬ה ֵּת ָאבֹון ִמ ֶּמּנּו וָ ָהלְ ָאה‪,‬‬
‫ְּב ִפּנָ תֹו ּכָ אּוב ְ‬
‫יֹותר ָמ ָצא‬
‫ֹלא ָהיָ ה ּבֹו ּכ ַֹח ֲא ִפּלּו לַ ֲחׁשֹב ַעל ֶט ֶרף‪ּ .‬כַ ֲעבֹר יָ ִמים ִמ ְס ָּפר ּכְ ֶׁש ָחׁש ְמ ֻחּזָ ק ֵ‬
‫יֹוצא ּד ֶֹפן‪ַ ,‬אְך יְ ֵמי ַה ַּמ ֲחלָ ה וְ ַהּצֹום ֶה ֱחלִ יׁשּוהּו‪ּ ,‬כָ ְך ֶׁשֹּלא ָהיָ ה ּבֹו‬
‫ֶאת ַע ְצמֹו ָר ֵעב ְּבא ֶֹפן ֵ‬
‫ּכ ַֹח לִ ְרּדֹף ַא ַחר ֶט ֶרף‪.‬‬
‫ָח ַׁשב וְ ֶה ֱעלָ ה ְּבמֹחֹו ַר ְעיֹון זְ דֹונִ י‪ ,‬וְ יָ ָצא לְ ַח ֵּפשֹ ֶאת ַה ָּק ְר ָּבן ָה ִראׁשֹון‪.‬‬
‫ָּפ ַסע ָה ֲא ִרי ֵּבין ֲע ֵצי ַהּיַ ַער ְּבנַ ַחת‪ּ ,‬כְ ֶׁש ֲא ֶר ֶׁשת ָּפנָ יו ְמ ַׁש ֶּד ֶרת ֲע ָס ִקים ּכָ ָרגִ יל‪ֵ .‬מ ָרחֹוק‬
‫רֹואה הּוא ֶאת ַה ֲחמֹור ִמ ְת ָק ֵרב וְ הֹולֵ ְך‪ּ" .‬גַ ׁש ֵהּנָ ה"‪ָ ,‬ק ָרא הּוא ְּבקֹול לְ כִ ּוּון ָאזְ נֵ י ַה ֲחמֹור‪.‬‬
‫ֶ‬
‫ּוב ִב ְרּכַ יִ ם‬
‫רֹוממֹות ִּב ְד ִריכּות לְ ִמ ְׁש ַמע קֹולֹו ֶׁשל ַה ֶּמלֶ ְך‪ְ ,‬‬
‫ָאזְ נָ יו ָה ֲא ֻרּכֹות ֶׁשל ַה ֲחמֹור ִמ ְת ְ‬
‫ּכֹוׁשלֹות ִמ ְת ָק ֵרב הּוא ֶאל ַה ֶּמלֶ ְך‪.‬‬
‫ְ‬
‫לֹומר ַמהּו ָה ֵר ַיח‬
‫ ְ"ר ֵאה יְ ִד ִידי‪ָ ,‬חׁש ֲאנִ י ְמ ַעט ֶׁשֹּלא ְּבטֹוב‪ ,‬אּולַ י ּתּוכַ ל לְ ִה ְת ָק ֵרב וְ ַ‬‫ּיֹוצא ִמ ִּפי"‪.‬‬
‫ַה ֵ‬
‫ּנֹודף ִמ ִּפיו ֶׁשל ָה ַא ְריֵ ה‪ֶׁ ,‬ש ִּמ ְס ַּפר יָ ִמים ֹלא ָאכַ ל‪,‬‬
‫ִה ְת ָק ֵרב ַה ֲחמֹור ְמ ַעט וְ ֵר ַיח ַה ִּס ְרחֹון ַה ֵ‬
‫ִהּכָ ה ְּב ַאּפֹו‪.‬‬
‫י‪-‬ח!"‬‫ס ִ‪-‬ר ַ‬‫נֹודף ֵר ַיח ַמ ְ‬
‫לֹומר לְ ָך‪ַ ,‬אְך ִמ ִּפיָך ֵ‬
‫"אדֹונִ י ַה ֶּמלֶ ְך‪ַ ,‬צר לִ י ַ‬
‫ ֲ‬‫מֹותָך‪ּ ,‬כָ ְך ְמ ַד ְּב ִרים ֶאל ַה ֶּמלֶ ְך??? ֶּבן ָמוֶ ת ַא ָּתה!!!"‬
‫"חצּוף ֶׁשּכְ ְ‬
‫ָה ַא ְריֵ ה ִהזְ ַּד ֵּקף ְּב ַא ַחת‪ָ :‬‬
‫הֹותיר ִמ ֶּמּנּו ָש ִֹריד‪.‬‬
‫ְּב ַא ַחת ִה ְתנַ ֵּפל ַעל ַה ֲחמֹור ֶה ָהמּום‪ ,‬וְ ֹלא ִ‬
‫רּוחת ְּב ַשֹר ַה ֲחמֹור‪ ,‬וַ ֲע ַדיִ ן ֹלא נָ ח ֵמ ַר ֲעבֹונֹו‪ִּ ,‬ב ְטנֹו ֵה ִצ ָיקה לֹו‪ .‬הּוא‬
‫ּגָ ַמר ָה ַא ְריֵ ה ֶאת ֲא ַ‬
‫ּומעֹולָ ם‬
‫ּׁשּועל ֶׁש ֵּמ ָאז ֵ‬
‫ָּפנָ ה לְ ַח ֵּפשֹ ַא ַחר ַה ֶּט ֶרף ַה ָּבא‪ֵ .‬מ ֵהיכָ ן ֶׁשהּוא ָצץ לֹו לְ ֶפ ַתע ַה ָ‬
‫יֹועץ ַה ְּס ָת ִרים ֶׁשל ַה ֶּמלֶ ְך‪ ,‬וְ לַ ְמרֹות ֶׁש ָע ַמד ִמן ַה ַּצד וְ ָחזָ ה ַּב ַּמ ֲחזֶ ה‬
‫ִה ְתיַ ֵּמר לִ ְהיֹות ֵ‬
‫נֹוטף ָא ַמר‪ּ" :‬ב ֶֹקר טֹוב‬
‫מּומי ֵ‬
‫ּוב ִחּיּוְך ַע ְר ִ‬
‫ַה ַּמ ֲח ִריד ֹלא ָח ַׁשׁש לְ ַחּיָ יו‪ .‬נֶ ֱע ַמד לִ ְפנֵ י ַה ֶּמלֶ ְך ְ‬
‫רּותָך?"‬
‫ֲאדֹונִ י ַה ֶּמלֶ ְך! ַּב ֶּמה אּוכַ ל לַ ֲעמֹד לְ ֵׁש ְ‬
‫ּׁשּועל‪ָ ,‬חׁש ֲאנִ י ֶׁשֹּלא ְּבטֹוב‪ ,‬אּולַ י‬
‫את יְ ִד ִידי ַה ָ‬
‫אֹומר‪" :‬טֹוב ֶׁש ָּב ָ‬
‫ַה ֶּמלֶ ְך ְמ ַחּיֵ ְך ַּב ֲחזָ ָרה וְ ֵ‬
‫לֹומר לִ י ַמהּו ָה ֵר ַיח ָהעֹולֶ ה ִמ ִּפי?"‬
‫ּתּוכַ ל לְ ִה ְת ָק ֵרב וְ ַ‬
‫ּׁשּועל‬
‫רּוחת ַה ֲחמֹור ֹלא ָעלָ ה ִמ ִּפיו ֶׁשל ַה ֶּמלֶ ְך ֵר ַיח ּגַ ן ֵע ֶדן‪ַ ,‬אְך ַה ָ‬
‫מֹותר לְ ַצּיֵ ן ּכִ י ַא ַחר ֲא ַ‬
‫לְ ָ‬
‫ּוב ֲחלַ ְקלַ ּקּות לְ ׁשֹונֹו ִמ ֵהר‬
‫ֶה ְחלִ יט ֹלא לִ ּפֹל ַּב ַּמלְ ּכ ֶֹדת ֶׁש ָּבּה נָ ַפל ַּב ַעל ָאזְ נֵ י ַה ֲחמֹור‪ַ ,‬‬
‫"אּה‪ֲ ,‬אדֹונִ י ַה ֶּמלֶ ְך‪ֵ ,‬ר ַיח ּגַ ן ֵע ֶדן עֹולֶ ה ִמ ִּפיָך‪ֵ ,‬איזֶ ה ַמ ְט ַע ִּמים‬
‫לְ ָה ִׁשיב לַ ֶּמלֶ ְך ּכְ ִמ ְת ַעּנֵ ג‪ָ :‬‬
‫ָאכַ לְ ָּת ַהּב ֶֹקר?"‬
‫"ּבן ָמוֶ ת ַא ָּתה ַעל‬
‫ּׁשּועל‪ֶ .‬‬
‫ׁשּוחה ָח ַרץ ֶאת ִּדינֹו ֶׁשל ַה ָ‬
‫ימה ְק ָ‬
‫ּובנִ ָ‬
‫ׁשּוב ִהזְ ַּד ֵּקף ָה ֲא ִרי ְ‬
‫ּׁשּועל זֵ כֶ ר‪.‬‬
‫נֹותר ֵמ ַה ָ‬
‫נּותָך וְ ַעל ְׁש ָק ֶריָך!" ּכַ ֲעבֹר ַּדּקֹות ְספּורֹות ֹלא ַ‬
‫ַחנְ ָפ ְ‬
‫ּׁשּועל‪ ,‬וְ ִח ֵּפשֹ ָמנָ ה‬
‫רּוחת ַה ֲחמֹור וְ ַה ָ‬
‫וַ ֲע ַדיִ ן‪ֲ ,‬ע ַדיִ ן ִק ְר ְק ָרה ִּב ְטנֹו ֶׁשל ָה ֲא ִרי‪ֹ ,‬לא ָש ַֹבע ֵמ ֲא ַ‬
‫ּנּוח ְס ֻע ָּדה‪.‬‬
‫ַא ֲחרֹונָ ה לְ ִק ַ‬
‫ימה‪ָ ,‬ה ַא ְריֵ ה‬
‫ּות ִמ ָ‬
‫ׁשֹוטט ְּב ַמ ֲע ֵבה ַהּיַ ַער‪ֵ ,‬מ ָרחֹוק ַמ ְב ִחין הּוא ְּבכִ ְב ָׂשה ְק ַטּנָ ה ְ‬
‫ָהלַ ְך וְ ֵ‬
‫ְמ ֻׁשכְ נָ ע ֶׁש ַה ָּמנָ ה ָה ַא ֲחרֹונָ ה ּכְ ָבר ֶׁשּלֹו‪ִ ,‬עם ַהּכִ ְב ָׂשה ְּבוַ ַּדאי ֶא ְפ ָׁשר לְ ִה ְס ַּת ֵּדר‪ֵ ...‬מ ִרים‬
‫קֹורא לָ ּה לָ גֶ ֶׁשת ֶאל הֹוד ַמלְ כּותֹו‪.‬‬
‫הּוא ֶאת קֹולֹו לְ ֵע ֶבר ַהּכִ ְב ָׂשה וְ ֵ‬
‫"חׁש ֲאנִ י ְמ ַעט ֶׁשֹּלא ְּבטֹוב‪ ,‬אּולַ י‬
‫ּומ ְת ָק ֶר ֶבת‪ָ .‬‬
‫רֹוע ֶדת ּכֻ ּלָ ּה ִ‬
‫יה ֶ‬
‫ימה ֶאת ַרגְ לֶ ָ‬
‫ַהּכִ ְב ָׂשה ְמ ִר ָ‬
‫לֹומר לִ י ַמהּו ָה ֵר ַיח ָהעֹולֶ ה ִמ ִּפי?"‬
‫ּתּוכְ לִ י ַ‬
‫"צר לִ י ֲאדֹונִ י ַה ֶּמלֶ ְך‪ֹ ,‬לא אּוכַ ל לְ ֵה ָענֹות‬
‫לֹוח ֶׁשת‪ַ :‬‬
‫ֹאׁשּה וְ ֶ‬
‫ַהּכִ ְב ָׂשה ַמ ְרּכִ ינָ ה ֶאת ר ָ‬
‫לְ ַב ָּק ָׁש ְתָך‪ְ ,‬מ ֻצּנֶ נֶ ת ֲאנִ י וְ ַא ִּפי ָסתּום‪"...‬‬
‫וְ ַעל ּכָ ְך ָא ַמר נְ ִעים זְ ִמירֹות יִ ְש ָֹר ֵאל‪ׁ" :‬ש ֵֹמר ִּפיו ּולְ ׁשֹונֹו‪ׁ ,‬ש ֵֹמר ִמ ָּצרֹות נַ ְפׁשֹו"‪.‬‬
‫את לְ ַס ֵּפר ִׁש ְבחֹו‪ַ ,‬א ָּתה ָּבא לְ ַס ֵּפר ּגְ נּותֹו(‪,‬‬
‫)ׁש ִּמּתֹוְך ֶׁש ָּב ָ‬
‫ֹאמר טֹוב ֶ‬
‫ֹאמר ַרע‪ ,‬וְ ַאל ּת ַ‬
‫ַאל ּת ַ‬
‫ּוסיָ ג לַ ָחכְ ָמה ְׁש ִת ָיקה!‬
‫יהם ְ‬
‫ְמׁשְֹך ַע ְצ ְמָך ִמ ְּׁשנֵ ֶ‬
‫*‬
‫ּכְ ָבר ָא ְמרּו ַה ַּק ְדמֹונִ ים ֶׁש ָה ָא ָדם הּוא "עֹולָ ם ָק ָטן"‪ ,‬וְ כָ ל ַמה ֶּׁשּיֵ ׁש ָּבעֹולָ ם יֵ ׁש ּגַ ם ְּבתֹוכֹו‬
‫ּסֹובב‬
‫ּוב ְט ָב ָעיו‪ֹ .‬לא ַּפ ַעם ִמ ְס ַּתּכֵ ל ָה ָא ָדם ַעל ַה ֵ‬
‫ּדֹותיו ִ‬
‫כּונֹותיו‪ְּ ,‬ב ִמ ָ‬
‫ֶׁשל ָה ָא ָדם‪ִּ ,‬ב ְת ָ‬
‫יׁשי נָ ָחׁש ָערּום‪ַ .‬קל לֹו לָ ָא ָדם‬
‫ּפֹותה לֹו ּכְ יֹונָ ה‪ ,‬וְ ַה ְּׁשלִ ִ‬
‫אֹומר‪ :‬זֶ ה ּגִ ּבֹור ּכַ ֲא ִרי‪ ,‬וְ זֶ ה לֵ ב ֶ‬
‫וְ ֵ‬
‫יֹוסיף וְ יִ לְ ַמד לֶ ַקח‪.‬‬
‫ּומ ָּׁשם ִ‬
‫ּסֹובב אֹותֹו‪ִ ,‬‬
‫לְ ִה ְתּבֹונֵ ן ַעל ַה ֵ‬
‫ּבּורים ֶׁשּיֵ ׁש ָּב ֶהם ֲח ָׁשׁש לְ ִקנְ ָאה‪ ,‬לְ ִשֹנְ ָאה‪,‬‬
‫ּׁשֹומר ֶאת ִּפיו וְ ָשֹם לֹו ַמ ְחסֹום ִמ ִּד ִ‬
‫ַה ֵ‬
‫ׁשֹומר ֶאת נַ ְפׁשֹו ִמּכָ ל ַרע‪.‬‬
‫הֹוצ ַאת ֵׁשם ַרע ‪ֵ -‬‬
‫יבה‪ ,‬לְ לָ ׁשֹון ָה ָרע‪ ,‬לְ ָ‬
‫לְ ַת ֲחרּות‪ ,‬לִ ְמ ִר ָ‬
‫ּוׂש ָפ ֶתיָך ִמ ַּד ֵּבר‬
‫"מי ָה ִאיׁש ֶה ָח ֵפץ ַחּיִ ים א ֵֹהב יָ ִמים לִ ְראֹות טֹוב; נְ צֹר לְ ׁשֹונְ ָך ֵמ ָרע ְ‬
‫ִ‬
‫ִמ ְר ָמה"‬
‫להצטלם עם השטן‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫הנוסעים ששהו על סיפון טיסת אייר‬
‫אורלינס ‪ 797‬לא האמינו שזה קורה‬
‫להם‪ :‬בדיוק כמו בסיפורי הזוועה‬
‫שבעיתונים‪ ,‬שעה קלה לאחר המראת‬
‫המטוס‪ .‬התרומם לפתע ממקומו גבר‬
‫בעל חזות פנים ערבית‪ ,‬והציג את עצמו‬
‫בשם דחלאן ולאחר מכן הוא הכריז‪:‬‬
‫"זאת חטיפה‪ ,‬שאף אחד לא יקום‬
‫ממקומו!"‪.‬‬
‫צרחות החלו להישמע בחלל‪ ,‬ונוסעת‬
‫מבוגרת אחת התעלפה‪ .‬החוטף נותר‬
‫קר רוח ונופף באקדח ששלף מכיס‬
‫מעילו וצעק – "שקט‪ ,‬עוד צעקה אחת‬
‫ואני מפוצץ את המטוס‪ ,‬אינני פוחד‬
‫אריק סגל‬
‫למות!"‪ .‬הנוסעים השתתקו באחת‪.‬‬
‫החוטף דפק על תא הטייס ודרש‬
‫מהטייס לפתוח לו את הדלת‪.‬‬
‫הטייסים‪ ,‬כמו בכל מקרי חטיפה בהיסטוריה הבינו שעליהם לשתף‬
‫פעולה‪ .‬המטורף עשוי לירות בהם ובאנשי הצוות ולרסק את המטוס‪,‬‬
‫כשהמשמעות הישירה היא מותם הוודאי של כל הנוסעים ואנשי הצוות‪.‬‬
‫המחבל הורה לטייסים להפנות את המטוס באופן מיידי לכיוון אחר‪.‬‬
‫הטייסים ניסו להערים על דחלאן רק שזה התגלה כמומחה לתעופה‬
‫ושלט היטב במכשירי הטיסה‪ .‬מתברר כי קודם לחטיפה עבר האיש‬
‫אימונים אינטנסיביים ואף למד להטיס מטוס בעצמו‪ .‬הטייסים נאלצו‬
‫למלא את הוראתו‪ ,‬הם ניסו לברר את יעד הטיסה‪ ,‬אבל דחלאן לא השיב‬
‫להם‪" .‬כשנתקרב למקום אתן לכם הוראות נוספות"‪ .‬הטייסים הבינו כי‬
‫הוא מסתיר מהם את היעד כדי לא לאפשר לכוחות הביטחון ליירט את‬
‫הטיסה או לפעול להשתלטות על המטוס כשינחת‪.‬‬
‫לאחר שהמטוס נע לכיוון הנכון לשביעות רצונו‪ ,‬ניגש החוטף אל‬
‫המיקרופון והכריז באנגלית‪" :‬מדבר הקפטן החדש שלכם‪ ,‬ריפעת דחלאן‪,‬‬
‫אני מבקש להודיע כי לא יאונה לכם כל רע אם תצייתו להוראות"‪.‬‬
‫ההודעה של דחלאן לא הרגיעה במיוחד את הנוסעים‪ ,‬אבל הם ניסו‬
‫לפחות לשמור על שתיקה‪ .‬את המתח ניתן היה להרגיש באוויר‪ ,‬נוסעים‬
‫אחדים הוציאו את מכשירי הטלפון שלהם וניסו להיפרד באמצעותם‬
‫מיקיריהם‪ ,‬אחרים ישבו משותקים מאימה ללא יכולת תזוזה‪.‬‬
‫בין הנוסעים היה צעיר בן ‪ 23‬בשם לברון‪ .‬היה זה בחור הרפתקני שאהב‬
‫לחוות חוויות חדשות ומסעירות‪ .‬מצבי סכנה היו בשבילו כמו סם ממכר‬
‫וממריץ‪ .‬הוא החל לחשוב כיצד יספר לחבריו על ההרפתקה בשחקים‪,‬‬
‫איך היה קרוב אל המוות‪ ,‬ואיך הסתובב המחבל לצדו כשהוא חמוש‬
‫באקדח‪ .‬אלא שאז חלפה מחשבה בראשו של לברון‪" :‬במה אני מיוחד?‬
‫מה שונה אני ממאה ארבעים ותשעה הנוסעים האחרים שהשתתפו גם‬
‫הם באירוע הזה"? הוא החליט שעליו לחוות את האירוע בצורה ייחודית‬
‫שתותיר לו מזכרת לשנים הבאות‪...‬‬
‫אל מול הבהלה של הנוסעים קם לברון ממקומו והחל לפסוע לכיוון‬
‫המחבל ריפעת דחלאן‪ ,‬הלה הביט בו‪ ,‬דרך את אקדחו ואמר‪" :‬תעצור‪,‬‬
‫או שאתה מת!" לברון נבהל‪ ,‬אבל תחושת הריגוש גברה אצלו על הכול‪.‬‬
‫הוא התקרב עוד קצת אל המחבל ואמר לו באנגלית‪" :‬תשמע ריפעת‪,‬‬
‫האם תהיה מוכן לעשות איתי צילום סלפי‪ ,‬כשאני ואתה ביחד מחייכים‬
‫למצלמה?" דחלאן התבונן בצעיר כעל משוגע ואמר בדיוק את מה‬
‫שחשב‪" :‬תגיד לי אתה משוגע? לא הבנת מה שאמרתי מקודם?" לברון‬
‫המשיך לחייך ואמר‪" :‬מה אכפת לך‪ ,‬אם כולנו נתפוצץ לא יישאר כלום‪,‬‬
‫לא ממני ולא מהתמונה‪ ,‬אבל אם נשתחרר בסופו של דבר על פי התנאים‬
‫שלך‪ ,‬תהיה לי מזכרת יפה"‪ .‬המחבל עוד לא הספיק לענות‪ ,‬ולברון הוציא‬
‫את מכשיר הטלפון שלו כשהוא מראה למחבל תמונות שונות שלו‬
‫מאירועים שונים‪" :‬הנה כאן אני בקצה של צוק בגובה ‪ 4000‬רגל מושיט‬
‫רגל אחת באוויר על פני התהום‪ ,‬כאן אני נוסע במכונית מרוץ במהירות‬
‫של ‪ 230‬ק"מ" המחבל התבונן בצעיר המוזר ומשך בכתפיו‪ .‬לא היה לו‬
‫סבלנות להתווכח עם הנוסע שלא הפסיק לדבר והוא אמר‪" :‬תצלם מהר‬
‫ותחזור למקום"‪.‬‬
‫"תודה אדוני"‪ ,‬אמר לברון‪ .‬הוא החזיק את הטלפון מול שני הראשים לחץ‬
‫על הכפתור המתאים‪ ,‬והתמונה המשונה צולמה‪" .‬תחזור למקום"‪ ,‬אמר‬
‫דחלאן שוב‪ ,‬אך לברון עדין לא סיים‪" .‬רגע אני צריך לרשום פרטים לצד‬
‫התמונה‪ ,‬אחר כך אני אשכח"‪.‬‬
‫היכן אנחנו‪ ,‬שאל לברון את עצמו והשיב‪ ,‬טיסת אייר אורלינס ‪ ,797‬מה‬
‫התאריך היום‪ ,‬המחבל שכבר חפץ לסיים עם הנוסע הטרדן ענה בצורה‬
‫אוטומטית – "הרביעי לפברואר ‪"2015‬‬
‫"מה יעד הטיסה?" שאל לברון‪ ,‬והמחבל השיב מבלי לחשוב‪" :‬איי קיימן"‬
‫בשלב זה פקעה סבלנותו והוא צעק‪" :‬תחזור למקום או שאני יורה בך!"‪.‬‬
‫לברון שהבין כי התגרה במזלו יותר מדי‪ ,‬חזר למושבו והחל לסדר את‬
‫התמונה הנדירה שהשיג‪ .‬תוך כדי עבודה עליה‪ ,‬הוא שם לב לפרט מעניין‪:‬‬
‫המחבל אמר כי יעד הטיסה הוא איי קיימן‪ ,‬בעוד יעד הטיסה המקורי‬
‫היה למיזורי שבארה"ב‪ .‬לברון הבין שהמחבל‪ ,‬לא הבחין בטעות שעשה‪,‬‬
‫וענה לקונית את התשובה כי המטוס נוסע ליעד החדש – איי קיימן‪ .‬והוא‬
‫למעשה חשף את הסוד השמור ביותר בטיסה הזו – את היעד‪ .‬הפעולה‬
‫הבאה של לברון הייתה פשוטה ביותר‪ ,‬הוא שלח באמצעות הטלפון שלו‬
‫הודעה למשפחתו על יעד הטיסה החדש‪ ,‬אותו חשף מבלי משים המחבל‬
‫העצבני‪.‬‬
‫שעות ספורות לאחר מכן‪ ,‬כשנחת המטוס באיי קיימן‪ ,‬באזור שומם‪ ,‬ממנו‬
‫תכננו דחלאן וחבריו לנהל משא ומתן עם שלטונות ארצות הברית‪ ,‬פרצו‬
‫אל פנים המטוס עשרות אנשי קומנדו שהמתינו במקום בעוד מועד‪.‬‬
‫דחלאן לא הספיק אפילו להבין את טעותו כשצרור כדורים שם קץ לחייו‪.‬‬
‫מפקד הקומנדו ניגש ללברון ולחץ את ידו‪ .‬אבל לברון בתמורה ביקש‬
‫רק דבר אחד‪ :‬להראות לו את התמונה המיוחדת שהשיג עם המחבל‬
‫ריפעת דחלאן‪...‬‬
‫***‬
‫בפרשתנו התורה מלמדת אותנו על‬
‫'קרבן תודה' שאדם מקריב כאשר‬
‫הוא יוצא מצרה לרווחה‪ ,‬הפרשה‬
‫מזכירה לנו שכאשר אנו מביאים‬
‫קרבן תודה‪ ,‬עלינו לזכור את חסדי‬
‫הבורא שגאל אותנו ממצרים‬
‫ומעבדות לחירות‪ .‬הסיפור הזה‬
‫מתאר לנו‪ ,‬איך כנגד כל הסיכויים‬
‫דווקא מהשיגעון הגדול ביותר‬
‫צמחה לה הישועה ועד כמה אנו‬
‫צריכים להודות לבורא על כל צעד‬
‫ושעל‪.‬‬
‫הטרמפ שעלה ביוקר‬
‫אבי יצא עם רכבו מקרית מלאכי‬
‫לירושלים‪ ,‬ביציאתו מקריית‬
‫מלאכי הוא מבחין בבועז‬
‫ידידו נסחב עם שקיות לתחנת‬
‫האוטובוס ויעדו לירושלים‪.‬‬
‫כשאבי עצר לידו עם הרכב‪ ,‬אורו‬
‫עיניו של בועז "הגעת כמו מלאך‬
‫משמיים" אמר בהתרגשות‪ .‬הוא‬
‫עלה לרכב עם השקיות הכבדות‬
‫ושקע בשינה עמוקה‪ .‬כשאבי‬
‫הגיע לירושלים‪ ,‬הוא העיר אותו‬
‫שאלה מס' ‪393‬‬
‫ובועז שהיה עדיין חצי רדום‪,‬‬
‫מיהר להודות לו ולצאת עם‬
‫השקיות‪ ,‬אבל לצערו הוא שכח‬
‫את השקית עם הגלידה שקנה לאשתו והילדים‪ .‬בערב השתתף‬
‫אבי בשמחת בר המצווה של בן דודו‪ ,‬ובחזור הציע טרמפ‬
‫מהאולם לאדם נכבד שהתגורר בשכונת מגוריו‪ .‬הלה התיישב‬
‫מאחור ולרוע מזלו הוא התיישב בדיוק על השקית גלידה‬
‫שכמובן כבר נמסה‪ .‬וכל הבגדים שלו התלכלכו מהגלידה וגם‬
‫הריפוד במושב האחורי‪ .‬כעת נשאלת השאלה‪ :‬מי חייב לשלם‬
‫לטרמפיסט השני את עלות הניקוי יבש של הבגדים‪ ,‬האם בועז‬
‫ששכח את השקית‪ ,‬או אבי שהזמין אותו לשבת? והאם בועז‬
‫צריך לשלם לאבי על הניקוי של הרכב?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬שולחן‬
‫ערוך 'חושן משפט' סימן ת"י סעיף כ"א‪ ,‬סימן תכ"א סעיף י'‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫בדין‪' :‬נזק על ידי שכחה'‪' .‬נתיבות המשפט' סימן ש"מ סעיף‬
‫קטן ג' בשאלה‪' :‬האם מי שלכלך בגד חברו חייב לכבסו?'‬
‫תשובה לשאלה "המנקה העייף" (שאלה מס' ‪)390‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬שרה הזמינה את עמית לנקות לה‬
‫את הבית לפסח‪ ,‬אבל עמית שהיה עייף מאד ביצע עבודה‬
‫שלוקחת חמש שעות בשמונה שעות‪ .‬שרה לא הסכימה‬
‫לשלם לו אלא על חמש שעות בטענה שהיא לא אשמה שהוא‬
‫עייף‪ .‬האם שרה צריכה לשלם לו לפי שמונה שעות?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬במקרה שדרך העולם להקפיד על כך‪ ,‬וזה‬
‫שקוף שהוא עבד באיטיות שרה תשלם לו לפי חמש שעות‪,‬‬
‫ואם לא ניכר שעבד לאט – היא צריכה לשלם לו על שמונה‬
‫שעות‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬אין ספק שפועל שנשכר לעבודה עליו‬
‫להיות ערני ובמיטבו כדי לבצע את העבודה כראוי‪ ,‬ודבר זה‬
‫אף נפסק בהלכה‪( .‬שולחן ערוך 'חושן משפט' הלכות שכירות‬
‫פועלים סימן של"ז סעיפים י"ט‪ ,‬כ') חז"ל החמירו בכך מאוד‪,‬‬
‫עד כדי שבעל ה'מסילת ישרים' כתב בספרו שאדם שביצע‬
‫מצווה בזמן שנשכר לעבודה‪ ,‬מעשהו אינו מצווה – אלא עברה‪.‬‬
‫ולכן פשוט שעמית היה צריך להיות ערני בשעות שבהן בא‬
‫לעבוד בביתה של שרה‪.‬‬
‫האם פועל שלא עשה את עבודתו כראוי זכאי לקבל את שכרו‬
‫במלואו?‬
‫ממה שנפסק בהלכה (סימן של"א סעיף א') נראה שבעל הבית‬
‫ששילם לפועליו יותר מהמקובל בשוק‪ ,‬אינו יכול לדרוש מהם‬
‫להוסיף שעות עבודה מעבר למקובל – למרות שמשלם להם‬
‫יותר‪ .‬ויש פוסקים שלמדו מכך‪ ,‬שפועל שלא עבד כראוי אין‬
‫בעל הבית יכול להוריד לו משכרו‪ ,‬אבל כמובן שעל הפועל‬
‫להקפיד לעבוד בכל כוחו כפי שנפסק בהלכה ואם לא עושה‬
‫כן‪ ,‬עובד על איסור 'גזל'‪.‬‬
‫האם פועל שפשע בעבודתו יקבל את שכרו המלא?‬
‫מקרה זה קצת שונה מהמקרה הקודם מסיבה פשוטה‪ :‬שהרי‬
‫במקרה שלנו‪ ,‬עמית היה עייף מאד ולכן שעות העבודה שלו‬
‫התארכו מעבר למקובל‪ .‬שרה יכולה לטעון שאם הייתה‬
‫יודעת שזה ייקח לו שמונה שעות היא לא הייתה שוכרת אותו‬
‫לעבודה‪ ,‬וגם עמית מודה בעובדה שהוא שהיה עייף ולכן‬
‫העבודה התארכה‪ ,‬ולכן זה נחשב כאילו עבד חמש שעות‬
‫בלבד והעובדה שזה התארך לשמונה שעות היא בעייתו של‬
‫הפועל בלבד‪.‬‬
‫האם הפועל יכול לטעון‪" :‬מדוע בעל הבית לא אמר לי‬
‫להפסיק?"‬
‫לכאורה זה תלוי בסוג העבודה‪ :‬אם זה סוג עבודה שלא ניתן‬
‫להפסיק אותה באמצע‪ ,‬אין לפועל טענה על בעל הבית‪ .‬אבל‬
‫אם יכול היה להפסיק ובעל הבית לא אמר לו כלום‪ ,‬זה מראה‬
‫שבעל הבית מחל על הנזק ועליו לשלם לו את השכר המלא‪.‬‬
‫אבל אם היה בדעתו של בעל הבית לשלם לו לפי מה שיפסוק‬
‫להם הרב‪ ,‬ותוך כדי עבודה הוא הבחין שקצב עבודתו של‬
‫הפועל הוא איטי – אבל לא היה לו כוח לחפש פועל אחר‪,‬‬
‫עדיין אי אפשר להחליט שאכן בעל הבית מחל על הכסף ולכן‬
‫הוא לא יצטרך לשלם לו יותר ממה ששווה העבודה‪.‬‬