פסק-דין בתיק ע"פ 2099/15

‫בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים‬
‫ע"פ ‪2099/15‬‬
‫ע"פ ‪2147/15‬‬
‫לפני‪:‬‬
‫כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין‬
‫כבוד השופט צ' זילברטל‬
‫כבוד השופט נ' סולברג‬
‫המערער בע"פ ‪:2099/15‬‬
‫פלוני‬
‫המערער בע"פ ‪:2147/15‬‬
‫מרואן עטאלה‬
‫נגד‬
‫המשיבה‪:‬‬
‫מדינת ישראל‬
‫ערעור על הכרעת הדין מיום ‪ 1.10.2014‬שניתנה על‪-‬ידי‬
‫השופט מ' גלעד ועל גזר הדין מיום ‪ 10.2.2015‬שניתנה על‪-‬‬
‫ידי סגן הנשיא ר' שפירא בבית המשפט המחוזי בחיפה‬
‫בת"פ ‪14220-03-12‬‬
‫תאריך הישיבה‪:‬‬
‫ט"ו באדר התשע"ו‬
‫בשם המערער בע"פ ‪:2099/15‬‬
‫עו"ד ויסאם עראף‬
‫בשם המערער בע"פ ‪:2147/15‬‬
‫עו"ד ויסאם נבואני‬
‫בשם המשיבה‪:‬‬
‫עו"ד חיים שוייצר‬
‫בשם שירות המבחן לנוער‪:‬‬
‫גב' שירה עטר‬
‫בשם שירות המבחן‬
‫למבוגרים‪:‬‬
‫גב' ברכה וייס‬
‫)‪(24/2/2016‬‬
‫‪2‬‬
‫פסק‪-‬דין‬
‫השופט נ' סולברג‪:‬‬
‫ערעורים על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה )ת"פ ‪-14220-03‬‬
‫‪ ;12‬השופט מ' גלעד ( מיום ‪ 1.10.2014‬במסגרתה הורשעו המערערים בעבירה של חבלה‬
‫בכוונה מחמירה על‪-‬פי סעיף ‪)329‬א( לחוק העונשין‪ ,‬התשל"ז‪) 1977-‬להלן‪ :‬החוק או‬
‫חוק העונשין (; הערעורים נסובים גם על גזר הדין )השופט ר' שפירא ( מיום ‪10.2.2015‬‬
‫לפיו נגזרו על המערער ‪ 15 1‬חודשי מאסר בפועל‪ 10 ,‬חודשי מאסר על‪-‬תנאי‪ ,‬והוא‬
‫חוייב בתשלום פיצוי למתלונן בסך ‪ ;₪ 20,000‬על המערער ‪ 2‬נגזר עונש מאסר של‬
‫ארבע וחצי שנים לריצוי בפועל‪ 12 ,‬חודשי מאסר על‪-‬תנאי‪ ,‬והוא חוייב בתשלום פיצוי‬
‫למתלונן בסך של ‪.₪ 20,000‬‬
‫רקע‬
‫תחילתם של האירועים במסיבת חברים שנערכה בערב ה‪ 24.2.2012-‬בבית‬
‫‪.1‬‬
‫ברחוב העלייה בחיפה‪ .‬במהלך המסיבה‪ ,‬שבה השתתף גם המערער ‪ ,1‬החלו חילופי‬
‫דברים עם חבורת צעירים יריבה שהופיעה בסמוך )להלן‪ :‬החבורה היריבה (‪ ,‬התפתחה‬
‫תגרה שבמהלכה הושלכו אבנים אל עבר יושבי הבית‪ ,‬ונגרמו נזקים לרכוש‪ .‬משתתפי‬
‫המסיבה סגרו את דלת הבית‪ ,‬התקשרו למשטרה ודיווחו על זריקת האבנים; היה זה‬
‫בשעה ‪ 01:49‬בלילה‪ .‬מיד לאחר מכן‪ ,‬הזעיקו מספר מכרים לעזרה‪ .‬משהגיעה‬
‫ה"תגבורת" – מספר גברים וביניהם גם המערער ‪ ,2‬מרואן עטאלה )להלן‪ :‬מרואן ;‬
‫המערער ‪ ,1‬בהיותו קטין‪ ,‬יוסיף להיקרא כך(‪ ,‬הם החלו סורקים את האזור במטרה‬
‫להתחקות אחר עקבותיהם של בני החבורה היריבה‪.‬‬
‫סמוך לשעה ‪ ,01:58‬הגיעו יואב ויונתן )שמות בדויים( )להלן‪ :‬המתלוננים (‬
‫‪.2‬‬
‫במכוניתו של יואב סמוך לבית החולים רמב"ם כדי לקבל טיפול רפואי‪ .‬השניים החנו‬
‫את מכוניתם והחלו צועדים לכיוון הכניסה לבית החולים‪ .‬או אז‪ ,‬הגיעו אל המקום‬
‫המערערים וחבריהם‪ ,‬חלקם אוחזים מוטות ברזל ואבנים‪ ,‬והחלו רודפים אחר השניים‬
‫כשהם צועקים ומקללים‪ .‬מבועתים‪ ,‬החלו יואב ויונתן להימלט ונוצר מרדף – אלו רצים‬
‫ואלו רצים – הללו דולקים אחרי יונתן והללו רודפים אחרי יואב‪.‬‬
‫סיומו של המרדף – בתפיסת התוקפים את יונתן בסמוך לקיוסק מול הכניסה‬
‫‪.3‬‬
‫לבית החולים ותקיפתו בצוותא חדא‪ .‬הם היכו אותו בראשו‪ ,‬הפילו אותו ארצה‪,‬‬
‫והמשיכו להכותו מכות נמרצות בכל חלקי גופו‪ ,‬לרבות בראשו‪ ,‬באמצעות מוטות ברזל‪,‬‬
‫‪3‬‬
‫מקלות‪ ,‬אבנים‪ ,‬אגרופים ובעיטות‪ .‬שניים מן התוקפים הושיבו את יונתן בעודו חבול‪,‬‬
‫הרימו את ראשו וחרטו בחוזקה בראשו באמצעות כלי חד‪ ,‬חריטה הנחזית כאותיות‪.‬‬
‫במקביל לתקיפתו של יונתן‪ ,‬השיגה קבוצת התוקפים השנייה את יואב בהמשכו‬
‫‪.4‬‬
‫של רחוב העלייה והללו תקפו אותו בצוותא‪ .‬לאחר שהופל ארצה‪ ,‬החלו בני הקבוצה‬
‫להכותו מכות נמרצות בכל חלקי גופו‪ ,‬לרבות בראשו‪ ,‬באמצעות מוטות ברזל‪ ,‬מקלות‪,‬‬
‫אבנים‪ ,‬אגרופים ובעיטות‪ ,‬כשהם מקללים אותו ודורכים עליו‪ .‬התוקפים לא שעו‬
‫לזעקותיו של יואב‪ ,‬אשר ביקש כי יניחו לו ואמר כי הוא חייל צה"ל‪.‬‬
‫לאחר שהיכו את יונתן ויואב וחבלו בהם‪ ,‬נמלטו התוקפים מן המקום‪ .‬יונתן‬
‫‪.5‬‬
‫אושפז בבית החולים למשך ארבעה ימים‪ ,‬לאחר שנגרמו לו מספר חבלות – הכרתו‬
‫התערפלה וסימני חבלה‪ ,‬שפשופים‪ ,‬שטפי דם ובצקת תת‪-‬עוריים ניכרו בכל חלקי גופו‪,‬‬
‫זעזוע מוח ונפיחות בצדי האף וחשד לשבר בעצם האף‪ .‬המתלונן השני‪ ,‬יואב‪ ,‬אושפז‬
‫בבית חולים למשך שלושה ימים כשהוא סובל גם כן מחבלות קשות וכאבים בכל חלקי‬
‫גופו‪.‬‬
‫ביום ‪ 8.3.2012‬הוגש כתב אישום נגד ששה נאשמים אשר נחשדו במעורבות‬
‫‪.6‬‬
‫בתקיפת המתלוננים‪ .‬שלושה מן הנאשמים‪ ,‬אשר היו קטינים בעת ביצוע המעשים‪,‬‬
‫הגיעו ביום ‪ 29.5.2013‬להסדר טיעון עם המשיבה‪ ,‬במסגרתו הודו בתקיפת יואב בלבד‪,‬‬
‫וביום ‪ 17.12.2013‬נגזרו עליהם ‪ 15‬חודשי מאסר בפועל‪ ,‬מאסר על‪-‬תנאי‪ ,‬והם חוייבו‬
‫בתשלום פיצויים למתלונן יואב )להלן‪ :‬הנאשמים הנוספים (‪ .‬ערעור על גזר הדין של בית‬
‫המשפט בעניינם של הנאשמים הנוספים הובא לפני בית משפט זה‪ ,‬וביום ‪19.3.2014‬‬
‫החמרנו את עונש המאסר בפועל שהושת עליהם‪ ,‬לתקופה של ‪ 24‬חודשים )ע"פ‬
‫‪.(391/14‬‬
‫כתב אישום מתוקן הוגש לבית המשפט המחוזי ביום ‪ ,29.5.2012‬ונגע‬
‫‪.7‬‬
‫לשלושה מן המעורבים – המערערים בהליך שלפנינו‪ ,‬ואחד – ח‪.‬ק‪ ..‬במסגרת כתב‬
‫האישום המתוקן הואשמו המערערים במעורבות בתקיפתו של יונתן‪ ,‬ובביצוע תקיפתו‬
‫של יואב בצוותא עם הנאשמים הנוספים‪.‬‬
‫עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי‬
‫בהכרעת דין מפורטת ובהירה‪ ,‬פרש בית המשפט המחוזי את יריעת טענות‬
‫הצדדים ואת מסכת הראיות כמעשה פסיפס‪ ,‬ולבסוף – נתן את הכרעתו וגזר את עונשם‬
‫של המערערים‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫במרכזה של הכרעת הדין‪ ,‬עומדות אמרותיו בחקירת המשטרה של אחד‪ ,‬עבד‬
‫‪.8‬‬
‫אלראוף מסעד )להלן‪ :‬עבד ( מימים ‪ ,27-28.2.2012 ,26.2.2012‬ו‪ 5.3.2012-‬וכן עדותו‬
‫בבית המשפט שנפרשה על פני שלוש ישיבות‪ .‬בהילוכנו להלן נרחיב מעט באשר לגרסה‬
‫אותה מסר עבד‪ ,‬וזאת כדי למנוע דרכי קפנדריא ולקצר את המשך הדיון בערעור גופו‪.‬‬
‫בחקירתו הראשונה במשטרה )ת‪ (153/‬קשר עבד את המערער ‪ 1‬אל האירועים‬
‫‪.9‬‬
‫עוד מתחילתם‪ ,‬לדבריו‪ ,‬נטל המערער ‪ 1‬חלק פעיל בחילופי דברים שהתקיימו עם חברי‬
‫הקבוצה היריבה; הזהיר את באי המסיבה מפני התפתחות תגרה וכן השיב מלחמה‬
‫שערה בהשלכת אבנים אל עבר הקבוצה היריבה; בהמשך טען עבד‪ ,‬כי נסע יחד עם‬
‫המערער ‪ 1‬ואחרים ברכבו של ח‪.‬ק‪ .‬בסריקות אחר חברי הקבוצה היריבה‪ .‬באשר‬
‫למרואן‪ ,‬הרי שזה נטל חלק באירועים בשלב מאוחר יותר‪ ,‬כאשר הגיע אל הבית כחלק‬
‫מכוח ה"תגבורת" שהוזעק למקום‪.‬‬
‫כשהגיעו סמוך לבית החולים רמב"ם‪ ,‬נשאר עבד לעמוד לצד הרכב יחד עם‬
‫‪.10‬‬
‫ח‪.‬ק‪ ,.‬כשהוא צופה על התפתחות התגרה כמשקיף‪ .‬עבד ציין כי זיהה את מרואן עם‬
‫יציאתו מן הרכב; תיאר כיצד צפה ממרחק של כחמישים מטרים על תקיפת יונתן על‪-‬‬
‫ידי המערערים יחדיו בבעיטות; וכן צפה על הנאשמים הנוספים יוצאים לכיוונו של‬
‫יואב אשר מצדו התחנן כי יניחו לו‪ ,‬ואמר כי הוא חייל‪ .‬לבסוף‪ ,‬תיאר עבד כיצד נמלטו‬
‫התוקפים כולם מן הזירה‪ ,‬כאשר הבחינו במאבטחי בית החולים מתקרבים לעברם‪ .‬עוד‬
‫ציין עבד בחקירתו‪ ,‬כי בינו לבין המערערים קיימת היכרות שטחית – את שמו וזהותו‬
‫של המערער ‪ 1‬הוא מכיר מבית הספר‪ ,‬ולמרואן התוודע דרך היכרותם המשותפת עם ע'‪,‬‬
‫אחד מהנאשמים הנוספים אשר הורשעו בתקיפת יואב‪.‬‬
‫בעדותו בבית המשפט מיעט עבד לשתף פעולה‪ ,‬סירב להשיב לשאלות‬
‫‪.11‬‬
‫מהותיות הקשורות לאירוע בחקירה ראשית והותיר לפני בית המשפט את הרושם כי‬
‫עדותו מלווה בחוסר נוחות מעצם היותו עד במשפט‪ .‬מאידך‪ ,‬חזר עבד מספר פעמים על‬
‫כך שדבריו בחקירות המשטרה הם אמת )עמודים‪,162 ,160 ,158 ,148 ,146 ,145 :‬‬
‫‪ 208 ,202 ,197 ,193 ,168 ,166 ,163‬לפרוטוקול הדיון(‪ .‬כמו כן‪ ,‬בעדותו בחר עבד‬
‫לציין פרטים ועובדות בהתאם להודעתו בחקירת המשטרה‪ .‬כך למשל‪ ,‬ציין עבד בעדותו‬
‫כי המערער ‪ 1‬נסע עמו לזירת האירוע ובחזרה משם‪ ,‬וכן ציין כי ראה את מרואן מגיע‬
‫לבית שבו נערכה המסיבה‪ ,‬כחלק מהגעת ה'תגבורת' למקום‪ .‬בשל התנהגותו על דוכן‬
‫העדים‪ ,‬הכריז בית המשפט המחוזי על עבד כ"עד עוין" והוגשו אמרותיו בחקירת‬
‫המשטרה‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫בית המשפט מצא את אמרותיו של עבד מהימנות‪ ,‬לאחר שבחן את גרסתו‬
‫‪.12‬‬
‫והשתכנע כי מיעט לשתף פעולה בעדותו‪ ,‬כיוון שחש שלא בנוח להפליל את המערערים‬
‫פנים בפנים‪.‬‬
‫נוכח דברים אלה‪ ,‬בחר בית המשפט להעדיף את גרסתו של עבד כפי שמסרהּ‬
‫בהודעותיו במשטרה על פני עדותו בבית המשפט‪ ,‬תוך שהוא מתבסס על שתי חלופות‬
‫פרשניות – האחת‪ ,‬מכוח הלכת מרילי ‪ ,‬לפיה יראו הודעה שמסר עד מחוץ לבית המשפט‬
‫כקבילה‪ ,‬אם זה אישר את נכונות תוכנה במהלך עדותו‪ .‬השנייה‪ ,‬מכוח סעיף ‪10‬א‬
‫לפקודת הראיות ]נוסח חדש[‪ ,‬התשל"א‪) 1971-‬להלן‪ :‬הפקודה או פקודת הראיות (‪ ,‬על‬
‫תנאיו ומבחן האיזון הקבועים בו‪ .‬בית המשפט שלל את האפשרות כי מניע נסתר או‬
‫קבלת טובת הנאה הניעו את עבד לקשור את המערערים לתקיפה‪ ,‬וכמו כן דחה טענות‬
‫על ליקויים בכושרו לקלוט את רשמי אירוע התקיפה וטענות כי גרסתו נבנתה ונשזרה‬
‫בידי חוקרי המשטרה‪ ,‬תוך הכנסת מילים לפיו ועיוות דבריו‪.‬‬
‫‪.13‬‬
‫לגרסתו של עבד מצא בית המשפט המחוזי מספר ראיות לחיזוק‪:‬‬
‫)א( אמרות הנאשמים הנוספים במסגרת הודאתם בעובדות כתב האישום –‬
‫כאמור‪ ,‬ביום ‪ 29.5.2013‬הגיעו הנ"ל להסדר טיעון עם המשיבה‪ ,‬במסגרתו הודו‬
‫בתקיפתו של יואב בלבד באמצעות כלי תקיפה‪ ,‬וביתר עובדות כתב האישום המתוקן‬
‫שהוגש לבית המשפט‪ .‬עם זאת‪ ,‬שאלת זהות תוקפיו של יונתן‪ ,‬לא נדונה במסגרת‬
‫ההודאה‪ .‬בעדותם לפני בית המשפט‪ ,‬דבקו אמנם בעיקרי הודאתם‪ ,‬אך מסרו גרסאות‬
‫חלקיות וסותרות אשר הותירו אצל בית המשפט את הרושם כי פעלו מתוך ניסיון לסייע‬
‫לנאשמים מבלי שהם עצמם יפגעו‪.‬‬
‫בית המשפט בּיכּר את גרסתם שבהודאתם בעובדות כתב האישום המתוקן על‪-‬‬
‫פי תנאי סעיף ‪10‬א לפקודת הראיות‪ ,‬תוך שקבע כי אף שאין בראיה זו כדי לקשור את‬
‫המערערים לתקיפתו של יונתן‪ ,‬הרי שהודאתם מחזקת את גרסתם של המתלוננים‬
‫וגרסתו של עבד באשר להתפתחות האירועים ולגבי חלק מהמעורבים בהם‪.‬‬
‫)ב( תשובתו של ח‪ .‬ק‪ .‬לכתב האישום ועדותו בבית המשפט – בתשובתו לכתב‬
‫האישום הציג לראשונה את שרשרת האירועים‪ ,‬ובמהלכה אף קשר את המערערים‬
‫לביצוע התקיפה‪ .‬לדבריו‪ ,‬לאחר שהגיע למקום במכוניתו עם מספר בחורים )ביניהם‬
‫‪6‬‬
‫המערער ‪ ,(1‬ראה כיצד המערערים רודפים יחדיו אחרי יונתן סמוך לקיוסק ולאחר שזה‬
‫נופל – בועטים בו )עמ' ‪ 18‬שורה ‪ 5-6‬לפרוטוקול(‪.‬‬
‫אף שגרסה זו שונה באופן מהותי מהגרסה אותה מסר ח‪.‬ק‪ .‬באמרותיו במשטרה‬
‫ולאחר מכן בעדותו‪ ,‬בחר בית המשפט לקבל את גרסתו שבתשובתו לכתב האישום‪.‬‬
‫זאת‪ ,‬לאחר ששוכנע כי ח‪.‬ק‪ .‬כבש גרסה זו מתוך חשש להפליל את בנו )אשר הגיע‬
‫בינתיים להסדר טיעון יחד עם שאר הנאשמים הנוספים(‪ .‬משהודה בנו בעובדות כתב‬
‫האישום‪ ,‬נכון היה ח‪.‬ק‪ .‬לספר את האמת‪ ,‬ובכך לקשור את המערערים לתקיפת יונתן‪.‬‬
‫בעדותו בבית המשפט לעומת זאת‪ ,‬חשש ח‪.‬ק‪ .‬להפליל את מרואן פנים אל פנים‪ ,‬ועל כן‬
‫שוב נמנע מלקשור את הנאשמים לאירועים‪.‬‬
‫גרסתם של הנאשמים – המערער ‪ 1‬ניסה להרחיק עצמו מהאירועים‪.‬‬
‫)ג(‬
‫בתחילה טען כי היה שיכור ואינו זוכר דבר‪ ,‬לאחר מכן – כפי הנראה משהבין כי יש‬
‫בידי החוקרים די ראיות הקושרות אותו אל התקיפה – טען כי אמנם הגיע לאזור‬
‫התקיפה ברכבו של ח‪.‬ק‪ ,.‬אך זאת רק לאחר האירוע‪ .‬בגרסתו השלישית שאותה מסר‬
‫במשטרה‪ ,‬טען כי לא נסע כלל ברכבו של ח‪.‬ק‪ .‬ובעדותו בבית המשפט חזר שוב על‬
‫גרסתו השנייה – לפיה נסע עם ח‪.‬ק‪ .‬לאזור התקיפה בשעה מאוחרת יותר‪ .‬גרסתו‬
‫הותירה על בית המשפט המחוזי את הרושם כי זו –‬
‫"רצופת שקרים‪ ,‬סתירות ופירכות מתחילתה ועד סופה והיא‬
‫הותירה בי רושם בלתי מהימן ]‪ [...‬ולא נותר בי ספק כי‬
‫הוא שיקר במצח נחושה על מנת לחלץ עצמו מאימת הדין"‬
‫)עמ' ‪ 78-79‬להכרעת הדין(‪.‬‬
‫גם מרואן ביקש להרחיק עצמו מן האירועים‪ ,‬ובשלושת אמרותיו הראשונות‬
‫במשטרה טען כי שהה באותה עת בבית הוריו‪ ,‬שבו הוא מתגורר‪ .‬לאחר שהוריו של‬
‫מרואן מסרו כי באותו לילה יצא מן הבית וחזר בשעות מאוחרות‪ ,‬שינה מרואן את‬
‫גרסתו‪ ,‬קשר עצמו לאירועים‪ ,‬כאשר ציין כי שהה בבית שבו נערכה המסיבה‪ ,‬אך טען כי‬
‫עזב בשעה מוקדמת לבית אחד מחבריו‪ .‬בעדותו בבית המשפט חזר מרואן על גרסתו‪-‬‬
‫זו‪ ,‬תוך שהוסיף לראשונה כי את הדרך חזרה עשה יחד עם חברו נ‪.‬כ‪ .‬דרך מנהרת בת‬
‫גלים‪ ,‬הצמודה לרכבת‪.‬‬
‫בית המשפט המחוזי דחה גם גרסה זו ממספר טעמים‪) :‬א( הפרכת האליבי שלו‬
‫טען המערער בתחילה על‪-‬ידי הוריו ובגרסאותיו המאוחרות – על‪-‬ידי גרסתו של עבד‪.‬‬
‫)ב( פלט שיחות הטלפון הנייד של המערער‪ ,‬ממנו עולה כי הנ"ל שוחח בסמוך לאירועי‬
‫התקיפה עם עבד‪ ,‬אשר היכרות עמו נשללה על‪-‬ידי מרואן; )ג( כישלונו של המערער‬
‫‪7‬‬
‫לספק הסבר מניח את הדעת לנתוני איכון מנוי הטלפון שלו שמהם עולה כי שהה באזור‬
‫בית החולים בליל האירוע; )ד( התנהגותו המפלילה של מרואן אשר מסר את מכשיר‬
‫הטלפון הסלולארי שלו לחברו ולאחר מכן הכחיש שעשה זאת‪.‬‬
‫נוכח כל אלה‪ ,‬מצא בית המשפט כי "אין ליתן בו )במרואן – נ' ס'( כל אמון‪,‬‬
‫ושקריו המצטרפים להתנהגותו המפלילה‪ ,‬מהווים חיזוק משמעותי לראיות התביעה נגדו"‬
‫)עמ' ‪ 75‬להכרעת הדין(‪.‬‬
‫)ד( עדויות נוספות – בהכרעת הדין מצא בית המשפט חיזוקים נוספים‬
‫ליסודות שונים בעדותו של עבד‪ :‬עדויותיהם של המתלוננים – אשר תיארו מסכת‬
‫עובדתית באופן דומה זה לזה‪ ,‬והעולה בקנה אחד עם גרסתו של עבד; וכן את‬
‫עדויותיהם של מאבטחי בית החולים – אשר העידו כיצד הוכו המתלוננים בנשק קר‪.‬‬
‫‪ .14‬מחדלי חקירה – בעדותו בבית המשפט‪ ,‬ביקש מרואן‪ ,‬לראשונה ‪ ,‬להיבנות‬
‫מגרסתו של חברו נ‪.‬כ‪ .‬אשר ציין‪ ,‬עוד באמרתו במשטרה מיום ‪ ,26.2.2012‬כי הוא‬
‫ומרואן חזרו יחדיו מהמסיבה אל ביתו של נ‪.‬כ‪ .‬דרך מנהרת בת גלים‪ .‬על‪-‬פי הטענה‪,‬‬
‫כבר באותה תקופה הותקנו באזור מצלמות אבטחה‪ ,‬ומשלא בדקה המשטרה מצלמות‬
‫אלה – הרי שיש לראות בכך מחדל חקירה חמור הפוגע באופן מהותי בזכותו של מרואן‬
‫להליך הוגן‪.‬‬
‫בית המשפט דחה דברים אלה בקביעה כי זוהי "גרסה כבושה" אשר לא ניתן‬
‫הסבר מניח את הדעת למסירתה בשלב כה מאוחר‪ ,‬שהרי מרואן ידע כי יש בבדיקת‬
‫המצלמות אפשרות לחיזוק משמעותי לגרסתו‪.‬‬
‫לעניין השימוש בכלי תקיפה‪ ,‬קבע בית המשפט המחוזי כי אין די ראיות‬
‫‪.15‬‬
‫התומכות בכך ששני המערערים עצמם היכו את המתלונן בכלי נשק קר‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫ממספר עדויות שבתיק‪ ,‬ובפרט עדויותיהם של ח‪.‬ק‪ ,.‬המתלוננים‪ ,‬ומאבטחי בית החולים‬
‫שנכחו באזור‪ ,‬עולה כי מי מתוקפיו של יונתן עשה שימוש בנשק קר‪ .‬לכך מצטרפות‬
‫הודאות הנאשמים הנוספים אשר הודו במסגרת הסדר הטיעון כי עשו שימוש במקלות‬
‫ובאבנים‪.‬‬
‫על סמך ממצאים אלה הסיק בית המשפט המחוזי כי אין לייחס חשיבות‬
‫לשאלה האם המערערים היכו בעצמם בנשק קר את המתלוננים‪ .‬תוקפיו של יונתן‪,‬‬
‫כולם ‪ ,‬תקפוהו יחדיו‪ ,‬כשהאחד מודע למעשי חבריו ולתוצאותיהם האפשריות‪ ,‬ועל כן‬
‫יש לראותם כמבצעים בצוותא לעניין היסוד העובדתי של שימוש בכלי תקיפה ולעניין‬
‫‪8‬‬
‫היסוד הנפשי של כוונה מחמירה‪ ,‬אף כי מדובר בשותפות ספונטאנית‪ ,‬קרי – ביצוע‬
‫העבירה ללא תכנון מוקדם‪.‬‬
‫נוכח מסכת הראיות האמורה‪ ,‬הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים‬
‫‪.16‬‬
‫בעבירה של תקיפה בכוונה מחמירה‪ ,‬על‪-‬פי סעיף ‪ 329‬לחוק העונשין‪ .‬יחד עם זאת‪,‬‬
‫זיכה בית המשפט המחוזי את המערערים מביצוע בצוותא של תקיפת יואב‪ ,‬יחד עם‬
‫שאר הנאשמים‪.‬‬
‫תמצית גזר הדין של בית המשפט המחוזי‬
‫שיקולי ענישתו של מרואן נבחנו בהתאם לעקרונות ולאמות המידה כפי‬
‫‪.17‬‬
‫שנקבעו בתיקון ‪ 113‬לחוק‪ .‬תחילה קבע בית המשפט את מתחם העונש ההולם‪.‬‬
‫במסגרת זו‪ ,‬בחן בית המשפט את הערך החברתי שנפגע בעקבות המעשים –‬
‫פגיעה בתחושת הביטחון של האזרח התמים בתקיפת קורבן מזדמן‪ ,‬שכל חטאו היה‬
‫שהגיע ביחד עם חברו לבית החולים‪ .‬כמו כן נשקלו נסיבות ביצוע העבירה ‪ .‬כאן הובאה‬
‫בחשבון העובדה כי מדובר בתקיפה אלימה מתוך חמת זעם‪ ,‬והכאתם של המתלוננים‬
‫ללא רחם בחבורה‪ ,‬תוך שימוש בנשק קר‪ ,‬ובכוונה לגרום להם נכות או מום‪ .‬עוד‬
‫נשקלה העובדה כי מרואן‪ ,‬הבגיר בחבורה‪ ,‬הביא על המתלונן ומשפחתו יסורי גוף‬
‫ונפש‪ ,‬שאת חלקם ישאו למשך כל ימי חייהם‪ .‬לבסוף‪ ,‬נשקלו נסיבות שאינן קשורות‬
‫בביצוע העבירה – עברו הפלילי של מרואן בעבירות אלימות‪ ,‬נסיבותיו האישיות‪ ,‬מצבה‬
‫הסוציו‪-‬אקונומי של משפחתו‪ ,‬והתרשמותו של שירות המבחן לפיה מרואן ממשיך שלא‬
‫לקבל אחריות ולהכחיש באופן גורף את ביצוע העבירה‪ .‬נוכח כל זאת‪ ,‬קבע בית‬
‫המשפט כי מתחם העונש ההולם נע בין ‪ 6-4‬שנות מאסר‪.‬‬
‫באשר לגזירת העונש – לאחר שהביא בית המשפט בחשבון מחד גיסא את‬
‫הצורך בהרתעה אישית ובהרתעת הרבים‪ ,‬ומאידך גיסא את נסיבותיו האישיות‬
‫והמשפחתיות של מרואן כפי שבאו לידי ביטוי גם בתסקיר שירות המבחן‪ ,‬גזר עליו בית‬
‫המשפט‪ ,‬כאמור‪ ,‬עונש של ארבע וחצי שנות מאסר בניכוי תקופת מעצרו‪ ,‬עונשי מאסר‬
‫על‪-‬תנאי‪ ,‬וחייב אותו בתשלום פיצויים למתלונן‪.‬‬
‫עניינו של המערער ‪ ,1‬שהיה קטין בעת ביצוע העבירות‪ ,‬נבחן בהתאם לדין‬
‫‪.18‬‬
‫החל על קטינים על‪-‬פי חוק הנוער )שפיטה‪ ,‬ענישה ודרכי טיפול(‪ ,‬תשל"א‪ .1971-‬בית‬
‫המשפט שקל את מצבו האישי של המערער ‪ 1‬ועמד על הרקע הסוציו‪-‬אקונומי הקשה‬
‫ממנו הגיע; על הנסיבות הבריאותיות האופפות את משפחתו; ועל נסיבות חייו‬
‫‪9‬‬
‫והתהליכים האישיים שאותם עבר ממועד ביצוע העבירות‪ .‬לצד זאת‪ ,‬שקל בית המשפט‬
‫את חומרת המעשים; את הפגיעה הקשה שבאה בעקבותיהם במתלוננים; וכן את‬
‫העובדה כי המערער ‪ 1‬המשיך להכחיש כי ביצע את העבירות ואינו מגלה כל חרטה‪.‬‬
‫בית המשפט אף הביא בחשבון את תסקיר נפגע העבירה וכן את תסקיר שירות המבחן‬
‫לנוער‪ ,‬לפיו נסיבות חייו של המערער ‪ 1‬אפופות קשיים‪ ,‬וכי אינו בעל זיקה לעיסוק בעל‬
‫אופי פלילי‪ .‬אין לו דפוסי התנהגות עבריינית‪ ,‬ולא רישום פלילי‪.‬‬
‫לאחר ששקל את כל אלה‪ ,‬קבע בית המשפט כי גילו הצעיר של המערער ‪,1‬‬
‫‪.19‬‬
‫יותר מכל שאר הנאשמים שבכתב האישום המקורי‪ ,‬הוא שיקול המעצים את האינטרס‬
‫השיקומי‪ ,‬ומאפיל בכך על שיקולי ההלימה‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬קבע בית המשפט המחוזי כי‬
‫אין למצות עם המערער ‪ 1‬את מלוא חומרת הדין‪ ,‬וגזר עליו‪ ,‬כאמור‪ 15 ,‬חודשי מאסר‪,‬‬
‫מאסר על‪-‬תנאי‪ ,‬וקנס‪.‬‬
‫עד כאן תיאור עיקרי פסק הדין של בית המשפט המחוזי‪ ,‬מכאן לטענותיהם של‬
‫הצדדים בערעור‪.‬‬
‫עיקרי טענות הצדדים‬
‫‪ .20‬על ארבעה עיקרים עומדות טענות המערערים – על מהימנות גרסתו של עד‬
‫התביעה המרכזי; על הראיות לחיזוק שאותן מצא בית המשפט המחוזי לגרסה זו; על‬
‫מחדלי חקירה; ועל קיומה של כוונה מחמירה בנסיבות העניין‪.‬‬
‫‪ .21‬באשר לגרסתו של עבד‪ ,‬טוענים המערערים כי שגה בית המשפט כאשר הסתמך‬
‫על אמרותיו שאותן מסר במשטרה‪ .‬לטענתם‪ ,‬גרסתו של עבד רצופה סתירות וכשלים‬
‫הנובעים מפגמים במהימנותו של עבד עצמו וביכולתו האישית למסור גרסה עקבית‬
‫ורציפה‪.‬‬
‫בא‪-‬כוחו של מרואן טען כי גרסתו של עבד ניתנה בעידוד חוקרי המשטרה אשר‬
‫סייעו לו במלאכת אריגת העובדות‪ ,‬עוד מחקירתו הראשונה‪ ,‬ואף הטמיעו בשמו אמירת‬
‫דברים אשר קשרו את המערערים לביצוע המעשים‪ .‬באשר לטענה זו‪ ,‬הפנה בא‪-‬כוחו‬
‫של מרואן למקומות שונים בחומר החקירה – לתיעוד החקירה בווידאו ולתמליל‬
‫החקירה‪ .‬על‪-‬פי הטענה‪ ,‬אישר עבד את הדברים אשר נכתבו כאילו הוא מסרם‪ ,‬מבלי‬
‫שניתנה לו כל אפשרות לעיין בהם ולאשרם‪ .‬את שיתוף הפעולה החלקי של עבד‬
‫בעדותו‪ ,‬ואישור אמיתות הגרסה שנתן בחקירותיו הסביר בא‪-‬כוחו כי נעשו מתוך "רצונו‬
‫שלא להסתבך בשקרים ולא מכל מניע אחר" )עמ' ‪ 10‬להודעת הערעור(‪ .‬בא כוחו של‬
‫‪10‬‬
‫המערער ‪ 1‬אף התאמץ לחשוף את מניעיו של עבד במטרה להטיל ספק בכנות גרסתו‪.‬‬
‫לוז טענתו – כי עבד הטיל במערערים אשם לשווא‪ ,‬כשעירים לעזאזל‪ ,‬על מנת לרצות‬
‫את צוות החקירה ולהציל את עורו ואת חבריו‪.‬‬
‫עוד טען בא‪-‬כוחו של מרואן כי דבריו של עבד‪ ,‬לפיהם שמע את יואב זועק כי‬
‫הוא חייל‪ ,‬מלמדת כי עבד שהה‪ ,‬לכל הפחות בסמוך לזירת התקיפה של יואב‪ ,‬מרחק של‬
‫כ‪ 150-‬מטרים ממוקד התקיפה של יונתן‪ .‬ממילא‪ ,‬משידע עבד פרט "מוכמן" זה‪,‬‬
‫ובצירוף ראיות התומכות בכך שאיש לא נכח בסמוך לרכבו של ח‪.‬ק‪ ,.‬הרי שלא ניתן‬
‫לייחס לגרסתו מהימנות רבה‪ .‬לטענתו‪ ,‬מן הנמנע כי עבד יכול היה לצפות בתקיפתו של‬
‫יונתן ממרחק כה רב ובשעת לילה )פסקאות ‪ 48-52‬להכרעת הדין(‪.‬‬
‫נותן טעם לפגם נוסף‪ ,‬לטענת המערערים‪ ,‬הוא קוצר ראייה ממנו סובל עבד‪,‬‬
‫אשר מרכיב דרך קבע עדשות מגע או משקפיים‪ .‬משלא הוכח כי הרכיב אמצעי ראייה‬
‫בליל התקיפה‪ ,‬ובצירוף העובדה כי במקום התקיפה שררה עלטה‪ ,‬המסקנה היא כי אין‬
‫לייחס לגרסתו של עבד "שמץ של אמת" ‪.‬‬
‫‪ .22‬גם באשר למסכת הראיות לחיזוק‪ ,‬לא הניחו המערערים את ידיהם‪ .‬בא‪-‬כוחו של‬
‫המערער ‪ 1‬הטיל ספק במהימנות עדותו של ח‪.‬ק‪ ..‬לשיטתו‪ ,‬שגה בית המשפט משקיבל‬
‫את גרסתו שבתשובתו לכתב האישום‪ ,‬שבה חזר בו מאמרותיו במשטרה ולראשונה קשר‬
‫את המערערים לאירועים‪ .‬תמוהה בעיניו גם העובדה שבית המשפט סמך ידיו על עדותו‬
‫של זה‪ ,‬אשר תשובותיו במהלך חקירתו הנגדית היו "מתחמקות ורצופות שגיאות" ‪.‬‬
‫על גרסת הנאשמים הנוספים טוען ב"כ המערער ‪ 1‬כי שגה בית המשפט המחוזי‬
‫כאשר הסתמך על הודאותיהם במסגרת הסדר הטיעון‪ .‬לדבריו‪ ,‬יש להטיל ספק‬
‫במהימנות הודאה אשר נוסחה כחלק ממשא ומתן שנוהל על‪-‬ידי עורכי דינם של‬
‫הנאשמים‪ ,‬תוך שקילת האינטרסים הצרים של כל צד‪.‬‬
‫בעניין מחדלי החקירה‪ ,‬שב וטען בא‪-‬כוחו של מרואן למחדל חקירה באי‪-‬‬
‫‪.23‬‬
‫בדיקת מצלמות האבטחה במנהרת בת גלים‪ .‬בעניין זה טען‪ ,‬כי בניגוד לקביעת בית‬
‫המשפט המחוזי‪ ,‬אין להטיל את נטל ההוכחה על כתפיו של מרואן‪ ,‬וכי האחריות‬
‫למחדל חקירה זה מוטלת על המשטרה‪ .‬באי‪-‬כוח המערערים טענו לשורה של מחדלי‬
‫חקירה – באי‪-‬עריכת שחזור לעד התביעה המרכזי‪ ,‬באי‪-‬עריכת עימות בין המערער ‪1‬‬
‫לעד התביעה המרכזי‪ ,‬ובאי‪-‬העדת עדים אשר יכלו לתרום להוכחת חפותו של המערער‬
‫‪.1‬‬
‫‪ .24‬עוד השיג בא כוחו של מרואן על ממצאי בית המשפט המחוזי בעניין השימוש‬
‫בכלי תקיפה בצוותא‪ .‬בעניין זה נטען כי לא הוכח שהיתה למרואן שליטה‬
‫‪11‬‬
‫פונקציונאלית כלשהי בקשר לתקיפת המתלונן באלות ובמקלות‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬לא עלה בידי‬
‫המשיבה להראות קיומה של "כוונה מחמירה" מצד המעורבים בתקיפה‪.‬‬
‫‪ .25‬לעניין גזר הדין – כאמור‪ ,‬בחרו המערערים להשיג‪ ,‬כל אחד‪ ,‬על חומרת העונש‬
‫שהושת עליו‪.‬‬
‫בא‪-‬כוחו של המערער ‪ 1‬טען כי שגה בית המשפט כאשר השית עליו עונש מאסר‬
‫של ‪ 15‬חודשים‪ .‬לטענתו‪ ,‬היה על בית המשפט להמעיט במשקל עקרון ההלימה‪ ,‬לייחס‬
‫משנה חשיבות לנסיבות חייו של המערער ‪ 1‬כפי שעולות מתסקיר שירות המבחן‪,‬‬
‫ולשקול את אופן ניהול החקירה בתיק‪ ,‬אשר התנהלה באווירה קודרת‪ ,‬ללא שימת לב‬
‫מספקת לגילו הצעיר של המערער ‪.1‬‬
‫בא‪-‬כוחו של מרואן טען כי אין הלימה בין חומרת מעשה העבירה שביצע‪,‬‬
‫אשמו וחומרת העונש אשר הושת עליו‪ .‬זאת‪ ,‬כיוון שלא הוכח שהיה תכנון מוקדם מצד‬
‫מרואן לביצוע העבירה‪ ,‬לא הוכח כי השתמש בכלי תקיפה כלשהו‪ ,‬וגם לא הוכח כי ידע‬
‫או צפה שאחרים ישתמשו בכלי תקיפה כאמור‪ .‬גם עקרון אחידות הענישה‪ ,‬והעובדה כי‬
‫על יתר המעורבים הושתו עונשי מאסר לתקופות קצרות יותר מלמדים שקביעת מתחם‬
‫ענישה שבין ‪ 4-6‬שנים אינה מוצדקת‪ ,‬והיא מחמירה עמו יתר על המידה‪ .‬תסקיר משלים‬
‫מטעם שירות המבחן בעניינו של מרואן הונח על שולחננו‪.‬‬
‫‪ .26‬המשיבה מצידה‪ ,‬סומכת ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי‪ ,‬על נימוקיו ועל‬
‫גזר הדין‪ .‬בעיקרי טיעון שהגישה‪ ,‬הפנתה המשיבה אל חומרי החקירה‪ ,‬מהם עוֹ ל ָה‬
‫מהימנות גרסתו של עבד במשטרה‪ ,‬ומידת החופשיות והטבעיות שבה זו ניתנה‪ .‬עוד‬
‫ציינה המשיבה את הראיות לחיזוק התומכות בעדותו של עבד‪ ,‬אשר יש בהן כדי ללמד‬
‫על אשמת המערערים ועל חומרת מעשיהם‪ .‬באשר לטענת מחדלי החקירה‪ ,‬חזרה‬
‫המשיבה על מסקנות בית המשפט המחוזי‪ ,‬תוך שטענה‪ ,‬בהתבסס על פסיקת בית‬
‫המשפט‪ ,‬כי טענת אי‪-‬ביצוע חקירה תיחלש‪ ,‬מקום בו יכול היה הסניגור להשיג בעצמו‬
‫חומרי חקירה אלה‪.‬‬
‫דיון והכרעה‬
‫‪ .27‬אקדמות מילין‪ :‬מושכל ראשון הוא העיקרון לפיו לא תיטה ערכאת הערעור‬
‫להתערב בקביעות שבעובדה וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית‪ ,‬למעט במקרים‬
‫חריגים ויוצאי דופן‪ .‬ההיגיון שבבסיס עקרון זה‪ ,‬הוא היתרון המובהק שיש לערכאה‬
‫הדיונית על פני ערכאת הערעור בהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות והראיות‬
‫ששימשו יסוד להכרעה‪ ,‬על רקע המכלול‪ ,‬בעוד שערכאת הערעור מבססת את‬
‫מסקנותיה על החומר הכתוב המצוי לפניה )ראו‪ :‬ע"פ ‪ 2177/13‬פלוני נ' מדינת ישראל ‪,‬‬
‫‪12‬‬
‫פסקה ‪) .((9.7.2015) 42‬להלכה זו ולחריגים לה ראו‪ :‬ע"פ ‪ 4191/05‬אלטגאוז נ' מדינת‬
‫ישראל ‪ ,‬פסקה ‪ 20‬לפסק דינה של השופטת ע' ארבל )‪ ;(25.10.06‬ע"פ ‪ 8325/05‬בלס נ'‬
‫מדינת ישראל )‪ .((10.01.2007‬לכלל זה הוכרו בפסיקה מספר חריגים‪ ,‬ביניהם‪ :‬כאשר‬
‫ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהגיון ובשכל ישר או על סבירותה‬
‫של העדות; כאשר מדובר במסקנות‪ ,‬להבדיל מעובדות; כאשר ממצאי הערכאה הדיונית‬
‫מבוססים על ראיות בכתב‪ ,‬תמליל הקלטה או התרשמות מחפץ‪ ,‬שניתן להציגם גם לפני‬
‫ערכאת הערעור; כאשר הערכאה הדיונית אימצה גרסה שאינה מתקבלת על הדעת;‬
‫כאשר נפלה טעות מהותית או טעות "בולטת לעין" בהערכת המהימנות; כאשר‬
‫הערכאה הדיונית התעלמה מגורמים רלבנטיים להערכת משקל העדות )ראה‪ :‬ע"פ‬
‫‪ 5672/15‬פבל דיומנקו נ' מדינת ישראל ‪ ,‬פסקה ‪.(17.12.2015) 12‬‬
‫גם כאשר מדובר בקבילות הודעות בכתב שמסר עד מחוץ לבית המשפט‪ ,‬הרי‬
‫‪.28‬‬
‫שיכולתה של ערכאת הערעור להעדיף הודעות אלה על פני עדות שנמסרה בערכאה‬
‫הדיונית היא מוגבלת‪ .‬אל מול ההודעה שבכתב‪ ,‬על בית המשפט לאזן ולשקול את טיב‬
‫העדות המובאת לפניו ולהתרשם ממהימנותה וממקומה בתוך שאר חומרי החקירה‪.‬‬
‫שיקול דעת זה מוקנה לערכאה הדיונית‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬גם במקרים אלה תיטה ערכאת‬
‫הערעור להתערב באופן מצומצם בממצאים מסוג זה )ליישום האמור בעניין סעיף ‪10‬א‬
‫לפקודת הראיות ראה‪ :‬ע"פ ‪ 897/12‬סלהב נ' מדינת ישראל )‪ ;(30.7.2012‬ע"פ ‪7758/04‬‬
‫עבד אל קאדר נ' מדינת ישראל ‪ ,‬בעמ' ‪ ;(19.7.2007) 11‬ע"פ ‪ 9040/05‬אוחיון נ' מדינת‬
‫ישראל )‪) (7.12.2006‬להלן‪" :‬אוחיון" (‪.‬‬
‫עוד יושם לב‪ ,‬כי ענייננו בתגרה רבת משתתפים וכי המסכת הראייתית נסמכת‬
‫‪.29‬‬
‫ברובה על עדויות ואמרות המעורבים באירוע‪ .‬יש בכך כדי לחזק עוד יותר את יתרונה‬
‫של הערכאה הדיונית‪ ,‬נוכח מורכבות מלאכת בירור העובדות‪ .‬יפים לעניין זה דבריו של‬
‫חברי השופט )כתוארו אז( א' רובינשטיין בע"פ ‪ 6761/14‬מדינת ישראל נ' רכאב ‪ ,‬פסקה‬
‫ח )‪:(8.2.2015‬‬
‫"ענייננו באירוע של אלימות רחבת היקף ]‪ [...‬מטבע‬
‫הדברים‪ ,‬במקרים מעין אלה מלאכת בירור העובדות על‪-‬ידי‬
‫בית המשפט הדיוני מורכבת מן הרגיל; בית המשפט מתמקד‬
‫באירועי אלימות קונקרטיים מתוך האירוע הרחב‪ ,‬בוחן‬
‫אותם – מבלי לזנוח את הנסיבות בהן נעשו כמובן – וקובע‬
‫את ממצאיו בהתאם‪ .‬כפועל יוצא‪ ,‬במקרים מעין אלה יש‬
‫יתרון מובהק לבית המשפט הדיוני‪ .‬הדברים נכונים במיוחד‬
‫בענייננו‪ ,‬שעה שהכרעת הדין נעדרת ראיות פורנזיות‪,‬‬
‫ונשענת רובה ככולה על התרשמותו הישירה של בית‬
‫המשפט המחוזי מן העדים שהעידו בפניו ועל קביעת‬
‫ממצאי מהימנות בהתאם ]‪ [...‬בהמשך לכך‪ ,‬אין די בסתירות‬
‫אליהן מפנים המערערים‪ ,‬אליהם נדרש בית המשפט‬
‫המחוזי‪ ,‬כדי לבסס התערבותנו כבית משפט של ערעור"‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫‪ .30‬בהתחשב בעקרונות אלה‪ ,‬אינני סבור כי המקרה שלפנינו בא בגדר החריגים‬
‫באופן המצדיק התערבות בממצאי העובדה שקבע בית המשפט המחוזי‪ .‬כפי שיובהר‬
‫מיד‪ ,‬גם לגופו של עניין‪ ,‬אין מקום להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית משפט המחוזי‪.‬‬
‫הדיון יתמקד בטענות המערערים על הכרעת הדין‪ ,‬ולהלן יפורטו אלה לפרוטות‪.‬‬
‫העדפת אמרותיו של עבד‬
‫קודם שאעמוד על מהימנות גרסתו של עבד‪ ,‬על יכולותיו לקלוט רשמים מן‬
‫‪.31‬‬
‫החוץ כדבעי‪ ,‬ועל מהימנותו האישית למסור גרסה נאמנה ורציפה‪ ,‬ארחיב מעט על‬
‫הבסיס הנורמטיבי לקבילות הודעות בכתב שמסר עד מחוץ לבית המשפט‪ ,‬שאפשר‬
‫שיושתת על שניים אלה‪:‬‬
‫האחד – מכוח סעיף ‪10‬א)א( לפקודה‪ .‬סעיף זה מהווה חריג לכלל הפוסל עדות‬
‫מפי השמועה‪ ,‬ומכוחו רשאי בית המשפט לקבל אמרה בכתב שמסר עד מחוץ לכותלי‬
‫בית המשפט כראיה לאמיתות תוכנה‪ .‬האפשרות שיצר הסעיף‪ ,‬לעשות שימוש בהודעה‬
‫הנמסרת בשלב החקירה כראיה לאמיתות הדברים שהשמיע מוסר ההודעה‪ ,‬נועדה‬
‫"לנטרל" לחצים‪ ,‬ישירים גם עקיפים‪ ,‬שאליהם חשוף מוסר ההודעה )ראו‪ :‬ע"פ‬
‫‪ 4763/11‬יעקובי נ' מדינת ישראל ‪ ,‬פסקאות ‪ .((20.5.2014) 46 ,44-42‬לשון הסעיף מורה‬
‫על שלושה תנאים לקבילות האמרה‪ :‬מתן האמרה הוכח; מוסר האמרה הוא עד במשפט‬
‫וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; והעדות שונה‪ ,‬לדעת בית המשפט‪ ,‬מן האמרה בפרט‬
‫מהותי או שהעד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי איננו זוכר את תוכנה‪.‬‬
‫העדפת האמרה‪ ,‬תיעשה בהתאם לשיקול דעת בית המשפט ועל‪-‬פי מבחני‬
‫האיזון הקבועים בסעיף ‪10‬א)ג( לפקודה – נסיבות מתן האמרה‪ ,‬הראיות שהובאו‬
‫במשפט‪ ,‬התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט‪ .‬על‪-‬פי סעיף‬
‫‪10‬א)ד(‪ ,‬הרשעת נאשם על סמך אמרת חוץ בלבד‪ ,‬דורשת קיומו של "דבר לחיזוקה"‬
‫בחומר הראיות – בין שהחיזוק יתמוך במהימנות האמרה‪ ,‬בין שישמש כתוספת מחזקת‪,‬‬
‫ואין דרוש כי החיזוק יקשור את הנאשם לביצוע העבירה )ראו‪ :‬ע"פ ‪ 8469/99‬אסקין נ'‬
‫מדינת ישראל ‪ ,‬פ"ד נה)‪.((2001) 76 ,65 (2‬‬
‫השני – אימוץ הגרסה שבהודעת חוץ על‪-‬פי ההלכה שנקבעה בע"פ ‪71/76‬‬
‫מרילי נ' מדינת ישראל ‪ ,‬פ"ד ל)‪) (1976) 813 (2‬לעיל ולהלן‪ :‬מרילי (‪ .‬על‪-‬פי הלכה זו‪,‬‬
‫מקום בו עד אינו משתף פעולה‪ ,‬או חוזר בו מגרסה שהציג בהודעתו במשטרה‪ ,‬אך אגב‬
‫עדותו בבית המשפט הוא מתבטא בצורה שיש בה משום אימוץ או אימות הגרסה שמסר‬
‫‪14‬‬
‫בהודעתו במשטרה‪ ,‬רשאי בית המשפט להתבסס על דבריו אלו ולראותו כמי שחזר‬
‫בעדותו בבית המשפט על תוכן האמרה שמסר בחקירתו )להלן‪ :‬כלל אימוץ האמרה‬
‫הפסיקתי או הכלל (‪ .‬משנהג כך – יראה בית המשפט את האמרה כחלק מן העדות‬
‫שניתנה לפניו וביכולתו להרשיע על סמכה את הנאשם‪.‬‬
‫‪ .32‬בנסיבות העניין דנן‪ ,‬סבורני כי לא קיימים הבדלים משמעותיים בין שתי‬
‫הדרכים‪ ,‬הן מבחינת התוצאה המשפטית‪ ,‬הן מבחינת הרף הראייתי הנדרש לשם‬
‫הרשעה‪ .‬אמנם ישנם הבדלים בין הלכת מרילי לבין סעיף ‪10‬א לפקודה‪ .‬כאמור‪ ,‬רשאי‬
‫בית המשפט להרשיע נאשם על סמך כלל אימוץ האמרה הפסיקתי‪ ,‬להבדיל מן הצורך‬
‫בדבר לחיזוק כנדרש על‪-‬פי סעיף ‪10‬א)ד(‪ .‬עם זאת‪ ,‬מקום בו סבור בית המשפט כי אין‬
‫די באמרה בכתב שאומצה על‪-‬פי הכלל‪ ,‬הרי שהרשות נתונה לפניו להיזקק לראיות‬
‫מחזקות נוספות‪ .‬אם כן‪ ,‬ה"מטמורפוזה" במעמדה של אמרה מאומצת על‪-‬פי הכלל‪,‬‬
‫מעידה על קבילותה‪ ,‬אך לא על משקלה‪ .‬יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' חיות‬
‫בפרשת גלאל –‬
‫"ייתכנו‪ ,‬אמנם‪ ,‬מקרים בהם יסבור בית המשפט כי יכולתו‬
‫המוגבלת להתרשם מנכונות האמרה וממהימנות העד‪,‬‬
‫שאישר אותה באופן כללי בלבד‪ ,‬מצריכה חיזוק לאמרה‪,‬‬
‫אך להבדיל מאמרה המוגשת על פי סעיף‪10‬א)א( לפקודת‬
‫הראיות‪ ,‬מבלי שאומצה על ידי העד‪ ,‬אין מדובר בדרישה‬
‫שבחובה" )ע"פ ‪ 2725/03‬גלאל נ' מדינת ישראל ‪ ,‬פסקה ‪5‬‬
‫לחוות דעתה של השופטת א' חיות )‪) (23.10.2003‬לעיל‪:‬‬
‫גלאל ( וראו גם‪ :‬ע"פ ‪ 8296/05‬פלוני נ' מדינת ישראל ‪,‬‬
‫פס' ‪ ;(1.9.2009) 4‬ע"פ ‪ 9141/10‬סטואר נ' מדינת‬
‫ישראל ‪ ,‬פס' נח )‪.((28.4.2014‬‬
‫‪ .33‬מבלי לטעת מסמרות‪ ,‬סבורני כי קיימים מקרים מובהקים שבהם אין לראות‬
‫בכלל אימוץ האמרה הפסיקתי משום סוף פסוק‪ ,‬ובאלה ראוי כי בית המשפט יזקק‬
‫לראיות מחזקות לתימוכין בגרסתו של עד‪ ,‬על מנת לעמוד ברף הדרוש לשם הרשעה‪.‬‬
‫כך למשל יהיה במקום בו מוסר העדות מאשר את אמרותיו במשטרה‪ ,‬אך בד בבד מציב‬
‫בעדותו בבית המשפט מסכת דברים שונה מהגרסה שהציג באמרותיו במשטרה‪ ,‬או‬
‫במצב שבו אופי הדברים אותם מסר העד באמרתו במשטרה מעיד על הצורך בבחינתם‬
‫בזהירות ובקפדנות‪ ,‬דוגמת עדות על זיהוי‪.‬‬
‫במקרה שלפנינו‪ ,‬סבורני כי גרסתו של עבד אינה חזקה דיה כדי לעמוד על‬
‫‪.34‬‬
‫רגליה שלה‪ ,‬ולשם ביסוס הרשעה נדרשת עדותו לתימוכין בדמות ראיות מחזקות‪ .‬מבלי‬
‫להיכנס כעת בעובי הקורה‪ ,‬הרי שהעובדה כי באמרתו ביקש עבד לזהות את מבצעי‬
‫התקיפה‪ ,‬אשר התרחשה בשעת לילה‪ ,‬במהירות ובאופן דרמטי‪ ,‬כמו גם שיתוף הפעולה‬
‫‪15‬‬
‫החלקי של עבד בבית המשפט‪ ,‬מלמדים על הצורך שבבחינת גרסתו וטיבה בזהירות‬
‫ובקפדנות‪ .‬תמיכתה של זו בראיות מחזקות עשויה להציב את עדותו של עבד "על‬
‫רגליה" )בעניין הזהירות שבה יש לנקוט בהרשעה על סמך עדות זיהוי יחידה ראו‪ :‬ע"פ‬
‫‪ 3176/03‬ווחידי נ' מדינת ישראל )‪ 2098/08 ;(6.6.2007‬פרעוני נ' מדינת ישראל‬
‫)‪ ;(28.12.2011‬ע"פ ‪ 8140/11‬סעד אבו עסא נ' מדינת ישראל ע"פ ‪ 2957/10‬אלאטרש נ'‬
‫מדינת ישראל )‪) (30.5.2012‬להלן‪ :‬אלאטרש ((‪.‬‬
‫כאן המקום להזכיר‪ ,‬כי סעיף ‪10‬א לפקודת הראיות מעניק לבית המשפט את‬
‫‪.35‬‬
‫שיקול הדעת האם להעדיף את אמרותיו של העד במשטרה‪ ,‬מקום בו זה אישר את‬
‫אמרותיו בבית המשפט‪ .‬זוהי רבותא שנייה העומדת לצד כלל אימוץ האמרה הפסיקתי‪,‬‬
‫אשר אינו מותיר מקום לשיקול דעת האם לאמץ את אמרותיו של הנאשם מקום בו זה‬
‫אישר אותן בעדותו‪ .‬גם כאן‪ ,‬לא מצאתי נפקות משמעותית בין שתי הדרכים‪ ,‬נוכח‬
‫העובדה כי שוכנעתי בדבר עדיפות אמרותיו של עבד במשטרה על פני עדותו בבית‬
‫המשפט‪ ,‬כפי שיבואר להלן‪.‬‬
‫לסיכום נקודה זו‪ ,‬במקרה שלפנינו ‪ ,‬לא מצאתי כי שתי הדרכים מלמדות על פער‬
‫‪.36‬‬
‫משמעותי מבחינת התוצאה המשפטית‪ .‬שתיהן מוליכות אל המסקנה כי נידרש לראיות‬
‫חיזוק לשם הרשעת המערערים‪ .‬נוכח מסקנה זו‪ ,‬תישקל להלן קבילותה ומהימנותה של‬
‫גרסת עבד על‪-‬פי מבחני האיזון שבסעיף ‪10‬א לפקודת הראיות‪ ,‬אשר תובעים רף ראייתי‬
‫גבוה יותר לשם אימוץ אמרותיו של העד‪ ,‬וכן מציבים מבחני עזר אשר יקלו על הליך‬
‫הניתוח הראייתי‪.‬‬
‫אעבור לדון‪ ,‬אפוא‪ ,‬לגופם של דברים‪.‬‬
‫‪ .37‬סבורני כי תנאי סעיף ‪10‬א)א( לפקודה מתקיימים בענייננו‪ .‬אין ספק כי עבד מסר‬
‫את אמרותיו במשטרה; עדותו ניתנה לפני בית המשפט; ולבסוף – ניכר כי במהלך‬
‫עדותו מיעט עבד לשתף פעולה‪ .‬פה אישר את תוכן אמרותיו במשטרה‪ ,‬שם שתק‪ ,‬שלל‬
‫או מסר גרסה משובשת‪ .‬לפיכך‪ ,‬גרסה זו שונה באופן מהותי מהתיאור המפורט והעקבי‬
‫שאותו מסר בחקירותיו במשטרה‪.‬‬
‫‪ .38‬באשר לשאלת העדפת אמרותיו של עבד במשטרה על פני עדותו בבית המשפט‬
‫בהתאם לסעיף ‪10‬א)ג( דעתי היא כי בית המשפט המחוזי איזן נכונה בין עדותו‬
‫לאמרותיו של עבד‪ ,‬ושוכנעתי במהימנות אמרותיו‪ ,‬הקושרות את המערערים לביצוע‬
‫המעשים‪ ,‬חרף טענותיהם בערעור זה‪ .‬בחלקה המהותי של גרסתו מבקש עבד לזהות את‬
‫‪16‬‬
‫המעורבים באירוע ולתת שם למשתתפים בקטטה‪ .‬בכך‪ ,‬מהווה גרסת עבד עדות זיהוי‪,‬‬
‫ולהלן נבחן את טענות המערערים מבעד לדוקטרינה הפסיקתית בעניין‪.‬‬
‫כנודע בשערים‪ ,‬בחינתה של עדות זיהוי מורכבת משני שלבים‪ :‬בשלב הראשון‬
‫נבחנת אמונתו הכנה של מוסר הזיהוי בגרסה שאותה מסר; ובשלב השני נבדקת‬
‫מהימנות הזיהוי עצמו ‪ ,‬קרי – האם חרף מהימנותו יתכן שטעה נותן העדות טעות כנה‬
‫בזיהוי‪ ,‬בשל קושי כזה או אחר )ראו‪ :‬ע"פ ‪ 8902/11‬חזיזה נ' מדינת ישראל )‪,(2012‬‬
‫בפסקאות ‪ 48-52‬לחוות דעתו של השופט י' דנציגר ; ע"פ ‪ 5933/11‬איטל נ' מדינת‬
‫ישראל ‪ ,‬בפס' ‪ 65-66‬לחוות דעתו של השופט א' שהם )‪.((2014‬‬
‫השלב השני נחלק אף הוא לשניים – הבחינה האובייקטיבית והסובייקטיבית‪:‬‬
‫"בחינת מהימנות הזיהוי נעשית אף היא בשני רבדים –‬
‫ברובד‬
‫אובייקטיבי‪.‬‬
‫וברובד‬
‫סובייקטיבי‬
‫ברובד‬
‫הסובייקטיבי‪ ,‬נבחנת יכולתו האישית של העד להטביע‬
‫בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי‬
‫חזותם; ברובד האובייקטיבי‪ ,‬בוחן בית המשפט את‬
‫האפשרות לכך שהעד המזהה טעה טעות תמה ובלתי‬
‫מכוונת בזיהוי‪ .‬לצורך בחינת שני הרבדים הללו‪ ,‬יש לברר‪,‬‬
‫בצד מהימנותו של העד המזהה‪ ,‬גם את השאלות בדבר‬
‫מידת הביטחון שהביע העד בזיהוי‪ ,‬ואת הנסיבות שאפפו‬
‫את הטבעת הדמות בזיכרונו של העד" )אוחיון ‪ ,‬פסקה ‪16‬‬
‫לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה (‪.‬‬
‫ניתן למצוא בהלכה הפסוקה רשימה של שיקולים המסייעים בהערכת מהימנות‬
‫הזיהוי לעניין זה‪ :‬היכרות מוקדמת בין העד המזהה לבין הנאשם כמפחיתה סיכוי‬
‫לטעות בזיהוי‪ ,‬משך הזמן שבו ראה העד את הנאשם במהלך האירוע‪ ,‬הזמן שחלף בין‬
‫האירוע לזיהוי‪ ,‬ותנאי הזיהוי – זווית הראיה‪ ,‬האם האירוע התרחש ביום או בלילה‪,‬‬
‫תנאי הראות‪ ,‬המרחק בין שניהם )אלאטרש ‪ ,‬בפסקה ‪ (59‬ועוד‪.‬‬
‫‪ .39‬נעמוד תחילה על בחינת כנות העדות‪ .‬המערער ‪ 1‬העלה שלל טענות בנוגע‬
‫לכנותו של עבד בעדות‪ ,‬לפיהן אמרתו של עבד ניתנה מתוך מניעים נסתרים‪ ,‬לחצים‪,‬‬
‫איומים או הבטחת טובות הנאה מצד צוות החקירה‪ .‬אין בידי לקבל טענות אלה‪ .‬עיון‬
‫בחומרי החקירה ובפרוטוקול הדיון מעלה תמונה בהתאם לממצאי בית המשפט המחוזי‬
‫שלפניו העיד עבד‪ ,‬ולא מצאתי מקום להתערב בהם‪ .‬צפייה בתיעוד הווידאו של חקירתו‬
‫הראשונה‪ ,‬אותה מסר יממה לאחר קרות האירועים‪ ,‬מעלה כי גרסתו ניתנה באופן‬
‫אותנטי‪ ,‬מתוך רצון חופשי‪ ,‬תוך פירוט השתלשלות העניינים כפי שראה במו עיניו‪,‬‬
‫‪17‬‬
‫וכשהוא עומד על גרסתו‪-‬שלו גם כאשר זו אינה תואמת את שאלות החוקרים‪ ,‬וכבר‬
‫עמד על כך יפה בית המשפט המחוזי )עמודים ‪ 40-42‬להכרעת הדין(‪.‬‬
‫עוד שוכנעתי כי בעדותו בבית המשפט‪ ,‬נמנע עבד מלשתף פעולה באופן מלא‬
‫מפני שחשש לבטא את הדברים בנוכחות המערערים‪ .‬בידוע‪ ,‬כי כאשר נדרשים עדים‬
‫להעיד פנים בפנים נגד מכריהם קשה לעתים קרובות לדוֹבב את שפתותיהם‪ ,‬אף שלא‬
‫היססו לעשות זאת בחקירתם‪ .‬זאת‪ ,‬לא מפני סירובם לגלוֹת את האמת‪ ,‬אלא מחמת‬
‫בושתם או פחדם מפני בעלי הדין‪ ,‬עד כי "דומים הם כמעט תמיד‪ ,‬כי בשדה‪-‬מוקשים הם‬
‫מהלכים והם מצוּוים על הזהירוּת ועל השמירה" )שניאור זלמן חשין‪ ,‬שחוק ודמע בבית‬
‫הדין עמ' ‪) 229‬מהדורה שלישית‪ .((1956 ,‬זו הסיבה אותה מצאתי‪ ,‬כפי שראה זאת גם‬
‫בית המשפט המחוזי‪ ,‬לפיה נמנע עבד מלבטא לפני המערערים את גרסתו שמסר‬
‫במשטרה‪ ,‬כאשר בד בבד אישר את הדברים שמסר באופן סתמי‪.‬‬
‫‪ .40‬נותר אפוא לפנות אל המבחן השני‪ ,‬נכונות העדות ‪ ,‬ולתהות על מעמדה של‬
‫העדות מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית‪.‬‬
‫‪ .41‬מן ההיבט האובייקטיבי – אין לקבל את הטענה לפיה חוקר המשטרה הטמיע‬
‫בראשו של עבד את הגרסה אשר ביקש לשמוע ואף השלים את דבריו של עבד במילותיו‬
‫שלו‪.‬‬
‫עבד עצמו קשר את המעורבים לאירוע עוד בהודעה שמסר בחקירתו הראשונה‬
‫)ת‪153/‬א' בעמ' ‪ ,(5 ,2-3‬שבה ציין מפורשות כי מרואן ואחרים היכו את יונתן )"כאשר‬
‫מרואן תפס את החייל הראשון עם אמיר‪ ,‬הפילו אותו על הרצפה ובעטו בו" שם‪ ,‬בעמ' ‪.(5‬‬
‫גם בתמליל אותה חקירה הוזכרו המערערים פעמים מספר כמי שהיו מעורבים פעילים‬
‫באירוע )ת‪153/‬ב' בעמ' ‪ (35 ,21 ,19 ,12 ,4‬וכן גם בתמלילי חקירה נוספים‪ .‬עוד‬
‫שוכנעתי‪ ,‬כי האופן שבו התנהלה החקירה והאופן שבו תועדה אינו עולה כדי "שזירת"‬
‫גרסת המשטרה אל תוך אמרתו של עבד ואף לא חריגה ממשמעות הדברים שמסר‪ .‬גם‬
‫באותן נקודות שבהן נטען כי חוקר המשטרה "שתל" בתמליל החקירה פרטים אשר לא‬
‫נאמרו מפורשות על‪-‬ידו‪ ,‬מצאתי כי אותן השלמות נלמדו מכותלי דבריו של עבד וברי‬
‫כי להם ולמשמעותם הייתה כוונתו‪ .‬מעיון בחומרי החקירה‪ ,‬ניכר כי עבד עיין בתמליל‬
‫הדברים שאותם הקליד החוקר‪ ,‬וכמו כן הסתייג מעובדות אשר הועלו על הכתב שלא‬
‫בהתאם לגרסתו‪ .‬על כן‪ ,‬חזקה עליו כי הסכים לדברים הכתובים בו‪ .‬ראיה נוספת לדבר‬
‫היא העובדה כי עבד חזר מספר פעמים בעדותו בבית המשפט על נכונות דבריו בחקירת‬
‫המשטרה‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫‪ .42‬מן הבחינה הסובייקטיבית ‪ ,‬כאמור‪ ,‬טען המערער ‪ 1‬כי לא יתכן שעבד נכח קרוב‬
‫לזירת האירוע שבה הוכה יונתן‪ ,‬כיוון שטען כי שמע את צעקותיו של יואב‪ .‬טענה זו‬
‫גם היא דינה להידחות‪ .‬אין בידי לקבל את הטענה כי עבד היה שותף‪ ,‬או לכל הפחות‬
‫נוכח‪ ,‬בתקיפת יואב‪ ,‬וזאת ממספר טעמים‪ .‬ראשית‪ ,‬כבר באמרתו הראשונה במשטרה‬
‫מסר עבד כי אחד מהנאשמים הנוספים ציין בפניו כי המתלונן הוא חייל )ת‪ 153/‬בעמוד‬
‫‪ .(28 ,23‬גם בשיחה שנערכה בחדר החקירות בין שניים מהנאשמים הנוספים‪ ,‬הם‬
‫מציינים במפורש שעבד לא היה איתם בזירת התקיפה )ת‪ 107/‬עמוד ‪ .(16-17‬מכאן‪,‬‬
‫שניתן להניח כאפשרות סבירה כי בכל השתלשלות העניינים לאחר התקיפה ציין מאן‬
‫דהוא באזני עבד את אשר שמע ומכאן ידיעתו פרט "מוכמן" זה‪ .‬יתירה מכך‪ ,‬לא‬
‫שוכנעתי כי יש בטענות המערערים כדי לשלול את גרסתו של עבד עצמו‪ ,‬ובהחלט יתכן‬
‫כי שמע את צעקות הקרבן‪ ,‬ממרחק של מדרכה אחת למדרכה שנייה‪ ,‬כפי שמסר בעדותו‬
‫)עמ' ‪ 173‬לפרוטוקול הדיון(‪ .‬ועוד‪ ,‬לצד גרסתו של עבד עומדים מספר חיזוקים באשר‬
‫למסכת האירועים בשני המוקדים ‪ ,‬נתון המלמד כי לשם מתן אמרותיו מוכרח היה לעמוד‬
‫בעמדה ממנה ראה את תקיפתו של יונתן‪ .‬תומכת בכך גם העובדה כי אף אחד מן‬
‫המשתתפים בתקיפת יואב‪ ,‬לא הצביע על עבד כמי שהשתתף בתקיפה‪ ,‬או שהה בקרבת‬
‫המקום‪ .‬אדרבה‪ ,‬קיימות ראיות‪ ,‬אשר אותן דחה בית המשפט המחוזי‪ ,‬לפיהן רץ עבד‬
‫דווקא לעבר זירת התקיפה של יונתן‪.‬‬
‫‪ .43‬בעניין טענות המערער ‪ 1‬בדבר קוצר ראייתו של עבד‪ ,‬הרי שזהו ממצא עובדתי‬
‫מובהק‪ ,‬אשר בית המשפט המחוזי פרש את הספקות לגביו בהרחבה‪ ,‬ובסופו של דבר‬
‫קבע כי עבד הרכיב בעת התקיפה עדשות מגע או משקפיים‪ ,‬תוך שהוא מציין את‬
‫מהימנות גרסתו של עבד באמרותיו‪ .‬אין בידי להתערב גם במסקנתו זו של בית המשפט‬
‫המחוזי )ראו עמ' ‪ 43-47‬להכרעת הדין(‪.‬‬
‫‪ .44‬על כן‪ ,‬לא מצאתי בטענות המערערים דבר שיש בו כדי לסדוק את מהימנות‬
‫אמרותיו של עבד באופן ממשי‪ .‬גרסתו של האחרון נמצאה מהימנה‪ ,‬עקבית‪ ,‬ומשקפת‬
‫אל‪-‬נכון את מסכת האירועים‪.‬‬
‫לא מצאתי כי יש מקום להתערב גם במה שנוגע לראיות לחיזוק גרסתו של‬
‫‪.45‬‬
‫עבד‪ .‬עיון בחומר הראיות בעניינם של הנאשמים הנוספים מעלה כי הודאותיהם תואמות‬
‫את מסכת הדברים כפי שתוארו על‪-‬ידי עבד – על הגעתם של חלק מהמעורבים‬
‫במכוניתו של ח‪.‬ק‪ ;.‬על ביצוע התקיפה בשני מוקדים שונים ומיקומם; וביצוע העבירות‬
‫תוך שימוש בנשק קר‪ .‬משמצאתי את דבריהם תואמים בעיקרם את השתלשלות‬
‫האירועים כפי שתיאר זאת עבד‪ ,‬ומכאן הרי שיש לראות בכך משום חיזוק מהימנות‬
‫‪19‬‬
‫גרסתו‪ .‬חיזוק משמעותי נוסף עולה מגרסאות המערערים עצמם‪ ,‬אשר כשלו מלספק‬
‫תמונה בהירה ומהימנה על אודות מעשיהם בליל התקיפה‪ .‬בעניינו של מרואן‪ ,‬הרי שגם‬
‫שקריו והתנהגותו המפלילה‪ ,‬במסירת אליבי שקרי באמרותיו הראשונות ובמסירת‬
‫מספר טלפון שגוי לחוקריו‪ ,‬מהווים חיזוק כאמור‪.‬‬
‫‪ .46‬בעניין מהימנות גרסתו של ח‪.‬ק‪ ,.‬לא נעלמה מעיניי האפשרות לפיה יש ממש‬
‫בטענות המערערים לפיהם ח‪.‬ק‪ .‬שינה את גרסתו לאחר שכבר ידע מה טיבן של שאר‬
‫הראיות בתיק )ובייחוד – גרסתו של עבד(‪ ,‬ועל פיה בנה גרסה אשר עולה בקנה אחד‬
‫עם גרסתו של עבד‪ ,‬ובכך ביקש לחזק את מהימנותו‪-‬שלו‪ .‬עם זאת‪ ,‬וכפי שפתחנו‬
‫בדברינו‪ ,‬יתרונה של הערכאה הדיונית בבחינת הראיות המובאות לפניה הוא יסוד מוסד‬
‫בשיטת המשפט‪ ,‬ולא מצאתי כי די בהצבת סימן שאלה כאמור‪ ,‬כדי להצביע על סטייה‬
‫חריגה בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין‪ .‬ל"תנועת הפרסה" שאותה‬
‫ביצע ח‪.‬ק‪ .‬בתשובתו לכתב האישום ובחזרה בעדותו‪ ,‬מצא בית המשפט המחוזי הסבר‬
‫מספק‪ ,‬הנובע מהתרשמותו הבלתי אמצעית מטיבו של עד זה‪ .‬על כן‪ ,‬איני מוצא מקום‬
‫להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי גם בהקשר למהימנות עדותו של ח‪.‬ק‪..‬‬
‫מחדלי חקירה‬
‫‪ .47‬כאשר מסכת הראיות בתיק עומדת לנגד עיניי‪ ,‬אינני רואה טעם לייחס חשיבות‬
‫יתירה למחדלי החקירה השונים שלהם טען המערער ‪ 1‬ולמחדל החקירה שבאי‪-‬בדיקת‬
‫מצלמות האבטחה ב"מנהרת בת גלים" שלו טען מרואן‪ .‬יתירה מכך – ספק רב בעיניי‬
‫אם ניתן לראות בדרך הילוכה של המשטרה משום מחדל חקירה של ממש‪.‬‬
‫‪ .48‬בעניין אי‪-‬בדיקת מצלמות האבטחה במנהרה ‪ .‬ככלל‪ ,‬אי‪-‬בדיקת טענת אליבי של‬
‫נאשם במהלך חקירה‪ ,‬יש בה כדי לפגוע ביעילות ושלמות החקירה‪ ,‬ובמקרים חמורים‬
‫ביכולתה לרדת לשורש הזכות להליך הוגן ולעוות את דינו של נאשם‪ .‬עם זאת‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫אין זה המקרה שלפנינו ומקובלים עליי טעמיו של בית המשפט המחוזי בעניין‪.‬‬
‫ראשית ‪ ,‬בא כוחו של מרואן העלה טענה זו רק בעדותו בבית המשפט )תוך‬
‫התבססות על אמרת חברו של מרואן‪ ,‬נ‪.‬כ‪ ,‬בחקירת המשטרה(‪ ,‬כשנתיים לאחר קרות‬
‫המקרה‪ .‬מצב בו בחר נאשם שלא להעלות טענה אשר ביכולתה להסיר מעליו את עננת‬
‫החשדות ולהציל עצמו מן החשד‪ ,‬עד לשלב ניהול המשפט ללא הסבר מניח את הדעת‪,‬‬
‫מלמדת על ניסיון להיבנות מן הספק‪ ,‬אותו יצר במו ידיו‪ ,‬כיוון שבעת מתן העדות לא‬
‫ניתן היה לבדוק עוד את מצלמות האבטחה )ככל שאלו היו קיימות במועד ביצוע‬
‫העבירה(‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫שנית ‪ ,‬גם בהנחה כי אכן התקיימו מחדלים בפעולת המשטרה‪ ,‬הרי שהגנתו של‬
‫מרואן לא קופחה בשל מחדלים אלה‪ ,‬באופן שהקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות‬
‫נגדו )ראו‪ :‬ע"פ ‪ 6679/04‬סטקלר נ' מדינת ישראל ‪ ,‬בפסקה ‪ 35-36‬לחוות דעתה של‬
‫השופטת ע' ארבל )‪ ;(11.5.2006‬ע"פ ‪ 10596/03‬בשירוב נ' מדינת ישראל )‪(4.6.2006‬‬
‫פסקה ‪ 20‬לחוות דעתו של השופט א' א' לוי (‪ .‬אכן‪ ,‬הדעת נותנת כי מקום בו מחדלה של‬
‫המשטרה עשוי להסב נזק משמעותי לנאשם‪ ,‬כבענייננו‪ ,‬וכאשר לנאשם עצמו עומדת‬
‫היכולת להתגבר על מחדל זה תוך השקעת משאבים מועטה‪ ,‬הרי שהדין הוא כי באזלת‬
‫ידו של מרואן‪ ,‬ללא הסבר מניח את הדעת‪ ,‬הריהו כמי שמודה כי ניתן לדחות את‬
‫טענותיו בקש וגבבה‪ .‬יפים לעניין זה דבריו של השופט נ' הנדל בעניין דומה‪:‬‬
‫"באשר לאיתור תכנים שצולמו על ידי מצלמות האבטחה‬
‫]‪ [...‬גם אם נאמר שהיה על המשטרה לבדוק את העניין‪,‬‬
‫הרי טענת אי ביצוע חקירה מאבדת מכוחה כאשר עסקינן‬
‫בנתון אובייקטיבי שאף הסניגור יכול לבדוק אותו לאחר‬
‫מעשה" )ע"פ ‪ 8529/11‬אטקישייב נ' מדינת ישראל ‪,‬‬
‫בפס' ‪ 8‬לחוות דעתו של השופט נ' הנדל )‪.(24.5.2012‬‬
‫‪ .49‬גם את יתר הטענות למחדלי חקירה‪ ,‬עליהם הצביע ב"כ המערער ‪ 1‬אין בידי‬
‫לקבל‪ ,‬ולצורך העניין‪ ,‬מוכן אני להניח כי אכן התקיימו מחדלי חקירה‪ ,‬כפי שטען‪ .‬זאת‪,‬‬
‫שהרי כלל נקוט בידינו לפיו עצם קיומו של מחדל אין די בו כדי לבסס ספק סביר‪ ,‬וכי‬
‫נדרש שיהא זה מחדל היורד לשורשו של העניין‪:‬‬
‫"אף לו נמצאו מחדלי חקירה‪ ,‬אין בעובדה זו כשלעצמה‬
‫כדי להוביל לזיכויו של המערער‪ .‬הלכה היא‪ ,‬כי אין‬
‫מוטלת על התביעה החובה להציג את הראיה הטובה‬
‫ביותר‪ ,‬ודי כי תציג ראיה מספקת‪ .‬בסופו של יום‪ ,‬שאלת‬
‫נפקותם של מחדלי חקירה מוכרעת בהתאם לנסיבות‬
‫המקרה הפרטניות‪ ,‬תוך בחינת השאלה אם יש בתשתית‬
‫הראייתית אשר הונחה לפתחו של בית‪-‬המשפט‪ ,‬כדי‬
‫לבסס את הרשעת הנאשם בעבירה שיוחסה לו במידה‬
‫הנדרשת בפלילים‪) "...‬ע"פ ‪ 7320/07‬פלוני נ' מדינת‬
‫ישראל ‪ ,‬בפסקה ‪ 16‬לחוות דעתו של השופט א' לוי‬
‫)‪.((13.5.09‬‬
‫אכן‪ ,‬לא מצאתי כי הימנעות המשטרה מלבצע שחזור לעד התביעה המרכזי או‬
‫בכך שבחרה שלא לערוך עימות בינו לבין המערער ‪ 1‬עולים כדי קיפוח הגנתו של‬
‫‪21‬‬
‫המערער ‪ 1‬באופן שהיקשה עליו להתמודד עם חומר הראיות נגדו‪ ,‬ולא מצאתי כי העדר‬
‫מידע הנובע מאובדן הראיה שבמחדל החקירה הנטען‪ ,‬עשוי היה לסייע לו לבסס ספק‬
‫סביר באשמתו )ראו בעניין זה‪ :‬ע"פ ‪ 557/06‬עלאק נ' מדינת ישראל )‪.((11.4.07‬‬
‫‪ .50‬מן האמור עד כה מצטיירת תמונה ראייתית ברורה‪ ,‬לפיה לגרסתו של עבד‬
‫ומסכת הראיות לחיזוק משקל פנימי רב‪ ,‬ומהן נקל ללמוד על מעורבותם של המערערים‬
‫בתקיפה‪ ,‬ועל השתלשלות האירועים – לרבות האופן שבו הותקף יונתן‪.‬‬
‫בשולי הדברים י ֵאמר‪ ,‬כי אמנם עבד לא עשה עדותו סולת נקייה ומארג‬
‫העובדות שאותו הציג בגרסתו סובל לא אחת מ"חורים בעלילה" וסתירות‪ .‬כך למשל –‬
‫מעדויות מאבטחים ומעורבים אחרים שנכחו בזירת האירוע עולה כי לא ראו את עבד‪,‬‬
‫או כל אחד אחר‪ ,‬ניצב ליד מכוניתו של ח‪.‬ק‪ ;.‬כמו כן קיימות סתירות בנוגע למספר‬
‫הרודפים מיושבי הרכב אשר יצאו לעבר יואב ויונתן וזהות הרודפים )עדותו של ח‪.‬ק‪.‬‬
‫ת‪105/‬ג עמ' ‪ .(9‬עם זאת‪ ,‬אני מסכים לטענה כי קשה לצפות מאמרות ועדויות של עדי‬
‫ראייה‪ ,‬בהתרחשויות דרמטיות‪ ,‬מהירות ומרובות משתתפים‪ ,‬שיביאו לידי מארג עובדתי‬
‫מלא וקוהרנטי‪ ,‬מושלם‪ ,‬חף משגיאות‪ .‬בע"פ ‪ 564/78‬שחאדה נ' היועץ המשפטי‬
‫לממשלה ‪ ,‬פ"ד לג)‪ ,(1979) 77 (3‬התייחס המשנה לנשיא מ' לנדוי ‪ ,‬לשאלת מהימנותה‬
‫של עדות באירוע שכזה‪:‬‬
‫"בעדויות על קטטה רבת משתתפים כזאת אין לצפות‬
‫לכך שלא תהיינה סתירות בפרט זה או אחר‪ ,‬כאשר‬
‫העדים חזו במחזה מרגש המתחולל לנגד עיניהם‬
‫במהירות וקשה לאדם לשחזר לאחר מכן את מהלך‬
‫הקטטה על כל פרטיה‪ ,‬ומה גם שכל עד רואה את‬
‫האירועים מזוויות ראיה שלו" )שם‪ ,‬בעמוד ‪.(79‬‬
‫‪ .51‬גם במקרה שלפנינו‪ ,‬נוכח אופייה של הקטטה‪ ,‬אינני סבור כי יש בסתירות אלו‪,‬‬
‫כדי לקעקע את ממצאי המהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית ובכדי לערער את התמונה‬
‫הכוללת המשתקפת לעינינו‪ .‬אותם "חורים" נגזרים מאופיו של האירוע נושא הערעור –‬
‫תגרה רבת משתתפים‪ ,‬עמוסת פרטים ומטענים רגשיים‪ ,‬כמתואר‪ ,‬ולא מצאתי כי מדובר‬
‫בסתירות משמעותיות‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬השתלשלות האירועים‪ ,‬כפי שזו משתקפת‬
‫מגרסאותיהם של הנאשמים‪ ,‬אינה מצליחה להטליא ולו אחד מאותם חורים בעלילה‪.‬‬
‫אדרבה‪ ,‬גרסאותיהם פתלתלות באופן שאינו מניח את הדעת‪ ,‬עד כדי פעירת חורים‬
‫משמעותיים‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫ביצוע בצוותא‬
‫‪ .52‬לא נותר לי אלא להסכים גם עם דבריו של בית המשפט המחוזי‪ ,‬ולראות את‬
‫המערערים כמבצעים בצוותא‪ ,‬לעניין הכאת המתלונן בכלי תקיפה‪ ,‬וכמו כן מצאתי כי‬
‫ניתן להקים ביחס אליהם את חזקת הכוונה‪ ,‬לפיה צפו‪ ,‬לכל הפחות כאפשרות קרובה‬
‫לוודאי‪ ,‬כי התקיפה האכזרית עלולה לגרום ליונתן חבלה חמורה‪.‬‬
‫התמונה הכוללת העולה מעדויותיהם של המתלוננים‪ ,‬מאבטחי בית החולים‬
‫ושניים מהנאשמים הנוספים‪ ,‬היא כי נעשה שימוש בנשק קר במהלך התקיפה‪ .‬אני ער‬
‫לעובדה כי עבד מסר כי לא ראה מי מבין המערערים אחז בידו כלי תקיפה‪ ,‬וכן לעובדה‬
‫כי בית המשפט המחוזי לא מצא את המערערים כמבצעים בצוותא של החריטה על‬
‫ראשו של יונתן‪ .‬עם זאת‪ ,‬משמצאתי כי בהכאתו של יונתן נעשה שימוש בנשק קר‪ ,‬לא‬
‫ראיתי קושי של ממש בקביעה כי המערערים הם מבצעים בצוותא לעניין רכיב עובדתי‬
‫זה‪ ,‬תהיה אשר תהיה זהות האוחזים בנשק‪ .‬מדובר אמנם בהתארגנות ספונטנית‪ ,‬נעדרת‬
‫תכנון מוקדם‪ ,‬אך גם תכנון והסכמה שהלכו והתגבשו בין המבצעים תוך כדי ביצועם‬
‫עולים כדי ביצוע בצוותא )ראו‪ :‬ע"פ ‪ 7704/13‬יעקב מרגולין נ' מדינת ישראל‬
‫)‪ ;((8.12.2015‬ע"פ ‪ 259/97‬סובחי נ' מדינת ישראל )‪ .(28.4.1998‬על כן‪ ,‬מצאתי כי‬
‫המערערים לכל הפחות ידעו באופן מלא‪ ,‬בזמן אמת‪ ,‬על הכאתו של יונתן בכלי תקיפה‬
‫אך לא נמנעו מלהמשיך ולהכותו בכל חלקי גופו‪ .‬אף שנסיבות המקרה המצערות דנן‬
‫אינן מחייבות הוכחת היסוד העובדתי של שימוש בכלי תקיפה על מנת לבסס את יסוד‬
‫הכוונה המחמירה‪ ,‬הרי שעם הוכחת השימוש בצוותא בכלי תקיפה‪ ,‬קלה עוד יותר‬
‫ההרשעה על בסיס יסוד נפשי של כוונה מחמירה‪ .‬על כן‪ ,‬אני מוצא את התוקפים כמי‬
‫שהתכוונו להטיל מום ונכות ביונתן‪ ,‬בין אם בהכאתו באגרופים ובבעיטות‪ ,‬בין אם‬
‫בביצוע בצוותא עם יתר התוקפים בהכאתו במקלות מוטות ואבנים‪ ,‬בחינת "ידא‬
‫אריכתא"‪.‬‬
‫‪ .53‬משדחיתי את טענות המערערים לעניין הכרעת הדין‪ ,‬והגעתי למסקנה כי בצדק‬
‫הרשיעם בית המשפט המחוזי‪ ,‬אפנה לדון בטענותיהם הנוגעות לגזר הדין‪.‬‬
‫גזר הדין‬
‫יסוד מוסד בשיטתנו הוא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב במידת העונש‬
‫‪.54‬‬
‫שהושת בערכאה הדיונית )ע"פ ‪ 3344/14‬וידבסקי נ' מדינת ישראל‪ ,‬בפסקה ‪ 29‬לחוות‬
‫דעתו של השופט מ' מזוז )‪ ;(5.7.2015‬ע"פ ‪ 4498/14‬גרידיש נ' מדינת ישראל‪ ,‬פסקה ‪62‬‬
‫לחוות דעתו של השופט א' שהם )‪ .((13.5.2015‬עם זאת‪ ,‬במצבים חריגים‪ ,‬ובכלל זה‬
‫מקום שנפלה בו טעות בגזר הדין‪ ,‬או כשנמצא כי העונש שהושת חורג באופן מובהק‬
‫ממדיניות הענישה הראויה‪ ,‬יכול שתהא הצדקה לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין‬
‫‪23‬‬
‫ולשנותו )ע"פ ‪ 1178/14‬מדינת ישראל נ' מיכלאשוילי‪ ,‬פסקה ‪ 7‬לחוות דעתו של השופט‬
‫ע' פוגלמן )‪ ;(23.6.2014‬ע"פ ‪ 8274/13‬מדינת ישראל נ' אבו ראס‪ ,‬פסקה ‪ 32‬לחוות דעתה‬
‫של השופטת ד' ברק‪-‬ארז )‪.((12.6.2014‬‬
‫בעניינו של מרואן‪ ,‬נוכח הפער שבין העונש שנגזר עליו לבין העונש שהוטל‬
‫‪.55‬‬
‫על שאר המורשעים בתקיפה‪ ,‬סברתי כי יהיה זה נכון לבחון האם אין בכך משום סטייה‬
‫ממדיניות הענישה המקובלת באופן מובהק‪ .‬ואכן‪ ,‬במבט ראשון נדמה כי שני ערכי‬
‫יסוד של השיטה מתנגשים זה בזה במקרה שלפנינו‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬עקרון אחידות הענישה‬
‫לפיו "מקום שבו הורשעו שניים בביצוע עבירה בצוותא חדא‪ ,‬הכלל הוא כי אחריותם‬
‫המשותפת תבוא לידי ביטוי בעונש זהה שיוטל עליהם" )ע"פ ‪ 9937/01‬חורב נ' מדינת‬
‫ישראל‪ ,‬פ"ד נח)‪ ,((2004) 752 ,738 ,(6‬ומאידך גיסא‪ ,‬עקרון ההלימה‪ ,‬עיקרון מנחה‪,‬‬
‫שמא תאמר "עקרון העל"‪ ,‬לפיו נדרש "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה‬
‫בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" )סעיף ‪40‬ב לחוק‬
‫העונשין(‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬למעט מקרים חריגים‪ ,‬ההלכה הפסוקה רואה התנגשות זו כמלאכותית‪.‬‬
‫‪.56‬‬
‫עקרון אחידות הענישה אינו כלל בלעדיו א י ִן‪ ,‬וזה יכול שייסוג מפני עקרונות וערכים‬
‫אחרים‪ .‬יפים לעניין זה דבריו של השופט )כתוארו אז( מ' חשין בפרשת שושני ‪:‬‬
‫"עיקרון זה )אחידות הענישה – נ' ס'(‪ ,‬חשוב ככל שיהא ‪-‬‬
‫ואכן עקרון חשוב הוא – אינו חזות פני הכל‪ .‬בית‪-‬המשפט‬
‫נועד שידונו בו – בראש ובראשונה – על שכר ועל עונש;‬
‫ולענייננו‪-‬שלנו – על עונש; ולא סתם על עונש אלא על‬
‫עונש ראוי למי שפרע סידרי ממלכה ‪ -‬שמא נאמר‪ :‬סידרי‬
‫עולם ‪ -‬ועשה מעשים רעים ומרֵעים כמעשי העותרים"‬
‫)דנ"פ ‪ 1109/02‬מרדכי שושני נ' מדינת ישראל‪ ,‬בפסקה ‪10‬‬
‫)‪) (12.2.2002‬לעיל‪ :‬שושני (‪.‬‬
‫צא ולמד‪ ,‬כי מעקרון אחידות הענישה לא צומח כלל שוויון נוקשה‪ ,‬טכני‬
‫ושבלוני )ע"פ ‪ 5640/97‬רייך נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ''ד נג)‪ .((1999) 470 ,433 (2‬מטרתו‬
‫היא מניעת אי צדק משווע בענישתם של נאשמים שהעובדות והנסיבות אשר מתקיימות‬
‫לגביהם זהות או דומות‪ .‬אך דמיון נסיבתי זה דק מן הדק הוא‪ ,‬וכשם שפרצופיהם שונים‬
‫– כך גם נסיבותיהם וקורותיהם שונים‪ .‬על כן‪ ,‬אין בכלל אחידות הענישה כדי לקבוע‬
‫אפריורית כי דין אחד לכל המורשעים בעבירות דומות‪ ,‬בין שהואשמו יחדיו בכתב‬
‫האישום‪ ,‬בין אם לאו‪ .‬אך לאחרונה עמדנו על הדברים בעניין אחר‪:‬‬
‫‪24‬‬
‫"ישׂוּמו של עקרון אחידות הענישה‪ ,‬הלכה למעשה‪ ,‬אינו‬
‫דבר פשוט כלל ועיקר‪ :‬טול שתי פרשות דומות במהותן‪,‬‬
‫ולעולם תוכל למצוא בהן את הצד השונה‪ .‬כל פרשה‬
‫יחודית היא‪ ,‬ואין עבריין אחד דומה לחברו‪ .‬איש איש‬
‫ונסיבותיו‪ ,‬איש איש ורוע מעלליו‪ .‬קשה עד בלתי‪-‬אפשרי‬
‫לאפיין כל פרשה על‪-‬פי אמות מידה ברורות ומהן לגזור את‬
‫העונש ההולם‪ .‬אנו‪ ,‬לא במדעים מדויקים עסקינן‪ ,‬אלא‬
‫בדיני נפשות‪ ,‬אשר מטיבם וטבעם אינם עניין לנוסחאות‬
‫מתמטיות )שם(‪ .‬אכן‪ ,‬בדיוק לשם כך נתקן תיקון ‪,113‬‬
‫שעניינו הוספת ודאות במקום שזו הייתה חסרה‪ .‬אולם‬
‫ודאות אינה נוקשות‪ ,‬ואחידות אינה זהוּת" )ע"פ ‪5668/13‬‬
‫ערן מזרחי נ' מדינת ישראל‪ ,‬בפסקה ‪.((17.3.2016) 29‬‬
‫תלמוד לומר – מקרים שבהם ביצוע העבירה נעשה באופן דומה‪ ,‬אף מקום שבו‬
‫בוצעה העבירה בצוותא חדא‪ ,‬אין זה מן הנמנע שיוטל גזר דין שונה לכל אחד‬
‫מהמעורבים‪ ,‬והכל – לפי נסיבות ביצוע העבירה ומידת אשמו של הנאשם )ע"פ‬
‫‪ 6053/13‬פאיז נ' מדינת ישראל‪ ,‬פסקאות ‪ ;(2014) 10-9‬ע"פ ‪ 8465/14‬כרכי נ' מדינת‬
‫ישראל‪ ,‬בפסקה ‪.((2015) 8‬‬
‫‪ .57‬מכאן‪ ,‬ליישום האמור בעניינו של מרואן‪ .‬אכן‪ ,‬נסיבותיו של מרואן שונות מאלו‬
‫של המערער ‪ 1‬ושל הנאשמים הנוספים‪ ,‬ועל כן אין להעמידם על מישור ענישה דומה‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬בניגוד לנאשמים הנוספים‪ ,‬אשר הודו במסגרת הסדר טיעון בתקיפתו של יואב‪,‬‬
‫בחר מרואן שלא להודות במיוחס לו‪ ,‬לא בחקירתו במשטרה‪ ,‬לא בעדותו בפני בית‬
‫המשפט‪ .‬מקובלנו כי "אחרית כל קטטה – חרטה" )רבי שלמה אבן גבירול‪ ,‬מבחר הפנינים‪,‬‬
‫שער הענוה( ‪ ,‬ומשלא לקח אחריות ולא הביע חרטה‪ ,‬ישקל גם זה בין שיקולי הענישה‪.‬‬
‫יודגש – אין מקום לזקוף לחובתו של נאשם את עצם בחירתו‪ ,‬לכפור באשמתו ולנהל‬
‫משפט‪ ,‬אולם בשלב גזירת העונש‪ ,‬לא ניתן להתעלם מהשאלה אם לקח אחריות על‬
‫מעשיו או אם הוא מוסיף וכופר בביצועם )ראו‪ :‬ע"פ ‪ 8421/12‬ינון בן חיים נ' מדינת‬
‫ישראל ‪ ,‬בפסקאות ‪ .((29.9.2013) 20-21‬שנית‪ ,‬בניגוד לנאשמים הנוספים‪ ,‬מרואן ביצע‬
‫את המעשים כשהוא בגיר‪ ,‬בן ‪ 23‬באותה העת‪ .‬שיקול דעתו של אדם כזה הריהו כשל מי‬
‫שדעתו מפותחת ובשלה‪ ,‬וכמי שיכול לעמוד על דעתו‪ .‬שלישית‪ ,‬ומעל לכל – עברו‬
‫הפלילי המשמעותי של מרואן‪ ,‬עומד לו לרועץ שעה שאנו מבקשים להעמידו על מישור‬
‫ייחוס ענישתי דומה לזה של שאר המעורבים בתיק‪.‬‬
‫לעניין מתחם הענישה גופו‪ .‬מדובר‪ ,‬כאמור‪ ,‬בתקיפה מרובת משתתפים כלפי‬
‫‪.58‬‬
‫עוברי אורח תמימים‪ ,‬ובאמצעות כלי נשק קר‪ ,‬בערבו של יום ובליבה של עיר‪ .‬די‬
‫בנסיבות אלה כדי ללמד על מסוכנותו הרבה של מרואן ועל הצורך בהרתעה‬
‫משמעותית‪ .‬לא בכדי י ִחס המחוקק לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה חומרה יתרה‪,‬‬
‫‪25‬‬
‫אשר באה לידי ביטוי בעונש הקבוע בצדה – ‪ 20‬שנות מאסר‪ .‬הנסיבות שבהן בוצעו‬
‫העבירות – התכנון המוקדם ‪ ,‬שהתבטא בהתארגנותם של הנאספים לאתר את בני‬
‫החבורה היריבה )סעיף ‪40‬ט)א()‪(1‬לחוק העונשין(‪ ,‬ופעולת המערערים בצוותא חדא‬
‫כדי לפגוע במתלוננים – מוסיפות משנה חומרה למעשים‪ .‬לא ניתן להתעלם גם‬
‫מהאימה שבה היה נתון בוודאי יונתן בעת שהמעורבים החלו לרדוף אחריו ולהכותו על‬
‫לא עוול בכפו )סעיף ‪40‬ט)א()‪ (8‬לחוק העונשין(; מהנזק שנגרם מביצוע העבירה –‬
‫חבלות בגוף וצלקות בנפש‪ ,‬אשר טרם חלפו )סעיף ‪40‬ט)א()‪(4‬לחוק העונשין(; ומכך‬
‫שאירוע מסוג זה עלול להסתיים בפגיעה קשה הרבה יותר )סעיף‪40‬ט)א()‪ (3‬לחוק‬
‫העונשין(; לבסוף‪ ,‬תגובתם האלימה של המערערים הייתה נטולת כל פרופורציה‬
‫לנסיבות ביצוע העבירה‪ .‬אף שקדמה למעשיהם התגרות מצד גורמים עלומים‪ ,‬בחרו‬
‫המערערים לכלות זעמם בחפים מפשע‪ ,‬עוברי אורח תמימים‪ ,‬אשר ביקשו לקבל טיפול‬
‫רפואי קל‪ ,‬ונזקקו בסופו של יום לאשפוז ממושך )סעיף ‪40‬ט)א()‪(5‬לחוק העונשין(‪.‬‬
‫משכך‪ ,‬סבורני כי צדק עשה בית המשפט כאשר קבע כי מתחם הענישה בעניינו של‬
‫מרואן יעמוד בין ‪ 48‬ל‪ 72-‬חודשי מאסר‪.‬‬
‫אינני מוצא מקום להתערב גם בגדרי מתחם העונש ההולם‪ ,‬כאמור בסעיף ‪40‬יב‬
‫לחוק‪ .‬פגיעתו של מרואן רעה וחמורה‪ ,‬ומתסקיר שירות המבחן שהובא לפנינו‪ ,‬עולה כי‬
‫קיים סיכון להישנות עבריינות בעתיד‪ ,‬ועל כן לא עומדים לפנינו שיקולי שיקום חריגים‬
‫המצדיקים חריגה ממתחם העונש שנקבע‪.‬‬
‫אף כי יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של מרואן‪,‬‬
‫‪.59‬‬
‫ובראשן הפגיעה הצפויה במשפחתו כפועל יוצא ממאסרו‪ ,‬לא מצאתי כי העונש שאותו‬
‫גזר בית המשפט המחוזי אינו מייחס משקל הולם לשיקולים אלה‪ .‬התמונה העולה‬
‫מהתקיפה האלימה שאותה ביצעו מרואן וחבריו‪ ,‬מחייבת מתן משקל הולם לשיקול‬
‫הרתעת הרבים ושיקולי הלימה‪ .‬לא אחת עמדנו בפסיקתנו על תפקידו של בית המשפט‬
‫במלחמה באלימות אשר פשתה בחברתנו‪ ,‬בדמות הטלת עונשים משמעותיים ומרתיעים‪.‬‬
‫כך למשל אמרנו‪:‬‬
‫"האלימות הגואה במקומותינו אינה גזירת‪-‬גורל ולא כורח‬
‫המציאות‪ .‬יש צורך לשנות את המאזן‪ .‬במקום שאזרחים‬
‫ישרים תמימי‪-‬דרך יִרְאו ויִרָאו‪ ,‬יחששו לבטחונם‪ ,‬יהיו אלה‬
‫העבריינים האלימים – בכוח ובפועל – שאימת הדין תיפול‬
‫עליהם‪ ,‬והם יֵרתעו מפני שימוש בנשק קר וחם לשם חיסול‬
‫חשבונות בעשיית דין עצמית‪ .‬שינוי המאזן – הסבת יראת‬
‫האנשים התמימים לאימת אנשי‪-‬המדון – צריך להעשות גם‬
‫באכיפה ובענישה קשה" )ע"פ ‪ 8641/12‬סעד נ' מדינת‬
‫ישראל )‪.((5.8.2013‬‬
‫‪26‬‬
‫‪.60‬‬
‫נוכח כל האמור‪ ,‬איני מוצא מקום להקל בעונשו של מרואן‪.‬‬
‫אשר למערער ‪ ,1‬דעתי דומה‪ .‬אני ער לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות‬
‫‪.61‬‬
‫הקשות‪ ,‬וכן לעברו הנקי‪ ,‬כפי שעולה מתסקיר שירות המבחן‪ .‬לא נעלמה מעיניי גם‬
‫העובדה‪ ,‬כי גילו של המערער ‪ 1‬בעת ביצוע העבירות נמוך מגילם של הנאשמים‬
‫הנוספים‪ ,‬נתון המהווה שיקול לקולא במסגרת שיקולי השיקום‪ .‬עם זאת‪ ,‬סבורני כי‬
‫נסיבות ביצוע העבירה‪ ,‬על חומרתה‪ ,‬על המסוכנות‪ ,‬ועל התוצאה הקשה‪ ,‬מצביעות כי‬
‫אין בשיקולים הללו‪ ,‬גם בהצטברותם‪ ,‬כדי להצדיק הקלה בעונש‪.‬‬
‫הצבתו של המערער ‪ 1‬על מישור ייחוס זהה לזה של הנאשמים הנוספים‪,‬‬
‫‪.62‬‬
‫בטעות יסודה‪ .‬האחרונים הודו בעובדות כתב האישום‪ ,‬בעוד המערער ‪ 1‬סירב לקחת‬
‫אחריות על מעשיו‪ .‬לקיומה של הבעת חרטה ונטילת אחריות ניכרת חשיבות רבה כנתון‬
‫אשר יש לתת לו משקל לצורך הקלה בעונש )ע"פ ‪ 10292/06‬פלוני נ' מדינת ישראל‪,‬‬
‫בפסקה ‪ .((8.4.2008) 9‬סירובו של המערער ‪ 1‬להודות במיוחס לו‪ ,‬גם שנים מספר‬
‫לאחר קרות האירועים‪ ,‬כאשר הוא בגיר‪ ,‬מהווה אחד מגורמי הסיכון העיקריים בגינם‬
‫לא בא שירות המבחן בהמלצה טיפולית בעניינו‪ .‬כשלעצמי דומני‪ ,‬כי גזר הדין שהוטל‬
‫על המערער ‪ 1‬הריהו קל‪ ,‬ומסופקני אם הולם‪ .‬אך אין לפנינו ערעור על קולת העונש‪.‬‬
‫אשר על כן‪ ,‬אציע לחב ר ַי לדחות את שני הערעורים‪ ,‬על הכרעת הדין ועל גזר‬
‫‪.63‬‬
‫הדין‪ ,‬ולהשאיר על כנם את העונשים שהושתו על המערערים‪.‬‬
‫שופט‬
‫המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ‪:‬‬
‫אני מסכים‪.‬‬
‫המשנה לנשיאה‬
‫השופט צ' זילברטל ‪:‬‬
‫אני מסכים‪.‬‬
‫שופט‬
‫‪27‬‬
‫הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נֹעם סולברג ‪.‬‬
‫המערערים יתייצבו לשאת בעונש המאסר בפועל שהוטל עליהם ביום ‪5.6.2016‬‬
‫עד השעה ‪ 10:00‬בימ"ר קישון או על פי החלטת שירות בתי הסוהר‪ ,‬כשברשותם תעודת‬
‫זהות או דרכון‪ .‬על המערערים לתאם את הכניסה למאסר‪ ,‬כולל האפשרות למיון‬
‫מוקדם‪ ,‬עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר בטלפונים‪ 08-9787377 :‬או‬
‫‪.08-9787336‬‬
‫ניתן היום‪ ,‬י"ד באייר התשע"ו )‪.(22.5.2016‬‬
‫המשנה לנשיאה‬
‫שופט‬
‫_________________________‬
‫העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח‪ 15020990_O08.doc .‬עב‬
‫מרכז מידע‪ ,‬טל' ‪ ; 077-2703333‬אתר אינטרנט‪www.court.gov.il ,‬‬
‫שופט‬