דפי מקורות ושאלות חזרה

Transcription

‫דפי מקורות ושאלות חזרה‬
‫לשיעורי מורנו ורבנו‬
‫שליט"א‬
‫ישיבת רבנו יצחק אלחנן‬
‫הוכן על ידי התלמידים הצב"י‬
‫לקראת חג מתן תורתנו תשע"ו‬
‫‪1‬‬
‫דברי פתיחה‬
‫דרכו של רבנו‬
‫רגיל רבנו לטייל בים התלמוד והפוסקים בכל שיעור‪ ,‬לגלות טפח‪ ,‬ולהאיר עינינו בכל תחומי תורתנו הקדושה כדי‬
‫להשריש רקע יסודי בתלמידיו ולהבין את הסוגיות לאור סוגיות אחרות‪ .‬בכל סוגיא שואל האם מושגים שבסוגיין‬
‫נמצאים במקומות אחרים בש"ס? האם דומה לאיזה ענין שמוזכר במקום אחר באותו שם או שהוא מושג אחר לגמרי?‬
‫ביסס רבנו את דרכו על דברי הרז"ה בספר הצבא (במדה שנית) שיש הרבה מקרים בש"ס שדבר אמור בשני מקומות‬
‫בלשון אחד וענייניהם חלוקין ורחוקים זה מזה‪ .‬שלפעמים אותו ענין שנמצא לפנינו יש לו הבנה שונה במקום אחר‪ .‬ולכן‬
‫רבנו מביא בשיעור את הסוגיות האחרות כדי להראות האם הם שונים או שווים‪.‬‬
‫מסורת בידינו מכמה וכמה תלמידי רבנו המוצלחים שהדרך לקנין התורה בשיעורו של רבנו היא השקיעה במקורות‪,‬‬
‫לחיות אותם‪ ,‬לדעת אותם על בוריים‪ ,‬להבין איך הם שייכים או באמת רחוקים מהמושגים שבסוגיין‪ ,‬ולהקשות על דברי‬
‫רבנו כשאינם נראים בדיוק כמו שרבנו הציע אותם לפננו בשיעור‪ .‬על ידי זה‪ ,‬זוכים לשמוע מרבנו איך הוא למד את‬
‫המקור ומה הכריח אותו ללמוד ככה‪ ,‬על פי מה ששמע מרבו זצ"ל ואחרים במשך השנים‪ .‬לדוגמא‪ ,‬הרב ברוך סיימון‬
‫שליט"א היה יורד לעומק בסוגיות שרבנו הזכיר‪ ,‬ג' סדרים ליום‪ .‬הרב אייזיק רייס פעם הפטיר ש"מטרת השיעור היא‬
‫לרכוש ידיעות‪ .‬מי שיושב שם בכוונה לרכוש 'דרך הלימוד' מבזבז את זמנו‪ ".‬למרות שדברים אלו נראים קצת קצוניים‪,‬‬
‫על כל פנים לפחות נשתדל לשתף את שיטתם קצת בלימודנו יום יום בהקדשת שעה או יותר מהסדר לחזור על המקורות‬
‫של השיעור של הקודם‪.‬‬
‫הרב ישראל זאב טצ'סור‪ ,‬אחיין הרבנית ור"מ במתיבתא דנסאו קאונתי‪ ,‬הזכיר לי דברי מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן‬
‫טז) שכותב בזה הלשון "והרב המחבר לא דקדק בלשונו וחזר לכתוב הברייתא ולשון הרמב"ם וכאן מקום הטעות כי‬
‫הרמב"ם העתיק כונת הברייתא במלות קצרות על כן לא הוצרך להזכיר גדול יוצא לא בתחלה ולא בסוף ואין מקום‬
‫לטעות בלשונו כי הוא זה 'כסות שחייב אדם לעשות בה ציצית היא כסות שיש בה ארבע כנפים ותהיה מדתה כדי‬
‫שיתכסה בה ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואין צריך אחר לשמרו' הרמב"ם דבר מלות קצרות מדוייקות לתת‬
‫דין על הטלית ואז אין צריך להזכיר רק התנאי שהקטן מתכסה בה וכו' והברייתא היא פסק דין להורות לגדול היוצא מה‬
‫יעשה בה והכונה אחת (רבינו) [אלא שרבינו] יעקב רצה להתחיל בלשון הר"ם ולסיים בלשון הברייתא ובזה נתן מכשול‬
‫לפנינו בלשונו לפלפל חוץ מן האמת עכ"ל‪ .‬וכתבתי זה ללמד דעת לתלמידים שלא ימהרו לפלפל בדברי הפוסק עד שיראו‬
‫מקום מוצא הדין‪ ".‬עכ"ל‪ .‬וכאן אזהרה לתלמידים‪ ,‬שלא יחשבו שהבינו את השיעור עד שראו את הכל בפנים‪.‬‬
‫תדע דיותר ממה שכתוב כאן לימד רבנו בשיעוריו‪ ,‬אבל לדאבויננו‪ ,‬היום בישיבתנו קצר והמלאכה בין הסדרים מרובה‪,‬‬
‫ורבנו יושב ודורש כמעיין המתגבר‪ .‬הרבה פעמים לא הספקנו להעתיק את תוכן המקור או אפילו למצוא אותו‪ ,‬אבל‬
‫לפעמים צרפנו ציונים חסרים (כמו שם מסכת או ספר אחר בלי דף) כשהיו יסודיים להבנת הסוגיא‪ .‬רשימותינו עדיין‬
‫מלאות ציונים הנדרשים שקיעה למצוא ולהעתיקן לתוך הקובץ‪ ,‬ובעזרת הבורא נחפש אותם בשנים הבאות‪ ,‬כמו שרבנו‬
‫מליץ שהוא מגיד אותם השיעורים שנה בשנה רק שהסדר משתנה‪ .‬וכמו שהוא מעודד בחורים שמתחזקים בלימוד‬
‫התורה שכולם חייבים ללמוד את כל התורה כולה‪ :‬תנ"ך‪ ,‬ש"ס משנה בבלי וירושלמי‪ ,‬תוספתא‪ ,‬מדרשים‪ ,‬פוסקים‪ ,‬מוסר‪,‬‬
‫וכו'‪ ,‬אבל "אל תגמור את כולם השנה‪ ".‬ועוד‪ ,‬שרבנו פעם ציחק שכל שנה הוא מעביר אותם מאה שיעורים‪ ,‬רק השסר‬
‫שונה‪ .‬אולי המספר קצת יותר גבוה‪ ,‬אבל בכל זאת‪ ,‬נקח את דבריו כעידוד וחיזוק שבמטרה היא בהשגתנו וויהי רצון‪,‬‬
‫שנוסיף כל מה שאפשר מידי שנה לתועלת הרבים ויהא קובץ זה עזר לצעירים בימים וצבאות בוגרי ישיבתנו המרביצים‬
‫תורה ברבים‪.‬‬
‫הוראות שימוש‬
‫קובץ זה מיועד להקל לימוד המקורות ללומדים בשיעור רבנו‪ .‬בחלק הראשון‪ ,‬הובאו ציונים וציטוטים מהמקורות לפי‬
‫כותרות וענינים על סדר האל"ף בי"ת‪ ,‬ובחלק השני‪ ,‬צירפנו שאלות חזרה ותשובות לעזר חזרה והכנה לד' הבחינות על‬
‫מס' סנהדרין (תשע"ו)‪ ,‬כל אחת עם ציונים בקיצור למקורות השייכים לה ומספרי עודכני השיעורים שבהם הוזכרו‪.‬‬
‫המקורות נלקטו משיעורי רבנו על מסכת סנהדרין (תשע"ו)‪ ,‬שיעוריו על הפרשה וענינים שונים‪ ,‬וקצת משיעוריו על‬
‫מסכת כתובות (תשע"ה)‪ .‬חשוב לדעת שעם הורדת הקובץ אפשר להקליד ‪ CTRL + F‬כדי לפתוח את רשימת הכותרות‬
‫ולחפש בתוך הכותרות או תוכן הקובץ עצמו כדי למצוא את הנחפש בקלות‪ .‬בדרך כלל לא השתמשנו בראשי תיבות‬
‫ברשימת כותרות או ציונים‪ ,‬אבל כדאי לדפדף קצת בדפים הראשונים כדי להבין בדיוק את הנוסח אשר על פיו יחפשון‪.‬‬
‫רבנו קיים בעצמו מימרא דרבי עקיבא על הפסוק בקהלת "בבוקר זרע את‪-‬זרעך‪ ,‬ולערב אל‪-‬תנח ידך‪ :‬כי אינך יודע אי זה‬
‫יכשר‪ ,‬הזה או‪-‬זה‪ ,‬ואם‪-‬שניהם כאחד‪ ,‬טובים‪( ".‬יא‪:‬ו) שלמרות שלימד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו‬
‫תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנא' בבקר זרע את זרעך וגו' (יבמות סב‪ .).‬ובאמת רואים שתלמידיו שעדיין‬
‫הוכן על ידי התלמידים‬
‫שלח הערה‬
‫‪2‬‬
‫בישיבה כבר מרביצים תורה ברבים כומהו‪ .‬ומרגלא ב פומיה דרבנו שדוד המלך היה גליא מסכתא (עירובין נג‪ ,):‬שהיה נותן‬
‫מקורות לתלמידיו קודם השיעור‪ .‬והלכה רווחת (בפרט אצל רבנו) שחייב אדם לומר בלשון רבו‪ ,‬וכן נוהגים תלמידי רבנו‪,‬‬
‫מרביצי תורה ברבים‪ ,‬לסדר שיעוריהם ולשפצם כסדר ובנין שיעורי רבנו‪ ,‬עם אותם ראיות ואותו נוסח‪ .‬ולכן למען ספות‬
‫הרוה את הצמאה לתורת רבנו‪ ,‬מה טוב ומה נעים שיהיו מקורות הדברים מוכנים בפני שומעי לקחם בדפי מקורות‬
‫מסודרים כפי השיעורים‪ .‬והרי הרשות נתונה לכל בר אוריין להשתמש בדפים אלו ללמד את צמאי עמנו ולקיים בהם את‬
‫הפסוק‪" ,‬ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם"‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫דברי פתיחה‪1 ...................................................................‬‬
‫אין מוסיפין על העיר ועל העזרות – קדושת הר‬
‫הבית והמקדש‪14.....................................................‬‬
‫הוראות שימוש ‪1 .........................................................‬‬
‫אין נזקקין לנכסי יתומים‪15....................................‬‬
‫תוכן העניינים‪3 ................................................................‬‬
‫אין עד נעשה דיין ‪15................................................‬‬
‫דפי המקורות‪1 .................................................................‬‬
‫אין עושין מצוות חבילות חבילות‪16.......................‬‬
‫אבלות יום ראשון‪1 .................................................‬‬
‫אין שליח לדבר עבירה אפילו בשוגג ‪17...................‬‬
‫אבלות בערב פסח לאחר חצות‪1 ............................‬‬
‫איני יודע בבדיקות ועדות שאי אתה להזימה ‪17.....‬‬
‫אבן השתייה ומקום גניזת הארון – הלוחות ‪-‬‬
‫יסוד המקדש‪1 .........................................................‬‬
‫איני יודע בדיינים ‪19................................................‬‬
‫איסור במות בזמן הזה ‪23........................................‬‬
‫אברהם אבינו ‪2 .......................................................‬‬
‫איסור עשה‪23..........................................................‬‬
‫אברהם העברי ‪2 ......................................................‬‬
‫איסורי הנאה ‪ -‬אי יכולת למכור אותם ‪24...............‬‬
‫אגדה ‪ -‬תכלית הגדות הש"ס ‪ -‬רוח התורה ‪3 ..........‬‬
‫איסורי תורה – חפצא או גברא ‪25..........................‬‬
‫אגרת הרשות‪3 ........................................................‬‬
‫אירוסין – ברכת אירוסין ‪28....................................‬‬
‫אדם (פדיון) ‪3 ..........................................................‬‬
‫אירוסין ונישואין ‪28.................................................‬‬
‫אדם המזיק באונס גמור‪3 .......................................‬‬
‫אלו ואלו דברי אלקים חיים‪28................................‬‬
‫אדמו"ר הזקן – בעל התניא ושלחן ערוך הרב ‪4 .....‬‬
‫אלו ואלו – מתי אין אומרים אלו ואלו ‪29..............‬‬
‫אדר ב' ‪ -‬נולד או מת באדר שני – שהאדר‬
‫האמיתי יקום בבקשה!‪4 .........................................‬‬
‫אסמכתא – גדר אסמכתא בדעת הראשונים ‪29......‬‬
‫אסמכתא ‪31.............................................................‬‬
‫אודיתא‪6 .................................................................‬‬
‫אסמכתא לא קניא – מדרבנן ובגויים ‪32.................‬‬
‫אומדנות פסיכולוגיות בזמן הזה ‪7 ..........................‬‬
‫איתחק בבי דינא ‪32.................................................‬‬
‫אונאה‪7 ...................................................................‬‬
‫ארוסה בת ישראל בתרומה‪33.................................‬‬
‫אורים ותומים בחלוקת הארץ ‪9 .............................‬‬
‫אתנן זונה – קבלת תרומות בית הכנסת‬
‫מעבריינים ‪33...........................................................‬‬
‫דרכו של רבנו‪1 ............................................................‬‬
‫אותיות נקנות במסירה‪ ,‬המוכר שטר חוב לחברו‬
‫ומחלו ‪9 ...................................................................‬‬
‫אתרוג המורכב ‪33....................................................‬‬
‫איבה‪11....................................................................‬‬
‫באר היטב‪33............................................................‬‬
‫איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא‪11............‬‬
‫בידו – שני דיני נאמנות ‪ -‬עד אחד נאמן באיסורין‬
‫במקום חזקת איסור‪34............................................‬‬
‫אין אדם מוציא דבריו לבטלה – הערכין‬
‫המטלטלין‪11............................................................‬‬
‫ביטול ברוב – חלות‪ ,‬דין ידיעת התערובת‪38..........‬‬
‫אין אדם משים עצמו רשע‪11..................................‬‬
‫ביכורים‪38................................................................‬‬
‫אין איסור חל על איסור‪12......................................‬‬
‫בין דם לדם – איסור נדה לבעלה ‪39.......................‬‬
‫אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו‪12....................‬‬
‫בית דין – אב ובנו‪ ,‬רב ותלמידו‪40..........................‬‬
‫אין דנים שנים ביום אחד‪12....................................‬‬
‫בית דין – אשה פסולה לדון‪40................................‬‬
‫אין הולכים בממון אחר הרוב והמוציא מחברו‬
‫עליו הראיה ‪13.........................................................‬‬
‫בית דין – ביטול ברוב‪41.........................................‬‬
‫בית דין – גרות‪41....................................................‬‬
‫אין הולכין בממון אחר הרוב – כשיש גם חזקה‬
‫להוציא ‪13................................................................‬‬
‫בית דין הגדול‪ :‬מפעילי הקדושה‪41.........................‬‬
‫אין מבטלין איסור לכתחילה ‪14...............................‬‬
‫בית דין – והצילו העדה ‪41......................................‬‬
‫‪1‬‬
‫בית דין – יחיד מומחה ‪42.......................................‬‬
‫ג"ן פרשיות התורה ‪55..............................................‬‬
‫בית דין מכין ועונשין‪42...........................................‬‬
‫גר דן חבירו‪ ,‬גרים בבית דין הגדול‪55......................‬‬
‫בית דין ‪ -‬מתורגמן‪42...............................................‬‬
‫גר ותושב אנכי עמכם‪56..........................................‬‬
‫בית דין ‪ -‬צריך לברר‪43............................................‬‬
‫גר קטן ‪ -‬זכין לאדם וברכת הגר ‪56..........................‬‬
‫בית דין – סנהדרין שראו כולן לחובה ‪43................‬‬
‫גר קטן – הגדילו יכולים למחות ‪57.........................‬‬
‫בית דין של חשמונאים – קנאים פוגעים בו‪44.......‬‬
‫גר שמל ולא טבל‪57.................................................‬‬
‫בית דין שקול ‪45......................................................‬‬
‫גר תושב – מצוה להחיותו‪57..................................‬‬
‫בית פאגי ‪45.............................................................‬‬
‫גרות ‪ -‬קבלת עול מצוות ‪57.....................................‬‬
‫בל תוסיף‪ ,‬כל המוסיף גורע‪ ,‬אסמכתא בעלמא ‪45...‬‬
‫גרמי וגרמא‪58..........................................................‬‬
‫בן סורר ומורה – התראתו‪47..................................‬‬
‫דבר שטיבולו במשקה ‪59.........................................‬‬
‫בן עיר – כמה זמן צריך לגור שם‪47........................‬‬
‫דבר שיש לו מתירין – מן התורה או מדרבן ‪60.......‬‬
‫בנות לוט ‪47.............................................................‬‬
‫דברי חלומות לא מעלין‪61.......................................‬‬
‫בנות צלפחד ‪48........................................................‬‬
‫דברי סופרים‪64........................................................‬‬
‫בראשית ברא אלקים‪48...........................................‬‬
‫דיין המומחה לרבים‪66............................................‬‬
‫ברי ושמא‪ ,‬סומכוס‪48..............................................‬‬
‫דיין – הכשר דיינים‪66.............................................‬‬
‫ברכה על עשיית סוכה‪ ,‬ברכה על הכשר מצוה ‪48....‬‬
‫דיין – מומחה בתחום אחד‪66.................................‬‬
‫ברכת הלבנה – חיוב נשים‪48..................................‬‬
‫דיין ‪ -‬עטיפה ‪66........................................................‬‬
‫ברכת המזון ‪48.........................................................‬‬
‫דין ומנהג – איך להכריע כשמתנגדים זה עם זה ‪67‬‬
‫ברכת המזון של פועלים‪48......................................‬‬
‫דינא דמלכותא דינא‪67............................................‬‬
‫ברכת רצה ‪49...........................................................‬‬
‫ראה‪ :‬צואה דאורייתא ‪68.........................................‬‬
‫בשר בחלב ‪ -‬שיטת הרא"ה בכלים נפרדים לבשר‬
‫וחלב ‪49....................................................................‬‬
‫דינא דמלכותא דינא – חוקים שבעל פה ‪68............‬‬
‫דינא דמלכותא דינא ומנהג עוקר הלכה‪69..............‬‬
‫גאוה ‪50....................................................................‬‬
‫דינא דמלכותא ‪ -‬חמסנותא\גזלנותא דמלכותא ‪70..‬‬
‫גאולה – העמדת דיינים כחלק מסדר הגאולה ‪50....‬‬
‫דיני נפשות של שור ‪70............................................‬‬
‫גברא קטילא ‪50........................................................‬‬
‫דם נבילה‪71.............................................................‬‬
‫גדול מרבן שמו‪50....................................................‬‬
‫דמים תרתי משמע ‪71..............................................‬‬
‫גדר חידוש ‪50...........................................................‬‬
‫דעת אחרת מקנה לקטן‪72.......................................‬‬
‫גהינם – כמה מדרגות ‪51.........................................‬‬
‫דעת המתחייב בגיטין וקידושין‪76...........................‬‬
‫גואל הדם ‪51............................................................‬‬
‫דעת וכפיה בגיטין‪76................................................‬‬
‫גוסס ‪51....................................................................‬‬
‫דרוש וקבל שכר ‪76..................................................‬‬
‫גופא‪ ,‬אמר מר ‪51.....................................................‬‬
‫דרישה וחקירה – דבר שבערוה‪76...........................‬‬
‫גיד הנשה‪52.............................................................‬‬
‫דרישה וחקירה – שטרות‪77....................................‬‬
‫גיד הנשה בקרבן פסח ‪52.........................................‬‬
‫דרישה וחקירה – שעות‪77......................................‬‬
‫גיוס תלמידי חכמים ‪52............................................‬‬
‫דרך הלימוד של בבל‪77............................................‬‬
‫גיטין ‪ -‬זמן ומקום בגיטין ‪53....................................‬‬
‫דרך פקודיך להבני יששכר ‪77...................................‬‬
‫גילוח פאת הראש והזקן‪53......................................‬‬
‫דרשינן טעמא דקרא‪78............................................‬‬
‫גליא מסכת‪54..........................................................‬‬
‫דרשינן טעמא דקרא היכא דיש נפקא מינה ‪78........‬‬
‫גמר דין בפני בעלי דין ‪54.........................................‬‬
‫האוכל בשוק‪78........................................................‬‬
‫גמר דין למיתה ולקנס ‪55.........................................‬‬
‫‪2‬‬
‫האומר מאיזה טעם דנתוני‪78..................................‬‬
‫הריגת גויים ‪93.........................................................‬‬
‫הבדלה – חיוב נשים ‪79...........................................‬‬
‫השוה הכתוב אשה לאיש ‪94....................................‬‬
‫הבחנה ‪79.................................................................‬‬
‫השתדלות ותפילה ‪94...............................................‬‬
‫הבכר דוד והנודע ביהודה‪79....................................‬‬
‫התוכחה‪94...............................................................‬‬
‫הדלקת נרות שבת – ב' או ג' בעלי בתים ‪80...........‬‬
‫והכהנים ועם ‪95.......................................................‬‬
‫הדלקת נרות שבת ‪ -‬מתי מברכים‪80.......................‬‬
‫והנה באוהל‪95.........................................................‬‬
‫ההוא טבחא‪80.........................................................‬‬
‫והקימות את המשכן כמשפטו ‪95............................‬‬
‫הודאות והלואות‪81.................................................‬‬
‫וירא אליו‪95.............................................................‬‬
‫הודאת בעל דין‪81....................................................‬‬
‫ויכלו ‪ -‬עדות ‪95........................................................‬‬
‫הוראה – דבר המתמיה ‪81.......................................‬‬
‫ויצר לו‪96.................................................................‬‬
‫הוראה – חכם שאסר‪81..........................................‬‬
‫וכפר אדמתו עמו‪96.................................................‬‬
‫הוראה – לחלוק על רבו‪81......................................‬‬
‫וכפר בעדו ובעד ביתו ‪ -‬גדר אשתו‪96......................‬‬
‫הוראת שעה‪ ,‬נביא מוחזק‪ ,‬וחידוש דבר – למגדר‬
‫מילתא ‪82.................................................................‬‬
‫וקדשתו‪97................................................................‬‬
‫הוראה – נבואה ודברי סופרים‪ ,‬נבואת משה רבנו‬
‫לדורות‪82.................................................................‬‬
‫הותר מכללו‪83.........................................................‬‬
‫ושאלה אשה מאת שכנתה ‪97..................................‬‬
‫ושמרתם את משמרתי – עשו סייג לתורה ‪97.........‬‬
‫ושננתם לבניך – תלמוד תורה‪ ,‬תלמוד בבלי‪,‬‬
‫ושילוש הלימוד ‪98...................................................‬‬
‫הזאב‪ ,‬הארי‪ ,‬הדוב‪ ,‬הנמר‪ ,‬והברדלס ‪83...................‬‬
‫ותאמר שתה אדוני‪99..............................................‬‬
‫הזרעה מלאכותית ‪84...............................................‬‬
‫זבל"א – כדי שיצא הדין לאמיתו ‪99........................‬‬
‫החזרת ריבית ושוחד ‪84...........................................‬‬
‫זילותא דבי דינא‪99..................................................‬‬
‫החשוד על הדבר‪84..................................................‬‬
‫זימון – ברכת במזון בחבורה ‪100............................‬‬
‫היתר מאה רבנן‪85...................................................‬‬
‫זכין לאדם שלא בפניו ‪100.......................................‬‬
‫היתר מכירה (יש קנין ביד נכרי להפקיע) ‪85............‬‬
‫זכין מאדם – מכירת חמץ שלא מדעת בעלים ‪100..‬‬
‫הכחשה בבדיקות‪86.................................................‬‬
‫זמנים – זריחה ‪101..................................................‬‬
‫הכשר דיינים‪86........................................................‬‬
‫זמנים – חצות‪101...................................................‬‬
‫הלכה כדברי המיקל באבל וטומאת כהנים‪ :‬המקור‬
‫לאבילות מדאורייתא‪87...........................................‬‬
‫זמנים – צאת הכוכבים ‪103.....................................‬‬
‫הלכות גדולות ‪88.....................................................‬‬
‫הלל – בשעת הנס ולזכר הנס ‪88.............................‬‬
‫המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ‪89...........................‬‬
‫המוציא מחברו עליו הראיה‪89................................‬‬
‫הנאה מבשר אדם ‪90................................................‬‬
‫הפטרת בהר – ירמיהו ושדה אחוזה ‪91...................‬‬
‫הפקר בית דין הפקר‪91............................................‬‬
‫הפקר בית דין להקנות‪ ,‬כח קנינים מדרבנן ‪91.........‬‬
‫הקרבת קרבנות בזמן הזה ‪92...................................‬‬
‫הר הבית – הכניסה אליה בזמן הזה ‪92...................‬‬
‫הרב דוד רפפורט‪ ,‬בעל הצמח דוד ‪92.......................‬‬
‫הרב מרדכי יפה‪ ,‬בעל הלבוש‪93...............................‬‬
‫זמנים – שיטות ר"ת והגר"א‪103.............................‬‬
‫זמנים – שיעור מיל‪103...........................................‬‬
‫חגיגה ‪103.................................................................‬‬
‫חדש בחוץ לארץ ‪104...............................................‬‬
‫חוששין לגושיהם‪104...............................................‬‬
‫חזקה כבירור ‪104.....................................................‬‬
‫חזקה שאפשר לברר ‪104..........................................‬‬
‫חטא בשביל שתזכה חברך‪ ,‬עבירה לשמה ‪105.........‬‬
‫חטאת העוף והקרבת עולת ראיה ביום טוב ‪106.....‬‬
‫חייב אדם לטהר עצמו ברגל‪107..............................‬‬
‫חלה – מצוות הפרשתה – מצוה א' עם ב' דינים‬
‫או ב' מצוות‪107.......................................................‬‬
‫חלה שבלילתה רכה‪107...........................................‬‬
‫‪3‬‬
‫חליצת מומר‪ ,‬הפקעת קדושת ישראל ‪108...............‬‬
‫י"ג מדות – אין אדם דן גזרה שוה מעצמו ואדם‬
‫דן קל וחומר מעצמו‪126..........................................‬‬
‫חנוכה – אכסנאי‪108...............................................‬‬
‫י"ג מידות ‪" -‬מה מצינו" ‪128...................................‬‬
‫חנוכה – בחורים ההולכים ללמוד ‪109....................‬‬
‫יד העדים תהיה בו בראשונה ‪128............................‬‬
‫חנוכה – הברכות והנרות הללו‪109.........................‬‬
‫יהרג ואל יעבור‪ ,‬איבה‪ ,‬ועניני חולים ‪129................‬‬
‫חנוכה – ההדלקה בבית הכנסת‪109........................‬‬
‫יהרג ולא יעבור – בחייבי לאוין ‪130........................‬‬
‫מנורה שעשו חשמונאים ‪110...................................‬‬
‫יהרג ולא יעבור – במצוות עשה ‪130.......................‬‬
‫חנוכה – מקום הדלקת נרות‪ ,‬הגדרת "ביתו" ‪110....‬‬
‫יודע לטהר את השרץ‪130........................................‬‬
‫חנוכה – עד שיאותו לאורו‪110...............................‬‬
‫יום הכיפורים – סדר העבודה‪ ,‬תפילת מוסף ‪130....‬‬
‫חנוכה ‪ -‬פתילות ושמנים‪110...................................‬‬
‫יום טוב – אוכל נפש – עישון ‪131..........................‬‬
‫חנופת רשעים‪110....................................................‬‬
‫יום טוב – אש ‪131...................................................‬‬
‫חצי שיעור ‪111.........................................................‬‬
‫יום טוב – בציעת הפת ‪131.....................................‬‬
‫חציצה בטבילה‪111..................................................‬‬
‫יום טוב – הדלקת נרות ‪131....................................‬‬
‫חרב הריהו כחלל‪113...............................................‬‬
‫יום טוב – כבוד ועונג ‪131.......................................‬‬
‫חרש שאינו מדבר שהתפקח‪113..............................‬‬
‫יום טוב – שכח יעלה ויבוא‪132..............................‬‬
‫חש ליה רב להא דרב אסי ‪114.................................‬‬
‫יחוד – אשתו בעיר ‪132...........................................‬‬
‫חשבון התקופה ‪114.................................................‬‬
‫יחוד – בחדר נעול‪132.............................................‬‬
‫טומאה הותרה בציבור‪ ,‬טומאה דחויה בציבור‪,‬‬
‫קרבן שזמנו קבוע‪114..............................................‬‬
‫יחוד במכונית ‪133....................................................‬‬
‫יחוד במעלית‪133.....................................................‬‬
‫טומאה היוצא עליו מגופו ‪115.................................‬‬
‫יחוד – בעלה בעיר ‪133............................................‬‬
‫טומאה לאשתו ארוסה‪115......................................‬‬
‫יחוד ‪ -‬מקורות כלליים ‪133......................................‬‬
‫טומאת מת וכהנים ‪ -‬חרב הריהו כחלל ‪117............‬‬
‫יחוד – עם בת בתו ‪133...........................................‬‬
‫טומאת מת – סוף טומאה לצאת‪118......................‬‬
‫יחוד – עם אחותו ‪133.............................................‬‬
‫טומאת כהנים ‪118...................................................‬‬
‫יחוד – עם בת דוד ‪133............................................‬‬
‫טומאת כהנים – אשת כהנים מעוברת ‪118.............‬‬
‫יחוד – עם ילדים מאומצים ‪134..............................‬‬
‫טומאת כהנים – מצות לה יטמא‪122......................‬‬
‫יחוד – עם נוכרים במונית ‪134................................‬‬
‫טומאת כהנים – להיטמא לאשתו פסולה ‪122........‬‬
‫יחוד – פתח פתוח לרשות הרבים ‪134....................‬‬
‫טומאת כהנים – ליכנס לבית שיש בו גוסס ‪123.....‬‬
‫יחוד – רמז ליחוד מן התורה ‪134............................‬‬
‫טומאת כהנים לקרובים – הותרה או דחוייה ‪123...‬‬
‫יידיש‪134..................................................................‬‬
‫טומאת כהנים – מוסיף טומאה על טומאתו ‪123....‬‬
‫ייחוד עדים תחת החופה – שיטת הריטב"א‬
‫המפורסמת ‪134........................................................‬‬
‫טומאת עבודה זרה ‪125............................................‬‬
‫יכיר‪136....................................................................‬‬
‫טיב גיטין וקידושין – מסירת גט וכתיבת פטור‬
‫בלילה ‪125................................................................‬‬
‫ימי לידה שאינה רואה בהם ‪138..............................‬‬
‫חמרא וחיי מבעל כנסת הגדולה‪108........................‬‬
‫טומאת כהנים – נסיעה במטוס‪124........................‬‬
‫טעות בדבר משנה‪ ,‬טעות בשיקול הדעת‪ ,‬רשות‬
‫‪125..........................................................................‬‬
‫טעם כעיקר‪126........................................................‬‬
‫יפה שיחתן של עבדי אבות ‪139...............................‬‬
‫יקנה"ז‪139................................................................‬‬
‫יקריב אותו‪ ,‬לרצונו‪ ,‬הכל צריכים דעת חוץ‬
‫ממחוסרי כפרה‪140..................................................‬‬
‫טענינן ליתומים‪126.................................................‬‬
‫ירושה – פי שנים בראוי ‪140...................................‬‬
‫יבום ‪ -‬מצות יבום קודמת למצוות חליצה ‪126........‬‬
‫יש אם למקרא‪ ,‬יש אם למסורת ‪140.......................‬‬
‫‪4‬‬
‫יש חופה לפסולות‪141.............................................‬‬
‫לא דחינן איסורא מקמי ממונא ‪153.........................‬‬
‫יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה‪ ,‬אפילו‬
‫בטעות ‪141...............................................................‬‬
‫לא תחמוד ‪153.........................................................‬‬
‫לא תעוננו‪156..........................................................‬‬
‫ישוב ארץ ישראל‪142...............................................‬‬
‫לא תתחתן בם‪ ,‬איסור נתינים ‪156..........................‬‬
‫כבר הורה זקן ‪142....................................................‬‬
‫לאו שאין בו מעשה\לאו שבכללות ‪156...................‬‬
‫כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק ‪142.......‬‬
‫ל"ג בעומר‪157..........................................................‬‬
‫כהן הדיוט לגרושה ‪142............................................‬‬
‫לוח הישראלי‪157.....................................................‬‬
‫כהן הדיוט שנשא אלמנה ונמנה לכהונה גדולה ‪143‬‬
‫לוייה – בבית הכנסת ‪157........................................‬‬
‫כהנים בזמן הזה – יחוסי כהונה ‪143.......................‬‬
‫לחתום "הכהן"‪158...................................................‬‬
‫כופין על מצוות עשה ‪143........................................‬‬
‫לה יטמא‪158............................................................‬‬
‫כופר‪ ,‬קנס‪ ,‬וממון‪143...............................................‬‬
‫לה יטמא – הותרה או דחויה‪158............................‬‬
‫כי יותן ‪ -‬הכשר משקין ‪144......................................‬‬
‫ל"ט מלאכות – מידות שהתורה נדרשת בהם ‪158...‬‬
‫כי לי כל הארץ‪144...................................................‬‬
‫לידה בעזרת רופאים‪ ,‬יוצא דופן‪ ,‬מילה בשבת ‪158..‬‬
‫כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד‪144.......................‬‬
‫לימוד דינים מפסוקים בנביאים וכתובים ‪159.........‬‬
‫כיסוי ראש לנשים ‪144.............................................‬‬
‫לימוד הרפואה על ידי ניתוח מתים ‪159..................‬‬
‫כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנום ‪145..............‬‬
‫לכתחילה דאורייתא ‪159..........................................‬‬
‫כל המוסיף גורע ‪145................................................‬‬
‫לעבור כנגד המתפלל‪159.........................................‬‬
‫כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי‪146......................‬‬
‫לעולם בהם תעבודו ‪160..........................................‬‬
‫כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ‪146...............‬‬
‫לעמוד בפני ההולכים לעשות מצוה‪160..................‬‬
‫כל התורה כולה ענין אחד‪146.................................‬‬
‫לעקל בית הבד ‪160..................................................‬‬
‫כל נדרי ‪146..............................................................‬‬
‫לפני עור בעבודה זרה ואבוזרייהו‪ ,‬חטא אהרן ‪160..‬‬
‫כל שאור וכל דבר לא תקטירו‪147...........................‬‬
‫לפני עור – להאכיל מי שלא יברך‪162.....................‬‬
‫כל שתיעבתי לך‪148.................................................‬‬
‫לפני עור למומר ועכו"ם בחד עברא דנהרה ‪162......‬‬
‫כלאים בבגדי כהן גדול ‪148......................................‬‬
‫לפני עור – לפני דלפני‪164......................................‬‬
‫כללי התנאים‪148.....................................................‬‬
‫לפני עור – מהות האיסור – בין אדם למקום או‬
‫בין אדם לחבירו ‪164................................................‬‬
‫כרתי ופלתי‪149........................................................‬‬
‫לפני עור – פשוטו של מקרא‪167............................‬‬
‫כשרות – סימני דג טהור‪149...................................‬‬
‫לשמה בשטרות ‪168.................................................‬‬
‫כשרות הזיבו ‪ -‬סימני ומסורת כשרות‬
‫לבהמות– ‪150..........................Zebu Controversy‬‬
‫מגדל עוז‪168............................................................‬‬
‫מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל‪169........................‬‬
‫כשרות – צליית בשר על דגים ‪150..........................‬‬
‫מגילת תענית‪169.....................................................‬‬
‫כשרות ‪ -‬שסועה‪150................................................‬‬
‫מומר דינו כעכו"ם ‪169.............................................‬‬
‫כשרות – תולעים שבדגים ‪151................................‬‬
‫מוסיפין על העיר ‪170...............................................‬‬
‫כשרות תרנגולת הודו ‪ -‬סימני ומסורת כשרות‬
‫לעופות ‪152..............................................................‬‬
‫מופלא סמוך לאיש ‪170............................................‬‬
‫כפרה ותשובה‪149....................................................‬‬
‫כתובה – מן התורה או מדרבנן‪ ,‬שיעורה ‪152..........‬‬
‫כתובה – כתבה לשמה ‪153......................................‬‬
‫כתובה – עיקר ותוספת כתובה ונדוניא ‪153............‬‬
‫כתובה – עיקר לארוסה ‪153....................................‬‬
‫מורא אב ואם – לחלוק על אביו בלימוד‪174..........‬‬
‫מוציא שם רע‪174....................................................‬‬
‫מורה היתר – מגלח בתער ‪175................................‬‬
‫מזוייף מתוכו ‪175.....................................................‬‬
‫מחזיר גרושתו מן האירוסין ‪175..............................‬‬
‫‪5‬‬
‫מחיית עמלק‪176......................................................‬‬
‫מנהג מטעם נדר ‪192................................................‬‬
‫מחילה אינה צריכה קנין‪176....................................‬‬
‫מנהגי איש ואשה‪192...............................................‬‬
‫מחילה על בעין‪176..................................................‬‬
‫מנהגי יחיד וציבור‪193.............................................‬‬
‫מחלוקת במציאות‪177.............................................‬‬
‫מנהגים ‪193..............................................................‬‬
‫מיאונין בשלושה ‪177...............................................‬‬
‫מנורה שעשו חשמונאים ‪193...................................‬‬
‫מיגו דטענה מעלייתא‪ ,‬הוה ליה למידע ‪177.............‬‬
‫מנחת חינוך ‪193.......................................................‬‬
‫מילה ופריעה ‪177.....................................................‬‬
‫מניין המצוות – אזהרות ועונשין‪ ,‬קלות וחמורות‬
‫‪193..........................................................................‬‬
‫מילה בשבת ליוצא דופן ‪178....................................‬‬
‫ממזרים‪194..............................................................‬‬
‫מילה – ונמלתם את בשר ערלתכם ‪178..................‬‬
‫מנהג = גהנם‪194.....................................................‬‬
‫מילה – מילת גוי ‪178...............................................‬‬
‫מנינים משותפים ומנינים לנשים‪194......................‬‬
‫מילה – מל ולא פרע כאילו לא מל ‪179...................‬‬
‫מסית ומדיח – גדרם ונפקא מינה ביניהם ‪194........‬‬
‫מילה – נולד מהול והטפת דם ברית‪179.................‬‬
‫מסית לשאר עבירות ‪195.........................................‬‬
‫מילה – ציווי המצוה‪ ,‬מלקות וכרת ‪179..................‬‬
‫מעקה‪196.................................................................‬‬
‫מילה – שלא בזמנה ויום טוב שני ‪180....................‬‬
‫מעשר כספים‪196.....................................................‬‬
‫מילה – שני מהולים בשבת‪181...............................‬‬
‫מעשר שני ממון גבוה‪196........................................‬‬
‫מילת בן מהזרעה מלאכותית בשבת ‪181.................‬‬
‫מעשרות‪198.............................................................‬‬
‫מילתא דאמר רחמנא לא תעביד ‪182.......................‬‬
‫מפעל הפיס ו‪ – Powerball-‬היתר השתתפות‬
‫בהגרלה‪198..............................................................‬‬
‫מילה – בני קטורה‪178............................................‬‬
‫מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי ‪182...........‬‬
‫מינוי כהן גדול ‪183...................................................‬‬
‫מינוי מלך‪183...........................................................‬‬
‫מיעוט המצוי ‪183.....................................................‬‬
‫מיתה בית דין – מניין המצוות ‪183.........................‬‬
‫מכירת שטרות‪184...................................................‬‬
‫מכר שטר חוב וחזר ומחלו‪185................................‬‬
‫מכת מרדות‪ ,‬בית דין מכין ועונשין‪ ,‬ויש כח ביד‬
‫חכמים ‪185...............................................................‬‬
‫מלאכת חול המועד ‪187...........................................‬‬
‫מלאתך ודמעך‪187....................................................‬‬
‫מלכויות זכרונות ושופרות‪ ,‬הפסוקים ‪188...............‬‬
‫מלמד שהמקום גורם‪188.........................................‬‬
‫מלכות ישראל ומחנה ישראל‪189............................‬‬
‫מלוה הכתובה בתורה‪189........................................‬‬
‫מלוה להוצאה נתנה ‪189..........................................‬‬
‫מלחמת מצוה ומלחמת הרשות ‪191........................‬‬
‫מלקות ‪191...............................................................‬‬
‫מצוה בו יותר מבשלוחו‪ ,‬בהכשר מצוה ‪199............‬‬
‫מצוה הבאה בעבירה ‪200.........................................‬‬
‫מקדש מעט‪ ,‬תשמישי קדושה ומצוה ‪201................‬‬
‫מקוה ומעין – זוחלין‪201.........................................‬‬
‫מקוה – מטרת הטבילה‪201.....................................‬‬
‫מקוה ‪ -‬שיעור מ' סאה ‪201......................................‬‬
‫מקוה ‪ -‬שיעור מים שאובים הפוסלים את המקוה‬
‫‪203..........................................................................‬‬
‫מקום המזבח ‪203.....................................................‬‬
‫מקח טעות – כשהאיש בעל מום ‪203......................‬‬
‫משחק בקוביא בשבת‪203........................................‬‬
‫משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי ‪204.................‬‬
‫משמשתו נדה האם מפסדת כתובתה ‪204...............‬‬
‫משפטי התנאים‪204.................................................‬‬
‫מתי עכו"ם‪206.........................................................‬‬
‫מתנה על מה שכתוב בתורה ‪207.............................‬‬
‫נבלת עוף טהור ‪207.................................................‬‬
‫נדה – חופת נדה ‪208...............................................‬‬
‫מן המותר בפיך‪ ,‬לא הוכשרה למלאכת שמים אלא‬
‫עור בהמה טהורה בלבד ‪191....................................‬‬
‫נדה – יסוד איסור בעילת נדה ‪209..........................‬‬
‫מנהג טעות ‪192........................................................‬‬
‫נחמיה בן חכליה‪ ,‬שם ספרו‪209...............................‬‬
‫‪6‬‬
‫נטע רבעי ופדיון מעשר שני בזמן הזה ‪209..............‬‬
‫ספירת העומר – נשים‪ ,‬מצות עשה שהזמן גרמא‪,‬‬
‫שיטת הרמב"ן‪244....................................................‬‬
‫ניתנה תורה בחשאי ‪211..........................................‬‬
‫ספירת העומר – פתח בד' וסיים בה' – דעת‬
‫הראבי"ה ‪245............................................................‬‬
‫נישואין אזרחיים \ נישואי ערכאות ‪210..................‬‬
‫נפל‪ ,‬תינוק בן יומו‪ ,‬לא כלו לו חדשיו ‪212...............‬‬
‫נשמת כל חי ‪225......................................................‬‬
‫סברא ‪225.................................................................‬‬
‫סדר חליצה‪225........................................................‬‬
‫סדר נתינת התורה‪226.............................................‬‬
‫סוגיא דשמעתתא ‪228..............................................‬‬
‫סימנים אמצעים ומובהקים ‪228..............................‬‬
‫סימני עוף טהור‪ ,‬מצוות בדיקתם‪228......................‬‬
‫סמיכה‪229................................................................‬‬
‫סמיכה בזמן הזה – שליחותייהו ‪233.......................‬‬
‫סמיכה ביד‪233.........................................................‬‬
‫סמיכה – דיין הממונה אגטין וקידושין ‪233.............‬‬
‫סמיכה ועיבור השנה ‪233.........................................‬‬
‫סמיכה – יורה יורה‪234...........................................‬‬
‫ספירת העומר – שהחיינו בימי הספירה ‪246...........‬‬
‫ספירת העומר – שומע כעונה בספירה ובברכה‪246‬‬
‫ספק טומאה ברשות הרבים ‪246..............................‬‬
‫ספר הצבא לרז"ה ‪247..............................................‬‬
‫ספר תורה‪ ,‬כתיבתה ‪247..........................................‬‬
‫ספר תורה שאותיות חסרות ‪248.............................‬‬
‫עבד עברי גופו קנוי ‪248...........................................‬‬
‫עבדים‪248................................................................‬‬
‫עבדים הוקשו לקרקעות‪249....................................‬‬
‫עגלה ערופה – בית דין למדידת עגלה ‪249..............‬‬
‫עגלה ערופה ‪ -‬הלנת ההרוג ‪250...............................‬‬
‫עד אחד לשבועה אתי ‪250.......................................‬‬
‫עד אחד באשה שמת בעלה – מן התורה או‬
‫מדרבנן‪251...............................................................‬‬
‫סמיכה – יתיר בכורות ‪234......................................‬‬
‫עד אחד נאמן באיסורין‪251.....................................‬‬
‫סמיכה – לא קבלו ‪ -‬סמיכת בחור ‪234....................‬‬
‫עד אחד – נאמנותו במת בעלה ועדות בכור‪,‬‬
‫נאמנות יכיר ‪251......................................................‬‬
‫סמיכה – נשים ‪235..................................................‬‬
‫עד המעיד ועד הרואה ‪255.......................................‬‬
‫סמיכה ‪ -‬קידוש החודש ועיבור השנה ‪235...............‬‬
‫עדות – למי יש שם עד ‪256.....................................‬‬
‫סמיכת מסכת מכות למסכת סנהדרין ‪239...............‬‬
‫עדות לקיום הדבר בגיטין וקידושין‪256...................‬‬
‫סנהדרין בגדול – הכולל הבינלאומי של כלל‬
‫ישראל‪240................................................................‬‬
‫עדות לקיום הדבר ביבום ובחליצה‪257...................‬‬
‫סמיכה לדברים אחדים‪235......................................‬‬
‫סנהדרין הגדול – ע' או ע"א או ע"ב דיינים ‪240......‬‬
‫עדות מיוחדת – בירור שלה לנפשות ולהכנסה‬
‫לכיפה ‪257................................................................‬‬
‫סנהדרין של שבטים ‪240..........................................‬‬
‫עדות – נוגע בעדות ‪258..........................................‬‬
‫ספירת העומר – אבילות ימי הספירה ‪240..............‬‬
‫עדות – נמצא אחד מהם קרוב או פסול ‪258...........‬‬
‫ספירה אחרי הסדר ‪241............................................‬‬
‫עדות – פסול אוהב ושונא‪258................................‬‬
‫ספירת העומר – בבין השמשות‪241........................‬‬
‫עדות – פסול נוגע בעדותו‪259................................‬‬
‫ספירת העומר בזמן הזה‪241....................................‬‬
‫עדות – פסול קרובים‪ ,‬גדרו ‪259..............................‬‬
‫ספירת העומר – גילוח ותספורת בימי הספירה‬
‫‪243..........................................................................‬‬
‫עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות ‪260.....‬‬
‫ספירת העומר – ימים ושבועות‪ ,‬זכר למקדש ‪243..‬‬
‫עדות שאי אתה יכול להזימה לאסור אשה על‬
‫בעלה ‪262.................................................................‬‬
‫ספירת העומר – ליל ובמוצאי שבת ‪243.................‬‬
‫עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪269....................‬‬
‫ספירת העומר – מוזיקה בימי הספירה‪244.............‬‬
‫פורים – תענית אסתר נדחה ‪269............................‬‬
‫ספירת העומר ‪ -‬ממחרת השבת ‪244........................‬‬
‫פיקוח נפש‪269.........................................................‬‬
‫ספירת העומר – נישואין בימי הספירה ‪244............‬‬
‫פיקוח נפש – להציל עצמו בממון חברו ‪269...........‬‬
‫פיקוח נפש – ניבול המת‪270...............Autopsies ,‬‬
‫‪7‬‬
‫פיתוי קטנה אונס ‪271..............................................‬‬
‫פסולי עדות מדרבנן בגיטין וקידושין וריח הגט ‪284‬‬
‫עדי חתימה לשטרי קנין או שטרי ראיה‪271............‬‬
‫פסולי עדות ‪ -‬שליח ציבור ועדות מיוחדת‪286........‬‬
‫עדי מסירה כרתי ‪272...............................................‬‬
‫פסח – בא לידי חימוץ ‪287......................................‬‬
‫עדים זוממים – החידוש ‪272...................................‬‬
‫פסח – בדיקת חמץ‪287...........................................‬‬
‫עיבור השנה ‪ -‬סימנים ‪273.......................................‬‬
‫פסח – בדיקת חמץ מוקדמת ‪288............................‬‬
‫עיר – כמה חצרות ‪273............................................‬‬
‫פסח – בל יראה ‪288................................................‬‬
‫עיר הנדחת ‪ -‬בית דין לחלות שמה‪274....................‬‬
‫פסח – בל יראה בחמץ של אחרים ‪289...................‬‬
‫עיר הנדחת שחזרה בתשובה‪274.............................‬‬
‫פסח – ברכת המצוה על סיפור יציאת‬
‫מצרים\הגדה של פסח ‪291.......................................‬‬
‫עירובין – קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף‬
‫לדירה‪274.................................................................‬‬
‫פסח – ברכת השיר ‪292...........................................‬‬
‫עירובין‪274...............................................................‬‬
‫פסח – געבראקס ביום ראשון ‪292..........................‬‬
‫עליה לרגל‪ ,‬יראה יראה ‪275.....................................‬‬
‫פסח – הגדה של פסח – הגדה מעשה נסים של‬
‫הנתיבות ‪292............................................................‬‬
‫עמלק ‪275.................................................................‬‬
‫פסח – זמן אכילת קרבן פסח ‪292...........................‬‬
‫עפר ואפר ‪276..........................................................‬‬
‫פסח – זמן אפיית מצה – ערב פסח אחר חצות‬
‫‪292..........................................................................‬‬
‫עם לבן גרתי‪ ,‬תרי"ג מצוות שמרתי ‪275..................‬‬
‫עץ הדעת טוב ורע‪276.............................................‬‬
‫עקירת דבר מן התורה‪276.......................................‬‬
‫עשרה בטלנין – עיר וכפר ‪277.................................‬‬
‫חמץ ברשות חברה (‪294................... )Corporation‬‬
‫פסח – חמץ נוקשה ושאור ‪294...............................‬‬
‫פסח – חרוסת‪296...................................................‬‬
‫עשרת ימי תשובה – המלך הקדוש והמלך המשפט‬
‫‪277..........................................................................‬‬
‫פסח – כרפס ‪297.....................................................‬‬
‫עשרת ימי תשובה – מפשטים נוספים בתפילה‪277‬‬
‫פסח – לחם עוני – מה עני הוא מסיק ואשתו‬
‫אופה – בחיפזון‪297.................................................‬‬
‫עשרת ימי תשובה – שיר המעלות ‪277...................‬‬
‫פגימת הלבנה ‪277....................................................‬‬
‫פה קדוש יאמר דבר זה‪277......................................‬‬
‫פורים – הלל ‪278.....................................................‬‬
‫פורים – הרב את ריבנו‪278.....................................‬‬
‫פורים – נוסח המגילה ‪278......................................‬‬
‫פורים – על הנסים אחרי השקיאה ‪278...................‬‬
‫פסח – מוציא מצה – בציעה על הפרוסה ‪299........‬‬
‫פסח – מכירת חמץ‪300...........................................‬‬
‫פסח – מלח על השלחןד בליל הסדר‪300................‬‬
‫פסח – מצה בלי גלוטן ‪300................ Gluten Free‬‬
‫פסח – מצה עשירה בערב פסח ‪303........................‬‬
‫פסח – מצה עשירה‪ ,‬עיסה שנילושה במי פירות‬
‫‪303..........................................................................‬‬
‫פורים – עשרת בני המן ‪278....................................‬‬
‫פסח – מצה שמורה ועשיית לשמה ‪304..................‬‬
‫פורים קטן ‪ -‬טוב לב משתה תמיד ‪279....................‬‬
‫פסח – מצות סיפור יציאת מצרים ‪305...................‬‬
‫פורים – תענית אסתר נדחה ‪280............................‬‬
‫פסח – מרור‪308......................................................‬‬
‫פיקוח נפש‪280.........................................................‬‬
‫פסח – קטניות ‪310..................................................‬‬
‫פיקוח נפש – להציל עצמו בממון חברו ‪280...........‬‬
‫פסח – קטנים בקרבן פסח‪310................................‬‬
‫פיקוח נפש – ניבול המת‪281...............Autopsies ,‬‬
‫פסח – קידוש בליל הסדר‪310.................................‬‬
‫פיתוי קטנה אונס ‪282..............................................‬‬
‫פסח – תשביתו – מצות הרשות‪ ,‬לאו או עשה ‪311‬‬
‫פלגינן דיבורא ואין אדם משים עצמו רשע‪,‬‬
‫תשובה בחייבי מיתות בית דין‪282..........................‬‬
‫פסח שני – שיעור דרך רחוקה ‪312..........................‬‬
‫פלגינן נאמנות ‪284...................................................‬‬
‫פסולי עדות מדרבנן ‪284..........................................‬‬
‫פסקי תוספות‪312....................................................‬‬
‫פרו ורבו \ פרייה ורבייה‪312....................................‬‬
‫פרעון בעל חוב ‪313..................................................‬‬
‫‪8‬‬
‫פרשת פרה‪ ,‬זכירת מרים ‪313...................................‬‬
‫קידשתי את בתי ‪ -‬נאמנות האב שקידש את‬
‫אשתו‪355.................................................................‬‬
‫פשרה – גמר דין‪314................................................‬‬
‫קיום שטרות‪358......................................................‬‬
‫פשרה – טעות בה‪314.............................................‬‬
‫קים לי ‪358...............................................................‬‬
‫פתגמים יהודיים‪314................................................‬‬
‫קימה בפני זקן לתלמיד חכם‪358.............................‬‬
‫צואה דאורייתא‪315.................................................‬‬
‫קם ליה בדרבה מיניה‪358........................................‬‬
‫צוואה – דינא דמלכותא ‪315...................................‬‬
‫קנין איסור בעבד כנעני ‪359.....................................‬‬
‫צוואה הנהוגה בינינו‪318.........................................‬‬
‫קנין דברים ‪ -‬התחייבות מדעת ‪360.........................‬‬
‫צוואה – התחייבות דשטר חצי זכר ‪318..................‬‬
‫קנין יד בגיטין ‪360....................................................‬‬
‫צוואה – מצוה לקיים דברי המת ‪323......................‬‬
‫קנין סודר‪ ,‬אודיתא‪ ,‬ומחילה צריכה קנין ‪361..........‬‬
‫צוואה – עבורי אחסנתא ‪327..................................‬‬
‫קרבן הגר ‪363...........................................................‬‬
‫צוואה – קנין לאחר מיתה ‪330................................‬‬
‫קרובים בעל כאשתו‪363..........................................‬‬
‫צירוף אפיקורס למנין עשרה ‪330.............................‬‬
‫קרי וכתיב‪363..........................................................‬‬
‫קביעת הלכה על פי החקירה לאור המדע בת ימינו‬
‫‪330..........................................................................‬‬
‫ראה‪ :‬יפה שיחתן של עבדי אבות ‪363......................‬‬
‫פשרה‪314.................................................................‬‬
‫יקנה"ז‪363................................................................‬‬
‫קבלת עדות כמעשה בית דין‪337.............................‬‬
‫יקריב אותו‪ ,‬לרצונו‪ ,‬הכל צריכים דעת חוץ‬
‫ממחוסרי כפרה‪363..................................................‬‬
‫קבר ישראל‪343........................................................‬‬
‫ירושה – פי שנים בראוי ‪364...................................‬‬
‫קדשי קדשים וקדשי קלים ‪344................................‬‬
‫קריאת התורה – מחזור השנה‪365..........................‬‬
‫קדשים – צפון‪344...................................................‬‬
‫קשר רשעים‪365.......................................................‬‬
‫קדושת הארץ ‪ -‬כיבוש יחיד ‪ -‬ארצות חדשות ‪344...‬‬
‫קשר של תפילין‪365.................................................‬‬
‫קדושת הארץ – קודשה ראשונה‪ ,‬קדושה שניה‪,‬‬
‫קנין וכיבוש הארץ ‪345.............................................‬‬
‫קרובים ‪ -‬מקור ‪365..................................................‬‬
‫קרובים ‪ -‬שלישי בראשון‪366...................................‬‬
‫קדושת ישראל – הפקעתה ‪346...............................‬‬
‫קריאת הכתובה תחת החופה‪366............................‬‬
‫קדושת כהונה גדולה – שני סוגים‪ ,‬מישאל‬
‫ואלצפן במקום אלעזר ואיתמר ‪346.........................‬‬
‫קריעה על ערי יהודה בחורבנן ‪367..........................‬‬
‫קרקעות ‪367.............................................................‬‬
‫קדושת כהונה שבמקדש‪347....................................‬‬
‫קשיא ותיובתא‪368..................................................‬‬
‫קדושת לויה‪347.......................................................‬‬
‫ראב"ד ‪368................................................................‬‬
‫קטן – אסור לספותו בידים על מנהגים‪348............‬‬
‫ראיה אחרונה‪ ,‬הלכה כרשב"ג במשנתינו‪369...........‬‬
‫קטן – אסור לספותו בידים – אם הוא שוטה ‪348..‬‬
‫ר' אליעזר שמותי הוא‪369.......................................‬‬
‫קטן – להפרישו מן האיסור ‪348..............................‬‬
‫רבו מובהק ‪ -‬גדרו‪370..............................................‬‬
‫קידוש על מיץ ענבים ‪349........................................‬‬
‫רבי יהודה הנשיא ‪ -‬השמטת שיטת רבי מן המשנה‬
‫– ענוותנותו במקום גדולתו ‪370.............................‬‬
‫קידוש החודש – אתם אפילו מוטעים ‪352..............‬‬
‫רבי יוחנן וריש לקיש‪370.........................................‬‬
‫קידוש החודש – כבר קידשוהו שמים‪352...............‬‬
‫רבים‪ ,‬גדרה‪ ,‬ופועל חוזר אפילו באמצע היום ‪371...‬‬
‫קידוש החודש ועיבור השנה בחו"ל‪352...................‬‬
‫רביעית דם‪373.........................................................‬‬
‫קידוש החודש – מניין המצוות‪355.........................‬‬
‫רבית דרבנן – ג' אופנים‪374....................................‬‬
‫קידוש – מהותו‪355.................................................‬‬
‫רבית ‪ -‬היתר עיסקא‪376..........................................‬‬
‫קבלת עדות שלא בפני בעל דין‪341.........................‬‬
‫קידוש החודש‪352....................................................‬‬
‫רבית – השותפים באיסור ‪376................................‬‬
‫‪9‬‬
‫רבית – ככר לחם בככר לחם ‪376............................‬‬
‫שבת – מעשה וגרמא‪415.............Kosher Switch ,‬‬
‫רבית – עוד ענינים (שלא סדרנו לפי כותרת עדיין)‬
‫‪377..........................................................................‬‬
‫שבת – מקרר ‪416....................................................‬‬
‫שבת – מרבה בשיעורים ‪417...................................‬‬
‫רבית קצוצה יוצאה בדיינים‪ ,‬החזרת שוחד ‪383......‬‬
‫שבת – ניקוי שיניים בשבת ‪417..............................‬‬
‫רבית ‪ -‬שומא מילתא‪385.........................................‬‬
‫שבת ‪ -‬פסיק רישיה דלא ניחה ליה – אם אינו‬
‫עושה פעולה בחפצא של המלאכה ‪417...................‬‬
‫רבנות תפקיד ומינוי הרב ‪385..................................‬‬
‫שבת – פסיק רישיה דלא ניחא ליה בתרי דרבנן‬
‫‪417..........................................................................‬‬
‫רוב בדרשות התורה ‪387..........................................‬‬
‫שבת – שעון שבת‪417.............................................‬‬
‫רוב וקרוב ‪387..........................................................‬‬
‫שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא ‪419.......................‬‬
‫רוב התורה בכתב ‪389..............................................‬‬
‫שוחד מאוחר ‪420.....................................................‬‬
‫ריבית מאוחרת וריבית דברים ‪389..........................‬‬
‫שומע כעונה ‪420......................................................‬‬
‫ריבית – ציוווי המצווה ‪390.....................................‬‬
‫שומר פתאים ה' ומניעת הריון‪420..........................‬‬
‫ריח הגט‪390.............................................................‬‬
‫שור הנסקל בכ"ג‪ ,‬כלבו של כהן גדול ‪420................‬‬
‫רמז ‪395....................................................................‬‬
‫שור הנסקל – זמן חלות איסור הנאה ‪421..............‬‬
‫שארו זו אשתו‪395...................................................‬‬
‫שור סיני‪ ,‬מאי דהוה הוה‪421...................................‬‬
‫שבועות‪397..............................................................‬‬
‫שור רעהו‪421...........................................................‬‬
‫שבועות – שואלין ודורשין ‪398...............................‬‬
‫שטרות – דרישה וחקירה‪421..................................‬‬
‫שבועת העדות‪398...................................................‬‬
‫שטר מעשה בית דין ‪427..........................................‬‬
‫שביעית בזמן הזה‪398..............................................‬‬
‫שטר מעשה דית דין ממלוה על פה‪427...................‬‬
‫שבע מצוות בני נח – הסוגיא ‪403...........................‬‬
‫שטרך בידי מאי בעי ‪428..........................................‬‬
‫שבע מצוות – גירושין‪403.......................................‬‬
‫שלא להעניש בשבת‪428..........................................‬‬
‫שבע מצוות ‪ -‬גזל וקים ליה בדרבה מיניה ‪403........‬‬
‫שליחות – מעכו"ם לעכו"ם‪429...............................‬‬
‫שבע מצוות ‪ -‬דינים ונזיקין ‪403...............................‬‬
‫שליש‪ ,‬נאמנותו על השטר‪429.................................‬‬
‫שבע מצוות – הפלת עובר‪408................................‬‬
‫שלמי שמחה‪430......................................................‬‬
‫שבע מצוות – יהרג ואל יעבור ‪408.........................‬‬
‫שמות החדשים‪430..................................................‬‬
‫שבע מצוות – כלאים‪408........................................‬‬
‫שמין אותו כעבד הנמכר בשוק ‪431.........................‬‬
‫שבע מצוות – לנדב שאר מצוות ‪409......................‬‬
‫שני אחים נשואים שתי אחיות ‪433.........................‬‬
‫שבע מצוות – מילה ‪409..........................................‬‬
‫שני אלפים של תורה‪434.........................................‬‬
‫שבע מצוות ‪ -‬מפותת אביו‪409................................‬‬
‫שני כתובין הבאין כאחד ‪436...................................‬‬
‫שבע מצוות – סירוס‪410.........................................‬‬
‫שעת הדחק כדיבעד דמי‪436....................................‬‬
‫שבע מצוות – עד אחד ודיין אחד‪411.....................‬‬
‫שעיבודא דאורייתא‪436...........................................‬‬
‫שבת – פיקוח נפש ואיבה‪411.................................‬‬
‫שערו העומד ליגזוז כגזוז דמי ‪437...........................‬‬
‫שבת – אמירה לעכו"ם ‪411.....................................‬‬
‫שעת הבעור לירקות‪437..........................................‬‬
‫שבת – בציעת הפת ‪413..........................................‬‬
‫שפחה חרופה‪437.....................................................‬‬
‫שבת – הדלקת נרות‪ ,‬ברכתה ‪413...........................‬‬
‫שרצים – כמה לאווין באכילתם ‪438.......................‬‬
‫שבת ‪ -‬חשמל‪413.....................................................‬‬
‫שתוקי ואסופי‪ ,‬חזקת האם מהני לבת ‪438..............‬‬
‫שבת – מטריה‪414...................................................‬‬
‫תוך כדי דיבור כדיבור דמי ‪439................................‬‬
‫שבת – מלאכת כותב – בכל לשון ‪414....................‬‬
‫תוכן העדות או כוונת העדים‪439............................‬‬
‫רבן יוחנן בן זכאי ‪385..............................................‬‬
‫רוב בדיני נפשות ‪386...............................................‬‬
‫‪10‬‬
‫תוספות שבת ויום הכיפורים ‪440............................‬‬
‫תרי רובי ‪444............................................................‬‬
‫תוספת שבת כנדר ‪440.............................................‬‬
‫תרי"ג מצוות‪445......................................................‬‬
‫תופסין את דמיהן‪440..............................................‬‬
‫בחינות מסכת סנהדרין‪447...............................................‬‬
‫תורת חסד מלובלין (שו"ת) ‪441...............................‬‬
‫‪447........... Bechinah Review Questions & Answers‬‬
‫תיובתא‪441..............................................................‬‬
‫בחינה א' ‪447................................................................‬‬
‫ראה‪ :‬קריעה על ערי יהודה בחורבנן ‪441.................‬‬
‫‪447........................................ Potential Questions‬‬
‫קרקעות ‪442.............................................................‬‬
‫‪448...........................................Potential Answers‬‬
‫תכלית הבריאה‪442..................................................‬‬
‫בחינה ב'‪454.................................................................‬‬
‫תכלת בבגדי כהונה ובציצית ‪443.............................‬‬
‫תלמיד ותיק‪443.......................................................‬‬
‫תלמוד ירושלמי‪443.................................................‬‬
‫בחינה ג ‪462..................................................................‬‬
‫תלמוד תורה – ידיעות בכל התורה ‪443..................‬‬
‫תנאים‪443................................................................‬‬
‫תענית אסתר – בעלי ברית‪444...............................‬‬
‫בחינה ד'‪474.................................................................‬‬
‫תענית ציבור – קריאת התורה ‪444.........................‬‬
‫תפילה – נוסח אר"י‪ ,‬שער הכולל ‪444.....................‬‬
‫תפילין – נשים ‪444..................................................‬‬
‫‪1‬‬
‫דפי המקורות‬
‫אבלות יום ראשון‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה לז‬
‫והמצוה הל"ז היא שצונו שיטמאו הכהנים לקרובים הנזכרים בתורה (ר"פ אמור)‪ .‬כי בעבור שמנעם הכתובמלהטמא‬
‫למתים לכבודם לבד והתיר להם להטמא לקרובים שמא יחשבו שהרשות בידם ושזה התר לבדואם רצו יטמאו ואם לא‬
‫רצו לא יטמאו לפיכך גזר עליהם גזרה וחייב אותם חיוב‪ .‬והוא אמרו יתעלהויתברך שמו (שם) לה יטמא‪ .‬כלומר לאחותו‪...‬‬
‫וזה בעצמו הוא מצות אבול‪ .‬כלומר כי כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר חמשה מתימצוה‪ .‬ולחזק חיוב‬
‫זה באר אותו בכהן שהוא מוזהר על הטומאה שייטמא על כל פנים כשאר ישראל כדישלא יחלש דין האבלות‪ .‬וכבר‬
‫התבאר שאבלות יום ראשון דאורייתא‪ ...‬אבל ביום ראשון לבד‪ ,‬והשאר מהשבעהימים דרבנן‪...‬‬
‫מועד קטן דף יד‪:‬‬
‫והא כהן גדול‪ ,‬דכל השנה כרגל לכולי עלמא דמי‬
‫אבלות בערב פסח לאחר חצות‬
‫שלחן ערוך יורה דעה סימן שצט‪:‬ג‬
‫בעקבי הצאן עמ' קב‬
‫אבן השתייה ומקום גניזת הארון – הלוחות ‪ -‬יסוד המקדש‬
‫שקלים ו‪:‬א (דף טו‪):‬‬
‫מתני' שלשה עשר שופרות שלשה עשר שולחנות שלש עשרה השתחוויות היו במקדש של בית‬
‫ר"ג ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה והיכן היתה יתירה כנגד דיר‬
‫העצים שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם הארון נגנז מעשה בכהן א' שהיה מתעסק וראה את‬
‫הרצפה שהיא משונה מחברותיה בא ואמר לחבירו לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה‬
‫נשמתו וידעו בייחוד ששם הארון גנוז‪:‬‬
‫גמ' תני השופרות הללו עקומות היו צרות מלמעלן ורחבות מלמטן מפני הרמאין תני בשם ר"א‬
‫הארון גלה עמהן לבבל מ"ט [מלכים ב כ יז] לא יוותר דבר אמר ה' אין דבר אלא שהדיברות‬
‫לתוכו וכן הוא אומר [דברי הימים ב לו י] ולתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאהו בבלה‬
‫עם כלי חמדת בית ה' איזהו כלי חמדת בית ה' זה הארון (תני ר"י בר אילעי) רבי שמעון בן‬
‫לקיש אומר במקומו היה הארון נגנז הדא הוא דכתיב [מלכים א ח ח] ויאריכו הבדים ויראו‬
‫ראשי הבדים אל הקדש אל פני הדביר ולא יראו החוצה כתיב ויראו ואת אמרת ולא יראו אלא‬
‫נראין ולא נראין בולטין ויוצאין כשני דדי האשה ורבנן אמרין בלישכת דיר העצים היה הארון‬
‫גנוז‬
‫‪2‬‬
‫מעשה בכהן אחד בעל מום שהיה עומד ומפצל עצים בלשכת דיר העצים וראה את הריצפה שהיא משתנה מחברותיה בא‬
‫ואמר לחבירו בא וראה את הרצפה הזאת שהיא משתנה מחברותיה לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו‬
‫בייחוד ששם הארון גנוז‪:‬‬
‫יומא נב‪.‬‬
‫גמרא‪ .‬במאי עסקינן? אילימא במקדש ראשון ‪ -‬מי הוו פרוכת? אלא במקדש שני ‪ -‬מי‬
‫הוה ארון? והתניא‪ :‬משנגנז ארון נגנזה עמו צנצנת המן‪ ,‬וצלוחית שמן המשחה‪,‬‬
‫ומקלו של אהרן ושקדיה ופרחיה‪ ,‬וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל‪ ,‬שנאמר‬
‫בוכלי הזהב אשר השבתם לו אשם תשימו בארגז מצדו ושלחתם אתו והלך‪ .‬ומי גנזו ‪-‬‬
‫יאשיהו גנזו‪ .‬מה ראה שגנזו ‪ -‬ראה שכתוב גיולך ה' אתך ואת מלכך אשר תקים עליך‬
‫עמד וגנזו‪ ,‬שנאמר דויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון‬
‫הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את‬
‫ה' אלהיכם ואת עמו ישראל‪ .‬ואמר רבי אלעזר‪ :‬אתיא שמה שמה‪ ,‬ואתיא דרת דרת‪,‬‬
‫ואתיא משמרת משמרת‪ - .‬לעולם במקדש שני‪ ,‬ומאי הגיע לארון ‪ -‬מקום ארון‪ - .‬והא‬
‫קתני נתן את המחתה לבין שני הבדים! ‪ -‬אימא‪ :‬כבין שני הבדים‪.‬‬
‫יומא נג‪:‬‬
‫משנה‪ .‬משניטל ארון‪ ,‬אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ושתייה היתה נקראת‪ ,‬גבוה מן הארץ שלש אצבעות‪ ,‬ועליה‬
‫היה נותן‪...‬‬
‫רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א‬
‫אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח‪ ,‬ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן‪ ,‬ובעת שבנה שלמה את הבית‬
‫וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום‬
‫שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד‬
‫מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו'‪ ,‬ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו‬
‫לא חזרו בבית שני‪...‬‬
‫רמב"ן שמות פרשת תרומה פרק כה‬
‫והמסתכל יפה בכתובים הנאמרים במתן תורה ומבין מה שכתבנו בהם (עי' להלן פסוק כא) יבין סוד המשכן ובית‬
‫המקדש‪ ,‬ויוכל להתבונן בו ממה שאמר שלמה בחכמתו בתפלתו בבית המקדש ה' אלהי ישראל (מ"א ח כג)‪ ,‬כמו שאמר‬
‫בהר סיני ויראו את אלהי י שראל (לעיל כד י)‪ ,‬והוסיף שם לפרש "ה'" לענין שרמזנו שם למעלה כי אלהי ישראל יושב‬
‫הכרובים‪ ,‬כמו שאמר וכבוד אלהי ישראל עליהם מלמעלה היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל בנהר כבר ואדע כי‬
‫כרובים המה (יחזקאל י יט כ)‪ .‬ואמר דוד ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה' (דהי"א כח‬
‫יח)‪ ,‬וכן יזכיר תמיד בבית המקדש לשם ה' (מ"א ה יט)‪ ,‬לשמך (שם ח מד)‪ ,‬ויאמר בכל פעם ופעם ואתה תשמע השמים‬
‫(שם ח לו)‪ ,‬במדת רחמים‪ ,‬וכתיב (שם ח מד מה) והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת בה והבית אשר בניתי לשמך‬
‫ושמעת השמים‪ ,‬ובביאור אמר כי האמנם ישב אלהים את האדם על הארץ הנה שמים ושמי השמים לא יכלכלוך (דהי"ב ו‬
‫יח)‪ .‬וכתיב על הארון להעלות משם את ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש"ב ו ב)‪.‬‬
‫ובדברי הימים (א יג ו) להעלות משם את ארון האלהים ה' יושב הכרובים אשר נקרא שם‪ ,‬כי השם יושב הכרובים‪:‬‬
‫ארץ הצבי עמ' צא‬
‫אברהם אבינו‬
‫שו"ת משיב דבר חלק א סימן מד‬
‫מאוצר הרב‪Abraham’s Journey Reflections on the Life of the Founding Patriarch :‬‬
‫)‪“Centrist Orthodoxy” (TorahWeb.org‬‬
‫אברהם העברי‬
‫חמש דרשות עמ' סח ועד‪-‬עה‬
‫‪3‬‬
‫מפניני הרב עמ' שמח‬
‫אגדה ‪ -‬תכלית הגדות הש"ס ‪ -‬רוח התורה‬
‫ברכות מז‪:‬‬
‫והכותי מזמנין עליו‪ .‬אמאי? לא יהא אלא עם הארץ‪ ,‬ותניא‪ ,‬אין מזמנין עלעם הארץ! אביי אמר‪ :‬בכותי חבר‪ .‬רבא אמר‪:‬‬
‫אפילו תימא בכותי עםהארץ‪ ,‬והכא בעם הארץ דרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר עסקינן; דתניא;איזהו עם הארץ? כל‬
‫שאינו אוכל חוליו בטהרה‪ ,‬דברי רבי מאיר; וחכמיםאומרים‪ :‬כל שאינו מעשר פירותיו כראוי‪ ,‬והני כותאי ‪ -‬עשורי‬
‫מעשריכדחזי‪ ,‬דבמאי דכתיב באורייתא מזהר זהירי דאמר מר‪ :‬כל מצוה שהחזיקובה כותים ‪ -‬הרבה מדקדקין בה יותר‬
‫מישראל ‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית‪,‬דברי רבי אליעזר‪ ,‬רבי יהושע אומר‪ :‬כל שאינו‬
‫מניח תפילין‪ ,‬בן עזאי אומר‪:‬כל שאין לו ציצית בבגדו‪ ,‬רבי נתן אומר‪ :‬כל שאין מזוזה על פתחו‪ ,‬רבי נתןבר יוסף אומר‪ :‬כל‬
‫שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה‪ ,‬אחריםאומרים‪ :‬אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם‬
‫הארץ‪.‬אמר רב הונא‪ :‬הלכה כאחרים‪ .‬רמי בר חמא לא אזמין עליה דרב מנשיא ברתחליפא דתני ספרא וספרי והלכתא‪ .‬כי‬
‫נח נפשיה דרמי בר חמא‪ ,‬אמררבא‪ :‬לא נח נפשיה דרמי בר חמא אלא דלא אזמין ארב מנשיא בר תחליפא‪.‬והתניא‪,‬‬
‫אחרים אומרים‪ :‬אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הריזה עם הארץ! ‪ -‬שאני רב מנשיא בר תחליפא דמשמע‬
‫להו לרבנן‪ ,‬ורמי ברחמא הוא דלא דק אבתריה‪ .‬לישנא אחרינא‪ :‬דשמע שמעתתא מפומייהודרבנן וגריס להו ‪ -‬כצורבא‬
‫מרבנן דמי ‪.‬‬
‫הקדמת ספר דור רביעי‬
‫נקודות הכסף יורה דעה א‪:‬א‬
‫אגרת הרשות‬
‫ביאור הלכה תקמה ד"ה ויש אוסרין בשאילת שלום‬
‫עיין בב"י דאפילו לדעת המחמירין מותרלכתוב אגרת של רשות דהיינו שטרי הממשלה כתבם וציוויים‪ .‬ובשיבוליהלקט‬
‫ראיתי בשם רב נחשון גאון ובשם ר' יצחק גאון איגרות רשות הואכתב שכותב ריש גלותא ונותן לו רשות ללמד לישראל‬
‫איסור והיתר ולהורותלהן דברי תורה עכ"ל ולכאורה הוא כעין כתב סמיכה שנותנין היום‪:‬‬
‫אדם (פדיון)‬
‫סנהדרין טו‪.‬‬
‫משפט שיילוק לאור ההלכה ‪,‬בתוך ‪ -‬לאור ההלכה‪ :‬בעיות ובירורים‪ ,‬הרב יוסף זוין‬
‫אדם המזיק באונס‬
‫גמור ‪1‬‬
‫תוספות בבא קמא כז‪ :‬ד"ה שמואל‬
‫ושמואל אמר באפילה שנו ‪ -‬והא דפליגי לקמן (דף כט‪ ).‬אי נתקל פושע הוא או לא כגון שנתקל מעצמו ולא נתקל בשום‬
‫דבר אבל הכא שנתקל מחמת מכשול ולא איבעי ליה לעיוני אנוס הוא ואע"ג דלעיל (דף כו‪ ):‬מרבינן אונס כרצון באדם‬
‫המזיק מפצע תחת פצע אונס גמור לא רבי רחמנא דהא בירושלמי פוטר אותו שישן ראשון אם הזיק לשני הבא אצלו‬
‫לישן וכן בהגוזל בתרא (לקמן דף קיב‪ ).‬גבי הניח להם אביהם פרה שאולה כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה‬
‫משלמין דמי בשר בזול שכך נהגו אבל מה שהזיקו לא דאנוסין הן ובמתניתין נמי תנן היה בעל חבית ראשון ובעל קורה‬
‫אחרון דאם עמד בעל חבית ונשברה חבית בקורה פטור ונראה לדקדק דאדם המזיק דמפטר באונס (משום) שהוא כעין‬
‫גניבה מדתניא בשלהי האומנים (ב"מ דף פב‪ :‬ושם ד"ה וסבר) המעביר חבית ממקום למקום ושברה רבי יהודה אומר‬
‫שומר חנם ישבע נושא שכר ישלם והשתא מדמחייב נושא שכר ופוטר שומר חנם ולא מחייב מטעם אדם המזיק ש"מ‬
‫דבאונס דכעין גניבה אדם המזיק פטור ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה אבל באונס שהוא כעין אבידה שהיא קרובה‬
‫‪ 1‬לקריאה נוספת‪ ,‬ע' באתר עולמות‬
‫‪4‬‬
‫לפשיעה יותר כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד‪ ):‬דגניבה קרובה לאונס ואבידה קרובה לפשיעה נראה דאדם המזיק חייב‬
‫דא"א לומר שלא יתחייב אלא בפשיעה וכן משמע לעיל דמחייב בנפל מן הגג ברוח שאינו מצויה ואע"ג דברוח שאינו‬
‫מצויה מפטר בה שומר חנם כדאמרינן בסוף ארבעה וחמשה (לקמן דף מה‪ ).‬גבי ארבעה נכנסו תחת הבעלים כו' וחייבין‬
‫לשלם דמי שור לבעלים חוץ משומר חנם ומוקי לה כגון דנטריה שמירה פחותה דשומר חנם כלתה לו שמירתו והנך לא‬
‫כלתה ש מירתן ומייתי מדר' יהודה דמועד סגי ליה בשמירה פחותה דהיינו דלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה ואין יכולה‬
‫לעמוד בשאין מצויה אלמא אע"ג דמפטר שומר חנם מחייב בה אדם המזיק והיינו טעמא משום דהוי כעין אבידה ונתקל‬
‫הוי כעין גניבה ופטור ביה אדם המזיק וכן מוכח בפרק הגוזל עצים (לקמן דף צט‪ :‬ושם) גבי טבח אומן שקלקל דפריך‬
‫למאן דפטר (בשומר) חנם מברייתא דקתני נתן בהמה לטבח ונבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר אלמא ס"ד דמקשה אפי'‬
‫בחנם חייב כמו שומר שכר שחייב על האבידה ומשני אימא מפני שהוא נושא שכר ולפיכך בשכר חייב בחנם פטור דהוי‬
‫כעין גניבה [עי' תוס' ב"מ פב‪ :‬ד"ה וסבר וב"ב צג‪ :‬ד"ה חייב]‪.‬‬
‫בבא מציעא פב‪:‬‬
‫תוספות בבא מציעא פב‪ :‬ד"ה וסבר רבי מאיר‬
‫חידושי הרמב"ן בבא מציעא ד"ה ואתא ר' יהודה‬
‫רמב"ם הלכות חובל ומזיק א‪:‬יא‬
‫רמב"ם הלכות חובל ומזיק ו‪:‬א‬
‫שלחן ערוך חושן משפט שעח‪:‬א‬
‫אסור להזיק ממון חבירו‪ .‬ואם הזי קו‪ ,‬אף על פי שאינו נהנה‪ ,‬חייב לשלם נזק שלם‪ ,‬בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס‪.‬‬
‫שאינו אנוס גמור‪ ,‬כמו שנתבאר) ‪ .‬כיצד‪ ,‬נפל מהגג ושבר את הכלי‪ ,‬או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו‪ ,‬חייב נזק‬
‫שלם‪.‬‬
‫(ודווקא‬
‫ש"ך שם ס"ק א‬
‫(א) ודוקא שאינו אנוס כו' ‪ -‬הל' מגומגם וכך הל"ל וי"א דוקא שאינו אנוס גמור דמלשון הרמב"ם והמחבר משמע דאין‬
‫חילוק וכ"כ הרב המגיד דלהרמב"ם אין חילוק‪:‬‬
‫אדמו"ר הזקן – בעל התניא ושלחן ערוך הרב‬
‫דברי הרב עמ' קי (פגישתו עם נפוליון)‬
‫אדר ב' ‪ -‬נולד או מת באדר שני – שהאדר האמיתי יקום בבקשה!‬
‫נדרים סג‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬קונם יין שאיני טועם לשנה‪ ,‬נתעברה השנה ‪ -‬אסור בה ובעיבורה; עד ראש אדר ‪ -‬עד ראש אדר הראשון‪ ,‬עד סוף‬
‫אדר ‪ -‬עד סוף אדר הראשון‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬אלמא סתמא דאדר דקאמר ‪ -‬ראשון הוא; לימא‪ ,‬מתני' רבי יהודה היא! דתניא‪ :‬אדר הראשון ‪ -‬כותב אדר הראשון‪,‬‬
‫אדר שני ‪ -‬כותב אדר סתם‪ ,‬דברי ר"מ; ר' יהודה אומר‪ :‬אדר הראשון ‪ -‬כותב סתם‪ ,‬אדר שני ‪ -‬כותב תיניין! אמר אביי‪:‬‬
‫אפילו תימא ר"מ‪ ,‬הא דידע דמעברא שתא‪ ,‬הא דלא ידע; והתניא‪ :‬עד ר"ח אדר ‪ -‬עד ר"ח אדר הראשון‪ ,‬אם היתה שנה‬
‫מעוברת ‪ -‬עד ר"ח אדר השני; מכלל דרישא לאו במעוברת עסקינן‪ ,‬שמע מינה‪ :‬הא דפשיטא ליה דמעברא שתא‪ ,‬הא דלא‬
‫ידע‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תקסח‪:‬ז‬
‫כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר‪ ,‬והשנה מעוברת‪ ,‬יתענה באדר ב'‪ .‬הגה‪ :‬ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ)‪,‬‬
‫אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ה ‪/‬רצ"ד‪ ;)/‬וכן המנהג להתענות בראשון‪ ,‬מיהו יש מחמירין‬
‫להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין)‪.‬‬
‫ט"ז שם ס"ק ג‬
‫‪5‬‬
‫באדר השני‪ - .‬דפליגי ר"מ ו ר"י ר"מ ס"ל דסתם אדר הוא שני ור"י ס"ל סתם אדר הוא ראשון ופסק רמב"ם כר"מ וי"א הוא‬
‫הרא"ש דפוסק כר"י והכריע בת"ה סי' רצ"ד כר"י ממילא יתענה ראשון מטעם דאין מעבירין על המצות‪:‬‬
‫מג"א שם ס"ק כ‬
‫באדר שני ‪ -‬דדמי למי שנדר עד אדר דאם ידע שהשנה מעוברת אסור עד אדר שני וה"נ הוא ידע (ב"י מהרי"ו) וקשה‬
‫דהרב"י כתב בי"ד סי' ר"כ ס"ח דלהרמב"ם הוי דינא הכי אבל רוב הפוסקים ס"ל דאפי' ידע שהיא מעוברת הוי עד אדר‬
‫ראשון ועוד ק' התינח אם שנה ראשונה לא היתה מעוברת והתחיל להתענות באדר אז דמי לנדר אבל אם שנה ראשונה‬
‫מעוברת ובא לימלך באיזה אדר יתענה היאך נעשה ול"נ להביא ראיה מדאמרי' בתענית דף י"ח ע"א לחדש מעובר ופרש"י‬
‫דהשנה מעובר' כו' משמע להדיא דנוהג באדר שני וגם אמרי' התם ע"ב דיום טוריינוס ויום נקנור כלם נוהגין באדר שני‬
‫דאלת"ה לא פריך מידי מפורים ע"ש א"כ גם יום שמת בו אביו יש לנהוג בשני ובת"ה מביא ראיה לנהוג בראשון מדאמרי'‬
‫פ"ק דמגילה דקריאת המגילה בשני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף משמע דאי לאו האי טעמא עבדי' בראשון ע"ש‬
‫ובתשו' מהרי"ל ס י' ל"א דחה ראי' זו משום דבמגילה ס"ד למיעבד בראשון דאין מעבירין על המצו' ע"כ ובגמ' משמע דאי‬
‫לאו קרא הוי עבדי' פורים בתרוויהו ע"ש ואפשר דגם ימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם וכ"מ קצת בס"ס מ"ת שכת' אין‬
‫בין אדר ראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה וכו' משמע שבא לאורויי שכל הימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם ועוד‬
‫די"ד וט"ו אסורים בהספד ותעני' בשניהן לכן מדינא יש להתענות בשניהם אך כיון שיום שמת בו אביו אינו אלא מנהג‬
‫א"צ לעשות אלא כמו שנהג בתחלה דמעיקרא אדעתא דהכי קביל עליה אבל מי שנדר להתענות יום שמת בו רבו וכדומה‬
‫צריך להתענו' בשניהם כנ"ל ועבי"ד סי' ת"ב בש"כ וט"ז ובכ"ה בשם הר"ש הלוי סי"ו כתב דיש להתענו' בראשון ובס"ח‬
‫סי' תשי"ב כת' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר עכ"ל ול"נ דלכ"ע האבלים א"צ ליתן לו‬
‫קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כתב במט"מ בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום א' אך אל יסיג‬
‫גבול לומר קדיש‪ ,‬ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסלו ולשנה הבאה חשון חסר ור"ח כסלו אינו אלא יום א' צ"ע מתי‬
‫יתענה אם בכ"ט לחשון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעול' יום שני עיקר שמונין מועדות משני או נימא דעכ"פ הוי‬
‫שם ר"ח עליו ולכן יתענה בר"ח ובא"ע סי' קכ"ו יש דיעות אם יום ל' נמנה לחדש העבר או להבא ונ"ל דאם שנה ראשונה‬
‫היא חסרה יקבע בכ"ט לחשון דבאמת משמע בגמרא דנדרים דיום ל' הוא נמנה לחדש העבר (עמ"ש סי' נ"ה ס"י) אבל‬
‫כששנה ראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכ ן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע‬
‫בר"ח דה"ל כמו נדר דאזלי' אחר לשון בני אדם כמ"ש מהרי"ל ומהרי"ו ועבי"ד סי' ר"כ‪ ,‬ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר‬
‫יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר"ח אדר ראשון ולא בכ"ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני‪:‬‬
‫ביאור הגר"א שם‬
‫כשא ירע כו'‪ .‬כמו בנדרים וידע שהשנה מעוברת‪ .‬מהרי"ו סי' ה' והביאו ב"י והוא כשיטת הרמב"ם שפסק כר"מ בנדרים‬
‫ס"ג וכאוקימתא דאביי שם דסתם מתני' ר"מ היא וכמ"ש בש"ע י"ד סי' ר"כ בשמו אבל כל הפוסקים חלקו עליו וכמ"ש‬
‫הרא"ש והר"ן שם דהלכה כר' יהודה וכן פסק בש"ע שם ובח"מ סי' מ"ג סכ"ח ובא"ח ריש סי' (תכ"ח) [תכ"ז] בהג"ה ובא"ע‬
‫סי' קכ"ו ס"ז בהג"ה וז"ש הרב וי"א כו' וכ"כ בתה"ד סי' רצ"ד ומהרי"ל סי' ל"א ועוד כ' מהרי"ל ראיה ממ"ש בפרק קמא‬
‫דמגילה דאי לאו מסמך גאולה לגאולה מסתבר טעמיה לעשות בראשון אלא שכ' די"ל דשם משום דאין מעבירין על‬
‫המצ ות אבל בתה"ד שם הביא ג"כ ראיה זו וכ' משום דאין מעבירין על המצות וה"נ דאין מעבירין כו' וכ' שם אח"כ ראיתי‬
‫כו' והוא דברי מהרי"ל שם ולא חש לדבריו‪ .‬אבל כל ראיותיהן אינן נראין לי דמנדרים אין ראיה דשם פליגי בלשון בני‬
‫אדם דבנדרים הלכו אחר לשון ב"א וכן בשטרות אבל כאן העיקר להתענות בשניהם דלרשב"ג ל"פ את"ק במגילה ו' ב'‬
‫אלא בסדר פרשיות אבל בשאר מודה לת"ק שכל מצות הנוהגות בשני נוהגות בראשון וכ"ה במגילת תענית ספי"ב דחשיב‬
‫שם מגילת תענית של אדר כתוב שם ואין בין אדר ראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ושילוח מתנות לאביונים וכן‬
‫ראיתי במ"א שהביא ראיה זו ואף שכ' שם רשב"ג אומר כל מצות שנוהגות בשני אינן נוהגות בראשון חוץ מן ההספד‬
‫ותענית שאסורין בזה ובזה וקי"ל כרשב"ג מ"מ הא אמר חוץ מן ההספד ותענית ור"ל כל האמורין במגילת תענית דעלה‬
‫קאי וה"ה להתענות כמ"ש בגמרא דאין ביניהם אלא סדר פרשיו ת דצריכי להיות סמוך לניסן וכן מ"ש בגמ' ושוין בהספד‬
‫כו' קאי אכל האסורין בחדש זה וז"ש תוס' שם ד"ה ור"א כו' די"ד וט"ו שבאדר ראשון אף שאסור בהספד ותענית א"צ‬
‫לעשות משתה ושמחה ולכאורה קשה הא איסור הספד ותענית ילפינן ממ"ש משתה ושמחה אבל לפ"ז ניחא דטעם הספד‬
‫ותענית שאסור בראשון לאו משום קרא דקרא לא אסיר אלא בשני כמ"ש השנית אלא משום דכתיבי במגילת תענית‬
‫כמ"ש במגילת תענית ובגמ' שם ה' ב' וכת' שם במגילת תענית ואין בין אדר ראשון כו' כנ"ל ואח"כ כת' וכותבין בשטר‬
‫אדר ראשון כו' כמ"ש בס"פ קונם אלמא דשטרות הן במחלוקת אחרת‪ .‬וראיה שניה שהביאו ממגילה שם מ"ש דטעמא‬
‫דרשב"ג משום גאולה כו'‪ .‬לאו ראיה היא דודאי לסברתם דסברי בחדש אחד לבד ראיה היא אבל הגמרא דשם מוכח‬
‫כמ"ש דנוהג בשניהם מדפריך טעמא דרשב"ג ולא פריך על ת"ק דנוהג בשניהם ש"מ דהסברא לנהוג בשניהם אלא דלאחר‬
‫שלמדו מבכל שנה ושנה דאינו נוהג אלא באחד וכמש"ש ואי אשמועי' השנית כו' פריך בשלמא כו' אלא כו' וע"כ לא‬
‫אצטריך בכל שנה ושנה בין לראב"י בין לרשב"ג אלא לאפוקי מת"ק דלא לנהוג בשניהם דלמעוטי ראשון או שני לא‬
‫שמעינן מקרא אלא לזה משום דאין מעבירין ולזה משום דכתיב השנית אבל ראיית מ"א ממ"ש ואי אשמעי' השנית לא‬
‫נראה דשאני דכתיב השנית ואדרבה מזה לכאורה מוכח לעשות בראשון אבל מה שכתבתי ראיה ברורה היא וכן מ"ש מ"א‬
‫מספ"ב דתענית מיום ניקנור וטוריינוס ראיה ברורה היא וכן ממש"ש לא נצרכה אלא לחדש מעובר ואף שהעיקר כפירוש‬
‫‪6‬‬
‫שני של רש"י שם וכן פי' התוס' שם מ"מ מדלא משני לא נצרכה אלא לשנה מעוברת ש"מ דנוהג אף בשני וכמ"ש במגילת‬
‫תענית הנ"ל להדיא וכ"כ במהרי"ו שם שכן הורה מהרי"ל וכן הורה הוא וע' ש"ך בי"ד סי' ר"כ ס"ח דהרבה מאחרונים‬
‫שס"ל כדברי הרמב"ם וכ' דגם בנדרים יש להחמיר בשניהם כ"ש כאן שמדינא הוא כן‪:‬‬
‫וכן המנהג‪ .‬וכן פי' בי"ד ס"ס ת"ב‪:‬‬
‫בשניהם‪ .‬כן הוא עיקר מדינא כנ"ל‪:‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים נה‪:‬י‬
‫אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת‪ ,‬ונער אחד נולד באדר שני באחד בו‪ ,‬ושנת י"ג אינה מעוברת‪ ,‬אותו‬
‫שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה‪ ,‬ואותו שנולד אחריו באחד באדר‬
‫השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג‪ .‬הגה‪ :‬ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור‪ ,‬אינו נעשה בר מצוה‬
‫עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו ‪/‬ט'‪)./‬‬
‫מג"א שם ס"ק י‬
‫ושנת י"ג אינה מעוברת ‪ -‬משמע דאם שנת י"ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון וכ"כ בלבוש‬
‫סי' תרפ"ה וצ"ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ"ש בהג"ה וא"כ גם זה אע"פ שנולד‬
‫בשנת העיבור מ"מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו י"ג עד שנת אדר השני וכ"מ סוף‬
‫ערכין דבעי' שנה תמימ' ומ"ש שנת י"ג מכל השנים דשנת העיבור בת י"ג חדש והכי אמרי' גבי ג' שנים שבתולותיה‬
‫חוזרין אם נתעברה השנ' גם חדש העיבור בכלל כדאי' בירושלמי על פסוק אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי לכן נ"ל‬
‫דנעשה ב"מ באדר שני והא דנקט ושנת י"ג אינה מעוברת מ ילתא דפסיק' נקט‪ :‬ומי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה‬
‫בר מצוה חשון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע אם נעשה ב"מ כ"ט לחשון דהא משמע בנדרים דף ס' דבאמת יום‬
‫ראשון של ר"ח הוא יום ל' לחדש העבר אלא שבלשון בני אדם קוראין אותו ר"ח וכן בא"ע סי' קכ"ו ס"ו יש דעות שונות‬
‫ומ"מ נ"ל דלא נעשה ב"מ עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשון דבעי' י"ג שנים שלימים כנ"ל‬
‫ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז‪:‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה תב‪:‬יב בהג"ה‬
‫מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו (כל בו בשם הר"מ וע"פ)‪ ,‬ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה (מהרי"ו סימן‬
‫קכ"א ומהרא"י סימן רצ"ו ‪/‬רצ"ג‪ /‬והאחרונים)‪ ,‬אם לא מי שהיה אצל הקבורה ולא אצל המיתה‪( .‬בקבלה מפי זקן מופלג‬
‫מהר"ם לנדו); ואם אירע יום זה ביום שאין אומרים בו תחנון‪ ,‬אין מתענין כלל‪ .‬ואם מתו באדר ונתעברה השנה‪ ,‬העיקר‬
‫להתענות באדר הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומ הר"י מינץ)‪ ,‬אע"פ שיש חולקין‪ ,‬כך הוא עיקר‪ .‬ואם מתו בשנת העיבור באדר‬
‫השני‪ ,‬מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם)‪ .‬ועיין באורח חיים סימן תקס"ח סעיף ז‪'.‬‬
‫‪Will the Real Adar Please Step Forward‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' יא‬
‫אודיתא‬
‫ראה‪ :‬קנין יד בגיטין‬
‫שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן רכב‬
‫(כג) מה שהקשית בני עוד (באות ז') על הר"ן פ' הזורק במ"ש בפשיטות דע"י קנין אגב לא מתגרשה דבעי' בידה ממש דדין‬
‫זה אבעיא בירושלמי גיטין ר"ז בעימסר לה הגט במסירה מהו וכו ידידי בני אעתיק לך מה דכתבתי בגליון הירושלמי הנ"ל‬
‫והעמדתי דברי על דברי הקרבן עדה שם ד"ה או שניי' כו' וקשה וכו' וזה לשוני‪ ,‬במחכ"ת‪ ,‬בפשוטאניחא דחצר אתרבאי‬
‫מידה והוי כמונח בידה ממש וכן בתזכה לי חצירו אף שאינה עומדת בצידו הוי החצר עכ"פ שלוחה ויד שלוחה כידה‪ ,‬אבל‬
‫קנין המסירהמועיל דקנתה הגט ומ"מ אינו בידה ולא מהני לגבי גרושין כמ"ש הר"ן רפ"ח דגיטין גבי קנין אגב‪ ,‬א"כ י"ל‬
‫דזהו ספיקא דהירושלמי אי מהני קנין בגט‪ ,‬או דבעי'ידה ממש‪ ,‬וביותר י"ל דזהו ודאי דבעי' בידה ממש כמ"ש הר"ן‬
‫בפשיטות אלא דהכא במסירה דתופסת בשערה או באפסר הקשור בבהמה הוי כאוחזת קצתהבהמה ממש ובזה י"ל כיון‬
‫דגליון הגט בידה וקנתה כולו מהניא או דבעי' שיהא הגט כולו בידה וכדדייק לישנא דהירושלמי או שניי' וכו' עד שיהא‬
‫כולו בידה‪,‬וחידוש בעיני דלא נזכר הדין דצריך שלא יהא מקצת הגט יוצא מידה‪ ,‬דאף דקנתה כל הגט בהגבה'‪ ,‬מ"מ אין‬
‫בידה וצריכין לזהר בזה דאם הגט על קלף גדולומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידה ואינו כולו בידה וצ"ע לדינא‪ ,‬עד‬
‫כאן לשוני שם‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫קנין סודר‪ ,‬אודיתא‪ ,‬ומחילה צריכה קנין‬
‫אומדנות פסיכולוגיות בזמן הזה‬
‫שלחן ערוך אבן העזר יז‪:‬ב בהג"ה‬
‫אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה‪ ,‬הרי זו מקודשת לשני‪ ,‬שהאשה שאמרה לבעלה בפניו‪ :‬גרשתני‪,‬‬
‫נאמנת; חזקה‪ ,‬אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה‪ .‬הגה‪ :‬י"א דוקא לענין שקדושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט‪ ,‬אבל אינה נאמנת להנשא‬
‫לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשי"א) א ו ליטול כתובתה (הגהת מיימוני פ"ב דגירושין)‪ .‬ויש חולקים וס"ל דלכל דבר נאמנת (רמב"ם)‪ .‬וי"א עוד דבזמן‬
‫הזה דנפישי חוצפא ופריצותא‪ ,‬אינה נאמנת אלא לחומרא‪ ,‬דאיתרע חזקה דאינה מעיזה (ב"י בשם א"ח)‪...‬‬
‫מפניני הרב עמ' שמא‬
‫אונאה‬
‫רמב"ן על התורה ויקרא כה‪:‬יד‪-‬טו‬
‫אל תונו ‪ -‬ז ו אונאת ממון‪" ,‬במספר שנים אחר היובל"‪ .‬פשוטו של מקרא על אופניו‪ ,‬על האונאה בא להזהיר‪ .‬כשתמכור‬
‫או תקנה קרקע‪ ,‬דע כמה שנים יש עד היובל‪ ,‬ולפי השנים ימכור המוכר ויקנה הקונה שהרי סופו להחזיר לו בשנת היובל‪,‬‬
‫ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח‪ ,‬ואם יש שנים מרובות ויאכל ממנה תבואות הרבה‬
‫צריך לקנותה לפי הזמן‪ ,‬וזהו שנאמר "במספר שני תבואות ימכר לך"‪ ,‬לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח‬
‫תמכור לו‪ .‬ורבותינו דרשו (ערכין כט ב) מכאן שהמוכר שדהו אינו מותר לגאול פחות משתי שנים‪ ,‬אפילו יש שלש‬
‫תבואות באותן שתי שנים‪ .‬ואינו יוצא מפשוטו‪ ,‬מספר שנים של תבואות ולא של שדפון ומעוט שנים שתים‪ ,‬לשון רש"י‪.‬‬
‫ובאמת שהוא הנכון בישוב המקרא‪:‬‬
‫אבל רבותינו אמרו (ב"מ נו א) שאין אונאה לקרקעות‪ ,‬שנאמר או קנה מיד עמיתך‪ ,‬דבר הנקנה מיד ליד‪ ,‬והמקרא הזה‬
‫כפי פשוטו ולפי מדרשו לדברי הרב בקרקעות הוא‪ .‬אבל על כרחנו נצטרך להטות מקראות מפשוטן‪ ,‬ונאמר שיהיה כל‬
‫פסוק עומד בעצמו‪ .‬יאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו‪,‬‬
‫ויחזור ויאמר‪ ,‬במספר שנים אחר היובל תקנה מאתו התבואות וכמספר שני התבואות ימכרם לך‪ ,‬כפי השנים תרבה‬
‫ותמעיט כי על כל פנים תשיבנו לו ביובל‪ .‬וכל זה אזהרה ביובל שיזהרו בו לעולם‪ ,‬וחזר ואמר ולא תונו איש את עמיתו‪,‬‬
‫בדברים‪:‬‬
‫ואני חושב עוד סברא‪ ,‬שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו‪ ,‬בין במטלטלים בין בקרקעות‪ ,‬שבהן דיבר הכתוב אל‬
‫תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל‪ ,‬שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו‪ .‬אבל‬
‫רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח‪ ,‬וביטול מקח ביותר משתות‪ ,‬ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה‬
‫בהם אפילו ביתר משתות‪ ,‬מחילה‪ ,‬כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות‪ ,‬אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת‪,‬‬
‫אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו‪:‬‬
‫ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו‪ ,‬למדנו‬
‫שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות‪ ,‬והוא חזרת הממון‪ ,‬אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן‪ .‬ולכך אמר‬
‫"וכי תמכרו ממכר" לשון רבים‪ ,‬למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין‪" ,‬או קנה מיד עמיתך"‪ ,‬היחיד מהם המוכר המטלטלין‬
‫מיד ליד‪ ,‬ואמר לכולן "אל תונו"‪ ,‬וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה‪ ,‬והיא בחזרת התשלומין‪ .‬וזה דבר‬
‫נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה‪:‬‬
‫ואולי יהיה כל זה אסמכתא‪ ,‬כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין‪ ,‬וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא‬
‫בקרקעות כמו שאמרו (ב"ק יד ב) דבר השוה לכל כסף‪ .‬כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם‪,‬‬
‫ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה‪ ,‬והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית ואמרו (ב"מ נא א) לא שנו אלא בלוקח מן‬
‫התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה‪ ,‬מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן‪:‬‬
‫וגם יתכן לומר כי הכתוב יזהיר שידעו מספר השנים עד היובל‪ ,‬ולפיהם ימכרו ויקנו ולא יונו בהם איש את אחיו‬
‫להטעותו ב מספר‪ ,‬או להטעותו במכירה שיחשוב בה שהיא לחלוטין ויטעהו בכך‪ ,‬אבל ידעו שניהם ויודיעו זה לזה‬
‫המספר‪ ,‬כי המכירה היא במספר שנים עד היובל‪ .‬שגם בקרקעות יש אונאה בטועים במדה ובמנין‪ ,‬ואפילו בפחות‬
‫משתות‪ ,‬וכל שכן במטלטלין‪:‬‬
‫גינת אגוז עמ' עא‬
‫שו"ת משכנות יעקב חושן משפט סימן נט‬
‫‪8‬‬
‫שאלה ראובן קנה ספינה משמעון והיא עמדה בנמל כשלש׳ פרסה מהעיר וקודם שקנה שלח איש היודע ומבין בטיב‬
‫הספינות והגיד לו שהוא שוד‪ .‬הדמים שקצב וסמך עליו וקנאה ונתן דמים רק נשאר בידו סך מסויים עד זמן מיוחד‪.‬‬
‫ואח״כ נמצא אונאה במקח יותר משתות רק שנשתהה יותר מכדי שיראה לתגר ערך ג׳ או ד׳ שבועות וטוען שלא נודע לו‬
‫בבירור עד עתה ולזאת רוצה להחזיק במעות שבידו או לבטל המקח והלה טוען כבר שהיה כדי שיראה כו׳ ומחלת‬
‫אונאתך‪ .‬מה דינו‪.‬‬
‫תשובה‪ ...‬ועוד ראיה ברורה לכל הנ״ל מד׳ רש״י ורמב״ן בפי׳ התורה והרא״ה בס׳ החינוך שכולן הסכימו דלאו דלא חונו‬
‫הוא אזהרה כוללת בין במטלטלין בין בקרקע שבכולן המאנה לדעת עובר בלאו דלא תונו רק בחזרת תשלומין דמי‬
‫האונאה קבלו חז״ל דוקא במטלטלין וכשיעורין שקבטו חז״ל אבל הלאו שוה בכולן‪ .‬ורש״י ז״ל כ״כ על פסוק לפי רוב‬
‫השנים כו׳ שלא יקח ממנו מעות יותר על שיווי חשבון השנים ומבואר מדבריהם דהא דממעטינן קרקע ואונאה היינו על‬
‫החזרה אבל כל שעדיין לא הגיע לידו בלאו קאי שלא ליקח ממון חבירו דרך אונאה הן קרקע והן מטלטלין‪ .‬ומבואר שם‬
‫בלשון הרמב״ן שכל הדינים שנאמרו בזה הוא על חזרת הממון מיד המאנה בשכבר בא לידו ולא שיקחנו לידו עתה‪.‬‬
‫והמעיין בזה היטב בשכל ישר יראה ראיה ברורה לכל הדברים‪ .‬וראה זה דקדוק מבואר בלשון הגמרא שדרשו לעמיתך‬
‫אחה מחזיר אונאה כו׳ הרי להדיא שתפסו ל׳ חזרת אונאה ולא דרשו לעמיתך אחה מוזהר מלהונות אבל רשאי להונות‬
‫לגוי‪ .‬דבאמת זה איסור גמור דהא דרשינן וחשב עם קונהו ידקדק עם קונהו ואסור להטעותו ח״ו רק שאינו בדין חזרת‬
‫אונאה כיון דמדעתיה יהב ליה ולא הוי כגזילתו דאסור מה״ת‪ .‬ומינה דה״ה לכל המתמעטים בזה הכל קאי על החזרה‪ .‬ויש‬
‫להאריך הרבה בענין זה ואין הפנאי גורם גם אין מהצורך להאריך כ״כ כי הדברים ברורים וישרים למוצאי דעת‪.‬‬
‫מנחת חינוך שלז‪:‬א‬
‫‪ ...‬ומבואר בש"ס וכ"פ כל הפוסקים אלו דברים שאין להם אונאה קרקעות ועבדים ושטרות והקדשות ובש"ס ילפינן מקרא‬
‫וכי כו' ממעטינן כל הנהו ויש לספק אי על כל הנהו דממעטינן מקרא זה אין בהם הלאו כלל וא"ע כלל בלאו כי כך גזה"כ‬
‫א"ד דעובר על הלאו רק דין אונאה להחזיר שתות וביטול מקח ביתר משתות לית בהו אבל על הלאו עובר ובר"מ אינו‬
‫מבואר אך הרמב"ן בפי' על התורה ומובא כאן בד' הרהמ"ח דעתו דאף בעושו"ק והקדשות עוברים בלאו הזה רק דין‬
‫אונאה להחזיר או ביטול מקח אין בהם ע' בד' הרהמ"ח והנה לדעת זו כיון דאתמעט מקרא נראה דגזה"כ הוא ולא מטעם‬
‫‪2‬‬
‫שכ' הרהמ"ח דדרך למחול‪...‬‬
‫רש"ש בכורות יג‪ :‬ד"ה גמרא ואי אתה מחזיר אונאה לעובד כוכבים‬
‫מדל"ק ואי אתה מוזהר מלהנותו‪ .‬משמע דזה ודאי אסור דלא עדיף מגנבת דעת דאסור אף לעובד כוכבים בחולין (צד)‪.‬‬
‫ותמהני על לשון הפוס' בשו"ע סימן רכ"ז סכ"ו שסתמו וכתבו עובד כוכבים אין לו אונאה‪:‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' פח‬
‫אברבנאל דברים טו‪:‬ד‬
‫והטעם השלישי הוא אמרו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ‪ .‬רוצה לומר ראוי הוא לכל אדם בעל שכל שלא ירע בעיניו‬
‫מעשה הצדקה כי העושר איננו ירושה לך‪ .‬ומי יודע אם תבא אתה היום או מחר לידי עניות וייטב בעיניך מעשה הצדקה‬
‫כי גלגל הוא החוזר בעולם ואם שלום ואמת יהיה בימיך אולי בניך או בני בניך יצטרכו לזה כי לא יחדל אביון מקרב‬
‫הארץ יהיה מי שיהיה‪ .‬ואפשר שתהיה אתה או בניך‪ .‬ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך‬
‫שהם שלשה הבחינות שזכר בתחלה‪ .‬מצד הקורבה‪ .‬ומצד הרחמים לאביון‪ .‬ומצד השכנות שהוא בארץ‪ .‬שדרך השכנים‬
‫להלוות ולתת זה לזה‪.‬‬
‫חכם צבי סימן כו‬
‫ראיתי מ"ש מעכ"ת בשם ה"ה מחותני מהר"א ברודא מפראג על קושית מהרש"ל על הרמב"ם דס"ל (לפי דעת מהרש"ל‬
‫לאפוקי לפי דעת הכ"מ) שגזילת וגניבת הגוי אסורה בלאו כמו של ישראל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה בכללה‬
‫ובפרטה לישראל ניתנה עכ"ל‪ ...‬ולי דברי מהרש"ל תמוהין מאוד ומה ענין דהתורה לישראל ניתנה ולא לנכרים שהביא‬
‫מהרש"ל ומה זו קושיא להרמב"ם אטו משום לתא דידהו הוא וכי הרמב"ם סבור שהנכרי נצטווה שלא יניח לישראל‬
‫לגזלו או לגנוב ממנו והלא אנחנו נצטוינו שלא לעשות מעשים מכוערי' ולא יהא אלא גונב ע"מ למיקט או ע"מ לשלם‬
‫תשלומי כפל אף שאינו מתכוין לגנוב ולא עוד אלא שמתכוין לטובת הנגנב עכ"ז נצטוינו אנחנו שלא להרגיל עצמינו‬
‫לגנוב וכבר מצינו שני לאוין מפורשים בגוים לא תתעמר בה ומכור לא תמכרנה בכסף וכשצרין על ערי הנכרי' נצטוינו‬
‫להניח רוח אחת מבלי מצור לכל מי שירצה להמלט על נפשו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מלכים פ"ו דין ז' וכן כי תקרב אל‬
‫‪ 2‬ע' בתוספות כתובות צח‪ :‬ד"ה אלמנה‪ ,‬ושם ק‪ .‬ד"ה אמר רב נחמן‪ ,‬ובקידושין מב‪ :‬ד"ה ה"ג‪ ,‬ובבא קמא יד‪ :‬ד"ה דבר השוה שסוברים‬
‫שחייב להחזיר מחצי ואילך‪ ,‬וע' בהגהות הגר"א בבא קמא שם שציין שהרי"ף והרמב"ם חולקים‬
‫‪9‬‬
‫עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום ואף בבע"ח בלתי מדברים נצטווינו על צערם מדאורייתא למ"ד ואותו ואת בנו לא‬
‫תשחטו ביום אחד ומצות ש לוח הקן יש בה עשה ול"ת ואף בצמחים נצטוינו לא תשחית את עצה וכל זה אינו בעבור‬
‫הפעול אלא בעבורינו אנחנו הפועלים לקנות בנפשנו דעות אמיתיות ומדות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו וז"ב מאוד‬
‫ולטעמיה דמהרש"ל תיקשי לנפשי' הא איהו גופיה ס"ל דאפשר דהנהו דרשות דואכלת את כל העמים בזמן שהם מסורים‬
‫בידך וכן וחשב עם קונהו שלא ימשכנו ויצא דרשות גמורות נינהו וכן הוא האמת לדעתי ותקשי למהרש"ל והאיך‬
‫נצטווינו במצות עשה שלא לגוזלם דמה לי מ"ע או ל"ת דכשם שהאזהרות והמניעות שבתור' אינן אלא לישראל ולא‬
‫לאומות כך החיובים והעשין אינן אלא לנ ו ואדרבא החיובים יותר נראה שאינן אלא לישראל כי כן לא מצינו במצות בני‬
‫נח אלא אזהרות ומניעות לבד מאברהם שיצא מהם באהבת ה' יתברך אותו ציוהו במצות המילה אלא עכ"ח אין זה ענין‬
‫לזה שהאומות לא נצטוו להיות פועלים ועושים מצות התורה אבל אנחנו נצטוינו עליהם בהרבה מצות ואף מ"ד גזל‬
‫הנכרי מותר נמי הוי תיובתיה דמהרש"ל דהא איצטריך לדידיה רעך למישרי גזל הנכרי ואי כסברת מהרש"ל דלא ניתנה‬
‫תורה אלא לישראל וכו' רעיך למה לי הא ממילא ידעינן ליה אלא וודאי אין זו סברא ודו"ק ‪...‬‬
‫אורים ותומים בחלוקת הארץ‬
‫שיטה מקובצת בבא בתרא קכא‪:‬‬
‫ראב"ד‬
‫ארץ ישראל לשבטים איתפלג‪ .‬כבר פירשתיו ועדיין לא יצאתי ידי חובתי לפי שראיתי כתוב דכתיב והתנחלתם הארץ‬
‫בגורל למשפחותיכם כו'‪ .‬ונראה כי זאת היתה השאלה לשבטים אתפלג שנים עשר חלקים שוים לרב תרבו נחלתו חוזר‬
‫על ראשי המשפחות כגון חנוך ופלוא חצרון וכרמי או דילמא לקרקף גברא אתפלוג והשבט המרובה יטול חלק מרובה‪.‬‬
‫תא שמע בין רב למעט וזה הלשון משמע לשון השואה כלומר בין הרב ובין המעט שוין הן בגורל כמו כקטן כגדול‬
‫תשמעון וזעקת בני יוסף על זה הפירוש לא ידעתי על מה לפי השאלות ששאל רב פפא לאביי ליוצאי מצרים כו' ועל כן‬
‫אני חוזר על פירוש הראשון כי לא היתה השאלה אלא על אורים ותומים אם הוזקקו בין איש לאיש והשיב שלא הוזקקו‬
‫אלא בין שבט לשבט שנאמר על פי הגורל תחלק הארץ בין רב למעט ועל פי הוא אורים ותומים וקאמר בין רב למעט‬
‫אלמא לשבטים הוזקקו בלבד אבל הגורל היה אפילו בין איש לאיש והחלקים לפי אנשי השבט כאשר פירשנו בתחלה ולא‬
‫נתחלקה אלא בכספים שנאמר בין רב למעט‪ .‬האי שנאמר ארישא קאי שאמר שלא נתחלקה אלא לשנים עשר שבטים‬
‫ולא נתחלקה אלא בגורל כלומר לולי הגורל ואורים ותומים לא היו השבטים לעולם נסמכים על אותו חלק שיהנה לשבט‬
‫אחד מפני רוב חשיבותו‪ .‬הראב"ד ז"ל‪.‬‬
‫חידושי הגר"ח הלכות שכנים ב‪:‬יא‬
‫‪...‬ולפי זה י"ל דהראב"ד לטעמיה אזיל דמבואר בשיטה מקובצת בב"ב דף קכ"א דעתו שם דבחלוקת ארץ ישראל גופה‬
‫חלוקת נחלה של כל שבט בפני עצמו למשפחותיו היתה עפ"י גורל לבד בלא אורים ותומים‪ ,‬וא"כ הרי מוכח דגם בלא‬
‫אורים ותומים חשוב ג"כ גורל‪ ,‬ועל כן מפרש דפרכת הגמ' אי מה להלן בקלפי ואורים ותומים אף כאן בקלפי ואורים‬
‫ותומים‪ ,‬ר"ל דחסר עדיין קנין‪ ,‬אבל הגורל חשוב גורל כהלכתו‪ ,‬וע"כ לא גרס אלא אר"א‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רט‬
‫אותיות נקנות במסירה‪ ,‬המוכר שטר חוב לחברו ומחלו‬
‫רש"י סנהדרין לא‪ .‬ד"ה אותיות נקנות במסירה‬
‫יד רמה שם‬
‫ההיא איתתא דנפקא שטרא מתותי ידה בבי דינא אמרה ידענא ביה דפריעא הוא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן‬
‫כר' דאמר אותיות נקנות במסירה ומגו דאיבעיא אמרה לקוח הוא בידי כי אמרה דפרוע מהימנא הא ליתא לדר' אמר ליה‬
‫לא שאני הכא כו' כלו מר אע"ג דאי אמרה לקוח הוא בידי לא מהימנא כי אמרה דפריעא היא מהימנא דאיבעיא קלתיה‪.‬‬
‫ואיכא דאמרי לא הימנה רב נחמן אמר ליה רבא והא איבעיא קלתיה אמר ליה כיון דאיתחזק שטרא השתא בבי דינא לא‬
‫מהימנא למימר דפריעא הוא משום טעמא דאיבעיא קלתיה דהשתא מיהת לא קלתיה ואי נמי הוה קליא ליה בתר הכי לא‬
‫הוה מפסיד מהאי שטרא ולא מידי דהא אתחזק שטרא בבי דינא‪ .‬דבר אחר כיון דאיתחזק שטרא בבי דינא איבעיא‬
‫קלתיה לא אמרינן דהשתא מיהת לא הוה יכלה למקלייה‪:‬‬
‫קידושין מז‪:‬‬
‫בבא בתרא עו‪:‬‬
‫‪10‬‬
‫רמב"ם הלכות מכירה ו‪:‬יב‬
‫קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים‪ ,‬א בל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי‪ ,‬לפיכך המוכר‬
‫שטר חוב לחבירו עדיין יכול למחול ואפילו יורשו מוחלו‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬קניין השטרות וכו'‪ .‬א"א לא מן השם הוא זה אלא מפני‬
‫שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי לפיכך אם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול משמכר‬
‫שטר חובו‪ ,‬עכ"ל‪+.‬‬
‫שבועות ד‪:‬‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא ‪ -‬יורה דעה סימן רג‬
‫תשובה שלום לכבוד אהובי תלמידי ידידי האלוף והתורני המופלא כבוד מוה' חיים נר"ו‪:‬‬
‫מה שהקשה במסכת שבועות ד' ע"ב אמרינן דטעמיה דר"ע דמחייב בשבועה לשעבר דדריש ריבויי ומיעוטי ולא דריש‬
‫כלל ופרט ומוכח התם דמאן דדריש ריבויי ומיעוטי סובר כרבי דבכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות ורבנן דפליגי על‬
‫רבי וממעטי גם קרקעות ועבדים דרשי כלל ופרט ואיך פסק הרמב"ם בפ"א משבועות כר"ע דמחייב לשעבר ופסק בפ"א‬
‫מבכורים דאין פודין בעבדים וקרקעות‪ .‬זה תורף קושייתו‪ 1‬והנה שיטה זו אם דרשינן כל התורה בכלל ופרט או בריבוי‬
‫ומיעוט הוא נוגע במקומות הרבה אבל מחמת סתירה זו שהקשה לא קשיא ולא מידי והרמב"ם לשיטתו דאפילו אם‬
‫דרשינן בריבוי ומיעוט ג"כ ממעטינן בפדיון בכור עבדים וקרקעות וזה לשון התוספות שם בד"ה יצאו שטרות הא דמשמע‬
‫הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטריך למעוטי שטרות מפורש במקום אחר‪ .‬והנה מדברי התוספות הללו יש לי פליאה‬
‫רבה על דברי הר"ן בפ' הכותב שעל דברי הרי"ף בטעמא דשמואל דאמר המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול כתב הר"ן‬
‫שהעלה הרי"ף דשטר ות אי אפשר להקנותן בהקנאה אלא שחכמים תיקנו להם מכר כו' ור"ת חולק בדבר ואומר דמכירת‬
‫שטרות דאורייתא והביא ראיה מדתנן בפ' הזהב אלו דברים שאין להם אונאה העבדים ושטרות וקרקעות ואמרינן מנה"מ‬
‫דת"ר כי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד יצאו קרקעות שאין מטלטלין ויצאו עבדים שהוקשו‬
‫לקרקעות ממכר מי שגופו מכור וגופו קנוי יצאו שטרות כו' אלמא דמכירת שטרות דאורייתא דאי לא מהני אלא מדרבנן‬
‫היכי אתא קרא למעוטינהו מאונאה כו' אלו דברי ר"ת ז"ל‪ .‬והרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות זכיה מסכים לדברי הרי"ף‬
‫דמכירת שטרות מדרבנן וזו שהביא ראיה מפרק הזהב אפשר לדחותה דעיקר קרא למעוטי עבדים וקרקעות אתא ואפ"ה‬
‫מפקינן שטרות מאונאה לפי שאין בכלל הכתוב אלא דבר המיטלטל וגופו קנוי ומכור כו' ‪2‬‬
‫והנה יפלא אם דחה הר"ן ראיית ר"ת מפרק הזהב מה יענה הר"ן לדברי רבי גבי בכור שאינו ממעט רק שטרות לחוד‬
‫ואם אין לשטרות קנין מן התורה לאיזה צורך הוצרך למעטן גבי פדיון ולזה רמזו התוספות במסכת שבועות הנ"ל דמשמע‬
‫הכא דשייך בהו מכר‪ .‬ועל ר"ת ג"כ קשה שהביא ראיה מפ' הזהב ולא הביא ג"כ מפדיון בכור‪ .‬ולכן נראה דמשם אין‬
‫ראיה דמה בכך דמוכח מדברי רבי דמכירת שטרות דאורייתא כיון דשמואל סובר דמכירת שטרות דרבנן מדאמר שיכול‬
‫למחלו שבקינן דברי רבי בשביל הכרעת שמואל וא"ת ושמואל גופיה איך הוא חולק על רבי ואף דרבנן פליגי על רבי בגוף‬
‫דין פדיון וס"ל דגם בעבדים וקרקעות אין פודין כיון דאפשר לפרש טעמייהו דדרשי כללי ופרטי כדמוקי באמת בש"ס א"כ‬
‫בהא דסובר רבי דמכירת שטרות דאורייתא אין לנו ראיה דפליגי ואיך פליג שמואל על רבי‪ .‬נלע"ד דטעמיה דשמואל‬
‫דסבר דרבנן ור"מ במסכת קידושין מ"ז ע"ב דפליגי במקדש בשט"ח פליגי בדשמואל כדמוקי שם בגמרא וחכמים ס"ל‬
‫שיכול למחול ופסק כחכמים‪ .‬ובאמת גם במסכת שבועות ובמסכת בכורות פלוגתייהו דרבי ורבנן היה יכול לאוקמי‬
‫דכ"ע ס"ל דדרשינן ריבוי ומיעוט אלא דרבי סבר מכירת שטרות דאורייתא לכך סובר דמיעוט הוא למעוטי שטרות ורבנן‬
‫סברי דמכירת שטרות דרבנן ואי אפשר לאוקמי קרא על שטרות וע"כ למעוטי קרקעות ואז ממילא אף אחר שתיקנו רבנן‬
‫קנין לשטרות אין פודין בהם ק"ו מקרקעות דבכל מקום משמע עכ"פ דקרקעות עדיפי משטרות שאין גופן ממון כלל אלא‬
‫כיון דבהא אי דרשינן כללי ופרטי או ריבויי ומיעוטי מצינו בלא"ה פלוגתא דתנאי אוקי גם פלוגתא דרבי ורבנן בכך ולכן‬
‫לא רצה ר"ת להביא ראיה מפדיון הבן דאולי אף דרבי סובר קנין שטרות דאורייתא אולי שמואל לא ס"ל כן ולכן הביא‬
‫ראיה מפרק הזהב דדריש כולהו מקראי דמיעוטא דקרקעות דריש מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד וממכר דריש מי שגופו‬
‫מכור למעוטי שטרות וסובר ר"ת דמיתורא דקרא דריש וכיון דקרא ממעט שטרות מאונאה מוכח דמכירה שלהם היא מן‬
‫התורה ועל דבר ה‪ s‬מוכח מן הכתוב אי אפשר שיהיה בו מחלוקת וא"כ ע"כ גם שמואל סובר דמכירת שטרות דאורייתא‬
‫ואפ"ה יכול למחול והר"ן דחה ראייתו וסובר דממכר אינו מיותר ועיקר קרא למעוטי קרקעות אלא דממילא קרא לא‬
‫איירי אלא בדבר שגופו מכור אבל מודה הר"ן דרבי דדריש ג בי פדיון למעוטי רק שטרות ודאי סובר שמכירתן היא מן‬
‫התורה‪ .‬ומעתה הרמב"ם לשיטתו שפסק בפ"ז מהלכות מכירה שמן התורה אין לשטרות מכירה כלל וכן בפ"י מהלכות‬
‫זכיה וא"כ אף שסובר דדרשינן ריבוי ומעוטי מ"מ ע"כ דמיעוטא דפדיון הבן על קרקעות קאי לכך פסק דגם בקרקעות‬
‫ועבדים אין פודין וממילא גם בשטרות אין פודין בק"ו מקרקעות ועבדים‪ .‬דברי רבך הד"ש‪.‬‬
‫ארץ הצבי סימן כב‬
‫גינת אגוז סימן מד‬
‫‪11‬‬
‫שיעורי הרב לא‪.‬‬
‫איבה‬
‫ראה‪ :‬יהרג ואל יעבור‪ ,‬איבה‪ ,‬ועניני חולים‬
‫איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא‬
‫שבועות כב‪ ,:‬בבא קמא מו‪:‬‬
‫תוספות שבועות כב‪ :‬ד"ה איבעית‬
‫איבעית אימא קרא כו' ‪ -‬בספ"ק דקדוש ין (דף לה‪ ):‬גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון‬
‫דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב‪ ).‬גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר‬
‫למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק‬
‫להשמיענו הסברא‪.‬‬
‫אין אדם מוציא דבריו לבטלה – הערכין המטלטלין‬
‫ערכין ה‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬פחות מבן חדש נידר אבל לא נערך‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬ת"ר המעריך פחות מבן חדש ‪ -‬ר"מ אומר‪ :‬נותן דמיו‪ ,‬וחכמים אומרים‪ :‬לא אמר כלום‪ .‬במאי קמיפלגי? ר"מ סבר‪ :‬אין‬
‫אדם מוציא דבריו לבטלה‪ ,‬יודע שאין ערכין לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים; ורבנן סברי‪ :‬אדם מוציא את דבריו‬
‫לבטלה‪ .‬כמאן אזלא הא דאמר רב גידל א"ר‪ :‬האומר ערך כלי עלי ‪ -‬נותן דמים? כר"מ‪ .‬פשיטא דכר"מ אתיא! מהו דתימא‬
‫אפילו כרבנן‪ ,‬התם הוא דטעי‪ ,‬סבר‪ :‬כי היכי דאיכא ערכין לבן חודש איכא נמי לפחות מבן חודש‪ ,‬אבל הכא דליכא‬
‫למיטעי‪ ,‬ודאי אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים‪ ,‬קמשמע לן‪ .‬ולרבי מאיר למאי איצטריך? מהו דתימא‪:‬‬
‫טעמא דרבי מאיר התם‪ ,‬דגזר פחות מבן חודש אטו בן חודש‪ ,‬אבל הכא דליכא למיגזר אימא לא‪ ,‬קמ"ל‪ :‬טעמא דרבי מאיר‬
‫דאין אדם מוציא דבריו לבטלה‪ ,‬לא שנא הכא ול"ש הכא‪.‬‬
‫סנהדרין טו‪.‬‬
‫אין אדם משים עצמו רשע‬
‫סנהדרין ט‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין ט‪ :‬ד"ה אין אדם משים עצמו רשע‬
‫כתובות יח‪:‬‬
‫דרוש וחידוש כתובות יח‪:‬‬
‫ק"ק דבההיא דפלוני רבעני דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו ומהימנינן ליה‬
‫דפלוני רבע אף שהוא אומר על עצמו שהוא רשע ואינו ראוי להעיד אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות אלא דהיה ראוי‬
‫לומר בדרך ממנ"פ דאם האמת שפלוני רבעו הוא רשע ואין כאן עדות לזה אמרינן פלגי' דבוריה ומהימן דפלוני רבע וה"נ‬
‫ה כא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא בזה אמרינן דאין נפסל על פי‬
‫עצמו והשטר כשר אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום והשטר פסול בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי‬
‫להאמינם במגו א"כ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ נהמני' להו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו מזה מוכח‬
‫דכללא דא"א מע"ר לאו בדוקא שאין דנין אותם לפסולי עדות אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה‬
‫רשע‬
‫תוספות סנהדרין ט‪ :‬ד"ה לרצונו‬
‫סנהדרין כז‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫ראש השנה כב‪.‬‬
‫משנה‪ .‬אלו הן הפסולין‪ :‬המשחק בקוביא‪ ,‬ומלוי ברבית‪ ,‬ומפריחי יונים‪ ,‬וסוחרי שביעית‪ ,‬ועבדים‪ .‬זה הכלל‪ :‬כל עדות‬
‫שאין האשה כשירה לה ‪ -‬אף הן אינן כשירין לה‪.‬‬
‫גמרא‪ .‬הא אשה כשירה לה ‪ -‬אף הן כשירין לה‪ .‬אמר רב אשי‪ :‬זאת אומרת גזלן דדבריהם כשירין לעדות אשה‪.‬‬
‫קצות החושן מו‪:‬יז‬
‫ונב‪:‬א ‪3‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רלז‬
‫אין איסור חל על איסור‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא ‪ -‬אורח חיים סימן לו‬
‫אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו‬
‫רש"י בבא קמא מה‪ .‬ד"ה מה בעלים‬
‫סנהדרין לא‪:‬‬
‫אין דנים שנים ביום אחד‬
‫תוספות סנהדרין מו‪ .‬ד"ה שתי‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין יד‪:‬י‬
‫צריכין בית דין להתיישב בדיני נפשות ולהמתין ולא יאיצו‪ ,‬וכל בית דין שהרגו נפש בשבע שנים הרי אלו חבלנין‪ ,‬אף על‬
‫פי כן אם אירע להם להרוג בכל יום ויום הורגין אבל אין דנין לעולם שנים ביום אחד אלא דנין זה היום והשני למחר‪ ,‬היו‬
‫שניהם בעבירה אחת ומיתה אחת כגון נואף עם נואפת דנין שניהם ביום אחד‪ ,‬לפיכך אם היה הנואף בועל בת כהן הואיל‬
‫והוא בחנק והיא בשריפה אין הורגין שניהן ביום אחד‪.‬‬
‫אור שמח שם‬
‫מלשון רבינו נראה שמפרש דלא כרש"י (סנהדרין מ"ו ע"א ד"ה אבל)‪ ,‬וכוונתו דשנים שמחללין שבת אף ע"פ שמיתתן‬
‫שוה אין זה בכלל עבירה אחת‪ ,‬דכל אחד מחלל שבת בפני עצמו‪ ,‬ודוקא בנואף שלא מצי לעשות העבירה בלא הנואפת‪,‬‬
‫או הנשכב זכור וכיו"ב‪ ,‬ולכן א"ש מה דמביא מהא דתלה שמעון ב"ש שמונים נשים ביום אחד‪ ,‬שעשה שלא מן הדין‪ ,‬רק‬
‫להוראת שעה שכולם מכשפים היו‪ ,‬ואין זה עבירה אחת‪ ,‬שאחת לא שייכא לחברתה‪ ,‬וכל אחת נהרגה על מה שכשפה‪,‬‬
‫והוי שתי עבירות‪ ,‬אבל בעדים שהוזמו‪ ,‬הלא אם הוכחש אחד מהן אפילו הן מאה בטלה עדות כולן מיקרי עבירה אחת‪,‬‬
‫שמכללן נעשה עבירה אחת‪ ,‬ורש"י (שם) ותוס' (שם ד"ה שתי) הוצרכו לדחוק לפירושם משום דכשוף יש באוב ויש בחובר‬
‫חבר יעו"ש‪.‬‬
‫ולפ"ז א"ש מה דאמר בסוף סנהדרין (קי"ב ע"א) גבי אנשי עיר הנדחת דמרבין להם בתי דינין‪ ,‬היינו משום דאין דנים‬
‫שנים ביום אחד‪ ,‬ומה שהקשה רש"י שם (ד"ה וריש לקיש) דהא בעבירה ומיתה אחת דנין‪ ,‬לק"מ‪ ,‬דכיון דאם הן מיעוט‬
‫העיר וצריכין להסקל א"כ לא הוי זה עבירה אחת‪ ,‬דכל אחד נסקל על מה שעבד עו"ג בפני עצמו‪ ,‬אם לא דהוי רובא‪ ,‬דאז‬
‫‪ 3‬פתחי תשובה אבן העזר יז‪:‬יח‬
‫אבל פסולי עדות דאוריי' ‪ -‬כ' בס' קהלת יעקב וז"ל משמע לכאורה מלשון הפוסקים דכל הפסולין המבוארים בח"מ סימן‬
‫ל"ד דפסולין מדאוריי' פסולים לעדות אש ה אבל הנ"י פז"ב וכן בפ"ז דיבמות כתב בהדיא דכל שאינו רשע דחמס אינו‬
‫פסול רק משום גזה"כ דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפי' אשה כשירה ה"ה רשע שאינו של חמס וכן‬
‫בב"י סימן כ"ח נסתפק בהאי סברא ומהתימא שלא הזכירו כאן דברי הנ"י אחרי שלא נמצא חולק כו' ויש להחמיר בזה‬
‫עכ"ל‪ :‬ועיין בקצות החושן סי' מ"ו ס"ק י"ז ועיין בח"מ לקמן סי' מ"ב ס"ק ט"ו ומ"ש בפ"ת שם ס"ק כ"ג וע"ל סק"מ מזה‪:‬‬
‫‪13‬‬
‫דנין בסייף וממונן אבד‪ ,‬וב"ד הגדול בעי לגמור דינם‪ ,‬אז מיקרי עבירה אחת‪ ,‬שעל ידיהן בהצטרף העובדים הוי חיוב אחד‪,‬‬
‫והוי ממש עבירה אחת‪ ,‬וכן כתב בפ"ד מהלכות עו"ג‪ ,‬וכן מפורש בתוספתא דנגעים פרק א' (ה"ט) אנשי עיר הנדחת אין‬
‫דנין שנים מהם כאחד‪ ,‬אלא דנין את הראשון ואח"כ דנין את השני‪ ,‬וזהו כמו שבארנו‪ .‬ולשיטת רש"י צריך לומר שזה עבד‬
‫בהשתחויה וזה עבד בזביחה‪ ,‬והו' שתי עבירות‪ ,‬אף שבשגגת ע"ג וזדון מלאכות אינו מביא רק קרבן אחד מיקרי שתי‬
‫עבירות‪ ,‬וזה דחוק טובא‪ .‬ולפ"ז מדוע לא פירש רש"י מרבין להן ב"ד בכה"ג‪ .‬והנכון כפירוש רבינו‪ ,‬שכתב היו שניהם‬
‫בעבירה אחת כו' כגון נואף עם נואפת‪((( ,‬נ"ב‪ .‬וכן מוכח מירושלמי פ"ק דסנהדרין הלכה ג'‪ ,‬איתא חמי שנים אין דנין ביום‬
‫אחד‪ ,‬לא כ"ש שבט‪ ,‬הרי דבעבירה אחת ג"כ אין דנין‪ ,‬כמו שביארנו‪ .‬כיון דהשנים אין שייכין זה לזה במעשה העבירה‪.‬‬
‫[ממלואים]))) וזה ברור בשיטתו הקדושה‪...‬‬
‫תוספתא נגעים א‪:‬יא ויג‬
‫אין דנין שני דינין כאחד ואפילו נואף ונאפת אלא דנין את הראשון ואחר כך דנין את השני ואין נמנין על שני דברים‬
‫כאחד ואין שואלין שתי שאלות כאחד אלא נמנין על הראשון ואחר כך נמנין על השני נשאלין על הראשונה ואחר כך‬
‫נשאלין על השנייה‪:‬‬
‫‪...‬אנשי עיר הנדחת אין דנין שנים מהם כאחד אלא דנין את הראשון ואחר כך דנין את השני‪:‬‬
‫אין הולכים בממון אחר הרוב והמוציא מחברו עליו הראיה‬
‫תוספות בבא קמא טו‪ :‬ד"ה קמ"ל‬
‫פני יהושע גיטין מח‪:‬‬
‫רש"י בד"ה המוציא מחבירו כו'‪ .‬ודאורייתא היא בב"ק מי בעל דברים כו' עכ"ל‪ .‬ויש לתמוה דהתם מקשה הש"ס גופא הא‬
‫למה לי קרא סברא היא ומפיק לקרא לדרשה אחריתי ע"ש ריש פרק הפרה‪ .‬מיהו למאי דפרישית שם אתי שפיר דהא‬
‫דמקשה סברא היא היינו למ"ד הולכין בממון אחר הרוב ולמ"ד ברי ושמא ברי עדיף דבהכי איירי הסוגיא שם וא"כ כיון‬
‫דלא אמרינן לעולם המוציא מחבירו עליו הראיה אלא בדליכא רובא נגד המוחזק וליכא נמי ברי ושמא א"כ מקשה שפיר‬
‫ולמה לי קרא משא"כ אליבא דהלכתא דקי"ל המוציא מחבירו עליו הראיה אפילו בברי ושמא ואפילו יש רוב נגד המוחזק‬
‫אין הולכין בממון אחר הרוב אם כן ודאי צריך קרא להכי‪ ,‬ועפ"ז יישבתי שם שיטת הרמב"ם ז"ל‪ .‬נמצא דלפי"ז אתי שפיר‬
‫מה שפירש רש" י כאן מדאורייתא היא משום דקשיא ליה מאי מקשה הש"ס הכא בפשיטות השתא דלא ידעינן משלם‬
‫שמינה המוציא מחבירו עליו הראיה ומאי קושיא דלמא איירי שהניזק טוען ברי והמזיק שמא דהכי אורחא דמילתא‬
‫שהניזק יודע במיטב שדהו אי כחושה אי שמינה והמזיק אינו יודע שלא היה בשעת הנזק‪ ,‬אבל במה שפרש"י ז"ל‬
‫דמדאורייתא יליף לה והיינו כדפרישית דקרא איצטריך לענין ברי ושמא ורוב דבכל ענין צריך להגיש ראיה אליהם דוקא‬
‫וא"כ מקשה שפיר‪.‬‬
‫שיטה מקובצת כתובות טו‪ :‬ד"ה אילימא נגחיה‬
‫שיטה ישנה‬
‫אילימא דנגחיה תורא דידן לדידיה וכו'‪ .‬אבל אי הוי רוב ישראל נראה דפשיטא הוא דמשלם לו חצי נזק ואע"ג דאין‬
‫הולכין בממון אחר הרוב לרב קאמרינן וכן נראה מדאמרינן לא צריכא דנגחיה תורא דידיה לדידן ולא משלם אלא פלגא‬
‫משמע הא ברוב כותים משלם כוליה ודוקא אליבא דרב דקסבר הולכין בממון אחר הרוב ואיכא דאמרי דברוב כותים‬
‫אפילו שמואל מודה דבחזקת כותי קאי ומפקינן מיניה‪ .‬שיטה ישנה‪:‬‬
‫רשב"א‬
‫והרשב"א כתב וז"ל ואוקימנא לנזיקין וקשיא לן אפילו רוב כותים נמי לימא להו אייתיהו ראיה דלאו ישראל אתון‬
‫ושקולו דהא אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מחזקת מאריה וי"ל דכיון דמספקא לן אי כותי אי ישראל אם‬
‫רוב כותים ככותי חשבינן ליה וכיון דככותי חשבינן ליה לית ליה חזקה דממונא דנימא אוקי ממונא בחזקת מאריה אבל‬
‫בישראל דודאי אית ליה חזקה דממונא לא אזלינן ביה אחר הרוב‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫תוספות סנהדרין ג‪:‬‬
‫אין הולכין בממון אחר הרוב – כשיש גם חזקה להוציא‬
‫‪14‬‬
‫תוס' כתובות טז‪ ,.‬תוס' ישנים‪ ,‬ובעל המאור‬
‫אין מבטלין איסור לכתחילה‬
‫דרכי תשובה קח‪:‬כט‬
‫שו"ת תורת חסד‬
‫שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן סב‬
‫בעקבי הצאן עמ' קעב‬
‫אין מוסיפין על העיר ועל העזרות – קדושת הר הבית והמקדש‬
‫תוספות סנהדרין טז‪ :‬ד"ה את תבנית‬
‫שבועות יד‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכות יד – טז‬
‫כל מקום שלא נעשה בכל אלו וכסדר הזה אין קדוש גמור וזה שעשה עזרא שתי תודות זכרון הוא שעשה לא במעשיו‬
‫נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים‪ ,‬ובמה נתקדשה בקדושה ראשונה שקדשה שלמה שהוא קידש‬
‫העזרה וירושלים לשעתן וקידשן לעתיד לבא‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬בקדושה ראשונה שקדשה שלמה‪ .‬א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי‬
‫מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ' אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין‬
‫מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל‬
‫לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי‬
‫מסוד ה' ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת‪+.‬‬
‫לפיכך מקריבין הקרבנות כו לן אע"פ שאין שם בית בנוי‪ ,‬ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אע"פ שהיא חריבה ואינה‬
‫מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה‬
‫לשעתה וקדשה לעתיד לבא‪.‬‬
‫ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא‪ ,‬ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות‬
‫וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא‪ ,‬לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה‪ ,‬והרי הוא אומר‬
‫והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששוממין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו‬
‫אלא מפני שהוא כבו ש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי‬
‫אינה מן ארץ ישראל‪ ,‬וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו‬
‫בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על‬
‫הדרך שביארנו בהלכות תרומה‪.‬‬
‫תוספות מגילה י‪.‬‬
‫עבודה זרה נב‪:‬‬
‫לימא מסייע ליה‪ :‬מזרחית צפונית ‪ -‬בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצו אנשי יון‪ ,‬ואמר רב ששת‪ :‬ששקצו‬
‫לעבודת כוכבים! אמר רב פפא‪ :‬התם קרא אשכח ודרש‪ ,‬דכתיב‪ :‬בובאו בה פריצים וחללוה‪ ,‬אמרי‪ :‬היכי נעביד?‬
‫ניתברינהו‪ ,‬גאבנים שלמות אמר רחמנא‪ ,‬ננסרינהו‪ ,‬דלא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא‪ .‬ואמאי? ליתברינהו ולישקלינהו‬
‫לנפשייהו! מי לא אמר רב אושעיא‪ :‬בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם משום כספא ודהבא של ירושלים? והוינן בה‪,‬‬
‫ירושלים הויא רובא דעלמא? אלא אמר אביי‪ :‬בקשו לגנוז דינרא הדרייאנא טוריינא שיפא‪ ,‬מפני טבעה של ירושלים‪ ,‬עד‬
‫שמצאו לה מקרא מן התורה שהוא מותר‪ :‬ובאו בה פריצים וחללוה! התם לא אשתמשו בהו לגבוה‪ ,‬הכא כיון דאשתמש‬
‫בהו לגבוה‪ ,‬לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוטא‪.‬‬
‫המאור הגדול עבודה זרה דף כד‪:‬‬
‫פריצים וח ללוה וכי תימא אם איתא דלא מאיסי ליתברינו עובדי כוכבים וליבטיל איסורא דידהו ולישתרו אבנים שלימות‬
‫אמר רחמנא וכו' ואי קשיא לך מאי שנא אבני מזבח דנפקו להו לחולין ע"י פריצי ישראל וכלים דאחז לא נפקי לחולין על‬
‫‪15‬‬
‫ידי ישראל דבני מעילה נינהו כלי שרת שאני כי ההיא דתנן אין מועל אחר מועל במוקדשים אלא בהמה וכלי שרת וכו'‬
‫כיצד היה שותה בכוס של זהב בא חבירו ושתה בא חבירו ושתה כולן מעלו וכו' אבל שאר הקדשות כגון אבני מזבח‬
‫וכספה וזהבה של ירושלים יכולין היו לצאת לחולין על ידי ישראל דבני מעילה נינהו כדאמרינן בעלמא והלא מעל הגזבר‬
‫ו כיון דמעל נפקו להו לחולין אבל ע"י עובדי כוכבים דלאו בני מעילה נינהו לא ומשום הכי איצטריכא ליה לרב פפא‬
‫לשנויי ולדחויי התם קרא אשכחו ודרשו שעל ידי פריצי ישראל יצאו לחולין דכתיב ובאו בה פריצים וחללוהו‪ .‬כך קבלנו‬
‫פירושה מרבותינו ז"ל‪.‬‬
‫מלחמת ה' שם‬
‫כתוב בס' המאור כי קא מיבעיא ליה אליבא דמ"ד בית חוניו לאו בית עבודת כוכבים היא וכו'‪:‬‬
‫אמר כותב אין זה נכון דאבני מזבח נמי לא נפקי לחולין דקדושת הגוף נינהו ותנן כל שאין לו פדיון יש בו מועל אחר‬
‫מועל ואין לך כלי שרת גדול מאבני מזבח ושמעתין נמי מוכחא דאקשי' לרב פפא לתברינהו וליבטלינהו וליפקו לחולין‬
‫ואילו למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא לא קשיא אמאי גנזום ליפרקינהו וליפקינהו לחולין דאלמא אין להם פדיון‬
‫דקדושת הגוף נינהו ותניא נמי במס' מגילה בתוספתא אבני היכל ועזרות שנפגמו ושנגממו אין להן פדיון וטעונין גניזה‬
‫מדקא תני אין להם פדיון ש"מ קדושת הגוף הן וכ"ש אבני מזבח דהיינו כלי שרת ממש ועוד שהרי בית המקדש עצמו יצא‬
‫מקדושתו על ידם ונעשה חול דהא בבית דכתיב ובאו בה פריצים וחללוה והתם אין בו מעילה אלא ודאי על ידי עובדי‬
‫כוכבים יצאו לחולין דקרא בעובדי כוכבים כתיב שהרי נביא מתנבא על המקדש שיחרב ואמר שיצא לחולין על ידם‬
‫וגזירת הכתוב היה הכל אע"פ שאין מעילה בקרקעות ואע"פ שאינם בני מעילה והיינו דכתיב נמי ונתתיו ביד הזרים לבז‬
‫ולרשעי הארץ לשלל וחללוהו וכלים דאחז לא יצאו לחולין דלא בישראל‬
‫גינת אגוז עמ' רה‬
‫אין נזקקין לנכסי יתומים‬
‫תוספות סנהדרין לא‪ .‬ד"ה חייביה רב נחמן‬
‫ערכין כב‬
‫אין עד נעשה דיין‬
‫תוספות סנהדרין ט‪ .‬ד"ה בזמן שהתרו בהם‬
‫ראש השנה כה‪:‬‬
‫ראוהו בית דין וכל ישראל‪ ,‬נחקרו העדים‪ ,‬ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה ‪ -‬הרי זה מעובר‪ .‬ראוהו בית דין בלבד ‪-‬‬
‫יעמדו שנים ויעידו בפניהם‪ ,‬ויאמרו מקודש מקודש‪ .‬ראוהו שלשה והן בית דין ‪ -‬יעמדו השנים‪ ,‬ויושיבו מחביריהם אצל‬
‫היחיד‪ ,‬ויעידו בפניהם‪ ,‬ויאמרו מקודש מקודש ‪ -‬שאין היחיד נאמן על ידי עצמו‪ ...‬למימרא דעד נעשה דיין? לימא מתניתין‬
‫דלא כרבי עקיבא‪ ,‬דתניא‪ :‬סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש מקצתן נעשו עדים ומקצתן נעשו דיינין ‪ -‬דברי רבי טרפון‪,‬‬
‫רבי עקיבא אומר‪ :‬כולן נעשים עדים‪ ,‬ואין עד נעשה דיין‪ - .‬אפילו תימא רבי עקיבא‪ ,‬עד כאן לא קאמר רבי עקיבא התם ‪-‬‬
‫אלא בדיני נפשות‪ ,‬דרחמנא אמר אושפטו העדה‪ ,‬והצילו העדה‪ .‬וכיון דחזיוהו דקטל נפשא ‪ -‬לא מצו חזו ליה זכותא‪ ,‬אבל‬
‫הכא ‪ -‬אפילו רבי עקיבא מודה‪.‬‬
‫סנהדרין לד‪ :‬ובבא בתרא קיג‪:‬‬
‫תני רבה בר חנינא קמיה דרב נחמן‪ :‬והיה ביום הנחילו את בניו ‪ -‬ביום אתה מפיל נחלות‪ ,‬ואי אתה מפיל נחלות בלילה‪.‬‬
‫א"ל אביי‪ :‬אלא מעתה‪ ,‬דשכיב ביממא הוא דירתי ליה בניה‪ ,‬מאן דשכיב בליליא לא ירתי ליה בניה? דלמא דין נחלות קא‬
‫אמרת! דתניא‪ :‬בוהיתה לבני ישראל לחוקת משפט ‪ -‬אורעה כל הפרשה כולה להיות דין; וכדרב יהודה‪ ,‬דאמר רב יהודה‪:‬‬
‫שלשה שנכנסו לבקר את החולה ‪ -‬רצו כותבין‪ ,‬רצו עושין דין‪ ,‬שנים ‪ -‬כותבין ואין עושין דין; ואמר רב חסדא‪ :‬לא שנו‬
‫אלא ביום‪ ,‬אבל בלילה‪ ,‬אפילו שלשה ‪ -‬כותבין ואין עושין דין‪ ,‬מאי טעמא? דהוו להו עדים‪ ,‬ואין עד נעשה דיין‪ .‬אמר ליה‪:‬‬
‫אין‪ ,‬הכי נמי קאמינא‪.‬‬
‫רשב"ם שם ד"ה ג' שנכנסו‬
‫נראה בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הלכך רצו יעידו רצו יהיו דיינים אבל אם נכנסו להעיד שזימנום לשם והביאום‬
‫לשמוע כדי להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין‪ ...‬וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו שלמה זקני מ"כ שכתב בה כן‬
‫‪16‬‬
‫ועוד מדרב יהודה שמעינן דאין צריך לומר אתם עדי בשכיב מרע דאמר רב יהודה ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין‬
‫רצו עושין דין שנים כותבין ואין עושין דין ופירש רב חסדא לא אמרן אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין כיון‬
‫דליליא לא חזי לדינא עדים הוא דשוינהו ואין עד נעשה דיין והאי ביום היכי דמי אי דאמר להו הוו עדים מי מצי למימר‬
‫רצו עושין דין הא בהדיא סהדי שוינהו אלא לאו דלא אמר להו הוו עלי עדים וקתני רצו כותבין‪.‬‬
‫סנהדרין מא‪:‬‬
‫תוספות בבא קמא צ‪ :‬ד"ה כגון שראוה בלילה (א')‬
‫קצות החושן ז‪:‬ד‬
‫אין עד נעשה דיין‪ .‬ונאמרו ונשנו בזה שני טעמים בתוס' (כתובות כא‪ ,‬ב ד"ה הנח‪ .‬ב"ק צ‪ ,‬ב ד"ה כגון)‪ .‬א'‪ ,‬משום דבעינן‬
‫ועמדו שני האנשים (דברים יט‪ ,‬יז)‪ ,‬ואי אפשר להיות עד דיין‪ .‬ב'‪ ,‬משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והם לא יקבלו‬
‫הזמה על עצמן‪ .‬וע"ש בתוס' שהקשו בפרק החובל דא"כ מהאי טעמא לא יהיו העדים קרובים לדיינים משום דלא יקבלו‬
‫הזמה על קרוביהם‪ ,‬וע"כ משום דמצי מיתזם בב"ד אחר‪ ,‬א"כ מהאי טעמא גם העד יהיה דיין והזמה דידיה יהיה בב"ד‬
‫אחר וע"ש‪ .‬ובטעם הא' נמי קשה לי אם כבר הגיד את עדותו לפני ב"ד אחר וקיים כבר מצות ועמדו שני אנשים למה לא‬
‫יהיה דיין אח"כ‪ ,‬ובש"ס ופוסקים משמע דעד המעיד אינו יכול להיות דיין‪ .‬וכן עד החתום בשטר אע"פ שכבר נחקרה‬
‫עדותו אינו רשאי להיות דיין‪ .‬וכן לפי טעמא דהזמה נמי אם כבר העיד לפני ב"ד את עדותו באיזה יום ובאיזו שעה למה‬
‫לא יהיה דיין אח"כ‪ ,‬דהא אם יוזם יקבלו הב"ד הראשון שהעידו לפניהם את עדי הזמתן‪.‬‬
‫לכן נראה כפי הטעם משום הזמה‪ ,‬ומה שהקשו תוספות דיתקיים הזמה בב"ד אחר כמו בעדים קרובים לדיינים‪ ,‬נראה‬
‫דבזה אפילו בבית דין אחר לא יתקיים הזמה‪ ,‬דהא קי"ל דאין העדים זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין על פיהם כמבואר‬
‫במשנה פ"ק דמכות (ה‪ ,‬ב)‪ ,‬וכ"כ הרמב"ם בפרק (ב') [כ'] מהלכות עדות (ה"א) אין העדים זוממין נהרגין ולא לוקין ולא‬
‫משלמין עד שיזומו אחר שנגמר הדין אבל הוזמו קודם גמר דין אין נענשין‪ ,‬וכיון דקי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל‬
‫(סנהדרין כז‪ ,‬א) א"כ אם יזומון הרי נפסלין מאותה שעה וא"כ נגמר הדין לפני פסולין והו"ל כמי שלא נגמר הדין ואין‬
‫נענשין‪ .‬ומהאי טעמא אפילו עדים החתומים בשטר דנעשה כמי שכבר נחקרה עדותן בב"ד אינו יכול להיות דיין‪ ,‬דלא‬
‫יוכל להתקיים בבית דין הזמה דיפסלו למפרע וא"כ לא היה גמר דין לפני ב"ד הכשר‪ .‬ואפילו למאן דאמר מכאן ולהבא‬
‫הוא נפס ל‪ ,‬הרי הוא כמו לאותו עדות דפסול לכולי עלמא כדאיתא בפרק חזקת הבתים (ב"ב לא‪ ,‬ב) ע"ש‪ .‬אחר זה מצאתי‬
‫בקצור דברים הנ"ל במרדכי (סנהדרין סי' תרצ"ו) בשם השר מקוצי וכוונתי לדעת השר ת"ל‪:‬‬
‫בית שמואל קמא‪:‬מג‬
‫כתב הריב"ש סי' ש"צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולי' להיות דייני' ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין‪:‬‬
‫אין עושין מצוות חבילות חבילות‬
‫תוספות ברכות לט‪ :‬ד"ה הכל‬
‫תוספות פסחים קטו‪ .‬ד"ה והדר‬
‫תוספות פסחים קב‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות ברכות פרק ב הלכה ט‪-‬יא‬
‫בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם‪ ,‬ואין מברכין ברכה זו לא‬
‫עבדים ולא קטנים‪ ,‬עד כמה מברכין ברכה זו אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד‪ ,‬ואם בחור‬
‫שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה ד כל שבעת ימי המשתה‪.‬‬
‫ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין‪ ,‬במה דברים אמורים כשהיו האוכלין הם‬
‫שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלין אחרים שלא ה שמעו * ברכת נישואין בשעת נישואין‬
‫מברכין בשבילם אחר ברכת מזון שבע ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין‪ ,‬והוא שיהיו עשרה וחתנים מן המנין‪.‬‬
‫ואלו הן שבע ברכות‪ :‬ברוך אתה יי' אלה ינו מלך העולם יוצר האדם‪ ,‬ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שהכל ברא לכבודו‪,‬‬
‫ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ברוך‬
‫אתה יי' יוצר האדם‪ ,‬שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך יי' משמח ציון בבניה‪ ,‬שמח תשמח רעים‬
‫ואהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך אתה יי' משמח חתן וכלה‪ ,‬ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון‬
‫‪17‬‬
‫ושמחה חתן וכלה גילה ורנה דיצה וחדוה אהבה אחוה שלום וריעות מהרה יי' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות‬
‫ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים [מחופתם] ונערים מנגינתם ברוך אתה יי' משמח‬
‫חתן עם הכלה‪.‬‬
‫כתובות ח‪:‬‬
‫הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות תפילין סימן טו‬
‫תניא סח בין תפלה לתפלה עבירה היא (בידו) וחוזר עליה מעורכי המלחמה שעל שם קיום מצות תפילין שתקנו יתקיים‬
‫באנשי המלחמה וטר ף זרוע אף קדקוד ואף ליהא שמיה רבה ולקדושה ולענות אמן אין להפסיק‪ .‬ובהל' תפילין עתיקתא‬
‫כתב סח בין תפילין של יד לתפילין של ראש אם סח שיחת חולין חוזר עליה מעורכי המלחמה‪ .‬ואם בקדושה ויהא שמיה‬
‫רבה סח אין חוזר עליה מעורכי המלחמה אלא חוזר ומברך על של ראש שתים מפני שכל תפילין טעונות שתי ברכות‪.‬‬
‫ואם ברכן כאחת עולות זו לזו‪ .‬ואם הפסיקן בקדושה בטלה הראשונה וצריך לברך ב' על של ראש‪ .‬הא דקאמר מפני שכל‬
‫תפילין טעונין ב' ברכות תפילין של ראש קאמר [כלומר] לעולם טעונין שתי ברכות ואם לא הפסיק גם עלייהו קאי ברכת‬
‫להניח‪ .‬לכך כשהפסיק צריך לחזור ולברך ברכת להניח ואפילו דאין חוזר מעורכי המלחמה אם הפסיק לענות קדושה ואמן‬
‫נהי דאין העבירה גדולה כ"כ לחזור עליה מעורכי המלחמה מ"מ איכא איסורא שגורם לברך ברכה שאינה צריכה‪ .‬כדמוכח‬
‫ביומא פרק בא לו (דף ע א) ופרק אלו נאמרין (דף מ ב) דתנן נוטל ס"ת וקורא בו באחרי מות ובאך בעשור וכו' ובעשור‬
‫שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמרא וניתי ס"ת ונקרי ביה ומשני ר"ל משום ברכה שאינה צריכה‪ .‬אלמא כל‬
‫היכא שיכול לפטור עצמו בברכה אחת אם גורם שצריך ברכה אחרת מיקרי ברכה שאינה צריכה‪.‬‬
‫ארץ הצבי סימן ד‪ ,‬עמ' לג – בדין אין עושין מצוות חבילות‬
‫גינת אגוז סימן ל‪ ,‬עמ' קז – בדין ברכת המזון וברכת נשואין‬
‫אין שליח לדבר עבירה אפילו בשוגג‬
‫קידושין מב‪:‬‬
‫והא דתנן‪ :‬השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן ‪ -‬פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים‪ ,‬שילח ביד פיקח ‪ -‬פיקח חייב;‬
‫ואמאי? נימא‪ :‬שלוחו של אדם כמותו! שאני התם‪ ,‬דאין שליח לדבר עבירה‪ ,‬דאמרינן‪ :‬דברי הרב ודברי תלמיד ‪ -‬דברי מי‬
‫שומעים? והדתניא‪ :‬שליח שלא עשה שליחותו ‪ -‬שליח מעל‪ ,‬עשה שליחותו ‪ -‬בעל הבית מעל; כי עשה שליחותו דבעל‬
‫הבית ‪ -‬ב על הבית מיהא מעל‪ ,‬אמאי? נימא‪ :‬אין שליח לדבר עבירה! שאני מעילה‪ ,‬דילפא חטא חטא מתרומה‪ ,‬מה תרומה‬
‫משוי שליח‪ ,‬אף מעילה משוי שליח‪...‬‬
‫שולחן ערוך חושן משפט הלכות שלוחין סימן קפב סעיף א'‬
‫הגה‪ :‬בכל דבר שלוחו של אדם כמותו‪ ,‬חוץ מלדבר עבירה דקיימא לן אין שליח לדבר עבירה (טור)‪ .‬ודוקא שהשליח בר חיובא‪ ,‬אבל אם אינו בר‬
‫חיובא הוי שליח אפילו לדבר עבירה (הגהות מיימוני פרק ה' דשלוחין)‪.‬‬
‫שולחן ערוך חושן משפט הלכות גניבה סימן שמח סעיף ח'‬
‫ראובן תבע לשמעון שנכנס לחדרו וגנב ספריו והוציאם מרשותו‪ ,‬והשיב שמעון‪ :‬אמת היה שהוצאתים אבל כך היה‬
‫המעשה שבקשתני קרובתי כלתך להוציאם כי לא יכלה שאתם ולא ידעתי של מי היו וגם לא הגבהתים אך היא הגביהתם‬
‫ונתנתם לי‪ ,‬שמעון חייב להחזירם‪ ,‬כי מה לו ליכנס לחדרו להוציא הספרים‪ ,‬וניכר הדבר שכיון לסייע לגזול חמיה‪ .‬ומה‬
‫שטוען שהיא הגביהתם ונתנתם לו‪ ,‬מ"מ הרי טוען שהיו כבדים ולא יכלה שאתם‪ ,‬וכיון שלא יכלה להוציאם משם אם לא‬
‫סייעה‪ ,‬הוה ליה כאילו הוציאם הוא‪ ,‬ויגבה ראובן ממי שירצה‪ ,‬מכלתו שהודית לו שהם ברשותה; ואם ירצה‪ ,‬יגבה‬
‫משמעון‪ .‬הגה‪ :‬וכן אם הטמין הגנב הגניבה והוצרך לצאת מן העיר עד שאינו יכול להבריח הגניבה‪ ,‬ושלח אח"כ איש אחד להביא לו הגניבה‪,‬‬
‫השליח חייב לשלם‪ ,‬דהוא עיקר הגנב‪ ,‬מאחר שידע שהוא גניבה (מרדכי פרק הספינה)‪ .‬המראה לחבירו לגנוב או שלחו לגנוב‪ ,‬אין המשלח חייב (ת"ה‬
‫סימן שט"ו)‪ ,‬דאין שליח לדבר עבירה (ד"ע)‪ .‬מיהו אם השליח אינו בר חיובא‪ ,‬י"א דהמשלח חייב (מרדכי פ"ק דמציעא)‪ .‬ועיין בא"ע סימן פ"ו באשה‬
‫שמכרה או משכנה והבעל אומר שגנבה ממנו‪.‬‬
‫ש"ך שם ס"ק ו‬
‫איני יודע בבדיקות ועדות שאי אתה להזימה‬
‫‪18‬‬
‫סנהדרין מא‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות עדות פרק ב הלכה ג‬
‫היו העדים מרובים שנים מהן כיוונו עדותן בחקירות ובדרישות והשלישי אומר איני יודע תתקיים העדות בשנים ויהרג‪,‬‬
‫אבל אם הכחיש את שניהן אפילו בבדיקות עדותן בטלה‪.‬‬
‫לחם משנה שם‬
‫[ג] הי ו העדים מרובים וכו'‪ .‬תמיה לי טובא דבפ' היו בודקין (שם ב) אמרינן אלא אמר רבא הכי קאמר אפילו בחקירות‬
‫שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר' עקיבא ע"כ ופירש"י דהיינו הא דאמרינן בפ"ק‬
‫דמכות מה שנים אין זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשתן עד שיזומו שלשתן ואע"ג דר"ש קאמר לה להא מילתא וכו'‬
‫מיהו ר"ע אית ליה נמי דר"ש וכו' והתוספות פירשו דלא קאי אלא אדר' עקיבא דאמר התם נמצא אחד מהם קרוב או‬
‫פסול עדותן בטלה אפי' כשהם שלשה אבל ר"ש מודה דבחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע יהרג ובין‬
‫שיפרש רבי נו כפירוש רש"י ז"ל או כפירוש התוספות דבריו תמוהים שהוא פסק לקמן בפרק ה' מהלכות אלו כר' עקיבא‬
‫שכתב ע"פ שני עדים או על פי שלשה וכו' מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול כו' ובפרק עשרים מהלכות אלו פסק‬
‫כר"ש היו העדים שלשה אפי' מאה העידו בב"ד זה אחר זה אין נענשין עד שיזומו כולן והיינו כר"ש דאמר כן בפ"ק‬
‫דמכות‪ .‬ואולי יש לומר דרבינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל ומ"ש רבינו כאן איירי כשהעידו כל אחד אחר כדי דבור של חבירו‬
‫וכיון שכן אפי' אמר האחד איני יודע עדותן קיימת כיון שלא העיד תוך כדי דבור של חבירו דומיא דהזמה דלא בעינן‬
‫שיזומ ו כולן כשהעיד אחר כדי דבור של חבירו דהא בהזמה תלי טעמא בגמ' ומה שאמר מתני' דלא כר' עקיבא משום‬
‫דבגמ' בעי לאוקמה מתני' בכל גוונא אפי' שהעיד תוך כדי דבור של חבירו אבל רבינו כיון דפירש גבי הזמה החילוק שבין‬
‫תוך כדי דבור לאחר כדי דבור מינה נשמע דכאן איירי אחר כד י דבור דהא בהא תליא ולא הוצרך לפרש כאן‪ .‬ומכל מקום‬
‫סתם הדברים ועדיין צ"ע‪:‬‬
‫תוספות מכות ב‪ .‬ד"ה זוממי בת כהן‬
‫זוממי בת כהן ובועלה שאין מקדימין לאותה מיתה אלא למיתה אחרת ‪ -‬בועלה דדרשינן היא ולא בועלה וזוממי בת כהן‬
‫דכתיב לאחיו דדרשינן לאחיו ולא לאחותו וא"ת למה לי דרשא דלאחיו ולא לאחותו תיפוק ליה מהיא דנפקא לן דדרשינן‬
‫(סנהדרין נא‪ ).‬את אביה היא מחללת היא ולא בועלה היא ולא זוממיה וי"ל הואיל וזוממיה באו לחייבה שריפה לא יבא‬
‫לאוקומי מיעוטא דהיא אלא בבועלה ולא ממעטינן זוממין (אלא מן אחיו) אבל כיון דכתיב אחיו דרשינן נמי מהיא‬
‫למעוטי זוממיה אבל קשה כיון דכתיב אחיו אמאי איצטריך למעוטי זוממין מהיא וי"ל דאי מאחיו הוה אמינא דה"מ‬
‫כשהבועל היה נדון קרינן ביה לאחיו אבל אם לא היה נדון על פי עדותן כגון שהיה קטן בן ט' שנים ויום אחד או שלא‬
‫הכירו הבועל לא קרינן ביה לאחיו קמ"ל היא ולא זוממין למעוטי זוממין בכל ענין ומתחלה היה ר"י מסופק בהאי מילתא‬
‫ושוב פשטה מפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו‪ ).‬דקאמר מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן‬
‫וזוממי זוממין והשתא למה ליה זוממי זוממין תיפוק ליה דאיכא שתי מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא‬
‫בחנק אלא שמע מינה דאיירי כגון דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפירשתי ואפ"ה קאמרי זוממי זוממין בחנק‬
‫אלמא דהוה זוממין בחנק אע"פ דליכא דין מיתה בבועל‪.‬‬
‫גבורת ארי מכות ב‪.‬‬
‫חוץ מזוממי בת כהן ובועלה‪ .‬פירשו התוס' שר"י היה מסופק שאם אין הבועל נידון על פי עדותן כגון שהיה קטן בן ט'‬
‫שנים או שלא הכירו הבועל דהשתא לא קרינן ביה לאחיו אי הזוממין נידונין בשריפה כמותה ופשטה מפרק נגמר הדין‬
‫(דף מ"ו) מיתה אחת מעין שתי מיתות כגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממין והשתא למה לי זוממי זוממין‬
‫תיפוק ליה דמשכחת לה דאיכא ב' מיתות בלא זוממי זוממין משום הבועל שהוא בחנק‪ .‬אלא שמע מינא דאיירי כגון‬
‫דליכא דין מיתה בבועלה כגון שהוא קטן כדפרישית ואפילו הכי קאמרי זוממי זוממין בחנק‪ .‬ואיני יודע מה ראיה היא זו‬
‫דהא התם קאי אהא דאמר ר"ח דהא דתנן אין דנין שנים ביום אחד ל"ש אלא במיתה א' כעין ב' מיתות והיכי דמי כגון‬
‫שתי עבירות אבל במיתה א' ועבירה א' דנין ופריך מהא דתניא אין דנין שנים ביום אחד ואפילו בנואף ונואפת ומשני‬
‫בבת כהן ובועלה או בבת כהן וזוממי זוממין‪ .‬והשתא מאי ק"ל תיפוק ליה דאיכא ב' מיתות בלא זוממי זוממין משום‬
‫הבועל דלמא מיירי [היכא] שברח הבועל לאחר שנגמר דינו קודם שהוזמו העדים הראשונים שהעידו על הבת כהן והבועל‬
‫וכיון שנגמר דינו על פיהם נידונים במיתת הבועל והכי נמי נידונים המזימין אם הוזמו על ידי זוממי זוממין‪ .‬ועוד בלאו‬
‫הכי אין זה ראיה דהא דאין דנין שנים ביום אחד לאו שאין ממיתין אותן ביום א' קאמר דבהא לא איכפת לן אלא שאין‬
‫גומרין דין ביום א' ואגמר דין קאי דהא היינו טעמא משום דאי אפשר לעיוני בתרווייהו הוא כדפירש רש"י והא זה לא‬
‫שייך אלא אגמר דין דבעי עיוני והשתא משכחת לה כגון שגמר דין של הבועל קודם להבת כהן יום א' דהא בת כהן‬
‫ובועלה אין דנ ין ביום אחד אלא בב' ימים ומיירי בעל כרחך שגמרו דינו של בועל קודם לה והשתא קא משמע לן דבת‬
‫‪19‬‬
‫כהן וזוממי זוממין אין דנין ביום אחד ומשום לתא דזוממי זוממין אתינן עלה דאילו משום לתא דבועל לית לן בהא דהא‬
‫כבר נגמר דינו מאתמול אבל היכא דליכא דין מיתה בבועל כגון שהוא קטן איכא למימר דנידונין בשריפה כמותה‪.‬‬
‫ולי נראה להביא ראיה דבעל כרחך אפילו היכא דליכא דין מיתה בבועל אפילו הכי זוממיה בחנק דאי לא תימא הכי הא‬
‫דמיעט רחמנא לאחיו ולא לאחותו למה לי דהא בת כהן ובועלה אין דנין ביום אחד אלא בשתי ימים אחד היום והשני‬
‫למחר או הבוע ל היום ואותה למחר או איפכא והא קיימא לן אין ע"ז נהרגין עד שיגמר הדין שנאמר נפש בנפש כדתנן‬
‫לקמן (דף ה') וקיימא לן הרגו אין נהרגין שנאמר כאשר זמם ולא כאשר עשה כדאמרינן לקמן שם וכיון דגמר דין של בת‬
‫כהן ובועלה אי אפשר ביום אחד אלא בב' ימים בעל כרחך מי שנגמר דינו יום אחד קודם הורגין אותו בו ביום של גמר‬
‫דין וביום השני גומרין דין של השני והורגין אותו נמי בו ביום של גמר דין דהא לא אפשר לגמור דינו היום ולהרגו למחר‬
‫דאם כן נמצא אתה מענה את דינו אם אי אתה הורגו ביום גמר דין כדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ה) גבי אין דנין לא בערב‬
‫שבת ולא בערב יום טוב וכיון שכן קרא דלאחיו למעוטי אחותו אי אינו ממעט אלא אם כן קרינן ביה שיש לקיים בהן‬
‫עונש הזמתן בשביל הבועל היכי דמי אי נגמר דין הבועל קודם הבת כהן יום א' ובעל כרחך הרגו אותו בו ביום ואם כן‬
‫כשהוזמו אחר גמר דין של בת כהן שלמחר אין נהרגין משום זוממי בועל דהא הרגו אין נהרגין והוה ליה כאילו אין‬
‫הבועל נידון על פי עדותן דמה לי אם הבועל נידון על פי עדותן אי הם אינם נידונין על פי עדות הבועל כמו בהרגו ודאי‬
‫דא ודא אחת הוא דבשניהם לא קרינן לאחיו ודינם בשריפה כמותה‪ .‬ואי מיירי בנגמר דינה של הבת כהן יום א' קודם‬
‫הבועל ובעל כרחך הרגו אותה בו ביום וכי נגמר דין הבועל למחר הא כיון דבת כהן נהרגה כבר הוה ליה לגבי דידה‬
‫[כאשר עשה] ואין נהרגין [משום] זוממי בת כהן אלא משום זוממי הבועל ומהשתא למה לי קרא לאחיו ולא לאחותו‬
‫פשיטא דהא אין חיובן משום אחותו שהרגו כבר אלא משום אחיו ופשיטא שנידונין במיתה דחיובן על ידו בא ולא על ידי‬
‫אחותו‪ .‬אלא ודאי אפילו היכא דחיובן בא על ידי אחותו ולא על ידי אחיו אפילו הכי מיעטיה קרא מלאחיו ולא לאחותו‬
‫והשתא משכחת לה למיעוטי דקרא בנגמר דין הבועל יום א' קודם לבת כהן והרגוהו בו ביום בעל כרחך משום עינוי הדין‬
‫ואחר כן ביום שלאחריו נגמר דינה של בת כהן דאילו קודם גמר דין אין נהרגין הזוממין וקא משמע לן קרא אף על גב‬
‫דאין נהרגין משום הבועל דהרגו אלא משום הבת כהן דנגמר דינה ועדיין לא הרגוהו אפילו הכי נידונים במיתת הבועל‬
‫וממילא משמע דהוא הדין נמי דאם אין הבועל נדון על עדותן נמי משום לאחיו ולא לאחותו נדונים בחנק כדינם דמאי‬
‫שנא‪:‬‬
‫איני יודע בדיינים‬
‫מפניני הרב עמ' רפא – ר' שמעון שקאפ‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ח‪:‬א‪-‬ב‬
‫בית דין שנחלקו מקצתם אומרים זכאי ומקצתם אומרים חייב הולכין אחר הרוב‪ ,‬וזו מצות עשה של תורה שנאמר אחרי‬
‫ר בים להטות‪ ,‬במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן‪ ,‬אבל בדיני נפשות‬
‫אם נחלקו בזה החוטא אם יהרג או לא יהרג‪ ,‬אם היו הרוב מזכים זכאי ואם היו הרוב מחייבין אינו נהרג עד שיהיו‬
‫המחייבין יתר על המזכים שנים‪ ,‬מפי השמועה למדו שעל זה הזהירה תורה ואמרה לא תהיה אחרי רבים לרעות‪ ,‬כלומר‬
‫אם הרוב נוטים לרעה להרוג לא תהיה אחריהם עד שיטו הטייה גדולה ויוסיפו המחייבין שנים‪ ,‬שנאמר לנטות אחרי‬
‫רבים להטות הטייתך לטובה על פי אחד לרעה על פי שנים‪ ,‬וכל אלו הדברים קבלה הם‪.‬‬
‫בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי זה זכאי‪ ,‬שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי‬
‫זה חייב‪ ,‬אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע‪ ,‬או שאמרו שנים זכאי או חייב והשלישי אומר איני‬
‫יודע יוסיפו הדיינים שנים‪ ,‬נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר אמרו שלשה מהם זכאי ושנים אומרים חייב הרי זה‬
‫זכאי‪ ,‬אמרו שלשה חייב ושנים זכאי הרי זה חייב‪ ,‬אמרו שנים מהם זכאי ושנים מהם חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין‬
‫שנים‪ ,‬אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע‪ ,‬או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואמר אחד איני‬
‫יודע בין שהיה זה שאמר אינ י יודע הוא שאמר איני יודע בתחלה בין שאמר אחר הולכים אחר הרוב‪ ,‬היו מחצה למחצה‬
‫ואחד אומר איני יודע הרי אלו מוסיפין שנים אחרים‪ ,‬וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד‪ ,‬הגיעו‬
‫לשבעים ואחד ואמרו שלשים וחמשה חייב ושלשים וחמשה זכאי ואחד אומר איני יודע נושאים ונותנים עמו עד שיחזור‬
‫לדברי הצד האחד ונמצאו שלשים וששה מזכים או מחייבין‪ ,‬ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהן הרי הדבר ספק ומעמידין‬
‫את הממון בחזקת בעליו‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר וכו' עד הולכין אחר הרוב‪ .‬א"א אני רואה בגמרא שאותו‬
‫שאמר איני יודע אינו מן המנין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה נמצא לאחר שהוסיפו אינן אלא ארבעה ועוד הראשון הרי הוא אומר איני יודע‬
‫ואינו לא מזכה ולא מחייב בידוע שטעה בלשון התוספתא או שהגיעה לידו בטעות ואם אמר אחד מהן איני יודע והשלשה שנים מזכין או מחייבין‬
‫ואחד חולק לפי דב ריו ילכו אחר הרוב שהרי נשאר שם ב"ד ואם לא אמר אחד איני יודע והיו שנים כנגד שנים דנין אלו כנגד אלו ואם לא חזר אחד‬
‫מהן יעמוד הממון במקומו ומגיעין לעולם לשבעים ואחד אלא שבלשון התוספתא מוכיח שאף בדיני ממונות מוסיפין והולכין עד שיגמר הדין ואין‬
‫גמר הדין אלא אחר הרוב אבל ספק אינו גמר דין מ"מ עד שבעים ואחד ולא יותר וזה המחבר לקח מן התוספתא וחיסר ממנה אחד אומר זכאי ואחד‬
‫אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שעד עכשיו לא הוסיפו אלא אחד פירוש זה שאמר איני יודע מן הנוספים הוא וטעם יפה הוא עכ"ל‪+.‬‬
‫כסף משנה שם‬
‫‪20‬‬
‫כתב הראב"ד א"א רו אה אני בגמרא וכו'‪ .‬טעמו של הראב"ד מדאמרינן בסוף פ"ק דסנהדרין (דף י"ז) ההוא דאמר איני‬
‫יודע כמאן דליתיה דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה וסבור לראב"ד דבין בדיני ממונות בין בדיני נפשות קאמר ורבינו‬
‫סובר דלא קאמר אלא בדיני נפשות דוקא והטעם אכתוב בפרק שאחר זה‪...‬‬
‫כתב הרמ"ך אם ארבעה אומרים זכאי או חייב וכו'‪ .‬אע"פ שלא פירשו כן רבותי יפה פירש זה הרב דכיון דאיכא שלשה‬
‫שיודעים בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא אמרינן הכי כדמוכח בשמעתין ולפי סוגית הגמ' לא נראה דברי הרב דהא‬
‫חזינא בפ"ק (ה'‪ ):‬דמקשה לשמואל משנים אומרים זכאי ואחד אומר איני יודע דאמרינן יוסיפו הדיינים ומקשה ואמאי‬
‫ולהוי כשנים שדנו ומתרץ שאני התם דאדעתא דתלתא יתיבי ה"נ אע"ג דשלשה יכולים לעשות דין לבדם כיון דאדעתא‬
‫דחמשה יתבי לא יכלי תלתא למגמר דינא עכ"ל‪ .‬ויש לומר דשאני התם שמתחלה היו שלשה שייך למימר הכי כשאחד‬
‫אומר א יני יודע אבל הכא ליכא למימר אדעתא דארבעה או ה' נחתי מאחר שמתחלה לא היו אלא ג'‪:‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רל‬
‫שער משפט יח‪:‬א‬
‫ילכו אחר הרוב‪ .‬בתשובות שבות יעקב ח"א סי' קל"ז כתב בפשיטות דאם יושב חד דגמיר בדין עם תרי דלא גמירי והם‬
‫רבו עליו הולכין אחריהם‪ ,‬וכן משמעות הפוסקים‪ ,‬עכ"ד‪ .‬והנה אף דמסתימת הפוסקים משמע כן מ"מ הדבר תמוה מאוד‬
‫דכיון דתלתא דלא גמירי פסילי לדון ובעינן חד דגמיר כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין (ג‪ ,‬א) לרב אחא בריה דר"א דמדאורייתא‬
‫חד נמי כשר והא דתקנו רבנן ג' משום דאי אפשר דלית בהו חד דגמיר‪ ,‬ומיניה למדו הפוסקים דאף לר' אבוהו‬
‫דמדאורייתא בעינן ג' מומחים מ"מ משום נעילת דלת הקילו בהדיוטות ואית בינייהו חד דגמיר‪ ,‬וא"כ כיון דבתלתא דלא‬
‫גמירי פסילי לדון אף אם יסכימו כולם לדיעה אחת א"כ היכי דיתבי חד דגמיר ותרי דלא גמירי היכי מצינן למדחי דעת‬
‫הגמיר לילך אחר דעת התרי דלא גמירי כיון דפס ילי לדון כלל אף אם ג' דלא גמירי יסכימו לדיעה אחת‪ .‬וראיה לזה מהא‬
‫דפריך הש"ס בפ"ק דסנהדרין (ג‪ ,‬ב) לר' יאשיה דיליף דבעינן ג' מומחים מתלתא אלהים ורבי יאשיה לית ליה בית דין‬
‫נוטה‪ ,‬ופירש"י (ד"ה ור' יאשיה) דאי בעי בית דין נוטה קרא לאתויי שלישי למה ליה‪ ,‬ומאי קושיא דאי משום בית דין‬
‫נוטה הוי סגי דהשלישי יהיה גמיר וסביר בלתי סמיכה ומ"מ הוי רובא‪ .‬וכן הרמב"ם בפירוש המשנה ובחיבורו פ"א מהלכ'‬
‫סנהדרין דין ד' פסק כרבי יונתן דבעינן תלתא משום בית דין נוטה ואפי' הכי מצריך ג' מומחין דוקא‪ ,‬וכ"כ הרמב"ם פ"א‬
‫מהלכ' סנהדרין דין ח' נחלק ו הסנהדרין והוצרכו לסמוך אחד כדי להוסיף על מנינם סומכין מן הראשונה וכו'‪ ,‬אלמא דאף‬
‫לענין להטות אחר הרוב כיון דגזירת הכתוב דבעינן מומחין הסמוכין דוקא לא מהני הכרעת דיין שאינו סמוך דא"כ יוגמר‬
‫הדין באינן סמוכין‪ ,‬וא"כ הכי נמי לענין הדיוטות כיון דהני דלא גמירי פסילי לדון היאך יוגמר הדין בהני דפסילי לדין לדון‬
‫אחר דעתם‪ .‬ועי' בחידושי הרמב"ן פרק זה בורר (כג‪ ,‬א ד"ה זו ששנינו) שנחלק שם עם רב האי גאון דרב האי ס"ל דאם‬
‫נחלק בית דין שהם ג' אחד אומר כך ושנים אומרים להפך אם הם שוים בחכמה הולכין אחר הרוב ואם אינם שוים‬
‫שהאחד ע דיף מן השנים הולכין אחר מי שנותן טעם לדבריו‪ ,‬והרמב"ן ס"ל דאף אם אינם שוים הולכין אחר הרוב ע"ש‪,‬‬
‫מ"מ בכהאי גוונא דנחלקו חד דגמיר עם תרי דלא גמירי כלל דפסילי לדון בפני עצמן אף הרמב"ן י"ל דמודה דדעת עם‬
‫הארץ אינה דיעה כלל‪ .‬שוב מצאתי בספר החינוך להרא"ה במצוה ע"ח לנטות אחר הרוב שכתב ובתורת רוב זה לפי‬
‫הדומה הוא כששני הכיתות החולקות יודעות בחכמת התורה בשוה שאין לומר שכת חכמים מועטת לא תכריע כת בורים‬
‫מרובה ואפי' כיוצאי מצרים‪ ,‬אבל בהשוית החכמה או בקרוב הודיעתנו התורה שריבוי הדיעות יסכימו לעולם אל האמת‬
‫יותר מן המועט וכ ו' ע"ש‪ ,‬משמע להדיא דאף בדיני ממונות דסגי בהו חד דגמיר כמו שכתב הוא בעצמו במצוה ע"ז מ"מ‬
‫לא תכריע דעת הרוב הדיוטות דלא גמירי דפסילי לדיני ממומות את דברי הגמיר דכשר לדון דיני ממונות‪ ,‬וכן עיקר‬
‫אך יש להקשות לפ"ז דהא מוכח בש"ס (סנהדרין שם) מהא דפריך ורבי יאשיה לית ליה בית דין נוטה דהיכא דבעינן בית‬
‫דין נוטה ולא היה כן אף בדיעבד שהסכימו שניהם לדיעה אחת הדין בטל‪ ,‬דאם לא כן מאי קושיא דילמא הא דגלי קרא‬
‫דבעינן תלתא אלהים כדי לבטל את הדין אף בדיעבד אם לא היו שלשה ומשום הכי נמי קי"ל דשנים שדנו אין דיניהם דין‬
‫אף דאנן קי "ל כרבי יונתן דבעינן ג' משום בית דין נוטה‪ ,‬וא"כ קשה היכי הכשירו חז"ל בתלתא הדיוטות דאית בהו חד‬
‫דגמיר הא לא הוי בית דין נוטה דהא אם שנים דלא גמירי יחלקו עם הגמיר לא יהיה מכריע ביניהם והדין בטל‪ ,‬וכן אם‬
‫ישבו בדין שני גמירי וחד דלא גמיר אם יחלקו הני תרי דגמירי מן הסברא דהחד דלא גמיר לא תועיל הכרעתו ביניהם‬
‫וא"כ לא הוי בית דין נוטה‪ .‬וצריך לומר כיון דחז"ל הקילו דסגי בחד דגמיר אף דמדאורייתא בעינן ג' מומחין מ"מ משום‬
‫נעילת דלת הקילו בזה דליסגי בחד דגמיר הכי נמי אף דלא הוי בית דין נוטה בכהאי גוונא מ"מ הקילו בזה משום נעילת‬
‫דלת‪ ,‬ומ"מ שנים שדנו אין דיניהם דין אף דהא דבעינן תלתא הוא משום בית דין נוטה מ"מ כל דתיקון רבנן כעין‬
‫דאורייתא תקנוהו וכיון דמדאורייתא בעינן תלתא דוקא משום בית דין נוטה ושנים שדנו אין דיניהם דין אף דחז"ל‬
‫הקילו בחד דגמיר מ"מ לא עקרו דינא דאורייתא בזה דשנים שדנו אין דיניהם דין דכעין דאורייתא תקנוהו‪ ,‬כנלפע"ד‪.‬‬
‫ודע דלפי מה שהוכחתי דהיכא דבעינן בית דין נוטה אף בדיעבד אין דיניהם דין א"כ אם ישבו ארבעה או ששה דיינים‬
‫לדין הדין בטל אף בדיעבד‪ ,‬וכן משמע להדיא מפירש"י גבי ור' יאשיה לית ליה בית דין נוטה דכתב רש"י (ג‪ ,‬ב ד"ה ור'‬
‫יאשיה) לדידיה ארבעה או ששה כשרין‪ ,‬הרי להדיא דלמ"ד בעינן בית דין נוטה אף ארבעה וששה פסולין אף בדיעבד‪ .‬ואל‬
‫תשיבני מלשון הרא"ש פרק אחד דיני ממונות (סי' ה') והטור סי' כ"ה שכתבו ואם היו ארבעה וגמר דינא בתלתא וטעו‬
‫דמשלמים הכל ע"ש‪ ,‬הרי להדיא דארבעה דיינים שדנו הדין קיים בדיעבד‪ ,‬וליכא למימר דהתם מיירי בקבלום עליהם דהא‬
‫‪21‬‬
‫הרא"ש והטור שם ס"ל דבג' דיינים וקבלום פטורים מלשלם דהוי אונס וכל שכן בארבעה‪ ,‬ודוחק לומר דארבעה גריעי‬
‫טפי כיון דפסולים לדון משום דלא הוי בית דין נוטה הוי כיחיד וקבלוהו‪ ,‬דהתם משמע דעיקר הטעם דיחיד חייב משום‬
‫שהגיס דעתו לדון ביחידי וא"כ בית דין וקבלוהו מיפטרי‪ .‬אך אי משום הא לא איריא די"ל דהרא"ש והטור מיירי שאי‬
‫אפשר לחזור הדין כגון שהבעל דין הלך למדינת הים או שאין להם לשלח ולכך משלמים הדיינים דאף דהדר דינא‬
‫משלמים מדינא דגרמי לשיטתם שם ע"ש‪ ,‬אבל מ"מ היכא שהבעל דין לפנינו ודנו בארבעה הדר דינא‪ .‬ותמיהני מסתימת‬
‫הפוסקים בזה‪ .‬אך מ"מ לפי שיטת הרמב"ם בפ"ב מהלכ' סנהדרין (ה"י) דפסק כרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר בדין‬
‫דיני ממונות אלא הא דתקנו חז"ל ג' משום דאי אפשר דלית בינייהו חד דגמיר ואלמוה לתקנתם דשנים שדנו אין דיניהם‬
‫דין כמו שכתב הכסף משנה שם בשם הרשב"א (ח"ו סי' קע"ז)‪ ,‬א"כ י"ל בד' דיינים כשר בדיעבד דהא בד' כל שכן דאית‬
‫בהו חד דגמיר ולא שייך בזה גזירה דיושבי קרנות‪ ,‬ומשום בית דין נוטה לא מיפסלי כיון דאין צריך בית דין כלל דהא‬
‫מהאי טעמא סובר שמואל דשנים שדנו דיני הם דין דלא שייך בית דין נוטה כיון דאין צריך בית דין כלל‪ ,‬אלא דהרמב"ם‬
‫סובר דמ"מ שנים שדנו אין דיניהם דין משום כיון דתקנו חז"ל ג' משום גזירה דיושבי קרנות אלמוה חז"ל לתקנתן‪ ,‬אבל‬
‫בד' וששה דלא שייך גזירה דיושבי קרנות דהא כל שכן דבהו ודאי איכא חד דגמיר ודאי דדיניהם דין ואף לכתחילה מותר‪.‬‬
‫ובזה מתורץ מה שדקדק הסמ"ע בסי' ג' ס"ק י"א על הרמב"ם שם ע"ש‪ .‬אך לפי מה שהסכימו רוב הפוסקים כר' אבוהו‬
‫דמדאורייתא בעינן ג' אף בדיני ממונות אף ד' וו' דיינים שדנו אין דינם דין כיון דליכא בית דין נוטה‪.‬‬
‫ואי לאו דמסתפינא הוי אמינא מילתא חדתא דאף דקי"ל דיחיד מומחה דן יחידי מ"מ שני מומחין שדנו אין דיניהם דין‪,‬‬
‫דהא הטעם דיחיד מומחה דן יחידי אף דקי"ל דמן התורה בעינן ג' מומחין הוא משום דחז"ל תקנו דיחיד מומחה עומד‬
‫במקום ג' הדיוטות וכמו שהקילו בג' הדיוטות כן הקילו ביחיד מומחה כמו שכתבו התוס' בפ"ק דסנהדרין דף ה‪ ,‬א ד"ה‬
‫ואם היה יחיד מומחה ע"ש‪ ,‬וא"כ י"ל דדוקא ביחיד מומחה הקילו חז"ל דלא שייך לומר בעינן בית דין נוטה דהא דן יחידי‬
‫ומי יחלוק עמו ולכך עומד במקום ג' הדיוטות‪ ,‬משא"כ בשני מומחין כיון דשני הדיוטות או ד' הדין בטל משום דלא הוה‬
‫בית דין נוטה הוא הד ין בשני מומחין הדין בטל בין מדאורייתא ובין מדרבנן דחשיבי כשני בתי דינים והוי כששה דיינים‬
‫שהדין בטל כיון דליכא בית דין נוטה‪ .‬אך אף שהסברא נכונה מאד מ"מ מדברי הרי"ף מבואר להיפך שכתב בפ"ק דסנהדרין‬
‫(א‪ ,‬ב מדפה"ר) וז"ל‪ :‬ושנים שדנו דקאמר רשב"ג בעלי דין יכולין לחזור בהן‪ ,‬אלמא אין דיניהם דין הני מילי בשאינן‬
‫מומחין ולא קבלינון בעלי דין עלייהו אבל אי הוו מומחין או קבלינון בעלי דין עלייהו הוי דיניהם דין ואפי' חד מומחה‬
‫דינו דין‪ ,‬ע"כ‪ .‬הרי להדיא דאף לרשב"ג בשני מומחין דיניהם דין‪ .‬אך מדברי הרי"ף אין הכרח כל כך די"ל דאזיל בשיטת‬
‫הרמב"ם (שם) דמדאורייתא אף יחיד הדיוט סגי ומ"מ שנים שדנו אין דיניהם דין דאלמוהו רבנן לתקנתייהו‪ ,‬וא"כ כיון‬
‫דלא בעינן בית דין לא בעינן בית דין נוטה כלל‪ ,‬אך הטור בסי' כ"ה כתב וכן הדין ביחיד או שנים מומחין ולא קבלו‬
‫עליהם ולא נקיט רשות מר"ג וטעו בשיקול הדעת מה שעשו עשוי וישלמו מביתם אלמא דס"ל דבשני מומחין מה שעשו‬
‫עשוי אף דהרא"ש פסק בפ"ק (סי' ג') דמדאורייתא בעינן ג' מומחין דוקא כמו שכתב הש"ך בריש סי' ג'‪ ,‬והדבר צריך‬
‫תלמוד‪.‬‬
‫קהילות יעקב סנהדרין סימן ג'‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫איסור במות בזמן הזה‬
‫תוספות מגילה י‪ :‬ד"ה ומאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי‬
‫הקשה הר"ר חיים ומתחילה היכי אמר למילתיה וכי לא היה יודע המשנה והלא הן שגורות בפי כל ועוד קשיא כיון דתנאי‬
‫היא אמאי הדר ביה לימא אנא דאמרי כמאן דאמר לא קדשה לכך נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים‬
‫נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין‬
‫יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה‪.‬‬
‫תוספתא זבחים יג‪:‬יט‬
‫אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה אוהל מועד נטוי כדרכו אין הארון נתון שם‪...‬‬
‫איסור עשה‬
‫סנהדרין יב‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין יב‪ :‬ונשים משלימות לטהורים‬
‫תוספות סנהדרין י‪ :‬ואיידי דתנא‬
‫שפת אמת פסחים צ‪:‬‬
‫בגמ' ור"ש כתי' בראשון איש איש אין אשה לא לכאורה קשה דבל"ז נמי הא פסח הוא מ"ע שהזמ"ג ולא צריך קרא למעט‬
‫דנשים פטורות אך י"ל דכיון דפסח הוא עשה שיש בה כרת הי' ס"ד לו מר דנשים חייבות בה [כמ"ש התוס' במגילה (כ')‬
‫ד"ה דכתי' דמה"ט אצטריך קרא לפטור נשים למול את בניהם וגם לתי' הב' שם בתוס' י"ל דדוקא במילה א"צ קרא כיון‬
‫דליכא כרת אלא בגדול שלא מל עצמו אבל על האב ליכא כרת משא"כ בפסח דמי שלא הקריב פסחו ענוש כרת י"ל‬
‫דנשים נמי חייבות משום דהוקשה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה‪]:‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' יד‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנ‬
‫והמצוה הק"נ היא שצונו לבדוק בסימני העוף גם כן‪ .‬והוא שיהיו קצת מינין ממנו לבד מותרין‪ .‬וסימני העוף לא נאמרו‬
‫מן התורה אבל הגיעו בחקירה שאנחנו כשחפשנו כל המינין שנכתב איסורן מין אחר מין מצאנו בהםסגולות יכללו אותם‬
‫והם סימני עוף טמא‪ .‬והיותנו ג"כ מצווין לדון בעופותולומר זה טמא וזה טהור הוא מצות עשה‪ .‬ולשון ספרי (מדרש‬
‫תנאים ממדרשהגדול ראה יד) כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה‪ .‬הנה התבאר מה שרמזנו אליו‪ .‬וכבר התבארו‬
‫משפטי מצוה זו במסכת חולין (נט א סא ‪ -‬סהא)‪:‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנו‬
‫והמצוה הקנ"ו היא שצונו לבער חמץ מבתינו ביום ארבעה עשר מניסן וזוהיא מצות השבתת שאור והוא אמרו יתעלה‬
‫(בא יב) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם‪ .‬ויקראוה החכמים גם כן מצות ביעור ר"ל ביעור חמץ‪ .‬ובגמר סנהדרין‬
‫מתלמוד דבני מערבא (פ"ה ה"ג) אמרו חמץ חייבים עליו עשה ולא תעשה‪ ,‬עשה על ביעורו דכתיב תשביתו שאור‬
‫מבתיכם‪ ,‬לאתעשה שאור לא ימצא בבתיכם (על"ת ר ‪ -‬רא)‪...‬‬
‫משנה ברורה תרמ‪:‬לא‬
‫בפ"מ מסתפק לענין אונן בחוה"מ או אפילו ביו"ט כשרוצה לקבור ע"י נכרי ביו"ט ראשון או ע"י ישראל ביו"ט שני דאז‬
‫חל דיני אנינות [מז] אם חייב בסוכה ע"ש ובספרבכורי יעקב מצדד [מח] שהוא פטור ע"ש‬
‫מפניני הרב עמ' תיג‬
‫וזבחת כאשר צויתיך י"ב כ"א ובספר המצוות להרמב"ם עשה קמ"ו מנה את זה כמצות עשה בפני עצמה לשחוט בהמה‬
‫חיה ועוף ואחר יאכל בשרם והשיגו שמה הראב"ד דזו אין לו טעם ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה ועיי"ש בכס"מ שיישב‬
‫שיטת הרמב"ם מ"ט סובר דהוי קיום עשה ורבנו תפס בכונת הרמב"ם בפשוטו דמעולם לא נתכוון לומר שיש בזה קיום‬
‫‪24‬‬
‫עשה אלא רק איסור עשה וכדברי הראב"ד לאו הבא מכלל עשה והוא דומיא ממש דמה שהביא הרמב"ם בספר המצוות‬
‫עשה ק"נ בשם הספרי כל צפור טהורה תאכלו זו מצות עשה דדבר פשוט הוא דאין בזה קיום עשה כלל אלא בודאי כונתו‬
‫רק היתה לומר שנוסף על מאי דאיכא לא תעשה באוכל עוף טמא עוד יש בזה גם איסור עשה‬
‫קידושין כט‪.‬‬
‫למולו‪ .‬מנלן? דכתיב‪ :‬דוימל אברהם את יצחק בנו‪ .‬והיכא דלא מהליה אבוה ‪-‬מיחייבי בי דינא למימהליה‪ ,‬דכתיב‪ :‬ההמול‬
‫לכם כל זכר; והיכא דלא מהליהבי דינא ‪ -‬מיחייב איהו למימהל נפשיה‪ ,‬דכתיב‪ :‬ווערל זכר אשר לא ימול אתבשר ערלתו‬
‫ונכרתה‪ .‬איהי מנלן דלא מיחייבא? דכתיב‪ :‬זכאשר צוה אותואלהים‪ ,‬אותו ‪ -‬ולא אותה‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה אותו ולא אותה‬
‫וא"ת למ"ל קרא תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא הוא שנימול בשמיני ללידתו ונשים פטורות וי"ל כיון דמיום‬
‫השמיני והלאה אין לה הפסק לאו זמן גרמא הוא וא"ת אכתי מ"ע שהזמן גרמא הוא דאין מלין אלא ביום כדאיתא בפרק‬
‫הערל (יבמות דף עב‪ ).‬וי"ל דאתיא כמ"ד התם דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה‪.‬‬
‫תוספות מגילה כ‪ .‬ד"ה דכתיב‬
‫‪...‬והקשה ה"ר אפרים כיון דמילה אינה בלילה אם כן הויא מצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות ממנה וא"כ קשיא‬
‫למה לי בפ"ק דקדושין (דף כט‪ .‬ושם) קרא דאותו לומר דאשה אינה חייבת למול תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא‬
‫היא וי"ל דאי לאו אותו הוה אמינא דהאי דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא היינו היכא דליכא כרת דומיא דמצה‬
‫ושמחה והקהל דלית בהו כרת ומנייהו ממעטינן נשים אבל מילה שיש בה כרת ונכרתו עליה שלש עשרה בריתות הוה‬
‫אמינא דמחייב בהו נשים למול את בנייהו קמ"ל אותו דלא אי נמי למילה שלא בזמנה וכמאן דאמר דנוהגין בין ביום בין‬
‫בלילה‪.‬‬
‫חידושי ר' עקיבא איגר לשלחן ערוך אורח חיים קפח‪:‬ו‬
‫(לא קיים בכל המהדורות – נמצא בשו"ע מהדורת פרידמאן)‬
‫מנחת חינוך סוף מצוה ב'‬
‫לחם משנה הלכות סנהדרין יח‪:‬ב‬
‫איסורי הנאה ‪ -‬אי יכולת למכור אותם‬
‫רש"י פסחים ז‪.‬‬
‫קצות החושן תו‪:‬ב‬
‫והפקירו קודם שעמד בדין‪ .‬ואחי הרב המופלג מוהר"ר יהודה כהן ש"ן הקשה בהא דאמרינן פרק החובל (ב"ק) דף צ' (ע"ב)‬
‫שור שהמית ואח"כ הזיק אם הוא מועד דנין אותו דיני ממונות ואח"כ דנין אותו דיני נפשות‪ ,‬קדמו(הו) ודנוהו דיני‬
‫נפשות אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות‪ ,‬ופריך וכי קדמו(הו) ודנו אותו דיני נפשות ליהדר ולדייני אותו דיני ממונות‬
‫ע"ש‪ .‬ומאי פריך הא אמרינן בכריתות דף כ"ד (ע"א) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה בו משום דאפקורי‬
‫אפקר ליה‪ ,‬וכיון דקדמו(הו) ודנו אותו דיני נפשות הרי נעשה הפקר ואיך אפשר ליהדר ולדייני דיני ממונות כיון דהפקירו‬
‫קודם שהעמידו בדין‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫ונראה בזה משום דבאיסורי הנאה לא מהני הפקרו כלל וכדמוכח בפסחים דף (ה') [ז'] (ע"א) בהא דאמרו ונבטליה בשית‪,‬‬
‫משום דרב גידל דאמר המקדש משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין‪ ,‬אלמא דאין לבעלים שום כח להפקיר אחר‬
‫שנאסר בהנאה‪ .‬וכ"כ רש"י פרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק) דף מ"ה (ע"א) בהא דאמרו שם שור הנסקל משנגמר דינו מכרו‬
‫אינו מכור הקדישו אינו מוקדש‪ ,‬ופירש רש"י אינו מוקדש דלאו ברשותיה קאי לאקדושיה‪ ,‬וא"כ ה"ה לאפקוריה אינו‬
‫ברשותו‪ .‬אלא דאיסורי הנאה אע"ג דלאו ברשותי ה קאי אבל בעלים מיהא אית ליה וכמ"ש הריב"ש בסי' ת"א דזכיה יש בו‬
‫באיסורי הנאה מדאמרינן בעבודה זרה (מב‪ ,‬א) מכי אגבה קניא ע"ש‪ ,‬וכ"כ הרשב"א בחידושיו פרק לולב הגוזל (סוכה לה‪,‬‬
‫א ד"ה ושל ערלה) באתרוג של ערלה חשיב לכם ומשום דאית ליה בעלים אע"ג דאסור בהנאה ע"ש‪ ,‬וא"כ הא דהפקירו‬
‫קודם שעמד בדין פטור היינו משום דבעינן בעלים מתחלה ועד סוף‪ ,‬והא אית ליה בעלים והפקר שלהם לאו כלום כיון‬
‫דאיסורי הנאה מיקרי דבר שאינו ברשותו‪ ,‬וכמו גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהן אין יכולין להקדישו (קידושין נב‪ ,‬א)‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫והא דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם זכה בהן‪ ,‬היינו דכיון שהוזמו עדיו הרי מעולם לא היה מאיסורי הנאה וכיון‬
‫דבעלים הפקירו הרי הפקרן הפקר ודו"ק‪.‬‬
‫וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב בפרק י"א מנזקי ממון (ה"ט) ז"ל‪ ,‬שור שהמית את האדם והקדישו בעליו אינו קדוש וכן‬
‫אם הפקירו אינו מופקר כו' במה דברים אמורים אחר שנגמר דינו לסקילה‪ .‬ואח"כ (הי"ג) כתב ז"ל‪ ,‬שור הנסקל שהוזמו‬
‫עדיו כל הקודם בו זכה שהרי משנגמר דינו הפקירוהו בעליו ע"ש‪ .‬ומאי מהני הפקר בעליו כיון דכבר כתב דהפקירו אינו‬
‫הפקר‪ ,‬אלא נראה כמ"ש דודאי איסורי הנאה בעלים אית ליה ואפ"ה הפקירו אינו מופקר ומשום דלא עדיף מדבר שאינו‬
‫ברשותו דאע"ג דשלו הוא אינו ברשותו לאקדושיה ולהפקירו וכמ"ש בסימן רי"א (סעיף ז' ושם סק"ד) ע"ש‪ ,‬אבל בהוזמו‬
‫עדיו למפרע בעלים אית להו וברשותייהו הוי קם לאפקוריה‪.‬‬
‫ואע"ג דיאוש ודאי מהני אפילו בדבר שאינו ברשותו דהא בגזילה מהני יאוש וא"כ כי נגמר דינו נימא דיאוש מיהא הוי‪,‬‬
‫דליתיה‪ ,‬דיאוש לא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה ואינו כהפקר‪ .‬וראיה מהא דאמרינן במרובה (ב"ק) דף ס"ו‬
‫(ע"ב) זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנותו ע"ש‪ ,‬ואי נימא דביאוש יצא מרשות בעלים נהי דאינו רוצה לקנות אכתי היכי‬
‫מצי אמר הרי שלך לפניך בתר דמייאש מאריה מיניה כיון דתו לאו דמאריה ודו"ק‪:‬‬
‫רש"י בבא קמא מה‪ .‬ד"ה אינו מוקדש‬
‫דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושיה‪.‬‬
‫רש"י סוכה לה‪ .‬ד"ה לפי שאין בה דין ממון‬
‫שאינו שוה פרוטה‪ ,‬דאיסורי הנאה הוא‪ ,‬הלכך לאו שלכם הוא‪.‬‬
‫רש"י סוכה כז‪ :‬ד"ה כל האזרח‬
‫כל האזרח ישבו בסוכות כתיב ‪ -‬דמשמע‪ :‬סוכה אחת לכל ישראל‪ ,‬שישבו בה זה אחר זה‪ ,‬ואי אפשר שיהא לכולן‪ ,‬דלא‬
‫מטי שוה פרוטה לכל חד אלא על ידי שאלה‪.‬‬
‫פסחים ו‪:‬‬
‫שני דברים אינן ברשותו של אדם‪...‬‬
‫גטין מ‪.‬‬
‫המפקיר עבדו ומת‪ ...‬ואיסורא לבריה לא מורית‬
‫איסורי תורה – חפצא או גברא‬
‫נדרים ב‪:‬‬
‫כל כינויי נדרים כ נדרים‪ .‬מאי שנא גבי נזיר דלא קתני להו לכולהו‪ ,‬ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו? משום דנדר‬
‫ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין‪ ,‬וכיון דתני תרתין תני לכולהו‪ .‬וליתני כינוי שבועות בתר נדרים! איידי דתנא נדרים‬
‫דמיתסר חפצא עליה‪ ,‬תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה‪ ,‬לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא‪.‬‬
‫ר"ן נדרים יח‪ .‬ד"ה הלכך‬
‫הלכך נקטינן ‪ -‬דכי היכי דאין שבועה חלה על שבועה לחייבו ב' כך אין נדר חל על נדר ואם אמר קונם עלי ככר זה קונם‬
‫עלי ככר זה אינו חייב אלא אחת דכי תנא יש נדר בתוך נדר דוקא למנות שתי נזירות הוא דאמרינן כדכתיבנא מיהו להא‬
‫מילתא עדיפי נדרים מבשבועות שהנדרים חלין על השבועות ואין השבועות חלות על הנדרים כיצד נשבע שיאכל ככר זה‬
‫ואח"כ אסרו עליו בקונם אסור לאכלו כדאמרינן לעיל קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל אסור ובודאי דכי היכי‬
‫דנדר חל על דבר מצוה חייל נמי אשבועה שמצוה ושבועות שתיהן איסור גברא הן וחייל עלייהו איסור חפצא דנדרים‬
‫לבטלן בשב ואל תעשה ואפשר ג"כ שכשם שהנדר חל על השבועה לבטלה כך הוא חל לקיימה שהנשבע שלא יאכל ככר‬
‫זו וחזר ואסרו עליו בקונם ואכלו חייב שתים וכן בדין אם לבטל הן חלין לקיים לא כל שכן ומההוא טעמא גופיה‬
‫דכתיב נא דכיון דשבועות ליתנהו אלא איסור גברא כי אמר קונם מיתוסף ביה איסור חפצא אבל אין השבועות חלות על‬
‫הנדרים לא לבטל ולא לקיים שאם אסר על עצמו ככר וחזר ונשבע עליו שיאכלנו פשיטא שאינו רשאי לאכלו וכן נמי‬
‫נשבע עליו שלא יאכלנו אינו עובר אלא משום בל יחל וליכא למימר דכי היכי דאיסור חפצא דנדרים חייל אאיסור גברא‬
‫דשבועות ה"נ איסור גברא דשבועות ליחול אאיסור חפצא דנדרים משום דבנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור‬
‫‪26‬‬
‫גברא נמי אית בהו שהרי מכיון שנאסר עליו קאי עליה בלא יחל דברו והאי לאו איסור גברא הוא ככל לא תעשה‬
‫שבתורה הלכך אין מקום לשבועה שתחול על הנדרים והכי איתא בירושלמי פ"ק דמכילתין בככר אחד מכיון שהזכיר עליו‬
‫שבועה כנבלה הוא מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורין ואין שבועות חלות על האיסורין אמר ר' יודן והוא שהזכיר‬
‫נדר ואח"כ הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואח"כ נדר הנדרים חלים על האיסורין‪.‬‬
‫שו"ת הרשב"א חלק א סימן תרטו‬
‫שאלת במה שאמרו שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות‪ .‬אם דוקא בביטול מצות עשה או בקיום מצות לא‬
‫תעשה? כגון קונם חזיר עלי וכדמשמע ההיא דיש חורש תלם אחד וחייב עליה שמנה מלקיות ‪/‬מלקות‪ /‬וקא מקשה‬
‫ולימני דקאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב ובחול עד דאיצטריך לתרוצי אסור כולל לית ליה‪ .‬ואם איתא הוה ליה‬
‫לאקשויי בקונם‪.‬‬
‫תשובה כך מקובל ומוסכם בידינו אף על פי שאין דעת כל רבותי ז"ל שאין הנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול אבל‬
‫בקיום מצוה כגון קונם אכילת חזיר עלי לא‪ .‬והראיה העלה ‪/‬העולה‪ /‬בידינו על זה מדתנן בפרק אלו מותרין (דף י"ח) יש‬
‫נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה‪ .‬הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב על כל אחת ואחת‪.‬‬
‫פירוש חייב למנות נזירות על כל אחת ואחת מן הפעמים שאמר הריני נזיר באותה אכילה לכדחלו עליו ב' קבלות נזירות‪.‬‬
‫אף על פי שתלה נזירותו אאכילת ככר זה אף על פי שאין שני אכילות חלות על דבר אחד ובכדי נקט אם אוכל‪ .‬דה"ה‬
‫=דהוא הדין= לאומר הריני נזיר היום הריני נזיר היום או הריני נזיר למחר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדאיתא‬
‫בגמרא‪ .‬אבל באומר הרי אני נזיר אינ ו חייב על אכילה אחת אלא אחת כדרך שהוא חייב בשבועה‪ .‬שאף בנזיר כיון‬
‫שאמר הרי אני נזיר נאסר בענבים‪ .‬וכשחזר ואמר הרי אני נזיר נאסר בענבים אין איסור שני חל עליו‪.‬‬
‫ולא אמרו נדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות אלא בבטול מצות עשה כגון מצה שאינו אוכל‪ .‬אבל נבילה שאיני‬
‫אוכל לא לפי שאין איסור חל על איסור‪ .‬אלא ע"כ חייב למנות שתי נזיריות קאמר‪ .‬ואם נפשך לומר דחייב ב' מלקיות‬
‫על אכילה אחת של ענבים דקאמר דומיא דאין שבועה חלה על שבועה משום דנדרים חלים על דבר מצוה ואפילו באיסור‬
‫הבא מעצמו‪ .‬מהא כזה דאיסור נזירותו גרם לו משום חזרת קרא נזיר להזיר שהנזירות חלה על נזירות‪ .‬והוא הדין‬
‫בנדרים באומר הרי עלי ככר זה דגלי כאן קרא דאפי' על איסור חלין ובאיסור הבא מעצמו‪ .‬ולעולם באומר הרי אני נזיר‬
‫היום או הריני נזיר למחר אז מונה שתי נזירות מוחלקות ‪/‬מחולקות‪ /‬לפי ששתיהן חלין כאחת‪ .‬ומאן דאמר אין נזירות‬
‫סבר דאין נדרים חלים על דבר מצוה אלא על מצות עשה‪ .‬וכדדרשינן מכי ידור נדר לא יחל דברו והרי הוא שאינו מיחל‬
‫אבל מיחל הוא חפצי שמים אבל על איסור כולל כלל לא‪ .‬הא ליתא‪ .‬דאם כן כיון דבנדרים קיימין אמאי שבק תנא‬
‫נדרים ונסיב ליה נזירות? ליתני נדר בתוך נדר כיצד אמר קונם ככר זה עלי וחזר ואמר קונם ככר זו עלי ואכל חייב‬
‫שתים‪ .‬אלא ודאי משום דלא משכח בנדרים נסיב לה בנזירות‪ .‬ומשום דהוקש נזירות לנדרים קא חשיב הכא ותאני‬
‫כולהו‪ .‬ואגב דחמירי נדרים משבועה קתני חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים חלים ע"ד =על דבר= מצוה כדבר הרשות‬
‫מה שאין כן בשבועות‪ .‬והדר תני דיש עוד צד בנדרים חמור מבשבועות‪ .‬דבנדרים חלה על נזירות מה שאין כן‬
‫בשבועות‪ .‬ולא על כל חדא אגביה ממש אלא שבנזירות אומר הרי אני נזיר היום הרי אני נזיר היום ומחר דהוה כשלא‬
‫אוכל ענבים ושלא אוכל ענבים ותאנים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בנזירות‪ .‬נזירות חלה על נזירות בדיניהן‬
‫דהיינו למנות שני נזיריות מוחלקות ‪/‬מחולקות‪ /‬ואלו בשבועות לא חיילי שתיהן בשום צד‪ .‬והיינו נמי דקתני חייב על‬
‫כל אחת ואחת ולא קתני חייב שתים‪ .‬ותדע לך מדאקשי' לרב הונא בגמרא (נדרים פ"ב דף י"ז ב') מי שנדר שתים ומנה‬
‫הראשונה והביא קרבנות שתיהם כאחת אין בידו אלא א'‪ .‬הפריש זו בעצמה והלך והקריב של זו בזו ושל זו בזו הרי לא‬
‫יצא‪ .‬ועוד מצאתי בירוש' זה המחלוקת שמואל ורב הונא‪ .‬דגרסינן בפרק שני דנזיר (דף י"ג) הרי אני נזיר ונזיר כשיהיה‬
‫לי בן‪ .‬רבי יוסי בעי אמר הרי אני נזיר שלשים יום אלו ושלשים יום אלו‪ .‬אמר רבי זעירא קמי רבי מונא ולאו מתניתין‬
‫היא? מניח את שלו ומונה של בנו ואפי' אשתו יושבת על משבר‪ .‬אמר ליה נזירותו לנזירות בנו לא דמיא אלא כאומר‬
‫הרי אני נזיר היום ונזיר לאחר עשרים יום‪ .‬עד כא ן בירושלמי‪ .‬ופי' האומר הריני נזיר שלשים יום אלו הריני נזיר‬
‫שלשים אלו בעצמם‪ .‬ופשטא רבי עזרא ‪/‬זעירא‪ /‬ממתני' דקתני הרי אני נזיר ונזיר כשיהיה לי בן‪ .‬התחיל מונה את שלו‬
‫ואחר כך נולד לו בן מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלי' את שלו‪ .‬דאלמא אילין שתי נזיריות עליות ‪/‬עליו‪/‬‬
‫מונה שתים ואף על גב דהוה ליה כאומר שלשים אלו שלשים אלו דמי לא עסקינן אפי' היתה אשתו יושבת על משבר‬
‫ויולדת מיד‪ .‬זהו כסברת שמואל דאמר אפילו באומר הריני נזיר היום‪ .‬ודחה רבי מונא דנזירותו ונזירות בנו כיון שהם‬
‫שני עניינים מוחלקים ‪/‬מחולקי ם‪ /‬אינם אלא כאומר הריני נזיר‪ .‬כלומר עכשו והריני נזיר לאחר עשרים יום דאז מונה‬
‫שתי נזירות כיון דחייל אעשרים יום חייל נמי אשארא‪ .‬וזו כסבר' רב הונא‪ .‬וטעמא דשמואל בגמרא ורבי זעירא‬
‫דירושלמי משום דכיון דקאמר הריני נזיר יום אחד או שעה אחת ולא יותר הרי זה נזיר שלשים יום כדסברי שמואל ורבי‬
‫זעירא‪ .‬דהכא נמי כיון שהוציא נזירות מפיו צריך הוא לנהג נזירות‪ .‬ורב הונא ורבי מונא סברי דהתם שני דהא חיילא‬
‫עליה שעה אחת מהא‪ .‬אבל היכא דאי איפשר לה לחול שהרי כבר נזר באותו יום אינו מונה נזירות שנייה‪ .‬אבל באומר‬
‫הריני נזיר היום הריני נזיר למחר הרי חל נזירות עליו יום אחד וכיון שכן מונה נזירות שלימה‪ .‬והא דאקשי' לרב הונא‬
‫לפלוג ולישני בדידיה ולא אקשיה לפלוג וליתני בדידה‪ .‬יש נדר בתוך נדר הריני נזיר היום ואין נדר בתוך נדר הרי עלי‬
‫ככר זה הרי עלי ככר זה‪ .‬יש לומר משום דבככר נזירות ליכא לאיפלוגי לשמואל כלל‪ .‬וככר זה עלי וככר זה עלי פשיטא‬
‫להו דאינו בנדרים כמו שאינו בשבועות דמנ' תיתי לאסורא‪ .‬ולא מנה כאן אלא כל צדדי הנדרים דהני נדרים ונזירות‬
‫‪27‬‬
‫שהם חמורים מן השבועות‪ .‬אבל לרב הונא דבנזירות עצמה דבאותה צד שהחמרת עליו הקלת עליו בהא איכא לאקשויי‬
‫לפלוג וליתני בדידי'‪ .‬זה לשונו‪ .‬ואלו מיהו בירושלמי מצאתי בפירקין קמא לכאו' דנדרים חלים על האיסורים ואלו‬
‫אמר ככר זה עלי ככר זה עלי חייב בשתים‪ .‬דגרסינן התם איסר זה שבועה‪ .‬אם אתה אומר איסר זה שבועה חייב על‬
‫כל איסור ואיסור ועל כל שבועה ושבוע ה‪ .‬אמר רבי יוסי לא איתא אלא בחמשה ככרין‪ .‬אבל בככר אחד מכיון שהזכיר‬
‫עליו שבועה עשאו כנבלה‪ .‬מכאן ואילך כמיחל שבועות על האיסורים וכו'‪ .‬עד דאמר רבי יודן והוא שהזכיר נדר ואחר‬
‫כך הזכיר שבועה אבל אם הזכיר שבועה ואחר כך הזכיר נדר נדרים חלים על האיסורין‪ .‬עד כאן בירושלמי‪ .‬ואפילו הכי‬
‫נראה לי דהא דקאמר נדרים חלים באלו היינו טעמא דאף על גב דאמר שבועה שלא אוכל ככר זה לא אסר הככר עליו‬
‫אלא נפשיה הוא דאסר על הככר‪ .‬ולגבי שבועה אחרת הוא דהויא ליה כנבלה דכיון דאסר נפשיה מיניה תו לא חייל על‬
‫נפשיה איסור אחר על ככר זה‪ .‬אבל נדר חל דהא מוסיף בנדרו דעד השתא לא אסר הככר עליה והשתא אסרו עליה‬
‫והילכך חייל‪ .‬אבל נדר אחר נדר ואי נמי שבועה אחר נדר לא חייל‪ .‬דהא משעה ראשונה הוה ליה גופו של ככר עליה‬
‫כנבילה ואין איסור חל על איסור כן נראה לי פירוש הירושלמי‪.‬‬
‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן רטו‪:‬ה‪-‬ו‬
‫ה‪ .‬הא דנדרים חלים על דבר מצוה‪ ,‬דוקא במצות עשה בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה‬
‫בביטולה‪ ,‬ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו; אבל על מצות לא תעשה דעלמא‪ ,‬אינו חל בין‬
‫בביטולו בין בקיומו‪ .‬כיצד‪ ,‬הר י שאמר‪ :‬אכילת נבלה עלי‪ ,‬אין הנדר חל עליו; והוא הדין לאיסור הבא ע"י עצמו‪ ,‬כגון‬
‫שאמר‪ :‬שבועה שלא אוכל ככר זה‪ ,‬וחזר ואמר‪ :‬ככר זה עלי‪ ,‬אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה; וכן אם‬
‫אמר‪ :‬שבועה שלא אשתה וחזר ואמר הריני נזיר‪ ,‬ושתה‪ ,‬אינו חייב אלא אחת דהיינו בל יחל דשבועה; אבל דנזירות לא‪,‬‬
‫יג אא"כ נשאל על השבועה שאז חל הנזירות עליו‪ .‬והנדר חל על מי שנשבע שיישן או שישתה‪ ,‬ואע"פ שיש בביטולו לא‬
‫תעשה‪.‬‬
‫ו‪ .‬וי"א שאם נדר מדברים האסורים‪ ,‬כגון נבלות וטריפות‪ ,‬חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל; אבל אם התפיס בהם‬
‫דבר אחר‪ ,‬אינו נתפס‪ ,‬שאין דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור; אבל דבר שאסור מדרבנן‪ ,‬ואסרו‬
‫עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר‪ ,‬נתפס בנדר ואסור‪...‬‬
‫בבא קמא טו‪:‬‬
‫והלכתא‪ :‬פלגא נזקא ‪ -‬קנסא‪.‬‬
‫בבא קמא לג‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים‪ ,‬ואין הנבילה יפה כלום ‪ -‬נוטל את השור‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬מתניתין מני? רבי עקיבא היא‪ ,‬דתניא‪ :‬יושם השור בב"ד‪ ,‬דברי רבי ישמעאל; רבי עקיבא אומר‪ :‬הוחלט השור‪.‬‬
‫במאי קמיפלגי? ר' ישמעאל סבר‪ :‬בעל חוב הוא וזוזי הוא דמסיק ליה‪ ,‬ור' עקיבא סבר‪ :‬שותפי נינהו‪ .‬וקמיפלגי בהאי‬
‫קרא‪ :‬ומכרו את השור החי וחצו את כספ ו‪ ,‬ר' ישמעאל סבר‪ :‬לבי דינא קמזהר רחמנא‪ ,‬ור"ע סבר‪ :‬לניזק ומזיק מזהר להו‬
‫רחמנא‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫מכילתא דרבי ישמעאל יתרו ‪ -‬מסכתא דבחדש פרשה ד‬
‫לאמר‪ .‬מלמד שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו‪ ,‬דברי רבי‬
‫ישמעאל; רבי עקיבא אומר‪ ,‬על הן הן ועל לאו הן‪ - .‬ד"א לאמר‪ ,‬צא‬
‫ואמור אליהם והשיבני את דבריהם‪ .‬ומנין שהיה משה משיב דברים‬
‫לפני הגבורה‪ ,‬שנאמר וישב משה את דברי העם אל ה'‪ ,‬ומה היו דברי‬
‫העם ‪+‬שמות כד ז‪ +‬כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע‪ .‬ומנין שהודה‬
‫המקום לדבריהם‪ ,‬שנא' ‪+‬דברים ה כה‪ +‬ויאמר ה' אלי ‪ -‬הטיבו כל‬
‫אשר דברו‪.‬‬
‫צפנת פענח על הרמב"ם מהדורה תניינא חלק א' עמ'‬
‫עט‪( :‬קישור)‬
‫אירוסין – ברכת אירוסין‬
‫ספר אבודרהם ברכת אירוסין ונישואין ‪[ -‬בשם רש״י]‬
‫ואע"פ שאיסור זה הוא מדרבנן צריך לברך עליו כמו שמברכין על נר‬
‫חנוכה ומקרא מגילה שהם מדרבנן (שבת כג‪ ,‬א)‪.‬והר"א ברבי יצחק‬
‫אב"ד פי' ואסר לנו הארוסות מדכתיב חופה באוריי' מדדרשינן‬
‫(דבריםכב‪ ,‬כג) כי יהי' נערה בתולה מאורסה… ואם הקדים ובא על‬
‫ארוסתו לוקה מכת מרדות‪.‬‬
‫אירוסין ונישואין‬
‫ספר בעקבי הצאן ל‪:‬ח‬
‫קידושין יח‪:‬‬
‫ביבמות כט‪:‬‬
‫יומא ב‪ .‬ויא‪.‬‬
‫ראה‪ :‬ארוסה בת ישראל בתרומה‬
‫אלו ואלו דברי אלקים חיים‬
‫ערובין יג‪:‬‬
‫אמר רבי אבא אמר שמואל‪ :‬שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל‪ ,‬הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה‬
‫כמותנו‪ .‬יצאה בת קול ואמרה‪ :‬אלו ואלו דברי אלהים חיים הן‪ ,‬והלכה כבית הלל‪ .‬וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים‬
‫חיים‬
‫תוספות בבא קמא כז‪:‬‬
‫קהלת יעקב ברכות יא (‪)Link‬‬
‫‪29‬‬
‫נפש הרב עמ' מא‬
‫בעקבי הצאן עמ' רנט בהערה ‪4‬‬
‫ראה‪ :‬כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק‬
‫אלו ואלו – מתי אין אומרים אלו ואלו‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רמב‪:‬יג‬
‫תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה‪ ,‬הרי זה שוטה רשע וגס רוח‪ ,‬ועליו נאמר‪ :‬כי רבים חללים הפילה (משלי ז‪ ,‬כו)‪ .‬הגה‪:‬‬
‫ותלמידים הקטנים הקופצים להורות ולישב בראש‪ ,‬להתגדל בפני עמי הארץ‪ ,‬מרבים מחלוקת ומחריבים העולם ומכבין‬
‫נרה של תורה‪.‬‬
‫רש"י ותוס' כתובות נז‪.‬‬
‫ריטב"א ערובין שם‬
‫אלו ואלו דברי אלהים חיים‪ .‬שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלהים חיים וזה אוסר וזה מתיר‪,‬‬
‫ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר‪ ,‬ושאל‬
‫להקב"ה על זה‪ ,‬ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם‪ ,‬ונכון הוא לפי הדרש ובדרך‬
‫האמת יש טעם וסוד בדבר‪.‬‬
‫תענית לא‪.‬‬
‫אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר‪ :‬עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים‪ ,‬והוא יושב ביניהם בגן עדן‪ ,‬וכל אחד‬
‫ואחד מראה באצבעו‪ ,‬שנאמר אואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה‬
‫בישועתו‪ .‬הדרן עלך בשלשה פרקים וסליקא לה מסכת תענית‪.‬‬
‫אסמכתא – גדר אסמכתא בדעת הראשונים‬
‫סנהדרין כד‪:‬‬
‫רש"י ותוספות כה‪.‬‬
‫בבא מציעא עג‪:‬‬
‫אמר רב חמא‪ :‬האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא‪ ,‬ופשע ולא זבין ליה ‪ -‬משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא‬
‫דזולשפט‪ .‬אמר אמימר‪ :‬אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא‪ .‬אמר‪ :‬כי קאמר רב חמא ‪ -‬הני מילי ביין סתם‪ ,‬אבל‬
‫‪30‬‬
‫ביין זה ‪ -‬לא‪ ,‬מי יימר דמזבני ליה ניהליה? רב אשי אמר‪ :‬אפילו יין סת ם נמי לא‪ ,‬מאי טעמא? אסמכתא היא‪ ,‬ואסמכתא‬
‫לא קניא‪ .‬ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן‪ :‬אם אוביר ולא אעביד ‪ -‬אשלם במיטבא! ‪ -‬התם בידו הכא לאו בידו‪.‬‬
‫ריטב"א שם‬
‫האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדאזיל אפרוותא דבלשפט‪ .‬יש שפירש כי‬
‫בבלשפט היין נמכר ביוקר והיינו דקאמר שמשלם לו כפי מה שהיה בעל הבית מרויח בו כשימכרנו בבלשפט ביוקר‪ ,‬אבל‬
‫בפרק המוכר את הספינה (צ"ח א') משמע לכאורה כי בבלשפט היה נמכר בזול‪ 4‬והכא ה"ק שיתן לו במעותיו יין כפי שער‬
‫הזול שנמכר בבלשפט‪ ,‬ולכולהו פירושי ק"ל למה חייב לשלם לו כלום ומאי שנא ממבטל כיסו של חברו שהוא פטור מפני‬
‫שאין היזקו אלא גרמא וכן אם הוביר שדהו אינו חייב לשלם לו אלא כשקבל עליו כן בפירוש‪ ,‬ותירץ ר"י דהכא נמי‬
‫כשהתנה כן בפירוש שאם לא יקח לו שישלם לו פסידא שלו‪ ,‬ולא הזכיר התלמוד כן מפני דהא פשיטא דבלאו הכי לא‬
‫מחייב ולא הוצרך אלא לפרש כיצד ישלם לו ולאיזה חשבון ישלם לו‪ ,‬ומורי הרב תירץ דהכא אע"פ שלא קבל עליו‬
‫תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח סחורתו ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו‬
‫שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך‬
‫עליה ונותן לו ממונו משתעבד ליה משום ערב‪ ,‬וזה ענין שכירות פועלים דבפרקין דלקמן שחייבין לשלם לבעה"ב מה‬
‫שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב חייב לשלם להם מה שמפסידין דכיון שסמכו זה על זה נתחייבו זה לזה במה שיפסידו‬
‫על פיו‪ ,‬וזה דין גדול‪.‬‬
‫התם בידו‪ .‬פי' שהרי בידו שלא להוביר‪ ,‬ולפיכך אין בו משום אסמכתא כל היכא דלא גזים‪ ,‬דאי בדגזים אע"ג דבידו‬
‫אסמכתא היא וכדאמרי' התם במאן דאמר אם אובירנה משלמנא אלפא זוזי‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות מכירה פרק יא‬
‫(ע"ש באריכות)‬
‫א׳‪ .‬המקנה בין קרקע בין מטלטלין והתנה תנאין שאפשר לקיימן‪ ,‬בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה‪ ,‬אם‬
‫נתקיימו התנאין נקנה הדבר שהוקנה‪ ,‬ואם לא נתקיים התנאי לא קנה‪ ,‬וכבר ביארנו משפטי התנאים בהלכות‬
‫אישות‬
‫ב׳ ‪ .‬במה דברים אמורים בשקנה בדרך מן הדרכים שקונין בהן והרי יש עליו לקיים את התנאי‪ ,‬אבל אם לא קנה‬
‫עתה והתנה עמו שאם נת קיים התנאי זה יקנה ואם לא נתקיים לא יקנה אע"פ שנתקיים התנאי לא קנה‪ ,‬שזו‬
‫אסמכתא היא‪ ,‬שהרי סמך קנייתו לעשות כך וכך וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו‬
‫ג׳‪ .‬כיצד המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני‪ ,‬והחזיק זה בבית הרי זה‬
‫קנה כשילך עמו לירושלים באותו היום‪ ,‬ואם עבר אותו היום ולא הלך לא קנה‪ ,‬אבל אם התנה ואמר לו אם‬
‫תלך עמי לירושלים ביום פלוני או אם תביא לי דבר פלוני‪ ,‬אתן לך בית זה‪ ,‬או אמכרנו לך בכך וכך‪ ,‬והלך עמו‬
‫באותו היום או שהביא לו‪ ,‬אע"פ שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי לא קנה שזו היא אסמכתא‪ ,‬וכן כל כיוצא‬
‫בזה‬
‫חידושי הרמב"ן בבא בתרא קסח‪.‬‬
‫ופי' אסמכתא כל דאי גזים לא קני אפי' היה בידו לקיים תנאו‪ ,‬ואי לא גזים קני אם היה בידו מתחלה לקיים תנאו‬
‫כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ע"ג ב') התם בידו הכא לאו בידו‪ ,‬אלא שתשובת רבינו הגאון ז"ל חלוקה בדבר שהוא מפרש‬
‫דאם אוביר ולא אעביד משום תנאי ב"ד הוא חייב‪ ,‬אבל מדינא אסמכתא הוי אע"ג דלא גזים ובידו‪ ,‬וכבר כתבתיה בפ'‬
‫המקבל (ק"ד א') וכן נראה דעת ר"ח ז"ל‪...‬‬
‫והרב ר' משה הספרדי ז"ל פירש שכל האומר אם תעשה כך אתן לך שדה פלוני זו היא אסמכתא אבל אמר אם תעשה‬
‫שדי נתונה לך זהו תנאי בני גד‪ ,‬ואינו נכון שהאומר אתן קנין דברים הוא כדכתב רבינו הגדול ז"ל בתשובה‪ ,‬ועוד שהאומר‬
‫שדי נתונה לך נמי משכחת לה באסמכתא שהרי שנינו במציעא (ס"ה ב') הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לי‬
‫מכאן ועד יום פלוני הרי היא שלי הרי היא שלו‪ ,‬ואתמר עלה בגמ' דהויא אסמכתא‪ ,‬עוד יש לר"ת ז"ל סברא אחרת‬
‫שכתובה על ספר הישר דהיכא שהמרו זה את זה לאו אסמכתא היא שמתוך שזה רוצה לקנות גמר ומקנה‪ ,‬וקשיא ליה הא‬
‫דתניא בבא מציעא (מ"ח ב') אם אני חוזר בך ערבוני מחול לך וכו' לא נתקיימו התנאין‪ ,‬וניחא ליה דהתם שניהם רוצין‬
‫בקיום המקח‪ ,‬ואסמכתא היא דסברי לקיים המקח‪ ,‬ואין סברא זו עולה כהוגן במס' סנהדרין‪.‬‬
‫חידושי הר"ן סנהדרין כד‪ :‬ד"ה מתניתין‬
‫שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעי' א' וב' – דיני אסמכתא‬
‫‪ 4‬הפוך ממה שהקשו התוספות‬
‫‪31‬‬
‫המקנה לחבירו בין קרקע בין מטלטלים‪ ,‬והתנה תנאי ם שאפשר לקיימם‪ ,‬בין שהתנה המקנה בין שהתנה הקונה (מיהו‬
‫י"א דאם התנה המוכר טובת הלוקח אין זה תנאי‪ ,‬דלא הוי אלא פטומי מילי‪ ,‬והני מילי שמכר לו בתחלה סתם וקודם‬
‫שנגמר המקח לגמרי הטיל המוכר תנאי‪ ,‬אבל אם בתחלה אמר המוכר‪ :‬על תנאי כך וכך אני מוכר לך‪ ,‬אע"פ דהוי טובת‬
‫הלוקח‪ ,‬מ"מ לא קנה רק אדעתא דהכי והוי תנאי גמור; וכן אם התנו תנאי ואח"כ כתבו השטר סתם‪ ,‬ודאי על תנאי‬
‫הראשון כתבוהו) (טור בשם הרא"ש והגהות מרדכי פ' איזהו נשך וב"י בשם תוספות ותלמידי רשב"א)‪ ,‬אם נתקיימו‬
‫התנאים נקנה הדבר שהוקנה; ואם לא נתקיים התנאי‪ ,‬לא קנה; וכבר נתבאר משפטי התנאי בטור אבן העזר (סימן ל"ח‬
‫וסימן קמ"ד‪ ,‬וע"ל סימן רמ"א מדיני תנאי)‪.‬‬
‫י"א דהני מילי כשקנה בדרך מהדרכים שקונים בהם והרי יש עליו לקיים התנאי‪ ,‬אבל אם לא קנה עתה‪ ,‬והתנה עמו שאם‬
‫נתקיים התנאי הזה יקנה‪ ,‬ואם לא נתקיים לא יקנה‪ ,‬אף על פי שנתקיים התנאי לא קנה‪ ,‬שזו אסמכתא היא ולא קניא‬
‫אלא אם כן אמר לו‪ :‬קנה מעכשיו‪ ,‬וקנו מידו על כך‪.‬‬
‫ביאור הגר"א שם ס"ק ה‬
‫י"א דה"מ כו'‪ .‬דברי הרמב"ם בזה לקוחים מדברי רב האי גאון בשער י"ז שכתב אם אמר הרי המכר מכור לך אם תעשה כך‬
‫וכך נמצא דלא גמר והקנה באותו שעה כיון שלא אמר מעכשיו ואף שקיים תנאו בטל דהוא אסמכתא שסמך קנין הקרקע‬
‫לזמן אחר לאחר שהתנה ואינו קנין בשעתו אבל כל היכא שאומר להיות קנין השדה בשעתו ולאחר הקנין מתנה על‬
‫התנאי להיות לאיזה זמן שירצה לא הוי אסמכתא כגון שאמר מעכשיו או ע"מ‪ ...‬וכמ"ש שם כיצד כו' והחזיק כו' ודברי'‬
‫בעלמא ה ם ואמר כאן בדרך כלל ואח"כ מפ"ו וכ"ה בדברי רה"ג ע"ש ולא כרבים שנשתבשו בזה וסברו שהוא דין בפ"ע‬
‫ואינו כן‪:‬‬
‫תוספות כד‪ :‬ד"ב רבא‪ ,‬בבא בתרא קכח‪.‬‬
‫ארץ הצבי‪ ,‬סימן יג – בענין דעת על התנאי ‪ ,‬עמ' צט‬
‫גינת אגוז עמ' קצה – שיטת הרמב"ם המחודשת באסמכתא‬
‫אסמכתא‬
‫נדרים כא‬
‫בבא בתרא קסח‪.‬‬
‫נדרים כז‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬נדרי אונסין‪ :‬הדירו חבירו שיאכל אצלו‪ ,‬וחלה הוא או שחלה בנו‪ ,‬או שעכבו נהר ‪ -‬הרי אלו נדרי אונסין‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬ההוא גברא דאתפיס זכוותא בבי דינא‪ ,‬ואמר‪ :‬אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלון הני זכוותאי‪ ,‬איתניס ולא‬
‫אתא‪ ,‬אמר רב הונא‪ :‬בטיל זכוותי ה‪ .‬אמר ליה רבא‪ :‬אנוס הוא‪ ,‬ואנוס רחמנא פטריה‪ ,‬דכתיב‪ :‬אולנערה לא תעשה דבר!‬
‫וכי תימא קטלא שאני‪ ,‬והתנן‪ ,‬נדרי אונסין‪ :‬הדירו חבירו שיאכל אצלו‪ ,‬וחלה הוא או שחלה בנו‪ ,‬או שעיכבו נהר ‪ -‬הרי‬
‫אלו נדרי אונסין‪ .‬ולרבא‪ ,‬מאי שנא מהא דתנן‪ :‬ה"ז גיטיך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש‪ ,‬ומת בתוך י"ב חדש ‪-‬‬
‫הרי זה גט‪ ,‬אמאי? והא מינס איתניס! אמרי‪ :‬דלמא שאני התם‪,‬דאי הוה ידע דמית‪ ,‬מן לאלתר הוה גמר ויהיב גיטא‪ .‬מ"ש‬
‫מההוא דאמר להו‪ :‬אי לא אתינא מכאן עד תלתין יומין ליהוי גיטא‪ ,‬אתא ופסקיה מעברא‪ ,‬אמר להו‪ :‬חזו דאתאי‪ ,‬חזו‬
‫דאתאי‪ ,‬ואמר שמואל‪ :‬ל א שמיה מתייא‪ ,‬אמאי? והא מינס אניס! דלמא אונסא דמיגליא שאני‪ ,‬ומעברא מיגלי אונסיה‪.‬‬
‫ולרב הונא‪ ,‬מכדי אסמכתא היא‪ ,‬ואסמכתא לא קניא! שאני הכא‪ ,‬דמיתפסן זכותן‪ .‬והיכא דמיתפסין לאו אסמכתא היא?‬
‫והתנן‪ :‬מי שפרע מקצת חובו‪ ,‬והשליש את שטרו ואמר אם אין אני נותן לו מכאן עד ל' יום תן לו שטרו‪ ,‬הגיע זמן ולא‬
‫נתן‪ ,‬רבי יוסי אומר‪ :‬יתן‪ ,‬ור' יהודה אומר‪ :‬לא יתן; ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב‪ :‬אין הלכה כר' יוסי‪ ,‬דאמר‬
‫אסמכתא קניא! שאני הכא‪ ,‬דאמר לבטלן זכותיה‪ .‬והלכתא‪ :‬אסמכתא קניא; והוא דלא אניס‪ ,‬והוא דקנו מיניה בב"ד‬
‫חשוב‪.‬‬
‫תוספות נדרים כז‪ :‬ד"ה והלכתא אסמכתא קניא וכו'‬
‫לכאורה דאמר בלא מעכשיו דאילו אמר מעכשיו מועיל שפיר בלא קנין בב"ד חשוב כדמוכח פר' איזהו נשך (ב"מ דף סו‪).‬‬
‫ומיהו אור"י דע"כ הכא מיירי דאמר מעכשיו מדאמר דקנו מיניה וסתם קנין בסודר וקנין סודר בלא מעכשיו אינו מועיל‬
‫כלום כדאמר לקמן פרק השותפין (דף מח‪ ):‬דהא הדר סודרא למרא פירוש כשחל הקנין אינו מועיל כלום כגון אם אמר‬
‫‪32‬‬
‫לאחר ל' יום א"כ אין הקנין עד לאחר ל' יום וכבר הדרא סודרא למריה וא"כ ע"כ מיירי הכא דאמר מעכשיו ואפ"ה קאמר‬
‫דדוקא בב"ד חשוב קנו מיניה אבל בלא קנין בב"ד חשוב לא מועיל מעכשיו בלא אסמכתא‬
‫והא דמשמע באיזהו נשך דמעכשיו מועיל בלא ב"ד חשוב י"ל דאסמכתא דהתם שאני לפי שהוא דרך מכר דמיירי שהלוהו‬
‫על שדהו ואמר ליה אם אין אתה נותן לי מכאן ועד שלש שנים הרי הוא שלי‬
‫אור"ת שלכך נהגו לאסוף כל בני העיר בשעת שידוכין היינו כי היכי דליהוו ב"ד חשוב ולא יהא ערבון אסמכתא ואין‬
‫נראה לר"י שהרי כמה פעמים אין שם אלא קרובים וגם אין מתקיים לשום קיום תנאי לכ"נ דלענין ערבון של שידוכין‬
‫נראה דהכי הוא דקני שפיר בלא מעכשיו וגם בלא קנין ב"ד חשוב דלפי שמתבייש ביותר מי שחוזר בו לא חשוב‬
‫אסמכתא כלל דלאו גוזמא הוא מה שמתנה עמו בערבון אם יחזור בו דדמי בושתו הוא ולא גזרינן כמו אם אוביר ולא‬
‫איעביד אשלם במיטבא‪..‬‬
‫תוספות כתובות קב‪ :‬ד"ה כתנאי‬
‫ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד‬
‫נפשיה שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך‬
‫אסמכתא לא קניא – מדרבנן ובגויים‬
‫מרדכי בבא קמא סוף פרק ד (שור שנגח) רמז מו‬
‫ומצאתי [עוד] בשם רבינו נתנאל (*מקנין) [*מקנו"ן] דאסמכתא קניא לגבי הקדש וצדקה שהרי אסמכתא קונה [מן‬
‫התורה] כדאמר מנין לערב מן התורה דכתיב אנכי אערבנו והיינו אסמכתא‪.‬‬
‫ב"ח חושן משפט רז‪:‬טו‬
‫‪ ...‬וקשיא טובא א"כ היאך נמצא ידינו ורגלינו על כל תנאי בני אדם זה עם זה שכולם בלשון אם הם ותולה בדעת חבירו‬
‫וכך התנו משה וישראל עם בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם וי"ל דסובר רבינו דבתנאי בני אדם זה עם זה צריך ליזהר‬
‫שיהיה בדרך שלא יהא בו חששא דאסמכתא כגון במעכשיו או קנין בבית דין חשוב ומתנאי בני גד ובני ראובן ודאי לא‬
‫קשה דהתם הוי משה וישראל ולא הוי בית דין חשוב בישראל מעולם כמוהו אי נמי דהוי במעכשיו אי נמי כל דין‬
‫אסמכתא דלא קניא אינו אלא מדרבנן אבל דאורייתא ודאי אסמכתא קניא‪...‬‬
‫קרן אורה נדרים כא‪.‬‬
‫מאן תנא ארבעה נדרים‪ ,‬ר"י משום ר"ט היא‪ ,‬דאמר לעולם אין אחד מהן נזיר‪ ,‬שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה‪ .‬ופי' ז"ל‬
‫דבין בנזירות ובין בנדרים לר"ט לא הוי נדר ונזיר אם תלה באיזה תנאי‪ ,‬דבעינן שיהא הדבר מפורש בלי שום תנאי‪ .‬ויש‬
‫לדקדק מראשון לנודרים יעקב אבינו ע"ה (בראשית כ"ח‪ ,‬כ' ‪ -‬כ"ב) אם יהיה אלהים עמדי כו'‪ ,‬וכל אשר תתן לי כו'‪ ,‬ונענש‬
‫על איחור נדרו (ב"ר פ"א‪ ,‬ב')‪ .‬ולר"ט הא לא חל הנדר כלל‪ ,‬כיון שתלה בתנאי‪ .‬וכן נאמר מפורש (במדבר כ"א‪ ,‬ב') וידר‬
‫ישראל נדר אם כו' והחרמתי את עריהם כו'‪ ,‬משמע דהוי נדר אפילו אם תלאו בתנאי‪ .‬וכן חנה ויפתח כולם נדרו בתנאי‪.‬‬
‫ובסנהדרין פרק זה בורר (כ"ה ע"א) אמרינן דהא דמשחקי בקוביא הוי אסמכתא הוא משום דר"י משום ר"ט‪ .‬ופי' ז"ל דאי‬
‫אסמכתא קניא אם כן ניתן להפלאה‪ ,‬ולמה ממעט ליה מכי יפליא‪ .‬אלא ודאי שמע מינה דאסמכתא לא קניא משום דלא‬
‫סמכא דעתיה‪ ,‬ומשום הכי לאו נדר הוא‪ .‬ור' יהודה אליביה דנפשיה פליג התם וסבירא ליה דמשחק בקוביא לאו‬
‫אסמכתא הוא‪ .‬אבל גם הוא מודה דאיכא גוונא דאית ביה אסמכתא‪ .‬כגון אם תלה בתנאי שהוא בידו‪ .‬וכמו שכתבו‬
‫התוס' ז"ל שם בסנהדרין (כ"ד ע"ב ד"ה כל כי האי) ובעירובין (פ"ב ע"א ד"ה אמר)‪ .‬ואם כן לדידיה נמי איכא למידרש‬
‫דרשא דכי יפליא להאי גוונא‪ ,‬כגון שתלה בתנאי שבידו‪ .‬וכן משמע בריש מכילתין (ה' ע"ב) דסתמא דגמרא דריש מה‬
‫נזירות בהפלאה אף נדרים בהפלאה‪ ,‬עיין שם בדברי הר"ן ז"ל‪ .‬אבל בחגיגה סוף פ"ק (דף י' ע"א) משמע דלרבנן דר"ט לא‬
‫דרשינן כי יפליא להאי דרשא ע"ש‪ .‬ומכל מקום צריך עיון בכל הני תנאים שהוזכרו אצל נזירות ונדרים והקדש אי שייך‬
‫בהן אסמכתא‪ .‬ואמאי פליג ר"ט בכולהו‪ .‬ונדרים האמורים בכתובים יש לומר דנודר בעת צרה שאני‪ ,‬דגמר ומשעבד‬
‫נפשיה‪ ,‬וגם ר"ט מודה‪ ,‬וצ"ע בזה‪.‬‬
‫איתחק בבי דינא‬
‫רש"י סנהדרין לא‪ :‬ד"ה דאיתחזק בבי דינא‬
‫תוספות סנהדרין לא‪ :‬ד"ה דאיתחזק בבי דינא‬
‫‪33‬‬
‫ארוסה בת ישראל בתרומה‬
‫כתובות נח‪.‬‬
‫קידושין י‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' קלט‬
‫אתנן זונה – קבלת תרומות בית הכנסת מעבריינים‬
‫שלחן ערוך אורח חיים קנג‪:‬כא‬
‫אין לקנות מעילים שנשתמש בהם הדיוט‪ ,‬לתשמיש קדושה‪ .‬הגה‪ :‬אסור לעשות מו מאתנן זונה או מחיר כלב (דברים כג‪ ,‬יט) דבר של‬
‫מצוה‪ ,‬כגון בהכ"נ או ס"ת; ודוקא מהאתנן עצמה‪ ,‬אבל אם נתנו לה מעות באתנן‪ ,‬מותר לקנות בהן דבר מצוה; ולא מקרי זונה‪ ,‬אלא איסור ערוה‪,‬‬
‫אבל אלו הפנויות הקדשות שמקדישות דבר‪ ,‬מותר לקבל מהן‪.‬‬
‫מגן אברהם שם ס"ק מו‬
‫‪...‬ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאן סולת מותר‪ ...‬ולכן נקטי' בספיקו לקולא‬
‫ארץ הצבי עמ' צג‪ ,‬ע"ע במ"ב ובבה"ל‬
‫אתרוג‬
‫המורכב ‪5‬‬
‫רמב"ם הלכות מלכים י‪:‬ו‬
‫מפי הקבלה שבני נח אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד‪ ,‬ואין נהרגין עליהן‪ ,‬ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל‬
‫בו כל שהוא אע"פ שהוא חייב מיתה אינו נהרג‪.‬‬
‫לבוש אורח חיים תרמט‪:‬ד‬
‫יש רוצים להכשיר אותם האתרוגים הבאים מן הפרדס שקורין גרטזיא‪ .‬ואני אומרח שהם פסולים מן התורה‪ ,‬שהרי ידוע‬
‫שהם מורכבים שהורכב ענף מאילן אתרוגט בתוך אילן מארנ"ץ או לימונ"א או איפכא‪ ,‬והרי נעבדה בה עבירה דהרכבה‪,‬‬
‫ואע"ג שהרכיבו גוי‪ ,‬האי כא למ"ד בפרק ד' מיתות [סנהדרין נו ע"ב] דאפילו בן נח מצוה על הרכבת אילן‪,‬י וכיון דנעבדה‬
‫בו עבירה אע"ג דמותר באכילה‪ ,‬אמאיס לגבוה‪ ,‬דומיא דבהמת כלאים דאע"ג שמותר באכילה אסורה לקרבןיא מטעם‬
‫דנעבד בה עבירה אמאיסה לגבוה הכי נמי הכא‪ ,‬נ"ל‬
‫שו"ת סבא קדישא (מהרש"א אלפנדרי) אורח חיים סימן יג‬
‫(קישור)‬
‫שו"ת בית אפרים אורח חיים סימן נו‬
‫שו"ת הרמ"א סימן קיז‪ ,‬מגן אברהם תרמח‪:‬כג‬
‫באר היטב‬
‫סוטה לב‪ .‬ומהר"ץ חיות שם‬
‫חגיגה יג‪.‬‬
‫ואמר רבי אמי‪ :‬אין מוסרין דברי תורה לנכרי‪ ,‬שנאמר הלא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום‪ .‬ע"ש תוס'‬
‫שו"ת שרידי אש חלק ב סימן נה‪-‬נו (כסימן צט‬
‫במודפס) ‪6‬‬
‫‪ 5‬ע' בסיכום השיטות בספר פניני הלכה‬
‫‪ 6‬ע"ע באריכות ביביע או מר ח"ב יו"ד סי' יז בפרט במש"כ באות ז לגבי המהר"ץ חיות וע"ע במהדו"ח בהערה ‪4‬‬
‫‪34‬‬
‫ביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא) מנין שישים וחמש הפרשיות פרשה נ‬
‫‪ ...‬ופרשת ברכות וקללות שבהר גריזים והר עיבל‪ .‬אע"פ שלא נאמרו אלא להוראת שעה ולא למצוה לדורות‪ .‬ומטעם זה‬
‫השיג עליהם הרמב"ם ז"ל שם עיי"ש‪ .‬ועל זה השיב הרמב"ן ז"ל שם שאע"פ שלא נאמרו מצות אלו אלא לאותה השעה‬
‫בלבד‪ .‬מ"מ כיון שענינם קיים לנו לדורות עולם‪ .‬כמו אבנים גדולות שהמצוה היתה לכתוב עליהן את כל התורה באר‬
‫היטב בשבעים לשון לה יותם לנו זכר לדורות‪ .‬וכן ברכות וקללות שהן קבלה שקבלו עליהם אבותינו ועל זרעם כל התורה‬
‫כולה לדורות עולם בכלל ובפרט באלה ובשבועה‪ .‬הילכך אע"פ שלא נעשה זאת אלא לאותה שעה פעם אחת‪...‬‬
‫ושם פרשה נז‬
‫‪...‬ומצוה זאת נוהגת לדורות עולם‪ .‬ונצטוו עליה וקיימוה עליהם וקבלוה בהר גריזים ועיבל בארבעים ושמונה בריתות‪.‬‬
‫וא"כ אין שום ספק שהיא מצוה נמנית במנין המצות‪ .‬והגאונים ז"ל שמנאוה במנין הפרשיות‪ .‬היינו מצד שחובה מוטלת‬
‫על דייני ישראל וחכמיהם ומנהיגיהם לפשפש תמיד ולחזור ולחקור על מעשה העם הנגלות והנסתרות משום מצוה זו‬
‫דערבות‪...‬‬
‫בידו – שני דיני נאמנות ‪ -‬עד אחד נאמן באיסורין במקום חזקת איסור‬
‫סנהדרין ל‪.‬‬
‫בבא בתרא קלד‪:‬‬
‫יבמות פח‪.‬‬
‫אלא סברא היא‪ ,‬מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן‪ ,‬ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא‪ ,‬דמהימן‪ .‬מי‬
‫דמי? התם לא איתחזק איסורא‪ ,‬הכא איתחזק איסורא דאשת איש‪ ,‬ואין דבר שבערוה פחות משנים! הא לא דמיא אלא‬
‫לחתיכה דודאי חלב‪ ,‬ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוה‪ ,‬דלא מהימן! מי דמי? התם אפי' אתו בי מאה לא מהימני‪,‬‬
‫הכא כיון דכי אתו בי תרי מהימני‪ ,‬חד נמי להימניה‪ ,‬מידי דהוה אטבל‪ ,‬הקדש‪ ,‬וקונמות‪...‬‬
‫תוספות שם ד"ה ברי לי‬
‫י"מ דגמרינן מנדה דאמר בהמדיר (כתובות עב‪ .‬ושם) וספרה לה לעצמה ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא נמי‬
‫ואמר ר"י נדה נהי שעכשיו ראתה מכ"מ לא איתחזק איסורא שתראה לעולם‪.‬‬
‫חידושי הרמב"ן שם‬
‫מי דמי התם לא איתחזק איסורא הכא איתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערוה וכו'‪ ,‬פי' חדא ועוד קאמר הכא‬
‫אתחזק איסורא וכיון דאיתחזק איסורא לא מהימן‪ ,‬ועוד דהוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק‬
‫איסורא בין שלא הוחזק‪ ,‬שאפילו להחמיר עליה כגון אשתו שזינתה בעד אחד‪ ,‬ואפילו במקדש בעד אחד‪ ,‬אין דבר‬
‫שבערוה פחות משנים‪ ,‬ואתינן למיפשט לטעמא קמא מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות‪ ,‬ומיהו א"נ פשיטא הכי אכתי‬
‫איכא למימר דבר שבערוה מנא לן‪ ,‬אלא בעי למיפשט חדא‪ ,‬ולא קמה לי'‪ ,‬ואע"פ שצריכה תלמוד דמשמע בעלמא דעד‬
‫אחד נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק איסורא‪ ,‬אלא הכא משום דלא פשיטא לי' מדאורייתא מנא לן‪ ,‬ואיכא נמי למיפרך‬
‫בדבר שב ערוה מנא לן‪ ,‬מש"ה רהיט ר' זירא לתרוצי מתני' מתוך חומרא שהחמרת עלי' בסוף הוא‪ ,‬וא"ת ותיפשוט לי'‬
‫מנדה דאמר רחמנא וספרה לה לעצמה ואע"פ שהוחזקה נדה נאמנת לומר טבלתי ושמא אין בידה לתקן עכשיו‪ ,‬איכא‬
‫למימר היא עצמה שאני דרחמנא הימנה מאחר שהוא מעשה של עצמה מתוך שנאמנת לעצמה ועושה מעשה בכך נאמנת‬
‫אפילו לבעלה‪ ,‬ועוד דהתם לטבילה קיימא ואע"פ שהיום נדה‪ ,‬למחר פוסקת ומונה וטובלת‪ ,‬אבל באשת איש שמא לא‬
‫תצא מאיסורה לעולם‪ ,‬וכן הקדש וקונמות‪ ,‬וכן טבל ברשות אחר הוחזק איסור ולא יבא לכלל היתר לעולם‪.‬‬
‫ותמיהא לי למאי דקאמרינן השתא היכא דאיתחזק איסורא לא מהימן אלא מעתה מצא תרנגולת שחוטה בשוק או‬
‫באשפה ובא ישראל ואמר כשרה היא שבפני נשחטה מי לא מהימן ואע"פ שהוחזקה באיסור שבהמה בחיי' בחזקת איסור‬
‫עומדת‪ ,‬והרי אם נבלה היא אין בידו לתקן‪ ,‬ואפילו בשל עצמו לא יהא נאמן אלא בשוחט לעצמו או בשראוהו שוחט‪ ,‬א"נ‬
‫בכל סתם בשר שחזקה הוא שחט‪ ,‬ובידו לתקן הוה‪ ,‬אע"פ שאם נתנבלה בידו עכשיו אין בידו‪ ,‬אבל במוצא במקום שיש‬
‫לחוש לנבילה ולשחיטת נכרי אינו נאמן‪ ,‬אלא סוגיא זו שאלות בעלמא נינהו מדאורייתא מנ"ל‪ ,‬ולעולם עד אחד נאמן‬
‫בכל איסורין‪.‬‬
‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכז סעיף ג‬
‫‪35‬‬
‫עד אחד נאמן באיסורים‪ ,‬להתיר‪ ,‬אבל לא להחמיר‪ .‬הגה‪ :‬מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי‪ ,‬כגון שאמר לו אחד‪ :‬בא ואראך עובד‬
‫כוכבים מנסך יינך‪ ,‬צריך לחוש לדבריו (ב"י בשם התוספות)‪ .‬וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור‪ ,‬עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו (אשירי‬
‫פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה)‪ .‬וכל היכא דאתחזק דבר באיסור‪ ,‬כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת‪ ,‬אין העד נאמן עליו להתירו אלא‬
‫א"כ בידו לתקנו (ג"ז שם)‪ .‬ואם היו בכאן ב' חתיכות‪ ,‬אחת של איסור ואחת של היתר‪ ,‬נאמן העד לומר‪ :‬זה היתר וזה איסור (הר"ן שם)‪ .‬ואדם נאמן‬
‫על שלו‪ ,‬ואפילו היכא דאתחזק איסורא (שם באשירי)‪...‬‬
‫שב שמעתתא‬
‫שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא תניינא סימן קג‬
‫טו) מה דהקשה בני נ"י כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב דלמא הוא מיעוטא דמתנבלים בשחיטת מומחה‪ ,‬נ"ל כיון כי‬
‫היכי דאמרינן בע"ז (דף ל"ד ע"א) כיון דאיכא שאר עגלים וכו' הוי מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬ה"ני"ל כיון דרוב הניבול הוא ע"י‬
‫אינו מומחה‪ ,‬וגם רוב העולם אינם מומחין‪ ,‬ויש ג"כ חזקה שלא למד בכה"ג מפקינן ממונא‪ ,‬ובאמת יותר הו"ל לבני נ"י‬
‫להקשות דנימא רוב מצויים נגד רוב ניבול‪ ,‬דהוא מן אינומומחה והוי פלגא ופלגא‪ ,‬ואיך נוציא ממון ומ"מ לפי הנ"ל י"ל‬
‫דסמוך פלגא לרובא בעלמא דאין מומחין וחזקה דלא למד‪:‬‬
‫חידושי ר' חיים הלוי הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ט הלכה‬
‫טו ‪7‬‬
‫בד"א כשהיו שלשתן כשרים או פסולים‪ ,‬אבל אם אמר עד אחד ראיתי ההורג ושתי נשים או שני פסולים אומרים לו לא‬
‫ראית אין עורפין‪ ,‬שתי נשים או שני פסולים אומרים ראינו ההורג ועד אחד מכחישם ואומר לא ראיתם עורפין שאפילו‬
‫מאה נשים או מאה פסולים ועד אחד מכחיש את כולם הרי אלו כאיש אחד ועד אחד עכ"ל‪.‬‬
‫וצריך להבין‪ ,‬כיון דהכשר והפסולים הם כפלגא ופלגא א"כ מאי שנא רישא בעד אחד אומר ראיתי דאין עורפין ומאי‬
‫שנ א סיפא בפסולים אומרים ראינו דעורפין‪ ,‬כיון דשניהם שוין‪ ,‬ועיין בפ"א מהל' סוטה הי"ח שכתב הרמב"ם ז"ל בא עד‬
‫אחד כשר ונשים רבות או פסולים רבים כאחד העד אומר נטמאת והנשים או הפסולים אומרים לא נטמאת הרי זה שותה‬
‫שעד אחד ופסולים רבים כמחצה על מחצה הם עכ"ל‪ ,‬הרי דהפסולים מכחישים את העד הכשר בבאו בבת אחת ושותה‪,‬‬
‫ומאי שנא הכא דלא מחלק כלל בין באו בבת אחת לבזה אחר זה ובכל גווני פסק דהפסולים אינם מכחישים את העד‬
‫אחד ואין עורפין‪ ,‬וצ"ע‪ .‬וי"ל דהכא שאני‪ ,‬דכל עדותו של האומר לא ראית אינו כלל בעצם המעשה‪ ,‬אלא להכחיש את‬
‫העד שאומר ראי תי‪ ,‬וא"כ הא נמצא דהויין לעולם בזה אחר זה‪ ,‬דזה שאומר ראיתי מוקדם להאומרים לא ראית‪ ,‬וע"כ חזר‬
‫דינו כמו שכתב הרמב"ם לעיל‪ ,‬דבכשרים בזה אחר זה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואין‬
‫עורפין‪ ,‬ובפסולים ליתא להך דינא דהרי הוא כשנים ועורפין‪ ,‬משא"כ בסוטה‪ ,‬דהעד שאומר נטמאה והעד שאומר לא‬
‫נטמאה שניהם עדותם בגוף המעשה‪ ,‬והויין שתי עדיות נפרדות‪ ,‬וא"כ משכחת לה שהעידו בבת אחת‪ .‬ואע"ג דהרמב"ם‬
‫מחלק לעיל בעד אחד אומר ראיתי ועד אחד אומר לא ראית בין בבת אחת לבזה אחר זה‪ ,‬הרי דגם בעגלה ערופה איתא‬
‫להך דינא דבבת אחת‪ ,‬היינ ו משום דהתם איירי בשניהם כשרים‪ ,‬דיש בהם דין קבלת עדות בב"ד‪ ,‬דבזה שייך דין בבת‬
‫אחת בכל גווני‪ ,‬אף דעדות השניה היא רק להכחיש הראשונה ואינה עדות בפני עצמו‪ ,‬מ"מ כל שקבלת עדותן היא בבת‬
‫אחת שפיר חייל בה דין בבת אחת‪ ,‬וגם דיש בהן דין תוך כדי דיבור על קבלת עדותן‪ ,‬ושפיר מקרי בבת אחת‪ ,‬מה שאין כן‬
‫בפסולי עדות‪ ,‬דלית בהו דין קבלת עדות‪ ,‬ורק דין נאמנות בלבד‪ ,‬ע"כ לעולם המכחיש את האומר ראיתי הוי בזה אחר זה‪,‬‬
‫ולא שייך ביה גם דין תוך כדי דיבור‪ ,‬כיון דהויין אמירות נפרדות‪ ,‬ומכל שכן בפסולים לגבי עד כשר‪ ,‬דהויין תרי גווני‬
‫הגדות‪ ,‬א"כ מ מילא דהמכחיש לגבי הראשון חשוב לעולם בזה אחר זה‪ .‬וע"כ זהו שסתם הרמב"ם דבעד כשר אומר ראיתי‬
‫אין עורפין‪ ,‬משום טעמא דהרי הוא כשנים‪ ,‬כיון דדינו לעולם כבזה אחר זה‪ ,‬משא"כ בפסולים שאומרים ראינו עורפין‪,‬‬
‫כיון דלית בהו הך דינא דהרי הם כשנים‪ ,‬והרי עד כשר מכחישן‪.‬‬
‫והנה חלוק סוטה מעגלה ערופה‪ ,‬דבסוטה הא דאין משקין אותה כשיש עדים שזינתה אינו משום שהעדים גורמים שלא‬
‫תשתה‪ ,‬דהעדים אינם מוסיפים כלום בדין סוטה והשקאתה‪ ,‬אלא דעיקר הך דינא הוא‪ ,‬דלא נאמרה השקאה רק בספק‬
‫זינתה ולא בודאי זינתה‪[ ,‬ואע"ג דביש לה עדים במדינת הים אין המים בודקין אותה‪ ,‬וכמבואר בסוטה דף ו'‪ ,‬וילפינן זאת‬
‫מקרא דועד אין בה‪ ,‬אבל הרי גם שם הוא משום דכיון דאיכא עדים במדינת הים הויא ג"כ ודאי זינתה‪ ,‬דעיקר הך קרא‬
‫דועד אין בה הוא בא להשמיענו דביש עדים הויא ודאי זינתה]‪ ,‬משא"כ בעגלה ערופה‪ ,‬הא אין כאן ספק לפנינו כלל‪ ,‬ורק‬
‫דה ויא גזירת הכתוב לא נודע מי הכהו הא נודע אין עורפין‪ ,‬והויא הגזירת הכתוב דעצם הידיעה גופה גורמת שלא תערף‪.‬‬
‫והנה הרי נראה‪ ,‬דחלוק עד אחד כשר מפסולים בדין נאמנותן‪ ,‬דבפסולים דנאמנים הרי אינם בתורת עדות‪ ,‬ורק מדין‬
‫נאמנות בעלמא‪ ,‬משא"כ בעד אחד כשר הא דנאמן מלבד דלא גרע מפסולים דנאמנים ג"כ הרי עוד אית ביה עדיפותא‬
‫דנאמן גם בתורת עדות‪ .‬ולפי זה הא נמצא‪ ,‬דכל עד אחד כשר ופסולים רבים המכחישין זה את זה‪ ,‬איכא צד ידיעה ע"י‬
‫דברי הכשר דחשיבא ידיעה‪ ,‬והיא הידיעה שיש בעד כשר לבד‪ ,‬ע"י תורת עדות‪ ,‬דבזה דברי הכשר קיימי בלא שום‬
‫הכחשה‪ .‬אשר ע"כ זהו שחלק הרמב"ם בין סוטה לעגלה ערופה‪ ,‬דגבי סוטה דעצם הידיעה לא מועילה כלל‪ ,‬והעיקר תלוי‬
‫רק בעצם המעשה‪ ,‬אם היא חשובה ודאי זינתה אם לא‪ ,‬ועל כן אע"ג דהפסולין בתורת עדות לא מהימני כלל‪ ,‬אבל מ"מ‬
‫‪ 7‬ע"ע במש"כ בהלכות גירושין פרק יב הלכה כד‬
‫‪36‬‬
‫מאחר דבעיקר המעשה הם כפלגא ופלגא לגבי העד הכשר‪ ,‬והויא ספק זינתה‪ ,‬ממילא הרי היא בת השקאה‪ ,‬משא"כ‬
‫בעגלה ערופה‪ ,‬דעצם הידיעה היא שגורמת הפטור‪ ,‬א"כ צריכין אנו לדון על עצם הידיעה אם יש בה דין ידיעה באיזה צד‬
‫שיהיה‪ ,‬וא"כ נהי דעצם הדבר אם יש כאן ידיעה הוי ספיקא‪ ,‬אבל מ"מ מאחר דאם נדון בהלכות עדות אית בה דין ידיעה‬
‫בלא הכחשה‪ ,‬ממי לא מועיל זה גופא לפטור מעגלה ערופה‪ .‬ועל כן זהו שפסק הרמב"ם דהיכא דהפסולים אומרים ראינו‬
‫והעד אחד הכשר אומר לא ראיתם דעורפין‪ ,‬כיון דחשובין כפלגא ופלגא והויא עדות מוכחשת‪ ,‬משא"כ היכא דהעד הכשר‬
‫אומר ראיתי והפסולים אומרים לא ראית פסק דאין עורפין‪ ,‬ומשום דיש כאן צד ידיעה ע"י תורת עדות של הכשר דלית‬
‫בזה הכחשה‪ ,‬ולא דמי לסוטה‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫אלא דעדיין צ"ע‪ ,‬דהרי באמת עדות סוטה ועגלה ערופה הא הויא באמת מדברים הצריכים שני עדים‪ ,‬ועל עדות שלא‬
‫נטמאת ולא ראית את ההורג הא באמת הוי דינא דצריך שני עדים‪ ,‬ואך דעל עדות שנטמאת וראיתי ההורג הויא גזירת‬
‫הכתוב להאמין בזה גם עד אחד‪ ,‬וכמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' עדות הל"ב ז"ל בשני מקומות האמינה תורה עד אחד‬
‫בסוטה שלא תשתה מי מרים ובעגלה ערופה שלא תערף עכ"ל‪ ,‬הרי דבסוטה ועגלה ערופה גזירת הכתוב היא להאמין את‬
‫העד שאומר נטמאת או ראיתי את ההורג‪ ,‬אבל בלאו הכי עצם הדבר הוא מדברים הצריכים שני עדים‪ ,‬וא"כ הרי י"ל‪,‬‬
‫דהגזירת הכתוב היא רק שיהא נאמן‪ ,‬אבל מ"מ הויא נאמנותו רק כפסולים‪ ,‬דהויא רק בתורת נאמנות בעלמא‪ ,‬אבל תורת‬
‫עדות לית ביה בנאמנותו‪ ,‬ונסתרים כל דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם‪.‬‬
‫אכן עיין ברמב"ם בפ"ט מהל' רוצח שם שפסק דהך דינא דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים לא‬
‫אמרינן רק בעד כשר ולא בפסולים‪ ,‬ואם נימא דגם בעד אחד כשר נאמנותו היא שלא בתורת עדות‪ ,‬ורק מדין נאמנות‬
‫בעלמא‪ ,‬א"כ הא ליכא נפקא מינה בין כשר לפסול‪ ,‬ומאי שנא דבכשר אמרינן דהרי הוא כשנים ובפסול לא אמרינן‪ ,‬כיון‬
‫דדין נאמנותן שוה‪ ,‬אלא ודאי דהגזירת הכתוב של סוטה ועגלה ערופה דנאמן בהו עד אחד מועיל שבכשר תהני זאת גם‬
‫בתורת עדות‪ ,‬וע"כ זהו דס"ל להרמב"ם דהדין דהרי הוא כשנים לא חייל רק על דין נאמנות שבתורת עדות ולא על דין‬
‫נאמנות בעלמא‪ ,‬וע"כ לא שייך הדין דהרי הם כשנים בפסולים‪ ,‬כיון דנאמנותן אינה בתורת עדות‪ .‬וכן מהא דאיתא‬
‫בשבועות דף ל"ב [ע"א] דעד סוטה שכפר עדותו חייב בקרבן שבועת העדות‪ ,‬ואם נימא דנאמנותו היא כשאר פסולים‬
‫אבל לא בתורת עדות‪ ,‬א"כ פשיטא דאינו בדין קרבן שבועת העדות‪ ,‬דעדות בעינן ולא נאמנות בעלמא‪ .‬וכן מהא דפסק‬
‫הרמב"ם בפכ"א מהל' עדות דעד אחד בטומאה שהוזם משלם כתובתה‪ ,‬ודין הזמה הרי פשיטא דאינו רק בעדות ולא‬
‫בשאר נאמנות‪ ,‬ובעל כרחך דהעד הכשר נאמן בסוטה ועגלה ערופה גם בתורת עדות‪ ,‬ודין עד עליה לענין זה‪ ,‬דבזה הרי‬
‫סוטה ועגלה ערופה שוין‪ .‬ולפי זה שפיר מיושבים דברינו שכתבנו בדעת הרמב"ם‪ ,‬וכמו שנתבאר‬
‫ש"ך יורה דעה קכז‪:‬יד‬
‫ויש מי שכתב כו' ‪ -‬דברי הרב אלו צ"ע גדול דמשמע דלהיש מי שכתב (והוא הרשב"א בתשו' סי' תקמ"ה) אפי' אין‬
‫הבעלים שם עד זה המכחיש ואומר לא נתנסך לאו כלום הוא וכן פי' העט"ז ופי' הטעם דכיון דאמרו חז"ל העד שאומר‬
‫נתנ סך נאמן ה"ל כבי תרי ואין דבריו של העד אחד האומר לא נתנסך כלום נגד שנים עכ"ד וזה אינו דז"ל הרשב"א שם‬
‫ומה שאמר עד אחד בהכחשה אינו כלום כדאיתא בקדושין שלהי פ' האומר (דף ס"ה ע"ב) בשנים שבאו ממדינת הים‬
‫ואשה עמהם וחבילה עמהם והכא אפי' שלא בפניו כיון שבע"ד מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו כו' עכ"ל ואין ר"ל עד‬
‫אחד בהכחשה אינו כלום כלומר עד המכחיש אינו כלום דהא התם בשלהי פרק האומר מוכח להדיא דעד הנכחש אינו‬
‫כלום ועוד דהא השואל לא הזכיר כלום מעד המכחיש ולאיזה צורך יקדים הרשב"א לומר דעד אחד המכחיש אינו כלום‬
‫ועוד דא"כ מ" ש והכא אפי' שלא בפניו כו' אין לו קשר אלמעלה אלא הדבר ברור דכך הם הצעת דבריו תשוב' עד אחד‬
‫בהכחשת בעל דין אינו כלום כדאיתא בשלהי פרק האומר דפריך התם ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן כלומר היכא‬
‫דמכחיש ליה בעל דין דהא אינו קם רק לשבועה (וכן משמע להדיא בהר"ן פ"ב דכתובות ד"ה תרוייהו בפנויה קא מסהדי‬
‫ובתשובת מהרי"ק ר"ס ל"ג ובתרומת הדשן סימן רי"ב ושאר פוסקים דהכי פירושו וכן הוכחתי בחידושי בקידושין דלא‬
‫כמ"ש בפירש רש"י ותסברא עד אחד בהכחשה דמכחיש ליה חד סהדא מי מהימן הנכחש‪ ,‬שוב מצאתי בתשובת מהר"ם‬
‫פדוו"א סי' ל"ב שכתב שיש נוסחאות שונות בלשון רש"י בזה ע"ש) והכא אפי' שלא בפניו כו' כלומר כיון דמצינו דעד‬
‫אחד בהכחשת בעל דין לאו כלום הוא משום דעד אחד אינו קם רק לשבועה א"כ הכא אפי' שלא בפניו כיון דהבע"ד‬
‫מכחישו אין זה יכול לאסור את שלו דאין עד אחד קם רק לשבועה אבל היכא דאין הבע"ד לפנינו ועד אחד מכחישו מזה‬
‫לא מיירי הרשב"א כלל ואדרבה משמע קצת לשם דס"ל כל שהעד מכחיש ואומר לא נטמא אין העד שאומר נטמא נאמן‬
‫ע"ש במ"ש ואע"פ שיש תשובה על דבריו הא מכחיש עד אחד אינו כלום ודוק אם לא נאמר שיש ט"ס בתשובה וכדמוכח‬
‫קצת ע"ש ודוק ועוד תימה רבה דאפי' תימא דהרשב"א ס"ל דעד אחד מכחיש אינו כלום אין זה אלא לסברתו שהבאתי‬
‫בס"ק ט"ו דס"ל דאצ"ל בפניך דאפי' באינו יודע נאמן אבל למאי דפסק הרב דלעולם אין העד שאומר נתנסך נאמן אלא‬
‫מכח שתיקת הבע"ד דהוי כהודאה וצ"ל בפניך או אתה ידעת רגלים לדבר א"כ כשהבע"ד אינו בפנינו אפי' בלא העד‬
‫המכחיש אין העד שאומר נתנסך נאמן כלל וזה ברור וכן מוכח באו"ה כלל י"ג דין י"ג בהדיא שכתב שם אבל אם בעל היין‬
‫לא היה שם כו' כל אדם יכול להכחישו כו' כדאיתא לקמן עכ"ל וע"כ ר"ל במ"ש כדאיתא לקמן במ"ש שם דצ"ל דוקא‬
‫בפניך וצ"ע וגם תימה לפי' העט"ז דפי' הטעם משום דאין דבריו של א' במקום ב' למה לא יחשב העד שאומר לא נתנסך‬
‫ג"כ כב' דהא כיון שהאמינו חז"ל לזה שאומר נתנסך דמוציא מחזקת היתר כ"ש שהאמינו לזה שאומר לא נתנסך ובכל‬
‫דוכתי לא אמרינן אין דבריו של אחד במקום ב' אלא כשהוא נאמן כב' ולא האחר כגון גבי עד אחד אומר מת ועד אחד‬
‫‪37‬‬
‫אומר לא מת בפ"ב דכתובות דהאמינו לזה שאומר מת כב' דהא אין דבר שבערוה פחות מב' והאמינו לזה שאומר מת‬
‫משום חומרא שהחמרת עליה בסופה וכדאיתא בר"פ האשה רבה וכן בכמה דוכתי משא"כ הכא לכך צ"ל דמ"ש הרב ויש‬
‫מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום קאי ארישא דאפילו הבעלים שם ושותקים כיון שעד אחד מכחישו ואומר לא‬
‫נתנסך ה"ל האי דאומר נתנסך עד אחד בהכחשה ולאו כלום הוא ומשמע ליה להרב הכי מדסתם הרשב"א וכתב עד אחד‬
‫בהכחשה לאו כלום הוא משמע דכללא כייל דלעולם אין עד אחד נאמן אלא בסתם אבל בהכחשה לעולם אינו כלום‬
‫אפילו הבעלים שותקים ולישנא דעד אחד בהכחשה הכי דייק דעד הנכחש לאו כלום הוא וכן בל' הר"ן פ"ב דכתובות ד"ה‬
‫תרוייהו כו' ובלשון הרמב"ן שהביא ה"ה פי"ב מה' גירושין דין י"ט ושאר פוסקים איתא נמי האי לישנא דעד אחד‬
‫בהכחשה לאו כלום הוא ופירושו התם דעד אחד הנכחש לאו כלום הוא ע"ש והיינו דהאריך הרב וכתב ויש מי שכתב דעד‬
‫אחד בהכחשה לאו כלום הוא ולא כתב בקיצור ויש חולקין או וי"א דעד אחד כו' או וי"א דלא מהני אלא ה"ק ויש מי‬
‫שכתב סתם דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ויש במשמע בלשונו דלעולם לאו כלום הוא אפי' הבע"ד שותק וכן ממ"ש‬
‫הר"ן פ"ב דכתובות שם אעד א' אומר נתקדשה וא' אומר לא נתקדשה והיא שותקת ואין שעה זו נכונה כו' ועוד כיון דעד‬
‫אחד בהכחשה הוא אמאי לא תינשא הא עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא עכ"ל מוכח דעד אחד הנכחש לעולם לאו כלום‬
‫הוא אפילו הבע"ד שותק ודוק ואין להקשות דא"כ בכריתות בעד אחד אומר אכל ועד אחד אומר לא אכל דמביא אשם‬
‫תלוי לפטור לגמרי י"ל שאני חלבים שאפי' לבו נוקפו מביא אשם תלוי והכי איתא בירושלמי בפרק האשה רבה הלכה ד'‬
‫שנים אומרים נתקדשה וב' אומרים לא נתקדשה ר' יונה מדמי לה לחלבים אלו ב' אומרים פלוני אכל חלב וב' אומרים‬
‫לא אכל מביא אשם תלוי מספק והכא ית ן גט מספק א"ל ר' יוסי לא תדמיניה לחלבים שכן אפי' אמר לבי נוקרני (פ'‬
‫נוקפני) מביא אשם תלוי ע"כ‪ ,‬העולה מזה דהיכא דעד אחד אומר נתנסך יינך ועד אחד מכחישו והבע"ד שם ושותק‬
‫להסמ"ק והאו"ה היין אסור מספק וגם להעד המכחיש אסור לכתחלה ולהר"ן דעד אחד בהכחשה לאו כלום היין כשר וכן‬
‫נראה קצת דעת הרשב"א והיכא דאין הבעלים שם לשיטת הטור וסייעתו דבעינן שיאמר דוקא נתנסך בפניך או ידעת‬
‫רגלים לדבר פשיטא דאפילו בלא העד שמכחישו אינו נאמן לומר נתנסך כיון דאין הבע"ד לפנינו דליהוי שתיקה כהודאה‬
‫ואפשר דהכא לכ"ע שרי כיון שעד אחד מכחישו ומ"מ האי דינא בין להסמ"ק ואו"ה בין להרשב"א והר"ן שרי ודוק ועוד‬
‫יש כאן סברא גדולה להתיר משום די"ל אוקי גברא להדי גברא ואוקי חמרא בחזקת היתירא דמעיקרא וכן דעת התוספות‬
‫פ' ב' דכתובות (דף כ"ג ע"א) ד"ה תרוייהו דעד אחד אומר נתקדשה ועד אחד אומר לא נתקדשה דתינשא אפילו לכתחלה‬
‫מטעם דאוקי גברא להדי גברא ואוקי איתתא בחזקת פנויה כ"ש הכא גבי יי"נ מיהו כל זה כשבאו הב' עדים בבת אחת‬
‫אבל בזא"ז כיון שכבר נתקבל עדות הא' (בב"ד ונפסק הדין ע"פ עדותו וכמ"ש לקמן) ה"ל כב' עדים וכשבא אח"כ עד אחד‬
‫להכחישו אין דבריו של א' במקום ב' כ"כ התוס' פ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"ב ד"ה א"ה) ובפרק האשה שלום (דף קי"ז) וכ"כ‬
‫נ"י פ' האשה שלום והכי מוכח להדיא בש"ס שם אלא דהנ"י ר"פ האשה רבה כתב בשם הריטב"א שכתב בשם רבו ז"ל‬
‫דוקא בעדות דבר שבערוה דבעינן ב' והאמינו לזה שאומר מת כשנים אבל באיסור דעלמא דסגי בחד כיון שלא האמינוהו‬
‫אלא כחד כי אתא אחרינא ומכחשי' הוי הכחשה כחד לגבי חד עכ"ל ואחריו נמשך מהרש"ל פ' קמא דחולין סימן ט'‬
‫והב"ח בסוף סי' א' ופסקו דלא כמהרי"ק שורש ל"ג שפסק על א' שאמר על השוחט ששחט שלא כהוגן והשוחט מכחישו‬
‫שהשחיטה כשירה מטעם דכיון דהאמינו להשוחט הוה לי כשנ ים ואין דבריו של אחד במקום שנים אבל המחבר בסוף סי'‬
‫א' פסק כמהרי"ק וכן נראה להדיא מדברי הרא"ש פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה בביאור י"ד חילוקים בחילוק ו'‪ ,‬וכן‬
‫משמע בתוספות בכריתות ריש פרק אמרו לו וכן דעת הרמ"א שהביא הטור ח"מ סוף סי' מ"ו דאפי' במילתא דלא הוה‬
‫דבר שבערוה אמרינן הכי ונ"ל ראיה לדבריהם מסוף סוטה גבי עד אחד אומר ראיתי ההורג ואחד אומר לא ראית דאמרינן‬
‫נמי התם כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים כו' ואפשר לומר דדעת הריטב"א וסייעתו דודאי היכא דגלי‬
‫לן קרא דעד אחד נאמן ה"ל כב' דהא התורה האמינתו כב' אבל היכא דלא גלי לן קרא אלא דמסתברא או מתקנת חכמים‬
‫הוא נאמן כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב ואמר עד אחד דהוא שומן או היכא דא"ל עד אחד נתנסך יינך והוא שותק‬
‫וכה"ג ובכל דוכתא דאמרינן עד אחד נאמן באיסורים כיון דלא גלי לן קרא אינו חשוב כב' אלא דבעדות אשה דמדינא בעי‬
‫ב' וחז"ל האמינוהו לחד כב' אין דבריו של א' במקום ב' והתם גבי עגלה ערופה ילפינן מקרא דלא נודע דעד אחד נאמן‬
‫וכדאיתא התם ולפ"ז י"ל דהרמ"ה מודה להריטב"א דאיהו בשבועה קמיירי דגלי לן קרא דקם לשבועה‪ ,‬מיהו בהא לא‬
‫פליגי מהרי"ק וסייעתו דבבת אחת לא אמרי' דה"ל כב' ואע"ג דבעובדא דשוחט הוי בבת א' שאני התם כיון דהאמינוהו‬
‫לשוחט מטעם דחזקת רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם מסייע ליה וכדאיתא במהרי"ק שם א"כ ה"ל כאלו נתקבל‬
‫עדותו בב"ד כבר תדע דאל"כ תקשי על הרב דכתב כאן דעות חלוקות ובסוף סימן א' סתם כהמחבר וכמהרי"ק ודוק‬
‫והיינו נמי טעמא דכל מקום דעד אחד נאמן מן התורה אפי' הא' מכחישו מיד בבת אחת אין דבריו כלום וכמ"ש התוס'‬
‫בפ"ב דכתובות ובפ' האשה שלום שם משום דכיון דהאמינה תורה עד אחד ה"ל כאלו נתקבל עדותו כבר בב"ד‪ ,‬ובזה נ"ל‬
‫ברור לישב מה שתמהו התוס' פרק מי שקינא מהא דמשמע התם בש"ס גבי עד אחר אומר נטמאה דה"ל כב' ואין דבריו‬
‫של א' האומר לא נטמאה כלום במקום ב' ממאי דאמרינ' בהאשה שלום גבי עד אחד אומר מת דווקא התירוה ע"פ ב"ד‬
‫ונכנסו בדוחק גדול ועם כל זה לא יישבו פרש"י וכנראה מדבריהם שם ע"ש ולמאי שכתבתי ניחא דשאני הך דהאשה‬
‫שלום דאין העד אחד שאומ ר מת נאמן אלא מדרבנן דוקא כשאומר בפני ב"ד דהא קי"ל נישאת בעד אחד שלא ע"פ ב"ד‬
‫תצא והלכך כל כמה דלא התירוה ב"ד לא חשיב עדותו כשנים אבל גבי סוטה דרחמנא הימניה לעד אחד וכדילפינן מועד‬
‫אין בה אם כן מיד שהעיד ה"ל כשנים כך נראה לי ברור ודוק היטב בדינים אלו‪:‬‬
‫שיעורי הרב סנהדרין ל‪ .‬ובהערות שם‪ ,‬גיטין ב‪:‬‬
‫‪38‬‬
‫ביטול ברוב – חלות‪ ,‬דין ידיעת התערובת‬
‫שלחן ערוך יורה דעה צד‪:‬ב‬
‫אם תחב הכף בקדירה שני פעמים‪ ,‬ולא נודע בנתיים‪ ,‬צריך ב' פעמים ששים‪.‬‬
‫(ויש אומרים דסגי בפעם א' ששים‪ ,‬וכן נוהגים)‬
‫(תרומת הדשן סימן קפ"ג והגהות שערי דורא וארוך)‪.‬‬
‫תוספתא תרומות‪ ,‬הובא בהגהות הגר"א שם ס"ק ח‬
‫ולא נודע כו'‪ .‬שהקשו דאמרינן המעביר עציץ נקוב בכרם כו' (ספ"ז דכלאים וש"מ) מחיצת הכרם שנפרצה כו' (ב"ק ק'‬
‫וש"מ) וכיוצא בזה הרבה ולא אמרינן דקמא קמא בטיל ובפ' בתרא דע"ז (ע"ג א') אמרינן ראשון ראשון בטיל ותירצו‬
‫רשב"ם וראב" ן וריב"א דבע"ז מיירי דנודע בינתים וכ' מרדכי בפ"ט דב"ק דב' חתיכות שנפלו בזא"ז אם לא ידע בינתים‬
‫צריך ביטול נגד שניהם ואם ידע א"צ וכמ"ש בפ"ה דתרומות סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק כו' ומסיים‬
‫בתוספתא שם אר"א בר' שמעון בד"א בזמן שלא ידע בה ואח"כ נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותר‬
‫שכבר ה"ל לעלות ומשמע דלפרושי דברי ת"ק אתא וכ"פ הרמב"ם בפי"ג מה' תרומות ע"ש ואף שבירושלמי אמר עלה‬
‫רש"א ידיעתה מקדשתה ורבנן אמרי הרמתה מקדשתה כתב הרא"ש בפ' ג"ה סל"ז דבשאר איסורים מודי רבנן לר"ש כיון‬
‫דא"צ הרמה ומ"מ פסק דחוזר וניער ע"ש שהאריך ומהא דע"ז אין ראיה כמ"ש תוס' שם ע"ג א' ד"ה כי אתא כו' ובשאר‬
‫מקומות וע"ל סי' צ"ט ס"ו בהג"ה איסור שנתבטל כו' ועמ"ש שם אי"ה באריכות‪:‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' קעא‬
‫גינת אגוז עמ' ז וריד‬
‫ביכורים‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קלב‬
‫והמצוה הקל"ב היא שצונו לספר טובותיו אשר הטיב לנו והציל אותנוומתחיל בענין יעקב אבינו ומסיים בעבודת‬
‫המצרים וענותם אותנו ולשבחועל כל זה ולבקש ממנו להתמיד הברכה כשיביא הביכורים‪ .‬והוא אמרויתעלה (שם) וענית‬
‫ואמרת לפני י"י אלדיך ארמי אובד אבי ומה שבא אחר זהמן הפרשה כולה‪ .‬ומצוה זו נקראת (סוטה פ"ז מ"ב ‪ -‬ג) מקרא‬
‫ביכורים‪ .‬וכברהתבארו משפטיה במסכת בכורים ובפרק שביעי מסוטה (לב א‪ ,‬לג א)‪ .‬ואיןהנשים חייבות בה‪:‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קלג‬
‫והמצוה הקל"ג היא שצונו להפריש חלה מעריסותינו וליתנה לכהן והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו (ס"פ שלח) ראשית‬
‫עריסותיכם חלה תרימו תרומה‪ .‬וכבר התבארו משפטי מצוה זו כלם במסכת חלה ובמסכת ערלה (רפ"ב)‪ .‬ואינה חובה מן‬
‫התורה אלא בארץ ישראל לבד (ה' ביכורים פ"ה ה"ה)‪:‬‬
‫מעילה טו‪:‬‬
‫מתני'‪ .‬התרומה‪ ,‬ותרומת מעשר‪ ,‬ותרומת מעשר של דמאי‪ ,‬והחלה‪ ,‬והביכורים ‪ -‬מצטרפין זה עם זה לאסור‪ ,‬ולחייב‬
‫עליהן את החומש‪ .‬כל הפיגולים מצטרפין זה עם זה‪ ,‬וכל הנותרים מצטרפין זה עם זה‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬מאי טעמא? כולהו איקרו תרומה; גבי חלה כתיב אראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה‪ ,‬גבי ביכורים נמי איקרו‬
‫תרומה דתניא‪ :‬בותרומת ידך ‪ -‬אלו ביכורים‪ ,‬אבל אינך לא צריכא‪.‬‬
‫שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן תלח‪ ,‬וחלק חושן משפט סימנים קמה‪-‬קמו‬
‫יגענו ונראה שרבנו ציין את התשובות האלו‪.‬‬
‫משנה ביכורים א‪:‬י‬
‫ואלו מביאין וקורין מן העצרת ועד החג משבעת המינים מפירות שבהרים מתמרות שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן‬
‫רבי יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש‪:‬‬
‫תלמוד ירושלמי ביכורים א‪:‬ח‬
‫‪39‬‬
‫רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש‪ .‬רבי יונה רבי זעירה בשם רבי חנינה ששה עשר מיל חיזור חיזור לציפורין הן הן ארץ‬
‫זבת חלב ודבש‪ .‬אמר רבי יונה מאן דמקדר אילין שיגרונייה דבישן מינהון‪ .‬מאן דמקדר הדא ביקעת גינוסר מינהון‪.‬‬
‫מתיבון ל רבי יונה והא כתיב [שמות ג יז] ואמר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש‪.‬‬
‫אמר לון אשר בה זבת חלב ודבש‪ :‬תני [דברים כו י] אשר נתתה לי לא שנטלתי לי מעצמי‪ .‬מה ביניהון אמר רבי אבין חצי‬
‫שבט מנשה ביניהון‪ .‬מאן דאמר אשר נתתה לי ולא שנטלתי לי מע צמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן‪ .‬מאן דאמר ארץ‬
‫זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש‪:‬‬
‫ספר דברי הרב עמ' שיא‬
‫בין דם לדם – איסור נדה לבעלה‬
‫אתוון דאורייתא כלל כא‬
‫‪40‬‬
‫ארץ הצבי עמ' ח‬
‫קובץ הערות סימן לט‬
‫כוזרי מאמר ג' אות מח –‬
‫מט ‪8‬‬
‫מח‪ .‬אמר הכוזרי‪ :‬עם כל זה טוב הוא בעיני לדעת למה צוה‬
‫השם השמירה מן הטומאות‪.‬‬
‫מט‪ .‬אמר החבר‪ :‬הטומאה והקדושה שני ענינים זה כנגד‬
‫זה‪ ,‬לא ימצא האחד אלא בהמצא השני‪ ,‬ומקום שאין קדושה‬
‫אין טומאה‪ ,‬כי ענין הטומאה איננו כי אם דבר שאסר על‬
‫בעליו לנגוע בדבר מדברי הקדושה ממה שהוא מקודש‬
‫לאלהים‪ ,‬כמו הכהנים ומאכלם ומלבושם והתרומות‬
‫והקרבנות ובית המקדש וזולת זה הרבה‪ .‬וכן ענין הקדושה‬
‫דבר שאסר על בעליו לנגוע בדברים רבים ידועים ומפורסמים‪,‬‬
‫ורב מהם תלויים במעמד השכינה‪ ,‬וכבר חסרנו אותה‪ ,‬ומה‬
‫שאצלנו היום מאיסור שכיבת הנדה והיולדת‪ ,‬אינו מפני‬
‫הטומאה אבל היא מצוה גרידה מאת הבורא‪...‬‬
‫בית דין – אב ובנו‪ ,‬רב ותלמידו‬
‫סנהדרין לז‪.‬‬
‫שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן טז‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין פרק יא‬
‫הלכה ז‬
‫דיני ממונות וכן הטומאות וכן הטהרות האב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשנים ודיני נפשות ומכות וקדוש החדש‬
‫ועיבור השנה אב ובנו או הרב ותלמידו מונין אותן באחד‪.‬‬
‫הלכה ח‬
‫זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשנים כגון שהיה האחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי‬
‫ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬זה שאנו מונים הבן עם האב בין באחד בין בשנים‬
‫כגון וכו'‪ .‬א"א חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו כי למשא ומתן מאי מנין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המנין והקושיא שהוקשה לו אינה כלום לפי‬
‫הגירסא שלנו דבדיני ממונות נמי אין מונין להם אלא אחד וכיון דאינו עולה מן החשבון הרי הוא כמי שאמר האחד למחזי אתיתי שאינו פוסל בעדות וכן בדין והאב‬
‫הוא הנשאר והבן הולך לו כדי שלא יטעה אדם בהן לומר שיהיו שניהן מן המנין והכי איתא בתוספתא עכ"ל‪+.‬‬
‫הלכה ט‬
‫ובשעת גמר דין אין גומרין את הדין בקרובים שהדיינין הקרובים פסולין לדין כמו שיתבאר‪.‬‬
‫בית דין – אשה פסולה לדון‬
‫בבא קמא טו‪ .‬ותוס' ד"ה אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש‬
‫‪ 8‬ממלכת הכוזרים‪ ,‬יהודי כוזר‬
‫‪41‬‬
‫נדה מט‪.‬‬
‫גינת אגוז סי' לח אות ד‬
‫בית דין – ביטול ברוב‬
‫מהרש"א חידושי הלכות פסחים מד‪ .‬בד"ה איתיביה שתי‬
‫בית האוצר (ענגיל) אות ב‪ ,‬ביטול‬
‫בית דין – גרות‬
‫תוספות יבמות מה‪ :‬ד"ה מי לא טבלה לנדותה‬
‫תוספות יבמות מו‪ :‬ד"ה משפט כתיב‬
‫ביה ‪9‬‬
‫רש"ש‬
‫בית דין הגדול‪ :‬מפעילי הקדושה‬
‫כתובות קו‪:‬‬
‫וכי גבו והותירו מאי הוי? א"ר אבהו‪ :‬לב ב"ד מתנה עליהן‪ ,‬אם הוצרכו ‪ -‬הוצרכו‪ ,‬ואם לאו ‪ -‬יהו לכלי שרת‪.‬‬
‫מגילה ז‪.‬‬
‫אמר רב שמואל בר יהודה‪ :‬שלחה להם אסתר לחכמים‪ :‬קבעוני לדורות! שלחו לה‪ :‬קנאה את מעוררת עלינו לבין‬
‫האומות‪ .‬שלחה להם‪ :‬כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס‪ .‬רב ורב חנינא ורבי יוחנן ורב חביבא מתנו‪.‬‬
‫בכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן‪ :‬שלחה להם אסתר לחכמים‪ :‬כתבוני לדורות‪ .‬שלחו‬
‫לה‪ :‬אהלא כתבתי לך שלישים‪ ,‬שלישים ולא רב עים‪ .‬עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה בכתב זאת זכרון בספר‪ ,‬כתב זאת‬
‫ מה שכתוב כאן ובמשנה תורה‪ ,‬זכרון ‪ -‬מה שכתוב בנביאים‪ ,‬בספר ‪ -‬מה שכתוב במגילה‪ .‬כתנאי‪ :‬כתב זאת ‪ -‬מה שכתוב‬‫כאן‪ ,‬זכרון ‪ -‬מה שכתוב במשנה תורה‪ ,‬בספר ‪ -‬מה שכתוב בנביאים‪ ,‬דברי רבי יהושע‪ .‬רבי אלעזר המודעי אומר‪ :‬כתב זאת‬
‫‪ -‬מה שכתוב כאן ובמשנה תורה‪ ,‬זכרון ‪ -‬מה שכתוב בנביאים‪ ,‬בספר ‪ -‬מה שכתוב במגילה‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות בית הכנסת סימן קנד סעיפים ו‪ ,‬ח‬
‫ו‪ .‬אין עושין מתיבה כסא לס"ת; אבל מותר לעשות מתיבה גדולה קטנה‪ ,‬וכן מותר לעשות מכסא גדול כסא קטן‪ ,‬אבל‬
‫אסור לעשות ממנו שרפרף (פי' כסא קטן) לכסא; וכן מותר לעשות מוילון גדול וילון קטן‪ ,‬או לעשות ממנו כיס לס"ת;‬
‫אבל לעשות ממנו כיס לחומש‪ ,‬אסור‪ .‬הגה‪ :‬ופרוכת שאנחנו תולין לפני הארון אין לו קדושת ארון‪ ,‬רק קדושת בהכ"נ; וכן הכלונסות שבו‬
‫תולין הפרוכת‪ ,‬ומ"מ אסור לעשות מהם העצים שמסמנים בו הקריאה לחובת היום‪ ,‬שאינן קדושים כמו הם (פסקי מהרא"י סי' רכ"ה)‪.‬‬
‫ח‪ .‬הארון וכל מה שעושים לס"ת‪ ,‬מועיל בו תנאי להשתמש בו שאר תשמיש‪ ,‬אפילו דחול‪ .‬הגה‪ :‬ונהגו ליהנות בכמה הנאות‬
‫מדברי קדושה‪ ,‬כגון‪ :‬מטפחת של ספרים ושלחן שבבהכ"נ ומעילים של ס"ת‪ ,‬וכתבו הטעם משום דכיון שנהגו כן‪ ,‬ואי אפשר ליזהר‪ ,‬לב ב"ד מתנה‬
‫עליהם מעיקרא‪ ,‬כדי שלא יבאו בני אדם לידי תקלה‪ ,‬ואע"ג דלא התנו כאילו התנו דמי‪( .‬תרומת הדשן סימן רע"ג וב"י)‪.‬‬
‫ראה‪ :‬גאולה – העמדת דיינים כחלק מסדר הגאולה‬
‫בית דין – והצילו העדה‬
‫סנהדרין לב‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות עדות כ‪:‬ד‬
‫‪ 9‬ע"ע תוס' קידושין סב‪ :‬ד"ה גר צריך שלשה ושבועות כט‪ :‬ד"ה שבועת העדות‬
‫‪42‬‬
‫העיד האחד ונחקרה עדותו ואמר השני אף אני כמוהו או שאמר הן כיוצא בזה והוזמו שניהן הרי שניהן נהרגין או לוקין‬
‫או משלמין‪ ,‬שכל עד שאמר אחר עדות חבירו הן הרי זה כמי שנחקר והעיד כמו שהעיד חבירו‪ ,‬ואין לעדים זוממין שגגה‬
‫לפי שאין בה מעשה‪ ,‬לפיכך אין צריכים התראה כמו שבארנו‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ואין לעדים זוממין שגגה וכו'‪ .‬א"א זה‬
‫הטעם לא ידעתי מהו ואם מפני שאמר הכתוב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה א"כ מגדף לדעת חכמים לא יהא צריך‬
‫התראה‪+.‬‬
‫ארץ הצבי בדין והצילו העדה – עמ' רמג‪ ,‬בפרט מש"כ ענף ג‬
‫בית דין – יחיד מומחה‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ה‪:‬יח‬
‫יחיד שהוא מומחה לרבים אע"פ שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ב‪:‬י וע' בכ"מ‬
‫אע"פ שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו‬
‫שלשה‪ ,‬ושנים שדנו אין דיניהן דין‪.‬‬
‫אם תעיין היטב בפרק ה' מוכח משם דסבר דמן התורה בעי יחיד סמוך בדיני ממונות‪ ,‬רק מדבריהם בעינן שלשה‪ ,‬ולכן‬
‫שנים שדנו אין דיניהן דין אף בדעבד‪ ,‬דכן תקנו חכמים‪ ,‬משום דבחו"ל דליכא סמוכים‪ ,‬ורק דייני משום דשליחותייהו‬
‫דארץ ישראל עבדי‪ ...‬א"כ בתרי דלא עבדי כדין בטלה שליחותייהו‪ ,‬ולכן אף בדיעבד לא הוי דין‪ ,‬ולכך לא אמר (סנהדרין ג'‬
‫ע"א) דר' אבהו איכא בינייהו‪ ,‬דאמר (שם ב' ע"ב) שנים שדנו אין דיניהם דין‪ ,‬דכו"ע סברי כוותיה‪ ,‬רק דשמואל לא יתכן‬
‫אליבא דרבא‪ ,‬וא זיל בשיטת רבינו חננאל בפירושו שפירש כן‪ ,‬דבר תורה חד נמי כשר‪ ,‬פירוש חד סמוך‪ ,‬אלא משום יושבי‬
‫קרנות‪ ,‬פירוש יושבי קצות‪ ,‬או קצוצי פאה בלשון המקרא (ירמיה ט‪ ,‬כה)‪ ,‬היינו יושבי ארצות רחוקות מארץ ישראל‪ ,‬דשם‬
‫ליכא סמוכים‪ ,‬ורק משום דשליחותייהו עבדי‪ ,‬ולכן רק בשלשה דאיכא חד דגמיר נתנו רשות לדון‪ ,‬אבל משום ארץ‬
‫ישראל דחד סמוך מן התורה כשר לא אמרו רבנן דיהא סגי בשלשה הדיוטות‪ ,‬רק משום דבחו"ל דשם ליכא סמוכין‬
‫הוצרכו ליתן רשות לשלשה הדיוטים‪ ,‬לכן גם בארץ ישראל לא פלוג‪ ,‬ואמרו דדיני ממונות אותן שרשות לדון בחו"ל‬
‫רשאים גם בארץ ישראל לדון בהדיוטים‪ ,‬ודוק‪.‬‬
‫בית דין מכין ועונשין‬
‫ראה‪ :‬מכת מרדות‪ ,‬בית דין מכין ועונשין‪ ,‬ויש כח ביד חכמים‬
‫בית דין ‪ -‬מתורגמן‬
‫רש"י ד"ה מפי המתורגמן‬
‫כשבאין עדי לועזים להעיד בפניהם לא יצטרכו להעמיד מליצים ביניהם‪ ,‬דהוה ליה עד מפי עד‪.‬‬
‫מכות ו‪:‬‬
‫דבר אחר‪ :‬ע"פ שנים עדים‪ ,‬שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן‪ .‬הנהו לעוזי דאתו לקמיה דרבא‪ ,‬אוקי רבא תורגמן‬
‫בינייהו‪ .‬והיכי עביד הכי? והתנן‪ :‬שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן! רבא מידע הוה ידע מה דהוו אמרי‪ ,‬ואהדורי‬
‫הוא דלא הוה ידע‪.‬‬
‫רש"י שם ד"ה שלא תהא סנהדרין שומעת‬
‫עדות העדים מפי התורגמן צריכין הדיינין שיהיו מכירין בלשון העדים ולא שיעמדו מליץ בינותם‪.‬‬
‫ריטב"א מכות שם‬
‫שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן‪ .‬ויש אומרים דאע"ג דמייתי לה מקרא דכתיב בעדים דהוא הדין לבעלי דינין‬
‫דעובדא דהנהו לעוזי דאמרינן אתו לקמיה דרבא דאתו לדינא משמע וכן דעת רבינו מאיר הלוי ז"ל‪ ...‬אבל דעת רבותינו‬
‫ז"ל דכיון שלא שנינו זה אלא בעדים שאין לנו אלא מה שאמר הספר‪ ,‬ובעדים הוא שהקפיד הכתוב שתהא על פיהם ולא‬
‫‪43‬‬
‫מפי התורגמן ולא מפי כתבם‪ ,‬ולא בבעלי דינין‪ ,‬ועובדא דהנהו לעוזי עדים הוו ולא פירש התלמוד לומר דאתו לסהדותא‬
‫משום דפשיטא להו‪...‬‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין כא‪:‬ח‬
‫לא יהיה הדיין שומע מפי התורגמן אלא אם כן היה מכיר לשון בעלי דינין ושומע טענותיהם‪ ,‬ואם אינו מהיר בלשונם כדי‬
‫‪10‬‬
‫להשיב להם יעמוד התורגמן להודיע אותם פסק הדין ומאי זה טעם חייב זה וזכה זה‪.‬‬
‫מנחות פ‪:‬‬
‫בית דין ‪ -‬צריך לברר‬
‫רמב"ן על התורה דברים יז‪:‬ו‬
‫על פי שנים עדים או שלשה עדים ‪ -‬אם מתקיימת עדות בשנים למה פרט לך בשלשה‪ ,‬להקיש שלשה לשנים‪ ,‬מה שנים‬
‫עדות אחת אף שלשה עדות אחת‪ ,‬ואין נעשין זוממין עד שיזומו כולן‪ ,‬לשון רש"י‪ .‬וכן אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול‬
‫העדות כולה בטלה‪ ,‬והם כולם נהרגים ומשלמים ממון בהזמתן‪ ,‬שעיקר הכתוב להקיש שלשה לשנים בכל דבריהם כדעת‬
‫רבותינו (מכות ה ב)‪ .‬ועל דרך הפשט אמר הגאון רב סעדיה‪ ,‬שנים עדים‪ ,‬או שלשה מקבלי עדות השנים‪ .‬ואין בכתוב‬
‫קבלת עדות‪ ,‬רק עדים‪ .‬אבל כמדומה לי שטעה הגאון בדינו‪ ,‬כי עדות דיני נפשות לא תקובל רק בפני סנהדרין של עשרים‬
‫ושלשה‪:‬‬
‫אבל פשוטו של מקרא‪ ,‬לאמר שיומת המת על פי שנים עדים כשאין שם יותר‪ ,‬או על פי שלשה אם ימצאון שם שלשה‪.‬‬
‫יאמר הכתוב כאשר הוגד לך ושמעת תדרוש הדבר היטב על פי כל העדים הנמצאים שם‪ .‬והנה אם שמענו שעבר בפני‬
‫שלשה‪ ,‬נשלח בעבורם ויבואו לב"ד ויעידו כולם‪ ,‬והוא הדין למאה‪ ,‬כי בשמענו דברי כולם יתברר האמת‪ ,‬ואם לא היו שם‬
‫יותר או שהלכו להם ואינם נמצאים שם‪ ,‬בשנים די‪:‬‬
‫שיעורי הרב על מסכת סנהדרין עמ' שכג הערה ‪475‬‬
‫בית דין – סנהדרין שראו כולן לחובה‬
‫סנהדרין יז‪.‬‬
‫יד רמה סנהדרין יז‪.‬‬
‫אמר רב כהנא סנהדרין שראו כ ולן לחובה ביום ראשון פוטרין אותו מאי טעמא משום דגמירי הלנת דין שאם לא מצאו‬
‫לו זכות ביום ראשון צריכין להלין את דינו אולי ימצאו לו זכות למחרת ויראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והני כיון‬
‫דהשתא לא חזי ליה חד מינייהו זכותא תו לא חזי ליה ולא מהני למעבד ליה הלנת דין ובעינא (הוה קרי) [הלנת דין]‬
‫דחזיא להדורי בתר זכותא וליכא הילכך פטרינן ליה‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ט‪:‬א‬
‫סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחלה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו‬
‫וירבו המחייבין ואחר כך יהרג‪.‬‬
‫‪10‬שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יז סעיף ו‬
‫לא יהיה הדיין שומע מפי המתורגמן‪ ,‬אם היה מכיר בלשונם ושומע טענותיהם‪ .‬אבל אם אינו יודע בלשונם כל כך שידע להשיב להם‬
‫להודיעם פסק הדין‪ ,‬מותר להעמיד מתורגמן‪ .‬הגה‪ :‬עיין לעיל סימן י"ג סעיך ג'‪ .‬אם טוענין בכתב אם אחד רוצה לטעון בלשון אחר‪ ,‬והשני בלשון אחר‪ ,‬אין‬
‫אחד יכול לכוף חבירו‪( .‬מהרי"ו סימן ק"א)‪.‬‬
‫שולחן ערוך חושן משפט הלכות עדות סימן כח סעיף ו‬
‫צריכים הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות‪ .‬צריך שיבינו הדיינים לשון העדות‪ ,‬שלא ישמעו מפי המתורגמן‪ .‬ואם‬
‫מבינים מה שהם אומרים‪ ,‬אפילו אם אינם יודעים להשיב‪ ,‬מותר להעמיד תורגמן ביניהם (וע"ל סימן י"ז סעיף ו')‪.‬‬
‫(א"ה כשנשאל רבנו איך בכמה בתי דינים משתמשים במתורגמן אחד‪ ,‬פסק שהוי כקבלו עליהם דיינים פסולים‪ .‬וכ"מ כדבריו באורים ותומים‪).‬‬
‫‪44‬‬
‫מהר"ץ חיות סנהדרין יז‪.‬‬
‫מקור ברוך ח"ג פרק כ"ה "פנים חדשות" סעיף א'‬
‫( ‪11 )HebrewBooks.com‬‬
‫כן הגירסא בדפוס וויניציא וכן היה לפני המגדול עוז והלחם משנה‪ ,‬וזה ברור דטעמא משום דליכא כאן הלנת דין‪ ,‬דתו‬
‫לא חזו ליה טעמא לזכות‪ ,‬כיון שאין בהן מתנגד לסברתם‪ ,‬אבל האם בזה נפטר‪ ,‬הלא צריך לקיים ובערת הרע מקרבך‪,‬‬
‫וצריך לדונו בב"ד אחר‪ ,‬דבמה נפסלו העדים‪ ,‬במה שהעידו לפניהם‪ ,‬ודרשו וחקרו‪ ,‬הלא כבר נחקרה עדותן בב"ד‪ ,‬ויכולים‬
‫הב"ד השני לדון ע"פ קבלת עדות של ב"ד שראו לחובה‪ ,‬ואם יזכוהו הב"ד האחר ילכו לב"ד הגדול‪ ,‬וע"כ דעל ב"ד הגדול‬
‫קאי‪ ,‬וכיון שחייבו תו אין אדם יכול לדון אחריהם‪ ,‬וכמו שפסק רבינו לקמן הלכה ג'‪ ,‬שאחר רוב שלהן דנין‪ ,‬ואין מביטין‬
‫על ב"ד אחר‪ ,‬ותו אין לדון עליו‪ ,‬ואי אפשר להלין את דינו ומיפטר‪ ,‬וז"ב ודוק‪:‬‬
‫אור החיים שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ב‬
‫לא תהיה אחרי רבים וגו'‪ .‬רבותינו ז"ל הרבו לדרוש בפסוק זה אבל אין המקרא מתיישב לפי פשוטו‪ .‬ונראה לפרש הכתוב‬
‫לפי מה שאמרה התורה ושפטו העדה והצילו וגו'‪ ,‬ואמרו ז"ל (סנהדרין ב' א) עדה שופטת ועדה מצלת אבל אם פתחו‬
‫כולם לחובה פטור ( שם י"ז א) ובא הכתוב כאן להסיר ב' מכשולין אשר יכשל בהם חכם מאמצעות דין זה‪ ,‬הא' בהגיע‬
‫משפט כזה ויראה חכם אחד מהשופטים שכל חבריו פתחו לחובה והוא חושב בדעתו כי הוא זכאי ויתחכם לומר אם‬
‫נאמר זכאי הנה הוא יצא חייב כי יש שם עדה שופטת ועדה מצלת ונמצאו דברי עושים הפך דעתי לזה אתחכם ואומר‬
‫חייב שבזה תהיה סברתי מתקיימת שיצא זכאי מטעם פתחו כולם וכו'‪ ,‬וגם אהיה מקיים המוסר לבטל דעתי לפני דעת‬
‫המרובין שאומרים חייב ונאמר חייב עמהם‪ ,‬לזה בא הכתוב וצוה על זה בדיוק לבל עשותו ואמר לא תהיה אחרי רבים‬
‫לרעות פירוש כשתהיה סובר סברא אחת שבאומרך דעתך יצא זה הנידון חייב בדינו וכגון שכולם אמרו חייב ואתה חושב‬
‫זכאי לא תתחכם להיות אחרי רבים שאומרים חייב והוא אומרו לרעות ותאמר אתה כדעתם חייב הפך מה שנראה לך כדי‬
‫שיצא זכאי כדעתך אלא אמור דעתך כפי מה שידעת במשפטי התורה ואין לך להתחכם על המשפט כי ה' הוא האלהים‬
‫והוא שאמר פתחו כולם לחובה זכאי לא אמר ה' שיזכה זה אלא אם לך יראה חייב ולא שיראה לך זכאי שאז חייב הוא‬
‫כמשפט האלהים‪:‬‬
‫עוד יש מכשול ב' במשפט זה באופן אחר והוא אם יראה בעיני חכם שהוא חייב ככל הדיינים שאמרו חייב ורואה שאם‬
‫יאמר חייב הנה הוא יוצא זכאי הפך דבריו שאומר חייב לזה יתחכם לומר זכאי כדי שיוטה המשפט אחרי רבים שאומרים‬
‫חייב ויצא חייב כפי סברתו‪ ,‬ויש בזה גם כן כפיית ראש בגמר המשפט לנטות אחרי רבים‪ ,‬לזה אמר ולא תענה על ריב וגו'‬
‫פירוש לא תענה מענה על ריב לנטות אחרי רבים פירוש שתהיה כוונתך במענך כדי שיהיה כמשפט יחיד ורבים וזה יגיד‬
‫שאם יגלה דעתו כמות שהוא אין כאן הטייה אחרי רבים אלא כולם בדעת אחת‪ .‬וביאר הכתוב טעם הקפדתו על הדבר‬
‫ואמר להטות פירוש כשתהיה כוונתך להטות ממה שבדעתך בעיון משפט התורה שהוא חייב ואתה מטה לומר זכאי כדי‬
‫שיצא חייב לנטות אחרי רבים ויצא חייב אלא אמור דעתך הגם שיצא זכאי הפך דעתך ה' זכהו‪ .‬וטעם משפט זה לצד כי‬
‫ה' יושב במסיבת הדיינים והוא ישפוט בפיהם וכשיראה משפט מרומה ואין בו מציאות לזכות הזכאי יתחכם לפתוח כולן‬
‫לחובה וצוה שיצא זכאי בזה‪:‬‬
‫נפש הרב עמ' סג‬
‫בית דין של חשמונאים – קנאים פוגעים בו‬
‫סנהדרין פא‪:‬‬
‫משנה‪ .‬הגונב את הקסוה‪ ,‬והמקלל בקוסם‪ ,‬והבועל ארמית ‪ -‬קנאין פוגעין בו‪.‬‬
‫‪ ...‬כי אתא רב דימי אמר‪ :‬בית דינו של חשמונאי גזרו‪ :‬הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה‪ ,‬שפחה‪ ,‬גויה‪ ,‬אשת איש‪.‬‬
‫כי אתא רבין אמר‪ :‬משום נשג"ז נדה‪ ,‬שפחה‪ ,‬גויה‪ ,‬זונה‪ .‬אבל משום אישות ‪ -‬לית להו‪ .‬ואידך‪ :‬נשייהו ודאי לא מיפקרי‪.‬‬
‫חידושי הר"ן שם‬
‫בית דין של חשמונאי גזרו הבא על הכותית חייב עלי' משום נשג"א‪ .‬וא"ת והרי אמרו שקנאין פוגעין בו והיא הלל"מ וכיון‬
‫שכן למאי איצטרך בית דין של חשמונאי‪ .‬ובפ' אין מעמידין אמרי' שאין קנאין פוגעין בו אלא בפרהסי' וכמעשה שהיה‬
‫‪11‬‬
‫ע"ע ערוך השלחן חו"מ סימן יח סוף סעיף ז‬
‫‪45‬‬
‫ואתו אינהו וגזור אפילו בצנעא ומעתה אף הכרת האמור בקבלה כמו כן אינו אלא בפרהסיא שאם היה הכרת אף בצנעא‬
‫למה הוצרך ב"ד של חשמונאי לגזור על הכותי' הרי יש בו כרת‪ .‬אלא שמ"מ יש לתמוה מה ענין לחלק הכרת בין צנעא‬
‫לפרהסיא ואפשר שהכרת הוא מפני חלול השם וחלול לי תיה אלא בפרהסיא או אפשר לומר שכמו כן יש כרת בצנעא כמו‬
‫בפרהסיא אלא שמפני שבדיני אדם אין עושין לו כלום מאחר שהקנאין אין פוגעין בו אלא בפרהסיא גזרו ב"ד של‬
‫חשמונאי שיהו מלקין אותו ד' מלקיות משום נשג"א כדי להרחיק האדם מהעבירה שיש בני אדם רשעים שאין עומדים‬
‫בעצמן בשביל כרת המסור לשמים ובשבי' המלקיות יתרחק מן האיסור‪ .‬ומעתה בפרהסיא הועילה גזרתם כשלא פגעו בו‬
‫קנאין‪ .‬ומאי דאמרינן בע"א שלא היתה גזרתם אלא בצנעא לאו דוקא בצנעא ולא בפרהסיא אלא שעיקר כוונתם הית'‬
‫בצנעא שהיה פטור מדיני אדם יותר מפרהסיא דאלו בפרהסיא לא ימסור אדם לעבירה זו שאם יבא קנאי אחד שיהרגנו‬
‫אלא עיקר גזרתם הית' בצנעא וה"ה בפרהסיא היכא דלא הוה ביה קנאי‪:‬‬
‫שו"ת מהר"ם שי"ק‬
‫בית שמואל אבן העזר‬
‫חלקת מחוקק‬
‫בית דין שקול‬
‫סנהדרי קטנה דף ו עמוד יז‪( :‬מ‪)OCR‬‬
‫ד"ה מאן דאמר תרי אפילו בחד מכשר דכיון דלא מקשינן לי' לדין מה לי תרי מה לי חד עכ"ל וצ"ע דאפילו אם הוה‬
‫מקשינן פשרה לדין "כ אין חילוק בין תרי לחד דמ"ד דין בשלשה גם חרי לא מהני ומ"ד דין ביחיד גם חד מהני ומהרש"א‬
‫נתעורר בזה וכתב ויש ליישב ולא אסיק למילתיה ונראה לי לפרש דרש"י הוה מפרש מאי דהוה ס"ד דתלתא תנאי פשרה‬
‫ר"מ סובר בג' ורשב"ג סובר בב וחכמיס ביחיד ולכאורה לפי הס"ד טעמיה דרשב"ג אינו ידוע דטעמא דר"מ וחכמיס‬
‫מבואר בהגמרא או כהסברוהו או בפי המסקנא אבל ^ דרשב"ג לזה הוה רש"י ז"ל יפרש דלהס"ד אמרי' דבין ר"מ ובין‬
‫רשב"ג סובריס תרוייהו דין בשלשה וסובריס ג"כ מקשינן פשרה לדין רק בזה פליגי דר"מ סובר דורשין תחילות ודרשינן‬
‫בדין ג' פעמים אלהיס להצריך שלשה וכיון דמבואר בתורה במפורש דבדין בעי ג' ה"ה בפשרה ורשב"ג סובר אין דורשין‬
‫תחילות ובדין לא כתיב רק ב' פעמים אלהים להצריך ב' דייניס והא דבעינן ג' היינו מכח אין ב"ד שקול וכיון דבפשרה לא‬
‫אזלי' בתר רובא עד שיסכימו כולס מ"ש התוס' בד"ה ביצוע א"כ אין נ"מ אס הוא ב"ד שקול או לא וממילא סגי בפשרה‬
‫בב' כמבואר בתורה וחכמיס הסוברים פשרה ביחיד הם סובריס לא מקשינן פשרה לדין ^ וממילא א"ש לפום מאי דאמר ^‬
‫בדר"א דרשב ^ סובר דפשרה ביחיד הדר בי' ממאי דהוה מעיקרא וסובר דבין רשב"ג ובין חכמים תרוויהו לא מקשינן‬
‫פשרה לדין לזה פירש"י דכיון דלא ^ לדין מה לי תרי מ"ל חד דלהס"ד דמקשינן שפיר הוה חילוק בין פשרה לדין דבדי בג'‬
‫ובפשרה יש חילוק בין תרי לחד דבצר מתרי לא דכתב תורה ב' פעמיס אלהיס וחד לא מהני ותרי מהני דבפשרה לא שייך‬
‫א ין ב"ד שקול כנ"ל אבל כיון דלא מקשינן פשרה לדין אין תילוק בין תרי לחד וחד נמי כשר וז"ב בס"ד‬
‫בית פאגי‬
‫רש"י יד‪ :‬ד"ה בית פגי‬
‫תוספות שם ד"ה מלמד שהמקום גורם‬
‫רש"י בבא מציעא צ‪ .‬ד"ה בית פאגי‬
‫היקף חיצון של ירושלים שהוסיפו עליו קרוי בית פאגי‪ ,‬ונראה לי שהוא לשון כבישתה של עיר‪ ,‬שונגל"א בלעז ‪+‬רסן של‬
‫‪12‬‬
‫בהמה‪ ,+‬כדאמרינן פרק קמא (ט‪ ,‬א)‪ :‬זה קנה חמור ובית פגיה‪.‬‬
‫בל תוסיף‪ ,‬כל המוסיף גורע‪ ,‬אסמכתא בעלמא‬
‫רמב"ם הלכות ממרים ב‪:‬ט‬
‫הואיל ויש לבית דין לגזור ולאסור דבר המותר ויעמוד איסורו לדורות וכן יש להן להתיר איסורי תורה לפי שעה מהו זה‬
‫שהזהירה תורה לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו‪ ,‬שלא להוסיף על דברי תורה ולא לגרוע מהן ולקבוע הדבר לעולם בדבר‬
‫שהוא מן התורה בין בתורה שבכתב בין בתורה שבעל פה‪ ,‬כיצד הרי כתוב בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו מפי השמועה‬
‫‪12‬‬
‫ע"ע בגליון הש"ס שם ורבינו תפס כדברי רש"י שהבאנו אבל אחרי השיעור ציין שיש לעיין בגליון הש"ס‬
‫‪46‬‬
‫למדו שזה הכתוב אסר לבשל ולאכול בשר בחלב‪ ,‬בין בשר בהמה בין בשר חיה אבל בשר העוף מותר בחלב מן התורה‪,‬‬
‫אם יבוא בית דין ויתיר בשר חיה בחלב הרי זה גורע‪ ,‬ואם יאסור בשר העוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן‬
‫התורה הרי זה מוסיף‪ ,‬אבל אם אמר בשר העוף מותר מן התורה ואנו נאסור אותו ונודיע לעם שהוא גזרה שלא יבא מן‬
‫הדבר חובה ויאמרו העוף מותר מפני שלא נתפרש כך החיה מותרת שהרי לא נתפרשה‪ ,‬ויבא אחר לומר אף בשר בהמה‬
‫מותרת חוץ מן העז‪ ,‬ויבא אחר לומר אף בשר העז מותר בחלב פרה או הכבשה שלא נאמר אלא אמו שהיא מינו‪ ,‬ויבא‬
‫אחר לומר אף בחלב העז שאינה אמו מותר שלא נאמר אלא אמו‪ ,‬לפיכך נאסור כל בשר בחלב אפילו בשר עוף‪ ,‬אין זה‬
‫מוסיף אלא עושה סייג לתורה וכן כל כיוצא בזה‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬הואיל ויש לב"ד לגזור ולאסור וכו'‪ .‬א"א כל אלה ישא רוח שכל דבר‬
‫שגזרו עליו ואסרוהו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף אפילו קבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו למקרא כדאשכחן‬
‫בכמה דוכתי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ואם גרע לפי צורך שעה כגון אליהו בהר הכרמל אף זה דבר תורה הוא עת לעשות לה' הפרו תורתך‪,‬‬
‫ולא תמצא איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב ותפילין וציצית וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה‪+.‬‬
‫שו"ת בית הלוי חלק ג סימן א‬
‫ארץ הצבי סימן ל אות ד‬
‫פתיחה כוללת לאורח חיים ח"א אות כ ‪ -‬כא‬
‫כ‪ .‬המדריגה ומעלה החמישית היא כל מה שגזרו חז"ל ואין מן התורה‪ ,‬הן במניעה מה שגזרו‪ ,‬הן בצווי לעשות‬
‫מדבריהם‪ .‬במניעה כל הסייגים וגדרים לתורה כמו בשר חיה ועוף בחלב‪ ,‬ושניות מדברי סופרים וכדומה הרבה‪ ,‬והן בצווי‬
‫כמו מקרא מגילה ומשלוח מנות ונר חנוכה‪ ,‬ואמנם יש מהן דאסמכוה אקרא כמאמרם ז"ל מדרבנן וקרא אסמכתא‬
‫"בעלמא"‪.‬‬
‫וראוי שתדע שיש ב' מיני אסמכתות אסמכתא חשובה ויש לה כעין רמז בתורה שבכתב כמו נטילת ידים לחולין מקרא‬
‫[ויק רא יא‪ ,‬יא] וידיו לא שטף במים בחולין ק"ו א'‪ .‬ובברכות סוף פרק אלו דברים [נג‪ ,‬ב] והתקדשתם [שם כ‪ ,‬ז] אלו מים‬
‫ראשונים זהו אסמכתא "בעלמא" שאין רמז בקרא לזה‪ .‬ועיין בתורת הבית הארוך קכ"ו ב' [ריש בית שישי] ובדק הבית‬
‫שם‪ ,‬ב' אסמכתות‪ .‬ומשמע אסמכתא חשובה שיש לה כעין רמז בקרא הוה כדין תורה ממש‪ ,‬ולא נפלאת ולא רחוקה היא‬
‫לומר כן‪ ,‬כי בכל מילי דרבנן דין תורה הן מלא תסור ועל פי התורה אשר יורוך‪ ,‬אלא דאתני בכמה דברים דלא ללקות על‬
‫דבריהם מלקות דין תורה כי אם מכות מרדות‪ ,‬והקילו בספיקו כמו שיראה הרואה [ספר המצוות] בשרש הא' במגילת‬
‫א סתר‪ ,‬וכבוד הבריות דוחה ללאו שלהן‪ ,‬הא כל היכא דאסמכוה אקרא באסמכתא חשובה דעתם להיות ממש כדין תורה‪,‬‬
‫ולא מקילין בספיקו וגוזרין גזירה לגזירה באפשר וכדומה‪.‬‬
‫ועם זה יתישב מה שאמרו (בפרק ב' דידים משנה ד) ספק ידים לטהר‪ ,‬למה התנו כן הא כל ספק דרבנן לקולא עיין‬
‫תוספ ות יו"ט שם‪ .‬ולמה שכתבתי אתי שפיר דאסמכוה אקרא‪ ,‬אפילו הכי הקילו בפירוש ביה‪ ,‬ועיין מה שכתבתי בפריי‬
‫לאו"ח סימן ק"ס במ"א אות י"ג יע"ש‪.‬‬
‫ויש לי העני כמה מקומות מראים ראייה לזה‪ ,‬ויש ההיפוך‪ ,‬אביא מה שאני יודע‪.‬‬
‫המקום הא' גיטין נ"ט ב' מפני דרכי שלום‪ ,‬דאורייתא הוא וקדשתו‪ ,‬אע"ג דאסמכתא הוא קורא דין תורה‪ ,‬ועיין מה‬
‫שכתבתי בפריי או"ח סימן קל"ה במ"א אות כ' ובסימן ר"א במ"א אות ד' יע"ש‪.‬‬
‫המקום הב' ריש ביצה [ג‪ ,‬ב] דלא פריך [לרב נחמן] אמאי ספק נולדה ביום טוב אסורה הא ספק דרבנן לקולא‪ ,‬די"ל‬
‫מוקצה אסמכוה אקרא [שם ב‪ ,‬ב] לא מק ילינן בספיקא עיין מהרש"א ז"ל שם [ד"ה גמ' אלא] ועיין בפוסקים שם‪.‬‬
‫השלישי בטור או"ח [סימן] ר"ח ור"ט לכאורה סותר‪ ,‬ובסימן ר"ט כתב [הטור] דברכה מעין שלש אם ספק‪ ,‬חוזר ומברך‬
‫דאסמכינהו אקרא‪ ,‬היינו אסמכתא חשובה הוה כדין תורה‪ ,‬משא"כ להר"מ [כלי המקדש ד‪ ,‬א ‪ -‬ב] דסובר [על מה דאיתא]‬
‫בגיטין [נט‪ ,‬ב] כהן קורא ראשון דין תורה ממש‪ ,‬וקדשתו לאו אסמכתא‪ ,‬משום הכי פסק [פרק ח מהלכות ברכות הלכה‬
‫יב] ברכה מעין שלש אין חוזר דאסמכתא לאו דין תורה הוה‪ ,‬וכפי הנראה במחלוקת שנויה וכדאמרן‪ ,‬ועיין או"ח [סימן]‬
‫קל"ה ובב"י שם ובסימן ר"א במ"א אות ד' והבן‪.‬‬
‫הרביעי בלבוש או"ח סימן קפ"ד סעיף (ז') [ו] דמשום הכי אכל כזית‪ ,‬מוציא בברכת המזון למי שאכל כדי שביעה‪ ,‬אף‬
‫שזה דרבנן וזה דין תורה הואיל דאסמכוה אקרא [דברים ח‪ ,‬י] ואכלת בכזית‪ ,‬ובסימן קצ"ז סעיף ד' כתב טעם אחר‪ ,‬ועיין‬
‫מ"א [סימן] קצ"ז אות י"א ופריי שם‪ ,‬באופן שמסכים לכאורה דכל דאסמכינהו אקרא הוה כדין תורה לכמה דברים‪.‬‬
‫החמישי בעבודה זרה דף כ"ב א' בתוספות ד"ה ותיפוק‪ ,‬לענין חול המועד אי דרבנן או דין תורה מאסמכתא יע"ש בזה‪.‬‬
‫המקום השישי פרק שמיני דסוטה [מד‪ ,‬א] ובר"מ פרק ז' מהלכות מלכים חלוצה חוזר מעורכי מלחמה‪ ,‬ואשה גרושה‬
‫לרבות חלוצה [יבמות כד‪ ,‬א] אסמכתא כדין תורה‪ ,‬עיין תוספות יו"ט שם [משנה ג‪ ,‬ה]‪ .‬ומיהו לא לכל מילי הוה כדין‬
‫‪47‬‬
‫תורה ממש‪ ,‬שאין לוקין עליה מן התורה‪ ,‬ועיין מכות ריש אלו [הן] הלוקין‪ ,‬יבמות כ"ד א' רש"י [ד"ה מדרבנן] לא גזר‬
‫לאפוקי [מספק]‪ ,‬י"ל כן‪ ,‬ועיין רמב"ן יבמות [שם ד"ה הא דאמרינן] ואי"ה יבואר‪.‬‬
‫כא‪ .‬ואמנם ב' מקומות יש סותרין לזה‪ .‬א‪ ,‬כתובות כ"ח ב' תחומין דרבנן נאמן לומר בגדול שראה בעודו קטן עד כאן‬
‫היינו באים בשבת‪ ,‬משמע דהקילו משום ספק דרבנן בזה‪.‬‬
‫והמקום השני שבת ל"ד א' ספק עירוב כשר דספק דרבנן לקולא אף דאסמכוה אקרא [שמות טז‪ ,‬כט] אל יצא ממקומו‪,‬‬
‫אלפים אמה‪[ ,‬עירובין נא‪ ,‬א] אפילו הכי מקילין בספק‪ ,‬ומהא דעירובין י"ל דסיים שם [נח‪ ,‬ב] שלא אמרו הדבר להחמיר‬
‫אלא לקולא‪ ,‬כמו בטהרת ידים דאמרו בפירוש כן [ידים פ"ב משנה ד]‪ ,‬וכן כתב הר"מ ז"ל פרק כ"ח משבת הלכה י"ט‪ ,‬אבל‬
‫משבת ל"ד [ע"א] דאמרו ספק דרבנן לקולא משמע ככל ספק דרבנן וצ"ע‪.‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' קי‬
‫נפש הרב עמ' קעז‬
‫מפניני הרב עמ' י‬
‫בן סורר ומורה – התראתו‬
‫רש"י סנהדרין עא‪ .‬ד"ה מתרין‬
‫רמב"ם הלכות ממרים ז‪:‬ז‬
‫כיצד דנין בן סורר ומורה מביאין אותו אביו ואמו תחילה לבית דין של שלשה ואומרין להן בננו זה סורר ומורה‪ ,‬ומביאין‬
‫שני עדים שגנב משל אביו וקנה בשר ויין במה שגנב ואכל אותה אכילה האמורה אחר ההתראה‪ ,‬וזו היא עדות הראשונה‬
‫ומלקין אותו כשאר חייבי מלקות‪ ,‬שנאמר ויסרו אותו ולא ישמע אליהם‪ ,‬חזר וגנב משל אביו ואכל אכילה זו‪ ,‬אביו ואמו‬
‫מביאין אותו לבית דין של שלשה ועשרים ומביאין שני עדים ומעידין עליו שגנב ואכל אכילה זו האמורה אחר שהתרו בו‪,‬‬
‫וזו היא עדות אחרונה אפילו היו השנים הראשונים הם האחרונים‪ ,‬ואחר שמקבלין עדותן בודקין אותו שמא הקיף השער‬
‫את כל הגיד‪ ,‬אם לא הקיף ולא שלמו לו שלשה חדשים גומרין דינו כדרך כל הרוגי בית דין וסוקלין אותו‪ ,‬ואינו נסקל עד‬
‫שיהו שם שלשה הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם‪.‬‬
‫חזון איש‬
‫בן עיר – כמה זמן צריך לגור שם‬
‫בבא בתרא ח‪.‬‬
‫וכמה יהא בעיר ויהא כאנשי העיר וכו'‪ .‬ורמינהי‪ :‬החמרת והגמלת העוברת ממקום למקום‪ ,‬ולנה בתוכה והודחה עמהן ‪-‬‬
‫הן בסקילה וממונן פלט‪ ,‬ואם נשתהו שם שלשים יום ‪ -‬הן בסייף וממונן אבד! אמר רבא‪ ,‬לא קשיא‪ :‬הא לבני מתא‪ ,‬הא‬
‫ליתובי מתא; כדתניא‪ :‬המודר הנאה מאנשי העיר‪ ,‬כל שנשתהא שם שנים עשר חדש ‪ -‬אסור ליהנות ממנו‪ ,‬פחות מכאן ‪-‬‬
‫מותר; מיושבי העיר‪ ,‬כל שנשתהא שם שלשים יום ‪ -‬אסור ליהנות ממנו‪ ,‬פחות מכאן ‪ -‬מותר ליהנות ממנו‪ .‬ולכל מילי מי‬
‫בעינן י"ב חדש? והתניא‪ :‬שלשים יום ‪ -‬לתמחוי‪ ,‬שלשה חדשים ‪ -‬לקופה‪ ,‬ששה ‪ -‬לכסות‪ ,‬תשעה ‪ -‬לקבורה‪ ,‬שנים עשר ‪-‬‬
‫לפסי העיר! אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן‪ :‬כי תנן נמי מתניתין שנים עשר חדש ‪ -‬לפסי העיר תנן‪.‬‬
‫מגן אברהם סימן רמח‪:‬טו‬
‫והעולה לא"י ‪ -‬ודוק' ע"ד להתיישב וי"א אפי' ע"מ להחזיר כיון דאפי' מהלך ד"א בא"י מצוה היא (כ"ה‪):‬‬
‫בנות לוט‬
‫שלחן ערוך אורח חיים שו‪:‬יד‬
‫)‪“The Messiah Complex” (TorahWeb.org‬‬
‫)‪“Leaving Eretz Yisroel” (TorahWeb.org‬‬
‫‪48‬‬
‫)‪“Taxes and Dina DeMalchusa” (TorahWeb.org‬‬
‫בנות צלפחד‬
‫תוספות בבא בתרא קיט‪:‬‬
‫אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה ‪ -‬נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו‪ ):‬צלפחד היינו מקושש‬
‫ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל‬
‫כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים‬
‫ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי‪.‬‬
‫בראשית ברא אלקים‬
‫סוכה ה‪.‬‬
‫גיטין ס‪.‬‬
‫סוטה לז‪:‬‬
‫ברי ושמא‪ ,‬סומכוס‬
‫תוס' כתובות יב‪ :‬ד"ה רב הונא‪ ,‬פני יהושע‬
‫בבא מציעא ב‪ ,.‬ק‪.‬‬
‫גינת אגוז מ‪:‬ב‪-‬ד‬
‫קונטרס הספקות א‪:‬ה‬
‫ברכה על עשיית סוכה‪ ,‬ברכה על הכשר מצוה‬
‫ירושלמי סוכה א‪:‬ב‬
‫העושה סוכה לעצמו‪ ,‬מהו אומר? ברוך אקב"ו לעשות סוכה‪ .‬לאחר‪ :‬לעשות סוכה לשמו‪ .‬נכנס לישב בה אומר‪ :‬ברוך‬
‫אקב"ו לישב בסוכה‪ .‬משהוא מברך עליה בלילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד מעתה‪ .‬חנין בר בא בשם רב‪:‬‬
‫וזמן‪.‬‬
‫ברכת הלבנה – חיוב נשים‬
‫מגן אברהם סימן תכו בפתיחה‬
‫נשים פטורות ‪ -‬דמ"ע שהז"ג ה וא ואע"ג דהם מקיימות כל מ"ע כגון סוכה מ"מ מצוה זו אין מקיימים מפני שהם גרמו פגם‬
‫הלבנה (של"ה) עמ"ש ססי' רצ"ו ובסנהדרין פ"ה אמרי' על ברכת הלבנה הני נשי דידן נמי מברכי משמע קצת דמברכין‬
‫ואפשר דל"ד נשים אלא ל ישנא בעלמא נקט‪ :‬סומא חייב לקדש הלבנה (רש"ל בתשו')‪:‬‬
‫ברכת המזון‬
‫דברי הרב עמ' קסב‬
‫נפש הרב עמ' קמח‬
‫ארץ הצבי עמ' מז‬
‫ברכת המזון של פועלים‬
‫‪49‬‬
‫ברכות טז‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית ‪ -‬קורין קריאת שמע ומברכין לפניה ולאחריה‪ ,‬ואוכלין פתן‬
‫ומברכין לפנ יה ולאחריה‪ ,‬ומתפללין תפלה של שמונה עשרה אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם‪ .‬והתניא‪:‬‬
‫מעין שמונה עשרה! ‪ -‬אמר רב ששת‪ ,‬לא קשיא‪ :‬הא ‪ -‬רבן גמליאל‪ ,‬הא רבי יהושע‪ - .‬אי רבי יהושע‪ ,‬מאי איריא פועלים‪,‬‬
‫אפילו כל אדם נמי! ‪ -‬אלא‪ ,‬אידי ואידי רבן גמליאל‪ ,‬ולא קשיא‪ :‬כאן ‪ -‬בעושין בשכרן‪ ,‬כאן ‪ -‬בעושין בסעודתן‪ .‬והתניא‪:‬‬
‫הפועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעל הבית קורין קריאת שמע ומתפללין‪ ,‬ואוכלין פתן ואין מברכים לפניה‪ ,‬אבל‬
‫מברכין לאחריה שתים‪ ,‬כיצד ‪ -‬ברכה ראשונה כתקונה‪ ,‬שניה ‪ -‬פותח בברכת הארץ וכוללין בונה ירושלים בברכת הארץ;‬
‫במה דברים אמורים ‪ -‬ב עושין בשכרן‪ ,‬אבל עושין בסעודתן או שהיה בעל הבית מיסב עמהן ‪ -‬מברכין כתיקונה‪.‬‬
‫תוספות ברכות טז‪ .‬ד"ה וחותם בברכת‬
‫הארץ ‪13‬‬
‫אע"ג דמדאורייתא הם‪ ,‬יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה הואיל וטרודים במלאכת בעל הבית‪.‬‬
‫רבי עקביא איגר שם‬
‫תוד"ה וחותם כו' במלאכת בעה"ב‪ .‬עי' לקמן (דף מ"ו ע"א) תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים‬
‫אותה‪ .‬וצ"ע‪.‬‬
‫ברכות מו‪.‬‬
‫אמר רב יוסף‪ :‬תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ‪ -‬שהרי פועלים עוקרים אותה‪ .‬אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא‬
‫משמיה דרב‪ :‬תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ‪ -‬שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך‪.‬‬
‫חידושי הרשב"א שם ד"ה תדע‬
‫תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה‪ ,‬ואע"ג דבונה ירושלים דאורייתא ואפ"ה לא מברכי לה‬
‫פועלים‪ ,‬לאו היינו עקירה דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ אבל הטוב והמטיב עקרי לגמרי דלא מדכרי לה כלל‪.‬‬
‫ברכת רצה‬
‫נפש הרב עמ' קכב‬
‫בשר בחלב ‪ -‬שיטת הרא"ה בכלים נפרדים לבשר וחלב‬
‫ריטב"א חולין צז‪.‬‬
‫אמר רבה ‪/‬רבא‪ /‬מריש הוה קא קשיא לי הא דתניא קדרה שבשל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם‪ .‬היה‬
‫מדקדק מורי הרא"ה ז"ל דמדקתני ואם בישל בנותן טעם מכלל דבקדרה בת יומא עסקינן‪ ,‬ואם כן למה לן למיתני לא‬
‫יבשל בה חלב פשיטא‪ ,‬אלא הא קמ"ל דדוקא בבת יומא לא יבשל לכתחלה אבל לאו בת יומא שריא לכתחלה נמי כיון‬
‫דנותן טעם לפגם‪ ,‬דלא גזרו חכמים דלאו בת יומא אטו בת יומא כדאיתא בפרק בתרא דעבודה זרה (ע"ו א') אלא בקדרה‬
‫דבלעה איסורא שעשאוה בשעת בליעתה איסור‪ ,‬אבל הא דכי בלעה התירא בלעה לא גזרו בה דלא דמיא לכלי מדין‪,‬‬
‫והיינו דשמואל בפרק כל שעה (פסחים ל' א') דאמר קדרות בפסח משהינן להו לאחר פסח ועביד בהו בין במינו ובין שלא‬
‫במינו‪ ,‬דכיון דהתירא בלע והשתא נותן טעם לפגם ואפשר דלית בה כדי לאסור דהא פליטתה בפחות מששים‪ ,‬ובפסח‬
‫אסורות משום דאיסורו במשהו‪ ,‬וכן ראיתי שהיה עושה מעשה בדבר זו לעצמו‪ ,‬והוא דין חדש שלא נמצא בכל ספרים‬
‫הראשונים ז"ל וחביריו היו חולקין עליו‪.‬‬
‫וכבר דנתי לפניו במחילה ממנו דההיא דפסחים שאני היא דשמואל כרבי שמעון סבירא ליה דחמץ שעבר עליו הפסח‬
‫קנס א דרבנן בעלמא הוא משום דעבר על בל יראה ובל ימצא‪ ,‬ולא קניס אלא בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס‬
‫ואפילו תערובת ממשו‪ ,‬הלכך שרי פליטת טעמו בלא ממשו אפילו לכתחלה‪ ,‬מה שאין כן בזו דחלב איסורא דאוריתא‬
‫ותערובתו אסורה בפחות מששים דבשר וחלב בנותן טעם‪ ,‬והא דהכא אורחא הוא למיתני לא יעשה ואם עשה אסור‪ ,‬אי‬
‫נמי הכי קאמר לא יבשל בה לעולם ואם בישל דינה בנותן טעם‪ ,‬ולא נחית השתא לדין נותן טעם לפגם דההיא פלוגתא‬
‫דתנאי היא כדאיתא במסכת עבודה זרה (ע"ה ב')‪.‬‬
‫‪ 13‬עיין מסורת הש"ס שם‬
‫‪50‬‬
‫גאוה‬
‫רמב"ם הלכות דעות א‪:‬ה‬
‫ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד‪ ,‬כיצד מי שיתרחק מגובה‬
‫הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות‪ ,‬ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה‬
‫עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה‪ ,‬ועל דרך זו שאר כל הדעות‪ ,‬וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך‬
‫האמצעית כנגד שתי הקצוות‪ ,‬יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון‪ ,‬וזהו‬
‫לפנים משורת הדין‪ ,‬ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו‪.‬‬
‫רמב"ם שם ב‪:‬ג‬
‫ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר‪ ,‬והוא גובה לב‪ ,‬שאין דרך‬
‫הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד‪ ,‬ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא‬
‫נאמר ענו בלבד‪ ,‬ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח‪ ,‬ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך‬
‫ושכחת את ה' אלקיך‪ ,‬ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו א מקצתה‬
‫לחם משנה שם א‪:‬ד‬
‫גאולה – העמדת דיינים כחלק מסדר הגאולה‬
‫ברכות לד‪.‬‬
‫אמר רב הונא‪ :‬טעה בשלש ראשונות ‪ -‬חוזר לראש‪ ,‬באמצעיות ‪ -‬חוזר לאתה חונן‪ ,‬באחרונות ‪ -‬חוזר לעבודה; ורב אסי‬
‫אמר‪ :‬אמצעיות אין להן סדר‪ .‬מתיב רב ששת‪ :‬מהיכן הוא חוזר ‪ -‬מתחלת הברכה שטעה זה‪ ,‬תיובתא דרב הונא! ‪ -‬אמר לך‬
‫רב הונא‪ :‬אמצעיות ‪ -‬כולהו חדא ברכתא נינהו‪.‬‬
‫מגילה יט‬
‫גברא קטילא‬
‫חידושי הגרי"ז ערכין ו‪:‬‬
‫חידושי גרי"ז הלוי הלכות רוצח ושמירת הנפש‬
‫גדול מרבן שמו‬
‫תוספתא עדויות‬
‫ג‪:‬ד ‪14‬‬
‫מי שיש לו תלמידים ותלמידיו קוראין אותו רבי נשתכחו תלמידיו קוראין אותו רבן נשתכחו אילו ואילו קוראין אותו‬
‫בשמו‪:‬‬
‫גדר חידוש‬
‫‪14‬‬
‫ע' בהליכות עולם (כללי הש"ס) שער ראשון ג‪:‬ד וז"ל‪:‬‬
‫אמרו ז"ל גדול מרב רבי גדול מרבי ר בן גדול מרבן שמו כמו שמעון הצדיק שמעיה ואבטליון שנקראו כן מרוב מעלתן‬
‫כדרך הנביאים שאין מכנין אותם‪ .‬כל רב ומר מבבל‪ ,‬וכל רבי מארץ ישראל‪ .‬לפי שבארץ ישראל היו סומכים לדון דיני‬
‫קנסות וקורין אותו רבי דכתיב עד האלהים יבא דבר שניהם ואין אלהים אלא מומחה ומוסמך כדאיתא בסנהדרין וזהו‬
‫שתמצא בגמרא בהרבה מקומות רב זירא ור' זירא ומפרש"י בכתובות שקודם שעלה לא"י היו קורין לו רב ולאחר שעלה‬
‫ונסמך נקרא רבי‪ .‬ולא מצינו בחכמי המשנה מי שנקרא מר ורב‪ .‬רב מרי בר רחל בת שמואל היתה ונשבית ונשאה עכו"ם‬
‫ונתגייר ושמו איסור גיורא ורב מארי הורתו שלא בקדושה היתה ומחמת כבודו יחסוהו על שם אמו‪:‬‬
‫‪51‬‬
‫תוספות יבמות ז‪ .‬ד"ה לפי שיצא אשם מצורע לידון בדבר החדש‬
‫מה שחטאת מצורע טעונה נסכים ושאר חטאות אין טעונות לא חשיב דבר חדש ואין קרוי דבר חדש אלא כשסותר כללו‬
‫כי הכא דשאר אשמות טעונות כל הדם לגבי מזבח ואשם מצורע נותן ממנו לבהונות וכגון אשת אח שנאסרו כל העריות‬
‫וזו הותרה שסותר כללו אבל מה שחטאת מצורע טעונה נסכים אין סותר את כללו וא"ת ולמ"ד בריש איזהו מקומן‬
‫(זבחים דף מט‪ ):‬דכללו גמר מיניה יהיו כל אשמות ט עונות מתן בהונות ולילפו נמי כולהו עריות מאשת אח וי"ל דלא גמר‬
‫מיניה אלא דבר דלא חדש בו כגון שחיטת צפון לעכב אבל לענין חידוש לא גמר מיניה כדפרש"י התם דאם כן היה יוצא‬
‫לידון בדבר החדש כיוצא בו ללמד על הכלל כולו [ואין זה חידוש]‪.‬‬
‫ע' בהקדמה לספר גינת אגוז‬
‫גהינם – כמה מדרגות‬
‫אוצר המדרשים (איזנשטיין) גן עדן\גהינם‪ ,‬מסכת חיבוט הקבר‬
‫א"ר יהושע בן לוי פעם אחת הלכתי בדרך ומצאתי אליהו הנביא ז"ל אמר לי רצונך שאעמידך על שער גיהנם? אמרתי לו‬
‫הן‪ .‬הראני בני אדם שתלויין בחוטמם ובני אדם שתלויין בידיהם‪ ,‬וב"א שתלויין בלשונם‪ ...‬והראני בני אדם שמשליכין‬
‫אותם מן האש לשלג ומן השלג לאש כרועה זה שרועה את צאנו מהר להר ועליהם הכתוב אומר כצאן לשאול שתו מות‬
‫ירעם וירדו בם ישרים לבקר וצורם לבלות שאול מזבול לו (שם ‪/‬תהלים‪ /‬מ"ט ט"ו)‪( .‬לא בדקנו היטב במדרש אותיות דר"ע)‬
‫גואל הדם‬
‫רש"י במדבר לה‪:‬טז (בפרשה שאחרי פרשת ערי מקלט)‬
‫ואם בכלי ברזל הכהו ‪ -‬אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו‪ ,‬אלא בהורג במזיד‪.‬‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יג‬
‫שנצטוינו בענין הרוצח אחרי שנתחייב מיתה בבית דין שיבקשנו גואל הדם וירדוף אחריו וינקום נקמתו ממנו שיביא‬
‫אותו לבית דין ויומת כמשפטו או שירצח אותו הגואל אם לא יוכל לו בית דין‪ ...‬אמרו גואל הדם הוא ימית את הרוצח‬
‫מצוה ביד גואל‪...‬‬
‫וכבר ראינו מי שפירש זה ברוצח שוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו ושזה נאמר לדעת ר' יוסי שאומר (מכות יב א) מצוה ביד‬
‫גואל הדם ורשות ביד כל אדם‪ .‬ואין הלכה כן אלא כר' עקיבא דאמר הרשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו‪ .‬וגם זה‬
‫היה דעת הרב שלא כתב המצוה הזאת‪ .‬אבל הפירוש הזה אינו אמת‪ .‬שזה הכתוב גואל הדם הוא ימית את הרוצח במזיד‬
‫הכתוב מדבר שנ' רוצח הוא מות יומת הרוצח גואל הדם הוא ימית את הרוצח בפגעו בו הוא ימיתנו ואם בפתע בלא‬
‫איבה הדפו וגו'‪ .‬וזה דבר ברור אינו נעלם מכל מסתכל בעניין‪:‬‬
‫שלחן ערוך חושן משפט לג‪:‬טז בהג"ה‬
‫קרובי נרצח יכולין להעיד על הרוצח (הגהות אשרי ומרדכי פ' זה בורר)‪.‬‬
‫גוסס‬
‫שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עג אותיות ג וד וסימן עה אות ה‬
‫ראה‪ :‬קביעת הלכה על פי החקירה לאור המדע בת ימינו‬
‫גופא‪ ,‬אמר מר‬
‫יד מלאכי כללי התלמוד כלל עג‬
‫אמר מר‪ ,‬מצינו על דברי אמורא‪ ,‬ע"ז ריש פרק ר' ישמעאל [דף] נ' א' ואפשר לדחות דמשום דהא רבי יוחנן קאמר עליה‬
‫אמר מר משום דר' יוחנן תנא הוא מיהו מוהרי"ק ז"ל מצא על דברי רב הונא והוא חידוש שלא מצינו ברב הונא שיאמרו‬
‫עליו תנא הוא כמ"ש על רב ור' יוחנן כ"כ מוהר"ש אלגאזי ז"ל בספר הליכות אלי כלל פ"ג‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫ואני המך מצאתי עוד בפרק קמא דר"ה [דף] כ' ב' דקאמר אמר מר על מימרא דר' זירא וכן בסוף פ"ק דיומא [דף] כ"א‬
‫סוף ע"ב קאמר הכי על מי מרא דרב יצחק בר אבדימי גם בפרק כסוי הדם [דף] פ"ה ב' קאמר אמר מר על מימרא דר' אבא‬
‫ע"ש‪ ,‬עיין בתחלת אות הריש שהוכחתי בראיות נכונות נגד מה שכתב כאן פעם ושתים דר' יוחנן תנא הוא ופליג דליתא‬
‫מלבד שהפך מזה כתב איהו גופיה ביבין שמועה דף ח"י ב' ע"ש‪:‬‬
‫גיד הנשה‬
‫חולין צב‪:‬‬
‫חולין צו‪ – .‬צו‪:‬‬
‫אמר שמואל‪ :‬לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד‪ ,‬שנאמר‪ :‬על כף הירך ‪ -‬אמר רב פפא‪ ,‬כתנאי‪ :‬אכלו ואין בו כזית ‪-‬‬
‫חייב‪ ,‬רבי יהודה אומר‪ :‬עד שיהא בו כזית‪ .‬מ"ט דרבנן ‪ -‬בריה (בפני עצמה) היא‪ ,‬ור' יהודה ‪ -‬אכילה כתיבה ביה‪ ,‬ורבנן?‬
‫ההיא אכילה דכי אית ביה ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית ‪ -‬מיחייב‪ ,‬ורבי יהודה? מאשר על כף הירך נפקא‪ ,‬ורבנן?‬
‫ההוא מיבעי ליה לכדשמואל‪ ,‬דאמר שמואל‪ :‬לא אסרה תורה אלא שעל כף הירך‪ ,‬ור' יהודה? הירך כתיב ‪ -‬דכולה ירך‪,‬‬
‫ורבנן? ההוא ‪ -‬ד פשיט איסוריה בכוליה ירך‪ ,‬לאפוקי חיצון דלא‪ ,‬ולעולם שעל הכף‪ .‬והאי כף מיבעי ליה למעוטי עוף דלית‬
‫ליה כף! תרי כף כתיבי‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ח‬
‫הלכה ה ‪ -‬האוכל גיד הנשה מבהמה וחיה הטמאים פטור לפי שאינו נוהג בטמאה אלא בבהמה שכולה מותרת‪ ,‬ואינו‬
‫כאוכל משאר גופה שאין הגידים מכלל הבשר כמו שביארנו‪ ,‬ואם אכל מחלב שעל הגיד הרי זה כאוכל מבשרה‪.‬‬
‫הלכה ו ‪ -‬האוכל גיד הנשה של נבילה או של טרפה או של עולה חייב שתים‪ ,‬מתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר‬
‫נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר‪.‬‬
‫הלכה יד ‪ -‬גיד הנשה מותר ז בהנאה‬
‫כסף משנה שם הלכה ו‬
‫האוכל גיד הנשה של נבילה וכו' או של עולה חי יב שתים וכו'‪ .‬כתוב בתשובות הרשב"א הקושיא דמוכח בפ' גיד הנשה‬
‫(דף פ"ט‪ ):‬דלמ"ד אין בגידין בנותן טעם אין איסור מוקדשין נוהג בו ושכן פסק הרמב"ם ובאוכל גיד הנשה דעולה פסק‬
‫דחייב שתים ומאן דמחייב שתים ע"כ אית ליה יש בגידין בנ"ט וקשיא דידיה אדידיה גם איני יודע דרכו בזה‪:‬‬
‫זוהר פרשת וישלח (קע ע"ב)‬
‫על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה וגו'‪ ,‬כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה דאפילו בהנאה אסיר ואפילו ליהביה‬
‫לכלבא‬
‫שלחן ערוך יורה דעה סה‪:‬ה‬
‫גיד הנשה נוהג בבהמה וחיה אפי' אם אין כף שלהם עגול‪ .‬ונוהג בירך של ימין ובירך של שמאל‪ ,‬ואינו נוהג בעוף מפני‬
‫שאין כף שלו עגול‪ ,‬אבל אם נמצא לו כף עגול נוהג בו‪ .‬ואין צריך לבדוק אחריו אם הוא עגול‪.‬‬
‫מפניני הרב עמ' שנח‬
‫גיד הנשה בקרבן פסח‬
‫חולין ריש צא‪.‬‬
‫רב אשי אמר‪ :‬לא נצרכא אלא לשמנו‪ ,‬דתניא‪ :‬שמנו מותר‪ ,‬וישראל קדושים נהגו בו איסור‪.‬‬
‫רמב”ם הלכות קרבן פסח י‪:‬יא‬
‫וכסף משנה שם‬
‫גיוס תלמידי חכמים‬
‫‪53‬‬
‫חזון איש אורח חיים\מועד עמ' קסז‬
‫גיטין ‪ -‬זמן ומקום בגיטין‬
‫גיטין יז‪.‬‬
‫איתמר‪ :‬מפני מה תיקנו זמן בגיטין? רבי יוחנן אמר‪ :‬משום בת אחותו‪ ,‬ריש לקיש אמר‪ :‬משום פירות‪.‬‬
‫חידושי הגר"ח על הרמב"ם הלכות עדות ג‪:‬ד‬
‫תוספות גיטין יז‪ :‬ד"ה זנות לא שכיח‬
‫פירוש זנות בעדים ובהתראה לא שכיח אבל לא בעי למימר דשום זנות לא שכיח‪...‬‬
‫ערוך לנר ח‪ .‬בד"ה מוציא‬
‫דמוכחי מלתא דאסהדי שיקרא מהדר הבעל‪ .‬כן כתבו התוס' גם לקמן ד"ה והביא‪ .‬דאם הביא הבעל עדים והוזמו לא‬
‫מקבלינן עוד עדים כיון שראינו שמהדר אסהדי שיקרא וכן כתב גם רש"י לקמן ד"ה ובמקום ע"ש‪ .‬ולענ"ד צ"ע ממה‬
‫דאמרינן במכות (ה ב) ההיא אתתא וכו' כל ישראל מי הוחזקו ע"ש הרי דלר' יוחנן דהלכה כוותיה לגבי ר"ל ס"ל דמקבלין‬
‫עדות אחר הזמה‪ ,‬ולא זו בלבד אלא דמשמע התם דגם לר"ל רק אחר שהביאה האשה ב' כתות והוזמו לא רצה לקבל כת‬
‫שלישי דס" ל דבתרי זימני הוי חזקה אבל אחר שהוזמו כת אחת גם לריש לקיש מקבלין שניה שהרי שם קיבל ר"ל כת‬
‫שניה וא"כ למה לא שייך כאן לעז אחר הזמה‪:‬‬
‫גילוח פאת הראש‬
‫והזקן ‪15‬‬
‫נזיר דף מא‪ .‬ותוספות שם‬
‫רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק יב‪:‬א‬
‫אין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עובדי כוכבים שנאמר לא תקיפו פאת ראשכם‪ ,‬וחייב על כל פאה ופאה‪ ,‬לפיכך‬
‫המגלח שני צדעיו אפילו בבת אחת והתראה אחת לוקה שתים‪ ,‬אחד המגלח הפאות בלבד ומניח שיער כל הראש ואחד‬
‫המגלח כל א הראש כאחד לוקה הואיל וגילח הפאות‪ ,‬במה דברים אמורים באיש המגלח אבל איש המתגלח אינו לוקה‬
‫אלא אם כ ן סייע למגלח‪ ,‬והמגלח את הקטן לוקה‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬אבל איש המתגלח אינו לוקה אא"כ סייע למגלח‪.‬‬
‫א"א אע"פ שאינו לוקה כיון שמדעתו עשה עובר בלאו‪+.‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה מג‬
‫והמצוה המ"ג היא שהזהירנו מהעביר שער הצדעים והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) לא תקיפו פאת ראשכם‪ .‬והאזהרה‬
‫מזה גם כן כדי שלא נתדמה לעובדי ע"ז כי כן היו עושים כומרי עבודה זרה שהיו מגלחים שער הצדעים לבד‪ .‬ולכן הוצרכו‬
‫שיבארו במסכת יבמות (ה א) ואמרו הקפת כל הראש שמה הקפה‪ ,‬כדי שלא תאמר כי תכלית מה שיישמר הוא גלוח‬
‫‪15‬‬
‫ע"ע שו"ת יביע אומר חלק ט ‪ -‬יורה דעה סימן י‬
‫‪54‬‬
‫הצדעים והניח שאר השער כמו שיעשו כומרי עבודה זרה אמנם כשיגלח הכל אין בזה דמיון בהם הנה הודיענו שאינו‬
‫מותר לגלח הצדעים בשום פנים לא בייחוד ולא עם הראש‪.‬‬
‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות גילוח סימן קפא‬
‫רבי עקיבא איגר שבועות ב‪:‬‬
‫שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קלט וסימן קמ‬
‫שו"ת צמח צדק (לובאוויטש) יורה דעה סימן צג‬
‫פתחי תשובה יורה דעה קפא‪:‬א‬
‫נזיר דף נז‪ :‬תוס' ד"ה ורב אדא בר אהבה‬
‫קרן אורה שם‬
‫וחידושי הגרי"ז שם אות ד‬
‫והנה הרמב"ם בהלכות עכו"ם (פי"ב הל"ה) כתב אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה‪ ,‬הרי היא אסורה לגלח פאת‬
‫ראש האיש‪ ,‬ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה‪ ,‬ובראב"ד כתב דאיסור זה מדרבנן הוא דאסור מדאמר רב אדא בר אהבה‬
‫לרב הונא וכו'‪ ,‬ומשמע מהראב"ד דמדרבנן הוא איסור "מקיף"‪ ,‬אבל יש לומר דבאמת אין איסור מקיף אלא בגדול‪ ,‬והוא‬
‫אסור מן התורה משום לפני עור לא תתן מכשול‪ ,‬ובקטן יהיה איסור דלא תאכילום‪ ,‬אלא הא דלרב אדא מותר דהא שאל‬
‫רק לרב הונא ולדידך מאן מגלח להו‪ ,‬יכולים לומר דלרב אדא כיון דאמרינן דניקף פטור‪ ,‬ליכא גם איסור מקיף‪ ,‬וא"כ ע"כ‬
‫דקטן נפקע מכלל האיסור והראיה דגם מקיף פטור וממילא ליכא גם לא תאכילום‪ ,‬אבל לרב הונא דמקיף באמת חייב‬
‫וא"כ אמרינן דהא דקטן פטור הוא רק משום דלאו בר עונשין הוא‪ ,‬וא"כ המקיף את הקטן אפילו אשה דנתמעטה מדין‬
‫איסור מקיף אבל מ"מ איכא איסור דלא תאכילום‪ ,‬וא"כ כיון דהרמב"ם פוסק כרב הונא לכן בקטן איכא איסור דלא‬
‫תאכילום‪.‬‬
‫ט"ז יורה דעה סימן קצח‪:‬כא‬
‫אם אירע ששכחה ליטול הצפרנים לא תאמר לעובדת כוכבים שתחתוך לה דכיון שאין מצוה גמורה בנטילת צפרנים דהא‬
‫אפשר בניקור תחתם לחוד למה נבטל בזה שבות דאמירה לעובד כוכבים שבות הוא ותו דהוא חומרא דאתא לקולא‬
‫שאע"פ שהעובדת כוכבים חותכת מ"מ אותה ישראלית מסייעת לה על ידי שמטה לה את ידיה וכאילו היא עושה מלאכה‬
‫זו שאסורה מדאורייתא בשבת ויו "ט וכההיא שמצינו בסימן קפ"א לענין הקפת פיאה שגם הניקף חייב אם סייע בדבר‪...‬‬
‫רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן קפא‪:‬ו‬
‫אסורה להקיף פאת ראש האיש‪ .‬לענ"ד דזהו לכאורה לכ"ע יהיה אסור משום לפני עור דמכשלת להא שניקף‪ .‬ואף היכא‬
‫דהו"מ לגלח בעצמו מ"מ הוי איסור דרבנן כמ"ש תוס' ריש שבת‪ .‬ואולי י"ל דבזה ליכא איסור מדין מצוה להפרישו‬
‫דאדרבה במה שהיא מגלחת אותו בזה מפרישתו דאם לא היתה מגלחת אותו היה מגלח בעצמו והיה עובר בב' לאוין‬
‫דניקף ומקיף וע"י שהיא מגלחת מפרישתו מלאו דמקיף‪ .‬ובמגלחת לקטן לכאורה מדחזיה דר"ה מניח לאשתו לגלח בניה‬
‫הקטנים מוכח דליכא איסור כלל‪.‬‬
‫גליא מסכת‬
‫עירובין נג‪.‬‬
‫רבינא אמר‪ :‬בני יהודה דגלו מסכתא ‪ -‬נתקיימה תורתן בידם‪ ,‬בני גליל דלא גלו מסכתא ‪ -‬לא נתקיימה תורתן בידם‪ .‬דוד‬
‫גלי מסכתא‪ ,‬שאול לא גלי מסכתא‪ .‬דוד דגלי מסכתא כתיב ביה ויראיך יראוני וישמחו‪ ,‬שאול דלא גלי מסכתא כתיב ביה‬
‫ז(אל כל) ‪+‬מסורת הש"ס‪[ :‬ובכל]‪ +‬אשר יפנה ירשיע‪ .‬ואמר רבי יוחנן‪ :‬מנין שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון ‪-‬‬
‫שנאמר‪ :‬אמחר אתה ובניך עמי ‪ -‬עמי במחיצתי‪.‬‬
‫גמר דין בפני בעלי דין‬
‫בבא קמא מה‪.‬‬
‫‪55‬‬
‫השור יסקל וגם בעליו יומת‪ ,‬כמיתת הבעלים כך מיתת השור‪ ,‬מה בעלים בפניהם‪ ,‬אף שור בפניו‪.‬‬
‫רש"י שם ד"ה מה בעלים בפניהם‬
‫כדכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט (במדבר לה)‪.‬‬
‫גמר דין למיתה ולקנס‬
‫גליון הש"ס מכות ה‪.‬‬
‫שיטה מקובצת כתובות מה‪.‬‬
‫קובץ שיעורים ח"ב סימן יג אות ה‬
‫וכן לענין דיני נפשות‪ ,‬החיוב חל עליו תיכף משעשה המעשה הוא מתחייב להיות מומת ע"פ ב"ד‪ ,‬ואף שההורגו קודם‬
‫גמ"ד נהרג עליו היינו מפני שחיובו הוא שיהא נהרג ע"י גמ"ד מב"ד‪ ,‬אבל החיוב הזה חל עליו לאלתר‪ ,‬וד"ז מבואר להדיא‬
‫בחידושי הרמב"ן והרא"ה כתובות פ' נערה דף מ"ה גבי חטאו עד שלא נתמנו ונתמנו עיי"ש [הובא בשיטה שם] שכתבו‬
‫לחלק דחיוב קרבן אינו חל בשעת העבירה אלא בשעת ידיעה [ומה"ט אם הפריש קרבן קודם ידיעה לא חלה ההפרשה‪,‬‬
‫כמ"ש תוס' רפ"ק דשבועות דף ה'] וחיוב מיתה חל תיכף משעת עבירה‪ ,‬ונמצא דבין בקנס ובין בד"נ גברא בר חיובא הוא‬
‫לאלתר כמו בממון וההבדל ביניהן הוא רק באיכות החיוב‪ ,‬דבממון חל עליו החיוב לשלם אף שלא בב"ד‪ ,‬ובקנס הוא‬
‫מתחייב לאלתר לשלם ע"י כפית ב"ד דזה עונשו שיכופוהו ב"ד לשלם‪ ,‬וכן בד"נ הוא מתחייב תיכף שיהא מומת ע"י גמ"ד‬
‫מב"ד‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רסא‬
‫בעקבי הצאן עמ' רעו‬
‫גינת אגוז עמ' קכט הערה ‪1‬‬
‫ג"ן פרשיות התורה‬
‫זוהר ‪ -‬מדרש הנעלם כרך א (בראשית) פרשת וירא‪ ,‬עמ' ק‪.‬‬
‫אולי יש חמשים צדיקים וגו'‪ ,‬הנשמה פותחת ואומרת רבש"ע שמא נתעסקו בנ' פרשיות של תורה ואע"פ שלא נתעסקו‬
‫לשמה שכר יש להם לעוה"ב ולא יכנסו לגיהנם מה כתיב בתריה ויאמר יי' אם אמצא בסדום חמשים צדיקים וגו' והא‬
‫(תנינן) יתיר אינון פרשיות נ"ג הוו‪...‬‬
‫שם הגדולים מערכת ס פרים אות ג קונטרס אחרון [ו] ג"ן פרשיות התורה‬
‫ג"ן פרשיות התורה כן אמרו בזהר בכמה דוכתי‪ .‬והקשה מהר"ם זכות ז"ל בפירושו לזהר שהם נ"ד ותירץ דנצבים וילך על‬
‫הרוב הם מחוברו'‪ .‬והרב מהר"ש אבוהב תירץ דמ"ש בזהר הוא על הפרשיות הנקראות בשבתות‪ .‬אך פ' וזאת הברכה אין‬
‫קורין אותה בשבת אלא ביום שמחת תורה ולכן אינה באה לחשבן כ"א ג"ן פרשיות לבד עכ"ד‪ .‬ומדוקדק קצת בל' זהר‬
‫הקדוש ח"ב דף ר"ו ע"ב כאשר עינך תחזינה‪ .‬ומ"מ עדיין צריך ישוב כמבורר למעיין‪ .‬ובקונטרס דבש לפי כתבתי שמצאתי‬
‫בספר קדמון כ"י שמונה כל הפרשיות ואינו מונה וילך וכתבתי שם טעם לזה‪ .‬ואחר זמן הראוני בספר צרור המור פ'‬
‫שמות שהביא מרז"ל שהם נ' פרשיות וכתב וזאת אינה מן המנין ושלשה המה נפלאו ע"ש‪ .‬ולי ההדיוט העיקר כמ"ש בס'‬
‫כ"י הנז'‪ .‬ויתכן שפ' תרומה תצוה נחשבות כאחד לכבוד משה רבינו ע"ה שלא נזכר שמו בפ' תצוה ונחשבת עם תרומה‬
‫פרשה אחת וכבר בתרומה נזכר משה רבינו ע"ה ותצוה נטפלת לפ' תרומה ומצאתי סמך לזה‪:‬‬
‫גר דן חבירו‪ ,‬גרים בבית דין הגדול‬
‫יבמות קב‪ ,‬סנהדרים לה‪ ,:‬רש"י ותוס'‬
‫תוספות יום טוב רבות א‪:‬י‬
‫שמעיה ואבטליון ‪ -‬פירש הר"ב גרי צדק היו‪ .‬וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה ומשמע שהם בעצמם היו‬
‫גרי צדק ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר"ב במשנה ד' ואין גר כשר לדון כדפירש הר"ב במשנה ב' פרק‬
‫‪56‬‬
‫ד' דסנהדרין [כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד' פרק קמא דהוריות]‪ .‬וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים‬
‫שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים‪ .‬וכן מוכח בגיטין [דף נ"ז ע"ב] ויומא [דף ע"א ע"ב]‪ .‬אבל אין הפירוש שהם‬
‫עצמם היו גרים‪ .‬שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין‪ .‬אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו‬
‫מותרים למנותן נשיא ואב בית דין‪ .‬אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור‪ .‬ע"כ‪:‬‬
‫ארץ הצבי עמוד רלד‬
‫גר ותושב אנכי עמכם‬
‫מפניני הרב עמ' שמט‬
‫חמש דרשות (תשלה) עמ' מח גרות ‪ -‬זכיית גרות לקטן‬
‫תוספות סנהדרין סח‪:‬‬
‫קידושין מב‪.‬‬
‫בבא בתרא קנו‪-‬קנז‬
‫יבמות מח‪.‬‬
‫נקודת הכסף יורה דעה סימן שה (דף קלד ע"א בדפוס וילנא)‬
‫חולין לט‪:‬‬
‫דרוש וחידוש כתובות יא‪ .‬והערת ר"ש איגר‬
‫רשב"א קידושין כג‪.‬‬
‫גר קטן ‪ -‬זכין לאדם וברכת הגר‬
‫ראה‪ :‬זכין לאדם שלא בפניו‬
‫פסחים ז‪:‬‬
‫יבמות מז‪:‬‬
‫בעלי הנפש שער הטבילה סימן ג‬
‫ונ"ל דוקא בגר גדול‪ ,‬אבל בגר קטן שב"ד מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה‪ ,‬שבית דין והאדון‬
‫מברכין עליהם‪ 5‬קודם הטבילה כדין כל שאר המצות‪ .‬ואם תאמר היכן צוונו‪ ,‬מואת הנפש אשר עשו בחרן‪ ,‬והלא אם‬
‫נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם‬
‫כאילו בראום‪ .‬וכתוב (ירמיהו טו‪ ,‬יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'‪ .‬וכתוב (ישעיהו מט‪ ,‬ו) ויאמר נקל מהיותך לי‬
‫עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ‪.‬‬
‫שו"ת שרידי אש‬
‫פני יהושע שבת כג‪.‬‬
‫כיון דעיקר ברכת המצות אינה אלא מדבריהם א"כ היכא דאיכא נמי ספק אם נתחייב במצוה או לא שפיר קרי ליה ספק‬
‫דבריהם דהא קי"ל ספק ברכות להקל‬
‫שו"ת יביע אומר חלק ו' יורה דעה סימן יב‬
‫רשב"א כתובות יא‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫אלא שעדיין קשה לי קצת א"כ היאך הקשו אביי ורבא מקנס וכתובה וכי חמיר ממון טפי מאיסורי תורה‪ ,‬וי"ל משום‬
‫דלעולם אין מוציאין ממון אלא בראיה ברורה‪ ,‬ותדע לך דעד אחד נאמן באיסורין ובממון אין פחות משנים‪.‬‬
‫שו"ת יביע אומר חלק ו' יורה דעה סימן יב‬
‫שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא תניינא סימן קכט‬
‫ארץ הצבי עמוד לא‬
‫בעקבי הצאן סי' לח הערה ‪6‬‬
‫גר קטן – הגדילו יכולים למחות‬
‫ריטב"א כתובות י‪ .‬ד"ה כיון שהגדילה‬
‫תירצו בתוספות דאינם גרים גמורים עד שמודיעין אותם מתן שכרן ועונשם של מצות כשהגדילו‪ ,‬וה"ק כיון שהגדילה‬
‫שעה אחת [ב]גירות גמורה אחר שהגדילה (ומודיעין להן) [והודיעו לה] עונשם ושכרן של מצות שוב אינה יכולה למחות‪...‬‬
‫ודקאמרת ניחוש שמא ימחה‪ ,‬יש לומר דכיון דנתחנך מקטנותו והורגל בתורת ישראל הקדושה מסתמא לא יסור ממנה‬
‫ומילתא דלא שכיחא הוא שימחה‪ ,‬ולכל מילתא דלא שכיחא לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא‬
‫שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קנח‬
‫אך נכון הדבר כשיגדיל להטבילו עוד הפעם לגרות בפני ב"ד משום שלא ברור הדבר במדינה זו שהוא זכות כיון שבעוה"ר‬
‫קרוב שח"ו לא ישמור שבת וכדומה עוד איסורים‪ .‬אך אפשר שמ"מ הוא זכות שאף רשעי ישראל עדיפי מעכו"ם וגם‬
‫הוא זכות מחמת דניחא ליה במאי דעביד אביו ובפרט אחרי שגם אמו נתגיירה שבאופן זה הוא יותר זכות ועיין בחת"ס‬
‫סי' רנ"ג שסובר שבזה לא יוכל למחות כשיגדיל והובא בפ"ת סק"ח לכן יותר קרוב שהוא זכות אבל לצאת מידי ספק‬
‫לגמרי יהיה טוב לזכור להטבילו כשיגדיל‬
‫שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קסב‬
‫גר שמל ולא טבל‬
‫בנין ציון סימן צא‬
‫גר תושב – מצוה להחיותו‬
‫פסחים כא‪:‬‬
‫ורבי יהודה‪ :‬הא לא צריך קרא‪ ,‬כיון דגר אתה מצווה להחיותו‪ ,‬ונכרי אי אתה מצווה להחיותו ‪ -‬לא צריך קרא‪ ,‬סברא הוא‪.‬‬
‫שחכת עשין לרמב"ן‪ ,‬מצוה‬
‫טז ‪16‬‬
‫מצוה יו שנצטוינו להחיות גר תושב להציל לו מרעתו שאם היה טובע בנהר או נפל עליו הגל שבכל כחנו נטרח בהצלתו‬
‫ואם היה חולה נתעסק ברפואתו וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו בכל אלה והוא בהם פקוח נפש‬
‫שדוחה שבת ‪ 17‬והוא אמרו ית' (פ' בהר) וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך‪ .‬ומאמרם בתלמוד‬
‫(פסחי' כא ב‪ ,‬ע"ז כ א‪ ,‬חולין קיד ב) גר אתה מצווה עליו להחיותו גוי אין אתה מצווה עליו להחיותו‪ .‬והמצוה הזו מנאה‬
‫בעל ההלכות (אות מט) החיאת האח‪ .‬והרב כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק פתוח תפתח את ידך (פ' ראה‬
‫טו)‪ .‬והם שתים מצות באמת‪:‬‬
‫גרות ‪ -‬קבלת עול מצוות‬
‫‪ 16‬בחידושי הרמב"ן כתובות טו‪ :‬איתא בזה"ל‪ :‬ויש לי לפרש דלהחיותו לאו בפקוח נפש הוא אלא לפרנסו כאחד מעניי ישראל ומש"ה אמר רב לא‬
‫שנו רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ולא איירי איהו בפקוח נפש כלל‬
‫‪17‬‬
‫כאן הסביר רבנו שליט"א שכוונת הרמב"ן על אחינו וגר צדק ולא על הגר תושב‬
‫‪58‬‬
‫רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג‪:‬יד‪-‬יח‬
‫יד‪ :‬אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד יי' נשאו נשים נכריות בגיותן‪,‬‬
‫אלא סוד הדבר כך הוא‪ ,‬שהמצוה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או שביל‬
‫שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להכנס לדת‪ ,‬ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית‪ ,‬ואם אשה‬
‫היא בודקין שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל‪ ,‬אם לא נמצא להם עילה מודיעין אותן כובד עול התורה טורח שיש‬
‫בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרושו‪ ,‬אם קבלו ולא פירשו וראו אותן שחזרו מאהבה מקבלים אותן שנאמר ותרא כי‬
‫מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה‪.‬‬
‫טו‪ :‬לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה‪ ,‬בימי דוד שמא מן הפחד חזרו‪ ,‬ובימי שלמה שמא בשביל המלכות‬
‫הטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו‪ ,‬שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגירי הצדק‪ ,‬ואעפ"כ היו‬
‫גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות‪ ,‬והיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותן אחר שטבלו מכ"מ לא‬
‫מקרבין אותן עד שתראה אחריתם‪.‬‬
‫טז‪ :‬ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן‪ ,‬וכן שמשון גייר ונשא‪ ,‬והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר‪ ,‬ולא על פי ב"ד‬
‫גיירום חשבן הכתוב כאילו הן עכו"ם ובאיסורן עומדין‪ ,‬ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן עובדות כו"ם שלהן ובנו להן‬
‫במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה‪.‬‬
‫יז‪ :‬גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני ג' הדיוטות ה"ז גר‪ ,‬אפילו נודע שבשביל דבר‬
‫הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל העכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו‪ ,‬ואפילו חזר ועבד כו"ם הרי הוא‬
‫כישראל מומר שקידושיו ק ידושין‪ ,‬ומצוה להחזיר אבידתו מאחר שטבל נעשה כישראל‪ ,‬ולפיכך קיימו שמשון ושלמה‬
‫נשותיהן ואע"פ שנגלה סודן‪.‬‬
‫יח‪ :‬ומפני זה אמרו חכמים קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל‪ ,‬וקשה‬
‫הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו‪ ,‬צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה וכן רוב הנסיונות האספסוף‬
‫היו בהן תחלה‪.‬‬
‫דברי הרב עמ' קצח‬
‫אחיעזר ח"ג סימן כו סוף אות ד‬
‫אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קנז‬
‫מאירי שבת סח‪:‬‬
‫ושמא תאמר גר שנתגייר בין הגוים מיהא היאך אפשר שלא ידע ענין שבת מעולם והרי הוא צריך שלשה ומודיעים אותו‬
‫מצות קלות וחמורות כמו שהתבאר ביבמות אפשר בגר קטן שמטבילין אותו על דעת ב"ד ולא הכיר מעולם או שמא‬
‫נתגייר בלא שלשה וכמו שאמר שנתגייר בין הגוים ולכתחילה הוא שצריך שלשה אבל בדיעבד אפי' בינו לבין עצמו על‬
‫הדרך שפסקו שם גדולי הפוסקים‪:‬‬
‫שו"ת מנחת אלעזר‬
‫מאירי שבת כ‬
‫גרמי וגרמא‬
‫תוספות סנהדרין לג‪ :‬ד"ה שעירבן‬
‫שעירבן עם פירותיו ‪ -‬הקשה רבינו א פרים לא יהא אלא כמטמא בידים דתנן בפ' הניזקין (גיטין ד' נב‪ ):‬המטמא והמדמע‬
‫והמנסך בשוגג פטור והא נמי בשוגג הוא ובשלמא לחזקיה דאמר התם (דף נג‪ ).‬אחד שוגג ואחד מזיד חייב ומה טעם‬
‫אמרו בשו גג פטור כדי שיודיעו וגבי חכם בעל הוראה אין לפטור מטעם כדי שיודיעו דכי נמי מחייבת ליה מודע ליה אלא‬
‫לר' יוחנן דאמר דבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור ומה טעם אמרו במזיד חייב שלא יהיה כל אחד ואחד מטמא‬
‫טהרותיו של חבירו ואומר פטור אני הכא לא שייך לחייב מהאי טעמא מיהו למאי דמוקי במסקנא שנטל ונתן ביד יש‬
‫לחייב כמו מזיד דלמה לו לאדם ליטול וליתן ביד אבל למאי דסבירא ליה מעיקרא שעירבן בעה"ב קשה וי"ל דמכל מקום‬
‫חשיב כמו מזיד שהיה לו לחכם לדקדק בהוראתו ולידע שבעה"ב יערב‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫רש"ש שם‬
‫תד"ה שעירבן‪ .‬בסופו‪ .‬חשיב כמו מזיד שה"ל לחכם לדקדק כו'‪ .‬עי' בס"פ אלו מציאות ששגגת תלמוד עולה זדון ובפירש"י‬
‫שם‪:‬‬
‫רמב"ן קונטרס דינא דגרמי‬
‫הזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות‪ .‬הזורק פטור דמפסק פסיקי גיריה ולא עביד ולא מידי‪ ,‬והמסלק חייב‬
‫לדידן דדיינינן דינא דגרמי‪ ,‬ורבה דפטר ליה משום דלא דאין כדכתבינן לעיל‪ ,‬וכן כתב רבינו הגדול ז"ל דליתה לדרבה‪ ,‬פי'‬
‫לפירושו דאמר פטור המסלק‪ ,‬דאמר רבה או שקדם הוא וסלקן פטור ואנן לא קיימא לן בהא כותיה אלא חייב מדינא‬
‫דגרמי‪ ,‬אבל הזורק לא גרם ולא מידי דהא פסיקי גיריה‪ ,‬וכן כתב רש"י ז"ל שהזורק פטור שהרי אין סופן להשתבר‬
‫מזריקתו וזה שנטל פטור דגרמא בנזקין פטור‪ ,‬פי' לפירושו לדעתיה דרבה‪ ,‬אבל לדידן חייב דדיינינן דינא דגרמי‪ ,‬ודינא‬
‫‪18‬‬
‫דגרמי וגרמא בנזקין חדא מילתא היא לדעת רש"י ז"ל ותמצא זה רמוז בפירושיו בכמה מקומות דוק ותשכח‪...‬‬
‫דעת הרב אפרים מרגנסברג (קישור‪ ,‬מכתב יד)‬
‫שיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין‪ :‬דינא דגרמי‬
‫גנת אגוז סימן נ"א‬
‫ש"ך חושן משפט סימן שפו ס"ק א‬
‫קיימא לן כר' מאיר דדאין דינא דגרמי כו' ‪ -‬הנה ראיתי הרמב"ן האריך מאד בדיני דגרמי בסוף חדושי בבא בתרא שלו‬
‫והתחלתי לעשות חיבור וביאור ופלפול על דבריו אך באשר כי ראיתי עיקר יסודו שסובר דדינא דגרמי דאורייתא הוא‬
‫ומחמת זה הי' מוכרח לחלק בחילוקים איזו נקרא דינא דגרמי ואיזו נקרא גרמא כדי שלא יסתרו זא"ז ועל כן הוכרח‬
‫להאריך בזה אמנם לפי מה שנ"ל עיקר דדינא דגרמי אינו אלא קנסא דרבנן אין צורך לחלק בשום חלוקים רק כמ"ש שאר‬
‫פוסקים שחכמים קנסו בדבר שהי' נראה להם שהוא שכיח ורגיל וכי האי גוונא ואין לדמות גזרות חכמים זו לזו על כן‬
‫חזרתי לאחורי מלעשות החבור הנ"ל ועם כל זה אמרתי להביא דברי הרמב"ן בדינין השייכים לסי' זה‬
‫דבר שטיבולו במשקה‬
‫פסחים קטו‪.‬‬
‫אמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא‪ :‬כל שטיבולו במשקה ‪ -‬צריך נטילת ידים‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה כל‬
‫כל שטיבולו במשקה צריך נטילה ‪ -‬פי' בקונ' אע"ג דקי"ל (חולין דף קו‪ ).‬הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח כיון דאיכא‬
‫משקין וקיי"ל (פרה פ"ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות כמו נהמא‬
‫וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי‬
‫לא נגע כיון דסוף סו ף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים ועוד וכי לא ידע המקשה‬
‫דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא‬
‫יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ"ב דחולין (דף לג‪ ).‬השוחט ולא יצא מהן דם‬
‫כו' הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ואמר נמי בסדר הסיבה (ברכות דף מג‪ ).‬הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו‬
‫אחת פי' שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת אבל במרור נוגע בב' ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אע"פ‬
‫שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב' ידיו אע"ג דאמרינן (ידים פ"ב מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך‬
‫‪18‬‬
‫חידושי הרמב"ן בבא בתרא כב‪ :‬ד"ה זאת אומרת (צויין שם)‬
‫זאת אומרת גרמא בנזקין אסור‪ .‬כתב רש"י ז"ל ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי ופטור מלשלם אסור הוא לגרום וכשבא לגרום חברו מעכב עליו‪ ,‬וזה שכתב אפילו‬
‫למאן דלא דאין דינא דגרמי אינו נכון דבין למאן דדאין דינא דגרמי בין למאן דלא דאין דינא דגרמי גרמא בנזקין פטור כדאמרי' רב אשי אמר כי אמרינן זורה ורוח‬
‫מסייעתו וכו'‪ ,‬אבל לענין נזקין גרמא בנזקין פטור‪ .‬ובפרק שור שנגח את הפרה אמ ר רבא אבל הבאיש מריחו פטור מאי טעמא גרמא הוא וגרמא בנזקין פטור‪ ,‬וכן‬
‫בהשיך בו את הנחש (ב"ק כ"ג ב') משסה ודאי פטור‪ .‬אבל חלוק גדול בין הלשון שאמרו בתלמוד בדינא דגרמי ללשון האמור בו בגרמא בנזקין‪ ,‬דדינא דגרמי הוא הגורם‬
‫בעצמו שהוא עצמו מזיק כגון מוחל שטר חוב שמכ ר כדאיתא במסכת כתובות (פ"ו א') ובבבא קמא (פ"ט א') וכן שורף שטרותיו של חברו (ב"ק צ"ח א')‪ ,‬אבל גרמא‬
‫בנזקין הוא הגורם לאחר לעשות היזק שאינו אלא מזמין כגון הך דשמעתין ודזורה ורוח מסייעתו‪ ,‬וכן כתב רש"י ז"ל במסכת בבא קמא במקום די נא דגרמי גרמא‬
‫בנזקין‪ ,‬ובמקום גרמא בנזקין דינא דגרמי והחליפן זו בזו בכמה מקומות‪ .‬ולא אאריך בכאן בדיני הגרמות אבל בסוף זו המסכתא אכתוב הכל מפורש במקום אחד שלא‬
‫להפריד דברים מחוברים ושלא לצאת משטת דברינו בכאן‪.‬‬
‫‪60‬‬
‫ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע ולפי זה‬
‫נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר"א בן ערך (חולין דף קו‪ ).‬וכ"ש אנן שאין אנו‬
‫נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל‬
‫סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית‪.‬‬
‫ט"ז אורח חיים סימן תעג ס"ק ו‬
‫נוטל ידיו לצורך טיבול ראשון‪ - .‬דכל שטיבולו במשקה צריך נטילה‪ .‬מכאן יש תוכחת מגולה לאותן שאין נזהרין בכל‬
‫השנה ליטול קודם שיאכל דבר שטיבולו במשקה דמה נשתנה הלילה הזה מכל הימים שבשנה ואם בא לטהר עצמו טפי‬
‫בלילה זו ה"ל להזהר עכ"פ בי' ימי התשוב' שנזהרים הכל לאכול פת של ישראל דוקא אלא ודאי שאין כאן אלא חסרון‬
‫זהירות ואין מדקדקים להשוות מידותיהם‪:‬‬
‫משנה ברורה שם‬
‫דבר שיש לו מתירין – מן התורה או מדרבן‬
‫ר"ן נדרים נב‪.‬‬
‫וקשיא להו לרבוותא ז"ל היכי אמרינן הכא דאם יש בו בנותן טעם אסור ‪ -‬דמשמע הא אין בו בנותן טעם מותר והא‬
‫נדרים דבר שיש לו מתירין הוא כדאמרינן לקמן בפרק הנודר מן הירק ‪/‬נדרים‪( /‬דף נט) משום דמצוה לאיתשולי עלייהו‬
‫מדרבי נתן וקיימא לן דכל שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ויש לומר דכי אמרינן אפילו באלף לא בטיל הני מילי מין‬
‫במינו אבל הכא כי קתני ונתערב באחר שאינו מינו דומיא דביצים שנתבשלו עמו וכל שאינו מינו אפילו בדבר שיש לו‬
‫מתירין בנותן טעם והיינו דתנן במסכת חלה (פ"ג מ"י) הנותן שאור מעיסת חטים לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן‬
‫חייבת ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר בכל שהוא במינו ושלא במינו בנותן טעם וטבל דבר שיש לו מתירים‬
‫הוא ואפ"ה קתני דשלא במינו בנ ותן טעם וה"נ איתא בהדיא בירושלמי [דפירקין] דגרסי' תמן זה הכלל היה ר' שמעון‬
‫אומר משום ר' יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו בו חכמים שיעור אלא מין‬
‫במינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם וכל שאין לו מתירין כגון תרומה וכו' מין במינו ושלא במינו בנותן טעם הלין נדרי‬
‫מה את עביד לון כדבר שיש לו מתירין או כדבר שאין לו מתירין [מסתברא מעבדינן כדבר שיש לו מתירין] דתנינן תמן‬
‫שהזקן עוקר הנדר מעיקרו וכו' והא מתניתא עבדא לון כדבר [שיש] לו מתירין דתנינן שהנודר מן הדבר ונתערב באחר‬
‫אם יש בו בנותן טעם א סור תפתר במין בשאינו מינו [בדבר שיש לו מתירין] והרי זה מפורש כמו שכתבנו ולפיכך הקשו‬
‫על הרב אלפס ז"ל שכתב בהלכותיו בפ' גיד הנשה בענין פת שאפאה עם הצלי בתנור דמאי דאמרינן דאסור לאכלה‬
‫בכותח אף על גב דקי"ל דריחא לאו מילתא היא היינו טעמא משום דהוי דבר שיש לו מתירין דהא מצי למיכלה בהדי‬
‫בישרא ומשום הכי אפילו באלף לא בטיל אלו דבריו ז"ל אלמא דסבירא ליה ז"ל דאפילו שלא במינו לא בטיל ואי אפשר‬
‫כמו שכתבנו בראיות ברורות ואמרו שאפשר שסמך הרב ז"ל על אותה שאמרו בפ' משילין (ביצה לט) גבי האשה ששאלה‬
‫מים ומלח לעיסתה הרי היא כרגל י שתיהן ופרכינן ואמאי ליבטל מים ומלח לגבי עיסה ופרקה רב אשי משום דהוה ליה‬
‫דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל והא מים ומלח לגבי עיסה מין בשאינו מינו הוא ואפי' הכי יהיב טעמא משום‬
‫דהוה ליה דבר שיש לו מתירין אלמא אפי' שלא במינו לא בטיל ואי מהא לא אריא דשאני מים ומלח כיון דעיסה לא‬
‫מתעבדא אלא בהו כמין במינו דמי תדע דאמרינן בריש שמעתא דהתם כי מקשינן וליבטל מים ומלח לגבי עיסה אמר להו‬
‫ר' אבא הרי שנתערב קב חטים שלו בעשרת קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ואחיכו עליה ואמר רבי אושעיא דשפיר עבוד‬
‫דאחיכו עליה מאי שנא חטים בשע ורים דלא קאמר להו דהוה ליה מין בשאינו מינו ובטל חטים בחטים נמי לר' יהודה‬
‫הוא דלא בטיל לרבנן בטל מדקאמר ר' אושעיא הכי ולא קאמר הא מים ומלח לגבי עיסה חטים ושעורים הוא שמע מינה‬
‫לחטים בחטים איכא לדמויי לפי שאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח אלו דברי הראשונים ז"ל ולי נראין דברי הרב אלפסי‬
‫ז"ל דכי תנן הכא דדבר שיש לו מתירין בשאינו מינו בטיל הני מילי כל שאסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן כנדרים‬
‫משום דקא מיבעיא לי כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו‬
‫מתירין בין מינו לשאינ ו מינו ומאיזה טעם וכך נראה לי בטעמו של דבר דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי‬
‫בטיל או לא ואמרינן בפ' הקומץ רבה (מנחות כב) דשניהם מקרא א' דרשו דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ‬
‫שדמו של פר מרובה קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל לפי‬
‫שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו‬
‫איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד‬
‫אסור וחד שרי שא ין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר אלא היינו טעמא דדם הפר אינו‬
‫מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זה את זה דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר‬
‫דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר ולפיכך כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו בטיל דהוה ליה כמין בשאינו‬
‫מינו ומשום הכי אמרינן דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדרבי יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר‬
‫לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו אמרינן שאינו בטל במינו דאי הכי הוה דמו טובא חדא שהן‬
‫ש וין במין ועוד שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר ומשום הכי לא בטיל אלא בשאינו מינו כדי שאותו חילוק שיש בין‬
‫‪61‬‬
‫מינו לשאינו מינו ישלים אותו שווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול‬
‫והשווי נותן שלא יהו בטלין הלכך כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו‬
‫חסרון של איסור כיון שהוא מועט ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו אבל כשיש לו עכשיו‬
‫היתר כי ההיא דפ' משילין שאף מים ומלח מותרין עכשיו במקום שרגלי שתיהן שוין בה הרי נתקרב הרבה היתר של‬
‫עיסה למים ומלח שאף עכשיו שניהן מותרין וכיון שהיתרן קרוב אי אפשר לחילוק שיש בין מינו לשאינו מינו שישלימנו‬
‫דהא הש"ס לרבנן חילוק דהיתר ואיסור עדיף להו מחילוק דמינו ושאינו מינו דבה הוא דפליגי עליה דר' יהודה הלכך דבר‬
‫שהוא ניתר עכשיו כמים ומלח ראוי יותר שלא ית בטל לגבי עיסה אע"ג דהוי מין בשאינו מינו ממה שראוי שלא יתבטל‬
‫דבר שהוא אסור עכשיו ועתיד להיות ניתר אחר זמן לגבי מין במינו ומש"ה נהי דמסקינן דדבר שיש לו מתירין בשאינו‬
‫מינו בטל מפני שהוא אסור עכשיו אסיק רב אשי התם דמים ומלח שהן ניתרין עכשיו אינן בטלין לגבי עיסה אע"פ שהוא‬
‫מין בשאינו מינו [והא] דאמרינן התם בריש שמעתא (‪/‬ביצה‪ /‬לח‪[ ):‬מ"ש] מחטים בחטים וחטים בשעורים הוייה בעלמא‬
‫נינהו דלא סלקן דהא אחיכו עליה כדאיתא התם ולמסקנא לא סמיך עלייהו רב אשי כלל אלא אסקה דכיון דהוי דבר שיש‬
‫לו מתירין שאף עכשיו יש לו שעת היתר אפי' בשאינו מינו לא בטיל ופת שאפאה עם הצלי בתנור להא דמיא שאף עכשיו‬
‫יש לה היתר לאכלה שלא בכותח הלכך בדין הוא דאפי' בשאינו מינו לא בטיל ועוד דאפי' לא בעית למידק כולי האי זיל‬
‫בתר טעמא הרי אתה רואה שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בבטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו‬
‫וכיון שכן כל שהוא מוסיף עוד היתר שאף עכשיו יש לו שעת הכושר ראוי להחמיר בבטולו שלא יתבטל אפי' בשאינו‬
‫מינו ומש"ה לא קשיא מסקנא דהכא דמסקינן דבר [שיש] לו מתירין בטל בשאינו מינו אמסקנא דפרק משילין דאסיק רב‬
‫אשי דאפי' בשאינו מינו לא בטיל ולא צריכינן לתרוצי לדחוקי כלל וההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור לההיא דפרק‬
‫משילין דמיא ולא עוד אלא דעדיפא מינה משום דאיכא למימר דכי מצינן לאחמורי אדבר שיש לו מתירין במינו לא‬
‫מחמרינן עליה בשאינו מינו אבל בההיא דפת שאפאה עם הצלי בתנור דליכא לאחמורי עליה במינו דלא שייך כלל אי לא‬
‫מחמרינן עליה בשאינו מינו נמצא שלא החמיר בו כלל ועלו דברי הרב אלפסי ז"ל נכונים בטעמם כן נראה לי עוד ראיתי‬
‫שהקשו עליו מדאמרינן בסוף פרק הערל (יבמות פא‪ ):‬גבי חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין לא‬
‫תעלה וקא יהיב רב אשי טעמא התם משום דהוה ליה דבר ש יש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל‬
‫ואסיקנא התם דהא דרב אשי בדותא היא ולמאן אי לכהן מישרא שרי אי לישראל לעולם אסור אלא דהא דרב אשי‬
‫בדותא היא אלמא לא מיקרי דבר שיש לו מתירין אלא מאי דאסיר האידנא ולבתר זימנא שרי אבל האי פיתא בהדי בשרא‬
‫לעולם שרי ואי בכותחא לעולם אסור ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין כמסקנא דהתם ומיתחזי לי דהא דפרכינן עליה‬
‫מיהא ודאי בדותא היא דהתם הכי קאמרינן דכיון לישראל לעולם אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני היתרו של כהן‬
‫אינו בדין אבל פת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בה עכשיו ראוי להחמיר בבטולה ודבר פשוט‬
‫הוא‪.‬‬
‫בבא מציעא נג‪.‬‬
‫‪ ...‬וכל דבר שיש לו מתירין ‪ -‬אפילו באלף לא בטיל! ‪ -‬וממאי דמה שאין כן במעשר דבטיל ברובא? דלמא לא בטיל כלל! ‪-‬‬
‫לא מצית אמרת הכי‪ ,‬דלגבי תרומה חומרי דתרומה קתני‪ ,‬קולי דתרומה לא קתני‪ - .‬והא קא תני והן נכסי כהן! ‪ -‬לא‬
‫סלקא דעתך‪ ,‬דתניא בהדיא‪ :‬מעשר שני בטיל ברובא‪ .‬ובאיזה מעשר שני אמרו ‪ -‬במעשר שאין בו שוה פרוטה‪ ,‬ושנכנס‬
‫לירושלים ויצא‪ - .‬ואם איתא לדחזקיה ‪ -‬ליעבד ליה לדחזקיה‪ ,‬וניחל ליה על מעות הראשונות! ‪ -‬דלא פריק‪ - .‬וניתי מעשר‬
‫דאית ליה‪ ,‬ונצטרפינהו! ‪ -‬דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי‪ - .‬וניתי דמאי! ‪ -‬דלמא אתי לאתויי ודאי‪ - .‬וניתי שתי פרוטות‬
‫ונחלל עלייהו מעשר בפרוטה ומחצה‪ ,‬ונחלל האי על היאך יתירא! ‪ -‬מי סברת פרוטה ומחצה תפסה שתי פרוטות? ‪ -‬לא‪,‬‬
‫פרוטה תפסה פרוטה‪ ,‬וחצי פרוטה לא תפסה‪ .‬הדר הויא ליה דאורייתא ודרבנן‪ ,‬ודאורייתא ודרבנן לא מצטרפי‪...‬‬
‫רש"י שם ד"ה דאוריית‬
‫דאורייתא ודרבנן לא מצטרפי ‪ -‬לתפוס פרוטה זו בקדושת מעשר‪ ,‬שהמעורב מן התורה בטל ברוב‪ ,‬דכתיב (שמות כג)‬
‫אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאמרו היכא דיש לו מתירין לא ליבטול‪ ,‬הלכך אין איסור מעשר בזה אלא מדרבנן‪ ,‬הילכך‬
‫אין מצטרף עם זה לת פוס פדיונו‪ ,‬נמצא שוה חצי פרוטה שהביא נאכל בלא חילול‪ ,‬אבל דחזקיה ‪ -‬מעות הראשונות כבר‬
‫נתפסו‪.‬‬
‫כסף משנה‬
‫דברי חלומות לא מעלין‬
‫גיטין נב‪.‬‬
‫דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין‬
‫סנהדרין ל‪ ,.‬גליון הש"ס‬
‫‪62‬‬
‫שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן קכח‬
‫והראן אל ה"ר עמרם אפרתי יש"א‪:‬‬
‫מיום היות י על האדמה הזאת גרוני ניחר בקראי חכמי יועצי המחוז הזה קומו ונעלה ציון משם תצא תורה ואין קול‬
‫ואין קשב‪ .‬והיום ראיתי אותיות פורחות בין עיני מבין מגלה עפה מעולפת ספירים ותהי בפי כדבש למתוק הכרתי‬
‫מתוכה כי עשר ידות לך בכל חכמ' ומדע וכל יקר ראו עיניך וקראתי' דולה מים מבורות עמוקים וכי עוד לאלוה מילין‬
‫וכפלים יש לתושיה אמרתי אחוה דעי גם אני‪:‬‬
‫בענין חולם החלום שאם לא יתענו הצבור באותו יום יהיו מנודים והורה המורה כי חייבים להתענו' תענית צבור‬
‫וקבעו ברכה בתפלת מנחה והתיר' מהנדוי בעשר' והשתוממת בשעה חדא על המעש' כי נראו מתוכו שאין לו מנוס‬
‫ומפלט מטעו' כי בהתקיים התנאי מהתענית לא חל מעשה הנדון וא"כ פטורים מההתר' והפטור מן הדבר ועוש' נקרא‬
‫הדיוט (ירושלמי שבת פ"א ה"ב) וזה אפי' לפי דעתו ולפי האמת נראה לך דטעה בתרתי חדא בקביעות ברכה שלא לצורך‬
‫ועבר משום לא תשא‪ .‬וטעה בהתרה מב' צדדין אם מותר שלא היו צריכין לה אפי' לא התענו כיון שלא חלמו הם‬
‫החלום‪ .‬ואם מצד שכבר עשו מה שנגזר עליהם בתענית ולאחר שקיימו מצות בעל החלום לא חל עליהם נידויו ולא היו‬
‫צריכין לחוש לו להתירו אלו הם תורף טענותיך בזה‪.‬‬
‫ומה שראוי לדקדק בזה הוא בענין החלומות דרך כלל במאמרי התלמוד כי הידיעה בכללים קודמת בטבע ובסדר לידיעה‬
‫בפרטים וראינו כי יש מקומות שחכמינו ז"ל חוששין להם ויש מקומו' שאין חוששין להם כלל וראוי לנו לחזר אחר טעמי‬
‫הענין כי ידיעת הדבר בסבותיו היא ידיעה שלימה‪ .‬ובלא ידיעת הסבות אינה ידיעה רק מחשבה וכשיעלו בידינו‬
‫הטעמים יתבררו ויתלבנו ויצרפו הדברים במה היתה החטאת הזאת בענין דרושנו אשר אנחנו הולכים סביבו‪ .‬אמנם‬
‫המקומות אשר ראינום שהם חוששין לחלומו' הוא זה המקום אשר עליו הי' זה המשא והמתן והוא שנדהו בחלום‬
‫המוזכר בראשון (מנדוים) [מנדרים] (ח' ע"א) וכן במקומות אחרי' מפורשי' באחרון מברכות וביבמו' בפ' האש' רבה (צ"ג‬
‫ע"ב) (אחזיקו) [אקריין] קנה רצוץ מאי לאו הכי קאמרי הנה בטחת לך על משענת קנה הרצוץ לא הכי קאמרי ליה קנה‬
‫רצוץ לא ישבר וכו' עד לאמ' יוציא משפט‪.‬‬
‫אמנם במקומות שאין חוששין להם כלל הוא מה שהוזכר בפ' זה בורר (ל' ע"א) שאמרו שם הרי שהי' מצטער על מעות‬
‫מעשר שני שהניח לו אביו בא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקו' פלוני הם זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא‬
‫מעלין ולא מורידין והרי כאן סתיר' מפורשת ואפשר היה לפרש שאין בה סתיר' ובכל מקום ראוי לנו לסמוך על החלום‬
‫בין לענין נדר בין לענין מעשר שני וענינים אחרים אם הוא עצמו חלם החלום‪.‬‬
‫אבל אם אחר חלם לו אין לו לסמוך על חלומו בשום מקום זהו שאמרו בא בעל החלום כלומר האיש החולם חלום‬
‫אמר לו כן ולפי פי' זה יש לסמוך על החלומות אם הם חלמו אותם אבל אם אחרים חלמו להם אין לסמוך עליהם כלל‬
‫והתבאר טעות המתענין לפי זה אחר שאחר חלם להם והם לא חלמו אבל מכיון שאמרו זה הי' מעשה ואמרו דברי‬
‫חלומות לא מעלין ולא מורידין והוא מאמר כללי לכל חלומות אי אפשר לפרש כן ויש לנו לפרש כי בעל החלום המוזכר‬
‫כאן הוא המחלים לבני אדם שבא אל האיש בעצמו המצטער דומה לההיא דאמרי' בפ"ק דברכות (יו"ד ‪/‬י'‪ /‬ע"ב) אפי' בעל‬
‫החלום אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים ואעפ"כ אמרו לו שאין לסמוך על חלומותיו ועל דבריו‬
‫וה"נ מוכח ההיא דפ' הנזקין (נ"ב ע"א) בההוא אפטרופוס דהוי בשבבותיה דר' מאיר דהוה קא מזבין ארעא וזבין עבדי לא‬
‫שבקיה רבי מאיר אחוו ליה בחלמיה אני להרוס ואתה לבנות ואפי' הכי לא אשגח אמר דברי חלומות לא מעלין ולא‬
‫מורידין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה חששו לענין נדוי וסומכין עליהם בהרבה מקומות על פי פותרים‪.‬‬
‫ואני אומר כי מה שמרפא שבר קושיא זאת הוא מאמר אחד הנזכר באחרון מברכות (נ"ה ע"ב) והוא שאמרו שם רבא‬
‫רמי כתיב החלומות שוא ידברו וכתיב בחלום אדבר בו‪ .‬לא קשיא כאן על ידי מלאך כאן על ידי שדים הרי שהם ז"ל‬
‫נתעוררו וראו כי יש חלומות שראוי לסמוך עליהם ולחוש להם ויש מהם שאין ראוי לסמוך ולחוש להם כי יש מהם ע"י‬
‫מלאך והמלאך לא יכזב ויש מהם על ידי שד והם דברי' כענן בקר אשר אין להם שחר והמאמר הזה אמתו אותו החוקרי'‬
‫במקום הזה ואע"פ שדבריה' ז"ל הם כדברי תורה ואינם צריכים חזוק טוב הוא לסמוך אותם בדברים שכליים כדי‬
‫להטעימם ולהבין יופי חכמתם כי כל רז לא אניס להו‪ .‬וידוע הוא משרשי החכמה החיצונית כי החלומות מהם צודקים‬
‫ומהם בלתי צודקים והצודק מהם הוא בהיות הכח המדמה אשר באמצעותיו הם החלומו' בריא ביצירתו בהרכבתו ובמזגו‬
‫ולא יעיקהו מזג רע ממזונו' מולידים לחה עבה ושחורה ואידים עבים מערבבים אותו וכשהוא על אופן זה ילוה אליו הכח‬
‫השכלי ובאמצעו' כח עליוני מהשכל הפועל רואה חלומו' צודקי' וכבר אמרו כי אחד ממופתי ההשגחה הוא ענין הודעת‬
‫העתיד לבא כדי שישמור ממנו האדם וזהו אומרם ז"ל כאן על ידי מלאך ולפי זה אמרו (ברכו' נ"ז ע"ב) חלום אחד מששים‬
‫בנבואה ואמרו נובלות נבואה חלום ובמדרש קהלת אמרו בשעה שאדם ישן נפשו אומרת למלאך ומלאך אומר לכרוב ופי'‬
‫הרמב"ם ז"ל הנפש במקום הזה הוא השלמו' הראשון אשר למין האנושי' המוכן לקבל המושכלות והמלאך הוא הכח‬
‫המדומה כי כל כח הוא מלאך כמו שהשריש הרב ז"ל בספר המורה והכרוב הוא הכח השכלי‪ .‬או יהי' פי' נפשו הכח‬
‫המדמ' והמלאך הכח השכלי והכרוב הוא השכל הפועל‪ .‬או יהי' פי' נפשו החוש המשותף והמלאך הכח המדמה והכרוב‬
‫הוא השכל הפועל וע"ז אמרו (שבת י"א ע"א) יפה תענית לחלום כאש בנעורת ובאותו יום ואפי' בשבת כי המושל באותו‬
‫‪63‬‬
‫יום והוא בעל החלום הראה לו העתיד לבא עליו ואם התענ' באותו יום יש בכח ממשלתו לבטל גזירתו וכשעבר אותו‬
‫יום המושל ביום אחר אין בו כח לבטל מה שנגזר ע"י מושל זולתו והתור' השרישה לנו זה באמר' ולמשול ביום ובלילה‬
‫והזכירוהו רז"ל בפי' כמו שנמצא בספר הזוהר לרשב"י ז"ל בפ' אמור בענין אותו ואת בנו וכן כ' הרמב"ן ז"ל בפי' התור'‬
‫בפסוק ולמשול ביום ובלילה וכן הרמב"ם ז"ל בפ"ה מחלק ב' מהמורה‪ .‬והחלום הבלתי צודק הוא בהיות הכח המדמה‬
‫בלתי ברי' או מפני שרש יצירתו ברוע הרכבתו וברוע מזגו או מפני מזונות עבי' רעי הכמות המולידים אידי' עבי' שחורים‬
‫יטרידוהו ומפני זה מורכב מחושים אין להם מציאות כלל‪ .‬ועל זה אמרו ביומא (פ"ג ע"ב) חלמא דבי שמשא בטלין אינון‬
‫וזהו אומרם כאן על ידי שד כי השד השאילוהו במקום הזה אל רוח רעה מזקת ושודדת את האדם והם כלם מאין ופעלם‬
‫מאפע אין ידים להם ואין לחוש להם כלל‪:‬‬
‫מעתה אחר שנתישב לנו מדברי חכמינו ז"ל והשכל מעיד עליו כי יש חלומות צודקים ראוי לחוש להם‪ .‬ויש חלומות‬
‫בלתי צודקים אין לחוש להם אנחנו מסופקים בזה החלום אם הוא צודק או הוא בלתי צודק אם יש לנו לחוש בדבר‬
‫הראוי לחוש ושלא לחוש בדבר שאין ראוי לחוש כפי שרשי התלמוד‪ .‬וידוע הוא כי בכל דבר שבממון יש לנו להעמיד‬
‫הממון שנפל בו הספק בחזקתו ועל זה אמרו באותו שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו שאין לו לסמוך על‬
‫החלום ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר הי' קודם החלום דברי חלומות בכענין זה לא מעלין ולא מורידין להוציא‬
‫הממון מחזקתו וכן כתוב זה בשאלתא דויהי מקץ וכן בההוא אפטרופא דהוי מזבין ארעא מספקא לא יהבי ליה רשותא‬
‫למזבן בלאו דינא‪ .‬אבל במי שנדוהו בחלום אם על ידי מלאך הוא הרי הוא מנודה ואם ע"י שד הוא אינו מנודה וא"כ זה‬
‫ספק מנודה ספק אינו מנודה והרי זה כספק איסור' אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא ומן‬
‫הספק צריך היתר ככל ספק איסור' שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה ויתירוהו עשרה שזה הוא מנודה לשמים‪.‬‬
‫ומנודה לשמים נסתפק לבעלי התלמוד אם הוא חמור ממנוד' לבני אדם או יותר כמו שהוזכר במס' משקין (ט"ו ע"ב)‬
‫ומ"מ צריך שלוחי המקום להתירו ובעשר' יש שכינה זה הוא מה שעלה בידינו בענין זה‪ .‬ובסוף הוריות (י"ג ע"ב) איכא‬
‫מאן דחש לדברי חלומות ואיכא מאן דלא חש להו גבי עובדא דר' מאיר ור' נתן דאמרו להו בחלמייהו דליזלו לפיוסי‬
‫לרשב"ג דר' נתן אזל ור' מאיר לא אזל משום דדברי חלומו' לא מעלין ולא מורידין ומסתברא דר' נתן מדמי ליה לנדוהו‬
‫בחלום משום כבודו דרשב"ג ור' מאיר מדמי ליה לשאר מילי כיון דלא אדכרו ליה שמתא‪:‬‬
‫ונשוב אל הנדון הזה אם הי' ראוי להם להתענות על פי החלום ההוא ולקבוע ברכה לעצמן אם לאו‪ .‬והי' נראה בדבריך‬
‫שאין ראוי לצבור לקבוע תענית מפני חלום שחלמו להם אחרים שאפילו חלמו הם בעצמם כלם היה ראוי להם להתענות‬
‫כל יחיד לעצמו ולכלול עננו בשומע תפלה כדין יחידים‪ .‬אבל להתפלל בצבור תפלת תענית ולקבוע ברכה לעצמן בין‬
‫גואל לרופא היה נראה איסור בדבר אפי' חלמו הם בעצמן כל שכן כשחלם להם אחד מהם‪ .‬אבל מה אעשה והרי מצינו‬
‫מפורש בתלמוד שמפני חלומו של יחיד התפללו הצבור תפלת תענית ונענו והוא מה שאמרו בפרקא דחסידי (כ"ד ע"ב)‬
‫רב איקלע להגרוניא גזר תעניתא בעא רחמי ולא אתא מטרא אמר להו ביתו כולי עלמא בתעניתא אתו למחר אמר להו‬
‫מי איכא איניש דחזא בחלמא כלום אמר ליה רבי אלעזר מהגרוניא לדידי אקריין בחלמא שלם טב לרב טב מרבונא טבא‬
‫דמטוביה מטיב לעמיה אמר שמע מינה עת רצון הוא בעא רחמי ואתא מטרא‪ .‬והנראה מזה המעשה הוא שאלמלא‬
‫חלום זה לא היה מתפלל ומצער הצבור בתענית אחר תענית שלא תקנו תעניות גשמים רצופים אלא שני וחמישי ושני‬
‫וכבר אמרו בירוש' בפ' בג' פרקים (ה"ג) וכי סנהדרין יכול' להתענו' בכל יום ותירצו מחלקים היו עצמן לבתי אבות וכן‬
‫הוא במדרש קינות בפסוק על אלה אני וכו' לפי שנתבשר בחלום בשלום התפללו הצבור תפלת תענית ואפשר בעשרים‬
‫וארבע ברכות ומזה המעשה היה אפשר למורה ההוא למצוא סמך להוראתו הלכה למעשה‪:‬‬
‫ודע כי זה קרוב לעשרים שנה חלם חלום חקון בן ע בו אשר היום יצא לתרבות רעה שהצבור חייבים להתענו' ג' תעניו'‬
‫שני וחמישי שני והרב ר' יצחק בר ששת זלה"ה חשש לו וגזר ג' תעניו' ואתה רואה שאותה איש אשר סופו הוכיח על‬
‫תחלתו כי גם באותו פרק לא היה פרקו נאה ומפני חלומו לא הי' לו לרב ז"ל לגזור תעניו' והצבור היו מלעיבים ומלעיגי'‬
‫עליהם וקורין אותן תעני' חלום ובתפלת מנחה לא היינו מוצאי' מנין כי אם בקושי ונתחרט הרב ז"ל על זה ואני הייתי‬
‫מתענה והייתי אומר יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם יאמרו לי חבירי עלה לדוכן הייתי עולה (שבת קי"ח ע"ב) ומה‬
‫שהזקיק הרב ז"ל לזה הוא מה שאמר לנו כי בכלינסיה עיר מולדתו בא לו קודם הגזרה שלמה מטיש ואמר לו לגזור‬
‫תענית לפי שהי' רואה שריפה גדולה בבית הרב ז"ל‪ .‬ולא חשש לדבריו כלל ונתחרט על זה בראותו כי בא החלום ברוב‬
‫ענין‪ .‬זסו ‪/‬זהו‪ /‬מה שראיתי לשאת ולתת בלימוד זכות על תוספת ברכה ונשאר לנו לדקדק אחר המורה הזה בענין‬
‫התרת הנדוי אם מוטעה בו כנראה לפי פשטי הדברים או לא היה מוטעה‪:‬‬
‫המשך שם בסימן קכט‬
‫העמק שאלה‬
‫נדרים ח‪.‬‬
‫אמר רב יוסף‪ :‬נידוהו בחלום ‪ -‬צריך י' בני אדם להתיר לו; והוא דתנו הלכתא‪ ,‬אבל מתנו ולא תנו ‪ -‬לא; ואי ליכא דתנו‬
‫הלכתא‪ ,‬אפילו מתנו ולא תנו; ואי ליכא‪ ,‬ליזיל וליתב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי י'‪ ,‬עד דמקלעי ליה עשרה דגמרי‬
‫הלכתא‪ .‬א"ל רבינא לרב אשי‪ :‬ידע מאן שמתיה‪ ,‬מהו דלישרי ליה? אמר ליה‪ :‬לשמותיה שויוה שליח‪ ,‬למישרי ליה לא‬
‫‪64‬‬
‫שויוה שליח‪ .‬אמר ליה רב אחא לרב אשי‪ :‬שמתיה ושרו ליה בחלמיה‪ ,‬מאי? א"ל‪ :‬כשם שאי אפשר לבר בלא תבן‪ ,‬כך אי‬
‫אפשר לחלום בלא דברים בטלים‪.‬‬
‫ר"ן נדרים ח‪ :‬ד"ה כשם שא"א לבר בלא תבן‬
‫כדכתיב (בירמיהו כג) אשר אתו (דבר) חלום וכו' ומה לתבן את הבר וכו'‪ ,‬וצ"ע במי שנדוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל‬
‫דיני מנודה ומסתבר לי דאע"ג דאמרינן הכא דמי שנדוהו בחלומו צריך היתר אין ללמוד מכאן למי שנדר בחלום שיהא‬
‫צריך היתר דהכא היינו טעמא משום דאיכא למימר שמן השמים נדוהו מה שאין לומר כן בנדר אלא שראיתי לרשב"א ז"ל‬
‫בתשובה (סי' תרס"ח) שמעשה בא לפניו והצריכו היתר‪.‬‬
‫ספר 'שימושה של תורה'‪ ,‬עובדות והנהגות לגרא"מ שך‪ ,‬הרב אשר ברגמן‪ ,‬עמ'‬
‫כה‪-‬כו ‪19‬‬
‫מעשה ביהודי מהעיר וולוז'ין שחלם כי הוא נוסע בעגלתו על פני הנהר הקפוא במקום שהיה רגיל לעבור בו‪ ,‬לפתע קורס‬
‫הקרח תחת עגלתו‪ ,‬העגלה נופלת לנהר והוא מוצא בו את מותו‪ .‬הוא התעורר משנתו מזועזע ומיהר לספר את הדבר‬
‫לגאון רבי חיים מוולוז'ין‪ ,‬תלמידו של הגר"א‪ .‬רבי חיים ב יטל את החלום במחי יד ואמר‪'" :‬דברי חלומות לא מעלין ולא‬
‫מורידין' (גיטין נב א)‪ .‬סע לשלום!"‪ .‬בלילה השני חלם שוב‪ :‬הנהר הקפוא קורס והוא נחנק למוות במים הקרים‪ .‬כשהוא‬
‫אחוז טירוף‪ ,‬רץ היהודי שוב לרבי חיים מוולוז'ין‪ .‬גם הפעם ביטל ר' חיים את החלום בתנועת יד‪ ,‬ואמר‪" :‬החלומות שווא‬
‫ידברו‪ .‬סע!"‪ .‬יצא היהודי לדרכו‪ ,‬עבר מעל הנהר הקפוא‪ ,‬הקרח קרס והוא טבע למוות במים הקפואים‪ .‬באו בני משפחתו‬
‫בהתרגשות עצומה ובטרוניה גדולה לרבי חיים‪ ,‬וטענו כלפיו‪ :‬מדוע ביטל כך את חלומו ונתן לו ללכת לקראת מותו?‬
‫השיב להם רבי חיים‪ :‬אם חז"ל קבעו כי דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים – הרי שזוהי המציאות‪ ,‬ומה שהקרח‬
‫קרס בדיוק כשעבר שם‪ ,‬הרי זו תופעה שכיחה ואין לה כל קשר לחלום‪ .‬ולא זו בלבד‪ ,‬הוסיף רבי חיים‪ ,‬אלא הריני מצהיר‬
‫בפניכם שאילו הייתה באה לפני שאלה כזו‪ ,‬חלום זהה‪ ,‬גם כיום‪ ,‬לאחר מעשה – הייתי שב ומורה לנסוע‪.‬‬
‫דברי סופרים‬
‫רמב"ם הלכות עדות פרק יג הלכה א‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש ב‬
‫‪ ...‬ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה‪ ,‬שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש‬
‫בהן את התורה א"כ הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש‪ ,‬כמו שהזכיר [עמ' נד]‬
‫ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו‪ ,‬ועקרנו שורש קבלתנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד‬
‫בהן‪ .‬והרב חוזר ומודה [נו] שאין הסבה מפני שאין אמתיות‪ .‬ואם אמתיות הן מה בין המקום שהם מזכירין זה בפירוש או‬
‫בסתם‪ .‬שאם נאמר כיו ן שלא נכתב הדבר בתורה אינו בכלל המצות אף המוזכרות מהן בתלמוד לומר בהן דאורייתא הוא‬
‫מגזרה שוה או מריבוי אף הן לא נכתבו‪...‬‬
‫שמחת הרגל למרן החיד"א‬
‫א‪:‬ז ‪20‬‬
‫‪ 19‬מצאנו על ידי תשובתו של הרב אבינר באתר סרוגים‪.‬‬
‫‪ 20‬ובהזדתמנות אחרת (מסכת כתובות שיעור ס"ט)‪ ,‬ר בנו שליט"א הזכיר את דברי הגרי"ז בביאורו על התורה בענין הנ"ל‬
‫חידושי הגרי"ז סימן קצג‬
‫רות (ד'‪ ,‬ו') ויאמר הגאל לא אוכל לגאול לי פן אשחית את נחלתי‪ .‬ובפרש"י פן אשחית את נחלתי‪ ,‬היינו זרעי כמו (תהלים קכ"ז) נחלת ה' בנים לתת פגם בזרעי שנאמר‬
‫(דברים כ"ג‪ ,‬ד') לא יבוא עמוני ומואבי‪ ,‬וטעה בעמוני ולא עמונית‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וצ"ע דאם טעה הגואל בעמוני ולא עמונית מדוע היה צריך לומר לו דאינו רואה לגאול משום שישחית את זרעו‪ ,‬ובפשטות יאמר לו דהוא אסור לב וא עליה ולישאנה‪,‬‬
‫כיון דלא דריש עמוני ולא עמונית ואיסור לאו רכיב עליה‪.‬‬
‫והנראה דהנה ביבמ ות ע"ו ב איתא עמוני ומואבי אסורים וכו'‪ ,‬אבל נקבותיהם מותרות וכו' מנה"מ א"ר יוחנן דא"ק (שמואל א' י"ז) וכראות שאול את דוד יצא לקראת‬
‫הלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער וכו' א"ל דואג האדומי עד אתה משאיל אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי הוא לבוא בקהל אם לאו‪,‬‬
‫מ"ט דקאתי מרות המואביה א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת‪ ,‬ממזר כתיב מום זר‪ ,‬מצרי ולא מצרית‪ ,‬שאני הכא‬
‫דמפרש טעמא דקרא (דברים כ"ג) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם‪ ,‬היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים‬
‫ונשים לקראת נשים‪ ,‬אישתיק‪ ,‬מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי העלם וכו' הכי קאמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש שאל‪ ,‬אמרו לו עמוני ולא‬
‫עמונית מואבי ולא מואבית‪ ,‬אקשי להו דואג כל הני קושייתא‪ ,‬אישתיקו‪ ,‬בעי לאכרוזי עליה מיד (שמוא ל א' ב' י"ז) ועמשא בן איש וכו' אמר רבא מלמד שחגר חרבו‬
‫כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית‪ ,‬ע"כ‪ .‬עיי"ש‪.‬‬
‫וצ"ב חדא מאי חידש עמשא בכך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי‪ ,‬הא בראשונה כבר א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית‪ ,‬ואעפ"כ הקשה לו עד שגם בקשו לאכרוזי‬
‫שפסול הוא ומה הועיל בזה שכך מקובלני‪.‬‬
‫ועוד צ"ב הא איתא בכתובות ז' ב דמאי דכתיב ברות (ד' ב') ויקח עשרה אנשים מזקני העיר ויאמר שבו פה וישבו‪ ,‬דלקח אותם בועז למידרש עמ וני ולא עמונית וכו'‬
‫וצריך עשרה לפרסומי מילתא‪ ,‬עיי"ש וא"כ כבר בימי בועז נדרשה ונפסקה כבר ההלכה דעמוני ולא עמונית וכו'‪ ,‬ואיך זה היה יכול דואג לפסלו ע"י שהקשה על הלכה‬
‫זו‪ ,‬ומה הדיונים עוד בהלכה זו הא מקודם כבר פסוקה היתה שכך הוא‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫גינת אגוז עמ' ו‬
‫מרדכי‪ ,‬מגילה פרק הקורא למפרע רמז תרצח‬
‫ונשאל לה"ר טוביה מווינ"א איך סגיא נהור [רמז תשצח] פוטר בניו ובני ביתו מקידוש והא לרבי יהודה דאמר סומא פטור‬
‫מן המצות פרק החובל א"כ לא מיחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק דאורייתא והשיב דאשכחן דכוותיה גבי‬
‫קידוש גופיה דאמרינן פרק תפלת השחר מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס והתם מוכח דהיינו שעה‬
‫ורביע קודם הלילה שעדיין לא קידש היום דאין לומר דשאני התם דתוספת שבת דאורייתא כדאמר פ"ק דראש השנה ור'‬
‫ישמעאל (דאמר) דמוסיף מחול על הקודש מנא ליה נפקי ליה מדכתיב ועניתם את נפשותיכם הא ליתא כבר פירש רבינו‬
‫תם דלא נפקא לן מהאי קרא (*אלא) [*ולא] מדכתיב תשבתו שבתכם אלא דוקא לאחריה (*דעד) [*דעל עד] הערב דמינה‬
‫סליק קאי שהוא תוספת של אחריה דוקא והשתא ניחא הא דקאמר פ"ק דמו"ק הלכתא לר' ישמעאל דבתוספת שלפניה‬
‫מיירי התם לכך קאמר הלכתא היא ולא קרא וא"כ (לר"ע) [לר' ישמעאל] דאמר הלכתא לא הוי תוספת שבת מה"ת ואפ"ה‬
‫נפיק בההוא קידוש ד מקדש מבע"י דאינו אלא מדרבנן ע"י קידוש דאורייתא שיתחייב לאחר שתחשך גם בנדון זה האי‬
‫סגי נהור יש לומר שמוציא אחרים המחויבים מדאורייתא אע"פ שאינו מחויב הוא אלא מדרבנן דאע"ג דגבי נשים פרק‬
‫מי שמתו פריך גבי ברכת המזון אלא אי אמרת דרבנן היכי אתי דרבנן פירוש נשים ומפיק דאורייתא פי' אחרים יש לומר‬
‫דשאני נשים דלא יבואו לידי חיוב לעולם אבל זה יכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם נתפקח והואיל וכן יכול להוציא‬
‫אחרים ידי חובתן אע"פ שהוא מדרבנן והם מדאורייתא דהא פרק שלשה שאכלו אמר ר' יוחנן לעולם אינו מוציא אחרים‬
‫עד שיאכל כזית דגן ואע"ג דכזית וכביצה אינו אלא מדרבנן כדאמרינן פרק אלו עוברין דקאמר התם אסמכתא נינהו אפ"ה‬
‫מוציא מי שאכל כדי שביעה גמורה שהוא דאורייתא הואיל ויכול לבא לידי חיוב דאורייתא אם יאכל עד שישבע‬
‫ומיהו נ"ל דאין ראיה לכאן דהתם בידו להביא עצמו לידי חיוב דאורייתא אבל כאן אין בידו להביא עצמו לידי חיוב‬
‫דאורייתא באותה שעה ומ"מ ראיה היא מקידוש שרשאי לומר על הכוס מבע"י אע"פ שאין בידו להביא עצמו לכלל חיוב‬
‫דאורייתא באותם שעות וה"ל לגבי יציאת קידוש כמקדש באמצע השבוע לשם שבת‪...‬‬
‫פרי מגדים פתיחה הכוללת לאורח חיים א‪:‬יב‪-‬יג‬
‫יב‪ .‬ומה שמבו אר בספרים דכל י"ג מדות זולת גזירה שוה והקישא דינם כדין חצי שיעור‪ ,‬ואפילו איסור עשה אין בהם כמו‬
‫שכתב המגיד משנה פרק כ' משבת [הלכה יד] יע"ש‪ ,‬אבל דין תורה ממש יש להם‪ ,‬והר"מ ז"ל קורא לדבר הנלמוד בי"ג‬
‫מדות ומדרש חז"ל דברי סופרים [ספר המצוות שורש שני כו‪ ,‬ב‪ ,‬ובפ"א מהלכות אישות הלכה ב] לולי קבלתם לא‬
‫ידענוהו‪ ,‬ומכל מקום דין תורה הוה‪ ,‬אבל כשאומר בספרו הרי זה מדבריהם או דרבנן‪ ,‬הוה ממש דין דרבנן‪ .‬ולענין ספק‬
‫בהלכה למשה מסיני וי"ג מדות ומדרש חז"ל חוץ גזירה שוה והקישא יש בו מחלוקת אי אמרינן ספיקו לחומרא או‬
‫לקולא‪...‬‬
‫יג‪ .‬ובד ברי קדשו של המרדכי פרק שני דמגילה [רמז תשצח] כתוב לאמר בדין קידוש בשבת דין תורה זכור כו' והמקדש‬
‫קודם שבת בתוספת שבת דהלכה היא משביעית‪ ,‬איך מוציא הלכה למשה מסיני לדין תורה מפורש‪ ,‬ובפריי לאו"ח סימן‬
‫רע"ג [משבצות זהב] בסופו כתבנו מזה יע"ש‪.‬‬
‫רבמ"ם הלכות אישות א‪:‬ב וכסף משנה שם‬
‫פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן רעג אות ד‬
‫כתב המרדכי בפרק שני דמגילה [רמז תשצח] (הביאו הב"י "מרן" המשביר ז"ל כאן עמוד קמח ד"ה כתב) גבי רבי יהודה‬
‫אומר מי שלא ראה מאורות כו' [שם כד‪ ,‬א]‪ ,‬דנשאל ה"ר טוביה מווינ"א איך סגי נהור פוטר בניו ובני ביתו מקידוש היום‬
‫לרבי יהודה‪ ,‬והשיב דמקדש בערב שבת מפלג המנחה‪ ,‬אלמא אתי דרבנן כהאי גוונא ומפיק דין תורה‪ ,‬יע"ש‪ .‬וכמה הלכתא‬
‫גבורתא איכא למשמע משם‪ ,‬א'‪ ,‬תוספת שבת לפניו מהלכתא‪ ...‬ב'‪ ,‬דבר הלמד מהלכה למשה מסיני אין מפיק לדין תורה‬
‫והנראה דהנה ב"ד הגדול היה קובע ופוסק הלכה עפ"י ב' דרכים א‪ .‬ממה שנמסר בקבלה מהלכה למשה מסיני‪ ,‬כמש"כ הרמב"ם בפ"א מממרים ה"ב ועל המשפט אשר‬
‫יאמרו אלו דברים שילמדו אותם מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן‪ ,‬מכל דבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬והנפק"מ בזה דאם‬
‫הלכה זו קבעו מדרש שבאחד מי"ג מדות יכ ול בית דין אחד לדרוש באופן אחר ולקבוע ההלכה באופן אחר כמ"ש שם בפ"ב ה"א בי"ד גדול שדרשו באחד מן המדות כפי‬
‫מה שנראה בעיניהם וכו'‪ ,‬ועמד אחריהם בי"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור הרי"ז סותר ודן כפי שנראה בעיניו וכו'‪ ,‬ע"כ‪ ,‬אבל כשההלכה קבוע עפ"י הלכה למשה‬
‫מסיני‪ ,‬א" א לב"ד אחד לסתור ההלכה דהא הלכה מקובלת מהל"מ היא‪ ,‬ע"ש בפ"א ה"ג דברי קבלה אין בהם מחלוקת לעולם עכ"ל‪.‬‬
‫לפ"ז מתבאר היטב פרשה זו של "דוד" שדנו עליו אם כשר הוא‪ ,‬אחרי מה שמעידן עידנים פסק בועז כבר ההלכה ד"עמוני ולא עמונית" במדרש באחד מי"ג מדות היה‪,‬‬
‫ולזה יכול דואג לחלוק עתה דב"ד אחר היה ודרש הוא אחרת שמצא טעם לסתור ההלכה הפסוקה כפי כל סוגית הגמרא שהקשה על טעם המתירים ויכול לפסוק‬
‫אחרת‪ ,‬כיון שנפסקה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן כמש"כ‪ ,‬וכמו"כ מה שמביא בתחילה תנינא עמוני ולא עמונית היינו דלמדין כן מדרשא באחד מי"ג מדות הוא‪,‬‬
‫אבל עמשא שאמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי‪ ,‬היינו הלכה למשה מסיני‪ ,‬וכך מפורש בסמ"ג לאוין מצוה קיג ע"ש‪ .‬ולזה אין יכולים לסתור ההלכה גם אם‬
‫ימצאו טעם אחר לסותרה כיון שהלכה מקובלת היא מהל"מ‪.‬‬
‫ועפ"ז מבואר היטב מה שאמר הגואל פן אשחית נחלתי‪ ,‬ולא אמר שאסור לו ל ישא כיון שטעה בעמוני ולא עמונית‪ ,‬דבאמת גם הגואל קיבל להלכה זו מבועז שעמוני‬
‫ולא עמונית אלא שטען לבועז דאע"פ שאני יכול לישאנה דהא בשעה זו הדין כך‪ ,‬אבל זה רק מכח מדרש דא' מי"ג מידות ואם יבוא בי"ד אחד ויסתור הדין אזי אשחית‬
‫את נחלתי דיפגמו זרעי דאז כבר יהיה הדי ן דעמוני וגם עמונית‪ ,‬אבל הוא טעה דהלכה מקובלת היא מהלכה למשה מסיני וא"א לסתור אותה‪ ,‬כמש"כ‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫המפורש בקרא בהדיא‪ ,‬ומהאי טעמא יש א ומרים הלכה למשה מסיני ספיקו לקולא כמו דרבנן‪ ,‬ואי"ה בפתיחה כוללת‬
‫[ח"א אות יב ‪ -‬יג; הנהגות השואל עם הנשאל סדר שלישי אות ג] יבואר זה‪ .‬ג'‪ ,‬דבקידוש היום אתי דרבנן ומפיק דין תורה‬
‫כמו בתוספת שבת‪ ,‬הואיל ועיקר המצוה זכירה היא‪ ,‬די בכך כנראה להמעיין שם במרדכי‪ .‬וא"כ הוא הדין מי שהתפלל‬
‫ערבית והזכיר שבת מוציא למי שלא התפלל‪ ,‬ומיהו שם בלאו הכי מטעם ערבות‪ ,‬ועיין סימן רע"א מה שכתב שם במ"א‬
‫[ס"ק] א'‪ .‬ועיין מ"א סימן ג"ן אות י"ו ומה שכתבתי שם‪ .‬ומיהו קטן י"ל דאין מוציא בקידוש למי שמחויב מן התורה‪,‬‬
‫ואי"ה יבואר במ"א אות זיי"ן וי"ד מ זה‪ .‬ולולי "מרן" המשביר הב"י ז"ל לא ראיתיו במרדכי‪ ,‬כי הוא ז"ל הראה וגילה לנו‬
‫כל‪ ,‬כידוע‪:‬‬
‫האח והאחות‬
‫דיין המומחה לרבים‬
‫סנהדרין ה‪.‬‬
‫תוספות שם‬
‫שלחן ערוך חושן משפט מו‪:‬ד‬
‫אין מקיימים שטרות אלא בשלשה‪ ,‬מפני שהוא דין; ולפיכך אין מקיימים שטרות בלילה‪ .‬הגה‪ :‬ואם קיימו בשנים‪ ,‬לא הוי קיום‪.‬‬
‫ויש מי שכתב מאחר שנהגו שהרב התופס ישיבה מקיים ביחידי‪ ,‬מנהג כזה מבטל הלכה (ת"ה סימן של"ב)‪ ,‬וכן המנהג פשוט במדינות אלו‪ .‬ונראה לי‬
‫הטעם‪ ,‬דסבירא לן לענין קיום שטרות דרבנן דיחיד מומחה דינו כג' הדיוטות ומיקרי ב"ד‪ ,‬כמו שנתבאר לעיל סימן ג' וכ"ה‪ ,‬ואע"ג דאין יחיד מומחה‬
‫בזמן הזה‪ ,‬מ"מ לענין קיום שטרות דרבנן יש לסמוך עליו‪ ,‬כן נראה לי טעם המנהג‪.‬‬
‫דיין – הכשר דיינים‬
‫רש"ש סנהדרין ז‪:‬‬
‫שם קרי ביה נמי שמע כו'‪ .‬משום דשמוע כתיב ח"ו‬
‫שם צדק את הדין ואח"כ חתכהו‪ .‬הרש"א בח"א נדחק בביאורו‪ .‬ול"נ דבא לומר אם בא דין לפניך אשר תמצאהו מפורש‬
‫אולם יש לך קושיא או סתירה עליו ממק"א אל תאמר אפסקהו כמו שהוא ואח"כ אראה ליישב הקושיא או הסתירה ע"ד‬
‫שאמרו בעירובין (סז ב) בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא‪ .‬אלא צדקהו ר"ל תרצהו תחלה מהקושיות‬
‫והסתירות ואח"כ תפסקהו‪:‬‬
‫מהרש"א שם‬
‫צדק הדין ואח"כ כו'‪ .‬דרשה זו אינה מפורשת בפירש"י מאין יצאת ומה היא ויש לפרש דקשיא ליה מאי ושפטתם צדק‬
‫מלשון צדקה ואמרי' לעיל במקו ם משפט אין צדקה ובמקום צדקה כו' אלא משפט שיש בו צדקה כו' הוי אומר זה פשרה‬
‫וקאמר נמי הכא דמתחלת הדין קאמר צדק את הדין לעשות פשרה ואח"כ בסוף הדין חתכהו כדאמר לעיל דמשתשמע‬
‫דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין ח‪ .‬ד"ה פסילנא לך‬
‫מרחיק היה עצמו אבל מן הדין לא מיפסיל וכן ההוא דשני דייני גזירות (כתובות קה‪ ):‬דאייתי ליה צנא דפירי‪.‬‬
‫דיין – מומחה בתחום אחד‬
‫מאמר הגרמ"מ כשר בקובץ נועם ח"ו עמ' לד‪-‬סה‬
‫גם הובא בקובץ אגרות חזון איש ח"ב עמ' קפז ואולי גם באור המזרח ניסן תשמ"א‬
‫דיין ‪ -‬עטיפה‬
‫סוטה ד‪ ,.‬תוס' כתובות סד‪.‬‬
‫פתחי תשובה חושן משפט ח ס"ק ד‬
‫‪67‬‬
‫בעטיפה ‪ -‬כתב בספר ברכי יוסף [כאן אות ה']‪ ,‬כתב הרב של"ה [מסכת ר"ה עמוד הדין] דף רט"ו דעטיפה אינה נהוגה‬
‫עתה‪ ,‬אך ראה לרבו כשיושב בדין מתעטף בבגד עליון שבו הולך לבית הכנסת‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫בית יוסף אורח חיים קפג‪:‬א‬
‫ועיטוף כתב רבינו ירוחם (ני"ו ח"ז קמח ע"ד) דהיינו שנותן סודר על ראשו שאסור לברך בגילוי הראש ע"כ‪ .‬ולא נהירא לי‬
‫דא"כ מאי רבותא דברכת המזון הא כל שאר ברכות נמי משמע דאסור לברך בגילוי הראש אלא עיטוף היינו סודר‬
‫שפורסין על כובעיהם העומדים לפני הגדולים‪...‬‬
‫יביע אומר חלק ו אורח חיים סימן‬
‫טו ‪21‬‬
‫נפש הרב עמ' כו בסוף ההער‬
‫דין ומנהג – איך להכריע כשמתנגדים זה עם זה‬
‫משיב דבר‬
‫קונטרסי שיעורים‪ ,‬קידושין‪ ,‬עמ' קמה‬
‫(קישור)‬
‫ראה‪ :‬גיד הנשה בקרבן פסח‬
‫דינא דמלכותא דינא‬
‫נדרים כז‪:‬‬
‫מתני'‪ .‬נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין‪ ,‬שהיא תרומה ‪ -‬אע"פ שאינו תרומה‪ ,‬שהן של בית המלך ‪ -‬אע"פ שאינן של בית‬
‫המלך‪...‬‬
‫גמ'‪ .‬והאמר שמואל‪ :‬דינא דמלכותא דינא! אמר רב חיננא א"ר כהנא אמר שמואל‪ :‬במוכס שאין לו קצבה‪ .‬דבי ר' ינאי‬
‫אמר‪ :‬במוכס העומד מאליו‪.‬‬
‫שהן של בית המלך ‪ -‬ואע"פ שאינן של בית המלך‪ .‬היכי נדר? א"ר עמרם אמר רב‪ :‬באומר יאסרו פירות העולם עלי אם‬
‫אינן של בית המלך‪ .‬כיון דאמר יאסרו‪ ,‬איתסרו עליה כל פירי עלמא! באומר היום‪ .‬אי דאמר היום‪ ,‬לא מקבל מיניה מוכס!‬
‫באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם‪ ,‬ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים‪ ,‬לגבי אונסין שאני‪.‬‬
‫ר"ן נדרים כז‪ :‬ד"ה במוכס העומד מאליו‬
‫שלא במצות המלך וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול‬
‫לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה וכי‬
‫אמרינן דינא דמלכותא דינא ה"מ לענין שאם קנה אחד מכס זה חייבים ליתן לו את המכס וכן נמי אם לא קנה אותו אלא‬
‫שהוא ממונה לגבות את המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה דליכא אונסא כיון דדינא דמלכותא דינא‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא‬
‫במה דברים אמורים שהמוכס כליסטיס בזמן שהמוכס גוי או מוכס העומד מאליו או מוכס העומד מחמת המלך ואין לו‬
‫קצבה אלא לוקח מה שירצה ומניח מה שירצה‪ ,‬אבל מכס שפסקו המלך ואמר שילקח שליש או רביע או דבר קצוב‬
‫והעמיד מוכס ישראל לגבות חלק זה למלך ונודע שאדם זה נאמן ואינו מוסיף כלום על מה שגזר המלך אינו בחזקת גזלן‬
‫לפי שדין המלך דין הוא‪ ,‬ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך‪ ,‬בין שהיה המלך גוי בין‬
‫שהיה מלך ישראל‪.‬‬
‫שלחן ערוך חושן משפט שסט‪:‬ו‬
‫‪21‬‬
‫ע"ע יביע אומר חלק ט אורח חיים סימן א‬
‫‪68‬‬
‫‪...‬ולא עוד אלא שהמבריח ממכס זה‪ ,‬עובר (על לא תגזול) (ויקרא יט‪ ,‬יג)‪ ,‬מפני שהוא גוזל מנת המלך‪ ,‬בין שהיה מלך‬
‫ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים‪.‬‬
‫ביאור הגר"א שם ס"ק לד‬
‫[לד] י"א דלא כו'‪ .‬וכ"כ רשב"ם בב"ב נ"ד ב' וכ"כ ש"פ וראיה שהרי אמרו בפ"ב דסנהדרין כל האמור בפ' מלך כו' שתהא‬
‫אימתו עליך ואפי' למ"ד מותר בו ד וקא הכתובים בפרשה ועוד פי' ההיא דב"ב נ"ה א' דינא כו' הוא כלל ואח"כ מפ' והולך‬
‫דינא דפרסאי כו' ר"ל לאלו ג' דברים וכיוצא בו דוקא‪:‬‬
‫מאירי נדרים שם‬
‫כבר ביארנו בהרבה מקומות שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדבר שהמלך עושה חק קבוע דרך כלל ולא שיחדש‬
‫דבר לאיזה יחיד בפ רט‪ .‬וכל שעשהו דרך כלל דין גמור הוא ואסור בהעלמתו או בהברחתו כגניבה גמורה ודבר זה אין בו‬
‫חלוק בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם שהרי אף במלכי ישראל פסקנו בשני של סנהדרין שכל האמור בפרשת מלך‬
‫על יד שמואל הנביא מלך מותר בו ובתוספות כתבו שלא נאמר כן אלא במלכי אומות העולם אבל מלכי ישראל אין ידם‬
‫תקפה לחדש בדינין כלום והביאם לכך דעת האומר שכל האמור בפרשת מלך אף הוא אסור בו ולא נאמר אלא ליראם‬
‫ולבהלם ואם כן תפוק לי' משום דדינא דמלכותא דינא ואין צורך בכך שהרי פסקנו כל שבפרשת מלך מלך מותר בו‪:‬‬
‫שלחן ערוך חושן משפט קסג‪:‬א‬
‫כופין בני העיר זה את זה‪( ,‬אפילו מעוט כופין את המרובים) (רבינו ירוחם נל"א ח"ו)‪ ,‬לעשות חומה‪ ,‬דלתים ובריח לעיר; ולבנות‬
‫להם בית הכנסת; ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים‪ ,‬כדי שיקרא בהם כל מי שירצה‪ ,‬מן הצבור‪ .‬הגה‪ :‬וה"ה לכל צרכי העיר‬
‫עיין בא"ח סי' נ"ה דין שכירות חזן לבני העיר גם סי' נ"ג שם)‪ .‬וכופין בני העיר זה את זה להכניס אורחים ולחלק להם צדקה וליתן בתוך כיס של‬
‫צדקה (מרדכי פ"ק דב"ב ותשובת מיימוני ספר קנין סימן נ"ט)‪...‬‬
‫)‪Taxation and Dina Demalchusa (TorahWeb‬‬
‫‪Dina De'malchusa Dina: Secular Law as a Religious Obligation‬‬
‫נפש הרב עמ' רסט‬
‫ראה‪ :‬צואה דאורייתא‬
‫בבא בתרא קל‪ – .‬קלא‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן ‪ -‬לא אמר כלום‪ ,‬שהתנה על מה שכתוב‬
‫בתורה; ר' יוחנן בן ברוקה אומר‪ :‬אם אמר על מי שראוי ליורשו ‪ -‬דבריו קיימין‪ ,‬ועל מי שאין ראוי לו ליורשו ‪ -‬אין דבריו‬
‫קיימין‪ .‬גמ'‪...‬‬
‫בעי רבא‪ :‬בבריא היאך? כי קא"ר יוחנן בן ברוקה ‪ -‬בשכ"מ דבר אורותי הוא‪ ,‬אבל בבריא לא‪ ,‬או דלמא אפילו בבריא נמי?‬
‫אמר ליה רב משרשיא לרבא‪ :‬תא שמע‪ ,‬דאמר לו רבי נתן לרבי‪ :‬שניתם משנתכם כר' יוחנן בן ברוקה! דתנן‪ :‬לא כתב לה‬
‫בנין דיכרין דיהוין ליך מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יותר על חולקיהון דעם אחוהון ‪ -‬חייב‪ ,‬שתנאי ב"ד הוא! ואמר לו‬
‫רבי‪ :‬יסבו ן תנן; ואמר רבי‪ :‬ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי‪ ,‬אלא דקיימא לן‪ :‬בנין דכרין לא טרפא ממשעבדי‪ ,‬אי‬
‫סלקא דעתך יסבון תנן‪ ,‬אמאי לא טרפא ממשעבדי? אלא ש"מ‪ :‬ירתון תנן; מאן שמעת ליה דאית ליה האי סברא‪ ,‬ר' יוחנן‬
‫בן ברוקה‪ ,‬ושמע מינה‪ :‬אפי' בבריא‪ .‬אמר ליה רב פפא לאבי י‪ :‬בין למאן דאמר יסבון‪ ,‬ובין למאן דאמר ירתון‪ ,‬הא אין אדם‬
‫מקנה דבר שלא בא לעולם! ואפי' לר' מאיר דאמר‪ :‬אדם מקנה דבר שלא בא לעולם‪ ,‬הני מילי לדבר שישנו בעולם‪ ,‬אבל‬
‫לדבר שאינו בעולם לא! אלא תנאי בית דין שאני‪ ,‬הכא נמי תנאי בית דין שאני! א"ל‪ :‬משום דקא מפיק לה בלשון ירתון‪.‬‬
‫הדר אמר אביי‪ :‬לאו מילתא היא דאמרי‪ ,‬דתנן‪ :‬לא כתב לה בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי יהויין יתבן בביתי ויתזנן מנכסאי‬
‫עד דתילקחן לגוברין ‪ -‬חייב‪ ,‬שהוא תנאי ב"ד‪ ,‬והוה לזה במתנה ולזה בירושה‪ ,‬וכל לזה בירושה ולזה במתנה ‪ -‬אפי' רבנן‬
‫מודו‪...‬‬
‫צוואה – דינא דמלכותא‬
‫דינא דמלכותא דינא – חוקים שבעל פה‬
‫שו"ת ציץ אליעזר ח"ב סי' כג‬
‫‪69‬‬
‫דינא דמלכותא דינא ומנהג עוקר הלכה‬
‫מנהג עוקר הלכה (ירושלמי בבא מציעא פרק ו ומסכת סופרים פרק י"ד)‬
‫מרדכי בבא קמא‪ ,‬רמז קנד‬
‫(תוספות)‪ .‬דינא דמלכותא דינא פסק ה"ר יצחק בר פרץ שישראל [רמז קנד] המלוה (*גם) לישראל חבירו על המשכון אין‬
‫המלוה זקוק לשומרו יותר משנה מלמוכרו ולגבות הלואתו כדינא דמלכותא גבי מלוים לעובד כוכבים ברבית ועשה‬
‫מעשה כזה באחד שמשכן לחבירו ספרים ואחר שנה שלא פרע בא הישראל ומכר המשכון לסוף שנה ותבעו חבירו לדין‬
‫ופסק דאין לו עליו כלום משום דינא דמלכותא והביא ראיה מפרק קמא דגיטין מכל השטרות העולין בערכאות של כותים‬
‫כו' דפסק בגמרא דדינא דמלכותא דינא כשמואל עד כאן‪:‬‬
‫דרכי משה חושן משפט עג‪:‬ו‬
‫(ו) וכן כתב המרדכי פרק הגוזל בתרא (ב"ק סי' קנד) דבמקום שיש מנהג במלוים לגוים שאין יכולין למכור המשכון פחות‬
‫משנה ואחר כך מוכרו דנין כן גם בישראל שמשכן לחבירו ועיי"ש‪:‬‬
‫ש"ך חושן משפט עג‪:‬לט וע"ש בסעי' יד ובסי' שנו‪:‬י‬
‫ויש אומרים דבמקום שהמנהג כו' ‪ -‬בסמ"ע [סקל"ט] הקשה‪ ,‬דכאן משמע שאילולא המנהג יכול למכרו בפחות משנה‪,‬‬
‫ולקמן סימן שס"ט סעיף ח' כתב הר"ב דהמלוה על המשכון יכול למכרו אחר שנה‪ ,‬הואיל וכן דינא דמלכותא כו'‪ ,‬דמשמע‬
‫שאילולא המנהג היה צריך להמתין יותר משנה‪ ,‬ותירץ דשם מיירי בישראל שהלוה לחבירו על משכון של גוי‪ ,‬וכאן איירי‬
‫בהלוה לישראל חבירו בלא ריבית‪ .‬ואין תירוצו ברור‪ .‬גם קשה על דבריו שהרי דין זה שכתב הר"ב לקמן הוא מהמרדכי‬
‫פרק הגוזל בתרא [סי' קנ"ד]‪ ,‬דאיתא שם המעשה באחד שמשכן ספרים לחבירו כו'‪ ,‬וספרים ודאי לא היו של גוים‪ .‬אלא‬
‫נראה לתרץ דכאן מיירי שהמלוה תובעו‪ ,‬לכן לולא המנהג היה יכול למכרו בפחות משנה‪ ,‬אבל לקמן מיירי שאינו תובעו‪,‬‬
‫ואחר שנה יכול למוכרו מיד בלא תביעה כלל‪ ,‬וכן כתב הגאון אמ"ו ז"ל בגליון הסמ"ע שלו‬
‫חזון איש‪ ,‬חושן משפט‪ ,‬ליקוטים טז‪:‬א (עמ' ‪(464‬‬
‫מי שלקח קרקע מחברו בארצנו הק' וקנאה בכםף שטר וחזקה או ק"ם אי קנה בלא כתיבת טאב"ו‬
‫כ ' הר"י בש"מ ב"ב נ"ה א' דהא דאמרינן דחזקת פרסאי מ' שנין אינו אלא לענין ישראל שלקח שדה מן הנכרי ובא ישראל‬
‫מערער שהיא גזולה ביד הנכרי והביא עדים שהיתה שלו אם החזיק הנכרי מ' שנה קנאה מדינא דמלכותא ואין ישראל‬
‫המערער מוציא מידו אבל אינו מועיל ד"ד שלא תועיל חזקת ג' שנה לדידן דכיון דאנו חייבין לעשות ע"פ תורתנו ולדון‬
‫בב"ד של ישראל ואם יבואו בעלי דין לפני ב"ד של ישראל ויעמידו את השדה ביד המחזיק והמערער יסלק ידו מפני שהוא‬
‫ציית דיני ישראל לא יענישו המלכות על זה שהרי רשאי המערער למחול על תביעתו א"כ מעולם לא הפקיעה המלכות‬
‫זכותו של המחזיק בזמן שהוא דן בדיני ישראל ומיהו אי ירד המערער לערכאות וזכה בשדהו משמע שם דכדין זכה דכל‬
‫שדנו הפקיעו הממון בכח המלכות אבל מנדין אותו במה שלא דן לפני ב"ד של ישראל דכיךן דהיה יכול לדון בדיני ישראל‬
‫אסור לו לדון בערכאות ואפשר דמשום קנסא צריך להחזיר את השדה ודוקא כשאין המלכות מקפדת על הנדוי ואפשר‬
‫דחייב מדין גרמי שגרם שיפקירו שדהו אף שההפקר חייל מן הדין וכ"מ בשו"ע סי' ס"ח ס"א בהגה' ואפי' דנו כבר‬
‫הערכאות כו'‬
‫והנה למדנו מדברי הר"י דעל אומתו חלה ד"ד לעולם אף שלא עמדו בדין וכן בן אומתו וישראל זוכה בן אומתו בד"ד אף‬
‫שלא עמדו בדין והלכך נכרי שהחזיק מ' שנה זכה וישראל ראשון אבד זכותו אף אם היא גזולה באמת ואף שנתגלגל הדבר‬
‫והשתא אין הדבר נוגע אלא בין ישראל לחברו שהנכרי מכרה לישראל וישראל ראשון בא להוציא מידו מ"מ דיינינלהו‬
‫בד"ד שכבר קנאה הנכרי בד"ד ואין כאן גזילה‬
‫אבל כשתחלת הנידון בין ישראל לחברו אין כאן ד"ד ודיינינן להו בדיני ישראל וזה דעת כל הפוסקים שכן מבואר בל'‬
‫שטרות מבואר שאם היו מקפידים שידונו כדיניהם היה גם זה בכלל ד"ד וכיון שאינן מקפידין אם פוסלין משום דבר‬
‫שאנו פוסלין בנעשה בישראל אין כאן ד"ד וכן הנ"י ב"ב נ"ה א' הביא דברי הר"י וזו כונת רשב"א למש"כ הד"מ בטור םי'‬
‫שס"ט סק"ג והיינו טעמא דאנו דנין לעולם ביי ישראל לחברו בדיני ישראל ואין משגיחין בדיניהם‬
‫ולפיכך יש לתמוה על הכתוב במרדכי פ' הגוזל בתראבשם ר"י ב"פ דדן במי שמכר את המשכון סוף שנה מד"ד והביא ראי'‬
‫מפ"ק דגיטין ותימה מה נשתנה דין זה מכל דיני תורה שבין ישראל לחברו ובד"מ בטור סי' ע"ג ס"ק ו' פי' דברי המרדכי‬
‫דד"ד חשיב כמנהג והמלוה סתם ולא פירש זמן דעתו כפי הנהוג עם העכו"ם אבל לשון המרדכי צ"ע ועי' בתשובת הרי"י‬
‫בב"י סי' שס"' אח"כ ראיתי בש"ך סי' ע"ג ס"ק ל"ט פי' ג"כ דברי המרדכי משום מנהג ול' הש"ך ז"ל קשה לכוין שאין חילוק‬
‫בין דין מפורש לאינו מפורש ואין כלל דין שאינו מפורש שהכל מפורש בתורה אלא שכן הוא הדין שאם משכנו סתם צריך‬
‫‪70‬‬
‫ב"ד לשקול את האומד עד כמה מחל לו שלא יתבענו ודינא דמלכותא מכרעת את האומד וכיון דמורגל אצלנו דינא‬
‫דמלכותא דינא אף שזה רק בתנאים מיוחדים מ"מ זה משפיע על בני אדם לסמוך בסתמא על שיעור שהם דנים וזו כונת‬
‫הראב"ד בש"ך ס"ק ל"ו ונמצא דאנו דנין בדיננו ולא בדיניהם‬
‫כתבי הגאון רבי יוסף אליהו הענקין זצ"ל ח"ב סימן צו (עמ' קעד)‬
‫דינא דמלכותא ‪ -‬חמסנותא\גזלנותא דמלכותא‬
‫רמב"ם שם הלכה יג‪-‬יד‬
‫וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצרו אינה גזל ומותר ליהנות בה והלוקח אותה מן‬
‫המלך הרי היא שלו ואין הבעלים מוציאין אותה מידו‪ ,‬שזה דין המלכים כולם ליקח כל ממון שמשיהם כשכועסין עליהם‬
‫והרי המלך הפקיע שעבודן ונעשית חצר זו או שדה זו כהפקר וכל הקונה אותה מן המלך זכה בה‪ .‬אבל מלך שלקח חצר‬
‫או שדה של אחד מבני המדינה דרך חמס שלא כדינין שחקק הרי זה גזלן והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו‪.‬‬
‫כללו של דבר כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא יהיה לאדם אחד בפני עצמו אינו גזל וכל שיקח מאיש זה בלבד שלא‬
‫כדת הידועה לכל אלא חמס את זה הרי זה גזל‪ .‬לפיכך גבאי המלך ושוטריו שמוכרים השדות במס הקצוב על השדות‬
‫ממכרן ממכר אבל מס שעל כל איש ואיש אינו גובה אלא מן האדם עצמו ואם מכרו השדה במס שעל הראש הרי זה אינו‬
‫ממכר אלא אם כן היה דין המלך כך‪.‬‬
‫מגיד משנה שם הלכה יג‬
‫אבל מלך וכו'‪ .‬כבר הודו לו כל בעלי הוראה וכו' וכן עיקר דדינא דמלכותא דינא אבל גזלנותא דמלכותא לאו דינא והרי‬
‫הוא גזל גמור וקרקע אינה נגזלת ולעולם ברשות הבעלים הוא וזה מבואר בהרבה מקומות ועוד הוסיף הרמב"ן ז"ל ואמר‬
‫שאם בא מלך לעשות דין חדש אע"פ שחקק אותו לכל אם לא היה כן מחוקי המלכים הראשונים לאו דיניה דינא ואין כן‬
‫דעת רבינו ז"ל ורבותינו ז"ל אלא הרי הוא יכול לעשות דין חדש ולומר כל העושה כך יענש כך ועונשו עונש מן הדין‪:‬‬
‫שלחן ערוך שם סעיף ח‬
‫וכן מלך שכעס על אחד מעבדיו ושמשיו מבני המדינה ולקח שדהו או חצירו‪ ,‬אינו גזל‪ ,‬ומותר ליהנות בה; והלוקחה‬
‫מהמלך הרי היא שלו‪ ,‬ואין הבעלים מוציאין אותה מידו‪ .‬אבל מלך שלקח שדה או חצר של אחד מבני המדינה שלא‬
‫בדינים שחקק‪ ,‬הרי זה גזלן‪ ,‬והלוקח ממנו מוציאין הבעלים מידו‪ .‬כללו של דבר‪ ,‬כל דין שיחקוק אותו המלך לכל ולא‬
‫יהיה לאדם אחד בפ ני עצמו‪ ,‬אינו גזל; וכל שיקח מאיש זה בלבד‪ ,‬שלא כדת הידוע לכל‪ ,‬אלא חמס את זה‪ ,‬הרי זה גזל‪...‬‬
‫דיני נפשות של שור‬
‫רמב"ם הלכות נזקי ממון יא‪:‬ז‬
‫שור תם שהמית והזיק דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות‪ ,‬ומועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות‬
‫וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות‪ .‬קדמו ודנוהו דיני נפשות תחלה חוזרין ודנין אותו דיני ממונות‪.‬‬
‫סנהדרין לו‪:‬‬
‫רמב"ן בראשית פרשת נח פרק ט‬
‫מיד כל חיה אדרשנו ‪ -‬תמה אני‪ ,‬אם הדרישה כמשמעה‪ ,‬מיד החיה כמו מיד האדם להיות עונש בדבר‪ ,‬ואין בחיה דעת‬
‫שתענש או שתקבל שכר‪ .‬ואולי יהיה כן בענין דם האדם לבדו‪ ,‬שכל החיה שתטרוף אותו תטרף כי גזרת מלך היא‪ ,‬וזה‬
‫טעם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו (שמות כא כח)‪ ,‬ואיננו להעניש את בעליו בממון‪ ,‬כי אפילו שור המדבר חייב‬
‫מיתה (ב"ק מד ב)‪ .‬וצוה כן בבני נח כבישראל‪:‬‬
‫מורה נבוכים ג‪:‬מ‬
‫והריגת הבהמה כאשר היא הורגת אדם אינו עונש לה כפי שמלעיזים עלינו המורדים‪ ,‬אלא היא עונש לבעליה‪ .‬לכן‬
‫נאסרה ההנאה מבשרה כדי שבעליה של הבהמה יפליג לשמור אותה וידע שאם היא תהרוג קטן או גדול בן חורין או עבד‬
‫הוא בהכרח יפסיד את מחירה‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ה‪:‬ב‬
‫‪71‬‬
‫אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה בין דיני נפשות של אדם בין דיני נפשות של בהמה‪,‬‬
‫לפיכך אין דנין שור הנסקל ולא הבהמה הנרבעת או הרובע אלא בבית דין של עשרים ושלשה‪ ,‬אפילו ארי ודוב וברדלס‬
‫שהן בני תרבות ויש להן בעלים שהמיתו מיתתן בעשרים ושלשה‪ ,‬אבל נחש שהמית אחד הורג אותו‪/+.‬השגת הראב"ד‪ /‬אין‬
‫דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה וכו' אבל נחש שהמית אחד הורג אותו‪ .‬א"א זהו כר' עקיבא ולא ידעתי למה‪+.‬‬
‫ראה‪ :‬תוכן העדות או כוונת העדים‬
‫דם נבילה‬
‫עדיות ה‪:‬א‬
‫רבי יהודה אומר ששה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל דם נבלות בית שמאי מטהרין ובית הלל מטמאין‬
‫רש"ש שם‬
‫דם נבלות כו' וב"ה מטמאין‪ .‬בפי' הראב"ד מוכח דאינו אלא מדרבנן דגזרו משום כזית בשר ונראה שכוון בזה לתרץ‬
‫קושיית התוס' במנחות (קד) ד"ה הואיל דמוכח מכ"ד דדם אינו כבשר והתוי"ט לקמן רפ"ח רצה להעמיס בפי' הר"ב דב"ה‬
‫אינן מטמאין אלא טומאת משקין ותימה דבכריתות (כא) מוכח להדיא דמטמא מדאורייתא טומאת נבלה דקאמר שם‬
‫ואם דם מטמאה טומאה חמורה דתנן דם נבלות כו' והתם אדרשא דקרא קאי וש"מ דהוא מה"ת‪:‬‬
‫פסחים כב‪.‬‬
‫פסחים כב‪.‬‬
‫מתיב רבי יצחק נפחא‪ :‬והרי גיד הנשה‪ ,‬דרחמנא אמר אעל כן לא יאכלו בניישראל את גיד הנשה‪ ,‬ותנן‪ :‬שולח אדם ירך‬
‫לנכרי‪ ,‬וגיד הנשה בתוכו‪ ,‬מפנישמקומו ניכר! ‪ -‬קסבר רבי אבהו‪ :‬כשהותרה נבילה ‪ -‬היא וחלבה וגידההותרה‪ - .‬הניחא‬
‫למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם!‪ ,‬אלא למאן דאמר איןבגידין בנותן טעם‪ - ,‬מאי איכא למימר? ‪ -‬מאן שמעת ליה דאמר‬
‫אין בגידיןבנותן טעם ‪ -‬רבי שמעון‪ ,‬ד תניא‪ :‬האוכל מגיד הנשה של בהמה טמאה‪ ,‬רבייהודה מחייב שתים‪ ,‬ורבי שמעון‬
‫פוטר‪ .‬רבי שמעון הכי נמי דאסר בהנאה‪.‬דתניא‪ :‬גיד הנשה מותר בהנאה‪ ,‬דברי רבי יהודה‪ ,‬ורבי שמעון אוסר‪.‬‬
‫והרי דם‪ ,‬דרחמנא אמר בכל נפש מכם לא תאכל דם‪ ,‬ותנן‪ :‬אלו ואלומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון‪ ,‬ונמכרין לגננין‬
‫לזבל‪ ,‬ומועלין בו! ‪-‬שאני דם דאיתקש למים‪ ,‬דכתיב גלא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים‪ ,‬מהמים מותרין ‪ -‬אף דם מותר‪.‬‬
‫ ואימא כמים המתנסכים על גבי המזבח! ‪-‬אמר רבי אבהו‪ :‬כמים ‪ -‬רוב מים‪ .‬מידי רוב מים כתיב? אלא אמר רב‬‫אשי‪:‬כמים הנשפכין! ולא כמים הניסכין‪ - .‬ואימא כמים הנשפכין לפני עבודהזרה! ‪ -‬התם נמי ניסוך איקרי‪ ,‬דכתיב דישתו‬
‫יין נסיכם‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה והרי‬
‫חולין פט‪.‬‬
‫תורה תמימה במדבר יט‪:‬ה הערה לא‬
‫ודע דבספרי זוטא איתא ואת בשרה יכול פרט לדמה ת"ל ואת דמה‪ ,‬ומבואר מזה דדם אינו בכלל בשר‪ ,‬והתוס' בפסחים‬
‫כ"ב א' ד"ה והרי חקרו בזה‪:‬‬
‫בית יוסף יורה דעה ק‪:‬ב‬
‫ומ"ש אבל שומנו אסור מדרבנן וצריך ס' כנגדו להתיר הרוטב‪ .‬כן פירש רש"י (שם) אהא דאסיקנא הלכתא אין בגידין‬
‫בנ"ט וכ"כ הרי"ף (לד‪ ).‬והרא"ש (סי' לב) והר"ן שם (לד ריש ע"ב) וכ"פ הרמב"ם בפט"ו מהמ"א (הי"ז) וכן העלה הרשב"א‬
‫בתורת הבית (הארוך ב"ד ש"א יח‪ ).‬דשומן הגיד וקנוקנות שבו הרכים אוסרים בנ"ט ושלא כדברי הר"מ שכתבו התוספות‬
‫בפג"ה (צז‪ .‬ד"ה שאני חלב) דשומן גיד נמי אינו אוסר בנ"ט כשם שאין הגיד אוסר‪:‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' קסב בהערה‬
‫דמים תרתי משמע‬
‫מגילה יד‪:‬‬
‫‪72‬‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין יח‪:‬ו‬
‫ג זירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים‪ ,‬וזה שהרג יהושע עכן‬
‫ודוד לגר עמלקי בהודאת פיהם הוראת שעה היתה או דין מלכות היה‪ ,‬אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה‬
‫בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה‪ ,‬שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין‬
‫עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא‪.‬‬
‫רדב"ז שם‬
‫גזירת הכתוב הוא וכו'‪ .‬תניא מי שבא לב"ד ואמר הלקוני אין מלקין אותו והכי אמרינן בכל דוכתא אין אדם משים עצמו‬
‫רשע והטעם שכתב רבינו לא שייך גבי מלקות ולפיכך כתב וכללו של דבר גזירת המלך היא ואין אנו יודעים הטעם‬
‫ואפשר לתת קצת טעם לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב"ה שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח) הילכך לא‬
‫תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא אבל ממונו הוא שלו ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה‬
‫עדים דמי וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה‬
‫מיתה לפי שאין נפשו קניינו‪ .‬ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר‪:‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' רמ – אין לו דמים‬
‫דעת אחרת מקנה לקטן‬
‫יבמות צט‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין סח‪:‬‬
‫מים חיים‪ ,‬שו"ת סימן ד' (לבעל הפרי חדש‪ ,‬אוצר החכמה‪)HebrewBooks ,‬‬
‫שא לת המזכה לכהן קטן אחד מעשרים וארבעה מתנות כהונה מבעיא לן אם מקיים נתינה בהכי או לא‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬מסתברא כיון דלא כתב ביה קרא אלא כהן אף כהן קטן מקרי כהן ודמיא להא דאמרינן בפרק ד' מיתות דף נ"ד‬
‫איש פרט לקטן אשר ישכב את זכר בין גדול ובין קטן וכתב רש"י אשר ישכב את זכר מדלא כתיב איש לא חילק‬
‫במשכבים בין גדול ובין קטן ע"כ וה"נ מדלא כתיב איש בין כהן גדול ובין כהן קטן משמע והכי מוכח מהא דאיתא‬
‫ביבמות בפרק נושאין יבמות צט דעשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן וכו' ואמרינן‬
‫עלה בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו ופירש רש"י וזילותא דתרומה לחלק להן בגורן לעין כל ע"כ וטעמא‬
‫משום זילותא ולעין כל אבל בבית חולקין להן ושפיר מקיים נתינה בהו והתוס' ד"ה ואלו הוסיפו עוד דאם יודע לישא‬
‫את כפיו חולקין לו אפילו בגורן כדאיתא בסוף פרק לולב הגזול וע"ש‪.‬‬
‫ומיהו כי דייקינן ביה שפיר היינו דוקא בקטן שכשנותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו דבכה"ג איתא בפרק התקבל גיטין‬
‫סד דזוכה לעצמו וכן דעת ר"ן שבא בחדושיו לשם וכן דעת התוספות בראש פרק בן סורר ומורה סנהדרין ס"ח ד"ה קטן‬
‫וכן דעת הרמב"ם בפרק ח' מהלכות לולב וכמ"ש המ"מ בפרק כ"ט מהלכות מכירה ה"א דקטן שהגיע לכלל מדה זו אי‬
‫איכא דעת אחרת מקנה אותו אית ליה זכייה מן התורה ודלא כהנ"י בפרק קמא דמציעא ו דס"ל דאף בדעת אחרת מקנה‬
‫לית ליה זכייה אלא מדרבנן וכן נראה בדעתו של המ"מ שהרי בפ"ר מהלכות זכייה על מה שכתב הרב שקטן שנותנין לו‬
‫צרור וזורקו אגוז ונ וטלו זוכה לעצמו כתב המ"מ ופי' זוכה כשיש דעת אחרת מקנה ובפרק כ"ט מהלכות מכירה דין ו'‬
‫כתב המ"מ גופיה דזוכה לעצמו הוי מדבריהם אלמא דס"ל להמ"מ דאף בדעת אחרת מקנה לית ליה זכייה אלא מדרבנן‬
‫וקצת תימא יש בזה שמאחר שכתב בתחלת הפרק בשם י"א דקטן זוכה לעצמו ד"ת כשיש דעת אחרת מקנה ושכן נראה‬
‫דעת הרמב"ם איך כתב בסתם הפך דעתם ז"ל ואין לומר דההיא דזוכה לעצמו מפרשה המ"מ במקח‪.‬‬
‫דהא קתני הפעוטות מקחן מקח משמע דבבציר מהכי לא ואי אידי ואידי חד שעורא היא מאי קמ"ל רבא מתני' היא‬
‫ובדעת הר"ן ליכא למידק מידי מאי ס"ל בדעת אחרת מקנה אי אית ליה זכיה מן התורה או לא‪...‬‬
‫באופן שזכינו לדין דדעת רוב הפוסקים דקטן אית ליה זכיה מן התורה בדעת אחרת מקנה ומקרי נתינה וקרינן ביה שפיר‬
‫ונתן לכהן כיון שהגיע למדרו ירור וזורקו אגוז ונוטלו‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות שבת כג‪:‬ט‪ ,‬יד‬
‫ואין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן‪.‬‬
‫‪/+‬השגת הראב"ד‪ /‬ואין מגביהין תרומות‬
‫ומעשרות בשבת מפני שנראה כמתקן דבר שלא היה מתוקן‪ .‬א"א ואפי' ליתן לכהן בו ביום‪+.‬‬
‫‪73‬‬
‫אין דנין בשבת ולא חולצין ולא מיבמין ולא מקדשין גזירה שמא יכתוב‪ ,‬ואין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין מפני‬
‫שהוא כמקח ו ממכר‪ ,‬ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה למקדיש אותן פירות שהפריש‪ ,‬ועוד מפני שהוא כמתקן‬
‫אותן בשבת‪ ,‬ואין מעשרין את הבהמה גזירה שמא ירשום בסיקרא‪ ,‬ומקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביום טוב שזו‬
‫מצות היום היא‪ ,‬וכשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת‪.‬‬
‫מגיד משנה שם‬
‫ואין מגביהין תרומות ומעשרות שזה דומה וכו'‪ .‬כבר נזכר דין זה למעלה וחזר רבינו ושנאו כאן לפי שיש שתי סבות‬
‫לאיסורו כמ"ש והאחת היא מענין הנזכר למעלה שהוא מפני איסור מכה בפטיש והאחרת מפני מה שנכתב כאן שהוא‬
‫מפני איסור הכתיבה לפי שרבינו כותב על הסדר של דבריהם מפני האבות על סדר חיוב האבות מלאכות‪:‬‬
‫חולין קלג‪.‬‬
‫שלחן ערוך חושן משפט רמג‪:‬טו‬
‫ש"ך חושן משפט רמג‪:‬ו‬
‫קצות החושן רמג‪:‬ד‬
‫ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה‪ .‬ראיתי בקונטרס מים חיים להגאון המחבר פרי חדש (בשו"ת סי' ד') שהעלה דמותר ליתן‬
‫לכהן קטן פדיון חמש סלעים דבן מהאי טעמא דדעת אחרת מקנה אית ליה לקטן זכיה מן התורה וכמ"ש תוס' פרק‬
‫התקבל (גיטין סד‪ ,‬ב ד"ה שאני)‪ .‬והביא ראיה מהא דאמרינן בפרק נושאין על האנוסה (יבמות) דף צ"ט (ע"ב) עשרה אין‬
‫חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן‪ ,‬והטעם משום זילותא דתרומה לחלק להם בגורן לעין כל‬
‫וכלם משגרים להם לבתיהם‪ ,‬ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות ע"ש‪.‬‬
‫ולענ"ד לא שייך במתנות דעת אחרת מקנה‪ ,‬דכיון דקי"ל טובת הנאה אינו ממון (עיין ש"ך סימן ש"נ) א"כ אין לבעלים‬
‫במתנות כלום ואינו זוכה הכהן במתנות אלא לעצמו והו"ל כמו מציאה דאינו דעת אחרת מקנה‪ .‬וראיה מדברי תשובת‬
‫מיימוני לספר נזיקין סי' ה' ע"ש בראובן שיש לו חצי מעשר שיש לו רשות ליתנו לכל מי שירצה‪ ,‬אם יכול לתתו לבניו‬
‫ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון‪ ,‬אעפ"י ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה‪ ,‬נראה‬
‫לי דכל זמן שהם סמוכים על שולחנו אינו יכול ליתן אפילו הן גדולים‪ ,‬דקי"ל כר' יוחנן (ב"מ יב‪ ,‬ב) אפילו גדול וסמוך זהו‬
‫קטן‪ .‬ופירש ר"ת (שם תוד"ה רבי יוחנן) דה"ה אפילו בעלמא בלא מציאה כו'‪ ,‬ואעפ"י שרבינו שמשון משפיירא חולק על‬
‫ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה אותו להיכא דאיכא דעת אחרת מקנה‪ ,‬אנן עבדינן כר"ת ולחומרא‪ ,‬ועוד‬
‫יכול להיות בנדון זה כיון דלית להו לבעלים אלא טובת הנאה לא חשיב כדעת אחרת מקנה אלא כמציאה‪ ,‬דקי"ל בפ"ק‬
‫דקידושין (נח‪ ,‬ב) טובת הנאה אינו ממון‪ .‬ואע"ג דבפ"ק דמציעא (יא‪ ,‬ב) מפליג דקאמר דעת אחרת מקנה שאני גבי רבן‬
‫גמליאל וזקנים במתנות כהונה כו '‪ ,‬שאני התם דהא מקנה להם חצירו כמו כן‪ ,‬אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא‬
‫מתנות כהונה ולויה ליכא לפלוגי בין מציאה זה לדעת אחרת מקנה אותו כיון דטובת הנאה אינו ממון‪ ,‬וכן פירש שם‬
‫ריב"ן בהדיא ע"ש‪ .‬והובא ג"כ במרדכי פ"ק דמציעא (סי' רמ"א) ע"ש‪ .‬וא"כ הא דמשגרין להם לבתיהם תו אי אפשר לומר‬
‫משום דעת אחרת מקנה כיון דטובת הנאה אינו ממון‪ ,‬אלא דגבי פדיון חמש סלעים דבן כיון דאפילו קורא שם חייב‬
‫באחריותן עד שיבואו ליד כהן וממון דידיה הוא והו"ל דעת אחרת מקנה‪ ,‬דאע"ג דצריך ליתן לאיזה כהן חמש סלעים דבן‬
‫אבל לא אותן מעות שנותן עתה לכהן דקריאת שם אינו חל עליהן‪.‬‬
‫ומהאי טעמא נמי נראה דה"ה בהך דתשובת מיימוני ומרדכי‪ ,‬היינו דוקא בנדון דהתם שיש לו חצי מעשר והיינו שכבר‬
‫הופרש והוא ממון עניים‪ ,‬ומש"ה אינו יכול ליתן לבניו של שמעון קרובו העשיר ומשום דהו"ל כמו מציאה שאין בו דעת‬
‫אחרת‪ ,‬אבל אם עדיין ל א הפריש מעות עני אע"ג דמגיע ממנו מעשר בתורת נדר שנדר ליתן מעשר‪ ,‬יוכל ליתן לבניו של‬
‫שמעון העשיר‪ ,‬דכל זמן שלא הפריש הו"ל ממון דידיה ממש ולא הוי של עניים כלל‪ ,‬ואע"ג דמפריש נמי עדיין יוכל‬
‫להלוות ולתת אחרים תחתיהם כל זמן שלא בא ליד גבאי‪ ,‬היינו אם ילוונו כיון דמותר בהנאה יוכל ליתן אחרים‪ ,‬אבל כל‬
‫זמן דאינו מוציאו (לרשותו) [מרשותו] הו"ל ממון עניים ממש‪ ,‬אלא דגבי פדיון חמש סלעים לא שייך דין הפרשה כלל‬
‫וא"כ הו"ל לעולם דין מתנה שדעת אחרת מקנה אותו‪.‬‬
‫אבל אכתי תיקשי טעמא דמשגרין לבתיהם כיון דבמתנות כהונה לא אמרינן דעת אחרת מקנה‪ .‬ועוד קשיא לי טובא לפי‬
‫טעמא שכתב פרי חדש בהא דמשגרין לבתיהם משום דעת אחרת מקנה‪ ,‬א"כ הא תינח קטן וחרש‪ ,‬אבל שוטה דאפילו ע"י‬
‫דעת אחרת מקנה אינו זוכה לעצמו וכמ"ש הרמב"ם פרק כ"ט ממכירה (ה"ד) דשוטה אינו זוכה‪ ,‬וכתב עלה הרב המגיד‬
‫והוא פשוט‪ ,‬וכ"כ בטור ושו"ע סימן רל"ה (סעיף כ') וסימן זה סעיף ט"ז‪ ,‬ומדתני ואלו הן חש"ו כו' וכלם משגרין לבתיהם‪,‬‬
‫הרי שוטה נמי בכלל וזה לית ליה זכיה מנפשיה אפילו בדעת אחרת מקנה‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫ולכן נראה לענ"ד בטעמא דהך מלתא דחש"ו יש להם זכיה במתנות כהונה‪ ,‬היינו משום דממון כהנים [הם] וכבר זכתה‬
‫בהם התורה לכהנים‪ ,‬א"כ אפילו כהן קטן נמי‪ ,‬כמו בירושה דאית להו‪ ,‬וכי קא זכו מדידהו קא זכו‪ .‬וכן בחמש סלעים דבן‬
‫כיון דחוב הוא לכהנים א"כ קטן נמי אית ליה זכיה‪ ,‬ועיין תוס' ריש פרק בן סורר (סנהדרין סח‪ ,‬ב) ד"ה קטן אי אתה צריך‬
‫לחזור אחריו שהקשו מנא ליה להאי קטן ממון‪ ,‬וע"ש שכתבו במעשה ידיו דמלאכתו ושכר טרחו שלו מדאורייתא ע"ש‪,‬‬
‫ומבואר מזה דכל שמגיע לו עבור שכירות הוי שלו וזכה במה שנתן לו בעה"ב כיון דמגיע לו‪ ,‬א"כ ה"ה חוב דפדיון הבן‬
‫זוכה הקטן במה שניתן לו עבור חוב‪ ,‬דגבי פדיון הבן נמי שעבודא דאורייתא כמו בשאר חובות ודו"ק‪.‬‬
‫אמ נם במתנות עניים מבואר להדיא בש"ס פ"ק דמציעא (יב‪ ,‬א) גבי לקט ופיאה דקטן אינו זוכה מדאורייתא‪ .‬ואפשר‬
‫לומר דמתנות עניים שאני דכתיב (ויקרא יט‪ ,‬י) לעני ולגר תעזוב אותם וא"כ אינו אלא עזיבה שיזכו בו בעצמם‪ ,‬ומש"ה‬
‫כל שאין לו יד לזכות לא זכה‪ ,‬אבל במתנות כהנים דלא כתיב בהו עזיבה הוי ליה ממון כהנים ממש ומש"ה שוטה נמי‬
‫זוכה בדבר שיש לו‪ ,‬ומתנות כהונה כעין שכירות לכהנים חלף עבודה‪ ,‬ואפילו כהנים שפסולין לעבודה נמי יש להם זכיה‪,‬‬
‫וכבר כתבו תוס' דיש לקטן זכיה עבור שכירות‪ ,‬ולא אמרינן נהי דיש לו חוב אבל אכתי היכי זוכה במה שנותן לו בעה"ב‪,‬‬
‫אלא צ"ל דכיון דמגיע לו עבור החוב זוכה במה שנותן לו בעה"ב‪ ,‬וה"נ זוכה חש"ו במתנות כהנים שלהם ולא כן במתנות‬
‫עניים וכמ"ש ודו"ק‪.‬‬
‫ועוד נראה דכיון דקי"ל פרעון בע"כ שמיה פרעון‪ ,‬והא דבעי לה בפרק מי שאחזו (גיטין עד‪ ,‬ב) נתינה בע"כ שמיה נתינה‪,‬‬
‫כבר כתב הרשב"א בחידושיו שם (עה‪ ,‬א ד"ה מכלל) דע"כ לא מיבעי ליה אלא בנתינה בע"כ גבי תנאי (דהוי) [דלא הוי]‬
‫חיובו של נותן‪ ,‬אבל בחוב כיון דהוא חיובו של הלוה נפטר מחיובו בע"כ של המלוה‪ ,‬ואין אנו יכולין להעמידו בחובו‬
‫בע"כ אם רוצה ליפטר מחיובו ע"ש‪ ,‬וא"כ במתנות כהונה נמי אפילו בע"כ שמיה נתינה וכמ"ש בקונטרס מים חיים שם‬
‫בשו"ת (סי' ה') שהיה כהן אחד בכפר וישראל אחד היה צריך לפדות בן בכור והכהן לא רצה לקבל‪ ,‬והעלה שם בתשובה‬
‫דנתינה בע"כ שמיה נתינה ע"ש‪( .‬ודברינו) [ודבריו] נכונים דאין אנו יכולין להעמיד את זה בחובו וכמ"ש הרשב"א‪ ,‬א"כ‬
‫כיון דאפ ילו בע"כ שמיה נתינה א"כ ממילא גם בנותן לחש"ו נפטר‪ ,‬דאמרינן ביבמות פרק חרש (קיג‪ ,‬ב) דבר תורה שוטה‬
‫מתגרשת כיון דפקחת נמי בע"כ מתגרשת ולא בעינן דעתה‪ ,‬אלא הא דשוטה אינה מתגרשת משום דמשלחה וחוזרת ע"ש‪,‬‬
‫וא"כ הכא דבע"כ נמי ולא בעינן דעת כהן א"כ שוטה נמי‪ .‬וגם לפי טעמא שם דשוטה אינה מתגרשת דכתיב (דברים כד‪,‬‬
‫א) ונתן בידה יצאה שוטה דלית לה יד ע"ש‪ ,‬הכא גבי מתנות כהונה דלא כתיב ונתן ליד הכהן אלא ונתן לכהן‪ ,‬א"כ אפילו‬
‫בחש"ו יוצא ידי נתינה ואכתי צ"ע‪.‬‬
‫והא דכתבו הפוסקים בכהן שאינו רוצה לקבל בכור בהמה מישראל מחמת טורח טיפולו‪ ,‬דאינו רשאי משום דהוא‬
‫כמבזה מתנות כהונה‪ ,‬והוא באשר"י סוף בכורות (הל' פדיון בכור סי' ב') ובהגהת אשר"י פ"ג דביצה (סי' ו') ובשו"ע יו"ד‬
‫סימן ש"ו (סעיף ד') ע"ש‪ ,‬ותיפוק ליה דנתינה בע"כ שמיה נתינה‪ .‬דליתיה‪ ,‬דלא אמרו בע"כ שמיה נתינה אלא שיפטור‬
‫הנותן מחיובו אבל המק בל אם אינו רוצה אינו זוכה בע"כ וכמ"ש שם הרשב"א בפרק מי שאחזו ע"ש‪ ,‬וה"נ אם הנותן‬
‫מתנות בע"כ שמיה נתינה שלא להעמידו בחיובו בע"כ‪ ,‬אבל הכהן נמי אינו זוכה בע"כ‪ ,‬ומש"ה כשמסרהב לקבלו אינו‬
‫אלא משום מבזה מתנות‪.‬‬
‫ובתוס' פ"ק דקידושין דף (ט') [ח'] (ע"א ד"ה מנא אמינא) בהא דאמר רב יוסף (שם ז‪ ,‬ב) שיראי צריכי שומא‪ ,‬וללישנא‬
‫קמא שם משום דלא סמכה דעתה‪ ,‬אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא עגל זה לפדיון בני טלית זה לפדיון בני לא אמר‬
‫כלום‪ ,‬עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני בנו פדוי‪ ,‬וכתבו שם תוס' ז"ל‪ ,‬ללישנא קמא מייתי ראיה עכ"ל‪ .‬וכיון דבמתנות‬
‫כהונה אפילו בע"כ שמיה נתינה א"כ למה בעינא סמיכת דעת הכהן‪ .‬ובספר עצמות יוסף שם (הלכה ט"ז) כתב וז"ל‪ ,‬אם‬
‫נתן לכהן ה' סלעים מה לנו בידיעת כהן כיון שכבר נתן לו ה' סלעים‪ ,‬ונראה דכיון שהכהן הוא אדון בכור זה אם אין לו‬
‫ידיעה בשיווי הדמים אין בנו פדוי וצריך דע ת‪ ,‬כמו שהאשה צריכה לידע שיעור הקידושין ע"ש‪ .‬ולפי מ"ש בשם הפר"ח‬
‫גבי פדיון חמש סלעים דאפילו בע"כ מהני א"כ מוכח דלא בעינן דעת כהן כלל‪ ,‬וכן נראה‪ ,‬דהא לא עדיף מבע"ח דפרעון‬
‫בע"כ שמיה פרעון‪ .‬ובדרישה ביו"ד סימן ש"ה (ע"ש אות א') כתב בהא דנוהגין עכשיו לפדות באבנים טובות ומרגליות בלי‬
‫שומא‪ ,‬משום דגבי כהן אין צריך דעתו ע"ש‪ ,‬והוא נגד דברי תוס' קידושין הנזכר דכתבו דצריך סמיכת דעתו‪.‬‬
‫והנה אפשר לומר דאע"ג דפרעון בע"כ שמיה פרעון‪ ,‬היינו כשרוצה ליתן לידו והוא אינו רוצה לקבל זורקו לו בפניו‪ ,‬אבל‬
‫כשרוצה לקבלו בידו צריך ליתן ליד ו כמבואר בטור ושו"ע סימן ק"ך א"כ ה"נ בפדיון הבן דצריך ליתנו לכהן בכדי שיהיה‬
‫סמכה דעתו בהם‪ ,‬ומש"ה צריכי שומא כסברת תוס'‪ ,‬ואם אינו רוצה לקבל רשאי לזרקו בפניו וא"כ דברי הפר"ח נכונים‪.‬‬
‫אלא דאכתי לבי מגמגם משום דמשמע בסימן ק"ך שם דהא דצריך ליתנו לידו כשרוצה לקבלו אינו אלא משום דאומר‬
‫המלוה אילו נתתו לידי הייתי שומרו וע"ש‪ ,‬וא"כ אכתי אינו צריך סמכיה דעתיה דכהן‪ .‬ולכן נראה מדברי התוס' דאע"ג‬
‫דפרעון בע"כ שמיה פרעון אבל מתנות כהונה בעינן דרך נתינה ואינו יוצא בנתינה בע"כ‪ ,‬ומש"ה בעי סמיכת דעת כהן‪,‬‬
‫וצ"ע בכל זה‪:‬‬
‫נתיבות המשפט שם בביאורים ס"ק ח‬
‫‪75‬‬
‫דעת אחרת מקנה‪ .‬בקצוה"ח [סק"ד] הביא בשם הפרי חדש [בתשובה סי' ד'] דמותר ליתן לכהן קטן ה' סלעים של‬
‫בכור‪ ,‬דהקטן זוכה בהן מטעם דדעת אחרת מקנה אותן‪ ,‬וראיתו מהא דיכול לשגר מתנות כהונה לחרש שוטה וקטן‬
‫[יבמות צ"ט ע"ב]‪ ,‬ומשמע דכהן קטן זוכה במתנות‪ .‬ותמה עליו‪ ,‬דהא מבואר במרדכי פ"ק דמציעא [סי' רמ"א] דבמתנות‬
‫כהונה כיון דטובת הנאה לאו ממון לא חשיב כדעת אחרת מקנה‪ ,‬רק שבה' סלעים דלא שייך ביה דין הפרשה וממון דידיה‬
‫הוא שייך ביה דעת אחרת מקנה‪ .‬ועוד‪ ,‬דאי אפשר לומר כלל הטעם דמשגרין לבתיהן הוא משום דדעת אחרת מקנה‪ ,‬דהא‬
‫משגרין ג"כ לשוטה דלא מהני ביה דעת אחרת מקנה‪ .‬ולזה כתב הוא הטעם‪ ,‬דאף דמתנות עניים אין הקטן יכול לזכות בו‬
‫כמבואר פ"ק דמציעא [י"ב ע"א] גבי לקט ופיאה‪ ,‬היינו משום דכתיב בהו עזיבה‪ ,‬אבל מתנות כהונה שהכהנים זוכין בהן‬
‫חלף עבודתם דמי לשכירות הקטן שהקטן זוכה בו מדאורייתא כמ"ש התוספות ר"פ בן סורר [סנהדרין ס"ח ע"ב ד"ה קטן]‬
‫[ולא נהירא לפענ"ד‪ ,‬דקטנים לאו בני עבודה נינהו]‪ .‬ועוד‪ ,‬כיון דפרעון בעל כרחו שמיה פרעון מהני אף בקטן כיון שא"צ‬
‫דעת‪ ,‬כמו בגירושין דבעל כרחה דמהני מדאורייתא אפילו בשוטה‪ ,‬והכא נמי נפטר מחיובו כשנותן לו בעל כרחו אף‬
‫שהכהן זוכה בו בעל כרחו‪ ,‬עכ"ל קצות החושן‪.‬‬
‫ולבסוף שדא ביה נרגא‪ ,‬מהא דצריך שומא בנתינת חמש סלעים לפדיון הבן משום דלא סמכא דעתיה דכהן בלא שומא‪,‬‬
‫משמע דבעינן דעת כהן ואינו יוצא בנתינה בעל כרחו‪ ,‬עיין שם‪ .‬ולפענ"ד‪ ,‬דבמתנות כהונה הא דמשגרין לחרש שוטה‬
‫וקטן הטעם הוא‪ ,‬דהא דכתב רחמנא ונתן‪ ,‬לאו משום דיש חיוב על הבעלים‪ ,‬רק שרחמנא זיכה להבעלים בטובת הנאה‬
‫שהם יהיו יכולין ליתן לאיזה כהן שירצו‪ ,‬ואם רוצין להפקיר טובת ההנאה אין עליהם שום חיוב נתינה לכהן‪ .‬תדע‪ ,‬דהא‬
‫יכול לקדש האשה בתרומה [קדושין נ"ח ע"א] דהיינו בטובת הנאה שיש לו בה‪ ,‬הרי מוכח שאין עליו חיוב נתינה לכהן‪,‬‬
‫וממילא יכול ליתנה לחרש שוטה וקטן‪ ,‬כיון שאין צריך לזכותו להכהן והכהן יכול ליקח אותו בעצמו א"כ אף חרש שוטה‬
‫וקטן יכול ליקח‪ .‬אמנם בשנת הביעור דצריך לזכות כמבואר בפ"ק דמציעא [י"א ע"א] גבי מעשר נתון ליהושע ומקומו‬
‫מושכר‪ ,‬בכדי שיצא מרשותו‪ ,‬לא מהני מה שנותן לחרש שוטה וקטן‪ ,‬אם לא שאכל אותן תיכף ובאכילתן יוצא מרשותו‪.‬‬
‫אך בחמש סלעים של בכור ודאי לא שייך ביה לומר [דיפקיר] טובת הנאה‪ ,‬דבפדיון בכור יש שעבוד הגוף ושעבוד נכסי‬
‫כמבואר בבכורות [מ"ח ע"א]‬
‫ומ"מ מה שהביא בקצוה"ח בשם הפר"ח שיכול ליתן להכהן בעל כרחו ונפטר מפדיונו דהא נתינה בעל כרחו ופרעון בעל‬
‫כרחו שמה נתינה ופרעון‪ ,‬ע"ש‪ ,‬נראה לפענ"ד לא נהירא לומר כן‪ ,‬דדוקא כשחייב למלוה מיוחד‪ ,‬פרעון בעל כרחו שמיה‬
‫פרעון‪ ,‬משא"כ הכא בפדיון בכור דמי להא דאמרינן בב"ב דף (קכ"ז) [קכ"ד ע"א] בחלק בכורה של ירושה שיכול הבכור‬
‫לומר איני יורש ואיני פורע ברשב"ם ד"ה [ואם אמר] איני נוטל ובסימן (קכ"ו) [רע"ח סעיף י'] ע"ש‪ ,‬מטעם דכתיב [דברים‬
‫כ"א י"ז] לתת לו‪ ,‬מתנה קרייה רחמנא‪ ,‬אם ירצה לקבלה ואם ימחה אין מזכין לאדם בעל כרחו‪ ,‬ומכ"ש במתנות כהונה‬
‫דבפיר וש קרייה רחמנא מתנה כדכתיב [במדבר י"ח י"א] וזה לך תרומת מתנם‪ ,‬והרבה מקראות שקראם בלשון מתנה‪,‬‬
‫פשיטא דאין מזכין לו בעל כרחו‪ ,‬והרבה כהנים יש בעולם וכשאחד אינו רוצה נשאר חיובו לשאר כל הכהנים‪.‬‬
‫גם מה שמדמה בקצוה"ח פרעון לשוטה לגט לשוטה‪ ,‬נראה לפענ"ד דלא דמי כלל‪ ,‬דבגט אי לא הוה בעינן שתהיה יכולה‬
‫לשומרו ודאי דהיתה יכולה להתגרש כיון שלא בעינן דעתה‪ ,‬אבל בפרעון ודאי דאין יכול לפרוע להמלוה כשנשתטה‪ ,‬דנהי‬
‫דפרעון בעל כרחו הוי פרעון מ"מ כשזורקו לפני המלוה במקום שאינו יכול לשומרו ודאי דלא נפטר מחובו‪ ,‬ומה שנתן‬
‫להשוטה כנותנו למקום שאינו יכול לשומרו דמי‪.‬‬
‫וכן נ"ל לענין נתינה לכהן קטן‪ ,‬דאם נתן לכהן קטן ונאבד מידו שלא יצא ידי נתינה‪ ,‬כיון שהקטן עדיין לא זכה בו שיהיה‬
‫שלו שכל כהן יכול לתקוף מידו כדמוכח בב"מ דף ו' [ע"ב] בתוס' ד"ה והא הכא דכי תקפה‪ ,‬שהקשו אמאי אין מוציאין‪,‬‬
‫ותירצו שאי נו יכול לתבוע רק טובת הנאה‪ ,‬ושם במשנה (תו') [תנן] נמי בכור אדם הממע"ה מוכח דתקפו כהן אין‬
‫מוציאין‪ ,‬וכיון שאין לו בנתינה זו רק טובת הנאה (ו)דמי לנותן לו את שלו ולא חשיב דעת אחרת מקנה שיהיה לכהן קטן‬
‫זכיה בידו שיהיה חשוב נתינה כשנתן‪ .‬אבל להאכיל לכהן קטן חמש סלעים‪ ,‬שקנאן הקטן באכילתן‪ ,‬יצא ידי נתינה אף‬
‫שאינו יכול לזכות לקטן‪ ,‬דהתורה לא חייבה אותו שיהיו הבעלים מזכין‪ ,‬דהא אפילו תקפו כהן מהני‪ ,‬וכל שהכהן בין גדול‬
‫ובין קטן נהנה בחמש סלעים נפדה הבן‪.‬‬
‫בבא מציעא יא‪:‬‬
‫שיטה מקובצת בבא מציעא יב‪ .‬בשם ר' פרץ‬
‫תוספות ר"פ שם‬
‫גיטין נט‪:‬‬
‫מפניני הרב עמ' תא‬
‫ארץ הצבי עמ' קעט‪ ,‬ר‬
‫‪76‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' קצג‬
‫שבועות מא‪.‬‬
‫גינת אגוז עמ' עו‬
‫דעת המתחייב בגיטין וקידושין‬
‫משובב נתיבות ל‪:‬א וסא‪:‬ב‬
‫קונטרס השטרות – ארץ הצבי עמ' קנה‬
‫דעת וכפיה בגיטין‬
‫גינת אגוז סימן לב‪ ,‬עמ' קיג‬
‫בית יוסף אבן העזר קנד‪:‬כג(ב)‬
‫כתב הריטב"א בתשובה (שו"ת הריטב"א סי' צו) על איש שנשבע לגרש את אשתו וגירשה קודם שיתירו לו ואח"כ היה‬
‫מערער לפסול הגט מפני כך והשיב זו אינה טענה לפסול הגט בדיעבד שלא מצינו שיהא חשוב אונס בגט אלא באונס‬
‫שבא לו שלא מעצמו אבל שבועה זו הוא הביאה על עצמו שהרי מרצון עצמו חייב עצמו בשבועה לגרש לפי שגמר דעתו‬
‫לגרש עכ"פ [ונשבע] לזרוזי נפשיה ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמתה היה לו לבקש צד להיות נקי‬
‫משבועתו או לגלות דעתו [או] למסור מודעא בכך ומה שכתב ה"ר פרץ (הו"ד בטור כאן) שצריך שיתירו לו וכו' לפי דעתי‬
‫לא כתב אלא שצריך כן לכ תחלה לעשות גירושין ברורים לא שיהא פוסל הגט בזה בדיעבד וכמו שכתב שם בהלכות ההם‬
‫דברים הרבה דרך חומרא ולמעשה מובחר וכן נראה מלשונו שכתב כאן כדי שלא יהא דומה לאונס הרי שלא כתב רבינו‬
‫שיהא זה אונס וזה נראה ברור וכמדומה לי שכך דן הרב ז"ל וכן הסכים עכ"ל‪[ :‬בדק הבית] וכן כתב בתשובת ה"ר יהודה ן'‬
‫הרא"ש שכתבתי בתחלת סימן זה (ריש עג‪[ ).‬עד כאן]‪:‬‬
‫שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קלד סעיף ד‬
‫אם נשבע הבעל ליתן גט‪ ,‬צריך שיתירו לו קודם‪ ,‬שלא יהא דומה לאונס; אך ערבות יתן‪ ,‬אם ירצה‪ ,‬שאין זה דומה לאונס‪.‬‬
‫הגה‪ :‬והוא הדין אם קבל קני ן לגרש (פסקי מהרא"י סימן קע"ג)‪ .‬אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש‪ ,‬לא מקרי אונס‪ ,‬מאחר דתלה גיטו בדבר‬
‫אחר‪ ,‬ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים)‪ .‬ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא (שם בתשובת הרשב"א)‪,‬‬
‫וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס ‪ .‬אבל אם כבר גירש מפני זה‪ ,‬ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש‪ ,‬הגט כשר‪ ,‬הואיל ומתחלה לא‬
‫אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א)‪ .‬י"א דלא מקרי אונס אלא מה שאונסין לאדם עצמו‪ ,‬אבל אם אונסין לאחר עד שיגרש חבירו‪ ,‬אפילו אב על בנו או‬
‫להיפך‪ ,‬לא מקרי אונס (תשובת הרשב"ץ)‪ .‬ו יש מחמירין באב על בנו (ב"י)‪ .‬ועיין לקמן סימן קנ"ד מדינים אלו‪.‬‬
‫שולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנד סעיף כג‬
‫אם נשבע הבעל ליתן גט‪ ,‬טוב שיתירו לו קודם‪ ,‬שלא יהא דומה לאונס; אך ערבון יתן‪ ,‬אם ירצה‪ .‬הגה‪ :‬ועיין לעיל סימן קל"ד‬
‫סעיף ד'‪ .‬ובגט מתנכר אין צריכין לשא ול אם נשבע או נדר‪ ,‬מאחר דצריך לגרש מדינא‪ ,‬אך שואלין אותו אם מגרש ברצון‪ ,‬וכן שואלין לאשתו‪.‬‬
‫שלחן ערוך סדר הגט סעי' יד‬
‫ישאל החכם לבעל המגרש‪ :‬אתה נותן גט זה מרצונך בלא שום אונס כלום עשית שום איסור או נדר או שבועה שמכריחך‬
‫ליתנו תאמר לנו ונתיר לך‪ .‬והבעל המגרש מש יב‪ :‬לא נדרתי ולא נשבעתי ואין לי שום אונס אלא מרצוני אני נותן גט זה‬
‫בלב שלם בלי שום אונס ותנאי‪ .‬ואם אומר שנשבע או תקע כף ליתנו‪ ,‬יתירו לו קודם‪ ,‬כדי שלא יהא דומה לאונס; אך‬
‫ערבון יתן‪ ,‬אם ירצה‪ ,‬שאין זה דומה לאונס (ועיין לקמן סימן זה סעיף כ"ג וכ"ד השייכים הנה)‪.‬‬
‫דרוש וקבל שכר‬
‫גינת אגוז עמ' ג‬
‫דרישה וחקירה – דבר שבערוה‬
‫יבמות קכב‪:‬‬
‫‪77‬‬
‫ארץ הצבי עמ' קנח‬
‫דרישה וחקירה – שטרות‬
‫ראה‪ :‬שטרות – דרישה וחקירה‬
‫דרישה וחקירה – שעות‬
‫סנהדרין לג?‬
‫אור שמח הלכות עדות א‪:‬ד‬
‫התומים (חו"מ סימן ל' סקי"ג) חידש דבר נפלא ואמיתי‪ ,‬שאין חקירה של באיזו שעה על שעות המוסכמיות שחלקו‬
‫התוכנים‪ ,‬כי לא על זה כוונה התורה ודרשת וחקרת‪ ,‬וי"ב שעות אינן לא מקרא ולא הלכה למשה מסיני‪ ,‬שיהיו הולכין‬
‫דיני התורה על פיהם‪ ,‬רק הוא שעה המוחשת‪ ,‬שעה המורגשת‪ ,‬והוא חצות היום שהשמש מחלק‪ ,‬ואז היא מוחשת לעין‬
‫כ ל רואה‪ ,‬רק אחר שהסכימו לחלק לי"ב שעות תו הסכימו חכמים לדרוש על שעות אלו‪ ,‬אבל זה באמת מחקירת בכמה‬
‫בשעה‪ ,‬והגמרא (פסחים י"ב ע"א) פריך דיהיה שתי חקירות‪ ,‬באיזו שעה‪ ,‬אם קודם חצות או לאחר חצות‪ ,‬ואח"כ בשעה‬
‫זו‪ ...‬רק אחרי שחלקו התוכנים והסכימו על חלוקה דשנים עשר שעות‪ ,‬אז בני אדם דרמו אנפשייהו מנין השעה‬
‫ההסכמיי‪...‬‬
‫דרך הלימוד של בבל‬
‫קדמת העמק (הקדמת הנצי"ב לשאילתות) סימן א' אות ח'‬
‫וט' ‪22‬‬
‫ואחר שלמה כל ימי בהמ״ק היו מורים הכהנים והלוים כדרכם בהוראה לשעתה‪ ,‬והיו בוטחים על אור הארון שבבהמ״ק‬
‫וקדושת כ״ג שיכוונו לאמיתה של תורה‪ ,‬עד שהגיע לזמן יאשיהו המלך‪ ,‬שראה שידעך אור הרארון ממקומו בקה״ק‪,‬‬
‫וישראל יגלה מעל אדמתו‪ ,‬ומלכה ושרי׳ בגיום אין תורה‪ ,‬אור זורח ההוראה בסייעתא דשמיא…‬
‫וכשבאו לבבל היו נצרכים עוד יותר להזהר באזהרת יאשיהו המלך שלא להורות כי אם על פי חקירה והכרעה ולעמוד על‬
‫עומק הדין מהלכה המקובלת לשאינו מקובל כמו שהורה שלמה המלך… ובסנהדרין דף כד במשכים הושבני כמתי עולם‬
‫אמר רבי ירמיה זה למודה של בבל ולא שגיגו ח׳׳ו תלמוד בבלי אלא ה׳׳ק באשר בבל הוא מצולה חשיכה שאין בה אור‬
‫תורה בעצם כלל רק ע׳׳י אבוקה גדולה כל הפלפול דש״ס בבלי יהיה מאור גם במחכים להוציא אור ההוראה ומשום הכי‬
‫אי׳ שם עוד מאי בבל אר׳׳י בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בגמרא‬
‫רש"י זכריה א‪:‬א‬
‫נבואת זכריה ‪ -‬סתומה היא מאוד כי יש בה מראות דומות לחלום הניתן לפתרון ואין אנו יכולים לעמוד על אמיתת‬
‫פתרונו עד יבא מורה צדק ולפי היכולת אתן ל ב ליישב המקראות אחד אחד מן הפתרונות הדומות לו ואחר פתרונות של‬
‫‪23‬‬
‫יונתן‪:‬‬
‫סוטה ד‪:‬‬
‫דרך פקודיך להבני יששכר‬
‫נפש הרב עמ' שח‬
‫ביאור הלכה ריד‪:‬א‬
‫ואם דילג שם או מלכות וכו' ‪ -‬ואף דלענין ברכה אינו יוצא בשתיהם מ"מ יש חילוק ביניהם לענין לא תשא דברכה בשם‬
‫בלא מלכות נמי יש בה משום לא תשא [פמ"ג בפתיחה בשם ב"י וב"ח] אבל במלכות בלבד בלא שם אינו עובר דלא תשא‬
‫את שם ה' וגו' כתיב משא"כ מלכות [דרך פקודיך מ"ע ל' ע"ש]‪:‬‬
‫‪ 22‬ע"ע בהעמק דבר דברים א‪:‬ג ובהרחב דבר בסוף הספר‬
‫‪ 23‬ע"ש באברבנאל‬
‫‪78‬‬
‫דרשינן טעמא דקרא‬
‫סנהדרין כא‪.‬‬
‫תוספות גיטין מט‪:‬‬
‫ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא ‪ -‬לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי חובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו‬
‫נשים וה"נ משום האי טעמא שיימינן בדמזיק‪.‬‬
‫בבא קמא עט‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' קלה‬
‫דרשינן טעמא דקרא היכא דיש נפקא מינה‬
‫תוספות גיטין מט‪ :‬ד"ה ורבי שמעון היא‬
‫לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי חובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו נשים וה"נ משום האי טעמא שיימינן‬
‫בדמזיק‪.‬‬
‫מנחת חינוך מצוה תסד‪:‬א‬
‫ומבואר במשנה א' בסנהדרין ויבואר לקמן בס"ד דאין עושין עהנ"ד בספר ואמרינן בדף ט"ז ע"ב מ"ט דא"ק מקרבך ולא‬
‫על הספר ואח"ז מביא הש"ס ברייתא אין עושין שלש וכו' וסמוכה לספר אפי' אחת לא נעשה מ"ט שמא ישמעו עכו"ם‬
‫ויחרי בו את א"י ומקשינן ות"ל דמקרבך א"ר וכו' ואמרי' ר"ש הוא דדריש טעמא דקרא‪ .‬והנה בכ"מ שמצינו דר"ש דורש‬
‫טעמא דקרא גבי חובל בגד אלמנה ע' בב"מ דף קט"ו דאלמנה עשירה ממשכנין דדריש טעמא דקרא לא תחבול בגד‬
‫אלמנה וכן גבי ריבוי נשים למלך ע' בסנהדרין דף קי"א וע' בלח"מ פ"ג מהלכות מלוה ולוה כמה ענינים שדרשינן טעמא‬
‫דקרא יש נ"מ לדינא ע' בכל המקומות הנ"ל דע"י הטעם נשתנה הדין (ע' השמטות) וכי ס"ד דנדרוש טעמא דקרא הלא‬
‫דרכי התוה"ק עמקו ורמו ואין ביד שכל האנושי להשיג כטיפה מן הים אלקים הבין דרכה רק במקום דנ"מ לדינא דריש‬
‫טעם ועי"ז נש תנה הדין והנגלות לנו ולבנינו אבל במקום שלא נשתנה למה נדרוש ושבעים פנים לתורה וז"ב ע' במקומות‬
‫הנ"ל ותראה‪.‬‬
‫‪/+ ...‬קומץ המנחה‪ /‬ועיין בתוס' גיטין מ"ט ע"ב ד"ה ור"ש‪ ,‬שכתבו להדיא דלא פליגי ר' שמעון ור' יהודה אלא היכא דיש‬
‫נפקא מינה לדינא וכו' עי"ש‪ ,‬ודלא כדברי הכסף משנה והתוס' יו"ט [סנהדרין פ"א מ"ה ד"ה ואין עושין עיר הנדחת‬
‫בספר]‪.+‬‬
‫האוכל בשוק‬
‫קידושין מ‪:‬‬
‫כל שאינו לא במקרא ולא במשנה‪ .‬א"ר יוחנן‪ :‬ופסול לעדות‪ .‬ת"ר‪ :‬האוכל בשוק ‪ -‬הרי זה דומה לכלב; ויש אומרים‪ :‬פסול‬
‫לעדות‪ .‬אמר רב אידי בר אבין‪ :‬הלכה כיש אומרים‪.‬‬
‫שלחן ערוך חושן משפט לד‪:‬יח‬
‫הבזויים‪ ,‬פסולים לעדות מדבריהם; והם האנשים שהולכים ואוכלים בשוק בפני כל העם‪ ,‬וכגון אלו שהולכים ערומים‬
‫בשוק בעת שהם עסוקים במלאכה מנוולת וכיוצא באלו‪ ,‬שאין מקפידים על הבושת‪ ,‬שכל אלו חשובים ככלב ואין‬
‫מקפידים על עדות שקר‪ .‬ומכלל אלו המקבלים צדקה מהעובדי כוכבים בפרהסיא‪ ,‬אע"פ שאיפשר להם שיזונו בצנעא‬
‫מבזים עצמם ואינם חוששים‪ ,‬כל אלו פסולים מדבריהם‪...‬‬
‫האומר מאיזה טעם דנתוני‬
‫תוספות סנהדרין לא‪ :‬ד"ה ואם אמר כתבו‬
‫שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יד סעיף ד‬
‫‪79‬‬
‫י"א שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו‪ ,‬צריך להודיעו מאיזה טעם דנו‪ ,‬אפילו אם לא שאל‪ .‬הגה‪ :‬וכ"ש‬
‫אם אומר‪ :‬כתבו לי מאיזה טעם דנתוני (טור)‪ .‬מיהו יש אומרים דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה‪ ,‬אבל בלא"ה אין כותבין‪ ,‬וכן עיקר (מרדכי נ"י פרק זה‬
‫בורר ותוס' ור"ן פ' איזהו נשך)‪ .‬וכשצריכים לכתוב לו מאיזה טעם דנוהו אין קביעות זמן לדבר‪ ,‬אלא כל זמן שבא לכתוב לו‪ ,‬כותבין ונותנין לו‬
‫(מרדכי ס"פ זה בורר)‪ .‬וא"צ לכתוב לו הטעמים והראיות‪ ,‬רק כותבין להם הטענות והפסק דין (נ"י שם)‪ .‬וצריך לשלם מיד‪ ,‬ואם יסתור הדין יחזרו לו‬
‫(מרדכי פרק חזקת הבתים והגהות מיימוני‪ ,‬פ"ו דסנהדרין ומהרי"ק שור ש א' וב"י בשם הרמ"ה)‪ .‬ואין צריכים לכתוב לו אלא מבית דין קטן לבית דין‬
‫גדול‪ ,‬אבל בית דין גדול שדנו אין צריכין לכתוב לו‪ ,‬דלא חיישינן לטעותא‪ ,‬דא"כ אין לדבר סוף (ב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם)‪.‬‬
‫פניני רבינו יחזקאל (אברמסקי) עמ' יא‪-‬יב‪ ,‬מובא בדף על הדף סנהדרין לא‪:‬‬
‫(קישור)‬
‫מפניני הרב עמ' רלא‬
‫הבדלה – חיוב נשים‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רצו סעיף ח‬
‫נשים חייבות בהבדלה כשם שחייבות בקידוש‪ ,‬ויש מי שחולק‪.‬‬
‫הגה‪ :‬ע"כ לא יבדילו לעצמן רק ישמעו הבדלה מן האנשים‪.‬‬
‫הבחנה‬
‫יבמות לה‪( .‬הסוגיא)‬
‫הגיורת והשבויה והשפחה‪ ,‬שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו ‪ -‬צריכות להמתין ג' חדשים‪ ,‬דברי רבי יהודה; רבי יוסי מתיר‬
‫ליארס ולינשא מיד‪.‬‬
‫כתובות לז‪.‬‬
‫פתחי תשובה אבן העזר סימן יג ס"ק א‬
‫להבחין בין זרעו ‪ -‬עב"ש סק"א מ"ש ונראה דהלכתא כרבא וגם י"ל דאפי' לשמואל ליכא איסור דאו' ולימוד זה רק‬
‫אסמכתא ועיין בס' בר"י שהבי' משם הרדב"ז ח"ב (בדפוס סדילקאב הוא בח"א) סימן רס"ד שכ' בשם התוס' דהבחנת‬
‫הזרע מדרבנן אך פשט לשון הרמב"ם נראה דבאשה הראוי' לילד הוי מן התורה ושאר כל הנשים גזרה דרבנן ע"ש והיא‬
‫ז"ל האריך מאד בזה דאין מדברי הרמב"ם הכרע והביא כמה ראיות דכל עיקר הבחנה הוא רק מדרבנן עש"ב וכ"כ בתשו'‬
‫שבו"י ח"א סימן צ"ז ובמל"מ פ"ח דמלכים ע"ש‪:‬‬
‫הבכר דוד והנודע ביהודה‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא ‪ -‬אבן העזר סימן עג‬
‫‪80‬‬
‫‪...‬אמר יחזקאל התשו בה שלי הנזכרת הגיע לק"ק קונשטאנטינא רבתא ליד הגאון המפורסם הרב המובהק חכם יצחק בכר‬
‫דוד וכתב לי תשובה ארוכה‪ .‬ומדברי תשובתי שהשבתיו יובן מה שהשיג הרב על איזה פרטים‪:‬‬
‫שם סימן עד‬
‫(וזה תשובתי אליו) ‪/‬התשובה מתייחסת לדברי הרב מקונשטאנדינא שהשיב על התשובה הקודמת‪ /‬מי כמוהו דעה מורה‪.‬‬
‫שר התורה‪ .‬ארך האברה‪ .‬חכמתו פניו תאירה‪ .‬ה"ה כבוד מעלת יקר תפארת ישראל‪ .‬ראש גולת אריאל‪ .‬איש חי‬
‫רב פעלים מקבצאל‪ ,‬רב הרבנים גאון הגאונים פאר העתים חמדת הימים‪ .‬ראש הבשמים‪ .‬המאור הגדול מאיר עיני‬
‫הגולה החכם הכולל‪ .‬אין גומרין עליו את ההלל‪ .‬המפורסם לשבח בתורה ובמעשים טובים‪ .‬לתורתו הכל תאבים‪.‬‬
‫מרביץ תורה לרבים‪ .‬נ"י פ"ה ע"ה שמו הקדוש והטהור הכל מפארים ומשבחים‪ ,‬חכם יצחק בכר דוד ה"י לנצח‪...‬‬
‫נפש הרב עמ' רלד – המעשה עם הר' חריף והגר"ח‬
‫שו"ת דברי אמת‪ ,‬חלק אורח חיים סימן א (קישור)‬
‫גינת אגוז עמ' קמו‬
‫הדלקת נרות שבת – ב' או ג' בעלי בתים‬
‫תוספות שבת כה‪ :‬ד"ה חובה‬
‫שלחן ערוך אורח חיים רסג‪:‬ח‬
‫ב' או ג' בעלי בתים אוכלים במקום א'‪ ,‬י"א שכל אחד מברך על מנורה שלו‪ ,‬ויש מגמגם בדבר‪ .‬ונכון ליזהר בספק ברכות‬
‫ולא יברך אלא אחד‪ .‬הגה‪ :‬אבל אנו אין נוהגין כן‪.‬‬
‫מגן אברהם שם ס"ק טו‬
‫שכל א' מברך ‪ -‬דכל מה דמתוסף אורה יש בה שלום בית ושמח' יתירה להנאת אורה בכל זויות וזויות וכן מה שנוהגת‬
‫מקצת נשים כשהיא ליל טבילה והמקוה סמוכה לבה"כ ואינם רוצים לילך לביתם שלא יטנפו ולכן מדליקין נרות שלהם‬
‫בבית הכנסת אין למחות בעדם מ"ד אהדלקה ביה"כ א"נ כשמדליקין בבית ואוכלין בחצר‪ ,‬וא"ת התם משתמש קצת‬
‫לצורך אכילה ה"נ אפשר דעבדי מידי בבה"כ דנהנה בו בלילה לצורך אכילה וקל למצוא אבל נרות המיוחדות בלא"ה‬
‫לבה"כ אין לבר ך עליהם דאין עשויה להאיר רק לכבוד ומיהו בעיר שב"הכ של נשים הוי מרתיפו של השמש שמא חשיב‬
‫לצורך סעודה למשוך יין בלילה (מהרי"ל סי' נ"ג) וכת' של"ה דמ"מ לא יברכו שנים במנור' א' שיש להן קנים הרבה‪:‬‬
‫הדלקת נרות שבת ‪ -‬מתי מברכים‬
‫שלחן ערוך שם סעיף ה בהג"ה‬
‫הגה‪ :‬יש מי ש אומר שמברכין (כו) קודם ההדלקה‪ ,‬ויש מי שאומר שמברך * (כז) יב [י] אחר ההדלקה (מרדכי סוף ב"מ)‪,‬‬
‫וכדי שיהא עובר לעשייתו לא יהנה ממנה עד לאחר הברכה‪ ,‬ומשימין היד לפני הנר אחר הדלקה ומברכין‪ ,‬ואח"כ מסלקין‬
‫היד וזה מקרי עובר לעשייה‪ ,‬וכן המנהג (מהרי"ל)‪.‬‬
‫יביע אומר חלק ו ‪ -‬אורח חיים סימן מח אות יא‬
‫והעידו לי מגידי אמת שכן פסק הגאון ר' איסר זלמן מלצר זצ"ל לבני ביתו ולמשפחתו לברך קודם ההדלקה בע"ש‪ .‬וכ"כ‬
‫בשו"ת פאר עץ חיים ח"ב (דט"ו סע"ג והלאה)‪ .‬הרי שאף מגדולי רבני האשכנזים נטו קו בזה מד' הרמ"א ללכת אחר‬
‫הוראות גדולי הפוסקי ם ומרן וכ"ש אנו שקבלנו הוראות מרן‪( .‬ובב"י סי' רסג הביא דברי הרמב"ם להלכה לברך קודם‬
‫ההדלקה)‪ .‬לכן מצוה לפרסם שהעיקר להלכה לברך קודם ההדלקה ולא יכנסו בחשש ברכה לבטלה‪ .‬וכן התפשט המנהג‬
‫מקרוב אצל כל יודעי דת ודין‪ .‬וכל מודה על האמת יודה לדברינו‪ ,‬להבין ולהורות‪ ,‬לשעה ולדורות‪.‬‬
‫ההוא טבחא‬
‫רמב"ם הלכות תלמוד תורה ו‪:‬יד‬
‫‪81‬‬
‫על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה ואלו הן‪( :‬א) המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו‪( .‬ב)‬
‫המבזה שליח בית דין‪( .‬ג) הקורא לחבירו עבד‪( .‬ד) מי ששלחו לו בית דין וקבעו לו זמן ולא בא‪( .‬ה) המזלזל בדבר אחד‬
‫מדברי סופרים ואין צריך לומר בדברי תורה‪( .‬ו) מי שלא קיבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן‪( .‬ז) מי שיש ברשותו‬
‫דבר המזיק כגון כלב רע או סולם רעוע מנדין אותו עד שיסיר היזקו‪( .‬ח) המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים מנדין אותו עד‬
‫שיקבל עליו כל אונס שיבא מן העו בד כוכבים לישראל חבירו בעל המצר‪( .‬ט) המעיד על ישראל בערכאות של עובדי‬
‫כוכבים והוציא ממנו בעדותו ממון שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם‪( .‬י) טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנן‬
‫לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן‪( .‬יא) המחלל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג‪( .‬יב) העושה מלאכה בערב הפסח‬
‫אחר חצות‪( .‬יג) המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי‪( .‬יד) המביא את הרבים לידי חלול השם‪( .‬טו) המביא‬
‫את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ‪( .‬טז) המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ‪( .‬יז) המכשיל את העור‪( .‬יח)‬
‫המעכב הרבים מלעשות מצוה‪( .‬יט) טבח שיצאה טרפה מתחת ידו‪( .‬כ) טבח שלא בדק סכינו לפני חכם‪( .‬כא) המקשה‬
‫עצמו לדעת‪( .‬כב) מי שגירש את אשתו ועשה בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאין להן להזקק זה לזה כשיבואו‬
‫לבית דין מנדין אותם‪( .‬כג) חכם ששמועתו רעה‪( .‬כד) המנדה מי שאינו חייב נידוי‪...‬‬
‫הודאות והלואות‬
‫ספר גינת אגוז סימן נ ‪ -‬בענין מלוה הכתובה בתורה‬
‫מאירי בבא קמא ע‪:‬‬
‫כלל תדע שדבר זה אינו שאע"פ שאין בית דין מחייבין בכך כל שעשה הוא מעצמו מיהא מכירה היא אתנן אסרה תורה‬
‫ואפילו בא על אמו והרי בא על אמו שהוא חייב מיתה ואלו תבעה אמו אתננה בפנינו אין מחייבין אותו שאין אדם מת‬
‫ומשלם ואעפ"כ אם נתנו לה בלא הכרח בית דין חל עליו שם אתנן ונאסר‬
‫נפש הרב עמ' יח בהערה ‪ – 22‬דרך בקיאותו של הגרי"ד בעניינים ולא בפרטי פרטים‬
‫הודאת בעל דין‬
‫קצות החושן לד‪:‬ד‬
‫גנת אגוז סי' לז‬
‫בית יעקב כתובות יט‪.‬‬
‫הוראה – דבר המתמיה‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רמב‪:‬י‬
‫יש מי שכתב שאסור לחכם להתיר דבר התמוה שנראה לרבים שהתיר את האסור‪.‬‬
‫הוראה – חכם שאסר‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רמב‪:‬לא בהג"ה‬
‫חכם שאסר‪ ,‬אין חבירו רשאי להתיר‪ ...‬ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו‪ ,‬אין לשני לאסור מכח שקול הדעת‪.‬‬
‫ש"ך שם ס"ק נט‬
‫ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו כו' ‪ -‬ד"מ מהרא"ש שכתב שם כן בשם הירושלמי אבל לא שת לבו דהתוס'‬
‫שם והסמ"ג עשין קי"א והגמ"יי ספ"א מהל' ממרים חולקים דדוקא להתיר מה שכבר אסר אינו יכול אבל יכול לאסור מה‬
‫שהתיר אף שכבר חלה הוראתו ופירשו כן הירושלמי וכ"כ מהרש"ל פא"ט סימן י"ח בשם מהר"מ ופסק שם וכן נראה‬
‫מהראב"ד והרשב"א והר"ן דלעיל שכתבו דלא משום כבודו של חכם נגעו בה אלא משום דשויה חתיכה דאיסורא משמע‬
‫דיכול לאסור מה שהתיר חבירו וכן בריב"ש סימן שע"ט‪:‬‬
‫הוראה – לחלוק על רבו‬
‫‪82‬‬
‫הגהות הרמ"א יו"ד‬
‫רמב‪:‬ג ‪24‬‬
‫מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה‪ ,‬אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו‬
‫הוראת שעה‪ ,‬נביא מוחזק‪ ,‬וחידוש דבר – למגדר מילתא‬
‫יבמות צ‪:‬‬
‫ת"ש‪ :‬אליו תשמעון ‪ -‬אפילו אומר ל ך עבור על אחת מכל מצות שבתורה‪ ,‬כגון אליהו בהר הכרמל‪ ,‬הכל לפי שעה שמע‬
‫לו! שאני התם‪ ,‬דכתיב‪ :‬אליו תשמעון‪ .‬וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה וליגמר‬
‫א"ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור‬
‫ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה‬
‫כדנפקא לן במגילה (דף ב‪ ):‬מקראי וא"ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט‪ :‬ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא‬
‫תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא‬
‫דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא‬
‫ואר"י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ‬
‫שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב‪.‬‬
‫מגילה ב‪:‬‬
‫סנהדרין פט‪:‬‬
‫אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ? אלא‪ :‬היכא דמוחזק שאני‪.‬‬
‫תוספות סנהדרין פט‪ :‬ד"ה אליהו‬
‫אליהו בהר הכרמל וכו' ‪ -‬משמע דבשם הקב"ה היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אע"ג דלא יהיב אות‬
‫ובהאשה רבה (יבמות דף צ‪ :‬ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה‬
‫כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע"פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה‬
‫לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא‬
‫שרי לב"ד לעבור משום מיגדר מ ילתא ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני‬
‫צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי‬
‫בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין‬
‫עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה‬
‫מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה‬
‫דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות‬
‫ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר‬
‫כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף ב‪ ):‬ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב"ה אלא מקרא היה דורש‬
‫דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי‬
‫שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה‪.‬‬
‫תורת הנביאים (למהר"ץ חיות)‪ ,‬בענין הוראת שעה פ"ג‬
‫עמק הנצי"ב‪ ,‬ראה פיסקה לג‬
‫(קישור)‬
‫(קישור‪ ,‬עמ' ‪25 )129‬‬
‫גינת אגוז עמ' קס‬
‫הוראה – נבואה ודברי סופרים‪ ,‬נבואת משה רבנו לדורות‬
‫‪ 24‬ומקורו בתרומת הדשן פסקים וכתבים סימן רלח‬
‫‪ 25‬הובא גם בדבר העמק מלכים א' יח‪:‬לו (קישור)‬
‫‪83‬‬
‫דברי הגות והערכה – מה דודך מדוד‪ ,‬עמ' סה‬
‫מפניני הרב עמ' תיז‬
‫דברי הרב עמ' קלז‬
‫הותר מכללו‬
‫כתובות לב‪.‬‬
‫אור שמח הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הלכה ט‬
‫ונקדים עוד הקדמה והוא‪ ,‬דבפרק אלו נערות (כתובות ל"ב ע"א) אמר ואי ממונא לקולא שכן הותרה מכללה בב"ד‪,‬‬
‫ופרש"י (שם ד"ה ואי) דחובל בחבירו הותרה עפ"י ב"ד בחייבי מלקיות‪ ,‬וצריך להתבונן‪ ,‬א"כ רציחה נמי הותרה מכללה‬
‫בב"ד להרוג את המחויב‪ ,‬וזה לא אשכחן בשום מקום‪ ,‬ויעוין תו"כ פרשת ויקרא (חטאת פ"א‪ ,‬י"א) שבת הותרה מכללה‪,‬‬
‫יעו"ש דמוכח דרציחה לא הותרה מכללה‪ .‬ונראה פשוט‪ ,‬דהמחויב מלקיות אם יוסיפו עליו אחת הרי חייב הלוקה מלקות‬
‫וא ם מת גולה ע"י (מכות כ"ב ע"ב)‪ ,‬וכן אם הלקוהו אחד שלא בפני ב"ד חייב‪ ,‬אכן המחויב מיתה וגמר דינו למיתה אז‬
‫לאו בר דמים הוי‪ ,‬ומיפטר כל ההורגו‪ ,‬דגברא קטילא איקטול‪ ,‬נמצא דהב"ד ממיתין גברא דכל ההורגו פטור‪ ,‬ולא הותרה‬
‫רציחה להרוג מי שאינו מחויב מיתה‪ ,‬רק ב"ד פוסקין דינו דנגמר דינו למיתה‪ ,‬ומודיעין המשפט אשר לפי חוקי התורה‪,‬‬
‫ואחרי זה גברא קטילא הוא‪ ,‬וממיתין אותו‪ ,‬אבל במלקות הלא הוא גברא דכל הנוגע בו חייב‪ ,‬ומלקין אותו‪ ,‬והוי שפיר‬
‫הותרה מכללה ודוק‪:‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רסב ורסד‬
‫הזאב‪ ,‬הארי‪ ,‬הדוב‪ ,‬הנמר‪ ,‬והברדלס‬
‫סנהדרין טו‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ה‪:‬ב‬
‫אין דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה שהן סנהדרי קטנה בין דיני נפשות של אדם בין דיני נפשות של בהמה‪,‬‬
‫לפיכך אין דנין שור הנסקל ולא הבהמה הנרבעת או הרובע אלא בבית דין של עשרים ושלשה‪ ,‬אפילו ארי ודוב וברדלס‬
‫שהן בני תרבות ויש להן בעלים שהמיתו מיתתן בעשרים ושלשה‪ ,‬אבל נחש שהמית אחד הורג אותו‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬אין‬
‫דנין דיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה וכו' אבל נחש שהמית אחד הורג אותו‪ .‬א"א זהו כר' עקיבא ולא ידעתי למה‪.+‬‬
‫ועל מה שכתב רבינו אבל נחש שהמית אחד הורג אותו‪ .‬כתב הראב"ד א"א זהו כרבי עקיבא ולא ידעתי למה ע"כ‪ .‬ויש‬
‫לומר שטעם רבינו דבארי ודוב וכו' סבירא ליה לר' עקיבא כתנא קמא והוה ליה רבי אליעזר יחיד לגבייהו ובנחש ס"ל לר'‬
‫‪26‬‬
‫עקיבא כרבי אליעזר והוה ליה תנא קמא יחיד לגבייהו‪:‬‬
‫אבל נחש שהמית וכו'‪ .‬במשנה ובגמ' מאי איכא בין תנא קמא לר' עקיבא איכא בינייהו נחש דלר' עקיבא אפילו אחד‬
‫הורג אותו ופסק רבינו כרבי עקיבא דמתני' דב"ק מסייע ליה דאמר הנחש מועד לעולם כדפרישית‪:‬‬
‫בבא מציעא ו‬
‫בבא קמא טו‪:‬‬
‫והלכתא‪ :‬פלגא נזקא ‪ -‬קנסא‪ ...‬ואי תפס לא מפקינן מיניה‪.‬‬
‫‪ 26‬א"ה‪ :‬נ"ל שכוונת הכ"מ ל"הלכה כדברי המכריע" (שבת לט‪ .):‬ע' בפסחים כא‪ .‬ובתוספות שם ד"ה אין הכרעת שלישית מכרעת ובהליכות עולם‬
‫שער חמישי פרק ג הלכה ח‪ .‬ורבנו שליט "א הקשה שלפירוש שהמכריע מכביד את משקל השיטות לצד השני איך יתכן לומר כן בסתם תנא קמא‬
‫שנראה כרבים ולא יחיד‪ ,‬ע' יד מלאכי כללי התלמוד כלל קפג‪ .‬וגם צל"ע בפירוש השני של התוס'‪ ,‬שהרי בין ת"ק ור"א לא הזכירו חילוק בין נחש‬
‫ושאר בהמותת רעות‪ ,‬והרי אין הכרעה השלישית מכר עת כמ"ש שם בתוס'‪ .‬וע"ע בעין שמועה כלל רעא ובעין יצחק ח"א עמ' קכו ובאתר ישיבה‬
‫‪84‬‬
‫תוספות טו‪ :‬ד"ה תניא כוותיה דר"ל‬
‫בבא קמא כז‪ - :‬עביד איניש דינא לנפשיה‬
‫רא"ש בבא קמא א‪:‬כ‬
‫אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה"ג עביד איניש [דינא] לנפשיה‬
‫ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא‬
‫הזרעה מלאכותית‬
‫שו"ת שרידי אש אבן העזר עט‪-‬פ‬
‫לפי דעת הרה"ג מהרי"ל צירלסו ן שם‪ ,‬האשה אסורה לבעלה והולד הנולד הוא ממזר והוא סומך את דעתו על הפסוק‪:‬‬
‫"ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע לטמאה בה"‪ .‬אבל אין הדבר מסור לנו לדרוש מקראות ועלינו לברר שאלות‬
‫כאלו רק על יסוד ש"ס ופוסקים‪.‬‬
‫החזרת ריבית ושוחד‬
‫בבא מציעא סא‪ - :‬סב‪.‬‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין מצוה יז‬
‫מצוה יז שנצטוינו להחזיר הרבית שלקחנו מאחינו‪ .‬וענין המצוה הזאת כי כאשר מנענו ית' שלא נגזול [ל' רמה] ואם גזלנו‬
‫צוה אותנו להשיב את הגזילה כמו שאמר (ס"פ ויקרא) והשיב את הגזלה אשר גזל והיא מצות עשה [קצד]‪ ,‬כן מנענו שלא‬
‫נקח רבית מ ישראל [ל' רלה] ואם לקחנו אותו צוה אותנו להשיבו לנותן אע"פ שנתנו לנו ברצון נפשו ולא גזלנוהו והיא‬
‫גם כן מצות עשה והוא אמרו ית' (פ' בהר) אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלהיך וחי אחיך עמך‪ .‬דרשו בו (ב"מ סב‪.‬‬
‫תמורה ו ב) אהדר ליה דליחי עמך‪ ,‬ומזה אמר רבי אלעזר (ב"מ סא ב‪ ,‬תמורה ו א) רבית קצוצה יוצאה בדיינין‪ ,‬והלכה‬
‫כמותו (ב"מ סה רע"ב)‪ ,‬כמו שנתבאר בחמישי שלמציעאה ובראשון שלתמורה‪:‬‬
‫מגילת אסתר שם‬
‫מצוה יז‪ .‬נראה לי כי מה שלא מנאה הרב היה לפי שהיא נכללת במצות השבת הגזלה כמו שלא מנה גם כן מצות השבת‬
‫העושק ומ"מ כתב בחבורו הגדול בריש הלכות גזלה ואבדה שחייב להחזירו‪:‬‬
‫ריטב"א בבא מציעא סב‪ .‬ד"ה ור' יוחנן אמר אפילו רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין‪.‬‬
‫יש אומרים דדוקא בדיינין אבל בידי שמים חייב להחזיר‪ ,‬והא דאמרינן למורא ניתן ולא להשבון היינו השבון בב"ד‪ ,‬והא‬
‫דאקשינן לקמן ממתני' לר' יוחנן משום דלישנא דקתני מחזירין או חייבין להחזיר בב"ד משמע דומיא דגזלנים דקתני‪,‬‬
‫והיינו דגרסינן בתוספתא המלוה את חברו ברבית ועשה תשובה חייב להחזיר והא אפילו לר' יוחנן הוא מדלא מותבינן‬
‫ליה מינה בשמעתין‪ ,‬ואין זה נכון דא"כ כי אקשינן לר' יוחנן האי וחי אחיך עמך מאי עביד ליה מאי קושיא לוקמה בבא‬
‫לצאת ידי שמים‪ ,‬ועוד אמאי אמרינן לקמן דלת"ק דר' נחמיה מחייב את המלוה מפני שאינו חייב להחזיר כר' יוחנן ולית‬
‫ביה קום עשה‪ ,‬והא איכא קום עשה שחייב להחזיר בדיני שמים‪ ,‬אלא ודאי לר' יוחנן אפילו בדיני שמים אינו חייב‬
‫להחזיר‪ ,‬והא דלא מותבינן ליה מן התוספתא או משום דלא מיתניא בי רבי חייא ור' אושעיא או משום דמוקמינן לה כר'‬
‫נחמיה וכדאוקימנא ברייתא דהגזלנין‪ ,‬והא דאמרינן לקמן אי בשעשה תשובה מאי בעי גביה היינו משום דכיון דדבר‬
‫המסויים הוא חייב להחזיר משום לזות שפתים‪ ,‬דאי הוא לא חייש לכבוד עצמו למה יהיו בניו חייבים להחזיר מפני‬
‫כבודו‪.‬‬
‫החשוד על הדבר‬
‫בכורות כט‬
‫שבועות ל‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫מתני'‪ .‬החשוד על השביעית ‪ -‬אינו חשוד על המעשרות‪ ,‬החשוד עלהמעשרות ‪ -‬אינו חשוד על השביעית‪ ,‬החשוד על זה‬
‫ועל זה ‪ -‬חשוד עלהטהרות‪ ,‬ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד לא על זה ולא על זה‪ .‬זההכלל‪ :‬החשוד על דבר לא‬
‫דנו ולא מעידו…‬
‫דתניא‪ :‬עם הארץ שקיבל עליודברי חבירות‪ ,‬ונחשד לדבר אחד ‪ -‬נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר‪,‬וחכמים אומרים‪:‬‬
‫אינו נחשד אלא לאותו דבר בלבד‬
‫שו"ת הרמ"א סימן קכד‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רסד‪:‬א‬
‫מומר לכל התורה כולה‪ ,‬או שהוא מומר לערלות‪ ,‬דינו כעובד כוכבים‬
‫ש"ך שם ס"ק ד‬
‫דינו כעובד כוכבים ‪ -‬כלומר לענין מילה דינו כעובד כוכבים אבל לשארדברים מומר לערלות לא הוי כעובד כוכבים‬
‫דמומר לדבר אחד לא הוי מומרלכל התורה כולה כדלעיל סימן צ' וקי"ט‪:‬‬
‫נפש הרב עמ' רמב‬
‫כתובות פה‪:‬‬
‫קים לי בגוה‬
‫שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן נד‬
‫היתר מאה רבנן‬
‫שו"ת מנחת אלעזר חלק א סימן טז‬
‫היתר מכירה (יש קנין ביד נכרי להפקיע)‬
‫רמב"ם הלכות תרומות א‪:‬יא‬
‫פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י‪ ,‬אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דגנך‬
‫ולא דגן עכו"ם‪...‬‬
‫והמנהג הפשוט ב כל א"י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה‪ .‬ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא‬
‫מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו"ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו"ם וגם מירחן עכו"ם‪.‬‬
‫והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו‪ .‬ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד‬
‫שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב"א‬
‫לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין‬
‫רוב הצבור יכולין לעמ וד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא"ל אכול‬
‫משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא‪ .‬אח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת‬
‫‪27‬‬
‫נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו"ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע"פ רבינו‪:‬‬
‫‪ 27‬ע"ע בחזון איש שביעית סימן א אות ג‪.‬‬
‫ע' בדרך אמונה (אות קכ) להג' ר"ח קניאבסקי שליט"א שכתב בזה"ל דעת רבנו דאפי' מדרבנן פטורין דכיון שלא היו מעולם של‬
‫ישראל לא גזרו עליהן וכן דעת כמה ראשונים אבל דעת הרבה ראשונים דחייב מדרבנן ויש שנסתפקו בזה אבל המנהג כדעת רבנו‬
‫וכתב הכ"מ שהחרימו חכמי צפת שלא להחמיר לעשר וכן הוא מנהגינו להקל‪ :‬וע' בציון רכז שהביא דברי הרבה אחרוני אשכנז שנקטו‬
‫לחומרא ומהם החזו"א‪ .‬וע"ע בביאור ההלכה שם‪ .‬ולשואפים ללמוד ולהורות ע' בילקוט יוסף ח"א ממצוות התלויות בארץ עמ' תקצז‬
‫ולהלן לכל המקורות‪.‬‬
‫וע' בדפי מקורות של ארץ חמדה באריכות‬
‫‪86‬‬
‫רבי משה מטראני ‪ -‬שו"ת מבי"ט ‪ -‬חלק א סימן כא‬
‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות תערובות סימן קיא סעיף א‬
‫שתי קדרות אחת של היתר ואחת של איסור‪ ,‬ולפניו שתי חתיכות אחת של היתר ואחת של איסור; אם החתיכה היא א‬
‫מאיסור דרבנן‪ ,‬כגון שומנו של גיד‪ ,‬ונפלו אלו לתוך אלו‪ ,‬מותרים‪ ,‬שאנו תולים לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר‬
‫לתוך של היתר‪ .‬אפילו אם ההיתר שבקדרה אינה רבה על שלפניה‪ .‬וכן הדין אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר‬
‫שחוטה‪ ,‬ונפל בה אחת מאלו השתי החתיכות‪ ,‬ואין ידוע איזו היא‪ ,‬אנו תולין דשל היתר נפלה‪ ,‬אפילו אין ההיתר רבה על‬
‫האיסור‪ .‬או אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן‪ ,‬ויש שתי קדירות‪ ,‬אחת של היתר ואחת של איסור‪ ,‬ה ואין‬
‫ידוע לאיזו נפלה‪ ,‬גם בזו תולין להקל‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות תרומות א‪:‬לו‬
‫התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה‬
‫של תורה אלא בא"י בלבד‪ ,‬ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן‬
‫עתידין לחזור בירושה שלישית‪ ,‬לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן‬
‫ארץ הצבי עמ' רי‬
‫נפש הרב עמ' פב‬
‫מפניני הרב עמ' רנו‬
‫דברי הרב עמ' רמ‬
‫הכחשה בבדיקות‬
‫רש"י סנהדרין ל‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין ט‪ :‬ד"ה פלוגתא דבן זכאי‬
‫תוספות סנהדרין ח‪ :‬ד"ה הביא האב‬
‫ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן תרנח‬
‫הכשר דיינים‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ב‪:‬ז‬
‫בית דין של שלשה אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים צריך שיהא בכל אחד מהן שבעה דברים ואלו הן‪:‬‬
‫חכמה‪ ,‬וענוה‪ ,‬ויראה‪ ,‬ושנאת ממון‪ ,‬ואהבת האמת‪ ,‬ואהבת הבריות להן‪ ,‬ובעלי שם טוב‪ ,‬וכל אלו הדברים מפורשין הן‬
‫בתורה‪ ,‬הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמור‪ ,‬וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם‪,‬‬
‫ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן ש יהיו בעלי עין טובה‪ ,‬ונפש שפלה‪ ,‬וחברתן טובה‪ ,‬ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות‪,‬‬
‫ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהן גבורים במצות ומדקדקים על עצמם וכובשין את יצרן עד שלא יהא להן שום גנאי‬
‫ולא שם רע ויהא פרקן נאה‪ ,‬ובכלל אנשי חיל שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנאמר ויקם משה‬
‫ויושיען‪ ,‬ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו‪ ,‬יראי אלהים כמשמעו‪ ,‬שונאי בצע אף ממון שלהם אינן‬
‫נבהלין עליו‪ ,‬ולא רודפין לקבץ הממון‪ ,‬שכל מי שהוא נבהל להון חסר יבואנו‪ ,‬אנשי אמת שיהיו רודפין אחר הצדק מחמת‬
‫עצמן בדעתן‪ ,‬אוהבין את האמת ושונאין את החמס ובורחין מכל מיני העול‪.‬‬
‫‪ ...‬ומה שאמר רבינו צריך שיהיה וכו'‪ .‬פשוט הוא שכל זה אינו לעכובא וכמבואר בדברים רבה שהבאתי לא נמצא מג'‬
‫מביא מאחד אבל מדינא סגי בב' הדיוטות לדיני ממונות וג' חכמים סמוכים לגזלות וחבלות כמבואר לקמן‪:‬‬
‫חזון איש חושן משפט ליקוטים סימן ב' אות ב'‬
‫‪87‬‬
‫במש"כ לעיל לענין גדר ב"ד שמדות שמנו בשו"ע סי' ז' סעי' י"א מעכב וטעמא דמלתא נראה שאין דין ב"ד לענין שיהיו‬
‫רשאין לעשות דין אלא אם יש להם דין ב"ד ג"כ לענין שכל העם חייבין לשמוע להן ולהאמין להם להחזיק בידם בכל‬
‫מעשיהם וזה לא יתכן שיהיו העם מצווין לשמוע לג' אנשים אנשים שאינם מכירין אותן ומעשיהן ונעשות על פיהם ואף‬
‫אם יתברר להם דאיכא אחד מהן גמיר קצת מ"מ אי אפשר נעשות על פיהן והלכך נראה שצריך שיוחזקו במדות שמנו‬
‫בדיינים ורק אז נאמנין אף להתיר אשה לומר נתגרשה בפנינו ואף מפי כתבם‪...‬‬
‫ומיה ו אפשר דאם אותן ג' שראו באמת יש להם דין ב"ד ואין צריכין לקבלת בני העיר מפני שהן שלימין במדותיהן‬
‫ובחכמתם אפשר שאין זה מעכב הא דלא הוי באתריהו אבל אם צריכין לקבלת בני העיר ודאי לא הוו ב"ד ומיהו לענין‬
‫עדות קדושין צ"ע אי מהני קבלת בני העיר ונראה דגם לענין בני נח שאמרו סנהדרין נ"ז ב' דנהרג בע"א ובדיין אחד נראה‬
‫שצריך שיהיה בדיין מדות הדיינים ושיהי' בקי בדיני ב"נ ושיהיה שומר כל דיני ב"נ‪...‬‬
‫הלכה כדברי המיקל באבל וטומאת כהנים‪ :‬המקור לאבילות מדאורייתא‬
‫רמב"ם הלכות אבל פרק ב הלכה ו‬
‫כמה חמורה מצות אבלות‪ ,‬שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן‪ ,‬שנאמר כי אם‬
‫לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו‪ ,‬במה דברים אמורים‬
‫בזכרים שהוזהרו על הטומאה * אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים‪ ,‬אלא‬
‫אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה וכו'‪ .‬א"א קשיא הא‬
‫דתניא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו‪+.‬‬
‫גינת אגוז עמ' צה‬
‫תורת האדם שער האבל ‪ -‬ענין האבלות (פ)‬
‫והני שבעה י ומי דאבילות אמרי רבוואתא ז"ל דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן‪ ,‬וכן כתוב בהלכות רבינו ז"ל דהכין‬
‫אסכימו רבנן דאבילות יום ראשון דהוא יום מיתה וקבורה דאורייתא הוא‪ ,‬דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה‬
‫כיום מר‪ ,‬וכן כתוב בהלכות גדולות ובפסוקות‪ ,‬למדו הגאונים אבילות יום ראשון מאנינות‪...‬‬
‫וחכמי הצרפתים ז"ל השיבו אם כן היאך אמרו הלכה כדברי המיקל באבל והלא בשל תורה הלך אחר המחמיר‪ ,‬וכל שכן‬
‫ביחיד מיקל ורבים מחמירין שהיה להם לעשות כדברי הרבים‪ ...‬ועוד שהרי כל הדברים הנוהגין באבל מתורת משה רבינו‬
‫לא למדנו עד שבאנו לדברי יחזקאל בן בוזי ולמדנו חוץ מקריעה שסמכוה לדברי תורה‪ ,‬ולפיכך אמרו (כ"ו ב') אבילות‬
‫לחוד וקריעה לחוד‪ ,‬אבילות הלכה כדברי המיקל‪ ,‬בקריעה כדברי הרבים‪ .‬וכל זה סעד וסמך שאבילות מדברי סופרים‬
‫הוא‪...‬‬
‫ואני תמה היאך למדו הגאונים אבלות מדין אנינות‪ ,‬והלא זמנו של זה לא זמנו של זה‪ ,‬מתו מוטל לפניו אונן דבר תורה‬
‫וזה עיקר אנינות‪ ,‬ובאותו זמן אינו מתאבל לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים‪ ,‬נקבר מתאבל עליו‪ ,‬והיאך תלו הגאונים‬
‫ז"ל עצמן בזה שכתוב ואחריתה כיום מר לענין אבלות‪ ,‬הרי שמת ביום ראשון ונקבר ביום שני הרי כאן אנינות דבר תורה‬
‫ואחריתה כיום מר‪ ,‬ואין כאן אבילות כלל אלא מדבריהם‪ ,‬והיאך נלמוד זה מזה‪ ,‬אלא שמע מינה שאין מרירות של‬
‫ואחריתה כיום מר אלא בלב‪...‬‬
‫ומיהו בודאי מצינו סעד לדברי הגאונים ז"ל מזו שאמרו (מ"ק י"ד ב') אבל אינו נוהג אבלותו ברגל דכתיב ושמחת בחגך‬
‫אי אבלות דמעיקרא הוא אתי עשה דרבי ם ודחי עשה דיחיד ואי אבילות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה‬
‫דרבים‪ ,‬אלמא שייכא עשה באבילות‪ .‬אלא שרבותינו הצרפתים ז"ל מפרשי דהאי עשה לאו דוקא אלא עשה דדבריהם נמי‬
‫עשה קרו ליה‪ ,‬לומר שאע"פ שחכמים עושין חיזוק לדבריהם כשל תורה והעמידו דבריהם במקום עשה‪ ,‬בכאן לא החמירו‬
‫עליו‪ ,‬דאתי דרבים ודחי דיחיד‪...‬‬
‫‪ ...‬ואע"ג דתניא התם (תו"כ אמור) לה יטמא על הודאי הוא מיטמא ואינו מיטמא על הספק ואפ"ה מתאבל ואונן על‬
‫הספק‪ ,‬לענין ספקות ליכא למיגמר אבלות ואנינות מטומאה‪ ,‬דהתם איכא איסורא דטומאת כהן ולא אתי עשה דספק‬
‫ודחי לא תעשה ודאי‪ ,‬מה שאין כן בנפלים דודאי בנו ובתו הן והוציאן הכתוב מן הכלל‪ .‬ואני סבור שזה שאמרו לה יטמא‬
‫על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק אסמכתא בעלמא הוא דנקיט בה קרא‪ ,‬דלא מיצטריך קרא למעוטי ספיקא‬
‫לטומאה שאין ספק מצוה מוציא מידי ודאי איסורא‪.‬‬
‫ומה שפסקו הלכה כדברי המיקל באבל‪ ,‬יש לומר מפני שלא מצאו מחלוקת שבאבל אלא בשל דבריהם‪ ,‬כגון במקצת‬
‫שביעי ככולו‪ ,‬ובנטילת צפרנים‪ ,‬ובבא ממקום רחוק משלשה ואילך אם מונה עמהן‪ ,‬ובשמועה רחוקה‪ .‬וכללו של דבר‬
‫בדקדוקי סופרים שהחמירו על עיקר אבלות תורה‪ ,‬וההיא דאמרינן בפרק יש בכור לנחלה (בכורות מ"ט ב') הכל מודים‬
‫לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי טעמא דמלתא כדאמרן‪ ,‬ומה שאמרו דאמר שמואל הלכה כדברי המיקל‬
‫‪88‬‬
‫באבל אע"פ שספק הנפלים מטעם אחר נתמעט מאבלות‪ ,‬ודשמואל אינו ענין למת ביום שלשים דההוא פלוגתא לאו‬
‫לענין אבלות מיתניא‪ ,‬אפילו הכי מייתי לה מדשמואל לומר דלא מחמרי רבנן באבלות ולא אזלי ביה לחומרא אלא אפילו‬
‫דיחיד במקום רבים דחינן להקל‪ ,‬הלכך כיון דספק נפלים דאורייתא אין מתאבלין עליהם לא מחמרינן בהו מדרבנן‪,‬‬
‫דלקולא אזלינן בכל ספיקי אבלות‪...‬‬
‫שו"ת משכנות יעקב יורה דעה סוף דימן עה ד"ה ומה שהקשה הרא"ש‬
‫בעקבי הצאן עמ' רנח‬
‫הלכות גדולות‬
‫תוספות חולין מד‪.‬‬
‫ובה"ג מפרש כדי תפיסת יד כדנקיט איניש בשתי אצבעותיו ודבריהם דברי קבלה ויש לסמוך עליהם‬
‫שם הגדולים מערכת ספרים אות ה [סא] הלכות גדולות‬
‫הלכות גדולות מהרמב"ם בס' המצות והרמב"ן שם ובמלחמות והרז"ה נראה דחיברו רבינו שמעון קייר"א‪ .‬אך התוס'‬
‫בכמה דוכתי מיחסים אותו לרבינו יהודאי גאון וכ"כ סמ"ג וכבר כתבו האחרונים בזה‪ .‬ורבינו שמעון קיירא היה שנת ד'‬
‫אלפים ת"ק‪:‬‬
‫הלל – בשעת הנס ולזכר הנס‬
‫שבת קיח‪:‬‬
‫אמר רבי יוסי‪ :‬יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום‪ .‬איני? והאמר מר‪ :‬הקורא הלל בכל יום ‪ -‬הרי זהמחרף ומגדף! ‪ -‬כי‬
‫קאמרינן ‪ -‬בפסוקי דזמרא‪.‬‬
‫ערכין י‪ - .‬י‪:‬‬
‫‪ ...‬והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר! משום ניסא‪.‬פורים דאיכא ניסא לימא! אמר רבי יצחק‪ :‬לפי שאין אומרים שירה‬
‫על נסשבחוצה לארץ‪ .‬מתקיף לה רב נחמן בר יצחק‪ :‬והרי יציאת מצרים דנסשבחוצה לארץ הוא‪ ,‬ואמרינן הלל! כדתניא‪:‬‬
‫עד שלא נכנסו ישראל לארץ ‪-‬הוכשרו כל הארצות לומר שירה‪ ,‬משנכנסו לארץ ‪ -‬לא הוכשרו כל ארצותלומר שירה‪ .‬רב‬
‫נחמן אמר‪ :‬קרייתה זו היא הלילא‪ .‬רבא אמר‪ :‬בשלמא התם‪,‬הללו עבדי ה' ‪ -‬ולא עבדי פרעה‪ ,‬הכא הללו עבדי ה' ‪ -‬ולא‬
‫עבדי אחשורוש?אכתי עבדי אחשורוש אנן‪ .‬ולר"נ דאמר‪ :‬קרייתה זו היא הלילא‪ ,‬התניא‪:‬משנכנסו לארץ ‪ -‬לא הוכשרו כל‬
‫ארצות לומר שירה! כיון שגלו חזרו להיתירןהראשון‪.‬‬
‫מהרש"א שם י‪:‬‬
‫שם אין אומרים שירה על נס שבח"ל כו'‪ .‬יש לתת טעם בזה לפישכשנכנסו לא"י נתקדשה והקב"ה נקרא אלהי ארץ אשר‬
‫ה' אלהיך דורשאותה תמיד כמ"ש הרמב"ן פרשת נצבים ע"ש והנס שם על ידו ולא ע"פשליח וראוי לומר עליו הלל‬
‫משא"כ נס שבח"ל שנעשה ע"פ שליח או ע"ימלאך ורב נחמן דסבר לקמן כיון שגלו חזרו להיתרן הראשון היינו‬
‫משוםדודאי כשישראל על אדמתן אין השכינה שורה אלא בא"י במקום קדושה ואיןלומר שירה אלא על נס שבא"י אבל‬
‫כשגלו הרי גם שכ ינה עמהם בח"לכדאמרינן עמו אנכי בצרה ויש לומר הלל גם על נס שבח"ל ובפורים קרייתאזו הלילה‬
‫וק"ל‪:‬‬
‫מנחת חינוך מצוה רפד‬
‫‪...‬דהא לכאורה טעמא בעי למה איןאומרים הלל על נס שבחוץ לארץ‪ ,‬ועיין במהרש"א בחידושי אגדות ערכין שם[ד"ה אין‬
‫אומרים שירה]‪ .‬ואמנם הטעם נראה לומר לפי מה דאיתא בתעניתי"ד ע"ב גבי שלחו ליה בני נינוה לרבי כגון אנו דצריכים‬
‫למטר וכו' ושלח להוכיחידים דמיתו ובשומע תפילה‪ .‬וכן פסק בשו"ע או"ח סי' קי"ז ס"ב דאפילומדינה שלימה כגון ספרד‬
‫ואשכנז אין שואלין בברכת השנים רק בשומעתפלה משום דבני חוץ לארץ דינם כיחידים‪ ...‬ובזה הבנתי הטעם הא‬
‫דאמרינןבתענית י"ב ע"ב דאין תענית ציבור בבבל ונדחקו כל הקדמונים בזה‪ ...‬אבל הטעם פשוט לענ"ד משום דכל חוץ‬
‫לארץ הוי דינם כיחידים לכן אין בהם תענית ציבור‪...‬‬
‫‪89‬‬
‫והנה הרבינו יונה בברכות בפרק היה קורא [ז' ע"ב מדפי הרי"ףד"ה ורבינו יעקב] מביא דעת הר"ת ובה"ג שפירשו‬
‫לברייתא דיחיד לא יתחיל‪,‬דהיינו דאין לומר הלל רק על נס שהיה לכל ישראל‪ ,‬ואפילו היה בכנופיאדרבים אין לומר הלל‬
‫עי"ש‪ ,‬ואם כן לזה אין אומרים גם כן הלל אנס שבחוץלארץ כיון דכיחידים דמי‪.‬‬
‫ובזה ניחא מה שלכאורה קשה בהא דמשני על קושיא דאי הכי הלל נמי נימא‪ ,‬ותירץ משום דאין אומרים הלל אנס‬
‫שבחוץ לארץ‪ ,‬ולכאורה הרי נס דפורים היה כולל גם לבני ארץ ישראל‪ ,‬דהאאחשורוש מלך בכיפה‪ ,‬ובפרט לדעת הרמב"ן‬
‫שהביא הר"ן במגילה [א' ע"אמדפי הרי"ף ד"ה ויש כאן] דבימי הנס כבר היו רוב ישראל בארץ ישראל‪ ,‬א"כלמה גרע מנס‬
‫דחנוכה דאמרינן הלל א ניסא כדאיתא בערכין י' ע"ב‪ .‬ולפי מהשכתבנו אתי שפיר‪ ,‬דהש"ס שם משני דכיון דקדושת הארץ‬
‫עכ"פ בטלה לכלענין‪ ,‬כמו שכתב הר"מ פ"ו מבית הבחירה הט"ז ופ"א מתרומות הל' ה'‪ ,‬אם כןשוב גם כל ארץ ישראל‬
‫חשיב כחוץ לארץ וכיחידים דמי‪...‬‬
‫רמב"ם הלכות תעניות א‪:‬ד‬
‫ומדברי סופרים להתע נות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מןהשמים‪ ,‬ובימי התעניות האלו זועקין בתפלות‬
‫ומתחננים ומריעין בחצוצרותבלבד‪ ,‬ואם היו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר‪ ,‬השופר מקצר והחצוצרותמאריכות‪,‬‬
‫שמצות היום בחצוצרות‪ ,‬ואין תוקעין בחצוצרות ושופר כאחדאלא במקדש שנאמר ‪+‬תהלים צ"ח‪ +‬בחצוצרות וקול שופר‬
‫הריעו לפני המלך ה ‪'.‬‬
‫מפניני הרב עמוד שסב‬
‫חידושי הרמב"ן פסחים קיז‪:‬‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א‬
‫נפש הרב עמ' קצב‬
‫המבזבז אל יבזבז יותר מחומש‬
‫כתובות נ‪.‬‬
‫א"ר אילעא‪ :‬באושא התקינו‪ ,‬המבזבז ‪ -‬אל יבזבז יותר מחומש‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רמט‪:‬א‬
‫ו אל יבזבז אדם יותר מחומש‪ ,‬שלא יצטרך לבריות‪( .‬ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתתה) ודוקא כל ימי חייו‪ ,‬אבל בשעת‬
‫מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי)‪.‬‬
‫שיטה מקובצת כתובות נ‪.‬‬
‫המבזבז‪ .‬כתב רש"י ז"ל המבזבז‪ .‬לעניים‪ .‬ו במהדורא קמא כתב המבזבז‪ .‬נכסיו להקדש‪ .‬ע"כ‪ .‬ואמרו במדרש רבות פרשת‬
‫בהר רבי טרפון יהב לרבי עקיבא שית מאה קנטרין דכסף א"ל כו' עד א"ל אית בר נש יהב מגן אפוכי דידה הן היא א"ל‬
‫גבי דוד מלך ישראל דכתיב ביה פזר נתן לאביונים וצדקתו עומדת לעד ע"כ‪ .‬ומשמע לי דה"פ אית בר נש דיהיב מגן פי'‬
‫שאין לו ונותן כל אשר לו דהא המבזבז לא יבזבז יותר מחומש ופירוש מגן בחנם כלומר על לא דבר נותן אפוכי דידה הן‬
‫היא פי' שכרו היכן הוא ומשני ליה מדכתיב פזר נתן לאביונים וגו' פירוש אע"ג דהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש מ"מ אם‬
‫עבר ופזר צדקתו עומדת לעד פ ירוש דלעולם יהיה לו ממון כדי לעשות צדקה ולא יחסר לו‪ .‬ויש לנו לחלק דלא אמרינן‬
‫הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא אבל לחלק לעניים לא וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא לעניים‪ .‬ועוד יש לי‬
‫לפרש המדרש בענין אחר ואין להאריך כנ"ל‪.‬‬
‫המוציא מחברו עליו הראיה‬
‫ראה‪ :‬אין הולכים בממון אחר הרוב והמוציא מחברו עליו הראיה‬
‫כתובות טו‪:‬‬
‫הפלאה שם‬
‫‪90‬‬
‫הנאה מבשר אדם‬
‫רמב"ם הלכות מאכלות אסורות ב‪:‬ג‬
‫האדם אע"פ שנאמר בו ויהי האדם לנפש חיה אינו מכלל מיני חיה בעלת פרסה לפיכך אינו בלא תעשה‪ ,‬והאוכל מבשר‬
‫האדם או מחלבו בין מן החי בין מן המת אינו לוקה‪ ,‬אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה ואמר בהן‬
‫זאת החיה אשר תאכלו הא כל שהוא חוץ מהן לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬אבל אסור הוא בעשה‬
‫שהרי מנה הכתוב שבעת מיני חיה‪ .‬א"א ואם כן למה אמרו בדמו שאפילו מצות פרוש אין בו‪+.‬‬
‫חידושי הרמב"ן כתובות ס‪.‬‬
‫הכי גרסינן בספרא אוציא את החלב שאין שוה בכל ולא אוציא את הבשר שהוא שוה בכל וכו'‪ ,‬ובנוסחי כתיב דם וכן‬
‫גרס רש"י ז"ל ואף ר"ח ז"ל‪ ,‬ומ"מ בין למר בין למר שמעינן מינה דבשר מהלכי שתים מותר דהאיך אפשר שהחלב ואף‬
‫הדם מותר ולא הבשר הלא כל היוצא מן הטמא טמא‪ ,‬והרמב"ם המחבר ז"ל כתב שהוא איסור עשה ופירשו דכתיב זאת‬
‫הבהמה אשר תאכלו ולא אדם‪ ,‬וזו הדרשה לא דרשוה רבותינו בעלי הגמרא‪ ,‬ויודע אני שאמר כך מפני שאמרו בספרי‬
‫יכול אף בשר מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתו‪ ,‬הוא סבר בלא תעשה הוא דליתא אבל בעשה איתי' ולא היא‬
‫דהא בחלב נמי קאמר התם בלשון הזה ואפי' מצות פרוש אין בו אף כאן כן‪ ,‬והרי דם השרץ דאימעט מהיכא דאימעט דם‬
‫מהלכי שתים ואפ"ה אמרו בכריתות שאם התרו בו משום שרץ לוקה שלא מיעטו הכתוב אלא מאיסור דם אבל דמו‬
‫כבשרו אף בשר האדם ודאי אלו הי' בעשה היה דמו ג"כ בעשה אע"פ שמיעטו הכתוב מאיסור דם‪ ,‬וכלל גדול הוא שכל‬
‫היוצא מן האסור אסור‪ ,‬ומדקאמר בדם וחלב אפי' מצות פרוש אין בו ש"מ אף הבשר מותר‪ .‬והוי יודע דדוקא בבשר מן‬
‫החי אבל במת אסור הוא בהנאה ואצ"ל באכילה‪ ,‬ומעגלה ערופה גמרינן בגזירה שוה (קדושין נ"ז א') ואחד איסור הנאה‬
‫ואיסור אכילה בכלל‪ ,‬ומיהו בגוי איני יודע בו איסור דהא ממרים גמרינן וצ"ע‪ ,‬ובמס' שבת פ' המצניע [בירושלמי ה"ה] יש‬
‫ראיה בהתר הנאה זו‪.‬‬
‫מגיד משנה שם‬
‫אבל אסור הוא בעשה שהרי מנה וכו'‪ .‬זה יצא לרבינו ממ"ש שם יכול יהא אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא‬
‫תעשה על אכילתן ת"ל זה לא תאכלו זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בל"ת על‬
‫אכילתן‪ .‬וסובר רבינו שאם היה מותר לא היו אומרים כן אלא ודאי ל"ת הוא שאינו אבל בעשה ישנו והוצרך הכתוב‬
‫למעטו מפני שכתוב ויהי האדם לנפש חיה ואע"פ שהדם והחלב של אדם מותרין לגמרי מן התורה כמו שנתבאר בחלב‬
‫פ"ג ובדם פ"ו ושנינו כל היוצא מן הטמא טמא אין אותו כלל אלא לטמאין בלאו אבל האדם אינו אלא בעשה והתורה‬
‫התירה חלבו ודמו בפירוש כדאיתא בברייתא הנזכרת בכתובות פ' אע"פ (דף ס') יכול יהא חלב מהלכי שתים טמא ודין‬
‫הוא ומה בהמה שהקלת במגע ה החמרת בחלבה אדם שהחמרת במגעו אינו דין שתחמיר בחלבו ת"ל ואת הגמל כי מעלה‬
‫גרה הוא הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא אלא טהור יכול אוציא את החלב שאינו שוה בכל ולא אוציא את הדם‬
‫שהוא שוה בכל ת"ל זה זה דם טמא ‪+‬ג"א הוא הוא טמא‪ +‬ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור עכ"ל הברייתא‪ .‬הרי‬
‫שהותרו בפירוש מן הכתוב ואע"פ שאין לנו טעם במצות זה היה בדין שהרי הדם נהפך לחלב ומזון התינוק הוא החלב‬
‫ולא היה ראוי שיהיה מזונו וגדולו מדבר אסור והברייתא הזו כפשטה מסייעת לדברי רבינו שאם היה בשר מהלכי שתים‬
‫מותר גמור מן התורה מה צורך היה להשמיענו דמו וחלבו והיאך יהיה טהור והיוצא ממנו טמא‪ .‬ועוד כשהיה דורש ק"ו‬
‫מבהמה לימא ליה בשרו יוכיח‪ .‬ועוד שאם היה בשרו מותר לא היו גוזרין חכמים על תינוק היונק מחלבו יותר משתי‬
‫שנים להיותו כיונק שקץ כמו שיתבאר פ"ג ויהיה כחלב בהמה טהורה‪ ,‬ועוד שבבשרו וחלבו אמרינן בספרא שאינן בלא‬
‫תעשה על אכילתן וכאן אמרו בחלבו ודמו שהן טהורין ומשינוי הלשונות נראה שאינן שוין זה דעת רבינו‪ .‬והר"א ז"ל כתב‬
‫בהשגות א"א ואם כן למה אמרו בדמו שאפילו מצות פרוש אין בו ע"כ‪ .‬וזה דעת הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל שאין בבשר‬
‫האדם איסור כלל מן התורה אלא שהרמב"ן ז"ל כתב שהישראל שמת בשרו אסור אף בהנאה מן התורה וכבר נתבאר דין‬
‫איסור ההנאה של מת בדברי רבינו פי"ד מהלכות אבל‪ .‬ואפשר לומר לדבריהם שכיון שבא הכתוב להתיר דמו וחלבו אף‬
‫בשרו וחלבו מותר ושני כתובין אחד למעטו מלא תעשה ואחד למעטו מעשה וכולן שוין הבשר והחלב והדם והחלב‬
‫ואע"פ שהן דרשות חלוקות‪ .‬כך יש לתרץ לדעתם ז"ל‪ .‬ומה שגזרו חכמים שלא לינק יותר מכ"ד חדש הוא אחר שפירש‬
‫מפני שהחלב מזיק ליונקים יותר מדאי‪ .‬וה"ר אהרן הלוי הסכים לדעת מי שאמר הבשר והחלב הוא בלאו ואמר שהנוסחא‬
‫המדוקדקת בספרי היא יכול יהא דם מהלכי שתים בלא תעשה ודברי רבינו נראין עיקר‪:‬‬
‫כתובות ס‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חדש‪ ,‬מכאן ואילך כיונק שקץ‪ ,‬דברי רבי אליעזר; רבי יהושע אומר‪ :‬אפילו‬
‫ארבע וחמש שנים‪ ,‬פירש לאחר עשרים וארבעה חדש וחזר ‪ -‬כיונק שקץ‪ .‬אמר מר‪ :‬מכאן ואילך כיונק שקץ‪.‬‬
‫דור רביעי‪ ,‬פתיחה‪ ,‬סוף אות ב‬
‫‪91‬‬
‫ראה‪ :‬לימוד הרפואה על ידי ניתוח מתים‬
‫הפטרת בהר – ירמיהו ושדה אחוזה‬
‫נפש הרב עמ' ש‬
‫הפקר בית דין הפקר‬
‫שו״ת דבר אברהם א‪:‬א‬
‫וכמו שנודע שבבבל היה לראשי גלותא שלטון מטעם המלך לדון בין ישראל ואין דד"מ מתטערב בהם‪ ...‬ולפמ״ש שהפקר‬
‫ב"ד אינו בתור ב"ד אלא משום עצת השרים והזקנים אין כח ביד ב"ד להפקיע ממון של א"י שאינם ב״ד עליהם כשאינם‬
‫באים לדון בד״י ולא קבלום עלייהו‪...‬‬
‫ויותר פשוט נ"ל לומר דד"מ ילפינן מהא דגיטין דף ל"ח ע"א וישב ממנו שבי דאו"ה קונה בכיבוש וא"כ המלך הוא הבעלים‬
‫ויכול להפקיר ולתת לכל מי שירצה וכן הוא מפורש בשו"ע חו"מ םי' קס"ב סע"א אבל אם נתן להם המלך רשות להעמיד‬
‫דלתות במבוי שלהן דינא דמלכותא דינא כי השווקים והרחובות שלהם ויכולין לעשות בהם מה שירצו…‬
‫הפקר בית דין להקנות‪ ,‬כח קנינים מדרבנן‬
‫סנהדרין ל‬
‫רמב"ם הלכות מכירה א‪:‬א וכט‪:‬א‬
‫בית יוסף אבן העזר כח‪:‬יג‬
‫וכתב רבינו ירוחם (נכ"ב ח"א קפא ע"ג) דלמ"ד מקודשת היינו מדרבנן כיון דמעמד שלשתן תקנתא דרבנן היא עכ"ל ואינו‬
‫מוכרח דהא איכא למימר דכיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה ה"ל כאילו נתן לה כסף והויא מקודשת‬
‫דאורייתא‪.‬‬
‫אבני מילואים כח‪:‬לג‪ ,‬קצות החושן רלה‪:‬ד‪ ,‬בפרט בד"ה אמנם שטת תוס'‬
‫קהלת יעקב כח‪:‬יג‪ ,‬נתיבות המשפט ביאורים רלה‪:‬יג‬
‫צמח דוד על שו"ת ראק"ע סימן רכא‪28‬‬
‫ספר סנהדרי קטנה (ברונשטין‪ ,‬תרי) ד‪ .‬ד"ה ועפי"ז )‪ (link‬וגם בעמ' ‪ 34‬ד"ה ברש"י‬
‫)‪ (OCR‬ונ ״מ במאי דיליף שלשה מג׳ פעמים אלהים לענין פשרה אם נאמר דמקשינן פשרה ללין לאם לא הוה כחיב רק ב׳‬
‫פממים אלהים נהי דהוה ידמינן דהדין בשלשה משום דאין ב״ר שקול מ״מ בפשרה הוה סגי בב׳ דהרי מקשינן פשרה לדין‪.‬‬
‫ובדין לא כחיב בחורה רק ב׳ פעמים אלהים והשלישי איצטרך שלא יהי׳ ב״ר שקול ובפשרה לא שייך לומר אין ב״ד שקול‬
‫דהרי כתבו החום׳ לקמן(דף ו ע״א) ל״ה ביצוע דבפשרה אין הולכין בחר רוב דימוח מר שיסכימו כולם וא״כ אין נ״מ‬
‫בפשרה בין ב״ר שקול לאינו שקול לסוף סוף צריך שיסכימו טלם וא״כ הוה‪.‬םגי בחרי אבל מכשיו דכחיב בתורה בהדי׳ ג‬
‫מקשיגן פשרה לדין גם בפשרה צריך שלשה‪:‬‬
‫‪ 28‬ע' גינת אגוז עמ' קב שנדבר עליו בעתיד‬
‫‪92‬‬
‫הקרבת קרבנות בזמן הזה‬
‫כפתור ופרח פרק ו'‬
‫אחר שהענין כן‪ ,‬הנכנס היום שאנו טמאים במקום הבית חייב כרת‪ ,‬והסכים בזה מה"ר ברוך ז"ל‪ .‬גם כי אמר אלי‬
‫בירושלם כשהבאתי אליו זה הספר לעבור עליו ולהגיהו‪ ,‬שרבינו יחיאל דפריש ז"ל אמר לבא לירושלם‪ ,‬והוא בשנת שבע‬
‫עשרה לאלף הששי‪ ,‬ושיקריב קרבנות בזמן הזה‪ .‬ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאלתיו מה נעשה מטומאתנו‪,‬‬
‫ואנא הכהן המיוחס‪ .‬אנכי בדרך לפני שילה שב למקומי‪ ,‬נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה כדאמרינן בתמורה פרק‬
‫יש בקרבנות (יד‪ ,‬א) שקרבנות צבור דוחין את השבת ואת הטומאה‪ ,‬וזה כגון שיהיו רוב הכהנים טמאין מקריבין‬
‫הקרבנות בטומאה‪ .‬וכן מסכת פסחים פרק כיצד צולין (עט‪ ,‬א) נטמא קהל או רובו‪ ,‬או שהיו כהנים טמאין והקהל טהור‪,‬‬
‫יעשה בטומאה‪ .‬כתב עליהם הר"ם ז"ל (פיהמ"ש פסחים פ"ז מ"ו) דע זה העיקר וזכרהו והבינהו והוא כי טומאת מת בלבד‬
‫היא שתדחה בצבור ויקריבו בטומאה‪ .‬ומסכת יומא פ"ק (ו‪ ,‬ב) איתמר טומאת מת‪ ,‬רב נחמן אמר התר היא בצבור‪ ,‬רב‬
‫ששת אמר דחויה היא בצבור‪ .‬וכן הלכות ביאת מקדש פ"ד (ה"י והי"ב) כל קרבנות צבור קבוע להם זמן לפיכך דוחין את‬
‫השבת ואת טומאת המת‪ .‬אבל הטמאין בטומאה אחרת כגון זבין וזבות נדות וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהם לא יתעסקו‬
‫בו ולא יכנסו לעזרה‪ ,‬ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה‪ ,‬שלא נדחית אלא‬
‫טומאת מת בלבד‪ ,‬והוא גזרת הכתוב שנאמר (במדבר ט‪ ,‬ו) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם‪ .‬מסכת זבין פ"ד‬
‫(מ"ו) המת מטמא באהל ומטמא טומאת שבעה‪ ,‬מה שאין הזב מטמא‪ .‬כלומר שטמא מת טעון הזאה שלישי ושביעי מה‬
‫שאין כן בזב‪ ,‬והזב וכיוצא בו אינן טעונין אלא ביאת המים בלבד‪ .‬הרי לטומאה חמורה לא נקפיד‪ ,‬ולשאר טמאות יש‬
‫לה ם תקנה‪ .‬כתב ה"ב התרומה ז"ל הילכך נראה דקדושת מחיצת העיר קיימת לעולם להיות מותר לאכול מעשר שני‬
‫בתוכה אם בנה מזבח‪ ,‬אבל לא בנה מזבח לא‪ .‬והנה כבר אמרו ז"ל (זבחים כט‪ ,‬א) מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו‪.‬‬
‫ראה‪ :‬איסור במות בזמן הזה‬
‫ראה‪ :‬הר הבית – הכניסה אליה בזמן הזה‬
‫הר הבית – הכניסה אליה בזמן הזה‬
‫משנה כלים א‪:‬ו‪-‬ז‬
‫עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם‬
‫מה שאין מביאים כן מכל הארצות‪:‬‬
‫עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעים ומסבבין לתוכן מת עד שירצו יצא אין מחזירין‬
‫אותו‪:‬‬
‫חזון נחום‪ ,‬כלים עמ' כ‬
‫מקדש מלך להגרצ"פ פרנק זצ"ל‪ ,‬טור מלכא‬
‫ט‪:‬ג ‪29‬‬
‫שו"ת מנחת יצחק חלק ה סימן א‬
‫דרישת ציון (באתר ‪)HebrewBooks‬‬
‫שו"ת משיב דבר חלק ב סימן נו‬
‫שו"ת בנין ציון סימן א ‪ -‬ד‬
‫משנה ברורה‬
‫תקסא‪:‬ה ‪30‬‬
‫הרב דוד רפפורט‪ ,‬בעל הצמח דוד‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫ע"ש עמ' קנג בהערות הררי בשדה‬
‫ולרשימת הפוסקים שמפרשים את דברי הראב"ד כאוסר רק שאין כרת‪ ,‬ומהם הראי"ה קוק זצ"ל‪ ,‬ע' חזון עובדיה על ארבע תעניות‬
‫‪93‬‬
‫ויקיפדיא‬
‫הרב מרדכי יפה‪ ,‬בעל הלבוש‬
‫שם הגדולים מערכת ספרים אות ל [יב] לבוש‬
‫לבוש חיברו הגאון זקן ויושב בישיבה מה' מרדכי יפה תלמיד מור"ם בעל המפה והרב הנזכר בבחרותו היה בויניציא שנת‬
‫שכ"א מחמת גרוש שהי' בפיה"ס ונפשו אותה ללמוד חכמות למודיות וטבעיות והיה אצל הרב אבוהב קדמון‪:‬‬
‫ופעם אחת על שלא ענה אמן נדהו הרב אבוהב להרב מהר"ם יפה ואח"כ פייסו וסיפר לו איך נהרג חסיד א' על שלא ענה‬
‫אמן לברכת כומר א' למלך שהיה החסיד מתפלל מנחה בחצר המלך שהיתה שעה עוברת ולכך התפלל בזוית אחת ולכן‬
‫נדהו שיתכפר לו מה שלא ענה אמן כי הוא עון חמור כמ"ש בזהר הקדוש וגם אחר שראינו שאפילו במלך ב"ו נתחייב‬
‫מיתה‪ .‬וזה תורף קצור המעשה הכתוב בס' מוסר קטן שנקרא דרך משה‪:‬‬
‫ומהר"ם יפה עשה והצליח וחיבר עשרה לבושים‪ .‬ה' על ד' טורים ולבוש האורה על רש"י ומפרשיו‪ .‬לבוש שמחה וששון‬
‫דרשות‪ .‬לבוש אור יקרות על המורה וקדוש החדש‪ .‬לבוש אדר היקר על התכונה לבוש אבן יקרה בחכמת הקבלה פי'‬
‫לספר מהר"ם ריקאנטי ובהקדמתו שם ביאר הכל בפרטות וכל העשרה לבושים נדפסו‪:‬‬
‫והנה לבוש א"ח חלקו לשנים לבוש התכלת ולבוש החור ועליהם חיבר הרב מהר"א שפירא ס' אליה זוטא‪ .‬וגם ס' אליה‬
‫רבה חיברו על הלבוש וא' מתלמידיו סידרו על הש"ע‪ .‬ולבוש י"ד קראו עטרת זהב ומזכירים אותו הט"ז והש"ך בשם‬
‫עט"ז‪ .‬וחיבר על מקצתו הרב חגורת שמואל מתחלת סי' כ"ט עד סי' קי"א‪ .‬ולבוש א"ה נקרא לבוש הבוץ‪ .‬ולבוש ח"מ‬
‫נקרא עיר שושן והרב סמ"ע תדיר מזכירו ומשיג עליו והרב מהר"ר יוסף דיין באמשטרדם כתב בסוף הרי"ף דפוס‬
‫אמשטרדם שהוא חיבר ספר לישב השגות הסמ"ע על הלבוש ובכמה מקומות קורין ס' הלבוש ולא ש"ע לגירסא לפי שבס'‬
‫הלבוש הדין יותר באורך ומילתא בטעמא‪:‬‬
‫הריגת גויים‬
‫רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש א‪:‬א‬
‫כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' ‪+‬שמות כ' י"ד‪ +‬לא תרצח‪ ,‬ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף‬
‫שנאמר ‪+‬שמות כ"א כ'‪ +‬נקם ינקם‪ ,‬מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף‪ ,‬בין שהרג את חבירו בברזל בין ששרפו באש‬
‫מיתתו בסייף‪.‬‬
‫פרישה אורח חיים קכח‪:‬מו‬
‫כהן שהרג את הנפש וכו'‪ .‬נראה לי דרצונו לומר ישראל שהרי הראיה דמייתי ידיכם דמים מלאו בהורגי ישראל‪:‬‬
‫סנהדרין טז‪.‬‬
‫רש"י סנהדרין עד‪ .‬ד"ה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי‬
‫‪94‬‬
‫מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך‪ ,‬הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם‪ ,‬שלא התיר‬
‫הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא‪ ,‬וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות‬
‫שצוה על הרציחה‪.‬‬
‫נודע ביהודה‬
‫השוה הכתוב אשה לאיש‬
‫תוספות בבא קמא טו‪ .‬ד"ה השוה‪ ,‬סנהדרין סו‪ .‬ד"ה לרבות בת‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא ‪ -‬אבן העזר סימן קמו‬
‫השתדלות ותפילה‬
‫נדה ע‪:‬‬
‫מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן‪ :‬ירבה בסחורה‪ ,‬וישא ויתן באמונה‪ .‬אמרו לו‪ :‬הרבה עשו כן ולא הועילו! אלא‪ :‬יבקש‬
‫רחמים ממי שהעושר שלו‪ .‬שנאמר חלי הכסף ולי הזהב‪.‬‬
‫התוכחה‬
‫דברי הרב עמ' שיד‬
‫רמב"ן על התורה דברים כז‪:‬כו‬
‫‪...‬אמר רבי אסי בשם רבי תנחום בר חייא למד ולימד ושמר ועשה והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור‪.‬‬
‫ידרשו בהקמה הזאת‪,‬בית המלך והנשיאות שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה ‪,‬ואפילוהיה הוא צדיק גמור ב‬
‫מעשיו והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה הרי זו ארור‪...‬‬
‫תוספות סוטה לז‪ :‬ד"ה רבי שמעון בן יהודה אומר‬
‫בבא מצועא קז‪.‬‬
‫ברוך אתה בבאך וברוך אתה בצאתך ‪ -‬ש תהא יציאתך מן העולם כביאתך לעולם; מה ביאתך לעולם בלא חטא ‪ -‬אף‬
‫יציאתך מן העולם בלא חטא‪.‬‬
‫רש"ש שם‬
‫ביאתך לעולם בלא חטא‪ .‬מכאן סתירה קצת לבעלי דעת הגלגול‪:‬‬
‫מנחות כט‪:‬‬
‫אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬בשעה שעלה משה למרום‪ ,‬מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות‪ ,‬אמר לפניו‪ :‬רבש"ע‪,‬‬
‫מי מעכב על ידך? אמר לו‪ :‬אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו‪ ,‬שעתיד לדרוש על כל קוץ‬
‫וקוץ תילין תילין של הלכות‪ .‬אמר לפניו‪ :‬רבש"ע‪ ,‬הראהו לי‪ ,‬אמר לו‪ :‬חזור לאחורך‪ .‬הלך וישב בסוף שמונה שורות‪ ,‬ולא‬
‫היה יודע מה הן אומרים‪ ,‬תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד‪ ,‬אמרו לו תלמידיו‪ :‬רבי‪ ,‬מנין לך? אמר להן‪ :‬הלכה למשה‬
‫מסיני‪ ,‬נתיישבה דעתו‪...‬‬
‫זוהר חדש שיר השירים דף עד ע"ד‬
‫מגלה עמוקות פ' ואתחנן ריש אופן קפו‬
‫עבודה זרה ה‪ ,:‬סוטה סוף כב‪ .‬ורש"י שם‬
‫שו"ת אגרות משה חשן משפט ח"א סימן א‬
‫‪95‬‬
‫ראש השנה יא‪.‬‬
‫והכהנים ועם‬
‫ארץ הצבי עמ' צד‬
‫והנה באוהל‬
‫ארץ הצבי עמ' צו – ענין הצניעות‬
‫שיעורי הרב על עניני שחיטה‪ ,‬מליחה‪ ,‬בשר בחלב‪ ,‬ותערובות‬
‫)‪“Can Women Be Rabbis” (TorahWeb.org‬‬
‫”‪“The Meaning of Am Hanivchar‬‬
‫והקימות את המשכן כמשפטו‬
‫ירושלמי שבת יב‪:‬ג‬
‫וירא אליו‬
‫רשב"ם בראשית יח‪:‬א‬
‫וירא אליו ה' ‪ -‬האיך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים‪ ,‬שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קוראו בלשון שכינה‪,‬‬
‫כדכתיב‪ :‬כי שמי בקרבו שלוחו כמותו‪ .‬וכן‪ :‬וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה‪ .‬וכתוב שם‪ :‬וירא ה' כי סר לראות‪.‬‬
‫בבא מציעא דף פו‪:‬‬
‫וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום‪ .‬מאי כחום היום? אמר רבי חמא ברבי חנינא‪ :‬אותו היום יום‬
‫שלישי של מילה של אברהם היה‪ ,‬ובא הקדוש ברוך הוא לשאול באברהם‪ .‬הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה כדי‬
‫שלא יטריח אותו צדיק באורחים‪.‬‬
‫גינת אגוז עמ' א – נבואת משה רבנו‬
‫בעקבי הצאן עמ' קלב‬
‫ויכלו ‪ -‬עדות‬
‫שבת קיט‪:‬‬
‫אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי‪ :‬אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו‪ .‬דאמר רב המנונא‪ :‬כל המתפלל‬
‫בערב שבת ואומר ויכלו ‪ -‬מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית‪ ,‬שנאמר ויכלו‪ ,‬אל‬
‫תקרי ויכלו אלא ויכלו‪ .‬אמר רבי אלעזר‪ :‬מניין שהדיבור כמעשה ‪ -‬שנאמר אבדבר ה' שמים נעשו‪ .‬אמר רב חסדא אמר מר‬
‫עוקבא‪ :‬כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו‬
‫בוסר עונך וחטאתך תכפר‪.‬‬
‫תוספות פסחים קו‪ .‬ד"ה זוכרהו על היין‬
‫דזכירה כתיב על היין זכרו כיין לבנון (הושע יד) נזכירה דודיך מיין (שיר א) והאי זכירה היינו קידוש דויכולו לא מצינו על‬
‫הכוס אלא בתפלה כדאמר בשבת (ד' קיט‪ ):‬ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו ומה שרגילין לומר ויכולו‬
‫אחר התפלה בקול רם היינו משום י"ט שחל להיות בשבת שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפלה ותקנו נמי‬
‫לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת‪...‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן רסח סעיף ז‬
‫‪96‬‬
‫חוזרים לומר ויכלו‪ ,‬משום יו"ט שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפלה‪ ,‬וגם להוציא למי שאינו יודע; ואומרים‬
‫אותו בקול רם ומעומד‪.‬‬
‫מגן אברהם רסח‪:‬י‬
‫ומעומד ‪ -‬מפני שהעדים צריכין להעיד ביחד ומעומד לפיכך צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד (טור) וצ"ע דבח"מ סי' כ"ח‬
‫כתב דכל עד אומ' בפ"ע ע"ש וצ"ל כמ"ש הסמ"ע סי' כ"ח סל"ז דאחר שאמרו ביחד חוזרים לומר אח"כ כל אחד ואחד‬
‫בפ"ע ומ"מ למסקנא לא קאי הכי בסמ"ע וי"ל דמ"מ עבדי' כת"ק ע' בגמ' וכ' מט"מ אם שכח לאמרו בב"ה יאמר אותו‬
‫שבקידוש מעומד‪:‬‬
‫ביאור הגר"א אורח חיים סימן רסח סעיף ז‬
‫ואומרים כו'‪ .‬עמ"א וז"ש בגמ' אפי' יחיד דלכאורה מ"ש יחיד מציבור ולפ"ז ניחא דאשמעינן דסמכינן אר' נתן בסנהדרין ל'‬
‫אבל יותר עדיף כת"ק‪:‬‬
‫ויצר לו‬
‫גור אריה בראשית לב‪:‬ח‬
‫שמא יהרג ויצר לו שמא יהרוג אחרים‪ .‬פירוש דלמה למכתב תרתי ‪ -‬היינו יראה היינו צרה‪ ,‬אלא 'שמא יהרוג הוא את‬
‫אחרים' דהיינו שיהרוג עשו‪ ,‬ואף על גב דעשו היה בא להורגו‪ ,‬ואמרו חכמים (סנהדרין עב‪ ).‬כל הבא להרוג ‪ -‬השכם‬
‫להרגו‪ ,‬היה מתיירא מן יצחק אביו שיקלל אותו‪ ,‬וכן איתא בתנחומא‪ .‬ולא ידעתי למה נקט 'שמא יהרוג אחרים'‪ ,‬הוי ליה‬
‫לומר 'שמא יהרוג עשו'‪...‬‬
‫ואפשר לומר דשמא לא באו להרוג את יעקב‪ ,‬אף על גב דעשו הביא אותם עמו ‪ -‬משום היראה באו‪ ,‬אבל לא באו להרוג‪,‬‬
‫ויעקב מפני שלא ידע אם באו להרוג או לא ‪ -‬היה מתיירא שמא יהרוג אותם שלא כדין‪ ,‬ומשום כך היה מציר שמא יהרוג‬
‫הוא את אחרים‪.‬‬
‫הוריות יג‪:‬‬
‫אסיקו לרבי מאיר אחרים‬
‫וכפר אדמתו עמו‬
‫פני יהושע כתובות קיא‪.‬‬
‫שם אמר ר"א כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון כו'‪ .‬נראה דהיינו דווקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת ארץ ישראל‬
‫שהיא מקום קדושה וכדי שתגין עליו זכות ארץ ישראל שלא יבא לידי חטא ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו או אפילו‬
‫עון שהוא מזיד ע"י שתקף עליו יצרו מ"מ מסתמא גורם לו זכות ישיבת ארץ ישראל שלא לן ועבירה בידו דלאחר שחטא‬
‫ומצא עצמ ו עומד במקום קדוש ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה או מפני‬
‫שהוא מקום מולדתו או מפני שבח פירותיה וכיוצא בו ומכל שכן במי שהוא מבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ לילך אחר‬
‫יצרו הרע לא דברה תורה במתים אדרבה עליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה ומפני כך מצינו‬
‫כשגברו עונות אבותינו גלינו מארצינו ושמם מקום מקדשינו ואיה הבטחת העם היושב בה נשוא עון אלא על כרחך‬
‫כדפרישית ובלא"ה נמי מסתברא דהכי הוא שאף אם נאמר דארץ ישראל מכפר לגמרי אפ"ה לא עדיף מיום הכפורים‬
‫שמכפר כפרה גמורה ואפ"ה מי שאומר אחטא ויוה"כ מכפר אין יוה"כ מכפר הרי דעל כרחך הא דאמרינן דהיושב בארץ‬
‫ישראל שרוי בלא עון היינו דאף שעשה איזה עון מבלי שם על לב קדושת הארץ בשעת יצרו בכה"ג זכות ארץ ישראל‬
‫גורם שיתחרט לעשיית עון‪ ,‬כן נראה לי‪:‬‬
‫וכפר בעדו ובעד ביתו ‪ -‬גדר אשתו‬
‫תלמוד בבלי יומא יג‪.‬‬
‫ומי סגי ליה בתקנתא? ביתו אמר רחמנא‪ ,‬והך לאו ביתו היא! ‪ -‬דמקדש לה‪ -.‬והא כמה דלא כניס לה ‪ -‬לאו ביתו היא! ‪-‬‬
‫דכניס לה‪ - .‬א ם כן הוה ליה שניבתים‪ ,‬ורחמנא אמר וכפר בעדו ובעד ביתו‪ ,‬ולא בעד שני בתים!‬
‫תלמוד ירושלמי יומא פרק א' סוף הלכה א‬
‫‪97‬‬
‫ויקדש מאתמול וכפר בעדו ובע ד ביתו ולא בעד שניבתים רבי גמליאל בר' איניוני בעא קומי רבי מנא לא נמצא כקונה‬
‫קינייןבשבת א"ל משום שבות שהתירו במקדש אמר רבי מנא הדא אמרה איליןדכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום‬
‫שלא יהא כקונה קניין בשבת ‪:‬‬
‫תוספות יומא יג‪ :‬ד"ה לחדא‬
‫‪...‬בירושלמי משמע אשה אחרת מת קינין לו מזמנין אותהשאם תמות אשתו ביום הכפורים שיקדש זאת ביוה"כ ופליג‬
‫אגמרא דידןדפריך התם ויקדש מאתמול דמשמע ליה מתקינין בהזמנה בעלמא ומשניוכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא טז)‬
‫ולא בעד שני בתים ופריך ולא נמצא כקונהקנין בשבת ומשני משום שבות התירו במקדש א"ר חנינא הדא אמרת‬
‫הליןדכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת‬
‫תוספות ישנים יומא ב‪ .‬ד"ה שמא תמות אשתו‬
‫תוספות ר"י הלבן יומא יג‪ .‬ד"ה דמקדש‬
‫(קישור)‬
‫גינת אגוז עמ' קד‬
‫וקדשתו‬
‫חולין פז‪:‬‬
‫תוספות חולין פז‪ :‬ד"ה וחייבו ר"ג ליתן עשרה זהובים‬
‫ואחד שעמד במקום חבירו לקרוא בתורה פטור בלאו האי טעמא ואפילו תפס מפקינן מיניה משום דכולם חייבים‬
‫בקריאת התורה וכן פירש ריב"א ואפילו עמד במקום כהן דהא דדרשינן (נדרים דף סב‪ ).‬וקדשתו לכל דבר שבקדושה‬
‫לפתוח ראשון ולברך ראשון אסמכתא היא‪.‬‬
‫גטין נט‪:‬‬
‫ושאלה אשה מאת שכנתה‬
‫מפניני הרב עמ' רע‬
‫ושמרתם את משמרתי – עשו סייג לתורה‬
‫יבמות כא‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫רב כהנא אמר מהכא (ויקרא יח‪ ,‬ל) ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי‬
‫משנה אבות א‪:‬א‬
‫משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויה ושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו‬
‫שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה‪:‬‬
‫ושננתם לבניך – תלמוד תורה‪ ,‬תלמוד בבלי‪ ,‬ושילוש הלימוד‬
‫תוספות כה‪ .‬ד"ה בלולה‬
‫קידושין ל‪ .‬ותוס' שם‬
‫אמר רב ספרא משום ר' יהושע בן חנ ניא‪ ,‬מאי דכתיב‪ :‬דושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם‪ ,‬לעולם ישלש‬
‫אדם שנותיו‪ ,‬שליש במקרא‪ ,‬שליש במשנה‪ ,‬שליש בתלמוד‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות תלמוד תורה א‪:‬יא‪-‬יב‬
‫וחייב לשלש את זמן למידתו‪ ,‬שליש בתורה שבכתב‪ ,‬ושליש בתורה שבעל פה‪ ,‬ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו‬
‫ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא‬
‫האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה‪ ,‬וענין זה הוא הנקרא גמרא ‪.‬‬
‫כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע‪ ,‬אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה‬
‫שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר‪ ,‬ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן‬
‫ופירושן בכלל תורה שבעל פה‪ ,‬והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן‪ ,‬במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם‬
‫אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים‬
‫תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו‬
‫ויישוב דעתו‪.‬‬
‫בית יוסף יורה דעה רמו‪:‬ד‬
‫[ בדק הבית] וכתב רבינו ירוחם (נ"ב ח"א טז ע"ד) יש מהמפרשים שכתבו דהא דאמרינן שליש במקרא דוקא לתינוק‬
‫שעדיין לא קרא מקרא כל צרכו אבל אדם שקרא מקרא אינו רשאי לעסוק בה שליש ימיו ויבטל מן המשנה ומן התלמוד‬
‫ורמ"ה כתב דלא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם אבל‬
‫לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיקו שאר ימותינו למשנה ותלמוד עכ"ל [עד כאן‪]:‬‬
‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות תלמוד תורה‬
‫‪31‬‬
‫רמו‪:‬ד ‪31‬‬
‫ע"ע התורה תמימה דברים יז‪:‬ו‬
‫וכתבו התוס' בשם ר"ת דאנו סומכין בקיום דין דרשה זו על מ"ד בסנהדרין כ"ד א' מאי בבל‪ ,‬שבלולה במקרא במשנה ובגמרא דתלמוד בבלי בלול מכולם‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬וכפי‬
‫הנראה מדבריהם הבינו מ"ש בגמ' מאי בבל ‪ -‬מאי תלמוד ב בלי‪ ,‬אך לפי"ז קשה‪ ,‬דמשמע שלמעליותא לתלמוד בבלי אמרו זה‪ ,‬והלא מכל ענין הסוגיא שם מבואר‬
‫שדברו בגנות הלומדים הבבלים‪ ,‬כמ ו שאמרו שם שת"ח שבבבל נקראים חובלים שמחבלים זל"ז בהלכה‪ ,‬וכן אמר ר' ירמיה שם עה"פ במחשכים הושיבני זה תלמודה‬
‫של בבל‪ ,‬ואין חידוש בזה שגינו תלמוד הבבליים ולומדיהם‪ ,‬מפני שהאומרים האלה היו בני א"י וחן מקום על יושביו‪ ,‬וכמ"ש בפסחים ל"ד ב' משום דיתביתו בארעא‬
‫דחשוכא [בבל] אמריתו שמעתתא דחשוכא‪ ,‬וכ"א בכתובות ע"ה א' וסנהדרין ק"ט א'‪ ,‬ובכ"מ‪.‬‬
‫ותו קשה לפי' התוס' דהפי' מאי בבל קאי על תלמוד בבלי‪ ,‬כי האם רק ש"ס בבלי בלול במקרא ובמשנה ובגמרא‪ ,‬והלא גם ש"ס ירושלמי כמו כן ברוח אחד ובסגנון‬
‫אחד כמעט הולך כמו ש"ס בבלי ובלול ג"כ במקרא ובמשנה ובגמרא‪.‬‬
‫ולולא דברי התוס' היה אפשר לפרש דכונת הגמ' כאן אינו על גוף התלמוד ולשבח אלא אסדר למודי הבבליים והלומדים דשם‪ ,‬שאין הענינים מסודרים אצלם מי‬
‫שראוי למקרא לבד ומי למשנה ומי לגמרא‪ ,‬אלא כל תלמודם בלול מכל ואין מסודר לכ"א‪ ,‬ויהיה לפי"ז השאלה והתשובה ברוח אחד עם יתר המאמרים שם המדברים‬
‫בגנות הבבליים וערך למודם‪-.‬‬
‫ולפי זה הנה לכאורה נשאר הענין אינו מבואר על מה אנו סומכין בקיום דין זה לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא וכו'‪ ,‬ולבד זה קשה על דברי ר"ת שאומר‬
‫שיוצאין בכולם בתלמוד בבלי‪ ,‬והלא מגוף המאמר לא מבואר כ ן‪ ,‬שאמרו שישלש במקרא ובמשנה ובגמ' ש"מ שבגמ' לבד אין יוצאין‪ ,‬ועי' מש"כ בריש האות‪.‬‬
‫אך אמנם לדעתי כונה אחרת בדברי ר"ת מה שאמר ואנו יוצאין דין זה בתלמוד בבלי‪ ,‬והוא כמש"כ הרמב"ם בפ"א הי"ב מת"ת בענין זה וז"ל‪ ,‬במה דברים אמורים‬
‫שחייב לשלש למודו בתחלת למודו של אדם‪ ,‬אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לו ללמוד תורה שבכתב יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי‬
‫שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב לבו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפי"ז י"ל דגם כונת ר"ת במה שאמר ואנו יוצאין וכו'‪ ,‬כן היא‪ ,‬כלומר‪ ,‬אנו הגדולים‬
‫‪99‬‬
‫חייב אדם לשלש למודו‪ ,‬שליש בתורה שבכתב‪ ,‬דהיינו הארבעה ועשרים; שליש במשנה‪ ,‬דהיינו תורה שבעל פה‪ ,‬ופירושי‬
‫תורה שבכתב בכלל זה; שליש בתלמוד‪ ,‬דהיינו שיבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו‪ ,‬ויוציא דבר מתוך דבר‪ ,‬וידמה דבר‬
‫לדבר וידון במדות שהתורה נדרשת בהם עד שידע היאך עיקר המצות והיאך יוצא האסור והמותר וכיוצא בזה‪ ,‬דברים‬
‫שלמד מפי השמועה‪ .‬כיצד‪ ,‬היה בעל אומנות ועוסק במלאכתו ג' שעות ביום וט' בתורה‪ ,‬קורא ג' מהם בתורה שבכתב‪,‬‬
‫ובג' תורה ש בעל פה‪ ,‬ובג' יבין דבר מתוך דבר‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬בתחילת לימודו של אדם‪ .‬אבל כשיגדיל בתורה ולא‬
‫יהא צריך ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה‪ ,‬יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה‬
‫שבעל פה‪ ,‬כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה‪ ,‬ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו‪ .‬הגה‪ :‬וי"א שבתלמוד‬
‫בבלי שהוא בלול במקרא‪ ,‬במשנה וגמרא‪ ,‬אדם יוצא ידי חובתו בשביל הכל‪( .‬טור בשם ר"ת וע"פ ע"ל סי' רמ"ה ס"ו)‪ .‬ואין לאדם ללמוד כי אם‬
‫מקרא‪ ,‬משנה וגמרא והפוסקים הנמשכים אחריהם‪ ,‬ובזה יקנה העולם הזה והעולם הבא‪ ,‬אבל לא בלמוד שאר חכמות‪( .‬ריב"ש סימן מ"ה ותלמידי‬
‫רשב"א) ומ"מ מותר ללמוד באקראי בשאר חכמות‪ ,‬ובלבד שלא יהיו ספרי מינים‪ ,‬וזהו נקרא בין החכמים טיול בפרדס‪ .‬ואין לאדם לטייל בפרדס רק‬
‫לאחר שמלא כריסו בשר ויין‪ ,‬והוא לידע איסור והיתר ודיני המצות (רמב"ם סוף מדע ס"פ ד' מהל' יסודי התורה‪).‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות נג‪:‬ו‬
‫ש"ץ‪ ,‬צריך שיהיה הגון‪ .‬ואיזהו הגון‪ ,‬שיהא ריקן מעבירות; ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו; ושיהיה עניו ומרוצה‬
‫לעם; ויש לו נעימה; וקולו ערב; ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים‪.‬‬
‫ותאמר שתה אדוני‬
‫ברכות מ‪.‬‬
‫מגן אברהם קסז‪:‬יח‬
‫משנה קידושין פא‪?:‬‬
‫מפניני הרב עמ' שמט‬
‫זבל"א – כדי שיצא הדין לאמיתו‬
‫רש"י כג‪ .‬ד"ה שיצא הדין לאמיתו‬
‫רא"ש סנהדרין ג‪:‬ב‬
‫מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות‬
‫בדברים אשר לא כדין ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות ונתלין בדברי רש"י שמשמע שיש לו להפך בזכותו‪.‬‬
‫וחלילה וחס לא דקדקו בדבריו שכתב דסברי הרי אני ביררתי‪ .‬כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר ומתוך‬
‫זה ציית לדיניהן‪ .‬אבל הדיין עצמו חלילה לו למצוא סברא לזכותו אם לא שיראה לו דין גמור אבל אם היה יכול להטעות‬
‫את חבירו לקבל סברתו אע"פ הוא מסופק בה הרי זה בכלל מטה משפט אבל מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו ואם‬
‫יש לו שום צד זכות נושא ונותן עם חברו וכן עושה הדיין האחר לשני נמצא לא נשאר זכות (לא) נסתר ונעלם לשניהם‬
‫והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם ויוצא הדין לאמתו‪.‬‬
‫זילותא דבי דינא‬
‫כתובות כב‪:‬‬
‫בבא בתרא לא‪:‬‬
‫יוצאי ן דין זה בתלמוד בבלי‪[ ,‬והוא הדין בתלמוד ירושלמי‪ ,‬אלא שדבר בהוה‪ ,‬שרוב למודם היה בתלמוד בבלי‪ ,‬וגם שלתלמוד בבלי יש בענין זה סמך כלשון נופל על‬
‫לשון מהאגדה מאי בבל וכו]‪ ,‬ויתכן שאמר כן ר"ת לבני ישיבתו או כתב כן לאדם גדול‪ ,‬וכיון במלת "אנו" על הגדולים שכבר הרבו בנעוריהם מקרא ומשנה‪.‬‬
‫ועיין בלח"מ על הרמב"ם שם שהפריד דעת הרמב"ם ור"ת לשתי דעות ועשה מחלוקת ביניהם‪ ,‬ולפי דברינו הנה דבריהם מתאימים כתאמי צביה‪ ,‬ודו"ק‪-.‬‬
‫והנה ביו"ד סי' רמ"ו ס"ד ברמ"א ובש"ך בנו יסוד על דברי ר"ת דאין עתה חיוב ללמוד מקרא אחרי דאנו לומדים תלמוד בב לי וכו'‪ ,‬וידוע מה שטענו האחרונים והרבו‬
‫דברים בזה‪ ,‬אבל לפי מה שבארנו לא כיון כלל ר"ת לכל ישראל מנעוריהם ומילדותם כן אלא רק לגדולים שכבר קראו ושנאו הרבה בילדותם וכדברי הרמב"ם‪ ,‬אשר‬
‫לזה גם הסברא והדעת נוטה‪ ,‬ועיין בזה‪:‬‬
‫‪100‬‬
‫זימון – ברכת במזון בחבורה‬
‫ברכות מה‪:‬‬
‫ר"ן על הרי"ף ראש השנה יא סוף ע"ב‬
‫תוספות סנהדרין ה‪.‬‬
‫ירושלמי ברכות ז‪:‬א‬
‫הכא איתמר אין רשאין ליחלק‪ .‬וכה איתמר חייבין לזמן‪ .‬שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף‪ .‬אי זהו בתחילה ואי זהו‬
‫בסוף‪ .‬תרין אמורין‪ .‬חד אמר נתנו דעת לאכול זהו בתחילה‪ .‬אכלו כזית זהו בסוף‪ .‬וחרנה אמר אכלו כזית זהו בתחילה‪.‬‬
‫גמרו אכילתן זהו בסוף ר' אבא בשם רב הונא ר' זעירא בשם אבא בר ירמיה ג' חובה שנים רשות‪ .‬אמרה רבי זעירא קומי‬
‫רבי יסא א"ל אנ י אין לי אלא משנה שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן‪ .‬רבנן דהכא בדעתון ורבנן דהתם בדעתון‪ .‬שמואל‬
‫אמר שנים שדנו דיניהן דין אלא שהוא נקרא ב"ד חצוף‪ .‬רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש תרויהון אמרי אפילו שנים שדנו‬
‫אין דינן דין‪.‬‬
‫ט"ז אורח חיים ריג‪:‬א‬
‫ונ"ל דהאידנא שמזלזלים מאוד בברכ' אחרונ' יש לסמוך על דיעה זו ויברך בקול רם הברכה אחרונה ויהיו האחרים‬
‫יוצאים על ידו‪:‬‬
‫מפניני הרב עמ'‬
‫ע‪-‬עב ‪32‬‬
‫זכין לאדם שלא בפניו‬
‫גיטין יב‪:‬‬
‫בבא בתרא קנו‪:‬‬
‫בבא מציעא י‪:‬‬
‫כתובות יא‪.‬‬
‫תוספות כתובות יא‪.‬‬
‫דרוש וחידוש כתובות יא‪.‬‬
‫שיטה מקובצת כתובות יא‪ .‬ד"ה עוד כתב הרשב"א‬
‫בבא מציעא צא‪:‬‬
‫זכין מאדם – מכירת חמץ שלא מדעת בעלים‬
‫קצות החושן רסב‪:‬א‬
‫באר יצחק ח' או"ח סי' א' (זכין‬
‫מאדם) ‪33‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' קצ – בדין זכין מאדם‬
‫גינת אגוז עמ' קכא‬
‫‪ 32‬ע"ע ארץ הצבי עמ' מז‬
‫‪ 33‬שו"ת עין יצחק חלק א ‪ -‬אורח חיים סימן כח ואבן העזר סימן ב (בענין גיטין)‬
‫‪101‬‬
‫זמנים – זריחה‬
‫שבת קיח‪:‬‬
‫ואמר רבי יוסי‪ :‬יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי‪.‬‬
‫ר' נסים גאון שם‬
‫אמר ר' יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבתות בציפורי‪ .‬לפי שטבריא היתה נמוכה והחמה שוקעת‬
‫שם בעוד יומם והיו יושביה מקבלין עליהן השבת משקיעת החמה אצלם ושקיעתה לשם קודם שקיעתה במקומות‬
‫הגבוהין ומי שמקבל עליו הכנסת השבת מאותה השעה הרי עשה סייג לעצמו והוא משובח ומעולה מן היושבים‬
‫במקומות הגבוהין ובהרים וכנגדן מוציאי שבת בציפורי שהיא גבוהה טפי ומאחרין לשם פני המזרח להכסיף ושוהין‬
‫ומאדימין והיו מקבלין עליהן שימור השבת עד שמכסיפין פני המזרח התחתון והעליון ולפיכך הן משובחים בזה הענין‬
‫יותר מאנשי טבריא ובמסכת ראש השנה בפרק יו"ט של ראש השנה (דף לא) משכחת וטבריא עמוקה מכולן שנאמר‬
‫(ישעיה כט) ושפלת מארץ תדברי ובמסכת מגילה בפרק מגילה נקראת (דף ו) ולמה נקראת שמה ציפורי אמר רב פפא‬
‫שיושבת בראש ההר כצפור והרי נתברר לך מיכן כי טבריא נמוכה וציפורי גבוהה‪:‬‬
‫מג"א רלג‪:‬ז‬
‫דהיינו צ"ה ‪ -‬וז"ל ד"מ מה רי"ל היה מתפלל מנחה בשעת הדחק סמוך לצ"ה ואמר אע"פ שנראה בעיר לילה מ"מ עדיין יום‬
‫הוא כמ"ש ר"י יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא עכ"ל וזהו דוקא בעיר שבתיה גבוהין או שיושבת בעמק‪...‬‬
‫נפש הרב עמ' קיד‬
‫מפניני הרב עמ' לג‬
‫זמנים – חצות‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"א סימן כד‬
‫‪ ...‬ומש"כ ידידי שהלוח של הישיבה אינו מדוקדק‪ ,‬הנה הוא בדיוק גדול ונכתב על דעתי‪ .‬והטעם דהחצות של היום שהוא‬
‫כשבא השמש באמצע הדרום שוה לעולם‪ ,‬אבל שני חצאי היום אינם שוים רק איזה ימים בשנה ולפעמים חצי הראשון‬
‫גדול ולפעמים חצי האחרון‪ .‬ולכן בין לקולא בין לחומרא מסתבר שנחלקו שש שעות עד חצות ושש שעות מחצות עד‬
‫הערב‪ .‬ולכן מש"כ ידידי שהוא שבשתא וטעות לא דבר נכונה שהוא אמת גמור וליכא ע"ז שום קושיא‪.‬‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"ב סימן כ‬
‫‪...‬והנה החצות לילה באמת לא משתנה כלל מימים הארוכים דקיץ לימים הקצרים דחורף אף לא לרגע אחד‪ ,‬למה‬
‫שכתבתי בספרי אגרות משה על או"ח בסימן כ"ד שחצות היום הוא לעולם שוה שהוא כשבא השמש לאמצע הדרום וזה‬
‫שוה בכל השנה רק ששני חצאי היום אינם שוים רק איזה ימים בשנה ולפעמים חצי הראשון גדול ולפעמים חצי השני‬
‫גדול עיי"ש‪ ,‬וכ ן קבלתי גם מאבי מורי זצללה"ה‪ .‬וכן מוכרח למה שפרש"י בעירובין דף נ"ו על הא דבתקופת ניסן‬
‫ותקופת תשרי חמה יוצאה בחצי מזרח ושוקעת בחצי מערב שבשני ימים אלו היום והלילה שוין‪ ,‬וכתב עוד מאחר‬
‫תקופת תשרי נמשכת מעט לצד דרום ויוצאה ובשקיעתה נמשכת מעט לצד דרום ושוקעת עד שיוצאה בתקופת טבת‬
‫בקרן מזרחית דרומית ושוקעת בקרן מערבית דרומית ואחר תקופת ניסן הוא להיפוך שיוצאה מעט קודם אמצע המזרח‬
‫ושוקעת מעט אחר אמצע המערב עד שבתקופת תמוז מהלכת מקרן מזרחית צפונית ג' רוחות עד צפונית מערבית עיי"ש‬
‫ואלו המעט מעט שניתוספו או שנגרעו חזינ ן דאינם שוים אבל החצות שהוא באמצע הדרום שוה תמיד אך החצאים‬
‫אינם שוים ברוב השנה‪ .‬וממילא לפ"ז הוי גם חצות הלילה שוה תמיד שהוא אחר שעברו י"ב שעות שוות מחצות היום‬
‫ונמצאו שגם לענין תקון חצות אין שום חלוק בחדוש הזוהר‪.‬‬
‫אבל המג"א שכתב שחדוש הזוהר נוגע לענין תקון חצות משום שאנחנו צריכין לכוין העת שהוא רצון לפניו אף שאינו‬
‫לענין תפלה דנגד תמידין תקנום וכן כתב בסימן א' סק"ד‪ ,‬הוא משום דסובר דרק מה שהוזכר בזוהר ואי איתוספן שעתי‬
‫בליליא אינון שעתי דמיתוספן דיממא אינון הוא דוקא מה שאמר ולא להיפוך ביום ארוך שניתוספו שעתי ביממא דהן‬
‫הוו דיממא גם להזוהר‪ .‬ולכן מפרש שאיירי הזוהר רק לענין השעות דמיתוספן בסוף הלילה דהן הוו דיממא ולהלילה‬
‫ליכא אלא י"ב שעות דאינון דילה‪ ,‬וזה אינו בשעות שניתוספו בסוף היום ארוך שאלו הן מהיום אף שהן נוספות‪ .‬ונמצא‬
‫שלענין השעות הנוספות בתחלת הלילה ובתחלת היום הוא להיפוך דהלילה לא נטל מהיום כלום אף בלילה ארוכה והיום‬
‫נטל מהלילה ביום ארוך‪ ,‬שלעולם מתחלת הלילה כשתחשך בין בלילה קצרה דקיץ בין בלילה ארוכה דחורף‪ ,‬וי"ב שעות‬
‫‪102‬‬
‫מתחלת הלילה נחשב לילה אף בימי הקיץ שכבר הרבה שעות הם לאחר זריחת השמש‪ ,‬ובימי החורף נגמרה הלילה‬
‫כשנשלמו י"ב שעות מתחלת הלילה ונחשב מהיום השעות שאחר זה אף שעוד איזה שעות יש עד שיאיר היום‪ .‬ונמצא‬
‫שהחצות שהוא עת רצון הוא להמג"א שש שעות אחר תחלת הלילה בין בחורף שהוא קודם חצות לילה ממש ובין בקיץ‬
‫שהוא כבר אחר עלות השחר ובהרבה מקומות הוא גם אחר הנץ החמה‪ .‬ועיין במחצית השקל בסימן א' ובפמ"ג שם שכן‬
‫פירשו כוונת המג"א‪ .‬אבל הוא דחוק ויותר מסתבר לפרש שאף שחדא נקט בזוהר הוא הדין איפכא והשעות הנוספות‬
‫גם בתחלת הלילה הם דיממא שחשבון שעות הלילה נחשבו משש שעות אחר חצות היום י"ב שעות‪ ,‬וממילא לעולם הוא‬
‫החצות לע ת רצון שוה בין בקיץ בין בחורף י"ב שעות אחר חצות היום כדהביא במחה"ש בשם שב יעקב עיי"ש וא"כ‬
‫נמצא שלשום דבר אינו נוגע הא דהזוהר אף לא לענין תקון חצות‪ .‬לכן הביא במ"ב שזמן חצות הוא תמיד באמצע‬
‫הלילה ממש וכתב בשעה"צ שכן סוברים הרבה אחרונים דלא כהמג"א‪ ,‬ובהכרח דהא שנאמר בזוהר אינו נוגע לשום דבר‬
‫לא לדינא ולא למנהג אלא לענין הגן עדן שהקב"ה משתעשע עם הצדיקים כדכתב בערוך השלחן סימן נ"ח ס"ק י"א וזה‬
‫נראה גם בכוונת החיד"א בניצוצי אורות‪.‬‬
‫והנה משמע מהב"י שאם לא נסבור כהרמב"ם דהם שעות זמניות אלא שעות שוות נמי אינו משש שעות אחר חצות‬
‫לילה כדרוצים הפנ"י והמשכנ"י לומר‪ ,‬אלא מתחלת היום בין בקיץ בין בחורף יהיה זמן ק"ש עד אחר ג' שעות שוות‪.‬‬
‫דהא כתב בשם הר"י אבוהב והובא בט"ז סימן נ"ח סק"א שלפ"ז שהן שעות זמניות שהוא רביע היום ימהר לקרות בימי‬
‫החורף שרביע היום קצר‪ ,‬הרי משמע דאם השעות הן שוות לא היה צריך למהר דהא יש לו ג' שעות כמו בימי הקיץ‪ ,‬ואם‬
‫נימא שאם הם שעות שוות מתחילות הג' שעות משש שעות אחר חצות לילה אף שהיה אז עדיין לילה הרי יגמרו בט'‬
‫שעות אחר חצות לילה שהוא הרבה קודם רביע היום אף הקצר ביותר שהיה עליו עוד יותר למהר‪( .‬ולא מובן מש"כ‬
‫בערוך השלחן על הט"ז והב"י בשם הר"י אבוהב שזהו במדינות שלהם‪ ,‬שלא שייך חלוק בהמדינות לזה‪ ,‬והמהירות‬
‫שמצרכי הוא משום שבקיץ הדרך לקום תחלה מבימי החורף משום שכבר האיר היום הרבה שעות ויכולים לעשות‬
‫מלאכה ובחורף שעדיין הוא לילה שאין יכולין לעשות מלאכה בחשך קמים כשהאיר היום ונמצא שיש רק זמן קצר עד‬
‫גמר זמן ק"ש שהוא ברביע היום שהוא פחות מג' שעות שוות)‪.‬‬
‫וקושית המשכנ"י מבני מלכים הא מסתמא ישנים לעולם בזמן שוה על השעות ולא ברביע היום שלפעמים הוא יותר‬
‫ולפעמים הוא פחות‪ ,‬לא קשה כלל דבני מלכים שישנים עד ג' שעות הא אינו משום שהם צריכים לישן יותר משאר‬
‫אנשים דהא אדרבה השבע לעשיר אינו מניח לו לישן ומתוקה שנת העובד‪ ,‬אלא הוא משום דכיון שאין צריכין לעשות‬
‫מלאכה לכן ישנים יותר אף שיכולים כבר לקום מצד צורך השינה‪ ,‬שלכן גם הם אינם רוצים לבטל כל היום בשינה ואין‬
‫רוצים לישן יותר מ רביעית היום‪ .‬ועיין בפמ"ג במשב"ז סימן נ"ח סק"א דהכל לפי הזמן הן בשינה ואף בלבישתן כשהיום‬
‫קצר ממהרין ללבוש ומש"ה משערין זמניות ולמה שבארתי הוא פשוט‪ .‬אך הא דתינוק יונק משדי אמו קשה לכאורה‪.‬‬
‫וצריך לומר דסימן זה הוא רק בימים השוים כבתחלת תקופת ניסן ותשרי שאף בגני בבית אפל ליקום וליקרי‪ ,‬וכן בימי‬
‫החורף יוכל לשער כמה יצטרך לחכות עד שיאיר היום‪ .‬וגם אולי בעלות השחר דרך תינוק להתעורר משינתו קצת‬
‫וממילא יונק משדי אמו אף שאינו רעב עדיין כדרך תינוק כשהוא ניעור שרוצה לינק‪ ,‬או שאמו רוצה להניקו כדי שיישן‬
‫עי"ז כדרך התינוקות‪.‬‬
‫וקושית הפנ"י על הרמב"ם דכללא כייל דכל היכא דקתני ענין השעות הם שעות זמניות גם בר"פ היו בודקין בטעות‬
‫בנ"א בשעות שג"כ הוא בשעות זמניות דהסברא הוא דבמה שרגילין בנ"א לטעות אין חלוק בין יום קצר ליום ארוך‪ ,‬ל"ק‬
‫כלום דהטעות בא משום שאופן האור ועמידת השמש שניכר מהצל אינו בשינוי גדול מג' ועד ה'‪ ,‬וזה ודאי שביום קצר‬
‫הוא שינוי גדול כשהוא בג' שעות שוות עוד יותר מחמש ושבע‪ .‬ואפילו לר"מ דטועין רק בב' שעות נמי הוא חלוק גדול‬
‫הנראה יותר לאינשי חלוק שבין ב' שעות שוות ביום ארוך מב' שעות שוות ביום קצר בהאור ובהצל של עמידת השמש‪,‬‬
‫וכן הוא לאביי שסובר דבקיאי יותר והטעות הוא רק בשעה וחצי שעה שלא ניכר להו החלוק נמי בימים הקצרים בשעה‬
‫וחצי שעה שוה הוא יותר חלוק וניכר להו‪ .‬ולכן שפיר פי' הרמב"ם שגם התם הוא בשעות זמניות‪ .‬ואף בלילות אחרי‬
‫שיודעין שהלילה קצרה לא יטעו הרבה אף שבלילה לא ניכר אלא לפי ההשערה דהרי ג' שעות הוא קרוב לחצי לילה‪ ,‬וכן‬
‫בחלוק דשעה הוא חלק גדול מהלילה ולא יטעו בחלק גדול‪ ,‬ולהיפוך בלילה ארוכה‪ .‬ומש"כ הפנ"י שהרמב"ם נראה שחזר‬
‫בו מהא דבהלכות עדות לא הזכיר זה‪ ,‬אינה ראיה דגם בהלכות ק"ש סתם שהוא עד ג' שעות ולא הזכיר שהוא רביע היום‬
‫וסמך ע"מ שנקט בהלכות תפלה עד ד' שעות שהוא שלישית היום דברור שסובר כן גם לק"ש שהם שעות זמניות כמפורש‬
‫בכ"מ וא"כ גם בהלכות עדות שלא נקט הוא שסמך על מה שכתב בהלכות תפלה‪ .‬איברא שצריך טעם למה לא כתב זה‬
‫בהלכות ק"ש הקודם להלכות תפלה אבל ודאי שלדינא ליכא חלוק בין ק"ש לתפלה‪.‬‬
‫ולכן אין לזוז מפסק הרמב"ם שלא מצינו מרבותינו הראשונים מי שחולק עליו בפירוש‪ ,‬שכל השעות שנאמרו הם‬
‫זמניות בין לקולא בין לחומרא‪ .‬איברא דבתוס' הרא"ש שבספר ברכה משלשת בד"ה כיון שהגיע כתב מכאן משמע‬
‫שלעולם יש י"ב שעות ביום ויב"ש בלילה וכן ר' יהושע דאמר ג' שעות ובתפלת השחר ד' שעות ואם היו משתנות השעות‬
‫לפי סדר היום הי"ל להזכיר שליש היום ורביע היום‪ ,‬אלמא דאינו סובר שהשעות הן זמניות דלא כרמב"ם אלא או שהן‬
‫שעות שוות אבל מתחלת האיר היום כהב"י בשם הר"י אבוהב אם לא נסבור שעות זמניות‪ ,‬או גם כהפנ"י ומשכנ"י‬
‫מדהביא הא דקיימא מאדים בזווי‪ .‬אבל מ"מ לדינא אינו כלום כיון שלא הביאו שהרא"ש פליג על הרמב"ם‪ .‬ובכלל אין‬
‫‪103‬‬
‫להוכיח מספרים שלא ראו הראשונים כשהוא סותר לדברים מוחלטים כי אפשר שנפל איזה טעות‪ ,‬ואולי היה זה קושיא‬
‫וחסר התירוץ‪ .‬ידידו מברכו בחג שמח‪ ,‬משה פיינשטיין‪.‬‬
‫זמנים – צאת הכוכבים‬
‫פסחים צג‪:‬‬
‫משנה‪ .‬איזו היא דרך רחוקה? מן המודיעים ולחוץ‪ ,‬וכמדתה לכל רוח‪ ,‬דברי רבי עקיבא‪ .‬רבי אליעזר אומר‪ :‬מאיסקופת‬
‫העזרה ולחוץ‪ .‬אמר ליה רבי יוסי‪ :‬לפיכך נקוד על גה'‪ ,‬לומר לא מפני שרחוק ודאי‪ ,‬אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ‪.‬‬
‫גמ רא‪ .‬אמר עולא‪ :‬מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הויא‪ .‬סבר לה כי הא דאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‪:‬‬
‫כמה מהלך אדם ביום ‪ -‬עשרה פרסאות‪ .‬מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשת מילין‪ ,‬משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים‬
‫חמשת מילין‪ .‬פשו לה תלתין‪ .‬חמיסר מצפרא לפלגא דיומא‪ ,‬וחמיסר מפלגא דיומא לאורתא‪ .‬עולא לטעמיה‪ ,‬דאמר עולא‪:‬‬
‫אי זה הוא דרך רחוקה ‪ -‬כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה‪ .‬אמר מר‪ :‬מעלות השחר עד הנץ החמה ‪ -‬חמשת מילין‪ .‬מנא‬
‫לן? ‪ -‬ד כתיב דוכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים וגו' וכתיב ההשמש יצא על הארץ ולוט בא צערה‪ ,‬ואמר רבי חנינא‪:‬‬
‫לדידי חזי לי ההוא אתרא‪ ,‬והויא חמשה מילין‪.‬‬
‫‪ ...‬אמר רבא‪ :‬שיתא אלפי פרסי הוי עלמא‪ ,‬וסומכא דרקיעא אלפא פרסי‪ .‬חדא גמרא וחדא סברא‪ .‬סבר לה כי הא דאמר‬
‫רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‪ :‬כמה מהלך אדם בינוני ביום ‪ -‬עשר פרסאות‪ .‬מעלות השחר ועד הנץ החמה חמשה מילין‪,‬‬
‫משקיעת החמה עד צא ת הכוכבים חמשה מילין‪ ,‬נמצא עוביו של רקיע אחד מששה ביום‪ .‬מיתיבי‪ ,‬רבי יהודה אומר‪ :‬עוביו‬
‫של רקיע אחד מעשרה ביום‪ .‬תדע‪ ,‬כמה מהלך אדם בינוני ביום ‪ -‬עשר פרסאות‪ ,‬ומעלות השחר עד הנץ החמה ארבעת‬
‫מילין‪ ,‬משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין‪ ,‬נמצאת עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום‪ .‬תיובתא דרבא‪,‬‬
‫תיובתא דעולא! תיובתא‪ .‬לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן? ‪ -‬אמר לך‪ :‬אנא ביממא הוא דאמרי‪ ,‬ורבנן הוא דקא טעו‪ ,‬דקא‬
‫חשבן דקדמא וחשוכא‬
‫רש"י‬
‫רמב"ם‬
‫זמנים – שיטות ר"ת והגר"א‬
‫תוספות פסחים צד‪ .‬ד"ה רבי יהודה ושבת לה‪ .‬ד"ה תרי‬
‫ביאור הגר"א אורח חיים רסא‬
‫זמנים – שיעור מיל‬
‫רמב"ם פירוש המשניות פסחים ט‪:‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תנט‪:‬ב‬
‫ביאור הלכה שם ד"ה הבי‬
‫‪Halachic Times for Home and Travel by R’ Yehudah (Leo) Levi‬‬
‫חגיגה‬
‫פסחים ע‪.‬‬
‫תוספות‬
‫ירושלמי – חגיגת ארבע עשר‬
‫פסחים צה‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫פסחים קטו‪.‬‬
‫פסחים קיד‪.‬‬
‫חדש בחוץ לארץ‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רצג‪:‬ב‬
‫איסור החדש נוהג בין בארץ בין בח"ל‪ ,‬בין בשל ישראל בין בשל עובד כוכבים‪.‬‬
‫באר הגולה שם‬
‫ביאור הגר"א יורה דעה סימן רצג ס"ק ב‬
‫איסור כו'‪ .‬כ"פ כל החיבורים הראשונים ודלא כסה"ת וכבר תמה הרא"ש עליו וכתב דסתם מתני' בסוף ערלה כוותיה‬
‫דר"א‪ .‬ואע"ג שלכאורה סתם מתני' דרפ"ט דמנחות כת"ק וכמש"ש פ"ד א' כמאן דלא כו' וקסבר כו' לא דתנא דמתני' אינו‬
‫סבור כן אלא טעמיה מפרש אבל תנא דמתני' סבר כי תבאו דתליא בארץ ולכן פסק הרמב"ם במתני' דשם וכ"כ לח"מ‬
‫ע"ש אב ל א"צ לכל זה דקי"ל כאמוראי שם ס"ח ב' דכולהו ס"ל דנוהג בח"ל ואף ר"פ ור"ה ס"ל דמ"מ מדרבנן חייב ואף‬
‫בזה לא קי"ל כוותיה דסוגיא דהלכה בכ"מ (כרבנן) [כוותיה] דר"א ורבינא בתראה ס"ל כן וקי"ל כוותיה כמ"ש בס"א ודברי‬
‫בה"ג כאן טעות גדול הוא וא"צ להשיב עליהן וגם מ"ש בשם ב"ח הב"ח כשיטתו דס"ל אינו נוהג בשל עובדי כוכבים וכבר‬
‫הכו על קדקדו כל האחרונים ושגגה יצאה מתחת ידו וטובה ה"ל לבה"ג כאן השתיקה ומ"א (ס"ס תפ"ט) רצה ליישב דברי‬
‫סה"ת אבל דבריו דחוקים מאד וכתב בעצמו שרצונו ליישב המנהג אבל בעל נפש כו' אבל אין דבריו כדאי אפי' ליישב‬
‫המנהג וט"ז כתב דבשעת הדחק כדאי כו' אבל בגמ' דנדה שם אמרו דאם אפסיק הלכה א"ל שעת הדחק וכבר איפסיק‬
‫כאן במנחות שם (וכ"כ בנה"כ וע"ש ובא"ז הלכות ערלה וחדש סי' שכ"ח) אלא שנמשך ההיתר שהיו זורעין קודם הפסח‬
‫כמ"ש בס"ג בהג"ה והנח לישראל מוטב כו' (כמ"ש בשבת קמ"ח ב' ורפ"ד די"ט)‪( :‬ליקוט) ע' בהגהת בה"ג מ"ש ראיה‬
‫מירושלמי ריש חלה אבל טעה וברפ"ב הוא וז"ל הירושלמי שם [והביאו תוס' בר"ה י"ג א' ד"ה דאקריבו כו'] ר' יונה בעי‬
‫קומי ר' ירמיה בשעה שנכנסו ישראל לארץ ומצאו קמה לחה מהו שתהא אסורה משום חדש א"ל למה לא עד כדון לחה‬
‫אפי' י בשה אפי' קצורה מעתה אפי' חטים בעליה כן אני אומר לא אכלו ישראל מצה בלילי פסח א"ר יונה מן דנפקית‬
‫תהית דלא אמרית ליה שנייא היא שמ"ע דוחה את ל"ת ע"ד דר' יונה דו אמר שמ"ע דוחה את ל"ת אע"פ שאינה כתובה‬
‫בצדה ע"ד דר' יוסי דו אמר אין מ"ע דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצדה ממה שהיו תגרי העובדי כוכבים מוכרים להם וכר'‬
‫ישמעאל דר' ישמעאל אמר כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר י"ד שנה ז' שכיבשו וז' שחילקו התיב ר' בון בר כהנא‬
‫והכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לא בששה עשר אלמא דלא אמרינן ממה שתגרי עובדי כוכבי' אלא לר'‬
‫ישמעאל ת"ק דקדושין ואי פריך והכתיב כו' וכן אמרינן בגמ' דידן בר"ה י"ג א' ואע"ג דפריך שם בירושלמי התיב ד"א ב"ר‬
‫יוסי קמי ר' יוסי והכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל לאו בחמשה עשר לא קי"ל כן דגמ' דידן פליג שם ולגמ' דידן‬
‫ניחא דקי"ל מ"ע דוחה ל"ת אע"פ שאינה כתובה בצידה כמ"ש בריש יבמות בסוגיא דעליה וכן בפ"ב (כ' כ"א) שם בח"ל‬
‫שיבום דוחה ח"ל מדאורייתא ובכמה מקומות ומגמ' דר"ה הנ"ל ראיה דקי"ל כר"א ע"כ‪( :‬ליקוט) כ' בת"ה סי' קצ"א דאם‬
‫זרעה ג"י קודם לעומר מותר כמ"ש בפ"ד דפסחים (נ"ה א') והביאו ש"ך ודבריו תמוהין דהא קאמר דלר' יהודה דוקא ואנן‬
‫קי"ל כר"י ור"ש כמ"ש בס"פ הערל (וכן הקשה בנה"כ) אבל ראיתי בירושלמי פ"ב דכלאים והביאו הר"ש שם ימתין עד‬
‫שיופך אמר שם ג' ימים ואפשר לחלק בין זריעה לנטיעה וגמ' דקאמר לר' יהודה לרווחא דמילתא ודוחק וצ"ע (ע"כ)‪:‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תפט‬
‫חוששין לגושיהם‬
‫סנהדרין יב‪.‬‬
‫תוספות סנהדרין יב‪ .‬ד"ה חוששין לגושיהן‬
‫משנה אהלות ב‪:‬ג‪ ,‬שבת טו‪ ,.‬נזיר נז‪:‬‬
‫חזקה כבירור‬
‫תוספות חולין יא‪ .‬ד"ה מינה הא מילתא‬
‫חזקה שאפשר לברר‬
‫‪105‬‬
‫פסחים ד‪.‬‬
‫המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר‪ ,‬חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק? למאי נפקא מינה? ‪ -‬לישייליה! דליתיה להאי‬
‫דלשיוליה‪ ,‬לאטרוחי להאי מאי? ‪ -‬אמר להו רב נחמן בר יצחק‪ ,‬תניתוה‪ :‬הכל נאמנים על ביעור חמץ‪ ,‬אפילו נשים אפילו‬
‫עבדים אפילו קטנים‪ .‬מאי טעמא מהימני ‪ -‬לאו משום דחזקתו בדוק? דקסבר‪ :‬הכל חברים הם אצל בדיקת חמץ‪ .‬דתניא‪:‬‬
‫חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות‪ ,‬אפילו הן בני יומן ‪ -‬הרי הן בחזקת מתוקנים‪ - .‬וממאי? דילמא שאני הכא משום‬
‫דקאמרי הני‪ - .‬אטו אמירה דהני מידי מששא אית ביה? ‪ -‬אלא מאי ‪ -‬דחזקתו בדוק‪ ,‬האי הכל נאמנים? כל הבתים בחזקת‬
‫בדוקין בארבעה עשר מיבעי ליה! ‪ -‬אלא מאי ‪ -‬משום אמירה דהני‪ ,‬הא לא אמרי הני ‪ -‬לא‪ ,‬תפשוט מיניה דאין חזקתו‬
‫בדוק! ‪ -‬לא‪ ,‬לעולם אימא לך חזקתו בדוק‪ ,‬והכא במאי עסקינן ‪ -‬דמוחזק לן דלא בדק‪ ,‬וקאמרי הני בדקיניה‪ .‬מהו דתימא‪:‬‬
‫לא להימנינהו רבנן‪ ,‬קא משמע לן‪ :‬כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא‪ ,‬דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ‪ -‬הימנוהו רבנן‬
‫בדרבנן‪.‬‬
‫מגן אברהם תלז‪:‬ד‬
‫שואלו ‪ -‬דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כמ"ש בי"ד סי' א' ול"ד לבדיק' דלא בדקי' אחר כל י"ח טריפות וסמכינן‬
‫אחזקה דהתם לא היה לו מעולם חזקת טרפו' אבל הכא כל השנ' הי' בחזק' חמץ ובחזקת בדוק אתה בא להוציאו מחזקת‬
‫חמץ לא סמכי' עלי' לכתחלה דומיא דשחיטה דבהמה בחיי' בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ע"ש כנ"ל בפי' דברי הרב"י‬
‫דלא כב"ח ועמ"ש ססי' תל"ז‪:‬‬
‫מגן אברהם‬
‫ח‪:‬יא ‪34‬‬
‫יעיין ‪ -‬הרא"ש כתב דנהגו שלא לבדקן דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק והב"ח כ' דלא אוקמי'‬
‫אחזקתי' כיון שאין החזק' בטבע ממילא אלא מכח אדם שתיקן הציצית [ורובא עדיף מחזקה] כדאמרי' ר"פ האשה בתרא‬
‫[ובבכורות מסקי'] דרובא דתליא במעשה לא חשיב רוב ע"כ‪ ,‬ולא ידענא מאי קאמר דהתם אמרי' שמא לא בא עליה זכר‬
‫ואת"ל בא עליה שמא לא נתעברה משא"כ כאן דנתקנו הציצי' כהלכתן אוקמיה אחזקתייהו כמו מקוה שהמשיכו לתוכה‬
‫מ' סאה שא"צ לבודקה בכל עת שטובל בה אך נ"ל דמ"מ חייב לבודקן משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים‬
‫לבררו כמ"ש בי"ד סי' א ולפי טעם זה אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור רשאי ללובשו בלא בדיק'‬
‫אך נ"ל ט"א דלא מקרי חזקה דעשויה ליפסק בכל שעה וכמ"ש בי"ד סי' ר"א סי' ס"ה בשם תשובת הר"ן ומה"ט לא נהגו‬
‫ל בדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד משום דאין עשוין ליפסק ואע"ג דכתב הב"י סי' י"ג בשם הרא"ש‬
‫דלא חייש' כ"כ דאף אם יפסקו אין נפסלין מיד לשיטתיה אזיל דס"ל דלא מיפסלו עד שיפסקו כולן אבל לדידן חיישינן‬
‫ועסי' י"ב ומ"מ יש לסמוך ע"ז בשעת הדחק אם יודע שהיו כל החוטין שלמים מאתמול וכ"מ בב"ח כאן‪ ,‬ובסי' י"ז כתב‬
‫דאם בדקו כשגנזו א"צ לבדוק בשעת הברכה וכמ"ש בי"ד סי' י"ח ע"ש‪:‬‬
‫חטא בשביל שתזכה חברך‪ ,‬עבירה לשמה‬
‫נזיר כג‪:‬‬
‫נפש החיים שער א' פרקים כב‪-‬כג‬
‫‪ 34‬ע"ע באתר ישיבה‬
‫‪106‬‬
‫כתר ראש – הלכות תשובה ומעשים טובים‪ ,‬סימן קלב‬
‫(קישור)‬
‫בית יוסף אורח חיים סימן שו בשם הרשב"א‬
‫בעקבי הצאן עמ' יז‬
‫חטאת העוף והקרבת עולת ראיה ביום טוב‬
‫כריתות ט‪.‬‬
‫רבי אומר‪ :‬ככם ‪ -‬כאבותיכם‪ ,‬מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם‪ ,‬אף הם לא יכנסו לברית‬
‫אלא במילה וטבילה והרצאת דמים‪ ,‬להביא פרידה אחת א"א‪ ,‬שלא מצינו בכל התורה כולה‪ .‬לא אמרו קן אלא להקל‬
‫עליו‪ .‬ולא? והתניא‪ :‬דוהקריבו ‪ -‬מה ת"ל? לפי שנאמר בתורים הוהקריב‪ ,‬שומע אני האומר הרי עלי עולת העוף ‪ -‬לא‬
‫יפחות משני פרידין‪ ,‬ת"ל‪ :‬והקריבו‪ ,‬אפי' פרידה אחת! חובה מיהא לא אשכחן‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות איסורי ביאה יג‪:‬א‬
‫בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן‪.‬‬
‫אור שמח הלכות חגיגה א‪:‬א‬
‫ונראה ברור בדעת רבינו דמביא רק פרידה אחת לראייתו‪ ,‬והא דאמרו פ"ב דכריתות (ט' ע"א) להביא פרידה אחת א"א‬
‫שלא מצאנו בכל התורה כולה כו'‪ ,‬חובה מיהא לא אשכחן‪ ,‬פירושו‪ ,‬דהכא מביא חגיגה בהדיה‪ ,‬דראיה בלא חגיגה ליכא‪,‬‬
‫כמוש"כ רבינו כל החייב בראיה חייב בחגיגה‪ ,‬והוי כיולדת עשירה דמביאה חטאת עוף ועולת בהמה‪ ,‬ולא מקרי שבא‬
‫לבדו‪ ,‬ופשוט‪ ,‬ועיין קרית ספר להמבי"ט‪:‬‬
‫אבן עזרא ויקרא פרשת ויקרא פרק ה פסוק ז‬
‫‪107‬‬
‫(ז) וא ם לא תגיע ידו כי היד היא העושה כל מלאכה‪ ,‬והיא הקונה‪ ,‬רמז למי שאין לו‪ .‬אחד לחטאת ואחד לעולה ויאמר רב‬
‫יצחק‪ ,‬כי טעם אחד עולה‪ ,‬בעבור שלא תגיע ידו‪ ,‬אולי עלה על רוחו מחשבה‪ .‬והקרוב אלי שהאחד ‪ -‬כנגד האמורים‪,‬‬
‫והשני ‪ -‬חטאת כמשפט‪:‬‬
‫חייב אדם לטהר עצמו ברגל‬
‫שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן סה – סח‬
‫הרי נתברר דמצות שמחה נוהג מה"ת בזה"ז בכל מיני שמחות‪( :‬סוף סימן סה)‬
‫מ"מ נ"ל דמדרבנן מיהא נוהג מצות שמחה בליל י"ט א'‪ ...‬השתא נקטינן מש"כ בסי' אלו דמ"ע זו של שמחת י"ט נוהג‬
‫מה"ת אפי' בזה"ז וא' אנשים וא' נשים חייבין במצוה זו ואע"ג שאין לנו קרבן מ"מ איפשר לקיים בשאר מיני שמחות‬
‫וה"מ כל ימים והלילות של י"ט אבל לילה א' של י"ט אין מצות שמחה נוהג בה מה"ת ומ"מ מדרבנן נוהג בה מצות שמחה‬
‫ואגב אורחין למדנו דהא דחייב אדם לטהר את עצמו ברגל אינו נוהג בזה"ז וכמ"ש‪( .‬סוף סימן סח)‬
‫רא"ש יומא ח‪:‬כד‬
‫ונהגו לטבו ל בערב יום הכפורים‪ .‬ואמר רב עמרם טובל אדם בשבע שעות ומתפלל תפלת המנחה‪ .‬ואמר רב סעדיה‬
‫בעלייתו מלטבול מברך על הטבילה ואין דבריו נראין בזה שלא מצינו בהש"ס רמז לטבילה זו ואין לה יסוד נביאים ולא‬
‫מנהג נביאים‪ .‬ולא עדיפא מערבה (סוכה מד ב) דאמר ליה חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הוא‪ .‬ואי משום דא"ר‬
‫יצחק (ר"ה טז ב) חייב אדם לטהר עצמו ברגל היינו לטהר עצמו מכל טומאות ואפי' מטומאת מת ולהזות עליו שלישי‬
‫ושביעי‪ .‬והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה‬
‫אלא שנה גו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים‪ .‬וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם‬
‫נקיים כמלאכי השרת‪:‬‬
‫חלה – מצוות הפרשתה – מצוה א' עם ב' דינים או ב' מצוות‬
‫תורה תמימה במדבר טו‪:‬כא אות נז‬
‫שו"ת נודע ביהודע‬
‫רמב"ם ספר המצוות שורש יא והשגות הרמב"ן שם‬
‫תוספות רי"ד קידושין נח‪ :‬ד"ה‬
‫חיטין ‪35‬‬
‫חלה שבלילתה רכה‬
‫תוספות סנהדרין ו‪ :‬ד"ה טחנה ואפאה‬
‫כתובות כה‪.‬‬
‫אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא‪ ,‬חלה דרבנן‪ ,‬דתניא‪ :‬דבבואכם אל הארץ ‪ -‬אי בבואכם‪ ,‬יכול משנכנסו לה שנים‬
‫ושלשה מרגלים? ת"ל‪ :‬בבואכם ‪ -‬בביאת כולכם אמרתי‪ ,‬ולא בביאת מקצתכם‪ ,‬וכי אסקינהו עזרא‪ ,‬לאו כולהו סלוק‪.‬‬
‫בכורות כו‪ :‬והלכות לרמב"ן שם‬
‫שלחן ערוך אורח חיים קסח‪:‬יג ובביאור הלכה ד"ה ונהגו להקל‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שכט‪:‬ב‪-‬ג‬
‫עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור או במחבת‪ ,‬בין שהרתיח ואחר כך הדביק‪ ,‬בין שהדביק ואח"כ הרתיח‪ ,‬חייבת בחלה‬
‫ובלבד שלא על ידי משקה‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫ע"ע בליקוי הערות שבסוף נודע ביהודה מכון ירושלים שהרבה אחרונים חלקו עליו כמו שרבנו גם העיר מדברי התוספות רי"ד‬
‫‪108‬‬
‫עיסה שבלילתה עבה‪ ,‬וגלגלה על דעת לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה‪ ,‬ועשה כן‪ ,‬פטורה‪ .‬גלגלה‬
‫לעשות ממנה לחם‪ ,‬ונמלך לבשלה או לטגנה או לעשותה סופגנין או ליבשה בחמה‪ ,‬חייבת‪ ,‬שכבר נתחייבה משעת גלגול‪.‬‬
‫גלגלה על דעת סופגנין וכיוצא בהן‪ ,‬ונמלך לעשותה לחם‪ ,‬חייבת‪.‬‬
‫ש"ך שם ס"ק ד‬
‫פטורה ‪ -‬דכיון דגלגלה ע"ד לבשלה לא חל עליה חובת חלה דבתר דעתו אזלינן מיהו הרבה פוסקים חולקים דהיכא‬
‫דבלילתה עבה אפי' גלגלה ע"ד לבשלה חייבת בחלה דמיד נתחייבה משעת גלגול כדאיתא בב"י לכן יש להחמיר להפריש‬
‫חלה בלא ברכה או לאפות מעט ממנה שע"י כן תתחייב כולה בחלה וכדבסעיף שאחר זה וכמו שכתב הרא"ש וטור‬
‫ופוסקים בשם מהר"ם ע"ש‪:‬‬
‫נפש הרב עמ' קלב‬
‫חליצת מומר‪ ,‬הפקעת קדושת ישראל‬
‫אבות דרבי נתן המובא בהלכות גרים‪ ,‬ט"ז שם לגבי הטפת דם ברית‬
‫טור ושלחן ערוך אבן העזר סימן קנז‬
‫שו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן עג‬
‫‪ ...‬ותימה רבה אי נימא שידעו בבירור שליזר באכראך הזה היסב שמו דאפי ענלגענדר ונעשה שטאללמייסטער אצל‬
‫הגראף ונטמע בין הגוים מה ספק נשאר אח"ז דאין לומר כוונתו שספק אם קיבל הזאה וטבילה מהכומר לשם המרת דת‬
‫טיפין אלו מה טיבן כיון שנטמע ביניהם ונעשה מומר וכופר בכל תורה כולה הרי זה אח מומר דפליגי בי' הפוסקי'‬
‫שו"ת שרידי אש חלק א סימן קיד‪-‬קטז‬
‫שו"ת יביע אומר חלק ט אבן העזר סימן לו‪-‬לז‬
‫שו"ת שמש ומגן חלק ב אבן העזר סימן א‪-‬ד‬
‫חמרא וחיי מבעל כנסת הגדולה‬
‫שם הגדולים מערכת גדולים אות ח [יז] מה' חיים בנבנשת‬
‫הרב ה נזכר מאיר עיני גולה הוא בספרי כנסת הגדולה אשר נדפסו בשמונה חלקים ובלעדו לא ירים איש מורה הוראה‬
‫הבקי בדרכי הוראה והוא מיראי הוראה את ידו בשום הוראה עד שילך מהרה לבית הכנסת ויראה מה בפיו ומה ירמזון‬
‫עיני חכמתו‪ .‬ואחר צאתו מבית הכנסת בנחת רוח יערה יורה יורה‪ .‬וכבר הפליג מהר"ר ישראל פואה בשבחו בתשובה כי‬
‫באה בשו"ת הרב הנדפסות ח"ב מא"ח גם הרב המגן לא זו מחבבו לס' כנה"ג כמ"ש הרב המני"ח משמו בשו"ת הלכות‬
‫קטנות‪ .‬ולמפורסמות אין צריך ראיה ידעי רבנן מורי הוראות יושבי כסאות ומחברי ספרים כי גבר עלינו חסדו ויסגור ה'‬
‫בעדו כן י תן לידידו כח לעשות חיל ברוך שם כבודו ועשה הרב מהדורא בתרא לחלק א"ח ולקצת ח"מ אשר העלה ואשר‬
‫הביא על מזבח הדפוס קרא בשם שיירי כנה"ג‪ .‬ואת היותר חיבר המהדורות קמא ובתרא והיו לאחדים‪ .‬ולכן לא יצדק שם‬
‫שיירי על חלק י"ד האחרון‬
‫‪ ...‬וגם ראיתי שיטת סנהדרין כ"י מהרב‪.‬‬
‫ויקיפדיה‬
‫חנוכה – אכסנאי‬
‫משנה ברורה תרעז‪:‬א‬
‫א"צ להדליק אא"כ רוצה להיות מן המהדרין‪:‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים רסג‪:‬ז‬
‫‪109‬‬
‫אורח (לב) שאין לו חדר מיוחד וג ם אין מדליקין עליו בביתו‪ ,‬צריך (לג) להשתתף (לד) בפרוטה‪.‬‬
‫משנה ברורה שם ס"ק לב‬
‫שאין לו חדר מיוחד ‪ -‬הא אם היה לו חדר מיוחד צריך להדליק ולברך אפילו אם מדליקין עליו בביתו וכנ"ל בס"ו‪:‬‬
‫חנוכה – בחורים ההולכים ללמוד‬
‫יביע אומר‬
‫אגרות משה‬
‫רש"י סנהדרין יד‪.‬‬
‫קידושין כט‪:‬‬
‫משתבח ליה רב חסדא לרב הונא בדרב המנונא דאדם גדול הוא‪ ,‬א"ל‪ :‬כשיבא לידך הביאהו לידי‪ .‬כי אתא‪ ,‬חזייה דלא‬
‫פריס סודרא‪ ,‬א"ל‪ :‬מאי טעמא לא פריסת סודרא? א"ל‪ :‬דלא נסיבנא‪ .‬אהדרינהו לאפיה מיניה‪ ,‬א"ל‪ :‬חזי‪ ,‬דלא חזית להו‬
‫לאפי עד דנסבת‪.‬‬
‫שלחן ערוך שם רסג‪:‬ו‬
‫בחורים ההולכים לל מוד חוץ לביתם‪ ,‬צריכים להדליק נר שבת (כט) בחדרם (ל) יג ולברך עליו‪ ,‬אבל מי שהוא אצל אשתו‬
‫(לא) יד א"צ להדליק בחדרו ולברך עליו‪ ,‬לפי שאשתו מברכת בשבילו‪.‬‬
‫ביאור הלכה שם‬
‫בחורים וכו' ‪ -‬ע יין במ"ב כ"כ העולת שבת והתו"ש והפמ"ג והח"א וש"א ובדה"ח משמע שהוא מפרש בחורים ממש אבל‬
‫לא מי שיש לו אשה והאמת עם כל הפוסקים הנ"ל אחד כי כן דייק לשון הש"ע להמעיין בו דדוקא אם הוא אצל אשתו‬
‫נפטר בברכתה ועוד כי מקור הדין הזה הוא ממרדכי בשם המהר"ם ודין זה הובא בתשב"ץ קטן [שחיברו רבינו שמשון בר‬
‫צדוק תלמיד מהר"ם] ג"כ בשם המהר"ם ושם מבואר בהדיא ככל הפוסקים הנ"ל‪ .‬ועתה נסביר טעם סעיף זה וסעיף‬
‫הסמוך לו [ויבואר בדברינו היטב טעם דברי המ"א בס"ק י"ד] והוא דכשיש לאיש כמה חדרים צריך להדליק בכל החדרים‬
‫משום שלום בית ע"כ אם הוא בביתו אצל אשתו והיא מברכת במקום אחד הוי כאלו הוא היה המברך וממילא נפטרו כל‬
‫החדר ים שהוא מדליק בהברכה וכמו לענין בדיקת חמץ דמברך במקום אחד ועל סמך זה הוא בודק כל החדרים משא"כ‬
‫אם הוא איננו בביתו ויש לו חדר מיוחד לעצמו איך יפטר בהברכה שברכה שם אשתו במקום אחר ואף דהוא אינו אוכל‬
‫שם עכ"פ משום שלום בית חייב להדליק ולברך משא"כ בס"ז דאין לו חדר מיוחד א"כ הסברא דמשום שלום בית אין‬
‫שייך שם שהרי בלא"ה יש שם אורה ולא נשאר עליו כ"א במה שיש מצוה על כל איש ישראל הדלקת נר בשבת וזה יוצא‬
‫במה שאשתו מדלקת שם בביתו ע"כ אין צריך להשתתף אז בפריטי‪:‬‬
‫חנוכה – הברכות והנרות הללו‬
‫מסכת סופרים כ‪:‬ד‬
‫כיצד מברכין‪ ,‬ביום הראשון המדליק מברך שלש‪ ,‬והרואה שתים‪ .‬המדליק אומר‪ ,‬ברוך אתה י"י אלהינו מלך העולם אשר‬
‫קדשנו במצותיו וציונו להדליק נר של חנוכה‪ ,‬ומתנה ואומר‪ ,‬הנירות האילו אנו מדליקין על הישועות ועל הניסים ועל‬
‫הנפלאות‪ ,‬אשר עשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים‪ ,‬וכל שמונת ימי חנוכה הנירות האילו קודש‪ ,‬ואין לנו רשות‬
‫להשתמש בהן אלא לראותן בלבד‪ ,‬כדי להודות שמך על נפלאותיך ועל ניסיך ועל ישועתיך; ואומר‪ ,‬ברוך אתה שהחיינו;‬
‫ואומר‪ ,‬ברוך אתה שעשה נסים‪ .‬אילו למדליק‪ ,‬אבל לרואה‪ ,‬אינו אומר ביום ראשון אלא שתים‪ ,‬שהחיינו ושעשה‪ .‬מיכאן‬
‫ואילך‪ ,‬המדליק מברך להדליק‪ ,‬ומתנה; והרואה אומר‪ ,‬שעשה נסים‪.‬‬
‫נפש הרב עמ' רכד – רכה‬
‫חנוכה – ההדלקה בבית הכנסת‬
‫נפש הרב עמ'‬
‫‪110‬‬
‫מנורה שעשו חשמונאים‬
‫מנחות כח‪ – .‬כט‪.‬‬
‫שבועות‬
‫גרי"ז‬
‫חנוכה – מקום הדלקת נרות‪ ,‬הגדרת "ביתו"‬
‫תוספות שבת כא‪ :‬ד"ה והמהדרין מן המהדרין‬
‫נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא‬
‫כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני‬
‫אדם בבית‪.‬‬
‫עירוין עב‪:‬‬
‫מגן אברהם רסג‪:‬טו‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תרעז‪:‬א בהג"ה‬
‫וי"א ד בזמן הזה שמדליקים בפנים ממש‪ ,‬ידליק במקום שאוכל‪ ,‬וכן נהגו (תשובת רשב"א סי' תקמ"ב ‪/‬תקמ"א‪.)/‬‬
‫חנוכה – עד שיאותו לאורו‬
‫ברכות נא‪:‬‬
‫ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו‪.‬‬
‫מסכת סופרים כ‪:‬ב‬
‫ואם הדליקו ביום‪ ,‬אין ניאותין ממנו‪ ,‬ואין מברכין עליו‪ ,‬שכך אמרו‪ ,‬אין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו‪.‬‬
‫חנוכה ‪ -‬פתילות ושמנים‬
‫שבת כא‪.‬‬
‫כתב זקוק לה‬
‫גליון הש"ס שם‬
‫חנופת רשעים‬
‫סוטה מא‪ – .‬מא‪:‬‬
‫אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד‪ ,‬ושבחוהו חכמים‪ ,‬וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך איש נכרי‪ ,‬זלגו עיניו דמעות‪ ,‬אמרו‬
‫לו‪ :‬אל תתירא‪ ,‬אגריפס‪ ,‬אחינו אתה‪ ,‬אחינו אתה‪...‬‬
‫וכש הגיע ללא תוכל לתת‪ .‬תנא משמיה דרבי נתן‪ :‬באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל כלייה‪ ,‬שהחניפו לו לאגריפס‪ .‬אמר‬
‫ר' שמעון בן חלפתא‪ :‬מיום שגבר אגרופה של חנופה ‪ -‬נתעוותו הדינין ונתקלקלו המעשים‪ ,‬ואין אדם יכול לומר לחבירו‬
‫מעשי גדולים ממעשיך‪ .‬דרש ר' יהודה בר מערבא‪ ,‬ואיתימא ר' שמעון בן פזי‪ :‬מותר להחניף לרשעים בעולם הזה‪ ,‬שנאמר‪:‬‬
‫גלא יקרא עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע‪ ,‬מכלל דבעולם הזה שרי‪ .‬ר' שמעון בן לקיש אמר‪ ,‬מהכא‪ :‬דכראות פני‬
‫אלהים ותרצני‪ .‬ופליגא דרבי לוי‪ ,‬דאמר רבי לוי‪ :‬משל של יעקב ועשו‪ ,‬למה הדבר דומה? לאדם שזימן את חבירו והכיר בו‬
‫שמבקש להורגו‪ ,‬אמר לו‪ :‬טעם תבשיל זה שאני טועם כתבשיל שטעמתי בבית המלך‪ ,‬אמר‪ :‬ידע ליה מלכא‪ ,‬מיסתפי ולא‬
‫קטיל ליה‪ .‬אמר רבי אלעזר‪ :‬כל אדם שיש בו חנופה ‪ -‬מביא אף לעולם‪ ,‬שנא'‪ :‬הוחנפי לב ישימו אף; ולא עוד‪ ,‬אלא שאין‬
‫‪111‬‬
‫תפלתו נשמעת‪ ,‬שנאמר‪ :‬ולא ישועו כי אסרם‪ ...‬ואמר רבי אלעזר‪ :‬כל המחניף לחבירו ‪ -‬סוף נופל בידו‪ ,‬ואם אינו נופל‬
‫בידו ‪ -‬נופל ביד בניו‪ ,‬ואם אינו נופל ביד בניו ‪ -‬נופל ביד בן בנו‬
‫תוספות שם ד"ה כל‬
‫כל המחניף לחבירו ‪ -‬י ש לפרש שלא במקום סכנה אבל במקום סכנה מותר כי ההיא דפרק ארבעה נדרים (דף כב‪ ).‬עולא‬
‫אזל לארעא די שראל לוו בהדיה תרי בני חוזאי קם חד שחטיה לחבריה אמר ליה לעולא יאות עבדי אמר ליה אין ופרע לו‬
‫בית השחיטה כי אתא לקמיה דרבי יוחנן אמר ליה דלמא ח"ו אחזקית ידי עוברי עבירה א"ל רבי יוחנן נפשך הצלתה‪.‬‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן נא‬
‫חצי שיעור‬
‫תוספות סנהדרין ד‪ .‬ד"ה מניין לרביעית דם‬
‫משנה מסכת מכות ג‪:‬ב‬
‫מעילה יז‪ .‬וקרן אורה שם‬
‫רמב"ם הלכות מאכלות אסורות פרק ד הלכה יז‬
‫חצי שיעור ‪ -‬לענין ברכה אחרונה‬
‫מגן אברהם סימן רי ס"ק א‬
‫בעקבי הצאן סימן ו אות ו‬
‫חצי שיעור ‪ -‬לענין חולים‬
‫שלחן ערוך אורח חיים שכח‪:‬ד‪ ,‬ביאור הלכה שם ד"ה כל שרגילים‪ ,‬חידושי הגרי"ז (פ"ב מהל'‬
‫שביתת עשור)‪ ,‬ביאור הלכה סימן תריח ד"ה ואם אמדוהו וכו' ‪36‬‬
‫בעקבי הצאן סימן ט אות ד‪ ,‬נפש הרב עמ' רטז‬
‫חציצה‬
‫בטבילה ‪37‬‬
‫ראב"ן סי'‬
‫שכו ‪38‬‬
‫ואמר ר' יצחק דבר תורה רוב שערותיו קשורות אחת אחת ומקפיד על בלבול שערותיו ועתיד ליטלן חוצץ וחכמים גזרו‬
‫על רובו שאינו מקפיד ועל מיעוטו דמקפיד‪ .‬וכן צריכה לחתוך צפורני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא‪.‬‬
‫וצריכה לחטט הטיט שבין ציפורניה ובשר דראוי לביאת מים בעינן‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה קצח‪:‬כ‬
‫דוקא בצק שתחת הצפורן חוצץ‪ ,‬אבל הצפורן עצמה אינה חוצצת‪ .‬ואפילו אם היתה גדולה ועומדת ליחתך ופורחת‬
‫ועוברת מכנגד הבשר‪ ,‬אינה חוצצת‪ .‬הגה‪ :‬מיהו כל זה דוקא שאין צואה או בצק תחתיו בשעה שטבלה‪ .‬ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים‪,‬‬
‫אפילו אם צפורן אחת נשאר בידה וטבלה‪ ,‬כה צריכה טבילה אחרת‪( .‬הגהות ש"ד) וכן נוהגין‪.‬‬
‫ש"ך שם ס"ק כה‬
‫‪ 36‬ע"ע יחוה דעת ח"ו סי' לט ובחזון עובדיה על ימים נוראים מש"כ בזה‬
‫‪ 37‬בשיעורים אחרים רבנו גם התייחס לסוגיא זו במסגרת הלכות שבת ומסייע בידי עוברי עבירה‪ .‬ע' יורה דעה קצז‪:‬א ש"ך ס"ק א‪,‬ט"ז‬
‫ס"ק ד‪ ,‬נקודות הכסף ס"ק א‪ ,‬ועוד חזון למועד‬
‫‪ 38‬במהדורות קודמות הודפס בטעות בשם הראב"ד‪ ,‬כמו שיראה המע יין בציון הבא מתוך הש"ך הנמצא בפרוייקט השו"ת‪ .‬והמעיין‬
‫בשלחן ערוך גם מהדורת מכון ירושלים וגם מהדורת לשם יראה שתקנו את זה‪ .‬ואומר המגיה‪ ,‬שתמוה למה עשו כן בשתיקה בלי לציין על זה בגליון‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫צריכה טבילה אחרת ‪ -‬באמת חומרא ז ו לא נמצאת בשום פוסק ואדרבה מהמשנה והרבה פוסקים וט"ו נראה מבואר דכל‬
‫שהצפורן נקי בודאי אינו חוצץ אלא ההגהת ש"ד כתב דטוב להחמיר ותטבול שנית משום דא"א שלא יהא בתוכו טיט‬
‫וע"כ כתב הרב דנוהגין להחמיר וכתב מהר"מ מלובלין בתשו' סי' פ"א דכיון שאין זה מדינא אלא מחומרא נ"ל שלא‬
‫החמירו אלא כשנמצא ששכחה צפורן א' מיד אחר הטבילה קודם שלנה עם בעלה אבל אם לא מצאה כ"א עד למחר אין‬
‫ראוי להחמי' שלא תוציא לעז על בעילתה ואפי' אם לא נזקקה לבעלה אותו לילה הדבר מכוער וא"צ טבילה אחרת אם‬
‫לא נמצא שום לכלוך תחתיו עכ"ל‪.‬‬
‫מיהו בהראב"ד ‪ 39‬סימן שכ"ו דף ס' ע"ד מצאתי וז"ל צריכה לחתוך צפרני ידיה ורגליה דכיון דעתידה ליטלן חייצי השתא‬
‫עכ"ל וזהו כעין מ"ש הרב ומאחר דכבר נהגו ליטול הצפרנים כו' צריכה טבילה אחרת כו' משמע דטעמא לאו משום דא"א‬
‫שלא נשאר טיט תחת הציפורן אלא משום דהצפורן עצמו חוצצת וכ"כ הב"ח סי"ט דנ"ל דאפילו ברי לה שלא היה שום‬
‫טיט כלל יש להחמיר שתטבול פעם שנית שהרי איכא למ"ד אם הצפורן עומדת ליקצץ חוצץ עכ"ל וא"כ צ"ע בפסק זה‬
‫שפסק מהר"מ מלובלין ע"כ נראה דהיכא דאפשר לה לחזור ולטבול אפילו לא מצאה עד למחר יש לה לחזור ולטבול‬
‫וכמדומה לי שכן נוהגים להורות אבל היכא דלא אפשר אין להחמיר כיון שעבר הלילה וע"ל סימן קצ"ז ס"ק א'‪:‬‬
‫שו"ת הר צבי יורה דעה סימן קסה‬
‫גיפס ‪/‬גבס‪ )Cast( /‬על שבר לענין חציצה‪.‬‬
‫ע"ד השאלה‪ ,‬במי שיש לה על אצבעה גיפס שנעשה בפקודת הרופא כדי לרפא את השבר שבאצבע והגיפס צריך להניח‬
‫ולא יוסר כמה חדשים‪ ,‬ומה תעשה בטבילת מצוה‪.‬‬
‫והנה כת"ר מצדד להיתר מטעם מיעוט שאינו מקפיד‪ ,‬אבל הרי בשו"ע יו"ד (סימן קצח סעיף י) מבואר רטיה שעל המכה‬
‫חוצצת‪ ,‬ויעוין שם בסעיף כג שכתב המחבר השירים והנזמים וכו' ואם הם מהודקים חוצצין וכן הדין באגד של המכה‬
‫וקשק שים שעל השבר‪ ,‬ולכאורה כאן מבואר דלשם רפואה לא משוי לה כדבר שאינו מקפיד‪ ,‬ועיין בסדרי טהרה והמצורף‬
‫ליו"ד דפוס ווילנא ובסופו בהלכות טבילה (סימן קצח סוף ס"ק יא) משיג שם על הפמ"א שהתיר בעובדא דידיה שע"י‬
‫עשיית רפואה בסמים על השערות שבראשה נסתבכו שערותיה והפמ"א מתיר לה לטבול ולהטהר מטעם שאין זה דבר‬
‫המקפיד אצלה‪ ,‬ואדרבא דניח"ל משום רפואה וכסברת כת"ר‪ .‬ובעל סדרי טהרה כותב בזה"ל וגם מש"כ להתיר במיעוט‬
‫שערות מטעם שאינה מקפדת‪ ,‬סברא קלושה היא‪ ,‬ועוד דא"כ ברטיה שעל המכה נמי נימא הכי וכו' יעו"ש דהוא מפקפק‬
‫להתיר על סמך זה דנ יח"ל משום רפואה‪ ,‬וכן כאן בגיפס שעל אצבעה אין לה סכנה אם תסיר את הגיפס תיכף‪ ,‬ובפרט‬
‫שהוא דבר שבפרהסיא שתגרום אי זהירות בחציצות‪.‬‬
‫ולכן אם יש ביד כת"ר להשפיע על הבעל שיהיה מושל ברוחו עד שיוסר הגיפס תבוא עליו ברכה‪ .‬אמנם‪ ,‬אם ברור‬
‫הדבר שיבוא לידי עבירה וגם ב הרהורי עבירה‪ ,‬ובפרט בדורנו דור יתום‪ ,‬כדי להצילו מעבירה חמורה‪ ,‬לא יעכב מלטבול‬
‫עם הגיפס ותטהר‪.‬‬
‫שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן קצה‬
‫שלום וכל טוב לי"נ הרב המאה"ג המופלג החו"ש המפורסם מו"ה יצחק ני' אבדק"ק פ"ש‪.‬‬
‫ע"ד כלות שטובלת ושערותיהן ארוכות ועתידי ן לקוץ אחר בעילת מצוה א"כ חשש פר"מ שיחוצו כיון שסופן להתגלח‬
‫ולענ"ד אין כאן בית מיחוש ומנהג ישראל תורה היא ואם אינם נביאים וכו'‪.‬‬
‫הנה הא דחוצץ העתיד לקוץ כתב הרב"י סי' קצ"ח גבי צפורן ובשר הפורש שהוא מתוספתא וכ' טעם נכון דכל העומד‬
‫לקוץ כקוץ דמי והו"ל חציצ ה בבית הסתרים מקום חיבור היתר עם חלק הצריך והוא ש"ס ערוך ותוספתא פ' בהמה‬
‫המקשה ע"ג ע"א תוס' ד"ה מטביל וכו' וב"י לא מייתי מהתוס' ע"ש והנה בכל מקום דאמרינן כל העומד לכך כאלו כבר‬
‫נעשה המעשה היינו כשעומד להעשות מיד בלי הפסק דבר אחר ביניהם כמ"ש תוס' בב"ק ע"ו ע"ב ד"ה כל העומד כיון‬
‫דבין שחיטה וזריקה בעינן מצות קבלת דם בכוס לא אמרינן תו בשעת שחיטה כל העומד לזרוק כזרוק דמי הנה כי כן‬
‫הכא נהיגי נשי שלא לקוץ השערות עד אחר בעילות מצוה ממש ומקפדת שתבוא אל החתן בשערות ארוכות אולי יצא‬
‫להם זה מיצאה בהינומא וראשה פרוע יהי' א יך שיהי' אין השערות עומדת להתגלח בשעת טבילה עד אחר בעילת מצוה‬
‫והבעילה מפסק' בין טבילה לגילוח לא שייך עומד לקוץ כקצוץ ובפרט דטעמ' משום מיעוט' ומקפיד והכא אדרבה מקפדת‬
‫שיהי' לה אותן השערות ועוד ראי' ברורה דאלת"ה נזיר טמא שטבל בשביעי וגילח בשמיני לא עלתה לו טבילה משום‬
‫שער העומד לקצוץ ומבואר בהדי' בנזיר מ"ד ע"ב דיצא ידי טבילה א"כ אין קפידא בשערות אפילו עומד לקצוץ כנלפע"ד‬
‫‪ 39‬עיין בהערה הקודמת‬
‫‪113‬‬
‫אלא שעל טעם האחרון יש לפקפק דאפשר ששער הנקצצים הם רובא ורוב אפי' אינו מקפיד חוצץ אבל טעם הראשון‬
‫נראה ברור ואמת הכ"ד א"נ דש"ת‪ .‬פ"ב יום ה' י"ד טבת קצ"ז לפ"ק‪ .‬משה"ק סופר מפפ"דמ‪.‬‬
‫(‪)Cosmetic Surgery40‬‬
‫בית הבחירה להמאירי‪ ,‬עירובין ד‪:‬‬
‫היתה נימא אחת קשורה בה הואיל ושערה אחת קשרה מהודק ביותר הרי הוא חוצץ אם היא מקפדת עליו הא שתי‬
‫שערות נקשרות בקשר אחד אינן חוצצות מפני שאין קשרן מהודק ונמצאו המים באין בהם ואם אינו מקפיד על קשריהן‬
‫אף בקשורים אחד אחד עלתה לו טבילה עד שיהו רוב שערות קשורין אחד אחד כך כתבו הגאונים מפני שהם מפרשים‬
‫רוב רוב שערו וכן בשאר מקומות רוב האבר וגדולי המחברים מכשירין אף ברוב שער וקשר אחד אחד מפני שהשער נידון‬
‫כגוף ואפי' רוב שערות נקשרין אחד אחד הואיל ורוב הגוף בלא חציצה כשר אא"כ מצטרף עמהן חציצה אחרת לרוב הגוף‬
‫ומחלוקת זו תלויה בביאור הסוגיא והוא שגדולי הרבנים אין גורסין בזו כי אצטריך הלכתא לרובו ומיעוטו אלא כך הם‬
‫גורסין אלא לרובו ומיעוטו ומפרשים רובו רוב שערו והם מפרשים דבר תורה הלכה למשה מסיני ואע"פ שלמעלה הוא‬
‫קורא הלכות סיני דרבנן פעמים קורא אותה דבר תורה פעמים דברי סופרים כמו שכתבנו למעלה ונראה לדבריהם שמן‬
‫התורה לא היה שער חוצץ אלא בכולו ואתאי הלכתא לרוב שער וגזרו על מיעוטו המקפיד והוא שאמרו בפרק הערל ע"ח‬
‫א' לענין גופו שמן התורה אע"פ שברובו שאינו מקפיד אינו חוצץ כולו מיהא חוצץ ובאה הלכה לרובו‬
‫רמב"ם הלכות מקואות ב‪:‬טו‬
‫שתי שערות או יתר שהיו קשורין כאחת קשר אחד אינן חוצצין מפני שהמים באין בהן‪ ,‬ושערה אחת שנקשרה חוצצת‬
‫והוא שיהיה מקפיד עליה‪ ,‬אבל אם אינו מקפיד עליה עלתה לו טבילה עד שתהיה רוב שערו קשור נימא נימא בפ"ע כזה‬
‫הורו הגאונים‪ ,‬ויראה לי ששערו של אדם כגופו הוא חשוב לענין טבילה ואינו כגוף בפני עצמו כדי שנאמר רוב השיער‬
‫אלא אע"פ שכל שיער ראשו קשור נימא נימא אם אינו מקפיד עליו עלתה לו טבילה אא"כ נצטרף לחוצץ אחר על גופו‬
‫ונמצא הכל רוב גופו כמו שביארנו‪ ,‬ואחד הנדה ואחד שאר הטמאין שיש בראשן שיער‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ויראה לי ששערו עד‬
‫שיש בראשן שיער‪ .‬א"א כדברי הגאונים הוא העיקר‪+.‬‬
‫חרב הריהו כחלל‬
‫ראה טומאת מת וכהנים ‪ -‬חרב הריהו כחלל‬
‫חרש שאינו מדבר‬
‫שהתפקח ‪41‬‬
‫רבי עקיבא איגר יורה דעה ריש סימן א‬
‫(ש"ך ס"ק ט"ו) משמע בש"ס כו'‪ .‬לענ"ד אינו מוכרח דהנה בתוס' שם ד"ה בליתא קמן וכו' ותימא דמשמע וכו' ולענ"ד יש‬
‫ליישב תמיהתם דהנה בלא"ה צריך להבין ביסוד דבריהם דדייקי מסוגיין דבבדקו ולא גמיר לא מהני אחרים רואים אותו‬
‫דמ"ש מחש"ו דמהני אחרים רואים אותו וצ"ל דבחש"ו דידוע להאחרים דרוב מעשיהם מקולקלים משגיחים היטב ודייקי‬
‫שפיר אבל באינש דעלמא אף לרבינא דלא ס"ל רוב מצוי'‪ .‬מ"מ עכ"פ מצויים מסתם דשוחט הוא מומחה וסומכים‬
‫האחרים ע"ז ולא דייקי שפיר להשגיח בדקדוק כראוי וסברא זו מוכרחים ג"כ לומר בתוס' בריש חולין ד"ה שמא יקלקלו‬
‫וכו' וליכא למימר דדיעבד נקט משום אין מומחים אבל חש"ו אפי' לכתחילה שוחטים באחרים רואים אותו הרי מפורש‬
‫די"ל דחש"ו קיל טפי מאין מומחים והיינו כנ"ל (והב"י כתב על דברי הטור אלו דמהני אחרים רואים אותו פשוט כדמוכח‬
‫מדברי תוס' הנ"ל דיש לומר דחש"ו קילי בזה אבל באמת א"צ לראיה דהרי מבואר בדף י"ב במה דאמרי' אי דידע דלא‬
‫גמיר פשיטא הרי מפורש דמהני אחרים רואים אותו) לפ"ז יש לומר דלא קשה קושית תוספות די"ל דדוקא בידוע דלא‬
‫גמיר בזה האחרים הרואים אותו ידעו להשגיח היטב כיון דלא גמיר וכן בסתם בנ"א אף דיש חשש דלא השגיחו היטב‬
‫וכנ"ל מ"מ יש סניף דאולי הוא באמת מומחה אבל בסתם בנ"א ושחט ואח"כ בדקו אותו ולא ידע יש לומר דלא מהני‬
‫אחרים רואים אותו כיון דאז לא ידעו דלא גמיר לא דקדקו אחריו היטב (ונולד לנו מזה דין חדש דבבדקו אותו אח"כ ולא‬
‫ידע דלא מהני אחרים רואים אותו ובפרט לדידן דקיי"ל רוב מצויים והיה בחזקת מומחה לא הוצרכו האחרים להשגיח‬
‫כ"כ בדיוק) ולפ"ז אזדא ראיית הש"ך די"ל דמה דמבואר באוקימתא דרבינא דלכתחילה לא מהני אחרים רואים אותו היינו‬
‫‪ 40‬ע' שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' מא‪ ,‬אגרות משה חושן משפת ח"ב סי' סו‪ ,‬מנחת יצחק ח"ו סי' קה אות ב‪ ,‬וספר ‪ Grey Matter‬ח"ב‬
‫עמ' כב בהערה‬
‫‪ 41‬ע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן ו‬
‫‪114‬‬
‫הכל בסתם בנ"א דחיישי' דלא ישגיחו כ"כ אבל ביודעים בו דלא גמיר יש לומר דאפי' לכתחילה נותנים באחרים רואים‬
‫אותו‪ .‬ודו"ק‪:‬‬
‫שו"ת זכרון יוסף אבן העזר סימן י אות ב‬
‫חש ליה רב להא דרב אסי‬
‫סנהדרין כט‪:‬‬
‫הודה בפני שנים וקנו מידו ‪ -‬כותבין‪ ,‬ואם לאו ‪ -‬אין כותבין‪ .‬בפני שלשה ולא קנו מידו‪ ,‬רב (אמי) אמר‪ :‬כותבין‪ ,‬ורב אסי‬
‫אמר‪ :‬אין כותבין‪ .‬הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי‪.‬‬
‫מגילה ה‪.‬‬
‫אמר רב‪ :‬מגילה‪ ,‬בזמנה ‪ -‬קורין אותה אפילו ביחיד‪ ,‬שלא בזמנה ‪ -‬בעשרה‪ .‬רב אסי אמר‪ :‬בין בזמנה בין שלא בזמנה‬
‫בעשרה‪ .‬הוה עובדא וחש ליה רב להא דרב אסי‪.‬‬
‫חשבון התקופה‬
‫עירובין נו‪.‬‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן יז‬
‫בעניין שאלת טל ומטר מס' יום אחר תקופת שמואל בע"ה י"ג תשרי תשמ"א לרב אחד‪.‬‬
‫הנה אקדים תחלה כלל גדול אשר קורא לדבר שנוהגין כל ישראל בדבר טל ומטר בחו"ל שהוא מיום ס' לתקופה לפי‬
‫חשבון של שמואל (עירובין נ"ו ע"א) ולא לפי חשבון של ר' אדא שהוא שגגה ונמצא שכתר"ה חושב שהוא גדול יותר מכל‬
‫רבותינו הראשונים ו האחרונים ומכל גאוני זמננו שכולם שגגו בזה‪ ,‬והוא ראה שהוא שגגה‪ ,‬וימחול לי כתר"ה שהוא‬
‫יהירותא יתרתא אף לחשוב כן וכ"ש שלא לומר ולכתוב כן‪ .‬וידע כתר"ה כי כל מה שחזינן שעושין אף רק קהל גדול‬
‫בישראל אינו דבר טעות שודאי נעשה זה ע"פ חכם מאחר שהוא קהל משומרי תורה ומצות‪ ,‬וצריך למצא טעם למה‬
‫שנוהגין כן ולא נחשבו לטועים‪ ,‬אף אם שאר קהלות אין נוהגים כן אבל כיון שהוא קהל אחד אין לנהוג כמותם בצנעא‬
‫ויש לעיין בכל דבר ודבר‪ .‬אבל דבר שנהגו כל ישראל מוכרחין לעשות כמותם אף מי שחושב שהוא טעות דצריך הוא‬
‫לידע שכלל ישראל עושין כדין ואף שיש לו קושיא עלייהו ואינו יודע לתרץ אינו כלום‪ .‬ועיין מה שכתבתי בדברות משה‬
‫על שבת סימן י' שהארכתי בבאור דברי רש"י ורמב"ם בעניני חיובים ואיסורין שג"כ מצינו שפוסקין הלכתא כמנהג וכ"ש‬
‫בעניני תפלה‪.‬‬
‫אבל בענין זה ליכא קושיא כלל‪ .‬משום דבמחלוקת שמואל ור' אדא לא נפסק בברור וחזינן ברמב"ם פ"ט מקדוה"ח‬
‫=מקדוש החודש= שבכל הפרק ביאר בפרטיות כל עניני התקופה ואיך לידע החשבון אליבא דשמואל ובפ"י ביאר‬
‫בפרטיות אליבא דרב אדא‪ ,‬אלא דלא נבטלו דברי שמואל‪ ,‬אך בפ"י ה"ו כתב ונראין לו הדברים שעל חשבון תקופה היו‬
‫סומכין לענין עיב ור השנה בעת שב"ד הגדול היה מצוי ומסיק לפי שחשבון זה הוא האמת יותר מן הראשון והוא קרוב מן‬
‫הדברים שנתבארו באצטגנינות יותר מן חשבון הראשון‪ .‬הרי מפורש רק שהוא האמת יותר מן הראשון וקרוב‬
‫באיצטגנינות יותר מן חשבון הראשון שלשון זה הוא רק שיותר נוטה כן אבל לא שחשבון הראשון בטל‪ ,‬ולכן תיכף בה"ז‬
‫הזכיר שני הדעות שמשמע שצריך להתחשב אם אפשר לשני הדעות‪ .‬ועיין בהפירוש בפ"ט ה"ג שהקשה אליבא דשמואל‬
‫דיתחייב מזה שתהיה התקופה אחר שנים רבות באייר לפי שיתקבץ מכל מחזור שעה ותפ"ה‪ ,‬ומתרץ דנאמר דכן הדין‬
‫אבל עד יבא מורה צדק ויודיענו מה יהיה הדין בזה העת המאוחר‪ ,‬הרי אף שהוקשה לא אמר על שמואל שטעה ושגג‬
‫אלא שמ"מ אין לחוש לזה וגם שמואל ידע מזה ולא חש לזה שלא ידעינן כשיבא עת המאוחר‪ ,‬וא"כ הרי רואה כתר"ה‬
‫שאין בזה שגיאה ושגגה וטעות‪ .‬ולכן לענין טל ומטר שאין התחלת לומר טל ומטר הכרח דוקא ליום זה אלא שמשם‬
‫ואילך טוב שירד מטר ברוב השנים לכן קבעו לומר טל ומטר מיום ההוא משום שאין לשנות בהשנים‪ ,‬וכיון שהתקופה‬
‫לחשבון דשמואל היא יותר קלה מהחשבון דר' אדא וגם שמואל היה מריה דבבל יותר מר' אדא נהגו שם כשמואל‪ ,‬וגם‬
‫כיון שלא הוזכר שרב פליג עליו משמע שגם רב היה נוהג כשמואל‪ ,‬ואנן דאמרינן נמי רק אחר ס' לתקופה אינו לפי צורך‬
‫מדינותינו אלא דאזלינן בתר בני בבל והם הא היו נוהגין מיום ס' לתקופת שמואל כמפורש ברש"י תענית דף י' גם אנו‬
‫צריכין לנהוג כן‪ .‬והנני מברכו באהבה לחג שמח‪ ,‬משה פיינשטיין‪.‬‬
‫טומאה הותרה בציבור‪ ,‬טומאה דחויה בציבור‪ ,‬קרבן שזמנו קבוע‬
‫תוספות סנהדרין יא‪ :‬ד"ה דטומאה‬
‫‪115‬‬
‫משנה תמורה ב‪:‬א‬
‫‪...‬י ש בקרבנות הצבור מה שאין בקרבנות היחיד שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן‬
‫דוחים לא את השבת ולא את הטומאה אמר רבי מאיר והלא חביתי כהן גדול ופר יום הכפורים קרבן יחיד ודוחין את‬
‫השבת ואת הטומאה אלא שזמנן קבוע‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות ביאת מקדש פרק ד'‬
‫ח‪ :‬ואין הציץ מרצה אלא בזמן שהוא על מצחו שנאמר והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני י"י‪.‬‬
‫ט‪ :‬כל קרבן שאין קבוע לו זמן אינו דוחה לא את השבת ולא את הטומאה‪...‬‬
‫יב‪ :‬כיצד דוחה את הטומאה‪ ,‬הגיע זמנו של אותו קרבן והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאין למת‪ ,‬או שהיו הקהל‬
‫טהורים והיו הכהנים המקריבין טמאים למת‪ ,‬או שהיו אלו ואלו טהורין והיו כלי השרת טמאים למת‪ ,‬ה"ז יעשה בטומאה‬
‫ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד ויכנסו כולן לעזרה‪ ,‬אבל הטמאים בטומאה אחרת כגון זבין וזבות ונדות [ויולדות]‬
‫וטמאי שרץ ונבלה וכיוצא בהן‪ ,‬לא יתעסקו ולא יכנסו לעזרה ואע"פ שנעשה בטומאה‪ ,‬ואם עברו ועשו או נכנסו לעזרה‬
‫חייבין כרת על הביאה ומיתה על העבודה‪ ,‬שלא נדחית אלא טומאת המת בלבד‪.‬‬
‫טו‪ :‬ומפני מה מחזירין על הטהור מבית אב אחר‪ ,‬מפני שהטומאה לא הותרה בציבור אלא באיסורה עומדת ודחויה היא‬
‫עתה מפני הדחק‪ ,‬ואין דוחין כל דבר הנדחה אלא במקום שאי אפשר ומפני זה צריכה ציץ לרצות עליה‪.‬‬
‫טז‪ :‬ומנין שטומאת מת דחויה בציבור שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם‪ ,‬כך למדו מפי השמועה שאנשים‬
‫יחידים הם שידחו לפס ח שני אם היו טמאים‪ ,‬אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח‬
‫בטומאה‪ ,‬והוא הדין לכל קרבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה‪.‬‬
‫יז‪ :‬והרי הדבר מפורש בכתובים שנאמר שם כי רבת בקהל אשר לא התקדשו והלוים על שחיטת הפסחים לכל לא טהור‬
‫[להקדיש לה' ] כי מרבית העם רבת מאפרים ומנשה יששכר וזבלון לא הטהרו‪ ,‬ומהו זה שנאמר כי אכלו את הפסח בלא‬
‫ככתוב מפני שעיברו אותה השנה מפני הטומאה שנאמר ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש‬
‫השני כי לא יכלו לעשותו בעת ההיא כי הכהנים לא התקדשו למדי‪ ,‬וכבר ביארנו בקידוש החודש שאין מעברין את השנה‬
‫לכתחלה מפני הטומאה‪.‬‬
‫יח‪ :‬ועוד אחרת היתה שם באותה השנה‪ ,‬שעיבר חזקיה המלך את השנה ביום שלשים של אדר שראוי להיות ראש חדש‬
‫ניסן ועשה אותו החדש אדר שני ולא הודו לו חכמים שאין מעברין ביום זה כמו שביארנו בקידוש החדש‪ ,‬ומפני דברים‬
‫א לו שעשה שלא כהלכה נאמר כי אכלו את הפסח בלא ככתוב‪ ,‬וביקש רחמים על עצמו ועל החכמים שהסכימו על מעשיו‬
‫שנאמר כי התפלל יחזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד ונאמר וישמע ה' אל יחזקיהו וירפא את העם שנרצה קרבנם‪.‬‬
‫נפש הרב עמ' יח הערה ‪23‬‬
‫טומאה היוצא עליו מגופו‬
‫ראה‪ :‬ספק טומאה ברשות הרבים‬
‫ראה‪ :‬הר הבית – הכניסה אליה בזמן הזה‬
‫טומאה לאשתו ארוסה‬
‫רש"י סנהדרין כח‪ :‬ד"ה ואין מטמא לה‬
‫אם כהן הוא‪ ,‬ואית דלא גרסי‪ :‬אינה מטמאה‪ ,‬וכן היא אינה נאסרת באנינות מיתתו בקדשים ואינה מטמאה ‪ -‬אינה מצווה‬
‫להתעסק בו‪ ,‬ואיידי דתניא לא אוננת תנא ולא מיטמאת‪ ,‬ולאו דווקא ‪ -‬דנשים דכהונה לא הוזהרו על הטומאה‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות אבל פרק ב הלכה ו‬
‫כמה חמורה מצות אבלות‪ ,‬שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן‪ ,‬שנאמר כי אם‬
‫לשארו הקרוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו על כרחו‪ ,‬במה דברים אמורים‬
‫בזכרים שהוזהרו על הטומאה אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים‪ ,‬אלא‬
‫‪116‬‬
‫אם רצו מתטמאות ואם לאו לא מטמאות‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬בד"א בזכרים שהוזהרו על הטומאה וכו'‪ .‬א"א קשיא הא דתניא אשתו‬
‫ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו הא נשואה מיטמאה לו‪+.‬‬
‫משנה ברורה סימן קח ס"ק ה‬
‫שתים ‪ -‬ואין די שיכ וין לשמוע מש"ץ ולצאת בה בשביל עצמו לתשלומין בין עבור ערבית או שחרית דלא תקנו שיצא‬
‫בחזרת הש"ץ אלא דוקא מי שאינו בקי ומ"מ בדיעבד יצא אם היה זה בשביל השלמת תפילת ערבית ואע"ג דבסימן קכ"ד‬
‫קי"ל דאפילו בדיעבד אין בקי יוצא בחזרת הש"ץ מ"מ בזה שהיא לתשלומין בשביל תפילת ערבית שהיא רשות קילא‪:‬‬
‫פתחי תשובה יורה דעה שצו‪:‬ד‬
‫כל דין אבילות ‪[ -‬כתב בספר חכ"א כלל קס"ח דין ו' משמע דגם אב ילות של יב"ח פטור ואפשר שיש לחלק דבשלמא ז' ול'‬
‫שהם מצות שקבעו חז"ל באבל וכיון דהיה פטור בשעת חובתו אין לו תשלומין משא"כ אבילות יב"ח שאינו אלא משום‬
‫כבוד או"א י"ל דעכ"פ בזה חייב עכ"ל]‪:‬‬
‫רא"ש תענית ד‪:‬מ‬
‫וכיוצא בזה מצאתי כתוב שפעם אחת היה רבינו יהודה אונן ואכל בלא הבדלה ולמחרתו כשבא מבית הקברות אמרו לו‬
‫תלמידיו למה אינך עושה הבדלה הא אמרי' (פסחים קז א) טעם מבדיל‪ .‬והשיב להם מאחר שהיה פטור אמש בשעת‬
‫הבדלה משום שהיה אונן גם עתה נמי פטור‪ .‬שכן מצינו בפ"ק דחגיגה (דף ט א) חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני דכיון‬
‫שנדחה ביום ר אשון שוב אינו חייב בשני‪ .‬ולא דמי כולי האי דהתם גופיה הוי דחוי דאונן פטור מכל המצות ודמי לחגר‪.‬‬
‫אבל הכא גופיה מיחייב והזמן גורם שאין יכול להבדיל וכשיעבור הזמן יבדיל וכן נהגו העם כדברי ה"ג‪:‬‬
‫רא"ש מועד קטן ג‪:‬צו‬
‫צו כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד נראה לי‬
‫דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום קבורה אלא משנעשה גדול והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל‬
‫שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ושלשים ואע"ג דהתם ימי הרגל נהי דאינם עולין למנין ז' עולים למנין ל' הכא ימים‬
‫שעברו בקטנותו אין עולין אף למנין ל' דגבי רגל היינו טעמא דגזירת שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת שייכא נמי ברגל‬
‫דאסור לספר ולכבס ברגל אבל בקטנותו לא שייכא אבילות כלל וכן אם היה קטן תוך שלשים ולאחר שלשים הגדיל הוה‬
‫ליה כמו שמועה קרובה ברגל ולמוצאי רגל נעשית רחוקה דאינה נוהגת אלא שעה אחת ובטלה ממנו גזירת ז' ושלשים‬
‫ומיהו משלים י"ב חדש על אביו ועל אמו מיום קבורה ולא מיום שנעשה גדול ואע"פ שיש לחלק קצת בין שמע ברגל‬
‫לנדון זה דהתם גברא בר חיובא הוא אלא דיומא הוא קגרים אבל הכא גברא לאו בר חיובא כלל וא"כ נימא כיון דבשעת‬
‫מיתה לא היה ראוי להתאבל יפטור עולמית הא ליתא דאין דיחוי אצל מצות כדאיתא בפרק כיסוי הדם (דף פז א) וה"נ‬
‫אמר ביבמות בפרק ארבעה אחין (דף לג א) כגון דאייתי שתי שערות בשבת אתא ליה זרות ושבת בהדי הדדי ואע"ג דבין‬
‫השמשות דשבת קטן היה ולא מיחייב אשבת לא אמרינן הואיל ואידחי בין השמשות אידחי כולי יומא מאיסורא דהאי‬
‫שבת ע"כ‪.‬‬
‫ואע"ג שאין משיבין את הארי לאחר מותו תורה הוא וללמוד אני צריך ותופס אני אותה סברא שיש לחלק בין היכא‬
‫דגברא בר חיובא הוא ויומא קגרים לקטן דבשעה שהיה לו להתאבל נפטר מחמת קטנו פקע מיניה חיוב אבילות לעולם‪.‬‬
‫ודמ יא להא דאמר בפרק מי שהיה טמא (דף צג א) תניא גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב‬
‫לעשות פסח שני דברי רבי רבי נתן אומר כל שזקוק לראשון זקוק לשני וכל שאין זקוק לראשון אין זקוק לשני במאי‬
‫קמיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו ורבי נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא וכן נמי הא דיושבין על שמועה קרובה‬
‫שבעה ושלשים אינה מצוה בפני עצמה אלא תשלום לאבלות שהיה לו לעשות מיד אחר הקבורה כשידע אבל אם לא ידע‬
‫תיקנו שיש לו תשלומין כל שלשים יום והיכא דידע ולא נתחייב לא שייך ביה תשלומין מידי דהוה אחיגר ביום ראשון‬
‫ונ תפשט ביום שני דלא שייך ביה תשלומין למ"ד כולם תשלומין דראשון נינהו כיון דלא הוה בר חיובא ביום ראשון ומה‬
‫שהביא ראיה מאין דיחוי אצל מצות אין ראיה לפי שיש חילוק בין מצוה הנידחית ובין גוף הדיחוי דאין דיחוי במצות‬
‫אלא בקדשים כי האדם הוא המחויב לעשות המצוה אם נידחית ממנו עתה לכשתראה המצוה לעשותה יעשנה כי האדם‬
‫לא נדחה מלעשותה אבל אם היה האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נידחית ממנו לעולם ואין לה תשלומין לעולם אפילו‬
‫לכשיראה לעשותה כיון דבשעת חיוב נפטר ממנו‪ .‬ועוד דבמצות גופייהו פעמים יש דיחוי כדאמר בפרק לולב הגזול (דף‬
‫לב ב) ג בי הדס שהיו ענביו מרובין מעליו אם היו שחורות פסול ירוקות כשר וקאמר (שם לג א) דאי אשחור ביום טוב‬
‫פסול משום דיחוי אפילו הוריקו אח"כ ואע"ג דגבי כיסוי אמרינן דאין דיחוי אצל מצות שאני התם שיש בידו לגלות הדם‬
‫ולבטל הדיחוי אלמא גבי מצות גופייהו כשאין בידו לבטל הדיחוי הוי דיחוי וקטן אין בידו לבטל הדיחוי שלו ומה שהביא‬
‫ראיה מאייתי שתי שערות בשבת אינה ראיה דאין סוף התשלומין לתחילתו והוה ליה כמו פסח שני אליבא דרבי כי סוף‬
‫שבת פגע בחיוב וחייב לשמור שבת‪:‬‬
‫‪117‬‬
‫טומאת מת וכהנים ‪ -‬חרב הריהו כחלל‬
‫בבא מציעא קיד‪.‬‬
‫אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות של נכרים‪ ,‬אמר ליה‪ :‬מהו שיסדרו בבעל חוב? ‪ -‬אמר ליה‪ :‬גמר מיכה‬
‫מיכה מערכין; גבי ערכין כתיב ואם מך הוא מערכך גבי בעל חוב כתיב הוכי ימוך אחיך‪ - .‬מנין לערום שלא יתרום? ‪-‬‬
‫דכתיב אולא יראה בך ערות דבר‪ - .‬אמר ליה‪ :‬לאו כהן הוא מר‪ ,‬מאי טעמא קאי מר בבית הקברות? ‪ -‬אמר ליה‪ :‬לא מתני‬
‫מר טהרות? ד תניא‪ ,‬רבי שמעון בן יוחי אומר‪ :‬קבריהן של נכרים אין מטמאין‪ ,‬שנאמר בואתן צאני צאן מרעיתי אדם‬
‫אתם ‪ -‬אתם קרויין אדם‪ ,‬ואין נכרים קרויין אדם‪.‬‬
‫תוספות בבא מציעא ד"ה מהו שיסדרו בבעל חוב‬
‫‪...‬ומדמהדר ליה אליהו מיכה מיכה לא בעי למיפשט אפילו גרס מהו שיסדרו משום דאליהו דחויי הוה מדחי ליה והיה לו‬
‫להשיב אין מסדרין תדע שהרי השיב לו קברי עובדי כוכבים אינם מטמאים באהל כר"ש בן יוחי אע"ג דלא קי"ל כוותיה‬
‫אלא כרשב"ג דמתני' דאהלות דאסר מדורות עובדי כוכבים משום אהל וטעמיה דאליהו משום דרוב ארונות יש בהן פותח‬
‫טפח‪...‬‬
‫יבמות סא‪.‬‬
‫ותוספות יבמות סא‪ .‬ד"ה ממגע‬
‫ממגע ומשא מי מעטינהו ‪ -‬ואע"ג דכתיב וכל אשר יגע על פני השדה וגו' או בעצם אדם (במדבר יט) הא דרשינן בנזיר‬
‫פרק כ"ג (דף נג‪ .‬ושם) לענין אהל ואר"י דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עליה כדתנן במס' אהלות (פרק יח מ"ט כתובות‬
‫עז‪ ).‬והלכה כמותו במשנתנו וצריכים כהנים ליזהר מקברי עובדי כוכבים ובפרק המקבל (ב"מ קיד‪ ):‬בעובדא דאליהו‬
‫דהשיב לרבה בר אבוה כר' שמעון בן יוחי דהכא דחויי קא מדחי לה ועיקר טעמא שהיה סומך על רוב ארונות שיש בהן‬
‫פותח טפח וכן היה רגיל בכל מקום לדחות כמו שמצינו כשהיה קובר רבי עקיבא ואמר ליה לאו כהן ניהו מר אמר ליה‬
‫צדיקים אינם מטמאים ועיקר טעמא לפי שהיה מת מצוה שהיה מהרוגי מלכות והיו יראים לקברו ומיהו בבתי עובדי‬
‫כוכבים מותרים ליכנס כדתניא בתוספתא דאהלות מדורות העובדי כוכבים טמאים בחוצה לארץ טהורים‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות טומאת מת א‪:‬יג‬
‫ואין העכו"ם מטמא באהל ודבר זה קבלה הוא והרי הוא אומר במלחמת מדין כל נוגע בחלל ולא הזכיר שם אהל‪ ,‬וכן‬
‫העכו"ם אינו נעשה טמא מת אלא עכו"ם שנגע במת או נשאו או האהיל עליו הרי הוא כמי שלא נגע הא למה זה דומה‬
‫לבהמה שנגעה במת או האהילה על המת ‪ ,‬ולא בטומאת המת בלבד אלא בכל הטומאות כולן אין העכו"ם ולא הבהמה‬
‫מתטמאין בהן‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שעב‪:‬ב‬
‫קברי עובדי כוכבים‪ ,‬נכון ליזהר הכהן מלילך עליהם; (מהר"מ ותוס' פ' המקבל) (אע"פ שיש מקילין (רמב"ם והגמי"י בשם ס' יראים)‪ .‬ונכון‬
‫להחמיר‪ .‬אבל קבר של מומר‪ ,‬מטמא כשל ישראל) (רשב"א סי' קצ"ד‪ ,‬ורמ"ב‪).‬‬
‫שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קנה‬
‫כהנים אם מותרים ללמוד רפואה בעה"י י"ט תמוז תשל"ד מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר שמעון שוואב‬
‫שליט"א ‪.‬‬
‫הנה באשר שהדבר הוא פשוט וברור כל כך שאסור לכהן ליטמא למת ומפורסם זה בכל העולם‪ ,‬אשר על כן פשוט וברור‬
‫שאפילו אם יבואו גדולי עולם ויאמרו להקל אין שומעין להם דהא מצינו ביבמות שאף להחמיר לא נשמע אף לגדולי‬
‫גדולים ביבמות דף ק"ב ע"א אמר רבה א"ר כהנא אמר רב אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין שכבר‬
‫נהגו העם בסנדל‪ ,‬ופשוט שאין הכוונה שיאמר ע"פ נבואה דאף הכרעה קטנה א"א ע"פ נבואה דלא בשמים היא ואלה‬
‫המצוות שאין נביא רשאי לחדש בדברי תורה אף לא להכרעת מחלוקת א"א זה בנבואה כדאיתא במגילה דף ג' ע"א ולר'‬
‫יהושע לא הועיל אף הבת קול דהלכה כב"ה כדאיתא ביבמות דף י"ד ע"א‪ ,‬והנביא שאומר דבר בנבואה איזה הכרעה בד"ת‬
‫מפורש ברמב"ם שהוא נביא השקר‪ ,‬וא"כ בהכרח שהפירוש הוא אם יבוא אליהו ויאמר לנו ע"פ חכמתו וגדולתו בתורה‬
‫איך שהדין הוא שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו מטעם שכבר נהגו בסנדל‪ ,‬ומה שאמר אם יבא אליהו ולא אם יבא‬
‫חכם אחר שאין חולקין עליו כגון עזרא נראה משום דאליהו הוא יבא להגלות במהרה ולברר המחלוקת ולפשוט הבעיות‬
‫כדאיתא בסוף עדיות שגם אז אם יאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו‪ ,‬וכ"ש שלא שייך לסמוך על איזה אדם שמורה‬
‫להקל בטומאת כהנים מחמת שהם כבר טמאי מת דאין יכולין ליטהר‪ ,‬שלכן אין צורך אף לבדוק מי הוא מחבר הקונטרס‬
‫‪118‬‬
‫הלזה שאף אם היה ת"ח אינו כלום אבל זה גופא מעיד שלא שייך זה המחבר לא לתורה ולא לחכמה אלא גס לבו שאף‬
‫בהוראה הא ידוע מה שאמרו עליו חז"ל באבות והכא גס לבו לומר דברים שרוצה נגד כללי ההוראה‪ ,‬שלכן היה ברור‬
‫אצלי שאלו הכהנים שהולכין ללמוד חכמת הרפואה ומטמאין עצמן למתים אם היו רוצין לידע הדין האמת היו יודעין‬
‫למי לשאול כי ב"ה ישנם מורי הוראה הראוין להורות כהלכה אלא אין חוששין להאיסור כלל ולהטעות את עצמן שלא‬
‫יתעוררו בתשובה כלל מצאו איזה קונטרס שעליו סומכין ולא היה בשביל זה למהר להשיב כי טרדותי רבו מכח אנוש‬
‫כמוני‪ ,‬אבל באשר כבוד ידידי חזק עלי ואולי יש בבני קהלתו עוד כהנים שאחרי שכבר אחדים פרצו קדושת הכהונה‬
‫נעשה גם להם היתר‪ ,‬תיכף ביום בואי במעון הקיץ אני כותב לחזק ידי כתר"ה ולהודיע שאסור לכהנים ללמוד חכמת‬
‫הרפואה בבתי ספר שבהמדינות שצריכים ליטמא למתים‪ ,‬ולא יקילו ממה שמצינו מרבותינו הראשונים שהיו כהנים והיו‬
‫רופאים שהם בכוחותיהם הגדולים למדו כל חכמת הרפואה במסירת כל דבר בעל פה אף בלא שום ראיה והסתכלות‬
‫במתים ולא נגעו במת מעולם ולא היו באהל אחד עם מתים‪ ,‬אבל בזמננו שא"א זה לכן ודאי אסור‪.‬‬
‫אבל עיינתי בהקונטרס שהוא עצמו ג"כ מסיק שאין להתיר לכהן אף בזמן הזה ליטמא למתים‪ ,‬אבל מתיר מצד אחר‬
‫דפקוח נפש וזהו שטות והבל שלא ניתן לבר דעת לומר כלל‪ ,‬שאף אם לא היה שום רופא בעולם ליכא חיוב מצד פקוח‬
‫נפשות ללמוד חכמת הרפואה דהחיוב דפקוח נפש איכא לכל אדם שיציל חברו במה שיכול שאם הוא רופא מחויב להציל‬
‫חולה מחליו אבל ליכא חיוב שילמוד חכמת הרפואה כדי להציל חולה מחליו‪ ,‬וכמו בצדקה שאם יש לו לאדם ממון מחויב‬
‫ליתן צדקה אבל ליכא חיוב על האדם לעשות מסחרים ולהתעשר כדי ליתן צדקה‪ ,‬אבל לבד זה וכי חסרים רופאים בעולם‬
‫ולא שייך אף לטעות בזה שיאמר הכהן ואף ישראל שמניח מללמוד בשביל פקוח נפש שיעשה כשילמוד חכמת הרפואה‪,‬‬
‫שליכא בזה אף מקום לטעות אף לא התנצלות לבטול תורה‪ ,‬ואדרבה מצד אומנות לפרנסה הוא התנצלות לבטול התורה‬
‫שמותר לסתם אינשי ללמוד איזה אומנות אף שאיכא בזה בטול תורה כדאיתא במנחות (צט)‪ ,‬אבל בשביל פקוח נפש‬
‫ליכא בזה ענין התנצלות לבטול תורה שלא חסר רופאים בעולם‪ ,‬ואדרבה יש לו לחוש אולי לא יתכוין אל האמת ואדרבה‬
‫יקלקל להחולים‪ ,‬ומכיון שעיקר היתרו הוא על דבר הבל כזה הרי רואה כל אדם שאינו כלום ולא שייך לומר שסומכין‬
‫עליו‪.‬‬
‫והנני ידידו‪ ,‬משה פיינשטיין‬
‫‪.‬‬
‫תוספות בבא קמא ב‪ :‬דאילו אב מטמא אדם וכלים‬
‫גרס ולא גרסינן אדם ובגדים שלשון זה משמע מטמא אדם לטמא בגדים וא"ת והרי טמא מת עושה כלי מתכת כיוצא בו‬
‫דחרב הרי הוא כחלל אלמא יש מהן כיוצא בהן וי"ל דאכתי אינו עושה כיוצא בו שאותו כלי מתכת אין עושה כלי מתכת‬
‫אחר כיוצא בו כמו שמדקדק ר"ת בריש מתני' דאהלות‪.‬‬
‫מפניני הרב עמ' רנו – גישת הגרי"ז‪ :‬בזיון התורה להתיר‬
‫ארץ הצבי עמ' ח הערה ג ובעקבי הצאן עמ' רלד הערה ו ‪ -‬בגדר איסור טומאת כהנים‬
‫בעקבי הצאן עמ' רלז – סתירת ה"היתר" לטומאת כהנים‬
‫טומאת מת – סוף טומאה לצאת‬
‫תרומת הדשן פסקים וכתבים סימן כד‬
‫טומאת כהנים‬
‫תוספות כתובות ד‪ :‬ד"ה עד שיסתום הגולל‬
‫טומאת כהנים – אשת כהנים מעוברת‬
‫מגן אברהם סימן שמג‪:‬ב‬
‫מאיסור דאורייתא ‪ -‬באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו כדאי' בסי' ק"ו ס"א ובכמה דוכתי אלא שאם לא‬
‫הפרישוהו אין ב"ד מוחין בידו אבל באיסור דאורייתא ב"ד מוחין ביד האב להפרישו (ב"י רסי' זה) וכתב באו"ה שמ"ח‬
‫דדוקא בתינוק דבר הבנה אבל לאו בר הבנה ל"ל בה דהא יונק אפי' מבהמה טמאה עד כאן לשונו ועבי"ד סימן פ"א סס"ז‬
‫דמכל מקום מזיק לתינוק וכ' הש"ך בי"ד סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן‬
‫כד משמע בטור וב"י סי' זה עכ"ל וכמדומה שלא עיין יפה דהטור מיירי בהולך ע"ג ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח‬
‫לא הוי כקבר סתום אבל אוהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י סי' שס"ט בהדיא בשם הרמב"ם פי"ב וכ"מ בת"ה דף ל"ד‬
‫ע"ב וכ"מ ביבמות סוף דף ק"ג בתוס' ובנדה ספ"ז ובסוכה דף י"ח וכ"מ בל' המשניות באהלות גם מ"ש דסוף הטומאה‬
‫‪119‬‬
‫לצאת הוי דרבנן כתב הרב"י פלוגתא בזה וא"כ הב"ד מוחין ביד האב להוציאו משם אם הוא בר הבנה ותינוק שאינו בר‬
‫הבנה אסור להכניסו בידים ומ"מ כתב הש"ך בשם הרוקח דאשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת דס"ס הוא‬
‫שמא הוא נק בה או שמא הוא נפל ע"ש וצ"ע דבלא"ה מותר דטומאה בלועה אינה מטמאה כדאיתא משנה ה' פ"ו דאהלות‬
‫ובחולין פ"ד וכ"פ הרמב"ם סוף ה' טומאת מת דלא כר"ע וכ"ד הראב"ד וצ"ע‪:‬‬
‫שו"ת לב אריה ח"ב סימן ח אות (ב)‬
‫‪120‬‬
‫‪121‬‬
‫‪122‬‬
‫טומאת כהנים – מצות לה יטמא‬
‫סוטה ג‪ .‬ותוספות ד"ה רבי ישמעאל אומר רשות‬
‫טומאת כהנים – להיטמא לאשתו פסולה‬
‫רש"י פרשת אמור כא‪:‬ד‬
‫לא יטמא בעל בעמיו להחלו ‪ -‬לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו‪.‬‬
‫תורת כהנים פרשת אמות פרשה א אות טו‬
‫לא יטמא בעל בעמיו מה ת"ל לפי שנאמר לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו מטמא להם בין פסולים בין‬
‫כשירים יכול אף לאשתו יטמא בין כשירה בין פסולה תלמוד לומר לא יטמא בעל בעמיו יש בעל שמטמא ויש בעל שאין‬
‫מטמא הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא לאשתו פסולה‪:‬‬
‫ראב"ד שם‬
‫שלחן ערוך אבן העזר ו‪:‬ו‬
‫כהן שנשא אחת מהפסולות‪ ,‬מחרימין אותם ומחרימין כל הנושא ונותן עמהן וכיוצא בחומרות אלו‪ ,‬עד שיגרשנה‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים קכח‪:‬מ‬
‫כהן שנשא גרושה‪ ,‬לא ישא כפיו ואין נוהגין בו קדושה אפילו לקרות בתורה ראשון; ואפילו גירשה או מתה‪ ,‬פסול עד‬
‫שידור הנאה על דעת רבים‪ ,‬מהנשים שהוא אסור בהם‪.‬‬
‫משנה ברורה שם ס"ק קמז‬
‫כהן שנשא גרושה וכו' ‪ -‬וה"ה חללה ו זונה או חלוצה ומה שנתבאר בסמוך שאין שאר עבירות מונעים נ"כ היינו דוקא‬
‫בעבירות שאין שאר הכהנים מוזהרים יותר מישראל אבל במה שהכהנים מוזהרים יותר מישראל שקדושת כהנים גרם לו‬
‫והוא חיללו לפיכך פסול מדרבנן לכל דבר כהונה עד שידור ע"ד רבים וכו‪':‬‬
‫רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק טו‪:‬ו‪-‬ז‬
‫כהן שלא היה לו דבר מכל אלו הדברים המונעין נשיאת כפים אף ע"פ שאינו חכם ואינו מדקדק ה במצותאו שהיו‬
‫הבריות מרננים אחריו או שלא היה משאו ומתנו בצדק הרי זה נושא את כפיו ואין מונעין אותו‪,‬לפי שזו מצות עשה על‬
‫כל כהן וכהן שראוי לנשיאת כפים ואין אומרים לאדם רשע הוסף רשע והמנע מןהמצות‪.‬‬
‫ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה‪ ,‬שאין קבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקדוש ברוך הואשנאמר ושמו‬
‫את שמי על בני ישראל ואני אברכם‪ ,‬הכהנים עושים מצותן שנצטוו בה והקב"ה ברחמיומברך את ישראל כחפצו ‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות אבל פרק ב‪ :‬א‪ ,‬ו‪ ,‬ז‬
‫‪123‬‬
‫אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה‪ ,‬אמו ואביו בנו ובתו ואחיו ואחותו מאביו‪ ,‬ומדבריהם שיתאבלהאיש על‬
‫אשתו הנשואה‪...‬‬
‫כמה חמורה מצות אבלות‪ ,‬שהרי נדחת לו הטומאה מפני קרוביו כדי שיתעסק עמהן ויתאבל עליהן‪,‬שנאמר כי אם לשארו‬
‫הק רוב אליו לאמו וגו' לה יטמא מצות עשה שאם לא רצה להטמא מטמאין אותו עלכרחו‪ ,‬במה דברים אמורים בזכרים‬
‫שהוזהרו על הטומאה * אבל הכהנות הואיל ואינן מוזהרות עלהטומאה כן אינן מצוות להתטמא לקרובים‪ ,‬אלא אם רצו‬
‫מתטמאות ואם לאו לא מטמאות‪...‬‬
‫אשתו של כהן מתטמא לה על כרחו ואינו מטמא לה אלא מדברי סופרים‪ ,‬עשאוה כמת מצוה‪ ,‬כיון שאין להיורש אלא‬
‫הוא לא תמצא מי שיתעסק בה‪ ,‬ואינו מטמא אלא לנשואה בלבד אבל הארוסה אינו מטמא לה‪( .‬וע' בכסף משנה)‬
‫טומאת כהנים – ליכנס לבית שיש בו גוסס‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שע‪:‬א‬
‫אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס‪.‬‬
‫(ויש מתירין) (וטוב להחמיר)‪.‬‬
‫טומאת כהנים לקרובים – הותרה או דחוייה‬
‫ברכות יט‪ :‬רש"י ותוספות‬
‫יומא ז‬
‫שיעורים לזכר אבא מרי – טומאת כהנים לשבעה קרובים‬
‫טומאת כהנים – מוסיף טומאה על טומאתו‬
‫נזיר מב‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות אבל ג‪:‬ז‬
‫נטמא מקודם ואחר כך נכנס לאהל אם התרו בו לוקה אף על הביאה‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬נטמא מקודם וכו'‪ .‬א"א הרב‬
‫אינו פוסק כן והא לא מיחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחבורין נמי לא מחייב וכ"ש בחבורין‬
‫וטומאת ביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת‪( +.‬ע' במגדל עוז)‬
‫רמב"ם הלכות נזירות ה‪:‬טו‪-‬יז‬
‫נזיר שנטמא למת ט ומאת שבעה‪ ,‬בין בטומאות שהוא מגלח עליהן כמו שיתבאר בין בטומאות שאינו מגלח עליהן הרי זה‬
‫לוקה‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬נזיר שנטמא למת טומאת שבעה וכו' בד"א בשנטמא ופירש‪ .‬א"א עיינתי בשמועה במס' נזיר וראיתי דלדעת רב יוסף‬
‫טומאה וטומאה בחיבורין של אדם במת אפילו התרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת כדתניא נזיר שהיה מת על כתפו והושיטו לו מת‬
‫אחר פטור אבל פירש וחזר ונגע חייב שתים וטומאה וביאה אפילו בחיבורין חייב שתים ודוקא בבת אחת כגון שנכנס לבית שיש בו גוסס ושהה שם‬
‫עד שמת הואיל והם שני מיני שמות ובאין בבת אחת חייב שתים ורבה פליג עליה בכל טומאה וטומאה אפילו שלא בחיבורין אינו חייב אלא אחת‬
‫הואיל וטמא הוא ומתניתא דקתני אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת מוקים לה בטומאה ובביאה והא דאמר רב הונא נזיר שהיה בבית‬
‫הקברות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו חייב ליתא דהא בחיבורין הוא וכי ון דקי"ל רבה ורב יוסף הלכתא כרבה מעתה טומאה וטומאה אפילו‬
‫פירש וחזר ונגע פטור והכהנים בזמן הזה טמאי מת הן ועוד אין עליהן חיוב טומאה והמחייב אותם עליו להביא ראיה‪+.‬‬
‫נטמא למת פעמים הרבה אע"פ שהוא חייב מלקות על כל אחת ואחת לשמים אין בית דין מלקין אותו אלא אחת‪ ,‬ואם‬
‫התרו בו על כל פעם ופעם והוא מטמא לוקה ‪/‬על‪ /‬כל אחת ואחת‪.‬‬
‫במה דברים אמורים בשנטמא ופירש וחזר ונגע או נשא או האהיל‪ ,‬אבל אם היה נוגע במת ועדיין המת בידו ונגע במת‬
‫אחר אינו חייב אלא אחת אע"פ שהתרו בו על כל נגיעה ונגיעה שהרי מחולל ועומד‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שסט‪:‬א‬
‫ר' עקיבא איגר שם‬
‫הכהן‪ .‬ולענין כהנים בזה"ז דבלא"ה כולם טמאי מתים עי' בהשגת הראב"ד (פ"ה מהלכות נזירות) וסמ"ג (עשין רל"א) ועי'‬
‫בתשו' זרע אברהם (ח"א סי' י"ז) בארוכה‬
‫‪124‬‬
‫וכל ארץ העמים‪ .‬ועכשיו לא נהגו ליזהר ואולי יש להקל מפני הפרנסה כי היכי דשרי להציל מיד עובד כוכבים (כדלקמן‬
‫סי' שע"ב) א"נ מפני שכולנו טמאי מתים הריק"ש‪:‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שעב‪:‬ב‬
‫קברי עובדי כוכבים‪ ,‬כון ליזהר הכהן מלילך עליהם;‬
‫(אע"פ שיש מקילין (רמב"ם והגמי"י בשם ס' יראים)‪ .‬ונכון להחמיר‪ .‬אבל קבר של‬
‫מומר‪ ,‬מטמא כשל ישראל) (רשב"א סי' קצ"ד‪ ,‬ורמ"ב)‪.‬‬
‫דגול מרבבה שם (‪)Link‬‬
‫שו"ת חת"ם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלח‬
‫‪42‬‬
‫ומ"ש רמכ"ת בסוף דבריו דלהראב"ד כהנים בזה"ז אינם מוזהרים על הטומאה כיון שכולנו טמאי מתים יעיין בדגול‬
‫מרבבה בי"ד סי ' שע"א ‪/‬שע"ב‪ /‬ד"ה אמר יחזקאל וכו' ונהירנא כד הוינא טלי יוצק מים ע"י מורי חסיד שבכהונה הגאון‬
‫מה"ו נתן אדלער ז"ל שנת תקמ"ג בעברנו דרך פראג ראה פני הגאון נב"י זצ"ל והי' פלפולם בדברי הראב"ד והנב"י הראה‬
‫למורי זצ"ל את אשר כ' על גליונו ומ"ו ז"ל פלפל עליו ונפרדו זה מזה והחליפו פלפולם ע"י ואני הייתי מוציא ומבי'‬
‫הדברים ואז חזר בו הגאון נב"י והוסיף על הגליון הך אמר יחזקאל וכו' ואני בעניי אח"ז כמו שלשים שנים מצאתי שכ"כ‬
‫הראב"ד בתמים דעים סס"י רל"ו דאסורי' מן התורה ודברי סמ"ק סי' מ"ח אין לו מובן וצ"ע על כל פנים אין לו למכ"ת‬
‫משען בזה‪.‬‬
‫שו"ת חת"ם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שלט‬
‫‪ ...‬לכאורה אין אי' דאוריי' על הספק אך דעת ר"ת דמייתי הרא"ש בהל' טומאת כהנים סי' ו' דבאותו יום שנטמא הכהן‬
‫שוב אין באותו היום תוספת טומאה ומה"ת מותר לטמאות עצמו עוד וזה שכ' תוס' בשבועות י"ד ע"א ד"ה נזיר וכו'‬
‫ומ"ש תוס' דסוגיא דנזיר לא אתי כי האי רצו לומר כיון דאין הטומאה בחבור כשמטמא עוד מוסיף טומאה וכמ"ש תוס'‬
‫בנזיר מ"ב ע"ב ד"ה א"ל רב יוסף כו' מ"מ ר"ת מפרש סוגיא דנזיר כפירש"י ע"ש היטב נמצא לר"ת ורש"י אי נטמא כבר‬
‫באותו היום שוב אין כאן אי' דאוריי' וכ"פ ר"א ממיץ בס' יראים סי' שי"א ע"ש והראב"ד מקיל עוד יותר בפ"ה מנזירות ה'‬
‫ט"ז דאפי' אי נטמא פ"א =פעם אחת= שוב אין לוקה על טומאה כלל רק אי' דרבנן בעלמא והוא תמוה מה יענה‬
‫מפלוגתת ר"ע ור"ט והלח"מ לא ירד לזה ע"ש והראב"ד בתמים דעים סי' רל"ו פסק להדיא כהרמב"ם ורוב הפוסקים ותרי‬
‫ראב"ד הוא ודעת ס' יראים סי' הנ"ל דגוי אינו מטמא אפי' במגע אף על פי שהוא ממש דעת יחידי מ"מ חזי לאצטרופי‬
‫לכל הנך קולות הנ"ל ומל"מ פ"ג מאבל לא ידע אלא דעת הראב"ד ולא דעת רש"י ור"ת ורא"מ ודגול מרבבה בי"ד סי'‬
‫שע"ב ד"ה אמר יחזקאל כו' לא ירד לעומק הדרן לה נ"ל אם יארע יום שמת עליו מת ישראל בשכונתו באופן שנטמא‬
‫באותו יום ושוב יש לסמוך ארש"י ור"ת ורא"מ וראב"ד ומצורף לזה אידך דרא"מ דעכו"ם אין בו איסור מגע ויכול לסמוך‬
‫במקום ס' סכנה‪...‬‬
‫טומאת כהנים – נסיעה במטוס‬
‫‪ 42‬ובהערות לסימן יד ציינו מכל זה וכתבו לעיין שם סי' של"ט ד"ה לכאורה‪ ,‬וסי' ש"מ אות א' סוד"ה טומאה‪ ,‬וחאו"ח סי' כ"ג ד"ה‬
‫מתוך הדברים‪ .‬וכ"כ בהגהותיו לשו"ע יו"ד סי' שע"ב‪.‬‬
‫‪125‬‬
‫שו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"א סימן צג‬
‫טומאת עבודה זרה‬
‫תוספות יב‪ .‬ד"ה שעיבר‬
‫טיב גיטין וקידושין – מסירת גט וכתיבת פטור בלילה‬
‫קידושין ו‪.‬‬
‫דאמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רמב‪:‬יד בהג"ה‬
‫ועוד נ"ל שמותר לתת מורינו לאחד שיסדר גיטין‪ ,‬כב ואף על פי שמדין הסמיכה שבימים הראשונים לא הוי דינא הכי‪,‬‬
‫מ"מ עכשיו אינו אלא נטילת רשות בעלמא ושרי‪.‬‬
‫ביאור הגר"א שם ס"ק לב‬
‫וי"א דמי כו'‪ .‬ע"ש במהרי"ו שכתב שמא אינו בקי‪:‬‬
‫רש"י גיטין ה‪:‬‬
‫ממונה אגיטי ‪ -‬ד קי"ל (קידושין דף ו‪ ):‬כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן והוו ממנו גברא רבה‬
‫לאורויי היכי נעביד‪.‬‬
‫שלחן ערוך אבן העזר קכג‪:‬ה בהג"ה‬
‫ואין לגרש בלילה‪ ,‬ואם גירש בלילה י"א דהוי גט פסול (ר"י מינץ)‬
‫‪43‬‬
‫שלחן ערוך אבן העזר קמב‪:‬ג‪-‬ד‬
‫ים של שלמה כתובות א‪:‬ב‬
‫דין בדיעבד אין חשש בנתינת הגט בלילה‪ ,‬על ידי שליח‪ ,‬והיכא דאיכא חשש עיגונא‪ ,‬נותנו אפילו על ידי הבעל‪ ,‬וכל שכן‬
‫שיכולין לכותבו וליתנו בלילה‪...‬‬
‫רש"י סנהדרין ב‪ .‬בד"ה המיאונין‬
‫שו"ת נודע ביהודה תניינא אבן העזר סי'‬
‫קי"ד ‪44‬‬
‫שלחן ערוך סידור הגט סימן פח‪-‬פט‬
‫נתינת הגט‪ ,‬יש מי שאומר שצריך להיות ביום ולא בלילה‪ ...‬אם לא בשעת הדחק שאז אפי' בלילה ממש יכתב וינתן‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫טעות בדבר משנה‪ ,‬טעות בשיקול הדעת‪ ,‬רשות‬
‫סנהדרין לג‪.‬‬
‫חידושי הר"ן שם‬
‫‪43‬‬
‫ע"ש בפ"ת ובב"ש ובב"י סימן קלו‬
‫‪ 44‬אין מגרשין בלילה‪ :‬ע' שלחן ערוך אבן העזר סדר הגט סעיף א ופט‪ ,‬ובפתחי תשובה שם ס"ק מ‪ ,‬ובסימן קכג סע' ה‬
‫בהג"ה‪ ,‬וחלקת מחוקק שם ס"ק יג ויד‪ ,‬ובפתחי תשובה שם ס"ק ו‪ ,‬ובית יוסף סימן קלו ו(ב)‬
‫‪ 45‬ע"ש סעיף ד' בהג"ה כי סדור הגט אינו דין‪ ,‬אלא למוד בעלמא‪.‬‬
‫‪126‬‬
‫נפש הרב עמ' רסא‬
‫סנהדרין ג‪:‬‬
‫ספר תורת האדם שער המיחוש – ענין המיחוש (ו)‬
‫בפרק החובל (פה‪ ) :‬תנא דבי ר' ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות‪ .‬פי' שמא יאמר הרופא מה לי‬
‫בצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג לפיכך נתנה לו תורה רשות לרפאות‪ .‬וקשיא לי הא דתניא בתוספתא‬
‫(ב"ק פ"ט) רופא אומן שרפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה‪ ,‬אלמא עונש שוגג יש בדבר‪ ,‬ויש לומר הכי‪ ,‬הרופא כדיין מצווה‬
‫לדון‪ ,‬ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל‪ ,‬כדאמרינן (סנהדרין ו‪ ):‬שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה ת"ל עמכם‬
‫בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות‪ ,‬ואעפ"כ אם טעה ונודע לב"ד שטעה משלם מביתו על הדרכים הידועים‬
‫בו‪ ,‬ואע"ג דהתם אם דן ברשות ב"ד פטור‪ ,‬אף כאן מדיני אדם פטור מן התשלומין אלא שאינו פטור מדיני שמים עד‬
‫שישלם הנזק ויגלה ע ל המיתה‪ ,‬הואיל ונודע שטעה והזיק או המית בידים‪ .‬וכן אמרו בתוספתא דב"ק (פ"ו ה"ו) גבי‬
‫פטורים מדיני אדם וחייבין בדיני שמים‪ ,‬רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים‪ ,‬ומ"מ בלא‬
‫הודע שלו אינו חייב כלום כמו שהדיין פטור לגמרי בין מדיני אדם בין מעונש שמים‪ ,‬והוא שיזהר כמו שראוי ליזהר בדיני‬
‫נפשות ולא יזיק בפשיעה כלל‪.‬‬
‫אור שמח הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ה‪:‬ו‬
‫‪ ...‬ובב"ק פ"ט (ה"ג) שליח ב"ד שהכה ברשות ב"ד והזיק פטור‪ ,‬חבל יותר וכו'‪ ,‬רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטור‪,‬‬
‫ושם האב המכה את בנו והרב תלמידו כו' פטורין כו' ובפרק ו' (ה"ו) המחתך העובר ברשות ב"ד והזיק פטור מדיני אדם‬
‫כו'‪ ,‬רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק פטורמד"א‪( ,‬שם ה"ב) שליח ב"ד שהכה והזיק [ברשות ב"ד] פטור מד"א‪ ,‬והך‬
‫דפרק ט' מיירי לענין ד' דברים דפטור‪ ,‬כיון דהוא כשוגג‪ ,‬ולא כנתכוין להזיק‪ ,‬לכן אף האב פטור‪ ,‬שהכהו ללמוד‪ ,‬ופטורים‬
‫לגמרי‪ ,‬והך דפרק ו' מיירי בנזק‪ ,‬דחייבין בדיני שמים‪ ,‬ואב ורבו חייבין לגמרי גם בדיני אדם‪ ,‬אבל רופא אומן ומחתך עובר‬
‫ושליח ב"ד פטורים בדיני אדם‪ ,‬כדמפרש טעמא בתוספתא גיטין פ"ג (הי"ג) דחשיב כולהו דשוגג פטור מזיד חייב מפני‬
‫תקון העולם‪ ,‬יעו"ש‪ ,‬אבל מדינא חייבין ככל שוגג בנזיקין‪ ,‬ואף ברשות דמצוה חייב גם בנזקי ממון שלהם‪ ,‬דלא קיי"ל כר'‬
‫יהודה (ב"ק ס"ב ע"ב) דפוטר בנר חנוכה‪ ,‬ומכש"כ בנזקי גופו‪ ,‬דאדם מועד לעולם (שם כ"ו ע"א)‪ ,‬ואינו דומה לטעה ודן‬
‫הדין‪ ,‬ובתורת האדם השוה אותן‪ ,‬וכ"ז תמוה‪ ,‬ודוק‪:‬‬
‫ראה‪ :‬גרמי וגרמא‬
‫טעם כעיקר‬
‫חולין צח‪:‬‬
‫תוספות עבודה זרה סו‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה צח‪:‬א‬
‫טענינן ליתומים‬
‫תוספות כט‪ :‬ד"ה כך‬
‫מפניני הרב עמ' רפא‬
‫יבום ‪ -‬מצות יבום קודמת למצוות חליצה‬
‫שלחן ערוך אבן העזר קסה‪:‬א‬
‫מצות יבום קודמת למצות חליצה‪ ...‬וי"א שמצות חליצה קודמת‪.‬‬
‫שו"ת יביע אומר חלק ו ‪ -‬אבן העזר סימן יד‬
‫י"ג מדות – אין אדם דן גזרה שוה מעצמו ואדם דן קל וחומר מעצמו‬
‫‪127‬‬
‫שיטה מקובצת בבא מציעא פז‪:‬‬
‫רמב"ן‪ ,‬רשב"א‪ ,‬ר"ן‬
‫והא אמרת קמה קמה לגזרה שוה‪ .‬ואם תאמר והא אין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו עד הלכה‬
‫למשה מסינ י וכיון דלא קיימא היכי הוו דרשי לה מעיקרא‪ .‬יש לומר דלא היו דנין לה בגזרה שוה ממש אלא כעין מה‬
‫מצינו דכיון שמצינו קמה דמחייבת בחלה אף אני אומר דלא זכתה לו תורה לפועל אלא כעין אותה קמה ויד פועל על‬
‫התחתונה‪ .‬ורש"י כתב שהמקשה אומר גזרה שוה זו כדי להקשות ולומר דגזרה שוה דקמה קמה ודאי מקובלת היתה‬
‫בידם מסיני אלא דלא ידיע להו למאי אי להא אי למילתא אחריתי שכל הגזרות שוות כך נמסרו לנו ממשה רבינו עליו‬
‫השלום קמה קמה לגזרה שוה אבל אינו ידוע לנו בפירוש מאיזו מהם נאמרה ועל כן נחלקו בהם בתלמוד בכמה מקומות‬
‫ואלו היו כן מקובלות מסיני בפירוש לא תפול בהם המחלוקת‪ .‬הרמב"ן והרשב"א והר"ן‪:‬‬
‫סוכה לא‪.‬‬
‫תנא‪ :‬יבש פסול‪ ,‬רבי יהודה מכשיר‪ .‬אמר רבא‪ :‬מחלוקת בלולב‪ .‬דרבנן סברי‪ :‬מקשינן לולב לאתרוג‪ ,‬מה אתרוג בעי הדר ‪-‬‬
‫אף לולב בעי הדר‪ .‬ורבי יהודה סבר‪ :‬לא מקשינן לולב לאתרוג‪ ,‬אבל באתרוג דברי הכל הדר בעינן‪.‬‬
‫רש"י שם ד"ה לא מקשינן‬
‫לא הוקשו ללמוד זה מזה‪ ,‬ולא ניתן לדרוש מעצמו מכל שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה ור"י סבר לא מקשינן לולב לאתרוג‬
‫פי' בקונטרס לא הוקשו ללמוד זה מזה ולא ניתן לידרוש מעצמו מכל י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן אלא קל וחומר‬
‫ותימה גדולה פי' דאפילו סמוכין דהיינו שני מקראות הסמוכין זה לזה ניתנו לידרש מן התורה כדאמרן בריש יבמות (דף‬
‫ד‪ ).‬סמוכין מן התורה מנין שנאמר סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר כל שכן היקישא דהיינו שני דברים המוקשים‬
‫בפסוק אחד ואפילו לר' יהודה דלא דריש סמוכי ן אלא היכא דמוכח ומופנה כדאמרינן התם מ"מ בהיקישא מודה אלא כל‬
‫המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזרה שוה דאין דן אלא אם כן למדה מרבו והכא בסברא פליגי דיש דברים שאין להקישם‬
‫לאותו דבר ושמא קסבר לא שייך לשון הדר אלא בפירות‪.‬‬
‫הליכות עולם שער רביעי פרק ב אות י‬
‫אדם דן קל וח ומר מעצמו ואין דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני‪ .‬ונראה מדברי‬
‫רש"י ז"ל בפרק לולב הגזול ולאו דוקא ג"ש דכל המדות נמי לא ניתנו לידרש מעצמן חוץ מקל וחומר בלבד‪ ,‬והתוספות‬
‫ז"ל הקשו עליו ואמרו שם דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזירה שוה והטעם אכתבנו בדיני גזירה שוה בסייעתא‬
‫דשמיא‪ .‬ומורי החכם הוסיף ואמר בההיא דיומא פרק א' דמקשה לגזירה שוה שעושה על לכפר עליכם ומייתי לה מאשר‬
‫צוה ה' ויש לדקדק כיון שנאמר שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו ורבו מרבו עד למשה מסיני אם‬
‫כן איך חולקים עליו שנראה שאינה אמתית ולא קבלה‪ .‬אמר מורי נראה שיש גזירה שוה של מקומות ושל נושאים רוצה‬
‫לומר של פרשה או של פסוק וכשחולק על איזו גזירה שוה אינו חולק על הגזירה שוה לומר שאינה אמיתית דאם כן לא‬
‫שבקת גזירה שוה בתורה אלא בהכרח שהגזירה שוה נקבל ואין לחלוק עליה אבל כשחולק חולק בזה האופן הגזירה שוה‬
‫אמתית היא אבל לא בנושא שאתה אמרת רוצה לומר בפסוק שאתה אמרת וכן ההיא דיומא דאומר דאין הגזירה שוה‬
‫בפסוק לכפר אלא בכאשר צוה ה' ועיין ע"כ‪:‬‬
‫יעיר אוזן (החיד"א) אות ה' סימן מא‬
‫‪128‬‬
‫גינת אגוז עמ' קנח‬
‫תוספות שבת צז‪ .‬ד"ה גזירה שוה לא גמיר‬
‫י"ג מידות ‪" -‬מה מצינו"‬
‫רש"י מסכת בבא קמא דף סג עמוד ב‬
‫‪...‬דהאי מה מצינו בנין אב הוא ולא הקישא אלא סמיכות המקראות קרי היקש והכי נמי שמעינן התם‬
‫שושנת העמקים (לבעל הפרי מגדים) כלל‬
‫א ‪46‬‬
‫בבא בתרא קל‪:‬‬
‫והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה (ע' עירובין כא‪):‬‬
‫סנהדרין פט‪.‬‬
‫ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד‬
‫יד העדים תהיה בו בראשונה‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין יד‪:‬ח‬
‫מי שעמד על נפשו ולא יכלו בית דין לאוסרו עד שימיתוהו במיתה שהוא חייב בה הורגין אותו עדיו בכל מיתה שיכולין‬
‫להמיתו בה מאחר שנגמר דינו ואין רשות לשאר העם להמיתו תחלה‪ ,‬לפיכך אם נקטעה יד העדים פטור‪ ,‬ואם היו העדים‬
‫גדמין מתחלה יהרג ביד אחרים‪ ,‬במה דברים אמורים בשאר מחוייבי מיתות בית דין חוץ מן הרוצח‪ ,‬אבל הורג נפש‬
‫‪47‬‬
‫שנגמר דינו רודפין אחריו בכל דבר וביד כל אדם עד שממתין אותו‪.‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה טז‬
‫‪ 46‬ע"ע בספר יבין שמועה על ההליכות עולם [בנוספים כלל תקב]‪ ,‬וב גופי הלכות פרק ה ‪ -‬כללי אות ה' סוף כלל קסה ובפרק יג ‪ -‬כללי‬
‫אות מ' כלל תכ‪ ,‬ובספר הכריתות בתי מדות בית ג‬
‫‪ 47‬מנחת חינוך מצוה לד‬
‫ומבואר כאן בר"מ ה"ב וז"ל מצוה ביד גואל ה דם להרוג את הרוצח שנאמר גוה"ד הוא וכו' לא רצה או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גוה"ד ב"ד ממיתין אותו‪ .‬לכאורה נראה מלשונו דכאן‬
‫א"צ יד העדים אדרב' מצוה דוק' ב"ד וביד גוה"ד‪ .‬אך עיין בר"מ פי"ג ופי"ד מה' סנהדרין ובש"ס פ' נגמר הדין מבואר דלכתחלה מצוה שיהא בו יד העדים בראשונה אף ברוצח אך אם נקטעה יד‬
‫העדים בכל ח"מ פטור דבעינן קרא כדכתיב וברוצח חייב בכ"ע והורגין אותו כל מי שירצה והב"ד רודפין אחריו אבל למצוה לכתחלה גם ברוצח בעינן יד העדים אך דמצוה ביד גואל הדם‬
‫שהוא ירדוף אחריו אם עומד על נפשו ואם אין לו גואל הדם מצו ה ביד בית דין שיעמדו גואל הדם לרדפו ולהשיגו ועיין בס' הרמב"ן על ספר המצות במנין שלו מצות עשה י"ג מנה למצוה‬
‫בפני עצמה דמצוה ביד גואל הדם וכתב דהמצוה היא שיבקשנו גוה"ד וירדוף אחריו ע"ש ובס' מג"א ויבואר באריכות אי"ה‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫והמצוה הי"ו היא שהזהירנו מהסית והוא שידרוש אחד מישראל לעבוד עבודה זרה‪ .‬וזה שהוא נקרא מסית כמו שקדם‬
‫באורו‪ .‬ולשון האזהרה מזה אמרו יתעלה במסית (ראה יג יב) ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה‪ .‬והעובר על לאו זה והוא‬
‫שיסית איש מישראל חייב סקילה כמו שבא בכתוב (שם י) כי הרוג תהרגנו‪ .‬והאיש שהשתדל המסית שיוסת לו הוא‬
‫שראוי שיהרגנו כמו שבאר יתעלה (שם) ידך תהיה בו בראשונה להמיתו‪ .‬ולשון ספרי מצוה ביד המוסת‪ .‬וכבר התבארו‬
‫משפטי מצוה זו בשביעי ממסכת סנהדרין (נג א‪ ,‬סז א)‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות עבודה זרה ה‪:‬ד‬
‫מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו וגו'‪ ,‬ואסור למוסת לאהוב את המסית שנאמר לא‬
‫תאבה לו‪ ,‬ולפי שנאמר בשונא עזוב תעזוב עמו יכול אתה עוזב לזה תלמוד לומר ולא תשמע אליו‪ ,‬ולפי שנאמר ולא‬
‫תעמוד על דם רעך יכול אי אתה עומד על דמו של זה תלמוד לומר ולא תחוס עינך‪ ,‬ואסור למוסת ללמד עליו זכות‬
‫ש נאמר ולא תחמול‪ ,‬ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה שנאמר ולא תכסה עליו‪ ,‬ואזהרה להדיוט המסית מנין‬
‫‪48‬‬
‫שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו‪.‬‬
‫יהרג ואל יעבור‪ ,‬איבה‪ ,‬ועניני חולים‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן עט‪ ,‬ואורח חיים חלק ה סימן כה‬
‫פסחים כגד‪:‬‬
‫אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן‪ :‬כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך אכילתן‪ .‬למעוטי מאי? ‪ -‬אמר רב שימי בר‬
‫אשי‪ :‬למעוטי שאם אכל חלב חי‪ ,‬שפטור‪ .‬איכא דאמרי‪ ,‬אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן‪ :‬כל איסורין שבתורה אין לוקין‬
‫עליהן אלא דרך הנאתן‪ .‬למעוטי מאי? ‪ -‬אמר רב שימי בר אשי‪ :‬למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו‪,‬‬
‫שהוא פטור‪ .‬וכל שכן אוכל חלב חי שהוא פטור‪ .‬איתמר נמי‪ ,‬אמר רב אחא בר עויה אמר רב אסי אמר רבי יוחנן‪ :‬הניח‬
‫חלב של שור הנסקל על גבי מכתו ‪ -‬פטור‪ ,‬לפי שכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן‪ .‬אמר רבי זירא‪:‬‬
‫אף אנן נ מי תנינא‪ :‬אין סופגין את הארבעים משום ערלה‪ ,‬אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים בלבד‪ .‬ואילו מתותים‬
‫תאנים ורמונים ‪ -‬לא‪ .‬מאי טעמא ‪ -‬לאו משום דלא קאכיל להו דרך הנאתן? אמר ליה אביי‪ :‬בשלמא אי אשמעינן פרי‬
‫גופא דלא קאכיל ליה דרך הנאתו ‪ -‬שפיר‪ .‬אלא הכא ‪ -‬משום דזיעה בעלמא הוא‪ .‬אמר אביי‪ :‬הכל מודים בכלאי הכרם‬
‫שלוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן‪ .‬מאי טעמא ‪ -‬משום דלא כת יב בהו אכילה‪ .‬מיתיבי‪ ,‬איסי בן יהודה אומר‪ :‬מנין‬
‫לבשר בחלב שהוא אסור ‪ -‬נאמר כאן גכי עם קדוש אתה ונאמר להלן דואנשי קדש תהיון לי מה להלן אסור ‪ -‬אף כאן‬
‫אסור‪ .‬ואין ל י אלא באכילה‪ ,‬בהנאה מנין? אמרת קל וחומר‪ :‬ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה ‪ -‬אסורה בהנאה‪ ,‬בשר‬
‫בחלב שנעבדה בו עבירה ‪ -‬אינו דין שיהא אסור בהנאה?‬
‫ר"ן שם על הרי"ף שם‬
‫שלחן ערוך יורה דעה קכג‪:‬א בהג"ה‬
‫שלחן ערוך אורח חיים שכח‪:‬יח‬
‫תענית ט‪.‬‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קעב‬
‫באם מחוייב להכנס בחולי בשביל קיום מצות עשה דשופר וכדומה‪.‬‬
‫נשאלתי באחד שהיה חולה במחלת שטות והוא בבית החולים ונרפא אבל הרופאים אומרים שצ"ל שם עוד איזה‬
‫שבועות תחת השגחתם כדי שלא יתקלקל ח"ו‪ ,‬אם צריכים להוציאו משם כדי שיקיים מצות שופר שבבית החולים אי‬
‫אפשר‪ .‬והשבתי שלע"ד אין צריכים להוציאו כי על עשה גם אונס ממון יותר מחומש נחשב אונס לפוטרו ואולי גם‬
‫בפחות מחומש עיין בסי' תרנ"ו במג"א ‪/‬או"ח‪ /‬סק"ז ובספרי דברות משה על ב"ק סי' פ"ט הערה כ"ח‪ ,‬וא"כ כ"ש זה‬
‫‪ 48‬מנחת חינוך מצוה תסב בסוף‬
‫ומצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה כו' מבואר בר"מ כאן מהספרי‪ .‬והנה בכל ח"מ מצוה ביד העדים בראשונה ועי' בר"מ פי"ד מהלכות סנהדרין דפוסק בכל ח"מ אם‬
‫נקטעה יד העדים פטור ממיתה דבעינן יד העדים בראשונה ובהיו גידמים בתחלה הו"ל שפיר יד העדים ע"ש והוא מהש"ס דסנהדרין דף מ"ה ע"ב דבעינן קרא כדכתיב א"כ כאן אם נקטעה יד‬
‫המוסת פטור וגידם מתחלתו חייב ע"ש בר"מ ובגמרא וצ"ע שלא ביאר הר"מ דין זה דשם גבי עדים הו"ל לכתוב ובמסית נקטע יד המוסת כו' וצע"ק‪ .‬ונראה דכאן דהתורה כתבה דמצוה ביד‬
‫המוסת דכתיב ידך כו' אין מצוה ביד העדים כלל רק ב מוסת‪ .‬ונ"מ אם הסית לאחד ויש עד דהמוסת והעד מצטרפין כמ"ש לעיל ונקטעה יד המוסת פטור ולא אמרינן דתתקיים יד העדים עפ"י‬
‫העד השני דכאן הוא המצוה רק במוסת כדכתיב וז"פ‪.‬‬
‫‪130‬‬
‫שעדיף להאדם אף מחומש ממון ויותר שהיה מוציא להתרפא אף כל ממונו שנחשב אנוס ממצות עשה דשופר ופטור‪.‬‬
‫משה פיינשטיין‪.‬‬
‫שו"ת חתם סופר חלק ה ‪ -‬השמטות סימן קצד‬
‫בעקבי הצאן עמ' נ‬
‫יהרג ולא יעבור – בחייבי לאוין‬
‫ש"ך יורה דעה קנז ורעק"א שם‬
‫שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קכז‬
‫ואולי מש"כ הש"ך שם ‪/‬יו"ד סי' קנ"ז‪ /‬סוף סק"י דבערוה דרבנן לכו"ע יעבור ואל יהרג ג"כ מודה דבחייבי לאוין ליכא דין‬
‫דיהרג ואל יעבור דאין זה הגלוי עריות שנאמרו בהג' דברים כיון שאין בהן כרת כדכתב רעק"א‪ ,‬אבל הוא משום‬
‫דלהרמב" ם אסור וחייב מלקות מעצם האיסור מצד דאין קישוי אלא לדעת שזה איכא אף בחייבי לאוין‪ ,‬שמ"מ בערוה‬
‫דרבנן כגון שניות לא החמירו לאסור אף באונס הריגה ומותר אף להתאוות ולהתרצות מאונס מיתה‪.‬‬
‫ואם נימא שבאיסורים דרבנן ליכא שם איסור על עצם הדבר אלא שהאיסור הוא מה שאינו שומע להחכמים לא שייך‬
‫כלל להחמיר דהרי נמצא שאין התאוה שאנוס להתאוות‪ ,‬תאוה להאיסור כיון דבעצם אין זה דבר איסור‪ ,‬ומה שאינו‬
‫שומע להחכמים הרי זה שייך לעשות שלא ברצון ותאוה‪ ,‬אך אף אם הם איסורים על הדבר כמו איסורים דאורייתא נמי‬
‫ניחא משום דלא החמירו לאסור אף באונס הריגה אף שבאיסורים דאורייתא כה"ג היה אסור‪".‬א‬
‫יהרג ולא יעבור – במצוות עשה‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תרנו‪:‬א בהג"ה‬
‫ומי שאין לו אתרוג‪ ,‬או שאר מצוה עוברת‪ ,‬א"צ לבזבז עליה הון רב‪ ,‬וכמו שאמרו‪ :‬המבזבז אל יבזבז יותר מחומש‪ ,‬אפילו‬
‫מצוה עוברת (הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב); ודוקא מצות עשה‪ ,‬אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור (הרשב"א‬
‫וראב"ד) ( ועיין לקמן סוף סימן תרנ"ח בהג"ה)‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה קנז‪:‬א בהג"ה‬
‫ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו‪ ,‬צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה‪( .‬ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש)‬
‫יודע לטהר את השרץ‬
‫תוספות סנהדרין יז‪ .‬ד"ה יודע‬
‫יום הכיפורים – סדר העבודה‪ ,‬תפילת מוסף‬
‫המאור הקטן יומא א‪[ .‬כו‪]:‬‬
‫והוי יודע כי בעלי הקרובו"ת שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבעה פייסות טעו כולן במשנתנו ולא הבינו כי‬
‫הפייסות החשובים במשנתנו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים לפי שכל עבודות היום אינה כשרה אלא בכהן‬
‫גדול‪.‬‬
‫חכמת אדם סוף שער השמחה הנהגת חברה קדישא והאבל‬
‫בפרשת אחרי יש לדקדק הרבה‪ .‬א) דמשונה פרשה זו מכל הפרשיות שבתורה שכתוב תחילה באיזה יום ואחר כך מה‬
‫שיקריבו כדאיתא בפרשת אמור (ויקרא כ"ג‪ ,‬ה') ובפרשת פנחס (במדבר כ"ח‪ ,‬ט"ז) בארבעה עשר לחודש תקריבו וכן כולם‬
‫וכאן כתוב תחילה כל סדר העבודה ובסוף כתוב בחודש השביעי ואיפכא הוי ליה לכתוב בחודש השביעי וגו'‪ .‬ב) כיון‬
‫דסיים וכיפר הכהן אשר ימשח וגו' ממילא ידעינן שהוא דוקא בכהן גדול ואם כן למה תני וכפל כמה פעמים אהרן אהרן‬
‫וכך הוה ליה לכתוב וידבר וגו' ויאמר וגו' על הכפרת‪ ,‬בחודש השביעי וגו' וכפר הכהן וגו' עד בגדי הקודש ואחר כן בזאת‬
‫יבוא וגו' וכל הפרשה‪ .‬ג) הא דפליגי בגמרא (יומא דף ג' א) רבי ורבי אלעזר ב"ר שמעון חד אמר איל האמור כאן הוא‬
‫האמור במוספין בפנחס ואם כן קשה למה כפל התורה לכתוב כאן האיל יותר משאר המוספין דלא הזכירו כאן‪ .‬ד) בפסוק‬
‫‪131‬‬
‫(ויקרא ט"ז‪ ,‬כ"ט) והיתה לכם לחוקת עולם ואחר כך כתיב (שם‪ ,‬ל"ד) עוד הפעם והיתה זאת לכם לחוקת וגו' ולמה כפל‬
‫הפסוק שתי פעמים‪ .‬ה) בפסוק ראשון לא נאמר והיתה זאת לכם ובפסוק שני כתיב זאת לכם‪ .‬ו) מה שכתב ויעש כאשר‬
‫צוה ה' פירש רש"י כשהגיע יום הכפורים עשה וקשה מאי רבותא שקיים מצוות ה'‪ .‬ונראה לי על פי מה ששמעתי בשם‬
‫מחותני הגאון החסיד מהר"א שדקדק מה שאמרו בגמרא (יומא דף ל"ב א) הביאו רש"י על פסוק ובא אהרן ופירש רש"י‬
‫כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה עיין שם ברש"י וקשה וכי לא יכולה התורה לסדר הפסוקים כמו שסידרם‬
‫רש"י‪ .‬ורמב"ן דחק בזה ותירץ הוא ז"ל על פי מדרש רבה בפרשה זו פרשה כ"א א"ר יודן בר סימון צער גדול וכו' ואל יבוא‬
‫בכל עת יש עת לי"ב שנים ויש עת לשבעים שנים וכו' אמר לו הקדוש ברוך הוא לא עת לשנה ולא לי"ב שנים וכו' אלא‬
‫בכל שעה שהוא רוצה ליכנס יכנס רק שיכנס בסדר הזה עד כאן‪ ,‬נשמע מזה שדוקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס‬
‫לקודש קדשים אלא ביום הכפורים אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה רק שיכנס בסדר העבודה שנאמר בפרשה‬
‫זו ולפי זה התורה דקדקה בסדר שהרי הטעם שאמרו בגמרא דקרא דובא אהרן הוא שלא כסדר דגמירי דחמש טבילות‬
‫ועשר קידושין לכהן גדול ביום הכפורים ואי כסדר הכתוב לא משכחת אלא ג' (עיין ברש"י) וזה דוקא ביום הכפורים היה‬
‫הלכה למשה מסיני דצריך ה' טבילות אבל כשירצה אהרן לעבוד בשאר ימות השנה לא גמירי הלכתא ואם כן באמת אינו‬
‫אלא שלוש ועובד כסדר האמור בפרשה ואם כן הפסוק ובא אהרן נכתב כסדר משום אהרן בשאר ימות השנה עד כאן‬
‫ד ברי הגאון ותורת אמת היתה בפיהו ושפתים ישק והנה מדרש הזה נעלם מבעל ידי משה סוף פרשת תצוה דאיתא שם‬
‫כך אהרן היה נכנס בכל שעה לבית קדשי קדשים וכתב שהוא טעות סופר וצריך לומר בכל יום הכפורים וזה אינו דבאמת‬
‫אהרן היה לו רשות ליכנס בכל שעה ולפי זה בפרשת תצוה דכתיב (שמות ל'‪ ,‬י') וכיפר אהרן אחת בשנה צריך לומר דרצה‬
‫לומר אחת בשנה מחויב לכפר‪ .‬ולפי זה מתורץ קושיא ראשונה ושניה דלכן לא התחיל בחודש השביעי שהרי פרשה זו‬
‫נאמרה לאהרן והוא מותר ליכנס בכל שעה וגם קושיא שלישית דלכך כתב כאן האיל משום אהרן בשאר ימות השנה דאז‬
‫אין מקרי ב מוספין אלא דוקא ביום הכפורים מכל מקום צריך להקריב האיל‪ .‬וגם קושיא רביעית וחמישית דלכן לא נכתב‬
‫והיה זאת לכם דמשמע דקאי אלמעלה ובאמת מכאן מתחיל פרשה אחרת דעד כאן היה מדבר באהרן בכל יום וכאן‬
‫מתחיל ענין אחר דבחודש השביעי תענו ואז וכיפר הכהן וגו' ואחר כך סיים והיתה זאת לכם רצה לומר כל סדר העבודה‬
‫הנאמר למעלה לחוקת עולם ומה שכתב שבת שבתון וגו' לחוקת עולם עוד הפעם נראה לי מדקרי ליה שבת הוה אמינא‬
‫דועניתם רצה לומר בשאר ענויים חוץ מאכילה שהרי נקרא שבת ולכן כתב שבת וגו' ואפילו הכי ועניתם רצה לומר‬
‫אפילו מאכילה ובזה מי ושב מה שכתוב בסוף הפרשה ויעש אהרן שכתב רש"י להודיע זריזותו שעשה כן ביום הכפורים‬
‫וקשה דאין זה זריזות ולפי זה אתי שפיר דכוונת הכתוב דתיכף כשאמר לו משה עשה כן באותו יום או למחר (ועל פי זה‬
‫יש לתרץ קושית המשנה למלך פרק ז' מהלכות כלי מקדש על מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סימן קל"ג דאין מצוה‬
‫במעלה עשן בכל השנה רק ביום הכפורים שהרי ביומא דף נ"ג עמוד א' אמרינן להדיא אין לי אלא ביום הכפורים בשאר‬
‫ימות השנה מנין תלמוד לומר וכסה ענן הקטורת ועיין שם שדחק מאד ולפי הנזכר לעיל לא קשה מידי דרצה לומר‬
‫כשנכנס אהרן בשאר ימות השנה חוץ מיום הכפורים) ‪:‬‬
‫יום טוב – אוכל נפש – עישון‬
‫תוספות ביצה כא‪ :‬ופני יהושע שם‬
‫יום טוב – אש‬
‫ט"ז אורח חיים סימן תקב‪:‬א‬
‫יום טוב – בציעת הפת‬
‫ראה‪ :‬שבת – בציעת הפת‬
‫יום טוב – הדלקת נרות‬
‫שו"ת פרי יצחק חלק א סימן ו‬
‫דברי הרב עמ' קעג‬
‫יום טוב – כבוד ועונג‬
‫ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקכט‪:‬א‬
‫שזהו כו'‪ .‬לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן‬
‫מפורשין ע"י הנביאים שבתורה זכור ושמור ושנתפרשו ע"י הנביאים כבוד ועונג שנאמר וקראת לשבת עונג ולקדוש ה'‬
‫‪132‬‬
‫מכובד איזהו כבוד כו' שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כו' ור"ל עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בע"ש‬
‫וכן כסות נקיה ע"ש וז"ש בשבת ענג ובי"כ כבוד לבד וכנ"ל‪:‬‬
‫מפניני הרב ענ' עה‪-‬עו‬
‫רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו‪:‬יח‬
‫כיצד הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות‪ ,‬והנשים קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו‪ ,‬והאנשים אוכלין‬
‫בשר ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין‪ ,‬וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל ‪+‬דברים ט"ז‪ +‬לגר‬
‫ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים‪ ,‬אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל‬
‫ומש קה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו‪ ,‬ועל אלו נאמר ‪+‬הושע ט'‪ +‬זבחיהם כלחם אונים להם‬
‫כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם‪ ,‬ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר ‪+‬מלאכי ב'‪ +‬וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם‪.‬‬
‫נפש הרב עמ' קנו‪-‬קנז‪ ,‬שיעורים לזכר אבר מארי ח"א עמ'‬
‫סד‪-‬סח ‪49‬‬
‫יום טוב – שכח יעלה ויבוא‬
‫שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן א‬
‫יחוד – אשתו בעיר‬
‫פתחי תשובה אבן העזר כב‪:‬ז‬
‫שאימת בעלה עליה ‪ -‬עיין בס' בי נת אדם שער ב"ה סי' כ"ז שכ' דנ"ל דדוקא בביתה אין בה משום יחוד אבל אם הולכת‬
‫לבית אחר אע"פ שבעלה בעיר יש בה משום יחוד דבזה לא שייך דמסתפי מבעלה השתא אתי כיון דאינו יודע היכן היא‬
‫ואף ביודעת שיודע היכן היא מ"מ אם בעלה נתן לה רשות ללכת לבית פלוני ודאי חיישי' וכ"ש כשנתן לה רשות לדבר‬
‫דבר סתר עם פלוני ולהסגיר הדלת דאסור דבזה אין שייך אימת בעלה ע"ש‪:‬‬
‫שו"ת אמרי יושר חלק ב סימן ט אות ח (‪ )HebrewBooks‬‬
‫יחוד – בחדר נעול‬
‫פתחי תשובה אבן העזר כב‪:‬ח‬
‫שפתחו פתוח לר"ה ‪ -‬עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק' ובתשובת‬
‫הגאון בית מאיר שכתב דאיכא למידק מזה הא פתח סתום אפי' אינו נעול והוא‬
‫פונ' לר"ה או פתוח לחצר והוא עמה ביחוד בהבית הוי יחוד וכן משמע בקדושין‬
‫פ"א כו' ומה דאיתא בתשוב' הרשב"א סי' אלף רנ"א דאין יחוד עד שיהא הבית‬
‫נעול במנעל ט"ס היא ע"ש (עמ"ש לעיל סימן י"א סק"ח) אכן ראיתי בתשו'‬
‫הרדב"ז ח"א סי' קכ"א שהעתיק לשון הרשב"א הנ"ל ולא כתב שט"ס הוא ושם‬
‫האריך לחלוק על חכם א' שהביא כמה ראיות דיחוד הוי אפי' אין פתח כלל‬
‫להחדר שמתיחדים שמה והוא ז"ל דחה ראיותיו משום דהא ודאי דבלילה‬
‫באפילה הוי יחוד אפי' בלא פתח וכן ביום אם הוא תחת מרגלות המטה הוא‬
‫מקום שאין אדם רואה אותם וכן מה שהזכירו חז"ל חורבה אפילו תימא דהוא‬
‫בלא פתח ודלת הוי מקום המוצנע וראוי לביאה כיון דלא שכיחי אינשי דעיילי תמן כו' ובזה נדחו כל ראיות החכם ע"ש‪:‬‬
‫‪49‬ע"ע בית הלוי שמות פרשת תרומה פרק כה‪:‬ב‬
‫באכילה של שבת גם אם האדם מכוין בו לתענוג ג"כ למצוה יחשב דבשבת כתיב (ישעי' נח) וקראת לשבת עונג דמצוה‬
‫להתענג בשבת וא"כ כוונתו הוא למצוה משא"כ ביו"ט לא כתיב בו בשום מקום עונג וכתיב בו רק כבוד ושמחה ומש"ה‬
‫אם מכוין לתענוג הא אין כוונתו למצוה וע"כ צריך ליזהר באכילתו לכוין בו לשם מצוה שמתענג בו בשביל כבוד יו"ט‪:‬‬
‫‪133‬‬
‫יחוד במכונית‬
‫שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן סה אות ג‬
‫יחוד במעלית‬
‫שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן סה אות טז‬
‫וכב ‪50‬‬
‫יחוד – בעלה בעיר‬
‫בית שמואל אבן העזר כב‪:‬יב‬
‫אשה שבעלה בעיר אין חוששין ‪ -‬היינו כשטו' תוס' דליכ' איסור ולרש"י אסור ואין לוקין‪:‬‬
‫יחוד ‪ -‬מקורות כלליים‬
‫קידושין פ‪:‬‬
‫סנהדרין כז‬
‫עבודה זרה לו‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק כב‬
‫שלחן ערוך אבן העזר סימן כב‬
‫יחוד – עם בת בתו‬
‫פתחי תשובה אבן העזר כב‪:‬ב‬
‫והאב עם בתו ‪ -‬עיין בב"ח א ות א' שכתב דכל יוצאי חלציו דינן שוה בת בתו ובת בת בתו נמי שרי כמו בתו עכ"ל (ע'‬
‫לעיל סי' כ"א בבה"ט סקי"ד ומ"ש שם סק"ה ועיין בנו"ב תניינא סי' י"ח ויובא לקמן סי' קע"ח סק"י) וע' בס' זכור‬
‫לאברהם אות י' יחוד הביא ג"כ דברי הב"ח אלו‪ .‬וכ' עוד ולכאורה נראה דכ"ז הוא דוקא להתייחד עמה לבדה אבל אם יש‬
‫שם אשה אחרת אפי' אם בתו או בת בתו שם אסור דהא בב' נשים אסור להתייחד לכ"ע (ע"ל ס"ה) וכמו כן אב ובתו‬
‫ההולכים בדרך ויש ישראל אחר עמהם אסור דדוקא בעיר מהני ב' אנשים ולא בדרך ומטעם שמא יצטרך א' לנקביו וכאן‬
‫נמי יש חשש שמא יצטרך האב ותשאר בתו ביחוד עם ישראל האחר‪ .‬ומזה הטעם אשה ההולכת בדרך ובנה עמה לא‬
‫תוכל לילך עם עגלון אא"כ יש ישראל אחר דהוי ג' עם העגלון‪ .‬באופן דנראה דאין חילוק בין אם הוא בנה או אביה‬
‫וכדומה דלעולם בעינן ג' דדוקא בבעל ואשה אמרו דמשמרין זא"ז ולא באחר וע' ת' מהרי"ו סי' נ"ה (הובא בבה"ט ס"ק‬
‫י"ד)‪ .‬וע"ש עוד שכתב בשם חכם אחד דאף אי נימא דהבן מהני לשמור אמו משום דהבן מקפיד שלא תזנה אמו משא"כ‬
‫אב עם בתו דהבת אינה מקפדת כ"כ אם יזנה אביה ע"ש‪:‬‬
‫יחוד – עם אחותו‬
‫שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן סד אות ג‪ ,‬וסימן סה אות יא‬
‫יחוד – עם בת דוד‬
‫פתחי תשובה אבן העזר כב‪?:‬‬
‫נפש הרב עמ' רנו‬
‫‪50‬‬
‫אחרי השיעור‪ ,‬רבנו הסביר שבמכונית האיסור הוא רק בלילה כשאי אפשר לראות את האנשים בפנים מבחוץ‪.‬‬
‫‪134‬‬
‫אגרות משה אבן העזר ח"ב סימן טו‬
‫יחוד – עם ילדים מאומצים‬
‫שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"ד סימן סד אות א‬
‫יחוד – עם נוכרים במונית‬
‫שו"ת אגרות משה יורה דעה ח"ב סימן פב‬
‫יחוד – פתח פתוח לרשות הרבים‬
‫חלקת מחוקק אבן העזר כב‪:‬יג‬
‫בית שפתחו פתוח לר"ה ‪ -‬נראה דה"נ בגס בה ובקינא לה אסור וכן הוא בת"ה סי' רמ"ד‪:‬‬
‫וכ"כ בבית שמואל אבן העזר כב‪:‬יג‬
‫יחוד – רמז ליחוד מן התורה‬
‫רמב"ם הלכות איסורי ביאה כב‪:‬ב‬
‫ואיסור ייחוד העריות מפי הקבלה‪.‬‬
‫פתחי תשובה אבן העזר כב‪:‬א‬
‫עם ערוה ‪ -‬עבה"ט ועיין בתשו' חות יאיר סי' ע"ג שכ' דאף לתוס' דוקא איש א' עם הערוה אסור מדאורייתא אבל איש א'‬
‫עם ב' נשים או להיפך דלקמן ס"ה אינו אלא דרבנן‪ .‬וכ"כ בס' בינת אדם שער ב"ה סימן כ"ו ע"ש‪.‬‬
‫פני יהושע קידושין פ‪:‬‬
‫גמרא מנא הני מילי אמר רבי יוחנן משום רשב"י רמז לייחוד מן התורה מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם‬
‫מסית ובן אב אינו מסית כו'‪ .‬לכאורה כל הרואה ישתומם על זה המאמר וכמו זר נחשב ענין זה הרמז מדרשה דבן אמך‬
‫לענין יחוד בן עם אמו‪ .‬וזה לי כמו שלשים שנה שהתבוננתי בזה ועניתי ואמרתי דעיקר ילפותא דייחוד מהאי קרא לאו‬
‫מרישא דקרא דבן אמך אלא מכולה קרא דכי יסיתך דכתיב ביה או רעך אשר כנפשך בסתר ופרש"י ז"ל בחומש שדיבר‬
‫הכתוב בהווה שאין הסתה אלא בסתר וא"כ איכא למידק מדכתיב אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך ולא כתיב‬
‫נמי אחיך או אחותך אלא על כרחך דאס ור להתייחד עם אחותו וה"ה לכל העריות ומש"ה לא שייך בהו הסתה בסתר אלא‬
‫בהנך דכתיבי דהבת מותרת להתייחד עם אביה כדלקמן‪ .‬וא"כ ה"ה להאם עם בנה שדין אחד ומשפט אחד להם אלא‬
‫דמ"מ כיון דהאם עם בנה לא כתיב בהדיא ניחא ליה למיסמך ארמז בעלמא דבן אמך‪ .‬ובר מן דין הפלגתי מענין לענין‬
‫דבלאו הך ילפותא דבן אמך מסית ובן אב אינו מסית לא הוי שמעינן להאי דרשא על דרך כי יסיר ולא תסיר‪ .‬אלא לפי‬
‫שהוא דרך דרש ורחוק מפשט המאמר לכן לא כתבתי דבמאי דפרישית סגי להבין עיקר המאמר‪ .‬ולהא מילתא הוינא בר‬
‫מזלא למחותני הגאון המנוח מוהר"ר נפתלי הירץ ז"ל שהיה אב"ד בק"ק לבוב והגליל וכבר נדפס בשמו בדרך חריפות‪:‬‬
‫אמנם כן כשזכיתי ללמוד בעיון מסכתא זו מצאתי ראיתי בלשון הירושלמי דשמעתין וימצא כתוב מפורש בהא דאמר‬
‫ר"י משום רשב"י ברמז דייחוד אמך בסתר בנך בסתר בתך בסתר מתייחד אדם עם אמו ודר עמה עם בתו ודר עמה עם‬
‫אחותו ואין דר עמה הרי להדיא כדפרישית וברוך המקום שנתכוונו לדרך האמת בעזה"י‪ .‬והיינו דמסיק נמי אביי בסמוך‬
‫בפשטיה דקרא ע"ז הדרך שדיבר הכתוב בהווה ודו"ק‪:‬‬
‫יידיש‬
‫יידיש בשפה הידוע (‪)Link to HebrewBooks‬‬
‫ייחוד עדים תחת החופה – שיטת הריטב"א המפורסמת‬
‫חידושי הריטב"א מכות ו‪ .‬ד"ה למחזי‬
‫‪135‬‬
‫למחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון‪ .‬פירש רש"י ז"ל לאסהודי אתיתון בשעת מעשה וכי אמרי דלאסהודי נתכוונו בשעת‬
‫ראיה הוו להו עדים מחמת אותה כוונה בלבד ואע"פ שלא באו לב"ד להעיד‪ ,‬וכן כתב רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין (ב"ב‬
‫קי"ג ב') גבי ההיא דשנים שנכנסו לבקר את החולה דדוקא נכנסו לבקר אבל נכנסו להעיד הוו להו עדים ואין כותבין דין‪,‬‬
‫שאין עד נעשה דיין מכיון שנתכוון לראות על דעת להעיד ואע"פ שלא העיד‪ ,‬וכדאמרינן הכא דאי‬
‫אמרי לאסהודי אתינן הוו להו עדים ומיפסלי כשרים אמטולתייהו כאילו העידו‪ ,‬וכש"כ אי אתו‬
‫מעיקרא למיחזי והשתא אתו לב"ד להעיד והעידו‪ ,‬זו שיטת רש"י ז"ל ונכדו הרשב"ם ז"ל לפי לשונם‪ ,‬אבל הקשו עליו‬
‫דמה סברא היא זו לומר כי לפי שמתכוין בשעת ראיה להיות עד יהא קרוי עד שלא להיות דיין ולפסול את הכשרים‬
‫בכוונתו‪ ,‬ועוד דא"כ היינו צריכין לסיים עדים בשעת קידושין שאם לא כן ויש שם שום קרוב אולי נתכוין להיות עד‬
‫ופוסל את כולם‪ ,‬והו"ל מקדש בעדים פסולין או מקדש בלא עדים שאין קדושיו כלום‪ ,‬ואנן בהדיא קיימא לן (קדושין מ"ג‬
‫א') דבקידושין לא צריך לומר אתם עידי ולא שני לן בין במקדש ביחידים או ברבים בפני אביה או קרובים‪ ,‬ואע"פ‬
‫שנהגו בקצת מקומות לסיים עדים בקידושין לא משורת דין התלמוד עושין אלא לפי שחשו לפי' רש"י ז"ל‪ ,‬ועוד מאי‬
‫צריך לשיילוהו אי אתי לאסהודי או למיחזי דהא ודאי סתמא דמילתא הבאין בשעת מעשה לא כדי שיהיו עדים באין‪ ,‬ועוד‬
‫לישנא דאמרינן למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון אתיתון לב"ד משמע דאי‬
‫לא הוה לן למימר לאסהודי אזלתון או אתכוונתון‪.‬‬
‫לכך הנכון וכן יראה מפירוש ר"ח ז"ל שאין השאלה הזאת אלא בשעת ביאתם לב"ד להעיד‪ ,‬שאם באו להעיד‬
‫או נצטרפו להעיד כשרים ופסולין נפסלו הכשרים‪ ,‬ואם יאמרו שלא באו אלא לראות‪ ,‬מה יעשו שני אחים שראו באחד‬
‫שהרג את הנפש‪ ,‬וכי נאמר להם שימנעו עצמם מלבא לב"ד‪ ,‬מי יוכל למנוע את העם הרואים מעשה שלא יבואו‬
‫בתוך הצוחה הבאה לב"ד כ פי מה שמזדמנים שם בין קרובים בין פסולים‪ ,‬והלא על הרוב אין שם אלא קרובי ההורג‬
‫וההרוג לראות מה יעשה לו‪ ,‬ועוד יש להוסיף שלא לפסולין בלבד אנו אומרים למאי אתיתון כי לפי התוספתא שכתבתי‬
‫לעיל וכדעת רבינו אלפסי ז"ל אם הכשרים לא נתכוונו להצטרף להיות עדים עמהם אינן נפסלין‪ ,‬אלא לכל אלו העדים‬
‫שנמצא לנו בהם קרוב או פסול אנו שואלין למיחזי אתיתון או לאסהודי אתיתון וכי‬
‫אמרו כולהו לאסהודי אתינא מיפסל‪ ,‬וכן נראין הדברים שאפילו לאחר שהעידו‬
‫אנו שואלין כן‪ ,‬דכולה ברייתא דנמצא אחד מהם קרוב וכו' על עדים דקרא קאי‪ ,‬ולא מיקרו עדים אלא אחר שהעידו‪ ,‬ואף‬
‫לאחר כן אם אמרו הכשרים שלא ידעו בפסולים ושלא נתכוונו להצטרף עמהם כלל כשרים וכתוספתא דלעיל‪ ,‬ואליבא‬
‫דרבי ליכא הפרישא בהא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות‪ ,‬ואפשר דלר"י ור' עקיבא כל שהעידו כשרים ופסולין אפילו‬
‫לא ידעו אלו באלו ולא אתו לאסהודי ביחד פסולין‪ ,‬וזהו מה שהוסיף רבי עליהם לומר בד"א שהתרו בהם‪ ,‬דאי לא מאי‬
‫איכא בין רבי לר"ע‪ ,‬ומיהו הא איפסיקא הלכתא כרבי‪ ,‬הלכך אליבא דהלכתא בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות אין‬
‫הכשרים נפסלין עד שנדע שנתכוונו כולם להצטרף לעדות שידעו אלו באלו והעידו‪ ,‬והרבה שיטות נכתבו בשמועה זו‬
‫אבל זהו העולה נכון לפי השמועה ושיקול הדעת‪ ,‬והיא שיטת רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל‪ ,‬וכן מצאתי כתוב‬
‫בשם הרשב"א ז"ל‪ ,‬והיא שיטת מורי הרא"ה ז"ל אלא שהוא פוסל כשבאו להעיד והעידו אע"פ שלא ידעו‬
‫כשרים בפסולין (שלשנים רואין א ותו מחלון זה פסולים)‪ ,‬ואיני יכול להכריע בפירוש מפני הכבוד ומפני היראה‪.‬‬
‫חידושי הריטב"א קידושין מג‪.‬‬
‫אתמר רב אמר שליח דקדושין נעשה עד כו' מאי טעמא ]דבי רב שילא[ אי משום דלא אמר ליה הוי לי עד אלא מעתה‬
‫קידש אשה בפני שנים ולא אמר להו אתם עדי הכי נמי דלא הוו קידושין‪ .‬פי' והא ודאי לא אפשר דבממון הוא דבעינן‬
‫אתם עדי כדי שלא יאמר לו משטה הייתי בך או שלא להשביע את עצמי עשיתי‪ ,‬אבל בקידושין דליכא למימר כל חד‬
‫מהני לא בעינן אתם עדי וכן הלכתא‪ ,‬מיהו כל היכא שיש באותו מעמד כשרים ופסולים או קרובים צריך לייחד עדי‬
‫הקידושין ‪ ,‬דאי לא כיון דאיכא עד פסול ביניהם עדות כולם בטלה ואף על גב דאמרי למחזי אתינא‪ ,‬דכי אמרינן התם‬
‫)מכות ו' א'( דאמרינן להו למחזי אתיתון או לאסהוד י אתיתון ואי אמר למחזי אתינן תתקיים העדות בשאר‪ ,‬היינו בדיני‬
‫ממונות ובדיני נפשות שאין העדות מתקיימת עד שבאין לבית דין ושעת ראיה לא חשיבא עדות‪ ,‬אבל הכא בקידושין אין‬
‫העדות באה לאמת הדבר בלבד אלא אפילו ידעינן דהכי קושטא דמילתא שקידשה אינה מקודשת בלא עדות ואין‬
‫לקדושין קיום בלא עדות וגזרת הכתוב הוא‪ ,‬וכיון דכן שעת מעשה הוא שעת עדותן וכיון דאיכא צירוף פסולי עדות עמהן‬
‫עדות כולן בטלה‪ ,‬דומיא דבעלמא כשיש צרוף פסולי עדות כשבאין להעיד בבית דין שעדות כולן בטלה ‪,‬וכי אמרינן למחזי‬
‫אתיתון או לאסהודי אתיתון היינו היכא דאתו למחזי בשעת מעשה‪ ,‬כך הורה רבינו נר"ו הלכה למעשה‪ ,‬אבל אין זה דעת‬
‫המפרשים ז"ל וראוי להחמיר‬
‫נפש הרב עמ' רסו‬
‫שלחן ערוך חושן משפט לו‪:‬א‬
‫עדים רבים‪ ,‬שנמצא אחד מהם קרוב או פסול‪ ,‬עדותן בטלה‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬בזמן שנתכוונו כולן להעיד‪ .‬אבל אם‬
‫לא נתכוונו כולם להעיד‪ ,‬תתקיים העדות בשאר‪ .‬וכיצד בודקים הדבר‪ ,‬אומרים להם בית דין‪ :‬כשראיתם דבר זה‪ ,‬באתם‬
‫כדי להעיד או כדי לראות בלבד‪ ,‬כל מי ה שאמר‪ :‬להעיד באתי‪ ,‬מפרישים אותו‪ ,‬אם נמצא באלו שנתכוונו להעיד קרוב או‬
‫‪136‬‬
‫פסול‪ ,‬עדותן בטלה (אפי' לא ידעו זה מזה)‪( .‬תוספות) ואם היו כל העדים כשרים‪ ,‬אחד שנתכוון להעיד ואחד שלא נתכוון‬
‫להעיד וראה הדבר וכוון עדותו‪ ,‬חותכין הדין על פי עדותו‪ .‬הגה‪ :‬אבל אינן יכולים לכתוב שטר על כך‪ ,‬אף על פי שראו הקנין‪ ,‬וסתם‬
‫קנין לכתיבה עומד‪ ,‬הואיל ולא הזמינם לכך (תשובת רשב"א סימן אלף וע"ג) (וע"ל סימן ל"ט סעיף ה')‪ .‬וי"א שאפילו כוון לראות כדי להעיד‪,‬‬
‫אינו פוסל אלא אם כן בא לבית דין והעיד; דתרתי בעינן‪ ,‬כוון לראות כדי להעיד‪ ,‬ובא לב"ד והעיד‪ .‬הגה‪ :‬שטר שחתם עליו עד‬
‫פסול ונתבטל כל העדות‪ ,‬מכל מקום אם העדים הכשרים זוכרין העדות ע"י ראיית השטר‪ ,‬יכולין לחזור ולהעיד לבד לפני בית דין‪ ,‬ובית דין יכתבו‬
‫עדותן וחשוב שטר (תשובת הרא"ש כלל ס' סי' ה')‪ .‬תקנת הקהל שחתום עליה עד פסול‪ ,‬או שטר שחתם עליו בעל דבר עצמו‪ ,‬כשר באחרים‪ ,‬דאלו‬
‫לא נתכוונו להעיד (ריב"ש ס"ס קצ"ה) וע"ל סי' מ"ה סעי' י"ב וי"ג‪ .‬ואם הזמין התובע עדים כשרים‪ ,‬ועמדו שם קרובים ופסולים‪ ,‬אפי'‬
‫נתכוונו ל העיד‪ ,‬והעידו‪ ,‬לא נתבטלה עדות הכשרים‪ .‬וכן כשאדם צריך לעדות ומצוה להחרים כל מי שיודע לו עדות שיבא‬
‫ויעיד‪ ,‬והעידו כשרים ופסולים‪ ,‬לא נתבטלה עדות הכשרים‪ ,‬שלא היתה כוונתו אלא בראויים להעיד‪.‬‬
‫ש"ך שם ס"ק י'‬
‫ובא לבית דין והעיד ‪ -‬ואם בא לב"ד והעיד ולא כיון מתחילה בשעת ראיה להעיד אינו פוסל לכו"ע‪ .‬וכן מוכח להדיא‬
‫בחידושי רמב"ן פרק יש נוחלין [קי"ג ע"ב ד"ה שלשה] ובחידושי רשב"א [ד"ה ויש] והר"ן [ד"ה נמצאו] שם שמביא מהר"מ‬
‫אלשקר בתשובה סי' ט"ז דף כ"ג ע"א וב"י לעיל סימן ז' [סעיף ו']‪ ,‬והיינו שכתב הר"י בי רב שם‪ ,‬שלדעת הפוסקים כולם‬
‫אם בשעת מעשה לא נתכוונו אלא לראות‪ ,‬אע"פ שאח"כ יעידו בב"ד‪ ,‬אפילו נמצא אחד מהן קרוב או פסול תתקיים‬
‫העדות בכשרים‪ .‬גם הרשב"א והר"ן ז"ל כתבו כן‪ .‬ובנדון שלנו אנן סהדי שההולכים לחופה אינן הולכים להעיד כו'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫ודלא כמהר"ם אלשקר שם שהטיח הרבה דברים עליו שלא כדת‪ ,‬וכתב שדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן היא להפך‪ ,‬וכתב‬
‫עליו ששגג בכמה שגגות כו'‪ ,‬וחשב דהרשב"א והר"ן שכתבו דבעינן שיתכוונו מתחילה להעיד‪ ,‬היינו מתחילה להעיד בב"ד‬
‫קודם שהעידו כו'‪ ,‬ע"ש שהאריך‪ .‬ובהיפוך הוא שהוא שגג בכמה שגגות‪ ,‬דכל מעיין בצדק יראה לעינים דכוונתם דאע"פ‬
‫ש כבר העידו שיילינן להו אם מתחלה בשעת ראיה נתכוונו להעיד‪ ,‬דבעינן שיתכוונו מתחילה בשעת ראיית המעשה‬
‫להעיד‪ ,‬דאם לא כן לא נצטרפו בשעת ראיית מעשה [ואפילו לפירוש השני דמפרש הר"ן התם לאסהודי אתיתו עכשיו‪,‬‬
‫היינו משום דאם כן מסתמא נמי בשעת ראיה נתכוונו להעיד‪ ,‬אבל אם בשעת ראיה לא כיונו להעיד פשיטא דלכולי‬
‫עלמא אין פוסלים]‪ .‬והכי מוכח נמי להדיא בש"ס דקאמר אי אמרו למיחזי אתו מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את‬
‫הנפש‪ ,‬אלמא דבעינן כיונו להעיד בשעת ראיית המעשה‪ ,‬וזה ברור‪.‬‬
‫עוד האריך מהר"מ אלשקר שם להקשות על מהר"י בי רב במ"ש אנן סהדי שההולכים לחופה אינם הולכים להעיד כו'‪,‬‬
‫מהרשב"א והרא"ש והר"ן וחדושי רמב"ן פרק יש נוחלין‪ ,‬וסמ"ק שהבאתי לעיל ס"ק (ו') [ח']‪ ,‬דמשמע מדבריהם דשפיר‬
‫איכא למימר נמי בההולכים לחופה דהולכים להעיד כו'‪ .‬ולפע"ד גם בזה הדין עם הר"י בי רב‪ ,‬ואדרבה משמע ממסקנת‬
‫הרמב"ן פרק יש נוחלין דדוקא כשבאו אח"כ מעצמם לב"ד להעיד אמרינן מסתמא הלכו להעיד‪ ,‬אבל כשלא באו להעיד‬
‫אמרינן מסתמא לא כיונו להעיד‪ .‬וכן יש לפרש דברי הרשב"א והרא"ש והר"ן‪ ,‬דהיינו אם יפרשו העדים שכיונו להעיד או‬
‫שבאו אח"כ מעצמן להעיד לב"ד‪ ,‬וכמ"ש לקמן ס"ק י"ז‪ .‬וא"כ בהך עובדא דהר"י בי רב שלא באו העדים רק מצד ההכרזה‪,‬‬
‫א"כ מתחילה בשעת מעשה מסתמא לא הלכו להעיד‪ .‬ועוד נראה דהר"י בי רב כתב כן לפי המנהג שכתב הסמ"ק [הובא‬
‫לעיל סק"ח] דהאידנא מיחדים עדים בשעת קדושין‪ ,‬א"כ שאר העדים אנן סהדי שאין הולכים להעיד‪ ,‬וא"כ אדרבה‬
‫מהסמ"ק ראיה להר"י בי רב ודוק‪:‬‬
‫קצות החושן שם ס"ק א'‬
‫וו' ‪51‬‬
‫שו"ת מהר"י וייל סימן ז'‬
‫שו"ת מנחת אשר חלק ב' אבן העזר סימן פג‬
‫ראה‪[ :‬עד המעיד\עד הרואה]ל‬
‫יכיר‬
‫יבמות כז‪:‬‬
‫והתניא‪ :‬ביכיר ‪ -‬יכירנו לאחר ים‪ ,‬מכאן א"ר יהודה‪ :‬נאמן אדם לומר זה בני בכור‪ ,‬וכשם שנאמן לומר זה בני בכור‪ ,‬כך‬
‫נאמן לומר בני זה בן גרושה הוא או בן חלוצה הוא; וחכ"א‪ :‬אינו נאמן‬
‫‪ 51‬ע"ע בשו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סימן ק ובשו"ת אחיעזר חלק א ‪ -‬אבן העזר סימן כז‬
‫ומי שעיניו בראשו ונפשו חשקה באמת ובתמים לדעת את ההלכה על בוריה שלא לשם הטלת דופי או ביזוין בפוסקי זמנינו ומרי‬
‫אתרנו ישמע ויקבל את האמת ממי שאמרו‪.‬‬
‫‪137‬‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת הלאוין‪ ,‬מצוה יב‬
‫המצוה הי"ב שנמנענו בהנחילנו הבנים מהעביר הבכורה מן הבן הגדול אל יתר אחיו אבל ננחיל אותו פי שנים כמשפט‬
‫הבכורה‪ .‬והוא אמרו ית' (ר"פ תצא) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור כי את הבכור בן השנואה‬
‫יכיר לתת לו פי שנים‪ .‬ובגמר יש נוחלין (קל ב) אמרו לא יוכל לבכר את בן האהובה מה תלמוד לומר לפי שנאמר והיה‬
‫ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה יכול אף זה כן תלמוד לומר לא יוכל לבכר‪.‬‬
‫ואל תחשוב שלא יהיה זה מניעה אלא שהוא דין מדיני הנחלות שילמדנו הכתוב שאין האב יכול להעביר הירושה ממנו‬
‫ועל כרחו יירש פי שנים‪ ,‬אבל באמת מניעה היא שאם אמר האב במותו איש פלוני בני בכור לא יירש פי שנים או שאמר‬
‫יקח הפשוט עם הבכור בשוה עבר על הלאו הזה‪ .‬ואפילו באומר יירש פלוני בני נכסי דן ר' יוחנן בן ברוקא והלכה כמותו‬
‫שיתקיימו דבריו במקום שאין בכור ויתבטלו במקום הבכור (שם א‪ ,‬ורי"ף)‪ .‬ומפני מניעתו שמנעתו התורה מעשות כן דנו‬
‫בו (שם קכו ב) כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיימו דבריו‪ .‬ומכל מקום עבר אהרמנא דרחמנא‪ .‬וכל שכן אם אמר‬
‫עליו שאינו בכור בכוונתו להפסיד ממנו הבכורה והורשנוהו אחריו כאחד מהם על פיו שכבר עבר על הלאו הזה והשלים‬
‫מחשבתו הרעה‪ .‬ולשון ספרי לא יוכל לבכר מלמד שאינו רשאי לבכר יכול לא יבכר ואם בכר יהא מבוכר ת"ל לא יוכל‬
‫לבכר הא אם בכר אינו מבוכר‪ .‬כי כשלא אמר הכתוב לא יבכר ואמר לא יוכל לבכר למד שאינו רשאי ושאינו יכול לדבר‬
‫כן‪ .‬וכן כל המקומות שבא בהן בתורה לא יוכל לעשות (במדבר כב יח‪ ,‬כד יג‪ .‬דברי' יב יז‪ ,‬יו ה‪ ,‬יז טו‪ ,‬כב ג‪ ,‬יט כט‪ ,‬כד ד)‬
‫כולם לשון מניעה ואיסור הן ואנקלוס תרגם בכולם לית לך רשו וכן בזה‪ .‬והוא לשון לא ייעשה כן (ויצא כט)‪ .‬והנראה‬
‫שיש בזה עוד מצות עשה שאמר יתעלה כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים‪ .‬וגם זו מצוה שהוא חייב להכירו‬
‫ולתת לו פי שנים‪ .‬והנה המעביר בכורה מן הגדול עובר בעשה ולא תעשה‪ .‬ושתיהן שכחן הרב‪ .‬ואמנם אמר בדין הנחלות‬
‫(מ"ע רמח) שהיות הבכור יו רש פי שנים הוא מכלל דין הנחלות‪ .‬ואם יש בו מצות עשה מיוחד לו ואיננו כן בשאר האחים‬
‫בודאי נמנה הוא לעצמו‪ .‬ולא תחשוב שיהיה זה לאו הבא מכלל עשה בלבד אבל הוא מצוה להנחיל לו כן שיודיע אותנו‬
‫מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכורה‪ .‬ואמנם שתתקיים המצוה בשתיקתו אם נודע בבכורה‪ .‬ונראה שבעל ההלכות נזכר בזו‬
‫המצוה שאמר בפרשיות המשלימות לו מצות עשה (אותיות מ' ונ"ה) פרשת נחלות ופרשת משפט הבכורה‪:‬‬
‫קצות החושן רפא‪:‬א‬
‫(א) בכורי לא יטול פי שנים‪ .‬כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות להרמב"ם ז"ל‪...‬‬
‫ובפרק יש נוחלין דף ק"ל (ע"א) אמר רבא מאי טעמיה דר בי יוחנן בן ברוקה אמר קרא (שם טז) והיה ביום הנחילו את‬
‫בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה‪ ,‬אמר ליה אביי הא מלא יוכל לבכר נפקא‪ ,‬ופירש רשב"ם (ד"ה מלא‬
‫יוכל) מדאמר רחמנא דחלק בכורה אינו יכול להעביר מכלל דחלק פשיטות יכול לשנות ע"ש‪ .‬ולפי דברי הרמב"ן דלא יוכל‬
‫לבכר הוא לאו א"כ היכי מוכח מיניה דחלק פשיטות [יכול לשנות] דלמא חלק פשיטות נמי אינו יכול לשנות‪ ,‬אלא דגבי‬
‫בכור גלי קרא למיקם עלה בלאו לפי שעבר אמימרא דרחמנא‪ ,‬ובחלק פשיטות לא אהני מעשיו אבל איסורא ליכא‪ .‬וכן‬
‫בסמוך שם (ע"ב) ויאמר לא יוכל לבכר מה תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו‪ ,‬שיכול והלא דין הוא ומה בכור‬
‫שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק אמרה תורה לא יוכל לבכר‪ ,‬פשוט שיפה כחו לא כל שכן‪ ,‬תלמוד לומר והיה‬
‫ביום הנחילו את בניו ע"ש‪ .‬ותיפוק ליה מלא יוכל לבכר לא נשמע כלל דחלק פשיטות יכול לשנות כיון דגבי בכור מלתא‬
‫אחריתי הוא דחדית דהיינו למיקם בלאו משא"כ בשאר ירושות דליכא איסורא‪ ,‬אבל לעולם לא אהני מעשיו אפילו בשאר‬
‫ירושות‪.‬‬
‫ונראה דמוכח מדכתיב לא יוכל לבכר‪ ,‬דאי לאיסור לאו גרידא הו"ל למימר לא יבכר וכמ"ש הרמב"ן בפירושו לספרי‪,‬‬
‫וכיון דכתיב לא יוכל לבכר לגלויי נמי דלא אהני מעשיו וא"כ שפיר מוכח דבשאר ירושות יכול לשנות‪.‬‬
‫ובזה ניחא ליישב קושית תוס' שם (ד"ה תלמוד לומר) שהקשו לרבי יוחנן בן ברוקה למה לי והיה ביום הנחילו את בניו‪,‬‬
‫דע"כ ליכא למימר דמקל וחומר ילפינן שלא יוכל לשנות חלק פשיטות‪ ,‬דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעינן‬
‫דאינו יכול לשנות לא חלק פשיטות ולא חלק בכורה דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה‪ ,‬וע"כ לא יוכל לבכר לא איצטריך‬
‫אלא למעוטי חלק פשיטות וע"ש‪ .‬ובפ"ק דתמורה דף ה' (ד‪ ,‬ב ה‪ ,‬א) סובר אביי דכל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד‬
‫מהני דאי לא מהני אמאי לקי‪ ,‬ופריך שם (מבכור ומעשר) [מחרמים] דכתיב (ויקרא כז‪ ,‬כח) לא יגאל ולא מהני‪ ,‬ומשני‬
‫שאני התם דגלי קרא הוא בהווייתו יהא ע"ש‪ ,‬אלמא היכא דלא גלי קרא אי עביד מהני דאי לא אמאי לקי‪ .‬וא"כ ניחא‬
‫ליישב במה שהקשו דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעינן דאינו יכול לשנות כו' דהו"ל מתנה על מה שכתוב‬
‫בתורה‪ ,‬והיינו דלשתוק מלא יוכל ולא לכתוב אלא לא יבכר ללאו כמ"ש‪ ,‬דכיון דכתיב ללאו הוצרך לכתוב דלא מהני‪ ,‬דאי‬
‫לא כתיב דלא מהני הוה אמינא מדכתיב לא יבכר בלאו ע"כ אי עביד מהני דאי לא אמאי לקי וכדס"ל לאביי‪ ,‬ומש"ה צריך‬
‫קרא לגלויי דלא מהני כמו בבכור ומעשר‪ .‬ועיין משנה למלך שכתב בפ"ח מהלכות מלוה (ה"א ד"ה מי שהיה) בשם‬
‫מוהר"ש יפה דהלכה כאביי ע"ש‪ .‬וכן משמע מדברי הרמב"ם (פ"ז) [פ"ו] מבכורות (ה"ה) ז"ל‪ ,‬ויראה לי שהמוכר מעשר לא‬
‫עשה כלום ולא קנה הלוקח‪ ,‬ולפיכך אינו לוקה כמוכר חרמי כהנים שלא קנה הלוקח ע"ש‪ .‬ומשמע דס"ל דכל היכא דלא‬
‫אהני מעשיו אינו לוקה וזה כדברי אביי‪ ,‬וע"ש בלחם משנה‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫אמנם במ"ש הרמב"ן דמצוה הוא להנחיל לו וכן שיודיע אותנו מי הוא הבכור ויצוה עליו בבכורה כו'‪ ,‬קשיא לי טובא‬
‫מהא דפריך פרק יש נוחלין דף קכ"ז (ע"ב) בשלמא לר' יודא היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי ומשני בצריך‬
‫היכרא‪ ,‬ופריך למאי הלכתא למיתב ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתביה ליה במתנה מי לא יהיב ליה ע"ש‪.‬‬
‫ומאי קושיא דהא אכתי איצטריך יכיר למצוה דאם לא נודע לנו מי הבכור שהוא יכיר ויודיע אותנו מי הוא הבכור שיצוה‬
‫עליו בבכורה‪ ,‬וכעת צ"ע‪:‬‬
‫ימי לידה שאינה רואה בהם‬
‫נדה לז‪.‬‬
‫תניא‪ ,‬רבי מרינוס אומר‪ :‬אין לידה סותרת בזיבה‪ .‬איבעיא להו‪ :‬מהו שתעלה? אביי אמר‪ :‬אינה סותרת ואינה עולה‪ ,‬רבא‬
‫אמר‪ :‬אינה סותרת ועולה‪...‬‬
‫תוס' שם ד"ה אביי‪ ,‬וס' הישר חי' סי' קפא‬
‫ואומר ר"ת דימי לידה שאינה רואה בהן הוא למ"ד מיע"ל קג"ם ולא לחי העומד מאיליו בפ"ק דעירובין (דף טו‪ ).‬ורב‬
‫סעדיה כתב דנשים שלנו דחשבינן להו כיולדות בזוב אם עברו ימי טומאת ז' לזכר או י"ד לנקבה וספרה שבעה נקיים‬
‫‪139‬‬
‫בימי טוהר או אפילו בימי טומאה מותרת לבעלה עד מ' לזכר ופ' לנקבה אע"פ שרואה דם הכתוב קראו דם טוהר שכן‬
‫שנו חכמי ם ימי לידה שאינה רואה בהן עולים לה לימי ספירת זיבתה הרי בהדיא חולק על ר"ת‪...‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה קצד‪:‬א‬
‫יולדת‪ ,‬אפילו לא ראתה דם‪ ,‬טמאה כנדה; בין ילדה חי‪ ,‬בין ילדה מת ואפילו נפל‪ .‬וכמה הם ימי טומאתה‪ ,‬עכשיו בזמן‬
‫הזה כל היולדות חשובות יולדות בזוב וצריכות לספור שבעה נקיים; נמצאת אומר שיולדת זכר יושבת ז' ללידה וז'‬
‫לנקיים לזיבה‪ ,‬והיולדת נקבה יושבת שבועים ללידה וז' נקיים לזיבה‪ .‬ימי לידה‪ ,‬שהם ז' לזכר וי"ד לנקבה‪ ,‬אם לא ראתה‬
‫בהן עולים לספירת זיבתה; ואם שלמו ז' נקיים בתוך י"ד לנקבה‪ ,‬הרי זו אסורה עד ליל ט"ו; ואם טבלה קודם לכן‪ ,‬לא‬
‫עלתה לה טבילה‪ .‬הגה‪ :‬ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה‪ ,‬מותרת לבעלה מיד‪ ,‬מאחר שספרה ז' נקיים ולא חזרה וראתה‪ .‬מיהו יש מקומות שנוהגין‬
‫שאין טובלין תוך מ' לזכר ושמונים לנקבה‪( ,‬בית יוסף בשם מהרי"ק שהביא התניא ובאגודה פרק ע"פ ובמהרי"ל)‪ ,‬ואין להתיר במקום שנהגו להחמיר‬
‫(ריב"ש); אבל במקום שאין מנהג‪ ,‬אין להחמיר כלל רק מיד שלא ראתה דם אחר ז' לזכר וי"ד לנקבה וספרה ז' נקיים‪ ,‬מותרת לבעלה (ת"ה סימן‬
‫רנ"ה)‪ .‬אבל אם חזרה וראתה‪ ,‬אפילו טפת דם כחרדל‪ ,‬טמאה אע"ג דמדאורייתא דם טהור הוא כבר פשט המנהג בכל ישראל שאין בועלין על דם‬
‫טהור (ב "י ואגור וטור ופוסקים בשם הגאונים)‪ ,‬ודינו כשאר דם לכל דבר‪.‬‬
‫דרכי משה שם ס"ק ג‬
‫אמנם לי נראה דמדרבינו תם החמירו על עצמן כך דהסמ"ג (לאוין קיא לח א) והגהות מיימוניות (פ"ז אות ב) כתבו אע"פ‬
‫שכל הגאונים חולקים על רבינו תם נהגו בצרפת להחמיר כרבינו תם לומר דאין עולין הואיל והדבר יצא מפיו עכ"ל ואם‬
‫כן הואיל ואין עולין ימי הלידה אף על פי שאינה רואה בהן א"כ לדידן שאין נוהגין בשתי טבילות א"כ פשוט שצריכה‬
‫להמתין מלספור ז' נקיים עד אחר ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה ומזו נשתרבב המנהג ולכן אין למחות כלל ביד‬
‫הנוהגין להחמיר כדעת רבינו תם ואע"ג דלטעם זו של ב' טבילות אין חילוק בהן אם הוא תוך שמונים או אחר כך‬
‫דלעולם היא בנדתה עד שתבוא במים מ"מ אפשר דאותן שנהגו מנהג זה ראו להחמיר כדברי רבינו תם תוך עיקר ימי‬
‫לידתה דהיינו תוך ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה אבל לא אח"כ וכן פסק מהרי"ל (הל' נדה פב ב) דיש להחמיר‬
‫ולהרחיק אחר לידה פ"א יום עכ"ל ונראה דמהרי"ל סבירא ליה גם כן הטעם משום גזירה דלפי הטעם שפירשתי צריכה‬
‫להמתין לספור ז' נקיים אחר שמונים יום דשמונים יום אינן עולין לה בנקיים כן נראה לי ליישב המנהג ומ"מ פשוט הוא‬
‫דאין להחמיר במקום שמקילין הואיל וכל הפוסקים חולקים על רבינו תם וכן משמע בתשובת תרומת הדשן סימן רנ"ה‬
‫דאין להקפיד בדבר‪:‬‬
‫יש מקומות שנוהגין כו' ‪ -‬מפני שהוא כ"כ קרוב ללידת' הדמים מצויים בהם וחוששים שמא יראו ולא ירגישו וחששא‬
‫רחוקה היא דאפילו יראו ולא ירגישו מה בכך דם טהור הוא מן התורה עכ"ל עט"ז‪ ,‬ואמר שלפי טעם זה הוא חששה‬
‫רחוקה אבל בד"מ כתב בזה טעם שיש בו עיקר דס"ל כר"ת דכתבו הסמ"ג והג"מ (ושאר פוסקי') אע"ג שכל הגאוני'‬
‫חולקים עליו נהגו בצרפת להחמיר כר"ת לומר דימי ליד' אין עולין עכ"ל וא"כ לדידן שאין נוהגין בב' טבילות א"כ פשוט‬
‫שצריכה להמתין מלספור ז' נקיים עד אחר ארבעים יום לזכר ושמונים לנקבה ומזה נשתרבב המנהג ולכן אין למחות כלל‬
‫ביד הנוהגים להחמיר כדעת ר"ת ואע"ג דמטעם זה של שתי טבילות אין חילוק בין הוא תוך פ' או אח"כ דלעול' היא‬
‫בנדתה עד שתהיה במים אפשר דאותן שנהגו מנהג זה להחמיר ראו דברי ר"ת תוך עיקר ימי לידתה דהיינו תוך מ' לזכר‬
‫ופ' לנקבה אבל לא אח"כ עכ"ל ד"מ וכ"כ הרב בתשובה סימן צ"ד בטבלה ע"ש וכן כתב הב"ח (אלא שכתב נלפע"ד כו'‬
‫ואולי לא ראה דברי הרב בד"מ ובתשובות) וכתב עוד טעם שהמחמירין סוברים כדעת בה"ג כו' ע"ש‪:‬‬
‫יפה שיחתן של עבדי אבות‬
‫רמב"ן בראשית כג‪:‬יט‬
‫אבן עזרא בראשית ("ברכי יוסף")‬
‫תוספות סנהדרין כח‪:‬‬
‫מפניני הרב עמ' שנא‬
‫נפש הרב עמ' מח‬
‫יקנה"ז‬
‫רא"ש מסכת חולין פרק ו סימן ד‬
‫‪140‬‬
‫כ"ש יחיד העושה מצוה אחת שתי פעמים בלא היסח הדעת שאינו מברך אלא פעם אחת ואפילו במקום שמברך על‬
‫השחיטה ביניהם ‪ .‬ברכה לא הויא הפסק כל שלא שח שיחת חולין‪ .‬כדאשכחן בברכות של יקנה"ז דלא הוו הפסק אחר‬
‫בורא פרי הגפן‪:‬‬
‫יקריב אותו‪ ,‬לרצונו‪ ,‬הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה‬
‫נדרים‬
‫כריתות ח‪:‬‬
‫‪ /‬מתני'‪ ./‬ארבעה מחוסרי כפרה‪ ,‬וארבעה מביאין על הזדון כשוגג‪ .‬ואלו הן מחוסרי כפרה‪ :‬הזב‪ ,‬והזבה‪ ,‬והיולדת‪ ,‬והמצורע;‬
‫רבי אליעזר בן יעקב אומר‪ :‬גר מחוסר כפרה עד שיזרוק עליו הדם‪ ,‬נזיר ‪ -‬ליינו ותגלחתו וטומאתו‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות נזירות ב‪:‬יג‪-‬יד‬
‫קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר הרי זה נזיר ומביא קרבנותיו‪ ,‬ואף על פי שעדיין לא הביא שתי שערות כשאר‬
‫הנדרים‪ ,‬והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר אע"פ שלא בא לעונת נדרים‪ ,‬ואין האשה מדרת את בנה בנזיר‪ ,‬ודבר זה הלכה‬
‫מפי הקבלה הוא ואינו נוהג בשאר נדרים‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬קטן שהגיע לעונת נדרים ונדר בנזיר ה"ז נזיר ומביא קרבנותיו‪ .‬א"א דבר זה‬
‫אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חט את שהיא חולין לעזרה ואפשר דהלכתא כמ"ד דאורייתא דרב כהנא ור' יוחנן ורשב"ל‬
‫פליגי ור' יוחנן ורשב"ל סבירא להו דאורייתא פ' יוצא דופן‪+.‬‬
‫כיצד האב שאמר לבנו הקטן הרי אתה נזיר‪ ,‬או שאמר בני פלוני נזיר או הרי זה נזיר‪ ,‬ושתק הבן‪ ,‬הרי זה נזיר וחייב האב‬
‫לנהוג בו כל דקדו קי נזירות ואם נטמא מביא קרבן טומאה‪ ,‬וכשישלים נזירותו מביא קרבן טהרה כשאר הנזירים הגדולים‪.‬‬
‫כתב הראב"ד דבר זה אינו מחוור למ"ד מופלא סמוך לאיש דרבנן היכי מייתי חטאת שהיא חולין לעזרה ואפשר‬
‫דהלכתא כמ"ד דאורייתא דרב כהנא וכו' ור' יוחנן ור"ל ס"ל דאורייתא פ' יוצא דופן עכ"ל‪ .‬ותמהני למה כתב כן בדרך‬
‫אפשר דמילתא דפשיטא היא דלית הלכתא כרב כהנא לגבי ר"י ור"ל‪:‬‬
‫והאיש מדיר את בנו קטן בנזיר וכו'‪ .‬משנה ספ"ד דנזיר (דף כ"ח‪ ):‬האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה‬
‫בנזיר ובגמ' מ"ט דר' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר‪ .‬ומשמע בגמ' דדוקא בנזיר אבל לא בשאר נדרים‪:‬‬
‫נדרים כח‪:‬‬
‫גמ'‪ .‬איש אין‪ ,‬אבל אשה לא‪ ,‬מאי טעמא? ר' יוחנן אמר‪ :‬הלכה היא בנזיר‪ ,‬ורבי יוסי ברבי חנינא אמר ריש לקיש‪ :‬כדי‬
‫לחנכו במצות‪.‬‬
‫ירושה – פי שנים בראוי‬
‫שו"ת מטה לוי סימן יב‪-‬יג‬
‫ערוך השלחן חושן משפט רעח‪:‬יג‬
‫שטרות של המלוכה כיון שהולכין כמטבע גמורה הרי הם ככל המטבעות ונוטל הבכור בהם פי שנים ונ"ל דאפילו שטרות‬
‫המלוכה של רבית וכן המניחין מעות באוצר המלך והמלכות נותן לו שטר ראיה בתשלומי רבית וכן שטרות של החבורות‬
‫מהעשירים שהמלוכה ערבה בעדם אף שבשוק אין הולכין כמטבע גמורה אמנם כיון שבדרך המסחר הם כמזומנים לא‬
‫שייך לומר עליהם מחוסרי גוביינא והם כמטבע ונוטל בהם הבכור פי שנים ואע"פ שהמקח מהם עולה ויורד לפי הזמן‬
‫מ"מ הרי גם מטבעות גמורות עולות ויורדות לפי הזמן וכן היה בזמן חכמי הש"ס [קדושין י"ב א] ויש מי שאומר ששטרות‬
‫של מלוכה הם כש ארי שטרות ולא נהירא לי כלל ואולי בזמן הקודם להדור שלפנינו לא היתה הולכת כמטבע גמורה אבל‬
‫בימינו אלה הדבר פשוט שהבכור נוטל בהם פי שנים אבל שטרות של יחידים אף שהם עשירים גדולים ועל שטר שלהם‬
‫ביכולת להשיג מעות וסחורה בכל מקום מ"מ אין לחלק בין שטרות לשטרות משא"כ של המלוכה או שהמלוכה ערבה‬
‫בעדם הוי כמטבע גמורה מיהו גם בשטרות המלוכה אם לא הגיע זמנן עדיין לגבות ודאי דמקרי ראוי ואין הבכור נוטל בו‬
‫פי שנים‪:‬‬
‫יש אם למקרא‪ ,‬יש אם למסורת‬
‫‪141‬‬
‫ראה‪ :‬קרי וכתיב‬
‫סנהדרין כב‬
‫תוספות סנהדרין ד‪ .‬ד"ה כולהו סבירא להו יש אם למקרא‬
‫תשובות הגאונים החדשות ‪ -‬עמנואל (אופק) סימן ה‬
‫תשכו ‪.‬זאת השאלה מצאתי בערוך באות אם והתשובה כתובה בערבי ‪.‬מפנימה אמרו חכמים ‪+‬קידושין יח ‪,‬ב ‪+‬יש אם למ‬
‫קרא ולמסורת ולא אמרו ישאב ‪,‬ואמרו בנין אב זה בנה אב ולא אמרו אם ‪,‬ואמרו בת קול ולא אמרו בן ‪.‬‬
‫תשובה מן רב אלפסי ז"ל ‪(.‬ו)לא שמענו בזאת כלום אלא פעמים שאוחז לשוןזכר ואומ 'אב כגון בנין אב משני כתובים וב‬
‫נין אב מכתוב אחד וכגון ההואדאמרי‪' +‬שבת כב ‪,‬א ‪+‬אבוה דכולה דם ‪,‬אלא יש לומ 'שבמקום שנעשה אותודבר עיקר לל‬
‫מד ממנו דבר אחד קורין אותו אב ‪,‬וזה שאמ 'יש אם למקראהואיל ואין למדין ממנו לדברים אחרים אלא להודיע על מה‬
‫סומכין עלהקריאה או על המסורת קרא להם אם ‪,‬שהקריאה והמסורת אינן לשון זכראלא לשון נקבה ‪.‬זה מצאתי בתשובו‬
‫ת של הרב אלפסי ז"ל‪.‬‬
‫יש חופה לפסולות‬
‫יבמות נז‪:‬‬
‫רמבם הלכות תרומות ז‪:‬כא‬
‫אבי עזרי הלכות איסורי ביאה יט‪:‬ג‬
‫שו"ת אבני נזר חלק אבן העזר סימן רנב‬
‫א) )שם) במשנה בתולה כו' כתובתן מנה‪ ,‬בירושלמי [ה ע"א] דאפי' ידוע שלא נבעלה כתובתה מנה‪ ,‬ויש להסביר הדברים‬
‫עפ"י מה דאמרינן ביבמות (נ"זע"ב) יש חופה לפסולות דכהן גדול פוסל אלמנה מתרומה דבי נשיא בחופה כמו בביאה‪,‬‬
‫ואף שמואל לא פליג אלא משום דס"ל פסולות הואיל ולא חזיין לביאה אין להן חופה כמ"ש התוס' שם וכדמוכח התם‬
‫סייעתא דרב ששת ממתני' דסוטה‪ ,‬וה"נ כבעילה חשובה‪ ,‬ועיין ב"ש סי' ז' ס"ק ל"ו דחופה עושה אותה חללה מדאורייתא‬
‫כמו ביאה ממש‪ ,‬וכן בתוס' פרק נערה (מ"ט ע"א) דנשואה שאינה בעולה חשובה כבעולה לכל דבר‪:‬‬
‫בית שמואל סימן ז סעיף לו‬
‫אע"פ שנמצאת בתולה ‪ -‬כ"כ הרמב"ם משמע אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה נראה דיליף‬
‫מסוגיא פ"ק דכתובות דף י"ב דאמר רב אשי אפי' אם עדים מעידים דלא נבעלה מ"מ היא בחזקת בעולה לענין כתובה‬
‫דאין להשני עליה טענות ב תולים ויש לה כתובה משנימנה‪ ,‬ולא הוי כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה כי מחזיקים‬
‫אותה בחזקת בעולה אע"ג דאית' שם לישנ' אחרת מ"מ למה דקי"ל כנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה אין לה כתובה‬
‫ע"כ הבריי' דקתני דיש לה כתובה צ"ל כרבאשי‪ ,‬ותו' נמי ס"ל דנתחללה מחמת חופה בלא ביאה לרב דס"ל יש חופה‬
‫לפסולות ע"ש ביבמות דף נ"ז ובט"ז כתב אם יש עדים שלא נסתרה אזהבנים שתלד היא מכהן אחר לאו ודאי חללים הם‬
‫ואסורים לטמא למת ואזלינן לחומרא כאן וכאן היינו היא נעשת חללה אף על גב דיש עדים דלא נסתרה והבנים אזלינן‬
‫גם כן לחומר' שמא לאו חללים הם מיהו כל זה הוא לדעת הרמב"ם דתולה הדבר מטעם דבחזקת בעולה היא אבל‬
‫לשיטת תו' נתחללה בוודאי מחמת החופה ובניה חללים בוודאי ומותרים לטמא וכנ"לעיקר דהא אף לשיטת הרמב"ם אין‬
‫מוכרח פירושו‪:‬‬
‫גינת אגוס עמ' צט‬
‫יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה‪ ,‬אפילו בטעות‬
‫רש"י ורמב"ן על הפסוק "לא תסור"‬
‫הוריות ב‪.‬‬
‫‪ /‬מתני'‪ ./‬הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה‪ ,‬והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם‪ ,‬בין שעשו ועשה‬
‫עמהן‪ ,‬בין שעשו ועשה אחריהן‪ ,‬בין שלא עשו ועשה ‪ -‬פטור‪ ,‬מפני שתלה בב"ד‪ .‬הורו ב"ד‪ ,‬וידע אחד מהן שטעו או תלמיד‬
‫‪142‬‬
‫והוא ראוי להוראה‪ ,‬והל ך ועשה על פיהן‪ ,‬בין שעשו ועשה עמהן‪ ,‬בין שעשו ועשה אחריהן‪ ,‬בין שלא עשו ועשה ‪ -‬הרי זה‬
‫חייב‪ ,‬מפני שלא תלה בב"ד‪ .‬זה הכלל‪ :‬התולה בעצמו ‪ -‬חייב‪ ,‬והתולה בב"ד ‪ -‬פטור‪.‬‬
‫קונטרס דברי סופרים‬
‫שו"ת מלמד להועיל חלק ג (אבן העזר וחושן משפט) סימן פב ‪ -‬מקורות בענין פסק בטעות‬
‫ישוב ארץ ישראל‬
‫אבני נזר חלק יורה דעה ריש סימן תנד‬
‫מגן אברהם רמח‪:‬טו‬
‫והעולה לא"י ‪ -‬ודוק' ע"ד להתיישב וי"א אפי' ע"מ להחזיר כיון דאפי' מהלך ד"א בא"י מצוה היא (כ"ה)‬
‫כבר הורה זקן‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא ‪ -‬אבן העזר סימן קט‬
‫ומה שהביא מעלתו מדברי הפני יהושע בפ' הזורק דף ב' בד"ה בא"ד וכו' הנה כוונת מעלתו הוא מה שהביא בסוף שבא‬
‫מעשה לידו ששינו מקום עמידת האשה והכשירו בשעת הדחק‪ .‬אהובי ידע כי אילו היה בא מעשה כזה לידי הייתי‬
‫מתיישב בדבר ולא הייתי ממהר להקל או להחמיר‪ ,‬אמנם הגאון הנ"ל היה כחו רב ונשען על משענת קנה החכמה שהיה‬
‫עמו ואמרינן כבר הורה זקן אבל אין זה ענין לנדון דידן מכמה טעמים‪.‬‬
‫כדאי הוא פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק‬
‫נדה ב‪:‬‬
‫שמאי אומר‪ :‬כל הנשים דיין שעתן‪ ,‬הלל אומר‪ :‬מפקידה לפקידה‪ ,‬ואפילו לימים הרבה‪ .‬וחכ"א‪ :‬לא כדברי זה ולא כדברי‬
‫זה; אלא‪ :‬מעת לעת ‪ -‬ממעטת על יד מפקידה לפקידה‪ ,‬ומפקידה לפקידה ‪ -‬ממעטת על יד מעת לעת‬
‫נדה ו‪:.‬‬
‫כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק‪ ...‬כדי הוא רבי אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק‬
‫רש"י שם ד"ה בשעת הדחק‬
‫שני בצורת היו ולא רצה להפסיד טהרות‬
‫ברכות ט‪:‬‬
‫כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן נא‬
‫דכיון דלא איפסקבגמ' הלכה כחכמים בפירוש רק משום שהלכה כרבים כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק‬
‫באיסור דרבנן כמפורש בש"ך יו"ד ס"ס רמ"ב בהנהגות הוראת או"ה‪ .‬ואין לומר דהפסק שבפוסקים הוא כאיפסק בפירוש‬
‫דהא הפוסקים לא הכריעו מצד עצמם שהלכה כחכמים דאין להם כח להכריע בין התנאים והאמוראים רק שהעתיקו‬
‫הדין כחכמים מהכלל הלכה כרבים‪ .‬ול"ד לנפסק בגמ' בפירוש שהתם הכריעו חכמי הגמ' שדברי השני אינם כלוםואין‬
‫לסמוך עליו אף במקום הדחק אבל פסקי הגאונים במחלוקת חכמי הגמ' אינם הכרעה והוא כלא איתמר הלכתא רק מצד‬
‫שהלכה כרבים פסקו שמצד זה הא יש לסמוך על היחיד בשעת הדחק‪.‬‬
‫כמפורש היתר כזה בט"ז ‪/‬יו"ד‪/‬סי' רצ"ג לענין חדש‪ ,‬והש"ך בנקה"כ לא פליג עליה אלא משום דהוא סובר דרק באיסור‬
‫דרבנן סומכין על היחיד בשעה"ד אבל באיסור דרבנן מודה‪ ,‬כמפורש בדבריו בהנהגות או"ה‪.‬‬
‫כהן הדיוט לגרושה‬
‫‪143‬‬
‫סיפור עם הגר"ח עוזר‬
‫ראה‪ :‬ריח הגט‬
‫כהן הדיוט שנשא אלמנה ונמנה לכהונה גדולה‬
‫יבמות סא‪.‬‬
‫כהנים בזמן הזה – יחוסי כהונה‬
‫כתובות כד‪:‬‬
‫שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן רלו‬
‫שו"ת חתם סופר קובץ תשובות סימן ס (ע"ש‬
‫באריכות) ‪52‬‬
‫כופין על מצוות עשה‬
‫משובב נתיבות ג‪:‬א‬
‫וגם להפרישו מאיסור נמי אינו אלא הכאה בעלמא‪ ,‬אבל בי"ד שכופין לקיים עשה מכין אותו עד שתצא נפשו‪ ,‬כגון‬
‫באומר סוכה איני עושה‪ ,‬ואילו באיסורא אין מכין עד שתצא נפשו‪ ,‬דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות‬
‫הידועות כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאין פוגעין בו‪ ,‬ובשאר איסורין לא ניתן להצילו בנפשו כדי‬
‫להפרישו‪ .‬ומזה הוכיחו בעלי מוסר הראשונים [עיין שערי תשובה לר"י השער השלישי אות י"א] דעשה חמירא מל"ת‪,‬‬
‫דבעשה מכין עד שתצא נפשו‪ .‬וזה ודאי אם כבר עבר על העשה אין עונשין אותו‪ ,‬אלא קודם שקיים העשה מכין עד‬
‫שתצא נפשו בכדי לכופו לקיים העשה‪ ,‬ובשאר איסורי ל"ת אינו ניתן להצילו בנפשו להפרישו מאיסור נבילות וטריפות‪,‬‬
‫וכל זה ברור‪.‬‬
‫כופר‪ ,‬קנס‪ ,‬וממון‬
‫בבא קמא טו‬
‫תוספות סנהדרכין ב‪ .‬ד"ה דיני ממונות בשלשה‬
‫סנהדרין טו‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין ד"ה שור‬
‫סיני ‪53‬‬
‫ר"ש תרומות ו‪:‬א‬
‫והתשלומין תרומה‪ ...‬ורבי חנינא דאמר במתני' אינו מוחל דכיון דגזירת הכתוב הוא שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש‬
‫ואין יכול לפטור עליו בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי [כפרת] עון כקרבן כיון דמיחייב חומש‬
‫דהרי גזל חברו ונשבע והודה דמוסיף חומש ותניא בהגוזל קמא (דף קג ב) דיכול למחול‪:‬‬
‫תוספות כתובות ל‪ :‬ד״ה זר שאכל‬
‫תוספות מסכת בבא קמא דף מג‪ .‬ד״ה מאי‬
‫בעקבי הצאן סי' מ‬
‫‪ 52‬ובקיצור‪ :‬שו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן צג ‪ -‬והרי אפי' כהנים שבזמנינו אינם אלא כהני חזקה וא"כ לא‬
‫משכחת לי' כלל בזה"ז י"ל היא הנותנת דהיכי דלא אפשר לא גזרו‬
‫‪53‬‬
‫ע"ע בבית הבחירה ובחידושי הר"ן שם‬
‫‪144‬‬
‫כי יותן ‪ -‬הכשר משקין‬
‫רמב"ם הלכות טומאת אוכלין פרק א הלכה ד‬
‫אין שם משק ה שמקבל טומאה אלא שבעת המשקין שמנינו בלבד אבל שאר מי פירות כדרך שאין מכשירין כך אין‬
‫מקבלין טומאה כלל‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬כך אין מקבלין טומאה‪ .‬א"א לא מצאתי שאין מקבלין טומאה כלל אלא שאין מצטרפין אוכלין בשבעת‬
‫המשקין דתנן במסכתא טבול יום עיסה שהוכשרה במשקה ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר"א אומר פסל את כולה ר"ע אומר לא פסל אלא‬
‫מקום מגעו אלמא שמצטרפין ותנן נמי בעוקצין עיסה שנילושה במי פירות ונגע בה טבול יום טהורה שאין לך דבר שמחבר לאוכלין אלא שבעת‬
‫המשקין בלבד אצטרופי הוא דלא מצטרפי הא אינהו גופייהו בני קבולי טו מאה נינהו וכל מה שמצא בתוספתא דבש תמרים אינן לא אוכל ולא‬
‫משקה וכן בשאר פירות שאינן לא אוכל ולא משקה ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו בכולן לא אמרו אלא במשקין היוצאין מאליהן שהן זיעה‬
‫בעלמא אבל אם סחטן למשקין הרי הן כעיקר הפירות ואיה איפה עסיס רמונים ויין של תפוח ים שמיישנין אותו לרפואת בני מעים והלא השמן‬
‫משבעה משקין הוא ואמרו שאינו לא אוכל ולא משקין אלא ודאי במוהל היוצא מאליו אמרו בתוספתא השמן לא אוכל ולא משק' ואימתי אמרו‬
‫השמן תחילה לעולם בזמן שנמחה ולא נשתייר ממנו אלא כפול המשקין היוצאים ממנו מטמאין טומאת משקין‪ ,‬מלת כפול שכתבתי מצאתי אותה‬
‫משובשת כתובה באיפול וחשבתי שהוא כפול ואולי היא קליפה שנמס כל הזית מאיליו עד שלא נשאר בה אלא הקליפה מ"מ הדבר מוכיח שאינו‬
‫מדבר אלא במשקה היוצא מאליו‪+.‬‬
‫כי לי כל הארץ‬
‫ספורנו על אתר‬
‫כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד‬
‫כתובות ל?‬
‫תוספתא סנהדרין ו‪:‬ד‬
‫לעולם העדים יכולין לחזור בהם עד שתחקר עדותן בבית דין נחקרה עדותן בבית דין אין יכולין לחזור בהן וזה הוא כללו‬
‫של דבר‪:‬‬
‫כריתות יב‪.‬‬
‫מ"ט דרבנן? משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש‬
‫קובץ הערות סימן כז אות ז‬
‫שם [ל"א ע"ב] זימנין דחזו בכתבא ומסהדי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם‪ .‬ובתוס' [ד"ה דחזו] כתבו‪ ,‬דאילו העידו‬
‫כך כתוב בשטר‪ ,‬עדותן מועלת‪ ,‬דהוי כאילו מעידין ראינו עדות שנחקרה בבי"ד‪ .‬והיינו דליכא פסולא משום עד מפי עד‬
‫אלא היכא שהעד הראשון העיד חוץ לבי"ד‪ ,‬אבל אם העד הראשון הגיד בבי"ד‪ ,‬יכול עד שני להעיד מפיו‪ .‬אבל בשיטה פ'‬
‫גט פשוט (קס"ה ע"ב) כתב בשם רבינו יונה‪ ,‬וז"ל‪ :‬אם יעמדו שנים ויעידו‪ ,‬שמענו שהעידו שנים בבי"ד על פלוני שהוא‬
‫חייב מנה‪ ,‬הו"ל עד מפי עד‪ ,‬אבל אם יעידו שקיבלו בי"ד עדות ופסקו שעדותן מכוונת ‪ -‬אעפ"י שלא פסקו עדיין הדין על‬
‫מי שמעידין עליו אם הוא חייב לפי המעשה שהעידו ‪ -‬לא הוי עד מפי עד‪ ,‬אלא הרי הוא כאילו ראו את העדות‪ ,‬כיון‬
‫שגמרו בי"ד שעדותן מכוונת‪ ,‬כדתניא [מכות ז' ע"א] כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידנו על פלוני שנגמר דינו בבי"ד‬
‫פלוני הר"ז יהרג עכ"ל‪ .‬וראיתו צ"ע‪ ,‬דהתם הרי מעידין שכבר נגמר דינו ליהרג‪ ,‬והכא הא איירי שעדיין לא נגמר דינו‬
‫שהוא חייב מנה‪ ,‬אלא שפסקו בי"ד שעדותן מכוונת‪ .‬ומ"מ לענין שטר‪ ,‬אפשר דגם לדעת רבינו יונה מהני אם מעידין כך‬
‫כתוב בשטר‪ ,‬דהוי כאילו כבר פסקו בי"ד שעדותן מכוונת‪.‬‬
‫ולכאורה היה נראה‪ ,‬דהכל תלוי אם נגמרה הגדת הראשון‪ ,‬שלא יוכל עוד לחזור בו‪ ,‬אז מועלת הגדת השני מפיו‪ ,‬אבל‬
‫מלשון רבינו יונה אינו נראה כן‪ ,‬אלא דבעינן דוקא שפסקו בי"ד שעדותן מכוונת‪ ,‬והעד השני מעיד שראה פסק בי"ד‪ ,‬אבל‬
‫אם השני מעיד שראה שנגמרה עדות הראשון באופן שכבר אינו יכול לחזור בו‪ ,‬מ"מ כיון שלא ראה פסק בי"ד הוי עד מפי‬
‫עד‪:‬‬
‫כיסוי ראש לנשים‬
‫כתובות עב‬
‫תוס' חולין פח‬
‫‪145‬‬
‫גיטין נט‬
‫ספרי במדבר פרשת נשא פיסקא יא‬
‫ופרע את ראש האשה‪ ,‬כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה דברי ר' ישמעאל ד"א לימד על בנות‬
‫ישראל שהן מכסות ראשיהן ואע"פ שאין ראייה לדבר זכר לדבר ותקח תמר אפר על ראשה‬
‫מפניני הרב עמ' רסח‬
‫כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנום‬
‫בעקבי הצאן עמ' סח‬
‫כל המוסיף גורע‬
‫‪“Words differently arranged have a different meaning‬‬
‫”‪and meanings differently arranged have a different effect.‬‬
‫‪-Blaise Pascal, Quoted in W H Auden and L Kronenberger, The Viking Book of Aphorisms (New York 1966).‬‬
‫רמב"ן על התודה דברים ד‪:‬ב‬
‫לא תוסיפו ‪ -‬כגון חמש פר שיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות‪ ,‬וכן לא תגרעו‪ ,‬לשון רש"י‪ .‬וכך אמרו בספרי‬
‫(ראה) מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית ת"ל לא תוסיפו‪ ,‬ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו‪ .‬מנין שאם פתח‬
‫לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם‪ ,‬ת"ל הדבר‪ ,‬אפילו דבר לא תוסף‬
‫עליו‪ .‬אבל לא באלה בלבד אמרו‪ ,‬אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה‪ ,‬כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח ב)‪ ,‬וכן‬
‫אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה‪:‬‬
‫ולפי דעת י אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג)‪ ,‬עובר בלאו‪.‬‬
‫וכך אמרו (מגילה יד א) לענין מקרא מגלה‪ ,‬מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה‬
‫שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש וכו'‪ .‬ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ה) שמונים וחמשה זקנים‬
‫ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר‪ ,‬אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה‪ ,‬אלו המצות שנצטוו מפי‬
‫משה‪ ,‬כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם‪ ,‬ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר‪ ,‬לא זזו משם נושאין‬
‫ונותנין בדבר עד ש האיר הקב"ה עיניהם וכו'‪ .‬הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם‪ ,‬א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו‪ ,‬אלא‬
‫שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות" אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה‪ .‬ומה שתקנו‬
‫חכמים משום גדר‪ ,‬כגון שניות לעריות וכיוצא בהן‪ ,‬זו היא מצוה מן התורה‪ ,‬ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן‬
‫מפי הקב"ה בתורה‪:‬‬
‫מכות כג‪:‬‬
‫א"ר יהושע בן לוי‪ :‬שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו ב"ד של מעלה על ידם‪[ ,‬אלו הן‪ ]:‬מקרא מגילה‪ ,‬ושאילת‬
‫שלום [בשם]‪ ,‬והבאת מעשר‪.‬‬
‫חידושי הריטב"א שם‬
‫א"ר יהושע בן לוי שלשה דברים עשו ב"ד של מטה והסכימו עליהם ב"ד של מעלה‪ .‬פירוש אע"פ שנראים כנגד התורה‪.‬‬
‫מקרא מגילה‪ .‬שהוסיפו מצוה מחודשת בישראל שאינו בתורה כלל‪ ,‬והכתוב אומר לא תוסיף עליו ולא תגרעו ממנו‪,‬‬
‫ואומר נמי אלה המצות ודרשינן (תמורה ט"ז א') אלה שאין שום נביא רשאי לחדש דבר מעתה‪ ,‬ובדוכתא במסכת מגילה‬
‫(ז' א') אמרינן מהיכן מצאו לזה סמך מן התורה ומאי דרוש‪.‬‬
‫ושאלת שלום בשם‪ .‬פירוש אע"פ שנראה כמזכיר שם שמים לבטלה שיש בו לא תשא‪ ,‬אלא עשו כן משום עת לעשות‬
‫לה' הפרו תורתך לפי ששכחו שמו של הקב"ה כמו שנאמר (עמוס ו') ואמר הס כי לא להזכיר בשם ה'‪ ,‬וכבר פירשתי בסוף‬
‫מסכת ברכות בארוכה בס"ד‪.‬‬
‫והבאת מעשר‪ .‬פי' שיביאו כל אחד מעשרותיו לאוצר ידוע והיה נחלק שם ע"י ב"ד‪ ,‬והתורה נתנה טובת הנאה לבעלים‬
‫לתתו לכל כהן שירצה כדכתיב ונתת ללוי וגו' (וכתיב) ועשו כן מפני שיש שהיו מזלזלין בנתינת מעשרותיהם‪ ,‬ויש שהיו‬
‫‪146‬‬
‫נותנין אותם למי שאינו הגון‪ ,‬וזה היה בימי חזקיה ולכך הכין לשכות להביא שם המעשרות‪ ,‬וכן היה בימי עזרא כד‬
‫קנסינהו ללוים כדאיתא ביבמות (פ"ו ב')‪.‬‬
‫מפניני הרב עמ' רפא‬
‫דברי הרב עמ' קה‬
‫)‪Al Ahavat Ha-Torah U-ge'ulat Nefesh Ha-dor," p. 419 (see VBM‬‬
‫כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי‬
‫חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עט‪.‬‬
‫ואיכא למידק לר' שמעון דמוקי לי' האי קרא עד שיתכווין לו דנתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ואפילו אמר לחד‬
‫מינייהו עד שיאמר לפלוני אני מתכוון א"כ מנא האי דינא דכל קבוע כמחצה על מחצ' דמי‪ .‬ואיכא למימר דר' שמעון לית‬
‫לי' מדאורייתא דינא דקבוע אלא מדרבנן דהתם בכתובות שיילינן מדאורייתא מנלן לא משכחת ליה אלא מוארב לו וקם‬
‫עליו אליבא דרבנן ואלו ה"ל לר' שמעון קרא אחרינא הוה מייתי ליה תלמודא‪ :‬ולענין פסק הלכה קי"ל כרבנן דנתכון‬
‫להרוג את זה והר ג את זה חייב כל היכא דאיכא התראה דיחיד ורבים הלכה כרבים דפליגי עליה דר' שמעון‪ .‬ועוד‬
‫דבעלמא אית לן דקבוע מדאורייתא ולר' שמעון לא משכחת לה קבוע מדאורייתא וכדכתיבנא‪ .‬והתמה מהרמב"ם ז"ל‬
‫שפסק דנתכון להרוג את זה והרג את זה פטור כר' שמעון ולא מחוור‪ .‬וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל בפ"ד מה' רוצח‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ד‪:‬‬
‫המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומןהגלות‪ ,‬לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו‬
‫כמו שיתבאר‪ ,‬לפיכך הזורק אבןלתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין‪/+ .‬השגת הראב"ד‪/‬המתכוון‬
‫להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד‪ .‬א"א כר"ש הוא זה ואין הלכהכרבי שמעון‪+.‬‬
‫תוספות מס' נזיר דף יב‪ .‬ד"ה אסור‬
‫לא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא‬
‫אמרינן קבוע‪.‬‬
‫זבחים צג‪.‬‬
‫ראה‪ :‬שתוקי ואסופי‬
‫כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו‬
‫תוספות נדה סו‪ :‬ד"ה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו‬
‫שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן ו‬
‫כל התורה כולה ענין אחד‬
‫תוספתא סנהדרין ז‪:‬ז‬
‫‪...‬אין שואלין אלא כעינין ואין משיבין אלא במאורע ולא ישאל בעינין יותר משלש הלכות אחד שואל ואחד א' שלא‬
‫לישאל נזקקין לשואל והשואל מעשה צריך שיאמר מעשה אני שואל והשואל כעינין והשואל שלא כעינין משיבין את‬
‫השואל כעינין והשואל שלא כעינין צריך שיאמר שלא כעינין שאלתי דברי ר' מאיר וחכמ' אומ' אינו צריך שכל התורה‬
‫כולה ענין אחר עינין‬
‫כל נדרי‬
‫נפש הרב עמ' ריא‬
‫‪147‬‬
‫כל שאור וכל דבר לא תקטירו‬
‫בבא בתרא צז‪.‬‬
‫אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב‪ :‬אין אומרים קידוש היום אלא על היין הראוי לינסך על גבי המזבח‪ .‬למעוטי מאי?‬
‫אילימא למעוטי יין מגתו‪ ,‬והא תאני ר' חייא‪ :‬יין מגתו לא יביא‪ ,‬ואם הביא ‪ -‬כשר; וכיון דאם הביא כשר‪ ,‬אנן אפילו‬
‫לכתחלה נמי! דאמר רבא‪ :‬סוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום! ואלא למעוטי מפיה ומשוליה‪...‬‬
‫תוספות שם ד"ה אילימא למעוטי יין מגתו כו'‬
‫אין להוכיח מכאן דיין מבושל כשר לקידוש ומברכין עליו בפ"ה מדלא קאמר למעוטי יין מבושל דלאו ראיה היא דאפילו‬
‫אין מ קדשין עליו לא מצי למימר למעוטי יין מבושל דאם כן הוה ליה למימר אין מברכין עליו בפ"ה אבל יש להביא ראיה‬
‫מירושלמי דשקלים ודערבי פסחים דיין גמור הוא דאמר התם ארבע כוסות שאמרו יוצאים ביין מבושל אלמא מקדשין‬
‫איין מבושל ודלא כפרש"י והר"ש שכתבו דיין מבושל מברכין עליו שהכל דאישתני לגריעותא ואין להאריך כאן‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות שבת כט‪:‬יד‬
‫אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח‪ ,‬לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו כטיפת החרדל בחבית‬
‫גדולה אין מקדשין עליו‪ ,‬כך אנו מורין בכל המערב‪ ,‬ויש מי שמתיר לקדש עליו ואומר לא נאמר היין הראוי לנסך על גבי‬
‫המזבח אלא להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן‪/+ .‬השגת הראב"ד‪[ /‬ויש מי שמתיר וכו']‬
‫להוציא יין שריחו רע או מגולה או מבושל שאין מקדשין על אחד מהן‪ .‬א"א ואמת הוא זה וכן מפורש בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) שמקדשין ביין‬
‫קונדיטון‪+.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים רעב‪:‬ח‬
‫מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש‪ ,‬וי"א שאין מקדשין עליהם‪.‬‬
‫הגה‪ :‬והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו‬
‫טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור)‪.‬‬
‫קרן אורה מנחות פז‪.‬‬
‫שם גמרא‪ ,‬בעי ר' יוחנן הקדישו מהו שילקה משום בע"מ‪ ,‬מדקבע הש"ס להך בעיא עלה (בר"י) [דר"י] בר"י ביין שיש בו‬
‫קמחין היה נראה דדוקא בהא מיבעי ליה‪ ,‬דהוי כעין פסול מום בבהמה‪ ,‬אבל באינך פסולי דמתניתין כמו מעושן ומבושל‬
‫דפסול הוא מחמת שנשתנה לית ביה משום מקדיש בע"מ‪ ,‬דלא דמי לפסול מום‪ ,‬אלא דלעיל (פ"ו ע"א) גבי שמן משמע‬
‫דב כבוש ושלוק ג"כ מיבעי' ליה‪ ,‬אבל י"ל דכבוש ושלוק בשמן הוא ג"כ כעין (מים) [מום] דמחמת גריעותא דהזיתים צריך‬
‫לכבשן‪ ,‬אבל הכא ביין מבושל דכתב הרא"ש ז"ל בב"ב שם (פ"ו סימן י') דנשתנה למעליותא‪ ,‬אלא דלנסכים פסול משום‬
‫דנשתנה ע"ש‪ ,‬הי' נראה דלא הוי בכלל בע"מ לענין הקדש‪ ,‬אבל מדברי הרמב"ם ז"ל לא נראה כן‪ ,‬שכ' (ה' איסורי מזבח‬
‫פ"ו ה"ב) בכל יינות הפסולין אם הקדישן יש לספק בהן משום בע"מ‪ ,‬הן אמת דבה' שבת (פכ"ט הי"ד) נראה מדבריו‬
‫דמבושל אישתני לגריעותא ואוסרו לקידוש גם כן‪ ,‬ואפילו לענין ברכת בפה"ג יש אומרים דאינו מברך‪ ,‬ע"ש בד' הה"מ‬
‫ובב"י (או"ח) סי' רע"ב הנ"ל‪ ,‬ושפיר הוי כולהו פסולי דמתני' מחמת גריעותא והוי כבע"מ‪ ,‬אבל אכתי איכא יין פסול‬
‫מחמת דבר אחר‪ ,‬כגון גפן שהדלה ע"ג תאינה דפסולי מפני שנשתנה‪ ,‬אבל לא דמיא לבע"מ‪ ,‬וכן אם נפסל ע"י תערובות‬
‫שאור או דבש כ"ש דפסולי משום לאו דכל שאור כו'‪ ,‬אבל לא מיקרי בע"מ‪ ,‬והיכי כייל הרמב"ם ז"ל כל פסולי יינות מזבח‬
‫בכלל מקדיש בע"מ‪ ,‬הא פסולין לאו מקרא דתמימים יהיה לכם ונסכיהם‪ ,‬אלא משום כל שאור כו'‪ ,‬או מקרא דזבח‬
‫ונסכים‪ ,‬מה זבח שלא נשתנה כדאיתא בבכורות (י"ז ע"א)‪ .‬ומה שכתב הרמב"ם ז"ל (ה' שבת פכ"ט הי"ד) דפסול שאור או‬
‫דבש איתא גם בנסכים צ"ע קצת‪ ,‬הא קרא קאמר כל שאור כו' לא תקטירו ממנו אשה לה'‪ ,‬ויין נסכים לאו לאישים הוא‪,‬‬
‫אלא לשיתין אזלו‪ ,‬ומנ"ל דיש בו אזהרה דשאור ודבש‪ ,‬אלא דמשמעתין נמי משמע דכל אזהרות שיש בכל העולין‬
‫לאישים ישנן נמי בנסכים‪ ,‬אע"ג (דלישתן) [דלשיתין] אזלי וכדבעי לה ר' יוחנן לענין הקדש (או) [אי] לוקה משום מקדיש‬
‫בע"מ‪ ,‬אע"ג דכתיב נמי ואשה לא תתנו מהם נסכים נמי בכלל לאו זה או לאו‪ ,‬דאפשר אין מום אלא בבהמה ודוק (וכיון)‬
‫[וביין] שיש בו קמחים נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דפסק דלא כר"י בר"י ולא הזכירו כלל‪ ,‬אבל לכתחלה גם ת"ק מודה דלא‪,‬‬
‫וכדאמר מפי' מפני הקמחין‪ ,‬ועיין בש"ע סי' הנ"ל‪.‬‬
‫נפש הרב עמ' קפד‬
‫מנחת חינוך מצוה קיז‬
‫‪ ...‬ואם נפל שאור או דבש לתוך הקטורת נפסלה ואם הקטיר ממנו בהיכל לוקה כ"ה בר"מ כאן ופ"ח מהכה"מ ג"כ דדבש‬
‫פוסל בקטורת מברייתא דכריתות‪ .‬וע"כ הטעם מפני הכתוב כי כל שאור וכל דבש כו' כמבואר בברייתא ולמה אין מערבין‬
‫בה דבש כו'‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫ונראה הא דמבואר דאם נתן בה דבש פסלה היינו לכתחלה אין מקטירין מפני הלאו הזה ואם עבר והקטיר קטורת בדבש‬
‫או בשאור כשר ול"ה כמוסיף סמנים כמו בורית כרשינה וכו' ועוד דברים ומה"ת לא מיפסל רק עבר על הלאו אבל‬
‫הקט ורת כשרים וא"צ להקטיר עוד פ"א ולא נפסל משום מהב"ע ע' תוספות סוכה ל' דיוכל לקיים המצוה בלא עבירה‬
‫ובפרט להסוברים מה"ב דרבנן אם כן נראה דהקטרה כשרה‪ .‬והנה מברייתא הנ"ל דמבואר על קטורת ג"כ פסוק זה דלא‬
‫תקטירו ע"כ כ' הר"מ דאם הקטיר בהיכל לוקה ובכ"מ כ' דוקא בהיכל דהקטרת הקטורת הוא בהיכל אבל חוץ להיכל אינו‬
‫מקום הקטרה וא"ע משום הקטרת שאו"ד ונראה דאפי' בהיכל ג"כ א"ח רק בהקטיר על מזבח דשם מקום הקטורת אבל‬
‫שלא על המזבח א"ח דלאו מקום הקטרה היא וכן מזבח הזהב שנעקר דק"ל מקטירין קטורת במקומו ע' זבחים נ"ט ובר"מ‬
‫פ"ג מתוס' ג"כ חייב אם הקטיר שאו"ד‪ .‬ע"כ לא כ' הר"מ מזבח הפנימי רק בהיכל דפעמים כשרה הקטרה בהיכל בלא‬
‫מזבח וחייב אז על הקטרת שאו"ד ועיין תוס' כאן במנחות נ"ז ע"ב ד"ה כבש‪ .‬וכן ביה"כ דמקטיר בקה"ק על המחתה שלא‬
‫על המזבח ג"כ חייב כיון דהוא מקום הקטרה ע"כ נקט הר"מ היכל דכולל כל ההיכל אף קה"ק‪ .‬ונראה ג"כ ביה"כ דהקטורת‬
‫כשר ואסור להקטיר עוד כיון דאלו כשרים אם הקטיר עוד ה"ל קטורת שלא לצורך וח"מ משום ב"ר ומשום חילול יה"כ‬
‫כנ"פ דאין שום צד לפסול הקטורת שנתערב בהם שאו"ד‪.‬‬
‫חידושי הגרי"ז מנחות נז‪:‬‬
‫שם‪ ,‬בגמ' המעלה מכולן על גבי הכבש‪ ,‬עיין ברגמ"ה שכתב המעלה מכולן ע"ג הכבש בלא הקטרה‪ ,‬וצ"ע מאי איסור‬
‫בהעלאה יש בלא הקטרה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫הרמב"ם בהל' איסו"מ (פ"ה הל"ב) כתב נפל מהם כ"ש בקטורת נפסלה‪ ,‬וצ"ע מנין לו זה הדין דנפסלה‪ ,‬דלכאורה אין‬
‫זה רק דין דאסור להקטירה משום דיש בה שאור או דבש אבל לא דהקטורת עצמה נפסלת‪ ,‬וכן צ"ע מ"ש דנקט דין זה‬
‫דוקא גבי קטורת ולא נקט דין זה גם לגבי מנחה דנפסלת בנפל בה דבש וצ"ע‪ ,‬והנה לענין יין לקידוש כתב הרמב"ם בהל'‬
‫שבת (פכ"ט הלי"ד) אין מקדשין אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח לפיכך אם נתערב בו דבש או שאור אפילו‬
‫כטיפת החרדל בחבית גדול ה אין מקדשין עליו‪ ,‬ומוכח מזה דנפסל גם היין בעצמו ולא רק דאסור לנסך משום איסור דבש‬
‫שבו דאם רק משום האיסור שבו לא חזי לנסוך א"כ אין זה שייך לפוסלו לקידוש שהלא היין בעצמותו ראוי לניסוך‪ ,‬ועל‬
‫כן מוכח מזה דאף היין נפסל בנתערב בו דבש‪ ,‬ומשו"ה אינו ראוי לקידוש כיין מבושל וכדומה‪[ ,‬ואף דצ"ע גם איזה איסור‬
‫יש לנסך שאור ודבש דהא אין זה הקטרה למזבח‪ ,‬והנה כעין זה צ"ע ברש"י שכתב בזבחים (דף ע"ו ע"ב ד"ה ואי) דבשירי‬
‫הלוג חייב על הזאותיו משום כל שממנו לאישים אף דאינו מזה על המזבח כי אם כנגד הפרוכת [ובתוס' שם פירשו‬
‫אחרת] וצ"ע]‪.‬‬
‫והנה בגמ' לקמן (דף נ"ח ע"א) אמרינן דשאור הותר מכללו במקדש ומפרשינן דהיינו שתי הלחם דקרב עם הכבשים‬
‫והותרו להקרב עמהן‪ ,‬ולכאורה צ"ע במאי זה חשיב הותר מכללו הלא החמץ אינו קרב כלל למזבח ובמאי הוי הותר‬
‫מכללו בהאיסור דכל שאור ודבש לא תקריבו‪ ,‬וע"כ נראה בזה דכיון דחשיב קרבן אחד הלחם עם הכבשים וא"כ יש בקרבן‬
‫זה חמץ ונפסל דהחמץ פוסל וכמבואר בר"מ הנ"ל דהשאור פוסל להקטורת וכיון דמקריבין הכבשים אף דהיה להם להיות‬
‫פסולין משום חמץ ע"כ דהותר מכללו‪ ,‬וא"כ מכאן ראיה לשיטת הרמב"ם דשאור ודבש פוסלין ולא רק דאסור להקריבם‬
‫ומשו"ה חשיב ליה הותר מכללו‪.‬‬
‫והנה לעיל (דף נ"ג ע"א) פריך בגמרא אהא דלא תאפה חמץ חלקם דילמא ללאו הוא דאתא ומנלן דמיפסל ע"ש‪ ,‬וצ"ע‬
‫דהא מיפסלא מטעם שאור דהיינו החמץ שמעורב בו דהא אמרינן דשאור ודבש פוסלין‪ ,‬וא"כ אף בלא קרא דלא תאפה‬
‫חמץ ידעינן דמיפסלא‪ ,‬וצ"ע דהיה משמע מזה דשאור ודבש אינו פוסל‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫כל שתיעבתי לך‬
‫חולין קיג‬
‫שו"ת בית אפרים‪ ,‬אורח חיים סימן נו‪ ,‬בענין אתרוג המורכב‬
‫(קישור)‬
‫כלאים בבגדי כהן גדול‬
‫רמב"ם הלכות כלי המקדש ה‪:‬ז‪ ,‬ח‪:‬יב‬
‫שו"ת בית הלוי א‪:‬ג‬
‫גינת אגוז עמ' צז‬
‫כללי התנאים‬
‫‪149‬‬
‫בבא בתרא כב‪.‬‬
‫דאמר להו לרבנן אדמגרמיתו גרמי בי אביי תו אכלו בישרא [שמינא] בי רבא‬
‫מהרש"א שם ד"ה אנא רבך‬
‫‪ ...‬משום דבהלכות מועטות הלכה כאביי לגבי דרבא ביע"ל קג"ם אמר כן אדגרמיתו גרמי בי כו' וחושבניה דדין כחושבניה‬
‫דדין וק"ל‪:‬‬
‫עירובין מו‬
‫גיטין סז‪.‬‬
‫דתניא‪ ,‬איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים‪ :‬ר"מ ‪ -‬חכם וסופר‪ ,‬ר' יהודה ‪ -‬חכם לכשירצה‪ ,‬ר' טרפון ‪ -‬גל של‬
‫אגוזין‪ ,‬ר' ישמעאל ‪ -‬חנות מיוזנת‪ ,‬ר"ע ‪ -‬אוצר בלום‪ ,‬ר' יוחנן בן נורי ‪ -‬קופת הרוכלים‪ ,‬רבי אלעזר בן עזריה ‪ -‬קופה של‬
‫בשמים‪ ,‬משנת ר' אליעזר בן יעקב ‪ -‬קב ונקי‪ ,‬ר' יוסי ‪ -‬נמוקו עמו‪ ,‬רבי שמעון ‪ -‬טוחן הרבה ומוציא קימעא‪ .‬תנא‪ :‬משכח‬
‫קימעא‪ ,‬ומה שמוציא אינו מוציא אלא סובין‪ .‬וכן אמר ר"ש לתלמידיו‪ :‬בניי‪ ,‬שנו מדותי‪ ,‬שמדותי תרומות מתרומות‬
‫מידותיו של ר"ע‪.‬‬
‫כפרה ותשובה‬
‫מפניני הרב עמ' קנז‬
‫כרתי ופלתי‬
‫רש"י סנהדרין טז‪ :‬ד"ה ואביתר‬
‫תוספות שם ד"ה ואחרי אחיתופל‬
‫רש"י שמות כא‪:‬א‬
‫ולמה נסמכהב פרשת דינין לפרשת מזבח‪ ,‬לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]‪:‬‬
‫סנהדרין כד‪.‬‬
‫כשרות – סימני דג טהור‬
‫שו"ת זכרון יהודה סימן לב‬
‫שאלה‪ .‬ילמדני מרי מביאין לכאן דג ששמו לינסיראה ‪ 1‬ונוהגין בו איסור ויש לו סנפיר ושמעתי כי ר' שאול ז"ל בדקו‬
‫ומצא בו סנפיר וקשקשת והתירו ואעפ"כ נוהגין בו איסור ואני בדקתיו ומצאתי לו קשקשת אע"פ שאינה נראית לכאורה‬
‫לאחר שנתיבש שוב שריתיו במים ואז נראית בטוב הודיעני אם יראה לך להתירו כיון שיש בו סנפיר וקשקשת כי למדתנו‬
‫רבינו עוף טהור נאכל במסורת אבל דג אני סבור שאין צריך מסורת כיון שמפורש סימניו בתורה הנני שולח דג אחד מהם‬
‫ואתה בחסדך תצוה לבדקו והודיעני מה יראה לך בו ותצוה ליתן תשובה לזה הרגלי מיד ואין להאריך ושלום כנפש עבדך‬
‫צעיר תלמידך אשר הקטן בן אחיך ר' שלמה ז"ל‪.‬‬
‫תשובה‪ .‬דבר פשוט הוא שהדג שימצא בו האדם קשקשת שהוא מותר ואין צריך לזה מסורת כמו הנהו עובדי דפ"ב‬
‫דע"ז והדג שרו אותו במים ובדקו אותו בסכין שלמה בני ואמו וקצת מן התלמידים ואמרו שמצאו לו קשקשת ושלום‬
‫כנפש דודך הכותב יהודה בן הרא"ש ז"ל‪..‬‬
‫תוס' ע"ז מ‪ .‬ד"ה אמר רבא‬
‫בית יוסף יורה דעה סימן פג‬
‫‪150‬‬
‫כתב סמ"ק (סי' ריא הגה אות ג) בשם ה"ר יהודה החסיד סימן על הדגים הטהורים שני עדים טהור פירוש דג טהור יש לו‬
‫זנב סדוקה לשנים מה שאין כן בברבוט"א והרבנים הגדולים אוכלים ממנה ורבינו יחיאל מפרי"ש היה נזהר ממנה‬
‫והמחמיר תבוא עליו ברכה עכ"ל‪:‬‬
‫כשרות הזיבו ‪ -‬סימני ומסורת כשרות לבהמות – ‪Zebu Controversy‬‬
‫חולין נט‪:‬‬
‫ש"ך יורה דעה פ‪:‬א‬
‫אם הם מפוצלות כרוכות והדורות וחרוקות ‪ -‬עיין פי' של‬
‫דברים אלו בב"י ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקבלנו‬
‫במסורת וכדלקמן ספ"ב גבי סימני העוף קצרתי‪:‬‬
‫חכמת אדם לו‪:‬א‬
‫חזון איש יורה דעה סימן יא‬
‫קונטרס פני שור (להרב הרצוג) יורה דעה א‪:‬כ‬
‫בכורות‬
‫ז‪54.‬‬
‫כשרות – צליית בשר על דגים‬
‫פסחים עו‪:‬‬
‫שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז‪:‬ב‬
‫פתחי תשובה שם ס"ק ג‬
‫איברא מאחר דחזינן להרמב"ם דרב גובריה ברפואות וטבעיות שהשמיט הא דביניתא דאטוי בהדי בישרא מסתמא לפי‬
‫עוצם חכמתו ידע והבין שנשתנו הטבעים בענין זה ונהי שלא נסמוך ע"ז לעשות מעשה לאכלם זע"ז דאפשר דה"ל כמו‬
‫דבר הנאסר במנין מ"מ הרווחנו שיצאנו מחמירת סכנתא דהשתא מיהת ליכא סכנתא‪ .‬ואפשר שגם בזמנם לא היה‬
‫הסכנה אלא במין ביניתא ולא במינים המצויים ב ינינו כלל וליכא אלא איסור קל דרבנן דנהי דדבר שבמנין דאורייתא היא‬
‫‪55‬‬
‫היינו הנאסר משום סייג וגדר איסור אבל בכה"ג קילא טובא‪.‬‬
‫כשרות ‪ -‬שסועה‬
‫חולין סט‪:‬‬
‫א"ר חנן בר רבא‪ ,‬השסועה בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושתי שדראות‪ ,‬וכי משה רבינו קניגי או בליסטרי היה‪,‬‬
‫אלא מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים‬
‫תורה תמימה דברים פרשת ראה פרק יד פסוק ז‪-‬י בהערה כ‬
‫והנה בנדה כ"ד א' איתא‪ ,‬איתמר‪ ,‬המפלת בריה שיש לה שני גבים ושתי שדראות‪ ,‬אמר רב‪ ,‬באשה אינו ולד [דנפל הוא]‬
‫ובבהמה אסורה באכילה [אם נשחטה האם ונמצא במעיה וכש"כ כשיצא לאויר העולם‪ ,‬דנפל הוא ונבלה]‪ ,‬וטעמו הוא‬
‫‪54‬‬
‫לקריאה נוספת‪:‬‬
‫ע' ב‪ Kashrut.com‬כאן וכאן‪ ,‬וב‪ ZooTorah‬וב‪OUKosher‬‬
‫‪55‬‬
‫ע"ע במש"כ שם בסימן קסז אודות דעות הראשונים במציאות מבנה האשה‬
‫‪151‬‬
‫משום דולד כזה א"א לו לחיות‪ ,‬ומביא שם מאמר זה שלפנינו ומקשה ממנו לרב דהא מבואר שהראהו הקב"ה בריה זו‬
‫ומבואר דחיה היא‪ ,‬ומפרש רב דכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמה אגמריה‪ ,‬כלומר שהורה אותו שאם ימצא ולד כזה‬
‫בבהמה אסור באכילה‪ ,‬ופריך עוד שם לרב ממשנה דבכורות מ"ג ב' כהן שיש לו שני גבין ושתי שדראות פסול לעבודה‪,‬‬
‫הרי דחיי‪ ,‬ומשני דשם איירי ששדרתו עקומה‪ ,‬כלומר לא שיש לו שני גבין ממש אלא ששדרתו עקומה ונראית כשתים‪.‬‬
‫ועוד הקשו לו שם מברייתא דנזכר בה מפורש לענין איזו דין בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות‪ ,‬ומתרץ בדוחק‪.‬‬
‫ויפלא מאוד מניין לו לרב להחליט החלט גמור וקיים דבריה כזו אינה במציאות כלל וא"א לה לחיות‪ ,‬כי הלא אם על‬
‫מציאות בריה כזו פריך הגמרא וכי משה קניגי או בליסטרי היה שידע שאפשר לבריה זו להיות ולחיות‪ ,‬מכש"כ על החלט‬
‫העדר מציאותה‪ ,‬והלא כלל גדול קיי"ל לא ראינו אינה ראיה‪ ,‬ויותר מזה נפלא מאוד הדבר שמשנה וברייתא ערוכים‬
‫ומפורשים כנגד דעתו זאת כמו שהבאנו‪ ,‬ועם כל זאת השתדל לדחוק וליישבם כדי לקיים שיטתו זאת‪ ,‬נשגב ממני הדבר‬
‫לא אוכל לו‪ ,‬מה ראה רב לזה ומה הכריח אותו לזה‪ ,‬ואם ע"פ חכמת הטבע והרפואה היה דן כן‪ ,‬הלא בר פלוגתיה שמואל‬
‫היה נודע לטבעי ורופא מצויין‪ ,‬כנודע‪ ,‬והוא ס"ל מפורש דנמצא וחיה בריה כזו‪.‬‬
‫ויתכן לומר שהכריחתו לרב השקלא וטריא שבדרשה שלפנינו וכי משה קניגי או בליסטרי היה‪ ,‬מה קשה להגמרא מחיה‬
‫זו יותר מהמון אלפי החיות שבעולם זולתה שידע אותם משה‪ ,‬ואם בכולם ניחא להגמרא שראה אותם משה וידעם‪ ,‬הלא‬
‫אפשר שראה וידע גם את זו‪ ,‬ואם מפני שנוי מבנה גופה בשני גבין ושתי שדראות‪ ,‬אך הלא כמה בריות שונות ומשונות‬
‫בעולם‪ ,‬ומכולם לא קשה להגמרא רק מזו‪ ,‬וזה באמת דקדוק נפלא‪.‬‬
‫ולכן דן רב ע"פ זה‪ ,‬שמפני שחיה זו אינה במציאות החיים כלל‪ ,‬כי עודה מרחם אמה תמות‪ ,‬ולכן קשה להגמרא איך היה‬
‫אפשר למשה לידע ממנה אחרי שאינה מצויה בעולם כלל‪ ,‬וכי קניגי או בליסטרי היה‪ ,‬כלומר שכל עסקו היה בחיות‬
‫וצידתם וידע טבעם וגם אפשר שבא לידו לראות עובר כזה במעי הבהמה‪ ,‬וא"כ מאין היה יודע אותה משה‪ ,‬אלא מוכח‬
‫שהראהו הקב"ה צי ורה‪ ,‬ובכן הוכרח רב לפרש המשנה משבי גבין ושתי שדראות בשדרתו עקומה‪ ,‬כלומר שרק נראית‬
‫כשתים‪.‬‬
‫וראה זה דבר פלא מש"כ בעל המשביר‪ ,‬כי במדינת ברזיליא נמצאת חיה שיש לה על גביו כעין בקע רחב ועמוק‪ ,‬וע"י זה‬
‫נראה כאלו נפרדו גבה ושדרתה‪ ,‬וזה מכוון ממש למה שאוקים רב המשנה דבכורות ששדרתו עקומה‪ ,‬כלומר שרק נראית‬
‫כשתים אבל לא שתים ממש‪ ,‬ואין להאריך עוד‪:‬‬
‫כשרות – תולעים שבדגים‬
‫קיצור שולחן ערוך סימן מו סעיף מג‬
‫בתוך הדגים נמצאו לפעמים תולעים במוח או בכבד או במעים או בפה או באזנים‪ ,‬ובפרט בדג הנקרא "העכט" יש בו‬
‫תולעים דקים וארוכים‪ ,‬ובמ קום השכיח צריכין בדיקה‪ ,‬וכן "בהערינג" (דג מלוח) שכיח בתוך החלב תולעים דקים וצריכין‬
‫בדיקה‪ .‬ויש מקומות שיש על הדגים מבחוץ אצל הסנפירין‪ ,‬וגם על הסנפירין‪ ,‬ובתוך הפה‪ ,‬ואחורי האזנים שרצים קטנים‬
‫מאד‪ ,‬והם עגולים כעדשה‪ ,‬וצריכין לבדוק שם ולגרדם היטב‪.‬‬
‫בית יוסף יורה דעה סימן פד‪:‬טז‬
‫‪...‬ומשמע דלא אסר רבינו תם בדגים אלא הנמצאים במעים וכיוצא בהם דאיכא למימר בהו דאתו מעלמא אבל הנמצאים‬
‫בבשר הדג שרו דמיניה קא גבילי [ע"ש]‬
‫ראה‪ :‬שרצים – כמה לאווין באכילתם‬
‫‪152‬‬
‫כשרות תרנגולת הודו ‪ -‬סימני ומסורת כשרות לעופות‬
‫חולין סב‪ .‬ורש"י שם‬
‫שלחן ערוך יורה דעה פב‪:‬ג בהג"ה‬
‫יש אומרים שכל עוף שחרטומו רחב וכף רגלו רחבה כשל אווז‪ ,‬בידוע שאינו‬
‫דורס‪ ,‬ומותר באכילה אם יש לו שלשה סימנים בגופו‪ .‬הגה‪ :‬ויש אומרים שאין‬
‫לסמוך אפילו על זה‪ ,‬ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור (בארוך כלל נ"ו‬
‫ובתא"ו נט"ו)‪ ,‬וכן נוהגין ואין לשנות‪.‬‬
‫אא"כ יש להם מסורת ‪ -‬ונראה דאם יש להם מסורת שוב א"צ לבדוק אחר‬
‫שום סי' מיהו ודאי אי אשתכח דדריס או שחולק את רגליו אין לסמוך על‬
‫המסורת וקבלה בטעות הוא וכ"כ מהרש"ל שם סי' קט"ו וכ"כ העט"ז אבל אם‬
‫אינו ידוע אם דורס נראה דאפי' ידוע שאין לו סי' מהג' סימנים דהיינו שידוע‬
‫שאין לו זפק ולא אצבע יתירה ולא קורקבנו נקלף מותר במסורת דהא יכול‬
‫להיות שהוא טהור רק שצריך להכיר כל הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת ודאי‬
‫מתחלה הכירו שאינו מהכ"ד עופות והלכך נהי דמחמרינן דאף ג' סימנים לא‬
‫מהני היינו משום דשמא ידרוס לאחר מיכן אבל מ"מ ודאי במסורת מותר כל‬
‫כמה דלא חזינן דדרס ודין זה אמת לכל השיטות אפילו לשיטת רש"י דהא‬
‫לכל השיטות אם אינו ידוע אם דורס אע"פ שאין לו סי' כלל בגופו יכול‬
‫להיות שהוא טהור אם מכיר הכ"ד עופות וכיון שיש מסורת הוי כמכיר והיינו‬
‫דכתבו מהרש"ל והעט"ז דוקא דאם חזינן דדרס לא מהני מסורת ודו"ק היטב‬
‫וע' בס"ק ט'‪:‬‬
‫נפש הרב עמ' רלא‬
‫חוברת מסורה חוברת כא עמ' פו‬
‫(קישור)‬
‫כתובה – מן התורה או מדרבנן‪ ,‬שיעורה‬
‫כתובות י‪ .‬ותוס' שם‬
‫רא"ש כתובות א‪:‬יב‬
‫וראיתי מפרשים דאפילו הרגילו לכתוב דחזו ליכי מדאורייתא מודו דכתובת אשה דרבנן וחכמים תקנו חמשים כסף‬
‫מדאורייתא פירוש משקלים האמורים בתורה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואסמכוה אקרא דכמוהר הבתולות‬
‫מ"ה =משום הכי= נהיגי למיכתב דח זו ליכי מדאורייתא שלא יטעה אדם לומר כיון דמדרבנן היא לא תגבה אלא נ' סלע‬
‫מדינה ודברים שלטעם הם והכותב כסף זוזי מאתן דחזי ליכי לא הפסיד‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין ח‪ .‬ד"ה מוציא שם רע‬
‫שלחן ערוך ורמ"א אבן העזר סו‪:‬ו‬
‫כמה שיעור הכתובה‪ ,‬לבתולה ק"ק‪ ,‬ולאלמנה מנה ושל זו וזו יב כסף מדינה; נמצא כתובות בתולה הם שלשים ושבעה‬
‫דרהם וחצי כסף צרוף‪ ,‬וכתובת אלמנה מחציתם‪ ...‬הגה‪ :‬וכל זה לדעת קצת הפוסקים‪ ,‬שסבירא להו שכתובות בתולה אינה רק‬
‫זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם)‪ ...‬אבל לדעת יש פוסקים‪ ,‬מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא‪,‬‬
‫והוא שמונה פעמים יותר‪ ,‬וכתבו דלכן נהגו לכתוב בכתובה דחזו ליכי מדאורייתא (ר"ת)‪ .‬וי"א דכותבין דחזי ליכי‪ ,‬סתמא (הגהות‬
‫מיימוני פ"י דאישות)‪ .‬והמנהג לכתוב לבתולה‪ :‬דחזי ליכי מדאורייתא‪ ,‬אבל לא לאלמנה‪ .‬וכל זה במקום שאין מנהג‪ ,‬טו אבל במקום‬
‫שיש מנהג‪ ,‬מה שגובין הולכין אחר המנהג‪ ,‬וכמו שיתבאר לקמן‪.‬‬
‫רמב"ם כותרת להלכות אישות‬
‫(א) לישא אשה בכתובה וקידושין‪...‬‬
‫‪153‬‬
‫שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן צב ד"ה וגם‬
‫ואמר רבא הטעם משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה‪ ,‬ואם הכלה עושה הסעודה כמנהגנו הרי אין לו להיות‬
‫נאמן ולא הוזכר חלוק לומר שאם הכלה עשתה הסעודה אינו נאמן‪ ,‬וגם הא זה מאות בשנים שהכלה עושית הסעודה ולא‬
‫הוזכר שבדורות אלו אינו נאמן‪ ,‬אלא צריך לומר דמה שהיא עשתה הסעודה הוא נחשב כהכניסה לו נדוניא דמי הסעודה‬
‫שהוא יצטרך לשלם כשיגרשנה ותתאלמן‪.‬‬
‫כתובה – כתבה לשמה‬
‫אגרות משה אבן עזר חלק א' סימן קעח‬
‫והנה ראיתי אחדים מדקדקים לכתוב בידם כל הכתובה ואין רוצים ליקח כתובות הנדפסים אף אלו שנדפסו כהוגן‪ ,‬וברור‬
‫שאין בזה שום מעלה ועדיפות מהכתובות הנדפסים‪ ,‬דאין צריכין לכתוב הכתובה לשמה כמו שא"צ בשאר שטרות ואין‬
‫שום חלוק בין שטרי ממון לכתובה‪ .‬וגם הא אף בגיטין הוא שיטת הרמב"ם בפ"ג מגירושין ה"ז שמותר לכתחלה לסופר‬
‫לכתוב טופסי גיטין שפסק כת"ק בגיטין דף כ"ו‪ ,‬ורק בזה פליגי עליה הרי"ף והרא"ש דפסקו כר"א עיי"ש‪ ,‬ולכן בכתובה‬
‫ושאר שטרות שלכו"ע מותר לכתוב לכתחלה טופסי השטרות אין שום מעלה ועדיפות‪ ,‬והוא טירחא שלא לצורך ממש‪,‬‬
‫דאף שר' יהודה פוסל שם במתני' גם בשטרות לכתוב טופסין מגזירה אטו גיטין וטופס אטו תורף‪ ,‬ליכא שום עדיפות‬
‫להחמיר כתנא שאיפסק בגמ' דלא כוותיה‪ ,‬דרק בפסקי הגאונים שייך להחמיר למעלה ועדיפות אף כשיטת היחיד משום‬
‫שאפשר גם לחלוק על פסקי הגאונים שאחר הגמ' ולכן יש מקום להחמיר‪ ,‬אבל נגד פסק הגמ' שא"א לשום גאון לחלוק‬
‫על זה אין שום מקום להחמיר כהתנא והאמורא דאיפסק דלא כותיה‪ ,‬והנני ידידו מוקירו‪ ,‬משה פיינשטיין‬
‫)‪The New York Times (Link‬‬
‫כתובה – עיקר ותוספת כתובה ונדוניא‬
‫דרישה אבן העזר סימן סו‬
‫משום שבכל הכתובות כותבין ג' דברים הא' ויהיבנא ליכיכסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא והוא עיקר הכתובה‪ .‬והב'‬
‫ודן נדוניא דהנעלת ליהבין בכסף בין בזהב בין בשימושי דירה וכו' ס"ה מאה זקוקין‪ .‬והג' וחתן דינן הוסיף להכנגדן‬
‫מדיליה מאה זקוקין ס"ה מאתים זקוקין ור"ל ס"ה היינו הנדוניא והתוספת אבלמאתים זוזין דהוא עיקר הכתובה אינו‬
‫בכלל המאתים זקוקין כסף‬
‫כתובה – עיקר לארוסה‬
‫כתובות פט‪:‬‬
‫בבא מציעא יז‪:‬‬
‫לא דחינן איסורא מקמי ממונא‬
‫רמב״ן כתובות מ‪ .‬ד״ה וניתי פירוש שני‬
‫בבא מציעא לב‪.‬‬
‫לא תחמוד‬
‫תוספות כו‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות גזילה‬
‫א‪:‬ט‪-‬יב ‪56‬‬
‫‪ 56‬רמב"ם ספר המצוות לא תעשה רסה‪-‬רסו‬
‫‪154‬‬
‫כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו‬
‫עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' ‪+‬שמות כ' ט"ז‪ +‬לא תחמד‪ ,‬ואין לוקין על‬
‫לאו זה מפני שאין בו מעשה‪ ,‬ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד‪ ,‬כענין שנ' ‪+‬דברים ז' כ"ה‪ +‬לא תחמד כסף‬
‫וזהב עליהם ולקחת לך חימוד שיש בו מעשה‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬כל החומד עבדו או אמתו וכו' אע"פ שנתן לו דמים יקרים‪ .‬א"א ולא‬
‫אמר רוצ ה אני‪/ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ואין לוקין על לאו זה שאין בו מעשה‪ .‬א"א לא ראיתי דבר תמה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ אבל‬
‫היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו‪+.‬‬
‫כל המתאוה ביתו או אשתו וכליו של חבירו וכל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו‬
‫היאך יקנה דבר זה ונפתה לבו בדבר עבר בלא תעשה שנ' ‪+‬דברים ה' י"ח‪ +‬לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד‪.‬‬
‫התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל‪ ,‬שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר‬
‫ברעים יבא לידי גזל שנ' וחמדו בתים וגזלו‪ ,‬ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבא לידי שפיכות‬
‫דמים‪ ,‬צא ולמד ממעשה אחאב ונבות‪.‬‬
‫הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד והקונה דבר שהתאוה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהן עובר בשני לאוין‬
‫לכך נאמר לא תחמד ולא תתאוה‪ ,‬ואם גזל עבר בשלשה לאוין‪.‬‬
‫שו"ת אחיעזר ח"א אבן העזר סימן כב‬
‫‪ ...‬ובמש"כ בשי' הרמב"ם יש לבאר מש"כ בפ"א מהל' גזילה ה"ט כל החומד עבדו או ביתו וכליו של חבירו כו' הר"ז עובר‬
‫בל"ת =בלא תעשה= שנאמר לא תחמוד ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה והראב"ד השיג על זה לא ראיתי‬
‫תימה גדול מזה והיכן מעשה גדול מנטילת חפץ אבל הול"ל מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב‬
‫את הגזילה ולפיכך אינו לוקה וגם זהו חייב להשיב את החפץ לבעלים עכ"ל והה"מ כתב על זה דהרמב"ם לשיטתו דאף‬
‫באמר רוצה א ני וע"כ כתב לפי שאין בו מעשה שנטילתו החפץ ברצון המוכר נעשה אין כאן חיוב השבה והשער המלך‬
‫תמה על זה דאכתי קשה דלא אמר רוצה אני דל"ש טעם הרמב"ם לפי שאין בו מעשה א"כ הא איצטריך לטעם של‬
‫הראב"ד דהוי ניתן לתשלומין והו"ל להרמב"ם לפרש שני הטעמים ועוד הקשה על דברי הראב"ד משום דניתן לתשלומין‬
‫דהא בלא תחמוד לא גלי קרא שישלם כמו בגזילה א"כ נימא דמילקי לקי וממונא לא משלם יעוי"ש‪ ,‬ולמש"כ נראה בשי'‬
‫הרמב"ם דלא ס"ל הטעם לפי שחייב בתשלומין משום דמאי דמחויב להחזיר החפץ או דמיו לבעלים מצד עשה דוהשיב‬
‫את הגזילה אין זה ניתן לתשלומין רק ללאו דגזילה אבל לא ללאו דלא תחמוד דעל זה לא קאי העשה והא לשי' הרמב"ם‬
‫גם באמר רוצה אני וקנה החפץ עובר משום לא תחמוד ול"ש בו השבה א"כ הא דוהשיב לא קאי על לאו דלא תחמוד‬
‫[ואעפ"י שצריך להחזיר החפץ ומ"מ אפשר שילקה משום לא תחמוד דתשלומין דגזילה אינו דוחה לאו אחר המעורב בו]‬
‫ול"ש לשי' הרמב"ם הטעם דלאו הניתן לתשלומין ולהכי כתב לפי שאין בו מעשה וצ"ל בשיטת הרמב"ם דלהכי אפילו‬
‫בלא אמר רוצה אני אינו לוקה כיון דעיקר האיסור לא בלקיחת החפץ בחזקה רק על החמדה וההפצרה והשתדלות חשוב‬
‫לאו שאין בו מעשה [ועי' בסנהדרין ס"ה שאני מגדף דישנו בלב ובפרש"י שם] והראב"ד לשיטתו דלא תחמוד הוא רק בלא‬
‫והמצוה הרס"ה היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שיש לזולתנו מאחינו וזה הוא אמרו‬
‫(יתרו) לא תחמוד בית רעך וכו'‪ .‬ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבר תלמוד לומר לא תחמוד כסף וזהב‬
‫עליהם ולקחת לך מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן נמי עד שיעשה מעשה‪ .‬הנה התבאר לך כי זה הלאו יזהיר מהערים‬
‫עד שנקח לעצמנו הדבר שהיינו חומדים אותו מממון אחינו ואפילו לקנותו ולתת בו דמים רבים הנה זה כלו מי שיעשהו‬
‫עובר על לא תחמוד‪:‬‬
‫והמצוה הרס"ו היא שהזהירנו מהשים מחשבתנו לחמוד מה שיש לאחינו ולהתאוות בו שזה יהיה מביא לעשות תחבולה‬
‫לקנותו וזהו לשון האזהרה שבאה בזה הענין אמר (ואתחנן) לא תתאוה בית רעך‪ .‬ואין השני לאוין אלו בענין אחד אבל‬
‫הלאו הראשון והוא לא תחמוד מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד‪.‬‬
‫ולשון מכלאתא (דרשב"י) לא תחמוד בית רעך ולהלן הוא אומר לא תתאוה בית רעך לחייב על התאוה בפני עצמה ועל‬
‫החמוד בפני עצמו‪ .‬ושם אמרו מנין שאם ה תאוה אדם סופו לחמוד תלמוד לומר לא תתאוה ולא תחמוד מנין שאם חמד‬
‫אדם סופו לגזול תלמוד לומר וחמדו שדות וגזלו [מיכה ב]‪ .‬ובאור זה שאם ראה דבר יפה אצל אחיו אם גברה מחשבתו‬
‫עליו והתאוה בו עבר על אמרו ית' לא תתאוה‪ .‬ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו ולא יסור‬
‫מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה‪ ,‬ואם הגיע אל בקשתו‬
‫הנה כבר עבר על לא תחמוד גם כן אחר שקנה הדבר שיהיה לחבירו ולא היה רצונו למכרו אבל הכביד עליו והערים עד‬
‫שלקחו ויהיה שלו כבר עבר שני לאוין לא תתאוה ולא תחמוד כמו שביארנו‪ .‬ואם נמנע האיש ההוא מלמכור אותו או‬
‫להחליפו לאהבתו בדבר ההוא הנה הוא יקחהו באונס והכרח לחוזק אהבת הדבר ההוא בנפשו ויהיה אז כבר עבר על לא‬
‫תגזול גם כן‪ .‬והבין זה הענין בספור אחאב ונבות (מ"א כא)‪ .‬הנה התבאר לך ההפרש שבין אמרו לא תתאוה ובין אמרו לא‬
‫תחמוד‪:‬‬
‫‪155‬‬
‫אמר רוצה אני וא"כ עצם לקיחת החפץ הוי יש בו מעשה וכיון דלשי' הראב"ד בכל גזילה ישנו לאו דלא תחמוד ג"כ וזה‬
‫ענין אחד וכיון דגזילה הוי לאו הניתן לתשלומין להכי אינו לוקה ג"כ משום לא תחמוד שזהו ענין אחד‪.‬‬
‫והמנחת חינוך תמה על דברי הרב המגיד שכתב דלהכי הוי אין בו מעשה לפי שנטילת החפץ ברצון נעשה דא"כ דלא‬
‫אמר רוצה אני ילקה לשי' הרמב"ם דהטעם דניתן לתשלומין ל"ש למש"כ הה"מ בעצמו גבי משכון דלפי שאין זה מחמת‬
‫הפקעת ממון ולהכי כשמחזיר את המשכון בעצמו הוי נל"ע =ניתק לעשה= אבל כשנאבד או נשרף לוקה ואעפ"י שמפקיע‬
‫חובו לא חשיב ניתן לתשלומין א"כ ה"נ בלא תחמוד דלקח בחזקה ושילם הדמים והמוכר לא אמר רוצה אני ורק‬
‫לכשמחזיר את החפץ הוי נל"ע אבל כשנאבד או נשרף ילקה דלא הוי ניתן לתשלומין כמו במשכון ולדברי הרב המגיד‬
‫דהר"מ סותרים זא"ז והניח בצע"ג ולמשכ"ל י"ל דאף בלא אמר רוצה אני הוי לאו שאין בו מעשה‪ ,‬אולם בלא זה י"ל‬
‫בשיטת הה"מ דדוקא במשכון שאין זה לא גנב ולא גזלן [וכמו שנתבאר במש"כ הרמב"ם בספ"ג מהל' גזילה דהוי גזלן‬
‫היינו קודם שנתברר חיובו בב"ד אבל לאחר שנתברר חיובו ל"ה גזלן ואינו חייב באונסין כלל] ומאי דהוי נל"ע בהחזרת‬
‫המשכון דוקא אבל לא בתשלומי דמיו משא"כ בלאו דלא תחמוד היכא דלא אמר רוצה אני דהוי גזילה ממש ויש בזה‬
‫והשיב את הגזילה וחיוב אונסין ואעפ"י ששילם דמיו מ"מ כל זמן שהחפץ בעין הא לא קיים והשיב בתשלומי דמיו ויש‬
‫בזה ענין תשלומי ן אם נתיקר ותברא או שתי' דמשלם כדהשתא וכן אם עשה בה מעשה שינוי [ועי' בנתיבות סי' ל"ד דהוי‬
‫גזילה מחדש] וכיון דבכל גזילה יש לאו דלא תגזול ולא תחמוד ג"כ הוי נל"ע דוהשיב את הגזילה דאם כעין שגזל יחזיר‬
‫ואם לאו ישלם דמיו ואינו לוקה גם על לאו דלא תחמוד כמש"כ בס' גופי הלכות דניתן לתשלומין אינו לוקה אפי' בב'‬
‫לאוין משא"כ במשכון דאינו לא גנב ולא גזלן ואין כאן חיוב השבה דגזילה ורק השבת העבוט שלא יתוקן בתשלומי דמיו‬
‫וכ"ז דלא אמר רוצה אני אבל באמר רוצה אני שאין בזה הפקעת ממון ול"ש והשיב דהא קנה החפץ ול"ש לומר דהוי ניתן‬
‫לתשלומין ולהכי הצריך הרמב"ם לטעם דלאו שאין בו מעשה‪.‬‬
‫מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק יד‬
‫לא תחמד ] ולהלן הוא או' לא תתאוה בית רעך (דב' ה יח) לחייב ע[ל תאוה בפני עצמה ועל] חמדה בפני עצמה איזו היא‬
‫תאוה האומר לו[יי שבבב] חמדה הכובש כבושין ליטלן מנ' התאוה אד[ם סופו לחמוד שנ'] לא תתאוה ולא תחמוד מנ'‬
‫חמד אדם סופו [לגזול שנ' וחמדו] שדות וגזלו (מיכה ב ב) יכול לא יתאוה על בתו ליטלה תל' לו' אשת רעך מה אשת רעך‬
‫שהיא אסורה לך אף כל דבר שאסור לך‪.‬‬
‫אבן עזרא‪ ,‬שמות כ‪:‬יד‬
‫לא תחמוד אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה‪ ,‬איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה‬
‫עיניו‪ .‬ועתה אתן לך משל‪ .‬דע‪ ,‬כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה‪ ,‬והוא ראה בת מלך שהיא יפה‪ ,‬לא יחמוד אותה בלבו‬
‫שישכב עמה‪ ,‬כי ידע כי זה לא יתכן‪ .‬ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים‪ ,‬שיתאוה שיהיה לו כנפים לעוף‬
‫השמים‪ ,‬ולא יתכן להיות‪ ,‬כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו‪ ,‬אעפ"י שהיא יפה‪ ,‬כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא‬
‫אסורה לו‪ .‬ככה כל משכיל צריך שידע‪ ,‬כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו‪ ,‬רק כאשר חלק לו ה'‪.‬‬
‫ואמר קהלת (לאשר) ולאדם שלא עמל בו יתננו חלקו (קהלת ב‪ ,‬כא)‪ .‬ואמרו חכמים‪ ,‬בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא‬
‫מילתא אלא במזלא‪ .‬ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד‪ .‬ואחר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו‪ ,‬יותר היא‬
‫נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי‪ ,‬על כן הוא ישמח בחלקו ואל ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו‪ ,‬כי‬
‫ידע שהשם לא רצה לתת לו‪ ,‬לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ותחבלותיו‪ ,‬ע"כ יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב‬
‫בעיניו‪.‬‬
‫בבא בתרא מח‪:‬‬
‫תליוה וקדיש ‪ -‬קדושיו קדוש ין‪ .‬מר בר רב אשי אמר‪ :‬באשה ודאי קדושין לא הוו‪ ,‬הוא עשה שלא כהוגן‪ ,‬לפיכך עשו עמו‬
‫שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות אישות ד‪:‬א‬
‫אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בעל כרחה אינה מקודשת‪ ,‬אבל האיש שאנסוהו עד שקידש בעל כרחו‬
‫הרי זו מקודשת‪ ,‬ויש לאיש לקדש נשים רבות כאחת והוא שיהיה בכסף אם קידש בכסף פרוטה לכל אחת ואחת‪ ,‬ויש‬
‫לאחת מהן או לאחר לקבל הקידושין על ידי כולן מדעתן‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬אבל האיש שאנסוהו עד שיקדש בעל כרחו הרי זו‬
‫מקודשת‪ .‬א"א והוא שיאמר רוצה אני‪+.‬‬
‫רמב"ם הלכות מכירה י‪:‬א‬
‫מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח‪ ,‬אפילו תלוהו עד שמכר ממכרו ממכר בין במטלטלין בין בקרקעות שמפני אונסו‬
‫גמר ומקנה‪ ,‬אע"פ שלא לקח הדמים ב פני העדים‪ ,‬לפיכך אם מסר מודעה קודם שימכור‪ ,‬ואמר לשני עדים דעו שזה שאני‬
‫מוכר חפץ פלוני או שדה פלוני לפלוני מפני שאני אנוס‪ ,‬הרי הממכר בטל‪ ,‬ואפילו החזיק כמה שנים מוציאין אותה מידו‬
‫‪156‬‬
‫ומחזיר הדמים‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬אע"פ שלא לקח וכו'‪ .‬א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג דבשעת התלייה והמכירה לא‬
‫ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה היא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל‪+.‬‬
‫ערכין כא‪.‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' קצו‬
‫גינת אגוז עמ' קיט‬
‫לא תעוננו‬
‫נימוקי יוסף סנהדרין טז‪:‬‬
‫ובעופת ובכוכבים פירשו ז"ל דהא דחשיב הכא עופות וכוכבים היינו דומיא דהנך דחשיב לעיל כגון פתו נפלה מפיו מקלו‬
‫נפל מידו שאין בהם שום דבר חכמה אלא דברי שטות בעלמא הן אבל מי שמכיר בצפצוף העופות אין נחש שדבר חכמה‬
‫יש למכירים ושרי דאשכחן [גיטין דף מה א] ברב עיליש דאתא עורבא וא"ל עיליש ברח וערק ואתרחיש ליה ניסא אלא‬
‫דהכא לאו בהכי עסקינן אלא שהוא מנחש במזדמן לו עוף פלוני בדרך וכיוצא בו מדברי הבאי ואע"ג דגבי ישבי בנוב‬
‫אמרי' [בסנהדרין דף צה א] דאתאי יונה וכו' ואמרי' כנסת ישראל ליונה מתילא שמע מינה דוד מלך ישראל בצערא שרי‬
‫התם לאו נחש הוא דלא סמכי עליה לגמרי אלא סימנא בעלמא הוא דנקיט ליה וכהאי גוונא שרי כמו שנהגו לישא נשים‬
‫במילואה של לבנה לסימן טוב וכן אתה אומר בכוכבים שלא אסרו אלא לקבוע להם סימן לעצמו ולנחש בהם אבל מה‬
‫שאדם מכיר במערכת הכוכבים ומהלכן כגון אלו הוברי שמים החוזים בכוכבים אין זו בכלל נחש שזו חכמה גדולה וגזירה‬
‫שגזר הקב"ה מששת ימי בראשית להנהיג עולמו בכך על כן יתפלל כל חסיד לבטל ממנו גזרת המזל כי מאת אדון הכל בא‬
‫הכל ובידו לעשות ולשנות כחפצו ומצינו ברבי עקיבא [שבת דף קנו א] במאי דאמרי ליה כלדאי אברתיה והוה דאיג‬
‫אמילתא טובא ולבסוף נעשה להן נס בזכות הצדקה ומיהו רז"ל הזהירו לבל ישים אדם מחשבתו באלו הדברים ויתלה‬
‫אדם עצמו במי שאמר והיה העולם והוא בחסדיו יציל עבדיו מפגע רע ואמר על זה [פסחים דף קיג א] מנין שאין שואלים‬
‫בכלדאי ת"ל תמים תהיה עם ה' אלהיך והרמב"ם ז"ל כתב שאף חזיון הוברי שמים בדרך החכמה בכלל נחש הוא ואינו‬
‫מחוור עכ"ל‪:‬‬
‫לא תתחתן בם‪ ,‬איסור נתינים‬
‫כתובות כט‪.‬‬
‫יבמות עו‪:‬‬
‫בעו מיניה מרב ששת‪ :‬פצוע דכא כהן‪ ,‬מהו בגיורת ומשוחררת? בקדושתיה קאיואסיר‪ ,‬או דלמא לאו בקדושתיה קאי‬
‫ושרי? א"ל רב ששת‪ ,‬תניתוה‪ :‬פצוע דכא ישראלמותר בנתינה; ואי ס"ד בקדושתיה קאי‪ ,‬אקרי כאן‪ :‬גלא תתחתן בם‪ .‬אמר‬
‫רבא‪ :‬אטו התם משום קדושה ולאו קדושה הוא? דלמא מוליד בן ואזיל פלח לעבודת כוכבים;וה"מ בהיותן עובדי כוכבים‪,‬‬
‫כי מגיירי בישראל שרו‪ ,‬ורבנן הוא דגזרו בהו‪ ,‬וכי גזרו בהורבנן ‪ -‬בהנך דבני אולודי‪ ,‬אבל האי דלאו בר אולודי ‪ -‬לא גזרו‬
‫ביה רבנן‪ .‬אלא מעתה‪,‬ממזר דבר אולודי הכי נמי דאסיר‪ ,‬והא תנן‪ :‬ממזרים ונתינים ‪ -‬מותרים לבא זה בזה!אלא‪ ,‬כי גזור‬
‫רבנן ‪ -‬בכשרים‪ ,‬בפס ולים לא גזור רבנן‪ .‬הדר אמר רבא‪ :‬לאו מילתא היא‪,‬בהיותן עובדי כוכבים לית להו חתנות‪ ,‬נתגיירו‬
‫אית להו חתנות‪.‬‬
‫יבמות עח‪:‬‬
‫אמר רב חנא בר אדא‪ :‬נתינים ‪ -‬דוד גזר עליהם‪ ,‬שנאמר‪ :‬בויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם והגבעונים לא מבני‬
‫ישראל המה וגו'‪.‬‬
‫לאו שאין בו מעשה\לאו שבכללות‬
‫רמב"ם הלכות תשובה א‪:‬ב‬
‫שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל‬
‫עונות בני ישראל‪ ,‬שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות‪ ,‬בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה‪,‬‬
‫בין שהודע לו בין שלא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח‪ ,‬והוא שעשה תשובה‪ ,‬אבל אם לא עשה תשובה אין‬
‫השעיר מכפר לו אלא על הקלות‪ ,‬ומה הן הקלות ומה הן החמורות‪ ,‬החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת‪,‬‬
‫‪157‬‬
‫ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות‪ ,‬ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם‬
‫הקלות‪.‬‬
‫רמב"ם ספר המצוות שורש ט‬
‫רמב"ם ספר המצוות לא תשעה ש‪ ,‬שיז‪ ,‬שיח‪ ,‬ושיט‬
‫השגות הרמב"ן לא תעשה שיח ושיט‬
‫דרך מצוותיך לבעל משנה למלך‬
‫מגילת אסתר ולב שמח (לא לתשעה שיח)‬
‫ארץ הצבי עמ' רסח בהערה‬
‫גינת אגוז עמ' כו‬
‫ל"ג בעומר‬
‫שו"ת חת"ם סופר ח"ב יורה דעה סימן רלג‬
‫אמנם ידעתי כי שמעתי שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר בהלולא דרשב"י‬
‫ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש =לשם שמים= שכרם רב בלי ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין‬
‫מעמידין אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה מנהגם בפניהם‬
‫ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורי' כרכר בפר"ח א"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על‬
‫המקומות שעושים י"ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי' פ"ק דר"ה קמייתא בטיל אחרינייתא מוסיפי' בתמי'‪...‬‬
‫לוח הישראלי‬
‫רמב"ם הלכות קידוש החודש א‪:‬א‬
‫חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים‪ ,‬כך אמרו חכמים הראה לו‬
‫הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש‪ ,‬והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה שנאמר שמור‬
‫‪57‬‬
‫את חדש האביב‪.‬‬
‫נפש הרב עמוד שח‬
‫לוייה – בבית הכנסת‬
‫מגילה כט‪.‬‬
‫ואהי להם למקדש מעט‪ ,‬אמר רבי יצחק‪ :‬אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל‪ .‬ורבי אלעזר אמר‪ :‬זה בית רבינו שבבבל‪.‬‬
‫דרש רבא‪ :‬מאי דכתיב ה' מעון אתה היית לנו ‪ -‬אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שמד‪:‬יט‪-‬כ‬
‫מספידין תלמידי חכמים ונשותיהם בב"ה ובבית המדרש‪ ,‬אבל לא שאר העם‪.‬‬
‫חכם ואלוף וגאון‪ ,‬מכניסין אותו לבית המדרש‪ ,‬ומניחין המטה במקום שהיה דורש‪ ,‬וסופדין אותו שם‪...‬‬
‫‪ 57‬שקל החודש שם אות ג‬
‫שנא' עלת חדש בחדשו‪ .‬היינו בהתחדשותו כדמתרגמינן באיתחדתותיה וזה שייך רק בחדשי הלבנה שהם מתחדשים כל‬
‫חדש אבל חדשי החמה אין מתחדשים כלל ואין ניכר בהם שום חידוש אלא שחלקו השנה לי"ב חלקים‪:‬‬
‫‪158‬‬
‫חכמת אדם קנה‪:‬יח‬
‫ורע עלי המעשה שראו שעשו כן לאדונינו מרנא רבנא רבן של כל בני הגולה מחותני ר' אליהו חסיד שהיה ידוע ומפורסם‬
‫לכל העולם לגאון וחסיד ויחיד בדורו ממנו למדו לעשות כן גם למי שרוצין לכבדו ועליהם נאמר (עיין ירמיהו ב'‪ ,‬ז')‬
‫ותבואו ותטמאו את מקדשי ובודאי גורמים רעה למת בזה וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת בבית הכנסת ובבית‬
‫המדרש‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות בית הכנסת סימן קנא‬
‫לחתום "הכהן"‬
‫פתחי תשובה אבן העזר סימן קכט ס"ק טו‬
‫הכהן או הלוי ‪ -‬כ תב בס' ג"פ סקל"ה משמע דכותבין בה"א הכהן או הלוי מיהו אם כתבו כהן או לוי בלא ה"א ליכא‬
‫קפידא בזה ולכתחילה נכון לכתוב כמנהג חתימתו ועלייתו לס"ת‪ .‬ויש מן הלוים שחותמין לבית הלוי אם כתבו כך בגט‬
‫כשר בדיעבד אך לכתחלה יכתבו הלוי אף שחותם עצמו לבית הלוי ע"ש‪:‬‬
‫נפש הרב עמ' רס ורצה‬
‫ארץ הצבי סוף סימן טז‬
‫לה יטמא‬
‫סוטה ג‪.‬‬
‫זבחים ק‬
‫סוכה כו‬
‫לה יטמא – הותרה או דחויה‬
‫ברכות יט‪ ,:‬רש"י ותוספות שם‬
‫יומא ז‬
‫שיעורים לזכר אבא מרי – טומאת כהנים לשבעה קרובים‬
‫ל"ט מלאכות – מידות שהתורה נדרשת בהם‬
‫דברי מנחם (כשר) ח"ב עמ' א (‪ )Hebrewbooks Link‬בענין ל"ט מלאכות‬
‫לידה בעזרת רופאים‪ ,‬יוצא דופן‪ ,‬מילה בשבת‬
‫‪159‬‬
‫דעת הגרי"א הענקין – הפרדס תשרי תשל"ב‬
‫(קישור) ‪58‬‬
‫לימוד דינים מפסוקים בנביאים וכתובים‬
‫העמק שאלה ח"א‪ ,‬שאלתא ח אות י‬
‫לימוד הרפואה על ידי ניתוח מתים‬
‫דעת הגאון רב שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל‬
‫רמב"ן דברים פרשת שופטים ‪ -‬כי תצא פרק כא פסוק כב‬
‫ולא תטמא את אדמתך‪ .‬על דעת רבותינו איננו טעם בלבד‪ ,‬בעבור שלא תטמא את אדמתך‪ ,‬שא"כ יהיה מותר בחוצה‬
‫לארץ‪ ,‬אבל ה וא לאו שני‪ .‬והנה המלין התלוי או אפילו המת בארץ עובר בשני לאוין ועשה‪ ,‬ובחוצה לארץ בעשה ולא‬
‫תעשה אחד‪ ,‬שהוא למד מן התלוי‪ ,‬כאשר פירשתי‪ .‬ומן הלאו הזה קבר יהושע מלכי כנען ביומן‪ ,‬אע"פ שאין בתלייתן‬
‫הקללה שהזכירו רבותינו במגדף ועובד ע"ז‪ ,‬אבל היה בהם משום טומאת הארץ‪ ,‬או שחשש לקללת אלהים מן המשל של‬
‫שני האחים‪ ,‬כאשר פירשתי‪:‬‬
‫ארץ הצבי עמ' צ‬
‫בעקבי הצאן עמ' רכו‬
‫לכתחילה דאורייתא‬
‫תוספות נדה סו‪ :‬ד"ה כל הראוי לבילה‬
‫בעקבי הצאן סימן טו‬
‫גינת אגוז סימן א‬
‫לעבור כנגד המתפלל‬
‫שלחן ערוך אורח חיים סימן קב סעיף ד‬
‫אסור לעבור כנגד המתפללים בתוך ד' אמות‪ ,‬ודווקא לפניהם‪ ,‬אבל בצדיהם מותר לעבור ולעמוד‪.‬‬
‫ודוקא כו'‪ .‬לשון הטור וכ"כ תר"י ועיין זוהר ח"א קל"ב א'‪:‬‬
‫‪58‬‬
‫ע"ע במש"כ הרב י‪ .‬דוד בלעיך בביאור דבריו‬
‫‪160‬‬
‫הזוהר לפרשת חיי שרה (ח"א קל"ב‬
‫ע"ב) ‪59‬‬
‫ומאן דצלי אסיר למעבר ארבע אמות סמיך ליה ואוקמוה להני ארבע אמות לכל סטר (צד) בר לקמיה"‪.‬‬
‫עליות אליהו (ביוגרפיה)‬
‫לעולם בהם תעבודו‬
‫קידושין יז‪:‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬עבד עברי ‪ -‬עובד את הבן ואינו עובד את הבת‪ ,‬אמה עבריה ‪ -‬אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת‪ ,‬הנרצע‬
‫והנמכר לעובד כוכבים ‪ -‬אינו עובד לא את הבן ולא את הבת‪ .‬אמר מר‪ :‬עבד עברי ‪ -‬עובד את הבן ואינו עובד את הבת‪.‬‬
‫מנהני מילי? דתנו רבנן‪ :‬גועבדך שש שנים‪ ,‬לך ‪ -‬ולא ליורש; אתה אומר‪ :‬לך ‪ -‬ולא ליורש‪ ,‬או אינו אלא לך ‪ -‬ולא לבן?‬
‫כשהוא אומר‪ :‬דשש שנים יעבד ‪ -‬הרי לבן אמור‪ ,‬הא מה אני מקיים ועבדך שש שנים? לך ‪ -‬ולא ליורש‪ .‬מה ראית לרבות‬
‫את הבן ולהוציא את האח? מרבה אני את הבן‪ ,‬שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה‪ .‬אדרבה‪ ,‬מרבה אני את האח‪,‬‬
‫שכן קם תחת אחיו ליבום! כלום יש יבום אלא במקום שאין בן‪ ,‬הא יש בן אין יבום‪ .‬אלא טעמא דאיכא הא פירכא‪ ,‬הא‬
‫לאו הכי ‪ -‬אח עדיף‪ ,‬ותיפוק לי דהכא תרתי והכא חדא! שדה אחוזה נמי‪ ,‬מהאי פירכא הוא דקא נפקא ליה לתנא כלום‬
‫יש יבום אלא במקום שאין בן‪.‬‬
‫בעקבי הצאן סימן‬
‫לעמוד בפני ההולכים לעשות מצוה‬
‫פירוש ר' עובדיה מברטנורא מס' בכורים ג‪:‬ג‬
‫וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים לפניהם – אע"ג דאין בעלי אומניות חייבים לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה‬
‫שעושים במלאכתן כדי שלא יתבטלו ממלאכתם‪ ,‬מכל מקום היו חייבים לעמוד מפני מביאי ביכורים דחביבה מצוה‬
‫בשעתה‪ ,‬ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה‬
‫לעקל בית הבד‬
‫סנהדרין כו‪.‬‬
‫תוספות סנהדרין כו‪ .‬ד"ה לעקל‬
‫שבת ע‪ ,.‬עג‪:‬‬
‫מכות כא‪:‬‬
‫מהרש"ל‬
‫מהרש"א‬
‫לפני עור בעבודה זרה ואבוזרייהו‪ ,‬חטא אהרן‬
‫סנהדרין עד‪:‬‬
‫והא אסתר פרהסיא הואי! ‪ -‬אמר אביי‪ :‬אסתר קרקע עולם היתה‪ .‬רבא אמר‪ :‬הנאת עצמן שאני‪ .‬דאי לא תימא הכי ‪ -‬הני‬
‫קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו? אלא הנאת עצמן שאני‪ .‬הכא נמי‪ :‬הנאת עצמן שאני‪.‬‬
‫מגילה יג‪:‬‬
‫‪ 59‬ע"ע מש"כ באתר שטייגן ודברי הפוסקים שהביאו שם‬
‫‪161‬‬
‫ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת‪ ,‬תנא משום רבי מאיר‪ :‬אל תקרי לבת אלא לבית‬
‫בעל המאור (סנהדדרין יח‪ .‬בדפי הרי"ף)‬
‫‪ ...‬ושאר עבירות שבתוכה שלא בשעת השמד ובצנעא יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואע"ג דמכוין‬
‫הנכרי להעביר לישראל אבל בשעת השמד אפי' בצנעא אי נמי בפרהסיא אף שלא בשעת השמד אפי' מצוה קלה יהרג ואל‬
‫יעבור והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי דהא אסתר ג"ע‬
‫הואי ופרהסיא הואי ואפ"ה מותר להנאת עצמן ומנא תימרא דאסתר ג"ע הואי דהא אמרי' התם לקחה מרדכי לו לבת אל‬
‫תקרי לבת אלא לבית וכן נמי קואקי ודמינקי ד יהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרי להנאת עצמן ואפי'‬
‫בשעת השמד הלכך נכרית נמי דקא אונסה ליה לבר ישראל לעבירה להנאת עצמ' הוא ויעבור ואל יהרג ואפי' בפרהסיא‬
‫ואפי' בשעת השמד‪...‬‬
‫אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור‬
‫וכן בש"ד אע"ג דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא‬
‫דידך סומק טפי והאי סברא איתי בכל ענין אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין‬
‫ע"ז וש"ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן והא דאמר רבא האי נכרי דא"ל‬
‫לישראל קטול אספסתא וכו' בשעת השמד או בפרהסיא עסקי' דאי שלא בשעת השמד ובצנעא אפי' למקטל ולמשדא‬
‫בנהרא יעבור ואל יהרג‪...‬‬
‫מלחמת ה' שם‬
‫‪...‬ועוד דאמרי' לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר‬
‫דג"ע הות ואסור והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפ"ה אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור וא"ת שאני התם‬
‫דליכא אונסא לאיתתא ומש"ה אסור דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא‬
‫דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אע"פ שהמחלל אינו‬
‫אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי והרי בעל זה המאור עצמו ז"ל אומר כן שהרי כתב מדקאמרי' ימות ואל‬
‫תעמוד לפניו ערומה ש"מ דאפי' מהנאת פורתא בלחוד אמרי' ימות ואל יעבור אלו דבריו הא מכלל שהוא אונס גמור‬
‫לשניהם וכיון שזה אונס הוא לגבה שמעינן מינה שג' עבירות האמורות אסורות להנאת עצמן‬
‫וכן נמי הא דאמרי' בפסחים בכל מתרפאין חוץ מג"ע וכו' בכה"ג הוא אם העלה לבו טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס‬
‫הוא ואפ"ה אין מתרפאין בג"ע ואע"ג דאיכא אונס ולהנאת עצמן וכן הא דאמרי' בפרק יוה"כ עוברה שהריחה בשר קדש‬
‫או בשר חזיר מאכילין רוטב עצמו שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע וש"ד להנאת עצמן היא דומיא‬
‫דעוברה ואפ"ה בהני ג' אסור‪...‬‬
‫וש"מ אף להנאת עצמן לא הותר מכללה תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אע"פ‬
‫שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם‬
‫והא דאמרי' גבי אסתר דלהנאת עצמן מותר משום דלאו ג"ע הוא וכדאקשי' בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ולא אקשי‬
‫ג"ע הואי משום דלא מיקרי ג"ע אלא בנערה המאורסה שזנתה א"נ א"א אבל נכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי ג"ע‬
‫דלאו מיתות ולא חייבי כריתות נינהו לא אתיא מנערה המאורסה דקרא וחייבי לאוין כדמפורש בשמעתא לעיל מיהו‬
‫מעובדא דאמרי' לעיל מסתברא דישראל הבא על הנכרית מיקרי ג"ע משום דקנאין פוגעין בו וה"ל כחייבי מיתות דשייך‬
‫בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת מן הנכרי אין פוגעין בה קנאין ובפ' אין מעמידין אמרי' דבזנות‬
‫בית דינו של שם גזרו ולא משכח ליה קרא אחרינא לאיסורא וכל אותו מעשה דרך זנות היה שהרי מקבץ הכל ובועל‬
‫וא"ת שהיה לאסתר דרך חתנו ת אין חתנות באונס ואף החתנות עצמו ושאר עבירות הוא ולאו ג"ע הוא כדפרישית‬
‫והטעם שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לע"ז אבל נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א‬
‫כדאיתא בפ' החולץ ולפיכך אין קנאין פוגעין בה הלכך אע"פ שהאשה להנאת עצמה מותרת איש אסור אפי' להנאת‬
‫נכרית ואפי' בצנעא וא"צ לומר להנאת רשעה בת ישראל האסורה עליו איסור ערוה וכן היא להנאת רשע האסור לה‬
‫ערוה שלא התירו להנאת עצמן אלא שאר עבירות בפרהסיא‬
‫ונ"ל דמאן דגריס באגדה דאסתר אשת איש הואי כדאמרי' שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו‬
‫של מרדכי ודריש כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך סבר לה כאביי וטעמא דקרקע עולם דההוא טעמא שייך אפי'‬
‫בא"א אבל רבא דפריש משום הנאתן ליתיה לטעמא אלא בשאר עבירות דפרהסיא ובגמ' לא דייקינן בה באישות כלל דלא‬
‫מסיימא לן ולא סבירא לן אגדתא דרב ירמיה בר אבא דהתם ויש לומר כדברי בעל המאור ז"ל דנבעלת לנכרי אין שם‬
‫מיתה ולא כרת אע"פ שהיא א"א ואע"פ שהוא חייב מיתה משום דאשת רעהו כתיב הלכך ליכא אלא שאר עבירות‬
‫בפרהסיא וכדמפרש בגמ'‪...‬‬
‫רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן קפא‪:‬ו‬
‫‪162‬‬
‫אסורה להקיף פאת ראש האיש‪ .‬לענ"ד דזהו לכאורה לכ"ע יהיה אסור משום לפני עור דמכשלת להא שניקף‪ .‬ואף היכא‬
‫דהו"מ לגלח בעצמו מ"מ הוי איסור דרבנן כמ"ש תוס' ריש שבת‪ .‬ואולי י"ל דבזה ליכא איסור מדין מצוה להפרישו‬
‫דאדרבה במה שהיא מגלחת אותו בזה מפרישתו דאם לא היתה מגלחת אותו היה מגלח בעצמו והיה עובר בב' לאוין‬
‫דניקף ומקיף וע"י שהיא מגלחת מפרישתו מלאו דמקיף‪ .‬ובמגלחת לקטן לכאורה מדחזיה דר"ה מניח לאשתו לגלח בניה‬
‫הקטנים מוכח דליכא איסור כלל‪.‬‬
‫שולחן ערוך יורה דעה קנז‪:‬א בהג"ה‬
‫אבל אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט‪ ,‬יד) יעבור ואל יהרג‪( .‬ר"ן פרק כ"ש ופרק בן סורר ומורה)‬
‫לפני עור – להאכיל מי שלא יברך‬
‫שלחן ערוך אורח חיים קסט‪:‬ב‬
‫לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך‪ ,‬ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה (הר"י ס"פ אלו דברים)‪.‬‬
‫מגן אברהם קסט‪:‬ו‬
‫ויש מקילין ‪ -‬ו נ"ל דאם יודע בודאי שלא יברך אסור‪ ,‬ועיין ב"י והב"ח כ' וז"ל דוקא בנטילת ידים אסור דתיכף בשעה‬
‫שנו תן ידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אחר כך לא יברך מה עלינו‬
‫לעשות‪:‬‬
‫שו"ת מנחת שלמה ח"א סימן לה‬
‫לפני עור למומר ועכו"ם בחד עברא דנהרה‬
‫רא"ש שבת א‪:‬א‬
‫יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ‪ .‬כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים‪ .‬פשט העני‬
‫את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור‪ .‬פשט בעל הבית את ידו‬
‫לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעה"ב חייב והעני פטור‪ .‬פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית‬
‫מתוכה או שנתן ל תוכה והוציא שניהם פטורין‪ .‬פשט בעה"ב את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס‬
‫שניהן פטורין‪ .‬הני תרי בבי בתרייתא דקתני בהן שניהן פטורין פטור אבל אסור קאמר דהוי שנים שעשאו זה עוקר וזה‬
‫מניח ואסור מדרבנן‪ .‬ותרי בבי קמייתא דקתני בהן בעה"ב פטור והעני פטור מפרש בגמרא (דף ג א) דפטור ומותר לגמרי‬
‫משום דלאו מידי קעביד‪.‬‬
‫וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן‬
‫החי לבני נח‪ .‬ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור‬
‫לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז (דף ו ב) דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי‬
‫דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו דמ"מ איסורא דרבנן איכא דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו‬
‫כ"ש גדול שלא יסייע לו‪.‬‬
‫‪163‬‬
‫וכי תימ א דהכא מיירי בנכרי דלא שייך ביה לפני עור והא דקתני העני חייב לסימנא בעלמא אם היה ישראל היה חייב‬
‫מ"מ איסור דרבנן איכא דתניא בשילהי פרקין (דף יט א) נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו ומשמע‬
‫דוקא כשהנכרי בחצר אבל אם היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור דנראה כנותן לו על מנת להוציא‪.‬‬
‫וי"ל דהכא מיירי כשהחפץ של הנכרי וכה"ג ליכא איסור אפילו נראה כנותן לו על מנת להוציא כיון שאין החפץ של בעל‬
‫הבית ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עו"ג וכן מסתבר כיון שאסור הוא משום מראית העין כי הרואה סבור‬
‫שנותן לו על מנת להוציא אין לחלק כי הרואה אינו מכיר של מי החפץ‪.‬‬
‫וכל זה הדקדוק אינו נראה לי דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול לא איירינן הכא‬
‫אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת‬
‫עבודה זרה ו‪:‬‬
‫רא"ש עבודה זרה א‪:‬ב‬
‫תני א ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול תימה אמאי‬
‫נקט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח טפי מנבילה לישראל בשלמא אבר מן החי לבני נח איצטריך לאשמועינן דשייך‬
‫ביה לפני עור לא תתן מכשול וי"ל דנקט כוס יין לנזיר לפי שאינו נזהר כל כך מלשתות יין כי הורגל כל ימיו בשתייתו גם‬
‫רואה את הכל שותין יין הלכך אפי' שואל בסתם לא יתנו לו אולי ישכח נזירתו וישתה אבל מותר להושיט נבילה לישראל‬
‫בסתם כל זמן שאינו יודע בודאי שהוא רוצה לאוכלה הלכך אסור להושיט למומרים דבר איסור אפי' שלהן היכא דקאי‬
‫בתרי עברי דנהרא‪:‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה קנא‪:‬א‬
‫דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום‪ ,‬אסור למכור לעובדי אותן עבודות כוכבים שבאותו‬
‫מקום‪ .‬ואם קונה הרבה ביחד‪ ,‬שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה‪ ,‬מותר‪ .‬וכן אם אומר שצריך אותם לדברים‬
‫אחרים‪ ,‬והישראל יודע שכדבריו כן הוא‪ ,‬מותר‪ .‬ודברים שאינם מיוחדים לה‪ ,‬מוכרים אותם סתם‪ .‬ואם פירש העובד‬
‫כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים‪ ,‬אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבו לעבודת כוכבים‪ .‬הגה‪ :‬אסור למכור‬
‫לעובד כוכבים מים‪ ,‬כשיודעים שרוצה לעשות מהם מים להטביל‪( .‬תא"ו ני"ז)‪ .‬היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם‬
‫מיוחדים‪ ,‬כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה‪ ,‬מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודת כוכבים‪ .‬וכן‬
‫כל כיוצא בזה‪ .‬הגה‪ :‬ודוקא לכהן או לעובד כוכבים‪ ,‬שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים‪ ,‬אבל לסתם עובד כוכבים‪ ,‬שרי‪ .‬י"א הא דאסור‬
‫למכור להם דברים השייכים לעבודתם‪ ,‬היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר‪ ,‬אבל אם יכולים לקנות במקום‬
‫אחר‪ ,‬מותר למכור להם כל דבר‪( .‬מרדכי דפ"ק דע"ז)‪ .‬ויש מחמירין‪ .‬ונהגו להקל כסברא הראשונה‪ ,‬וכל בעל נפש יחמיר לעצמו‪( .‬ר"ן שם ובתוספות‬
‫ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב)‪.‬‬
‫י"א כו' ‪ -‬דס"ל דכי הי כי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה"ה‬
‫הכא ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב אבל לפעד"נ‬
‫דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק‬
‫דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל‬
‫קטן אוכל נבילות שב"ד מצוו ים להפרישו כ"ש ישראל גדול משא"כ בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו‬
‫תדע שהרי כתב הרב בד"מ דדעת התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים כדעת המרדכי שם דשרי ול' הרא"ש רפ"ק דעבודת כוכבים‬
‫הוא כלשון התוס' שם א"כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זה את זה וכן רבינו ירוחם נתיב י"ז ריש ח"ו כתב‬
‫כדברי התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים ובנתיב י"ב ח"ג כתב כדברי התוס' רפ"ק דשבת אלא ודאי כדפי'‪:‬‬
‫דגול מרבבה שם ד"ה מה שאין כן בעובד כוכבדי וישראל מומר‬
‫הא ודאי שישראל מומר אף על פי שחטא ישראל הוא [סנהדרין מד‪ ,].‬ואם כן מה בינו לשאר ישראל לעמין להפרישו‬
‫מעבירה‪ .‬אבל נראה לענ"ד כוונת הש"ך דאף בישראל אין מצווין להפרישו כי אם כשעובר בשוגג ויש ביד איש אחר‬
‫לפרישו‪ ,‬חייב להפרישו‪ ,‬וכמו בקטן אוכל נבילות שהקטן שוגג הוא‪ ,‬ומשנה דריש פרק קמא דשבת בשוגג מיירי וכדמשמע‬
‫מדברי רש"י שם בריש שבת דף ג' ע"א סוף ד"ה פטורי דאתי וכו'‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫אבל ישראל דרוצה לעבור במזיר על איזה עבירה‪ ,‬אפילו אינו מומר גמור אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך‪,‬‬
‫ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים במומר דברו ומומר מסתמא מזיד הוא‪ ,‬ועוד דכל עובר עבירה במזיד נקרא‬
‫מומר לאותו דבר‪:‬‬
‫‪164‬‬
‫דברי הרב עמ' קע‬
‫לפני עור – לפני דלפני‬
‫עבודה זרה יד‪.‬‬
‫לבונה‪ .‬אמר רבי יצחק אמר ר"ש בן לקיש‪ :‬לבונה זכה‪ .‬תנא‪ :‬ומכולן מוכרין להן חבילה‪ .‬וכמה חבילה? פירש ר' יהודה בן‬
‫בתירא‪ :‬אין חבילה פחותה משלשה מנין‪ .‬וליחוש דלמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי! אמר אביי‪ :‬אלפני מפקדינן‪ ,‬אלפני‬
‫דלפני לא מפקדינן‪.‬‬
‫תוספות רי"ד שם‬
‫אמר אביי על ולפני עור לא תתן מכשול מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינין ראיתי מקשים כאן ממאי דאמרי' בגד‬
‫שאבד בו כלאים ה"ז לא ימכרנו לגוי דילמא אזיל ומזבין לי' לישראל‪ .‬וממאי דאמרי' בגיד הנשה שאסור ליתן לנכרי ירך‬
‫חתיכה שלא ניטל ממנה גיד הנשה שמא יחזור וימכרנה לישראל‪ .‬והא לפני דלפני הוא ונראה לי שאן זו קושיא של כלום‬
‫דהיכא מיקרי ולפני עור לא תתן מכשול‪ .‬דשרינן לפני דלפני הנ"מ כי ידע חברי' מאי קא עביד ולא מימנע כגון גוי בע"ז‬
‫ונזיר בין דידעי דאיסורא קא עבדי ולא מימנעי התם ודאי לא מיפקידינ' אלפני דלפני אבל ישראל כשר שאלו היה יודע‬
‫שהוא אסור לא היה עושה אותו ועל ידך שאתה משים מכשול לפניו הוא עושה איסור בלא ידיעה הו"ל כאלו היא‬
‫מחטיאו בידים ובכל טצדקי שבעולם הוא אסור לעשותו כגון גיד הנשה וכלאים ומאי דאמרי' בפסחים על ההיא ארבע‬
‫דחיטי דטבעא בנהרא ואסרו למוכרם לגוים כי אם קבא קבא שיכלו קודם לפסח שמא יחזרו וימכרום לישראל וישראל‬
‫עושה איסור על ידך בלא ידיעה‪[ :‬מהדות"ל]‬
‫לפני עור – מהות האיסור – בין אדם למקום או בין אדם לחבירו‬
‫מנחת חינוך מצוה רלב אות א‬
‫(א) שלא להכשיל כו' אבל ניישר כו'‪ .‬לכאורה איני מבין כונת הרהמ"ח שכת' בני ישראל הלא גם לעכו"ם הלאו דלפ"ע‬
‫כמבואר אח"ז בדבריו וש"ס מפורש הוא בע"ז וכ"מ דלא יושיט אמ"ה לב"נ ולשון הר"מ פי"ב מה' רוצח כל המכשיל עור‬
‫כו' לא כ' דוקא ישראל ולחלק ולומר דדוקא בענין דבר איסור אסור להכשיל לב"נ אבל לא לענין עצה מנלן ד"ז כיון‬
‫דהקרא קאי גם על ב"נ אם כן אף עצה במילי דעלמא גם כן אסור ואפי' לב"נ ואף שמבואר בב"ב ופסקה הר"מ הלכות‬
‫רוצח דאסור להשי' עצה טובה לנכרי מכל מקום דוקא להשיאו עצה טובה אסור אך לסלק עצמו מעצה אבל להשיאו עצה‬
‫רעה גם לב"נ אסור וא"י מנ"ל להרב המחבר ד"ז וצריך עיון‪ .‬ולכאורה צ"ע דברי המהרש"ל גבי גזל נכרי שכתב דהתורה‬
‫לישראל נתנה ולא לב"נ עיין תשובת ח"צ סימן כ"ו הלא ראינו דהתורה אסרה ליתן מכשול אף לב"נ ועיין שם בתשובה‬
‫שדחה דברי רש"ל בטעמים כאילו‪:‬‬
‫ים של שלמה בבא קמא י‪:‬כ‬
‫דין דבין גזל הגוי או גניבתו אסור‪ ,‬אפילו אי ליכא חילול השם‪ .‬ואפילו הוא כבוש תחת ידו‪ .‬אבל אבידתו מותרת‪ ,‬והוא‬
‫דליכא חילול השם‪ .‬והמחזיר ודעתו לשם שמים הרי זה משובח‪ ,‬ודין דאסור להטעות את הגוי‪ ,‬אפילו כשאינו יודע כלום‪,‬‬
‫אלא כשטעה מעצמו‪ .‬ומ"מ יאמר לו הישראל ראה שעל חשבונך אני סומך‪ ,‬וגם הפקעת הלואה אינו מותר‪ ,‬אלא כשחייב‬
‫לשל ם לו דרך מכס‪ ,‬או דרך חוב‪ ,‬אבל מה שהוא דרך מקח אסור‪:‬‬
‫מסקינן (קי"ג ע"ב) א"ר ביבי בר גידל אמר ר' שמעון חסידא‪ ,‬גזל הגוי אסורה‪ ,‬אבידתו מותרת‪ .‬גזילתו אסורה‪ .‬דאמר‬
‫קרא (דברים ז'‪ ,‬ט"ז) ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך‪ .‬בזמן שהן מסורים בידך‪ ,‬ולא בזמן שאינם מסורים‬
‫בידך‪ .‬אבידתו מותרת‪ ,‬דאמר רב חמא בר גורי' אמר רב‪ ,‬מניין לאבידת הגוי שהיא מותרת‪ .‬שנאמר (שם כ"ב‪ ,‬ג') לכל‬
‫אבידת אחיך‪ ,‬פרט לגוי‪ ,‬ונאמר ומצאתה‪ .‬משמע אפילו אחר דאתי לידיה שרי‪ .‬ונראה‪ ,‬הא דאמר לעיל בזמן שהן מסורים‬
‫בידך‪ .‬אין הפירוש בזמן שהן כבושין תחת ידך‪ .‬דהא ר' עקיבא דורש לעיל‪ ,‬דאסור גזל גוי אפי' בכבוש תחת ידך‪ ,‬דקרא‬
‫איירי בכבוש תחת ידך‪ ,‬ואפ"ה אסור לגזלן‪ .‬וכן בפ' דו"ה (לעיל ל"ח ע"א) סי' ח' גבי שור של גוי שנגח לשור של ישראל‬
‫כו'‪ ,‬שכתבו התו' (ד"ה עמד)‪ .‬למ"ד גזל הגוי אסור ניחא כו' והתם איירי בכבוש תחת ידך‪ .‬אלא נראה דהכי פירושו‪ ,‬בזמן‬
‫שהן מסורים בידך‪ .‬כלומר שצוה הקב"ה להלחם בהם‪ .‬או אפילו מלחמות רשות‪ ,‬הקב"ה נתן לך רשות להלחם עם כל‬
‫אויביכם מסביב‪ .‬אבל מי שהוא כבוש תחת ידך‪ ,‬ואינו מז' אומות‪ ,‬גזילו אסור‪.‬‬
‫וכתב הרמב"ם (ה' גזילה פ"א ה"ב) וכן הסמ"ג (לאוין קנ"ז) וכן הטו"ר (סימן שמ"ח) אחריו‪ ,‬שגניבה וגזילה שוין בין‬
‫ישראל לגוי‪ .‬וכל הגונב מגוי עובר בלאו‪ ,‬כאילו גונב מישראל‪ .‬ודבר תימא הוא בעיני‪ ,‬כי התורה בכללה ובפרטה לישראל‬
‫ניתנה‪ .‬ולכאורה נראה מהאי סוגיא‪ ,‬דדורש גזל הגוי מקראי לאיסור‪ ,‬אינו אלא אסמכתא בעלמא הוא‪ .‬ואף אם ת"ל‬
‫דדרשה גמורה היא‪ .‬מ"מ אינו אלא לאיסורא‪ ,‬אבל אינו בכלל לאו דלא תגזול‪ ,‬וכן לא תגנוב‪ .‬ורש"י פירש להדיא במסכת‬
‫‪165‬‬
‫סנהדרין פרק ד' מיתות (נ"ז ע"א ד"ה ישראל) דאינו אלא מדרבנן‪ ,‬על הא דאיתא התם סתמא דברייתא‪ ,‬דישראל בגוי‬
‫גניבה וגזילה מותר‪ ,‬ופירש רש"י משום דלא תעשוק את רעך כתיב‪ ,‬ולא גוי‪ .‬ומדרבנן הוא דאיכא למ"ד דאסר‪ ,‬משום‬
‫חילול השם עכ"ל‪ .‬ומה שכתב רש"י מפני חילול השם‪ .‬לא נראה לי כלל‪ ,‬דגזל הגוי אסור אפילו בלא חילול השם‪ .‬אבל‬
‫נראה לי‪ ,‬משום שירחיק עצמו מן הכיעור ודומה לו‪ ,‬ויאכל וישתה את שלו‪ .‬ולא ירגיל את עצמו בגניבה וגזילה‪.‬‬
‫ומסיק‪ ,‬תניא‪ ,‬רבי פנחס בן יאיר אומר‪ ,‬במקום שיש חילול השם‪ ,‬אפילו אבידתו אסור‪ ,‬פירוש‪ ,‬כגון שיוודע הדבר לגוי‪,‬‬
‫אבל היכא דליכא חילול השם אסור להחזיר לו‪ ,‬לפי שהוא מחזיק ידי הרשעים‪ .‬כן כתב הר"ם (ה' גזילה פי"א ה"ג) והסמ"ג‬
‫(עשין ע"ד) והטו"ר (סימן רס"ו)‪ .‬וכתב עוד‪ ,‬ואם החזירה כדי לקדש השם‪ ,‬כדי שיפארו את ישראל‪ ,‬שהם בעלי אמונה‪ ,‬הרי‬
‫זה משובח‪ .‬וכעין זה הביא הסמ"ג (שם) עובדא דירושלמי פרק אלו מציאות‪ .‬ורחמנא לבא בעי‪ ,‬אם דעתו לכך‪ ,‬אבל אם‬
‫דעתו בעבור שישביחו אותו‪ ,‬ולא בעבור אמונת ישראל‪ ,‬או משום שהוא אוהב את הגוי ומרחם עליו‪ ,‬אסור‪ .‬אמר שמואל‪,‬‬
‫טעותו מותרת‪ .‬כי הא דשמואל זבן מגוי מזרק של זהב בחילוף של נחושת‪ ,‬וסך המקח היה ארבע זוזי‪ ,‬ואבלע ליה חד זוז‬
‫בחושבנא‪ ,‬פירש רש"י‪ ,‬ועוד טעות אחרת‪ ,‬שעיכב זוז מדמיו‪ ,‬והטעהו בחשבון‪ ,‬וא"כ לפירושו שריא להטעות את הגוי‬
‫היכא דלא ידע‪ .‬וכן יראה מפי' התו' (ד"ה יכול) דלעיל בסי' י"ח‪ .‬וכן כתב הטו"ר בסימן שמ"ח‪ ,‬דשרי להטעותו בחשבון‪.‬‬
‫ולא נ"ל כלל להטעותו בחשבון‪ ,‬דלא שרי טעות הגוי‪ ,‬אלא בטעה מעצמו‪ .‬ואף דהפקעת הלואה שרי‪ ,‬היינו מה שאתה‬
‫חייב לשלם לו או דרך מכס או דרך חוב‪ .‬אבל מה שהוא בעת המקח‪ ,‬דומה לגוזל‪ .‬כאלו אתה לוקח את שלו בעל כרחו‪,‬‬
‫והיינו אתה גוזל זהב משלו‪ .‬ועוד נ"ל לאסור משום חילול השם‪ ,‬דשמא הגוי מכוון לבדקו‪ .‬וכן כתב הרמב"ם (הל' גזילה‬
‫פי"א ה"ד) והסמ"ג (עשין ע"ד) להדיא‪ ,‬דטעות הגוי אינו שרי אלא במוטעה מעצמו‪ .‬אבל להטעותו אסור‪ ,‬משום חילול‬
‫השם‪ .‬וכתב בהג"ה מיימונ"י (שם אות ב') שכן פי' ר"ח (וראב"ח) [וראבי"ה]‪ .‬וא"כ לפיכך צריכין אנו לפרש ואבלע ליה זוזא‬
‫בחושבנא כפי' הערוך (ערך פלז) שנתן זוז לגוי יותר‪ .‬בעבור שישמח הגוי‪ ,‬וילך מהרה‪ ,‬וכן פי' הר"ן‪ ,‬ועיקר‪ .‬כי כה"ג בודאי‬
‫שרי‪ ,‬מאחר שהגוי טעה מעצמו‪ .‬ואפילו לפי' רש"י‪ ,‬שפי' שהישראל הטעה הגוי בחשבון‪ .‬היינו משום דס"ל הפקעת הלואה‬
‫שרי‪ .‬ורש"י מדמה זה להפקעת הלואה‪ .‬מאחר שקנה ישראל המזרק במשיכה‪ ,‬נעשה עליו הד' זוז בחוב והלואה‪ ,‬ומשום‬
‫הכי שרי‪ .‬ולא גזרינן שמא יכוון הגוי לבודקו‪ ,‬כך הוא סברת רש"י‪ .‬אבל היכא שמטעה את הגוי בחשבון‪ ,‬שאינה הפקעת‬
‫הלואה‪ .‬כגון שאתה קונה ממנו כלים‪ ,‬או דבר אחר‪ ,‬ואתה מטעהו‪ ,‬שמוסיף לך במנין‪ ,‬או שאתה מטעהו‪ ,‬שמוסיף לך‬
‫דמים‪ .‬כגון שהוא קנה ממך‪ ,‬או חייב לך‪ ,‬אזי רש"י נמי מודה שהוא אסור‪ .‬דהוי גזל הגוי ממש‪ ,‬ואסור‪ .‬אפילו היכא דליכא‬
‫חילול השם‪ .‬וכן יראה לעיל סימן י"ח‪ ,‬יכול יגלום הגוי‪ ,‬שאסור להטעותו משום גזל‪ .‬ולא כפי' התו' (ד"ה יכול) שהגוי ידע‬
‫מזה‪ ,‬ועושה עצמו כאינו יודע‪ .‬דסתמא קאמר קרא (ויקרא כ"ה‪ ,‬ז') וחשב עם קונהו‪ ,‬שידקדק עמו‪ .‬וכן יראה מפי'‬
‫הרמב"ם‪ ,‬שכתב בפ"ז דהלכות גניבה (ה"ח) אסור להטעות את הגוי בחשבון‪ .‬אלא ידקדק עמו‪ ,‬שנאמר וחשב עם קונהו‪.‬‬
‫אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך‪ ,‬ק"ו בגוי שאינו כבוש כו'‪ ,‬ולא הזכיר כאן משום חילול השם‪ ,‬שמא יכוין הגוי לבודקו‪.‬‬
‫ואלו בהלכות גזילה ואבידה (פי"א ה"ה) כתב‪ ,‬שאסור להטעות את הגוי‪ ,‬משום חילול השם כו'‪ ,‬ולא יליף מקרא‪ .‬אלא‬
‫ש"מ כדפי'‪ ,‬הא דיליף מקרא אסור משום גזל הגוי‪ .‬דעבד עברי גופו קנוי לו‪ .‬וה"ה כל הדומה לזה‪ .‬ועוד יראה כפי'‪ ,‬וכמו‬
‫שכתב הרמב"ם‪ .‬דאי לפי' התו'‪ ,‬דאיירי היכא שידע הגוי כו'‪ .‬א"כ מאי פריך לר' עקיבא‪ ,‬טעמא דאיכא חילול השם‪ ,‬הא לאו‬
‫הכי שרי‪ .‬וגזל הגוי מי שרי‪ .‬ופריך מהא דיגלום עליו כו'‪ .‬ולפי התו' מאי מקשה‪ ,‬הא הכא נמי איכא חילול השם‪ .‬אלא כמו‬
‫שפי' הוא עיקר‪ ,‬וכן הערוך (ערך גלם) פי' סתמא‪ ,‬יכול יטעה הגוי בחשבון‪ .‬אבל הגוי שטעה מעצמו שרי בכל ענין‪ .‬וכי‬
‫היכא דלא יבא לידי חילול השם‪ ,‬יאמר לגוי‪ ,‬ראה שעל חשבונך אני סומך‪ ,‬וכן מוכח מעובדא חד דמסיק‪ ,‬רב כהנא זבין‬
‫מגוי מאה ועשרים חביות במאה כו'‪ .‬וא"ל חזי ד עלך קא סמכינא‪ .‬ופי' רש"י לחד פירושא‪ ,‬שהוא עיקר‪ .‬וכן פי' הרמב"ם‬
‫(שם) והר"ן‪ ,‬שהישראל אומר לגוי‪.‬‬
‫ועוד מסקינן‪ ,‬רבינא זבן בקעי עצים מן גוי אחד‪ ,‬וגוי אחר עמו‪ .‬ואמר רבינא לעבדיה‪ ,‬אייתי לי הבקעים הגסים‪ ,‬שהן‬
‫עבים‪ .‬כי הגוי שקנה עמי לא ידקדק בזה וירגיש‪ ,‬אלא מניין הבקעים יודע‪ .‬ונראה דזה נמי איירי בענין שלא זכה בהן הגוי‬
‫בקניין גמור‪ .‬אבל אי הוה בענין שזכה בהן הגוי כבר‪ .‬הוי כגזל‪ ,‬ואסור להטעותו‪ .‬עוד מסקינן‪ ,‬רב אשי הוה יתיב בספינה‪,‬‬
‫וראה אשכולות הגפן‪ ,‬שהיו תולין בזמורות חוץ לפרדס‪ .‬וא"ל לעבדיה זיל חזי אי דגוי נינהו אייתי לי‪ ,‬שמע הגוי מריה‬
‫דפרדיסא‪ ,‬ואמר דגוי שרי‪ ,‬בתמיה‪ ,‬א"ל ה"ק דגוי שקיל דמי‪ ,‬וישראל לא שקיל דמי‪ .‬ופי' התו' (ד"ה הכי) בשם ר"י שהשיב‬
‫לו האמת‪ ,‬שכך דעתו היה מתחילה‪ .‬ולא כמו שהבין הגוי‪ .‬דא"כ סבר רב אשי דגזל הגוי שרי‪ .‬ואנו ק"ל כהך תנאי דאסרי‬
‫גזל הגוי‪ .‬ואין חילוק בין גז ילה וגניבה‪ .‬וגניבה נמי איכא חילול השם‪ ,‬כשידע לבסוף עכ"ל‪ .‬ולא הבנתי דבריהם‪ ,‬במה‬
‫שכתבו איסור הגניבה משום חילול השם‪ .‬והלא גניבה וגזילה גבי גוי אסור‪ ,‬אפי' בליכא חילול השם‪ ,‬כמו גבי ישראל‪ .‬וכן‬
‫כתב הרמב"ם (ה' גניבה פ"א ה"א) אחד הגונב מישראל‪ ,‬או מן הגוי עובד ע"ז‪ ,‬עובר בלאו דלא תגנוב‪ .‬וכן כתב גבי גזל (ה'‬
‫גזילה פ"א ה"ב)‪ .‬וכן כתב הרמב"ם והטו"ר (סימן שמ"ח ‪ -‬שנ"ט)‪ .‬והרא"ש (סימן י"ב) הביא דברי התו' כצורתה‪ .‬ולא הזכיר‬
‫הא דגניבה משום חילול השם‪ .‬והר"ן כתב יישוב אחר‪ ,‬שרב אשי היה דעתו מתחילה כמו שהבין הגוי‪ .‬ומחמת שהגוים‬
‫אינם מ קפידין בכך‪ ,‬לא הוי גזל‪ ,‬אלא מחילה בעלמא‪ ,‬ודומה להפקר‪ .‬ומה שהוצרך לומר כך‪ .‬משום שהגוי היה שומע‬
‫שעשה הפרש בין ישראל לגוי‪ .‬וכן יראה פי'‪ ,‬ועוד היום שהגוים אינם מקפידים בכך‪:‬‬
‫אברבנאל דברים טו‪:‬ד‬
‫והטעם השלישי הוא אמרו כי לא יחדל אביון מקרב הארץ‪ .‬רוצה לומר ראוי הוא לכל אדם בעל שכל שלא ירע בעיניו‬
‫מעשה הצדקה כי העושר איננו ירושה לך‪ .‬ומי יודע אם תבא אתה היום או מחר לידי עניות וייטב בעיניך מעשה הצדקה‬
‫‪166‬‬
‫כי גלגל הוא החוזר בעולם ואם שלום ואמת יהיה בימיך אולי בניך או בני בניך יצטרכו לזה כי לא יחדל אביון מקרב‬
‫הארץ יהיה מי שיהי ה‪ .‬ואפשר שתהיה אתה או בניך‪ .‬ע"כ אנכי מצוך פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך‬
‫שהם שלשה הבחינות שזכר בתחלה‪ .‬מצד הקורבה‪ .‬ומצד הרחמים לאביון‪ .‬ומצד השכנות שהוא בארץ‪ .‬שדרך השכנים‬
‫להלוות ולתת זה לזה‪.‬‬
‫חכם צבי סימן כו‬
‫ראיתי מ"ש מעכ"ת בשם ה"ה מחותני מהר"א ברודא מפראג על קושית מהרש"ל על הרמב"ם דס"ל (לפי דעת מהרש"ל‬
‫לאפוקי לפי דעת הכ"מ) שגזילת וגניבת הגוי אסורה בלאו כמו של ישראל ודבר תימה הוא בעיני כי התורה בכללה‬
‫ובפרטה לישראל ניתנה עכ"ל‪ ...‬ולי דברי מהרש"ל תמוהין מאוד ומה ענין דהתורה לישראל ניתנה ולא לנכרים שהביא‬
‫מהרש"ל ומה זו קושיא להרמב"ם אטו משום לתא דידהו הוא וכי הרמב"ם סבור שהנכרי נצטווה שלא יניח לישראל‬
‫לגזלו או לגנוב ממנו והלא אנחנו נצטוינו שלא לעשות מעשים מכוערי' ולא יהא אלא גונב ע"מ למיקט או ע"מ לשלם‬
‫תשלומי כפל אף שאינו מתכוין לגנוב ולא עוד אלא שמתכוין לטובת הנגנב עכ"ז נצטוינו אנחנו שלא להרגיל עצמינו‬
‫לגנוב וכבר מצינו שני לאוין מפורשים בגוים לא תתעמר בה ומכור לא תמכרנה בכסף וכשצרין על ערי הנכרי' נצטוינו‬
‫להניח רוח אחת מבלי מצור לכל מי שירצה להמלט על נפשו כמ"ש הרמב"ם ז"ל בה' מלכים פ"ו דין ז' וכן כי תקרב אל‬
‫עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום ואף בבע"ח בלתי מדברים נצטווינו על צערם מדאורייתא למ"ד ואותו ואת בנו לא‬
‫תשחטו ביום אחד ומצות שלוח הקן יש בה עשה ול"ת ואף בצמחים נצטוינו לא תשחית את עצה וכל זה אינו בעבור‬
‫הפעול אלא בעבורינו אנחנו הפועלים לקנות בנפשנו דעות אמי תיות ומדות טובות וישרות לזכותנו לטוב לנו וז"ב מאוד‬
‫ולטעמיה דמהרש"ל תיקשי לנפשי' הא איהו גופיה ס"ל דאפשר דהנהו דרשות דואכלת את כל העמים בזמן שהם מסורים‬
‫בידך וכן וחשב עם קונהו שלא ימשכנו ויצא דרשות גמורות נינהו וכן הוא האמת לדעתי ותקשי למהרש"ל והאיך‬
‫נצטווינו במצות עשה שלא לגוזלם דמה לי מ"ע או ל"ת דכשם שהאזהרות והמניעות שבתור' אינן אלא לישראל ולא‬
‫לאומות כך החיובים והעשין אינן אלא לנו ואדרבא החיובים יותר נראה שאינן אלא לישראל כי כן לא מצינו במצות בני‬
‫נח אלא אזהרות ומניעות לבד מאברהם שיצא מהם באהבת ה' יתברך אותו ציוהו במצות המילה אלא עכ"ח אין זה ענין‬
‫לזה שהאומות לא נצטוו להיות פועלים ועושים מצות התורה אבל אנחנו נצטוינו עליהם בהרבה מצות ואף מ"ד גזל‬
‫הנכרי מותר נמי הוי תיובתיה דמהרש"ל דהא איצטריך לדידיה רעך למישרי גזל הנכרי ואי כסברת מהרש"ל דלא ניתנה‬
‫תורה אלא לישראל וכו' רעיך למה לי הא ממילא ידעינן ליה אלא וודאי אין זו סברא ודו"ק ‪...‬‬
‫גינת אגוז עמ' עא‬
‫יד מלאכי כללי התלמוד כלל שסז‬
‫לפני עור לא תתן מכשול‪ ,‬דקעבר מי שמושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח נסתפקו בלימוד הישיבה היכא שהנזיר‬
‫לא שתה אותו כוס של יין והבן נח לא אכל אותו אבר מן החי שהושיט לו אי קעבר המושיט משום לפני עור לא תתן‬
‫מכשול או לא מי נימא דכיון דלא נכשלו באיסור ע"י ההיא הושטה לא מיקרי תו מכשול או נימא כיון דסוף סוף הוא נתן‬
‫המכשול לפניהם עובר בלאו דלפני עור לא תתן מכשול אף דלא נכשלו בו‪ ,‬והנה באמת ובתמים מכח הסברא אמרתי‬
‫דמ"מ קעבר המושיט אף שלא באו על ידו לידי מכשול כיון דאנתינה קפיד רחמנא והרי נתן‪ ,‬והבאתי ראיה נכונה לדברי‬
‫מפרק אלו מגלחין [דף] י"ז א' דאיתא התם דאמתא דבי רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול אמרה ליהוי ההוא‬
‫גברא בשמתא דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול דתניא לפני עור לא תתן מכשול במכה בנו גדול הכתוב מדבר ע"כ‬
‫ופי' רש"י דכיון דגדול הוא שמא מבעט באביו והו"ל איהו מכשילו עכ"ד‪ ,‬הא קמן מבואר דמיד שהאב מכה לבנו הגדול‬
‫ונתן המכשול לפניו אז עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול הגם שאפשר שבנו לא יבעט בו ולא יכשל וכדכתיבנא ועיין‬
‫שו"ת זקן אהרן סי' פ"ח שכתב בנדון שלו וז"ל וזה הנדון לא דמי מפני שהתם הנזיר אינו עובר אלא ע"י זה אבל הכא הוא‬
‫בעצמו עבר כלל (אולי צ"ל‪ :‬כבר) משעה שיצא מבית שמעון ואין כאן משום ולפני עור לא תתן מכשול דלא אשכחן זה‬
‫אלא כשעדיין לא חטא כההיא דרודה בנו הגדול דשמתיה אמתיה דרבי כדאיתא במגלחין וכן בפושט כוס לנזיר אבל‬
‫בעובר כבר או בעובר ואתי לא מצינו דין ולפני עור ע"כ לעניינינו הרי תנא דמסייע לי דלא שייך איסור דולפני עור לא‬
‫תתן מכשול אלא קודם שחטא וכמשמעות סוגיא דפרק אלו מגלחין שהבאתי‪.‬‬
‫איברא דלכאו רה איכא למידק על זה מההיא דאמרינן בפ"ק דקדושין [דף] ל"ב א' רב הונא קרע שיראי באנפי רבה בריה‬
‫אמר איזיל אחזי אי רתח אי לא רתח ופריך תלמודא ודילמא רתח וקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומשני דמחיל‬
‫ליה ליקריה ע"כ‪ ,‬והנה ממאי דנקט הש"ס האי לישנא דדילמא רתח וקעבר וכו' משמע דכל עוד דלא רתח רבה בריה לא‬
‫היה עובר רב הונא אביו אלאו דלפני עור אף שנתן המכשול לפניו הפך הנראה בהדיא מההיא דמ"ק שהבאתי‪ ,‬אך אמנם‬
‫לפי האמת לא קשיא ולא מידי דמצינן שפיר לפרושי ולמימר דאה"נ דמיד דהוה קרע שיראי באנפי בריה דעבר משום‬
‫ולפני עור וכו' מש ום שמא יבא בנו לידי מכשול וכוונת המקשה נמי זו היא ודילמא רתח ומשום האי חששא שמא יבא‬
‫לידי מכשול קעבר אביו השתא בשעת קריעה אלפני עור לא תתן מכשול כיון שנתן אביו לפניו המכשול וכדין הוא‬
‫דלפרוך סתמא ולימא והרי עבר אלפני עור וכו' אלא משום דלא ידעינן מאי מכשול איכא לקרוע שיראי לפני בנו משום‬
‫הכי מפרש למילתיה וקאמר דהמכשול הוא דילמא רתח וקאמר לאבוהי מידי ברתחיה כנ"ל לפרש כי היכי דלא תיקשי‬
‫‪167‬‬
‫אאידך סוגיא דמ"ק דשם נאמר בבירור דמיד שמכה לבנו גדול עובר משום ולפני עור וכו' אע"ג דאכתי אפשר דבריה לא‬
‫ירתח ולא יחטא‪.‬‬
‫ומצאתי אח ר החיפוש עוד ראיה ברורה לדברי ממ"ש מהר"א ששון בסי' קס"ב בפשיטות גמור דאיסור הרבית הוא‬
‫בתחילת ההלואה אע"פ שהלוה לא יתן הרבית ודייק לה מקרא דכתיב את כספך לא תתן לו בנשך כלומר משעת הנתינה‬
‫שאתה מלוה אותו וכו' יעוש"ב וכתב הכנה"ג בי"ד סי' ק"ס הגהות הטור אות ו' דלדעת מהר"א ששון הנזכר אף הלוה‬
‫עובר משעת הלואה אלאו דלא תתן מכשול שנותן מכשול למלוה לעבור אלאו דלא תשימון ושכ"כ הר"ן בתשובותיו סי'‬
‫ע"ג (בדפוס רומי אך בדפוס קוסטנטינא הוא סי' פ"ט) הרי דלדעת כל הני רבוואתא קעבר הנותן המכשול משעת נתינה‬
‫אף על גב דלא בא לידי מכשול וכדכתיבנא ותו לא מידי‪:‬‬
‫לפני עור – פשוטו של מקרא‬
‫חולין ב‪.‬‬
‫‪ /‬מתני'‪ ./‬הכל שוחטין ושחיטתן כשרה‪ ,‬חוץ מחרש שוטה וקטן‪ ,‬שמא יקלקלו את שחיטתן‪ .‬וכולן ששחטו ואחרים רואין‬
‫אותן ‪ -‬שחיטתן כשרה‪:‬‬
‫חולין ג‪.‬‬
‫הכל שוחטין ואפילו כותי‪ ,‬במה דברים אמורים ‪ -‬כשישראל עומד על גביו‪ ,‬אבל יוצא ונכנס ‪ -‬לא ישחוט‪ ,‬ואם שחט ‪-‬‬
‫חותך כזית בשר ונותן לו‪ ,‬אכלו ‪ -‬מותר לאכול משחיטתו‪ ,‬לא אכלו ‪ -‬אסור לאכול משחיטתו‪...‬‬
‫רש"י שם ד"ה ואפילו כותי‬
‫מוסרין לו בהמה לכתחלה לשחוט דמצוה שהחזיקו בה היא אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט דאע"ג דהוחזקו‬
‫בה לעצמ ם אין מקפידין אם יאכלו ישראל נבילות דלית להו לפני עור לא תתן מכשול (שם ‪/‬ויקרא‪ /‬יט) אלא כמשמעו‬
‫שלא יתן אבן בדרך עור להפילו‪.‬‬
‫מנחת חינוך מצוה רלב אות ד‬
‫(ד) והוא כעובר כו'‪ .‬ואין לוקין עמ"ל פ"ג ממלוה באריכות לענין ריבית‪ .‬והנה מד' הרהמ"ח וכן מד' הר"מ נראה דפסוק‬
‫הזה דלפ"ע יצא לגמרי מפשוטו דאם נתן מכשול ממש אבן לפני עור אינו עובר כנראה מדברי הרב בתחלת דבריו וכן‬
‫ממה שכתב שאב"מ ואם זה ג"כ נכלל בלאו הוי יש בו מעשה ואי דהוא סובר דכיון דיכול לעבור בלי מעשה אין לוקין כבר‬
‫כ' כ"פ בשם השעה"מ דאם ד"ז א"א לעבור בלי מעשה הוי מעש' ולוקין מ"מ לא ידעתי כיון דמבוא' ביבמות דבכה"ת כולה‬
‫אין מקרא יוצא מידי פשוטו חוץ מהפסוק והיה הבכור והכונה כתב הרמב"ן היינו דגם פשוטו נדרש אף שכמה דברים‬
‫נרמז חוץ מפ' זה דעקרינן מפשוטו לגמרי א"כ כאן נהי דהנרמז בו אמת לא כמו הכותים וצדוקים ימ"ש המפורשים‬
‫כפ שוטו מ"מ דין זה ג"כ אמת דאסור להכשיל העור בדרך ולא ידעתי מנלן דזה המפורש אינו בכלל הלאו‪ .‬שו"ר במל"מ‬
‫פ"ד מה' מלוה ד"ה כתב הרב הכה"ג כו' כתב שם טעם דלפ"ע איתקש לחרש וגם כתיב ויראת מאלהיך כו' אבל ארור‬
‫משגה עור בדרך הוא כפשוטו‪ .‬וע"ש עוד שכתב כיון דאין בו מעשה אף דעובר על השבועה ג"כ דכתיב ארור משגה וארור‬
‫בו שבועה מ"מ אינו נפסל דהוי אין בו מעשה והו"ל כנשבע שיאכל ולא אכל ע"ש‪ .‬ולדידי צ"ע דהמקרא נוציא לגמרי‬
‫מפשוטו וא"כ אם הכשיל עור בדרך כגון שנתן מכשול לפניו אפשר ג"כ עובר על הלאו וקאי בארור א"כ לוקין ופסול‬
‫לעדות ואפ שר גם כן לעכו"ם אם הכשילו דהלאו גם עליו קאי כמבואר לעיל וצ"ע‪ .‬שו"ר בת"כ בספר קרבן אהרן הביא‬
‫שהרא"מ ושאר גדולים עמדו בזה למה הוציאו חז"ל ד"ז מפשוטו והביא דברים אלו אשר כתבנו שהובא במ"ל והוסיף‬
‫טעמים מדילי' ולדידי צ"ע דהברייתא דורש גם זה אבל אינו מוכרח שיוציאו מפשוטו דפשוטו ג"כ אמת‪ .‬אך לפמ"ש הק"א‬
‫בעצמו דלשון נתינה ל"ש רק לשון שימה ע"ש נראה דפשוטו כ"ה כמו שנדרש וצ"ע‪ .‬ועיין בתרגום אונקלוס גבי לא תתן‬
‫להעביר למולך תרגם מלת תתן כמו בלה"ק תתן וכאן פ' קדושים גבי לפ"ע לא תתן תרגם לא תשים נראה דסובר כסברת‬
‫הק"א דפי' הפסוק הוא כמו הנדרש וצ"ע‪:‬‬
‫סנהדרין לד‪.‬‬
‫אמר אביי‪ :‬דאמר קרא‪ :‬באחת דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים ‪ -‬מקרא אחד יוצא לכמה טעמים‪ ,‬ואין טעם‬
‫אחד יוצא מכמה מקראות‪ .‬דבי רבי ישמעאל תנא‪ :‬גוכפטיש יפצץ סלע‪ ,‬מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות ‪ -‬אף מקרא‬
‫אחד יוצא לכמה טעמים‪.‬‬
‫שבת סג‪.‬‬
‫‪168‬‬
‫משנה‪ .‬לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת‪ ,‬ולא בתריס‪ ,‬ולא באלה‪ ,‬ולא ברומח‪ ,‬ואם יצא ‪ -‬חייב חטאת‪ .‬רבי אליעזר‬
‫אומר‪ :‬תכשיטין הן לו‪ ,‬וחכמים אומרים‪ :‬אינן אלא לגנאי‪ ,‬שנאמר‪ :‬אוכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות ולא‬
‫ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה‪ .‬בירית ‪ -‬טהורה‪ ,‬ויוצאין בה בשבת‪ .‬כבלים ‪ -‬טמאים‪ ,‬ואין יוצאין בהן בשבת‪.‬‬
‫גמרא‪ .‬מאי באלה? ‪ -‬קולפא‪.‬‬
‫רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו‪ .‬תניא‪ ,‬אמרו לו לרבי אליעזר‪ :‬וכי מאחר דתכשיטין הן לו‪ ,‬מפני מה הן בטלין לימות‬
‫המשיח? אמר להן‪ :‬לפי שאינן צריכין‪ ,‬שנאמר בלא ישא גוי אל גוי חרב ‪ -‬ותהוי לנוי בעלמא! ‪ -‬אמר אביי‪ :‬מידי דהוה‬
‫אשרגא בטיהרא‪ ,‬ופליגא דשמואל‪ ,‬דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד‪ ,‬שנאמר‬
‫גכי לא יחדל אביון מקרב הארץ‪ .‬מסייע ליה לרבי חייא בר אבא‪ ,‬דאמר רבי חייא בר אבא‪ :‬כל הנביאים לא נתנבאו אלא‬
‫לימות המשיח‪ ,‬אבל לעולם הבא ‪ -‬דעין לא ראתה אלהים זולתך‪ .‬ואיכא דאמרי‪ ,‬אמרו לו לרבי אליעזר‪ :‬וכי מאחר‬
‫דתכשיטין הן לו‪ ,‬מפני מה הן בטלין לימות המשיח? אמר להן‪ :‬אף לימות המשיח אינן בטלין‪ .‬היינו דשמואל‪ ,‬ופליגא‬
‫דרבי חייא בר אבא‪ .‬אמר ליה אביי לרב דימי‪ ,‬ואמרי לה לרב אויא‪ ,‬ואמרי לה רב יוסף לרב דימי‪ ,‬ואמרי לה לרב אויא‪,‬‬
‫ואמרי לה אביי לרב יוסף‪ :‬מאי טעמא דרבי אליעזר דאמר תכשיטין הן לו? דכתיב החגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך‪.‬‬
‫אמר ליה רב כהנא למר בריה דרב הונא‪ :‬האי בדברי תורה כתיב! ‪ -‬אמר ליה‪ :‬אין מקרא יוצא מידי פשוטו‪ .‬אמר רב כהנא‬
‫כד הוינא בר תמני סרי שנין והוה גמירנא ליה לכוליה תלמודא‪ ,‬ולא הוה ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד השתא‬
‫מאי קא משמע לן ‪ -‬דליגמר איניש‪ ,‬והדר ליסבר‪.‬‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שורש ב‬
‫‪...‬ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה‪ ,‬שאם נאמר כי אין המדות הנדרשות מקובלות מסיני ולא נצטוינו לדרוש ולפרש‬
‫בהן את התורה א"כ הרי הן בלתי אמתיות והאמת הוא פשטיה דקרא בלבד לא הדבר הנדרש‪ ,‬כמו שהזכיר [עמ' נד]‬
‫ממאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו‪ ,‬ועקרנו שורש קבלתנו בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ורוב התלמוד אשר יוסד‬
‫בהן‪ .‬והרב חוזר ומוד ה [נו] שאין הסבה מפני שאין אמתיות‪ .‬ואם אמתיות הן מה בין המקום שהם מזכירין זה בפירוש או‬
‫בסתם‪ .‬שאם נאמר כיון שלא נכתב הדבר בתורה אינו בכלל המצות אף המוזכרות מהן בתלמוד לומר בהן דאורייתא הוא‬
‫מגזרה שוה או מריבוי אף הן לא נכתבו‪...‬‬
‫חוברת "דגל התורה" סימן עג וצג‬
‫(קישור)‬
‫שלחן ערוך יורה דעה סימן תב סעיף יב‬
‫גינת אגוז עמ' נח‬
‫לשמה בשטרות‬
‫גיטין כו‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום המלוה‬
‫מקום הלוה מקום המעות מקום הזמן שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר מקום המעות מקום השדה‬
‫ומקום הזמן מפני התקנה ר' יהודה פוסל בכולן ר' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר (דברים כד‪ ,‬א) וכתב לה‬
‫לשמה‪:‬‬
‫קידושין ט‪.‬‬
‫בעי ר' שמעון בן לקיש‪ :‬שטר אירוסין שכתבו שלא לשמה‪ ,‬מהו? הויות ליציאות מקשינן‪ ,‬מה יציאה בעינן לשמה‪ ,‬אף‬
‫הוייה בעינן לשמה‪ ,‬או דלמא הויות להדדי מקשינן‪ ,‬מה הוייה דכסף לא בעינן לשמה‪ ,‬אף הוייה דשטר לא בעינן לשמה?‬
‫בתר דבעיא הדר פשטה‪ :‬הוייה ליציאה מקשינן‪ ,‬דאמר קרא‪' :‬ויצאה והיתה'‬
‫מגדל עוז‬
‫שם הגדולים מערכת ספרים אות מ [לה] מגדל עז‬
‫[לה] מגדל עז על הרמב"ם‪ .‬הרב המחבר יש מי שכתב שהוא הריטב"א ואין זה אמת אלא הוא רבינו שם טוב ן' אברהם בן‬
‫גאון ספרדי וחיבר כתר שם טוב על שמו וכ"כ בקורא דף כ"ד שהוא תלמיד הרשב"א‪ .‬ועלה הרב מגדל עז לארץ ישראל‬
‫כמ"ש פ"ז מלולב‪ .‬ומהרש"ל השיג עליו בקמא כידוע‪ .‬ובא וראה קדושת מרן שאינו מזכירו אלא לאיזה צורך לבקיאות או‬
‫למה שמביא מתשו' לחכמי לוניל וכיוצא‪:‬‬
‫‪169‬‬
‫ים של שלמה בהקדמה למסכת בבא קמא‬
‫והמגדול עוז כתב‪ ,‬תמה אני אם יצא ההשגה מפי הראב"ד‪ .‬וכתב דבריו כמצליף‪ ,‬ומקלקל ומעות הדברים בלי טעם ורח‪,‬‬
‫ועובר בבל תשחית הדיו‪ .‬כאשר כתבתי עליו בפרק החובל סימן יו"ד‪ .‬ובכמה מקומות‪ .‬כל זה מסמיון עינים‪ ,‬שלא היה‬
‫‪60‬‬
‫מביא ראייה וזכרון לדבריו‪ .‬אפילו מעט בתכלית הקיצור היה מספיק‪ .‬ומי יבוא אחרי המלך שכבר עשהו‪:‬‬
‫מגדלי בהמה דקה בארץ ישראל‬
‫שלחן ערוך חושן משפט‬
‫תט‪:‬א ‪61‬‬
‫אין מגדלים בהמה דקה בארץ ישראל‪ ,‬מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי; אבל מגדלים בסוריא‬
‫ובמדברות שבארץ ישראל‪ .‬והאידנא‪ ,‬שאין מצוי שיהיו לישראל בארץ ישראל שדות‪ ,‬נראה דשרי‪.‬‬
‫מגילת תענית‬
‫מגילת תענית‬
‫‪/‬שמונה בניסן‪ /‬מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה‪.‬‬
‫הסכוליון שם‬
‫ואיזה חג זה יום טוב העצרת והלא לא נצרכו לכתב כל הימים הטובים שבמגלה אלא שהיו דנין כנגד בייתוסים שהיו‬
‫אומרים אי ן עצרת אלא לאחר השבת שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת‪ .‬אמרו להם חכמים שבת בראשית קרויה‬
‫שבת ויום טוב קרוי שבת שנאמר ביום הראשון שבתון ויום הכפורים קרוי שבת שנאמר תשבתו שבתכם‪...‬‬
‫אמר חד ביתוסא לרבן יוחנן בן זכאי משה אוהב היה את ישראל והיה יודע שעצרת אינה אלא יום אחד וקבעה להם‬
‫אחר השבת שיהיו נחים שני ימים זה אחר זה נטפל לו רבן יוחנן בן זכאי ואמר לו אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר עד‬
‫קדש ברנע אם משה אוהבן היה מפני מה עכבן במדבר ארבעים שנה אמר לו הרי אתה משחק בנו אמר לו שוטה שבעולם‬
‫לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם ‪ .‬אמר לו בכך אתה מוציאני אמר לו לאו כתוב אחד אומר שבע שבתות‬
‫תמימות תהיינה וכתוב אחד אומר תספרו חמשים יום הא כיצד חל להיות יום טוב בשבת מונין שבע שבתות חל להיות‬
‫אחר השבת מונין חמשים יום וכשאתה קורא וספרתם לכם ממחרת השבת ממחרת יום טוב הראשון של פסח‪...‬‬
‫בעקבי הצאן סימן יט‪ ,‬עמ' קח ‪ -‬בענין מגילת תענית‬
‫מומר דינו כעכו"ם‬
‫ש"ך יורה דעה סימן ב ס"ק טז‬
‫מומר להכעיס כו' ‪ -‬כ' מהרש"ל פ "ק דחולין סי' ו' דאפילו בפעםאחת הוי כעובד כוכבים ועיין ס"ק כ' ומשמע דעת המחבר‬
‫שהוא כעובדכוכבים ממש ושחיטתו נבילה מדינא וכן משמע בר"ן וכן בשאר אחרוניםובפרישה סט"ז והכי משמע נמי‬
‫מדברי התוס' והרא"ש שכתבו מדכתיבוזבחת ואכלת ילפינן מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא ברזביחה‬
‫לאפוקי עובד כוכבים ואוכל נבלות להכעיס עכ"ל משמע דמומרלהכעיס מימעט מקרא כמו עובד כוכבים דלא כהב"ח‬
‫שכתב דשחיטתו אינהאסורה אלא מדרבנן ואינה נבילה כו' בלא ראיה וע"ל סימן קנ"ח ס"ב דמומרלהכעיס הוי אפיקורוס‬
‫ובאפיקורוס כתב רמב"ם פ"ד דהרי הוא כעובדכוכבים ושחיטתו נבילה ועיין בב"ח ס"ס זה‪:‬‬
‫‪ 60‬ע"ע במש"כ שם במסכת יבמות‪ ,‬פ"ו‪ ,‬סימן כ'‪ :‬ומה אעשה עם המשובש בעל מגדול עוז‪ ,‬שכתב שאף רש"י כיון לפירושו‪,‬‬
‫והוא ממש היפך פירושו‪ ,‬ומה יפה דברי המ"מ‪ ,‬שאמר‪ ,‬שנדחק לפירוש זה‪ ...‬ובמסכת כתובות‪ ,‬פ"ג‪ ,‬סימן ז'‪ :‬ואל תשגיח‬
‫במה שרצה בעל מגדול עוז ליישבו‪ ,‬ואמר שפסק כר"מ‪ ,‬כי לא ראה באור השכל‪ ,‬כאשר כתבתי עליו בפ' החובל‪ ...‬ובבא‬
‫קמא פ"ח סי' י'‪ :‬והמגדול עוז האריך בפלפול לישבו‪ ,‬בדברים שאין בהם ממש‪.‬‬
‫(א"ה‪ :‬ע' במש"כ הרדב"ז בהקדמתו לספר שופטים)‬
‫‪61‬‬
‫וכ"כ ביורה דעה סימן קנח סעיף א‪ ,‬ובסימן שי סעיף ג‪ ,‬ובחושן משפט סימן תכה סעיף ה‬
‫‪170‬‬
‫ארץ הצבי עמ' קכד‬
‫רמב"ם הלכות תשובה ג‪:‬ז‬
‫חמשה הן הנקראים ה מינים‪ :‬האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג‪,‬והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר‪,‬‬
‫והאומר שיש שם רבון אחדאבל שהוא גוף ובעל תמונה‪ ,‬וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל‪ ,‬וכןהעובד כוכב או‬
‫מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים כל אחדמחמשה אלו הוא מין‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬והאומר שיש שם רבון אחד‬
‫אלא שהואגוף ובעל תמונה‪ .‬א"א ולמה קרא לזה מין וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזוהמחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי‬
‫האגדות המשבשות אתהדעות‪/ .‬השגת הראב"ד‪ /‬וכן האומר שאינו לבדו הראשון‪ .‬א"א כאותו שאמר אלהיכםצייר גדול היה אלא שמצא לו סמנים‬
‫גדולים תהו ובהו חושך ומים ורוח ובהם עשהמה שעשה‪+.‬‬
‫חזון איש יורה דעה ב‪:‬טז‬
‫קובץ הערות ביאורי האגדות על דרך הפשט‬
‫יב‪:‬ח‪-‬ט ‪62‬‬
‫מוסיפין על העיר‬
‫שבועות יד‪.‬‬
‫מופלא סמוך לאיש‬
‫רש"י נדה מו‪ .‬ד"ה כי יפליא‬
‫רמב"ם הלכות נדרים פרק יא הלכה ד‬
‫הואיל והגיעו לשני הגדולים נדריהן קיימין‪ ,‬אע"פ שלא הביאו סימנין ועדיין לא נעשו גדולים לכל דבר‪ ,‬ודבר זה מדברי‬
‫תורה שהמופלא הסמוך לאיש הקדשו ונדרו נדר‪ ,‬אע"פ שנדריהן קיימין אם חללו נדרן או נשבעו והחליפו אינן לוקין עד‬
‫שיגדילו ויביאו שתי שערות‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות אישות פרק ב הלכה ט‬
‫הבת שילדה אחר שתים עשרה שנה אע"פ שלא ה ביאה סימן לא עליון ולא תחתון הרי זו גדולה‪ ,‬בנים הרי הם כסימנין‪.‬‬
‫חידושי ר' חיים הלוי הלכות אישות פרק ב הלכה ט‬
‫הבת שילדה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה סימן וכו' הרי זה גדולה בנים הרי הם כסימנין עכ"ל‪.‬‬
‫והנה דברי הרמב"ם האלו מבוארין ביבמות דף י"ב [ע"ב] דתני רב ביבי קמיה דר' נחמן ג' נשים משמשות במוך קטנה‬
‫וכו' שמא תתעבר ושמא תמות וכו' מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ‬
‫מצינו חמותו ממאנת וכו'‪ ,‬א"ר ספרא בנים הרי הם כסימנין ורב זביד אמר אין בנים בלא סימנין‪ ,‬ופסק הרמב"ם כר'‬
‫ספרא דבנים הרי הם כסימנין‪ .‬אלא דבפירושא דבנים הרי הם כסימנין כתבו התוס' שם דהיינו משעת עיבור יעו"ש‬
‫בסוגיא‪ ,‬ובדברי הרמב"ם הרי מבואר דסובר דהא דבנים הרי הם כסימנין הוא משעת לידה‪ ,‬וכמו שכתב הבת שילדה וכו'‪,‬‬
‫ועיין במגיד משנה שם‪ .‬והנה הנימוקי יוסף הוכיח כדעת התוס' מהא דאיתא בכתובות דף ל"ח [ע"ב] דבעי רבא יש בגר‬
‫בקבר או אין בגר בקבר‪ ,‬יש בגר בקבר ודבנה הוי‪ ,‬או אין בגר בקבר ודאביה הוי‪ ,‬ומי מעברא והתני רב ביבי קמי' דר"נ ג'‬
‫נשים משמשות במוך וכו'‪ ,‬וכי תימא דאיעברא כשהיא נערה והולידה כשהיא נערה ובשיתא ירחי מי קא ילדה והאמר‬
‫שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים‪ ,‬ואם נימא דלידת בנים הרי הם כסימנין אבל איעבורי מיעברא גם‬
‫כשהיא קטנה ואתיא לכלל לידה לכשתגדל‪ ,‬א"כ מאי קושיא אימא איעברא כשהיא קטנה והולידה כשהיא נערה‪ ,‬וקשה‬
‫על הרמב"ם שפסק דבנים הרי הם כסימנין רק משעת לידה‪ ,‬והא בסוגיא דכתובות מבואר להדיא דבנים הרי הם כסימנין‬
‫משעת עיבור‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ונראה לומר‪ ,‬דהנה הא דבנים הרי הם כסימנין הרי זהו דוקא כשילדה בן קיימא ונשארת היא חיה ועוברה חי‪ ,‬אבל‬
‫בלאו הכי אין בנים כסימנים‪ ,‬וכמבואר בסוגיא דיבמות די"ב שם תוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת לאחר הזמן הזה‬
‫היא ח יה ועוברה חי‪ ,‬אשר על כן יש להסתפק בדעת הרמב"ם דסובר דגדלותה מתחיל משעת לידה‪ ,‬אם הטעם הוא משום‬
‫דס"ל דעיבור בנים אינם בכלל סימנים כלל‪ ,‬או דנימא דבאמת גם הרמב"ם ס"ל דעיבור בנים הוא ג"כ בכלל הך דבנים הרי‬
‫‪ 62‬גם בהובא בקובץ מאמרים ח"א עמ' יא‬
‫‪171‬‬
‫הם כסימנים‪ ,‬ורק דכיון דצריכינן שתהא היא ועוברה חיים וזה נשלם רק בשעת לידה‪ ,‬על כן לא נעשית גדולה כי אם‬
‫בלידה‪ ,‬ומשום דס"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע להעשות גדולה למפרע‪ ,‬ומשום דנראה דיסוד המחלוקת של‬
‫הרמב"ם ויתר הראשונים בזה הוא‪ ,‬דלדעת כל הנך ראשונים יוכל להיות שנתעברה בבני קיימא ונעשית אז גדולה וראויה‬
‫לילד‪ ,‬ושו ב הרי היא גדולה אף אם אח"כ נתהוה שמתה האם עם העובר יחדיו‪ ,‬וממילא דלא שייך בזה כלל דין איגלאי‬
‫מילתא למפרע‪ ,‬כיון דנעשית אז בשעת העיבור גדולה בשעתה‪ ,‬והא דבעינן היא חיה ועוברה חי הוא רק לברר גדלותה‬
‫לפנינו‪ ,‬משא"כ לדעת הרמב"ם הויא ההלכה דאם לא נולדו בני קיימא אח"כ אין זה בכלל סימנים כלל‪ ,‬ואף אם הא דמתה‬
‫היא והעובר נולד אח"כ מאיזו סבה שתהיה‪ ,‬מ"מ כיון דלא היה מיהת לידת בני קיימא אין זה בכלל סימנים‪ ,‬ומשום דדעת‬
‫הרמב"ם היא דכיון דההלכה נאמרה בנים הרי הם כסימנין על כן בעינן דוקא בנים‪ ,‬וכל זמן שלא נולדו אח"כ בני קיימא‬
‫אי ן זה בכלל בנים‪ ,‬ועל כן אין זה סימנים‪ ,‬ואע"ג דבשעת העיבור ראויין היו להולד בני קיימא מ"מ לא הויין בכלל בנים כי‬
‫אם דוקא בשנולדו אח"כ בני קיימא‪ ,‬אשר על כן שפיר שייך זאת לדין איגלאי מלתא למפרע‪ ,‬וכיון דס"ל דלא אמרינן‬
‫איגלאי מלתא למפרע בדין סימנין להעשות גדולה למפרע ע"כ ממילא דאינה גדולה רק משעת לידה ואילך‪.‬‬
‫ולפ"ז אם נימא כן כאופן השני שכתבנו יהא ניחא דעת הרמב"ם מהסוגיא דכתובות‪ ,‬דכיון דגם עיבור ראוי להחשב‬
‫סימנים‪ ,‬ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע על כן לא נעשית גדולה רק משעת לידה‪ ,‬א"כ כל זה הוא לענין‬
‫למפרע‪ ,‬אבל לענין להבא הרי הלידה מעידה שהיו לה סימני גדלות עוד משעת עיבור‪ ,‬וצריכה אז להיות גדולה‪ ,‬וכי עברו‬
‫על סימנים גם הששה חדשים של נערות והגיעה לבגרות‪ ,‬א"כ שפיר הויא הלידה סימני גדלות דנערות וסימני בגרות‬
‫אחת‪ ,‬וממילא דהויא בוגרת‪ .‬ויש להסביר עוד‪ ,‬דנימא דלענין חשבון הששה חדשים לא בעינן גדלות ממש‪ ,‬ורק כל‬
‫שראויה להיות גדולה בסימנים מתחילין מיד הששה חדשים שלה‪ ,‬ועל כן הכא דהלידה משלמת שתהא חשובה גדולה‬
‫בסימנים משעת עיבור‪ ,‬ורק משום דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע הוא דאינה נעשית גדולה רק משעת לידה‪ ,‬א"כ הא‬
‫מיהא דהששה חדשים מתחילין מיהא מיד משעת עיבורה דהוא שעה שראויה להיות גדולה‪ ,‬וממילא דבשעת לידה שכבר‬
‫עברו עליה הששה חדשים שמשעת עיבורה‪ ,‬נעשית אז נערה ובוגרת כאחת‪ .‬אשר על כן שפיר קאמר הגמ' דלא מצינו בגר‬
‫בקבר משום הך טעמא דבנים הרי הם כסימנים‪ ,‬דנהי דעד לידתה הרי היא עדיין קטנה‪ ,‬אבל מ"מ לאחר לידתה כבר באו‬
‫סימני גדלות דנערות וסימני בגרות ביחד‪ ,‬וכבר היא בוגרת משעת לידתה‪.‬‬
‫ולפי מה שנתבאר צ"ע‪ ,‬אם הא דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע הוא על כל דין הבאת סימנים של הבנים‪ ,‬וגם הדין‬
‫סימנים שיש בבנים ג"כ אינו מתחיל רק משעת לידה‪ ,‬ומטעמא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬או דנימא דכל זה לא‬
‫שייך אלא לענין עצם הגדלות שבא ע"י הסימנים שתעשה גדולה‪ ,‬ע"ז הוא דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬ואינה‬
‫נעשית גדולה רק משעת לידה‪ ,‬שאז הוא דנגמר דין הבאת סימנים‪ ,‬אבל לענין דין הבאת סימנים עצמן שפיר אמרינן‬
‫איגלאי מלתא למ פרע‪ ,‬ויש בה דין בנים הרי הם כסימנים גם משעת עיבור‪ .‬אשר אם נימא כן הרי יתישב דעת הרמב"ם‬
‫מהסוגיא דכתובות בפשיטות‪ ,‬משום דנימא דהששה חדשים תלויין רק בדין סימנים ולא בעצם הגדלות‪ ,‬ומאימתי שיש‬
‫בה סימני גדלות מתחילין להחשב הששה חדשים של בגרות‪ ,‬וא"כ כיון דגם לדעת הרמב"ם ע"י הלידה שלבסוף נשלם‬
‫הדין סימנים של העיבור‪ ,‬ואיגלאי מלתא למפרע דהביאה סימנים משעת עיבור‪ ,‬ורק דעל עצם הגדלות הוא דלא אמרינן‬
‫איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬וגדלותה מתחיל משעת לידה‪ ,‬אבל הא מיהא איגלאי מילתא למפרע דהיה הבאת סימנים ממש‬
‫בשעת עיבור‪ ,‬על כן ממילא דחשבו ן הששה חדשים דתלוי רק בהבאת סימנים לחוד הוא מתחיל משעת עיבורה‪ ,‬דאז הוא‬
‫הבאת סימנים‪ ,‬ושפיר קאמר הגמ' דלא מצינו בגר בקבר משום דבנים הרי הם כסימנים‪ ,‬כיון דבשעה שילדה איגלאי‬
‫מלתא למפרע דהביאה סימנים עוד בשעת עיבורה וכבר עברו הששה חדשים והרי היא בוגרת בלידתה‪.‬‬
‫ובאמת שלפי זה י"ל דהא דאינה נעשית גדולה אינו תלוי כלל בדין איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬כי אם שכך הוא מעיקר דינם‪,‬‬
‫דכיון דהלידה משלמת את שם בנים כסימנים שיהיו סימנים‪ ,‬א"כ ממילא כך הוא דינם שמשעת עיבור הם סימנים‬
‫להעשות גדולה בשעת לידה‪ ,‬ומאחר דחשבון ששה חדשים דבגרות תליא רק בדין סימנים לבד‪ ,‬א"כ ממילא דכל שילדה‬
‫בני קיימא איגלאי מלתא למפרע שכבר הותחלו הששה חדשים מזמן עיבורה‪ ,‬וכבר שלמו בימי עיבורה‪ ,‬ובלידתה היא‬
‫נעשית נערה ובוגרת כאחת‪ ,‬ושפיר ניחא דברי הגמ' דלא משכחת לה לידה בעודה נערה‪.‬‬
‫ותירוץ זה נראה יותר מרווח‪ ,‬דבאמת הסוגיא דכתובות אכתי צ"ע‪ ,‬לפי המבואר בדברי הרמב"ם שם דרק אם ילדה אחר‬
‫י"ב שנה הוא דנעשית גדולה‪ ,‬אבל בתוך י"ב שנה אינה נעשית גדולה אף בלידה‪ ,‬וא"כ הא שוב קשה דהא מצינו‬
‫להאיבעיא דבגר בקבר כשנתעברה תוך י"ב שנה דאכתי קטנה היא ותיכף כשנעשית בת י"ב ילדה‪ ,‬ואין כאן ששה חדשים‬
‫בשעת לידה‪ ,‬דאכתי נערה היא ולא בוגרת‪ .‬וצ"ל דגם לדעת הרמב"ם הא דאינה נעשית גדולה בתוך י"ב שנה הוא משום‬
‫דלדין גדלות צריכינן גם שנים‪ ,‬אבל אה"נ דדין סימנים לא פקע מהבנים אף בתוך י"ב שנה‪ ,‬וחשיבי גם אז סימנים גמורים‬
‫של גדלות‪ ,‬ורק דאכתי קטנה היא משום חסרון שנים‪ ,‬וא"כ כל זה הוא לענין עצם הגדלות דאית בה דין שנים‪ ,‬אבל לענין‬
‫חשבון הששה חדשים דנתבאר דלא תליא בגדלות כי אם בהבאת סימנים‪ ,‬וא"כ נימא דלא איכפת לן כלל בשנים‪ ,‬וכיון‬
‫דגם תוך י"ב שנה הויין הבנים סימנים גמורים של גדלות‪ ,‬שפיר מתחילין אז הששה חדשים שלה ועולין לחשבון להעשות‬
‫בוגרת‪ ,‬אף אם עדיין קטנה היא בשנותיה‪ ,‬ולפ"ז שפיר מתישבא הסוגיא דכתובות דלא מצינו בגר בקבר‪ ,‬משום שכבר‬
‫נשלמו הששה חדשים בעת עיבורה ולעולם היא בוגרת בשעת לידה וכמו שנתבאר‪ .‬ועכ"פ הא מבואר מזה דדין חשבון‬
‫ששה חדשים אינו תלוי בגדלות כי אם בהבאת סימנ ים של גדלות‪ ,‬א"כ הא אין אנו צריכין למה שכתבנו למעלה דהששה‬
‫חדשים מתחילין משעה שראויה להיות גדולה‪ ,‬ומשום דהא דלא אמרינן איגלאי מלתא למפרע אינו מועיל לענין חשבון‬
‫‪172‬‬
‫הששה חדשים‪ ,‬כיון דניחא בפשיטות‪ ,‬וכמו שכתבנו דכיון דהדין סימנים של בנים חייל בשעת עיבורה‪ ,‬על כן ממילא‬
‫מתחילין אז הששה חדשים דתלויין רק בדין הבאת סימנים של גדלות‪ ,‬לא בעצם דין גדלות‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫והנה ביבמות דף פ' [ע"א] איתמר אכל חלב מבן שתים עשרה ויום אחד עד בן שמנה עשרה ונולדו בו סימני סריס וכו'‬
‫רב אמר נעשה סריס למפרע‪ ,‬ושמואל אמר קטן היה באותה שעה‪ ,‬וי"ל דפליגי דרב סובר דנעשה גדול מעצמו במה שהוא‬
‫סריס ואינו בר הבאת שני שערות ובשנים לבד הוא דנעשה גדול‪ ,‬ועל כן ס"ל דנעשה גדול למפרע כיון דהשתא כשנולדו‬
‫בו סימני סריס איתברר מילתא דלא היה אז בר הבאת שני שערות‪ ,‬ושמואל סובר דבעינן דוקא סימני סריס לגדלות‪ ,‬ועל‬
‫כן לא נעשה גדול רק משעה שנולדו בו סימני סריס‪ ,‬וגם יש לפרש דתרוויהו ס"ל דבעינן דוקא סימני סריס לגדלות‪,‬‬
‫ותרוויהו ס"ל דהסימנים ראויין לעשותו גדול למפרע‪ ,‬אלא דפליגי אם אמרינן איגלאי מילתא למפרע אם לא‪ ,‬ונראה דזה‬
‫מבואר בסוגיא שם דפריך הגמ' לרב אילונית לר' מאיר יהא לה קנס כיון דנעשית נערה למפרע‪ ,‬ועיין בתוס' שם שעמדו‬
‫דמאי פריך הגמ' דוקא לרב הלא אף לשמואל קשה כנ"ל‪ ,‬ומאי שני לן בזה אם נעשית גדולה למפרע או מכאן ולהבא הלא‬
‫עכ"פ משכחת לה נערות באילונית‪ ,‬יעו"ש בדבריהם שתירצו דדין נערות אינו אלא בששה חדשים הסמוכים לשתים‬
‫עשרה ולא כשהקטנות נמשך לאחר זה‪ ,‬אכן קשה לדעת הרמב"ם בפ"ב מה' אישות ה"ג דבכל גווני ששה חדשים שלאחר‬
‫קטנות היא נערה וא"כ הא קשה אליביה קושית התוס'‪ .‬אלא בע"כ נראה דהא דשמואל ס"ל דלא נעשה גדול למפרע הוא‬
‫משום דס"ל דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬וא"כ הדר דינא דהיינו רק לענין למפרע‪ ,‬אבל לענין מכאן ולהבא הסימני‬
‫סריס מעידין גם זה שהיתה צריכה להיות גדולה למפרע וכבר נשלמו בה הששה חדשים של נערות‪ ,‬ועל כן היא חשובה‬
‫בוגרת מיד ואין כאן שעת נערות כלל‪ ,‬ועל כן לא פריך הגמ' רק לרב דס"ל דבאמת נעשית גדולה למפרע ולא עברו עליה‬
‫עוד הששה חדשים שלה ויש לה ימי נערות‪ ,‬דלשמואל הא שפיר חשובה בוגרת מיד וכמו שנתבאר‪ .‬עכ"פ חזינן דבמקום‬
‫דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע לעשותה גדולה מ"מ כיון שראויה להיות גדולה עולין לה אלו הימים גם בקטנותה‬
‫לחשבון הששה חדשים שבין נערות לבגרות ונעשית אח"כ גדולה ובוגרת כאחת‪ ,‬וזהו להדיא כמו שכתבנו לדעת הרמב"ם‬
‫דימי עיבורה עולין לחשבון הששה חדשים אף דאינה נעשית גדולה כי אם בשעת לידה‪ ,‬ומהני זאת שתחול עליה בשעת‬
‫לידה גדלות ובגרות כאחת‪ ,‬ומיושבת היטב הסוגיא דכתובות לדעת הרמב"ם וכמו שכתבנו‪.‬‬
‫ונראה דדברינו אלו שכתבנו בדעת הרמב"ם מתישבים גם לרב דאמר נעשה סריס למפרע‪ ,‬ומשום דהרי הא דאין בגדלות‬
‫דסריס דאין איגלאי מילתא למפרע הוא רק אם דין גדלותו תלוי בהבאת סימני סריס‪ ,‬ובהסימנים האלו הוא דנעשה גדול‪,‬‬
‫ואז שפיר שייך לומר דאם אמרינן איגלאי מילתא למפרע מועילין הסימנים לעשותו גדול למפרע‪ ,‬ואם לא אמרינן איגלאי‬
‫מילתא למפרע אינן מועילין לעשותו גדול רק משעת הבאת סימנים ואילך‪ ,‬משא"כ אם נימא דלא בעינן כלל הבאת סימני‬
‫סריס‪ ,‬ודין הסריס הוא דבשנים לחוד הוא דנעשה גדול‪ ,‬א"כ הרי בשעתו ג"כ כבר נעשה גדול בשעה שהגיע לכלל שנותיו‪,‬‬
‫כיון דנתברר שהיה סריס‪ ,‬ורק דלא ידע נו מגדולתו‪ ,‬וא"כ פשיטא דנעשה סריס למפרע אף אם לא אמרינן איגלאי מילתא‬
‫למפרע‪ ,‬וא"כ הרי י"ל דרב דאמר דנעשה סריס למפרע הוא משום דס"ל דגדלותו היא בשנים לבד‪ ,‬וע"כ לא שייך זאת כלל‬
‫לדין איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬אבל אה"נ דהיכא דצריכינן לדין סימנים לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע כשמואל‪ ,‬וכמו‬
‫שכתבנו בדעת הרמב"ם‪.‬‬
‫ועוד דנראה‪ ,‬דלא דמי דין גדלות הבאה ע"י שתי שערות או ע"י בנים‪ ,‬לדין גדלות הבאה ע"י סימני סריס‪ ,‬דאף דבעינן‬
‫על כל פנים סימני סריס להעשות גדול‪ ,‬מ"מ אין בהסימני סריס דין סימני גדלות העושין אותו לגדול‪ ,‬ורק דין סימני‬
‫סריס הוא דאית בהו‪ ,‬וממילא הוא דנשאר על ידי זה בדין סריס וגדלותו‪ ,‬אבל לא דהויין סימני גדלות המחשיבין אותו‬
‫לגדול‪ ,‬וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' אישות הי"ד ז"ל אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו וכו' הוא‬
‫הנקרא סריס אדם וכשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימן לעולם עכ"ל‪ ,‬הרי להדיא דעיקר דין‬
‫סימני סריס שנעשה גדול הוי רק דין סימני סריס ולא דין סימני גדלות העושין אותו לגדול‪ ,‬דהכא בסריס אדם הרי לא‬
‫שייך כלל לומר שהוא סימן גדלות כיון דהוא בידי אדם‪ ,‬ועל כן גם סריס חמה כשנולדו בו סימני סריס דינו כן‪ .‬והכי נראה‬
‫ממה שפסק הרמב"ם בפ"ב מה' אישות שם הכ"ה ז"ל וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן‬
‫בחזקת גדולים עכ"ל‪ ,‬ולחד פירושא הוי ביאורו דנעשין גדולים אף בלא סימנים‪ ,‬יעו"ש בדברי הראב"ד והמגיד משנה‪.‬‬
‫והרי שם ג"כ ליכא סימנים של גדלות‪ ,‬דסימני אנדרוגינוס הרי הם משעת לידה ואינם שייכים לגדלות‪ ,‬אלא ודאי דכיון‬
‫שאינו ראוי לסימנים על כן מועיל לו זאת להעשות גדול ממילא גם בלא סימנים‪ ,‬והכא נמי בסריס חמה דכוותיה‪ ,‬בזה‬
‫שהוחזק לסריס הוא דנעשה גדול‪ ,‬משא"כ דין בנים הרי הם כסימנים הא הוי זאת דינא דסימני גדלות העושין אותה‬
‫לגדולה‪ ,‬ולפ"ז נראה דגם לרב דס"ל דאמרינן איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬היינו דוקא התם דעיקר דין הסימנים הוא שהם‬
‫סימני סריס והגדלות ממילא באה‪ ,‬אבל לא שיש בעיקרם דין סימני גדלות‪ ,‬ואז הוא דס"ל דאמרינן איגלאי מילתא‬
‫למפרע‪ ,‬משא"כ בבנים הרי הם כסימנים דהוי דין סימן גדלות‪ ,‬כיון דבעצם הסימנין היא דנעשה גדולה אז לכו"ע לא‬
‫אמרינן איגלאי מילתא למפרע‪ ,‬ועוד דכיון דלדעת הרמב"ם הרי גם אם נתעברה בבני קיימא ואח"כ נשתנה ומת הולד ג"כ‬
‫אינן בכלל סימנים‪ ,‬ומשום דהכל תלוי דוקא בלידת בני קיימא‪ ,‬א"כ בכהאי גוונא לא אמרינן כלל איגלאי מילתא למפרע‪,‬‬
‫ולא דמי לסריס דאיגלאי מילתא דבשעתו היה סריס חמה‪ ,‬ומיושב היטב דעת הרמב"ם לכו"ע‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫והנה הרשב"א והמגיד משנה חלוקין בדעת הרמב"ם בהא שכתב הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו'‪ ,‬דהרשב"א פי' דהוא‬
‫משום דקודם שנת י"ב אינה מתעברת בני קיימא כלל‪ ,‬והוכיח זאת מהא דאיתא בסוגיא דיבמות שם דאי לאו דבנים הרי‬
‫הם כסימנים היא מתה ועוברה מת‪ ,‬וזהו להדיא דאינה מתעברת בני קיימא כ"א בשני גדלותה‪ .‬ולפ"ז כל דברינו בדעת‬
‫‪173‬‬
‫הרמב"ם ומה שהקשינו מהסוגיא דכתובות דהא משכחת לה בגר בקבר היכא דנתעברה קודם י"ב וילדה לאחר י"ב‪ ,‬הרי‬
‫זה לא י תכן לדעת הרשב"א דקודם שנת י"ב אינה מתעברת בני קיימא כלל‪ ,‬ומיושבת הסוגיא דכתובות כמו שכתבנו‪ .‬אכן‬
‫המגיד משנה פי' דדעת הרמב"ם היא דשפיר יכולה לילד בני קיימא אף בתוך הזמן הזה וקודם שנת י"ב‪ ,‬אלא דאינה‬
‫נעשית גדולה על ידם כיון דעדיין היא קטנה בשנותיה‪ ,‬והא דתנן דאין אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה‪ ,‬היינו משום דכל‬
‫שילדה שוב אינה ממאנת אף שהיא קטנה‪ ,‬ולדעת המגיד משנה הסוגיא דכתובות צ"ע דהא משכחת לה בגר בקבר היכא‬
‫דילדה קודם שנת י"ב דעדיין קטנה היא‪ ,‬ואחר שנת י"ב נתגדלה בהבאת שתי שערות דהרי היא נערה ומתה קודם בגרות‬
‫דהבגר הוא בקבר וצ"ע‪.‬‬
‫אלא דיש להסתפק בילדה בני קיימא קודם י"ב שנה ונעשית אח"כ בת י"ב שנה‪ ,‬אם נימא דבטל מהבנים כל דין תורת‬
‫סימנים כיון דהיו בשני קטנותה‪ ,‬וכשהיא בת י"ב צריכה סימנים אחרים לגדלותה‪ ,‬או דנימא דדין סימנים לעולם לא פקע‬
‫מהבנים‪ ,‬ורק דעדיין קטנה היא משום חסרון שנים‪ ,‬אבל כשהגיעה לכלל שנותיה ונעשית בת י"ב הרי היא גדולה ע"י‬
‫הבנים שמקודם משום דינא דבנים הרי הם כסימנים‪ .‬אשר אם נימא כן הא נמצא דגם בילדה כשהיא קטנה מ"מ חשבון‬
‫הששה חדשים מתחילין עוד משעת עיבורה‪ ,‬כיון דלעולם הויין הבנים סימנים גמורים של גדלות‪ ,‬וחשבון הששה חדשים‬
‫הא תלוי רק בסימני גדלות‪ ,‬ולא בשני גדלות‪ ,‬וכמו שנתבאר למעלה בדברינו‪ .‬אשר לפ"ז מתישבת היטב הסוגיא דכתובות‬
‫גם לדעת המגיד משנה‪ ,‬דנראה דאע"ג דאיבעי בגמ' אם יש בגר בקבר אם לא‪ ,‬מ"מ הא ודאי דאין גדלות בקבר‪ ,‬ומשום‬
‫דדין גדלות הרי תלוי בסימנין דלא שייך זאת במתה‪ ,‬ואף בגוונא שהביאה סימנין מקודם‪ ,‬כגון שילדה בקטנותה‪ ,‬ואין‬
‫חסר לגדלותה רק שנים לבד‪ ,‬אבל מ"מ הרי גדלותה אח"כ הוא ע"י חלות דין סימנין שבה אז‪ ,‬ובמתה פקע מגופה גם עצם‬
‫דין החלות של סימנין‪ ,‬וממילא דאינה נעשית גדולה לאחר מיתה‪ ,‬ואין גדלות בקבר‪ .‬וגם דנראה דבלאו הך טעמא דסימנין‬
‫ג"כ לא דמי עצם שם בגרות לשם גדלות‪ ,‬דעיקר דין בגרות הוא דפקע ימי נערות ובגרות ממילא קאתי‪ ,‬וכדחזינן‬
‫דבאילונית מקטנותה יצתה לבגר‪ ,‬והיינו משום דבאילונית ליכא ימי נערות וממילא דהיא בוגרת‪ ,‬ועל כן שפיר איבעי לן‬
‫אם יש בגר בקבר כיון דהוי מילתא דממי לא‪ ,‬משא"כ בגדלות שצריך להתחדש בגופה שם גדלות‪ ,‬א"כ לא שייך זאת לאחר‬
‫מיתה דפקע מגופה כל דין חלות שם של גדלות‪ ,‬וודאי דאין גדלות בקבר‪.‬‬
‫ולפ"ז הרי מיושב היטב הסוגיא דכתובות דלא מצינו בגר בקבר‪ ,‬גם לדעת המגיד משנה‪ ,‬ומשום דגם בילדה בקטנותה‬
‫קודם שהיתה בת י"ב שנה‪ ,‬מ"מ כשהגיעה אח"כ לכלל שנותיה ונעשית בת י"ב שנה‪ ,‬כיון דנעשית גדולה ע"י הבנים‬
‫שמקודם‪ ,‬א"כ ממילא דאתחלו הששה חדשים עוד משעת עיבור הבנים שהם סימני גדלות‪ ,‬וכשילדה ונעשית אח"כ בת‬
‫י"ב הא כבר נשלמו הששה חדשים ונעשית גדולה ובוגרת כאחת עוד בחייה‪ ,‬וזה לא מצינו לאוקמי במתה קודם שנעשית‬
‫בת י"ב שנה‪ ,‬דהא אין גדלות בקבר‪ ,‬ואם אין גדלות אין בגרות‪ .‬אלא דכל זה הוא אם נימא דגם בילדה קודם י"ב שנה‬
‫מועילין הבנים שמקודם לעשותה גדולה כשתבא לכלל שנותיה‪ ,‬דאז לעולם הויין הבנים כסימנים‪ ,‬ומיושבת היטב‬
‫הסוגיא כמו שכתבנו‪ ,‬משא"כ אם נימא דכשילדה קודם י"ב פקע מהבנים דין סימנים לגמרי‪ ,‬וכשתהא בת י"ב צריכה‬
‫סימנים אחרים לגדלות‪ ,‬א"כ אכתי צ"ע הסוגיא דכתובות דהא מצינו בגר בקבר כשילדה בקטנותה וכשנעשית בת י"ב‬
‫נתגדלה ע"י שתי שערות ומתה דאכתי נערה היא ושפיר מצינו האיבעיא אם יש בגר בקבר אם לא‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫אלא דמלשון הרמב"ם אין הכרח בזה‪ ,‬דאע"ג דכתב הבת שילדה אחר י"ב שנה‪ ,‬היינו משום דעיקר דין הסימנין הוא‬
‫לאחר שבאה לכלל שנותיה‪ ,‬וגם בילדה לפני י"ב גדלותה הוא משום דהסימנים חוזרין וחלין אח"כ כשנעשית בת י"ב‪ ,‬ועל‬
‫כן נקט הרמב"ם מילתא כפשטה‪ .‬ובאמת שמעצם הסוגיא מוכרח כן‪ ,‬דהא תנן דאי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה כיון‬
‫שכבר ילדה‪ ,‬הרי דלא משכחת כלל לידה בעודה בת מיאון ואף קודם י"ב‪ ,‬ומה שתירץ ע"ז המגיד משנה דכל שילדה שוב‬
‫אינה ממאנת אף שהיא קטנה‪ ,‬הלא צ"ע ע"ז דבגמ' הרי מבואר להדיא דהא דאי אתה מוצא חמותו ממאנת הוא משום‬
‫דבנים הרי הם כסימנין‪ ,‬וע"כ צ"ל דזהו גופא טעמא דהמגיד משנה דמשילדה שוב אינה יכולה למאן משום דבנים הרי הם‬
‫כסימנים‪ ,‬ומפרש המגיד משנה דסימני גדלות לחוד מועילין שלא תוכל למאן אף שעדיין קטנה היא‪ ,‬ועכ"פ הא מיהא‬
‫דהבנים הם סימני גדלות לעולם ואף דילדה בעודה בקטנותה‪ ,‬ומיושב היטב דעת הרמב"ם עם הסוגיא דכתובות כמו‬
‫שכתבנו‪.‬‬
‫אולם קשה לפי דברי המגיד משנה דא"כ הא נמצא נלמד מתוך המשנה דאי אתה יכול לומר בחמותו שמיאנה דכל‬
‫שילדה שוב אינה ממאנת ואף שהיא קטנה‪ ,‬וא"כ למה השמיט הרמב"ם להך דינא ולא כתבו בפי"א מהל' גירושין גבי דיני‬
‫מיאון‪ ,‬ופסק שם בסתמא דממאנת עד שתהא נערה‪ ,‬ולפי דברי המגיד משנה היה לו להזכיר שם דבילדה גם קטנה אינה‬
‫ממאנת‪ ,‬כיון דהוא זה דין המפורש במשנתנו וצ"ע‪ .‬וגם צ"ע מהסוגיא דנדרים דף ל"ה [ע"ב] דפריך הגמ' קטנה בת לידה‬
‫היא‪ ,‬הרי להדיא דלא מצינו לידה בקטנה‪[ ,‬ואע"ג די"ל דהסוגיא דנדרים הא קיימא אליבא דר' יוחנן‪ ,‬ואיהו הא ס"ל בנדה‬
‫דף מ"ה [ע"א] דתוך הזמן כלאחר הזמן‪ ,‬ועל כן שפיר לא מצינו לדידיה לידה בקטנות‪ ,‬דכל שילדה אף בתוך שנת י"ב ג"כ‬
‫הרי היא גדולה‪ ,‬וקודם שנת י"ב הרי אינה מתעברת כלל אליבא דכו"ע‪ ,‬אבל לדידן דקי"ל דתוך הזמן כלפני הזמן ולא‬
‫מהני א סימנים בתוך השנת י"ב לאשוויי גדולה‪ ,‬שפיר מצינו שתלד בקטנותה בתוך השנת י"ב‪ ,‬וניחא היטב דברי המגיד‬
‫משנה‪ .‬אכן זה נראה דוחק]‪ .‬אשר מכל זה הרי נראה מוכרח בדעת הרמב"ם דקודם שהיא בת י"ב אי אפשר כלל שתלד בני‬
‫קיימא‪ ,‬וזהו שכתב הבת שילדה אחר י"ב שנה וכו'‪ ,‬אלא דלענין עיבור שפיר נוכל לומר כדעת המגיד משנה דמשכחת לה‬
‫גם בעודה פחותה מבת י"ב‪ ,‬וכפשטות לשון הרמב"ם דרק הלידה היתה לאחר י"ב שנה‪ ,‬ולענין הוכחת הרשב"א מדברי‬
‫הגמ' ביבמות שם דאי לאו דבנים הרי הם כסימנים היא מתה ועוברה מת‪ ,‬הא י"ל דכיון דבנים הרי הם כסימנים ונעשה‬
‫‪174‬‬
‫בה מעש ה גדלות על כן היא חיה ועוברה חי‪ ,‬ולא נאמר הך דהיא מתה ועוברה מת רק היכא דאינה גדולה כלל‪ ,‬משא"כ‬
‫היכא דהיא גדולה בסימנים‪ ,‬ורק משום ההלכה דחסרון שנים הוא דדינה כקטנה‪ ,‬זה אינו מעכב העיבור של בני קיימא‪,‬‬
‫ושפיר מתישבין דברי הרמב"ם כפשטן דרק הלידה היתה לאחר י"ב אבל העיבור היה קודם י"ב‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫והנה ברמב"ם פי"ט מהל' אישות הי"ד ז"ל בת הממאנת הרי היא כשאר הבנות ויש לה מזונות עכ"ל‪ ,‬ובהשגות שם ז"ל‬
‫הממאנת אין לה בת ולא בן ולא שאלו עליה אלא על עצמה וכו' עכ"ל ובמגיד משנה שם ובפ"ב ביאר דהרמב"ם לטעמיה‬
‫דס"ל דהא דבנים ה רי הם כסימנים הוא רק משעת לידה ובעודה מעוברת שפיר יכולה למאן‪ ,‬והראב"ד ס"ל כדעת יתר‬
‫הראשונים דבנים הרי הם כסימנים משעת עיבור וזהו שהשיג דממאנת אין לה בת‪ ,‬אלא דצ"ע דלמה לא השיג זאת‬
‫הראב"ד בפ"ב שם‪ ,‬דשם הוא עיקר הך דינא ברמב"ם דהרי הם כסימנים רק משעת לידה‪ ,‬ולמה השיג רק הכא בפי"ט‪,‬‬
‫וצ"ל משום דהתם בפ"ב אכתי לא ברירא מילתא בדעת הרמב"ם דאינה גדולה רק משעת לידה‪ ,‬די"ל דהא דכתב הבת‬
‫שילדה הוא משום דבעת לידה הוא דמתברר למפרע שהיה עיבור של בני קיימא‪ ,‬אבל הכא בפי"ט דמפורש להדיא בדברי‬
‫הרמב"ם דיש בת לממאנת על כן זהו שהשיג דבנים הרי הם כסימנים משעת עיבור ולא מצינו בת לממאנת‪.‬‬
‫אכן מה שנראה לומר עוד בזה‪ ,‬דבאמת גם הראב"ד ס"ל כהרמב"ם דהא דבנים הרי הם כסימנים הוא רק משעת לידה‪,‬‬
‫והשגתו היא מטעם אחר‪ ,‬והוא‪ ,‬דהנה ביסוד הדין דמיאון‪ ,‬הרי תנן ביבמות דף ק"ח [ע"א] הממאנת באיש הוא מותר‬
‫בקרוב ותיה והיא מותרת בקרוביו‪ ,‬והטעם בזה מבואר ברמב"ם בפי"א מהל' גירושין הט"ז שכתב ז"ל הממאנת אינה‬
‫מגורשת ממנו ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קדשה מעולם היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה‬
‫וכו'‪ ,‬הרי דדין המיאון הוא שמפקיע הנישואין למפרע‪ ,‬ומ"מ הרי אמרינן ביבמות שם דקטנה שנישאת בעלה זכאי‬
‫במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה‪ ,‬וגם לאחר המיאון ג"כ אין חוזרין כל הנך דינים למפרע‪ .‬וביאור הדבר נראה‪,‬‬
‫דודאי דין המיאון הוא הפקעה על עיקר הקידושין למפרע‪ ,‬אלא דמ"מ לא מהניא הפקעת המיאון לענין שנימא דגם‬
‫בשעתה קודם המיאון ל א היו הקידושין חלין וקיימין בה אז‪ ,‬כי אם רק דלאחר המיאון דיינינן לה מכאן ולהבא כאילו לא‬
‫נתקדשה מעולם‪ ,‬וע"ז הוא דמהניא הפקעת המאון‪ ,‬ועל כן לענין איסור קרובים‪ ,‬שפיר אמרינן דכיון דהשתא ע"י המיאון‬
‫הופקעו הקידושין למפרע‪ ,‬על כן שפיר היא מותרת בקרוביו והוא מותר בקרובותיה‪ ,‬כיון דדיינינן לה השתא כאילו לא‬
‫נתקדשה מעולם‪ ,‬משא"כ לענין זכותו במציאתה ומעשי ידיה והפרת נדריה שקודם המיאון‪ ,‬בזה אמרינן דמאחר‬
‫דהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים אז‪ ,‬על כן שפיר זכה בהן בשעתן ולא מהניא ע"ז כלל הפקעת המיאון‪ ,‬וכמו‬
‫שנתבאר דלענין דין הניש ואין בשעתן לא מהניא הפקעת המיאון למפרע‪ .‬אשר לפ"ז נראה בבת הממאנת דפסק הרמב"ם‬
‫דיש לה מזונות‪ ,‬מ"מ הדין בזה חלוק‪ ,‬דכל זה הוא דוקא אם זכיתה בתנאי המזונות הוא חייל קודם שמיאנה בעוד‬
‫שהנישואין קיימין אז הוא דיש לה מזונות‪ ,‬אבל אם כל זכיתה של הבת בתנאי המזונות צריך לחול רק אח"כ לאחר שכבר‬
‫מיאנה‪ ,‬אז אמרינן דכיון דהמיאון מפקיע את הנישואין למפרע‪ ,‬ומשעת המיאון דיינינן לה כאילו לא נתקדשה מעולם‪,‬‬
‫א"כ ממילא דלא תוכל עוד לזכות גם בתנאי המזונות‪ .‬אשר על כן זהו ביאור השגת הראב"ד‪ ,‬דהראב"ד ס"ל דזכית הבת‬
‫בתנאי המזונות חיילא רק לאחר שנולדה הבת‪ ,‬אבל בעודה עובר אינה שייכה עוד לזכות זה‪ ,‬ולפ"ז הא נמצא דהך דינא‬
‫דממאנת יש לה מזונות לא יתכן אלא בשנולדה קודם מיאון דאכתי הנישואין קיימין אז בשעה שנולדה‪ ,‬אבל אם מיאנה‬
‫קודם שילדה‪ ,‬דבמיאונה כבר פקעו הנישואין למפרע‪ ,‬ונמצא דבשעה שנולדה שאז הוא שעת זכיתה בתנאי המזונות כבר‬
‫דינה אז כאילו לא היו נישואין מעולם‪ ,‬ושוב לא תוכל לזכות בתנאי המזונות וכמו שנתבאר‪ ,‬וממילא דאין לה מזונות‪,‬‬
‫וא"כ כל דינו של הרמב"ם דממאנת יש לה מזונות ע"כ הוא דוקא כשנולדה הבת קודם מיאון‪ ,‬וזהו שהשיג הראב"ד‬
‫שהממאנת אין לה בת ולא בן‪ ,‬דכיו ן דאיירינן בנולדה קודם מיאון‪ ,‬וא"כ הא ודאי דאינה ממאנת כיון דבנים הרי הם‬
‫כסימנים לכל הפחות משעת לידה‪.‬‬
‫מורא אב ואם – לחלוק על אביו בלימוד‬
‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות כבוד אב ואם רמ‪:‬ב‬
‫‪ ...‬ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו בפניו‪ ,‬אפילו לומר נראין דברי אבא‪...‬‬
‫פתחי תשובה שם ס"ק א‬
‫ולא סותר את דבריו ‪ -‬עיין בספר עצמות יוסף קדושין דף ל' שכתב דהבן עם האב יכולים להקשות ולתרץ ולהסיק‬
‫‪63‬‬
‫מסקנת ההלכה ואין בזה משום סותר את דבריו ע"ש‪:‬‬
‫מוציא שם רע‬
‫ערכין טו‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫ע"ש שם בפוסקים שנחקלו בזה‪ .‬ולסיכום הדברים‪ ,‬עיין בעולמות‬
‫‪175‬‬
‫אחד שהוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל ‪ -‬נותן מאה סלע‪ .‬נמצא האומר בפיו חמור מן העושה‬
‫מעשה‬
‫תוספות סנהדרין ח‪ :‬ד"ה והביא האב‬
‫כתובות מו‪.‬‬
‫דתניא‪ ,‬רבי יהודה אומר‪ :‬אינו חייב עד שישכור עדים‪ .‬מ"ט דר' יהודה? ‪ ...‬בעי רבי ירמיה‪ :‬שכרן בקרקע‪ ,‬מהו? בפחות‬
‫משוה פרוטה‪ ,‬מהו?‬
‫סנהדרין נא‬
‫כתובות מד‪:‬‬
‫שיטה מקובצת מד‪.‬‬
‫ולא מאה סלע‪ .‬פי' שהמ וציא שם רע עליה אינו משלם מאה סלע וה"ה נמי שאינו לוקה ונקט חדא והוא הדין לאידך דהא‬
‫כי הדדי כתיבי ויסרו וענשו‪ .‬והיינו דפרכינן עלה בגמרא מלקה נמי לילקי ומאה סלע נמי לשלם‪ .‬הריטב"א‬
‫מורה היתר – מגלח בתער‬
‫שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן צו‬
‫עוד נ"ל לדון בעיק ר הדבר‪ ,‬אחר דמבואר בש"ע ‪/‬חו"מ‪( /‬סי' ל"ד) בראו קושר ומתיר בשבת ולא הודיעו לו תחילה שאסור‬
‫תולין שלא ידע שהיא מלאכה‪ ,‬א"כ י"ל דהשחתה בתער דנתפשט בעו"ה אצל הרבה לא חשב שזהו איסור כ"כ דלא משמע‬
‫להו לאינשי דאסור‪ ,‬וכאשר באמת נזכר בג"ע דהשיב להמוכיח שהרבה אנשים חשובים עושים כן‪ ,‬וכיון דבאמת פשתה‬
‫המספחת בזמנינו גם לאותן הנזהרים בשאר דברים נדמה להם דאינו איסור כ"כ‪.‬‬
‫ואף דלא התנצל עצמו כן בפני הב"ד‪ ,‬מ"מ זה אינו מגרע‪ ,‬כמ"ש בתשו' מהרי"ט (חלק אה"ע סי' מ"ג) דאפילו הוי הודאה‪,‬‬
‫מ"מ אין אדם משים עצמו רשע ולא נפסל בזה עיי"ש‪ ,‬גם הא מבואר (בסי' ל"ד סעיף הנ"ל) דצריכים להודיע שעושה זה‬
‫פסול‪ ,‬ואף דמשמע דקאי על מצחק בקוביא או גבאי אבל ברואה שמחלל שבת נזכר רק שיודיעהו שזהו מלאכה ושהוא‬
‫יום שבת‪ ,‬דהטעם דכל שמודיעים אותו שזהו מלאכה יודע ממילא שפסול לעדות‪ ,‬אבל במשחק ומוכסן דהרבה נמצאים‬
‫ורואים שאין ב"ד מוחים חושב דכשר לעדות‪ ,‬אם כן הכא נמי י"ל בגלוח זקן דרבים עושים כן‪.‬‬
‫וביותר כיון דרואין כמה פעמים שב"ד מקבלין עדות ממגולחי זקן‪ ,‬ובאמת הטעם שאין יודעים אם גולח במספרים או‬
‫בסם או בתער אבל המון עם שמבינים מה בתער ומה במספרים וסם‪ ,‬המה רואים שהב"ד מקבלין עדות מהם וחושבין‬
‫שלהב"ד ג"כ הכרה זו‪ ,‬מזה שפטו שכשרים לעדות‪.‬‬
‫וביותר י"ל שזהו פשוט דבעובר עבירה שיש בו לאו פסול לעדות וכיון דרואין דהב"ד מקבלין עדו' ממגולחי זקן ולדעת'‬
‫מכירי' הב"ד שהוא בתער מוכיחין מזה דבאמת אין בזה איסור לאו‪ ,‬ועי' תשו' רמ"א‪( ,‬סי' י"ג) שכתב הגאון מה"ו נפתלי‬
‫וז"ל‪ ,‬גם בענין פסול העד מכח מסירה והזכרת שם‪ ,‬יש צד להכשירו שקלקול קצת ראשי העיר הם תקנתם כיון שקצת‬
‫מוסרים מפורסמים נמנים להיות ראשי העיר‪ ,‬א"כ העד ראה ויתר למסור באומד דעתו דאין נקרא מסירה רק המוסר גוף‬
‫ולא ממונו ומורגלים בזה וכו' ע"ש‪ ,‬וה"נ נ"ד דבהרבה מקומו' חזינן ‪ -‬לזה אין בכחי להתיר בנ"ד וראוי לקבל גט כנלענ"ד‪.‬‬
‫מזוייף מתוכו‬
‫גינת אגוז עמ' קנ‬
‫מחזיר גרושתו מן האירוסין‬
‫יבמות פח‪:‬‬
‫צריכה גט מזה ומזה‪ .‬בשלמא מראשון תבעי גט‪ ,‬אלא משני אמאי? זנות בעלמא הוא! אמר רב הונא‪ :‬גזירה שמא יאמרו‬
‫גירש זה ונשא זה‪ ,‬ונמצאת אשת איש יוצאה בלא גט‪ .‬אי הכי‪ ,‬סיפא דקתני‪ :‬אמרו לה מת בעלך ונתקדשה‪ ,‬ואח"כ בא‬
‫בעלה ‪ -‬מותרת לחזור לו; התם נמי נימא גירש זה וקדש זה‪ ,‬ונמצאת אשת איש יוצאה שלא בגט! לעולם בעיא גט‪ .‬אי‬
‫הכי‪ ,‬נמצא זה מחזיר גרושתו משנתארסה! כר' יוסי בן כיפר‪ ,‬דאמר‪ :‬מן הנשואין ‪ -‬אסורה‪ ,‬מן האירוסין ‪ -‬מותרת‪.‬‬
‫‪176‬‬
‫מחיית עמלק‬
‫ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק נ‬
‫אמנם ספור משפחות בני שעיר ויחסם בפרט הוא מפני מצוה אחת‪ ,‬והוא שהשי"ת צוה למחות זכר עמלק לבד ועמלק‬
‫אמנם היה בן אליפז מן תמנע אחות לוטן‪ ,‬אך שאר בני עשו לא צוה להרגן‪ ,‬וכבר נתחתן עשו עם בני שעיר כמו שהתבאר‬
‫בכתוב‪ ,‬והוליד מהם ומלך עליהם ונתערב זרעו בזרעם ושבו ארצות שעיר כלם‪ ,‬והמשפחות ההם מיוחסות למשפחה‬
‫הגוברת אשר הם בני עשו‪ ,‬וכל שכן זרע עמלק כי הוא היה הגבור שבהם‪ ,‬ואילו לא התבארו היחסים ההם ופרטיהם היו‬
‫כולם נהרגים בפשיעה‪ ,‬לכן באר הכתוב משפחותיהם ואמר שאלו שתראו אותם בשעיר ומלכות עמלק אינם כלם בני‬
‫עמלק‪ ,‬אבל הם בני פלוני ובני פלוני ונתיחסו לעמלק להיות אמם מעמלק‪ ,‬זה כלו יושר מהשם עד שלא תהרג משפחה‬
‫בתוך משפחה אחרת‪ ,‬כי הגזרה לא היתה רק על זרע עמלק‪ ,‬וכבר בארנו אופני החכמה בה‬
‫נפש הרב עמ' פז‬
‫מפניני הרב עמ' קלג‬
‫בעקבי הצאן עמ' ריד‬
‫ע' בקובץ ישורון חוברת ח' (ניסן תשס"א) עמ' שעח‬
‫מחילה אינה צריכה קנין‬
‫תוספות סנהדרין ו‪ .‬ד"ה אינה צריכה קנין‬
‫מהר"ם לובלין שם‬
‫בא"ד ומבכור שנטל חלק כפשוט וכו' אין לדקדק נמי כלל רוצה לומר דהתם היינו טעמא דויתר ונמחל אפילו בלא קנין‬
‫משום ד עדיין לא הגיעה החלק בכורה לידו ולא זכה בו עדיין ומקרא דכתיב לתת לו ילפינן שם בבא בתרא פ' יש נוחלין‬
‫דף קכ"ד דאם אמר הבכור איני נוטל ואיני נותן רשאי דמתנה קרייה רחמנא ואין להכריח לאדם שיקבל מתנה בעל כרחו‬
‫וכיון שעדיין לא הגיע לידו יכול למחלה לאחיו אפילו בלא קנין אבל דבר שכבר נקנה והגיע ליד האדם אינו יכול לסלק‬
‫עצמו ממנו ולמחול באמירה בעלמא אם לא בקנין כמו חלק פשיטות אין יכול למחול באמירה בעלמא כמבואר שם ועיין‬
‫בפרק יש נוחלין דף קכ"ד ובתוס' שם ד"ה ואם אמר איני נוטל וכו' ובדף קכ"ו במימרא דבכור שנטל חלק כפשוט ויתר‬
‫וכו'‪:‬‬
‫ראה‪ :‬קנין יד בגיטין‬
‫שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן רכב‬
‫(כג) מה שהקשית בני עוד (באות ז') על הר"ן פ' הזורק במ"ש בפשיטות דע"י קנין אגב לא מתגרשה דבעי' בידה ממש דדין‬
‫זה אבעיא בירושלמי גיטין ר"ז בעימסר לה הגט במסירה מהו וכו ידידי בני אעתיק לך מה דכתבתי בגליון הירושלמי הנ"ל‬
‫והעמדתי דברי על דברי הקרבן עדה שם ד"ה או שניי' כו' וקשה וכו' וזה לשוני‪ ,‬במחכ"ת‪ ,‬בפשוטאניחא דחצר אתרבאי‬
‫מידה והוי כמונח בידה ממש וכן בתזכה לי חצירו אף שאינה עומדת בצידו הוי החצר עכ"פ שלוחה ויד שלוחה כידה‪ ,‬אבל‬
‫קנין המסירהמועיל דקנתה הגט ומ"מ אינו בידה ולא מהני לגבי גרושין כמ"ש הר"ן רפ"ח דגיטין גבי קנין אגב‪ ,‬א"כ י"ל‬
‫דזהו ספיקא דהירושלמי אי מהני קנין בגט‪ ,‬או דבעי'ידה ממש‪ ,‬וביותר י"ל דזהו ודאי דבעי' בידה ממש כמ"ש הר"ן‬
‫בפשיטות אלא דהכא במסירה דתופסת בשערה או באפסר הקשור בבהמה הוי כאוחזת קצתהבהמה ממש ובזה י"ל כיון‬
‫דגליון הגט בידה וקנתה כולו מהניא או דבעי' שיהא הגט כולו בידה וכדדייק לישנא דהירושלמי או שניי' וכו' עד שיהא‬
‫כולו בידה‪,‬וחידוש בעיני דלא נזכר הדין דצריך שלא יהא מקצת הגט יוצא מידה‪ ,‬דאף דקנתה כל הגט בהגבה'‪ ,‬מ"מ אין‬
‫בידה וצריכין לזהר בזה דאם הגט על קלף גדולומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידה ואינו כולו בידה וצ"ע לדינא‪ ,‬עד‬
‫כאן לשוני שם‪.‬‬
‫קנין סודר‪ ,‬אודיתא‪ ,‬ומחילה צריכה קנין‬
‫מחילה על בעין‬
‫‪177‬‬
‫ארץ הצבי סימן כו (עמ' קפח)‬
‫ובהערה ‪64‬‬
‫מחלוקת במציאות‬
‫חידושי ברמב"ן חולין מב‪.‬‬
‫מה שנחלקו חכמי ישראל בטרפה אם היא חיה או אינה חיה‪ .‬תמוה היאך לא בדקו הדבר בנסיונות הרבה‪ ,‬אפשר שקיימו‬
‫מן הטרפות שהם הלכה למשה מסיני פעם אחר פעם ומצאו שלא היו מתקיימות שנים עשר חדש‪ ,‬ואעפ"כ מי שראיות‬
‫חכמתו או קבלתו נותנת לו שהיא חיה אינו חוזר בו שהרי אומר שמתה במקרה כדאמרינן (נ"ד א') גמירי דאי מבדרי לה‬
‫סימני חיה‪ ,‬ובירושלמי במס' תרומות (פ"ג ה"א) גבי קשות ונמצאת מרה בעי בן לוי וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו חכמים‬
‫פליגין אלא בעיקר בדיקתה פליגין‪.‬‬
‫מלחמת ה' לשבת צה?‬
‫מאמר הגרי"ד‪ ,‬דוד המלך‬
‫מיאונין בשלושה‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא ‪ -‬אבן העזר סימן‬
‫קיד ‪65‬‬
‫רש"ש ב‪ .‬ד"ה מיאונין‬
‫דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון‪ .‬הנו"ב במ"ת חא"ע סי' קי"ד וכן בתור"ע הבינו דר"ל כעין גט של תורה‪ .‬וקהו בזה‬
‫דהיכן מצינו בגט שיהא צריך ג'‪ .‬ולי אפשר לומר דכוונתו על חליצה שהיא כעין מיאון שהיבם ממאן ליבמה כדכתיב מאן‬
‫יבמי וגו'‪:‬‬
‫מיגו דטענה מעלייתא‪ ,‬הוה ליה למידע‬
‫רש"י כתובות יא‪ ,.‬תוס'‪ ,‬ורמב"ן‬
‫שבועות מז‪.‬‬
‫תוס' בבא מציעא ה‪ .‬ד"ה שכנגדו‬
‫גנת אגוז סי' מ‪ :‬א‪-‬ז‬
‫מילה ופריעה‬
‫מגילה ב‪:‬‬
‫ואמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא‪ :‬מנצפ"ך צופים אמרום‪ - .‬ותסברא? והכתיב‪ :‬זאלה המצות שאין נביא רשאי‬
‫לחדש דבר מעתה!‬
‫מהרש"א שבת קד‪.‬‬
‫אלה המצות כו'‪ .‬האי קרא אלה המצות והמשפטים וגו' בסוף ספר במדבר כתיב ולפי ענינו לא אצטריך האי קרא התם‬
‫אלא למעט אתא שאין לחוש רק על המצות ומשפטים שנאמרו בד' ספרי החומש וספר אלה הדברים אינו בא לחדש אלא‬
‫שהוא משנה תורה ודו"ק‪:‬‬
‫‪64‬‬
‫‪65‬‬
‫ע"ע בשיעורי הרב על מס' סנהדרין ו‪:‬‬
‫ע"ע יביע אומר חלק ב אבן העזר שהביא הרבה פסוקים שחלקו עליו‬
‫‪178‬‬
‫יבמות ע‪:‬‬
‫אמר רבה בר יצחק אמר רב‪ :‬לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו‪ ,‬שנאמר‪ :‬בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך‬
‫חרבות צורים וגו'‪ .‬ודלמא הנך דלא מהול‪ ,‬דכתיב‪ :‬כי מולים היו כל העם היוצאים וכל העם הילודים וגו'! א"כ‪ ,‬מאי שוב?‬
‫אלא לאו לפריעה‪ .‬ומאי שנית? לאקושי סוף מילה לתחלת מילה‪ ,‬מה תחלת מילה מעכבת‪ ,‬אף סוף מילה מעכבין בו‪...‬‬
‫ובמדבר מאי טעמא לא מהול? איבעית אימא‪ :‬משום חולשא דאורחא; ואיבעית אימא‪ :‬משום דלא נשיב להו רוח צפונית‪,‬‬
‫דתניא‪ :‬כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר‪ ,‬לא נשבה להם רוח צפונית‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו‬
‫ומ"מ אברהם פרע מילתן אע"ג דלא נצטווה כדאמר בב"ר (פ' (ס"ד) [מ"ז]) דאפי' עירוב תבשילין קיים וא"ת אם לא ניתנה‬
‫פריעה עד יהושע היכי גמרינן מיניה הא כתיב (ויקרא כז) אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ויש לומר‬
‫דהלכה למשה מסיני הוא ויהושע אסמכיה אקרא‪.‬‬
‫מילה – בני קטורה‬
‫רש"י סנהדרין נט‪:‬‬
‫לרבות בני קטורה ‪ -‬אותם ששה לבדם ולא זרעם‪ ,‬אבל אברהם נצטווה לכל הנולדים לו‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות מלכים י‪:‬ח‬
‫אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה‪ ,‬והואיל ונתערבו היום בני‬
‫ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני‪ ,‬ואין נהרגין עליה‪.‬‬
‫מילה בשבת ליוצא דופן‬
‫לידה בעזרת רופאים‪ ,‬יוצא דופן‪ ,‬מילה בשבת‬
‫מילה – ונמלתם את בשר ערלתכם‬
‫מפניני הרב עמ' שמח‬
‫מסורה חוברת ט"ז עמ' כא‬
‫מילה – מילת גוי‬
‫מנחות מב‬
‫רמב"ם הלכות מילה ב‪:‬א‬
‫הכל כשרין למול ואפילו ערל ועבד ואשה וקטן מלין במקום שאין שם איש‪ ,‬אבל עכו"ם לא ימול כלל ואם מל אינו צריך‬
‫לחזור ולמול שנייה‬
‫כסף משנה שם בסוף דבריו‬
‫‪ ...‬ואפשר דרבינו מספקא ליה אי רב ורבי יוחנן סבירא להו דמילה בעכו"ם פסולה וכיון דאינהו ס"ל הכי הכי קיימא לן או‬
‫אי סבירא להו דכשרה אלא בטעמא דרבי יהודה הנשיא פליגי וכדפרישית ולפיכך פסק דלכתחילה לא ימול ואם מל אינו‬
‫צריך לחזור ולמול שנייה וזה נראה לי עיקר‬
‫שו"ת שאגת אריה (ישנות) סימן נב‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רסד‪:‬א בהג"ה‬
‫אבל עובד כוכבים‪ ,‬אפילו הוא מהול‪ ,‬לא ימול כלל‪ .‬ואם מל אין צריך לחזור ולמול פעם שנית‪ .‬הגה‪ :‬וי"א דחייבים לחזור‬
‫ולהטיף ממנו דם ברית‪( .‬טור בשם סמ"ג)‪ .‬וכן עיקר‪ .‬מומר לכל התורה כולה‪ ,‬או שהוא מומר לערלות‪ ,‬דינו כעובד כוכבים‬
‫‪179‬‬
‫(כ"מ בש"ס פ"ב דע"א ובטור וב"י בשם הר' מנוח וב"ה וד"מ שבא"ז מסתפק)‪ .‬תינוק שהוצרכו למולו תוך ח'‪ ,‬מפני הסכנה‪,‬‬
‫אין חילוק בין ישראל לעובד כוכבים‪ ,‬דכל תוך ח' לא מיקרי מילה‬
‫אבל אין רוצה לומר דאם לא נשארו ציצין כו' דאין צריך אפילו להטיף דהא תוך ח' לא מיקרי מילה וגם לעיל סי' רס"ב‬
‫ס"ק ב' העליתי דצריך להטיף אם נמול תוך ח' ותדע דהרי גם בנמול על ידי עובד כוכבים קיימין הכא ובעל ידי עובד‬
‫כוכבים אף להרב צריך להטיף אלא ודאי לא בא לומר שאין צריך להטיף ודו"ק‪:‬‬
‫מילה – מל ולא פרע כאילו לא מל‬
‫שו"ת משיב דבר חלק ב סימן נב‬
‫איברא מדברי אלה למדנו שלא כמ"ש בהע"ש דלר"ת יש לברך על פריעת מילה‪ ,‬שהוא דבר בפ"ע‪ ,‬אבל לדברינו אלה אינו‬
‫כך אלא ר"ת בזה כרש"י ור"י ס"ל דפריעה עצמה למדנו מדכתיב ושוב מול שהיא מילה עצמה‪ ,‬ורק לשיטת השאלתות‬
‫ובה"ג אינו כן‪ ,‬נמצא דעת כל הפוסקים ז"ל זולת ר"ת ז"ל שאין לפריעה ציצין כלל‪...‬‬
‫מילה – נולד מהול והטפת דם ברית‬
‫שו"ת אבני נזר חלק יורה דעה סימן שלד ו חושן משפט סימן קנא‬
‫רמב"ם הלכות מילה א‪:‬יא‬
‫קטן שנולד כשהוא מהול‪ ,‬ומי שנולד בחדש השמיני לעבורו קודם שתגמר ברייתו שהוא כנפל מפני שאינו חי‪ ,‬ויוצא דופן‬
‫ואנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות אין דוחין את השבת אלא נימולין באחד בשבת שהוא יום תשיעי שלהן‪.‬‬
‫מפניני הרב עמ' רמא‬
‫מילה – ציווי המצוה‪ ,‬מלקות וכרת‬
‫משנה גיד הנשה‪ ,‬פה"מ‪ ,‬חידושי הגר"ח על הרמב"ם‬
‫חולין ק‪:‬‬
‫נוהג בטהורה ואינו נוהג בטמאה‪ ,‬רבי יהודה אומר‪ :‬אף בטמאה‪ ,‬אמר ר' יהודה‪ :‬והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה‪ ,‬ועדיין‬
‫בהמה טמאה מותרת להן! אמרו לו‪ :‬בסיני נאמר‪ ,‬אלא שנכתב במקומו‪:‬‬
‫רמב"ם פירוש המשניות חולין ז‪:‬ו‬
‫ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר‪ ,‬והוא‪ ,‬שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים‬
‫ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה‪ ,‬לא מפני שה' צוה בכך לנביאים‬
‫שקדמוהו‪ ,‬דוגמא לכך‪ ,‬אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי‪ ,‬אלא מפני שמשה אסר‬
‫עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור‪ .‬וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי‬
‫ביתו‪ ,‬אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום‪ ,‬וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי‬
‫אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו‪ ,‬הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני‪ ,‬וכל‬
‫אלה מכלל המצות‪.‬‬
‫כריתות ב‪ .‬ורש"י ד"ה ופסח ומילה מצות עשה ובכרת‬
‫פסח בכרת דכתיב (במדבר ט) והאיש אשר הוא טהור וגו'‪ ,‬מילה בכרת דכתיב (בראשית יז) וערל זכר אשר לא ימול וגו'‬
‫ונכרתה והני פסח ומילה מצות עשה [ואין קרבן על שגגתן] אבל אינך כולהו מצות לא תעשה נינהו וחייבים בקרבן דאין‬
‫קרבן אלא על לאו‬
‫שיטה מקובצת שם אות א‬
‫רמב"ם פירוש המשניות מכות ג‪:‬א‬
‫‪180‬‬
‫צריך אתה לדעת את הכל לים המרובים האלו שאזכיר במקום זה‪ ,‬מהם‪ ,‬שכל מחוייב כרת בלבד או מיתה בידי שמים‪,‬‬
‫ויהיה אותו החיוב בלא תעשה אם היה הדבר בעדים והתראה סופג מלקות‪ ,‬ואם ספג מלקות ועשה תשובה נפטר מן‬
‫הכרת‪ ...‬וידוע שכל המצות הם צווי ואזהרה‪ ,‬הצווי הוא מצות עשה‪ ,‬והאזהרה מצות לא תעשה‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין יט‪:‬ד‬
‫נמצאו כל הלוקים ר"ז וסימן להם ילקו זרים‬
‫מילה – שלא בזמנה ויום טוב שני‬
‫מסכת שבת קלז‪ .‬במשנה‬
‫קטן נימול לשמנה ולתשעה ולעשרה ולאחד עשר ולשנים עשר‪ ,‬לא פחות ולא יותר‪ .‬הא כיצד‪ :‬כדרכו ‪ -‬לשמנה‪ ,‬נולד לבין‬
‫השמשות ‪ -‬נימול לתשעה‪ ,‬בין השמשות של ערב שבת ‪ -‬נימול לעשרה‪ ,‬יום טוב לאחר השבת ‪ -‬נימול לאחד עשר‪ ,‬שני‬
‫ימים של ראש השנה ‪ -‬נימול לשנים עשר‪ .‬קטן החולה ‪ -‬אין מוהלין אותו עד שיבריא‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות מילה א‪:‬טו‬
‫וכל מי שאינו דוחה את השבת י אינו דוחה את יום טוב ראשון ודוחה את יום טוב שני‪ ,‬ובשני ימים טובים של ראש‬
‫השנה אינו דוחה לא את הראשון ולא את השני‪ ,‬וכן מילה שלא בזמנה אינה דוחה את שני ימים טובים של ראש השנה‪.‬‬
‫בית יוסף יורה דעה רסו‪:‬ח‬
‫אבל הרא"ש כתב בתשובה כלל כ"ו (סי' ה) דדוקא גבי מת התירו לדחות יום טוב שני והתירו אפילו ביום טוב שני של‬
‫ראש השנה (ביצה ו‪ ).‬אבל ב מילה שכבר עבר זמנה לא התירו לדחות יום טוב שני בשבילה וממתניתין דלא אשכח נימול‬
‫לשנים עשר אלא בשני ימים טובים של ראש השנה אין ראיה דמתניתין נשנית בארץ ישראל‪:‬‬
‫שלחן ערוך שם‬
‫מי שנולד בין השמשות‪ ,‬שהוא ספק יום ספק לילה‪ ,‬מונין מן הלילה ונימול לתשיעי‪ ,‬שהוא ספק שמיני‪ .‬ואם נולד ערב‬
‫שבת בין השמשות‪ ,‬אינו דוחה את השבת‪ ,‬שאין דוחין את השבת מספק‪ .‬וכן אינו דוחה יו"ט מספק ואפילו יו"ט שני של‬
‫גליות (טור ר"ס זה בשם תשובת רא"ש והיא בכלל כ"ו)‪ .‬ואפילו לא הוציא אלא ראשו בין השמשות‪ ,‬אע"פ שיצא כולו‬
‫בשבת‪ ,‬אינו נימול בשבת‪.‬‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא – אורח חיים סימן‬
‫ל ‪66‬‬
‫שאלה‪ :‬תינוק שנולד בין השמשות ושמיני ספק תשיעי שלו חל ביו"ט שני של גליות אימתי נימול‪.‬‬
‫תשובה הגם שדין זה מפורש בש"ע י"ד סימן רס"ו סעיף ח' שאין ספיקו דוחה אפילו יום טוב שני של גליות מ"מ אני‬
‫בעניות דעתי קיוהא קא חזינא בדברי מרן המחבר בדין זה‪ .‬חדא שעזב דרכו וסדרו בכל מקום להיות נמשך אחר דעת‬
‫הרמב"ם ואפילו במקום שרבים חולקים עליו מרן המחבר מחפש צדדים למצוא מקום לפסוק כמותו ועכ"פ אינו משמיט‬
‫דבריו לגמרי ומביא דבריו בשם יש מי שאומר‪ ,‬וכאן בדין זה לא הביא בספרו ב"י שום חולק על הרמב"ם שמתיר ביו"ט‬
‫שני אפילו מילה שודאי עבר זמנה רק הרא"ש‪ ,‬ואיך החליט בש"ע כדעת הרא"ש לחלוטין בסתם כאילו אין שום חולק‬
‫וכבר באמת חולק עליו הש"ך בס"ק ח' ופסק כדעת הרמב"ם‪.‬‬
‫אלא שיותר מזה גדלה הפליאה שדין זה שפסק בש"ע דספק מילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט שני של גליות זה לא עלה‬
‫על דעת הרא"ש מעולם‪ ,‬דהרא"ש קאי על מי שנולד בע"ש בה"ש ולשבוע שאחר ספק שמיני חלו שני ימים טובים ש"ג‬
‫באחד בשבת ובשני בשבת שנימול ליום י"ב ושם ביום טוב שני כבר עבר זמנה בודאי אבל מי שספק שמיני שלו ביו"ט‬
‫שני מהי תיתי לאסור והלא יש כאן ס"ס שמא היום זמנה ואת"ל היום אחר זמנה שמא היום חול שהרי יו"ט שני ספק‬
‫הוא‪ .‬ו עלה בדעתי לומר דזה הוא דבר שיש לו מתירים שיכול למול אחר יו"ט וס"ל להמחבר דדבר שיש לו מתירין אפילו‬
‫ס"ס אסור‪...‬‬
‫לכן נלע"ד דהמחבר אגב שיטפא כתב וכן יו"ט שני של גליות וכוונתו בודאי שלא בזמנ' והוא דברי הרא"ש ממש אבל‬
‫ספק מילה שלא בזמנה ודאי שרי ביו"ט שני אפילו בר"ה שבזה גם להרמב"ם ודאי מילה שלא בזמנה אינו דוחה אפילו‬
‫יום טוב שני בר"ה‪ ...‬ובגוף הדין שנחלקו הרמב"ם והרא"ש במילה ודאי שלא בזמנה דלהרמב"ם דוחה יום טוב שני‬
‫‪ 66‬ע"ע שו"ת יביע אומר חלק ח ‪ -‬יורה דעה סימן כג‬
‫‪181‬‬
‫ולהרא"ש אינו דוחה‪ ,‬נראין דברי הרא"ש דמה סברא יש להקל בשאר ימים טובים יותר מר"ה מה שאינו תלוי ביומא‬
‫אריכתא‪ ,‬והרמב"ם בפירוש המשנה שם פרק ר"א דמילה באמת כתב שבר"ה נימול לשנים עשר לפי שהוא יומא אריכתא‬
‫ולענ"ד צ"ע‪ .‬והרא"ש בתשובה שפיר השיב שהרי לענין מת שהקילו הקילו גם ביום טוב שני של ר"ה וא"כ גם לענין‬
‫מילה אם היו מקילים בשל גליות היו מקילים גם בר"ה‪ .‬ואעפ"י שנראין דברי הרא"ש מ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך‬
‫שהכריע כהרמב"ם וסמ"ג להקל ביום טוב של גליות אין מוחין בידו והנלע"ד כתבתי‪...‬‬
‫מילה – שני מהולים בשבת‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רסו‪:‬יד‬
‫יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת‪ ,‬שזה ימול וזה יפרע‪ ,‬אלא המל הוא עצמו יפרע‪ .‬הגה‪ :‬ולא מצאתי‬
‫ראיה לדבריו‪ ,‬ואדרבה נראה לי דשרי דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים‬
‫שבת‪ ,‬דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר‪ .‬וכן מצאתי בספר התרומה ישן כתוב בקלף‪ ,‬שכתב בסוף‬
‫הלכות שבת בהדיא‪ ,‬דשרי‪ .‬אמנם מצאתי בקובץ שיש לאסור ועל כן טוב להחמיר לכתחלה‪ ,‬אף על פי שמדינא נראה לי‬
‫מה שכתבתי (ד"ע ודלא כב"י)‪.‬‬
‫ביאור הגר"א ס"ק כה‬
‫ואדרבה כו'‪ .‬ו לכאורה אין ראיה דעבודה בשבת הותרה וכמ"ש ביומא מ"ו ב' משא"כ מילה דמשמע דדחויה היא ממ"ש‬
‫פ"ה ב' ומה מילה כו' ופיקוח נפש ודאי דחויה היא כמ"ש הרמב"ם רפ"ב דה' שבת וכמ"ש במנחות ס"ד א' בעי רבא כו'‬
‫וה"נ במילה אבל א"א לומר כן דאמרינן שם אלא א"ר ר"י ור"ח ס"ה אמרו דבר א' כו' ובשבת שם אמרינן מאן תנא פירש‬
‫כו' ואם איתא אפי' לרבנן וכן שם א' וצריכא כו' אלא ודאי אין חילוק וכמש"ש לרבנן בין בשבת בין בחול בשלשה בשלש‬
‫קופות כו' ומש"ש (עבה"ג) אנא עבד כו' אפי' לכתחלה וכ"כ בא"ח‪:‬‬
‫מילת בן מהזרעה מלאכותית‬
‫בשבת ‪67‬‬
‫חגיגה יד‪ - :‬טו‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬ארבעה נכנסו בפרדס‪ ,‬ואלו הן‪ :‬בן עזאי‪ ,‬ובן זומא‪ ,‬אחר‪ ,‬ורבי עקיבא‪ .‬אמר להם רבי עקיבא‪ :‬כשאתם מגיעין‬
‫אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים! משום שנאמר בדובר שקרים לא יכון לנגד עיני‪ .‬בן עזאי הציץ ומת‪ ,‬עליו‬
‫הכתוב אומר גיקר בעיני ה' המותה לחסידיו‪ .‬בן זומא הציץ ונפגע‪ ,‬ועליו הכתוב אומר דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו‬
‫והקאתו‪ .‬אחר קיצץ בנטיעות‪ .‬רבי עקיבא יצא בשלום‪ .‬שאלו את בן זומא‪ :‬מהו לסרוסי כלבא? אמר להם‪ :‬ובארצכם לא‬
‫תעשו ‪ -‬כ ל שבארצכם לא תעשו‪ .‬שאלו את בן זומא‪ :‬בתולה שעיברה מהו לכהן גדול? מי חיישינן לדשמואל‪ ,‬דאמר‬
‫שמואל‪ :‬יכול אני לבעול כמה בעילות בלא דם‪ ,‬או דלמא דשמואל לא שכיחא? ‪ -‬אמר להו‪ :‬דשמואל לא שכיח‪ ,‬וחיישינן‬
‫שמא באמבטי עיברה‪ - .‬והאמר שמואל‪ :‬כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינו מזרעת! ‪ -‬מעיקרא נמי יורה כחץ הוה‪.‬‬
‫ר' חננאל שם (נדפס בדף טז‪).‬‬
‫שאלו את בן זומא בתולה שעיברה מהו‪ .‬מי חיישינן לדשמואל דאמר יכול אני לבעול כמה בתולות בלא דם‪ .‬או דלמא הא‬
‫דשמואל לא שכיחא [ כו'] וחיישינן שמא באמבטי עיברה כו'‪ ,‬פירוש אשה הרה שנבדקה ונמצאת בתולה מי אמרינן‬
‫מביאה נתעברה כשמואל והריני קורא בה אשה כי תזריע וילדה זכרב) וטמאה וחייבת [קרבן] לידה או דלמא אימור‬
‫באמבטי של מרחץ נתעברה כגון שירד איש באותה האמבטי ופלט ש"ז וירדה אשה וקירבה באותה טיפה של ש"ז ונכנסה‬
‫בתוך רחמה ונתעברה וזה מעשה נסים הוא ואינה טמאה לידה שאין אני קורא בה אשה כי תזריע‪ .‬ומקשינן וכי הריון‬
‫באמבטי כי האי גוונא מי משכחת לה והאמר שמואל כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת ופרקינן כי אמר‬
‫שמואל דבעינן יריית כחץ בעת שפולטה האיש וזו הש"ז האיש שפלטה באמבטי יורה כחץ הוה ולא איפשיטא ושמעינן‬
‫שנמצאת אשה הרה ובעת לידה לא היתה יכולה לילד שאמרו כי היא בתולה וקרעו לה הנשים בדינר של זהב אותם‬
‫המסוככין המלואין דם בתולין וילדה‪:‬‬
‫נועם‪ ,‬כרך א'‪ ,‬עמ' קמה‪-‬קסו (קישור)‬
‫נשמת אברהם יורה דעה סימן רס ס"ק ב‬
‫(קישור)‬
‫‪ 67‬ע"ע באריכות במאמרו של הרב ד"ר שטיינברג ובאתר קול תורה שם הרב חיים ג'כטר‬
‫‪182‬‬
‫בן הנולד ע "י הזרעה מלאכותית מזרע של הבעל (ע"פ הוראת חכם)‪ ,‬שמעתי שפוסקים למעשה שהבן הנולד הוא כבנו לכל‬
‫דבר‪ ,‬אך אעפ"כ הנני מציין מה שכותב בספר הברית ‪ :4‬עיין באחרונים מה שהאריכו בדברי החלקת מחוקק אהע"ז סי' א‬
‫ובבית שמואל שם והב"ח ביו"ד סי' קצה (ד"ה ולא ישב) ושו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא‪-‬קב וח"ג סי' רסג‪ ,‬אם נקרא בנו לכל‬
‫דבר ‪ . 5‬ולפי פי' ר"ח חגיגה טז ע"א בבעית הגמרא בתולה שעיברה‪ ,‬שכתב שם דאם עיברה באמבטי זה מעשה נסים ואין‬
‫אני קורא בה אשה כי תזריע ואינה טמאה לידה ע"ש‪ ,‬א"כ אין מילתן דוחה שבת וכו'‪ ,‬ואפשר דלא כתב כן רק בנתעברה‬
‫ממילא דהוי דרך נס‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫וכ"כ הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ‪ : 6‬אך מסתפקנא לפי מה שהר"ח סובר (חגיגה טז ע"א) דבנתעברה באמבטי אינה טמאה‬
‫לידה מפני שאין אני קורא בה אשה כי תזריע‪ ,‬דלפי"ז בן הנולד ע"י הזרעה מלאכותית לא יהא נמול לשמונה בשבת‪ ,‬דהא‬
‫ביוצא דופן מספקינן בגמ' בשבת קלה דלמא כל שאין אמו טמאה לידה אין נמול לשמונה וקיי"ל להלכה ביו"ד סי' רסו‬
‫סע' י דלא מהלינן ליה בשבת‪ .‬ומעתה אם נאמר שעיקר טעמו הוא משום דהו"ל מעשה נסים אין זה שייך כלל להזרעה‬
‫מלאכותית שהוא דבר טבעי ולא הוי כלל בגדר נס‪ .‬אך בעניי אין אני מבין יפה דמהיכ"ת נימא דמכח זה שאינו מצוי כלל‬
‫והוא קרוב לנס שלא תהא אמו טמאה לידה‪ .‬ולכן יותר מסתבר לומר דעיקר טעמו של הר"ח – שכל דבריו דברי קבלה –‬
‫הוא משום דכל שהאשה אינה מסייעת להזרעת הבעל אין אני קורא בה אשה כי תזריע וגם מפני שאין זה דרך הזורעים‪.‬‬
‫וכיון שכן הרי גם בהזרעה מלאכ ותית אין האשה מסייעת להזרעתו וגם לא הוי כדרך הזורעים‪ ,‬ואפשר דלא מהלינן ליה‬
‫בשבת‪ ,‬וצ"ע‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וראה כרך ג אהע"ז סי' א ס"ק ו‪(2‬ג) (עמ' יז)‪.‬‬
‫וכן אמר לי בזמנו הג"ר עזריאל אויערבאך שליט"א שכך פסק הלכה למעשה חמיו הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין מילתו‬
‫של ילד הנולד מהזרעה מלאכותית דוחה שבת‪ ,‬אך ראה להלן בסמוך‪.‬‬
‫כתב לי הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בהערה על ספרי מהד"ק כרך ד (עמ' רכו)‪ :‬בענין תינוק הנולד בשבת בהזרעה‬
‫מלאכותית אם מילתו דוחה שבת‪ ,‬והביא בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין מילתו דוחה שבת‪ .‬ובמחכ"ת לא כן אנכי‬
‫עמדי‪ ,‬אלא כיון שנול ד לידה נורמלית‪ ,‬מילתו דוחה שבת‪ ,‬וכן הדין לגבי תינוק במבחנה‪ .‬וכן הוריתי הלכה למעשה‪.‬‬
‫וגם לענין פדיון הבן‪ ,‬כשהוא בכור‪ ,‬חייב אביו לפדותו כדת‪ ,‬כיון שהוא נחשב כבנו לכל דבר‪ ,‬וכמו שהעליתי בס"ד בשו"ת‬
‫יביע אומר (ח"ב חאה"ע סימן א)‪ .‬ושו"ר שגם הגרש"ז אויערבאך פסק שמכיון שהתינוק נקרא בנו לכל דבר‪ ,‬לכן חייב‬
‫בפדיונו בברכה‪ ,‬והביאו כת"ר באבן העזר (סימן א סעיף ו)‪ .‬ומכל מקום לדעתי הדבר ברור שגם מילתו דוחה שבת‪ ,‬וכנ"ל‪,‬‬
‫עכ"ל של הראש"ל הגר"ע ויוסף שליט"א‪.‬‬
‫לעומת מה שכתבתי לעיל בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א‪ ,‬לפני מספר שנים שמעתי שהגרי"ש אלישיב שליט"א פסק הלכה‬
‫למעשה שתינוק שנולד בהזרעה מלאכותית מילתו לשמיני דוחה שבת‪ .‬וששאלתי את הג"ר עזריאל אויערבאך שליט"א‬
‫אמר לי שהפסק הקודם (שאין מילתו דוחה שבת) היה מבוסס על הר"ח שקרי ליה (המתעברה באמבטי) מעשה ניסים‪ .‬אך‬
‫היום שזה מעשים בכל יום שאשה הרה מהזרע ה מלאכותית‪ ,‬אין זה כבר מעשה ניסים אלא דבר רגיל ושגרתי ולכן מילתו‬
‫של הילד בשמיני דוחה שבת‪.‬‬
‫מילתא דאמר רחמנא לא תעביד‬
‫בבא מציעא סה‪.‬‬
‫תמורה ד‪ - :‬ו‪.‬‬
‫שלחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן ט' סעיף א'‬
‫מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד‪ ,‬אפי' לזכות את הזכאי‪ .‬ואם לקחו‪ ,‬צריך להחזירו‪ ,‬כשיתבענו הנותן‪.‬‬
‫וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה‪ ,‬כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט‪ ,‬יד)‪ .‬ולא שוחד ממון בלבד‪,‬‬
‫אלא אפילו שוחד דברים‪ .‬וכל דיין ששאל שאלה‪ ,‬פסול לדון לזה שהשאילו‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬כשלא היה לו לדיין‬
‫להשאיל‪ ,‬אבל היה לו להשאיל‪ ,‬כשר‪ ,‬שהרי גם זה שואל ממנו‪ .‬הגה‪ :‬ודוקא ברגיל לשאול ממנו‪ ,‬אבל באקראי בעלמא‪ ,‬ולא מוכח‬
‫שעושה משום הדין‪ ,‬לא (מהרי"ק שורש י"ז ‪/‬ט"ז‪.)/‬‬
‫ביאור הגר"א שם ס"ק ב'‬
‫ואם לקחו‪ .‬תמורה ד' ב' רבא אמר כו' ושם ו' ע"ב בריבית קצוצה כו' וה"ה כאן וז"ש כשיתבענו כו'‪ .‬שם יוצאה בדיינין‪:‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' רד‬
‫מילתא דעבידי לגלויי לא משקרי אינשי‬
‫‪183‬‬
‫נודע ביהודה מהדורה קמא אבן העזר סימן צג‬
‫ארץ הצבי עמ' קל‬
‫מינוי כהן גדול‬
‫תוספות יומא יב‪ :‬ד"ה כהן גדול‬
‫וי"ל דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה ובירושלמי דריש ליה מקרא ומסתברא שהדבר תלוי במלך ובאחיו הכהנים‬
‫מינוי מלך‬
‫רמב"ם הלכות מלכים א‪:‬ג‬
‫אין מעמידין מלך בתחילה אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא‪ ,‬כיהושע שמינהו משה רבינו ובית דינו‪,‬‬
‫וכשאול ודוד שמינם שמואל הרמתי ובית דינו‪.‬‬
‫רמב"ם ספר המצוות מצות עשה קנג והשגות הרמב"ן שם‬
‫מפניני הרב עמ' תטז‬
‫מיעוט המצוי‬
‫רמב"ן חולין (בין בחידושים‪ ,‬בין במלחמות ג‪):‬‬
‫וכן מצינו בכל מקום שחוששין לכתחלה ברוב שמיעוטו מצוי ואפי' במקום שאין חזקה כנגדו כגון בדיקת טריפות‬
‫בסירכא‪...‬‬
‫נפש הרב עמ' רכח‪ ,‬גינת אגוז עמ' סג בהערה ‪4‬‬
‫סוכה נב‪.‬‬
‫לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים‪ .‬צדיקים נדמה להם כהר גבוה‪,‬‬
‫ורשעים נדמה להם כחוט השערה‪ .‬הללו בוכין‪ ,‬והללו בוכין‪ .‬צדיקים בוכין ואומרים‪ :‬היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה!‬
‫ורשעים בוכין ואומרים‪ :‬היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!‬
‫מיתה בית דין – מניין המצוות‬
‫חולין קלט‪:‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם שורש יד‬
‫‪...‬ואופן מנינם שנמנה הארבע מיתות בית דין בארבע מצות (רכו ‪ -‬רכט) ממצות עשה‬
‫השגות הרמב"ן שם‬
‫‪ ...‬והאשים זולתו שמנה כל דבר מיוחד בפני עצמו עד שתהיה סקילת המחלל שבת מצות עשה אחת וסקילת בעלת אוב‬
‫וידעוני מצות עשה שנית וסקילת עובד עבודה זרה מצוה שלישית וכן כולם‪ ...‬והנראה אלי הוא שאנחנו נצטוינו במומתין‬
‫כולם מפסוק ובערת הרע מקרבך‬
‫מגילת אסתר שורשים שורש יד‬
‫ומ"ש עוד כי הנראה אליו שנביא כל העונשים במצוה אחת לפי שעל כלם נצטוינו מפסוק אחד והוא ובערת הרע מקרבך‬
‫כדאיתא בסוף חולין בענין עוף שהרג את הנפש‪ ,‬נ"ל כי מה שהביאו פסוק זה שם לא היה להוכיח שמצוה על הב"ד‬
‫להמית עוף זה רק לומר שמצוה על האדם להביאו לב"ד כדי שימיתוהו‬
‫‪184‬‬
‫מכירת שטרות‬
‫בבא בתרא עו‪ ,.‬רשב"ם ותוספות שם‬
‫בבא בתרא קמז‪:‬‬
‫כתובות פה‪.‬‬
‫רי"ף כתובות מד‪ :‬בדפי הרי"ף‬
‫רמב"ם הלכות מכירה ו‪:‬יב‬
‫רא"ש כתובות ט‪:‬י‬
‫בבא בתרא קעג‬
‫חידושי הרמב"ן שם‬
‫אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה וכו' במאי קא מיפלגי באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי דתנא‬
‫ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה‪ .‬וחיישינן שמא האחד הלוה הלואה זו ומכר ומסר לזה ולא קנה‪ ,‬ואליבא דאביי‬
‫דחייש‪ ,‬ותנא דידן ס בר אותיות נקנות במסירה וליכא למיחש כלל‪ ,‬ואפי' למאן דחאיש לכולהו חששי‪ ,‬משום דלנפילה‬
‫דחד ודאי לא חיישינן‪ ,‬ואי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה‪ ,‬ואיבעית אימא תנא ברא נמי סבר אותיות נקנות‬
‫במסירה‪ ,‬אלא דקסבר צריך להביא ראיה חיישינן לפקדון או לנפילה‪.‬‬
‫וכולה סוגיא אליבא דאביי אבל לרבא אפי' למ"ד אין אותיות נקנות במסירה לא חיישינן למסירה [נ"א לנפילה] אלא‬
‫אמרינן האי דמוחזק ביה דידיה הוא והוא ניהו מלוה‪ ,‬וראיה לדבר הא דגרסי' בפרק האשה שלום (קט"ו ב') מי חיישינן‬
‫לתרי יצחק ריש גלותא או לא אביי אמר חיישינן רבא אמר לא חיישינן אמר רבא מנא אמינא לה דהנהו שטרי דנפקי‬
‫בנהרדעא וכתוב בהו הכי נאני בר חבו וחבו בר נאני ומגבי בהו רבה בר אבוה זוזי והא חבו בר נאני ונאני בר חבו‬
‫בנהרדעא שכיחי טובא אלמא לא חיישינן ואביי התם למאן ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה אי לפקדון כיון דשמיה‬
‫כש מיה לא מפקיד גביה מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נקנות במסירה‪ ,‬אלמא לרבא לא צריך האי טעמא אלא‬
‫לעולם מגבינן להו למאן דמוחזק בשטרא‪ ,‬ואע"ג דשכיחי טובא דשמייהו כשמיה כי היכי דלא חיישינן לתרי יצחק ריש‬
‫גלותא התם דגמרא מדמי להו אהדדי‪.‬‬
‫ואי קשיא לך היכי אמר אביי ה כא צריך להביא ראיה והא התם אמר גבי בלא ראיה‪ ,‬איכא למימר אביי לאו אאותיות‬
‫דשמיה כשמיה קאמר‪ ,‬אלא אשאר אותיות‪ ,‬ודקאמרינן דאיתמר‪ ,‬לומר כי היכי דפליגי אמוראי בשאר אותיות פליגי תנאי‬
‫הכא‪ ,‬אי נמי התם לאו סברא דנפשיה קאמר אלא טעמא דרבה בר אבוה מפרש‪ ,‬לומר דלא פליגא עליה בהא דאמר איהו‬
‫חיישינן לתרי יצחק‪ ,‬דהתם טעמא אחרינא אית ליה לרבה במלתא משום דלנפילה דחד ולפקדון לא חייש‪ ,‬וסבירא ליה‬
‫כתנא דמתני' דאמר שני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים‪ ,‬אבל אביי כתנא ברא סבירא ליה‪ ,‬ובפרק כל הגט (כ"ד א')‬
‫נמי אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון מוציאין על אחרים ואביי דחי ליה מינה [נ"א‪ ,‬אפשר] משום דלא סבירא‬
‫ליה הכי‪.‬‬
‫מ"מ לפי דרכנו למדנו דאף על גב דקיימא לן אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה‪ ,‬שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר‬
‫אחת לרבא מוציאין על אחרים ולא חיישינן שמא מסר זה לזה ולא קנה‪ ,‬אלא אמרינן הוא המלוה‪ ,‬וכן פסק רבינו הגדול‬
‫ז"ל‪ ,‬ושמא זה הזקיקו לרב ר' יוסף הלוי תלמידו ז"ל לומר דמהימן איניש למימר שטר מקח היה לי ואבד ואינו צריך ראיה‬
‫ואפי' אליבא דרבנן דאמרי אין אותיות נקנות במסירה‪ ,‬ואינו כן כדמפורש בפרק זה בורר (ל"א א') בההיא איתתא דמפקא‬
‫שטרא מתו תי ידה ואמרה ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא והימנה רב נחמן אמר ליה רבא כמאן כרבי דאמר אותיות‬
‫נקנות במסירה א"ל לא אפי' תימא רבנן שאני הכא מגו דאי בעיא קלתה‪ ,‬אלמא לרבנן לא מהימנא למימר שלי היא‪,‬‬
‫ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן ומר סבר אין אותיות נקנות במסירה‪ ,‬ואמאי אעפ"כ יהו מוציאין שטר חוב על אחרים‬
‫מתוך שיכולין לומר שטר מכר היה לנו ואבד דהא סבירא לן השתא להאי פירוקא אינו צריך להביא ראיה‪ ,‬והא דאמר רבא‬
‫אחין דשמטי אבל אחריני לא‪ ,‬לתנא דברייתא קאמר‪ ,‬ומוקי לה כרבי מדקאמר א"צ להביא ראיה ולאותוביה לאביי דאמר‬
‫לכולי עלמא צר יך להביא ראיה‪ ,‬אבל לרבנן דבעו כתיבה ודאי צריך ראיה כדפרישית‪ ,‬וה"נ מוכחא הא מילתא מההיא‬
‫דבפרק האשה שלום דאי לאו דאותיות נקנות במסירה חיישינן‪ ,‬ולא מצי למימר שטר היה לי ואבד ולא לומר במתנת‬
‫שכיב מרע או באגב נתנו לי‪ ,‬וכל שכן במקום שצריך לשטר שלא מצינו טענה זו אלא לאחר שלש שני חזקה‪ ,‬וכן דעת‬
‫רבינו הגדול ז"ל ומפורש בהלכות בפ' הכותב‪.‬‬
‫‪185‬‬
‫מכר שטר חוב וחזר ומחלו‬
‫קצות החושן יב‪:‬א‬
‫מחילה א"צ קנין‪ .‬כתב בסמ"ע (סקכ"א)‪ ,‬היינו דוקא בדלא נקיט שטרא אבל נקיט שטרא לא מהני מחילה בלא קנין‪.‬‬
‫ובמרדכי פ"ק דסנהדרין (סי' תר"פ) הביא ראיה דמהני מחילה בשטר אפילו בלא קנין מהא דאמרינן (כתובות פה‪ ,‬ב)‬
‫המוכר שטר חוב וחזר ומחלו‪ ,‬ועיין בחלקת מחוקק באה"ע סימן ק"ה (סקי"ד) שסמך עצמו על ראיה זו‪.‬‬
‫אמנם נראה לשיטת רבינו תם (הובא ברא"ש כתובות פ"ט סי' י' ובר"ן שם מד‪ ,‬ב בדפי הרי"ף) בטעמא דמוכר שטר חוב‬
‫יכול למחו ל‪ ,‬והוא משום דשני שעבודים יש למלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסים‪ ,‬ושעבוד הגוף לא נמכר לפי שאין בו‬
‫ממש ונשאר אצל המוכר‪ ,‬ולהכי יכול למחול את שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים דאינו אלא ערבות‪ ,‬וא"כ כיון‬
‫דטעמא דמחילה ותפס שטרא לא מהני היינו משום דכל העומד לגבות כגבוי דמי‪ ,‬ואע"ג דאנן קי"ל דלא כבית שמאי‬
‫(סוטה כה‪ ,‬א) דאמרי כל העומד לגבות כגבוי אפילו הכי חזינן דשטרא לכמה מילי הוי כגבוי‪ ,‬דהא מגו להוציא לא אמרינן‬
‫ובשטר כיון דנכסים משועבדים בשטר אמרינן מגו להוציא‪( ,‬עיין לקמן סימן פ"ב סק"י) וכבר עמד בזה בעל כנסת הגדולה‬
‫סימן פ"ב (הגה"ט אות נ"ז) ומיישב באיזה ענין הוא כגבוי ובאיזה ענין לא הוי כגבוי‪ ,‬ע"ש שהעלה דבספק לבד לא הוי‬
‫כגבוי אבל בשטר ברור הוי כגבוי וע"ש‪ ,‬ולהכי ניחא במוכר שטר חוב דכבר מכר את שעבוד נכסים ללוקח א"כ לא הוי‬
‫כגבוי אצל המוכר דהא המוכר לעולם לא יגבה ולא נשאר אצלו אלא שעבוד הגוף‪ ,‬וכיון דלעולם לא יבא ליד המוכר לידי‬
‫גביה משום הכי יכול המוכר למחול בלא קנין‪ ,‬אבל בשטר חוב דידיה כיון דשעבוד נכסים בתוך השטר הוי כגבוי ולא‬
‫מהני מחילה‪ .‬וכ"כ בתשובת (הרשב"א המיוחסות ל)רמב"ן (סי' ק') דלכך אמרינן מגו להוציא במקום שטר דהוי כאילו‬
‫מוחזק בממון‪ ,‬ולא דהוי כגבוי לגמרי דהא קי"ל כבית הלל דאינו כגבוי עכ"ל‪ .‬ומכל מקום שיטת רוב הפוסקים דמהני‬
‫מחילה בשטר‪...‬‬
‫קצות החושן סו‪:‬לג‬
‫ולכל מאן דאתי מחמתך‪ .‬והוא דעת הראב"ד פ"ו ממכירה (הי"ב)‪ .‬וברא"ש (כתובות פ"ט סי' י') חולק וז"ל‪ ,‬ואפילו לדברי‬
‫המפרשים דבמעמד שלשתן אינו יכול למחול יש לחלק דשאני התם דשלשתן עומדים במעמד אחד וכו'‪ ,‬אבל במוכר שטר‬
‫חוב כיון שאין קנין המלוה מועיל שיהיה שעבוד גופו קנוי ללוקח מכח קנין המלוה אלא מחמת שכותב לו הלוה למלוה‬
‫משתעבדנא לך ולמאן דאתי מחמתך אנן סהדי דאין הלוה רוצה שיהא גופו משועבד לשניהם‪ ,‬למלוה לפי שלא הועיל‬
‫הקנין להיות גוף הלוה משועבד ללוקח מכח קנין המלוה ונמצא שנשאר עדיין שעבוד גוף הלוה אצל המלוה‪ ,‬וגם ללוקח‬
‫לפי שכתב לכל מאן דאתי מחמתך‪ ,‬אלא ודאי על שעבוד נכסים כותב ע"ש‪.‬‬
‫אבל נראה דהראב"ד לשיטתו בהא דמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול פ"ו ממכירה (שם) כתב‪ ,‬א"א לא מן השם הוא זה‬
‫אלא מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי עצמי לך‪ ,‬לפיכך אם כותב לו בשטר חוב הריני משעבד לך ולכל הבא‬
‫מכחך אינו יכול למחול משמכר שטר חוב ע"כ‪ .‬ולפי שיטתו נראה דהמלוה מצדו יכול למכור הכל אפילו שעבוד גוף‪ ,‬אלא‬
‫מצד הלוה לא מהני המכירה לפי שאומר אני לא שעבדתי את עצמי לך‪ ,‬ולפיכך כשכותב לו ולכל הבא מכחך ודאי מועיל‬
‫דהא מצד המלוה מהני ומצד הלוה נמי מהני כיון שמשעבד עצמו לכל מאן דאתי מחמתך‪ ,‬ועיין מ"ש בס"ק (כ"ה) [כ"ו]‪.‬‬
‫ובר"ן פרק קמא דגיטין (ו‪ ,‬א בדפי הרי"ף) כתב ז"ל‪ ,‬אבל הרמב"ן ז"ל כתב דבמעמד שלשתן וכן נמי אי כתב בשטרא‬
‫משתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך מצי מחיל‪ ,‬ונתן טעם לדבריו משום דאפילו כתב ליה הכי לא מהני לאשתעבודי‬
‫ליה מדאורייתא דאין ברירה‪ ,‬ולמאי דפרישית לא קשיא דכי אמרינן אין ברירה הני מילי במלתא דאי דהאי לאו דהאי אבל‬
‫הכא אפשר ש יהיה משועבד לכל העולם זה אחר זה הלכך לא שייך הכא ברירה כלל עכ"ל‪ .‬ועיין מ"ש באורך בסימן ס"א‬
‫(סק"ג) בזה‪:‬‬
‫מכת מרדות‪ ,‬בית דין מכין ועונשין‪ ,‬ויש כח ביד חכמים‬
‫סנהדרין מו‪.‬‬
‫מגילת תענית (ליכטנשטיין) הסכוליון‬
‫‪ /‬עשרים ושנים באלול‪ /‬בעשרין ותרין ביה תבו לקטלא משמדיא‪ .‬מפני שהיו גוים שרויים בארץ ישראל ולא יכלו ישראל‬
‫לשלח יד ברשעים שבהם עד שיצאו משם וכיון שיצאו משם המתינו להם שלשה ימים אם יעשו תשובה כשראו שאין‬
‫עושין תשובה נמנו עליהם והרגום יום שהרגום עשאוהו יום טוב‪.‬‬
‫אמר רבי אליעזר בן יעקב שמעתי שבית דין מלקין והורגין שלא מן התורה דבית לוי אמר רבי שמעון שמעתי שבית דין‬
‫עונשין ממון ומכים שלא מן התורה לא מפני שכתוב בתורה אלא משום שנאמר ובערת הרע מקרבך‪ .‬ומעשה באחד‬
‫שהטיח באשתו תחת התאנה והלקוהו בית דין וכי חיב היה אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי שילמדו אחרים מפני‬
‫‪186‬‬
‫שנהגו מנהג זנות‪ .‬שוב מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לבית דין וסקלוהו וכי חיב היה אלא שהיתה השעה‬
‫צריכה לכך‪ .‬שמעון בן שטח תלה שמנים נשים באשקלון וכי חיבות הרגה ותליה היו אלא שהיתה השעה צריכה לכך כדי‬
‫שילמדו ממנו וכל ישראל ישמעו וייראו‪.‬‬
‫שלחן חושן משפט סימן ב סעיף ט‬
‫כל ב''ד אפילו אינם סמוכים בא''י אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה) (טור) דנין בין מיתה בין ממון בין‬
‫כל דיני עונש ואפילו אין בדבר עדות גמורה ואם הוא אלם חובטים אותו ע''י עכו''ם (ויש להם כח להפקיר ממונו ולאבדו כפי מה‬
‫שרואים לגדור פרצת הדור) (טור בשם הרמב''ם בפרק כ''ד מסנהדרין) וכל מעשיהם יהיו לשם שמים ודוקא גדול הדור או טובי העיר‬
‫שהמחום ב''ד עליהם‪ :‬הגה‪ :‬וכן נוהגין בכל מקום שטובי העיר בעירן כב''ד הגדול מכין ועונשין והפקרן הפקר כפי המנהג אע''פ שיש חולקין‬
‫וס''ל דאין כח ביד טובי העיר באלה רק להכריח הציבור במה שהיה מנהג מקדם או שקבלו עליהם מדעת כולם אבל אינן רשאין לשנות דבר במידי‬
‫דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי או להפקיע ממון שלא מדעת כולם (מרדכי פרק הגוזל בתרא) מ''מ הולכין אחר מנהג העיר וכ''ש אם קבלום‬
‫עליהם לכל דבר כן נ''ל (וע' בי''ד סימן רכ''ח דיני תקנות וחרמי צבור) כתבו האחרונים בתשובותיהם דמי שנתחייב מלקות יתן ארבעים זהובים‬
‫במקום מלקות (מהרי''ו סי' קמ''ז ומהר''ם מריזבורק) ולאו דינא קאמר אלא שהם פסקו כך לפי שעה אבל ביד הב''ד להלקותו או ליטול ממון כפי‬
‫ראות עיניהם לפי הענין למיגדר מלתא (וע''ל ריש סי' תכ''ה בהג''ה)‪:‬‬
‫יבמות צ‪:‬‬
‫ירושלמי גיטין ד‪:‬ב‬
‫רבינו יונה‪ ,‬אבות א‪:‬א‬
‫ועשו סייג לתורה ‪ -‬כענין שנאמר (ויקרא י"ח ל') ושמרתם את משמרתי כלומר עשו משמרת למשמרתי והסייג הוא דבר‬
‫גדול ומשובח לעשות סייג וגדר למצות לבל יוכל להכשל בהם הירא את דבר ה' לכן המקיים את דברי חז"ל שהם סייגים‬
‫למצ ות של תורה חיבב היראה ממי שעושה המצוה עצמה כי אין עשיית המצות הוכחה ליראה כמו השומר לסייגים‬
‫שהוא נזהר מתחלה שלא יביא לידי פשיעה‪ .‬אך העושה המצוה ואינו מקיים הסייג מראה לנו כי אם ייטיב בעיניו לעשות‬
‫מצוה אל ירע בעיניו אם יפשע בה ולפרוץ פרץ לא חש מפני היראה ופורץ גדר ישכנו נחש‪ .‬הנה כי דברי חכמים ז"ל‬
‫יסודות ואילנות ליראת שמים שהוא עיקר העולם ויסוד המעלה‪ .‬וכל מצות כלם פרפראות אליה‪ .‬וזהו שאמרו במדרש כי‬
‫טובים דודיך מיין חביבין דברי סופרים מיינה של תורה‪:‬‬
‫קונטרס דברי סופרים סוף סימן ד'‬
‫חזון איש יורה דעה ב‪:‬יז‬
‫תוספות סח‪ :‬ד"ה קטן‬
‫גינת אגוז עמ' קמו‬
‫סנהדרין נב‪:‬‬
‫אימרתא בת טלי בת כהן שזינתה הואי‪ ,‬אקפה רב חמא בר טוביה חבילי זמורות ושרפה‪ .‬אמר רב יוסף‪ :‬טעה בתרתי‪ ,‬טעה‬
‫בדרב מתנה‪ ,‬וטעה בדתניא‪ :‬אובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם‪ ,‬בזמן שיש כהן ‪ -‬יש משפט‪,‬‬
‫בזמן שאין כהן ‪ -‬אין משפט‪ .‬אמר רבי אלעזר ברבי צדוק מעשה בבת כהן שזינתה וכו'‪ .‬אמר רב יוסף‪ :‬בית דין של צדוקים‬
‫הוה‪ .‬הכי אמר להו והכי אהדרו ליה? והתניא‪ ,‬אמר רבי אלעזר ברבי צדוק‪ :‬זכורני כשהייתי תינוק ומורכב על כתיפו של‬
‫אבא‪ ,‬והביאו בת כהן שזינתה‪ ,‬והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה! ‪ -‬אמרו לו‪ :‬קטן היית‪ ,‬ואין מביאין ראיה מן הקטן‪ - .‬שני‬
‫מעשים הוו‪ - .‬הי אמר להו ב רישא? אילימא הא קמייתא אמר להו ברישא‪ ,‬אמר ליה כשהוא גדול ולא אשגחו ביה‪ ,‬אמר‬
‫להו כשהוא קטן ואשגחו ביה? אלא‪ :‬הא אמר להו ברישא‪ ,‬ואמרו ליה‪ :‬קטן היית‪ .‬ואמר להו כשהוא גדול‪ .‬ואמרו ליה‪:‬‬
‫מפני שלא היה בית דין של אותה שעה בקי‪.‬‬
‫חכמת שלמה שם‬
‫גמ' טעה בדרב מתנא כו' נ"ב ויש לי לישבו דלא טעה וצורך שעה היה ומשום הכי שריפה שלא כדיני ישראל בפתילות‬
‫אבר שלא יאמרו דנין אפילו בזמן הזה אלא שריפה לפי שעה וצורך שעה לאותו הדור היה ודו"ק ואינני כחולק על‬
‫התלמוד שהרי אין בו נפקותא לא לחיובא ולא לפטורא ואין זה אלא למשיחא וק"ל‪:‬‬
‫שו"ת מהר"ם מלובלין סימן קלח‬
‫‪187‬‬
‫‪ ...‬לבד זה מצאנו ראינו הנ"י שכתב בפרק ארבע מיתו' אהא דאית' התם אימרת בת טלי' בת כהן שזינתה הוה‪ .‬אקפא‬
‫חמא בר טובי' חבלי זמורות ושרפה‪ .‬אמר רב יוסף טעה בתרתי‪ .‬טעה בדרב מתנא דאמר פתילה של אבר מטילין לתוך‬
‫פיו וכו'‪ .‬וטעה בדתני' ובאת אל הכהנים ואל הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם‪ .‬בזמן שיש כהן יש משפט‬
‫בזמן שאין כהן אין משפט‪ .‬וז"ל הנ"י שם ואי קשיא והא ק"ל דב"ד מכין ועונשי' שלא מן הדין‪ .‬וי"ל דהת' סנהדרי‬
‫גדול ה הוו דרב גוברייהו אבל ב"ד דעלמא לא‪ .‬ואע"ג דאמרינן בריש פרק ב' דנידה רב הונא קץ ידא מאד' אחד שהיה‬
‫רגיל להכו' חבירו ואמרינן בפרק זה בורר אי ודאי קטיל נפשא ליכהיו' לעיני' היינו לעונשו בקצת מה שחייב' עליו תורה‬
‫כגון שיכהו עיני ההורג שנתחייב מיתה וכיוצא בו אבל לחייבו לגמרי בדין תורה לא עכ"ל‪...‬‬
‫מלאכת חול המועד‬
‫חגיגה יח‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תקל‪:‬א‬
‫חול המועד אסור בקצת מלאכות‪ ,‬ומותר במקצתן‪.‬‬
‫הגה‪ :‬לפי צורך הענין שהיה נראה לחכמים‬
‫להתיר‪68.‬‬
‫כסף משנה הלכות עבודת כוכבים יא‪:‬ג‪ ,‬בית יוסף יורה דעה קעח‪:‬ב‬
‫אי נמי שהתורה לא פרטה ד בר אלא אמרה ובחקותיהם לא תלכו ומסרה הדבר לחכמים והם ראו שאין לגזור על‬
‫הקרובים למלכות‪:‬‬
‫מגן אברהם תקל‪:‬א‬
‫א (פמ"ג) (מחה"ש) לפי צורך הענין וכו' ‪ -‬משמע דס"ל שמלאכת ח"ה דאורייתא אלא שמסרו לחכמים והב"ח הכריע‬
‫כהרמב"ן שכל שאינה צורך המועד ואינה דבר האבד אסור מדאורייתא ע"ש ובסי' תקל"ח משמע דס"ל להרב"י שמלאכת‬
‫ח"ה הם דרבנן ועכ"פ עונשו גדול דאמרינן המחלל את המועדות כאלו עובד ע"א ופירש"י דהיינו ח"ה‪ ,‬כתב התניא חייב‬
‫לכבדו במאכל ומשתה ובכסות כשאר י"ט עכ"ל‪ ,‬ומהרי"ל לבש הקט"א ומטרו"ן של שבת ובמשנ' רפ"ד דסוכ' אמרי' ההלל‬
‫והשמחה ח' ימים וע"ש ובסי' קפ"ח ס"ז משמע דדי באכיל' פירות ומ"מ נ"ל לכתחל' מצוה לאכול פת עסי' תרס"ד‪ :‬מקום‬
‫שנהגו להקל אפי' בדבר שאינו אבד ובא חכם ואסר להם אפי' דבר האבד אין לחכם אחר להתיר להם (רשד"מ בי"ד סי'‬
‫ק"כ כ"ה)‪:‬‬
‫רבי עקיבא איגר שם‬
‫דמלאכת חוה"מ הם דרבנן‪ .‬וכן משמ ע ססי' תקל"א במה דפסק כרב אמי להקל נגד ר"ה‪ .‬ע' בטור שם ובסי' תקל"ט ס"ו‬
‫דפסק האיבעי' לקולא דמעמיקו עד ז' ע' בב"י שם‪:‬‬
‫תוספות עבודה זרה כב‪ .‬ד"ה תיפוק ליה‬
‫תיפוק ליה משום לפני עור ‪ -‬א ליבא דרשב"א פריך דאית ליה כותים גרי אמת הן בפ"ק דחולין (דף ו‪ ).‬גבי ההיא דר"ש‬
‫ד שדריה לר"מ למזבן חמרא מבי כותאי ומכאן יש להביא ראיה למה שפירש ר"ת דשייך למימר לפני עור אף במידי דלית‬
‫ביה איסורא אלא דרבנן דהא מלאכה דח"ה =דחול המועד= אינה אסורה אלא מדרבנן כדפירש ר"ת (במו"ק דף ב) וראיה‬
‫נמי מדלעיל (דף טו‪ ):‬דאסור למכור לישראל החשוד למכור לעו בד כוכבים אע"ג דליכא איסורא אלא דרבנן אבל הר"ר‬
‫אלחנן הקשה לפר"ת שפירש דמלאכה דח"ה =דחול המועד= אינה אסורה מן התורה מדאמר בפ' מי שהפך (מ"ק דף יא‪):‬‬
‫פתח באבל וסיים בחול המועד לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ימי אבלו דאסור דרבנן אלא אפילו ח"ה =חול המועד=‬
‫דאסור דאוריי תא כו' ומפר"ת דקרי ליה דאורייתא לפי שיש לה אסמכתא מן התורה בפ"ק דחגיגה (דף יח‪ ).‬לאפוקי אבל‬
‫שאין לו אסמכתא אלא מדברי קבלה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל א"נ ח"ה =חול המועד= יש לו עיקר מן התורה דאיכא‬
‫למיגזר אטו י"ט‪.‬‬
‫מלאתך ודמעך‬
‫אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת משפטים כב‪:‬כח‬
‫מלאתך כנוי לתירוש‪ ,‬ודמעך כנוי ליצהר‪ .‬והגאון רב סעדיה אמר‪ ,‬כי מלת מלאתך כוללת המלאה מן הזרע והמלאה מן‬
‫היקב‪ .‬ואמר‪ ,‬כי דמעך רמז ליצהר‪ ,‬כי כאשר ידרך הזית הוא יורד טפות כמו הדמע‪ .‬והנה פי' זה הכתוב במקום אחר‪ :‬והוא‬
‫‪ 68‬ע' בב"י‪ ,‬בב"ח‪ ,‬ובמג"א‬
‫‪188‬‬
‫ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דבר' יח‪ ,‬ד)‪ ,‬על כן עמו בכור בניך תתן לי‪ ,‬כי הוא ראשית אונו‪ .‬ובן זוטא אמר‪ ,‬כי מלאתך‬
‫על ההריון‪ ,‬ודמעך כנוי לשכבת זרע והיא הטפה‪ ,‬ואמר לא תאחר שלא יעכב מלקחת לו אשה‪ ,‬על כן אחריו‪ :‬בכור בניך‬
‫תתן לי‪ ,‬וזה שגעון‪ .‬למה הזכיר מלאתך לפני דמעך? כי דמעך לפי דעתו לשפוך זרע באשה‪ ,‬ואחר כך תבא ההריון‪ .‬ועוד‪ ,‬כי‬
‫דבר ההריון אינו ביד אדם רק בידי השם לבד‪ .‬ואמר יפת‪ ,‬הזכיר הפסוק הזה שלא יאחר העני לתת מה שהוא חייב‪ ,‬כך‬
‫תעשה לתת הבכור לכהן‪:‬‬
‫מלכויות זכרונות ושופרות‪ ,‬הפסוקים‬
‫קובץ מסורה חוברת ב' עמ' יג‪ ,‬צויין בנפש הרב עמ' רב‬
‫מלמד שהמקום גורם‬
‫רש"י שמות כב‪:‬א‬
‫ולמה נסמכהב פרשת דינין לפרשת מזבח‪ ,‬לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש [המזבח]‪:‬‬
‫ר"ש כלים א‪:‬ח‬
‫לפנים מן החומה‪ .‬היינו מחומת ירושלים ‪ -‬ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים‬
‫מן החומה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ לר' יוחנן דאמר בפרק התודה (דף עח ב) ובפרק תמיד נשחט (דף סג‬
‫א) חוץ לחומת בית פאגי ועוד נפקא מינה לענין המראה דזקן ממרא כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין דאם מצאן בבית פאגי‬
‫והמרה עליהם אינה המראה‪:‬‬
‫תוספות כתובות ל‪ .‬ד"ה מיום‬
‫שבת טו‪.‬‬
‫ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנויות‪ .‬למאי הילכתא? אמר רבי יצחק בר אבדימי‪:‬‬
‫לומר שלא דנו דיני קנסות‪ - .‬דיני קנסות סלקא דעתך? ‪ -‬אלא אימא‪ :‬שלא דנו דיני נפשות‪.‬‬
‫‪189‬‬
‫מלכות ישראל ומחנה ישראל‬
‫הקדמת העמק שאלה‬
‫רש"י נחמיה א‪:‬א‬
‫בעקבי הצאן עמ' רטז‬
‫חזון איש פ"ק דערובין‬
‫מלוה הכתובה בתורה‬
‫סנהדרין ג‪.‬‬
‫מאירי בבא קמא ע‪:‬‬
‫כלל תדע שדבר זה אינו שאע"פ שאין בית‬
‫דין מחייבין בכך כל שעשה הוא מעצמו‬
‫מיהא מכירה היא אתנן אסרה תורה ואפילו‬
‫בא על אמו והרי בא על אמו שהוא חייב‬
‫מיתה ואלו תבעה אמו אתננה בפנינו אין‬
‫מחייבין אותו שאין אדם מת ומשלם‬
‫ואעפ"כ אם נתנו לה בלא הכרח בית דין חל‬
‫עליו שם אתנן ונאסר‬
‫ראה‪ :‬שעיבודא דאורייתא‬
‫ארץ הצבי עמ' רד‬
‫גינת אגוז סימן נ‬
‫מלוה להוצאה נתנה‬
‫קידושין ו‪:‬‬
‫אמר אביי‪ :‬המקדש במלוה ‪ -‬אינה מקודשת‪,‬‬
‫בהנאת מלוה ‪ -‬מקודשת‪ ,‬ואסור לעשות כן‪,‬‬
‫מפני הערמת רבית‪ .‬האי הנאת מלוה ה"ד?‬
‫אילימא דאזקפה‪ ,‬דאמר לה ארבע בחמשה‪,‬‬
‫הא רבית מעלייתא הוא! ועוד‪ ,‬היינו מלוה!‬
‫לא צריכא‪ ,‬דארווח לה זימנא‪.‬‬
‫קידושין מז‪ – .‬מז‪:‬‬
‫אמר רב‪ :‬המקדש במלוה ‪ -‬אינה מקודשת‪ ,‬מלוה להוצאה ניתנה‪ .‬נימא כתנאי‪ :‬המקדש במלוה ‪ -‬אינה מקודשת‪ ,‬ויש‬
‫אומרים‪ :‬מקודשת; מאי לאו בהא קמיפלגי‪ ,‬דמר סבר‪ :‬מלוה להוצאה ניתנה‪ ,‬ומר סבר‪ :‬מלוה לאו להוצאה ניתנה‪.‬‬
‫ותסברא? אימא סיפא‪ :‬ושוים‪ ,‬במכר ‪ -‬שזה קנה; אי אמרת מלוה להוצאה ניתנה‪ ,‬במאי קני? אמר רב נחמן‪ :‬הונא חברין‬
‫מוקים לה במילי אוחרי‪ ,‬והכא במאי עסקינן ‪ -‬כגון שאמר לה התקדשי לי במנה‪ ,‬ונמצא מנה חסר דינר‪ ,‬מר סבר‪ :‬כסיפא‬
‫לה מילתא למיתבעיה‪ ,‬ומר סבר‪ :‬לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה‪ .‬ואלא הא דאמר רבי אלעזר‪ :‬התקדשי לי במנה‪ ,‬ונתן‬
‫לה דינר ‪ -‬הרי זו מקודשת וישלים‪ ,‬לימא‪ ,‬כתנאי אמרה לשמעתיה! אמרי‪ :‬מנה חסר דינר ‪ -‬כסיפא לה מילתא למיתבעיה‪,‬‬
‫מנה חסר תשעים ותשע ‪ -‬לא כסיפא לה מילתא למיתבעיה‪ .‬מיתיבי‪ :‬האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך‪,‬‬
‫והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד‪ ,‬אם נשתייר הימנו שוה פרוטה ‪ -‬מקודשת‪ ,‬ואם לאו ‪ -‬אינה מקודשת; ובמלוה‪ ,‬אף על פי‬
‫שלא נשתייר הימנו שוה פרוטה ‪ -‬מקודשת‪ ,‬רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר‪ :‬מלוה הרי היא כפקדון; עד כאן‬
‫לא פליגי‪ ,‬אלא דמר סבר‪ :‬מלוה אע"ג דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה‪ ,‬ומר סבר‪ :‬נשתייר הימנה שוה פרוטה ‪ -‬אין‪ ,‬ואי‬
‫לא נשתייר הימנה שוה פרוטה ‪ -‬לא‪ ,‬אבל דכולי עלמא מקדש במלוה ‪ -‬מקודשת! אמר (ליה) רבא‪ :‬ותסברא הא מתרצתא?‬
‫‪190‬‬
‫הא משבשתא היא‪ .‬האי פקדון היכי דמי? אי דקביל עליה אחריות‪ ,‬היינו מלוה! אי דלא קביל עליה אחריות‪ ,‬אי הכי‪,‬‬
‫אדתני סיפא‪ :‬ובמלוה‪ ,‬אע"פ שלא נשתייר הימנה שוה פרוטה ‪ -‬מקודשת‪ ,‬ניפלוג וניתני בדידה‪ :‬במה דברים אמורים ‪-‬‬
‫שלא קבלה עליה אחריות‪ ,‬אבל קבלה עליה אחריות‪ ,‬אע"ג דלא נשתייר הימנה שוה פרוטה ‪ -‬מקודשת! אלא תריץ הכי‪:‬‬
‫ובמלוה‪ ,‬אע"פ שנשתייר הימנה שוה פרוטה ‪ -‬אינה מקודשת‪ ,‬ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר"מ‪ :‬מלוה הרי היא‬
‫כפקדון‪ .‬במאי קמיפלגי? אמר רבה‪ ,‬אשכחתינהו לרבנן בבי ר ב דיתבי וקאמרי‪ :‬במלוה ברשות בעלים לחזרה והוא הדין‬
‫לאונסין קמיפלגי‪ ,‬דמר סבר‪ :‬מלוה ברשות לוה קיימא והוא הדין לאונסים‪ ,‬ומר סבר‪ :‬מלוה ברשות בעלים קיימא והוא‬
‫הדין לאונסים‪ ,‬ואמינא להו‪ :‬לאונסים ‪ -‬כולי עלמא לא פליגי דברשות לוה קיימי‪ ,‬מאי טעמא? לא גרעא משאלה‪ ,‬מה‬
‫שא לה דהדרה בעינא חייב באונסים‪ ,‬מלוה לא כל שכן‪ ,‬אלא הכא מלוה ברשות בעלים לחזרה איכא בינייהו‪...‬‬
‫בבא מציעא ד‪.‬‬
‫דאמר רבי חייא‪ :‬מנה לי בידך‪ ,‬והלה אומר‪ :‬אין לך בידי אלא חמישים זוז‪ ,‬והילך ‪ -‬חייב‪ .‬מאי טעמא ‪ -‬הילך נמי כמודה‬
‫מקצת הטענה דמי‪ ,‬ותנא תונא‪ :‬שנים אוחזין בטלית‪ .‬והא הכא‪ ,‬כיון דתפיס ‪[ -‬אנן סהדי דמאי דתפיס] הילך הוא‪ ,‬וקתני‬
‫ישבע‪ .‬ורב ששת אמר‪ :‬הילך פטור‪ .‬מאי טעמא ‪ -‬כיון דאמר ליה הילך‪ ,‬הני זוזי דקא מודי בגוייהו ‪ -‬כמאן דנקיט להו מלוה‬
‫דמי‪ ,‬באינך חמשים ‪ -‬הא לא מודי‪ ,‬הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה‪ - .‬ולרב ששת קשיא מתניתין! ‪ -‬אמר לך רב ששת‪:‬‬
‫מתניתין תקנת חכמים היא‪ - .‬ואידך‪ :‬אין‪ ,‬תקנת חכמים היא‪.‬‬
‫רש"י בבא מציעא ד‪ .‬ד"ה והילך‬
‫לא הוצאתים‪ ,‬והן שלך בכל מקום שהם‪.‬‬
‫הגהות הגר"א שם אות א‬
‫נ"ב אבל הר"ן חולק ע"ז וכתב דהא מלוה להוצאה ניתנה ודוקא בפקדון הדין כן (ועמ"ש רבינו בח"מ סי' פ"ז ס"ק י"ז)‬
‫שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלואה סימן עב סעיף לח‬
‫עובד כוכבים שהלוה לישראל על המשכון ונפל ממנו‪ ,‬ומצאו ישראל‪ ,‬חייב להשיבו לישראל ויש מי שאומר דה"ה למעות‬
‫שהלוה ישראל לעובד כוכבים על משכון ונפלו המעות מהעובד כוכבים ומצאם ישראל‪ ,‬יחזיר לישראל‪( .‬ולי נראה דבמעות‬
‫הם של המוצא‪ ,‬דמעות להוצאה נתנו וכבר יצאו לגמרי מרשות הנותן)‪.‬‬
‫ש"ך שם ס"ק קנג‬
‫ויש מי שאומר כו' ‪ -‬כן כתבו הב" י והד"מ והסמ"ע ‪+‬בציוניו‪ +‬והב"ח [סעיף ל"א] בשם רבינו ירוחם נתיב כ' חלק ב'‪.‬‬
‫ולפע"ד כולם שגו וטעו בדברי רבינו ירוחם‪ ,‬דרבינו ירוחם מיירי התם במשכון‪ .‬דז"ל רבינו ירוחם שם [בדפוס ויניציא]‪,‬‬
‫משכונו של ישראל ביד גוי שהלוה עליו הגוי המעות ונאבדו מן הגוי ומצאו ישראל‪ ,‬מחזירו לראשון ואינו יכול להחזירם‬
‫לגוי‪ ,‬כי כיון שנפל מן הגוי פקע שעבודו מאחר שמצאם ישראל‪ .‬ואם יבוא לומר המוצא אני רוצה להחזירם משום קדושת‬
‫השם‪ ,‬יאמר ל ו האחר אם תרצה לקדש השם תעשה בשלך‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ופשוט הוא דקאי אמשכון‪ .‬ונאבדו וכן להחזירם‪ ,‬טעות‬
‫סופר‪ ,‬וצ"ל ונאבד‪ ,‬וכן להחזירו‪ .‬או קאי אמשכונות רבים‪ ,‬וק"ל‪ .‬וז"ל רבינו ירוחם בדפוס ישן קונסטנטינה‪ ,‬משכונא של‬
‫ישראל ביד גוי שהלוה עליה הגוי ונאבדו המעות מן הגוי ומצאם ישראל‪ ,‬מחזירו לראשון ואינו יכול להחזירם לגוי‪ ,‬כי‬
‫כיון שנפל מן הגוי פקע שעבודו מאחר שמצאם ישראל‪ .‬ואם יבוא לומר המוצא אני רוצה להחזירם משום קדושת השם‪,‬‬
‫יאמר לו האחר אם תרצה לקדש השם תעשה בשלך‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והדבר פשוט ג"כ דתיבת המעות צ"ל המשכונות‪ ,‬וכמ"ש‬
‫תומים שם ס"ק נד (ע"ש באריכות גדולה)‬
‫וי"א דהוא הדין למעות וכו'‪ .‬כל האחרונים השיגו לרבינו ב"י (סעיף לא) בזה‪ ,‬דהא המעות להוצאה ניתנו כמש"כ הרמ"א‪,‬‬
‫והרב הש"ך (ס"ק קנג) כתב‪ ,‬נוסחא מוטעת נזדמן לרבינו ב"י ברבינו ירוחם (מישרים נתיב כ ח"ב)‪ .‬ואם כי הם החליטו‬
‫הדבר‪ ,‬לדידי מספקי טובא‪ ,‬ויש לדעת רבינו ב"י מקום לסמוך עליו‪ ,‬כי הב"ח (שם) כתב בהשגתו על הב"י‪ ,‬וראיה ברורה‬
‫מפ"ב דקדושין (מו ב) במלוה ברשות בעלים וכו' ואפילו הוא בעין כאילו הוציאו יחשב‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ואני אומר משם ראיות ב"י‪,‬‬
‫דהא שם דף מ"ו פליגי בקידשה במלוה ת"ק ס"ל אינה מקודשת ורשב"א אומר בשם ר"מ מלוה הוא כפקדון‪ ,‬ואמרינן‬
‫במאי קמפלגי במלוה ברשות בעלים לחזרה קמפלגי‪ ,‬דת"ק ס"ל דאינו ברשות המלוה לחזור בו ולתבוע מעותיו אע"פ‬
‫שהם בעין וא"כ אינה מקודשת‪ ,‬ורשב"א סבירא ליה דיכול לחזור ולתבוע מעותיו‪ ,‬וא"כ הרי הם רק פקדון בעלמא ויכול‬
‫לקדש בו אשה דשלו הם וברשותו קאי ‪ ,‬ופריך הגמרא אלא הא דאמר רב הונא השואל קרדום מחבירו בקע בו קנאה לא‬
‫בקע בו לא קנאה לימא כתנאי אמרה לשמעתא‪ ,‬ומשני עד כאן לא פליגי אלא במלוה דלא הדרא בעיניה אבל ששאלה‬
‫דהדרא בעינה כו"ע ס"ל דוקא בקע בו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וא"כ ברור דלת"ק דאם הוא ביד לוה אע"פ שלא הוציאה אין ביד מלוה‬
‫לתובעם‪ ,‬וגלל כן אינו ברשותו לקדש בו אשה כלל‪ ,‬אין דינו של הב"י מחוור כמש"כ כל המחברים‪ ,‬כיון שהגיע מעות ליד‬
‫גוי אף שהם עדיין בעין‪ ,‬תו יצא מרשות ישראל לגמרי והרי הן של גוי‪ ,‬אבל לרשב"א דס"ל דהוי כפקדון ויכול לקדש בו‬
‫‪191‬‬
‫אשה דהרי יכול לחזור בו‪ ,‬א"כ יתכן דינו של ב"י‪ ,‬דהא הם של ישראל לגמרי והם רק כפקדון ביד גוי כל כמה דלא‬
‫השתמש בהן ויכול לקדש בו אשה‪ ,‬א"כ פשיטא דבנפל הוא כפקדון של ישראל ביד גוי וחייב להחזירו‪ ,‬ומדברי הב"ח‬
‫גופיה משמע דתליא בהנך דעות‪...‬‬
‫ובאמת גם הרא"ש עמד בקושית התוס' כנ"ל‪ ,‬ומזה ג"כ מוכח כנ"ל‪ ,‬ולכן הרמ"א דחולק כביר מצאה ידו בראיות‬
‫מפוסקים כמש"כ‪ ,‬ובפרט דגם לא מצינו באה"ע בשום מאן דאמר ופוסק דאם קידש אשה במלוה שיש לו ביד גוי קודם‬
‫שהוציאה דיש בו חשש קידושין‪ ,‬דלפי דעת מחבר דהוא בחזקת ישראל כמש"כ לעיל‪ ,‬פשיטא דיש בו חשש קדושין‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫‪...‬ועכ"פ יש לרבינו הגדול יתד לסמוך בו ולא לשויה לטועה כאשר חשבו אחרונים ז"ל‪.‬‬
‫מלחמת מצוה ומלחמת הרשות‬
‫רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א‬
‫אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה‪ ,‬ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים‪ ,‬ומלחמת עמלק‪ ,‬ועזרת‬
‫ישראל מיד צר שבא עליהם‪ ,‬ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול‬
‫ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו‪.‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' רה ‪ -‬בענין המדינה ומלחמותיה‬
‫מלקות‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין יט‪:‬ד‬
‫‪...‬נמצאו כל הלוקים ר"ז וסימן להם ילקו זרים‬
‫מן המותר בפיך‪ ,‬לא הוכשרה למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד‬
‫יבמות קב‪:‬‬
‫אמר רב יהודה אמר רב‪ :‬סנדל התפור בפשתן ‪ -‬אין חולצין ב ו‪ ,‬שנאמר‪ :‬ואנעלך תחש‪ .‬ואימא‪ :‬תחש אין‪ ,‬מידי אחרינא‬
‫לא! נעל‪ ,‬נעל ‪ -‬ריבה‪ .‬אי נע ל נעל ריבה‪ ,‬אפי' כל מילי נמי! אם כן‪ ,‬תחש מאי אהני ליה‪ .‬בעא מיניה רבי אלעזר מרב‪ :‬הוא‬
‫של עור ותריסיותיו של שער‪ ,‬מהו? אמר ליה‪ :‬מי לא קרינן ביה ואנעלך תחש? אי הכי‪ ,‬כולו של שער נמי! ההוא קרקא‬
‫מקרי‪.‬‬
‫תוספות יבמות קב‪ :‬ד"ה ואנעלך‬
‫ואנעלך תחש ‪ -‬מ כאן אר"ת שצריך שיהיה מנעל מעור בהמה טהורה דתחש כתיב ואין נראה כי אין להקפיד אם חלץ‬
‫במנעל בהמה טמאה‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים סימן תקפו סעיף א בהג"ה‬
‫וכן שופר מבהמה טמאה‪,‬פסול (ר"ן פ"ד דר"ה)‪.‬‬
‫ערוך השולחן אבן העזר סימן קסט סעיף לג‬
‫כתב הטור ומאיזה עור שיהיה הסנדל שפיר דמי ולא כדברי ר"ת שכתב שצריך שיהיה מעור בהמה טהורה עכ"ל ורבים‬
‫מהקדמונים תמהו עליו בזה אך כמה מהפוסקים החמירו בזה הואיל ונפיק מפומיה דר"ת וכ"כ בש"ע סעיף י"ז וז"ל י"א‬
‫שלכתחלה עושין אותו מעור בהמה טהורה וגם הרצועות והקרסים שבו וגם רצועות התפירה הכל מטהורה וכן נוהגין‬
‫עכ"ל ונ"ל דטעמא רבה איכא במילתא וזהו סברת ר"ת דוודאי אם נאמר דמן המותר בפיך לא בעינן רק בס"ת תפילין‬
‫ומזוזות משו ם דדברי קדש כתובין עליהם וודאי דלא בעינן מעור בהמה טהורה אבל אם נאמר דשופר של בהמה טמאה‬
‫פסול כמ"ש הר"ן פ"ד דר"ה והכי קיי"ל בא"ח סי' תקפ"ו הרי דבשארי מצות בעינן ג"כ מן המותר בפיך וודאי דגם בחליצה‬
‫בעינן כן ואע"ג דדפנות סוכה כשרים גם מבהמה טמאה כדמוכח בסוכה (כ"ג‪ ).‬ודפנות סוכה דאורייתא זהו מפני שגם‬
‫דומם וצומח כשר ולא גרע טמאה מהם אבל בשופר דבעינן רק מבע"ח צריך מן המותר בפיך וה"נ בחליצה אם היה כשר‬
‫מנעל מכל דבר גם מטמאה היה כשר אבל כיון שאמרו חז"ל (ק"ב‪ ):‬דסנדל התפור בפשתן פסול אלמא דבעינן דווקא‬
‫מבע"ח לכן שפיר בעינן מטהורה (ובזה מתורץ כל מה שהקשו על ר"ת ז"ל)‪:‬‬
‫‪192‬‬
‫תורה תמימה הערות שמות פרק יג אות מז‬
‫אבל על עור נבילות וטריפות מותר דלא בעינן רק מן המותר דהיינו מין טהור‪ ,‬ואמנם יש עוד דברים דבעינן מין המותר‬
‫כמו שופר ומנעל של חליצה [לדעת ר"ת בתוס' יבמות ק"ב ב']‪ ,‬וצ"ל דילפינן מתפלין‪ ,‬וכנגד זה ישנן מצות שכשרות גם‬
‫ממין טמא כמו דפנות סוכה שמצותן מדאורייתא‪ ,‬ולא נתבאר טעם הדבר‪ .‬ואפשר לומר דדבר שצריך ממין בעלי חיים‬
‫כמו תפלין ושופר ומנעל של חליצה צריך גם מין המותר משא"כ דפנות סוכה שכשרות גם מדומם וצומח לא בעינן בהו‬
‫מין המותר משום דלא גרעו מדומם וצומח‪ .‬ופרטי דין זה לענין יתר תשמישי תפלין‪ ,‬הבתים ורצועות‪ ,‬מבואר באו"ח סימן‬
‫ל"ב יעו"ש‪...‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רמ‬
‫שו"ת תורת חסד (לובלין) סי' ס‬
‫מנהג טעות‬
‫שו"ת בעלי התוספות סימן יא‬
‫גם כתבת שאין לשנות המנהג מפני הלעז‪ .‬מנהג זה גהנם למפרע‪ .‬שאם שוטים נהגו חכמים לא נהגו‪ .‬ואפילו מנהג‬
‫הגון אינו עוקר הלכה‪ ,‬אא"כ רופפת‪ .‬ובזה טעית טעות גדולה‪ ,‬ואל תוסיף לדמות דמיונות כאלה‪.‬‬
‫תוספות בבא בתרא ב‪.‬‬
‫מנהג מטעם נדר‬
‫שו"ת משיב דבר חלק ב סימן מח‬
‫‪ ...‬והנני להוסיף ממאמר מפורש בברכות (ו' ב') אמר רבין בר"א אר"י כל מי שרגיל לבוא לביהכ"נ ולא בא יום א' הקב"ה‬
‫משאיל בו שנאמר מי בכם ירא ה' שומע בקול עבדו‪ ,‬אשר הלך חשכים ואין נוגה לו‪ ,‬אם לדבר מצוה הלך נוגה לו כו'‪,‬‬
‫והרי אין חיוב לכל אדם לילך להתפלל דוקא לביהכ"נ‪ ,‬אלא מי שרגיל במצוה זו נעשה עליה כנדר‪ ,‬משו"ה אם שינה יום‬
‫א' הקב"ה דורש ממנו‪ ,‬מכ"מ אם לדבר מצוה הלך נוגה לו‬
‫נדרים פא‪:‬‬
‫מנהגי איש ואשה‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנח‬
‫באיש ואשה שהם ממדינות חלוקות איך ינהגו במנהגים החלוקים ט"ו תמוז תשט"ו‪ .‬מע"כ ידידי הרב הנכבד מהר"ר‬
‫יעקב מיכאל דזיקאבס שליט"א‪.‬‬
‫הנה איש ואשה שהם ממדינות חל וקות אשר כל מדינה יש לה מנהגים חלוקים נגד מדינה האחרת להחמיר ולהקל ונישאו‬
‫זה לזו בנוא יארק שהמנהגים עדיין חלוקים מדין שני בתי דינים בעיר אחת‪ ,‬איך יתנהגו אם ישאר כל אחד במנהג מדינתו‬
‫או שיהיו שניהם שוים להחמיר כחומרות שתי המדינות או האשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל או הבעל כמנהג האשה‪.‬‬
‫הנכון לע"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא‪ .‬דהא דין מנהג בהולך ממקום למקום כשאין‬
‫דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא כמפורש ביו"ד סי' רי"ד‪ .‬והוא מגמ'‬
‫דחולין דף י"ח דמסיק ר ב אשי דר' זירא שאכל כשסליק לא"י מוגרמת דרב ושמואל משום דר"ז אין דעתו לחזור הוה‪.‬‬
‫ולהמג"א ‪/‬או"ח‪ /‬בסי' תס"ח סק"ט סובר שגם הרמב"ם סובר כן‪ .‬אך אף להש"ך יו"ד שם ‪/‬רי"ד‪ /‬סק"ח שלהרמב"ם אף‬
‫באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מסיק שלהלכה הוא כהרא"ש והר"ן פסחים דף נ"א שבאין דעתו‬
‫לחזור נוהג גם להקל כמקום שבא לשם וכן פסק גם החק יעקב בסק"ט‪ .‬וכן פסק במ"ב ס"ק י"ט ועיי"ש בבאור הלכה‪.‬‬
‫‪193‬‬
‫והנה באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל‪ ,‬הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא‬
‫שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהיה‬
‫בבית הבעל והוא מדאורייתא‪....‬‬
‫‪....‬ולכן בהנישואין אין לך הולכת ממקום למקום גדול מזו‪ .‬והוא אדעתא שלא לחזור בהכרח שאין יכולה אף לחזור בה‬
‫ואם במחשבה בעלמא שלא לחזור נעשה בדיני המקום שבא לשם כ"ש באשה שניסת שהוא במעשה שאין בידה לחזור‬
‫שיש לה להיות בדיני המקום שהלכה לשם‪ .‬ולכן אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג‬
‫בית בעלה בין לקולא בין לחומרא‪....‬‬
‫‪....‬ולכן כיון שאף שבין הבעל ובין האשה הם בנוא יארק יש עכ"פ חלוקי מנהגים ביניהם משום שבפה נוא יארק ‪/‬ניו‬
‫יורק‪ /‬נשאר כל אחד במנהגי עירו שביוראפ ‪/‬שבאירופה‪ /‬בין לקולא בין לחומרא מטעם שהם כב' ב"ד בעיר אחת נחשב‬
‫ממילא לגבי האשה שניסת לבעל שמנהגיו אחרים ממנהגי בית אביה כיצאה ממקום בית אביה ובאה למקום בעלה‬
‫שצריכה להתנהג במנהגי בעלה בין לקולא בין לחומרא בין בדברים שאין נוגעים לאיסורים בין בדברים הנוגעים‬
‫לאיסורים‪ .‬ואין צריך התרת נדרים‪ .‬ואם היה צריך לא היה מועיל להרבה שיטות עיין ‪/‬יו"ד‪ /‬בסי' רכ"ח סעי' ל' ובש"ך‬
‫שם ס"ק פ"ו ופ"ח‪ .‬ואף בדברים שיכולים קהל להתיר בלא שאלה צריך התרת הקהל כולו ולא יחיד בלבד‪.‬‬
‫מנהגי יחיד וציבור‬
‫שו"ת צפנת פענח חלק א' סימן קמג‬
‫מנהגים‬
‫נדרים טו‪.‬‬
‫שולחן ערוך יורה דעה הלכות נדרים סימן ריד‬
‫חתם סופר יו"ד קז ד"ה ומה שכתבתי‬
‫מנורה שעשו חשמונאים‬
‫מנחות כח‪ – .‬כט‪.‬‬
‫שבועות‬
‫גרי"ז‬
‫מנחת חינוך‬
‫מפניני הרב עמ' רט‬
‫דברי הרב עמ' רה ‪ -‬מנחת חינוך‬
‫מניין המצוות – אזהרות ועונשין‪ ,‬קלות וחמורות‬
‫מכילתא דרבי ישמעאל משפטים ‪ -‬מסכתא דכספא פרשה יט‬
‫יש מדבר דבר אחד‪ ,‬וחייב עליו משום ארבעה דברים‪ ,‬בן נשיא שקלל את האב‪ ,‬חייב בארבעה דברים‪ ,‬משום נשיא ואב‬
‫ודיין ומשום בעמך לא תאור‪.‬‬
‫רמב"ם ספר המצוות‪ ,‬שורש ז‪ ,‬מצוות לא תעשה ש‪,‬‬
‫שיט ‪69‬‬
‫רמב"ם הלכות תשובה א‪:‬ב‬
‫‪ 69‬ע"ע ספק שיעורי הרב למס' סנהדרין עמ' טז‬
‫‪194‬‬
‫שעיר המשתלח לפי שהוא כפרה על כל ישראל כהן גדול מתודה עליו על לשון כל ישראל שנאמר והתודה עליו את כל‬
‫עונות בני ישראל‪ ,‬שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות‪ ,‬בין שעבר בזדון בין שעבר בשגגה‪,‬‬
‫בין שהודע לו בין ש לא הודע לו הכל מתכפר בשעיר המשתלח‪ ,‬והוא שעשה תשובה‪ ,‬אבל אם לא עשה תשובה אין‬
‫השעיר מכפר לו אלא על הקלות‪ ,‬ומה הן הקלות ומה הן החמורות‪ ,‬החמורות הן שחייבין עליהם מיתת בית דין או כרת‪,‬‬
‫ושבועת שוא ושקר אע"פ שאין בהן כרת הרי הן מן החמורות‪ ,‬ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם‬
‫הקלות‪.‬‬
‫ממזרים‬
‫ברכות כב‪.‬‬
‫מעשה באחד שתבע אשה לדבר עבירה‪ .‬אמרה לו‪ :‬ריקא! יש לך ארבעים סאה שאתה טובל בהן? מיד פירש‪.‬‬
‫רש"י שם ד"ה שתבע אשה‬
‫אותה אשה פנויה היתה‪ ,‬וחכמים גזרו על היחוד אף על הפנויה‪.‬‬
‫קידושין סט‪.‬‬
‫תוספות יבמות טז‪ :‬ד"ה קסבר‬
‫מנחת יצחק ח"ה סימנים מו ‪ -‬נב‬
‫מפניני הרב עמ' רסז‬
‫ארץ הצבי עמ' קיב‬
‫מנהג = גהנם‬
‫שו"ת בעלי התוספות סימן יא‬
‫מנהג זה גהנם למפרע‪.‬‬
‫מנינים משותפים ומנינים לנשים‬
‫‪Women at Prayer‬‬
‫ע"ד המנינים המשותפים‬
‫(קישור)‬
‫ראה‪ :‬סמיכה – נשים‬
‫ראה‪ :‬תפילין – נשים‬
‫מסית ומדיח – גדרם ונפקא מינה ביניהם‬
‫סנהדרין לו‪:‬‬
‫אור שמח הלכות סנהדרין יא‪:‬ה‬
‫המסית אין דינו כשאר דיני נפשות‪:‬‬
‫בתוספתא (סנהדרין פ"י ה"ה) חשיב מילי טובא דדינו כדיני ממונות‪ ,‬שגומרין אף בלילה‪ ,‬ומטין ע"פ אחד בין לזכות בין‬
‫לחובה‪ ,‬דלא הוי רק כד"מ יעו"ש‪ .‬ובזה א"ש לשון הגמרא [והוא בתוספתא שם (פי"א ה"א)] דף פ' (ע"ב) ושאר חייבי‬
‫מיתות כו' אין ממיתין אותן אלא עפ"י עדה ועדים והתראה‪ ,‬דפירושו‪ ,‬דבירושלמי ריש סנהדרין (פ"א ה"א) אמר חזקיה‪,‬‬
‫אמרה תורה הרוג עפ"י עדים הרוג עפ"י מטים‪ ,‬מה עדים שנים אף מטים שנים‪ ,‬וזה כוונת הגמרא דמסית סגי אם הרוב‬
‫‪195‬‬
‫הוא באחד לחיוב מחייבין‪ ,‬אבל בשאר חייבי מיתו ת ממיתין אותו עפ"י עדה דוקא‪ ,‬שיהיו מטים לחיוב כמו עדים‪ ,‬היינו‬
‫בשנים מחייבין יותר ממנין המזכים‪ ,‬וזה עדה דומיא דעדים‪ ,‬ועיין תוספות (סנהדרין) דף ח' (ע"ב ד"ה בעדה) בזה ודוק‪:‬‬
‫והנה בגמרא (שם) דף ל"ג (ע"ב) אמר רב סימי בר אשי וחילופא למסית‪ ,‬דכתיב לא תחמול כו' רב כהנא מתני מכי הרג‬
‫תהרגנו‪ ,‬וכן הוא בספרי (ראה פל"ז) כרב כהנא‪ .‬ונראה דפליגי בהא דמבואר בתוספתא (סנהדרין פ"ז ה"ג) על פותחין‬
‫(אותן) לזכות ואין פותחין לחובה חוץ מן המסית‪ ,‬ר' יהושע בן קרחה אומר אף המדיח‪ ,‬וזה‪ ,‬דלרב כהנא דיליף מהרג‬
‫תהרגנו יליף גם על מדיח שמיתתו בסקילה‪ ,‬דנביא שהדיח ג"כ מיתתו בסקילה כמסית דהדיוט‪ ,‬וחדא מיתה לו לרבנן‬
‫דפליגי על ר' שמעון לקמן סוף פ' הנחנקין (שם פ"ט ע"ב)‪ .‬ואמנם קרא דלא תחמול עליו לא שייך על נביא שהדיח‪ ,‬משום‬
‫דעיקר הסברא דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין‪ ,‬וכמו דאמר (שם) בדף כ"ט (ע"א) ועל זה קאי קרא דלא‬
‫תחמול‪ ,‬ועיין תוספות שם (ד"ה דברי)‪ ,‬וזה לא שייך בנביא שמתנבא בשם השי"ת‪ ,‬או שנותן כבודו לאחר‪ ,‬ועליו לא קאי‬
‫קרא דלא תחמול‪ ,‬שאיזה חמלה שייך עליו‪ ,‬וזה כתנא קמא‪ ,‬אבל קרא דהרג תהרגנו כי בקש להדיחך שייך גם במדיח‪,‬‬
‫ומדברי רבינו בפ"ה דהלכות עו"ג מורה דמדיח דינו כמסית לכל דבר‪ ,‬ודוק‪:‬‬
‫מסית לשאר עבירות‬
‫סנהדרין כט‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רמה‬
‫יד רמ"ה שם‬
‫ואמרינן תו מנין שאין טוענין למסית מנחש שהסית את האשה למרוד במקום ולעבור על דבריו וחייבו הקב"ה על כך‬
‫ואע"פ שהיה לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכי מפני דברי היה להן להניח דברי המקום וכיון שלא‬
‫טען לעצמו לא טען לו הקב"ה ואם תשאל טעמא דלא טעין הכי הא טעין הכי טענתיה טענתא והרי מסית דקרא אע"ג‬
‫דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה על פיו חייב כדתנן (לקמן ס"ז א) אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין‬
‫אותו וכל שכן היכא דציית ליה דלא מצי טעין דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין שאני מסית דע"ג דחמיר ורחמנא‬
‫אמר לא תחמול ולא תכסה עליו כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומיא דנחש דמיירינן ביה ושמעינן מינה דמסית דכל‬
‫התורה כולה לבד מע"ג לא מיפטר אלא היכא דטעין אבל אי לא טעין לא טענינן ליה וש"מ דהא דקי"ל בעלמא דאין שליח‬
‫לדבר עבירה דוקא היכא דטעין משלח דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין אבל היכא דלא טעין מיחייב‪:‬‬
‫וקשיא לי דהא בכמה דוכאתא דקא מקשי אמאי והא אין שליח לדבר עבירה ולא קא משני הכא במאי עסקינן דלא טעין‬
‫דאלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי לא מיחייב משלח וצריך עיון‪:‬‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן צט‬
‫באור איסור שיש בהזמנת אנשים שיבואו להתפלל בביהכ"נ בשבת כשיודעין שיבואו במאשינעס מ' לעומר תשי"ג‪.‬‬
‫נשאלתי מהרב ר' נפתלי קארלבאך מדעטראיט אם יש איסור לפני עור להזמין אנשים שיבואו להתפלל בשבת לביהכ"נ‬
‫כשיודע שיחללו השבת בנסיעה במאשינעס‪ .‬והשבתי דלהזמין את הרחוקים באופן שאי אפשר שיבואו בלא חלול שבת‬
‫ודאי אסור‪ ,‬והוא עוד גרוע מאיסור לפנ"ע שהרי הוא עוד באיסור מסית‪ .‬ואף שאיסור מסית לחיוב סקילה הוא רק‬
‫מסית לעבוד עכו"ם‪ ,‬מ"מ לענין האיסור ועונש כלפי שמיא בכל החומר שאין טוענין למסית יש בכל האיסורים כמפורש‬
‫בסנהדרין דף כ"ט שיליף ר"ש בר נחמן א"ר יונתן מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני אף שלא היה חטא ע"ז אלא‬
‫האיסור אכילה מעץ הדעת‪ .‬חזינן שאיסור מסית יש לכל עבירה‪ ,‬אך שאין עונשין בדיני אדם רק על מסית לע"ז‪ ,‬אבל‬
‫בדיני שמים יענש‪ ,‬ולא ילמדו עליו סנגוריא‪.‬‬
‫ואיסור לפנ"ע =לפני עור= יש אף באינם רחוקים כ"כ כשידוע שיתעצלו לילך ברגלים ויסעו במאשינעס אבל איסור‬
‫מסית ליכא באינם רחוקים‪ .‬ואם אינה בלשון הזמנה אלא סתם הודעה שעושים מנין ונותנים פרסים להבאים להתפלל‬
‫שהכוונה בעצם הוא רק לקרובים אבל ידוע שיבואו גם רחוקים במאשינעס מסתבר שאין בזה דין מסית ובדין לפנ"ע יש‬
‫להסתפק‪ .‬וצריכים לפרש שלא יתנו פרסים אלא לאלו שיבואו ברגליהם בהיתר‪.‬‬
‫ובדבר שרוצה להסתלק מלהיות מעמבער ‪/‬חבר‪ /‬בבית הכנסת שהרבה מהמתפללים שם אין מתנהגים כשורה‪ ,‬דעתי‬
‫נוטה שאין להסתלק כדי שיהיה מי שימחה בידם‪ ,‬ואין להתייאש לומר שודאי לא ישמעו‪ ,‬כי מעט מן האור דוחה הרבה‬
‫מן החשך‪ ,‬ולכן אולי תועיל המחאה להרבה איסורים‪ .‬אך הוא כ"ז שמתנהגים בביהכ"נ כשורה‪ ,‬אבל אם ישנו ח"ו מסדר‬
‫ביהכ"נ כגון שיסלקו המחיצה שבין אנשים לנשים או שישנו אף במקצת סדר התפלה וקה"ת מחוייבין כל יראי ה'‬
‫להסתלק מלהיות מעמבערס שם‪ .‬משה פיינשטיין‪.‬‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ז‬
‫‪196‬‬
‫בהערתו [הרב שמריהו שולמאן] בסימן צ"ט במסית לשאר איסורין‬
‫ומש"כ כתר"ה דהנחש שהיה בדין מסית הוא משום דאמר מהעץ אכל וברא את העולם שהוא כפירה שהוי כע"ז‪ ,‬ואין‬
‫ראיה משם על מסית לעבור על שאר איסורין שיהיה בחומרא דאין טוענין למסית‪ ,‬הנה לע"ד לא מצינו שהיתה ההסתה‬
‫שיכפרו אדם וחוה באמונת ה' אלא שיאכלו מהעץ ולכן אף שהוא דיבר להסית בלשון כפירה אין להחשיב הסתתו אלא‬
‫לאיסור האכ ילה ולא להכפירה‪ ,‬דהא משמע דבמה שמשבח המסית את הע"ז כך אוכלת וכך שותה לבד אינו בדין מסית‬
‫אלא דוקא באומר אלך אעבוד נלך נעבוד‪ ,‬דהא ברמב"ם פ"ד מע"ז ה"ב לא הוזכר אלא זה לבד‪ ,‬ומה שהוזכר בסנהדרין דף‬
‫ס"ז במתני' מה שהמסית משבח לע"ז אולי הוא בשביל דין הניסת באבה ושמע שלרבא אינו חייב בלא אמר המסית‬
‫שבחיה דהע"ז‪ ,‬כדאיתא בדף ס"א ‪/‬סנהדרין‪ /‬ולשאר אמוראי צע"ק ואולי משום שכן הוא דרך המסיתים ואורחא דמלתא‬
‫נקט‪.‬‬
‫ומצאתי כן מפורש בתפארת ישראל שכתב בפשיטות דבמה שאומר המסית השבחים של הע"ז אינו בדין מסית‬
‫ובאמירה לך עבוד ע"ז הוא בדי ן מסית אף בלא השבחים וכך אוכלת שנקט הוא פסקא יתמא וכוונתו אליבא דשאר‬
‫אמוראי דלרבא ניחא כדכתב בעצמו ולשאר אמוראי אינו נוגע לדינא אלא אורחא דמלתא נקט‪ ,‬וא"כ גם בכפירה אין‬
‫להחשיבו בדין מסית לכפירה כשאומר דברי כפירה כל זמן שאינו אומר להניסת שיכפור‪ ,‬ונמצא שאף אם הנחש אמר‬
‫דברי כפירה אין להחשיבו מסית על כפירה אלא על האכילה מהעץ שע"ז הסית את האשה לאכול וזהו הסתה רק על לאו‪,‬‬
‫וא"כ ראיה שעל הסתה על לאו נמי אין טוענין למסית‪ .‬וממילא אפשר יש בו כל החומרות דמסית רק שאינו חייב מיתה‬
‫כדבארתי‪.‬‬
‫מעקה‬
‫ביאור הלכה סימן תקמ ד"ה וכן אם עשה מעקה וכו'‬
‫עיין בחידושי הריטב"א שכתב דמתני' מיירי בגג דלא רגילי להלוך בו שאינו חייב במעקה אלא שהוא בעצמו רוצה לעשות‬
‫משום שמירה [ולפיכך אמרו בירושלמי דסגי בג' טפחים] דאי משום מצות מעקה למה לא יעשה כדרכו ע"ש‪ .‬אבל שארי‬
‫הפוסקים סתמו בזה ולא חילקו‪:‬‬
‫מעשר כספים‬
‫תוספתא‬
‫ט"ז יורה דעה שלא‬
‫מעשר שני ממון גבוה‬
‫תוספתא מסכת מעשר שני (ליברמן) פרק ה הלכה ט‪ ,‬יא‪ ,‬יב‬
‫היה מצטער איכן מעשר שיני של אבה בא איש חלום אמ' לו כך וכך הן במקום פלוני הן זה היה מעשה ומצאו שם מעות‬
‫ובאו ושאלו את חכמים ואמרו הרי אילו חולין שדברי חלומות לא מעלין ולא מורידין‬
‫ראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמ' של פלני הן של מעשר שני הן אם כמערים לא אמ' כלום אם‬
‫במתכוין לעדות דבריו קיימין‬
‫אמ' להם אחד אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל לא אמ' כלום במקום פלוני בשדה פלנית דבריו‬
‫קיימין זה הכלל כל המצוי להם לא אמ' כלום כל שאין מצוי להם דבריו קיימין‬
‫קידושין נד‪:‬‬
‫חידושי הר"ן סנהדרין ל‪.‬‬
‫בבית לא אמר כלום יש לפרש ולומר דמילתא פסיקתא קתני בין שאמר סתם בין שאמר כמוסר בבית לא אמר כלום‬
‫ואע"ג דעד אחד נאמן באיסורין והיה בדין שיהיה נאמן לענ ין מעשר שני אפשר שעדות זה של מעשר שני דין ממון יש בו‬
‫שהמעשר שני ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות משנים ואעפ"י שיש איסור‬
‫בדבר וכן דעת רבינו תם ז"ל‪ .‬עוד יש לפרש דטעמא דמילתא דבבית לא אמר כלום לפי שרואין אותו מן הסתם שלא אמר‬
‫‪197‬‬
‫כמו סר אלא שלא להשביע את עצמו הא אם אמר כמוסר ממש נאמן כיון דאיכא צד איסורו אבל בשדה מן הסתם אין‬
‫רואין אותו שלא אמר הענין שלא להשביע כיון שבידו ליטלן הילכך מן הסתם אמרינן דכמוסר אמר ליה ונאמן‪:‬‬
‫שב שמעתתא ז‪:‬ד‬
‫והרמב"ם דפסק דתאכל בתרומה כר' טרפון אע"פ דעד אחד נאמן באיסורין‪ .‬ולפי מ"ש הש"ך ביו"ד בסימן קכ"ז (סקט"ז)‬
‫אפילו אתחזק התירא או איסורא עד אחד מהימן‪ ,‬ולכאורה ראוי לומר שלא תאכל בתרומה מחמת עד אחד דהא אינו‬
‫ברור שתאמר מחמת שנאה וכמו שיבואר לקמן‪ .‬נראה לפי מה שכתב הר"ן בחידושיו פרק זה בורר (סנהדרין ל' א') בהא‬
‫דאיתא ש ם בעד אחד שאמר המעות של מעשר שני הם לא אמר כלום אם הם בבית‪ .‬וכתב עלה הר"ן ז"ל ואע"ג דעד אחד‬
‫נאמן באיסורין והיה בדין שיהיה נאמן לענין מעשר שני‪ ,‬אפשר שעדות זה של מעשר שני דין ממון יש בו שהמעשר שני‬
‫ממון גבוה והוא בא להוציא הממון מחזקתו ודבר שבממון אינו פחות משנים‪ ,‬ואעפ"י שיש איסור בדבר‪ ,‬וכן דעת ר"ת‬
‫ז"ל עכ"ל‪ ,‬ועמ"ש בשמעתא ו' פ"ד‪ ,‬וא"כ הוא הדין בעד המעיד שמת בעלה כיון שעדות זו בדבר שבערוה הוא מעיד הוי‬
‫ליה דין ממון‪ ,‬דהא יליף דבר דבר מממון תו אינו נאמן אפילו לאיסור שבו דהיינו אכילת תרומה‪ ,‬וכמו היכא דאית ביה‬
‫דין ממ ון אינו נאמן אפילו לאיסור שבו‪ ,‬ומשום הכי תאכל בתרומה דמדינא אין עד אחד נאמן בה אלא מדרבנן‪ ,‬ועדות‬
‫צרה דאין הדבר לחכמים ראוי להאמין אוקמוה אדינא וכמ"ש ודוק‪:‬‬
‫תוספות הרא"ש סנהדרין ל‪.‬‬
‫כל שאין בידו ליטלם לא אמר כלום‪ ,‬וא"ת וליהמניה במגו דאי בעי שתיק ולא יבואו לידם לעולם‪ ,‬וי"ל דאין לנו להאמינו‬
‫לתתם לו אם לא שהוא בעצמו יכול לתתם לו‪ ,‬אבל תמיה לי מאי מגו שייך גבי מעשר דאין לומר הואיל ובידו ליטלם‬
‫ולאוכלם בירושלם דלמה יגזול ממון אחר‪ ,‬ואין לומר דמהימן במגו שהיה נוטלם והיה נותנם להם ואומר אביכם הפקיד‬
‫אלו מעות של מעשר שני בידי‪ ,‬דנראה דאינו נאמן דאילו היה נאמן אפי' הטמין בבית נמי דאם הוא נאמן מה לי הם בידו‬
‫מה לי אינם בידו ממה נפשך חייב ליתן להם מה שהפקיד אביהם בידו ואם ירצו לא יאמינו לו‪ ,‬ואין לומר במגו שאם היה‬
‫רוצה היה שותק דא"כ אפילו בבית נמי וצ"ע‪.‬‬
‫זבחים ו‪.‬‬
‫ושותפין לא מצו ממירין‪ ,‬אלא אי אמרת לא קניא להו‪ ,‬אמורי נמי לימרו! שאני התם‪ ,‬דאמר קרא‪ :‬אם המר ימיר ‪ -‬לרבות‬
‫את היורש‪ ,‬אחד ממיר ואין שנים ממירין‪ .‬מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד‪ :‬אלא מעתה‪ ,‬גבי מעשר דכתיב‪ :‬ואם גאל יגאל‬
‫ לרבות את היורש‪ ,‬הכי נמי אחד גואל ואין שנים גואלין! שאני מעשר‪ ,‬דגבי אבוהון נמי איתיה בשותפות‪ .‬אמר ליה רב‬‫אסי לרב אשי‪ :‬ומינה‪ ,‬אי אמרת בשלמא קניא להו‪ ,‬היינו דחד מיהא מימר‪ ,‬אלא אי אמרת לא קניא להו‪ ,‬היכי מימר?‬
‫והאמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן‪ :‬המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה‪ ,‬והתורם משלו על של חבירו ‪ -‬טובת הנאה‬
‫שלו! מקיבעא לא מכפרא‪ ,‬מקופיא מכפרא‪.‬‬
‫ראב"ד לתורת כהנים (ספרא)‪ ,‬פרשת בחוקותי פרשתא ח פרק יב‬
‫אות י (קישור)‬
‫חידושי הגרי"ז מפי השמועה שם‬
‫גמ' אלא מעתה גבי מעשר וכו' ה"נ אחד גואל ואין שנים גואלים‪ .‬והנה הראב"ד‬
‫בפירושו על הספרא (בחוקתי פרשתא ח פ"ב י) הקשה דלמה לן קרא דיורש גואל‪ ,‬הא‬
‫לא גרע מנתנו לו במתנה‪ ,‬וכתב על זה שני תירוצים א' שזה גופא מלמדינו הפסוק‬
‫דיכולים לירש דמעשר שני ממון הדיוט הוא‪ ,‬ודלא כר"מ דאמר ממון גבוה הוא‪ ,‬ולדידי'‬
‫אין היורשי ם חייבים עליו חומש דאינם יורשים אותו‪ ,‬ב' דאע"פ שמעשר שני ממון גבוה‬
‫הוא ולא מצי לירש‪ ,‬בכל זאת משמיענו קרא דכשגואלים מוסיפים חומש‪ ,‬וכמו דמצינו‬
‫גבי הקדש דודאי אינו יורש מה שהקדיש אביו דהא לא היה של אביהם ולא מצי‬
‫להוריש‪ ,‬ובכל זאת אם פודים צריכים להוסיף חומש‪ ,‬ה"נ גבי מעשר שני דהבן עומד‬
‫במקום האב לגבי חומש‪ ,‬אע"פ שאינם זוכים בגוף המעשר‪ .‬והנה לתירוץ הראשון קשה‬
‫מסוגית הגמ' כאן דמה שייך לדרוש אחד גואל ולא שנים גואלים‪ ,‬כיון שהוא ממונם‪,‬‬
‫דהא החידוש הוא דמעשר שני ממון הדיוט‪ ,‬וכל א' גואל חלקו‪ ,‬ומה השייכות בין יורש‬
‫אחד לשנ י‪ ,‬והוי כאילו נתן להם במתנה‪ ,‬דהא הגמ' לא מקשה מכל שותפים דעלמא‬
‫דלא יוסיפו חומש‪ ,‬ורק מיורשים הוא דמקשה להו דלא יוסיפו חומש‪ ,‬ואם הא דיכולים‬
‫לפדות הוא משום זכות ירושה‪ ,‬הלא ממונם הוא ככל מקבלי מתנה‪ ,‬ובשלמא לפי תירוץ‬
‫השני דמה שיכולים לפדות ומוסיפים חומש הוא זכו ת מיוחדת ביורשים‪ ,‬דהא ממון גבוה הוא ואינו שלו‪ ,‬אלא שנתנה‬
‫‪198‬‬
‫התורה ליורשים זכות זה במעשר אביהם כמו בהקדש דעומד במקום אביו‪ ,‬שייך לומר אחד גואל ולא שנים גואלים אבל‬
‫לתירוץ הראשון קשה‪.‬‬
‫והנה מדברי הרמב"ם בהל' אישות (פ"ה ה"ד) משמע‪ ,‬דגם אם מעשר שני ממון גבוה הוא הוי שלו ויכול להורישו‪ ,‬שהרי‬
‫כתב "המקדש אשה במעשר שני אינה מקודשת‪ ,‬לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל"‪ ,‬ולכאורה ל"ל לטעם זה‬
‫הלא בפשטות הטעם דאינה מקודשת משום דמעשר שני ממון גבוה ואינו שלו‪ ,‬וחזינן מדבריו דאפילו אי מע"ש ממון‬
‫גבוה‪ ,‬גם כן הוי ממון בעלים‪ ,‬והרא יה דהרי יכול להקדישו כמבואר ברמב"ם הל' מע"ש (פ"ג הכ"ה)‪ ,‬ואי לא הוי בעלים לא‬
‫הוי מצי להקדיש כמו שלא מצי למכור דלהקדיש צריך בעלים לא פחות ממכירה ומתנה‪ ,‬אלא הא דאין יכול למכור וליתן‬
‫מתנה הוא דין בהחפץ עצמו מצד קדושת מע"ש‪ ,‬שאינו בדין מכירה למכור וליתן במתנה‪ ,‬דניתן רק למצותו לאכול‬
‫בירושלים ולא לעשות בו שאר חפציו מחמת קדושתו‪ ,‬ולא מצד חסרון בעלות ולכן יכול להקדיש‪ ,‬וזהו שכתב הרמב"ם‬
‫דאינה מקודשת לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל‪ ,‬פי' דמשו"ה הוי ממון גבוה‪ ,‬כן יסד הגר"ח מדברי‬
‫הרמב"ם אלו‪ ,‬ולפי"ז פשוט דאע"פ דמעשר שני ממון גבוה מ"מ יכול להוריש מעשרותיו לבניו‪ ,‬כיון שהוא הבעלים של‬
‫המעשר‪ ,‬וא"כ תשאר קושיא הנ"ל על הרמב"ם אפילו אי נימא דמע"ש ממון גבוה וצ"ע‪.‬‬
‫מעשרות‬
‫רמב"ם הלכות תרומות א‪:‬יא‬
‫פירות העכו"ם שגדלו בקרקע שקנה בא"י‪ ,‬אם נגמרה מלאכתם ביד עכו"ם ומרחן העכו"ם פטורין מכלום שנאמר דגנך‬
‫ולא דגן עכו"ם‪...‬‬
‫והמנהג הפשוט בכל א"י כדברי רבינו ומימינו לא שמענו פוצה פה לחלוק על זה‪ .‬ועתה קם חכם אחד ונראה לו שהוא‬
‫מתחסד בעשותו הפך המנהג הפשוט ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו"ם ונגמרה מלאכתן ביד עכו"ם וגם מירחן עכו"ם‪.‬‬
‫והולך ומפת ה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו‪ .‬ונראה פשוט בעיני שראוי למנעם מזה משום לא תתגודדו ועוד‬
‫שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדברי רבינו מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן והרי ריב"א‬
‫לא מלאו לבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג ומי הוא זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן ועוד שדבר זה הוא דבר שאין‬
‫רוב הצבור יכולין לעמוד בו לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן ואם יסרבו יכופו אותם כההיא דשמואל דא"ל אכול‬
‫משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא‪ .‬אח"כ נתפשטו הדברים עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן ונתקבצו כולם וגזרו גזירת‬
‫‪70‬‬
‫נח"ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו"ם אלא כמו שנהגו עד עתה ע"פ רבינו‪:‬‬
‫ספר נפש הרב עמ' קיא – הכרת הטוב‬
‫מפעל הפיס ו‪ – Powerball-‬היתר השתתפות בהגרלה‬
‫שלחן ערוך חושן משפט שע‪:‬ג‬
‫יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם העובד כוכבים אין בו משום גזל‪ ,‬אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים‪ ,‬שאין‬
‫ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ויישובו של עולם‪ .‬וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא אם כן אין לו‬
‫אומנות אחרת‪ .‬הגה‪ :‬אבל אם יש לו אומנות אחרת‪ ,‬אפילו משחק עם ישראל אינו פסול (טור)‪ .‬וע"ל סימן ר"ז סעיף י"ג‪ .‬וכבר פשט המנהג‬
‫כסברא האחרונה לשחוק בק וביא‪ ,‬ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא‪ .‬ואם שחק עמו באמנה אם חייב לשלם‪ ,‬ע"ל סימן ר"ז סעיף י"ג‪.‬‬
‫שו"ת תשובות והנהגות‬
‫ד‪:‬שיג ‪71‬‬
‫האם מותר לקנות כרטיס השתתפות בהגרלה‬
‫בענין הגרלה‪ ,‬שרבים קונים כרטיסי הגרלה כדי להשתתף בהגרלה והזוכה מקבל פרס‪ ,‬ורב אחד פירסם שלספרדים‬
‫אסור להשתתף בהגרלות‪ ,‬שלדעת המחבר בח"מ (ר"ז ס"ק י"ג) כל האומר "אתן אם יהיה" נקרא אסמכתא שסמך דעתו‬
‫‪ 70‬ע' בדרך אמונה (אות קכ) להג' ר"ח קניאבסקי שליט"א שכתב בזה"ל דעת רבנו דאפי' מדרבנן פטורין דכיון שלא היו מעולם של‬
‫ישראל לא גזרו עליהן וכן דעת כמה ראשונים אבל דעת הרבה ראשונים דחייב מדרבנן ויש שנסתפקו בזה אבל המנהג כדעת רבנו‬
‫וכתב הכ"מ שהחרימו חכמי צפת שלא להחמיר לעשר וכן הוא מנהגינו להקל‪ :‬וע' בציון רכז שהביא דברי הרבה אחרוני אשכנז שנקטו‬
‫לחומרא ומהם החזו"א‪ .‬וע"ע בביאור ההלכה שם‪ .‬ולשואפים ללמוד ולהורות ע' בילקוט יוסף ח"א ממצוות התלויות בארץ עמ' תקצז‬
‫ולהלן לכל המקורות‪.‬‬
‫‪ 71‬ע"ע יביע אומר ח"ז חושן משפט סימן ו'‬
‫‪199‬‬
‫שירויח‪ ,‬ואף כאן הקונה כרטיס דעתו להרויח ורק משום כך קנה והוה אסמכתא דאסור ויש בזה גזל מדרבנן‪ ,‬אבל לדעת‬
‫הרמ"א האיסור הוא רק אם זה אומנותו‪ ,‬ולפי זה הספרדים הנוהגים בכל ענין כשיטת המחבר אסורים להשתתף בהגרלה‪,‬‬
‫וכפי ששמעתי יש באמת עוד מרבני הספרדים שאסרו להשתתף בהגרלה כיון שזהו גזל וכעין משחק בקוביא‪.‬‬
‫אמנם דבריו תמוהין מאד‪ ,‬שכאן לא שייך לאסמכתא כלל‪ ,‬דאסמכתא שאסור להמחבר היינו אם אומר כשיהיה דבר‬
‫פלוני אקנה או אתן‪ ,‬ובזה הוה אסמכתא ולא קנה‪ ,‬אבל כאן קונה כרטיס ששוה עכשיו בשוק כמה דולרים‪ ,‬ויכול למכור‬
‫אותו עכשיו ולקבל את שויו‪ ,‬ונכנס בזה להשקעה כמו בכל עסק‪ ,‬ורק אם ההגרלה היא באופן שמי שמפסיד צריך לשלם‬
‫מכיסו תשלום נוסף אחר שהפסיד‪ ,‬בזה לא סומך דעתו ולא מועיל‪ ,‬אבל כאן‪ ,‬קנה עכשיו דבר שיתכן שיבוא לו מזה רווח‬
‫גדול ויתכן שלא‪ ,‬הוה ככל עושה עסק או משתתף בו שאין בזה שום חשש אסמכתא‪.‬‬
‫עוד נראה שכיון שרבים נכנסים לספק זה ואין להם קשר זה עם זה‪ ,‬אדעתא דספק נכנסו וגמרי דעתם באמת‪ ,‬ורק‬
‫כשנמצאים מספר אנשים ביחד במשחק ואחד מהם בלבד מנצח‪ ,‬יש מקום לחשוש משום אסמכתא‪ .‬ולהטעים מעט את‬
‫הדברים יש להוסיף את המפורסם בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שעינינו הרואות שכשהטבח שואל שאלה בהל' טריפות‬
‫ומטריפים לו‪ ,‬מקבל את הפסק בהכנעה‪ ,‬אבל כשאותו אדם בא לדין תורה וחבירו זוכה‪ ,‬כואב לו ומצטער מאד‪ ,‬ולפעמים‬
‫מתקשה לקבל בהכנעה את הפסק‪ ,‬ואף שבשניהם הוא מפסיד‪ ,‬מ"מ כואב לו יותר כשהשני מנצח‪.‬‬
‫ונראה כעין זה גם בנידון דידן שמוכרים את כרטיסי ההגרלה בכל העיר או בכל המדינה‪ ,‬ואין להמשתתפים קשר כלל זה‬
‫עם זה‪ ,‬יודע כל אחד שהסיכוי שלו לזכות הוא קלוש מאד ומקבל זאת בלב שלם‪ ,‬אבל כשרואה שחבירו ששיחק עמו‬
‫בקוביא מנצח והוא המפסיד‪ ,‬מצטער וכואב לו טובא‪ ,‬ובזה יש לחשוש לאסמכתא וגזל מדרבנן‪ ,‬משא"כ כשכולם מוסרים‬
‫מראש את כספם למארגני ההגרלות‪ ,‬גומר דעתו להשתתף בלב שלם אף אם יפסיד‪ ,‬ולכן לא נקרא גזל גם מדרבנן‪.‬‬
‫ועוד נראה שאסמכתא דלא קנה היינו משום שסומך שהדברים יסתדרו כרצונו ולטובתו‪ ,‬וכשלא מצליח הוה אסמכתא‪,‬‬
‫אבל כאן הלא יודע מעיקרא שהסכויים שלו לזכות הם קלושים מאד‪ ,‬ומ"מ כיון שסכום הזכיה הוא גדול מאד‪ ,‬והסכום‬
‫שדורשים עבור הכרטיס הוא פעוט‪ ,‬סומך דעתו לכך‪ ,‬וכה"ג לא נקרא אסמכתא‪.‬‬
‫ומעכשיו נראה פשוט שהקונה כרטיס הגרלה אין בזה חשש אסמכתא‪ ,‬ולא שונה הדבר מכל השקעה שקונה ומקוה‬
‫שיהיה מוצלח‪ ,‬אבל אין לו שום בטחון‪ ,‬ואם בסוף הפסיד ודאי לא נקרא אסמכתא‪ ,‬ואף כאן קנה כרטיס בתקוה בעלמא‬
‫שירויח‪ ,‬ומשום שהסכויים קלושים מאד המחיר בזול מאד‪ ,‬אבל סומך דעתו ומוכן באמת גם להפסיד‪.‬‬
‫אמנם נבוך אני במקרה שמשתתף בהגרלה בלי לשלם קודם ההגרלה‪ ,‬רק מבטיח לשלם עבור הכרטיס לאחר מכן‪ ,‬והיינו‬
‫שמשלם אף שיודע שהפסיד כבר‪ ,‬ועכשיו כשצריך לשלם חסר סמיכות דעת‪ .‬ומיהו בעצם המוכר הלוה לו הכסף לצורך‬
‫קניית הכרטיס ובודאי צריך להחזיר לו‪.‬‬
‫עכ"פ נראה שבקניית כרטיס לא שייך אסמכתא‪ ,‬והיינו בין לאשכנזים ובין לספרדים‪.‬‬
‫ומיהו בארץ ישראל חברת ההגרלות "מפעל הפיס" היא ביד הממשלה‪ ,‬וחלק ניכר מהכסף המתקבל אצלם הוא עבור‬
‫החפשיים ומוסדותיהם‪ ,‬ואולי יש כאן ענין של מסייע ידי עוברי עבירה‪ .‬אבל האמת היא שבלאו הכי כל מה שקונין בכל‬
‫הארץ חלק מהתשלום הוא מס ערך מוסף‪ ,‬והם אח"כ משתמשים בו גם לעברות חמורות רח"ל‪ ,‬רק ע"כ אנן בדידן ולא‬
‫חוששין לזה מכיון שאין בידינו לשנות ולהכריע בזה כלום‪ ,‬ולכן מדינא אין עלינו אחריות מה שהם עושים בכסף זה‪.‬‬
‫ודע שרוב ההגרלות של מוסדות שהכסף הולך לצדקה‪ ,‬יש לצרף עוד שלהרבה פוסקים אין דין אסמכתא בהקדש‪ ,‬והוא‬
‫הדין בזמנינו ישיבות וכוללים הם בכלל צדקה‪ ,‬ואם יפסיד הלא מנחם את עצמו שהכסף הלך לכולל או שאר צדקה‪ ,‬ולכן‬
‫יש להקל טפי‪.‬‬
‫מצוה בו יותר מבשלוחו‪ ,‬בהכשר מצוה‬
‫שו"ת מהר"ח אור זרוע סימן קכח‬
‫תנן האיש מקדש בו ובשלוחו‪ .‬ואמרינן בגמרא מצוה בו יותר מבשלוחו‪ .‬וא"כ בשחיטה ובהפרשת חלה נאמר בו‪ .‬ולא‬
‫יעשה שליח לשחוט בהמתו ולהפריש חלה מעיסתו? וגם לא ידעתי איך ראובן יברך על שחיטת בהמת שמעון או על‬
‫הפרשת חלה מעיסה שאין הוא מצווה לשחוט בהמה זו ולא להפריש חלה מעיסה זו? וגם מאי שנא הפרשת חלה שיכול‬
‫לקיים מצותו ע"י שליח מכל המצות תפילין וציצית סוכה ולולב ואכילת מצה? ושמא שחיטה והפרשת חלה אין מצוותן‬
‫אלא שתתקן העיסה מדכתיב גבי תרומה גם אתם אשמעינן שעיקר מצותה רק לתקן העיסה וליתן חלה לכהן‪ 72.‬וכן‬
‫שישחט הנשחט וכן ק ידושין עיקר המצוה שתהא לו אשה מקודשת‪ .‬וכן בגירושין ובהפרשת תרומה ושחיטת קדשים‬
‫ובקביעת מזוזה ועשיית מעקה‪ .‬אבל בתפילין וציצית ואכילת מצה וסוכה ולולב אין שייך שליחות‪ .‬אכן צריך ליתן‬
‫‪72‬‬
‫צרף לדיונו של הנודע ביהודה והתורה תמימה בענין מתוות חלה‬
‫‪200‬‬
‫טעם מאי שנא חליצה דלא איפשר לקיומה ע"י שליח מגט‪ .‬ושמא דבעינן חליצה דומיא דייבום‪ .‬או שמא דכתיב‬
‫וחלצה נעלו מעל רגלו‪ .‬ודוקא בקידושין מצוה בו יותר מבשלוחו שאין השליח נהנה מן הקדושין כלום ואדרבה נפסד‬
‫שנאסרת עליו‪ .‬אבל בשחיטה והפרשת חלה וכיוצא בהם לא יהא מצוה בו יותר בשלוחו ‪/‬מבשלוחו‪ ./‬כאשר נהגו כל‬
‫רבותינו וכל העולם אעפ"י שב קיאים בהלכות שחיטה נותנים לחזן לשחוט‪ .‬וכן יהא גם בהפרשת חלה וללמד את בנו‬
‫תורה שבתחלה משכירים מלמדים ואין האב עצמו מלמדו‪ .‬וכן יהא גם במילה שאפילו האב אומן יכול לכתחלה לומר‬
‫לאחר למול‪ .‬ואעפ"י שבמילה אין המוהל נהנה גם אבי הבן אינו נהנה והרי הם שוים ובכל אלה יוכל השליח לברך‪.‬‬
‫אכן בקידושין איני סבור כלל שיוכל השליח לברך ולקדש את האשה‪ .‬אם לא שהמשלח עומד אצלו ושומע ויוצא בברכת‬
‫השליח‪ .‬שאפילו אם היה מקדשה בעצמו היה חבירו מברך בשבילו ומוציאו‪ .‬שכן כתב רבינו אבא מארי זצוקלה"ה‬
‫שאם ראובן מניח תפילין או מתעטף בציצית חברו מברך בשבילו‪ .‬שכן שנינו כל הברכות כולן אעפ"י שיצא מוציא‪ .‬וכן‬
‫בהדלקת נר חנוכה אם ראובן מדליק נרותיו של שמעון כדרך שרגילין העולם כשיש אלמנה בבית אומרת לאחד מאנשי‬
‫הבית להדליק נרותם בשבילם‪ .‬סבורני שלא יברך אלא אם כן יעמוד משלח בצדו ויצא בברכתו‪.‬‬
‫העמק שאלה‪ ,‬וזאת הברכה‪ ,‬שאילתא קסט‪:‬א‬
‫(ע"ש באריכות‪ ,‬קישור)‬
‫בעקבי הצאן עמ' סט‬
‫מצוה הבאה בעבירה‬
‫שולחן ערוך חושן משפט יב‪:‬ב‬
‫הג"ה‪ :‬ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין‪ ,‬אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב"י בשם ר"י ובשם‬
‫הרא"ש)‪ .‬ויש חולקים (מרדכי פ' ב' דמציעא)‪.‬‬
‫בבא קמא צא‬
‫תוספות סוכה ג‪ .‬ד"ה דאמר לך‬
‫בסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כב"ש‪...‬‬
‫ריטב"א סוכה‬
‫לא‪73 .‬‬
‫תנו רבנן סוכה גזולה כו'‪ .‬ואסיקנא דפליגי בשתקף את חברו והוציאו מסוכתו דרבי אליעזר סבר קרקע אינה נגזלת וסוכה‬
‫שאולה היא ואין אדם יוצא בסוכה שאולה ורבנן סברי אדם יוצא בסוכה שאולה‪ .‬והקשו בתוספות מ"מ כיון שתקפה‬
‫מחברו הא איכא מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬ותירצו דלא אמרינן מצוה הבאה בעבירה אלא בדבר שהוא בא לרצות כגון קרבן‬
‫שופר ולולב וכיוצא בהם‪ ,‬אבל בסוכה שאין בה ריצוי ליכא משום מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬ולא נראה דהא בירושלמי חששו‬
‫למצה של טבל ולמצה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה וכדכתיבנא התם‪ ,‬אבל הנכון דהכא כיון דלא קני לה כלל‬
‫וברשותיה דמאריה איתא ואין המצוה מוציאתה מרשות בעליה לא חשיבא מצוה הבאה בעבירה‪ ,‬והרי הוא כאילו היתה‬
‫שדה דעלמא גזולה ברשותו שאע"פ שעבירה בידו אין הסוכה נפסלת בכך‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫ראש השנה כו‪.‬‬
‫דאמר רב חסדא‪ :‬מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה ‪ -‬לפי שאין קטיגור נעשה סניגור‪...‬‬
‫רשב"א שבת קה‪:‬‬
‫‪ 73‬ע"ע ריטב"א סוכה כט‪ :‬וז"ל ואי משום מצוה הבאה בעבירה לא אמרו זה אלא כשהמצוה סייעה בעבירה שבקדושת‬
‫המצוה הוא קונה אותו והוציאו מרשות נגזל‪ ,‬כגון שהיה יאוש כדי שאינו קונה וכשהקדישו למצותו הרי הוא כאלו מכרו‬
‫דמה לי מכרו לגבוה מה לי מכרו להדיוט והוה ליה השתא על ידי המצוה יאוש ושינוי רשות שהוא קונה ולפיכך אינו‬
‫לרצון לשם‪ ,‬אבל כל שאין המצוה מסייעת בקנין ואינה מוציאתו מרשות הנגזל אינו נפסל לקרבן ולא למצוה‪ ,‬שאע"פ‬
‫שיש בידו של זה עבי רה שגזלו‪ ,‬הרי זה כשאר עבירות שבידו או כאילו גזל חפץ אחר שאינו פוסלו ממצוה זו‪ ,‬ולפיכך כל‬
‫שקנאו ביאוש ושינוי רשות או שינוי מעשה שאין לו לתת לנגזל אלא דמים אע"פ שלא פרע עדיין עבירה היא בידו כגזלן‬
‫ומעכב חובו של חבירו אבל גוף הדבר נקנה לו לגמרי ואין בו מצוה הבאה בעבירה‬
‫‪201‬‬
‫אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק מצה גזול ה אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח‪ ,‬אמר לון תמן גופיה עבירה הכא‬
‫הוא עבר עבירה‪ ,‬כך אנו אומרים הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' כא ולח‬
‫מנחת חינוך מצוה שכה ד"ה יש‬
‫‪...‬והיאך יוצאים אנחנו מצות ד' מינים במדינה זו דערבה מצו יה מאוד ובד או שני בדין ערבה אין ש"פ בשום אופן בכל‬
‫מדינה זו וכל מין מד' מינים פסולים בשאול א"כ היאך אנו יוצאים י"ח במדינה זו ביום ראשון של חג בד"מ‪...‬‬
‫מקדש מעט‪ ,‬תשמישי קדושה ומצוה‬
‫מגילה כט‪.‬‬
‫רמב"ן במלחמות ור"ן על הרי"ף ריש פרק בני העיר‬
‫ארץ הצבי סימן יב‪ ,‬עמ' פח – בעניני בית הכנסת וקדושתו‬
‫נפש הרב עמ' קנז וקמח‬
‫מפניני הרב ערך יוה"כ‪ ,‬אות ג'‬
‫דברי הרב עמ' רצב‬
‫עבודה זרה יח‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים סימן קנג‬
‫מקוה ומעין – זוחלין‬
‫מפניני הרב עמ' קפג‬
‫מקוה – מטרת הטבילה‬
‫קובץ הערות סימן לט‬
‫מקוה ‪ -‬שיעור מ' סאה‬
‫תורת הבית הארוך בית ז' ריש שער ז'‬
‫‪ ...‬אין הפרש בין מקוה למים חיים שלא לטהר באדם בפחות ממ' סאה‪ .‬ואעפ"י ששנינו במקואות למעלה מהן מעיין‬
‫שמימיו מועטין ושרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין לטהר בכל שהוא‪ .‬האי לטהר בכל שהו לאו‬
‫לאדם קאמר אלא לטהר את הכלי ם‪ .‬והראיה מדקתני גבי מקוה שיש בו מ' סאה טובלים ומטבילין פירוש טובלין בו אדם‬
‫ומטבילין בו כלים‪ .‬ולומר דאע"ג דבטלו רבנן רביעית של מקוה בטבילת כלים וכדאיתא בנזיר בפרק ג' מינין במעיין לא‬
‫תקנו אלא אוקמוה אדיניה למטביל להטביל לו צנורות ומחטין בכל שהו‪ .‬והאי דקתני נמי בפרק חמישי של מסכת‬
‫מקואות שהמעין מטהר בכל שהו לכלים קאמר‪ .‬זו היא הסכמת של רבנו תם ושל רבנו שמשון‪.‬‬
‫והביא רבנו תם ז"ל ראיה מדתנן בפרק ה' של מקואות גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין‬
‫אלמא ארבעים סאה בעינן וגל סתמא קתני ואפילו של מעין מדלא קתני גל שנתלש מן הים ועוד דאי בגלו של ים וכמאן‬
‫דאמר התם כל הימים כמקוה אם כן אפילו יש בו מ' סאה לא יטהרו שהרי הגל כזוחלין כדאמרינן עלה דההיא בפרק קמא‬
‫דחולין ובפ"ב דחגיגה מהו דתימא ליגזור אטו חרדלית של גשמים קמשמע לן כלומר קמשמע לן דלאו כמקוה הוא אלא‬
‫כמעין הוא ולא גזרינן‪.‬‬
‫‪202‬‬
‫ועוד דאמרינן במדרש יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט שמאסו בארבעים סאה לא"ט בגימטריא הכי‬
‫הוי ואמרו ז"ל חזרנו על כל מקומות [דף ל עמוד ב] ולא מצינו מקום ששמו לא"ט‪ .‬ושילוח מעיין הוא דהיינו מי גיחון‬
‫מעין שמושחין עליו את המלכים ומתרגמינן שילוח ועוד דאמרינן כיון שמגיעין לפתחו של דוד שם רוחצין זבים מכלל‬
‫דמעיקרא לא וזבין צריכין מים חיים ואפילו הכי אין טובלין בו עד שמגיעין לפתחו של דוד כלומר שיש שם שיעור‪ .‬והא‬
‫דתניא אלו נאמר מקוה מים יהיה טהור ולא נאמר מעיין הייתי אומר אפילו מלא מים על כתפו ועשה מקוה לכתחילה‬
‫יהא טהור תלמוד לומר מעיין מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים‪ .‬אי מה מעיין בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל‬
‫שהוא תלמוד לומר אך מעין המעיין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה‪ .‬לפי דברי רבנו תם ז"ל נצטרך להעמידה‬
‫דוקא בכלים ואסמכתא בעלמא לאחר שבטלו רביעית לכלים‪ .‬וזה דחוק‪ .‬אבל הר"א ז"ל כתב דאפילו לאדם מטהרין בכל‬
‫שהו ובלבד שיהא כל גופו עולה בהן בבת אחת‪ .‬וכן כתב הר"מ ז"ל בהלכות מקואות ולדברי רבותינו הצרפתים ז"ל‬
‫שומעין להחמיר בשל תורה‪.‬‬
‫רא"ש בבא קמא ז‪:‬ג‬
‫צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה‪ .‬ומיירי בצינור שעשוי לקבלה שיש לו ארבע לבזבזין אלא שמצד אחד הוא‬
‫נמוך והמים עוברים על שפתו‪ .‬או שיש בו נקב ומקבל מים מתחת הנקב אבל אם היה פרוץ לגמרי מרוח רביעית אין‬
‫פוסל את המקוה‪ .‬כדתנן פרק ד' דמקואות המניח טבלא תחת הצנור אם יש לה לבזבזין פוסלת את המקוה‪ .‬פירוש‬
‫לבזבזין מארבע רוחותיה‪ .‬ותנן נמי התם סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע אינו פוסל את המקוה‪ .‬אי נמי‬
‫אפילו בצינור פרוץ משתי רוחות איירי כגון שחקק בו לקבל צרורות שלא יעכבו הלוך המים‪ .‬כדתנן בפרק ד' דמקואות‬
‫החוטט בצינור לקבל צרורות בשל עץ כל שהוא ושל חרס רביעית‪ .‬וחטיטה דהתם היינו חקיקה דהכא ודוקא כשהמים‬
‫נופלין מן הצינור למקוה‪ .‬אבל נפלו מן הצינור לקרקע ומן הקרקע למקוה המשכה היא‪ .‬ואם יש במקוה עשרים ואחת‬
‫סאין מי גשמים כשר‪ .‬כדאמרינן בפרק קמא דתמורה (דף יב ב) דשאיבה מטהרת ברבים ‪+‬ברבייה‪ +‬ובהמשכה‪ .‬והא דמים‬
‫שאובין פוסלין את המקוה היינו דוקא כשהמקוה חסר‪ .‬אבל מקוה שלם כל מים שאובין שבעולם אין פוסלין אותו‪ .‬דתנן‬
‫בפ"ו דמקואות (מ"ח) היה בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין בו כלום ממלא בכתף ונותן בעליון עד שירדו לתחתון‬
‫ארבעים סאה‪ .‬וכיון שנותן בעליון עד שיתמלא התחתון ע"כ הוו מים שאובין רובא‪ .‬ועוד תנן התם (פ"ז מ"ג) נפל לתוכו‬
‫יין או מוהל ושינו את מראיו פסול‪ .‬כיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיו למראה מים‪ .‬ואם יש בו מ' סאה‬
‫ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה מים‪ .‬וכן מוכיחות כמה משניות וכמה ברייתות במסכת מקואות‪.‬‬
‫ובלאו ראיה נמי ס ברא היא‪ .‬דהא בהשקה נעשו זרועין ליטהר מטומאתן (ביצה דף יז ב) וה"ה להטביל בהן‪ .‬והא דתנן‬
‫בפ"ז דמקואות ומייתי לה בפ' הערל (דף פב ב) נתן סאה ונטל סאה כשר [ומפרש] עד רובו אבל טפי לא מוקי לה ר"ת במי‬
‫פירות דאמי פירות [ושאר משקים] קתני לה אבל [מים שאובין] אפילו טובא‪ .‬והכי תנן התם ומי פירות וכו' פעמים‬
‫מעלים ופעמים אין מעלים כיצד מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת נפל מהן סאה לתוכו לא העלוהו‪[ .‬היה בו ארבעים‬
‫סאה] נתן סאה ונטל סאה כשר (עד רובו) ולא מיבעיא מים שאובין שנפלו למקוה שהוכשרו בתערובות להטביל בהן אלא‬
‫אפילו מקוה שכולו שאוב ונתחבר למקוה כשר דרך נקב כשפופרת הנוד כשר להטביל בו‪ .‬דמהניא זריעתו להיות כמקוה‬
‫עצמו‪ .‬דסברא הוא כדפרישית כיון דמטעם זריעה טהרינן מטומאתם הכי נמי הוכשרו מפסלותם וכשר להטביל בהם‪.‬‬
‫וראיה מהא דתנן בפ"ו דמקואות ג' מקואות בזה כ' ובזה כ' מים כשרים ובזה כ' מים שאובים היה שאוב מן הצד וירדו ג'‬
‫וטבלו ונתערבו‪ .‬המקואות טהורין והטובלין טהורין‪ .‬לפי שנתערבו שני המקואות הכשירים והיו בהן מ' סאה ושוב לא‬
‫נפסל אפילו נפל לתוכן השאובין ואותו שטבל בשאוב עלתה לו נמי טבילה כיון שנתחבר חבור למקוה שלם‪ .‬ואפילו‬
‫נתחבר האמצעי לשאוב קודם שנתחבר לכשר לא הוי כשלשת לוגין שפוסלין את המקוה החסר‪ .‬כיון שנתחבר גם לכשר‬
‫קודם שנפלו השאובין לתוכו‪ .‬ועוד שדרך המשכה נתערבו‪ .‬ועוד תניא בתוספתא (פ"ה) היו בו מ' סאה ונפל לתוכו יין‬
‫ונשתנו מראיו של חציו [הטובל] בין במקום היין בין במקום המים כאילו לא טבל‪ .‬היה שאוב והשיקו במקום היין זה וזה‬
‫לא טהר‪ .‬השיקו במקום המים [מקום המים] טהר מקום היין לא טהר‪ .‬והא דתנן פ"ג דמקואות בור שהוא מלא מים‬
‫שאובים והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפסולו עד שיתחשב שלא נשארו מן השאובין ג' לוגין‪ .‬התם מיירי‬
‫שלא היו המים של האמה מ' סאה קודם חבורן למי הבור‪ .‬והא דקתני בפ"ה דמקואות מעיין שהעבירו על גבי השוקת‬
‫פסול ולא מתכשר במה שהוא מחובר למעיין ומעיין מטהר בכל שהו‪ .‬ואין לומר דשאני שוקת שהוא כלי וגרע ממים‬
‫שאובים המכונסים בגומא‪ .‬דהא בתוך כלי עצמו מותר לטבול כשהוא מחובר למקוה‪ .‬דאמרינן בפרק חומר בקדש (דף כא‬
‫ב) שמטביל כלי בתוך כלי שיש בפיו כשפופרת הנוד‪ .‬וי"ל דהא דמעיין מטהר בכל שהו היינו לטבילת כלים‪ .‬אבל לטבילת‬
‫אדם בעינן מ' סאה כדאמרינן פרק חומר בקודש דאמר רבא מקוה שחלקו בסל ובגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה‬
‫דהא ארעא כולה חלחולי מיחלחלא ובעי מ' סאה במקום אחד‪ .‬והתם במים נובעים איירי דמי הגשמים לא מחלחלי‪.‬‬
‫הלכך פסול השוקת לטבילת אדם הואיל ואין מחובר למים שיש בו מ' סאה‪ .‬ובמסכת מקואות פירשנו פירוש הגון‪ .‬והא‬
‫דאמרינן בירושלמי דפרק אמר אמר להם הממונה גבי ים שעשה שלמה רבי שמעון בר קיסנא בשם רבי חייא היכי הוות‬
‫בית הטבילה לכהנים והלא כלי הוא‪ .‬ומשני כההיא דדרש ריב"ל אמת המים מושכת לו מים מעין עיטם והיו רגלי‬
‫השוורים פתוחים כרמונים‪ .‬משמע [משום] דמוציא רימון הוציאו מתורת כלי אבל אם היה כלי אין מטבילין בו ואע"פ‬
‫שהיה מושך למעיין‪ .‬מפרש ר"ת מוציא רימון דנקט לאו לאפוקי מתורת כלי אלא שיבואו המים בשפע‪ .‬דלהשקה סגי‬
‫בשפופרת הנוד‪ .‬והמקשה לא היה יודע שהיו מחוברין כלל‪ .‬ודוחק הוא ולפי מה שפירש במסכת מקואות ניחא‪:‬‬
‫שו"ת צפנת פענח סימן קיט‬
‫(קישור)‬
‫‪203‬‬
‫בעקבי הצאן סימן כט‬
‫מקוה ‪ -‬שיעור מים שאובים הפוסלים את המקוה‬
‫רא"ש בבא קמא ז‪:‬ג‬
‫‪ ...‬שאני שאיבה דרבנן היא‪ .‬אר"י דאפלו מקוה שכולו שאוב כשר מן התורה‪ .‬והביא ראיה מהא דתניא בתוספתא‬
‫דמקואות פ"ב מקוה שהניחה ריקן ובא ומצאה מלא כשר מפני שזה ספק שאובים למקוה‪ .‬ומדקאמר שהניחה ריקן ולא‬
‫קאמר שהניחה חסר משמע שלא היו בו מים כלל ומכשר ליה מספיקא‪ .‬אלמא אפילו כולו שאוב אין פוסל אלא מדרבנן‬
‫והלשון מוכיח כן דקתני מפני שזה ספק מים שאובין דמשמע מפני שזה ספק שאיבה שהיא מדרבנן‪ .‬ועוד הביא ראיה‬
‫מפרק קמא דפסחים (דף יז ב) דאמרינן משקה בי מטבחיא בכלים טמאים בקרקע טהורין‪ .‬ומפרש התם דבקרקע טהורין‬
‫משום דחזו להטביל בהן מחטים וצינורות‪ .‬אלמא אפילו כולו שאוב חזי לטבילה מדאורייתא דבכולו שאוב איירי‬
‫מדמפליג בין כלים לקרקע‪ .‬וסתם משקה בי מטבחיא נמי שאובין הן‪ .‬ומה שפירש רשב"ם דכולו שאוב [פסול] מדאורייתא‬
‫והביא ר איה מת"כ פרשת שמיני יכול מילא על כתיפו ועשה מקוה יהיה טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור‬
‫מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים‪ .‬לאו ראיה היא דההיא דרשה בת"כ אסמכתא בעלמא היא‪ .‬וטובא איכא מילי‬
‫דרבנן דאסמכינהו אקראי בת"כ‪ .‬כגון מעשר פירות וירק ודריש להו בסיפרי מקראי‪ .‬וכן דימוע דריש ממקדשו ממנו‪.‬‬
‫ובנדה פרק יוצא דופן (דף מז א) מוכח דדימוע דרבנן‪ .‬וכן אין רוכבין על גבי בהמה ואין עולין באילן דריש ליה בת"כ‬
‫משבת שבתון‪ .‬והא דפסלינן שאיבה משום גזירה דלמא אתו למיטבל בכלים וטבילה בכלי פסול מדאורייתא דבעינן מקוה‬
‫דומיא ד מעין שהוא בקרקע‪ .‬והחמירו לפסול אף בשלשה לוגין משום דחשיבי וחזו לרחיצה כדאמרינן בפרק קמא דשבת‬
‫(דף יד א) בתחלה היו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין על גבן ג' לוגין מים שאובין‪ .‬ורבינו שמשון הקשה על דבריו‬
‫דמההיא דמייתי ראיה מתוס' דמקואות אדרבה מהתם משמע דשאוב כולו [פסול] מדאורייתא דקתני מפני שזה ספק מים‬
‫שאובין וחזקת המקואות כשרות‪ .‬פירוש העושה מקוה כדי לטבול בו עושהו אם כן אינו ממלאהו מים שאובין אלא במים‬
‫כשירין לטבילה‪ .‬משמע דוקא משום חזקה הוא דכשר הא לאו הכי פסול משום דהוי ספיקא דאורייתא‪ .‬תדע דתני סיפא‬
‫צינור המקלח מים למקוה ומכתשת נתונה בצדו ספק מן הצינור למקוה ספק מן המכתשת למקוה פסולה מפני שהפסול‬
‫מוכיח‪ .‬ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה‪ .‬ומדמכשרינן כשיש בו רוב מים מספק ובשאין בו‬
‫רוב מים פסלינן מספק מפני שאין כאן חזקת המקואות כשרות שהפסול מוכיח שהמכתשת נתונה בצדו ויכולני לומר‬
‫שנפל למכתשת כמו שנפל למקוה‪ .‬אלמא מקמי דהוי רוב מקוה הוי שאוב מדאורייתא פסלינן מספק‪ .‬ולאחר שיש בו רוב‬
‫מקוה הוי דרבנן ומכשרינן מספק ועוד דתנן פ"ב דמקואות מקוה שיש בו שלשה גומות של מים שאובין של לוג לוג אם‬
‫ידוע שנפלו לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית כשר ואם לאו פסול‪ .‬משמע דדוקא ידוע‬
‫הא מספק פסול‪ .‬מדלא קתני אם ידוע שלא נפלו לתוכו ארבעים סאה עד שהגיעו לגומא השלישית פסול ואם לאו כשר‪.‬‬
‫ומה שהביא ראיה מפסחים לאו ראיה היא דה"פ בכלים טמאים אותן שהיו בכלים טמאים ואף על פי שהן עכשיו בקרקע‬
‫טהורין אותן שהיו מעולם בקרקע שהמשיכן מאמת המים העוברת בעזרה וכן כתב ר"ת בספר הישר דג' לוגין מים שאובין‬
‫פוסלין את המקוה הלכה למשה מסיני‪:‬‬
‫מקום המזבח‬
‫רמב"ם הלכות בית הבחירה ב‪:‬א – ב‬
‫המזבח מקומו מכוון ביותר‪ ,‬ואין משנין אותו ממקומו לעולם‪ ,‬שנאמר זה מזבח לעולה לישראל‪ ,‬ובמקדש נעקד יצחק‬
‫אבינו שנאמר ולך לך אל ארץ המוריה ונאמר בדברי הימים ויחל שלמה לבנות את בית יי' בירושלים בהר המוריה אשר‬
‫נראה לדויד אביהו אשר הכין במקום דויד בגרן ארנן היבוסי‪.‬‬
‫ומסורת ביד הכל שהמקום שבנה בו דוד ושלמה המזבח בגורן ארונה הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו‬
‫יצחק‪ ,‬והוא המקום שבנה בו נח כשיצא מן התיבה‪ ,‬והוא המזבח שהקריב עליו קין והבל‪ ,‬ובו הקריב אדם הראשון קרבן‬
‫כשנברא ומשם נברא‪ ,‬אמרו חכמים אדם ממקום כפרתו נברא‪.‬‬
‫מקח טעות – כשהאיש בעל מום‬
‫שו"ת בית הלוי חלק ג סימן ג‬
‫שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א' סימן נז אות ד'‬
‫משחק בקוביא בשבת‬
‫שבת קמח‪:‬‬
‫‪204‬‬
‫משנה‪ .‬מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו‪ ,‬אבל לא מן הכתב‪ .‬מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן‪,‬‬
‫ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה‪ .‬ומטילין חלשין על הקדשים ביום טוב‪ ,‬אבל לא על המנות‪.‬‬
‫עירובין קג‪.‬‬
‫שלטי הגיבורים עירובין לה‪:‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים שלח‪:‬ה‬
‫אין שוחקים באגוזים‪ ,‬ולא בתפוחים וכיוצא בהן‪ ,‬משום אשווי גומות‪ .‬הגה‪ :‬ודוקא על גבי קרקע‪ ,‬אבל על גבי שלחן שרי דליכא‬
‫למגזר שם משום גומות (רבינו ירוחם ח"ז)‪ .‬ומותר לשחוק בעצמות שקור ין טשי"ך‪ ,‬אע"פ שמשמיעים קול‪ ,‬הואיל ואינן מכוונין לשיר (הגהות אלפסי‬
‫סוף עירובין)‪ .‬וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא (ב"י)‪ ,‬אבל בשוחק כדי להרויח‪ ,‬אסור‪ ,‬אפי' שוחק בתם ובחסר‪ ,‬דהוי כמקח וממכר (אגור ורמב"ם‬
‫פכ"ג)‪ .‬ומ"מ אין למחות בנשים וקטנים‪ ,‬דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין (תוס' וסמ"ג והגהות מיימוני פכ"א)‪ .‬ולשחוק בכדור‪ ,‬ע"ל סי' ש"ח סעיף‬
‫מ"ה‪.‬‬
‫משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי‬
‫גיטין סז‪.‬‬
‫יד מלאכי כלל תיד ‪-‬‬
‫תיז ‪74‬‬
‫משמשתו נדה האם מפסדת כתובתה‬
‫כתובות עב‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬ואלו יוצאות שלא בכתובה‪ :‬העוברת על דת משה ויהודית‪ .‬ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר‪,‬‬
‫ומשמשתו נדה‪ ,‬ולא קוצה לה חלה‪ ,‬ונודרת ואינה מקיימת‪...‬‬
‫ומשמשתו נדה‪ .‬היכי דמי? אי דידע בה‪ ,‬נפרוש! אי דלא ידע‪ ,‬נסמוך עילוה! דא"ר חיננא בר כהנא אמר שמואל‪ :‬מנין לנדה‬
‫שסופרת לעצמה? שנאמר‪ :‬בוספרה לה שבעת ימים‪ ,‬לה ‪ -‬לעצמה! לא צריכא‪ ,‬דאמרה ליה פלוני חכם טיהר לי את הדם‪,‬‬
‫ואזל שייליה ואשתכח שיקרא‪ .‬ואיבעית אימא‪ :‬כדרב יהודה‪ ,‬דאמר רב יהודה‪ :‬הוחזקה נדה בשכינותיה‪ ,‬בעלה לוקה עליה‬
‫משום נדה‪.‬‬
‫ר"ן על הרי"ף שם (לב‪):‬‬
‫ואי לא ידע מנא ידע‪ .‬מי אמר לו אחרי כן שהוא בא לפנינו להוציאה והאי דלא אוקמה במודה כתב הראב"ד ז"ל משום‬
‫דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע ולא נראה דלהפסיד כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בעל דין כמאה עדים דמו‬
‫אלא משום דמילתא דלא שכיחא היא לא אוקמה בהכי‪:‬‬
‫משפטי התנאים‬
‫רי"ף גיטין לז‪ :‬בדפי הרי"ף‬
‫ת"ר הרי זה גיטיך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני שתי שנים אע"פ שלא נתקיים התנאי‬
‫הרי זה גט לפי שלא אמר אם תשמשי ואם לא תשמשי אם תניקי ואם לא תניקי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נתקיים‬
‫התנאי הרי זה גט לא נתקיים התנאי אינו גט והלכתא כרבנן ואע"ג דקי"ל דבעינן תנאי כפול הני מילי דאם תשמשי ואם‬
‫לא תשמשי כע נין שנאמר אם יעברו בני גד [וגו'] ואם לא יעברו וכדאתקין [דף ע"ה ע"ב] שמואל בגיטא דש"מ אבל בעל‬
‫מנת לא וקי"ל דכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי‬
‫רמב"ם הלכות אישות ו‪:‬יז‬
‫‪74‬‬
‫ע"ע בספר עין יצחק להראשון לציון הרה"ג הרב יצחק יוסף שליט"א‪ ,‬ח"א עמ' רמב‬
‫‪205‬‬
‫כל האומר מעכשיו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה אלא אף על פי שהקדים המעשה תנאו קיים‪ ,‬אבל‬
‫צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו‪ ,‬ואם התנה בדבר שאי אפשר לקיימו הרי זה כמפליג בדברים ואין שם תנאי‪ ,‬וכל‬
‫‪75‬‬
‫האומר על מנת כאומר מעכשיו ואינו צריך לכפול התנאי ולא להקדימו למעשה‪.‬‬
‫שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין לח‪:‬ג‬
‫כל האומר‪ :‬מעכשיו‪ ,‬או על מנת‪ ,‬אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאי למעשה‪ ,‬אבל צריך להתנות בדבר שאפשר‬
‫לקיימו‪ .‬ויש חולקין ואומרים דאפילו באומר‪ :‬מעכשיו‪ ,‬או על מנת‪ ,‬צריך להיות בתנאי כל הד' דברים‪.‬‬
‫הגה‪ :‬וי"א דאפילו לא‬
‫פירש כל דיני תנאי‪ ,‬רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן‪ ,‬הוי תנאי גמור (הגהות מיימוני פ"ו)‪.‬‬
‫שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעיף יד‬
‫בעל המאור גיטין לז‪:‬‬
‫כתוב בהלכות כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי וכן הלכתא‪ .‬כתב עלה ה"ר אפרים ז"ל גרסי' בכתובות בפ' הכותב‬
‫בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה"ז גיטיך ולא תתגרש בו וכו' ומדאוקימנא לההיא דר"נ בדא"ל קנה מעכשיו הם ה"נ‬
‫גבי גט כדאמר לה הרי זה גיטיך מעכשיו ולאחר ל' יום‪ .‬זה תורף דברי הרב הזה ז"ל‪ .‬ובודאי שהשמועות הללו צריכות‬
‫לתשלום חבור ההלכות אלא שלא עלו לפי' ה"ר אפרים ז"ל כהוגן דבעיא דרמי בר חמא ושמעתא דר"נ לאו בדאמר לה‬
‫מעכשיו עסקינן דבא"ל מעכשיו לא איצטריך ליה לרמי שאפי' נקרע הגט או שאבד מגורשת וכ"ש כשהוא קיים ול"ג‬
‫בבעיא דרמי ונקרע הגט או שאבד וליתא לדרב נחמן מדאמר רבין אר"י לא קנה ואוקימנא בפ' האשה שנפלו לה נכסים‬
‫בדלא אמר ליה מעכשיו וסוגיין דעלמא כרבין אמר ר' יוחנן מדאמרי' בפ' המפקיד מאי בינייהו קושיא דר' זירא אי נמי‬
‫דקיימי באגם הלכך גבי גט אי לא אמר לה מעכשיו והלכה והניחתו בצדי רה"ר אינה מגורשת ולחומרא ואי אמר לה‬
‫מעכשיו מגורשת ואפי' נקרע הגט או שאבד בין לקולא בין לחומרא ויש מי שאומר כל היכא דאמר לה לא תתגרשי בו‬
‫אלא לאחר ל' יום לא מהני לה מעכשיו שהרי אמר לה לא תתגרשי בו‪.‬‬
‫מלחמת ה' שם לח‪( .‬או לד‪).‬‬
‫רי"ף בבא בתרא סו‪ :‬בדפי הרי"ף‬
‫גרסינן בפרק יום טוב שחל להיות ערב שבת [ביצה כ' ע"א] ההוא גברא דאמר להו הבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולינסוב‬
‫ברתי א"ר פפא ארבע מאה שקיל ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נס יב אבל אי אמר לינסוב ברתי והבו ליה אי נסיב‬
‫אין ואי לא נסיב לא מאי טעמא לישנא קמא לישנא דמתנה היא בין בזוזי בין בברתא הילכך אי בעי תרוייהו שקיל ואי‬
‫בעי חד מינייהו שקיל אבל לישנא בתרא ברתיה תנאה וזוזי מתנה הילכך אי מקיים ליה לתנאיה שקיל ואי לא לא שקיל‪:‬‬
‫בעל המאור‪ ,‬ביצה י‪ .‬בדפי הרי"ף‬
‫[דף כ' ע"א] ההוא גברא דאמר להו הבו להו ארבע מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתאי וכו'‪ .‬פירשה הרי"ף ז"ל בפרק מי שמת‬
‫לישנא קמא לישנא דמתנה הוא בין בזוזי בין בברתיה כולה כדכתיבנא התם בהלכות ויש מפרשים משום דכל תנאי‬
‫שקדמו מעשה אינו תנאי ודעתינ ו נוטה לזה הפירוש‪ .‬אע"פ שיש הרבה מן החכמים שאמרו דלא בעי' תנאי כפול ותנאי‬
‫קודם למעשה בממון אלא באיסורא בלחוד כגון גיטין וקידושין שהרי אנו הולכין בממון אחר אומדן דעתא ומה לנו‬
‫לדקדק בכל לשון שהוציא בו תנאו לא יהא אלא שיהא גלויי דעתא בעלמא ולי לא נראה כן דשאני היכא דהוציא התנאי‬
‫בשפתיו ממי שלא הוציאו בשפתיו וגלה בדעתו שזה שגלה בו דעתו יש לומר אם היה מוציאו בשפתיו היה מוציאו‬
‫כהלכה וזה הוציאו בשפתיו ולא הוציאו כהלכה כמו שאנו למדין מתנאי בני גד ובני ראובן אין תנאו כלום והמעשה‬
‫מקוים והתנאי בטל ומשנה שלימה היא לענין ממון בבבא מציעא בפרק השוכר כל תנאי שמעשה בתחלתו אינו תנאי‪.‬‬
‫ומלחמת ה' שם‬
‫ועוד ההוא גברא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלני ולנסוב ברתאי וכו' ודעתי נוטה לזה הפי'‪:‬‬
‫אמר הכותב א"כ מה בא רב פפא ללמדנו אם תאמר הלכה כסתם אותה משנה קמשמע לן לימא דתנן כל תנאי שמעשה‬
‫בתחלתו אין תנאי ודקאמרינן בגמרא אבל אמר לינסוב והבו ליה אי נסיב שקיל אי אמר הכי וכפל תנאו פשיטא צריכא‬
‫למימר ועוד מה ענין המעשה הזה בשמועה זו ובמסקנא זו אלא ודאי כדברי רבינו הגדול ז"ל ודומה הוא לזו שאמר רבי‬
‫‪ 75‬וז"ל ההרב המגיד שם‪[ :‬יז] כל האומר מעכשיו וכו'‪ .‬זה דעת כל הגאונים ז"ל והכריחם לזה לשון המשניות שהם בעל מנת שהוא‬
‫כמעכשיו ולא הזכירו כפילת התנאי ובעלי התוספות חלוקים בזה והרמב"ן והרשב"א ז"ל הניחו דבר זה בצ"ע וקבלת הגאונים תורה‬
‫והיא תכריע‪:‬‬
‫‪206‬‬
‫יוחנן נדור ואינו יוצא נזיר ואינו מגלח דהתם נמי טעמא דמילתא משום דכיון דלא אמר על מנת שאצא בה ושאגלח לא‬
‫הוי תנאה ולא תלה נדרו בכך שאלו אמר על מנת ודאי יוצא ומגלח כאותה ששנינו שאגלח בבית חוניו יצא והכי מוכח‬
‫בהדיא בגמרא התם בפרק בתרא דמנחות וכאן נמי לא תלה מתנתו בנשואי בתו שאלו תלה אותם בהם תנאו קיים לפי‬
‫שמעולם לא אמרו תנאי כפול בשכיב מרע שכל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו בין במעשה בין בתנאי שלא יהא‬
‫צריך לדקדוקי התנאין ותטרף דעתו עליו כנ"ל וזה הטעם נכון וברור ודבר פשוט הוא אלא שאין אנחנו צריכין לו כאן‬
‫ברם נראין דברי רבינו רבי אברהם ברבי דוד ז"ל שהשיב כך אמר אברהם מי שאמר זה לא שקל במאזני משפט והנה רצה‬
‫לומר שאם אמר זה האיש תנו לפלוני מאתים זוז אם ישא את בתי כיון שהמעשה קודם לתנאי יטול המאתים ולא ישא‬
‫את הבת על כן יצא משפט מעוקל חס ושלום לא תהא כזאת בישראל עתה אגלה את הסוד הנעלם מבני אדם‬
‫שהראשונים לא פירש והו כי כל מה שאמרו חכמים בתנאי כפול ותנאי קודם למעשה והן קודם ללאו ותנאי ומעשה בדבר‬
‫אחד כדאיתא במי שאחזו ומעשה דאפשר לקיומיה על ידי שליח כדאיתא בכתובות בענין חליצה מוטעת כל אלו לא‬
‫נאמרו אלא כשהמעשה נעשה מיד כעין נתינת גט וחליצת יבם שאין התנאי מבטל המעשה למפרע אא"כ נעשה כראוי‬
‫ובחוזק כעין תנאי בני גד שהיו מבקשים ממשה שיתן להם נחלתם מיד וע"כ הוצרך משה לכפול התנאים שאם לא יקיימו‬
‫אותם יטלו אותה הנחלה מידם וכן דקדק בתנאי קודם למעשה שהוא חוזק התנאי ובהן קודם ללאו דהואיל והמעשה‬
‫נעשה מיד אם קדם ללאו אין בו כח לעקור המעשה וכן בתנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר שכיון שהמעשה נעשה איך‬
‫יתנה עליו מגופו לסותרו כגון על מנת שתחזירי לי את הנייר אע"ג דבמסקנא מההיא מטעמא אחרינא אסיקנא לה מכל‬
‫מקום ילפינן מינה למילי אחריני היכא דליכא על מנת אלא אם מעתה כל התנאים שבעולם שהם באים לעקור המעשה‬
‫כגון נתינת גט לידה או קדושין וחליצת היבם שנעשה מיד וכן בנתינת ממון שנתן מיד אם אמר אדם לחבירו הילך מנה‬
‫זה ויהיה לך אם לא באתי מכאן ועד יום פלוני אם לא כפל תנאו או לא דקדק בעניני התנאים אינו תנאי מכל מקום אין‬
‫ספק בדבר שלא נעשה בו שום מעשה כגון זה שאמר תנו לפלוני מאתים זוז אם יקח בתי לית דין ולית דיין שאם לא יקח‬
‫לא יטול והוא האמת ומעשה דההוא גברא דבמסכת יום טוב אם אמר באם אין בו ספק שלא יטול אם לא יקח הבת אבל‬
‫הטעם כמו שאמר הרב ז"ל ואין לזוז ממנו עד כאן דברי הרב ז"ל ויש לי תחלה לשאול דהא גבי נדרים בחולין ולא אוכל‬
‫לך לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן וכן בשבועות העדות ואע"ג דליכא מעשה ויש לומר דהתם נמי לא אלים‬
‫ליה לרבי מאיר מכלל לאו להיות נודר בו דמעשה מכללא לית ליה הא לעשותו בתנאי לבטל דבר שלא נגמר בו מעשה‬
‫לכולי עלמא הוי תנאי וסומכין היינו דבריו ממה ששנינו כתבו ותנו גט לאשתי אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש‬
‫כתבו בתוך שנים עשר חדש ונתנו לאחר שנים עשר חדש אינו גט אלמא תנאו קיים אע"פ שיש בו מעשה בתחלתו אלא‬
‫שמצינו לרב אחא משבחא דבהדי שליח לא בעי' תנאי כפול וה"ה לכל הני דיני דתנאין דאדעתא דמאי דקאמר ליה משוי‬
‫ליה שליח דוקא אבל מצאתי עוד בירושלמי ראיה לדבריו בפרק האומר בקדושין דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי‬
‫על מנת שירדו גשמים וירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת רבי מאיר אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד‬
‫שיכפול תנאו הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת וכו' רבי חגי בעא‬
‫קומי רבי יוסי והן אם לא כלאחר הוא אמר ליה שניא היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם ופירושו‬
‫ברור שבני ארץ ישראל סבורין באומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שירדו גשמים שאינו צריך לכפול תנאו לפי שלא‬
‫חלו ה קדושין עכשיו וכאלו לא נעשו בו שום מעשה והקשו וזה האם של תנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו לאו‬
‫כלאחר הוא ואע"פ כן הוצרך הכתוב לכפול תנאו ותירץ שאני התם שהיתה הארץ לפניהם והם מחזיקין בה מעכשיו‬
‫לפיכך כפל משה רבינו התנאים שאם לא יקיימו אותן יטלו אותה הנחלה מידם וכן בקדושין כיון שהגיע קדושין לידה אין‬
‫במשמע האם לבטל הקדושין עד שיכפול אלא התנאי בטל והקדושין חלין מעכשיו אבל במפרש לאחר אינו צריך כפל‬
‫מעתה נסמכו דברי הרב ז"ל שכל שלא הוחזקה מתנה בידו הרי האם שלו כלאחר ואינו צריך לתנאי כפול אפילו לרבי‬
‫מאיר והוא הדין לשאר חומרי תנאי בני גד ובני ראובן והנה אמת הנה נכון‬
‫ומה שכתב בעל המאור ז"ל שיש הרבה מן החכמים שאמרו דלא בעי' תנאי כפול ותנאי קודם למעשה בממון ולא נראה‬
‫לו כן אבל דעת רבינו הגדול ז"ל הוא שהעידו תלמידיו עליו ומצוי בתשובת שלו וצריך לפנים שעיקר הכתוב בממון‬
‫ובפ רק שבועת העדות אמרו בהפך דכי בעי' תנאי כפול בממונא אבל באיסורא לא וסוטה ועדים וכן גיטין וקדושין‬
‫איסורא דאית ביה ממונא הוא אבל יש לומר כמו שכתב הרב רבי שמואל רומרוגי ז"ל בפרק יש נוחלין שלו דכי בעי' תנאי‬
‫כפול בגיטין וקדושין לרווחא דמילתא מדאתקין שמואל לחומרא בגטא דשכיב מרע ואם מתי ואם לא מתי הא בדיני‬
‫ממונות‬
‫ארץ הצבי סימן יג‪ ,‬עמ' צט – בענין דעת על תנאי‬
‫מתי עכו"ם‬
‫עבודה זרה כט‪:‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שמט‪:‬א‬
‫‪207‬‬
‫מת‪ ,‬בין עובד כוכבים בין ישראל‪ ,‬תכריכיו אסורים בהנאה‪ .‬ודוקא שהזמינם לצרכו ונתנם עליו‪ ,‬אבל בהזמנה לבד‪ ,‬אפילו‬
‫עשאם לצרכו לאחר שמת‪ ,‬לא נאסרו‪ ,‬דהזמנה לאו מלתא‪ .‬וכן אם נתנם עליו ולא הזמינם לכך בתחלה‪ ,‬עדיין לא‬
‫‪76‬‬
‫נאסרו‪.‬‬
‫ביאור הגר"א ס"ק א‬
‫( ליקוט) בין עובד כוכבים‪ .‬אבל הרשב"א בב"ק כתב בפשיטות דמת עובד כוכבים מותר בהנאה וכ"כ תוס' שם י' א' סד"ה‬
‫שהשור וכ' הרשב"א שם דהיינו עבד ערל ע"ש וכ"כ בפ' הפרה נ"ד א' וסתר תירוץ ראשון של תוס' וי"ל דוהמת יהיה כו'‬
‫דליתא דודאי כולה משתמע מוהמת י"ל כמש"ש נ"ד א' אלא א"ק והמת י"ל כ"ד כו' ועוד דפריך בין לרבנן כו' ואם איתא‬
‫הא משתעי בשור לבד כו' אלא כמסקנא דתוס' בשביל עבד ועובד כוכבים דאיסורא דמת ילפינן ממרים ודוקא ישראלים‬
‫כמותה עכ"ל שם (ע"כ)‬
‫מתנה על מה שכתוב בתורה‬
‫גליני הש"ס (אנגל) סנהדרין כד‪.‬‬
‫נבלת עוף טהור‬
‫רמב"ם הלכות שאר אבות הטומאה פרק ג הלכה א‬
‫‪76‬‬
‫ע"ש בפתחי תשובה ס"ק א בענין רפואה ובשו"ת יביע אומר חלק א' (יורה דעה סימן כ"ד)‬
‫‪208‬‬
‫נבלת העוף הטהור מטמא מן התורה‪ ,‬מפי השמועה למדו שזה שנאמר וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה באזרח ובגר‬
‫וכבס בגדיו ורחץ במים אינו מדבר אלא באוכל נבילת העוף הטהור בלבד שהוא אסור משום נבילה וטריפה‪ ,‬וכיצד היא‬
‫טומאתה אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ולא כשהיא בתוך הפה אלא בתוך בית הבליעה‪ ,‬שנאמר וכל נפש אשר תאכל‬
‫אינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש‪ ,‬וזה שנאמר תאכל לתת שיעור לטומאתה כשיעור אכילה שהוא כזית‪ ,‬והרי נאמר‬
‫בה וכבס בגדיו מלמד שהמתטמא בה מטמא בגדיו עד שיפרוש ממטמאיו כמו שביארנו‪ ,‬כיצד הבולע כזית מנבלת העוף‬
‫הטהור ונגע בכלים בשעת בליעתו טמאים ונעשו ראשון לטומאה‪ ,‬היה נוגע באדם ובכלי חרס בשעת בליעתו לא טימאן‬
‫כמו שביאר נו בשאר אבות הטומאות‪ ,‬ואחר שבלע אינו מטמא שאר כלים שהרי הוא ככלי ראשון לטומאה אחר שפירש‬
‫ממטמאיו שאע"פ שהוא טעון טבילה והערב שמש אינו מטמא כלים‪.‬‬
‫חידושי ר' חיים הלוי שם‬
‫דין זה דבעינן כזית מבואר בזבחים דף ע' [ע"א] דאיתא שם ור"מ האי נבילה מאי עביד ליה לשיעור אכילה בכזית‬
‫ותיפוק לי מקרא קמא מדאפקיה רחמנא בלשון אכילה חד לשיעור אכילה בכזית וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס‪,‬‬
‫ולפי זה הרי קשה על הרמב"ם שהשמיט להך דינא דמצטרף בכדי אכילת פרס וכמבואר בגמ'‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫ונראה לומר בזה‪ ,‬דהנה מבואר הכא בדברי הרמב"ם דטומאת נבילת עוף טהור היא במקום בית הבליעה‪ ,‬והרי בכל‬
‫אכילות דעלמא בכל התורה הרי ליכא כלל מקום מסויים היכן שנעשית האכילה‪ ,‬כי אם דעיקר דינו הוי רק דין מעשה‬
‫אכילה ‪ ,‬במה שעושה את הדבר שיהא בלוע ונאכל‪ ,‬והכא הרי תלי לה הרמב"ם בדין מקום בית הבליעה‪ ,‬וגם דהרי בכל‬
‫אכילות דעלמא הר י לאחר הבליעה היא שנעשית האכילה‪ ,‬וכל זמן שהוא בבית הבליעה אין עליו עוד שום דין אכילה‪,‬‬
‫וכמבואר בכתובות דף ל' ע"ב גבי תרומה דכשהיא בבית הבליעה עוד אינו חייב עליה משום אכילה דזרות‪ ,‬ולאחר מקום‬
‫בית הבליעה הלא כבר נחשב לאחר האכילה‪ ,‬וא"כ הא ממילא נמצא דבאמת אין כאן כלל מקום שנעשה בו האכילה‪ ,‬כי‬
‫אם דיש רק מעשה אכילה במה שעושה את הדבר בלוע ונאכל‪ ,‬וא"כ הוא הדין בנבלת עוף טהור אם אך היתה טומאתה‬
‫טומאת אכילה א"כ הרי לא היה בזה ג"כ מקום מסויים בטומאתה‪ ,‬כי אם דהוה חשיבא טומאת מעשה‪ ,‬ומדפסק הרמב"ם‬
‫דטומאת נבלת עוף טהור היא במ קום בית הבליעה‪ ,‬בעל כרחך ש"מ דדעת הרמב"ם דטומאתה אינה טומאת אכילה‪ ,‬ורק‬
‫טומאת מקום ‪ ,‬דכן הוא הגזירת הכתוב בנבילת עוף טהור‪ ,‬שאם היתה במקום בית הבליעה שהוא מקום מעשה האכילה‬
‫מטמאה‪ ,‬אבל לא דעצם מעשה האכילה הוא המטמאו‪ .‬ובהכי מתבאר היטב לשון הרמב"ם שכתב ז"ל וזה שנאמר תאכל‪,‬‬
‫ר"ל דהויא פרכא על מה שפסק מתחלה דטומאתה אין בה דין טומאת אכילה‪ ,‬רק במקום אכילה‪ ,‬על זה הוא דפריך דהלא‬
‫נאמר תאכל‪ ,‬ומתרץ זאת בדרשת הגמ' דהקרא דתאכל בא להורות דשיעורה בכזית‪ .‬ולפי זה הא ניחא מה שהשמיט‬
‫הרמב"ם להך דינא דמטמאה בכדי אכילת פרס‪ ,‬משום דההילכ תא דבכדי אכילת פרס לא נאמרה רק על עצם דין אכילה‪,‬‬
‫משא"כ הכא דטומאתה אינו תלויה בדין אכילה עצמה‪ ,‬כי אם במקום אכילה‪ ,‬דבזה שהיא במקום אכילה היא מטמאה‪,‬‬
‫ע"כ לית בה הך דינה דבכדי אכילת פרס‪ ,‬ודינה ככל טומאות דעלמא דבעינן שיעורא בבת אחת‪.‬‬
‫אלא דהא גופא קשיא‪ ,‬דמאחר דבסוגיא דזבחים הרי מבואר דמצטרף בכדי אכילת פרס‪ ,‬ש"מ דטומאה זו הויא טומאת‬
‫אכילה‪ ,‬ולמה פסק הרמב"ם דאינה רק טומאת מקום בית הבליעה ולא טומאת אכילה‪ .‬אכן בזה י"ל‪ ,‬דסמך על הא דרשינן‬
‫בספרא מקרא דנפש דאינה מטמאה אלא כשהיא בבית הנפש‪ ,‬הרי דסיים מקומה ועיקר דין בית הבליעה לא ילפינן כלל‬
‫מקרא דתאכל ורק מקרא דנפש‪ ,‬וש"מ דאינה טומאת אכילה‪ .‬וכן מהא דצריך קרא בספרא שם דאינה מטמאה דרך‬
‫יציאתה‪ ,‬ג"כ ש"מ דטומאתה אינה טומאת אכילה‪ ,‬דעל דין אכילה פשיטא דיציאה אינה בכלל אכילה‪ .‬אלא ודאי דהויא‬
‫רק טומאת מקום של בית הבליעה ולא טומאת אכילה‪ ,‬וע"כ שפיר צריך קרא דנפש לסיים מקומה זה‪ ,‬וכן שפיר צריך קרא‬
‫על זה שהיא במקום בית הבליעה דרך יציאתה דאינה מטמאה‪ .‬והרי בסוגיא דזבחים איתא להך דרשא דבכדי אכילת פרס‬
‫לר"מ‪ ,‬ומפרש הרמב"ם דאידך תנאי פליגי וס"ל דאינה טומאת אכילה‪ ,‬וכדמוכח כן מהספרא שהבאנו‪ .‬ויסוד לזה מהא‬
‫דאיתא בנדה דף מ"ב [ע"ב] אותו מקום של נבלת עוף טהור אביי אמר בלוע הוי ורבא אמר בית הסתרים הוי‪ ,‬הרי להדיא‬
‫דמקום בית הבליעה עצמו דהוי מקום בית הסתרים לרבא זהו מקום טומאתה של נבלת עוף טהור‪ ,‬וש"מ דלא הויא‬
‫טומאת אכילה‪ ,‬דבמקום בית הסתרים הרי ודאי דאכתי לא נעשית האכילה‪ ,‬ומדמטמאה מוכח כמו שכתבנו דאידך תנאי‬
‫פליגי ארבי מאיר‪ ,‬ופסק הרמב"ם כוותייהו וכהך סוגיא‪ ,‬וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫אתוון דאורייתא כלל א' באופן השני‬
‫אמנם באמת יש להסתפק בגוף טומאת נבילת עוף טהור דמטמא בבית הבליעה אם ענין הטומאה הוא בתורת אכילה‬
‫שגזה"כ היא ש אכילת נבילת עוף טהור מטמא או דילמא גם היא טומאת מגע היא אלא דשאר המטמאים במגע מטמא‬
‫בכל מקום שיגע מן הגוף ונבילת עוף טהור גילתה תורה דאינה מטמאה במגעה רק במקום מיוחד בבית הבליעה וגזה"כ‬
‫הוא שמטמאה ע"י מגע בית הסתרים ועכ"פ רק מטעם מגע היא לא מטעם אכילה ודו"ק‬
‫(א"ה והאריך בזה בחצי השני של אותו סימן מד"ה והנה ואילך)‬
‫נדה – חופת נדה‬
‫‪209‬‬
‫כתובות ד‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה סימן שצב‬
‫שו"ת לב אריה ח"א סימן כד‬
‫נפש הרב עמ' רנח‬
‫גינת אגוז עמ' קד – בדין חופה הראויה לביאה‬
‫נדה – יסוד איסור בעילת נדה‬
‫תוספות יבמות ב‪ .‬ד"ה ואחות אשתו‬
‫רמב"ם הלכות אישות י‪:‬ב‪ ,‬הלכות איסורי ביאה ריש פרק ד' וכב‬
‫שלחן ערוך יורה דעה סוס"י קצה‬
‫ארץ הצבי עמ' קיב‬
‫גינת אגוז עמ' קד – בדין חופה הראויה לביאה‬
‫נחמיה בן חכליה‪ ,‬שם ספרו‬
‫סנהדרין צג‪:‬‬
‫מרגלחות הים שם בשם החיד"א‬
‫נטע רבעי ופדיון מעשר שני בזמן הזה‬
‫תוספות יד‪ :‬ד"ה נטע רבעי‬
‫פסחים לג‪:‬‬
‫אמר רבא‪ :‬גזירה דילמא אתי בהו לידי תקלה‪ .‬אמר ליה אביי‪ :‬ומי חיישינן לתקלה? והא תניא‪ :‬מדליקין בפת ובשמן של‬
‫תרומה שנטמאת! ‪ -‬אמר ליה‪ :‬פת ‪ -‬זריק ליה בין העצים‪ ,‬שמן של תרומה ‪ -‬רמי ליה בכלי מאוס‪.‬‬
‫בבא מציעא נז‪.‬‬
‫דאמר שמואל‪ :‬הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה ‪ -‬מחולל‪.‬‬
‫תוספות ברכות לה‪ .‬ד"ה ולמאן דתני כרם רבעי וכו'‬
‫ועתה קיימא לן דרבעי נוהג אף בח"ל מיהו בכרם נוהג ולא בשאר אילנות דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכרם‬
‫רבעי בזמן הזה מחללין על שוה פרוט' ושוחקו ומטילו לנהר וכן מפורש בשאלתות דרב אחאי [פרשת קדושים סימן ק]‪.‬‬
‫שאלתות קדושים סימן ק‬
‫פריק ליה בשוה פרוטה ושפיר דמי דקיימא לן כשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחול ואף על גב‬
‫דשמואל קאמר דאיעבד הני מילי בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אפילו לכתחילה נמי‬
‫מההוא דאחרים ניכסיה בפומבידתא‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי ב‪:‬ב‬
‫מדת חסידות שפודין מע"ש בזמן הזה בשוויו כדרך שפודין אותו בפני הבית‪ ,‬והורו הגאונים שאם רצה לפדות שוה מנה‬
‫בפרוטה לכתחלה בזה"ז פודה‪ ,‬לא יהיה זה חמור מן הקודש ומשליך הפרוטה לים הגדול‪.‬‬
‫‪/+‬השגת הראב"ד‪ /‬והורו הגאונים וכו'‪,‬‬
‫‪210‬‬
‫וכן אם חי לל מעשר וכו' עד בהלכות איסורי מאכלות‪ .‬א"א תמה אני אם אמרו הגאונים שיפדה מעשר שני אפילו בזה"ז פירות על פירות אלא‬
‫במעשר שני של ח"ל שעשאו כדמאי‪+.‬‬
‫רמב"ם הלכות מאכלות אסורות י‪:‬יז‬
‫כיצד פודין פירות נטע רבעי בזמן הזה‪ ,‬אחר שאוסף אותן מברך‪ ,‬בא"י אמ"ה אקב"ו על פדיון נטע רבעי‪ ,‬ואחר כך פודה‬
‫את כולן ואפילו בפרוטה אחת ואומר הרי אלו פדויין בפרוטה זו ומשליך אותה פרוטה לים המלח או מחללן על שוה‬
‫פרוטה מפירות אחרות ואומר הרי כל הפירות האלו מחוללין על חטים אלו או על שעורים אלו וכיוצא בהן ושורף אותן‬
‫כדי שלא יהיו תקלה לאחרים ואוכל כל הפירות‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ואומר הרי כל הפירות וכו'‪ .‬א"א זהו תימה דהא ילפינן קדש קדש‬
‫ממעשר שני ומה להלן כסף אף כאן כסף‪+.‬‬
‫ביאור הגר"א יורה דעה הלכות ערלה רצד‪:‬כ‬
‫ויכול לפדות כו'‪ .‬תוס' בברכות ל"ה א' סד"ה ולמאן כו' והרא"ש וש"פ וז"ל הרמב"ם ברפ"ב דמ"ש והורו הגאונים שאם‬
‫רצה לפדות שוה מנה בפרוטה לכתחלה בזה"ז פודה לא היה זה חמור מן הקדש ומשליך הפרוטה לים הגדול‪ .‬ולכאורה‬
‫צ"ע דאין ראיה מהקדש דטעמא דהקדש משום דאין אונאה להקדש כמ"ש בב"מ נ"ז א' ותמורה כ"ז א' ואף שי"ל דמ"ש‬
‫בזה"ז אינן שוין כלום מ"מ ל"ד להקדש ועוד שהרי האמורא ין אחר הבית היו פודין בשוויין כמ"ש בירושלמי רפ"ד דמ"ש‪...‬‬
‫וכמה עובדין מייתו שם שהיו פודין בשווייהון אלא שהרמב"ם נזהר מזה וכתב שם מידת חסידות שפודין מ"ש בשוייו‬
‫כדרך שפודין אותו בפני הבית ואין זה מוציא מידי קושיא דהא הורו שם למעשה ור"ש בר' היה מקפיד על הדרומים כנ"ל‬
‫ודוחק לומר שכל אלו יפלגו על שמואל אלא נ"ל דטעמם של הגאונים דקי"ל בקדושין נ"ד ב' כר"מ דמ"ש דין הקדש לו‬
‫כמש"ש מני אילימא ר"מ מי כו' וכן בנ"ר כמש"ש ת"ש כו' וירושלמי ס"ל דהלכה כר"י גבי ר"מ וכן חכמים פליגי על ר"מ‬
‫כמ"ש בפ"ב דפסחים (ל"ז ל"ח) ופ"ג דסוכה אבל אנן קי"ל כגמ' דידן ולכן כתב בתה"ד דאפי' מדת חסידות אינו‪ .‬ואע"ג‬
‫דבמעילה י"ד אמרינן דוקא דיעבד ואע"ג דבב"מ שם ותמורה שם פליגי אמוראי בהכי כבר כתבו תוס' שם ושם דלכ"ע‬
‫דוקא דיעבד מ"מ אמרינן בערכין כ"ט א' דבזה"ז פודין אפי' לכתחלה‪:‬‬
‫בבא מציעא נה‪.‬‬
‫משנה‪ .‬האונאה ‪ -‬ארבעה כסף‪ ,‬והטענה ‪ -‬שתי כסף‪ ,‬וההודאה ‪ -‬שוה פרוטה‪ .‬חמש פרוטות הן‪ :‬ההודאה שוה פרוטה‪,‬‬
‫והאשה מתקדשת בשוה פרוטה‪ ,‬והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש מעל‪ ,‬והמוצא שוה פרוטה חייב להכריז‪ ,‬והגוזל את‬
‫חבירו שוה פרוטה ונשבע לו ‪ -‬יוליכנו אחריו אפילו למדי‪.‬‬
‫העמק שאלה שם‬
‫נישואין אזרחיים \ נישואי‬
‫ערכאות ‪77‬‬
‫בירור הלכה – נשואין אזרחיים‬
‫שו"ת דבר אברהם ג‪:‬כט‬
‫(קישור)‪78‬‬
‫(קישור)‬
‫הפרדס (שנת תרצ"ד)‪ ,‬פירושי עברא פרקים ג‪ -‬ה‪ ,‬עמ' לז‪ :‬ולהלן‪ ,‬וכן נדפס בכתבי הגאון רבי‬
‫יוסף אליהו הענקין זצ"ל ח"א (קישור)‬
‫שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן עה‬
‫באשה שניסת רק בערכאות ולא היו שומרי תורה י"ז אייר תשכ"א‪ .‬מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר אהרן משה ווייץ שליט"א‪.‬‬
‫הנה בדבר האשה אשר היתה נשואה לבעלה רק בערכאות המדינה ודרה עמו שני חדשים במקום שאין שם יהודים‬
‫ואח"כ דרה לבדה שלש שנים וחצי‪ ,‬ואח"כ שב בעלה ודרו חמש שנים במקום שיש יהודים אבל לא היו להם שום מגע‬
‫ומשא עם יהודים שומרי תורה אולי עם יחידים ואח"כ עזב אותה ודרה לבדה חצי שנה ואח"כ בא בעלה ודרו במקום‬
‫שאין שם שומרי תורה ואין יודעין מעניני הדת כלל ואח"כ דרו בלאס אנדזעלעס בשכונה שיש גם שומרי תורה שמנה‬
‫שנים בארבעה מקומות שנה במקום אחד ב' שנים במקום שני ב' שנים במקום שלישי וג' שנים במקום רביעי ובכל שנה‬
‫היה עוזב אותה על משך זמן ועתה זה שנה שעזב אותה ולא נשמע ממנו‪ ,‬ובמשך שנה זו האחרונה אחרי שעזב אותה‬
‫‪ 77‬ע' בכל זה במאמרו של הגר"ח ג'כטר בקול תורה‪ ,‬נדפס בספר ‪ Gray Matter‬ח"א עמ' סג‬
‫‪ – Rabbi Tzvi Hirsch Ferber 78‬ר' צבי הירש פרבר‬
‫‪211‬‬
‫באה תחת השפעת התורה ונעשית שומרת דת‪ ,‬ואי אפשר להשיג גט מבעלה‪ ,‬אם יש לסמוך להתירה על מה שלא‬
‫נתקדשה מעולם‪.‬‬
‫והנה מכיון שחמש שנים דרה עם בעלה במקום שיש שם יהודים וידעו השכנים שהיא ובעלה הם יהודים אף שלא היה‬
‫להם שום מגע ומשא עם יהודים שומרי תורה יש לחוש שדרו שם בשכנות גם שומרי תורה שידעו שהם איש ואשתו‬
‫הדרים בבית זה‪ ,‬ובפרט שהיו להם ילדים שהחזיקה אותם ברחוב כדרך הנשים וידעו כל השכנים שהם ילדיה והם ודאי‬
‫מהבעל שנקראת על שמו מיסעס ‪/‬אשת‪ /‬פלוני‪ ,‬וגם אח"כ שדרו בלא ‪/‬בלאס‪ /‬אנדזעלעס איזה זמן בשכונות שיש שומרי‬
‫תורה אף שעזב אותה הרבה פעמים מסתמא ידעו השכנים גם מהחזרה שדר עמה ועל שמו היא נקראת כל העת‪ ,‬ובפרט‬
‫דבר כזה שאינה מן הרג ילים שהבעל עזב אותה בכל שנה על משך זמן ובא בחזרה ודאי ידעו מזה‪ ,‬עיין בחולין דף ע"ה‬
‫שאמר כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי ופרש"י קול יוצא עליו מאז‪ ,‬והוא מוכרח דאל"כ מה מהני מה שדכירי‬
‫אם לא ידעו מתחלה‪ ,‬ולכן גם בזו שבעלה היה עוזב אותה הרבה פעמים וחוזר הוא ג"כ מלתא דתמיהא שיודעין אינשי‬
‫מזה‪ .‬ולכן אם היו אנשים כשרים היתה צריכה גט מטעם חזקה אין אדם בועל בעילת זנות וגמרו ובעלו לשם קידושין‪,‬‬
‫וכשאפשר יש להצריך גט גם באנשים שאינם שומרי תורה וכמו שנוהגין אנחנו להצריך גט‪.‬‬
‫אבל אם אי אפשר להשיג גט והיא עגונה נראה שיש לסמוך על הריב"ש שפסקו כותיה הרמ"א בסימן כ"ו סעיף א'‬
‫והמחבר בסימן קמ"ט סעיף ו' דבאלו שמופקרין לעבור על איסורי התורה שאין בהם חזקה זו הוא כזנות בעלמא שאינה‬
‫צריכה גט‪ .‬וכבר בארתי בתשובה אחת שמעצם הדין הלכה כהריב"ש ואפשר שגם אין חולק עליו‪ .‬ורק במה שהריב"ש‬
‫סובר שגם בנשאה האנוס בנימוסיהן במקום שלא היה שם מצד הגזירות מקוה טהרה נמי לא אמרינן החזקה עיי"ש‬
‫בסימן ו'‪ ,‬יש לדון דנהי דחשוד לחמור חשוד לקל ונדה חמור מאיסור פנויה‪ ,‬מ"מ הא כיון שלא היה שם מקוה הוא נסיון‬
‫גדול להם לקיים איסור נדה ואיסור פנויה הא יכולים לקי ים בנקל שבאופן כזה יש ודאי לחוש שאף שעוברין על איסור‬
‫נדה לא יעברו על איסור פנויה‪ .‬וצריך לומר בטעמו דמ"מ חזקה ליכא שהרי באלו שעוברין על איסור נדה אף כשיש‬
‫להם נסיון גדול הרי יש ודאי לחוש שגם על איסור פנויה אין חוששין וממילא ליכא אנן סהדי דהא צריכין עדים לקידושין‬
‫ומצד החזקה שלא יבעלו בעילת זנות נחשבו כל היודעין כעדים מצד אנן סהדי‪ ,‬אבל באלו שאף שאפשר שאינם חשודים‬
‫על איסור פנויה הרי גם אפשר שחשודים וליכא שוב אנן סהדי‪ ,‬שלכן אף שהם חשבו לבעול לשם קידושין הוי כקידושין‬
‫בלא עדים שאינו כלום‪ .‬עכ"פ בזה יש לדון וכ"ש במדינה זו שבעוה"ר ידוע שיש הרבה שפרוצים באיסור נדה וזהירים‬
‫באיסורים אחרים שיש לחוש להצריך גט‪.‬‬
‫אבל במופקרין לעבור על כל איסורי התורה ונוהגין כנכרים ודאי מופקרין לאיסור זנות של כל עריות וכ"ש לאיסור‬
‫פנויה ואין צריכין גט מדינא‪ .‬ולכן במקום עיגון יש להתירה לעלמא בלא גט‪ .‬ועיין בספר פירושי איברא להגאון ר' יוסף‬
‫אליהו הענקין שליט"א שהוא מצריך גט מדינא ודחק שם בדברי הריב"ש אבל אני בארתי בתשובה שא"א לפרש כדבריו‬
‫בדברי הריב"ש‪ .‬והעיקר לדינא שאינה צריכה גט‪.‬‬
‫ולכן למעשה ישתדל כתר"ה למצא הבעל ולהשיג ממנו גט‪ ,‬ואם אי אפשר להשיג גט מהבעל יש להתירה לעלמא בלא‬
‫גט‪ .‬אבל ידידי כתר"ה אם לא תקבל האשה עליה לשמור הלכות נדה אין לנו להזדקק לה שנמצא כמסייעין אנו לעבור‬
‫על איסור נדה‪ .‬וגם כל דבר שמתירין בשביל תקנת עגונות מסתבר שהוא בשומרי תורה דאל"כ למה יקילו שהרי הוא‬
‫לעבור על איסורין וצ"ע לדינא אבל כשתקבל עליה לשמור הלכות נדה יש להזדקק לה באם שהאמת אחר חקירה ודרישה‬
‫גדולה שלא היו קידושי תורה אלא שניסת לו רק בערכאות של המדינה‪ ,‬ידידו‪ ,‬משה פיינשטיין‬
‫בית שמואל לא‪:‬כב‬
‫במקום דאיכא למיטעי ‪ -‬היינו דלא ידע שטבעת קידושין לא היה שוה פרוטה ולבסוף נודע לו‪ ,‬וכתב בתשו' מיימוני אם‬
‫אחר שנודע לו שלא היה שוה פרוטה דר עמה כדרך איש עם אשתו ולא היה עידי יחוד י"ל דהוי כעידי יחוד ובתשו'‬
‫ריב"ש סי' קי"ג כתב בשם הרא"ה דהוי כעידי יחוד ובסוף תשובה ו' חולק ע"ז וכתב כל הראשונים כתבו דצריך עידי יחוד‬
‫ועיין ר"ס קמ"ט‪:‬‬
‫ניתנה תורה בחשאי‬
‫שבת פט‪.‬‬
‫ואמר רבי יהושע בן לוי‪ :‬בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬בא שטן ואמר לפניו‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬תורה היכן‬
‫היא? אמר לו‪ :‬נתתיה לארץ‪ .‬הלך אצל ארץ‪ ,‬אמר לה‪ :‬תורה היכן היא? אמרה לו‪ :‬דאלהים הבין דרכה וגו'‪ .‬הלך אצל ים‬
‫ואמר לו‪ :‬אין עמ די‪ .‬הלך אצל תהום‪ ,‬אמר לו‪ :‬אין בי‪ ,‬שנאמר‪ :‬התהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי‪ ,‬אבדון ומות‬
‫אמרו באזנינו שמענו שמעה‪ .‬חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה‪ .‬אמר‬
‫לו‪ :‬לך אצל בן עמרם‪ .‬הלך אצל משה‪ ,‬אמר לו‪ :‬תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו‪ :‬וכי מה אני שנתן לי‬
‫הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה‪ :‬משה‪ ,‬בדאי אתה? ‪ -‬אמר לפניו‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬חמודה גנוזה‬
‫‪212‬‬
‫יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום‪ .‬אני אחזיק טובה לעצמי? ‪ -‬אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה‪ :‬הואיל ומיעטת עצמך ‪-‬‬
‫תקרא על שמך‪ ,‬שנאמר וזכרו תורת משה עבדי וגו'‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה תורה היכן היא‬
‫וא"ת וכי שטן לא היה יודע מתן תורה וי"ל דאמרינן במדרש לפניו ילך דבר שטרדו הקב"ה למלאך המות בשעת מתן‬
‫תורה שלא יקטרג לומר אומה שעתידה לחטוא לסוף מ' יום בעגל אתה נותן להם התורה והוא שטן והוא מלאך המות‬
‫כדאמרי' בפ"ק דב"ב (דף טז‪ ).‬ואמרי' נמי בסנהדרין (דף כו‪ ):‬תושי' שניתנה בחשאי מפני השטן‪.‬‬
‫נפל‪ ,‬תינוק בן יומו‪ ,‬לא כלו לו חדשיו‬
‫שלחן ערוך אבן העזר סימן קנו סעיף ד‬
‫מי שמת והניח אשתו מעוברת‪ ,‬אם הפילה‪ ,‬הרי זו תתייבם‪ .‬ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם‪ ,‬אפילו מת בשעה‬
‫שנולד‪ ,‬הרי אמו פטורה מהחליצה ומן היבום‪ .‬אבל מדברי סופרים‪ ,‬עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה‬
‫חדשים ה גמורים‪ .‬הגה‪ :‬י"א דבזמן הזה אפילו לא נכנסה בחדש התשיעי רק יום אחד מלבד יום שנתעברה בו‪ ,‬הוי ולד קיימא‪ .‬ואע"ג דאמרינן‬
‫בגמרא יולדת לתשעה אינה יולד ת למקוטעין‪ ,‬כבר תמהו על זה רבים שהחוש מכחיש זה‪ ,‬אלא שאנו צריכין לומר שעכשיו נשתנה הענין‪ ,‬וכן הוא‬
‫בכמה דברים (ב"י בשם התשב"ץ)‪ .‬מיהו חדשי העיבור כל אחד שלשים יום‪ ,‬ולא חשבינן להו בסדר השנים (כן משמע שם)‪ .‬אבל אם לא נודע‬
‫לכמה נולד‪ ,‬אם חיה ל' יום‪ ,‬ה"ז ולד קיימא ופוטר נשי אביו מהחליצה ומהייבום‪( .‬וי"א דוקא שגמרו שעריו וצפרניו (טור)‪ ,‬וכן‬
‫נ"ל) ‪ .‬ואם מת בתוך שלשים‪ ,‬אפילו ביום השלשים‪ ,‬בין שמת מחולי בין שנפל מהגג או אכלו ארי‪ ,‬הרי זו ספק נפל ספק בן‬
‫קיימא‪ ,‬וצריכה חליצה מדברי סופרים‪ ,‬אבל לא תתייבם‪( .‬וי"א דאפילו אם נולד מת‪ ,‬ואפילו אם יש להסתפק שכלו חדשיו‪ ,‬חולצת ולא‬
‫מתייבמת) (טור בשם הרי"ף)‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שמ‪:‬ל‬
‫קטן דלא קים לן ביה שכלו לו חדשיו‪ ,‬שמת בתוך ל' או אפילו ביום שלשים‪ ,‬אין קורעין עליו‪.‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שעג‪:‬ד‬
‫אלו הם הקרובים שמיטמא להם‪ :‬אשתו נשואה שהיא כשרה‪ ...‬ולבנו ולבתו דקים ליה שכלו לו חדשיו‪ ,‬או שהם משלשים‬
‫יום ואילך‪ ,‬אפילו הם פסולים‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שעד‪:‬ח‬
‫תינוק‪ ,‬כל שלשים יום ויום שלשים בכלל‪ ,‬אין מתאבלים עליו‪ ,‬אפילו גמרו שערו וצפרניו; ומשם ואילך מתאבל עליו‪,‬‬
‫אלא אם כן נודע שהוא בן ח'‪ .‬ואי קים ליה ביה שכלו לו חדשיו‪ ,‬כגון שבעל ופירש ונולד חי לט' חדשים גמורים‪ ,‬אפילו‬
‫מת ביום שנולד‪ ,‬מתאבלים עליו‪( .‬ספק בן ט' לראשון (או) ובן ז' לאחרון‪ ,‬שניהם מתאבלים עליו) (מרדכי הלכות אבלות והגהות מיימוני פ"א‬
‫וב"י בשם התוספות‪).‬‬
‫שלחן ערוך יורה דעה שעח‪:‬ו‬
‫אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן שלשים יום שלימים‪ ,‬או קים ליה ביה שכלו לו חדשיו‪.‬‬
‫שו"ת אבני נזר חלק אבן העזר סימן רו‬
‫להרב הגאון כו' מוהרח"א ז"ל וואקס אבד"ק קאליש ‪.‬‬
‫בדבר האשה שבעלה מת בלא בנים והניחה מעוברת וילדה ו' לחודש טבת ויש עדים שהוכר עוברה כ' או כ"א לחודש‬
‫תמוז‪ ,‬גם המילדת אומרת שנגמר שערו וצפרניו כשאר ילדים‪ ,‬גם איש אחד שראהו בעת מילתו העיד שהי לו שערות‬
‫בלאינדע וחלה ומת בתוך שלשים ‪:‬‬
‫תשובה‬
‫א) הנה השאלה נחלקת לשנים‪ ,‬הא' אם נסמוך על הכרת העובר שודאי הי' לו אז ג' חדשים‪ ,‬הב' אף אם נחליט שהי' לו‬
‫אז ג' חדשים‪ ,‬מ"מ לא נולד לתשעה חדשים שלימי ם רק למקוטעים‪ ,‬אם נחליט שהנולד למקוטעין ודאי וולד מעליא‪,‬‬
‫ובמה דסיימנא אפתח ‪:‬‬
‫הנה המחבר סי' קנ"ו [סעי' ד'] פסק דבעינן ט' חדשים שלימים וכשמואל דנדה (כ"ז ע"א) דיולדת לט' אינה יולדת‬
‫למקוטעין‪ ,‬והרמ"א כתב י"א דבזמה"ז אפי' לא נכנס בחודש ט' רק יום אחד הוה בר קיימא‪ ,‬דאף שמדינא דגמ' היולדת‬
‫‪213‬‬
‫לט' אינה יולדת למקוטעין‪ ,‬ע"כ האידנא נשתנו הטבעים‪ ,‬שהרי נראה בחוש שיולדת למקוטעין‪ ,‬ומוכרחים לומר שנשתנה‬
‫האידנא עכ"ד [וסיים ב"י בשם הרשב"ץ והוא ט"ס וצ"ל בשם ר"ש בנו של הרשב"ץ ‪]:‬‬
‫ב) וקשה לי טובא דאף שהאידנא יולדת למקוטעים היינו דיוכל להיות שהוא בר קיימא אף דמדינא דגמ' אם לא הי'‬
‫מיום שנתעברה עד יום שנולד ט' חדשים שלימים ודאי לא כלו לו חדשיו ונפל הוא‪ ,‬בזמה"ז יוכל להיות שכבר נגמר‬
‫למקוטעים ובר קיימא הוא‪ ,‬אבל אינו הכרח שבן קיימא הוא שהרי יולדת לט' שלימים ג"כ‪ ,‬ובוודאי היולדת לשלימים לא‬
‫נגמר עד אז‪ ,‬וא"כ אפשר שזה הנולד למקוטעין עדיין לא נגמר‪ ,‬והי' ראוי להגמר עד תשעה שלימים וילדתו קודם ונפל‬
‫הוא‪ ,‬כשם שחוששין באינו ידוע אם כלו חדשיו שמא עדיין לא כלו חדשיו וילדתו קודם שנגמר‪ ,‬כן יש חשש בזה‪ ,‬וכן‬
‫קשה על הרב המאירי‪ ,‬פי"ט דשבת [קלה ע"ב] וז"ל שכל שנולד לתשעה שלימים או לשבעה אפי' למקוטעים אפי' מת‬
‫ביום שנולד הרי זה בר קיימא‪ ,‬ומשום דהיולדת לשבעה לכ"ע יולדת למקוטעים כדאיתא ביבמות ובנדה‪ ,‬ומה בכך הא‬
‫מ"מ יש חשש שהי' ראוי להגמר בסוף שבעה‪ ,‬ואין לומר דכיון דיולדת למקוטעין נגמר הוולד לששה חדשים וחודש‬
‫השביעי חו דש הלידה אבל לא מחדשי העיבור‪ ,‬דליתא דלהדיא איתא בנדה (כ"ז ע"א) מעשה הי' ונשתהה הוולד אחר‬
‫חבירו ל"ג יום‪ ,‬ומקשה עלה בשלמא למ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין משכחת לה אחד נגמר צורתו לסוף שבעה‬
‫ואחד לתחילת ט'‪ ,‬אלא למ"ד כו'‪ ,‬והרי היולדת לשבעה לכ"ע יולדת למקוטעין‪ ,‬ואיך אמר שנגמר צורתו לסוף שבעה‪ ,‬הא‬
‫אמרת דלששה שלימים נגמר צורתו רק דמשכחת שאחד אשתהה עד סוף שבעה‪ ,‬אלא ודאי הגם דיולדת למקוטעין היינו‬
‫דלפעמים נגמר צורתו למקוטעין‪ ,‬אבל לא שתמיד כן‪ ,‬וא"כ הנולד למקוטעין ספק נפל הוא כמו מי שאין ידוע אם כלו‬
‫חדשיו ‪:‬‬
‫ג) מיהו על הרמב"ן בס' תורת האדם שהעתיק הריב"ש דאם ידוע שנולד לתשעה אפילו למקוטעים מתאבל עליו‪ ,‬וכתב‬
‫הריב"ש [סי' תמ"ו] דהרמב"ן פוסק כר' יהודה [נדה לח ע"א] דשיפורא גרים ומשהגיע תחילת תשיעי הוי זמן לידה דיולדת‬
‫למקוטעין‪ ,‬ויקשה הנ"ל שמא הי' ראוי להוולד בסוף תשיעי‪ ,‬לא קשיא‪ ,‬דר' יהודה הוא דאמר בנדה (ל"ו ע"ב ל"ח ע"א)‬
‫דקושי דטהרי' רחמנא מזובה דווקא בחודש תשיעי ואפי' ילדה בסוף תשיעי טהור בתחילת תשיעי‪ ,‬ואפי' ילדה בתחילת‬
‫תשיעי אינו טהור בסוף שמיני‪ ,‬ופירש"י שם דמשהגיע תחילת תשיעי הוי זמן לידה‪ ,‬הרי דאפי' ילדה בסופו הוי זמן לידה‬
‫בתחי לתו‪ ,‬וע"כ שבתחילתו נגמר הוולד‪ ,‬דאין לומר דמשקשתה והתחיל הדם לירד נעקר הוולד ופסקו גידולי העובר‬
‫וכמ"ש התוס' פ"ב דע"ז (כ"ו ע"א) דביושבת על המשבר המיילד אותה לית בי' משום עוקר דבר מגידולו דמשישבה על‬
‫המשבר נעקר הוולד‪ ,‬וע"כ מקמי הכי נגמר‪ ,‬דליתא דהתחלת הדם לצאת הוא מקמי דישבה על המשבר וכמ"ש הה"מ פ"ב‬
‫מה' שבת הי"ג‪ ,‬ובמשנה ערכין (ז' ע"א) היושבת על המשבר ויצאה ליהרג ממתינין לה עד שתלד דמכי עקר גופא אחריני‬
‫הוא‪ ,‬ומשמע דבהתחלת הדם דהוא מקמי דיושבת על המשבר עדיין אינו גוף אחר דלא עקר הוולד‪ ,‬וא"כ אין ראי' שכבר‬
‫נגמר מתחילתו ממה שיצא דם‪ ,‬וע"כ דס"ל לר' יהודה דלעולם נגמר מתחילתו ‪:‬‬
‫ד) אבל על הרב המאירי בילדה לשבעה קשה‪ ,‬דמפורש בגמ' דנגמרה צורתו לסוף שבעה‪ ,‬וכן קשה על הרמ"א לדידן‪,‬‬
‫דנהי דנשתנו הטבעים ויולדת למקוטעין אימא דהוא כמו היולדת לשבעה בימי הגמ'‪ ,‬דאין לומר כיון דבגמ' איפלגו תנאי‬
‫אף דשמואל פסק דלא כר' יהודה האידנא שנשתנה מהלכתא דשמואל ודאי נשתנה לכמו דהוה ס"ל לר' יהודה‪ ,‬דאלו ואלו‬
‫דברי אלקים חיים‪ ,‬לא שנאמר דנשתנה למה שאינו דעה כלל בגמ'‪ ,‬דליתא דהא לר' יהודה שיפורא גרים ואם נתעברה‬
‫בסוף חודש ניסן יולדת בתחילת כסליו‪ ,‬ולדידן החדש ים של שלשים יום‪ ,‬וכמ"ש הרמ"א‪ ,‬ובסי' ד' ברמ"א [סעי' ט"ז]‬
‫דהיולדת לשבעה כיון דמדינא דגמ' יולדת למקוטעין אמרינן בי' שיפורא גרים ובתשיעי לדידן לאו שיפורא גרים‪ ,‬וא"כ‬
‫ע"כ לא נשתנה לר' יהודה‪ ,‬וא"כ היכי מוכח דהוי ודאי בר קיימא‪ ,‬ואפשר שדעת הרמ"א כיון דמ"מ יצאה מחשש איסור‬
‫תורה כיון דלפעמים יולדת למקוטעים‪ ,‬וכיון שהדבר ספק בזמה"ז אם נשתנה לכמו שהי' בזמן הש"ס לר' יהודה או כמו‬
‫היולדת לשבעה למקוטעין‪ ,‬הו"ל ספיקא דרבנן לקולא‪ ,‬מיהו דברי המאירי הנ"ל ביולדת לשבעה אינו מיושב דמפורש‬
‫בש"ס אחד נגמר צורתו לסוף שבעה ‪:‬‬
‫ה) ואפשר לד חוק ולומר לפמ"ש התשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז בשם חכמי הטבע דיש הרבה מבע"ח שלא נשלם גידולם במעי‬
‫אמם ונשלם אחר הלידה‪ ,‬וי"ל דהיולדת לשבעה יולדת למקוטעין היינו דכיון שהי' מקצת השביעי במעי אמו נשלם‬
‫היצירה בכח ויכול להוציא אח"כ שלימותו לפועל לאחר שנולד כעין בע"ח הנ"ל‪ ,‬וכמו אתרוגים שחוזרים למראה אתרוג‬
‫בתלוש כמוזכר בתוס' פרק לולב הגזול [לא ע"ב]‪ ,‬ושמעתי שכן הדבר מצוי בנולדים למקוטעים שטומנין אותם בוואטע‬
‫עד שגומרים יצירתם שחסר להם תחילה מקצת אזנים ונשלם להם אח"כ והשתא י"ל דהא דאמר בנדה הנ"ל אחד נגמר‬
‫צורתו לסוף שבעה היינו גמר יצירתו בפועל ולעולם בתחילת שבעה נגמר גידולו בכח שיוכל אח"כ להוציא שלימותו‬
‫לפועל‪ ,‬ואף הנולד בתחילה ודאי בר קיימא הוא‪ ,‬וע"כ הא דלר' יהודה מתחילת תשיעי זמן הלידה אף שלא נולד עד סוף‬
‫תשיעי משום דכבר נגמר שלימותו בכח שיוכל אח"כ להגמר לאחר לידתו‪ ,‬ע"כ מהשתא זמן לידה‪ ,‬ולפי"ז א"צ לחלק בין‬
‫הנולד לשבעה למקוטעין בין הנולד לתשעה ‪:‬‬
‫ו) ויותר נראה דלהמאירי לק"מ דבלא"ה קשה איך יקרא כלו חדשיו במה שילדתו לשבעה אפי' שלימים שמא בן ט' הי'‬
‫וילדתו לשבעה ונפל הוא כמפורש בירושלמי פ"ד דיבמות [כד ע"ב] הלכה ב' מנין שתי יצירות ר' זעירא בשם ר' הונא‬
‫וייצר יצירה לשבעה יצירה לתשעה נוצר לז' ונולד לשמונה חיי כ"ש לתשעה נוצר לתשעה ונולד לשמונה אינו חיי נוצר‬
‫לתשעה ונולד לשבעה איתא חמי אם לשמונה אינו חיי כ"ש לשבעה עכ"ל‪ ,‬ובאמת הרמב"ם והטוש"ע כתבו כלו חדשיו‬
‫שנולד לתשעה‪ ,‬מבואר דלשבעה לא מהני דשמא ב ן תשעה ונפל הוא‪ ,‬וצ"ל לדעת המאירי דכל שנולד בחדשים שאפשר בן‬
‫‪214‬‬
‫קיימא הוא שוב לא חיישינן לי' [והטעם בזה לא נודע לי] וע"כ ה"ה אם נולד למקוטעין‪ ,‬אך לדידן דלא מהני לשבעה ה"ה‬
‫דלא יועיל למקוטעין ‪:‬‬
‫ז) והנה יש נ"מ בזה דלפמ"ש ליישב דעת הרמ"א דההיתר משום ספיקא דרבנן א"כ דווקא שנגמרו שערו וצפרניו דאם‬
‫לא נגמרו ספיקא דאורייתא הוא‪ ,‬שהרי באינו ידוע אם כלו לו חדשיו אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא כמ"ש‬
‫הרשב"א פרק הערל [פ ע"ב] והה"מ הובא בבית שמואל [סי' קנ"ו סק"ג]‪ ,‬א"כ אם נאמר שבזמה"ז דינו כמו היולדת לשבעה‬
‫שלפעמים צורתו נגמ ר בסוף שבעה הרי אם לא נגמרו שערו וצפרניו נפל הוא‪ ,‬רק שספק שמא דינו כמו הנולד לתשעה‬
‫לר' יהודה וספיקא דאורייתא הוא ‪:‬‬
‫ח) ובאמת מלבד זה נראה דרמ"א לא הקיל רק בחשש דרבנן דקאי על המחבר שכתב דמה"ת פטורה מן היבום ומד"ס‬
‫צריכה חליצה‪ ,‬ועל זה הקיל הרמ"א לדידן במקוט עים שהרי הריב"ש סי' תמ"ו סובר שגם בזמה"ז אינה יולדת למקוטעים‬
‫וממנהג העולם אין ראי' שהעולם מחשבין מטבילתה ואפשר שנתעברה קודם כי מה שראתה אין ראי' דשלשה חדשים‬
‫ראשונים אינה מסולקת דמים וידוע שהריב"ש מגדולי הפוסקים ואיך יכתוב הרמ"א רק דעת ר"ש בנו של הרשב"ץ נגד‬
‫הריב"ש‪ ,‬ועוד דלפענ"ד תשובת ר"ש בנו של הרשב"ץ תמוה יעיין בב"י‪ ,‬והמעשה הי' שכשהבעל יצא מביתו הי' חושב‬
‫שהיא מעוברת מפני שהגיע זמן ווסתה ולא ראתה ואח"כ בא לביתו ובתוך י"ד ימים משיצא מביתו הי' חולה‪ ,‬וכתב הר"ש‬
‫להתיר דאפי' נאמר שראתה נחשוב י"ד ימים משראתה עד שטבלה ואז הי' חולה ואז ודאי לא נתייחדה עמו‪ ,‬והוא תמוה‬
‫דכי אין חוששין שראתה דם‪ ,‬אפי' לא ראתה מ"מ יוכל להיות שנתעברה אח"כ ואין הסילוק דמים ראי'‪ ,‬ווסתות דרבנן‪,‬‬
‫וכן מפורש בכל הפוסקים דלא משכחת ודאי בן ט' רק בבעל ופירש‪ ,‬והנה נראה בעליל שהחכם ההוא הי' סובר דמביאין‬
‫ראי' מסדר הווסת‪ ,‬וע"כ כתב שע"כ בזמה"ז נשתנו הטבעים שהי' סובר דמחשבין מטבילתה ולא חיישינן שנתעברה קודם‬
‫ואח"כ ראתה‪ ,‬ומצינו שהי' סובר כן הגאון בעל עבודת הגרשוני בהמפלת תוך מ' יום אינה חוששת לוולד דמחשבין מיום‬
‫שטבלה ולא חיישינן שנתעברה קודם‪ ,‬וכבר השיגוהו האחרונים החוו"ד והסדרי טהרה סי' קצ"ד [בחוו"ד בחי' סק"ה‪,‬‬
‫ובסד"ט סק"ז]‪ ,‬וא"כ איך נסמוך על התשובה ההוא מאחר שהוא הי' סובר שמביאין ראי' ממנהג שקודם שנתעברה רואה‬
‫בכל ווסת ואחר שנתעברה תיכף אינה רואה‪ ,‬ובחלק ראשון מפורש בכל הפוסקים להיפוך ואיך נסמוך על חלק ב' וכולי‬
‫חד א סברא הוא‪ ,‬מכל זה נראה לי שלא היקל הרמ"א רק משום שהוא מידי דרבנן‪ ,‬ובשגם הריב"ש כתב ג"כ מאחר שהוא‬
‫מידי דרבנן הרוצה לסמוך על הרמב"ן יש לו על מה לסמוך‪ ,‬ע"כ סמך על הר"ש בזה להתיר לכתחילה‪ ,‬וא"כ כל זה בנגמרו‬
‫שערו וצפרניו דעכ"פ מה"ת פטורה מחליצה אבל בלא נגמרו הא דאורייתא הוא ‪:‬‬
‫ט) שוב ראיתי להגאון בעל הלבושים [סי' קנ"ו סעי' ד'] שכתב בילדה לט' חדשים שלימים אפי' לא נגמרו שערו וצפרניו‬
‫בר קיימא הוא [והוא פשוט] ובילדה למקוטעים שבנגמרו שערו וצפרניו י"א שבר קיימא הוא‪ ,‬הנה שאף במקור הדין בב"י‬
‫הביא התשובה ההוא דכיון שנכ נס בחודש הט' אפילו יום אחד חוץ מיום שנתעברה בו הרי זה בר קיימא אעפ"י שלא‬
‫גמרו סימניו‪ ,‬לא סמך ע"ז בעל הלבושים והביא דעתו רק בשגמרו סימניו‪ ,‬הנה סובר הגאון שהתשובה ההוא אין לסמוך‬
‫עלי' רק במידי דרבנן‪ ,‬והריב"ש ג"כ הקיל או מטעם ראשון שכתבתי דמי יימר שנשתנה לדר' יהודה אימא דנשתנה ליולדת‬
‫לשבעה רק בדרבנן ספיקא דרבנן הוא‪ ,‬וכן משמע ביו"ד סי' שע"ד [סעי' ח'] דפסק המחבר ט' חדשים גמורים‪ .‬ורמ"א לא‬
‫הגיה עליו‪ ,‬ובד"מ כתב להדיא שלימים‪ .‬ע"כ דרק מספק הקיל וכמ"ש ‪:‬‬
‫י) והנה לפי זה בנ"ד שאין עדים שנגמרו סימניו רק נשים וע"א על השערות ואין דשב"ע פחות משנים וכמ"ש בתשו'‬
‫הרא"ש [כלל נ"ב אות ג'] דאין האשה נאמנת לומר שכלו חדשיו וכתב שם שפשוט הוא‪ ,‬וכן כתב ביש"ש [יבמות פרק ד'‬
‫סי' ג'] דאפי' אשה אחרת אינה נאמנת דאין ע"א נאמן רק במיתה שהאמינוהו חכמים‪ ,‬וא"כ בנ"ד אין להקל מהני תרי‬
‫טעמים וכדברי הגאון בעל הלבושים ‪:‬‬
‫יא) איברא די"ל דאף שאין ידוע אם נגמרו סימניו מה"ת אזלינן בתר רוב וולדות בני קיימא‪ ,‬ולא אמר בלבוש שנגמרו‬
‫שערו וצפרניו רק לאפוקי שאם ידוע שלא נגמרו שערו וצפרניו צריכה חליצה‪ ,‬ואף שהלשון לא משמע כן מ"מ כן נראה‬
‫הסברא ‪:‬‬
‫יב) איברא דיש בזה מקום עיון‪ ,‬והנה בפרק ר"א דמילה (קל"ו ע"א) בפלוגתא דרשב"ג ורבנן אמר אביי פיהק ומת דברי‬
‫הכל מת הוא כי פליגי בשנפל מן הגג או אכלו ארי רשב"ג סבר מת הוא ורבנן סברי חי הוא‪ ,‬ובתר הכי איתמר מת בתוך‬
‫שלשים ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא א"צ חליצה‪ ,‬ומפורש בפרק החולץ דהטעם‬
‫משום דבדיעבד סמכינן אדרבנן‪ ,‬ויש בזה ג' שיטות‪ ,‬שיטת רבינו יונה [הו"ד בר"ן שבת בד' הרי"ף נה ע"א] חלה ומת דינו‬
‫כפיהק ומת‪ ,‬מדלא קאמר רק נפל מגג כו' והא דמת בתוך שלשים באכלו ארי וכה"ג‪ ,‬אבל בחלה אין לסמוך אדרבנן כיון‬
‫שדינו כמו פי הק ומת דאפי' רבנן מודו‪ ,‬והרמב"ן במלחמות דעתו ג"כ דחלה כפיהק אלא דאורחא דמילתא דנפל דחולי קל‬
‫ממיתה פתאום‪ ,‬והא דאביי נדחה מקמי הא דמת בתוך שלשים כו'‪ ,‬והרז"ה דעתו חלה ומת כאכלו ארי‪ ,‬והרמב"ן הקשה‬
‫דא"כ למה מדלג הש"ס מפיהק לאכלו ארי‪ ,‬ובאמת דזו קושיא גדולה‪ ,‬אך גם פי' הרמב"ן מבואר הדוחק שיש בה‪ ,‬וגם‬
‫שנדחה מימרא סתמות דאביי בלי מחלוקת דוחק גדול ‪:‬‬
‫יג) והנה לענין הלכה בש"ע [סי' קנ"ו סעי' ד'] לא חילק כלל‪ ,‬אך ביש"ש [יבמות פרק ד' סי' ג'] פוסק דחלה ומת אפי'‬
‫באשת כהן תצא‪ ,‬וכשיטת רבינו יונה‪ ,‬ובתב"ש סי' ט"ו כתב בזה"ל דפשיטא שיש להחמיר כדעת רבינו יונה דחלה כפיהק‪,‬‬
‫‪215‬‬
‫ואפי' באשת כהן תצא‪ ,‬ואני בעניי הגם שאין תלמיד קטן כמוני מכריע בין ההרים הגדולים‪ ,‬מ"מ מאחר ששיטת הגמ' אתי‬
‫בקושי לכל אחד מהשיטות‪ ,‬ולפענ"ד נראה פירוש מרווח ודרך ממוצע להלכה לא אמנע מלכותבו ואולי מקום הניחו לי‬
‫רבותינו הראשונים נ"ע וזללה"ה בזה ‪:‬‬
‫יד) והנה יש לחקור רבנן דפליגו אדרשב"ג ומתירים בסתם וולדות‪ ,‬אם טעמא דידהו משום דרוב בני קיימא‪ ,‬או משום‬
‫דסימנים שערו וצפרניו מועילים בסתם וולדות ודווקא בבן ח' ס"ל לרבנן דלא מהני סימנים משום דלא ס"ל סברא‬
‫דאשתהי כדמפורש פרק החולץ‪ ,‬ולפענ"ד נראה דכל אחד בפני עצמו מהני לרבנן‪ ,‬דהנה בהא דרשב"ג אומר כל ששהא‬
‫שלשים יום באדם אינו נפל מקרא דופדויו מבן חודש תפדה יש בזה ג' פירושים‪ ,‬הא' פי' הר"ן בחי' [הנדפס בטעות בשם‬
‫הריטב"א] דגוף הזמן שלשים שנתנה תורה לפדיון גזירת הכתוב‪ ,‬רק רשב"ג הוכיח דמשעברו שלשים בר קיימא‪ ,‬דאל"כ‬
‫איך צוותה התורה לפדותו שמא נפל הוא‪ ,‬ולפי זה לא הביא רשב"ג ראי' לחוש תוך שלשים לנפל דזה רק מסברא‪,‬‬
‫והתשב"ץ ח"ג סי' רנ"ז דטעם שלשים יום משום חשש נפל‪[ ,‬ומ"מ אף בידוע שכלו חדשיו פסול כמפורש פ"ק דר"ה (ואו‬
‫ע"ב) דלא חלקה תורה ולא נתנה זמן לחצאין] וגילתה תורה דלא נוציא וולד מחשש נפל משום רוב וולדות לאו נפלים‪,‬‬
‫ורבנן ס"ל דגזירת הכתוב הוא שאפי' שהוא בחזקת בר קיימא הוא לא יפדה עד שלשים ולא מחשש נפל‪ ,‬עד כאן‪ ,‬הנה‬
‫דעתו היפוך דעת הר"ן דרשב"ג למד לתוך שלשים יום דהוה ספק נפל ‪:‬‬
‫טו) ושיטת התוס' צריך ביא ור‪ ,‬דבפרק החולץ [לו ע"ב] ובנדה [מד ע"ב] הקשו לרשב"ג למה לא ניזל בתר רוב וולדות‪,‬‬
‫ותירצו דהחמירו מדרבנן משום דהוי מיעוט המצוי כמו במים שאין להם סוף‪ ,‬נראה מזה דראיית רשב"ג לא הי' מהפסוק‬
‫שבתוך שלשים ספק נפל הוא דא"כ לא הי' מקשים כלום‪ ,‬וראייתו הי' רק שלאחר שלשים אינו נפל וכדעת הר"ן‪ ,‬הגם‬
‫שדעתם מפורש פ"ק דב"ק [יא ע"ב] דטעמא דקרא משום חשש נפל‪ ,‬מ"מ אין ראי' מזה דלא אזלינן בתר רוב וולדות‬
‫[דהתורה נתנה זמן שיסתפק אפי' לבני ח' או ללא גמרו סימניו‪ ,‬וע"כ אפי' בסתם וולדות בעינן שלשים‪ ,‬שהרי אפילו‬
‫בידוע שכלו חדשיו בעינן שלשים יום]‪ ,‬אך בפרק הערל כתבו דע"כ רשב"ג בתרתי מיירי בבני ח' ובסתם וולדות‪ ,‬בבני ח'‬
‫דעלה קאי בתוספתא‪ ,‬ובסתם וולדות דקרא מיירי בסתם וולדות‪ ,‬הנה מפורש דעתם בכאן דרשב"ג יליף בסתם וולדות‬
‫מקרא דבתוך שלשים הוי ספק נפל‪ ,‬דאי לא למד רק שלאחר שלשים אינו נפל [וע"כ יליף מזה לבן ח' דג"כ אינו נפל‬
‫בשהה] מה ראי' מזה דאפי' בסתם וולדות לרשב"ג בפחות משלשים יום הוי ספק נפל‪ ,‬הא רשב"ג לא למד מכאן כלל לתוך‬
‫שלשים ואפי' אי ס"ל לרשב"ג דבתוך ל' הוי ספק נפל הוא רק מדרבנן‪ ,‬ומה זה שכתבו דמדקרא איירי בסתם וולדות מוכח‬
‫דבתוך ל' הוי ספק נפל‪[ ,‬ואי דבסתם וולדות לאחר ל' יצא מתורת נפל לזו לא הוצרכנו דקו"ח מבן ח'] וא"כ לכאורה דברי‬
‫התוס' סותרים זה את זה ‪:‬‬
‫טז) והנראה לי בדעת התוס' דזה מוכח מקרא דלא יצא בתוך ל' מתורת נפל משום סימנים‪ ,‬אך מ"מ אין ראי' מכאן דלא‬
‫ניזל בתר רוב דבפדיון הבן לא אזלינן בתר רוב כמ"ש התוס' ריש פרק הלוקח בהמה [בכורות כ ע"א] ומשום דאין הולכין‬
‫בממון אחר הרוב ואפי' לרב בממון שאין להם תובעין מודה‪ ,‬ע"כ שפיר הקשו דניזיל בתר רוב‪ ,‬ותירצו דזה מדרבנן‪ ,‬וקצת‬
‫קשה דמ"מ בבהמה פחות מבן ח' נלמד דלא אזלינן בתר רוב מדפסלה תורה להקרבה‪ ,‬וצ"ל דיש לומר שלא הכשירה תורה‬
‫רק בן קיימא ודאי‪ ,‬ורוב בכלל ספק הוא כמ"ש השטמ"ק ריש ב"מ [ו ע"ב] בענין עשירי ודאי ולא עשירי ספק‪ ,‬אבל אם‬
‫מועיל סימנים שגמרו הי' נחשב ודאי ודוחק ‪:‬‬
‫יז) והנה לשיטת הר"ן קשה לי טובא למה בבהמה בהגיע ליל ח' מותר לאכול הא מקרא לא מוכח דבלילה נפקא מתורת‬
‫נפל [דאי משום דבלילה מותר להקדישו ואם עדיין ספק נפל אסור שמא מקדיש דבר פסול לגבוה‪ ,‬הא אי נפל הוא הוי‬
‫הקדש טעות דלא חזי להקרבה דנפל הוא‪ ,‬ועוד שימות קודם היום זמן הקרבתו‪ ,‬רק דצריך קרא דלילה לקדושה שהרי‬
‫אפי' לאו נפל הוא מחוסר זמן הוא קמ"ל קרא דלילה לאו מחוסר זמן‪ ,‬וכדאיתא הא מילתא בזבחים (י"ב ע"א) אבל אין‬
‫ראי' מכאן דבלילה יצא מתורת ספק נפל] אלא דאין ראי' דבלילה עדיין ספק‪ ,‬דשמא כבר יצא מספק נפל ומ"מ אי אפשר‬
‫להקריבו דלילה לאו זמן הקרבה‪ ,‬ובבמה באמת מותר להקריב לדעת הרשב"א בתוה"ב הארוך (נ"ד ע"ב) [נז ע"א]‪ ,‬ואפי'‬
‫לדעת התוס' חולין (פ"א ע"א) דאפי' בבמה אסור היינו דאף בבמה אינו כשר בלילה רק אם נראה להקרבה ביום‪ ,‬וכמו‬
‫שריפת קדשים למ"ד שלא בזמנו נשרף אפי' בלילה‪ ,‬מ"מ בזמנו אינו כשר אלא ביום [כן צ"ל בלא"ה לשיטת התוס'] וכיון‬
‫דאין ראי' מקרא על ליל ח'‪ ,‬שוב הדרינן לסברא פשוטה דאזלינן בתר רוב ולדות ובתר סימנים‪ ,‬ומוכח לפענ"ד דמקרא‬
‫ילפינן דלא ניזל בתר רוב ובתר סימנים כדעת התשב"ץ‪ ,‬או דלא ניזיל בתר סימנים כדעת התוס ‪':‬‬
‫יח) ואין לומר דכיון דאסור תוך ח' משום ספק נפל הרי הוא עכשיו איסור עולם דההיתר נולד ביום ח' כשנתברר‪ ,‬אבל‬
‫עכשיו ה רי ספק שמא לעולם יהי' נפל ולא חשוב מחוסר זמן כדי שנאמר בליל ח' לילה לאו מחוסר זמן‪ ,‬דאי אמרת‬
‫דבלילה עוד לא נתברר אם הוא נפל ומספק זה אסרה תורה הרי הוא לעת עתה איסור עולמי ואפי' באמת אינו נפל הרי‬
‫התורה עשאתו נפל אפי' באמת אינו נפל כגון שידוע שכלו לו חדשיו‪ ,‬דליתא דבחולין (פ' ע"ב) מקשה דעל אותו ואת בנו‬
‫בקדשים ילקה ג"כ משום לאו דמחוסר זמן דתניא מנין לכל הפסולין שבשור ושה הרי הן בלא ירצה כו' ומשני ר' זעירא‬
‫הנח למחוסר זמן שהכתוב ניתקו לעשה דאמר קרא מיום השמיני והלאה ירצה‪ ,‬מיום השמיני אין מעיקרא לא ולאו הבא‬
‫מכלל עש ה עשה עיי"ש‪ ,‬הרי דקרי לי' מחוסר זמן בתוך ח' ולא אמרינן בתוך ח' שעדיין לא נתברר ספיקו הוא איסור‬
‫עולמי‪ ,‬וע"כ הא דהוי רק עשה לאו משום דהוי רק מחוסר זמן דלמחר חזי‪ ,‬אלא דכיון דאינו פסול רק משום ספק נפל‬
‫אינו לאו ולא משום דהוי רק מחוסר זמן‪ ,‬אלא ודאי כיון שבאמת אינו נפל ובהגיע יום שמיני יהי' מותר בודאי חשוב רק‬
‫מחוסר זמן ממילא בליל שמיני מותר להקדישו דלילה לאו מחוסר זמן ומשום ספק שמא באמת הוא נפל אין לאסור‬
‫‪216‬‬
‫הקדישו דאי נפל הוא הוי הקדש טעות כנ"ל ולא הקדישו כלל אם הוא נפל‪ ,‬ואפי' לב"ש דאמרי הקדש טעות הקדש הרי‬
‫יכול להתנו ת בפירוש על מנת שאינו נפל‪ ,‬וא"כ אין הוכחה כלל שבלילה יצא מתורת ספק נפל אלא ודאי ראיית רשב"ג‬
‫לחומרא דעד ח' חוששין לספק נפל ובליל ח' דאין ראי'‪ ,‬שוב סמכינן על סימנים לשיטת התוס' [מיהו לדעת הר"ן שם‬
‫בחי' דהכתוב קאי על אותו ואת בנו ע"ש אין ראי' משם ‪]:‬‬
‫יט) והנ ה לפי"ז לשיטת התוס' צריך לדקדק בליל ח' אחר סימנים עכ"פ ומנהג העולם אינו כן משמע דס"ל כדעת‬
‫התשב"ץ‪ ,‬וכן משמע דעת הרמב"ם פ"ד מה' מאכלות אסורות [ה"ד] שכתב בהמה פחות מבן ח' אסור לאוכלו והרי הוא‬
‫כנפל ואין לוקין עליו‪ ,‬וכתב הה"מ דמפורש פרק ר"א דמילה דלא שהה ספיקא ואין לוקין מספק‪ ,‬הנה נראה בעליל דעתם‬
‫דספק דאורייתא לרשב"ג דקי"ל כוותי' בבהמה ודלא כשיטת התוס' דאפי' רשב"ג רק מדרבנן אוסר בסתם וולדות ‪:‬‬
‫כ) וכן משמע פ"ק דר"ה [ו ע"ב] דבכור בעל מום מונין לו משעה שנולד ומקשה מי מצי אכיל לי' תוך ח' ומשני שידוע‬
‫שכלו לו חדשיו‪ ,‬הרי דבלא כלו חדשיו מותר לשהותו שנה משעה שהגיע ליום השמיני‪ ,‬ודעת הרמב"ם בהלכות בכורות‬
‫[פ"א ה"ח] דגם בכור בעל מום מחוייבין מה"ת לאוכלו בתוך שנתו דכתיב לפני ה' תאכלנו שנה בשנה וכי יהי' בו מום‪,‬‬
‫וכיון דמה"ת הוא לאוכלו תוך שנתו דמה"ת מותר לאוכלו ביום שנולד איך נפטר מעשה של תורה ע"י איסור דרבנן‪,‬‬
‫והטורי אבן הוכיח מגמ' זו לשיטת התוס' דאין איסור לאוכלו ביומו אלא מדרבנן‪ ,‬דעשה דתאכלנו שנה בשנה אינו מה"ת‬
‫אלא בתם ע"ש‪ ,‬וא"כ לדעת הרמב"ם דגם בע"מ בעשה מה"ת‪ ,‬מוכח דס"ל דאיסור לאוכלו בתוך ח' מה"ת מספיקא‬
‫דאורייתא‪ ,‬שוב ראיתי בת שו' בית אפרים חלק אהע"ז שבמקום אחר ביאר שדעת הרמב"ם שמה"ת אסור ואין לי ספריו‬
‫ותשובותיו האחרים לעיין בהם‪ ,‬וכן כתב הפ"ת ביו"ד סי' ט"ו דדאורייתא הוא ‪:‬‬
‫כא) ונראה לי עוד סיוע דרשב"ג מה"ת אוסר בסתם וולדות דאי אמרת מדרבנן כמו מים שאין להם סוף א"כ למה‬
‫מחמירים ל כתחילה כרשב"ג הלא בדרבנן הלך אחר המיקל‪ ,‬ובמשאל"ס כתב הט"ז [סי' י"ז ס"ק מ"ח] להקל בספיקו‬
‫ונשאת לכתחילה‪ ,‬והכא למה נחמיר (כרבנן) [כרשב"ג]‪ ,‬ואי משום שאפשר בחליצה והוי דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ‬
‫לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא‪ ,‬הלא לכהן אין לה היתר בחליצה‪ ,‬מיהו בזה י"ל כמ"ש הרמב"ם והרע"ב במס' ביכורים‬
‫[פ"ב מ"ב] דכיון דלכהן הוי דבר שיש לו מתירין גם לישראל אסור‪ ,‬אלא דאכתי קשה למה אם נשאת לישראל חולצת הלא‬
‫מתגנה על בעלה ע"י חליצה כדאיתא ביבמות סוף פרק ט' עיי"ש ברש"י‪ ,‬ועוד דבש"ע סי' [קס"ד סעי' ז'] אם נשאת‬
‫לישראל והיבם במד ה"י לא תצא מבואר דלכתחילה לא תנשא ואף דאין לו מתירין משמע דלרשב"ג מדאורייתא אסור‬
‫וכדעת הרמב"ם והתשב"ץ והפ"ת ‪:‬‬
‫כב) והנה לשיטה ההוא דרשב"ג מה"ת יליף לחשוב ספק בתוך שלשים ולא החמירו בהא רבנן כלל רק מה"ת ספק נפל‪,‬‬
‫א"כ פשוט לרבנן דמתירים בסתם וולדות וחושבים בר קיימא ואין למדין מקרא דופדויו מבן חודש תפדה הוא מותר‬
‫מטעם רוב אפילו לא השגיחו בסימנים‪ ,‬וכן במקום דליכא רוב כמו שיתבאר בעז"ה‪ ,‬מ"מ אם גמרו סימניו בר קיימא הוא‬
‫שהרי לרבי בר קיימא תיכף משנולד אם יש לו הסימנים כמ"ש כל הראשונים ז"ל שם פרק הערל [וחולקים על התוס'‬
‫דס"ל לרבי נמי שיהוי בעי] וחכמים לא פליגו אלא משום דלית להו אשתהי אבל בסתם וולדות אין ראי' מחכמים‪ ,‬ורשב"ג‬
‫דפליג ארבי טעמא דידי' דיליף מקרא דסתם וולדות אף שיש להם הסימנים ספק נפל בתוך שלשים‪ ,‬וא"כ לרבנן דלית להו‬
‫הלימוד דרשב"ג‪ ,‬שהרי מתירים בסתם וולדות‪ ,‬א"כ ש וב בודאי ס"ל כרבי דמתירים בסימנים אפי' בלא רוב דבבן ח' ליכא‬
‫רוב [דרוב בני קיימא אינם בני ז' ומשתהים דרוב לתשעה יולדין כ"ש לומר בר ז' ומשתהי‪ ,‬וכן כתב הריב"ש דבבן ח' ליכא‬
‫רוב] ומתיר‪ ,‬ואינהו לא פליגו בבן ח' אלא משום דלית להו אשתהי‪ ,‬ולימוד דרשב"ג הא לית להו‪ ,‬ובודאי אין לעשות‬
‫מחלוקת חדש על רבי מה שלא מצינו‪ ,‬וזה ברור מאד ‪:‬‬
‫כג) והנה לשיטת התוס' דהא דלא סמכינן אסימנים מגזיה"כ והא דלא סמכינן ארוב מדרבנן‪ ,‬לפי זה י"ל דחכמים פליגו‬
‫ארוב לחוד דרשב"ג סבר מדרבנן לא סמכינן ארוב וחכמים סוברים אף מדרבנן סמכינן‪ ,‬ולעולם גם חכמים ס"ל דמקרא‬
‫דופדויו מבן חודש ילפינן דלא נסמוך אסימנים‪ ,‬או י"ל להיפוך דגם חכמים סוברים דמדרבנן לא סמכינן ארוב כמו במים‬
‫שאין להם סוף‪ ,‬אלא דסוברים שסומכים אסימנים שנגמרו‪ ,‬ולא ס"ל הא דיליף רשב"ג מופדויו מבן חודש שלא לסמוך על‬
‫הסימנים ‪:‬‬
‫כד) אך נראה להביא ר אי' גם לשיטת התוס' דלחכמים סומכים על אחד מהם או אסימנים לחוד או ארוב לחוד ופליגי‬
‫בתרתי על רשב"ג‪ ,‬והנה שסומכים על רוב כן איתא בתשו' הריב"ש סי' תמ"ו דטעמא דרבנן דרוב נשים וולד מעליא ילדן‪,‬‬
‫וכן משמע מדפליגו באכלו ארי והרי הי' המעשה פתאום ומסתמא לא הביאו עדים תחילה לחקור על סימניו כיון שהי'‬
‫בריא ושלם‪ ,‬ע"כ דסומכין על רוב לחוד‪[ ,‬כל זמן שלא ראינו שלא גמרו סימניו דאז הוי בחזקת נפל בסתם וולדות‬
‫לרשב"א ולהה"מ ספק נפל ‪]:‬‬
‫כה) וכן נ"ל שסומכין על סימנין לחוד‪ ,‬וראי' לזה מפירש"י פרק ר"א דמילה שם [קלו ע"א] בהא דספק בן שבעה ספק בן‬
‫שמונה אין מחללין‪ ,‬פירש"י אלא א"כ ידוע שכלו חדשיו‪ ,‬והוא דחוק דא"כ למה לי ספק בן שבעה אפי' ספק בן ט' ספק בן‬
‫שמונה דהיינו סתם וולדות אין מחללין עליו‪ ,‬ובפשיטות הי' יכול רש"י לפרש דאתי כחכמים [או לדידן דבמילה סומכין על‬
‫חכמים כמ"ש הרשב"א פרק הערל [יבמות פ ע"ב]] וטעמא דחכמים משום רוב וולד מעליא ילדן‪ ,‬אבל בספק בן שמונה אין‬
‫לומר רוב וולד מעליא ילדן והאי בר שבעה הוא‪ ,‬שהרי רוב לתשעה יולדין‪ ,‬והאי נמי בן תשעה הי' ויצא קודם זמנו‬
‫‪217‬‬
‫לשמונה ונפל הוא‪ ,‬דלעומת רוב בני קיימא יש רוב בני תשעה‪ ,‬אלא ודאי ס"ל לרש"י נהי דרוב ליכא מ"מ נסמוך על‬
‫סימנים‪ ,‬ואי דלא גמרו שערו וצפרניו אפי' סתם וולדות נפל או ספק נפל הוא‪ ,‬הנה משמע דרש"י ס"ל לחכמים סומכין על‬
‫סימנים לחוד בלא רוב ‪:‬‬
‫כו) ועוד ראי' לשיטת הרי"ף דלא קיי"ל כרב אדא בר אהבה והא דמוהלין לדידן סתם וולדות דסמכינן אחכמים‪ ,‬וקשה‬
‫דע"כ הא דפריך ארשב"ג מימהל היכי מהלינן‪ ,‬לאו משום דחייש רשב"ג מדרבנן למיעוט המצוי כמו מים שאין להם סוף‪,‬‬
‫דמילה כדיעבד דמי דמהאי טעמא סומכין לדידן במילה על חכמים דחשוב כמו נתקדשה וא"כ מהאי טעמא גופי' י"ל‬
‫דחשוב כנשאת דבמים שאין להם סוף גופי' לא תצא‪ ,‬וע"כ קושיית הש"ס הי' כיון דכתיב ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק‬
‫ורוב לא מפיק מתורת ספק כדברי השטמ"ק בעשירי ספק‪ ,‬וא"כ גם לדידן לא נמול אף לחכמים‪ ,‬כיון דטעמא דרבנן משום‬
‫רוב ולא מהני למילה‪ ,‬אלא ודאי לרבנן הוה בר קיימא משום סימנים דהוי ודאי ‪:‬‬
‫כז) העולה מזה דגם לשיטת התוס' לחכמים סגי בחדא לחושבו בר קיימא או ברוב או בבדקו סימניו ונמצאו שלמים‪,‬‬
‫ולכאורה דוחק לומר שנפליג מחלוקתם של רשב"ג וחכמים דפליגי בשני ענינים שאינם שייכים זה לזה סימנים‬
‫בדאורייתא רוב בדרבנן ויתיישב זה בסוף דברינו בעז"ה ויהי' גם מזה ראי' לדברינו ‪:‬‬
‫כח) וכן משמע להדיא ברשב"א פרק הערל [פ ע"ב] דבהא דאין מחללין את השבת כתב דלרבנן מחזקינן לי' בר קיימא‬
‫משום רוב‪ ,‬ואח"כ כשכתב דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו‪ ,‬הנה‬
‫מפורש דאחד משני הטעמים יספיק לעשותו בר קיימא ‪:‬‬
‫כט) הנה הארכנו לברר ד לחכמים דפליגי ארשב"ג סגי בחדא מינייהו לחושבו בר קיימא או ברוב לחוד או בסימנים‬
‫לחוד‪ ,‬ולרשב"ג פשוט דאפילו שניהם יחדיו לא יועילו‪ ,‬שהרי מקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן ומקשה מעגל שנולד‬
‫ביו"ט ובנדה (מ"ד ע"ב) לא משכחת לרשב"ג בן יום אחד נוחל ומנחיל וכו' רק בידוע שכלו לו חדשיו ‪:‬‬
‫ל) ועתה נבא לביאור הסוגיא וענין מחלוקת הראשונים בחלה ומת‪ ,‬ונאמר דבחלה ומת אי אפשר להתיר משום רוב‬
‫וולד מעליא בר קיימא יולדין דאדרבא רוב היולדין בר קיימא אין יולדין מת בתוך שלשים והאי מדמת בתוך שלשים‬
‫איתרע לי' רובא‪ .‬וכהא דריש האשה שנתארמלה [טז ע"ב] דאף דרוב נשים בתולות נישאות כיון דרוב הנישאות בתולות‬
‫יש להן קול והא הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא‪ ,‬וכהנה רבות בש"ס‪ ,‬וע"כ כשהקשו התוס' בשלשה מקומות לרשב"ג‬
‫בסתם וולדות ניזיל בתר רוב‪ ,‬לא הקשו רק מנפל מן הגג או אכלו ארי‪ ,‬דבחלה ומת לא הי' קשה מידי כנ"ל‪ .‬רק מ"מ‬
‫מותר לחכמים ע"י בירור סימנים שמורים שבר קיימא הוא‪ ,‬ע"כ קאמר דווקא פיהק ומת דברי הכל מת הוא‪ ,‬דזה סימן‬
‫שהוא נפל דבן קיימא אינו מת רק ע"י חולי לא בפיהק‪ ,‬וקאמר דפליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי‪ ,‬ולכאורה למה לי הני‬
‫תרתי‪ ,‬איברא דרבותא קמ"ל בכל חד‪ ,‬דנפל מן הגג אפשר לבודקו אחר מותו או בעודו מפרפר בסימניו‪ ,‬ואעפי"כ לרשב"ג‬
‫אינו מועיל כנ"ל‪ ,‬דלרשב"ג אפי' שניהם יחד לא יועילו‪ ,‬ואכלו ארי לרבותא דרבנן דאף שמת פתאום ובודאי לא בדקוהו‬
‫תחילה בעדים ועכשיו איננו‪ ,‬אעפי"כ מותר לחכמים ע"י רוב‪ ,‬ומדנקט הני תרתי יחד שמעינן דלחכמים גם בנפל מן הגג‬
‫א"צ לבודקו בסימניו‪ ,‬ומותר ברוב לחוד כמו באכלו ארי‪ ,‬והטעם כיון דע"י רוב מותר וסימנים ג"כ אינו בירור גמור‪ ,‬שהרי‬
‫החי שלשים יום אפי' לא גמרו סימניו בן קיימא הוא‪ ,‬ובן שמונה לרבנן דלית להו אשתהי אפי' גמרו סימניו אינו מועיל‪,‬‬
‫וע"כ ניחא דלא הזכי ר כלל חלה ומת דאי אפשר לומר דברי הכל מת הוא‪ ,‬דלחכמים הא אפשר לבודקו‪ ,‬ולא קאמר כי‬
‫פליגי חלה או נפל מן הגג או אכלו ארי‪ ,‬דא"כ הוי משמע דגם בחלה כשר בלא בדיקה דומיא דהני‪ ,‬וליתא‪ ,‬דחלה אם לא‬
‫בדקוהו גם לרבנן מת הוא‪ ,‬ולא הי' יכול לומר חלה לבד‪ ,‬דהא בעי למימר דין אכלו ארי‪ ,‬דאף דליכא בדיקה כשר ע"י רוב‪,‬‬
‫וכן נפל מן הגג דאפי' לכתחילה א"צ בדיקה‪ ,‬ע"כ קאמר רק פיהק ומת דברי הכל מת הוא‪ ,‬דבזה אפי' בירור סימנים אינו‬
‫מועיל‪ ,‬דלעומת רוב וולד מעליא יולדין‪ ,‬יש רוב בני קיימא אינם מתים תוך שלשים‪ ,‬ולעומת הסימנים יש סימן דפיהק‬
‫ומת [ולפמ "ש ויתבאר בסוף דברינו‪ ,‬צ"ל דסימן דפיהק מורה טפי דנפל הוא ממה שמורה סימן דשערות וצפורן שבן‬
‫קיימא הוא]‪ ,‬וע"כ ניחא הא דמת בתוך שלשים ונשאת לכהן סמכינן ארובא ולא תצא משום דסומכין אסימנים ‪:‬‬
‫לא) וברשב"א פרק הערל כתב דרבנן ורשב"ג פליגי בסתם תינוקת ובשגמרו סימניהם דכיון דגמרו סימניהם ודאי בן‬
‫קיימא הוא‪ ,‬ולעיל לענין אין מחללין עליו את השבת כתב דלרבנן מחזקינן לי' בבן קיימא משום רוב‪ ,‬ואח"כ כשכתב‬
‫דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי כתב דרבנן ס"ל כיון שגמרו סימניו מסתמא כלו לו חדשיו‪ ,‬הנה מפורש דאחד משני הטעמים‬
‫יספיק לעשותו בן קי ימא‪ ,‬ולפענ"ד דבר מוכרח הוא מהאי דכתובות‪ ,‬וכ"ש לשיטת הרי"ף אפי' פיהק ומת חי הוא ע"כ‬
‫ליכא רוב כהאי דכתובות‪ ,‬ולהרז"ה המחלק אפשר לדון דאם הי' מת מחמת נפל הי' מת ע"י פיהוק‪ ,‬אך לשיטת הרי"ף‬
‫דקיי"ל כוותי' בש"ע [אהע"ז סי' קנ"ו סעי' ד'] והרמב"ן דפיהק וחלה הכל אחד‪ ,‬וע"כ דחו לדאביי הדבר מוכרח דווקא שיש‬
‫עדים שגמרו סימניו וכדברי הרשב"א הנ"ל דכיון דגמרו סימניו ודאי כלו חדשיו‪ ,‬אבל משום רוב אי אפשר להכשיר‬
‫לשיטת הרי"ף והרמב"ן דפסק הש"ע כוותי'‪ ,‬וכ"ש לשיטת הרבינו יונה דפסק היש"ש כוותי'‪ ,‬והתב"ש כתב להחמיר כמותו‬
‫דחלה ומת כפיהק ו מת‪ ,‬ואפי' בירור סימנים אינו מועיל‪ ,‬ואין מקום להתיר אף לרבנן בחלה ומת ולא בדקו אחר סימנים‪,‬‬
‫רק באפשר לשיטת הרז"ה כנ"ל ואין אחד מתחזק עמו לפסוק כמותו ‪:‬‬
‫לב) ובזה נ"ל ליישב לשיטת התוס' דרבנן ורשב"ג בתרתי פליגי‪ ,‬פליגי בסימנים דרשב"ג מוכיח מקרא דאין סומכין על‬
‫סימנים ופליגי ברוב מדרבנן מהיכי תיתי להפליג פלוגתתן‪ ,‬ולפמ"ש דווקא לרשב"ג דאין סומכין על סימנים‪ ,‬וא"כ כל‬
‫‪218‬‬
‫תינוקות המתים בתוך שלשים מחמת חולי הוי ספק נפל ע"כ חשוב מיעוט המצוי‪ ,‬שהרי רואין הרבה מנולדים נפלים כי‬
‫המחצה מהנולדים ומתים בתוך שלשים נחשוב נפלים‪ ,‬אבל לרבנן דסומכין על סימנים א"כ כל הנולדים בסימניהם אף‬
‫שמתים אח"כ נחשוב בני קיימא ע"כ לא נחשוב מיעוט המצוי הנולדים בלא סימנים והכל פלוגתא אחת ‪:‬‬
‫לג) והנה יש מקום לדון בזה לפמ"ש הרשב"א [תוה"ב ב"ג ש"ו] בשם הר' יונה בגבינות שנעשו מבהמה ואח"כ נמצאת‬
‫טריפה‪ ,‬דהתוס' [חולין יא ע"א] ס"ל דאוסרין הגבינות כיון דע"כ יצאה מרוב ולא נודע אימת וחזקה ליכא דאף שחי י"ב‬
‫חודש ואגלאי מילתא דנולדה כשירה‪ ,‬מ"מ הוי חזקה שלא נתבררה בשעתה‪ ,‬ור' יונה חולק ואומר דמ"מ בתחילה בשעה‬
‫שנעשה ממנה הגבינות היתה מהרוב‪ ,‬ואף דאח"כ ע"כ יצאה מהרוב בשביל זה לא נדון שתחילה יצאה מהרוב‪ ,‬ובאו"ה [סי'‬
‫מ"ט] ביאר הדברים כמו מקוה שנמדד ונמצאת חסר דמוקמינן למקוה על חזקתה [לולי חזקת טמא] תחילה‪ ,‬אף שאח"כ‬
‫ודאי יצאה מחזקה‪ ,‬ואם בחזקה אמרינן כן‪ ,‬כ"ש ברוב דעדיף מחזקה עיי"ש‪ ,‬וא"כ מוקמינן לי' אחזקתו תחילה בעת לידתו‬
‫הי' בן קיימ א מחמת רוב ופטר את אמו (ואח"כ) אף דאח"כ מת ואף אם בן קיימא הי' הרי יצא אח"כ מרוב‪ ,‬וע"כ יצא‬
‫מרוב‪ ,‬מ"מ על עת לידתו מוקמינן לי' ארוב שאז לא יצא מרוב ‪:‬‬
‫לד) אלא דקשה על זה מהא [כתובות טז ע"ב] דרוב הנישאות בתולה יש להן קול וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה‬
‫רובא‪ ,‬דבזה יצאה רק עכשיו מרוב שאין לה קול‪ ,‬אבל בעת נשואין יוכל להיות שידעו שהי' בתולה‪ ,‬ואיך איתרע הרוב‬
‫למפרע‪ ,‬וצ"ל דמ"מ הוי רוב דאיכא ריעותא‪ ,‬וכמו במקוה שנמדד ונמצא חסר דמדמה באו"ה למקוה כנ"ל‪ ,‬דכיון דאיכא‬
‫ריעותא לא מהני להוציא מחזקת טמא‪ ,‬ה"נ כיון דאיכא ריעותא לרוב לא מהני להוציא מחזקת ממון‪ ,‬אפי' לרב דהולכין‬
‫בממון אחר הרוב מ"מ באיכא ריעותא אינו יכול להוציא מחזקת ממון‪ ,‬וזה מדוקדק בלשון "איתרע" רובא‪ ,‬וא"כ בנ"ד נמי‬
‫כיון דאיכא ריעותא לרוב אינו יכול להוציאה מחזקת זקוקה לשוק‪ ,‬ודווקא בגבינות‪ ,‬דנהי דחזקת היתר ליכא דהוי חזקה‬
‫שלא נתבררה עכ"פ חזקת איסור ליכא משא"כ בנ"ד ‪:‬‬
‫לה) אך י"ל דבשעה שהי' חי דלא הי' רוב נגדו כבר יצאה מחזקת זקוקה ליבום‪ ,‬ושוב מהני הרוב דאיכא ריעותא כמו‬
‫בגבינות‪ ,‬ואינו דומה להא דכתבו התוס' כתובות (כ"ו ע"ב) דשנים שהעידו על איש מוחזק בחזקת כשר שהוא פסול ושוב‬
‫באו שנים אחרים שהוא כשר מוקמינן לי' אחזקת היתר ולא אמרינן דכבר יצא מחזקה עפ"י ראשונים‪ ,‬לא דמי דאפשר‬
‫שנים אחרים אומרים אמת וגם תחילה הי' אפשר לקבל עדותן‪ ,‬ע"כ אין בירור שכבר יצא מחזקה דאפשר גם תחילה הי'‬
‫אפשר לברר שהוא כשר‪ ,‬אבל בנ"ד כל זמן שהי' חי לא הי' שום רוב כנגדו‪ ,‬ובודאי יצאה אז מחזקת זקוקה‪ ,‬ובמקוה‬
‫שנמדד ונמצא חסר דהוי תרתי לריעותא משום חזקת טמא והרי חסר לפניך‪ ,‬אף שכבר יצא הטמא מחזקתו קודם שנמצא‬
‫המקוה חסר‪ ,‬ג"כ הטעם דאפשר שהי' חסר תחילה בשעה שטבל ואז הי' אפשר לראות שחסר‪ ,‬משא"כ בזה שבשעה שהי'‬
‫חי לא הי' במציאות לברר שהוא נפל ‪:‬‬
‫לו) איברא דהא בורכא כיון שלא נבדק בסימניו ועכשיו שמת אגלאי מילתא דאפשר שהי' נפל דאוקי רוב כנגד רוב כנ"ל‪,‬‬
‫וא"כ ספק ג"כ אם הי' לו הסימנים‪ ,‬דאף דרוב בני קיימא יש להם הסימנים לעומתם רוב נפלים אין להם הסימנים‪ ,‬וכיון‬
‫דספק שקול אם הי' נפל ‪ ,‬א"כ ספק שקול אם הי' לו הסימנים‪ ,‬וא"כ אפשר שלא יצא מחזקתו‪ ,‬דאפשר הי' לברר שאין לו‬
‫הסימנים ובסתם וולדות כשאין לו הסימנים לרשב"א בחזקת נפל ולהה"מ ספק נפל‪ ,‬ודומה ממש למקוה שנמדד ונמצא‬
‫חסר דמשום חזקת טמא חשבינן לי' תרתי לריעותא ומשום דאפשר הי' לראות אז אם הוא חסר ‪:‬‬
‫לז) וארווחנא בזה עוד דאם ידוע שהי' לו הסימנים יש לחושבו בן קיימא מטעם רוב דכיון דלא הי' אפשר לברר בשום‬
‫אופן שהוא נפל‪ ,‬שהרי יש לו הסימנים שוב מוקמינן לי' תחילה ארוב כיון שכבר יצאה תחילה מחזקת זקוקה אך בלא‬
‫נבדק בסימנים אין היתר כלל ‪:‬‬
‫לח) נשוב לנ "ד כיון שהלבוש כתב דווקא בשנגמר שערו וצפרניו‪ ,‬צ"ל דלא הקיל אלא כשמן התורה או מדרבנן בדיעבד‬
‫ודאי מותר‪ ,‬וכמו שביארנו בתחילת דברינו‪ ,‬וכיון שביררנו דאין היתר מה"ת אף לחכמים רק בנבדק בעדים בסימנים‬
‫ממילא אין היתר במקוטעין‪ ,‬וגם יש לדון בעיקר דינו של הרמ"א שמקורו מבנו של הרשב"ץ ובמאירי פרק ר"א דמילה‬
‫[קלה ע"ב] כתב דנולד לשבעה למקוטעין הוי ודאי בן קיימא לינשא לכתחילה‪ ,‬ובנולד לתשעה למקוטעין דינו כסתם‬
‫וולדות‪ ,‬ע"כ דס"ל ג"כ שבזמה"ז נשתנה‪ ,‬דאל"כ ממנ"פ אי ס"ל כר' יהודה דיולדת למקוטעין‪ ,‬מ"ש מבן שבעה דהוי ודאי בן‬
‫קיימא‪ ,‬ואי כשמואל דאינה יולדת למקוטעין הרי דינו כבן ח'‪ ,‬וע"כ דס"ל מדינא דגמ' אינה יולדת למקוטעין ועכשיו‬
‫שנשתנה ואעפי"כ אינו דינו כוודאי בן קיימא רק כסתם‪ ,‬ודלא כבנו של הרשב"ץ‪ ,‬ואפשר אלו הי' רואה הרמ"א דברי‬
‫המאירי לא הי' פוסק כבנו של הרשב"ץ‪ ,‬דהמאירי נתפשט בזמנינו זה‪ ,‬ובכללי הוראה דכשנמצא בספר קדמון שהאחרונים‬
‫לא ראו הלכה כספר קדמון‪ ,‬מיהו בש"ע כה"ג צ"ע ‪:‬‬
‫לט) ועל כן אין להקל יותר ממה שפירש בלבוש בגמרו שערו וצפרניו וכמ"ש בידוע‪ ,‬ונשים אין נאמנות אף להפוסקים‬
‫דע"א נאמן לומר ניתן לה בן‪ ,‬ע"כ הוא משום דגם זה עבידא לאגלויי וכמ"ש הדרישה‪ ,‬וכן משמע בתשו' הרשב"א [סי' אלף‬
‫רנ"ב] שכתב דשייך בזה אשה דייקא‪ ,‬או משום דרוב מסייע כמ"ש הב"ש [סי' קנ"ו ס"ק י"ד] דרוב נשים מתעברות ויולדות‪,‬‬
‫ומה"ט אחרונים מקילים בע"א העיד שכלו חדשיו כיון דבדיעבד לא תצא משום רוב שוב נאמן העד‪ ,‬אבל בנ"ד לענין‬
‫שגמרו שע רו וצפרניו שכתבנו דבלא נודע מה"ת אסורה ואפי' באשת כהן תצא שוב אין ע"א נאמן דאין דבר שבערוה‬
‫פחות משנים‪ ,‬הגם שהנוב"י [מהדו"ק סי' נ"ד] רצה לומר יבמה לשוק לא חשוב דבר שבערוה‪ ,‬כל סוגיא דע"א ביבמה‬
‫‪219‬‬
‫[יבמות צג ע"ב] הוי תיובתי'‪ ,‬דמבעיא לי' שם בע"א מעיד מת בעליך ואח"כ בנך‪ ,‬ובזה ליכא חזקת איסור‪ ,‬דאדרבא בחזקת‬
‫היתר לשוק עומדת רק מדרבנן החמירו‪ ,‬ואף בזה אין ע"א נאמן רק משום דעבידא לאגלויי‪ ,‬הרי להדיא יבמה לשוק הוי‬
‫דבר שבערוה‪ ,‬ועוד חבילות ראיות בדבר מראשונים ואף שהמרדכי נסתפק בדבר אפשר דס"ל לפרש כמו שפירש בעה"מ‬
‫שם עיי"ש‪ ,‬וכי ון שכל הראשונים חולקים על פירושו קם דינא יבמה הוי דבר שבערוה‪[ .‬ע"ע לעיל סי' קכ"ז אות ג ‪']:‬‬
‫מ) עתה בא נבא לברר דין הכרת העובר שהמציאו האחרונים שמחמת הכרת העובר נדע שכלו חדשיו‪ ,‬והנה ביבמות‬
‫(ל"ה ע"ב) במשנה דספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון חייבין באשם תלוי‪ ,‬מקשה הש"ס (ל"ז ע"א) מכדי רוב‬
‫נשים לתשעה ילדן ניזל בתר רובא ומשני כל היולדת לתשעה עוברן ניכר לשליש ימיהן והאי מדלא הוכר עוברה איתרע‬
‫רובא‪ ,‬ולבסוף מסיק רוב כו' ניכר לשליש ימיהן‪ ,‬ופירש"י מדלא הוכר עוברה דאי הוכר לא הוה מספקא לן‪ ,‬וע"כ הפירוש‬
‫דאי אפשר ל הכיר בפחות משליש ימי' ע"כ אי אפשר שיהי' משני‪ ,‬דא"כ עדיין לא הגיע לשליש ימי'‪ ,‬שו"ר בתשו' רעק"א‬
‫[מהדו"ק סי' פ"ט] כתב ראי' זו‪ ,‬אך בריטב"א כתב בשם רש"י דקים לן דמתני' בהכי מיירי דלא הוכר עוברה‪ ,‬ולכאורה‬
‫נראה נוסחאות חלוקות ברש"י‪ ,‬אך לאחר העיון שני הנוסחאות שלמים הם אתנו ‪:‬‬
‫מא) והנה צריך להבין לפירש"י שבריטב"א מה לו לדוחק זה‪ ,‬הלא בפשיטות יש לפרש כפירש"י שלפנינו דאם הוכר‬
‫עוברה הי' מזה הוכחה שהוא מראשון‪ ,‬דכן איתא להדיא ריש פרק בן סורר [סנהדרין סט ע"א] כל ימיו של בן סורר אינו‬
‫אלא שלשה חדשים משהביא שתי שערות דאחר שלשה חדשים ראוי להיות אב דמשהביא שתי שערות יכול לעבר אשה‬
‫ובשלשה חדשים ראוי שיהי' ניכר עוברה‪ ,‬הרי דפחות משלשה חדשים אין הוולד ניכר‪ ,‬שו"ר בתשו' הרי"מ לרבינו הגדול‬
‫זצ"ל בסוף חלק אהע"ז [סי' מ"ג] הביא הא דבן סורר‪ ,‬וכתב שם דעכ"פ מוכח דרוב אין ניכר קודם ג' חדשים‪ ,‬ולמה דס"ד‬
‫בדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא‪ ,‬ע"כ מוכח דאפי' מיעוט אינו ניכר קודם‪ ,‬ולמסקנא י"ל דמיעוט ניכר קודם‪ ,‬הגם‬
‫דמתחילה ע"כ הי' סובר דכולם אין ניכרין י"ל דזה מצד הכרח‪ ,‬אך למסקנא מיעוט ניכרין‪ ,‬מ"מ ברור שרוב אין ניכרין‪,‬‬
‫וא"כ יש לסמוך מצד הרוב דכלו חדשיו עכ"ד‪ ,‬ותיתי לי דקיימתי' מסברא דנפשאי‪ ,‬וא"כ מה לו לריטב"א לדחוק דקים לן‬
‫דבהכי מיירי מתני ‪':‬‬
‫מב) והנראה לי בזה דכיון דילדתו ששה חדשים אחר הכרה כדי שיהי' מכוון ההכרה לשליש ימי'‪ ,‬שוב אין ראי' כלל שלא‬
‫יהי' לשבעה משני [דודאי] אין הפירוש שבשליש ימי' בא היכר עובר ברוב נשים‪ ,‬דקשה בעיני לומר כן מאחר שהוכר‬
‫העובר נמשך משני חדשים [כמבואר באו"ז שאכתוב לקמן [אות מ"ו]] עד לחמשה חדשים [כדמוכח בספק בן תשעה‬
‫לראשון ספק בן שבעה לשני דמקשה הש"ס ניזל בתר רוב נשים דלתשעה חדשים ילדן ומשני דמדלא הוכר עוברה בשליש‬
‫ימי' איתרע לה רובא‪ ,‬דמזה ראי' דמשני הוא‪ ,‬וע"כ שלא הוכר עד שליש ימי' משני‪ ,‬דאל"כ ממנ"פ יצא היכר עובר מהרוב‬
‫ושוב ניזל אחר הרוב דלתשעה ילדן‪ ,‬אלא ודאי לא הוכר עד חמשה לראשון שהוא שלשה לשני וא"כ מוכח דלפעמים‬
‫משתהה הכרת עובר עד חמשה חדשים] וא"כ קשה לומר דרובם יהי' ביום אחד ממש והמיעוט יומשך זמן רב כזה ‪:‬‬
‫מג) אשר ע"כ נ"ל דלשליש ימי' היא מדה בינונית בין שני הקצוות וכשיצטרף המדה בינונית עם אחד מהקצוות יהי' רוב‪,‬‬
‫וקרא דויהי כמשלש חדשים [בראשית ל"ח כ"ד] במדה בינונית קאי דזה השיעור הממוצע‪ ,‬אבל המדה בינונית בעצמו אינו‬
‫רוב כמו באדם שהבינונ י ממש ודאי אינו רוב ושני הקצוות ודאי הם יותר ואף אחד מהקצוות‪ ,‬וחנה התפללה שיהי' בנה‬
‫שמואל בינוני לא ארוך לא גוץ כו' [ברכות לא ע"ב] ובוודאי שבכל אחד מהקצוות יש הרבה שיעורים זה ארוך מזה‬
‫והבינוני שיעור אחד‪ ,‬ואיך יהי' הבינונים רוב‪ ,‬אלא ודאי הקצוות כל אחד מקצוות רוב‪ ,‬וכן בענין הוכר עובר כיון שהזמן‬
‫נמשך משני חדשים עד חמשה‪ ,‬הנשים שבא היכר עוברן קודם שליש ימי' הם יותר מאותן שבא היכר עוברן בשליש ימי'‬
‫ממש‪ ,‬וכן הבא היכר עוברן לאחר שלשה חדשים הוא יותר רק מ"מ בשליש כבר רוב נשים שעוברן ניכר‪ ,‬היינו אותן שבא‬
‫היכר עובר שלהן מכבר עם אותן שניכר העובר בשליש ימי' ממש הם רוב נגד שאין עוברן ניכר עד לאחר שליש ימי'‪ ,‬וכן‬
‫הרוב שקודם שליש ימי' אין עוברן ניכר‪ ,‬היינו שאותן שבא היכר עובר שלהן בשליש וכן אח"כ הן יותר על אותן שניכר‬
‫עוברן קודם שליש ימי'‪ ,‬ונאמר דהא דרוב עובר ניכר לשליש ימי' היינו שאם נחלק כל היולדות לחמשה חלקים יהי'‬
‫שלשה חלקים ניכרין בשליש ימיהן ושני חלקים אין ניכרין‪ ,‬דרך משל אם הנה מאה יולדות‪ ,‬ששים ניכרין בשליש ימיהן‪,‬‬
‫ארבעים אין ניכרות [דכה"ג חשוב רוב בזבחים (ע"ד ע"א) פירשו ששים לצד אחד ארבעים לצד אחד עיי"ש וכן כמה‬
‫מקומות בש"ס ] וכן רוב השני על קודם שליש ימי' דרוב אין ניכר קודם שליש הוא ג"כ בדרך הנ"ל דששים אין ניכר קודם‬
‫שליש וארבעים ניכר‪ ,‬וא"כ אם נדון על זמן ביאת הכרת העובר‪ ,‬יהי' ארבעים בקודם שליש ימי' וארבעים אחר שליש ימי'‬
‫ועשרים מכוון בשליש ימי'‪ ,‬וע"כ בהגיע שליש ימי' הרוב ניכר עוברן היינו הארבעים שהגיע זמן הכרת העובר קודם‬
‫והעשרים שבא זמן הכרה מכוון בשליש סך הכל ששים רוב מהמאה והיינו הא דיבמות וקודם שהגיע שליש ימי' הרוב אין‬
‫ניכרין היינו הארבעים שמגיע זמן הכרת עובר לאחר שליש ימי' והעשרים שמגיע הזמן מכוון בשליש סך הכל ששים שלא‬
‫ניכ ר עוברן קודם שליש ימי'‪ ,‬והיינו הא דבן סורר שקודם שלשה חדשים נעשה בן סורר‪ ,‬מעתה אם נדון באשה שהוכר‬
‫עוברה ואחר ששה חדשים ילדה שודאי הי' אז בן שלש חדשים [וממילא מוכח שהוא מראשון] מחמת רוב‪ ,‬אינו הוכחה‬
‫כלל‪ ,‬דהא ודאי אין אשה זו מהארבעים שמגיע זמן הכרת עוברן לאחר שליש ימי'‪ ,‬דא"כ היתה בשעת לידה יותר מתשעה‬
‫חדשים ואי אפשר [אף לדעת הפוסקים דאמרינן אשתהי מ"מ הוא רק מצד הכרח להעמידה בחזקת כשרות כהא דרבה‬
‫תוספאה [יבמות פ ע"ב] וע"כ קי"ל בסי' ד' [סעי' י"ד] דאם היתה חשודה לא אמרינן אשתהי והוולד ממזר‪ ,‬ורוב שאין‬
‫משתהות‪ ,‬ואתה ב א לדון מחמת רוב ומחמת רוב אמרינן דכיון דילדה לאחר ששה חדשים מהכרת עוברה מוכח שלא‬
‫היתה אז יותר מששה חדשים] וכיון שע"כ היא מהששים שניכר עוברן בשליש ימי' ומאותם הששים הרי ארבעים עוברן‬
‫‪220‬‬
‫ניכר קודם שליש ימי'‪ ,‬וא"כ אדרבא רוב שניכר עוברן קודם ואין ראי' כלל שהיא בשליש ימי'‪ ,‬ואפי' אתה אומר שרוב זה‬
‫שבגמ' הוא אחד נגד שנים ג"כ לא יהי' רוב‪ ,‬דרך משל הנה תשעים יולדות‪ ,‬שלשים אין ניכר בשליש ימי' ששים ניכר‪ ,‬וכן‬
‫קודם שליש ימי' שלשים ניכר ששים אין ניכר כיון שאשה זו ע"כ אינה מהשלשים שבא זמן הכרת עוברן אחר שליש א"כ‬
‫הספק רק אם היא מהשלשים שמגיע זמן הכרת עוברן קודם שליש ימי' או היא מהשלשים שמגיע זמן בשליש והוי מחצה‬
‫על מחצה‪ ,‬וע"כ מוכרח הריטב"א בשם רש"י לפרש דהכי קים לן דמתני' בלא הוכר עוברן‪ ,‬וניחא ג"כ רש"י שלפנינו שציין‬
‫עצמו קודם שמסיק הש"ס רוב ניכר לשליש ימי'‪ ,‬רק למה דס"ד כל היולדות ניכר לשליש ימי' עיי"ש‪ ,‬ע"כ אף אם נאמר‬
‫דמיעוט ניכר קודם [דבאמת י"ל דאם נאמר כל כו' כל הנשים שוות] עכ"פ רוב הוי דנשאר רוב שלם כנגד המיעוט‪,‬‬
‫והריטב"א אליבא דאמת למסקנא רוב עוברן ניכר לשליש ימי'‪ ,‬א"כ אין להוכיח כלל מדעובר ניכר דבשליש ימי' היא‬
‫ומהראשון הוא‪ ,‬כיון שילדתו לאחר ששה‪ ,‬וע"כ אינה מהמיעוט המאחרין זמן הכרת עוברן ולא נשאר רוב נגד המיעוט‪,‬‬
‫ודוק היטב ‪:‬‬
‫מד) ונראה לי ראי' למ"ש דמיעוט זה שאין עוברן ניכר לשליש ימי' הוי מיעוט המצוי ארבעים או שלשים כנגד ששים‪,‬‬
‫מהא דמשני הש"ס [יבמות לז ע"א] תחילה נשי דידן לשבעה ילדן ומקשה על זה אטו נשי דידכו רובא דעלמא ומשני הכי‬
‫קאמינא רוב היולדות כו' וקשה דא"כ מה הוצרך לומר התירוץ דהני נשי דידן‪ ,‬ומהו הא דאמר הכי קאמינא דאין שייכות‬
‫זה לזה כלל‪ ,‬אך לפמ"ש דמיעוט שאין עוברן ניכר לשליש הוי מיעוט המצוי‪ ,‬א"כ עדיין אינו מיושב הקושיא דרוב זה‬
‫דמיעוט המצוי כנגדו אינו מכריע הרוב דלתשעה ילדן‪ ,‬ועי' בתוס' כתובות (ט"ז ע"ב) בד"ה וזו הואיל‪ ,‬ע"כ הקדים נשי דידן‬
‫לשבעה ילדן‪ ,‬כלומר דגם מעוט דלשבעה ילדן הוי מיעוט המצוי‪ ,‬וכיון דמוכח דמיעוט שאין עוברן ניכר הוי מיעוט המצוי‬
‫א"כ שפיר י"ל כמ"ש בשני משלים הנ"ל‪ ,‬וזה ברור ‪:‬‬
‫מה) והנה לפי זה יפה עשו הראשונים שלא כתבו כלל סימן דהכרת העובר‪ ,‬דאף דוודאי רוב שאין ניכר עוברן קודם‬
‫שליש ימי'‪ ,‬מ"מ כיון שילדה ששה חדשים אחר הכרה‪ ,‬וע"כ לא נשתהה הכרת העובר יותר משליש ימי' [ואף לדידן דכתב‬
‫הרא"ש בתשו' הובא בח"מ סי' ד' [ס"ק י"א] דרגילות שמשתהה כל חודש עשירי‪ ,‬וא"כ איכא למימר שנשתהה הכרת‬
‫העובר עד ארבעה חדשים‪ ,‬מ"מ הלא גם בארבעה חדשים אינו ודאי שעוברן ניכר‪ ,‬דא"כ איך משכחת לה ספק בן תשעה‬
‫לראשון ספק בן שבעה לאחרון מדלא הוכר עוברה בארבעה לראשון ודאי בן שבעה הוא‪ ,‬דאין לומר שבאמת הוכר‬
‫בארבעה לראשון‪ ,‬דליתא‪ ,‬דא"כ ודאי בן ראשון הוא‪ ,‬דאי בן שני הא אין לעובר רק שני חדשים ובשני חדשים עכ"פ רובן‬
‫לא מינכר‪ ,‬וכיון שבין אם הוא מראשון בין הוא משני יצא הכרת העובר מהרוב‪ ,‬שוב ניזיל בתר רובא דלתשעה ילדן‪ ,‬אלא‬
‫ודאי מוכרח לומר דגם לארבעה חדשים מיעוט שאין עוד עוברן ניכר‪ ,‬וכן מפורש בתוס' [יבמות לז ע"א] שכתבו דמ"מ לא‬
‫הי' משתהה הכרת עובר עד שליש ימי' משני והוא חמשה חדשים‪ ,‬מוכח דפחות מעט מזה משתהה‪ ,‬וכיון דזה עכ"פ ניכר‬
‫לארבעה‪ ,‬הרי יצא מהמיעוט שאין ניכרין גם בארבעה‪ ,‬ואפשר דשוב אין רוב נגד הניכרין קודם שליש ימי'] שוב אין רוב‬
‫בניכרין במכוון בשליש ימי' נגד הניכרין קודם לשליש ימי' וכנ"ל באריכות ‪:‬‬
‫מו) והנה בחפשי בפוסקים ראיתי דהמצאה זו דהכרת עובר מתורתן של ראשונים‪ ,‬כי כתב בספר אור זרוע חלק א' סי'‬
‫תרי"ג ח"ב סי' תכ"ח שאם פירש מאשתו חודש אחד ושוב חזר לאשתו והוכר העובר שני חדשים לאחר חזרה במכוון‬
‫שלשה חדשים לקודם שפירש מאשתו‪ ,‬זה ראי' שהעובר מקודם פרישה ובן שלשה חדשים הוא‪ ,‬ואם ילדה ששה חדשים‬
‫אח"כ ודאי בר קיימא הוא‪ ,‬ודברים אלו כתב הב"ח בשם סמ"ק בשם י"א‪ ,‬אך לא נמצא כלל בסמ"ק‪ ,‬ובזמנינו זה שזכינו‬
‫לס' אור זרוע לצדיק גאון קדמון רבינו י צחק מווינא‪ ,‬הנה מפורש שאין לסמוך על הכרת עובר רק שהוא עכ"פ יותר משני‬
‫חדשים‪ ,‬וע"כ כשהוא ספק אם בן שני חדשים או בן שלשה ע"כ בן שלשה הוא‪ ,‬וכבר ביארנו שאין שום סתירה לדבריו‬
‫מהא דמשמע דרוב נשים אין עוברן ניכר פחות משלש חדשים ובלי ספק אם הי' רואים האחרונים דברי האו"ז ההוא שלא‬
‫הי' חולקים עליו חלילה ‪:‬‬
‫מז) ומ"מ נ"ל ללמוד קולא לדידן אף אם לא פירש מאשתו כלל בנולד שבעה חדשים אחר הכרת העובר‪ ,‬וזה פשוט‪ ,‬אך‬
‫נ"ל דאפי' נולד כדרכו ששה חדשים אחר הכרת עובר יש להקל לפי פסק הרמ"א [סי' קנ"ו סעי' ד'] דבזמה"ז נולד‬
‫למקוטעין וכיון שלמדנו האו"ז דעל זה סומכין שהעובר הוא עכ"פ יותר משני חדשים א"כ הוא יותר משמונה ובר קיימא‬
‫הוא להרמ"א ‪:‬‬
‫מח) אך י"ל דלשיטה זו דיולדת למקוטעין ודאי בר קיימא הוא היינו דלעולם נגמר לשמונה חדשים ויום אחד‪ ,‬וכנ"ל‬
‫בחלק ראשון מקונטרס זה באריכות‪ ,‬ממילא שליש ימי' הי ינו שני חדשים ועשרים יום ושליש יום ובזמה"ז ניכר לרוב‪,‬‬
‫ולפי דברי האו"ז שע"ז סומכין שלא הי' מקדים הכרת העובר חודש להיות ניכר בשני חדשים לדינא דגמ' ולדידן לא הי'‬
‫מקדים להיות ניכר לחודש ועשרים יום ושליש‪ ,‬אבל לחודש ואחד ועשרים יום ניכר‪ ,‬וא"כ אף שילדה אחר הכרת העובר‬
‫ששה חדשים אין לעובר יותר משבעה חדשים ואחד ועשרים יום ונפל הוא‪ ,‬רק אם נולד עשרה ימים אחר ששה חדשים‬
‫מהכרת העובר ‪:‬‬
‫מט) אך י"ל דאפי' נולד כדרכו ששה חדשים אחר הכרה יהי' בר קיימא לדידן‪ ,‬דהנה התירוץ שכתבתי שלא יהי' ראי'‬
‫מהכרת עובר לדידן שהוא בן שלש חדשים‪ ,‬ומשום דהמיעוט שניכר פחות משליש ימי' הוא עכ"פ שליש היולדת והמיעוט‬
‫שאף בשליש אינו ניכר ג"כ שליש היולדות [ושוב החשבון דאין כאן רוב כנ"ל באריכות] אינו עולה למה דבעי למימר בבן‬
‫סורר דיולדת לשבעה עוברה ניכר בשני חדשים ושליש חודש‪ ,‬והא דבן סורר זמנו שלשה חדשים ולא אמרינן דבשני‬
‫‪221‬‬
‫חדשים ושליש ראוי להיות אב‪ ,‬משום דאזלינן בתר רובא דלתשעה ילדן‪ ,‬ובפרק החולץ הנ"ל משמע דמיעוטא דאין ניכר‬
‫בשליש שקול כמיעוטא דיולדת לשבעה‪ ,‬דאמר שם בש"ס דכששני הרובים מתנגדים זה לזה הוי פלגא ופלגא מכלל‬
‫דשקולים הם‪ ,‬וא"כ אי אמרת דמיעוט דניכר פחות משליש ימי'‪ ,‬וכן המיעוט דניכר יותר משליש ימי' תלתא נינהו ומיעוט‬
‫דלשבעה ילדן ג"כ תלתא הוא‪ ,‬א"כ כי מצטרפת מיעוטא דלשבעה ילדן עם מיעוטא דניכר פחות משליש ימי' הוי רובא‬
‫דניכר פחות משליש ימי'‪ ,‬כיצד‪ ,‬הרי שהי' תשעים יולדות שלשים לשבעה ילדן [כמאמר הגמ' [לז ע"א] שם הני נשי דידן‬
‫לשבעה ילדן] ומהששים הנשארים שלישן דהיינו עשרים עוברן ניכר פחות משליש ימי'‪ ,‬הרי כאן חמשים שעוברן ניכר‬
‫פחות מג' חדשים‪ ,‬הרי חמשים מן התשעים היינו רוב שניכר פחות מג' חדשים‪ ,‬אלא ודאי צ"ל דהאי מיעוט פחות משליש‬
‫יולדות‪ ,‬וא"כ שפיר הוי רוב היולדות שבא היכר עוברן בשליש ימי' נגד שעוברן ניכר קודם שליש ימי'‪ ,‬רק תירוץ זה נוכל‬
‫לומר לפי הצד דהיולדת לשבעה ג"כ זמן הכרת העובר שלהן בשלש חדשים‪ ,‬וא"כ י"ל הא דבעי האו"ז פירש מאשתו חודש‬
‫הוא משום הספק דיולדת לשבעה ג"כ הכרת עוברן בשלש חדשים‪ ,‬דלדידי' י"ל כתירוץ שכתבתי‪ ,‬אבל לאותו צד דעוברן‬
‫ניכר בשני חדשים ושליש מוכרח דהוי רוב‪ ,‬ואף בלא פירש כלל הוי סימן שבר קיימא הוא‪ ,‬וא"כ לדידן אם ילדה לאחר‬
‫ששה חדשים למה נחוש כיון דיולדת למקוטעין זמן הכרת עובר בשני חדשים ועשרים יום‪ ,‬ליתא דהא אפי' היולדת‬
‫לשבעה זמן הכרת עוברן בשלשה חדשים‪ ,‬וכי יש לומר דנשי דידן הכרת עוברן בשני חדשים ועשרים יום‪ ,‬לפי הצד‬
‫דיולדת לשבעה לשני חדשים ושליש הוכר עוברן‪ ,‬והרי לפי הצד זה יש כאן רוב נגד היולדת שעוברן ניכר פחות משלשה‬
‫חדשים משהו וממנ"פ בר קיימא הוא ‪:‬‬
‫נ) מ"מ אינו מוכרח דרש"י פ"ק דנדה (ח' ע"ב) הא דיולדת לשבעה אינו ניכר פחות משלשה חדשים משום דאזלינן בתר‬
‫רוב נשים אבל לדידן דרוב נשים בשמונה חדשים ומשהו נגמר עיבורן אף אותן היולדות לסוף תשעה כנ"ל באריכות‪,‬‬
‫[דאל"כ לא הי' שוב קולא במקוטעין] ע"כ ודאי ניכר בשני חדשים ועשרים יום‪ ,‬וצ"ע בזה ‪:‬‬
‫נא) עוד יש מקום עיון דהנה לפי דעת או"ז הנ"ל דעכ"פ מיעוט ניכר קודם שלשה חדשים רק שיהי' לאחר שני חדשים‪,‬‬
‫צריך להבין הא דריש נדה (ח' ע"ב) איזהו מעוברת משיוודע עוברה‪ ,‬ובגמ' מייתי עלה ברייתא וכמה הכרת העובר סומכוס‬
‫אומר שלשה חדשים‪ ,‬וצריך להבין מה נ"מ זמן הכרת העובר שלהן‪ ,‬דע"כ אין השלשה חדשים סימן שהוכר עוברן‪ ,‬דמנין‬
‫נדע שהיא מעוברת ואימת נתעברה [רק להיפוך הכרת עובר יוכל להיות סימן שהוא שלשה חדשים]‪ ,‬וע"כ לומר דנ"מ‬
‫דאם נודע שעכ"פ אינה מעוברת שלשה חדשים כגון שהוא סמוך ללידתה אף שהוכר עוברה לא מהני‪ ,‬דאין הכרת העובר‬
‫פחות משלשה חדשים‪ ,‬ולשיטת האו"ז הנ"ל דמיעוט פעמים יוכל להיות הכרת עובר בשני חדשים ויום אחד‪ ,‬א"כ אם‬
‫(הוסר) [הוכר] העובר בכך‪ ,‬הרי רואין שממיעוט הוא ותהי' די' שעתה‪ ,‬וצ"ל דמ"מ כיון שעדיין איננה בשליש ימי' אין‬
‫מכביד העובר כל כך‪ ,‬דאף שניכר אינו מחמת גדלות העובר רק בטנה גורם‪ ,‬אבל העובר לא נתגדל כל כך להיות מכביד‬
‫כיון שעדיין אינו בשליש ימי' שאז העובר ניכר מחמת גדלות העובר‪ ,‬וכעין זה מצינו ביבמות (מ"ב ע"א) דפריך ותמתין‬
‫משהו ותנשא וכי מלו ג' חדשים ליבדקה ומשני שאין בודקין את הנשואות שלא יתגנו על בעליהן‪ ,‬והיינו דאף שלא יהי'‬
‫ניכר ממילא דע"כ יהי' הספק כדלעיל שם (ל"ז ע"א) ליבדקה דבזה ודאי יהי' ניכר ומשני כנ"ל‪ ,‬והדר פריך וליבדקה‬
‫בהילוכא‪ ,‬והיינו ג"כ לכי מלו שלשה ירחים [כן כתב בפשיטות בתשו' בית אפרים סי' קל"ט דף רנ"ב ע"ב בראש העמוד]‬
‫יהי' ניכר בהילוך אם הוולד כבר בן שלש חדשים הוא מן הראשון‪ ,‬ולמדנו מכאן דאף שאינו ניכר ממילא בגופה מ"מ‬
‫העובר מכביד כי באמת העובר נגמר בגידולו כיון שהוא בר תלתא ירחי‪ ,‬ואף שהוא מהמיעוט שאין ניכר בבטנה‪ ,‬זה שינוי‬
‫בטנה גורם לא שיש שינוי בעובר‪ ,‬ולפי זה כמו כן להיפוך כשעדיין אין לעובר שלשה חדשים אף שהוכר בבטנה אין העובר‬
‫נגמר בגידולו רק שינו י שבבטנה גורם שניכר‪ ,‬וע"כ ניחא שפיר שאיננה מסולקת דמים עדיין כיון שאין העובר נגמר‬
‫בגידולו אינו מכביד כל כך‪ ,‬זה פירוש הגמ' וכמה הכרת העובר שלשה חדשים‪ ,‬ולפי זה אין ראי' כלל מהא דבן סורר‬
‫דקודם ג' ודאי אין העובר ניכר אף למה דס"ד דבדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא‪ ,‬דהא דבהוכר עובר חשוב הורו אב‪,‬‬
‫היינו משום דאז חשוב העובר קצת בא לעולם‪ ,‬כדאיתא פרק האומר בקידושין (ס"ב ע"ב) וכן פסק הרמב"ם [אישות פ"ז‬
‫הט"ז] דיכול לקדשה במעי אמה כשהוכר עוברה וע"כ פסק דין חמות ממאנת‪ ,‬וכל זה אם הכרה בא מחמת גדלות העובר‬
‫כשהוא בן שלש חדשים‪ ,‬אבל קודם לכן דהוא רק מחמת שינוי שבבטנה כדמוכח פ"ק דנדה הנ"ל‪ ,‬אינו חשוב העובר בכך‬
‫בא לעולם‪ ,‬וזה ג"כ נלמד מברייתא דוכמה הכרת העובר שלשה חדשים‪ ,‬וקודם לכן לא חשוב כלל לא לענין שתהי'‬
‫מסולקת דמים ולא לענין שהורו נקרא אב וטעם אחד כנ"ל‪ ,‬וזה ברור מאוד ‪:‬‬
‫נב) וא"ל ד לשון הש"ס [סנהדרין סט ע"א] ראוי לקרותו אב ובידיעה תליא מילתא ולא בגדלות עובר‪ ,‬דלשון רש"י להיות‬
‫אב וגם הרמב"ם לא זכר קריאה כלל‪ ,‬גם הראי' מדברי רש"י דאי הוכר עוברה בשליש ימי' לא הוה מספקא לן שכתב גם‬
‫בתשו' רעק"א [מהדו"ק סי' פ"ט] תמוה כיון שנולד ששה חדשים אחר הכרה מכוון לט' חדשים‪ ,‬א"כ תו ליכא לספוקי בבן‬
‫שבעה לשני‪ ,‬דא"כ לא הי' רק בן חודש אחד ובן חודש ודאי לא ניכר ‪:‬‬
‫נג) ומכל מקום אני מודה דקודם שלש חדשים הרוב אין ניכרין דהכי מוכח כיון דמצד גדלות העובר באדם בינוני אינו‬
‫ניכר כדמוכח ההוא דנדה דאם תחילה הי' ספק אם ניכר הרי ספק מעל"ע לקולא‪ ,‬בפרט כשרואין שניכר הי' זה מסייע‬
‫לאותו צד שנתגדל העובר עד שניכר‪ ,‬וכיון שע"כ אין העובר נגדל בפחות משלש חדשים‪ ,‬ממילא רק מיעוט נשים שעוברן‬
‫ניכר בשליש ימי' היינו אותם שבטנם קצר והבינוני מצטרף עם הרחב שאינו ניכר וזה פשוט‪ ,‬אלא דאף דהוי רוב מ"מ אין‬
‫מזה ראי' כלל להוכיח מרוב זה שהגיע לשליש ימי' כנ"ל כבר באריכות ‪:‬‬
‫‪222‬‬
‫נד) ולפי זה אף לאותו צד דיולדת לשבעה ניכר בתרי ותילתא קמה סברתי דמיעוט שניכר קודם הוא מיעוט המצוי‬
‫ממילא אין להוכיח מרוב זה שהיא בת שלש חדשים‪ ,‬כיון שילדה לסוף ששה חדשים מהכרת העובר ולעיל אות [מ"ט]‬
‫כתבנו להיפוך משום דא"כ יקשה ההוא דבן סורר דיצטרף הני דעוברן ניכר פחות משליש ימי' עם היולדין לשבעה‪ ,‬אך‬
‫לפמ"ש עתה דהא דבן סורר לא קשיא כלל דאף דעובר ניכר פחות משליש לא חשוב אב בהכי‪ ,‬א"כ אין להוכיח מהא דבן‬
‫סורר כלל‪ ,‬ולפי זה אין היתר גם לדיד ן דיולדת למקוטעין‪ ,‬אלא אם כן היתה הלידה אחר הכרת העובר ששה חדשים‬
‫ועשרה ימים ודו"ק ‪:‬‬
‫נה) גם י"ל [אפי' נניח שרוב באותן שעובריהן בא היכר שלהם בשליש ימי' נגד הבא הכירן קודם שליש ימי'] לדעת‬
‫התשב"ץ [הו"ד לעיל אות י"ד] דגלי קרא בספק נפל דלא יועיל רוב להחשיבו בר קיימא‪ ,‬גם רוב זה לא יועיל דמה"ת אין‬
‫חילוק בין חד רוב לתרי רובי ‪:‬‬
‫נו) והנה במה שהוכחתי [לעיל אות מ"ד] מהא דמשני לי' נשי דידן לשבעה ילדן דמיעוט דאין עוברן ניכר לשליש ימי' הוי‬
‫מיעוט המצוי‪ ,‬ראיתי לבעל נחלת יעקב בתשובתו [אהע"ז סימן נ"ו] הוכיח להיפוך דלא הוי רק מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬דאל"כ‬
‫לר"מ איך מותרת האשה לינשא לאחר שלשה חדשים שמא מעוברת היא כיון דר"מ חייש למיעוטא [וצריך להגיה בדבריו‬
‫דאיך מותרת היבמה להתייבם תוך ג' חדשים‪ ,‬דמאשה לינשא בפשיטות לק"מ כדברי התוס' דאין לחוש שיומשך הכרת‬
‫העובר מראשון עד שליש ימי' מהשני ‪ ,‬אך בוודאי קושייתו הוא מיבמה שמתייבמת לאחר ג' חדשים‪ ,‬ופלטה הקולמוס‬
‫מאשה לינשא] ויש לומר דמותרת להתייבם לר"מ מחמת ספק ספיקא שמא נפל הוא כיון דחייש למיעוטא‪ ,‬או י"ל דבאמת‬
‫לר"מ אינה מתייבמת רק ע"י בדיקת דדין דמפורש בגמ' דהוי ודאי ‪:‬‬
‫נז) וכל זה לשיטת האו"ז א בל מדברי רש"י נראה מבואר דאפי' ידוע מתי נתעברה לא מהני עד שפירש ממנה כל ימי‬
‫עיבורה דכן כתב להדיא פרק ר"א דמילה [קלו ע"א] וז"ל דקים לי' שכלו חדשיו שעברו תשעה חדשים מששמשה עד‬
‫שילדתו ולא שימשה כל ימי עיבורה‪ ,‬הרי דלא סגי שלא שימשה עד שהוכר עוברה‪ ,‬ומאוד נפלאתי על הני בתראי איך לא‬
‫העירו כלל מדברי רש"י אלו‪ ,‬ומה הועילו בהמצאה שלהם שע"י הוכר העובר נודע מתי נתעברה הרי אם פירש מעת‬
‫תשמיש ראשון עד שהוכר עיבורה נודע בודאי שאז נתעברה ומ"מ לא מהני לרש"י‪ ,‬וידידי הרב ר' יואב יהושע נ"י אמר‬
‫דרש"י לטעמי' פ"ק דיבמות [יב ע"ב] בהא דשמא תיעשה עוברה סנדל שתתעבר שנית‪ ,‬ופירשו שם התוס' לשיטתו דהא‬
‫דאין מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו בני קיימא אבל יוכל להיות האחד נפל [וכן כתבו הראשונים ז"ל בנדה כ"ו ע"ב]‬
‫ע"כ חיישינן שמא נתעברה שנית והראשון נעשה סנדל ונימוח‪ ,‬כמו המפלת שליא טמאה לידה דוולד הי' ונימוח‪ ,‬ומהאי‬
‫נתעברה ועוד לא כלו לו חדשיו‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ובאמת שדברי רש"י צע"ג מנ"ל לחשוש חששא רחוקה כזו‪ ,‬אבל בשביל קושיא לא‬
‫נדחה דברי רש"י כלאחר יד‪ ,‬בפרט שמשמעות ראשונים ז"ל כשיטתו ‪:‬‬
‫נח) והנראה לי בדעת רש"י ז"ל דלטעמי' אזיל בהא דמקשה הש"ס [יבמות מב ע"א] וכי מלו תלת ירחי ניבדקה‪ ,‬פירש"י‬
‫בדדי' כדרך נשים ואי מיעברה ודאי מראשון דמשני חסר האי פורתא‪ ,‬והנה מבואר דע"י בדיקת דדים בוודאי ניכר לתלת‬
‫ירחי‪ ,‬דאל"כ עדיין הספק במקומו אם לא יהי' ניכר‪ ,‬אלא ודאי ע"י בדיקת דדים ניכר בוודאי‪ ,‬ודעת הבית אפרים בתשו'‬
‫[עי' סי' קל"ה] דלרש"י קודם שלש ירחים בודאי אינו ניכר ומשום דבדיקה זו בדיקה ודאית הוא ואינו על הרוב כמו היכר‬
‫במראית העין‪ ,‬והנה כבר כתבתי לעיל חלק א' מקונטרס הזה בשם הרשב"ץ דמקרא דופדויו מבן חודש ילפינן דלא סמכינן‬
‫רק על שלשים יום‪ ,‬ומזה מוכיח רש"י דאף שידוע מתי נתעברה לא חשוב ודאי‪ ,‬דאל"כ למה תלתה התורה הזמן שלשים‬
‫יום‪ ,‬הלא יוכלו לדעת בבירור ע"י בדיקה‪ ,‬ודבר מצוי הוא שבדקה כמ"ש ולבדוק בדדים כדרך הנשים‪ ,‬אלא ודאי חיישינן‬
‫שמא נתעברה שנית וראשון נימוח כנ"ל ובעל ופירש לא שכיח ‪:‬‬
‫נט) ולדעת האו"ז י"ל דס"ל כדעת הראשונים שם דקושיית הש"ס ותמתין חודש אחד ותינשא דאי בר שבעה לבתרא‬
‫הוא‪ ,‬וכתב רש"י שם דהוה מצי למימר דילמא מקמי הכי איעבר מראשון‪ ,‬והרמב"ן פירש דקושיית הש"ס הי' אם לא‬
‫שהתה עם הראשון רק יום אחד‪ ,‬ולפי זה י"ל דקושיא דליבדקה בדדין ג"כ לא הי' רק משהתה יום אחד‪ ,‬דא"כ לא יהי'‬
‫ספק רק אם תתעבר אח ר נשואי שני שני חדשים‪ ,‬וא"כ אי אפשר לומר משני דא"כ אין לה רק חודש אחד ולעולם במשהו‬
‫פחות משלשה חדשים ג"כ ניכר וא"כ אי אפשר לבדוק בדדים להתברר מתוך זה שהוא בר קיימא‪ .‬ואי אפשר למצוא רק‬
‫בבעל ופירש דלא שכיח ע"כ לא משכחת רק בשלשים יום ולעולם לא חיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה‪ ,‬אבל רש"י‬
‫לטעמי' דלא ס"ל שם דהש"ס הקשה משהתה יום אחד‪ ,‬וע"כ מוכרח לסבור דמשהו פחות משלשה ירחים לא מינכר‪ ,‬וא"כ‬
‫מוכח מדאמרה תורה ופדויו מבן חודש‪ ,‬דחיישינן שמא נתעברה וחזרה ונתעברה‪ ,‬כן י"ל בטעם מחלוקותם ‪:‬‬
‫ס) ולענין דינא צ"ע אם נוכל לסמוך על דעת האו"ז בלא פירש כלל רק ששהה הלידה ששה ירחים ועשרה ימים אחר‬
‫(לידה) [הכרה] משום דברי רמ"א דיולדת למקוטעין‪ ,‬דהוא גופי' קולא גדולה כנ"ל דרק מספק מקיל‪ ,‬והא קמן דלענין‬
‫אבילות לא החמיר במקוטעין כנ"ל בחלק א' [אות ט'] באריכות‪ ,‬ונוסיף עוד קולא דאו"ז נגד רש"י‪ ,‬לכן צ"ע לדינא‪ ,‬ומ"מ‬
‫בנ"ד אסורה לכל הפוסקים ראשונים‪ ,‬ואין להשגיח בהני בתראי נגד האו"ז ורש"י המפורשים‪ ,‬גם משאר פוסקים משמע‬
‫דלא כוותייהו‪ ,‬וכבר הראינו בעז"ה פנים לדבריהם לומר שאין הוכחה כלל מהכרת העובר‪ ,‬וה' יזכיני להיות תמיד תלמיד‬
‫לראשונים ז"ל להבין עומק דבריהם ‪:‬‬
‫‪223‬‬
‫סא) ולענין אם נסמוך על היכר דדין‪ ,‬לכאורה נראה דבזה שפיר נוכל להוכיח מהא דבן סורר דבפחות אין ניכר‪ ,‬דאל"כ‬
‫גם בפחות יוכל להיות אב שניכר עוברה בדדין‪ ,‬דבזה לא שייך תירוץ שכתבתי בראש דברינו כיון דבשלש ירחי ודאי ניכר‬
‫כדמוכח מקושיית הש"ס וליבדקה בדדין‪ ,‬אך נראה דבזה פשוט כביעתא בכותחא דלא חשוב אב מחמת שהעובר ניכר ע"י‬
‫דדי אמו כיון דאינו כלל מחמת גדלות העובר גם העובר בעצמו אינו ניכר כלל‪ ,‬ותמיהני על הבית אפרים בתשו' שכתב‬
‫להיפוך‪ ,‬ואולי סובר הבית אפרים דבידיעה תליא מילתא‪ ,‬אך כבר כתבנו דמרש"י ורמב"ם לא משמע כן ‪:‬‬
‫סב) ואין להביא ראי' בהיכר דדין רק מרש"י לפי שיטתו‪ ,‬והרי רש"י ס"ל דאפי' ידוע שנתעברה מראשון חיישינן שמא‬
‫שוב נתעברה משני ועובר ראשון נימוח‪ ,‬ולפמ"ש הא בהא תליא ‪:‬‬
‫סג) קיצור הפסק לדינא בנ"ד יש לאסור מכמה טעמים‪ ,‬הא'‪ ,‬דרמ"א לא הקיל במקוטעין רק מספק שמא נשתנה הענין‬
‫בזמה"ז שיוגמר תמיד בשמונה ומשהו‪ ,‬וכמו שהי' לר' יהודה בזמן המשנה‪ ,‬אבל יש לספק שמא כבן שבעה דלפעמים נגמר‬
‫בסוף שבעה‪ ,‬גם גוף הדין שבזמה"ז נשתנה ג"כ ספק‪ ,‬שהרי הריב"ש החמיר בדאורייתא‪ ,‬וראי' לכל זה שהרי באבילות‬
‫קי"ל דלא חשוב כלו חדשיו אלא בשלימים‪ ,‬וע"כ דבדרבנן מקילין מספק כאן וכאן‪ ,‬וע"כ כתב הלבוש דבמקוטעין בעינן‬
‫שיוגמרו שערו וצפרניו כדי שיצא עכ"פ מחשש איסור תורה בדיעבד‪ ,‬וא"כ בנ"ד שאין עדות על גמר שערו וצפרניו רק‬
‫מנשים ואין דבר שבערוה פחות משנים בדאורייתא לכל הפוסקים‪ ,‬ואף דיש לומר כשאינו ידוע אם נגמר שערו וצפרניו‬
‫מדאורייתא אזלינן בתר רוב‪ ,‬ליתא דכיון שחלה ומת ורוב בני קיימא אין מתים תוך שלשים איתרע רובא ואין היתר רק‬
‫בבירור סימנים‪ ,‬וכ"ש לשיטת רבינו יונה אפי' בירור סימנים אין מועיל‪ ,‬ואין היתר במקוטעין רק באכלו ארי‪ ,‬והתב"ש‬
‫כתב דפשיטא להחמיר כר' יונה ואין היתר רק להרז"ה והאו"ז בה' אבל דמחלקים בין פיהק לחלה‪ ,‬דלפי זה י"ל בחלה אין‬
‫ריעותא כלל דאם הי' מת מחמת שהוא נפל הי' פיהק ואין אחד פוסק כמותם ‪:‬‬
‫סד) הב' כיון דרמ"א מספקא לי' בדין זה והא קמן דבאבל קי"ל דבעינן שלימים ובזמנינו נתגלה ספר הרב המאירי על‬
‫מס' שבת והוא פסק דב ן תשעה מקוטעים דינו כלא נודע אם כלו חדשיו‪ ,‬והיינו בזמה"ז שנשתנה כמבואר בפנים‪ ,‬וא"כ‬
‫י"ל ודאי של המאירי מוציא מידי ספיקו של רמ"א כיון שהרמ"א לא ראה דברי המאירי ‪:‬‬
‫סה) הג' דהאו"ז כתב להדיא דהיכר עובר אינו מועיל רק בפירש חודש אחד וכן משמעות כל הפוסקים שכתבו דווקא‬
‫בפירש‪ ,‬ויותר מזה דעת רש"י אפי' ידוע שנתעברה תשעה חדשים קודם לידה אעפי"כ לא מהני אא"כ פירש כל ימי‬
‫עיבורה דחיישינן שמא נתעברה שנית וראשון נימוח‪ ,‬וספר או"ז לא נתגלה בימי האחרונים המתירין בהיכר עובר‪ ,‬וכבר‬
‫הראיתי בפנים פנים לדברי הראשונים האו"ז וסייעתו בלי שום דוחק בעז"ה ‪:‬‬
‫ועתה אבוא מעט על קונטריסו דמר כי רובא דרובא נתבאר הכל בפנים ‪:‬‬
‫סו) מה שרצה להוכיח דאפי' מיעוט אינו ניכר קודם זמן שלש חדשים מהיכר דדין דמשמע ברש"י אפי' מיעוט אינו ניכר‬
‫קודם ג' ירחים וכ"ש היכר למראית העין דבא מאוחר להיכר דדין שהרי הרבה פעמים מתאחר היכר למראית העין לאחר‬
‫ג' חדשים והיכר דדין הוא תמיד בג' חדשים עכ"ד‪ ,‬שתי תשובות בדבר ‪:‬‬
‫סז) הא'‪ ,‬דאינו מוכרח כלל מרש"י דהיכר דדין לעולם אינו בא קודם‪ ,‬דאפי' בא לפעמים קודם כיון דמ"מ יהי' הבחנה‬
‫עפ"י דין דניזל בתר רוב שהוא מראשון יהי' מיוחסים שיהי' ראויים לשריית שכינה‪ ,‬ואפי' יהי' בטעות שהאמת שיהי' בנו‬
‫של שני כן כתב בנחלת יעקב עיי"ש ‪:‬‬
‫סח) הב' דאף אם נחליט דסימן דדין לא יהי' אף על צד המיעוט היינו משום דיש זמן קבוע לו שלעולם בא בשלש‬
‫חדשים וכך גזר המלך מלכו של עולם ואינו תלוי בטבע האשה‪ ,‬משא"כ היתר דמראית העין שלפעמים מאחר וסימן‬
‫דשלש חדשים על הרוב בשם שרק על הרוב לענין אם יתאחר דעל המיעוט מתאחר‪ ,‬ה"ה דעל המיעוט מקדים‪ ,‬וכן כתב‬
‫בנחלת יעקב דהא דרוב נשים עוברן ניכר לשליש ימי' נשנה בין לענין הקדמה בין לענין איחור וכן כתב בתשו' בית אפרים‬
‫סי' קל"ה בד"ה אך דמ"מ דהך בדיקה דדדין בדיקה מעלייתא בין לענין הקדמה בין לענין איחור שלעולם בא בשלשה‬
‫חדשים לא יקדים ולא יתאחר ובדיקה דמראית עין הוא שעפ"י רוב לא יתאחר אבל אפשר שיקדים ‪:‬‬
‫סט) אך האמת ברור בזה כדברי הנחלת יעקב דהוא רוב בין לענין הקדמה בין לענין איחור‪ ,‬והיטב אשר דיבר רו"מ בזה‪,‬‬
‫דמהתוס' שתירצו דכל כך לא הי' מתאחר היכר העובר עד שליש ימי' מהשני מוכח דעפ"י הרוב אינו בא קודם‪ ,‬דאל"כ אם‬
‫יבא קודם שליש ימי' מהשני עדיין יהי' שני הרובים מכחישים‪ ,‬אלא ודאי גם זה רוב שאינו בא לפני ג' חדשים וממנ"פ‬
‫יצא היכר העובר מהרוב ושוב נוקי אותה ברוב דלתשעה ילדן‪ ,‬אך לענין שיהי' הוולד בן ג' חדשים מחמת רוב ז"א כיון‬
‫שילדתו ששה חדשים לאחר היכר העובר וכמ"ש בפנים ‪:‬‬
‫ע) ואשר ביקש רו"מ לפרש דברי רמ"א במקוטעין דלא מחמירין ברוב רק משום חזקה שאח"כ ילדה משא"כ בידוע מתי‬
‫ילדה והספק אם נגמר הוולד בימים אלו‪ ,‬האמת אגיד כי מעודי אני רגיל לפרש כל חזקה דמעיקרא במקום דאיכא‬
‫ריעותא כמו במקוה וחביות ומומין והא דמשארסתני נאנסתי‪ ,‬דכשאנו דנין במקוה על שעת טבילה אנו אומרים‬
‫העמידוה על חזקתה ובשעת טבילה בחזקתה‪ ,‬ואף שאח"כ ע"כ יצאה מחזקתה בשביל זה לא מרע חזקתה למפרע וכן בכל‬
‫הנך‪ ,‬אבל בשאנו דנין על הוולד מתי נולד שנאמר מחמת חזקה שאח"כ נולד מה סברא הוא זה ויכול להיות שנולד תחילה‬
‫‪224‬‬
‫כמו אח"כ‪ ,‬ומהאי טעמא אני רגיל להקשות על הפוסקים [עי' ט"ז יו"ד סי' שצ"ז סק"ב] בספק מתי מת לענין אבילות‬
‫שמחמירים משום חזקה דעכשיו מת והוה לי' שמועה קרובה‪ ,‬דאין זה דומה כלל למקוה ואינך דתינח אם באנו לפוטרו‬
‫מחמת מיתתו קודם היינו אומרים מחמת חזקה דאז לא מת‪ ,‬אבל נהפוך הוא שבאנו לחייבו מחמת שמועה קרובה‪ ,‬ומה‬
‫זה ראי' החזקה שמת עכשיו כך יכול להיות שמת קודם כמו עכשיו ואין אנו דנין על קודם שלשים‪ ,‬ומ"מ מאחר שבדברי‬
‫הפוסקים מפורש היפוך סברתי יוכל לפרש גם דברי הרמ"א כן‪[ .‬ע"ע מש"כ באבנ"ז חיו"ד סי' שמ"א אות ב ‪']:‬‬
‫עא) אולם דברי הרשב"א פרק הערל מוכחין להיפוך שכתב בספק בן שבעה ספק בן שמונה בגמרו סימניו לרבנן בר‬
‫קיימא הוא מחמת רוב ולרשב"ג בעי שלשים יום‪ ,‬והכא ליכא חזקה אדרבא אם בר קיימא הוא נולד אחר כך לשבעה ‪:‬‬
‫עב) ואגב דאתי דברי הרשב"א לידן אכחוב מה דק"ל בגווי' דאיך שייך למיזל בזה בתר רוב כיון דלעומת הרוב דבן קיימא‬
‫איכא רוב דלתשעה ילדן והאי לתשעה נוצר ויצא קודם זמנו ונפל הוא ויהי' מזה ראי' לדעת הבית אפרים דבן שמונה‬
‫מתחילה לא נוצר לתשעה כלל רק בן שבעה‪ ,‬וצ"ע כי אינו במשמע כלל ‪:‬‬
‫עג) ועל דבר אשר כתב מעכת"ה דקשה לומר דביום אחד ברגע אחד יתעבה בטנה ויהי' נראה לכל שהיא מעוברת‪,‬‬
‫וקודם לכן לא הי' אפשר להכיר‪ ,‬וא"כ אשה תעמוד לפנינו וכרגע יתעבה בטנה עד שיראה לכל שהיא מעוברת אתמהה‪,‬‬
‫ועל זה יישב כת"ר דבאמת גם קודם לכן נתעבה קצת אך שאין זה הכרה דאפשר שנוי קצת מחמת שאר ענינים כמו אחר‬
‫האכילה וכדומה‪ ,‬ובשליש ימי' אז נעשה שינוי גדול עד שנראה לכל שהיא מעוברת‪ ,‬וע"כ העדים שהעידו בתורת עדות‬
‫שראו שהיא מעוברת ודאי ראו שינוי גדול עד שאי אפשר לתלו ת בדבר אחר‪ ,‬וזה בשליש ימי'‪ ,‬ושוב כתב כבודו דאם הי'‬
‫ע"א הי' אפשר לתלות בדדמי‪ ,‬אך כיון שהם שני עדים אין תולין בדדמי‪ ,‬ע"כ דברי מעכת"ה ‪:‬‬
‫עד) ואני אומר אם לדין יש תשובה שבוודאי כוונת כבודו על דברי הרמב"ן בשמעתא דע"א במלחמה [יבמות בד' הרי"ף‬
‫מג ע"א] דבשני עדים לא תלינן בדדמי‪ ,‬והביא מדברי ירושלמי [עי' יבמות פט"ו ה"א] התורה האמינתם ואתם מה לכם‪,‬‬
‫ושם בסוגיא [קיז ע"ב] נשים אפי' מאה כעד אחד ותלינן בהו בדדמי‪ ,‬ובתשו' להרמב"ן [סי' קכ"ח] דנשים אפי' עבד‬
‫ושפחה אומרים אמת ורק מגזירת מלך פסולים כמו קרובים‪ ,‬וע"כ הא דבנשים תלינן בדדמי ולא בכשרים לאו מסברא‬
‫דוודאי יש לחוש בדדמי בכשרים כמו בקרובים ונשים‪ ,‬רק משום דהתורה האמינתם‪ ,‬והתינח אם באנו לדון אחרי עדותן‬
‫שהוא היפוך ממה שהעידו בזה אמרינן התורה האמינתם‪ ,‬אבל בנ"ד אנו אומרים שבאמת כמו שראו העדים שהיא‬
‫מעוברת רק שאין להוכיח מזה שהי' בשליש ימי' ולא שייך לומר התורה האמינתם ואתם מה לכם‪ ,‬כיון שאין אנו סותרים‬
‫עדותן כלל‪ ,‬ושוב יש לחוש בכשרים בדדמי במו בקרובים ונשים ‪:‬‬
‫עה) הן אמת שראיתי בתשו' מבי"ט [עי' ח"ב סוף סי' מ"ט] דבשני קרובים לא תלינן בדדמי והוכיח מדקאמר הש"ס‬
‫[יבמות קיז ע"ב] בנשים אפי' מאה כע"א דמיין משמע אבל שאר פסולים לא אמרי בדדמי‪ ,‬ותמוה מאד דמפורש ברמב"ן‬
‫הטעם רק משום דהתורה האמינתם ולא מסברא כלל‪ ,‬וקרובים שלא האמינתם תורה שוב אמרינן בדדמי בשנים כמו‬
‫באחד‪ ,‬בפרט הראי' שהביא מדקאמר דווקא נשים תמוה מאוד דכן אמרינן בש"ס [יבמות פח ע"ב] לענין רוב דיעות שתי‬
‫נשים כאיש אחד‪ ,‬ומפורש ברמב"ם [גירושין פי"ב ה"כ] דכן בפסולים‪ ,‬וקצת טעם יש לומר לדברי המבי"ט דמצינו גבי ב"נ‬
‫דנידון עפ"י ע"א ואפי' קרוב אבל לא עפ"י אשה‪ ,‬א"כ אשה גרוע מקרוב‪ ,‬מ"מ דבריו צריכין עיון רב‪ ,‬הא חדא ‪:‬‬
‫עו) ותו דהא דאמר הרמב"ן דשני עדים לא אמרי בדדמי הוא במלחמה שהעדים אומרים שמת ואנו חוששין שלא ראו‬
‫כלל שמת רק חזו דמחו לי' בגירא ואמדו בדעתם ודאי מת‪ ,‬וא"כ עכ"פ מה שהעידו שמת לא ראו בעיניהם וקצת שקר‬
‫אמרו‪ ,‬זה לא חיישינן בתרי‪ ,‬והרי בגמ' [שם קיד ע"ב] בעי החזיקה היא מלחמה מה לה לשקר‪ ,‬הרי דשקר נחשב זו‬
‫אמירתה בדדמי‪ ,‬אבל עדים שהעידו שראו שהיא מעוברת הרי אמירתם ששיערו בבטן האשה שהיא מעוברת ודאי יש‬
‫לחוש שהי' השערה שאינה ברורה‪ ,‬והרי הרמב"ן עצמו כתב בעדים שהעידו שקידשה בחמץ בשעה ששית חיישינן שמא‬
‫חמשית הי' וטעו*)‪ ,‬הרי דחיישינן לטעות בעדים בדבר המצוי לטעות‪ ,‬ואיך לא ניחוש בחילוק שיש בין שליש ימי' למעט‬
‫פחות מזה‪ ,‬ובמשנה [יבמות קכ ע"א] דאין מעידין עד שלשה ימים דנשתנה צורתו‪ ,‬וכתב הנמק"י [בד' הרי"ף מה ע"א]‬
‫בשם הריטב"א דחשש דרבנן הוא דילמא איתפח‪ ,‬וא"כ בשני עדים למה נחוש לשמא‪ ,‬ונאמר שבודאי לא איתפח והי'‬
‫טביעת עין גמור‪ ,‬ואם הי' נתפח ולא הי' טביעת עין גמור לא הי' מעידים‪ ,‬אלא ודאי חיישינן גם בשני עדים שמעידים‬
‫בטביעת עין אם אפשר שלא הי' טביעת עין גמור‪ ,‬וליש פוסקים אפי' בספק ג' ימים ובש"ע [אה"ע סי' י"ז סכ"ח] שני‬
‫דיעות בלא הכרעה‪ ,‬ודווקא במלחמה לחוש שהעידו מה שלא ראו זה לא חיישינן בשנים ‪:‬‬
‫עז) ובאמת שלפי זה יקשה איך נתחייבה תמר שריפה עפ"י הגדתם כיון שאפשר לתלות בדדמי‪ ,‬אך י"ל שהעידו בפירוש‬
‫שראו כריסה בין שיני' לא שהעידו סתם שהיא מעוברת‪ ,‬ובאמת המעשה שהי' בימי הגאונים מליסא ופוזנא [עי' שו"ת‬
‫רע"א מהדו"ק סי' פ"ט] שהעד ראה כריסה בין שיני' כנזכר שם‪ ,‬אבל בעדותו שהיא מעוברת לבד אפשר לא הי' מתירים ‪:‬‬
‫עח) ואשר תמה על רבינו הגדול זצ"ל בתשובתו [שו"ת הרי"מ סי' מ"ג] בנולד עפ"י חשבון לחודש הכרת העובר לג'‬
‫חדשים‪ ,‬לח' חדשים וחמשה ימים שרצו בזה להתיר‪ ,‬ודאי טעות ברור כיון שספק אם נולד לח' ואז הוה שליש ימי' שני‬
‫חדשים ועשרים יום נמצא שעפ"י חשבון שליש ימי' תוך ח' חדשים‪ ,‬וע"ז תמה כבודו מאד‪ ,‬באמת כי עפ"י פשוט הדברים‬
‫מרפסין איגרי כי הוולד ניכר בשליש ימי' היינו בימים שנגמר צורתו בשליש ממנו ניכר עכ"פ‪ ,‬אבל לח' חדשים שעדיין לא‬
‫נגמר צורתו מה זה עני ן שיהי' הולד ניכר עי"ז קודם‪ ,‬ולא חשוד רבינו ז"ל לטעות בזה‪ ,‬אך בלא"ה ניכר כמה טעותים‬
‫‪225‬‬
‫בלשון‪ .‬ולפי הדין דבריו נכונים מאד‪ ,‬שזה ודאי טעות ברור כי בזמה"ז שכתב הרמ"א להתיר משום שיולדת למקוטעין‪,‬‬
‫והיינו שלעולם הוולד נגמר בתחילת תשיעי ואף אם יולדת לבסוף תשיעי הי' גמר העובר בתחילת תשיעי וכמו שהארכתי‬
‫בפנים‪ ,‬וממילא הוולד ניכר בשני חדשים ועשרים ושליש כמו בזמן הגמ' ביולדת לשבעה‪ .‬ומה שכתב בסוף דבריו‬
‫שכשהוא נפל ניכר קודם‪ ,‬ובדרך זה דרך גם בתשו' בית אפרים‪ ,‬באמת שאין הדברים מחוורים וגם בעיניו הי' דחוק רק‬
‫ליישב דברי ראשונים ‪ ,‬וראיתי פעם אחת בריטב"א שכתב שהרמב"ן ממשכן נפשי' אדמרן הרי"ף ז"ל אע"ג דלא ס"ל כן‪ ,‬כן‬
‫אני אומר על רבינו ז"ל בזה‪ ,‬מיהו כבר ישבנו דברי הראשונים בפנים בטוב טעם‪ ,‬תודות להשי"ת שהאיר עינינו ויאיר‬
‫עינינו תמיד בתורתו ויטע בלבינו יראתו הטהורה אמן ‪:‬‬
‫ידידו הדו"ש וש"ת באהבה עזה ‪.‬‬
‫הק' אברהם‬
‫‪:‬‬
‫נשמת כל חי‬
‫חיי אדם סי' יט‬
‫ס"ו ‪79‬‬
‫סברא‬
‫פני יהושע ברכות לה‪ .‬ד"ה בגמרא אלא סברא אסור לו לאדם כו'‬
‫משמע מלשון כל הפוסקים דלפום הך מסקנא דהכא כל ברכת הנהנין הן מדרבנן לבר מברכת המזון לחוד ולרשב"א ברכת‬
‫ז' מינין דלאחריו נמי מדאורייתא אבל בשאר ברכות מודה‪ .‬ולענ"ד לכאורה יש לתמוה דהא בכל הש"ס משמע דמידי‬
‫דאתיא מסברא הוי מדאורייתא ואדרבה מקשה הש"ס הא למה לי קרא סברא הוא ובאמת מלשון התוס' אין הכרע‬
‫דאפשר דמה שכתבו וקרא דנסיב לעיל היינו אסמכתא בעלמא אפשר דנתכוונו לזה הענין עצמו דכיון דסברא הוא תו לא‬
‫איצטריך קרא‪ .‬מיהו נראה לענ"ד דאפילו אם תמצי לומר דסברא זו הוי נמי מדאורייתא אפ"ה אתי שפיר הא דקיי"ל‬
‫דספק ברכות להקל משום דלא שייך להחמיר דכיון דאסור לברך ברכה שאינה צריכה מש"ה ממילא אזלה לה הך סברא‬
‫ומהאי טעמא גופא נמי אתי שפיר דבעל קרי על המזון אינו מברך לפניו דכיון דלא מחייב אלא מסברא והוא מונע עצמו‬
‫משום כבוד השם אינו שייך הך סברא‪ .‬ועוד דעל המזון מברך מיהו לאחריו אם כן אינו נהנה מן העולם הזה בלא ברכה‪,‬‬
‫כן נראה לי ועדיין צ"ע ועיין בקונטרס אחרון‪:‬‬
‫סדר חליצה‬
‫שלחן ערוך אבן העזר סימן קסט‬
‫ג‪ :‬לכתחלה מצוה שיוסיפו שנים על הג'‪ ,‬ואפי' השנים הם עמי הארץ‪.‬‬
‫ד‪ :‬צריכים הדיינים לכתחלה לקבוע מקום לומר‪ :‬נלך למקום פלוני לחלוץ‪...‬‬
‫ה‪ :‬יש קובעים מקום בו ביום‪ ,‬וי"א לקבוע ביום שלפניו‪.‬‬
‫יב‪ :‬ישבו הדיינים כמו שצריכים לישב בדין‬
‫שולחן ערוך אבן העזר סדר חליצה בקצרה‬
‫ה‪ :‬אחר שיוועדו יחד הג' דיינים‪ ,‬יוסיפו עליהם שנים לפרסומי מילתא‬
‫ו‪ :‬ויקבעו מקום לחליצה‪ ,‬שיאמרו הג' לשנים הנוספים‪ :‬נלך למחר ונשב במקום פלוני כדי לחלוץ שם‪.‬‬
‫יב‪ :‬ביום החליצה יבאו החמשה דיינים למקום שקבעו‪ ,‬והשלשה דיינים הראשונים ישבו על ספסל אחר הגדול באמצע‪,‬‬
‫והשנים הנוספים ישבו מכנגדם בספסל אחר‬
‫יג‪ :‬מביאים עוד אנשים שיהיו שם בעת החליצה‪ ,‬ולפחות יהיו ה'‪ ,‬שנמצא עם הדיינים הם עשרה‪ .‬הגה‪ :‬ולכן נוהגין עכשיו‬
‫שהולכים לחלוץ מיד אחר יציאת ב"ה שחרית‪ ,‬דאז איכא רוב עם‪ ,‬והגדול שבהם אומר לחבירו (ברבים)‪ :‬נלך לחלוץ במקום שקבענו אתמול‪.‬‬
‫רמ"א אבן העזר קכג‪:‬ה‬
‫‪79‬‬
‫ע' ילקוט יוסף נב‪:‬ג בהערה‬
‫‪226‬‬
‫ואין לגרש בלילה‪ ,‬ואם גירש בלילה י"א דהוי גט פסול‪...‬‬
‫כנסת הגדולה (אבן העזר כו‪:‬ז)‬
‫גינת אגוז עמ' קיח בהערה ‪8‬‬
‫סדר נתינת התורה‬
‫רש"י ריש פרשת בהר‬
‫חזון איש אורח חיים סימן קכה (קישור)‬
‫‪227‬‬
‫‪228‬‬
‫סוגיא דשמעתתא‬
‫רש"י ריש כתובות ב‪.‬‬
‫סנהדרין ה‪:‬‬
‫מנחת חינוך יט‪:‬א‬
‫ע' רש"י שבועות כ' ע"ב דהמתרה צריך להתרות מאזהרה זו שהוא עובר ע"ש‬
‫סימנים אמצעים ומובהקים‬
‫בבא מציעא סוף כז‪-.‬כז‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות גזילה ואבידה יג‪:‬ה‬
‫הסימנים המובהקין סומכין עליהם ודנין על פיהם בכל מקום דין תורה‪ ,‬והמדה או המשקל או המנין או מקום האבדה‬
‫סימנין מובהקין הן‪.‬‬
‫רמב"ם והלכות גירושין ג‪:‬יא‬
‫שלחן ערוך אבן העזר יז‪:‬כד‬
‫מצאוהו הרוג או מת‪ ,‬אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים‪ ,‬והכירוהו בהם שהוא פלוני‪ ,‬מעידין עליו‪ .‬ואם ניטל אחד‬
‫מאלו‪ ,‬אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו‪ ,‬אינם כלום דחיישינן לשאלה‪ .‬ואפילו היו להם סימנים בגופו‪,‬‬
‫ואפילו שומא‪ ,‬אין מעידין עליו‪ .‬אבל היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר‪ ,‬מעידים עליו‪ .‬הגה‪ :‬כגון שהיה לו יתר או חסר או‬
‫שינוי באחד מאיבריו‪ .‬אבל קטן או ארוך או חיור וסומק‪ ,‬לא הוי סימן מובהק‪ .‬ואפי' ק' סימנים שאינן מובהקים אינם כלום‪ ,‬ואפי' להצטרף לשאר‬
‫אומדנות המוכיחות אינם כלום‪ .‬גבשושית גדולה על חוטמו‪ ,‬או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה‪ ,‬הוי סימן מובהק‪ .‬אבל מעט עקומה‪ ,‬וה"ה‬
‫לרושם שבגופו או באחד מאיבריו‪ .‬אבל שינים גדולים‪ ,‬אע"פ שגדולים הרבה‪ ,‬לא הוי סימן מובהק‪ .‬וכל סימן המהני בישראל המעיד‪ ,‬ה"ה בעובד‬
‫כוכבים המסיח לפי תומו‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' ערה‬
‫בעקבי הצאן עמ' קצט‬
‫סימני עוף טהור‪ ,‬מצוות בדיקתם‬
‫רמב"ם ספר המצוות עשה קנ‬
‫‪229‬‬
‫והמצוה הק"נ היא שצונו לבדוק בסימני העוף גם כן‪ ...‬ולשון ספרי (מדרש תנאים ממדרש הגדול ראה יד) כל צפור טהורה‬
‫‪80‬‬
‫תאכלו זו מצות עשה‪...‬‬
‫סמיכה‬
‫מסכת סנהדרין ב‪ .‬ה‪ :‬יג‪ :‬יד‪.‬‬
‫משנה בכורות כח‪:‬‬
‫סיפור דרבי טרפון‬
‫רמב"ם הלכות ממרים א‪:‬א‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ה‪:‬ח‬
‫דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא‬
‫שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל‪ ,‬אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא‬
‫אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן‪ ,‬לפיכך דנין בהודאות והלואות וכיוצא בהן בחוצה לארץ‪ ,‬אע"פ שאין‬
‫בית דין של חוצה לארץ אלהים שליחות בית דין של ארץ ישראל עושין‪ ,‬ואין להן רשות לדון דיני קנסות בשליחותן‪.‬‬
‫מגילה ט‪.‬‬
‫שרידי אש חלק ד' עמ' קלט‪-‬קמא – טכס הסמיכה‬
‫מתוך ספר ארץ הצבי – קונטרס הסמיכה‪ ,‬עמ' רכה‪ ,‬ע"ע בספר שיעורי הרב עמ' א' וי"ד‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג‬
‫והמצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים‪ ...‬אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין‬
‫הגדול לבד‪ .‬ובארץ ישראל לבד‪ .‬ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות‬
‫בהעדר המקדש‪ .‬ובזה יטעו המינין הנקראים בכאן במזרח קראין‪ .‬וזה הוא שורש גם כן שלא יודו בו גם כן זולתינו מכלל‬
‫ה רבנים והולכים עמהם באפלה חשכה‪ .‬ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי‬
‫אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד‪ .‬אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ‬
‫ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד (ברכות סג א יבמו' קכב‬
‫א)‪ .‬ובזה קושי גדול חזק‪ .‬והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים‬
‫המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן‪.‬‬
‫ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה‪ .‬וזה שהיותנו היום בחוצה‬
‫לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום‬
‫טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב‪ .‬ומפני אמרם‬
‫שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב‪ ,‬בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה‪ .‬כמו שבא‬
‫בפירוש (ספר' אמור פ"י) אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם אין לי מועדות אלא אלו‪ ,‬כלומר שיאמרו הם שהם מועדות‬
‫אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה‪ .‬ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם‬
‫ר"ל בני ארץ ישראל בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום‪ ,‬לא בראיה‪ .‬ועל קביעתם נסמוך‪ .‬לא על‬
‫חשבוננו‪ .‬אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא‪ .‬והבין זה מאד‪ .‬ואני אוסיף לך באור‪ .‬אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל‬
‫יעדרו מארץ ישראל‪ ,‬חלילה לאל מעשות זא ת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל‪ ,‬ולא יהיה שם בית דין‬
‫ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ‪ ,‬הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים‪ .‬לפי שאין לנו רשות‬
‫שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו‪ .‬כי מציון תצא תורה ודבר י"י‬
‫מירושלים (ישעי' ב מיכה ד)‪ .‬וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו‬
‫ביאור אין ספק בו‪...‬‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג‬
‫‪ 80‬ע' הלכות מאכלות אסורות ב‪:‬ד וז"ל‪ :‬האוכל כזית מבשר עוף טמא לוקה מן התורה‪ ,‬שנאמר "ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו"‪,‬‬
‫והרי עבר על עשה שנאמר "כל צפור טהורה תאכלו " ‪ -‬הא טמאה לא תאכלו‪.‬‬
‫ע"ע בהשגות הרמב"ן לשורשים א' וו'‬
‫‪230‬‬
‫אמר הכותב ידעתי כי שכלי איננו שלם ובריא בתלמוד ועם כל זה אינני חושד אותו להיות חולה או בלתי שלם בדבר‬
‫הזה‪ ...‬והתימה מן הרב כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובא"י בלבד ולפיכך בטלה‬
‫הראיה אצלינו היום להעדר הב"ד הגדול ואמר שבזה טעו המינין הנקראין במזרח קראין ושזה הוא העיקר שחלקו עמהם‬
‫הרבנים‪ .‬והנה דבר ברור וידוע הוא שבית דין הגדול בטל מא"י ואפילו קודם החרבן ר"ל שלא היה בהם דין ב"ד הגדול‬
‫כמו שאמרו בראשון מע"ז (ח ב) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות למאי הלכתא‬
‫לומר שלא דנו דיני נפשות כיון דחזו דנפישי להו רוצחים אמרו מוטב נגלי ממקום למקום דכתיב ועשית על פי הדבר‬
‫אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י"י מלמד שהמקום גורם‪ .‬כלומר כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת‬
‫הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בח"ל ודנין דיני נפשות בכל מקום אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום‬
‫ההוא בטלו דיני נפשות מכל י שראל‪ .‬ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור נטל כוחם ורשותם מהם עד שיהיו‬
‫במקומם כמו שאמרו (סנה' יד ב) מצאן אבית פאגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל‬
‫המקום מלמד שהמקום גורם‪ .‬וכל שכן לאחר חורבן ‪ ...‬ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בב"ד הגדול‪ .‬ואם כן הדבר‬
‫לא היו יכולין לקדש על פי הראייה מזמן הארבעים שנה קודם החרבן‪ ,‬וידוע הוא בכמה מקומו' בגמ' (ר"ה כ א‪ ,‬כא א‪,‬‬
‫סנה' יב א) שהיו עושין כן עד זמן קרוב לסתימת התלמוד‪ .‬ובין בראייה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא"י סנהדרין‬
‫ולא ב"ד סמוכין כלל ואין בח"ל ב "ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבוננו שום תועלת בשום פנים כפי דברי הרב שכבר נעדר‬
‫מא"י ב"ד ואין שם כלל ב"ד לקדש החודש ולעבר השנה וכן מחוצה לארץ נעדר לגמרי ב"ד שנסמך בארץ‪.‬‬
‫וראיתי בחיבורו הגדול בהלכות קידוש החודש (רפ"ה) שכתב עוד כך שקדוש החדש ועבור שנה אין עושין אותו אלא‬
‫סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכין בארץ שנתנו להם הסנהדרין רשות‪ .‬ונראה שעל סנהדרי גדולה הוא אומר כן‪ .‬וכך כתב‬
‫שם (פ"ד ה"ט) עוד בעיבור השנה שאין מעברין את השנה אלא במזומנין לה כיצד יאמר ראש ב"ד הגדול לפלוני ופלוני מן‬
‫הסנהדרין היו מזומנין וכו'‪ .‬וכתב עוד (שם ה"י) שצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה שלשבעים ואחד‬
‫והוא הנקרא נשיא עמהם או שירצה‪ .‬ויש בכל זה שבושים גדולים‪.‬‬
‫אבל העניין שהוא שלם מכל דופי ומנופה מכל עפרורית בסוגית התלמוד בעניין הזה הוא מה שאומר שקדוש החדש‬
‫ועבור השנה אינם צריכין ב"ד הגדול אלא שלשה והם מומחין כמו ששנו משנה שלימה בתחלת סנהדרין עבור החדש‬
‫בשלשה עבור שנה בשלשה וכן שנו בשלישי מראש השנה (כה ב) ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם‬
‫אצל היחיד ויעידו שניהם בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו ואמרו בגמרא פשיטא סד"א‬
‫ד כיון דתנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכא נמי לקדשיה ביחיד קמ"ל ואימא הכ' נמי‬
‫אין לך מומחה לרבים כמשה רבינו וקאמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים‪ .‬כלומר‬
‫ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד‪ .‬וכן בעבור אמרו עוד בגמר סנהדרין (כו א) ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן‬
‫יהוצדק הוו אזלי לעבורי שנה בעסיא פגע בהו ריש לקיש‪ .‬ובגמר ארץ ישראל (סנה' פ"א ה"ב) הזכירו מעשה אמרו לעבור‬
‫שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא הקטן שבהם אמרו לו אמרו הרי השנה מקודשת בעבורה אמר השנה‬
‫מקודשת בעבור אמר רבי יונתן ראה הלשון שלמדנו בן הנפח אילו הייתי אומר בעבורה הייתי אומר שאלו אחד עשר יום‬
‫שהחמה עודפת על הלבנה אלא בעבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום‪ .‬הרי שני התלמודים שוים שמחשבין ומעברין‬
‫את השנה בשאר בתי דינין ובכל זמן‪ .‬שלא היו החכמים האלו מכלל סנהדרי גדולה וסנהדרי גדולה כבר נתבטל דינה‬
‫משעת חרבן כמו שבארנו‪.‬‬
‫ואל תשתומם בזה ממאמרם (סנה' יו ב) משה במקום שבעים וחד קאי ותאמר לי כי עדות זו מסורה לכם לסנהדרי‬
‫גדולה הוא כמו שהרב מלמדך‪ .‬שצווי הכתוב בלכם אינו אלא למומחין כיוצא בהם‪ .‬שאילו היה מסור לסנהדרי גדולה‬
‫בלבד היה אומר החדש הזה לך‪ ,‬כמו שאמרו (שם א) אין דנין כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד דכתיב את הדבר‬
‫הגדול יביאו אליך דבריו שלגדול‪ ,‬ומשה במקום שבעים וחד קאי‪ ,‬ולא היה לאהרן זכר בקדוש החודש‪ .‬אבל מפני שאמר‬
‫לכם הכניס אהרן בכלל לומר שצריך שנים דומים לשניהם בהמחאה ותוספת השלישי ידוע מדין אין ב"ד שקול וחזר‬
‫הדבר לכל שלשה מומחין‪.‬‬
‫וזהו הדין הנהוג להם מן התורה בין קודם חרבן בין לאחר החרבן אלא בזמן שהיה להם בית דין הגדול היה הדבר מסור‬
‫להם והם היו המקדשים את החדש והמעברים את השנים לא ב"ד אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר‬
‫עמהם‪ .‬והיה מטכסיסם שאין מעברין את השנה אא"כ ירצה הנשיא וכן בעדות החדש הוא היה המקבל העדות ומקדש‬
‫את החדש ועם כל זה תיקנו שאם היה במקום אחר יהא כבודו מחול ולא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד ושם‬
‫יקדשו החדש כמו שאמור באחרון שלראש השנה (לא ב)‪ .‬ומצוה מן התורה לעבר את השנה ביהודה לא בשאר א"י אבל‬
‫אם היו החכמים הגדולים במקום אחר אפילו בחוצה לארץ ואין כמותם בארץ והם שנסמכו בארץ מעברין אותה שם כמו‬
‫שאמרו באחרון שלברכות (סג א ‪ -‬ב) כשירד חנניה בן אחי ר' יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל שגרו‬
‫אחריו שני תלמידי חכמים ואמרו לו מפני מה אתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ אמר להם שכך מצינו‬
‫בעקיבא בן יוסף שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אמרו לו הנח לעקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו וירד אמר להם‬
‫אף אני לא הנחתי כמותי וירדתי אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים וכך אמרו לנו אמרו לו משמנו אם חוזר בו מוטב‬
‫ואם לאו יהא בנידוי‪ .‬והמתלמד מן המעשה הזה כי בלא רשות ב"ד שלארץ ישראל היה מעבר שנים וקובע חדשים‪ .‬אבל‬
‫‪231‬‬
‫יראה לי שבזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב שנ' (ר"פ שופטי') ועשית על‬
‫פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י"י לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותם‪.‬‬
‫וכך אמרו במכילתא (ר"פ החודש) ר' יאשיה אומר מנין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלם‬
‫ת"ל ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת בני ישראל‪ .‬והוא העניין שפרשנו שהיה להם רשות כל ישראל והסכמה שלכלם‪,‬‬
‫לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה‪ .‬אבל כיון שגלו ונטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו כסנהדרי‬
‫קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לקדש ולעבר אפילו בח"ל‪ .‬וזה דבר הגון‪ .‬ואמרו‬
‫ע וד בירושל' בראשון שלסנהדרין (ה"ב) בח"ל אין מעברין אותה ואם עברוה אינה מעוברת ביכולין לעבר אותה בארץ אבל‬
‫כשאינם יכולין לעבר אותה בארץ מעברין אותה בח"ל יחזקאל עבר בח"ל ברוך בן נריה עבר בח"ל חנניה בן אחי ר' יהושע‬
‫עבר בח"ל שלח ליה ר' וכו'‪ .‬אבל אם אין בא"י ב"ד שלשלשה סמוכין ולא בחוצה לארץ שנסמכו בארץ כדין הסמיכה מן‬
‫התורה עד יהושע מפי משה מפי הגבורה באמת שיתבטלו המועדות ולא יועיל חשבונינו בשום פנים כאשר הזכיר הרב‪.‬‬
‫ואין הפרש וחלוק בדבר בין שנמחה משם אותות האומה לגמרי‪ ,‬שכבר היה זה כענין שאמרו במסכת יומא (נד א) ר'‬
‫י הודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ושם אמרו רבי יוסי‬
‫אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י‪ ,‬ובין בהיות שם אנשים רבים מעמנו‪ ,‬אחר שאין שם בית דין ראוי לקדש‬
‫ולעבר‪ ,‬רצוני לומר ב"ד שלשלשה סמוכין כדין‪ .‬והיום בעונותינו כבר בטל הבית דין הזה ונעדר מכל ישראל‪.‬‬
‫וראיתי לו עוד בהלכות קדוש החדש (פ"ה ה"א ‪ -‬ב) שאמר בזמ ן שאין סנהדרין בא"י אין קובעין חדשים ואין מעברין‬
‫שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין היום ודבר זה הל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראייה ובזמן שאין‬
‫סנהדרין ק ובעין בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום‪ .‬נתקשה לו עוד הענין ושם הדבר מסורת וקבלה והל"מ מה שלא‬
‫נאמר בתלמוד ולא הוזכר זה בשום מקום והוא עצמו זצ"ל הזכיר שם (ה"ג) כי בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי התלמוד‬
‫עד ימי אביי ורבא לא היו קובעין בחשבון ועל קביעות א"י בראיה היו סומכין‪ .‬וכבר בארנו שלא היתה סנהדרי גדולה‬
‫נוהגת לאחר חרבן ואם היו נוהגין בה לא היה להם דין ב"ד הגדול ולא דין סנהדרין כלל‪ .‬ועם כל זה לפי דבריו בספר הזה‬
‫שהוא מודה שאפילו בקביעות החשבון צריך שיהיה שם בארץ ב"ד או שיהיה בחוצה לארץ ב"ד שנסמך בארץ בטלו‬
‫המועדות ה יום מכמה שנים שהרי אין בארץ ב"ד נסמך ולא בחוצה לארץ‪ .‬וכן אפילו לדברינו שגם אנו מצריכין מן התורה‬
‫בין בראיה בין בחשבון ב"ד שלשלשה והם מומחין והנה היום נעדר הבית דין הזה מכל ישראל‪ .‬אבל מרפא הקושי הגדול‬
‫הזה הוא שר' הלל הנשיא בנו שלרבי יהודה הנשיא שתקן חשבון העבור הוא קדש חדשים ועבר שנים הראויין להתעבר‬
‫לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בב"ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה‪.‬‬
‫שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד‬
‫ותקן החש בון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד‬
‫הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם‪ .‬והוא טעותם של המינין הקראין י"ש‪ .‬לא כדברי הרב‪.‬‬
‫ועל השואל להקשות מזו שאמרו (ר"ה ז א‪ ,‬סנה' יב א) אין מעברין את השנה לפני ראש השנה ואם עברוה אינה מעוברת‬
‫אבל מפני הדוחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד‪ .‬ותשובת זו השאילה שאין זמן העבור קבוע להם כי מן התורה אין‬
‫להם אלא שלא יעברו אותה אחר ניסן דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ודרשו (סנה' יב ב‪ ,‬וש"נ) זה ניסן ואין אחר‬
‫ניסן‪ ,‬אבל לפי שלא היו רגילין בעבור אלא בקרוב לאדר שנודע להם ענין האביב ופירות האילן ואם יקדימו להם בשנה‬
‫מן השנים יבוא הדבר לידי שכחה ושבוש מפני זה היה להם תקון שלא יעברו אותה קודם ר"ה שמא ישכחו העם ויבאו‬
‫לזלזל בחמץ בפסח ובמועדות והתנו שאם עברוה לא תהא מעוברת עד שיחזרו ויגלו חשבונם לעם בזמנו‪ .‬וכך אמרו (שם‬
‫א) חשובי מחשבינן גלויי לא מגלינן‪ .‬אבל כיון שראה החכם הנזכר בזמנו ביטול המועדות לגמרי אם לא יעשה הקיבוע‬
‫ההוא וראה תקון הכל בחשבון הזה אין מקדים ואין מאחר ושהדבר יותר מוסכם ומקובל על העם בדעתם המועדות‬
‫בקביעות מאין שבוש ושנוי עמד וקדש חדש ים ועבר השנים כולם לפי החשבון בב"ד ההוא הסמוך ובארץ הנבחרת כראוי‪.‬‬
‫ואני סבור שאין קדוש החודש מעכב בחדשים ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש אלא שהוא מצוה לפרסומי‬
‫מילתא בעלמא אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהיה החדש הזה מלא או חסר קורא אני בו אשר תקראו אותם‪ .‬שהרי ר'‬
‫אלעזר בר' שמעון אומר (שם י ב‪ ,‬ר"ה כד א) בין מלא בין חסר אין מקדשין אותו שנ' וקדשתם את שנת החמשים שנה‬
‫שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים‪ ,‬ור' אלעזר בר' צדוק‪ ,‬שהלכה כמותו (ר"ה כד א)‪ ,‬אמר אם לא נראה בזמנו אין‬
‫מקדשין אותו‪ .‬אלמא אין קדוש מעכב‪ .‬וכן אמרו (שם כ א) שמצוה לקדש ע"פ הראייה‪ ,‬ואינו מעכב‪ .‬והוא כל שכן בעיבור‪.‬‬
‫ומה שאמרו (ב"ב קכא א) מועדי י"י צריכין מומחין ומועדי י"י צריכין קדוש בית דין‪ ,‬זה הוא למצוה‪ .‬אי נמי צריכין בית‬
‫דין קאמר לחשוב בהם ולהסכים ביחד אם מלאים אם חסרים ובשנים אם פשוטה אם מעוברת וכך אמרו (ר"ה ז א) שתא‬
‫מעוברת בחושבנא תליא מילתא‪ .‬ולפי כל זה נאמר שמשעה שהסכים ר' הלל הנשיא ובית דינו על החשבון הזה ותקן‬
‫אותו לדורות בחדשים ובשנים קורא אני בהם אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם במועדם‪ .‬וזה הענין הוא קיום החדשים‬
‫והמועדות היום עד יבוא ויורה צדק לנו‪:‬‬
‫פי רוש המשנה לרמב"ם מסכת בכורות פרק ד משנה ג‬
‫ודע כי ענין מומחה‪ ,‬מוסמך‪ ,‬כלומר שיהא אותו אדם שכבר נבחן ונוסה ונמצא בחכמה גדול ומובהק‪ ,‬אם היה אותו‬
‫שבחנו ונסהו בית דין הרי הוא נקרא מומחה בית דין‪ ,‬ואם היה שנתפרסמה חכמתו אצל רבים מבני אדם בלי שיסמכוהו‬
‫‪232‬‬
‫בית דין הרי ז ה נקרא מומחה לרבים‪ .‬ואף כאשר סמכוהו בית דין אינו מותר לו להתיר בכורות אלא עד אשר ירשוהו בית‬
‫דין בכך ויאמרו לו בפירוש שיתיר בכורות במומן‪ .‬וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך‬
‫בארץ ישראל‪ ,‬בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה‪ ,‬לפי שבני ארץ ישראל הם‬
‫אשר נקראין קהל‪ ,‬וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים‪ ,‬ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו‬
‫בהוריות‪ ,‬ואין רשות ראש גלות מועילה בהתר בכורות בלבד‪ ,‬אלא צריכין בכך רשות ישיבת ארץ ישראל כמו שנתבאר‬
‫בתלמוד‪ .‬וכל מקום שתשמע מומחה בהתר בכור או ראיית מומו דע שהכוונה בכך מומחה שנטל רשות בית דין לראית‬
‫בכור‪.‬‬
‫שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן שי‬
‫א) ואשר תי' רום מעלתו דברי רמב"ם [קידוה"ח פ"ה ה"ב] שכתב שבזמן שאין סנהדרין אין מקדשין על פי הראי' רק על‬
‫פי חשבון‪ .‬והקשה הרמב"ן [בהשגות לסהמ"צ עשה קנ"ג ד"ה וראיתי לו] דעד אביי ורבא הי' מקדשין על פי הראי' אף‬
‫שלא הי' סנהדרין‪ .‬ותי' רום מעלתו דכוונת הרמב"ם בסנהדרין הגם דקידוש החודש בשלשה רק הכוונה שיהי' כל ישראל‬
‫כפופים תחתיהם‪ .‬דאם לא כן אלו יסכימו לקדש ואלו לעבר‪ .‬וכן בעיבור שנה אלו יסכימו לעבר ואלו שלא לעבר‪.‬‬
‫ואנחנו לא נדע מה נעשה‪ .‬ואם מקצת יעשו כך ומקצת יעשו כך יהי' לאלו יום טוב ולאלו חול ואי אפשר‪ .‬וזה כוונת‬
‫(הספרי) [הספרא אמור פר' ט'] דבר אל כל עדת בני ישראל כו' שיהי' היום טוב לכל ישראל‪ .‬ואלה דברים ברורים‪:‬‬
‫ב) ומזה הול יד רום מעלתו דעל כרחך אף לאחר החורבן בזמן שהי' נשיאי ישראל בבבל ובארץ ישראל‪ .‬והי' כל ישראל‬
‫כפופים תחתיהם דינו כמו סנהדרין‪ .‬ועל כן הי' יכולין לקדש על פי הראי'‪ .‬ובזה יש לעיין קצת שהרי בבל לא הי' נכנע‬
‫תחת נשיאי ארץ ישראל כדאמרינן סנהדרין (דף ה' ע"א) הכא שבט התם מחוקק‪ .‬ואם כן איך יכלו לקדש בארץ ישראל‪.‬‬
‫אך יש ליישב כיון שבבבל לא הי' יכולין לקדש חדשים‪ .‬הי' לענין קידוש החודש בעל כרחן נכנעים תחת נשיא ארץ‬
‫ישראל‪ .‬וכל שיש בארץ ישראל נשיא שכל חכמי ארץ ישראל נכנעים תחתיו דינו כמו סנהדרין‪ .‬דשוב לא שייך לומר‬
‫אלו יאמרו לקדש ואלו לעבר‪ .‬שחכמי חוץ לארץ אינם יכולים לקדש ולא לעבר‪ .‬וכל חכמי ארץ ישראל נכנעים תחת‬
‫הנשיא‪ .‬ובעל כורחן כאשר יסכים הנשיא כן יהי'‪:‬‬
‫ג) מה שכתב הרמב"ם [בסהמ"צ שם] דאם חס ושלום לא יהי' בית דין בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ בית דין שנסמך‬
‫בארץ ישראל‪ ,‬ולא ידורו ישראל בארץ ישראל חס ושלום אין כאן מועדות‪ .‬והקשה הרמב"ן דמה מועיל שדרים בארץ‬
‫ישראל אם אין כאן בית דין סמוכים‪ .‬ותי' רום מעלתו דאפשר כיון שכתב הרמב"ם [סנהדרין פ"ד הי"א] דאם הסכימו כל‬
‫חכמי ארץ ישראל לסמוך אחד יכולין לסמוך‪ .‬וכמו כן דיכולין לסמוך לדבר אחד בלבד‪ .‬ובודאי דעת כל חכמי ארץ‬
‫ישראל שכל מי שירצה לקדש על פי החשבון‪ .‬יהי' לענין זה סמוך‪:‬‬
‫ד) והנה אני רואה שהדבר ספק אצל כבוד תורתו‪ .‬ואם ספיקות שלו כך כו'‪ .‬כי כוון בזה לדעת הרלב"ח בקונטרס‬
‫הסמיכה [דפוס ווינציא דף רפ"ח] וז"ל לכן אנ י אומר לתקן זה הקושי הגדול שהרב הולך לשיטתו‪ .‬שהוא סובר שאם‬
‫נתקבצו כל חכמי ארץ ישראל יכולין לסמוך מי שירצו‪ .‬ועתה כשקובעים ואומרים יום פלוני הוא ראש חודש או יום‬
‫פלוני מועד‪ .‬הוה לי' כאלו מסכימים כולם שחכמיהם יהי' סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות המועדים‪ .‬שיכולין‬
‫הם לסמוך סמוך אחד לקצת דברים ולשאר דברים לא יהי' סמוך‪ .‬ובודאי שבענין כזה אין חילוק בכל ארץ ישראל בין‬
‫בחכמים בין בהמון עם‪ .‬שלא יסכימו שיהי' חכמיהם סמוכים לזה הענין‪ .‬ואם תדקדק בלשון הרב בספר המצוות שלו‬
‫[עשה קנ"ג] משם יתבאר לך שמ"ש שהוא הבטיח שלא ימחה אותה אומה מהכל נראה משם מ"ש‪ .‬ולמה לו להזכיר בני‬
‫ארץ ישראל לא היה לו להזכיר אלא הבית דין והחכמים‪ .‬אלא ודאי הכוונה שאף על פי שלא יהי' שם בית דין בפירוש‪.‬‬
‫אנן סהדי מן הסתם שכל החכמים וכל ישראל מסכימים שיהי' הראשים מהם סמוכים‪ .‬לענין קביעת החדשים‪ .‬ואף על‬
‫פי שלא יפרשו‪ .‬עד כאן לשון הרלב"ח ולפנינו יתבאר בעזר השם דעתינו בשיטת הרמב"ם‪... :‬‬
‫י) ועתה נבאר דברי הרמב"ם‪ .‬דודאי הרמב"ם מודה לקידוש הלל‪ .‬אלא דמכל מקום אם אין ב"ד בארץ ישראל‬
‫שראויים לקדש אחר כך לא מהני קידוש הלל מפרע‪ .‬ואם יש שם ישראל‪ .‬נוכל לומר כיון שביד חכמי ארץ ישראל‬
‫לעשות סמוכים לקדש‪ .‬חשיב ראוי לקדש‪ .‬או יש לומר שביד כל חכמי ארץ ישראל לקדש החודש כמו שבידם לעשות‬
‫סמוכים להרמב"ם‪ .‬אבל בהעדר ישראל חס ושלום מארץ ישראל ליתא לקידוש הלל‪:‬‬
‫יא) מה שהקשה על הרמב"ן שכתב דהלל הי' מותר לעבר קודם ראש השנה דהטעם משום גזירה שמא ישכח‪ .‬מה שאין‬
‫כן היכי שיפסוק הסמיכה לגמרי‪ .‬ואי אפשר באופן אחר‪ .‬והקשה מעלת כבוד תורתו דאם כן מה מקשה הש"ס‬
‫[סנהדרין יב ע"א] מר' עקיבא הרי התם גם כן חשש כזה‪ .‬ולדידי פשוט דר' עקיבא עיבר סתם בלי תנאי‪ .‬ובזה אסור‬
‫שמא יהי' סמיכה וישכח‪ .‬אבל הלל כיון שלא קידש רק על תנאי‪ .‬ממה נפשך אם יהי' סמיכה לא קידש ולא עיבר‪.‬‬
‫ואם לא יהי' מה הפסיד‪ .‬כל שכן אם לא יקדש ולא יעבר לא יהי' מועדים כלל‪:‬‬
‫ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם‪:‬‬
‫ארץ הצבי עמ' קמה – קונטרס הסמיכה‬
‫‪233‬‬
‫בעקבי הצאן סימן מו‬
‫סמיכה בזמן הזה – שליחותייהו‬
‫סנהדרין ב‪ .‬ה‪ :‬יג‪ :‬יד‪.‬‬
‫עבודה זרה מה‪:‬‬
‫גיטין פח‬
‫נתיבות המשפט חידושים סימן א‬
‫(א) בזמן הזה‪ .‬כתב הסמ"ע [סק"א] בשם הטור [סעיף ג' ‪ -‬ד'] הטעם דדייקי הפוסקים וכתבו בזמן הזה‪ ,‬הוא מדכתיב‬
‫בתורה [שמות כ"א א'] אשר תשים לפניהם‪ ,‬ודרשו חז"ל [גיטין פ"ח ע"ב] לפני אלקים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים‪,‬‬
‫ואנן הדיוטות אנן‪ ,‬הלכך אין דנין בזמן הזה מן התורה אלא שליחותייהו דקדמאי עבדינן‪ ,‬ומסקינן דלא עבדינן‬
‫שליחותייהו אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס‪.‬‬
‫חידושי הר"ן סנהדרין ב‪:‬‬
‫שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן פד‬
‫הנה מ"ש מעלתך דבגיטין פ"ח ע"ב אנן שליחותייהו עבדי' פירש"י נקיטת רשות בעלמא‪ ,‬יפה כתבת‪ ,‬דהתם מוכרח לפרש‬
‫כן דאי אפשר לומר שליחות ממש ונהי' שלוחם כמותם ממש מדין שליחות ועשו אותנו שליח לכל המקראות המאורעות‬
‫עד סוף ימי הגלות עד יחזור עטרה במהרה בימינו‬
‫נתיבות המשפט ביאורים סימן א‬
‫[א] בזמן הזה וכו'‪ .‬הנה בהא דעבדינן שליחותייהו‪ ,‬משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן‪ ,‬דקאמר [סנהדרין ג' ע"א] משום‬
‫נעילת דלת‪ .‬ולפעד"נ דבאמת הוא מדאורייתא‪ ,‬רק שנמסר לחכמים‪ ,‬ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת‬
‫דלת‪ .‬תדע‪ ,‬דהא מקבלין גרים ב זמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו‪ ,‬וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני‪ ,‬ואין‬
‫כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה‪ .‬וכן מעשין אגיטין‪ ,‬אף דגט מעושה על פי הדיוטות פסול מדאורייתא [גיטין‬
‫פ"ח ע"ב]‪ .‬ודוחק לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה‪ ,‬דהו"ל לפרושי דהא נפקא מינה בזה לדינא‪ .‬אמנם הרמב"ן‬
‫[בחידושיו יבמות מ"ו ע"ב ד"ה שמעת] והרשב"א [שם ד"ה דילמא] כתבו דהוא רק מדרבנן‪ ,‬ובגיטין הטעם‪ ,‬דאפקעינהו‬
‫לקידושין‪ ,‬ועיין מה שכתבתי לקמן סק"ד בס"ד‪.‬‬
‫סמיכה ביד‬
‫סנהדרין יד‪.‬‬
‫שו"ת אגרות משה חשן משפט ח"א סימן א‬
‫יעבץ ד"ה סמכיה ר"ע ולא קבלו (מודפס בסוף המס'‪ ,‬יד‪(.‬‬
‫סמיכה – דיין הממונה אגטין וקידושין‬
‫רש"י גיטין ה‪:‬‬
‫ממונה אגיטי ‪ -‬דקי"ל (קידו שין דף ו‪ ):‬כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהן והוו ממנו גברא רבה‬
‫לאורויי היכי נעביד‪.‬‬
‫חזון איש אה״ע סימן קא אות ל‬
‫סמיכה ועיבור השנה‬
‫‪234‬‬
‫תוספות כו‪ .‬ד"ה לעבר‬
‫סמיכה – יורה יורה‬
‫מקור ברוך – מבוא פ"ב בתי תלמוד סעיף ג‬
‫סמיכה – יתיר בכורות‬
‫ר"ן נדרים כג‪ .‬ד"ה והיתר נדרים‬
‫רמב"ם הלכות בכורות א‪:‬ה‬
‫מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחוצה לארץ ואין מביאין בכורות מחוצה לארץ לארץ שנאמר ואכלת לפני ה'‬
‫אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך‪ ,‬ממקום שאתה מביא מעשר דגן אתה מביא בכור בקר וצאן‬
‫וממקום שאין אתה מביא מעשר דגן אי אתה מביא בכור בקר וצאן אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו‪ ,‬ואם הביא אין‬
‫מקבלין ממנו ולא יקרב אלא יאכל במומו‪ ,‬ומצוה ז ו נוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית כמו מעשר דגן‪ ,‬ואינה‬
‫נוהגת במוקדשין כשהן בקדושתן קודם שיפדו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬מצות בכור בהמה טהורה‬
‫וכו' עד אלא הרי הוא כחולין‪ .‬א"א טעות היא זו ואפי' לר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא ליקר ב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד‬
‫ואינו נאכל אלא במומו‪+.‬‬
‫סמיכה – לא קבלו ‪ -‬סמיכת בחור‬
‫סנהדרין יד‪.‬‬
‫אגרת רב שרירא גאון יא‬
‫ורבי מאיר הוה גמיר וחריף ומחדד טפי מכלהון וסמכו ר' עקיבא אע"ג דיניק הוה‪ ...‬ואמרינן סמכיה ר' עקיבאולא קבלוה‬
‫דיניק הוה‪ ,‬והדר סמכיה ר' יהודה בן בבא וקבלוה ‪.‬‬
‫הקדמה לבית הבחירה למאירי‬
‫ואמר אח"כ במה שהורשית התבונן וביאורו אצלי שאף במה שיחזיק עצמוכמורשה לדבר בו צריך שיתבונן בעצמו על‬
‫איזה צד ישתדל לדבר בענין אםדרך חקירה ביחוד אם דרך שאלה ודרישה ברבים אם דרך למוד והשפעהלזולתו אם דרך‬
‫חבור ספרי ם יעמידם לעד לעולם זכרון לדור אחרון ולאיטעה עצמו לעבור הגבול הראוי בשום פנים אע"פ שהורשה פן‬
‫יביא עצמולהרהר אחר מדותיו ולפרסם חסרונו ושהורשה שלא כראוי על הדרך שאמרובמסכת סנהדרין שהקשו על מה‬
‫שנאמר שם שרבי יהודה בן בבא סמך חמשהזקנים ואחד מהם ר' מאיר והא א"ר יוחנן שר"ע סמכו לר"מ ותירצו‬
‫סמכיהר"ע ולא קבליה משום דאכתי יניק ואתא רבי יתודה בן בבא וסמכיה וקבלוהוכן אמרו שם שכל שטעה ראש הגולה‬
‫או ב"ד ונתנו רשות למי שאינו הגון אושאינו יודע אין הרשות מועלת כלל דרך צחות אמרו המקדש בעל מום איןקדושה‬
‫חלה עליו הורו בכל זה שאע" פ שהורשה מגדוליו ומנשיאיו לא יבטחבזה ויתבונן בעצמו במה שהורשה אם הוא ראוי לכך‬
‫אם לאו ולא עוד אלאאפילו הורשה מפי נביא והוא שאמרו על אלדד ומידד וישארו שני אנשיםבמחנה היכן נשתיירו‬
‫במחנה נשתיירו אמרו אין אנו ראויים לגדולה זו והואגם כן מה שאמרו הנה אח"כ דרך כלל אין לך עסק בנסתרות כלומר‬
‫שלאיחזיק עצמו לעולם כל כך בשלם עד שירשה עצמו לדבר בדברים העמוקיםואל יבהל ברוחו להחזיק עצמו בבלתי‬
‫חסר כי האלהים בשמים והוא עלתארץ על כן יהיו דבריו מעטים ‪:‬‬
‫שו"ת שרידי אש חלק ב סימן א‬
‫הנה המנהג שלא לקבל רווק לשו"ב (שוחט ובודק) קבוע לא נתפשט בכל ישראל‪ ,‬ורק בפולין וליטא וגם באונגרן נוהגים‬
‫סלסול למנות לשו"ב קבוע איש נשוא‪ ,‬וטעמם ונימוקם עמהם‪ ,‬שרק איש כזה הוא מיושב בדעתו וטהור ממחשבות זרות‬
‫ופגומות‪ ,‬ויודע להיזהר ולהתקדש ולדקדק בדיני שחיטה ובדיקה כראוי עפ"י דיני תורתנו הקדושה‪ .‬ואין לזלזל במנהג‬
‫ותיק זה‪ ,‬שמקורו נאמן בטהרת הקודש של עבודת שחיטה הקדושה‪ ,‬וכשם שלפנים נזהרו לאכול חולין על טהרת הקודש‬
‫כן נזהרים המדקדקים במצוות לעשות את השחיטה על טהרת המחשבה של שחיטת קדשים‪.‬‬
‫‪235‬‬
‫ובמקום שהונהג מנהג זה‪ ,‬אין לשנותו‪ ,‬חלילה‪ .‬כי מנהג ישראל תורה היא‪ ,‬כמבואר בתוס' מנחות כ'‪ ,‬ב ד"ה נפסל‪:‬‬
‫"ומנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגים (בתענית) עד צאת הכוכבים"‪ .‬ועי"ש‪ ,‬שכתבו‪" :‬רבנן עבוד הרחקה ופסלוהו‬
‫מתחלת שקיעה והעמידו דבריהם במקום כרת לענין דרך רחוקה כדי שיהיו זריזין למהר לבוא"‪ .‬וכן בעניני שחיטה‪,‬‬
‫שהרווקים (ומכש"כ בכר ך) נוטים לענייני קלות ושיחה פסולה‪ ,‬הזהירו אבותינו שלא למנות אדם צעיר עד שישא אשה‪.‬‬
‫ועי' במרדכי ריש פרק גיד הנשה גבי שומן הגיד‪" :‬ישראל קדושים הם ונהגו בו איסור וראוי להחמיר בו הרבה‪ ,‬כדגרסינן‪:‬‬
‫בני הזהר בשל סופרים יותר משל תורה‪ ,,,‬ובדברי סופרים העובר עליהם חייב מיתה‪ .‬ומה ששנינו בו ישראל קדושים‬
‫נהגו בו איסור‪ ,‬זו היא דברי סופרים"‪.‬‬
‫ברם‪ ,‬מנהג זה לא הונהג בארץ אשכנז ובשאר ארצות המערב‪ ,‬כידוע‪ .‬ואף בקהילות של יראים מונים רבנים ושו"בים‬
‫ושאר משמשים בקודש בחורים פנויים‪ ,‬מטעמים כלכליים‪ .‬לפי שאין אנשי ארצות המערב רוצים להשיא את בנותיהם‬
‫למי שאין לו פרנסה קבועה‪ ,‬ולכן קשה על המתעתדים לרבנות ולמשרות קודש למצוא זווג הגון עד שמצאו משרה קבועה‬
‫ובסיס איתן לפרנסת משפחה‪ .‬ודבר זה אי אפשר לשנותו‪ ,‬כי יסודו מושרש בתנאי החיים ובסדרי המשפחה של ארצות‬
‫המערב‪.‬‬
‫[עמוד ב] ולכן‪ ,‬לפ י דעתי‪ ,‬אין לנו בארצות המערב אלא ללכת עפ"י דיני השו"ע והפוסקים‪ ,‬שמפיהם אנו חיים‪ ,‬ועפ"י דין‬
‫אין שום איסור למנות בחור בלתי נשוא לשו"ב‪ .‬דהנה הרמ"א בשו"ע יו"ד סי' א' סע' ה' כתב דעד י"ג שנה לא ישחוט‪,‬‬
‫ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח שנה‪ .‬ובש"ך שם ס"ק כ"ח ובט"ז ס"ק ט"ז כתבו בשם‬
‫המהרש"ל‪ ,‬שלא נהגו להקפיד על יותר מי"ג שנה‪ .‬ואף שנהגו להחמיר‪ ,‬כמש"כ בפרמ"ג שם‪ ,‬מ"מ לא החמירו מעולם על‬
‫יותר מי"ח שנה‪.‬‬
‫והנה ביו"ד סי' א' סע' י"א כותב המחבר‪" :‬אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר‪ ,‬יש אומרים‬
‫ששחיטתו אסורה" ועי"ש בש"ך ס"ק ל"ח‪" :‬דאפילו בלא חרם אסור כיון דהקהל פסלו שחיטת הכל"‪ .‬והנה בקהילתו‬
‫העיד החבר יועץ המסחר ר' שמשון מארכס‪ ,‬ראש הקהילה‪ ,‬שבקהילתם לא נהגו כלל לאסור את המינוי של רווק לשו"ב‬
‫קבוע‪ ,‬ואף שבדרך כלל נהגו למנות איש נשוא ובעל משפחה ‪ -‬זה רק כדי להמציא פרנסה לבעל משפחה ולכן העדיפו בעל‬
‫משפחה על מי שאינו נשוא‪ ,‬אבל לא מטעם מנהג איסור‪ .‬ואפילו במקום שיש ספק כתב בבאר היטב אבהע"ז סי' א'‬
‫סק"כ‪ ,‬שלעניין מנהג במקום ספק מעמידין על ד"ת‪ .‬ומכש"כ בשחיטת עופות‪ ,‬שהרבה מקילים ‪ -‬אפילו במקום שנהגו‬
‫שלא לשחוט בהמות בלא עומד על גבו ‪ -‬לשחוט אפי' בלא עומד על גבו‪ ...‬ולא מצאתי בדברים אלה איסור לתת קבלה‬
‫לרווק‪ ,‬כפי שחשב הרה"ג רב"מ נ"י‪ .‬ועכ"פ במקום שלא נהגו כן‪ .‬בוודאי אין להנהיג מנהג זה בכפי'‪...‬‬
‫ובדעתי לכתוב‪ ,‬אי"ה‪ ,‬להרה"ג ר' בנימין מילאקובסקי שלא למחות נגד מינוי השוחט הבחור ולא לעורר מחלוקת בין‬
‫שתי קהילות חרדיות‪ ,‬כי אם להתאחד יחד למען חיזוק הדת בעיר‪ ,‬והחוששים למנהג פולין יוכלו לשחוט אצל השו"ב‬
‫השני והכל על מקומו יבוא בשלום‪.‬‬
‫סמיכה לדברים אחדים‬
‫רמב"ם הלכות סנהדרין ד‪:‬ח‬
‫הוריות יג‬
‫נפש הרב עמ' חי‬
‫סמיכה – נשים‬
‫בעקבי הצאן סימן ה‪ ,‬עמ' כא‬
‫?‪Can Women Be Rabbis‬‬
‫‪“Women Rabbis?” – Hakirah vol. 11, pg 19‬‬
‫ראה‪ :‬מנינים משותפים‬
‫ראה‪ :‬תפילין – נשים‬
‫ראה‪ :‬בית דין – אשה פסולה לדון‬
‫סמיכה ‪ -‬קידוש החודש ועיבור השנה‬
‫‪236‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג‬
‫והמצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים‪ ...‬אבל מצוה זו לא יעשה אותה לעולם זולת בית דין‬
‫הגדול לבד‪ .‬ובארץ ישראל לבד‪ .‬ולכן בטלה הראייה אצלנו היום בהעדר בית דין הגדול כמו שבטלה הקרבת הקרבנות‬
‫בהעדר המקדש‪ .‬ובזה יטעו המינין הנקראים בכאן במזרח קראין‪ .‬וזה הוא שורש גם כן שלא יודו בו גם כן זולתינו מכלל‬
‫הרבנים והולכים עמהם באפלה חשכה‪ .‬ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי החדשים והמועדים אי‬
‫אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד‪ .‬אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ‬
‫ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד (ברכות סג א יבמו' קכב‬
‫א)‪ .‬ובזה קושי גדול חזק‪ .‬והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים‬
‫המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן‪.‬‬
‫ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה‪ .‬וזה שהיותנו היום בחוצה‬
‫לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום‬
‫טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב‪ .‬ומפני אמרם‬
‫שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה ראש חדש או יום טוב‪ ,‬בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה‪ .‬כמו שבא‬
‫בפירוש (ספר' אמור פ"י) אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם אין לי מועדות אלא אלו‪ ,‬כלומר שיאמרו הם שהם מועדות‬
‫אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה‪ .‬ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו הם‬
‫ר"ל בני ארץ ישראל בו ר"ח כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום‪ ,‬לא בראיה‪ .‬ועל קביעתם נסמוך‪ .‬לא על‬
‫חשבוננו‪ .‬אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא‪ .‬והבין זה מאד‪ .‬ואני אוסיף לך באור‪ .‬אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל‬
‫יעדרו מארץ ישראל‪ ,‬חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל‪ ,‬ולא יהיה שם בית דין‬
‫ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ‪ ,‬הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים‪ .‬לפי שאין לנו רשות‬
‫שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו‪ .‬כי מציון תצא תורה ודבר י"י‬
‫מירושלים (ישעי' ב מיכ ה ד)‪ .‬וכשיתבונן מי שיש לו שכל שלם לשונות התלמוד בכונה הזאת יתבאר לו כל מה שאמרנוהו‬
‫ביאור אין ספק בו‪...‬‬
‫השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג‬
‫אמר הכותב ידעתי כי שכלי איננו שלם ובריא בתלמוד ועם כל זה אינני חושד אותו להיות חולה או בלתי שלם בדבר‬
‫הזה‪ ...‬והתימה מן הרב כי הוא אומר שהמצוה הזאת לא יעשה אותה לעולם אלא ב"ד הגדול ובא"י בלבד ולפיכך בטלה‬
‫הראיה אצלינו היום להעדר הב"ד הגדול ואמר שבזה טעו המינין הנקראין במזרח קראין ושזה הוא העיקר שחלקו עמהם‬
‫הרבנים‪ .‬והנה דבר ברור וידוע הוא שבית דין הגדול בטל מא"י ואפילו קודם החרבן ר"ל שלא היה בהם דין ב"ד הגדול‬
‫כמו שאמרו בראשון מע"ז (ח ב) ארבעים שנה עד שלא חרב הבית גלתה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות למאי הלכתא‬
‫לומר שלא דנו דיני נפשות כיון דחזו דנפישי להו רוצחים אמרו מוטב נגלי ממקום למקום דכתיב ועשית על פי הדבר‬
‫אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י"י מלמד שהמקום גורם‪ .‬כלומר כל זמן שסנהדרי גדולה במקומה בלשכת‬
‫הגזית סנהדרי קטנה נוהגת בכל מקום ואפילו בח"ל ודנין דיני נפשות בכל מקום אבל משגלתה סנהדרי גדולה מן המקום‬
‫ההוא בטלו דיני נפשות מכל ישראל‪ .‬ואפילו ביציאתם משם לטייל מעט ולחזור נטל כוחם ורשותם מהם עד שיהיו‬
‫במקומם כמו שאמרו (סנה' יד ב) מצאן אבית פאגי והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה ת"ל וקמת ועלית אל‬
‫המקום מלמד שהמקום גורם‪ .‬וכל שכן לאחר חורבן ‪ ...‬ומאותה שעה בטלו כל הדינין התלויין בב"ד הגדול‪ .‬ואם כן הדבר‬
‫לא היו יכולין ל קדש על פי הראייה מזמן הארבעים שנה קודם החרבן‪ ,‬וידוע הוא בכמה מקומו' בגמ' (ר"ה כ א‪ ,‬כא א‪,‬‬
‫סנה' יב א) שהיו עושין כן עד זמן קרוב לסתימת התלמוד‪ .‬ובין בראייה בין בחשבון בזמן הרע הזה שאין בא"י סנהדרין‬
‫ולא ב"ד סמוכין כלל ואין בח"ל ב"ד שנסמך בארץ לא יועיל חשבוננו שום תועלת בשום פנים כפי דברי הרב שכבר נעדר‬
‫מא"י ב"ד ואין שם כלל ב"ד לקדש החודש ולעבר השנה וכן מחוצה לארץ נעדר לגמרי ב"ד שנסמך בארץ‪.‬‬
‫וראיתי בחיבורו הגדול בהלכות קידוש החודש (רפ"ה) שכתב עוד כך שקדוש החדש ועבור שנה אין עושין אותו אלא‬
‫סנהדרין שבא"י או ב"ד הסמוכין בארץ שנתנו להם הסנהדרין רשות‪ .‬ונראה שעל סנהדרי גדולה הוא אומר כן‪ .‬וכך כתב‬
‫שם (פ"ד ה"ט) עוד בעיבור השנה שאין מעברין את השנה אלא במזומנין לה כיצד יאמר ראש ב"ד הגדול לפלוני ופלוני מן‬
‫הסנהדרין היו מזומנין וכו'‪ .‬וכתב עוד (שם ה"י) שצריך שיהא ראש בית דין הגדול שהוא ראש ישיבה שלשבעים ואחד‬
‫והוא הנקרא נשיא עמהם או שירצה‪ .‬ויש בכל זה שבושים גדולים‪.‬‬
‫אבל העניין שהוא שלם מכל דופי ומנופה מכל עפרורית בסוגית התלמוד בעניין הזה הוא מה שאומר שקדוש החדש‬
‫ועבור השנה אינם צריכין ב"ד הגדול אלא שלשה והם מומחין כמו ששנו משנה שלימה בתחלת סנהדרין עבור החדש‬
‫בשלשה עבור שנה בשלשה וכן שנו בשלישי מראש השנה (כה ב) ראוהו שלשה והם ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם‬
‫אצל היחיד ויעידו שניהם בפניהם ויאמרו מקודש מקודש שאין היחיד נאמן על ידי עצמו ואמרו בגמרא פשיטא סד"א‬
‫דכיון דתנן דיני ממונות בשלשה ואם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי הכא נמי לקדשיה ביחיד קמ"ל ואימא הכ' נמי‬
‫אין לך מומחה לרבים כמשה רבינו וקאמר רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים‪ .‬כלומר‬
‫ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד‪ .‬וכן בעבור אמרו עוד בגמר סנהדרין (כו א) ר' חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן‬
‫‪237‬‬
‫יהוצדק הוו אזלי לעבורי שנה בעסיא פגע בהו ריש לקיש‪ .‬ובגמר ארץ ישראל (סנה' פ"א ה"ב) הזכירו מעשה אמרו לעבור‬
‫שנה מתחילין מן הצד וכבר נכנס ר' יוחנן והוא הקטן שבהם אמרו לו אמרו הרי השנה מקודשת בעבורה אמר השנה‬
‫מקודשת בעבור אמר רבי יונתן ראה הלשון שלמדנו בן הנפח אילו הייתי אומר בעבורה הייתי אומר שאלו אחד עשר יום‬
‫שהחמה עודפת על הלבנה אלא בעבור שהוסיפו לה חכמים שלשים יום‪ .‬הרי שני התלמודים שוים שמחשבין ומעברין‬
‫את השנה בשאר בתי דינין ובכל זמן‪ .‬שלא היו החכמים האלו מכלל סנהדרי גדולה וסנהדרי גדולה כבר נתבטל דינה‬
‫משעת חרבן כמו שבארנו‪.‬‬
‫ואל תשתומם בזה ממאמרם (סנה' יו ב) משה במקום שבעים וחד קאי ותאמר לי כי עדות זו מסורה לכם לסנהדרי‬
‫גדולה הוא כמו שהרב מלמדך‪ .‬שצווי הכתוב בלכם אינו אלא למומחין כיוצא בהם‪ .‬שאילו היה מסור לסנהדרי גדולה‬
‫בלבד היה אומר החדש הזה לך‪ ,‬כמו שאמרו (שם א) אין דנין כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד דכתיב את הדבר‬
‫הגדול יביאו אליך דבריו שלגדול‪ ,‬ומשה במקום שבעים וחד קאי‪ ,‬ולא היה לאהרן זכר בקדוש החודש‪ .‬אבל מפני שאמר‬
‫לכם הכניס אהרן בכלל לומר שצריך שנים דומים לשניהם בהמחאה ותוספת השלישי ידוע מדין אין ב"ד שקול וחזר‬
‫הדבר לכל שלשה מומחין‪.‬‬
‫וזהו הדין הנהוג להם מן התורה בין קודם חרבן בין לאחר החרבן אלא בזמן שהיה להם בית דין הגדול היה הדבר מסור‬
‫להם והם היו המקדשים את החדש והמעברים את השנים לא ב"ד אחר מפני שרשות כל ישראל נטולה מכל ב"ד אחר‬
‫עמהם‪ .‬והיה מטכסיסם שאין מעברין את השנה אא"כ ירצה הנשיא וכן בעדות החדש הוא היה המקבל העדות ומקדש‬
‫את החדש ועם כל זה תיקנו שאם היה במקום אחר יהא כבודו מחול ולא יהיו העדים הולכים אלא למקום הוועד ושם‬
‫יקדשו החדש כמו שאמור באחרון שלראש השנה (לא ב)‪ .‬ומצוה מן התורה לעבר את השנה ביהודה לא בשאר א"י אבל‬
‫אם היו החכמים הגדולים במקום אחר אפילו בחוצה לארץ ואין כמותם בארץ והם שנסמכו בארץ מעברין אותה שם כמו‬
‫שאמרו באחרון שלברכות (סג א ‪ -‬ב) כשירד חנניה בן אחי ר' יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל שגרו‬
‫אחריו שני תלמידי חכמים ואמרו לו מפני מה אתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ אמר להם שכך מצינו‬
‫בעקיבא בן יוסף שהיה מעבר שנים וקובע חדשים בח"ל אמרו לו הנח לעקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו וירד אמר להם‬
‫אף אני לא הנחתי כמותי וירדתי אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תיישים וכך אמרו לנו אמרו לו משמנו אם חוזר בו מוטב‬
‫ואם לאו יהא בנידוי‪ .‬והמתלמד מן המעשה הזה כי בלא רשות ב"ד שלארץ ישראל היה מעבר שנים וקובע חדשים‪ .‬אבל‬
‫יראה לי שבזמן שבית המקדש קיים שהיו ב"ד הגדול במקומם ולהם הרשות נתונה מן הכתוב שנ' (ר"פ שופטי') ועשית על‬
‫פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר י"י לא היה רשות לשום אדם לעבר ולקדש אלא להם או ברשותם‪.‬‬
‫וכך אמרו במכילתא (ר"פ החודש) ר' יאשיה אומר מנין אתה אומר שאין מעברין את השנה אלא בב"ד הגדול שבירושלם‬
‫ת"ל ראשון הוא לכם דברו אל כל עדת בני ישראל‪ .‬והוא העניין שפרשנו שהיה להם רשות כל ישראל והסכמה שלכלם‪,‬‬
‫לא שיהיו שאר הסמוכין פסולין לזה‪ .‬אבל כיון שגלו ונטל כח המשפט מהם שהמקום גורם ואין להם כח אפילו כסנהדרי‬
‫קטנה לדון דיני נפשות מאותה שעה תהיה הרשות ביד הגדול שבישראל לקדש ולעבר אפילו בח"ל‪ .‬וזה דבר הגון‪ .‬ואמרו‬
‫עוד בירושל' בראשון שלסנהדרין (ה" ב) בח"ל אין מעברין אותה ואם עברוה אינה מעוברת ביכולין לעבר אותה בארץ אבל‬
‫כשאינם יכולין לעבר אותה בארץ מעברין אותה בח"ל יחזקאל עבר בח"ל ברוך בן נריה עבר בח"ל חנניה בן אחי ר' יהושע‬
‫עבר בח"ל שלח ליה ר' וכו'‪ .‬אבל אם אין בא"י ב"ד שלשלשה סמוכין ולא בחוצה לארץ שנסמכו בארץ כדין הסמיכה מן‬
‫התורה עד יהושע מפי משה מפי הגבורה באמת שיתבטלו המועדות ולא יועיל חשבונינו בשום פנים כאשר הזכיר הרב‪.‬‬
‫ואין הפרש וחלוק בדבר בין שנמחה משם אותות האומה לגמרי‪ ,‬שכבר היה זה כענין שאמרו במסכת יומא (נד א) ר'‬
‫יהודה אומר חמשים ושתים שנה לא עבר איש ביהודה שנאמר מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו ושם אמרו רבי יוסי‬
‫אומר שבע שנים נתקיימה גפרית ומלח בא"י‪ ,‬ובין בהיות שם אנשים רבים מעמנו‪ ,‬אחר שאין שם בית דין ראוי לקדש‬
‫ולעבר‪ ,‬רצוני לומר ב"ד שלשלשה סמוכין כדין‪ .‬והיום בעונותינו כבר בטל הבית דין הזה ונעדר מכל ישראל‪.‬‬
‫וראיתי לו עוד בהלכות קדוש החדש (פ"ה ה"א ‪ -‬ב) שאמר בזמ ן שאין סנהדרין בא"י אין קובעין חדשים ואין מעברין‬
‫שנים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין היום ודבר זה הל"מ הוא שבזמן שיש סנהדרין קובעין על פי הראייה ובזמן שאין‬
‫סנהדרין קובעין בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום‪ .‬נתקשה לו עוד הענין ושם הדבר מסורת וקבלה והל"מ מה שלא‬
‫נאמר בתלמוד ולא הוזכר זה בשום מקום והוא עצמו זצ"ל הזכיר שם (ה"ג) כי בימי חכמי המשנה וכן בימי חכמי התלמוד‬
‫עד ימי אביי ורבא לא היו קובעין בחשבון ועל קביעות א"י בראיה היו סומכין‪ .‬וכבר בארנו שלא היתה סנהדרי גדולה‬
‫נוהגת לאחר חרבן ואם היו נוהגין בה לא היה להם דין ב"ד הגדול ולא דין סנהדרין כלל‪ .‬ועם כל זה לפי דבריו בספר הזה‬
‫שהוא מודה שאפילו בקביעות החשבון צריך שיהיה שם בארץ ב"ד או שיהיה בחוצה לארץ ב"ד שנסמך בארץ בטלו‬
‫המועדות היום מכמה שנים שהרי אין בארץ ב"ד נסמך ולא בחוצה לארץ‪ .‬וכן אפילו לדברינו שגם אנו מצריכין מן התורה‬
‫בין בראיה בין בחשבון ב"ד שלשלשה והם מומחין והנה היום נעדר הבית דין הזה מכל ישראל‪ .‬אבל מרפא הקושי הגדול‬
‫הזה הוא שר' הלל הנשיא בנו שלרבי יהודה הנשיא שתקן חשבון העבור הוא קדש חדשים ועבר שנים הראויין להתעבר‬
‫לפי מניינו עד שיבוא אליהו ז"ל ונחזור לקדושנו על פי הראייה בב"ד בבית הגדול והקדוש אמן במהרה בימינו יהיה‪.‬‬
‫שהוא זכור לטוב ראה שיתבטלו המועדות מפני הפסד הסמיכה כמו שנתבטלו דיני קנסות וכל דבר שצריך מומחין ועמד‬
‫ותקן החשבון וקדש ועבר בו חדשים ושנים עד שיבנה בית המקדש ולפיכך הוא שבטלה הראייה אצלנו לפי שאין לנו ב"ד‬
‫הראויין לקבל העדות ולקדש על פיהם‪ .‬והוא טעותם של המינין הקראין י"ש‪ .‬לא כדברי הרב‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫ועל השואל להקשות מזו שאמרו (ר"ה ז א‪ ,‬סנה' יב א) אין מעברין את השנה לפני ראש השנה ואם עברוה אינה מעוברת‬
‫אבל מפני הדוחק מעברין אותה אחר ראש השנה מיד‪ .‬ותשובת זו השאילה שאין זמן העבור קבוע להם כי מן התורה אין‬
‫להם אלא שלא יעברו אותה אחר ניסן דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים ודרשו (סנה' יב ב‪ ,‬וש"נ) זה ניסן ואין אחר‬
‫ניסן‪ ,‬אבל לפי שלא היו רגילין בעבור אלא בקרוב לאדר שנודע להם ענין האביב ופירות האילן ואם יקדימו להם בשנה‬
‫מן השנים יבוא הדבר לידי שכחה ושבוש מפני זה היה להם תקון שלא יעברו אותה קודם ר"ה שמא ישכחו העם ויבאו‬
‫לזלזל בחמץ בפסח ובמועדות והתנו שאם עברוה לא תהא מעוברת עד שיחזרו ויגלו חשבונם לעם בזמנו‪ .‬וכך אמרו (שם‬
‫א) חשובי מ חשבינן גלויי לא מגלינן‪ .‬אבל כיון שראה החכם הנזכר בזמנו ביטול המועדות לגמרי אם לא יעשה הקיבוע‬
‫ההוא וראה תקון הכל בחשבון הזה אין מקדים ואין מאחר ושהדבר יותר מוסכם ומקובל על העם בדעתם המועדות‬
‫בקביעות מאין שבוש ושנוי עמד וקדש חדשים ועבר השנים כולם לפי החשבון בב"ד ההוא הסמוך ובארץ הנבחרת כראוי‪.‬‬
‫ואני סבור שאין קדוש החודש מעכב בחדשים ולא הצריכו חכמים לומר מקודש מקודש אלא שהוא מצוה לפרסומי‬
‫מילתא בעלמא אבל מכיון שהסכימה דעת ב"ד שיהיה החדש הזה מלא או חסר קורא אני בו אשר תקראו אותם‪ .‬שהרי ר'‬
‫אלעזר בר' שמעון אומר (שם י ב‪ ,‬ר"ה כד א) בין מלא בין חסר אין מקדשין אותו שנ' וקדשתם את שנת החמשים שנה‬
‫שנים אתה מקדש ואין אתה מקדש חדשים‪ ,‬ור' אלעזר בר' צדוק‪ ,‬שהלכה כמותו (ר"ה כד א)‪ ,‬אמר אם לא נראה בזמנו אין‬
‫מקדשין אותו‪ .‬אלמא אין קדוש מעכב‪ .‬וכן אמרו (שם כ א) שמצוה לקדש ע"פ הראייה‪ ,‬ואינו מעכב‪ .‬והוא כל שכן בעיבור‪.‬‬
‫ומה שאמרו (ב"ב קכא א) מועדי י"י צריכין מומחין ומועדי י"י צריכין קדוש בית דין‪ ,‬זה הוא למצוה‪ .‬אי נמי צריכין בית‬
‫דין קאמר לחשוב בהם ולהסכים ביחד אם מלאים אם חסרים ובשנים אם פשוטה אם מעוברת וכך אמרו (ר"ה ז א) שתא‬
‫מעוברת בחושבנא תליא מילתא‪ .‬ולפי כל זה נאמר שמשעה שהסכים ר' הלל הנשיא ובית דינו על החשבון הזה ותקן‬
‫אותו לדורות בחדשים ובשנים קורא אני בהם אלה מועדי י"י אשר תקראו אותם במועדם‪ .‬וזה הענין הוא קיום החדשים‬
‫והמועדות היום עד יבוא ויורה צדק לנו‪:‬‬
‫פירוש המשנה לרמב"ם מסכת בכורות פרק ד משנה ג‬
‫ודע כי ענין מומחה‪ ,‬מוסמך‪ ,‬כלומר שיהא אותו אדם שכבר נבחן ונוסה ונמצא בחכמה גדול ומובהק‪ ,‬אם היה אותו‬
‫שבחנו ונסהו בית דין הרי הוא נקרא מומחה בית דין‪ ,‬ואם היה שנתפרסמה חכמתו אצל רבים מבני אדם בלי שיסמכוהו‬
‫בית דין הרי זה נקרא מומחה לרבים‪ .‬ואף כאשר סמכוהו בית דין אינו מותר לו להתיר בכורות אלא עד אשר ירשוהו בית‬
‫דין בכך ויאמרו לו בפירוש שיתיר בכורות במומן‪ .‬וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך‬
‫בארץ ישראל‪ ,‬בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה‪ ,‬לפי שבני ארץ ישראל הם‬
‫אשר נקראין קהל‪ ,‬וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים‪ ,‬ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו‬
‫בהוריות‪ ,‬ואין רשות ראש גלות מועילה בהתר בכורות בלבד‪ ,‬אלא צריכין בכך רשות ישיבת ארץ ישראל כמו שנתבאר‬
‫בתלמוד‪ .‬וכל מקום שתשמע מומחה בהתר בכור או ראיית מומו דע שהכוונה בכך מומחה שנטל רשות בית דין לראית‬
‫בכור‪.‬‬
‫ברכות סג‪.‬‬
‫מפניני הרב עמ' תטו‬
‫א) ואשר תי' רום מעלתו דברי רמב"ם [קידוה"ח פ"ה ה"ב] שכתב שבזמן שאין סנהדרין אין מקדשין על פי הראי' רק על‬
‫פי חשבון‪ .‬והקשה הרמב"ן [ב השגות לסהמ"צ עשה קנ"ג ד"ה וראיתי לו] דעד אביי ורבא הי' מקדשין על פי הראי' אף‬
‫שלא הי' סנהדרין‪ .‬ותי' רום מעלתו דכוונת הרמב"ם בסנהדרין הגם דקידוש החודש בשלשה רק הכוונה שיהי' כל ישראל‬
‫כפופים תחתיהם‪ .‬דאם לא כן אלו יסכימו לקדש ואלו לעבר‪ .‬וכן בעיבור שנה אלו יסכימו לעבר ואלו שלא לעבר‪.‬‬
‫ואנחנו לא נדע מה נעשה‪ .‬ואם מקצת יעשו כך ומקצת יעשו כך יהי' לאלו יום טוב ולאלו חול ואי אפשר‪ .‬וזה כוונת‬
‫(הספרי) [הספרא אמור פר' ט'] דבר אל כל עדת בני ישראל כו' שיהי' היום טוב לכל ישראל‪ .‬ואלה דברים ברורים‪:‬‬
‫ב) ומזה הוליד רום מעלתו דעל כרחך אף לאחר החורבן בזמן שהי' נשיאי ישראל בבבל ובארץ ישראל‪ .‬והי' כל ישראל‬
‫כפופים תחתיהם דינו כמו סנהדרין‪ .‬ועל כן הי' יכולין לקדש על פי הראי'‪ .‬ובזה יש לעיין קצת שהרי בבל לא הי' נכנע‬
‫תחת נשיאי ארץ ישראל כדאמרינן סנהדרין (דף ה' ע"א) הכא ש בט התם מחוקק‪ .‬ואם כן איך יכלו לקדש בארץ ישראל‪.‬‬
‫אך יש ליישב כיון שבבבל לא הי' יכולין לקדש חדשים‪ .‬הי' לענין קידוש החודש בעל כרחן נכנעים תחת נשיא ארץ‬
‫ישראל‪ .‬וכל שיש בארץ ישראל נשיא שכל חכמי ארץ ישראל נכנעים תחתיו דינו כמו סנהדרין‪ .‬דשוב לא שייך לומר‬
‫אלו יאמרו לקדש ואלו לעבר‪ .‬שחכמי חוץ לארץ אינם יכולים לקדש ולא לעבר‪ .‬וכל חכמי ארץ ישראל נכנעים תחת‬
‫הנשיא‪ .‬ובעל כורחן כאשר יסכים הנשיא כן יהי'‪:‬‬
‫ג) מה שכתב הרמב"ם [בסהמ"צ שם] דאם חס ושלום לא יהי' בית דין בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ בית דין שנסמך‬
‫בארץ י שראל‪ ,‬ולא ידורו ישראל בארץ ישראל חס ושלום אין כאן מועדות‪ .‬והקשה הרמב"ן דמה מועיל שדרים בארץ‬
‫‪239‬‬
‫ישראל אם אין כאן בית דין סמוכים‪ .‬ותי' רום מעלתו דאפשר כיון שכתב הרמב"ם [סנהדרין פ"ד הי"א] דאם הסכימו כל‬
‫חכמי ארץ ישראל לסמוך אחד יכולין לסמוך‪ .‬וכמו כן דיכולין לסמוך לדבר אחד בלבד‪ .‬ובודאי דעת כל חכמי ארץ‬
‫ישראל שכל מי שירצה לקדש על פי החשבון‪ .‬יהי' לענין זה סמוך‪:‬‬
‫ד) והנה אני רואה שהדבר ספק אצל כבוד תורתו‪ .‬ואם ספיקות שלו כך כו'‪ .‬כי כוון בזה לדעת הרלב"ח בקונטרס‬
‫הסמיכה [דפוס ווינציא דף רפ"ח] וז"ל לכן אני אומר לתקן זה הקושי הגדול שהרב הולך לשיטתו‪ .‬שהוא סובר שאם‬
‫נתקבצו כל חכמי ארץ ישראל יכולין לסמוך מי שירצו‪ .‬ועתה כשקובעים ואומרים יום פלוני הוא ראש חודש או יום‬
‫פלוני מועד‪ .‬הוה לי' כאלו מסכימים כולם שחכמיהם יהי' סמוכים לענין קידוש החודש וקביעות המועדים‪ .‬שיכולין‬
‫הם לסמוך סמוך אחד לקצת דברים ולשאר דברים לא יהי' סמוך‪ .‬ובודאי שבענין כזה אין חילוק בכל ארץ ישראל בין‬
‫בחכמים בין בהמון עם‪ .‬שלא יסכימו שיהי' חכמיהם סמוכים לזה הענין‪ .‬ואם תדקדק בלשון הרב בספר המצוות שלו‬
‫[עשה קנ"ג] משם יתבאר לך שמ"ש שהוא הבטיח שלא ימחה אותה אומה מהכל נראה משם מ"ש‪ .‬ולמה לו להזכיר בני‬
‫ארץ ישראל לא היה לו להזכיר אלא הבית דין והחכמים‪ .‬אלא ודאי הכוונה שאף על פי שלא יהי' שם בית דין בפירוש‪.‬‬
‫אנן סהדי מן הסתם שכל החכמים וכל ישראל מסכימים שיהי' הראשים מהם סמוכים‪ .‬לענין קביעת החדשים‪ .‬ואף על‬
‫פי שלא יפרשו‪ .‬עד כאן לשון הרלב"ח ולפנינו יתבאר בעזר השם דעתינו בשיטת הרמב"ם‪... :‬‬
‫י) ועתה נבאר דברי הרמב"ם‪ .‬דודאי הרמב"ם מודה לקידוש הלל‪ .‬אלא דמכל מקום אם אין ב"ד בארץ ישראל‬
‫שראויים לקדש אחר כך לא מהני קידוש הלל מפרע‪ .‬ואם יש שם ישראל‪ .‬נוכל לומר כיון שביד חכמי ארץ ישראל‬
‫לעשות סמוכים לקדש‪ .‬חשיב ראוי לקדש‪ .‬או יש לומר שביד כל חכמי ארץ ישראל לקדש החודש כמו שבידם לעשות‬
‫סמוכים להרמב"ם‪ .‬אבל בהעדר ישראל חס ושלום מארץ ישראל ליתא לקידוש הלל‪:‬‬
‫יא) מה שהקשה על הרמב"ן שכתב דהלל הי' מותר לעבר קודם ראש השנה דהטעם משום גזירה שמא ישכח‪ .‬מה שאין‬
‫כן היכי שיפסוק הסמיכה לגמרי‪ .‬ואי אפשר באופן אחר‪ .‬והקשה מעלת כבוד תורתו דאם כן מה מקשה הש"ס‬
‫[סנהדרין יב ע"א] מר' עקיבא הרי התם גם כן חשש כזה‪ .‬ולדידי פשוט דר' עקיבא עיבר סתם בלי תנאי‪ .‬ובזה אסור‬
‫ש מא יהי' סמיכה וישכח‪ .‬אבל הלל כיון שלא קידש רק על תנאי‪ .‬ממה נפשך אם יהי' סמיכה לא קידש ולא עיבר‪.‬‬
‫ואם לא יהי' מה הפסיד‪ .‬כל שכן אם לא יקדש ולא יעבר לא יהי' מועדים כלל‪:‬‬
‫ידידו הדוש"ת באה"ר הק' אברהם‪:‬‬
‫סמיכת מסכת מכות למסכת סנהדרין‬
‫רמב"ם הקדמה לפירוש המשניות‬
‫אח"כ נתעסק בחלוקת הדברים בסדר נזיקין‪ ,‬וחלק עניני המסכתא הראשונה לשלשה חלקים‪ .‬והתחיל בבבא קמא וענינה‬
‫בדיני הנזקים ומניעתם כגון השור‪ ,‬והבור‪ ,‬וההבער‪ ,‬והחבלות‪ ,‬ודומיהם‪ .‬ומחובת הדיין להקדים תחלה סלוק הנזקים מבני‬
‫אדם‪ .‬אח"כ בבא מציעא וענינה בדיני הטענות והפקדונות‪ ,‬וההשכרה‪ ,‬והתביעות‪ ,‬והשכירות‪ ,‬וכל מה שראוי להסתפח‬
‫לענין זה‪ ,‬כדרך שעשה הכתוב‪ ,‬אחר דיני שור ובור והבער וכי ינצו אנשים דבר בדין ארבעה שומרין‪ .‬אח"כ בבא בתרא‬
‫וענינה במשפטי חלוקת הקרקעות‪ ,‬ודינים השייכים בבתים משותפים‪ ,‬ודיני שכנים‪ ,‬ובטול קשרי מסחר בהגלות מום‪,‬‬
‫ודינים המסופקים בעניני מקח וממכר והיאך לדון בהם‪ ,‬ודיני ערבות והירושות‪.‬‬
‫ואיחר חלק זה מפני שכולו קבלה ודברי סברא‪ ,‬ולא נתבארו במקרא‪ ,‬וכאשר הודיע את הדינים בא לדבר על הדיינים‬
‫המוציאים לפועל אותם הדינים‪ ,‬ולכן הסמיך סנהדרין לבבא בתרא‪ .‬אבל מסכת מכות בכמה העתקות היא מחוברת‬
‫למסכת סנהדרין ונחשבת עמה‪ ,‬שכיון שאמר אלו הן הנחנקין הסמיכו לו ואלו הן הלוקין‪ ,‬ואין זה נכון‪ ,‬אלא היא מסכתא‬
‫בפני עצמה‪ ,‬ונסמכה לסנהדרין לפי שאין מלקין ועונשין אלא הדיינים‪ ,‬והוא מאמר ה' והפילו השופט והכהו לפניו כדי‬
‫רשעתו‪ ,‬ואחר מכות שבועות לפי שיש דמיון בדינים שבסוף זו ותחלת זו כמו שנזכר בתלמוד‪ ,‬ועוד שגם היא ממעשה‬
‫הדיינים‪ ,‬לפי שלא יכוף על השבועה כי אם הדיין‪.‬‬
‫וכאשר גמר לדבר על הדינים והדיינים ומה שמסור לב"ד‪ ,‬ההלקאה וחיוב השבועות‪ ,‬דבר על עדיות‪ ,‬ורוב עניני מסכתא‬
‫זו למסור לך כל ההלכות שהעידו בהם אנשים נאמנים‪ .‬לפי שעדותם הלכה למעשה‪ ,‬והרי היא מסוגי הדינים‪ ,‬לפי שאין‬
‫עדות אלא בפני ב"ד‪ ,‬וכן כל עדות מאלה לא היתה אלא בפני ב"ד‪ ,‬ואיחרה אחר שבועות לפי ששבועות ענינים הצריכים‬
‫במשך הדורות‪ ,‬ועדיות הודעת דינים שכבר העידו בהן לפני דייני זמנם וקבלום‪ .‬אח"כ דבר בדיני ע"ז לפי שהוא ענין‬
‫הכרחי לדיין‪ ,‬ובה תהיה שלמות הדיין בידיעת חוקי אותם הנעבדים וכל הצריך להם‪ ,‬כדי שידע היאך לדון בהם‪ ,‬לפי‬
‫שהעובד שבתאי בעבודת נוגה או שדרש צדק כנהוג למאדים לא יתחייב מיתה כמו שקבלנו בקבלה האמתית‪ ,‬ואיחרה‬
‫לפי שהיא מעט המציאות זולתי בדרך מקרה‪.‬‬
‫חידושי הרמב"ן שבועות ב‪ :‬ד"ה גמ'‬
‫‪240‬‬
‫גמ' מכדי תנא ממכות קא סליק מאי שנא דקתני שבועות‪ .‬הרב ר' יהוסף הלוי ז"ל הקשה הא קי"ל אין סדר למשנה ומנא‬
‫ליה דממכות סליק‪ ,‬ופריק כולה נזיקין חדא מסכתא היא ולאו אתלתא בבי בלחוד איתמר אלא אכוליה סדר נזיקין והאי‬
‫תירוצא אתיא אליבא ד רב יוסף (ב"ק ק"ב א')‪ ,‬אבל רב הונא לא סבירא ליה כוליה נזיקין חדא מסכתא היא‪ ,‬ועוד דמשמע‬
‫דאבבי בלחוד איתמר דאינהו חדא מסכתא נינהו בודאי וכן תלתא בבי דבמסכת כלים אבל סדרי אחריני לאו כחדא‬
‫מסכתא נינהו דאי הכי הוה לן למימר חדא סידרא כחדא מסכתא דמי‪ ,‬והכי אמרינן בהגדה בויקרא רבה נזיקין ל' פרקים‬
‫כלים ל' פרקים דתלתא בבי מקרו מס' נזיקין ואקרו מס' כלים‪ ,‬וכך ראיתי בכיצד נכתבה המשנה ‪+‬הכונה לאגרת רב‬
‫שרירא גאון‪ +‬דאמר רב יוסף בבבא דנזיקין דחדא מסכתא היא‪ ,‬ופירוק אחר אמר דכי אמרינן אין סדר למשנה ה"מ לענין‬
‫אקדומי ואחורי אבל לענ ין מיסמך יש סדר דאי נמי שבועות מקמי מכות מכל מקום סמיכי אהדדי‪ ,‬והאי נמי לא נהיר דאי‬
‫ידעינן מסמך מסכתי ידעינן נמי אקדומינהו ואחורינהו דאי מכות סמוך לשבועות או לעבודה זרה או לסנהדרין על כרחין‬
‫מכות מקמי שבועות נמצא דידעינן נמי אקדומי ואחורי כיון דידעי' למסמך ביה (בה) דאי מכות סמוך לשבועות נמצא‬
‫מכות מקמי הוא ואין הסדר בשתים אלו בלבד יותר מן השאר‪ ,‬ועיקר התשובה בקושיא זו משום דודאי כו"ע ידעי‬
‫דשבועות בסדר נזיקין נשנית‪ ,‬ולפיכך הקשו מכדי תנא ממכות קא סליק כלומר מכדי מאי אית לך למימר דתנא ממכות‬
‫סליק דדמי לשבועות טפי מכוליה סדר נזיקין דליכא בנזיקין מאי דדמי ליה כלל אלא מכות‪ ,‬דתרויהו חיובי לאוין תנו‬
‫ואית בהו מכות‪ ,‬מכל מקום מאי שנא דתני שבועות כלומר דיני השבועות דהיינו שבועות ביטוי בהעלמה לקרבן‪ ,‬בשלמא‬
‫מזיד איכא מכות אלא שבועות שתים שהן ארבע מי דמי למכות כנ"ל‪ ,‬וכיוצא בה במסכת נזיר מכדי תנא בסדר נשים קאי‬
‫וזו ראיה לדברי‪.‬‬
‫סנהדרין בגדול – הכולל הבינלאומי של כלל ישראל‬
‫רמב"ם הלכות ממרים א‪:‬א‪ ,‬והלכות סנהדרין‬
‫ד‪:‬יא ‪81‬‬
‫סנהדרין הגדול – ע' או ע"א או ע"ב דיינים‬
‫סנהדרין ב‪.‬‬
‫תוס' סנהדרין ג‪ .‬ד"ה אלא מעתה‪ ,‬ג‪ :‬ד"ה רבי יהודה‬
‫משנה ידים ד‪:‬ב‬
‫בו ביום אמרו כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת‬
‫הפסח בזמנו והחטאת בכל זמן רא"א אף האשם הפסח בזמנו והחטאת והאשם בכל זמן אר"ש בן עזאי מקובלני מפי‬
‫שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ר"א בן עזריה בישיבה שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא‬
‫עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת לא הוסיף בן עזאי אלא העולה ולאהודו לו חכמים‬
‫סנהדרין של שבטים‬
‫תוספות סנהדרין טז‪ :‬ד"ה שופטים‬
‫סנהדרין קיא‪:‬‬
‫חידושי הרמב"ן על התורה דברים טז‪:‬יח‬
‫מפניני הרב עמ' תיד‬
‫ספירת העומר – אבילות ימי הספירה‬
‫יבמות סב‬
‫מפניני הרב עמ' רפז‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תצג‬
‫‪81‬‬
‫ע' שם ברדב"ז ובמקורות וציונים המובאים ברמב"ם פרנקל‬
‫‪241‬‬
‫ספירה אחרי הסדר‬
‫מפניני הרב‬
‫כף החיים אורח חיים‬
‫תפט‪:‬ו ‪82‬‬
‫ספירת העומר – בבין השמשות‬
‫תוספות מנחות סו‪.‬‬
‫הר"ן על הרי"ף פסחים כח‪.‬‬
‫וכי היכי דמצוה למימני יומי ה"נ מצוה למימני שבועי‪ .‬ומצוה למימני שבועי פלוגתא היא במנחות פ' ר' ישמעאל דגרסי'‬
‫התם אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומי ולא מני‬
‫שבועי אמר זכר למקדש בעלמא הוא וכיון דאביי ורבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי קי"ל כותייהו אע"ג דאמימר‬
‫פליג על ייהו והפירוש הנכון במצוה למימני שבועי היינו בתשלום כל שבוע ושבוע אבל ברוב המקומות החמירו על עצמם‬
‫לומר בכל יום היום כך וכך לעומר שהם כך וכך שבועות וימים כך ורוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו דליכא‬
‫הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש כדאמר אמימר התם זכר למקדש בעלמא הוא‪:‬‬
‫ובהגדה גם כן אמרו בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה אמרו לו ישראל משה רבינו אימתי‬
‫עבודה זו אמר להם לסוף חמשים יום והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו מכאן קבעו חכמים לספירת העומר כלומר בזמן‬
‫הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן וזה ודאי דרך‬
‫מדרש הוא דעיקרא דמילתא זכר למקדש כדאמר אמימר אבל מ"מ כל זה מוכיח שאין הספירה עכשיו אלא מדרבנן ולפיכך‬
‫אמרו בתוספות דכיון דמדרבנן היא טוב לספור ביום ראשון בספק חשיכה כדי שיהיו שבע שבתות תמימות לגמרי ואין‬
‫זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה ואי משום תמימות אין להחמיר בתמימות בזמן הזה שהוא מדרבנן טפי מספירה‬
‫דאורייתא אלא כל שסופר בלילה תמימות קרינן ביה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' ח' מהלכות תמידין ומוספין שמצוה זו‬
‫של ספירת העומר מוטל' על כל איש ישראל בכל מקום ובכל זמן ומשמע לי דסבירא ליה ז"ל דאמימר דלא הוה מני‬
‫שבועי הוא דס"ל דזכר למקדש בעלמא הוא ולפיכך היה פוטר עצמו מן השבועות אבל אינך רבנן דהוו מנו יומי ושבועי‬
‫דקיימא לן כותייהו סבירא להו דבזמן הזה דאורייתא‪.‬‬
‫וכתב מר יהודאי ז"ל דמאן דלא מני עומר בליליא קמא לא מני בשאר לילות פירוש דמשום דבעינן תמימות אבל בשאר‬
‫לילותא היכא דלא מני מאורתא מני מיממא ורב האי ז"ל חולק ואומר דאי משום דבעי תמימות שכח באחד הימים נמי‬
‫חסר המנין ולפיכך הוא אומר שאם לא ספר בלילה סופר ביום וכן כתוב בהלכות גדולות שסופר ביום ונראה שסומכין הן‬
‫על מתניתין דבס"פ ר' ישמעאל במנחות דתנן התם (דף עא א) מצותה לקצור בלילה ואם נקצר ביום כשר וכיון דקצירה‬
‫דיעבד ביום אף ספירה דיעבד ביום אבל ר' יצחק ז"ל אומר שאינו סופר ביום ומתני' דסוף פרק רבי ישמעאל ליתא‬
‫דקיימא לן כסתם מתני' דמגלה (דף כ ב) דקתני כל הלילה כשר לקצירת העומר והתם בס"פ ר' ישמעאל מייתינן לה‬
‫ואמרי' עלה מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא אלמא נקצר ביום פסול וכיון דקצירה פסולה ביום ספירה נמי ליתא‬
‫ביום דהא בהא תליא כדתניא בברייתא דלעיל יכול יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור תלמוד לומר מהחל חרמש וגו'‬
‫וקת ני נמי בסיפא שקצירה וספירה בלילה והבאה ביום וסתמא דהתם עדיפא ליה דתני לה גבי הלכתא פסיקתא וכתוב‬
‫עוד בהלכות גדולות אם שכח יום א' ולא ספר שוב אינו סופר דבעינן תמימות וליכא ובתוספות חלקו עליו‪:‬‬
‫ספירת העומר בזמן הזה‬
‫מנחות סה‪ - :‬סו‪.‬‬
‫ת"ר‪ :‬וספרתם לכם ‪ -‬שתהא ספירה לכל אחד ואחד‪ .‬ממחרת השבת ‪ -‬ממחרת יו"ט‪ ,‬או אינו אלא למחרת שבת בראשית?‬
‫רבי יוסי בר יהודה אומר‪ :‬הרי הוא אומר תספרו חמשים יום‪ ,‬כל ספירות שאתה סופר לא יהו אלא חמשים יום‪ ,‬ואם‬
‫תאמר‪ :‬ממחרת שבת בראשית‪ ,‬פעמים שאתה מוצא חמשים ואחד‪ ,‬ופעמים שאתה מוצא חמשים ושנים‪ ,‬חמשים‬
‫ושלשה‪ ,‬חמשים וארבעה‪ ,‬חמשים וחמשה‪ ,‬חמשים וששה‪ .‬ר"י בן בתירא אומר‪ :‬אינו צריך‪ ,‬הרי הוא אומר תספור לך‪,‬‬
‫ספירה תלויה בבית דין‪ ,‬יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם‪.‬‬
‫רבי יוסי אומר‪ :‬ממחרת השבת ‪ -‬ממחרת יום טוב; אתה אומר‪ :‬ממחרת יו"ט‪ ,‬או אינו אלא ממחרת שבת בראשית?‬
‫אמרת? וכי נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח? והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת‪ ,‬דכל השנה כולה מלאה שבתות‪,‬‬
‫‪82‬‬
‫ע"ע ידי חיים להבן איש חי סימן תפט ס"ק א‬
‫‪242‬‬
‫צא ובדוק איזו שבת? ועוד‪ ,‬נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה‪ ,‬מה להלן רגל ותחילת רגל‪ ,‬אף כאן רגל ותחילת‬
‫רגל‪.‬‬
‫רבי שמעון בן אלעזר אומר‪ ,‬כתוב אחד אומר‪ :‬ששת ימים תאכל מצות‪ ,‬וכתוב אחד אומר‪ :‬שבעת ימים מצות תאכלו‪ ,‬הא‬
‫כיצד? מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש‪ ,‬אתה יכול לאוכלה ששה מן החדש‪ .‬מיום הביאכם‪ ...‬תספרו ‪ -‬יכול‬
‫יקצור ויביא ואימתי שירצה יספור? תלמוד לומר‪ :‬מהחל חרמש בקמה תחל לספור‪ .‬אי מהחל חרמש תחל לספור‪ ,‬יכול‬
‫יקצור ויספור ואימת י שירצה יביא? ת"ל‪ :‬מיום הביאכם‪ .‬אי מיום הביאכם‪ ,‬יכול יקצור ויספור ויביא ביום? ת"ל‪ :‬השבע‬
‫שבתות תמימות תהיינה‪ ,‬אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות? בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב‪ .‬יכול יקצור‬
‫ויביא ויספור בלילה? ת"ל‪ :‬מיום הביאכם‪ ,‬הא כיצד? קצירה וספירה בלילה והבאה ביום‪.‬‬
‫אמר רבא‪ :‬כולהו אית להו פירכא‪ ,‬בר מתרתי תנאי בתראי בין במתניתא קמייתא בין במתניתא בתרייתא דלית להו‬
‫פירכא; אי מדרבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬דלמא כדאביי‪ ,‬דאמר אביי‪ :‬מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי! אי מדרבי אליעזר‬
‫ורבי יהושע‪ ,‬ממאי דביום טוב ראשון קאי? דלמא בי ו"ט אחרון קאי! דרבי ישמעאל ור' יהודה בן בתירא לית להו פירכא;‬
‫אי מדרבי יוסי בר' יהודה‪ ,‬הוה אמינא‪ :‬דלמא חמשין לבר מהני שיתא! אי מדר' יהודה בן בתירא‪ ,‬ממאי דביו"ט ראשון‬
‫קאי? דלמא ביו"ט אחרון קאי! ר' יוסי נמי חזי ליה פירכא‪ ,‬והיינו דקאמר ועוד‪ .‬גופא‪ ,‬אמר אביי‪ :‬מצוה למימני יומי‬
‫ומצוה למימני שבועי‪ .‬רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי‪ .‬אמימר מני יומי ולא מני שבועי‪ ,‬אמר‪ :‬זכר למקדש הוא‪.‬‬
‫תוספות מנחות סו‪ .‬ד"ה זכר למקדש הוא‬
‫נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום‬
‫סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות כדאמרינן לעיל ואין נראה‬
‫והיכא דשכח לספור בלילה פסק בה"ג שסופר ביום וכן היה נראה מתוך סתם מתניתין דסוף פירקין (דף עא‪ ).‬דתנן מצותו‬
‫בלילה לקצור ואם נקצר ביום כשר אבל נראה לר"ת עיקר אידך סתמא דמתניתין דפרק שני דמגילה (דף כ‪ ):‬ומייתי לה‬
‫בסוף פירקין (דף עב‪ ).‬כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' ודייקינן מינה דקתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף‬
‫דלילה ביום לא ואמרינן בריש מועד קטן (דף ג‪ ):‬ר"ג ובית דינו נמנו על שלשה פרקים הללו והתירום ומסיק רב אשי התם‬
‫דסבר לה כרבי ישמעאל דדריש מה חר יש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודחיא שבת וכיון דדחיא‬
‫שבת אין נקצר אלא בלילה כדמוכח בסוף פירקין ועוד דרבי יוחנן דאמר (שם ד‪ ).‬עשר נטיעות הלכה למשה מסיני סבר‬
‫לה כר' ישמעאל דדריש מה חריש רשות ודחי שבת עוד חשיב כי האי גוונא הלכתא פסיקתא בהגוזל קמא (ב"ק קב‪).‬‬
‫ובפ"ק דע"ז (דף ז‪ ).‬גבי כל המשנה ידו על התחתונה ומיהו אין כל כך ראיה משם דאין הלכה לגמרי כאותה משנה דקתני‬
‫התם וכל החוזר בו ידו על התחתונה ואין הלכה כן כדמוכח בפרק האומנין (ב"מ עז‪ ):‬ועיקר מילתא לא סמיך התם אלא‬
‫אהא דהוי מחלוקת ואחר כך סתם ומהא דמוקי בסוף פירקין (דף עב‪ ).‬רבי אלעזר ברבי שמעון דאמר נקצר שלא כמצותו‬
‫פסול כר' עקיבא דאמר כל מלאכה שאי אפשר כו' אין ראיה דאע"ג דקיימא לן כר"ע הא מסקינן התם דרבי נמי סבר לה‬
‫כוותיה‬
‫עוד פסק בהלכות גדולות שאם הפסיק יום אחד ולא ספר שוב אינו סופר משום דבעיא תמימות ותימה גדולה הוא ולא‬
‫יתכן‪.‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קסא‬
‫והמצוה הקס"א היא שצונו לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום והוא אמרו יתעלה (אמור כג) וספרתם לכם‬
‫ממחרת השבת‪ .‬ודע כי כמו שנתחייבו בית דין למנות שנות יובל שנה שנה ושמטה שמטה כמו שבארנו במה שקדם (מ'‬
‫קמ) כך חייב כל אחד ואחד ממנו למנות ימי העומר יום יום ושבוע שבוע‪ .‬שהוא אמר (שם) תספרו חמשים יום ואמר‬
‫(ס"פ ראה) שבעה שבועות תספר לך‪ .‬וכמו שמנין השנים והשמטים מצוה אחת כמו שבארנו (שם) כן ספירת העומר מצוה‬
‫אחת‪ .‬וכן מנה אותם כל מי שקדמנו מצוה אחת‪ .‬והאמת מה שעשו בזה‪ .‬ואל יטעך אמרם (מנחו' סו א) מצוה למימני יומי‬
‫ומצוה למימני שבועי ותחשוב שהן שתי מצות‪ .‬כי כל חלק וחלק מחלקי אי זה מצוה שיהיו לה חלקים מצוה לעשות‬
‫החלק ההוא ממנה‪ .‬ואמנם היו שתי מצות אילו אמרו מנין הימים מצוה ומנין השבועות מצוה‪ .‬וזה מה שלא ייעלם למי‬
‫שיטעם הדבור ‪ .‬כי אתה כשתאמר חובה לעשות כך וכך הנה לא יתחייב מזה המאמר שהפעולה ההיא מצוה בפני עצמה‪.‬‬
‫והראיה הברורה על זה היותנו מונים השבועות גם כן בכל לילה באמרנו שהם כך וכך שבועות וכך וכך ימים‪ .‬ואילו היו‬
‫השבועות מצוה בפני עצמה לא היינו מסדרין מנינם כי אם בלילי השבועות לבד והיינו אומרים שתי ברכות אשר קדשנו‬
‫במצותיו וצונו על ספירת ימי העומר ועל ספירת שבועי העומר‪ .‬ואין הדבר כן‪ ,‬אבל המצוה היא ספירת העומר ימיו‬
‫ושבועותיו כמו שתקנו‪ .‬ומצוה זו אין הנשים חייבות בה‪:‬‬
‫רמב"ם תמידין סוף פרק ז הלכה כב – כה‬
‫מצות עשה לספור שבע שבתות תמ ימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות‪ ,‬ומצוה‬
‫למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום‪ ,‬ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן‪.‬‬
‫‪243‬‬
‫שכח ולא מנה בלילה מונה ביום ואין מונין אלא מעומד‪ ,‬ואם מנה מיושב יצא‪.‬‬
‫מצוה זו על כל א יש מישראל ובכל מקום ובכל זמן‪ ,‬ונשים ועבדים פטורין ממנה‪.‬‬
‫וצריך לברך בכל לילה בא"י אמ"ה אקב"ו על ספירת העומר קודם שיספור‪ ,‬מנה ולא בירך יצא ואינו חוזר ומברך‪.‬‬
‫חידושי הגרי"ז מנחות סו‪.‬‬
‫הרמב"ם בהל' תו"מ (פ"ז הלכ"ד) פסק דמצות ספירת העומר הוא מהתורה גם בזמן הזה‪ ,‬וכן מורה לשון הרי"ף‪ ,‬וצ"ע‬
‫מגמרא דידן דאמימר אמר זכר למקדש הוא‪ ,‬ועיין בנו"כ‪ ,‬והגר"ח תירץ דהלא צ"ב דברי הגמרא דאטו אם לא יקריבו עומר‬
‫תיבטל מצות ספירת העומר‪ ,‬וע"כ צריך לומר דהוא משום דכיון דחרב המקדש ובטל דין ההקרבה לכך בטלה גם מצות‬
‫ספירה‪ ,‬אבל פשיטא דלא תלוי במעשה ההקרבה בפועל‪ ,‬אלא דכיון דבטל דין העומר זהו מבטל גם מצות ספירה‪ ,‬אבל‬
‫אינו תלוי במעשה אם הקריבו עומר או לא‪ ,‬ולפי"ז צ"ל דהכא איירי אליבא דמ"ד דקדושת המקדש לא קדשה לע"ל‪,‬‬
‫ומשו"ה כיון דבטל דין הקרבת העומר בטל גם מצות ספירה התלויה בה‪ ,‬אבל למ"ד דקדשה לעתיד לבוא שפיר נוהגת‬
‫מצות ספירה גם בזמן הזה אף דבפועל אין מקריבין עומר אין זה מבטל את המצוה של ספירה‪ ,‬כיון דאפשר להקריב‬
‫ולקיים דין ההקרבה‪ ,‬וא"כ הרמב"ם דפסק בהל' בה"ב (פ"ו הלט"ו) דקדושת המקדש לא בטלה ויכולין להקריב בזמן הזה‪,‬‬
‫א"כ מצות ספירה נמי לא בטלה מן התורה‪[ ,‬א"ה‪ ,‬ע"ע בחדושי הגר"ח סטנסל במנחות ס"ו]‪.‬‬
‫מפניני הרב עמ' רפו‬
‫ספירת העומר – גילוח ותספורת בימי הספירה‬
‫מועד קטן כב‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות אבל ו‪:‬ג‬
‫נפש הרב עמ' קצא‬
‫ספירת העומר – ימים ושבועות‪ ,‬זכר למקדש‬
‫ספרי סוף פרשת ראה‬
‫ראב"ד שם‬
‫הגהת הגר"א שם‬
‫חזקוני ויקרא כה‪:‬ח‬
‫וספרת לך שבע שבתת שנים לפי שאין כאן אלא ספירה אחת והיא בב"ד אין צריך לברך‪ ,‬אבל עומר דכתיב ביה שתי‬
‫ספירות אחת בפרשת אמור ואחת בפרשת ראה אחת לב"ד ואחת לצבור‪ ,‬צריך לברך‪.‬‬
‫רמב"ם ספר המצות מצות עשה קנג‬
‫ארץ הצבי עמ' ט‬
‫ספירת העומר – ליל ובמוצאי שבת‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תפט‪:‬ט‬
‫ליל שבת וליל יום טוב מברכים וסופרים אחר קידוש בבית הכנסת; ובמוצאי שבת וי"ט‪ ,‬קודם הבדלה אחר קדיש‬
‫תתקבל; וכשחל יו"ט האחרון של פסח במוצאי שבת‪ ,‬דאז אומר קידוש והבדלה בפעם אחת‪ ,‬יש לספור קודם שמברכין‬
‫על הכוס בבית הכנסת‪ .‬הגה‪ :‬ואם אין לו יין וצריך לקדש יקנה"ז‪ ,‬ע"ל סימן רצ"ו‪.‬‬
‫רבי עקיבא איגר שם‬
‫‪244‬‬
‫[שו"ע] יש לספור קודם שמברכין‪ .‬מקורו בתה"ד ולענ"ד יש לדון לדינא די"ל דהתה"ד ס"ל כהפוסקים דהבדלה דרבנן אבל‬
‫לפסקי רמ"א לעיל סי' רע"א ס"ה דמפסיק באמצע סעודה להבדלה ע"כ ס"ל דהבדלה דאורייתא וכמ"ש המג"א רסי' רל"ט‬
‫(ומ"ש הרמ"א סס"י ר צ"ו דנשים לא יבדילו לעצמן היינו לכתחילה לחוש לחומרא להסוברים הבדלה דרבנן ונשים פטורות‬
‫אבל מעיקר הדין מבדילין לעצמן דהבדלה דאורייתא דזכור היינו בכניסתו וביציאתו וממילא נשים חייבות דכל שישנו‬
‫בשמיר' הן) י"ל דהבדלה קודם ואע"ג דבכל מ"ש ספירה קודם משום אפוקי יומא עדיף מסבר' דקדימה דאורייתא ומוכח‬
‫כן מיקנה"ז אף דקידוש דיו"ט דרבנן כמ"ש המג"א רסי' רע"א מ"מ י"ל במ"ש ויו"ט לענין הספירה דיש בקידוש עיולי יומא‬
‫ובהבדלה אפוקי יומא קיימי אדינא להקדים דאורייתא ובאמת מ"ש במ"ש דעלמא ליכא גם כן הוכחה להקדים ספירה‬
‫להבדלה מיקנה"ז דהתם יש ב' למעליות' א' עיולי יומא דקידוש וא' אפוקי יומא דהבדלה מש"ה מקדימין לקידוש דרבנן‬
‫מקמי הבדלה דאורייתא ואף דהרמ"א לא הגיה כן וגם המחבר נראה דס"ל הבדלה דאורייתא מדבריו רס"י רצ"א דמשמע‬
‫להלכה דנשים מחוייבות בהבדלה היינו כיון דהרמ"א פסק כאן סעיף ד' דפוסק מאכילתו לספירה וחושש להסוברים‬
‫ספירה בזה"ז דאוריית' מש"ה ס"ל כאן כתה"ד דסופרים קודם אבל למ"ש המג"א סי' זה סק"ו דאם טעה וספר בה"ש יצא‬
‫מדאין חוששים להפוסקים דלא יצא ומהראוי לספור משתחשך בלא ברכה דאינו טורח כלל דס"ל דעיקר ספירה בזה"ז‬
‫דרבנן א"כ צריך ראי' גדולה להקדים ספירה דרבנן להבדלה דאורייתא כיון דנגד אפוקי יומא יש ג"כ עיולי יומא וצ"ע‪:‬‬
‫ספירת העומר – מוזיקה בימי הספירה‬
‫ערוך השלחן סוף יורה דעה‬
‫פרי מגדים‬
‫ספירת העומר ‪ -‬ממחרת השבת‬
‫מנחות סה‪ ,.‬מגילת תענית‬
‫ת"ר‪ :‬אלין יומיא דלא להתענאה בהון‪ ,‬ומקצתהון דלא למספד בהון‪ :‬מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא‪,‬‬
‫דלא למספד‪ :‬ומתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא‪ ,‬דלא למספד‪ .‬מריש ירחא דניסן ועד תמניא ביה‬
‫איתוקם תמידא דלא למספד‪ ,‬שהיו צדוקים אומרים‪ :‬יחיד מתנדב ומביא תמיד‪ ,‬מאי דרוש? באת הכבש האחד תעשה‬
‫בבקר ואת הכבש השני ת עשה בין הערבים‪ ,‬מאי אהדרו? גאת קרבני לחמי לאשי‪ ...‬תשמרו‪ ,‬שיהיו כולן באין מתרומת‬
‫הלשכה‪ .‬מתמניא ביה ועד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למספד‪ ,‬שהיו בייתוסין אומרים‪ :‬עצרת אחר השבת‪,‬‬
‫ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם‪ :‬שוטים‪ ,‬מנין לכם? ולא היה אדם אחד שהיה משיבו‪ ,‬חוץ מזקן אחד שהיה‬
‫מפטפט כנגדו ואמר‪ :‬משה רבינו אוהב ישראל היה‪ ,‬ויודע שעצרת יום אחד הוא‪ ,‬עמד ותקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל‬
‫מתענגין שני ימים‪...‬‬
‫ספירת העומר – נישואין בימי הספירה‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תצג‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנט‬
‫ספירת העומר – נשים‪ ,‬מצות עשה שהזמן גרמא‪ ,‬שיטת הרמב"ן‬
‫רמב״ם הלכות תמידין ומוספין ז‪:‬כב וכד‬
‫מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר שנאמר וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות‪ ,‬ומצוה‬
‫למנות הימים עם השבועות שנאמר תספרו חמשים יום‪ ,‬ומתחילת היום מונין לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן‪.‬‬
‫‪...‬מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן‪ ,‬ונשים ועבדים פטורין ממנה‪.‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קסא‬
‫‪...‬ומצוה זו אין הנשים חייבות בה‪:‬‬
‫חידושי הרמב"ן קידושין לג‪ - :‬לד‪.‬‬
‫והוי יודע דהאי תנא הכי תני איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה‪,‬‬
‫ותנא ושייר‪ ,‬במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין דכתיב בהדיא דפטורות וא"נ סבר אין הזמן גרמא שייר ראיה‪,‬‬
‫‪245‬‬
‫ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים וחלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר פריקה‬
‫טעינה פדיו ן פטר חמור ורוב המצוות כן‪ ,‬אלא לא בא לפרש ולמנות את כולם שאלו בא לפרטן בפרט הוה ליה למיתני‬
‫אלו הן מצות עשה וכו'‪ ,‬מדקתני איזוהי ש"מ כגון קתני‪ ,‬וכן בירושלמי ברישא וסיפא‪ ,‬ויש מי שטעה בזה‪ ,‬ולכן כתבתי‪.‬‬
‫נפש הרב עמ'‬
‫קצא ‪83‬‬
‫מפניני הרב עמ' קכד‬
‫שו"ת אבני נזר או"ח סימן שפד‬
‫שלום לכבוד אהובי ידידי חתן אחותי הרב המאה"ג חריף ובקי כש"ת מו"ה יעקב נ"י האבדק"ק נאשעלסק‪.‬‬
‫אשר הוקשה לו בדברי הרמב"ן [בחי' לקידושין לד ע"א] שמנה ספירת העומר בכלל מצוות שאין הזמן גרמא‪ .‬והענין‬
‫פלאי‪ .‬ואפשר סבירא לי' לרמב"ן דעומר לא תלתה תורה בזמן עצמו שמקריבין בו‪ .‬היינו שיקריבו העומר בט"ז בניסן‪.‬‬
‫רק ממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא‪ .‬אם כן אין זמן ט"ז בניסן גורם‪ .‬ואם תאמר מכל מקום זמן השבת הוא‬
‫ט"ו בניסן גורם‪ .‬הלא כל מצוות השבת נשים חייבות פסח מצה מרור‪ .‬גם לספר ביציאת מצרים כתב בחינוך [מצוה‬
‫כ"א] דחייבות‪ .‬הוא הדין עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא‪ .‬כיון שכל מצוות שביום טוב נשים‬
‫חייבות‪ .‬אך לדעת הפוסקים קצירה וספירה פסול ביום‪ .‬אם כן הלילה גורם‪ .‬אך רמב"ם פסק [תמו"ס פ"ז ה"ז] נקצר‬
‫ביום כשר והוא הדין ספירה‪ .‬אך בזוהר הקדוש פרשת תצוה [דף קפג ע"א] מפורש נשים פטורות מספירת העומר ומפרש‬
‫הטעם על דרך הסוד‪:‬‬
‫דודו הדוש"ת הק' אברהם‪:‬‬
‫ספר אמרי שפר מבנו של מהר"ם‬
‫חלאווה ‪( 84‬קישור)‬
‫והרמב"ן ז"ל כתב דספירת העומר נשים חייבות בו‪ ,‬וכן עיקר‪ ,‬דלא ממעטינן אלא שהזמן גרמא‪ ,‬וספירת העומר אין גורם‬
‫לו הזמן‪ ,‬אלא המעשה דהיינו הקרבת העומר‪ .‬ואע"פ שהעומר תלוי בזמן מ"מ המספר אינו תלוי אלא במעשה ההקרבה‬
‫ולא הזמן גרמא‪ .‬הא למ ה זה דומה‪ ,‬לנשים חייבות בברכת המזון‪ ,‬והרי שבת שהזמן גורם לאכילתו‪ ,‬דאסור להתענות‪,‬‬
‫‪85‬‬
‫וכיון שהאכילה יש לה זמן הברכה עליה תיחשב תלויה בזמן‪ ,‬ונמצאת אם כן בהמ"ז תלויה בזמן‪ ,‬ואמאי נשים חייבות‬
‫ספירת העומר – פתח בד' וסיים בה' – דעת הראבי"ה‬
‫ברכות יב‪.‬‬
‫בית יוסף אורח חיים תפט‪:‬ו‬
‫וכתב עוד אבי העזרי (שם עמ' ‪ )175‬היכא דפתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אדעתא דלימא היום ארבעה‬
‫וכו'‪ .‬כן כתב המרדכי בפרק ב' דמגילה (סי' תתג) וכתב שם שלמד כן מדאיבעיא לן בסוף פרק קמא דברכות (יב‪ ).‬היכא‬
‫דנקיט כסא דשכרא בידיה ופתח אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא אי אזלינן בתר פתיחה או בתר חתימה ולא איפשיטא‬
‫וכיון דספירה דאורייתא אזלינן לחומרא וצריך לחזור ולברך וכדאמרינן בפרק מי שמתו (ברכות כא‪ ).‬ספק אמר אמת ויציב‬
‫ספק לא אמר חוזר קסבר אמת ויציב דאורייתא וחוזר ואומר אמת ויציב ואין בו ברכה לבטלה הכי נמי ספירת העומר‬
‫דאורייתא וחוזר ומברך וסופר עכ"ל ולפי מה שכתבתי [לעיל] (ד"ה ומ"ש זמן) בשם הר"ן (כח‪ .‬דבור ראשון) שרוב‬
‫המפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו אינה אלא מדרבנן בעלמא הויא ספיקא במידי דרבנן ולקולא (שבת לד‪ ).‬ואינו‬
‫חוזר ומברך‪:‬‬
‫חידושי הגרי"ז מנחות סו‪.‬‬
‫בר"ן כתב דבע ינן שידע קודם הברכה כמה סופר‪ ,‬ועיין בטור ושו"ע (אור"ח סי' תפ"ט) שהביאו דהיכא דפתח ואמר בא"י‬
‫אמ"ה אדעתא דלימא היום ארבעה שהוא סבור שהם ארבעה ונזכר וסיים בחמש והן חמשה‪ ,‬דדמי להדין המבואר‬
‫בברכות (דף י"ב ע"א) פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא ע"ש‪ ,‬וצ"ע מאי דמיון הוא זה דהתם הא הוי ברכות חלוקות ודינינן‬
‫‪ 83‬א"ה‪ :‬כ"כ בהערות רמב"ם פרנקל לספר המצוות עשה קסא‬
‫‪ 84‬אוצר הגדולים אלופי יעקב ח"ו עמ' ש‬
‫‪ 85‬ממאמרו של הגר"א ווייס שליט"א ע"ש שהוסיף ביאור אחר‪ .‬ע"ע שו"ת שרידי אש ח"ב סימן קטז אות ב‪ ,‬ביאור על ספר המצוות‬
‫לרס"ג (הרב פערלא) מבוא פרק יב ד"ה ואמנם‪ ,‬ובספר אורות הפסח להרה"ג הרב שלמא וואהרמאן זצ"ל עמ' רפט‪ ,‬ובמה שכתבו בשם‬
‫חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל בשו"ת אור לציון חלק ג פרק טז אות ב בהערה שכנראה כיון בדיוק למש"כ המהרמ"ח‪.‬‬
‫‪246‬‬
‫אם הברכה היא בתחילתה או בסופה‪ ,‬אבל הכא הברכה היא על מצות ספירה‪ ,‬וכי נפק"מ על איזה יום הוא מברך הרי‬
‫מצוה אחת היא‪ ,‬ושפיר יוצא בברכה סתם‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תפט‪:‬ו‬
‫אם פתח ואמר‪ :‬בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד'‪ ,‬שהוא סבור שהם ד'‪ ,‬ונזכר וסיים בה'‪ ,‬והם ה'; או איפכא‪ ,‬שהם ד'‬
‫ופתח אדעתא דלימא ארבעה‪ ,‬וטעה וסיים בה'‪ ,‬אינו חוזר ומברך‪.‬‬
‫אינו חוזר כו'‪ .‬ובטור כת' בשם ראבי"ה שיברך והוא מדברי המרדכי ספ"ב דמגילה וכת' דכיון דנשאר הבעיא בספ"ק‬
‫דברכות ואזלינן לחומרא כמש"ש בפ"ג ספק אמר אמת ויציב כו' הכי נמי ספירת העומר דאורייתא חוזר ומברך וסופר‬
‫וכת' ב"י וכבר כ' שרוב הפוסקים ס"ל ספירה בזה"ז דרבנן‪ .‬לכן פ' דאינו חוזר ומברך ודברי ראבי"ה הן כשיטת ר' יונה‬
‫שהביא הרא"ש בר"פ כיסוי הדם אבל הרא"ש חלק עליו וכן הטוי"ד סי' כ"ח וכן בכמה מקומות פסק הרמב"ם וש"ע דלא‬
‫יברך ולכן דברי הטור וב"י כאן תמוהים רק בסי' ס"ז כ' הרמב"ם והטוש"ע שקורא ק"ש בברכותיה וכבר נשאל הרשב"א‬
‫סי' ש"כ ע"ז ע"ש שנדחק בזה וכת' דק"ש שאני שכך היתה התקנה ולאפוקי מדברי ב"י שכת' שדעתו כדעת הר' יונה‬
‫וליתא ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה שהיום ומשמע מדבריהם שהוא סיום‬
‫הברכה וכן משמע בדבריו הנ"ל שכ' שפתח בד' וסיים בה' ולא כ' וסיים אדעתא דה' ע"ש ובכה"ג סי' ס"ז חילק בין ספק‬
‫אם הוא חייב באותו המצוה דאז אינו מברך כמו בש"ע בסוכה משא"כ בספק אם עשה המצוה כבר או לא‪:‬‬
‫גרי"ז דף סו‪ .‬במנחות ד"ה הרמב"ם‬
‫ספירת העומר – שהחיינו בימי הספירה‬
‫משנה ברורה תצג‪:‬ב‬
‫מפני שבאותו זמן וכו' ‪ -‬ר"ל ואין רא וי להרבות בשמחה [טור]‪ .‬ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו [ב]‬
‫שהחיינו יברך‪:‬‬
‫יחוה דעת חלק א סימן כד‬
‫ספירת העומר – שומע כעונה בספירה ובברכה‬
‫שו"ת הרשב"א ח"א סימן תנח‪ ,‬הובא בב"י א"ח תפט‪:‬ג‪-‬ד ובשו"ע בהג"ה‬
‫שאלת עוד כשהחזן מקדים לברך והקהל עונין אחריו אמן‪ .‬מי שחזר וברך לאחר מיכן אם היא ברכה לבטלה?‬
‫תשובה אם דעת היחידים שלא לצאת בספירת שליח צבור צריך לחזור ולברך‪ .‬ואע"ג דקיי"ל דמצות אין צריכות כונה‬
‫כתבו חכמי הצרפתים (סוכה לט‪ .‬תוד"ה עובר) דדוקא מן הסתם אבל אינו רוצה לצאת בו לא‪.‬‬
‫מנחת חינוך מצוה שו אות א‬
‫ועיין בגמרא ובמג"א שם דעתו נוטה דאינו יוצא בספירת חבירו אע"פ ששמע ול"ד לקידוש וכדומה שיוצא בשמיעת‬
‫חבירו דגזרת הכתוב הוא דכ"א מחייב לספור לעצמ ו וע"ש שמביא בשם הב"י שיוצא אם שומע מחבירו וע"ש שהניח‬
‫בצ"ע דין זה ובספר חק יעקב דעתו ג"כ דאינו יוצא בשמיעה מחבירו ובפר"ח פלפל ודעתו דבדיעבד יצא אם שמע מחבירו‬
‫ומביא בשם הספרי דעיקר מה שהזהירה התורה ספירה לכאו"א להוציא שהי' הסברא דרק לב"ד המצוה כמו ביובל‪ .‬וכבר‬
‫האריכו האחרונים בזה‪.‬‬
‫ספק טומאה ברשות הרבים‬
‫בבא קמא יא‪.‬‬
‫ואמר עולא א"ר אלעזר‪ :‬שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני ‪ -‬מונין לה מן הראשון‪ .‬א"ל רבא‪ :‬מה‬
‫דעתך? לחומרא‪ ,‬חומרא דאתי לידי קולא הוא‪ ,‬דקא מטהרת לה מראשון! אלא אמר רבא‪ :‬לחוש חוששת‪ ,‬מימנא לא‬
‫ממני א אלא לשני‪ .‬מאי קמ"ל? דאין מקצת שליא בלא ולד‪ ,‬תנינא‪ :‬שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה‪ ,‬סימן ולד‬
‫באשה‪ ,‬סימן ולד בבהמה! אי ממתני'‪ ,‬הוה אמינא דיש מקצת שליא בלא ולד‪ ,‬וגזירה מקצתה אטו כולה‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫תוספות שם ד"ה דאין מקצת שליא בלא ולד‬
‫וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה"ד‬
‫אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרי' ואי ברה"י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן (טהרות פ"ו מ"ד) כל ספיקות שאתה‬
‫יכול להרבות ברה"י אפי' ספק ספיקא טמא וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה‪.‬‬
‫שיטה מקובצת שם‬
‫ר"ש כלים א‪:‬א‬
‫‪ ...‬ומדלא חשיב כאן בעל קרי בהדי אבות הטומאות היה נראה דאינו אלא ראשון בעלמא וכן משמע מדתנן בסוף מס'‬
‫זבים בעל קרי כמגע שרץ‪ .‬ומיהו על כרחין לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרי' בפרק אלו דברים (דף סז‬
‫ב) דלטמא באונס איירי ולא קאמר לענין דלא הוי אלא ראשון וכי פריך בריש המפלת (דף כב א) למימרא דנוגע הוי אלא‬
‫מעתה אל יסתור בזיבה‪ .‬תיקשי ליה מתני' דהכא דמדלא חשיב ליה אלמא נוגע הוי‪:‬‬
‫תוספות נדה ב‪.‬‬
‫תוספות חולין ט‪ .‬ד"ה התם‬
‫מהרש"א שם‬
‫בד"ה התם הלכתא גמירי כו' דלא ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות כו' אלא מטהרין להו מכח דמוקמינן כל חד וחד‬
‫בחזקת טהרה וי"ל כו' עכ"ל ויש לדקדק כיון דההיא דשני נזירים בין ברה"י בין ברה"ר ליכא למילף מסוטה משום דלא‬
‫ילפינן מסוטה אלא דבר שיכול להיות וא"כ מה לי ברה"י ומה לי ברה"ר וכיון דברה"ר מטהרין משום דמוקמינן לה‬
‫אחזקתה ברה"י נ מי נוקמיה אחזקיה ולא לייתי נמי ברה"י אלא קרבן טהרה כמו ברה"ר ונראה אפילו היכא דלא ילפינן‬
‫מסוטה איכא טעמא אחרינא להקל ברה"ר טפי מברה"י כמ"ש התוס' בפ' כשם דאיתא בירושלמי מפני מה ספק רה"ר‬
‫טהור א"ל מצינו שהצבור עושין פסח בטומאה כו' ובתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק רה"ר טהור‬
‫מפני שאפשר לישאל ליחיד וא"א לישאל לרבים עכ"ל וק"ל‪:‬‬
‫ספר הצבא לרז"ה‬
‫ספר הצבא (על הרי"ף)‬
‫מצאתי הגמרא נדרש גם הוא בי"ג מדות חליפות במדות שהתורה נדרשת בהן‪ ,‬ומנהגיהן ברוב מקומותיהם ידועים‪ ,‬אך‬
‫לפי שיש מקומות שמנהגיהן מתחלפים בהם ראיתי להזהיר עליהם שלא יטעו התלמידים בהם‪ ,‬וכבר העירונו בהם‬
‫במקצת הספר הנקרא מאור‪ ,‬המחולק לשני חלקים המאור הגדול לממשלת נזקין ונשים‪ ,‬והמאור הקטן לממשלת מועד‪,‬‬
‫ולכן חברנו הספר הזה אליהם בשום המדות האלה מאירות ומזהירות בגמרא ככוכבי השמים לרוב‪ ,‬אבל אנחנו לא באנו‬
‫לאסו ף כל הנמצא מהן‪ ,‬אך לקחנו ראשי דברים מהמזומן ללמד על המקומות המשתנים במנהגות המדות האלה‪ ,‬להזהיר‬
‫ולעורר לב המתלמד ללמוד ממה שהזכרנו על מה שלא הזכרנו כדכתיב תן לחכם ויחכם עוד‪ ,‬ומפני שרוב הדברים גלויים‬
‫וידועים לא טרחנו להאריך ולפרש‪ ,‬ולקחנו הדרך הקצרה כי היא הטובה והישרה‪ .‬וקראנו בשם החבור הקטן הזה ספר‬
‫הצבא והשם נאות לו לפי ענינו‪ ,‬ואלהינו יזכנו להמנות עם מי שנאמר בהם והמשכילים יזהירו בזוהר הרקיע ומצדיקי‬
‫הרבים ככוכבים לעולם ועד‪...‬‬
‫מדה שנית דבר אמור בשני מקומות בלשון אחד וענייניהם חלוקין ורחוקים זה מזה‪...‬‬
‫מדה שביעי ת תנא והוא בעל התוספתא מנהגו בגמרא לפרש משנתינו או להוסיף אבל לא לחלוק‪ .‬ויש שנמצא חולק‪.‬‬
‫ספר תורה‪ ,‬כתיבתה‬
‫שלחן ערוך יורה דעה רע‪:‬א‬
‫מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה‪ .‬ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה‪ ,‬מצוה לכתוב משלו‪...‬‬
‫הג"ה אבל‬
‫לקחו כך ולא הגיה בו ד בר‪ ,‬הוי כחוטף מצוה מן השוק‪ .‬ואינו יוצא בזה‪.‬‬
‫פתחי תשובה שם ס"ק א‬
‫‪248‬‬
‫כל איש ‪ -‬עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סימן ס"ב לענין כתיבת ספר תורה בשותפות אם יוצאין ידי חובתם ע"ש ועיין‬
‫בספר פרדס דוד מהרב דוד דישבעק ז"ל פרשת כי תצא שגם הוא ז"ל נסתפק בזה דדלמא בעינן כולו משלכם להוציא‬
‫שותפות כמו דאיתא גבי אתרוג במסכת ב"ב דף קל"ז עיין שם‪ ...‬ותמה מאד על מנהג העולם דפשוט הוא בעיני כל‬
‫בחברות שכותבין ס"ת בשותפות דכל אחד יוצא בו ושוב כתב להוכיח קצת כמנהג העולם דיוצאין בשותפות ע"ש‪:‬‬
‫שו"ת בית הלוי חלק א סימן ו אות ב‬
‫פתחי תשובה יורה דעה רח‪:‬ה‬
‫ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק ח"מ סימן ב' שהוכיח ג"כ מזה אודות הש"ס דפוס זולצבאך שנדפסו במשך החרם דמותר‬
‫ללמוד מתוכם דכיון שלא גזרו רק שלא ידפיס איש אחר זולת המדפיסים באמשטרדם את הש"ס אין בכלל זה אלא מה‬
‫שבפרט דהיינו ההדפסה אסור משא"כ אם עבר אחד והדפיסו מותר ללמוד מתוכו והביא עוד ראיה מהא דהשביע יהושע‬
‫שלא יבנה יריחו ואחד עבר על החרם ובנאה ואפ"ה היו ישראל דרים בה לאחר שבנאה כמבואר בש"ס בכמה דוכתי ע"ש‪:‬‬
‫ספר תורה שאותיות חסרות‬
‫מהר״י בן לב‬
‫מנחת חינוך מצוה תריג‬
‫רמב"ם הלכות ספר תורה י‪:‬א וכסף משנה שם‬
‫שו"ת הרשב"א (מיוחסות) סימן רלט‬
‫בית יוסף אורח חיים קמג‪:‬ג‪-‬ד‬
‫מועד קטן כח‪.‬‬
‫עבד עברי גופו קנוי‬
‫מנחת חינוך מצוה שכח‬
‫ופ"ש הם לעולם בקדושתם אף לאחר שביעית כמ"ש לעיל ופ"ש אף שכ"א מחויב להפקיר שדהו וכ"א לוקט מן ההפקר‬
‫מ"מ מה שלוקט זוכה מן ההפקר והם שלו לגמרי והמקדש בפ"ש מקודשת אף דלכתחלה לא דה"ל כסחורה אבל בדיעבד‬
‫מקודשת כי הממון שלו ע' בקדושין ובר"מ פ"ה מה' אישות דהמקדש בפ"ש מקודשת‪.‬‬
‫עבדים‬
‫בבא קמא יב‪.‬‬
‫אנא מתניתא ידענא‪ ,‬דתני אבימי‪ :‬פרוזבול חל על הקרקע‪ ,‬ואינו חל על העבדים; מטלטלין נקנין עם הקרקע‪ ,‬ואינן נקנין‬
‫עם העבדים‪ .‬לימא כתנאי‪ :‬מכר לו עבדים וקרקעות‪ ,‬החזיק בעבדים ‪ -‬לא קנה קרקעות‪ ,‬בקרקעות ‪ -‬לא קנה עבדים;‬
‫קרקעות ומטלטלין‪ ,‬החזיק בקרקע ‪ -‬קנה מטלטלין‪ ,‬במטלטלין ‪ -‬לא קנה קרקע; עבדים ומטלטלין‪ ,‬החזיק בעבדים ‪ -‬לא‬
‫קנה מטלטלין‪ ,‬במטלטלין ‪ -‬לא קנה עבדים; והתניא‪ :‬החזיק בעבדים ‪ -‬קנה מטלטלין! מאי לאו בהא קמפלגי‪ ,‬דמר סבר‪:‬‬
‫עבדים כמקרקעי דמי‪ ,‬ומר סבר‪ :‬עבדים כמטלטלין דמי! אמר רב איקא בריה דרב אמי‪ :‬דכ"ע ‪ -‬עבדים כמקרקעי דמי‪,‬‬
‫והדתניא קנה ‪ -‬שפיר‪ ,‬והדתניא לא קנה ‪ -‬בעינן קרקע דומיא דערים מצורות ביהודה דלא ניידי‪ ,‬דתנן‪ :‬נכסים שאין להם‬
‫אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות ‪ -‬בכסף‪ ,‬בשטר‪ ,‬ובחזקה; מנהני מילי! אמר חזקיה‪ ,‬דאמר קרא‪ :‬אויתן להם‬
‫אביהם מתנות רבות לכסף ולזהב ולמגדנות עם ערי מצורות ביהודה‪ .‬איכא דאמרי‪ ,‬אמר רב איקא בריה דרב אידי‪ :‬דכ"ע ‪-‬‬
‫עבדי כמטלטלין דמי‪ ,‬והדתניא לא קנה ‪ -‬שפיר‪ ,‬הא דתניא קנה ‪ -‬בעודן עליו‪ .‬וכי עודן עליו מאי הוי? חצר מהלכת היא‪,‬‬
‫וחצר מהלכת לא קנה! וכי תימא בעומד‪ ,‬והא אמר רבא‪ :‬כל שאילו מהלך לא קנה‪ ,‬עומד ויושב לא קנה! והלכתא‪ :‬בכפות‪.‬‬
‫והתניא‪ :‬החזיק בקרקע ‪ -‬קנה עבדים! התם בעומדין בתוכה‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה אנא מתניתא ידענא‬
‫אע"ג דבכמה דוכתין אשכחן דכמקרקעי דמי ל ענין אונאה ושבועה אור"י דהכא לא איירי אלא במילי דרבנן ולגבות מיתמי‬
‫ומלקוחות וסבר שעבודא לאו דאורייתא ולא גבי אלא מדרבנן ולענין פרוזבול וקנין אגב דהוי נמי מדרבנן וקרא דערים‬
‫‪249‬‬
‫מצורות אסמכתא בעלמא היא ולקמן דקאמר להך לישנא דאמר עבדא כמקרקעי דמי למה לי עומדים בתוכה למ"ד נמי‬
‫כמטלטלי דמי הוה מצי למיפרך דהא לא חשיב כמטלטלי אלא לענין מילי דרבנן אלא דבלאו הכי פריך שפיר והא דבעי‬
‫למידק בפ' המוכר את הבית (ב"ב סח‪ ).‬אי עבדא כמטלטלי דמי או כמקרקעי דמי ממתני' דהיו בה עבדים ובהמה כולן‬
‫מכורין ומייתי לה נמי בפרק מי שמת (שם קנ‪ ).‬גבי מטלטלין של פלוני לא שייכא הכא כלל דהתם בלשון בני אדם תלינן‪.‬‬
‫עבדים הוקשו לקרקעות‬
‫קידושין כב‪:‬‬
‫מתני'‪ .‬עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה‪ ,‬וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים‪ ,‬ובשטר על ידי עצמו‪ ,‬דברי רבי‬
‫מאיר; וחכמים אומרים‪ :‬בכסף ע"י עצמו‪ ,‬ובשטר ע"י אחרים‪ ,‬ובלבד שיהא הכסף משל אחרים‪.‬‬
‫גמ'‪ .‬מנלן? דכתיב‪ :‬והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה‪ ,‬הקישן הכתוב לשדה אחוזה‪ ,‬מה שדה אחוזה נקנה‬
‫בכסף‪ ,‬בשטר ובחזקה‪ ,‬אף עבד כנעני נקנה בכסף‪ ,‬בשטר ובחזקה‪ .‬אי מה שדה אחוזה חוזרת לבעלים ביובל‪ ,‬אף עבד‬
‫כנעני חוזר לבעלים ביובל? תלמוד לומר‪ :‬דלעולם בהם תעבודו‪.‬‬
‫רש"י שם ז‪ .‬ד"ה שיש להן אחריות‬
‫אדם הוקש לקרקעות דכתיב (ויקרא כה) והתנחלתם אותם לרשת אחוזה‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה אם כן‬
‫פי' בקונטרס דאדם הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם אותם לרשת אחוזה וקשה דההוא קרא כתיב בעבד אבל בן חורין‬
‫לא איתקש אלא דוקא ב דמי עלי לפי ששמין אותו כעבד כדאיתא בפ"ק דסנהדרין (דף טו‪ ):‬ועבד נמי פלוגתא היא בפ"ק‬
‫דב"ק (דף יב‪ ).‬אי כמקרקעי אי כמטלטלי דמי ונראה דלאו דוקא יש להם אחריות אלא אף כי נמי אין להם אחריות לא‬
‫מצינו מטלטלין נקנין אגב מטלטלין דנכסים שאין להם אחריות לא שייך בהו אגב א"נ י"ל דה"ק ע"כ אי אשה נקנית אגב‬
‫מטלטלין שדה נמי נקנה אגב מטלטלין שהרי קנין כסף דאשה ילפינן משדה קיחה קיחה ואם אין שדה נקנה מהיכא תיתי‬
‫באשה‪.‬‬
‫משנה למלך‬
‫שבועות מב‪:‬‬
‫מתנ י'‪ .‬ואלו דברים שאין נשבעין עליהן‪ :‬העבדים‪ ,‬והשטרות‪ ,‬והקרקעות‪ ,‬וההקדשות‪ ,‬אין בהן תשלומי כפל ולא תשלומי‬
‫ארבעה וחמשה‪ ,‬שומר חנם אינו נשבע‪ ,‬נושא שכר אינו משלם; ר' שמעון אומר‪ :‬קדשים שחייב באחריותן ‪ -‬נשבעין‬
‫עליהן‪ ,‬ושאינו חייב באחריותן ‪ -‬אין נשבעין עליהן‪ .‬רבי מאיר אומר‪ :‬יש דברים שהן בקרקע ואינן כקרקע‪ ,‬ואין חכמים‬
‫מודים לו‪ .‬כיצד? עשר גפנים טעונות מסרתי לך‪ ,‬והלה אומר‪ :‬אינן אלא חמש ‪ -‬רבי מאיר מחייב שבועה‪ ,‬וחכ"א‪ :‬כל‬
‫המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע‪...‬‬
‫עגלה ערופה – בית דין למדידת עגלה‬
‫תוספות יד‪ .‬ד"ה עגלה‬
‫ארץ הצבי עמ' רלג‬
‫רמב"ם מורה הנבוכים ג‪:‬מ‬
‫ואמנם עגלה ערופה תועלתה מבוארת‪ ,‬כי המביא אותה היא העיר הקרובה אל החלל ועל הרוב ההורג הוא ממנה‪ ,‬וזקני‬
‫העיר ההיא מעידים עליהם השם שהם לא התרשלו בתקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך‪ ,‬כמו שבא הפירוש‬
‫בדברי רז"ל ולא נהרג זה מפני ששכחנו התקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו‪ ,‬וא"א על הרוב עם החקירה ויציאת‬
‫הזקנים העומדים ולקיחת העגל ה‪ ,‬שלא ירבו דברי בני אדם‪ ,‬ואולי בפרסום הענין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע‬
‫עניינו או הורוהו על זה אמתלאות פלוני הוא ההורג‪ ,‬כי אחר שיעמוד אדם ויאמר אפילו אשה פלוני הרגו לא תערף‬
‫העגלה‪ ,‬וכבר נודע שמי שידע ההורג וישתוק ממנו והם העידו השם על עצמם שלא ידעוהו יהיה בזה עזות גדולה ואשם‬
‫גדול‪ ,‬א"כ אפילו אשה אם תדעהו תאמר‪ ,‬ואחר שיודע הגיעה התועלת‪ ,‬שאם לא יהרגוהו בית דין המלך יהרגהו שיש לו‬
‫להרוג באמתלאות ובדדמי‪ ,‬ואם לא יהרגהו המלך גואל הדם יהרגהו ויערים עד שיתנכל עליו להרגו‪ ,‬הנה כבר התבאר‬
‫‪250‬‬
‫שתועלת עגלה ערופה היא לפרסם ההורג‪ ,‬וחזק זה הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע‬
‫לעולם‪ ,‬שבעל הארץ יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא תערף העגלה ולא תאסר ארצו עליו לעולם‪:‬‬
‫עגלה ערופה ‪ -‬הלנת ההרוג‬
‫רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ט הלכה א‬
‫הרוג שנמצא נופל באר ץ ולא נודע מי הכהו‪ ,‬מניחין אותו במקומו ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלם שנ'‬
‫ויצאו זקניך ושופטיך ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל‪ ,‬אפילו נמצא בצד עיר זו שהדבר ידוע בודאי שהיא‬
‫הקרובה מצוה למדוד‪.‬‬
‫משנה למלך הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ט הלכה א‬
‫[א] אפילו נמצא בצד עיר כו' שהדבר ידוע בודאי‪ .‬משנה בפרק עגלה ערופה ומייתי ליה בפ"ק דסנהדרין ומדדו שאפילו‬
‫נמצא בעליל לעיר היו מודדין שמצוה לעסוק במדידה‪ .‬משמע דאפילו ברור לנו שאין קרובה כזו אפ"ה צריך למדוד‪ .‬ורש"י‬
‫ז"ל בפירוש החומש כתב וז"ל אל הערים אשר סביבות החלל לכל צד לידע איזו קרובה‪ .‬וכתב הרא"ם ז"ל לא שהוא חובה‬
‫למדוד מן החלל עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו אלא כדי למצוא העיר היותר קרובה אליו לפיכך אם היה החלל מוטל‬
‫סמוך לעיר שאין ספק שהיא היותר קרובה א"צ שם מדידה ע"כ‪ .‬ודבריו תמוהים הם‪ .‬ונ"ל דס"ל להרא"ם דעיקר חיובא‬
‫דמדידה לא הוי אלא מהעיר הקרובה אלא משום דמספקא לן צריך למדוד את כולם‪ .‬ומאי דאמרינן בגמרא דאפילו נמצא‬
‫בעליל היו מודדין הוי דוקא לעיר הקרובה אבל לשאר הערים אין חיוב למדוד משום דא"צ למדוד אל כל הערים אלא‬
‫משום ספיקא שאינו יודע איזו קרובה אבל בברי לן שאין קרובה מזו א"צ למדוד אלא מן הקרובה‪ .‬והכי דייק לישניה‬
‫דהר"ם דקאמר לא שהיא חובה למדוד עד כל עיר ועיר אשר סביבותיו‪ ,‬דמשמע דלא בא לאפוקי אלא זה דמפשטיה דקרא‬
‫דקאמר ומדדו אל הערים אשר סביבות הוי משמע שהוא חייב למדוד כל הערים‪ ,‬לזה קאמר דליתא להאי שא"צ למדוד‬
‫על כל עיר ו עיר אלא כדי למצוא העיר היותר קרובה לפיכך אם לא היה ספק שהיא היותר קרובה א"צ מדידה כלומר א"צ‬
‫המדידה שאמרנו שהיא לכל עיר ועיר אבל אה"נ שצריך מדידה לקרובה שמצוה לעסוק במדידה‪:‬‬
‫עד אחד לשבועה אתי‬
‫גליון הש"ס סנהדרין ל‪.‬‬
‫טורי אבן ראש השנה כג‪:‬‬
‫ומכניסין את הגדול שבה ן‪ .‬משמע ששומעין דבריו של גדול לחוד ואח"כ של אידך כדתני סיפא והיינו כר"נ דתני' בפ"ג‬
‫דסנהדרין (דף ל') ואין עדותן מתקיימת עד שיעידו שניהם כאחת ר"נ אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו‬
‫למחר שומעין את דבריו‪ .‬וכה"ג דייק שם אהא דתנן התם גמרו את הדבר היו מכניסין אותם ואמר בגמר' למאן אילימא‬
‫לבעלי דינין התם קיימי אלא לעדים פי' כדי שיעידו זה בפני זה בבת אחת מפני שבתחילה העידו זה שלא בפני זה כמאן‬
‫דלא כר"נ‪ .‬והכא גבי קידוש החדש דלא תנן שאח"כ מכניסין את העדים כדי שיעידו זה בפני זה ש"מ דבמה שהעידו זה‬
‫שלא בפני זה סגי ו היינו כר"נ‪ .‬ול"ק סתמא אסתמא משום דבמסקנא מוקי לה התם להאי היו מכניסין אבע"ד קאי‪ .‬ובהכי‬
‫נ"ל דדחיק התם לאוקמא מתניתין כר' נחמיה דאמר כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין שהיו מוציאין הבעל דין לחוץ‬
‫לאחר ששמעו דבריהם והיו מכניסין דתנן התם אבע"ד קאי אע"ג דמתניתין לא מיירי כלל מבע"ד ועוד דמביא התם‬
‫ברייתא דקתני להדיא היו מכניסין לעדים‪ .‬א"ו ה"ט דדחיק לאוקמא האי מכניסין אבע"ד דלא איירי בהו ולא אעדים ודלא‬
‫כר' נחמיה כי היכי דלא תקשה סתמא אסתמ' דכאן גבי קה"ח סתים לן סתמא כר"נ וכדפי'‪.‬‬
‫ול"ל דמתניתין דהכא אתיא נמי כרבנן דפליגי אדר"נ למאי דמפרש התם דבסבר' פליגי דרבנן סברי ע"א כי אתי לשבועה‬
‫אתי לממונא לא אתי ותפרש הכי כיון דעדותו של ע"א הי' לשבועה שוב אין חוזר ומצטרף לשני להוציא ממון א"נ ה"ט‬
‫כיון דאתי לשבועה מיגרע גרע משום דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו‪ ,‬שיכול לומר לשבועה באתי ולא לחייבו ממון‬
‫וכדאמר התם בפ"ה (דסנהדרין דף מא ע"א) עידי נערה מאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה‬
‫באנו‪ .‬ולה"ט לא שייך הא אלא בעדות ממון לחוד דמהני ע"א לשבועה ושוב אין מצטרף עם השני לממון כיון דכבר קאתי‬
‫ואהני לשבוע' א"נ משום דאין יכול להזימו‪ ,‬אבל גבי קה"ח וכן בכל עידי עונש ועידי איסור דע"א לא מהני למידי דל"ש‬
‫בהו שבועה ע"כ ע"א קמא קאתי להעיד על עיקר גוף העדות‪ .‬ואפי' לרבנן מצטרפין אע"ג שלא העידו בבת אחת ומתניתין‬
‫ככ"ע‪ .‬דהא ליתא דהא התם (סנהדרין דף ל ע"א) איכא לישנ' חד דמפרש דפליגי בקרא באקושי הגדה לראיי' ודכ"ע כרבנן‬
‫דפליגי התם אר"י ב"ק דאמר אין עדותן מצטרף עד שיראו שניהם כאחת דת"ק מקיש ור' נתן לא מקיש ולפ"ז אין לחלק‬
‫בין עדות ממון לשאר עדות כיון דגזירת הכתוב היא‪.‬‬
‫עוד אני אומר אפי' להאי לישנא דקאמר דה"ט דת"ק עד אחד כי אתי לשבועה אתא לממונא לא אתא‪ ,‬לאו למימרא כיון‬
‫דמהני עדותו לשבועה מיגרע גרע דתו לא מצטרף לממונא א"נ דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה‪ .‬דא"כ להאי טעמא‬
‫‪251‬‬
‫בכל עדיות דלאו ממון מודה ת"ק דלא בעי הגדה אחת‪ .‬א"כ תקשה הא דתנן בפ"ב דכתובות (דף כג ע"ב) דר"א אומר אין‬
‫מעלין לכהונה ע"פ עד אחד ורשב"ג משום ר"ש בן הסגן אמר מעלין ומוקי בגמרא כגון שהעידו עליו ב' עדים שהוא כהן‬
‫אלא שהעידו בזה אחר זה רשב"ג כר"נ דאמר מצטרפין ור"א כת"ק דאמר אין מצטרפין‪ .‬והא בעדות זו לא שייך שבועה‬
‫ואמאי אמר דס"ל כת"ק‪ .‬הא בהא כ"ע מודו‪ .‬אע"כ הא דקאמר ע"א כי אתי לשבועה אתי לרבותא קאמר לא מיבעי' היכא‬
‫דאין ע"א מועיל כלל דלא מהני לת"ק עד שיעידו כאחד כיון דע"י עדות ע"א ליכא חיוב כלל ולא בא לחייב את הנידון‬
‫שום דבר‪ .‬אלא אפילו היכא דאיכא תורת שבועה ע"י ע"א לא מהני לצרף עדותן לחייב ממון‪ .‬וכ"נ מפי' רש"י שפי'‬
‫לשבועה אתי ע"א אינו מחייב ממון אלא שבועה הלכך כשהעיד זה יחידי וזה יחידי לא שייך תורת ממון בעידותן דלא‬
‫מצרפינן להו דהא לאו לחייבו ממונא אתו‪ .‬ומדפי' ע"א אין מחייבו אלא שבועה משמע דלרבות' קאמר אע"ג דמחייבו‬
‫אינו מחייבו ממון אלא שבועה גרידא כ"ש בשאר עדיות דע"א לא מחייבו כלל דבעו שיעידו כאחד‪ .‬דאי הא דקאמר ע"א‬
‫לשבועה אתי דווקא הוא וטעמא יהיב למילת' דמש"ה אין מצטרף‪ .‬מאי אינו מחייבו אלא שבועה דקאמר‪ .‬הכי הל"ל ע"א‬
‫מחייבו שבועה דמשמע מש"ה אין מצטרפין משום דמהני עדותו לשבועה אלא ש"מ כדפירשתי‪:‬‬
‫עד אחד באשה שמת בעלה – מן התורה או מדרבנן‬
‫פני יהושע כתובות כב‪.‬‬
‫ובזה נתיישב לי מאי דהוי קשיא לי לשיטת הסוברים דעד אחד שהעיד באשה שמת בעלה נאמן מדאורייתא ומצאתי סמך‬
‫לדבריהם בספרי פרשת שופטים לא יקום עד אחד באיש אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה דברי רבי יהודה‪ .‬והא‬
‫דאסקינן ביבמות [פ"ח ע"א] דמשום עגונא הקילו רבנן היינו שהקילו שלא להחמיר מדרבנן ולשיטתם על כרחך צ"ל דהא‬
‫דקי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים היינו לאיסור דוקא כגון בעידי טומאה אבל להתיר עד אחד נאמן כמ"ש התוס'‬
‫בריש האשה רבה [שם]‪.‬‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא ‪ -‬אבן העזר סימן לג‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא ‪ -‬אבן העזר סימן קמו‬
‫עד אחד נאמן באיסורין‬
‫תוספות גיטין ג‪:‬‬
‫עד אחד – נאמנותו במת בעלה ועדות בכור‪ ,‬נאמנות יכיר‬
‫סנהדרין ל‪:‬‬
‫רש"י סנהדרין ל‪ :‬ד"ה בעדות בכור‬
‫תוספות סנהדרין ל‪ :‬ד"ה בעדות בכור‬
‫בבא בתרא קכו‪:‬‬
‫מתני'‪ .‬האומר‪ :‬איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים‪ ,‬איש פלוני בני לא יירש עם אחיו ‪ -‬לא אמר כלום‪ ,‬שהתנה על מה‬
‫שכתוב בתורה‪...‬‬
‫גמ'‪ ...‬אמר רב יוסף‪ :‬אמר איש פלוני בני בכורי הוא ‪ -‬נוטל פי שנים‪ ,‬איש פלוני בכור הוא ‪ -‬אינו נוטל פי שנים‪ ,‬דלמא‬
‫בוכרא דאמא קאמר‪ .‬ההוא דאתא לקמיה דרבה בר בר חנה‪ ,‬א"ל‪ :‬מוחזקני בזה שהוא בכור‪ .‬א"ל‪ :‬מנא ידעת? דהוה קרי‬
‫ליה אבוה בוכרא סכלא‪ ,‬דלמא בוכרא דאמא הוא‪ ,‬דכל בוכרא דאמא נמי בוכרא סכלא קארו ליה‪ .‬ההוא דאתא לקמיה‬
‫דרבי חנינא‪ ,‬אמר ליה‪ :‬מוחזקני בזה שהוא בכור‪ .‬אמר ליה‪ :‬מנא ידעת? אמר ליה‪ :‬דכי הוו אתו לגבי אבוה‪ ,‬אמר להו‪ :‬זילו‬
‫לגבי שכחת ברי‪ ,‬דבוכרא הוא ומסי רוקיה‪ .‬ודלמא בוכרא דאמא הוא! גמירי‪ :‬בוכרא דאבא ‪ -‬מסי רוקיה‪ ,‬בוכרא דאמא ‪-‬‬
‫לא מסי רוקיה‬
‫רשב"ם שם‬
‫‪252‬‬
‫האומר איש פלוני ‪ -‬הנה הוא בני בכורי מהימנינן ליה לאב ליטול פי שנים דאפי' רבנן דפליגי אדר' יהודה לקמן בשמעתין‬
‫ואמרי אינו נאמן הני מילי בדמוחזק לן דלאו בכור הוא אבל בדלא מוחזק לן הי מינייהו בכור מודו דנאמן כדאמרינן לקמן‬
‫אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכרא‪...‬‬
‫מוחזק אני בו ‪ -‬ועד אחר עמו (כו')‪.‬‬
‫תוספות רי"ד שם אות לב‬
‫ההוא דאתא לקמי' דרבא בר רב חנן אמר מוחזק אני בזה שהוא בכור כו' וכן ההוא דאתא לקמי' דר' חנינא אמר מוחזק‬
‫אני בזה שהוא בכור כו' עלה בדעתי לומר אפי' עד א' נאמן ולא מצרכינן שני עדים בדבר כדאמרי' גבי יבם‬
‫ואשתמודעינוהי דאפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא הוא והה"נ הכא ורבי' שמואל זצוק"ל מצריך שני‬
‫עדים ואינו נ"ל דל"ש בכור מיבם וגם לשון התלמוד אינו מוכיח כדבריו דא"כ הו"ל למימ' הנהו דאתו ולא ההוא דאתא‬
‫וכך ראיתי כתוב לרבי' שלמה ספרדי משום רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר בבכור אחרי כן התבוננתי וראיתי‬
‫שיפה פי' רבי' שמואל זצוק"ל שהי' עד אחר עמו וכך פירשו נמי חכמי מגנצא ומה שכתבתי לעיל דע"א נאמן בבכור‬
‫והבאתי ראי' ממאי ד אמרי' גבי יבם ואשתמודעינוהי אפי' ע"י אשה וקרוב משום דגלויי מילתא בעלמא היא אינה ראי'‬
‫דדוקא באיסור' אמרי' הכי אבל בממונא בעינן תרי סהדי ומ"ש רבי' חננאל זצוק"ל וקי"ל עד מפי עד כשר אינו נ"ל דהא‬
‫תנן לקמן בפירקן האומר זה אחי אינו נאמן ומוקמי' לה בגמ' דקאמרי אחין אין אנו יודעין ש"מ דלענין ממונ' בעינן שני‬
‫עדים ומ"ש בכור מאח ובההוא דאתא לי' אחא מבי חוזאי מצריכינן שני עדים שאין לך דבר בממון פחות משנים והאשה‬
‫שאמרה מת בעלי או עד א' שאמר מת בעלה אין האחין נכנסין לנחלה על פיהן ה"נ לגבי בכור שני עדים בעינן ואין ע"א‬
‫נאמן עליו כי אם אביו לבדו והכא אמרי' בפ' עשרה יוחסין אמר רב נחמן ג' נאמנין על הבכור ואלו הן חיה ואמו ואביו‬
‫חי' לאלתר אמו כל שבעה פי' כל זמן שלא מסרתו ליד אביו למולו אביו לעולם כדתניא יכיר יכירנו לאחרים כו' ואמרי'‬
‫התם תניא נאמנת חי' לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני במה דברים אמורי' שלא יצאה וחזרה אבל יצאה וחזרה אינה‬
‫נאמנ' ודוקא אלו ג' נאמנין עליו אבל עידי אחריני לא עד דאיכ' תרי סהדי‪:‬‬
‫יבמות לט‪:‬‬
‫תנן התם‪ :‬מצות יבום קודמת למצות חליצה ‪ -‬בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה‪ ,‬עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה‪,‬‬
‫אמרו‪ :‬מצות חליצה קודמת למצות יבום‪ .‬אמר רב‪ :‬אין כופין‪ .‬כי אתו לקמיה דרב‪ ,‬אמר להו‪ :‬אי בעית חלוץ‪ ,‬אי בעית‬
‫ייבם‪ ,‬בדידך תלא רחמנא; ואם לא יחפוץ האיש‪ ,‬הא אם חפץ ‪ -‬אי בעי חליץ‪ ,‬אי בעי ייבם‪ .‬ואף רב יהודה סבר‪ :‬אין כופין‪,‬‬
‫מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה‪ :‬איך פלונית בת פלוני אקרבת ית פלוני יבמה קדמנא לבי דינא‪ ,‬ואשתמודעינהו‬
‫דאחוה דמיתנא מאבא ניהו‪ ,‬ואמרי ליה‪ :‬אי צבית ליבם יבם‪ ,‬ואי לא ‪ -‬איטלע לה רגליך דימינא‪ ,‬ואיטלע לה רגלא דימינא‪,‬‬
‫ושרת סיניה מעל רגלוהי‪ ,‬וירקת באנפוהי רוקא דמתחזיא לבי דינא על ארעא‪ .‬ורבי חייא בר אויא מסיים בה משמיה דרב‬
‫יהודה‪ :‬ואקרינהו מה דכתיב בספר אורייתא דמשה‪ .‬אשתמודעינהו ‪ -‬פליגי בה רב אחא ורבינא‪ ,‬חד אמר‪ :‬בעדים‪ ,‬וחד‬
‫אמר‪ :‬אפילו קרוב‪ ,‬אפילו אשה‪ .‬והלכתא‪ :‬גלויי מילתא בעלמא הוא‪ ,‬ואפילו קרוב‪ ,‬ואפילו אשה‪.‬‬
‫שבת קמה‪:.‬‬
‫אמר רב חייא בר אשי אמר רב‪ :‬דבר תורה ‪ -‬אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד‪ .‬וכן תני דבי מנשה‪ :‬דבר תורה‬
‫ אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד‪ .‬ואין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד‪.‬‬‫איבעיא להו עד מפי עד לעדות בכור מהו? רב אמי אסיר ורב אסי שרי‪ .‬אמר ליה רב אמי לרב אסי‪ :‬והא תנא דבי‬
‫מנשיא‪ :‬אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד? ‪ -‬אימא‪ :‬לעדות שהאשה כשרה לה בלבד‪ .‬רב יימר אכשר עד מפי‬
‫עד לבכור‪ .‬קרי עליה מרימר‪ :‬יימר שרי בוכרא‪ .‬והלכתא‪ :‬עד מפי עד כשר לבכור‪.‬‬
‫רש"י שבת קמה‪ :‬ד"ה לעדות אשה‬
‫לומר לאשה מת בעליך‪ ,‬דאקילו בה רבנן משום עיגונא‪ ,‬וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש‪ ,‬ואפקועי רבנן לקדושין מיניה‪.‬‬
‫יבמות צג‪:‬‬
‫בעו מיניה מרב ששת‪ :‬עד אחד ביבמה‪ ,‬מהו? טעמא דעד אחד ‪ -‬משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר‪ ,‬והכא נמי לא‬
‫משקר‪ ,‬או דלמא טעמא דעד אחד ‪ -‬משום דאיהי דייקא ומינסבא‪ ,‬והכא כיון דזימנין דרחמא ליה ‪ -‬לא דייקא ומינסבא?‬
‫אמר להו רב ששת‪ ,‬תניתוה‪ :‬אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעליך ונתייבמה‪ ,‬ואחר כך אמרו לה חילוף הדברים ‪ -‬תצא‪,‬‬
‫והולד ראשון ואחרון ממזר; היכי דמי? אילימא תרי ותרי‪ ,‬מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! ועוד‪ ,‬ממזר‪ ,‬ספק ממזר‬
‫‪253‬‬
‫הוא! וכ"ת לא דק‪ ,‬והא מדקתני סיפא‪ :‬הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר‪ ,‬ש"מ דוקא קתני! אלא לאו ש"מ חד‪ ,‬וטעמא‬
‫דאתו בי תרי אכחשוה‪ ,‬הא לאו הכי מהימן‪.‬‬
‫ואיכא דאמר‪ :‬הא לא תיבעי לך‪ ,‬דאפילו איהי נמי מהימנא‪ ,‬דתנן‪ :‬האשה שאמרה מת בעלי ‪ -‬תנשא מת בעלי ‪ -‬תתייבם‪,‬‬
‫כי תיבעי לך ‪ -‬למישרי יבמה לעלמא‪ ,‬מ"ט דעד אחד? משום דמילתא דעבידא לאיגלויי לא משקר‪ ,‬הכא נמי לא משקר‪ ,‬או‬
‫דלמא טעמא דעד אחד ‪ -‬משום דאיהי דייקא ומינסבא‪ ,‬והא לא דייקא ומינסבא‪ ,‬דמיסנא הוא דסניא ליה?‬
‫אמר להו רב ששת‪ ,‬תניתוה‪ :‬אמרו לה מת בעליך ואח"כ מת בנך ונשאת‪ ,‬ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים ‪ -‬תצא‪,‬‬
‫והולד ראשון ואחרון ממזר; היכי דמי? אילימא תרי ותרי‪ ,‬מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! ועוד‪ ,‬ממזר‪ ,‬ספק ממזר‬
‫הוא! וכ"ת לא דק‪ ,‬הא מדקתני סיפא‪ :‬הראשון ממזר והאחרון אינו ממזר‪ ,‬ש"מ דדוקא קתני! אלא לאו חד‪ ,‬וטעמא דאתו‬
‫בי תרי אכחשוה‪ ,‬הא לאו הכי מהימן! לעולם תרי ותרי‪ ,‬וכדאמר רב אחא בר מניומי‪ :‬בעדי הזמה‪ ,‬הכא נמי בעדי הזמה‪.‬‬
‫א "ל רב מרדכי לרב אשי‪ ,‬ואמרי ליה רב אחא לרב אשי‪ ,‬ת"ש‪ :‬אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שאנשא‪ ,‬ולא מתה אחותי‬
‫שאכנס לביתה; היא ניהי דלא מהימנא‪ ,‬הא עד אחד מהימן! וליטעמיך‪ ,‬אימא סיפא‪ :‬אין האיש נאמן לומר מת אחי‬
‫שאייבם את אשתו‪ ,‬ולא מתה אשתי שאשא את אחותה; הוא ניהו דלא מהימן‪ ,‬הא עד אחד מהימן? בשלמא גבי אשה‪,‬‬
‫משום עיגונא אקילו בה רבנן‪ ,‬אלא גבי איש מאי איכא למימר? אלא כי איצטריך ‪ -‬לר"ע איצטריך‪ ,‬סד"א‪ ,‬הואיל וא"ר‬
‫עקיבא יש ממזר מחייבי לאוין‪ ,‬אימא חיישא אקלקולא דזרעא ודייקא‪ ,‬קמ"ל (דאקלקולא דידה חיישא‪ ,‬אקלקולא דזרעא‬
‫לא חיישא)‪.‬‬
‫ר בא אמר‪ :‬עד אחד נאמן ביבמה מק"ו‪ ,‬לאיסור כרת התרת‪ ,‬לאיסור לאו לא כל שכן‪ .‬א"ל ההוא מרבנן לרבא‪ :‬היא עצמה‬
‫תוכיח‪ ,‬דלאיסור כרת התרת‪ ,‬לאיסור לאו לא התרת! ואלא איהי מ"ט לא מהימנא? דכיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא‬
‫ומינסבא‪ ,‬עד אחד נמי‪ ,‬דכיון דזמנין דסניא ליה לא דייקא ומינסבא‪.‬‬
‫שו"ת אחיעזר חלק ג סימן כט‬
‫ע"ד אשר נשאלנו אודות היבמה שאומרת שחלצה מיבמה בעיר אדעסא ‪/‬אודסה‪ ,/‬וגם היבם מודה כפי מכתביו‪ ,‬וגם יש‬
‫עד אחד המעיד שחלצה‪ ,‬אם יש לסמוך בזה על עד אחד‪ .‬ובאשר רבו טרדותי כעת אבוא לברר הדין בקצרה‪.‬‬
‫והנה כבר נחלקו בזה אם יבמה לשוק הוי דבר שבערוה‪ .‬והנוב"י במהדו"ק אה"ע סי' נ"ד כ' דלא הוי דבר שבערוה‬
‫הואיל ואין הולד ממזר‪ ,‬אולם באחיעזר כתבתי דמפשטות הסוגיא ביבמות צ"ג באיבעי' דע"א =דעד אחד= ביבמה אי‬
‫מהימן משום דהוי מילתא דעבידא לגלויי או לא מהימן משום זימנין דרחמא לי' וליכא חזקה דדייקא‪ ,‬מוכח דהוי דבר‬
‫שבערוה דאל"ה ע"א מהימן בלא טעמא דעבידא לגלויי ודייקא‪ .‬ואין לומר משום דהוי נגד חזקה וס"ל להבעיא כהך צד‬
‫דאין ע"א נאמן נגד חזקה‪ ,‬דא"כ מאי פשיט רב ששת מהא דאמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה‬
‫חילוף היו הדברים תצא והולד ראשו ן ואחרון ממזר היכי דמי וכו' אלא לאו חד וטעמא דאתו בי תרי אכחשוה הא לאו‬
‫הכי מהימן ע"כ‪ ,‬והא התם היתה לה חזקת היתר לשוק דהא הי' לה בן והחזקה מסייעה להעד‪.‬‬
‫והנה ביבמות ק"ה גבי מעשה בא' שחלץ בינו לבינה מק' בגמ' בינו לבינה מי ידענא ומשני ועדים רואים אותו מבחוץ‪,‬‬
‫והק' ע"ז הרשב"א והריטב"א מאי פריך מי ידענא דילמא החולץ והחולצת שניהם מודים שחלצו ונאמנים ע"ז משום‬
‫דבידם לחלוץ כמו בבעל שאמר גרשתי‪ ...‬ותי' הריטב"א שאינם נאמנים ע"ז כדמסיק שם בב"ב קל"ה אמר רבא חוש לה‪,‬‬
‫והיינו מדרבנן משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה‪ ,‬ועוד הביא הריטב"א בשם י"מ דה"ק מי ידענא שהרי אין דשב"ע‬
‫=דבר שבערוה= פחות משנים ומאי דפרכי' מנא ידענא לאו דוקא אלא ה"ק מנא ידעי דמהני שאפי' יהיו שניהם מודים‬
‫ויהיו נאמנים אצלנו אינו כלום כיון שהי' בינו לבינה ובלא עדים והר"ז כאומר גרשתי את אשתי או קדשתי' בלא עדים‬
‫שאי נו כלום‪ .‬והגרעק"א מפ' ד' הריטב"א דמספק"ל אי חליצה הוי דבשב"ע דלפי תי' הראשון ס"ל דחליצה ל"ה דשב"ע‪.‬‬
‫ובאמת יש לפרש בפשוטו דגם לתי' הראשון הוי דשב"ע ומ"מ מדאורייתא הוי מהני משום בידו לגרשה כמו בבעל שאמר‬
‫גרשתי אלא דמדרבנן חיישינן‪ ,‬אלא דבתי' השני חידש דחליצה דינה כמו בקדושין וגרושין דבעינן עדי קיום ולהכי לא‬
‫מהני בינו לבינה אף דמהימנינן שהמעשה אמת‪ .‬ומ"מ מהני בעדים רואים אותו מבחוץ אף דבקדושין וגרושין לא מהני‬
‫כה"ג משום דהתם ע"י המעשה שלו עושה קנין הקדושין והיתר הגרושין משא"כ בחליצה דההיתר נעשה ממילא ע"פ דין‬
‫התורה‪ ,‬ויעוי' בנה"מ סי' ל"ו מ"ש שם בגדרי עדות בקדושין וגרושין וחליצה‪ ,‬ולפ"ז י"ל לפי תי' השני של הריטב"א דדוקא‬
‫היכא דלפי דבריהם נעשית החליצה בינו לבינה לא מהני אבל אם שניהם מודים שהיתה החליצה בפני עדים והוי בידם‬
‫כמש"נ נאמנים ע"ז ולא אמרי' שחליצה חומרא שהחמירו באשת איש דחוש לה‪ ,‬דאולי דוקא בא"א החמירו בזה ולא‬
‫באיסור יבמה לשוק [ואע"ג דבב"ב שם אמרי' חוש לה לענין יבמה לשוק‪ ,‬שאני התם דבאין להתיר מכח שנתגרשה וע"כ‬
‫מתחלה אנו דנין לגבי הגירושין שלא נתגרשה ומחמרינן משום איסור א"א וממילא אסורה גם לענין איסור יבמה לשוק‪,‬‬
‫והא דקאמר שם בתר הכי אם הקילו בשבוי' נקל בא"א לאו משום דלענין זה מחמרי' באיסור יבמה לשוק כמו באיסור‬
‫א"א‪ ,‬אלא דהוא חמור עכ"פ משבוי']‪ ,‬וטעמא דהחמירו בא"א משום דאם איתא דגירשה קלא אית לי' ג"כ לא שייך רק‬
‫לגבי גירושין שידוע שהי' לה בעל‪ ,‬אבל ביבמה שאין ידוע כלל לעלמא שהיא זקוקה ליבם לא אמרינן אם איתא דחלצה‬
‫קלא אית לה למילתא‪.‬‬
‫‪254‬‬
‫והנה הראי' מהך דיבמות ק"ה כבר הרגיש בזה בת' חמדת שלמה סי' ט"ו דהתם קאי לר"ע דס"ל דאין קדושין תופסין‬
‫ביבמה לשוק והולד ממזר וע"כ הוי דשב"ע אבל לדידן דקיי"ל כשמואל דצריכה גט מספק הוי רק ספק דבשב"ע כמש"כ‬
‫הפוסקים‪ .‬ובנידון דידן שעד אחד מעיד שחלצו בבי"ד פלוני דהוי מילתא דעבידא לגלויי כמבו' בבכורות ל"ו‪ ,‬ומהאי‬
‫טעמא חידש בס' יהושע דע"א שאומר שנתגרשה בבי"ד פלוני מהימן‪ ,‬וכ"כ בתשו' שו"מ מהדו"ג סי' קצ"ד‪ ,‬שהסכים למ"ש‬
‫הגאון ר' יצחק שמעלקיש ונמצא בשו"ת ב ית יצחק סי' י"ב‪ .‬וע"ע בפ"ת סי' קמ"ב ס"ק ז' מה שהביא משו"ת מנחת עני‪.‬‬
‫ובודאי לשי' הרא"ה והריטב"א והנמק"י דע"א במיתה נאמן מן התורה משום מילתא דעבידא לאגלויי כמ"ש התשב"ץ בסי'‬
‫פ"ב שכן הוא גם שי' הרמב"ם‪ ,‬א"כ הכא לגבי יבמה לשוק בודאי דנאמן‪ ,‬ואף להריב"ש בסי' קמ"ה שכ' דלא מהני מילתא‬
‫דעבידא לאגלויי בדבר שבערוה‪ ,‬שמחלק שם בין מילתא דעבידא לגלויי במיתה מבקדוש החדש‪ ,‬מ"מ י"ל דבכה"ג היינו‬
‫באומר חלצה בבי"ד פלוני גם הריב"ש מודה‪ .‬וגם אם נימא דלשיטתם לא מהני מילתא דעל"ג בדשב"ע =דעבידא לגלויי‬
‫בדבר שבערוה= מ"מ ביבמה לשוק י "ל דהוי ס"ס =ספק ספיקא= ספק אם הוא דשב"ע כמש"ל וספק אם מהני מילתא‬
‫דעל"ג בדשב"ע‪ .‬והא דאיצטריך הגמ' ביבמות לעדיו רואים אותו מבחוץ ולא סגי בע"א‪ ,‬היינו משום דהוא לר"ע דיש‬
‫ממזר מיבמה לשוק ודינו כא"א כמש"ל‪ .‬וגם מ"ש הנוב"י קמא סי' כ"ז לחלק דבאיתחזק איסורא לא מהני מילתא דעל"ג‬
‫ולהכי לא מהני בגר שאומר נתגיירתי בבי"ד פלוני‪ ,‬מ"מ בנ"ד דכיון דשניהם מודים הוי בידו ובידו מהני לסלק החזקה‬
‫ושוב מהני שפיר משום מילתא דעל"ג‪ .‬ועוד נראה דכיון דהא דחוש לה אינו אלא מדרבנן כמ"ש הרמ"ה ביש נוחלין שם‬
‫ובדרבנן מהני ע"א במילתא דעל"ג גם בדשב"ע כמ"ש הנוב"י שם בסי' כ"ח‪.‬‬
‫ומה שפקפקו דאולי לא הוי בידו כיון דנפסק החיבור בין מדינה למדינה‪ ,‬באמת אם אין זה דשב"ע לא בעי' שיהי' בידו‬
‫עכשיו‪ ,‬דהא גבי איסורין מהני גם אם הי' בידו מתחלה‪ ,‬אולם גם אם הוי דשב"ע נראה דדוקא בגוסס כ' התוס' בקידושין‬
‫כ"ד דא פשר שאין זה בידו להחזיק את הגט‪ ,‬וכן אם לא יהי' בידו לגרשה במקום רחוק רק ע"י שליח להולכה והוא חולה‬
‫מסוכן שאפשר שימות בינתים דמי לגוסס (עי' בשו"ת למהר"י ענזיל תלמידו של הקצה"ח)‪ ,‬משא"כ היכא שיש אפשרות‬
‫אף ע"י טורח גדול ועמל רב חשוב בידו וע"כ יש להאמין ליבם עם העד ומותרת להנשא‪.‬‬
‫ולכאורה יש בזה גם גדר הפה שאסר משום דלא אחזוק באחים‪ .‬אמנם י"ל דכיון דלא הי' חזקה שאין לו אחים רק‬
‫שאינו מוחזק שיש לו אחים ואסורה משום ספק וחזקת איסור‪ ,‬יעוי' במהרי"ט בשו"ת סי' פ"ב‪ .‬אולם כיון דלא הוחזק‬
‫באחים י"ל דל"ש סברא דקלא אית לה כמש"ל‪.‬‬
‫תוספות יבמות פח‪ .‬ד"ה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו'‬
‫נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן‬
‫ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (דף פט‪ ):‬שבדבר שיש קצת‬
‫טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה‪.‬‬
‫תוספות יבמות פט‪ :‬ד"ה כיון דלא ירתי לה קרי ולא ענו לה‬
‫משמע דכל היכא דירית לה מטמא לה דהוי מטמא למת מצוה ולפי זה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט לא ירית‬
‫לה מדאמר (לקמן דף צ‪ ):‬ואין מטמא לאשתו פסולה דאי הוה ירית לה הוה מטמא לה כמו למת מצוה ומיהו על כרחך לאו‬
‫הא בהא תליא דהא נשאת על פי ב"ד ואח"כ בא בעלה אמרי' דאין מטמא אע"ג דבעלה הראשון יורשה דלדידיה לא קנסו‬
‫ואע"ג דאין זכאי במציאתה ובמעשה ידיה היינו משום קנס דידה אבל ירושה אמאי ליפסיד בעל ועוד דא"כ כהן גדול ונזיר‬
‫יט מאו לקרוביהם ולכל מורישיהם כשאין יורש אלא הם וכן לנשיהם ועוד למ"ד (כתובות דף פג‪ ).‬ירושה דבעל דאורייתא‬
‫אמאי איצטריך קרא שהבעל מטמא לאשתו פשיטא דמת מצוה היא ונראה לר"י דמשום דירית לה לא הויא מת מצוה‬
‫אלא משום דיש כח ביד חכמים לעקור דבר שהוא מן התורה בדבר הדומה כדפירשתי לעיל דכיון דלא ירתי לה דומה למת‬
‫מצוה ומיהו אינה מת מצוה גמור וכן נראה דאי משום דהויא מת מצוה גמור מטמא לה אם כן היאך יטמא לה במקום‬
‫שיש ישראל דהא במת מצוה אם יש ישראל וכהן אמרינן בנזיר (דף מז‪ ).‬יטמא ישראל ואל יטמא כהן ובנישואי קטנה‬
‫דהוו דרבנן משמ ע דמטמא כשאר בעל שמיטמא לאשתו דאורייתא אם יש שם כמה ישראל ומדאמר לקמן (דף צ‪ ):‬נמי‬
‫ולא זה וזה מיפר נדריה משום דתתגנה ותתגנה אין להוכיח דאין מיפר לאשתו פסולה כגון אלמנה‬
‫‪255‬‬
‫חזון איש אבן העזר\נשים סימן כב סעיף ג‬
‫ארץ הצבי עמ' קט‪ ,‬קעא‬
‫גיטין סו‪.‬‬
‫מתני'‪ .‬מי שהיה מושלך לבור‪ ,‬ואמר כל השומע את קולו יכתוב גט לאשתו ‪ -‬הרי אלו‬
‫יכתבו ויתנו‪...‬‬
‫קצות החושן סימן מט ס"ק ב‬
‫אפילו אשה‪ .‬בטור (סעיף ד') כתב משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי ולא משקרי אינשי‪.‬‬
‫ועיין כנסת הגדולה (הגה"ט אות ז') בשם בני שמואל (ד"ה ומיהו א"צ) שדקדק מדברי‬
‫הטור דסבירא ליה דעד אחד נאמן במלתא דעבידא לגלויי אפילו בממון וכדברי ה"ר‬
‫דוראן (תשב"ץ ח"א סי' פ"א ‪ -‬פ"ד) ולא כריב"ש (סי' קנ"ה‪ ,‬קפ"א ‪ -‬קפ"ג) וכתב שכן‬
‫נראה מהראב"ד (הובא בשטמ"ק ב"ב קסז‪ ,‬ב ד"ה ההוא תברא) ורא"ש (שם פ"י סי' י"ז)‬
‫והרשב"א (שם ד"ה מיהא) והנימוק"י (שם עז‪ ,‬ב בדפי הרי"ף) ע"ש‪ .‬אמנם כבר העלה‬
‫להלכה הרמ"א בסימן ל' סעיף (מ"ד) [י"ד] דאין חילוק בדיני ממונות בין מלתא דעבידא‬
‫לגלויי או לא וכדברי הריב"ש‪.‬‬
‫ולכן נראה הא דסומכין כאן על מלתא דעבידא לגלויי‪ ,‬דחשש זה דאין כותבין אא"כ מכירין אינו חשש אלא מדבריהם‪,‬‬
‫דהא קי"ל גבי גט דב שעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין כדאיתא פרק התקבל (גיטין סו‪ ,‬א)‪ ,‬ואי הוי ספקא דאורייתא‬
‫בשעת הסכנה היאך עושין נגד חשש תורה‪ ,‬אלא על כרחך אינו אלא מדבריהם ובשעת הסכנה הקילו‪ ,‬ומשום הכי ראו‬
‫חז"ל להאמין במלתא דעבידי לגלויי אפילו עד אחד והוא פשוט‪:‬‬
‫פתחי תשובה אבן העזר קכ‪:‬טו‬
‫שלחן ערוך יורה דעה סימן קנא בהג"ה‬
‫כל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור‪ ,‬כה עד אחד נאמן עליו כו אפילו לאסרו (אשירי פרק הניזקין ומרדכי פ'‬
‫האשה רבה)‪ .‬וכל היכא דאתחזק דבר באיסור‪ ,‬כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת‪ ,‬אין העד נאמן עליו סילהתירו‬
‫אלא א"כ בידו לתקנו (ג"ז שם)‪.‬‬
‫שב שמעתתא ו‪:‬ה‪,‬ז‬
‫ארץ הצבי עמ' ערה‬
‫עד המעיד ועד הרואה‬
‫תוספות סנהדרין ח‪:‬‬
‫תוספות מכות ו‪ .‬ד"ה‬
‫מהר"ם לובלין שם‬
‫בא"ד ומבכור שנטל חלק כפשוט וכו' אין לדקדק נמי כלל רוצה לומר דהתם היינו טעמא דויתר ונמחל אפילו בלא קנין‬
‫משום דעדיין לא הגיעה הח לק בכורה לידו ולא זכה בו עדיין ומקרא דכתיב לתת לו ילפינן שם בבא בתרא פ' יש נוחלין‬
‫דף קכ"ד דאם אמר הבכור איני נוטל ואיני נותן רשאי דמתנה קרייה רחמנא ואין להכריח לאדם שיקבל מתנה בעל כרחו‬
‫וכיון שעדיין לא הגיע לידו יכול למחלה לאחיו אפילו בלא קנין אבל דבר שכבר נקנה והגיע ליד האדם אינו יכול לסלק‬
‫עצמו ממנו ולמחול באמירה בעלמא אם לא בקנין כמו חלק פשיטות אין יכול למחול באמירה בעלמא כמבואר שם ועיין‬
‫בפרק יש נוחלין דף קכ"ד ובתוס' שם ד"ה ואם אמר איני נוטל וכו' ובדף קכ"ו במימרא דבכור שנטל חלק כפשוט ויתר‬
‫וכו'‪:‬‬
‫ערוך לנר שם‬
‫‪256‬‬
‫בד"ה נרבע‪ .‬ועוד אמר הר' יוסף‪ .‬עיין במהר"ם שהקשה על זה דא"כ למה נקט נרבע טפי מכל העריות‪ .‬ולענ"ד י"ל ע"פ‬
‫מש"כ התוס' סנהדרין (ט ב ד"ה לרצונו) וכ"כ גם הריטב"א בשמעתין דא"ל דלמא באמת הדין כן כשהם קרובים מצילים‬
‫דהא דרשינן ערות אביך ערות אביך ממש ע"ש‪ ,‬ולפ"ז א"ש דנקט נרבע יותר משאר עריות דבשאר עריות הי' אפשר לומר‬
‫דבאמת הדין כן‪ .‬אלא דאכתי יקשה מבתו וכלתו וחמותו שהם קרובות ויצילו הן עליו והוא עליהן‪ ,‬אכן באמת בלא"ה לא‬
‫הבנתי קושית המהר"ם דודאי לא שייך דקרוב או פסול מבטל עדות האחרים אלא כשהוא ראוי להיות עד במקום אחר אי‬
‫לאו פסולו דבזה שייך לומר שהוא בכלל ג' עדים‪ ,‬אבל מי שאין ראוי להיות עד לעולם לא שייך ג"כ לבטל עדות דהא אין‬
‫שייך אצלו צרוף לעדות כלל‪ ,‬ולכן כשפריך נרבע יציל לא הי' יכול להקשות משאר עריות דבכולם הנבעלים הם נשים‬
‫שפסולים בלא"ה להעיד ולא שייך שיבטלו עדות האחרים ולכן לא פריך רק מנרבע שהוא ג"כ איש‪ .‬ואף דבשפריך אח"כ‬
‫מרובע שיציל בזה הי' יכול להקשות מבא על כל העריות‪ ,‬מכל מקום איידי דאיירי ממיתת רובע כשפריך מנרבע פריך ג"כ‬
‫מרובע דמאי שנא‬
‫נתיבות המשפט חידושים סימן לו‪:‬י‬
‫דאלו לא נתכונו‪ .‬הלשון אינו מדוקדק‪ ,‬דאפילו נתכונו‪ ,‬מכל מקום כיון שהפסול הוא מטעם נוגע‪ ,‬אינו בכלל קרוב או‬
‫פסול‪ ,‬דנוגע הוא בגדר בעל דבר ולא בגדר עדות‪ ,‬ולא שייך לומר בזה עדות שבטלה מקצתה‪ ,‬דאינן בגדר עדות כלל‪ .‬ש"ך‬
‫[סקט"ו‪].‬‬
‫שם בביאורים‬
‫ונאמן לומר שלא הכיר‪ .‬עיין תומים [סק"ט] שחילק‪ ,‬דבקורבת העדים אמרינן מסתמא ידעו מהקורבה‪ ,‬אבל באחד שקרוב‬
‫ללוה אמרינן מסתמא לא ידע מהקורבה‪ .‬ועוד כתב [סקי"א]‪ ,‬דאשה כיון דאינה ראויה להעיד לא מיחשב קרוב או פסול‬
‫ולא נתבטלה העדות בשבילה‪ ,‬אבל פסול דרבנן מבטל העדות‪ .‬ומדבריו יש ללמוד דהוא הדין גוי וקטן אינן מבטלין עדות‬
‫הכשרים‪.‬‬
‫עדות – למי יש שם עד‬
‫משנה שבועות ל‪.‬‬
‫תוספות ח‪.‬‬
‫נתיבות המשפט חידושים סימן לו‪:‬י‬
‫דאלו לא נתכונו‪ .‬הלשון אינו מדוקדק‪ ,‬דאפילו נתכונו‪ ,‬מכל מקום כיון שהפסול הוא מטעם נוגע‪ ,‬אינו בכלל קרוב או‬
‫פסול‪ ,‬דנוגע הוא בגדר בעל דבר ולא בגדר עדות‪ ,‬ולא שייך לומר בזה עדות שבטלה מקצתה‪ ,‬דאינן בגדר עדות כלל‪ .‬ש"ך‬
‫[סקט"ו]‪.‬‬
‫ערוך לנר‪ ,‬מכות ו‪.‬‬
‫בד"ה נרבע‪ .‬ועוד אמר הר' יוסף‪ .‬עיין במהר"ם שהקשה על זה דא"כ למה נקט נרבע טפי מכל העריות‪ .‬ולענ"ד י"ל ע"פ‬
‫מש"כ התוס' סנהדרין (ט ב ד"ה לרצונו) וכ"כ גם הריטב"א בשמעתין דא"ל דלמא באמת הדין כן כשהם קרובים מצילים‬
‫דהא דרשינן ע רות אביך ערות אביך ממש ע"ש‪ ,‬ולפ"ז א"ש דנקט נרבע יותר משאר עריות דבשאר עריות הי' אפשר לומר‬
‫דבאמת הדין כן‪ .‬אלא דאכתי יקשה מבתו וכלתו וחמותו שהם קרובות ויצילו הן עליו והוא עליהן‪ ,‬אכן באמת בלא"ה לא‬
‫הבנתי קושית המהר"ם דודאי לא שייך דקרוב או פסול מבטל עדות האחרים אלא כשהוא ראוי להיות עד במקום אחר אי‬
‫לאו פסולו דבזה שייך לומר שהוא בכלל ג' עדים‪ ,‬אבל מי שאין ראוי להיות עד לעולם לא שייך ג"כ לבטל עדות דהא אין‬
‫שייך אצלו צרוף לעדות כלל‪ ,‬ולכן כשפריך נרבע יציל לא הי' יכול להקשות משאר עריות דבכולם הנבעלים הם נשים‬
‫שפסולים בל א"ה להעיד ולא שייך שיבטלו עדות האחרים ולכן לא פריך רק מנרבע שהוא ג"כ איש‪ .‬ואף דבשפריך אח"כ‬
‫מרובע שיציל בזה הי' יכול להקשות מבא על כל העריות‪ ,‬מכל מקום איידי דאיירי ממיתת רובע כשפריך מנרבע פריך ג"כ‬
‫מרובע דמאי שנא‬
‫עדות לקיום הדבר בגיטין וקידושין‬
‫תוספות גיטין ד‪.‬‬
‫אמרי משה סימן טז (קישור)‬
‫מסורה‪ ,‬חוברת ב'‪ ,‬עמ' מג )‪(link‬‬
‫‪257‬‬
‫ארץ הצבי עמ' קפג‬
‫גינת אגוז עמ' קיז‬
‫עדות לקיום הדבר ביבום ובחליצה‬
‫תוספות קידושין יב‪:‬‬
‫משום פריצותא ‪ -‬מפרש ר"ת דה יינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך‬
‫וקשה דביבמות פ' ר"ג (דף נב‪ ).‬מייתי לה מצות יבמה מקדש והדר בעיל לא קדיש לוקה מכת מרדות מדרבנן כרב והתם‬
‫לאו משום עדים תליא טעמא דהא יבמה מדאורייתא אינה נקנית אלא בביאה אלא נראה לר"י דהיינו פריצות שעושין‬
‫תחלת קניינן בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכי‪.‬‬
‫שו"ת בנין ציון סימן קמז‬
‫שו"ת בנין ציון החדשות סימן כ‬
‫עדות מיוחדת – בירור שלה לנפשות ולהכנסה לכיפה‬
‫סנהדרין פא‪:‬‬
‫שו"ת בית הלוי חלק ב סימן לט אות ג‬
‫גם עוד נראה לומר דבעידות של זנות ודאי כ"ע מודים להמרדכי דנאסרת ע"י עידות מיוחדת דהנה במה דפסלה התורה‬
‫כמה מיני עידות נוכל לומר בו שני סברות או משום נאמנות דהתורה לא האמינה להם שעידותן אמת וכמו כל החשודים‬
‫ופסולי עבירה דלא האמינם התורה בעידותם או משום דהוי גזירת הכתוב וכמו דמצינו דאפילו משה ואהרן אינם יכולים‬
‫להעיד ביחד‪ ,‬והנה בעידות מיוחדת דפסולים בנפשות הרי ודאי נראה דאין לומר הטעם משום דכיון דעל כל מעשה בפני‬
‫עצמה לא ראה רק עד אחד מש"ה אין אנו מאמינים להם דכן הי' המעשה כדבריהם דאם כן גם בממון לא יהיו נאמנים‬
‫כיון דאינם נאמנים אצלינו על עיקר המעשה דכדבריהם כן הוא דבודאי דאין מקום לחלק כלל ולומר דבממון אנו‬
‫מאמינים להם על עיקר המעשה ובנפשות אינם נאמנים כלל דהמעשה הי' כפי שאומרים‬
‫ועוד דהרי במס' סנ הדרין דף למ"ד דפליגי רבנן וריב"ק דרבנן ס"ל דאינם מצטרפין עד שיראו כאחד וריב"ק ס"ל דבממון‬
‫מצטרפין וקיי"ל כוותי' דריב"ק ואמרינן שם לחד תירוצא דפליגא בסברא דת"ק סבר דאמנה דקמסהיד האי לא מסהיד‬
‫האי פי' ואינם נאמנים כלל וריב"ק סבר אמנה בעלמא תרווייהו קמסהדי ואבע"א פליגא בקרא כו' ואם נאמר דהא דפסלה‬
‫התורה בנפשות הוא דאין נאמנים על המעשה דכדבריהם כן הוא א"כ הרי קשה לתי' קמא לריב"ק דמכשיר בממון בלא‬
‫שום פסוק רק מסברא לחודא דמנ"ל לומר כן הסברא כיון דחזינן דבנפשות פסולים ואינם נאמנים על המעשה וא"כ מנ"ל‬
‫להכשירם בממון‪ ,‬ומ וכרח ע"כ דס"ל לריב"ק דמהסברא מוכרח דנאמנים על עיקר המעשה וגם בנפשות מאמינים להם‬
‫דכדבריהם כן הי' המעשה רק דבנפשות הוי גזירת הכתוב דהיכא דמעידים על שני מעשים נפרדים לא מקרי שני עדים‬
‫ואין ב"ד יכולים לדונו על פי דבריהם ומש"ה ס"ל לריב"ק דבממון דא"צ עדים אלא לברר האמת דבממון הא לא איברי‬
‫סהדי אלא לשיקרא ואע"ג דאין עליהם שם שני עדים מ"מ כיון דמבורר לנו דהמעשה אמת דזה חייב לזה מנה שוב ב"ד‬
‫דנים על פיהם‪ ,‬אבל בדיני נפשות אע"ג דידוע לנו דזה המעשה אמת מ"מ הא אי אפשר לדונו על פי ידיעה לחודא בלא‬
‫שני עדים ומש"ה לא מהני‪.‬‬
‫וראי' ברורה לזה דבמס' סנהדרין דף פ"א תנן ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה ומפרש שם דמאכילין אותו‬
‫לחם צר כו' עד שכריסו נבקעת ופריך שם בגמרא שלא בעדים מנא ידעינן אמר רב בעידות מיוחדת ופרש"י שעידותן‬
‫אמת אלא שאינה מסורה לב"ד‪ ,‬הרי להדי' דגם בדיני נפשות נאמנים הם דכדבריהם כן היה המעשה עד שסומכין על‬
‫עידותן וגורמים לו שימות רק שאין הורגין אותו בידים דלהורגו בידים אי אפשר לב"ד ע"י עידות מיוחדת דבנפשות אין‬
‫שם עדים עליהם‪ ,‬וא"כ אפילו לדעת הפוסקים דס"ל דעידות נשים יש להם דין כנפשות לגבי דו"ח מ"מ לענין זנות ולגבי‬
‫עידות מיוחדת ודאי דמהני דהניחא גבי גיטין וקידושין דקיי"ל דהמקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין כלל ואפילו‬
‫בששניהם מודים שקידשה בלא עדים לא מהני דבלא עדים אין הקידושין חלים כלל שפיר ס"ל להר"ן דעידי נשים יש‬
‫להם דין נפשות דעידות מיוחדת לא מקרי גבייהו שני עדים וכמו בנפשות‪ ,‬אבל לענין זנות דלא צריך לעדים כלל לגוף‬
‫המעשה רק לברר לב"ד האמת שזינתה דהא גם בזינתה בלא עדים נאסרת לבעלה פשיטא דמהני גם עידות מיוחדת דהרי‬
‫חזינן דגם בנפשות אנחנו מאמינים להם על המעשה עד שמכניסין אותו לכיפה וכיון דמבורר לנו שזינתה בודאי האיך‬
‫‪258‬‬
‫נתיר ה לבעלה‪ ,‬ובודאי האיסור בזה ברור וכ"ע מודים להמרדכי דעידי כיעור מצטרפין‪ ,‬ומסוגי' זו דסנהדרין נפשוט לנו‬
‫ספיקו של האורים ותומים בסי' למ"ד ס"ק י"א שנסתפק בהא דבממון מהני עידות מיוחדת אי הוי מן התורה או רק‬
‫מדרבנן לחודא יעו"ש בדבריו והרי מהא דחזינן דמכניסין אותו לכיפה מוכרח דמדאורייתא נאמנים על המעשה שהוא‬
‫אמת והוי בירור גמור גם בנפשות וא"כ הא גבי ממון דלא בעינן עדים כלל רק לברר האמת דלא איברי סהדי אלא‬
‫לשיקרא בודאי דמדאורייתא נאמנים‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות מלכים פרק ג הלכה י‬
‫כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה‪ ,‬או בלא התראה‪ ,‬אפילו בעד אחד‪ ,‬או שונא שהרג בשגגה‪ ,‬יש למלך רשות להרגו‬
‫ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה‪ ,‬והורג רבים ביום אחד ותולה ומניחן תלויים ימים רבים להטיל אימה ולשבר יד‬
‫רשעי העולם‪.‬‬
‫עדות – נוגע בעדות‬
‫קצות החושן לד‪:‬ד ולז‪:‬ה‬
‫עדות – נמצא אחד מהם קרוב או פסול‬
‫מכות ה‪:‬‬
‫ר' שמעון או מר‪ :‬מה שנים אינן נהרגין עד שיהיו שניהם זוממין‪ ,‬אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין; ומנין‬
‫אפי' מאה? ת"ל‪ :‬עדים‪ .‬רבי עקיבא אומר‪ :‬לא בא השלישי להקל אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו; ואם כן‬
‫ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה‪ ,‬על אחת כמה וכמה ישלם שכר לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה‪ .‬ומה‬
‫שנים‪ ,‬נמצא אחד מהן קרוב או פסול ‪ -‬עדותן בטלה‪ ,‬אף שלשה‪ ,‬נמצא אחד מהן קרוב או פסול ‪ -‬עדותן בטלה; מנין אפי'‬
‫מאה? ת"ל‪ :‬עדים‪.‬‬
‫רש"י שם‬
‫נימוקי יוסף מכות ב‪.‬‬
‫מתני' לא בא הג' להקל‪ .‬השלישי אינו יכול לומר כבר העידו השנים ונתקיים העדות בהם ושאפילו הוזם לא ישלם אלא‬
‫אע"פ שלא היה צריך אם העיד תוך כדי דבור דינו להתחייב אם הוזם כיוצא באלו וריב"א מפרש דר"ע חולק על ר"ש‬
‫ומפרש כך לא בא הג' להקל עליו ולומר שלא יזומו עד שיזומו כולם אלא להחמיר עליו ולומר שנהרג מיהא כשניזם אבל‬
‫אם הוזמו ב' ה ראשונים נהרגין אע"פ שלא הוזם השלישי ועוד פירש הר"י בן גיאות דאם הוזמו השנים אע"פ שלא הוזם‬
‫הג' נעשו כולם זוממין וענש הכתוב השלישי שנטפל לשנים שעברו והעידו שקר כיוצא בהן אלמא שהב' הוזמו ולא‬
‫השלישי דאילו הוזם הג' גם הוא היה נקרא עובר עבירה והרי נעשה דין ג' כדין הב' בטפולו להם לא בהזמתו ומ"מ אף‬
‫לפי זה הלכה כר"ש דת"ק אית ליה דר"ש וה"ל ר"ע יחיד‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין ח‪.‬‬
‫תוספות סנהדרין ט‪ .‬ד"ה לא בא השלישי‬
‫עדות – פסול אוהב ושונא‬
‫תוספות ט‪ :‬ד"ה לרצונו‬
‫והא דפריך בפ"ק דמכות (דף ו‪ .‬ושם) נרבע יציל אין לפרש יציל לפי שהוא פסול מחמת ששונא הרובע שרבעו לאונסו‬
‫שכך היה נראה לפרש דומיא דהרוג יציל דהכי מוכח דלאונסו כשר ואין שונאו כמו הרוג ועוד דהרוג גופיה מצינא לפרש‬
‫דלא מיפסל מחמת שנאה אלא מחמת שהוא טריפה ואינו ראוי להעיד‪...‬‬
‫חכמת שלמה שם‬
‫בא"ד אין לפרש שהוא פסול מחמת ששונא הרובע כו' נ"ב ותימה דהא שונא כשר להעיד ולדון פסול‬
‫סנהדרין כז‪ :‬במשנה‬
‫‪259‬‬
‫קצות החושן סימן לו ס"ק א‬
‫וגם השושבינין בלאו הכי איתא בכנסת הגדולה דפסולים המה משום אוהב‪...‬‬
‫שו"ת מהרש"ל סימן לג‬
‫ואף שהלכתא כחכמים דשונא כשר להעיד מ"מ גבי רקים ופוחזים פשיטא‬
‫דפשיטא דלא מהימני ולולי דמיסתפינא מרבותי וחבירי אמינא דשונא גמור‬
‫פסול להעיד‪ ...‬דבוודאי שונא גמור כהורג וכדומה לו פסול לעדות ולא פליגי‬
‫אלא בסתם שונא היינו שלא דיבר עמו ג' ימים כדאיתא התם להדיא‬
‫במתניתין (כ"ז‪ ):‬דבשונא כזה פליגי אבל שונא גמור שהוא לו כאחד מן‬
‫הרודפים ומבקש להתנקם ממנו אין לך נוגע בעדות גדול מזה‬
‫עדות – פסול נוגע בעדותו‬
‫ש"ך חושן משפט‬
‫לז‪:‬א ‪86‬‬
‫כל עדות שיש לאדם הנאה בה פסול להעיד ‪ -‬בעיר שושן [סעיף א'] כתב בזה‬
‫וז"ל‪ ,‬ולא משום דחשדינן ליה‪ ,‬אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו‪ .‬ולא‬
‫ידעתי מנין לו הא כו'‪ ,‬כ"כ הסמ"ע [סק"א]‪ .‬ולי נראה שטעם העיר שושן‬
‫משום דקשיא ליה אמאי דחיישינן שהוא מעמידה בפני בעל חובו שלא יהא‬
‫לוה רשע ולא ישלם‪ ,‬והיאך נימא שיעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל‬
‫שלא יהא לוה רשע ולא ישלם‪ .‬וניחא ליה‪ ,‬דכיון שיש לו הנאה בדבר אדם קרוב אצל עצמו ופסול‪ .‬וכ"כ מהר"מ מלובלין‬
‫בחידושיו [בבא בתרא מ"ד ע"א ד"ה כדרבין] וז"ל‪ ,‬מקשין העולם על מילתיה דשמואל דאמר שמעמידה בפני בעל חובו‪,‬‬
‫וכי חשוד אינש להעיד שקר שהיא עבירה חמורה בשביל שלא יהא לוה רשע ולא ישלם‪ ,‬ומתרצים שעדות שקר הוא דבר‬
‫שאינו מפורסם‪ ,‬כי מי יודע שהוא משקר בעדותו כו'‪ ,‬ולי נראה דאינה קושיא כל כך‪ ,‬משום דכל דבר שיש לאדם הנאה בו‬
‫[ומעיד עליו] יש לו דין עד הקרוב שאדם קרוב אצל עצמו‪ ,‬וקרוב פסול לעדות מן התורה אפילו ידעינן בודאי שאינו‬
‫משקר בעדותו‪ ,‬שהרי אפילו משה רבינו ע"ה פסול להעיד לאהרן אחיו מן התורה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומ"מ אין זה עיקר‪ ,‬דנוגע לאו‬
‫כקרוב הוא‪ ,‬דהא קרוב פסול להעיד אפילו לחובה‪ ,‬ונוגע כשר להעיד לחובה‪...‬‬
‫ואע"פ שאפשר לקיים דברי העיר שושן ולומר‪ ,‬דהיכא דיש לו הנאה ומיקרי נוגע חשיב כקרוב‪ ,‬אבל היכא דמעיד לחובה‬
‫לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב‪ ,‬מ"מ אין זה עיקר‪ ,‬והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"מ מלובלין‪...‬‬
‫חוברת מסורה (אלול תשנ"ב‪ ,‬חוברת ז‪ ,‬עמ' סג)‬
‫מפניני הרב עמ' רי‬
‫עדות – פסול קרובים‪ ,‬גדרו‬
‫סנהדרין כז‪:‬‬
‫רי"ף סנהדרין ח‪:‬‬
‫גמ' ירושלמי‪ ...‬ומנין שלא יהו העדים קרובים לדיינין הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין‬
‫שלחן ערוך חושם משפט לג‪:‬יז‬
‫העדים שקרובים זה לזה‪ ,‬או שקרובים לדיינים‪ ,‬פסולים‪.‬‬
‫גיטין ה‪:‬‬
‫‪ 86‬ולמה שהזכיר רבנו אודות אותם שחשבו שמחבר הלבוש היה ספרדי‪ ,‬אולי מקורם ממ"ש בשם הגדולים מערכת ספרים אות ל [יב]‬
‫לבוש וז"ל לבוש חיברו הגאון זקן ויושב בישיבה מה' מרדכי יפה תלמיד מור"ם בעל המפה והרב הנזכר בבחרותו היה בויניציא שנת‬
‫שכ"א מחמת גרוש שהי' בפיה"ס ונפשו אותה ללמוד חכמות למודיות וטבעיות והיה אצל הרב אבוהב קדמון‪:‬‬
‫‪260‬‬
‫עדות שאי אתה יכול להזימה בדיני ממונות‬
‫ש"ך חושן משפט לג‪:‬טז‬
‫קרובי נרצח יכולים להעיד כו' ‪ -‬ואפילו הנרצח עצמו כל זמן שהוא חי ואינו טריפה יכול להעיד‪ .‬כן הוא במרדכי שם‬
‫‪+‬סנהדרין ס' תרצ"ה‪ +‬וכתב ב"י‪ ,‬משמע מהכא דטריפה אינו כשר להעיד‪ ,‬וכ"כ בסימני המחודשים [י"ב] בסתם‪ ,‬טריפה‬
‫אינו כשר להעיד‪ .‬משמע מדבריו דטריפה פסול להעיד לכל עדות מצד פסול‬
‫בגופו שהוא טריפה‪ .‬ואין דבריו נכונים וכמ"ש לקמן‪ .‬ובדרכי משה [סעיף‬
‫מ"א] כתב‪ ,‬דהמרדכי מיירי בדיני נפשות וס"ל כנמוקי יוסף פרק (זה בורר)‬
‫[אחד דיני ממונות י' ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה מאוחרין] דלא בעינן עדות שאתה‬
‫יכול להזימה רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות‪ .‬וכ"כ המרדכי פרק זה בורר‬
‫[שם] בשם ר"י‪ ,‬דעדים הקרובים לדיינים‪ ,‬כשרים‪ ,‬דלא בעינן עדות שאתה‬
‫יכול להזימה בדיני ממונות‪ ,‬ולכך טריפה כשר להעיד בדיני ממונות‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫ומביאו הסמ"ע בקצרה ס"ק כ"ו‪ ,‬וכתב דמור"ם קיצר כאן ולא הגיה משום‬
‫דרבים חולקים עליהם‪ .‬משמע מדבריהם למאי דרבים חולקים וס"ל דעדות‬
‫הקרובים לדיינים פסולים‪ ,‬משום דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול‬
‫להזימה‪ ,‬וטריפה פסול אף בדיני ממונות‪ .‬וכל דבריהם תמוהין מכמה טעמים‪.‬‬
‫חדא‪ ,‬נהי דבממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬היינו כגון בעדות‬
‫הקרובים לדיינים וכה"ג וכמ"ש לקמן‪ ,‬דאם מעידים בגוף העדות שאי אתה‬
‫יכול להזימה לאו עדות היא‪ ,‬דבעדות זו לא יבואו לידי הזמה‪ ,‬אבל עד טריפה‬
‫נהי דהוא טריפה‪ ,‬מ"מ מה שהוא מעיד בממון שייך ביה הזמה‪ ,‬דכשיוזם‬
‫ישלם ממון‪ ,‬וכי מה ענין טריפה לתשלומי ממון‪ .‬וגם מה דס"ל לב"י דטריפה פסול משום פסול בגופו שהוא טריפה‪ ,‬וגם‬
‫מה שמפלפלין הדרכי משה והסמ"ע בזה‪ .‬נלע"ד דכולם שגו וטעו ואשתמיטתהו ש"ס ערוכה בסנהדרין פרק הנשרפין [דף‬
‫ע"ח ע"א]‪ ,‬דגרסינן התם‪ ,‬אמר רבא טריפה שהרג שלא בפני ב"ד פטור‪ ,‬דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה [פירש"י [ד"ה‬
‫שלא בפני]‪ ,‬דאין יכול לחייבו על פי עדים‪ ,‬שאם הוזמו אין נהרגין‪ ,‬דגברא קטילא בעו למיקטל]‪ .‬ואמר רבא עדים שהעידו‬
‫בטריפה והו זמו אין נהרגין‪ ,‬עדי טריפה שהוזמו נהרגין‪ .‬רב אשי אמר אפילו עדי טריפה שהוזמו אין נהרגין לפי שאינן‬
‫בזוממי זוממין‪ .‬וכן פסק הרמב"ם בפרק כ' מהלכות עדות [ה"ז]‪ .‬וכתב הכסף משנה שם דצריך לפרש דבשעה שהעידו לא‬
‫הוי ידעינן שהם טריפה דאל"כ איך העידו‪ ,‬וע"ש‪ .‬וא"כ מוכח להדיא דבין לרבא ובין לרב אשי אפילו בדיני נפשות טריפה‬
‫כשר להעיד מצד עצמו ואינו פסול מצד פסלות בגופו‪ .‬אלא לרב אשי פסול בדיני נפשות משום שאינו בזוממי זוממין‪,‬‬
‫משום דגברא קטילא בעי למיקטל והו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה וכמו שפירש רש"י שם [ד"ה לפי שאינן]‪ ,‬וזה לא‬
‫שיי ך כלל בממון‪ ,‬דמ"מ כשיזומו יתחייבו לשלם ממון‪ ,‬וכי מה ענין תשלומי ממון לטריפה‪ ,‬וא"כ מה שכתב המרדכי [שם]‬
‫כל זמן שהוא חי ואינו טריפה כו'‪ ,‬היינו משום דמיירי בדיני נפשות‪ .‬גם מה שכתב הד"מ והסמ"ע שדעת הנ"י [סנהדרין]‬
‫פרק (זה בורר) [אחד דיני ממונות] והמרדכי פרק זה בורר בשם ר"י דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ .‬ליתא‪,‬‬
‫דאדרבה (בנמוקי יוסף) [מרדכי] שם משמע להדיא איפכא‪ ,‬דמייתי את הירושלמי [שם פ"ג ה"ט] דעדים הקרובים לדיינים‬
‫פסולים משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬ומשמע מדבריו דהיינו לענין ממון ע"ש‪ .‬וכן משמע עוד מדברי הנמוקי‬
‫יוסף פרק החובל [ל"ב ע"א מדפי הרי"ף ד"ה בירושלמי]‪ ,‬ע"ש‪ .‬ומה שכתב הנ"י ריש פרק אחד דיני ממונות [י' ע"ב מדפי‬
‫הרי"ף]‪ ,‬דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה‪ ,‬ומינה דלא בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬דטעמא דדרישה וחקירה‬
‫משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ר"ל דלכתחילה לא בעינן לחקור משום עדות שאתה יכול להזימה‪,‬‬
‫דלכתחילה אין מדקדקין בזה משום שלא תנעול דלת בפני לווין‪ .‬וכמ"ש לקמן לפרש דברי הרמב"ם דפרק ב' מהלכות‬
‫רוצח [ה"ט] כן ע"ש‪ ,‬ואמרינן מסתמא יודעים באיזה יום ובאיזה שעה הוא‪ ,‬ולא בעינן שיעידו בפירוש בענין שתהא ראויה‬
‫להזמה‪ .‬אבל אם ידעינן בודאי שאין יודעים באיזה יום ובאיזה שעה והו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה‪ ,‬לאו עדות הוא‪,‬‬
‫וכמו שהוכחתי לקמן מן הש"ס ע"ש‪ .‬וכן צריך לפרש דברי בעל העיטור‪ ,‬שבסוף אות ק' קרובים דף ל"ט ע"ג [קבלת עדות‬
‫ס"א ע"ד] כתב‪ ,‬שלא יהיו העדים קרובי ם למלוה ולדיינים דהא שייכא הזמה בעידי קיום‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אלמא דבעינן בממון‬
‫עדות שאתה יכול להזימה‪ .‬ולעיל באותו דף בעמוד א' [שם ס"א ע"ב] כתב‪ ,‬דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות‬
‫בדרישה וחקירה כו'‪ ,‬עד‪ ,‬כדי שלא תנעול דלת בפני לווין‪ ,‬הילכך לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה אלא בדיני נפשות‪,‬‬
‫עכ"ל‪ .‬אלא וודאי צריך לפרש דבריו כמו שפירשתי דברי הנמוקי יוסף ודו"ק‪ .‬וכן מ"ש הרמב"ם סוף פרק (כ"ג) [י"ז]‬
‫מהלכות מלוה ולוה [והסמ"ג [עשין צ"ד] דף קע"ז ע"ד] וז"ל‪ ,‬מכאן אתה למד ששטר שאין בו מקום או זמן כשר‪ ,‬אע"פ‬
‫שעדות זו אי אתה יכול להז ימה‪ ,‬שאין מדקדקין בדיני ממונות בדרישה וחקירה כמו שיתבאר‪ ,‬שלא תנעול דלת בפני‬
‫לווין‪ ,‬ולפיכך שטרי חוב המאוחרין כשרין אע"פ שאי אתה יכול להזימן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ונראה שהוציא כן מהש"ס דריש פרק אחד‬
‫דיני ממונות [ל"ב ע"א]‪ ,‬ועיין בהרב המגיד שם‪ .‬היינו נמי דלענין לכתחילה לא בעינן לחקרם ולידע אם הם עדות שראוים‬
‫להזמה‪ ,‬ואמרינן מסתמא העדים יודעים המקום והזמן‪ .‬אבל אי היו העדים לפנינו ולא ידעו‪ ,‬או שהכחישו זה את זה‬
‫בחקירות‪ ,‬עדותם בטלה משום דבעינן עדות שראויה להזמה‪ ,‬וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס ורמב"ם וסמ"ג ושאר פוסקים‪.‬‬
‫תדע‪ ,‬שהרי הר"ן סוף כ תובות [ס"ה ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה ולענין] מביא דברי הרמב"ם דסוף פרק י"ז מהלכות מלוה‪ ,‬והרי‬
‫הר"ן סוף פרק ב' דכתובות [י"ב ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה דכיון] ס"ל דגם בדיני ממונות בעינן עדות שראויה להזמה‪ .‬אלא‬
‫‪261‬‬
‫ודאי כמ"ש‪ .‬ומ"ש המרדכי פרק זה בורר [שם] דר"י מכשיר עדות הקרובים לדיינים‪ ,‬לא כמו שהבינו הד"מ והסמ"ע דהיינו‬
‫מטעם דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬אלא אדרבה מדברי ר"י מוכח להיפך‪ ,‬שהרי כתב המרדכי שם‪ ,‬ור"י‬
‫מכשיר בפ"ב דכתובות גבי עד ודיין מצטרפין‪ ,‬ע"כ‪ .‬ובפ"ב דכתובות [דף כ"א ע"ב ד"ה הנח] שם כתבו התוספות וז"ל‪ ,‬אין‬
‫עד נעשה דיין‪ ,‬הטעם כמ"ש רשב"ם [וכו']‪ ,‬ויש מפרשים משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬ואם העדים נעשו‬
‫דיינים עדות שאין אתה יכול להזימה היא‪ ,‬שלא יקבלו הזמה על עצמם‪ .‬ומיהו לפי טעם זה אם העדים קרובים לדיינים‬
‫אינם יכולים להעיד‪ ,‬דלא יקבלו הזמה עליהם‪ ,‬אלא כיון דבני הזמה נינהו בבית דין אחר‪ ,‬עדות שאתה יכול להזימה‬
‫קרינא בהו‪ ,‬ה"נ יהיה הדיין נעשה עד‪ ,‬ודוקא בעד המעיד [אמרינן דאין עד נעשה דיין דשייכי הני טעמי]‪ ,‬אבל עד שאין‬
‫צריך להעיד כגון שיש אחרים שיעידו [וכו']‪ ,‬נעשה דיין‪ ,‬ודוקא בדיני ממון‪ ,‬אבל בדיני נפשות אפילו עד הרואה אין נעשה‬
‫דיין לר' עקיבא כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ עוד התוספות [ב"ק] סוף פרק החובל דף צ' ע"ב [ד"ה כגון] בשם ר"י‪ ,‬ע"ש‪ .‬הרי מוכח‬
‫להדיא דעת ר"י איפכא דאף בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬אלא דמכשיר בעדים הקרובים לדיינים דזה הוי‬
‫עדות שיכול להזימה בב"ד אחר‪ .‬ולפי דעתי אין שום פוסק שיחלוק לומר דבממון לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪,‬‬
‫וכמו שאוכיח לקמן מן הש"ס‪ .‬וכן נראה מדברי הרי"ף [סנהדרין ח' ע"ב מדפי הרי"ף] והרא"ש פרק זה בורר [סי' ל"ב]‬
‫שהביא[ו] את הירושלמי [שם] בסתם‪ ,‬דעדים לא יהיו קרובים לדיינים משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה‪ ,‬משמע‬
‫מדבריהם דלענין ממון הביאוהו‪ ,‬שהרי אין דרכם להביא מה דשייך דוקא לענין דיני נפשות‪ .‬וכן נראה עוד להדיא מדברי‬
‫הרא"ש בפ"ב דכתובות [סי' י"ח] גבי קיום‪ .‬וכ"כ הר"ן להדיא בסוף פרק ב' דכתובות‪ ,‬ע"ש שהאריך‪ .‬וכן משמע פשטא‬
‫דסוגיא דפרק מרובה סוף [דף ע"ה] דפריך התם‪ ,‬והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות וכו'‪.‬‬
‫ועוד נלע"ד להוכיח כן מן הש"ס דגם בממון בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬דאמרינן בש"ס [סנהדרין] ריש פרק אחד‬
‫דיני ממונות [ל"ב ע"א]‪ ,‬דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות צריכין דרישה וחקירה‪ ,‬ומ"ט אמרו דיני ממונות‬
‫לא בעינן דרישה וחקירה‪ ,‬שלא תנעול דלת בפני לווין‪ ,‬ובדיני קנסות וכן בדין מרומה אוקמוה אדאורייתא‪ .‬ובפרק היו‬
‫בודקין [סנהדרין מ"א ע"ב] אמרינן בש"ס דטעמא דדרישה וחקירה הוא משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה הוא‪,‬‬
‫וא"כ אף בהודאות והלואות נהי דתיקנו רבנן דלא בעינן דרישה וחקירה‪ ,‬היינו שאין הבית דין צריכים לכתחילה לחקור‬
‫ולדרוש העדים משום שלא תנעול דלת בפני לווין‪ ,‬אבל מ"מ מוכח דבעינן עדות שאתה יכול להזימה אף בדיני ממונות‬
‫ואפילו בהודאות והלואות‪ .‬ונפקא מינה אילו חקרו הבית דין את העדים בדיעבד ואמרו איני יודע בחקירות ודרישות‪,‬‬
‫עדותן בטלה‪ ,‬כדאמרינן להדיא בש"ס סוף פרק היו בודקין דאפילו עד אחד שאומר איני יודע בדרישות וחקירות עדותן‬
‫בטלה‪ ,‬דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה‪ ,‬ובבדיקות עדותן קיימת דעדות שאתה יכול להזימה היא‪ .‬ודוחק לומר דעקרי‬
‫רבנן משום נעילת דלת דינא דעדות שאתה יכול להזימה לגמרי‪ ,‬דזה לא מסתבר כלל‪ .‬ועוד דגרסינן בפרק זה בורר בסוף‬
‫[דף ל'] אמר רב יודא עדות המכחשת זו את זו בבדיקות‪ ,‬כשרה בדיני ממונות‪ .‬ומשמע דבחקירות פסולה‪ ,‬וכמ"ש הרמב"ם‬
‫ריש פרק ג' מהלכות עדות [ה"ג] וסמ"ג [עשין ק"ט] וטור והמחבר לעיל סימן ל' [סעיף ב']‪ .‬וכ"כ נמוקי יוסף פרק זה בורר‬
‫[ט' ע"א מדפי הרי"ף ד"ה נהרדעי] גבי אחד אומר בדיוטא עליונה כו'‪ .‬וכ"כ הריב"ש סי' רס"ו‪ ,‬דעדות המוכחשת בחקירות‬
‫פסולה אפילו בדיני ממונות דלא בעינן בהו דרישה וחקירה‪ ,‬דדוקא מוכחשת בבדיקות הוא דכשרה בדיני ממונות‪ ,‬וכהנהו‬
‫גוונא דאיתמר התם בפרק זה בורר‪ ,‬אבל בחקירות לכו"ע פסולה אפילו בדיני ממונות כו'‪ .‬וכ"כ רבינו ירוחם [מישרים]‬
‫נתיב ב' ח"ב‪ ,‬ושאר פוסקים להדיא‪ .‬והיינו ע"כ מטעם שכתב רש"י [שם ד"ה בבדיקות]‪ ,‬וז"ל‪ ,‬בבדיקות שאינו משבע‬
‫חקירות באיזה יום באיזה שעה שהזמה תלויה בהן‪ ,‬אלא בכלים שחורים וכלים לבנים שאין דין הזמה תלויה בהן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫הרי בהדיא דעדות המכחשת זו את זו בחקירות פסולה‪ ,‬מטעם דבעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ ,‬דאל"כ אין טעם כלל‬
‫לפסול עדות המכחשת זו את זו בחקירות‪ ,‬דמה בכך שמכחשת זו את זו בחקירות סוף סוף בגוף הענין עדותם מכוונת‪,‬‬
‫ולמה יגרע ממכחשת זו את זו בבדיקות‪ ,‬אלא ודאי כדפירשתי‪ .‬ויצא לנו מזה דנהי דבדיני ממונות לא בעינן לכתחילה‬
‫דרישה וחקירה‪ ,‬מ"מ אם חקרו ואמר אחד מהן אפילו איני יודע‪ ,‬עדותן בטלה‪ .‬ואין סברא כלל לחלק בין עדות המכחשת‪,‬‬
‫לאומר איני יודע‪ ,‬דכיון דאמרינן בש"ס סוף פרק היו בודקין [מ"א ע"ב] טעמא דא ומר איני יודע‪ ,‬בחקירות עדותן בטלה‪,‬‬
‫משום דהו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה‪ ,‬וכבר הוכחתי דגם בדיני ממונות בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולהכי עדות‬
‫המכחשת בחקירות עדותן בטלה‪ ,‬א"כ ה"ה באומר איני יודע‪ .‬ושוב מצאתי בריב"ש סי' רס"ו שכתב‪ ,‬שנראה דבהודאות‬
‫והלואות אפילו בד ין מרומה לא בעי דרישה וחקירה כדיני נפשות ממש‪ ,‬אלא שצריך הדיין לחקור בו כל מה דאפשר‪ ,‬לא‬
‫שאם אמר באחד מן החקירות אינו יודע שתהא עדותן בטילה כדיני נפשות כו'‪ ,‬ע"ש‪ ,‬ומביאו ב"י בקצרה לעיל סימן ל'‬
‫מחודשים (ו') [ב'] וכן הב"ח שם [סוף סעיף א']‪ .‬ואין דבריו מוכרחים‪ .‬ונלע"ד כמ"ש מהך דפרק זה בורר דעדות המכחשת‬
‫בדיני ממונות בחקירות פסולה‪ .‬וגם פשט הסוגיא דריש פרק אחד דיני ממונות לא משמע כדבריו ע"ש‪ ,‬גם בסוגיא דפרק‬
‫מרובה [סוף דף ע"ה] גבי הא דאמרינן התם‪ ,‬והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לא הוי עדות‪ ,‬הני מילי היכא דלא‬
‫ידעי בא יזה יום באיזו שעה דליכא עדות כלל כו'‪ ,‬לא משמע כדבריו‪ .‬דדוחק לומר דדוקא בדיני קנסות מיירי התם‪ ,‬ואפילו‬
‫לפי דבריו היינו דוקא לענין דרישה וחקירה‪ ,‬אבל מודה דבעלמא בעינן עדות שאתה יכול להזימה בדיני ממונות ודו"ק‪.‬‬
‫ולפיכך יזהר הדיין לכתחילה שלא יחקור רק בדין מרומה וכה"ג‪ ,‬דכיון דאינו צריך לזה למה יביא את הבעל דין לידי‬
‫הפסד‪ ,‬דשמא יאמר אחד מהן איני יודע‪ .‬ואל יטעך לשון השר מקוצי במרדכי פרק זה בורר [סי' תרצ"ו]‪ ,‬ללמוד מדבריו‬
‫דדוקא בדיני נפשות בעינן עדות שאתה יכול להזימה‪ .‬אדרבה כשתדקדק היטב תראה דס"ל דגם בדיני ממונות בעינן‬
‫[עדות שאתה יכול להזימה]‪ ,‬ומה שכתב דיני נפשות‪ ,‬ר"ל דבדיני נפשות אין עד הרואה נעשה דיין וכמ"ש התוספות פ"ב‬
‫דכתובות [כ"א ע"ב ד"ה הנח] ופרק החובל שם [צ' ע"ב ד"ה כגון]‪ ,‬ע"ש ודוק‪ .‬ומ"ש הרמב"ם פ"ב מהלכות רוצח [ה"ט] גבי‬
‫טריפה שהרג‪ ,‬דכל עדות שאינה ראויה להזימה אינה עדות בדיני נפשות‪ ,‬כתב הלחם משנה סוף פרק כ' מהלכות עדות‬
‫‪262‬‬
‫דקשה לשונו‪ ,‬דהא בפרק הנשרפין [סנהדרין ע"ח ע"א] אמרו סתם‪ ,‬כל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות‪ ,‬משמע‬
‫בין בממון בין בנפשות‪ ,‬דבממון ג"כ שייכא הזמה‪ ,‬וכן נראה מדברי הר"ן סוף פרק האשה שנתארמלה [שם] כו'‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפי‬
‫דבריו הו"ל להקשות מכל הפוסקים הנ"ל ומש"ס דפרק זה בורר שהבאתי‪ ,‬ופסק הרמב"ם גופיה כן בריש פרק ג' מהלכות‬
‫עדות [ה"ג]‪ ,‬דעדות המכחשת זו את זו בחקירות פסולה אף בדיני ממונות‪ .‬אלא ודאי לא קשה מידי‪ ,‬דמה שכתב בהלכות‬
‫רוצח‪ ,‬אתי לאפוקי דיני ממונות לענין חקירה‪[ ,‬ד]לכתחילה לא בעינן שתהא ראויה להזימה‪ ,‬דהא לכתחילה לא צריך‬
‫דרישה וחקירה בדיני ממונות משום נעילת דלת‪ ,‬וכמו שהבאתי לעיל דברי הרמב"ם סוף פרק י"ז מהלכות מלוה‪ ,‬וכמו‬
‫שפירשתי לעיל דברי הר"ן גופיה והעיטור והנימוקי יוסף‪ .‬אבל דיני נפשות בכל ענין בעינן עדות שתהא ראויה להזמה‪.‬‬
‫ואין ספק דאישתמיטתיה לבעל לחם משנה דברי הרמב"ם דסוף פי"ז מהלכות מלוה ולוה‪ ,‬ודברי הר"ן דסוף כתובות הנ"ל‬
‫שהבאתי‪:‬‬
‫עדות שאי אתה יכול להזימה לאסור אשה על בעלה‬
‫תוספות סנהדרין ח‪ .‬ד"ה מוציא שם רע‬
‫כתובות מו‪.‬‬
‫תוספות סנהדרין ח‪ :‬ד"ה והביא האב‬
‫סנהדרין לב‪.‬‬
‫תוספות ג‪ .‬ד"ה שלא תנעול דלת‬
‫נפש הרב עמ' רלה‬
‫נודע ביהודה מהדורה קמא אבן העזר סימן עב‬
‫שאלה שלוחה אלי מחכמים אשכנזים קצה ארץ לועז‪.‬‬
‫מעשה אירע שקודם ר"ה דרך כל הארץ להתעורר כל אחד לשוב מחטאיו ובאו כמה אנשים לפני ב"ד בירורי העבירות‬
‫להתוודות עוונם ולקבל תשובה כאשר יורו המורים בסגופים ובתעניתים לכ"א תשובת משקל עונותיו ובאו כל אחד‬
‫בפ"ע וע"פ הוידוי שלהם נתודע להב"ד מעשה זנונים של אשה פלונית אשר כבר זה כמה שנים יצא עליה קלא דלא פסיק‬
‫שזינתה ונתגבר הקול כמה זמנים אך שמשפחת האשה ואבי הבעל המה תקיפים ואנשי זרוע ובכחם נשתקע אז הקול‬
‫וכעת כראות הב"ד שכמה אנשים נלכדו ברשת אשה זונה זו נתיעצו והודיעו בלילה את אבי הבעל בטוב טעם ודעת‬
‫בדברים רכים כי הוא גבר אלים ובעל זרוע גדול‪ .‬ואחר כמה ימים בא אבי הבעל להדיינים וביקש מהם שישלחו בלילה‬
‫אחרי הבעלי תשובה ולשאול אותם בחרם גמור וכן עשו הדיינים תיכף בלילה וע"פ החרם הגידו את אשר הגידו כאשר‬
‫יתבאר כאן והודיעו בלילה לאבי הבעל ותיכף גיזם להגיד לו מי המה העדים ויצו לייסר אותם במכות אכזריות ולא רצו‬
‫לגלות לו ובקשו ממנו בטוב מה לך להיות זונה בביתך ואחר יציאת בהכ"נ הושיב אבי הבעל את הקהל והדיינים ועשה‬
‫רעש גדול ובכחו הגדול הוצרכו העדים לבוא למושב הקהל והדיינים ותיכף גזר על הרב והוצרך לשאול אותם בחרם ואז‬
‫העידו ביום עדותן ולא היה מי שיפצה פה שישלחו אחר הבעל והאשה שיוגבה העדות בפניהם כי נפל פחד אבי הבעל‬
‫עליהם ומה שעשה הוא בעצמו שיגידו העדים עדותן לפני הכל זולת זה גם זה לא היה באפשרי לפעול והעידו העדים‪.‬‬
‫אחד העיד והתודה עוונו ברבים שהוא עצמו זנה עם האשה הזאת קודם ר"ח סיון העבר סוף חודש אייר‪ .‬והשני העיד‬
‫איך שאשה זאת נסתרה בפניו עם נואף פלוני ושהו כדי טומאה ואח"כ חזרו להחדר ומצא הנואף קושר מכנסיים שלו‬
‫והאשה עצמה גלתה את ערותה בפני העד והעזה פניה ותאמר לו גם אתה שכב עמי וקרב אליה ונמצא בית ערותה עדיין‬
‫מלא טינוף זרע הנואף ונמאסה עליו ופירש ממנה‪ .‬שוב אחר כמה ימים נתיחד העד עמה בבית פלוני אלמוני ותבעה‬
‫אותו עוד לאמר שכבה עמי ושכב בין רגליה בקישוי אבר אבל לא טימא אותה‪ .‬גם העיד העד שפלוני אלמוני אמר לו‬
‫שבכל שבת אחר האכילה האשה הזאת הולכת לביתו ומנאף עמה‪ ,‬ואחר שהעידו כנ"ל היה נראה שאבי הבעל רוצה לגרש‬
‫את האשה הזאת מביתו ואז שלחו הדיינים להאשה להודיע לה מהעדים הנ"ל ושלחה שיבואו העדים אליה להגיד בפניה‬
‫ושלחו הב" ד להתרות לה שתבא לב"ד ויעידו העדים ותתקבל עדותן בפניה וכן שלחו יותר משלש התראות והסכימה‬
‫בדעתה שלא תהיה אצל קבלת העדות‪ .‬ואל הבעל לא שלחו כי יראו לרגז את אביו ומה שלא עשה הוא בעצמו לא עשו‬
‫הדיינים דבר ואח"כ ריננו קרובי האשה איך שאלו העדים המה חשודים ופסולים לעדות והשיבו להם הדיינים שאם יש‬
‫להם עדים לפסול אלו העדים אזי יבואו לב"ד והביאו כמה עדים ולא ידעו דבר לפסלם שלא היה בדבריהם ממש ויהי‬
‫כראות קרובי האשה כי אין מרפא למחלתם אזי נתחכמו ושלחו אחר דיינים ממקומות אחרים וקבלו עדות לפסול את‬
‫העדים הנ"ל שלא בפני העדים ושלא בפני הבעל והאשה והיה הגביות העדות על אלו העדים למראה עיני רק לפי שעה‬
‫בהעברה בעלמא בלי עיון ולא היה שם רק עד מפי אשה ומעט אשר העידו עד מפי עד ואף זו רק חשדות בעלמא לא גוף‬
‫עבירה רק על עד אחד נמצא עדים איך שבחודש תמוז העבר בנסיעת סוחרים לברעסלוי נגנב מעות מסוחר אחד והחזיר‬
‫‪263‬‬
‫עד הנ"ל הגניבה וגם זה היה תוך העדים אחד קרוב להעד הנ"ל שני בשני בחד בעל ואח"כ הלך אבי הבעל עם קרובי‬
‫האשה הנ"ל לקבול על הדיינים והעדים בערכאות ושפך השר חמה רבה על הדיינים והעדים וענש בעונשים קשים בגוף‬
‫וממון ויצא הדת שאיש לא יזכיר מדבר זה בקנס גדול אשר אי אפשר לעמוד בו וכאשר גיזם אבי הבעל מתחילה כן עשה‬
‫אשר זמם‪ .‬ועתה הבעל והאשה רוצים לדור יחדיו יורו המורים מה דינם ע"פ דת ודין תורתנו הקדושה‪ .‬והנה הב"ד‬
‫חקרו ודרשו העדים כדת וכהלכה ואמר אחד קודם ר"ח סיון כנ"ל והשני לא אמר שום זמן כלל‪.‬‬
‫ת שובה אשר השבתי להחכמים השואלים‪ :‬אשה זו אסורה לבעלה באיסור חמור האמור בתורה וטומאה כתיב בה‬
‫כעריות ואם אישה לא יגרשנה אז אין האיש מנוקה מעון חטאו ישא האיש ההוא וכל בית ישראל נקיים‪ .‬וצריכים אנו‬
‫לברר היטב ע"פ הש"ס והפוסקים קדמאי ובתראי כל פרטי היתרים שיש להמציא לאשה הזאת ולברר שכולם אין בהם‬
‫ממש ושהיא נשארת באיסורה ואין לה שום היתר‪.‬‬
‫והנה סעיפי היתרי אשה זאת לפי קוצר השגתנו המה ששה כאשר נכתבם בפרטות ואחר העיון הדק היטב בים התלמוד‬
‫והפוסקים אין להם על מה שיסמוכו‪.‬‬
‫(א) כתב הש"ע בסי' י"א סעיף ד' וז"ל י"א שאם באו עדים שאשת איש זינתה צריכין דרישה וחקירה ע"ש‪ .‬וכן פסק‬
‫הרא"ש בתשובה כלל מ"ו סימן א' וכן פסק ר"ת בסנהדרין דף ח' ע"ב סוף ד"ה והביא האב וכו' וכן מפלפל רמ"א בתשובה‬
‫סי' י"ב וכן פסק מוהר"א ששון בתשובה י"ז‪ .‬וכאן כיון שהעד השני אמר איני יודע באיזה יום כבר נודע דבחקירות‬
‫אפילו אחד מן העדים שאמר איני יודע עדותן בטילה ומכ"ש לפי דעת הש"ך בח"מ סי' ל"ג ס"ק ט"ז דאפילו בד"מ דלא‬
‫בעינן דו"ח מ"מ אם אירע שחקר הדיין ואמרו העדים איני יודע אפילו בד"מ עדותן בטילה ע"ש‪.‬‬
‫(ב) כתב הרשב"א בתשובה סימן אלף רל"ז והובא בד"מ ח"מ סימן ל"ד ובסמ"ע שם ובתשובות חכם צבי סי' ק"ן‬
‫ובתשובות עבודת הגרשוני סי' כ"ח דדוקא היכא שאמר אשתך זנתה עמי אז פלגינן דיבורו אבל כשאומר אני זניתי עם‬
‫אשתך לא פלגינן דיבורו משום שכשאתה לוקח תיבות אני זניתי לא נשאר בעדותו שום טעם ע"ש שהאריכו‪ .‬והנה כאן‬
‫כיון שהעד האחד העיד שהוא זנה עם האשה הזאת לא אמרינן פלגינן דיבורו‪.‬‬
‫(ג) שהעדים לא ראו עדותן כאחד והוי ליה עדות מיוחדת וכבר פסק מוהר"א ששון בתשובה סי' כ"ד ובסי' י"ז דלאסור‬
‫אשה לבעלה לא מהני עדות מיוחדת ע"ש שהאריך‪.‬‬
‫(ד) שנתקבל העדות לא בפני הבעל והאשה וכבר פסק בש"ע ח"מ סי' כ"ח דאפילו בדיעבד אם נתקבלה העדות שלא‬
‫בפניו לא מהני וכן פסק באה"ע סי' י"א סעיף ד'‪.‬‬
‫(ה) מחמת פסול העדות שהעידו עליהם שהמה חשודים ועכ"פ פסולים לעדות אשה בין לאפוקי ובין לעיולי כדאמרינן‬
‫ומודה רב נחמן בעדות אשה דפסול ואף דנתקבל שלא בפני העדים הריב"ש מכשיר לפסול עדים שלא בפניהם עיין בב"י‬
‫ח"מ סי' ל"ח ועוד דלא עדיף סוף דינא מתחילת דינא כיון שגם העדות הראשונה נתקבלה שלא בפניה עיין בתשובת‬
‫רמ"א סי' י"ב‪.‬‬
‫(ו) דפסק רמ"א בסי' י"א סעיף א' דאם יש לה בנים אין מוציאין מן הבעל בעדי כיעור וקלא דלא פסיק וכאן כיון שהעד‬
‫השני לא ראה כדרך המנאפים לא מיחשב עד טומאה רק עד כיעור ואשה זו יש לה בנים‪ .‬ואין לומר כיון דראה בית‬
‫הערוה מלא זרע הוא עד טומאה ממש דאי לא נטמאת זרע זה מנין זה אינו דאפשר דפלטה עתה זרע בעלה אף שהוא‬
‫דוחק גדול מ"מ מה דאפשר לדחוק ולאוקמי אשה בחזקת כשרות יש לנו לאוקמי בחזקת היתר ולחפש לצד זכות‪.‬‬
‫הרי לך ששה היתרים אשר עלה על רעיוני בתחילת העיון והמחשבה‪ .‬וכאשר העמקתי עיוני בש"ס ופוסקים ראשונים‬
‫ואחרונים לא נשאר לנו שום היתר כלל לאשה זאת ואיסורא רכיב עלה ויש לחכמי הדור לאוסרה על בעלה‪ .‬ואברר‬
‫דעתי בזה בעזרת הש"י‪:‬‬
‫(שנזכה ללמוד ללמד תשובה כה ארוכה)‬
‫ראה‪ :‬הבכר דוד והנודע ביהודה‬
‫רמב"ם הלכות רוצח ב‪:‬ט‬
‫אדם טריפה שהרג את הנפש נהרג שנ' ובערת הרע מקרבך‪ ,‬והוא שיהרוג בפני בית דין אבל בפני עדים פטור שמא יוזמו‬
‫העדים ואם הוזמו אינן נהרגין שהרי לא זממו להרוג אלא טריפה וכל עדות שאינה ראויה להזמה אינה עדות בדיני‬
‫נפשות‪.‬‬
‫שו"ת בית הלוי חלק ג סימן ו‬
‫בו יבואר דין דרישה וחקירה בעדי קידושין ועדי זנות‪.‬‬
‫‪264‬‬
‫[א] בנודע ביהודה מה"ק סי' נ"ז וסי' נ"ח כתב דעדי קידושין שאמרו שאינם יודעים הזמן שנתקדשה כשרים גם מן‬
‫התורה וכן כתב בסי' ע"ב באריכות לענין עדי זנות לאסור אשה לבעלה דכשרים מן התורה באמרם אינם יודעים‪ .‬ויען‬
‫כי הוא דין חדש שלא הוזכר בראשונים ואחרונים ואדרבה מדבריהם מבואר להיפוך אמרנו לעיין בזה‪ ,‬והנה כל יסודו‬
‫וטעמו הוא דהרי דרישה וחקירה וגם בדיקות צריכין מ ן התורה ואמרי' בגמ' דסנהדרין דף מ"א ע"ב דמש"ה בחקירות אינו‬
‫יודע פסול ובבדיקות כשר משום דאם אינו יודע בחקירות ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימן משא"כ בדיקות דאין הזמה‬
‫תלוי בהן כלל וא"כ עדי זנות וכן עדי קידושין הרי אם יזימום הא לא שייך בהו חיובא דכאשר זמם כלל ולא נאסור על‬
‫העדים נשותיהם א"כ הא לא בעי בהו עדות שאתה יכול להזימה ושוב ה"ל חקירות כבדיקות דלכתחילה צריך ואם אמרו‬
‫העדים שאינם יודעים כשר מן התורה והא דמבואר בפוסקים דעדי זנות צריך דו"ח היינו שיש על הב"ד לחקור‬
‫מדאורייתא אבל אם אמרו אינו יודע כשר‪ ,‬זהו תורף דבריו‪ ,‬ועיין בשו"ת הריב"ש סי' רס"ו שם היה עובדא ששאלו הב"ד‬
‫להעדים הזמן ואמרו שאינם יודעים וכ' שם הריב"ש דגם בקידושין שייך נעילת דלת כמו בהודאות והלואות ועידותן קיים‬
‫מדרבנן יעו"ש מה שהאריך בזה‪ ,‬ומבואר להדיא דלא כהנו"ב דמה"ת פסולים כה"ג‪ ,‬וגם דברי התוס' בסנהדרין דף ח' ע"ב‬
‫ד"ה והביא שכתבו דלאסור אשה על בעלה צריך דו"ח דלא גרעי מגזילות וחבלות והרי בחבלות פסול אינו יודע וכמו כן‬
‫הוא בעידי זנות להתוס'‪ ,‬ועוד דאם נאמר כדבריו דחקירות הם רק כבדיקות והא רק מצוה על הב"ד לעשות ואם אמרו‬
‫אינו יודע כשר הא ודאי דאם לא עשו ב"ד החקירות דכשר דהא בבדיקות אם לא עשו ב"ד וגמרו הדין דינם דין ולא מצינו‬
‫שיהיה מעכב דיעבד‪ ,‬דהא לענין דיעבד אין נ"מ כלל בין לא עשו כלל להיכא דשאלו ואמרו העדים אינם יודעים כשר דמה‬
‫נרויח בשאלתן כיון שלא השיבו העדים עליהם וכיון דאינו יודע כשר פשיטא דגם לא שאלו כלל כשר‪ ,‬והרי כל הני‬
‫פוסקים שכ' דעידי זנות וקידושין צריכים דו"ח הא איירי לענין דיעבד שאין אוסרין אותה על ידיהם ופשיטא דלדידהו אם‬
‫אמרו העדים אינו יודע שפסול‪:‬‬
‫[ב] ולענין קושייתו של הנו"ב אמינא בה תלתא טעמי' א' נאמר דהא עיקר הדבר דבעי עדים דו"ח הרי אין עיקר הטעם‬
‫משום דיהיה יכול להזימן דהא מקרא מלא אמר ודרשת וחקרת ובסנהדרין דף מ' מביא הגמרא דרשות לכל השבעה‬
‫חקירות ולא סגי ליה בהך טעמא דבעינן יכול להזימן‪ ,‬והטעם לזה דהא ודאי דגם אם לא אמרו באיזו יום יכול להזימן ע"י‬
‫שיאמרו עמנו הייתם כל היובל‪ ,‬והא דמפרשינן הטעם דבחקירות אם אמרו אינו יודע פסול משום דאינו יכול להזימן‬
‫דע"כ ה"פ דהגמרא באה ליתן טעם דהרי בדיקות צריך ג"כ מדאורייתא ואפ"ה אם אמרו אינו יודע כשר וע"כ דהא‬
‫דהצריכה התורה בדיקות אין זה תנאי בדיני עדות דבלא"ה יהיה פסול רק הוא מצוה מיוחדת על ב"ד שיבדקו אותם בכל‬
‫אשר יעל ה על דעתם דלמא מתוך הבדיקות יתבדו העדים והרי הוא כמו שמצוה על הדיינים לפתוח בזכות תחילה‬
‫וכדומה מהדינים שעל הדיינים אבל קיום העדות אינו תלוי בזה כלל ומש"ה כשאמרו העדים אינם יודעים כשר וכן אם‬
‫עברו הב"ד ולא עשו הבדיקות הרי חסרו מצוה ועדותן קיימת ואמאי בחקירות פסול אינו יודע ומוכרח דהפסוק של‬
‫הדו"ח בא ליתן תנאי בהעדות דבעינן דוקא שיתברר בעדותן זמן של המעשה וכל שלא נתברר אינו עדות כלל וזהו דפריך‬
‫מכדי האי דאורייתא והאי דאורייתא מנ"ל דחלוקים הם בהאי סברא‪ ,‬ושפיר משני דהלא בלא אמרו כלל שום זמן של‬
‫המעשה הרי אי אפשר לה זימן כלל בשום אופן והרי עדות שאי אתה יכול להזימן פסול וידעינן מזה דהגדת הזמן‬
‫שהצריכה התורה הוא תנאי מדיני עדות דבלא זה אין עדותן כלל וממילא ידעינן מזה דכל הזמנים שהצריכה התורה לעכב‬
‫נאמרו וגם באיזו שעה מעכב אע"ג דבלעדו יכול להזימן בכל היום‪ ,‬ועכ"פ זהו מוכרח דעיקר הדבר דצריך דו"ח ידעינן‬
‫מהפסוק‪ ,‬והסברא דיכול להזימן הוא רק מגלה ביאורו של הפסוק ודרשת וחקרת דלעכב נאמר‪ ,‬וא"כ גם בהני דברים דלא‬
‫שייך בהו חיובא דכאשר זמם אטו בשביל זה משתנה בהם פירושו של הפסוק כיון דכבר ידעינן דהפסוק לעכב נאמר הרי‬
‫ממילא בכל הדברים דמרבי נן בהו דו"ח וכמו בממון דילפינן ליה מקרא דמשפט א' יהיה לכם דהפסוק של ודרשת וחקרת‬
‫קאי גם על ממון וכן בעדי נשים דילפינן להו בג"ש דבר דבר גם בהו מעכב ולתנאי בדיני עדות נאמר ואינו יודע פסול‪:‬‬
‫[ג] עוד י"ל דהרי הא דבעינן שיהיה יכול להזימן נפקא לן מקרא דכתיב בהו והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו‬
‫[ודרשינן שתשקר גופו של עדות דהיינו הזמה של עמנו הייתם] ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו‪ ,‬וא"כ הרי בהאי‬
‫קרא כתיב דאם יתזמו העדים ע"י עמנו הייתם יתחייבו כאשר זמם‪ ,‬ובאה הקבלה דאין עדותן מתקיים רק כשאפשר‬
‫לקיים בהו האי קרא‪ ,‬וא"כ הא דאמרינן בכמה דוכתי בגמרא דבעינן עדות שיכול להזימן סובל שני ענינים וכוונות‪ .‬אחת‬
‫דבעי דוקא שיהיה יכול להזימם דהיינו להכחישם ע"י הזמה דעמנו הייתם וכדכתיב בקרא והנה עד שקר העד‪ ,‬שנית‬
‫דבעינן שיוכל לקיים בהם חיובא דכאשר זמם כדכתיב סיפא דקרא ועשיתם לו כאשר זמם‪ ,‬וא"כ גם בהני עדיות דלא‬
‫שייך בהו חיובא דכאשר זמם כלל בשום אופן וכמו בעדי בן גרושה דממעטינן מדכתיב לו ולא לזרעו‪ ,‬מ"מ גם בהו בעי‬
‫שיהיה יכול להזימם דהיינו לבטל עדותם ע"י הזמה דעמנו הייתם ולקיים בהו קרא דוהנה עד שקר העד לשקר גופו של‬
‫עדות ולסתור דבריו‪ ,‬דאע"ג דס יפא דקרא דכאשר זמם לא שייך בהו מ"מ רישא דוהנה עד שקר העד הא שייך גם בהו דלא‬
‫מתכשרי שום עדות רק שיהיה אפשר לקיים בהו הך והנה שקר העד‪ ,‬וזה א"א בלא דו"ח‪ ,‬ומש"ה גם בהו פסול אינו יודע‪,‬‬
‫והרי דעת הש"ך מבואר להדי' כן דבחו"מ סי' ל"ח הביא הש"ך דברי המאור דעדות בשטר אפי' כתוב בו בזמנו כתבנוהו‬
‫מ"מ אם הוזמו אין משלמין ממון דחיובא דכאשר זמם חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דהיינו כשהעידו בעל פה ולא‬
‫בשטר‪ ,‬וכ' הש"ך דמ"מ מודה המאור דמהני גם בהו הזמה למפסלינהו מהא דפרכינן בסנהדרין דיני ממון מי בעי דו"ח‬
‫ורמינהו שטר שכתוב בו בא ' בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם שטר כשר ועדים כשרים שמא איחרוהו‬
‫וכתבוהו ואי ס"ד בעי דו"ח האיך אמרינן שמא איחרוהו פי' דאי בעי דו"ח ע"כ מוכרחין לכותבו בזמנו דאל"כ הא ה"ל‬
‫עדות שאי אתה יכול להזימה ומסיק דהוא מדרבנן הרי עכ"פ מבואר דגם בעדות בשטר שייך הזמה עכ"ד‪ ,‬הרי להדי' כתב‬
‫הש"ך דאע"ג דבשטר ליכא חיובא דכאשר זמם מ"מ פריך הגמרא דשטר מאוחר צ"ל פסול משום דאי אפשר להזימן‬
‫‪265‬‬
‫והכוונה שאי אתה יכול לפסול השטר ולהכחיש העדות ע"י הזמה‪ ,‬הרי להדיא כמש"כ דגם אי ליכא חיובא דכאשר זמם‬
‫מ"מ בעינן שיהיה יכול לפסול עדותן ע"י הזמה‪ ,‬והתימה על הנו"ב שלא הביא כלל לדברי הש"ך הללו בכל התשובה שהם‬
‫סותרים כל עיקר חידושו‪:‬‬
‫[ד] גם עוד נראה לומר דהרי בהני דברים דאין בהם חיובא דכאשר זמם מ"מ אם הוזמו לוקין משום והצדיקו כמבואר‬
‫בריש מכות‪ ,‬וכן עדי זנות הא ודאי דלוקין אם הוזמו וכמו דמבואר ברמב"ם בפרק כ"א מה' עדות דעדי קינוי וסתירה‬
‫לוקין ומקורו ברוך דכן הוא מבואר להדי' בירושלמי פרק א' דסוטה‪ ,‬וכן הוא בתוס' ריש מכות גבי עדי נערה המאורסה‬
‫דאינם נהרגין משום דיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו וכ' התוס' דאם הוזמו לוקין משום והצדיקו‪ ,‬והרי הא דקיי"ל‬
‫בכל דוכתא דבעינן עדות שאתה יכול להזימן הא לא נמצא על זה דרשה מיוחדת ורק משום דכתיב בקרא דעדים נאמנים‬
‫בעדותן וגם מצינו בקרא דאם הוזמו חייבים כאשר זמם ידעינן מסברא דלא האמינה התורה להעדים רק אם הם בזה‬
‫האופן דנוכל לקיים בהו החיוב הכתוב עליהם אם יתחייבו‪ ,‬וא"כ גם בהני עדות דליכא בהו חיובא דכאשר זמם ויש בהם‬
‫חיוב דוהצדיקו אין עדותן קיים עד שיהיה באותו אופן שנוכל לקיים בהו הך חיובא‪ ,‬ומה לי בין חיובא דכאשר זמם‬
‫דמעכב בעדים ובין חיוב של והצדיקו וזה ברור‪ ,‬וא"כ גם בהו פסול באומר אינו יודע הזמן דבעי שיכול לקיים והצדיקו‪,‬‬
‫ואין לחלק ולומר דבשלמא בכאשר זמם דאינו רק ע"י הזמה דעמנו הייתם וכדדרשינן במכות דף ה' דבעי שתשקר גופה‬
‫של עדות וזה אי אפשר בלא אמרו הזמן ומש"ה פסול עבור זה באינו יודע אבל במלקות של והצדיקו דאיכא גם בהכחשה‬
‫בלא עמנו הייתם וכמו דאיתא בב"ק דף ע"ד עדים שהוכחשו בנפש לוקין ופרש"י דלוקים משום והצדיקו‪ ,‬וזה הא יוכל‬
‫להתקיים גם בלא אמירת הזמן‪ ,‬זה אינו דאע"ג דמשכחת לה חיובא דידיה בהכחשה מ"מ כיון דע"י הזמה של עמנו הייתם‬
‫הא ג"כ חייבים משום והצדיקו משו"ה בלא אמרו הזמן פסול דבעינן שיהיו העדים יכולים לקיים בהן החיוב בכל‬
‫האופנים שה ם חייבים וכמו דחזינן בנפשות דכל השבעה חקירות מעכבים בהם משום זה הטעם דיהיה יכול להזימם והרי‬
‫גם אם לא יאמרו באיזו שעה נוכל לקיים בהו כאשר זמם על כל היום כלו שיאמרו עמנו הייתם כל היום ורק דכיון‬
‫דמשכחת לה חיוב הזמה על ידי השעה לחודא מש"ה גם איזו שעה מעכב וכמו כן הוא בוהצדיקו כיון דע"י הזמה דעמנו‬
‫הייתם ג"כ לוקים‪ ,‬וכיון דהתורה הצריכה בהו דו"ח בעינן שיהיה יכול לקיים זה החיוב גם באופן זה ומש"ה אם השיבו‬
‫שאינם יודעים הזמן פסול‪ ,‬וגם דבלא"ה בעדי קידושין וזנות קשה לצייר שיהיו לוקין משום והצדיקו בלא הזמה דעמנו‬
‫הייתם דהר י בב"ק שם פריך אמאי לוקין בהכחשה תרי ותרי נינהו ומשני כשבא הרוג ברגליו וא"כ בקידושין וזנות הא‬
‫לעולם הם תרי ותרי ורק ע"י הזמה דעמנו הייתם משכחת לה דגזה"כ הוא דהאחרונים נאמנים‪ ,‬ועכ"פ הרי מכל הני‬
‫טעמים שכתבנו בודאי דכמו דלכתחילה הא כו"ע מודים דעדי נשים מן התורה צריכין דו"ח כמו כן מן התורה פסולים‬
‫באמרו אינו יודע‪:‬‬
‫והנה בסנהדרין בדף כ"ח ע"א אמר רמי בר חמא דעדים קרובים זה לזה פסולים משום שאאילה"ז דאם יזימום נמצא‬
‫נהרג בעדות אחיו‪ ,‬וכן הא דאין עד נעשה דיין כתבו התו' בכתו' דף כ"א ע"ב משום דלא יקבלו הזמה על עצמן‪ ,‬והרי‬
‫מצינו דגם בענינים דלא שייך בהו הזמה כלל לא לענין חיוב דכאשר זמם וגם לא שייך בהם מלקות משום והצדיקו ואפ"ה‬
‫הא פסולים הני גווני‪ ,‬ויותר מכל גווני תנן בר"ה דף כ"ב ע"א גבי עדות החודש אב ובנו שראו את החודש ילכו לא‬
‫שמצטרפין זה עם זה כו' והרי בזה לא שייך כלל כאשר זמם וגם והצדיקו את הצדיק לא שייך שם וא"כ תקשה לרמב"ח‬
‫אמאי אין מצטרפין‪ ,‬וכן תנן שם דף כ"ה ע"ב ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד כו'‪ ,‬הרי‬
‫דגם שם אין עד המעיד נעשה דיין‪ ,‬ומוכרח ע"כ לומר כיון דבעדות החודש כתיב משפט ממילא פסול בהו כל מה דפסול‬
‫בדיני נפשות וממון אע"ג דעיקר טעם פסולן לא שייך בעדות החודש מ"מ ידעינן מקרא דמשפט אחד יהיה דכל דבר‬
‫דנקרא משפט דינו שוה זה כזה וחודש נקרא ג"כ משפט כדאי' בר"ה שם דף כ"ה‪ ,‬וא"כ הא ק"ו בדברים שהם בעצם‬
‫משפט הגם דלא שייך בהו כאשר זמם דפסול בהון כל הני‪ ,‬וא"כ עדי זנות ועדי קידושין דהם משפט בעצם וכמו שיבואר‬
‫אי"ה בסמוך ודאי דפסול בהו כל מה שפסול בדינים אחרים משום עדות שאילה"ז‪ ,‬דאם נאמר דאיכא משפטים בתורה‬
‫דהני כשר בהו א"כ מאי מעליותא דעדות החודש מה דנקרא משפט‪ ,‬ומוכרח דגם אינו יודע פסול בהו דמה מקום לחלק‬
‫בין עדים קרובים זה לזה לרמי בר חמא דפשיטא דפסול בהו‪ ,‬לאומרים אינו יודע הזמן‪ ,‬והרי אדרבה יותר יש ללמוד פסול‬
‫באינו יודע מפסול דקרובים וכמו שכתבנו בסי' ה' אות י"א יעו"ש‪:‬‬
‫ואגב נאמר דהרמב"ם כ' בפרק ב' מה' קידוש החודש ה"ב דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש דאפילו קידשו החודש‬
‫ע"פ עדים ונמצאו זוממין ה"ז מקודש משקלקלו האפיקורסים כו' התקינו כו' ושיהיו דורשין וחוקרין כו'‪ ,‬ומשמע לכאורה‬
‫מדבריו דס"ל דמדין תורה א"צ בעדות החודש דרישה וחקירה כלל‪ ,‬ולכאורה קשה דהא לרמי בר חמא הא דקרובים‬
‫פסולים הוא משום שיהיה יכול להזימן ואפ"ה פסולי ם גם בעדות החודש ואמאי יהי' כשר בלא דו"ח דבלא דו"ח הא ג"כ‬
‫אי אפשר להזימן‪ ,‬ולכאורה נראה מוכרח כמש"כ הלח"מ דכוונת הרמב"ם הוא על שארי חקירות שהיו מרבים עליהם כמו‬
‫כמה הי' גבוה ולאין היה נוטה‪ ,‬אבל הזמן לשאול להם באיזו שעה ראו הלבנה דמעכב בכל הדינים גם בזה מעכב‪ ,‬אמנם‬
‫עיין באו"ת סי' למ"ד שחולק על הלח"מ וכ' דכוונות הרמב"ם כפשטו דא"צ דו"ח כלל ולדידיה הא קשה מ"ש מקרובים‬
‫לרמב"ח‪ ,‬וההכרח לחלק קצת דגבי דו"ח דכתוב ודרשת וחקרת היטב והנה אמת נכון הדבר‪ ,‬הרי גילה הכתוב טעם להא‬
‫דצריך דו"ח כדי שעי"ז יתברר אם האמת כדבריהם ומש"ה בקידוש החודש דגם אם קידש וע"פ עדי שקר מקודש א"צ‬
‫דו"ח‪ ,‬אבל הקרובים דפסול לרמב"ח אינו משום שחסר הבירור שהאמת כדבריהם רק דגזה"כ הוא שאין לדון ע"פ עדים‬
‫שאי אפשר להזימן ממילא פסולין גם בזה אע"ג דכאן בלא"ה אי אפשר להזימן כיון דלא אמרו באיזו שעה ראו וכמש"כ‬
‫הסברא לעיל סי' ה' אות ט' יעו"ש ועדיין צ"ע בזה‪:‬‬
‫‪266‬‬
‫והנה הנוב"י הביא דברי חידושי ריטב"א בסוף יבמות דאמר שם דעדי נשים א"צ דו"ח משום דאיכא כתובה למשקל‬
‫כד"מ הוא‪ ,‬והקשו שם דכי בשביל הכתובה נקל בעיקר האיסור וכ' הריטב"א בשם רבינו פנחס דעדי נשים ע"פ דין תורה‬
‫א"צ דו"ח דל א ילפינן דבר דבר מממון רק לענין זה דבעי שני עדים ולא דיצטרכו העדים דו"ח ורק דהי' לנו לדמהו‬
‫לנפשות דשרינן א"א לעלמא וע"ז קאמר דאדרבה יש לדמהו לממון משום כתובה‪ ,‬ועכ"פ הרי מבואר בדבריו להדי' דעדי‬
‫נשים מן התורה א"צ דו"ח‪ ,‬אמנם אין מזה ראיה כלל‪ ,‬דגם הוא לא כתב כן רק על הא דאיירי שם בגמרא גבי עדי מיתת‬
‫הבעל דשם הא ליכא שום הכחשה להעדים ורק דהוקשה לו דהא ילפינן דבר דבר ממון דאין דבר שבערוה פחות משנים‬
‫וגם בליכא שום הכחשה וסכסוך בזה כלל ורק דכל אשה שהיא בחזקת היתר או בחזקת איסור אין יכולין להוציאה‬
‫מחזקתו הן להתיר או לאסור רק בשני עדים וע"ז תי' דהך ג"ש לא באה רק דצריך שני עדים אבל אין דינו כמשפט‬
‫להצריך בו דו"ח‪ ,‬אבל היכא דאיכא הכחשה וכמו בעדי זנות דהאשה אומרת לא פעלתי און או בעדי קידושין והיא‬
‫מכחשת אותם הא ודאי דהוא משפט גמור‪ ,‬ומה בין מעידים על א' שחייב או פטור ממון ובין מעידין שזו זנתה ובעלה‬
‫אסורה לה והיא אין לה כתובה ומזונות עליו הרי ודאי דזהו דין גמור ולזה אין צריך ללומדו בג"ש דבר דבר כיון דהוא‬
‫בעצמו משפט וריב והוא בכלל משפט אחד יהיה לכם ושפיר צריך בו דו"ח מן התורה לכו"ע‪ ,‬ועיין במרדכי ר"פ אחד דיני‬
‫ממונות בעובדא שהעידו על אשה שנתקדשה ושוב חזרו בהם‪ ,‬והשיב הר"י דע"פ דין א"צ גט כי העדים הבאים לאוסרה‬
‫צריכין דו"ח הואיל והיא מכחישתן וכל זמן שלא נחקרו עדותן נאמנים לומר מבודין היינו דמ"ש מהעידו שהוא בן גרושה‬
‫דמבואר בתוספתא דיכולין לומר מבודין היינו כל שלא נחקרה עדותן‪ ,‬הרי מבואר להדי' כדברינו דגם אם נאמר בדליכא‬
‫הכחשה א"צ דו"ח מ"מ בהכחשה צריך והחילוק בהם כמו שכתבנו‪:‬‬
‫ב‬
‫והנה כל מה שחקרנו לעיל הוא בעדי נשים האיך דינם מן התורה אם מעכב בהו דו"ח ונתבאר דלכו"ע מעכב בהו מן‬
‫התורה ואם העדים אינם יודעים הזמן פסולים מה"ת אם האשה מכחשת אותם‪ ,‬אמנם אחר שתיקנו רבנן דבממון אינו‬
‫מעכב וא"צ דו"ח משום נעילת דלת בזה יש מחלוקת גדולה בין הראשונים האיך הדין בעדי נשים‪ ,‬ובעדי עיגונא נחלקו‬
‫ר"ט ור"ע בסוף יבמות דר"ט סבר בודקין דכיון דשרינן א"א לעלמא כנפשות דמיא ור"ע סבר אין בודקין כיון דאיכא‬
‫כתובה למשקל כממון דמי' ופסקו שם כל הפוסקים כר"ע דא"צ דו"ח‪ ,‬אמנם בתוס' סנה' דף ח' ע"ב ד"ה והביא כתבו דעדי‬
‫זנות צריך דו"ח לאוסרה על בעלה דהוא כגזילות וחבלות דגם אחר התקנה צריך דו"ח‪ ,‬והן הביא הב"י באה"ע סי' י"א שכן‬
‫כתב הסמ"ג והגהות מיימוני‪ ,‬ולא הובא בב"י שם גם לאחד מן הראשונים שיאמר להיפוך דמדרבנן א"צ דו"ח בזנות כמו‬
‫בממון‪ ,‬והנוב"י בסי' ע"ב כתב דהב"י בחו"מ סי' למ"ד הביא כמה פוסקים דזנות א"צ דו"ח‪ ,‬וצ"ע דבב"י לא הובא שם שום‬
‫דעה רק הביא שם הא דפסקו דאין בודקין עדי נשים וגם הביא שם דברי הרשב"א דכ' דעדי קידושין א"צ דו"ח משום‬
‫נע ילת דלת ומכל זה אין ראי' דחולקים על סברת התוס' דזנות שאני דהוא כגזילות וחבלות‪ ,‬ולא מלבי אני אומר רק כן‬
‫ראיתי למהרח"ש בקונטרס עיגונא שהביא ג"כ לדברי הנמוק"י שכ' בפ' אד"מ דעדי קידושין וגיטין א"צ דו"ח ובפ"א‬
‫דסנהדרין כ' הנמוק"י דזנות צריך דו"ח‪ ,‬ומוכרח דס"ל לחלק כן‪ ,‬וא"כ אין שום ראי' דיש חולקים בזנות‪ ,‬ורק מלשון השו"ע‬
‫שכ' י"א דהמעידים על א"א שזינתה צריך דו"ח משמע דיש חולקין על זה [ויש לדחות]‪ ,‬וגם הרא"ש בתשובה הביאו הב"י‬
‫שם אחרי שהביא פלוגתא דר"ט ור"ע כתב ולאוסרה אשה לבעלה כו"ע מודים דצריך דו"ח‪ ,‬הרי דגם הוא כ' לחלק בין באו‬
‫לאסור או להתיר‪ ,‬ועיין בב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ג מה שכתב לחלק למה צריך בעדי זנות יותר דו"ח מבעיגונא ולא ידעתי‬
‫למה דחק בזה ולא ניחא לי' בזה שכתבו התוס' בסנהדרין דזנות שאני‪:‬‬
‫ג‬
‫אה"ע סי' מ"ב ס"ד כתב הרמ"א עדי קידושין א"צ דרישה וחקירה אם לא בדבר שנר' שיש בו רמאות‪ ,‬וכ' הב"ש ס"ק י"ד‬
‫אע"ג דלאסור אשה על בעלה בעי דו"ח [פי' דבסי' י"א כ' כן המחבר] שם הטעם משום חשש עיגון‪ ,‬או משום דין מרומה‬
‫שהרי האשה מכחשת וכן בעדי קידושין היכא דהיא מכחשת בעי דו"ח‪ ,‬ולדבריו צ"ל הא דסתם הרמ"א דא"צ דו"ח מיירי‬
‫רק בשאינה מכחשת וכג ון שמעידים שאבי' קידשה בקטנותה והיא אינה יודעת או שאמרה לשלוחה שיקבל קידושין‬
‫בעבורה ואינה יודעת אם קיבל‪ ,‬ובודאי דהוא דחוק טובא לאוקמא דברי הרמ"א רק באופן זה‪ ,‬ועיין בריב"ש סי' רס"ו‬
‫בעובדא דידי' דהאשה הכחישה להעדים וגם כבר קיבלה קידושין מאחר וכ' הריב"ש דא"צ דו"ח ורק פלפל שם אח"כ במה‬
‫שהרבה להראות כמה טעמים שהענין בעצם נראה מרומה יעו"ש‪ ,‬גם בעיקר הסברא אינו מובן דמשום דהבעל דין מכחיש‬
‫להעדים יהי' נקרא מרומה והרי בכל דיני ממון הנתבע מכחיש להעדים ואפ"ה לא חשבינן לי' למרומה להצריך דו"ח‪[ ,‬דאין‬
‫לחלק דשאני ממון דכמו כן התובע מכחיש להנתבע בלא העדים וכיון דבלעדם איכא הכחשה והם מעידים כאחד מהם לא‬
‫נקרא מרומה משא"כ בעדי זנות דאין מכחיש להאשה לומר עלי' שזינתה רק העדים מש"ה נקרא מרומה‪ ,‬זה אינו דהא‬
‫בממון גם בכה"ג שאין התובע מכחיש להנתבע וכגון בטוענו בספק ע"פ עדים הא פשיטא דג"כ א"צ דו"ח] א"ו דלא נקרא‬
‫מרומה רק אם בעצם המעשה יש הוכחות שהוא שקר וכמש"כ רש"י בסנהדרין דף ל"ב ע"ב מרומה שב"ד מכירין בתובע‬
‫זה שהוא רמאי או מבינים טענות רמאי בדבריו‪ ,‬וגם בלא כל הנ"ל לכאורה קשה לסמוך להקל בזה דהרי גם הב"ש לא כ'‬
‫כן רק לתרץ הא דבסי' י"א כ' דעדי זנות צריך דו"ח‪ ,‬והרי גם שם כתב רק יש אומרים דעדי זנות צריך דו"ח‪ ,‬ומוכח דיש‬
‫מהראשונים החולקים על זה‪ ,‬וא"כ הא דכ' כאן הב"ש וכן בעדי קידושין היכא דהיא מכחשת בעי דו"ח הא ע"כ לא כ' כן‬
‫רק להני יש אומרים דסי' י"א אבל להחולקים בזנות גם באיכא הכחשה בקידושין א"צ דו"ח‪ ,‬ועוד דכיון דכל ההיתר נסמך‬
‫ע"ז דבהכחשה נקרא מרומה ובעי דו"ח והרי בחו"מ סי' ט"ו דכ' המחבר דעדי ממון א"צ דו"ח ורק במרומה צריך וכ' על זה‬
‫‪267‬‬
‫הרמ"א ומ"מ אין דינו כנפשות שיפסלו אם אמרו העדים אינם יודעים בא' מן החקירות רק שיחקרו בדין מרומה כל מה‬
‫דאפשר‪ ,‬ומקורו מדבר י הריב"ש הנ"ל שכ' דגם במרומה תקנו חכמים דלא יהי' מעכב דו"ח וגם באינם יודעים הזמן כשר‬
‫עדותן רק שב"ד צריך לחקור דבריהם כדי שיתבררו הדברים יעו"ש‪[ ,‬ובאמת דדברי הרמ"א בעצמן קשים קצת דכאן סתם‬
‫הדברים וכ' דבמרומה צריך דו"ח ומשמעו ככל מקום שצריכים דו"ח ע"פ דין דפסול באמרו אינו יודע‪ ,‬והרי כיון דהרמ"א‬
‫פוסק דקידושין א"צ דו"ח וס"ל דהוא כדיני ממון והרי בממון גם במרומה פסק בחו"מ דאינו יודע כשר וצ"ע]‪:‬‬
‫ועיקר הדבר יעויין במרדכי סנהדרין ר"פ אחד ד"מ שנשאל הר"י בעדים שהעידו על קידושין ואח"כ חזר א' מהם‪ ,‬והשיב‬
‫ר"י דלולא הלעז לא היתה צריכה גט ע"פ דין דעדים הבאים לאוסרה צריכים דו"ח הואיל והיא מכחישתם וכל זמן שלא‬
‫נחקרו עדותן יכולין לומר מבודין היינו דמ"ש מהעידו שהוא בן גרושה דאי' בתוספתא דיכולין לומר מבודין היינו כ"ז‬
‫שלא נחקרה עדותן‪ ,‬ועוד דאפי' בהודאות והלואות צריך דו"ח [פי' במרומה] עכ"ד‪ ,‬למדנו מדבריו דכשהאשה מכחשת‬
‫צריך דו"ח וכמש"כ הב"ש ולא מטעמו דהא הר"י לא מטעם מרומה קאתי עלה דהרי אח"כ הוסיף טעם השני משום דהוא‬
‫מרומה דגם בממון צריך ובתחילה כ' הטעם הואיל והיא מכחשת‪[ ,‬ועיין בב"י חו"מ ריש סי' למ"ד הביא דברי מרדכי הללו‬
‫וז"ל דעדים הבא ים לאוסרה צריכין דו"ח הואיל והיא מכחישתן וכ' הב"י וז"ל כלומר דאי הודית הא שויתה נפשה חד"א‬
‫וכ"כ הב"י שם בסי' כ"ט‪ ,‬ודבריו צ"ע דזה לא הוצרך הר"י לכתוב דאם הודה האשה אין כאן ספק וכל השקלי' וטרי' הוא‬
‫רק משום הכחשה דידה אם העדים נאמנים‪ ,‬והנראה ברור דר"י נקט הואיל והיא מכחישה הוא טעם לדבריו דמש"ה ס"ל‬
‫דצריך דו"ח]‪ ,‬דס"ל דהא דפליגי תנאי בסוף יבמות דר"ט אמר בודקין עדי נשים בדו"ח דכיון דשרינן א"א לעלמא כנפשות‬
‫דמי' ור"ע סבר אין בודקין כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי' ופסקו שם הפוסקים כר"ע דאין בודקין וס"ל‬
‫לר"י ד לא פליגי שם אלא בדליכא הכחשה ובעדי מיתת הבעל דאיירי בההיא סוגי' דהאשה אינו יודעת כלל ורק משום‬
‫דאין דבר שבערוה פחות משנים וא"א להוציאה מחזקת איסורא דא"א רק ע"י שני עדים דיליף דבר דבר מממון ובהא הוא‬
‫דפליגי אם תקנו בה רבנן דלא לבעי דו"ח כמו בממון או לא תקנו‪ ,‬אבל עדים הבאים לאוסרה ע"י זנות או ע"י קידושין‬
‫והיא מכחשת אותם ס"ל לר"י דבהא לא פליגי כלל ולכו"ע העמידוהו על דין תורה וצריך דו"ח‪ ,‬ועיין בתשובת הרא"ש כלל‬
‫מ"ו סי' א' בעדים שהעידו על אשה אחר שנשאת שנתייחדה עם בעלה הראשון אחר שנתגרשה ממנו‪ ,‬והביא הרא"ש הך‬
‫סוגיא דיבמות דפליגי תנאי אי בודקין עדי נשים בדו"ח וסיים ובנידון זה לאסור אשה על בעלה הכל מודים דצריך דו"ח‪,‬‬
‫הרי דגם הוא ס"ל דלא בכל האופנים איירי ביבמות‪ ,‬ור"י ס"ל דלא איירי שם רק בליכא שום הכחשה והעדים באים‬
‫להתירה אבל כשבאים לאוסרה והיא מכחשת הרי הוא דין גמור‪ ,‬ומה בין מעידים שנתקדשה ואסורה לשוק או מעידים‬
‫שהוא בן גרושה ופסול לכהונה דמוכח בתוספתא דבעי דו"ח מדיכולין לחזור בהם כל זמן שלא נחקרו הא מוכרח דדו"ח‬
‫מעכב בהם וחשיב לא נגמרה עדותן‪[ ,‬ועיין בסי' י"ז סעיף כ"א אין בודקין עדי נשים בדו"ח וכ' הב"ש הא דבסי' י"א כ'‬
‫דלאס ור אשה על בעלה צריך דו"ח שאני הכא דנוטלת כתובה מש"ה יש לו דין ממון אבל שם ליכא ממון דגם אם היא‬
‫שרי' אין לה כתובה עכשיו‪ ,‬והוא דחוק טובא דודאי נראה דמה שמפסדת כתובה ג"כ נקרא דין ממון‪ ,‬וגם הא מפסדת‬
‫מזונות מעכשיו‪ ,‬אבל לפי מה שנתבאר ניחא דבסי' י"א הרי האשה מכחשת להעדים ומש"ה צריכין דו"ח]‪:‬‬
‫ובחילוק זה של הר"י בין היכא דאיכא הכחשה להיכא דליכא הכחשה לא מצינו מפורש בדברי הראשונים שיחלקו עליו‬
‫בזה‪ ,‬ואפי' לפי מה שכתב בנמוק"י פ' אד"מ וכן הביא הריב"ש שם דברי הרשב"א שכ' דעדי גיטין וקידושין א"צ דו"ח‬
‫מטעם אחר משום דגם בה ו שייך נעילת דלת וגם בהם תיקנו חכמים כמו בממון ולא פליגי ביבמות רק בעדי מיתה דלא‬
‫שכיח שלא יהיו עדים‪ ,‬והביא ראי' לזה מדלא תיקנו זמן בשטרי קידושין ובגיטין לא תיקנו זמן אלא משום פירי וגם‬
‫בכתב שנה או שמיטה כשר יעו"ש‪ ,‬מכל זה אין ראי' רק לענין דבאשת איש צריך עדים להתירה גם בליכא שום הכחשה‬
‫וסכסוך‪ ,‬רק משום דאין דבר שבערוה פחות משנים צריך שיהיו שני עדים מעידים עלי'‪ ,‬ובזה הוא דתיקנו משום נעילת‬
‫דלת‪ ,‬אבל כשהאשה מכחשת י"ל דזהו ג"כ לא שכיח [וה"ה בגזילות וחבלות אפשר דגם הרשב"א מודה להר"י דצריך]‪ ,‬ורק‬
‫בדברי הריב"ש מבואר דגם באיכא הכחשה ובעובדא דידי' ועכ"ז כתב דא"צ מדברי הרשב"א הללו‪:‬‬
‫והנראה דגם הרמ"א פוסק כן כר"י וכל דברי הרמ"א איירי במכחשת ורק כיון דהר"י כתב בעובדא דידי' שני טעמים‬
‫להתיר משום הכחשה ומשום מרומה הרי דגם הר"י לא סמך עצמו להתיר רק מהני שני טעמים ומש"ה כתב הרמ"א‬
‫להחמיר וסתם דעדי קידושין א"צ דו"ח פי' ואפי' בהכחשה אם לא בדבר שיש בו רמאות‪ ,‬ואע"ג דבעיקר דין מרומה ס"ל‬
‫להרמ"א להלכה דגם בו אין מעכב דו"ח וכמש"כ בחו"מ מ"מ הרי מצינו חולקים בזה על הריב"ש דהריב"ש בעצמו כ'‬
‫דמדברי הרמב"ם לא משמע כן ומש"ה כיון דאיכא הכחשה דבלא"ה ס"ל לרמ"א לעיקר דצריך דו"ח והיכא דהוא גם‬
‫מרומה פסק להקל‪ ,‬כן נראה לכאורה‪ ,‬אמנם עדיין אין דעתי נוחה בסתירת דברי הרמ"א בכל זה‪:‬‬
‫ד‬
‫והנה דברי הר"י בעצמם צריכים עיון שכתב דע"פ דין צריכין דו"ח כיון שהיא מכחשת וכל זמן שלא נחקרו יכולין העדים‬
‫לחזור בהם‪ ,‬ומוכח מדבריו דכל ההיתר נסמך על חזרתו‪ ,‬ולמה הוצרך להחזרה תיפוק לי' כיון שלא אמרו דו"ח הרי‬
‫לשיטתו אין עדותן כשרה‪ ,‬ובשלמא על הא דתני' עד שלא נחקרו עדותן יכולין לחזור בהם ולומר מבודין היינו לא קשיא‬
‫דנ"מ דנחשב אמירה השני' לעדות גמור ולא יוכלו עוד לחזור בהם אבל בהך דר"י קשה דבא להתיר האשה בעבור החזרה‬
‫והא גם בלא חזרה צ"ל מותרת כיון דלא אמר הזמן והרי גם עתה לא יאמר הזמן כיון שאומר שלא היו דברים מעולם‬
‫וא"כ ההיתר דידה הוא גם בלא חזרת העדים‪ ,‬וע"כ נראה בדעתו דס"ל דבהני דברים שצריך בהו דו"ח בלא דו"ח לא מקרי‬
‫עדים ואין לב" ד לעשות שום מעשה על פי דיבורם אבל מ"מ בדבר איסור וכמו זנות וקידושין גם בלא דו"ח הרי לא גרע‬
‫‪268‬‬
‫מאלו אמר לו ע"א אשתו זינתה דאמרינן בקידושין דף ס"ו דאם נאמן לו כבי תרי חייב לגרשה‪ ,‬ועיין בב"י סי' קט"ו שכתב‬
‫לחלק לדעת הטור דאם היא שותקת חייב לגרשה ע"פ דין ואם הכחישה הוא רק לצאת ידי שמים ועיין בב"ח שם שהביא‬
‫בשם מהרש"ל לחלק באופן אחר הובאו דבריהם בב"ש סי' קע"ח ס"ק ח' יעו"ש‪ ,‬וס"ל לר"י דא"כ כ"ש בשנים מעידים הגם‬
‫דלא אמרו דו"ח ואין שם עדים עליהם מ"מ לא גריעי מעד א' הנאמן כתרי והרי הם באמת שנים וכל שבלבו מאמין להם‬
‫הרי מחוי ב לגרשה לצאת ידי שמים וכ"ש שאסורה להנשא‪ ,‬ונהי דעל האשה בעצמה ליכא איסורא כיון דעומדת וצווחת‬
‫ומכחשת אותם אבל מ"מ אסור לאיש אחר לישא אותה לכתחילה והי' ר"י מצריכה גט‪ ,‬ורק כיון שחזרו בהם העדים שפיר‬
‫שרי' כיון דלא אמרו דו"ח יכולים לחזור בהם ושרי' לכו"ע‪ ,‬והנראה דגם הרמ"א נתכוין לזה‪ ,‬והא דכ' בסי' י"א דעדים‬
‫האומרים שזינתה צריכין דו"ח זה כתב דבלא"ה אינם נאמנים בתורת עדים ונ"מ כשהאשה מכחשת אותם וגם הבעל אינו‬
‫מאמין בלבו להם שחושד אותם שאומרים משום שנאה וכדומה‪ ,‬אבל אם בלבו מאמין הא עכ"פ חייב לגרשה לצאת ידי‬
‫שמים‪ ,‬וזהו שכ ' כאן הרמ"א דעדי קידושין א"צ דו"ח פי' ואסורה לשוק מלבד בדבר שנראה שיש בו רמאות‪ ,‬פי' דלא מדין‬
‫מרומה קאתי עלה רק כוונתו דנראה להשומעים שהוא ברמאות ואין דברי העדים נכנסים ללב השומעים ואז אין לאוסרה‬
‫משום נאמנות רק משום תורת עדים ושוב בעי דו"ח‪ ,‬ולפי"ז יצא לנו דבעובדא זו דהעדים הם פוחזים וקלי הדעת ואין‬
‫שום אדם מאמין בלבו לדבריהם הגם דאינם פסולים ע"פ דין להעיד יען לא הוכרז עליהם שיפסלו מ"מ כיון דלא אמרו‬
‫דו"ח ואין תורת עדים עליהם לאוסרה שפיר שרי' גם להרמ"א דלא שייך לאוסרה רק למי שלבו נוקפו ומאמין לדבריהם‬
‫אבל בנראה בדבריהם שהוא רמאות שרי' וכמו שנתבאר‪:‬‬
‫ה‬
‫הריב"ש בסי' רס"ו כ' דעדי קידושין א"צ דו"ח וכתב בה שני טעמים א' הביא דברי הרשב"א שכתב דעד כאן לא פליגי‬
‫תנאי בסוף יבמות אם בודקין עדי נשים בדו"ח רק בעדי מיתה דלא שייך בזה נעילת דלת דלא שכיחא שלא יהיו רבים‬
‫יודעים ‪ ,‬אבל עדי גיטין וקידושין שייך בהו נעילת דלת כמו בממון ולכו"ע תיקנו בהם רבנן כמו בממון‪ ,‬עוד כתב דאפי' אם‬
‫לא נאמר כן ובכל עדות נשים פליגי תנאי מ"מ הא פסקינן שם הלכתא כת"ק דאין בודקין‪ ,‬ולכאורה סברתו השניה צריכה‬
‫עיון דהא אם לא נאמר כהרשב"א הרי ע"כ יהיה מוכרח להיפוך דבקידושין כ"ע מודים דצריך דהא מפרשינן שם טעמא‬
‫דת"ק משום דאיכא כתובה למשקל כדיני ממון דמיא וזה שייך בנשואה אבל בארוסה דרוב הפוסקים פסקו דאין לה‬
‫כתובה כלל וא"כ הא לכו"ע צריך דו"ח‪ ,‬ואין לומר דכוונתו כמש"כ הנמוק"י סוף יבמות בשם הרמב"ן דכיון דרוב נשים‬
‫נשו אות הן ויש להם כתובה לא פליג רבנן בתקנתן וגם בארוסה דאין לה כתובה תיקנו דא"צ דו"ח‪ ,‬זה אינו מספיק‬
‫דהנמוק"י לא כתב שם רק לענין עדות מיתת הבעל כיון דעדות זו שייך בין בנשואה ובין בארוסה ובנשואה תיקנו‬
‫דנאמנים בלא דו"ח משום דאיכא כתובה שוב לא פליג רבנן וגם בארוסה א"צ‪ ,‬אבל המעידים שנתקדשה הרי בעדות זו‬
‫לעולם לא שייך כתובה דלעולם אינו רק באירוסין הא לא שייך לא פליג בזה‪ ,‬ועיין בב"י סי' למ"ד שהביא לדברי הנמוק"י‬
‫הללו דלא פליג רבנן בין נשואה לארוסה‪ ,‬וסיים ע"ז הב"י אבל בעדי קידושין כיון דקיי"ל שארוסה אין לה כתובה היה‬
‫נרא ה שצריך לבודקן בדו"ח‪ ,‬ובע"כ הב"י נתכוין לחילוק זה שכתבנו כיון דבעדות זה לא שייך לעולם כתובה לא שייך לא‬
‫פליג כלל‪ ,‬ודברי הריב"ש צריך עיון דהא כיון דעיקר הספק הוא רק בדרבנן דמה"ת הא ודאי דצריך וכל השקלא וטרי' הוא‬
‫רק אם תיקנו בזה רבנן בודאי דבלא ראיה מוכרחת מהגמרא אין להחמיר בה והרי בפשיטות יש לחלק כמש"כ‪ ,‬ולכאורה‬
‫נראה מוכרח דהריב"ש אזיל בשיטת הסוברים דיש לארוסה כתובה וא"כ גם בעדי קידושין איכא חיוב ממון‪ ,‬ואי דאכתי‬
‫קשה דהא בגמרא איירי דהאשה אינה מכחשת להעדים אבל בעובדא דריב"ש האשה הכחישה ואמרה שלא נתקדשה לו‬
‫מעולם ולפי דברי' אין לה עליו שום חיוב ממון והרי לגבי ממון היא נאמנת יותר מהעדים דהודאת בע"ד כמאה עדים‬
‫דמיא וכל עדותן של העדים אינו מועיל רק לענין איסורא לחודא שתאסר להנשא לשוק‪ ,‬גם זה ניחא דהא שוב שייך‬
‫סברתו של הרמב"ן דלא פליג רבנן בתקנתן‪ ,‬וכיון דבעדי קידושין שייך כתובה דהיכא דאינו מכחשתו שייך עדות זו גם‬
‫לענין כתובה וכגון שמעידין שאבי' קידשה בקטנותה והיא אינה יודעת ממילא גם בשמכחשת לא פליג רבנן‪ ,‬אבל‬
‫להפוסקים דארוסה אין לה כתובה שפיר י"ל דגם הריב"ש יודה לחילוקו של הב"י הנ"ל‪ ,‬וא"כ לענין הלכה הא אפסיקא‬
‫הלכה בסי' נ"ה דארוסה אין לה כתובה וכ' הרמ"א דכן נוהגין‪ ,‬ועכ"פ עתה שכבר נהגו כן בודאי דע"פ דין אין מגיע לה‬
‫כתובה בבירור גם הריב"ש מודה דאם נאמר דלא כהרשב"א גם לתנא קמא צריך דרישה וחקירה בעידי קידושין‪:‬‬
‫עוד י"ל בדעת הריב"ש דס"ל דכיון דאיפסקא הילכתא דאין בודקין משום דאיכא כתובה למשקל דכל דין שנתערב גם‬
‫דין ממון דיינינן לי' כדיני ממון מש"ה ממילא גבי קידושין ג"כ א"צ וגם כשהיא מכחשה דליכא כתובה‪ ,‬דהרי העדים‬
‫מעידים שנתן לה כסף לקידושין ואם נאמר דאינו מועיל עדותן משום דאינם יודעים הזמן ויכולה להנשא לאחר הרי ודאי‬
‫דצריכה להחזיר לו הכסף דהא לענין עיקר הנתינה העדים נאמנים גם בלא דו"ח דאע"ג דפסקינן בסי' נ' דגם בחזרה היא‬
‫א"צ להחזיר הקידושין דלא יאמרו קידושין תופסין באחותה זהו שם שבודאי נתקדשה וחלו הקידושין ורק שחזרה היא‬
‫ויוצאה ממנו בגט ומש"ה אמרו דא"צ להחזיר הקידושין אבל היכא דמכחשת ונתקדשה לאחר להאסר עליו‪ ,‬ואם נאמר‬
‫דלענין איסור היא נאמנת הא מ"מ אם יתבע ממנה הכסף הרי העדים נאמנים ומחוייבת להחזיר לו וכיון דבעיקר הנתינה‬
‫יהי' נאמנים לענין ממון ממילא צריכים להיות נאמנים גם לענין איסור כיון דמאמינים להם בעיקר הנתינה‪ ,‬ואם הי' כן‬
‫דעת הריב"ש יצא לנו דזהו רק בקידושי כסף אבל במעידים שקידשה בשטר אפשר דגם הריב"ש מודה דלא מהני‬
‫במכחשת‪ .‬וגם בקידושי כסף דוקא כשהיא מכחשת עיקר הנתינה ואומרת שלא נתן‪ ,‬אבל אם אין הכחשה בהנתינה רק‬
‫שאומרת שהי' בחזקה ושלא ברצונה תחב לה הכסף או אומרת שהי' לשחוק וכדומה או שכבר הוחזר לו הכסף כמו‬
‫‪269‬‬
‫בעובדא זו דלא שייכי עידות העדים לענין ממון כלל י"ל דגם הריב"ש מודה דגם לת"ק לא צריך דו"ח‪ ,‬וכדברי הב"י‪ ,‬אם‬
‫לא נאמר כסברת הרשב"א דגם בעידי גיטין וקידושין תיקנו חכמים משום נעילת דלת דשכיח‪:‬‬
‫תוספות מכות ב‪ .‬ד"ה מעידין אנו‬
‫תימה כיון דאם הו זמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת‬
‫ואמאי הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות‪...‬‬
‫עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‬
‫בבא קמא עג‪.‬‬
‫רא"ש שם‬
‫ארץ הצבי עמ' קכז‪ ,‬גינת אגוז עמ' קמח‬
‫ראה‪:‬‬
‫פורים – תענית אסתר נדחה‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנ סעיף א' וד'‬
‫מגן אבות לרבנו המאירי ענין הכ"ג‬
‫עירובין מא‪.‬‬
‫נפש הרב עמ' רכו‬
‫פיקוח נפש‬
‫ראה‪ :‬שבת – פיקוח נפש ואיבה‬
‫פיקוח נפש – להציל עצמו בממון חברו‬
‫שו"ת בנין ציון סימן קסז‬
‫כלל גדול בתורה שאין מצו' עומד בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד אכן אם מותר להציל עצמו מפני פקוח‬
‫נפש בממון חבירו דהיינו אם מותר לגזול ממון חבירו כדי להציל עצמו מסכנת נפש זה לא ראיתי מבואר בפוסקים‬
‫ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין כדאמרינן בב"ק (דף ס') ויתאו' דוד‬
‫ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער מאי קמבעי' וכו' רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו‬
‫מטמרי פלשתים בהו וקא מבעיא לי' מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה‬
‫מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו וכתבו שם התוספ' איבעי' לי' אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני‬
‫פקוח נפש עכ"ל וכ"כ גם הרא"ש וז"ל הא לא מבעי' לי' אי שרי למקלינהו להצלת ישראלים דמלתא דפשיטא היא שאין‬
‫לך דבר עומד בפני פקוח נפש אלא שלש עבירות אלא הכי מבעי' לי' מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין ואמרו‬
‫לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר מתשלומין עכ"ל והנה ודאי פי' זה של התוספ' והרא"ש דחוק מאוד‬
‫בלשון הגמרא דלא הוי לי' למימר מהו להציל עצמו בממון חבירו אלא הל"ל מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם‬
‫או לא רק שהוצרכו הראשונים לפרש כן כיון שאין לך דבר עומד בפני פ"נ והסנהדרין פסקו דאסור להציל עצמו אבל דעת‬
‫רש"י אינה כן דאמה דאמרינן בב"ק (שם ‪/‬דף ס'‪ )/‬בשלמא למ"ד למקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כתב‬
‫רש"י ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו עכ"ל הרי דפשיטא לי' דאסור להציל עצמו‬
‫לכתחלה דהורה שלא ישרפוה למען הציל הנפשות מיד פלשתים‬
‫וראיתי בפרשת דרכים (דרוש י"ט) שהביא שם דברי רש"י אלה וכתב עליהם משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם‬
‫מותר להציל עצמו בממון חבירו והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו‬
‫עכ"ל ולענ"ד י"ל ליישוב שיטת רש"י שלא בלבד דלשון הגמרא מסייעו מה שדחוק מאוד לפי' התוספ' והרא"ש כמו‬
‫שכתבתי אלא דגם מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פ"ה) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת ופקוח‬
‫‪270‬‬
‫נפש דוחה עבודה כש"כ שדוחה שבת ע"ש והרי זה פשיטא אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין‬
‫מכ"מ לא התירה לגזול דאם לא מצא תמיד אלא מן הגזל לא התירה התורה להביאו דהא סתמא אמרינן להוציא את‬
‫הגזול ולא מחלקינן בין מצא אחר ללא מצא אחר הרי אף שהתירה התורה שבת מפני עבודה מכ"מ לא התירה ממון של‬
‫אחרים וכיון דפקוח נפש ילפינן מעבודה נאמר ג"כ כמו שעבודה לא דוחה את הגזל גם פקוח נפש לא דוחה את הגזל ואין‬
‫לומר דא"כ דרק המצות התירה התורה מפני פקוח נפש ולא מה ששייך לחבירו ל"ל לרבא לפרש שם (‪/‬יומא‪ /‬דף פ"ב)‬
‫הטעם דאסור להציל עצמו בנפש חבירו משום מאי חזית דדמך סומק טפי וכו' תיפוק לי' אפילו לא הוי נפש חבירו רק‬
‫ממונו ג"כ לא מותר להציל עצמו בו דיש לומר דרבא קושטא קאמר דהא הוי נפש חבירו ועוד דיש נפקותא באם מוחל‬
‫חבירו ורוצה שיציל עצמו בו דבממון כה"ג ודאי מותר אבל להציל עצמו בנפש חבירו אפילו חבירו רוצה בכך אסור מטעם‬
‫דמאי חזית כיון דחביב לפני הקב"ה נפש ישראל מאי חזית דנפשך חביבה לו מנפשו כמו שפי' רש"י אבל אם לא מוחל‬
‫חבירו על ממונו י"ל דגם בממונו אינו רשאי להציל זה לענ"ד שיטת רש"י‪...‬‬
‫פיקוח נפש – ניבול המת‪Autopsies ,‬‬
‫שו"ת בנין ציון סימן קע‬
‫נשאלתי ‪ -‬חולה אחד נחלה בחולי נפלא ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל כי מת בחליו ויש שם עוד חולה שנחלה‬
‫בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים אם מותר לעשות כן‬
‫לנוול המת או לא?‬
‫תשובה ‪ -‬שאלה קרובה לנדון זה כתובה בשו"ת נודע ביהודה מ"ב חי"ד סי' ר"י רק דשם הי' הענין שלא הי' שם חולה‬
‫כזה אלא שרצו הרופאים לנוול את המת ולפתחו למען ידעו למצוא תרופה אם יבא חולה כזה לידם והשואל שם רצה‬
‫להתיר דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ומה דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) במעשה דבני ברק שאמר ר"ע אי אתם רשאים‬
‫לנוולו וכן נפסק בח"מ (סי' רל"ה ס' י"ג) שאני התם דבשביל ממון הוא אבל בשביל פ"נ ודאי מותר שהרי אפילו בשביל‬
‫ממון אמרינן שם ואלא אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול הרי מבואר דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן בניוול המת‬
‫והגאון בעל נ"ב הסכים עמו בראי' זו רק שכתב דעכ"פ אם יש שם קרובים של המת אינם רשאים לנוולו ועוד הביא‬
‫השואל ראי' להתיר ממה דאמרינן בחולין דף י"א וכ"ת משום אבוד נשמה דהאי ננוול הרי דפשיטא להגמרא דבשביל‬
‫להציל הרוצח מותר לנוול הנרצח ועל ראי' זו השיב הגאון בעל נ"ב דעכ"פ שם התירה התורה לנוול דאם לא אזלינן בתר‬
‫רובא כס"ד שם ואעפ"כ צותה התורה להרוג הרוצח ע"כ אי אפשר זה אלא בענין שיבדקו הנרצח דלאו טרפה הי' ועוד‬
‫השיב דשאני התם כיון דהניוול הוא למען יעשה דין ברוצח א"כ זהו כבודו של נרצח וכל שהוא לכבודו לא שייך ניוול‬
‫ושלכן אין ראי' מזה אבל העיקר כתב דאין מקרי ספק פקוח נפש כיון דאין שם פקוח נפש לפנינו ולשמא יבא לפנינו לא‬
‫חיישינן ולא מקרי זה ספק פקוח נפש דא"כ התרת כל מלאכות שבת שמא יצטרך לחולה אע"כ דלהא לא חיישינן עכ"ד‬
‫והנה ודאי דבריו נכונים בזה דלא מקרי פ"נ לשאם יבא כזה לידינו אבל לפ"ז בנדון השאלה הנ"ל שיש שם חולה כזה ויש‬
‫פ"נ לפנינו יהי' מותר ע"פ סברת הגאון נ"ב לפתוח ולנתחו כשאין שם יורשים המוחים בדבר‪.‬‬
‫אכן לפענ"ד אין הדבר כן ובתחלה אשיב על ראיות המתיר דמה שהוכיח ממה דאמרינן אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול‬
‫דמכיון דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן ה"ה לא מפני פ"נ תמהתי היאך הסכים עמו הגאון נ"ב שלענ"ד אדרבא משם‬
‫ראי' להיפך שהרי אמרינן שם אמאי שתקי לימרו לי' אנן זוזי יהבינן לי' לינוול ולינוול ע"ש הרי בפי' דרק משום דבאו‬
‫מכח ט ענה דהוא נשאר חייב להם שקבל זוזי מהם לינול ומטעם זה כתבו התוספ' שם דמשום ירושה דלא מידי יהבי אין‬
‫רשאים לינוולו ‪/‬לנוולו‪ /‬וכן פסק גם הרמב"ם ה' מכירה (פ' כ"ט) ונפסק כן בח"מ (סי' רכ"ה) ע"ש ברמ"א וא"כ המת דלא‬
‫נתחייב מידי למה יתנוול הרי לא דמי ללקוחות רק לירושה וגם הראי' שהביא המתיר מחולין דאמרינן וכ"ת משום אבוד‬
‫נשמה דהאי נינוולי' מלבד מה שהשיב כבר בנ"ב על זה בלא"ה לענ"ד אין ראי' משם דהנה בכל עניני התורה אם יארע‬
‫התנגדות בין ב' מצות אמרינן שב ואל תעשה עדיף ולכן צריך ילפותא דעשה דוחה ל"ת דמסברא הוי אמרינן מוטב ידחה‬
‫העשה בשב ולא תעשה ואל ידחה הל"ת בקום ועשה ולענין ע' ול"ת ולקצת שיטות גם לענין ל"ת שיש בה כרת דלית לן‬
‫ילפותא דלידחי מפני ע' באמת אמרינן דידחה העשה מפניהם בשוא"ת =בשב ואל תעשה= ועל כן גם כאן אם ימצא‬
‫התנגדות בין מצות פקוח נפש ובין מצו' שלא לנוול המת מסברא אמרינן שוא"ת עדיף ולא ינוול אבל התם דצוותה‬
‫התורה להרוג הרוצח רק דהספק הוא אם בלא בדיקת הנרצח או אחר שיבדק קאמר שפיר דמשום אבוד נשמה דהאי‬
‫נינוולי' דהרי הבדיקה היא לא לבד להציל הנרצח אלא להציל גם הב"ד והעדים שלא יעברו על עון רציחה שלא כדין‬
‫בקום ועשה שאם הנרצח טרפה הי' מיתת הרוצח נחשבה כרציחה ושפיר אמרינן שיש סברא דמוטב לעבור בקום ועשה‬
‫על עוון ניוול המת מלעבור בקום ועשה על ספק רציחה ולכן נקט שם הלשון משום איבוד נשמה דהאי ולא נקט הלשון‬
‫משום פקוח נפש דלא משום פקוח נפש שיעבור עליו בשוא"ת אתינן עלי' אלא משום אבוד נשמה בקום ועשה וא"כ‬
‫בנדון השאלה דאין על הצד של פקוח נפש רק שוא"ת מסברא נאמר תדחה משום פקוח נפש בשב ואל תעשה ואל ידחה‬
‫איסור ניוול המת בקום ועשה‪.‬‬
‫רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין חילוק בין ודאי לספק פ"נ אבל‬
‫נלענ "ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ"א (סי' קס"ז) שדעת רש"י ע"פ גמרא דב"ק (דף ס') דאמרינן שם‬
‫‪271‬‬
‫שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה ונגד דעת התוספ' והרא"ש‬
‫שפירשו הסוגיא שם דוקא לענין דצריך לשלם אבל לא שיהי' אסור לכתחלה להציל והנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל‬
‫עצמו בממון חבירו כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו כדאמרינן בב"ק פ' החובל בהאשה‬
‫שבאת לפני ר"ע ע"ש וא"כ האיך נאמר דמשום פ"נ דהחולה יהי' מותר לבזות ולנוול המת דמסתמא לא מוחל על בזיונו‬
‫דעד כ אן לא פליגי תנאי בשקלים (פ' ב') רק אי מחיל אינש זילותי' לגבי יורשים ומשמע דלגבי אחר מסתמא אינו מוחל‬
‫אכן לא בלבד לשיטת רש"י נראה דאסור אלא גם לשיטת התוספ' והרא"ש דפסקוה הטור וש"ע בח"מ (סי' שנ"ט) נראה‬
‫שהדין כן דז"ל הטור שם ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת‬
‫לשלם ודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי לנולו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ"ל וכן‬
‫נפסק גם בש"ע שם הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש"י‬
‫לשיטת התו ספ' והרא"ש אלא דלשיטת רש"י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו ע"מ לשלם לבסוף‬
‫ולשיטת התוספ' והרא"ש לא אסור רק אם מציל עצמו ע"מ שלא ישלם לבסוף ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף‬
‫דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר ואין לומר כיון דפסקינן‬
‫כת"ק בשקלים (שם ‪/‬פרק ב'‪ )/‬דגבו לצורך המת והותיר יתנו ליורשיו דאדם מחיל זילותי' לגבי' יורשי' כמבואר בטוש"ע‬
‫י"ד (סי' שנ"ו) א"כ גם הכא שייך שישלם לבסוף דישלמו דמי בזיון המת ליורשיו דז"א דבשלמא התם שכבר גבו יש סכום‬
‫‪/‬מקום‪ /‬בזה לומר דבזיון זה מחל ליורשיו אבל הכא מי ישום כמה דמי הבזיון לשלם ליורשיו ועוד דרש"י כתב בסנהדרין‬
‫(דף מ"ח) וז"ל תנא קמא סבר מחיים אחלי' לזילותא וניחא לי' שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשים עכ"ל הרי שכתב‬
‫דמחיים אחלי' לזילותי' והיינו דודאי לא שייך מחילה לאחר מיתה ואף דלא נגבה הממון רק לאחר מיתה אמרינן מסתמא‬
‫ידע המת שאין לו צרכי קבורה ויצטרכו לגבות בשבילו לכן מחיים כבר מחל זילותא דהמותר ליורשי' וא"כ לא שייך‬
‫מחילה רק לענין בזיון דאסיק המת אדעתי' בחייו מה שאין כן בנדון שלפנינו וא"כ לא שייך בזה השבה וגם לשיטת‬
‫התוספת וה רא"ש אסור להציל בבזיון חבירו ועוד דבשלמא לענין הצלת עצמו בממון חבירו יש סברא דמותר כיון דהנגזל‬
‫בעצמו חייב להציל חבירו בממונו משום לא תעמוד על דם רעך כמבואר בח"מ (סי' תכ"ו) לכן מותר להציל עצמו בממונו‬
‫דלא מידי גזלו כיון דהוא בעצמו הי' חייב בזה אבל בנדון השאלה דלא שייך לומר כן דאין על המת מוטל להציל את החי‬
‫דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות כדאמרינן נדה (דף ס"א) לכן גם מטעם זה נלענ"ד דגם ע"פ שיטת התוספ'‬
‫והרא"ש אסור להציל החי ע"י ביזוי המת וכל שכן כיון דהביזוי והניוול הוא ודאי ואם יגיע הצלה לחי עי"ז הוא ספק ושב‬
‫ואל תעשה עדיף‪ .‬כנלענ"ד‪ ,‬הקטן יעקב‪.‬‬
‫ע"ע שו"ת בנין ציון סימן קעא‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה סימן רי‬
‫חזון איש יורה דעה הלכות אבלות סימן רח אות ז‬
‫פיתוי קטנה אונס‬
‫יבמות לג‪:‬‬
‫פיתוי קטנה אונס נינהו‪ ,‬ואונס בישראל מישרא שרי‬
‫רמב"ם הלכות איסורי ביאה ג‪:‬ב‬
‫הבא על הקטנה אשת הגדול אם קידשה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות‬
‫סוטה‪ ,‬ואם היא בת מיאון מכין אותו מכת מרדות והיא מותרת לבעלה‪ ,‬ואפילו היה כהן‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ונאסרה על‬
‫בעלה‪ .‬כתב הראב"ד ז"ל ‪/‬א"א‪ /‬לא ידעתי למה נאסרת על בעלה ישראל שהרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא עכ"ל‪+.‬‬
‫פלגינן דיבורא ואין אדם משים עצמו רשע‪ ,‬תשובה בחייבי מיתות בית דין‬
‫עדי חתימה לשטרי קנין או שטרי ראיה‬
‫ארץ הצבי עמ' קצז‬
‫תוספות רי"ד בבא בתרא‬
‫עז‪87.‬‬
‫‪ 87‬ע' מפניני הרב עמ' רפ‬
‫‪272‬‬
‫עדי מסירה כרתי‬
‫תוספות גיטין ד‪ .‬ד"ה דקיימא לן הלכה כר"א בגיטין‬
‫‪ ...‬ועוד דרגיל ר"ת לומר דאפילו לר"מ בעי עדים בשעת נתינת הגט דאין דבר שבערוה פחות משנים וכן שטר מתנת‬
‫קר קע או שטר מכר שהוא לקנין קרקע ואינו לראיה אין מועיל כלום לר' אלעזר אם ידוע שלא נתנו בפני עדים‬
‫ר"ן גיטין (מד‪ .‬בדפי הרי"ף) ד"ה ואי כתבו‬
‫וטעמא דמלתא דכיון דלדידן דקי"ל עדי [מסירה] כרתי אפילו על הנייר מחוק ועל הדפתרא כשר כדאיתא בפ' המביא‬
‫תניין (דף כב א) אף בנקרע קרע ב"ד ראוי שיהא כשר‬
‫עדים זוממים – החידוש‬
‫טור חושן משפט לח‪:‬ו‬
‫ומה יש בין הכחשה להזמה הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו‬
‫אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם‬
‫אומרים שלוה הייתם עמנו‪:‬‬
‫כתובות כו‪:.‬‬
‫נתיבות המשפט לח‪:‬ב‬
‫נתיבות המשפט‪ ,‬ביאורים סימן מו ס"ק כב‬
‫‪ ...‬לכן נראה דדוקא בפסלינהו בגזלנותא דאין עדותן רק על גופן של עדות לפוסלן‪ ,‬והשטר אנו פוסלין ממילא כיון שכבר‬
‫ידעינן שהם פסולין‪ ,‬וכיון דעיקר עדותן אינו רק בגופן של עדות‪ ,‬מש"ה בעינן בפניהם דוקא‪ ,‬דהא הם הבעלי דינים בדבר‬
‫הזה ואין מקבלין עדות שלא בפניהם‪ ,‬משא"כ בהזמה דלא מיקרי מעידין על גופן של עדות כמ"ש הש"ך בסימן ל"ח‪ ,‬ועיין‬
‫במה שכתבנו שם [סק"ב] ראיה לדבריו מהא דבבא קמא דף ע"ג [ע"א] דאמר הזמה חידוש הוא‪ ,‬ופסלינהו בגזלנותא אינו‬
‫חידוש‪ ,‬וע"כ הטעם הוא‪ ,‬דפסלינהו בגזלנותא מעידין על גופן של עדות שעשו דבר שיש בו חיוב על גופן מלקות‪ ,‬אבל‬
‫כשאמרו עמנו הייתם‪ ,‬אי לאו דחידש רחמנא לא היינו דנין אותן כמעידין על גופן של עדות‪ ,‬רק במעידין להכחיש‬
‫ההלואה‪ ,‬כמו באומרים עמי היה המלוה‪ ,‬דג"כ אומרים לא ראיתם המלוה כיון שהמלוה והלוה עמנו היה‪ ,‬ואפילו הכי לא‬
‫משוינן אותם כמעידין על גופן של עדות רק כמעידין על ההלואה שלא היתה‪ ,‬ולא מהימנינן לאחרונים טפי מהראשונים‪,‬‬
‫וה"נ בהזמה כשאמרו עמנו הייתם ולא ראיתם ההלואה‪ ,‬לא הוי כמעידין על גופן של עדות רק כמעידין להכחיש ההלואה‪,‬‬
‫ואי לאו דחידשה רחמנא לא היו מהימני טפי מהראשונים‪ ,‬רק דרחמנא חידש להאמין לאחרונים אף דהכחשה אינה רק‬
‫בגוף ההלואה ולא על גוף העדים‪ ,‬וכיון דלא מיקרי הגדה על גופן של עדים רק על גוף ההלואה‪ ,‬רק דרחמנא חידשה‬
‫להאמין להו‪ ,‬א"כ מאיזה סברא יהיה צריכין שיהיה לפנינו בפני העדים‪ ,‬הא עיקר הגדתן היא נגד המלוה והוא הבע"ד‬
‫והוא בפנינו‪ ,‬ומה בכך שהעדים אינם לפנינו‪ ,‬הא כיון דלא מיקרי מעידין על גופן של עדות ולא מיקרי העדים בע"ד‪,‬‬
‫ומש"ה אם באנו לדון מכח עדותן של המזימין לענין ההלואה ולהאמין להם מכח החידוש שחידשה רחמנא‪ ,‬לא בעינן‬
‫שיהיה בפני העדים רק בפני בעל דין‪ .‬אמנם אם באנו לדון מכח עדותן לפסול הגוף של העדות או לעונשו בממון או בגוף‬
‫העדות‪ ,‬הן הבע"ד בזה‪ ,‬ובעינן שתהיה העדות בפניהם דוקא‪.‬‬
‫ולפי זה לענין לבטל עדות גוף ההלואה‪ ,‬עדיף בהזמה מפסלינהו בגזלנותא‪ ,‬אבל לענין לפוסלן להעדות לכל עדות‪ ,‬לדעה‬
‫קמייתא דהכא דסבירא ליה דנפסלין העדים שלא בפניהם‪ ,‬עדיף פסלינהו בגזלנותא מבהזמה‪ ,‬דבגזלנות אינן מעידין‬
‫להכחיש ההלואה כלל רק על גופן של עדות‪ ,‬ואי אפשר לבטל ההלואה רק כשנאמר שהן פסולין‪ ,‬והא בהא תליא‪ ,‬וכיון‬
‫דבממון הקילו חכמים לקבל עדות שלא בפני בע"ד בעדים רדופים לילך למדינת הים כמבואר בסימן כ"ח [סעיף ט"ז]‬
‫וכיוצא‪ ,‬וכיון דמקבלין עדותן לענין לבטל ההלואה שבשטר זה‪ ,‬דבממון הקילו בקבלת עדות ומהימנינן להו לענין‬
‫ההלואה שבשטר זה ואומרים מכח עדות האחרונים שהראשונים פסולים‪ ,‬ממילא כיון דהא בהא תליא אי אפשר לתפוס‬
‫החבל בשני ראשין‪ ,‬ומוכרחין אנו לפוסלן לכל עדות ג"כ וכמ"ש בתומים סימן ל"ח‪ ,‬מש"ה מהני אפילו שלא בפניהם‬
‫לפוסלן‪ .‬אבל בהזמה דרחמנא חידשה להאמין האחרונים בגוף ההלואה אף שאינם מעידין על גוף העדים‪ ,‬וגם חידשה‬
‫רחמנא לפסול ולענוש הגוף מכח עדות האחרונים‪ ,‬מש"ה נגד החידוש של עדות ההלואה שהמלוה הוא הבע"ד‪ ,‬לא בעינן‬
‫בפני העדים דוקא‪ ,‬רק בפני המלוה‪ ,‬ונגד החידוש של פסול ועונש הגוף שהעדים הן הבע"ד‪ ,‬בעינן בפני העדים דוקא‬
‫‪273‬‬
‫וכמ"ש הש"ך בסימן ל"ח‪ ,‬ואין לומר כיון דמהימנינן להו לענין ההלואה אנן סהדי ששקר העידו וממילא נפסלין‪ ,‬זה אינו‪,‬‬
‫‪88‬‬
‫כיון דחידוש הוא אין לך בו אלא חידושו‪.‬‬
‫עיבור השנה ‪ -‬סימנים‬
‫סנהדרין יא‪.‬‬
‫שלחן ערוך אבן העזר יז‪:‬כד‬
‫ראש השנה כ‪.‬‬
‫ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קנג והשגות הרמב"ן שם‬
‫גרי״ז על הרמב״ם סוף הלכות קידוש החודש‬
‫והנה ביסוד הדבר דקובעין חדשים ומעברין שנים בזמן הזה שאין ב״ד סמוכין‪ ,‬כבר נחלקו הרמב״ם והרמב״ן‪ ,‬דדעת‬
‫הרמב״ם בפ״ה מהלכות קה״ח דהל״מ דזמן שיש ב״ד מקדשין חדשים על פי הראיה ומעברין שנים מפני אביב ותקופה‬
‫ופירות האילן או מפני הצורך‪ ,‬ובזמן שאין ב״ד דין קביעת ר״ח ועיבור שנים תלוי רק בחשבון בלבד ‪,‬וכך היא הלמ״מ‬
‫שבזמן שאין ב״ד אין מעברין שנים וקובעין חדשים אלא בחשבון זה שאנו מחשבין בו היום עיי״ש בדבריו‪ ,‬והרמב״ן‬
‫בסה״מ מצוה קנג נחלק ע״ז וס״ל דלא נאמרה הלכה מסיומת של חשבון זה עד ביאת הגאולה עיי״ש בדברי הרמב״ן‪,‬‬
‫ולמש״כ י״ל דתליא בפלוג תא רש״י והרמב״ם שהבאנו‪ ,‬דלדעת הרמב״ם דנאמר דין על כל השנה שתהא שנת החמה‪ ,‬וזהו‬
‫יסוד דין עיבור שנים‪ ,‬א״כ שפיר שייך לומר דנאמר בזה גם הלכה של חשבון שדין קביעות השנה תלוי בחשבון זה‪ ,‬אבל‬
‫לדעת רש״י דהשנה בעצמה אין לה שום דינים וחשבונות כלל‪ ,‬וכל עיקר דין עיבור הוא רק דין של צורך‪ ,‬שב״ד מעבירין‬
‫אותה בשביל צורך המוע דות שיתקיימו בזמנן כהלכתן‪ ,‬א״כ כל עיקרו מהדברים המסורים לב״ד שיעברו מפני הצורך‪ ,‬אבל‬
‫דין של חשבון לא שייך בזה‪ ,‬ובע״כ דנעשה זאת ע״פ רצון הלל הנשיא וכמש״כ הרמב״ן‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות תרומות א‪:‬ב‬
‫ארץ ישראל האמורה בכל מקום בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים‪ ,‬אבל‬
‫יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי‬
‫שינהגו בו כל המצות‪ ,‬ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד‬
‫כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו‪.‬‬
‫עיר – כמה חצרות‬
‫ערכין לב‪ .‬עירובין נט‪.‬‬
‫תוספות עירובין נז‪ .‬ד"ה רב הונא‬
‫ארץ הצבי עמ' קכו‬
‫ראה‪ :‬עירובין‬
‫‪ 88‬נתיבות המשפט בביאורים סימן לח ס"ק א‬
‫‪ ...‬דהנה הסמ"ע [סק"א] הביא בשם הטור בטעמא דהזמה עדיף מהכחשה‪ ,‬דהזמה כיון דהוא בגופן של עדים הוי כאומרים לשנים חיללתם שבת או‬
‫הרגתם את הנפ ש‪ ,‬שאין נאמנין להכחישן בדבר (אחר) שהעידו על גופן‪ ,‬והכי נמי בהזמה דהוא על גופן של עדים‪ .‬מה שאין כן בהכחשה שהן‬
‫מכחישין עצמן בדבר אחר‪ ,‬הראשונים נאמנין כמו האחרונים‪ ...‬ונידון מה שכתב בתומים [שם] דכשהמזימין אומרים היינו עמכם ולא ראיתם דהוי‬
‫הזמה‪ .‬לפי עניות דעתי ליתא‪ ,‬דהא כשאומרים הלוה היה עמנו‪ ,‬אומרים גם כן שלא ראיתם‪ ,‬ומכל מקום הוי הכחשה כמו שמכחישין גם גוף‬
‫ההלואה‪ ,‬והכי נמי דכוותיה‪ ,‬שהרי מכחישין גם כן גוף המעשה‪ ,‬כנ"ל‪.‬‬
‫‪274‬‬
‫עיר הנדחת ‪ -‬בית דין לחלות שמה‬
‫סנהדרין פ‪:‬‬
‫סנהדרין קיב‪.‬‬
‫עד שיודח רובה‪ .‬היכי עבדינן? אמר רב יהודה‪ :‬דנין ‪ -‬וחובשין‪ ,‬דנין ‪ -‬וחובשין‪ .‬אמר ליה עולא‪ :‬נמצא אתה מענה את דינן‬
‫של אלו! ‪ -‬אלא אמר עולא‪ :‬דנין ‪ -‬וסוקלין‪ ,‬דנ ין וסוקלין‪ .‬איתמר‪ ,‬רבי יוחנן אמר‪ :‬דנין וסוקלין דנין וסוקלין‪ .‬וריש לקיש‬
‫אמר‪ :‬מרבין להן בתי דינין‪.‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רלב‬
‫תוספות מנחות סה‪ .‬ד"ה ויודעים‬
‫מנחת חינוך תסד‪:‬יט‬
‫שיעורי הרב למס' סנהדרין עמ' רכח‬
‫עיר הנדחת שחזרה בתשובה‬
‫רמב"ם הלכות עבודה זרה ד‪:‬ו‬
‫והיאך דין עיר הנדחת‪ ,‬בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת‪ ,‬בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו‬
‫בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם‬
‫ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין‬
‫עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם‪ ,‬כל מי שבאו עליו שני‬
‫עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו‪ ,‬נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול‪,‬‬
‫נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף‪ ,‬ומכין את כל נפש אדם אשר בה‬
‫לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה‪ ,‬ואם נמצאו העו בדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב‪ ,‬ובין‬
‫שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה ומקבצין כל שללה אל תוך רחובה‪ ,‬אין לה רחוב עושין לה רחוב‪,‬‬
‫היה רחובה חוצה לה בונין חומה חוץ ממנו עד שיכנס לתוכה שנאמר אל תוך רחובה‪ ,‬והורגין כל נפש חיה אשר בה‬
‫ושורפין את כל שללה עם המדינה באש‪ ,‬ושריפתה מצות עשה שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה‪/+ .‬השגת‬
‫הראב"ד‪ /‬אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהיר אותן ולהחזירן אם חזרו ועשו תשובה מוטב‪ .‬א"א טוב הדבר שתועיל להם התשובה‬
‫אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה‪+.‬‬
‫צפנת פענח על התורה‪ ,‬פרשת וירא יח‪:‬כא‪ ,‬עמ' עד (קישור)‬
‫ארדה נא ואראה וגו' מכאן למד רבינו הרמב"ם ז"ל בהל' ע"ז מ"ש גבי עיר הנדחת דתחילה מתרין בהם לתשובה ואם עשו‬
‫תשובה אז אותם שעבדו ע"ז נסקלין ושאר כנשים ופק וגוף העיר תשאר אבל אם לא עשו תשובה אז הוה עיר הנדחת‬
‫וכולם נהרגים והעיר תשרף לכך שללה וזה ר"ל כאן הפסוק וכתרגומו כב ועי' בירושלמי בג ובתוספתא דסנהדרין דמדום‬
‫הוה גדר עיר הנדחת וכן ר"ל התרגום כאן‬
‫עירובין‬
‫‪The Laws of Eruvin - an Overview‬‬
‫עירובין – קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה‬
‫עירובין ככ‪:‬‬
‫תוספות שם ד"ה דילמא ויב‪ :‬ד"ה הבא‬
‫חזון איש אורח חיים קח‪:‬יא‬
‫חידושי הרמב"ן והריטב"א עירובין כב‪:‬‬
‫‪275‬‬
‫משנה ברורה שמו‪:‬ג וביאור הלכה שם ד"ה קרפף‬
‫עירובין כג‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים סימן שנח‬
‫חיי אדם‪ ,‬נשמת אדם מט‪:‬ב‬
‫שו"ת אגרות משה אורח חיים ח"א עמ' רמא‬
‫ארץ הצבי עמ' סא‬
‫בעקבי הצאן עמ' עג‬
‫‪RJJ Journal vol. 5. pg. 16‬‬
‫‪Halacha and Contemporary Society: The Laws of Eruvin: - An Overview‬‬
‫עליה לרגל‪ ,‬יראה יראה‬
‫שיר השירים רבה ח‪:‬ב‬
‫א"ר לוי למלך שעשה סעודה וזימן האורחין‪ ,‬מהם אוכלין ושותין ומברכים למלך‪ ,‬ומהן אוכלין ושותין ומקללין למלך‪,‬‬
‫הרגיש המלך ובקש להכניס בהם מהומה בסעודתו ולערבבה‪ ,‬נכנסה מטרונה ולימדה עליהם סניגוריא‪ ,‬אמרה לו אדוני‬
‫המלך עד שאתה מביט באלו שאוכלין ושותין ומקללין אותך‪ ,‬הביט באלו שאוכלים ושותים ומברכים אותך ומשבחים‬
‫לשמך‪ ,‬כך כשישראל אוכלים ושותים ומברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה מקשיב לקולם ומתרצה ובשעה שאומות‬
‫העולם אוכלין ושותין ומחרפין ומנאצין להקב"ה בעריות שמזכירים‪ ,‬אותה שעה חושב הקב"ה אפילו להחריב לעולמו‪,‬‬
‫והתורה נכנסה ומלמדת סניגוריא ואומרת רבונו של עולם עד שאתה מביט באלו שמחרפין ומכעיסים לפניך הביטה‬
‫בישראל עמך שמברכים ומשבחים ומקלסים לשמך הגדול בתורה ובזמירות ובשבחות‪ ,‬ורוח הקדש צווחת‪ ,‬ברח דודי‪ ,‬ברח‬
‫מאומות העולם והדבק בהם בישראל‪ ,‬ודמה לך לצבי‪ ,‬מה צבי זה בשעה שהוא ישן עינו אחת פתוחה ועינו אחת קמוצה‪,‬‬
‫כך בשעה שישראל עושין רצונו של הקדוש ברוך הוא מביט אליהם בשתי עיניו הדא הוא דכתיב (תהלי' ל"ד) עיני ה' אל‬
‫צדיקים ובשעה שאין עושים רצון הקב"ה מביט להם בעינו אחת שנא' (שם ‪/‬תהלים‪ /‬ל"ג) הנה עין ה' אל יראיו‪ ,‬על הרי‬
‫בשמים‬
‫פרשת דרכים דרך ארוכה ‪ -‬דרוש חמישה ועשרים – בנים למקום‬
‫עם לבן גרתי‪ ,‬תרי"ג מצוות שמרתי‬
‫מגילה לא‪:‬‬
‫כתיב טויאמר ה' אלהים במה אדע כי אירשנה‪ ,‬אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא‪ :‬רבונו של עולם! שמא חס ושלום‬
‫ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה? ‪ -‬אמר לו‪ :‬לאו‪ - .‬אמר לפניו‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬במה‬
‫אדע? ‪ -‬אמר לו‪ :‬קחה לי עגלה משלשת וגו'‪ - .‬אמר לפניו‪ :‬ר בונו של עולם‪ ,‬תינח בזמן שבית המקדש קיים‪ ,‬בזמן שאין‬
‫בית המקדש קיים מה תהא עליהם? ‪ -‬אמר לו‪ :‬כבר תקנתי להם סדר קרבנות‪ ,‬כל זמן שקוראין בהן מעלה אני עליהן‬
‫כאילו מקריבין לפני קרבן‪ ,‬ומוחל אני על כל עונותיהם‪.‬‬
‫נדרים לג‪.‬‬
‫שמואל אמר‪ :‬מפני שהפריז על מדותיו של הקב"ה‪ ,‬שנאמר‪" :‬במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו ח)‪.‬‬
‫סוטה כא‪.‬‬
‫עמלק‬
‫רמב"ם הלכות מלכים ה‪:‬ד‪-‬ה‬
‫‪276‬‬
‫מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם‪ ,‬וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר‬
‫לא תחיה כל נשמה‪ ,‬וכבר אבד זכרם‪.‬‬
‫וכן מצות עשה לאבד זכר א עמלק‪ ,‬שנאמר תמחה את זכר עמלק‪ ,‬ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו‪ ,‬כדי‬
‫לעורר איבתו‪ ,‬שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק‪ ,‬מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב‪ ,‬שאסור לשכוח איבתו‬
‫ושנאתו‪.‬‬
‫ספר החינוך מצוה תכה‬
‫וכתב הרמב"ם ז"ל [בספר המצוות]‪ ,‬אולי חושב יחשוב שזו מצוה שאינה נוהגת לדורות אחר ששבעה עממין כבר אבדו‪,‬‬
‫וזה אמנם יחשבהו מי שלא יבין ענין נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות‪ .‬וכלל דבריו זכרונו לברכה‪ ,‬שיש לך לדעת כי כל‬
‫מצוה שלא תהיה עשיתה נע דרת מחמת שעבר זמנה‪ ,‬כגון מצוות שהיו במדבר ולא אחר כן בארץ‪ ,‬וכן מצות הסבת נחלה‬
‫שלא היתה אלא לאותו הדור שהיו בחילוק הארץ בכניסתן לארץ‪ ,‬כגון אלו הן שנקראות אינן נוהגות לדורות‪ ,‬אבל כל‬
‫מצוה שהיא נעדרת ממנו מחמת שאינה נמצאת לנו שנוכל לעשותה‪ ,‬אבל לא שהכתוב יתלה אותה בזמן מן הזמנים‪ ,‬כגון‬
‫זו של אבדון שבעה עממים ועמלק שהכתוב ציונו למחות שמם ולאבדם לעולם בכל דור ודור שנמצאים‪ ,‬ואף כי כבר‬
‫עשינו בהם המחוייב על ידי דוד מלכנו שהשחיתם וכילם עד שלא נשארו מהם רק מתי מספר שנתפזרו וטבעו בין‬
‫האומות עד שלא נודע זכרם ואין בידינו ע תה לרדוף אחריהם ולהורגם‪ ,‬אף על פי כן לא תקרא מצוה זו מפני זה מצוה‬
‫שאינה נוהגת‪ ,‬והבן זה העיקר והחזק בו‪.‬‬
‫עפר ואפר‬
‫תשובות הגאונים ‪ -‬שערי תשובה סימן קעח‬
‫אלין עשרה מילי דחסידותא דהוה נהיג בהו רב ובתריה לא יכילו כולהון שמעיה לאחזוקי בהון וכל חד וחד מנהון‬
‫אחזיק ו בחדא מנהון‪ :‬חד‪ .‬דלא הוה מסגי ארבע אמות בקומה זקופה‪ ,‬ונהיג רב יאודה אחריו‪ ...‬רביעית‪ .‬וחמשית שלא היה‬
‫מביט לצדדין ואפילו לפניו‪ ,‬דאמר שימי וכו' אלמא עד דשמע קליה לא ידע‪ ,‬ונהגו רב יוסף ורב ששת אחריו ולא יכלו‬
‫לעמוד בה עד שסימו את עיניהם‪...‬‬
‫עץ הדעת טוב ורע‬
‫מורה הנבוכים א‪:‬ב‬
‫ולזה נאמר והייתם כאלק ים יודעי טוב ורע‪ ,‬ולא אמר יודעי שקר ואמת‪ ,‬או משיגי שקר ואמת‪ ,‬ואין בהכרחי טוב ורע כלל‪,‬‬
‫אבל שקר ואמת‪ .‬והתבונן אמרו‪ ,‬ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם‪ ,‬לא אמר ותפקחנה עיני שניהם ויראו‪ ,‬כי‬
‫אשר ראו קודם הוא אשר ראו אחרי כן‪ ,‬לא היו שם סנורים על העין שהוסרו‪ ,‬אבל נתחדש בו ענין אחר‪ ,‬שגינה בו מה‬
‫שלא היה מגנהו קודם‪.‬‬
‫ברכות מ‪.‬‬
‫דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון‪ ,‬רבי מאיר אומר‪ :‬גפן היה‪ ,‬שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין‪ ,‬שנאמר‪:‬‬
‫דוישת מן היין וישכר; רבי נחמיה אומר‪ :‬תאנה היתה‪ ,‬שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו‪ ,‬שנאמר הויתפרו עלה תאנה; רבי‬
‫יהודה אומר‪ :‬חטה היתה‪ ,‬שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן‪.‬‬
‫מעשה רב הלכות ימים נוראים סימן רי‬
‫ואין לאכול ענבים בר"ה והטעם ע"פ הסוד‬
‫עקירת דבר מן התורה‬
‫ט"ז אורח חיים סימן תקפח‪:‬ה‬
‫משום שמא יטלנו בידו לילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד"א ברה"ר והקשה המזרחי בי"ט נמי נגזר שמא יתקן כלי שיר‬
‫והאריך בזה ולבסוף לא תי' כלום ולעד"נ דקול השופר לא ניתן לשיר אלא לתקועי של מצוה ע"כ לא גזרו כן ועוד נ"ל‬
‫לתרץ דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום זה בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת‬
‫תוקעין בי"ט ונראה שזהו בכלל מה שעשו סייג לתור' ולא לעבור על ד"ת דזהו לעבור על ד"ת לעקרו לגמרי ומה"ט ניחא‬
‫עוד מ"ש ב"י בשם הר"ן מ"ש מילה דדחיה שבת ולא גזרי' שמא יעביר התינוק ד"א ברה"ר ותי' לחלק בין זה לזה בדוחק‬
‫‪277‬‬
‫ולפי מ"ש ניחא דהתור' רבתה בפי' וביום השמיני אפי' בשבת לא רצו לעקור ד"ת בפי' משום גזיר' וכיוצא בזה כתבתי‬
‫בי"ד סי' קי"ז‪:‬‬
‫הט"ז הידוע (‪)Link to HebrewBooks‬‬
‫עשרה בטלנין – עיר וכפר‬
‫רש"י מגילה ג‪ :‬ד"ה עשרה בטלנין‬
‫שבטלין ממלאכתן‪ ,‬שיהו מ צויין תמיד בבית הכנסת שחרית וערבית‪ ,‬כדאמרינן במסכת ברכות (ו‪ ,‬ב)‪ :‬כיון שבא הקדוש‬
‫ברוך הוא בבית הכנסת ולא מצא שם עשרה וכו'‪.‬‬
‫רמב"ם פירוש המשניות מגילה א‪:‬ג‬
‫עשרה בטלנין ‪ ,‬הוא שיהא בבית הכנסת עשרה אנשים שאין להם מלאכה אלא צרכי הצבור והקריאה בתורה והשקידה‬
‫על בית הכנסת‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה ח‬
‫כפר שאין נכנסין בו בשני ובחמישי אין קוראין אותה אלא בארבעה עשר‪ ,‬ועיר שאין בה עשרה בטלנין קבועין בבית‬
‫הכנסת לצרכי הצבור הרי היא ככפר ומקדימין וקוראין ביום הכניסה‪ ,‬ואם אין בעיר עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי‬
‫הם כאנשי עיר גדולה ואין קוראין אלא בארבעה עשר‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ואם אין בעיר עשרה בני אדם תקנתו קלקלתו והרי הן כאנשי‬
‫עיר גדולה ואין קורין אלא בארבעה עשר‪ .‬א"א (כתב) [זה בירוש' (פ"א ה"ד) מצא] אותו ואין לו טעם ואולי מפני שאינו לא כפר ולא כלום והם אמרו‬
‫כפרים מקדימין‪ ,‬וכן אמרו (סנהדרין טו) מאימתי נעשית עיר הנדחת משהיו בה מעשרה ועד מאה ופירשו בירושלמי (שם ‪/‬סנהדרין‪ /‬פ"י ה"ו) עיר לא‬
‫כפר עיר לא כרך‪ ,‬יותר ממאה כרך הוא‪ ,‬עשרה כפר הוא‪ ,‬פחות מעשרה לא עיר ולא כפר‪ ,‬וכל זה אינו מספיק דלעולם אימא לך עשרה ופחות‬
‫מעשרה כפר הוא‪89+.‬‬
‫עשרת ימי תשובה – המלך הקדוש והמלך המשפט‬
‫שלחן ערוך קיח‪:‬א‬
‫עשרת ימי תשובה – מפשטים נוספים בתפילה‬
‫תוספות ברכות‬
‫יב‪90 :‬‬
‫עשרת ימי תשובה – שיר המעלות‬
‫מגן אברהם נד‪:‬ב ודגול מרבבה שם‬
‫פגימת הלבנה‬
‫חולין ס‪:‬‬
‫נפש הרב עמ' עט הערה ‪7‬‬
‫בעקבי הצאן עמ' רכד‬
‫דברי הרב עמ' רמג ‪ -‬השמים שמים לה'‬
‫פה קדוש יאמר דבר זה‬
‫‪Displaced Persons Camps, Lakewood 89‬‬
‫‪90‬‬
‫ע' ברא"ש שם בסוף הפרק‪ ,‬הובא בכה"ח תקפב‪:‬כז‬
‫‪278‬‬
‫סנהדרין כד‪.‬‬
‫ר"ן נדרים ב‪ .‬ד"ה ושבועות כשבועות‬
‫‪ ...‬תירץ ר"ת ז"ל דה"מ במושבע מפי אחרים דהא מסוטה גמרי' לה שמושבעה מפי כהן אבל במושבע מפי עצמו לא בעי'‬
‫שם‪ ,‬ותמהני עליו פה קדוש איך אמר דבר זה‪...‬‬
‫עירובין יג‪:‬‬
‫אמר רבי אחא בר חנינא‪ :‬גלוי ויד וע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו‪ ,‬ומפני מה לא קבעו‬
‫הלכה כמותו ‪ -‬שלא יכלו חב יריו לעמוד על סוף דעתו‪ .‬שהוא אומר על טמא טהור ומראה לופנים‪ ,‬על טהור טמא ומראה‬
‫לו פנים‪ .‬תנא‪ :‬לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו‪ ,‬ולמה נקרא שמו רבי מאיר ‪ -‬שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה‪.‬‬
‫פורים – הלל‬
‫שערי תשובה סימן תרצג סעיף ג*‬
‫אין קורין בו הלל ‪ -‬וכת' בר"י בשם המאירי דלהך טעמא דאמרי בש"ס משום דקריאתה זו הילולא אם אין לו מגילה‬
‫לקרות בה יאמר הלל כו' והבר"י כת' כיון דרבא אמר טעמא משום דאכתי עבדי אחשורוש אנן כו' לא יאמר הלל כלל‬
‫והלכה כרבא דהוא בתרא וגם לגירסת הרי"ף הרא"ש והר"ן מתקיף לה רבא כו' משמע דהלכתא כוותיה דהא לא אותיבו‬
‫עליה ולכן סתמו הפוסקים ומשמע דלעולם לא יאמר הלל ע"ש אך במח"ב הביא דבה"ג ורמב"ם כתבו ג"כ הטעם‬
‫דקריאתה זו הלילא וכדמשמע מהמאירי ויהיב טעמא משום דמיסתבר להו טעמא דר"נ כו' עיין שם ולפ"ז חזר הדין דמי‬
‫שאין לו מגילה יאמר הלל אך לענ"ד דעיקר כוונת הש"ס על עיקר התקנה אבל אחרי שלא נתקן הלל בפורים משום‬
‫דקריאתה כו' ממילא שאין מקום לקרות הלל מה שלא תיקנוהו חז"ל לאומרה היום ולענ"ד דאעפ"כ כשאין לו מגילה‬
‫לקרות יש לו ל קרות הלל בלא ברכה שלפניו ושלאחריו כקורא בתהלים ושפיר דמי ואף אם יש לו חומש שקורא בו‬
‫מגילה לעצמו מכל מקום הרוצה לקרות גם הלל בלא ברכה לא הפסיד דאפשר דעדיף אמירת הלל שלא נתקן שיהיה‬
‫בכשרות קצת כס"ת משא"כ קריאת המגילה שעיקר תקנתה להיות כתובה כתיקנה ולכן יוצא ידי שניהם‪:‬‬
‫פורים – הרב את ריבנו‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצב סעיף א‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצ סעיף יח בהג"ה‬
‫מגן אברהם סימן תר"צ ס"ק כד‬
‫בעקבי הצאן עמ' כג‬
‫פורים – נוסח המגילה‬
‫אור זרוע ח"ב סימן שעג‬
‫פורים – על הנסים אחרי השקיאה‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצה סעיף ג'‬
‫פורים – עשרת בני המן‬
‫שולחן ערוך אורח חיים סימן תרצא סעיף ג'‬
‫‪279‬‬
‫וצריך כו'‪ .‬ירושל' שם אר"י בר בון צריך שיהא איש בריש דפא ואת בסופה שניץ ונחית כהדין קונטרא ר"ל כמין ב' שנצין‬
‫של כיס ושוה מב' צדדין כמו משקולת הבנאים וע' במ"ס שם‪ .‬ומ"ש בריש דפא ר"ל בריש שיטה ובסוף שיטה ודלא כי"מ‬
‫בריש דפא בריש העמוד דאל"כ מה בא ריב"ב להוסיף אדר"י בשם רב דאמר שם עשרת בני המן כו' ושירת מ"כ כו' אריח‬
‫ע"ג כו'‪ .‬ומזה נמשך מה שכותבים עשרת בני המן בעמוד בפ"ע ובאותיות רבתות‪ .‬ושיבוש הוא דהא לא נמסר לנו לכתו'‬
‫עשרת בני המן באותיות דא"ב רבתא‪ .‬אלא העיקר דמש"ש בריש דפא היינו בריש השיטה כנ"ל‪ .‬וריב"ב הא גופא קמ"ל‬
‫דאי מדר"י בשם רב ה"א כיון דנחלקה עשרת בנ"ה מכל השירות והושווה לשירות מ"כ לענין שנכתבו שתיהן לבד אריח‬
‫ע"ג אריח כו' כנ"ל וכמ"ש בגמ' א"כ לגמרי נשווינהו שלא לכתוב בתוך עשרת בנ"ה התיבה שלפניה כמו בשירת מלכי כנען‬
‫שמתחלת מלך כו' וז"ש ריב"ב צריך כו' איש בריש כו' וכנ"ל בריש שיטה ובסוף שיטה כעין כיס וב' שנצין כנ"ל וכשאר‬
‫אותיות המגילה‪:‬‬
‫קיצור שולחן ערוך סימן קמא סעיף יד‬
‫הקורא צריך שיאמר את עשרת בני המן וגם תיבת עשרת הכל בנשימה אחת‪ ,‬להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד‪ .‬ונוהגין‬
‫לכתחלה לומר מן חמש מאות איש הכל בנשימה אחת‪ ,‬ובדיעבד אפילו הפסיק בין עשרת בני המן יצא‪ ,‬ומה שנוהגין‬
‫בקצת מקומות שכל הקהל אומרים עשרת בני המן אינו מנהג נכון‪ ,‬אלא הקורא לבד יאמרם והקהל ישמעו כמו כל‬
‫המגיל ה‪ ,‬כשאומר הקורא בלילה ההוא נדדה וגו' יגביה קולו‪ ,‬כי שם מתחיל עיקר הנס‪ ,‬וכשאומר האגרת הזאת ינענע את‬
‫המגילה‪.‬‬
‫תוספות פסחים קד‪ :‬ד"ה חוץ מברכה הסמוכה לחבירתה‬
‫פירוש לפי שחת' בראשונה אין צריך לפתוח השניה בברוך וברכה שלאחר הפטרה דצור כל העולמים עד שכל דבריו‬
‫האמת ו הצדק ויש הפסק במחזורים ומתחיל נאמן אתה הוא ואין שם ברכה לא בחתימת הראשונה ולא בפתיחת השניה‬
‫ונראה דכולה ברכה אחת היא דכולה משתעיא בנאמנות ובאמיתות המקום ומה שיש הפסק במחזורים לפי שהיו רגילים‬
‫כל הציבור להפסיק שם ולומר שבח כדאמר במסכת סופרים (פרק יג הלכה י')‬
‫פורים קטן ‪ -‬טוב לב משתה תמיד‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תרצז סעיף א' בהג"ה‬
‫יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם‪ ,‬ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה‪ ,‬ואסור בהספד ותענית; אבל‬
‫שאר דברים אין נוהגים בהם; וי"א דאף בהספד ותענית מותרים‪ .‬הגה‪ :‬והמנהג כסברא הראשונה‪ .‬י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה‬
‫בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן‪ ,‬מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו‪ ,‬ט"ו)‬
‫(הגהות מיימוני בשם סמ"ק)‪.‬‬
‫ט"ז שם ס"ק ב‬
‫מ"מ ירבה קצת בסעוד' כו'‪ - .‬בהג"ה תשב"ץ סי' קע"ח כ' דיש להרבות ורבינו יחיאל מפרי"ש רגיל להרבות ולהזמין בני‬
‫אדם כמשמעות לשון המשנה אין בין אדר כו' ושפיר מסיים רמ"א כאן וטוב לב משתה תמיד‪:‬‬
‫שערי תשובה שם ס"ק ב‬
‫‪ ...‬ועיין בר"י שכת' מור"מ ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין בכסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה'‬
‫לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש‬
‫בבא בתרא קמה‪:‬‬
‫מקור ברוך – מבוא לי"ד פרקים‬
‫‪280‬‬
‫פורים – תענית אסתר נדחה‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנ סעיף א' וד'‬
‫מגן אבות לרבנו המאירי ענין הכ"ג‬
‫עירובין מא‪.‬‬
‫פיקוח נפש‬
‫ראה‪ :‬שבת – פיקוח נפש ואיבה‬
‫פיקוח נפש – להציל עצמו בממון חברו‬
‫שו"ת בנין ציון סימן קסז‬
‫כלל גדול בתורה שאין מצו' עומד בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות ע"ז ג"ע וש"ד אכן אם מותר להציל עצמו מפני פקוח‬
‫נפש בממון חבירו דהיינו אם מותר לגזול ממון חבירו כדי להציל עצמו מסכנת נפש זה לא ראיתי מבואר בפוסקים‬
‫ומצאנו בזה פלוגתא בין גדולי הראשונים והיא השאלה אשר שאל כבר דוד לסנהדרין כדאמרינן בב"ק (דף ס') ויתאו' דוד‬
‫ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער מאי קמבעי' וכו' רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו‬
‫מטמרי פלשתים בהו וקא מבעיא לי' מהו להציל עצמו בממון חבירו שלחו לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אבל אתה‬
‫מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו וכתבו שם התוספ' איבעי' לי' אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני‬
‫פקוח נפש עכ"ל וכ"כ גם הרא"ש וז"ל הא לא מבעי' לי' אי שרי למקלינהו להצלת ישראלים דמלתא דפשיטא היא שאין‬
‫לך דבר עומד בפני פקוח נפש אלא שלש עבירות אלא הכי מבעי' לי' מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין ואמרו‬
‫לי' אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר מתשלומין עכ"ל והנה ודאי פי' זה של התוספ' והרא"ש דחוק מאוד‬
‫בלשון הגמרא דלא הוי לי' למימר מהו להציל עצמו בממון חבירו אלא הל"ל מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם‬
‫או לא רק שהוצרכו הראשונים לפרש כן כיון שאין לך דבר עומד בפני פ"נ והסנהדרין פסקו דאסור להציל עצמו אבל דעת‬
‫רש"י אינה כן דאמה דאמרינן בב"ק (שם ‪/‬דף ס'‪ )/‬בשלמא למ"ד למקלי היינו דכתיב ויתיצב בתוך החלקה ויצילה כתב‬
‫רש"י ויצילה שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו עכ"ל הרי דפשיטא לי' דאסור להציל עצמו‬
‫לכתחלה דהורה שלא ישרפוה למען הציל הנפשות מיד פלשתים‬
‫וראיתי בפרשת דרכים (דרוש י"ט) שהביא שם דברי רש"י אלה וכתב עליהם משמע דס"ל דמה שנסתפק דוד הוא אם‬
‫מותר להציל עצמו בממון חבירו והדבר הוא תימה בעיני דאיך יתכן דבמקום פקוח נפש אסור להציל עצמו בממון חבירו‬
‫עכ"ל ולענ"ד י"ל ליישוב שיטת רש"י שלא בלבד דלשון הגמרא מסייעו מה שדחוק מאוד לפי' התוספ' והרא"ש כמו‬
‫‪281‬‬
‫שכתבתי אלא דגם מסברא יש לומר כן שהרי ביומא (דף פ"ה) יליף ר"ע דפקוח נפש דוחה שבת דעבודה דוחה שבת ופקוח‬
‫נפש דוחה עבודה כש"כ שדוחה שבת ע"ש והרי זה פשיטא אף שהתירה התורה לחלל שבת מפני עבודת תמידין ומוספין‬
‫מכ"מ לא התירה לגזול דאם לא מצא תמיד אלא מן הגזל לא התירה התורה להביאו דהא סתמא אמרינן להוציא את‬
‫הגזול ולא מחלקינן בין מצא אחר ללא מצא אחר הרי אף שהתירה התורה שבת מפני עבודה מכ"מ לא התירה ממון של‬
‫אחרים וכיון דפקוח נפש ילפינן מעבודה נאמר ג"כ כמו שעבודה לא דוחה את הגזל גם פקוח נפש לא דוחה את הגזל ואין‬
‫לומר דא"כ דרק המצות התירה התורה מפני פקוח נפש ולא מה ששייך לחבירו ל"ל לרבא לפרש שם (‪/‬יומא‪ /‬דף פ"ב)‬
‫הטעם דאסור להציל עצמו בנפש חבירו משום מאי חזית דדמך סומק טפי וכו' תיפוק לי' אפילו לא הוי נפש חבירו רק‬
‫ממונו ג"כ לא מותר להציל עצמו בו דיש לומר דרבא קושטא קאמר דהא הוי נפש חבירו ועוד דיש נפקותא באם מוחל‬
‫חבירו ורוצה שיציל עצמו בו דבממון כה"ג ודאי מותר אבל להציל עצמו בנפש חבירו אפילו חבירו רוצה בכך אסור מטעם‬
‫דמאי חזית כיון דחביב לפני הקב"ה נפש ישראל מאי חזית דנפשך חביבה לו מנפשו כמו שפי' רש"י אבל אם לא מוחל‬
‫חבירו על ממונו י"ל דגם בממונו אינו רשאי להציל זה לענ"ד שיטת רש"י‪...‬‬
‫פיקוח נפש – ניבול המת‪Autopsies ,‬‬
‫שו"ת בנין ציון סימן קע‬
‫נשאלתי ‪ -‬חולה אחד נח לה בחולי נפלא ועסקו הרופאים ברפואתו ללא הועיל כי מת בחליו ויש שם עוד חולה שנחלה‬
‫בחולי כזה ורצו הרופאים לפתוח את המת לראות ענין החולי למען מצוא תרופה לאשר עוד בחיים אם מותר לעשות כן‬
‫לנוול המת או לא?‬
‫תשובה ‪ -‬שאלה קרובה ל נדון זה כתובה בשו"ת נודע ביהודה מ"ב חי"ד סי' ר"י רק דשם הי' הענין שלא הי' שם חולה‬
‫כזה אלא שרצו הרופאים לנוול את המת ולפתחו למען ידעו למצוא תרופה אם יבא חולה כזה לידם והשואל שם רצה‬
‫להתיר דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ומה דאמרינן בב"ב (דף קנ"ד) במעשה דבני ברק שאמר ר"ע אי אתם רשאים‬
‫לנוולו וכן נפסק בח"מ (סי' רל"ה ס' י"ג) שאני התם דבשביל ממון הוא אבל בשביל פ"נ ודאי מותר שהרי אפילו בשביל‬
‫ממון אמרינן שם ואלא אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול הרי מבואר דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן בניוול המת‬
‫והגאון בעל נ"ב הסכים עמו בראי' זו רק שכתב דעכ"פ אם יש שם קרובים של המת אינם רשאים לנוולו ועוד הביא‬
‫השואל ראי' להתיר ממה דאמרינן בחולין דף י"א וכ"ת משום אבוד נשמה דהאי ננוול הרי דפשיטא להגמרא דבשביל‬
‫להציל הרוצח מותר לנוול הנרצח ועל ראי' זו השיב הגאון בעל נ"ב דעכ"פ שם התירה התורה לנוול דאם לא אזלינן בתר‬
‫רובא כס"ד שם ואעפ"כ צותה התורה להרוג הרוצח ע"כ אי אפשר זה אלא בענין שיבדקו הנרצח דלאו טרפה הי' ועוד‬
‫השיב דשאני התם כיון דהניוול הוא למען יעשה דין ברוצח א"כ זהו כבודו של נרצח וכל שהוא לכבודו לא שייך ניוול‬
‫ושלכן אין ראי' מזה אבל העיקר כתב דאין מקרי ספק פקוח נפש כיון דאין שם פקוח נפש לפנינו ולשמא יבא לפנינו לא‬
‫חיישינן ולא מקרי זה ספק פקוח נפש דא"כ התרת כל מלאכות שבת שמא יצטרך לחולה אע"כ דלהא לא חיישינן עכ"ד‬
‫והנה ודאי דבריו נכונים בזה דלא מקרי פ"נ לשאם יבא כזה לידינו אבל לפ"ז בנדון השאלה הנ"ל שיש שם חולה כזה ויש‬
‫פ"נ לפנינו יהי' מותר ע"פ סברת הגאון נ"ב לפתוח ולנתחו כשאין שם יורשים המוחים בדבר‪.‬‬
‫אכן לפענ"ד אין הדבר כן ובתחלה אשיב על ראיות המתיר דמה שהוכיח ממה דאמרינן אי אמרת לקוחות לינוול ולינוול‬
‫דמכיון דמשום פסידא דלקוחות לא משגחינן ה"ה לא מפני פ"נ תמהתי היאך הסכים עמו הגאון נ"ב שלענ"ד אדרבא משם‬
‫ראי' להיפך שהרי אמרינן שם אמאי שתקי לימרו לי' אנן זוזי יהבינן לי' לינוול ולינוול ע"ש הרי בפי' דרק משום דבאו‬
‫מכח ט ענה דהוא נשאר חייב להם שקבל זוזי מהם לינול ומטעם זה כתבו התוספ' שם דמשום ירושה דלא מידי יהבי אין‬
‫רשאים לינוולו ‪/‬לנוולו‪ /‬וכן פסק גם הרמב"ם ה' מכירה (פ' כ"ט) ונפסק כן בח"מ (סי' רכ"ה) ע"ש ברמ"א וא"כ המת דלא‬
‫נתחייב מידי למה יתנוול הרי לא דמי ללקוחות רק לירושה וגם הראי' שהביא המתיר מחולין דאמרינן וכ"ת משום אבוד‬
‫נשמה דהאי נינוולי' מלבד מה שהשיב כבר בנ"ב על זה בלא"ה לענ"ד אין ראי' משם דהנה בכל עניני התורה אם יארע‬
‫התנגדות בין ב' מצות אמרינן שב ואל תעשה עדיף ולכן צריך ילפותא דעשה דוחה ל"ת דמסברא הוי אמרינן מוטב ידחה‬
‫העשה בשב ולא תעשה ואל ידחה הל"ת בקום ועשה ולענין ע' ול"ת ולקצת שיטות גם לענין ל"ת שיש בה כרת דלית לן‬
‫ילפותא דלידחי מפני ע' באמת אמרינן דידחה העשה מפניהם בשוא"ת =בשב ואל תעשה= ועל כן גם כאן אם ימצא‬
‫התנגדות בין מצות פקוח נפש ובין מצו' שלא לנוול המת מסברא אמרינן שוא"ת עדיף ולא ינוול אבל התם דצוותה‬
‫התורה להרוג הרוצח רק דהספק הוא אם בלא בדיקת הנרצח או אחר שיבדק קאמר שפיר דמשום אבוד נשמה דהאי‬
‫נינוולי' דהרי הבדיקה היא לא לבד להציל הנרצח אלא להציל גם הב"ד והעדים שלא יעברו על עון רציחה שלא כדין‬
‫בקום ועשה שאם הנרצח טרפה הי' מיתת הרוצח נחשבה כרציחה ושפיר אמרינן שיש סברא דמוטב לעבור בקום ועשה‬
‫על עוון ניוול המת מלעבור בקום ועשה על ספק רציחה ולכן נקט שם הלשון משום איבוד נשמה דהאי ולא נקט הלשון‬
‫משום פקוח נפש דלא משום פקוח נפש שיעבור עליו בשוא"ת אתינן עלי' אלא משום אבוד נשמה בקום ועשה וא"כ‬
‫בנדון השאלה דאין על הצד של פקוח נפש רק שוא"ת מסברא נאמר תדחה משום פקוח נפש בשב ואל תעשה ואל ידחה‬
‫איסור ניוול המת בקום ועשה‪.‬‬
‫‪282‬‬
‫רק דעדיין יש לדון בזה שהרי כלל גדול בתורה דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין חילוק בין ודאי לספק פ"נ אבל‬
‫נלענ "ד דגם מטעם זה אין להתיר כאן דכבר הוכחתי במ"א (סי' קס"ז) שדעת רש"י ע"פ גמרא דב"ק (דף ס') דאמרינן שם‬
‫שאסור להציל עצמו בממון חבירו שאסור לאדם לגזול ממון חבירו למען הציל עצמו ממיתה ונגד דעת התוספ' והרא"ש‬
‫שפירשו הסוגיא שם דוקא לענין דצריך לשלם אבל לא שיהי' אסור לכתחלה להציל והנה לדעת רש"י כיון שאסור להציל‬
‫עצמו בממון חבירו כש"כ דאסור להציל עצמו בקלון חבירו דכבודו חביב לו מממונו כדאמרינן בב"ק פ' החובל בהאשה‬
‫שבאת לפני ר"ע ע"ש וא"כ האיך נאמר דמשום פ"נ דהחולה יהי' מותר לבזות ולנוול המת דמסתמא לא מוחל על בזיונו‬
‫דעד כ אן לא פליגי תנאי בשקלים (פ' ב') רק אי מחיל אינש זילותי' לגבי יורשים ומשמע דלגבי אחר מסתמא אינו מוחל‬
‫אכן לא בלבד לשיטת רש"י נראה דאסור אלא גם לשיטת התוספ' והרא"ש דפסקוה הטור וש"ע בח"מ (סי' שנ"ט) נראה‬
‫שהדין כן דז"ל הטור שם ואפילו הוא בסכנת מות ובא לגזול את חבירו ולהציל נפשו אסור לו לגזול אם לא על דעת‬
‫לשלם ודאי אין לך דבר שעומד בפני פ"נ לכך הוא רשאי לנולו ולהציל נפשו אבל לא יקחנו אלא על דעת לשלם עכ"ל וכן‬
‫נפסק גם בש"ע שם הרי בפירוש דאסור לגזול אפילו להציל נפש אם לא על מנת לשלם דאין חילוק בין שיטת רש"י‬
‫לשיטת התו ספ' והרא"ש אלא דלשיטת רש"י מה דאמרינן אסור להציל עצמו בממון חבירו הוא אפילו ע"מ לשלם לבסוף‬
‫ולשיטת התוספ' והרא"ש לא אסור רק אם מציל עצמו ע"מ שלא ישלם לבסוף ולפ"ז בנדון זה דלא שייך שישלם לבסוף‬
‫דאי אפשר לשלם למת את בזיונו גם לשיטת התוספ' והרא"ש אסור להציל נפש בבזיון אחר ואין לומר כיון דפסקינן‬
‫כת"ק בשקלים (שם ‪/‬פרק ב'‪ )/‬דגבו לצורך המת והותיר יתנו ליורשיו דאדם מחיל זילותי' לגבי' יורשי' כמבואר בטוש"ע‬
‫י"ד (סי' שנ"ו) א"כ גם הכא שייך שישלם לבסוף דישלמו דמי בזיון המת ליורשיו דז"א דבשלמא התם שכבר גבו יש סכום‬
‫‪/‬מקום‪ /‬בזה לומר דבזיון זה מחל ליורשיו אבל הכא מי ישום כמה דמי הבזיון לשלם ליורשיו ועוד דרש"י כתב בסנהדרין‬
‫(דף מ"ח) וז"ל תנא קמא סבר מחיים אחלי' לזילותא וניחא לי' שיתבזה לאחר מיתתו להנאת יורשים עכ"ל הרי שכתב‬
‫דמחיים אחלי' לזילותי' והיינו דודאי לא שייך מחילה לאחר מיתה ואף דלא נגבה הממון רק לאחר מיתה אמרינן מסתמא‬
‫ידע המת שאין לו צרכי קבורה ויצטרכו לגבות בשבילו לכן מחיים כבר מחל זילותא דהמותר ליורשי' וא"כ לא שייך‬
‫מחילה רק לענין בזיון דאסיק המת אדעתי' בחייו מה שאין כן בנדון שלפנינו וא"כ לא שייך בזה השבה וגם לשיטת‬
‫התוספת וה רא"ש אסור להציל בבזיון חבירו ועוד דבשלמא לענין הצלת עצמו בממון חבירו יש סברא דמותר כיון דהנגזל‬
‫בעצמו חייב להציל חבירו בממונו משום לא תעמוד על דם רעך כמבואר בח"מ (סי' תכ"ו) לכן מותר להציל עצמו בממונו‬
‫דלא מידי גזלו כיון דהוא בעצמו הי' חייב בזה אבל בנדון השאלה דלא שייך לומר כן דאין על המת מוטל להציל את החי‬
‫דכיון שאדם מת נעשה חפשי מן המצות כדאמרינן נדה (דף ס"א) לכן גם מטעם זה נלענ"ד דגם ע"פ שיטת התוספ'‬
‫והרא"ש אסור להציל החי ע"י ביזוי המת וכל שכן כיון דהביזוי והניוול הוא ודאי ואם יגיע הצלה לחי עי"ז הוא ספק ושב‬
‫ואל תעשה עדיף‪ .‬כנלענ"ד‪ ,‬הקטן יעקב‪.‬‬
‫ע"ע שו"ת בנין ציון סימן קעא‬
‫שו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה סימן רי‬
‫חזון איש יורה דעה הלכות אבלות סימן רח אות ז‬
‫פיתוי קטנה אונס‬
‫יבמות לג‪:‬‬
‫פיתוי קטנה אונס נינהו‪ ,‬ואונס בישראל מישרא שרי‬
‫רמב"ם הלכות איסורי ביאה ג‪:‬ב‬
‫הבא על הקטנה אשת הגדול אם קידשה אביה הרי זה בחנק והיא פטורה מכלום ונאסרה על בעלה כמו שביארנו בהלכות‬
‫סוטה‪ ,‬ואם היא בת מיאון מכין אותו מכת מרדות והיא מותרת לבעלה‪ ,‬ואפילו היה כהן‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ונאסרה על‬
‫בעלה‪ .‬כתב הראב"ד ז"ל ‪/‬א"א‪ /‬לא ידעתי למה נאסרת על בעלה ישראל שהרי אמרו פיתוי קטנה אונס הוא עכ"ל‪+.‬‬
‫פלגינן דיבורא ואין אדם משים עצמו רשע‪ ,‬תשובה בחייבי מיתות בית דין‬
‫סנהדרין ט‪:‬‬
‫תוספות סנהדרין ט‪ :‬ד"ה פלגינן דיבורא‬
‫מכות ו‪.‬‬
‫‪283‬‬
‫דעת הראב"ד‪ ,‬הובא ברמב"ן מכות‬
‫ז‪91 .‬‬
‫והרב אב"ד ז"ל כתב בתשובותיו שכל עדות שבטלה מקצתה מחמת פסול קורבה בטלה כולה ולא פלגינן דבורא‪ ,‬דהא לא‬
‫פליג בהו רחמנא ואמר דמה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה‪ ,‬אלמא לא פלגינן עדות‪ ,‬אלא‬
‫הא דאמרי' אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע‪ ,‬דוקא כשהוא מעיד על עצמו שאין זה עדות כלל אלא כמי‬
‫שאינו דמי‪ ,‬שאין אדם נקרא לעצמו עד פסול כדי שנאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪ ,‬ודמיא למאי דאמרי' לעיל‬
‫במקיימי עדות הכתוב מדבר‪ ,‬דכי היכי דנמצא אחד מהעדים קרוב או פסול עדותן בטלה הכי נמי כשנמצא לאחד קרוב‬
‫שהרי מקצת העדות בטלה מחמת קורבה‪ ,‬וכי היכי שאין ההורג פוסל שאר העדים מפני שאין אני קורא בו עדות שבטלה‬
‫מקצתה בטלה כולה‪ ,‬ה"נ כשהוא מעיד על עצמו ועל אחר בכלל אין אני קורא בו עדות שבטלה מקצתה לפי שאין עליו‬
‫שם עד כלל‪ .‬זה כתב הרב אב ב"ד ז"ל בתשובותיו‪.‬‬
‫ויש ראיה לדבריו בפ"ק דסנהדרין (י' א') דאמרי' פלוני בא על אשתי הוא ואחר מצטרפין להרגו אבל לא להורגה פשיטא‬
‫ומפרקי' סד"א אדם קרוב אצל עצמו אמרי' אצל אשתו לא אמרי' קמ"ל‪ ,‬פי' סד"א אין אדם קרוב אצל אשתו כל כך שלא‬
‫יהא עדותו שהוא מעיד עליה עדות פסולה וליבטיל לכל העדות לפי שבטלה מקצתה ובטלה כולה‪ ,‬קמ"ל דאשתו כגופו‬
‫ואין זה עדות כלל הילכך פלג ינן דיבורא כדפלגינן בגופו‪ ,‬וה"נ אמרי' התם גבי פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו‬
‫אמרי' אצל ממונו לא אמרינן‪ ,‬פי' ואף האדם פטור לפי שהוא עדות שבטלה מקצתה‪ ,‬ומה שפרש"י ז"ל שם אינו נכון‬
‫שהוא פי' דסד"א הואיל ומהימן בההוא דבורא למקטליה לחבריה ליקטלוה לדידה קמ"ל‪ ,‬וכן פי' ההיא דאיתמר התם אדם‬
‫קרוב אצל עצמו אמרי' אצל ממונו לא אמרי'‪ ,‬והשור נסקל ואע"פ שבעלמא אינו נסקל הכא אמרי' מיגו מתוך שאדם‬
‫נסקל אף זה נסקל‪ ,‬והפי' הזה אינו נכון שאין זו דרך הסוגיא דאיהו מקשה ליה מאי קמ"ל דפלגי' דבורא ונאמן להרגו‬
‫פשיטא ועלה קא מתרץ ולא קאמ ר אבל לא להרגה אצטריכא ליה‪ ,‬וכן כולה בדרך זו‪ ,‬ועוד בר מן דין שלא אמרו בשום‬
‫מקום בעדות בטלה מתוך שנתקיימה במקצת נתקיימה בכולה‪ ,‬אלא הפך הוא הדין שכל העדות שבטלה מקצתה בטלה‬
‫כולה‪ ,‬אלא עיקר הפירוש כמו שכתבנו‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות עדות ב‪:‬יב‬
‫אין אדם נפסל בעבירה על פי עצמ ו‪ ,‬כיצד הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית‪ ,‬אע"פ שמשלם על פי‬
‫עצמו אינו נפסל‪ ,‬וכן אם אמר שאכל נבילה או בעל אסורה אינו נפסל עד שיהיו שם שני עדים שאין אדם משים את‬
‫עצמו רשע‪ ,‬לפיכך ראובן שהעיד עליו שמעון שהלוה בריבית והעיד לוי ואמר לי הלוה ברבית‪ ,‬הרי ראובן נפסל בעדות‬
‫שמעון ולוי אע"פ שהרי הודה לוי שלוה ברבית אינו משים עצמו רשע ונאמן על ראובן ואינו נאמן על עצמו‪ ,‬וכן מי‬
‫שהעיד שפלוני רבעו בין באונסו של נרבע בין א ברצונו הוא ואחר מצטרפין להרגו‪ ,‬פלוני בא על אשתי הוא ואחר‬
‫מצטרפין להרגו אבל לא להרגה וכן כל כיוצא בזה‪ ,‬פלוני רבע את שורי הוא ואחר מצטרפין להורגו שאין אדם קרוב אצל‬
‫ממונו‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬וכן כל כיוצא בזה וכו' עד שאין אדם קרוב אצל ממונו‪ .‬א"א מן המפרשים הטובים יש שמפרשים פלוני רבע את שורי‬
‫שגם הרובע אינו נהרג לפי שהעדות נגעה על שורו דלא פלגינן דיבורא וגם על שורו נתכוון להעיד וכשם שאינו נאמן על שורו כך אינו נאמן על‬
‫הרובע דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה‪+.‬‬
‫נתיבות המשפט חידושים לו‪:‬י‬
‫תוספתא מעשר שני ה‪:‬יב‬
‫אמ' להם אחד אני ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל לא אמ' כלום במקום פלוני בשדה פלנית דבריו‬
‫קיימין זה הכלל כל המצוי להם לא אמ' כלום כל שאין מצוי להם דבריו קיימין‬
‫בבא בתרא קלא‪:‬‬
‫קובץ שיעורים ח"ב עמ' קכא‬
‫תוספות סנהדרין י‪ .‬ד"ה אצל‬
‫‪Chief Justice Earl Warren92‬‬
‫מפניני הרב עמ' רפב‬
‫‪ 91‬וכן הובא בפסקי הרא"ש מכות א‪:‬יג‪ ,‬חידושי ר"ן סנהדרין י‪ ,.‬ורמב"ם הלכות עדות ב‪:‬יב‬
‫‪ 92‬ע"ע שם‬
‫‪284‬‬
‫ארץ הצבי עמ' רלז‬
‫ראה‪ :‬אין אדם משים עצמו רשע‬
‫פלגינן נאמנות‬
‫דרוש וחידוש כתובות יח‪:‬‬
‫ק"ק דבההיא דפלוני רבעני דאמרינן אין אדם משים עצמו רשע היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו ומהימנינן ליה‬
‫דפלוני רבע אף ש הוא אומר על עצמו שהוא רשע ואינו ראוי להעיד אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות אלא דהיה ראוי‬
‫לומר בדרך ממנ"פ דאם האמת שפלוני רבעו הוא רשע ואין כאן עדות לזה אמרינן פלגי' דבוריה ומהימן דפלוני רבע וה"נ‬
‫הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא דאנו פסולי עדות והשטר חספא בזה אמרינן דאין נפסל על פי‬
‫עצמו והשטר כשר אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם לחתום והשטר פסול בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי‬
‫להאמינם במגו א"כ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ נהמני' להו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו מזה מוכח‬
‫דכללא דא"א מע"ר לאו בדו קא שאין דנין אותם לפסולי עדות אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה‬
‫רשע‬
‫רבי עקיבא איגר כתובות יח‪:‬‬
‫שם אבל כו' מחמת ממון אין נאמנים מאי טעם אין אדם משים עצמו רשע‪ .‬דבההיא דפלוני רבעני דאמרינן אא"מ עצמו‬
‫רשע היינו דאינו נעשה פסול עפ"י עצמו‪ ,‬ומהימנינן ליה דפלוני רבע אף שהוא אומר על עצמו שהוא רשע ואינו ראוי‬
‫להעיד אין מאמינים לו שהוא פסול לעדות‪ ,‬אלא דהיה ראוי לומר בדרך ממנ"פ דאם האמת שפלוני רבעו הוא רשע ואין‬
‫כאן עדות‪ ,‬לזה אמרינן פלגי' דבוריה ומהימן דפלוני רבע וה"נ הכא אם היו אומרים דהשטר אמת כדינו מדעת הלוה אלא‬
‫דאנו פסולי עדות והשטר חספא‪ ,‬בזה אמרינן דאין נפסל על פי עצמו והשטר כשר‪ ,‬אבל בזה דאומרים דהמלוה אנסם‬
‫לחתום והשטר פסול בעצמותו שלא נעשה מדעת הלוה וראוי להאמינם במגו‪ ,‬א"כ מה בכך דאינו נפסל עפ"י עצמו מ"מ‬
‫נהמני' להו שהמלוה אנסם והשטר פסול בעצמותו‪ ,‬מזה מוכח דכללא דא"א מע"ר לאו בדוקא שאין דנין אותם לפסולי‬
‫עדות אלא דהב"ד אין שומעים לדבריהם שעשו כך וכך מעשה רשע‬
‫פסולי עדות מדרבנן‬
‫תוספות סנהדרין כד‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות עדות פרק י הלכה ג ‪ -‬ד‬
‫עבר עבירה שחייבין עליה מלקות מן התורה הרי זה פסול מן התורה‪ ,‬ואם היה החיוב שבה מדבריהם הרי זה פסול‬
‫מדבריהם‪ ,‬כיצד אכל בשר בהמה בחלב או שאכל נבלות ושקצים וכיוצא בהן בין לתיאבון בין אלהכעיס‪ ,‬או שחלל את‬
‫יום טוב הראשון‪ ,‬או שלבש שעטנז שהוא שוע או טווי או נוז הרי זה פסול לעדות מן התורה‪ ,‬אבל אם אכל בשר עוף‬
‫בחלב‪ ,‬או שחלל יום טוב שני של גליות‪ ,‬א ו שלבש בגד צמר שאבד בוחוט של פשתן וכיוצא בו הרי הוא פסול מדבריהם‪,‬‬
‫וכבר מנינו כל עבירה שחייבין עליה מלקות‪ ,‬וכבר נתבאר בכל מצוה ומצוה דברים שאסורים מן התורה ודברים שאסורין‬
‫מדבריהם‪.‬‬
‫‪...‬וכן משחק ה בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא‪ ,‬הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת‬
‫שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל‪ ,‬ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים‪ ,‬וכן לא יונים‬
‫בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את‬
‫שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה‪ ,‬והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול‪ ,‬וכל אלו פסולין מדבריהם‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות עדות פרק יא הלכה ו‬
‫מה בין פסול לעדות מן התורה לפסול מדבריהם‪ ,‬שהפסול מן התורה שהעיד עדותו בטלה אע"פ שלא הכריזו עליו בבתי‬
‫כנסיות ובבתי מדרשות והפסול מדבריהם צריך הכרזה‪ ,‬לפיכך כל עדות שהעיד קודםשהכריזו עליו מקבלין אותם‪ ,‬כדי‬
‫שלא לאבד זכות העם שהרי לא ידעו שהוא פסול ואין פסולו אלא מדבריהם‪.‬‬
‫פסולי עדות מדרבנן בגיטין וקידושין וריח הגט‬
‫שלטי הגיבורים סנהדרין ו‪ .‬בדפי הרי"ף‬
‫‪285‬‬
‫תוספות גיטין ד‪.‬‬
‫שו"ת הרשב"א חלק ב סימן‬
‫רל ‪93‬‬
‫שאלת‪ ,‬זה לשונך ‪ :‬זה שנמצא להרמב"ם ז"ל‪ ,‬בהלכות עדות פי"ג‪ .‬הקרובין‪ ,‬פסולין לעדות וכו'‪ .‬אבל שאר קרובים מן‬
‫האם‪ ,‬או מדרך האישות‪ ,‬כלן פסולין מדבריהם‪ .‬וכבר נתבאר‪ ,‬שיש הפרש בין פסולי עדות דאורייתא‪ ,‬לפסולי עדות‬
‫דרבנן‪ .‬לפי שבפירוש אמרו ז"ל‪ :‬המקדש בפסולי עדות דדבריהם‪ ,‬חוששין לקדושיו‪ .‬אם כן‪ ,‬למה ניחוש [לא] בגרושין‪.‬‬
‫והמגרש בפסולי עדות דדבריהם‪ ,‬חוששין לגרושיו‪ ,‬ותהיה אסורה לכהונה‪ .‬ודבר ברור וידוע הוא‪ ,‬שהפסול מדבריהם‪,‬‬
‫מותר מן התורה‪ .‬אבל בגמ' דאלו הן הקרובים‪ ,‬ליכא הפרש בין הני קרובים דמשפחת אם‪ ,‬להני קרובים דמשפחת אב‪.‬‬
‫אלא הכל ענין אחד‪ ,‬ומדה אחת‪ .‬ואם אין דברי הרב רבינו משה ז"ל‪ ,‬מראין זה הענין שאמרנו‪ .‬למאי הלכתא‪ ,‬עשה‬
‫ביניהן הפרש? עד כאן‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬תחלת כל דבר‪ ,‬אני אומר‪ :‬כי מה שאמרת שבפירוש אמרו ז"ל‪ ,‬שהמקד' בפסולי עדות דדבריהם‪ ,‬חוששין‬
‫לקדושיו‪ ,‬לא דברי הכל היא זו‪ .‬שמק צת מן הגאונים ז"ל כתבו בתשובותיהם‪ :‬כל הני‪ ,‬דפסילי מדרבנן‪ ,‬כגון הרועים‪,‬‬
‫והגבאין‪ ,‬והמוכסין‪ ,‬אם קדש בפניהם‪ ,‬אפי' שניהם מודים‪ ,‬לא תפסי קידושי כלל‪ ,‬ואינה צריכה הימנו גט‪ .‬דכל דמקדש‪,‬‬
‫אדעתא דרבנן מקדש‪ ,‬ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה‪ .‬וכבר ידע'‪ ,‬שבכמה מקומות בגמרא‪ ,‬נמצא ככה‪ ,‬שהפקיעו‬
‫הקידושין לגמרי‪ ...‬אלא שיש מגדולי הגאונים ז"ל‪ ,‬שהצריכוה גט‪ ,‬כמו שכתבתי ‪/‬שכתבת‪ ,/‬וראוי לחוש ולהחמיר‬
‫כדבריהם‪.‬‬
‫ויותר פשוט בעיני‪ ,‬לאסור לכהונה‪ ,‬אשה שנתגרשה בפסולי עדות דרבנן‪ ,‬שזו גרושה גמורה היא מן התורה‪ .‬ואין בית‬
‫דין מתנין לעקור דבר מ ן התורה‪ ,‬כמו שאמרו ביבמות פרק האשה רבה‪ .‬ואף על פי שנחלק שם רב הונא‪ ,‬ואמר‪ :‬שמתנין‬
‫אפילו לעקור דבר מן התורה; אין הלכה כן כמותו‪ .‬אלא אם ‪/‬בד"ל‪ :‬כן‪ /‬מתנין כן לגדר‪ ,‬כאליהו בהר הכרמל‪ ,‬וכמעשה‬
‫דההוא דרכב סוס בשבת‪ ,‬בימי יונים‪ ,‬והביאוהו לבית דין וסקלוהו‪ .‬ולא שהלכה כן‪ ,‬אלא שהיתה השעה צריכה לכך‪.‬‬
‫וכן בכל דבר שנעשה על ידי ממון‪ ,‬כיתומה קטנה שנתקדשה‪ ,‬ומתה‪ ,‬שאמרו‪ :‬שבעלה יורשה‪ .‬ופירשו טעמא בגמרא‪:‬‬
‫מפני שהפקר בית דין הפקר‪ .‬וכן בקידושין‪ ,‬מפני שכל המקדש‪ ,‬אדעתא דרבנן מקדש‪ ...‬אבל בעלמא‪ ,‬אין מתנין‪,‬‬
‫כמוזכר שם בפרק האשה רבה ואף על פי שאפשר לומר גם בזו‪ ,‬שהפקיעו רבנן הגט ממנו‪ ,‬וכאילו גרשה בגט שאינו שלו‪,‬‬
‫שאינה מגורשת‪ ,‬הא ליתא שלא בכל מקום אנו אומרין כן‪ .‬ואין לנו רשות לומר כן להקל‪ ,‬מדעת עצמינו‪ ,‬אלא במקומות‬
‫בלבד‪ ,‬שמצאונו להם ז"ל‪ ,‬שאמרו כן בפירוש בגמרא‪...‬‬
‫ומ"מ‪ ,‬מי שגרש בקרובים‪ ,‬שקורבתם מצד‪ .‬האם‪ ,‬או מצד אישו'‪ ,‬מסתברא דאין גיטו גט כלל‪ ,‬שפסול זה מן התורה‬
‫הוא‪ .‬שכל הקרובין השנויין במשנת‪ ,‬פ' זה בורר‪ ,‬מדאורייתא הם‪ .‬ודע‪ ,‬שהאומרים שיש הפרש בין צד האם‪ ,‬לצד האב‪,‬‬
‫כבר ביארו טענתם‪ .‬שיצא להם זה‪ ,‬מפני שאותן קורבות‪ ,‬ממדרש חכמים הם‪ ,‬וכדא' התם‪ ,‬אשכחן קרובי האב‪ ,‬קרובי‬
‫האם מנין? אמר קרא‪ :‬אבות‪ ,‬אבות; תרי זמני‪ .‬וכל הבא מן המדרש‪ ,‬מדרבנן הוא‪ ,‬וכדמשמע בפרק קמא דקדושין‪.‬‬
‫דאמרינן התם‪ :‬נראין דברי רבי טרפון בשן ועין‪ ,‬ודברי רבי עקיבא בשאר אברים‪ ,‬הואיל ומדרש חכמים הוא‪ .‬וכבר דחה‬
‫רבינו האי גאון ז"ל‪ ,‬דברים אלו‪ ,‬בטענות חזקות‪ ,‬ובראיות כראי מוצק יציקות‪ .‬ותדע עוד‪ ,‬שאם אתה אומר כן‪ ,‬אף קרובי‬
‫האב מדבריהם‪ .‬שהרי פשט הכתוב‪ ,‬אינו שלא יומתו אבות בעדות בנים‪ ,‬ובנים בעדות אבות‪ ,‬אלא שלא יומתו אלו‬
‫בחטא אלו‪ .‬וכמו שכתוב בדברי הימים‪ :‬ואת בניהם לא המית‪ ,‬ככתוב בתור' משה‪ :‬לא יומתו אבות על בנים‪ ,‬ובנים לא‬
‫יומתו על אבות‪ .‬וכן לא יהו קרובי האב‪ ,‬פסולין דבר תורה לזכות‪ ,‬אלא לחובה‪ .‬שהרי‪ :‬לא יומתו‪ ,‬כתב‪ .‬ולזכות לא‬
‫למדו‪ ,‬אלא‪ :‬מלא יומתו‪ ,‬יומתו‪ .‬ומה הפרש יש בין מדרש יומתו תרי זימני‪ ,‬ובין מדרש אבות תרי זימני? ואפשר שהרב‬
‫רבי משה ז"ל‪ ,‬הלך בזה בשטתו‪ ,‬שאמר בעקר השני של ספר המצות שחב'‪ ,‬שאמר‪ :‬שכל הדברים הבאים באחד מי"ג מדות‬
‫שהתורה נדרשת בהן‪ ,‬אינן דאורייתא‪ ,‬אלא דרבנן‪ ,‬זולתי במקומות בלבד‪ ,‬שאמרו חכמים ז"ל בפירוש‪ :‬שהם דאורייתא‪.‬‬
‫ואם כדבריו‪ ,‬יקשה עליו גם כן‪ ,‬מפני מה עשה עדות קרובי האב דאורייתא‪ ,‬כמו שאמרנו‪ .‬מלבד שיש עליו קושיות‬
‫גדולות‪ ,‬חבלות חבלות‪ ,‬שהקשו עליו גדולי ישראל‪ ,‬ואחד מרבותי‪ ,‬רב גדול ומובהק ‪/‬הרמב"ן‪ ,/‬חבר ספר המצות‪ ,‬והביא‬
‫עליו תלי תלים מראיות‪ ,‬ודברים מבטלים וסותרים העיקר ההיא‪ .‬ואילו באתי לכתוב לך‪ ,‬יארך הספור‪ .‬וכבר כתבתי‬
‫כיוצא בדברים אלו יותר בארוכה‪ ,‬לאחד מגדולי ארצכם‪ .‬וחזרתי וכתבתי בראיות גדולות‪ ,‬מדעתי‪ ,‬שהגיעו תשובותי‬
‫לידכם‪ ,‬בדברים אלו‪ .‬ושם ביארתי פי' אותה שמועה שבקדושין‪ ,‬שנסמכו עליה‪ ,‬ביאור מפורסמים ‪/‬בד"ל‪ :‬מפורסם‪./‬‬
‫איני צריך לשנות בדברי'‪ ,‬לדעתי ‪/‬בד"ל‪ :‬כי הגיע הכל לידכם שם‪ ,‬אחר שהגיעו תשובותי‪ /‬לפאס‪ ,‬ליד החכם רבי דוד יא'‬
‫‪94‬‬
‫בן זכרי‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫‪94‬‬
‫ע"ע בשלטי הגיבורים שבגמ' מהדורת עוז והדר לכמה שינויים בגירסא‬
‫שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף קסו‬
‫‪286‬‬
‫גינת אגוז עמ' קא‬
‫פסולי עדות ‪ -‬שליח ציבור ועדות מיוחדת‬
‫רמב"ם הלכות עדות פרק יב הלכה א‬
‫כל הנפסל בעבירה אם העידו עליו שני עדים שעשה עבירה פלונית אע"פ שלא התרו בו שהרי אינו לוקה הרי זה פסול‬
‫לעדות‪ ,‬במה דברים אמורים כשעבר על דברים שפשט בישראל שהן עבירה‪ ,‬כגון שנשבע לשקר או לשוא או גזל או גנב‬
‫או אכל נבלה וכיוצא בו‪ ,‬אבל אם ראוהו עדים עובר על דבר שקרוב העושה להיות שוגג צריכין להזהירו ואח"כ יפסל‪,‬‬
‫כיצד ראוהו קושר או מתיר בשבת צריכין להודיעו שזהחילול שבת מפני שרוב העם אינן יודעין זה‪ ,‬וכן אם ראוהו עושה‬
‫שאלת דבר אחד קשה לי והוא דברי רבותינו שהמגרש בפסולי עדות דרבנן גיטו פסו'‪ .‬ואנו קבלנו ולמדנו שהגט בטל דפסולי עדות דרבנן אחר הכרז' כפסולי תורה‬
‫ורחמנא אמר לא תסור ומצוה בפני עצמה היא‪ ...‬ויש לנו תשובה מהרב רבינו חננאל ז"ל בלשון ערבי בפירוש שאין חוששין לעדות פסולי דרבנן בגירושין כלל‪.‬‬
‫תשובה באמת כך נראין לנו הדברים שהמגרש בפסולי עדות דרבנן אין גיטו בטל כיון דמדאורייתא כשרין הם‪ .‬וכהן שגרש בפסולין כאלו גט פסול ולא בטל ואסור‬
‫להחזירה‪ .‬דכל שגירש בגט כשר דאורייתא נאסר בה דגרושה היא מדברי תורה ואף על פי שפסולם מדרבנן אינן פסולין לגמרי‪ .‬ומה שאמר' דפסולי עדות מדרבנן‬
‫אחר הכרזה כפסולי תורה הן זו לא שמענו מעולם‪ .‬וכשאמרו בסנהדרין בפרק זה בורר דפסולי עדות מדרבנן בעי הכרזה לאו למימר' דכל שהכריזו הרי הן כפסולין‬
‫דאורייתא לגמרי‪ .‬אלא דפסולי עדות דאורייתא אינן צריכין הכרזה ופסולין בעבירה של דבריהם אינן נפסלים אלא לאחר הכרזה‪ .‬אבל להיות גזלן דדבריהם לאחר‬
‫הכרזה לכל דבר כגזלן דאורייתא זו לא שמענו‪ .‬ואולי הביאך לידי זה מה שראית לרב רבינו משה בפרק אחד עשר מהלכות עדות שכתב מה בין פסול לעדות מן‬
‫התורה לפסול מדבריהם‪ .‬שהפסול מן התורה שהעיד עדותו פסולה אף על פי שלא הכריזו עליו והפסול מדבריהם צריך הכרזה‪ .‬ושמעת מכלל דבריו שאין הפרש‬
‫אחר ביניהם אלא הכרזה‪ .‬אבל לאחר הכרזה זה וזה שוין לכל דבריהם‪ .‬זה אינו‪ .‬שלא נתכוון הרב אלא להפריש ביניהם בעיקר פסולן‪ .‬שאלו פסולין מיד ואלו‬
‫אינן פסולין אלא לאחר הכרזה וכל עדות שהעידו קודם הכרזה עדותן כשרה‪ .‬ומה שאמרת שיש בידכם תשובה מהגאון רב חננאל ז"ל שאין חוששין לעדות פסולי‬
‫רבנן בגירושין כלל‪ .‬אותה תשובה לא ראינוה ולא שמענוה ולא הגיע' לידינו מעולם ואין אנו יודעין אם הרב ז"ל חתום עליה ובדברים כאלו אין סומכין עליהם בלא‬
‫ראיה ברורה‪ .‬והרבה תשובות נכתבו ויצא עליה' שם אחד מן הגדולים אשר בארץ ואולי לא אמרום מעולם‪...‬‬
‫ומה שהבאת ראיה מדרב גידל דאמר המקדש בחמץ מו' שעות ולמעלה אין חוששין לקדושין אינה ראיה‪ .‬דהתם כל שאסרוהו רבנן בהנאה הרי הוא הפקר וכאלו קדש‬
‫בממון שאינו שלו שהרי יש כח ביד חכמים מן התורה להפקיע ממון‪ .‬וכדאמרי' בגיטין בפרק השולח (דף ל"ו) אמר רבא הפקר בית דין הפקר‪ .‬ועוד דכל מאן דמקדש‬
‫אדעתא דרבנן מקדש‪ ....‬שוויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות‪ .‬אבל במקום שהיא מגורשת דאורייתא ואסורה לכהן ה יאך יתירו הם את הערוה ואין בית דין מתנין לעקור‬
‫בידי' דבר מן התורה‪ .‬ורב חסדא דקאמר הכין ביבמות פרק האשה רבה (דף פ"ט) לא קימא לן כוותיה אלא כרבה דפליג עליה ואמר שאין בית די ן מתנין לעקור דבר מן‬
‫התורה‪...‬‬
‫שו"ת הרשב"א חלק א סימן אלף קפה (וכן הוא בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קכה)‬
‫לחכם רבי דוד בן זכרי ממדינת פאס‪ .‬שאלת המקדש בפסולי עדות דרבנן אם חוששין לקדושיו להצריכה גט אם לא‪ .‬וכן המגרש בפסולי עדות דרבנן אם גיטו בטל‬
‫כמגרש בפסולי עדות דאורייתא ואפילו ריח הגט אין בו‪ .‬וכתבת אלי תשובת שאלה אשר מצאת בזה ל רב אלפסי ז"ל שנשאל ממנו בענין זה‪ .‬לפי שמקצת הגאוני'‬
‫ז"ל שקדמוהו כרב אחא משבחא והרב רבי שמואל בן חפני והרב בעל הלכות ורבינו האיי גאון כלם השיבו שאם קדש בפסולי עדות דרבנן הולכין בהן לחומרא וצריכה‬
‫גט להתירה לעלמא ולדידהו לא משתריא עד שיחזור ויקדשנה בפני עדים כשרים לגמרי‪...‬‬
‫ובכמה דוכתי אמרינן ומי איכא מידי דמדאורייתא אסיר ומדרבנן שריא אשת איש לעלמא‪ .‬ומהדרינן אין מאן דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי‬
‫מיניה‪ .‬הלכך לא שנא פסולי דאורייתא ולא שנא פסולי דרבנן כגון משחק בקוביא וכיוצא בו כולן פסולין ולא צריכי גט דאפקעינהו רבנן להנהו קידושי מיניה ולא‬
‫צריכי גט‪ .‬ואלו היו פסולי עדות דרבנן צריכי גט לא לישתמט חד תנא או חד אמורא ולימרא‪ .‬וכי אפשר מילתא דנפיק מיניה חורבא ואתי' לידי ממזרות ולידי איסור‬
‫אשת איש שבקי לה רבנן סתמא עד דאתא רב אחא ומפקינן לה מדוקיא ע"כ‪ .‬ועכשו שאלת לעמוד עוד על דעתי בענין זה‪ .‬וכן אם המגרש בפסולי עדות דרבנן אם‬
‫חוששין לגיטו כלל או דילמא אפילו ריח הגט אין בו‪.‬‬
‫תשובה כבר כתבתי ושניתי לך דעתי בענין המגרש בפסולי עדות דרבנן שהגט פסול ולא בטל לפי דעתי‪ .‬ומדעתי שאפילו לדברי הרב אלפסי ז"ל שכתב דלענין‬
‫קדושין אין חוששין לקדושיו כלל ואינה צריכה גט לשוק אפשר שהוא ז"ל מודה בגט שיש בו ריח הגט כמו שאכתוב לפנינו‪ .‬אלא שאני מקדים לכתוב לפניך דעתי אף‬
‫לענין קדושין‪ .‬ואני אומר שהמקדש בפסולי עדות דרבנן נראין הדברים שחוששין לקדושיו להצריכה גט כדברי הגאונים הראשונים ז"ל‪ ...‬והרב' הועילנו הרב אלפסי‬
‫ז"ל שגלה דעתו גם הוא בדבר זה שכל הבא מן המדרש דאורייתא הוא‪ .‬וכל אותן הקרובים השנויים במשנת זה בורר דאורייתא הם‪ ...‬והטענה הנכונה שהיא נראית‬
‫בעיני לחוש לקידושין שנתנו בפסולי עדות דרבנן היא לפי שלא פירשו כן בשום מקום‪ .‬שאלו היה כן היה להם לפרש כן בהפך מה שכתב הרב אלפסי ז"ל‪ .‬לפי‬
‫שעדות פסולין דרבנן עדות הוא‪ ...‬אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן שאם עשה אינו עשוי‪ .‬אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהן‬
‫בפירוש‪ .‬שאם כן אף אנו נאמר שכל שעשה ש לא כהוגן בקידושיו לא ניחוש לקידושיו‪ ...‬ופריק התם ‪/‬יבמות פ"ט‪ /‬משום דהפקר ב"ד הפקר שנאמר (עזרא י') כל אשר‬
‫לא יבא לג' הימים וכו' כדאיתא התם‪ ...‬ומאי דוחקיה לפרוקי הכי לימא ליה אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה‪ .‬אלא שלא בכל‬
‫מקום אנו או מרין כן אלא היכא דאמור אמור היכא דלא אמור מנפשין לא אמרינן‪ ...‬וכל המקדש או המגרש בהן אין חוששין לא לקידושיו ולא לגיטו ואפי' ריח הגט‬
‫אין בו‪.‬‬
‫ולענין הגט נראה לי הדבר יותר פשוט דאפילו אם תמצא לומר דבקדושין אין חוששין לקדושיו היכא דקדיש בפסולי עדות דרבנן גבי גט יש לומר דריח הגט יש בו‬
‫ואינו בטל‪ .‬דגבי קדושין היינו טעמא משום הא דאמרינן בכתובות גבי משום צנועות ומשוו ‪/‬ומשום‪ /‬פרוצות‪ .‬ואקשינן ומי איכא מידי דמדאורייתא לא הוי גיטא‬
‫ומשום פרוצות ומשו' צנועות שרינן אשת איש לעולם‪ .‬ופרקינן אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מק דש ואפקעינהו רבנן לקידושי' מיניה‪ .‬ואמר ליה רבינא לרב אשי‬
‫תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר‪ .‬ופריק שויוה רבנן לבעילתה בעילת זנות‪ .‬ואם איתא דאמרי' כל מאן דמגרש כי היכי דאמרי' אדעתא דרבנן‬
‫מקדש לימא ליה התם הכין אין כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש‪ .‬ורבנן אמרו כל שלא בא אף על פי שנאנס הוי גטו גט כאלו התנה הבעל בעצמו כן‪ .‬ואם היה‬
‫באפשר לומר כן זה היה יותר ראוי וקרוב לומר‪ .‬ועם זה תסור מכאן קושייתו של רבינא שהקשה תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי‪ .‬אלא שלא אמרו בגירושין‬
‫כל המגרש אדעתא דרבנן מגרש‪...‬‬
‫אלא שהדברים נראין לי בקדושין שהולכין בהם לחומרא וכל שקידש בפסולי עדות דרבנן צריכה גט להתירה לעלמא ולדידיה צריכה קדושין אחרים וכל שכן לענין‬
‫גרושין כמו שאמרנו‪ .‬ומכל מקום כל המגרש בפסולי עדות דאוריתא אפילו ריח הגט אין בו‪ .‬וכל אותן הקרובים השנויים במשנת פרק זה בורר (דף כ"ז ב') דאוריתא‬
‫הן וכמו שכתבתי‪ .‬והנך רואה שגם הרב אלפסי ז"ל סבור כן באותה תשובה‪ .‬ומדעתי שהם דברים ברורים עד שאין בהם שום ספק‪ .‬וכן דעת רב האיי גאון ז"ל‬
‫ודבריו מכוונים הרבה‪...‬‬
‫ע"ע בשו"ת הריב"ש סימן יד בד"ה הטעם השני‬
‫‪287‬‬
‫מלאכה בשבת או ביום טוב צריכין להודיעו שהיום שבת שמא שוכח הוא‪ ,‬וכן המשחק בקוביא תמיד או מי שנעשה מוכס‬
‫או גבאי שמוסיף לעצמוצריכין העדים להודיעו שהעושה דבר זה פסול לעדות‪ ,‬שרוב העם אינן יודעים דברים אלו וכן כל‬
‫כיוצא בזה‪ ,‬כללו של דבר כל עבירה שהדברים מראים לעדים שזה ידע שהוא רשע ועבר בזדון אף על פי שלאהתרו בו‬
‫הרי זה פסול לעדות ואינו לוקה‪.‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נג סעיף כה‬
‫אין מסלקין חזן מאומנתו‪ ,‬אלא אם כן נמצא בו פסול‪ .‬הגה‪ :‬ואין מסלקין אותו משום רנון בעלמא‪ ,‬כגון שיצא עליו שם שנתפס עם‬
‫הכותית‪ ,‬או שמסר אדם‪ .‬אבל אם באו עליו עדים בזה‪ ,‬וכיוצא בזה‪ ,‬מעבירין אותו‪...‬‬
‫שו"ת מלמד להועיל חלק ג (אבן העזר וחושן משפט) סימן נה‬
‫שאלה‪ :‬ע"ד עדות מיוחדת נגד חזן‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬שו"ת מהגאון רמ"ק‪ :‬ע"ד החזן מעיר סאנס‪ .‬שהוגבה עליו עדות בב"ד של שלשה שהעיד ע"א שאכל טריפות‪,‬‬
‫ושוב העיד עד אחד שמצאו כותב בי"ט והעדות הוגבה בפניו והכחיש לכל אחד בפני עצמו‪.‬‬
‫בעדות זו יש לעיין בשני דברים אחד שיש כאן עדות מיוחדת ועוד‪ ,‬שלא העידו בזמן אחד‪ ,‬והנה מהרמ"פ =רבי מאיר‬
‫פדואה= כ' סל"ז ע"ש רי"ו =רבינו ירוחם= דשתי עברות מצטרפין מיהו י"ל דהיינו דוקא בששניהם מענין אחד כגון שזה‬
‫העיד שגנב וזה העיד שהלוה ברבית דשניהם עסקי ממון הם והוי רע לבריות ומהרמ"פ עצמו כ' שלא סמך על דברי רי"ו‬
‫ובספק השני אלו היו מעידין על דבר אחד הדין פשוט בגמרא דשומעין דבריו של זה היום ושל זה למחר מיהו הכא דאיכא‬
‫תרתי שלא העידו על דבר א' וגם לא העידו כא' ודאי יש להסתפק הרבה ולכאורה יש קצת ראי' מהא דאמרינן (פסחים‬
‫קי"ג) במעיד יחידי על חברו דהוי מש"ר ואמאי הא אהני עדותו לענין שאם יבוא למחר עוד אחר שיצטרף לפסול אותו‬
‫דבשלמא אי אין ב' עבירות מצטרפין י"ל דהוי כעין ס"ס שמא לא יעבור עוד ושמא לא יעבור אותה עבירה עצמה אבל אי‬
‫מצטרפין קשה‪ .‬ואפשר דמוקמינן לי' אחזקה שלא יעבור מכאן ואילך‪ .‬ויש להביא ראי' מפ"ג דסנהדרין דף ל' דאמר‬
‫ריב"ח מודה ריב"ק לר"ן ואמר ר"י דמילתא דפשיטא ה יא וקשה הא י"ל דקמ"ל ריב"ח דריב"ק מודה לר"נ אפי' בעדות‬
‫מיוחדת לא בעי הגדה כאחד א"ו דבאמת לא מהני‪ .‬ובאמת לפי מה דאמרינן התם דטעמא דרבנן דמקשינן הגדה לראייה‬
‫דל"מ וא"כ לפסול את העד דלא בעינן ראייה כאחד משמע דכ"ש הגדה אכ"ל עדיין יש לומר דתרווייהו בהדי הדדי גרע‬
‫טפי כגון הכא דליכא הגדה כאחד וליכא ראייה כאחת‪ .‬ויש סברא לזה דמיד כשבא עד הראשון והעיד שאכל טריפות‬
‫והוא הכחישו כבר נתבטל עדותו ותו אינו ראוי לצירוף דאע"ג דגבי ממון קיי"ל דחוזר ומצטרף היינו כיון דעדות הראשון‬
‫היה בו ממש עכ"פ לענין שבועה אלא דלפ"ז בדבר דלא שייך שבועה היה הדין דבעינן הגדה כאחת וזה ליתא דהא‬
‫בכתובות כ"ו מוכח דגם להעיד שזה כהן שייך דינא דר"נ ואעפ"כ יש לחלק דעכ"פ שנים מעידים על דבר אחד ל"ש לומר‬
‫שנתבטל עדות הראשון‪( ,‬ועוד דהתם אית ליה חזקה קמייתא כדאמר דמוחזק לן שהוא כהן)‪.‬‬
‫אבל כאן כיון שהכחיש ה עד הראשון בטלה עדותו והאחד שמעיד שחילל י"ט א"א לו להצטרף עם הראשון וא"ל אמאי‬
‫מצטרפין האי דהעיד דגנב קתא להאי דהעיד דגנב חושלא י"ל דשם גניבה אחד הוא ועוד מאן יימר דלא העידו בב"א וכן‬
‫הא דקיי"ל באה"ע סקט"ו דעדות מיוחדת כשר אפי' בזה אחר זה י"ל דהתם שם זנות חד הוא‪ ,,,‬ועכ"פ כיון דהך דינא‬
‫דרי"ו לא מצינו להפוסקים הקדמונים וגם אפי' לפי דבריו יש לחלק כמ"ש ואין כאן איסורא דאורייתא נראה ברור דאין‬
‫לאסור את החזן הנ"ל ע"פ עדות זו והסכמנו יחד להתיר ואלו היתה השאלה בשוחט ובודק היה צריך תלמוד ועיין מ"ש‬
‫הרמב"ן במס' ב"ב דף קע" ה דלגבי ממון אפי' לא ראו כאחד ולא העידו כאחד מצטרפין בפסחים ד' קי"ג ג' הקב"ה שונאן‬
‫הרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד עליו יחידי ולכאורה היה נראה דדוקא בדבר ערוה וכמ"ד בסנהדרין החשוד על העריות‬
‫כשר דאפי' בא ודאי על הערוה וא"כ אין תועלת בעדותו כלל אבל מה נעשה בדברי הסמ"ג סי' י"ג שכתב בפירוש אדם‬
‫שיודע בחבירו דבר שאין ראוי להשביע עליו והעיד יחידי לוקה‪ ,‬וכן אין לומר כמ"ש מהרש"ל דאיירי שלא בפניו דמדברי‬
‫הסמ"ג מוכח דאין לחלק‪ .‬ע"כ לשון רמ"ק וע' זכרון יוסף חאה"ע סי' ז' ובש"ע ח"מ סי' ל"ד סכ"ז ‪/‬סע' כ"ז‪ /‬וכ"ח‪.‬‬
‫פסח – בא לידי חימוץ‬
‫מלחמת ה' פסחים י‪:‬‬
‫רמב"ם‬
‫גינת אגוז עמ' מג‬
‫פסח – בדיקת חמץ‬
‫פסחים ד‪:‬‬
‫‪288‬‬
‫כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא‪ ,‬דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ‪ -‬הימנוהו רבנן בדרבנן‪.‬‬
‫תוספות פסחים ד‪:‬‬
‫הימנוהו רבנן בדרבנן ‪ -‬אף על גב דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא דמעשים בכל‬
‫יום שאנו מאמינים לאשה ועבד על השחיטה ועל הניקור ובפ' המדיר (כתובות עב‪ .‬ושם) גבי מאכילתו שאינו מעושר‬
‫משמע שסומך עליה לענין חלה ומעשר מכל מקום גבי בדיקת חמץ אע"ג דבידם מ"מ אי הוי מדאורייתא לא מהימנינן להו‬
‫משום דאיכא טירחא יתירתא וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן ותחומין דרבנן‬
‫מהימנינן להו לאשה ועבד ולא קטן מדתניא בפ' כיצד מעברין (עירובין נח‪ :‬ושם) אפילו עבד ואפילו שפחה נאמנת לומר‬
‫עד כאן תחום שבת אבל קטנים לא דגריעי טפי מדחשיב להו בשמעתין בסוף ובפרק שני דכתובות (דף כח‪ .‬ושם) אלו‬
‫נאמנים להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן עד כאן היינו מהלכין בשבת משמע אבל בקוטנן לא היינו משום דתחומין אין‬
‫בידם כלל לכך אין נאמנים כמו בבדיקת חמץ‪.‬‬
‫פסח – בדיקת חמץ מוקדמת‬
‫פסחים ו‪.‬‬
‫ואמר רב יהודה אמר רב‪ :‬המפרש והיוצא בשיירא‪ ,‬קודם שלשים יום ‪ -‬אין זקוק לבער‪ ,‬תוך שלשים יום ‪ -‬זקוק לבער‪,‬‬
‫אמר אביי‪ :‬הא דאמרת תוך שלשים יום זקוק לבער ‪ -‬לא אמרן אלא שדעתו לחזור‪ ,‬אבל אין דעתו לחזור ‪ -‬אין זקוק‬
‫לבער‪ .‬אמר ליה רבא‪ :‬ואי דעתו לחזור‪ ,‬אפילו מראש השנה נמי? ‪ -‬אלא אמר רבא‪ :‬הא דאמרת קודם שלשים יום אין‬
‫זקוק לבער ‪ -‬לא אמרן אלא שאין דעתו לחזור‪ ,‬אבל דעתו לחזור ‪ -‬אפילו מראש השנה זקוק לבער‪ .‬ואזדא רבא לטעמיה‪,‬‬
‫דאמר רבא‪ :‬העושה ביתו אוצר‪ ,‬קודם שלשים יום ‪ -‬אין זקוק לבער‪ ,‬תוך שלשים יום ‪ -‬זקוק לבער‪ .‬וקודם שלשים נמי לא‬
‫אמרן אלא שאין דעתו לפנותו‪ ,‬אבל דעתו לפנותו ‪ -‬אפילו קודם שלשים יום נמי זקוק לבער‪.‬‬
‫מאירי פסחים ו‪.‬‬
‫וכל אלו שבודקין קודם זמן יש אומרים שאין מברכין לפי שאין שעת המצוה אלא מאור ארבעה עשר ויש אומרים‬
‫שמברכין ואין נראה כן וכל אותם שאין יכולים לבדוק בשעת הבעור וצריכים לבטל במקומם יש אומרים שמברכין על‬
‫הבטול ואף גדולי המפרשים כתבוה בהד יא ואין הדברים נראין ומה שנתגלגל כאן במדת כלל ופרט כבר ביארנוהו יפה‬
‫בששי של סנהדרין‪:‬‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תלו סעיף א‬
‫פסח – בל יראה‬
‫ביצה ב‪.‬‬
‫‪ /‬משנה‪ ./‬ביצה שנולדה ביום טוב‪ ,‬בית שמאי אומרים‪ :‬תאכל‪ ,‬ובית הלל אומרים‪ :‬לא תאכל‪ .‬בית שמאי אומרים‪ :‬שאור‬
‫ב כזית‪ ,‬וחמץ בככותבת‪ ,‬ובית הלל אומרים‪ :‬זה וזה בכזית‪ .‬השוחט חיה ועוף ביום טוב‪ ,‬בית שמאי אומרים‪ :‬יחפור בדקר‬
‫ויכסה‪ ,‬ובית הלל אומרים‪ :‬לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן מבעוד יום‪ .‬ומודים‪ ,‬שאם שחט ‪ -‬שיחפור בדקר‬
‫ויכסה‪ ,‬שאפר כירה מוכן הוא‪.‬‬
‫צל"ח שם‬
‫ב"ש אומרים שאור ב כזית וחמץ בככותבת וכו'‪ .‬נראה דאף אם נימא דגם באיסור בל יראה חצי שיעור אסור מן התורה‬
‫וגם נימא דליכא מלקות בבל יראה מטעם דניתק לעשה‪ ,‬אכתי יש נפקותא אליבא דר"ש [פסחים כט א] דחמץ לאחר זמנו‬
‫אינו אסור רק משום קנס הואיל ועבר בבל יראה‪ ,‬וא"כ לב"ש אם היה לו חמץ פחות מכותבת ועבר עליו הפסח הוא‬
‫מותר ולב"ה אם הוא כזית הוא אסורא]‪.‬‬
‫ולרבי יהודה [שם כא א] דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה‪ ,‬והא ודאי שאפילו לר"י אין שורפין חמץ ביו"ט‪ ,‬דיו"ט הוא‬
‫עשה ול"ת ואין עשה דחמץ דוחה עשה ול"ת‪ ,‬ועיין מג"א סימן תמ"ו סק"ב‪ ,‬אלא שאם עבר ושרפו ביו"ט אז אם נימא‬
‫דאף דאין עשה דחמץ דוחה יו"ט היינו שאינו דוחה העשה אבל הל"ת נדחה ולא עבר רק על עשה דיו"ט ואינו לוקה‪ ,‬וא"כ‬
‫אם היה לו חמץ בכזית ושרפו ביו"ט של פסח‪ ,‬לב"ש חמץ שיעורו בככותבת ולא קיים מצות ביעור חמץ ונמצא עבר על‬
‫ל"ת דיו"ט ולוקה משום יו"ט‪ ,‬ולב"ה קיים עשה דביעור חמץ ואינו לוקה‪.‬‬
‫‪289‬‬
‫אלא דשני הנפקותות הנ"ל אין בהם די יישוב משנתינו‪ ,‬דהנפקא מינה הראשונה לר"ש א"כ ליכא שום נפקותא בי"ט של‬
‫פסח כלל והנ"מ היא רק לאחר שעבר הפסח והרי פלוגתייהו הוא ביו"ט כמ"ש רש"י ותוס'‪ .‬והנ"מ השניה ג"כ ליתא דא"כ‬
‫ה"ל מחומרי ב"ש וקולי ב"ה והרי כל הני תלת מילי הם מקולי ב"ש‪ ,‬ועיין בדברינו בדברי התוס'‪ .‬ועיין בחידושינו בפסחים‬
‫דף ס"ג ע"א במשנה דהשוחט פסח על החמץ‪ ,‬ושם ביארתי דלב"ש לענין שחיטת הפסח שאור וחמץ שוים בשיעורן‬
‫ושניהם או בכזית או בכותבת יעו"ש בדברינו‪...‬‬
‫ביאור הלכה תמח‬
‫פסח – בל יראה בחמץ של אחרים‬
‫תוספות פסחים ד‪ :‬ד"ה מצאו מצאו‬
‫חידושי הרמב"ן פסחים ד‪:‬‬
‫ענין ביטול חמץ זה שהזכירו בגמרא דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה‪ ,‬ודאי לא למעט בדיקה בלבד אמרו‪ ,‬אלא אפי'‬
‫חמץ ידוע ונראה לפנינו נמי סגי ליה בביטול‪ ,‬כדאמרינן (ו' ב') במוצא גלוסקא יפיפיה ובתלמיד היושב לפני רבו ויש לו‬
‫עיסה מגולגלת (ז' א')‪ ,‬ותנן נמי (מ"ט א') ונזכר שיש לו חמץ (נמי לפניו) וביטלו אינו עובר עליו‪.‬‬
‫ופרש"י ז"ל דכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו דהשבתה בלב היא‪ ,‬והקשו עליו בתו' דהא אמרינן (ה' א') אך חלק ומהכא‬
‫נפקא לן איסורא מתחלת שבע‪ ,‬ואי השבתה ביטול היא היכי מהניא לבתר איסורו הא אמרן דלאו ברשותיה קאי ולא מצי‬
‫מבטל ליה‪ ,‬ועוד קשיא מהא דתניא (שם) רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר אך ביום הראשון תשביתו שאור‬
‫ומצינו הבערה שהיא אב מלאכה‪ ,‬אלמא תשביתו ביעור דוקא הוא ובשרפה היא‪ ,‬ולא משתמע ביטול כלל‪.‬‬
‫לפיכך פירשו בשם ר"ת ז"ל דמה שאמרו בביטול בעלמא סגי משום דביטול היינו הפקר‪ ,‬ונפקא להו היתירא משום‬
‫שנאמר לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה כו' וזה אינו שלו‪ ,‬זהו דעת רבותינו הצרפתים ז"ל בביטול‪ .‬וקשה א"כ למה‬
‫הזכירו כמה פעמים בכל מסכתא זו לשון ביטול מי סני הפקר ששנו חכמים בכל מקום‪ ,‬ולא מישתמיט תנא למימר בחמץ‬
‫הפקר ולא למימר ביטול במקום הפקר בשום מקום בעולם‪ ,‬וכן לענין ע"ז ששנינו (ע"ז נ"ב ב') נכרי מבטל כו' ע"ז שלו‬
‫ושל חבירו‪ ,‬אינו הפקר שאינו מפקיר דבר שאינו שלו‪ ,‬ועוד דפחס או שקטע ראש חוטמה בטלה‪ ,‬ואין כאן הפקר כלל‪ .‬וכן‬
‫נמי ביטול רשות שהזכירו לענין עירוב (עירובין ס"א ב') אינו מפקיר ביתו שישבו בו אחרים‪ ,‬אלא שהוא עוקר דעתו‬
‫מלדור עם השותפין ביומו כדי שיהו הם כמי שדרים לבדם‪.‬‬
‫ועוד קשה לי שהביטול דבר פשוט הוא בגמרא בלא מחלוקת דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה‪ ,‬ואלו בהפקר איתמר‬
‫בנדרים בפרק אין בין המודר (מ"ג א') דלר' יוסי הפקר כמתנה מה מתנה עד דאתיא לרשות מקבל לא נפקא מרשות נותן‪,‬‬
‫אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפיק מרשות מפקיר‪ ,‬ולהך סברא הפקיר חמצו כל זמן שלא זכו בו גוים עובר‪ ,‬ואיכא‬
‫דאמרי התם (מ"ה א') הפקר בפני שלשה הוי הפקר בפנ י שנים לא הוי הפקר והכא מבטלו בלבו‪ ,‬ועוד קשה לי שהתירו‬
‫ביטול בשבת כדתניא (ז' א') מבטלו בלבו אחד שבת ואחד י"ט‪ ,‬והלא הפקר נראה שאסור לאדם להפקיר נכסיו בשבת‬
‫כענין ששנינו (ביצה ל"ו ב') אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין גזירה משום מקח וממכר‪ ,‬ועוד קשה לי ששנו‬
‫חכמים ז"ל בכל מקום מבטלו בלבו והפקר בפה הוא ולמה הזכירו בלבו בכאן‪.‬‬
‫ועוד אני מסתפק בענין הזה‪ ,‬שהראשונים כולם אמרו בביטול כל חמירא דאיכא ברשותי יהא בטיל וחשיב כעפרא‪,‬‬
‫ובגמ' ירושלמי (פ"ב ה"ב) נמי כלשון הזה פירשו רב אמר צריך שיאמר כל חמץ שיש לי בתוך ביתי ואיני יודע בו יבטל‪,‬‬
‫ואיני יודע אם אדם מפקיר בלשון הזה שיאמר כל נכסי יהיו בטלים וחשובים כעפר‪ ,‬ואפשר זה לדברי ריש לקיש (אמר‬
‫דהא) [דאמר דלהבא] משמע במס' כריתות (כ"ד א') במקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו בטלה היא תבטל‬
‫שכל המחזיק בה זכה בה‪ ,‬ומ"מ חשובים כעפר שהזכירו הגאונים ז"ל למה‪ ,‬הלא עפרו של אדם [אינו] מופקר‪ ,‬ועוד יש לי‬
‫ספק בהפקר לפי שהצריכו בגמ' (ה' ב') תרי קראי חד לגוי שלא כבשתו וחד לגוי שכבשתו‪ ,‬ואלו הפקר לא אתי מינייהו‪,‬‬
‫דכיון דלית ליה בעלים ולאו דאחרים הוא אע"פ שאינן שלך אינו בכלל היתר זה‪ ,‬דאיהו מצי זכי ביה בנפשיה טפי וטפי‬
‫מגוי שכבשתו‪ ,‬וגם זה אפשר שהוא מותר‪ ,‬לפי שמצאתי בירושלמי לא יראה לך אית תנאי תנו לא יראה לך שלך אי אתה‬
‫רואה אבל אתה רואה בפלטיא‪ ,‬ואית תנאי תנו אפי' בפלטיא‪ ,‬מן דמר אבל אתה רואה בפלטיא כשהפקירו קודם לביעורו‬
‫כו' סוגיא‪ ,‬מ"מ שיהא הביטול הפקר אינו מתקבל בכל הסוגיות הללו שלנו ולא בגמ' הירושלמית הזו‪ ,‬דהתם פליגי‬
‫אמוראי בהפקר‪ ,‬דאיכא דאסר ביה דאמר דהפקר משום זכיה כר' יוסי‪ ,‬כלומר שאין הפקר יוצא מרשות מפקיר עד שיבא‬
‫לרשות זוכה‪ ,‬ואילו בביטול הכל מודים דשרי‪ ,‬ומשנה שלימה שנינו יבטל בלבו‪.‬‬
‫אלא כך אני אומר ש הביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬והיתר זה מדברי ר'‬
‫ישמעאל הוא דאמר (ו' ב') שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו‪ ,‬לומר דכיון שלא הקפידה‬
‫תורה אלא שלא יהא חמץ שלו ברשותו‪ ,‬ואיסורי הנאה אינן ממון ולא קרינן ביה לך‪ ,‬בדין הוא שלא יעבור עליו בכלום‪,‬‬
‫אלא שהתורה עשאתו כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בשני לאוין מפני שדעתו עליו והוא רוצה בקיומו‪ ,‬לפיכך זה‬
‫‪290‬‬
‫שהסכימה דעתו לדעת תורה ויצא לבטלו [שלא] יהא בו דין ממון אלא שיהא מוצא מרשותו לגמרי שוב אינו עובר עליו‪,‬‬
‫דלא קרינא ביה לך כיון שהוא אסור ואינו רוצה בקיומו‪ ,‬ולא מיבעיא לרבנן אלא אפילו לדברי ר"י הגלילי כיון שנתיאש‬
‫ממנו מפני איסורו יצא מרשותו ואין בו דין גזל‪ ,‬כדאמרי' (ו' ב') בזמן שאין בעל הבית מקפיד עליהם מותרים משום גזל‬
‫ופטורין מן המעשר והוו כהפקר‪ ,‬והכא עדיף נמי מהפקר דלא הדר איהו זכי ביה דהא שוייא כעפר ולא ניחא ליה בגויה‪.‬‬
‫ואפשר ונכון הוא לומר כדברי רש"י דנפקא לן ממדרש תשביתו‪ ,‬דהכי קאמר רחמנא תשביתו אותו משאור ולא יראה‬
‫שאור אלא שיהא בעיניך כשרוף והוי רואה אותו כעפר ואפר ולא תהא רוצה בקיומו‪ ,‬מדלא כתיב תבערו או תשרפו‪,‬‬
‫שהרי בשאר איסו רים ביעורן כתיב בהן‪ ,‬כענין שפירש בע"ז (סנהדרין נ"ה א') השחת ושרוף וכלה‪ ,‬מ"מ ביטול כשמו‬
‫שיבטלו בלבו מתורת חמץ ואינו רוצה בקיומו‪ ,‬וכך הוא משמעות השבתה בכל מקום כענין ולא תשבית מלח ברית אלהיך‬
‫לא תבטל‪ ,‬וכן נמי משמעות שביתה ביטול [מלאכה]‪ ,‬וכן אונקלוס מתרגם תבטלון חמירא‪ ,‬וזהו שאמרו בגמרא (י' א')‬
‫בפשיטות אטו בדיקת חמץ דאורייתא היא מדרבנן [היא דמדאורייתא] בביטול בעלמא סגי ליה‪ ,‬ולא (מייתורא) [מייתי‬
‫קרא] דכתיב‪ ,‬אלמא פשטיה דקרא בביטול הוא‪ .‬ומצאתי בהלכות גדולות ז"ל ובתר דבדיק מבטל ליה דכתיב תשביתו‬
‫שאור מבתיכם‪ ,‬וזהו מדרשו של רש"י ז"ל‪.‬‬
‫ומה שהקשו רבותינו הצרפתים ז"ל מדדרשינן אך חלק בתשביתו אינה קושיא‪ ,‬דכי אמרת נמי תבעירו היאך צוה לבער‬
‫אחר חצות והלא בשעת ביעורו כבר עבר עליו‪ ,‬אלא שיהא מבוער או מבוטל בחצות קאמר רחמנא‪.‬‬
‫וכן מה שהקשו מדברי ר' עקיבא מצינו הבערה שהיא אב מלאכה אינה קושיא‪ ,‬דאטו ביעור לאו דאורייתא הוא‪ ,‬אלא כל‬
‫שמבער ודאי משבית הוא דהכי קאמר רחמנא שיהא שאור בטל מבתיכם ואין ביטול בידים אלא שריפה‪ ,‬ומדלא כתיב‬
‫תשרופו ש"מ ביטול בפה נמי ביטול הוא‪ ,‬מיהו קרא ודאי בחול כתיב בזמן שאתה יכול לבערו אף בידים‪ ,‬ועוד דאי ביום‬
‫הראשון תשביתו (שאם) ביום טוב הוא על כרחין תשביתו בשריפה הוא‪ ,‬דהא אחר זמן איסורו הוא שכבר נאסר מתחלת‬
‫הלילה ואין דינו אלא בשריפה דגמרינן מנותר כדברי רבי יהודה‪ ,‬וביטול דפה לאחר איסורו לאו כלום הוא דלאו ברשותיה‬
‫קאי ולא מצי מבטל ליה‪ ,‬אלא על כרחין ביום טוב אין תשביתו אלא תבטלו אותו מן העולם בשריפה‪ ,‬אבל קודם זמן‬
‫איסורו ביטולו בדבור בעלמא נמי הוא שכולן ביטול הן‪ ,‬והיינו נמי לישנא דגמ' (כ"ז ב') דקאמר תשביתו השבתתו בכל‬
‫דבר שאתה יכול להשביתו וכל שמבער ודאי משבית הוא‪ .‬ובירושלמי [רבי] אומר תשביתו שאור מבתיכם דבר שהוא בל‬
‫יראה ובל ימצא ואי זו זו שריפה‪.‬‬
‫ושוב מצאתי בספרי לא יראה לך שאור רואה אתה לאחרים לא יראה לך שאור אתה רואה לגבוה לא יראה לך שאור‬
‫אתה רואה בפלטיא לא יראה לך שאור בטל בלבך מכאן אמרו ההולך לשחוט את פסחו [וכולה] מתני' (מ"ט א') זו היא‬
‫ברייתא השנויה שם‪ ,‬ולמדתי ממנה שא ין הביטול נדרש לנו מלשון תשביתו אלא ממיעוט לך שאור‪ ,‬והוא כמו שפי'‬
‫למעלה דכיון שנתייאש ממנו מפני איסורו ומוציא בדעתו מכלל ממון ואינו בעיניו כשאור שלו אלא כעפר שאינו שוה‬
‫כלום ואין בו דין ממון כלל יצא ידי חובתו‪.‬‬
‫נמצאת אומר שלשה מיני ביעור הן‪ ,‬שאמרה תורה שלא יראה חמץ שלנו ברשותנו‪ ,‬לפיכך ביערו מן העולם כגון‬
‫בשריפה או שאבדו לגמרי זהו מעולה שבהן‪ ,‬ביטלו בדבור בלבד נמי יצא שאף זה יצא מתורת חמץ כיון שהוא רוצה‬
‫לנהוג בו איסור שבו ואינו רוצה בקיומו והוא רואה אותו כעפר שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬הפקירו נמי יצא כפי שיטת‬
‫הירוש למי דלא קרינא ביה לך‪ .‬וכל אלו לדברי תורה אבל מדברי סופרים הצריכו לבער לגמרי דילמא אתו למיכל מיניה‪,‬‬
‫ולא עוד אלא שהחמירו בספקו לבדוק ולאבד או למכור וליתן לגוי קודם זמנו‪ ,‬וכדברי ב"ש (כ"א א') אף במכירת הגוי‬
‫החמירו מדבריהם אא"כ ידוע שיכלה קודם הפסח דחשו להערמה‪ ,‬שאלו מן הדין אין בין חמץ שהיה לישראל ומכרו לא"י‬
‫קודם זמנו [ו]בין חמצו של א"י מתחלת ברייתו שום הפרש וחילוק‪.‬‬
‫ונראין הדברים שהביטול בלב הוא ואינו צריך להוציאו בשפתיו‪ ,‬זהו ששנו חכמים ז"ל בכל מקום מבטלו בלבו וכן‬
‫פרש"י ז"ל‪ ,‬וכן לענין ע"ז שהזכירו חכמים ביטול כל שנתייאש מע"ז שלו בלבו הוי ביטול ומותרת כדמפורש בדוכתיה (ע"ז‬
‫נ"ג ב')‪ ,‬וכל זה מן הטעם שפירשתי שאין אדם עובר אלא על חמץ שלו שהוא רוצה בקיומו ודעתו עליו‪ ,‬הא נתייאש ממנו‬
‫ונתן דעתו שאינו רוצה מחמת איסורו ולא יהנה בו לעולם אינו עובר‪ ,‬משל [ל]ממון אבדה כיון שנתייאש ממנו בלבו יצא‬
‫מרשותו וכל הזוכה בו קנאו‪ ,‬אף חמץ בזמנו ממון אבוד הוא מבעליו ויצא מרשותו ביאוש‪ ,‬והיינו שמא ימצא גלוסקא‬
‫יפיפיה דדעתיה עילוה כלומר שהיה דעתו עליה מתחלה ולא הוציאה מדעתו‪ ,‬למעוטי פירורין שאין אדם מחשב אותם‬
‫לפיכך אינו עובר עליהן וכל שכן חמץ שביטלו‪ ,‬ורש"י פירש דדעתיה עילוה חשובה היא בעיניו וחס עליה ומשהא אותה‬
‫אפי' רגע ונמצא עובר עליה בבל ימצא‪ ,‬סובר הרב ז"ל שאף כשלא ביטל אינו עובר אלא כשנתן דעתו עליה ורוצה‬
‫בקיומה לאחר זמן הביעור‪ ,‬והפריז על המדה‪ ,‬אלא כל שלא נתן דעתו על החמץ לבטלו עובר הוא‪ ,‬דדעתיה עילוה‬
‫מעיקרא קאמר לאפוקי פירורין דמאיליהן בטילי‪ ,‬ועוד שאם נתן דעתו עליה לאחר זמן האיסור וחס עליה ומשהה אותה‬
‫אפי' רגע אע"פ שביטל עובר‪ ,‬בין שתהא גלוסקא זו הפקר או יאוש‪ ,‬ומ"מ כיון שרוצה בה נעשית שלו דחצירו של אדם‬
‫קונה לו דבר תורה‪ ,‬וא"ת אין זכייה באיסורי הנאה‪ ,‬והא לענין ע"ז אמרינן (ע"ז מ"ב א') גזירה דילמא מגבה והדר מבטלה‬
‫והויא לה ע"ז ביד ישראל וכל ע"ז ביד ישראל אין לה בטלה עולמית‪ ,‬וכל שכן חמץ שאין ביטולו מתחלה אלא בדעתו‬
‫שלא רצה בקיומו וכל שחזר ונתן דעתו עליו עובר הוא‪.‬‬
‫‪291‬‬
‫ויש לפרש מבטלו בלבו שאפי' ביטל בפיו ולבו על יו עובר עד שיהיו פיו ולבו שוין‪ ,‬ואינו מחוור אלא כעין ביטול דע"ז‬
‫הוא‪ ,‬ובלבו בלבד הוא‪.‬‬
‫משנה פסחים מו‪:.‬‬
‫משנה‪ .‬כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב? רבי אליעזר אומר‪ :‬לא תקרא לה שם עד שתאפה‪ .‬בן בתירא אומר‪ :‬תטיל‬
‫בצונן‪ .‬אמר רבי יהושע‪ :‬לא זה הוא חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובבל ימצא‪ .‬אלא‪ ,‬מפרישתה ומניחתה עד הערב‪ ,‬ואם‬
‫החמיצה ‪ -‬החמיצה‪.‬‬
‫רש"י פסחים מו‪ :‬ד"ה לא זהו‬
‫לא זהו חמץ שמוזהרין עליו ‪ -‬כדמפרש בגמרא דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם‪ ,‬וקרא כתיב שלך אי אתה רואה‪,‬‬
‫וזה אינו שלך ולא של חבירך‪ ,‬דאכתי לא מטא ליד כהן‪.‬‬
‫פני יהושע שם‬
‫בפירש"י בד"ה לא זהו חמץ שמוזהרין כו' וקרא כתיב שלך אי אתה רואה כו' ולא של חבירך דאכתי לא מטא ליד כהן‬
‫עכ"ל‪ .‬ולכאורה שיש ממשנתינו סתירה על מה שכתבתי לעיל בריש מכילתין בשיטת הרמב"ם ז"ל דבחמץ ידוע לא מהני‬
‫ביטול דנהי דע"י ביטול אינו עובר בבל יראה מ"מ עשה דתשביתו מיהא איכא היכא דאפשר להשביתו כמצותו דהא קי"ל‬
‫אין ביעור חמץ אלא שריפה וכמו שהארכתי בזה בפרק קמא במקומות הרבה‪ .‬וא"כ לפי"ז מאי האי דקאמר לא זהו חמץ‬
‫שמוזהרין עליו בבל יראה ומשו"ה מניחה עד הערב ואם החמיצה החמיצה‪ ,‬דאכתי הרי הוא גורם שעובר בעשה דתשביתו‬
‫שאין יכו ל לבערו ביו"ט‪ ,‬אלא שכבר כתבתי לעיל בפרק קמא גבי המוצא חמץ בביתו ביו"ט [ו' ע"א] דכל היכא שאי אפשר‬
‫לקיים עשה דתשביתו שאין בידו לבערו אינו עובר בלא כלום ע"ש‪ ,‬וכ"ש הכא דאכתי בשעת הפרשת חלה לא החמיצה‬
‫ואין הדבר ודאי שתבא לידי חימוץ אלא מספק משום הכי לא קפיד רבי יהושע בכה"ג כיון שלא יהא אפשר לבערו ביו"ט‬
‫לית לן בה ולשמא יאכל נמי ליכא למיחש דבדיל מינה משום מצוה דחלה‪ ,‬כן נראה לי‪:‬‬
‫ובזה נתיישב מה שהקשיתי לעיל (דף ל"ב ע"א) גבי האוכל תרומת חמץ בפסח דאמאי לא מוקי לה התם כרבי יהושע‬
‫דהכא דלדידיה חמץ בפסח בר דמים הוא שהישראל יוכל להשהותו דשל אחרים הוא וכמו שפרש"י כאן‪ ,‬ולמאי דפרישית‬
‫לא קשיא מידי דודאי התם דחמץ גמור הוא אינו רשאי להשהותו שצריך לקיים עשה דתשביתו כיון דבידו לבערו דאכתי‬
‫לא מטא ליד כהן ואינו חייב באחריותו ודו"ק‪:‬‬
‫רש"י פסחים ה‪:‬‬
‫פסח – ברכת המצוה על סיפור יציאת מצרים\הגדה של פסח‬
‫העמק שאלה‬
‫הגדה מעשה נסים – סוף הפתיחה‬
‫ומה שנראה לתת טעם במה שלא תיקנו ברכה כי עינינו הרואות שבכל דבר שתיקנו ברכה בגוף המצוה לא תיקנו ברכה‬
‫על צוותו העשיית המצות כי אינו בדין לתקן בברכה על ברכה דהא ברכת המזון גם כן מצות עשה דאורייתא היא ולא‬
‫תיקנ ו לברך אקבמו"צ לברך על המזון אלא ודאי מטעם שכתבתי כיון שמברכין השי"ת בגוף המצוה אינו בדין לתקן ברכה‬
‫על ברכה ומטעם זה לא תיקנו ג"כ כאן כיון שכבר תיקנו ברכה אגוף הגאולה והוא ברכת אשר גאלנו לא תיקנו עוד ברכה‬
‫‪95‬‬
‫אחרת על זה‬
‫ארץ הצבי עמ' כד‬
‫‪ 95‬ע' שו"ת הרא"ש כלל כד סימן ב‪:‬‬
‫וששאלת‪ :‬למה אין מברכין על ספור ההגדה‪ .‬הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן; כגון‪:‬‬
‫הפרשת בכורות וכל המועדים‪ .‬שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים‪ ,‬אלא שצוה הקב"ה‬
‫לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים‪ .‬ולאו דוקא הגדה בפה‪ ,‬אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין‬
‫יציאת מצרים)‪.‬‬
‫(א"ה‪ :‬משל למה הדבר דומה‪ ,‬הנהגת הרב עובדיה שלא לומר לשם יחוד על מצוה שמברכין עליו‪ ,‬שהרי מתרת הברכה עצמה היא‬
‫לכוון את דעתינו לקיים את המצווה בכוונה הנכונה‪ ,‬אז מה מועיל לשם יחוד‪ .‬וכן כאן‪ ,‬עצם המעשה מתרתה להזכיר את סיפור‬
‫יציאת מצרים‪ ,‬אז לא שייך לברך על הזכרתה ולהזכירה בפה קודם‪).‬‬
‫‪292‬‬
‫פסח – ברכת השיר‬
‫פסחים קטז‪:‬‬
‫נפש הרב עמ' קפח‬
‫פסח – געבראקס ביום ראשון‬
‫הגרי"ז‬
‫נפש הרב עמ' קפח‬
‫פסח – הגדה של פסח – הגדה מעשה נסים של הנתיבות‬
‫‪HebrewBooks.org‬‬
‫‪Otzar HaChochmah‬‬
‫פסח – זמן אכילת קרבן פסח‬
‫פסחים קכ‪:‬‬
‫הפסח אחר חצות מטמא את הידים וכו'‪ .‬אלמא‪ :‬מחצות הוה ליה נותר‪ .‬מאן תנא? אמר רב יוסף‪ :‬רבי אלעזר בן עזריה‬
‫הוא‪ .‬דתניא‪ :‬ואכלו את הבשר בלילה הזה‪ ,‬רבי אלעזר בן עזריה אומר‪ :‬נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן בועברתי בארץ‬
‫מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות ‪ -‬אף כאן עד חצות‪ - .‬אמר לו רבי עקיבא‪ :‬והלא נאמר חפזון ‪ -‬עד שעת חפזון‪ .‬אם‬
‫כן מה תלמוד לומר בלילה ‪ -‬יכול יהא נאכל כקדשים ביום ‪ -‬תלמוד לומר בלילה ‪ -‬בלילה הוא נאכל‪ ,‬ואינו נאכל ביום‪.‬‬
‫ורבי עקיבא‪ ,‬האי הזה מאי עביד ליה? ‪ -‬מיבעי ליה למעוטי לילה אחר הוא דאתא‪ .‬סלקא דעתך אמינא‪ :‬הואיל ופסח‬
‫קדשים קלים ושלמים קדשים קלים‪ ,‬מה שלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד ‪ -‬אף פסח‪ ,‬אוקים לילות במקום ימים‪,‬‬
‫ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד ‪ -‬כתב רחמנא ה זה‪ .‬ורבי אלעזר בן עזריה אמר לך‪ :‬גמלא תותירו עד בקר נפקא הא‪.‬‬
‫ורבי עקיבא אמר לך‪ :‬אי לא כתב רחמנא הזה ‪ -‬הוה אמינא‪ :‬מאי בקר ‪ -‬בקר שני‪ .‬ורבי אלעזר אמר לך‪ :‬כל היכא דכתב‪,‬‬
‫בקר ‪ -‬בקר ראשון הוא‪ .‬אמר רבא‪ :‬אכל מצה בזמן הזה אחר חצות‪ ,‬לרבי אלעזר בן עזריה ‪ -‬לא יצא ידי חובתו‪ - .‬פשיטא‪,‬‬
‫דכיון דאיתקש לפסח ‪ -‬כפסח דמי! ‪ -‬מהו דתימא‪ :‬הא אפקיה קרא מהיקישא‪ ,‬קמשמע לן‪ ,‬דכי אהדריה קרא ‪ -‬למילתא‬
‫קמייתא אהדריה‪.‬‬
‫תוספות שם ד"ה אמר רבא אכל מצה בזמן הזה כו'‬
‫יש מפרשים דכך הלכה דהא סתם מתני' כוותיה ואין זה ראיה דהא פרק ב' דמגילה (דף כ‪ ):‬אשכחן סתמא אחרינא דלא‬
‫כוותיה דתנן זה הכלל כל דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה לאתויי אכילת פסחים ודלא כר"א בן עזריה דאמר אכילת‬
‫פסחים עד חצות היינו ודאי מדאוריית' ובתר הכי פסול למיכל אבל הא דאמרינן הקטר חלבים ואימורים עד חצות‬
‫כדאמרינן בריש ברכות (דף ב‪ ).‬לא הוי אלא מדרבנן אפילו לראב"ע משום הכי אם עיכב להקטיר עד חצות לא נפסל בכך‬
‫דהא מן התורה היו כשירים עד הבקר וחכמים לא עשו סייג לדבר להביאם לבית הפסול קודם הזמן ובפ' המזבח מקדש‬
‫(זבחים פו‪ ):‬נמי מוכח הא דחצות עושה (פיגול) [עיכול] מדרבנן וההוא דבפרק איזהו מקומן (שם נז‪ ):‬דקאמ' דמתני'‬
‫דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות ר"א בן עזריה היא ופריך ממאי דאורייתא דלמא מדרבנן ור"ע היא ומשני א"כ מאי אלא‬
‫פירוש אי הוה מדרבנן לא ה"ל למיתני אלא דהא לעיל גבי תודה וחטאת תנא עד חצות ולא תנא אלא דאפילו אירע דעבר‬
‫על דברי חכמים ולא אכל קודם חצות לא נפסל ואוכלו לאחר חצות כדמשמע פ"ק דברכות (דף ט‪ ).‬גבי ק"ש בההוא‬
‫מעשה דבאו בניו של ר"ג מבית המשתה ומ"מ איכא סייג דעבר על דברי חכמים אם לא אכל קודם חצות וה"ג התם א"כ‬
‫מאי אלא ותו כי הנך מה הנך דאורייתא כלומר מה הנהו דאינו נאכל אלא למנוייו וצלי היינו דאוריית' אף הנך נמי דעד‬
‫חצות דאורייתא ורבי אלעזר בן עזריה היא [עי' תוס' זבחים נז‪ :‬ד"ה ואב"א ותוס' מגילה כא‪ .‬ד"ה לאתויי]‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תעז‪:‬א‬
‫לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד‪ ,‬זכר לפסח הנאכל על השובע‪ ,‬ויאכלנו בהסיבה‬
‫ולא יברך עליו‪ ,‬ויהא זהיר לאכלו קודם חצות‪( .‬ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות) (ר"ן פ' ע"פ וסוף פ"ב דמגילה)‪.‬‬
‫פסח – זמן אפיית מצה – ערב פסח אחר חצות‬
‫‪293‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תנח‪:‬א‬
‫נוהגים שלא ללוש מצת מצוה בערב פסח עד אחר שש שעות שהוא זמן הקרבת קרבן פסח‪ .‬ובי"ד שחל להיות בשבת‪,‬‬
‫לשין בערב שבת אחר שש שעות‪.‬‬
‫ביאור הגר"א אורח חיים תנח‪:‬א‬
‫נוהגים כו'‪ .‬אבל לא מדינא דאם מדינא היה צריך בי"ד שחל בשבת לאפות במ"ש וכמ"ש ר"ש משאנץ הובא במרדכי ספ"ק‬
‫וכ' דאיתקש לפסח כמ"ש בפ' ע"פ אכל מצה אחר חצות לראב"ע כו' דיליף מפסח וה"ה כאן אבל חלקו עליו דלא אתקש‬
‫אלא לאכילה וראיה ממ"ש בפ"ב חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן כו' וע"כ שאפאן בי"ג דאין מביאין בי"ד כמ"ש בפ"ק אין‬
‫מביאין כו' וכ"ש לאחר זמן איסורו ובתוספתא י"ד שחל להיות בשבת מבערין הכל מלפני שבת ואופה לו מצה מע"ש ועוד‬
‫תניא בתוספתא יוצאין במצה ישנה ובלבד שנעשית לשם מצה ובירושלמי פ"ב הלכה ד' מצה הישנה פלוגתא דב"ש וב"ה‬
‫ר"ל כמו דפליגי בסוכה ושם פליגי בשעשאה שלשים קודם לחג ועיין תוס' דסוכה ט' א' ד"ה סוכה כו' ושם אר"י ד"ה‬
‫מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברי הוא שלא דקדק בה אבל אם כוון אף מתחלת השנה כשירה כמ"ש בסוכה וכ"ש‬
‫לת"ק דאף ב"ש לא אסרי אלא קודם ל' יום וע' במרדכי שם וכן עיקר‪:‬‬
‫ספר האורה חלק א [פ] הלכות ארבעה עשר [הלכות פסח]‬
‫ואי איקלע ארבעה עשר להיות בשבת מבערין את הכל לפני השבת‪ ,‬ומשירין מזון שתי סעודות‪ ,‬והחסידים אופין למוצאי‬
‫שבת לאחר ביטול חמץ‪ ,‬וכך יפה לו‪:‬‬
‫סידור רש"י סימן שסט‬
‫פסח שחל להיות באחד בשבת‪ ,‬אסור לאפות מצות מערב שבת‪ ,‬הראשונים אומרים משום הידור מצוה הוא‪ ,‬אבל מצינו‬
‫בו איסורא מדאורייתא‪ ,‬דהא הוקשו מצות לפסח בשילהי פ' בתרא צלי אש ומצות (שמות י"ב ח')‪ ,‬ומה עשיית הפסח‬
‫אינו אלא משבע שעות ומחצה ואילך‪ ,‬אף מצות מצה אינה אלא משבע שעות ומחצה ואילך‪ ,‬ואכילת מצה נמי הוקשה‬
‫לאכילת פסח‪[ ,‬כדרבא] דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה לאחר חצות לר' אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו‪.‬‬
‫ספר הנייר ו‪ .‬הלכות פסח‬
‫תשובת רש"י‪ .‬אחר שנאפו המצות יש לרוץ לבית התפלה‪ ,‬ויתפלל כדרך חול‪ ,‬רק אל יאמר מזמור לתודה‪ ,‬דאינה קריבה‬
‫בי"ד מפני החמץ שבה‪ .‬ויש מחמירין שאין לאפות מצות עד אחר ביעור חמץ‪ ,‬ור' אומר שאין חשש בדבר‪.‬‬
‫מחזור ויטרי הלכות פסח (עמ' ‪ )310-254‬סימן יט‬
‫דין אפיית מצה‪.‬‬
‫[ערב] פסח שחל להיות בשבת‪ .‬אסור לאפות מצה מערב שבת‪ .‬הראשונים אומרים משום הידור מצוה‪ .‬אבל מצינו בו‬
‫איסור מדאורייתא דהא הוקשו מצות לפסח‪ .‬בשלהי פ' בתרא‪ .‬צלי אש ומצות‪ .‬מה עשיית הפסח אינו אלא משבע שעות‬
‫ומחצה ואילך‪ .‬אף עשיית המצה ואכילת המצה נמי הוקשה לאכילת פסח‪ .‬כדרבא‪ .‬דאמר רבא אכל מצה בזמן הזה אחר‬
‫חצות לר' אליעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו‪ .‬ואסור לאכול מצה מבעוד יום‪ .‬קודם שיקדש ויאמר הגדה והלל‪ .‬שנ'‬
‫(שמות יב) בערב תאכלו מצות‪ .‬שיהא חביב עליו‪:‬‬
‫ראבי"ה חלק ב ‪ -‬מסכת פסחים סימן תנב‬
‫ואפילו בערב פסח קודם חצות צריך להזהר‪ ,‬דחביבה מצוה בשעתה‪ .‬ובשעת הדחק שלא ימצא לאפות בליל מוצאי שבת‬
‫מפני יום איד הגוים ראוי לסמוך עלי[ה] להתיר‪ ,‬ויזהר מחימוץ‪ .‬ומכל מקום יאפה שלש מצות בליל פסח מפני שחביבה‬
‫מצוה בשעתה‪ .‬וכן שמעתי שמפני הדחק עושין כן בצרפת שאינם מוצאים לא במחיר ולא בשוחד‪ ,‬ואף כי יש בעלי בתים‬
‫שם הצריכים מצות הרבה והיה נדחה הדבר עד לאחר חצות‪ ,‬וטעמא לא שמעתי‪ .‬ובתשובות ראיתי כתוב פעם אחת אפה‬
‫אחד מצות קודם ארבע <שעות> וכבר ביער חמצו‪ ,‬ואסרו רבותינו המצות‪ .‬דאיתקש מצה לפסח‪ ,‬דאמר רבא אכל מצה‬
‫בזמן הזה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו‪ ,‬וכיון דאיתקש [לפסח מה פסח] אינו <נשחט> אלא‬
‫משש שעות ולמעלה אף מצה כך‪ .‬אך רב ינו הגדול התיר‪ ,‬כי אמר אין איסור בדבר‪ ,‬אך לכתחלה צריך להזהר משום חביבה‬
‫מצוה בשעתה‪ .‬ונתעצמו בדבר הלכה‪ ,‬ועיינו בספר בשר על גבי גחלים ומצאו בו היתר‪ ,‬וראיתו מפורשי ימים‪ .‬ואני‬
‫המחבר אבי העזרי את אשר עם לבבי כתבתי‪:‬‬
‫מפניני הרב עמ' קג‬
‫‪294‬‬
‫חמץ ברשות חברה (‪)Corporation‬‬
‫שו"ת זכר יצחק חלק א' סימן ז‬
‫שו"ת אריה דבי עילאי אורח חיים סימן ד‪-‬ו‬
‫(קישור)‬
‫פסח – חמץ נוקשה ושאור‬
‫פסחים לט‪:‬‬
‫פסחים מח‪:‬‬
‫משנה‪ .‬שיאור ישרף‪ ,‬והאוכלו פטור‪ .‬סידוק ‪ -‬ישרף‪ ,‬והאוכלו חייב כרת‪ .‬איזהו שיאור ‪ -‬כקרני חגבים‪ ,‬סידוק ‪ -‬שנתערבו‬
‫סדקין זה בזה‪ ,‬דברי רבי יהודה‪ .‬וחכמים אומרים‪ :‬זה וזה האוכלו חייב כרת‪ .‬ואיזהו שיאור ‪ -‬כל שהכסיפו פניו‪ ,‬כאדם‬
‫שעמדו שערותיו‪.‬‬
‫מנחות נג‪.‬‬
‫תוספות פסחים ב‪ .‬ד"ה אור‬
‫אור לארבעה עשר בודקין את החמץ ‪ -‬פ"ה שלא לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא וקשה לר"י כיון דצריך ביטול כדאמר‬
‫בגמ' (דף ו‪ ):‬הבודק צריך שיבטל ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי אמאי הצריכו חכמים בדיקה כלל ונראה לר"י דאע"ג‬
‫דסגי בביטול בעלמא החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבא לאכלו וכן משמע לקמן (דף י‪ ):‬דבעי רבא ככר בשמי‬
‫קורה וכו' או דלמא זימנין דנפל ואתי למיכליה והטעם שהחמירו כאן טפי מבשאר איסורי הנאה שלא הצריכו לבערם‬
‫משום דחמץ מותר כל השנה ולא נאסר רק בפסח ולא בדילי מיניה כדאמר לקמן (דף יא‪ ).‬ולא דמי לבשר בחלב וערלה‬
‫וכלאי הכרם שאיסורם נוהג איסור עולם ונזיר נמי איסוריה שרי לאחריני אי נמי שאני חמץ שהחמירה בו תורה לעבור‬
‫בבל יראה ובל ימצא החמירו חכמים לבדוק ולבערו אפילו היכא דביטלו משום דילמא אתי למיכליה ונראה לרשב"א‬
‫דאפילו לפי טעם האחרון צ"ל דהחמירו חכמים בכל חמץ אפי' בחמץ נוקשה ועל ידי תערובת אף על גב דליכא בל יראה‬
‫לפ ר"ת בריש אלו עוברין (דף מב‪ ).‬דהא אמר שיאור ישרף והיינו חמץ נוקשה כדמוכח התם ואיכא למ"ד נמי התם דכ"ש‬
‫חמץ גמור על ידי תערובת משמע דאסור להשהותו דאי מותר להשהותו אמאי ישרף ישהה אותו עד אחר הפסח ויהא‬
‫מותר אפילו לרבי יהודה דלא אסר רבי יהודה חמץ אחר הפסח אלא בחמץ גמור דאיכא ג' קראי לתוך זמנו ולפני זמנו‬
‫ולאחר זמנו (לקמן דף כח‪ ):‬אבל בנוקשה דליכא אלא חד קרא אפי' ר' יהודה מודה‪.‬‬
‫פסחים לה‪:‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תמד‪:‬א‪ ,‬תסב‪:‬ד‬
‫מנחת חינוך מצוה י אות א‬
‫והנה דקדק הרהמ"ח וכ' לאכול לחם מצה היינו דצריך שיהא לחם ואם אין נקרא לחם א"י‪ .‬ואיזו שאינו נקרא כל שאינו‬
‫מברך המוציא ובהמ"ז זה אינו נקרא לחם ולא הוי לחם נמי לענין מצה ע' ברכות סוגיא דחביצה דמקשה שם על ר"י‬
‫דס"ל פרורין שאין בהם לחם כזית אין מברכים המוציא מהאי דליקט מכולן כזית דיי"ח מצה ואי לאו לחם הוא לענין‬
‫המוציא היאך הוי לחם לעני ן מצה‪ .‬וע"כ כיון דהוי לחם לענין מצה א"כ הוי לחם נמי לענין המוציא א"כ לדידן כל היכי‬
‫דל"ה לחם לענין המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לחם לענין מצה הוי גם כן לחם לענין המוציא וע' סי' קס"ח‬
‫באו"ח סי"ד איזה לא נקרא לחם וכגון חלוט דממעטינן מלחם עפי' רש"י ותוס' באריכות‪ .‬ודע דאף דאם ל"ה לחם לענין‬
‫המוציא ל"ה לחם לענין מצה דאי הוי לענין מצה הוי נמי לחם לענין המוציא כמבואר בסוגיא שהבאתי מ"מ דוקא אם לא‬
‫הוי לחם בשום ענין לגבי המוציא בודאי ל"ה לחם לענין מצה אכן אם הוי פעם לחם לענין המוציא כגון פת הבאה‬
‫בכיסנין דאם קבע סעוד תו מברך המוציא א"כ הוי לחם לענין מצה‪ .‬ול"א כיון דבלא קבע ל"ה לחם א"כ ל"ה לחם לענין‬
‫מצה‪ .‬ז"א דמבואר שם בדל"ח האי כובא דארעא מברכין מיני מזונות מר זוטרא קבע סעודתו ובריך המוציא וג' ברכות‬
‫ואמר מר בר ר"א ואדם יוצא בה י"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה‪ .‬וכ"פ הר"מ פ"ג מהלכות ברכות דכובא דארעא היינו‬
‫שנאפת ע"ג קרקע מברכין עליו במ"מ ואם קבע סעודתו מברך המוציא ופ"ו מה' חו"מ פסק דאם נאפה ע"ג קרקע יי"ח‬
‫מצה ע"ש חזינן אף דהוי לחם לענין מצה מ"מ לא מקרי לחם לענין המוציא רק בקבע עליו אבל עכ"פ בקבע עליו ודאי דין‬
‫לחם יש לו כיון דהוי לחם לענין מצה ע"כ יש לו דין לחם מה"ת א"כ לענין המוציא נמי רק דסגי אם יהיה לו דין לחם‬
‫‪295‬‬
‫בקבע לענין המוציא ובלא קבע אין לו דין לחם ומ"מ הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע‪ .‬וע' בטוא"ח סי' קע"ח‬
‫גבי כובא דארעא בב"י שם דכתב דהטור סובר דכובא דארעא אפי' לא קבע מברכין המוציא ומר בר"א חולק אהאומרים‬
‫דוקא קבע כי באמת אדם יי"ח בפסח א"כ נקרא לחם לענין המוציא אפי' לא קבע ע"ש‪ .‬אבל אין כן דעת הר"מ כמ"ש‬
‫וע"ש דהב"י תמה על הטור ונ"ל לדוחק דמר בר"א יחלוק ע"ש‪ .‬והנלע"ד הטעם לזה דלענין מצה נקרא לחם ולענין‬
‫המוציא אינו אלא ב קבע דבאמת גבי מצה מה דהוי לחם אינו אלא בקבע אף שאינו אוכל אלא כזית מ"מ כיון דמצוה‬
‫לאכול כזית המצוה קבעה והוא מבואר להדיא בטור סימן תרל"ט דאע"פ שמותר לאכול אכילת ארעי חוץ לסוכה והיינו‬
‫כביצה והוא יותר מכזית מ"מ בלילה הראשונה כיון דמצוה לאכול כזית הו"ל קבע ואסור לאכול כזית חוץ לסוכה ע"ש‬
‫בב"י א"כ ה"נ בליל ראשון של פסח הכזית מצה של מצוה אין לך קבע גדול מזה ע"ש בב"י הסברא חוץ ממה שאפשר‬
‫לומר דסעודת יו"ט קובעת כמו למעשר‪ .‬אך סעודות שבת ויו"ט אינו אלא דרבנן ואכ"מ אבל המצוה קובעת מה"ת‬
‫כמבואר בטור שם א"כ עשו חז"ל ג"כ ד ין לחם לענין המוציא בקבע אבל בלא קבע לא‪ .‬אבל מה שאפי' בקבע אינו דינו‬
‫כלחם לענין המוציא ודאי לגבי מצה גם כן אין דינו כלחם דאי לגבי מצה דינו כלחם ע"כ דינו לענין המוציא בקבע ג"כ‬
‫לחם דלענין מצה צריך לחם ע"כ צריך ג"כ בודאי לענין המוציא אך בקבע כמו מצה‪ .‬ולפ"ז י"ל דאם אכל כובא דארעא ליל‬
‫ראשון של פסח לצאת י"ח או בליל ראשון של סוכות אף דאינו אוכל רק כזית מ"מ מברך עליו המוציא וג' ברכות דע"י‬
‫מצות התורה נעשה קבע כמש"ל‪ .‬ויוצא לנו עוד מזה דכל פת הבאה בכסנין אע"פ דאין מברכין המוציא מ"מ יוצא י"ח‬
‫בפסח כיון דבקבע מברכין המוצ יא באמת הוי לחם לענין מצה וגם לענין המוציא בקבע עס"י קס"ח דיני פת הבאה‬
‫בכסנין‪.‬‬
‫ובזה מיושב מה שהקשה המג"א סי' קס"ח סקט"ז על המחבר שפירש בדעת הר"מ שפת הבאה בכיסנין הוי אם עירב בה‬
‫דבש‪ .‬והקשה המג"א הא משמע מדברי הר"מ החו"מ שכתב זה הכלל אם אין מברכין בהמ"ז אין יוצאין י"ח מצה וכ"מ‬
‫בגמרא ברכות (כמש"ל מהא דמקשה מהברייתא לר"י דחביצה) והר"מ פ"ז מהחו"מ כתב דמצה שלשה במ"פ יי"ח מצה‬
‫וכיון שיי"ח מצה ע"כ הוי לחם לענין המוציא ואיך פסק דאם נילושה במ"פ הוי פת הב"כ ובמקומות הנ"ל משמע כ"ה‬
‫דהוי לחם לענין מצה הוי לחם לענין המוציא ע"ש‪ .‬ובאמת ל"ק כלל כמ"ש דכ"ה דהוי לחם לענין מצה הוי לחם לענין‬
‫המוציא בקבע עליו כמ"ש הר"מ להדיא פ"ג דכובא דארעא מברכין במ"מ ובקבע מברכין המוציא וכאן פ"י מחו"מ כתב‬
‫דיוצאין י"ח מצה כמר בר"א‪ .‬ותמהתי מאוד ממאור עינינו איך נעלם ממנו ד' הר"מ דסובר בפירוש דאע"ג דיי"ח מ"מ‬
‫מברכין במ"מ אם לא בקבע וגם עיסה שנילושה במ"פ נמי יי"ח מצה ובקבע מברכין המוציא ואם לאו במ"מ והוא אמת‬
‫בעזה"י‪ .‬עוד הקשה המג"א סי' קפ"ח בהא דמבואר שם דאם שכח יעלה ויבא ביו"ט צריך לחזור ולברך ובר"ח א"צ הטעם‬
‫דאי בעי לא אכיל אף דאסור להתענות בר"ח מ"מ אין חיוב לאכול פת וביו"ט צריך לאכול פת ע"כ צריך לחזור‪ .‬והק'‬
‫הראשונים א"כ דביו"ט צריך לאכול פת מאי חילוק יש בין לילה הראשונה ליום ותירצו ביום יוכל לאכול מצה עשירה‬
‫ובלילה ראשונה א"י במצה עשירה רק במצה עניה א"כ ע"כ דמברכין המוציא ובהמ"ז במצה עשירה דאל"ה א"כ כיון‬
‫דיוצאין להר"מ במצה של מ"פ בלילה א"כ ביום נמי ויאכל מצה עשירה ויוצא בזה וא"צ לברך בהמ"ז ולמה צריך לחזור‬
‫בשכח להזכיר ביו"ט‪ .‬וגם זה לק"מ כי בודאי החיוב ביו"ט לאכול פת או אפי' פת הב"כ כגון מצה עשירה אבל עכ"פ הרבה‬
‫דיהיה קביעות סעודה ובפחות מזה לא יצא א"כ צריך לחזור וא"כ לפמ"ש נ"מ ג"כ אם אכל בליל פסח אפי' כזית כיון דהוי‬
‫קבע דהמצוה קובעת מה"ת וחייבו לברך המוציא ובהמ"ז א"כ אם שכח מעין המאורע צריך לחזור‪ .‬הכלל לפמ"ש דודאי‬
‫היכא דהוי לחם לענין מצה ודאי הוי לחם לענין המוציא אך בקבע והטעם נהי דמה"ת הוי לחם מ"מ ברכה הוא רק דרבנן‬
‫והם אמרו דבדלא קבע א"צ אע"ג דהוי לחם וכן בהמ"ז כיון דאם אינו שבע אינו אלא דרבנן א"כ הם אמרו בפהב"כ‬
‫וכדומה דאם לא קבע אינו חייב בבהמ"ז אבל זה אין תלוי בחבירו כלל דאפי' אם מברכין במ"מ ומעין ג' מ"מ הוה לחם‬
‫לענין מצה כמו כובא דארעא שמבואר להדיא כן בר"מ כמ"ש אך עכ"פ דין לחם יש לו בקבע עליו וה"ל כמו מצה דהוי‬
‫קביעות מחמת המצוה‪ .‬גם מ"ש המג"א שם דכאן מיירי בחלב ושמן ודבש דגם לגבי מצה א"י לשיטת הר"מ ע"ש‪ .‬א"י מה‬
‫ענין זה לזה דהטעם דהו"ל מצה עשירה ונתמעט מעוני אבל מ"מ לחם הוי והעיקר כמ"ש דבאמת הוי לחם לענין מצה‪ .‬אך‬
‫חז"ל לענין המוציא אמרו היכי דלא קבע א"צ ובקבע כיון דגבי מצה הו"ל קבע מחמת המצוה הוי לחם א"כ בקבע הו"ל‬
‫לחם לענין המוציא‪ .‬אך מה שקשה מדברי הגמרא דמקשה לר"י מהא דליקט דיי"ח מצה אף שאין בפירורין כזית ור"י סובר‬
‫דמברכין במ"מ וכיון דהוי לחם לענין מצה למה ל"ה לחם לענין המוציא‪ .‬ולדעת הר"מ אף דהוי לחם לענין מצה מ"מ‬
‫מברכין במ"מ בלא קבע כבר הרגיש בקושיא זו גם הלח"מ ע"ש מה שתירץ‪ .‬ולענ"ד ל"ק כיון דר"י אמר סתמא דמברכין‬
‫במ"מ ולא אמר דאם קבע מברכין המוציא נראה דסובר אף בקבע ל"ה לחם כמו גבי כובא דארעא דמבואר להדיא דאם‬
‫ק בע מברכין המוציא וכן גבי פת הבאה בכיסנין מבואר להדיא אבל מדברי ר"י נראה דאפילו קבע א"כ מקשה שפיר כיון‬
‫דהוי לחם לענין מצה ע"כ מיקרי לחם עכ"פ בקבע כמו מצה דמיקרי לחם מה"ת ומצה הוי כמו קבע וכן באמת להלכה לפי‬
‫מה שמסקי שם דתלוי בתוריית' דנהמא ואם אין לו תורייתא דנהמא מברכין במ"מ הוא אפילו בקבע וכ"נ מד' הר"מ פ"ג‬
‫דדוק' גבי כובא דארעא ופהב"כ דמביא ד"ז דבקבע מברכין המוציא אבל בדינים אלו דחביצה סתם הדברים וכ"מ להדיא‬
‫במג"א שם סקכ"ח דהנהו דינים דחביצה ל"מ קבע כנלע"ד נכון וברור שוב פקחתי עיני וראיתי בפמ"ג שם הרגיש על‬
‫המ ג"א ותמה עליו מהא דכובא דארעא וממצה עשירה ונהנתי שכוונתי לד' אך לא ביאר כמ"ש‪.‬‬
‫שו"ת אחיעזר יורה דעה יא‪:‬ג‬
‫בעקבי הצאן עמ' קסד בהערה‬
‫‪296‬‬
‫פסח – חרוסת‬
‫פסחים קיד‪.‬‬
‫הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין‪ ,‬אף על פי שאין חרוסת מצוה‪ .‬רבי אליעזר (בן) [ברבי] צדוק אומר‪:‬‬
‫מצוה‪.‬‬
‫פסחים קטז‪.‬‬
‫אף על פי שאין חרוסת מצוה‪ .‬ואי לא מצוה ‪ -‬משום מאי מייתי לה? ‪ -‬אמר רבי אמי‪ :‬משום קפא‪ .‬אמר רב אסי‪ :‬קפא‬
‫דחסא ‪ -‬חמא‪ ,‬קפא דחמא ‪ -‬כרתי‪[ ,‬קפא דכרתי ‪ -‬חמימי] קפא דכולהו ‪ -‬חמימי‪ .‬אדהכי והכי נימא הכי‪ :‬קפא קפא‪ ,‬דכירנא‬
‫לך ולשב בנתיך‪ ,‬ולתמני כלתך‪ .‬רבי אל עזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'‪ .‬מאי מצוה? רבי לוי אומר‪ :‬זכר לתפוח‪ .‬ורבי יוחנן‬
‫אומר‪ :‬זכר לטיט‪ ,‬אמר אביי‪ :‬הלכך צריך לקהוייה‪ ,‬וצריך לסמוכיה‪ .‬לקהוייה ‪ -‬זכר לתפוח‪ ,‬וצריך לסמוכיה ‪ -‬זכר לטיט‪.‬‬
‫תניא כוותיה דרבי יוחנן‪ :‬תבלין זכר לתבן‪ ,‬חרוסת זכר לטיט‪ .‬אמר רבי אלעזר ברבי צדוק‪ :‬כך היו אומרים תגרי חרך‬
‫שבירושלים‪ :‬בואו וטלו לכם תבלין למצוה‪.‬‬
‫תוספות פסחים קטז‪ .‬ד"ה צריך‬
‫צריך לסמוכיה וצריך לקהוייה ‪ -‬ובירושלמי אמר אית דעבדי זכר לדם ומשום הכי קרי ליה טיבולו במשקה וכן עמא דבר‬
‫לסמוכי ובשעת אכילה מקלשין אותו ביין וחומץ ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל‬
‫בשיר השירים תחת התפוח עוררתיך כפלח הרמון התאנה חנטה אמרתי אעלה בתמר אגוז אל גנת אגוז ושקדים על שם‬
‫ששקד הקב"ה על הקץ‪.‬‬
‫רמב"ם בפירוש המשניות י‪:‬ג‬
‫הסדר שהוא משמיעך כך הוא‪ ,‬יביאו לפניו השולחן ויקדש כמו שאמר‪ ,‬ואח"כ יאכל איזה ירק שיזדמן אחרי שיטבלנו‬
‫בחרוסת ויברך עליו בורא פרי האדמה‪ .‬ואמר מטבל בחזרת‪ ,‬כדי להשמיעך שבורא פרי האדמה מברך אפילו על החזרת‬
‫שהיא מן המרורים שהרי במקום ירק הוא אוכלה בתחלה‪ .‬אבל כשיאכל המצה והחזרת אחר כך‪ ,‬מברך על אכילת מרור‬
‫אם לא אכל מרור תחלה‪ .‬אבל אם א ין לו אלא מרור תחלה וסוף מברך עליו בתחלה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור‬
‫ואוכל‪ ,‬ויאכלנו בסוף בלא ברכה‪ .‬ותקנו שיאכל ירק על כל פנים ואח"כ מרור בשביל שיהא בזה שנוי כדי שישאל הבן‪.‬‬
‫ומטבל כמו ומטפל‪ ,‬כלומר יתעסק באכילת הירקות‪ .‬והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט‪ ,‬וכך אנחנו‬
‫עושין אותה‪ ,‬שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל"‬
‫או קרנית או איזוב בלי שחיקה‪ .‬ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת‬
‫חרוסת‪ .‬ואינה הלכה‪.‬‬
‫רמב”ם הלכות חמץ ומצה ז‪:‬יא‬
‫החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים‪ ,‬וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או‬
‫צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן‬
‫בלילי הפסח‪.‬‬
‫[יא] ה חרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט וכו'‪ .‬כאן פסק כר' אליעזר בר צדוק (דף קי"ד) וכדכתב ה"ה ובפירוש המשנה‬
‫כתב בהפך ואמר שם דלדברי ר"א בר צדוק צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואין הלכה כמותו‪.‬‬
‫ונראה שחזר כאן ממה שכתב‪ .‬ומ"מ צריך לתת טעם למה אין מברכין עליו כמו שכתב בעל המשנה כיון שהיא מצוה‬
‫מדרבנן דהא מברכינן אמרור בזמן הזה דהוא מדרבנן אע"ג דיש לחלק דמרור היה מדאורייתא בזמן שבית המקדש קיים‬
‫מ"מ הא מברכין על שאר מצות דרבנן‪:‬‬
‫דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תעא ס"ק ה‬
‫ואני ראיתי רבים שחוששים למנהג זה שלא לאכול חזרת ביום טוב ראשון של פסח מהאי טעמא ויש נוהגים שלא לאכול‬
‫אפילו פירות שעושין מהם חרוסת וזהו שיבוש כי אין החרוסת באה לאכילה שנאמר שנצרך לאכלה לתיאבון (הגה"ה‪ .‬ולי‬
‫נראה דהמנהג יש לו טעם ממ"ש הב"י בסימן תע"ג (עמ' קל דבור ראשון) בשם הגהות מיימוניות על מ"ש הטור בשם ר"ת‬
‫דטיבול ראשון לא יהא בחרוסת וז"ל ופסקו ר"י ור"ת שאסור לעשות טיבול ראשון בחרוסת דעיקר מצוה הוא בטיבול‬
‫שני למרור וקודם המצוה אין למלא כריסו מחרוסת אלא יאכל לתיאבון כמו מצה עכ"ל ספר התרומה וכו' א"כ משמע‬
‫‪297‬‬
‫בהדיא דהחרוסת נמי צריך לאכלו לתיאבון כמו מצה וא"כ כיון שאסור לאכול החרוסת אף בטיבול ראשון בפסח כל שכן‬
‫דאסור לאכול קודם לכן וק"ל כן נראה לי)‪:‬‬
‫?‪Charoses: Why Don’t we Recite a Beracha‬‬
‫פסח – כרפס‬
‫תוס' פסחים קטו‪ .‬ד"ה והדר‬
‫והדר אכיל חסא בלא ברכה ‪ -‬ונראה דאין צריך לברך בפה"א אע"ג דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל ולא מיפטר בברכה‬
‫של טיבול ראשון מ"מ ברכת המוציא פוטרתן דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין‬
‫הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת וכן אמר בכיצד מברכין (ברכות ד' מב‪ ).‬בירך על הפת פטר את הפרפרת פרפר'‬
‫היינו דברים הממשיכים האכילה כגון דגים קטנים ותמרים וירקות והיו רגילים לאוכלם בתוך הסעודה בין מאכל למאכל‬
‫ולכך פטר את הפרפרת לפי שבא לצורך שעל ידי כך אוכל יותר ואין לומר דפרפרת היינו דבר שבא ללפת בו את הפת‬
‫דהא הוי בכלל הא דקתני התם דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה וקאמר נמי רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ורב‬
‫פפא נמי פסיק התם הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה והיינו הפרפרת כדפי' אין טעונין ברכה לא‬
‫לפניהם ולא ל אחריהם שלא מחמת הסעודה תוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינן באין להמשיך המאכל ולא ללפת‬
‫אלא לתענוג צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אחר הסעודה אפילו פרפרת טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם‬
‫וה"ר יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות באין תחלה לפטור חזרת מברכה ראויה לה וליתא דהא משום היכירא‬
‫באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי ועוד דרב חסדא מברך שתיהן אחזרת ועוד דמשמע דלא פטר ליה פת ושמא‬
‫אינו מחשיבו פרפרת הפת כיון שאינו אוכל ממנו אלא כזית‪.‬‬
‫רמב"ם הלכות חמץ ומצה ח‪:‬ב‪ ,‬ו‬
‫מתחיל ומברך בורא פרי האדמה ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אין‬
‫אוכל פחות מכזית‪ ,‬ואחר כך עוקרין השולחן מלפני קורא ההגדה לבדו‪ ,‬ומוזגין הכוס השני וכאן הבן שואל‪ ,‬ואומר הקורא‬
‫מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים‪ ,‬שבכל‬
‫הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה‪ ,‬שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה‬
‫כולו צלי‪ ,‬שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות והלילה הזה מרורים‪ ,‬שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין‬
‫והלילה הזה כולנו מסובין‪.‬‬
‫ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה‪ ,‬ולוקח שני רקיקין חולק אחד‬
‫מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ‪ ,‬ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים‬
‫משום שנאמר ‪+‬דברים ט"ז‪ +‬לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה‪ .‬ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד‬
‫ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן‪,‬‬
‫ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו‪/+ .‬השגת הראב"ד‪ /‬ואחר כך לוקח מצה‬
‫ומרור ומטבל כאחד‪ .‬א"א זהו כהלל ‪/‬פסחים‪( /‬קטו)‪ ,‬ומ"מ זה הסדר לא דייק‪+.‬‬
‫הגהות מיימוניות שם אות ד‬
‫[ד] כזית זה איני יודע מה טיבו בשלמא מרור דאכילה כתיב ביה ואין אכילה פחות מכזית אלא טיבול זה הראשון אינו‬
‫אלא להתמיה התינוקות שישאלו כדאיתא פרק ע"פ ובכל דהו סגי שהרי ברכה כזאת אינה צריכה שיעור ויכול לברך בורא‬
‫פרי האדמה אכל שהו רק שלא יברך ברכה אחרונה אם לא יהיה כזית כמבואר בהלכות ברכות וסבורני שטעות סופר הוא‬
‫שכתבו בכאן אחר ומטבל בחרוסת מה שהיה ראוי להיות כתוב לקמן אחר ומטבל בחרוסת דגבי מרור ותדע שהרי לקמן‬
‫גבי מרור לא הזכיר כלום מכזית ו בהא גבי ירק ראשון הצריך כזית ובמרור בכל שהוא ליכא איניש דטעי דירק ראשון אינו‬
‫אלא להתמיה התינוקות ומרור כתיב ביה אכילה כ"ש גדול הדור כמוהו‪ .‬ומהר"ם כתב והורה שאין צריך כזית בטיבול זה‬
‫ואם אכל כזית יברך אחר כך ואע"פ שיש שכתב לאכול כזית‪ ,‬ע"כ‪:‬‬
‫מפניני הרב עמ' קח‬
‫ראה‪:‬‬
‫דבר שטיבולו במשקה‬
‫פסח – לחם עוני – מה עני הוא מסיק ואשתו אופה – בחיפזון‬
‫‪298‬‬
‫פסחים קטו‪-:‬קטז‪.‬‬
‫אמר שמואל‪ :‬אלחם עני (כתיב) ‪ -‬לחם שעונין עליו דברים‪ .‬תניא נמי הכי לחם עני ‪ -‬לחם שעונין עליו דברים הרבה‪ .‬דבר‬
‫אחר‪ :‬לחם עני ‪ -‬עני כתיב‪ ,‬מה עני שדרכו בפרוסה ‪ -‬אף כאן בפרוסה‪ .‬דבר אחר‪ :‬מה דרכו של עני ‪ -‬הוא מסיק ואשתו‬
‫אופה‪ ,‬אף כאן נמי ‪ -‬הוא מסיק ואשתו אופה‪.‬‬
‫שו"ת הרשב"א ח"א סימן קכד‬
‫לטודילא‪ ,‬שאלתם כל גלילות הארץ נוהגין על פי הרב ר' משה ז"ל שכשלשין את העיסה בפסח להתעסק בה אפילו זמן‬
‫מרובה ואין חוששין שמא תחמיץ כל זמן שעוסקין בבצק‪ .‬וכן נהגו ללוש בבתים ולהוליך את הפת לפורני ברחוק חמשה‬
‫או עשרה בתים‪ .‬וראינו לאחד מן החכמים שאמר שמנהג בטעות הוא ואף על פי שהוא דעת הרב וקצת מן הגאונים ז"ל‪.‬‬
‫ומביא ראיה לדבריו ממתניתין ומתניתא דשלוש נשים לשות עיסה כאחת‪ .‬דקתני וחכמים אומרים אחת לשה ואחת‬
‫עורכת ואחת אופה‪ .‬ותנא לשה היא מקטפת וחברתה לשה תחתיה‪ .‬אלמא רבנן תרתי בעו שיהו עוסקות ושלא ילושו‬
‫כאחת ואפילו בשתי נשים כדי שלא תשהא ‪/‬תשהה‪ /‬העיסה בין ידיהן ותחמיץ ואף על פי שמתעסקות בה‪ .‬ובצק החרש‬
‫שנתנו בו שיעור מיל במתע סקת היא מתניא‪ .‬דאי לא היכי נקטי לה דלא כרבנן וקא פסיק האי צורבא מרבנן דכל זמן‬
‫שתגביה ידה מן הבצק כלל הבצק אסור? ואפילו בעסק דוקא הוא שלא תשהא בו מיל‪.‬‬
‫תשובה אל תחושו למנהגכם שכן האמת ואיני רואה בו שום פקפוק‪ .‬והדברים ברורים עד שאיני רואה שהייתי צריך‬
‫להשיב עליהם‪ .‬אלא כדי להשלים רצונכם אכתוב רובי הראיות אף על פי שאינן צריכות‪ .‬ותלמיד היושב לפני רבו יעיד‬
‫על זה‪ .‬דגרסינן בפרק קמא דפסחים (דף ו) אמר רב יהודה הבודק צריך שיבטל‪ .‬ואמרינן מאי טעמא דילמא איכא‬
‫גלוסקא יפיפיה ומשכח לה לבתר איסורא דלאו ברשותיה קיימא ולא מצי מבטל לה‪ .‬ואקשינן והתניא היה יושב בבית‬
‫המדרש ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת ואחד יום טוב‪ .‬ואוקמה רב אחא בר יעקב בתלמיד‬
‫היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ‪ .‬אלמא אע"ג דהניח עיסתו מגולגלת‬
‫וה לך לו לבית המדרש לא אמרינן תחמיצה ‪/‬החמיצה‪ /‬ואינו יכול לבטלה‪ .‬אלא משום חשש שמא תחמיץ עד שלא יצא‬
‫מבית המדרש הוא שמקדים ומבטל‪.‬‬
‫ומכאן תדעו עוד כי מה שהקשה על בצק החרש היכי נקטי לה דלא כרבנן שאינו כלום‪ .‬שאם כן גם כאן יבא ויקשה‬
‫היכי נקטי בבריתא ‪/‬בברייתא‪ /‬ד לא כרבנן‪ .‬אלא שהקושיא בטלה במיעוטה למי שרגיל בתלמוד‪ .‬חדא שהענינין האלו‬
‫לא מעשים שנעשו על ידי חכם היו עד שנקשה היכי שביק רבנן ועביד כרבן גמליאל‪ .‬אלא הם שמלמדין למי שאירע לו‬
‫כן מה תקנתו או במה יצא מספיקו וזה אין צריך לפנים‪.‬‬
‫ודקא קשיא ליה למה לא התיר ו רבנן ללוש כאחת אפילו שתים‪ .‬גם זו קושיא בטלה ומאן דרמא לה לא חש לקימחיה‪.‬‬
‫דבשלמא רבן גמליאל שאמר ששלשתן לשות כאחת איצטריך ליה למנקט לה בדוקא בזו אחר זו משום דקא בעי למיהב‬
‫שיעורא בהכי לזמן חימוץ‪ .‬דקא סבר שאין העיסה באה לידי חימוץ אפילו בשאינה מתעסקת בה תוך שלושה הסיקין‬
‫ושתי אפיות‪ .‬אבל רבנן לא נתנו שעור לחמוץ בהסיקין ואפיות‪ .‬לדידהו לכתחילה אינה רשאה ‪/‬רשאית‪ /‬להגביה ידה‬
‫מן העיסה ולהתעסק בדברים אחרים‪ .‬וכשדרש רבא אשה לא תלוש לא בחמה וכו' ולא תגביה ידה מן התנור עד‬
‫שתגמור את הפת‪ .‬כלו' לא תגביה את ידה מן הבצק ותתעסק בדברים אחרים שמא יביא ‪/‬יבוא‪ /‬לידי חימוץ‪ .‬אבל כל‬
‫זמן שעוסקת בבצק אינו בא לידי חמץ‪ .‬ומה שהוקשה לו מכל מקום יתחילו שתיהן בבת אחת ותתעסק האחת בעיסה‬
‫עד שתגמור חברתה את הפת‪ .‬כל שכן שזה בטל וכי בשוטות עסקינן שתטרח ללא צורך‪ .‬ומכל מקום אם רצתה‬
‫לעשות כן מאין לו שאסרו חכמים לעשות כן? ומי שאומר שאם תגביה ידה מן העיסה הרי זו אסורה מיד עושה דברי‬
‫חכמים כחוכא מלבד שזה מוכרח לכל מבין ואפילו למתחילין ללמוד בבית הספר‪ .‬שהרי על כרחנו אפילו מדרבנן דפליגי‬
‫עליה דרבן גמליאל שמעינן לה דליתה‪ .‬ותדע דהא על כרחין בתנור קטן עסקינן שאינו מכיל אלא העיסה של אחת מהן‪.‬‬
‫וכן בשאין שם אלא הן לסייע באפיה ובהיסק אלא כל אחת מסקת לעצמה ואופה‪ .‬והיינו דרבן גמליאל מתיר כדי‬
‫שלושה היסיקין ושתי אפיות‪ .‬ואם כן אף לרבנן כל אחת צריכה לשהות לאחר עריכה וקטוף כדי היסק אחד‪ .‬ואם כן‬
‫על כרחנו נמצאנו למדין שאף לרבנן אי אפשר בלא שיהוי‪ .‬ועוד דהא אפילו בשאור לרבי מאיר דהיינו שהכסיפו פניו‬
‫כאדם שעמדו שערותיו מתיר רבי יהודה לגמרי‪ .‬וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (דף כ"ג) שאור דרבי מאיר לרבי יהודה‬
‫מצה מעליא הוא ולרבי מאיר פטור מיהא‪ .‬דאלמא אף לרבי מאיר כל שלא הכסיפו פניו מותר גמור ומצה מעליא היא‪.‬‬
‫דעד שלא הכסיפו פניו לרבי מאיר כל אחד שהכסיפו לרבי יהודה‪ .‬ולרבי יהודה כל שאין בה סדקין מצה מעליא היא‬
‫כדאמרן‪ .‬עברה ולשה מותר‪ .‬מנא אמינא לה? דתניא אין לותתין את השעורים בפסח‪ .‬ואם לתת נתבקעו אסורות‬
‫לא נתבקעו מותרות‪ .‬ופי' רש"י ז"ל דהכי קאמר אף על גב דתנא אין לותתין אפילו הכי אין קונסין אותו וכל שלא‬
‫נתבקעו מותרות‪ .‬והכא נמי לא שנא הואיל ואנו רואין שלא החמיץ שאין כאן אלא סימני סידוק ולא סימני שאור‪.‬‬
‫אלמא בעלמא שלשה כתיקנה בצונן כל שאין בה לא שאור ולא סידוק מותרת אלא אם כן שהה כדי שיעור מיל שאנו דנין‬
‫אותו בבצק חרש‪ .‬ואף על גב דרב אשי דחה אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו כלומר שזו אסורה אף על פי שאין בה‬
‫אפילו שאור‪ .‬דהתם כבר פירש רש"י ז"ל מדין קנס דעבר אדרבנן‪ .‬ואפילו תמצא לומר דלאו מדין קנס התם שאני‬
‫דלשה בחמה או בחמין‪ .‬שאנו חוששין שמא מתוך החם יש בה סדקין מלמטה‪ .‬ועוד לדבריו מי שאופה פתה לבדה‬
‫תאמר שתערוך ותקטף כל עיסתה ביחד ועושה כל פתה עוגה אחת כדי שלא תגביה ידה מן האחת כשתקטף את השניה‪.‬‬
‫‪299‬‬
‫וכן בהכנסת פתה בתנור אם תדביק עוגה אחר עוגה נמצאת מן הראשונה ואילך חמץ ואסורה‪ .‬ואין דברים אלו אלא מן‬
‫המתמיהין‪ .‬ואם יאמר שלא בסלוק ידיה מיד אמרנו אם כן נשאל ממנו אי זה שיעור נתן לזה? ולמה לא נתנו בו‬
‫חכמים שיעור? אלא כל שאין לאסור שהייתו שיעור מוכיח על עצמו שאינו מדברי חכמים וכזה לא נמצא בכל התלמוד‪.‬‬
‫או שתאמר עד שיהו בו סימני חימוץ כסדוק כלל‪ .‬או תאמר במיל או חצי מיל וכיוצא בזה‪ .‬או שתאמר עד שיהו בו‬
‫סימני חמוץ ושאור‪ .‬ואם כן כל מי שאוסר יתן לנו שיעור זמן ונדעה‪ .‬הנה הרחבתי לכם בדבר שהיא די ברמיזה אחת‬
‫שהדבר מוכרח בגמרא ומוכרע מן השכל‪.‬‬
‫ועוד תדע כי ה רב מורנו ר' משה ברבי נחמן ז"ל היה מתחלה לש בביתו ושולח פתו לפורני רחוק יותר מעשרה ומחמשה‬
‫עשר בתים ולא היה חושש‪ .‬אלא ששמעתי שלאחר מיכן נמנע‪ .‬ולא מחמת ריחוק הפורני אלא מחמת שחשש דילמא‬
‫היה הפורני מלא והיה ירא שמא יתעכב פתו בחוץ מיל או יותר‪ .‬אבל לחוש לסלוק היד כמו שאמר המורה הזה זה לא‬
‫שמענו ואי אפשר‪ .‬ולא נעשה הרב והגאונים והרבנים חדשים גם ישנים כישנים וטועים גמורים‪.‬‬
‫גם מה שאמרתם שמקטפין ומטפיחין מעט פני העוגה במים כדי להדביקה בתנור‪ .‬ואמרתם אם יש לחוש בזה משום‬
‫איסור אם לאו? איני רואה בזה שום חשש שלא אמרו אלא בותיקא וכיוצא בזה שמבשלין בתוך המים‪ .‬ואי נמי כעין‬
‫שבולין לאביי שעל ידי הבישול מים מתחמצין מזו ונופלין בזו ואדמבשל ‪/‬ועד שמבשל‪ /‬אחמועי מחמעא‪ .‬אבל במדביק‬
‫פת בתנור מיד הלחלוחית מתיבשת בתנור‪ .‬שאם לא כן אף אנו נאמר שאילו היתה העיסה רכה אסורה ואין אופין רכין‬
‫אלא יבשין‪ .‬וכל מדביקי פת בתנור כך עושין‪ .‬וכן נוהגין במקומנו ואין אדם חושש לדבר זה‪.‬‬
‫רבנו משה בן נחמן – תולדות חייו‪ ,‬זמנו‪ ,‬וחיבוריו‪ ,‬עמ' ז (שעוועל‪OCR ,‬מאוצר החכמה)‬
‫מאלפת ומרוממת היתה לי גם ההרפתקה בשעה שביקרתי בגירונה עיר מולדתו של הרמב"ן ראה נספה ב' בסוף ספרי‬
‫ועמדתי לפני שריד ביתו שבקצה שכונת היהודים לפתע נתבהרו לי כמה פרטים אישיים שבחיי רבינו כן עמדתי על טעם‬
‫השם דיפורטה שנקרא על משפחת הרמב"ן ששכנה בכניסה לשכונת היהודים בכך הוכחה לי לשונו בדרשת תורת ה'‬
‫תמימה הזכרתי פירוש מלת נעשה אדם מפני זו האומה המשובשת ששואלת אותי תמיד ועוד פיסקה משלו כשדברו‬
‫חכמי הגויים עמי על זה היאך הדברות הן עשר עניתים כל אלה אינם שוב דברי מליצה בעלמא באשר יסודתם במלחמת‬
‫מגן שהוטלה על רבה של העיר כנגד האויב מפני קרבת השכונות וכאשר הלכתי מבית הרב ברחוב המקיף את שכונת‬
‫היהודים מלמעלה עלתה בזכרוני תשובת הרשב"א המתאר את סדר אפיית המצות בבית הרמב"ן תדע כי הרב מורנו ר'‬
‫משה בר' נחמן ז"ל היה מתחלה לש בביתו ושולח פתו לפורני רחוק יותר מעשרה ומחמשה עשר בתים ולא היה חושש‬
‫ח"א קכ"ד‪.‬‬
‫חזון איש אורח חיים‬
‫פסח – מוציא מצה – בציעה על הפרוסה‬
‫תוספות פסחים קטז‪ .‬ד"ה מה דרכו‬
‫תוספות ביצה ב‪ :‬ד"ה והיה‬
‫שבת קיז‪:‬‬
‫רמב"ם הלכות יום טוב ו‪:‬טז‬
‫כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר ‪+‬ישעיהו נ"ח‪ +‬לקדוש ה' מכובד וכל ימים טובים נאמר בהן‬
‫‪+‬ויקרא כ"ג‪ +‬מקרא קדש‪ ,‬וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת‪ ,‬וכן ראוי לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן‬
‫המנחה ולמעלה כערב שבת שדבר זה בכלל הכבוד‪ ,‬וכל המבזה את המועדות כאילו נטפל לעבודה זרה‪.‬‬
‫שלחן ערוך אורח חיים תקכט‪:‬א‬
‫מצות יו"ט לחלקו חציו לבית המדרש וחציו לאכילה ושתייה‪ .‬ואל יצמצם בהוצאת יו"ט‪ ,‬וצריך לכבדו ולענגו כמו בשבת‪.‬‬
‫הגה‪ :‬אסור לאכול ממנחה ולמעלה בעי"ט‪ ,‬כמו בשבת‪ ,‬שזהו מכלל הכבוד (רמב"ם פ"ו); מיהו אם עי"ט שבת‪ ,‬יכול לקיים סעודה שלישית ויאכל מעט‬
‫פת לכבוד יו"ט‪ .‬ומצוה ללוש פת בעי"ט לכבוד יום טוב (מהרי"ל הל' יו"ט)‪ ,‬כמו בערב שבת‪ ,‬כמו שנתבאר לעיל סימן רמ"ב‪ .‬וחייב לבצוע על‬
‫שתי ככרות ולקבוע כל סעודה על היין‪ .‬ובגדי יום טוב יהיו יותר טובים משל שבת‪ .‬ולא נהגו לעשות בו סעודה שלישית‪.‬‬
‫(ובי"ט מאחרין לבא לבית הכנסת וממהרין לצאת‪ ,‬משום שמחת יו"ט) (גמרא פ' הקורא עומד)‪.‬‬
‫‪300‬‬
‫ולא נהגו כו'‪ .‬וכ"מ בירושלמי פרק בתרא דמ"ש הלכה ז' ויתודה בי"ט הראשון של פסח כדי שיהיה לו מה לאכול ברגל‬
‫ויתודה בשחרית ע"כ מצוה לאכול‪:‬‬
‫פסח – מכירת חמץ‬
‫נפש הרב עמ' קעז‬
‫בעקבי הצאן עמ' עג‬
‫פסח – מלח על השלחןד בליל הסדר‬
‫שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תעה סעיף א‬
‫יטול ידיו ויברך על נטילת ידים‪ ,‬ויקח המצות כסדר שהניחם‪ ,‬הפרוסה בין שתי השלימות‪ ,‬ויאחזם בידו ויברך המוציא‬
‫ועל אכילת מצה‪ ,‬ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה‪ ,‬משתיהן ביחד‪ ,‬ויטבלם‬
‫בלילה ראשונה‪ ,‬דפת נקי אין צריך מלח‪...‬‬
‫במלח‪ .‬הגה‪ :‬ואין המנהג לטבלה במלח‬
‫פסח – מצה בלי גלוטן ‪Gluten Free‬‬
‫שו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן מט‬
‫אם מותר לאפות מצות משאר מיני דגן לא מחיטים לאלו שאינם יכולים לאכול הנעשים מחיטים‪.‬‬
‫בס"ד‪ ,‬ירושלים עה"ק ת"ו יום ה' בא תשמ"ג לפ"ק‪ .‬שוכט"ס א"כ ידידי הרה"ג ומהולל בתשבחות וכו' מוה"ר יעקב‬
‫יחזקאל פויזען שליט"א‪ ,‬דיין דקעד"י ניויארק יצ"ו‪ .‬אחדש"ת‪ ,‬הנני בזה הדבר אשר נמסר לי בע"פ מאת הרב הגאון‬
‫מוה"ר שמעון שוואב שליט"א אב"ד דקהלתכם ואח"כ גם בכתב מכ"מ‪.‬‬
‫וז"ל‪ :‬אם ראה או שמע התנגדות לאפות מצות מקמח הנעשה משאר מיני דגן ‪ -‬חוץ מחיטים ‪ -‬לאלו שאין יכולים לסבול‬
‫לאכול דברים הנעשים מחיטים שנעשים ממש חולים ממנה‪ ,‬וקשה עליהם לאכול אפילו כזית של מצה אפוי' מקמח‬
‫חיטים עכ"ד‪.‬‬
‫הנה לא ראיתי ולא שמעתי‪ ,‬ונחזי אנן‪ ,‬הנה ברמ"א ‪/‬או"ח‪( /‬סי' תנ"ג) כתב דהמנהג ליקח לכתחילה חטים‪ ,‬והיא‬
‫ממהרי"ל‪ ,‬ובלבוש כתב הטעם שהוא המובחר ומוקדם למצוה‪ ,‬והיא במהרי"ל‪ ,‬מנהגים‪( ,‬בהלכות עסק המצות)‪ ,‬וכתב שם‬
‫הטעם משום דלא מישתמיט שום תנא בלישני' כי אם חיטין לפסח עכ"ל‪ ,‬ובלבוש כתב הטעם משום שהוא המובחר‬
‫ומוקדם למצוה‪ ,‬והיכא דאין לו חטים כתב בחק יעקב דלכ"ע הולכים בזה אחרי החביב‪ ,‬ולא על המוקדם בפסוק אחרי‬
‫חיטים‪ ,‬ועי' בספר פתחי עולם ומטעמי השלחן בזה‪ ,‬ובספר מהר"ם שיק על המצוות (פ' בא) כתב בשם החת"ס דאין ליקח‬
‫שעורים דקשה לשכחה ובמצה כתיב למען תזכור‪ ,‬עי' ליקוטי מהרי"ח (ה' פסח)‪:‬‬
‫אמנם הגאון המהרש"ם ז"ל בהגהותיו לספר אורחת חיים (סי' תנ"ג) שם‪ ,‬כתב דיש עוד טעם בדבר‪ ,‬והוא כתב שם‬
‫בקיצור‪ ,‬ואבאר דבריו‪ ,‬דהנה בענין לתיתה נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות חו"מ =חמץ ומצה= פ"ה ה"ו וז') וז"ל אין‬
‫בוללין את השעורין במים בפסח מפני שהן רפין ומחמיצים במהרה וכו'‪ .‬החטים מותר לבלול אותן וכו'‪ ,‬וכבר נהגו כל‬
‫ישראל וכו' שלא יב ללו החטים במים גזירה שמא ישהו ויחמיצו עכ"ל‪ ,‬ומקורו בש"ס (פסחים מ' ע"א)‪ ,‬דאמר אין לותתין‬
‫את השעורים בפסח וכו'‪ ,‬ובחטים איתא שם דמותר ללתות‪ ,‬דהיוצא משם דלתיתה בשעורים אסור מדינא משום דממהר‬
‫להחמיץ‪ ,‬ובחטים מותר מדינא אלא שנהגו לאסור וכמ"ש הרמב"ם כנ"ל‪.‬‬
‫והנה הטור ‪/‬או"ח‪( /‬סוס"י תנ"ג) שם‪ ,‬כתב ג"כ כנ"ל‪ ,‬דאע"ג דבגמ' שרי לי בחיטי הגאונים אסרוה‪ ,‬וכן שדרו ממתיבתא‬
‫שאין אנו בקיאים בלתיתה‪ ,‬הלכך אין לנו ללתות כלל לא וכל שכן בשעורים עכת"ד‪ ,‬ובב"י שם כתב בפירוש דברי הטור‪,‬‬
‫וז"ל ובלתיתה אע"ג דבגמ' שרי לי' בחיטי‪ ,‬כלומר אבל לא בשערי לפי שממהרין להחמיץ יותר מהחטים‪ ,‬והגאונים אסרוה‬
‫וכן שדרו ממתיבתא וכו'‪ ,‬פירוש הגאונים אסרוה דהא שדרו ממתיבתא שאין אנו בקיאין בלתיתה וכו' עכ"ל‪.‬‬
‫ובזה העירו על לשון הש"ע שם ‪/‬או"ח סי' תנ"ג‪( /‬סעי' ה')‪ ,‬שכתב בזה"ל האידנא אסור ללתות בין חטים ובין שעורים‬
‫ע כ"ל‪ ,‬וכתב המג"א שם (סק"ט)‪ ,‬דבטור משמע דשעורים מדינא דגמ' אסור ללתות‪ ,‬ואפשר דשיפון מין שעורים לענין זה‬
‫עביו"ד סי' שכ"ד עכ"ל‪ ,‬והיינו דאיתא שם לענין חלה דאם לש עיסה של שיפון מצטרף עם העיסה של שעורים או כוסמין‬
‫ולא עם מין אחר לדיעה א'‪ ,‬מזה משמע דהוי מין שעורים מדמצטרף עמו (מהש"ק)‪ .‬ונראה דכוונת המג"א כמ"ש החק‬
‫יעקב שם (ס"ק י"ט) וז"ל לשון המחבר אינו מדוקדק דמשמע דחטים ושעורים שוים הם‪ ,‬ובאמת שעורים כיון דרכיכא אף‬
‫מדינא דש"ס אסור ללתות‪ ,‬ואפשר האידנא אסור לקיים בבית כשהם לתותים‪ ,‬אף שאינם קרובים להתבקע‪ ,‬מה שא"כ‬
‫‪301‬‬
‫בחטים ‪ ,‬ועמ"ש לקמן ‪/‬או"ח‪( /‬סי' תס"ז סק"ז וכ"ו) ובש"ס ‪/‬פסחים‪( /‬מ') עכ"ל‪ ,‬ונראה דזה ג"כ כוונת המג"א במה שהביא‬
‫הטור להעיר על הש"ע דהשווה חטים ושעורים בהדדי‪ ,‬דלדברי הטור הוי שעורים כש"כ כנ"ל‪.‬‬
‫והנראה בטעם המחבר בש"ע‪ ,‬דאזל בזה לשיטתו בב"י (סי' תס"ז ד"ה כתב ה"ר אפרים) שהביא שם דברי הר"ן גבי‬
‫לתיתה‪ ,‬שכתב בשם הרא"ה דלא איתמר שיעורא דנתבקעו אלא בשעורים‪ ,‬אבל בחטים כיון דאית בהו ציריא כלומר סדק‬
‫שבחטים כמאן דנתבקעו דמי‪ ,‬והוא כתב שלא נהירא‪ ,‬וגבי ארבא דטבעה‪ ,‬כתב והא דלא מפלגינן בהא אם נתבקעו או לא‬
‫נתבקעו משום דחיטי נינהו ובח יטי לא בעינן ביקוע כך כתב הרא"ה וכו' עכ"ל וכו'‪ ,‬ורבינו ירוחם כתב בשם השר מקוצי‬
‫כדברי הרא"ה וכ"כ הגה"מ בפ"ה בשם ריצב"א‪ ,‬אבל דעת הרי"ף והרמב"ם שאין חילוק בין חטים לשעורים והכי נקטינן‬
‫עכ"ל‪ ,‬וא"כ יש סברא להחמיר יותר בחטים מבשעורים‪ ,‬מטעם דלא צריך ביקוע‪ ,‬משום דיש לו ציריא כנ"ל‪ ,‬אף דשאר‬
‫פוסקים חולקים והכי נקטינן כנ"ל‪ ,‬מ"מ כיון שלהרא"ה והעומדים בשיטתו ל"ה כש"כ סתם וכתב בלא כש"כ‪.‬‬
‫וכל הנ"ל להב"י אליבא דהר"ן בשם הרא"ה‪ ,‬אבל ראיתי בפר"ח (סי' תס"ז אות ב')‪ ,‬שהעיר על הר"ן‪ ,‬דמשמע מדבריו דאף‬
‫בלתיתה אמרה הרא"ה‪ ,‬וכתב ע"ז ה פר"ח דאינו מחוור כלל‪ ,‬דהא אמרינן התם (בש"ס דפסחים ‪/‬דף מ'‪ )/‬דבעל נפש אפילו‬
‫חיטי דשרירן לא ילתות‪ ,‬מכלל דשאינו בעל נפש ש"ד‪ ,‬ועוד אמרינן בי רב הונא לתתי ובי רבא בר אבין לתתי‪ ,‬ואע"ג‬
‫דלמאי דהוי ס"ל לרבא דאסור ללתות‪ ,‬אמרינן דהא דתניא אין לותתין שעורין‪ ,‬לא מיבעיא קאמר‪ ,‬ל"מ חיטי כיון דאית‬
‫בי' ציריא עיילי בהו מיא אבל שערי דשיעי אימא שפיר דמי קמ"ל‪ ,‬הא אמרינן התם דהדר בי' רבא וכו' ואי הכי הדרינן‬
‫למאי דהוה ס"ל מעיקרא דדוקא שערי אבל חיטי דשרירי לא‪ ,‬ואולי לא אמרה הרא"ה בלתיתה דהוו מים מועטים‪,‬‬
‫דבההיא אדרבה חיטי קילי טפי‪ ,‬א לא דוקא בההוא ארבא דטבעא בחישתא דהוי שרי' מרובה‪ ,‬ומעתה מסתמא אפילו‬
‫חטים דשרירן החמיצו ולא בעי נתבקעו משום דאית בי' ציריא‪ ,‬מה שא"כ בשעורים‪ ,‬וגם זה אינו נכון‪ ,‬וכמו שכתב עליו‬
‫הר"ן בפי' הלכות עכ"ד‪ ,‬והעולה מדבריו דאף להרא"ה שעורים ממהרים להחמיץ‪ ,‬אלא שהיכא שכבר החמיצו‪ ,‬מסתמא‬
‫דהוי שרי' מרובה‪ ,‬אמרינן דאף דאין סימן החימוץ הביקוע אינו ניכר בחטים‪ ,‬אין הוכחה שלא החמיצו מחמת שיש להם‬
‫ביקוע מתולדה‪ ,‬משא"כ בשעורים‪ ,‬כיון שאין ביקוע בהם מתולדה‪ .‬אם אין לו ביקוע‪ ,‬מוכח דלא נתחמצו עוד‪.‬‬
‫והנה ראיתי ברש"ש (פסחים מ' ע"א)‪ ,‬על מה דאמרינן אלא הא דתניא אין לותתין שעורים וכו' כנ"ל‪ ,‬כתב הרש"ש‪ ,‬וז"ל‬
‫לכאורה איזה מהם ממהר להחמיץ הוא פלוגתא דתנאי לקמן ‪/‬פסחים‪( /‬מ"ח) בכמה שיעור עיסתן‪ ,‬אכן התם בקמח לא‬
‫שייכו כל כך הסברות דהכא עכ"ל‪ ,‬היינו דאין ראי' מקמח לחטים ושעורים בעינן‪ ,‬דאף אם נאמר דשעורין גופייהו אינם‬
‫ממהרים להחמיץ‪ ,‬אבל הקמח שלהן ממהר להחמיץ יותר‪ ,‬ואם נאמר כן בנוגע הקמח איזה מהם מחטים ושעורים‬
‫ממהרים להחמיץ תלוי בפלוגתא דתנאי‪.‬‬
‫אמנם ראיתי ברבינו חננאל שם (פסחים מ"ח ע"א)‪ ,‬בפלוגתא דתנאי בכמה שיעור עיסה‪ ,‬רבי ישמעאל בנו של ריב"ב‬
‫אומר בחיטין קבין ובשעורין שלשה קבין‪ ,‬ר"נ אומר חילוף הדברים וכו'‪ ,‬כתב ע"ז הר"ח בזה"ל ואע"ג דפליגו וכו' בשיעור‬
‫אפיית עיסה והוא אמר בחטין קביים דעבדי קביים חטין פת טפי מדעבדי תלתא קבי שערי‪ ,‬וטירחא דהני טפי מהני‪ ,‬ור"נ‬
‫אומר בחטין שלשת קבין דשרירן כלומר חזקים וכו' עכ"ל‪ ,‬דש"מ מדבריו דהכל מודים דשעורים ממהרים להחמיץ מחטים‬
‫אף בקמח‪ ,‬ומה דלר"י השיעור בשעורין תלתא קבין‪ ,‬הוא משום דבשעורים שלשה קבין עבדי קמח פחות מקביים חטים‬
‫כנ"ל עייש"ה‪ ,‬ושו"ר בשפת אמת (פסחים מ"ח) שם‪ ,‬שהעיר ג"כ על דברי הש"ס‪ ,‬דלכאורה נראה דפליגו דלמר חטים‬
‫קרובים יותר להחמיץ ולמר שעורין וזה דוחק‪ ,‬וע"ז הביא דברי ר"ח הנ"ל‪ ,‬וכתב דאפשר שגם כוונת רש"י כן‪ ,‬אלא שכתב‬
‫שם דלת"ק החימוץ בתרוויהו שוין עיי"ש‪ ,‬וצ"ע דהרי מפורש בלשון הר"ח שם בזה"ל והוא (ר"י בנו של ריב"ב) בחטין‬
‫קביים דעבדי קביין חטין פת טפי מדעבדי תלתא קבי שערי וכו' כנ"ל‪ ,‬א"כ לפי"ז הקמח מתלתא קבי שערי הוי פחות‬
‫מהקמח של קביים‪ ,‬ועכ"ח משום דשערי ממהרי להחמיץ‪ ,‬לכן שיעור עיסתן שלא תחמיץ פחות מבחטין‪.‬‬
‫ודאתאן מהנ"ל‪ ,‬דשערי בין בשעורין גופייהו ובין בקמח שלהם ממהר להחמיץ יותר מבחטין‪ ,‬והנה מטעם הנ"ל‪ ,‬כתב‬
‫במג"א שם (סי' תנ"ג סק"ה) על מה דאיתא בש"ע שם ‪/‬או"ח סי' תנ"ג‪( /‬סעי' ג') אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר אין‬
‫בכך כלום‪ ,‬וכתב המג"א‪ ,‬ואפשר דוקא חטה אבל שעורה ממהרת להחמיץ עס"ה ועמ"ש (סי' תס"ו סעי' ד') עכ"ד‪ ,‬והיינו‬
‫דבסעי' ה' מבואר דשעורים ממהרים להחמיץ כמ"ש במהש"ק‪ ,‬והיינו כנ"ל‪ ,‬ובס' פתחי עולם על דברי המג"א הנ"ל כתב‬
‫דהה"ד שיפון ושיבולת שועל עיי"ש‪ ,‬והיינו לפמ"ש המג"א שם (ס"ק ט') כנ"ל‪.‬‬
‫והנה בא"ר שם (אות ט') כתב על דברי הלבוש בשם המג"א הנ"ל‪ ,‬וז"ל ולענ"ד לאו דוקא חטה קאמר דלא מצינו בגמ'‬
‫‪ /‬פסחים‪( /‬דף מ') חילוק בין חטה לשעורה אלא ללתות לכתחי לה‪ ,‬אבל בדיעבד אין חילוק‪ ,‬ובשניהם מותרים בדיעבד כל‬
‫שלא נתבקעו‪ ,‬וכן מבואר להדיא בתשו' רמב"ן (סי' ק"נ) ותשו' רשב"א (תכ"ח) דמתיר מטעם שאנו רואים שאין מתבקעין‪,‬‬
‫א"כ ע"כ גם בשעורין מותר‪ ,‬ואדרבה מצינו סברא בגמ' שחטין גרע כיון שאינה חלקה כמו שעורה‪ ,‬מטעם זה יש הרבה‬
‫פוסקים שאמרו בחטים אפילו לא נתבקעו כמ"ש ב"י (סי' תס"ז ס"ז)‪ ,‬גם נ"ל מ"ש הפוסקים החטה קשה היינו יותר‬
‫מקמח או עיסה כמ"ש הטור להדיא בסי' תס"ז בחטה בעיסה עכ"ל‪.‬‬
‫הנה מש"כ להתיר בדיעבד גם בשעורין כל שאנו רואים שלא נתבקעו‪ ,‬אין סתירה לענין המציאות שממהר להחמיץ‪,‬‬
‫אלא שמ"מ מותר בדיעבד כיון שאנו רואין שלא נתבקעו‪ .‬ומה שהביא הסברא דחטין גרע כיון שאינה חלקה‪ ,‬כוון לדברי‬
‫הרא"ה הנ"ל‪ ,‬הנה חוץ מה שלהלכה לא קיי"ל כהרא"ה כנ"ל‪ ,‬עוד גם להרא"ה הרי כתב הפר"ח דלא אמר רק בשרי' כנ"ל‪,‬‬
‫‪302‬‬
‫באופן דגם לדידי' אין סתירה למה דאמרינן דממהר לה חמיץ כנ"ל‪ ,‬ומש"כ דנ"ל מ"ש הפוסקים החטה קשה היינו יותר‬
‫מקמח או עיסה כמ"ש הטור להדיא ‪/‬או"ח‪( /‬בסי' תס"ז) בחטה בעיסה עכ"ל כנ"ל‪ ,‬לא הבנתי דאף אמת שהטור כתב שם‬
‫לענין חטה בעיסה‪ ,‬בזה"ל ודבר ידוע שחטה קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה עכ"ל‪ ,‬אבל מ"מ מה שייך זה לגמ'‬
‫( פסחים) שם ‪/‬דף מ'‪ ,/‬דאיתא שם אמר רבה בע"נ =בעל נפש= לא ילתות מאי איריא בעל נפש אפילו כ"ע נמי דהא תניא‬
‫אין לותתין שעורין בפסח ה"ק בע"נ אפילו חיטין דשרירי לא ילתות עכ"ל‪ ,‬ופי' רש"י שהן קשין משעורין ואין ממהרין‬
‫להחמיץ וכו' עכ"ל‪ ,‬ולא ידעתי האיך אפשר לומר דרצ"ל ד שרירי מקמח ועיסה דלא איירי הש"ס בזה שם רק בחטין‬
‫ושעורין וצע"ג‪.‬‬
‫והנה בספר זכור לאברהם (ח"ר או"ח אות פ' סי' תנ"ג)‪ ,‬אחרי שהביא דברי המג"א והא"ר הנ"ל‪ ,‬כתב ועי' מעם לועז (פ'‬
‫בא דכ"ה ע"א) דכתב דצריך להסיר השעורה כשבוררין החטים‪ ,‬והיי"ט משום דאי נפל עליו מים או טל נבלע בה יותר‬
‫מהחטה וע"ש עכ"ל‪ ,‬והיינו כמשמעות רוב הפוסקים דשעורים ממהרים להחמיץ יותר מחטים‪ ,‬וכיוצא מדברי הש"ס‬
‫(פסחים ‪/‬דף מ'‪ )/‬הנ"ל‪.‬‬
‫ונחזור לנד"ד‪ ,‬דהנה מטעם דברי הפוסקים הנ"ל‪ ,‬כתב הגאון המהרש"ם ז"ל שם טעם נוסף ע"ד המנהג ליקח חטים‬
‫לכתחילה המבואר במהר י"ל וברמ"א כנ"ל‪ ,‬משום דשעורים ושיפון (קארן בלעז) ממהרים להחמיץ‪ ,‬וכן שיבולת שועל‬
‫כמ"ש בפתחי עולם שם‪.‬‬
‫והנראה דאף שכתב הגאון המהרש"ם שם בשאלה דקמחא דפיסחא שנתערב בו קמח שעורין‪ ,‬דאסור לכתחילה דוקא‬
‫משום המנהג של הרמ"א כנ"ל‪ ,‬ולא להחמיר בדיעבד‪ ,‬וגם לפי טעם דממהר להחמיץ אין לאסור בדיעבד‪ ,‬מ"מ לענ"ד קשה‬
‫בנד"ד להתיר אף בדיעבד‪ ,‬דלא דמי ללתיתה‪ ,‬דמותר בדיעבד אף בשעורים‪ ,‬להאלי' רבה כנ"ל‪ ,‬היינו משום שאנו רואים‬
‫שלא נתבקעו כנ"ל‪ ,‬אבל באפיית קמח שעורים‪ ,‬דיש כמה עניני זהירות במקום וסדר לישות המצות‪ ,‬ובהנחה בלא עסק‪,‬‬
‫דדינם מבו אר בש"ע ‪/‬או"ח‪( /‬סי' תנ"ט) ופוסקים‪ ,‬וכ"ז מיירי בקמח חטים‪ ,‬אבל בקמח שעורים דממהר להחמיץ לא‬
‫נתבאר דינם בכל אלה‪ ,‬והיינו צריכים לחבר ש"ע חדש בזה בביאור כל פרט ופרט‪ ,‬ומי יכול לקבל עליו האחריות בזה‪,‬‬
‫ממילא יש לחשוש אף בדיעבד‪ ,‬אם לא אירע איזה דבר אשר לפי ערך מהירות החימוץ בשעורים מבחטים מעכב אף‬
‫בדיעבד‪ .‬וכמו דאיתא כה"ג (בסי' תס"ב) לענין מי פירות עם מים‪ ,‬דאיתא שם ‪/‬שו"ע או"ח סי' תס"ב‪( /‬בסעי' ב') מ"פ עם‬
‫מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הלכך אין ללוש בהם‪ ,‬ואם לש בהם יאפה מיד עכ"ל‪ .‬וכתב שם במ"ב (אות ח')‬
‫ואופה מיד ואם עבר ושהה קודם האפי' יש לאסור באכילה אף שלא שהה שיעור מיל‪ ,‬ובשער הציון שם כתב דכן משמע‬
‫ממג"א וח"י עיי"ש‪ ,‬ורק בהפ"מ ובשעת הדחק ובשוגג מצדד להתיר בח"י ובמ"ב שם היכא דלא מינכר בה סימני חימוץ‪,‬‬
‫וכנזכר (בסי' תנ"ה) לענין לישה בפושרין עיי"ש‪ ,‬וכמו כן י"ל בשעורים דממהרים להחמיץ וכנ"ל‪.‬‬
‫ועי' בשפת אמת על דברי הש"ס על מה דאיתא בברייתא (פסחים) שם ‪/‬דף מ'‪ /‬אין לותתין שעורים בפסח ואם לתת‬
‫נתבקעו אסורות וכו' אמר רבה בע"נ לא ילתות וכו' אמר ר"נ מאן דציית לי' לאבא אכיל נהמא דעיפושא וכו'‪ ,‬וכתב‬
‫בשפ"א דלשון הברייתא אין לותתין שעורים בפסח‪ ,‬משמע דוקא בפסח אסור ללתות משום דיש לחוש שמא יתבקעו‬
‫ואסור לעשות חמץ בפסח‪ ,‬אבל קודם פסח מותר‪ ,‬אך לפי"ז קשה מה דאמר ר"נ מאן דציית וכו'‪ ,‬אכל נהמא דעיפושא הא‬
‫יכול ללתות קודם פסח‪ ,‬וכן מה ראי' מהך דיוצאין בפת נקי' דמותר לכתחילה ללתות‪ ,‬דהא י"ל דוקא בדיעבד מותר לאכול‬
‫ויוצא בו אבל לא להתיר ללתות לכתחילה‪ ,‬לכן נ"ל דאם הי' אסור ללתות‪ ,‬והיינו משום דחיישינן שמא יתבקעו ויחמיץ‬
‫שוב הוי כאלו לא שמרה מחימוץ והוי כמו בצקות של עכו"ם‪ ,‬דכיון דהי' ראוי לבוא לידי חימוץ אינו בכלל משומר‪ ,‬ולפי"ז‬
‫בללתות כדי לצאת בו מצת מצוה אף קודם פסח אינו רשאי כיון דצריך שימור‪ ,‬ע"י לתיתה נפק משימור כנ"ל‪ ,‬אבל לאכול‬
‫בשאר ימות הפסח מותר עכ"ד‪.‬‬
‫והנה לפי הנ"ל יהי' ראי' להאוסרים במי פירות עם מים לצאת י"ח מצה אפילו בדיעבד‪ ,‬אבל יוקשה דא"כ ל"מ אפילו‬
‫אם יאפה מיד‪ ,‬וגם יוקשה מעיקר הלכה דיוצאין י"ח מצה בכל חמשת המינים בחטים ובשעורים וכו'‪ ,‬ורק לכתחילה אין‬
‫לוקחים רק חטים וכדברי מהרי"ל‪ ,‬ולפי הנ"ל דאסור לכתחילה בשעורים ואינך

דפי מקורות ושאלות חזרה

Transcription

Similar documents

ראש השנה- מתנה גדולה

קישור להורדה ישירה של הקובץ

להורדת החוברת

גמרא סדורה (פרק שני)

גליון 444 פרשת עקב

חוברת 2 - דעת

גיטין כח

גמרא סדורה

קול צופיך - הרב מרדכי אליהו

מת מצוה - מחלקי המים