Complete file: 2439 kb :הקובץ השלם

‫חווית הקרבה למוות‬
‫מחקר אנתרופולוגי בקרב זקנים בבית אבות‬
‫חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה"‬
‫מאת‬
‫טובה גמליאל‬
‫הוגש לסנאט אוניברסיטת תל‪-‬אביב‬
‫אוגוסט‪2001 ,‬‬
‫עבודה זו נעשתה בהדרכת‬
‫פרופ' חיים חזן‬
‫ד"ר סשה וייטמן‬
‫פרופ' חוה גולנדר‬
‫הבעת תודה‬
‫לעת קמילת הזקנה התבלטו פני המוות והיו עיקר למחקר זה‪ .‬חובתי הנעימה לומר כי לא היו‬
‫הדברים מגיעים כדי לקט תצפיות‪ ,‬ולא לכדי גיבוש רעיוני‪ ,‬לולא זיכוני מארחיי בחופש להימצא‬
‫בשדה הגיגיהם‪ .‬ידידיי‪ ,‬דיירי בית האבות‪ ,‬שיתפוני בחידות חייהם בנעימות סבר ובהעמקה‪ ,‬כמו‬
‫ראו בחקירה משימה אישית‪ .‬הם סייעו לי להטליא את דמות המוות כמידתו בעיניהם‪ ,‬באופן‬
‫שיכולתי להשיגה ולהנהירה‪ .‬על אלה נתונות להם הוקרתי העמוקה והערכתי‪ .‬תודתי מסורה גם‬
‫למנהלת בית האבות‪ ,‬שבנדיבותה פתחה בפניי יותר משער אחד למעגלי החיים במוסד‪ ,‬ולצוות‬
‫העובדים‪ ,‬אשר התמידו באמונם והבנתם כל כמה שהתמשכה נוכחותי קבועה ומזדמנת‪.‬‬
‫עבודת המחקר הייתה לחוויה אינטלקטואלית מרגשת בזכות שלושת מנחיי‪ .‬במסירות של צוות‬
‫הביאו לבריאתם של רעיונות חדשים‪ ,‬והפיחו רוח במושגים מוכרים‪ .‬ידם רב היה לה גם במלאכת‬
‫עיצוב הטקסט‪ ,‬להוסיף‪ ,‬להדגיש ולהשמיט‪ ,‬מדרבנת לחבור מחדש אל הפרק שכבר נכתב‪ ,‬ולכתבו‬
‫כמו לפעם אחרונה‪ .‬אייחד תודות לפרופ' חיים חזן על שזכיתי בעידודו המתמיד ובמרחב השמור‬
‫עמו לניצני רעיונות‪ ,‬על כי בדרך המלך הובילני בסבך העדין של תפיסות תרבותיות‪ ,‬מסתעפות‬
‫ממחוזות קרובים ומרוחקים‪ ,‬ועל כי בעצתו הגלויה והמשתמעת מצטיירים זקנים כבני אדם;‬
‫לד"ר סשה וייטמן‪ ,‬שפתח בפניי צוהר רחב אל בית מדרשה של סוציולוגיה אחרת‪ ,‬והותיר בידי‬
‫אזמל לפענוח צפונותיו של הקשר החברתי; ולפרופ' חווה גולנדר‪ ,‬שתרמה מחשבות מנקודת מבט‬
‫סיעודית‪ ,‬ושבהשפעתה רותקה שימת לבי להוויית מטפלים כמטופלים‪ .‬עוד יבואו על הברכה‪,‬‬
‫פרופ' ג'יי גובריום מאוניברסיטת פלורידה‪ ,‬על האירוח החם במחלקתו והדרכתו הצמודה‪ ,‬אשר‬
‫הבטיחו מסע עיוני פורה טרם כתיבת העבודה‪ ,‬ולפרופ' יוחנן פרס‪ ,‬שבשיחותינו המזדמנות נידב‬
‫הערות מלוא החופן‪ ,‬והציען כחומר למחשבה‪.‬‬
‫כתלמידה באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,‬זכיתי במלגות אשר סייעו לי במימון הוצאות המחקר‪ ,‬והיוו‬
‫תרומה רבת ערך‪ .‬תודותיי על קבלת מלגת ההצטיינות לתואר דוקטור‪ ,‬מטעם דקאן הפקולטה‬
‫למדעי החברה‪ ,‬על כספי המלגה מהקרן על שם פרופ' שמעון ברגמן‪ ,‬במסגרת מכון הרצג לחקר‬
‫ההזדקנות והזקנה‪ ,‬ועל הזכייה במלגת כתיבה מטעם האגודה לקרנות מחקר וחינוך‪ ,‬וקרן‬
‫האגודה לדוקטורנטים במדעי החברה‪.‬‬
‫אחתום ברחשי הכרת טובה לחבריי ולבני משפחתי היקרים‪ ,‬שתמיכתם ליותני במשך כל תקופת‬
‫המחקר‪ .‬כנגד התנודות שמזמנת עבודת שדה חיצונית ופנימית‪ ,‬זכיתי להכיר בכל אחד מהם דרך‬
‫משלו‪ .‬תיזכרנה במיוחד תמיכת הוריי‪ ,‬השלוחה אליי תמיד‪ ,‬מסירותם של שמואל ואיתן אחיי‪,‬‬
‫שעשו כל שלאל ידם בתקופת לימודיי בחו"ל‪ ,‬ותרומותיהן של קמליה ולד‪ ,‬יערית בוקק‪ ,‬טלי לב‬
‫ונוגה גלעד‪ ,‬חברותיי‪.‬‬
‫תקציר‬
‫אתנוגרפיה זו מתמקדת בחוויית הקרבה למוות בקרב זקנים בבית אבות‪ .‬טענת המחקר היא כי‬
‫זקנים אלה חברים ב"תרבות מוות" נדירה בגילוייה‪ .‬תרבות זו מתקיימת במרווח שבין מותם‬
‫החברתי כחוסי מוסד למותם הפיזי‪ .‬היא מובנית משיח‪-‬מוות עשיר וממכלול התגובות לתנאי‬
‫חיים קיצוניים‪ .‬העיון המחקרי מתרכז בזהות העצמי לנוכח מציאות של ריקנות ונישול‪ .‬הנחקרים‬
‫הזקנים אינם רק חסרי עתיד‪ ,‬הם אנשים שנכסי זהותם העצמית מדולדלים מאוד‪" .‬תרבות‬
‫המוות" היא פרי יוצרנותם החברתית בנסיבות מיוחדות של זמן ומקום‪ .‬היא מתגלה במגוון פניה‬
‫ובריבוי ממדיה‪.‬‬
‫המחקר מזהה ב"תרבות המוות" ארבע זירות קיום עיקריות‪ .‬הן מופיעות כ"שדות"‪ ,‬המקיימים‬
‫מפגשים חווייתיים בין העצמי והאחר‪ :‬ה"שדה" הראשון מפגיש בין עצמי חי ואחר חי‪ ,‬ובו נחווית‬
‫אשליה של היעדר מוות‪ .‬ה"שדה" השני מפגיש בין עצמי חי‪ ,‬המבקש להתבדל מאחר מת‪ .‬ה"שדה"‬
‫השלישי מפגיש בין עצמי מת‪ ,‬הנסוג מן הסמלים שמייצג אחר חי‪ .‬וה"שדה" הרביעי מפגיש בין‬
‫עצמי מת ואחר מת בתחושה של הזדהות ושותפות גורל‪' .‬עצמיות' ו'אחרות' 'חיים' ו'מוות' הן‬
‫קטגוריות‪-‬מובן המבוססות על תפיסות עולמם של הנחקרים‪ .‬המחקר מתחקה אחר תפיסות אלה‬
‫בהתאם לגישות אינטראקציה סימבולית ופנומנולוגיה חברתית‪ .‬על דרך הצגתן זו של ארבעת‬
‫ה"שדות" נבחנת התימה המרכזית במחקר‪ ,‬והיא ‪ -‬מעמדו של האני נוכח מותו‪ .‬שאלות נוספות‬
‫עליהן משיב המחקר הן‪ :‬אלו משמעויות וייצוגים ניתן לחלץ מתודעת מוות משותפת של דיירי‬
‫בית האבות? כיצד הם מתמודדים מבחינה רגשית עם קרבת המוות? ואלו דפוסים חברתיים‬
‫קשורים בהתמודדות זו?‬
‫שדה המחקר הוא בית אבות ציבורי בעיר מרכזית בישראל‪ .‬המחקר נערך בשיטת תצפית‬
‫משתתפת‪ ,‬במהלך שלושה‪-‬עשר חודשים‪ ,‬בשנים ‪ .1999-1998‬התצפיות התבצעו בכל מרחבי‬
‫המוסד‪ ,‬לרבות מחלקות ה"תשושים"‪ .‬רוב הדיירים משתייכים לקטגוריה הגילית זקנים‪-‬זקנים‪,‬‬
‫ולקטגוריית הדיירים ה"עצמאיים" בתפקודם‪ .‬רובם בעלי סטטוס כלכלי‪-‬חברתי בינוני ונמוך‪.‬‬
‫מאפיינים אלו העניקו לרוב הנחקרים סטטוס של "דיירים וותיקים" במוסד‪ ,‬שהבדילם מן‬
‫הסטטוס שקיבלו "דיירים חדשים"‪ .‬ההבדל התבטא בסגנונות התמודדות עם קרבת המוות‪ ,‬ועם‬
‫משמעות התווית שנושא בית האבות‪.‬‬
‫הפרק הראשון מציין את מקומה של העבודה במפת הספרות‪" .‬תרבות המוות" מוצגת כמובחנת‬
‫מ"תרבויות מוות" אקטואליות שבמוקדן פולחן העצמי‪ ,‬וכנעדרת קודים וסמלים מטקסי‪-‬מוות‬
‫מסורתיים‪ .‬ייחודיותה של התרבות בכך שהיא מופרדת מן העולם החברתי הסובב אותה‪ ,‬ומובנית‬
‫מחומרים הזרים לעולם זה‪ .‬הדבר מתבטא גם בהשוואה לתמונת התרבות העולה מאתנוגרפיות‬
‫אודות עולמם החברתי של זקנים; נמצא כי תרומתן של אלה מועטה להבנת מציאות של חוסר‪-‬‬
‫כל‪ .‬גישות ומושגים תיאורטיים‪ ,‬המצויים בשולי השיח הגרונטולוגי‪ ,‬נמצאים ראויים לעיון‬
‫מחודש בשל התעכבות המחקר על מצב הניתוק הפסיכו‪-‬חברתי‪ .‬משימת פענוחה של "תרבות‬
‫המוות" מוצגת לאור חלקיותם של סטנדרטים תיאורטיים ואתנוגרפיים‪ ,‬ולאור משקל הנגד‬
‫המצוי בפרספקטיבות פסיכואנליטיות ואקזיסטנציאליות‪.‬‬
‫הפרק השני מציג את בית האבות כהקשר בו נבחנים גבולותיה המרחביים והמנטליים של "תרבות‬
‫המוות"‪ .‬משימה זו מושגת על דרך הזיקה בין שלושה מרכיבים‪ :‬מדיניות מוסדית‪ ,‬שינויים‬
‫ארגוניים‪ ,‬ומאפייני הדיירים‪ .‬נטען כי "תרבות המוות" שואבת מתכונותיו של בית האבות כמוסד‬
‫טוטאלי‪ ,‬וכמוסד המצוי במעבר לקראת הפיכתו ל'דיור מוגן'‪ .‬נורמות טיפול וסדרי ניהול של‬
‫אירועי מוות נמצאו כמעצבים את דפוסי היחסים שבין חברי הצוות והחוסים‪ .‬דימוייהם‬
‫העצמיים של הנחקרים ערוכים סביב קו הקץ‪ ,‬ומושפעים מסטריאוטיפים זקנתיים‪ .‬שיחם‬
‫היומיומי זה עם זה רווי באזכורי מוות‪ ,‬הנוגעים למכלול היבטי חייהם‪ .‬הפרק מתאר גם את מידת‬
‫דתיותם של הנחקרים ומציגם כקולקטיב חילוני‪ .‬ההנחה היא כי שאלת ייצוגיו של המוות‬
‫מתחדדת לאור היעדרם של ערכים מסורתיים‪ .‬לפתיח אתנוגרפי זה שייך גם הפרק השלישי ‪-‬‬
‫"עבודת שדה"‪ .‬פרק זה מפרט כמה מהתנסויותיה של החוקרת ב"תרבות מוות"‪ ,‬ואת המשוכות‬
‫שבחציית את הסף התרבותי‪.‬‬
‫ארבעת הפרקים הבאים מציגים את עיקר ממצאי האתנוגרפיה‪ .‬בכל פרק מתוארת מציאות קיום‬
‫אחת ב"תרבות מוות"‪ ,‬המתייחדת בקטגוריות של שיח‪ ,‬פרקטיקות‪ ,‬סימבולים וריטואלים‪ .‬ארבע‬
‫המציאויות משקפות ממדים נבדלים ומורכבים של מצב נישול‪ ,‬הניכר בסדרי המוסד ובמעמדם‬
‫הנפסד של הנחקרים‪ .‬המשותף לממדים‪ ,‬או ל"שדות" אלה‪ ,‬הם גילוייה העקביים של תנועת‬
‫התנתקות פסיכו‪-‬חברתית‪ .‬היא ניכרה בכל "שדה" בנפרד וגם במכלול התרבותי‪ .‬האתנוגרפיה‬
‫מציגה את תושיית הנחקרים אל מול האתגרים שיוצר מצבם‪ .‬פתרונותיהם מגוונים‪ ,‬ומובחנים זה‬
‫מזה ברמות של מוכרות ויצירתיות‪.‬‬
‫הפרק הרביעי מתאר את עולמם המשחקי של הדיירים‪ .‬הממצאים מצביעים על הבניית זירות של‬
‫אשליה‪ ,‬המוציאות מכללן את איום המוות‪ .‬הדיירים משחקים תפקידים‪ ,‬השאולים מעולמות‬
‫הילדות‪ .‬הם מתוארים כמבקשים להקהות את ממשותה של המציאות המיידית‪ ,‬ונוקטים‬
‫מרחקים שונים ממנה‪ .‬האסטרטגיות המשחקיות משמשות אותם במפגשים חברתיים ובפנטזיות‬
‫פרטיות‪ .‬הפרק מתאר גם את תופעות הסטיגמה והרכילות בבית האבות‪ .‬הן מתגלות כמערך‬
‫אסטרטגיות שתכליתן העקיפה העצמת הדימוי העצמי לנוכח המוות‪.‬‬
‫הפרקים החמישי והשישי מציגים מכלול של אסטרטגיות אשר מטרתן להבדיל את היחיד מן‬
‫האחרים‪ .‬דימויים מוסכמים אודות זקנה‪ ,‬חולי ומוות משמשים רקע להבניית יחסיות תפקודית‬
‫בין הדיירים‪ .‬בפרק "חי‪-‬מת" מסמן היחיד את המרחק בינו לבין המוות‪ ,‬המיוצג בדמות האחר‪.‬‬
‫ואילו בפרק "מת‪-‬חי" היחיד מתרחק מדמות אחר המייצגת חיים‪ .‬סמלי החיים והמוות‪ ,‬אליהם‬
‫מגיב היחיד‪ ,‬הנם רבים ומגוונים‪ ,‬וערוכים בשני הפרקים לאורן של קטגוריות מדורגות‪ .‬שני‬
‫הפרקים מתווים את חוויית הקרבה למוות כתהליך המרוצף בתחנות של זמן‪ .‬מעבר לעיקרון זה‪,‬‬
‫בפרק "מת‪-‬חי" מתואר פתרון מסדר שני לאיום המוות‪ ,‬המשקף נסיגה אל עולם סובייקטיבי‬
‫וניתוק מן המציאות‪.‬‬
‫הפרק השביעי מציג מציאות קיום רביעית ב"תרבות מוות"‪ ,‬וחותם את הסיפור האתנוגרפי‪.‬‬
‫בדומה למוצג בפרק הרביעי‪ ,‬גם מציאות זו משקפת הוויה קולקטיבית‪ ,‬אך הוויה זו מתבלטת‬
‫בזרותה ובניתוקה מסביבותיה‪ .‬האתנוגרפיה מתמקדת בפענוח מהות המפגש בין שותפי‪-‬גורל‪ .‬היא‬
‫נסמכת על קודים וסמלים בקרב זקנים הממתינים למוות‪ .‬מוטיבים מן המסורת היהודית נמצאו‬
‫מתאימים לאפיון דפוסי השיח ונוהגי השתיקה של הדיירים‪ ,‬ביניהם‪" ,‬בית תפילה"‪" ,‬בית אבל"‪,‬‬
‫ו"חסד של אמת"‪ .‬המפגש הקולקטיבי מתגלה כזירה לחוויות רוחניות‪ .‬חוויות אלה מבליטות את‬
‫תלות הנחקרים זה בזה ואת נדירותה של תרבותם‪ .‬הם מוצגים לאור שאיפתם לעבור בשלום מן‬
‫העולם‪.‬‬
‫הפרק השמיני דן בממצאי האתנוגרפיה‪ .‬תימות עיקריות בארבעת "שדות" הקיום נערכות מחדש‬
‫וממבט‪-‬על במטריצה של מודל זהויות‪ .‬משמעויות וייצוגי מוות‪ ,‬המחולצים מתרבות הזקנים‪,‬‬
‫מקושרים לעולמות תוכן נוספים בהם נתונים בני אדם‪ .‬המפגש עם האחר מהווה מסגרת‬
‫קונצפטואלית עקבית לארגון המסקנות בדבר מעמדו של האני נוכח המוות‪ .‬במסגרת הדיון‬
‫מנותחת גם תחולתו הכללית של מודל "ארבעת השדות"‪ .‬לבסוף‪ ,‬נמנות תרומות המחקר לחקר‬
‫זקנה ומוות‪ ,‬ומוצגות שאלות פתוחות למחקרים בעתיד‪.‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫פרק ראשון‪ :‬מבוא‬
‫‪ 1.1‬מטרות המחקר‬
‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ 1.1.1‬ייצוגי מוות‬
‫‪2‬‬
‫‪ 1.1.2‬המוות כתהליך מיתה‬
‫‪3‬‬
‫‪ 1.1.3‬תגובות רגשיות כלפי מוות‬
‫‪3‬‬
‫‪ 1.2‬מקומה של "תרבות מוות" בשיח התיאורטי‬
‫‪" 1.2.1‬תרבות מוות" ומוות בזקנה‬
‫‪ 1.2.2‬ייחודה של "תרבות המוות" בשדה המחקר‬
‫‪" 1.2.3‬תרבות המוות" כזירה של התנתקות‬
‫‪4‬‬
‫‪4‬‬
‫‪6‬‬
‫‪8‬‬
‫‪ 1.3‬מודל לניתוח "תרבות מוות" ותימת המחקר המרכזית‬
‫‪ 1.4‬תמצית פרקי האתנוגרפיה‬
‫‪10‬‬
‫‪13‬‬
‫פרק שני‪ :‬בית אבות‬
‫‪ 2.1‬בית אבות ודיירים‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪ 2.1.1‬בית אבות קולקטיבי‬
‫‪17‬‬
‫‪17‬‬
‫‪ 2.1.2‬מראה וצורה‬
‫‪ 2.1.3‬דיירים‬
‫‪ 2.1.4‬קטגוריות טיפול‬
‫‪18‬‬
‫‪18‬‬
‫‪ 2.1.5‬חברי צוות‬
‫‪ 2.1.6‬סדרי ניהול של אירועי מוות‬
‫‪19‬‬
‫‪19‬‬
‫‪ 2.2‬תרבות מוות‬
‫‪20‬‬
‫‪ 2.2.1‬תמונה מגבהים שונים‬
‫‪ 2.2.2‬רטוריקה של זקנה סופנית‬
‫‪ 2.2.3‬מהי "זקנה"?‬
‫‪22‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪" 2.2.4‬מה שלומך"? – קבלת פנים רטורית‬
‫‪27‬‬
‫‪ 2.2.5‬שילוש מטפורי‬
‫‪ 2.2.5.1‬לפני קו הקץ‬
‫‪ 2.2.5.2‬על קו הקץ‬
‫‪" 2.2.5.3‬אחרי" קו הקץ‬
‫‪29‬‬
‫‪ 2.3‬סדרי ארגון ומוות‬
‫‪ 2.3.1‬ישן מפני חדש‬
‫‪ 2.3.1.1‬מראה וצורה‬
‫‪ 2.3.1.2‬דיירים‬
‫‪ 2.3.1.3‬קטגוריות טיפול‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪32‬‬
‫‪32‬‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫‪ 2.3.1.4‬הרכב הצוות ועבודתו‬
‫‪ 2.3.2‬טוטאליות‬
‫‪ 2.3.3‬מעבריות‪ ,‬טוטאליות‪ ,‬מוות ומודל זהות‬
‫‪ 2.4‬דת‬
‫‪36‬‬
‫‪38‬‬
‫‪40‬‬
‫‪44‬‬
‫‪ 2.4.1‬אלוהים אישי‬
‫‪45‬‬
‫‪ 2.4.2‬תוכן הפולחן‬
‫‪ 2.4.3‬בית כנסת מיותם‬
‫‪46‬‬
‫‪48‬‬
‫‪ 2.4.4‬רעיון המשיח‬
‫‪48‬‬
‫פרק שלישי‪ :‬עבודת "שדה"‬
‫‪ 3.1‬אינפורמנט‬
‫‪51‬‬
‫‪62‬‬
‫פרק רביעי‪ :‬חי‪-‬חי‪ :‬משחק‬
‫‪ 4.1‬נישול‪ :‬מות העצמי‬
‫‪65‬‬
‫‪66‬‬
‫‪ 4.1.1‬חפצים וחפץ‬
‫‪ 4.1.2‬נישול עצמי‬
‫‪66‬‬
‫‪73‬‬
‫‪ 4.2‬החייאה עצמית‬
‫‪77‬‬
‫‪ 4.2.1‬סטיגמה ורכילות‬
‫‪ 4.2.2‬משחק‬
‫‪ 4.2.2.1‬היצמדות‬
‫‪ 4.2.2.2‬תלישות‬
‫‪ 4.2.2.2.1‬סגנונות‪:‬‬
‫פנטזיה‪ :‬משחק על במה אחרת‬
‫התעלמות‪ :‬משחק מול מראה‬
‫התעלמות‪ :‬משחקי "תוצרת"‬
‫משחק בתוך משחק‪ :‬בין פרודיה לנוסטלגיה‬
‫מסיכות של ילדות‬
‫פרק חמישי‪ :‬חי‪-‬מת‪ :‬היבדלות‬
‫‪ 5.1‬שני מודלים‬
‫‪ 5.1.1‬בריחה‬
‫‪ 5.1.2‬חיסון‬
‫‪" 5.2‬צעיר"‪" ,‬זקן מידי" וחמלת המוות‬
‫‪ 5.3‬תוויות כאתרי הגירה‬
‫‪ 5.3.1‬על חומת ההפרדה‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫‪ 5.3.2‬לשבת על הגג‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫‪78‬‬
‫‪88‬‬
‫‪91‬‬
‫‪94‬‬
‫‪100‬‬
‫‪101‬‬
‫‪104‬‬
‫‪107‬‬
‫‪109‬‬
‫‪112‬‬
‫‪118‬‬
‫‪119‬‬
‫‪119‬‬
‫‪122‬‬
‫‪127‬‬
‫‪131‬‬
‫‪132‬‬
‫‪134‬‬
‫‪ 5.3.3‬נקודות יתרון‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬כן "עצמאים"‪ ,‬לא "תשושים"‬
‫‪139‬‬
‫‪ 5.3.3.1‬מדרגות רשמי תפקוד‪:‬‬
‫הקדמה ביצירת רושם‬
‫‪140‬‬
‫‪141‬‬
‫תיקון רושם‬
‫רשמי שיבה מקו הקץ‬
‫‪142‬‬
‫רשמי ערך משפחתי‬
‫‪ 5.3.4‬צורות 'יש מאין'‬
‫‪143‬‬
‫‪143‬‬
‫‪ 5.3.4.1‬שליחות הורית‬
‫‪145‬‬
‫‪145‬‬
‫‪ 5.3.4.2‬בועות אוטונומיה‬
‫‪ 5.3.4.3‬קוממיות‬
‫‪147‬‬
‫‪150‬‬
‫‪ 5.3.4.4‬פני המת‬
‫‪154‬‬
‫פרק שישי‪ :‬מת‪-‬חי‪ :‬הסתלקות‬
‫‪ 6.1‬בשם החי‬
‫‪ 6.2‬בדרך לאחרות עצמית‬
‫‪ 6.2.1‬עיר מקלט‪ :‬רק "בית אבות"‬
‫‪ 6.2.2‬דגל לבן‪ :‬לא "עצמאים"‪ ,‬כן "תשושים"‬
‫‪ 6.2.2.1‬כן "תשושים" וחולים‪:‬‬
‫הזדהות‬
‫גוף ללא רסן‬
‫שמחת עניים‬
‫חבלי הצלה‬
‫‪ 6.2.3‬ביטול‪ :‬לא "דיירים"‬
‫‪ 6.2.3.1‬רפרופי היכרות‬
‫‪ 6.2.3.2‬רשיון ה'מת'‬
‫‪ 6.2.4‬מעל ומעבר‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫‪ 6.2.4.1‬שארים‪ ,‬שארית והרשאה‬
‫‪ 6.2.4.2‬אתגר הנידונות‪:‬‬
‫תנאים של חרדה‬
‫וידוי – וידוא מיתה‬
‫התרצות‬
‫פתרון מדיטטיבי‬
‫‪ 6.2.4.3‬כי זה כל האדם‬
‫דברי הימים‬
‫מודל הישארות הגוף‬
‫‪160‬‬
‫‪162‬‬
‫‪164‬‬
‫‪166‬‬
‫‪168‬‬
‫‪171‬‬
‫‪171‬‬
‫‪172‬‬
‫‪173‬‬
‫‪174‬‬
‫‪174‬‬
‫‪175‬‬
‫‪177‬‬
‫‪180‬‬
‫‪181‬‬
‫‪187‬‬
‫‪188‬‬
‫‪189‬‬
‫‪191‬‬
‫‪192‬‬
‫‪196‬‬
‫‪196‬‬
‫‪198‬‬
‫פרק שביעי‪ :‬מת‪-‬מת‪ :‬אבל‬
‫‪ 7.1‬מראי מקום‬
‫‪' 7.1.1‬מטען' זקנה‬
‫‪ 7.2‬בית תפילה‬
‫‪203‬‬
‫‪204‬‬
‫‪208‬‬
‫‪208‬‬
‫‪ 7.2.1‬מילים ואופני תפילה‬
‫‪ 7.2.2‬זיכרון דברים כדרבנות‬
‫‪210‬‬
‫‪212‬‬
‫‪ 7.2.3‬חשבון גוף‬
‫‪213‬‬
‫‪ 7.3‬סולידריות של כבוד‬
‫‪214‬‬
‫‪ 7.3.1‬אנשים מתים מהלכים‬
‫‪215‬‬
‫‪ 7.3.2‬בין קרב לקרבה‬
‫‪ 7.3.3‬חסד של אמת‬
‫‪216‬‬
‫‪221‬‬
‫‪" 7.3.3.1‬אומללות מרוכזת"‪ :‬פיסות תשליל‬
‫‪224‬‬
‫‪ 7.3.3.2‬שלוש "נשמות טובות"‬
‫‪227‬‬
‫‪ 7.4‬ניחום אבלים‬
‫‪ 7.4.1‬גניבת דעת‬
‫פרק שמיני‪ :‬דיון‬
‫‪ 8.1‬מודל "ארבעת השדות" ומשמעותו של ה'אחר' בחוויות ה'עצמי'‬
‫‪" 8.2‬שדות" ‪ :IV -I‬דפוסים התנהגותיים וחווייתיים‬
‫‪228‬‬
‫‪232‬‬
‫‪235‬‬
‫‪236‬‬
‫‪238‬‬
‫‪" 8.2.1‬שדה" ‪ :I‬אני חי – אתה חי‬
‫‪239‬‬
‫‪" 8.2.2‬שדות" ‪ II‬ו‪ :III-‬אני חי – אתה מת‪ ,‬אני מת – אתה חי‬
‫‪240‬‬
‫‪" 8.2.3‬שדה" ‪ IV‬אני מת – אתה מת ו"שדות" אחרים‬
‫‪241‬‬
‫‪ 8.2.3.1‬רפלקסיביות כאסטרטגיה‪ :‬תרומת האינפורמנט‬
‫‪ 8.2.3.2‬סולידריות של כבוד‬
‫‪ 8.3‬תחולתו הכללית של מודל "ארבעת השדות"‬
‫‪243‬‬
‫‪244‬‬
‫‪247‬‬
‫‪ 8.3.1‬המודל על פי הממד הליניארי‬
‫‪ 8.3.2‬המודל על פי הממד הא‪-‬ליניארי‬
‫‪247‬‬
‫‪248‬‬
‫‪ 8.4‬ריבוי פנים תיאורטי‬
‫‪ 8.5‬סיכום תרומות העבודה והמלצותיה‬
‫ביבליוגרפיה‬
‫‪249‬‬
‫‪251‬‬
‫‪255‬‬
‫‪1‬‬
‫פרק ראשון‬
‫מבוא‬
‫המחקר שלפנינו נערך בקרב זקנים בבית אבות‪ .‬טענת המחקר היא כי נוכחות משותפת של זקנים‪,‬‬
‫החיים על קו הקץ‪ ,‬יכולה לשמש זירה מתאימה לבחינתן של שאלות קיומיות‪ .‬ביסוד השאלות‬
‫שמעלה העבודה קיימת התלבטות מהותית‪ ,‬הנוגעת לעובדת סוף החיים‪ .‬המצב האנושי הוא‬
‫פרדוכסלי; הוא משקף היעדר הלימה בין התממשות המוות‪ ,‬ואי מסוגלותה של ההכרה להשלים‬
‫עמו‪ .‬פרדוכס קיומי זה‪ ,‬לדעת פילוסופים‪ ,‬גוזר על האדם טלטלה תמידית בין רעיונות על נצחיות‬
‫לריקנות טוטאלית )‪ ,(Koestenbaum, 1971; Becker, 1973; Heidegger, 1962‬ומאלצו לתור אחר‬
‫משמעות לחייו‪ .‬העבודה מניחה כי זקנים מחזיקים בתפיסות קיומיות אשר קרבת המוות מקנה‬
‫להן תוכן וערך רב‪ .‬היא רואה בזקנה‪ ,‬המתקיימת בהקשר משותף‪ ,‬פרק זמן ממושך דיו לבחינת‬
‫ההתמודדות עם מוות מהיבטים שונים‪ .‬הנחות המחקר אודות דעת‪-‬זקנים וחשיבותו של המפגש‬
‫החברתי‪ ,‬הביאו לבחירת בית אבות כיעד למחקר אנתרופולוגי‪ ,‬בשנים ‪.11999-1998‬‬
‫הנחקרים ‪-‬דיירי בית האבות ‪ -‬התאפיינו בשיח‪-‬מוות דומיננטי וכופה‪ ,‬עשיר בדימויים ובסמלים‪.2‬‬
‫הם דיברו על המוות כבדרך שגרה‪ ,‬ובפיהם זכתה התימה הקיומית במגוון משמעויות‪ .‬תופעה‬
‫קולקטיבית זו התגלתה כמרכיב מכריע בהגדרת ענייניהם‪ ,‬ובהתרקמותה של "תרבות מוות" ענפה‬
‫לעיניי‪ ,‬החוקרת‪ .‬תחום הסמיוטיקה של תרבות‪ ,‬החוקר מערכות סימבוליות ומסמנות מהווה את‬
‫מסגרת הדיון במושג "תרבות מוות"‪ .‬מושג סמיוטי זה על תרבות רואה את האדם כחיה הנתונה‬
‫ברשתות משותפות של משמעות )גירץ‪ .(1990 ,‬השקפת העבודה היא כי מערכות סימון ופרקטיקות‬
‫חברתיות הן היוצרות את התרבות ואת מבני המשמעות שלה‪ .‬הגישה הקונסטרוקטיביסטית‪,‬‬
‫הקשורה בהשקפה זו‪ ,‬תדריך את עיוננו ב"תרבות" הנחקרים‪.3‬‬
‫בטרם נידרש למהותה של "תרבות המוות"‪ ,‬יוצגו בסעיף הראשון שלושה עניינים מרכזיים‬
‫בספרות על מוות )תנתולוגיה(‪ .‬עניינים אלה יגדירו שלוש ממטרותיו של המחקר‪ .‬הסעיף השני‬
‫יעסוק ב"תרבות המוות" של הנחקרים‪ ,‬כנושא המהווה את מוקד העבודה‪" .‬תרבות" זו תוצג‬
‫לאור אפיוניהן של "תרבויות מוות" אחרות‪ ,‬ולאור ממצאי אתנוגרפיות על זקנים במוסדות‪.‬‬
‫בסעיף השלישי תידון התימה המרכזית במחקר לאור מודל "ארבעת השדות"‪ .‬העבודה מציעה‬
‫מודל זה למטרת מיפוי וניתוח דפוסים ב"תרבות המוות" הנחקרת‪ .‬בסעיף האחרון יתוארו פרקי‬
‫האתנוגרפיה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫מתודולוגית תצפית‪-‬משתתפת נערכה במהלכם של שלושה‪-‬עשר חודשים‪ ,‬ותתואר בהרחבה בפרק ‪ -‬עבודת "שדה"‪.‬‬
‫‪ 2‬המושג שיח מתייחס לצורות מקובלות של חיווי דעה על נורמות ואמונות תרבותיות והשפעתן על התנהגות חברתית ) ‪LeVine,‬‬
‫‪ .(1984‬השיח מבנה ומגדיר אובייקטים של ידע בצורה מובנת‪ ,‬ובאותה עת מוציא מכללו מובנים אחרים )‪.(Barker,2000‬‬
‫‪ 3‬גישה זו מבוססת על כמה מסורות סוציולוגיות‪ :‬אתנומתודולוגיה )‪,(Garfinkel,1967; Heritage, 1984; Pollner,1987‬‬
‫פנומנולוגיה חברתית )‪ ,(Berger & Luckmann,1966; Schutz,1967‬ואינטראקציה סימבולית )‪.(Blumer, 1969‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ 1.1‬מטרות מחקר‬
‫הספרות על מוות דנה בשלוש תימות בסיסיות‪ ,‬והן‪ :‬ייצוגי מוות‪ ,‬המוות כשם אחר לתהליך מיתה‪,‬‬
‫ותגובות רגשיות כלפי מוות‪ .‬מלכתחילה ניתן להתייחס לתימות הללו כהיבטים מהותניים של‬
‫נושא המחקר‪ .‬כלומר‪ ,‬הן יכולות להופיע כהפשטות או עקרונות כלליים בתיאור ההתמודדות‬
‫האנושית עם קרבת המוות‪ .‬סקירה בין‪-‬תרבותית או תיאור סטטיסטי הם מן האמצעים להצגתן‬
‫לאור מבנים פסיכו‪-‬חברתיים בעלי מאפיינים קבועים‪ .‬בניגוד לגישה זו‪ ,‬העבודה לפנינו מבקשת‬
‫לעסוק בשלוש התימות במסגרת הפרשנית של "תרבות"‪ .‬במסגרת זו התימות תופענה כהיבטים‬
‫הווייתיים )קיומיים( במציאות ייחודית של זקנים‪ ,‬המאופיינת בתהליכי משא ומתן סמליים‪.‬‬
‫מצופה כי הן תתרומנה להגדרת הדפוסים ב"תרבות מוות"‪ ,‬ולפענוח תכני המפגשים בין‬
‫הנחקרים‪ .‬הבסיס לציפייה זו יובהר להלן‪ ,‬בתיאור משמעותן של התימות והופעתן כמטרות‬
‫מחקר‪.‬‬
‫‪ 1.1.1‬ייצוגי מוות‬
‫ביחס לתימה אודות מסתוריות ואי‪-‬ידיעה‪ ,‬גרסו תאורטיקנים כי ה"מוות" ביסודו לא‪-‬קיים‪,‬‬
‫באשר‪ ,‬הוא מייצג את תבוסתה הסופית של ההכרה )‪ .(Freud, 1918; Bauman, 1992‬אבחנה זו‬
‫מלמדת על היעדר ייצוג קוגניטיבי למוות‪ .‬לאורה מתבקשת בחינתם של ייצוגים אלטרנטיביים‪,‬‬
‫פרי ייצורה של מציאות חברתית‪ .‬אחת מטענותיה של העבודה היא כי חקר תכניה של מודעות‬
‫אינטר‪-‬סובייקטיבית של שותפים זקנים לשיח‪-‬מוות עשוי להוות מעין הצצה בפתרון לאבסורד‬
‫ההכרתי‪ .4‬היא תבקש לבחון משמעויות וייצוגים‪ ,‬אותם ניתן לחלץ מתודעת‪-‬מוות קולקטיבית‪.‬‬
‫האתגר המחקרי מתחדד לאור דימויים העצמי של הנחקרים הזקנים כאנשים חילוניים‪ ,‬משמע‬
‫–‬
‫מי שאינם נשענים על מערכת ייצוגים דתית‪ .‬מערכת ייצוגי המוות שמעניקה הדת עוסקת בחיי‬
‫הנצח ב"עולם הבא"‪ .‬תאורטיקנים ראו במוטיב "חיי העולם הבא" צורה סמלית אחת‪ ,‬המבטאת‬
‫צורך של בני אדם בהמשכיות קיום‪ .‬מוטיב סמלי זה יוצר 'שידוד מערכות' בין החיים והמוות‪,‬‬
‫ועשוי לייצג חוויות אנושיות מגוונות‪ .‬ראוי להדגיש כי בין חוויות אלה לבין דת ואלוהות לא‬
‫מתקיימת זיקה הכרחית‪ .‬המכנה המשותף לאותן חוויות‪ ,‬הוא היותן סוגים של "מצבות זיכרון"‪,‬‬
‫על ידן מושגת תפיסה של נצחיות סימבולית‪ .‬חוויות אלה כוללות‪ ,‬תורשה ביולוגית וחינוך‬
‫הצאצאים לאותם ערכים )‪ ,(Bowker,1991; Erikson,1950‬יוצרנות בתחום האומנות‪ ,‬הספרות והמדע‬
‫)‪ ,(Bouman,1992; Parsons, 1978‬והאדרת פועליהם של אבות קדמונים )‪ .(Lifton,1973‬מוטיב "חיי‬
‫העולם הבא" בתיאוריות של פרוייד )‪ ,(Freud, 1961‬רנק )‪ (Rank, 1958‬ובקר )‪ (Becker, 1973‬שואב‬
‫ממקור תחושת האחדות הנרקסיסטית‪ ,‬שחווה תינוק בטרם היפרדות האגו שלו מן העולם‪ .‬פרויד‬
‫הסביר התאהבות באדם או באובייקט דתי בצורך ב"תחושה אוקיינית"‪ .‬רנק קישר בין תחושה זו‬
‫לבין השגת שלימות אלוהית‪ .‬בקר‪ ,‬באופן דומה‪ ,‬האיר את החיפוש הבלתי נלאה אחר ה'הירואי'‪.‬‬
‫‪ 4‬הנחה זו נסמכת במיוחד על הקביעה כי "תודעה קולקטיבית היא הצורה הגבוהה ביותר של חיי הנפש‪ ,‬בהיותה מודעות כל‬
‫המודעויות )‪ ."(Durkheim, 1915, p. 444‬ראוי לציין גם כי הביטוי "תודעת מוות קולקטיבית" בעבודה זו‪ ,‬אמנם נתרם מהשראת‬
‫המושג "תודעה קולקטיבית" של דירקהיים‪ ,‬אך רק לעניין השלכותיו של שיח חודרני וכולל במוסד‪ .‬אין הכוונה לרמוז כי השיח‬
‫מתקיים כעובדה הנכפית מלמעלה על הפרטים הנחקרים‪ ,‬אלא לתארו כפרקטיקה של הבנייה‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫לדבריו‪ ,‬החברה עצמה הנה מערכת של קודים להרואיות; החברה בכל מקום הנה מיתוס חי של‬
‫משמעות לחיי האדם‪ .‬תפיסות אלה תעמודנה ברקע סוגיית ייצוגי המוות בחייהם של הנחקרים‪.‬‬
‫‪ 1.1.2‬המוות כתהליך מיתה‬
‫מטרה נוספת של העבודה היא פענוח תימת המוות מבחינת התהליך‪ .‬המחקר יתאר את חוויית‬
‫הקרבה למוות‪ ,‬כפי שהיא מתרחשת בהקשר מוסדי ובמפגשי פנים מול פנים לאורך זמן‪ .‬מחקרים‬
‫על חולים סופניים מציגים תמונה שעיקרה תהליך‪ .‬הדבר ניכר בחמשת שלבי התמודדות‪ ,‬שהותוו‬
‫על ידי קובלר‪-‬רוס )‪ ,(Kubler-Ross, 1969‬במודל שעון‪-‬החול של ווייסמן )‪ ,(Weisman, 1972‬ובמסלולי‬
‫מוות שנמצאו במוסדות טיפוליים )‪ .(Pattison, 1978; Glaser & Strauss, 1968‬תקופת הקץ מצטיירת‬
‫כרצף מעברים ליניארי‪ ,‬ולא כבועת זמן של המתנה‪ .‬החולים נעים מתחנה לתחנה‪ ,‬אשר כל אחת‬
‫מהן מתייחדת במצבי תפקוד‪ ,‬מערכי תגובה‪ ,‬וסגנונות טיפול‪ .‬תרומתם של המודלים הללו לעבודה‬
‫הנוכחית היא בהצעת מסגרת לפענוח המפגש של אדם עם עצמו בהתמודדותו עם מוות‪ ,‬וברמז על‬
‫מבנה הזמן אל קו הקץ‪.‬‬
‫ההבדל המבני בין בית אבות ובית חולים עשוי לעצב תהליכי מוות שונים בשני המוסדות‪ .‬בית‬
‫אבות משופע לרוב בפרקטיקות של פעילות קבוצתית‪ ,‬וחלק ניכר מחוסיו מוגדרים 'עצמאים'‬
‫מבחינה תפקודית‪ .‬בכך יש מקום לבחינת חוויית המוות בקבוצה ואינטראקציות חברתיות‬
‫מסוגים שונים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בבית החולים‪ ,‬המוגדר כמוסד טיפולי בלבד‪ ,‬לא קיימות‬
‫אינטראקציות קבוצתיות מצד המטופלים‪ .‬עובדה זו ביחד עם הגדרות של תלות בטיפול הרפואי‪,‬‬
‫מסיטות את תשומת הלב לניהול המוות על ידי הצוות‪ ,‬ולהשפעתו על חוויית המוות ברמת הפרט‬
‫ומשפחתו )‪ .(Glaser&Strauss,1968‬מסיבות אלה נדרשת השוואה זהירה בין התנהגות הנחקרים‬
‫להתנהגות מטופלים בבתי חולים‪ .‬באותו אופן‪ ,‬יש להקפיד בהשוואה בין תהליכי מוות‬
‫המתרחשים בבית אבות‪ ,‬ובין תהליכים המתרחשים במוסדות טיפוליים כמו הוספיס )‪(hospice‬‬
‫ובית אבות סיעודי )‪.(Ley & Corless,1988‬‬
‫‪ 1.1.3‬תגובות רגשיות כלפי מוות‬
‫המחקר יבחן את משמעויותיה הרגשיות של תופעת שיח‪-‬מוות בקרב הנחקרים‪ .‬סביר לטעון כי‬
‫נושא המוות קשור בתגובה צפויה והיא‪ ,‬חרדה‪ .‬הקורפוס התיאורטי‪-‬מחקרי העוסק בחרדה‪,‬‬
‫מנקודת מבטן של הפסיכולוגיה והפילוסופיה‪ ,‬הוא גדול לאין שיעור‪ .‬חוקרים מונים על פני ארבעת‬
‫העשורים האחרונים אלפי מאמרים‪ ,‬שהחרדה מצויה במוקד עניינם )‪.(Durlak &Riesenberg, 1991‬‬
‫הדבר מלמד על הבניית הידע אודות התמודדות אנושית עם מוות‪ ,‬התמודדות שזכתה לכינוי ‪-‬‬
‫הכחשה )‪ .(Wass & Neimeyer, 1995‬סארטר היה אחד ממבטאיה המובהקים של גישה חד‪-‬ממדית‬
‫זו‪ .‬הוא סבר כי הרהורים אודות מוות אינם אלא הרהורים על ריקנות קיומית‪ ,‬שיש בהם להגביר‬
‫את חרדת המוות )‪ .(Sartre, 1966‬לאור זאת‪ ,‬יש מקום לשאלה‪ ,‬האם העיסוק המילולי‪-‬חברתי‬
‫במוות מלמד על חוסנם הרגשי של הנחקרים‪ ,‬או שמא הוא אך בבחינת מנגנון הגנה‪ .‬ממצאי‬
‫מחקרים על תגובותיהם הרגשיות של זקנים המתגוררים בקהילה וזקנים במוסד אינם חד‪-‬‬
‫‪4‬‬
‫משמעיים; הזקנים בשתי הקבוצות מוצגים לעיתים כחרדים מפני מוות‪ ,‬ולעיתים כמפויסים‬
‫ומייחלים להופעתו‪ .‬על פי רוב ה"מכחישים" משתייכים לקטגוריה הגילית זקנים‪-‬צעירים‪ ,‬ואילו‬
‫ה"מקבלים" לזקנים‪-‬זקנים )בני ‪ 85‬ויותר( )‬
‫;‪Lieberman & Tobin, 1983; Kalish & Reynolds, 1977‬‬
‫‪ .(Mullins & Lopez, 1982‬חקר חוויית הקרבה למוות בהקשר קולקטיבי יאפשר בחינת הטענה‬
‫הרואה זקנים כ"מקבלי מוות" )‪ .(Restinas, 1988‬מחקרים מלמדים כי תפיסה של יחסיות תפקודית‬
‫מאפיינת דיירי מוסדות‪ .‬תפיסה זו נסמכת על קטגוריות טיפוליות של המוסד בו הם חיים‪,‬‬
‫ומתורגמת על ידם למרחקי מוות שונים ) ;‪Lieberman & Tobin, 1983; Sheehan, 1986; Golander, 1995‬‬
‫‪ .(Gubrium & Holstein, 1999‬סביר לצפות כי תפיסה של מרחק יחסי מן המוות תגרום למגוון‬
‫תגובות רגשיות בקרב הנחקרים ‪" -‬הכחשה"‪" ,‬קבלה" ומה שמעבר להן‪ .‬יתר על כן‪ ,‬גם אם‬
‫מלכתחילה הנחקרים ימלאו תפקיד של "מכחישים" או "מקבלים"‪ ,‬המחקר מאפשר עיון מחודש‬
‫בשתי הקטגוריות האנליטיות‪ .‬בצל דמוניות המוות ואי השגתו בהכרה‪ ,‬סביר לצפות לטשטוש‬
‫הדיכוטומיה בין התגובות הכחשה וקבלה‪ .‬מושג ההכחשה לבדו‪ ,‬לדעת קסטנבאום )‬
‫‪Kastenbaum,‬‬
‫‪ ,(1977‬הוא מושג רחב ולכן לא יכול לקדם את הבנתנו לגבי יחסם של בני אדם למוות‪ .‬הוא ממליץ‬
‫לעסוק בתגובות רגשיות לאורו של הקשר בין‪-‬אישי‪ .‬העבודה רואה בתרבות הנחקרים תצורה‬
‫עשירה של עולמם ההשלכתי לעת מוות‪ ,‬ובכך מבקשת לבחון המלצה זו‪.‬‬
‫‪ 1.2‬מקומה של "תרבות מוות" בשיח התיאורטי‬
‫"תרבות מוות" מאפיינת את דיירי בית האבות‪ ,‬ומהווה מושא לפענוח האתנוגרפי‪ .5‬מעבר לשלוש‬
‫התימות שהוצגו עד כאן‪ ,‬עבודה זו מבקשת לעסוק בעיקר בשאלת ייחודיותה של "תרבות מוות"‬
‫זו ובמאפייניה‪ .‬הצורך בהגדרת ייחודיות תרבותית נעוץ בהתעצבותן של "תרבויות מוות" שונות‬
‫במקומותינו‪ ,‬והנידונות זה מכבר בספרות התנתולוגית‪ .‬בסעיף הראשון יוצג המסר של "תרבויות‬
‫המוות" החדשות‪ ,‬והשלכותיו לתפיסת מותם של זקנים‪ .‬בסעיף השני תיערך סקירה של‬
‫אתנוגרפיות על זקנים‪ ,‬אשר תסייע בהבהרת מציאות המוות של הנחקרים והבסיס לכינוי‬
‫"תרבות מוות"‪ .‬הסעיף השלישי יציג את תיאוריית ההתנתקות כמסגרת קונספטואלית להבנת‬
‫"תרבות המוות" בשדה המחקר‪.‬‬
‫‪" 1.2.1‬תרבויות מוות" ומוות בזקנה‬
‫חוקרים סבורים כי משלהי המאה העשרים ניכרים גילוייה התרבותיים של תופעת "תחיית‬
‫המוות"‪ .‬תופעה זו מאופיינת בכך שתימת המוות זוכה לעניין ולמגוון דרכי מבע‪ ,‬הסותרים מכל‬
‫וכל את תפיסת הטאבו החברתי )‪ .(Walter, 1994; Seale, 1998‬צמיחתם של מוסדות מסוג הוספיס‪,‬‬
‫ועיצובם האישי של טקסי לוויה וקבורה‪ ,‬הם מן הדוגמאות המובהקות לתופעה זו‪ .‬עליהן נוספת‬
‫התבלטותה של תימת המוות בתקשורת ההמונים‪ .‬מומחי תקשורת סבורים כי חדשות לבקרים‬
‫מתקיים סיקורן של זוועות בכל רחבי העולם‪ .‬תמונות מוות מועמסות בזו אחר זו על המסך‬
‫הקטן‪ ,‬וניכרות השלכותיהן הרגשיות בקרב הצופים‪ .(Moeller, 1999) 6‬ניתן להסיק ממכלול זה כי‬
‫המוות מופיע בשיח החברתי היומיומי‪ ,‬ומועצם בזירות של מחלה סופנית‪ .‬המוות מקיפנו מכמה‬
‫‪ 5‬תיאור שיח‪-‬מוות וגילוייה של "תרבות המוות" בבית האבות מופיעים בפרק הבא‪.‬‬
‫‪ 6‬נשים לב כי כינויו של דין וחשבון מאוחר בנושא זה הוא "‪."Compassion Fatigue‬‬
‫‪5‬‬
‫עברים‪ ,‬וחשוב להדגיש כי איננו עוד בחזקת נחלה רחוקה ומבודדת של זקנים‪ ,‬המצויים בקצה‬
‫טווח החיים‪.‬‬
‫המשותף ל"תרבויות המוות" המאוחרות משתקף במשפט הבא‪" :‬בתרבות של אינדיוידואליזם‪,‬‬
‫המייחסת ערך לצורות חיים ייחודיות‪ ,‬המוות הטוב הוא כעת המוות שאנו בוחרים" ) ‪Walter, 1994,‬‬
‫‪ .(p. 2‬יש במשפט זה לומר כי "תרבויות המוות"‪ ,‬הפומביות באופן יחסי‪ ,‬מביאות לביטוי את‬
‫יכולת הבחירה האישית ומיצוי סמכות העצמי‪ ,‬בין אם המדובר באבלם של קרובי המת או‬
‫בסגנונות הפרידה של המצויים על ערש דווי‪ .‬המוות זוכה בתרבויות אלה לעיצוב אישי‪,‬‬
‫רפלקסיבי‪ ,‬במתכונת חסרת תקדים‪ .‬כנגד אובדן אחיזתה של סמכות דתית לעניין מוות‪ ,‬מתעצם‬
‫העצמי לומר את דברו‪ .‬פרדיגמות על 'המוות הטוב' ו'מוות הרואי'‪ 7‬מהוות השראה לנטייה‬
‫רפלקסיבית זו )‪ .(Young & Cullen, 1996; Justice, 1997; Walter, 1994; Seale, 1998‬הרואיות‬
‫אלטרואיסטית של הנופלים בקרב )‪ ,(Clark, 1993; Higonnet, 1993‬והעולה מנוסחי הווידוי והאימה‬
‫של נידוני‪-‬מוות )‪ ,(Davies, 1989, Haag & Conard, 1983‬נמנים במסגרתן של "תרבויות מוות"‪,‬‬
‫הזוכות לעניין ציבורי‪ .‬אתרי הנצחה מפארים את דמותו של החייל ה'אלמוני'‪ ,‬ואילו פרקטיקות‬
‫ההוצאה להורג יוצרות מרחב‪-‬שיח‪ ,‬הנותן פומבי לתלאותיו וגאולת נפשו של העולה לגרדום‪ .‬נכון‬
‫יהא לומר כי התכנים הללו מופנמים על ידי שותפים לשיח החדש‪ ,‬ומעניקים משמעות אישית‬
‫לחוויות קרבת המוות של אנשים 'רגילים'‪.‬‬
‫אם נעמיד במוקד השוואתנו זקנים באשר הם‪ ,‬מוסכם כי מוות בזקנה מצוי מחוץ ל"תחיית‬
‫המוות" שבה מדובר‪ ,‬ומחוץ להגדרת "מערכת המוות" התרבותית )‪Kastenbaum & Aisenberg, 1976‬‬
‫(‪ .‬כלומר‪ ,‬מותם אינו זוכה לפומביות‪ ,‬ואינו שואב מאותן פרדיגמות חיוביות‪ .‬כמי ששרדו חיים‬
‫ארוכים‪ ,‬זקנים מודרים מן השיח על 'המוות הטוב'; מותם בגיל מופלג חסר כל עיטור חברתי‪ .‬אף‬
‫הילת גיבורים‪ ,‬העוטפת את שורדי מחנות הריכוז )‪ ,(Berl, 1948‬מוציאה אותם מן המעגל הזה‪.‬‬
‫ברוח זו‪ ,‬מה שצוין במקורותינו‪.…" ,8‬ואם בגבורות ‪ -‬שמונים שנה…" כלל אינו נחשב עוד‪ .‬ואכן‪,‬‬
‫חוקרים סבורים כי בחברות רבות‪ ,‬ובכללן החברה המערבית‪ ,‬מוות 'בטרם זמנו' הוא לבדו מעצב‬
‫פרספקטיבות על מוות )‪ .(Counts & Counts, 1991‬לטענתם‪ ,‬מקרי מוות מסוג זה מתורגמים‬
‫ל"אובדן חיים"‪ ,‬בעוד מותם של זקנים הוא אך בחזקת "מעבר מן העולם"‪ .‬באופן דומה‪,‬‬
‫התארכות תוחלת החיים משמשת חוקרים להתרכז בעמדות‪-‬מוות של צעירים בלבד )‬
‫‪Wass et al,‬‬
‫‪ .(1988‬התנתקותנו מזקנים הותירה את מותם הטבעי סמוי מן העין‪ ,‬צפוי עד לשעמום‪ ,‬ונעדר שמץ‬
‫תפאורה וניצחון‪ .‬במילים אחרות‪" ,‬לרשותם של אלה‪ ,‬המתים בזקנה מופלגת‪ ,‬הדמנטיים‬
‫והמצויים במוסדות‪ ,‬הרבה פחות הזדמנויות לפוזה הרואית‪ ,‬ולעיתים קרובות הם מוצגים‬
‫כדמויות נעדרות כבוד‪ ,‬מזילות ריר‪ ,‬הממתינות למוות המשחרר מן החיים )‪."(Seale, 1995, p. 612‬‬
‫לדעתי זוהי הבחנה נחרצת וחד‪-‬ממדית בין המשתייכים ל"תסריט ההרואי"‪ ,‬חולים במחלות‬
‫האידס והסרטן‪ ,‬ובין זקנים‪-‬זקנים‪ .‬דומה כי הבחנה זו תואמת את תפיסתם של משקיפים‬
‫חיצוניים על גורלם של זקנים המתגוררים בקהילה וזקנים החיים במוסדות‪ .‬מפרספקטיבה‬
‫מנוכרת‪ ,‬מותם של זקנים הוא מן הסוג הנעדר רווחים כלשהם עבור העצמי‪ ,‬ואף יותר מכך; מוות‬
‫‪ 7‬רעיונות אודות "מוות טוב" או "מוות הרואי" נוגעים בעיקר להבעה עצמית רגשית ביחס למוות‪ ,‬תחושת שליטה בהתרחשויות‬
‫הביולוגיות‪ ,‬עיתוי המוות‪ ,‬תכנון לוויה וקבורה תוך התחשבות ברצונות הנפטר‪ ,‬והבעת צער ואבל ספונטניים‪.‬‬
‫‪ 8‬ספר תהילים פרק צ' פסוק י'‬
‫‪6‬‬
‫זה כרוך בתחושת השפלה וחוסר ערך‪ .‬זהו הרקע לדעה כי "חייהם ומותם של יחידים אלה )זקנים(‬
‫הפכו לסיפורי האימה של זמננו )‪."(Seale, 1995, p. 612‬‬
‫‪ 1.2.2‬ייחודה של "תרבות המוות" בשדה המחקר‬
‫מצבם העגום של זקנים באמריקה של שנות השבעים הביא את אחד מחוקרי הזקנה לשאול‪,‬‬
‫"מדוע לשרוד?" )‪ .(Butler, 1975‬חיבורו מחדד את הזיקה בין נישול זקנים ממסגרות חברתיות לבין‬
‫מה שיתבהר מאוחר יותר‪ ,‬כנישול ממסגרות משמעותיות של מוות; מלבד נטישתם של זקנים על‬
‫ידי בני משפחה‪ ,‬הדרתם ממסגרות תעסוקה ושירותים‪ ,‬והפיכתם לקורבנות של בעלי אינטרסים‪,‬‬
‫מתאר המחבר את הטרגדיה שבמוות נטול כבוד‪ .‬חיבור אחר‪ ,‬שעסק במדיניות מנשלת של מוסד‬
‫גריאטרי‪ ,‬כינה את תנאי החיים הנוראיים של חוסי‪-‬המוסד‪" ,‬מסדרון לגיהינום"‪ .‬מעבר לתיאורי‬
‫סבל קיצוניים‪ ,‬שהדעת אינה סובלת‪ ,‬אין הנחקרים הזקנים מוצגים בחיבור זה כבעלי שליטה‬
‫כלשהי בגורלם )‪ .(Henry, 1963‬גם המחקר הנוכחי מתייחס לתנאי חיים של נישול בבית האבות‪ .‬אך‬
‫בניגוד לעולה מחיבורים אלו‪ ,‬תנאי הנישול המוצגים בו זוכים למעמד אונטולוגי‪ .‬כלומר‪ ,‬העבודה‬
‫בוחנת את הזיקה שבין היעדרם של חפצים אישיים‪ ,‬פרטיות‪ ,‬אוטונומיה וחופש ובין תחושות‬
‫הוויה ואי‪-‬הוויה עצמיים‪ .‬תנאי הנישול אמנם יוצגו כגורמים לחוסים סבל נפשי‪ ,‬אך בכך לא‬
‫מתמצה מובנם החווייתי; הטענה היא כי אין לראות בנישול רק מקור למצוקה אנושית‪ ,‬אלא מצב‬
‫המחולל אי‪-‬שקט וגורר תגובה‪ .‬המחקר ידגיש את צידה היוצרני של תחושת הנישול‪ ,‬כלומר‪ ,‬את‬
‫היותה מקור להבניית משמעויות ולהעצמתן‪ .9‬עמדות הנחקרים ופעלתנותם כלפי סבל הם‬
‫המצויים במוקד העיון‪.‬‬
‫עיון בעולמם הסובייקטיבי של זקנים מצומצם באתנוגרפיות המתרכזות בהיבטי המוסד‬
‫הטוטאלי )‪ .(Marshall, 1976; Gubrium, 1975; Shield, 1988; Woolfson, 1997‬מצבם של זקנים‬
‫באתנוגרפיות אלו מתגלה מבעד לפריזמות פיקוח של המערכת הארגונית‪ .‬שגרת הטיפול‪,‬‬
‫המתוארת בפרטים‪ ,‬מתגלה כאמצעי שליטה ויצירת תלות‪ ,‬המפירה את זהותם המלאה של‬
‫המטופלים )‪ .(Hockey & James 1993‬הפרספקטיבה הארגונית מגלמת במידת מה התלכדות עם‬
‫צופה הזר לחווייתם של זקנים‪ .‬היא מוציאה מכללה תיאור של תרבות המתכוננת בצדם של‬
‫החוסים‪ .‬מה שעולה ממנה לעניין מוות הוא תיאור השלכותיה של התמודדות הצוות לנוכח‬
‫התארעות מוות פיזי‪ .‬התמודדות זו כוללת הסתרת גופות ומידע מן המטופלים‪ ,‬וכך חושפת תמונה‬
‫חד‪-‬ממדית של חסות וחוסר אונים‪ .‬נראה כי פרקטיקות הצוות‪ ,‬הנחשפות באתנוגרפיות אלה‪,‬‬
‫מבטאות מגנניות פטרונית כלפי זקנים‪ .‬מגנניות זו סותרת מכל וכל את צורכיהם של הסמוכים‬
‫למותם‪ ,‬וגם את ייצוגם‪.‬‬
‫אתנוגרפיות אחרות עמדו על הטיה מחקרית זו‪ ,‬המטשטשת את נוכחותם של חוסים זקנים‪.‬‬
‫בתארן הבנייה של חיים חברתיים על רקע קרבת המוות‪ ,‬הן היטיבו להתמקד בעולמם של‬
‫הנחקרים )גולנדר‪ .(Savishinsky, 1991; Myerhoff, 1978 ;1989 ,‬האתנוגרפיות עוסקות בשיח‪-‬מוות‪,‬‬
‫ומקשרות בין נושא המוות לתרבות מוסדית‪ .‬ראוי שנתעכב קמעא על עיקרי האתנוגרפיות הללו‬
‫בשל זיקתן למחקר הנוכחי‪ .‬התוודעותם של הנחקרים למותם באתנוגרפיה של שבישינסקי )‪(1991‬‬
‫‪9‬‬
‫השראה לגישה אקזיסטנציאליסטית זו מצויה בחיבוריו של ויקטור פרנקל )‪.(Frankel, 1959,1967‬‬
‫‪7‬‬
‫נעשית באמצעות התייחסותם לחיות מחמד; אפיזודות בחיי החיות‪ ,‬מותן וקבורתן סיפקו תימות‬
‫סימבוליות עליהן יכלו להשליך את התלבטויותיו של העצמי‪ .‬גולנדר )‪ (1989‬תיארה עמדות כלפי‬
‫מוות‪ ,‬והתמודדות של דיירי מחלקות סיעודיות בבית אבות‪ .‬ממצאיה מלמדים כי למרות‬
‫הסתייגותם הגלויה מלדון בענייני מוות‪ ,‬הדיירים פיתחו שיח ייחודי בנושא‪ ,‬שחלק ממאפייניו הם‬
‫למשל‪ ,‬הומור‪ ,‬הימנעות מהמילה "מת"‪ ,‬עיסוק בניבוי מוות של אחרים‪ ,‬והבחנה בין מיתה "עם‬
‫מזל" למיתה "חסרת מזל"‪ .‬אופי הטיפול‪ ,‬על פי גולנדר‪ ,‬סייע בהנחלת נורמות‪ ,‬המשלבות‬
‫פרקטיקות הימנעות והתחקות סקרנית בצד הדיירים‪ .‬קירבה ומרחק אפיינו את מוסכמות השיח‬
‫והפעולה של הדיירים‪ ,‬המתלבטים תדיר בהגדרת מיקומם האישי והחברתי ביחס למוות‪.‬‬
‫באתנוגרפיה של מאירהוף )‪ ,(1978‬מנותחים מיקרי מוות של כמה מבאי מרכז יום‪ .‬משמעותם‬
‫הסמלית של מנהגים וריטואלים הקשורים במוות שואבת מעושר המסורת הדתית‪-‬יהודית של‬
‫הנחקרים‪ ,‬ומההיסטוריה המשותפת שלהם‪ .‬באתנוגרפיה זו המוות חדל לשמש במתכונתו הידועה‬
‫כאיום בלבד; הוא קיבל מעמד של משאב בכינון יחסים חברתיים‪ ,‬בהגדרת העצמי והנצחתו‪.‬‬
‫העבודה הנוכחית עושה צעד נוסף בכיוון שהתוו אתנוגרפיות קודמות‪ .‬היא מפגישה אותנו עם‬
‫מציאות‪ ,‬המתקיימת במרווח שבין מוות חברתי‪ ,‬הכרוך בזקנה ובעצם החסות במוסד‪ ,‬לבין‬
‫התממשותו של מוות פיזי‪ ,‬בהראותה כי מרווח זה אינו צופן כל רווחה‪ ,‬כי אם מלכודת של מות‬
‫העצמי‪ .‬האתנוגרפיה מעמתת את הקורא עם חוויותיהם של ההולכים אל מותם‪ ,‬מתוך מבטם הם‬
‫על עומק הנישול; אין הם נצפים מבעד לעדשות מדיניות המוסד וסדריו‪ ,‬כי אם כבעלי מבע משל‬
‫עצמם ביחס למציאות הקיצונית‪ .‬על אף הדמיון בבחירת שדה המחקר‪ ,‬האתנוגרפיה שלפנינו‬
‫תאיר על זירות קיום‪ ,‬הנדירות בתיאוריהן של קודמותיה‪ .‬חווית ה'אין'‪ ,‬שאליה נקלעו הנחקרים‪,‬‬
‫מצויה במרכז הזירות האלה‪ .‬ההתמקדות בה מטשטשת את מובנו המוכר של ההקשר כ"בית‬
‫אבות" עבור הצופה החיצוני‪ .‬מחקרי זקנה אחדים‪ ,‬המתארים את שלטון המוות‬
‫) ‪Cartwright et al,‬‬
‫‪ ,(1973; Hockey, 1990‬מהווים מקור השראה לפרספקטיבה זו‪ .‬העבודה תראה כי מצב הנישול הוא‬
‫בבחינת הצתה ל"תרבות מוות" ולסיפור האתנוגרפי‪ .‬היא תדון במקורותיה ובדפוסיה של "תרבות‬
‫המוות" הייחודית כפי שנתגלו בתקופת המחקר‪.10‬‬
‫בנוסף לנאמר עד כה‪ ,‬הצגת ייחודיותה של "תרבות המוות" מחייבת השגת המאוחר בתיאור‬
‫מציאותם של הנחקרים‪ .‬כזקנים‪-‬זקנים‪ ,‬הם משתייכים לשלב לימינלי בטווח החיים‪ ,‬ולמוסד‬
‫המעצים עד מאוד אתגר נפשי זה )‪ .(Turner, 1977‬כפי שעוד נראה‪ ,‬סדרי המוסד מתגלים כמטרה‬
‫לעצמם‪ ,‬ולא כאמצעים להשגת איכות טיפול וטיפוח איכות חייהם של חוסים )‪.(Merton, 1938‬‬
‫השלכותיהם המנשלות של אותם סדרים ניכרות מאוד; הדיירים נגזלים מזכויותיהם הבסיסיות‬
‫לאוטונומיה‪ ,‬עצמאות‪ ,‬בעלות על חפצים‪ ,‬פרטיות וכבוד‪ .‬מדולדלי שליטה בשגרת יומם‪ ,‬הם‬
‫מופרדים באופן ממשי מן העולם החיצון‪ .‬הטריטוריה‪ ,‬שאליה הם נדחקים‪ ,‬אינה מציעה להם דבר‬
‫מבחינה חברתית‪ .‬תודעת המוות הקולקטיבית מנמיכה את רוחם ומצמצמת מאוד את עניינם זה‬
‫בזה‪ .‬הם מעבדים את מותם ימים רבים‪ ,‬בעודם נתונים לתחושת ריקנות‪ .‬זהותם העצמית אין לה‬
‫במה שתאחז‪ .‬היא נועדה להתפרק מנכסיה‪ ,‬מבלי שיוכלו ללטוש מבטם אל הנחמה שבמות‬
‫גיבורים‪ .‬נישולם מכל וכל 'חורץ את מותם למוות'; המוות שלהם דחוק בזירת חוסר משמעות‪,‬‬
‫‪8‬‬
‫ומחקה את דפוסי דחיקתם אל מחוץ לזירות בעלות עניין חברתי‪ .‬לפיכך הנישול הוא בראש‬
‫ובראשונה חברתי‪ .‬הוא מבטא צורה החלטית של קולוניאליזם מן הסוג המעמיק להטביע חותמו‬
‫מבחינה נפשית‪ .‬הגדרה זו חורגת מן המובנים הידועים של המושג קולוניאליזם‪ ,‬כלומר היותו‬
‫מייצג ביטויי פולשנות‪ ,‬כיבוש‪ ,‬וניצול כלכלי )‪ .(Thomas, 1994‬הקולוניאליזם שבו מדובר מגלם‬
‫שליטה טוטאלית במצבי‪-‬תודעה של קורבנותיו )‪ .(Nandy, 1983‬בכוחו למוטט את קירות המגן‬
‫החברתיים כנגד אנומיה – לשבור כל אחיזה ב 'ביטחון אונטולוגי' )בטחון בסיסי בערך הישות‬
‫העצמית( )‪.(Giddens, 1990‬‬
‫המציאות המתוארת מהווה איום קשה מנשוא ‪ -‬ואקום קיומי ‪ -‬ומאלצת יצירת פתרונות‪ ,‬בהם‬
‫ממד ההתנתקות מכריע‪ .‬בין הדוגמאות לפתרונות אלה‪ ,‬ייצורו של "זמן לימבו" מעגלי ונעדר שינוי‬
‫)‪ ,(Hazan, 1980,1984‬התכנסות בהוויית ‪ ,(Csikszentmihalyi, 1990) FLOW‬ורגרסיה )‪.(Chaplin, 1975‬‬
‫במצבים קיצוניים במיוחד‪ ,‬גם התאבדות נשקלת )‪ .(Shield, 1990‬לאור כל זאת‪ ,‬בה במידה שסביר‬
‫להחיל על "תרבות המוות" הנחקרת תובנות מאתנוגרפיות על חיי זקנים במוסד‪ ,‬כך יש לבססן‬
‫בתובנות מהקשרים חברתיים‪ ,‬הסוגרים על בני אדם בתודעה של נידונות – מחנות ריכוז ובתי כלא‬
‫)‪" .(Battelheim,1979; Cohen, 1994; Dooley, 1990; Davidson, 1992; Pawelczynska,1979‬מנטליות של‬
‫מחנה" היא כינוי לתרבות של קולקטיב‪ ,‬המנהל חיים ומוות במחנה ריכוז )‪ .(Cohen,1994‬גילוייה‬
‫באים לידי ביטוי בהתנהגות אגואיסטית ואלטרואיסטית‪ ,‬בדה‪-‬הומניזציה של האחר‪ ,‬במוות‬
‫כתופעה נורמלית שאינה מעוררת פחד‪ ,‬ובתהליך הסתגלני המכונה "רגרסיה"‪ .‬תיאור הזיקה שבין‬
‫שלמות הקולקטיב והישרדותו הפיזית והרוחנית של היחיד עשוי לתרום לניתוח הקשר החברתי‬
‫שמקיימים הנחקרים‪ .‬לעניין בתי כלא‪ ,‬מחקרים העוסקים במוות מתייחסים בעיקר לתופעת‬
‫ההתאבדות‪ ,‬הרווחת במוסדות אלו‪ .‬ההשוואה בין תופעת המוות בבית אבות לזו בבית הכלא‬
‫מתבססת על תפיסת שניהם כמוסד טוטאליים‪ ,‬סטיגמאטיים‪ ,‬ומעודדי התאבדות בצד חוסיהם )‬
‫‪.(Dooley,1990‬‬
‫‪" 1.2.3‬תרבות המוות" כזירה של התנתקות‬
‫התנתקות מן המציאות החברתית‪ ,‬בתנועה רגרסיבית אל תוככי עולם פנימי‪ ,‬יוחסה לזקנים למן‬
‫צעדיה הראשונים של הגרונטולוגיה‪ .‬במסגרת טיעון פונקציונלי הציגה תיאוריית ההתנתקות את‬
‫תהליך הדרתם החברתית של זקנים כבלתי נמנע‪ .‬היא הצביעה גם על סגרגציה‪-‬עצמית של זקנים‪,‬‬
‫המבקשים זירות נוחות להתנהגות פסיבית‪ ,‬ולכינון תחושה של אינטגרציית‪-‬אגו )‬
‫& ‪Cumming‬‬
‫‪ .(Henry, 1961‬על אף שהתיאוריה הציגה פרספקטיבה מערכתית‪ ,‬ומשכה חיצי ביקורת תיאורטיים‬
‫ומתודולוגיים‪ ,‬לא נסתרה משמעותה כאתגר להעמקה במצבם הקיומי של זקנים‪ .‬סקירות‬
‫מאוחרות על התפתחות תיאוריות גרונטולוגיות‪ ,‬כגון תיאוריית הפעילות‬
‫)‪Havighhurst, 1963, 1968‬‬
‫(‪ ,‬תיאוריית הריבוד )‪ ,(Riley, Johnson & Foner, 1972‬ותיאוריית המודרניזציה‬
‫) ‪Cowgill & Holmes,‬‬
‫‪ ,(1972‬מעמידות את תיאוריית ההתנתקות בצל אנליטי‪ ,‬אך עם זאת הן אינן מקהות את חשדנו‬
‫בנטייה שהועצמה בעקבותיה ‪ -‬ה ז ר ת קרבתו של המוות בדיון התיאורטי )‬
‫‪Lynott & Lynott,‬‬
‫‪ .(1996; Achenbaum & Bengtson, 1994‬לאור זאת‪ ,‬ובייחוד לאור התרחבותה הדמוגרפית של‬
‫‪ 10‬יש אולי מקום לשאלה מדוע מתגלה "תרבות מוות" באתנוגרפיה הנוכחית ולא באחרות‪ .‬לדעתי זוהי שאלה הראויה למחקר‬
‫אחר‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫קטגוריית הזקנים‪-‬זקנים בחברה המערבית )‪ ,(Atchley, 1994‬מתבלטת ייחודיותה של התיאוריה;‬
‫היא מוליכה בלא‪-‬פניות את הדמיון המלומד אל זירת שיממון‪ .‬אם נתייחס באופן דומה‬
‫לתיאוריית השלבים של אריקסון‪ ,‬נוכל לומר כי היא מיטיבה להסיע את העצמי עד לקצה גבול‬
‫יכולתו של מנגנון הפיצוי הנפשי‪ ,‬ומכנה זאת בשם "ייאוש" )‪ .(Erikson, 1950‬הייאוש בתיאוריה‬
‫ההתפתחותית שלו מופיע כקוטב המנוגד להשגת אינטגרציית‪-‬אגו בזקנה‪ .‬תחושת אינטגרציית‪-‬‬
‫אגו נובעת מיכולתו של היחיד להתבונן על חייו מפרספקטיבה שלימה ומשביעת רצון‪ .‬לעומתה‪,‬‬
‫תיאר אריקסון את הייאוש כתחושה סובייקטיבית אודות הזמן הקצר מידי מכדי לחיות חיים‬
‫אחרים‪ ,‬שלמים יותר ‪ -‬תחושה שבה כרוכים צער‪ ,‬אכזבה וחרדת מוות‪ .‬ראוי לציין כי שימושים‬
‫תיאורטיים הנעשים במושג ייאוש אינם חורגים בהרבה מהגדרה צרה זו ) ‪Hamachek, 1990; Hogstel‬‬
‫‪ ,(& Curry, 1995‬ולכן ייאוש מוזכר לרוב על דרך שלילת הקוטב החיובי‪ ,‬קרי‪ ,‬אינטגרציית‪-‬אגו‪ ,‬ועל‬
‫דרך סיבות אפשריות לקיומו‪ .‬באופן דומה‪ ,‬טענתי מלכתחילה היא כי הכינוי "ייאוש" הולם את‬
‫מצבם הקיומי של הנחקרים‪ ,‬שכן כדיירי מוסד מופרד הם נתונים לפולשנות‪ ,‬שהאובדנים‬
‫הכרוכים בה עלולים להחליש תהליכי "אינטגרציית אגו" )‪ .(Hogstel & Curry, 1995‬עם זאת‪,‬‬
‫המחקר יוסיף וישלים את תמונת העולם אליה הגיעו שתי התיאוריות הנזכרות; הוא ישפוך אור‬
‫על צורת החיים בזירה יוצאת דופן והעומדת לעצמה‪ ,‬המייצגת ניתוק והתמד‪-‬נסיגה של דור אבוד‪.‬‬
‫בכך מצטרפת האתנוגרפיה לניסיונות אחרים ‪ -‬קונספטואליים בעיקרם ‪ -‬למלא את החלל‬
‫שהותירה תיאוריית ההתנתקות‪ .‬קמינג‪ ,‬במובן מסוים‪ ,‬החלה בכך בהתייחסה למשתנים כגון‬
‫טמפרמנט‪ ,‬חוויה פנימית‪ ,‬ותפקידים חברתיים‪ ,‬המגדירים את תקפות התיאוריה )‬
‫‪Cumming,‬‬
‫‪ .(1963‬אחרים עקבו באמפטיה אחר תהליכי היקשרות )‪ (ATTACHMENT‬נפשיים של הסובייקט‬
‫המתנתק )‪ ,(Kalish & Knudtson, 1976‬ואחר תהליכי התמוטטות חברתית ) ‪SOCIAL BREAKDOWN‬‬
‫‪ .(Kuypers & Bengtson, 1973) (PROCESS‬מעניינת במיוחד גישתו המאוחרת של תורנסטם )‬
‫‪ ,(Tornstam, 1994,1997‬המתיימרת להציג את פרספקטיבת ההתנתקות באופן לו היא "ראויה"‪.‬‬
‫תיאוריית ה‪ GERO-TRANSCENDENCE‬התפתחה‪ ,‬לטענתו‪ ,‬עקב ההערכה כי לתיאוריית‬
‫ההתנתקות תרומה חשובה להבנת הזקנה‪ .‬ה ‪ GERO-TRANSCENDENCE‬היא פרדיגמה מטה‪-‬‬
‫תיאורטית‪ ,‬החורגת מהגדרותיהם הרגילות של גרונטולוגים חברתיים; היא מציגה את הזקנה‬
‫כשלב התפתחותי‪ ,‬השונה מבחינה איכותית מתבניות של אמצע החיים‪ ,‬והראוי לכינוי "פרדיגמה‬
‫אחרת"‪ .‬שלב זה מאופיין בהשתאות מסדרי העולם והטבע‪ ,‬ובנטישת ערכים חומריים‪ .‬פרדיגמה זו‬
‫מציעה לראות בהשלכותיה החיוביות של ההתפתחות הנפשית בזקנה מעין תיקון החל בתנאי‬
‫ניתוק‪ .‬מצופה כי תמונות אינטר‪-‬סובייקטיביות משדה מחקר אנתרופולוגי תעמודנה מחוץ לגישה‬
‫התפתחותית זו‪ .‬עם זאת‪ ,‬אפשר כי ניתוח היחסים החברתיים בזירת הייאוש‪ ,‬ייענה בדרכו‬
‫ובקרוב מושגי לאתגר הקרוי "פרדיגמה אחרת"‪.11‬‬
‫את הגדרת ה'אחרות הפרדיגמטית' בהלכי‪-‬הרוח של זקנים מבסס תורנסטם על ערכי המסורת‬
‫הזן‪-‬בודהיסטית )‪ .(Tornstam, 1994‬הוא משווה בין ערכי התרבות המערבית והתרבות ההודית‪,‬‬
‫ומציג את האחרונים כאלטרנטיבה לא מוכרת אך מתאימה להבנת תהליכים נפשיים בזקנה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫במושג זה מתכוון תורנסטם לתמורה רוחנית בנפש הזקן; מעבר במטה‪-‬פרספקטיבה מתפיסת עולם מאטריאליסטית ופרגמטית‬
‫לקוסמית וטרנסנדנטית‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫בדוגמא זו אני מבקשת להצביע על סוג של השוואה בין‪-‬תרבותית אותו חסרה העבודה הנוכחית‪.‬‬
‫כלומר‪' ,‬אחרותם' של הנחקרים בעבודה זו‪ ,‬שהם חברים זקנים ב"תרבות המוות"‪ ,‬היא קיצונית‬
‫מכדי שיימצאו סטנדרטים בין‪-‬תרבותיים ישירים לפענוחה‪ .‬וכי אילו תובנות מוות תרבותיות‬
‫עשויות להסביר מציאות השקועה בייאוש וחידלון? ומה בין "תרבות המוות" הנחקרת ועושר‬
‫הסמלים המצוי בטקסי‪-‬מוות בתרבויות שונות? נראה כי לא ניתן לנהוג גזירה שווה מטקסים‬
‫ידועים בתרבויות אחרות‪ ,‬אף לא מאותם טקסים הערוכים סביב גופת המת וצער האבלים‪.‬‬
‫לטקסים ממוסדים אלה מייחסת האנתרופולוגיה משמעות של אשרור התרבות הקיימת‪ ,‬שכן‬
‫תפקיד להם בשיקום רגשי וייצוב מערכת ערכים מוסכמת )‬
‫;‪Hertz, 1960; Van Gennep, 1960‬‬
‫‪ .(Malinowski, 1929; Radcliff-Brown, 1964;Turner, 1967‬לעומת זאת‪" ,‬תרבות המוות" של הנחקרים‬
‫היא פועל יוצא של יוצרנותם‪-‬הם בנסיבות מיוחדות של זמן ומקום‪" .‬תרבותם" מופיעה לעצמה‪,‬‬
‫ובדיעבד כתרבות‪-‬נגד למצוי מעבר לגדרות המוסד‪ .‬אין בה סדר וקודים טקסיים‪ ,‬והיא משוללת‬
‫סנטימנטים רגשיים עזים )‪ .(Irish et al, 1993‬תגובות הנחקרים אינן משקפות דפוסי אבל ומבעי‪-‬‬
‫צער מוכרים‪ .‬אפילו חוקרים אינם רואים בתגובות הללו מיצר נפשי‪ ,‬שיש לטפל בו בייעוץ וטקסים‬
‫אישיים )‪ .(Walter, 1994; Seale, 1998‬תהלוכות לוויה הן מן הנחקרים והלאה‪ ,‬כמו גם אמונה‬
‫בישויות רוחניות )‪" .(Metcalf & Huntington, 1991‬תרבות המוות" שלהם לוקה למעשה באותן‬
‫פרקטיקות‪ ,‬אותן מקיימות נחקרות בשדה מחקר אחר )‪ ;(Hochschild, 1973‬נשים אלמנות‬
‫מתוארות ניגשות לחדר הלוויות להיפרד מהגופה‪ ,‬מארגנות סעודת לוויה‪ ,‬ומשגיחות על‬
‫התנהגותם של אורחים צעירים יותר‪ .‬הן גם טוות מיתוסים הקשורים ברוחות רפאים של המתים‪.‬‬
‫במילים אחרות‪ ,‬הן משנעות קודים ממערכות טקסיות מוכרות‪ ,‬שאינן אלא מערכות‪-‬מובן לפענוח‬
‫תרבותן הן‪ .‬בהשוואה לעולמן הסמלי‪" ,‬תרבות המוות" של הנחקרים מייצגת מקרה מיוחד של‬
‫שבר בין חיים ומוות ‪ -‬בין הווייתם לבין המסורת‪ - 12‬שבר המשליך על מלאכת הפענוח‬
‫האתנוגרפית‪ ,‬והופך אותה לאתגר של ממש‪.‬‬
‫‪ 1.3‬מודל לניתוח "תרבות המוות" ותימת המחקר המרכזית‬
‫"תרבות המוות" הנחקרת אינה חד‪-‬משמעית בגילוייה‪ .‬היא מתאפיינת במגוון פנים ובריבוי‬
‫רבדים‪ .‬היא מהווה צומת להלכי מחשבה ופעולה שונים‪ ,‬שלעיתים אף מנוגדים זה לזה‪.‬‬
‫האתנוגרפיה תחשוף את צורותיה המורכבות של תרבות הנחקרים הזקנים בעזרת הצגתן של‬
‫ארבע אפשרויות קיום‪ .‬באמצעות ארגון זה של המצאי התרבותי תיבחן תימת המחקר המרכזית‬
‫– מעמדו של האני נוכח מותו‪.‬‬
‫ארבע האפשרויות הן קטגוריות‪ ,‬שעל פיהן מתייחסים הנחקרים זה לזה באינטראקציות‬
‫יומיומיות‪.‬‬
‫‪ 12‬שבר זה זכה לכינוי ‪.(Lifton, 1979) The Broken Connection‬‬
‫‪11‬‬
‫בקטגוריה הראשונה )‪ (I‬העצמי נחשב "חי" והאחר "חי" )חי‪-‬חי(‪ :‬שניים ויותר נחקרים מסייעים‬‫ליצירת תחושת אשליה של היעדר קיומו של מוות‪.‬‬
‫בקטגוריה השניה )‪ (II‬העצמי נחשב "חי" ואחר "מת" )חי‪-‬מת(‪ :‬נחקרים כיחידים מבקשים‬‫להתבדל מסמלי מוות שנושאים אחרים‪.‬‬
‫בקטגוריה השלישית )‪ (III‬העצמי נחשב "מת" והאחר "חי" )מת‪-‬חי(‪ :‬נחקרים כיחידים מבקשים‬‫לסגת מנוכחות אחרים ולהתעלם מקיומם‪ .‬בעיניהם האחרים נושאים בסמלים לא רלוונטיים של‬
‫חיים‪.‬‬
‫בקטגוריה הרביעית )‪ (IV‬העצמי נחשב "מת" והאחר "מת" )מת‪-‬מת(‪ :‬הנחקרים מגיבים לתחושה‬‫של שותפות גורל הדדית בציפייתם למוות‪.‬‬
‫הגדרת הקטגוריות מקדימה ורומזת על יחסיות‪ ,‬דיאלקטיקה והיררכיה‪ ,‬המאפיינים את‬
‫המפגשים לעת מוות‪ .‬האתנוגרפיה מקדישה פרק לכל אחת מן הקטגוריות‪ ,‬ומפרטת את‬
‫משמעויות החיים והמוות המיוחסות לעצמי ולאחר‪ ,‬מדעת ושלא מדעת‪ .‬בדרך זו היא מתמודדת‬
‫עם האתגר שהוזכר‪ ,‬המסתמן ב"תרבויות מוות" של זמננו ‪ -‬להביא את דברו של עצמי בזקנה‬
‫המאוחרת‪.‬‬
‫במהלך העבודה ישמש המונח "שדה" במקום המונחים "אפשרות קיום" או "קטגוריה"‪ ,‬כיוון‬
‫שהוא מייצג פרספקטיבות סמוכות על זהות ומפגש‪ .13‬זהות‪-‬העצמי היא בגדר תהליך‪ ,‬המתהווה‬
‫במרחב חוויתי בו מצוי האחר‪ .‬שתי הישויות‪ ,‬עצמי ואחר‪ ,‬הן וקטורים בהבניית מציאות‬
‫משותפת‪ .‬כל "שדה" מבין הארבעה מופיע באתנוגרפיה כזירת מציאות‪ ,‬המובנית מן המכלול‬
‫הדיסקורסיבי והפרקטי של המשתתפים‪ .‬הצגה זו הולמת את תפיסת המציאות החברתית של‬
‫הגישה הקונסטרוקטיביסטית )‪.(Gubrium & Buckholdt, 1977‬‬
‫ה"שדה" משלב ייצוגי 'חיים' או 'מוות' של שניים ויותר עצמי‪-‬ים במפגש‪ ,‬ובכך משתקף‬
‫כ"חווייה"‪" .‬חוויה" היא מושג הרלוונטי להבנת הממד הקיומי בתימה הנחקרת‪ .14‬מושג זה ידון‬
‫‪ 13‬בחינת סגנונות תגובה בהקשר בין‪-‬אישי נדרשת להגדרת זהותו של העצמי‪ ,‬ואל חוויית המפגש עם ה'אחר'‪ .‬מטפורת ה"אני‪-‬‬
‫במראה" )‪ (looking-glass self‬הולמת את תפיסתנו באשר למרכזיותה של דמות האחר בהגדרת זהות העצמי; לפיה‪ ,‬היחיד‬
‫רוכש את זהותו העצמית תוך שהוא מתייחס להשתקפויות החברתיות שמספקים לו אחרים‪ .‬בכך מתפתחת רפלקסיביות של‬
‫העצמי‪ ,‬הנחלק לאובייקט וסובייקט‪ ,‬ומתאפשרת השתתפות היחיד בעולם סימבולי של משמעויות ) ‪James, 1890; Cooley,‬‬
‫‪ .(1902; Mead, 1934‬באשר לחוויית המפגש‪ ,‬נידרש לגישת הפנומנולוגיה החברתית‪ ,‬לפיה תהליכי משא‪-‬ומתן מצויים במוקד‬
‫הדיון אודות כינונן של ישויות חברתיות‪ .‬המצויים בסיטואציה נחשבים בראש ובראשונה שותפים )‪ (members‬לבירור‬
‫משמעויותיה‪ ,‬עם שהדבר משליך על תפיסת זהותו של כל אחד מהם )‪ .(Gubrium & Buckholdt, 1977‬השתתפות דיאלוגית‪,‬‬
‫מובהרת גם בגישת המודל המפעיל )‪ ,(activative‬המוסיף ורואה בעצמי לא רק ישות המצויה ביחסים )‪ ,(in relationship‬אלא‬
‫כמבטאה יחסים )‪ .(as relationship‬כל פעולה על פי מודל זה‪ ,‬בין אם היא דיסקורסיבית או אחרת‪ ,‬הנה דיאלוגית בטבעה )‬
‫‪ .(Pearce, 1994‬משמעות הדבר היא כי השותפים פועלים יחדיו ביצירת עצמם ומשמעויותיהם בקונסטלציות שונות של צורות‬
‫חברתיות )‪ .(Anderson & Schoening, 1996‬באופן זה‪ ,‬גם זיהוי‪-‬עצמי )‪ ,(self-identification‬נזקק להכרה אינטר‪-‬‬
‫סובייקטיבית‪ ,‬על מנת לספק בסיס לזהות‪ .‬לשון אחר‪ ,‬אף אחד איננו יכול להבנות את זהותו מחוץ למערכת יחסים חברתית‬
‫והכרתם של אחרים‪ .‬הזהות‪ ,‬לפיכך‪ ,‬היא תוצאה של הדדיות אינטר‪-‬סובייקטיבית במובן בו 'אני עבורך אתה‪ ,‬שאתה משמש עבורי'‬
‫)‪ .(Melucci, 1996, p. 29‬היא תהליך חברתי בו קיימת דיאלקטיקה של זהות )‪ (sameness‬ומובחנות )‪) (differentiation‬‬
‫‪ – (Mead, 1934‬צורה סמיוטית בה הבדל ודמיון נחווים בצורה ויזואלית‪ ,‬אקטיבית‪ ,‬ודיסקורסיבית ‪.‬‬
‫‪ 14‬מובן זה ל"שדה" קשור בטענת שוודר כי כל קבוצה חייבת לייצר מערכת פתרונות לשאלות הנתונות ב"תימות קיומיות"‪ ,‬ביניהן‪,‬‬
‫'מהו העצמי' )‪.(Shweder, 1982‬‬
‫‪12‬‬
‫בעיקר מן הפרספקטיבות הפנומנולוגית והפסיכואנליטית‪ .‬הגישה הפנומנולוגית תורמת להבנת‬
‫התפתחותו וגיבושו של העצמי החברתי )”‪ (“ME‬והספונטני )”‪ .(“I‬לעומתה‪ ,‬הפסיכואנליזה מציעה‬
‫לפרש את תכני המפגש עצמי‪-‬אחר לאור המושג יחסי‪-‬אובייקט )‪ .(Freud, 1938; Bowlby, 1952‬לפי‬
‫גישה זו‪ ,‬נרטיב היחסים בין אם לתינוקה מכונן את האחר כאובייקט השלכתי; דרגת קביעות‪-‬‬
‫האובייקט הקשורה בהתנהגות האם מקרינה על תחושת קביעות‪-‬העצמי ותפיסת האחר ) ‪A. Freud,‬‬
‫‪ .(1952; Mahler, 1961‬על רקע זה העצמי מבקש להצטמצם או להתרחב‪ ,‬על פי האחר‪ ,‬כאובייקט‬
‫סימבולי לאהבה‪ ,‬ועל פי החיים או המוות המיוחסים לו )‪ .(Thomte, 1980‬הדיון הפנומנולוגי‬
‫והפסיכואנליטי מספק גם פרספקטיבה מצמצמת על האחר כאובייקט‪ ,‬בהתמקדו בחוויית‬
‫ההתנגדות‪ .‬הטענה היא כי במגע עם אובייקטים נחווית התנגדות‪ ,‬המאשרת את מציאותם של‬
‫האובייקטים‪ ,‬ומעניקה סימולטנית תחושה של מציאות עצמית מעבר להם וכנגדם )‬
‫‪Schachtel,‬‬
‫‪ .(1959; Schutz, 1971; Bowlby, 1969‬מיד )‪ (Mead, 1934‬הרחיב היבט זה של חוויית אובייקט;‬
‫ההתנגדות הוצגה על ידו כמקור לתהליך ההזדהות )‪ ,(IDENTIFICATION‬תהליך בו היחיד נע‬
‫מידיעת ה"פנים" של אובייקטים לידיעת ה"פנים" של עצמיותו ‪ -‬מהאובייקט לסובייקט‪ ,‬מן‬
‫האחר אל העצמי‪ .‬גישות אלה מאירות על מהותו הקיומית של מפגש אינטר‪-‬סובייקטיבי‪ ,‬וישמשו‬
‫להבנת אינטראקציות שיובאו באתנוגרפיה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬מקום מיוחד יינתן לדיאלוג הבובריאני‬
‫'אני‪-‬אתה'‪ .‬הפילוסופיה החברתית של בובר משלבת בין הגישות לעיל בציירה מחד‪ ,‬יחס חיצוני‬
‫ונצלני כלפי האחר‪ ,‬ומאידך‪ ,‬יחס 'אמיתי'‪ .‬ה'יחס האמיתי' משיל מן האחר את דימוי האובייקט‬
‫ומשקף חוויה של התמזגות )‪.(Buber, 1959, 1965‬‬
‫ציונם הסידורי של ה"שדות" מצביע על התקדמות אינטואיטיבית למן 'חי‪-‬חי' ועד 'מת‪-‬מת'‪.‬‬
‫התקדמות זו נתמכת בספרות על התפתחות תפיסת‪-‬מוות‪ ,‬הסדורה בין ילדות וזקנה‬
‫) ‪Kastenbaum‬‬
‫‪ .(& Aisenberg, 1976; Kalish & Raynolds, 1976‬ואולם‪ ,‬הדבר מנוגד לגישה הקונסטרוקטיביסטית;‬
‫עמדתה של הפנומנולוגיה החברתית על האמונות הנוגעות לטווח החיים היא כי "יש להניחן בצד‬
‫…להכניסן לסוגריים‪ ,‬כדברים הנפרדים מימה שבני אדם חשים ואומרים‪ .‬הגישה אינה שופטת‬
‫מראש את מציאות מושאיה… שאלתה החשובה היא‪ ,‬כיצד החברים בעולם היומיום‪ ,‬המנהלים‬
‫משא ומתן‪ ,‬מסכימים ובוחרים את אותם "תכנים" שייחשבו אמיתיים‪ ,‬ועצמאים מהם…)‬
‫‪ ."(Gubrium & Buckholdt, 1977, p. 8‬לאור זאת אין לטעון כי קיים טווח חיים מוגדר וקבוע‪ ,‬שמודל‬
‫ה"שדות" מייצג אותו‪ .‬סדר ה"שדות" מרמז לכל היותר על נסיגה הדרגתית של נחקרים זקנים‬
‫מזירות חיים במוסד‪ .‬מעבר למובן ליניארי זה‪ ,‬מספר ה"שדה" )‪ (IV-I‬הוא רק בחזקת שם‬
‫)נומינלי(‪ .‬כלומר‪ ,‬יש לייחס ל"שדות" מידת נגישות דומה במציאותם היומיומית של הנחקרים‪.‬‬
‫ה"שדות" הם תמונות עולם או דימויי מציאות‪ ,‬פועל יוצא של תהליכי הבנייה תמידיים ומשתנים‪.‬‬
‫הנחקרים אינם בחזקת "דיירי קבע"‪ ,‬בעלי תכונות מיוחדות‪ ,‬המתאימים ל"שדה" זה או אחר;‬
‫ראוי לראותם כ"עוברי אורח"‪ ,‬משתהים למחצה‪ ,‬חווים באופן זמני פחות או יותר‪ ,‬ונתונים‬
‫למעברים בין תפיסות מציאות‪ .‬פעמים מעבר בין "שדות" הוא תוצאה של רצון מודע‪ ,‬ופעמים‬
‫נחקר מגיב כמי שמצא את עצמו במצב נתון מראש‪ .15‬פסיפס הזירות מעולמם של זקנים‪ ,‬יכול‬
‫והוא מקרה פרטי‪ ,‬קוסמולוגיה המוקפת בגדרות אבן‪ ,‬המשקפת הלכי‪-‬רוח בתקופתנו‪ .‬לפיהם‪,‬‬
‫‪ 15‬תפיסת המעברים בין "שדות" דומה להצגת תפיסת העצמי והזמן של חולים כרוניים בספר "ימים טובים‪ ,‬ימים רעים" )‬
‫‪ ,(Charmaz, 1991‬לפיו חולים מגדירים ימים טובים וימים רעים‪ ,‬בהתאם להערכותיהם את מידת הפולשנות של מחלתם‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫עצמיותו של היחיד איבדה את גבישיותה והמשכיותה‪ ,‬לטובת מגוון זהויות‪ ,‬המשמשות במשחק‬
‫של אימוץ והחלפה‪ ,‬ותלויות בהקשרים )‪(Lasch, 1985; Giddens, 1991; Melucci, 1996; Bauman, 1996‬‬
‫‪.16‬‬
‫לסיום סעיף זה‪ ,‬ברצוני לטעון כי ריבוי פניה של התרבות הנחקרת מתבטא בהיקפו של הקורפוס‬
‫התיאורטי‪ .‬לשון אחר‪ ,‬אין התיאוריה מבנה את האתנוגרפיה כי אם האתנוגרפיה יוצרת מתווה‬
‫למגוון תיאוריות‪ .‬תיעוד מדוקדק של פרטי חוויית המוות בבית אבות יחשוף בסוף תהליך העיבוד‬
‫האתנוגרפי‪ ,‬קטגוריות של שיח‪-‬מוות‪ ,‬פרקטיקות‪ ,‬סימבולים וריטואלים‪ ,‬בעושר‪ ,‬אשר מאמץ‬
‫תיאורטי חד‪-‬ממדי להשיגו הוא בגדר יומרה‪ .‬בשל כך‪" ,‬פיזור" תיאורטי צפוי ב"שדות" השונים‪,‬‬
‫באופן המשמיט את תחושת העוגן‪ ,‬המוכרת מחיבורים אחרים‪ .‬ארבעת ה"שדות" מייצגים‪ ,‬איפה‪,‬‬
‫שאיפה לתאר מכלול אפשרויות מנטליות ותרבותיות‪ .‬הם מרמזים על מודעותו של החוקר‬
‫לפוטנציאל הבניית הידע הקיים בעצם בחירתו תיאוריה זו או אחרת‪.‬‬
‫‪ 1.4‬תמצית פרקי האתנוגרפיה‬
‫לסיום אציג בקצרה את פרקי האתנוגרפיה‪ .‬בפתח האתנוגרפיה – הפרק השני ‪ -‬מתואר בית‬
‫האבות כהקשר )‪ (SETTING‬גדוש‪-‬תימות‪ ,‬הגזורות משאלת המחקר‪ .‬היבטיו הארגוניים‬
‫והחברתיים‪ ,‬הקבועים והזמניים‪ ,‬שלובים זה בזה לצורך הצגת תשתית רחבה ל"תרבות‪-‬מוות" ‪-‬‬
‫תרבות שיש בה להקרין אל מחוץ לעצמה‪ .‬בפרק מתוארים פרטי פרטיהם של סדרי המוסד ונהליו‪.‬‬
‫מאפיינים ועמדות‪ ,‬המייחדים את הדיירים כבני "תרבות"‪ ,‬זוכים להבלטה מיוחדת‪ .‬בד בבד נפער‬
‫סדק להציץ בהווייתם הקיומית‪ ,‬ולהיאחז קמעא בנדירותה‪ .‬הפרק השלישי שייך גם הוא לפתיח‬
‫האתנוגרפי‪ ,‬ובו מוצגת "עבודת השדה"‪ .‬הפרק מתמקד בהתנסויותיי כחוקרת בחוויות "תרבות‬
‫מוות"‪ ,‬לרבות התוודעותי למערך ה"שדות"‪ ,‬ולמעברים ביניהם‪ .‬תיאור לבטים‪ ,‬הכרוכים בחציית‬
‫הסף התרבותי‪ ,‬מוחלף בפירוט אסטרטגיות‪-‬מחקר בשיטת ה"תצפית‪-‬המשתתפת"‪ .‬את פרות‬
‫מאמצי השתלבותי בשדה ייחסתי לאיתותי קבלה מצד הדיירים‪ ,‬ולסימני היטמעות עצמית‪ .‬דומה‬
‫כי אסטרטגיית ההיטמעות הולמת את טבעו של נושא המחקר‪ ,‬ועונה על הגדרה מחייבת של‬
‫"השתתפות"‪ .‬פרק זה נחתם בהצגת דמות ייחודית של אחד האינפורמנטים – איש חכם ה"יושב‬
‫בשער"‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫חשוב לציין כי לא רק חילופי‪-‬עיתים‪-‬חברתיים נרתמים לדימויי נוודותו של העצמי‪ ,‬כי אם גם פרדיגמה פסיכולוגית‪ ,‬המאירה‬
‫באור חדש את זיקת העצמי לאובייקט האימהי; לפי בולאס )‪ ,(1987‬משמעות האובייקט הראשוני אינה נשענת על זיהויו כאם‪ ,‬כפי‬
‫שצוין לעיל‪ ,‬אלא על יכולתו לחולל טרנספורמציות‪ .‬דמות האם‪ ,‬הנחווית כתהליך‪ ,‬סופה שהיא אחראית לחלל נעדר‪-‬אובייקט‬
‫בבסיס העצמי‪ ,‬ולאי‪-‬שקט המאלץ בחירת אובייקטים והקשרים‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫הפרק הרביעי מתאר תמונת מציאות‪ ,‬המיוצגת ב"שדה" ‪' , I‬אני חי – אתה חי'‪ .‬בראשיתה‪ ,‬נגלית‬
‫מגמת נישול בסדרי המוסד‪ .‬הדיירים מתוארים כחסרי כל; אין הם מחזיקים ברכוש וחפצים‬
‫משמעותיים‪ ,‬אין הם שולטים בזמן ובמרחב‪ ,‬ונדרשים לציית לחוקים שמשננים חברי הצוות‪ .‬אפס‬
‫משאבים מותיר חותם של ריקנות בזהות העצמי של דיירים‪ ,‬ודומה כי הם מגיבים בהכנעה‪ .‬עד‬
‫לכאן זהו סיפורו הקצר של כוח המכונן את ארבעת "שדות" העלילה; כנגד נישול‪ ,‬המדרדר‬
‫לתחושה של מות העצמי‪ ,‬מתחוללות ארבע מציאויות נבדלות‪ .‬מידת זרותן של מציאויות אלה זו‬
‫לזו אינה גדולה‪ .‬מציאות 'חי‪-‬חי' משקפת דמיון בין עצמי ואחר )אני חי‪-‬אתה חי(‪ ,‬והיא תגובת‪-‬נגד‬
‫מובהקת במיוחד לסדרי נישול‪ .‬כפי שנראה‪ ,‬במציאות זו נחשפת תושייתם של יחידים ל"היצמד"‬
‫או ל"היתלש" כנגד סבל‪ .‬כלומר‪ ,‬הם מבקשים לשלוט במרחקים שונים מן הסביבה המיידית‪.‬‬
‫המציאות במוסד מעודדת שיתוף פעולה מורכב ועדין בין חברי קולקטיב‪ ,‬המוציא מכללו את‬
‫השפעתם של חברי הצוות והעובדים‪ .‬מטרת שיתוף פעולה זה לטפח ולתחזק סמלים של חיים‬
‫והנאה‪ .‬הדיירים השכילו להחיל על עצמם את חומרת זהות‪-‬מוות עד כדי המרתה במציאות‬
‫חלופית ודינמית‪ .‬את חומרי הגלם לחיות‪-‬על‪-‬פתחו‪-‬של‪-‬מוות מספק קולקטיב‪ ,‬שאוב בעולם‬
‫משחקי‪ ,‬ונתון להשפעתן של תופעות "סטיגמה" ו"רכילות"‪ .‬משמעות הדבר היא שהדיירים‬
‫משתתפים במשחקים מאורגנים ומייצרים דרמות בין‪-‬אישיות‪ ,‬המחוללים אשליה של חיים‪ .‬הם‬
‫עושים זאת בשני אופנים עיקריים‪ .‬האחד‪ ,‬התעלמות והדחקת קרבת המוות‪ ,‬והשני‪ ,‬האדרת‬
‫הדימוי עצמי לאורך זמן‪.‬‬
‫תמונת המציאות בפרק החמישי מיוצגת ב"שדה" ‪' , II‬אני חי – אתה מת'‪ .‬המפגש מעמת בין‬
‫זהויות נבדלות של עצמי ואחר‪ .‬ב"שדה" זה מתוארת מחאת דיירים כנגד ייצוגי מוות בהופעותיו‬
‫של האחר‪ .‬בראשונה מוצגים שני מודלים קיצוניים ומנוגדים של התמודדות – "בריחה" ו"חיסון"‪.‬‬
‫הם מחולצים משיחם של שני אינפורמנטים‪ .‬המודלים מוחלפים בקטגוריות מדורגות של נסיגה‬
‫מסמלי מוות‪ ,‬המבוססות על האסטרטגיות ודפוסי הפעולה של כלל הדיירים‪ .‬במוקד הדברים‬
‫עומדים אופני השימוש בתוויות טיפול מוסדיות‪ ,‬כגון "דייר עצמאי" ו"דייר תשוש"‪ ,‬לטובת זהות‬
‫של 'חי' ותחושת חיות יחסית‪ .‬בחלקו האחרון של הפרק נפרשות צורות "יש מאין" להבניית חיים‪,‬‬
‫ללמדנו עד היכן נע העצמי כדי להיות נבדל‪ .‬המפגש הבין‪-‬אישי מצטייר כזירה להכחשת מוות‪.‬‬
‫האתנוגרפיה מראה כי מפגשים שונים מצטרפים יחד לכדי קו זמן דמיוני‪ ,‬הדוחק את הקץ‪.‬‬
‫קו הזמן מתמשך והולך בפרק שישי‪ .‬תמונת המציאות‪ ,‬המיוצגת ב"שדה" ‪ , III‬היא של "אני מת‬
‫אתה חי"‪ .‬חילוף זהויות מתבטא מלכתחילה בשימוש של יחידים בסטריאוטיפים זקנתיים; הם‬
‫מדברים "בשם האחר"‪ ,‬ומחילים על עצמם את מטענו החברתי של המוות‪ .‬ב"שדה" זה מפגשים‬
‫אינטר‪-‬סובייקטיביים גוררים תגובת מחאה של העצמי‪ ,‬אך הפעם כנגד ייצוגי חיים בהופעות‬
‫האחר‪ .‬האחר נתפס כשייך לעולם חיים‪ ,‬שאיננו רלוונטי‪ .‬מפניו היחיד מסתגר בחוסר משאבים‬
‫–‬
‫וכוחות‪ .‬ייחוסי מוות לעצמי נדרשים לאותן תוויות טיפול מוסדיות‪ ,‬כב"שדה" ‪ .II‬מטרתם האחת‬
‫היא להפיק רווחים משניים מעובדת קרבת המוות‪ ,‬כלומר השגת תחושת שחרור מעכבות‪,‬‬
‫ומהצורך ליצור רשמים חיוביים‪ .‬מטרתם השניה היא למתוח עד כלות את דרך ה"הסתלקות" מן‬
‫העולם‪ .‬חרדת המוות מוחלפת במעין "התרצות"‪ ,‬ככל שמעזה ההכרה להתבונן בקיצה‪ ,‬ובשארי‬
‫‪15‬‬
‫גוף הכולא אותה‪ .‬בחלק האחרון של נסיגת הדיירים נראה כי הם מתפתים להאמין בחיי נצח‪.‬‬
‫תפיסת "מות העצמי" אינה נכללת בדיווחיהם‪.‬‬
‫הסיפור האתנוגרפי נחתם בפרק השביעי‪ ,‬ב"שדה" ‪' , IV‬אני מת – אתה מת'‪ .‬ה"שדה" מייצג‬
‫מציאות‪ ,‬בה מתקיימת אחרות‪-‬לא‪-‬נודעת של הוויית נדונות משותפת‪ .‬בפתח הפרק מופיע תיאורן‬
‫של תת‪-‬קבוצות עובדים בבית האבות‪ ,‬הנטועות בשולי החברה הישראלית‪ ,‬ונושאות בנטל סמליו‬
‫של מוות‪-‬חברתי‪ .‬הנחקרים הזקנים פוגשים באנשים צעירים‪ ,‬אשר כניסתם בשער ספוגה במטעני‬
‫יציאתם‪ .‬משמעות המפגש היא הזדהות עם מצבם שלהם‪ .‬זוהי פרשנות מקדימה‪ ,‬לזהות‪-‬של‪-‬‬
‫דמיון )'מת‪-‬מת'(‪ ,‬הסוגרת על הנחקרים מכל עבר‪ .‬היא מתחלפת בהמשך בהתחקות אחר הוויית‬
‫יחד של הדיירים לבדם‪ .‬הוויה זו נוצרת מהתוודעותם להיעלמות של דיירים מוכרים‪" .‬מפגש‬
‫'מתים'" הוא שם קוד למציאות אפשרית‪ ,‬עד לזרה‪ .‬קולקטיב הנחקרים נמצא מתנהל בכבדות‪,‬‬
‫מציית לחוקיה של ספירת קיום‪ ,‬הנדמית מנותקת מסביבותיה‪ .‬היא מתקיימת בין לבין יודעי‬
‫דבר‪ ,‬וזרה לשפת היומיום של מקום‪ .‬שכול‪-‬עצמי ממגנט יחידים אל מרכז כלשהו‪ ,‬למצוא זה את‬
‫זה‪ ,‬בנוכחות חסרת פשר‪ .‬הפענוח האתנוגרפי בפרק זה התבסס על מוטיבים בחיי הדיירים‪,‬‬
‫המצטרפים לצייר הוויה רוחנית‪ .‬הוויה זו התגלתה כתחילתו של ניתוק מחיי המעשה‪ .‬טקסטים‬
‫דתיים משלהם הביאו לשימוש במטפורת "בית אבל"‪ ,‬ומופיעים כמסגרות אנליטיות בתיאורם של‬
‫דפוסי מפגש‪ .‬בין "בית תפילה" ל"בית אבל"‪ ,‬בלב סיפורה האתנוגרפי של נידונות קולקטיבית‪,‬‬
‫מתגלה הטוב בצורתו הטהורה‪ ,‬זו הזוכה לכינוי "סולידריות של כבוד"‪ .‬במחוות אלטרואיסטיות‬
‫הדיירים מסייעים זה לזה בהצגת רשמים של תפקוד והופעה חיצונית‪ .‬בכוחם של מחוות אלה‬
‫לשמר כבוד‪ .‬תופעה זו מצטרפת כמפתח כבד‪-‬משקל ל"תרבות מוות" ולהבנת הקשר האנושי‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫פרק שני‬
‫בית אבות‬
‫שתי תכליות חשובות מדריכות את הנטייה האתנוגרפית לייחד פרק לתיאור ההקשר; האחת מכוונת‬
‫להתמצאותו המנטלית של הקורא במאפייניו היותר קונקרטיים וגולמיים של השדה‪ .‬השניה‪ ,‬מעמידה‬
‫את ההקשר כמסגרת מהותית להבנת עבודת הפרשנות‪ .‬כך אנו לומדים מאתנוגרפיות על זקנים החיים‬
‫במוסדות )‪ . (Kayser-Jones, 1981; Hazan, 1984; Gubrium, 1975; Golander, 1989‬בפרק זה ישולבו השתיים‬
‫כדי לעמוד על משמעות מאפייניו הייחודיים של בית האבות לנושא המחקר‪.‬‬
‫מקומו של פרק זה ביחס לעבודה הוא כמקומו של פרוזדור המוליך אל טרקלין – אל העיקר‪ ,‬שלא ניתן‬
‫להבינו אלא אם נצטייד בפריזמות מתאימות‪ .‬העומד כאן למבחן אמונו של הקורא הוא עצם‬
‫הימצאותה של "תרבות מוות"‪ ,‬צירוף מילים המרמז על מציאות נדירה בסביבות חיינו‪ .‬נדירותה של‬
‫תמונת‪-‬עולם זו נכונה אף לנלמד מן הספרות הגרונטולוגית‪ ,‬המתחקה אחר תרבות במוסדות לקשישים‪.‬‬
‫ככלל‪ ,‬אתנוגרפיות ומחקרים שונים על בתי אבות מציגים פרקטיקות חברתיות‪ ,‬המאורגנות סביב‬
‫הכחשת קיומו של מוות כה קרוב‪ .‬לעומתם‪ ,‬הנחת המוצא של עבודה זו היא הפוכה‪ ,‬לאמור‪" ,‬תרבות‬
‫מוות" היא תוצאה של היות סופיות חיי הנחקרים נתונה להתבוננות ישירה ‪ -‬נעדרת ערוצים לנסיגה‪.‬‬
‫אבקש להראות כי מה שמזמן ההקשר‪ ,‬מלכתחילה‪ ,‬מאיץ ואף מאלץ תרבות מעין זו‪.‬‬
‫בד בבד עם היחשפותו של דיאלוג בין נחקרים וההקשר בו הם חיים‪ ,‬נוכל לעמוד על מאפייניהם של‬
‫הצדדים; כמו למשל‪ ,‬בית האבות יופיע גם כמבנה פיזי‪ ,‬מרחבי וביורוקרטי‪ ,‬ואילו נתונים דמוגרפיים‬
‫על דיירים וצוות יצטרפו להשלמת תמונתו של הקשר משמעותי‪ .‬הפרטים ישמשו במלאכת ההטלאה‬
‫לקראת ניסוחן של מגמות‪ ,‬דפוסי התנהגות וכמה מסקנות‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬אף אם אינו מורגל דיו‪ ,‬הקו‬
‫המנחה את הצגת הדברים הוא בהבאת הייחודי לכדי מיצוי תיאורי במטרה לבסס הקש כללי; כך‬
‫יופיע בית האבות גם כזירה יוצאת דופן בהשוואה לבתי אבות אחרים‪ ,‬אך גם כתוחם מציאות חברתית‬
‫מוכרת‪ ,‬ואולי אוניברסלית‪ .‬בית האבות יתגלה כזירת חיים לה פנים רבות ומגוונות‪.‬‬
‫כמה עניינים חוברים לפרק זה בנקודות קישור שונות‪ ,‬והם יופיעו על פי סדר משמעותם לשאלת‬
‫המחקר‪ .‬השאלה עוסקת בייצוגי מוות בקולקטיב‪-‬זקנים חילוני‪ .‬לאחר שאפתח במאפיינים ראשוניים‬
‫וקבועים של בית האבות ודייריו‪ ,‬אזמין את הקורא להתבוננות קצרה ברגעיו של יום אחד בבית‬
‫האבות‪ ,‬המצטרפים כולם לרמז על קיומה של "תרבות"‪ .‬אורחות דיבור וסגנונות של מסר‪ ,‬בצד דיירים‬
‫וצוות‪ ,‬יוצגו לאחר מכן‪ ,‬כאמצעים מעניקי‪-‬תוכן לאותם עולמות תודעה משותפים‪ ,‬ופועלים להבניה‬
‫מתמדת של תרבות ייחודית – "תרבות מוות"‪ .‬מעבריות וטוטליות תוצגנה כשתיים מתכונותיו‬
‫הבולטות של בית האבות כארגון‪ ,‬שהנן בעלות תפקיד בכינונה ותחזוקה של "תרבות מוות"‪ .‬לבסוף‬
‫אדון באופי דתיותם של הנחקרים‪ .‬דתיות הנה בעלת זיקה שונה ל"תרבות מוות"‪ ,‬ואולי נתפסת‬
‫‪17‬‬
‫כרופפת יותר בהשוואה למשתנים שנמנו עד כה‪ .‬עם זאת‪ ,‬זוהי זיקה חשובה להבנת מאפייני התרבות‪,‬‬
‫וקשורה בהגדרת המשאבים העומדים לרשותה‪.‬‬
‫‪ 2.1‬בית אבות ודיירים‬
‫במהלך תקופת המחקר בלטו דפוסי תנועה ושינוי בחיי המוסד בשלושה תחומים‪ :‬איוש תפקידים‬
‫בצוות הניהולי‪ ,‬מראה פיזי של המוסד‪ ,‬והמדיניות המוסדית‪ .‬תיאור סטטי של המבנה הפיזי והארגוני‪,‬‬
‫היה מאלץ במקרה לפנינו בחירתו של פרק זמן מוגבל וחלקי‪ ,‬עיקרו תחילת המחקר‪ ,‬ספק אם סופה‪.‬‬
‫הגבלה זו הייתה עלולה לצייר תמונה בלתי מהימנה‪ ,‬אשר לנוכח תפיסות סטריאוטיפיות של סטטיות‬
‫ונייחות בצד בית אבות וזקנים )‪ ,(Palmore,1991‬אפשר שהייתה יוצרת אשליה שקל להתפתות לה‪.‬‬
‫תיאור של 'לפני ואחרי' עשוי להתגבר מן הסתם על המכשול‪ ,‬אך אין לו מקום בשל הערכת תרומתו‬
‫האתנוגרפית המזערית‪ ,‬ויגיעתו הצפויה של הקורא‪ .‬עקב כך אתחיל בתיאור קצר של מאפייניו‬
‫הקבועים‪-‬ביחס של המוסד‪ .‬טיבה של הדינמיות‪ ,‬כמאפיין ייחודי ומשמעותי בחוויית הקרבה למוות‪,‬‬
‫תשמש במוקד ענייננו בהמשך‪ .‬גישה זו לשדה המחקר מוצאת לה תימוכין בדברי הסיכום של המנהלת‪,‬‬
‫אשר כמו בכוונת מכוון‪ ,‬באחת מפגישותינו האחרונות‪ ,‬אמרה לי‪" :‬בשבילך זה פשוט תזמון כזה יוצא‬
‫מן הכלל‪ ,‬התהליך הזה שעברנו‪ .‬היית כאן לפני השיפוצים"‪.‬‬
‫‪ 2.1.1‬בית אבות קולקטיבי‬
‫בית האבות הוא מוסד ציבורי‪ ,‬וממוקם בעיר מרכזית בישראל‪ .‬בניגוד למוסדות המכונים "בתי אבות‬
‫אינדיוידואלים"‪ ,‬המאפשרים אורח חיים עצמאי‪ ,‬בית האבות הנחקר נכלל במוסדות המכונים "בתי‬
‫אבות קולקטיבים" או "פנימיות"‪ ,‬המיועדים לקשישים‪ ,‬אשר אינם יכולים עוד לדאוג בעצמם לכל‬
‫צורכיהם‪ .‬בהתאם לאחד המקורות‪ ,‬דיירי המוסד‪ ,‬ככל הקשישים המשתייכים לבית אבות קולקטיבי‪,‬‬
‫"מתפקדים כהלכה בטיפול האישי העצמי שלהם )רחצה‪ ,‬הלבשה‪ ,‬אכילה‪ ,‬טיול‪ ,‬קריאה‪ ,‬משחקים‬
‫ועיסוקים שונים(‪ ,‬אך פעולות כמו קניות‪ ,‬בישול‪ ,‬ניקיון החדר וכביסה קשות עליהם‪ ,‬והם נזקקים‬
‫לשירותים אלה מטעם המוסד‪ .‬בפנימייה מקבל כל זוג טבעי חדר‪ ,‬וכל יחיד מקבל חדר לבודד או חדר‬
‫לשניים‪ .‬סדר היום נקבע על ידי הצוות המנהל‪ .‬הדיירים אוכלים בחדר אוכל משותף לכל‪ ,‬בשעות‬
‫קבועות‪ .‬הפעילויות‪ ,‬הטיולים‪ ,‬הכל נקבע על ידי הצוות לטובת כל הדיירים )אגרס‪."(1989 ,‬‬
‫‪ 2.1.2‬מראה וצורה‬
‫בית האבות הוא בניין רב‪-‬קומות גדול‪ .‬הבניין עומד בסמוך לגינה גדולה ומרכז מסחרי‪ .‬בכניסה לובי‬
‫רחב ידיים‪ ,‬העומד בתווך ומחבר את חדר אוכל‪ ,‬הספרייה‪ ,‬חדרי חוגים‪ ,‬משרדים ודלפק קבלה‪ .‬במרכז‬
‫הלובי קפיטריה‪ .‬קומות המגורים הן בנות עשרים ואחת דירות כל אחת‪ .‬הדירות מסודרות בשורה‬
‫‪18‬‬
‫לאורכם של מסדרונות צרים‪ .‬ברוב הקומות יש מקלחות ציבוריות‪ ,‬הממוקמות בפרוזדורים‪ .‬הדירות‬
‫בקומות אלה כוללות רק חדר שירותים וכיור‪ .‬דיירים יחידים מתגוררים‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬בחדר אחד או‬
‫שניים‪ .‬דירות חדשות‪ ,‬בנות שני חדרים ויותר‪ ,‬הנן שלמות; כוללות חדרי מקלחת‪ ,‬שירותים‪ ,‬מטבחון‬
‫וגם מיזוג מרכזי‪ .‬קומות שלישית ורביעית משמשות כמחלקות לדיירים "תשושים"‪ .‬החדרים בקומות‬
‫אלו מאכלסים שני דיירים או שלושה‪ .‬ביניהם גם חדרי‪-‬חולים לטיפול זמני בדיירים "עצמאים"‪ .‬חדרי‬
‫הלובי בקומות אלה משמשים גם כחדרי אוכל וגם לפעילות חברתית‪ .‬סמוכים אליהם דלפקי צוות‬
‫האחיות וחדר הצוות הטיפולי‪.‬‬
‫‪ 2.1.3‬דיירים‬
‫בראשית המחקר מנתה אוכלוסיית הדיירים ‪ 230‬איש‪ ,‬מתוכם ‪ 60‬דיירים "תשושים"‪ .‬בסוף התקופה‬
‫מניין הדיירים עמד על ‪ ,191‬מהם ‪ 53‬דיירים "תשושים"‪ .‬דיירים שמצבם הגופני‪-‬תפקודי הורע‪ ,‬והם‬
‫מוגדרים "סיעודיים"‪ ,‬מועברים לבית אבות סיעודי חיצוני‪ ,‬השייך לאותו ארגון ציבורי‪ ,‬ומצוי בעיר‬
‫אחרת‪.‬‬
‫בתחילת המחקר הממוצע הגילי של הדיירים היה ‪ 85‬שנה‪ .‬לקראת סוף המחקר ירד המוצע הגילי ל‪-82‬‬
‫שנה‪ .‬רוב דיירי המוסד‪ ,‬המכונים "הדיירים הוותיקים"‪ ,‬הם בעלי סטטוס כלכלי בינוני‪-‬נמוך או נמוך‪.‬‬
‫הדיירים ה"חדשים" בעלי סטטוס בינוני‪-‬גבוה‪ .1‬ה"וותיקים"‪ ,‬רובם ככולם היו שכירים‪ ,‬והשתייכו‬
‫להסתדרות העובדים‪ ,‬כאשר יש ב"חדשים" מי שהיו עצמאיים‪ ,‬ועסקו במקצועות חופשיים‪ .‬במוסד‬
‫נמצאו כ ‪ -27‬דיירים עריריים‪ .‬לאורך כל תקופת המחקר רוב דיירי המוסד היו נשים‪ .‬רוב הדיירים‬
‫ממוצא אירופאי‪ ,‬דוברי יידיש וגרמנית‪ .‬כ‪ -64‬דיירים הם ניצולי שואה )לרוב‪ ,‬ברחו מאירופה לפני או‬
‫תוך כדי המלחמה(‪ .‬רובם המכריע מציגים עצמם כלא‪-‬דתיים‪ .‬מניינם של דיירים דתיים או ממוצא‬
‫מזרחי הנו פחות מעשרה‪.‬‬
‫‪ 2.1.4‬קטגוריות טיפול‬
‫הגדרות תפקוד מדריכות את התוויות הפנים וחוץ‪-‬מוסדיות הנוגעות לטיפול רפואי ‪ .‬בין תפקידיו‬
‫השונים‪ ,‬הצוות הטיפולי עוסק במיון והשמה של דיירים‪ ,‬בתוך המוסד ומחוצה לו‪" .‬זקן עצמאי" הוא‬
‫"זקן אשר מבחינת תפקודו מסוגל לבצע פעולות יומיום ללא כל עזרה"‪" .‬זקן תשוש" הוא "זקן אשר‬
‫מפאת תפקודו הירוד זקוק לעזרה חלקית בפעולות היומיום"‪" .‬זקן סיעודי" הוא "זקן שמצב בריאותו‬
‫ותפקודו ירודים כתוצאה ממחלה כרונית‪ ,‬או מליקוי קבוע‪ ,‬הדורש השגחה ומעקב סיעודי במשך ‪24‬‬
‫שעות ביממה‪ ,‬ושנתקיים בו אחד או יותר מאלה‪:‬‬
‫‪ .1‬מרותק למיטה או לעגלת נכים‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ .2‬אין לו שליטה על הסוגרים‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫הערכת הסטטוס הכלכלי נשענת על רמת הכנסתם והגדרתם של הדיירים כעובדים בשוק הישראלי‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫הגדרות אלה נמצאו בחומר שמחזיקה המנהלת במקצועה כעובדת סוציאלית ובתפקידה כחברה בצוות הטיפולי‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫‪ .3‬זקוק לעזרה מלאה או חלקית בפעילויות היומיום‪.‬‬
‫‪ .4‬מתהלך בקושי רב עקב פתולוגיה או סיבוכים כתוצאה ממחלות שונות‪.‬‬
‫למנהלת הגדרות מדויקות ונוחות יותר לשלוש קטגוריות תפקוד אלה; לדבריה‪ ,‬ישנם שישה תפקודים‬
‫יומיומיים‪ ,‬שההגדרות מתייחסות אליהן‪ :‬אכילה‪ ,‬רחצה‪ ,‬הלבשה‪ ,‬ניידות‪ ,‬סוגרים‪ ,‬והתמצאות בזמן‬
‫ובמקום‪" .‬זקן עצמאי" שולט בכל התפקודים‪" .‬זקן תשוש" זקוק לעזרה בשניים מהם‪" .‬זקן סיעודי"‬
‫זקוק לעזרה ביותר משניים‪ .‬למרות בהירות ההגדרות‪ ,‬יש מקום להתחשב בתגובותיו של דייר בתהליכי‬
‫המיון וההשמה‪ .‬לדברי המנהלת "ישנה חשיבות לשיתוף פעולה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אם דייר לא שולט בסוגרים‪,‬‬
‫אך משתף פעולה‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬מסכים ללבוש טיטול‪ ,‬אז הוא יכול להישאר ב"תשושים"‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫אם דייר לוקה רק באחד התפקודים‪ ,‬אך בצורה קיצונית‪ ,‬כמו מצב שהוא לא שולט על סוגרים ו"מורח‬
‫על הקיר"‪ ,‬אז הוא יועבר ל"סיעודי""‪ .‬דוגמא נוספת להשפעת תגובותיו של דייר מתייחסת לקטגוריה‬
‫"זקן תשוש נפש"‪ .‬על פי ההגדרה‪ ,‬זהו "זקן הסובל מבלבול‪ ,‬ירידה בזיכרון כתוצאה ממחלות שונות‪,‬‬
‫אינו מתמצא בזמן ובמקום‪ ,‬וכתוצאה מכך זקוק לעזרה בפעילויות היומיומיות‪ ,‬ולהשגחה במשך כל‬
‫שעות היממה"‪ .‬המנהלת מבחינה בין "תשושים"‪ ,‬העלולים להזיק לעצמם‪ ,‬ובין אלה שאינם כך‪:‬‬
‫"אצלנו יש תשושי‪-‬נפש‪ ,‬שאינם הולכים לאיבוד‪ .‬יכול להיות תשוש‪-‬נפש‪ ,‬שאינו מהווה סכנה לעצמו‪.‬‬
‫הוא נשאר בבית האבות כי הוא נחמד"‪.‬‬
‫‪ 2.1.5‬חברי הצוות‬
‫עבודה זו מגדירה כ"חברי צוות" את כל נושאי התפקידים במוסד‪ ,‬למעט עובדי תחזוקה וניקיון‪ ,‬עובדי‬
‫מטבח‪ ,‬ספרים‪ ,‬וקוסמטיקאית‪ .‬בחברי הצוות‪ ,‬המנהלת‪ ,‬המזכירות‪ ,‬פקידי קבלה‪ ,‬קצין ביטחון‪ ,‬רכזת‬
‫תרבות‪ ,‬מדריכי חוגים‪ ,‬אימהות בית‪ ,‬מטפלים ומטפלות‪ .‬בכך נכלל גם הצוות הטיפולי‪-‬פרופסיונלי‪,‬‬
‫המורכב משלוש עובדות סוציאליות‪ ,‬רופא ואחיות‪.‬‬
‫‪ 2.1.6‬סדרי ניהול של אירועי מוות‬
‫פרקטיקות מסוגים שונים מאפיינות את עבודת הצוות המוסדי‪ ,‬אך לעניינו של המחקר ראוי לתאר‬
‫השתלשלות אירוע מוות‪ ,‬מתחילתו ועד סופו‪ ,‬כחלק מימה שמגדיר את ההקשר – נדבך ביצירתה של‬
‫תרבות הנחקרים‪ .‬שיעור התארעות מוות הוא בין אפס לארבעה נפטרים במהלך חודש אחד‪ .‬שיעור זה‬
‫אינו כולל מקרי אשפוזים בבתי חולים‪ ,‬התכופים יותר‪ .‬אירוע מוות מנוהל על ידי כמה חברי צוות‪,‬‬
‫וראשיתו בפעולת מעקב שגרתית‪ ,‬שלוש פעמים ביום‪ .‬אם הבית עוברת בחדר האוכל משולחן לשולחן‪,‬‬
‫ומאתרת דיירים שאינם במקומם‪ .‬היא בודקת עם פקיד הקבלה אם דייר הודיע כי הוא יוצא או ייעדר‬
‫מן הארוחה‪ .‬במידה והיעדרו של דייר אינו מתועד‪ ,‬אם הבית מתקשרת לחדרו‪ .‬במידה ואינו עונה‪ ,‬היא‬
‫תעלה ותפתח את חדרו‪ ,‬בליווי או בלא ליווי של חבר צוות נוסף‪ .‬איש הביטחון ציין כי על חבר צוות‬
‫ללוות את אם הבית על מנת למנוע מצב שהיא תגנוב משהו מחדרו של דייר‪ .‬כאשר מוצאת אם הבית‬
‫דייר‪ ,‬הנראה כמת או כזקוק לעזרה רפואית‪ ,‬היא מיד מזעיקה אחות ורופא‪ .‬אלה ימליצו על העברת‬
‫‪20‬‬
‫הדייר או הגופה לבית חולים‪ .‬רק שם נקבע מותו‪ .‬לאחר פינוי הגופה מן החדר מחליפים את מנעול‬
‫הדלת‪ ,‬כדי להגן על רכושו של הנפטר מפני גניבות דיירים או עובדים‪ .‬המשפחה מוזמנת לפנות את‬
‫חפציו של הדייר‪ ,‬לאחר שיצאה מתקופת שבעת ימי האבל‪ .‬בתום הפינוי אם הבית בודקת שההליך‬
‫הושלם‪ .‬אחת מן העובדות הסוציאליות ציינה כי אם ניכר הצורך של בני משפחת הנפטר ב"שיחת‬
‫וונטילציה"‪ ,‬היא תיזום שיחה מעין זו‪ .‬השלב האחרון‪ ,‬מבחינת שאריו של הנפטר‪ ,‬הוא סגירת חשבונות‬
‫וחובות עם המוסד‪ .‬מבחינת ניהול אירוע מוות על ידי המוסד‪ ,‬נותרו עוד מהלכים פעילים בודדים;‬
‫כהכנה לאכלוס חוזר של החדר‪ ,‬מנקים אותו באופן יסודי‪ ,‬מסיידים את קירותיו‪ ,‬ומציידים בכל‬
‫הפריטים החסרים‪.‬‬
‫אם אירוע מוות התרחש במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬הצוות הרפואי בודק‪ ,‬ופועל לפינויו המיידי של דייר‬
‫לבית חולים‪ .‬עד להופעת אמבולנס ופינוי‪ ,‬חברי הצוות אינם מגדירים מצבו של דייר כמת‪ .‬זו הסיבה‬
‫מדוע "אין צורך" להרחיק מה שאינו הוגדר כגופה מן הדיירים האחרים‪ .‬הדייר‪ ,‬חי או מת‪ ,‬ימתין‬
‫לפינוי שכוב על מיטתו‪ .‬מודעות אבל אינן נתלות בבית האבות‪ .‬חברי צוות יסירו אותן אף אם תתלנה‬
‫על חומת האבן המקיפה את המוסד‪ .‬חברי הצוות אינם מדברים על אירועי מוות עם דיירים‪ .‬אם שיחה‬
‫על דייר שנפטר החלה ביוזמת דיירים‪ ,‬חברי צוות‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬יטו לסיימה במהירות או להתעלם מן‬
‫היוזמה‪.‬‬
‫‪ 2.2‬תרבות מוות‬
‫דיירי בית האבות ה"וותיקים" או כאמור‪ ,‬רוב דיירי המוסד‪ ,‬הנם בני שמונים שנה ויותר‪ .‬הם מוגדרים‬
‫בספרות הגרונטולוגית כשייכים לקטגוריה של "זקנים" או "קשישים"‪ ,‬בשלב המכונה "בגרות‬
‫מאוחרת" )‪ .(Atchley,1991‬יש המכנים‬
‫אותם "זקנים‪-‬זקנים"‪ ,‬בהשוואה ל"צעירים‪-‬זקנים" ) ‪Neugarten,‬‬
‫‪ ,(1974‬ויש המייחסים להם קטגוריית תפקוד של "‪ ,"NO-GO‬שלישית לקטגוריות "‪ "GO-GO‬ו‬
‫"‪SLOW-‬‬
‫‪ ."GO‬משוללי הזדמנויות להבניית "גיל‪-‬הביניים"‪ ,‬בני קבוצה גילית זו מספחים‪ ,‬שלא ברצונם‪ ,‬את כלל‬
‫הסטריאוטיפים הזקנתיים )‪" .(Rosenwaike, 1985;Palmore,1991‬זוהי זקנה השמורה לאדם לרעתו"‪ ,‬אמר‬
‫לי ישראל האינפורמנט‪ ,‬על דרך ההיקש מן המקורות המסורתיים‪ .‬הנחקרים‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬מודעים‬
‫להשתייכותם הקטגוריאלית‪ .‬תצפיותיי מראות כי הם הפנימו סטריאוטיפים חברתיים על גילם‬
‫ותפקודם; הם מבטאים קבלה שלהם‪ ,‬וטוענים לתחולתם עליהם כזקנים הקרובים להיקרא ‪ -‬בני‬
‫מוות‪.‬‬
‫המונח "תרבות מוות" מתייחס לכמה עולמות תוכן בהם שרויים הנחקרים‪ .‬כולם עניינים של חיים‬
‫בזקנה המצויה על הסף‪ .‬זהו מובן צר ומוחשי ביותר לטענה כי ההישג הבסיסי של כל אורינטציה‬
‫תרבותית הוא ביכולתה להעניק סדר סימבולי ומשמעות למוות האנושי )‪ .(Kearl, 1989‬יישום‬
‫אנתרופולוגי של תובנה פילוסופית זו נמצא בדברי הנטינגטון ומטקף )‪1979‬ת עמ' ‪" :(2‬עניין המוות‬
‫מכוון את רוב הערכים התרבותיים‪ ,‬על פיהם בני אדם חיים את חייהם ושופטים את ניסיונותיהם"‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫מוות על מוראותיו – מראותיו הפיזיים‪ ,‬גופות ופולחניהן אינו מופיע בממצאי המחקר‪ .‬הדיירים הם‬
‫כעין שבוייו של מחנה ריכוז יוצא דופן‪ ,‬שיתקיים עוד מעבר למותו של האחרון שבהם‪ ,‬ובו המוות הפיזי‬
‫לרוב מוסתר מן העין‪ .‬גילוייו הפיזיים של קדם‪-‬מוות ניכרים ברישומיה המתמידים והמתקדמים של‬
‫מחלה קשה‪ ,‬בנפילה פתאומית‪ ,‬בצורך באשפוז – במה שלפני היהפכות הגוף לגופה‪ .‬גילוייו הפיזיים‬
‫בהווה באים לידי ביטוי גם בריקנות הנוצרת בחלל‪ ,‬שהיה צפוי כי יתמלא בנוכחותו של דייר מוכר;‬
‫כיסאו ריק בחדר האוכל‪ ,‬והיעדרותו ממפגש חברתי‪ .‬גילויים אלה של לפני ואחרי מפרנסים התרחשות‬
‫חברתית – תרבות המתייחסת למוות‪" .‬תרבות מוות" היא מציאות חברתית של "סופנות"‪ ,‬בה קיימת‬
‫תנועתיות סיפית‪ .‬קרבתם הגילית הגבוהה של הנחקרים למותם הפיזי והתייחסותם אליו זימנה ביטוי‬
‫זה‪.‬‬
‫נקודת המוצא הבסיסית ל"תרבות מוות" היא עובדת פטירתם התדירה של דיירים‪ .‬כתגובה למציאות‬
‫זו‪ ,‬רבים רובדי משמעויותיה של המילה "מוות"; "מוות" נוגע בראש ובראשונה להגדרת אובדניה של‬
‫זהות עצמית וחברתית‪ .‬חלקה נובעת מעצם הכרתם של הנחקרים בשיוכם לקטגוריה של "זקנים‪-‬‬
‫זקנים"‪ ,‬חלקה שואבת מתפקידם כ"חוסים" במוסד טוטלי‪" .‬מוות" נוגע גם להשתלטותה של תמונת‬
‫ריקנות לעיני הנותרים חיים‪ .‬תחושת אי‪-‬וודאות באשר למותו של היחיד‪ ,‬חרדה מפני הופעת המוות‪,‬‬
‫היעדר זמן עתיד‪ ,‬ואפשרות ידועה של התאבדות‪ ,‬גם הם מהיסודות לבחירת המילה "מוות"‪ .‬משמעויות‬
‫ראשוניות אלה של מוות ישתכללו ויחשפו את רזיה של "תרבות מוות"‪ ,‬הנוגעים לזיקה שבין "אני"‬
‫ל"אחר"‪.‬‬
‫התיאור בו בחרתי להתחיל‪ -‬תמונות מגבהים שונים‪ ,‬הוא תיאור של עולם תודעה משותף לנחקרים‪ .‬לא‬
‫יהא זה קטע אתנוגרפי של "תרבות מוות" כי אם תיאור סממנים שיש בהם כדי להבטיח את‬
‫הימצאותה של זו‪ .‬תיאור זה הוא סוג של התעכבות‪ ,‬אשר קיבלתי על עצמי במהלכה של תקופת‬
‫המחקר כולה‪ .‬ההתעכבות‪ ,‬המפיקה גודש פרטים בהקשרי מוסד צפויים ומובנים מאליהם‪ ,‬היא בעיני‬
‫תנאי הכרחי לגילויה של תרבות במוסד‪ .‬משמעות הדבר היא כי לא ניתן להסתפק בכך שרטוריקת מוות‬
‫הגיעה עדיי וריתקה את שימת לבי‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ ,‬קיומה של זו מאותת כי ראוי להתעכב היכן‬
‫שמיהרו קודמיי‪ .‬תנועה הפוכת‪-‬כיוון‪ ,‬אל הפנים ההתנהגותי‪ ,‬נחוצה להבנת מקומה של רטוריקה‬
‫במכלול הקיום החברתי‪ .‬באופן זה‪ ,‬אל תנועות מתואמות ואילמות‪ ,‬נעדרות מנהיג‪ ,‬אצרף בהמשך ממד‬
‫אחר – ממד מילולי‪ ,‬הרווי בניסוחים על זקנה סופנית ומוות‪ .‬כוונתי להראות כי שיח חברתי חודרני‬
‫ומשותף חובר לשפת גוף קולקטיבית לכדי תרבות ייחודית מאין כמוה; תרבות שגילוי ייצוגיה‬
‫הסמליים ודפוסיה משמש אתגר לפרקים הבאים‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫‪ 2.2.1‬תמונה מגבהים שונים‬
‫בגבהים שונים‪ ,‬ובפרק זמן של שעות ביקור בודדות‪ ,‬מראות וקולות מתלכדים לכדי מה שניתן לכנות ‪-‬‬
‫תודעה חברתית משותפת‪ .‬קומותיו של בית האבות מייצגות אזורי קיום שונים; מלמעלה למטה‪,‬‬
‫מקומות המגורים דרך מחלקות ה"תשושים"‪ ,‬אל עבר הלובי הגדול‪ ,‬מתעצם והולך רישומה של‬
‫קולקטיביות אפשרית‪ .‬בהחלפת מקומות מקבל הנוסע פיסות מאותה "חופת מוות" בה חיים‬
‫הנחקרים‪ .‬באולמות הגדולים‪ ,‬שם מתעכבים הכל זה ליד זה‪ ,‬ייווכח כי תמרורים בלתי נראים מכוונים‬
‫כמה מתנועותיה של קבוצת הדיירים וקובעים את מקצביה‪ .‬תנועות מתואמות משמעותן מעברים‬
‫חלקים‪ ,‬רחוקים מהתנגשות‪ ,‬במרחב המשותף‪ ,‬הבעות מילוליות של הסכמה‪ ,‬מחוות גוף ודפוסים של‬
‫קשר עין דומים או אף זהים‪ .‬התאום מלמד על תגובות מוסכמות לקודים‪ ,‬אשר לרוב נסתרים מעינו של‬
‫זר‪ .‬בהקשר בו רבים מן הנחקרים הם כבדי חושים‪ ,‬משמע מתקשים בתקשורת‪ ,‬תנועות מתואמות‬
‫עשויות להוות רמז בעל ערך לקיומה של תרבות‪ .‬כמה הגדרות של תרבות עשויות לאשר הבחנה זו;‬
‫לטענת גירץ‪ ,‬תרבות מורכבת מ"מבנים קונצפטואליים" היוצרים מציאות מרכזית עבור אנשים‪ ,‬כך‬
‫שהם "חיים בעולם אותו הם יוצרים" )‪ .(Geertz,1983‬דגש מיוחד לעניין תאום בין יחידים מצוי בניסוחו‬
‫של גודנו‪" :‬תרבות של חברה מורכבת מכל מה שעל היחיד לדעת או להאמין על מנת שיפעל באופן‬
‫המקובל על חבריה‪ ,‬וכדי לפעול בכל תפקיד שהם מקבלים עבור כל אחד מהם" )‪.(Goodenough,1957‬‬
‫דלתות מעלית הברזל נפתחות בטריקה מחרישת אוזניים‪ ,‬באחת מכוונות את תשומת הלב למספר‬
‫הקומה הבוהק‪ .‬כולם עומדים צמודים זה לזה ולמקלות ההליכה‪ .‬זו שניסתה לדחוף עצמה ברגע‬
‫האחרון לא הצליחה כי אין מקום להליכון שלה‪ .‬דחוסים אחרי ארוחת הבוקר‪ ,‬לא מדברים זה עם זה‪,‬‬
‫רק נושאים מבט קצת למעלה‪ ,‬לעבר קיר זה או אחר של המעלית הרבועה‪ .‬תנועות הגוף ביציאה ממנה‬
‫אינן תזזיתיות‪ ,‬כפי שהיו בכניסה אליה; הכל רצו להיכנס‪ ,‬מבלי לתת דעתם‪ ,‬כממהרים לשום מקום‪.‬‬
‫מוצדק או לא‪ ,‬מפנים עוד מקום למי שמבקשת לעלות מן הקומה שלה‪ ,‬בה המעלית עצרה‪ .‬לעלות כדי‬
‫לרדת‪ .‬אחדים נושאים עמם דברי מזון‪ ,‬שלל מן הארוחה האחרונה; גבינה מקופלת בנייר מרופט‪ ,‬פרי‬
‫בשקית או כמה פרוסות לחם‪ ,‬לעיתים אינן מתכנסות היטב בכיס המעיל‪ .‬מבקשים לצאת‪ ,‬כמעט תמיד‬
‫נגלית תמונה של חיכוך מינימלי; על אף דחיפות הכניסה האופייניות‪ ,‬הרגליים משתבצות בריבוע רצפה‬
‫על פי סדר הקומות‪ .‬כך‪ ,‬דומה כי במצוות הוראה נעלמה‪ ,‬המאחרים לצאת עומדים מאחורי‬
‫המקדימים‪.‬‬
‫הם דיברו באישה בעודם הולכים שם בלובי‪ ,‬עד הרגע בו החלו להתגודד לפני המעליות‪ .‬הכל היה בסדר‬
‫עם הדיירת עד שנפלה מכיסאה בחדר האוכל הבוקר‪ .‬הם תיארוה משתטחת על הרצפה ובפיה שיירים‬
‫של גבינה‪ ,‬שלא הספיקה לבלוע‪ .‬הם כבר הסכימו זה עם זה‪ ,‬זוגות ושלשות‪ ,‬מדדים לאט החוצה משם‪,‬‬
‫כי הכלל הוא שאסור לגעת בדייר שנפל‪ ,‬וטוב שהאמבולנס הגיע בזמן ופינה אותה‪' ,‬המסכנה‪ ,‬לא‬
‫זוכרים איך קוראים לה‪ ,‬אבל היא אישה טובה'‪ .‬שוב הם מסכימים‪ ,‬לא יודעים מה יהיה איתה‪ ,‬אם‬
‫תחזור או לא‪ .‬מחר הכסא שלה יעמוד ריק‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫ברגע הפרידה ממש‪ ,‬לא נשמע ההיקש ברוח של 'מה יהיה בסופנו אנו'‪ .‬עומדים מתגודדים מול דלת‬
‫המעלית‪ ,‬קרוב קרוב‪ ,‬זה נושף על עורפו של זה‪ ,‬ואין מי שפוצה פיו לרטון‪ .‬רוח חורפית מנשבת בחוץ‪,‬‬
‫מניעה בחוזקה ענפיו של עץ‪ ,‬הנשקף סמוך לחלונות הלובי הגדולים‪ .‬שתי דיירות מביטות החוצה‪,‬‬
‫ושואלת אחת‪ ,‬מתוך הקהל הממתין‪ ,‬כיצד זה השקית הקרועה נאחזת כה חזק בענף המשתולל‪.‬‬
‫השאלה נותרת תלויה מעל לראשי הממתינים ולא זוכה למענה‪.‬‬
‫נושאים מבטם מעל למשקוף המעלית‪ ,‬עוקבים בסבלנות אחר השתנות המספרים שלה‪ .‬ריחות שריפה‬
‫נכרכים ברעש מכונות ההשחזה‪ ,‬מתערבבים בקולות הגברים העובדים‪ .‬אלה תלויים על סולמות לנוכח‬
‫תקרה פעורה אל תוך חלל אפל‪ .‬פה ושם משתרבבים חוטי חשמל וחלקי פלסטיק שחורים‪ ,‬מופיעים‬
‫בכל פינה עד מתחם המעלית‪" .‬הלוואי ואני כבר אמות!" מתפרץ המשפט מתוך מי בקהל הצפוף‪,‬‬
‫"דופקים ודופקים כל היום על הראש‪ .‬בשביל מה לי לחיות?!"‪ .‬המעלית הגיעה‪ .‬הדיירים נדבקים זה‬
‫לזה ביתר שאת‪ .‬בטרם יעלם עוד גוש אנושי מן הלובי‪ ,‬שואל אחד הדיירים‪ ,‬העומד על יד כפתורי‬
‫המעלית‪ ,‬על אלו מהם ללחוץ‪.‬‬
‫המעלית פולטת דיירים בזה אחר זה אל מסדרונות ארוכים‪ ,‬סדורים בדלתות מוגפות‪ .‬בצדו האחר‬
‫ניבטים מראותיו של מעקה מיוחד‪ .‬המשכו של מעקה הבטון הנמוך הם שלושה צינורות אדומים‬
‫מאוזנים‪ ,‬הסדורים ברווחים שווים זה מעל זה ובצורה מדורגת‪ ,‬במרחקם מדלתות המרפסת‪ .‬הדיירים‬
‫יודעים להסביר כי המעקה המוזר‪ ,‬הוסף לכל דירה ומסדרון לפני כמה שנים כדי למנוע התאבדויות‪ .‬כן‪,‬‬
‫פעם‪ ,‬הרי ידוע‪ ,‬שהתאבדו הרבה דיירים‪ .‬ההתאבדויות היו כ"מחלה מידבקת"‪ .‬עכשיו‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬
‫לנוכח צורת הברזלים‪ ,‬יוכל דייר להתאבד רק אם דייר אחר ירתם לעזור לו‪.‬‬
‫את תמונת הדלתות המוגפות בקומות המגורים מחליפה‪ ,‬כבר מפתח המעלית‪ ,‬תמונה של דלתות‬
‫פתוחות תדיר במחלקת ה"תשושים"‪ .‬ניבט אל החוץ מראם של דיירים ישובים‪ ,‬מכורבלים‪ ,‬שכובים‪,‬‬
‫עירומים למחצה או מכוסים על מיטותיהם‪ .‬בשעת בוקר מאוחרת יושבים כמה דיירים בלובי הקטן‪,‬‬
‫אחד פה ושניים שם‪ ,‬מפוזרים‪ .‬עוד לא הספיקו לעזוב את מקומותיהם מארוחת הבוקר‪ ,‬אך השולחנות‬
‫כבר נקיים והם כבר קיבלו את התרופה היומית‪ .‬עוד מעט תעבור בחדרים רכזת התרבות ותדרבן את‬
‫אלה שבוחרים לבלות במיטה לבוא להצטרף למעגל‪ .‬דייר שפעם היה עיתונאי‪ ,‬וידוע כמי שלמד‬
‫באוניברסיטה‪ ,‬מבקש להרצות על יחסים בינלאומיים‪ .‬סביב שולחן ישבו כשבעה דיירים‪ .‬הוא יאחז‬
‫ברמקול ויחזור על אותו רעיון ממש כמה פעמים‪ .‬הם יקשיבו לו‪ ,‬מהנהנים‪ .‬לא יהיו להם שאלות אליו‬
‫רק דברי תודה מהוססים על ה"הרצאה המעניינת"‪ .‬מציצים בשעון אינספור פעמים‪ ,‬מי שאינם‬
‫נרדמים‪ ,‬מגדירים שוב ושוב את הזמן שנותר עד לארוחת הצוהריים הקרובה‪ .‬הדיירים מתפזרים מן‬
‫המעגל לשבת חזרה במקומם בלובי הקטן ולהמתין אולי מהלכה של שעה תמימה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫אוכלים בשקט גדול‪ .‬מרוכזים כמו בכל מאודם בכברת הדרך הרועדת מן הצלחת אל הפה‪ .‬שחוחים‪.‬‬
‫השקט והתנועה נשמרים גם כאשר יוצאים מן המעלית בחור לבוש מדי עובד‪ ,‬המסיע אלונקה ומי‬
‫שנראה כבן משפחה‪ .‬גם כאשר הם עוצרים במרכז הלובי הקטן‪ ,‬בינותם‪ ,‬ומרימים את אחד הדיירים מן‬
‫הכסא אל האלונקה‪ ,‬וגם תוך שהדבר כרוך בדיבורים ובקריאות לאחות‪ .‬הדיירים השבעים לא ידעו‬
‫להגיד בדיוק מה קרה בזמן שהיו אוכלים‪ .‬אולי הם מכירים את הדייר ש"לקחו אותו"‪ ,‬את השם שלו‬
‫הם לא יודעים‪ .‬לא מדברים עליו‪ ,‬גם לא מבטאים איזו ציפייה שישוב לחיות ביניהם‪" .‬הביטי" הם‬
‫נוטים לפנות אליי לעיתים בקוצר רוח‪" ,‬מי שבא לפה יודע שפה מתים"‪ .‬אי הידיעה נקשרת לדומיה וגם‬
‫לתנועת הידיים שנידב אחד הדיירים‪ ,‬מאחר לארוחה ולא יכול שלא להיות עד למתרחש‪ .‬הוא שילב‬
‫אצבעות באצבעות ובתנועת פנטומימה‪ ,‬שאינה מפרה את השקט‪ ,‬הרימן מחייך אל מול עיניו של הישוב‬
‫באלונקה כאומר‪ ,‬באופן אישי עד מאוד‪" ,‬חזק ואמץ"‪.‬‬
‫דלתות המעלית נפתחות אל חלל לובי‪-‬הכניסה הגדול‪ .‬בקפיטריה עומדות כמה מתנדבות קשישות‪,‬‬
‫שאינן דיירות‪ .‬הן מתלוננות על כך שאין להן תעסוקה במוסד‪ .‬הן מנהלות חיים עצמאיים בביתן ובאות‬
‫מידי יום לשרת את הדיירים‪ .‬אך הדיירים אינם מגיעים לקפיטריה ‪" :‬כל השנים אנו נלחמים על זה‬
‫שאנשים לא באים‪ .‬היינו כותבים מכתבים אישיים לכל אחד‪ .‬כל פעם מדברים עם המנהלת "תראי‪ ,‬מה‬
‫עושים?!" אנשים יושבים כאן בלי לדבר אחד עם השני‪ .‬הם אפטיים‪ .‬יש גם אנשים שאין להם כסף‪ .‬הם‬
‫מוחזקים על ידי הילדים‪ .‬יש גם כאלה קמצנים‪ .‬האנשים פה הם לא חיים‪ .‬הם לא באים"‪ .‬באותה‬
‫נימה פטרונית הוסיפה אחרת‪ " :‬אני לא יודעת אם לאנשים פה יש שמחת חיים‪ .‬הייתה צריכה להיות‬
‫פה מוסיקה שקטה‪ .‬כל כך שקט פה"‪ .‬משליכה מעצמה על החוויה הנגלית לה מידי יום‪ ,‬אמרה עוד‬
‫אחת מהן‪" :‬לא‪ ,‬לא הייתי רוצה להיכנס לבית אבות עלוב כמו כאן‪ ,‬פסיעה אחת למקום אחרון"‪.‬‬
‫זמן ארוחת הצוהריים של הדיירים "העצמאים" מאוחר יותר‪ .‬הם יושבים בלובי‪ ,‬חלקם זקופי גוו‪,‬‬
‫מבטם מרותק בנקודה כלשהי נכחם‪ .‬שורות שורות יושבים בשקט ומביטים קדימה דוממים‪ .‬לרגע‬
‫ארוך נדמה כי הם מקשיבים למישהו‪ ,‬אולי עומד לו מוסתר מן העין מרצה או איש צוות המודיע דבר‬
‫מה‪ .‬אבל לא‪ .‬אף אחד אינו עומד שם‪ ,‬בינם לבין הקיר‪ ,‬ולא ידוע במה הם מסתכלים‪ .‬פה ושם דיירים‬
‫מדברים בשקט‪ ,‬לרגע כל העיניים עוקבות אחר איש צוות צעיר‪ ,‬או בת משפחה לא מוכרת‪ ,‬החולפים‬
‫ביעף‪ .‬הראשים סובבים ושבים למקומם‪ .‬שאון האוטובוסים הנשמע ממרחק‪ ,‬נקישותיה של המעלית‬
‫וצליל הטלפונים מדלפק הקבלה אינו מפריע את "דקות הדומיה" הבלתי רשמיות‪ .‬לפתע כמו ניתן אות‬
‫סמוי‪ ,‬מחלצים הדיירים את איבריהם‪ ,‬קמים כאיש אחד‪ ,‬צועדים בשיירת שלישיות ורביעיות אל חדר‬
‫האוכל‪ .‬אחד או שניים מהם ממהרים לפתוח לרווחה את שתי דלתותיו ולהחזיקן‪ ,‬כדי להקל על‬
‫מעברם של רבים אחרים‪ ,‬חלשים יותר‪ ,‬גוררי הליכונים ומקלות‪ .‬משם ומפה‪ ,‬ברדיוס של כמה‬
‫מהמצטופפים‪ ,‬נזכר שוב דבר נפילתה של 'האישה‪ ,‬בפה שלה היו עוד שיירי גבינה ומי יודע מה איתה‪,‬‬
‫היא באמת אישה טובה'‪ .‬העומדים ליד הדלתות מתבוננים בנכנסים ומנידים ראשם כאות של מענה‬
‫לדברי התודה של הנכנסים‪ .‬עמידתם כמקבלי פנים של מוזמנים באירוע חגיגי‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫בדרך אל המעלית‪ ,‬בציפייה לבואה‪ ,‬בתוכה וממנה – אין זו מעלית מוכרת‪ .‬אינסטרומנט ידוע ככל‬
‫שתהיה‪ ,‬המעלית כמוטיב מעברי נושאת משמעויות ובעיקר פותחת דלתותיה אל מציאות מיידית‬
‫אחרת‪ ,‬בה עדר בני אדם מתעלם משולי קיומו לפנים ולעתיד לבוא‪ .‬דומה כי הם אינם מאמינים‬
‫בהכחשה של מה שמאיים כל כך‪ ,‬מוחשי כל כך‪ ,‬נוגס‪ .‬כל שנותרה היא הדומיה‪ .‬זו המאחדת את הכל‬
‫ומבודדת כל יחיד לעצמו‪ .‬אין מן הנמנע שמישהו יבקש להתבלט‪ ,‬לדבר‪ ,‬לעשות – לנצל את חוסר‬
‫ההתנגדות כדי להביא את דבר עצמיותו‪ ,‬אך בקיום של רגע ועוד רגע ועוד רגע‪ ,‬בו יש סיכוי כי שקית‬
‫הלכודה בענפיו של עץ תמשוך שימת לב‪ ,‬זו רמייה עצמית‪ .‬האני והאחר‪ ,‬המזוהה כבעל חיות כלשהי‬
‫מתמשכת עוד מעט‪ ,‬מצויים בכפיפה שחוחה אחת‪ .‬תמונת מי שהמעלית תוביל אותו אל קומת הקרקע‪,‬‬
‫אל עבר היציאה‪ ,‬זורה אי‪-‬וודאות‪ .‬זו מחוללת שינון של אירוע מבעית‪ ,‬או צמצום עצמי מוסכם למה‬
‫שניתן להפיק מצלחת מרק חם‪ .‬דומה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי המצפה לתרבות צבעונית של שבט נידח‪ ,‬או‬
‫לאקזוטיקה "מהממת"‪ ,‬נדון לאכזבה‪ .‬אם המושג "תרבות" מקפל בתוכו הבטחה להפתיע‪ ,‬כך היא‬
‫תרבותם של הנחקרים‪ .‬אך את המסע יש להתחיל רק משנשמעה "חריקת בלמים צורמנית"‪.‬‬
‫‪ 2.2.2‬רטוריקה של זקנה סופנית‬
‫אינפורמנטים אחדים בבית האבות הציגו את הדיירים כאנשים החוששים לדבר על מוות‪ .‬הערכתם זו‬
‫נמצאה שגויה בתכלית; הזקנה‪ ,‬ובמיוחד‪ ,‬ספיחה‪ ,‬המוות‪ ,‬ניכרו מילולית בכל פינה‪ .‬אתנוגרפיות על בתי‬
‫אבות חושפות רמות שונות של פניות דיירי מוסד לדבר על מוות‪ .‬בקצה אחד עומדת האתנוגרפיה של‬
‫קית' )‪ ,(Keith, 1982‬המתארת חיי קהילה ענפים‪ ,‬אשר מן הסתם שיח מוות בה נדיר יחסית‪ .‬בקצה השני‬
‫מתארת האתנוגרפיה של הוסצ'ילד )‪ (Hochschild, 1973‬שיח מוות עשיר‪ ,‬המלווה פרקטיקות של‬
‫מעורבות במות דיירים‪ .‬החוקרת רומזת כי קהילת דיירים מופרדת‪ ,‬המקיימת חיים אוטונומיים‪,‬‬
‫עשויה להיהפך לתת‪-‬תרבות‪-‬נגד להכחשת זקנה ומוות בחברה המודרנית‪.‬‬
‫רטוריקה על זקנה כשלב בסוף החיים‪ ,‬וכסמן ממשי למוות‪ ,‬משמשת אחת מן הפרקטיקות העיקריות‬
‫במוסד בהבניית זהותם של הדיירים‪ .‬ספרות המנתחת רטוריקה כתופעה חברתית לרוב מציגה אותה‬
‫כפרקטיקה מילולית להשגת שכנוע )‪ .(Sapir & Crocker, 1977‬נתייחס אל רטוריקה בהתאם לאחת‬
‫האפשרויות שמציע קרוקר )‪ ;(Crocker, 1977‬במונחים של מערכת תרבותית נראה במכשיר הרטורי‬
‫אסטרטגיה סמנטית‪ .‬זו יוצרת קודיפיקציה של משמעות‪ ,‬מרכיב ברפרטואר של טכניקות סמנטיות של‬
‫חברה לביטוי "האמת של הדברים"‪ .‬כיוון שהגדרת סממניה התרבותיים של הקבוצה הנחקרת נזקקת‬
‫למאפייני המוסד בו היא מצויה‪ ,‬הערכת הפרקטיקה הרטורית תיעשה על רקע ההקשר‪ .3‬רטוריקה על‬
‫זקנה ומוות נמצאה בכלל ההקשרים בחיי המוסד‪ ,‬ובאינטראקציות בעלות מאפיינים שונים‪ .‬בכוחה של‬
‫רטוריקה דומיננטית זו להעניק גוון סופי לכל מפגש ומפגש‪ ,‬גם אם לא נשאו בחובם רמזים המעוררים‬
‫‪3‬‬
‫השפה הפיגורטיבית‪ ,‬על פי בורק )‪ ,(Burke, 1969‬לא רק מבטאה את מידת הרלוונטיות של אקסיומות תרבותיות לתנאים חברתיים‬
‫נתונים‪ ,‬אלא היא מספקת את התנאים הסמנטיים באמצעותם הפועלים מתייחסים למציאות‪ .‬אותם תנאים הנם כלליים‪ ,‬נוגעים לכל‬
‫ההקשרים החברתיים ועבור כל הפועלים באותה חברה‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫אותה‪ .‬בשל כך ראוי לראות בקודים הלשוניים‪ ,‬במטפורות והביטויים השכיחים במוסד גם סממנים של‬
‫תודעת‪-‬מוות וגם פרקטיקה המתחזקת ומעשירה אותה‪.‬‬
‫‪ 2.2.3‬מהי "זקנה"?‬
‫"זקנה" משמשת בבית האבות כשיחת יום ביומו‪ .‬דיירים נוקטים במילה זו‪ ,‬מגדירים ומוגדרים על ידה‬
‫בצורות שונות‪ .‬הדיירים מצטיירים כמורים אורחותיה של זקנה סופנית‪ ,‬כאילו היה בית האבות‬
‫מעבדה לבחינת משמעויותיה והשלכותיה‪ .‬אין הם מדריכים רק את הזר‪ ,‬הקרב לדעת‪ ,‬כמוני‪,‬‬
‫כסטודנטים רבים הפוקדים את בית האבות; הם משננים משמעויות של זקנה הקרובה למוות‪ ,‬גם‬
‫באזני דיירים "חדשים" וגם בינם לבין עצמם‪ .‬ראוי לציין כי בין שני סוגי הקהלים‪ ,‬צעירים וזקנים‪,‬‬
‫הם עורכים הבחנה ברורה; בין אלה המסוגלים לדעת קורטוב מן הסופנות ובין אלה המקדימים‬
‫בהרבה את זמנם‪ .‬הבחנה זו מעצימה אותם כיודעי דבר‪.‬‬
‫"באה אליי סטודנטית"‪ ,‬סיפרה לי אחת הדיירות‪" ,‬היא צריכה לעשות עבודה על זקנה‪...‬פסיכולוגיה‪,‬‬
‫סוציולוגיה‪...‬היא לא הבינה שום דבר‪ .‬היא לא‪....‬היא לא יכולה להיכנס בפנים‪ .‬בפנים הזקנה קשה‬
‫להיכנס‪ .‬הסברתי לה כל כך הרבה דברים‪ .‬טוב‪...‬היא צעירה‪ .‬היא בת תשע עשרה‪ .‬היא לא עושה עבודה‬
‫עמוקה מהחיים של זקנים"‪ .‬מבחינה ביני ובינה‪ ,‬חשבתי כי לי היא מייחסת הבנה עמוקה‪ ,‬כשאמרה‪:‬‬
‫"מילא‪ ,‬את כבר יודעת כאן כמו כולם‪ .‬את יודעת על זקנה‪ ,‬מה זה זקנה‪ ,‬אבל את יודעת להרגיש אותה?‬
‫לא! מי שלא חי אותה לא מרגיש אותה!" במילים אלה חתמה האינפורמנטית את הקרדיט הגבוה‬
‫ביותר שקיבלתי מן הדיירים כגרונטולוגית‪ .‬לרוב‪ ,‬התייחסויותיהם קבעו עד כמה אדם צעיר רחוק‬
‫מלהבין את הזקנה לאשורה‪ .‬כששוחחנו על זוגיות אפשרית בזקנה הבעתי את דעתי‪" :‬אני חושבת‬
‫שבכל גיל אנחנו זקוקים למישהו קרוב"‪ .‬שוללות דעה זו מכל וכל‪ ,‬כדי לומר כי לגברים אין עוד ערך‬
‫בעיניהן‪ ,‬אמרו לי הדיירות‪" :‬את לא יודעת מה זה זקנה‪ .‬אם פעם תגיעי לזקנה‪ ,‬את תדברי אחרת"‪.‬‬
‫ביושבי עם דיירות פסימיות באשר למצבן‪ ,‬שאלתי אולי אפשר להסתכל על זקנה בצורה חיובית יותר‪.‬‬
‫השיבה האחת בדרך המיוחדת לה‪ ,‬וכמו מובנת מאליה‪" :‬אני לא יודעת בת כמה הגברת‪ ,‬אני רק יודעת‬
‫בת כמה אני"‪ .‬גם דיירת צעירה יותר בגילה‪ ,‬נקטה באותה גישה‪ .‬שאלתיה‪ ,‬תוך כדי שיחה‪" :‬מה זה‬
‫זקן?" והיא השיבה לי‪" :‬זקן זה מי שמרגיש את זה"‪ .‬היא העניקה לתנועת הזמן משמעות בהבנת‬
‫הזקנה בעצם ההשתייכות לגיל ולמצב תפקוד‪ ,‬בהוסיפה‪" :‬אני לא יודעת מה זה זקנה‪ .‬לא ניסיתי"‪.‬‬
‫‪" 2.2.4‬מה שלומך?" ‪ -‬קבלת פנים רטורית‬
‫ברצוני להביא מקצת מתגובותיהם של הדיירים לעניין שהבעתי בשלומם‪ .‬זו תהווה דוגמא בעלת ערך‬
‫בשל שני טעמים; ראשית‪ ,‬היא תמחיש את נגישותה של רטוריקת זקנה ומוות בבית האבות‪ ,‬מבלי‬
‫להקפיד על קטגוריות אפשריות לניתוחה‪ .‬שנית‪ ,‬דוגמא זו תבהיר את ייחודיותה של הרטוריקה כשפה‬
‫המאפיינת תת‪-‬תרבות‪ ,‬מנוגדת לתרבות המקיפה אותה‪ .‬אחרי ככלות הכל‪ ,‬זקנים ושאינם זקנים‪,‬‬
‫פותחים ב"מה שלומך?"‬
‫‪27‬‬
‫השאלה "מה שלומך?"‪ ,‬שאנו שואלים מי ממכרינו‪ ,‬הנה מרכיב טקסי בעל מעמד מיוחד באינטראקציה‬
‫היומיומית )‪ ;(Goffman, 1959‬מצד אחד השאלה הכרחית‪ ,‬ומצד שני יש בה יסוד של אי התכוונות; איננו‬
‫מצפים לשמוע תשובה מפורטת באשר לשלומו של בן שיחנו‪ ,‬אך עצם השאלה מסמן את נגישותנו‬
‫לאינטראקציה עמו‪ .‬ואכן‪ ,‬מי שאינו מכבד כלל זה‪ ,‬מאריך להשיב בעניין‪ ,‬או אינו מציג תמונה קצרה‬
‫חיובית‪ ,‬כפי שמורה המילה "בסדר" וכיוצא בזה ‪ -‬הריהו כמי ששובר הגדרת מצב‪ .‬בבית האבות‬
‫מתהפך תיאור נורמטיבי זה; לא רק שהשואל נענה באריכות‪ ,‬אלא מוצגת פעמים אינספור תמונת‬
‫תפקוד קודרת על דרך מאפייניה של "הזקנה"‪ .‬הצגת זהות עצמית וחברתית של אנשים זקנים‪ ,‬החיים‬
‫בקרבתו של המוות‪ ,‬היא הנורמה השלטת‪ .‬השואל אינו נתפס רק כמי שמגדיר את נגישותו הרגעית‬
‫לנשאל‪ ,‬אלא גם כמי המבקש לעמוד על תמונת המצב לאשורה‪.‬‬
‫בפניותיהם זה לזה‪ ,‬דיירים אינם משתמשים בשאלה "מה שלומך?"‪ .‬אם ביקשו להתייחס לשלומו של‬
‫אחד מהם‪ ,‬ציינו ישירות מה הם רואים או שמעו על בריאותו של הלה‪ .‬כמו למשל דייר למכרתו‪" :‬קרה‬
‫לך כנראה משהו‪...‬מה קרה? את נראית לי לא בסדר"‪ .‬אך גם הבעות עניין כגון זו אינן שכיחות‪ .‬שכן‪,‬‬
‫לרוב‪ ,‬הדיירים מתלוננים כי הם מוקפים באנשים‪ ,‬שאין הם מוצאים עמם שפה משותפת‪ ,‬וחוזרים שוב‬
‫ושוב על הביטוי‪" :‬אין עם לי לדבר"‪ .‬היעדר העניין נובע מכך שכולם שטופים בדיבור יחיד מסוגו ‪-‬‬
‫בעיות בריאות ומחלות‪ .‬עם זאת‪ ,‬הדיירים אומרים דבר אחד‪ ,‬אך באין אלטרנטיבה חברתית‪ ,‬הם‬
‫נאלצים לעיתים לנהוג אחרת‪ ,‬ולהטות אוזן לזולתם‪.‬‬
‫"מה שלומך?" הייתה שאלה שנשנתה במפגשים שבין הצוות המטפל והדיירים‪ ,‬וכן ביני ובינם‪ .‬מבקשת‬
‫לפתוח בשיחה‪ ,‬התקבלתי פעמים רבות במענה‪ " :‬אני זקן" ו‪"-‬מזדקנים"‪" .‬מה שלומך?" השיבה‬
‫דיירת‪" :‬ככה‪ ,‬כמו זקנה"‪ .‬אחרת אמרה‪" :‬כמו זקנים"‪ .‬התייחסויות קצרצרות ונדירות אלו החליפו‬
‫במידה רבה את המוכר לי מאינטראקציות חיצוניות כהתייחסויות שנועדו לפתוח ולקדם את השיחה‬
‫לעניינים אחרים‪ .‬ה"זקנה" בפיהם של הדיירים מציינת מצב רגיל וצפוי‪ ,‬ידוע לשואל ממקורות‬
‫סטריאוטיפיים‪ ,‬ושאינו דורש התייחסות מיוחדת‪ .‬אך פעמים רבות השיבו הדיירים לשאלתי בתארם‬
‫את תמצית מצב בריאותם‪ .‬האחד אמר‪" :‬אני מרגיש ירידה בזמן האחרון‪ .‬יש לי בעיה בעורק הדם‬
‫בראש‪ .‬אני לא ניגש לטיפול כי אני חושב שאין מה לעשות איתי‪ .‬אני זקן"‪ .‬אחר אמר‪ " :‬תגידי לי‬
‫את‪...‬אוה הרגליים כואבות‪ .‬ניסיתי לטפל בבית חולים אבל זה לא עזר"‪ .‬תשובותיהם מלמדות כי אין‬
‫הם רואים כל אפשרות לשיפור במצבם‪ .‬הם חסרי תקווה‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬מבטאים השלמה‪ .‬לשמע‬
‫השאלה "מה שלומך?" אסתר הדגישה זאת כל פעם בפסקנות רבה‪" :‬אני זקנה וטוב יותר כבר לא‬
‫יהיה"‪ .‬כשפתחו דיירים בנימה לא זקנתית‪ ,‬תיאוריהם התפתחו בכיוון קיצוני עוד יותר‪ :‬קניאל‪,4‬‬
‫המסתובב תדיר עם סל רקום קטן בידו אמר‪" :‬חיים‪...‬השאלה איך‪ .‬מחכים לעולם הבא‪ ,‬שמה יותר‬
‫טוב"‪ .‬גאולה‪ ,‬ממחלקת ה"תשושים"‪ ,‬השיבה‪" :‬חיים‪...‬זה חיים זה?! אם אלה חיים אז אני‪.....‬‬
‫‪4‬שם בדוי ככל האחרים‬
‫‪28‬‬
‫)הוסיפה ביידיש("‪ .‬דבריהם חושפים את הקושי בחייהם בהווה‪ ,‬מציגים אותם כמי שוויתרו על צורה‬
‫ידועה ורצויה של חיים‪.‬‬
‫ברגיל שאלתי‪" :‬מה שלומך?" והוזמנתי למציאות שעל קו הקץ; חיים ולא‪-‬חיים‪ ,‬ובתווך זקנה‪,‬‬
‫משמשים בערבוביה‪ .‬פעם "זקנה" סמלה מצב נורמלי של חיים במוסד בו כולם זקנים‪ ,‬ופעם היא סמלה‬
‫עד כמה החיים הם משא כבד‪ .‬כאשר הוצגו החיים כ 'לא חיים'‪ ,‬הם שויכו לתקופה של זקנה‪ ,‬בה‬
‫מתרחשים כעין חיים אחרים‪ .‬תלויים בין חיים למוות‪ ,‬כך הציגו דיירים את "שלומם" בחיי בית‬
‫האבות‪" .‬מה שלומי?" חזרה אחריי דיירת‪ ,‬ומיהרה להשיב‪" :‬לא חיה ולא מתה"‪ .‬בין לבין‪ ,‬מצטרף‬
‫מענה סמלי של יהונתן‪" :‬מה נאמר ומה נצטדק"‪ ,‬אמר בנימה דתית של הצדקת הדין‪" ,‬מה יש לדבר?!‬
‫תגידי את!"‬
‫לאחר שני משפטי הכרות‪ ,‬בהן הציגה עצמה כ"זקנה" שטחה בפניי דיירת תשושה את רצונה למות‪:‬‬
‫"כל כך כבר הייתי רוצה למות"‪ ,‬אמרה‪ .‬היא דיברה על כך משך שעה ארוכה‪ ,‬התשובה לשאלה על‬
‫שלומה הפכה לשיחה על מה שהגדירה כאמצעי לשקט ושלווה – המוות‪ .‬הגעתי אליה בעקבות אחד‬
‫האינפורמנטים‪ ,‬שסיפר לי על דיירת שהוא מכיר‪" :‬היא גרה ב"תשושים"‪ ,‬ממש מול המעלית‪ .‬היא‬
‫אומרת לי כל פעם שהיא רוצה להתאבד‪ .‬היא מדברת הרבה על המוות"‪ .‬דבריו עוררו את תהייתי; הרי‬
‫רבים מן הדיירים מדברים על מוות ורצונם למות‪ ,‬מה יוצא דופן בדיירת זו? מכלל דבריהם של‬
‫אינפורמנטים‪ ,‬מהם למדתי על הרטוריקה המוסדית‪ ,‬ניתן להסיק כי דיירים ייתפסו כחריגים במציאות‬
‫המילולית אם יתקיים אחד משני מצבים‪ :‬או שדיבורם יהא רובו ככולו על מוות‪ ,‬או שיירתעו מלהזכיר‬
‫נושא זה‪ ,‬ואף ינסו להסות את האחרים‪ .‬רוב הדיירים נשמעים לנורמה בלתי כתובה; מדברים הרבה על‬
‫מוות‪ ,‬אך יש בדבריהם התייחסות גם למציאות של חיים‪ .‬בנימה של רוגז המשיך האינפורמנט‪:‬‬
‫"אמרתי לה שכל מה שעליה לעשות זה לעלות לגג ולקפוץ"‪ .‬ביקוריו היומיומיים אצלה ודברי העידוד‬
‫שהשפיע על דיירת‪-‬ידידה זו‪ ,‬שיקעו אותו בתחושת תסכול‪ .‬במציאות אליה שניהם נקלעו‪ ,‬הוא לא הכיר‬
‫'דיבור' אשר בכוחו להפיס את 'דיבורה'‪ .‬אך מה שלא ההין לומר לה‪ ,‬אמר לי‪" :‬תדעי לך שכשמישהו‬
‫אומר שהוא רוצה את המוות‪ ,‬זה לא נכון"‪" .‬אז למה הוא אומר זאת?" שאלתי‪ .‬תשובת הדייר היוותה‬
‫רמז ממשי למציאות רטורית‪ ,‬באומרו‪" :‬זו המחלה!"‪ .‬מבקש לציין כי רבים הם הדיירים‪ ,‬השבויים‬
‫באותה רטוריקה‪ ,‬דבריו משקפים את היותו שבוי בעצמו; הוא נקט במילה "מחלה"‪ ,‬מאותו אוצר‬
‫בלום של שיח זקנה ומוות‪ ,‬ולא במילה אפשרית אחרת‪ ,‬כגון "אפנה"‪" ,‬נורמה" וכדומה‪ .‬אותו שיח‬
‫יומיומי משרת את המבוקרים ואת המבקרים‪ .‬אלה ואלה מצויים במעגל רטורי סגור‪ .‬בזה אין תימה כי‬
‫שלומם של דיירים הוא "מותם"‪ ,‬ומותם הוא "שלומם"‪.‬‬
‫‪ 2.2.5‬שילוש מטפורי‬
‫התחקות אחר מוצא פיהם של זקנים רבים על זקנה ומוות‪ ,‬כמוה כעין פיצוי על היעדר דריסת רגל‬
‫בממשות החוויה‪" .‬תמונות תקריב" אודות רטוריקה יומיומית מפצחות את "קו הקץ" כמטאפורה‬
‫‪29‬‬
‫פופולרית על חיים בזקנה‪ ,‬ומרמזות כי אם תיוותר כמות שהיא ‪ -‬תהא חסרת תוכן‪" .‬קו הקץ" של‬
‫חיים‪ ,‬הנתון בשיג ושיח של דיירים זקנים‪ ,‬מהווה תימה סמלית למשא ומתן ולעיצוב מחדש‪ .‬זוהי‬
‫מטאפורה מרחבית‪ ,‬המורחבת למה שעומד "לפני" ומה שיכול להיות "אחרי"‪ ,‬ומשנה משמעות במה‬
‫ש"מעליה"‪" .‬תמונות תקריב" הן אחד האמצעים עליהם רומז דה‪-‬בונו )עמ' ‪ ,(1994, 20‬בהם ניתן‬
‫להתגבר על בורות של תרבות אחת בנוגע לתרבות אחרת‪" :‬במובן מסוים השפה היא מוזיאון של‬
‫בורות‪ .‬כל מלה ומושג הוכנסו לשפה בשלב של בורות יחסית ‪ -‬בהשוואה לניסיון הגדול יותר והמצטבר‬
‫שיש לנו בהווה"‪ .‬בשל הכוונה לעמוד על טיבה הכללי של רטוריקת הזקנה והמוות בבית האבות כסממן‬
‫תרבותי בעל ערך‪ ,‬ולרמוז על צפונותיה בהמשך‪ ,‬היא תוצג בשלוש קטגוריות בלתי צפויות‪ ,‬ממש כמו‬
‫התרבות ממנה הן נגזרות; "לפני קו הקץ"‪" ,‬על קו הקץ"‪ ,‬ו " "אחרי" קו הקץ"‪.‬‬
‫‪ 2.2.5.1‬לפני קו הקץ‬
‫צורה אחת בהתייחסותם של דיירים לזקנה הנה על דרך הסטריאוטיפ ותוויות חיצוניות מוכרות‪.‬‬
‫סטריאוטיפים הנוגעים לרמת תפקוד‪ ,‬לאורחות חיים‪ ,‬למיניות ועוד כיוצא בזה‪ ,‬נוגעים לזקנה‪ ,‬לא‬
‫למוות‪ .‬בהיות הדיירים מחילים תפיסות חברתיות על עצמיותם‪ ,‬הם ממקמים את עצמם משני צדי‬
‫המתרס; שייכים ולא שייכים; כמי שאינם זקנים הם מתייגים‪ ,‬וכזקנים הם מתויגים‪ .‬יש הטוענים כי‬
‫הזקנה מתויגת בשל סמיכותה למוות )‪" .( Williams, 1986; Atchley, 1991‬לפני קו הקץ" הוא ביטוי‬
‫המדגיש את סמיכותה בלבד‪ ,‬מבטל סממני זהות בינה לבין היות‪-‬קץ‪ .‬מקצת הביטויים השכיחים בפי‬
‫הדיירים בגנות הזקנה היו‪" :‬הזקנה קשה ומכוערת‪ .‬הזקנה לא יפה"‪" ,‬הזקנה היא דבר מ כ ו ע ר "‪,‬‬
‫"הזקנה היא קשה מאוד"‪" ,‬זקנה זה דבר רע"‪" ,‬הזקנה היא לא טובה לגמרי"‪ .‬הפנמתן של הנחות‬
‫מודרניסטיות )‪ (Butler & Lewis, 1973‬נלמדת גם מן האופנים בהם מצביעים הדיירים על ה"זקנה"‪ ,‬אצל‬
‫זולתם‪ .‬ביושבי עם דיירת בלובי‪ ,‬הפסיקה במפתיע את שיחתנו ושאלה בהביטה על דייר שישב במרחק‬
‫מה‪" :‬את רואה מה זה זקנה?!" שאלתי‪" :‬מה זה זקנה?" והיא השיבה‪" :‬זקנה זה הכרס ואיך שהוא‬
‫יושב"‪ .‬הדייר השמן ישב בפישוק רגליים‪ .‬כרסו משתפלת מטה‪ .‬לתמונה לא אסתטית זו בעיניה‪ ,‬שאינה‬
‫בהכרח זקנתית‪ ,‬ייחסה הדיירת משמעות של זקנה‪ .‬בויכוח בבית הכנסת בין חזי‪ ,‬האחראי על תפילה‪,‬‬
‫ודייר אחר‪ ,‬אמר חזי‪" :‬עכשיו אני מבין מה זה "אל תשליכני לעת זקנה""‪ .‬התחושה הלא נעימה שיצרה‬
‫אי ההסכמה ביניהם יוחסה להשפעתה של הזקנה‪ ,‬אם כי גם במקרה זה הייחוס אינו הכרחי‪.‬‬
‫פעמים אינספור הציגו הדיירים עצמם זה לזה במילה "אלטיזכן"‪ .‬מילה זו שימשה גם לתיאור‬
‫התמודדות עם קשיים פיזיים וגם לתיאור מיקום חברתי שולי וחסר חשיבות‪ .‬נענים לשאלתי הבהירו‬
‫שני דיירים‪" :‬אלטיזכן זה דברים ישנים‪ .‬אז אנחנו גם דברים ישנים"‪ .‬בהזדקקם לסיוע קל במהלכה‬
‫של פעולה נטו לומר ‪" :‬אלטיזכן‪ ,‬כבר לא שווה שום דבר"‪ ,‬משמע‪ ,‬לא מסוגל לעזור לעצמי ובטח לא‬
‫לאחרים‪ .‬בהסתייע דיירת בגרירת ההליכון שלה‪ ,‬העירה ‪" :‬ככה זקנים‪ ,‬כלומניקים"‪" .‬אלטיזכן"‬
‫היוותה מילת קוד‪ ,‬שציינה גם אובדן‪ .‬כשחברתי לכמה דיירים‪ ,‬אמרו‪" :‬פעם היה אחרת‪ .‬היינו צעירים‪.‬‬
‫מה את חושבת?! עכשיו אנחנו אלטיזכן"‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫רטוריקה זקנתית התייחסה לא רק לתמונות סטטיות של יושן‪ ,‬כיעור והיעדר רלוונטיות‪ ,‬אלא גם‬
‫לתפיסה של תהליך התכלות‪" .‬אנחנו חלודה"‪ ,‬ציין דייר‪ ,‬משתמש במטפורה שגורה שעניינה אי‪-‬‬
‫הפיכות‪ .‬מאמינים כי אין תיקון למצבי תפקוד‪ ,‬ואין עוד צורך בהתחדשות‪ ,‬התבטאו הדיירים‬
‫בהקשרים מגוונים‪ :‬בארוחת הבוקר הסברתי לדייר שישב מולי כי איני אוכלת ביצה נוספת‪ ,‬כיוון‬
‫שלהערכתי זה מזיק לבריאות‪ .‬השיב הלה‪" :‬בשביל זקנים הכל טוב‪ ,‬זה טוב"‪ .‬בחוג מלאכה‪ ,‬ביקשה‬
‫דיירת להבהיר למכרותיה כי אין טעם עוד ללמוד‪ ,‬באומרה‪" :‬אין לנו סבלנות לספרים‪ .‬כבר קראנו‬
‫הכל"‪ .‬אחד מנשואי הכיליון‪ ,‬הכרוך בהידרדרות פיזית ומשקף אותה‪ ,‬הוא הזמן‪ .‬התנהגות דיירים‬
‫זקנים השתרבבה להגדרת הזקנה על ידי אחת מן האינפורמנטיות‪" :‬תראי‪ ,‬זקן הוא תמיד קודם כל‬
‫ממהר‪ .‬על פי רוב יש הרגשה שאין לו זמן‪ .‬במעלית עולים ורבים‪ .‬אין להם זמן‪ .‬הם תופסים את הזמן"‪.‬‬
‫"למה אין זמן לדעתך?" שאלתי‪" .‬כי בזקנה עומדים במדרגה האחרונה" השיבה‪ ,‬מעניקה מקום נבדל‬
‫למדרגה אחרונה ביחס למה שמעבר לה‪" :‬את עולה כמה קומות‪ ,‬אבל את במדרגה האחרונה"‪.‬‬
‫‪ 2.2.5.2‬על קו הקץ‬
‫זקנה הופיעה גם כאתגר קיומי‪ ,‬אשר מי שאינו עומד בו מצוי על פי תהום‪ ,‬שהוא עלול ליפול לתוכה‪.‬‬
‫"על קו הקץ"‪ ,‬משמע‪ ,‬קרוב מאוד מאוד‪ ,‬כפסע מן המוות הפיזי או הרוחני‪ .‬בדבריהם הדיירים‬
‫מציירים תמונת תפקוד מתנדנדת‪ ,‬מאלצת היאחזות במשאבים מעטים לפני קמילה‪ .‬דומה היה קו הקץ‬
‫כפס צר מכדי שיוכלו לעמוד עליו‪" .‬זקנה זה מלחמה פנימית"‪ ,‬אמרה דיירת‪" .‬אם לא נלחמים איתה אז‬
‫הבן אדם לא מחזיק מעמד )מת(‪ .‬יש דברים יפים בזקנה‪ ,‬אבל על פי רוב זו מלחמה"‪ .‬היא הצביעה בידה‬
‫לפניה כאילו על איזה דבר נחשק‪ ,‬ואמרה‪" :‬את רוצה את זה‪ ,‬אבל את לא יכולה"‪ .‬עוד הוסיפה לתאר‬
‫את רצונותיה היומיומיים‪" :‬אני לא יכולה ללבוש את הגרביים שלי‪....‬אני לובשת‪ ,‬אני נלחמת; אני‬
‫מתכופפת קצת ואחר כך עוד קצת‪ "...‬כך גם ציין ראול‪" :‬אצל אנשים זקנים תמיד מלחמה פנימית‬
‫להמשיך הלאה במה שעוד נותר"‪ .‬הצורך להילחם‪ ,‬הכרוך בהשלמה עם אובדנים‪ ,‬מציג זקנה כצעד לפני‬
‫חידלון‪ ,‬היכול להיות גם נפשי‪" :‬אין דרך נגד הטבע לא להתבגר ולא להזדקן"‪ ,‬הטעים יצחק‪" .‬אדם‬
‫צריך להיות חזק כדי להתגבר על מחשבות קשות‪....‬חלילה הוא יכול להיכנס לדיכאון‪ .‬הוא צריך לקבל‬
‫את מצבו בהתאם לגילו ובהתאם למושבו"‪.‬‬
‫הצגת הזקנה כפרק חיים סופני או כבעלת גילויים סיפיים מקבילה מטפורית בין מחזור החיים‬
‫למחזורי העונות‪ .‬בפעילות חברתית במחלקת ה"תשושים" ביקשה המדריכה שכל דייר יציג את שמו‬
‫ויאמר "באיזה עונה אנחנו נמצאים"‪ .‬הייתה זו עונת החורף‪ ,‬אך אחת הדיירות נטלה חופש לעצמה‬
‫ואמרה‪" :‬אני חיה בסתיו"‪ ,‬מרמזת שסימני החורף כבר ניכרים ‪ -‬עונה המסמלת מצב גרוע מאוד‪ .‬יואל‪,‬‬
‫בשיחותיו עמי‪ ,‬השתמש במטפורה דומה‪ ,‬קושר בינה לבין היחלשות בתפקוד המנטלי‪" :‬טוב‪,‬‬
‫זקנה‪...‬אני קורא את צורת הקיום שלי היום אזור דמדומים‪ .‬זה לא מונח מדעי‪ ,‬זה דמדומים‪ .‬כי לא‬
‫הכל בטוח"‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫‪" 2.2.5.3‬אחרי" קו הקץ‬
‫קטגוריה רטורית של "אחרי" קו הקץ משמשת לציון זקנה הראויה מזה זמן למוות‪ .‬קסטנבאום‬
‫ואיסנברג טוענים כי פעמים זקנים חשים שהם חיים בתקופה‪ ,‬המשתרעת בין חיים שהושלמו ובין‬
‫המוות שמתעכב )‪ .(Kastenbaum & Aisenberg, 1976‬הדבר דומה למה שמתאר אריאס כאופייני לימי‬
‫הביניים; העומד למות מצפה למותו לאחר הפרידה מיקיריו‪ ,‬ומבקש שהמוות ימהר ויופיע )‪.(Aries,1981‬‬
‫קו הקץ בקטגוריה זו הוא סמן חברתי לזמן המקובל והראוי לסוף החיים‪" .‬הזמן הראוי"‪ ,‬על פי שפת‬
‫הדיירים‪ ,‬אינו רגע מותם החברתי‪ ,‬משמע‪ ,‬כניסתם למוסד‪ ,‬אלא נקודת זמן בה רוב צורות התפקוד‬
‫כרוכות בתחושת סבל מיותרת‪ .‬יחסם של דיירים לזקנה חיובית מתמצא בדברי אחד הדיירים‪" :‬אם‬
‫הזקנה היא בבריאות זה בסדר‪ .‬אדם מוכרח להגיע לזקנה‪ .‬המחלות הן המפחידות"‪ .‬הזקנה כמצב חיים‬
‫בלתי נמנע‪ ,‬הייתה יכולה להיחשב ראויה לחיים אם לא הייתה מלווה בסבל‪ .‬מחלות וקשיים פיזיים‪,‬‬
‫הביאו דיירים רבים להתייחס לזקנה עצמה כפרק חיים נוראי‪ ,‬המסמל כשלעצמו את העומד מעבר‬
‫לסיומם של החיים במובנם החיובי‪ .‬כאשר נודע לדיירים כי לא מזמן נפטרה דיירת "מאוד צעירה"‪ ,‬בת‬
‫שישים ושתיים שנים‪ ,‬בגלל מחלת האסטמה בה לקטה‪ ,‬אמרה אחת מהם‪" :‬כשאין חיים )בריאות( ‪-‬‬
‫גמרנו"‪ ,‬מלמדת שמחלה גומרת את החיים‪ ,‬עוד לפני בו המוות הפיזי‪" .‬התרופות הורגות אותנו"‪ ,‬קבלה‬
‫אחת הדיירות‪ .‬כששאלתי מדוע‪ ,‬השיבה‪" :‬מפני שהן מאריכות את החיים‪ .‬בן אדם צריך למות‪ .‬סוף‬
‫האדם למות‪ .‬אז למה צריכים להתענות?!" התרופות‪ ,‬המאריכות את החיים‪ ,‬ציינה הדיירת על דרך‬
‫ההיפוך‪ ,‬מאריכות כביכול את המוות שניתן להרגיש בו‪ .‬בניסיונה של דיירת אינפורמנטית לשכנע כי‬
‫היא מוכנה כבר למוות‪ ,‬אמרה‪" :‬אני לא אמות?! אני צריכה לחכות עד שאני אהיה שמטס )סמרטוט‬
‫שאינו שווה כלום(?!" היא המשיכה‪ ,‬מציינת כי היא חיה חיים שיש בהם מה להפסיד‪" :‬זה לא שלא‬
‫טוב לי‪ .‬טוב לי‪ .‬יש לי נחת מהנינים"‪ ,‬אך הייתה רוצה למות כאשר המוות קוטע את החיים‪ ,‬ולא מוות‪,‬‬
‫הקוטע סוג אחר של היעדר חיים בזקנה מאוחרת‪ .‬בנימה פסקנית הרבה יותר‪ ,‬הקושרת רמת תפקוד‬
‫להגדרת החיים הראויים‪ ,‬אמר דייר‪" :‬תכתבי שהזקנה היא דבר איום ונורא‪ .‬חבל שאין פה את החוק‬
‫שאפשר לתת כדור לזקן וכך לגמור עם החיים"‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫‪ 2.3‬סדרי ארגון ומוות‬
‫בית אבות הוא מוסד מעברי אבסורדי; הוא מוביל את הנתונים בו לשום מקום‪ .‬התנאי להתמשכותו‬
‫הוא אובדנם המוחלט‪ .‬מתנהלים בו חיים‪ ,‬ששום מסגרת ארגונית אחרת אינה מנהלת ‪ -‬חיים של‬
‫נידונים למוות‪ .‬בהיות תפיסה זו משמשת ברקע‪ ,‬אבקש להתמקד בשתיים מתכונות המוסד הנחקר‪.‬‬
‫התכונה הראשונה היא – מעבריות; בתקופת המחקר המוסד היה נתון במעבר מהגדרה ארגונית אחת‬
‫)בית אבות( לאחרת )דיור מוגן(‪ .‬שינויים יסודיים בסדריו התבטאו בצורות ורמות שונות‪ .‬התעכבות על‬
‫תמונת מצב זו תשרת כמה מטרות; ראשית‪ ,‬תבוא לביטוי מלא הגדרת ההקשר בו חיים הנחקרים‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬תהא זו הזדמנות לתהות על אפיוני חברי הצוות וקטגוריות דיירים‪ .‬שלישית‪ ,‬עיקר לענייננו‪ ,‬כפי‬
‫שיוצג בסיכום‪ ,‬ייוחס למעבריות תפקיד בכינונה של "תרבות מוות"‪ .‬התכונה השניה של המוסד היא‬
‫–‬
‫טוטאליות‪ .‬אבקש לרמוז על כוחן של פרקטיקות פנימיות בניהולם של נחקרים מנושלי זהות‪ ,‬וביצירת‬
‫מרחב סימבולי לרטוריקת מוות‪.‬‬
‫‪ 2.3.1‬ישן מפני חדש‬
‫שינויים הנוגעים לאנשי צוות קדמו אך במעט לשינויים במבנה הפיזי של המוסד‪ ,‬ואלה האחרונים עמדו‬
‫ברקע החלת שינויים במדיניות קבלת החלטות‪ .‬כשלושה חודשים לפני תחילת עבודת השדה חלה‬
‫תחלופה בכמה מאנשי הצוות‪ ,‬המאיישים את התחום הניהולי‪ .‬תחלופה נוספת התבצעה תקופה דומה‬
‫לאחר תום המחקר‪ .‬מלכתחילה מנהלת‪ ,‬מזכירות‪ ,‬אשת שיווק ואיש ביטחון החליפו בעלי תפקידים‬
‫מקבילים‪ .‬הראשונים‪ ,‬בשל תפקוד לא תקין "סולקו בבושת פנים" ובהליך מזורז‪ .‬הליך החלפתה של‬
‫המנהלת החדשה‪ ,‬אליה התוודעתי‪ ,‬היה מתון מעט יותר‪ .‬סמוך לתחילת המחקר החלו עבודות שיפוצים‬
‫יסודיות במוסד‪ ,‬אשר הביאו לשינוי פניו ללא הכר‪ .‬בד בבד עם ההתקדמות בעבודות השיפוצים ניכרו‬
‫סימני התמורות ברמת המדיניות המוסדית; הוגדרו מחדש אוכלוסיות היעד‪ ,‬תנאי טיפול ותנאי‬
‫קליטה‪ .‬כללו של דבר‪ ,‬המוסד עבר שינוי ארגוני‪ ,‬שמטרתו הרחוקה )שנה ויותר מתום תקופת המחקר(‪,‬‬
‫כפי הנראה‪ ,‬מעבר קונצפטואלי ‪ -‬מ"בית אבות קולקטיבי" לדגם המכונה "דיור מוגן"‪.‬‬
‫‪ 2.3.1.1‬מראה וצורה‬
‫מבין שלושת סוגי השינויים שפקדו את המוסד‪ ,‬ניכרו במיוחד מראותיהם החדשים של מרחביו‪.‬‬
‫אולמות וחדרים שונים במרחבים הציבוריים מילאו פונקציות חדשות‪ ,‬קירות אפרוריים התחלפו‬
‫בצבעים בוהקים‪ ,‬ריהוט ישן ומתפורר הוחלף בחדש ואופנתי‪ .‬נברשות‪ ,‬עציצים‪ ,‬מראות‪ ,‬ושאר‬
‫אביזרים הוסיפו נופך משלהם למראה האסתטי‪ ,‬שלבשו מזה זמן חדרי המשרדים‪ ,‬חדר האוכל‪ ,‬אולם‬
‫הלובי ודלפק הקבלה‪ .‬חודשים עמדו זה לצד זה מראות יושן והזנחה לצד מראות יוקרה וטעם מחודש‪,‬‬
‫עד להשתלטותם של האחרונים‪ .‬חדר אחר חדר‪ ,‬אולם אחר אולם‪ ,‬החליפו צורה וצבע‪ .‬משנשלמה‬
‫מלאכת השיפוץ בחדר אחד‪ ,‬מיד התפנה לפעילות הדיירים‪ .‬כך מצאו עצמם הדיירים ואנשי הצוות נעים‬
‫‪33‬‬
‫מחדר אוכל ישן לחדש‪ ,‬מחדר מלאכה זמני לקבוע‪ ,‬וכן הלאה‪ .‬חיי היומיום זימנו הימצאות בתפאורות‬
‫ישנות וחדשות‪ ,‬מתחלפות במהירות ומנוגדות זו לזו‪.‬‬
‫בזמן שהתבצעו עבודות שיפוצים בקומת הלובי של המוסד‪ ,‬התבצעו גם עבודות שיפוצים בקומותיו‬
‫העליונות‪ ,‬קומות המגורים‪ .‬בגמר שיפוצה של הקומה העליונה ביותר‪ ,‬החלו עבודות השיפוץ בקומה‬
‫מתחתיה וכן הלאה‪ ,‬בסדר יורד‪ .‬קומות המגורים הישנות‪ ,‬בהן מקלחות ציבוריות‪ ,‬חדרים קטנים‬
‫ורצפה מהוהה‪ ,‬התחלפו והיו לקומות של דירות מרוהטות‪ ,‬סדורות לאורכו של מסדרון עשוי כעין רצפת‬
‫שיש‪ ,‬ובעלות מראה אסתטי הניכר בכל פינה‪ .‬בתום תקופת המחקר פחות מחצי ממספר הקומות‬
‫שופצו‪ .‬התגוררו בהן דיירים "חדשים"‪ .‬בקומות הישנות התגוררו כל הדיירים ה"וותיקים"‪ .‬שתיים‬
‫מתוכן‪ ,‬הנמוכות ביותר‪ ,‬כאמור‪ ,‬שימשו כמחלקות לדיירים המוגדרים "תשושים"‪.‬‬
‫פינויים והעברתם של דיירים "וותיקים" נעשתה בידי מקבלי ההחלטות בצוות‪ ,‬אך עיקר המלאכה‬
‫נעשתה בידי המוות‪ .‬דיירים "וותיקים" לא נטו להתגורר בקומות משופצות מפאת הדרישה לתוספת‬
‫משמעותית בתשלום החודשי‪ .‬משנפטרו רוב דיירי קומה‪ ,‬שהגיע תורה לשיפוץ‪ ,‬הועברו המעט שנותרו‬
‫לחדרים‪ ,‬שהתפנו מאותה סיבה בקומות נמוכות יותר‪ ,‬ולמחלקת ה"תשושים"‪ .‬אי יכולתו של המוסד‬
‫להכתיב תנאי תשלום חדשים לדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬גרמה לעיכוב במלאכת השיפוץ והאכלוס של‬
‫דיירים חדשים‪ ,‬אמידים יותר‪ .‬הדבר אילץ חיפוש דרכים נוספות‪ ,‬נסמכות על הגדרות תפקוד‬
‫לגיטימיות‪ .‬מלאכת ה"ניפוי" בידי המנהלת מתוארת לא בלי תחושה של תסכול‪" :‬ניפיתי ארבעים איש‬
‫מה"עצמאים" למקומות אחרים‪ ,‬ל"תשושים"‪ ,‬ל"סיעודי"‪ ,‬למקומות פרטיים‪ .‬המגמה בטווח הארוך‬
‫היא לאכלס דיירים ברמה גבוהה‪ .‬את לא יכולה להשאיר פה סמרטוטים וסמרטוטרים‪ .‬נניח יצחק‪,‬‬
‫לאט לאט הוא נהפך לאות ר' )נעשה כפוף(‪ .‬היה עוד אחד‪...‬את זוכרת את ההוא‪...‬גם היה "ר'"‪ .‬עד‬
‫שהסכים לעבור ל"תשושים" לקח לו המון זמן‪ .‬זה פשוט מפריע לאכלוס של מועמדים חדשים‪ ,‬אנשים‬
‫צעירים בני שבעים ושש‪ ,‬בריאים ועשירים‪ .‬מה אני דורשת? אני דורשת ‪ 800-700‬אלף שקל‪ .‬למה‬
‫שיבואו )מועמדים פוטנציאלים( לחלכאים‪ ,‬נדכאים‪ ,‬סמרטוטים וכפופים?!" המנהלת סיפרה כי ניסו‬
‫פעם להונות דיירת ולאשפזה בבית אבות סיעודי באומרם לה כי זהו בית חולים‪" .‬ברגע שנודע לאישה‬
‫הדבר‪ ,‬היא החלה לצעוק‪ ,‬ולדרוש שיחזירו אותה לבית האבות"‪" .‬שיטות" אלה של דילול הדיירים‬
‫ה"וותיקים" עומדות בניגוד חד לתיאורה המדויק‪ ,‬אך הארכאי‪ ,‬של דיירת וותיקה‪ ,‬ואולי ניתן להסבירן‬
‫על פי דבריה‪" :‬פעם היה לנו הרבה כסף והכל אזל‪...‬אבל הם )הנהלה( אומרים שהם לא זורקים בן‬
‫אדם‪ .‬פה מקבלים את כולם; את העשירים ואת העניים"‪ .‬את תחושת התסכול מבהירים במיוחד דברי‬
‫רכזת התרבות‪ ,‬מאחורי הקלעים‪" :‬ייקח אולי חמש שנים עד שאחרון ה"וותיקים" יעזוב‪ .‬זה סיפור‬
‫)קושי גדול( כאן ה"וותיקים"‪ .‬תראי את ההופעה שלהם‪...‬את יודעת‪ ,‬מוכרים דירות‪...‬אדם )חדש(‬
‫שנכנס מוכר כל מה שיש לו‪ ,‬רובם כך‪ .‬אז בשביל מה להיות כאן‪ ,‬אלוהים?!" נראה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי קצב‬
‫ההתקדמות בעבודות לחידוש ורענון פני המוסד נקבע כשיעור החולי ותמותת הדיירים‪ .‬שיעור "עבודת‬
‫המוות" קבע את שיעור "עבודת ההחייאה"‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫משנשלמה עבודת השיפוץ באזורים הציבוריים בקומת הלובי‪ ,‬והסתמנה תמונה עקבית ואחידה של‬
‫נוחות‪ ,‬הדר ואסתטיקה‪ ,‬התחדדה תחושת המעבריות בין חדש לישן; תחושה זו העתיקה מקומה למה‬
‫שבין ה 'ציבורי' ל 'פרטי'‪ .‬הדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬רוב דיירי המוסד‪ ,‬נעו בין מרחבי מפגש מחודשים ובין‬
‫מה שמכונה בפיהם ה"בית"‪ ,‬חדרם העומד מיושן‪ .‬לעומתם‪ ,‬עבור הדיירים ה"חדשים"‪ ,‬רצף ה'פרטי'‪-‬‬
‫'ציבורי'‪ ,‬במראות הנגלים לעין‪ ,‬אפשר תחושה של עקביות‪ .‬ניגוד זה בממד הפיזי בין הקומות‬
‫האמצעיות הישנות ושאר מרחבי המוסד‪ ,‬מעליהן ומתחתן‪ ,‬הפך אותן למעין מובלעת סמלית‪ ,‬שמקומה‬
‫לא יכירנה עוד‪ .‬הזירה הפרטית המוחשית נשאה סמנים של יושן‪ ,‬הזנחה וקדרות‪ ,‬סמלים אשר‬
‫מפניהם אפשר שהייתה מגנה במוסד כבית אבות ציבורי‪ .‬הדבר ניכר בתלונתה של דיירת וותיקה‪" :‬זה‬
‫חדר ישן ומרופט‪ ...‬אז אני יכולה להיות מרוצה?! קומה עשר עושים אותה יפה‪ ,‬לא שואלים אותי‪ .‬זה‬
‫ביזנס‪ .‬פה תקופה לא נורמלית"‪ .‬תוצאתה של מדיניות השינוי התגלתה כמשעתקת בצורה סימבולית‬
‫תהליכים חברתיים של הדרה ודחיקה של זקנים‪ ,‬כשחקנים חברתיים מיושנים אל תוככי ד' אמות‪,‬‬
‫העומדות כניגוד בינרי לחברתי‪ ,‬המתחדש ומשתנה‪ .‬עדות מעניינת לכך ניתן לראות בהתייחסותה של‬
‫המנהלת להופעתם החיצונית של דיירים "וותיקים"‪ ,‬אלה שאין ביכולתה למנוע את גישתם ללובי‬
‫החדש‪ .‬בהבהירה את הסיבה לבחירתן של כורסאות חדשות‪ ,‬עם משענות גבוהות‪ ,‬לעיתים כדי גובהם‬
‫של הדיירים‪ ,‬אמרה‪" :‬זה תוכנן כך בכוונה עם הארכיטקטית‪ ,‬שהכיסאות יהיו גבוהים‪ ,‬וישברו את‬
‫התמונה של הרבה דיירים‪ ,‬ערמה של דיירים ביחד‪...‬זה כדי שלא יראו אותם"‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כשהסבירה‬
‫את הצורך בשולחנות גבוהים בפינת הלובי למשחקי הקלפים‪ ,‬ציינה כי דווקא שם היא רוצה שהדיירים‬
‫ייראו‪ .‬אלו דיירים מתפקדים‪ ,‬בדרך כלל לבושים היטב‪ ,‬והמשחק יוצר תחושה של פעילות נעימה‪ ,‬או‬
‫בלשונה‪" :‬אני רוצה שיראו שבבית יש פעילות"‪ .‬המנהלת השתמשה באסטרטגיות הסתרה וחשיפה‬
‫באותו אולם לובי גדול כדי ליצור עבור דיירים פוטנציאלים‪ ,‬המבקרים שם‪ ,‬תמונה אחידה של צעירות‬
‫ואופטימיות‪ .‬תפיסה זו הדריכה את תגובתה הזועמת לנוכח הירדמותו השכיחה של דייר בלובי‪ ,‬על‬
‫אחת מהכורסאות החדשות‪ .‬היא התקרבה אליו ועל פניה סבר חמור‪ .‬הוא‪ ,‬יודע למה לצפות‪ ,‬הקדים‬
‫לומר‪" :‬אני באמת מצטער‪ ,‬אני צריך לפנות לרופא ולשאול אותו מה אני צריך לעשות )כדי לא להירדם‬
‫בשעות היום(‪ .‬היא השיבה לו‪" :‬למה? אתה ראית שכל אחד הלך לשכב במיטה ואתה היית פה לבד‪.‬‬
‫תשכב במיטה ותישן!"‪ .‬הדייר ניסה להרגיעה בשאלו שאלה רטורית‪-‬אמפטית‪" :‬ואת רוצה שזה לא‬
‫יהיה פה?" היא השיבה במה שנראה היה חוסר סבלנות הולך וגובר‪ ,‬שכן אין זה לה עימות ראשון‪" :‬אני‬
‫רוצה שזה לא יהיה פה‪ .‬זה מאוד חשוב לי‪ .‬תעלה למעלה‪ .‬מה יש לך לעשות פה?! אין אף אחד‬
‫בצוהריים‪ .‬רק אתה‪ .‬תעלה לחדר‪ ,‬תקרא עיתון‪ ,‬תירדם קצת‪ ,‬שעה‪ ,‬תשתה קפה‪ ,‬תרד למטה‪ .‬זה סדר‬
‫יום טבעי! תודה!" אמרה בזעף ועזבה‪ .‬את האפיזודה הזו סיכם בפניי הדייר במילים‪" :‬היא מנסה‬
‫ליצור פה גוף של אנשים עם חיים גבוהים"‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫‪ 2.3.1.2‬דיירים‬
‫הגדרת אוכלוסיית יעד צעירה ואמידה יותר הכתיבה מניפולציות שיווקיות‪ ,‬אשר בצדן יצרו פיצול‬
‫תדמיתי בין דיירים "חדשים" ו"וותיקים"‪ .‬אסטרטגיות השיווק כללו שיתופם של דיירים פוטנציאליים‬
‫בשינוי הקונצפטואלי שעובר המוסד לאורך זמן‪ ,‬הגדרתם כאוכלוסיית יעד חדשה ומועדפת‪ ,‬ותפיסתם‬
‫כמובחנים מן האכלוסיה הוותיקה‪ .‬מנוף זה של הוצאת ישן מפני חדש‪ ,‬יצר "דיירים חדשים"‪ ,‬אשר‬
‫בקיאותם בפירטי השינויים שעובר המוסד‪ ,‬ואופייה של האוכלוסיה הוותיקה בו‪ ,‬שיווה להם מעין‬
‫מעמד של בעלי ברית לצוות‪ .‬דיירת חדשה‪ ,‬צעירה יחסית בגילה‪ ,‬התיישבה במתחם השמור לפקידי‬
‫הקבלה ואימהות הבית‪ ,‬והתלוננה על דיירים‪ ,‬שותפים שלה ושל בעלה לשולחן‪ .‬תלונותיה לבשו אופי‬
‫מכליל ביחס לדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬ה"ממלאים את הצלחות ואחר כך ממלאים את הכלבואיניק"‪ .‬אם‬
‫הבית הקשיבה ואמרה מספר פעמים‪" :‬למה אתם לא עוברים שולחן אם כל כך לא טוב לכם? אני‬
‫מוכנה להעביר אתכם"‪ .‬הדיירת סירבה‪ ,‬מחייכת במבוכה‪ ,‬ומציינת שכנראה גם הם מתחילים להתרגל‬
‫למצב‪ .‬הדיירת לא נזקקה לעזרתה המעשית של אם הבית‪ .‬דומה כי היא ראתה בה אוזן קשבת‬
‫למצוקותיה כדיירת מועדפת‪ ,‬הנאלצת להתחכך עם דיירים בעלי הרגלים רעים‪ .‬תפיסת הצוות את‬
‫הדיירים ה"וותיקים" כלקוחות‪ ,‬שמזה זמן איבדו את מקומם‪ ,‬הובעה בבהירות כמה חודשים לאחר‬
‫תום המחקר‪" :‬לנו יש בעיה עם הדיירים הוותיקים"‪ ,‬התבטאה רכזת התרבות‪ ,‬בכוונה הפעם לקושי‬
‫להכניס שינויים באופן הגשת שלוש הארוחות גם ל "וותיקים"‪ ,‬שאינם סובלים שינוי‪ ,‬וגם ל "חדשים"‪,‬‬
‫שלא מוכנים להסתגל לקיים; "אז אנחנו הולכים על גם מזה וגם מזה‪ ,‬שזה הכי גרוע‪ .‬זאת אומרת‪,‬‬
‫שעד שהדור הזה‪ ,‬סליחה על הביטוי‪ ,‬לא יעבור מכאן‪ ,‬אנחנו בצרה‪ .‬זה מפריע לדיירים "חדשים"‬
‫להיכנס לכאן‪ .‬זה מרתיע"‪ .‬לא היה קשה לנחש לאיזה מן ה"צדדים" מתועלים רגשי האמפטיה שלה‪.‬‬
‫במהלכן של פעולות חברתיות ושלוש הארוחות בחדר האוכל‪ ,‬התפצלו הדיירים לתת‪-‬קבוצות נבדלות‬
‫ברמת בקיאותן בסוד המעברים המתרחשים במוסד‪ .‬המדיניות המבחינה יצרה פסיפס אנושי של יודעי‬
‫דבר ומתעלמים‪ ,‬מקורבים ומרוחקים‪ .‬באחת מן הארוחות הסתובבה בחדר האוכל אישה זרה‪,‬‬
‫מועמדת לכניסה לבית האבות‪ .‬היא סיפרה לי כי בהנהלה הבטיחו לה כי לאחרונה מכניסים דיירים‬
‫צעירים יותר‪ .‬בנימה הבוטחת בדברים ששמעה זה עתה‪ ,‬הדגישה כי היא אישה עצמאית וכי אין היא‬
‫חייבת להשתתף בפעילות הדיירים במוסד‪ .‬היא כן תגיד "שלום‪ ,‬שלום" אבל אין היא חייבת "להיות‬
‫בחברות עם האנשים האלה‪ ,‬הזקנים"‪ .‬על נימה ישירה יותר ליחס הדיפרנציאלי לדיירים "חדשים"‬
‫ו"וותיקים" אנו יכולים ללמוד מדבריה של המנהלת לביתה של אחת הדיירות החדשות‪ .‬הדברים‬
‫נאמרו בנוכחותן של דיירות וותיקות‪" :‬את יודעת שאנו בקשנו מאמא שלך להיות דוגמנית )להכנת‬
‫פרוספקט של בית האבות(?! גם החדר דוגמא וגם האמא דוגמא"‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫‪ 2.3.1.3‬קטגוריות טיפול‬
‫מדיניות ה "הצערה" שנקט המוסד הכתיבה שינוי בהיצעי סוגי הטיפול‪ .‬לאורך כל תקופת המחקר‬
‫התקיימו שתי קבוצות מובחנות על פי רמת תפקוד‪" :‬עצמאים" ו"תשושים"‪ .‬דיירים המתאימים ברמת‬
‫תפקודם לקטגוריית "סיעודיים"‪ ,‬הועברו למוסד סיעודי‪ ,‬השייך‪ ,‬כאמור‪ ,‬לאותה רשת בתי‪-‬אבות‪ .‬כמה‬
‫חודשים לאחר תום המחקר הסתמנה תוכנית חדשה ‪ -‬צמצום וסגירה של מחלקות ה"תשושים"‪,‬‬
‫והמרתן במחלקות "סיעודיות"‪ .‬דיירים‪ ,‬השייכים לקטגוריית ה"תשושים"‪ ,‬כקטגוריית ביניים בין‬
‫"עצמאיים" ו"סיעודיים"‪ ,‬יקבלו טיפול פרטי בדירותיהם‪ .‬משמעות הדבר היא כי דיירים ייחשבו‬
‫"עצמאים" לאורך זמן‪ ,‬ללא קטגוריית ביניים‪ ,‬עד לכניסתם למחלקה סופנית‪ ,‬המחלקה ה"סיעודית"‪.‬‬
‫מעבר המוסד מקטגוריה של "מוסד ציבורי" לקטגוריה של "מוסד פרטי"‪ ,‬הפועל על בסיס רווח‪ ,‬מגלגל‬
‫את האחריות הכלכלית לטיפול ב"תשושים" על הדיירים עצמם‪ ,‬ובסופו של חשבון מרוויח מן העלות‬
‫הגבוהה של הטיפול ה"סיעודי"‪ .‬היבט זה בהגדרה המחודשת של שירותים ועלויות‪ ,‬הביא באופן‬
‫פרדוכסלי להכללתה של קטגוריית טיפול ביורוקרטית )"סיעודי"(‪ ,‬שמשמעותה על פי רוב סופנות‪,‬‬
‫ואשר עד כה הייתה חיצונית למוסד המיושן‪ .‬ואכן‪ ,‬יחסם של הדיירים לבית אבות סיעודי מתמצא‪,‬‬
‫לדברי המנהלת‪ ,‬ברגש פחד‪" :‬הדיירים לא מוכנים לשמוע על הסיעודי‪ .‬בשבילם זה מקום שמתים בו‪.‬‬
‫הם מעדיפים להישאר כאן‪ ,‬רק לא להגיע לשם"‪ .‬לאור נושא המחקר‪ ,‬וממצאים שאספתי אודות‬
‫הגדרת הנחקרים את זירת חייהם בהווה‪ ,‬נראה כי מימושה של "תוכנית מגירה" זו ראוי להמשך‬
‫התבוננות אנתרופולוגית‪.‬‬
‫‪ 2.3.1.4‬הרכב הצוות ועבודתו‬
‫על מנת להשלים את תמונת המעברים המאפיינת את המוסד‪ ,‬אנו שבים אל השינויים שנערכו בהרכב‬
‫אנשי הצוות‪ .‬הליך פיטורין מהיר ובוטה של אנשי מנהלה‪ ,‬והחלפתם בתת‪-‬קבוצה אחרת‪ ,‬זרו פחד‬
‫בקרב אנשי צוות בדרגים נמוכים יותר‪ .‬בנוסף לאופיו של ההליך‪ ,‬גם תכתיביה הנוקשים של המנהלת‬
‫החדשה יצרו תגובות‪-‬נגד מגנניות ואווירה של חשד בקרב העובדים‪ .‬אלה חשו כי מצרים את צעדיהם‬
‫וכי פיטורין עלולים להפוך למציאות פתע‪ .‬השינויים הארגוניים המסיביים ערערו את מעמדם של‬
‫העובדים ה"וותיקים"‪ ,‬מאתגרים שיטות עבודה ישנות והגדרות סובייקטיביות של שליטה‪ .‬המנהלת‬
‫ציינה בפניי כי מוטלת עליה אחריות רבה‪ ,‬אך לצערה היא נטולת סמכויות באשר לקידום עובדים או‬
‫פיטוריהם‪ .‬על תלונות הדיירים בנוגע לאיכות המזון אמרה‪" :‬הלוואי והייתי יכולה להחליף את הצוות‬
‫במטבח בשירותי קייטרינג"‪ .‬צוות שלם ביקשה להחליף לטובת רעיון חדש‪ .‬להערכתה רבים מן‬
‫העובדים אינם מקצועיים ובעלי מוטיבציה נמוכה‪ .‬היא הייתה מאושרת‪ ,‬לדבריה‪ ,‬אם היה בידה לפטר‬
‫ולו חמישה מהם‪ .‬הם‪ ,‬לדבריה‪' ,‬תוקעים מקלות בעגלה שלה'‪.‬‬
‫פקיד קבלה סיפר כי "פעם" היה מעביר את המשמרת בלוויית חבריו‪ .‬מבקש להדגיש כי היום הוא עובד‬
‫תחת פיקוח‪ ,‬אמר‪" :‬זה לא כמו עכשיו‪ ,‬כל דבר שואלים "מי בא?"‪ .‬דוגמא ברורה מאוד לחשש מפיקוח‬
‫על עבודה קיבלתי בשלב מוקדם במחקר‪ ,‬בשהותי בלילה במחלקת ה"תשושים"; במהלך השעה‬
‫‪37‬‬
‫הארוכה בה ישבתי שם‪ ,‬צופה בטלויזיה ובתנועתם הדלילה מאוד של הדיירים‪ ,‬התחלפו אחיות‬
‫המשמרת‪ .‬כל אחת בתורה ניגשה אליי‪ ,‬ושאלה מי אני‪ .‬הצגתי עצמי בכל פעם והזכרתי‪ ,‬בין השאר‪ ,‬את‬
‫המילה "חוקרת"‪ .‬כמה ימים לאחר מכן ניגשה אליי אחת האחיות וסיפרה כי בתשובתי זו המילה‬
‫"חוקרת" יצרה תחושה של לחץ בקרב האחיות‪ .‬הן טעו לחשוב כי אני חוקרת מהמשטרה‪ .‬היא הדגישה‬
‫כי יש הבדל גדול בין הביטוי "עורכת מחקר" ובין "חוקרת"‪ .‬עם התפתחות השיחה בינינו היא התרככה‬
‫קמעא‪ ,‬והודתה כי חשש האחיות קיים על רקע החילופין שהיו בצוות ההנהלה‪" :‬האחיות חשות‬
‫שמשגיחים עליהן כל הזמן וזה לא נעים‪ .‬האחות שראית היום‪ ,‬למשל‪ ,‬לא תמשיך לעבוד כאן‪ .‬זורקים‬
‫אותה כי יש לה פה גדול"‪ .‬פעם אחת שיתפה אותי המנהלת בפיטורי עובדת ניקיון ערביה‪ ,‬הליך הנכלל‬
‫בהגדרת סמכותה‪ .‬הפיטורין התבצעו בעקבות אזהרות מפורשות של עובדים לא לקבל מתנות כסף או‬
‫שוות‪-‬כסף מדיירים‪" :‬היום פיטרנו עובדת ניקיון‪ ,‬שנודע לנו שהיא לוקחת כסף מדיירים שהיא מנקה‬
‫אצלם‪ .‬היא לוקחת חמישה שקלים כל פעם"‪ .‬העניין מיהר לעשות לו כנפיים‪ .‬לפעם אחרת אחת‬
‫מאימהות הבית נשאה עציץ שקיבלה אל שולחנה‪ .‬היא סיפרה לפקידת הקבלה‪" :‬חלילה אין זו מתנה‬
‫מדייר אלא ממטפלת"‪ .‬השיבה הפקידה הוותיקה‪" :‬לא מרשים כלום‪ .‬השנה כלום‪ .‬מה נגיד‬
‫לך‪...‬הדיירים אומרים‪" :‬חבל שהשנה שום דבר אתם לא מקבלים"‪ .‬כל חג הם נותנים שוקולדים‪ .‬עוד‬
‫הוסיפה אם הבית‪" :‬לפני חודש עובדת ערביה קיבלה חמישה שקלים מדייר‪ .‬תוך רבע שעה היא‬
‫פוטרה"‪.‬‬
‫תמונת יחסי הכוח התהפכה‪ ,‬זמן לא רב לאחר שהסתיימה עבודת השדה‪ .‬באחד מביקוריי המאוחרים‬
‫בבית האבות‪ ,‬סיפרה לי המנהלת‪ ,‬לא בלי מרירות בקולה‪ ,‬כי היא מפוטרת‪ .‬פקיד הקבלה גילה את אזני‬
‫בציינו כי העובדים הפעם התלוננו ודרשו להחליפה‪ .‬הם לא יכלו עוד לשאת את סגנון הפיקוח‬
‫והדרישות החדשות‪" .‬היא )המנהלת( נכנסה לחדר האוכל‪ ,‬נטלה את המיקרופון‪ ,‬והודיעה לדיירים‪:‬‬
‫"היום אני עוזבת אתכם‪ ,‬אני חייבת לעזוב""‪ ,‬סיפרה רכזת התרבות‪ ,‬ועוד קבלה‪" :‬לא היה מישהו לידה‬
‫שתאמר שהיא מעבירה לו את התפקיד"‪ .‬באותה העת החל לאייש את המשרה הפנויה מנהל זמני‪ .‬חש‬
‫במצוקת הדיירים‪ ,‬אמר להם‪" :‬אל תדאגו‪ ,‬אני פה"‪ .‬הוא מסר להם מספר טלפון פרטי שלו‪ ,‬מחוץ‬
‫למוסד‪ ,‬מפצה בהגדרת נגישותו‪.‬‬
‫תמורות מהותיות בהרכב הצוות והעובדים הפכו לאפשרות מוחשית‪ ,‬ממשיות כתמורות התמידיות‬
‫בהרכב אוכלוסית הדיירים‪" .‬בישיבה עם ההנהלה והצוות בעניין המעבר של בית האבות לדיור מוגן"‪,‬‬
‫ציינה חברת צוות‪" ,‬הבנו שמדובר בפיטורין"‪ .‬פעמים פיטורין חברו לפטירה באווירה בה נעדרה תחושת‬
‫"קביעות" במיקרוקוסמוס המוסדי‪ .‬אנו נראה כי לא רק זיקת שינוי קיימת בין פיטורין ופטירה‪ ,‬אלא‬
‫גם זיקה סיבתית עקיפה‪ ,‬בה דומה כי תמותת דיירים משפיעה על התנהגותם של העובדים‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫‪ 2.3.2‬טוטאליות‬
‫יש בה במציאות‪-‬מוסד לתרום להבנתנו את התמודדותם של בני אדם עם המוות‪ .‬טבעה של‬
‫הטוטאליות בחיי הנחקרים מוגדר כאן כתוצר כלאיים בין הגדרתו של גופמן )‪ (Goffman, 1961‬ל"מוסד‬
‫הטוטאלי" והגדרתו של קוסר )‪ (Coser, 1974‬ל"מוסד התובעני"‪ .‬גופמן מתמקד בסידורים הפיזיים‪,‬‬
‫המבחינים בין החוסה לעולם החיצוני‪ ,‬ואילו מוסדות תובעניים נסמכים בעיקר על מנגנונים לא‪-‬פיזיים‬
‫ליצירת הפרדה וגבולות סימבוליים‪ .‬הגבולות המושגים במוסדות תובעניים מצטיירים אטומים יותר‪.‬‬
‫ההצטרפות למוסד תובעני בעיקרה הנה וולונטרית‪ ,‬ומשהצטרף‪ ,‬נתון הפרט ללחצים על מנת להחליש‬
‫את הקשרים שלו עם העולם החיצון‪ .‬בכך מאופיינות כתות דתיות‪ ,‬למשל‪ .‬השאיפה להשיג רמת‬
‫מחויבות גבוהה ונאמנות של החברים עומדת ביסוד לחצים אלו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬במוסד טוטאלי‪ ,‬מעצם‬
‫שליטתו על מכלול היבטי חייהם של חוסיו‪ ,‬מתרופפים קשריהם עם העולם החיצון‪ .‬הדבר מסתייע‬
‫בתנאים פיזיים‪ ,‬המפרים את הגבולות בין ספירות המשחק‪ ,‬השינה והעבודה בתוככי המרחב המוסדי‪.‬‬
‫הדרישה לציות וקונפורמיות מכוונת להסדיר חיי יומיום של טיפול תוך חיסכון במשאבים‪.‬‬
‫דימויים המשמשים בידי כמה מן הדיירים‪ ,‬מרמזים על זיהוים של לחצים לציות ועמידה בסדרי‬
‫המוסד הכובלים‪ ,‬ומעידים על השוואתו למוסדות טוטאליים אחרים‪ .‬רפאל אמר לי באחת הפעמים‪:‬‬
‫"אני מרגיש כמו שבוי‪ .‬לא כל אחד עושה מה שהוא רוצה‪ .‬זה כמו משטר‪ .‬הייתי שבוי פעם‪ .‬אתה נמצא‬
‫במצב כזה…לא להרעיש‪ ,‬לא להשתולל‪ .‬יש פה משטר"‪ .‬מלותיו "להרעיש" ו"להשתולל"‪ ,‬הנקשרות‬
‫לעולם הילדות והנעורים‪ ,‬ממחישות ביתר שאת את התנגדותו למצב בו הוא חי‪ .‬אותו דימוי שימש דייר‬
‫אחר במרדנותו נגד תכתיבים בלתי אמפטיים‪ ,‬הגוזרים עליו להימצא במחלקת ה"תשושים"‪ .‬כך הוא‬
‫אמר בקול בוכים‪" :‬אני מקווה שביום חמישי אלך הביתה )לדירתו(‪ .‬הרופא הבטיח לי‪ .‬אם לא‪ ,‬אני‬
‫אשתחרר ואברח‪ .‬אני אלך למשטרה ואגיד שסגרו אותי…" שלא על דרך הדימוי‪ ,‬ובניסיון להסב את‬
‫תשומת לבי לשימוש במילים‪ ,‬אמרה לי בפסקנות אחת האינפורמנטיות‪" :‬את מתעניינת באופן בו אנו‬
‫מנהלים את חיינו…מנהלים?! אנחנו מנוהלים!" ומכאן ואילך הבהירה את כוונתה בהזכירה את מועדי‬
‫האכילה בחדר האוכל‪ ,‬את המכבסה ושאר השירותים היומיומיים הנקבעים על ידי המוסד‪ .‬דיירת‪,‬‬
‫שישבה בסמוך‪ ,‬ביטאה התנגדותה למה שפירשה כגישה פסימית‪ ,‬אך דווקא התנגדות זאת ממחישה‬
‫עד כמה מצומצם חופש הבחירה‪" :‬נכון‪ ,‬קובעים מתי לאכול‪ ,‬אבל יש לך עוד הרבה לקבוע לעצמך‪ .‬יש‬
‫לך חופש להחליט בתוכך"‪ .‬החופש בדבריה נסוג אל תוככי המרחבים המנטליים הסובייקטיביים‪ ,‬כיוון‬
‫שאין הוא מתקיים בסידורים האובייקטיביים בחיי היומיום‪.‬‬
‫הדרישה לציות וקונפורמיות בבית האבות אינה עומדת לעצמה‪ .‬היא קשורה קשר הדוק בחסכון‬
‫במשאבים חומריים וכוח אדם; על החוסים להתאים עצמם לסדרים המבוססים על מחייתה לאורך‬
‫זמן של קבוצה גדולה‪ .‬ככל שהמשאבים הללו נוגעים לרווחתם של החוסים ‪ -‬כך לא אחת מסתמנות‬
‫משמעויות של דה‪-‬הומניזציה בצד טיפול ושמירה על סדר‪ .‬דימויים של חסות והשוואה למוסדות‬
‫דומים מופיעים אז בעוצמה‪ ,‬פורצים את סכר שתיקתם של דיירים בודדים‪ .‬ישראל ממחלקת‬
‫‪39‬‬
‫ה"תשושים" סיפר כי לא יכל לה להשפלה שחש באחת מארוחות הצוהריים‪ ,‬כשראה כי במקום לקבל‬
‫מלפפון חמוץ‪ ,‬חילקו להם "בדלי מלפפון"‪" :‬זה חרה לי‪ .‬עד כדי כך?! זה לא לטעימה‪ .‬אמרתי לאחות‪:‬‬
‫"הביטי‪ ,‬ככה זה צריך להיות?! אני מוחה נגד זה"! היא אמרה‪" :‬אתה יכול לבקש עוד"‪ .‬השבתי לה‬
‫בכעס‪" :‬אני לא כאן בתקן של שנורר‪ .‬אם נותנים משהו‪ ,‬אז שיתנו כמו שצריך לתת לבן אדם‪ ,‬בגודלו‬
‫ובתוכנו ובטעמו""‪ .‬ישראל תאר גם כי האחות נתנה הוראה לצוות המטבח לחלק קופסאות לבן‬
‫פתוחות לדיירים ה"תשושים"‪ ,‬כדי למנוע מצב בו הם ייקחו את הקופסא לחדרם ויאכלו שם‪" :‬אמרתי‬
‫לה‪" :‬אם עכשיו אני אוכל ואני שבע‪ ,‬אבל בשעה שמונה בערב אני מת‪ ,‬רוצה לשתות משהו‪ ,‬אז עכשיו‬
‫אני מוכרח לשתות?! למה? אנחנו לא אנשים?!" פונה אליי‪ ,‬אמר‪" ,‬פעם ראשונה מישהו דיבר‪ .‬היו כל כך‬
‫הרבה דברים‪ ,‬מן דיקטטורה כזאת‪ ,‬סדר‪ ,‬שאני לא סובל‪ .‬האחות הזאת היא כמו בצבא‪ ,‬רסרי"ת‪ .‬את‬
‫בתוך עצמך דוחה אותה‪ .‬אתה מרגיש כמו אסיר"‪.‬‬
‫הדיירים חשים עצמם כשבויים‪ ,‬אסירים או חיילים‪ ,‬הנתונים למרותו של משטר‪ ,‬הפוקד עליהם ומנהל‬
‫אותם‪ .‬דימויים אלה מציירים באותה העת גם קפדנות מוסדית וגם תחושת ניתוק מגורמים מתגמלים‬
‫בסביבה החיצונית – שהם בבחינת תרופה להגדרת החסות‪ .‬הדבר ניכר בהתייחסותם לבית הפרטי‬
‫כנשוא אובדן בלתי הפיך – אובדן של צורת חיים‪ ,‬בה התקיים איזון בינם לבין הסביבה‪" .‬כאן את‬
‫צריכה להתרגל לחיים אחרים לגמרי"‪ ,‬הסבירה לי דיירת‪" ,‬בבית יש לך סדר יום‪ .‬את הולכת פה‪ ,‬את‬
‫הולכת שם‪ ,‬את הולכת לקניות‪ .‬פה את קמה בבוקר…‪.‬מה יש לך לעשות?! להתרחץ ולהתלבש ולרדת‬
‫בשמונה לאכול‪ .‬אחר כך יש חוג‪ .‬אחרי החוג את הולכת לחדר או לחוג אחר"‪ .‬כשהתלוננה על שגרת‬
‫היומיום‪ ,‬הערתי כי אף אחד אינו מכריח אותה ללכת לחוג בו היא משתתפת‪ .‬למרות שהסכימה עמי‬
‫הוסיפה‪" :‬אם אני לא אלך לחוג אז מה אני אעשה? בחדר? שוב?" כך ציירה כעין מעגל פעילות שגור‬
‫שאין יציאה ממנו‪ .‬הדרך היחידה לבסס איזון בין הפנים לחוץ היא בשבירת משטר הזמן‪ ,‬שיוצרות‬
‫שלוש הארוחות במוסד‪ .‬התלות בהן קושרת אף את הניידים שבדיירים בחבל קצר לסביבתו המיידית‬
‫של המוסד‪ ,‬וממילא מבססת את מעורבותם גם בפעילויות אחרות‪ ,‬הקיימות במסגרתו‪ ,‬מטה את‬
‫תשומת הלב פנימה‪ ,‬ועוקרת אותם מן החיים שמעבר לגדר‪ .‬כשהצעתי לדייר לטייל איתי רגלית מחוץ‬
‫לשטח המוסד‪ ,‬אמר‪" :‬את יודעת‪ ,‬אנחנו פה כבולים‪ .‬עוד מעט פה תהיה ארוחת ערב‪ .‬עכשיו חמש וחצי‪.‬‬
‫יש לנו עוד חצי שעה לארוחת ערב"‪ .‬טיולנו לא הרחיק לכת‪ ,‬גם במחוזות העניין בהן עסקה השיחה‪.‬‬
‫רמת חפיפה גבוהה מתקיימת בין הגדרות המוסד ה"טוטאלי" ו"התובעני" ביחס למקורות הזהות של‬
‫המשתייכים; האינטרס המוסדי למזער קונפליקטים במסגרתו גורם לבידוד מיחסים מתחרים‪ ,‬וכך‬
‫מנשל את המשתייכים מעוגנים לבניין הזהות החברתית‪ .‬כך‪ ,‬הם מוצאים עצמם תלויים בעולם‬
‫סימבולי מוגבל‪ .‬ה"טוטאלי" וה"תובעני" שולטים‪ ,‬כל אחד בדרכו‪ ,‬בהגדרת הזהות החברתית של‬
‫המשתתפים כמו בהגדרת זהותם העצמית‪ .‬מנגנונים סימבוליים‪ ,‬בין אם הם נסמכים פחות או יותר על‬
‫תשתית של סידורים מרחביים‪ ,‬הם יוצרים חומות גבוהות סביב שיח פנימי‪ .‬בין קונפורמיות לנאמנות‬
‫קבוצתית של שותפי‪-‬גורל‪ ,‬מצויים נחקרי עבודה זו בתווך; אבקש להראות כי בית האבות בעמדו‬
‫‪40‬‬
‫כמוסד תובעני מבודד אותם ומגן עליהם מכל שיח מתחרה‪ ,‬ובעמדו כמוסד טוטאלי מאפשר יותר מכל‬
‫הצפה וביסוס של השיח הפנימי בכל אחת מפינותיו‪.‬‬
‫בעבודה זו יעשה שימוש במושג 'טוטאליות' כדי לרמוז על תרומתו התיאורטית של גופמן להבנת‬
‫המציאות התובענית אליה נקלעו הנחקרים במוסד‪ ,‬המופיע מלכתחילה כמרחב פיזי‪ .‬במילים אחרות‪,‬‬
‫הדרישה לנאמנות ולמחויבות מופעלת בעיקר מצד הדיירים עצמם‪ ,‬השותפים בשיח‪ .‬מציאות טוטאלית‬
‫יוצרת הכרח ‪ -‬קירוב בין האדם להקשר בו הוא חי‪ .‬אין הוא יכול למלט את זהותו וחוויותיו האישיות‬
‫ממציאות זו‪ .‬בלא גוזמה‪ ,‬תאר זאת האינפורמנט ישראל במילים‪" :‬לפעמים אני חושב שאנחנו נמצאים‬
‫כאן על תקן של תרנגולות‪ .‬אוכלים וישנים‪ .‬אפילו לא מנקים אשפה‪ ,‬כי הכל סגור בלול"‪ .‬ה"אשפה"‪ ,‬על‬
‫דרך ההשאלה‪ ,‬היא כל מה שמיוצר בעולם חווייתי סגור‪ .‬הדייר מודבק במאפייניו של ההקשר‪ .‬הוא‬
‫שבוי של הוויה‪ .‬משמעות הדבר אינה רק וויתור על זהות קודמת וחופשית אלא פינוי מאולץ של מקום‬
‫למוות בתוך הזהות החדשה‪.‬‬
‫רטוריקה כלשהי במוסד טוטאלי היא פרקטיקה חברתית דיפוסית‪ ,‬המצויה בכל‪ .‬היא ביסוד הבניין‬
‫ליחסים חברתיים ותפיסות עולם‪ .‬רטוריקה על מוות בקרב נחקרים בשלבים אחרונים של חייהם‪ ,‬היא‬
‫פרקטיקה הנושאת ונותנת עם סמל לחוויה קיומית טוטאלית‪ .‬וככל שעצום זה מתעצמת זו; טוטאליות‬
‫תימת המוות מצטרפת לטוטאליות תנאי החיים במוסד ביצירת אינטנסיביות של שיח ‪ -‬תודעה אחידה‬
‫ומשותפת‪ .‬סדרי החיים בבית האבות הביאו דיירים לטעון כי הם במצב של "חוסר יוזמה בשביל‬
‫להתייחס למשהו"‪ .‬אינפורמנט סיפר‪" :‬הבנליות מוציאה ממני את תאוות החיים"‪ .‬במציאות חייהם‬
‫של הנחקרים קיימת העצמה סלקטיבית של חוויות‪ ,‬ההורסת "חלקות טובות" של ענייני חיים אחרים‪.‬‬
‫העצמה זו משמשת כעין "זכוכית מגדלת"‪ ,‬המאפשרת לנו להתבונן בהתגלמויות מובהקות של‬
‫התייחסות אנושית למוות‪.‬‬
‫‪ 2.3.3‬מעבריות‪ ,‬טוטאליות‪ ,‬מוות ומודל זהות‬
‫מעברים בחיי היומיום של הדיירים‪ ,‬כפי שתוארו עד כה‪ ,‬אין בכוחם לטשטש את אופיו הטוטאלי של‬
‫ההקשר‪ .‬גופמן )‪ (Goffman, 1961‬מגדיר מוסד טוטאלי כשולט בכל היבטי החיים של חוסיו‪ ,‬בו נעדרים‬
‫הגבולות המפרידים בין ספירות פעילות שונות‪ .‬הגדרה זו אינה נוגעת כלל לרצף דינמיות‪-‬סטטיות‪ ,‬אלא‬
‫לרצף דומיננטיות‪-‬רצסיביות‪ ,‬בזיקה שבין המוסד לחוסה ‪ -‬אינדיוידואל העומד לעצמו‪ .‬ואכן‪ ,‬על אף‬
‫הביטויים הברורים‪ ,‬מצד חברי צוות‪ ,‬להעדפתם של דיירים חדשים‪ ,‬אמידים וצעירים יותר‪ ,‬האחרונים‬
‫החזיקו בתפיסה דואלית מטרידה‪ .‬כשהציגו עצמם אמרו‪" :‬אנחנו חדשים‪ ,‬אנחנו יותר צעירים‪...‬אנחנו‬
‫פורצים את כל המוסכמות שהיו )כאן( אבל לא נותנים לנו‪ .‬הם אוהבים לנהל את הבית כמו שניהלו‬
‫אותו מימי‪...‬הם אמרו לנו "תיקחו בחשבון שאתם חוסים פה"‪ .‬כן‪ ,‬מישהו בכיר בצוות אמר את‬
‫זה‪...‬אבל חוסים הם אלה שבמוסדות סגורים"‪ .‬דיירת המשתייכת לקליקת ה"חדשים" חידדה נקודה‬
‫‪41‬‬
‫זו יותר‪ ,‬באומרה‪" :‬הם לא נותנים הכל‪ .‬הם נתנו את הדבר העיקרי של השיפוצים‪ ,‬שזה ימשוך אנשים‪,‬‬
‫אבל ההתייחסות‪ ,‬הם לא נותנים את זה"‪ .‬ניסיון הפרטתו הכלכלית של המוסד מחד‪ ,‬והתמדת‬
‫מאפייניו הסגרגטיביים‪-‬ציבוריים מאידך‪ ,‬מרמזים על שעתוק חלקי של מגמות חברתיות החיצוניות לו‪.‬‬
‫מבחינת פיזור מוסדות לקשישים על הצירים סגרגציה‪-‬אינטגרציה הומניזציה‪-‬דה‪-‬הומניזציה )‬
‫‪Hazan,‬‬
‫‪ ,(1994‬ייתכן כי עיקרו של השינוי בזהות המוסדית בטווח הארוך; מעבר ממוסד סגרגטיבי‪-‬לא‪-‬הומני‬
‫למוסד סגרגטיבי‪-‬הומני‪ .‬עם זאת עלינו לזכור כי המגמה המסתמנת לקראת שינוי זהותו הארגונית של‬
‫המוסד‪ ,‬לא הושלמה במהלך תקופת המחקר‪ .‬הדיירים הגיבו ל 'מגמה'‪ ,‬מבלי שהשתנתה זהותם‬
‫כחוסים במוסד‪.‬‬
‫דבריהם של הדיירים ה"חדשים" על ייחסן של אימהות הבית להיעדרם מן הארוחות‪ ,‬שהן ציר מרכזי‬
‫על פיו ערוך סדר היום המוסדי‪ ,‬מלמדים על כוחו של התמד לנוכח תהליכי שינוי; רוב דיירי המוסד‬
‫קונפורמיים לסדר יום קבוע‪:‬‬
‫ב ו ק ר‪:‬‬
‫‪ 7:30‬ישיבת דיירים בלובי‬
‫‪ 8:00‬ארוחת בוקר‬
‫‪" 12:00-8:30‬תעסוקה" ‪ -‬פעילות בחוגי מלאכה‬
‫יום אחד בשבוע ניתנות הרצאות במסגרת ה"מכללה" לדיירים "עצמאיים"‬
‫בשעות הבוקר מטפלות מסייעות ברחיצת דיירים‪.‬‬
‫צ ו ה ר י י ם‪:‬‬
‫‪ 12:00‬ישיבת דיירים בלובי‬
‫‪ 13:10-12:00‬ארוחת צוהריים‬
‫‪ 13:30-13:10‬ישיבת דיירים בלובי‬
‫‪ 16:00-13:30‬מנוחת צוהריים בחדרים‬
‫א ח ר ה צ ו ה ר י י ם‪:‬‬
‫‪ 18:00-16:00‬ביקורים של בני משפחה‪ ,‬צפייה בטלויזיה‪ ,‬טיולים בגן‬
‫ע ר ב‪:‬‬
‫‪ 18:30-18:00‬ארוחת ערב‬
‫‪ 19:30-18:30‬הרצאה‬
‫‪42‬‬
‫על עובדה מוסדית זו התלוננו הדיירים ה"חדשים"‪ ,‬כמי שהתנו את כניסתם למוסד בניהול חיים מחוץ‬
‫לזמן הכופה‪" :‬מטרטרים אותנו עם הנוכחות‪ .‬לקח לאימהות הבית יותר מחודש לקלוט שאנחנו לא‬
‫בכל הארוחות פה‪ .‬כל יום בארוחת בוקר ובארוחת ערב הן מתקשרות ואומרות‪" :‬איפה אתם? לא‬
‫ירדתם לאכול"‪ .‬תודה לאל‪ ,‬עכשיו הן יודעות‪ .‬אנחנו יוצאים פעמיים בשבוע לבוקר שלם‪ .‬האינטרקום‬
‫שבודק אם אנחנו עוד בחיים לא צפצף בבוקר‪...‬כשחזרנו בצוהריים אם הבית אמרה לי "אמא‪ ,‬איפה‬
‫הייתם?"‬
‫שינויים במדיניות המוסדית היו המאוחרים ביותר לתת אותותיהם בשגרת המוסד‪ .‬זו הסיבה מדוע‬
‫מעבריות‪ ,‬יותר מאשר השלכותיה הסופיות‪ ,‬תיחשב כמגמה דומיננטית בחיי הדיירים‪ .‬רוב דיירי‬
‫המוסד‪ ,‬כעין "דור מדבר" הולך וכלה‪ ,‬נמצאו מוחזקים בזהות ישנה‪ ,‬ולכן הם בבחינת תושבים‬
‫ה'משנים מקום אך לא משנים מזל'‪ .‬מעתה מצטרפת נטייה זו לעובדת המוות של דיירים ומאירה אותה‬
‫באור אחר‪ .‬נקל יהיה להראות כי מעבריות‪ ,‬השולטת בכל היבטי החיים במוסד טוטאלי‪ ,‬תשלוט בכל‬
‫היבטי חוויית המוות בבית אבות‪.‬‬
‫אף שלא חל שינוי פורמלי בזהות הארגונית של המוסד‪ ,‬זירות חיי היומיום היו משופעות בסממני‬
‫מעבר‪ ,‬מאלצים את הדיירים להגיב‪ .‬חדר אוכל זמני‪ ,‬חומרי בנייה‪ ,‬כלי עבודה‪ ,‬תיקרה גלויה ומעברי‪-‬‬
‫בטיחות מאולתרים בלובי ובמרחבים אחרים‪ ,‬מחוללים תפיסה התהוות‪ ,‬תהליך‪ ,‬היעדר וודאות‪,‬‬
‫וכיווניות‪ .‬זהו גם רישומן של "הצהרות כוונות" של המנהלת וניסיונות "מוזרים"‪ ,‬ורווי בקורת בצד‬
‫הדיירים‪ ,‬להכניס שינויים בסדרי חייהם‪ .‬השיפוצים והתמורות הותירו את הדיירים ללא מקום וללא‬
‫מנוחה‪ .‬אם מלכתחילה ביקשו להם מקלט לעת מוות‪ ,‬כפי שסוברת אחת הגישות לנסיגה חברתית )‬
‫‪ ,(Lieberman & Tobin, 1983‬הרי חיו כנגזלים‪" .‬מה הולכים לבנות ולפוצץ אנשים?!" זעם רפאל‪" ,‬שבעה‬
‫חודשים דופקים לך על הראש כל הזמן בלי הפסקה"‪ .‬מחקה את קריאתם של דפיקות הפטיש אמר‪" :‬‬
‫כל הזמן צא‪ ,‬צא‪ ,‬צא…" מראותיו של המוסד העידו על היותו פרוץ‪ ,‬וסימלו גם את הפקרת תדמיתו‬
‫הציבורית בעיניהם‪ ,‬תדמית שכה בטחו בה‪ .‬שכן‪ ,‬מלכתחילה הצטייר בית האבות כמענה לצרכים‬
‫זקנתיים בעל סדרים ידועים‪ .‬כך‪ ,‬הנחקרים נמצאו מנושלים אפילו מהגדרת וודאות שיכול להעניק בית‬
‫אבות‪ .‬אי הביטחון הארגוני העמיק ביתר שאת את אי הביטחון הקיומי‪ .‬במציאות זו המוות עשוי‬
‫להסתמן כחיזוק שלילי – כוודאות יחידה‪ .‬המוות מסמל מנוחה ומקלט ממציאות רווית סבל סנסורי‬
‫ומנטלי‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי במרירותה של אסתר‪" :‬רע לי פה‪ .‬כל היום יש כאן שיפוצים…דופקים לי‬
‫על הראש‪ .‬אי אפשר לנוח…‪.‬הלוואי והייתי מתה"‪ .‬סביר לטעון כי מציאות השיפוצים מהווה רקע מהותי‬
‫להופעת תימת המוות כרטוריקה חודרנית כל כך‪ .‬מציאות זו העצימה את נוכחות המוות בחיי‬
‫הנחקרים‪.‬‬
‫המוות הועצם לא רק בעמדו כסמל תגמול כי אם‪ ,‬באופן פרדוכסלי‪ ,‬בהיותו איום‪ ,‬שאין לשאת ולתת‬
‫עמו‪ .‬התגלמותו של מוסד בית אבות כמציאות לימינלית בחיי דיירים‪ ,‬מתבטאת בעצם היותו מוסד‬
‫‪43‬‬
‫מעברי לבני אדם‪ ,‬החיים בין שתי זהויות מוגדרות‪ ,‬המתקיימות לפני הכניסה אליו וביציאה ממנו )‬
‫‪ .(Turner, 1977‬היות המוסד כשלעצמו נתון לאילוצי מעבר בין זהויות ארגוניות‪ ,‬שאף להן משמעות‬
‫בכינון זהותם החברתית של דייריו‪ ,‬יוצרת כעין כפילות בחוויית הלימינליות‪ .‬לכפילות זו השלכה לעניין‬
‫"תרבות מוות"; ניתן לטעון כי המעבריות הארגונית מסמלת כרונולוגיה‪ ,‬התהוות לקראת ממשות‬
‫חדשה‪ ,‬אך זו עומדת מחוץ לקיומם של הדיירים‪ .‬אין הם מסוגלים להזדהות עמה‪ .‬דיירת ביטאה זאת‬
‫באומרה‪" :‬למה לי כסאות חדישים?! מה רע באלה?! למה לשנות?! השיפוצים האלה הם לא יהיו‬
‫בשבילנו"‪ .‬מצב זה כופה על הדיירים להתנהג במונחים של שינוי כאשר תפיסת המעבריות של עצמם‬
‫טומנת להם פח מסוכן‪ .‬תגובה דומיננטית של זקנים לליניאריות הזמן‪ ,‬המסומנת בתפיסת שינוי‪ ,‬היא‬
‫התכנסות בזמן לימבו ) ‪ .(Hazan, 1980, 1994; Golander,1995‬הכרונולוגיה הארגונית מעוררת את‬
‫התנגדותם של הדיירים‪ .‬כך נוצר מאבק על שתי תפיסות שונות של זמן‪ ,‬המשמש את התחזקותן של‬
‫תגובות המשקפות את נוכחות המוות‪.‬‬
‫ביטויי הפרטתו של המוסד מציבים את המוסד ואת החברה כתמונות‪-‬ראי‪ ,‬המחוללות השתקפויות‬
‫אינסופיות האחת בשניה‪ .‬בעת ובעונה אחת מופיע המוסד כארגון סגרגטיבי וכארגון אינטגרטיבי‪,‬‬
‫מבחינתן של התפתחויות חברתיות‪-‬כלכליות מאוחרות; מחד‪ ,‬המוסד מהווה זירה מופרדת ונבדלת‪,‬‬
‫ובעלת גבולות חברתיים נעדרי אתגר‪ .‬שכן‪ ,‬יחסי גומלין חברתיים מצומצמים בעיקר לקשר בינו ובין‬
‫בתי אבות דומים‪ .‬מאידך‪ ,‬הגבולות הקונצפטואליים‪ ,‬שהנחו את נורמות החיים וסגנונם במוסד‪ ,‬נפרצו‬
‫באופן המאתגר רישומה של מובחנות מתמשכת‪ .‬מציאות של תמורות‪ ,‬מתלווה לסמלי איכות‪-‬חיים‬
‫בתוככי ההוויה המוסדית‪ ,‬מפקיעה את בית האבות מזרותו‪ ,‬ומעניקה לו קווים של מוכרות‪ .‬עניין זה‬
‫מוצא לו ביטוי מיוחד בדברים של חברת צוות‪" :‬בית האבות היה מתאים לתקופה שהיה מן קיבוץ כזה‬
‫)הקיבוץ בארץ(‪ ,‬תקופה של הרבה שנים‪ ,‬שכבר נגמרה‪ .‬זה ניכר בחיים שלנו‪ .‬גם הקיבוץ בתקופת‬
‫מעבר"‪ .‬אנו רואים‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי בתנועת רשמים מ"אחר" ל"זר" ועד ל"מוכר"‪ ,‬התמורות החלות במוסד‬
‫משקפות ומשתקפות ביחס לעומד מחוצה לו‪.‬‬
‫תיאור מצב אפשרי זה עניין לו בהקבלה ספציפית ‪ -‬מציאות חברתית מקיפה‪ ,‬בה בני אדם חיים‬
‫במקטעי זמן של הקשרים המשתנים במהירות‪ .‬בלא שיתייחס למוסד חברתי כלשהו‪ ,‬מבהיר מלוצ'י )‬
‫‪ (Melucci, 1996‬כי קטסטרופות המיוחסות לעתיד האנושות תרמו להמרת הזמן הליניארי המודרני‪,‬‬
‫בתפיסה של נקודות זמן‪-‬זמן מקוטע של נקודות התייחסות בהווה‪ .‬בני אדם‪ ,‬על פי תפיסות‬
‫פוסטמודרניות‪ ,‬הם נוודים של ההווה; נעים מעולם אחד של חוויה לעולם אחר‪ ,‬מרשת חברתית אחת‬
‫לאחרת‪ ,‬בין ספירות שונות של קודים ושפה‪ .‬לא יקשה‪ ,‬כאמור‪ ,‬לראות בבית האבות‪ ,‬כמקרה מחקר )‬
‫‪ ,(CASE STUDY‬ספירת קיום הומוגנית וסטטית‪ .‬בשל הדרתה החברתית והשקתה למוות‪ ,‬היינו גם‬
‫מצפים למצוא בספירת קיום זו ממדים המנוגדים לספירות חברתיות אחרות‪ .‬ואכן התמורות וקווי‬
‫הדמיון‪ ,‬שתוארו עד כה‪ ,‬נכפו על הדיירים והצוות‪ ,‬הן הופעלו מן החוץ פנימה‪ .‬על כל פנים‪ ,‬ברצוני‬
‫לטעון‪ ,‬כי התמורות ייצרו באופן מלאכותי‪ ,‬רקע עליו אפשר להסביר ריבוי של הקשרים ללא מקום‪ ,‬או‬
‫‪44‬‬
‫לחלופין‪ ,‬תפיסה של מקום המשופע בהקשרים‪ .‬ערפול בזהות המוסד מצטרף לערפול בזהות החברתית‬
‫של דיירים‪-‬זקנים לכדי שידוד מערכות מנטלי והתנהגותי‪ .‬ההשוואה בין צפייה של קטסטרופות בעתיד‬
‫האנושות וצפיית המוות האישי על ידי הדייר הבודד‪ ,‬מכוונת את שימת הלב לתנועה וולונטרית ויזומה‬
‫של דיירים בין הקשרים‪ ,‬אשר תוכנם וצורתם הסופית נקבעת לאור המשמעויות אותם הם מעניקים‪.‬‬
‫התמורות בחיי בית האבות‪ ,‬על השלכותיהן‪ ,‬מהוות אחד מן הנדבכים למודל ארבעת ה"שדות"‬
‫שמציעה העבודה לניתוח חוויית המוות‪ .‬מודל התולה חוויה באינספור זירות מתהוות ונעלמות‪ ,‬המזהה‬
‫מקום עם אתר‪ ,‬וממיר את הקונקרטי באבסטרקטי‪.‬‬
‫‪ 2.4‬דת‬
‫חוויית הנחקרים את הקרבה למוות‪ ,‬מבחינה רעיונית‪-‬סימבולית‪ ,‬דורשת מלכתחילה את בחינת ביטויי‬
‫דתיותם‪ .‬אלה מהווים אחד מנדבכיו החשובים של ההקשר המוסדי‪-‬חברתי בו הם חיים‪ .‬הנחת עבודה‬
‫זו נשענת על תיאוריות ומחקרים רבים‪ ,‬הקושרים בין התמודדותם של בני אדם עם מוות ותפיסותיהם‬
‫הדתיות )‪ .(Beit-Hallahmi & Argyle, 1997; Hamilton, 1995‬יתרה מכך‪ ,‬שאלת המחקר‪ ,‬כיצד הנחקרים‬
‫כקולקטיב חילוני בעל תודעת‪-‬מוות מתמודד עם פרדוכס אי מסומנותו של המוות‪ ,‬מוצדקת לאור‬
‫ממצאים באשר לתרומתה של דת לרווחה נפשית בזקנה )‪ . (Johnson, 1995‬תפיסת הדת כניצחון על‬
‫המוות‪ ,‬ואף כמפייסת סימבולית בין האדם לקצו‪ ,‬באה לידי ביטוי מיוחד בהצהרת נחקרים‪ ,‬בני‬
‫גילאים שונים‪ ,‬כי אילו היו יודעים את מועד מותם היו 'מאמצים לעצמם דת' כחצי שנה קודם לכן )‬
‫‪ .(Baum,1982‬כמה חודשים‪ ,‬שבועות או ימים לפני בוא המוות בזקנה מאוחרת‪ ,‬מעניינת התייחסותם‬
‫של הדיירים‪.‬‬
‫הגדרת המושג "דת" וייחוסה של דת לנחקרים היא מלאכה קונצפטואלית מורכבת‪ .‬אם נתייחס לאחת‬
‫ההגדרות המקיפות‪ ,‬הרי דת היא מערכת של "אמונות אישיות‪ ,‬ערכים ופעולות‪ ,‬הנוגעים לעל‪-‬טבעי‪,‬‬
‫למסתורי‪ ,‬ולנורא‪ ,‬מה שמצוי מעבר לסיטואציות המיידיות‪ ,‬ואשר מתייחס לשאלות של סיבות סופיות‬
‫ומטרות משמעותיות של האדם והעולם" )‪ . (Moberg, 1970‬לדת‪ ,‬לפי מוברג‪ ,‬ישנן שתי אוריאנטציות‪,‬‬
‫האחת אישית‪ ,‬והשניה מוסדית‪ .‬הראשונה משקפת את ערכיו‪ ,‬אמונותיו והתייחסויותיו של‬
‫האינדיוידואל‪ .‬השניה מתייחסת להתנהגויות קבוצתיות‪ ,‬כמו תפילה בציבור וריטואלים אחרים‪.‬‬
‫הדיכוטומיה בין ההיבט האינטרינזי של דת וההיבט האקסטרינזי שלה‪ ,‬עשויה להבהיר את הזיקה‬
‫שקושרת העבודה בינה ובין מוות; כשם שחוויית הקרבה למוות תוצג דרך פריזמה קולקטיבית‪ ,‬משמע‪,‬‬
‫ברבדיה של מה שאני מכנה "תרבות מוות"‪ ,‬כך גם אופי ורמת הדתיות של הנחקרים‪ .‬דיירים נמצאו‬
‫בחלקם כ"מאמינים"‪ ,‬כפי שעוד יוצג להלן‪ .‬חלקם גם מתפללים בינם לבין עצמם‪ ,‬ומייחסים את גזירת‬
‫גורלם ל"אלוהים"‪ .‬עם זאת‪ ,‬קיים פער בין ביטויים אינטרינזיים וסובייקטיביים אלה ובין ביטוייה של‬
‫מחויבות דתית ברמת הקולקטיב‪ .‬יתירה מכך‪ ,‬פעמים רבות מציגים הדיירים עצמם כ"חילוניים"‪,‬‬
‫ודפוסי התנהגותם בקבוצה מלמדים על היעדר מחויבות דתית‪ ,‬או שלילה שלה‪ .‬בשל כך‪ ,‬מגויסת גישתו‬
‫‪45‬‬
‫הפונקציונלית של יינגר )‪ .(Yinger,1970‬בעיניו‪ ,‬כל מערכת של אמונות‪ ,‬המסייעת בפתרון בעיות של‬
‫משמעות בחיים האנושיים הנה דת‪ ,‬בין אם היא נתפסת כדת ובין אם לאו‪ .‬חשובה יותר קביעתו כי‬
‫הצרכים שדת מספקת הם ביסודם פסיכולוגיים‪ ,‬אך דת היא בראש ובראשונה תופעה חברתית‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫אמונות "פרטיות" אינן נחשבות כמרכיבי דת‪ .‬רק פרקטיקות ודוקטרינות המשותפות לקבוצה מלמדות‬
‫על דת‪ .‬הסיבה לכך נעוצה לדבריו בתפיסה כי שאלות קיומיות אינן עניינו של הפרט בלבד‪.‬‬
‫לפנינו מצרף תמונות‪ ,‬החושפות מרכיבים אינטרינזים ואקסטרינזים בהגדרת הדתיות של הדיירים‪.‬‬
‫חוויות סובייקטיביות של אלוהות‪ ,‬השתתפות בטקסים דתיים‪ ,‬כולל בתפילה‪ ,‬ונטילת חלק בדיון על‬
‫רעיון דתי‪ ,‬נושאים בחובם ערכים‪ ,‬אמונות ופרקטיקות‪ .‬אנו נראה כי אלה אינם חוברים לאלה; אין‬
‫בכוחן של אמונות לברוא הוויה דתית של קהילה‪ ,‬גם אין בנמצא רטוריקה סביב רעיונות אלטרנטיביים‬
‫לדת רשמית‪.‬‬
‫‪ 2.4.1‬אלוהים אישי‬
‫"לכל אדם יש רעיון"‪ ,‬אמרה לי צילה‪" ,‬לי יש את האלוהים שלי‪ .‬זה עוזר לי שאני מדברת אתו"‪ .‬היא‬
‫שחזרה הרבה מקורותיה; תיארה כיצד ניצלה בנס מן הנאצים‪ .‬חותמת את הדברים‪ ,‬אמרה‪" :‬בגלל זה‬
‫אני מאמינה שאלוהים איתי"‪ .‬יחס חיובי אחר כלפי האל מתקבל גם מדבריה של זמירה‪" :‬אני מאמינה‬
‫…יש לי מילה אצל אלוהים‪ .‬כשאני מדליקה נרות אני מבקשת שישמור עליי ועל הילדים והנכדים שלי‪,‬‬
‫ואני רואה שאלוהים מקיים את מה שביקשתי עד עכשיו"‪ .‬לא רק שביעות רצון התבטאה ביחסם‬
‫האישי של דיירים לאלוהים‪ ,‬אלא גם כעס וטרוניה‪" :‬אלוהים אצלי מצוי במינוס‪ .‬הוא חייב לי וצריך‬
‫לפצות אותי‪ .‬אני חייתי חיים לא טובים‪ .‬אני לא שבעת רצון מחיי‪ .‬עברתי טראומה של כריתת שד‪ ,‬ואני‬
‫רוצה פיצוי מאלוהים"‪ .‬כששאלתי את בת שיחי מה הייתה מאחלת לעצמה‪ ,‬אמרה כי היא מייחלת‬
‫לזכות בלוטו ולטייל סביב העולם‪ ,‬רק שאינה רואה כיצד הדבר יסתייע בלי עזרת אלוהים‪ .‬כשפגשתי‬
‫דיירת עם אחיה‪ ,‬נתגלגלה השיחה לענייני אמונה‪ .‬אחיה הציג את שניהם כאתאיסטים‪ ,‬אך בנימה פחות‬
‫יומרנית הסביר‪" :‬לאחותי אין אלוהים‪ .‬אלוהים לקח ממנה‪ ,‬עזב אותה‪ .‬ביתה היחידה נפטרה בת‬
‫שלושים‪ .‬בעלה התאבד בקפיצה מחלון מקומה חמישית‪ .‬אז איך יהיה לה אלוהים?! זה אלוהים זה?!‬
‫הוא רק לוקח!" בדברי הדיירים לרוב הוזכרה המילה "אלוהים" כמטפורה‪ ,‬המסייעת לבחינת‬
‫משמעות החיים בעבר ותמצותה לכדי "שורה אחת"‪ .‬יותר מכך‪ ,‬עם הדמות הערטילאית‪ ,‬המרעה או‬
‫מטיבה‪ ,‬אפשר היה לבוא חשבון או להודות‪ ,‬להתחסד ולבקש‪.‬‬
‫האנשת דמות האל ניכרה במיוחד ביחס לאריכות ימים‪ .‬האל הופיע כמתגמל אישי‪ ,‬אם כי בדברי‬
‫הדיירים לא הופיעה סיבת התגמול; מעשיו של המתוגמל או "מצוותיו"‪ ,‬כפי שמורה התפיסה היהודית‬
‫המסורתית של 'מידה כנגד מידה'‪ .‬יהודה אמר בחיוך‪" :‬אני בן תשעים וחמש‪ .‬לא האמנתי שאני אגיע‬
‫לגיל הזה‪ .‬אבל כנראה ש 'אדוני' קצת אוהב אותי ונותן לי עוד חיים"‪ .‬כך גם במסיבת יום הולדת‬
‫לדיירת בת מאה‪ ,‬הנהנו הדיירים למשמע ברכותיה של אחת מהם באומרה‪" :‬אלוהים אוהב אותך"‪ .‬אל‬
‫'ברכת האלוהים' הזו הם הצטוו להצטרף במחיאות כפיים‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫טקס הדלקת נרות שבת צוין פעמים רבות כזירת התייחדות בין אדם לקונו‪" :‬הדלקת נרות או לא‪ ,‬זה‬
‫דבר של אדם עם עצמו‪ ,‬זה דבר אינטימי…‪ ".‬כך שחה לי אחת הדיירות כשביקשתי לדעת מה באשר‬
‫למנהגיה‪ .‬הטקס במוסד נותר טקס התייחדות אישי‪ ,‬למרות שהוא נערך במרחב ציבורי‪ .‬במקורו‪,‬‬
‫הטקס היהודי הוא פרטי‪ ,‬ומצווה על איש או אישה לקיימו בדלת אמות הבית‪ .‬מחשש לפריצת שריפה‪,‬‬
‫אסור השימוש באש בחדרים‪ ,‬ונאלצות הדיירות להדליק נרותיהן בפינה המרוחקת מן הלובי‪ .‬מפגש‬
‫ההדלקה בעל סממנים של עזרה הדדית ואינטראקציה תוך קבוצתית‪ ,‬במה שנוגע להעמדת הנרות על‬
‫תלם‪ .‬מעליה ומעברה של הדאגה לקיומם של מאפייני טקס טכניים‪ ,‬הנפת ידיים וכיסוי הפנים עוצרים‬
‫בבת אחת את זרימת האינטראקציה‪ .‬תנועה סימבולית זו יוצרת חוצץ בין האחת והאחרות‪ ,‬מאחוריו‬
‫כל אחת מתייחדת בלחש תפילה‪.‬‬
‫שינוע משמעות הטקס היהודי כזירה אישית מוצא לו ביטוי מורחב‪ ,‬בהגיע דיירות לשולחן ההדלקה‪,‬‬
‫ובעזיבתן‪ .‬לכל אחת מן הדיירות ההצטרפות לטקס מגדירה רמה אחרת של מחויבות דתית‪ .‬הדיירות‬
‫נבדלות בצורת הישמעותן לתכתיבי ההלכה היהודית‪ .‬כך‪ ,‬הטקס מהווה זירה לביטוי שבין קונפורמיות‬
‫לסתירה פנימית; יש המחלצות מתיקן מטפחת וחובשות אותה לראשן‪ ,‬ויש המדליקות בראש גלוי‪ .‬יש‬
‫המאריכות להשתהות אצל הנרות‪ ,‬ויש העומדות כדי רגע או שניים‪ .‬יש המהדרות בפמוטים ונרות‪ ,‬ויש‬
‫המדביקות מה שבידן לחלב הדולף של נרות זולים‪ .‬בהסתיים הטקס‪ ,‬כמה מהן צועדות בחברותה‬
‫ללובי‪ ,‬מצטרפות לדיירים רבים וממתינות לקבלת שבת‪ ,‬אך כמה מהן ממהרות להספיק ולצפות בסרט‬
‫טלוויזיה של יום שישי‪ .‬משמעותו הרוחנית של הטקס‪ ,‬על פי הדת היהודית‪ ,‬עומדת רק ברווח שבין‬
‫כפות הידיים הצמודות והפנים עצומות העיניים‪ ,‬משמש לרגע כל אחת ואחת‪ ,‬לא את כולן יחד‪ .‬בין פרק‬
‫זמן של חול ופרק שלאחריו‪ ,‬ההתקשרות עם האל‪ ,‬העמידה בתורה כל אחת מן הדיירות‪ ,‬מפגינות את‬
‫שונות יחסן‪ .‬על דרך זו הופרה כל אפשרות לזיקה דתית שווה‪.‬‬
‫‪ 2.4.2‬תוכן הפולחן‬
‫ישראל חובש כיפה‪ ,‬ומתפלל בבית הכנסת‪ .‬מיטתו במחלקת ה"תשושים" מוקפת בספרי קודש‪ ,‬ועל‬
‫לשונו באורח תדיר ציטוטים מן המקורות היהודיים‪ ,‬כמו המשנה והגמרא‪ .‬במילים אלה הוא תיאר את‬
‫סדר הפסח‪ ,‬שנה קודם למפגשנו‪ ,‬דבריו נסמכים על סיפורי כמה מן הדיירים‪" :‬עשו סדר במחלקה‪,‬‬
‫לאלה שיושבים פה‪ .‬אני לא הייתי פה‪ ,‬אבל אמרו לי שלא היה לא טעם ולא ריח‪ .‬האחות‪ ,‬היא ניהלה‬
‫את הסדר )צוחק(‪ .‬בלי מסורת‪ ,‬בלי דעת ובלי דת‪ .‬העיקר אכלו את הכופתאות…אמרתי שאני לא‬
‫משתתף בסדר כזה‪ .‬זה לא רק סדר לעניים‪ ,‬זה אי‪-‬סדר‪ .‬שום דבר לא אמרו )ההגדה(‪ ,‬שום דבר‪ .‬כפי‬
‫ששמעתי‪ ,‬היא דילגה על הכל‪ .‬מישהו עשה קידוש…ותכף קפצו לתוך המרק"‪ .‬על ליל הסדר בו נכחתי‬
‫ביחד אתו העביר ביקורת מתונה יותר‪" :‬מנהל הסדר צריך להיות בסדר"‪ ,‬התייחס לבנה של אחת‬
‫הדיירות‪ ,‬שהתנדב לנהל את סדר פסח‪ " .‬בהתחלה הוא שר כמו ההמנון "קדש ורחץ"‪ ,‬כאילו הוא נתן‬
‫תוכנית‪ .‬כשבא לביצוע – הוא דילג על הדברים‪ .‬זה לא יפה"‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫דבריו של ישראל מרמזים על עמדתו המסויגת של צוות המוסד מפולחן דתי‪ .‬טקסי שבת ומועדים‬
‫מלמדים על מחויבות מוסדית מסוימת לאורח חיים מסורתי ‪ .‬כפי שבערב פסח נערך שולחן ליל הסדר‬
‫על פי המסורת היהודית‪ ,‬כך גם לקראת סוכות נבנית סוכה‪ ,‬בחנוכה נערכים טקסי הדלקת נרות‬
‫בשמונת הימים וכדומה‪ .‬אלא שבעיני הבקיא בפרטי ההלכה‪ ,‬מאמצי הצוות מסתיימים ביצירת חזות‬
‫חיצונית לפעולה הטקסית‪ ,‬ללא התכוונות בעלת אופי דתי או רוחני‪ .‬הסוכה‪ ,‬שנבנתה סמוך מאוד‬
‫לכניסת החג‪ ,‬לא עמדה במידות וצורה של "סוכה כשרה"; במהלך הברכה על נרות חנוכה חברי צוות‬
‫עמדו מפטפטים או המשיכו כרגיל בעבודתם; כמו כן‪ ,‬לא קיימים אזכורים מוסדיים למועדים פחות‬
‫"פופולאריים" כמו ספירת העומר או תשעה באב‪ .‬בליל הסדר בו נכחתי‪ ,‬ישראל לפתע צעק במלא גרון‪,‬‬
‫מבקש להעיר את שימת ליבו של מנהל הסדר לבעיה הלכתית‪ .‬המנהלת מיהרה אליו וביקשה שיערוך‬
‫לעצמו "סדר פרטי"‪ ,‬מושג שאינו קיים במסורת‪ ,‬לבד ממצבים של מצבי דחק אליהם נקלע יהודי‪ .‬עוד‬
‫בטרם היה סיפק בידם של המשתתפים בסדר ללגום יין מכוס רביעית‪ ,‬עטו עובדי הניקיון הצעירים‪,‬‬
‫וקיפלו במהירות את מפות השולחנות‪ ,‬היכן שהללו כבר התרוקנו בקריאות קולניות‪ .‬סדר של חול גבר‬
‫על סדר של קודש‪ .‬מאמצי הצוות האחראי מתמצים בהסדרת הפעולה הקבוצתית סביב מרכיבי טקס‬
‫מוכרים ומוטלאים זה לזה‪ .‬דומה כי יותר מכל‪ ,‬הדבר מלמד על הרצון לצאת ידי חובה בקיומה של‬
‫מראית‪-‬עין ותו לא‪ .‬כך‪ ,‬יותר מש"הטקסים" מלמדים על כינונו של צביון דתי‪ ,‬הם חושפים את‬
‫היעדרותו‪.‬‬
‫ישראל גילם בהתרעותיו דמות דתית המצויה במיעוט‪ .‬מספר הדיירים הדתיים‪ ,‬החולקים עם קפדנותו‪,‬‬
‫בטל בשישים‪ .‬רוב הדיירים משתתפים בטקסים וארוחות חגיגיות‪ ,‬מבלי ליחס להם משמעות דתית;‬
‫נענים להתקשרויות המזומנות בהם כמפגשים חברתיים‪ .‬בדומה לתפיסתו של דשן )‪ ,(Deshen,1970‬וכפי‬
‫שנמצא באתנוגרפיה של שילד )‪ ,(Shield,1988‬הסימבולים רוקנו מתוכנם הדתי‪ ,‬ועברו חילון באמצעות‬
‫החדרה של תוכן לא קדוש‪ .‬במבט סוקר אל דיירים‪ ,‬שזה עתה גמרו את ארוחת הערב בליל שבת‪ ,‬רק‬
‫אהרון התייחד במלמלו חרש את בירכת המזון‪ .‬תנועת גוו‪ ,‬המתנדנד על דרך ההרגל‪ ,‬כמו ניסתה‬
‫להתגבר על רעש הדיבורים של רבים‪ ,‬שהתפנו לשוחח‪ .‬את הקידוש על היין באותו הערב ערך דייר דתי‬
‫אחר‪ ,‬נושא ביד רועדת את גביע היין‪ ,‬ומכוון פיו למיקרופון‪ .‬הוא החל לברך עוד טרם תפסו כל הדיירים‬
‫את מקומם‪ ,‬ובזמן שהנותרים החלו לנגוס במזון‪ ,‬לא ממתינים‪ ,‬וקרוב לוודאי גם לא מקשיבים‪ .‬שלוש‬
‫נשים ישבו בלובי‪ ,‬בערב יום כיפור‪ .‬בפגשי בהן ציינתי כי הן נראות כמי שכבר מוכנות לחג‪ .‬השיבה לי‬
‫אחת מהן‪ ,‬מעמידה אותי על טעותי ואומרת כי היא לובשת "לבוש יומיומי"‪ ,‬וכי היא 'אפילו לא‬
‫החליפה את בגדיה'‪ .‬כששאלתי אם הן ממתינות ל"ארוחה מפסקת"‪ ,‬מיד תיקנה אותי אחרת ואמרה כי‬
‫זו "ארוחת ארבע"‪ .‬מילים שלהן מול מילים שלי‪ ,‬חול לא מפנה מקום לקודש‪ ,‬גם אם יום כיפורים‬
‫נחשב במסורת ליום קדוש במיוחד‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫‪ 2.4.3‬בית כנסת מיותם‬
‫שעת בין הערביים של יום שישי‪ .‬בבית הכנסת ארבעה גברים ואישה אחת‪" .‬אין מניין בבית הכנסת"‪,‬‬
‫אמרה האישה‪ ,‬משתמשת בביטוי שגור בבית האבות – "אין מניין"‪ .‬מאנישה את המקום הקדוש‬
‫בעיניה‪ ,‬אמרה‪" :‬אני באה לבית הכנסת כדי לא לבייש אותה‪ .‬אי אפשר להשאיר אותה לבדה‪ .‬היא כמו‬
‫בן אדם‪ -‬עלולה להיות לבד‪ ,‬עצובה"‪ .‬בבית הכנסת העומד כמעט ריק‪ ,‬לעיתים שלושה‪ ,‬לעיתים ארבעה‬
‫או חמישה ממבקריו הקבועים מנהלים שיחה חרישית על דבר המניין הלוקה בחסר‪ .‬חזי‪ ,‬האחראי על‬
‫בית הכנסת‪ ,‬סופר בפעם המי יודע כמה את האנשים שהגיעו‪" .‬רק שישה"‪ ,‬הוא אומר‪" ,‬נחכה עוד‬
‫חמישה רגעים‪ .‬יבואו‪-‬יבואו‪ ,‬לא יבואו‪-‬לא יבואו"‪ ,‬אמר כמתרעם‪ .‬מרמז על תקווה שהתבדתה אמר‬
‫אחד המתפללים‪" :‬הצרה היא שמהחדשים )דיירים( לא התווספו מתפללים"‪ .‬באחת מפגישותינו פתח‬
‫ישראל ואמר‪ ,‬מצייר את תמונת בית הכנסת‪" :‬אתמול בתפילת הסליחות היה מצב קשה‪ .‬אין אנשים‬
‫פה כבר…אני פה כבר שש שנים‪ .‬בהתחלה היה תמיד מניין‪ .‬לאט לאט התחיל לרדת; אנשים עזבו‬
‫למוסדות אחרים; אנשים הלכו לעולמם…ומי שבא עכשיו‪ ,‬לא באים הסוג הזה שהולכים להתפלל‪ ,‬ויש‬
‫כאלה שיש להם נטייה לדתיות‪ ,‬אבל אם יש להם הרצאה או זמרת פה‪ ,‬אז הם מושכים לכיוון השני‪.‬‬
‫אתמול ירדתי לבית הכנסת וחסרו שלושה אנשים‪ ,‬אז החזן הלך לגייס אנשים‪ ,‬ובא אחד‪ ,‬הוא הביא‬
‫אחד…והשתבש )התפילה( …המעליות…אז הוא איחר…אני רק מתאר לך צורה של מצב‪ .‬כך המצב כמעט‬
‫כל הזמן בשבתות‪ .‬אין מספיק מניין"‪.‬‬
‫‪ 2.4.4‬רעיון המשיח‬
‫באחת מהרצאות הערב התכנסו דיירים להאזין לשיחה על "המשיח"‪ .‬המרצה סקר בדבריו את רעיון‬
‫המשיחיות בהיסטוריה של העם היהודי‪ ,‬תוך שהוא מנתח מסמכים שונים‪ .‬ספר התנ"ך ומקורות‬
‫מסורתיים‪ ,‬שימשו אך רקע לניתוח קפדני‪ ,‬מרוקן מתוכן כל משמעות מיסטית מתקוות המשיח‬
‫הידועה‪ ,‬בה הוא מופיע על חמורו הלבן‪ .‬בפתח דבריו רימז לבאות‪" :‬האם רק יהודי יכול להיות משיח?"‬
‫ומיד השיבה לו אחת בקהל‪" :‬לכל אחד המשיח שלו!"‪ .‬בדרך פתלתלה עד מאוד הובילו דבריו כדי כך‬
‫שהציונות היא כוונת רעיון המשיח‪ .‬שלא כדרכם‪ ,‬הביעו הדיירים את מעורבותם ושביעות רצונם מן‬
‫ההרצאה וממגישה‪ .‬הם הרבו לשאול שאלות ולהנהן בראשם כאות של הסכמה לדברים‪ .‬שלא כמצופה‪,‬‬
‫בהרצאה הזו הם קיבלו אישור לפועליהם כתורמים בהקמת המדינה‪ .‬כך‪ ,‬החרו החזיקו אחר המרצה‬
‫באומרם‪" :‬כשבאנו ארצה הבאנו את המשיח"‪ .‬ועוד הוסיפה דיירת‪ ,‬מיושבי השורה הראשונה‪:‬‬
‫"המשיח הוא היותנו כמו שאר העמים; חיים על עבודה וחייבים לשאת את החרב"‪ .‬בסופו של המפגש‬
‫נהגו כמי שנדבקו מזילות הרעיון המקודש במסורת היהודית‪ ,‬וייצרו הקבלות משל עצמם; "המשיח‬
‫כבר בא…‪.‬כן!" אמרה אחת הדיירות‪ ,‬ועוד הסבירה לי‪" :‬אם אני אומר לך שמשהו טוב לי‪ ,‬וזה לא‬
‫בהכרח טוב לך – אז המשיח שלי כבר הגיע"; בדרכו החוצה הניף אהרון את ידיו ואמר בחיוך גדול‪:‬‬
‫"אני המשיח!" הגיבה לעומתו דיירת ואמרה‪" :‬כן‪ ,‬הוא אצל האישה שלו יכול להיות משיח"‪ .‬מעגל‬
‫הדיירים הקטן סביב המרצה סגר עליו‪ ,‬וטיפח בקולות הולכים ורמים דעות נגד הדתיים כקבוצה‬
‫המשתלטת על המדינה‪ ,‬ואשר מתחת לכיפה שחבריה חובשים‪ ,‬חורשות כל מיני מזימות‪ .‬תוך רגעים‬
‫‪49‬‬
‫שקעו כולם במפגעים החברתיים של אי הפרדת הדת מן המדינה‪ .‬בין כל הקולות נשמעו חדים דבריה‬
‫של אחת הדיירות‪ ,‬היותר מעורבות בחיי המוסד‪ .‬היא פנתה למרצה ואמרה‪" :‬פחדתי שתשכח להוריד‬
‫את הכיפה‪ .‬אנשים פה לא רואים זאת בעין יפה"‪ .‬דבריה אלה רימזו לסיבת דהרת האסוציאציות‪,‬‬
‫ראשיתן ב"משיח בן דוד" וסופן מתח בין‪-‬תרבותי אקטואלי‪ .‬אילו נמצאה מסגרת רעיונית הולמת‬
‫למכלול הדברים שהושמעו‪ ,‬הרי שהיא הייתה חילונית מעיקרה‪.‬‬
‫הפולחן מרוקן מתוכנו בהעדר כל לגיטימציה לשיתוף בתפיסות מיסטיות של אלוהות‪ .‬באותו האופן‪,‬‬
‫בית הכנסת מכנס אך מתי מעט‪ ,‬תלויים בחסדם של יושבי הלובי להשגת "מניין"‪ .‬הקולקטיב‪ ,‬בדרכים‬
‫האופייניות לו‪ ,‬מגדיר זהות עצמית חילונית‪ ,‬וזהות זו נתמכת בצורותיה של עבודת הצוות‪ .‬לשאלה‬
‫האם הקולקטיב הנחקר נשען על סימבולים ורעיונות במסגרתה של הדת היהודית כדת רשמית לעניין‬
‫משמעות החיים והמוות‪ ,‬התשובה בעיקרה שלילית‪ .‬אין בנמצא שיח דת‪ ,‬אך מתקיים שינוע‪-‬סמבולי‬
‫של רעיונות דת‪ .‬מצב עניינים זה תואם את אחת משש ההגדרות שמציע שינר )‪ (Shiner, 1966‬לתהליך‬
‫החילון המודרני; החילון מוצג כניתוק החברה מן הדת‪ .‬לפי הגדרה זו‪ ,‬הדת נסוגה לספירה הפרטית‪,‬‬
‫והופכת לעניין פרטי‪ .‬הדת רוכשת אופי פנימי לגמרי‪ ,‬וחדלה להשפיע על כל אספקט בחיים החברתיים‬
‫העומדים מחוץ לדת עצמה‪ .‬השאלה היא כיצד בתוככי בית האבות מתקיימת "תרבות מוות" ללא‬
‫הישענות על סימבולים‪ ,‬פרקטיקות ורעיונות דתיים? מה ממלא את החלל של התעסקות יתר בתימת‬
‫המוות? כיצד מתמודדים הנחקרים עם הריק הסימבולי – עם היעדר משמעות והמשכיות שלאחר‬
‫המוות הפיזי?‬
‫נראה כי הקולקטיב מייצר "דת" אלטרנטיבית‪ ,‬המצויה בזיקה כלשהי לדת היהודית‪ ,‬ומתמצה בערכים‬
‫מוחלטים ותחושות משותפות‪ ,‬אך לא ברטוריקה יהודית מוכרת‪ .‬הנחה זו נתמכת בתפיסתו של בלה )‬
‫‪ (Bellah,1971‬על דת ותחליפיה בתקופה המודרנית; תהליך החילון המודרני משמש בעיניו כמיתוס‪,‬‬
‫היוצר תמונת מציאות קוהרנטית מבחינה רגשית‪ .‬הדת היא חלק מן החברה המודרנית כפי שהייתה‬
‫בעבר‪ ,‬אם כי צורותיה הייחודיות עשויות להשתנות‪ .‬לנוכח עלייתן של תנועות דתיות‪-‬רוחניות רבות‬
‫בשנים האחרונות‪ ,‬שותפים לתפיסה זו תאורטיקנים רבים )‬
‫& ‪Luckman,1990; Martin,1991; Stark‬‬
‫‪ .(Bainbridge,1985‬אלטרנטיבה רוחנית תוצג בעיקר בפרק העוסק בשדה קיום רביעי‪ ,‬אשר לדעת רבים‬
‫עשוי להוות מצע לנביטתן של הנחות יסוד של דת ) ‪Klenow & Bolin,1989; Kahoe & Dunn, 1975; Thorston‬‬
‫‪ .(& Powell,1990‬בשדה קיום זה מתעצם עד מאוד המתח בין תפיסת בני אדם כ"בני מוות" לבין‬
‫ראייתם כ"בני אל‪-‬מוות"‪.‬‬
‫* * *‬
‫‪50‬‬
‫במובן מסוים עבודת השדה הנוכחית היא עבודה של "הרגע האחרון"; כמה חודשים‪ ,‬אולי שנה‪ ,‬לפני‬
‫שתושלם מלאכת שינוי פניו של המוסד לכדי זהות ארגונית אחרת – של 'דיור מוגן'‪ .‬בעיצומה של‬
‫תקופה‪ ,‬בה מתמסד בישראל מודל אכלוס זה‪ ,‬עדיין התגלה המוסד כמעוז אחרון של חיים‬
‫קולקטיביים‪ ,‬כפי שהתוו מלכתחילה חלוצי השיטה‪ .‬דיירי המוסד‪ ,‬הנחקרים המרכזיים‪ ,‬מופיעים כמי‬
‫שמגיבים לשינויים תוך שהם מבקשים להיאחז בצורת החיים הציבורית וסדרי יום הנגזרים ממנה‪.‬‬
‫המתח הקיים בין ישן לחדש‪ ,‬בארגון בו לדייריו אין וודאות של חיים‪ ,‬הוצג כהקשר ייחודי גם לכינונה‬
‫של "תרבות מוות" וגם לפלורליזציה של נקודות מבט באשר לזהויות עצמי‪ .‬תודעת‪-‬מוות‪ ,‬הניזונה‬
‫ומזינה רטוריקה יומיומית של סופנות‪ ,‬הצטרפה לסדרים טוטאליים‪ ,‬מקיפים את הדיירים בהוויית‬
‫מוות‪ .‬סביר לטעון כי במוסד סגרגטיבי‪-‬ציבורי הזקנה מקבלת ייצוג חברתי שולי הרבה יותר‪ .‬שלא‬
‫כמצופה‪ ,‬על אף קיומה של רטוריקה ענפה בעניין מוות‪ ,‬שהוא תימה שולית ומודחקת בחברה בת זמננו‪,‬‬
‫הנחקרים אינם מאמצים מה שאפשר לזהות כרטוריקה שולית אחרת במודרנה – רטוריקה של דת‪.‬‬
‫שלילה קולקטיבית של דת רשמית‪ ,‬לא בלי תפיסות מיסטיות בקרב אינדיוידואלים‪ ,‬מהווים במשולב‬
‫רקע הולם לבחינה מחודשת של סמלים וייצוגי תרבות בשאלת קיומו של העצמי‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫פרק שלישי‬
‫עבודת "שדה"‬
‫פעמים רבות רקדתי וואלס‪ ,‬אך לא הייתה כפעם הזו‪ .‬רגליי כמו כשלו‪ ,‬נעו בפניות ובקצב כאילו לא‬
‫רקדתי מעולם‪" .‬אני מצטערת‪ ,‬אינני יודעת לרקוד"‪ ,‬שמעתי עצמי אומרת לרקדן הצעיר במסיבת‬
‫פורים של הדיירים‪ .‬לשמע התנצלות זו‪ ,‬הוא הרפה מעט מאחיזתו‪ ,‬והאט את קצב צעדיו‪ .‬לאחר זמן‬
‫אמר בחיוך‪ " :‬זה בסדר‪ ,‬לא נורא‪ ,‬ממילא אף אחד כאן לא יודע לרקוד"‪ .‬מכריי הדיירים ישבו שורות‬
‫שורות סביב‪ ,‬צופים בשקט‪ .‬מידי פעם נעקרו אחדים ממקומם‪ ,‬מסרבים בקולי קולות‪ ,‬אך נענים‬
‫לבסוף‪ ,‬בצעדי ריקוד הססניים‪ .‬תמונה של שניים שלושה זוגות אחוזים חזק‪ ,‬בוואלס איטי‪ ,‬המסרב‬
‫לשעוט קדימה‪ ,‬התמשכה לה שעה ארוכה מאוד‪ .‬זוג הרקדנים הצעיר‪ ,‬גבר ואישה‪ ,‬הוזמנו להופיע‬
‫ו"לעשות שמח" בעצם הפעלתם של הצופים‪ .‬חיוכיהם האדיבים לא עוררו תגובה דומה של דיירים‪,‬‬
‫ומחוות אקרובטיות הביאו למחיאות כפיים בודדות‪ .‬לנוכח ריקנותה של רחבת הריקודים‪ ,‬גויסתי גם‬
‫אני להצטרף להגדרת מצב של שמחה‪.‬‬
‫דומה כי סיטואציית הריקוד לא הייתה נחרתת בזיכרוני אילולא הרעישה אותי הכרה חדשה‪ .‬ככל‬
‫שהואטו והודגשו תנועותיו של הרוקד עמי‪ ,‬חשתי כי ניטל חלקי באחריות לתמונת הריקוד‪ .‬הנחתי לו‬
‫להוביל אותי‪ ,‬ולטשטש ברוב מקצועיותו את תנועותיי הקופצניות והבלתי מתואמות‪ .‬דקות ארוכות‬
‫התנועעתי בחוסר נוחות לנוכח מאמציו של הרקדן הצעיר‪ .‬לפתע פתאום התחוור לי שאין לו שום‬
‫ציפייה מיוחדת ממני‪ .‬בעיניו הייתי ככולם‪ ,‬נזקקת לאותה מידה של סלחנות וסבלנות‪ ,‬שהוא נדרש לה‬
‫בשעה כזאת‪ .‬משהתיישבתי בכיסאי הוטרדו מחשבותיי בשאלות‪ :‬מדוע מיהרתי "להודות" כי איני‬
‫יודעת לרקוד? הרי אני יודעת! מדוע לוותה אמירה זו בתחושה של הקלה? כיצד זה לא התקוממתי‬
‫לנוכח ההשוואה שערך הרקדן ביני ובין הדיירים‪ ,‬וקיבלתיה בשוויון נפש? הופכת במניעיי אז הבנתי כי‬
‫בחרתי להודות באי יכולת מאשר להתאמץ מעט להתאים צעדיי‪ .‬הייתה זו מעין התערטלות מכל כסות‪,‬‬
‫המבחינה ביני ובין הדיירים‪ ,‬ויתור פנימי על כל עבודת רשמים להצגה עצמית חיובית‪ .‬הייתי אדישה‬
‫לגמרי לשיפוטיו הכמוסים של הרקדן הצעיר‪ ,‬כיוון שבתחושותיי השתייכתי לקהל אשר חדל לצאת‬
‫מגדרו‪ .‬בדיעבד‪ ,‬ולא בלי רגשי סיפוק‪ ,‬הסקתי כי התנהגותי הספונטנית שיקפה הזדהות עמוקה‪ .‬טבעת‬
‫של זקנים הקיפה את זירת הריקודים‪ ,‬ולאמיתו של דבר‪ ,‬הקיפה אותי והשפיעה על התנסויותיי במשך‬
‫חודשים ארוכים‪ .‬התייצבה לנגדי תמונת ראי לא מוכרת‪ ,‬מוחזקת בידיהם של הנחקרים; ניטל ממני‬
‫הרצון לחולל בצעדיו של הרקדן הזר‪ ,‬או ללמדו משהו על צעדיי‪ .‬תחושת ההיטמעות הרגעית שיחררה‬
‫אותי באחת ממחויבות הריקוד‪ ,‬והקהל אליו שויכתי היווה מחסה כנגד כל קריאת תגר אפשרית‪.‬‬
‫בסיטואציה אליה נקלעתי החלתי על עצמי את נקודת מבטם של סובבי‪ ,‬וביקשתי שלא להפריעה‪ .‬גם‬
‫אני מצאתי עצמי מעבר לכל תחרות והעמדת פנים‪ ,‬שמסמלת דמות הרקדן מהיר התנועה‪ .‬נמצאתי‬
‫בעולם שלוו של תנועות איטיות‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫המציאות בה חיים הנחקרים אינה נגישה באופן ישיר למי שאינם שותפים בעולמם היומיומי‪,‬‬
‫והנתפסים כזרים )‪ .(Schutz, 1967; Simmel,1950‬הסובייקטים מנהלים משא ומתן על משמעויות‬
‫בסיטואציות מסוימות בצורה מכוונת ובלתי מכוונת‪ ,‬הרחק מזווית הראיה של המתבונן החיצוני )‬
‫‪.(Goffman, 1974; Douglas, 1976‬תצפית משתתפת הנה אסטרטגיה מיוחדת ושיטה להשגת נגישות‬
‫להיבטים הסובייקטיביים של הקיום האנושי )‪ .(Krieger,1985‬פענוח קוגניטיבי‪-‬תרבותי של המוות‬
‫בבית האבות הוא אתגר‪ ,‬המחייב התייחסות מיוחדת ל"השתתפות" החוקר בחיי נחקריו‪ .‬גירץ )עמ'‬
‫‪ (1990, 230‬מפאר את גישתו המחקרית של רוסו )כהשראה לעבודתו של קלוד לוי‪-‬שטראוס( ‪" :‬את‬
‫הגשר בינינו לבין נשואי המחקר שלנו לא נמצא בפגישה האישית‪-‬שאם וכאשר היא מתרחשת היא‬
‫משחיתה אותם וגם אותנו‪-‬אלא במעין קריאת מחשבות ניסויית"‪ .‬רוסו ניסה על עצמו צורות מחשבה‬
‫הלקוחות ממקומות אחרים או מן הדמיון‪ .‬כדי להוכיח ש"כל רוח אנושית היא זירה של חוויה ממשית‪,‬‬
‫שאפשר לחקור בה מה שמתרחש ברוחותיהם של בני אדם‪ ,‬ויהיו אף הרחוקים ביותר"‪ .‬הבנת מחשבתו‬
‫של הפרא אינה טמונה‪ ,‬לא באינטרוספקציה בלבד ולא בתצפית בלבד‪ ,‬אלא בניסיון לחשוב בדרך שהם‬
‫חושבים בה‪ ,‬תוך שימוש בחומרים שלהם"‪" .‬בינה ניאוליתית" זו עומדת ברקע השתתפותי בשדה‬
‫המחקר‪ .‬חוויות קיומיות של מוות אינן מתמצות באתנוגרפיה המפורטת עד בלי די‪ .‬הבנה ולו חלקית‬
‫שלהן תובעת את השיתוף החוויתי של החוקר עצמו‪.‬‬
‫לנג )‪ (Laing, 1967‬בעל גישה דומה בנתחו את החוויה האנושית בכלל‪ ,‬ואת תפקידו של הפסיכותרפיסט‪.‬‬
‫לדבריו‪ ,‬התרפיסט צריך להרשות לעצמו לפעול בצורה ספונטנית ובלתי צפויה בדרך לשבירת תבניות‬
‫ישנות של התנהגות וחשיבה‪ .‬אין שום אלטרנטיבה יעילה להתערטלות מקצועית זו‪ ,‬שכן אפילו‬
‫תיאוריות משכנעות מזניחות את חקר החוויה‪ ,‬ואינן עומדות על הפער החוויתי הקיים בין בני אדם‪.‬‬
‫אני מתייחסת לשלבי הריפוי עליהם הוא ממליץ כאל המלצה למערך שלם של המחקר; הריפוי הוא‬
‫כעין מסע שתחילתו בתנועה מהחיצוני לפנימי‪ ,‬מן החיים לסוג מסוים של מוות‪ ,‬מן המבט קדימה‬
‫למבט אחורנית וכן הלאה‪ .‬סופו של המסע בתנועה הפוכה מהפנימי לחיצוני‪ ,‬מן המוות לחיים‪ ,‬מן‬
‫התנועה לאחור אל התנועה קדימה‪ .‬ה"השתתפות" בשדה תבעה מאמץ להשגת פניות רגשית רבה‬
‫לחוויות מגוונות של הנחקרים‪ ,‬כאנשים זקנים המדברים על מוות ומגיבים לו‪ .‬זהו החלק הראשון של‬
‫המסע‪ .‬חלקו השני‪ ,‬הממליץ על תנועה הפוכה‪ ,‬הוא בעצם הפענוח האתנוגרפי והסקת מסקנות‬
‫תיאורטיות ופרקטיות‪.‬‬
‫סיטואציית הריקוד מסמלת עבורי עמידה כלשהי במשימת ה"השתתפות" האנתרופולוגית בהוויית‬
‫הנחקרים‪ .‬נושא המחקר דרש חתירה בלתי נלאית במסע בו ביקשתי לחבור‪-‬אל‪ ,‬על מנת להיטיב‬
‫ולראות‪ .‬העניין בחוויית המוות בקולקטיב זימן לי תמונות יומיום מפתיעות‪ ,‬הדורשות פענוח מעמיק‪.‬‬
‫ככל שהתקשיתי להבין באופן שכלי‪ ,‬כך ביקשתי לחוות‪ .‬ביקשתי לשים עצמי "כלי" זמני וחסר הגנות‪,‬‬
‫להישטף ברגשות ברגעי האמת של האירועים‪ ,‬ולאחריהם להתבונן מקרוב במכלול תגובותיי‪ .‬השתדלתי‬
‫במודע ובמכוון להיות ניתנת להשפעה‪ ,‬להכיל הלכי רוח וגילויי התנהגות‪ ,‬ללא שיפוט או ברירה‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫היטמעות הייתה אסטרטגית מחקר עיקרית בה השתמשתי‪ .‬הנחתי להם לשיפוטים ולידע מוקדם על‬
‫זקנה‪ ,‬חיי מוסד‪ ,‬וכמעט כל מה שנגלה לעיני‪ .‬שכנעתי עצמי לא לקחת אחריות להגדרות מצב‪ ,‬ולו‬
‫מתמיהות ביותר‪ ,‬אליהן אקלע‪ .‬כל כמה שהדבר דרש ממני משמעת חמורה‪ ,‬כפיתי על עצמי ללמוד‬
‫מחדש‪.‬‬
‫שאיפתי לקנות מקום בעולמם של נחקריי נתנה אותותיה במעגלים שונים בחיי הפרטיים; את רוב‬
‫זמני שיקעתי בביקורים בבית האבות‪ ,‬ובתיעוד חוויותינו לאחריהם‪ .‬מיעטתי לעבוד לפרנסתי וגם‬
‫קשריי עם חברים ומשפחה התרופפו במידת מה‪ .‬תדירותם ומשכם של ביקוריי‪ ,1‬כמו גם בחירתי לבלות‬
‫עם הדיירים את חגי השנה‪ ,‬תרמו במידה רבה לתחושת בידוד לא נעימה‪ .‬ביקשתי להציף עצמי בחוויה‪,‬‬
‫לא לסטות‪ ,‬ולמקד את תשומת הלב ככל האפשר בהגיגיהם של הדיירים‪ .‬גם הביקורים בספריה‬
‫הוקדשו כולם לקריאת ספרות מגוונת בנושא מוות וזקנה‪ .‬נושא זה שלט יותר ויותר בשיחותיי עם‬
‫חבריי ומכריי‪ ,‬אף במפגשים בהם מלכתחילה ביקשתי להינפש קמעא‪ .‬פעמים מחשבות ואסוציאציות‬
‫בעניין המחקר טרדו את מנוחתי עד שנרדמתי‪ ,‬ופעמים אף התעוררתי בתחושה של פתרון לתעלומה או‬
‫חידה חדשה‪ .‬אין זאת‪ ,‬כי בנבירה המתמדת ב"חווית המוות של הדיירים" פשטתי זרועותיי לעטוף את‬
‫שהדהד כחוויית מוות אישית‪ .‬רמזים נהירים במיוחד לכך היוו תנודות ניכרות במצב רוחי‪ ,‬והאופנים‬
‫בהם התבוננתי בנסיבות חיי שלי; טרדת היומיום המשכיחה שאלות קיום‪ ,‬לא עמדה לי הפעם הזו;‬
‫הרחקתי לכת בענייני משמעות‪ ,‬בהשימי עצמי "זקנה"‪ ,‬שואלת לעיתים בייאוש "מהי תכלית הכל"‪.‬‬
‫ניסיוני העיקש להתחקות אחר החוויות‪ ,‬בהן שיתפו אותי הדיירים‪ ,‬הביאני להתבונן אף על סביבות‬
‫חיים רחוקות‪ ,‬ממרכזו של בית קברות‪ ,‬מבעד למצבות זיכרון‪ .‬בסיכומה של עבודת שדה אינטנסיבית‪,‬‬
‫בטוחתני שחוויות הנחקרים לא היו מותירות רושם עמוק כל כך‪ ,‬אילולא אני החוקרת הייתי בוחרת‪,‬‬
‫לטובת המשימה‪' ,‬לעשות לי את המוות' ולא לברוח‪.‬‬
‫ההעמקה בחוויית המוות של הנחקרים התעוררה בתחילת המחקר והתעצמה במהלכו‪ .‬מלכתחילה‬
‫עמידתי כ"אחרת" על פיתחה של תרבות זרה הניעה אותי לחצות קווים‪ .‬תחושת "הלם תרבות"‪ ,‬הציפה‬
‫אותי בצעדיי הראשונים ואותתה לי על משכה ואופייה של כברת הדרך הצפויה‪ .‬לאחר התקדמות מה‪,‬‬
‫עבודת המחקר הסתמנה כאמצעי הצצה‪ ,‬כ"פלירט" בטוח עם מוות של אחרים כה קרובים‪ ,‬ועם זאת‪,‬‬
‫כה רחוקים‪ .‬הזדמנות זו היוותה פיתוי שקשה לעמוד בו‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫‪ 5-4‬פעמים בשבוע‪ ,‬כ‪ -4‬שעות בכל פעם‬
‫‪54‬‬
‫העניין בהיבטים של דת ודתיות בבית אבות‪ ,‬ולא מוות‪ ,‬הוא שהעסיקני בביקורי השדה הראשונים‪.‬‬
‫בשיחות ותצפיות רבות‪ ,‬במהלכם של שבועות‪ ,‬חיפשתי סימנים המעידים על פרקטיקות דתיות‪-‬‬
‫רוחניות במסגרת דת רשמית‪ .‬רמזים שאספתי לימדו אותי כי הדיירים רובם אינם דתיים ואינם‬
‫משתתפים באירועים מקודשים כנושאי זהות דתית‪ .‬בד בבד עם נהייתי אחר עניין זה‪ ,‬נחשף בפניי שיח‬
‫דיירים עשיר ועקבי בנושא זקנה ומוות‪ .‬כמעט בכל אשר הלכתי דיברו דיירים בעניין מותם שלהם‬
‫ומותם של אחרים‪ .‬התחוור לי שתימת המוות חוזרת ונשנית‪ ,‬גם בהקשרים ומפגשים בהם נראה כי‬
‫היא פחות רלוונטית‪ .‬תימה זו מקיפה את הכל‪ .‬כולם נושאים ונותנים בה ועל פיה‪ .‬גילוי זה לווה‬
‫בתחושת הפתעה גדולה‪ .‬כמה חודשים לפני עבודת השדה הנוכחית סיימתי עבודת מחקר בדיור מוגן‬
‫יוקרתי‪ .‬בעבודה תיעדתי אסטרטגיות מתוחכמות של זקנים‪ ,‬המבנות מציאות א‪-‬זיקנתית‪ .‬נטייתם של‬
‫הנחקרים להכחיש את עובדת אובדניהם ומותם הקרב הייתה כה עזה‪ ,‬עד כי לא ההנתי לבטא בנוכחות‬
‫מי מהם את המילה "זקנה"‪ .‬לאחר תקופת המחקר הקודם‪ ,‬עדיין היה חרוט בי הרושם כי אל לי‬
‫לשוחח עם זקנים על "זקנה"‪ ,‬או שעליי לנקוט זהירות רבה בבואי לעשות זאת‪ .‬אך הנה‪ ,‬במוסד‬
‫הנוכחי‪ ,‬לא רק שלא נדרשתי לתחבולות כלשהן‪ ,‬אלא שנחקריי היו רוויים בשיח זקנה מישיר מבט‬
‫וחודרני‪ ,‬מעל ומעבר למשוער‪ .‬הם עיצבו שיח זה בפרטים ופנים‪ ,‬שהסיטו אותי מן העניין הראשוני‪.‬‬
‫חוויית "הלם תרבות" נוצרה כתגובה לשיח עשיר בדימויים של מוות‪ ,‬שהעיד על גישה‪ ,‬הגם פעמים‬
‫בוטה‪ ,‬למותו של העצמי‪ .‬מלכתחילה נחרדתי ופעמים ביקשתי לברוח‪ ,‬לשמור על מרחק‪ ,‬מאלה‬
‫המציירים את מותם בצבעים כה עזים‪ .‬לא יכולתי להשיג מדוע הם שטופים בנושא המושתק ומודחק‬
‫כל כך בסביבתם החיצונית‪ .‬תמהתי כיצד אין הם נחרדים להדמות את קץ ימיהם‪ ,‬מבלי להידרש‬
‫להכחשה‪ .‬התנהגותם של דיירי הדיור המוגן התקבלה על דעתי יותר‪ ,‬בשל יכולתי להזדהות עם גודל‬
‫האימה‪ .‬לעומתה‪ ,‬התנהגותם של דיירי בית האבות‪ ,‬נראתה לי מלכתחילה מסוכנת‪ ,‬זרה עד מאוד למה‬
‫שהחשבתי כנטיות טבעיות‪" .‬עבודת המוות" לבשה פנים רבות והקדימה להימצא בפינות מפגש בחיי‬
‫המוסד‪ ,‬הרבה טרם שהגעתי אליהן‪ .‬בשל כך ראיתיה כסממן של תרבות רחוקה‪ .‬מצב זה הטה את הכף‬
‫וקיבע את תשומת לבי המחקרית מכאן ואילך‪ .‬יותר מכך‪ ,‬גיליתי כי שיח המוות שיקף תודעה‬
‫קולקטיבית‪ ,‬שצבעה את עולמם של הדיירים במפגשיהם ובבדידותם‪ .‬כדי כך שהיו יוזמים עמי שיחה‬
‫בנושא זה‪ ,‬או מטים שיחה לעניין הקרוב לזה‪ .‬באורח כה שונה מדיירי הדיור המוגן‪ ,‬שראו בדמותי‬
‫הצעירה סמל לחיקוי‪ ,‬דיירי בית האבות סימנו את דמותי כלא רלוונטית‪ .‬הרבה מעבר לאילוצי המפגש‬
‫בין צעירה לזקנים‪ ,‬בדרך להיות‪ ,‬נדרשתי עם הנחקרים האחרונים למצות מסלול חדש; לא רק מוכרת‬
‫להם כפי שאני‪ ,‬אלא מוכרת להם כפי שהם‪.‬‬
‫המשימה הציבה בפניי אתגר רגשי מאין כמותו; למדתי עם הזמן כי אם נחרדת אני מן המפגש עם‬
‫המוות ‪ -‬אל לי להראות זאת‪ .‬מותם של הדיירים היה בעיני צפוי ובלתי צפוי‪ .‬מלכתחילה‪ ,‬זמן רב לפני‬
‫שהתפקחתי‪ ,‬כלל לא ציפיתי שדיירים ממכריי ימותו‪ .‬ומשהתוודעתי למותם "נזכרתי" במשמעות‬
‫ההקשר המוסדי‪ ,‬שדשו בו הדיירים בשיחותיהם‪ .‬משמעות זו התמצתה בתפיסה‪" :‬בית אבות הוא‬
‫‪55‬‬
‫תחנה אחרונה‪ ,‬מקום בו מתים"‪ .‬כמה פעמים נשנו וחזרו רגשות תדהמה וחרדה בצדי‪ ,‬מתחלפות‬
‫במבוכה‪ ,‬לנוכח מבטם המגחך של דיירים‪ ,‬עד שהסתגלתי‪ .‬אז‪ ,‬כשכמעט נשלמו חודשיים לשהותו של‬
‫אבנר‪ ,‬הגעתי לבית האבות‪ ,‬וביקשתי בעיני למוצאו‪ .‬ה 'דייר האנגלי' קרב אליי לאיטו בסחבו את‬
‫ההליכון‪ .‬הוא הקדים לומר כי יש לו חדשות טראגיות לספר לי‪ :‬אבנר נפטר‪ .‬דבר המוות הכה אותי‬
‫בתדהמה‪ .‬היה זה עימות ראשון שלי עם מוות של אדם מוכר בבית האבות‪ .‬הייתי זקוקה באותם רגעים‬
‫לאנשים שהכירו אותו‪ ,‬רציתי לספר למישהו‪ ,‬לשתף‪ .‬מוכנית מיהרתי אל פקיד הקבלה ואם הבית‪.‬‬
‫הזכרתי את שמו ושם משפחתו של הדייר‪ .‬אם הבית מיד הנהנה‪ ,‬מסמנת שהיא יודעת על כך זה מכבר‪.‬‬
‫שמעתי את עצמי אומרת בבלבול‪" :‬הרי נדברנו להיפגש… אבל הוא היה בסדר… עצמאי‪ ,‬מה קרה‬
‫פתאום שהוא מת?" אם הבית הסתכלה בי בשקט‪ .‬פניה היו אדישות‪ .‬גם פקיד הקבלה לא הראה סימן‬
‫של תדהמה או השתתפות בצער‪ .‬אני זוכרת את המבוכה אותה חשתי באותם רגעים‪ .‬עמדתי שם כמי‬
‫שמדברת בשפה אחרת‪ .‬סיטואציה זו הבהירה לי עד כמה הייתי זרה לתרבות המשותפת לדיירים‬
‫ולצוות‪ ,‬ועד כמה זו נסתרה מעיני‪ .‬בחרתי לעזוב באותו הרגע ממש‪ ,‬לצאת את בית האבות‪ ,‬ולחשוב‬
‫מחדש על מה שקרה‪ .‬כל זאת‪ ,‬על מנת לאזור כוח‪ ,‬לשוב ולהשתתף‪.‬‬
‫עם שהתמשכה שהותי בשדה למדתי להסתיר את תגובותיי למקרי מוות של דיירים מוכרים ופחות‬
‫מוכרים‪ .‬אט אט גם פחות נדרשתי לשליטה עצמית‪ .‬דיירים בהווה נחשבו למתי המחר‪ .‬חותם של מוות‬
‫ליווה גם את צחוקם וברק עיניהם של החדשים שבדיירים‪ .‬למדתי לצפות לו למוות‪ .‬פעמים הייתי‬
‫מדמיינת את מהלכיו בסוקרי את פניהם של הדיירים היושבים יחדיו; מי קודם למי‪ ,‬מתי‪ ,‬ואם אעדר‪,‬‬
‫תהיתי‪ ,‬האם ירגישו בחסרוני? לא דחקה בי השעה והמרחב כולו עמד לרשותי לצלול מבחינה מנטלית‪,‬‬
‫להתנתק מן המציאות ממנה באתי‪ ,‬תוך שאני מתבוננת בדיירים‪ ,‬ומתאימה את תנועותיי לתנועותיהם‪.‬‬
‫יחסם של הדיירים והצוות‪ ,‬שהוקרן כלפי מלכתחילה‪ ,‬התמיד לאורכה של תקופת המחקר‪ ,‬וסלל את‬
‫דרכי לעולמם‪ .‬יחס זה מתמצה באמון והזדקקות‪ .‬לרוב לא נדרשתי ליותר‪ ,‬פרט להצגת עצמי‬
‫כ"סטודנטית" ה"עורכת מחקר"‪ .‬בתום הפגישה הראשונה עם מנהלת המוסד‪ ,‬היא צילמה עבורי דפים‬
‫בהם מספרי החדרים ושמות הדיירים‪ .‬היא גם ציירה את מבנה התפקידים בצוות‪ ,‬וציידה אותי בשמות‬
‫נושאי התפקידים‪ .‬היא ציינה כי מעתה ואילך היא תתייחס אליי כמתנדבת‪ ,‬והזמינה אותי להצטרף‬
‫לארוחות עם חברי הצוות או הדיירים‪ .‬חברי הצוות בצדם השיבו על שאלותיי‪ ,‬ושיתפו אותי באופן‬
‫פעיל במפגשיהם וטיפולם בדיירים‪ .‬הדיירים נטו ליזום שיחה עמי‪ ,‬בחושבם שאני בת משפחה של אחד‬
‫מהם‪ ,‬לא טורחים לברר של מי‪ .‬כשציינתי כי אני סטודנטית‪ ,‬תגובתם גילתה כי הם מורגלים ב'אנשים‬
‫צעירים‪ ,‬הבאים הנה ללמוד על זקנים'‪ .‬רבים מהם הזמינו אותי לחדרם או דירתם‪ ,‬ובמקרים בהם‬
‫הזמנתי את עצמי ‪ -‬הסכימו מיד‪ .‬פעמים היו שביקשו לדעת בצורה ספציפית מהן שאלות המחקר שלי‪,‬‬
‫כיוון שביקשו לכוון את דבריהם‪ ,‬וכך 'לעזור לי בעבודה'‪ .‬הם שיתפו אותי במצוקותיהם הפיזיות‬
‫והנפשיות‪ ,‬קובלים על יחסי ילדיהם כלפיהם‪ ,‬על אירועים קשים בחיים‪ ,‬ועל כך ש"אין עם מי לדבר"‬
‫בסביבתם החברתית הקרובה‪ .‬כמה מהם אמרו כי הם מודים בפניי בדברים שלא היו מעזים לומר‬
‫‪56‬‬
‫לאחרים‪ .‬יש שכינו אותי "בת משפחה"‪" ,‬הבת שלי"‪" ,‬חברה טובה"‪ .‬כשיישבתי ביניהם‪ ,‬קידמוני‬
‫בברכה כמו את האחרים והמשיכו בשלהם‪ ,‬מרכלים‪ ,‬שרים‪ ,‬מקשיבים להרצאה או אוכלים‪ .‬בכל מקום‬
‫זכיתי במידה רבה של אמון וקבלה‪ ,‬מבלי שעמלתי להשיגם‪.‬‬
‫יחס של אמון משולב היה באווירה של הזדקקות‪ ,‬בה הכל נתונים במידה זו אחרת לכאב וחולשה‪.‬‬
‫במוסד היו מזומנות כל העת תמונות רגעיות רבות‪ ,‬אותן ניתן היה להשלים בדחיפה קלה של עזרה‪.‬‬
‫הדיירים ואחדים מחברי הצוות ייחסו לי מעת לעת תפקידים זמניים‪ ,‬ככל שהסתמנה נגישותי הגבוהה‬
‫במוסד‪ .‬מעט מעט‪ ,‬ובחיפוש רמזים למוכנות שלי‪ ,‬התבקשתי במיני בקשות‪ ,‬ושותפתי בשיחות בהן‬
‫הסקתי על צרכים‪ .‬לא נתפסתי כמחויבת אלא אם התחייבתי בבירור לעניין כלשהו‪ .‬בשיחה עם רכזת‬
‫התרבות‪ ,‬הצעתי לסייע לה בכל "אירוע תרבות"‪ .‬הצעה זו התקבלה בשמחה‪ .‬כך התאפשר לי להיות‬
‫מעודכנת מראש ברבים מן האירועים העומדים להתקיים‪ .‬התבקשתי "לתת יד" בעריכת שולחנות‬
‫במסיבות וימי הולדת‪ ,‬לקרוא לדיירים מחדריהם לפעילות‪ ,‬שהם מאחרים לה‪ ,‬להתנדב ולהרצות על‬
‫נושא זה או אחר‪ ,‬ולעודד‪ .‬פעם הופעתי כצלמת אירוע‪ ,‬פעם כמברכת דייר‪ ,‬שהגיע לגיל תשעים‪ ,‬וגם‬
‫כמשתתפת שווה בפעילות חברתית‪ .‬מבקשת לא לבלוט לעיני הדיירים כממלאת תפקידי צוות‪ ,‬נטיתי‬
‫לרוב לשבת בין הדיירים‪ ,‬קהל הצופים‪ ,‬ולפעול כמותם‪ .‬הדיירים גיששו בצורה דומה בפניותיהם אליי‪.‬‬
‫בלשון בקשה‪ ,‬מלווה בחיוך רפה‪ ,‬הקדימו את פעולותיי הקטנות והמוגדרות של מתן עזרה; הזזת‬
‫השולחן כדי שדיירת תוכל לקום‪ ,‬פתיחת הדלת הכבדה‪ ,‬העמדת הכורסא לפני הטלויזיה‪ ,‬ליווי‬
‫לסופרמרקט ועוד כהנה וכהנה‪ .‬כמו עם חברי הצוות‪ ,‬לרוב יזמתי סוג זה של מעורבות בחיי המוסד‪,‬‬
‫מנסה לצפות מראש מה עשוי להביא לתחושת הקלה‪.‬‬
‫במקרים ספורים‪ ,‬נדירים ויוצאי דופן‪ ,‬צוותי על ידי המנהלת לפעול‪ .‬באחד מהם‪ ,‬קשה במיוחד‪ ,‬עמדה‬
‫דיירת במרכזו של הלובי‪ ,‬וקיללה קללות נמרצות את המנהלת‪ ,‬וכמה מחברי הצוות‪ ,‬בהם חשדה‪,‬‬
‫מטיחה את ראשה בקיר‪ ,‬מנופפת בידיה‪ ,‬בוכה וצועקת‪ ,‬לא מבינה איך מתנכלים לחייה‪ ,‬ומקלקלים לה‬
‫את הטלויזיה‪ .‬סצנה זו נשנתה כל אמת שלא הצליחה הדיירת לכוון את ערוצי המכשיר שברשותה‪.‬‬
‫לאחר שתרופת ההרגעה‪ ,‬שניתנה בידי האחות‪ ,‬לא השקיטה אותה‪ ,‬והיא עצמה שללה כל מתן עזרה‬
‫מחבר צוות בהלהטת גידופים מחרידים‪ ,‬תוך שהיא מנסה לשתף אותי ברוע מזלה‪ ,‬נדרשתי למהר‬
‫וללוותה לחדרה ולסייע לה‪ .‬היה זה מקרה בו כמה מאנשי צוות הסתכלו בדיירת ה 'היסטרית' חסרי‪-‬‬
‫אונים‪ ,‬שומרים על מקומם מאחורי דלפק הקבלה‪ ,‬ונעלבים עד עמקי נשמתם‪ .‬כאילו רק אני‪ ,‬שזכיתי‬
‫לאמונה של הדיירת‪ ,‬ואינה שייכת לחבר המרעים‪ ,‬יכולתי להביא לסיום המעמד המביש‪.‬‬
‫לא רק נדירותן של התביעות למעורבות‪ ,‬גם מעמדי בהן‪ ,‬לימדו אותי כי נתפסתי חיצונית לסיטואציות‪,‬‬
‫ולמערכות החיים במוסד‪ .‬בסיטואציה אחרונה זו קיבל הדבר חדות מיוחדת‪ .‬בעודי בחדרה של הדיירת‪,‬‬
‫לא מורשית להתקרב למכשיר הטלויזיה‪ ,‬היא המשיכה להתלונן ולקלל את הצוות עוד שעה ארוכה‪:‬‬
‫"הם עשו לי כזה אסון‪...‬מגיפות‪ ,‬שריפות‪ ,‬כולירות‪...‬המנהלת שלא תזכה להיות זקנה‪ ,‬שלא תיכנס‬
‫‪57‬‬
‫לבית אבות‪...‬תקבל סרטן ותמות‪ " ...‬אך משפניתי להיפרד ממנה ולצאת‪ ,‬אמרה לי ברכות מפתיעה‪:‬‬
‫"תלכי‪ ,‬מאמאל'ה"‪ .‬ראיתיה מחייכת פתאום ומנפנפת בידה‪ .‬עמידתי בתווך‪ ,‬חיצונית וחסרת כוח‬
‫השפעה‪ ,‬סומנה בידי הדיירת יותר מאשר בידי הצוות‪ .‬במקרה אחר הועמדתי כמשקיפה מן הצד‪ ,‬כמי‬
‫שאין אפילו עניין בעמדתה; בעמדי במסדרון במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ממתינה שדייר יתפנה לביקורי‪,‬‬
‫קרבה אליי‪ ,‬בדרך לחדרה‪ ,‬דיירת‪ ,‬כשעל פניה ארשת צער‪ ,‬המהול בכעס‪ .‬היא עצרה לידי מטה ראשה‬
‫כלפיי‪ ,‬נאנחה ואמרה כי אין לה יותר כוח‪ .‬היא זקנה וחלשה‪ .‬הרוגז רק מוסיף לכך שהיא רוצה למות‪.‬‬
‫הסיבה לכך‪ ,‬סיפרה‪ ,‬היא‪ ,‬שדיירת בחדרה נפטרה‪ ,‬ואת בגדיה העבירו לארון ש ל ה )!( לאחר שציינה כי‬
‫קשה לה העניין הזה‪ ,‬וכי הייתה צריכה לספר למישהו‪ ,‬התקדמה הלאה עם ההליכון‪ .‬מיד אחריה‪ ,‬באה‬
‫במרוצה האחות‪ ,‬מלווה בעובדת נוספת‪ .‬הן נכנסו לחדרה‪ ,‬פתחו את ארון בגדיה של האישה‪ ,‬ושאלו‬
‫היכן בגדיה של הנפטרת‪ .‬בנימה מפייסת הרגיעה האחות את הדיירת‪ ,‬באומרה כי טעויות מן הסוג הזה‬
‫אפשריות‪ ,‬וכי היא מתנצלת על כך‪ .‬ביוצאה‪ ,‬התעכבה האחות גם היא אצלי‪ ,‬עודי ממתינה לדייר‬
‫במסדרון‪ .‬היא סיפרה על התקפי ה 'פרנויה' של הדיירת‪ ,‬על המהומות שהיא מקימה מידי פעם‪ ,‬ועל‬
‫הטיפול הפסיכיאטרי שהיא זקוקה לו‪ .‬בתוך כך‪ ,‬הרחיבה לשתף אותי בסיפוריה על דיירים בעייתיים‬
‫אחרים במחלקה‪ .‬דבריה העמידו אותה כמתמודדת לא רק עם הדיירים‪ ,‬אלא עם בני משפחותיהם‪.‬‬
‫הנהנתי בראשי‪ ,‬מקשיבה לדבריה‪ ,‬ומביעה אמפטיה למצבה‪ .‬בתפסה לפתע כי השתהתה מעבודתה‪,‬‬
‫התנצלה ופנתה לדרכה‪ .‬נותרתי שוב לבדי‪ ,‬עומדת במסדרון‪ ,‬ממתינה עוד כמה דקות‪ ,‬ותוהה על‬
‫משמעות הדרמה שהתרחשה לנגד עיני; בגדי אישה מתה תפסו מקום בארון בגדיה של אישה חיה‪,‬‬
‫ובניהול דין ודברים על דבר הטעות‪ ,‬עמדתי כזר‪ ,‬שדומה כי ניתן לשכנעו בכל נקודת מבט‪ ,‬ולהפליג‬
‫הלאה‪.‬‬
‫היותי חיצונית לחיים במוסד לבשה פנים רבות בייחסם של הדיירים‪ .‬הם סימנו מידי פעם את‬
‫מובחנותי בעמדם על גילי‪ ,‬מראי‪ ,‬ותפקידיי‪ .‬שתיים מגישותיהם בשיחותיהם עמי‪ ,‬הטביעו חותמם על‬
‫זהותי כזרה לקולקטיב‪ .‬ראשית‪ ,‬הדיירים נטו להזכיר בהזדמנויות שונות‪ ,‬ולעיתים בלתי צפויות‪ ,‬את‬
‫עובדת היותי סטודנטית‪ ,‬הצופה בהם ולומדת אודותם‪ .‬הם שאלו אותי לא רק באשר לנושא המחקר‪,‬‬
‫אלא באשר לשיטות המחקר‪ ,‬האם אני עורכת סקר‪ ,‬האם בידי מצוי שאלון‪ .‬יש שגילו עניין במוסד‬
‫ששלח אותי‪ ,‬שואלים האם אני שבעת רצון מן הממצאים‪ ,‬האם הם כאינדיוידואלים מייצגים עבורי‬
‫תפקוד יוצא דופן‪ ,‬וכדומה‪ .‬לעיתים הייתי כה שקועה בסיפור או סיטואציה שדבריהם כמו היו דרושים‬
‫להזכיר לי את סיבת שהותי‪ .‬ישבתי עם כמה דיירות ליד חדר האוכל‪ ,‬ממתינה איתן לרגע בו ייפתחו‬
‫הדלתות וניכנס לחוג יחדיו את ליל הסדר‪ .‬כמותן הופעתי גם אני בבגדים חגיגיים‪ ,‬וכמותן‪ ,‬השתתפתי‪,‬‬
‫מקשיבה לסיפורים נוסטלגיים על לילות סדר משפחתיים‪ .‬כשקמנו ממקומנו להיכנס‪ ,‬מאחלות "חג‬
‫שמח"‪ ,‬ומתערבבות עם האחרים בלחיצות ידיים אמיצות‪ ,‬לפתע ניגשה אליי אחת מן הדיירות ואמרה‪:‬‬
‫"נו‪ ,‬את מצליחה להכניס משהו לכיס?" כשביקשתי לעמוד על כוונתה‪ ,‬נהנתה לציין שהיא תמיד‬
‫הצטיינה בשימוש בביטויים מדויקים‪ .‬הפעם‪ ,‬לדבריה‪ ,‬היא ביקשה לתאר תכלית הימצאותי שם אתם‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫שנית‪ ,‬ויותר מכל‪ ,‬הדירו אותי הדיירים מן הרכילות‪ .‬אין הכוונה שלא שיתפו אותי בדברי רכיל‪ ,‬אלא‬
‫שלדבריהם‪ ,‬במה שנוגע אליי ישנם כללים אחרים‪ .‬לאחר שחלפה רוב תקופת המחקר‪ ,‬מצאתי דיירות‬
‫יושבות בלובי ומודות בפניי כי הן מרכלות‪ .‬הגם שהדבר עשוי להצביע על יחס של אמון ופתיחות‪,‬‬
‫הובהרה לי סגירותה של הקבוצה; כשהתיישבתי לידן‪ ,‬ממתינה שתתפנינה לשוחח‪ ,‬פנתה אחת ואמרה‬
‫בנימת התנצלות‪" :‬אל תדאגי‪ ,‬אנחנו לא מרכלות עלייך‪ ,‬כי על סטודנט לא מרכלים‪ .‬סטודנט מעריכים‪.‬‬
‫הוא גבוה‪...‬צריך לשמור על דיסטאנס עם סטודנטים‪ .‬מרכלים על זקנים‪ .‬עליהם יש מה לספר"‪ .‬גם‬
‫כשהתלחשו שתי דיירות בנוכחותי‪ ,‬מצמידות פה לאוזן‪ ,‬קיבלתי את אותו המסר‪ .‬ספונטנית יצרתי קשר‬
‫עין עם אחת מהן‪ ,‬המביע את סקרנותי‪ .‬הדיירת מיד הבינה את שפת העיניים שלי והגיבה במהירות‪:‬‬
‫"לא‪ ,‬לא עלייך‪....‬עלייך אי אפשר לצחוק‪ .‬כך נראה לי על כל פנים"‪.‬‬
‫תזכורות מילוליות לכך‪ ,‬שאיני יכולה להשתייך לדיירים כקולקטיב חברתי‪ ,‬הקיפו אותי גם כאשר‬
‫התגוררתי במוסד‪ .‬היה זה באחד מחודשי המחקר הראשונים‪ .‬ביקשתי שלא להחמיץ את ההזדמנות‬
‫לגור בסמוך לדיירים‪ ,‬גם כאשר אושרה בקשתי לתקופה קצרה של שבוע ימים‪ .‬המנהלת העמידה‬
‫לרשותי דירה חדשה‪ ,‬ואת כלל השירותים המוצעים לדיירים‪ .‬סדר יומי היה כסדר היום המוסדי‪.‬‬
‫השתדלתי להופיע כמו כולם בכל הארוחות והאירועים החברתיים‪ ,‬ולבטא בהתנהגותי קונפורמיות‬
‫מלאה לנורמות התרבותיות והמוסדיות‪ .‬הדיירים הבחינו בעקביות הופעותיי וגילו עניין‪ .‬במהרה נודע‬
‫להם באיזו קומה אני גרה‪ .‬רבים מהם הגיבו בתמיהה ובהומור‪ .‬בסוף ארוחת הבוקר הגיע לשולחני‬
‫דייר משולחן אחר ושאל‪" :‬נו‪ ,‬איך זה להיות זקן ביומיים?" הוא צחק צחוק גדול‪ ,‬לא מאפשר לי‬
‫להשיב‪ ,‬ועזב את המקום‪ .‬עומדות זו מול זו במעלית‪ ,‬הסתכלה בי דיירת בסקרנות כשואלת מי אני‪.‬‬
‫חייכתי אליה וסיפרתי לה כי "עכשיו" אני גרה בבית האבות‪ .‬היא השיבה‪" :‬נו‪ ,‬הלוואי ויהיו לנו רק‬
‫דיירים כאלה"‪ .‬לאחר כמה רגעים נעלם חיוכה באומרה‪" :‬לא‪ ,‬אני לא רוצה לקלל אותך"‪ .‬בשיחה‬
‫שניהלתי עם דיירת בלובי‪ ,‬התייחסה גם היא לעניין המגורים במוסד‪ ,‬ואמרה‪" :‬תיזהרי שלא תזדקני‬
‫כאן‪ .‬זה עוד מוקדם‪ .‬אם תהיי כאן תקבלי שיער לבן יפה"‪ .‬מצטרפת אלינו אמרה דיירת אחרת‪" :‬היא‬
‫)אני( הזמינה שבעוד שמונים שנה אז יהיה לה מקום"‪" .‬אזהרה" מקפיצתה של זקנה מדבקת סימנה‬
‫אותי בעת ובעונה אחת כסמוכה לעולמם של הדיירים וכרחוקה ממנו‪ .‬יחס ההומור אותת ביתר שאת‬
‫כי בעניין ההשתייכות לדיירים אין מקום למשא ומתן‪ .‬אני יכולה להימצא בין כתלי המוסד‪ ,‬אך איני‬
‫יכולה להיות אחת מ"דייריו"‪ .‬אחד האינפורמנטים ביטא זאת על דרך המקורות היהודיים‪" :‬את‬
‫תבואי לגור כאן לחסות בצל זקנים‪ .‬שלמה המלך אמר במשלי "כי לזקנים חכמה"‪ ...‬אם אמר‪ ,‬יש‬
‫דברים בגו‪ .‬הצל יכול להיות חיובי"‪ .‬דבריו של הדייר יצרו הבחנה ביני ובין קולקטיב‪ ,‬בעטיה יש צל‬
‫שניתן לי ללמוד ממנו‪.‬‬
‫הידיעה כי נכון לי רק אימוץ חלקי ולמראית עין על ידי דיירים‪ ,‬העוסקים בזקנה כנידוניו של מוות‪,‬‬
‫הכתיבה את האסטרטגיות שנקטתי באיסוף החומר ותיעודו‪ .‬לא הייתה זו קבוצת גיל או קבוצה‬
‫אתנית‪ ,‬שניתן לי ליצור איתה קווים משותפים‪" .‬את צעירה" ו"תגיעי לזקנה ותביני"‪ ,‬שיננו באוזניי‬
‫‪59‬‬
‫הדיירים‪ ,‬באופן שהיה בו לרפות ידיים‪ .‬לכאורה קיבלתי על עצמי את תפקיד המתבוננת החיצונית‪,‬‬
‫מבלי לאתגר את הנחות היסוד הנוגעות לפערי גיל ותפקידים חברתיים‪ .‬בד בבד‪ ,‬ביקשתי לטשטש את‬
‫נוכחותי כ"מי שבאה ללמוד"‪ ,‬והמכוונת לדלות מידע‪ .‬בבואי להיפגש עם דיירים‪ ,‬הנחתי להם ליזום‬
‫שיחה‪ ,‬לבחור את הנושאים‪ ,‬לנהל את השתלשלות הדברים שהשמיעו‪ .‬הייתי בת שיח‪ ,‬המתעניינת במה‬
‫שהם אומרים‪ .‬שאלותיי נטו על פי הכיוון שבקש להתקדם בו בן שיחי‪ ,‬מסייעות להשלים את פרטי‬
‫התמונה‪ .‬כשם שהנחתי לדיירים לגרור אותי בדיבור‪ ,‬כך נגררתי בתנועה ממקום למקום במוסד‪.‬‬
‫אפיזודה אחת הוליכה לאפיזודה אחרת‪ ,‬מן הלובי‪ ,‬אל חדרו של דייר‪ ,‬אל דלפק הקבלה‪ ,‬ומשם אל בית‬
‫הכנסת לפני כניסת שבת‪ .‬הנחתי לחיים במוסד לכוון אותי‪ .‬מידי פעם הצטרפתי לשולחן אחר בחדר‬
‫האוכל‪ ,‬על פי פיזור המקומות הפנויים‪ ,‬ורמזי קבלה מצד הדיירים‪ .‬מעגלי ההיכרויות שלי עם הדיירים‬
‫הלכו וגדלו באופן ספונטני ומזמין; דיירים "חדשים" עבורי צורפו על פי רוב כבדרך אגב‪,‬‬
‫באינטראקציות עם דיירים מוכרים זה מכבר‪ .‬השתדלתי להימנע מנימה רשמית בהתקשרות ראשונית‪.‬‬
‫בסיומה של אינטראקציה מיהרתי לתעד בכתב את הפרטים‪ .‬חלקם סימנתי בזיכרון ושיננתי‪ ,‬עוד טרם‬
‫התפניתי לשבת בפינה מוסתרת ולכתוב‪ .‬מלאכת התיעוד הוקלה בהרבה עם דיירים‪ ,‬שהרשו לי להקליט‬
‫את שיחותיהם‪ .‬עם האינפורמנטים הספורים נקטתי גישה מכוונת יותר; יחסית לאחרים‪ ,‬הם‬
‫התאפיינו לא רק בצלילות דעת‪ ,‬הם גם הביעו פתיחות וגמישות להתבונן במצבם‪ .‬במחיצתם הוזמנתי‬
‫להביע סקרנות ולספקה; יזמתי מפגשים עמם‪ ,‬והשתתפתי באופן פעיל יותר בניהול השיחות‪ .‬לעיתים‬
‫שאלתי שאלות‪ ,‬וגם התעקשתי להבין את משמעות הדברים‪ ,‬שאך נאמרו בלי משים‪ .‬לרוב‪ ,‬לא‬
‫הוטרדתי בעניין קידוד הדברים בזיכרוני; מכשיר ההקלטה‪ ,‬על אף שהוצנע‪ ,‬היה חלק צפוי מן המפגש‪.‬‬
‫השתתפותי המשתלבת בהגיגי הדיירים וחברי הצוות‪ ,‬תנועתם וסדרי יומם סללה את דרכי ללבם; עם‬
‫חלוף הזמן נוצרו יחסי קירבה‪ .‬מנופפים לי לשלום ממרחק‪ ,‬שומרים לי מקום על ידם לפני תחילת‬
‫ההרצאה‪ ,‬ומעמידים פנים מחויכות כנעלבים בעוברי לאכול בשולחן אחר‪ ,‬היו מקצת מן הביטויים לכך‪.‬‬
‫אך שני אופני התייחסות הותירו בי הרושם עד כמה נוכחותי נתפסה מובנת מאליה‪ ,‬ועד כמה חדירים‬
‫נתפסו גבולות עולמי הפרטי ודימויי העצמי‪ .‬נשים בצוות המוסד‪ ,‬איתן נהגתי לשוחח מידי פעם‪ ,‬שיתפו‬
‫אותי לעיתים במצוקותיהן האישיות‪ .‬כבדרך אגב היו נגררות להשערות על ענייני האישיים ולהשיא לי‬
‫עצות‪ .‬גם דיירים השיאו לי עצות על סמך הנחות שלא נבדקו‪ ,‬כאילו הייתי נכדתם הצעירה‪ .‬בחוג לציור‬
‫"זכיתי" לניתוח אישיות מפיה של דיירת‪ ,‬לאחר שהתבוננה בחטף ביצירה שלי‪ .‬דייר‪ ,‬הנחשב "תשוש"‪,‬‬
‫התיישב פעם על ידי בלובי‪ .‬צורת התבוננותו בי הייתה מאוד בלתי צפויה; הוא תיאר לפרטים את שפת‬
‫הגוף שלי‪ ,‬וניסה לאמת כל אחת מהשערותיו המורכבות‪ .‬על אף שאלה היוו סימנים של שייכות‬
‫למחצה‪ ,‬מצאתי עצמי נדרשת לייצב ולהסדיר את גבולותיי‪.‬‬
‫סימן מאתגר פחות לצורה של השתייכות ודמיון‪ ,‬היה יחסם של הצוות והדיירים להיעדרותי הזמנית‪.‬‬
‫כששבתי לבקר בבית האבות לאחר היעדרות של שבוע וחצי‪ ,‬זכיתי לברכות‪-‬שלום לבביות במיוחד מן‬
‫הדיירים‪ ,‬מעירים לי כי מזה זמן רב לא ראו אותי‪ .‬יש מי שציין כי לא ראה אותי זה כמה חודשים‪,‬‬
‫‪60‬‬
‫ואחר שאל עכשיו משסוף סוף שבתי‪ ,‬האם אני מתחילה שוב בעבודתי‪ .‬שיערתי כי שינויים בתפיסת‬
‫הזמן‪ ,‬והמשמעות המתלווה להיעדרותם הסופית של דיירים מוכרים‪ ,‬הם המצויים ברקע תגובתם של‬
‫הדיירים בהם פגשתי‪ .‬הופעתי מחדש נתפסה כמעין "שיבה לעולם החיים"‪ .‬מצאתי עצמי מתנצלת שוב‬
‫ושוב‪ ,‬גם לנוכח תמיהות הצוות‪ ,‬חשה מחויבת להתמיד בנוף האנושי‪.‬‬
‫ספק אם לנוכח המגבלות שציינתי יכולה הייתי להשלים את המסע המחקרי מ"זרה" ל"מוכרת"‪ .‬בין‬
‫"זרה" ל"מוכרת"‪ ,‬גילמתי גם אני את דמות ה"אחר"‪ ,‬משמשת במערכי הזהויות במוסד‪ .‬דמות‬
‫ה"אחר" שיוחסה לי‪ ,‬הופיעה בצורות שונות בעולם ה'חיים' וה'מתים'‪ ,‬בו מצאתי את הדיירים; חיה‬
‫יותר וחיה פחות‪ ,‬כך השתקפתי במראותיהם המשתנות‪ .‬בשבועות המחקר האחרונים נזכרתי בדברי‬
‫האזהרה של דיירת‪" :‬תיזהרי שלא תזדקני כאן"‪ ,‬תוהה אולי לא היו דבריה תלושים כל כך‪ .‬ניתן אולי‬
‫לפרש מחוות של עזרה פיזית מצד הדיירים ואת תהייתם על יכולותיי בדרכים שונות‪ .‬על כל פנים חשתי‬
‫כי זהותי כ"סטודנטית צעירה"‪ ,‬המושיטה יד לסייע‪ ,‬אותגרה במספר סיטואציות; דיירות במהלכה של‬
‫הרצאה שאלו אותי איך זה שאני מצליחה לשמוע את קולו החלש של המרצה‪ ,‬בשעה שהן לא‪ .‬בעמדי‬
‫לשוחח שעה ארוכה הרימה דיירת‪ ,‬המתקשה בשמיעה ובדיבור‪ ,‬כסא עד אליי‪ ,‬וציוותה אותי לשבת‪.‬‬
‫תפקידים שונים ציירו לעומתי את הדיירים לעיתים כמסוגלים‪ ,‬סמכותיים וידענים‪ .‬לקראת סוף‬
‫תקופת המחקר‪ ,‬שובצה גם דמותי ברטוריקה המוסדית על זקנה ומוות‪ .‬בשיחה קלילה עם דיירת‪ ,‬באו‬
‫הדברים לידי כך שציינתי את שנת הולדתי‪ .‬הדיירת הגיבה בשאלה רטורית‪" :‬כל כך זקנה?!" שאלתה‬
‫הבוטה טרדה את מנוחתי‪ .‬אמרתי כי זו לי פעם ראשונה שאני שומעת כי אני זקנה‪ .‬אז פנתה הדיירת‬
‫לאישה אחרת והוסיפה‪ ,‬מה שכבר שמעתי פעמים רבות בבית האבות‪" :‬היא )אני( נראית יותר צעירה‬
‫בכמה שנים"‪ .‬חשתי באותם רגעים את שבטם הכואב של מילים‪ ,‬ההופכות שיפוטיות וסטטיות בתהליך‬
‫העיבוד והשחזור לו נתונים הדיירים‪ .‬באחת נחשבתי פחות צעירה מכפי שחשבתי את עצמי‪ .‬על אף‬
‫רגעיות הסיטואציה‪ ,‬בה נאמרו הדברים‪ ,‬ובשל משמעותם העמוקה לזהותי העצמית‪ ,‬הזכרתי לעצמי כי‬
‫יש לרשותי קבוצות התייחסות "תקפות יותר"‪ .‬מצאתי עצמי מבקשת לנוע לזירה אחרת‪ ,‬בה זהות של‬
‫צעירה "חיה יותר" מקבלת אישור‪ .‬זירה מעין זו יכולתי למצוא גם בין כתליו של המוסד‪ ,‬אם כי במידה‬
‫אחרת מזו שמוצאים להם הדיירים‪ .‬לא רק שיפוטי גיל‪ ,‬כי אם גם שיפוטים ביחס לתפקוד‪ ,‬קידמו פניי‬
‫במפגשים עם הדיירים‪ .‬באחד מימי המחקר האחרונים‪ ,‬חציתי את אולם הלובי‪ ,‬והתעכבתי אצל אחד‬
‫הדיירים‪ ,‬שישב והתבונן בי‪ .‬ברכתי אותו לשלום‪ .‬שלא כדרכו‪ ,‬לא השיב לברכתי במאור פנים‪ .‬רק‬
‫אמר‪" :‬אני כבר מזמן לא מרגיש את הויטאליות שלך"‪ .‬קיבלתי הערה זו כעין אישור לחוויה פנימית‪,‬‬
‫שכן‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם אני נטיתי פחות להרגיש את ה"ויטאליות שלי"‪ ,‬בבקשי להטמיע את הלך הרוח בו‬
‫נתונים הדיירים‪.‬‬
‫זירות החיים במוסד שימשו כמראות דרכן השתקפתי לעצמי בדרגות שונות של חיות‪ ,‬צעירות ויכולת‪.‬‬
‫חווית העצמי בפן זה של זהות הושפעה משני גורמים‪ :‬רבגוניות וסגירות; מחד‪ ,‬זירות החיים סיפקו לי‬
‫היצע רבגוני ומורכב של מקורות להגדרת זהות‪ .‬מאלה שחוויתי ומניתי עד כה היו שיפוטים מילוליים‪,‬‬
‫‪61‬‬
‫מסרים הנוגעים לגבולות העצמי‪ ,‬אופייה של תנועה במרחב הפיזי‪ ,‬וגם אופנים של קבלה חברתית‬
‫ודחייה‪ .‬סגנונות של פעילות‪ ,‬מקומן הפיזי במרחבי המוסד ועוד צדדי‪-‬הקשר הנם דוגמאות למרכיב‬
‫אחד באינטראקציות המושפעות גם מסגנונות תקשורת‪ .‬מאידך‪ ,‬אפיזודות של מפגש חוויתי כסגורות‪,‬‬
‫במובן‪ ,‬שהמסרים בהן על זהותי היה שלם וברור‪ .‬פעם הייתי צעירה ופעם הייתי זקנה‪ ,‬פעם מלאת‬
‫חיות ופעם נטולת חיות‪ .‬משא ומתן על הגדרת זהות נערך לא בתוך מפגש‪ ,‬אלא בין מפגשים‪ .‬כל מפגש‬
‫לעצמו טמן בחובו מסר בודד אחד‪ .‬ה"אחר"‪ ,‬שגילמו הדיירים בנוכחותי ולנוכח אחרים‪ ,‬וה"אחר"‬
‫שגילמתי אני‪ ,‬נולד ברגע‪ ,‬נדמה כשרירותי‪ ,‬אך נותר עבור הנוגעים בדבר‪ ,‬שריר וקיים‪.‬‬
‫במחול אמביוולנטי של זהויות‪ ,‬במקום בו תפיסות של מוות קרוב השתבצו במערכי החיים‪ ,‬השתתפתי‬
‫גם אני‪ .‬אמנם‪ ,‬בתום עבודת השדה נותרתי בעיני הנחקרים מחוץ לתמונת ה"אנחנו" של קולקטיב‬
‫בזקנתו המאוחרת‪ ,‬אך חברתי למנהגים‪ ,‬שולבתי בפן של מציאות תרבותית‪ ,‬אותו אני מבקשת לפענח‪.‬‬
‫יש מקום לטעון כי אסטרטגיית ההיטמעות בה נקטתי‪ ,‬הניסיון לכבוש את קצב וצורת תנועותיי‬
‫המנטליות והפיזיות‪ ,‬הניבה פרי בשלבים מתקדמים של המחקר‪ .‬אילולא עיכבתי עצמי כדי להפנים‬
‫משמעויותיה של זקנה‪ ,‬לא הייתה דמותי נתונה לפנים משתנות של זהויות‪ .‬הייתי נותרת "צעירה"‬
‫לתמיד ובכל מקום‪ .‬הנחקרים הגיבו בצדם להפנמה זו‪ ,‬מתרשמים מגילוייה‪ .‬כך יכולתי להתנסות‬
‫בקורטוב של "שדות" הזהויות שמציע מודל המחקר‪ .‬עם זאת‪ ,‬במפגש בין צעירה לזקנים‪ ,‬במקומם‬
‫הם‪" ,‬שדות" החיים והמוות לא היו נגישים עבורנו באותם אופנים; ברבים מן המפגשים ראו את‬
‫דמותי כ"אחר חי" ואת עצמם כ"אני מת"‪ .‬במעט מזער התהפכה תמונת זהויות זו או התאזנה‪.‬‬
‫להשתתפותי בשדה המחקר היו כמה פנים; הראשונה‪ ,‬הזדהות חווייתית‪ ,‬השניה‪ ,‬השתייכות‬
‫לקולקטיב‪ ,‬והשלישית‪ ,‬נטילת חלק במערכות החיים במוסד‪ .‬סופו של מסע השתתפות אינו אלא סיפור‬
‫עמידה בפתחו של שדה קיום נדיר‪" ,‬שדה" בו הכל רואים עצמם 'מתים'‪ .‬נוכחותי הזמנית ב"שדה"‬
‫רביעי‪ ,‬הייתה סובייקטיבית בעיקרה‪ .‬נוכחות זו הייתה חשובה מאין כמוה להבנת קודים של משמעות‬
‫בתרבות של מוות‪ ,‬הכוללת שדות אחרים‪ .‬היא גם היוותה חידוש בעל ערך בשבילי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לא‬
‫הייתה זו כצורות אחרות של "השתתפות"‪ ,‬שכן היא נעלמה מעיני הנחקרים‪ .‬חוויית ריקוד הוואלס‪,‬‬
‫כושל ככל שהיה‪ ,‬לא נודעה‪ ,‬גם לא יכולה הייתה להיוודע‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫‪ 3.1‬אינפורמנט‬
‫הכרתי את ישראל כשבועיים לאחר תחילת המחקר‪ .‬חברת צוות המליצה עליו כ"איש חכם" וכמי‬
‫ש"כדאי לשוחח אתו"‪ .‬אחות במחלקת ה"תשושים" הצביעה על כיוון חדרו‪ .‬הקשתי בזהירות על הדלת‬
‫הפתוחה ושמעתי אותו‪ ,‬מוסתר מן העין‪ ,‬מזמין אותי להיכנס‪ .‬הוא היה ישוב על מיטתו‪ ,‬חובש כיפה‬
‫סרוגה גדולה‪ ,‬ומוקף בעיתוני היום‪ .‬בצדו השני של החדר מיטה נוספת‪ ,‬עליה היה שכוב שותפו‪ .‬בין שתי‬
‫המיטות עמד כסא ל"אורח שיבוא"‪ .‬הצגתי את עצמי‪ ,‬ומיד התבקשתי במאור פנים לשבת‪ .‬מכאן‬
‫ואליך‪ ,‬רוב ביקוריי בבית האבות כללו מפגש עם ישראל‪ ,‬ותמונה כעין זו פעמים רבות קידמה את פניי‬
‫בבואי‪.‬‬
‫במפגשנו השני‪ ,‬ישראל ביקש לדעת אלו תארים אקדמיים יש לי‪ .‬משעמד על כך שלימודיי כללו‬
‫פסיכולוגיה‪ ,‬הדבר כמו הניח את דעתו‪" :‬התפקיד של הפסיכולוגים הוא לחלוב מן הזולת מה שהוא לא‬
‫מבטא‪ ,‬מה שלוחץ‪ ,‬מה שפורץ‪ ,‬הכל"‪ .‬מידי פעם הוא התייחס אליי כ"פסיכולוגית"‪ ,‬על אף שהבהרתי‬
‫כי אין זה המקצוע שלי‪" .‬אני אדבר את מה שאני צריך לדבר" אמר‪" ,‬ונקווה שעוד מישהו ישמע‪ .‬יהיו‬
‫דברים שאני אגלה או שאת תוציאי ממני בצורה מקצועית‪ .‬אין לי מה להסתיר‪ ,‬ואין לי מה להתבייש"‪.‬‬
‫הוא ביקש כי שתיים מן הקלטות יועברו לבניו‪ ,‬שכן בניסיון לתעד את דבריו‪ ,‬הם הקדימו‪" :‬הם גם רצו‬
‫להקליט אותי‪ .‬הבן אמר שיש לו הצעה‪" :‬אתה תתחיל לדבר כל מה שעולה בראש שלך…"" אבל דומה‬
‫כי הניסיון לא עלה יפה‪" :‬לא יודע מה שקרה לי‪ .‬נכנסתי למן משבר‪ .‬לא הייתי מסוגל‪ .‬לא ידעתי במה‬
‫להתחיל ואיך להתחיל"‪ .‬מעט מעט התברר התפקיד שייחס לי; בעזרתי הוא יוכל להיענות לבקשת בניו‪,‬‬
‫ולהקליט דברים ערוכים במידת מה‪" :‬כששואלים אותי‪ ,‬זה קל יותר‪ .‬יש מסילה ואז אני הולך‪ ,‬אבל‬
‫לעצמי איני יודע מה חשוב ומה לא חשוב"‪ .‬שתיים מן הקלטות הראשונות הועברו כבקשתו לבניו‪,‬‬
‫לאחר שהדברים שוכתבו על ידי‪ .‬בשאר המפגשים‪ ,‬לנוכח תנועת הסליל הרץ‪ ,‬ניכר היה כי ישראל בין‬
‫לבין‪ ,‬משוקע בניהול מותו‪.‬‬
‫מצאתיו בן תשעים ואחת‪ ,‬רצוץ מבחינה פיזית וצלול מאוד בדעתו‪ .‬שישה התקפי לב עבר‪ ,‬ולקה בכמה‬
‫חוליים‪ ,‬הנוגעים למערכות גוף שונות‪ .‬רבות משיחותינו ניהל כשהוא מתנשף ‪ -‬סובל מקוצר נשימה‪.‬‬
‫הניגוד בין מצבו הגופני והמנטלי היה מרשים במיוחד; הייתי מסיעה אותו על כסא גלגלים לחדר‬
‫האוכל‪ ,‬מהלך של כמה צעדים‪ ,‬אך גם מפקפקת בכוחו של זיכרוני‪ ,‬כשביקש להתעכב על פרטים‪.‬‬
‫התקיים גם ניגוד חד בין תחושת קרבתו למוות וההומור האמיץ‪ ,‬באמצעותו תיאר את חוויותיו‬
‫הקשות‪ .‬ככלל‪ ,‬ישראל הפתיע במכלול רובדי התנהגות‪ ,‬עדיהם הגיעו ציפיותיי‪ .‬גישתו הרציוליסטית‪-‬‬
‫הומניסטית השתקפה בכל אשר פנתה שיחתנו‪ .‬המפגשים עמו היו מעניינים מאין כמותם; שנינותו‬
‫וחריפות הגיונו נוצקו גם בעניינים מיסטיים וגם בכאן ועכשיו של מצוקות קיום‪ .‬אל אלה התלוו מבט‬
‫אמפטי וצניעות‪ ,‬על אף ידע ניכר בתחומים רבים‪ .‬התעניינותי "סללה" את דבריו‪ ,‬כפי שציין לפעמים‪,‬‬
‫אך יחסו סלל עבורי דרך פתוחה‪ ,‬ונדירה‪ ,‬בהוויה סובייקטיבית של קרבת מוות‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫ישראל שימש כאינפורמנט ראשון במעלה‪ ,‬לא רק בשל כוח שכלו ותיאוריו‪ ,‬אלא גם בשל תכונותיו‬
‫האחרות; עיסוקו הספונטני במוות לא התמקד רק בעצמו כי אם בדיירים ובצוות‪ ,‬על אורחם ורבעם‬
‫עמד כמה שנים‪ ,‬הן בהיותו "עצמאי" והן בהיותו "תשוש"; הוא התגלה כצופה‪ ,‬אך גם כמעורב מאוד‬
‫בחיי המוסד‪ ,‬מרשה לעצמו להשמיע דברי ביקורת ומחאה‪ ,‬כמו היה דובר מטעם שולחיו‪-‬הדיירים; הוא‬
‫היה מעודכן בחדשות היום‪ ,‬ובמתרחש בארץ ובעולם‪ ,‬בתחומים מגוונים בתרבות ופוליטיקה‪ .‬לעיתים‬
‫הדבר שימש את ראייתו הרחבה‪ ,‬באשר למצבם של הזקנים במוסד הנחקר‪ ,‬ובקיאותו במצבם החברתי‬
‫של זקנים בכלל; ישראל החשיב עצמו דתי‪ ,‬ונטה לציטוטים מן המקורות היהודיים‪ ,‬אך ניתח ייצוגי‬
‫מוות על דרך הביקורת והספק; הוא נטה לאינטרוספקציה וחקירה עצמית‪ ,‬סקרן בלתי נלאה ללמוד‬
‫דבר‪-‬מה חדש‪ ,‬וחושף שניות באישיותו – בין קונפורמיסט ללא‪-‬קונפורמיסט; מעל הכל‪ ,‬הוא ביקש ללא‬
‫לאות להשמיע את דבריו הכנים‪ .‬בתוך כך ללא בושה שיתף אותי בתיאורי סבלות‪-‬גוף‪ ,‬הגם שהיו‬
‫גרוטסקיים‪ .‬ישראל אפשר לי ברוחב לב לעקוב מקרוב‪-‬קרוב אחר הידרדרות מצבו הגופני‪ ,‬מצבי כמעט‪-‬‬
‫מוות‪ ,‬ותגובותיו הרגשיות הבהירות‪.‬‬
‫יותר מפעם הצהיר כי עמי הוא נוהג כנות יוצאת דופן‪" :‬את זוכרת שאמרתי לך באחת מהפגישות‬
‫הראשונות…אתך אני אצטרך לדבר אחרת מאשר עם חתך של אנשים‪ .‬פה אני לא צריך לדבר דברים‬
‫שאינם נכונים‪ .‬אני אומר לך תמיד רק את האמת‪ .‬יכול להיות שאני לא אומר את כל האמת‪ .‬אבל שקר‬
‫אני לא אומר‪ .‬אני מעוניין שאת תוציאי דברים מקצועיים שאת לומדת"‪ .‬ועוד אמר‪" :‬אני מעוניין‬
‫לספק לך מחשבות או מצבים שלי כהווייתם‪ .‬ללא כחל ושרק‪ .‬כמו שאמרתי לך בהתחלה‪ ,‬אנחנו נעבוד‬
‫על דיבור אחר לגמרי…לא כמו בדיבור של אחרים…" כשהיה משוקע בתיאורי מוות‪ ,‬השתמש‬
‫בביטויים "מקברים"‪ ,‬כפי שנהג לומר‪ .‬לעיתים נחרדתי מתיאוריו‪ ,‬עד כי נחלץ לקראתי והיה כמרגיע‪:‬‬
‫"אני מדבר בכנות‪ .‬אמרתי לך בהתחלה‪ .‬אין כאן שום חוכמות‪ .‬אני לא סוטה מימה שאני חושב‪ .‬בן‬
‫אדם לא חי לעולם‪ .‬זה ברור‪ ,‬כן‪ .‬נניח אדם בן תשעים כבר עשה את שלו בחיים‪ .‬הוא צריך עכשיו… הוא‬
‫בכיוון לחיסול‪ .‬אני לא אומר שאני בחיסול‪ .‬כך שלא תהיי כל כך עצובה‪ .‬אני לא אומר את זה באופן‬
‫עמוק כמו שאת תפסת את זה"‪.‬‬
‫עם שהתמידו מפגשנו‪ ,‬היה מוצא דרכים לקשור תוכנו של מפגש אחד עם זה הבא אחריו‪ ,‬והיה כמנהל‬
‫את דבריו לנוכח סביבת מוות שהתרקמה‪ .‬פעם אחת עשה לו סימן לספר לי על עניין כלשהו‪ .‬בפעם‬
‫אחרת‪ ,‬מיד עם בואי ביקש להתחיל להבהיר כוונותיו בעניין אחרון שדיברנו בו‪ .‬המפגשים העניקו‬
‫למחשבות המוות שלו מסגרת התייחסות מסודרת וסדירה‪.‬‬
‫לדידי הוא היה מורה וידיד‪ ,‬ודבריו מהדהדים עדיין במה שנוגע למסע המחקר ולזירות חיי האחרות‪.‬‬
‫אהבתי לסעוד אותו בכל אשר ביקש‪ ,‬התייעצתי עמו‪ ,‬ונחרדתי מאוד באותה פעם בה התאשפז בבית‬
‫חולים; נעדר מחדרו‪ ,‬מיטתו ריקה‪ ,‬וחפציו מסודרים סביבה‪ .‬בעיני כמה דיירים אחרים הוא נתפס‬
‫כ"איש חכם" וכ"מיוחד"‪ ,‬שהפרידה הצפויה ממנו תהיה קשה‪" :‬ברכתי אותו ביום ההולדת שלו"‪,‬‬
‫‪64‬‬
‫אמרה לי דיירת בתקופת אשפוזו‪" ,‬אמרתי לו שישתדל לחיות ולהיות בריא‪ ,‬כי לא יהיה לנו את מי‬
‫לשאול כל מיני מילים‪ .‬הוא בקיא בכל מיני תחומים‪ .‬הוא יודע שפות שונות‪ .‬אני חושבת שיש לו ראש‬
‫של מדען‪ ,‬הוא דייקן"‪ .‬ברוריה‪ ,‬מי שנחשבה מכרה וותיקה של ישראל‪ ,‬הייתה נוהגת לומר לו בפניו‪:‬‬
‫"מה אני אעשה בלעדיך?!" פונה אליי‪ ,‬הוסיפה‪" :‬פה‪ ,‬אין עם מי לדבר‪ ,‬יש לי את הפנינה הזו‪ ,‬את‬
‫ישראל‪ .‬אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיו"‪ .‬יכולתי להזדהות עם דבריה; חשתי כי אם ימות‪ ,‬תעלם‬
‫פנינה גם מחיי‪.‬‬
‫התלוויתי אל אחד מבניו‪ ,‬וביקרתי אותו בשבועות האחרונים של חייו‪ ,‬במחלקה סיעודית מחוץ לעיר‪.‬‬
‫שעות ישב שפוף עד מאוד על כסא גלגלים‪ ,‬בין חולים אחרים הנראים כמותו‪ .‬תרופות שקיבל טשטשו‬
‫אותו‪ .‬הוא נטה להירדם‪ .‬לעיתים היה חולף זיק של היכרות בעיניו‪ ,‬והיה מחייך לעומתי‪ ,‬ושוב עוצם‬
‫את עיניו‪ .‬כשפניתי פעם להיפרד‪ ,‬לחש לי בכוחותיו האחרונים‪ ,‬כמו מעומקו של חלום שזה אך הקיץ‬
‫ממנו‪ ,‬כי למרות מה שנגלה לעיני‪ ,‬הוא יודע מה קורה אתו‪ .‬בביקורי האחרון מראהו היה מבהיל; הוא‬
‫ישב חצי ערום על מיטתו‪ ,‬כחוש מאוד‪ ,‬רגליו מקופלות תחתיו‪ ,‬בלא הכיפה הקבועה לראשו‪ ,‬שקט‬
‫ומשמים‪ .‬הוא הביט נכוחה בפנים נפולות‪ ,‬ומבטו כשל מי שעייף במאוד מאוד מן החיים‪ .‬הפעם שוב‬
‫היה צלול‪ .‬לאחר שעה ארוכה‪ ,‬בה ישבתי בדממה לידו‪ ,‬אמר לפתע‪ ,‬לא מביט בי‪" :‬אין לי יותר מה‬
‫לדבר"‪ ,‬ולא יסף עוד‪ .‬בכך חתם את התקשרותנו יומיים לפני שנפטר‪.‬‬
‫שני קטעי הספד חיברתי‪ ,‬נענית לבקשת בניו‪ .‬ציטוטים מדבריו‪ ,‬הקשורים בחייו‪ ,‬ילדיו ונכדיו‪ ,‬שובצו‬
‫בתיאוריי‪ .‬הקראתי אותם מעל לקברו‪ .‬הוזמנתי לטקס אזכרה משפחתי‪ ,‬במלאת שלושים למותו‪.‬‬
‫ראיתי כי הציטוטים מדבריו‪ ,‬שמסרתי בדפים מודפסים‪ ,‬מצאו להם מקום מתאים באלבום שהוכן‬
‫לזכרו‪ .‬לא הופתעתי כאשר נכדתו תיארה בהתרגשות‪ ,‬עד כמה מתאימים הציטוטים לעריכת הנושאים‬
‫באלבום‪ ,‬כאילו ידעתי כיצד יציגו את סיפור חייו‪ .‬ואכן עד מהרה הבחינו בני המשפחה כי לרשותי ידע‬
‫רב אודות יקירם‪ ,‬ורימזו כי הדבר נוגע ללבם‪ .‬שהרי וודאי דברים שסיפר לי לא היה מספר להם‪ ,‬כי אין‬
‫דיבור עם זר כדיבור עם אדם קרוב‪ .‬חשתי את משמעות היותי מדיום מקשר בין האיש לצאצאיו‪.‬‬
‫נבוכה לנוכח הכרה חדשה זו‪ ,‬חברתי אליהם‪ ,‬מעיינת באלבום וצופה בסרט וידאו מיוחד אודותיו‪ .‬בכל‬
‫היה ניכר כי ישראל היה ועודנו דמות מרכזית במשפחה גדולה‪ ,‬המעריצה אותו‪ ,‬מבוגרים וצעירים‪ .‬הוא‬
‫שימש יועץ ומתווה דרך‪ ,‬גם ממקומו במחלקת ה"תשושים"‪ .‬כזקן שבט קדום‪ ,‬הוא היה מושא לכבוד‪.‬‬
‫במעמד משפחתי זה זכרתי את דבר ההבטחה הסמויה‪ ,‬שליוותה את מפגשיי עם ישראל‪ ,‬האיש‪ .‬מקורה‬
‫היה ברצונו הגלוי בהנצחה עצמית‪ .‬מכוחה של הבטחה זו‪ ,‬קיבלתי על עצמי לפרוט קוים נוספים‬
‫לדמותו במקום אחר‪ .‬בעבודתי זו אבקש להביא את דברו‪ ,‬כאינפורמנט‪ ,‬אל כל מקום בו משתקף מבטו‬
‫בתרבות הנחקרים‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫פרק רביעי‬
‫חי‪-‬חי‪ :‬משחק‬
‫סופם של שבועות במוסד ודייר מוצא עצמו מנושל מכמה מקורות ידועים של זהות עצמית‪ .‬סופם‬
‫של חודשים‪ ,‬בייחוד אם בינתיים קיבל סטטוס של "דייר תשוש"‪ ,‬והעצמי הייחודי מרוקן כמעט‬
‫עד תום ממגדיריו‪ .‬היחיד נתון בידי המדיניות המוסדית‪ ,‬הערוכה באינספור פרקטיקות חברי צוות‬
‫ומטפלים‪ ,‬פולשת‪ ,‬משפילה‪ ,‬ומצמצמת אותו ליחידה כמותית‪ .‬מלכתחילה‪ ,‬בעצם הכניסה לבית‬
‫האבות‪ ,‬דייר מקבל על עצמו להיפרד באורח מיידי והדרגתי ממקורות זהות; הוא נפרד מביתו‪ ,‬בו‬
‫התגורר שנים רבות‪ ,‬הוא נפרד מסביבת מגוריו‪ ,‬ולא תמיד נסתר ממנו כי עם הזמן יתרופפו קשריו‬
‫עם חבריו ובני משפחתו‪ .‬בתהליך קבלת ההחלטה להיכנס לבית אבות משחקת תפקיד הירידה‬
‫ברמת ניידות‪ .‬זו מאותתת כי בעתיד הלא רחוק יתגבר הצורך בהשגחה וטיפול‪ ,‬וממילא הבית‬
‫נחשב ל"ארבע קירות"‪ ,‬שיש להיחלץ מהם‪ .‬כך פוחת ערכם של סביבות אישיות קבועות‪ ,‬בפנים‬
‫ובחוץ‪ ,‬ועולה ערכה של צורת החיים במוסד‪ .‬מחיר המענה לצרכים מתבהר בתהליך הערכת אי‬
‫ההמשכיות בפועל ובכוח של צורת החיים הקודמת‪ .‬המחיר הוא נישול ממה שאינו בגדר הכרח של‬
‫פרידה; כמעט מכל מה שניתן להיאחז בו במעבר אל דירה חדשה‪.‬‬
‫אין חדש באשר להערכה כי זקנים בבית אבות‪ ,‬כמו חוסים במוסדות טוטאליים באשר הם‪ ,‬הנם‬
‫בני‪-‬אדם "נבזזים"‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬ברצוני להתעכב על "ביזת העצמות"; עד היכן היא מגעת ותגובת‬
‫הנחקרים אליה‪ .‬מתוך שבכוחם של סדרי מוסד נוקשים לתפוס מקום בעצמי‪ ,‬ולהותיר חלל גדול‬
‫במשאבים העושים להגדרתו‪ ,‬חזקה מאוד האסוציאציה בינם לבין הקרבה למוות‪ .‬יש המייחסים‬
‫את חרדת המוות לחרדה מאובדן האני – היעלמותה של זהות עצמית )‬
‫‪Westman, 1992; Neimeyer,‬‬
‫‪ .(1994‬יתרה מכך‪ ,‬יש הרואים את העצמי המורחב והאינטגרטיבי כתרופה לחרדה זו‬
‫) & ‪Westman‬‬
‫‪ . (Canter, 1986; Neimeyer & Chapman, 1980‬בקשר לסדרי החיים במוסד טוטאלי‪ ,‬נטען כי אלה‬
‫עלולים לחבל ביכולת להשיג אינטגרציית‪-‬אגו בזקנה‪ ,‬משמע‪ ,‬להגביר את החרדה מפני מוות )‬
‫‪ .(Goebel & Boeck, 1987‬למרות ממצאים שונים באשר לתגובת חרדה מפני אובדני זהות‪ ,‬דומה כי‬
‫"חרדת מוות" כמושג‪-‬מנחה עלולה להצר את רוחב היריעה ואף להטעות‪" .‬חרדת מוות" מוזכרת‬
‫כאן רק עבור מה שברגיל נוטים לצפות; גם אם היא תגובה אפשרית‪ ,‬אין היא נחשבת תוצאה‬
‫סופית‪ ,‬כי אם אמצעי להרחבת מושג המוות ושימת דגש על 'מותו של העצמי'‪ .‬ריקנותה של הזהות‬
‫העצמית עומדת בתווך בין חוויית מותם החברתי של הנחקרים למותם הפיזי‪ .‬מעתה נתייחס‬
‫לחוויה אפשרית משולשת בשדה המחקר‪ ,‬הערוכה בסדר‪ :‬מוות חברתי‪ ,‬מות העצמי ומוות פיזי‪.‬‬
‫בהמשך אבקש לטעון כי ריקנות הזהות ברמת יחידים מייצרת תנועה לכדי החייאה מחדש‪,‬‬
‫ביסוסה של חיות אחרת‪ ,‬אשר לא נידונה עד כה בסקירות אתנוגרפיות על מוסדות לקשישים‪.‬‬
‫הסיבה לכך היא כי בשונה מהן‪ ,‬אתנוגרפיה זו אינה מניחה הקשר‪-‬מוסדי כמרחב קיום אשר הנו‬
‫בעל מקורות מגוונים‪ ,‬המשתרע בין מוות חברתי של הנחקרים ומותם הפיזי‪ ,‬אלא רואה בו מרחב‬
‫מדולדל עד מאוד – אתגר לכושר המצאה‪ .‬תמונת אין‪-‬אונות‪ ,‬בצד הנחקרים‪ ,‬והיעדר סימני‬
‫התארגנות והתחברות קבוצתית‪ ,‬איננה אחידה; על אף אלה‪ ,‬הדיירים נצפו נעים בחיות כלשהי‬
‫‪66‬‬
‫מתחנה אחת לאחרת בסדר היום המוסדי‪ .‬שיג ושיח המתקיים אודות מוות בינם לבין עצמם‪ ,‬וכפי‬
‫שעוד נראה‪ ,‬מגדיר את גבולות הקולקטיב‪ ,‬מרמז על מיקומה של הזירה הרלוונטית לקיומו של‬
‫משא ומתן על זהות‪ .‬זירה זו מוגדרת כמכלול האינטראקציות בין הדיירים‪ ,‬והדימויים שכל אחד‬
‫מהם נושא על קבוצת השווים בקרבה הוא חי‪ .‬אילו היינו נשענים על דיונו של דירקהיים באשר‬
‫ל"תודעה קולקטיבית"‪ ,‬היינו מייחסים לקולקטיב הנחקר 'חוכמה' המצויה מעל לתושייתם של‬
‫יחידיו )‪ ;(Durkheim, 1915‬הקולקטיב‪ ,‬כישות חברתית דיאלקטית‪ ,‬מסמל חמסנות כנגד העצמי אך‬
‫גם את מקור חוסנו‪ .‬הדבר נוגע לנטייתם של דיירים לנישול עצמי‪ ,‬ולחלופות הזהות שהם‬
‫מעניקים זה לזה‪.‬‬
‫‪ 4.1‬נישול‪ :‬מות העצמי‬
‫‪ 4.1.1‬חפצים וחפץ‬
‫"…זה ברור שבין מה שאדם מכנה ‪ ME‬ובין מה שהוא מכנה ‪ ,MINE‬קשה למתוח קו מפריד‪ .‬אנו‬
‫חשים ופועלים כלפי דברים מסוימים אשר בבעלותנו‪ ,‬בצורה מאוד דומה לאופן בו אנו חשים‬
‫ופועלים כלפי עצמנו…‪.‬במובן אפשרי רחב ביותר‪ ,‬העצמי של האדם הוא סכום כולל של מה שהוא‬
‫יכול לכנות כשלו‪ ,‬לא רק גופו וכוחותיו הנפשיים‪ ,‬אלא בגדיו‪ ,‬ביתו…המוניטין שלו ועבודותיו‪,‬‬
‫אדמותיו‪ ,‬סוסיו… וחשבון הבנק שלו…‪..‬אם הם עולים ומשגשגים‪ ,‬הוא חש מנצח; אם הם‬
‫פוחתים ונמוגים‪ ,‬הוא חש מדוכא )‪.(William James, 1981/1980, p. 279-280‬‬
‫"במעבר לבית האבות"‪ ,‬תיארה העובדת הסוציאלית את הדיירים‪" ,‬הם מאבדים שמונים אחוז‬
‫מרכושם‪ ,‬ובמעבר למחלקות ה"תשושים"‪ ,‬שוב הם מאבדים שמונים אחוז מרכושם"‪ .‬אובדן כפול‬
‫ומכופל זה נמצא בדגש על טיפול ותחזוק הגוף‪ ,‬בתנאים העושים לקיומו בלבד‪ .‬אובדן מתעצם של‬
‫חפצים כרוך באובדן הדרגתי של פרטיות‪ ,‬ומידת הריווח שניתן למצוא במרחב הפרטי‪ .‬ספרות‬
‫העוסקת במשמעות חפצים לזהות העצמית רואה בהם תזכורות לפעולה‪ ,‬ומשאב ויטאלי לביסוס‬
‫תחושת המשכיות ועקביות )‪ .(Csikszentmihalyi & Rochberg-Halton, 1981; Dittmar, 1992‬הדבר נכון‬
‫גם ככל שאובדן חפצים כרוך במעבר לבית אבות )‪ .(McCracken, 1987‬דיירים "עצמאיים" הביאו‬
‫עמם חפצים בעלי משמעות סימבולית‪ ,‬אישית עד מאוד; הכורסא עליה ישבו לאורך שנים‪ ,‬חפצי‬
‫נוי‪ ,‬כגון מנורה‪ ,‬צלחות מצויירות‪ ,‬תמונות‪ ,‬מעט ספרים‪ ,‬ואלבומים‪ .‬כמעט ולא נמצאו בדירותיהם‬
‫חפצים‪ ,‬שהצד האינסטרומנטלי בולט בהם‪ ,‬כגון רהיטים‪ ,‬חפצים שברגיל מוצאים במטבח או‬
‫בחדר עבודה מכל סוג שהוא‪" .‬כמה שהבאנו דברים מהבית‪ ,‬זה יותר מידי"‪ ,‬לימדה דיירת על‬
‫הניסיון לצמצם בחפצים‪" ,‬איפה לתלות את כל הבגדים‪ ,‬אין מקום‪ .‬יש ארבע דלתות בארון…פה‬
‫לכביסה ופה…אין מקום"‪ .‬הנישול ממקום או מרחב מספיק הוא נישול מחפצים‪ ,‬גם אם הם‬
‫נחוצים בחיי היומיום‪ .‬נישול זה ממשיך ביתר שאת את מה שכבר הוחל‪ ,‬והתקבל על הדעת‪,‬‬
‫בכניסה למוסד‪" :‬ויתרנו על כל הבית"‪ ,‬אמר בעלה של האישה‪" ,‬מה שהיה לנו‪ ,‬הילדים לקחו‪,‬‬
‫והיתר החוצה‪ .‬חודש חודשים‪ ,‬שבוע שבועיים…לחסל"‪ .‬מקבל את תהליך החיסול של חפצים‪ ,‬אך‬
‫גם מצר עליו‪ ,‬אמר‪" :‬הציפור בונה את הקן וצריכה אחר כך לחסל את הקן‪ .‬זה קשה עד שבונים"‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫מאוחר יותר ההשלמה עם חיסול הבית נדרשת למהלך נוסף‪ ,‬גבוה פי כמה‪ ,‬של הצטמצמות‬
‫במרחב צר‪ ,‬וויתור על חפצים נוספים‪ .‬לדיירים במחלקת ה"תשושים" פריטים סימבוליים‬
‫בודדים‪" .‬יש לך מיטה‪ ,‬שידה אחת‪ ,‬פריג'ידר‪ ,‬ומכתב אין איפה לכתוב"‪ ,‬סיפרה לי דיירת‪ .‬נושא‬
‫כאוב זה עורר עוד כמה ממשתתפי ה"פרלמנט" במחלקה להתלונן‪" :‬אין לי אפילו מקום להחזיק‬
‫ספר"‪ ,‬סיפרה דיירת‪ ,‬המוחזקת כמלומדת וצלולה בדעתה‪" ,‬צפיפות איומה‪ .‬בדרך כלל סידרו שלא‬
‫יהיה יותר מידי נוח"‪ .‬ישראל‪" :‬בן אדם יכול לשבת על המיטה ולהתכופף ולכתוב משהו?! אנשים‬
‫שיש להם גב וראש והכל הרוס‪ ,‬שלא תהיה משענת?! כורסא אסור להכניס‪ .‬כורסא! שיהיה לו נוח‪.‬‬
‫אני למשל כל יום פותר תשבץ בעיתון‪ .‬אני יושב על המיטה ויש לי עט לא כל כך טובה‪ .‬העט‬
‫חורקת ויוצא לי אותיות‪ ,‬שבקושי אני מכיר אותן‪ .‬כי אתה יושב לא בנוח‪ .‬היד לא יכולה לעמוד‪.‬‬
‫אתה עושה א' ויוצא לך איזה חיה‪ ,‬איזה צבי…"‬
‫משמעות ההסתפקות בחפצים מועטים אינה רק מרחב צר‪ ,‬כי אם היעדרה של ספירה פרטית‪,‬‬
‫ושיעבוד מלא לסדר‪ ,‬בו חפצי המוסד צריכים לעמוד במרחב הציבורי הפולשני‪ .‬כך דייר מוצא‬
‫עצמו מנושל מזכויות אלמנטריות‪ .‬ישראל‪" :‬האחות הראשית נתנה הרצאה פה על מה שדרוש ולא‬
‫דרוש‪ .‬היא אמרה שהחדר צריך להיות פנוי‪ ,‬שאפשר יהיה להכניס כסא גלגלים ושאפשר יהיה‬
‫להיכנס עם אלונקה‪ .‬לא להחזיק שום דבר אחר‪ ,‬זה מפריע לניקיון‪ .‬אני שמעתי אותה ושאלתי‪:‬‬
‫'יש פה מקום לאנשים גם כן‪ ,‬או רק בשביל האלונקה או הפועלת )ניקיון( שעושה?! בשבילנו יש גם‬
‫כן משהו לעשות פה'?! זה כל כך טיפשי‪ .‬היא אומרת שחדר פה זה כמו בבית חולים‪ .‬אבל בבית‬
‫חולים לא חיים עשר שנים…אמרתי לה‪' ,‬את פשוט מקדירה אותנו‪ ,‬מלשון קודר‪ .‬אני פה משלם‬
‫אלפים לחצי חדר ומיטה צרה‪ ,‬ואין לי מקום לשום דבר‪ .‬ואם אני עושה איזה דבר‪ ,‬אז אני כבר‬
‫חוטא נגד מנהגי המקום‪ .‬אני עבריין כל הזמן‪ .‬הכל צריך להיות במקום‪ .‬אני חי כמו עבריין וכל‬
‫הזכויות שלי זה לשלם כל חודש ולקבל את המינימום שבמינימום'"‪.‬‬
‫ברוניה ישבה בלובי‪ .‬אחת ממכרותיה התקרבה אליה ושאלה‪" :‬מה קרה אתך‪ ,‬לא רואים אותך?"‬
‫השיבה ברוניה בשמחה‪ ,‬המפתיעה רק זר‪" :‬אני נהנית מהחדר‪..‬השכנה שלי )לחדר( הייתה‬
‫מעמידה את כסא הגלגלים בדרך‪ ,‬לא היה מקום‪ .‬עכשיו אני נהנית שהתפנה מקום‪ .‬פינו אותה‬
‫לבית חולים"‪ .‬זו הייתה הסיבה מדוע בחרה להתבודד ולהשתהות בחדר‪ ,‬מעריכה כי בקרוב יכניסו‬
‫לחדר הצר דיירת אחרת‪ ,‬ביקשה לזכות מן ההפקר‪ ,‬ההופך את הדלות הקיצונית לדלות מתונה‪.‬‬
‫עד כמה תנאי החיים מאלצים הגדרות חדשות של מרחב אישי‪ ,‬אפשר היה להיווכח בוויכוח קל‬
‫בין שתי דיירות‪ ,‬בו כל אחת מהן ניסתה להוכיח לחברתה כי היא הסובלת יותר‪ ,‬מן הסיבה כי‬
‫לרעותה יש "עוד מטר אחד בחדר" בו היא יכולה ל"הסתובב"‪.‬‬
‫חפצים נוגעים לא רק לשליטה במרחב כי אם לשליטה בזמן‪ .‬החדר‪ ,‬או הדירה ממלאים פונקציות‬
‫אחדות בלבד בקיום היומיומי‪ .‬הזנה וניקיון הגוף תלויים בקבלת זמני הפעולה המוסדיים‪,‬‬
‫והתחשבות בנוכחותם של דיירים אחרים; כדי לא להפסיד ארוחה יש להגיע אליה בזמן‪ ,‬ואילו‬
‫המקלחות הציבוריות לא תמיד פנויות‪ .‬וגם בעניין זה‪ ,‬למותר לציין‪ ,‬כי קשיי תפקוד הם בעוכרם‬
‫של המבקשים לשלוט בסביבתם‪ .‬כבר הזכרתי את זמני הארוחות כגורם "מקרקע" בתנועת‬
‫הדיירים‪ .‬אפקט זה היה חלש בהרבה אם הדיירים היו מאופיינים בניידות וזריזות‪ .‬ישראל‪ ,‬בצורה‬
‫‪68‬‬
‫האופיינית לו‪ ,‬תאר כיצד הוא מנסה להגיע לארוחה או לעשות משהו‪ ,‬וקשה לו העמידה בזמנים‪:‬‬
‫"השאלה אם אני עומד מעל הזמן או שהזמן עומד מעליי‪ .‬על כל פנים אין תיאום"‪ .‬התייחסותו‬
‫למקורות מרמזת כי קשר את הזמן למילה המסמלת היעדר שליטה מוחלט – מזל‪" :‬אני משתמש‬
‫בתפיסה ש 'בני ישראל הם מעל למזל'‪ .‬אם זה תמיד לטובה אני לא יודע‪ .‬לפעמים המזל הוא כזה‬
‫שהוא לא טוב"‪ .‬ויכוח קולני‪ ,‬שהתגלע בין מטפלת במחלקת ה"תשושים" ודיירת‪ ,‬שלא הגיעה‬
‫בזמן לארוחת הבוקר‪ ,‬כמו הוכיח את דבריו; עד שהדיירת לא הבטיחה כי תשתדל יותר להבא‪ ,‬לא‬
‫פסקה המטפלת מצעקותיה‪.‬‬
‫הצטמצמותה הניכרת של שליטה מתקבלת על פי רוב בכניעה ואף בקבלה‪ .‬תפיסת סוף החיים כמו‬
‫אינה מותירה מקום למלחמה‪ .‬המילה "הרגל" חזרה ונשנתה בהתייחסות הדיירים כפתרון‬
‫לקשיים השונים‪ ,‬אולי מפני שהמוסד נתפס כמשופע באתגרים להסתגלות עצמית חד‪-‬צדדית‪.‬‬
‫"שלא תתנסי במה שאת יכולה להתרגל"‪ ,‬איחלה לי דיירת‪ ,‬מבקשת להמחיש קושי‪ ,‬שאין לערער‬
‫על קיומו‪ .‬תפיסה זו ממחישה אסטרטגיה סבילה‪-‬ביחס של התמודדות עם הסביבה‪ ,‬המכונה‬
‫אקומודציה‪ .‬אסטרטגיות אסימילטיביות הנן פעילות וקשות למימוש מפאת היעדר משאבים‬
‫אישיים‪ ,‬הנובע מהידרדרות במצב בריאות )‪ .(Brandtstadter et al., 1993‬דומה כי לרוב הדיירים אין‬
‫עוד חפץ בחפצים ובמשאבים הקשורים עמם‪" .‬איך אפשר לחיות אחרי כל כך הרבה שנים ללא‬
‫רכוש כלל?" שאלתי את ה "פרלמנט" במחלקת ה"תשושים"‪" .‬אנחנו על אם הדרך"‪ ,‬השיבה לי‬
‫דיירת בפשטות‪ .‬הצטרף ישראל ואמר‪" :‬אדם שלא חי בבית משאיר את הכל מאחוריו‪ .‬ברור שפה‬
‫ובית זה לא אותו הדבר‪ .‬כשאדם כבר זקן הוא לא יכול ליהנות ממה שיש לו"‪" .‬בשביל מה אני‬
‫צריכה רכוש?! אני לא צריכה שום דבר! מה שאנחנו לובשים‪ ,‬זה שלנו"‪ ,‬פסקה אחרת‪ ,‬למרות‬
‫שגם הבגדים האישיים נגועים בחותם המוסד; הם מסומנים במספרים לצורך פעולת המיון שלהם‬
‫במכבסה‪ .‬קבלת תנאי החיים המגבילים‪ ,‬או אולי רציונליזציה שלהם‪ ,‬מאפיינת לא רק דיירים‬
‫"תשושים" כי אם דיירים "עצמאיים"‪ ,‬וגם את אלה המודעים להיותם מבולבלים לעיתים‪.‬‬
‫בעקבות שיחה בחדר האוכל‪ ,‬בשולחן בו הביעה אחת הדיירות מורת רוח מהאופן בו המוסד מנהל‬
‫את חייה‪ ,‬כתבה לי סמדר‪ ,‬היושבת בסמוך‪ ,‬מכתב בו ציינה‪" :‬זהו ביתי בינתיים‪ ,‬ובית מקבלים‬
‫אותו כמות שהוא"‪ .‬היא הציגה גישה מנוגדת‪ ,‬של מי שהסתגלה לבסוף‪ ,‬או יותר נכון‪ ,‬כמי‬
‫שבוחרת להסתגל‪ .‬נימה חיובית אף יותר עלתה מדבריה של דיירת‪ ,‬שלא מצאה את דרכה לדירתה‬
‫בשל בלבול‪ .‬מסתייעת בי‪ ,‬אמרה‪" :‬זה לא נעים שאת באה ואת לא יודעת איפה את נמצאת‪ .‬אבל‬
‫אי אפשר ללכת לאיבוד כאן‪ .‬לאן שאת מגיעה‪ ,‬את מגיעה לאיזה מקום"‪ .‬דומה כי מוגבלותה‬
‫וסגירותה של הספירה הציבורית משמשת לה במצבה יתרון‪.‬‬
‫הפער בין המצוי לרצוי ניכר במיוחד בתמיהותיהם של דיירים "חדשים"‪ ,‬העוסקים עדיין במלאכת‬
‫השוואה מוחשית לפרטי פרטים‪ ,‬בין מציאות החיים ממנה אך זה באו והמציאות במוסד‪ .‬דייר‬
‫"וותיק"‪ ,‬שהציג עצמו כ"איש העולם הגדול"‪ ,‬המורגל בהנאות חיים וסגנון‪ ,‬חתם באומרו‪" :‬ככה‬
‫זה בחיים‪ ,‬אין ברירה‪ .‬אם אני כאן‪ ,‬וחי כמו שאני חי‪ ,‬אז כנראה ככה צריך להיות וככה זה"‪.‬‬
‫לעומתו‪ ,‬דיירת "חדשה"‪ ,‬בשם לאה‪ ,‬הוצגה על ידי אימהות הבית כמתקשה להסתגל‪ .‬כל פעם‬
‫ששוחחנו בימים הראשונים של שהותה‪ ,‬נהגה להתלונן בקול בוכים ובגודש מילים‪" :‬אין פה‬
‫דברים חיוביים‪ ,‬רק דבר אחד‪ ,‬שאני מאורגנת‪ .‬אני רואה מה שיש‪ .‬אי אפשר לשכנע אותי‪ .‬אני‬
‫‪69‬‬
‫יודעת מה יש לי כאן‪ .‬אני רואה‪ .‬אני רואה הכל‪ .‬זה הבעיה‪ .‬את יודעת‪ ,‬בשבוע הראשון ראיתי הכל‪.‬‬
‫בגלל זה רציתי לברוח‪ .‬במקלחת אין שיפוע למים‪ ,‬ארבעה אנשים בשולחן קטן‪ .‬כל כך צפוף‪ ,‬אי‬
‫אפשר לשבת אפילו‪ .‬אני חדשה…מי שישן )וותיק( זה טוב‪ .‬צריך פסיכולוגיה…‪.‬כל דבר קטן"‪ .‬ככל‬
‫שרבו הפרטים‪ ,‬המתארים את האתגרים המשפיעים עליה‪ ,‬והופכים אותה לחסרת מנוחה‪,‬‬
‫הצטיירה גם תמונת החומה שהיא מקיפה בה את עצמה‪ ,‬כמו אין לה אלא שתמצא כוחות‬
‫להשלים‪ .‬שיחה אקראית‪ ,‬על ספסל בגן‪ ,‬התנהלה בין לאה‪ ,‬כדיירת חדשה‪ ,‬ובין חנה הוותיקה‪ .‬לכל‬
‫אחת הגדרת פער שונה בין המצוי לרצוי‪ .‬במפגש הסוציאליזטורי‪ ,‬חנה מלמדת על הבטחתה של‬
‫תושייה עצמית‪ ,‬סובייקטיבית‪ ,‬בהתגברות על מציאות מוסדית מאיימת‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬צריכים לחפש מה שיותר קל בחיים"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬מה‪ ,‬את רוצה לעשות את החיים יותר קלים?"‬
‫החדשה‪" :‬כן"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אי אפשר לעשות את החיים קלים יותר‪ .‬אולי יותר מעניינים‪ ,‬יותר נחמדים‪ ,‬אבל לא‬
‫יותר קלים‪ .‬אפשר להיות נחמדה‪ ...‬המבוגרים עושים מה שהכרח‪ .‬את יכולה לא להתלבש‪ ,‬לא‬
‫לאכול‪ !?...‬גם המחשבות רצות‪ .‬מה זה קל? את יכולה לשכב במיטה ולא לעשות שום דבר?!‬
‫החדשה‪ :‬להפך‪ ,‬אני חיפשתי‪....‬יותר קלים‪ .‬אם הייתי מבשלת לבד ומה שאני רוצה אני אוכלת‪ .‬זה‬
‫יותר קל בשבילי"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬את שוכחת שכשהיית בבית היית יותר צעירה‪ ,‬נכון?"‬
‫החדשה‪" :‬בבית בין הקירות היה לי משעמם‪ .‬בגלל זה יצאתי‪ .‬אבל לא ידעתי שאני לא אוכל‬
‫לאכול‪"...‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אוי‪...‬תראי‪ ,‬האוכל זה רק חושבים שהוא לא טוב‪ .‬אין דבר‪ ,‬זה יסתדר לך"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬השתניתי‪ .‬אני לא אומרת שלכולם אותו הדבר‪ .‬יש כאלה שטוב להם בזקנה‪ ,‬ויש כאלה‬
‫שלא"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אני שלוש עשרה שנה פה"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬אה‪ ,‬שלוש עשרה‪ ,‬אז טוב לך פה עכשיו‪ .‬טוב לך"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬לא‪ ,‬כבר מהיום הראשון‪ .‬מהיום הראשון אז היו שניים בחדר‪ .‬אני לא הכרתי את‬
‫החדר או שום דבר‪ .‬אמרתי לעצמי "חנה‪ ,‬תתרגלי"‪ .‬אמרתי אוה‪ ..‬יש חדר שהוא לא רע‪) .‬מספרת‬
‫על הימים הראשונים של ההסתגלות( אמרתי לעצמי‪" ,‬חנה‪ ,‬קבלי את זה"‪ .‬קבלי את החצי‬
‫המלאה של הכוס‪ .‬החצי הטובה‪ .‬אם הייתי אומרת‪" ,‬אוי לי! רע לי פה! מה אני עושה פה?!" היה‬
‫יכול להיות לי רע‪ .‬קבלתי את זה וזהו זה"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬יש ויש‪ .‬את כל כך הרבה שנים כאן‪ .‬לפני כל כך הרבה שנים היה פה אחרת"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬היה אותו הדבר‪ .‬איפה את גרה?"‬
‫החדשה‪" :‬למעלה למעלה"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬אז את בחדרים החדשים‪ .‬נו‪...‬באמת‪ .‬אז את צריכה להגיד ברוך השם‪ .‬את יודעת מה‬
‫זה להתרחץ במקלחת אחת )משותפת(?!"‬
‫החדשה‪" :‬יש לי בעיה במים אין ירידה‪ .‬יש לי חדר יותר גדול?! מה יש מזה?!"‬
‫הוותיקה‪" :‬חדר יותר יפה‪ ,‬יותר מודרני"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬מודרני‪...‬גם בבית היה לי יפה‪ .‬הייתה לי דירה גדולה"‪.‬‬
‫‪70‬‬
‫הוותיקה‪" :‬זו הצרה הגדולה‪ ,‬שמשווים את הבית לבית אבות‪ .‬מה זה בית‪...‬אין מה להשוות‪.‬‬
‫החיים פה בבית אבות זה משהו אחר‪ .‬כשאת באה לבית אבות את מוכרחה לקבל את כל מה‬
‫שיש"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬עד שלא עוברים את זה לא מאמינים‪ .‬בן אדם שלא עובר את זה הוא לא יודע"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬זה לא נקרא 'עובר'‪ ,‬אני חיה בזה!"‬
‫החדשה‪" :‬בטח שאת חיה‪ ,‬שלוש עשרה שנה‪ ....‬את צריכה להיות מאושרת כאן‪ .‬שלוש עשרה‬
‫שנה‪ ...‬איך אומרים‪ ,‬נכנסים אז נכנסים אבל לצאת זה יותר קשה‪ .‬זה החיים"‪.‬‬
‫הוותיקה‪" :‬זה החיים וברוך השם"‪.‬‬
‫החדשה‪" :‬ברוך השם‪...‬למה אני אומרת‪...‬ברוך השם שאני עוד הולכת ברגליים ויודעת מה עוד‬
‫מתרחש איתי‪...‬אז אני אומרת ברוך השם‪ .‬בחודש האחרון לא היה לי טוב אבל קצת התרגלתי‪.‬‬
‫את צריכה לבד‪ ,‬את צריכה לבד להסתדר‪ .‬אדם מתרגל לכל דבר‪ ,‬לרע ולטוב"‪.‬‬
‫הסדרת טיפול על כלליו המקצועיים והביורוקרטיים חוברת לתנאי החיים‪ ,‬שתוארו עד כה‪ ,‬לכדי‬
‫חיפצונו של היחיד‪ .‬אלה פועלים כמנגנון השוויה רב כוח‪ .‬יחס שוויוני לנתונים בחסות‪ ,‬השייכים‬
‫לקולקטיב הנאבק על הישרדות‪ ,‬מפקיע אותם מסטטוס חברתי‪ ,‬בו החזיקו קודם‪ .‬בטלהיים )‬
‫‪ (Battelheim, 1979‬מתאר תופעה זו במחנה ריכוז גרמני‪ ,‬בו מסכת שוויונית של עינויים וענישה‬
‫צמצמה עד לאפס פערי סטטוס בין פרופסור יהודי לעבריין‪ ,‬שזה עתה השתחרר מן הכלא‪ .‬יוקרת‬
‫מקצוע ורמת השכלה מקבלים ביטוי קלוש ביותר‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מצד הצוות המוסדי‪ .‬אלה נחשבים‬
‫כסמלים נעדרי שמץ רלוונטיות במציאות של השגחה וטיפול‪ .‬דייר "תשוש" הסביר מדוע אני‬
‫מוצאת אותו‪ ,‬מי שהיה פעם כנר בעל שם‪ ,‬בחדר אחד עם שני דיירים‪ ,‬עמם הוא לא יכול‬
‫להזדהות‪" :‬אני גר פה‪ ,‬אף על פי שמגיע לי חדר אחר לגמרי ובצורה אחרת"‪ .‬כששאלתי מדוע‪,‬‬
‫השיב‪" :‬מפני שאני מכובד וידוע יותר‪ .‬אבל הם לא מחלקים את החדרים לפי זה‪ .‬כמו שאת רואה‪,‬‬
‫אנחנו לא אנשים עניים ולא עשירים‪ .‬אנחנו מבוגרים‪ .‬אנחנו דיירים של בית אבות"‪ .‬בעוד דייר זה‬
‫מייחס את מנגנון ההשוויה לחלוקה לחדרים‪ ,‬דיירת אחרת ייחסה זאת למפגשים המוסדרים‬
‫בחדר האוכל‪" :‬הלא מה זה חברה? יש מעמדות ויש מקצועות‪ .‬פה אין ההפרדה הזאת‪ .‬בשום אופן‬
‫לא‪ .‬אנחנו יכולים להיות במצב שלא ניפגש מחוץ לשלוש פעמים בארוחות‪ ,‬שאחד יושב פה והשני‬
‫שם באיזה מקום"‪.‬‬
‫מצב בריאות רופף וקשיי תפקוד מציבים מלכתחילה את הדיירים בכפיפת סטטוס אחת‪ .‬נעדרי‬
‫משאבים עצמיים‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬אין בידם לטשטש את ליקויי התפקוד בהבניית סטטוס מובחן‪.‬‬
‫דיירת חדשה‪ ,‬המתקשה להסתגל‪ ,‬ביטאה את שלמדה על הסטטוס החדש שעליה לקבל‪" :‬לא כל‬
‫בן אדם אותו הדבר; יש הבדל בין אנשים‪ ,‬אבל כאן אין הבדל‪ .‬הרוב כאן חושבים שבן אדם זה‬
‫זקן"‪ .‬ישראל התנחם בעובדה כי גם בעברו לא מצא להתפאר בסטטוס מקצועי או השכלתי‬
‫כלשהו‪ ,‬כך שתחושת ההשתוות פחות מכאיבה לו‪" :‬יש אנשים הנופלים מאיגרא רמה לבירא‬
‫עמיקתא‪ .‬במצב כזה הם אומרים 'הייתי והייתי'…פרדסנים ובתי אריזה…'ועכשיו מה אני?! יושב‬
‫אוכל וגונח מכאבים‪ ,‬וצריך לצפות שמישהו יביא לי כוס מים'‪ .‬אצלם הפער גדול מאוד‪ .‬שם מצויה‬
‫נקודת השפל‪ .‬לעצמי אני לא יכול להגיד 'פעם הייתי ככה וככה'‪ .‬עדיף להיות בקו מאוזן‪ ,‬כדי לא‬
‫‪71‬‬
‫ליפול נפילה חזקה"‪ .‬הציפייה לכוס מים היא ביטוי לחסות ותלות‪ ,‬מעל ומעבר לקשיים הפיזיים‪.‬‬
‫יש בה משום העמדה של רם המעלה ברמה אחת עם פחות הדרגה‪.‬‬
‫יחס ההשוויה כה מבוסס בשגרת היומיום‪ ,‬שהוא סותר אפילו תפיסות מקצועיות של טיפול‪ ,‬שכן‬
‫לא כולם סובלים מאותה מחלה או לקות גופנית‪ .‬ישראל הדגיש לא פעם כי מן הראוי שהאחות‬
‫תהא מבחינה בין זה לזה‪ ,‬כמו 'אחות רחמנייה'‪ .‬אחת מפעולות הטיפול השגורות‪ ,‬המיועדות‬
‫לחסוך במשאבי זמן וכוח אדם‪ ,‬היא חלוקת תרופות וטיפות עיניים במהלכן של הארוחות‪.‬‬
‫פרקטיקה זו כשלעצמה יוצרת השוויה של מראית עין‪ .‬ישראל‪" :‬הייתה בשולחן סמוך חולת‬
‫סרטן‪ .‬מתוך שהייתה האישה סובלת‪ ,‬הייתה קצת עצבנית‪ .‬כששאלה אם נתנו טיפות עיניים‪,‬‬
‫האחות לא ענתה לה‪ .‬כששאלתי את האחות "למה לא ענית לה"? היא ענתה‪" :‬היא נודניקית"‪ .‬זו‬
‫התשובה שלה לחולת סרטן‪ .‬היא )האחות( מעמידה את עצמה כאילו אנשים הם שווים‪ .‬היא לא‬
‫לוקחת בחשבון שהיא מטפלת והיא צריכה לעזור"‪ .‬היעדרם של גילויי עניין בדיירים‪ ,‬הסובלים‬
‫מכאובים באחרית ימיהם‪ ,‬מהווה אלמנט נוסף בהשטחת זהותם הייחודית של יחידים לכדי‬
‫סטטוס נמוך אחד – סטטוס של חוסים זקנים חסרי שם‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי גם כאשר כלים כל‬
‫הקיצין‪ ,‬לפני מעבר‪ ,‬וכמעט פרידה לנצח‪" .‬החובשים באים עם כסא גבוה ולמטה הם פותחים את‬
‫זה לאלונקה"‪ ,‬סיפרה דיירת‪" ,‬ההרגשה איומה כשלוקחים מישהו לבית חולים…‪.‬העיקר אף אחד‬
‫לא יודע‪ .‬האדמיניסטרציה לא מתעניינת"‪ .‬כששאלתי "למה?" הדיירת פערה זוג עיניים נושאות‬
‫עלבון ואמרה‪" :‬כ כ ה! אנשים הם מספר! את מבינה?!" ראול סיפר כי כשחלה‪ ,‬ושהה במחלקת‬
‫ה"תשושים" החליט יום אחד לחזור לדירתו‪ .‬הוא אסף בשקט את בגדיו ונבלע במעלית‪" .‬עד‬
‫היום" אמר‪" ,‬אף אחד מן הצוות לא העיר לי על כך"‪ .‬אף לא אחד שם לב להיעלמותו‪ .‬חשיבות‬
‫העניין שמגלים חברי הצוות וההנהלה במצבם‪ ,‬ניכרת בדברי הדיירים‪ .‬הצוות נתפס כגורם סמכות‬
‫חד‪-‬ממדי‪ ,‬בהיותו לוחץ לקונפורמיות ומעניש‪ .‬פעמים רבות התעלמותו מנשלת את הדיירים‬
‫מכוחו האפשרי ‪-‬כמתגמל‪.‬‬
‫הדיירים מנועים מצורות חומריות של יחסי חליפין עם הצוות‪ .‬ראינו כי צוות ההנהלה מפקח על‬
‫התנהגותם של חברי צוות‪ ,‬וכי קבלת מתנה או תשלום מדייר מסכנת עובד בפיטורין‪ .‬דיירים אינם‬
‫מורשים להביע תודתם במתנה‪ ,‬גם לא במועדי חגים‪ ,‬בהם היו רגילים להחליף ברכות ומתנות‪.‬‬
‫עובדי הניקיון במוסד הם פועלים ערבים‪ ,‬בחורים ובחורות צעירים‪ .‬קצין הביטחון מתאר אותם‬
‫כעניים מאוד‪ ,‬אשר למרות זאת‪ ,‬אינם צד ביחסי חליפין מקריים עם הדיירים‪" :‬רובם באים‬
‫ממשפחות מרובות ילדים‪ .‬הקבלנים מנצלים אותם‪ .‬העובדים האלה אינם יודעים קרוא וכתוב‪.‬‬
‫אני לא נותן להם חפצים שדיירים זורקים‪ .‬כל פעם הם יכולים לבקש משהו‪ .‬חוץ מזה איני יודע‬
‫אם הדייר יזם את הנתינה או העובד"‪ .‬מעשיהם של העובדים הערבים‪ ,‬ברגע של הסח דעת של‬
‫האחיות במסיבת פורים‪ ,‬מלמד יותר מכל על הדמיון בסטטוס בינם ובין הדיירים; אלה ואלה‬
‫נתונים למרות ולמרירות על תנאי חיים‪ .‬העובדים התגודדו סביב שולחנות הכיבוד‪ ,‬וחפנו‬
‫במהירות רבה סוכריות ועוגיות‪ ,‬תוחבים אותם לכיסי חלוקי העבודה הגדולים‪ ,‬וממלאים את‬
‫פיהם‪ .‬חפצים קטנים של הדיירים‪ ,‬אף שמלכתחילה היו נראים חסרי ערך‪ ,‬לבטח היו יכולים‬
‫לקנות את ליבם של אלה‪ .‬מניעת יחסי חליפין בין דיירים ועובדים על בסיס אישי מוצגת כניסיון‬
‫‪72‬‬
‫להגן על הדיירים מסחטנות וניצול‪ ,‬אך משמעות לה כמנגנון השוויה ובנישולם ממקור נוסף‬
‫אפשרי לדימוי עצמי בעל ערך‪.‬‬
‫הסדרים‪ ,‬לפיהם פועלים חברי הצוות‪ ,‬נושאים מסר‪ ,‬לא רק באשר למותם העצמי של נשואי‬
‫טיפולם‪ ,‬כי גם פעמים באשר לקרבתם למותם הפיזי‪ .‬השוואה בטיפול ויחס של ניכור גם כלפי‬
‫אלה העומדים למות‪ ,‬הן חלק מן הביטוי לכך‪ .‬דוגמא אחרת בוטה במיוחד נוגעת להזנה – איכות‬
‫המזון שהמוסד כופה על חוסיו‪ .‬טרוניות רבות משמיעים דיירים ב"עניין האוכל"‪ ,‬במיוחד בינם‬
‫לבין עצמם‪ .‬הם מתבוססים במשאים‪-‬ומתנים חשאיים על הנאת גוף יחידה‪ .‬נישולם המתמשך‪,‬‬
‫אך הלא עקבי‪ ,‬מתחושת תיאבון‪ ,‬מכריע את שימת ליבם‪ ,‬וממקדה ביתר שאת בצורך כה יסודי‪.‬‬
‫כמו בתהליכי התניה בלתי סדירים‪ ,‬חדר האוכל מופיע כזירת תגמול‪ ,‬שקשה להכחיד את‬
‫משמעותה‪ .‬כך‪ ,‬שלוש הארוחות ביום שוב ושוב מיוחלות להיות נקודות זמן של עונג יחסי‪ ,‬בהן‬
‫טעם האוכל בעל תפקיד מרכזי‪ .‬כמה פעמים הביטו דיירים לפתע בשעון התלוי על הקיר‪ ,‬ממש‬
‫באמצע שיחתנו‪ ,‬והודיעו לי בשמחה בלתי מוסתרת כי עוד מעט שתים עשרה בצוהריים‪ ,‬וזה אומר‬
‫שצריך ללכת לאכול‪ .‬כמה פעמים נפרדו כך מעליי ללא שהיות‪ ,‬עם ברק חדש בעיניהם‪ .‬בכפיפת‬
‫תשומת הלב לקיבולי הגוף ולטעם מונמכת עוד יותר זהותו של היחיד‪ ,‬נבלעת מפאת איתותים של‬
‫מאבק הישרדות‪ .‬דומה כי מצב חברתי‪-‬פיזי זה מצוי אך צעדים ספורים מתיאורי גילוייה של‬
‫אובססיה‪-‬של‪-‬רעב במחנה ריכוז )‪" .(Cohen, 1994‬בבית סוהר האוכל הרבה יותר טוב מזה שאנחנו‬
‫אוכלים"‪ ,‬קבלה דיירת באוזניהם של דיירים שהצטרפו זה עתה להתיישב בשורות הכיסאות‪ ,‬זמן‬
‫מה לפני ארוחת הערב‪ .‬היו מי שהגיעו ופנו מיד לקרוא מה כתוב בתפריט לפני דלת הכניסה‪ .‬הם‬
‫התחילו לעסוק בהשערות שונות ומשונות כיצד ייראה האוכל הערב‪ ,‬בין השאר‪" :‬אולי מערבבים‬
‫את הגבינה עם האטריות"‪ ,‬הרי כתוב "איטריות‪+‬גבינה""‪ .‬על פי רוב‪ ,‬הביטוי "לא מתים מרעב"‬
‫נשנה בפי הדיירים‪ ,‬כשתיארו את איכות האוכל הירודה‪ .‬ביטוי זה מלמד כי על אף התלונות הם‬
‫מסתפקים במועט ונכנעים‪.‬‬
‫הדיירים נצפו כחוטפי אוכל בהזדמנויות שונות‪ ,‬במיוחד במסיבות ואירועים חגיגיים‪ ,‬בהם הוגש‬
‫מזון שמתיקותו אינה מוטלת בספק‪ .‬מחאותיה הידועות של רכזת התרבות נוגעות למצב המביש‬
‫בו "דיירים ממלאים את הכיסים"‪ .‬ישראל סיפר‪" :‬לא רק שחסר טעם‪ ,‬הם מכניסים אי‪-‬טעם‪ .‬אני‬
‫שואל אותם "למה אתם נותנים עוף קשיש?" פעם אמרתי להם שלכאן הם צריכים להזמין טבח‬
‫גריאטרי‪ ,‬שהוא מומחה לעופות זקנים‪ ,‬שידע איך לבשל אותם‪ .‬האוכל דוחה‪ .‬אני שותה לפעמים‬
‫את המרק ולא ממשיך הלאה‪ .‬אני שאלתי דיירים אחרים‪ .‬אני לא חריג‪ .‬איך הם עושים שיפוצים‬
‫גדולים‪ ,‬מבלי להתחשב בדבר אלמנטרי שבאלמנטרי‪ ,‬שהוא האוכל?! היא הדיאטנית דואגת שיתנו‬
‫לנו קלוריות‪ ,‬חלבונים‪ ,‬פחמימות‪ .‬היא לא יודעת שמה שהיא נותנת נופל לפח‪ .‬זה אבסורד‪ .‬פעם‬
‫ראיתי תאטרון מצחיק; ליצן תולה מעיל על המתלה‪ ,‬ואין מתלה והמעיל נופל‪ .‬כאן כל אחד עושה‬
‫את התפקיד הצר שלו‪ ,‬מבלי לבדוק אם אנשים אוכלים או לא אוכלים"‪ .‬גם על סוג האוכל‬
‫התלוננו דיירים‪" :‬האוכל לא מתאים בשבילנו…הקציצה קשה‪ ,‬הגזר קשה…הדברים בשבילנו לא‬
‫מתאימים"‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫באחד מימי חג חנוכה חילקו סופגניות לדיירים במחלקת ה"תשושים"‪ .‬הן נראו מצומקות וקשות‪.‬‬
‫עובד‪ ,‬שהסתובב עם עגלת החלוקה‪ ,‬נראה היה כמשתדל במיוחד בהניחו סופגניה בצלחתו של‬
‫דייר; אם הייתה זו נשמטת ממזלגו על צידה השרוף‪ ,‬היה ממהר להפכה על גבה‪ ,‬וכך להסתיר‬
‫עובדה זו‪ .‬כאילו למראה השקרי היה כוח משתיק משלו‪ .‬דיירת סיפרה כי לעיתים היא שולחת את‬
‫המטפלת שלה לקנות עוף בגריל או נקניקיות שהיא אוהבת‪ .‬כיוון שאין מטבח בחדרה‪ ,‬ואין לה‬
‫זכות להשתמש בתנור שבמטבח המוסדי‪ ,‬היא מחממת את הבשר בדרך לא‪-‬דרך; על גבי‬
‫הקומקום שיש לה בחדר‪ .‬בין דימוי עצמי ומזון‪ ,‬קשרה דיירת "תשושה" אחרת‪" :‬הם נותנים מעט‬
‫בשר וממלאים את הצלחת כדי להבהיל אותך‪ .‬לא לכבודי לדבר על האוכל"‪ .‬נמצא כי האוכל‪ ,‬לא‬
‫זו בלבד שאינו ערב לחך‪ ,‬הוא אינו ערב לביסוסה של תחושת ערך עצמי‪ .‬פעם נוכחתי בכך‪,‬‬
‫כשנאלצתי להזכיר לעצמי כי לי‪ ,‬להבדיל‪ ,‬יש נגישות לאלטרנטיבות; בארוחת הצוהריים הגישו‬
‫אוכל שומני מאוד‪ ,‬שטעמו בלתי נסבל‪ .‬העובדים‪-‬תורנים כבר מילאו את צלחותינו‪ ,‬שתי דיירות‬
‫ואני‪ .‬התחלנו אוכלות‪ ,‬אך הפסקנו מיד נשענות בעווית פה לאחור‪ .‬המזלג לא הובאה אל הפה פעם‬
‫שנייה‪ ,‬היא הוטלה בצלחת‪ .‬שתקנו והרמנו עינינו להסתכל זו בזו רגע ארוך‪ .‬נטלתי ראשונה את‬
‫צלחתי הגדושה ושפכתי את הכל ל"כלבואיניק"‪ .‬כשראו אותי‪ ,‬עשו כך גם הן במלמלן‪" :‬אי אפשר‬
‫לאכול את זה"‪ .‬כנגד הצלחות הריקות שערמנו‪ ,‬נוכחנו לפתע כי נותרנו רעבות‪ ,‬ואילו כלי ההכלה‪,‬‬
‫שמראו וריחו דוחים‪ ,‬מלא עד גדותיו‪ .‬אחת מהן החלה ממלאה את תיקה בפרוסות לחם‪ ,‬בציינה‬
‫כי בזה היא תסתפק‪ .‬עיניהן של השתיים החלו דומעות‪ ,‬מרפקיהן שעונים על השולחן‪ ,‬והן קוראות‬
‫זו אצל זו חוסר‪-‬אונים‪ .‬חשתי שהדמעות חונקות גם את גרוני‪ .‬עזבתי במהירות אל הקפיטריה‬
‫הקרובה‪.‬‬
‫"כמו עדר"‪ ,‬דימה יואל את הדיירים כולם‪" ,‬מגיע הזמן לאכול – נכנסים"‪ ,‬כך מיצה את חמסנותו‬
‫של המוסד והקונפורמיות של דיירים‪ ,‬שתש כוחם‪ .‬הם מנושלים מרכוש‪ ,‬מרחב פרטי ומרחב‬
‫מספיק לתנועה‪ ,‬מזמן אישי‪ ,‬וממקורות חיצוניים של דימוי עצמי בעל ערך‪ .‬ראינו עוד כי מעל לכל‬
‫אלה מרחף מצבו המעברי של המוסד‪ ,‬הנתון בשיפוצים‪ ,‬פרוץ במראותיו‪ ,‬ומנשל את שוכניו מכל‬
‫תחושת וודאות‪ .‬זהות של 'חוסים זקנים' היא כחופה מעל קווי מסגרת של זהות עצמית ריקה‪.‬‬
‫דומה כי רטוריקה של דיירים על זקנה ומוות‪ ,‬יש בה כדי להזדהות עם עמדותיו של החומס – יחסו‬
‫של הצוות‪ .‬תפיסת עמדת הצוות מובהרת בדבריו של ישראל‪" :‬פה הדיירים הם כמו מתי‬
‫מדבר…‬
‫שאמרו להם 'אתם תגמרו'‪ .‬מתי מדבר כשעשו את העגל‪ ,‬עם ישראל הלכו במדבר‪ .‬גם להם היו‬
‫תלונות על מים ובשר ואלוהים אמר‪ ,‬שאתם המתלוננים לא תכנסו לארץ‪ .‬יש שם ביטוי 'פגרכם'‬
‫–‬
‫ביטוי מאוד קשה‪ .‬יש לי הרושם כאילו אנחנו מתי מדבר‪ .‬צריך כבר לגמור אתנו‪ .‬אנחנו עומדים‬
‫לחיסול‪ .‬ככה הרושם שנוצר"‪.‬‬
‫‪ 4.1.2‬נישול עצמי‬
‫הצוות הוא ה 'אחר החי'‪ ,‬ואילו הדיירים הם ה 'מתים'‪ .‬ה 'מתים' מזדהים עם הנחות הצוות‪ ,‬כפי‬
‫שאסירים וותיקים במחנה ריכוז מזדהים עם עמדות המענה‪ ,‬ומחקים כמה מקווי התנהגותו )‬
‫‪ .(Battelheim,1979‬לדיירים דפוסי שעתוק של נישול הזהות העצמית‪ .‬מה שמלכתחילה מוקרן מצדו‬
‫של המוסד‪ ,‬מוצא צורות המשכיות בתוככי קבוצת החוסים‪ .‬ככלל‪ ,‬הם מנשלים עצמם ממקורות‬
‫של היבדלות העצמי לנוכח ולטובת הימצאות בקרב קבוצת השווים‪ .‬בניגוד כה בולט לאסטרטגיות‬
‫‪74‬‬
‫לבניית זהות א‪-‬זקנתית מובחנת‪ ,‬שנמצאו בקרב זקנים‪ ,‬דיירי דיור מוגן )גמליאל‪ ,(1997 ,‬דיירי‬
‫בית האבות פועלים לטשטוש זהות מובחנת‪ ,‬ואימוצה של זהות זקנתית‪ .‬ראשיתה של נטייה זו‬
‫בקונפורמיות קבלה וכניעה‪ ,‬והמשכה יוצרנות קולקטיבית בהפקת זהות חברתית‪ ,‬מתנשאת מעל‬
‫ומעבר לזהותם של יחידים‪ .‬בקרב אסירים במחנה ריכוז התגלתה הנטייה להיכנע ולהיסחף‬
‫בשיגיונותיה של מציאות ההווה הקשה‪ ,‬תוך ויתור על מקורות של זהות מן העבר ועל תקווה‬
‫להיחלץ ולשוב לחיים נורמאליים‪ ,‬מחוץ לגדרות המחנה בעתיד )‪.(Battelheim, 1979; Cohen, 1994‬‬
‫מנושלי עתיד מכוח הטבע‪ ,‬ועבר מעצם היותם במוסד‪ ,‬גם הדיירים ספונים בהווה של קולקטיב‬
‫חברתי‪ ,‬אדיש לגחמות של יחידים‪.‬‬
‫כשביקשתי מדיירים לפרוש משהו מן הביוגרפיה שלהם‪ ,‬לשתף אותי בתכני עברם‪ ,‬היו מי שנענו‬
‫לבקשה‪ ,‬לא לפני שהבחינו ביני כמתעניינת "באמת" לבין הדיירים האחרים‪" ,‬אותם זה בטח לא‬
‫מעניין"‪ .‬היו מי שסירבו בתוקף לשוחח אודות העבר‪ .‬שאלתי את בלהה במה היא עסקה בעברה‪.‬‬
‫היא השיבה בנחרצות‪" :‬העבר אינו חשוב‪ ,‬רק ההווה‪ ,‬היום"‪ .‬דייר אחר הסביר כי אין הוא מעוניין‬
‫להיכנס לסיפורי העבר כי הדבר גורם לו לאי‪-‬שקט נפשי‪ .‬מבכר לשקוע במראה העץ הנשקף מן‬
‫החלון‪ ,‬התמסר לתיאור מפורט של העלים בשלכת‪ .‬אחרת אמרה‪ ,‬תוך כדי משיכות מכחול בחוג‬
‫לציור‪" :‬אני לא מספרת על ההיסטוריה שלי לאף אחד פה‪ .‬אנשים פה לא מספרים"‪ .‬אפיזודה‬
‫מהחוג ליצירה במחלקת ה"תשושים" מגלה נטייה דומה; המדריכה ביקשה לערוך סבב‬
‫התייחסויות של דיירים בסיפור על כלי בעל משמעות מעברם‪ .‬דיירים סיפרו על גביעים‪ ,‬צלחות‬
‫וחנוכיות מבית אבא‪ .‬בהגיע תורה‪ ,‬אמרה נירה בהתרסה כנגד הניסיון הזה‪" :‬כוסות לא אומרות‬
‫לי שום דבר! עזבתי את הבית בגיל שמונה עשרה וחצי‪ .‬כלים מן הבית לא עניינו אותי‪ .‬מה זה‬
‫כלים?!" מכאן ביקשה להפליג בסיפור על פעילותה כחלוצה‪ ,‬עניין חשוב בהרבה‪ ,‬כדי להעניק לעבר‬
‫משמעות של סטטוס חברתי‪ ,‬ואולי לגבור על הנימה המשותפת ליתר הדיירים‪ .‬המדריכה‬
‫התעקשה לשמוע סיפור על כלי‪ ,‬אך הדיירת המשיכה בשלה‪ ,‬טוענת כי רק חברים בתנועה‬
‫החלוצית עניינו אותה‪ .‬דיירת אחרת בסבב התייחסה לדברים אלה באומרה‪" :‬נירה אומרת‬
‫שכלים לא מעניינים אותה כי הייתה בכל מיני חוגים‪ .‬כל אחד מאתנו עד גיל שמונה עשרה היה‬
‫בחוגים; אחד ב"שומר הצעיר" ואחד ב"מכבי"‪ ,‬וכל אחד היה קשור בבית במה שנתנו לו לאכול‪.‬‬
‫אני זוכרת רק את הכלים היפים‪ .‬בטח‪ ,‬כלים זה לא היה מעניין‪ ,‬זה היה יומיומי…" בדברים אלה‬
‫ביקשה דיירת זו לטעון כנגד שימוש בפרט אחר מן העבר‪ ,‬כפי שעשתה קודמתה‪ ,‬על מנת להבדיל‬
‫עצמה מן הקבוצה‪ .‬דוגמא זו מבהירה כי אף שימוש סלקטיבי וחופשי בתכני העבר אינו לגיטימי‪,‬‬
‫גם אם הדיירים נדרשו לדלות מעברם‪ .‬הם נדרשו לעבר לא כאמצעי לביטוי סטטוס מובחן כי אם‬
‫בעקיפין לתרומה להלך רוח קבוצתי‪-‬שוויוני‪" .‬אנחנו לא מספרים אחד לשני מה היה‪ .‬העבר לא‬
‫מעניין‪ .‬אנחנו מדברים על ההווה"‪ ,‬פירשה הניה‪" ,‬יש לנו עבר יותר ארוך ורחוק‪ .‬חיים ארוכים‪,‬‬
‫שזה לא מתקשר אחד עם השני‪ .‬החיים הפכו אותנו לאחרים‪ ,‬מעוצבים‪ .‬צריכים לדבר על האוכל‬
‫וכל מיני דברים שישנם פה"‪ .‬תיאור סטטי עוד יותר‪ ,‬נטול תקווה להתוודעות האחרים לייחודיותו‬
‫של הפרט‪ ,‬סיפקה דיירת אלמנה‪ ,‬וותיקה מאוד במוסד‪" :‬בן אדם מבוגר הוא כמו סגור בתוכו‬
‫בפנים‪ .‬אחד מפחד לספר‪ ,‬אחד מתבייש לספר‪ ,‬אחד חושב שבטח לא מעניין אותם‪ .‬זה ככה…זה‬
‫לא כל כך פשוט"‪ .‬יוסף העניק תוקף לדבריה באומרו‪" :‬אני סגור בתוכי ואינני מגלה את עצמי‪.‬‬
‫פה זה‪' ,‬אתה תחייה את חיי העבר שלך‪ ,‬ואני אחיה את חיי העבר שלי'‪ .‬אין לי כל צורך להתפאר‬
‫‪75‬‬
‫במעשים הרואיים"‪ .‬נטייה זו להתעלם מן העבר ולא לדבר בו‪ ,‬אפשר שהיא מרמזת כי תחושת‬
‫המשכיות‪ ,‬המשתקפת בתגובותיו של האחר‪ ,‬אינה הכרחית לתחושת זהות עצמית )‪.(Hazan, 1983‬‬
‫הביטוי "אין עם מי לדבר" הוא מרכיב דומיננטי ברטוריקה‪ ,‬המאפיינת את דימויים העצמי של‬
‫דיירים‪" .‬אין עם מי לדבר" משמעות לו בפסילת דיירים אחרים כבני שיח‪ ,‬אתם ניתן לחלוק משהו‬
‫מן העצמי הייחודי‪ ,‬גם אם הדבר אינו כרוך בשקיעה מעייפת בסיפורי העבר‪ .‬הדיירים מציגים זה‬
‫את זה כשטופים בדיבור אחד‪ :‬בעיות בריאות ומחלות‪ ,‬דיבור ההופך ענייני הווה אחרים של‬
‫העצמי ללא רלוונטיים‪ .‬לאחר שהביעה דעתה באריכות על חדשות היום‪ ,‬אמרה לי דיירת‪" :‬לא‬
‫הייתי מדברת אתך‪ ,‬אם היית פה אישה סתם ככה‪ .‬הם לא יקשיבו‪ .‬אין להם סבלנות‪ .‬הם רוצים‬
‫לשמוע על בריאות ומחלות‪ .‬להם אין סבלנות לעניינים כאלה‪ ,‬פוליטיקה ומה אני חושבת"‪" .‬אין‬
‫עם מי לדבר‪ .‬יש כאלה שלא מדברים עם אף אחד‪ .‬הם לא מדברים אחד עם השני"‪ ,‬אמרה בצער‬
‫דיירת חדשה‪ ,‬המתקשה להסתגל‪" .‬כל אחד עם הבעיות שלו…מתחילים לדבר רק על הבעיות‬
‫שיש‪ .‬לי יש את הבעיות שלי‪ .‬זה מספיק לי‪ .‬זה החיים‪ .‬אי אפשר לשנות‪ .‬איך שהולך זה הולך‪.‬‬
‫עשיתי חשבון שאני צריכה להתרגל ואף אחד לא יכול לעזור בזה"‪ .‬אסתר שהתה ימים ספורים‬
‫במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬כשצפיתי בה ובשותפותיה לשולחן בארוחת הצוהריים‪ .‬היא עדיין נחשבה‬
‫"חדשה" וביקשה לערוך היכרות על דרך סיפורה האישי; היא ניסתה כמה פעמים לספר לדיירות‬
‫האחרות על נשואי נכדתה‪" :‬אתן יודעות‪ ,‬הנכדה שלי עומדת להתחתן"‪ ,‬אמרה‪ .‬בתגובה‪ ,‬האחת‬
‫הסתכלה בה ואמרה‪" :‬כמה זמן את כאן"? אסתר חזרה על אותו משפט‪ ,‬מבקשת לשתף האחרות‬
‫בשמחתה‪ .‬פנתה אליה הדיירת השניה ואמרה‪" :‬איפה נפלת"? אסתר הרכינה ראשה לצלחתה‪,‬‬
‫חדלה מניסיונותיה‪ .‬באפיזודה זו דומה כי חוותה "סוציאליזציה קשוחה"; היא לא הצליחה‬
‫להעביר את המסר‪ ,‬על כל פנים‪ ,‬לא ניתן לו מקום‪ .‬בסיטואציות של לימוד‪ ,‬בהרצאות הערב או‬
‫במפגשי ה"מכללה"‪ ,‬בדרך כלל משתיקים דיירים זה את זה‪ ,‬לא נותנים מקום לביטוי עצמי‪.‬‬
‫"באנו לשמוע אותך"‪ ,‬חוזרים ואומרים דיירים היושבים בקהל למרצה‪ ,‬אם העז מי מהם לשאול‬
‫שאלות או להביע דעה‪" .‬הדיירים במוסד רגילים להקשיב ולא להשמיע" אמרה לי סמדר‪ ,‬מסבירה‬
‫מדוע לא הרכיבה את השיניים התותבות בבואה לחוג בו נפגשנו‪ .‬דיירת אחרת‪ ,‬במפגש‬
‫"הפרלמנט" שבמחלקת ה"תשושים" ציינה‪" :‬להשמיע כבר לא כל כך יכולים"‪ .‬כשציינתי כי היא‬
‫השמיעה‪ ,‬וכי התרשמתי מכך שיש לה מה להגיד‪ ,‬אמרה בנימה נדירה של סיפוק‪" :‬יש …או יש‪.‬‬
‫שמונים ושש זה חיים‪ .‬אני כבר במלחמת העולם הראשונה הייתי…" לעיתים נראה כי מובן מאליו‬
‫שסבלות הגוף תופסים את מקומו של העצמי בהצגות רשמים יומיומיות‪ .‬כך תירצה דיירת את‬
‫ישיבתה לפתע על ספסל בסמוך לדיירת‪ ,‬אשר באותה עת ניהלה שיחה עמי‪" :‬אין לנו מה להסתיר‪.‬‬
‫כל אחד יודע מה שיש ומה שאין"‪ .‬שואבת מאותה תפיסה ממש‪ ,‬קידמה האחרונה את הראשונה‬
‫בברכה‪ ,‬באומרה כי אין היא מפריעה‪ .‬ריקנותה של זהות עצמית או היעדר מקומה התמצקה במה‬
‫שאמר לי אפי‪ ,‬דייר וותיק‪ ,‬בזמן שסקרו עיניו במהירות את הדיירים‪" :‬אם תעברי פה ותדברי עם‬
‫אנשים ‪ -‬אף אחד אין לו מה לחדש בשבילך"‪ .‬חשיפת סטטוס מן העבר וביטויו של העצמי בהווה‬
‫הן נחלתם של דיירים בודדים בלבד‪ ,‬אלה הפחות קונפורמיים לנורמה שהוצגה עד כה‪.‬‬
‫טענתי זה מכבר כי המציאות הטוטאלית יוצרת הכרח‪-‬של‪-‬קירוב‪ ,‬שמשמעותו‪ ,‬הידבקותו של‬
‫היחיד במציאות בה הוא חי‪ .‬היחיד הוא שבוי של "הוויה קיצונית" )‪.(EXTREME SITUATION‬‬
‫‪76‬‬
‫הוויה זו מוציאה מכללה זירות‪-‬כלי‪-‬קיבול לתוכן של ביוגרפיה אישית‪ ,‬או למאפיינים היסטוריים‬
‫משותפים של שכבות גיל קרובות )‪ .(COHORT‬טענה זו נתמכת בזיקה הנקשרת בין חפצים‬
‫וזיכרונות; חפצים אינם רק מזכירים אירועי עבר‪ ,‬הם הקשרים מטריאליים המעצבים את הבניית‬
‫הזיכרון‪ ,‬כיוון שהם מסמלים קטגוריות תרבותיות ואידיאולוגיות‪" .‬זכירה מתרחשת בעבודת‬
‫חפצים‪ ,‬כמו בעבודת מילים…‪.‬לכלים תפקיד מרכזי…במיוחד עבור זקנים העסוקים בסקירת‬
‫חייהם )‪ ."(Radley, 1990, p.46-59‬זו הסיבה מדוע סיפורים מן העבר‪ ,‬העשויים ללמד על ייחודם של‬
‫הדיירים כאנשים‪ ,‬אינם מובאים כאן‪ .‬הצורך בנישול עצמי‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬בא לידי ביטוי עקבי בין‬
‫הדיירים לבין עצמם‪ .‬במפגש עמי נוצרו כמה סדקים בחומה האחורית של קיומם‪ ,‬שהובילו‬
‫להגדרת ייחודיותם‪ ,‬אך במפגשים מעין אלה נדרשתי לפעמים לכוח שכנוע‪ .‬נתפסת כמי ש"החיים‬
‫עוד לפניה"‪ ,‬הייתי בעיניהם כסמל לחיים שהיו‪ ,‬שאפשר לחוות קורטוב מהם לשעה קלה‪.‬‬
‫ההידרשות למנגנוני הישרדות בהוויה קיצונית לא נסמכת על העבר‪ .‬באורח דומה למדיי‪ ,‬טוען חזן‬
‫)‪ (1983‬כי התנכרות לעבר עשויה להקל על חווית הוואקום החברתי‪ ,‬מנת חלקם של זקנים באשר‬
‫הם‪ .‬בייחוד הדבר ניכר בקרב דיירים קשישים במצב סופני )‪ .(Golander, 1995‬לא רק שהייחודיות‬
‫העצמית של הדיירים עלולה להחוות כאיום‪ ,‬באשר היא היא המתעמתת עם הכחדה‪ ,‬אלא שמול‬
‫כוחות חזקים בהווה היא איננה יכולה לשמש כמשאב נגדי‪ .‬לכן‪ ,‬ניתן לטעון‪ ,‬כי אין לצפות להבדל‬
‫תגובתי בין קבוצות בני‪-‬אדם‪ ,‬שהיו נקלעים למציאות מעין זו‪ .‬ייחודיותם המשוקעת בעברם‪ ,‬אינה‬
‫רלוונטית‪ .‬היא מושטחת‪ ,‬ונהפכת לעלומה במגרסות הסדרים של מוסדות‪-‬מוות כגון זה‪ .‬עניין זה‬
‫מקבל חיזוק בדבריו של פרנקל על אסירים במחנות ריכוז‪" :‬הרצון לחיות מבטא עצמו בהפחתת‬
‫ערך טוטלית של כל דבר‪ ,‬שאינו משרת את האינטרס היחיד הזה" )עמ' ‪.1(Cohen, 1994 ,139‬‬
‫תנאי החיים הקיצוניים‪ ,‬מכפיפים את תשומת הלב באופן מתמיד למצוקת ההישרדות‪ ,‬בעוד‬
‫לאפיזודות ופרטים בחיי היומיום יש רישום או "פנים" של חיים רגילים לכאורה‪ .‬תחת חופה‬
‫ארגונית של טיפול ומעקב‪ ,‬ההוויה הקיצונית אינה יכולה לקבל שם כלשהו‪ ,‬המעיד על מציאות‬
‫נוראה‪ ,‬חסרת כל תקדים מחיי העבר של הדיירים‪ .‬פרט לאינפורמנט זה או אחר‪ ,‬יוצאי‪-‬דופן‬
‫בביקורתם‪ ,‬הדיירים נמצאו נושאים בעולה של המציאות‪ ,‬כאסירים במחנה ריכוז‪ ,‬המותירים את‬
‫"קול הזוועה" לאחרים‪ .‬גילוייה של שגרת חיים לכאורה תוך הנהון כלשהו לרציונליות המוסדית‪-‬‬
‫טיפולית ושחיקת חברי צוות‪ ,‬הופכים לקול פנימי בר‪-‬תוקף‪ ,‬החובר לתפיסת היעדר אלטרנטיבה‬
‫של מגורים בסוף החיים‪ .‬כך עולה מקטעי דבריהם של דיירים‪ :‬ישראל‪ ,‬הביא את דבריה של‬
‫ההנהלה‪ ,‬וציטט את החשיבות שהעניקה לסדרים‪" :‬אין מקום‪ ,‬הם אומרים‪ ,‬זה מוסיף לניקיון‪,‬‬
‫יש מן כאלו…מחפשים את הפסגה של כל דבר‪ ,‬ולא מתחשבים עם הדבר היומיומי שבן אדם נחוץ‬
‫לו‪ .‬הכל בשביל הפסגה של עשיית סדר"‪ .‬ברוריה השיבה‪" :‬מאידך‪ ,‬שיבורכו האנשים שחשבו על‬
‫המקום‪ .‬יש מי שדואג לי‪ .‬שיהיו בריאים‪ .‬הילדים לא יכולים לדאוג הם עמוסים עד הראש"‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫תיאור של נכסי עבר דיפרנציאלים‪ ,‬של אסירים במחנה‪-‬אושוויץ‪ ,‬המחיש את עוצמתו של אתר המוות‪ ,‬על דרך הפרשי פוטנציאל‬
‫בין מצוי ורצוי; הבדלי מין‪ ,‬גיל‪ ,‬סטטוס כלכלי‪ ,‬מומחיות מקצועית‪ ,‬עיר מגורים באירופה‪ ,‬ורמת השכלה‪ ,‬יצרו אתגרי התמודדות‬
‫שונים עם המציאות הברוטלית‪ .‬כך‪ ,‬בדיעבד נקבעו סיכויי הישרדות שונים‪ ,‬והבדלי נגישות ל"תפקידים" במבנה הארגוני של‬
‫המחנה‪ .‬שעבוד העבדים היווה עינוי קשה יותר לנפשו של משכיל בן טובים‪ ,‬בהשוואה לזולתו קשה היום‪ .‬אמנם הדיפרנציאציה‬
‫המוקדמת חוללה רמות סף נבדלות של סבל‪ ,‬אך נזכור כי התנאי ההכרחי לכך היה מציאות נישול אחידה‪ .‬הכותבת התמקדה‬
‫בתגובות לאותם גירויים‪ ,‬אשר שונותן‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬מטשטשת עם חלוף הזמן )‪.(Pawelczynska,1979‬‬
‫‪77‬‬
‫סממנים מרובים של נישול‪ ,‬המעידים על מוסד בעל אופי "קולוניאלי"‪ ,‬הם מסד לדה‪-‬לגיטימציה‬
‫עצמית בצד הדיירים‪ .‬אל מעגל אינסופי זה נשאב דייר חדש‪ ,‬וזהותו נטחנת דק‪ ,‬ככל שיכול לה‬
‫מוסד‪-‬מוות קולקטיבי‪ .‬היכולת "לתת שם" למציאות המכבידה‪ ,‬משקפת יכולת להתבונן מבחוץ‪,‬‬
‫לקיים דו‪-‬שיח עצמי רפלקסיבי‪ .‬היא לבדה עשויה לסלול ולהמציא אלטרנטיבות‪ .‬יכולת זו‬
‫התגלתה פה ושם בהבעת הזעזוע של דיירים "חדשים"‪ ,‬וזו‪ ,‬גם היא שככה והלכה‪ .‬רפלקסיביות‪,‬‬
‫הכורכת עמה השוואתיות הווה עם עבר יצוק וחיובי‪ ,‬עלולה להוות מכשול להסתגלות‪ ,‬באשר היא‬
‫יוצרת דיסוננס חריף‪ ,‬עם שהעתקת מקום למוסד אחר איננה נשקלת‪ .‬הדיירים לא העלו בדעתם‬
‫עד כמה "טיפול" כרוך בפגיעה עצמית‪ .‬גם כשהם נוכחים לדעת‪ ,‬הם כבר רואים עצמם זקנים‪-‬‬
‫זקנים‪ ,‬ועייפים מכדי להתייחד כעצמם‪.‬‬
‫נישול עצמי וסטריאוטיפים זקנתיים מלמדים יותר מכל על תפיסת העצמי כ'מת' והאחר כ'מת' –‬
‫תפיסה שעוד נעסוק בה‪ .2‬פרקטיקות‪ ,‬הן בצד הצוות והן בצד הדיירים‪ ,‬יוצרות קרקע נוחה‬
‫להתמדתה של רטוריקת מוות חודרנית‪ .‬העצמי המנושל נתון לעיצוב מחדש כנגד מוות קרוב‪,‬‬
‫ומצוי בהרמוניה של קיום סיפי עם רבים אחרים‪ ,‬הזהים לו‪ .‬תחושת שותפות‪-‬גורל עשויה‬
‫להתחולל על רקע מציאות חברתית זו‪ .‬התופעה נתמכת בממצאי מחקרים על התנאים היוצרים‬
‫דה‪-‬אינדיוידואציה; הפער בין העצמי האידאלי והעצמי האקטואלי מוביל להזדהות עם הקבוצה )‬
‫‪.(Abrams, 1990; Wicklund, 1982‬‬
‫נקל להראות עד כמה מוות חברתי וירידה בערך עצמי‪ ,‬בסביבה בה יחסי הכוחות מייצרים‬
‫משפילים ומושפלים‪ ,‬גוררים את האחרונים לשקוע בסבילות בציפייה למוות‪ .‬אך סבילות‬
‫ממושכת‪ ,‬תוך שהיחיד חש מסופח לכלל דובר מוות‪ ,‬מהווה מצב המעורר תמיהה; ממצאים‬
‫מחקריים מלמדים כי דיכאון‪ ,‬חרדה ופתולוגיה רגשית הם תגובות צפויות בקרב דיירי בית אבות‬
‫וחוסים במוסדות טוטאליים‪ ,‬אף אם תימת המוות אינה נידונה בהם )‬
‫‪Buckwalter, 1989; Dreyfus,‬‬
‫‪ .( 1988‬יתר על כן‪ ,‬דיכוי הפניות הסובייקטיבית לסקירת העבר מתגלה בדיעבד כויתור על רווחה‬
‫נפשית ושביעות רצון מהחיים )‪ .(Taft, 1990; Lappe, 1987‬כיצד זה‪ ,‬אם כן‪ ,‬מסוגלים יחידים לחיות‬
‫חודשים ושנים כחוסים מנושלי משאבים וכבוד‪ ,‬שאובים בתוך קולקטיב המציע תודעה מנשלת‬
‫בפני עצמה‪ ,‬מבלי שהדבר ייתן אותותיו הקשים במצבם הרגשי?‬
‫‪ 4.2‬החייאה עצמית‬
‫'חי‪-‬חי' מוגדר בעבודה זו כמציאות קיומית‪ ,‬בה דיירים רואים עצמם 'חיים' ורבים מן הדיירים‬
‫האחרים כ 'חיים'‪ .‬תודעת המוות עומדת אך בצד חוויית האובדנות המקיפה אותם‪ .‬מציאות זו‬
‫מתייחסת ברצינות לאמירה של רוסו‪" ,‬אני מתחיל לחיות רק כאשר אני רואה עצמי כמת"‪ .‬תוצר‬
‫הפרקטיקות של מוסד טוטאלי בפרק זה מכונה זהות עצמית ריקה; כינוי זה בעל משנה תוקף‬
‫בשל זיהויים של מנגנוני פיצוי או מילוי‪ ,‬המשמשים באורח סמוי את הדיירים כיחידיו של‬
‫קולקטיב‪ .‬טענתי היא כי באופן דיאלקטי תודעת המוות יכולה להעמיק את האובדנות ועם זאת‬
‫‪ 2‬בפרק על שדה קיום רביעי‬
‫‪78‬‬
‫להוות קרקע פורה לאימוצם של תחליפים‪ .‬כך‪ ,‬לנוכח ריקנות‪ ,‬תוצאתם של רצף אובדנים מחוללי‬
‫כניעה‪ ,‬אשר אינם גובים מחיר רגשי גלוי לעין‪ ,‬יתכן פיצוי חווייתי‪ .‬משמעותו היא העצמה מן החוץ‬
‫של העצמי‪ ,‬שקבל זה מכבר זהות של 'מת'‪ .‬הריקנות המיוצגת בסדרי המוסד‪ ,‬במראה כתליו‬
‫וסממני טיפול‪ ,‬מאלצת דיירים לנהוג ב"עדר" – להסתפח לקולקטיב ולהישען על מקורותיו‪.‬‬
‫משחק‪ ,‬סטיגמה ורכילות‪ ,‬הם שלושה מנגנונים‪ ,‬שיש בכוחם להבנות מציאות 'חיים'‪ .‬הדיירים‬
‫חיים בקולקטיב‪ ,‬המגיב לצוות כ 'אחר' יוצר אתגר‪ ,‬אך מדיר 'אחר' זה מגבולותיו‪ .‬הקולקטיב‬
‫מגיב גם לנטייה לנישול עצמי של רבים מחבריו‪ .‬עיקרו של דבר‪ ,‬שיג ושיח בין היחיד לסובביו‪,‬‬
‫קבוצת בני השווים‪ ,‬מלמד כי אין הם מהווים רקע להתבדלות‪ ,‬כפי שמשמשת קבוצת התייחסות‪,‬‬
‫אלא יותר מכך; קולקטיב השווים משמש משאב משמעותי לזהות היחיד‪.‬‬
‫‪ 4.2.1‬סטיגמה ורכילות‬
‫המונח 'סטיגמה'‪ ,‬ולא 'שיפוט'‪ ,‬הולם את דברי הביקורת‪ ,‬הערכות ודעות‪ ,‬המשמשים את הדיירים‬
‫בהתייחסם זה לזה‪ .‬הסטיגמה היא תווית שיפוטית אחת או שתיים‪ ,‬החוזרת ונשנית כאשר‬
‫דיירים מתארים דייר אחר‪ .‬הכל משתמשים באותן תוויות מוסכמות אודות מושא שיחתם‪ ,‬ללא‬
‫פניות או גיוון‪ ,‬בעוד התוויות משמשות לסימון הייחודי יותר מאשר החריג‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הדיירים‬
‫לרוב אינם פונים זה לזה בשמות פרטיים‪ .‬אלה אינם מוזכרים גם כאשר הם מתארים דיירים כצד‬
‫שלישי‪ .3‬שמות פרטיים משמשים בעיקר לציון חברי צוות‪ ,‬וכך מחליפים את מה שברגיל מיוחס‬
‫לסטיגמה‪ ,‬בסימון גבולותיו של הקולקטיב )‪ ;(Erikson, 1966‬שימוש סלקטיבי בשמות פרטיים‬
‫מלמד כי חברי הצוות אינם נכללים בקולקטיב הדיירים‪ .‬הסטיגמה מסמנת את נשוא השיחה‪,‬‬
‫ושיחה מתנהלת בצילה של זו‪ .‬התווית השיפוטית המתמידה‪ ,‬העוסקת ביחיד בכל אשר יפנה ובפי‬
‫הכל‪ ,‬היא זהות חלופית שמעניק הקולקטיב ליחידיו‪.‬‬
‫על מנת שתוחזק סטיגמה ביחס לדייר‪ ,‬מספיק שצפו כמה דיירים בודדים באירוע לו ייחסו‬
‫משמעות‪ .‬או אז דעות כלשהן‪ ,‬דומיננטיות‪ ,‬צובעות את פרטי העדות לכאן או לכאן‪ ,‬טוב או רע‪,‬‬
‫יפה או מכוער‪ .‬בתום שיחה שהייתה לי עם דיירת‪ ,‬הגיחו שני דיירים משני קצותיו של הלובי‪,‬‬
‫לאחר שהתבוננו בנו בשקט‪ ,‬והמתינו שהדיירת ההיא תעזוב‪ .‬גאולה פתחה ואמרה‪" :‬עכשיו את‬
‫בטח יודעת את כל העצות…שוק הכרמל‪ ,‬את יודעת מה זה?!" המשיך יואל‪" :‬את בטח לא יודעת‬
‫מה זה שוק הכרמל"‪ .‬בביטוי "שוק הכרמל" ביקשו להבהיר לי כי האישה הזו בוטחת בעצמה‪,‬‬
‫וחוצפנית מאין כמותה‪ .‬כשישבתי עם גאולה ושני דיירים נוספים בשולחן אחד בחדר האוכל‪,‬‬
‫נזכרו כי אותה אישה דיברה )איתי( בקול רם על היעדר עניין מיני בזקנה‪ .‬מיד אמרו לי‪" :‬אין‬
‫עניין‪ ,‬אבל היא נכנסה עירומה לחדר שלו‪ .‬היא איומה‪ ,‬איומה‪ ,‬איומה‪ .‬היא הייתה בשורה שלנו‪,‬‬
‫ולמזלנו לקחו אותה"‪ .‬לאחר זמן הצביע שכני לשולחן על דיירת שעמדה במרחק מה‪ ,‬ואמר‪" :‬היא‬
‫כמו זאת‪ .‬היא מקללת יותר גרוע ממנה‪ .‬יש לה פה מלוכלך"‪ .‬החרתה החזיקה אחריו דיירת‬
‫נוספת‪" :‬אחרי מה שאמרה למנהלת‪ ,‬אני הייתי מוציאה אותה"‪ .‬זה היה הדימוי של הדיירת‪,‬‬
‫‪ 3‬הדבר מזכיר את מנהג נטילת השם מזקנים בקרב ה'סמואה'‪ ,‬העברתו לאחר‪ ,‬והחלפתו בתווית נושאת זכויות מצומצמות )‬
‫‪.(Mead, 1961‬‬
‫‪79‬‬
‫שעמה הייתה לי שיחה ערה ומעניינת‪ ,‬דימוי שהופיע כמעט בכל הזדמנות בה משכה את‬
‫התייחסות הדיירים‪.‬‬
‫לא רק אירועים מסוימים מטים שימת ליבם של דיירים לגלגל שוב ושוב שיפוט זה או אחר‪ ,‬גם‬
‫תכונות מיוחדות או אפיונים‪ ,‬הנחשבים מבדילים מספיק‪ .‬יואל הזמין אותי להצטרף לשולחנו‪:‬‬
‫"יש לרשותי שולחן שלם‪ .‬אני אוכל לבד"‪ .‬כשביקשתי לדעת מדוע הוא לבדו‪ ,‬אמר‪" :‬יש עליי‬
‫התווית שאני מכה אנשים ומרביץ להם"‪ .‬באחת הפעמים ביקשתי להצטרף לשולחן בו שלושה‬
‫דיירים‪ .‬יואל התקרב לשולחן ושוב הזמין אותי לסעוד עמו‪ .‬חיה מיד הביעה הסכמתה שאעבור‬
‫לשולחנו‪ ,‬תגובה שלא הייתה אופיינית לדיירים‪ .‬היא לחשה לי שהוא "לא בסדר ולא כדאי‬
‫להתעסק אתו"‪ .‬השניה ניסתה ממרחק להזהיר אותי מאלימותו; בתנועות פנטומימה הראתה‬
‫שידה האחת מרביצה לשניה ולאחר מכן שתי ידיה כמו מרביצות לראשה‪ .‬ביושבי עמו שעה ארוכה‬
‫חשתי כי סיכנתי במידת מה את תדמיתי החברתית בעיני הדיירים‪ .‬הם הסתכלו בי ממושכות‪,‬‬
‫נועצים עיניים בזמן שהטו את גופם ללחוש משהו לשכנם שמעבר לשולחן‪ .‬הסטיגמה גם שימשה‬
‫את הדיירים‪ ,‬בנסותם לכוון אותי כחוקרת‪" :‬היא איננה אקזמפלר"‪ ,‬לחשה לי דיירת בארוחת‬
‫ערב‪ ,‬לאחר שאחת הדיירות בירכה אותי ב"ערב טוב"‪" .‬היא לא מייצגת את האנשים שחיים פה‪.‬‬
‫יש לה פה מלוכלך…איפה היא למדה את זה?! את לא צריכה ללמוד על המוסד ממנה"‪.‬‬
‫מקום מגורים של דייר בעבר יכול היה לשמש כמשאב לסטיגמה‪ .‬למשל‪ ,‬אחת הדיירות ידועה כמי‬
‫שנולדה בצפת‪ .‬כשהמילה "צפת" עולה בסיטואציות שונות‪ ,‬מיד מזכירים את הדיירת הזו "כן‪ ,‬גם‬
‫היא מצפת"‪ .‬באחד ממפגשי החוג במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ישראל סיפר על אירוע‪ ,‬שהתרחש‬
‫בצפת‪ .‬מיד הפנו כמה משתתפים פניהם אל אותה דיירת‪ ,‬יוצרים עמה קשר עין‪ .‬דוגמא נוספת‬
‫לסיבה לסטיגמה היא השתייכותם של ילדיה של דיירת לחרדים מנטורא קרתא‪ .‬עובדה זו הוזכרה‬
‫כל אמת שדיברו דיירים בנשימה אחת על מזגה הרע‪ ,‬חותמים כולם את "חובתם" בציינם שכובע‬
‫היא חובשת רק בשבת‪.‬‬
‫תכונות אופי ומזג מקבלים נופך משלהם‪ .‬כפי שתיאר אחד הדיירים ה"תשושים"‪" :‬לא הייתי‬
‫אומר שיש פה "תשושים"‪ ,‬הייתי אומר "טיפוסים""‪ .‬כמו להבהיר את כוונתו‪ ,‬הוסיף‪" :‬יש פה‬
‫אדם חכם‪ ,‬שמדבר אחרי הארוחה"‪ .‬הפעם יכולתי להסכים – הוא התכוון לישראל‪ .‬המילה‬
‫"טיפוסים" הופיעה פעמים רבות בניסיונם של דיירים לתאר למעני את אוכלוסיית בית האבות‪.‬‬
‫הכל זקנים‪ ,‬המכירים בזהותם החברתית המתויגת מן החוץ‪ ,‬לכן אין בסיס לסטיגמה זקנתית‬
‫אלא לקיומן של סטיגמות בעלות תוכן אחר‪ .‬דיירים דיברו תמיד באופן חיובי על דיירת‪ ,‬עילגת‬
‫בלשונה‪ ,‬עטויה במטפחת‪ ,‬ויושבת לה בצד בעת ההרצאות‪" .‬היא נשמה טובה" אמרו‪ ,‬מסבירים‬
‫אלו מעשים טובים היא עושה למען האחרים‪ .‬הכינוי "צדקת"‪ ,‬הסבירו‪ ,‬לא יתאים לה‪ ,‬כיוון‬
‫שהיא באמת טובה ולא מנסה להעמיד פנים‪ .‬כולם אומרים על דייר "תשוש" כי הוא מוזר‪ ,‬כיוון‬
‫שהוא אוכל מתי שמתחשק לו‪ ,‬וזועם "כל הזמן"‪ .‬על דיירת "עצמאית" בת מאה למדתי שהיא‬
‫"אישה נבונה" עד מאוד‪ ,‬שכן כמעט כל דייר שהתייחס למסיבת יום הולדתה הקרבה‪ ,‬נקט בלשון‬
‫זו ממש‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫הופעה חיצונית מובחנת משמשת סימן לזיהוי דיירים‪ .‬במיוחד כשלא ברור במי מדובר בשיחה‪,‬‬
‫חזרו הביטויים‪" :‬הוא הכפוף‪ ,‬עם הכיפה‪ ,‬זה שהולך עם ההליכון"‪" ,‬היא עם השיער האדום‬
‫והמקל" "זאת אישה בת שמונים ושש כזאת נקיה‪ ,‬כל הכבוד‪ .‬החבר שלה זה הדייר עם הכרס‬
‫הגדולה גדולה"‪ .‬כך‪ ,‬תוויות אינספור משמשות בתקשורת היומיומית של הדיירים‪ ,‬כאלה שניתן‬
‫לארגן אותן סביב מכנים משותפים נוספים‪ .‬השימוש באותן תוויות ממש‪ ,‬אותם ניסוחים ופרטים‬
‫בפי רבים ביחס לדייר בודד‪ ,‬תורם להבניית זהויות בבית האבות‪ .‬תוויות מוסכמות מהוות יחידות‬
‫תקשורת רווחות באשר ליחידים‪ ,‬אופיים ומעשיהם‪ .‬לנוכח נישולם השיטתי של דיירים – הפיכתם‬
‫לחוסים נעדרי משאבים משמעותיים כלשהם – בולטת תרומתן האפשרית של סטיגמות להבניית‬
‫קטגוריות חברתיות וסדר בעולמם‪ .‬הסטיגמה מעניקה ליחיד תפקיד‪ ,‬שהכל יודעים על קיומו‪,‬‬
‫ולפיו נקבעות ציפיותיהם הבין‪-‬אישיות ומבני רשתות התקשורת הפנימיים‪.‬‬
‫הדיון בתופעה זו והשלכותיה המפצות לא יהיה שלם אם לא נתבונן בפרקטיקה רווחת נוספת‬
‫בקרב הדיירים‪ ,‬והיא – הרכילות‪ .‬הרכילות משמשת כזירת הכלה אינטראקציונית של הסטיגמה‪.‬‬
‫נקל להקיש מדברי הדיירים על רכילות‪ ,‬כמו מתוכני האינטראקציות ביניהם‪ ,‬כי הרכילות מנגנון‬
‫חברתי נפוץ מאוד במוסד‪" .‬אין מה לעשות‪ ,‬פה חייבים לרכל"‪ ,‬פסקה דיירת‪ .‬בנימה המרמזת‬
‫ביתר שאת על חשיבותה האפשרית של הרכילות‪ ,‬אמרה דיירת אחרת‪" :‬אי אפשר שלא לרכל כאן‪.‬‬
‫אני חושבת שיש משהו ברכילות‪ .‬יש בזה שקר אבל גם אמת כלשהי‪ .‬אני לא יכולה שלא להקשיב‬
‫לדברי רכילות"‪ .‬חברותיה המאשרות בניד ראש עוד הוסיפו‪" :‬כאן צריך לשמוע מה שמדברים"‪.‬‬
‫על אף תפוצתה של הרכילות‪ ,‬יש בדיירים הרואים בה פעילות פסולה‪ ,‬ואף מייחסים סטיגמה‬
‫חיובית כלפי בודדים הנמנעים ממנה‪" :‬זאת בת גן עדן – היא לא מדברת על אף אחד" סיפרה‬
‫דיירת על בת שיחתה‪ ,‬בהשימה ידה על פיה הקפוץ‪ ,‬כדי לסמן את ההשתדלות שבשתיקה‪.‬‬
‫"האחרים כל הזמן ברר…ברר…"השמיעה כממחישה את פטפטנותם‪ .‬הדיירת בה דובר אישרה‬
‫סטיגמה זאת באומרה‪" :‬כן‪ ,‬כולם אוהבים אותי‪ ,‬בעד זה שאני לא מדברת כלום על אף אחד‪ .‬אם‬
‫אני יודעת משהו אז אני יודעת…"‬
‫ממדי הרכילות ניכרו כל אמת שדיירים קשרו בינה לבין זירה יחסית נדירה בבית האבות –‬
‫החברות‪ .‬נראה כי דיירים המקיימים קשרי חברות נבדלים מן האחרים‪ ,‬בכך שאין הם מרכלים‬
‫זה על זה‪ ,‬ובכך שיחדיו‪ ,‬הם משמשים מושא לרכילות‪ .‬חנה ומזל נחשבות חברות טובות‪ .‬לעיתים‬
‫קרובות הן יושבות יחד בלובי‪ .‬אמרה חנה בפניה של מזל‪" :‬פה חברה קשה להשיג…פה‬
‫האפשרויות הן קטנות‪ .‬אני אדבר גלויות‪ ,‬אם מזל מספרת לי משהו ואומרת "זה בינינו‪ ,‬לא לספר‬
‫לאף אחד"‪ ,‬היא יודעת שאם תגיד כך‪ ,‬אז היא יכולה להיות בטוחה שאף אחד לא ידע‪ .‬אותו דבר‬
‫גם אני"‪ .‬דיירות חברות סיפרו כי למרות חברותן הן משתדלות לא להופיע בציבור יותר מידי ביחד‬
‫"ישבנו שנתיים באותו מקום…הצמידו אותנו‪ ,‬ואז התחילו עם הרכילות"‪ .‬דיירת‪ ,‬שיש לה בן זוג‪,‬‬
‫הוגדרה בחוג למלאכה כמי שהיא במצב טוב יותר מנשים בודדות‪ ,‬אך בהשוואה לאחרונות‪ ,‬אין‬
‫לה אותו הכוח‪" :‬הוא מחכה לה בהרצאות או תופס לה מקום‪ .‬הוא מטייל איתה‪ .‬כן‪ ,‬אבל מרכלים‬
‫עליהם"‪ .‬הספרות מתייחסת לסיטואציה הרכילות כהזמנה להידוק יחסים‪ ,‬והפיכת השותפים‬
‫לאנשי סוד )בן‪-‬זאב‪ .(1993 ,‬מכאן עולה כי הרכילות עשויה לאפיין קשרי חברות ואף לחזק קשרים‬
‫‪81‬‬
‫קיימים‪ .‬כיצד‪ ,‬אם כן‪ ,‬מתיישבת עובדת קיומה של תופעת הרכילות עם הסתייגותם של דיירים‬
‫רבים מקשרי חברות? הרכילות נמצאה במפגשים ארעיים של הדיירים‪ ,‬וניכר כי היא פרי של‬
‫שיתוף פעולה בין מכרים‪ ,‬יותר מאשר בין חברים קרובים‪ .‬אפשר כי מוראותיה של הרכילות‬
‫במוסד‪ ,‬הנתפס כסגור וקטן‪ ,‬הן רקע להסתייגות מביסוסם של יחסי קרבה‪ ,‬שכן בדרך זו ניתן‬
‫להימנע מחשיפה בפני הזולת‪ ,‬בו אין אמון מלא‪ .‬ואולי יותר מכך‪ ,‬אולי במקום בו מצויה תודעת‪-‬‬
‫מוות‪ ,‬קיימת סיבה המצדיקה את מחיר המרחק החברתי‪ ,‬שהוא לא אחר מאשר נישול עצמי נוסף‬
‫ממקורות זהות בעבר ובהווה‪ .‬הקרבה ל'אחר'‪ ,‬שאין וודאות לגבי התמשכותה לאורך זמן‪ ,‬בשל‬
‫הנטישה שבמותו הצפוי‪ ,‬מאיימת על העצמי; היא מעלה את ערכו של האובדן‪ ,‬ומקריבה מראש‬
‫חלקים בזהותו של היחיד )‪ .(Lifton, 1979‬לעומת זאת‪ ,‬רכילות בין מכרים‪ ,‬המטפחת סטיגמות‬
‫ומגלגלת אותן שוב ושוב‪ ,‬עשויה להוות פתרון רצוי לדילמה בין קירבה למרחק רגשי ‪ -‬דילמה‬
‫המופיעה כמוטיב באתנוגרפיה כולה‪.‬‬
‫זימל הבחין בין ה'דיאד'‪ ,‬כתקשורת בין שני אנשים‪ ,‬ו'טריאד' ‪-‬תקשורת בין שלושה‪ .‬ההבדל‬
‫הכמותי בין שני מבני התקשורת אינו מרמז על ההבדל האיכותי ברמת התקשורת; תוספת של‬
‫אדם אחד למערך המתקשרים מעניקה למבנה הדואלי עומק ומורכבות‪ ,‬בשל פוטנציאל‬
‫התלכדותם הקואליציונית של שניים כנגד האחד )‪ .(Wolff, 1950‬מבנה הטריאד מעודד התנגדות‬
‫והסתרת מסרים ברמת מתח בין‪-‬אישי גבוהה יותר‪ .‬גם אם נסכים כי הרכילות משמשת כמנגנון‬
‫השוויה של הכל בעיני הכל )לורנד‪ ,(1993 ,‬לא נוכל שלא להבחין שהתנאי ההכרחי לה הוא מבנה‬
‫טריאד חברתי‪ ,‬המהווה בסיס לתרומתה לתחושת מתח ומודעות להסתרה‪ .‬יש בכוחה של‬
‫הרכילות להעניק משמעות חברתית‪ ,‬עומק וחיות לחלל‪ ,‬המיוצג במצבור של אנשים נוטים למות‪.‬‬
‫אף שבעטיה של הרכילות ובזיקה אליה אין בסיס יציב לאינטימיות בין דיירים‪ ,‬אפשר ומתקיים‬
‫'קשר חיובי' בין רכילות ופרטיות‪ .‬נקל לחשוב כי תנאי החיים בבית האבות מאפשרים תחושת‬
‫פרטיות או ספירה פרטית מצומצמת אך בדלת אמות חדרו של דייר‪ .‬אך דומה כי אין הדבר כך;‬
‫פרטיות עשויה להתקיים בצורתה המופשטת‪ ,‬כמשמעות עולמו הסובייקטיבי של הפרט‪ ,‬מכלול‬
‫ידיעותיו וענייניו‪ .‬ככזו‪ ,‬הרכילות עשויה לחזק את גדרותיה ולבססה; הרכילות נדרשת להכיר‬
‫בנורמות של פרטיות כדי להגדיר לעצמה את הנושאים המעניינים אותה‪ ,‬ובזאת נראה שהיא‬
‫עצמה נדרשת לנורמות שתפקידן למנוע זאת )פרדיננד‪ .(1993 ,‬אם אנו שבים לעניין זהותו של‬
‫היחיד‪ ,‬הרי בעקיפין היכרותו עם נורמת הרכילות גודרת את שבעיניו עניינים שהם אך שלו‪ ,‬בין‬
‫אם הוא מושאה ובין אם לאו‪ .‬בעצם איומה על היקר מכל‪ ,‬הרכילות מבנה עבורו את הספירה‬
‫הפרטית במתחמי ציבוריות‪ ,‬בהן שותפים דיירים רבים‪ .‬תכני הרכילות הם אותם אלה שקשה‬
‫להסתיר‪ ,‬והפכו לנחלת הכלל‪ ,‬ועם זאת הם אלה שהרכילות סימנה כמעניינים ביותר‪ .‬הרכילות‬
‫מתעלמת מקשיי ההסתרה של היחיד בשל דלות מקורותיו‪ ,‬וכך היא יוצרת אשליה המפגישה אותו‬
‫שוב ושוב עם עצמו‪.‬‬
‫הרכילות היא מנגנון פיקוח על התנהגות היחיד‪ ,‬ומסדירה יחסים חברתיים )‪.(Gluckman, 1963‬‬
‫דייר מוצא עצמו נדרש להתנצל‪ ,‬להסביר‪ ,‬ולעמוד על המשמר בפני לחש לשונותיהם של האחרים‪.‬‬
‫הדבר נוגע לתנועותיו הצפויות והבלתי צפויות במרחבים המשותפים בבית האבות‪ .‬דיירת סיפרה‬
‫‪82‬‬
‫כי נהגה לשבת ליד דייר בלובי כמה פעמים‪ .‬ביום קיץ חם אחד העתיקה מקומה ליד המאוורר‪,‬‬
‫ואז "תכף התחילו לדבר…תראו מה קרה לה היא ברוגז אתו…אמרתי שאני לא ברוגז אתו"‪.‬‬
‫אסטרטגיה מנע ‪ ,‬בה נוקטים דיירים על מנת לשלוט ברכילות אודותם‪ ,‬נצפתה בזמן הרצאות‬
‫הערב; דייר קם במהלך ההרצאה‪ ,‬פוסע בריווח שבין שורות היושבים‪ ,‬בתנועות ידיים וראש מנסה‬
‫להסביר לאחרים מדוע הוא מקדים לצאת‪ .‬מגיבים לנורמת הרכילות‪ ,‬לרוב דיירים ה"יוצאים‬
‫באמצע" רומזים על קושי תפקודי‪ ,‬מצביעים על עיניהם ש 'אינן רואות' או אוזניהם ש 'אינן‬
‫שומעות' או 'הבטן הכואבת' –סיבות שאינן ייחודיות להם‪ .‬הם מחייבים עצמם לתת דין וחשבון‬
‫על סיבת עזיבתם‪ ,‬בזירה מרובת עיניים עוקבות ופיות‪ ,‬העלולים לחבור כאויב בפרשנות מעוותת‪.‬‬
‫לעיתים היוצאים משתהים כמה רגעים‪ ,‬מתמידים בתנועות גוף ומלל‪ ,‬עד שהאחרים מגרשים‬
‫אותם בנפנוף ידיים עצבני‪ .‬ה'הפרעה באמצע' מסיטה את תשומת הלב מהם עצמם כנשוא‬
‫התרחשות‪ ,‬וזו כתגובת‪-‬נגד ממהרת לשוב אל המופיע על הבמה‪ .‬מודעים לכך או לא‪ ,‬נראה כי‬
‫באופן זה יש סיכוי לצאת מתוככי הציבור ללא פגע‪ .‬על אסטרטגית מנע אחרת סיפרה אליס‬
‫למכרותיה‪ :‬בעקבות אחד מן העימותים שלה עם האחות‪ ,‬החלה דיירת לדבר אודותיה ולכנותה‬
‫"משוגעת"‪ .‬היא עצמה אינה רוצה להידרש לעניין; לא מעונינת להעמיד את המרכלת במקומה‪ ,‬כי‬
‫"אז היה יוצא סקנדל‪ ,‬והיו יודעים למה אמרה שאני משוגעת‪ .‬היא יכולה להשפיע על כל אחד"‪.‬‬
‫אליס מעדיפה להסתפק בסטיגמה‪ ,‬מודעת לכך שכוחה של הרכילות‪ ,‬או בלשונו של גופמן )‬
‫‪ ,(Goffman, 1955‬כוח ה"פנים" )‪ ,(FACE‬גובר על כל חתירה לצדק‪.‬‬
‫פער גדול בין תפיסותיו הסובייקטיביות של הפרט‪ ,‬וההיגיון הכופה של הקולקטיב התגלה בשיחו‬
‫המר של רפאל‪" :‬לפני כמה ימים הייתי מוכרח לעבור על ידו בחדר האוכל‪ .‬הוא החזיק קנקן עם‬
‫תה חם ושפך עליי"‪ .‬כך סיפר על אחד מן הדיירים‪" .‬עשו ממני צחוק ולעג‪' ,‬איך אתה עומד ככה‪,‬‬
‫תרביץ לו!' )אמרו לו הדיירים( את לא יודעת מה אנשים עשו ממני…הם עשו ממני רכרוכי‪ .‬אנשים‬
‫אומרים‪' ,‬אתה לא מגיב‪ ,‬איך אתה נותן לבן אדם…'‪ ,‬וכל הקהל אומר‪' ,‬תרביץ לו!' אני לא אוהב‬
‫לעשות שערוריות‪ .‬אנשים יחשבו שאפשר לעשות איתי מה שרוצים‪ .‬הם יגידו‪' ,‬הוא מוג לב…אם‬
‫רוצים לשחק – נשחק אתו'‪ .‬זה דבר מאוד טרגי הדבר הזה‪ .‬אנשים מסתכלים עליך בצורה אחרת‪.‬‬
‫זה גרם לי נזק עצום בפני אנשים‪ .‬אחד נהיה ברוגז איתי‪ .‬הוא אמר‪' ,‬אם אתה לא יכול לקום‪,‬‬
‫ולתת לו כמה פליקים או לעשות רעש בהנהלה‪ ,‬אז אני לא מדבר אתך'"‪ .‬שאלתי את רפאל‪" :‬מה‬
‫איכפת לאיש הזה מימך? זה הרי עניין שלך?" והוא השיב לי‪" :‬את אומרת מה איכפת לו‪ .‬זה עניין‬
‫סוציולוגי‪ .‬זה פרסטיז'ה‪ .‬אנשים יכולים לומר‪' ,‬אה…זה בן אדם שאפשר לחרבן עליו'"‪.‬‬
‫כוחם החברתי המפקח של סטיגמה ורכילות מצוי לא רק בתוכן‪ ,‬לשלילה או לחיוב‪ ,‬המתרקם‬
‫מאחורי גבם של מושאיהן‪ ,‬אלא בעצם היותו פשוט ושלם‪ .‬היעדרותם האינטראקציונית של‬
‫מושאי הסטיגמה‪ ,‬והצורך של השותפים‪-‬לרכילות בקשר חברתי‪ ,‬עלולים לטפח את תוקפו של‬
‫תוכן‪ ,‬יהא אפילו שגוי במיוחד‪ .‬למשל‪ ,‬רפאל שוחח עם דיירת‪ ,‬וסיפר כי למי ממכריו הדיירים יש‬
‫"הצלחה בבית כנסת"‪ .‬את ההצלחה הזו הוא ייחס לכך ש"יש לו מאהבת"‪ .‬לשמע דברים אלה‬
‫הדיירת הנהנה בראשה‪ ,‬מאשרת שהדבר בהחלט יכול להיות‪ .‬לורנד )‪ (1993‬סוברת כי סיפור‬
‫הרכילות מספק מידע פשטני על הסביבה‪ ,‬אך בעצם החשיפה‪ ,‬כביכול‪ ,‬של המצוי מאחורי‬
‫‪83‬‬
‫הקלעים‪ ,‬נלווית למידע תחושת וודאות‪ .‬לנוכח תחושת אי‪-‬וודאות שמקרינה תודעת המוות‪ ,‬אפשר‬
‫שזו סיבה נוספת ללחץ לאשר מידע לא מבוסס על דיירים‪ .‬התוצאה היא "זהות מתוייגת"‪,‬‬
‫הגוררת הפנמה של התווית‪ ,‬ומגבירה את יכולת זיהויו של היחיד על ידי אחרים‬
‫)‪Melucci, 1996‬‬
‫(‪.‬שיפוטים על אישיותו של היחיד מתגבשים במפגש רכילותי לכדי תווית עקיבה אחת‪ ,‬המוחזקת‬
‫על כל המשתתפים לאורך זמן‪ .‬כך‪ ,‬אנו מוצאים כי הסטיגמה היא תווית גבישית יותר משיפוט‬
‫ופחות נתונה למשא ומתן‪ .‬לדוגמא‪ ,‬אירוע פומבי מסוים בו השתתף דייר‪ ,‬המוכן להודות כי הוא‬
‫נוח לכעוס‪ ,‬עלול להוציא לו מוניטין של "איש אלים"‪ .‬דוגמאות נוספות הן הכינוי "קדושה"‪ ,‬למי‬
‫שנהגה בהתחשבות‪ ,‬הכינוי "דתי"‪ ,‬המיוחס למי שגילה בקיאות יחסית בנושא רלוונטי בהרצאה‪,‬‬
‫ו"מיטה חולה" עבור מי שמחתה בזעם כנגד התנהגות הצוות‪ .‬תופעת התמצקות זהות כעין זו‬
‫נמצאה בקהילת דיירים אחרת‪ ,‬ומתועדת בביטוי "דימויי עצמי גבישיים"‬
‫)‪ .(Hochschild, 1973) (SOLID FACE IMAGES‬יש המכנים דימויים אלה בשם ‪ , IMAGO‬ורואים בכך‬
‫נטייה פסיכולוגית לביסוס קוהרנטיות עצמית בזקנה )‪.4(McAdams, 1985‬‬
‫הדיירים‪ ,‬כאמור‪ ,‬על פי רוב אינם פונים זה לזה בשם פרטי‪ ,‬והסטיגמה משמשת אותם בתארם‬
‫את מושא שיחתם‪ .‬איני בטוחה שניתן להסביר תופעה זו בירידה בתפקוד קוגניטיבי‪ ,‬הכוללת‬
‫קשיים בזכירת שמות )‪ .(Kausler, 1994‬להערכתי אפשר שהתופעה משמשת אחת מסממניה של‬
‫"תרבות מוות"; תרבות של אנשים המודעים למותם הקרב‪ ,‬והחוששים מהשלכותיה של‬
‫התקשרות רגשית זמנית‪ .‬כך‪ ,‬סטיגמה ורכילות משמשות את צרכי החיים בעטייה של ידיעת‬
‫המוות; הן גם מעצימות את תכונותיו של היחיד לנוכח ה'אחר'‪ ,‬אך גם משמשות מנגנונים ליצירת‬
‫ניכור‪ .‬המשכיותו של קולקטיב מוות יוצרת סתירה בין צרכי "החייאה" ו"המתה"‪ ,‬שתוצאתם‬
‫העצמת זהותו של היחיד‪ .‬התפקידים החברתיים‪ ,‬שמבנות הסטיגמות עבור דיירים זקנים‪,‬‬
‫פאסיביים וחסרי יכולת התגוננות‪ ,‬משמשים קרבה‪ ,‬המגבילה את עצמה‪ .‬זוהי היקשרות חברתית‬
‫מעגלית‪ ,‬המתקדמת רק עד לשיעור מסוים של חוזק בקשרי גומלין‪ .‬בדרך זו מתחוללת חיות‬
‫כלשהי לקולקטיב בהמתנה; הסטיגמות מארגנות מערכות יחסים ואינטראקציות יומיומיות לכדי‬
‫עולמות תוכן בעלי משמעות‪ .‬ניתן לשוחח‪ ,‬לקבל החלטות‪ ,‬לבטא התנגדות‪ ,‬הסכמה ועניין‪ ,‬באשר‬
‫לאחרים נושאי תוויות‪ ,‬אך לא נושאי ממשות מלאה‪ .‬גופמן )‪ (Goffman, 1968‬ראה את השימוש‬
‫בסטיגמות כעיסוק בפרספקטיבות‪ ,‬ולא בבני‪-‬אדם‪ .‬יש מי שיטען כנגדן; שבאמצעותן הדיירים‬
‫מתייחסים זה לזה דרך פריזמות ארכיטיפיות‪ ,‬המפחיתות עוד יותר ממידת האינדיוידואליות של‬
‫עצמם ופוגמים בה‪ .‬סביר כי טענה כגון זה מתעלמת מ"צורכי החיים והמוות" של הנחקרים‪ ,‬שהם‬
‫תוצאת חיי נישול קיצוניים‪ .‬הסטיגמה לסירוגין מחלצת את ה'אחר'‪ ,‬כמו את הקולקטיב כולו‪,‬‬
‫מזהות 'מת'‪ .‬היא להערכתי מהווה מנגנון משחקי‪ ,‬יעיל במצב לימינלי‪.‬‬
‫מטבען‪ ,‬סטיגמה ורכילות מתגלות למושאיהן‪ .‬דיירים בבית האבות מודעים לסטיגמה שהם‬
‫נושאים‪ ,‬ולהיותם מושא לרכילות‪ .‬הדבר מזמן להם אפיזודות של משחק בשיג ושיח על זהותם‪.‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬בקומת ה"תשושים" התפזרו לאיטן כמה דיירות ממקום ישיבתן בצוותא‪ .‬אחת לחשה לי‬
‫על אחרת‪ ,‬המתרחקת מאתנו‪" :‬היא מותק"‪ .‬האחרונה סבה בבת אחת‪ ,‬ושאלה בחיוך של מי‬
‫‪ 4‬קרוקר )‪ ,(Crocker,1977‬קרוב לוודאי‪ ,‬היה רואה בכך אמצעי רטורי‪ ,‬אסטרטגיה סמנטית לקודיפיקציה של משמעות לביטוי‬
‫ה"אמת של הדברים"‪ .‬עניין זה נקשר לאופן בו רומברג )‪ (Romberg,1992‬התייחסה לשימוש של נחקרים‪ ,‬זקנים בבית אבות‪,‬‬
‫בפתגמים ודימויים; בדומה לקרוקר‪ ,‬ראתה בהם נושאי "משמעות טהורה"‪ ,‬שאינה נדרשת למנגנוני אימות הקיימים בקונטקסט‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫שקלטה דבר הנוגע לה‪" :‬אני מותק?!" תגובתה המהירה‪ ,‬ובטחונה כי בה מדובר‪ ,‬ממחישים את‬
‫הידבקותה של תווית לדיירת וציפייתה כי תתמיד‪ .‬כך‪ ,‬בדומה ליואל‪ ,‬שסיפר כי הוא נושא תווית‬
‫של "מרביץ"‪ .‬רפאל אמר‪" :‬לי הם לא אומרים‪ ,‬אבל הם חושבים שאני לא כל כך מאה אחוז‪ .‬אני‬
‫לא שר במקהלה‪ .‬פעם ביובל אני מצטרף‪' ,‬הוא לא בסדר כבר'‪ ,‬הם אומרים"‪ .‬הדיירים רגישים‬
‫למסרים אודותיהם ומגיבים להם‪ .‬ניכרים ניסיונותיהם הפעילים של דיירים לנצל את הסטיגמה‬
‫והרכילות כמשאבים בבניית זהותם העצמית‪ .‬רפאל נסה לטשטש את הסטיגמה עליו כמבולבל כך‬
‫שבהזדמנויות רבות הצביע בידו על בטנו‪ ,‬ואמר כי יש לו בעיות בקיבה‪" .‬בעיות בקיבה קיבלתי רק‬
‫כשנכנסתי לפה" אמר‪ .‬דיירים הבחינו בכך ש 'קיבתו הולכת לפניו'‪ ,‬אך לאכזבתו הם לא הלכו‬
‫שולל‪ ,‬הם רמזו כי זהו סיפור כיסוי לכך שהוא "מבולבל"‪ .‬דייר אחר תיאר בפניי עד כמה הוא‬
‫מתחרט שמרד בנעוריו בבית הוריו ו"התפקר"‪ .‬הוא לא דתי‪ ,‬אך ביקש במוסד להיות מוכר בתור‬
‫אחד שכזה‪ .‬מכוון כי דבריו יהדהדו‪ ,‬הצביע על דייר בלובי וציין בקול רם‪" :‬הוא לא הטיפוס שלי‪,‬‬
‫אני טיפוס חסידי"‪ .‬בית האבות הוא עולם חברתי‪ ,‬בו ניתן לעצב רשמים באשר לתכונותיו של‬
‫היחיד‪ ,‬לתקן רישומם של זיכרונות‪ ,‬לכונן עצמי אידיאלי‪ .‬משאביו הדלים של העצמי במוסד‬
‫עשויים לרכוש משמעות ייחודית ומחודשת‪" .‬היא הייתה כאן משהו‪ .‬היא לימדה צרפתית ועשתה‬
‫כל מיני דברים"‪ ,‬סיפר דייר על אישתו שנפטרה‪ .‬ישראל סיפר‪" :‬פה אני מורם קצת‪ .‬פה יש בעיות‬
‫קידוש‪ ,‬הדלקת נרות‪ ,‬תפילת מעריב‪ ,‬ספירת העומר‪ .‬אז אני פחות או יותר מתמצא‪ .‬למדתי די‬
‫מעט‪ ,‬אבל דברים בסיסיים נשארו לי‪ .‬הם קוראים לי 'הרב שלנו'"‪ .‬מודעות להבניה של זהות‬
‫עצמית התגלתה בדבריה של גאולה; שאלתי אותה אם תמיד הייתה עם חוש הומור‪ .‬היא השיבה‬
‫כי הייתה "רצינית" לפני כניסתה למוסד‪ ,‬ועוד הוסיפה‪" :‬האמינו בי ולא הייתי צריכה לצחוק"‪.‬‬
‫כשהתעכבתי על משפט זה‪ ,‬הסבירה‪" :‬הייתי צריכה להיות בן אדם כמו שאני בלי לצחוק‪ ,‬אבל‬
‫כאן אני כל הזמן משחקת"‪ .‬שאלתי את ישראל‪ ,‬מי שסביבו התקיים ה"פרלמנט"‪ ,‬כיצד דיירים‬
‫עוסקים בביוגרפיה שלהם‪ .‬תשובתו לימדה על השימוש שהם עושים בקהל המאזינים‪ ,‬בזירות‬
‫שונות בהן הם יכולים להשמיע‪" :‬מדברים ומתפארים קצת‪ .‬יש מתפארים מתוך זה שהם מאוד‬
‫מאוכזבים‪ ,‬והם רוצים להעלות את המורל של עצמם‪ .‬אני יכול לשמוע אותה )דיירת( בזמן אחד‪,‬‬
‫ובזמן אחר היא תגיד בדיוק את ההפך ממה שאמרה מלפני שבועיים‪ .‬ויש כאלה שהן 'דוגריות'‬
‫)כנות("‪ .‬הדיירים נוהגים בהתאם ל"השערת המיתוס"‪ ,‬הסוברת כי ביחסם לעבר הם מבקשים‬
‫לחדש ולתקן את העצמי בהווה‪ .‬הם משימים עצמם גיבורים במרכזה של דרמה‪ ,‬ששווה לספרה‬
‫ולחיות לאורה )‪ .(Lieberman & Tobin, 1983‬הסטיגמה‪ ,‬אפשר שהיא תוצאה של משחקם עם קהלם‪,‬‬
‫ואפשר שאין היא נתונה בידם‪ .‬על כל פנים‪ ,‬היא מהווה תמצית הרושם שנותר באחרים – היא כעין‬
‫מיתוס עצמי המקדם התבוננות רפלקסיבית‪ .‬הסביבה הקרובה מעניקה ליחיד‪ ,‬כדברי גופמן‬
‫עצמיות שאולה‪ ,‬המלוקטת מאפיזודות של תביעותיו להגדרות מצב‪.5‬‬
‫יואל הוא נושא סטיגמה בולט במיוחד‪ .‬כאמור‪ ,‬הוא מסב יחיד לשולחן בחדר האוכל‪ ,‬והשם‬
‫ההולך לפניו הוא שם של אדם אלים‪ .‬הסטיגמה הרחיקה ממנו דיירים‪ ,‬ותוצאתה המיידית היא‬
‫מרחב פיזי גדול פי כמה בחדר האוכל‪ .‬לסטיגמה יש ביטוי מעשי; היא מבודדת ומייחדת את‬
‫הופעותיו בציבור הדיירים‪" .‬היום אני יכול לשאול את עצמי למה אני יושב לבד‪ .‬אם אשאל את‬
‫‪ 5‬זוהי עצמיות שאינה "מצב קיפאון" )‪ ,(frozen state‬בו אינה נזקקת כלל ל'אחר'‪ .‬ועם זאת‪ ,‬בשונה ממקרה של חולים‬
‫דמנטיים‪ ,‬זהות זו אינה מופנמת בהכרח )‪.(Kitwood & Bredin, 1992‬‬
‫‪85‬‬
‫המנהלת‪ ,‬אז היא יכולה לחשוב לשנות את הסטטוס‪ ,‬ואז להושיב לידי עוד אנשים‪ ,‬ואת זה אני לא‬
‫רוצה"‪ ,‬אמר יואל‪ .‬הסטיגמה העניקה ליואל סטטוס ייחודי בבית האבות‪ -‬סטטוס שהוא מעוניין‬
‫לשמר‪ .‬הוא נאות לסעוד בחברתי ובחברת החזן הצעיר מבית הכנסת – המופיע בבית האבות בימי‬
‫שישי‪ .‬בחלקו את השולחן עם לא‪-‬דיירים נשמרת זהותו המובחנת‪ .‬הוא מחזק מובחנות זו בעזבו‬
‫במהירות את חדר האוכל‪ ,‬עוקף את הדיירים‪ ,‬ויושב לרוב בלובי לבדו‪ .‬הוא ממעט לשוחח עם‬
‫דיירים‪ ,‬ונוטה לבלות זמנו בתצפיות עליהם‪ .‬בין אם הסטיגמה משקפת את אופיו או לא‪ ,‬אין הוא‬
‫נאבק לשינוייה‪ ,‬כי אם מסתפק בחיזוקה‪ .‬כמו יואל‪ ,‬כך גם רבים מן הדיירים המאופיינים‬
‫בסטיגמה; הם מחזיקים במרחב הסימבולי שהסטיגמה מעניקה‪ ,‬כמו מכירים בתפקידה המחייה‬
‫את דמותם‪ ,‬אף אם משמעות הדבר היא נתינותם בידי קולקטיב העושה בהם שפטים‪ .‬חוקרים‬
‫מצביעים על מצב בריאות ורמת עצמאות כעל שני משתנים מכריעים‪ ,‬המבחינים בין זקן לקבוצת‬
‫ההתייחסות שלו )‪ .(Bultena & Powers, 1978‬נראה כי בהקשר בו הכל רואים עצמם זקנים ותלויים‪,‬‬
‫וחווים יחדיו את פגיעותה של זהותם‪ ,‬גם סטיגמה עשויה להיחשב כמשאב לסטטוס‪ .‬תמונת מצב‬
‫זו שונה עד מאוד מזו שמתוארת על ידי קית'; באתנוגרפיה שלה נסקרים כמה מקורות אחרים של‬
‫סטטוס בקרב דיירי בית אבות‪ ,‬המקיימים קהילה חיה‪ ,‬במובן שניתן להשוותה לקהילות מוכרות‬
‫אחרות‪.(Keith, 1982) .‬‬
‫קולקטיב מופרד‪ ,‬מייצג עבור המתבונן החיצוני סמל למותם החברתי של חוסיו‪ .‬אך התבוננות‬
‫יתירה בהשלכותיהן של סטיגמה ורכילות‪ ,‬מגלה כי הקולקטיב מקור להרואיות‪ .‬פן אפשרי של‬
‫מודעות לפיקוח חברתי כה הדוק‪ ,‬היא חוויית כוחו של העצמי מול הקולקטיב‪ .‬היחיד יודע כי‬
‫מעשיו ייצרו הד באופנים שגם הוא יכול לשלוט בהם ולצפות אותם‪ .‬הוא ה"גיבור" עליו נסוב‬
‫הסיפור‪ ,‬ואשר הוא שותף סמוי ביצירתו‪ .‬הדבר קשור בעקיפין לטענתו של גוטמן )‪(Gutmann, 1975‬‬
‫כי זקנים‪-‬זקנים כל שנותר להם הוא שליטה מאגית בסביבתם‪ ,‬בשונה מקודמיהם בטווח החיים‪,‬‬
‫המחליפים עם הזמן שליטה אקטיבית בפסיבית‪.‬‬
‫חוסנו של התיאור הסטיגמטי על פני זמן כמוהו כאותיות החקוקות באבן הנצחתו של היחיד‪.‬‬
‫הקולקטיב‪ ,‬עמו מקיים היחיד יחסים סימביוטיים‪ ,‬או יחסי ‪Kalish & Knudtsom, ) ATTACHMENT‬‬
‫‪ ,(1976‬מפצה על אובדניו של העצמי במוסד טוטאלי‪ ,‬באופן מעניק ליחיד משמעות בסוף חייו‪,‬‬
‫ואשליה כי גם לאחר מותו‪ .‬הדיירים התגלו כנוקטים באותה לשון ממש בתארם דיירים שנפטרו‪.‬‬
‫הדיירת "הקטנה והרעה" נחשבה ככזו גם בחייה וגם במותה‪ .‬התיישבתי לשולחן עם שני דיירים‪.‬‬
‫הדיירת השלישית נפטרה כשבוע קודם לכן‪ .‬התחלחלתי מן העובדה שאני יושבת במקומה‪" :‬אוי‬
‫…ישבה פה…‪ ".‬לא הספקתי לסיים את המשפט ושמואל‪ ,‬מי שחלק עם האישה את השולחן‬
‫בשבועות האחרונים‪ ,‬שיסע את דבריי‪" :‬ישבה ואיננה! היא הייתה רעה"‪ ,‬אמר בהדגשה‪" ,‬היא‬
‫צעקה‪ .‬היא הזיזה את השולחן…‪ .‬היא הכניסה את היד לשקית הלחם‪ ,‬ונגעה בכל הפרוסות…"‬
‫המשכתי בגילוי לב‪" :‬אותי זה מפחיד שהיא הייתה פה‪ ,‬והיא כבר איננה"‪ .‬אז השיב שמואל‪,‬‬
‫בנימה המעידה על יחס סתמי‪ ,‬בו הסטיגמה גוברת על הפנמת עובדת המוות‪ ,‬כאילו הדיירת לא‬
‫נפטרה‪ ,‬רק עברה מקום‪" :‬לי היא לא חסרה"‪ .‬עוד זמן מה דובר ב"קטנה הרעה"‪ ,‬שהרבתה‬
‫"לעשות צרות" ולעמוד על שלה‪ ,‬אך מבלי שהדברים נאמרים תוך נשימה לרווחה‪ .‬מי שהלכה‬
‫‪86‬‬
‫לעולמה הייתה "קטנה ורעה" פה‪ ,‬ונותרה "קטנה ורעה" כל אמת שנזכרו בה‪ .‬היא הותירה‬
‫רישומה הקבוע על סובביה‪ .‬נותרים 'חיים' לנוכח פרידה מדיירים מוכרים אחרים‪ ,‬הדיירים‬
‫משננים עוד זמן מה את תכונותיו הסטיגמטיות‪ .‬עובדת המוות אינה משנה את סימני הזיהוי של‬
‫היחיד‪ ,‬היא רק סיבה להמשכיותם‪ .‬נפטר הדייר ש"סעד את זו עם הפרקינסון"‪ ,‬נפטרה מי‬
‫"שהייתה מרצה פה מידי פעם והיו לה ידיעות רבות"‪ ,‬נפטר ה"אנגלי" ו"אמא של ההוא‬
‫מהטלויזיה"‪ .‬הסטיגמה מהווה כאן כעין אזכור קצר של איפיונים דומיננטיים שהכירו כולם‪ .‬לא‬
‫נגזים אם נאמר כי תודות לפרקטיקה הזו הדיירים משיגים מה שמכונה "טרנסנדנטיות מיתית"‬
‫בכך שמובטח כי מעבר למשפחה המצומצמת‪ ,‬מדברים עוד בהם לאחר מותם )‪.(Chidester, 1990‬‬
‫החתירה להירואיות היא אחת התגובות הבלתי מודעות של בני המערב לריק הקיומי המסומן‬
‫במוות‪ ,‬טוען בקר )‪ .(Becker, 1973‬סביר כי הירואיות בהווה ולעתיד היא מתנה בלתי‪-‬מודעת‬
‫שמעניקים נידוני‪-‬מוות לעצמם‪ .‬חיזוק לתפיסה זו אנו יכולים לראות בפרשנות ל'אידאל‬
‫ההתבחנות של העצמי' בחיי היומיום‪ ,‬כפי שהגדיר זימל )‪ .(Simmel, 1978‬בהתבחנות מתמצה דמות‬
‫הגיבור בעידן מודרני אנטי‪-‬הירואי )‪ .(Featherstone, 1992‬דיירת דומיננטית‪ ,‬בעלת תפקיד בקרב‬
‫ה"עצמאים"‪ ,‬עמדה באולם ההרצאות לפני תחילתה של הרצאה‪ ,‬והודיעה מי נפטר לאחרונה‪ .‬היא‬
‫מראש חיברה דברים לזכר הנפטרים‪ .‬בעודה מקריאה מתוך יצירתה העצמית והמנותקת‪ ,‬הנהנו‬
‫הדיירים בראשם זה לעבר זה‪ ,‬משחזרים תוויות זיהוי שגורות‪ ,‬ומשסעים בזיכרון משלהם את‬
‫נאום ה"אחרי מות" שלה‪.‬‬
‫הדיאלקטיקה הקיימת בין תודעת‪-‬מוות וזהות עצמית חושפת בפנינו סגנון התמודדות חברתי‪,‬‬
‫המפתיע בהיבטיו הקונסטרוקטיביים‪ .‬מקורה של ההפתעה להערכתי מצוי בדימויי‬
‫האינדיוידואל‪ ,‬אשר יסודן בתפיסות מודרניות‪ .‬ראשית‪ ,‬תפיסות אלה מייחסות לאינדיוידואל‬
‫שליטה‪ ,‬אוטונומיה‪ ,‬רפלקסיביות ואחריות לגורלו ) ‪.(Giddens, 1991; Erikson et al., 1986‬‬
‫הדיאלקטיקה הנחשפת בבית האבות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬שוללת את האפשרות בה היחיד יהיה סוכן‬
‫עצמאי בהבניית זהותו‪ .‬בניגוד לדייר בדיור מוגן‪ ,‬המתגלה כפעיל‪ ,‬יוצרני ויצירתי )גמליאל‪,(1997 ,‬‬
‫דייר בבית האבות‪ ,‬נמצא חסר משאבים‪ .‬חוסר אוניותו היא זו המהווה בסיס לתודעת‪-‬מוות‪,‬‬
‫ולהקרנה חוזרת מצידה על דימויו העצמי‪ .‬הסוכן להבניית זהות‪ ,‬הוא לא אחר מאשר דיירים‬
‫בקולקטיב‪ ,‬הסובבים את היחיד‪ .‬שנית‪ ,‬פרקטיקות מודרניות מאופיינות בהכחשת מוות‪,‬‬
‫ומעמיקות את הדיכוטומיה בין 'מוות' ו'חיים'‪ ,‬ואילו האתנוגרפיה מצביעה על תהליך הבניה דו‪-‬‬
‫כיווני וסותר; אינטראקציות סימבוליות מבנות "תרבות מוות"‪ ,‬ובאותה עת זהויות 'חיות' של‬
‫יחידים‪ .‬הקולקטיב מהווה מקור אובדניו של היחיד‪ ,‬אך גם הרחבה השלכתית שלו‪.‬‬
‫קשר מובהק בין מוות וסטיגמה מתקיים בתופעת ה ‪ VOODOO DEATH‬בחברות מסורתיות;‬
‫מכריו וקרובי משפחתו של קורבן כישוף מתרחקים ממנו‪ ,‬ושוללים כל מתן תמיכה‪ .‬כך הם‬
‫ממקמים אותו בקטגוריה חדשה‪ ,‬באופן שגם הוא מודע לתווית זיהויו‪ .‬הוא נתפס כמי שקרוב‬
‫יותר למתחם הסימבולי של טאבו מאשר לחייה הרגילים והיומיומיים של הקהילה‪ .‬מרקם חייו‬
‫החברתיים מתמוטט‪ ,‬והוא מוצא עצמו מבודד‪ ,‬מבלי שיוכל לצפות לעזרה כלשהי או סימפטיה‪.‬‬
‫המוצא היחיד שיש לו‪ ,‬לקורבן הסטיגמה‪ ,‬יותר מאשר לקורבן הכישוף‪ ,‬הוא המוות‪ .‬מחלה‬
‫המוליכה למותו מופיעה כתגובה ללחצים חברתיים המרמזים על מותו הרצוי – המחלה היא כעין‬
‫‪87‬‬
‫התאבדות )‪ .(Warner, 1941‬תוצאה קיצונית זו של הסטיגמה מלמדת על הפונקציה של תהליך‬
‫התיוג לשימור חברתי‪ .‬בשונה מחברות בנות זמננו‪ ,‬בהן הנתון בסטיגמה נאלץ לשלם במותו‬
‫החברתי‪ ,‬קורבן הכישוף מוסיף לנוע אל מותו הפיזי‪ .‬כוחה המדיר של הסטיגמה ממעגלים‬
‫חברתיים הופך אותה למענישה‪ ,‬מנקודת מבטו של המתויג בלבד‪ .‬על רקע זה מתבלטת משמעותה‬
‫של הסטיגמה בהקשר הנחקר; לא זו בלבד שאינה פוגמת היא אפילו במידת מה רצויה‪ .‬ניתן‬
‫לצפות‪ ,‬וזו אולי רק דוגמא ראשונה במסענו בתרבות הנחקרים‪ ,‬כי במקום בו קולקטיב מכיר‬
‫במותו החברתי‪ ,‬ובקרבת יחידיו למותם הפיזי‪ ,‬תשתנה תפיסת תופעה חברתית זו או אחרת‪ ,‬בכך‬
‫שתעורר חשיבה מחדש על הנחות יסוד‪ .‬כך גם לגבי פרקטיקת הרכילות‪ ,‬המכוננת את התהליך‬
‫הסטיגמטי; רבים הם חסרונותיה של הרכילות‪ ,‬המרמזים על היותה בלתי מוסרית‪ ,‬אך לא נוכל‬
‫להתעלם מכך שהיא מבטאה עניין בבני‪-‬אדם )בן‪-‬זאב‪ .(1993,‬היידגר רואה את הרכילות‬
‫כפשטנית‪ ,‬רחוקה מלעסוק בהיבטים עמוקים ביותר בחיים האנושיים ) ‪ .(Heidegger, 1962‬יתכן כי‬
‫כך הדבר כל עוד אנו עוסקים בתוכן העניינים‪ ,‬שמעבירים בני‪-‬אדם זה לזה‪ ,‬אך לא בהבנת מהותה‬
‫של הרכילות כתופעה חברתית‪ .‬היבטיה והשלכותיה‪ ,‬לעניין החיים הקבוצתיים וזהות‬
‫האינדיוידואל‪ ,‬מתבהרים במיוחד לאור הקרבה למוות‪.‬‬
‫ה'אחר'‪ ,‬המתייג והמרכל‪ ,‬מייצג בעיני היחיד המתויג גבול קיום‪ .‬ה'אחר'‪ ,‬הנתפס כמוקיע‪ ,‬מסמל‬
‫את מותו של העצמי כמכלול סובייקטיבי הידוע רק למושאו‪ .‬היחיד נתון בידי ה'אחר' בהגדרת‬
‫משמעות קיומו‪ .‬הסטיגמה בוחרת ממד אחד במכלול‪ ,‬ואילו הרכילות מרחיבה ממד זה‪ .‬התנגדותו‬
‫של היחיד מלמדת על היותן של השתיים סוג של אלימות ביחס אליו‪ .‬אך אלימות זו‪ ,‬ככל שתהא‬
‫כוחנית‪ ,‬רק מאשרת קיומו של עצמי המאלץ התייחסות‪ .‬אם כך‪ ,‬ה'אחר' האלים עשוי לייצג עבור‬
‫המתויג גם אישור לקיום‪ .‬אישור זה בעל חשיבות לאין ערוך בהקשר בו היחידים מנושלים‬
‫ממשאבים להגדרתו של העצמי‪ ,‬ועל סף היותם מנוכרים לעצמם‪ .‬על דרך המשחקיות‪ ,‬במרחב‬
‫אפשרי ליצירת רשמים‪ ,‬דיירים הוכיחו את תלותם המלאה ב'אחר'‪ ,‬כמאשר את קיומם‪ .‬אחר זה‬
‫הוגדר כקולקטיב דיירים‪ ,‬המוציא מכללו את הצוות‪ ,‬באשר הצוות הוא 'אחר'‪ ,‬המייצג גבול קיום‪,‬‬
‫העושה להמתה רוחנית ‪ ,‬נושא ונותן עם סופנות פיזית‪.‬‬
‫ככלות הכל‪ ,‬מהי תוצאת העצמי הנתון לנישול מוסדי ולאלימות הקולקטיב? נראה כי בהידרשם‬
‫זה לזה הדיירים נותרים עם הגדרה כלשהי של עצמי‪ ,‬אשר הנו פחות מוכר מן העבר‪ ,‬ונכון יותר‬
‫להתבונן במוות‪ .‬בעשותן להחיות‪ ,‬סטיגמה ורכילות צמצמו אפשרויות להמשכיות‪ ,‬וכך חוללו‬
‫ניכור חלקי‪ .‬ניתן לטעון כי בהקשרים מוסדיים‪ ,‬בהם קיימים משאבים לשימור והמשכיות הגדרת‬
‫הזהות של היחיד‪ ,‬אינטגרציית‪-‬האגו היא תהליך שכיוונו הוא מאת‪ .‬זו אולי הסיבה מדוע אותם‬
‫משאבי זהות נרתמים פעמים רבות להכחשת מוות‪ .‬אם אנו מניחים כי על אף ניכורו של העצמי‬
‫בבית האבות‪ ,‬הסטיגמה היא אילוץ להתבוננות רפלקסיבית‪ ,‬הרי שמתרחש תהליך אינטגרטיבי‪,‬‬
‫אלא שכיוונו הוא לשם; חיותו של היחיד‪ ,‬המתבטאת באתגר לזהותו העצמית‪ ,‬היא חיות לקראת‬
‫מוות‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫‪ 4.2.2‬משחק‬
‫מטה‪-‬תפאורה‪ :‬דלת פתוחה‬
‫דלת חדרו של ישראל בקומת ה"תשושים" לרוב הייתה פתוחה‪ .‬גם אם הייתה סגורה לפעמים‪ ,‬אין‬
‫רשות לו לדייר לנעול אותה‪ .‬תמהתי על המענה המיידי והמזמין‪ ,‬שהייתי שומעת מפיו‪ ,‬כל אמת‬
‫שנשמעו נקישותיי‪ .‬מענה זה בא אפילו אם ישב בחדר השירותים‪ ,‬או היה באמצע פעילות אחרת‪.‬‬
‫פעם פתחתי בעניין זה ממש‪ ,‬על דרך משובה‪:‬‬
‫"אתה בטוח שלא נמאס לך לראות אותי פה?"‬
‫"אני תמיד יכול לסגור את הדלת אם נמאס לי"‪ ,‬אמר ברצינות גמורה‪.‬‬
‫תמהתי על מה שנראה היה רחוק מן המציאות‪ ":‬אתה יכול לסגור את הדלת? נראה לי שאתה לא‬
‫יכול"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל לטרוק אותה אני כן יכול!"‪.‬‬
‫האופן בו חתם ישראל את חילופי הדברים רימז‪ ,‬בדרך המשתמעת לשתי פנים‪ ,‬על מצב הדיירים‬
‫כולם; מבחינה פיזית היה כה חלוש‪ ,‬שהותרת הדלת פתוחה או סגירתה בטריקה‪ ,‬זה מה שעוד‬
‫היה יכול לו‪ .‬עם זאת‪ ,‬הדלת נושאת משמעות סימבולית; ראינו עד כמה נבזזה פרטיות הדיירים‬
‫ועמדנו על אי יכולתם לעמוד בפרץ סדרי מוסד פולשניים‪ .‬דלתם פתוחה מבלי שיבחרו בכך‪ .‬דומה‬
‫כי כדי להשיג קורטוב פרטיות ומרחק‪ ,‬נסוגים פנימה גבולות העצמי שלהם‪ ,‬ואילו במצבים‬
‫מאתגרים במיוחד‪ ,‬נאלצים הדיירים לגייס כוחות‪ ,‬לפעול בנחישות‪-‬יתר‪.‬‬
‫משנותרה דלתו של ישראל פתוחה‪ ,‬משמע‪ ,‬קבל בהשלמה את העדרה של פרטיותו‪ ,‬הוזמנתי‬
‫לעולם‪-‬פרי יצירתו–עולם של דימויים‪ .‬כשפניתי לצאת בסיום אחת מפגישותינו‪ ,‬אמר לפתע‪" :‬את‬
‫מוזמנת לבקר‪ .‬אחד אמר פעם לבן שלו‪' ,‬אתה אצלי בבחינת עבד'‪ .‬הבן הסתכל עליו בתמיהה…‬
‫'עבד? למה?' התשובה של האב הייתה‪' ,‬כשבא השר למלך – צריך לבקש רשות להיכנס‪ .‬אפילו‬
‫אסתר המלכה אולי תתחייב בנפשה…אבל עבד נכנס אצל המלך מתי שצריך להיכנס‪ .‬בגלל‬
‫השירות הוא חייב להיות נגיש'‪ .‬אני אומר את זה באסוציאציה‪ ,‬שאת כמו עבד…לא… חלילה…את‬
‫יכולה להיכנס מתי שאת רוצה‪ .‬הדלת פתוחה"‪ .‬בדרך זו הציג ישראל את היעדר פרטיותו‪ .‬בפעם‬
‫אחרת‪ ,‬כשנכנסתי לבקרו‪ ,‬ראיתיו יושב ערום על המיטה‪ ,‬כשרק תחתוניו לגופו‪ .‬מיהרתי לסייע לו‬
‫בלבישת המכנסיים‪ ,‬והערתי כי אולי שכנו‪ ,‬הערום אף הוא‪ ,‬מתבייש מנוכחותי‪ .‬על כך השיב לי‪:‬‬
‫"העבד נחשב לאהוב יותר על השר כי הוא זה שמשרת‪ .‬העבד לא צריך לדפוק אפילו בדלת‪ .‬השר‬
‫מוכן לקבלו בכל זמן‪ ,‬כי הוא רגיל להיות יוצא ונכנס‪ .‬יש פה פרדוכס; העבד הוא חשוב מאוד‪ ,‬הוא‬
‫קרוב מאוד‪ .‬אנחנו לא צריכים את הדיסטאנס הזה‪ .‬התשובה שלי אלייך בכיוון הזה"‪ .‬עזרתי לו‬
‫להתלבש אט אט‪ ,‬בתחושת הקלה כלשהי‪ ,‬ואילו שכנו המשיך להסתובב בחדר בתחתוניו‪ .‬לא היו‬
‫בהתנהגותם סימנים לבושה‪ .‬מטפורת האדון‪-‬עבד שמשה לא רק בהבלגה על ההימצאות מאחורי‬
‫דלת‪ ,‬שלא ניתן לסגרה‪ ,‬אלא גם בהתגברות על גילוייה של תלות‪ .‬רגשי בושה או מבוכה אינם מנת‬
‫חלקו של ישראל‪ ,‬גם כאשר מטפלים רוחצים אותו‪" :‬ממה יש להתבייש?! יש אנשים צעירים בעלי‬
‫אחוזה גדולים‪ .‬יש להם משמש שרוחץ אותם‪ .‬בכלל‪ ,‬אדון צעיר בגיל שלושים‪-‬ארבעים אז הוא‬
‫מתבייש?! ודאי שלא‪ .‬את יודעת‪ ,‬באנגליה יש תואר בבית המלכות שנקרא‪' ,‬אורדן בית המרחץ'‪.‬‬
‫זה עניין של כבוד"‪ .‬דימוייו‪ ,‬שנתלוותה אליהם נימה פסקנית‪ ,‬הגיעו כדי כך שאינטראקציות של‬
‫‪89‬‬
‫תלות ואובדן יכלו להחוות מחדש על דרך ההיפוך; זו המגביהה אותו מעל המטפלים בו‪ ,‬ופולשים‬
‫למרחבו הצר; בה הוא משמש אדון; ובה‪ ,‬העדרה של בושה היא סממן של כבוד‪ .‬הוא השתעשע‬
‫בתפקידים שהציעה לו מציאות חלופית‪ ,‬בה מתקיימות אותן פעולות ממש‪ ,‬אך נושאות משמעות‬
‫חיובית עבורו‪ .‬במציאות זו‪ ,‬לא זו בלבד שאין מקום להתלונן‪ ,‬אלא שרגיעה והנאה ממלאות‬
‫אותה‪.‬‬
‫תמונות ששימשו את ישראל בבימוי תנאי קיומו הושאלו מעולמות שונים; כשלא מצא מה שחיפש‬
‫בארונית הסמוכה למיטתו‪ ,‬העיר כי הדברים שלו עומדים צפופים בה "כמו בצוללת"‪ .‬פעם אמר לי‬
‫בסיפוק‪ ,‬תוך שהוא מצביע על המדף מעל המקרר הקטן‪ ,‬העמוס בכוסות‪ ,‬קפה וסוכר‪" :‬לאף אחד‬
‫כאן אין משק בית כזה‪ .‬הכל מסודר‪ ,‬נקי‪ ,‬ומוכן להגשה‪ .‬מישהו בא – יש לי כוסות"‪ .‬במיוחד‬
‫הרשים אותי האופן בו התפשר עם נוכחותי וקשייו הפיזיים בעת תפילה; הוא נטל את הסידור‪,‬‬
‫וביקש להתייחד עם עצמו כחמש דקות‪ .‬תחילה הסביר כי הוא יתפלל בישיבה בחדרו‪ " :‬אני‬
‫מעדיף לשבת ולחשוב על התפילה‪ ,‬ולא לעמוד ולחשוב מתי אני אשב"‪ .‬כשביקשתי לצאת‬
‫ולהותירו לבד‪ ,‬חייך‪ ,‬ובחר על דרך הדימוי לומר שאין הוא מסכים‪" :‬את לא צריכה לצאת‪ .‬את‬
‫נמצאת בעזרת הנשים"‪ .‬הדימויים יצרו סדר חדש‪ ,‬והתעלו כמעט מעל הכל; הם העניקו משמעות‬
‫נסבלת לצמצום במרחב‪ ,‬לגעגועים לתחושת בית‪ ,‬ואף קבעו את כללי האינטראקציה‪ ,‬באופן בו‬
‫יכול היה להצטייר כמארח‪ ,‬מבלי שקשייו ישמשו כמעמסה על אורחיו‪.‬‬
‫החיים במציאות טוטלית‪ ,‬זו שמשמעה חסרונם הניכר של משאבים מובנים מאליהם‪ ,‬כמו מרחב‪,‬‬
‫פרטיות ואוטונומיה‪ ,‬כרוכים בתפיסת פער גדול בין המצוי לרצוי‪ .‬תחושת אין אונות לנוכח פער זה‬
‫מאלצת נסיגה אל מקורות פנימיים‪ .‬תחושה סובייקטיבית כי "נסתם הגולל"‪ ,‬מחייבת נכונות‬
‫ללכת‪-‬עם‪ ,‬לחבור למה שיש‪ ,‬לא להתנגד‪ .‬רמיזותיהם של דיירים על פנייתם למקורות פנימיים‬
‫ראשיתן‪ ,‬כמדומה‪ ,‬במה שהם מציינים כמשוכות גבוהות לנטייה אנושית ידועה‪ ,‬והיא ‪ -‬התרגלות‪.‬‬
‫ציפורה התייחסה לסדר יום‪" :‬כשעוברים לבית אבות צריך להתרגל להרבה דברים‪ .‬צריך להתרגל‬
‫לחיות עם כל אחד‪ .‬לענות לכל אחד איך שצריך‪ ,‬לא להתרגז…חוץ מזה צריך להתרגל לחיים‬
‫אחרים לגמרי‪ .‬חייבים להתרגל לשגרה‪ .‬בהתחלה זה קשה מאוד‪ .‬אבל מתרגלים וחייבים להגיד‪:‬‬
‫'זהו זה'"‪ .‬ראול‪ ,‬פרט אחד לאחד מאפיינים שונים של חיי המוסד‪ ,‬וחתם‪" :‬אני מאוד לא מרוצה‬
‫מבית האבות‪ .‬יותר מידי מאוחר לעזוב את המקום ולחפש דירה‪ .‬אני התרגלתי לשגרה‪ ,‬למרות‬
‫שאני שונא אותה"‪ .‬גילויי לחץ להסתגלות מרמזים כי תגובות אלימות של דיירים‪ ,‬אם היו‪ ,‬הרי‬
‫שהתבטאו בסיטואציות קיצוניות בלבד‪ .‬רוב הזמן הם השלימו עם קיומה החמסני של "דלת‬
‫פתוחה"‪ .‬תגובתם זו הפוכה לתגובת הרוגז המתמידה של אסירים במחנה עונשין‪ ,‬שחוו‪ ,‬מה‬
‫שמצטט כהן )‪ (Cohen, 1994‬כ "חיי קהילה כפויים"‪ .‬השלמה זו‪ ,‬שכונתה בפי דיירים "הרגל"‪,‬‬
‫הסתייעה בשתי אסטרטגיות משחק‪ :‬היצמדות ותלישות‪ .‬הראשונה‪ ,‬משמעותה התקרבות‪-‬יתר‬
‫למציאות‪ ,‬בה פזורים מוקשים להגדרת העצמי‪ .‬כל כך קרוב‪ ,‬עד כי לא רואים את התמונה כולה‪.‬‬
‫מאמינים בתפקיד המצומצם שהעצמי קיבל והעדרה של מציאות אלטרנטיבית ‪ -‬השחקן על במה‬
‫שוכח שזוהי במה‪ .‬השניה‪ ,‬משמעותה התרחקות‪-‬יתר ממציאות זו‪ .‬המשחק מספק במה אחרת‪,‬‬
‫כה רחוקה עד כי תמונת החיים הקשה במוסד מתעמעמת מאוד‪ .‬קרבה ומרחק מצמצמות את‬
‫הפער המכאיב בין רצוי למצוי‪ ,‬ומעניקות לחיי ההווה מעין חיות‪ ,‬המתקיימת מעבר למחאה‬
‫‪90‬‬
‫רגשית‪ .‬ויניקוט )‪ ,1996‬עמ' ‪ ,(46‬בעניין זה טוען‪" :‬אנו מניחים שמשימת קבלתה של המציאות‬
‫איננה מסתיימת לעולם‪ ,‬ששום בן‪-‬אנוש אינו חופשי מן המתח הכרוך בקישור של מציאות פנימית‬
‫וחיצונית‪ ,‬ושתחום הביניים של החוויה …מספק הפוגה מן המתח הזה‪ .‬תחום ביניים זה הוא‬
‫המשכו הישיר של תחום המשחק של הפעוט ה 'הולך לאיבוד' במשחקו"‪ .‬משחק‪ ,‬כהעמדת פנים‪,‬‬
‫או כעמדה דרמטורגית‪ ,‬מופיע כתחום ביניים של סיפוק‪ ,‬בשל דייקנותו ביחס לקרבה ומרחק‪.‬‬
‫"ההיתפסות )היצמדות( לדברים היא בעת ובעונה אחת גם אובדן עצמיות"‪ ,‬טוען רפ )‪,(1973‬‬
‫"ההתרחקות מן הדברים היא הבסיס לריחוק אדם מעצמו"‪ .‬בהיות רפ עוסק באומנות התיאטרון‪,‬‬
‫משמע‪ ,‬רק ב 'מרחק מן הדברים'‪ ,‬הוא מוצא כי ההזדהות עם בני‪-‬אדם אחרים‪ ,‬חרף התרחקותם‪,‬‬
‫היא זו המתווכת בין העצמי‪ ,‬ובין עולם העצמים שמנגד‪ .‬על רצף שבין היצמדות לתלישות‪,‬‬
‫האסטרטגיה הראשונה מודגמת במשחק שדיירים משחקים עם עצמם‪ ,‬ואילו האחרונה מלמדת‬
‫על הצורך בשיתוף חברתי כדי להשיג מרחק‪.‬‬
‫הערך – "משחק" – נושא בחובו משמעויות רב‪-‬ממדיות‪ ,‬באשר ניתן להתייחס באמצעותו לצורות‬
‫מצורות שונות של תקשורת סובייקטיבית ואינטר‪-‬סובייקטיבית‪ ,‬בקרב בני‪-‬אדם‪ ,‬ברמות‬
‫התפתחויות שונות‪ ,‬ובקרב בעלי‪-‬חיים‪ .‬ואכן‪ ,‬תאורטיקנים שונים התייחסו זה מכבר למאפייניו‬
‫הפרדוכסליים‪-‬חמקניים של ה"משחק" )‪ .(Denzin, 1982; Turner, 1990‬שתי קטגוריות להבנת‬
‫משחקם של הנחקרים‪ ,‬מגובות בתיאוריות שונות; הראשונה עוסקת בפעולה המשחקית כאמצעי‬
‫להשגת תכלית שמחוצה לה‪ .‬או במילים אחרות‪ ,‬משקפת גישה פונקציונלית )רפ‪;1980 ,‬‬
‫‪Huizinga,‬‬
‫‪ .(1950‬השניה‪ ,‬מצביעה על המשחק כעקרון מארגן של מציאות חברתית‪ ,‬בעצם בחינת הזיקה שבין‬
‫המשחק להקשרו החברתי )‪ . (Goffman, 1959, 1974, 1973; Denzin, 1982; Bateson, 1978‬בעמדנו על‬
‫משחקיהם של הדיירים תמוזגנה שתי הקטגוריות לפריזמת ניתוח אחת‪ ,‬בתנועותיה הסיבוביות‬
‫שלוש דפנות‪ :‬האחת‪ ,‬גווני משמעות שייחסתי ל"משחק"‪ ,‬השניה‪ ,‬היותו אמצעי הבנייה של‬
‫מציאות‪ ,‬והשלישית‪ ,‬צורות של קשר חברתי הקשורות במשחקיות‪ .‬מטרתי להראות כי‬
‫המוטיבציה המשחקית‪ ,‬מודעת או לא‪ ,‬משקעת את הדיירים‪ ,‬אם כי לא מעל לראשם‪ ,‬במה‬
‫שנחשב מעל ומחוץ לספירות הישרדות )‪ ,(Huizinga, 1950‬ותוצאתו ‪ -‬זירות של חיים מועצמים‪.‬‬
‫מובניו של "משחק" בפרק זה פרושים על טווח רחב של קטגוריות‪ .‬ראשיתם בהשתעשעות עם‬
‫חומרי מציאות זמינים‪ ,‬כפי שתיחשף תחת הכותרת "אסטרטגיית היצמדות"‪ ,‬וסופם ‪ -‬כללי‬
‫התנהגות בריטואל קדוש‪ .‬מרבית צורות המשחק מופיעות תחת הכותרת "תלישות"‪ .‬על אף‬
‫שחומרי המציאות משמשים בדרמות יצירתיות של הדיירים‪ ,‬הם נתפסים בצורתם הסימבולית‪,‬‬
‫ומשקפים פרספקטיבה מרוחקת מן המציאות הטוטאלית והכאוטית‪ .‬נקודת המוצא לניתוח‬
‫והבנה של סגנונות המשחק‪ ,‬היא גדרותיו של ההקשר החברתי‪ .‬לתלישות המשחקית קודם תיאור‬
‫"מגרש המשחקים"‪ ,‬המובנה בידי הדיירים בהתאם ועל אף כוונות הצוות‪ .‬סגנון משחקי ראשון‬
‫מכונה‪' ,‬פנטזיה'‪ ,‬ומרמז על המשען הדרמטורגי‪ ,‬שנזקקת לו הדרמה הסובייקטיבית הסמויה‪.‬‬
‫יחסי הגומלין בין המשחק כעולם תוכן‪ ,‬והופעת דיירים כשחקנים במפגש חברתי‪ ,‬מנפיקים 'אחר‬
‫חי' בכמה רמות של משמעות; ב"משחק מול מראה"‪ ,‬ב"משחקי "תוצרת""‪ ,‬ב"משחק בתוך‬
‫משחק"‪ ,‬ובמיוחד לשדה זה של קיום – ב"מסיכות של ילדות"‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫הערך "חיים"‪ ,‬בעל קשת מובנים רחבה עד מאוד‪" .‬שדה" 'אני חי‪-‬אתה חי' מכנס מובנים‪ ,‬הנוגעים‬
‫למפגש חברתי אינטראקציוני וזהויות הנגזרות ממנו‪ .‬רבדיה של מציאות נישול ופולשנותה של‬
‫רטוריקת מוות מהווים רקע הקשרי‪ ,‬עליו יש לבחון את משמעויות ה 'חיים' או 'חיות' בפרק זה;‬
‫בחוויות המפצות על אובדניו של העצמי נכללות‪ ,‬למשל‪ ,‬תחושת שליטה עצמית ושליטה בסביבה‪,‬‬
‫תחושה של ערך עצמי‪ ,‬השתתפות ביחסי‪-‬חליפין‪ ,‬נשיאה בדרישות של תפקיד וכדומה‪ .‬אל מול‬
‫תודעת המוות המשותפת‪ ,‬המשקעת דיירים בתחושת נידונות‪' ,‬חיות' נגלית במשחקי "כאילו" של‬
‫לא‪-‬נידונים‪ .‬אחת מצורותיה של אי‪-‬נידונות היא השגת "משמעותיות"‪ .‬זו ניזונה מיכולת להנהיג‬
‫סדר בכאוס הקיומי ולשלוט בתשומת לב‪ ,‬ואין זה משנה מה מרתק אותה‪ .‬כטענתו של‬
‫‪" :(1990) Csikszentmihali‬משמעות החיים היא משמעות‪ :‬לא חשוב מה היא‪ ,‬מהיכן היא מגיעה‪.‬‬
‫מטרה מאוחדת היא מה שמעניקה משמעות"‪ .‬קרקע זו של הגדרות עשויה להנביט הרהורי‬
‫הזדהות בין בני‪-‬אדם באשר הם וביחס לדיירים‪.‬‬
‫‪ 4.2.2.1‬היצמדות‬
‫אסטרטגיית ההיצמדות מתבטאת בהישמעות מלאה לסדר היום המוסדי תוך השגרה עצמית‬
‫לתכתיביו‪ .‬אין המדובר בהכפפה עצמית‪ ,‬באשר הדיירים שתיארו זאת לא גילו את סבלם‪ .‬ההפך‬
‫מכך; ניתן להסיק כי הדבר לדידם בבחינת מוצא‪ .‬ישראל תאר את סדר היום של שכנו לחדר‪ .‬סדר‬
‫יום שגור‪ ,‬שהוא עד לו מידי יום‪ ,‬במהלך שלוש שנים‪ .‬התיאור מובא בשלמותו בשל חשיבות‬
‫ההצצה בצורת הקיום‪" :‬הוא קם בבוקר בחמש וחצי‪ ,‬שש‪ .‬אני אתאר עשרים וארבע שעות‪ .‬הוא‬
‫הולך לשירותים פעם אחת‪ .‬אחר כך חוזר ומתגלח‪ ,‬וכל הזמן קצוב‪ .‬הוא הולך להכין שתייה‬
‫מהמים החמים של אתמול‪ .‬הוא שותה ועוד פעם נכנס )לשירותים(‪ ,‬מתכונן ללכת לאכול בשמונה‪.‬‬
‫בשמונה פחות עשרה בדיוק הוא הולך‪ .‬הוא חוזר בשמונה וחצי‪ .‬פעמיים בשבוע יש התעמלות‪ ,‬ואז‬
‫הוא משתתף‪ .‬פעמיים בשבוע יש רחיצה בבוקר‪ .‬הוא מתרחץ‪ .‬אחר כך הוא יורד למטה‪ ,‬אם יש יום‬
‫יפה‪ .‬עושה טיול יפה בגינה‪ .‬כמה סיבובים פעמיים‪ ,‬שלוש‪ ,‬ארבע פעמים‪ .‬אחר כך הוא חוזר לשכב‬
‫לנוח‪ .‬הוא רענן הוא לא עייף‪ .‬אחר כך קם כחצי שעה לפני ארוחת צוהריים‪ .‬הוא מכין את עצמו‬
‫גם כן בשביל ללכת‪ .‬בשתים עשרה פחות עשרה הוא הולך‪ .‬הוא יושב בשולחן לידי‪ .‬הוא אוכל‬
‫צוהריים וחוזר‪ .‬אחרי חצי שעה או שלושת רבעי שעה‪ ,‬בא לשכב קצת לנוח‪ .‬אחר כך הוא‬
‫קם…‬
‫בשתיים וחצי ואוכל איזה פרי‪ .‬נכנס לשירותים לפי הצורך‪ .‬הוא נשאר אחר כך לשבת על הכסא‪.‬‬
‫אחר כך מביאים תה‪ .‬אחר הצוהריים הוא הולך לטייל בפרוזדור ולא בחוץ‪ .‬הוא חוזר מהטיול‬
‫ומתיישב‪ ,‬ולפעמים נשכב לשעה או שעה וחצי‪ ,‬וקם כמו עכשיו להתכונן לארוחת ערב‪ .‬חוזר בשש‬
‫וחצי ומכין את עצמו ללינת לילה‪ .‬הוא מסדר יפה את המיטה‪ .‬עד חמש וחצי שש )בבוקר( הוא‬
‫נמצא במיטה‪ ,‬חוץ ממקרים שהוא צריך לרדת לשירותים"‪.‬‬
‫הפעולות הקטנות של חיי היומיום יוצרות רצף בסדר יום מקוטע עד מאוד של השכן לחדר‪.‬‬
‫אכילה‪ ,‬שינה‪ ,‬ואפילו עשיית צרכים מצויים בתזמון מתואם עם סדר היום המוסדי‪ .‬בהיות דייר‬
‫זה נייד‪ ,‬אך בעל ליקויים ניכרים בשמיעה וראייה‪ ,‬הפעולות הכלולות בזמן האישי מלמדות על‬
‫ניסיון עקבי לשמור על איזון בין משמעות ויכולת שליטה )‪ – (Hazan, 1994‬ניסיון המשקף ומשנע‬
‫את מאמצי פעולות הטיפול המוסדיות‪ .‬אך אם זו אכן משמעותן‪ ,‬מעניין במיוחד סידורן השגור‬
‫והקבוע של הפעולות על רצף זמן; שכן סדר קבוע כשלעצמו עלול גם להכשיל במקרים מסוימים‬
‫‪92‬‬
‫מאמצים להשגת איזון‪ .‬לא כך במקרה זה‪ .‬ישראל תאר את הדייקנות הניכרת בסדר הפעולות של‬
‫שכנו‪" :‬ראיתי פעם סרט …שם יש דמות של מנהל בית ספר‪ ,‬שהוא דייקן עד כדי כך‪ ,‬שכשהוא בא‬
‫בבוקר כולם מסדרים את השעונים שלהם בדיוק על השעה שמונה‪ .‬גם הוא )שכנו( כך‪ .‬פעם אמרתי‬
‫לבת שלו שהרכבת לומדת אצלו את הדייקנות"‪ .‬דייקנות קיצונית בסדר היום מצמידה את‬
‫מודעות הדייר למתרחש כאן ועכשיו‪ .‬היא מעבירה אותו בצורה צפויה וודאית מרגע לרגע בקיומו‪.‬‬
‫היא מעניקה לדמותו בעיני עצמו חיות כלשהי‪ ,‬בשעה שאין הוא נדרש להעמיד את תנועותיו‬
‫במבחן של סדרים חיצוניים מן ההווה או מעברו‪ .‬הוא חי כפי שאשליה של סדר יכולה להיות‪.‬‬
‫ההשערה כי סדר יום מייצג פן חיוני של קיום נתמכת בנימת תיאוריהם העצמיים של דיירים‬
‫אחרים‪ .‬כשעמדתי להיפרד מעל ברוניה‪ ,‬דיירת "תשושה"‪ ,‬החולקת חדר אחד עם שתי דיירות‪,‬‬
‫אמרה לי‪" :‬טובהל'ה‪ ,‬לכי לשלום"‪ .‬ישובה על מיטתה ומקפלת כמה מבגדיה‪ ,‬הוסיפה‪" :‬אני‬
‫מכינה הכל ושוכבת לי עד ארבע וחצי‪ .‬יש לי טלויזיה פה‪ .‬אני שומעת יום יום את החדשות בחמש‪.‬‬
‫עכשיו צריכים לסדר כל דבר‪ ,‬שמהר אוכל לצאת בחמש וחצי לארוחת ערב‪ .‬ככה‪ ,‬וככה‪ ,‬וככה…"‬
‫הדגימה כיצד היא מניחה את הבגדים על ההליכון שלה‪ .‬באחת הפעמים‪ ,‬בהן הארכנו לשבת בלובי‬
‫המחלקה‪ ,‬עד שפועלי הניקיון הופיעו‪ ,‬אמרה לי ברוניה‪" :‬עכשיו מגרשים אותנו‪ ,‬אבל יש מקום‬
‫בחדר עבודה‪ ,‬שמי שיש לו עבודה‪ ,‬מי שרוצה לקרוא דבר מה‪ ,‬יכול‪ .‬ואם לא‪ ,‬הולך הביתה לנוח בין‬
‫אחת וחצי עד שלוש ארבע"‪ .‬הדגש על סדר פעולות צפוי‪ ,‬הכורך גם מנוחה ופנאי‪ ,‬תוך ציות לזמן‬
‫מוסדי‪ ,‬יוצר כעין דחיפות של לקראת משהו‪.‬‬
‫"אלה ימים אחרונים של החיים"‪ ,‬פתחה פעם דיירת והבהירה את הקשר בין הקרבה למוות‬
‫וחשיבות סדר יום‪" ,‬אבל אני תמיד משתתפת בכל הופעה שישנה כאן‪ .‬אז הזמן עובר‪ .‬אוכלים‬
‫בשתים עשרה‪ .‬בשתים עשרה וחצי גומרים‪ .‬הולכים הביתה לנוח‪ .‬בארבע וחצי יש חדשות‬
‫בטלויזיה"‪ .‬יהודה תאר חלק מסדר היום בנימה עליזה‪" :‬אנחנו הולכים לאכול מי ברגל ומי‬
‫בעגלה ומי עם מקל… )כמו בשיר(‪ .‬אנחנו יושבים בחדר האוכל ארבעה לשולחן‪ .‬מופיעות כמו‬
‫ארבע יפיפיות ומגישות אוכל…סופרים…מנה ראשונה‪ ,‬מנה שניה‪ .‬בשר‪ ,‬קומפוט‪ .‬אם קצת יותר‬
‫מוקדם‪ ,‬יש כאלה המספיקים להתרחץ…קוסמטי"‪ .‬שוב ושוב הוא הסתכל בשעון‪ .‬כשאמרתי לו‬
‫את השעה‪ ,‬היה אומר‪" :‬או…אז יש עוד הרבה זמן"‪ .‬שאלתי אם הוא רעב‪ .‬הוא השיב‪" :‬יש לי‬
‫במקרר הרבה אוכל‪ .‬האוכל פה לא טוב…" כשהערתי‪" :‬אולי אתה עייף ורוצה לנוח"‪ .‬אמר‪:‬‬
‫לא‪ ,‬אבל בכל זאת הייתי הולך בזמן לאכילה‪ .‬שם נמצאים כל המכרים שלי‪...‬כולם יחד‪ .‬לא נורא‪,‬‬
‫את יכולה לבקר אותי יותר בפעמים אחרות"‪ .‬הדימויים בהם השתמש יהודה עלולים היו ליצור‬
‫"…‬
‫רושם כאילו ביקש לעצמו "מרחק מתפקיד" )‪ ,(Goffman,1972‬כמרמז על כך שאינו שייך לעולם בו‬
‫"יפיפיות" מגישות את האוכל‪ .‬אך הוא התמיד להתבונן מידי פעם בשעון‪ ,‬התלוי על הקיר‪ ,‬וכשעה‬
‫לפני מועד הארוחה ביקש להיפרד מעליי כדי לפגוש בזמן את מכריו‪ .‬דחיפות ומחויבות אפיינו את‬
‫התייחסותו לזמן העומד לרשותנו‪ .‬זוהי דוגמא מובחנת להיצמדות‪-‬יתר לסדרי המוסד‪ ,‬זו‬
‫המאפשרת הענקת משמעות לזירות הקיום במציאות הטוטלית‪ ,‬ועדיפות להימצאות בהן‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫דוגמא אחרונה לאסטרטגיית היצמדות אינה עוסקת בסדר יום כי אם בסדר אכילה‪ .6‬סדר‬
‫הפעולות של אסתר‪ ,‬מרגע ישיבתה ועד קימתה‪ ,‬קבוע וקפדני‪ .‬כל אחת מארוחות היום שלה היא‬
‫טקס‪ ,‬השובה את תשומת ליבה המלאה‪ .‬היא מגיעה לשולחנה‪ ,‬בו היא יושבת לבדה‪ ,‬ובידה שתי‬
‫שקיות ומקל‪ .‬את המקל היא ממקמת במתלה מתחת לשולחן‪ .‬אחת השקיות‪ ,‬בה יש כרית‪ ,‬מונחת‬
‫על הכסא‪ ,‬והיא יושבת עליה‪ .‬השקית השניה מונחת על הכסא לידה‪ ,‬מתוכה היא שולפת את‬
‫סינרה ולובשת אותו‪ .‬מרוכזת מאוד במצוי על השולחן‪ ,‬היא בודקת בהיסוס במה‬
‫להתחיל…‬
‫‪.‬מכינה לעצמה סלט ירקות‪ ,‬ואחר כך נפנית לשתות את המרק‪ .‬כשמגיעים עובדי המטבח‪,‬‬
‫המחלקים את המנה העיקרית‪ ,‬היא מנהלת ככל האחרים משא ומתן על מה לבחור מן המגשים‪,‬‬
‫ואיך היא רוצה שיונח האוכל בצלחתה‪ .‬היא אוכלת בשקט ובאיטיות‪ .‬בתום הארוחה‪ ,‬היא‬
‫מקנחת במפית את פיה‪ ,‬מרוקנת את הכלים ל'כולבוייניק'‪ ,‬מסדרת אותם זה מעל זה בסדר‬
‫מופתי‪ ,‬מסירה את סינרה ומקפלת אותו בקפידה‪ .‬היא שולפת את מקל ההליכה שלה‪ ,‬לאחר‬
‫שהתייצבה עמידתה‪ ,‬אוחזת בשקיות שהביאה‪ ,‬ועוזבת בצעדים מדודים את חדר האוכל‪ .‬כשהיא‬
‫חולפת על פני שולחנות אחרים היא מברכת "בתיאבון"‪ ,‬ו"שיהיה לכם לבריאות"‪ ,‬מכוונת את‬
‫שימת ליבם מענייני מפגש אל ענייני מגש‪ .‬באלה ובאלה יש משמעות‪ .‬בפעם הבאה סדרי פעולתה‬
‫יופיעו בזה אחר זה באותה חיוניות וסבלנות‪ ,‬כאילו היא מבצעת אותם בפעם הראשונה‪.‬‬
‫"מה שמאפיין התנהגות אוטו‪-‬טלית )‪ ,"(AUTOTELIC‬טוען ‪ ,1990) Csikszentmihalyi‬עמ' ‪" ,(90‬ניכר‬
‫בבירור בקרב אנשים‪ ,‬הנהנים מסיטואציות‪ ,‬שאנשים רגילים תופסים כבלתי נסבלות"‪ .‬המושג‬
‫אוטו‪-‬טליות מתייחס לפעילות חסרת ציפייה לרווח עתידי‪ ,‬הנעשית רק מפני שהיא כשלעצמה הנה‬
‫תגמול‪ .‬אפילו אסירים במחנות ריכוז עשויים לשרוד בקלות יחסית‪ ,‬בזכות הפיכת התנאים‬
‫האובייקטיביים הקודרים לחוויה‪ ,‬הנשלטת באופן סובייקטיבי‪ .‬למשל‪ ,‬הכותב‪ ,‬מביא מהתנסותו‬
‫של אסיר במחנה נאצי‪ ,‬אשר בילה תקופות ארוכות בחקירה מדוקדקת של עצמים סביבו; כיצד‬
‫הם פועלים‪ ,‬מתי יוצרו‪ ,‬מי ייצר אותם‪ ,‬איזה אופי צריך להיות לו ליצרן שלהם וכדומה‪" :‬כאשר‬
‫סיימתי )לחקור( את המיטה‪ ,‬התחלתי לחוש את השמיכות‪ ,‬הערכתי את מידת חומן‪ ,‬בחנתי את‬
‫המכניקה המדויקת של החלונות…")שם‪ ,‬עמ' ‪ Csikszentmihaly .(90‬רואה בכך הצבת מטרות‬
‫משמעותיות‪ ,‬המתאימות ליכולתו המנטלית‪-‬פיזית של היחיד‪ ,‬ומשרתות את ארגון העצמי‪ .‬אלה‬
‫מעבירות אותו ממצב של עבדות אובייקטיבית למצב של שליטה פנימית‪ ,‬של שחרור‪.‬‬
‫ישראל תיאר לא פעם את "ההתאמה התפקודית"‪ ,‬המתקיימת בינו לבין שכנו לחדר‪ ,‬והתורמת‬
‫לתחושת הרמוניה במרחב צר; בעוד הוא עצמו חלוש מאוד בגופו‪ ,‬מרותק שעות למיטה‪ ,‬מתקשה‬
‫בניידות‪ ,‬אך רואה ושומע וצלול בדעתו‪ ,‬מצבו של שכנו הוא מצב‪-‬משלים; הוא מסוגל לטייל‪ ,‬לא‬
‫זקוק אפילו לעזרת מקל הליכה‪ ,‬הוא חזק פיזית‪ ,‬אך "לא שומע ולא רואה"‪ .‬לכל אחד מהם סגנון‬
‫אחר של הצבת מטרות משמעותיות ועיסוק בהן‪ .‬השכן ארגן לעצמו סדר יום מדוקדק‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫ואילו ישראל שלט בסדר פנימי של מחשבות‪ ,‬מוזמנות וערוכות להפליא‪ .‬פעם‪ ,‬סיפר לי‪ ,‬כי נקלע‪,‬‬
‫שלא בטובתו‪ ,‬לחוג לציור במחלקה‪ .‬ה"מורה" הנחה אותו להעביר קו לאורך הדף‪ ,‬כדי שישמש לו‬
‫פרספקטיבה‪' ,‬שיתן לו כיוון'‪ ,‬שכן‪ ,‬אין לו שום גישה לציור‪ .‬הניסיון הזה גרם לו מבוכה‪ .‬כששאל‬
‫את המורה מדוע עליו ללמוד לצייר‪ ,‬השיב הלה כי זו "דרך להעביר את הזמן"‪ .‬ישראל הסביר לו‪,‬‬
‫‪6‬‬
‫ואולי מבהירה יותר מכל את האבחנה של ‪ ,(1950) Huizinga‬כי מה שמבדיל בין משחק וסדר היא האסטטיקה‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫למורה‪ ,‬כי יש לו הרבה דברים לעשות; בין השאר ובעיקר‪ ,‬יש לו מחשבות לחשוב‪ ,‬וזה די והותר‬
‫בשבילו‪ .‬בפעם בה שוחחנו על הגדרתו את המושג "רוחניות"‪ ,‬אמר‪" :‬אם אני רוצה לפתור לי‬
‫בעיה‪ ,‬אז יש בזה בהחלט רוחניות‪ .‬אני חושב על דברים על בעיות של ילדים‪ .‬אני לא יודע איך‬
‫לעזור 'לו' או בעיה של נכדה‪ .‬זה באמת מעסיק אותי…אומנם אני לא פותר אותם‪ ,‬אבל אני נמצא‬
‫בתוך הבעיה‪ .‬זוהי דוגמא אחת מתוך הרבה בעיות‪ .‬את יכולה להכפיל זאת הרבה"‪ .‬בפעם אחרת‬
‫אמר‪" :‬אני לא חושב שאין לי מה לעשות‪ ,‬אז אני אחשוב‪ .‬אין לי מה לעשות‪ ,‬לא עסוק‪ ,‬לא שומע‬
‫רדיו באותו הזמן‪ ,‬לא קורא עיתון‪ ,‬לא רואה טלויזיה‪ .‬אז אין לי ראש על הכתפיים?! הראש אומר‬
‫'תזכור את הבית‪ ,‬תזכור את הלימוד בחדר‪ ,‬תזכור איזה אמרה‪ ,‬ואני מתעמק בזה‪ .‬אני למשל‬
‫עכשיו בגיל תשעים‪ ,‬תמיד נזכר במה שלמדתי בחדר עד גיל חמש עשרה‪ .‬ובא לי הרבה דברים‪,‬‬
‫שלא חשבתי ולא עיינתי בהם‪ ,‬איזה שבעים שנה‪ .‬היות ובלילה אני לא ישן וביום איני עסוק‪ ,‬אני‬
‫נזכר‪ ,‬וזה מוביל אותי לחשוב על שאלות הלכתיות או אמרות‪-‬תלמוד‪ .‬אני מתעסק בזה במחשבה‪.‬‬
‫אני לא כותב שום דבר‪ .‬יש למשל בהלכה 'שמא'‪ :‬אסור לעשות זה וזה 'שמא'…אסור לנגוע בנר‬
‫דולק בשבת‪ ,‬שמא יחסר לו אור ואז הוא יטה את הנר‪ .‬רבי שמעון אומר במשנה 'אני אקרא ולא‬
‫אטה'‪ .‬בסוף קרא והטה‪ .‬הוא אישר את ההלכה‪ .‬אז יש כאלו עשרות 'שמא'‪' .‬אסור לחמר חמור‬
‫בשבת שמא יכרות ענף כדי להכות בו‪ .‬אסור לנסוע בשבת שמה יתקן גלגל…'‪ .‬לילה אחד לא‬
‫ישנתי‪ ,‬ועשיתי לי חמש עשרה 'שמא' מתוך הזיכרון‪ .‬אני עוסק במשהו‪ ,‬או איזה מילה ב 'אבן‬
‫שושן'‪ ,‬אני מוצא פה מילה כזאת ולא שם‪ ,‬אז אני מדפדף"‪ .‬איני רואה הבדל בייזום‪-‬מטרות בין‬
‫ישראל‪ ,‬שכנו והאסיר‪ ,‬אלא רק לעניין אחד; בעוד השכן והאסיר מבטאים יחס למציאות המיידית‬
‫המקיפה אותם‪ ,‬פעילותו המנטלית של ישראל מבטאת מרחק רב ממנה‪ .‬בכל אחת מן הדוגמאות‬
‫ניכרת דרמה פנימית‪ ,‬כעין השתעשעות‪ ,‬שאינה נזקקת לזולת‪ .‬הדוגמאות משקפות חווית‬
‫‪FLOW‬‬
‫בה "ניכור מפנה מקום למעורבות‪ ,‬הנאה מחליפה שעמום‪ ,‬וחוסר אונים הופך לתחושת שליטה‪.‬‬
‫האנרגיה הנפשית מחזקת את העצמי‪ ,‬במקום ללכת לאיבוד בשירות מטרות חיצוניות )שם‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ."(69‬כך‪ ,‬חווית התגמול של החיים מומחשת בהווה‪ ,‬ואינה בת ערובה לרווח עתידי היפותטי‪.‬‬
‫'עיסוקיו המרובים' של ישראל בתחום המחשבה מובילות לבחינתן של אסטרטגיות משחק‬
‫סובייקטיביות ‪ -‬פנטזיות‪.‬‬
‫‪ 4.2.2.2‬תלישות‬
‫עבור רוב הדיירים‪ ,‬האלטרנטיבה להשתתפות מלאה בהיצעי המוסד הטוטאלי הנה מצב של‬
‫נייחות מתמשכת ותחושה קשה של שעמום‪ .‬בדומה לחוסיו של מוסד טוטאלי‬
‫)‪Goffman, 1961‬‬
‫(‪,‬ובמיוחד בשל חולשותיהם הפיזיות‪ ,‬המקשות על העסקה עצמית‪ ,‬הדיירים תיארו את השעמום‬
‫כמכה שקשה לעמוד בה‪ .‬יצחק אמר לי‪" :‬אין לי טעם לחיים‪ .‬נפגשים בלובי‪ .‬בבית אין מה לעשות‪.‬‬
‫אני מת משעמום"‪ .‬כששאלתי דיירת‪ ,‬במעמד קבלת תעודות על השתתפות ב"מכללה"‪ ,‬מה‬
‫הדיירים עתידים לעשות בחודשי הקיץ היא השיבה‪" :‬שעמום גדול"‪ .‬כששאלתי במה הם עסוקים‬
‫בחורף‪ ,‬הסתבר כי מבחינתה ה"מכללה" לא עשתה את ההבדל‪ ,‬בסך הכל העסיקה אותם רק‬
‫כשעתיים ביום‪ ,‬אחת לשבוע‪ .‬ביום שהתקיימה שביתה של העובדים‪ ,‬מצאתי את גאולה יושבת‬
‫במחלקת ה"תשושים" סמוך לאחד משולחנות האוכל מצפה‪ ,‬מהרהרת לקראת ארוחת הצוהריים‪.‬‬
‫היא סיפרה‪" :‬נורא משעמם‪ .‬ממש סבל‪ .‬אין מה לעשות‪ .‬טוב שהיה קונצרט היום בבוקר"‪ .‬דיירים‬
‫‪95‬‬
‫השתמשו גם בביטויים "משעמם עד מוות"‪" ,‬שעמום אוכל" וביטויים דומים כדי להמחיש את‬
‫הסבל וחוסר האונים שבאי‪-‬מעש‪" .‬עכשיו סידרתי ספריה לספרים‪ .‬אני כבר לא יכול לקרוא‪ .‬זה‬
‫לא הולך‪ ...‬משעמם"‪ ,‬אמר רפאל‪" ,‬כל הדברים שעשית‪ ,‬תנ"ך‪ ,‬הרצאות…זה לא זה כמו שהיה‪ .‬פה‬
‫אתה כל כך משתעמם‪ ,‬שאתה לא יכול לשלוט על עצמך‪ ,‬אתה מת משעמום…ההודים שורפים את‬
‫עצמם"‪.‬‬
‫תחושת השעמום‪ ,‬העלולה להתבסס בכל רגע‪ ,‬שתי פנים נוגדות לה כמציאות לימינלית; היא‬
‫מייצגת מציאות כאוטית או עשויה להוות מקור ליצירתיות )‪ .(Turner, 1982‬מלכתחילה נראה כי‬
‫אין הזמן הנתון בידי הדיירים נחשב ל'פנאי'‪ ,‬כי אין הוא משקף פניות מ'עבודה'‪ ,‬כפי שאנו‬
‫מעתיקים מן הדיכוטומיה המודרניסטית‪-‬יצרנית )‪ .(Kelley, 1983‬כך‪ ,‬עבור מי שאינו מקיים לפחות‬
‫בתפיסתו‪ ,‬סדר יום מחייב‪ ,‬קבוע ונשלט‪ ,‬השתתפות בפעילות חברתית נמצאת בקצה אחר של‬
‫הרצף בין מעש וחוסר‪-‬מעש‪ .‬בין שעמום למפגש‪ ,‬רוב הדיירים מעדיפים את המפגש החברתי‬
‫בחוגים ובהרצאות‪ .‬מפגש חברתי מאולץ‪ ,‬ומודעות לאילוץ‪ ,‬תורמים לתחושה של מעורבות נמוכה‬
‫במתרחש‪ .‬דומה כי בכך מתמלא אחד התנאים לקיומה של אסטרטגיית משחק נוספת והיא‬
‫התלישות‪ .‬משמעותה של אסטרטגיה זו‪ ,‬כאמור‪ ,‬השגת מרחק‪-‬יתר מן המציאות‪ .‬גילויים של‬
‫משחקי רשמים מודעים ניכרו בפעילויות שונות‪ .‬כמה דיירים בחוג ספורט נצפו מציצים בשעון‬
‫פעמים רבות במהלך תנועות ידיים וגוף‪ ,‬ומביטים בקוצר רוח לצדדים‪ .‬הם נראו כמחקים‬
‫באיחור‪-‬מה את תנועות המדריכה‪ .‬תנועותיהם מרושלות‪ ,‬ואינן מצייתות להנחיותיה המדויקות‪.‬‬
‫הם השתדלו להיראות שייכים‪ ,‬מאלצים את עצמם למעורבות חלקית במלחמתם בשעמום‪ ,‬כאויב‬
‫הנכון להסתער בכל רגע‪ .‬דוגמא אחרת להשלכותיה של מצוקת השעמום‪ ,‬היא התייחסות הדיירים‬
‫להשתתפות בהרצאות הערב‪ .‬נורמה ידועה היא שההרצאה‪ ,‬תהא המעניינת ביותר‪ ,‬צריכה‬
‫להימשך בדיוק שלושת רבעי שעה‪ .‬בין ארוחת הערב לתוכנית החדשות בטלויזיה‪ ,‬הדיירים‬
‫מוצאים שההרצאות הן מוצא מבורך‪ .‬הם ישתתפו רק עד לרגע בו יש להם חלופה אטרקטיבית‬
‫יותר‪ .‬פעמים רבות קמים רבים מהם "בסוף ההרצאה"‪ ,‬ולמעשה‪ ,‬באמצע דבריו של המרצה‪,‬‬
‫ויוצאים את האולם בטרוניות אליהן מתלווה תפיסה של צדק‪ .‬בהילוכם ובקריאותיהם אינם‬
‫שועים לניסיונות הפיתוי או המחאה מצד העומד על במה ומיקרופון בידו‪.‬‬
‫חולשות גוף‪ ,‬מפגעי העצמי‪ ,‬והשגרה הכפויה במוסד חוברות לקבוצת נסיבות‪ ,‬המדביקות את‬
‫הדיירים זה לזה במקטעים של זמן‪ .‬ההימנעות משעמום‪ ,‬שהיחיד לבדו נכנע לו‪ ,‬היא חיזוק שלילי‪,‬‬
‫המחולל מעורבות חלקית וחיצונית במפגש החברתי‪ .‬כמו שאמרה אחת האינפורמנטיות‪:‬‬
‫"כשאנשים באים לשמוע‪ ,‬זה לאו דווקא מתוך הערכה‪ ,‬אלא בילוי של זמן‪ .‬אין אלטרנטיבה"‪.‬‬
‫האירועים המשותפים מצטיירים באופן זה כחסרי ממשות מלאה‪ ,‬ממש כמושאיהן‪ ,‬הנפטרים בזה‬
‫אחר זה חדשות לבקרים‪ .‬מכותרים בהוויה זו‪ ,‬המוציאה לכאורה כל אפשרות אחרת‪ ,‬הדיירים‪,‬‬
‫פעמים מוצאים עצמם‪ ,‬כמו ישראל‪ ,‬שחקנים במשחק דמוי‪-‬חיים‪ .‬ובמשחק – כמו במשחק – עד‬
‫כמה שהדבר מרוחק ובטוח‪ ,‬הם שאובים במעורבות גדולה‪ .‬בפעמים אלה המשחק נתפס כפעילות‬
‫פנאי‪ ,‬כאילו היה נתון לבחירתם החופשית של הדיירים‪ ,‬ומחלצם מאווירה קודרת‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫מגרש המשחקים‪ :‬בין חיים למוות‬
‫זירת המשחק‪ ,‬כפי שלמדנו מ"חוקי" הופעתן של סטיגמות ושמות פרטיים‪ ,‬מתקיימת בקולקטיב‬
‫הדיירים; חברי הצוות והעובדים מייצגים את גבולותיה של זירה זו‪ .‬תפיסת אחריותם מצד אחד‪,‬‬
‫ונגישותם הגבוהה‪ ,‬מצד שני‪ ,‬בעודם משתייכים לעולם החברתי שמחוץ לגבולות המוסד‪ ,‬עלולה‬
‫לאיים על אשליית המשחק ולאתגר אותה‪ .‬פרקטיקות הקשורות בניהול מוות פיזי נתונות בידי‬
‫חברי הצוות‪ .‬מות דייר הוא ממשות טוטלית‪ ,‬שאין לשאת ולתת עמה‪ -‬אין פתחון פה כנגדה‪ .‬ואכן‬
‫למרות תופעת השמועות‪ ,‬לנוכח ידיעותיו המוחלטות אך המוסתרות של הצוות‪ ,‬כל אמת שנפטר‬
‫דייר‪ ,‬נקטו הדיירים שפת‪-‬גוף‪ ,‬שמשמעה "יד לפה"‪ .‬ישראל‪" :‬אתה רואה שבשולחן הזה הוא‬
‫)דייר( איננו…אז אומרים )שם ידו על פיו והמשיך בלחש(‪" :‬היה חולה… "‪ .‬לא רוצים להפיץ את‬
‫זה…לא רוצים להעציב"‪ .‬שמועות וספיחיהן רק מעבדות עובדות אפשריות בקולקטיב חסר‬
‫האונים ומהדקות את שורותיו‪ .‬הופעתן מאשרת עד כמה הדיירים נתונים לשלטון אלה ה"יודעים‬
‫את האמת"‪ ,‬ומדירים אותם ממנה‪ .‬מן העבר השני‪ ,‬חברי הצוות מייצגים ממשות של חיים‬
‫ויצירת‪-‬חיים‪ ,‬גם היא במובן הפיזי; הם נתונים עדיין לחדוות המיניות‪ .‬כמה התייחסויות של‬
‫דיירים מלמדות כי הם מייחסים לעצמם כקבוצה סטריאוטיפים מיניים ולחברי הצוות פניות‬
‫לאינטראקציה מינית‪ .‬הם מאששים בעקיפין את קביעתו של ויניקוט‪ ,‬כי היצרים הם סכנה‬
‫עיקרית למשחק‪ ,‬כשם שהם סכנה לאני )ויניקוט‪ .(1996,‬מונולוג קולי של דיירת בלובי התקיים‬
‫תוך הנהון מתמשך של דיירות‪ ,‬שרבות מהן הצטרפו באקראי‪" :‬מה אני אגיד לכם‪ ,‬הזקנה‬
‫מצחיקה‪ .‬אני רואה פה דברים שזה מצחיק‪ .‬אנשים מבוגרים אין להם כלום בראש רק גבר‪ ,‬גבר‬
‫גבר‪ .‬מה אישה בגיל כזה ועוד גבר‪ .‬תסתכלי על הגברים איך הם ניראים‪ .‬איככככ…‪..‬‬
‫)פונה אליי( אני רואה אותך את צעירה‪ ,‬יש לך אולי חבר‪ ,‬כל הכבוד את צעירה‪ .‬אבל אנשים יותר‬
‫מבוגרים ממני?! אני כבר שמונים ושש‪ ,‬בשביל מה אני צריכה מישהו?!"‬
‫"בשביל הרגשה טובה"‪ ,‬אמרתי‪.‬‬
‫"יש לי הרגשה טובה עם נשים‪ .‬מה יכול לעזור לי גבר זקן‪...‬הוא לא יכול לעשות )מצביעה על אזור‬
‫החלציים( למה ללכת עם גבר‪ .‬היה לי חבר גם פה‪ ,‬אבל הוא היה גבר שהתעניין בי‪ ,‬שהלכנו לרקוד‬
‫וכוס קפה‪ ,‬הצגות קולנוע‪ ,‬זה היה עניין ביחד‪ .‬הייתה תקופה‪ ,‬אבל הייתי בת שישים לא בת‬
‫שמונים‪ .‬זה הבדל גדול‪ .‬הגברים האלו יכולים כבר ללכת עם שמלה‪ .‬זה אותו הדבר אין הבדל‪ .‬אין‬
‫להם שום דבר )זקפה(‪ .‬מה גבר יכול לעשות עם הידיים לצבוט את האישה? זה הנאה?!"‬
‫הצטרפה דיירת אחרת‪" :‬את כל הגברים צריכים לשלוח לאיזה מקום שיהיה משהו )זקפה(‪ .‬בגיל‬
‫שמונים אין סיכוי שיהיה עוד משהו"‪.‬‬
‫דיבורים מעין אלה נחשבו בבית האבות כ"גסויות" הנאמרות על ידי מי שיש לו "פה מלוכלך"‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬נראה כי גסויות‪ ,‬כמו שמועות מוות‪ ,‬הן שמותירים הדיירים לעצמם כקבוצה‪ .‬את המימוש‬
‫הם מייחסים לחברי צוות‪ .‬הדבר התבטא גם בדמיונותיהם של דיירים‪ ,‬שישבו סתם כך בלובי‪ ,‬על‬
‫פניהם חיוך קטן‪ :‬יואל‪" :‬הנה למשל יש שמה חתיך‪)..‬עובד( הוא ככה…הוא גבוה מאוד וצריך‬
‫להיות גם בריא‪ .‬אני הייתי חושש לעמוד נגדו‪ .‬בכל עדר ישנו פר הרבעה‪ .‬והוא‪ ,‬אני חושב שהוא גם‬
‫חושב את עצמו לכזה‪ .‬יש לו התכונה הטבעית שהוא מסוגל‪ ,‬לא אגיד להרביע בדיוק‪… ,‬הרבה‬
‫בחורות נמשכות אליו‪ ,‬ליהנות מחסדיו"‪ .‬פעם ראיתי את יואל מחזיק בידו ספר תנ"ך‪ ,‬בעודו‬
‫מסתובב באולם הלובי‪ .‬הוא סיפר לי כי מאוד היה רוצה למצוא את הסיפור האקזוטי בו‬
‫‪97‬‬
‫"בחורים רדפו אחר בחורות בכרמים"‪ .‬מאוד רצה לדעת מה התחולל שם‪ ,‬ונראה כי הרמיזות‬
‫המיניות המצויות בטקסט הלהיבו את דמיונו‪.‬‬
‫מפורסמת התבטאותו של אחד ממנהלי המוסד בעבר‪" :‬אין מה לדאוג‪ ,‬ממזר לא יצא מכאן"‪.‬‬
‫קביעה מלגלגת זו נועדה להקנות גוון דהוי לרמזים קלושים אודות מיניותם של הדיירים‪ .‬תפיסה‬
‫זו תאמה את תפיסות הדיירים‪ :‬מוות ממשי וחיות ממשית‪ ,‬כפי שהם נוגעים בקירוב להגדרת‬
‫האינסטינקטים בסיסיים על ידי פרוייד‪ ,‬מצויים מן הדיירים והלאה‪ ,‬ומגדירים זירת ביניים של‬
‫קיום‪ .‬הדבר מזכיר את האמרה‪ ,‬המופיעה בספרו של סולניק )‪ (Solnick, 1978‬כי הגיל ממית אותנו‬
‫ברכות‪ ,‬כאשר אנו מכחישים את זהותנו המינית‪ .‬בזירה זו‪ ,‬בה שותפים רק הדיירים‪ ,‬הפחות‬
‫ממשי נחווה כמשחק‪ .‬המשחק‪ ,‬עומד מחוץ ל"חיים הרגילים"‪ ,‬המיוצגים בחברי צוות‪ ,‬ובהיחשבו‬
‫"לא רציני" ‪ -‬מהלך קסם על השרויים בו )‪.(Huizinga, 1950‬‬
‫תפאורות להתנגדות וכניעה‬
‫הדיירים בקולקטיב נושאים ונותנים עם היצע "תפאורות" לשם שימור זירת המשחק‪ .‬התפאורות‬
‫נחוצות כרקע למשחק רשמים יומיומי )‪ ,(Goffman,1959‬לא רק בידיהם של יחידים‪ ,‬אלא בעבור‬
‫הקבוצה‪ ,‬המבקשת לעצמה זירות של חיות וערך‪ .‬הן נתונות ומתחלפות‪ ,‬עם שינויי עיתים‬
‫ומועדים‪ ,‬ומייצגות סדרי פעילויות חברתיים‪ ,‬המכוננים בפרקטיקות קבועות של כלל חברי‬
‫הצוות‪ .‬הן אלה הקשורות באירועי חגי השנה‪ ,‬הופעות של אומנים‪ ,‬מסיבות‪ ,‬ופעילויות מאורגנות‬
‫אחרות‪ .‬מראותיהם הפיזיים של מרחבים משותפים במוסד‪ ,‬ונוכחות מפעילים חברתיים חיצוניים‬
‫ופנימיים‪ ,‬זוכים לשם "תפאורות"‪ ,‬שכן הופעתן אינה משקפת את משאלות ליבם של הדיירים‪,‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬אך מותירה להם בחירה אם לסמנן כרקע למשחק או לא‪ .‬תפאורות דוממות ואנושיות‬
‫הופיעו מפעם לפעם כמשאב להגדרה חוזרת ונשנית של זירת משחקו של הקולקטיב‪ .‬באופנים של‬
‫הימנעות והשתתפות נראה הקולקטיב כ"עומד על משמר" הרלוונטיות – רגיש ומודע לפגיעותן של‬
‫דרמות‪-‬אנשים‪-‬חיים )וניקוט‪.(1996 ,‬‬
‫חג פורים בולט ברבגוניותו‪ ,‬בזמנו תפאורות מסוגים שונים; כמה שבועות לפני החג‪ ,‬פינות רבות‬
‫במוסד וקירותיו הגדולים היו מקושטים בסמלים צבעוניים; מסכות‪ ,‬פתגמים‪ ,‬שרשראות נייר‪,‬‬
‫וכדומה‪ .‬המראות הזכירו את ימי בית הספר וגן הילדים‪ ,‬וחוללו תחושת חזקה של ציבוריות‪ .‬כמו‬
‫כן‪ ,‬הופיעו אומנים בריקודים ושירה – ממלאים בתוכן את מסיבת הפורים‪ .‬מעט פחות מזה‪ ,‬חגים‬
‫אחרים‪ ,‬מזמנים בצדם תפאורות טיפוסיות למפגשיהם הקבוצתיים והאקראיים של הדיירים‪.‬‬
‫הסתבר כי אין חברי הצוות יכולים לעשות יותר‪ ,‬פרט להצבת התפאורה והזמנת הדיירים לשתף‬
‫פעולה‪ ,‬וכי האחרונים נוטלים לעצמם זכות בלעדית להחשיב עצמם ראויים או לא ראויים‪,‬‬
‫להראות 'מתים' או 'חיים'‪.‬‬
‫אכזבתה של רכזת התרבות ניכרה מאוד כאשר נעדרו הדיירים מפעילות שארגנה עבורם‪ ,‬עם‬
‫ילדים מבית‪-‬ספר יסודי‪ ,‬הסמוך למוסד‪ .‬היא טרחה הרבה כדי שאלה יוכלו לשבת לצד אלה‪ ,‬סביב‬
‫שולחנות עבודה‪ ,‬ולגזור קישוטים לכבוד חג חנוכה‪ .‬בפעם אחרת‪ ,‬בסיומו של יום שמחת תורה‪,‬‬
‫העדיפו הדיירים לשבת ולצפות בשקט בחסידי חב"ד‪ ,‬המקפצים לקצב מוסיקה רועשת‪ ,‬וספר‬
‫‪98‬‬
‫תורה בידם‪ .‬משולהבים‪ ,‬ככל שניכר הדבר מסומק פניהם‪ ,‬לא הצליחו להוציא את הדיירים‬
‫משלוותם‪ .‬ב"שבוע הבריאות" סודרו כמה דוכנים בלובי הגדול‪ .‬בעליהם ניסו למכור מוצרי‬
‫בריאות ונוחות מיוחדים‪ .‬הדיירים לרוב הדירו רגליהם משוק הפיתויים הבלתי מפתים‪ ,‬במיוחד‬
‫כשנודע כי גם טיטולים לגברים ונשים מוצעים שם‪ .‬ביום הכיפורים מונחות קופסאות מזון על‬
‫השולחנות‪ .‬אינפורמנטים מספרים שרוב הדיירים אינם צמים‪ .‬מעניינות תגובותיהם לשאלות‬
‫בעניין צום‪ ,‬לנוכח נגישותם של הסברים חלופיים‪ ,‬הנוגעים לחילוניות או קשיים פיזיים; דיירת‬
‫אמרה שהיא לא תצום‪ ,‬בציינה‪" :‬אף אחד לא אומר לי מה לעשות"; דייר אחר אמר‪" :‬אני לא צם‬
‫…אני המפקד של עצמי…"‪ .‬לנוכח קופסאות מזון סגורות‪ ,‬הדיירים מציגים עצמם לא מצייתים‬
‫לנורמה‪ ,‬שרבים מחברי הצוות‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬מחויבים לה‪ .‬מדוגמאות אלה עולה כי עצם‬
‫ההתנגדות לסמליה של תפאורה‪ ,‬מדגישה את הרצון לשליטה‪ ,‬ואי היכנעות למה שבדיעבד עלול‬
‫להיחשד כמן משחק‪ ,‬בו יש תכתיבים ושותפים חיצוניים‪ .‬לרוב‪ ,‬נוכחותם של אנשי צוות‪ ,‬ברקע של‬
‫מפגש מפעיל המאפשר בחירה‪ ,‬הקרינה‪ ,‬בדרך זו או אחרת‪ ,‬על דמותם של הדיירים‪ ,‬כחוסים‬
‫תלויים וקרובים למותם‪ .‬היא סימנה אותם – חברי צוות ‪ -‬כ"חיים"‪ ,‬דבר שמשחק‪-‬החיים של‬
‫הדיירים לא יכול לו‪ .‬לאחרונים לא נותר אלא "לשבור את הכלים"‪.‬‬
‫לא רק נוכחות חברי צוות ומעשיהם הייתה עלולה לאיים על דימויי החיים של הדיירים‪ ,‬אלא גם‬
‫נוכחותן והתנהגותן של דיירות הנחשבות "שתלטניות"‪ .‬רכזת התרבות סיפרה על "קליקה סגורה‪,‬‬
‫שלוקחת לעצמה תפקידים ציבוריים‪ ,‬ולא נותנת לאחרים להשתלב"‪ .‬תגובת הדיירים לעריצותה‬
‫של הקליקה המצומצמת‪ ,‬אך התוקפנית‪ ,‬היא כניעה והשלמה‪ ,‬גם כאשר התנהגותן פוגעת ביוזמה‬
‫או שאיפה של דייר זה או אחר‪ .‬למשל‪ ,‬דייר חדש‪ ,‬המנחה בחוג לציור‪ ,‬ביקש להציג את ציוריו שלו‬
‫בתערוכה במוסד‪ ,‬אך הן מנעו ממנו‪ .‬הוא לא הביע מחאה ישירה‪ ,‬רק סיפר זאת בהכנעה לרכזת‪.‬‬
‫רפאל‪ ,‬גם הוא הסתפק בתלונות מאחורי הקלעים‪" :‬כשנכנסתי לפה‪ ,‬אני אגיד לך‪ ,‬התחלתי לשיר‬
‫…אבל מה‪ ,‬בכל מקום יש כאלה חזקים והם לא סובלים שמישהו בא ומפריע להם‪ .‬הם בעלי‬
‫הבתים כאילו הירושה שלהם‪ .‬דיכאו אותי ועוד איך‪ .‬החזקים לא נותנים לך‪ .‬זה בא לידי ביטוי‬
‫בכל מיני צורות‪ .‬יש אנשים שיש להם אומץ ודחף ומנסים לדכא את האדם‪ ,‬שלא ירים את הראש‪.‬‬
‫יש להם פרנציפים )עקרונות( אולי זה ירושה מהעבודה שהיו להם תפקידים‪ .‬אתה מוכרח כאן‬
‫להשלים עם זה"‪ .‬בלהה‪ ,‬אינפורמנטית‪ ,‬ניסתה לספק הסבר להיעדרה של תחרות גלויה בין כלל‬
‫הדיירים לגרעין השתלטן‪" :‬יש כמה אנשים כמו חדווה"‪ ,‬הציגה את משמעות תפקידה של דיירת‪,‬‬
‫"היא מוסרת את כל כולה לחברה‪ .‬אני כל פעם נותנת לה מחמאה‪" :‬חדווה‪ ,‬זה יפה מה שאת‬
‫עשית"‪ .‬היא מיד אומרת‪" :‬תודה רבה תודה רבה‪ ,‬את היחידה‪ .‬כולם מקנאים בי"‪ .‬מה יש לקנא‬
‫בה? היא כל כך מתמסרת‪ .‬כל כך עושה"‪.‬‬
‫"את לא חושבת שמתחרים בה"? שאלתי‪.‬‬
‫"רגע אחד"‪ ,‬פקדה על תשומת הלב‪" ,‬התחרות היא מילה יותר מידי טובה‪ .‬כי מישהו לא חושב‬
‫לעשות מה שחדווה עושה‪ .‬חס וחלילה אף אחד לא מזיז את עצמו לעשות"‪.‬‬
‫כיוון שמדובר בקליקה אחת קטנה‪ ,‬ברי כי התנהגותה אינה משקפת את התנהגות הקולקטיב‪.‬‬
‫במקרה שלפנינו‪ ,‬הקליקה הקטנה מוגדרת כיוצאת דופן בביטויי התוקפנות והתחרותיות בקרב‬
‫חבריה‪ .‬ובעניין זה‪ ,‬עוד ראוי לציין‪ ,‬כי שמות חברי הקליקה ידועים‪ ,‬ומשמשים רבים מן הדיירים‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫הדיירים אינם נוטים להיאבק כדי להביא לאיזון בחלוקת התפקידים החברתיים ביניהם‪ .‬הם‬
‫כיושבים על הגדר‪ ,‬פסיביים‪ .‬הקליקה‪ ,‬כמו חברי הצוות‪ ,‬מסמלת עבור רוב הדיירים גבול לזירת‬
‫המשחק‪ ,‬בכך שהיא משעתקת דפוסי התנהגות חיצוניים‪ ,‬הנתפסים כבלתי‪-‬רלוונטיים‪ .‬יחד עם‬
‫זאת‪ ,‬ומבלי שהדבר יעמוד בסתירה‪ ,‬בהוותה תפאורה‪ ,‬הקליקה‪ ,‬זכתה לשיתוף פעולה מצד קהל‬
‫הדיירים בפעילויותיה כולן‪.‬‬
‫דפוסי התנהגות בלתי‪-‬רלוונטיים מסמלים גם דיירים "חדשים"‪ ,‬אלה הנהנים מדירות מרווחות‬
‫ואהדת צוות ההנהלה‪ ,‬ומעורבים בחיים שמחוץ למוסד‪ .‬הדיירים ה"וותיקים"‪ ,‬קבוצת הרוב‪,‬‬
‫מוקיעים אותם ומתעלמים מהם‪ .‬רכזת התרבות סיפרה‪" :‬הדיירים החדשים הם כמו עולים‬
‫חדשים"‪ .‬כיוון שאין ה"חדשים" מכירים את כללי ההתנהגות‪ ,‬הם משלמים על טעויותיהם;‬
‫למשל‪ ,‬הם חושבים כי הכלל 'כל הקודם זוכה' ראוי להסדיר את מקומות הישיבה בהרצאות‪.‬‬
‫ואילו ה"וותיקים" זועמים על כך שה"חדשים" תפסו את מקומותיהם הקבועים‪ ,‬ומפריעים‬
‫בהרצאות עד שיתפנה מקומם‪ .‬הסברת פנים מאפיינת דיירים "וותיקים"‪ ,‬בינם לבין עצמם‪ ,‬אך‬
‫לא בינם ל"חדשים"‪ .‬הם מתרחקים מאלה המופיעים "לבושים בחליפות"‪ ,‬ומחזקים זה את ידו‬
‫של זה‪ ,‬כאשר המיעוט מצביע על התנהגותם כלא ראויה‪ .‬זוהי שותפות לא רק של נידונים‪ ,‬אלא‬
‫של מי הנושאים על גבם את תווית של חוסים – תווית של נישול‪.‬‬
‫תפאורות יזומות של המוסד‪ ,‬אם כן‪ ,‬קוראות תגר על תפיסות החיים של הדיירים‪ ,‬ואף יותר מכך‪,‬‬
‫עלולות לזהותם עם מי שכבר הולכים לעולמם‪ .‬קריאת תגר נושבת אף מתפאורות של דיירים‬
‫שתלטנים‪ ,‬שכן גם הן אינן קולעות לצרכים; הן חיות יותר מידי‪ .‬בהתייחס לצוות וסוג של דיירים‪,‬‬
‫שוב מועתק פנימה הדפוס ההגדרתי של זירת המשחק; בין סמלי חיים לסמלי מוות‪ ,‬מרמז על‬
‫קיומה של זירה ייחודית עד מאוד של חיות – זירת ה"כאילו"‪ ,‬או כפי שהזכרתי‪ ,‬זירת מה שהוא‬
‫"דמוי חיים"‪ .‬במה הסוחטת זיעתם או דמעתם של שחקנים‪ ,‬רווי כשרון או לא‪ ,‬אינה משמשת את‬
‫הקולקטיב‪ .‬משחק ה"כאילו" הוא עדין שבעדין‪ ,‬רופף עד מאוד בהשקעת מאמץ פיזי או רגשי‪,‬‬
‫ובכל זאת מחולל תמונות שניתן לרגע להאמין בהן‪ .‬מודל ה ‪ FLOW‬של ‪(1990) Csikszentmihalyi‬‬
‫הולם מאוד את שאיפתם של הדיירים‪ ,‬שכן‪ ,‬במודל זה משמעות הפעילות הנה החוויה‬
‫האינטנסיבית עצמה‪ .‬ה ‪ FLOW‬נחווה בצורתו האופטימלית‪ ,‬בין שעמום‪ ,‬המסמל אתגר הפחות‬
‫מיכולתו של הפועל‪ ,‬ובין חרדה‪ ,‬המסמלת אתגר ממשי למסוגלות המוגדרת על ידי העצמי‪.‬‬
‫ניתוח רדוקטיבי מעין זה‪ ,‬המחלץ ומגדיר את קבוצת השחקנים‪ ,‬מרמז על בימוי עלום בעל‬
‫דרישות בלתי שגרתיות‪ ,‬בתחום יחסי אני‪-‬אתה‪ .‬מה טיבם של היחסים הנדרשים כדי לשכנע את‬
‫השחקנים כי בין לבין קצוות חיים‪ ,‬הנחשבים איום‪ ,‬אפשר להאמין כי יש 'חיים'? אלה‪ ,‬קרוב‬
‫לוודאי‪ ,‬צריכים להוות יחסים חלקים‪ ,‬של זרימה והרמוניה‪ ,‬בלתי מחלחלת אל עצמותו הייחודית‬
‫של האינדיוידואל‪ ,‬זו הגלויה אך לו‪ .‬כפי שלא ניתן עוד להפתיע‪ ,‬אלה יחסי‪-‬משחק‪ ,‬המתרקמים‬
‫במקום בו 'חומרי החיים' נקבעים על ידי ה'צורות'‪ ,‬ולא עוד להפך‪ .‬אותם תוחם זימל בגבולות מה‬
‫שהוא מכנה ‪ .(Zimmel, 1950) SOCIABILITY‬אם נעמוד על מאפייניה של צורה חברתית זו‪ ,‬נוכל‬
‫להעריך עד כמה הם הולמים את ה‪-‬היות‪-‬יחד של הדיירים; ה ‪ SOCIABILITY‬היא צורה חברתית‬
‫נעדרת חיכוכים עם המציאות‪ ,‬באשר היא נטולת מטרות‪ ,‬אינטרסים‪ ,‬תכנים ותוצאות חיצוניים‪.‬‬
‫‪100‬‬
‫כל שאיפתם של החוברים היא להצליח באותו רגע של היות‪-‬יחד‪ .‬אופייה של צורה זו נקבע על ידי‬
‫איכויות המשתתפים‪ ,‬כמו הסברת פנים‪ ,‬עידון ולבביות‪ .‬אם כן‪ ,‬ההיות‪-‬יחד אינו אפשרי ללא‬
‫צמצום ייחודיותו של הפרט‪ .‬כיוון שאין מקום לבטא אינטרסים אגואיסטיים חיצוניים או‬
‫מיידיים‪ ,‬על מנת להסדיר התנהגות בין היחיד לאחרים‪ ,‬לטקט יש משמעות ייחודית ביצירת‬
‫גבולות‪ .‬תכונות אובייקטיביות ייחודיות‪ ,‬המקיפות את הפרט‪ ,‬כגון עושר‪ ,‬תהילה‪ ,‬עמדה חברתית‪,‬‬
‫אינן משחקות שום תפקיד ב ‪ .SOCIABILITY‬אולי רק מעת לעת יבטאו עצמן בניואנסים חולפים‪.‬‬
‫הצגת תכונות אישיותיות ורגשות סובייקטיביים עמוקים נחשבים כחוסר טקט‪ ,‬שכן הם פועלים‬
‫נגד האינטראקציה השולטת בצורה חברתית זו‪ .‬צורת ה ‪ SOCIABILITY‬מחברת בני‪-‬אדם חסרי‬
‫מעמדות‪ ,‬בדמוקרטיה של שווים‪ ,‬לכדי עולם אידיאלי‪ ,‬בו ההנאה של היחיד כרוכה בהנאת‬
‫האחרים‪ .‬זהו עולם מלאכותי בעוד שה"כאילו" אינו שקר אם אינו מודרך על ידי תכליות‬
‫חיצוניות‪ .‬דומה כי צורה חברתית זו של ‪ ,SOCIABILITY‬על מאפייניה‪ ,‬מפרנסת יפה את תחום‬
‫הביניים הקולקטיבי של חיים ומוות; יש בה כדי שכחת עצמיות‪ ,‬וגם השגת איזון עדין בין קרבה‬
‫ומרחק רגשיים‪ ,‬המאפשרת סטטוס‪-‬קוו נסבל‪.‬‬
‫‪ 4.2.2.2.1‬סגנונות‬
‫מאפיינים של ראשית וסוף מציינים גבולותיו של משחק כמובלעת קטנה של קיום במציאות‬
‫דומיננטית אחרת‪ .‬המשחק מבטא עניין כלשהו‪ ,‬כאשר תשומת הלב מתנשאת מעל ומעבר‬
‫למתרחש בהווה‪ ,‬ומשוקעת בהווה אחר )‪ .(Huizinga, 1950‬הוא מחולל חיות ומעניק לשותפים בו‬
‫תפקידים‪ ,‬מכוח רצונם להחיות ועל אף התנאים החסרים‪ .‬בזיקה למאמרו של היידגר )‬
‫‪ ,(Heidegger,1962‬המשחק יוצר שכחת קיום‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬אחד האמצעים הבדוקים לשכחת‬
‫מציאות קיום‪ .‬השחקן מתרפק על פנטזיה משלימה‪ ,‬מתקנת את הבלתי נסבל‪ ,‬ואולי מרחיקה לכת‬
‫עוד יותר‪ ,‬בהציעה מציאות אחרת ‪ -‬של עונג‪ .‬הגדרת מצב ‪ , FLOW‬משרתת ענייננו כאן; הפעולה‬
‫והמודעות מתמזגות‪ ,‬ומפירות את הפרספקטיבה הדואלית‪ .‬הפועל נעשה מודע לפעולותיו‪ ,‬אך לא‬
‫למודעות עצמה‪ ,‬זו המתבוננת‪ .‬התמקדות בהיבט מוגבל של מציאות בעלת אפקט של הוצאת הכל‪,‬‬
‫פרט לחוויה המרכזית עצמה‪ .‬באופן זה מופרת המודעות הרגילה; הביקורתית‪ ,‬הקוגניטיבית‬
‫והצינית – מופר בעצם כל מה שעלול לפגוע באפשרות להאמין‪ .‬עם זאת‪ ,‬בשל הדיוק המתבקש‬
‫בתיאור חוויית הלכודים בלימינליות‪ ,‬כדאי לאמץ את המלצתה של מאירהוף‪ ,‬להתבונן בה פעם‬
‫נוספת‪ ,‬ולחשוד; למרות האתגר הרגשי שבמצב הלימינלי‪-‬סופני ופוטנציאל השכחה שבמשחק‪,‬‬
‫יתכן כי מתקיים יחס דיאלקטי כלשהו בין מצב ‪ FLOW‬למודעות‪ ,‬שכן האחרונה מופיעה כמצב‬
‫ביניים תמידי )‪.(Myerhoff, 1990; Turner, 1977‬‬
‫מיניי ביטויים שונים יש למשחקיות‪ ,‬המוקרנת בזירות אחדות בחיי הדיירים; בפעלם יחד‪,‬‬
‫בהיותם יחידים בספירה הציבורית‪ ,‬או יחידים בדלת אמותיהם‪ .‬היחידים‪ ,‬בינם לבין עצמם‪ ,‬מן‬
‫הסתם‪ ,‬אינם נזקקים לתפאורות שתוארו למעלה‪ .‬הם בוראים קהל דמיוני‪ ,‬אשר תכונותיו‬
‫מבהירות פי כמה‪ ,‬מדוע בנסיגה פנימה נזקקת קבוצת הדיירים‪ ,‬שמגרש המשחקים שלה "בחוץ"‪,‬‬
‫להכפיל את מעשי הגידור משחקנים לא ראויים‪ .‬הפנטזיה‪ ,‬כדרמה משחקית‪ ,‬פורטת בלא מפריע‬
‫קווים לדמותו של 'אחר החי'‪ ,‬עמו נחקרים מגוללים פרשיות‪-‬אהדה‪ .‬תפקידה האחד לרמז על‬
‫תכלית מאמצי הדיירים בסגנונות משחקיהם האחרים; בריאתו של 'אחר' לשיג ושיח קולח של‬
‫‪101‬‬
‫חיות‪ .‬תפקידה השני לגלם את גודל הסטייה של תכני המשחק מן המציאות‪ ,‬אותה מעריך דייר‬
‫אחר‪ ,‬קהלו של המפנטז‪ .‬עם שמגולם גודל הסטייה מגולמת מידת ה מ ע נ ק בצדו של הקהל‪,‬‬
‫לצורך שמירה על הגדרת מצב – המשכיותו של משחק‪ ,‬או מה שניתן לראות כהתכנסות במציאות‬
‫חיונית‪.‬‬
‫פנטזיה‪ :‬משחק על במה אחרת‬
‫הפקרה עצמית לפנטזיה ניכרה בהתנהגותם של דיירים‪ .‬חברי הצוות הטיפולי נטו לייחס את‬
‫צורות התקשורת שלהם למצבי "בלבול"‪ ,‬שאין טעם להעמיק בתוכניהם‪ .‬אך התבוננות יתרה‬
‫עשויה לגלות השתתפותם של דיירים בעולם מופלא‪ ,‬אשר לא זו בלבד שהוא מייצג את קץ הסבל‪,‬‬
‫הוא מקור להנאה‪ .‬ספרות תאורטית מלמדת כי אחת התגובות למצבי חסך היא נסיגה לעולם‬
‫פנטזיה עשיר ומפצה ) ‪ .(Beit-Hallahmi & Argyle, 1997‬ההשתהות בעולם‪ ,‬פרי דמיונם‪ ,‬רשמה על‬
‫פני הדיירים חיוך ממושך‪ ,‬ולעיתים הבעות מעניינות של מסתורין‪ ,‬ואפילו כובד אחריות לגורלו של‬
‫מישהו‪ .‬שושנה ניהלה פעם שיחה עמי‪ ,‬בנוכחותה של אחת ממכרותיה במחלקה‪ .‬היא סיפרה על‬
‫עצמה תוך שהיא מציינת עובדות בלתי נכונות‪ .‬מכרתה הנהנה בעניין‪ ,‬שאלה והעירה כאילו היא‬
‫בטוחה כי יש לדברים שחר ‪ -‬נותנת לפרטים להצטרף לסיפור‪ ,‬המדליק על שתיהן אורות סנוורים‬
‫של במה אחרת‪ .‬אני ‪,‬לעומת זאת‪ ,‬אתגרתי במכוון‪ ,‬בעת שנראתה לי מתאימה‪ ,‬את דבריה של‬
‫שושנה‪ .‬היא הרשימה אותי באופן בו ביקשה להתעלם או לתמרן‪ ,‬כדי לשמר פנטזיות של חיי‬
‫זוגיות ואהבתם העזה של ילדיה כלפיה‪.‬‬
‫חיי משפחה‬
‫שושנה‪" :‬אני אגיד לך את האמת‪ ,‬נמאס לי כאן מהחיים שלי האלה"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מה את רוצה לעשות?"‬
‫שושנה‪" :‬אני רוצה לבשל ‪ ,‬להיות עם הילדים והבעל‪ ,‬להיות בבית"‪.‬‬
‫אני‪" :‬יש לך בעל?"‬
‫שושנה‪" :‬לי יש בעל כאן‪ .‬לי יש חדר ולו יש חדר‪ .‬אנחנו לא גרים בחדר אחד‪ .‬ככה יותר נוח לגור‬
‫לבד‪ .‬אם אנחנו רוצים להיפגש אנחנו נפגשים‪ .‬אוהו‪ .‬יש לי בעל נחמד מאוד‪ .‬הוא גר למטה קצת‪.‬‬
‫קוראים לו ברוך‪ .‬הוא בחור יפה באמת ‪ .‬לא יפה כמו נחמד‪ .‬ההתנהגות שלו‪ ...‬הוא לא יודע‬
‫לצעוק‪ .‬אני אומרת לו שיצעק כמו בעלי היה‪ .‬היה לי בעל והוא מת‪ .‬זה בעל שני‪ .‬זה היה מלאך‬
‫עולמי‪ .‬אין מזל לשום דבר‪ .‬צריך מזל‪ .‬הוא היה כל כך טוב‪ .‬אני גרה פה אבל אני גרה גם שמה‬
‫)בביתה הפרטי הקודם( ‪ .‬בעלי שמה‪ .‬הילדים באים הבן הבת‪ .‬זה דירה אם רוצים להיפגש אז‬
‫נפגשים קצת…‬
‫אף פעם לא הייתי לבד…יש לי גם כן חבר‪ .‬לא בעל‪ ,‬חבר‪ .‬אם מחר הוא לא רוצה אותי 'שלום‪,‬‬
‫שושנה‪ ,‬נעים מאוד'‪ .‬כך עשיתי אתו הסכם‪ .‬מתי שהוא רוצה הוא יכול ללכת‪ ,‬ומתי שאני רוצה אני‬
‫יכולה ללכת‪ .‬לי יש דירה ולו יש דירה‪.‬‬
‫אני‪" :‬אבל לא ראיתי אותך עם מישהו פה"‪.‬‬
‫שושנה‪" :‬הוא תמיד לא בא…"‪.‬‬
‫אני‪" :‬לא ראיתי אותך אתו אף פעם…‪.‬אני פה כבר כמה חודשים"‪.‬‬
‫שושנה‪" :‬גם אני לא ראיתי אותך פה…‪".‬‬
‫‪102‬‬
‫בפגישה אחרת‪ ,‬ישבה שושנה לבד במסדרון המחלקה‪ .‬התיישבתי לידה‪.‬‬
‫שושנה‪" :‬לא מכרתי את הדברים או את הדירה שלי‪ .‬שום דבר לא מכרתי‪ .‬אני לא יודעת שום דבר‬
‫)על התשלום לבית אבות( זו הבת שלי מטפלת בכל‪ .‬הילדים שלי אומרים שהם היו נותנים את‬
‫החיים שלהם בשבילי‪ .‬יותר מידי אפילו"‪.‬‬
‫אני‪" :‬הם באים לבקר?"‬
‫שושנה‪" :‬איך את חושבת? הם מצלצלים לי כל שעתיים‪ ,‬הם מצלצלים‪' ,‬אמא איך את מרגישה?'‬
‫אני אומרת‪' ,‬תעזבו‪ ,‬אל תדאגו…תעשו את העבודה שלכם'‪' .‬אמא‪ ,‬מה את אומרת? אנחנו יכולים‬
‫לעזוב אותך?' הבת שלי אומרת שהם יושבים בערב ואם יש משהו מעניין זה האמא‪ .‬בחיי‪ .‬הם‬
‫שואלים איך אני מרגישה‪ ,‬מה כואב לי‪ ,‬מה הייתי רוצה שיהיה לי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬אין להם משהו אחר מעניין?"‬
‫שושנה‪" :‬לא‪ ,‬הם לא מחפשים‪ .‬הם שואלים אותי איזה שמלה חדשה לחג אני רוצה‪ ,‬איפה נעשה‬
‫את החג איפה נהיה‪..‬איפה יש ילדים כאלה?! אני לא רואה שיש לאחרים ככה…שבת תשאל את‬
‫אמא שלה איזה שמלה לקנות לה לחג"‪.‬‬
‫ה 'אחר'‪ ,‬המיוצג בילדיה של שושנה‪ ,‬כמו גם בן זוגה המדומה‪ ,‬בעל יחס של אהבה כלפיה‪ ,‬ובעל‬
‫נכסים אישיים‪ ,‬המרעיפים על דמותה‪ .‬ראיתיה לבושה בשמלות פשוטות‪ ,‬שערה סתור‪ ,‬ופעמים אף‬
‫הדיפה ריח שתן חריף‪ .‬פעם אחת הזדעקה על דבר אבדה‪ ,‬מתאמצת להבקיע את חומת פקודתן של‬
‫האחיות ולהיכנס לחדרה‪ .‬אך מרגע שישבה עם מכרותיה המזדמנות‪ ,‬הרהיבה לשתפן במה שאינו‬
‫קיים‪ ,‬כי אם רק בדמיונותיה‪ ,‬והן בצדן לא סתרו את דבריה‪ .‬כשלא היו מדברות ביניהן‪ ,‬על פי רוב‬
‫ישבו הנשים במרחק זו מזו בלובי של המחלקה‪ ,‬בוהות‪ ,‬או מתבוננות בכל תנועה של אחרים‪ .‬אחת‬
‫המכרות‪ ,‬במצב זה‪ ,‬נהגה לשאת עיניה למעלה‪ ,‬להמהם ובקול בוכים ילדותי‪ ,‬המעיד על איזה‬
‫סבל‪ ,‬לקרוא‪" :‬אמאל'ה…אמאל'ה"‪ .‬בהצטרפה אל שושנה‪ ,‬בבת אחת הייתה מתחלפת תמונת‬
‫החולשה של שתיהן; רגל על רגל‪ ,‬ישבו והקיפו אחד מן השולחנות‪ ,‬בגינונים ובחינניות‪ ,‬כאילו זה‬
‫עתה נפגשו בבית קפה‪ .‬לשמע הסיפורים הן שמרו על טקט‪ ,‬מבלי שייטלו על עצמן אחריות לאיזו‬
‫אמת או דאגה להתבדל‪.‬‬
‫סיפור ה"אכלן"‪ ,‬אותו גוללה מירה‪ ,‬דיירת "עצמאית"‪ ,‬הפתיע במהלכה של שיחה עמי‪ .‬היא‬
‫הצביעה חליפות על חפצים ואזורים בדירתה הקטנה‪ ,‬ממחישה כל צעד ושעל‪ ,‬בתנועות הדמיוניות‬
‫של 'אחר' אנונימי‪ ,‬וחשפה משחק תפקידים רווי מתח‪.‬‬
‫אכלן‬
‫מירה‪" :‬יש לי אחד שאוכל אצלי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מה זאת אומרת?"‬
‫מירה‪" :‬מה זאת אומרת שאוכל אצלי? שאוכל אצלי זה ככה… הוא בא הביתה וזה כבר היה כמה‬
‫ימים ששמתי לב…אז כל יום אני רואה שחסר לי משהו במקרר…‪ .‬אני לא פוחדת‪ .‬כי אילו הייתי‬
‫פוחדת הייתי עוזבת‪ .‬אני באה הביתה אני רואה שעל השיש עומדים כוס‪ ,‬צלחת‪ ,‬כפית ועוד איזה‬
‫משהו…הוא השאיר לי עוד‪ .‬לא די שהוא לוקח לו אוכל…אמרתי את זה לרן )בנה(‪ .‬אילו הייתי‬
‫רואה אותו‪ ,‬אז הייתי הולכת למשטרה ואני יודעת מה שאני מחפשת‪ .‬שם יש אלבומים ויש שם‬
‫‪103‬‬
‫את כל התמונות של האנשים ההגונים במרכאות‪ .‬איזה סימן יש לי‪ .‬אני אף פעם לא ראיתי אותו‪.‬‬
‫ואם אני בבית הוא אף פעם לא יבוא‪ .‬הבן שלי‪ ,‬שיהיה בריא‪ ,‬הוא מכיר את קצין הביטחון שבבית‬
‫האבות‪ .‬אז זה אומר שלא יכולים להיכנס הביתה‪ .‬והבן אומר "מה יש לך…אולי הוא בן אדם שבא‬
‫לאכול אז אולי את עושה מצווה" )צוחקת(…כן אני עושה מצווה גדולה‪ ,‬רחצתי את כל הצלחות‬
‫וכל ה…אז זהו‪ ,‬האכלן הזה השארתי לו פתק‪" :‬כאן לא מסעדה אם בחרת למלא את כרסך דווקא‬
‫אצלי אז אני יכולה להמליץ לך על מסעדות הרבה יותר טובות‪ .‬בתודה" את שמי אני לא צריכה‬
‫להזכיר…‪" .‬ואני מקווה שתיקח את זה לתשומת לבך"‪ .‬הוא המשיך לאכול‪ .‬זה היה מונח על‬
‫השיש חודשיים‪-‬שלושה‪ .‬שיצאו לו העינים שכל יום שהוא אוכל…"‬
‫אני‪" :‬אז את מניחה שהאכלן הוא גבר?"‬
‫מירה‪" :‬כן"‬
‫אני‪" :‬למה?"‬
‫מירה‪" :‬מפני שאישה לא…היא בלי ספק הייתה רוחצת את שניים וחצי הכלים האלה‪ .‬את רואה‬
‫פה על השטיח פסים שחורים לאורך ולרוחב? זה הוא עשה"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מי?"‬
‫מירה‪" :‬האכלן‪ .‬הוא שרטט‪ ,‬מה אני יודעת איך הוא עשה… כן‪ ,‬הוא שרטט‪ .‬ואני רוצה להראות לך‬
‫משהו )היא קמה אל עבר הארונית‪ ,‬מצביעה על הפסים על העץ( תראי‪ ,‬זה החיה הזאת‪ ,‬תסתכלי‬
‫הנה הזנב‪ ,‬הנה הטוסיק‪ .‬אני מנגבת את זה עם רטוב אז זה איבד את ה…פה יש דג למשל )מצביעה‬
‫על צורה דמיונית אחרת( אני חושבת שהאכלן הזה קישט לי את הבית‪ .‬למרות שהיה זמן‬
‫שקיבלתי פרחים‪ .‬הוא עמד ותלש את העלים והשאיר לי קצת עלים לנחמה"‪.‬‬
‫"אז תראי‪ ,‬הוא חושב שאני אישה עובדת‪ .‬המוסד בו אני חיה…אם אני בבית‪ ,‬הוא לא תדרוך כף‬
‫רגלו כאן‪ .‬רק כשאני לא נמצאת‪ .‬אני לא חושבת שהוא פוחד ממני מפני שהוא בטח יותר חזק‬
‫ממני‪ .‬אחרי הכל הוא לא לוקח ממני דברים‪ .‬תראי‪ ,‬אפשר לקחת את השטיחים )היקרים שיש לה(‬
‫וגם לא הייתי יודעת…לא נראה לי שהוא רוצה להרגיז אותי או לגזול ממני…כי את רואה שאני‬
‫מדליקה חשמל מפני… חשבתי יותר טוב שיש אורות שיחשבו גם במקלחת השארתי אור…כדי‬
‫שיחשוב שמישהי בבית‪ .‬ביקשו במשטרה לעשות דבר כזה‪ .‬יודעים שזה משפיע‪" .‬‬
‫שעה ארוכה עסקה מירה בתיאור ה"אכלן"‪ ,‬המבקרה מידי יום‪ ,‬ומותיר סימנים‪ .‬הסיפור ערוך כך‬
‫שיש בו סדר והיגיון כלשהו‪ .‬אמונתה כי הדמות מופיעה רק בזמן שאינה בדירה מנציחה את‬
‫היותה עצמה בעלת תפקיד‪-‬משלים לדמות זו‪ .‬היא‪ ,‬המארחת‪ ,‬מנסה בכל מאודה להתגונן מפני‬
‫דמות פולשנית‪ ,‬לא מסוכנת במיוחד‪ ,‬ואף מתחשבת‪ .‬בזמן שתיארה את מהלכיו המתוחכמים של‬
‫ה"אכלן" ואת תגובותיה היעילות‪ ,‬פניה קרנו במאור מיוחד‪ .‬היא חייכה והייתה מרוצה מהאופן בו‬
‫שלטה באינטראקציה עמו‪ .‬הייתה זו פנטזיה על יחסי‪-‬גומלין‪ ,‬בה יש מי שנזקק לה וחושש‬
‫מנוכחותה‪ ,‬ובה יש משמעות לאופן בו הפעילה דברים מסוימים בדירתה‪ ,‬כמו הדלקת האור‪,‬‬
‫והתריסים הנשארים פתוחים או סגורים‪ .‬הופעתו המתמידה של ה"אכלן" הקנתה לכל אחד‬
‫מחפציה חיות‪ ,‬שכן‪ ,‬היה‪-‬לא היה‪ ,‬בידו לשנות את החפץ או לגנוב אותו‪ .‬כך נדרשה‪ ,‬גם לא נדרשה‪,‬‬
‫לפיקוח תמידי לפרטי פרטים‪ ,‬ונהנתה מתחושת כבוד‪ ,‬בעלות וערך‪ .‬כמו שושנה‪ ,‬ידעה מירה‬
‫לתמרן‪ ,‬ולצקת הסברים‪ ,‬כל אמת שאתגרתי את סיפורה‪ .‬שתי הדיירות שלטו במשחקי דמיון‪,‬‬
‫בהם קל להיות עם 'אחר' מיטיב‪ ,‬אוהב‪ ,‬צייתן ושומר מרחק‪ .‬עמו ניתן לבסס יחסים מתמשכים‬
‫‪104‬‬
‫ושקטים של כבוד הדדי‪ .‬ה 'אחר' מגלם דמות הפוכה לדמות חבר צוות‪ ,‬הנתפס כבעל כוח ומשפיל‪.‬‬
‫קפלן )‪ (Kaplan,1964‬מייחס נטייה מעין זו של חולי‪-‬נפש לעצב מציאות ככל העולה על רוחם ‪ -‬למצב‬
‫תסכול קיצוני‪ .‬וולאס )‪ (Wallace,1956‬סובר כי הפנטזיה‪ ,‬הנתפסת ביזארית‪ ,‬היא בבחינת‬
‫"סינתיזה‪-‬מחדש בצורת מבוך"‪ ,‬כדרך להשיג מערכת דמוית‪-‬תרבות של משמעות‪ .‬בפנטזיה היחיד‬
‫מוצא עצמו ביחסים חברתיים חיוביים עם אחרים‪.‬‬
‫דומה כי קווים בדמות 'אחר' זו מסופרים לדיירים אחרים בספירה הציבורית‪ ,‬ומתוחזקים על‬
‫ידם‪ .‬פנטזיות מעין אלה הם מנת חלקם של דיירים רבים‪ .‬מצאתי כי הם משתפים אלה את אלה‬
‫בקטעים לא ברורים של סיפורים‪ ,‬שהמרכיב הבדיוני ניכר בהם‪ .‬ולעיתים משחקו של האחד נאחז‬
‫בחוזקה בסימני הנהונו של האחר‪ ,‬מתעצם והולך לכדי סיפור ססגוני של הירואיות‪-‬עצמית‪ .‬הדייר‬
‫ה 'אחר' מהווה תפאורה מעודדת למשחקו של הלה בדמויות של חיים‪ .‬משחק ה'חיים' העצמי‪ ,‬לא‬
‫מאותגר ולא נדרש לזהירות והמצאה מחדש‪ ,‬מכוח הנתינה של המקשיב‪ ,‬השומר על טאקט )‬
‫‪.(Goffman,1961‬‬
‫שני דיירים מכרים‪ ,‬גבר ואישה‪ ,‬ישבו בשעת צוהריים שקטה בלובי הריק‪ .‬הם ישבו זה לצד זו‬
‫ועיניהם אחוזות בדמויות ילד וילדה קטנים‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬ילדיהם של מבקרים‪ .‬הללו נהנו מן‬
‫הגילוי כי שתי דלתות הזכוכית נפתחות אוטומטית בהתקרבם אליהן‪ .‬מרגע זה יצאו ונכנסו‬
‫בדלתות ללא הרף‪ ,‬תוך שהם זוממים כל העת כיצד להערים עליהן‪ .‬הדייר פתח מבלי להביט‬
‫במכרתו‪ ,‬בטוח שהיא טרודה כמותו בעניין הקטנים‪ ,‬ותאר את חששו לשלומם‪ .‬היא מיד הצטרפה‬
‫לדבריו מבטאה את הסכמתה‪ .‬עוד כמה רגעים חלפו בשתיקה עד שהביע הדייר משהו על‬
‫משאלותיו של הילד‪ ,‬מנחש קדימה ואחורה בפרטים של כעין אגדת ילדים‪ .‬בקבלה קצה חוט‬
‫לידיה‪ ,‬המשיכה הדיירת מאותו מקום והוסיפה עוד מן ההשערות שלה‪ .‬אחר כך הזכירה את הוריו‬
‫של הילד שלא נראו בסביבה‪ ,‬ופתחה כיוון חדש ב"מעניין איפה הם גרים"‪ .‬כך‪ ,‬ישבו שני הדיירים‬
‫והשתעשעו בפנטזיה משותפת על דמות הילד המשחק ועולמו‪ ,‬מופרדים בעצמם מן העולם‪ ,‬אך‬
‫בטוחים זה אצל זו‪ .‬לא הייתה זו אפיזודה של שעמום‪ ,‬גם לא היה בה שמץ קדחתני של‬
‫אקטואליה‪ .‬אך היה בה עינוג קל של מי שהפקירו את כללי האמת‪.‬‬
‫חוויות אפיזודיות מעין זו התרקמו בשפע ובצורה ספונטנית בחיי היומיום של הדיירים‪ .‬הן גילמו‬
‫עד כמה הם נאמנים על עצמם לחבור לבריאתן של מטרות קטנות מרגע לרגע‪ ,‬כל כמה שהן‬
‫דמיוניות‪.‬‬
‫התעלמות‪ :‬משחק מול מראה‬
‫סגנון זה של משחק והבאים אחריו‪ ,‬מזמנים מפגשים בין‪-‬אישיים וחברתיים‪ ,‬בהם דיירים‬
‫מייצגים 'אחר חי'‪ .‬בשל כך‪ ,‬ראוי שנקשר בין שני מושגים‪ ,‬שהוזכרו למעלה‪SOCIABILITY :‬ו‬
‫‪ .FLOW‬יש מן המשותף בין ה 'צורה החברתית' ו 'חוויית המשחק'; שתי אלה מצביעות על היעדר‬
‫צורך במטרות ותגמולים מחוץ לעצמן‪ .‬במציאות חייהם המנושלת של הדיירים‪ ,‬היבט זה מכריע‬
‫בעיצוב אופי יחסיהם החברתיים‪ ,‬ובכללם‪ ,‬המשחק – המשקף עמדה חברתית‪-‬נפשית כלפי המוות‪.‬‬
‫‪105‬‬
‫מות העצמי מקדם צורה משחקית‪ ,‬המאופיינת ב"אובדן אגו" )‪ ,(Csikszentmihalyi,1990‬או ניתן‬
‫לראותו כמקביל לויתור על הבעה של אינטרסים ותכונות אישיות‪ ,‬כפי שלמדנו מזימל‪ .‬על רקע‬
‫זה‪ ,‬ברצוני לטעון כי הצורה המשחקית‪ ,‬השלטת באינטראקציות דיירים‪ ,‬צופנת בחובה "חווית‪-‬‬
‫יחדיו"‪ ,‬הקרובה ל'סולידריות'‪ .‬על מנת לבסס זאת‪ ,‬אביא מפרשנותו של טרנר )‪(Turner,1982, p. 57‬‬
‫למצב ה ‪ ,FLOW‬ממנה נגזרת המסקנה כי ‪ COMMUNITAS‬זו צורה חברתית‪ ,‬בה קולקטיב מצוי‬
‫במצב זה‪ " :‬ה"עצמי"‪ ,‬אשר באורח נורמלי "שובר" בין פעולותיו של היחיד ואלו של ה'אחר'‪,‬‬
‫פשוט הופך לא‪-‬רלוונטי – הפועל משוקע ב‪… FLOW‬אין צורך בעצמי כדי ל"התמקח" על מה‬
‫שצריך או לא צריך להיעשות…המציאות נוטה להיות מפושטת‪ ,‬עד לנקודה בה היא מובנת‪,‬‬
‫מוגדרת ומנוהלת…מודעות מנטלית אכן גוברת‪ ,‬אך השפעתה המלאה נשברת; הסוג המיוחד של‬
‫מודעות של העצמי אובד…ה ‪ FLOW‬פורץ החוצה כלפי הטבע ובני‪-‬אדם אחרים‪ ,‬במה ש‬
‫‪ Csikszentmihalyi‬מכנה‪" :‬אינטואיציות של אחדות‪ ,‬סולידריות‪ ,‬מלאות וקבלה""‪.‬‬
‫שתי תמונות‪-‬תפקיד‪ ,‬עשויות כמה אפיזודות‪ ,‬יוצגו בזו אחר זו‪ .‬הראשונה‪ ,‬עוסקת במשחקו של‬
‫חזי – דייר המשמש בעיני עצמו כאחראי בית הכנסת‪ .‬השניה‪ ,‬מתארת שתי ספרניות בעיני עצמן‪,‬‬
‫בשעה שהן משחקות את תפקידן‪ .‬שלא כסיפור הפנטזיה‪ ,‬בו ניתן לזהות כי העובדות מוטעות‪,‬‬
‫טענת משחק‪-‬של‪-‬תפקיד זוכה לחיזוק‪ ,‬שכן ידוע שהדיירים הללו טוענים לשאת בתפקידים‬
‫בשירותו היומיומי של קולקטיב‪ .‬נשים ליבנו לכך כי הם ממלאים תפקיד במשחק מול מראה של‬
‫עצמם‪ .‬משחק ציבורי מן הסוג הזה‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬דורש צורות של התעלמות‪ ,‬בצדם של דיירים‬
‫שחקנים אחרים‪ ,‬במערך 'אני‪-‬אחר' של חיות‪.‬‬
‫אחראי בית הכנסת‬
‫ידוע לכל שאין בבית הכנסת מניין‪ .‬לעיתים נדירות במהלך תקופת המחקר נמצא מניין‪ ,‬וגם אז רק‬
‫לאחר יגיעת חיפוש רבה‪ .‬בימות החול כמעט ואין נפש הפוקדת את בית הכנסת‪ .‬ובימי שישי ושבת‬
‫מופיעים שני אורחים מבוגרים‪ ,‬הגרים בסמוך לבית האבות‪ ,‬ומלבדם כשלושה דיירים‪ ,‬בהם אישה‬
‫או שתי נשים‪ .‬כך‪ ,‬פעמים‪ ,‬מבין המתפללים הגברים‪ ,‬חזי מוצא עצמו יחיד מדיירי המוסד‪ .‬אף על‬
‫פי שבית הכנסת אינו מקום המתפרנס מהופעת הדיירים‪ ,‬חזי הוא בעל תפקיד‪.‬‬
‫שעת בין הערביים של יום שישי‪ .‬חזי כבר פתח את דלת בית הכנסת‪ ,‬שעתיים לפני בוא‬
‫המתפללים‪ .‬כעת הוא עומד שם מצפה לבאים‪ ,‬ובינתיים כותב על שלט הדלת את שעות כניסת‬
‫השבת ויציאתה‪ .‬שלושת הדיירים שעברו את הסף‪ ,‬לא נתנו בשלט זה ולו מבט אחד‪ .‬יושבים‬
‫בשקט‪ ,‬אישה אחת ושני השכנים למוסד‪ .‬הם ממתינים תוך כחכוחי גרון והצצה אדישה בעלוני‬
‫פרשת השבוע שחזי חילק להם‪ .‬חזי נפנה לארון ברזל ופותח במפתח‪ ,‬הנתון רק בידו‪ .‬הוא מחטט‬
‫שעה ארוכה בין המדפים המוסתרים‪ ,‬מוציא בקבוק יין‪ ,‬ומחזיר אותו ותוחב גם כמה חפצים‬
‫קטנים ושקיות לכיסו הגדול‪ .‬על פניו רשומה ארשת של כובד ראש‪ ,‬של מי שמתעסק בעניינים‬
‫חשובים‪ .‬הוא מודיע‪" :‬נחכה עוד כמה רגעים…"‪ .‬כשמונה דיירים גברים נפטרו בשנה האחרונה‪,‬‬
‫וזו הסיבה מדוע 'אין מניין'‪ ,‬כך חוזר הוא ומשנן כמעט מידי שישי‪ ,‬והם מקשיבים לו ומעירים‬
‫משהו‪ .‬הרגעים שהשהה חזי כבר מזמן הצטרפו לרבע שעה‪ .‬הוא מתנער ממקומו‪ ,‬מוסר סידור‬
‫לאישה היחידה‪ ,‬ולוקח לעצמו סידור אחר‪ ,‬ומכריז על "תפילת יחיד"‪ .‬כולם עומדים ויושבים‬
‫חליפות בדממה ממושכת‪ ,‬קול מלמולם של הגברים נשמע הססני ומקוטע ‪" .‬כל אחד צריך לראות‬
‫‪106‬‬
‫עצמו כאילו הוא עשירי למניין"‪ ,‬מתריס חזי בעלותנו מבית הכנסת ללובי‪ ,‬שם ילחץ ידיים ויאמר‬
‫לכמה ממכריו "שבת שלום"‪ .‬פעמיים כבר סיפר לי כי בימי שני וחמישי עולים לתורה‪ ,‬ואז ישנו‬
‫מניין‪ .‬אוכל לצפות בכך אם אופיע בבית האבות בשש בבוקר‪ ,‬הבטיח‪ .‬אך אחד הדיירים‪ ,‬שמע‬
‫והכחיש ביני ובינו את המידע הזה; גם בימי העלייה לתורה אין מניין‪.‬‬
‫בערב חג סוכות חזי הודיע ל"מטבח" שהמתפללים יאחרו לארוחת הערב בחצי שעה‪" ,‬שייקחו את‬
‫זה בחשבון"‪ .‬עלינו מבית הכנסת והצטופפנו שלושה דיירים ואני בסוכה‪ ,‬קטנה מהכיל‪ .‬חזי סיפר‬
‫כי כבר קנה שני אתרוגים‪ ,‬אחד לנשים ואחד לגברים למצווה‪ .‬רוטן על בדידותו במערכת הסמלים‪,‬‬
‫ציין כי מאחר ואין מתפללים‪ ,‬בהחלט אפשר היה לאכול יותר מוקדם‪ ,‬כי תפילת היחיד לא‬
‫התארכה‪.‬‬
‫ביום אחרון לחג חנוכה‪ ,‬עמד חזי להדליק נרות בחנוכיית בית הכנסת‪ .‬באותה עת שהה שם עוד‬
‫מתפלל אחד‪ ,‬האורח הקבוע‪ .‬חזי הסביר בקול רם‪" :‬חנוכייה מדליקים בבוקר ובערב‪ .‬בבוקר בלי‬
‫ברכה ובערב עם ברכה"‪ .‬לאחר שהיטיב נר אחרון‪ ,‬אמר‪" :‬שנזכה לשנה הבאה‪ .‬עכשיו נעשה‬
‫ברכה"‪ ,‬ואז בירך בניגון רם מאוד‪ ,‬בשבילו ובשביל האורח ובשבילי‪ .‬לאחר הברכה לחצנו ידים‪.‬‬
‫חזי פנה מיד לארון העומד בפינה‪ ,‬הוציא פטיש ומסמרים והחל מקים רעש גדול בדפיקותיו על‬
‫הקיר‪ .‬הוא ביקש לתלות משהו‪ .‬הוא סיפר‪ ,‬בסיפוק של בעל תפקיד‪ ,‬כי הגיע מוקדם היום בשביל‬
‫נר אחרון‪" :‬הייתי צריך לנקות את החנוכייה מכל הנרות"‪.‬‬
‫נודע כי נכדו של חזי נהרג אמש בתאונת דרכים‪ .‬ראיתי את חזי עומד ליד דלפק המודיעין בלובי‪,‬‬
‫נשען מלוא כובדו שעה ארוכה ומניח לאחת המטפלות לדבר דברים של השתתפות בצער‪ .‬עיניו היו‬
‫אדומות מבכי ופניו נפולות מאוד‪ .‬לאחר זמן ניעור ממקומו והודיע למטפלת בקולו האופייני כי‬
‫הוא יורד לבית הכנסת כדי "לעשות כמה סידורים"‪ .‬הוא עזב בצעדים נחושים‪ ,‬כאילו נזכר בגודל‬
‫האחריות המוטלת על כתפיו‪ ,‬ואולי כדי להסתופף מפני מוות מבפנים ומבחוץ בבועה של קדושה‪,‬‬
‫אותה הוא שוקד לטפח‪ .‬פעם אמר לי‪ ,‬לאחר שתיאר את נדודי השינה בלילה ואת הצרות הקשות‬
‫המתרגשות עליו‪ " ,‬בית הכנסת כמו מכולת‪ ,‬כן באים אנשים‪ ,‬לא באים אנשים‪ ,‬אני פותח"‪.‬‬
‫ספרניות‬
‫ה"ספרייה" בתקופת השיפוצים היוותה למעשה שני חדרים צמודים‪ ,‬באחת הקומות הישנות‪.‬‬
‫בהם עמדו קרטונים ומדפים מאובקים מלאים בספרים‪ .‬בחדר אחד ישבו שתי ספרניות‪-‬דיירות‪,‬‬
‫מאחורי שני שולחנות כתיבה‪ .‬האחת רשמה פרטים על כרטיסיות‪-‬השאלה ישנות‪ .‬השניה הדביקה‬
‫ספרים קרועים ותיקנה אותם‪ .‬זו השניה נחשבה 'ספרנית אחראית'‪.‬‬
‫הראשונה‪ " :‬אני לא מבינה למה אנחנו צריכות לעבוד בחול המועד‪ .‬ממתי עובדים בחול המועד?"‪.‬‬
‫השניה הרעימה בקולה‪" :‬מה את מתלוננת‪ ,‬בשנה שעברה עבדנו בכל חול מועד‪ ,‬חוץ מפסח‪ ,‬כי‬
‫בפסח יש חמץ"‪.‬‬
‫הראשונה‪" :‬לא נכון"‪.‬‬
‫השניה‪" :‬את והספרנית‪ ,‬מה שמה‪ ,‬לא פתחתם את הספרייה גם ביום שלישי שעבר בגלל חול‬
‫המועד‪ .‬מה זה צריך להיות?! אי אפשר להשאיר את האנשים שבועיים ללא ספר!"‬
‫הראשונה‪" :‬בשנה שעברה לא פתחנו את הספרייה"‪.‬‬
‫השניה‪ ":‬טוב‪ ,‬בשנה שעברה היינו צעירים בשנה"‪.‬‬
‫כיוון שבאותה עת התגוררתי בבית האבות‪ ,‬ביקשתי מהאחראית רשות להשאיל ספרים‪ .‬בתחילה‬
‫היא השיבה בשלילה נחרצת‪ .‬שתקתי‪ .‬לאחר זמן החליטה כי תיתן לי מן הספרים הישנים‬
‫‪107‬‬
‫הארוזים בקרטונים בחדר הסמוך‪ .‬עברנו לחדר הסמוך‪ ,‬כשהיא מדדה באיטיות רבה עם הליכונה‬
‫ומתעקשת לפתוח לבדה את הדלת‪ .‬התיישבתי על כסא ונברתי בין הספרים‪ .‬באותה העת היא‬
‫התיישבה מולי אל שולחן כתיבה‪ ,‬נטלה עט והחלה מקשקשת על כרטיסיות השאלה ישנות‬
‫במיוחד שמצאה‪ ,‬כאילו פוסלת אותן‪ .‬היא סיפרה לי כי היא מוותיקי המוסד; כבר עשרים שנה‬
‫חיה בו‪ .‬הכרטיסיות בידה היו משנת ‪ 1976‬ו‪ .-1978‬אופן התבוננותה בכרטיסיות ריתק אותי‪ .‬היא‬
‫זיהתה את שמות האנשים‪ ,‬דיירים שנפטרו‪ .‬היא הסתכלה בשקט שעה ארוכה בכרטיסיות‬
‫שבידיה כאילו היא מתבוננת באנשים עצמם‪ .‬היא הפכה להיות שקטה ומכונסת בעצמה‪ .‬היא לא‬
‫טרחה לרשום את הספרים שלקחתי‪ .‬בקושי נפנתה להשיב כשנפרדתי ממנה לשלום‪.‬‬
‫לנוכח קיומו של עולם אוטונומי וא‪-‬קונטקסטואלי בביצוע התפקידים‪ ,‬סביר לטעון‪ ,‬בעקבות‬
‫גרטהוף )‪ ,(1970‬כי ה 'אחראי על בית הכנסת' וה 'ספרנית אחראית'‪ ,‬הן שתי דמויות סמליות )‬
‫‪ .(SYMBOLIC TYPES‬דמויות אלה אינן תלויות במשא ומתן חברתי‪ ,‬אך נזקקות להתעלמות בצד‬
‫המבצעים‪ ,‬ושמירה על טקט בצד קהלם‪ .‬המבצעים מופיעים כמעמידי פנים לא מתמידות‪ ,‬נוכחים‬
‫לא נוכחים‪ ,‬בחוסר הרלוונטיות של התפקיד שהם נוטלים על עצמם‪ .‬ואילו קהלם המועט‪ ,‬בדמות‬
‫מתפללים או ספרנית אחרת‪ ,‬נענה לאותה הגדרת מצב‪ .‬יש בכך‪ ,‬כפי שהוזכר‪ ,‬מצב ‪ ,FLOW‬המצוי‬
‫ביחס דיאלקטי עם המודעות המתבוננת של השחקן‪ .‬הדמות הסמלית פועלת במבודד‪ ,‬והעולם‬
‫הוא עולמה‪ .‬היא עומדת מחוץ לזמן‪ ,‬ולכן‪ ,‬מחוץ לשינוי‪ .‬אפשר לראות בכך "אסטרטגיית לימבו"‪,‬‬
‫אשר בכוחה לעמעם חרדה‪ ,‬במיוחד לאור התוודעות בלתי נמנעת‪" ,‬מתוקף התפקיד"‪ ,‬לחסרונם‬
‫של דיירים מוכרים‪ .‬באשר לתוכנה של הוויית לימבו זו‪ ,‬הדמויות הסמליות‪ ,‬הן פועלים‪-‬חיים‪,‬‬
‫החווים‪ ,‬תוך מיזוג מושלם עם משחקם‪ ,‬את דחיפותה של עשייה בעלת גוון מוסרי‪ .‬מוסריות זו‪,‬‬
‫שמקומה לא יכירנה עוד‪ ,‬הנה בעלת קול פנימי האומר "למען אחרים"‪ .‬בחיקוי‪ ,‬שהוא משחק‬
‫דרמתי‪ ,‬טוען ‪) Csikszentmihaly‬שם‪ ,‬עמ' ‪ ,(73‬בני‪-‬אדם חווים עצמם יותר ממי שהם באמת‪.‬‬
‫התעלמות‪ :‬משחקי "תוצרת"‬
‫"חוגים" בבית האבות‪ ,‬הם זירה בה דיירים עסוקים ביצירה‪ .‬מבין החוגים האלה‪ ,‬חוג ציור‪ ,‬חוג‬
‫קרמיקה‪ ,‬וחוג מלאכה‪ ,‬הידוע בשם "תעסוקה"‪ .‬שמו של החוג האחרון מרמז על מהותו; מתקיים‬
‫מפגש של יצירה אינסופית‪ ,‬שכל מטרתה היא בקיום התהליך הפעלתני – להעסיק‪ .‬דיירות‪ ,‬על פי‬
‫רוב‪ ,‬מגיעות לחדר המיועד מידי בוקר‪ ,‬ועוסקות כל אחת בסוג מלאכה‪ :‬תפירה‪ ,‬רקמה‪ ,‬סריגה‪,‬‬
‫ועוד מיני אומנויות שתוצאתן תמונות‪ ,‬מפות‪ ,‬וחפצי נוי‪ .‬אלו ואחרים הם "תוצרים" של עבודה‪,‬‬
‫בגינם נוצרת הדמיה של משחק‪ ,‬המקנה לפועלים במפגש "פנים"‪ ,‬יאמר גופמן‪ ,‬של חשיבות‬
‫עצמית‪ .‬בחוג ה"תעסוקה" ראיינתי כמה דיירות בזמן עשייה‪ ,‬בעניין זה ממש‪ .‬התייחסויותיהן‬
‫הכנות מגלות כי השלימו עם מצב‪ ,‬בו מסגרת עבודתן המאומצת אינה תואמת את מבנה התשלום‬
‫המוכר בחברה )‪ ,(Goffman,1961‬וכי עבודה זו היא מפלט‪.‬‬
‫‪108‬‬
‫עבודה‬
‫"אתן משקיעות עבודה בדברים שאתן יוצרות‪ .‬אתן משקיעות מעצמכן…ואחר כך להשאיר את זה‬
‫לבזאר של המוסד‪ ,‬איך אתן מרגישות עם זה?"‬
‫דיירת א'‪" :‬אבל אין גבול…‪".‬‬
‫דיירת ב'‪" :‬אני לוקחת עבודה שלי מפה‪ ,‬אבל יש לזה גבול"‪.‬‬
‫אני‪" :‬זאת אומרת שאתן עושות יותר ממה שצריך"‪.‬‬
‫דיירת ב'‪" :‬נכון"‪.‬‬
‫אני‪" :‬זה לא כואב להשאיר את זה?"‬
‫דיירת א'‪" :‬תראי‪ ,‬אם את עובדת למטרה‪ ,‬אז את עושה את המטרה‪ .‬אם את עובדת לא בשביל‬
‫מטרה…"‬
‫דיירת ב'‪" :‬המטרה היא לשבת‪ .‬אנחנו מתעסקים…"‬
‫דיירת נוספת‪" :‬שנהיה עצלנים כל היום בחדר?"‬
‫אני‪" :‬אתן מרוויחות רק את זה שהייתן עסוקות‪ ,‬אבל לא מרוויחות כסף…"‬
‫הדיירות‪" :‬לא‪ ,‬לא…"‬
‫דיירת א'‪" :‬אבל כשאני נותנת מתנה כל אחד מאוד שמח‪ .‬אני נותנת לחתונות…מאוד שמחו לקבל‪.‬‬
‫אבל יש גבול‪ .‬יש לי כבר רזרווה שלוש וארבע‪ .‬יותר אני לא צריכה‪ .‬היה פעם בזאר‪ ,‬עכשיו אין‪.‬‬
‫קונים גם דיירים וגם אנשים‪ .‬יש כל כך הרבה אנשים ומעט מאוד עושים‪ .‬יש נכדה‪ ,‬יש נינה…מי‬
‫שרוצה קונה‪ ,‬את יודעת‪ .‬הם לא מפסידים פה"‪.‬‬
‫המדריכה מגיעה‪ .‬כמה מן הדיירות מיד מתחילות לשאול אותה מה לעשות עם העבודה שלהן‪ ,‬איך‬
‫להמשיך‪ .‬אחרות יושבות רכונות על עבודותיהן בריכוז רב ובשקט‪.‬‬
‫אני‪" :‬איזה מחשבות עוברות לכן בראש כשאתן כל כך מרוכזות?"‬
‫דיירת‪ ":‬אני חושבת על לדייק‪ .‬לא לעשות טעויות‪ .‬לא אני לא חושבת על דברים אחרים‪ .‬לא‪ .‬בגלל‬
‫זה‪ ,‬זה מרגיע‪ .‬את מבינה‪ .‬אני אז לא חושבת שום דבר‪ .‬רק פה להיכנס במקום )"עין" בסריגה( ולא‬
‫לעשות שגיאות‪ .‬אם נניח אני נכנסת פה‪ ,‬אז זה כבר שגיאה‪ .‬תשומת לב‪ -‬לחשוב מה שעושים‪ .‬אני‬
‫מוכרחה לדייק‪ ,‬שלא יהיה יותר מידי‪ .‬היד עובדת יותר מהר והמחשבות בעבודה"‪.‬‬
‫הן מגיעות בזמן ויוצאות בזמן‪ ,‬ונחושות להתקדם ליצירה הבאה‪ .‬למרות מודעותן לתהליך ‪-‬‬
‫לפורקן ממתח שיוצרת כפיפת גוו מרוכזת וידים עסוקות‪ ,‬הן מקפידות על התוצאה‪ .‬טרנר‬
‫)‪ (Turner,1982‬סבור כי במצבים לימינליים קשה להבחין בין עבודה ומשחק‪ .‬בבלבול זה נתונות‬
‫הדיירות‪ ,‬למרות גילוי ליבן‪ ,‬ואינן יוצרות "מרחק מתפקיד" של 'עובדות'‪ .‬הן הרי 'היו יכולות‬
‫להרשות לעצמן'‪ ,‬לאחר עשרה זוגות של גרביים סרוגות‪ ,‬להתרשל‪ ,‬סתם לפטפט בלי לעשות דבר‪,‬‬
‫ולהאט את הקצב‪ .‬אי אפשר להסביר את דחיפות עשייתן גם לא לגמרי מנקודת מבט של השגת‬
‫ערך עצמי ביחסי‪ -‬חליפין‪ ,‬שכן רוב עבודתן נמכרת לאחרים‪ ,‬שאין הן מכירות ובמחירים נמוכים‪.‬‬
‫בטלהיים )‪ (Battelheim,1979‬מדווח על כפייתם של אסירי מחנה לבצע משימות סיזיפיות חסרות כל‬
‫משמעות‪ ,‬כמו‪ ,‬לשאת אבנים כבדות ממקום אחד לשני‪ ,‬וחוזר חלילה‪ .‬האסירים חשו מבוזים‬
‫בעבודה ילדותית ושטותית זו‪ ,‬והם העדיפו לבצע עבודות קשות יותר ונסבלות פחות‪ ,‬ובלבד‬
‫שתחשבנה יעילות‪ .‬עבודה ללא תועלת‪ ,‬משער בטלהיים‪ ,‬תרמה לחוסר אינטגרציה של האסירים‬
‫כאנשים מבוגרים‪ .‬לאור זאת‪ ,‬סביר לטעון כי חופת רשמים של "עבודה" מעניקה חשיבות אישית‬
‫‪109‬‬
‫וקבוצתית ‪ -‬תחושה של חיות ידועה‪ .‬אסטרטגיית ההתעלמות בזירת המשחק הזו‪ ,‬כמו בבאה‬
‫אחריה‪ ,‬היא התעלמות שיטתית מעובדות מושמעות‪.‬‬
‫ציורים‬
‫שאול משמש כמורה לציור בחוג שהקים‪ .‬כמה מציוריו הטריים עומדים על כנים מיוחדים על יד‬
‫המעלית בקומה בה הוא גר‪ .‬בחדר החוג יושבות כשש נשים‪ .‬כל אחת מהן רכונה על עבודתה‪.‬‬
‫שאול מסתובב ביניהן‪ ,‬מספק להן את מבוקשן‪ ,‬דפים‪ ,‬מכחולים‪ ,‬צבעי מים ושמן‪ .‬הן מעתיקות‬
‫ציור מגלויה או מספר‪ ,‬תחילה בעיפרון ואחר כך בצבע‪ .‬אם אינו יושב על השולחן ושותה משהו‬
‫חם‪ ,‬הוא מתבונן בציורים מידי פעם‪ .‬לא שמעתי ממנו הערות מתקנות‪ ,‬כי אם מחמאות לרוב על‬
‫עבודתן של הדיירות‪ .‬לעיתים שאול מתלוצץ עם הנשים‪ .‬יש והם נזכרים באירועים היסטוריים‬
‫משותפים‪ ,‬מנתחים אישיות ציבורית כלשהי ועוברים הלאה‪ .‬הוא מספק לי עיפרון‪ ,‬מחק‪ ,‬ודף‬
‫מתאים‪ .‬אפילו מים בגביע הוא מכין בשבילי‪ .‬נוכחתי בכך שהוא בתפקיד של משרת הקבוצה‪,‬‬
‫ופחות מידי בתפקיד של מנחה‪.‬‬
‫שאול‪" :‬אני לא יודע הרבה על ציור"‬
‫דיירת‪" :‬אולי אתה לא יודע‪ ,‬אבל לצייר אתה מצייר יפה מאוד‪ .‬מעניין מאוד‪ ,‬ועם חומרים‬
‫מעניינים"‪.‬‬
‫שתי דיירות מתחילות להתווכח ביניהן ביידיש‪ .‬אני שואלת את הדיירת לידי במה הדברים‬
‫אמורים‪.‬‬
‫הדיירת‪" :‬את יודעת‪ ,‬שני חירשים מדברים‪ .‬האחד מזמין את השני לדייג‪ ,‬והשני מסרב כי הוא‬
‫אומר שהוא הולך לדוג" )צוחקת(‪.‬‬
‫שאול פונה לערמת ציורים‪ .‬הוא מציגם בפנינו אחד לאחד ואומר למי מהדיירים הם שייכים‪ .‬הוא‬
‫מציין אותם לשבח‪ .‬כן‪ ,‬הוא רוצה לעשות תערוכה ולתלות את הציורים בחוץ‪.‬‬
‫הדיירת מעירה לשאול כי בתמונה האחרונה אין פרופורציה‪ .‬שאול מתבונן בציור שוב ומלמד עליו‬
‫משנה סנגוריה‪.‬‬
‫תמיכה הדדית נותנים הדיירים זה לזה‪ ,‬באפיזודה בה ניסיונות להפר הגדרות מצב מאוזנים‬
‫בדברי תיקון‪ .‬המודעות הגבוהה לאיומו של מצב שעמום מפריעה לדיירים לראות את הימצאותם‬
‫בחוג כתוצאה של בחירה‪ ,‬ולייחס ערך ממשי לתוצריהם‪ .‬עם זאת‪ ,‬על אף שה"מורה" נוקט מרחק‬
‫מתפקיד‪ ,‬לא ניתן לבטל את תפקידו‪ .‬ובתורו‪ ,‬כל הציורים יפים וראויים להרכיב תערוכה‪ .‬כך‬
‫מתמשך ומתקיים‪ ,‬גם אם ניכרות הפרעות של ליקויי תפקוד‪" ,‬חוג ציור"‪ .‬לכגון זה התייחס גופמן‬
‫)‪ (1955‬בתארו כיצד עצמויות השותפות בסיטואציה‪ ,‬נהנות בצורה הדדית ממשען טקסי‪.‬‬
‫משחק בתוך משחק‪ :‬בין פרודיה לנוסטלגיה‬
‫אחד המצבים‪ ,‬בהם שחקנים עושים שימוש בתכונות מבניות של המשחק‪ ,‬סובר גופמן )‪ ,(1974‬הנו‬
‫מצב של "משחק בתוך משחק"‪ .‬בין אם מדובר במחזה בתוך מחזה על במה‪ ,‬או בחיי היומיום‬
‫–‬
‫זהו אמצעי ליצירת אמון במשחק‪ ,‬בתוכו מנוהל משחק אחר‪ .‬סגנונות אחרים של משחק בקרב‬
‫דיירים בחיי היומיום‪ ,‬נהדפים אל מאחורי הקלעים‪ ,‬למען משחקים תיאטרליים זמניים‪ .‬בניגוד‬
‫‪110‬‬
‫לטענת גופמן‪ ,‬דומה כי הדרמה על במה‪ ,‬לא זו בלבד שאינה יוצרת אמון במשחקיות הדיירים‪,‬‬
‫אלא אף מערערת עליה‪ .‬רכזת התרבות נוהגת להזמין דיירים מבית אבות אחר‪ ,‬השייך לאותה‬
‫רשת ציבורית‪ ,‬למפגשים תרבותיים משותפים‪ .‬לרוב‪ ,‬המוזמנים מופיעים בפני המארחים‪ .‬את‬
‫הופעתם ניתן להחשיב כמשחק על במה‪ ,‬העושה למשחקם של הנחקרים‪ .‬תצפיות רבות על‬
‫"התנהגות‪-‬קהל" של הדיירים מלמדות על העדפותיהם; הבולטת בהם היא לשחקנים זקנים‬
‫כמותם‪ .‬במפגשים מעין אלה‪ ,‬ניכרת לעין הזדהותם‪ ,‬ובעקבותיה‪ ,‬התלהבותם מן המשחק ומן‬
‫השחקנים‪ .‬בתוך כך מופגנת גם סלחנותם למעידות‪-‬משחק כאלה ואחרות‪ .‬הם לא ממהרים לעזוב‬
‫לטובת תוכנית חדשות בטלויזיה; משתתפים ויוזמים מחיאות כפיים; מביעים אהדה מילולית‬
‫גלויה לשחקנים; ובקומם מדברים בינם לבינם על ההופעה; ולבסוף‪ ,‬הם סוגרים מעגלים קטנים‬
‫של החלפת חוויות‪ ,‬שעה ארוכה עד שיגיעו למעליות‪.‬‬
‫משחקים פרודיים ונוסטלגיים אינם מן הסוג שדיירים משחקים עם עצמם‪ .‬בשל כך הם מצויים‬
‫בין פרודיה לנוסטלגיה‪ .‬הם עצמם אינם מופיעים על במה בפני דיירי בית האבות או במקומות‬
‫אחרים‪ ,‬פרט לדיירות בודדות‪ ,‬המשתייכות לקליקת ה"שתלטניות"‪ .‬הדיירים רואים עצמם‬
‫"זקנים יותר" ו"עצלנים יותר"‪ ,‬בהשוואה לדיירי בתי אבות אחרים‪ ,‬עמם הם מצויים ב"קשרי‬
‫תרבות"‪ ,‬ומכאן שמופעי הבמה קוראים תגר על משחקים משל עצמם‪ .‬במשחקיהם הם אינם‬
‫צוחקים על מצבם‪ ,‬גם לא מעניקים כל חשיבות לעצמם‪ ,‬כקבוצה בעלת נסיבות היסטוריות‬
‫משותפות‪ .‬דימויים העצמי כחוסים עגום מידי‪ ,‬ורמת התמצאותם זה בעברו של זה נמוכה כדי כך‪,‬‬
‫ששתי צורות משחק על במה נותרות לאחרים‪ .‬באמצעותם של אורחים רצויים אלה הם מסוגלים‬
‫להשלים פערי דימוי ולחוות עצמם כבעלי חיות‪ .‬הם נוטים להזדהות עם השחקנים החיצוניים‪,‬‬
‫וכך תורמים חלקם כקהל אוהד‪.‬‬
‫פרודיה‬
‫באחד המערכונים התחפשה אישה לרופאה של בית אבות‪ ,‬וגבר לדייר חולה‪ ,‬שהגיע אליה‪ .‬היא‬
‫מיד 'הבינה' שהוא משלשל כמו כל דיירי בניין מס ‪) 12‬בבית האבות שלהם(‪ .‬כרופאה‪ ,‬ציוותה עליו‬
‫להפסיק לאכול בחדר האוכל‪ ,‬לאכול צנימים ולשתות הרבה תה‪ .‬הוא ניסה למחות ב"אבל‬
‫דוקטור"‪ ,‬אך היא לא נתנה לו להשיב‪ .‬בסופם של חלופי דברים ביניהם‪ ,‬התברר כי הוא כלל לא‬
‫משלשל; הוא פשוט משתעל‪ .‬היא שמעה זאת ועשתה עצמה נבוכה‪ ,‬מגבירה עוד יותר את צחוקו‬
‫של הקהל‪ .‬לבסוף‪ ,‬פתחה פיה והמליצה בפסקנות שוב על אותה "תרופה"‪ -‬לשתות הרבה תה…‬
‫‪.‬ה"חולה" שאל בכעס את הרופאה האם הוא נמצא בסין‪ ,‬שצריך כל כך הרבה לשתות תה‪.‬‬
‫הדיירים צחקו בכל פה ומחאו כפיהם‪ .‬כשה"רופאה" וה"חולה" החלו לפנות מקומותיהם וחפצי‬
‫תפאורה‪ ,‬הזדקף ה"חולה" ושאל את קהל הדיירים‪" :‬נכון שזה קורה גם אצלכם?‬
‫שלשולים‪..‬ממליצים על תה?" מיד השיבו לו כמה בחיוב‪" .‬העיקר שאתם צוחקים"‪ ,‬חתם‬
‫בחביבות את תפקידו על במה‪ .‬מן העבר השני של האולם‪ ,‬עמד גבר צעיר באותה עת ותיעד את‬
‫המפגש במצלמת וידאו‪ .‬אחת הדיירות בקהל ראתה אותו קרב‪ ,‬ופנתה לומר לי‪" :‬רק שלא יצלמו‬
‫אותנו"‪" .‬מדוע"? שאלתי‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬מפני שאנחנו בבית אבות…‪.‬סבתות"‪ .‬תצפיתו הדייקנית‬
‫של אדם חיצוני‪ ,‬איימה על שימורה של תחושת ההיבלעות בחוויה משותפת‪ .‬הדימוי הבלתי‬
‫משחקי‪ ,‬שהמשחק שומר מפניו‪ ,‬צץ ונגלה מיד במודעותה של דיירת‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫נוסטלגיה‬
‫לקראת סוף תקופת המחקר‪ ,‬באחד מחודשי הקיץ‪ ,‬הופיעו דיירים מבית אבות אחר‪ ,‬השייך לרשת‬
‫המוסדות‪ ,‬אלא שהוא נחשב "בית אבות עצמאי"‪ .‬התיישבתי בין הדיירים‪ ,‬בקהל‪ ,‬כמה דקות לפני‬
‫שתחל ההופעה‪ .‬הדיירות שישבו לידי אמרו שהדיירים מבית האבות ההוא קצת יותר צעירים‬
‫מאלה בבית האבות הנחקר‪ .‬אחת מהם טענה כי הממוצע הוא כמו בבית האבות הנחקר‪ .‬אחרת‬
‫הוסיפה‪" :‬את בני התשעים הם לקחו בשתי הידיים‪ .‬זה האיש על הבמה הוא יותר משמונים‪ ,‬אבל‬
‫הוא נראה טוב"‪.‬‬
‫חדווה‪ ,‬דיירת בעלת תפקיד בוועדת תרבות‪ ,‬פתחה כהרגלה כמידי ערב‪" :‬ערב טוב‪ ,‬לכל החברות‬
‫והחברים‪ .‬אנחנו מארחים אורחים נכבדים מבית אבות ] [ הקרוב אלינו‪ .‬אנחנו שכנים… גם‬
‫פסנתרנית וגם זמר… יהיה שמח‪ .‬הנושא יהיה תולדות הציונות"‪ .‬לשמע הדברים הגיבה דיירת‬
‫שישבה לידי‪" :‬אנחנו לא מכירים את זה…" כאומרת שאין הדבר חדש‪ ,‬ואולי כבר נדוש‪ .‬חדווה‬
‫חתמה את דברי הכיבוד לאורחים במילים‪" :‬אנחנו נקבל אותם במחיאות כפיים‪ .‬אנחנו מאוד‬
‫מעריכים את זה שבאתם"‪ ,‬והתיישבה על מקומה הקבוע בשורה הראשונה‪.‬‬
‫הגבר "בן השמונים" הוא זה שהנחה את ההופעה‪ .‬הוא ביקש מן הדיירים בקהל‪ ,‬למן התחלת‬
‫דבריו‪ ,‬שלא ימחאו כפיים בין קטע לקטע‪ .‬הקהל ציית‪ .‬סביב השולחן על הבמה ישבו שלוש נשים‪.‬‬
‫כנר ופסנתרנית ליוו את ההופעה בנגינה נעימה של שירי חלוצים וקטעים אקטואליים יותר‪.‬‬
‫זו לא הייתה הצגה‪ ,‬כפי שמופיע בלוח המודעות‪ ,‬כי אם מסכת של קטעים ספרותיים‪ .‬המופיעים‬
‫לא שרו בעצמם ‪ -‬הם הקריאו שירה בליווי נגינה‪ .‬פעמים הדיירים הצטרפו בשירה‪ .‬הדיירים‬
‫והמופיעים הגיבו אלה לאלה בהערות שקטות על פרטים היסטוריים משותפים וכבוד הדדי‪ .‬לרגע‬
‫היה נדמה לי כי ההופעה לקוחה מאירוע חג העצמאות או יום הזיכרון‪ .‬הייתה אווירה של‬
‫נוסטלגיה והתרפקות על העבר‪ .‬אחת המופיעות אף הקריאה שיר שכתבה על ילדותה במושבה‬
‫חדרה‪ .‬מן המבט בעיניהם ופניהם הקורנות ניכר כי התכנים נגעו ללבם של הדיירים‪.‬‬
‫אמצע הקיץ‪ ,‬חודש יולי‪ ,‬השמש עוד האירה בשעה כזאת את האולם‪ .‬בעונה יבשה גם מאירועים‬
‫לאומיים‪ ,‬ומשופעת באסוציאציות מיידיות של ים‪ ,‬שמש וקרטיבים‪ ,‬מעט מחוץ למתחם החיים‬
‫של הדיירים‪ ,‬הללו עמדו ב"שירת התקווה" מרטיטה‪ .‬קהל ושחקנים על במה‪ ,‬מביטים אלה‬
‫באלה‪ ,‬שותפים למשחק במציאות רחוקה‪ ,‬חיה ורלוונטית רק בעבורם‪.‬‬
‫בשתי האפיזודות המשחק על במה שיקע את קהל הדיירים בחוויה‪ .‬המשחק היה רק בבחינת‬
‫מדיום לתחושת סולידריות רגעית בין היושבים לעומדים‪ ,‬כדי כך שהיטשטשו הגבולות ביניהם‪.‬‬
‫המשחק על במה‪ ,‬אם כן‪ ,‬לא הופיע כמשחק תיאטרוני אלא כריטואל‪ ,‬שייחודו בכך שאינו מבחין‬
‫בין הקהל למבצעים )‪ .(Turner, 1982‬כוחן המרתק של פרודיה ונוסטלגיה‪ ,‬מבחינת הנחקרים‪ ,‬הוא‬
‫בהיותן משקפות שני משברים של העצמי ‪ -‬נישול מבית וממעגלים חברתיים חיצוניים‪ .‬ניתן‬
‫לראות במשחקים ריטואלים המאפשרים רפלקסיביות לגיטימית‪ ,‬ואולי זירות גדורות למחאה‬
‫בצד אלה הרואים עצמם חיים‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫מסיכות של ילדות‬
‫אין כתקופת הילדות בחיי האדם לייצוג חוויית ה 'אני חי‪-‬אתה חי'‪ .‬עולם הילדות הוא כעין‬
‫פסטורליה מנטלית‪ ,‬מוגנת מתפיסות קיומיות‪ ,‬המאפיינות שלבים מתקדמים בטווח החיים‪ .‬גם‬
‫אם בילדות המוקדמת נטמנים אותם זרעי פורענות של חרדה‪ ,‬במערכת יחסי‪-‬הגומלין בין אם‬
‫לתינוקה )‪ , (Firestone, 1986; Lifton, 1979; Rheingold, 1967‬נותרת נפשו של הילד לאותה עת כקרקע‬
‫בתולה‪ .‬אישוש מחקרי לטענה זו אנו מוצאים בתחום חקר הקוגניציה; חוקרים תמימי דעים כי‬
‫עד לגיל שלוש שנים אין לילד היכולת הדרושה להבנת מושגים הקשורים במוות‪ ,‬כמו מושגי זמן‬
‫וסיבתיות )‪ .(Kastenbaum, 1974; Furman, 1964‬בנתחו את משמעות מושג הלא‪-‬מודע הפרויידיאני‪,‬‬
‫סובר בראון )‪ (Brown,1985‬כי הנצח הוא זירת זמן בה חיים ילדים‪ .‬הפסיכואנליטיקאית בונפרט‬
‫היטיבה לבטא זאת‪" :‬נראה כי ימי הילדות מתפרשים במובן מסוים מעבר לזמן שלנו‪ .‬ימים אלה‬
‫של ילדות – בואו ניזכר בהם – נראים לילד כאילו הם היו נצחיים…‪.‬הזמן של המבוגרים נתפס‬
‫כחדירה מנוכרת לזמן שלו‪ ,‬שבאופן בסיסי הוא אינסופי" )‪.(Bonaparte,1952, p.11-12‬‬
‫לפנינו מצרף של ארבע אפיזודות‪ ,‬החושפות לרגעים ובין השורות מסיכות ילדותיות‪ ,‬שעוטים‬
‫דיירים על פניהם‪ .‬רק מסיכות הן אלה‪ ,‬שכן‪ ,‬כמו במיניי משחקים אחרים‪ ,‬לעולם לא נעדר מבטו‬
‫המפוכח של העצמי; ברקע תמיד מהדהדת רטוריקה סופנית‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬זוהי בעיני גולת‬
‫הכותרת מבין סגנונות המשחקים; המשחק הוא ממלכת הילדים‪ .‬כדי כך ש ‪ (1950) Huiziinga‬סובר‬
‫שמשחק ילדים אינו עניין לבחירה; הם חייבים לשחק‪ ,‬כמו היו בעלי‪-‬חיים‪ .‬אנו נראה כי לזמן מה‬
‫זורמות מחוות של צעדים וצעדים‪-‬שכנגד בין 'אני חי' ו 'אתה חי'‪ ,‬כמו הושיבו הדיירים את עצמם‬
‫בארגז חול‪ .‬ורק כדי לחלץ דימוי זה מאשמת הגוזמה‪ ,‬בטרם נצפה במסכות ילדות‪ ,‬נעיין עוד‬
‫בזאת‪ :‬שעת ארוחת הערב‪ .‬האחות מסתובבת עם עגלת התרופות‪ .‬חג פורים‪ .‬הדיירים קיבלו‬
‫שקיות ממתקים כתוספת חגיגית‪ .‬עמדו שתיים במרווח שבין שולחנות והחלו להתווכח‪ .‬כל אחת‬
‫אחזה ב"אוצר" הצבעוני שקיבלה‪ ,‬מיישרת את קיפולי השקית להיטיב ולהראות‪ .‬אמרה האחת‬
‫לחברתה‪" :‬הליצן שלי יותר יפה"‪ .‬השיבה השנייה‪" :‬הליצן שלי הכי יפה"‪ .‬כשההתנצחות הזו לא‬
‫באה על סיפוקה‪ ,‬קרבו השתיים אל דיירת‪ ,‬שישבה עדיין אצל שולחנה‪ ,‬ודרשו ממנה במפגיע‬
‫לשפוט‪.‬‬
‫בינגו‬
‫גאולה יושבת עם מכריה בחדר האוכל‪ .‬אוכלים ארוחת ערב‪ .‬היא מסבירה לי על משחק הבינגו‬
‫שיש היום‪ .‬חיה‪ ,‬היושבת לצידה‪ ,‬אינה מתנהגת כתמול שלשום; פניה רכונות על צלחתה‪ .‬היא‬
‫אוכלת בשקט ובמהירות‪ ,‬ולא מדברת כלל‪ .‬לפתע היא קמה ונפרדת מאתנו‪ ,‬אומרת שהיא הולכת‬
‫לתפוס מקום באולם בו יתקיים משחק ה"בינגו"‪ .‬גאולה מדברת עם הדייר שנותר על הכסף‬
‫שצריך לשלם במשחק הזה‪ .‬זה עולה שני שקלים‪ .‬היא משתמשת במילים כמו "השקעה" ו"תוכנית‬
‫חיסכון"‪ ,‬כאילו הדבר דורש התייחסות של כובד ראש כזו‪ .‬לה עצמה אין כל דאגה בקשר למקום‪,‬‬
‫חיה תשמור מקום גם בשבילה‪.‬‬
‫לא היה צורך למהר ולתפוס מקומות‪ .‬סביב כעשרה שולחנות באולם המשחק רחב הממדים‪ ,‬בו יש‬
‫מקומות די והותר‪ ,‬יושבים דיירים‪ .‬לפני כל אחד מהם מונח דף עם מספרים גדולים‪ ,‬ולרשות כל‬
‫‪113‬‬
‫אחד מרקר וורוד‪ .‬אחת מאימהות הבית מנהלת את המשחק‪ .‬לצידה מכשיר מיוחד לערבוב‬
‫מספרים‪ .‬ראשית‪ ,‬היא אוספת שני שקלים מכל המשתתפים לתוך שקית‪ .‬בשקלים אלו היא תקנה‬
‫מתנות קטנות‪ .‬היא מוציאה כדור קטן‪ ,‬עליו מסומן מספר‪ ,‬ואומרת בהדגשה ובקול רם כמה‬
‫פעמים איזה מספר יצא לה‪ .‬מי שהמספר מופיע אצלו בדף‪ ,‬מסמן עיגול או איקס‪ .‬כשמישהו צועק‬
‫"בינגו" היא לוקחת את הדף‪ ,‬מעמידה פנים‪ ,‬כפי שאמרה לי‪ ,‬שהיא בודקת את נכונות הסימון‪,‬‬
‫ומעניקה מתנה קטנה‪ .‬ישנם דיירים שלאחר כמה מספרים שואלים אותה אם היא כבר אמרה‬
‫מספר מסוים‪ .‬היא חוזרת בסבלנות שוב‪ .‬קניאל יושב בצד‪ .‬הוא אומר לי שהמשחק לא מעניין‬
‫אותו‪ ,‬ומוסיף כעבור כמה רגעים‪" :‬את יודעת‪ ,‬ככה הזמן עובר"‪ .‬הדיירים רכונים בשקט על‬
‫דפיהם‪ .‬הם נראים מעורבים במתרחש‪ ,‬שולטים ומתוחים‪ ,‬כמו היו לרגע תלמידים‪ .‬הסיטואציה‬
‫מטשטשת הבדלים ודקויות במצבם הגופני או המנטלי‪ .‬אם הבית‪" :‬אני מאוד מבקשת‪ ,‬למי שיש‬
‫בינגו בבקשה לא לקום‪ .‬נגיע אליכם‪ .‬טובה או אני ניגש‪ .‬אז זה ייקח עוד שתי דקות‪ .‬בסדר? שיהיה‬
‫בהצלחה לכולם‪ .‬טוב‪ ,‬אנחנו מתחילים‪ ,‬עשרים ושמונה‪ ,‬עשרים ושמונה…‪.‬שישים וארבע‪ ,‬שישים‬
‫וארבע…" כל אחד מסתכל בדף שלו‪ .‬רכון חמור סבר‪ .‬יש הנראים כמיואשים; אף לא אחד‬
‫ממספריהם עולה בגורל‪ .‬אם הבית מידי פעם מזכירה את הכללים‪" :‬אני אגיש לכם מה שיש לי‬
‫ואני אחלק‪ .‬יש לי קרם ידיים‪ ,‬משחת שיניים‪ ,‬סבון‪ .‬קודם תקבלו פרסים ואחר כך נמשיך‪ .‬מי‬
‫שזכה יצא מהמשחק"‪ .‬היא מחלקת לדיירים מה שהם בוחרים לקבל‪ .‬רק המספרים היוצאים‬
‫מפיה מעניינים את הדיירים‪ .‬הם כלל לא מדברים ביניהם‪ ,‬רק מביטים זה בזה בהפסקות‬
‫הקצרות מעבר לשולחן‪ .‬גם אם זכייה בפרס קטן אינה מעוררת שמחה וגם אם מבע של ייאוש אינו‬
‫קשור במידה של תקווה‪ ,‬דומה כי שום דבר אינו קיים מאחורי דלתו המוגפת של האולם‪.‬‬
‫יום הולדת‬
‫"ימי הולדת הם דבר חשוב לגיבוש ה 'כיתה' שיש כאן )דיירי המחלקה("‪ ,‬אמרה ברוניה בישבנו‬
‫כמה ימים לפני אחת המסיבות המשותפות‪" .‬ימי הולדת אני מעריצה‪ .‬יש להם )לאחיות( פנקס‬
‫אדום‪ .‬הוא אצלם‪ .‬והם יודעים מתי יום הולדת"‪.‬‬
‫מסיבת יום הולדת נערכה לכבודם של כחמישה דיירים‪ ,‬ביניהם ישראל ויהודה‪ .‬את רוב הכיבוד‬
‫הביאו המשפחות‪ .‬זמר שר שירי ארץ ישראל‪ ,‬תוך שהוא מנגן בגיטרה‪ .‬הדיירים ישבו כולם עם‬
‫הפנים אליו‪ .‬הייתה אווירה חגיגית מאוד‪ .‬על השולחנות נפרשו מפות לבנות‪ .‬האורחים והדיירים‬
‫מסביב לשולחנות הערוכים יצרו תמונה רעננה יחסית למה שקיים בדרך כלל‪ .‬ישראל הדליק את‬
‫הנרות וברך‪ .‬אחת הדיירות הסתכלה עליי ואמרה‪" :‬זקנים לא צריכים כבר לעשות יום הולדת‪ .‬זה‬
‫בושה‪ .‬מי שצריך לעשות זה בחורים ובחורות צעירים‪ .‬אני לא מבינה את זה"‪ .‬היא חזרה שוב ושוב‬
‫על אותה תהייה‪ ,‬והמשיכה לשבת שם‪ .‬כשניסיתי לסייע לאחת הדיירות לבחור מקום ולשבת‪,‬‬
‫זעמה אחת אחרת ואמרה לי‪" :‬את מושיבה אותה כאן במרכז ואני כלת השמחה‪ .‬אני צריכה‬
‫לשבת כאן"‪ .‬אמרה ועשתה‪ .‬היא מיד קמה ועברה לשבת קדימה בכסא שהכנתי‪.‬‬
‫כשאחד המברכים בירך "לשנה הבאה"‪ ,‬אמר ישראל בחיוך‪" :‬בהרכב מלא"‪ .‬רכזת התרבות‬
‫הודיעה כי יהודה הגיע לגיל ‪ ,95‬רחש של השתאות עבר בין הדיירים‪ ,‬והם מחאו כפיים‪ .‬יהודה‬
‫הגיב באומרו‪" :‬אני אמנם בן תשעים וחמש אך מרגיש כמו בן חמש"‪ .‬בקושי היה אפשר לשמוע‬
‫אותו‪ .‬הוא דיבר לאט ובשקט רב‪ .‬דיירים קיבלו מהרכזת כלי הקשה‪ ,‬המוכרים מגן הילדים‪,‬‬
‫‪114‬‬
‫ושיתפו עצמם מידי פעם בצליל זה או אחר‪ .‬בנו של יהודה ישב מאחוריו וליטף ממושכות את גבו‪.‬‬
‫גם ילדים אחרים הרעיפו הרבה חום על הוריהם הזקנים‪ .‬החלק הפעיל של הדיירים היה בהזמינם‬
‫את משפחותיהם ליום ההולדת‪ ,‬ובהחליפם ברכות אחד עם השני‪ .‬השאר נעשה בשבילם על ידי‬
‫הצוות האחיות והמשפחות‪ .‬אולי לזה התכוון ישראל כשאמר‪" :‬יום הולדת‪ ,‬יש בזה כאילו כיוון‬
‫חיובי"‪.‬‬
‫במלאת מאה שנים לדיירת צילה‪ ,‬השתתפו דיירים באירוע מיוחד בלובי הכניסה‪ .‬רכזת התרבות‬
‫פתחה‪" :‬צילה היום בת מאה‪ .‬זה יום מאוד מרגש עבור כולנו‪ .‬אנחנו רוצים להתחיל‪ .‬צילה‪ ,‬אנחנו‬
‫הכנו לך פרחים יפים‪ ,‬עוגות‪ ,‬מוסיקה נהדרת‪ ,‬וכל החברים שלך‪ ,‬שנמצאים אתך הרבה שנים‪,‬‬
‫יושבים כאן"‪ .‬חדווה מוזמנת לברך‪" :‬חברות וחברים‪ ,‬אורחים נכבדים‪ ,‬אנחנו כולנו יחד התאספנו‬
‫הערב בביתנו‪ ,‬בבית שלנו‪ ,‬בבית האבות שלנו‪ ,‬אני מתכבדת ברשותכם לברך‪ ,‬בשם הינדה‪ ,‬חברה‬
‫ותיקה שכתבה במיוחד לצילה‪" :‬היו זמנים ולא ישובו עוד‪ .‬מזל טוב ליום הולדתך‪ .‬שפע ברכות‬
‫שלוחות לך מכל ידידותייך…"‬
‫"כעת חברים"‪ ,‬המשיכה חדווה‪" ,‬אנחנו פה משפחה גדולה‪ .‬בשם כולנו בשם כל המשפחה ובשם‬
‫כל הצוות שלנו הצוות העוזר לנו… אני כתבתי בשם כל משפחתנו הגדולה‪ .‬אנחנו כולנו מצדיעים‬
‫לכל החברות והחברים שלנו פה ‪ -‬הבוגרים מבני תשעים ומעלה‪ .‬וכולם חברים‪ ,‬מחיאות כפיים…‬
‫‪.‬אלוהים אוהב אותך‪ .‬ועכשיו מה צריך עוד? רק בריאות‪ ,‬שלווה ואהבה ואריכות ימים עד מאה‬
‫ועשרים שנה‪ .‬שלום לכולנו ולכל העולם"‪.‬‬
‫שיעור‬
‫אחרי ארוחת הערב‪ .‬הדיירים התכנסו כרגיל לשמוע הרצאה‪ .‬חדווה עמדה מוכנה לפני הקהל‬
‫וביקשה למקד קשב‪ .‬היא החלה לומר דברי הקדמה לא רגילים על המרצה‪ ,‬חברתה‪ ,‬דיירת‬
‫"שתלטנית" אחרת‪" :‬אני רוצה משהו לומר לכם‪ ,‬ואנחנו מאוד מאוד נעריך את זה‪ .‬חברתנו‪,‬‬
‫סוניה‪ ,‬בבית חולים וצריכה לחזור לבית חולים‪ ,‬אבל על ההרצאה הערב היא לא ויתרה‪ .‬היא‬
‫ביקשה אישור מן הרופאים לצאת מבית החולים למענינו ועבורנו‪ .‬לכן אנו מאוד מעריכים‪ ,‬ואנו‬
‫אסירי תודה לך על הערב הזה‪ ,‬על ההרצאה הזו"‪ .‬היא השתהתה קמעא כרמז‪ .‬הדיירים מחאו‬
‫כפיים‪ .‬רק אז המשיכה‪" :‬שתהיי בריאה ותחזרי אלינו במהרה בריאה‪ .‬תודה רבה"‪ .‬ושוב נשמעו‬
‫מחיאות כפיים‪ .‬חדווה התיישבה במקומה‪.‬‬
‫סוניה החלה ב 'הרצאתה'‪" :‬ערב טוב לכולם…‪ ".‬אמרה בקול צווחני‪ ,‬מושכת את המילים ‪ .‬כמה‬
‫דיירים שלא שמעו היטב ביקשו שתגביר את קולה‪ .‬סוניה המשיכה בפניות לדיירים ספציפיים‪:‬‬
‫"אריה‪ ,‬אני מעונינת שאתה תשמע! שלמה‪ …,‬סליחה!" צעקה‪ ,‬אך המשיכה‪" :‬שלמה שהוא חזק‬
‫כמו אריה‪ .‬חבר'ה…‪ ".‬קראה כדי להשתיק רחשים קלים‪ ,‬מעמידה פנים כמורה סובלת‬
‫מתלמידים מרדניים‪" .‬אני מבקשת להתחיל…" "בעיה" מן הסוג הזה‪ ,‬של התחלת‪-‬הרצאה‪ ,‬ניכרה‬
‫רק בפעם היחידה הזו‪.‬‬
‫"חבל שאי אפשר להדליק חנוכיה‪ .‬אני רוצה לדבר על מה שהרבה לא יודעים…על חנוכה‪ .‬יש לי פה‬
‫שני ספרים עבי כרס‪ .‬הספרים החיצוניים שהם מחוץ לתנ"ך שלנו‪ .‬משום מה? סיפור חנוכה לא‬
‫מופיע בכתובים שלנו"‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫היא דברה בנימה ורטוריקה של מורה בבית הספר‪ .‬מדגישה במפתיע מילה פה ומילה שם בקול‬
‫רם‪ .‬בידיה החזיקה מידי פעם כרטיסיות‪ .‬שני ספרים חיצוניים היא נופפה רגע באוויר‪ .‬היא‬
‫חילקה מראש פתקאות לחברותיה‪ ,‬מקליקת ה"שתלטניות"‪ ,‬שיקראו קטעים נבחרים בהמשך‪.‬‬
‫"אולי יהיה שקט בבקשה" אמרה בין לבין דבריה המבולבלים על מקורו של החג‪ .‬מישהי בקהל‪,‬‬
‫פנתה לדייר ואמרה‪" :‬אל תעצבן אותה" )את המרצה(‪" .‬אני לא מתעצבנת‪ .‬אני יכולה להפסיק‪ ,‬לא‬
‫איכפת לי…‪.‬אפשר להמשיך? לא איכפת לי מישהו רוצה לעלות לכאן ולהרצות במקומי…‪.".‬‬
‫מהומה על לא מאומה‪" .‬ובכן"‪ ,‬המשיכה המרצה‪" ,‬מה אמרתי?" ביקשה להיזכר בגבינים‬
‫מכווצים‪ .‬מיד נחלצו כמה דיירים להזכיר לה‪ .‬דבריה מתקדמים‪ .‬הדיירת שיושבת מאחוריי כל‬
‫פעם מעירה על הדיירת המרצה‪ .‬היא מעירה כי היא שוכחת כל פעם מה היא אומרת בהרצאות‪.‬‬
‫מישהו שואל שאלה שקשה לשמוע‪ .‬המרצה צועקת‪" :‬לא‪ ,‬לא זה חשוב לדעת"‪ .‬אחר כך היא‬
‫מציינת לשבח את הערתו של דייר‪" :‬דוז פואה" )עשר נקודות(‪" .‬למתתיהו היו חמישה בנים‪ ,‬אז‬
‫זכרו את המילה "איש" )א' וש' ושלושה י' מסייעת לזכירת השמות( זה הייתי בכיתה אומרת‬
‫לילדים‪ ,‬אז קל מאוד לזכור…‪--- ..‬אני טוענת היום‪ ,‬אם היינו מתמזגים עם היוונים לא היה כל כך‬
‫רע; להם יש את היופי לנו יש את המוסר‪ ,‬זה מיזוג יוצא מן הכלל‪ .‬זו הייתה מלחמת תרבות…‪--- .‬‬
‫יש לשים את הנרות על אדן החלון…אני רוצה לספר משהו נס שקרה לי…אני מוכרחה לומר לכם‬
‫כמה זה חשוב לדעת שפות‪ .‬תתחילו ללמוד שפות"‪.‬‬
‫האישה שיושבת מאחוריי מעירה בלחש‪" :‬נו‪ ,‬זה סיפורי התנ"ך…היא כבר סיפרה את זה‪ .‬כל פעם‬
‫היא מספרת‪ .‬מה זה קשור לנס? מספיק לשמוע פעם אחת"‪ .‬הביקורת נאמרה מבלי שתתיק‬
‫הדיירת עצמה ממקומה עד לסוף המפגש‪.‬‬
‫ה'מרצה' המשיכה‪ ,‬בדרכה נקרות אסוציאציות מרובות‪ ,‬וסיפרה על נרות העומדים בחלון‪ ,‬כחלק‬
‫מסיפור אישי‪" .‬מה אני רואה שהציל אותי?"‪ ,‬ביקשה לחולל מתח סיפורי בנימה מפויסת‪ .‬והם‬
‫השיבו לה כמצייתים‪" :‬נרות"‪ .‬והיא כמורה‪" :‬יפה! נרות חנוכה של הדודה שלי"‪.‬‬
‫יזכור‬
‫תפילת 'יזכור' בבית האבות‪ ,‬הנערכת ביום שמחת תורה‪ ,‬ידועה כתפילה חשובה מאוד בעיני‬
‫הדיירים‪ .‬רבים מהם מעידים על עצמם כי הם משתתפים אך ורק בתפילה זו‪ ,‬וכי הם מוכנים‬
‫לקנות מקום לשם כך‪ .‬זוהי תפילה לעילוי נשמות הורים ובני משפחה‪ .‬רגע נדיר של התחברות‬
‫הדיירים הזקנים זה לזה‪ ,‬להדמות עצמם כבנים ובנות יתומים‪.‬‬
‫בית הכנסת‪ ,‬על עזרת הנשים‪ ,‬היה מלא מפה לפה‪ .‬דיירות שאיחרו‪ ,‬עמדו להמתין לתפילה‬
‫במסדרון הכניסה‪ .‬הייתה הפסקה בתפילת הגברים בין קטע לקטע‪ .‬סמוך לפתיחת 'יזכור'‪ ,‬קמה‬
‫אחת הדיירות והזהירה אותי‪" :‬טובה‪ ,‬יש לך אבא ואמא?" השבתי בחיוב‪" .‬אז את אל תתפללי‬
‫את תפילת יזכור‪ ,‬את לא מתפללת!"‪ ,‬אמרה‪ .‬היא הניפה את אצבעה בתנועת אזהרה ושנתה‪" :‬לא‬
‫להתפלל!" כשהייתה בטוחה שהבנתי את כוונתה‪ ,‬שעצם ההשתתפות בריטואל עלולה לחולל‬
‫רעות‪ ,‬שבה למקומה‪.‬‬
‫כשהגיעה תפילת יזכור )"אזכרת נשמות"‪ ,‬כפי שמופיע בסידור( קמו כאחד המתפללים‬
‫והמתפללות לתפילה חרישית‪ ,‬מתייחדים בדמויות אבותיהם ואמהותיהם‪ .‬הם עמדו זקופים ככל‬
‫שיכלו‪ ,‬אוחזים בסידורים או רק מטים אוזן להקשיב‪ ,‬עיניהם מביטות קדימה‪ ,‬אי שם בנקודה‬
‫‪116‬‬
‫גבוהה על הקיר‪ .‬כאילו הייתה זו הרכנת ראש‪ .‬רובם לבשו בגדים חגיגיים‪ .‬הנשים עטו לראשיהן‬
‫מטפחות‪ .‬היה זה רגע יוצא דופן במכלול התכנסויותיהם‪ ,‬בו ניתן היה לחוש קורטוב של קדושה‪.‬‬
‫תפילת החזן הסתלסלה בקול גובר והולך‪" :‬בעל הרחמים ישכינם במנוחת עולמים‪ ,‬ויצרור בצרור‬
‫החיים את נשמתם‪ ,‬בגן עדן תהיה מנוחתם"… "קדושים וטהורים"…"שוכן במרומים המצא‬
‫מנוחה נכונה"‪ .‬וכן ‪" :‬אל מלא רחמים … נשמות דיירי בית האבות שהלכו לעולמם‪ .‬בגן עדן תהא‬
‫מנוחתם ותצרור בצרור החיים את נשמתם‪ ,‬וינוחו בשלום על משכבם ונאמר אמן"‪ .‬התפילה‬
‫נאמרה בנימת חזנות המרעידה את הלב‪ .‬במקצת העיניים שנפגשו עמדה לחלוחית של בכי‪ .‬רבים‬
‫מן ההורים נספו בשואה‪ ,‬ולכך הייתה תפילה מיוחדת‪ .‬כשרגעי הזיכרון מוצו‪ ,‬הכריז החזן ‪":‬תם‬
‫יזכור!" בהכרזה זו השתחררו הדיירים האורחים‪ ,‬והחלו לצאת‪ .‬האורח הקבוע פנה אל עבר עזרת‬
‫הנשים‪ ,‬הניף ידו‪ ,‬כאילו כפו אוספת את כולן ואמר‪" :‬לכל הילדות‪ ,‬ברכה‪ ,‬בריאות"‪ .‬רוב הדיירים‬
‫פינו את מקומם ועברו ללובי‪ .‬מבין האחרונים‪ ,‬מזל‪ ,‬שלא הייתה מרוצה ממקומה על יד דלת‬
‫הכניסה‪ ,‬פנתה לאחראית וביקשה‪" :‬הינדה‪ ,‬בשנה הבאה‪ ,‬אם נחיה ונהיה בריאים‪ ,‬אני רוצה‬
‫שתקבעי לי מקום אחר‪ ,‬רחוק מהדלת‪ .‬לא נוח לי לשבת כאן"‪.‬‬
‫איני רוצה לטעון כי טקס התפילה‪ ,‬או ההתייחדות עם זכרן של דמויות משמעותיות‪ ,‬נחשב לאחד‬
‫מסגנונות המשחק‪ ,‬שתוארו עד כה‪ .‬אך היה זה ריטואל דרמתי‪ ,‬אשר חלק ממגדירי המשחק חלים‬
‫עליו‪ .‬על אי היכולת לשחק את הקדוש‪ ,‬או המקודש‪ ,‬הצביע פיקוק )‪ ,(1990‬בהציגו את המונח‬
‫"ביצוע )משחקי( של הקדוש" כאוקסימורון‪ .‬כל רדוקציה של משמעות מן הצורה‪ ,‬מרחיקה את‬
‫הצורה ממשמעות‪ .‬משמע‪ ,‬לשחק את ה"קדוש"‪ ,‬זה בהכרח להופכו ל"חול"‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הקדוש‬
‫נחווה כאמיתי‪ ,‬רק אם הוא יצוק אל תוך צורה‪ .‬אנו רואים כי קיים יחס דיאלקטי בין מוקד‬
‫המשמעות של הקדוש והצורה החילונית‪ .‬גם בדברי ‪ ,1950) Huizinga‬עמ' ‪ (19‬ניכר יחס דו‪-‬משמעי‪:‬‬
‫"במשחק אנו נעים מתחת לרמת הרצינות‪ ,‬כמו ילדים; אך אנו יכולים גם לנוע מעל הרצינות‬
‫–‬
‫במה שקשור ליפה ולקדוש"‪ .‬כוונתי‪ ,‬אם כן‪ ,‬היא כי הריטואל מעניק לדיירים מסיכות של ילדים‪,‬‬
‫בה במידה שאינם מחזיקים עצמם כמשחקים‪ .‬והדבר נכון גם למצב בו הדיירים מודעים‬
‫להשתתפותם הפעילה בשעת משחק‪ ,‬כדוגמת משחק ה"בינגו"‪.‬‬
‫שני הריטואלים‪" ,‬בינגו" ו"יזכור"‪ ,‬סותרים זה את זה מבחינת המודעות למשחק‪ .‬בשניהם‬
‫התחוללה תמונת חיים בזכות תואמנות‪-‬מחוות גבוהה‪ .‬הדיירים פעלו כמעט כאיש אחד‪ ,‬וללא‬
‫מנהיג‪ .‬הדבר מזכיר את מה שמכנה לורנץ )‪" ,(1970‬התלהקות אלמונית"‪ ,‬של בעלי חיים הפועלים‬
‫במאוחד‪ ,‬כדוגמת להקות של דגים‪ .‬תואמנותם הפלאית של אלה משמשת ככוח שרידה‪ ,‬חוצצת‬
‫בינם לבין אויביהם‪ .‬התואמנות בתנועות הדיירים כה הדוקה‪ ,‬שאינה מצריכה את היחיד לניהול‬
‫רשמים מודע פחות או יותר‪ .‬על היותם כילדים לא ניתן לערער; אין סדקים שתתעורר בהם‬
‫מבוכה בשל אי שמירה על טקט‪ .‬לורנץ מציין כי בהתלהקות האלמונית קיימת "תקשורת" מלאה‪,‬‬
‫אם כי סמויה בין כל היצורים‪ .‬זוהי רק מעין מטפורה למה שאני מעריכה כביטוי מובהק למצב של‬
‫שיתוף טרנסנדנטי‪ ,‬או ‪ .FLOW‬עוצמת החוויה הלימינלית אינה גוזרת נידונות מתמדת ביחס‬
‫למציאות כאוטית‪ .‬תואמנות משקפת עוצמה דרמטית שכנגד‪ ,‬להשגת חיות וסדר‪ .‬באמצעות‬
‫דרמטיזציה של המופשט‪ ,‬של תפיסות בלתי נראות‪ ,‬הריטואל מעניק חיות לשאיפות‪ ,‬וכפי שטען‬
‫גירץ )‪" (Geertz, 1965, p.23‬הסדר‪-‬המתקיים מתמזג עם הסדר‪-‬שאותו‪-‬חולמים לקיים"‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫האפיזודות הנותרות‪" ,‬יום הולדת" ו"שיעור" הנן מילוליות בהשוואה לקודמות‪ ,‬ורוויות‬
‫במטפורות וסמלים של ילדות‪ ,‬אשר הכתיבו הגדרות‪-‬מצב והתנהגות הולמת; דיירי מחלקת‬
‫ה"תשושים" נחשבו "כיתה"; בני התשעים פלוס – "בוגרים"‪ .‬מחוותיה הדרמטורגיות של המרצה‪,‬‬
‫בין לבין קטעי ידע מגובבים‪ ,‬הפכוה "מורה לקבוצה מופרעת של תלמידים"‪ .‬כל כמה שהסמלים‬
‫ילדותיים‪ ,‬הם אומצו בלא מפריע‪ .‬גם אם היה מי שהעריך כי הסיטואציה מגוחכת‪ ,‬הביקורת לא‬
‫נשמעה בקול רם‪ .‬הדיירים לא ביטאו את התנגדותם כלל למסרים‪ ,‬המתנגשים חזיתית עם‬
‫תודעת‪-‬מוות‪ .‬אם ביטא דייר נטייה לתחרות ושליטה‪ ,‬כמו ה 'מרצה' ומכרותיה‪ ,‬או הדיירת‬
‫שביקשה להיות "מלכת המסיבה"‪ ,‬הרי שתנועתם התפרצו ל"דלת פתוחה"‪ .‬לדלת זו שני מובנים ‪-‬‬
‫על כך עמדתי בפתח הדברים‪.‬‬
‫יש מי שיטען כי התנהגות ילדותית של דיירים זקנים צפויה בשל קרבתם למוות‪ .‬המשחק הילדותי‬
‫מוצג כאן כאסטרטגיית הבנייה של זירות 'חיים'‪ .‬אחרים עשויים לראות במנגנון הגנה‪ ,‬המכונה‬
‫'רגרסיה'‪ ,‬מניע למשחק‪ .‬המושג 'רגרסיה' מתייחס לחזרתו של הליבידו לקיבעון מוקדם בשלבים‬
‫אינפנטילים של התפתחות )‪ .(Chaplin, 1975‬פרוייד )‪ (Freud,1953a‬קשר בין התנהגויות ילדותיות‬
‫ובין התעוררות חרדת פירוד‪ .‬הרגרסיה משקפת אי יכולת להתמודד עם מציאות מאיימת‪.‬‬
‫תאורטיקנים סבורים כי הגנות‪ ,‬שבמקורן היוו תגובה לטראומת הפירוד בילדות‪ ,‬מתחזקות עם‬
‫התפתחות המודעות למוות‪ .‬בחיים הבוגרים החרדה ממוות הופכת לכוח המניע מאחורי ביטויי‬
‫רגרסיה ויצירת קשרי תלות‪ .‬כך‪ ,‬כל תזכורת לקיומו של מוות‪ ,‬כגון מחלות‪ ,‬דחייה‪ ,‬או מות‬
‫אחרים‪ ,‬עלול לגרור תגובה דומה )‪.7(Firestone, 1990‬‬
‫הופעתם של דיירים בודדים על 'במת החיים' לעיתים לבשה צורות משכנעות מאין כמותן‪ .‬ברי‬
‫היה לי שאין הם מדברים בשמו של משחק‪ ,‬או בשמם של תמרוני דעת מחוכמים‪ ,‬כי אם מתוך‬
‫תודעת חיים עמוקה‪ .‬בטחוני כי כך הדבר מסתמך על "צורות" התבטאותם; הדברים נאמרו‬
‫כבדרך אגב‪ ,‬בחופזה‪ ,‬וללא התעכבות‪ ,‬וכך‪ ,‬חשפו את המובן מאליו‪ .‬באחת השיחות התלהבה‬
‫דיירת לספר לי אפיזודה מחכימה מחיי עברה‪ .‬היא הקדימה לומר‪" :‬תשמעי סיפור‪ ,‬שאני אזכור‬
‫כ ל חיי"‪ .‬היא הטעימה את המילה "כל"‪ ,‬כאילו זמן העתיד העומד לרשותה משתווה‪ ,‬לפחות‪,‬‬
‫לזמן העבר שלה‪ .‬היא נפטרה חודשיים לאחר מכן‪ .‬לפני שהתרחקה מעליי‪ ,‬בתום אחת משיחותינו‬
‫המזדמנות‪ ,‬לפתע נפנתה גיטה להזכיר את עניין היעדרותן של מזוזות בפתח הלובי המשופץ‪ .‬היא‬
‫ציינה כי לפי האמונה היהודית חשוב לקבוע מזוזה במוסד‪ ,‬שכן‪ ,‬בהיעדרה של זו‪ ,‬צרות מצרות‬
‫שונות עלולות להתרגש על דיירי הבית כולו‪ .‬תמהתי ביני לביני‪ ,‬איזה עוד פורענות טורדת את‬
‫מנוחתה של גיטה‪ ,‬החיה בבית מיוחד‪ ,‬בו דייריו אינם יודעים כיצד יקבלו את היום החדש‪ ,‬חיים‬
‫או מתים‪" .‬את תוכלי לראיין אותי"‪ ,‬הבטיחה דיירת‪" ,‬אם לא אהיה חצי מתה"‪ .‬שאלתי לשלומה‬
‫בעקבות הביטוי בו בחרה‪ .‬היא צחקה לנוכח דאגתי‪ ,‬ואמרה בהנאה‪" :‬אין לך מה לדאוג‪ .‬מה‪,‬‬
‫ראית פעם אדם מת צוחק?! סתם אמרתי "חצי מתה"…זה ביטוי"‪ .‬הביטוי בעיניה רווח גם‬
‫‪ 7‬בבחנו התנהגות אסירים במחנה ריכוז‪ ,‬תיאר כהן )‪ (Cohen,1994‬בהרחבה גילויי רגרסיה מגוונים‪ .‬ניתוחו לא מאפשר היקש‬
‫מלא ממציאות טוטאלית אחת לשניה; הרגרסיה של האסירים מיוחסת למציאות של נישול ברוטאלי ותלות טוטאלית במדכא‪,‬‬
‫וביטוייה נוגעים להזנחה גופנית קשה ביותר‪ .‬האסירים אינם מנהלים "תפאורות" ואינם נוטים לשחק; הם מקרטעים במציאות‬
‫בה סירוב לשתף פעולה‪ ,‬משמע לציית‪ ,‬מסתיים בענישה קשה‪ ,‬ובכללה עונש מוות ‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫בעולמם של צעירים‪ .‬דוגמא נוספת היא במילים‪" :‬חדשות טרגיות"‪ ,‬באמצעותן כינה אחד‬
‫הדיירים את הבשורה כי מי מהם נפטר לפני כמה ימים‪ .‬ביטויים סמליים אלה‪" :‬מזוזה"‪,‬‬
‫"אבלות"‪" ,‬טרגדיה"‪ ,‬שונעו ממציאות חיצונית‪ ,‬בה המוות משחק תפקיד בדרמות מבהילות ולא‬
‫צפויות‪ .‬הנה כי כן‪ ,‬מחוץ לגדרות בית האבות 'דרמות' מאוכלסות גם ב'ריקוד המוות'‪ ,‬ואילו‬
‫בתוככי בית האבות יש ל'דרמה' המשחקית מקום בעניין אחד בלבד ‪ -‬עניין החיים‪.‬‬
‫* * *‬
‫'משחק'‪' ,‬סטיגמה'‪ ,‬ו 'רכילות' ב"שדה" זה הן רק דוגמאות ‪ -‬לומר כי תנועת בני‪-‬אדם מן העבר אל‬
‫העתיד מעמתת אותם‪ ,‬כמו את זהותם העצמית‪ ,‬עם תנועה נגדית – מן העתיד אל העבר; קיום‬
‫לקראת מוות משפיע על צורות החיים ומעניק להן משמעות‪ .‬בתוך כך מה שנתפס שלילי עשוי‬
‫להיחשב חיובי‪ ,‬והריקני עשוי להתמלא‪ .‬רעיון זה מבוטא בדבריו של מרטין בובר )‪:(Buber,1965‬‬
‫"בקיום שלי שני משבים באים מכיוונים מנוגדים…‪.‬בתוכי לא קיים רק הכוח הנע מלידה אל עבר‬
‫המוות; יש גם תנועה מן המוות אל לידה‪ .‬כל רגע שאני חווה את עצמי כאדם חי נובע מן התערובת‬
‫של השניים…כוח נושא אותי אל המוות‪ ,‬ואותו אני מכנה זמן; אבל בפניי מנשבת רוח מוזרה‪,‬‬
‫ואיני יודע באיזה שם לכנותה…‪..‬התהוות ומעבר מן העולם…מתקיימים זה לצד זה בחיבוק‬
‫אינסופי‪ .‬היה זה טיפשי להחשיב את המוות כנקודה של קץ החיים…‪.‬החיים מתפשטים במלואם‪,‬‬
‫המוות משמר את מה שהם רוצים להותיר"‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫פרק חמישי‬
‫חי‪-‬מת‪ :‬היבדלות‬
‫איש או אישה‪ ,‬מבוגרים‪ ,‬מוצאים עצמם יום בהיר אחד בבית אבות‪ .‬היא בדירה גבוהה והוא‬
‫בחדר שידו השיגה לשלם בעבורו‪ ,‬עומדים בשקט על ריבוע רצפה אפור במתחם הפרטי‪ ,‬מסתכלים‬
‫על סביבתם בעיון של ספירת זמן‪ .‬החבילות נפרקו‪ ,‬החפצים הקטנים והבגדים הונחו בארונות‪,‬‬
‫מחזיק המפתחות שלהם תופס מפתח אחד ‪ -‬לכל היותר‪ ,‬שניים‪ .‬מבעד לתריסים‪ ,‬הפעורים תמיד‪,‬‬
‫נגלים מראות גגותיה של עיר רחוקה‪ .‬רחש מכוניות על כביש מעבר לגדר‪ ,‬וקריאות קולניות של‬
‫צעירים בענייני עסק ומפגש חברי‪ ,‬נמוגים באוויר‪ ,‬ואינם חודרים פנימה‪ .‬ימים ראשונים של‬
‫מגורים במוסד הזה‪ ,‬וכבר הבטיחו איש או אישה לעצמם לזכור כי זוהי רק תקופת ניסיון‪ .‬זה‬
‫זמני‪ .‬ביתם הרי עוד עומד על תלו‪ ,‬מצפה להם‪ ,‬בכיליון שלהם‪ ,‬לשוב לחיים משכבר הימים‪ .‬כיצד‬
‫זה עלה בדעתם לשמוע בקולו המתרה של ילדם‪ ,‬ולבדוק אפשרות בלתי מתקבלת על הדעת כל‬
‫כך?! להתהלך כך‪ ,‬כמה פעמים ביום‪ ,‬בין זקנים‪ .‬טוב שיש מקום כזה לכמותם‪ ,‬הזקנים המסכנים‪.‬‬
‫כל אחד יש לו כאבים פה ושם‪ .‬אלה הקבועים בלובי‪ ,‬כמו היו הכורסאות עצמן‪ ,‬שאינן הולכות‬
‫לשום מקום‪ ,‬נדמים כבעלי מבט עוקב חשדן‪ ,‬או אולי משוגע‪ .‬נאנחים מיני אנחות ללא הפסק לפני‬
‫המילה "זקנה" או לאחריה‪ .‬מוטב היה שיתכנסו בדלת אמותיהם‪ ,‬ויעסיקו את עצמם‪ .‬יש היום‬
‫הצגת תיאטרון בעיר‪ .‬היא מתחילה בשמונה בערב‪ .‬פעם היה הדבר במרחק הליכה של עשרה‬
‫רגעים‪ .‬עכשיו צריך להזמין מונית‪ .‬פקיד הקבלה הבטיח שיעשה כן‪ ,‬אם יוזכר לו מבעוד מועד‪,‬‬
‫באינטרקום‪ .‬אבל מדוע צריכים לו לפקיד? הרי בנמצא כאן טלפון‪ .‬הלא כן?‬
‫איש או אישה‪" ,‬דיירים" מזה זמן‪ ,‬גם להם מנהג להאריך לעמוד מול מראה בחדר השירותים‪,‬‬
‫ולתהות בענייני קיום‪ .‬שאלת 'מי אני ומי הם' צפה ועולה‪ ,‬דוחקת ומשתיקה שאלה אחרת‪' :‬מי אני‬
‫ומה היו חיי'‪ .‬לולא הם‪ ,‬שדמות פניהם וצורתם כמכשפות מרקדות במערת הלובי‪ ,‬היה אפשר‬
‫להיאנח אנחת שפויים בשקט‪ ,‬על מרפסת עירונית‪ ,‬ולגלגל זיכרונות קדימה ואחורה‪ ,‬ללא עזרת‬
‫התמונות מן האלבום‪ .‬הם‪ ,‬שלשונם אינה נאלמת לעולם‪ ,‬מדברים בו במוות‪ ,‬כמו היה אורח רצוי‬
‫בשכונה‪ ,‬שאין לה מה לעשות עם עצמה‪ .‬הם כבר זקנים‪-‬זקנים‪ .‬לוואי כבר היו כמה מהם‬
‫מטופלים ב"תשושים"‪ .‬מי יכול כל פעם לענות על אותה שאלה במשך ארוחה אחת?! "ראש טוב"‪,‬‬
‫משבחים הילדים ואם הבית הנחמדה‪ ,‬אבל לארבעתנו‪ ,‬היושבים סביב שולחן‪ ,‬יש מקל הליכה‪ .‬רק‬
‫נראים דומים‪ .‬לא תמיד רואים מה יש ומה אין ב'קופסה' החשובה‪.‬‬
‫ב"שדה" קיום 'אני חי – אתה מת'‪ ,‬דייר או דיירת עומדים לבדם כנגד קולקטיב תרבותי וספיחיו‪,‬‬
‫המאיימים לשקע גם אותם‪ .‬כברת הדרך הבאה‪ ,‬שמתווה הפרק בעולמם של הנחקרים‪ ,‬מרובה‬
‫בסיפורי אפיזודות ותמונות של דמויות‪ .‬עניינן של אלה להציג אופנים בחילוץ עצמי מ"תרבות‬
‫מוות"‪ ,‬או במילים אחרות – היבדלות לחיים‪ .‬תוכנה של הזהות העצמית כאן אינו כתוכן שדובר‬
‫בו בפרק ה"שדה" 'אני חי‪-‬אתה חי'; בעוד ב"שדה" בו הכל 'חיים' התוודענו לתכנים מגוונים‪,‬‬
‫המגולמים בסטיגמות ייחודיות‪ ,‬בפרק זה אנו עוסקים אך במדרג יחסי של העצמי בין 'חיים'‬
‫ל'מוות'‪ .‬דייר מזהה עצמו כבעל יתרון יחסי ביכולת תפקוד‪ ,‬במדרגי גיל‪ ,‬בהגדרות שליטה‬
‫ואוטונומיה‪ ,‬במידות שייכות לקולקטיב‪ ,‬ועוד קטגוריות בשירותה הצמוד של דיכוטומיה‬
‫‪119‬‬
‫הקיומית מכל‪ .‬הפרק הקודם תאר אסטרטגיות קולקטיב אחדות‪ ,‬המבנות זהויות ייחודיות רבות‪,‬‬
‫ואילו בפרק זה‪ ,‬יחידים נוקטים דרכים שונות כדי להיטיב זהות כללית אחת – זהות של 'אני‪-‬חי'‪.‬‬
‫היחיד אינו מסתפק באופן פסיבי בסטיגמה‪ ,‬המעניקה לו תואר זה או אחר; הוא עושה פעיל‬
‫כעומד לעצמו‪ ,‬מקושר בזיקות שונות ומשתנות לאחרים‪" .‬תרבות המוות" עומדת אך כרקע‬
‫לתביעת היחיד שלו לראות במוות פורענות של ה'אחר'‪ .‬המפגש עם דיירים זמניים וקבועים‬
‫ב"שדה" זה מעלה על נס נפתולי התמודדות של המודעות האנושית עם קיצה‪ .‬המוות הוא‬
‫התבוסה הסופית של השכל‪ ,‬טען באומן )‪ ,(Bauman,1992‬מחרה מחזיק אחר דברי פרוייד‪ ,‬כי "אף‬
‫אחד אינו יכול להאמין במותו שלו" )‪ .(Freud,1918‬אם המוות מייצג ריק מנוכר ובלתי נתפס – הרי‬
‫הוא נחלתם של הנוטים להיכשל בו‪" .‬עולמם" זה אינו עניין לענות בו‪ ,‬אין הוא כעולמות דמויי‪-‬‬
‫חיים‪ ,‬שניתן להתבדל והסתפח אליהם בזירות בית האבות‪.‬‬
‫‪ 5.1‬שני מודלים‬
‫אפתח בתיאור 'בריחה' ו'חיסון' ‪ -‬שני מודלים שונים של היבדלות‪ .‬מודלים אלה מצטיירים‬
‫בגישותיהם הבסיסיות של שני דיירים‪ ,‬המייצגים את שני קצותיו של רצף חיים ליניארי‪ ,‬המותווה‬
‫במוסד; אבנר‪ ,‬דייר "עצמאי"‪ ,‬שזה מקרוב בא‪ ,‬וישראל‪ ,‬דייר "תשוש"‪ ,‬הנחשב וותיק‪ .‬עבודת‬
‫הזהות העצמית השקודה בידי כל אחד מהם מקרינה זהות של 'אני‪-‬חי'‪ .‬תוצאתה של זהות עצמית‬
‫זו להגדרת ה'אחר' היא זהות של 'אחר‪-‬מת'‪ .‬עם זאת‪ ,‬ראוי לעיין בהבדל; בעוד 'אחר‪-‬מת' הנו‬
‫תוצאה ישירה ובוטה של 'בריחה'‪ ,‬באשר ל'חיסון' הוא מייצג תוצאה משתמעת עקיפה‪ .‬עבודת‬
‫העצמי של כל אחד‪ ,‬אבנר וישראל‪ ,‬מיוחדת לעצמה ובעלת השלכות שונות להתמודדות דייר עם‬
‫זהותו לאורך זמן‪ .‬הפילוסופיה הדיאלוגית של מרטין בובר )‪ ,(Buber,1959,1965‬המעמידה 'אני' מול‬
‫'אתה' אנושי ואובייקט‪ ,‬כשתי צורות מפגש עם העולם‪ ,‬משקפת באופן בהיר את ההבחנה בין שני‬
‫המודלים; על פי בובר‪ ,‬אין ה'אני' קיים נפרד‪ ,‬ואין ה'אתה' קיים נפרד‪ ,‬אלא מה שקיים היא‬
‫הזיקה 'אני‪-‬אתה' )‪ ,(I-Thou‬הקודמת מבחינה הגיונית‪ ,‬ומבחינת החוויה ל'אני' ול'אתה'‪ ,‬ביניהם‬
‫יחס אני‪-‬דבר )‪ .(I-It‬יתר על כן‪ ,‬ה'אני'‪ ,‬המופיע בזוג‪ ,‬המקיים זיקה 'אני‪-‬אתה'‪ ,‬איננו אותו 'אני'‬
‫כבזוג‪ ,‬המקיים יחס 'אני‪-‬דבר'‪ .‬הראשון משקף 'מימוש' ‪ -‬יחס ריאלי אל אנשים ודברים‪ ,‬ואילו‬
‫השני משקף 'התמצאות' – יחס של שימוש באנשים ודברים‪ .‬או כפי שהבליט בובר את ההבדל‬
‫בציינו כי אין 'אני‪-‬אתה' יכול להיאמר אלא בכל לב‪ ,‬ואילו 'אני‪-‬דבר' לעולם איננו יכול להיאמר‬
‫בכל לב )ברגמן‪ .(1974,‬אבקש להראות כי מודל ה'בריחה' מגלם יחס 'אני‪-‬דבר'‪ ,‬בו משוקעים‬
‫דיירים‪ ,‬לעומת מודל ה'חיסון'‪ ,‬המגלם זיקת 'אני‪-‬אתה'‪ ,‬בדמותו של ישראל‪.‬‬
‫‪ 5.1.1‬בריחה‬
‫אבנר הספיק לשהות במוסד כשבועיים‪ ,‬כשפגשתי בו לראשונה‪ .‬לפני שבחר את בית האבות‬
‫הנוכחי נסע עם המטפלת שלו לכמה מוסדות‪ ,‬המכונים 'דיור מוגן'‪ .‬הוא הזכיר שם של מוסד בו‬
‫חקרתי‪ .‬מוסד זה נחשב יוקרתי ומציע אורח חיים עצמאי לדיירים‪ ,‬אשר ממוצע גילם נמוך מזה‬
‫של הדיירים בבית האבות הנחקר‪ .‬לתמיהה כיצד זה בחר בסופו של דבר לחיות במוסד כאן‪,‬‬
‫‪120‬‬
‫במקום כל כך 'לא מזמין' בשל עבודות שיפוצים‪ ,‬השיב כי הוא רכש דירה בקומה עליונה‪ ,‬משופצת‬
‫זה מכבר‪ .‬הוא לא מרגיש את הקושי עליו מתלוננים רוב הדיירים האחרים‪' ,‬לא שומע שום דבר'‪.‬‬
‫"את יודעת"‪ ,‬אמר בנימה של איש צוות‪" ,‬הדיירים כאן מתלוננים על השיפוצים מפני שאינם שבעי‬
‫רצון מחייהם"‪.‬‬
‫אבנר לא היה יכול כדי כך להתעלם מחוסר הנוחות הכרוך בשיפוצים‪ ,‬שנעשו באולם הלובי הגדול‬
‫וסביבותיו‪ ,‬אולם בעזרת התייחסותו לנושא יומיומי רווח ביקש לומר משהו על עצמו‪ .‬הייתה לו‬
‫סיבה להאמין כי הוא שונה מן הדיירים; הוא סיפר לי כי בעבר גר ליד בית האבות‪ .‬היו לו כמה‬
‫חברים במוסד‪ ,‬והוא נהג להתפלל בבית הכנסת עימם בימי כיפור‪ .‬כיוון שהכירוהו כפעיל פוליטית‬
‫ואקדמית‪ ,‬הוזמן להרצות על מערכת הבחירות באמריקה‪ .‬הוא תיאר את הדיירים בפניהם הרצה‪:‬‬
‫"מאוד לא התרשמתי‪ .‬אנשים פתחו את הפה שלהם"‪ ,‬מחקה את פיהם הפעור בעודם מאזינים‬
‫נים‪-‬לא‪-‬נים להרצאתו‪ .‬הסיבה לבחירתו של אבנר את בית האבות לא נגעה בעניין השיפוצים‪:‬‬
‫"בדיור מוגן אני יודע שהממוצע הגילי נמוך משלי‪ .‬אני לא רוצה להיות במקום שיש יותר צעירים‬
‫ממני‪ ,‬שהם יותר פעילים‪ ,‬כאן אני מרגיש נוח"‪ .‬בכל זאת שאל בהיסוס‪-‬מה על הממוצע הגילי‬
‫במוסד‪ .‬השבתי כי הוא עומד על שמונים וחמש שנים‪ .‬על אף היותו בן שמונים ושש‪ ,‬אבנר ראה‬
‫בכך סימן להיותו צעיר מרוב האנשים‪ ,‬כמעט יוצא דופן‪ .‬הייתה לו 'סיבה טובה' לחשוב כך; הוא‪,‬‬
‫שקיבל סטטוס יוקרתי של "דייר חדש"‪ ,‬אשר עבור שכמותו נערכים השיפוצים‪ ,‬נטה לטעות‬
‫בהגדרת האחרים‪ .‬חי במציאות אסתטית של 'דיור מוגן' ומציאות חברתית של 'בית אבות'‪ ,‬לא‬
‫הייתה זו משימה קשה להבדיל את עצמו‪.‬‬
‫כיוון שגר בקומה משופצת‪ ,‬הייתה לו דירה של ממש; חדר שינה‪ ,‬חדר אירוח‪ ,‬מטבח‪ ,‬שירותים‬
‫ומקלחת צמודים‪ .‬בדומה לדיירים "החדשים"‪ ,‬אבנר הביא עמו לבית האבות רהיטים‪ ,‬תמונות‪,‬‬
‫שטיחים וחפצי ערך‪ ,‬שקישטו את הקירות ומחקו את המראה הסטנדרטי והמוכר של הדירות‬
‫החדשות‪ ,‬המוצעות לאכלוס‪ .‬אך בשונה מהם‪ ,‬הוא בחר להתבודד‪ .‬להיות ולא להיות שייך למוסד‪.‬‬
‫היכרותו המוקדמת עם המוסד ודייריו ובדידותו היחסית צמצמו את מערך התייחסות הצוות‬
‫אליו‪ ,‬כאילו היה אחד מן הדיירים ה"וותיקים"‪ .‬הוא סיפר לי כי הוא מנהל חיים עצמאיים‬
‫כמעט‪ .‬הוא לא משתתף בהרצאות ובפעילויות חברתיות אחרות‪ .‬אין הוא זקוק לכך‪ ,‬הרי הוא‬
‫בעצמו הרצה באוניברסיטה ויכול להרצות לדיירים היום‪ .‬הוא מנוי על עיתון הג'רוסלם פוסט‪.‬‬
‫הוא כותב מכתבים ומשוחח בטלפון עם חברים‪ .‬באחד מביקוריי סיפר לי כי בערב ילך לצפות‬
‫בסרט מחוץ למוסד‪ .‬נזכר כי פעם פגשה בו אחת הדיירות ה"וותיקות" והביעה את פליאתה כיצד‬
‫זה הוא מעז לצאת לסרט לבדו‪ ,‬והוסיף בהנאה גלויה‪" :‬יחסית לאנשים הנמצאים כאן יש לי כוח‪.‬‬
‫כאן לא רגילים לצאת בערב‪ ,‬במיוחד לא לבד"‪.‬‬
‫תפיסת המובחנות הזו במהרה באה לידי ביטוי בזירת המפגש היחידה ‪ -‬בחדר האוכל‪ .‬במהלך‬
‫שבועות ספורים החליף אבנר כמה שולחנות‪ .‬בסיוען של אימהות הבית שבאו לקראתו‪ ,‬מצא עצמו‬
‫בכל פעם מצטרף לשלושה דיירים אחרים‪ .‬פעם הוא לא סבל את 'דעותיו הראדיקליות' של דייר‬
‫אנגלי אחד‪ ,‬פעם טענותיו של דייר אחר נראו לו 'אנטגוניסטיות' ושטותיות‪ .‬בפעם האחרונה‪,‬‬
‫‪121‬‬
‫הושיבה אותו אם הבית ליד שלוש נשים‪ ,‬בעיניו 'מדברות סתם על דה והא או שותקות'‪ ,‬והוא‬
‫ממילא‪ ,‬אמר כמעיד על עצמו‪ ,‬כבר החליט שהוא שותק גם כן‪ .‬הוא לא מסתדר עם האנשים‪.‬‬
‫בתוך כך‪ ,‬מפגישה לפגישה גילה לי משהו על קשייו הפיזיים‪ .‬הוא התעסק עם מכשיר השמיעה‬
‫שלו כמה דקות וביקש את סליחתי שהדבר לוקח זמן‪ .‬בפגישה אחרת אמר כי יש לו בעיות עם‬
‫הפרוסטטה שלו‪ .‬על אף שהתאמץ להסתיר את דאגותיו הודה כי הוא לא בטוח שהמטפלת שלו‬
‫תישאר אתו לאורך זמן כי הוא הולך ונחלש‪ .‬הוא כנראה יהיה "פחות אטרקטיבי עבורה"‪ .‬הוא‬
‫אף פעם לא הזכיר את עניין מצב הבריאות כגורם המבחין בינו ובין הדיירים‪ .‬כרבים מן‬
‫ה"עצמאיים" האחרים‪ ,‬התייחס בפירוט למצבו ולהתמודדות הכרוכה בחיי היומיום‪ .‬לנוכח‬
‫ההיכרות עמו‪ ,‬לא היה זה מפתיע לשמוע כי הוא נכנס לבית האבות כדי להיות תחת השגחה‬
‫רפואית‪ ,‬אך לא מפני שהוא זקן‪.‬‬
‫לאחר כמה שבועות בבית האבות הוא החל לפתע לספר על גילוי שהיה לו ביחס לאנשים העומדים‬
‫למות‪ ,‬מתמקד בשני מקרים שהיה עד להם‪ .‬בראשון תיאר איש זקן‪ ,‬אותו ביקר לפני שנים בבית‬
‫אבות‪ .‬במהלך ביקורו ביקש אבנר להדליק רדיו‪ .‬האיש הזקן אמר לו בתרעומת כי חדשות כלל‬
‫אינן מעניינות אותו‪ ,‬רק כאביו‪ .‬זמן קצר לאחר מכן האיש נפטר‪ .‬לכך צרף אבנר סיפור אודות‬
‫מותה של אישתו‪ .‬לפני מותה ממש היא העבירה את תכשיטיה לחלק הקדמי של ארון בגדים‬
‫בביתם‪ .‬לדבריו‪ ,‬בכך היא ביקשה כי יבחין בדבר ויעשה בהם שימוש כלשהו‪ .‬אבנר טען כי שני‬
‫אנשים אלה ידעו כי הם עומדים למות וסימנו זאת בדרכם שלהם‪" :‬אנשים כנראה יודעים מתי‬
‫הם ימותו"‪ ,‬אמר‪ .‬קושר דבר לדבר‪ ,‬הוסיף כי הוא מקבל את העובדה שאנשים מתים כאן בבית‬
‫האבות‪ .‬כיודע דבר ציין‪" :‬אני יודע שבעוד כמה זמן אני לא אראה עוד כמה אנשים כאן"‪ .‬מעניין‬
‫כי בזה סיפר על ידיעתו המקדימה את מותם של אחרים‪ ,‬ולא כפי שהורו סיפוריו הקצרים‪ -‬ידיעת‬
‫אנשים את מותם שלהם‪.‬‬
‫הכניסה של אבנר לבית האבות לוותה בתחושת מאבק‪ .‬הוא לא נטה אחר הרטוריקה "חיים עם‬
‫זה"‪ ,‬ביטוי שמשמעותו ‪ -‬חיים עם המוות‪ .‬במשך כמה שבועות במוסד הוא התלבט כמו בין שתי‬
‫תפיסות; בין תפיסת חייו הצעירים ביחס לדיירים "הזקנים האחרים"‪ ,‬לבין תפוצת מותם‪ .‬הוא‬
‫לא ראה עצמו נוטה למות‪ ,‬וגם לא שייך עצמו ל"זקנים" במוסד‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬הוא לא עמד זמן‬
‫רב בהתבדלות הנוקשה שגזר על עצמו‪ .‬כמעט נשלמו חודשיים לשהותו בבית האבות‪ ,‬כשאמר‪:‬‬
‫"את יודעת‪ ,‬בזמן האחרון יש לי מחשבות על זקנה‪ .‬אני אף פעם לא האמנתי שאני אצטרך לחשוב‬
‫על עצמי בקשר לזה"‪ .‬בתגובה להתעניינותי ביקש לדבר על זה "בפעם אחרת"‪ .‬כשפגשתי בו‬
‫במקרה בחדר האוכל‪ ,‬הוא נחלץ משם בזריזות‪ ,‬שאינה אופיינית לאחרים‪ ,‬ודחה את הפגישה‬
‫ל'פעם הבאה'‪ .‬האם ידע דבר מה? כמה ימים לאחר מכן‪ ,‬הגעתי לבית האבות וביקשתי בעיני‬
‫למצוא את אבנר‪ ,‬שם בקרבת חדר האוכל‪ .‬אמרו לי שהוא נפטר‪.‬‬
‫כמה דרכים נקט אבנר כדי לחוש עצמו 'חי'; הוא בחר לגור בקרב אוכלוסייה‪ ,‬כנגדה העריך כי‬
‫גילו צעיר יותר; תנאי מגוריו היו משופרים ובעלי גוון יוקרתי; הוא מילא דירתו ברהיטיו וחפציו‪,‬‬
‫וכך יצר לעצמו סביבה ביתית המשכית; הוא לא השתתף בפעילויות חברתיות‪ ,‬ושינן לעצמו עד‬
‫‪122‬‬
‫כמה אינו קונפורמי‪ .‬מציאות המוות חדרה לתודעתו של אבנר טיפין טיפין‪ ,‬על אף שהיה מצויד‬
‫בתפיסה זיקנתית של הדיירים עוד טרם כניסתו‪ .‬תמונת הפיות הפעורים בעודו מרצה לדיירים‬
‫כאורח‪ ,‬הפכה בתקופת שהותו ביניהם לתמונה סטטית‪ .‬כיוון שהתמקם במוסד‪ ,‬לא יכול היה‬
‫לראות עצמו כמקודם יוצא ובא‪ ,‬כמי שאינו שייך לגמרי‪ .‬הוא ניסה לחקות מצב זה כשהחליף‬
‫תדיר שולחנות בחדר האוכל‪ ,‬אך לבסוף נכנע כיוון שתמיד ניבטה אותה תמונה‪ .‬כשמצא כי‬
‫תנועותיו המכוונות במרחב המשותף הן חסרות תוחלת‪ ,‬וכי עוד מזומנים לו מפגשי פנים מול פנים‬
‫עם דיירים‪ ,‬גדר עצמו מאותם לא ראויים‪ ,‬העומדים למות‪ .‬בימיו האחרונים עמדה לו עוד מנוסת‬
‫רגליו לשמש מנוסה אחרת; להתחמק מלדבר במוות – מותו שלו‪.‬‬
‫סיפורו של אבנר הוא סיפור פשוט של בריחה‪ ,‬והדבר נובע כמדומה גם מעובדת שהותו הקצרה‬
‫במוסד‪ .‬מותו גדע התוודעות למציאות חברתית‪ ,‬בה נוכחות המוות כה גלויה ובוטה‪ .‬הדרכים בהן‬
‫נקט לשימור זהות של 'חי' משמשות במיוחד בהתלבטויותיהם של דיירים "חדשים"‪ .‬אנו נראה כי‬
‫הללו מאוימים עד שורשי שערותיהם מנוכחות בני קבוצת השווים‪ ,‬ומסרבים לקשור עמם חוטים‬
‫של גורל משותף‪ .‬הם מוצאים עצמם נסים על זהותם‪ ,‬בעודם נסמכים בעיקר על יכולת ניידות‪.‬‬
‫האסטרטגיות הנקוטות בידם כמוהם כנוהגי רושם מגנניים ויזומים של דיירים בדיור מוגן‬
‫)גמליאל‪.(1997 ,‬דומה כי משלא ניתן דין וחשבון עצמי על מצב התבדלות זה‪ ,‬על עצימת עיניים זו‪,‬‬
‫נקל להבחין מהו ומיהו ה 'אחר'‪ ,‬המוחזק כמת‪ .‬זהו 'אחר' בדמות כלל הדיירים‪ ,‬שאין רשות‬
‫פנימית להכירם‪ ,‬שכן‪ ,‬כל אחד מהם מדדה כסמל מוות‪ .‬אך המציאות בה הצטופף אבנר‪ ,‬ומתי‬
‫מעט דיירים‪ ,‬אינה המציאות של רבים; המדברים על מוות ומותם שלהם‪ ,‬והמקיימים בינם‬
‫לבינם צורות של זיקה‪ .‬הגדרת זהותו של 'אחר מת' במציאותם של אלה האחרונים‪ ,‬מפרנסת את‬
‫עיקר פרק זה‪ .‬האתנוגרפיה תלמדנו כי לשיח מוות פן פרדוכסלי‪ ,‬שכן עיתים שיח זה מגונן על‬
‫זהות 'אני חי'‪ .‬עוד נלמד כי משימת הגדרת הזהות‪ ,‬המתקיימת במציאות של נידונים‪ ,‬תובעת‬
‫היכרות עם רבים ממרכיבי הפאזל התרבותי‪.‬‬
‫אם נשוב לאבחנותיו של בובר‪ ,‬נוכל לטעון כי יש בהן בצורות ההיכרות והשיתוף בין הדיירים כדי‬
‫לכונן יחסי 'אני‪-‬דבר'‪ ,‬כקוטב אחד של אנושיות‪ .‬ה'אחר' נודע על חולשותיו‪ ,‬ואלה משמשות‬
‫כזרקור המאיר על חיוניותו היחסית של היחיד‪ .‬היחיד כך משתמש בנוכחות ה'אחר'‪ ,‬בין אם הוא‬
‫דייר מסוים או קבוצת ההתייחסות‪ ,‬לתועלת הדימוי העצמי ) ‪O’Connor & Vallerand, 1994; Bultena‬‬
‫‪ .(& Powers, 1978‬ה'אחר' הוא אובייקט להיפעלותו של האני‪ ,‬וככזה אינו מוכר על צדדיו האחרים‪.‬‬
‫פרקטיקות של נישול עצמי‪ ,‬גם מנכסי העבר‪ ,‬תורמות לקיבוע צדודיתו של 'אחר' חד‪-‬ממדי‪ .‬הדבר‬
‫נכון ל'אחר‪-‬נושא‪-‬מוות'‪ ,‬אך גם ל'אחר‪-‬נושא‪-‬חיים'‪ ,‬כפי שיתואר בפרק הבא‪.‬‬
‫‪ 5.1.2‬חיסון‬
‫מלכתחילה ניתן היה להציג את ישראל כמתבונן מפוקח בסופנותו‪ ,‬בהופעותיהם והיעלמותם של‬
‫סובביו‪ ,‬באופן המרמז כי קביעת ה 'אחר המת' כשלעצמה היא תהליך תנועתי מורכב ומפותל‪,‬‬
‫המעוגן בהגדרות אינסוף של יתרונות יחסיים‪ .‬התחבטותו הגלויה והמפורשת במוות חשפה גישה‬
‫יוצאת דופן לא רק בעיני‪ ,‬אלא גם בעיני עצמו ואחרים‪ .‬מובחנות זו ממש היה בכוחה לגדור אותו‬
‫‪123‬‬
‫כ'חי' עד בלי די‪ .‬רק משהגה בקושי את מלותיו האחרונות‪" :‬אין לי יותר מה לדבר"‪ ,‬יומיים לפני‬
‫שיצאה נשמתו‪ ,‬הבנתי כי הוא רואה עצמו 'מת'‪ .‬אז ורק אז‪ ,‬במחלקה הסיעודית בעיר אחרת‪,‬‬
‫נדמה כי בחר להתכנס מן העולם‪ .‬ביחד עם זאת‪ ,‬הטלאה רציפה של תכני שיחו ממפגש למפגש‬
‫לימדה לא רק על "עליות וירידות"‪ ,‬משמע שינויים בהגדרותיו את עצמו‪ ,‬כי אם תנועה עקבית‬
‫ומתקדמת לקראת חידלון‪ .‬בשל כך אבקש להראות בפרקים הבאים כי יש גם במקצת דבריו‬
‫האחרונים בבית האבות כדי ללמד על תפיסתו את מותו היחסי‪ ,‬בהשוואה למה שהציג במפגשים‬
‫קודמים‪.‬‬
‫למטרת התוויית טווח ההגדרות ל 'אחר מת' בקרב הדיירים‪ ,‬אביא מדבריו של ישראל‪ ,‬אודות מה‬
‫שבחשבון אחרון מתגלה כסוג אחר של 'חייו' ו 'מותם'‪" :‬כשהייתי צעיר הייתי טרוד בפרנסת‬
‫המשפחה‪ ,‬חיים משפחתיים‪ ,‬עם האישה‪ ,‬בעיות…אז היו לי הרבה יותר בקשות )בתפילותיו(‪.‬‬
‫הייתה יותר אינטנסיביות וטרדה‪ .‬הייתי זקוק למשהו‪ .‬הייתה לי דרישה…חיכיתי למשהו‪ ,‬פניתי‬
‫למישהו…אז‪ .‬היום אין לי הרבה בקשות‪ .‬יש לי רק כיוון אחד‪ :‬תן לי לחיות כמה שאפשר‪ .‬תן לי‬
‫אפילו ללכת לעולמי בלי בעיות‪ ,‬בלי כאבים‪ ,‬בלי הטרדה‪ ,‬בלי שמישהו יצטרך לסבול על ידי‪ .‬אלו‬
‫דברים של ‪,‬כמו שאומרים‪ ,‬חיסול‪ .‬גם כאשר אתה מחסל עסק אז אתה לא זורק את הכל‪ ,‬יש לך‬
‫איזה שהוא סידור…שלבים…זה למכור…וזה זה‪ .‬אתה נמצא עכשיו בשלב של כעין כיוון חיסול‪.‬‬
‫אני לא אומר‪ ,‬אני לא בחיסול עדיין‪ .‬עכשיו הדרישות הן שונות לגמרי מאלה שהיו לפני חמישים‬
‫שנה‪ .‬בן אדם לא חי לעולם‪ .‬זה ברור‪ ,‬כן‪ .‬נניח אדם בן תשעים כבר‪ ,‬עשה את שלו בחיים‪ .‬הוא‬
‫צריך עכשיו… הוא בכיוון לחיסול"‪" .‬לפי דבריך‪ ,‬גם אני בכיוון של חיסול"‪ ,‬אמרתי לישראל‪,‬‬
‫מטעימה את המילה 'כיוון'‪" .‬מה? …‪.‬את רחוקה מהמועדון הזה"‪ ,‬אמר בפסקנות‪" ,‬את בכיוון‬
‫החיים‪ .‬את בכיוון של לעשות חיים‪ .‬אני בקטגוריה אחרת"‪.‬‬
‫הביטוי 'חיסול' הוא ביטוי תהליכי‪ ,‬באמצעותו הגדיר ישראל את עתידו הקצר‪ .‬הוא הודיע כי הוא‬
‫רואה את הכיוון אליו נע מצבו הגופני‪ .‬בכך טמון‪ ,‬לדעתי‪ ,‬שורש ההתלבטות באשר להגדרותיו את‬
‫עצמו; מלכתחילה חישבתי לראות בדברים מעין רמיזה על זהות של 'מת'‪ ,‬אך ההכרות לאורך זמן‬
‫לימדה על השתנות ויחסיות‪ .‬יחסית אליי הוא מצוי בקטגוריה אחרת‪ ,‬דהיינו‪ ,‬בקטגוריה של 'מת'‪,‬‬
‫אך לא כך ביחס לדיירים אחרים‪ .‬לדבריו‪ ,‬ראייתו המפוקחת את קרבת המוות האישי‪ ,‬מבדילה‬
‫לאין שיעור בינו לבינם‪ .‬לדידו הוא מפרלטט עם המוות‪ ,‬ואילו הם נמצאים בחשכה מנטלית של‬
‫הכחשה‪" .‬בן תשעים לשוח"‪ ,‬כיוון לדברי משנה‪" .‬כאילו בטל מהעולם‪ .‬כשאתה מגיע למאה אתה‬
‫כבר לא נחשב אפילו‪ .‬עכשיו לא‪ ,‬אני לא רואה את עצמי כאילו עברתי…כי אני עוד בעולם‪ .‬בפרקי‬
‫אבות אומרים לך‪ ,‬היכון לצאת מן העולם‪ .‬אני בכיוון החוץ‪ ,‬אני בהכנה‪ .‬אני מקבל את זה‪ ,‬ברוח‬
‫של זה‪ .‬אני לא אומר אני כבר לא שייך‪ .‬אני בחינה פיזית עוד מסוגל אז אני עם החברה‪ .‬עכשיו אני‬
‫לא הולך לבחירות כי אני לא יכול‪ ,‬יש לי כאבים ובעיות‪ .‬אני לא יכול…אני לא רוצה להשקיע‬
‫בעניין הזה‪ .‬רק בגלל זה אני לא הולך‪ ,‬לא בעד זה שאני יצאתי מן העולם‪ .‬עד לנקודה שאני מגיע‬
‫לנקודה של פירוד מן העולם אני עדיין חש‪ .‬אני יודע שזה צריך לבוא‪ .‬אני יודע להבדיל את זה‪ .‬אני‬
‫חש את זה על עצמי"‪ .‬אם עד 'לנקודה של פירוד מן העולם הוא עדיין חש' וכוחו בפיו לתאר זאת‪,‬‬
‫דומה בעיני כי אין בכוח הבדלה בינו לבין אחרים לשימו 'חי'‪ ,‬לעומת ה 'מתים'‪ ,‬כי אם להפקיע‬
‫את הדיכוטומיה הזו ממשמעותה הרגילה‪.‬‬
‫‪124‬‬
‫מפעם לפעם‪ ,‬במהלכה או בסיומה של שיחת‪-‬מוות ציין ישראל את מובחנות השגותיו וייחודיותם‪:‬‬
‫"אני לא יודע אם אחרים מדברים ככה‪ .‬יכול להיות שהם לא מדברים…אני פה‪ ,‬כשהזכרתי אחרי‬
‫ארוחה שבן אדם עלול למות‪ ,‬אז הוא )דייר( הזדעזע‪" :‬אל תדבר ככה"‪ .‬הוא לא אמר את זה לי"‪,‬‬
‫הדגיש ישראל את המילה האחרונה‪" ,‬הוא הרגיש על עצמו‪ .‬אני אמרתי איזה דבר שהוא הרגיש‬
‫את עצמו בתוך העניין הזה‪ .‬הוא כבר לא יכול לסבול כהוא זה‪ .‬הוא אומר‪" :‬אל תדבר‪ ,‬אל תדבר‬
‫ככה"‪ .‬כאילו אם לא מדברים‪ ,‬אז הדבר הזה משתנה"‪ .‬מנסה לברר‪ ,‬אמרתי‪" :‬אז אתה לא כזה…"‬
‫והוא השיב‪" :‬אני לא כזה‪ .‬בדיוק!" ישראל הציג עצמו כרציונליסט‪ ,‬כמדבר דברים על בוריים‪ ,‬על‬
‫אף שהוא מגלה אמפטיה לפחדם של אלה‪ ,‬שאינם נוטים להתבונן במוות כמותו‪" .‬אני אגלה לך‬
‫סוד"‪ ,‬אמר ישראל בפגישה אחרת‪" ,‬האנשים פה מונעים את עצמם מלדעת‪ .‬הם פוחדים ממלאך‬
‫המוות‪ .‬איך אומר ביבי‪" ,1‬הם מ‪-‬פ‪-‬ח‪-‬ד‪-‬י‪-‬ם"‪ .‬אני מכיר את עצמי בעניין הזה; אני רואה את עצמי‬
‫יוצא דופן‪ .‬אני מדבר על החיים והמוות כמו ככה זה צריך להיות‪ .‬יש כאן אנשים חלילה וחס‪ ,‬שלא‬
‫תזכירי להם שום דבר‪ ,‬אפילו שהם תשעים ותשעה אחוז מתים כבר‪ ,‬הם לא רוצים לשמוע‪ .‬הם לא‬
‫שואלים אפילו‪ .‬הם פוחדים פחד מוות מהמוות"‪.‬‬
‫באחת מן הפגישות האחרונות‪ ,‬ניתן בדבריו של ישראל הרמז לפענוח דרך "קבלת המוות" שנקט‪:‬‬
‫"אני לא פוחד לדבר כי אני יודע שאיך שלא יהיה‪ ,‬אני אעבור את זה‪ ,‬ואני מקדם את פני הרעה"‪.‬‬
‫ישראל נטל לעצמו זכות לחבור אל ידיעת אי‪-‬קיומו‪ ,‬לחוות ולהתמקד בה‪ ,‬במקום להתכחש לה‪.‬‬
‫חבירה זו אל המוות‪ ,‬אל מה שנחשב אויב‪ ,‬העצימה אותו‪ .‬הוא‪ ,‬המכוון עצמו לשתות מ"כוס‬
‫התרעלה"‪ ,‬רקח בפניי מרשם חיסון; מבקר חמור ביותר של מצבו‪ ,‬עמד מקדים ומעל לביקורתו‬
‫של מתבונן חיצוני‪ .‬הוא חווה בעלות במקום נידונות; תיאוריו‪ ,‬לפני ולפנים של פרטים‬
‫בהתדרדרותו הגופנית‪ ,‬שיקפו את תדמיתו העצמית כמתבונן‪ ,‬שולט ומנבא של התרחשויות‬
‫סופניות‪ .‬הוא כמו החזיק במושכות המוות‪ ,‬וככזה לא ניתן להחשיבו כבעל זהות של 'מת'‪ .‬אם‬
‫תתקיים תפיסת 'מת' ביחס לישראל‪ ,‬יהא לה מקום אך רק במסגרת התייחסות לדברים שלו‬
‫עצמו על רצף הזמן‪.‬‬
‫נגוע בחוליים ומכאובים ברוב חלקי גופו‪ ,‬כל עוד השקיף ישראל במבט ער וצלול‪ ,‬עמד מחוץ ומעבר‬
‫למדמנת המוות‪ .‬חרדת המוות של דיירים ממכריו‪ ,‬אותם דובב לשוחח על גורלם הצפוי‪ ,‬בלמה‬
‫אותו‪ .‬חרדתם ייצגה אי‪-‬חדירות של ה 'אחר'‪ ,‬דרכה קיומו ביקש לפרוץ ולהתרחב‪ ,‬אם כי לא היה‬
‫זה 'אחר'‪ ,‬אותו ביקש להדיר‪ .‬באותו אופן‪ ,‬הגדרת 'אני מת' שלו‪ ,‬לעומת חוקרת צעירה ביחס‪ ,‬לא‬
‫החזיקה מעמד לאורך זמן; בינינו הוא ביקש לבסס שיחות בין שווים‪ ,‬בהן נוטלים חלק שני‬
‫אנשים 'חיים'‪ ,‬המטפחים זה את ידיעותיו של זה‪ .‬כך ביטא זאת באחת הפעמים‪" :‬רכשתי את כל‬
‫הידע המועט שלי מתוך סקרנות‪ .‬גם עכשיו זה סקרנות‪ .‬אני רוצה לדעת מה ההלך רוח שלך‪ .‬איך‬
‫נוצרות השאלות‪ .‬ביידיש אומרים‪' ,‬רוצה לדעת מאיפה הרגליים צומחות'‪ .‬אני לא עובד אצלך ואת‬
‫לא עובדת אצלי‪ .‬אנחנו שווים בזכויות של לשאול ולדבר…‪ ".‬כיוון שמעודו לא למד במסגרת‬
‫אקדמית‪ ,‬שאל אותי בפעם אחרת‪" :‬איך מלמדים באוניברסיטה?" והחל לתאר את שיטת הלימוד‬
‫בבית‪-‬ספר יסודי‪ ,‬כדי לספק לי מצע מפורט להשוואה‪ ,‬המעניינת אותו‪ .‬כשתהיתי מה מקור‬
‫‪ 1‬בנימין נתניהו )ראש ממשלת ישראל בתקופת המחקר(‬
‫‪125‬‬
‫שאלתו‪ ,‬השיב כנותן תשובה מספקת‪" :‬לפני זמן הגיתי בזה"‪ .‬השיחות עמי העניקו לו‪ ,‬לדבריו‪,‬‬
‫מרחב מספק ל"ליבון דברים"‪ ,‬בו יוכל להשקיע עצמו בשקיקה סקרנית הדדית‪ .‬זהו סוג של‬
‫שיחות‪ ,‬הודה לא פעם‪ ,‬שהוא חותר אליהן‪ ,‬בדברו עם דיירים אחרים ‪ -‬עדיין לא נואש לגמרי‪.‬‬
‫ישראל השכיל להתאים עצמו לזירות שיח‪ .‬מתוך כך נחשב כמבין עניין ומעניין‪ ,‬או‪ ,‬במילים‬
‫אחרות‪ ,‬נחשב כיותר ממי שהנו רק בעל משאבים‪" :‬כשאני אומר לבן שלי‪ ,‬שאומר שיבוא בערב‪,‬‬
‫'אולי תנוח בבית ואני מקבל את כיבוד אב'‪ ,‬הוא אומר‪' ,‬לא אבא‪ ,‬אני נהנה להיות אתך‪ .‬זה לא‬
‫עניין כיבוד וחובה‪ .‬אני מעוניין לשוחח אתך על משהו‪ .‬אם אתה מקבל תשובות כאלה‪ ,‬אז זה נותן‬
‫לך הרבה‪ .‬הנכדים זה כבר דור אחר… אני גם לא סבא כזה שמטיף מוסר‪ .‬אני יכול לפעמים‪ ,‬אם‬
‫מתייעצים איתי‪ ,‬אני יכול לתת תשובה לא כמו שהם חושבים‪ .‬הם מקבלים את זה לא במרות‬
‫נפש‪ .‬אני יודע גם מה לא להגיד‪ .‬את יודעת‪ ,‬בעידן המודרני שתי נשים מדברות‪ .‬אחת אומרת‪' ,‬את‬
‫יודעת שהנכד שלי יודע איך ילדים נולדים'‪ .‬השניה אומרת‪' ,‬דני שלי יודע כבר איך שלא נולדים‬
‫ילדים'‪ .‬עם הנכדים אתה צריך לדעת מה לא להגיד‪ .‬אני צריך להסתכל ולקחת את המקום שלי‪.‬‬
‫לא רוצה לדבר כמו מישהו מהעולם העזוב וגם לא לצייר את עצמי כמו איזה הרפתקן או משהו"‪.‬‬
‫"מה זה ה"עולם העזוב""? שאלתיו‪" .‬אני מעולם עזוב"‪ ,‬הסביר מבלי לשייך את עצמו‪" ,‬זה אומר‬
‫שאני מעולם שעבר"‪.‬‬
‫אם נעמיד זו כנגד זו שתי גישות בסיסיות להבניית תפיסת 'אני חי' בהשוואה ל'אחר מת' נראה כי‬
‫גישתו של ישראל ביסודה משקפת מי שמצוי "מעל למוות"‪ ,‬בעוד גישתם של דיירים אחרים‪ ,‬כפי‬
‫שלמדנו מסיפורו של אבנר‪ ,‬מגלה נטייה להדרה והרחקה‪ .‬הגם שפעמים הדיירים נדרשים בתוך כך‬
‫להתקרב‪ ,‬במובנים שונים‪ ,‬אל 'אחר מת'‪ ,‬ורואים עצמם שייכים ל"עולם עזוב"‪ ,‬הדבר נעשה‬
‫לביסוסה של אותה תפיסה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬לישראל הייתה גישה אמפטית‪" :‬יש פה אנשים בקומות‬
‫האלה )"תשושים"( שהם בעלי מום"‪ ,‬הסביר‪" ,‬שמיעה לא טובה‪ ,‬ראיה לא טובה‪ ,‬ביטוי קשה‪,‬‬
‫הצטמקות‪ ,‬תווי פנים כאובים חרותים…‪ .‬מכירים שהאדם סבל וסובל‪ .‬ברחוב אתה לא פוגש‬
‫באופן…פה זה באופן מרוכז‪ .‬אני משתדל להתאים עצמי למצב הזה‪ .‬לא להיות חריג יותר מידי"‪.‬‬
‫גישתו של ישראל מביאה למסקנה כי בניסיון לחוות את חיות העצמי‪ ,‬רוב הדיירים כיחידים‬
‫ביקשו לכונן את חריגותם היחסית בדרך מסוימת; הם נדרשו לפתרונות מסדר ראשון‪ ,‬ואילו הוא‬
‫ניצח על פתרון מסדר שני‪ ,‬מתוך שלא חש את "הבעיה" כמותם‪ .‬הפתרון הננקט ברמת המעלה‬
‫הראשונה‪ ,‬נתפס כאבן נגף של הבעיה שמנסים לפתור‪ ,‬מנקודת ראות של מעלה שניה‪ .‬ישראל‬
‫העניק פירוש חדש לחוויית הקרבה למוות‪ ,‬לכן לא נזקק לנוס על זהותו‪ .‬הוא הוכיח‪ ,‬כדברי‬
‫הפילוסוף אפיקטטוס‪ ,‬כי "לא הדברים עצמם מטרידים אותנו‪ ,‬אלא הדעה שיש לנו על‪-‬אודות‬
‫דברים אלה" )‪.(Watzlawick et al, 1979‬‬
‫בצוהרי היום נכנס לחדרו של ישראל דייר "תשוש" מקומה אחרת‪ .‬הוא עמד במרכז החדר‪,‬‬
‫מתבונן על סביבותיו דקות ארוכות‪ ,‬מבלי שיחליט מה יעשה‪ .‬נכנסתי בעקבותיו‪ .‬ראיתי את ישראל‬
‫יושב במיטתו‪ ,‬ומתבונן בשקט בפולש‪ .‬שאלתי את הדייר אם הוא עבר להתגורר בחדר זה‪ .‬הוא‬
‫אישר באומרו‪" :‬העבירו אותי"‪ .‬כמה רגעים לאחר מכן הגיעה אחות המחלקה‪ ,‬וביקשה שישוב‬
‫למקומו‪ .‬הוא התבונן בה בעיניו המצועפות בשקט‪ ,‬דומה כי הגיב רק למשמע שמו‪ .‬משלא נענתה‪,‬‬
‫‪126‬‬
‫אחזה האחות בידו והוליכה אותו החוצה‪ .‬דקות חלפו עד שהופיע שוב‪ ,‬ועמד כמקודם במרכז‬
‫החדר‪ .‬רותקתי לתמונת הבדלי תפקוד; דייר זה נייד‪ ,‬מהיר וזקוף‪ ,‬ומסתובב כרצונו במרחבי בית‬
‫האבות‪ ,‬אך לוקה מבחינה מנטלית; מגלה סימנים של קשיי התמצאות‪ .‬לעומתו‪ ,‬ישראל נתון‬
‫במצב הפוך; הוא כפוף‪ ,‬וסובל מאוד מתפקוד הלב והרגליים‪ ,‬אך כוח זיכרונו חזק ומחשבתו‬
‫צלולה מאוד‪ .‬ישראל סיפר כי אין זו פעם ראשונה שדיירים מופיעים לעיניו במרכז חדרו‪ ,‬גם‬
‫כשהוא מתעורר משינה‪ .‬הוא רגיל לכך ואין הדבר מבהיל אותו‪ .‬הפער הניכר בין שני תפקודיו‪,‬‬
‫הגופני והמנטלי‪ ,‬התגלם בתמונת המפגש‪ ,‬ורימז על יתרון התפקוד המנטלי בהגדרת חיותו של‬
‫דייר על פני האחר‪ .‬ואכן‪ ,‬בעוד ישראל נהנה מחיזורם של רבים‪ ,‬כולל בני משפחה ואנשי צוות‪,‬‬
‫הדייר הפולש נחשב מוקע בעיני כל‪ .‬תפקוד מנטלי נחשב משאב משמעותי מאוד בקרב אלה‬
‫הרואים עצמם שייכים לקבוצת הדיירים‪.‬‬
‫הייתה זו בעיקר תמונה סימבולית להבדל עקרוני יותר‪ ,‬בין גישתו של ישראל לגישת רבים מן‬
‫הדיירים‪ ,‬שתיפרש בהמשך; הדייר הפולש‪ ,‬כאמור‪ ,‬לוקה בכושר התמצאות‪ .‬אילו לא היה לוקה‪,‬‬
‫סביר כי לא היה עומד שם‪ .‬ישראל‪ ,‬לעומתו‪ ,‬אינו לוקה בכושר זה‪ ,‬ובכל זאת לא נקט דרכים‪ ,‬אף‬
‫לא סמבוליות‪ ,‬לרחוק משם‪ .‬ה"התמצאות" ככושר תפקודי מובילה בסיבוב‪-‬עקיפין ניכר‪ ,‬אך‬
‫מאיר עיניים‪ ,‬להמשגה הבובריאנית; "התמצאות" בדבריו משקפת יחסי מפגש אשר הנם‬
‫אינסטרומנטליים‪ ,‬ולכן מובחנים מזיקת 'אני‪-‬אתה'‪ .‬אם נתמקד בהתנהגות ישראל‪ ,‬הדייר שאינו‬
‫לוקה‪ ,‬הרי היא מגלמת זיקת 'אני‪-‬אתה' ישירה ונטולת מעטה של הגנתיות‪ .‬יחסיו עם הסובבים‬
‫חווים את קיומו המלא של הזולת‪ ,‬או כניסוח בובר‪ ,‬משאילים עבור החוויה עם ה'אחר' את‬
‫הסובייקטיביות העצמית‪.‬‬
‫באחד ממפגשנו ניסח ישראל‪ ,‬בצורה האופיינית לו‪ ,‬תשתית לגישת 'אני‪-‬אתה'‪ ,‬המתאימה לא רק‬
‫ל"תרבות מוות"‪ ,‬בה השכיל ליטול חלק‪ ,‬אלא גם למפגשי בני‪-‬אדם מחוצה לה ‪ -‬מזכיר לי את גודל‬
‫הספק אליו נדרשת התבוננות אנתרופולוגית‪ .‬דבריו התנהלו בשיחה שקיימנו‪ ,‬לאחר מסיבת‬
‫הפורים במחלקה‪ ,‬בה קיפצו ופיזזו‪ ,‬מחופשים‪ ,‬חברי הצוות וכמה מן הפועלים הערביים‪ .‬הם תלו‬
‫סביב ראשי הדיירים‪ ,‬השקטים ונטולי החיוך‪ ,‬כמה שרשראות צבעוניות‪ ,‬ונתנו בידיהם רעשנים‬
‫שלא נשמעו‪ ,‬מעצמת הרעש שעשו הם‪ ,‬בשכחם את סיבת המסיבה‪ ,‬ובהינתן פורקן ללחציהם‪.‬‬
‫שיתפתי את ישראל בהתרשמותי וציינתי כי פניהם של הדיירים נדמו כקודרות‪ ,‬במיוחד כנגד‬
‫צהלות השמחה של העובדים‪" .‬כל בן אדם‪ ,‬זה עולם בפני עצמו"‪ ,‬פתח ישראל כחכם היושב בשער‬
‫עבודה זו‪" .‬בפני עצמו‪ ,‬עם כל ידיעת הנפש והתכונות‪ .‬זה לא סופי‪ .‬כי כל אדם באמת עולם בפני‬
‫עצמו‪ .‬מחשבות הולכות…ואחר כך נפרדים )אדם מאדם(‪ ,‬הולכים קרוב ואחר כך נפרדים‪ ,‬המצב‬
‫רוח ]לא[ אותו הדבר‪ .‬התנועה הפיזית‪ ,‬גם כן ‪ -‬כל אחד איך שיכול‪ .‬למשל‪ ,‬אם אחד‪ ,‬הרגליים לא‬
‫נותנות לו ללכת‪ ,‬אז הוא עסוק בעצמו עם העניין שלו‪ .‬השני יש לו גם בעיות‪ .‬אני מדבר על בעיות‬
‫מסוימות‪ .‬שמה מתחיל העולם‪ .‬אולי לא כל העולם‪ ,‬אבל חלק מן העולם‪ .‬אי אפשר לעשות הקש‬
‫מבן אדם לבן אדם‪ .‬הלך המחשבות של אנשים אינם הולכים בד בבד‪ .‬אנשים במצב מסוים‪ ,‬אחד‬
‫חושב לכיוון ימין ולוקח לו כיוון‪ ,‬ואחר לכיוון אחר‪ ,‬ושמה זה נפרד ונפרד"‪" .‬אבל בכל זאת‬
‫כשישבתם שם התנהגתם באותה צורה"‪ ,‬אמרתי‪ .‬והוא השיב‪ ,‬מפקיע את דמות הדיירים מכל‬
‫‪127‬‬
‫שימוש של 'מתים הולכים'‪" :‬אבל את לא יודעת כל אחד מה הוא חשב‪ .‬מדברים על מחשבה‪ ,‬הלך‬
‫רוח‪ ,‬לא בביטוי‪ .‬כל אחד בתוך עצמו איך הוא מפענח את הדברים"‪.‬‬
‫גישת חיסון של ישראל‪ ,‬חילצה אותו ממדמנת המוות‪ ,‬אך גם העצימה את קיומו של ה'אחר'‬
‫בעיניו‪ ,‬למרות שנותר 'אחר מת'‪ .‬משוחרר מאימתו של אובדן‪ ,‬הוא התבונן החוצה‪ ,‬ממנו והלאה‪,‬‬
‫מגלה‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬את עולמו הפנימי‪ .‬דמות זקן כישראל‪ ,‬נושאת עצמי טרנסנדנטי‪ ,‬הבזה להוויה‬
‫הגופנית‪ ,‬ומתאחדת עם העולם ללא פחד‪ .‬דמות מעין זו מעוגנת בכמה רעיונות תיאורטיים;‬
‫בממדי ה"טרנספורמציות" עליהן מצביע תורנסטם )‪ ,(Tornstam, 1997‬בהגדרת "רוחניות" של לדר‬
‫)‪ ,(Leder, 1996‬וגם בתפיסותיהם של יונג )‪ (Jung, 1953‬ואריקסון )‪ (Erikson, 1963‬על משימותיה‬
‫הייחודיות של הזקנה‪ .‬מכנה משותף בסיסי של מכלול זה הוא ראיית הזקן כעומד במדרגה אחרת‬
‫של הבנת העולם‪ .‬חכמת החיים שלו לא רק מבססת עמדה של קבלת מוות‪ ,‬כי אם מקנה עונג‬
‫והנאה בדרך לקראתו‪ .‬גישתו של ישראל תלווה מעט מזער את נטיית הבריחה של דיירים‪ .‬היא‬
‫תבוא לביטוי מקיף יותר ב"שדות" הניתוח שבפרקים הבאים‪.‬‬
‫‪" 5.2‬צעיר"‪" ,‬זקן מידי" וחמלת המוות‬
‫מטפורה של העומד על ראש גבעה רמה‪ ,‬וצופה על מכוניות נוסעות בכביש מרוחק‪ ,‬משמשת את‬
‫וייסמן )‪ (Weisman,1972‬לציון יתרון הפרספקטיבה של הצופה על פני הפועל‪ .‬הפועל הוא נהגה של‬
‫מכונית אחת‪ ,‬כל כולו מקדם את פני הבאות‪ .‬הצופה‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מודע לכל חלקיו של זמן תנועת‬
‫המכונית‪ ,‬עבר‪-‬הווה‪-‬עתיד‪ ,‬בעת ובעונה אחת‪ .‬האירוע הקיומי של הצופה מחייב אותו לעמוד מחוץ‬
‫לזמן הנצפה‪ ,‬בדיוק כמו בתיאטרון‪ ,‬בו הקהל עומד מחוץ לזמן הכרונולוגי של השחקנים‪ .‬הזמן‬
‫הכרונולוגי קובע את "זמן הבמה" של כל שחקן ושחקן‪ .‬אך כשמתעמעמים האורות ויורד מסך‪,‬‬
‫החותם את פרק המשחק כולו‪ ,‬שוב נתונים הכל‪ ,‬שחקנים וקהל‪ ,‬למרוצת אותם רגעים‪ .‬כך או כך‪,‬‬
‫מול במה מוארת‪ ,‬או כשיורד המסך‪ ,‬לא ברור איזו זירה מעניקה לצופה עמדת שיפוט טובה יותר‪.‬‬
‫הקורא יוכל לעמוד על הדמיון בין כרונולוגיה של 'מתים' וכרונולוגיה בעולם חיצוני להם‪ ,‬המוכר‬
‫לו‪ .‬הוא יקרב לתהות האם הכרוניקה המסופרת היא רמז לכרונולוגיה של חייו‪ ,‬או קטע זר‪,‬‬
‫'אחר'‪.‬‬
‫תפיסת הבדלי גיל ומראה פיזי הנלווה אליהם‪ ,‬שימשו לעיתים במערכות הדרוגים של הדיירים‪,‬‬
‫לשבטו או לחסדו של המוות‪ .‬בסגנונות שונים של הצגה גילית מילולית הציגו יחידים את יתרונם‬
‫כנגד מותו הממשי של דייר מוכר‪ ,‬ומותם הצפוי של אחרים‪ .‬התפיסות נעו בין צעירות וסופנות‪,‬‬
‫מותירות ללא פגע רטוריקת מוות‪ ,‬המציגה את הכל כ"זקנים"‪ ,‬וכך חומקות מסתירה עצמית‪.‬‬
‫ה'אחרים מתים' קיבלו ייצוג בביטויים כמו 'מאוד מבוגרים'‪ ,‬או 'זקנים מידי'‪ .‬תופעה זו נסמכת‬
‫אמנם על נורמות גיל חברתיות וריבוד גילי כקובעי סטטוס יחסי‬
‫) ‪Feinman & Coon, 1983; Dowd,‬‬
‫‪ ,(1980; Riley et al, 1972‬אך‪ ,‬בדומה לממצאיה של הוסצ'ילד )‪ ,(Hochschild,1973‬המוקד מצוי‬
‫ביצירת מרחק מן המוות‪ ,‬או לשון אחר‪ ,‬ב"עיצוב מוות" )‪.(Mullins & Lopez, 1982‬‬
‫‪128‬‬
‫הדיירים ביטאו ציפייתם כי המוות יהא מנת חלקם של המבוגרים ביותר‪ .‬הללו סימלו עבורם‬
‫נקודה עתידית על רצף זמן‪ ,‬הצופנת תנועה לקראתה‪ .‬דייר בן שבעים וחמש סיפר כי כבר הכין‬
‫לעצמו קבר ליד קיברה של אישתו‪ .‬כשתהיתי על פשר חיוכו‪ ,‬בשעה שהוא מדבר בזה‪ ,‬צחק ביתר‬
‫שאת‪ ,‬ואמר‪" :‬החיים הולכים ואני נשאר‪ .‬כולם הולכים ואני אשאר"‪ .‬הוא תפס עצמו צעיר מאוד‬
‫ביחס לדיירים‪ .‬כך גם רפאל‪ ,‬שנהנה לספר‪" :‬אני בן שמונים ואחת‪ .‬אני הכי צעיר"‪ .‬שני דיירים‬
‫אלה הציגו עצמם כיוצאי‪-‬דופן לעניין הגיל‪ ,‬והמוות הטמון בחובו‪ .‬דיירת שבה מבית החולים‪,‬‬
‫לאחר שנעדרה ימים ספורים עקב נפילתה אפרקדן בחדר האוכל‪ .‬בתום ארוחת הערב קרבה‬
‫מחייכת אל שולחן‪ ,‬לידו עמדו שני דיירים ממכריה‪ .‬השניים קידמו את פניה בלחיצות ידיים‬
‫ונשיקות‪ ,‬מברכים מפעם לפעם ב"מזל טוב"‪ .‬הם הציפו אותה בשאלות בעוד סביבם אט אט גברה‬
‫התכונה; דיירים נמשכו גם הם לשמוע סיפור תלאות של אשפוז‪ .‬האישה עמדה במרכז מעגל קטן‬
‫כגיבורה שזה אך שבה לחיים‪ .‬משהתרחקה‪ ,‬סיפר לי דייר כי אף אחד לא האמין שהיא "תצא‬
‫מזה"‪ ,‬שכן "היא זקנה מידי‪ .‬היא בת תשעים וארבע"‪ .‬מקרה נפילתה בגילה החשיבה כ"מתה"‪,‬‬
‫וכשהתאוששה‪ ,‬הייתה כנולדת מחדש‪ ,‬וזכתה להוקרה מיוחדת‪.‬‬
‫בעצם מהלכה של שיחה גלויה שאלתי את הניה‪ ,‬דיירת "חדשה"‪ ,‬אם כבר הספיקה להכיר דיירים‬
‫שהלכו לעולמם‪ .‬תגובתה רימזה על נימה מתגוננת‪" :‬אבל הם מבוגרים‪ ,‬הם בני תשעים‪ ,‬בני מאה‪.‬‬
‫אז מה רוצים?! אצל היהודים זה חיים טובים‪ .‬אחרי שבעים זה כבר מתנה‪ .‬יש פה גם ]בני[ מאה"‪.‬‬
‫היא ראתה עצמה נבדלת מאותם 'זקנים מידי'‪ ,‬שכן ציינה את גילה‪ ,‬שבעים ושש‪ ,‬כצעיר יותר‪.‬‬
‫היא עוד הוסיפה ומיקמה עצמה בין שני סוגים של 'אחרים' באומרה‪ " :‬לילדים אני אומרת שאני‬
‫זקנה כדי שיטפלו בי כשאני צריכה אותם‪ ,‬ושלא יחשבו שאני הכל יכולה"‪ .‬שאלתיה‪" :‬מה זה זקן‬
‫בעיניך?" "זקן זה מי שמרגיש את זה‪ .‬אני לא יודעת מה זה זקנה‪ .‬לא ניסיתי‪ .‬בעצם בשביל‬
‫הילדים אני מבוגרת‪ ,‬לא זקנה"‪ .‬בעיני עצמה נשאה הניה תווית‪-‬אמצע של 'מבוגרת'‪ ,‬בין ילדיה‬
‫המייצגים 'אחר חי'‪ ,‬והזקנים מידי‪ ,‬המייצגים 'אחר מת'‪.‬‬
‫בין "צעיר" ל"זקן יותר"‪ ,‬פטירתם של דיירים צעירים‪-‬ביחס יצרה דיסוננס‪ ,‬שאילץ מתן הסברים‪.‬‬
‫כשנודע בלובי‪ ,‬למשל‪ ,‬כי נפטרה אישה בת שישים ושתיים‪ ,‬חזרו היושבים כהד אחר הגיל‪,‬‬
‫מסתכלים זה בזה כמסרבים להאמין‪" :‬שישים ושתיים…שישים ושתיים…‪.‬איך זה קרה?" הדיירת‬
‫המנצחת על ניהול השמועה‪ ,‬סיפרה כי כששמעה על כך "ברגע הראשון" היא קבלה "צביטה בלב"‪.‬‬
‫היא חשבה לעצמה כי המנוחה איבדה עצמה לדעת‪" .‬היא בכל זאת‪ ,‬בת שישים ושתיים!"‪ ,‬טענה‪,‬‬
‫במבע המוהל רחמנות ותמיהה על סדרי‪-‬עולם בלתי צודקים‪ .‬אחריה הדיירים אשרו‪ ,‬כל אחד‬
‫בדרכו‪ ,‬כי ההשערה הזו סבירה בהחלט‪" .‬אני מתפלא"‪ ,‬אמר ראול‪ ,‬כשנודע לו על מותו הבלתי‬
‫צפוי של אבנר‪" .‬יש במוסד אנשים הרבה יותר מבוגרים ממנו‪ ,‬בני תשעים ויותר"‪ ,‬הסביר‪ .‬אבנר‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬היה בן שמונים ושש‪ .‬וכבר תיארתי למעלה את הכחשתו‪ ,‬כשציין את גילו יוצא הדופן‬
‫בהשוואה לממוצע גילי ידוע‪ ,‬העומד על שמונים וחמש‪ .‬דומה כי אבנר נתפס צעיר בעיני דיירים‬
‫בשל צירופם של שני איפיונים; הוא הופיע במרחב הציבורי ללא עזרים חיצוניים‪ ,‬כבעל רמת‬
‫תפקוד גבוהה‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬הוא נחשב "דייר חדש"‪ ,‬ובשל התבודדותו לא נודע גילו‪ ,‬גם לא דבר‬
‫מחלתו‪ .‬דייר‪ ,‬שישב סמוך לשולחנו של אבנר‪ ,‬חיווה דעתו על סיבת המוות‪" :‬הוא נפטר מדום לב‪.‬‬
‫גם צעירים מתים מדום לב‪ .‬הוא לא נפטר מזקנה‪ .‬אנשים פה נפטרים מזקנה"‪ .‬כמו כדי לשמר את‬
‫‪129‬‬
‫נקודת המוות העתידית בזקנה מאוחרת‪ ,‬נדרש הדייר להסבר זה‪ .‬אף יותר מכך‪ ,‬ניתן לראות‬
‫בהסבר אסטרטגיה של "שיבוש" מהלכיו הבלתי צפויים של המוות בבית האבות‪ ,‬הנוטל חיים‬
‫מפה ומשם‪ ,‬והמסכן כל אחד במידה שווה‪ .‬ההסבר הציג את הדובר כ'חי'‪ ,‬חסין ממוות לעת עתה‪.‬‬
‫אסטרטגיית שיבוש זו התגלתה באופן מתוחכם עוד יותר בהופעותיו של רפאל; במפגשיו‬
‫החטופים עם דיירים נהג לאחוז לפתע בבטנו ולספר על בעיות קיבה נוראיות‪ ,‬עד כי‪ ,‬כאמור‪,2‬‬
‫הכירו אלה במשחקו המדומה‪ .‬פעם שוחח אתי על כך‪ .‬דבריו היו מבולבלים במידת מה‪" :‬יש לי‬
‫כאן בעיות בקיבה‪ .‬לוחץ לי כאן )מצביע(‪ .‬פה זה מקום מוות‪ .‬אחרי זה‪ ,‬לאן אני אלך? … יש פה‬
‫אנשים עם מעצורים בקיבה"‪" .‬נראה לי שאתה מדוכדך"‪ ,‬ציינתי‪" .‬זה מדכא אותי )מצביע על‬
‫בטנו("‪ ,‬אמר‪" .‬זה מדכא אותך‪ ,‬או מדכאה העובדה שאתה פה?"‪ ,‬ביקשתי שיבהיר‪ .‬רפאל השיב‪:‬‬
‫"העיקר זה )מצביע על בטנו(‪ .‬על זה אני לא מסתכל‪...‬שיש פה הרבה מבוגרים‪ .‬אני משלים עם זה‪.‬‬
‫זה כבר לא מטריד אותי‪ .‬אבל דברים כאלה יכולים להביא למוות )מצביע על הקיבה("‪ .‬רפאל הציג‬
‫עצמו כבעל בעיה פיזית מיוחדת; הבעיה אינה מרפה ממנו‪ ,‬היא מאפיינת ולא מאפיינת דיירים‬
‫אחרים‪ ,‬ועלולה לגרום למוות‪ .‬אם נתעכב על רצף מחשבותיו‪ ,‬דומה כי אפשר לצרפם כך‪ :‬לא יהא‬
‫זה "מוות מזקנה" אם וכאשר‪ -‬שכן‪ ,‬בעקבותיו עומדת השאלה לאן אלך‪ -‬והרי המוסד הוא מקום‬
‫מוות‪ .‬דומה כי ה"מחלה" סיפקה לרפאל ביטחון מדומה כי מחלה לא‪-‬זקנתית בוודאי לא תמית‬
‫אותו‪ ,‬במקום בו שוכן ממילא מוות מסוג אחר‪ .‬החזקת יד על בטן אפשרה לו לדבר על מוות‪ ,‬כמו‬
‫האחרים‪ ,‬מבלי שיהא משויך ל 'מוות שלהם'‪.‬‬
‫ציפייה לקשר בין גיל כרונולוגי וגיל תפקודי ופיזי התבטאה בהתעצם הפער ביניהם‪ .‬פער ממשי‬
‫הציגה דיירת מבית אבות אחר‪ ,‬בהופיעה על במה‪ .‬תפקידה היה של "עולה חדשה מצחיקה"‪ .‬בסוף‬
‫המערכון חבקה את כתפיה חברת צוות‪ ,‬ואמרה לקהל בחיוך גדול‪"" :‬העולה החדשה" הזאת‬
‫צעירה מאוד‪ ,‬שתדעו לכם…‪.‬היא רק בת תשעים ושתיים"‪ .‬לשמע פרט זה‪ ,‬פרצו הדיירים בגל נוסף‪,‬‬
‫רעשני עוד יותר‪ ,‬של מחיאות כפיים‪ .‬הם האריכו להסתכל באישה‪ ,‬משתאים וסקרנים עוד רגעים‬
‫אחדים‪ ,‬גם לאחר שהבמה נתפסה על ידי שחקנים אחרים‪ .‬יש מהם שהנהנו זה לזה באומרם‪" :‬כל‬
‫הכבוד" על צלילות דעתה וחיוניותה‪ ,‬תוהים כמו על תופעה לא טבעית‪ .‬מחקרים על חברות‬
‫מסורתיות מצביעים על ייחוס יוקרה מעין זה למפליאים בביצועיהם‪ ,‬למרות גילם המתקדם )‬
‫‪ .(Mead, 1967;Simmons, 1970‬היה בכוחה של הופעה נמרצת של אישה‪ ,‬מספר שנותיה תואם את‬
‫'גיל המוות' המוסכם‪ ,‬לחולל תחושה של מסתורין והיפעמות‪ .‬היא‪ ,‬דומה כי מורגלת יפה בתגובות‬
‫מעין אלה‪ ,‬הפנתה ראשה ממקום מושבה מידי פעם‪ .‬עיניה המחייכות פגשו ללא הפתעה במבטיהם‬
‫של דיירים‪ ,‬התלויים בה עדיין‪ .‬אפשר כי לדידם היא סמלה ניצחון זמני על המוות‪ ,‬עד כי ההינה‬
‫דיירת שם לקבוע דבר על חמלתו האפשרית‪ ,‬באומרה‪" :‬רק בבתי אבות מאריכים ימים"‪ .‬באורח‬
‫דומה‪ ,‬פעמים דיירים תיארו עצמם כאומרים‪" ,‬גילי מבוגר‪ ,‬אמנם‪ ,‬אך הגוף צעיר"‪ .‬בכך ביקשו‬
‫לרמז כי לא ראוי ששימת הלב תתעכב על הגיל‪ ,‬שכן מה שמת בסופו של דבר הוא הגוף לבדו‪.‬‬
‫שמואל‪ ,‬בן השמונים ושש‪ ,‬ביקש שאשפוט בינו לבין שכנו לשולחן‪ ,‬ואמר‪" :‬תגידי‪ ,‬מי משנינו נראה‬
‫‪2‬‬
‫בפרק חי‪-‬חי‪ ,‬בסעיף "סטיגמה ורכילות"‬
‫‪130‬‬
‫יותר צעיר?" הוא סיפר על ה"סוד שלו" לשימור המראה‪ ,‬מתאר הרגלי אכילה‪ ,‬שמקורם 'רפואה‬
‫טבעית'‪ ,‬ומאחל לי בבוא הגיל להראות כמותו‪.‬‬
‫"צעיר" או "זקן מידי" היוו קטגוריות שוליות ומעורפלות בהתייחסויותיו של ישראל‪ .‬כשמלאו לו‬
‫תשעים ואחת שנה‪ ,‬העיד על עצמו בהומור‪" :‬עכשיו אני צדיק גמור"‪ .‬לתהייתי השיב‪" :‬גמרתי את‬
‫הצ' )בגימטרייה תשעים(‪ ,‬עכשיו אני תשעים ואחת‪ .‬אני צ‪-‬דיק גמור"‪ .‬מיד לאחר חידוד זה‪ ,‬הפליג‬
‫ישראל לספר בדיחה‪ ,‬מהפך 'מוות' ו'חיים' בין 'אני' ו'אתה'‪" :‬היה במלחמת העולם השניה שר‬
‫עבודה‪ ,‬בנו של חייט יהודי‪ ,‬שהגיע לאנגליה מליטא‪ .‬הוא עלה )התקדם( עד שהיה שר… הגיע לגיל‬
‫מאה‪ .‬עשו לו יום הולדת‪ ,‬ואבא אבן‪ ,‬שהיה עוד צעיר‪ ,‬גם היה שם‪ .‬כל אחד ברך את הזקן‪ ,‬ואבא‬
‫אבן גם ברך ואמר‪' ,‬שנזכה בשנה הבאה‪ ,‬שנוכל לחגוג אתך ביחד'‪ .‬אז הזקן אמר‪' ,‬איני רואה שום‬
‫סיבה שלא‪ .‬אתה נראה די בריא'‪ .‬אז גם אני אומר את זה‪" .‬מה אתה אומר?" שאלתי‪" .‬גם אני‬
‫מאחל בימי הולדת‪ ,‬שנזכה כולנו ביחד לשנה הבאה… כי זה באמת בעיה"‪ ,‬צחק‪.‬‬
‫חוש ההומור שימש בידו של ישראל להתעלות על מצבו הסופני‪ .‬עם זאת‪ ,‬דברים שנאמרו‬
‫בבדיחות הדעת‪ ,‬שיקפו באופן מלא את גישתו ה"רצינית"‪ .‬גישתו לקטגוריות גיל הייתה ייחודית‬
‫מאוד במהותה; הוא נטה להתייחס לטווח החיים במבט כולל‪ ,‬ולהגדיר ציפיות תפקודיות חיוביות‬
‫בכל שלב ושלב‪ ,‬גם בשלבי חיים אחרונים‪" :‬המכונה שלי כבר לא עובדת"‪ ,‬תיאר את תפקודו‬
‫הפיזי‪" ,‬אני לא אעשה את זה טרגדיה‪ .‬אני לא אומר שכבר איני שווה שום דבר‪ .‬לפי השנים אני‬
‫שווה למה שאני‪ .‬אם אנשים חושבים לכיוונים אחרים‪ ,‬אז הם עוברים לעצבות…‪ .‬כשהייתי בגיל‬
‫שלושים‪ ,‬חייתי כמו בגיל שלושים‪ .‬כשהייתי בגיל שישים‪ ,‬חייתי וחשבתי כמו בגיל שישים‪ .‬עכשיו‬
‫אני חושב כמו בגיל תשעים פלוס‪ .‬פשוט מאוד‪ .‬אני מקבל את זה" כדי לתת לגישה זו צידוק‪ ,‬נטל‬
‫אסמכתאות מן הכתובים‪ ,‬השגורים על לשונו‪" :‬הנה‪ ,‬שלמה המלך‪ .‬הוא יצר את 'שיר השירים'‪,‬‬
‫את 'קהלת' ו'משלי'‪ .‬האווירה של 'שיר השירים' זה אביב‪ .‬את נכנסת ל'משלי' עם דוגמאות של‬
‫החיים‪ ,‬יראת שמים‪ ,‬יראת חטא ויושר‪ .‬עוד אין לו מחשבות נוגות‪ .‬מגיעה ל'קהלת' ‪ -‬שם מחשבות‬
‫נוגות‪ .‬יש שם הרבה דברים שאי אפשר להבין‪ .‬רואים שמה שחשבת באביב לא חשבת בסתיו"‪.‬‬
‫בדברים אלה הוענקה להן למחשבות‪ ,‬המשקפות במידת מה תפקוד מנטלי‪ ,‬משמעות בכל שלב‬
‫משלבי ההתפתחות‪ .‬כדי כך סבר ישראל כי הוא בחזקת אדם 'חי'‪ ,‬ככל אדם הספון על טווח‬
‫החיים‪ ,‬שתיאר את ההקלה מסבלות גופו שלו כהנאה ממשית‪" :‬בחור בן שלושים עם החבר'ה שלו‬
‫אומר‪' ,‬אך…אתמול הייתי באיזה מקום מצאתי מישהי‪ '...‬בגיל חמישים הוא אומר‪' ,‬היום אכלתי‬
‫בצוהריים משהו יוצא מן הכלל'‪ .‬כשמגיע לגיל שישים‪ ,‬אומר‪' ,‬היום התרוקנתי משהו משהו'‪ .‬כל‬
‫גיל עם ההנאות שלו"‪ .‬נטייה זו של ישראל‪ ,‬להתמקד ב 'יש' תחת ה 'אין'‪ ,‬ביתרון במקום בחיסרון‪,‬‬
‫עמדה לו כדי לפאר היבטים בגילו המתקדם‪ .‬גישות תיאורטיות היו תומכות בטענה כי כיוון שלא‬
‫שימשו קטגוריות גיל בתובנותיו‪ ,‬לא נדרש לחמלת המוות )‪ ;(Leder, 1996; Pruyser, 1975‬בגיל זה או‬
‫אחר‪ ,‬עד כמה שטרח לפרש‪ ,‬חמלת החיים הייתה מצויה כבר‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫‪ 5.3‬תוויות כאתרי הגירה‬
‫שלוש קטגוריות לכינון חיים ולדחיקת ה'אחר' כ'מת' בעולמם של הנחקרים‪ ,‬מרצפות בזו אחר זו‬
‫קו ליניארי של זמן‪ .‬תופעה זו מזכירה עד מאוד את שטען הגל )‪ (Hegel, 1931‬במבט כולל; הזמן‬
‫הוא מה שמחלץ האדם מן המוות‪ .‬קירקגור )‪ ,(Kierkegaard, 1946‬סבור גם הוא כי הזמן הוא מפעל‬
‫אנושי‪ ,‬בהדגישו זיקה הכרחית בין זמן לבין חרדה‪ .‬דומה כי קיים פער בין תודעת מוות משותפת‬
‫ובין תגובות מוות בקרב הדיירים‪ .‬בעניין זה סבור וייסמן )‪ (Weisman, 1972‬כי קיימת קבלה‬
‫אינטלקטואלית של מוות‪ ,‬בד בבד עם הכחשה פסיכולוגית‪ .‬הדבר משתקף בדברי דיירים‪" :‬אני‬
‫רוצה לחיות רק עד שנת אלפיים‪ ,‬כדי לראות איזה בולים יצאו באותה שנה"‪" ,‬אני מבקשת רק עד‬
‫לסוף הפסח‪ ,‬עד לסוף העונה…לבת שלי יש עסק…" פער‪ ,‬המתבטא כך כלאחר יד‪ ,‬עשוי ללמדנו כי‬
‫בניגוד‪-‬מה לטענות חוקרים )‪ ,(Neimeyer, 1994; Mullins & Lopez, 1982‬המייחסים לזקנים חרדת‬
‫מוות פחותה‪ ,‬הנחקרים נדרשים גם הם למנגנוני הכחשה‪.‬‬
‫קטגוריות הזמן נסמכות על הפנמה של חמש תוויות מוסדיות‪-‬תפקודיות; "בית אבות"‪" ,‬מוסד‬
‫סיעודי"‪" ,‬דיירים עצמאים"‪" ,‬דיירים תשושים"‪ ,‬ו"דיירים סיעודיים"‪ .‬אימוצן על ידי הנחקרים‬
‫משקף נטייה של דיירי מוסד לזהות הידרדרות‪-‬תפקוד באחרים )‪ ,(Golander, 1995‬וכך לבסס יכולת‬
‫ניבוי ושליטה )‪ .(Schulz, 1976‬במשחק הבחירה בתוויות ‪ -‬שיפוטיהם של הדיירים ‪ -‬הם מזמנים‬
‫לעצמם מציאות נסבלת‪ ,‬בה הם כמהגרים בין תת‪-‬תחנות אל העתיד‪ .‬ניצול התוויות המוסדיות‬
‫מגלם פרקטיקה הייחודית ל"תרבות מוות"‪ ,‬שכן‪ ,‬בשונה מהתנהגותם של זקנים באתנוגרפיות‬
‫אחרות )‪ ,(Myerhoff, 1978; Keith, 1982, Hazan, 1980‬לרוב‪ ,‬אין לנחקרים משאבי סטטוס אחרים;‬
‫הם ספונים במציאות מנשלת‪ ,‬ואף תורמים לנישול עצמי‪ .‬מציאות זו מאלצת סיגול העדפות‬
‫למגבלות הנתונות בהקשר )‪ .(Brandtstadter et al, 1993‬מבין ארבעת סגנונות התמודדות‪ ,‬המיוחסים‬
‫לזקנים בבתי אבות )‪ ,(Weisman, 1972‬ראוי שנתעכב על שניים‪ :‬התכחשות ונחישות‪ .‬הראשון‬
‫מקיים מסלול של בחירה ושליטה‪ ,‬למרות לחצים סביבתיים לפסיביות‪ .‬לסגנון זה‪ ,‬כקוטב‬
‫התמודדות אחד‪ ,‬ניתן לייחס את הבניית קטגוריות הזמן בצד רוב הנחקרים‪ .‬הסגנון השני מאפשר‬
‫וויתור על בחירה ושליטה‪ ,‬תוך שימור ערך חברתי‪ ,‬יוצרנות והערכה עצמית‪ .‬אין משמעות הוויתור‬
‫כניעה‪' .‬קבלת המוות' יש בה משום טשטוש הזוועה שבו‪ ,‬אך עם זאת גם שימור האינדיוידואליות‪.‬‬
‫טיפול ויחס סטנדרטיים בבית אבות יוצרים אחידות על חשבון האינדיוידואליות של שוכניו‪ .‬כך‪,‬‬
‫בעיקר בסגנון הנחישות כסגנון מחאה‪ ,‬מצוי ערך רב להגדרת 'חיים' כנגד סביבת המוות שמטפח‬
‫המוסד‪.‬‬
‫ה"תחנה הסופית" מתגלה כתווית‪ ,‬אשר מצד אחד‪ ,‬כפי שנראה בקטגוריה הראשונה‪ ,‬מאפיינת את‬
‫הדיירים הבלתי מתפשרים כלל עם המציאות המוסדית‪ ,‬אך מצד שני‪ ,‬עומדת כמסגרת ריקה‪,‬‬
‫לנוכח הבניה שיטתית של הכחשת הסופנות‪ .‬אילו היינו הולכים שולל אחר רטוריקה‪ ,‬שהתווית‬
‫"תחנה סופית" מייצגת אותה‪ ,‬היינו יכולים לצפות לשליטתה הבלעדית של מציאות לימינלית‪ ,‬בה‬
‫סובב ללא הרף זמן לימבו מעגלי )‪ .(Hazan, 1980‬אנו נראה כי ההימצאות בכל תת‪-‬תחנה‪ ,‬משקפת‬
‫ניסיון לאסור את הזמן‪ ,‬שכן‪ ,‬הדיירים מנשלים עצמם מן העבר‪ ,‬ועם זאת מבקשים להתחפר‬
‫‪132‬‬
‫בהווה‪ ,‬כנגד איום עתידי‪ ,‬המיוצג בתת‪-‬התחנה הבאה‪ .‬אם כן‪ ,‬בכל תת‪-‬תחנה עשוי להתרקם זמן‬
‫מעגלי‪ ,‬אך לפרק זמן התלוי בהתמשכותו של אותו מצב תפקוד‪ .‬אפשר לייחס למושג זה את הכינוי‬
‫"זמן קיומי"‪ ,‬שהוא זמן חווייתי של צופה העומד מחוצה לו )‪ .(Weisman, 1972‬מודעותם החזקה‬
‫של דיירים לקטגוריות השונות מטה את הכף‪ ,‬להתמקד כאן במכלול ‪ -‬בהבנייה של זמן ליניארי‪,‬‬
‫ציבורי‪ ,‬בעוד זמן "לימבו" מעגלי יאפיין יותר אפיזודות ב"שדה" קיום רביעי‪.‬‬
‫שלוש תת‪-‬התחנות הקטגוריאליות חושפות אסטרטגיות שונות בידי הדיירים‪ ,‬באמצעותן הם‬
‫משייכים עצמם ומוציאים אחרים‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬מוציאים את עצמם‪ ,‬אך משייכים אחרים‪ .‬אלו הן‬
‫קטגוריות של תפיסות השתייכות‪ ,‬היוצרות "מסלולי מוות" על רקע תהליכי מיון והשמה של‬
‫הצוות הטיפולי‪ ,‬ולכן דומות במידת מה לתהליכי הבנייה של צוות בבית‪-‬חולים‬
‫) ‪Glaser & Strauss,‬‬
‫‪ .(1968‬בתוככי ההקשר המוסדי‪ ,‬תוך שהדיירים נתונים לרטוריקה זקנתית‪ ,‬תפיסות משתנות של‬
‫השתייכות מרמזות כי אין מדובר רק בהתגבשותן של זהויות שליליות‪ ,‬משמע‪ ,‬זהות ממנה דייר‬
‫מחלץ עצמו‪ ,‬אלא גם זהויות חיוביות‪ ,‬לומר‪ ,‬לאיזו רשת חברתית הוא משתייך ) ;‪Hunter et al, 1982‬‬
‫‪ .(Fine & Kleinman, 1983‬ה 'אחרות'‪ ,‬המופיעה בכל קטגוריה‪ ,‬מייצגת מוות‪ .‬מוות מסמל חידלון‬
‫של צורת קיום נוכחית או סוג של סבל; בראשונה דוחים הדיירים את התווית המוסדית‪ ,‬וכל רמז‬
‫להשתייכות לקולקטיב הדיירים‪ .‬בשניה‪ ,‬משתמעת קבלתם את התווית המוסדית‪ ,‬אך ניכרת‬
‫עדיין דחייתם את מכלול הדיירים‪ .‬בשלישית‪ ,‬הם מקבלים את התווית המוסדית‪ ,‬ואת זאת ניתן‬
‫ללמוד מהשתייכותם לחלק כלשהו ממכלול הדיירים‪ .‬אל קטגוריה אחרונה זו משתייכים רוב‬
‫דיירי בית האבות‪ ,‬מבין הדיירים ה"וותיקים"‪ .‬היא מכילה מגוון רחב יותר של אסטרטגיות‬
‫להיבדלות פנימית‪ .‬קטגוריות משלימות לשלוש כאן יופיע בפרק הבא‪ ,‬בהן ה'אחרות' מייצגת את‬
‫ה'חיים'‪ .‬תוכנן של הקטגוריות כאן מצביע על פיחות הדרגתי במשאבים להכחשת הקרבה למוות;‬
‫למצויים בראשונה משאבי סטטוס מגוונים מחוץ למוסד‪ .‬הם לא יוכלו לנצלם ככל שיתדרדר‬
‫תפקודם הפיזי‪ ,‬ויאלצו להתכנס במעגל חברתי פנימי יותר‪ ,‬במיוחד אם להידרדרות פיזית נוספת‬
‫תתלווה הידרדרות מנטלית‪ .‬תנועת הפסד זו מזכירה את מודל שעון החול של וייסמן )‬
‫‪Weisman,‬‬
‫‪ ,(1972‬על פיו‪ ,‬הכחשה מסדר ראשון מתחלפת בהכחשה מסדר שני‪ .‬משתמעת מכך התקדמות גם‬
‫ב"קבלת" המצב האישי; אובדנים בשליטה‪ ,‬שיש לקבלם‪ ,‬הולכים ונצברים‪ .‬חוויה קיומית זו‪,‬‬
‫הייחודית ל"שדה" 'חי‪-‬מת'‪ ,‬מקבילה למסע שבני‪-‬אדם עוברים בבגרותם‪ .‬ניתן לאפיין את המסע‬
‫בהתחלפות שליטה אקטיבית בשליטה פסיבית )‪ ,(Gutmann, 1975‬כמו גם להצביע על השתנות‬
‫הדרגתית באוריאנטציה כלפי מטרות והישגים‪ ,‬תוך כדי התגברות הנטייה לפסיביות והימנעות )‬
‫‪.(Firestone, 1986‬‬
‫‪ 5.3.1‬על חומת ההפרדה‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫קריאת תגר על התווית המוסדית "בית אבות" ועל אפשרות להשתייכות לקולקטיב הדיירים‪,‬‬
‫אפיינה מעטים מן הדיירים ה"חדשים"‪ .‬התווית המוסדית סימלה עבורם שם לאתר מוות‪ ,‬ואילו‬
‫הקולקטיב סימל 'אחר מת'‪ ,‬בשני מובנים; אין הקולקטיב משמש כקבוצת התייחסות‪ ,‬הגם שפער‬
‫גילי בין אלו ה"חדשים" ל"וותיקים" לא תמיד התקיים‪ ,‬ואין הקולקטיב נחשב בעל קיום חברתי‬
‫בעל ערך‪ ,‬במיוחד לאור מעורבויות חברתיות של ה"חדשים"‪ ,‬מחוץ לגבולות המוסד‪ .‬גם תווית‬
‫‪133‬‬
‫המוסד וגם שוכניו נשאו התייחסויות סטריאוטיפיות‪ .‬תפיסות מדירות אלה של היחיד את הכלל‪,‬‬
‫התבססו‪ ,‬כפי שתואר‪ ,3‬על מסרי שיווק וקבלות הפנים של חברי הצוות‪ .‬מעבריותו הארגונית של‬
‫המוסד‪ ,‬מהגדרה של "בית אבות קולקטיבי" לקונצפציה של "דיור מוגן"‪ ,‬חלחלה וחוללה‬
‫דיכוטומיות חברתיות בין "וותיקים" ל"חדשים"‪ ,‬והועידה לאחרונים עתיד טוב יותר‪ .‬מבחינת‬
‫ה"חדשים"‪ ,‬לא זו בלבד שהתנהגות ה"וותיקים" לא תאמה נורמות מוכרות של אנשים‬
‫ה"מכבדים את עצמם"‪ ,‬כפי הידוע מ'דיור מוגן'‪ ,‬אלא הם היו גם בחזקת 'דור הולך ופוחת'‬
‫מבחינה כמותית‪ .‬בשל שתי תפיסות אלה מעורבות חברתית בחיי המוסד נחשבת לא כדאית; זו‬
‫עלולה לאיים בינתיים על סטטוס חברתי‪ ,‬ואף להתגלות כבזבוז אנרגיה על מזי מוות‪ .‬כטענת ברס‬
‫)‪ ,(Baars, 1997‬המוות‪ ,‬בעל הנימה האינדיוידואליסטית‪ ,‬אינו משמש פרספקטיבה משמעותית‬
‫לזקנים הצופים שיש להם עוד זמן רב לחיות‪ .‬דיירי קטגוריה זו עמדו על חומת ההפרדה בין‬
‫העולם החיצון ובין בית האבות‪ ,‬נמנעים מלנהל משא ומתן ונעדרי 'בית'‪ ,‬ככל שתחושת בית‬
‫מעוגנת בשכונה ושכנות‪.‬‬
‫הופעתה ועמדותיה של דיירת אחת‪ ,‬בשם תירצה‪ ,‬שיקפו באופן קיצוני קריאת תגר זו‪ .‬כשביקשה‬
‫פעם ללוות משכנתה ה"וותיקה" ביצה להכנת חביתה‪ ,‬השיבה לה הדיירת כי כבר שבע שנים שלא‬
‫ראתה ביצה חיה‪ .‬אולי אנקדוטה זו מבהירה ביותר את תמונת ה'אחרות' שקיימה תירצה‬
‫לעצמה; לא זו בלבד שבישלה באופן יוצא דופן את ארוחותיה בדירתה‪ ,‬היא אף לא הייתה מודעת‬
‫למצבם של שכניה‪ .‬תירצה בת השבעים ושש‪ ,‬נכנסה לבית האבות שנה לאחר שסיימה עבודת תזה‬
‫בפילוסופיה‪ .‬היא הייתה מזוהה בקרב חברי הצוות כדוקטורנטית‪ ,‬אם כי כבר לא למדה באופן‬
‫פורמאלי‪ .‬היא הציגה את בחירתה לעבור לבית אבות תוך שהיא מתפלספת סביב המושג‬
‫"אגואיזם"‪ ,‬בכוונתה לומר אך זאת‪ ,‬שהיא אינה מעונינת ליפול לנטל על ילדיה‪ .‬רוב תוכני‬
‫השיחות עמה לא נגעו לענייני בית האבות או זקנה‪ .‬אלה כמעט לא עמדו על הפרק‪.‬‬
‫אפיון זה של שיחות עם תירצה שיקף את אופי הימצאותה החברתית במוסד; היא בחרה את בית‬
‫האבות הספציפי בגלל ערכו לקשריה עם העומד מחוצה לו; היא ציינה כי בית האבות מצוי‬
‫במקום עירוני מרכזי מבחינת צריכה תרבותית ואקדמית‪ ,‬והוסיפה‪" :‬יש לי פה חניה לרכב‪ .‬השבוע‬
‫שלי מתוכנן‪ .‬כל הרצאה שאני רוצה אני הולכת‪ .‬אני לא באתי הנה מפני שאני רוצה תוכן‪,‬‬
‫הרצאות‪ .‬לא באתי הנה עם תלות שמישהו ידאג לי"‪ .‬כיוון שמצב תפקודה הגופני טוב‪ ,‬היא‬
‫מסוגלת לנהל חיים עצמאיים לגמרי‪ .‬היא אף נהנית מן השירותים הניתנים במוסד‪ ,‬המשחררים‬
‫אותה מטרחה מיותרת‪" :‬כאן אני מקבלת ביטחון של כל הסידורים של החזקת הבית‪ ,‬ניקיון‪,‬‬
‫וועד הבית…הדברים התחזוקתיים האלה‪ .‬מהם אני משוחררת‪ .‬זה דבר גדול בשבילי"‪ .‬באשר לחיי‬
‫חברה‪ ,‬ומשמעותם למידת מעורבותה בקולקטיב הדיירים‪ ,‬אמרה‪" :‬עם אנשים כאן לא נתקלתי‪.‬‬
‫יש לי חברים בחוץ‪ .‬יש לי חברים מכיתה א'‪ .‬חברות מיוחדת"‪ .‬היא סיפרה כי היא פוגשת מכרים‬
‫באירועים תרבותיים‪ ,‬היא הולכת להרצאות‪ ,‬וזוכה להוקרה רבה גם ממקום עבודתה האחרון‪:‬‬
‫"אני זכיתי למקום עבודה שלא מחק אותי‪ .‬זה נותן לי ייעוד‪ .‬חברה צריכה לטפח מה שראוי‬
‫שיהיה‪ ,‬ולא רק מה שרצוי‪ .‬ראוי שאדם לא נמחק"‪ .‬תעודות הוקרה קישטו מדפים וקירות‬
‫בדירתה‪ .‬תירצה קיימה זהות של מי שעומדת על חומת המוסד לעת עתה‪ ,‬ויונקת מן המשאבים‬
‫‪3‬‬
‫בפרק שני‬
‫‪134‬‬
‫הקיימים מחוצה לו‪ .‬דירתה‪ ,‬הדחוסה ברהיטים וחפצים‪ ,‬נחשבה בעיניה "בית" שאך עברה אליו‪.‬‬
‫מעבריה אל תוך המוסד ומחוצה לו זימנו לה מפגשים חטופים עם דיירים‪ ,‬מהם ניסתה להימנע‬
‫ככל האפשר‪ .‬פעם ביקשה ממנהלת המוסד להסיט לכיוון הפוך את כורסאות הלובי כדי שלא‬
‫תילכד בעיניהם של דיירים בעוברה‪ .‬היא התלוננה כי היא מתביישת בהופעתם של הדיירים שם‪,‬‬
‫ובשל כך ממעטת להזמין אורחים‪ .‬כאמור‪ ,‬היא הייתה לבדה בהימנעות זו‪ .‬שלא כאבנר‪ ,‬לא‬
‫נדרשה לברוח‪ ,‬כיוון שמציאות חדר האוכל לא כפתה עליה את הדיירים כקבוצת התייחסות‪.‬‬
‫בקליקה של דיירים "חדשים"‪ ,‬הסבירו כמה מהם מדוע נקלעו כצעירים ו"עצמאים" לבית‬
‫האבות; הם דואגים "ליום המחר"‪ ,‬לעתידם‪ .‬המוסד‪ ,‬מבחינתם‪ ,‬משנה פניו; טיפול רפואי‬
‫ושירותים אחרים‪ ,‬להם הם עוד יזדקקו‪ ,‬יינתנו באופן פרטי‪ ,‬וממילא יש להם קשרים חברתיים‬
‫ענפים בסביבה הקרובה‪ .‬דיירים אלה אוכלים רק ארוחת צוהריים במוסד‪ ,‬כדי "לא להיות‬
‫קשורים אליו"‪ .‬הם כמעט אינם מופיעים בפעילויות חברתיות‪ ,‬כמו הרצאות וחוגים‪ .‬בהתאם‬
‫לציפיותיהם המטופחות על ידי הנהלת המוסד‪ ,‬אמרה אחת מהם‪" :‬עכשיו לבית כזה לא מתאים‬
‫להגיד 'בית אבות'‪ .‬יש 'בית מוגן'‪ .‬הוסיפה השניה‪" :‬אני חושבת שבתי אבות של פעם לא‬
‫מתאימים לתקופה שלנו"‪.‬‬
‫עמדתי ליד קבוצת דיירות בקפיטריה‪ .‬דיירת מקליקת ה"חדשים" קרבה אליי‪ .‬שאלתיה אם‬
‫הצטרפה היום ל 'מכללה' )הרצאות בוקר חד שבועיות לכלל הדיירים(‪ .‬היא פנתה אליי בפנים‬
‫חמורות סבר והשיבה‪" :‬לא‪ ,‬אני לא… כי אני עדיין לא מספיק אינטליגנטית בשביל המכללה"‪.‬‬
‫נימת קולה נשמעה סרקסטית וממורמרת‪ .‬נכנסתי לאולם ההרצאות ועמדתי קרוב לדלת‪ .‬היא‬
‫באה בעקבותיי ושאלה לפתע‪" :‬מה את עושה כאן? את עושה סקר?" הסברתי לה בפשטות כי אני‬
‫משוחחת עם אנשים‪" ,‬כאן‪ ,‬בבית האבות"‪ .‬מששמעה את המילים האחרונות ציינה בזעף‪" :‬אני‬
‫לא מרגישה את עצמי בבית אבות‪ .‬לא‪ ,‬אני לא שייכת לכאן! אני לא מתאימה לבית אבות!"‬
‫כשביקשתי רשות לשוחח אתה‪ ,‬היא נסוגה ממני והתרחקה‪ .‬כשעיניה אחוזות בי צעדה לאחור‪,‬‬
‫כאילו איים עליה דבר מה מידבק‪ .‬דומה היה כי חוקרת נחשבה בעיניה למתעניינת ב'אחרים‬
‫מתים'‪ ,‬והיא עצמה בחרה להימנע מכל הקשור בהם‪.‬‬
‫‪ 5.3.2‬לשבת על הגג‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫עמדותיהם של דיירים בקטגוריה זו הן עמדות המשקפות תחושת אכזבה; דיירים מוצאים עצמם‬
‫מקבלים את התווית המוסדית‪" ,‬בית אבות"‪ ,‬אך בניגוד לציפייתם‪ ,‬דוחים מכל וכל שיוך עצמי‬
‫לקולקטיב הדיירים‪ .‬לכאורה‪ ,‬קיומה של קטגוריית הדרה זו מלמד על ציפיות סותרות; וכי איזו‬
‫קבוצת התייחסות מחפש דייר פוטנציאלי‪ ,‬המציג עצמו כמשתייך ל"בית אבות קולקטיבי"? עד‬
‫היכן יכולות להרחיק ציפיותיו? נראה כי הייחוסים‪ ,‬שמעניקים יחידים לקולקטיב‪ ,‬נובעים‬
‫מהתנסות בלתי רצויה‪ .‬תוצאותיה הן הכללות חד‪-‬משמעיות על אופי תפקודם של דיירים‪,‬‬
‫והדגשת עובדת היותם כלים מן העולם‪.‬‬
‫‪135‬‬
‫כן בית אבות‬
‫על נדידת הציפיות הרחק מאוד מן "המציאות" למדתי מפי "דיירת חדשה"‪ .‬בימים ראשונים שלה‬
‫במוסד סיפרה זמירה כי היו לה חברות בעיר בה גרה‪ .‬הן היו נוהגות להיפגש בבתי קפה מידי פעם‪.‬‬
‫החברות אולי עוד מקיימות מפגשים‪ ,‬אך המשכיות הקשר עמן נתפסה בעייתית‪" :‬מפה אני לא‬
‫יודעת אם אצא להיפגש איתן‪ .‬יש כל פעם פחות"‪ ,‬טענה זמירה‪ .‬היא תיארה כמה קשה לה‬
‫העובדה כי חברותיה נפטרות בזו אחר זו‪ .‬כמו כדי להבחין ביניהן ובין מה שהיא מצפה מן‬
‫המציאות החברתית בבית האבות‪ ,‬אמרה‪" :‬בגילי אומרים‪' ,‬או בבית אבות‪ ,‬או בבית קברות'"‪.‬‬
‫דיירת אחרת‪ ,‬שתיארה את חוויית הפרידה מחבריה למשחקי הקלפים‪ ,‬כאחת מן הסיבות להיכנס‬
‫לבית אבות‪ ,‬אמרה‪" :‬מזל שאנשים פה לא נפטרים"‪ .‬אלו הן מאותן הצהרות מעטות‪ ,‬שהושמעו‬
‫כמעט רק על ידי דיירים "חדשים"‪ .‬הצהרותיהם מופיעות כבנות לוויה מקלות בכניסה למוסד‪ ,‬אך‬
‫מתחלפות או מתקדרות עם הזמן‪ .‬גם דיירים "וותיקים"‪ ,‬כמו נרתמו להקל על הכניסה של‬
‫ה"חדשים"‪ ,‬בנקטם לשון יפה‪ ,‬מעולם אחר; חזי ברך דיירת ביומה הראשון ב"מזל טוב"‪ ,‬וחיה‬
‫הקדימה פניה של דיירת חדשה אחרת ב‪" :‬שלום‪ ,‬כוכב חדש"‪ .‬מסגרת בית האבות נתפסה חיובית‪,‬‬
‫בלי שהתבססה היכרות מספיקה עם מציאות המוות בתוכו‪ .‬עם זאת‪ ,‬נמצאו דבריה של דיירת‬
‫אחרת‪" ,‬תשושה" וותיקה‪ ,‬מלמדים אף הם על החיוב שהיא רואה בחיי מוסד‪ ,‬אך במה שנוגע‬
‫לגורלה האישי‪ ,‬ורק ביחס למי שהיו חברותיה משכבר הימים‪" :‬הן אמרו לי‪' ,‬מנוחה‪ ,‬אל תלכי!‬
‫אל תלכי לבית אבות! מה תעשי שם?!' וזה באמת היה צודק‪ ,‬אבל הן כבר אינן"‪ .‬שאלתי אותה‪:‬‬
‫"הן צדקו‪ ,‬לדעתך? את היית צריכה להישאר בבית?" והיא השיבה‪" :‬אולי כבר להן יותר טוב‪ .‬הן‬
‫כבר עברו הכל‪ .‬אבל אני זכיתי במה שהן לא"‪ .‬כך קישרה בין המוסד לחיים מוגנים וארוכים‪.‬‬
‫רוב הדיירים תיארו את הצורך בטיפול ומעקב רפואיים כגורם שהכריע לטובת מעברם לבית‬
‫אבות‪ .‬פעמים הציגו עצמם כברי מזל ממש‪ ,‬שנמצא להם המוסד המתאים‪ ,‬ואין הם תלויים בבני‬
‫משפחותיהם או אחרים‪ .‬בית אבות‪ ,‬אם כן‪ ,‬נתפס כמקום מתאים לגילם‪ ,‬שהוא על פי רוב‪ ,‬מעל‬
‫שמונים שנה‪ .‬דיירים "חדשים" הסבירו כי לא הצטרפו לבית אבות עצמאי כדי לחסוך בעתיד‬
‫מעבר נוסף – אל בית האבות הנוכחי‪" :‬אני רציתי שאם נכנסים‪ ,‬אז מקבלים את הכל )כל‬
‫השירותים(‪ .‬אם בחרתי פה‪ ,‬אז עד הסוף"‪ .‬ההבחנה הבאה מוציאה אותם מן הכלל החברתי‪-‬‬
‫תפקודי בבית האבות‪" :‬לא איבדנו את העצמאות‪ ,‬אלא את החיים העצמאיים‪ .‬העצמאות היא כל‬
‫אחד בשביל עצמו‪ .‬פה יש דאגה אחת‪ ,‬שנהיה בריאים"‪ .‬יש מי שאף הציגו את מי שאינו משתייך‬
‫לבית אבות כחסר מזל‪ ,‬כמו היו חיי‪-‬מוסד מוצא יחידי‪" :‬אלה שיושבים בבתים פרטיים‪ ,‬הם‬
‫בודדים…‪.‬אני יודעת!" הבטיחה חדווה למכרותיה בלובי‪" ,‬עובדת סוציאלית יכולה לבוא לביקורי‬
‫בית פעם או פעמיים )בשבוע( לכל היותר‪ .‬אנחנו פה במוסד‪ ,‬זה בסדר"‪.‬‬
‫הדיירים ערכו הבחנה ברורה בין בית אבות רגיל‪ ,‬המוסד הנחקר‪ ,‬ובין בית אבות סיעודי‪ .‬הבחנה‬
‫זו מרמזת על ייחוס חיובי לתווית המוסדית "בית אבות"‪ ,‬להגדרת חיים וייצורו של זמן עתיד‪.‬‬
‫הבחנה זו משלימה ומקבילה להבחנה שערכו נחקרים בין 'דיור מוגן' ו'בית אבות' )גמליאל‪.(1997 ,‬‬
‫כאמור‪ ,‬מסגרת סיעודית מחוץ לעיר קולטת דיירים מבית האבות‪ .‬כך‪ ,‬לעיתים קרובות דיברו‬
‫דיירים במכריהם שהועברו לשם‪ ,‬אל מקום המוחזק כבית‪-‬מוות אחרון ומוחלט‪ .‬אם שמרו על‬
‫קשר רופף עם אותם מכרים‪ ,‬הרי שהייתה בידיהם נקודת התייחסות קונקרטית להבחנה בין‬
‫‪136‬‬
‫המוסדות‪ .‬לצילה היה חבר מימי צעירותה‪ ,‬שהתגורר מספר שנים בבית אבות‪ ,‬ובבוא העת הועבר‬
‫לבית אבות סיעודי‪ .‬היא הייתה מצויה בקשר טלפוני עמו‪ ,‬ופעמיים הלכה לבקרו‪ ,‬ונוכחה‬
‫בהידרדרות מצבו הפיזי‪ .‬היא פסקה מביקוריה‪ ,‬מצטנפת בהבטחה מוסתרת שמעניק "בית‬
‫אבות"‪ ,‬ובאנחה כבדה אמרה‪" :‬הנה אנחנו פה היום‪ ,‬ומי יודע מה עוד מחכה לנו"‪ .‬מנהלת המוסד‬
‫תיארה את הדיירים כנאחזים בהוויה מדומה‪" :‬הם לא מוכנים בכלל לשמוע על סיעודי‪ .‬בשבילם‬
‫זה מקום שמתים בו‪ .‬הם מעדיפים להישאר כאן‪ ,‬רק לא להגיע לשם"‪ .‬מניסיונה עם אחותה‬
‫הבחינה ברוניה בין מקום אחד לאחר‪" :‬שולחים מכאן אנשים מאוד מאוד אומללים…שם‬
‫משוגעים משוגעים"‪ .‬דיירת "תשושה" תיארה את בית האבות הסיעודי כ"מהלך אחרון ונורא של‬
‫בן אדם"‪" .‬אני באמת פוחדת"‪ ,‬סיפרה על אישה ב"סיעודי"‪" ,‬אם אראה אותה‪ ,‬לא אוכל לישון‬
‫בלילות‪ .‬הוא )בנה( אומר שהיא )קרובת משפחה( יושבת על הכסא‪ ,‬והכל היא עושה תחתיה‪ .‬זה‬
‫נורא לראות‪ .‬ככה נעשה עם אנשים‪ .‬מה להגיד לך? לא צריכים להיוולד"‪ .‬אחת הדיירות‬
‫ה"תשושות"‪ ,‬ביקשה פעם להשתמש במוראות התווית של המקום ההוא‪" ,‬מוסד סיעודי"‪ ,‬עד כי‬
‫הזהירה בקול אימהי דייר "תשוש" אחר‪" :‬אם אתה תמשיך‪ ,‬ככה לא לאכול‪ ,‬יעבירו אותך‬
‫לסיעודי‪ .‬אתה שומע?!"‬
‫משהגיעה שעתו של ישראל לעבור לבית חולים סיעודי‪ ,‬תיאר בפירוט את הסיבות לחששו‬
‫מ'המקום ההוא'‪ ,‬וכיצד הוא הצליח לשכנע את הצוות להשאירו במחלקת ה"תשושים"‪ .‬בדבריו‬
‫בית האבות הצטייר באור חיובי‪ ,‬עד כדי סתירה עם דברי הביקורת והסרקזם‪ ,‬שנהג להשמיע כנגד‬
‫הצוות‪ .‬הוא ספר כי בנו הגיע להסכם עם המחלקה על תשלום נוסף של אלף שקלים בחודש )‪7000‬‬
‫שקלים בסך הכל(‪ ,‬כדי שיסכימו עובדי צוות לבוא ולהסיע אותו עם כסא הגלגלים מחדרו לחדר‬
‫האוכל‪ ,‬ויסייעו לו במה שאין הוא יכול‪ .‬לאחר שציין כי בעיני הצוות הטיפולי הוא "שייך‬
‫לסיעודית"‪ ,‬שאלתי אם הוא פוחד לעבור לשם‪ .‬ישראל‪" :‬לא פוחד…זה יגרע מן החיים‪ .‬אתה‬
‫בידים שלהם‪ ,‬אתה לא עצמאי‪ .‬פה אתה בכל זאת עוד ברייה בפני עצמך‪ .‬שמה אתה מתחיל להיות‬
‫מספר‪ .‬יטפלו בך טוב‪ ,‬אני לא אומר‪ ,‬אבל לפי הזמן שלהם‪ ,‬לפי הרצון שלהם‪ .‬אין לך את הברירה‪,‬‬
‫קצת גמישות‪ .‬יש לי פחד מאי הידיעה‪ .‬יש לי פחד מהמצב‪ .‬דבר אחד אני יודע‪ .‬שוב פעם אני צריך‬
‫לדבר בצורה מקברית…‪.‬משמה לא חוזרים! שמה ההמשך…" חזרתי על אותה שאלה‪" :‬אז זה‬
‫מפחיד אותך…" ישראל‪" :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא מפחיד אותי התחנה הסופית‪ .‬כי איך שלא יהיה זה לא‬
‫עניין שאני יכול למנוע את זה‪ .‬אני יותר פוחד מצורת החיים שזה לא טוב לי‪ .‬הדבר )מוות( הכרחי‪.‬‬
‫אין לי מה לעשות‪ ,‬קבילה לקבול‪ .‬אומרים ששמה הרופאים יותר מנוסים‪ ,‬גריאטריה‪ .‬פה‪ ,‬במקום‬
‫הזה‪ ,‬רופא ביתי של קופת חולים‪ .‬אבל בינתיים כשעושים לי כמה אפשרויות‪ ,‬אז אני אשאר פה כי‬
‫אני נמצא ברוטינה שלי פה‪ .‬באמת לא טוב כשמגיעים לגיל הזה‪ ,‬כשמגיעים לבעיות כאלה ומבינים‬
‫עוד מה שהולך"‪.‬‬
‫לא דיירים‬
‫המוסד‪ ,‬על התווית שהוא נושא‪ ,‬נמצא‪ ,‬אם כן‪ ,‬בתווך; בין זקנה בה עלול אדם בבדידותו בביתו‬
‫לחוות עליבות ומושלכות‪ ,‬לבין מראות ומצבים קיצוניים וסטטיים ‪ -‬על פי מוות‪ .‬תמונות מבית‬
‫אבות סיעודי‪ ,‬הנחשבות "זוועתיות"‪ ,‬לא הופיעו בחיי היומיום של הדיירים‪ .‬עם זאת‪ ,‬ידיעה‬
‫כללית על המתרחש בחייהם של זקנים "סיעודיים" השתלטה וצבעה מידי פעם את האופנים בהם‬
‫‪137‬‬
‫ראה היחיד את הקולקטיב‪ .‬הקולקטיב הפך ל 'אחר מת'‪ ,‬קרוב יותר ברצף שבין שני המוסדות‬
‫ל"סיעודי"‪ .‬הפרמטרים הקובעים את היבדלותו של היחיד הנם תפקוד מנטלי‪ ,‬תפקוד פיזי‪,‬‬
‫נורמות משותפות לדיירים‪ ,‬והערכת מעורבותם החברתית‪ .‬פעם נתפסה דיירת בשיחה על דיירים‬
‫שנפטרו ומוכרים לה מבית האבות‪ .‬הבעת פחד הייתה משוכה על פניה רגע ארוך‪ .‬כמו הגיעה‬
‫למסקנה אישית‪ ,‬אמרה לבסוף‪" :‬את יודעת‪ ,‬אני לפעמים רוצה לברוח‪ .‬לא להכיר הרבה אנשים‪.‬‬
‫זה נורא…" כפות ידיה הסתירו את עיניה‪ ,‬כמו ספקה את פניה לנוכח רוע הגזירה‪ .‬היא ביטאה‬
‫באופן גלוי ופשוט מה שביקשו לבטא דיירים בניסיונותיהם המורכבים להבחין עצמם מ'אחרים'‪.‬‬
‫כשתיארו אינפורמנטים את הדיירים‪ ,‬התקבלה תמונה של 'אחר קולקטיבי' מובחן ולוקה‪ :‬שלומי‬
‫ביקש להבהיר לי 'לאן הגיע' כשאמר‪" :‬אני מוצא פה את כל סוגי המחלות…כולם…יש פה‬
‫שחפנים‪ ,‬ויש פה מי שנפטר מחוסר במלח‪ ,‬ויש פה כל סוגי הסוף"‪ .‬נימה של חוסר תקווה התגלתה‬
‫בתיאורה של בלהה‪ ,‬המתפקדת באופן עצמאי‪" :‬יש כאן כל הסוגים; כאלה המתקשים לראות‪,‬‬
‫כאלה המתקשים לשמוע‪ ,‬כאלה המתקשים ללכת‪ ,‬וכאלה שעוד יותר קשה להם"‪ .‬דיירת נוספת‬
‫תיארה סוג אחר של "גיוון" באוכלוסיית הדיירים‪ .‬הפעם התייחסו דבריה למצב מנטלי‪" :‬יש פה‬
‫כל מיני מחלות‪ .‬הכל‪ ,‬הכל‪ ,‬ממש הכל‪ ,‬מאינטליגנציה נמוכה ועד אנשים בלי מחשבה"‪.‬‬
‫"את לומדת על החיים שלנו כאן…?" פתחה בזעף אחת הדיירות ה"שתלטניות" בחדר האוכל‪ .‬לא‬
‫היה סיפק בידי להשיב‪ ,‬וכבר היא פקדה‪" :‬שבי!" התיישבתי מסוקרנת‪ .‬היא סיפרה כי בזה הרגע‬
‫באה אליה דיירת אחת והיא בוכייה‪ .‬היא‪ ,‬הדיירת‪ ,‬ירדה במעלית עם "זקן אחד"‪ .‬הוא השתין‬
‫במעלית ולכלך גם אותה‪" .‬אז תכתבי על זה‪ ,‬תראי איפה אנחנו חיים…" כך חתמה האישה בפנים‬
‫מתרתחות והתרחקה‪ .‬הייתה זו אחת מאותן פעמים בהם דיירים מבטאים יחסם לאופי המקום‬
‫אליו נקלעו‪ .‬חנה ביקשה להסביר את ה"תופעה" הלא רצויה בציינה כי לא מתבצעת סלקציה‬
‫ראויה של דיירים על ידי הנהלת המוסד‪ .‬כך‪ ,‬יחידים מוצאים עצמם שוהים עם 'כל דיכפין'‪" :‬זה‬
‫מה שאת לומדת"‪ ,‬אמרה לי‪" ,‬זה מאוד מסובך‪ ,‬כי הקהל הוא מאוד מגוון ויש פה הרבה אנשים‬
‫שלא יודעים למצוא את החדר שלהם‪ .‬כשהייתי עוד בדיור מוגן )מוסד קודם שגרה בו( השתתפתי‬
‫בהרצאה‪ .‬אמרתי לפרופסור‪" :‬תראה‪ ,‬באתי ל ]דיור מוגן[ ושלחו אותי לבדיקה רפואית‪ .‬אבל מה‬
‫בדקו? בדקו רק את הגוף‪ .‬בדקו יפה מאוד אם אני ראויה להתקבל למוסד‪ ,‬אבל את המשהו‬
‫שיושב על הגוף ]הראש[‪ ,‬בזה לא נגעו"‪ .‬לא חשוב לבדוק מה נעשה פה?! )הצביעה על ראשה( כאן‬
‫אנשים שלא יודעים למצוא את הבית‪ ,‬ופוחדים לעלות במעלית…ואת לא יודעת איך זה משפיע‬
‫עלינו‪ ,‬שאנחנו בחברה של אנשים כאלה…זה רע מאוד‪ .‬זה מדכא‪ .‬חשוב עם מי אני יושבת‪ ,‬באיזה‬
‫חברה אני נמצאת"‪ .‬דברים דומים אמר רפאל‪" :‬אתה פוגש פה כל מיני סוגי אנשים…ואתה אומר‪,‬‬
‫'אוי לי‪ ,‬איפה אני נמצא'‪ .‬אבל מה הפתרון? אין פתרון!"‬
‫כשדיירים "חדשים" חשו מתוסכלים מהתנהגות הדיירים סביבם‪ ,‬היו מעירים בקול רם ובניד‬
‫ראש‪" :‬אוי‪ ,‬איזה מצבים יש פה!"‪ .‬דיירת ביקשה מהמנהלת לסדר לה שותפה לחדר‪ ,‬שתחליף את‬
‫זו שנפטרה‪ ,‬אך בטרם הספיקה המנהלת להשיב‪ ,‬אמרה זו‪" :‬מכולם אין מישהו"; כאומרת כי אף‬
‫לא דייר אחד יכול להתאים לה‪ .‬דיירים תוארו על ידי יחידים כ"ממלאים את הכולבואיניק‬
‫באוכל"‪ ,‬ולכן לא רציונלים‪ ,‬כ"שמים לב לכל דבר קטן"‪ ,‬מפני ש"אין להם מה לעשות"‪ ,‬ואפילו‬
‫‪138‬‬
‫כמי שנוכחותם הקרובה "מסכנת את הבריאות"‪ .‬במיוחד חזר ונשנה הייחוס "משוגעים"‪ .‬דומה כי‬
‫לא היה לייחוס זה ייחוס מתחרה באשר להפגנת עמדה שוללת של 'לא דיירים'‪ .‬אסתר הילכה עם‬
‫ההליכון בלובי‪ .‬לפתע עצרה ואמרה ליושבים ומביטים בה‪" :‬כולם פה אידיוטים"‪ .‬דיירות הסכימו‬
‫ביניהן ואמרו‪ ,‬בהוציאן את עצמן‪" :‬אם היו צריכים להוציא מכאן את כל המשוגעים‪ ,‬לא היו‬
‫נשארים פה אנשים"‪" .‬שיגעון"‪ ,‬יותר מכל ייחוס אחר‪ ,‬ביטל עד לאפס את משמעות נוכחות‬
‫ה'אחרים'‪ ,‬וצייר את הדייר‪ ,‬הנוקט בו‪ ,‬כבודד במערכה איומה‪.‬‬
‫ייחוסים מעין אלה לא עמדו במרחק גדול מביטויי פטרוניות בידי יחידים‪ ,‬המוציאים את עצמם‬
‫מן הכלל‪" .‬הדיירים כאן צריכים עידוד מסוים"‪ ,‬אמר דייר‪ ,‬כשהוא מתייחס לחוג מוצלח במיוחד‪.‬‬
‫בלהה התייחסה לאפטיה של הדיירים‪ ,‬ולפוטנציאל ההחייאה שיש בקיומה של מקהלה‪" :‬בית‬
‫האבות צריך מישהו שככה יפיח חיים בדיירים‪ .‬הדיירים זקוקים לזה‪ .‬אני אוהבת לשיר‪ ,‬אבל אני‬
‫לא רואה עצמי מצטרפת"‪ .‬לרפאל הייתה הצעת ייעול מיוחדת‪" :‬הייתי אומר שפה היה צריך‬
‫לעשות בריכה שאנשים ישחקו וידברו…חתיכה קטנה‪ .‬בריכה זה מחייה את האנשים‪ .‬צועקים‪,‬‬
‫משפריצים‪ ,‬משתוללים קצת"‪ .‬דיירים "חדשים" אף רימזו כי צריך ל"טפל" באורחותיהם של רוב‬
‫הדיירים על ידי פנייה לדרגים גבוהים‪" :‬צריך לדבר עם ההנהלה‪ .‬לא יתכן שדיירים יצאו מן‬
‫ההרצאה מתי שהם רוצים"‪ .‬כששוחחנו על ההתנגדות לכורסאות החדשות בלובי‪ ,‬אמרו דיירות‬
‫חדשות על ה"וותיקים"‪" :‬יש פה דיירים וותיקים שלא סובלים שום דבר חדש"‪ .‬למרות קביעה זו‪,‬‬
‫הן מיד הסכימו שהכורסאות אכן לא מתאימות להם‪" :‬ישנם דיירים המשתינים על הכורסא‪ ,‬כי‬
‫הם לא מספיקים לקום…‪.‬יהיה מסריח"‪ .‬הן הסתכלו במבע גועל אחת על השנייה‪ ,‬ומיד נדברו‬
‫לפתור את הבעיה‪ ,‬שעדיין לא נתנה אותותיה‪" :‬אנחנו נדבר עם המנהלת"‪.‬‬
‫הדיירים פעמים רבות נשללו כקבוצת התייחסות בעיני היחיד‪ .‬הערכתו כי המפגש עמם הוא על‬
‫אם הדרך אל הקץ‪ ,‬ללא עבר וללא שם‪ ,‬שימשה כמחסום רב כוח של חוסר השלמה‪" .‬כולם כאן‬
‫פשוטים"‪ ,‬אמר קניאל‪ ,‬ובזה הסביר מדוע הוא מסתובב כל היום בסביבת המוסד המטופחת‪:‬‬
‫"הגינה נותנת לי הכל…נותנת לי הכל‪ .‬תמיד אני בחוץ"‪ .‬לעומת קניאל‪ ,‬עזרא היה דייר "תשוש"‪,‬‬
‫שחלם לשוב אל ביתו‪ .‬אהדת הדיירים אליו‪ ,‬כפי שהציג את הדברים‪ ,‬הבליטה את שלילתו אותם‬
‫כקבוצת התייחסות‪" :‬אני מחכה שיעברו עוד שמונה חודשים אז נראה אם הדירה בתל אביב‬
‫תתפנה‪ ,‬אז אני יכול לעזוב פה וללכת הביתה‪ .‬אני לא רב ]עם דיירים[ ואני מרגיש שהם אוהבים‬
‫אותי‪ .‬יש איזה דבר‪ ,‬הם באים אליי ושואלים‪" ,‬נו‪ ,‬מה אתה אומר?"‪ .‬אני מרגיש שעושים לי‬
‫קומפלימנטים‪ ,‬שאני יודע יותר טוב‪ ,‬אבל זה לא נכון‪" .‬למה אתה רוצה לחזור הביתה"? שאלתי‪.‬‬
‫"שמה גם האבנים מכירות אותי"‪ ,‬השיב עזרא‪" ,‬את מבינה? שמה‪ ,‬לא יודע איך להגיד לך‪ ,‬נותנים‬
‫לי כבוד גדול השכנים‪ ,‬והאנשים יודעים מה אני ומי אני‪ .‬מה אני אעשה פה?! היה זמן שכל בוקר‬
‫בתשע וחצי הייתי הולך לבית קפה‪ ,‬איפה שישנם בולגרים…כולם מכירים אותי‪ .‬מיד היו קוראים‬
‫לי "עזרא‪ ,‬עזרא"‪ .‬עזרא השווה בין אהדת מכריו משכבר הימים ובין אהדת הדיירים אליו‪ .‬כאן‬
‫וכאן הוא חש עצמו דומיננטי מבחינה חברתית‪ .‬אך הדיירים אינם משמשים לו קבוצת התייחסות‬
‫כלל‪ ,‬לכן אהדתם חסרת כל ערך ואפילו מסמלת עבורו מה שאולי איבד לתמיד‪.‬‬
‫‪139‬‬
‫‪ 5.3.3‬נקודות יתרון‪ :‬כן "בית אבות"‪ ,‬כן "עצמאים"‪ ,‬לא "תשושים"‬
‫רוב דיירי בית האבות מקבלים את עובדת היותם מתגוררים ב"בבית אבות"‪ ,‬ומוקפים ב"זקנים"‪.‬‬
‫בקטגוריה זו נעסוק בשתי צורות; האחת היא התבדלותם של הכל מ"תשושים"‪ ,‬ובכלל זה‬
‫מתבדלים מתוך ה"תשושים" עצמם‪ .‬בהתבדלות זו הדיירים מגיבים בעיקר להבחנה המוסדית‪-‬‬
‫פורמאלית בין שתי הקבוצות‪ .‬השניה היא התבדלותם של "עצמאים" מ"עצמאים"‪ .‬אך בשונה מן‬
‫הקטגוריה הקודמת‪ ,‬היחיד אינו מבחין עצמו מן הקולקטיב‪ ,‬באשר הוא; אלא הוא מבחין עצמו‬
‫מ'אחרים'‪ ,‬הנקרים לעת מצוא‪ .‬אלה נחשבים קבוצת התייחסות מזדמנת‪ ,‬נגזרת מקולקטיב‪,‬‬
‫בעלת מאפיינים ידועים‪ ,‬והמנוצלת להאדרה עצמית‪.‬‬
‫המנהלת סיפרה כי דיירים "עצמאיים"‪ ,‬שהפכו ל"תשושים"‪ ,‬אינם מוכנים להודות בכך‪ .‬לעיתים‬
‫מתקשה הצוות הרפואי לשכנע דייר לעבור למחלקה‪ ,‬ובני המשפחה מגויסים למשימה זו‪ .‬אחיות‬
‫במחלקת ה"תשושים" נוקטות לשון חלקות של פיוס ודאגה‪ ,‬מפתות את הדיירים‪ ,‬שהגיע זמנם‪,‬‬
‫לחשוב על טובתם העצמית‪ .‬אחת הדיירות ה"תשושות" שיחזרה את המעבר שלה למחלקה‪:‬‬
‫"האחות אמרה לי‪" :‬אני מייעצת לך להישאר פה‪ .‬תראי שיהיה לך טוב‪ .‬אתן לך אישה שתתאים‬
‫לך ואת תתאימי לה )שכנה לחדר(‪ .‬אתן לך חדר‪ .‬היא התחילה לדבר על לבי‪ .‬היא ביקשה‪" :‬תשלחי‬
‫לי את הבת שלך‪ .‬אני אדבר אתה‪ .‬היא )הבת( אישה נבונה והיא רוצה שיהיה לך טוב"‪ .‬הבת שלי‬
‫הגיעה‪ .‬היא )האחות( קראה לה‪" :‬שרהל'ה‪ ,‬שרהל'ה"‪ ,‬וכבר לקחה )הבת( את הבגדים משמה עם‬
‫סבל וכבר העבירה"‪ .‬לעומת מעבר זה‪ ,‬סיפרה לי רחל‪ ,‬ביושבה בלובי ה"תשושים"‪ ,‬כי היא חלתה‪,‬‬
‫וזו הסיבה מדוע אני מוצאת אותה במחלקה‪ .‬היא עצמה דורשת לחזור לחדרה בקומה אחרת‪,‬‬
‫למרות סירוב ההנהלה והתחנונים של ביתה‪ .‬היא פשוט "לא רוצה לשמוע מהמחלקה הזו"‪ .‬היא‬
‫רוצה לחזור ל"פינה שלה"‪ .‬התנגדותו של שמעון הייתה חריפה במיוחד‪ .‬כשראיתיו לראשונה‬
‫במחלקה שאלתי אם הוא גר בה‪ .‬הוא השיב בכעס עצור‪" :‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬ולא יהיה פה!"‪ .‬ועוד אמר‬
‫בפעם אחרת‪" :‬אני צריך להיות קוקו בשביל להיות פה"‪ .‬הוא תיאר עד כמה הוא מצטער להימצא‬
‫באותה קומה ואת געגועיו לדירתו‪ ,‬אותה הוא מכנה "פנטהאוס"‪ .‬במרירות ניכרת העיד על מצבו‬
‫הנוכחי‪" :‬אני נמצא פה בפירסט קלאס; אחד בן תשעים ואחת‪ ,‬אחד בן תשעים וחמש‪ ,‬ואחד נפל‬
‫מהמיטה‪ .‬כך‪ ,‬היה שמח החג…כואב לי שאני לא בחדר שלי"‪ .‬ראול‪ ,‬לעומתו‪ ,‬ביטא תושייה כאשר‬
‫ביקשו לטפל בו מספר ימים במחלקה; הוא בחר לחמוק ממנה ללא רשות‪ .‬אסטרטגיית הימנעות‬
‫למשך זמן ממושך‪ ,‬הציג אלכס –"עיתונאי" המחלקה‪ .‬כיוון שקיבל את גזירת השהות הקבועה‪,‬‬
‫בחר לדרוש חדר לעצמו בלבד‪ ,‬ללא שכנים )שותפים(‪ ,‬גם אם הדבר כרוך בתשלום כפול‪ .‬הוא הציג‬
‫עצמו כיחיד בכל המחלקה‪ ,‬הנהנה מתנאים מיוחדים‪ .‬הדבר נחוץ לו כדי "להתרכז בכתיבה"‪,‬‬
‫אמר‪.‬‬
‫נתיב ממושך אל עבר העתיד נסלל בסיפורה של דיירת חדשה‪ ,‬בדברה בפני מכריה‪ ,‬ה"חדשים" אף‬
‫הם‪ " :‬אמא שלי נכנסה בשעתו בגיל שמונים ושלוש‪ .‬היא אמרה‪" :‬זהו זו התחנה האחרונה"‪.‬‬
‫ואחרי זמן‪ ,‬שהיא כבר התאקלמה והיה לה טוב שם‪ ,‬וראתה שיש "תשושים" ו"סיעודיים"‪ ,‬היא‬
‫אמרה‪" :‬אני מקווה שזאת תהיה התחנה האחרונה"‪ .‬מכאן פירשה הדיירת‪" :‬קודם התחנה‬
‫האחרונה הייתה דבר מאיים‪ ,‬ואחר כך זה היה משהו טוב כי יש יותר גרוע‪ .‬אז זה הכל יחסי"‪.‬‬
‫‪140‬‬
‫החלוקה הקטגוריאלית הזו כה מופנמת עד כי דיירים תופסים את המעבר ל"תשושים"‪ ,‬כקפיצה‬
‫ממשית בזמן; מה שהתרחש לפני המעבר נתפס כשייך לעבר הרחוק‪ ,‬או למציאות אחרת‪ .‬אחת‬
‫הדיירות ה"עצמאיות" ישבה בספסל בגן והתבוננה בדיירים ה"תשושים"‪ ,‬הנאספים‪ ,‬בסיוע צוות‬
‫עובדים‪ ,‬לשבת יחדיו תחת עץ‪ .‬הדיירת התמקדה זמן מה ב"תשושה" אחת‪ ,‬וסיפרה אודותיה‬
‫בלשון עבר‪ ,‬ובנימה מרוחקת‪ ,‬כאילו אינה פוגשת בה בהסתובבה בלובי‪" :‬מירה התדרדרה מאוד‪.‬‬
‫אני הייתי כמו אמא שלה‪ .‬אני תמיד שמרתי אותה"‪ .‬היא הפרידה את מכרתה מעולם החיים של‬
‫ה"עצמאים"‪ .‬כיוון שהורגלתי בשיחם של דיירים‪ ,‬התרשמתי כי אם לא הייתי יודעת לאיזו‬
‫"מירה" היא מתכוונת‪ ,‬הייתי טועה לחשוב שהיא מדברת אודות מכרה שהלכה לה מן העולם‪.‬‬
‫האסטרטגיה שנקטה חדווה‪ ,‬אחת הדיירות ה"שתלטניות"‪ ,‬זו החולשת על כל הוועדות‪ ,‬הייתה‬
‫מעניינת במיוחד‪ .‬כשחלתה‪ ,‬התאשפזה כמה ימים במחלקת ה"תשושים"‪ .‬היא החשיבה את‬
‫השהות כ"אשפוז" ותו לא‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬שוחחה עם דיירים‪ ,‬ישבה לצפות עמם בטלויזיה‪ ,‬ואכלה‬
‫אתם בשולחן אחד‪ .‬שלא כמו שמעון‪ ,‬לא הביעה שום תרעומת או התבדלות גלויה‪ .‬שיחה עליה‬
‫ניצחה ב"פרלמנט" סביב ישראל‪ ,‬חשפה את נקודת המבט הייחודית שלה‪" :‬לדעתי מחלקה ד'‬
‫צריכה להיות המחלקה המטופלת הטובה ביותר‪ .‬שוחחתי היום עם המנהלת )נוקטת בשמה‬
‫הפרטי( על הקומה הזאת…אנשים בעלי רמה השכלתית יושבים פה"‪" .‬על פי מה את קובעת זאת?"‬
‫שאלתיה‪" .‬אני קובעת מזה שאני יודעת"‪ ,‬הבטיחה‪" .‬אני מכירה את כל האנשים‪ .‬אני מכירה‬
‫למטה כל אחד‪ ,‬ופה כל אחד‪ .‬אלה שפה היו למטה )"עצמאים"(‪ .‬הם היו וישנם‪ .‬ההיי סוסייטי‬
‫)החברה הגבוהה( התרבותי נמצא פה‪ ,‬האליטה‪ .‬זה מה שאמרתי היום למנהלת‪ .‬בינינו יש‬
‫הערכה"‪ .‬חדווה לא רצתה לראות בדיירים‪ ,‬בקרבם היא נאלצת לשהות‪' ,‬אחר מת'‪ .‬במקום זאת‬
‫העניקה להם סטטוס של "עצמאים שעברו מקום"‪ ,‬ואף הטובים שבהם‪ .‬מסיעה את ה'חיות' שלה‬
‫לכל מקום‪ ,‬היא השוותה אותם אליה‪ .‬כך נהגה להציג את עצמה בהתבדלה כמנהיגה של כלל‬
‫הדיירים במוסד‪ .‬סביר כי בסטטוס החברתי המוכר שלה‪ ,‬התבדלות של התרחקות ודחייה‪ ,‬הייתה‬
‫יוצרת סתירה ומקשה על המשך יחסי‪-‬התפקיד שלה‪ .‬אף אחד מיושבי ה"פרלמנט" לא החשיב כך‬
‫את עצמו או את האחרים‪ .‬מסיכת ה'חיות' שהודבקה להם על ידי חדווה ב"פרלמנט" נתפסה‬
‫כמגחכת‪ ,‬עד כי סנטה בה דיירת באומרה‪" :‬את ראש הממשלה!"‬
‫‪ 5.3.3.1‬מדרגות רשמי תפקוד‬
‫הדיירים‪ ,‬בין אם "תשושים" או "עצמאים"‪ ,‬נמצאו כאוצרי הגדרות ותת‪-‬הגדרות של תפקוד פיזי‬
‫ומנטלי לשימושו של היחיד‪ ,‬המבדיל את עצמו‪ .‬דוגמאות מחקריות לנטייה להדגיש ייחודיות‬
‫בהשוואה לאחרים בקבוצת ההתייחסות קיימות לרוב )‬
‫& ‪Golander, 1995, Keith, 1982, O’Connor‬‬
‫‪ .(Vallerand, 1994‬במובנים מסוימים‪ ,‬התיאורים שיובאו כאן הם בבחינת 'עוד מאותו דבר'‪ ,‬אך‬
‫מוקד ענייננו יהא הגדרת ה’אחר’ כ 'מת'‪ .‬במציאות בה הדיירים לרוב רואים עצמם זקנים‬
‫הנוטים למות‪ ,‬נדרש היחיד למאמץ מיוחד על מנת לגדור עצמו מרושם תובעני זה‪ .‬במחקרי על‬
‫הבניית מציאות א‪-‬זקנתית בדיור מוגן )גמליאל‪ ,(1997 ,‬הראיתי כי דיירים משתמשים בעיקר‬
‫במשאבי ההקשר המוסדי כדי להדגיש את מובחנותם‪ .‬הנחקרים בבית אבות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הם‬
‫מעוטי משאבי מוסד‪ ,‬אך מנצלים את נוכחות קבוצת בני השווים‪ ,‬בהבניית תת‪-‬קטגוריות‬
‫‪141‬‬
‫מורכבות להגדרת חיותם‪ .‬מלכתחילה זהותם כ 'מתים' ב"תרבות מוות" שואבת מקבוצה זו‪,‬‬
‫ובדיעבד נתמכת בה‪ ,‬כפי שראינו בפרק הקודם‪ ,‬אלא שכעת אנו עוסקים בעניינו של היחיד לזהות‬
‫עצמו מובחן כ'חי' מן ה'אחר'‪.‬‬
‫מאמץ מיוחד להבדלה עצמית מן הסובבים הקרובים‪ ,‬השייכים לאותה קטגוריית תפקוד‬
‫פורמלית‪" ,‬תשושים" או "עצמאים" ב"תרבות מוות"‪ ,‬ניכר בדבריה של שילה ‪" -‬עצמאית" וחולה‬
‫במחלת פרקינסון‪ .‬היא ביקשה להבהיר לי תגובתם של דיירים למקרה מוות של דייר‪" :‬הם‬
‫)ההנהלה( משתדלים לא להודיע‪ .‬כשתולים מודעות‪-‬אבל על חומת האבן מחוץ לבית האבות מיד‬
‫משתדלים להוריד אותה‪ .‬לא מודיעים על מוות כי ההודעות האלה אינן טובות לזקנים‪ .‬אני פה‬
‫כבר עשר וחצי שנים‪ .‬כבר היו כאן אלפים שמתו‪ .‬יש אנשים שזה מזעזע אותם‪ ,‬הם נכנסים‬
‫להיסטריה"‪ .‬כשציינתי כי הנה היא ומכריה מדברים על מותו של אבנר‪ ,‬ואינני רואה כי הם עצמם‬
‫בהיסטריה‪ .‬השיבה שילה‪" :‬טוב‪ ,‬אנחנו לא זקנים"‪ .‬לנוכח הרטוריקה אליה התוודעתי‪ ,‬הוספתי‬
‫לשאול‪" :‬מה את מתכוונת כשאת אומרת שאינכם זקנים?" "אנחנו זקנים‪ ,‬אבל לא במחשבה‬
‫כמותם"‪ ,‬האירה שילה את עיני‪ .‬גם לעניין התגובה למוות מי מהם‪ ,‬יש הרואים עצמם מגיבים‬
‫ממרחק‪ ,‬ואילו את תגובתם של האחרים ‪ -‬מתוך שהם קרובים לקצם‪ .‬במצב תרבותי זה נודעת‬
‫לביטויי התפקוד המנטלי חשיבות ממעלה ראשונה‪ ,‬ובשני מובנים; האחד‪ ,‬ביצוע מנטלי למעשה‪,‬‬
‫והשני‪ ,‬יכולת מנטלית להציג רשמי ביצוע מנטלי‪ .‬גם לביצוע הפיזי ישנה חשיבות‪ ,‬אך רישומו בטל‬
‫אם נעדר דייר יכולת מנטלית להדגישו‪ .‬דוגמא מאלפת שראינו‪ ,‬היא רושם היתרון המתקבל‬
‫מתמונה בה דייר "תשוש"‪ ,‬זקוף הגו ומהיר ההליכה‪ ,‬עומד בחדרו של ישראל ונראה כמבולבל‪,‬‬
‫בעוד ישראל בקושי זע במיטתו‪ ,‬ספון בקשיים פיזיים‪ ,‬אך בעל דעת צלולה‪ .‬ניתן לטעון‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי‬
‫בהקשר תרבותי ומוסדי זה‪ ,‬כוחם המתבדל של דיירים נשען ביסודו על הצגה עצמית מילולית‪,‬‬
‫יותר מאשר הצגה של ביצוע פעולות‪ .‬נייחים ושקטים‪ ,‬עיקר כוחם של רוב הדיירים ליצור דירוג‬
‫בתפקודי‪-‬חיים‪ ,‬הוא בפיהם‪ .‬אחלק את מכלול האסטרטגיות המילוליות לארבע קבוצות‪ :‬הקדמה‬
‫ביצירת רושם‪ ,‬תיקון רושם‪ ,‬רשמי שיבה מקו הקץ‪ ,‬ורשמי ערך משפחתי‪.‬‬
‫הקדמה ביצירת רושם‬
‫דיירים המגיבים לקהל מתבוננים הופיעו לעיתים כמקדימי תרופה למכה‪ ,‬ביצרם תפאורה‬
‫חברתית לתפקודם הם‪ ,‬ומבלי שמישהו אתגר את יכולתם‪ .‬באחת מארוחות הערב העתקתי מקומי‬
‫לשבת מול אריק‪ ,‬אשר הופיע בשולחן לפני שני שותפיו‪ .‬הוא מיד פתח ואמר‪" :‬בחרת לך מקום לא‬
‫טוב"‪" .‬מדוע?" שאלתי‪" .‬כי האנשים שיושבים כאן הם לא מי יודע מה‪ .‬זה שיושב כאן הוא על‬
‫גבול האלצהיימר"‪ ,‬אמר וחיווה בידיו כיצד פיו של האיש נפער ומזיל ריר‪" .‬האיש הזה לא מדבר‬
‫לעניין‪ .‬האישה שתבוא‪ ,‬את כבר תראי‪ ,‬היא שקטה‪ .‬אי אפשר לדבר אתה"‪ .‬שיערתי כי אריק‬
‫מעוניין להבחין עצמו מהם‪ ,‬שמא אצרף רשמיהם הצפויים אליו‪ ,‬ואראה אותו כאחד מהם‪.‬‬
‫"הייתי נותן הרבה כדי לברוח מן השולחן הזה‪ ,‬אבל לא נעים לי לפגוע בהם"‪ ,‬אמר רגעים ספורים‬
‫לפני שהגיעו‪ .‬אכלנו בצוותא כל הארבעה‪ .‬בסוף הארוחה שאל אותי אריק בסקרנות‪" :‬נו‪ ,‬איך‬
‫הרגשת?" כמו מבקש אישור להבחנה שלי בינו ובינם בעצם ההזדהות עם תגובותיו‪.‬‬
‫‪142‬‬
‫כשישבתי לשוחח עם אחת הדיירות ה"תשושות"‪ ,‬הגיעה לובה אל שולחננו‪ .‬היא זמזמה שיר‬
‫וסיפרה בקולי קולות כי היא אוהבת לרקוד‪ .‬היא פרשה ידיה לצדדים ועצמה עיניה למחצה‪,‬‬
‫כמתענגת על מנגינה‪" .‬כשאני רוקדת ושרה זה הלב שלי"‪ ,‬אמרה‪" ,‬היה היום קונצרט במחלקה‬
‫ואני רקדתי קצת"‪ .‬הדיירת ואני הבטנו בה מחייכות‪ .‬קולה של לובה ותנועותיה תבעו שימת ליבו‬
‫של כל מי שהילך בלובי‪" .‬אני שייכת לאלה )במוסד( שהולכים ומטיילים‪ ,‬ולא לאלה שיושבים‪.‬‬
‫אני לא יושבת בספורט על הכסא‪ ,‬כמו כולם‪ .‬הם צריכים את זה‪ ,‬לא אני‪ .‬עליי זה לא משפיע כמו‬
‫על החלשים"‪ .‬במונולוג חסר מעצורים החלה להסביר כי השיניים שבפיה הם השיניים שלה‪,‬‬
‫למרות היותה בת שמונים ושתיים‪ .‬היא הבטיחה כי היא הולכת עם מקל רק מפני שאין לה שיווי‬
‫משקל‪" .‬הנה"‪ ,‬אמרה והניחה אותו על השולחן‪ ,‬והחלה להתכופף ברגליים ישרות‪ ,‬ראשה מכונס‬
‫ביניהן‪ ,‬וכפות ידיה משיקות לרצפה‪ .‬לנוכח הדיירת שישבה לידי‪ ,‬המתקשה לעמוד ללא תמיכה‪,‬‬
‫הציגה לובה‪ ,‬אכן בצורה יוצאת דופן‪ ,‬כי אמנם היא מבוגרת ממנה בשנתיים‪ ,‬אך מתפקדת טוב‬
‫יותר‪.‬‬
‫תיקון רושם‬
‫אינטרפרטציות חיוביות ופתלתלות של דיירים ליוו מצבי מבוכה‪ ,‬בהצגה לא מוצלחת של רשמי‬
‫תפקוד‪ .‬מעניין כי גם דיירים‪ ,‬המוחזקים "מבולבלים"‪ ,‬עמדו במשימה זו של הצגה עצמית‪ ,‬בלא‬
‫כל השוואה לאחרים‪ .‬תפיסת ה 'אחר מת' הייתה מובלעת בעצם פעולת התיקון המילולית‪ .‬למשל‪,‬‬
‫לאחר כמה רגעים של שיחה עם דייר‪ ,‬שהתיישב ביוזמתו לידי בלובי‪ ,‬נכחתי כי הוא שוכח מה הוא‬
‫אומר כל פעם‪ ,‬וחוזר שוב ושוב על אותו משפט ‪ -‬בעיה המיוחסת לזיכרון לטווח קצר‪ .‬לפני שיאמר‬
‫לי שוב‪ ,‬בפעם המי יודע כמה היכן הוא גר‪ ,‬חמדתי לצון לנוכח עיניו הצוחקות תמיד‪ ,‬ומיד הזכרתי‬
‫את הכתובת המדויקת של ביתו‪ ,‬כפי שלמדתי מחזרותיו המרובות‪ .‬הוא חייך לעומתי‪ ,‬מתבונן‬
‫בשקט כמה רגעים‪ ,‬עד שאמר‪" :‬את יודעת )את הכתובת( כי אני כבר אמרתי לך"‪ .‬מודע לבעיית‬
‫הזיכרון שלו‪ ,‬עוד הוסיף‪" :‬סימן שאני אמרתי לך את האמת…שאני לא משקר"‪ .‬על "סימן" חיובי‬
‫זה לכנות דבריו‪ ,‬חזר עוד פעם‪ ,‬כשחזרתי על כתובתו המדויקת פעם שניה‪ .‬ועוד בעניין זיכרון;‬
‫כששאלתי את בלהה לדעתה על ההופעה‪ ,‬שהתקיימה בבית האבות לאחרונה‪ ,‬השיבה‪" :‬היא‬
‫)ההופעה( בטח לא הייתה מרשימה"‪ .‬כשתהיתי על הניסוח בו בחרה להשתמש‪ ,‬הסבירה‪" :‬אם‬
‫אני לא זוכרת‪ ,‬אז לא היה מרשים‪ .‬אם זה היה מרשים‪ ,‬אז זה בוודאי היה מותיר איזה זיכרון"‪.‬‬
‫בלהה לא זכרה את האירוע עליו שאלתי‪ ,‬אך היה לה מוצא מעניין; שאלתי הניחה כי השיפוט‬
‫שלה תלוי בכושר הזיכרון‪ ,‬ואילו תשובתה הניחה את ההפך‪ :‬הזיכרון לגבי האירוע תלוי בשיפוט‪.‬‬
‫אריק סיפר כי כשנכנס לבית האבות ניסו ללמדו את משחק הקלפים‪ ,‬אך הוא לא הצליח לתפוס‬
‫את החוקים‪" .‬אני מעדיף לקרוא ספרים‪ .‬לא תפסתי את המשחק כי כנראה יש לי התנגדות‬
‫פנימית לזה"‪ .‬הוא העדיף תירוץ רגשי על פני קושי שכלי‪ ,‬ובזה לא היה היחיד המבקש לשמור על‬
‫רשמי תפקוד שכלי מכל משמר‪ .‬פגשתי במסדרון דיירת "תשושה"‪ ,‬המוחזקת כצלולה בדעתה‪,‬‬
‫וידידה יחידה של ישראל‪ .‬עמדתי מולה‪ .‬היא התבוננה בי כמה רגעים‪ ,‬לא מזהה‪ .‬היא פנתה‬
‫לישראל‪ ,‬אותו הסעתי על כסא גלגלים‪ ,‬ושאלה‪" :‬זאת נכדה שלך?" הוא השיב בשלילה‪ ,‬ואני‬
‫מיהרתי להזכיר לה מי אני‪" .‬או…‪ ".‬משכה בקולה מופתעת מאוד‪" ,‬איך זה?…בדרך כלל יש לי‬
‫טביעת עין מצוינת…‪.‬את מאוד השתנית"‪ ,‬אמרה וחילצה עצמה מן המבוכה‪ ,‬תופלת בי את‬
‫‪143‬‬
‫ה"אשם"‪ .‬רפאל לפעמים לא מצא דרכו אל דירתו‪ ,‬גם לו דרך משכנעת להעיד על כשריו השכליים;‬
‫פעם ביקשני להביאו אל הדלת תוך שהוא ממלמל ברצינות גמורה‪" :‬אני לא מבולבל‪ ,‬אני רק לא‬
‫יודע איפה החדר שלי"‪.‬‬
‫רשמי שיבה מקו הקץ‬
‫להצגת שיפור במצב גופני התלווה הרושם של לידה מחדש‪ ,‬של חזרה לחיים‪ ,‬וביטחון ביציבותם‬
‫זמן מה‪ .‬חוויית הקרבה למוות כמו העניקה כוחות מסוג אחר )‪" .(Feifel, 1977‬אני עברתי ניתוח לב‬
‫פתוח"‪ ,‬סיפרה בדרמטיות דיירת בחוג תעסוקה‪" .‬טוב‪ ,‬זה הצליח‪ .‬לא רצו )הרופאים( לעשות לי‬
‫את הניתוח‪ .‬אמרו‪' ,‬בגיל הזה אנחנו לא עושים ניתוח'‪ .‬הייתי צריכה לשבת כמו פסל‪ .‬אז אמרתי‪,‬‬
‫'תרחמו עליי‪ .‬אני לא רוצה ככה להישאר'‪ .‬הרופאים אמרו לי‪' ,‬גברת‪ ,‬את תישארי על השולחן‬
‫)תמות על שולחן הניתוחים('‪ .‬אמרתי שזה לא חשוב‪ .‬אני לא צעירה‪ .‬עוד שנה עוד שנתיים לחיות‪.‬‬
‫כמה עוד לחיות? מי יודע? אז אני רוצה או לחיות או למות‪ .‬עשו לי את הניתוח…תודה לאל‪ .‬אבל‬
‫יש כל מיני בעיות‪ .‬לו לא הייתי עושה ניתוח לא הייתי יכולה לחיות‪ .‬אני טיפוס כזה שאני רגילה‬
‫לפעילות‪ .‬אני רוצה לחיות או למות‪ .‬אחד מהשניים"‪ .‬הדיירת סיפרה את סיפור גבורתה שוב ושוב‪,‬‬
‫בהזדמנויות שונות‪ ,‬תוך שהיא מדגישה באופטימיות את ערך החיים‪ ,‬ואת האומץ שהיה לה על‬
‫שולחן הניתוחים‪ .‬הדיירות אישרו שהיא עשתה כמה צעדים אחורנית מן המוות; היא עמדה‬
‫מאחורי קו הקץ ועכשיו הוא העומד במרחק מה לפניה‪.‬‬
‫ישראל נפל במקלחת‪ ,‬איבד את הכרתו והתאשפז‪ .‬ימים לאחר שחזר מבית החולים תיאר את‬
‫החוויה שעבר‪" :‬אולי אני מפתיע אותך במשפטים מקברים…‪ .‬כשאני נפלתי לא הרגשתי בשום‬
‫דבר‪ .‬ההרגשה הזו הייתה יכולה להמשיך לנצח‪ .‬זה היה מיתת נשיקה‪ .‬אבל כשהעירו אותי אחר‬
‫כך‪ ,‬אמרתי‪' ,‬כנראה לא גמרתי את המנה שלי‪ ,‬אז אני ממשיך'‪ .‬אבל קודם חשבתי שזה כל כך טוב‬
‫…אם התעוררתי אז ככה צריך להיות"‪ .‬שאלתיו אם חש הקלה כשהתעורר‪" .‬לא הרגשתי הקלה‬
‫כי מצבי היה קשה מאוד‪ .‬היה קצר בלב‪ ,‬וכנראה כמה רגעים לא הייתה נשימה‪ .‬הלב מאוד נחלש‪.‬‬
‫אמרתי לעצמי למה לי חיים כאלה‪ .‬חשבתי חלילה וחס שאולי אצא נכה‪ .‬חששתי‪ ,‬אבל יצאתי‬
‫בחזרה‪ .‬תשעים אחוז לא בסדר‪ ,‬אבל אני מסתמך על עשרה אחוזים‪ .‬זה חשיבה בתוך עצמי‪ .‬אני‬
‫שמח שחזרתי‪ .‬כנראה ככה זה צריך להיות"‪ .‬חזרתו לחיים של ישראל שינתה את האופן בו שפט‬
‫את מצבו הגופני; "תשעים אחוז לא בסדר" ועדיין היה בו חשש למצוא עצמו נכה‪ .‬אף שלא‬
‫השתנה כהוא זה מצבו הגופני והמנטלי‪ ,‬הוא ראה בהתעוררות מחוסר הכרה הפחת חיים‬
‫מחודשת‪ ,‬לפרק זמן שעוד נכון לו‪ .‬באחת משיבותיו מבית החולים סיפר על טיפול‪ ,‬שהקל במידת‬
‫רבה על הנפיחות ברגליו‪ ,‬ושינה את מהלך ציפיותיו החד‪-‬כיווניות‪" :‬עכשיו שוב אני יכול ללכת‬
‫בעצמי עם ההליכון‪ .‬חשבתי שבן אדם רק יורד‪ .‬ראיתי שיש אפשרות גם לעצור או גם להתחזק‬
‫קצת‪ .‬יש גם אפשרות כזאת‪ .‬כך‪ ,‬מידה מסוימת של פסימיות קצת עצרה‪ .‬זה מעודד אותי"‪.‬‬
‫רשמי ערך משפחתי‬
‫לנוכח קבוצת התייחסות‪ ,‬המאופיינת לעיתים קרובות באדישות ופסיביות‪ ,‬התקשו דיירים רבים‬
‫לשכנע זה את זה כי הם יוצאי דופן בהשתמרות תפקודם‪ .‬בשל כך‪ ,‬הסתייעו באזכור הקונטקסט‬
‫‪144‬‬
‫המשפחתי שלהם‪ ,‬ילדיהם ונכדיהם‪ ,‬כקונטקסט בעל חותמת אישור סופית‪ .4‬בשיחה בין דיירים‬
‫ב"פרלמנט"‪ ,‬הביעה אחת הדיירות את מורת רוחה מהתנהגותם המרוחקת של ילדיה‪.‬‬
‫שאלתה הרטורית הצביעה על העדפתה אותם על פני כל מקור תמיכה אחר‪" :‬מה יש יותר שילדים‬
‫לא מבינים? מי שיבין?" כשהצעתי לה להיתמך באלה המצויים סביבה‪ ,‬אמרה בפסקנות‪" :‬לא!"‬
‫ישראל ביטא ברוח חיובית את חשיבות ילדיו‪" :‬וראה בנים לבניך‪ ,‬שלום על י ש ר א ל "‪ ,‬ציטט‬
‫כמנהגו מן המקורות‪ ,‬ורימז על עצמו‪ .‬הוא התבונן באלבום המשפחתי‪ ,‬על תמונות ילדיו‪ ,‬נכדיו‬
‫וניניו‪ ,‬והראה לי כמה ציורים של אילנות יוחסין‪" :‬זה הדבר הכי חיובי…הכי הכי מה שיש לי‬
‫בחיים‪ .‬מחבבים אותי מכבדים אותי‪ .‬זה מה שמחזיק אותי…כי אני לעצמי אין לי‪ .‬זה נותן לי‬
‫שמחת חיים‪ .‬אני דוגל בזה‪ .‬זה האושר של בן אדם"‪ .‬בפעם אחרת תיאר את המשפחה כמשאב‬
‫מכריע בחייהם של זקנים‪" :‬יש חיובי אצל זקנים מסוימים‪ ,‬שיש להם חיי משפחה טובים‪ .‬יש‬
‫להם ילדים ונכדים טובים‪ .‬יש לך הרגשה שבניך כשתילי זיתים סביב שולחנך‪ .‬זה נותן לאיש זקן‬
‫את היסוד על מה לעמוד‪ .‬זה ממזער את השלילי"‪ .‬לעיתים השתמש ישראל בנקודות מבטם של‬
‫ילדיו‪ ,‬התומכת בהערכתו העצמית‪ .‬פעם אחת ציין זאת על דרך השלילה‪ ,‬בשיחו על מקרה הגניבה‬
‫שקרה אותו במוסד‪" :‬נכון‪ ,‬האירוע הזה מוציא מן השגרה"‪ ,‬אמר כמסכים עמי‪ ,‬אך המשיך‬
‫בעצב‪" :‬אני מתבייש‪ ,‬זה פעם שלישית או רביעית שזה קורה לי…אני פראייר"‪" .‬אתה מתבייש?"‬
‫חזרתי אחריו כשואלת‪" ,‬כן‪ ,‬הילדים שלי יחשבו שאני בטלן‪ .‬הגמרא אומרת 'מה זה שוטה? זה‬
‫שמאבד מה שנותנים לו'‪ .‬לא יודע לשמור‪ .‬אני מתבייש בפני הילדים"‪ .‬הערכתם החיובית של ילדיו‬
‫ונכדיו היא עניין שיש לשמרו‪ .‬מוצג בה פן מפקח חיצוני‪ ,‬המפקיע את ישראל‪ ,‬כמו דיירים אחרים‪,‬‬
‫מן ההקשר הזקנתי‪ ,‬המרובה במקרי גנבות‪ .‬הערכת המשפחה‪ ,‬לדידו של ישראל נעדרת מידה של‬
‫סלחנות‪ ,‬שכן הקריטריון על פיו הוא מבקש להישפט הוא קריטריון של חיים‪.‬‬
‫אבחנת היבדלות של ילדי דיירת "תשושה"‪ ,‬בין אמם לבין האחרים במחלקה‪ ,‬העלתה על נס את‬
‫העובדה שאין היא נזקקת אף למקל הליכה‪ .‬הדבר נאמר כדי לעודד את רוחה‪ ,‬אך חזר ונשנה בפיה‬
‫במפגשי לובי עם דיירים‪" .‬לילדים שלי יש מזל גדול"‪ ,‬הצהירה דיירת אחרת בפני מכרותיה‪,‬‬
‫והסבירה‪" :‬אמא שלהם נשארה עם ראש צלול"‪ .‬לשמע דבר הילדים המוכרים‪ ,‬מכרותיה מיד‬
‫אישרו כי אכן יש לה ראש צלול 'כאילו היא בת עשרים'‪ .‬הייתה אחת שהתעקשה להבין מה הקשר‬
‫בין הצהרה זו לבין מה שדובר בו קודם‪ .‬היא לא זכתה לתשובה מ'בעלת הראש הצלול'‪ ,‬וכבר עברו‬
‫לדבר בנושא אחר‪ .‬היא שתקה כמי שנותרה בדעת מיעוט‪.‬‬
‫"הנכדים שלי אוהבים אותי" סיפרה דיירת בשמחה בלתי מוסתרת‪" .‬הם אומרים לי שאני שונה‬
‫מהסבתא השניה שיש להם‪ .‬אני מצחיקה אותם…יש לי עוד מה לתת להם"‪" .‬יש לי ילדים ונכדים‬
‫מסורים‪ ,‬ויש להם סבתא שהיא לא כל כך סבתא"‪ ,‬אמרה ברוריה‪" ,‬אני מצטיינת בזיכרון טוב‪,‬‬
‫והם מאוד מתפעלים מכך"‪ .‬אחת הדיירות הטיחה על הספסל בגן‪" :‬הזקנה היא דבר מכוער"‪.‬‬
‫שכנתה לחדר ולספסל הקשיבה בשקט לתלונותיה‪ .‬לפתע לקחה נשימה עמוקה‪ ,‬עצמה עיניה‪,‬‬
‫והחלה אומרת בניגון שמח‪" :‬יש לי ילדים‪ ,‬ויש לי נכדים שאוהבים אותי…כמה טוב…אפילו יהיו‬
‫‪ 4‬ראוי לציין כי חשיבות קשרים עם בני משפחה‪ ,‬כמשאבי עצמי מן החוץ‪ ,‬מופיעה באתנוגרפיות ומחקר על רשתות תמיכה של‬
‫זקנים )‪.(Keith, 1982; Gubrium, 1975‬‬
‫‪145‬‬
‫בקצה העולם הם מתקשרים אליי"‪ .‬בזה הבחינה עצמה מכל כיעור בזקנה‪ ,‬ומשכנתה ‪ -‬משויכת‬
‫לעולם הגדול‪.‬‬
‫‪ 5.3.4‬צורות 'יש מאין'‬
‫האתנוגרפיה בפרק זה פורשת צורות של 'יש'‪ ,‬כתבניות הנסמכות על חסרונו של ה'אחר'; על בסיס‬
‫ההבדל היחסי בין תפקוד לתפקוד‪ ,‬ובין הופעה להופעה‪ .‬אך באופן זה‪ ,‬בו נוצר מדרג משוכלל‬
‫ורציף של כשרים‪ ,‬אין ה'אחר' אפסי כי אם שונה‪ ,‬אף אם לנוכח אתגר ההחייאה העצמית‪ ,‬העומד‬
‫בפני דייר‪' ,‬אחר' זה מכונה 'מת'‪ .‬כוונת הסעיף לפנינו להציג צורות יוצרניות של 'חיים'‪ ,‬שמטפח‬
‫דייר יחיד כנגד נוכחותם המאיינת ביותר של דיירים וחברי צוות‪ .‬באין משאבים 'חיוביים'‪ ,‬בעלות‬
‫ערך עד מאוד דרגות של איון‪ ,‬המאיימות על העצמי‪ .‬תגובתם של דיירים מלמדת כי ערכו של‬
‫'משאב חיובי' גדל ככל שמוסיפים לו‪ ,‬בעוד שגדל ערכו של 'משאב שלילי' ככל שמחסירים ממנו‪.‬‬
‫היחיד מופיע כדמות שלימה‪ ,‬שהפקיעה עצמה ממוות‪ ,‬ואיננה נפנית לשאת ולתת כי אם למחות‬
‫ולהתעלות‪ .‬שוב לא נסמכת דמות דייר על קו ליניארי של טווח חיים תת‪-‬תרבותי‪ ,‬עם שהיא‬
‫שייכת לתרבות המוסדית‪ .‬דייר מופיע בדמות הורה‪ ,‬שמצוקת האחרים כמו עומדת לנגד עיניו;‬
‫כנשוא אוטונומיה בלתי מתפשרת; כדמות המתקוממת על גורל לא‪-‬הכרחי‪ ,‬המעוצב בשרירות‬
‫ליבם של חברי צוות; וכדמות נזעקת‪ ,‬אך גם מטפחת זיכרון אל מול דיוקנאות מתים‪ .‬דייר בורא‬
‫עצמו כ'חי' מובן מאליו בהיותו מגיב לצורות אחידות ואטומות של 'מוות'‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.1‬שליחות הורית‬
‫יחס טיפולי מאפיין את התנהגותם החברתית של כמה דיירים‪ ,‬ומתגלה בנימה מעין הורית‪.‬‬
‫דיירים אלה מופיעים כיחידים בשירותו ולטובתו של זולת קבוצתי‪ .‬ביסודה של פעולת הנתינה‪,‬‬
‫או הדאגה‪ ,‬מגולמת התפיסה כי להם יתרון‪-‬משאבים ביחס לקבוצה המסתייעת‪ ,‬ואין הם מצפים‬
‫ליחסי‪-‬גומלין הדדיים‪ .‬פעולותיהם של הדיירים מרמזות על כעין שלוחה חיובית של גוף ה"צוות"‪,‬‬
‫אם כי לא נעשה קישור מעין זה‪" .‬הורות עצמית" מוצגת בספרות כטיפול שאדם מעניק לעצמו )‬
‫‪ .(Firestone, 1994‬מקור נטייה זו בתחושת האומניפוטנציה בילדות המוקדמת‪ ,‬וככזו יש בה כדי‬
‫להשלות את המבוגר באשר ליכולת השליטה בחייו ובמותו‪ .‬סביר כי נחקרים‪ ,‬המעניקים יחס‬
‫הורי לזולתם‪ ,‬מפעילים מנגנון הגנה זה בעבור עצמם‪.‬‬
‫אין בסעיף זה להצביע על דיירים המתנדבים לתפקיד "רשמי" כזה או אחר למען הקולקטיב‪ ,‬כמו‬
‫למשל‪ ,‬גבאי בית הכנסת או דיירת בוועדת עזרה הדדית‪ .‬מדובר ביוזמות אישיות של נתינה‬
‫הכלולות בתפקיד "רשמי" או מחוצה לו‪ ,‬שמקורן תחושה של שליחות‪ ,‬המעוגנת בהערכת נבדלות‬
‫מוגנת מכל פגע‪ .‬אמירה‪ ,‬למשל‪ ,‬היא דיירת "עצמאית"‪ ,‬אותה הציגה רכזת התרבות כמסייעת לה‪.‬‬
‫היא מגיעה למחלקת ה"תשושים" מידי בוקר‪ ,‬ומחלקת בחדרים שתייה חמה‪ .‬אין התנדבותה‬
‫דוגמא מתאימה ל"שליחות הורית"‪ ,‬בשל האופן בו אמירה מבצעת את תפקידה; היא מסתובבת‬
‫בפנים מאוד רציניות בין הדיירים‪ ,‬ממעטת לשוחח עמם‪ ,‬ועושה את מלאכתה בזריזות כדי למהר‬
‫ולעזוב את המקום‪ .‬השהות במחלקה מאיימת עליה‪" .‬היא מיד בורחת"‪ ,‬אומרת הרכזת‪ ,‬והדבר‬
‫מעיד על קונפליקט בהגדרת נבדלותה לחיים‪ .‬הדוגמאות שיובאו כאן‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מלמדות על‬
‫נתינה שאין בה חשש ובריחה‪ ,‬כי אם התגבהות קלה‪ ,‬מנעימה‪ ,‬מעל האחרים‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫לאחר ארוחת הבוקר עדיין ישבו דיירים "תשושים" ליד שולחנם‪ .‬אחת מהם קמה ממקומה‬
‫וכהרגלה החלה סובבת ביניהם‪ ,‬מתעכבת ליד כל אחד‪ ,‬מתכופפת קמעא כדי לשמוע ולהשמיע‪ ,‬תוך‬
‫שידה מלטפת את כתפי זולתה‪ .‬היא שואלת לשלום הדיירים‪ ,‬מתעניינת במצב רוחם‪ ,‬מספרת מעט‬
‫מה היא עושה בין לבין הארוחות‪ ,‬כאילו אינה מכירה אותם‪ ,‬ואין הם אותה‪ .‬חיוך גדול זורח על‬
‫פניה‪ ,‬כשהם מואילים לשתף אותה בפרט זה או אחר‪ .‬יש לה תפקיד של מעודדת יומית‪ ,‬מעונינת‬
‫להקשיב לכל מה שיש להם לומר‪ .‬כשהיא מסיימת את הסבב היא מתיישבת במקומה‪ ,‬וניכרת על‬
‫פניה תחושה של שביעות רצון עצמית‪ .‬המעט הזה שהיא נותנת אין הם יכולים לתת לה או זה‬
‫לזה‪ ,‬כשהם יושבים דוממים ובוהים שעה ארוכה‪ .‬דומה כי לעצמה כי היא כרוח חיה בינותם‪.‬‬
‫דיירת "עצמאית"‪ ,‬שהציגה עצמה צעירה ביחס לדיירים‪ ,‬אמרה‪" :‬זה לא איכפת לי שהם מבוגרים‬
‫ממני‪ .‬אני ידעתי שאני באה לפה‪ ,‬ואני אראה עגלות‪ ,‬ואראה מקל‪ ,‬אבל לא מוכרחים…" "למה את‬
‫מתכוונת?" שאלתי‪" .‬לא מוכרחים להיות חברים שלי‪ .‬לא‪ ,‬אבל אני צריכה לדבר אתם‪ ,‬לעודד‬
‫אותם‪ ,‬להגיד מילה טובה‪ .‬זה לא ככה‪ .‬כולנו רוצים להיות זקנים‪ .‬הקושי הזה שיש לה )לדיירת‬
‫כלשהי(‪ ,‬אני לא יכולה לקחת את זה‪ .‬זה לא עובר אליי‪ .‬יש מרחק"‪ .‬ראיתיה לעת ערב יושבת‬
‫במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ומשוחחת עם קבוצת דיירות‪ .‬כשהבחינה בי קמה ממקומה מחייכת‪,‬‬
‫ואמרה‪" :‬אני כמוך‪ ,‬מדברת עם זקנים"‪ .‬ברדתה עם דיירים "עצמאים" מקומת מגוריה הגבוהה‪,‬‬
‫שאלה לשלומם אחד לאחד‪ .‬כשסיפרו לה על מחלות ואשפוז‪ ,‬אמרה בדעתנות של חברת צוות‪:‬‬
‫"צריך להשלים עם המצב‪ .‬זה מאוד חשוב לדעת להשלים"‪ ,‬מטעימה את המילה האחרונה‪ .‬דלתות‬
‫המעלית נפתחו‪ ,‬והיא פנתה לדיירת אחרת בנימה של חשיבות תפקיד‪" :‬אתך אני אדבר אחר כך"‪,‬‬
‫מחייבת את עצמה לעודד את כולם‪.‬‬
‫הגדילו לעשות בשליחות הורית חדווה וישראל‪ .‬חדווה‪ ,‬כאמור‪ ,‬נחשבת ל"אישיות ציבורית"‬
‫במוסד‪ .‬היא אחת מקליקת ה"שתלטניות"‪ ,‬המקובלת במיוחד על הדיירים‪ .‬היא הציגה עצמה‬
‫כמשתתפת בכל הוועדות‪ .‬עובדת סוציאלית לשעבר‪ ,‬היא יודעת לנהל ישיבות‪" :‬הכל ברוח טובה‬
‫וחברית‪ .‬לא בריב"‪ ,‬סיפרה‪" .‬לא‪ ,‬כל אחד ידבר לפי תורו‪ ,‬לשמוע אחד את השני"‪ ,‬הביאה מדבריה‬
‫בישיבות עם שניים שלושה דיירים‪ .‬ועוד העידה על עצמה‪" :‬אומרים לי שאני נכס פה‪ .‬אני שייכת‪,‬‬
‫אבל אין לי פה עם מי לדבר…זה נותן לי הרבה סיפוק‪ ,‬אני עושה גם בערב את העבודה…" "יש לך‬
‫כאן חברות?" שאלתי‪ ,‬מתכוונת לקליקה‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬כולם פה חברות‪ .‬אני חברה של כולם‪.‬‬
‫כולם בניי"‪ .‬ואכן דיירות התלוננו באוזניי כי חדווה אינה יוצרת קשרים מיוחדים ובלעדיים אתן‪:‬‬
‫"היא חברה של כולם"‪ .‬ניכר מהליכותיה כי היא מתחשבת מאוד ברגשותיהם של הדיירים‪,‬‬
‫ובעקביות מציגה את הפנים החיוביים של ההימצאות יחד‪ .‬היא בוררת בקפידה את המילים כדי‬
‫לתאר מצבים בעייתיים‪ .‬פעם סיפרה לי כי היה ברצונה להחליף‪ ,‬באחת הוועדות‪ ,‬דיירת לא‬
‫מתאימה בדיירת אחרת‪" :‬לא אמרתי לה 'את חולה'‪ .‬אמרתי לה 'את לא בקו הבריאות'"‪.‬‬
‫בשיחתה עם כמה דיירות בלובי‪ ,‬לפתע התערבה בדברים דיירת‪ ,‬הנחשבת "מבולבלת"‪ ,‬וסיפרה כי‬
‫היא "הייתה ב'הגנה'"‪ .‬למשמע הידיעה‪ ,‬הסתכלה בה חדווה בפליאה ואמרה‪" :‬כן? היית בהגנה?"‬
‫הדבר בבת אחת שינה את יחסה הבסיסי המוסתר כלפי הדיירת‪ .‬אז החלה לשבח את הדיירת‬
‫בפניה‪ ,‬ובהדגשה יתירה‪" :‬או…אני מכירה אותך‪ .‬את כל כך נקייה‪ .‬אישה כל כך נחמדה‪ .‬הכל‬
‫‪147‬‬
‫אצלך מסודר"‪ .‬כולן הקשיבו לה בשקט‪ .‬מחווה זו‪ ,‬כמו אחרות‪ ,‬העידה על יחסי הכוחות בין‬
‫חדווה לדיירים אחרים‪ .‬היא שפטה והעריכה בחום את עצמה ואותם‪ ,‬ותמיד זכתה להנהון‪.‬‬
‫תפקידה זה הקנה לה מעמד מיוחד בקרב הדיירים ובקרב המוות‪ ,‬כפי שנתפס בעיניהם‪ .‬כשחלתה‬
‫ושהתה במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ציינה כי לא פסקו הדיירים "עצמאים" ו"תשושים" לעלות אליה‬
‫לרגל‪ .‬הדיירות שישבו סביבה בלובי‪ ,‬מאזינות לסיפורי גבורתה בבית החולים‪ ,‬אישרו פה אחד כי‬
‫ניכר מאוד חסרונה בבית האבות‪ .‬הן אפילו ציטטו דברי הרגעה של דיירים באומרם זה לזה‪" :‬היא‬
‫תבוא‪ ,‬היא תבוא‪ ,‬היא תבוא…"‪ ,‬מבקשים להבטיח את שובה של דמות אימהית‪ ,‬בו בזמן שהם‬
‫חסרים במאוד ביטחון זה באשר למתאשפזים אחרים‪.‬‬
‫שמעו של ישראל נודע כמנהלו של ה"פרלמנט" המצומצם במחלקת ה"תשושים"‪ .‬אין הכוונה כי‬
‫הוא מדבר יחידי במפגשים המאולתרים‪ ,‬אלא מכוון ומנהל את הדברים המושמעים מאחרים‪,‬‬
‫ומפעיל מניפולציות להגביר מוטיבציה לתקשורת‪" .‬יש נשים שהן מקשיבות"‪ ,‬סיפר‪" ,‬אחת באה‬
‫ואמרה‪' ,‬שמעתי שפה מדברים על תנ"ך'‪ .‬דיברתי על זה‪ .‬משלבים כל מיני דברים‪ ,‬אירוע‪ ,‬פסוק‬
‫בתנ"ך שמתאים לאירוע‪ ,‬אמרת חז"ל…לא סתם מדברים על משהו‪ .‬אם יש קשר‪ ,‬אז אני דולה‬
‫מהדלות שלי ואומר"‪" .‬נראה שאתה מנהל את הפרלמנט"‪ ,‬הערתי‪" .‬כן‪ ,‬אני מקשיב ועונה‪ .‬הם‬
‫שואלים אותי‪' ,‬מה אתה אומר על זה וזה‪ ,‬מה אתה אומר על נתניהו‪ ,‬מה אתה אומר על שרה‪,‬‬
‫למה היא נסעה אתו )פוליטיקה ישראלית('‪ .‬אני מחווה דעה‪ ,‬שאחרים יוכלו לומר את ההפך‪ .‬יש לי‬
‫כוונה לזה )פרובוקציה(‪ .‬אם היא )דיירת( אומרת 'כן'‪ ,‬אז אני אומר את ה'כן' לכיוון אחר קצת"‪.‬‬
‫"למה?" שאלתי‪" .‬בכדי שיהיה על מה לדבר‪ .‬בכדי שיהיה עניין"‪ .‬התעניינתי במחווה הזו‪" :‬היית‬
‫פעם בעמדה דומה בה ניהלת דיון?" "אצלנו בחוץ לארץ היה בית פתוח מאוד‪ ,‬לעניים‪ ,‬לאנשים‬
‫שבאו עם כאבים"‪ ,‬הפליג ישראל אל עברו‪" ,‬אבא שלי היה מאוד חכם‪ .‬הייתה לו תבונה טבעית‬
‫לנתח דברים‪ .‬הוא היה בורר במחלוקות שונות גם בין גבר ואישה‪ ,‬מה שבבית דין לא כל כך‬
‫הצליחו לעשות ‪ .‬אני מזה למדתי קצת את דרך התבונה"‪.‬‬
‫ה"פרלמנט" ידע עליות ומורדות בהשתתפות ומעורבות הדיירים‪ .‬דווקא במורדותיו ניכרה‬
‫"הורותו" ‪ -‬חיוניותו היחסית של ישראל‪" :‬הפרלמנט עכשיו נחלש‪ .‬עכשיו אין חומר‪ .‬החומר הוא‬
‫של המקשיבים‪ .‬באים אליי‪ ,‬שאני הגבר היחיד כאן שמתעסק בזה‪ .‬טוב‪ ,‬בקומה הזאת יש אנשים‬
‫שהם נרות כבויים‪ .‬אצלנו במסורת יש כל מיני ביטויים שאומרים שאדם מת‪ .‬הוא חי ובכל זאת‬
‫מת‪ .‬אני אומר 'כבויים'‪ ,‬כי אין בהם התלהבות וחיות"‪" .‬איך אתה רואה עצמך ביחס אליהם?"‬
‫שאלתי‪" .‬אינני יודע‪ .‬יכול להיות שמצבי הנפשי יותר מבוסס‪ .‬הם פגועים גם בנפשם‪ .‬המחלות‬
‫והתלות בזולת…" בישבנו פעם ב"פרלמנט"‪ ,‬ביקשתי להקשיב לטענת אחת הדיירות‪ .‬כשהשתררה‬
‫שתיקה‪ ,‬אמר ישראל לפתע‪" :‬אני אהיה לה לפה"‪ ,‬ופתח בהסברים על עמדותיה ונקודות מבטה‬
‫של הדיירת‪ ,‬מניח כי הוא מסוגל להבהיר את העניין טוב יותר‪ .‬רגשי האמפטיה שרחש לחולשתם‬
‫של האחרים הייתה מהולה בתחושת יתרון מוחלטת‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.2‬בועות אוטונומיה‬
‫"אני מנהלת אוטונומיה בתוך הקולקטיב"‪ ,‬הצהירה בפניי סוניה‪ .‬ביטוי מפתיע זה הקדים דברי‬
‫הבהרה‪" :‬אני שומרת מרחק…יש לי בסך הכל חברה אחת או שתיים‪ .‬אני מושכת בעט…כתבתי‬
‫‪148‬‬
‫איך הרגשתי כשנכנסתי לבית אבות‪ .‬מה עבר עליי ומה עובר עליי‪ .‬אני מתקשרת עם הצוות על ידי‬
‫כתיבה‪ .‬אני כותבת להם"‪ .‬נוכחתי באמיתות דבריה כאשר קיבלתי גם אני כמה ממכתביה בדלפק‬
‫הקבלה‪ ,‬בהם היא מתארת פעילות זו או אחרת במוסד‪ .‬אסטרטגיה זו של סוניה האירה ביחס‬
‫לטיבה של 'אוטונומיה' בקרב הדיירים; על מנת לבסס אוטונומיה‪ ,‬מושא מובהק לנישול המוסדי‪,‬‬
‫לא די בדיבור‪ ,‬כי אם בהתבדלות מובהקת‪ ,‬הלכה למעשה‪ .‬דיירים בודדים נטו כך להבדיל עצמם‬
‫כמה הבדלות‪ ,‬למרות שאין הם מקיימים אוטונומיה ממשית‪ ,‬כי אם למראית עין‪ .‬חשיבותה של‬
‫תחושת אוטונומיה כה מכרעת‪ ,‬כערך תרבותי בכלל ובחיי זקנים בפרט )‬
‫;‪Erikson et al., 1986‬‬
‫‪ ,(Meacham, 1991‬שאף קיומה המדומה מחולל התבדלות לטובת העצמי‪ .‬בתוככי מציאות מוות‬
‫ורטוריקה זקנתית ענפה‪ ,‬המעשה הנבדל נתפס מעל לראשי האחרים; המעשה מתעלם במפגיע‬
‫מאורחותיהם ורכילותם‪ ,‬שונה עד כדי היותו משונה‪.‬‬
‫דיירת סיפרה כי החלה ללמוד בבית האבות לנגן בפסנתר‪ .‬היא התקשרה עם מורה פרטית אחת‪,‬‬
‫המגיעה אחת לשבועיים‪ .‬היא מתיישבת מידי בוקר ליד הפסנתר שבלובי‪ ,‬ומכינה שיעורי בית‬
‫להנאתה‪" .‬כולם הולכים אחרי ארוחת הבוקר‪ .‬הולכים לעשות התעמלות…הולכים"‪ ,‬תיארה את‬
‫האחרים‪ ,‬אך המשיכה בתיאור רישומה של הופעתה בעיניהם‪" :‬יש כאלה שצוחקים שאני מנגנת‬
‫…"זקנה כזאת מנגנת"‪ ,‬הם אומרים‪ .‬אנחנו לא זקנות"‪ ,‬אמרה משתפת בשיפוטה גם את חברתה‪,‬‬
‫"אנחנו צעירות‪ .‬יש מעטים שמעריכים…" "אוטונומיה של תחביב" במקרה שלה נזקקה‬
‫להתעלמות תקיפה‪ ,‬עקבית וממושכת כדי שתצלח‪ ,‬בשונה מזו של המסתייגת וכותבת‪ ,‬שלא באה‬
‫לידיעת האחרים‪ .‬כמו באתנוגרפיה של קית' )‪ ,(Keith, 1982‬גם הנחקרים הפעילו סנקציות על שינוע‬
‫בולט של משאבים‪ .‬ההתעלמות מאחרים ניכרה גם במראהו החיצוני של דייר כבן תשעים‪,‬‬
‫המשתייך ל"מבוגרים יותר"; הוא נהג ללבוש חליפות חדשות‪ ,‬מחויטות‪ ,‬כאילו הוא עדיין משמש‬
‫בתפקידו כעורך דין‪ .‬לשמע התפעלותי מהופעתו האסתטית והמרשימה‪ ,‬אמר‪" :‬מה זה מעניין‬
‫אותי שאחרים פה לא כמוני…אני רואה מה"חדשים" שבאו עכשיו‪ ,‬דווקא בצורה הזאת‪ ,‬אמנם‬
‫בודדים‪ ,‬לא כולם…אולי אני דוגמא‪ .‬בבית אישתי לא נתנה לי לצאת‪ ,‬עד שלא נראיתי מאה אחוז‪.‬‬
‫אני מרגיש יותר נעים ככה‪ .‬גם פה אני שומר על זה"‪.‬‬
‫לברוניה‪ ,‬דיירת "תשושה"‪ ,‬הייתה הופעה מיוחדת עד מאוד בלובי שבמחלקה‪ .‬כמו לאחרים‪ ,‬היה‬
‫לה מקום ישיבה קבוע בארוחות‪ ,‬אך בשונה מהם‪ ,‬היה זה מקום שהעיד בגאון על נוכחותה‪ .‬שקית‬
‫ובה ניירות הייתה קשורה לכיסאה‪ .‬בין לוח העץ לקיר שמאחורי כסאה עמד סידור תפילה שלה‪,‬‬
‫ועליו הרבה פתקאות‪ ,‬חלקן מלאות בכתב ידה‪ .‬על כסאה היו מונחות גם כריות‪ .‬היא נהגה‬
‫להסתובב בלובי עם הליכון‪ ,‬או כדברי ישראל‪ ,‬עם ה"קונכייה שלה"; ההליכון שלה היה צבעוני;‬
‫עמוס בשקיות‪ ,‬בהן תמונות של דיירים מימי הולדת ותמונות מעברה‪ ,‬דפים מופרדים של איזה‬
‫ספר חשוב‪ ,‬ממנו הרבתה לצטט‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה חפצים קטנים‪" .‬היא סוחבת עיתונים וכלי‬
‫אוכל וגם ספר"‪ ,‬תיאר ישראל את 'דמותה'‪" .‬ככה אני מכיר אותה כל הזמן‪ .‬היא יוצאת לאכול‪.‬‬
‫היא באה קצת מאוחר‪ ,‬אבל היא יושבת הרבה הרבה זמן‪ .‬והיא על יד השולחן מנצלת את הזמן‬
‫לקרוא‪ .‬היות והיא לא יודעת מה תצטרך‪ ,‬אז היא לוקחת את כל החומר הבא בחשבון‪ .‬היא‬
‫מעניינת"‪ .‬ברוניה סיפרה לי כי היא צריכה להיות מוכנה למבקרים לא צפויים‪ ,‬אך מאוד רצויים‪,‬‬
‫מקרב תלמידיה משכבר הימים‪ .‬אף אחד מהם לא בא לבקרה‪ ,‬אך היא תמיד הדגישה כי היא‬
‫‪149‬‬
‫מוכנה לקראת הבאות‪ .‬האוטונומיה שלה הופגנה לא רק בעזרת תמונת ה"קונכייה" ותכניה‪ ,‬אלא‬
‫גם באופן בו ביטאה עצמה בשבתה בצוותא בפעילות דיירים‪ .‬כך סיפר עליה ישראל‪" :‬היא אומרת‬
‫משהו לאיזה עניין‪ .‬היא מתחילה לפתח‪ ,‬ויורדת מהפסים‪ .‬לא מפסיקה לדבר‪ .‬כשהיא מתחילה‬
‫לדבר‪ ,‬אז כולם מחכים שתגמור או שמשתיקים אותה‪ .‬אבל היא עם כל המגרעת הזו חיובית מאוד‬
‫מאוד‪ .‬בן אדם בן חמישים מבקר את עצמו‪ .‬הוא יודע גבול‪ .‬הוא יודע שאלה שסובבים אותו מה‬
‫הם חושבים על זה‪ .‬לפי זה הוא מכלכל את מעשיו‪ .‬היא‪ ,‬אין לה הבלמים האלה‪ .‬מה שבא על הפה‬
‫…היא נזכרת במשהו ואז הולכת רחוק רחוק‪ .‬היא מאבדת את המרכז שלה והמקשיבים‬
‫מתרעמים"‪.‬‬
‫לעיתים דומה היה כי התעלמותו של דייר מן ה'אחרים' באמצעות פעולה יוצאת דופן‪ ,‬נושאת דבר‪-‬‬
‫חיות‪ ,‬היא התעלמות שאי התקיימותה מעל לכוחות נפשו‪ .‬האוטונומיה‪ ,‬במילים אחרות‪ ,‬כמו‬
‫נמצאת מעל ליכולת הבחירה‪ .‬באמצעותה מתרחק דייר מגזר דין מוות של עצמו‪ .‬אלכס‬
‫ה"עיתונאי" לא הסתפק בבחירה לשלם כפליים עבור חדר נפרד במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬ובלבד‬
‫שיוכל "להתרכז"‪ ,‬הוא אף יזם הרצאות עבורם‪ .‬בהזדמנויות רבות הציג עצמו כ"איש‬
‫אוניברסיטה"‪ ,‬מבהיר כי בחר בעבר לגור ליד האוניברסיטה כדי שיוכל להסתובב בספריות‪ ,‬שכן‪:‬‬
‫"אי אפשר לכתוב אם לא קוראים"‪ .‬שאלתיו‪" :‬איך אתה מצליח להרצות לאנשים כאן‪ ,‬כשהם‪,‬‬
‫לדבריך‪ ,‬בעלי רמה נמוכה?" "טוב"‪ ,‬אמר נינוח‪" ,‬אני לא מדבר ברמה גבוהה גבוהה…אני מדבר‬
‫בצורה הכי פשוטה…הפעם אדבר על עצמי…אני לא יכול לבוא ולדבר על עצמי סתם‪ ,‬אני אביא‬
‫הרצאה שנכתבה עליי‪ ,‬על ידי אישיות אקדמית מהחוג להיסטוריה‪ .‬הזמינו הרצאה פה‬
‫מהמחלקה‪ ,‬מהתרבות… " הוא הרצה על עצמו ועברו‪ ,‬הנוכח כל כך‪ ,‬כעיתונאי‪ .‬הוא נהג לדבר‬
‫פוליטיקה בטון מתלהם ומעורב‪ ,‬כאילו הוא עצמו מסוכסך בדברים‪ .‬אלכס גם נהג לרדת בערבים‬
‫לחדר ההרצאות ולהשתתף בקהל ה"עצמאים"‪ .‬פעם דרש מדיירת שם לשתוק‪ ,‬קובע שאינה יודעת‬
‫כלום כי היא לא למדה באוניברסיטה כמותו‪.‬‬
‫הוא לא ניסה לשאת ולתת עם הדיירים על משאביו האקדמיים‪-‬עיתונאיים‪ ,‬אלא כפה הגיגיו‬
‫האקטואליים‪ ,‬ואלה שבדבר זהותו המתמשכת‪ .‬כשישבו דיירים "תשושים" להינפש בגינה‪ ,‬דרש‬
‫אלכס לקבל לידיו את המיקרופון‪ .‬הוא הוציא פתק מכיסו‪ ,‬בו היו ערוכים דברים נגד אישיות‬
‫פוליטית ידועה‪ ,‬והחל להשמיצה שעה ארוכה‪ .‬שאר הדיירים‪ ,‬ישובים על כסאות גלגלים‪ ,‬בהו‬
‫נכחם‪ ,‬או עיינו באופן הילוכם של היוצאים ובאים בפתח הבניין‪ .‬המדריכה המתינה להזדמנות‬
‫הראשונה להפסיקו‪ ,‬ולשנות את האווירה‪ .‬כשנאות אלכס לבסוף להיפרד מהמכשיר‪ ,‬אמר כי הוא‬
‫מציע שיכתבו את ה"מאמר" שלו בעיתון בית האבות‪ .‬הוא חי ב"אוטונומיה עיתונאית"‪ ,‬אשר‪,‬‬
‫באופן פרדוכסלי סותרת את עצמה; אינה מעמידה לביקורת את חשיבותה או הרלוונטיות שלה‬
‫בהקשר חסר עניין‪.‬‬
‫גיטה ציינה פעמים אינספור את הערך המקודש של עבודה בעיניה‪ .‬היא קמה כל בוקר בשעה חמש‪.‬‬
‫בשש 'היא כבר יושבת באוטובוס'‪ ,‬נוסעת לעסק של ביתה ועוזרת לה‪ .‬כשהיא שבה לבית האבות‪,‬‬
‫היא מיד מצטרפת ל"מטבח" של המוסד‪ ,‬מתנדבת ‪ -‬לא יודעת רגע מנוחה‪" .‬בלי עבודה"‪ ,‬אמרה‬
‫כברת מזל‪" ,‬יכול להיות מאוד קשה‪ .‬בעבודה אני שוכחת…לא צריכה לחשוב על כל מיני דברים‪.‬‬
‫העבודה בחדר האוכל היא צעצוע לעומת אצל הבת שלי‪ .‬אני בת שמונים וחמש‪ ,‬וקשה לי לנוח"‪.‬‬
‫‪150‬‬
‫כשנאלצה להפסיק לשבוע את עבודתה‪ ,‬יושבת שבעה על אחיה‪ ,‬לא דיברה באבלה‪ ,‬כפי שהביעה‬
‫עד כמה היא נתונה לאתגר קשה‪" :‬אם אני לא עובדת…אם אני חיה ככה בבית כל הזמן…אני‬
‫…‬
‫)מסמנת בתנועת יד על גרונה כרוצה למות( אני לא מבינה איך…איך…אנשים פה כל היום בלי‬
‫לעבוד…לשבת בצוהריים ואחר כך בערב‪ ,‬לא עובדים שום דבר‪ ,‬מה?! זה חיים?! את לא רואה את‬
‫זה‪ ,‬אדום )מצביעה על לחייה( זה מעצבים"‪ .‬היא ציינה כי גם כאשר ישנן פעילויות מעניינות‬
‫במוסד‪ ,‬ואפילו כשנכדיה מופיעים לביקור‪ ,‬היא לא מרשה לעצמה להיעדר מן העבודה‪ .‬כשראוה‬
‫דיירים חולפת‪ ,‬לבושה בחלוק לבן של עובדי מטבח‪ ,‬כינו אותה "סוס עבודה"‪ ,‬שאינו מסוגל לחיות‬
‫בלי טורח‪ ,‬ושהטורח נחשב בעיניה "כיף חיים"‪ .‬בקרבם הייתה לגיטה "אוטונומיה של עבודה"‪.‬‬
‫האש בעצמותיה הובילה אותה לשני "מקומות עבודה"‪ ,‬ממאנת להידבק באווירת חוסר מעש‪ ,‬מנת‬
‫חלקם של דיירים‪ ,‬ואפילו מתפלאת על טבעם של אלה‪.‬‬
‫חיה‪ ,‬בשונה מן המוזכרים עד כה‪ ,‬לא נדרשה למאמץ כלשהו כדי להיבדל לחיים‪ .‬כדי לחוות רושם‬
‫זה ולו לזמן קצר‪ ,‬היא נבחרה לשחק בחברת מי שמייצגים את העולם החברתי החיצוני; שחקנים‬
‫צעירים‪ ,‬הידועים מעולם הבידור הישראלי‪ .‬תפאורת לובי בית האבות על דייריו התאימה לכמה‬
‫מסצנות בסרט‪ ,‬עליו טרח צוות טלויזיה‪ .‬הבמאי ביקש לנדב דיירת בעלת "שיער לבן לבן"‪,‬‬
‫מרשימה במאפייני זקנה חיצוניים‪ ,‬וצלולה בדעתה‪ .‬לתיאור זה התאימה חיה‪ .‬הצילומים החלו‪,‬‬
‫לא לפני שכורסאות הלובי סודרו באופן החוסם דרכם של מפריעים‪ ,‬במעבר אל חדר האוכל‪ .‬לפני‬
‫ארוחת הערב התקבצו דיירים‪ ,‬חוזים בסקרנות במצלמות ובתאורה העזה‪ ,‬נמשכים לתהות אחר‬
‫התכונה הבלתי שגרתית‪ .‬במוקד נגלתה חיה‪ ,‬ישובה על כסא גלגלים‪ ,‬לצורך המשחק‪ .‬הבמאי היה‬
‫מרוצה מההבנה שלה את דרישות התפקיד‪ .‬היה עליה להנהן בשערותיה הלבנות‪ ,‬גבה למצלמה‪,‬‬
‫ולומר משפט קצר לשחקן‪ ,‬היושב מולה‪ ,‬ועיניו כמו מאוהבות בה‪ .‬הדיירים הצטופפו סביב‪ .‬רק‬
‫אחדים מהם ביקשו להבקיע את חומת הכורסאות‪ ,‬ולהגיע אל חדר האוכל‪ .‬חיה הייתה כמו‬
‫מופרדת מכל זה‪ .‬היא הייתה שחקנית‪ ,‬שעצם הבחירה החמיאה לה; היא אמנם נבחרה בגלל‬
‫מראה מובהק של זקנה‪ ,‬אך עוד יותר בשל תפקודה הקוגניטיבי‪ .‬זה פיצה על זה ברושם של חיות‪,‬‬
‫ובעיתוי כה מוצלח של התאספות דיירים‪ .‬היא כה נרעשה מן התפקיד הכפול‪ ,‬שהחלה‪ ,‬כל אמת‬
‫שנקטע הצילום‪ ,‬להעיר בעצמה על משחקו של השחקן הצעיר‪ .‬אנשי צוות הצילום גיחכו בינם‬
‫לבינם‪ ,‬אך היא לא חשה בכך‪ .‬היא הפגינה יחס חם כלפיו‪ ,‬כמו האמינה למבע עיניו וחיוכו‪ .‬פעמים‬
‫כה התלהבה ממשחקה שצחקה בקול‪ ,‬לבדה‪ .‬בתום הצילומים‪ ,‬נפנתה לקום ללא רצון מכסא‬
‫הגלגלים‪ .‬היא ניגשה לבמאי‪ ,‬ואמרה בדרמטיות של משחק כי נהנתה לשתף פעולה‪ ,‬ותיארה היכן‬
‫הם "יכולים למצוא אותה" בפעמים הבאות‪ .‬למכרותיה בשולחן סיפרה בנימת 'זוהר כוכבים'‪:‬‬
‫"אני חושבת שיקראו לי עוד"‪ .‬לדידה קהל הדיירים סביבה התמיד לשבת בחושך עד סופו של‬
‫אותו היום‪ .‬ולדידם של מכונני אוטונומיה אחרים‪ ,‬הקהל ישב בחושך זמן ממושך אף יותר‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.3‬קוממיות‬
‫תנאי הנישול המתמשכים במוסד מציירים את חברי הצוות כחבר מרעים קהה רגשות‪ .‬בדומה‬
‫לממצאים רבים באשר להשפעתם‪ ,‬חברי הצוות הפרופסיונלי והעובדים האחרים קשורים במיגור‬
‫תחושת שליטה והגברת תלותם של הדיירים )‪ .(Baltes & Werner-Wahl, 1987; Solomon, 1982‬כנגד‬
‫לחץ סמוי לביסוס אורינטציה של חוסר‪-‬אונים )‪ ,(Seligman,1975‬המשיק להגדרות בוטות של מות‬
‫‪151‬‬
‫העצמי‪ ,‬אוספים כוח דיירים יחידים להדביר את התווית‪ ,‬להגן על תחושת כבודם העצמי וחיותם‪.‬‬
‫היחיד קם ממרבץ של זקנים 'מתים' להתנער משתיקה‪ ,‬שיש בה קלון‪ .‬זאת הוא עושה למען עצמו‪,‬‬
‫לבדו מול צוות‪ ,‬או בתוככי האחרים‪ .‬סליבן )‪ (Sullivan,1964‬עמד על הקשר בין כבוד עצמי )‬
‫‪ (DIGNITY‬ותחושת חרדה; כשהעצמי מושפל‪ ,‬כאשר לא נשמרים כללי הכבוד על ידי אחרים‪,‬‬
‫מופיעה חרדת מוות‪ .‬קשר זה נתמך בטענה כי המוות מאיים יותר מכל על שלימות העצמי‪ .‬דיירת‬
‫קישרה בין התקוממות יומיומית ובין הקרבה למוות‪" :‬צריך לברך את אלוהים כל יום‪ .‬שאני‬
‫יכולה לשבת לשולחן‪ ,‬ולקבל צלחת נקייה‪ ,‬להסתכל על זה ולהגיד שזה לא‬
‫בסדר‪ ,‬וזה לא בסדר…‬
‫‪.‬שאני עוד יכולה לדרוש מהחיים"‪ .‬דיירים‪ ,‬שלא ראו עצמם זכאים או מסוגלים לדרישה מעין זו‪,‬‬
‫ביטאו לא פעם תחושת מיאוס מן החיים‪ .‬פעם ביקשה דיירת להביא נחמה למי ממכריה‪ ,‬המבכר‬
‫את מותו על חייו‪ ,‬ואמרה דבר בעד ערך החיים לבדם‪" :‬עדיף להיות כלב חי מאשר אריה מת"‪.‬‬
‫היא לא שכנעה את היושבים עמה‪.‬‬
‫בשיח קיצוני במרירותו‪ ,‬תיאר ישראל את הקשר ההכרחי בין שתיקת מושפלים‪ ,‬והגרוע ממותם‬
‫הפיזי – ביזיונם‪ .‬הוא טען‪ ,‬נסער עד מאוד‪ ,‬נגד תופעה בה דייר פונה לאיש צוות‪ ,‬ואיש הצוות איננו‬
‫עונה‪ ,‬ואף לא מראה סימן שהבחין בו‪ .‬זו אחת מן ההפרות של כבוד הדיירים; הם נחשבים‬
‫כאובייקטים ולא כאנשים העומדים בפני עצמם )‪ .(Moody, 1998‬ניתן לראות במונולוג הבא‪ ,‬אחד‬
‫מהביטויים הגדושים‪ ,‬ואולי המכאיבים ביותר במאבק לחיים בתוככי בית האבות‪:‬‬
‫"אין לב! פה יש כאלה דברים‪ ,‬עשרות‪ .‬אני לא יודע מה איתי‪ ,‬יש לי עיניים פקוחות‪ .‬האנשים לא‬
‫מגיבים‪ .‬נעלבים קצת פה ושמה…לא לוקחים את הדבר הזה…סתם‪ .‬האנשים האלה מתרגלים‬
‫לתנאים ומקבלים את זה‪ .‬אני יכול להתרגל לעצמי‪ ,‬לאוכל‪ ,‬אבל ל יחס אני לא יכול להתרגל‪ .‬מזה‬
‫אני לא יכול לרדת‪ .‬על זה אפשר לדבר הרבה‪ .‬המחלה הזו לא לענות היא בכל המוסד‪ .‬למשל‬
‫למטה כשהייתי עוד… )בסטטוס של "עצמאי"(‪ ,‬תפסו אותי כאבים חזקים בחזה עם הלב‪ .‬הרגשתי‬
‫מאוד לא טוב…‪.‬ויצאתי מחדר האוכל‪ .‬אני קורא לאחות שעוברת‪ ,‬שתבוא לעזור לי‪ ,‬והיא לא‬
‫עונה‪ .‬הולכת עוד פעם בחזרה לידי‪ ,‬והיא לא עונה‪ .‬בפעם השלישית פתחתי את הפה בכל הכוח‬
‫שלי‪ ,‬ונתתי כמה צעקות‪ .‬היא כעסה‪" :‬למה אתה צועק?" אמרתי‪" :‬למה את שותקת? הלא אם‬
‫אני צועק וכואב לי ואת עוברת ולא אומרת לי‪' ,‬תכף אני אתפנה ואבוא או רגע אחד'…אני יודע‬
‫לפחות שקיבלת את המסר‪ .‬תני סימן‪ ,‬להגיד ביד ככה )מסמן בידו מחוות 'המתן'(""‪.‬‬
‫"זה לא רק היא‪ ,‬אלא כולם ככה‪ .‬בכל הבית יש מחלה כזאת‪ .‬הם לא מתחשבים בזה שאתה אומר‪.‬‬
‫אני מבקש משהו לשתות‪ ,‬והיא נניח עסוקה‪ ,‬שתגיד‪' ,‬טוב‪ ,‬שהיא עסוקה'‪ .‬היא לא עונה‪ ,‬ולא יודע‬
‫אם קיבלה את המסר‪ .‬אי אפשר להוציא מהם את המחלה‪ .‬זה עושה דם רע לאנשים‪ .‬זה מרגיז‪.‬‬
‫מה זה אומר שאני צעקתי ולא יודעים‪ .‬תענה‪ ,‬תן רמז‪ .‬אם אין לך זמן‪ -‬אני אחכה קצת‪ .‬הדם זה‬
‫הנפש של אדם‪ .‬אתה הופך את הנפש שלי לרע‪ ,‬על שום דבר‪ ,‬על דבר קטן שבקטן‪ .‬בן אדם הופך‬
‫לאויב רע‪ .‬זה משפיע על מצב הרוח‪ .‬זה מוריד לך את המורל‪ .‬כאילו אתה ג'וק שמסתובב פה‪ .‬לא‬
‫רואים אותך לא שומעים אותך‪ ,‬לא מתחשבים"‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫"הבן אדם מתחיל לתפוס את הרע מעבר למציאות‪ .‬הוא מפתח מחשבה יותר רעה‪ ,‬זאת אומרת‬
‫מוסיף לעצמו מן הפנטזיה‪ .‬אני‪ ,‬זה שסובל‪ ,‬רואה כבר יותר ויותר דברים על הנקודה הזו‪ .‬אני‬
‫למשל יכול לחשוב‪ ,‬בזה שהיא רואה שאני צועק שלוש פעמים והיא לא עונה לי‪ ,‬אז אני חושב מי‬
‫יודע )מה עוד יכולה להרע לו(‪ .‬נהג שנוסע ודרס מישהו‪ ,‬ועזב אותו וברח‪ .‬עד כדי כך אני יכול‬
‫לפתח אצלי את הפנטזיה לכיוון הזה שהיא התנהגה‪ .‬למה? כי גם אני בן אדם‪ .‬גם אני מאבד את‬
‫שיווי המשקל של המחשבה‪ ,‬כי אני ממורמר‪ .‬אני דלוק‪ ,‬שרוף‪ ,‬רואה שחורות‪ .‬כאן טמון הדבר‪.‬‬
‫כשלא עונים לי אני כמו אדם שדרסו אותו ועזבו אותו‪ .‬אם היא לא נותנת לי תשומת לב כהוא זה‪,‬‬
‫אז היא עלולה לעשות מי יודע מה‪ .‬היא הורידה אותי בדרגה‪ .‬היא הוציאה אותך משיווי המשקל‬
‫של המחשבה‪ ,‬ואתה נמצא במחשבות ללא ביקורת עצמית‪ .‬הם הביאו אותך לזה‪ .‬היא מזלזלת‬
‫בביקורת שלי‪ .‬כאילו אני כבר לא מדבר אל עצמי אלא מדבר כבר דברים קיצוניים שבקיצוניים‪.‬‬
‫כל הבית הזה נגוע בזה‪ .‬יש אולי יוצאים מן הכלל‪ .‬אני מדגיש את הנקודות הכואבות של מה‬
‫שאדם עלול לחשוב…‪.‬עוד לא פגשתי בן אדם שמדבר על זה כמוני פה"‪.‬‬
‫דיירים "חדשים" עמדו גם הם על תגובתם הסלחנית והמקבלת של הדיירים‪ ,‬לנוכח השתלחויות‬
‫מבעי זלזול מצד הצוות‪ .‬הם השוו אותם לחוסים‪ ,‬השונים תכלית שינוי מדיירי בדיור מוגן‪,‬‬
‫שהכירו‪" :‬שם‪ ,‬הם לא נותנים את עצמם‪ .‬הם עומדים על הזכויות שלהם"‪ ,‬הגדירו את קבוצת‬
‫הרוב במקום אחר‪ .‬לנוכח אתגר‪ ,‬פעלה אחת מהם‪ ,‬לבדה‪ ,‬להתקומם על מצב‪ :‬היא סיפרה על‬
‫הפסקת חשמל יזומה‪" :‬בחצי הבית מלמעלה עד למטה לא היה חשמל‪ .‬התעוררנו בצוהריים )היא‬
‫ובעלה( וראיתי שאין חשמל‪ .‬ירדתי למטה להרתיח מים בקומקום‪ .‬שתינו קפה‪ .‬שאלתי את‬
‫הפקידה‪ ,‬מתי אומרים שזה יחזור? היא אמרה בשש‪ .‬בעשר וחצי נדלק חשמל‪ .‬עכשיו‪ ,‬אני אמרתי‬
‫למנהלת‪" ,‬אם זה יזום איך לא מודיעים למאתיים איש?! הרי זה זלזול שאין כמוהו! חוץ מזה‪,‬‬
‫לדעת‪ ,‬זה חצי נחמה‪ .‬איך עושים דבר כזה?!" השבוע יצא לי לדבר על זה‪ .‬אמרו לי )הדיירים(‪:‬‬
‫"מה את רוצה‪ ,‬מה אפשר לעשות?!" בוודאי שאפשר לעשות‪" .‬אם אתה לא רוצה שזה יקרה פעם‬
‫הבאה‪ ,‬חייבים לעשות"‪ .‬אני חושבת שההנהלה יותר נוח לה שאנשים מקבלים את הדברים"‪.‬‬
‫אפיזודות תקיפות ותוקפניות של יחידים‪ ,‬לא תואמות את ההערכה הגורפת של הדיירת‬
‫ה"חדשה"‪ ,‬האומרת כי הדיירים "אינם עומדים על זכויותיהם"‪ ,‬או ליתר דיוק‪ ,‬הן מוציאות את‬
‫אותם דיירים מן הכלל‪" .‬הפסיכיאטר"‪ ,‬סיפר יואל‪" ,‬היה מזמין אותי ואומר לי…פה אני יכול‬
‫לצטט‪" :‬אתה מכה אנשים‪ .‬אנשים מפחדים מימך"‪ .‬אמרתי לו שאני לא מכה אנשים‪ ,‬ואנשים לא‬
‫מפחדים ממני"‪ ,‬סיפר יואל‪" ,‬אבל הוא חזר על זה )אותה האשמה(‪ .‬אמרתי לו‪" :‬תראה‪ ,‬תן לי את‬
‫זה בכתב"‪ .‬יואל התחכם בבקשו הערכת התנהגות רשמית‪" .‬אז הפסיכיאטר תפס במה העניין‪,‬‬
‫ולא רצה לתת לי בכתב"‪ ,‬אמר כמנצח‪" .‬לבסוף…אני לא רוצה לומר לך איך כיניתי אותו‪ ,‬מפני‬
‫שאת לא תאהבי את זה"‪.‬‬
‫ישראל סיפר על שתי אפיזודות נוספות‪ ,‬בהן הצליח להעמיד שני עובדים במקומם; עובד מטבח‬
‫ועובדת ניקיון‪" :‬חלק גדול מהאנשים הם אפטיים‪ .‬כשנותנים להם לאכול‪ ,‬הם אוכלים הכל‪ .‬הם‬
‫לא מבחינים בין טוב לרע‪ .‬פעם במשך שישה שבעות נתנו בורקס כבד כמו עופרת‪ ,‬לא אפוי‪ .‬ראיתי‬
‫את זה וזרקתי‪ .‬היו אנשים שלעסו ולעסו‪ .‬אם הם לא קיבלו חולי מעיים‪ ,‬זה רק נס‪ .‬אז מה אני‬
‫‪153‬‬
‫עשיתי? בשבוע השישי אספתי מכמה אנשים את הבורקסים בשקית‪ ,‬עשר חתיכות‪ .‬אמרתי‬
‫למטפלת אחת‪' ,‬תתקשרי למטבח ותגידי שיש בעיה ואני רוצה שמישהו יבוא'‪ .‬היא אמרה שאין‬
‫להם זמן‪ .‬אז אני אמרתי שאם אין להם זמן עכשיו‪ ,‬אז ימצאו זמן כשיבוא מישהו מבחוץ… )איים‬
‫בסנקציה של גורם מפקח( 'יש לי דברים שהם יצטערו אם הם לא יבואו'‪ .‬הוא )העובד האחראי(‬
‫שמע את זה‪ ,‬ורץ מהר מהמטבח‪ .‬הוא בא‪ ,‬מכיר אותי בשם‪ .‬שאלתי אותו‪' ,‬אפשר לאכול את זה?‬
‫כן? טוב'‪ ,‬אמרתי‪' ,‬אני אשאל עוד אנשים'‪ .‬הוא נמס כמו דונג‪ .‬הוא ביקש שלא אספר על זה‪.‬‬
‫שאלתי אותו‪' ,‬איך אתה מעז במשך שישה שבועות לתת לאנשים מבלי שאתה תחשוב שאתה‬
‫מאכיל אנשים במחלות‪ .‬אתה עושה את שלך ולא איכפת לך'‪ .‬הבחור אמר‪' ,‬אני נשבע לך שמהיום‬
‫והלאה לא יקרה'‪ .‬ובאמת כך היה‪ .‬קורה לפעמים…אבל לא בצורה הזו"‪.‬‬
‫סיפור הגניבה בפי ישראל קושר בקשר אמיץ פיטורין ופטירה‪" :‬באה אחת העובדות )הערביות(‬
‫הבוקר‪ .‬לי יש כסף שאני מחזיק… הכנסתי במעטפה לכיס‪ .‬שם אני בטוח שאני בעל הבית‪ ,‬כבר‬
‫גנבו אצלי‪ .‬הבוקר היא באה ואני ישבתי על חלוק הרחצה‪ .‬ביקשתי ממנה )שתסייע לו להתלבש(‬
‫והיא ניגשה‪ .‬היא גחנה עליי יותר מידי זמן‪ .‬כמה שניות יותר מהרגיל‪ .‬היא נכנסה למקלחת‪.‬‬
‫פתאום ראיתי שהכיס ריק‪ .‬הפעמון לא היה בסדר‪ .‬היא הלכה לשירותים כאילו לעשות ניקיון‪.‬‬
‫היא יצאה לרגע‪ .‬אמרתי לה‪' ,‬תביטי‪ ,‬אין לך שום מוצא רק להחזיר לי את הכסף כי אין! במשך‬
‫שלוש דקות לא היה מישהו אחר‪ .‬את טיפלת בי אישית ולקחת את הכסף‪ .‬תחזירי לי את זה…'‬
‫המקרה הזה הזכיר לישראל מעשה גניבה מוצלח של אותה ערבייה‪ ,‬כשנה קודם לכן‪ .‬מאז החליט‬
‫"לשים עליה עין"‪" .‬אז‪ ,‬באותו היום‪ ,‬היא אמרה כמה פעמים‪' ,‬מה נשמע‪ ,‬ישראל? איך אתה‬
‫מרגיש?' היא רצתה לדעת אם אני חושד בה‪ .‬גנב תמיד חוזר לאותו מקום‪ .‬ידעתי שהיא תיפול‪.‬‬
‫היום אמרתי לה‪' ,‬עכשיו את זוכרת… אני מבקש שתחזירי לי מה שלקחת אז'‪ .‬האחות והאח באו‬
‫התחילו לחפש אצלי כמו שמחפשים חמץ‪ .‬כל מיני מגירות…אמרתי להם שהם עושים שטות‪ .‬הם‬
‫בסוף סיפרו לקבלן של העובדות האלה‪ .‬הוא תכף ניגש אליה‪ .‬היא חזרה והכחישה הכל‪ .‬היא‬
‫נשבעה באלוהים ובמוחמד ובמה שיש )מה שלא עזר לה(‪ .‬היא נכנסה לחדר אמבטיה ואמרה‪' ,‬יש‬
‫פה משהו‪ .‬אולי זה שלך'‪ ,‬ומסרה לי כסף קטן‪ .‬אמרתי לה‪' ,‬יפה מאוד‪ ,‬עכשיו תחזירי לי את כל‬
‫הכסף'‪ .‬היא באה ואומרת‪' ,‬הנה מצאתי פה ליד הפח את כל הכסף'‪ .‬היא רצתה להגיד שאני‬
‫התבלבלתי כנראה‪ ,‬ודחפתי את הכסף שם‪ ,‬והיא לא אשמה‪ .‬היא רק עשתה טובה שמצאה את‬
‫הכסף‪ .‬ברור…קיבלתי את הכסף"‪.‬‬
‫הוויית פיטורין הצטרפה להוויית פטירה והולידה את האפיזודה הזו‪ .‬עובדת ערבייה‪ ,‬המועסקת‬
‫על ידי קבלן במשכורת זעומה ובתנאי ניצול‪ ,‬רואה כנגד עיניה אך את הפיטורין אם תהין לדרוש‬
‫שיפור בשכרה‪ .‬עם שהיא משרתת נידונים‪ ,‬עיתים חסרי‪-‬אונים להבחין ולקבול‪ ,‬מזדמנות לה‬
‫הכרעות ברורות מאליהן בין שני סוגי איומי מוות‪ ,‬שלה או שלהם‪ .‬תיאוריית הפעילות השגרתית‬
‫מנבאה התנהגות קרימינלית בחבור שלושה תנאים בזמן ובמקום‪ :‬מטרות מתאימות‪ ,‬היעדר‬
‫פיקוח‪ ,‬ותוקף בעל מוטיבציה )‪ .(Cohen & Felson, 1979‬שלושת תנאים אלה התקיימו במקרה של‬
‫ישראל רק למראית עין; הוא עצמו היווה גורם מפקח ער מאוד‪ ,‬אף שלנוכח הצלחה קודמת‪ ,‬לא‬
‫"נחשד" בכך מלכתחילה‪ .‬באשר למוטיבציית העובדת‪ ,‬נראה כי שחיקה וקונפליקט בעבודה‬
‫‪154‬‬
‫קשורים בהתעללות במטופלים‪ .‬מחקרים מלמדים כי עובדים בבתי אבות‪ ,‬חסרי שביעות רצון‬
‫משכרם‪ ,‬מעורבים בגניבות )‪.(Pillemer & Moore, 1989; Harris & Benson, 1998‬‬
‫תגובות מאבק להגדרת עצמי בעל כבוד וחיות היו פחות דרמטיות על פי רוב‪ ,‬בהשוואה למתואר‬
‫עד כה‪ ,‬אך עם זאת הוכיחו את טענת וייסמן )‪ ,(Weisman,1972‬כי הישרדות בתחושה של חוסר‬
‫אונים ובהיעדר כבוד משמעותה כהיות אדם קורבן‪ .‬דייר דרש במפגיע כי ימלאו לו את הכוס בתה‪,‬‬
‫דיירת "הזכירה" לאחות כי היא "אחות רחמנייה"‪ ,‬ופעמים שמעתי בודדים בנימת כעס מצווים‬
‫על חברת צוות‪" :‬אל תדברי אליי לא יפה!" ראינו למה הייתה מסוגלת אסתר בהאמינה כי חברי‬
‫הצוות קלקלו לה את הטלויזיה‪ .5‬כדי כך מחתה על יחס צוות‪ ,‬שבעברה למחלקת ה"תשושים"‪,‬‬
‫הפכה את היוצרות; במחלקת ה"תשושים" יש לה כבוד ויש לה חיים‪ ,‬הדגישה‪ ,‬הרבה מעבר למה‬
‫שחוותה בסטטוס של "עצמאית"‪" .‬עשו פה ריסוס אז הורידו אותנו ללובי"‪ ,‬סיפרה על הזדמנות‬
‫לבחון את מצבה החדש לעומת ה"עצמאים"‪" .‬ראיתי שהולכים שם פחות טוב ממני‪ .‬הרבה אנשים‬
‫שם עם הליכונים‪ .‬הם נראים לא טוב‪ .‬פה )במחלקה( … הם מטפלים עם כבוד הדדי‪ .‬כבוד הדדי‪,‬‬
‫את מבינה? הם )חברי הצוות המטפלים ב"עצמאים"( עשו ממני סמרטוט… " ועוד קבעה אסתר‬
‫בביטחון‪" :‬איזה מנהלת…היא צריכה להיות עוזרת באיזה בית"‪.‬‬
‫פעם שמעתי את המנהלת צועקת אל תוך שפופרת הטלפון במשרדה‪ .‬היא "דיברה" עם בנה של‬
‫אחת הדיירות‪ ,‬המסייעת בעבודת הגיהוץ במכבסה‪" :‬אני אוציא אותה )מתפקידה במכבסה( גם‬
‫אם היא תצרח עד השמיים"‪ ,‬הבטיחה‪ .‬וכדי לשכנע את הבן כי מהלך זה מוצדק‪ ,‬הוסיפה‪" :‬היא‬
‫כלום‪ ,‬אמא שלך‪ .‬היא לא מסוגלת להועיל"‪ .‬שבועות לפני כן שמעתי את האם‪ ,‬המטפלת בכבסים‬
‫למרות עיוורונה‪ ,‬מתלוננת על תנאי עבודתה‪" :‬אני אוהבת את העבודה הזאת…אני רוצה לדבר עם‬
‫העובדת הסוציאלית…אני רוצה כמה "גרושים"‪ .‬זה מרגיז אותי שאני לא מרוויחה‪ .‬הבן שלי‬
‫אומר‪" :‬אמא‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬בשביל מה לך כסף? אני נותן לך כסף"‪ .‬אני לא רוצה להיות תלויה בו‬
‫ובמתנות שלו‪ ,‬למרות שכל הכסף והדירה בידיים שלו…‪..‬כולם חושבים שזקנים צריכים לעבוד‬
‫בהתנדבות‪ .‬אני לא מסכימה לזה"‪ .‬בזמן שמנהלת המוסד הבהירה בקול גדול‪ ,‬שאף לעבודת‬
‫התנדבות היא לא תצלח‪ ,‬הדיירת התקוממה על גורל זה; להמציא לעצמה סטטוס המשכי של‬
‫'אישה עובדת'‪ ,‬כפי שהכירה עצמה מאז ומתמיד‪.‬‬
‫‪ 5.3.4.4‬פני המת‬
‫דיוקנאות מתים הצטיירו ונאספו בזיכרונם של דיירים‪ ,‬כשם שהם נצברים בקרב בני‪-‬אדם באשר‬
‫הם‪ ,‬אם כי לא כמשמעותם להולכים על פתחי מוות‪ .‬הספרנית הינדה‪ ,‬הביטה בדיוקנאות מבעד‬
‫לכרטיסי הקורא‪ ,‬עליהם רשומים שמות של דיירים שהכירה‪ ,‬והלכו לעולמם‪ .‬בפרק הקודם‬
‫התוודענו לרגע מיוחד זה של התייחדות‪ ,‬סוגר על מי שחיה כעשרים שנה במוסד‪ .‬דיירים‬
‫"וותיקים" נטו לספר כי התוודעו למותם של דיירים רבים‪ ,‬מוכרים יותר או פחות‪ ,‬במשך שהותם‬
‫עד כה בבית האבות‪" :‬אני פה כבר עשר וחצי שנים‪ .‬כבר היו כאן אלפים שמתו"‪ ,‬אמר דייר‪,‬‬
‫שנפטר זמן קצר לאחר מכן‪ " .‬מזמן שאני פה"‪ ,‬אמרה דיירת‪" ,‬כמה נפטרו‪ .‬אני זוכרת זמנים‪,‬‬
‫‪155‬‬
‫שחדר תעסוקה היה מלא‪ .‬אין עוד אנשים‪ .‬אין‪ .‬אין‪ .‬נפטרו‪ ,‬הלכו ל"תשושים"‪ ,‬הלכו ל"סיעודי""‪.‬‬
‫המתים‪ ,‬כדיוקנאות של פנים‪ ,‬חלקם מיטשטש עם הזמן‪ ,‬ומפנה מקום ל"חדשים" שיבואו תחתם‪,‬‬
‫נשאו‪ ,‬כאמור‪ ,‬גם סטיגמות‪ ,‬פועל יוצא של עבודת הקולקטיב‪ .‬דיוקנאות פני מתים סימלו את אלה‬
‫שעזבו את העולם וגם את אלה בדרכם לעזוב‪ .‬אל מול פני מתים מעוררות תגובה‪ ,‬הצטופפו דיירים‬
‫קרוב לקוטב ההתעלמות כדי להבדיל את עצמם‪ .‬את הקוטב השני‪ ,‬המנוגד‪ ,‬ייצגו אירועי זיכרון‪.‬‬
‫שכנים כנשאי מוות‬
‫שכן לחדר ושכן לשולחן הם נושאי דיוקן ממשי‪ ,‬ידוע צדודית‪ ,‬מרובה בפרטים ונהיר מבע‪ .‬אי‬
‫אפשר להם לדיירים שלא להתוודע כדי כך לפניהם של שכניהם‪ ,‬גם אם שהותם עד מותם קצרה‪.‬‬
‫דיוקן השכן‪ ,‬זה שמת ונעלם‪ ,‬זה העומד להיעלם לתמיד‪ ,‬וזה שבינתו נעלמה‪ ,‬התגלה כנושא דבר‬
‫זוועה‪ .‬השכן‪ ,‬המסמל צורות של מוות‪ ,‬כופה על יחידים בריחה והתעלמות‪ ,‬חד‪-‬משמעיים בכיוונם‪.‬‬
‫ישראל התוודע למותו הפיזי של שכנו לחדר‪ ,‬בבית חולים בו התאשפז‪ .‬סיפורו שופך אור על‬
‫תגובות דיירים למותם הסמלי של שכניהם‪ ,‬ומאמצי הצוות המוסדי בהסתרת מוות‪" :‬היה מקרה‬
‫בבית חולים‪ .‬נכנסתי לחדר‪...‬יהודי אחד‪ ,‬בגיל שמונים ושש‪ .‬הוא נפל ושבר את הצלעות ואי אפשר‬
‫היה לחבוש אותו‪ .‬היו לו כאבים נוראיים‪ .‬הוא היה צורח כל הלילה‪ .‬שלשום‪ ,‬אני רוצה להגיד לך‪,‬‬
‫זה היה אחד ממקרה המוות…בערב אחד ישבו כל החברה שלו‪ .‬הם ישבו שם עד עשר ורבע‪ .‬זה היה‬
‫מן ערב חפלה‪ .‬זה היה הלילה סופי שלו‪ .‬האנשים יצאו…כל לילה היה יורד מן המיטה לעשות את‬
‫צרכיו‪ ,‬אולי עשר פעמים בלילה‪ .‬אבל אותו הלילה אמרו לו שהוא לא צריך לרדת כל פעם מן‬
‫המיטה‪ .‬שמו לו קטטר חיצוני‪ .‬אחרי חצי שעה הוא מתחיל לצעוק מכאבים‪ .‬האחות הגיעה‬
‫והרגיעה אותו‪ .‬הוא התחיל לצעוק שוב‪ .‬הוא ניסה לצאת מן המיטה עם הסורגים‪ .‬פתאום אני‬
‫רואה שהוא עם רגל אחת מעבר לסורגים‪ ,‬והופ‪ ,‬הוא מעבר למיטה‪ .‬הוא התחיל לרוץ לכיוון‬
‫השירותים‪ .‬באו תכף והרגיעו אותו עם זריקה‪ .‬זה החזיק חצי שעה‪ .‬שוב הוא צעק וקם ויצא מן‬
‫המיטה‪ .‬כנראה לקחו אותו לחדר טיפולים‪ .‬אני התפלאתי על הכוח העל אנושי שלו‪ ,‬וכל המעשים‬
‫הללו‪ .‬אני נרדמתי‪ .‬היה שקט‪ .‬שמתי לב‪ ,‬מעבר לוילון ראיתי את השפיץ של הרגליים‪ .‬חשבתי‬
‫לעצמי טוב שהשקיטו אותו כנראה נתנו לו הרגעה‪ .‬בשעה שש בבוקר אני שומע מאחורי הוילון‬
‫קול בכי של מישהו צעיר ואני לא יודע מה…אני רואה רגליים‪ ,‬אולי נפצע ובכו עליו‪ .‬בא הנכד ואמר‬
‫לי‪' ,‬סבא נפטר'‪ .‬לא ידעתי‪ ,‬חשבתי שהם טועים‪ .‬חשבתי שהוא קובע לעצמו‪ .‬אמרתי‪' ,‬לא‪ ,‬לא…'‬
‫הוא ראה שאני לא מבין אז עזב אותי‪ .‬מתברר כי אחרי ההתקפה השניה הוא נפל ולא קם‪ ,‬נפטר"‪.‬‬
‫"איך הרגשת כשמישהו לידך נפטר?" שאלתי‪ ,‬תוהה ביני לביני על סדרי מוות בבית החולים‪.‬‬
‫"כשקיבלתי גם אני את האינפורמציה‪ ,‬ידעתי ששוכב לידי אדם מת‪ ,‬עד שיבואו לקחת אותו‬
‫להמשך הסידורים שלו"‪ ,‬סיפר ישראל‪ ,‬והמשיך כהרגלו המבורך בפרטים‪" :‬ההרגשה הייתה‬
‫מעורבת‪ .‬אתה זוכר בן אדם פעלתן‪ .‬אתה רואה שהוא קופץ מעל הבריקדות )סורגי המיטה(‪ .‬אני‬
‫לא ידעתי שזה לקח שעה‪ ,‬ואחרי זה הוא גמר‪ .‬לא היה לי זמן לחשוב על זה‪ .‬היה לי קצת מהפיכה‬
‫במעיים ובראש‪ .‬במחשבה ובתחושה התוך‪-‬תוך גופנית עבר עליי התהליך הזה…מעיי התהפכו"‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫בפרק שלישי‪" ,‬עבודת "שדה""‬
‫‪156‬‬
‫סדרי ניהול מוות בבית האבות חוסכים במידה רבה אפיזודות מעין אלה מן הדיירים‪ ,‬בהן הם‬
‫עלולים לצפות במעברים חדים של מכריהם מחיים למוות‪ .6‬הדיירים‪ ,‬מצדם משלימים מגמה זו‬
‫בבריחותיהם מחדרם ובהתעלמותם‪ ,‬מבקשים להשתהות כמה שיותר בזירות של חיים‪ .‬לעיתים‬
‫דמות פני המת רדפה שותפים לחדר‪ ,‬תוך שהיא זורה חרדה‪ ,‬ומטרידה את מנוחתם‪" :‬השכנה‬
‫נפטרה לפני כמה שבועות ואני רוצה לומר לך כמה זה רודף אחריי‪ .‬אני מרגישה את הפנים שלה‪,‬‬
‫שהיא שוכבת‪ .‬כל מיני צורות‪ .‬אני פוחדת…‪.‬היא כמו בחדר כל הזמן‪ .‬אם הבית אמרה שאני‬
‫דיברתי איתה"‪" .‬מתי דיברת איתה?" נדרכתי כלא מאמינה‪" ,‬היא קיבלה חופש‪ ,‬ובאה לבקר‬
‫אותי יום אחד‪ ,‬ואני דיברתי איתה"‪ .‬שאלתי‪" :‬דיברת איתה אחרי שהיא נפטרה?" הדיירת‬
‫הסתכלה בי‪ ,‬לא מופתעת מן השאלה‪ ,‬והוסיפה‪" :‬לא…אבל זה רודף אחריי‪ .‬אני לא חלמתי אותה‪.‬‬
‫אני מתפלאת למה‪ .‬אני לא רוצה להישאר לבד בחדר"‪" .‬הבהובי" דמותה של המתה איימו על‬
‫הנותרת אחריה‪ ,‬כדמות העלולה לספח גם אותה לעולם המתים‪ .‬דיירת אחרת ביטאה זאת‬
‫בנחרצות רבה יותר‪ ,‬בלא כל אפשרות נפשית לנהל משא ומתן עם המוות‪" :‬עד שלא יפנו את החדר‬
‫מהחפצים שלה )של דיירת אחרת שנפטרה("‪ ,‬אמרה בנימת זעזוע‪" ,‬אני לא אירגע"‪ .‬מקרה יוצא‬
‫דופן סימלה הלחלוחית בעיניו של דייר‪ ,‬כל אמת שראיתיו; הוא איבד את אישתו‪ ,‬עמה גר במוסד‬
‫שתים עשרה שנים‪ .‬כששאלתיו אם לא חשב לעבור לדירה אחרת לאחר מותה‪ ,‬השיב בנחרצות‬
‫כנעלב‪" :‬לא‪ ,‬אני חי שם איתה"‪ .‬הוא עדיין "חי" עם דמותה של אישתו‪ ,‬בבועה של זמן ומקום‪,‬‬
‫מבקש להחיות אותה עבורו‪.‬‬
‫שכנים לחדר מסמנים את מותם‪ ,‬כדוגמת שכנו של ישראל בבית החולים‪ ,‬לא באמצעות קפיצות‬
‫מעל הסורגים‪ ,‬כי אם בהתעסקות דוחה‪ ,‬בעיקר בהפרשותיהם‪ .‬יש מהם הדופקים על הקירות ויש‬
‫מהם הצועקים בקולי קולות‪ ,‬מפרים כל אפשרות למנוחה ושקט‪ .‬הבריחה מהם‪ ,‬הניכרת בתחושת‬
‫הזדעקות‪ ,‬מסמלת כמיהה להצטרף לעולם שפוי של חיים רגילים‪" .‬לא היה לי דבר כזה"‪ ,‬פתח‬
‫דייר "תשוש"‪ ,‬בשם עזרא‪" .‬היה אחד לוקח אוכל והולך לבית שימוש לאכול‪ .‬למה? ככה הוא‬
‫אוהב‪ .‬זה לא דבר פשוט‪ ,‬שותף לדירה‪ .‬הוא לוקח את האוכל‪ ,‬איזה תפוח עץ ומשהו בשביל‬
‫לקרוא‪ .‬אני אומר שזה לא נעים…‪ .‬עכשיו הוא בן תשעים ושתיים‪ .‬אני חושב שבגיל תשעים‬
‫ושתיים יכולים לעשות דברים שלא מתאימים לגיל שמונים ושתיים‪ .‬הוא יושב בשירותים כאילו‬
‫הבית שלו‪ .‬איך תתנגד לדבר כזה? זה לא רק שתופס מקום‪ ,‬זה החיים שאני חייתי‪ ,‬בהרבה ארצות‬
‫הסתובבתי‪ ,‬וזה לא מתאים‪ .‬רוצה להמשיך באותם חיים"‪ .‬דיירת אחרת סיפרה על שכנתה‬
‫ה"מורחת על הקירות"‪ ,‬שגרמה לאשפוזה שלה עקב עלייה מסוכנת בלחץ דם‪ .‬כדי להבהיר כי אי‬
‫אפשר להישאר אדישים למצב בעייתי זה‪ ,‬אמרה‪" :‬לא לוקחים לנעל‪ ,‬לוקחים לגוף"‪ .‬מצאתיה‬
‫יושבת באופן קבוע במסדרון‪ ,‬מחוץ לחדרה‪ ,‬אף בשעות מנוחת הצוהריים‪ ,‬כדי לצמצם למינימום‬
‫את נקודות החיכוך עם שכנתה‪" .‬אני כל כך עומדת על זה שאני מוכרחה לצאת"‪ ,‬אמרה כלא‬
‫מאמינה לרחמי הצוות‪ ,‬והוסיפה‪" :‬אסור לי לגור אתה"‪.‬‬
‫"את מכירה את הסיפור על חוני המעגל שקם לתחייה‪ ,‬ולא מצא אף אחד?" שאלה אותי ברוריה‬
‫ידידתו היחידה של ישראל‪" .‬אני כמו חוני המעגל‪ .‬נשארתי ללא חברות‪ .‬אין לי עם מי לדבר! ראית‬
‫את הפרצופים פה?! זה לא הרמה שלי!" דיוקן המת ששימש את ברוריה הייתה שכנתה לחדר‪,‬‬
‫‪6‬‬
‫כך גם עולה ממחקרים אחרים על בתי אבות )‪.(Gubrium, 1975; Shield, 1988; Woolfson, 1997‬‬
‫‪157‬‬
‫שלא ניתן לה להתעלם מנוכחותה‪" :‬את רואה עם מי אני בחדר?! ככה היא כל היום"‪ ,‬אמרה‬
‫וחיקתה את פני המת של הדיירת‪ ,‬הישנה ופיה פעור לרווחה‪" .‬אני כבר אמרתי לבן שלי שאני‬
‫אשכח לדבר"‪.‬‬
‫זיכרונם לברכה‬
‫'ברכת זיכרונם' של המתים‪ ,‬אינה מכוח פועליהם בחייהם‪ ,‬כי אם בעצם העלאת זכרם על ידי‬
‫החיים אחריהם‪ ,‬למענם של האחרונים‪ .‬דיירות מקרב ה"שתלטניות"‪ ,‬מתגדרות מפני דיוקנאות‬
‫הנפטרים‪ ,‬כמו היו הן עצמן חברות קהילה של חיים‪ ,‬שאין לה סיבה לכפור במתיה )‬
‫;‪Keith, 1982‬‬
‫‪ .(Hochschild, 1973‬עיון בחוברת "ניב לדייר"‪ ,‬המכנסת מפרי עטם של דיירים‪ ,‬כמה פעמים בשנה‪,‬‬
‫ותצפיות בהתכנסויותיהם השגרתיות‪ ,‬מלמדים כי מנהלות זיכרון‪-‬הנפטרים הן שתי דיירות‬
‫מהקליקה הידועה‪ .‬חיבוריהן תופסים את רוב דפי החוברת‪ ,‬והן הן הדורשות למתים בטרם תחל‬
‫הרצאת הערב‪.‬‬
‫חדווה הראתה למכרתה פיסת נייר‪ ,‬ובה דברי ברכה ואזכרה‪ ,‬שחיברה למען זכרו של אחד‬
‫הדיירים‪ .‬זהו חיבור שהקריאה לפני אחת ההרצאות‪ .‬היא סיפרה‪" :‬אין אחד‪ ,‬מזמן שאני הגעתי‬
‫הנה‪ ,‬שלא אזכיר אותו‪ .‬אמרו לי שאסור להזכיר פה‪ ,‬המנהלת לא מרשה‪ .‬אני אמנם הייתי חדשה‪.‬‬
‫לא הלכתי לשאול את המנהלת‪….‬עבדתי עם אנשים והכרתי אנשים…" רימזה על מקצועה‪.‬‬
‫"אפילו שמישהו צריך להופיע אז אני לוקחת את המיקרופון‪ .‬אפילו לא היה לי נעים… שאפילו‬
‫בשבוע אחד הייתי צריכה להזכיר שניים )שנפטרו(‪ .‬הייתה כאן מישהי מקומה שבע‪ ,‬ולפניה או‬
‫אחריה נפטרה עוד אחת…‪.‬היא הייתה בסיעודי‪ .‬בעלה של חנה נפטר‪ ,‬אז אני גם כן הזכרתי אותו‪,‬‬
‫יפה‪ .‬את כל פעולותיו למען בית הכנסת‪ .‬הוא היה וותיק בארץ‪ .‬שאלתי את חנה‪ ,‬והיא אמרה‬
‫שהיא מסכימה"‪" .‬איך הדיירים מגיבים לזה?" שאלתי‪" .‬הו‪ ,‬הם מגיבים‪ ,‬מה זה כולם…הם‬
‫מברכים אותי‪ .‬אני תמיד אומרת להם‪ ,‬בצער רב‪ ,‬שאנחנו משפחה כה גדולה‪ .‬אנחנו משפחה בטוב‬
‫וברע‪ .‬גם בשמחות וגם במקרים אחרים‪ ,‬שלא כל כך שמחים… אלה הם החברים שלנו‪ .‬הם‬
‫המשפחה שלנו‪ .‬הדיירים מקבלים את זה יפה מאוד כל השנים‪ .‬זה כבר תשע שנים שאני פה‪ .‬יש לי‬
‫תיק כזה של כל הדברים שכתבתי…יש לי גם כאלה שמזמינים אותי לימי הולדת"‪.‬‬
‫אפיזודות מונחות של זיכרון‪ ,‬כפי שמתארת חדווה‪ ,‬משרתות בשני אופנים את חיותה שלה;‬
‫ראשית‪ ,‬היא מופיעה כמנהלת האירועים ודוברת מוסכמת בשם זכר הנפטרים‪ ,‬ושנית היא מגלמת‬
‫גם הפעם את תפיסתה האופטימית‪ ,‬ובמידה רבה מתכחשת‪ ,‬ל"תרבות מוות" הסובבת אותה‪.‬‬
‫מתייחדת במושגים מעולם החיים החיצוני‪ ,‬ציינה את בני התשעים כ"בוגרים"‪ ,‬ביום ההולדת של‬
‫גברת בת מאה‪ .7‬גם ברגעי זיכרון משמשות לה אותן תפיסות; היא מכנה את הקולקטיב‬
‫"משפחה" ונוקטת בלשון ההבטחה של מי בעיצומו של טווח החיים‪" ,‬בטוב וברע"‪.‬‬
‫חדווה‪ ,‬המעידה על עצמה בלא מבוכה‪ ,‬כי היא דמות חשובה בקרב הקולקטיב‪ ,‬המקובלת על דעת‬
‫כל ה"וותיקים"‪ ,‬ומביסה כל מתחרה מקרב ה"חדשים"‪ ,‬בעלת תרומה בניהול מוות‪ .‬אמנם‬
‫באיחור של כמה ימים ובעטיפה רכה‪ ,‬היא מביאה את דבר המוות של דייר אל הקהל‪ ,‬אך האקט‬
‫‪158‬‬
‫הזה מתנצח פנים מול פנים עם מפעל ההסתרה של הצוות‪ .‬זהו אקט מחאה של דיירת למען‬
‫הגדרת חיותה המתמשכת‪ .‬צורכי ההכחשה שלה תלויים בהצלחת תמרוני ההכחשה עמם היא‬
‫צובעת את דמות הדיירים כולם‪ .‬היא מקיפה את עצמה‪ ,‬ברגעי משבר‪ ,‬בקהילה חיה של אנשים‪.‬‬
‫פני המת ברגעי זיכרון מעניקים לנזכרים פני חיים‪ ,‬ובמיוחד למנהלת הזיכרון‪ ,‬העושה "למענם"‪.‬‬
‫תמצית תפיסתה מופיעה במילות שיר "הלאה העצבות"‪ ,‬שכתבה תחת כותרת "לזכרה של"‬
‫דיירת‪:‬‬
‫"אני לא סופרת ימים‪,‬‬
‫חבל על הזמן‪.‬‬
‫לוקחת את החיים‪ ,‬כל עוד הם ניתנים‪.‬‬
‫לא סופרת שעות‪,‬‬
‫זה לא מוסיף כלום‪.‬‬
‫העולם הוא יפה ומלא הפתעות‪,‬‬
‫כל עוד נחייה מוטב ליהנות‪.‬‬
‫הלאה‪ ,‬הלאה עצבות‪.‬‬
‫גם זה עניין מיותר‪.‬‬
‫הבה נשמור על הבריאות‪,‬‬
‫ועל זה שנותר"‪.‬‬
‫ללא נוכחותה של חדווה‪ ,‬דיירים כמעט לא העסיקו עצמם בזכרם של דיירים נפטרים‪ ,‬אף יותר‬
‫מכך; הם ביקשו להתעלם‪ .‬פני המת היחידות‪ ,‬להן בחרו לפנות מקום‪ ,‬היו משל יקיריהם‪ ,‬בני‬
‫משפחותיהם וחבריהם‪ .‬שני נרות נשמה עמדו על שידה בחדרו של ישראל‪" .‬אחד בשביל המשפחה‬
‫ואחד בשביל אחותי"‪ ,‬הסביר‪" .‬אחותי היא חולת נפש וקצת מבולבלת‪ ,‬ואני עושה גם בשביל‬
‫המשפחה שלה"‪ .‬ישראל מדליק נר במקום אחותו החיה‪ ,‬כי אין היא מסוגלת למעשה זיכרון זה‪:‬‬
‫"היא לא יכולה להדליק‪ ,‬וגם לשמור שלא תהיה אש בבית"‪ .‬זיכרון פני המת‪ ,‬שמעניקה ההדלקה‬
‫לישראל‪ ,‬מבחין אותו ומעצים את יתרון תפקודו גם אל מול פני החיים לכאורה‪ .‬חפצי נוי קטנים‬
‫ומבהיקים‪ ,‬ותמונות פני אנשים‪ ,‬מוקפות במסגרות מקושטות‪ ,‬עמדו מאחורי זכוכית בויטרינה‬
‫שבדירת הניה‪ .‬היא נעמדה מולם‪ ,‬סוקרת את האוסף בחיוך שקט‪ ,‬והוסיפה בסיפוק בלתי מוסתר‪:‬‬
‫"אלה חפצים של אנשים שכבר מתו‪ ,‬אבל המתנות שלהם חיות"‪ .‬ויטרינת ההנצחה יצרה תזכורת‬
‫של פער זמן בינה ובין המתים האישיים שלה‪ .‬מובלעת החורצת לשונה לתרבות הדיירים המקיפה‬
‫סביב‪.‬‬
‫* * *‬
‫"חייו הקצרים" של אבנר‪ ,‬אשר אף על פי כן‪ ,‬שזורים היו בנשיבת מוות‪ ,‬מגוללים תגובה לסממן‬
‫תרבותי מובהק‪ ,‬והוא טוטאליות התודעה של אי‪-‬וודאות קיומית‪ .‬כנגד עריצותה של זו‪ ,‬המועצמת‬
‫עד ללא הכר במתחם המוסדי‪ ,‬מובנת ומתוחזקת תפיסת תת‪-‬התחנות‪ .‬אל פני אי‪-‬הוודאות‬
‫מצטיירים שני סוגים של חרדה‪ ,‬כהגדרת וייסמן )‪ :(Weisman, 1972‬חרדה‪-‬של‪-‬תאונה ) ‪ACCIDENT‬‬
‫‪7‬‬
‫בפרק הקודם‪ ,‬בסעיף "מסיכות של ילדות"‬
‫‪159‬‬
‫‪ (ANXIETY‬וחרדה‪-‬של‪-‬הקצאה )‪ .(ALLOTMENT ANXIETY‬חרדה מסוג ראשון היא תגובה‬
‫לקטסטרופה מתקרבת‪ ,‬כנגדה לא יצלח כל מאבק‪ .‬היא מסמלת היעטפות במצב בו‪ ,‬אושיות‬
‫הקיום נמוגים‪ ,‬ונמחה הכל‪ .‬לעומתה‪ ,‬חרדה מסוג שני היא חלק מן הבחירה המודעת; אנו נכנעים‬
‫לשליטה חיצונית‪ ,‬אך האובדן שלנו משמר כבוד והערכה עצמית‪ .‬אנו חרדים‪ ,‬אך זו החרדה שלנו‪,‬‬
‫ולא תהיה זו השמדה לשמה‪ .‬עבור בני‪-‬אדם‪ ,‬המצויים על סף מוות‪ ,‬החרדה יכולה להיות‬
‫אנטיתטית ליכולת הקיום הקודמת‪ ,‬ולכן היא בגדר 'תאונה'‪ ,‬או שהיא יכולה להיות עקבית עם‬
‫מה שהוא עדיין שלהם‪ .‬החרדה‪-‬של‪-‬תאונה היא חלק מהיות אדם 'חי'‪ ,‬המדמה פוטנציאל מוות‬
‫בכל רגע‪ .‬כזו היא חרדתם של רוב הדיירים; אי‪-‬וודאות ייסדה תת‪-‬תחנות‪ ,‬אמנם במרחק לא‬
‫גדול‪ ,‬אך למען תנועה מובטחת של קרון הנוסעים‪ .‬חרדה‪-‬של‪-‬הקצאה משמעותה כי המוות שלנו‬
‫שזור בחיינו‪ ,‬הוא בהשגה‪ ,‬למרות שאיננו מושיטים את ידנו להגיעו‪ .‬חרדה מסוג זה מאפיינת‪ ,‬ככל‬
‫הנראה‪ ,‬את מי המסיעים את הקרון הלאה מתת‪-‬התחנה עמה מסתיים פרק זה‪ ,‬המופיעים‬
‫ב"שדה" הקיום הבא‪.‬‬
‫מעשה ההשוואה בין שני מודלים‪ ,‬המיוצגים על ידי תובנותיו של ישראל ותובנות דיירים‬
‫בקולקטיב )'חיסון' כנגד 'בריחה'(‪ ,‬מוכיח כי מתקיימת הפרדה בין התעצמותו הזוחלת של המוות‬
‫ובין הכחשה‪ .‬ההכחשה ביסודה דוחה אפשרות של שינוי‪ .‬היא מפשטת את המציאות ומעוותת‬
‫אותה‪ .‬כחרב פיפיות היא עלולה להכחיש במידת מה את העצמי; כל כמה שנזקק הדייר היחיד‬
‫ל'אחר' להפיח חיים בעצמותו‪ ,‬ככל שמבסס יחסי 'אני‪-‬דבר'‪ ,‬מביא הפסד על קיומו שלו‪ .‬הוא‬
‫דומה לאותה דיירת שפסעה לאחור‪ ,‬עיניה פעורות בחרדה‪ ,‬מאוימת כל כך מן המשתמע כי היא‬
‫לא אחרת מאשר "דיירת בבית אבות"‪ .‬יחסי 'אני‪-‬דבר' בצורתם הקיצונית הם יחסי אני‪-‬עצמי‬
‫נעדרי הרשאה לחוות‪ .‬בו בזמן‪ ,‬ללא הפסק‪ ,‬זוחל המוות כעובדה בלתי ניתנת להכחשה ביותר‪ .‬רק‬
‫האנטיתזה להכחשה‪ ,‬אישור המוות‪ ,‬יש בו תחושה חזקה של מציאות אינדיוידואלית עשירה‪.‬‬
‫יוצרנות 'יש מאין' להתקומם כנגד מסרים טוטאליים של מות העצמי‪ ,‬כדי הפיכתם למות ה'אחר'‪,‬‬
‫מחדדת את שאלת ערך ההכחשה‪ .‬שהרי אין יוצרנות זו מגלמת זמן אשלייתי כי אם עצמיות‬
‫מוכרת‪ ,‬הטופפת בכבודה‪ .‬היבדלות של כבוד על חשבון 'מותו' של ה'אחר' התגלתה בעיקר בצורות‬
‫מסויימות של יחס הורי‪ ,‬ובהזדעקות כנגד מעשיו של שכן לחדר‪ .‬לא הרי זו ככבוד שתבעו דיירים‬
‫באזכור המתים‪ ,‬ובמיוחד בהתראתם בחברי צוות מתרשלים‪ .‬בראשון אילוצי ההקשר הביאו לידי‬
‫טיפוח רשמי אוטונומיה ומרחק‪ .‬בשני פעלו אמנם למען עצמם‪ ,‬אך מתוך שהם מייצגים פגיעות‬
‫דומה של אחרים‪ .‬נראה כי אין כבוד עצמי מתוך הכחשת חיותו של ה'אחר' ככבוד עצמי‪ ,‬שיש‬
‫בשותפות‪-‬גורל‪ .‬לעניין כבוד וכיבודים‪ ,‬כפי שירחיב פרק 'מת‪-‬מת'‪ ,‬לעולם נזקקת זהותו של היחיד‬
‫לזולת‪ .‬לשבט או לחסד‪ ,‬אין זה מסוג הדברים שהיא‪ ,‬הזהות‪ ,‬יכולה להעניק לעצמה )‬
‫‪Goffman,‬‬
‫‪ .(1955‬כל הפרה של כלל זה הנה בגדר פעולה ששכרה יוצא בהפסדה; היא כלולה במסגרת יחסי‬
‫'אני‪-‬דבר'‪ .‬דמותו של ישראל מסייעת גם בכגון זה‪ ,‬וחותמת; עם שנאבק בהוגנות זכה ישראל‬
‫בכיבודיהם של כמה מחברי צוות‪ ,‬בני משפחה ודיירים‪ .‬עומד על סבלם של 'אחרים'‪ ,‬היה כטווה‬
‫קווים משותפים בינו לבינם‪ ,‬ואולי לא בלי קשר לכך‪ ,‬הפליא לתאר הנאות חיים זקנתיות‪ .‬הוא‬
‫התוודע לעומקם של חיים‪ ,‬הנגלים כהפתעה בתשעים ויותר שנותיו‪ ,‬רק באחזו יד ביד עם המוות‪.‬‬
‫באחיזה זו התגבר על הפיתוי לחיות כדי לשרוד‪ ,‬וקיים צו אנושי עד מאוד‪ ,‬לשרוד כדי לחיות‪.‬‬
‫‪160‬‬
‫פרק שישי‬
‫מת‪-‬חי‪ :‬הסתלקות‬
‫כמוטיבים אחרים יצוקים ושגורים בחיי הנחקרים‪ ,‬גם 'עיתון'‪ ,‬סתם‪ ,‬מכנס סממנים לזהות של‬
‫חיים ולזהות של מוות‪ .‬עם זאת‪ ,‬זהו מוטיב מיוחד; סממני חיים‪ ,‬נדבת הסמליות‪ ,‬הם כאשליה‬
‫נגוזה כנגד סממני מוות‪ ,‬נצברים בעטיים של דפי אקטואליה‪ .‬טריוויאלי ככל שיהיה ‪ -‬תמונות‬
‫מעיתון יומי הן תמונות מגלגוליו של סימבול בקרב נעדרי עת‪ .‬קומץ דיירים היו מנויי עיתון‪.‬‬
‫ביניהם אבנר וישראל‪ .‬האחרים הסתפקו בהקשבה לחדשות טלויזיה‪ ,‬על כך מעידה שעטת‬
‫רגליהם והליכוניהם‪ ,‬קוטעת בהחלטיות בוטה את הרצאות הערב‪ .‬אבנר קרא את ה'ג'רוסלם‬
‫פוסט'‪ .‬הוא קיבל אותו מידי יום לידיו בדלפק הקבלה‪ ,‬והיה עולה מיד לחדרו‪ .‬אחת מהפקידות‬
‫ציינה בנימת צער את מותו המפתיע‪ ,‬ואמרה‪" :‬הוא היה צלול‪ .‬הוא קנה עיתון אנגלי יום יום"‪.‬‬
‫במרחק לאין שיעור "לאחר קו הקץ"‪ ,‬המסומן חדשות לבקרים בידי הדיירים‪ ,‬העיד העיתון על‬
‫נוכחותו החיה של אבנר‪ .‬ישראל קיבל את עיתונו בדלפק שבמחלקת ה"תשושים"‪ .‬בשוליו של‬
‫עמוד הכותרת נכתב בעט כחולה שמו המלא‪ ,‬מבטיח שהעיתון יגיע ליעדו‪ .‬בשעות הבוקר קרא‬
‫ישראל כמה מדורים‪ .‬בשעות אחר הצוהריים‪ ,‬סיפר כי הוא ממשיך לקרוא חלקים אחרים‪.‬‬
‫כותרות ראשיות וכותרות משנה הצטרפו כולן למלא בתוכן את סדר יומו‪ ,‬מצמצמות במידה רבה‬
‫חללים של זמן‪ .‬בערב נהג למסור את העיתון השלם לאחת הדיירות במחלקה‪ .‬היא ביקשה ליהנות‬
‫מן המנוי שלו‪ ,‬קוראת את הידיעות באיחור רב‪ .‬וכבר הצטרפה המסירה הזו לארבע שנים תמימות‬
‫של היכרות‪.‬‬
‫דיירים "תשושים" נהגו בשימת לב זמנית בעיתונים‪ ,‬גם הישנים שבהם‪ .‬בלובי המחלקה ישבו על‬
‫כורסא כשידיהם הרועדות מרקידות דפי עיתון ישר או במהופך‪ ,‬ואותיות ותמונות מרצדות מול‬
‫עיניהם‪ .‬ברוניה‪ ,‬אשת ה"קונכייה"‪ ,‬ריפדה את שולי שולחנה בחלקי עיתון מפה ומשם‪ .‬היא אמרה‬
‫שהיא קוראת רק את האותיות הגדולות‪" .‬בפוליטיקה זה קשה להבין" ‪,‬קבלה‪" ,‬אנחנו רגילים‬
‫לשמות אחרים‪ .‬אנחנו כבר הרבה שנים בארץ"‪ .‬אישה‪ ,‬שישבה לידה בשולחן‪ ,‬התבוננה בעיתון‬
‫הפרוש בידיה‪ .‬ברוניה הביטה בה בשקט‪ ,‬ופסקה לאחר רגע ארוך‪" :‬היא לא שומעת‪ ,‬לא יכולים‬
‫לצעוק אליה‪ ,‬אבל היא אישה חכמה‪ .‬אם היא קוראת על פוליטיקה ומבינה‪ ,‬אני לא יודעת"‪.‬‬
‫דיירת קראה בקול רם מאוד כותרות בולטות ממדור הבורסה‪ .‬כשנפנתה להביט סביבה אמרה‪:‬‬
‫"אני לא מתעניינת בעסקים‪ .‬מעניין אותי כל דבר מה שיפה‪ ,‬וכל דבר שעושים בשתי ידיים…יש‬
‫כאן דברים שאני רואה את ההתקדמות בארץ ישראל"‪ .‬אותיות גדולות לצורך אימון בקריאה‪,‬‬
‫לצורך הפגנת מעורבות סיטואציונית‪ ,‬ולמען פיסות מידע מעורפלות של אקטואליה‪ ,‬היו כעדשות‬
‫צרות‪ ,‬במשקפת על ארץ רחוקה‪ .‬דפיו המתקשים של מדור כלכלה נאחזו לרגע והונחו‪ ,‬התגלגלו‬
‫ממקום למקום בלובי ה"תשושים"‪ ,‬כשקרים מעוררי תקווה לרגע‪ ,‬לקשור חוטים לעולם אחר‪.‬‬
‫ביום "פינקניק" הועברו ה"תשושים" לגינה בחוץ‪ ,‬יושבים במעגל בשקט‪ .‬אחת המדריכות‬
‫מקריאה קטעים מעיתון היום‪ ,‬ומדובבת לשיחה כלשהי‪ ,‬לתגובה‪ .‬גם הפעם אין הדבר עולה בידה‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫קרוב מאוד לשם‪ ,‬סמוך לדלפק הקבלה הראשי‪ ,‬יושבת אחת מאימהות הבית‪ .‬פעמים היא‬
‫מעודדת דייר זה או אחר "לעשות מנוי"‪ ,‬ולקבל את העיתון בדלפק‪ ,‬במקום "לרוץ" כל יום אל‬
‫מחוץ לגדר המוסד‪ ,‬לחצות את הכביש‪ ,‬רק כדי להגיע לאחד מהדוכנים המוכרים‪ .‬רפאל נהג לציין‬
‫את העובדה שהוא עצמו עושה זאת יום יום‪ .‬הוא יוצא לקנות עיתון וגם מיני דברים קטנים‪" :‬כל‬
‫יום אני קונה עיתון כדי לדעת את התאריך‪ ,‬ובכל זאת אני שוכח‪ .‬אני לא יכול להבין‪ .‬אחרי יום‬
‫אתה כבר שוכח"‪ .‬עזיבה לפרק זמן קצר את הבניין‪ ,‬טיול רגלי על יד המרכז המסחרי‪ ,‬ושיבה עם‬
‫עיתון תחת זרוע‪ ,‬זורים רק מראית סובייקטיבית של הבקעה אל החוץ‪ .‬העיתון שימש לביקורת‬
‫קפדנית של עיתים‪ ,‬שהספירה המנטלית לא יכלה לה‪ .‬אישה אחת קרבה אליי במפגשינו הראשון‬
‫פנים מול פנים‪ ,‬והגיעה שאלה ללא מענה‪" :‬אני קוראת עיתון‪ ,‬וכדי לזכור אני רוצה לשוחח על מה‬
‫שקראתי עם מישהו‪ ,‬ועד שאני מגיעה לאותו אדם‪ ,‬ומנסה לספר לו מה קראתי‪ ,‬אני שוכחת"‪ .‬גם‬
‫תכני העיתון לא שימשו יפה ניסיונות אימון בזיכרון‪ .‬ובכל זאת היה בו תגמול מתוק של רגעים‪ ,‬בו‬
‫הצטייר כשליח פולשני‪ ,‬אך רצוי‪ ,‬מעולם של 'חיים'‪ .‬אף אם היה תרופה זוטא לניתוק חברתי‪ ,‬לא‬
‫היה לה לספקנות של דעת נעכרת במה שתיאחז‪.‬‬
‫אודות מאבקי כוחות‪ ,‬המתקיימים בדרגי מנהל גבוהים‪ ,‬במסגרתם בית האבות‪ ,‬למדו כמה‬
‫דיירים מכתבות שמצאו בעיתון עדכני‪ .‬עוד לפני שהמנהלת כינסה את ה"עצמאים"‪ ,‬פרשה‬
‫השמועה כנפיים כי מעתה יקצצו בנייר טואלט‪ .‬ישראל ניתח לעומק את היחסים בין מקבלי‬
‫ההחלטות‪ .‬אבנר כבר לא היה כדי לתת דעתו על "פוליטיקה"‪ ,‬אך תמציתה של תמונה זו של עיתון‬
‫התבררה; דיירים אחדים הודו כי אינם יודעים דבר וחצי דבר על המקום בו הם דרים‪ ,‬על ההיבט‬
‫הארגוני שלו‪ .‬בשכבם במיטתם הם כמכופפים ברכיהם אל פניהם‪ ,‬או מותחים את רגליהם‬
‫לאורכה‪ ,‬על פי מה שמצטייר כי גזירה או כרווחה זמנית‪ .‬ידיעת העיתון והדה של שמועה גורמים‬
‫להם לתהות על קנקנו של זה‪ ,‬גם אם אין בכוחם לגייסם עוד יותר‪ .‬ואם בעניין קבלת החלטות‬
‫עסקינן‪ ,‬הם‪ ,‬הדיירים‪ ,‬לעיתים מעידים על עצמם כ'לא יודעים' אף בדבר השכרת דירתם‪ ,‬כספים‬
‫ותשלומים חודשיים בעניין מחייתם‪ .‬הכל בידי הילדים‪ ",‬הבת" או "הבן"‪.‬‬
‫דיירת "שתלטנית" אחת למדה מן העיתון על פטירתה של דיירת "שתלטנית" ממקורבותיה‪ .‬הרי‬
‫היא מנויה‪ .‬לא‪ ,‬היא לא התקשרה למשפחתה של זו‪ ,‬גם לא הלכה לבקר; היא ראתה בעיתון‬
‫ו"חטפה שוק"‪ ,‬וכגיבורה שנחשפה ראשונה לאסון ‪ -‬סיפרה לכולם‪ .‬העיתון נשא פנימה ידיעה לא‬
‫רצויה‪ ,‬תרם משבצת משלו למציאות מוות פנימית‪ ,‬בדיוק כשם שסימלו ידיעות היום‬
‫האקטואליות ביותר בחברה החיצונית‪ .‬העיתון המוסדי היווה כמצבת זיכרון של מתים חדשים זה‬
‫מכבר‪ .‬העיתון החיצוני היה כמצבת שכחה של המכונסים להיאבק על מותם‪ .‬מודעות אבל הכו‬
‫ב"בית אבל"‪ ,‬בגין אלה שהתעקשו להראות עצמם 'חיים'‪.‬‬
‫עיתון יומי‪ ,‬כסימבול של זמן ושותפות קולקטיביים‪-‬גלובליים‪ ,‬מוליכנו למחצית שניה של "שדות"‬
‫קיום‪ .‬מחצית‪ ,‬בה העצמי מתנכר ונכנע לכוח חיים וחיות‪ ,‬מדשדש‪ ,‬נותן למוות חלק נכבד במהותו‪.‬‬
‫מרבית הדיירים‪ ,‬שהפכו בדפיו של עיתון‪ ,‬הפכו במצרך פופולארי מסוג נפוץ עד מאוד‪ .‬עיתון‬
‫כשלעצמו לא שימש סמל סטטוס‪ ,‬אך הוא שימש רשמים ועמדות‪ ,‬הנתלים ברפיון‪" .‬גילו" של‬
‫עיתון‪ ,‬גודל אותיותיו‪ ,‬המדור שאינו נותר במקומו‪ ,‬יתרונו של "מנוי"‪ ,‬וזחיחותו של הבוחר לצאת‬
‫מידי יום מעבר לשער‪ ,‬סופם שהם מנצחים בקרב המוות על החיים בזהותו של היחיד‪ .‬רפאל‬
‫‪162‬‬
‫הודיע כי הוא עולה לדירתו כדי להביא משם עיתון ולקרוא בלובי‪ .‬לאחר דקות אחדות שב על‬
‫עקבותיו מתחנן לעזרה; הוא לא זוכר מאחורי איזו דלת במסדרון נמצאת דירתו‪ .‬פעמים‬
‫התפתיתי מאוד לסקור את הידיעות בעיתונו הרענן של ישראל‪ .‬תוך דפדוף מהיר הקדים הוא‬
‫לומר לי תמציתה של כתבה זו או אחרת‪ .‬כשהתמהמהתי פעם בתוספות שוליות‪ ,‬צדו עיניו‬
‫אותיות מצויירות של המילה "הורוסקופ"‪" .‬את מסתכלת על זה? לי יש דווקא דחייה מזה…אני‬
‫לא יודע…קודם כל‪ ,‬זה לא מדבר לזקנים שום דבר‪ .‬מדברים על עבודה‪ ,‬על אהבה ועל הריון‪ .‬אלה‬
‫דברים שהם כבר לא רלוונטיים לי‪ .‬אותי הכניסו כבר שלוש פעמים להריון‪ .‬זה לא רציונלי‪.‬‬
‫בהורוסקופ אני לא מוצא ש"הנכדים שלך יהיו ככה וככה"‪ .‬אמרתי לזה 'סטופ'‪ .‬זה לא מתאים‬
‫לזקנים"‪ .‬העיתון סימל המשכיות קולקטיבית‪ ,‬כמעט קוסמית‪ ,‬בשעה שהמדור האסטרולוגי‬
‫הדגיש תכנים של עתיד אישי‪ .‬לעניין הראשון נדרש ישראל בכל פעם‪ ,‬מציין כי העולם יתקיים‬
‫בצורה זו או אחרת לאחר מותו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בעיניו‪ ,‬המדור לא רק שאינו מכיר בעתידם של‬
‫זקנים‪ ,‬הם אף אינם נשוא פנייתו לעניין צאצאיהם‪ .‬בכך מצא ישראל הטיה כוזבת‪ ,‬הקוראת תגר‬
‫על המבנה האסטרולוגי כולו‪ .‬זהו מדור המדיר אותו‪ ,‬בוטה עד מאוד בהגדרת מותו החברתי‪.‬‬
‫‪ 6.1‬בשם החי‬
‫בשערו של פרק אתנוגרפי ופרק חיים סופני‪ ,‬המכונה 'אני מת – אתה חי'‪ ,‬ראוי להידרש למקורותיו‬
‫החיצוניים של מות העצמי‪ .‬אלה משקפים תפיסות סטריאוטיפיות רווחות על זקנה וזקנים‪.‬‬
‫תפיסות זקנתיות משונעות בהיסוס‪ ,‬המתחלף בעזוז ואומץ ונשזרות היטב בעצמי‪ ,‬ככל שעקבות‬
‫המקור החיצוני מטשטשים והולכים ‪ -‬ככל שנדרשים דיירים לדפיו המצהיבים של עיתון ישן‪.‬‬
‫מלכתחילה דיירים הצטיירו כמעמידים את תפיסותיי במבחן; האם אאשר את שיפוטיהם‬
‫העצמיים כאילו הקדימו אותי‪ ,‬או שאכחיש בחמימות כל רמז‪ ,‬שיש בו תבוסתנות עצמית‪ .‬כל‬
‫אמת שכיוונתי לחצי הכוס המלאה נוכחתי בהתחזקות טענותיהם של 'זקן' או 'זקנה'‪ ,‬המדברים‬
‫בעד 'זקנתם'‪ ,‬אך נוקטים לשון מוכרת וצפויה של מתייגים חיצוניים )‪' .(Palmore, 1991‬בשם החי'‪,‬‬
‫משמע‪ ,‬בשם תבניות שיפוט‪ ,‬המשמשות בני‪-‬אדם המוחזקים 'חיים'‪ ,‬בסביבתם הקרובה‬
‫והרחוקה‪ ,‬דיברו דיירים להציב עצמם כ'אחרים'‪' .‬בשם החי' מתמוטטות‪ ,‬כמו גם מתחזקות‪,‬‬
‫קטגוריות 'אני חי –אתה מת' ב"שדה" קיום קודם‪ ,‬תלוי במי מדובר‪ .‬לפנינו דוגמאות אחדות‬
‫לשימוש בשיפוטים שיש בהם 'המתה' עצמית ‪ -‬סטריאוטיפיזציה‪ ,‬המקדמת נסיגה‪ ,‬והיחלשות‬
‫יסודות תוקפה של הנטייה להכחשה‪.‬‬
‫"נניח שיש לי רעיונות‪ ,‬ואני פעילה"‪ ,‬החלה בלהה לטעון להפרדה בין זקנה ותרומה חברתית‪" ,‬זה‬
‫הכל עורבה פרח‪ .‬אין לזה שום חשיבות"‪ .‬מושכת גם אני במכחול בחוג לציור‪ ,‬נתפסתי לאתגר‬
‫והשבתי‪" :‬רעיונות שלך יכולים לתרום"‪" .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אפילו לעצמי לא"‪ ,‬השיבה בלהה בביטחון‪" .‬מי‬
‫ירצה לשמוע ממני רעיונות?!" כיוון שהערכתי באופן חיובי את תפקודה‪ ,‬וידעתי כי היא יוצאת‬
‫מידי פעם מבית האבות‪ ,‬מבלה וניידת עצמאית‪ ,‬הצעתי‪" :‬את יכולה להתנדב"‪" .‬איפה?" שאלה‪.‬‬
‫"למשל בבית חולים"‪ ,‬אמרתי‪ .‬בלהה לא נטתה להיפרד מן התבנית החדשה‪ ,‬שאימצה עבור עצמה‪,‬‬
‫זו המשחררת‪ ,‬והשיבה נחרצות‪" :‬לי יש כוח לבית חולים?! לא! אני מביאה איתי מטען וגם חולשה‬
‫‪163‬‬
‫ביולוגית‪ .‬מיותר לגמרי"‪ .‬גם בהתיישבנו סביב שולחנה בחדר האוכל נטתה לזה‪ .‬סיפרתי ליושבים‬
‫כי באותו ערב לא תתקיים הרצאה‪ .‬במקומה יושמעו שירי אהבה‪ ,‬שהרי למחרת יום טו'‪-‬באב‪ ,‬חג‬
‫האהבה‪ .‬בלהה הסתכלה בי בעצב‪ ,‬ואמרה‪" :‬הלוואי שהיה עם מי‪ .‬אני זקנה"‪ .‬בלהה הוציאה‬
‫עצמה ממעגלים שונים כ 'זקנה'; על פי אמונתה‪ ,‬אין היא יכולה להביא תועלת או להעלות כל‬
‫תרומה לא לכלל‪ ,‬לא ביחסים בין‪-‬אישיים‪ ,‬וכמעט גם לא לעצמה‪ .‬לעומתה החזיק ישראל בתפיסת‬
‫זהות זקנתית‪ ,‬תוך שהוא מייצבה על דרך התרומה הייחודית‪ ,‬כמו גם הסטריאוטיפית‪" :‬עגנון‬
‫אמר פעם בנוגע לזקנה‪" :‬אל תזלזלו בזקן‪ ,‬אפילו שהוא לא פעיל כבר‪ .‬גם שעון יש לו רגעים שהוא‬
‫עומד‪ .‬פעמיים ביממה המחוג על שתים‪-‬עשרה‪ .‬גם שעון שעומד‪-‬התפקיד שלו קולע למטרה"‪.‬‬
‫בהמשך דבריו השווה אדם זקן ליין ישן‪ ,‬משמע‪ ,‬לדבר טוב‪ .‬על דרך תפיסות זקנה‪ ,‬שאין בה‬
‫תבוסה‪ ,‬עוד הוסיף‪" :‬אני אומר לפעמים שזה שמקשיבים לי עוד‪ ,‬זה כמו יין ישן וטוב"‪ .‬בין אם‬
‫הזקנה נקשרה להיעדר תרומה חברתית‪ ,‬ובין אם נמצאו המקשיבים בדלת אמות של קיום‬
‫מצומצם‪ ,‬היה בה בהצהרה על זקנה כדי להודיע על נסיגה צפויה כלשהי‪" .‬אני בת תשעים ושלוש"‪,‬‬
‫סיפרה אחת הדיירות‪" ,‬פתאום קפצה עליי הזקנה‪ .‬עד לפני ארבע שנים התנדבתי עוד בויצו‪.‬‬
‫עזרתי לילדים קטנים‪ ,‬שהאבות שלהם נהרגו במלחמה…אבל פתאום הזקנה הופיעה"‪ .‬כך תיארה‬
‫הדיירת את הקשר בין זקנה לאילוץ שבנסיגה‪ ,‬נוקטת ניב ידוע להצגה עצמית‪.‬‬
‫אי היכולת האינטראקטיבית לפרוץ גדרות ולספר על העבר‪ ,‬לרכך את הנסיגה הכפויה‪ ,‬הפכה‬
‫להשתקה עצמית‪ .‬דיירת צייתה להוראה מפורשת ועלומה‪ ,‬נמנעת מלעג‪ .‬עור פנים קמוט מאוד‪,‬‬
‫ורזון ניכר של גוף‪ ,‬נגלו בהופעת אחת ה"תשושות"‪ ,‬עומדת לפני שורת דיירות‪ ,‬ומנסה לנסח‬
‫זיכרונות "חלוציים"‪ .‬דבריה לא היו מובנים כדי צרכם‪ .‬היא חזרה עליהם שוב ושוב‪ ,‬עד שהעירה‬
‫אחת כי אין היא מבינה‪ .‬דיבורה זה של הדיירת פסק כליל‪ .‬רק בטון שקט הוסיפה‪ ,‬כמצדיקה את‬
‫הקושי שהיא יוצרת‪" :‬אני כבר זקנה…אני כבר זקנה‪ .‬חבל שאני מספרת על מה שעבר‪ .‬אני לא‬
‫צריכה לעשות את זה‪ ,‬כי אני כבר זקנה"‪ .‬מעל ומעבר לכל התמקחות גם ביחס לעתיד‪ ,‬אמרה‬
‫דיירת‪ ,‬כרבים אחרים‪" :‬אני זקנה‪ ,‬זהו זה‪ .‬טוב כבר לא יהיה"‪ .‬היו גם מי שהתנדבו לצייר עצמם‬
‫כ'זקני המקום'‪ ,‬משמע "זקנים מידי"‪ ,‬נעתרים לתפיסות סטריאוטיפיות פנימיות וחיצוניות‪ .‬יואל‬
‫סיפר‪" :‬הרופא הזה היה עוד לפני שהגעתי הנה‪ ,‬שעוד לא הייתי כל כך זקן"‪" .‬עכשיו אתה כל כך‬
‫זקן"? שאלתי אותו‪ ,‬מופתעת מהיענותו לקטגוריה לא מחמיאה במוסד‪" .‬גברת"‪ ,‬פתח יואל‬
‫בפנייה רשמית‪ ,‬של מי הכופה על שנינו תבניות מוסכמות‪" ,‬שמונים וחמש… זה לא כל כך זקן?!"‬
‫הפליאו לעשות דיירים אשר ציירו עצמם רחוקים משיגיונות מיניים‪ .‬הם החילו תפיסות ממשיות‬
‫של 'חי' על עצמי 'מת'‪ .‬נבחין בין נטייה זו להדרה עצמית‪ ,‬ובין זו‪ ,‬אליה התוודענו בפרק 'חי‪-‬חי';‬
‫שם הצטיירה זקנתיות קולקטיבית‪ ,‬המוציאה מכללה את חברי הצוות‪ .1‬באחד ממפגשיי‬
‫הראשונים עם רפאל‪ ,‬הוא הזכיר סטודנטית לסוציולוגיה‪ ,‬שבאה כמה פעמים "לראיין" אותו‪ .‬הוא‬
‫ציין כי לאחר כמה מפגשים היא נעלמה "כאילו בלעה אותה האדמה"‪ .‬הדבר הטריד אותו כדי כך‪,‬‬
‫שביקש הסבר אפשרי‪" :‬אני חושב שבגלל שאמרתי משהו שקשור למין… דבר לא יאה לזקן כמוני‬
‫… היא לא חזרה יותר"‪ .‬מפעם לפעם התברר כי הוא משתכנע בהסבר זה‪ ,‬ואפילו מאשים את‬
‫עצמו‪ .‬דבריו של רפאל באחת מפגישותינו האחרונות משקפים עמדת ביניים‪ ,‬לא ברורה דיה‪ ,‬בין‬
‫‪1‬‬
‫בסעיף "מגרש המשחקים‪ :‬בין חיים למוות"‬
‫‪164‬‬
‫סטריאוטיפ עצמי חזק מאוד ובין עניין מיני מוחלש‪" :‬אצלי זה חלש‪ ,‬בכלל לא‪ .‬טוב‪ ,‬אני רוצה‬
‫להסתכל על אישה יפה‪ ,‬לפעמים‪ ,‬אבל משהו אינטימי…לא אין לי חשק‪ .‬יש אנשים בגילי שיש‬
‫להם חשק‪...‬כאן לא שומעים על אונס או על דברים… כמובן אם יש אישה יפה זה מושך אבל עד‬
‫כדי אינטימיות זה כבר לא‪ ,‬אולי יש כאלה שכן‪ .‬יש אחד חם מזג ויש אחד כמוני‪ .‬לי זה לא מפריע‬
‫שאני לא נוגע‪ .‬אחרי שמונים כבר אין חשק‪ .‬לא התנסיתי‪ .‬אין געגוע לזה רק אהבה ככה‪ ,‬סמפטיה‪.‬‬
‫אולי מתחשק פעם לשים את היד‪ .‬רואים אישה יפה אז מסתכלים…אבל ללכת להתפרץ‪ .‬יש רצון‬
‫לגעת‪ .‬אישה יפה רוצים לנשק פה ושם אולי מתעורר משהו…אבל איך אומרים ביידיש – זה חוקן‬
‫קר"‪ .‬שוב הודרך רפאל על ידי החשש משיפוט שלילי‪ ,‬והוסיף‪" :‬אני חושב שדיברנו קצת יותר מידי‬
‫גלוי‪ ,‬לא? אני קצת מרסן את עצמי‪ .‬את לא יודעת איך מדברים פה בגסות"‪ .‬דייר "חדש" כבן‬
‫תשעים ביקש לחסום התקשרות עמו על דרך השלילה העצמית‪" :‬באה אליי אישה אחת ושאלה‬
‫אותי בן כמה אני‪ .‬שאלתי אותה אם היא רוצה עוד ילדים… היא רק שמעה 'עוד ילדים' וברחה"‪.‬‬
‫דיירת ביקשה לשכנע את מכרותיה בלובי כי במסיבת הפורים היא לא תרקוד‪ .‬לאחר שהיטיבה‬
‫להעוות את פניה כאומרת גועל ממגע עם דייר זקן‪ ,‬שוללת מכל וכל אפשרות כי זקן יכול להיות‬
‫בריא וגברי‪ ,‬אמרה‪" :‬אני זקנה בעצמי‪ .‬מה אני אחפש לי זקן"‪.‬‬
‫‪ 6.2‬בדרך לאחרות עצמית‬
‫דרכם של יחידים ב"שדה" הקיום הזה מייעדת ומפרנסת קיומו של 'אני מת'‪ .‬כברת הדרך מכאן‬
‫והלאה‪ ,‬צפופה פחות באנשים‪ ,‬בה מהלך מי שתש כוחו להפיח רוח בגחלים הלוחשות לו את חייו‪.‬‬
‫בפרק הקודם התוודענו לשלוש קטגוריות‪ ,‬תת‪-‬תחנות בזמן ליניארי‪ ,‬בהן שוהים ועוברים דיירים‬
‫בעלי זהות של 'חיים' בנסיגתם מן העולם החברתי החיצוני‪ ,‬על סמליו ותביעותיו‪ ,‬אל תוככי‬
‫מסגרות החיים הפנימיות למוסד‪ .‬תוויות מוסדיות‪ -‬תפקודיות‪ ,‬המוכרות ומוסכמות על הכל‪,‬‬
‫עמדו ביסוד הבניית הזמן‪ ,‬תוך זיקה ל'אחר מת'‪ .‬בפרק זה יתמשך קו הזמן וילך אל תוככי עתיד‬
‫בלתי ידוע‪ ,‬עם שהדיירים מבססים ארבע קטגוריות נוספות על אותן חמש תוויות מוסדיות‪-‬‬
‫תפקודיות‪ .2‬ה 'אחר' יישא הפעם את דברו של ה'חי'‪ ,‬וישמש את מערך הכנותיו של היחיד להפריד‬
‫עצמו מן העולם הזה‪.‬‬
‫קשר גומלין סימביוטי‪ ,‬ראשוני בחייו של בן‪-‬אנוש וחצוב בכל נימי נפשו‪ ,‬משמש כרעיון‪-‬יסוד‬
‫בתיאוריה על בני תמותה )‪ .(Freud, 1938; Becker, 1973; Bowlby, 1952‬פנטזיה‪-‬של‪-‬קשר ) ‪FANTASY‬‬
‫‪ (BOND‬מוטבעת מראשית שפתיים בשד‪ ,‬במיזוג ענוג בל‪-‬ינתק‪ .‬זו הופכת ומתעצמת לנהייה אחר‬
‫תחושת האחדות עם האם‪-‬עולם‪ .‬היא הצפה ועולה הרחק ממוקד הידיעה‪ ,‬במאבק היחיד על‬
‫עצמיותו‪ ,‬לנצח את המוות‪ .‬אחדות בשר ונפש זו של תינוק עם אמו‪ ,‬נחרתת ומתהווה ל"תחושה‬
‫אוקיינית" )‪ .(Freud, 1961‬זו מושא למשאת‪-‬נפש במרוצת כל חייו של האדם‪ ,‬ומכתירה ניסיונותיו‬
‫להנהגה הרואית‪ ,‬להרחבתו והתפשטותו של העצמי‪' .‬אחרים'‪ ,‬מבין בני הלוויה של היחיד‪ ,‬נחשבים‬
‫במפגש ובדרמת החלום כאובייקטים חלופיים‪ ,‬כנכסיה של עצמיותו לפרוץ את גבולות הקיום‪ .‬אך‬
‫יש בהם גם כדי להוות איום‪ ,‬נושא צו נסיגה‪ .‬אם פנטזיה‪-‬של‪-‬קשר מצטיירת בנפש כניצחון‬
‫‪2‬‬
‫מפורטות בפרק הקודם‪ ,‬בסעיף "תוויות כאתרי הגירה"‬
‫‪165‬‬
‫האחדות הגדולה על המוות‪ ,‬הרי שהנטישה‪ ,‬הצפונה בה תמיד‪ ,‬היא מקורה של חרדת השאול‪,‬‬
‫נטולת המגן‪ .‬בשל זיקה אמביוולנטית זו של אהבה לאובייקט‪ ,‬יש הטוענים כי חרדת המוות כמוה‬
‫כחרדת החיים )‪" .(Rank, 1958 ; Fromm, 1941; Firestone, 1984‬אנחנו פוחדים למות‪ ,‬לכן אנו פוחדים‬
‫לחיות‪ .‬ההימנעות מחרדה משמעותה סוג של מוות בחיים"‪ ,‬טוען ריינגולד‬
‫)‪Rheingold, 1967, 204-‬‬
‫‪ .(205‬חרדה נוירוטית מאובדן העצמי מבטאה‪ ,‬לדעת מקרת'י‪ ,‬את החרדה מן החיים )‬
‫‪McCarthy,‬‬
‫‪ .(1981‬נפתולים תיאורטיים אלו מוליכים למסקנה כי הימנעות או התגברות על חרדת המוות‪,‬‬
‫מחייבת חבירה אל אויב בלתי מנוצח‪ .‬משמעותה‪ ,‬המתה עצמית‪ ,‬החזקה במושכות של שיתוק‬
‫עצמי‪ .‬דומה כי זהו מנהגם של הנחקרים‪ ,‬בשלבי חייהם האחרונים‪ ,‬משנשחקו עד דק משאביהם‬
‫מלהתנוסס על דגל‪.‬‬
‫'אחרות'‪ ,‬המגלמת מוות‪ ,‬אינה כ'אחרות'‪ ,‬המגלמת חיים‪ ,‬הגם ששתי תפיסות פסיכו‪-‬חברתיות‬
‫אלו עומדות ביסוד הבניית נסיגה של הנחקרים‪ .‬הראשונה משמשת ניסיונם הבלתי נלאה של‬
‫דיירים לשמר זהות של שייכות לסמלי העולם החיצוני למוסד‪ ,‬בעוד השניה מלמדת על לאות‬
‫וכניעה בפני התביעות‪ ,‬המיוצגות בסמלים אלה‪ .‬על פניהם של דברים‪ ,‬תגובות ל'אחרות של מוות'‬
‫הן תגובות מדורגות של הכחשת מוות‪ ,‬תוך ויתור מתקדם על יכולות שליטה )‪,(Weisman, 1972‬‬
‫ואילו תגובות ל'אחרות של חיים' מרמזות על קבלת מוות‪ ,‬עם שבכל שלב מתגלות אסטרטגיות‬
‫משא ומתן לקידום פני החידלון‪ .‬בשתי הצורות‪ ,‬להתמודד עם הידרדרות תפקוד ב"תרבות מוות"‬
‫של קבוצת השווים‪ ,‬נחוצה החלפתה של אסימילציה באקומודציה‪ ,‬קרי‪ ,‬יצירת איזונים חדשים‬
‫בין יכולות שליטה ומשמעות )‪ .(Hazan, 1994‬בשתיהן ניתן לטעון כי אקומודציה מופיעה כמנגנון‬
‫הגנה כנגד השתלטות דיכאון וייאוש )‪ .(Baltes & Baltes, 1990‬אך רק באחרונה‪ ,‬הנושאת ונותנת עם‬
‫'אחרות של חיים'‪ ,‬יש לו מקום לאבל‪-‬עצמי‪ .‬קבלה פסיבית במהותה‪ ,‬או אף תחושת חוסר‪-‬אונים‬
‫מתעצמת כנגד התגברותם של אובדנים‪ ,‬מקדמת מצב רגשי של אבל מתמשך‪ ,‬מנת חלקם של‬
‫זקנים‪-‬זקנים )‪ .(Tallmer et al, 1984‬הדיון התיאורטי מציג את הפחתת ערכם של חיים כנשוא‬
‫אובדן‪ ,‬כתכלית אבל‪-‬עצמי וצורות של רגרסיה )‪ .(Shneidman, 1980; Firestone, 1990‬בפרק זה‬
‫נעסוק‪ ,‬אם כן‪ ,‬בסגנונות קבלה של מוות‪ ,‬החורגים מכוחו התיאורי של מודל שעון החול של‬
‫ווייסמן )‪ ,(Weisman, 1972‬או מתפיסת השלבים של קובלר‪-‬רוס )‪ ,(Kubler-Ross, 1969‬אך קרובים‬
‫להגדרותיהם של חוקרים אחרים‪ ,‬המגדירים קבלת מוות כ"התוודעות אינטלקטואלית ושקולה‬
‫לאפשרות המוות האישי‪ ,‬והסתגלות רגשית חיובית לתוצאות )‪."(Sinha & Klug, 1987, p.230‬‬
‫בהגדרה זו שני מרכיבים‪ :‬מודעות קוגניטיבית לסופנותו של היחיד‪ ,‬ותגובה רגשית חיובית‪ ,‬או‬
‫לפחות נייטרלית‪.‬‬
‫שני פרמטרים‪ ,‬ידועים מ"שדה" קיום קודם‪ ,‬מצב פיזי והשתייכות חברתית‪ ,‬קובעים מערך נסיגה‬
‫המשכי‪ .‬נראה כי פעמים אין פרמטר אחד כרוך בשני; מצב פיזי לא בהכרח מנחה צורת השתייכות‬
‫לקבוצה חברתית‪ .‬כך‪ ,‬למרות יכולת תפקודית כלשהי‪ ,‬מתקיימת נסיגה מן ה'אחר'‪ .‬התנהגות‪-‬גוף‬
‫ומשמעות קיומם של 'אחרים' בחוויית העצמי תורמים בהצעדת היחיד אל תוככי עולם מסוגר‬
‫ומסתורי‪ .‬אתר הראשונה בתת‪-‬תחנות קטגוריאליות של נסיגה‪ ,‬הוא בית האבות כמתחם פיזי‪.‬‬
‫הדיירים רואים בו עיר מקלט‪ ,‬שאין לחצות את גבולותיה‪ .‬ה'אחרות' תייצג את עולם החיים‪ ,‬עם‬
‫שהוא מתעצם והולך במעבר משלב נסיגה אחד לאחר‪ .‬עולם החיים בראשונה מצוי מעבר לגדר‬
‫המוסדית‪ .‬בקטגוריה שניה דיירים "תשושים" נסוגים מזירות של "עצמאים" ומהדקים את‬
‫‪166‬‬
‫שיוכם למחלקה הטיפולית‪ ,‬תוך שהם מדגישים הידרדרות גופנית‪ .‬בקטגוריה שלישית בא לידי‬
‫ביטוי וויתור על 'אחר' באשר הוא‪ ,‬בסביבותיו של דייר‪ .‬מציאות בית האבות‪ ,‬כמכלול זמן ומרחב‬
‫רווי מרכיבים‪ ,‬מושמת‪-‬לאל בקטגוריית נסיגה רביעית אחרונה; דיירים יחידים נושאים ונותנים‬
‫עם מוות תוך שהם מעמעמים אורותיה של מודעות למציאות יומיומית משותפת‪ .‬כנגד הרשאת‬
‫משפחה וניחוח מוות הם מנהלים חשבון עצמי אחרון‪ .‬עמעום אורות על מציאות חיצונית מכה‬
‫בסנוורים מציאות פנימית‪ ,‬סובייקטיבית עד מאוד בנפשו של היחיד‪ .‬קצה קו ליניארי של חיים‬
‫לקראת מוות‪ ,‬בסופם של שני "שדות" קיום‪ ,‬מקושת ומתעגל‪ .‬תפנית המתרחשת במודעות כמוה‬
‫כמנוסה מלגעת במוות ברגע אחרון‪.‬‬
‫‪ 6.2.1‬עיר מקלט‪ :‬רק "בית אבות"‬
‫רוצח בשגגה מצפה לפורענות אם יהלך חופשי‪ ,‬ואילו הדנים עצמם למוות מבקשים לשקוט בדרך‬
‫אל גזירה‪ .‬ערפל בדפדופי עיתון מחד‪ ,‬והאדרת שמועות ורכילויות פנימיות במוסד‪ ,‬מאידך‪,‬‬
‫משחקים תפקיד בהגדרת הרלוונטיות ‪ -‬בנסיגה מייצוגי חיים‪ .‬הנסיגה הראשונית היא אל תוככי‬
‫בית האבות פנימה‪ ,‬לא רק במובן מרחבי כי אם במובן של מעורבות שכלית ורגשית במתרחש‬
‫סביב‪ .‬אם נתבונן בהגדרת הקטגוריה "כן בית אבות‪ ,‬לא דיירים"‪ ,‬המופיעה בפרק הקודם‪ ,‬נשוב‬
‫להתוודעותם של נחקרים לבית האבות כמרחב קיומי רצוי‪ ,‬בהיותו משמר זהות עצמית של חיים‪.‬‬
‫נדגיש כי העדפתם של הדיירים ב"שדה" הקיום הנוכחי מייצגת נטייה של מי שאינם מעונינים‬
‫בצורות ידועות של אתגרים‪ ,‬כי אם בצורות פחות ידועות‪ ,‬קשורות בהוויות מוות‪' .‬עיר מקלט' היא‬
‫מטפורה לכל סגנונות נסיגה מכאן ואילך‪ ,‬כמו למדו הדיירים בדיעבד דבר עולם המכביד של חיים‪,‬‬
‫בעצם העתקת מושבם לבית אבות )‪.(Weiner, 1984‬‬
‫דיירים הדגישו חששם לצאת את גבולות המוסד בשל הערכת יכולת התמודדות פחותה‪ .‬כל כך‬
‫משוכנעים היו שלא כדאית היציאה‪ ,‬שביכרו לחגוג את חגי השנה בבית האבות‪ .‬רחוקים מבני‬
‫משפחותיהם‪ ,‬הציגו עצמם לעיתים כנחלצים מתחושת קורבנות‪ ,‬מקורה גם מעשי פשע )‬
‫‪Hooyman‬‬
‫‪ .(& Kiyak 1988‬כמה דיירים המתינו בלובי לילדיהם‪ ,‬שיבואו לאספם לחגיגת ליל הסדר‪.‬‬
‫שמעון‪" :‬יבואו להנה ‪..‬אני נוסע לשם"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬אתה חוזר בלילה? אני נוסעת ליבנה לילדים‪ .‬עכשיו אני מצטערת … אה…אין לי כוח"‪.‬‬
‫שמעון‪" :‬הפחד‪ ,‬הפחד‪ ,‬שלא יהיה בדרך הבנדיטים…חסר לך ערבים"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬זה אני לא מפחדת"‪.‬‬
‫שמעון‪" :‬מאיפה אני יכול לדעת אני יכול לקבל כדור בראש"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬אני מצטערת שאני נוסעת‪ .‬הייתי יכולה להיות פה‪ .‬פה באמת יפה…ואני בבית שלי‪ .‬בלילה‬
‫צריכים להחזיר אותי‪ .‬אלטיזכן לא כל כך קל‪ .‬נורא מצטערת"‪.‬‬
‫הערתי‪" :‬אני דווקא חשבתי שאתם מעדיפים ללכת לילדים"‪.‬‬
‫דיצה‪" :‬נו‪ ,‬נכון‪ ,‬אבל בשביל אלטיזכן קשה"‪.‬‬
‫דיירת ניסתה לנחם את דיצה ואמרה‪" :‬אז בשנה הבאה תישארי פה"‪ .‬דיצה השיבה ‪" :‬אם אחיה‬
‫עד אז… ואם לא‪ -‬לא איכפת לי"‪ .‬היא חזרה על כך כמה פעמים באותה צורה‪ ,‬מעיינת בהצהרתה‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫"על מה את חושבת?" שאלתי את אסתר שבמחלקת ה"תשושים"‪ .‬ראיתיה יושבת לבדה‬
‫ומסתכלת נכוחה בחדר שדלתו פתוחה‪" .‬על מה אני חושבת? אני אגיד לך‪ .‬אין לי הרבה מה‬
‫לחשוב"‪ ,‬ביטאה מה שהתברר כאוזלת יד‪" .‬אני חושבת שהנכדה שלי הולכת להתחתן‪ .‬תהיה‬
‫חתונה גדולה מאוד‪ .‬אבל אני לא אוכל להיות בחתונה‪ ,‬בזה שאני מרגישה לא טוב‪ ,‬וזה נורא רחוק‬
‫לנסוע‪ .‬זה באיזה גינה גדולה‪ ,‬באיזה מקום מפואר נורא…איך אני נראית?! איך אני אתלבש?!‬
‫רגליים שלי לא הולכות‪ ,‬ואני לא אוכל לשבת הרבה זמן‪ .‬זה יהיה מאוחר‪ ,‬ולנסוע לשם ולנסוע‬
‫בחזרה‪ ,‬זה נורא מעייף בשבילי‪ .‬את לא יודעת עד כמה אני חלשה"‪ .‬אירוע משפחתי משמעותי זה‪,‬‬
‫מילא את אסתר בשמחה בלתי מוסתרת; היא ניסתה לשתף דיירות אחרות בדבר‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫השמחה לא פרצה את חומת ההשלמה‪ ,‬בה תיארה את אי השתתפותה באירוע‪ .‬היא מצאה מוצא‬
‫מבורך – הכלה והחתן יבואו לביקור חגיגי אצלה‪.‬‬
‫דומה כי בניין בית האבות נתפס לא פעם כמקום מחסה‪ .‬הדיירים ביטאו עצמם כחוסים מפני‬
‫מקרים‪ ,‬צפויים ובלתי נשלטים‪ .‬רחובה של עיר מעבר לגדר נתפס מסוכן‪ ,‬והגינה הגדולה שבחזית‬
‫הבניין כמו נדבקה מידי פעם בסכנה זו‪" .‬אני לא מטיילת בחוץ"‪ ,‬אמרה אחת הדיירות‪" ,‬אני יכולה‬
‫ליפול…אני לא מרגישה את כפות הרגליים"‪ .‬סיפורה ההרואי של דיירת‪ ,‬שנדחפה על ידי רכב נוסע‬
‫כשאך הציבה רגלה "על קצה מעבר החצייה"‪ ,‬עודד דיירות ב'תעסוקה' להנהן בראשן‪ ,‬כאות‬
‫הזדהות עם הפחד שלה מפגעי החוץ‪ .‬הקושי התפקודי‪ ,‬שהוצג כסיבה להימנעות מן הסביבה‬
‫המקיפה את הבניין‪ ,‬לעיתים נתגלה כעילה 'לא מוצדקת' מבחינת הערכת הכשירות הגופנית;‬
‫הדיירים נטו לחזות שחורות‪ ,‬לתאר בפסימיות השתלשלות נסיבותיה של היתקלות הרגל באבן‬
‫סמויה‪ ,‬כאילו הייתה זו האפשרות היחידה המצפה להם‪ .‬הם סימנו לעצמם סייגים לשימור עצמי‪,‬‬
‫מבקשים להימנע מהתנסות‪ ,‬גם אם הם עוד יכולים לה‪ .‬דיירת הציעה לשלם לי כל פעם שאלווה‬
‫אותה בזרועות שלובות‪ ,‬בטיול קטן בגינה‪ .‬סירבתי לתגמול הכספי עם שהבטחתי לה כמה טיולים‪.‬‬
‫סופם של סימני תלות‪ ,‬המאותתים על חוסר‪-‬אונים‪ ,‬שהיא נסמכה על זרועי ביד קלילה‪ ,‬מציינת‬
‫את תוספת הביטחון שבנוכחותי‪ .‬היא אכן הסתובבה ללא עזרי הליכה כלשהם בתוך המוסד‪.‬‬
‫הדבר מזכיר מסר שקיבלתי מדיירת "תשושה"‪" :‬אני צריכה להחליף מספר משקפיים כל חודש"‪.‬‬
‫הערכתי כי התדירות שהיא מציינת גבוהה מידי‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬טוב‪ ,‬אני הגזמתי‪ ,‬אבל בהחלט‬
‫צריך להחליף משקפיים"‪ .‬בניגוד לדיירים‪ ,‬שהעלימו קשיי תפקוד‪ ,‬וציינו את ניידותם‪ ,‬היו‬
‫סיטואציות והקשרים‪ ,‬בהם דיירים 'פיארו' את נפסדותם‪" .‬בשביל מה לצאת בחוץ )לרחוב(?!"‬
‫תהתה דיירת‪ ,‬כמו מזה זמן הייתה נתונה להיגיון אחר‪ .‬היא עוד הוסיפה בנימת גיבורים‪" :‬לבד‬
‫אני לא הולכת אף פעם‪ .‬בשביל מה ללכת החוצה?! כאן יותר טוב‪ .‬בלי אבק‪ .‬יש רוח עכשיו‪ .‬עושים‬
‫פה כמה סיבובים וזה מספיק"‪ .‬בחוץ הציפה השמש‪ ,‬הציפורים צייצו בתוככי עצים‪ ,‬ועלוותם לא‬
‫זעה‪ .‬המשך דבריה של הדיירת רימז על מקור תמיהתה‪ ,‬כמו גם על מקור ההטיה בתיאור מזג‬
‫האוויר‪" :‬אני פה עשר שנים כבר‪ .‬שואלים אותי‪ :‬איך את החזקת מעמד עשר שנים‪ .‬מתרגלים לכל‬
‫דבר‪ .‬כן‪ ,‬זה בית שלנו עכשיו"‪ .‬אפשר שקיימת הקבלה בין עמדה זו כלפי העולם החיצוני ובין‬
‫התייחסותם של אסירים וותיקים במחנה ריכוז; החיים הפנימיים במחנה נתפסו על ידם‬
‫כ'אמיתיים' יותר‪ ,‬ובכך הצדיקו ביטויים של חוסר עניין בעולם המקיף אותם סביב )‬
‫‪.(1979‬‬
‫‪Battelheim,‬‬
‫‪168‬‬
‫עם כל זאת‪ ,‬לרוב‪ ,‬עומק נסיגתם של דיירים הוצג כמידת ההידרדרות בתפקוד‪ .‬כך‪ ,‬האפשרות‬
‫להימצא בחוץ תוארה כאובדן‪ ,‬ואי היכולת כאילוץ ממשי לוויתור‪" :‬אחרי כל כך הרבה שנים‪,‬‬
‫הרגליים לא נותנות לי"‪ ,‬שח לי דייר בניגון עצוב‪" ,‬הייתי מטייל בגינה משבע ועד שמונה‪ .‬שעה‬
‫שלימה‪ .‬עכשיו אני יוצא לטייל בפרוזדור‪ ,‬ורק חצי שעה"‪.‬‬
‫‪ 6.2.2‬דגל לבן‪ :‬לא "עצמאים"‪ ,‬כן "תשושים"‬
‫צעד נוסף בנסיגה פנימה מהווה התכחשותם של דיירים "תשושים" לעולם אותו מייצגים‬
‫ה"עצמאים"‪ ,‬קרי‪ ,‬הימנעות ממעורבות חברתית במרחבים משותפים בקומה התחתונה; בלובי‪,‬‬
‫ובאולם ההרצאות‪ .‬אין זה אומר שאזור זה הפך גבול פיזי לתנועתם במוסד‪ ,‬שכן דיירים‬
‫"תשושים" נמצאו לעיתים מטיילים גם בגינה‪ ,‬אלא שאינם נוטים להשתהות כדי שיחה והחלפת‬
‫ברכות הדדיות עם מכרים מקרב ה"עצמאים"‪ ,‬ואינם משתתפים בפעולותיהם‪ .‬סקירת סגנונות‬
‫ההימנעות של "תשושים" מ"עצמאים" מגלה שתי צורות; הדרת רגליים והדרה עצמית מכל עניין‪.‬‬
‫דומה כי נטייה זו מדגימה באופן מיניאטורי כיצד תורמים זקנים לעניין זרותם ב"ארצם" )‬
‫‪ .(Bromley, 1978‬השאלה היא‪ ,‬מדוע הם נוטים להזרה עצמית? אין זו נטייה להתבדלות מ'אחר‬
‫מת'‪ ,‬שתכליתה העצמת משאבים עצמיים‪ .‬עם זאת‪ ,‬יתכן כי בכך משתמרת תפיסה חיובית של‬
‫משאבים‪ ,‬כאשר הללו אינם מועמדים להשוואה עם 'אחרים חיים' ‪ -‬מבחן שתוצאתו הכושלת‬
‫ידועה מראש )‪ .(Dowd, 1986‬מבחינת השוואות זהות וסטטוס‪ ,‬ראוי לעיין ברעיונו של סנט ) ‪Sennett,‬‬
‫‪ (1970‬אודות "זהות טהורה"‪ :‬אי הנטייה לחצות גבולות קבוצתיים מקורו בהעדפה האנושית‬
‫הבסיסית לאינטראקציה שוות סטטוס‪ ,‬בה צפוי רווח גדול יותר‪ ,‬ואי הפרעה לתחושת הביטחון‬
‫העצמי‪" .‬עריצות" זו של העצמי מאפיינת את החברה המודרנית‪ ,‬ובאה לידי ביטוי בהקשרים‬
‫מגוונים‪ .‬הסברים הנוגעים למאמצי ניהול זהות חיובית אין בהם די במציאות הנחקרת; תווית‬
‫מחלקת ה"תשושים" מוחזקת מעל הכל כתווית שוללת‪ ,‬במיוחד בתרבות זו‪ ,‬בה מתקיימת‬
‫'יחסיות של מוות'‪ .‬נראה‪ ,‬אם כן‪ ,‬כי הימנעות ממעורבות חברתית מרמזת על צמצום עצמי‪,‬‬
‫והפרדתו מן העולם‪ .‬הדבר משרת את הצורך להתקדם בהשלמה אט אט אל עבר המוות‪ ,‬מבלי‬
‫שחרדה תקום לאיים מרבצה המודחק‪.‬‬
‫בשלב זה של נסיגה‪ ,‬מוקדם באופן יחסי‪ ,‬ההישמעות להוראתן של תוויות מוסדיות‪-‬תפקודיות‬
‫עשויה ללמד על תהליכי סוציאליזציה כלפי מוות בבית האבות‪ ,‬האחראים למכלול תגובות‬
‫משותפות ו"מתאימות" של חוסר‪-‬אונים נלמד‪ .‬הדיירים נוהגים בנסיגה שתחנותיה מוגדרות‬
‫ביורוקרטית‪ .‬הם במידה רבה מחקים דפוסי ניהול מוות על ידי הצוות הטיפולי‪ ,‬שעיקרם הפרדה‬
‫ובידוד של המת מן העולם החברתי ה"נורמלי" )‪.(Gubrium, 1975; Sudnow, 1967, Ward, 1979‬‬
‫בהסתגרות הדיירים נמצאה שניות בין הצגת אי יכולת לבין רתימתה של זו להיעדר רצון‪ .‬הערכת‬
‫כשרים תפקודיים פעמים חסרה הייתה כוח שכנוע‪ .‬אחת הדוגמאות לכך התבהרה בשיחת‬
‫"פרלמנט"‪ ,‬במחלקת ה"תשושים"‪:‬‬
‫אני‪" :‬אני תוהה איך זה לחיות הרבה זמן באותה קומה מבלי לצאת"?‬
‫ברוריה‪" :‬ההכרח הופך להיות הרגל‪ .‬בערב השעמום אוכל…אפשר לרדת למטה )ל"עצמאים"(‪ ,‬יש‬
‫קונצרט‪ ,‬רק שפה אין"‪.‬‬
‫‪169‬‬
‫אני‪" :‬למה אינך יורדת למטה כל ערב?"‬
‫ברוריה‪" :‬יש לי הליכון‪ .‬הוא תופס מקום‪ .‬אני כבר לא שייכת"‪.‬‬
‫אני‪" :‬אני רואה שם אנשים עם הליכונים"‬
‫ברוריה‪" :‬לא…יש שם מקומות קבועים"‪.‬‬
‫אני‪" :‬מקומות קבועים‪ ,‬אולי רק בשתי שורות ראשונות"‪.‬‬
‫ישראל‪" :‬הבעיה היא שאין מקום‪ ,‬צריך להידחף‪ ,‬להיות שם שעה וחצי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬ההרצאות לא אורכות שעה וחצי‪ ,‬אלא מחצית הזמן הזה‪ ,‬רק שלושת רבעי שעה‪ .‬אנשים‬
‫באים עם הליכונים‪ ,‬אתה יושב כמעט בכל מקום שתרצה"‪.‬‬
‫ברוריה‪" :‬לי היה מקום קבוע‪ .‬ההליכון הוא מעמסה"‪.‬‬
‫מכאן ואילך ניסיתי לצייר בפני הדיירים כמה אפשרויות להגיע עם הליכוניהם לשורות הפחות‬
‫צפופות באולם‪ ,‬ועד כמה לא הכרחי שהדבר יהא מסובך או קשה‪ .‬הייתי כמדריכת תיירים‪,‬‬
‫המוותרים מראש על טיול‪ .‬ברוריה נכנסה בדבריי‪ ,‬קוטעת אותם בנימה פסקנית של קוצר רוח‪,‬‬
‫מרמזת שאני רחוקה מלהבין‪" :‬לא רוצה! קשה לי להתרכז‪ .‬במאי אהיה בת תשעים ושש"‪ .‬מכל‬
‫הסיבות כולן‪ ,‬חתמה בכובד משקולת הגיל‪ ,‬אומרת שהיא "זקנה מידי"‪ .‬אולם הסיבה המכריעה‪,‬‬
‫כבר ניתנה בחצי פה בתחילת דבריה; היא ראתה עצמה 'לא שייכת'‪ ,‬זרה ומסתייגת מהעולם‬
‫שביקשתי להשיבה אליו‪.‬‬
‫עקבתי אחר מעברה ההדרגתי של אסתר למחלקת ה"תשושים"‪ .‬זוהי אסתר שקבלה לעיתים‬
‫קרובות על בעיות בטלויזיה‪ ,‬וחשדה עד כדי ביטחון של ממש‪ ,‬בכוונותיהם ההרסניות של חברי‬
‫הצוות‪ .‬לפנינו מונולוג של אישה המתרצה לגורלה‪ ,‬אך גם נוקטת מיני תירוצים והצדקות‪ ,‬לא לזוע‬
‫כהוא זה מעולם ה"תשושים"; היא מפחיתה מערכה של צורת החיים הקודמת‪ ,‬המחלקה נתפסת‬
‫בעיניה כמחסה מסכנת הצוות‪ ,‬במחלקה צוות רפואי‪ ,‬המציע יחס מפנק ואימהי‪ ,‬ואפילו את‬
‫הדיירים היא אוהבת‪ .‬כללה של חוויה – אסתר גילתה עולם חדש מופלא‪.‬‬
‫"אני לא יוצאת מכאן‪ .‬אני נשארת‪ .‬אני לא רוצה יותר למעלה )"דירות העצמאים"(‪ .‬הם )הצוות(‬
‫רוצים שאני אשלם להם כסף‪ .‬הם חשבו שאני עשירה‪ .‬את ראית‪ ,‬פה יש חדר יפה‪ .‬פה אני מרגישה‬
‫טוב‪ .‬הם כל כך טובים אליי‪ .‬הם באים להשכיב אותי לישון )צוות מחלקת ה"תשושים"(‪.‬‬
‫מלבישים לי את זה‪ .‬באמצע הלילה באים לראות אם אני בסדר‪ .‬היא מאוד נחמדה‪ ,‬זו שמטפלת‬
‫בתרופות‪ .‬היא מכניסה לי שלוש פעמים ביום טיפות עיניים‪ .‬היא נותנת לי המון תרופות"‪ .‬נימה‬
‫של שביעות רצון מטיפול דאגני התלוותה לקולה של אסתר‪ .‬היא נדמתה כילדה קטנה ופגיעה‪,‬‬
‫המגיבה ליחס אימהי‪ .‬לאחר פרק זמן במפגשנו‪ ,‬אסתר הציגה בגאווה את התעודה שקיבלה‬
‫מה'מכללה' של בית האבות‪ .‬כשהחלה לספר בכך קדרות השתלטה על פניה‪" :‬אני הרבה‬
‫השתתפתי‪ ,‬אבל יותר אני לא הולכת לשמה בשום אופן‪ .‬אני לא רוצה לראות את המנהלת ואת‬
‫הזונות‪ ,‬אימהות הבית‪ .‬כן‪ ,‬כן‪ ,‬הם יותר גרוע מזה‪ .‬הם הרסו לי את החיים‪ .‬את יודעת כמה אני‬
‫סבלתי‪ .‬שמו אותי לבד‪ ,‬לשבת בשולחן‪ .‬כולם הסתכלו‪ .‬אחר כך שמו אותי עם הכי גרועות‪ .‬פה‬
‫אוהבים אותי ולא יודעים מה לעשות איתי‪ .‬אני פה פרינססה‪ .‬אתמול היו פה הבת עם בעלה‬
‫והנכדה והבן‪ .‬אני רצתי מהשולחן …אז האחות הראשית הביאה לי את הכדורים לחדר‪ .‬היא‬
‫אמרה שאני נהדרת‪ ,‬וכולם אומרים לי קומפלימנטים ומתייחסים אליי כל כך יפה‪ .‬גם הדיירים‬
‫‪170‬‬
‫אוהבים אותי‪ .‬פה אני עם כולם חברה‪ .‬אני לא כל כך אוהבת לדבר עם סתם…אני אוהבת לקרוא‬
‫יותר‪ .‬את הטלויזיה אני מסתכלת רק אחרי ארוחת ערב‪ .‬ככה אני פה מאושרת‪ .‬אני לא אלך‬
‫למטה‪ ,‬בעד זה שאני אראה את אימהות הבית אז אני אקבל פה שבץ לב"‪" .‬את לא מרגישה פה‬
‫מנותקת מאלה שהכרת?" שאלתי‪" .‬אני פה מאושרת מהכל"‪ ,‬מדגישה את המילה מאושרת‪" .‬אני‬
‫לא מנותקת משום דבר‪ ,‬העיקר שאני לא רואה אותם‪ .‬הם קלקלו לי כל החיים שלי‪ .‬הם הכריחו‬
‫אותי לעזוב‪ .‬פה עולה כפול מימה שלמעלה )"עצמאים"(‪ .‬בגללם אני עזבתי רק בגללם‪ .‬אני לא‬
‫חולה‪ .‬אני התרגזתי אז נהייתי חולה‪ .‬את מבינה?! באו לדבר איתי…בשום אופן אני לא רוצה‬
‫לחזור שמה )לדירתה הקודמת ב"עצמאים"(‪ .‬הבן הוציא את כל הדברים אין כבר דברים שמה‪.‬‬
‫אני לא רוצה ללכת אפילו להופעה )באולם הרצאות( כי אני מפחדת לראות אותם‪ .‬אני כל כך‬
‫שונאת אותם‪ ,‬שאני פוחדת שאני אתפרץ עליהם ואתחיל לריב"‪ .‬עומק ההבחנה שערכה אסתר בין‬
‫שני העולמות "עצמאים" ו"תשושים" התגלה לי כאשר הציגה אותי בפני בנה‪ ,‬שבא לביקור‪ .‬על‬
‫אף שביקרתיה גם בחדרה שבמחלקה‪ ,‬סיפרה לו בנקטה לשון עבר‪" :‬היא הייתה החברה שלי"‪.‬‬
‫פעמים הייתה פותחת את פגישותינו באותה נימה מרוחקת‪ .‬כמה ימים במחלקה‪ ,‬וכבר הצטיירה‬
‫לעצמה כמי שהיגרה לארץ אחרת‪" :‬תגידי‪ ,‬מה עם שולה? היא מתגברת על זה?" "איך שם עם‬
‫כולם )ה"עצמאים"(?" בינה לבין העולם שעזבה היו כמה צעדים למעלית‪ ,‬ועוד מרחק של שתי‬
‫קומות בלבד‪ .‬מערך של הסברים "מוצדקים" שימש מנגנון רציונליזציה ותחושת פרנויה מפני‬
‫המרחב החיצוני למחלקה‪ .‬אסתר ביקשה להצטמצם בדלת אמות‪ ,‬מחליפה מה שנדמה‬
‫כ'התנתקות' )‪ (DISENGAGEMENT‬ב'היקשרות' )‪ ;(ATTACHMENT‬ההצטמצמות בעולם‬
‫המחלקה מאפשרת לה להיצמד למקורות המעודדים תחושה של היקשרות ילדותית; צוות טיפולי‬
‫סלחני ואוהד‪ ,‬ודיירים מסבירי פנים‪ .‬הדרך היחידה להשגת היקשרות היא ויתור על שליטה‪,‬‬
‫והצגת פגיעות יחסית )‪ .(Kalish & Knudtson, 1976‬סכימת ההצדקה העצמית להתכנס‪ ,‬במקרה‬
‫הפרטי הזה‪ ,‬הנה עקבית וגבישית‪ ,‬שיש בה כדי לייצג מכלול של דפוסי נסיגה; בית האבות מסמל‬
‫עצמי מורחב‪ ,‬בו יש להכיר באתרים להצטנפות חמימה תוך כדי וויתור על אתרי מחלוקת וכאב‪.‬‬
‫בשל הבחירה להתכנס יש בסיס לטענה כי לא מתרחש פיחות ממשי בהערכה‪-‬עצמית כי אם‬
‫במושג‪-‬העצמי‪" .‬מושג‪-‬העצמי" מצביע על כלל מרכיבי העצמי‪ ,‬ואילו "הערכה‪-‬עצמית" מתייחסת‬
‫לעמדת היחיד כלפי עצמו לחיוב או לשלילה )‪ .(Coopersmith, 1967‬במקום בו הצגתי את "מות‬
‫העצמי" תיארתי גם דפוסי "נישול עצמי"‪ ,‬ובכך ביקשתי לרמוז כי העצמי מנושל ממרכיביו‬
‫ומשאביו‪ ,‬בעוד הנחקרים בוחרים להמשיך את המגמה‪ ,‬מבלי שיביעו עמדה שלילית כלפי עצמם‪.‬‬
‫הדבר מוכח בצעדי התקוממות ומחאה שהם נדרשים להם מפעם לפעם‪ .‬הנטייה‪ ,‬אם כן‪ ,‬להציג‬
‫חוסר‪-‬אונים מגלמת אובדנות במרכיבי העצמי‪ ,‬אך לא שלילה עצמית‪ .‬היחיד מוביל את הישרדותו‬
‫תחת הצגת רשמי תלות‪.‬‬
‫הרצאות הערב ניתנו רק באולם הסמוך לחדר האוכל של ה"עצמאיים"‪ .‬כיוון שה"תשושים" רובם‬
‫ככולם הדירו רגליהם משם‪ ,‬נחשב האולם כמתחם בלעדי של הראשונים‪ .‬לנוכח קבילותיהם‬
‫המרות של ה"תשושים" על מכת השעמום‪ ,‬המציפה אותם מידי ערב‪ ,‬בלטו ה"הרצאות" כסמל של‬
‫עולם אחר‪ .‬פעמים רבות ביקשו ה"תשושים" להמחיש את גבולות קיומם בציינם את העובדה כי‬
‫'אין הם יורדים יותר לשמוע הרצאה'‪ ,‬גם אם ‪,‬כאמור‪ ,‬לא עמדה בפניהם מגבלה תפקודית‪ .‬כך‬
‫שחה דיירת "תשושה"‪ ,‬משהתיישבתי לידה בשעת צוהריים‪ ,‬וסיפרתי כי בלובי למטה לא ראיתי‬
‫‪171‬‬
‫ולו דייר אחד‪" :‬מה‪ ,‬אין אף אחד למטה? לא יכול להיות‪ .‬בטח ישנה איזה הצגה או מה‪ .‬היית‬
‫צריכה להיכנס לאולם החדש‪ .‬אף אחד? כל אחד בבית? לא יכול להיות‪ .‬הם תמיד באולם הגדול‪.‬‬
‫שם זה הנוער העובד והלומד"‪" .‬מה?" לא החנקתי תגובת פליאה‪ ,‬נזכרת באיחור שהיא שחה‬
‫פעמים מתוך הדמיון שלה‪" .‬הסתדרות שם‪ ,‬לא?" שאלה אותי‪ .‬גם אם דלתה מדמיונה היה בו‬
‫היגיון‪ ,‬שביטאו שאר ה"תשושים"‪ .‬האולם שם נתפס כשייך לעולם של חיים צעירים‪.‬‬
‫כשתיאר ישראל את אחת מן הדיירות ה"תשושות"‪ ,‬יוצאות הדופן בעניין זה‪ ,‬אמר‪" :‬היא בקושי‬
‫הולכת‪ ,‬והיא יורדת כמעט כל פעם להרצאה‪ .‬יש לה רצון עז"‪ .‬הרצון‪ ,‬ביסודו תפיסת מציאות‬
‫סובייקטיבית‪ ,‬הוא הנותן במידה רבה‪ ,‬מעלה או מוריד‪ ,‬מחבר או מנתק‪ .‬שושנה תיארה את עולם‬
‫ה"עצמאים" כעולם בלתי רלוונטי ליכולת התפקוד המנטלית שלה‪ .‬היא מהפכת יוצרות וסובבת‪,‬‬
‫להציג את הצטנפותה במסדרונות המחלקה כבחירה בוגרת שלה עצמה‪ ,‬אמרה‪" :‬אני מתעסקת‬
‫לבד עם עצמי‪ .‬אני קוראת‪ ,‬אני מסתכלת באנשים לראות מה שהם עושים‪ .‬טוב או לא טוב‪ ,‬אין‬
‫ברירה‪ .‬מעט מאוד אני יורדת ללובי‪ .‬אין לי שמה… התעניינתי הסתכלתי וראיתי‪ ,‬שחברות שמה‬
‫אני לא יכולה לחפש‪ .‬הם לא בהבנה שלי‪ .‬מה יש לי שם לחפש?!"‬
‫‪ 6.2.2.1‬כן "תשושים" וחולים‬
‫כל כמה שהדבר מנוגד לאסטרטגיות המתוארות בפרק הקודם‪ ,‬דיירים ב"שדה" זה הציגו‬
‫"לראווה" מכאובי גוף ונפש‪ ,‬והידרדרות ממשית ביכולת תפקוד‪ .‬בהקשר בו מדרגות תפקוד‬
‫מטות את כף‪-‬הזהות בקרב בני השווים לכאן או לכאן‪ ,‬הבחירה לעשות כן מעידה על הסתפחות‬
‫לצדו השני של המתרס‪ .‬זהו צד החיים הפוחתים‪ ,‬הקרבה למוות‪ ,‬הדרך להיות 'אני מת'‪ .‬בדרך לא‬
‫להיות‪ ,‬ההכרזה בקול רם בלובי לפני כמה מכרים "אני לא חיה‪ ,‬אני רק קיימת"‪ ,‬או השינון "אני‬
‫לא חיה ולא מתה"‪ ,‬זרועה בסימנים ל'אחרות' עצמית‪ .‬כושרי הגוף והשכל שולחים אותות זעזוע‬
‫ומפרקים צורות של שליטה‪ ,‬משתלטים בעצמם להטביע את מלוא תשומת הלב‪ .‬בגין זאת‪ ,‬לא‬
‫פעם היטיבו דיירים לתאר שינויים דרמתיים שפקדו אותם‪ .‬השינוי שהורגש בעצמי‪ ,‬ומבוטא‬
‫בצורה ישירה‪ ,‬אינו משקף רק הפנמת 'מנטליות' של בית אבות‪ ,‬כי אם בעיקר מעקב קפדני אחר‬
‫תנועות איברים ואופרציות מנטליות‪ .‬הדברים הם בבחינת 'מה שיכולתי לעשות פעם‪ ,‬איני מסוגל‬
‫לעשות עתה‪ ,‬ומי יודע מה עוד צפוי לי'‪ .‬אל אובדנים אישיים‪ ,‬אשר בישרו קמילה‪ ,‬הצטרפה‬
‫הזדהות עם אחרים‪ ,‬המקדימים אך במרחק של צעדים ספורים‪ .‬ראוי לציין כי באשר למפגעי‬
‫תפקוד לא מתקיימת זיקה בין חוסר‪-‬אונים ודיכאון‪ ,‬הגם שהוצגה הכרחית בכמה מחקרים )‬
‫‪ .(Buckwalter, 1989; Dreyfus, 1988‬חוסר‪-‬אונים‪ ,‬הנלמד ומתועל לצורכי מוות‪ ,‬קשור דווקא‬
‫בתפיסת מיקוד שליטה פנימי; הדיירים בוחרים לאמץ את 'תפקיד החולה' )‪ ,(Parsons, 1972‬ומתוך‬
‫כך מכוננים יחסים עם 'אחרים' בעלי משאבים‪ .‬מיחושים והתנהגות בלתי מבוקרת של גוף ונפש‪,‬‬
‫מהווים הצדקות מוחלטות לשיתוק עצמי בלא מחאה רגשית‪.‬‬
‫הזדהות‬
‫ככל שהתבססה חוויית חולשה‪ ,‬המאלצת הרכנת ראש‪ ,‬נתפס ה 'אחר' כמי שניתן להזדהות עם‬
‫מצבו‪ .‬ההזדהות עם סבלו המוחשי של 'אחר' מוכר‪ ,‬הפוכה בתכלית לאסטרטגיה המדירה אותו‬
‫‪172‬‬
‫מתוך קבוצת ההתייחסות הרלוונטית‪ ,‬או הרואה בו סמן ברור ליתרונו של העצמי‪ .‬ההזדהות‬
‫מצרפת את הדובר אל שביל אחד‪ ,‬המקרב אל פתחי מוות‪ .‬הדייר מופיע כמכריז כי לא זו בלבד‬
‫שהבריחה פוסקת‪ ,‬כי אם אין לו אלא שיחיל גם הוא את המוות על עצמו‪ .‬הזדהות מעין זו‬
‫משמשת בסיס לסולידריות כבוד‪ ,‬כפי שנראה בפרק הבא‪" .‬אני מוכן כל יום ללכת )למות("‪,‬‬
‫הבהיר דייר‪ .‬כשביקשתי לדעת איך אפשר להיות מוכן‪ ,‬השיב‪" :‬אני אגיד לך‪ ,‬אני רואה את‬
‫הסביבה שלי‪ ,‬וזה משפיע עליי‪ .‬אם אני רואה מישהו‪ ,‬שקודם היה על ידי‪ ,‬ועכשיו צריכים להביא‬
‫אותו עם כסא גלגלים…או אני רואה מישהי‪ ,‬שפעם שיחקנו ברידג'‪ ,‬והרגליים שלה כבר לא‬
‫הולכות‪ ,‬והיא צריכה שיביאו אותה למיטה…אני חושב שזה יכול לקרות לי"‪ .‬הוא המשיך לספר‬
‫על חוויותיו במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬כשנאלץ לבלות שם עשרה ימים‪" :‬אם אני רואה איך הוא שם‬
‫את המכנסיים עליו‪ ,‬זה משפיע עליי רע‪ .‬אני יכול להיות בצורה הזאת‪ ,‬את מבינה?!" נימת דיבורו‪,‬‬
‫שפיפות גופו‪ ,‬ודיבוריו על מוות‪ ,‬לימדו שאין הוא מבקש לייחס לעצמו יתרון על סביבותיו‪ ,‬אלא‬
‫אומד את הקרבה למצב מאיים כל כך‪.‬‬
‫ביקרתי את נירה במחלקת ה"תשושים"‪ .‬היא נפלה לא מזמן ושברה את עצם הכתף‪ .‬נירה היא זו‬
‫שביקשה במהלכה של פעילות חברתית‪ ,‬כמה חודשים קודם לכן‪ ,‬לעקוף את הוראת המדריכה‪,‬‬
‫ולספר על נעוריה הפעלתניים‪ .‬היא אז העדיפה להבדיל עצמה מ"תשושים" אחרים‪ ,‬המצייתים‬
‫לסיפורי "כלים נאים מבית אבא"‪ .3‬כעת העריכה כי מצבה הפיזי דומה‪ ,‬ואף גרוע יותר‪ ,‬בהשוואה‬
‫לסובביה‪" :‬אני לא לבד בחדר‪ .‬יש לי שכנה‪ .‬היא תודה לאל הולכת‪ .‬אבל גם כן אצלה כל פעם‬
‫מוסיפים לה דם‪ .‬תביטי‪ ,‬בקומה הזאת אין אנשים בריאים‪ .‬כל כך כבר הייתי רוצה למות‪ .‬הקומה‬
‫הזאת כולם אנשים שסובלים‪ .‬הרבה הליכונים‪ .‬אני גם עם הליכון‪ .‬אני כבר לא יכולה לסמוך על‬
‫מקל‪ .‬הם )הצוות( באים ולוקחים אותי לאכול בשולחן )חדר אוכל במחלקה(‪ .‬יש לי המקום שעבר‪.‬‬
‫המקום הקבוע שלי ליד השולחן"‪ .‬שני משפטיה האחרונים רימזו יותר מכל על עזיבת סטטוס‬
‫ה'חיים'; שאלתיה‪" :‬למה את מתכוונת 'מקום שעבר'?" והיא השיבה‪" :‬המקום לפני שנפלתי"‪.‬‬
‫למרות שהיה זה אותו כסא עליו ישבה מאז ומתמיד‪ ,‬הוא נחשב בעיניה ככסא אחר‪ .‬דומה הדבר‬
‫לחוויותיו של מי שעובר משבר גדול או טראומה‪ ,‬ושב לראות את העצמים הקבועים סביבו כבעלי‬
‫ממשות אחרת‪ .‬נירה כינתה עצמה בשמות גנאי על כך שלא נזהרה ונפלה‪ .‬המצב נראה היה בלתי‬
‫הפיך כדי כך שהתמידה לבקש נפשה למות בנוכחותם של מבקריה‪.‬‬
‫גוף ללא רסן‬
‫הדיירים לעיתים תיארו גופם כבלתי נשלט‪ ,‬בלתי נשמע לרצון לבצע פעולות פשוטות ביותר‪ .‬הגוף‬
‫מתמיד להזכיר שהחיים אינם מובנים מאליהם‪ .‬בגוף בריא הרצון מכוון את הגוף להשיג מטרות‬
‫מורכבות ומרובות‪ .‬בגוף דווי‪ ,‬הרצון הפשוט מוכתב – למות‪" .‬הכל קשה‪ .‬לשטוף את השיניים‬
‫קשה‪ ,‬ללכת לאכול קשה‪ ,‬ללכת לשירותים קשה"‪ ,‬סיפרה בשקט דיירת "תשושה"‪ .‬ישראל הרחיב‬
‫עוד על ייסורי גוף מרגע לרגע‪" :‬קשה להוריד את הבגדים‪ ,‬ללבוש בחזרה לכפתר‪ .‬מאמץ גדול…‪.‬‬
‫מעניין‪ ,‬אני מתחיל לחשוב‪ .‬איך בנוי בן אדם‪ .‬כשהוא נורמלי הכל הולך ישר ישר‪ ,‬הולך‪ ,‬שם ידיים‬
‫לאחור‪ ,‬מכפתר‪ ,‬מתגלח אם יש צורך‪ ,‬מתכופף‪ .‬עכשיו כל דבר זה כמו לוליין‪ .‬אתה רואה את קץ‬
‫החיים ממש‪ .‬הלב כל כך מציק‪ .‬זה קשור בחוסר נשימה‪ .‬יש כאבים של הרגל‪ .‬יש עוד‬
‫‪ 3‬בפרק חי‪-‬חי‪ ,‬בסעיף "נישול עצמי"‬
‫דברים…‬
‫‪173‬‬
‫רמ"ח איברים וסש"ה גידים‪ ,‬למה שיכאיבו אני לא יודע‪ .‬הוא הגוף‪ ,‬למרות שאני אומר לו לפעמים‬
‫שהוא לא בסדר‪ .‬זה בסדר‪ ,‬זה הגוף שלי…… עכשיו הפה בוער לי‪ ,‬הלשון מתוך יובש הרבה יובש‪.‬‬
‫העיניים דומעות‪ .‬משהו …הגוף קם עליי‪ ,‬פשוט מאוד‪ .‬ככה שהצד הרוחני הנשמתי של הישות שלי‬
‫עכשיו נח לו בצורה נייטרלית‪ .‬יש עכשיו הבדל גדול במצב רוח‪ ,‬אין האופטימיות הזו‪,‬‬
‫האינטנסיבית‪ .‬אם אתה חושב בחישוב אריתמטי‪ ,‬אתה בא למסקנה שחיים כאלה בגיל כזה‬
‫מיותרים‪ .‬מיותרים! אם לא יותר מזה‪ .‬אני רוצה לנוח‪ .‬פשוט מאוד‪ .‬זה לא כמו בן אדם צעיר‬
‫שקרה לו אקסידנט‪ .‬אומרים לו 'שב בשקט אנו נטפל בך‪ .‬נטפל ברגל‪ ,‬נתקן לך את זה…אתה עוד‬
‫תנהג אפילו'… כן? לי לא אומרים את זה‪ .‬כי לא יכול להיות‪ .‬אפילו אם היו אומרים לי את זה‪ ,‬אני‬
‫לא אקבל את זה‪ .‬אני בא לידי מסקנה האישית שלי שזה…ביידיש אומרים ‪,‬אני אתרגם את זה‪,‬‬
‫'במקום חיים כאלה כדאי חיים יותר טובים'‪) .‬נאנח( זהו‪ ,‬אמרה אופטימית כזו‪ ,‬מלטפת קצת‪.‬‬
‫אבל בתחושה זה לא ככה‪ .‬אי אפשר לקחת )לתקן( לב‪ ,‬שעבר כבר שש פעמים אוטם שריר הלב‪,‬‬
‫והשאיר כל פעם צלקת‪ .‬הגיל לא עוזר לזה‪ .‬הגיל בעוכרו של זה‪ .‬הלב הזה כבר צריך להיות אחרון‪.‬‬
‫הנעליים האחרונים‪ .‬לא מחליפים נעליים כבר‪ .‬עכשיו עושים מעקפים‪ ,‬או החלפת לב או איזה‬
‫ניקוי לב‪ ,‬אני לא יודע…‪.‬אצלי אין‪ ,‬אין‪ ,‬אי אפשר לעשות שום דבר כי מצב הבריאות של האיברים‬
‫האלה הם במצב בהתאם לגיל שכבר לא עושים‪ .‬אז איזה אופטימיות אני יכול להגיד?!"‬
‫שמחת עניים‬
‫"מתי עני שמח?" פתחו מידי פעם דיירים‪ ,‬מבקשים ללמדני דבר חוכמה‪" ,‬הוא שמח כשהוא מוצא‬
‫מה שאיבד"‪ .‬כך גם תיאר ישראל את התחושה שליוותה את השבת כספו שנגנב‪ .‬כך תיארו אחרים‬
‫חוויית מציאת חפץ אישי‪ .‬דומה כי לא בכדי רווחה אמרה זו בין הדיירים; הם חוו ללא הרף‬
‫אובדנים מסוגים שונים‪ ,‬עיקרם אובדן כושריהם‪ .‬פעמים התלוותה לסיפורו של אובדן תפקוד‬
‫תחושת הקלה של שמחת עניים‪ ,‬כי הסיפור היה כרוך במציאה‪.‬‬
‫סיפורו של שמעון הוא על אבדה שנמצאה ואילו סיפורו של ישראל הוא על פתרון מוצלח לבעיה‪,‬‬
‫ועם כל זאת‪ ,‬אלה רק רמזים עקיפים לכלל פשוט המורה‪ :‬כגודל השמחה עומק האובדן‪ .‬ואולי‬
‫בהיפוך לדברי חז"ל‪ ,‬לא "העני חשוב כמת"‪ ,‬כי אם‪ ,‬המת חשוב כעני‪" .‬יום אחד הלכתי לישון‬
‫וקמתי ואין מקל )הליכה("‪ ,‬סימן שמעון את הקושי‪" .‬בבוקר‪ ,‬כמו שאני מרוויח מאה אלף דולר‪,‬‬
‫כך שמחתי לראות אותו"‪ .‬מזלו הטוב שיחק לו תוך שהוא מבאר עד כמה הוא תלוי בעזר חיצוני‪.‬‬
‫בתיאורו של ישראל כיוונה את המהלכים תושייה עצמית‪" :‬אני משתמש במכנסיים כאלו‬
‫)טיטולים("‪ .‬הוא הרים טיטול אחד‪ ,‬פרש לפניי והראה לי‪" :‬זה לגבר עם גומיות‪ .‬ככה…אחר כך‬
‫אני סוגר את זה"‪ ,‬אמר והדגים איך מלבישים את זה‪" .‬זה צריך להספיק ליממה…זה גם שייך‬
‫לנוף של הזקנה‪ .‬טוב שיש לי את זה‪ .‬יש אנשים זקנים שהם מגיעים למצב הזה‪ ,‬הם אובדי עצות‪.‬‬
‫צריך קצת לדעת איך ללבוש‪ ,‬להיות ערני‪ ,‬לא להפוך… זה הצלה‪ .‬לפני כן הייתה לי בעיה של‬
‫הרטבה‪ ,‬תסלחי לי‪ .‬אני עברתי ניתוחים של הפרוסטטה‪ ,‬ניתוחים בתוך השלפוחית‪ ,‬הקרנות‪ ,‬מה‬
‫שאת רוצה‪ ,‬שאני כמו שאומרים‪ ,‬תודות לאל‪ ,‬שהגעתי למצב שיש לי צורה של הצלה‪ .‬אנשים‬
‫במצב שלי כבר לא יכולים‪ .‬הם סגורים לגמרי עם הגדולים האלה )טיטולים מסוג אחר(…זה כבר‬
‫מבודד אותך‪ .‬אתה לבוש‪ ,‬אתה הולך בין אנשים‪ ,‬ואתה מחליף‪ .‬אז היה קשה מאוד…זה אני אגיד‬
‫לך משהו אינטימי…הייתי צריך בלילה לרדת כדי לכבס את התחתונים‪ ,‬את הגטקס והכל‪ ,‬כדי‬
‫‪174‬‬
‫שיהיה למחר‪ .‬בבוקר המטפלת הייתה צריכה לעשות משהו לפעמים‪ ,‬או להוריד או לכבס‪ ,‬עד‬
‫שהיא אמרה שהיא לא תוכל לעמוד בזה‪ ,‬עד כדי כך…‪.‬אני אמרתי לה‪' ,‬רותי‪ ,‬רק קצת סבלנות‪,‬‬
‫אני ככה לא אשאר‪ .‬אני אחפש'‪ .‬חיפשתי‪ ,‬בכל מיני אינדקסים של דברים כאלו‪ ,‬עד שנודע לי‪ ,‬כי‬
‫היו הרבה דברים שלא מתאימים‪ ,‬ואני השתמשתי בזה וזה הציל אותי‪ .‬הציל אותי לגמרי‪ .‬אמרתי‬
‫אז שיש שבעה פלאי עולם וזה הפלא השמיני‪ .‬עד כדי כך זה היה לי…מאז יש כבר כמעט חמש‬
‫שנים עם זה"‪.‬‬
‫חבלי הצלה‬
‫סממני כניעה והתנערות מעולה המכביד של הכחשה הסתמנו גם בהרשאה עצמית לבקש עזרה‪.‬‬
‫פעמים תוכנה של בקשה‪ ,‬ההיתפסות ב'אחר' להושיע‪ ,‬שימשו צוהר רגעי למצבי שבר‪ ,‬כמוהם‬
‫כתהומות של אובדן‪ .‬בכך הסתמן הצורך לשתף במוראות אישיים של חידלון – נטייה שתתבהר‬
‫עוד בפרק הבא‪.‬‬
‫שילה‪ ,‬חולת פרקינסון‪ ,‬סיימה את ארוחת הערב‪ ,‬בלעה כדורים וביקשה לקום ולאחוז בהליכון‬
‫החונה על ידה‪ .‬תחילה ביקשה ממני להסיע אותה עם הכסא רחוק מן השולחן‪ .‬אחר כך ביקשה‬
‫ללוותה אל אולם הלובי‪ .‬אחזתי בזרועה להתקדם; גופה הרזה זע ברעידות מהירות מאוד‪ .‬פעם‬
‫התקדמו רגליה בריצה מהירה בצעדים קטנטנים‪ ,‬ופעם נעצרו בבת אחת ובפתאומיות‪ ,‬עדיין‬
‫מקפצות במקום‪ .‬כיוון שאחזתי בה‪ ,‬אחזו רעידותיה בגופי‪ .‬החוויה הסעירה אותי‪ .‬מיד עלה במוחי‬
‫דימוי של מכונה מקרטעת ללא שליטה‪ ,‬או צעצוע ישן‪ ,‬המופעל במתיחת קפיץ עם סיבובי המפתח‪.‬‬
‫היא הסתכלה בי במבוכה‪ ,‬וסיפרה כי היא נתונה למגבלה הזו כיוון שהכדורים שנטלה טרם החלו‬
‫להשפיע‪ .‬כשתחול השפעתם‪ ,‬הבטיחה בחיוך‪ ,‬יהיו לה צעדים גדולים‪.‬‬
‫אחד מן הדיירים ה"תשושים" מצא עצמו בקומת קרקע‪ ,‬שמתחת ללובי‪ ,‬הנתונה בשלבי בנייה‪.‬‬
‫הוא עמד באחת הגומחות‪ ,‬בגודל חללו של חדר‪ ,‬והחל זועק לעזרה‪ .‬הוא לא זכר איך נכנס לשם‪,‬‬
‫וראה עצמו לכוד‪ .‬הזזתי שולחן אחד כדי לפנות לו מעבר‪ ,‬זה כל מה שנדרש‪ .‬מפוחד מאוד‪ ,‬ביקש‬
‫שאלווה אותו במעלית‪ .‬הוא הוליך אותנו לחדר האוכל‪ ,‬עמד בדלת הכניסה‪ ,‬ואמר כי אינו זוכר‬
‫אם אכל היום‪ .‬הוא ביקשני לשאול את הצוות אם כבר אכל‪ .‬פניו הביעו תחושת אימה‪ ,‬מתחנן‬
‫שלא אעזוב אותו‪ ,‬כי אין הוא יודע לאן ללכת‪ ,‬לאן מועדות פניו‪ .‬הוא נעדר סימנים של אוריינטציה‬
‫במרחב‪ .‬דומה כי נותרה בו הידיעה העמומה כי 'אחרים' בסביבתו יכולים להצילו מפתחה של‬
‫תהום הבלבול‪.‬‬
‫‪ 6.2.3‬ביטול‪ :‬לא "דיירים"‬
‫על רקע חריגותו כנגד זהויות של 'חיים'‪ ,‬מסתייג היחיד מדיירים בשני אופנים; באחד מתגלה‬
‫התעלמות בוטה מנוכחות ה'אחר'‪ ,‬אף אם היא סמוכה ביותר מבחינה פיזית‪ .‬בשניה‪ ,‬הבוטות‬
‫מתחלפת בצורתה והופכת להיעדר עכבות‪ ,‬במה שנחשב מלכתחילה גינוני נימוס‪ ,‬טקט וכבוד‪ .‬רגע‬
‫לפני ויתור על מפגש‪ ,‬דרכים לו לנוטה למות להתל במוות‪ .‬ה'אחר החי' מייצג ישות בעייתית‪,‬‬
‫אתגר מאיים‪ ,‬כנושא את דבר המוות עצמו‪ .‬ההתעלמות ממנו אינה בחזקת החייאה עצמית‪ ,‬כי‬
‫‪175‬‬
‫אם דרך פיוס בין היחיד לישות אחרת‪ ,‬הקרבה לגזול אותו מעצמו‪ .‬ה'אחר' מתגלה כשחקן ראשי‬
‫במשעולים בהם מהלך היחיד לקראת קץ קיומו‪ .‬יש מי שטוען כי הנסיגה מן ה'אחר' הנה‬
‫פונקציונלית; היא מייצגת ניסיון להתמודד עם חוויית דיסאינטגרציה פנימית‪ .‬היחיד שואף‬
‫להפחית את הכאוס ולשמור על תחושה של עקביות‪-‬עצמי )‪ .(Lieberman & Tobin, 1983‬בהתאם‬
‫לתיאוריית ניהול‪-‬פחד )‪ ,(TERROR-MANAGEMENT THEORY‬מודעות עצמית משמשת להפחתת‬
‫חרדת מוות‪ .‬עולה מכך כי בקרב הנוטים למות קיים הצורך להימנע מנסיבות וגירויים‪ ,‬המפריעים‬
‫את מיקודה של תשומת‪-‬הלב בעצמי )‪ .(Greenberg et al, 1997‬אנו נראה כי כדי כך מרוכז היחיד‬
‫בצרכיו‪ ,‬שהוא דומה לאסיר במחנה של נדונים; מצב החירום מנכס את המודעות לשימור עצמי‪,‬‬
‫עם שהדבר מבסס יחס של דה‪-‬פרסונליזציה כלפי ה'אחר' )‪.(Cohen, 1994‬‬
‫‪ 6.2.3.1‬רפרופי היכרות‬
‫צעד נסיגה נוסף מעולם החיים מלווה בחוויית מרחק והיעדר כל מעורבות חברתית עם דיירים‬
‫בסביבתו של היחיד‪ .‬הוא מצוי במרחבים המשותפים כמו בגופו בלבד; רוחו וענייניו‪ ,‬כפי מבט‬
‫עיניו‪ ,‬מצויים הרחק במקום ובזמן‪ .‬קטעי דברים של דיירים לעצמם ול'אחרים' משקפים תחושה‬
‫של תלישות; אחריות אפסית לגורלם של אלה המופיעים מידי יום ליד שולחן האוכל‪ ,‬ליד‬
‫הטלויזיה ובמסדרונות‪ .‬תופעה זו אינה מאפיינת את הכל; היא משותפת לחלקם הגדול יותר של‬
‫דיירים "תשושים" בהשוואה לדיירים "עצמאים"‪ .‬דומה כי אי התייחסות ל'אחר' כמוה כגזירה‬
‫עצמית‪ ,‬לשאת ולתת ביתר שאת עם מה שאינו חיים‪ .‬ה'אחר החי' נושא מכלול של סכנות‬
‫ועיכובים‪ ,‬ואולי גם תסבוכות חסרות כל טעם לנוהה אחר פרידה‪.‬‬
‫רכזת התרבות הדריכה פעילות חברתית בלובי מחלקת ה"תשושים"‪ .‬הדיירים ישבו במעגל‪ ,‬חלקם‬
‫על כסאות‪ ,‬מיעוטם על כסאות גלגלים‪ .‬אחד מהם אחז כרית אדומה‪ ,‬חובק אותה ומאמצה אל‬
‫לוח ליבו‪ .‬עיניו היו נעצמות לכמה רגעים‪ ,‬עד שנשמע שוב קולה של המדריכה‪ .‬הדייר העביר את‬
‫הכרית ליושב לידו‪ .‬המדריכה ביקשה שוב ושוב ממקבלי הכרית לידיהם "לעצום את העיניים‬
‫ולחשוב על אמא"‪ .‬נראה היה שהדיירים משתדלים למלא אחר הוראה זו בכל בדל כוחם‪ .‬לאחר‬
‫שהסתיימה הפעילות‪ ,‬אותה הגדירה המדריכה כ"מרגשת במיוחד"‪ ,‬סיפרה לי על תכליתה; היא‬
‫ביקשה ליצור קשר מחודש בין הדיירים‪ ,‬שישימו לב לנוכחותם של 'אחרים' לידם‪" :‬הם לא‬
‫מתקשרים ביניהם כמעט…הם יכולים לשבת ארבעה לשולחן לאכול‪ ,‬ולא להוציא מילה מהפה"‪.‬‬
‫תיאורה זה הסתבר כמדויק בחלק מתצפיותיי‪.‬‬
‫שעת ארוחת צוהריים במחלקה‪ .‬רוב הדיירים כבר נאספו לשבת על מקומם‪ .‬שקט‪ .‬עובדי המטבח‬
‫עוברים לחלק מזון בצלחות‪ .‬נקישות סכינים ומזלגות מצטלצלים ללא הרף‪ .‬גם שיעול וכחכוחי‬
‫גרון נשמעים‪ .‬רוב הראשים רכונים על צלחות‪ .‬בין מנה למנה נישאות עיניים להביט ביושב ממול‪,‬‬
‫בלא סימן שהעיניים ממש רואות‪ .‬אחת הדיירות ישבה בצד‪ ,‬ראשה נוטה על צידה‪ ,‬נשימותיה‬
‫כבדות‪ .‬היא ישנה‪ .‬כולם אוכלים‪ .‬אף אחד לא ניגש להעיר אותה‪ .‬לפתע נתעוררה ברעד‪ ,‬כמו מתוך‬
‫קורי חלום הביטה סביבותיה‪ ,‬תחילה כדי לתהות על מקום המצאה‪ ,‬ואחר כך במבע של עלבון‪.‬‬
‫היא נחלצה מישיבתה ודידתה אל כסאה‪ ,‬מצטרפת לשלוש דיירות‪ ,‬כבר מסיימות את מנת המרק‪.‬‬
‫‪176‬‬
‫"למה שכחתם אותי? לא איכפת לכם ממני?" תבעה לדעת‪ .‬היא לא זכתה לתשובה‪ ,‬גם לא למבט‪.‬‬
‫היא סיפרה על "חיילים שנפלו במלחמה" בחלום שחלמה זה עתה‪ ,‬תוך שהללו התעסקו בהנהון‬
‫המאשר לעובד עם העגלה ‪ -‬העדפות למנה עיקרית‪ .‬כששאלה את היושבת מולה‪" :‬מה יש במרק?"‬
‫השיבה זו בקצרה‪" :‬לא יודעת‪ .‬אני אוכלת מה שנותנים לי"‪ .‬בכך נחתמה האינטראקציה‬
‫המילולית עד שנתפזרו ארבע נשים‪ ,‬זרות ומוכרות‪ ,‬מן השולחן‪.‬‬
‫פעמים רימזו דיירים על מנהגם זה לחשות ולשקוט על מקומם‪ ,‬מגביהים ואוטמים חומה להקיף‬
‫בה את עצמם‪ .‬ישראל‪ ,‬המציג עצמו כאיש דתי‪ ,‬נקט בצורת קל וחומר‪ ,‬מתוודה על נסיגה מפולחן‪:‬‬
‫"אם היום מישהו מעשן בשבת ואני לא מבקש שיפסיק‪ ,‬אז אני לא פועל נכון מבחינת ההלכה‪.‬‬
‫היום אני אעיר רק על דברים שהם בולטים יותר מידי‪ .‬אני לא אומר למישהו "אל תעשה"‪ .‬אני‬
‫נהייתי יותר מידי ליברלי‪ .‬אני בדת ירדתי קצת‪ .‬אם אהיה קפדן על אחרים‪ ,‬אז אני מרמה את‬
‫עצמי ואת האחרים‪ .‬אז אני אמרתי שביתת נשק עכשיו"‪ .‬ישראל נסוג מקיום חובה דתית בעת‬
‫שהוא נסוג מקיום חובה חברתית‪ ,‬להביע מעורבות בסיטואציה‪ .‬תופעת הנסיגה מפולחן במובן זה‬
‫מאפיינת זקנים )‪ .(Koenig et al, 1988; Johnson, 1995‬פעם תיארתי בפניו את התחלפות תחושותיי‬
‫במעברי‪ ,‬בדרכי לחדרו‪ ,‬מאולם הלובי החדש‪ ,‬שבכניסה לבניין‪ ,‬ועד למרצפות האפרוריות של‬
‫המחלקה‪ .‬לא הגזמתי בצייני את ההיפוך במצב הרוח‪ .‬על כך השיב‪ ,‬חיוך על פניו‪" :‬אני אגיד לך‬
‫משהו‪ ,‬אני כבר יצאתי מהמעגל הזה‪ ,‬ככה שמצב הרוח לא מגיע אליי בכלל‪ .‬פה אין לי שום עניין‪,‬‬
‫יש לי קשר רק עם ברוריה‪ .‬אנחנו יושבים מידי פעם לשוחח"‪ .‬ישראל שם עצמו מחוץ ומעבר‬
‫להלכי רוח‪ ,‬מראות וקולות הסובבים אותו‪ .‬הוא נסוג כמצטופף לקשר בין‪-‬אישי‪ ,‬ממקד בו את‬
‫שארית מעייניו‪ .‬דיירים אישרו נטייה זו בדרכים אחרות‪ ,‬ובאופן טוטלי עוד יותר; להם לא היה‬
‫נשוא קשר ולו אחד במה שנדמה כים של אדישות‪ .‬דיירת ראתה את ישראל לפחות שלוש פעמים‬
‫ביום בחודשים האחרונים‪ .‬תחילה שאלתיה אם היא מכירה אותו‪ ,‬תוך שאני מציינת את שמו‪.‬‬
‫לאחר מכן תיארתי היכן הוא יושב ואת מראהו הייחודי‪ .‬זו הייתה תגובתה‪" :‬לא יודעת…אני אולי‬
‫מכירה…אבל לא זוכרת"‪ .‬לשמע דבריה לא יכולתי שלא להיזכר בתגובה טיפוסית של עד ראייה‪,‬‬
‫המבקש בכל מאודו לא להיות מעורב‪" .‬חברות אין לי"‪ ,‬הבטיחה שושנה‪ ,‬דיירת "תשושה"‪.‬‬
‫בהמשך דבריה רמז דק למאבק באיזו סכנה‪" :‬אני אגיד לך‪ ,‬חברות היום ואין מחר‪ .‬אני מסתכלת‬
‫והולכת… " העזתי לשאול‪" :‬יש כאן אנשים שהכרת פה והם כבר 'הלכו'?" "לא‪ ,‬לא …פה אני לא‬
‫הסתכלתי כל כך על אנשים‪ ,‬אני אגיד לך את האמת… לא הכרתי אותם שנפטרו"‪ .‬וכמו נבראה‬
‫ההזדמנות להמחיש את הבטחתה לנגד עינינו‪ ,‬הופיע שכנו של ישראל מהלך במסדרון‪ .‬בירכתיו‬
‫לשלום‪" .‬הוא מבולבל"‪ ,‬אמרה שושנה‪ .‬הבהרתי לה כי הוא מתקשה בשמיעה וראייה בלבד‪ ,‬וכי‬
‫מההיכרות שלי עמו אני מעריכה שהוא צלול בדעתו‪" .‬טוב"‪ ,‬ויתרה שושנה‪" ,‬הוא עושה רושם‬
‫טוב‪ .‬הוא לא מדבר הרבה‪ ,‬ולא מסתובב סתם"‪ .‬זו‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬הייתה תמצית קיומו‪ ,‬לעניין אי‪-‬‬
‫קיומו לעתיד לבוא‪ .‬פרשנות זו התבססה מאוד כל אמת שהוזכר דבר אשפוזו של דייר; חמש‬
‫פעמים שאלתי דיירת מתי תשוב מכרתה‪ ,‬הידועה בשמה הפרטי‪ ,‬מבית החולים‪ ,‬וחמש פעמים לא‬
‫נענתה השאלה בשיחה ערה שניהלנו בינינו‪ .‬דומה כי שאלה מסוג זה הצטיירה אך כנושאת‬
‫משאלה מעולם אחר‪ .‬ברוניה הזכירה דיירת בשם חיבה שהמציאה עבורה‪ .‬כשביקשתי לדעת היכן‬
‫היא‪ ,‬סיפרה לי שהדיירת‪ ,‬המוכרת כל כך‪ ,‬כבר לא נמצאת במחלקה‪ .‬שאלתי את ברוניה אם‬
‫נפרדה משכנתה‪ ,‬והיא השיבה בשלילה‪" .‬איך את מרגישה לאחר שהלכה ולא נפרדת ממנה?"‪,‬‬
‫‪177‬‬
‫ביקשתי להתעכב‪ .‬ברוניה נפנתה להשיב לי לאחר ששאלתי פעם שניה‪" :‬מה יכולתי לעשות?! הם‬
‫לוקחים ושולחים"‪ .‬אז הפליגה לדבר על עניין אחר‪ ,‬מתעלמת כאילו לא ארע דבר‪" .‬לוקחים‬
‫ושולחים" היה ביטוי בו הניחה לחברי צוות לסמל את ידו הארוכה של המוות‪ ,‬שאי אפשר להעמיד‬
‫שום אחריות כנגדו‪ ,‬גם כאשר הומצא שם חיבה לשכן רצוי‪.‬‬
‫‪ 6.2.3.2‬רשיון ה 'מת'‬
‫ביטוי מובהק עוד יותר היה לה לנסיגה ממחויבות חברתית‪ .‬היחיד הופיע כאנטי‪-‬קונפורמיסט‪,‬‬
‫השם לאל נוהגי טקט בלתי כתובים‪ .‬הוא נהג כמורד בעל רשיון מיוחד‪ ,‬שאין לדקדק במקורו‬
‫ובאסמכתאות כלשהן‪ ,‬מרמז כי ה 'מת' פטור מעונשם של 'חיים'‪ .‬דיירת ביטאה זאת במילים‪:‬‬
‫"הזקנה אומרת משהו – חושבים שמגיע לי"‪ .‬ההשערה אודות קיומו של דיסוננס בין בחירת מוסד‬
‫טיפולי ובין דרישות נוקשות לציות‪ ,‬עשויה להוות הסבר להתנהגויות מרדניות‪' ,‬שוברות כלים'‬
‫באופיין‪ .‬אחד מן הפתרונות לדיסוננס נוסח כך‪" :‬חתמנו על חוזה אפילו שאנחנו לא יודעים על‬
‫מה חתמנו‪ .‬הם יותר חכמים מאתנו"‪ .‬סביר לטעון‪ ,‬על סמך העדות שנמסרה עד כה‪ ,‬כי לדיירים‬
‫תפיסה של היעדר כוח כנגד אילוצים של תנאי קיום ויחס חברי צוות‪ .‬עם זאת‪ ,‬שתי אפיזודות‬
‫ממחישות כעין פעפוע‪ ,‬ביסוד מה שיתברר בהמשך‪ ,‬כ'עצמת חוסר‪-‬האונים' ‪ -‬ביטוי פרדוכסלי‪,‬‬
‫שראוי לו כאן מקומו‪ .‬בראשונה‪ ,‬ישבתי לצידה של דיירת "תשושה" מול דלפק האחיות‪ .‬לשאלתי‬
‫הבהירה כי היא ממתינה לרופא עיניים‪ .‬ישבו בשורת הכיסאות עוד שלושה דיירים‪ .‬האחיות היו‬
‫טרודות בעיסוקן‪ .‬הרופא לא בא‪ .‬הבטנו בשקט בקיר ממול‪ ,‬באחיות‪ ,‬בנורת הניאון‪ ,‬ברצפה‪.‬‬
‫חיכינו כך שעה ארוכה‪ .‬האישה אמרה מידי פעם בקול חלוש‪ ,‬לאה מלשבור את הדממה‪" :‬נמאס‬
‫לי לחכות"‪ .‬הרופא לא בא‪ .‬אותה מנורת ניאון‪ ,‬אותן מרצפות‪ ,‬זו סדוקה ברישום מעוקל‪ ,‬האחרות‬
‫שלימות‪ ,‬אותן פנים של אחיות‪ .‬הדלת סגורה‪ .‬לפתע החלה האישה לקרב גופה לקצה הכסא‪ ,‬אות‬
‫ברור לרצונה לקום‪ .‬שאלתיה אם היא מבקשת לחזור למיטתה‪ .‬היא שללה את האפשרות הזו‪,‬‬
‫והתרחקה אט אט‪ ,‬צעדים ספורים אל עבר כסאה בחדר האוכל‪ .‬שם ישבה בדיוק באותה תנוחה‪,‬‬
‫ממתינה כשעה נוספת לארוחת הצוהריים‪ .‬לא הייתה המתנה אחרונה זו כמו ראשונה; באחרונה‬
‫הקלה תחושת המרד‪ .‬האפיזודה השניה התרחשה באותו מקום ממש‪ ,‬מול עמדת האחיות‪ ,‬על‬
‫המרצפת הסדוקה‪ .‬חילופי דברים בין מטפלת ודיירת רימזו על זרעי מרד‪ ,‬טמונים בחוסר‪-‬אונים‬
‫של הנוטה למות‪ .‬המטפלת צרחה על דיירת‪ ,‬מאשימה אותה באי עמידה בזמנים‪ ,‬גוערת בה לבל‬
‫תפצה את פיה כלל‪ .‬הדיירת עמדה מהילוכה‪ ,‬ניסתה להתווכח‪ ,‬ולבסוף נאלצה להבטיח כי תשפר‬
‫את התנהגותה‪ .‬על סביבותיה עוד הוסיפה‪" :‬נו‪ ,‬אנחנו כבר גומרים‪ .‬מי שנכנס למוסד‪ ,‬כבר לא‬
‫יהיה לו טוב‪ .‬טוב‪ ,‬כבר לא יהיה‪ .‬ככה זקנים גומרים את החיים"‪ .‬היא אמרה זאת בנימה‬
‫מתריסה‪ ,‬כשהיא מסתכלת סביב כמבקשת את אישורם של מכריה‪.‬‬
‫מודעות להידרדרות גוף וכוחות שכל‪ ,‬המנשלים את העצמי מכל שליטה‪ ,‬סוחפים לתחושת ייאוש‪.‬‬
‫לעיתים נדמה כי דייר חי באפס ציפייה מהבאים בסביבותיו‪ .‬אחת הדיירות קשרה תחושת שיממון‬
‫זו לעניין ציפורניה; אין היא יכולה לשקוד על טיפוחן בעצמה‪ ,‬ועכשיו היא תלויה ברצונן הטוב של‬
‫מטפלות‪ ,‬המפקירות אותה לסבלה ימים רבים‪ .‬אמונת דיירים כי הפקר הוא מנת חלקם‪ ,‬צוינה‬
‫בתיאורו האמפטי של ישראל כמה מהם‪" :‬אין להם הגישה החברתית…הם כאן 'מה איכפת לי‬
‫‪178‬‬
‫מה שכן ומה שלא'"‪ .‬תמונת מצב זו אפיינה יותר את הדיירים בקטגוריית ה"תשושים"‪ .‬כך עולה‬
‫מניסיונה של רכזת התרבות‪ ,‬על דרך החיוב; ניתן היה להסיק מתיאורה על זיקה בין קבלת מות‬
‫העצמי ובין פתיחות יצירתית‪" :‬הדיירים העצמאים אינם משתפים פעולה )בחוג אומנות( כמו‬
‫התשושים‪ .‬אני כמנחה מאוד נהנית עם התשושים דווקא‪ .‬הם פחות עושים חשבון"‪ .‬דומה כי ככל‬
‫שדיירים פחות נאבקים להגדיר עצמם 'חיים'‪ ,‬הם פחות נתונים לאילוצי הפגנת רשמים‪.‬‬
‫השתתפות בחוג אומנות‪ ,‬בו גוזרים ניירות‪ ,‬מדביקים‪ ,‬צובעים ואף מחבקים כרית אדומה‪,‬‬
‫מאיימת על דימויים העצמי של ה"עצמאים"‪ .‬ה"תשושים" 'אינם עושים חשבון'‪ ,‬משמע‪ ,‬אין‬
‫עליהם מורא שיפוטו של ה'אחר'; הם מרפים מאחיזת ההגנות‪ ,‬בד בבד עם התמעטות ימים לחיים‬
‫)‪.(Pruyser, 1975‬‬
‫דברן של שתי דיירות "עצמאיות" מגלה סוד כוחו של המודה בחולשותיו בעיני עצמו ובעיני‬
‫ה'אחר'‪ .‬זהו סודו של 'אני מת' לצורכי הסדרת יחסים‪ ,‬או התנערות טקטית ממחויבות‪" :‬זאת‬
‫שהעליבה אותי‪ ,‬את שומעת? הזמינה אותי לבוא ולראות את הדירה שלה"‪ ,‬פתחה אליס בתיאור‬
‫בעיה בין‪-‬אישית‪ ,‬הנראית לכאורה ללא פתרון‪ .‬אז המשיכה בתיאור גיוסה של חולשה מוכרת‬
‫לטובת היחלצותה‪" :‬אני עשיתי את עצמי כאילו שאני לא מבינה מה היא מדברת"‪ .‬גם אני‬
‫נדרשתי לאותה סלחנות‪ ,‬לנוכח הודאה מוכנית בחולשה זקנתית; גיטה‪ ,‬דיירת העובדת בשתי‬
‫עבודות וצלולה בדעתה‪ ,‬ביקשה שאמתין לה בלובי‪ ,‬מבטיחה לגשת אך לרגע לדירתה‪ .‬המתנתי לה‬
‫כמחצית השעה‪ .‬למחרת הזכרתי לה את הבטחתה‪ ,‬והיא השיבה בחיוך לא מתנצל‪" :‬עכשיו‪,‬‬
‫מהמהל'ה‪ ,‬אני שמונים וחמש‪ .‬יש קצת טרלהלה"‪ ,‬אמרה וסובבה בתנועת בורג אצבע על רכתה‪.‬‬
‫וכבר עברה לעניין הלווייתו של מי שהיה החבר שלה‪ ,‬כמו לחזק רישומה של הסיבה‪ ,‬וכבר ניגשה‬
‫לחתום את הכל‪" :‬מותר לי לשכוח‪ ,‬אה?! נו‪ ,‬לשכוח זה מותר"‪ .‬הסטיגמה שימשה בידה תירוץ‬
‫לכישלון )‪.(Goffman, 1968, P. 21‬‬
‫התנערות מכל מחויבות‪ ,‬זו המגלמת חוסר טקט בוטה‪ ,‬נסמכה על אותו צו שחרור מהגיון החיים‪.‬‬
‫זו נלמדת מאופנים בהם התייחסו דיירים בעיקר אל מי שאינם משתייכים לקבוצת בני השווים‪,‬‬
‫חברי צוות‪ ,‬עובדים וחוקרת‪ .‬התנערות זו מזכירה את הזיקה שקשר פרוייד בין נרקיסיזם לאובדן‬
‫העצמי כאובדן אובייקט; "נרקיסיזם ראשוני"‪ ,‬כמושא רגרסיה‪ ,‬משקף אחדות תינוק‪-‬אם‪ ,‬בה כל‬
‫צרכיו מסופקים‪ .‬יש שראו בכך שלב אוטיסטי‪-‬נורמלי של ינקות‪ ,‬עד שהתפתחות האגו‪ ,‬המבוססת‬
‫על עקרון המציאות‪ ,‬תיתן את אותותיה )‪ .(Freud, 1914; Mahler et al, 1975‬דרישות דיירים להיטיב‬
‫עם עצמם ולענג‪ ,‬מבלי להתחשב בצרכי ה'אחר' ובניגוד להם‪ ,‬מרמזות על נטייה השלכתית כלפי‬
‫'אחר חי'‪ .‬דיירת נהגה לומר למטפלת שלה‪ ,‬זקנה אף היא‪ ,‬וכל הופעתה זועקת עוני‪" :‬עוד פעם את‬
‫לובשת את אותה שמלה?!"‪ .‬פעמים גם רטנה בלעג‪" :‬את יודעת שיש לך אף גדול"‪ .‬המטפלת‬
‫שטחה את מרירותה בפניי מידי פעם‪ ,‬ביושבה ממתינה מחוץ לחדר האוכל‪ .‬פעם זרקה על‬
‫סביבותיה‪ ,‬בעוד המטופלת שלה נסמכת על ידיה‪" :‬היא הורגת אותי ואני אהרוג אותה"‪ ,‬מלמדת‬
‫כי העלבונות שהיא שומעת קשים מנשוא‪ .‬ראיית דברים כנושאי לעג‪ ,‬המכוון אליי‪ ,‬התבססה על‬
‫היכרותי עם דייר בעיתים אחרות‪ .‬הזיקה בין נדירות מפגן של חוסר טקט וזהות של בן‪-‬מוות‪,‬‬
‫התבהרה דווקא במשפט השאלה בו בחר לחתום‪" :‬את לומדת סוציולוגיה…‪.‬בסוציולוגיה יש‬
‫הרבה בחורות‪ .‬בארץ ישראל קשה להתקבל לאוניברסיטה בדרך כלל רק…ברפואה‪,‬‬
‫במשפטים…‬
‫‪179‬‬
‫אבל בסוציולוגיה‪ -‬יכולים להתקבל קל"‪ ,‬כאן השתהה מבטו לבחון את רישומם של דבריו‪" .‬אני‬
‫רואה שאת לוקחת את העבודה שלך ברצינות‪ .‬את יושבת פה בשולחן )בחדר האוכל(‪ ,‬את מכירה‬
‫אנשים מהבית )המוסד(‪ .‬מה תעשי עם הסוציולוגיה שלך? כמה זמן את עוד צריכה ללמוד? כמה‬
‫שנים עשית כבר? אני רואה שאת חושבת שזה רציני‪ .‬את לוקחת את זה רציני"‪ .‬חיוכו לא מש מעל‬
‫פניו כששאל לבסוף‪" :‬אני אזכה לראות אותך עם העבודה?" בפעם אחרת 'טעמתי' סוג אחר של‬
‫'רשיון'‪ ,‬שמעניקים דיירים לעצמם‪ .‬תפילת ערבית בליל שבת טרם החלה‪ .‬ישבתי יחידה בעזרת‬
‫הנשים‪ .‬הופיעה חנה בפתח הדלת‪ ,‬ניגשה אליי וציוותה‪" :‬תעברי מקום‪ .‬אני רגילה למקום שלי"‪.‬‬
‫כסא שלישי‪ ,‬בשורה בה עשרה כסאות‪ ,‬אחת מתוך חמש שורות‪ ,‬התגלה כחסר תחליף‪ .‬מוות‬
‫העניק נימה סמכותית למי שביקש לומר דברו‪ ,‬בין אם ראוי הוא ובין אם לאו‪ .‬כיושבים בשער‬
‫למות‪ ,‬ציירו זקנים את עזיבתם בצבעי כוח‪ ,‬אולי בדומה לקודמיהם בחברות כישוף‬
‫) ;‪Feifel, 1977‬‬
‫‪ .(Simmons, 1970‬קללותיה החריפות של אסתר‪ ,‬היו‪ ,‬כידוע‪ ,‬ניתכות על ראשי כמה חברי צוות‪,‬‬
‫המואשמים בקשירת קשר להוציאה משלוותה‪ .‬מעניינת הזיקה שיצרה בין תחושת התסכול שלה‬
‫ומותה הקרב‪" .‬מה את אומרת? אני מאחלת להם כאלו צרות‪ ,‬כמו מה שהם עושים לי"‪ ,‬אמרה‬
‫ברתחה‪ ,‬מתלבה והולכת מעצם שינון חוסר האונים שלה לעצמה‪" :‬הכל אצלי זה טלויזיה‪ .‬אני לא‬
‫יכולה ללכת לאף מקום"‪ .‬היא עמדה פעם סמוך לדלפק הקבלה וזעקה‪" :‬אם לא תבואו עכשיו‬
‫לסדר לי את הטלויזיה‪ ,‬אני אלך הביתה ואהרוג את עצמי"‪ ,‬כדי כך האמינה שהיא חסרת כוח‬
‫השפעה‪ ,‬ונתונה להפקרה‪ .‬עיקר הרשאתה נעוץ היה בתפיסת ה'מת' שלה‪ ,‬כנגד ה'חי'‪" :‬שהמנהלת‬
‫לא תזכה‪ ,‬שתמות בייסורים גדולים"‪ ,‬התריסה משאלה‪" ,‬יכולים לסחוב אותה לקבר לפניי‪ ,‬ראינו‬
‫כאלה דברים"‪.‬‬
‫רשמי 'רשיון' התעצמו לנוכח אמונתו של דייר בדבר עוולה המכוונת כנגדו‪ .‬אך דיירים מעטים‪,‬‬
‫מסומנים ב 'פראותם'‪ ,‬ההינו לנהוג על דרך טרדות שונות‪ .‬היה בפעולתם כדי להוציא זולתם‪,‬‬
‫שאינם דיירים‪ ,‬משלוותם‪ ,‬גם אם עילה "רציונלית" הסתמאה מן העין‪ .‬דומה היה כאילו אפסו כל‬
‫האמצעים כולם מידי ה'מת' ‪ -‬לנפנף בדבר קיומו‪ .‬אולי בכך יש מקום להרהור שני בדבר‬
‫יסודותיה של מה שמכונה "רשעות"‪ .‬הטרדה מינית הייתה מנת חלקו של מתנדב גרמני צעיר‬
‫במחלקת ה"תשושים"‪ .‬מראו היה אסתטי מאוד לדעת רבים‪ .‬עיניו תכולות גדולות‪ ,‬שיערו בלונדי‬
‫ארוך‪ ,‬וגופו חטוב ושרירי‪ .‬הדיירות ה"תשושות"‪ ,‬לדבריו‪ ,‬ראו בו בחור יפה תואר‪ ,‬ונתנו חופש‬
‫לעצמן לנהוג בו כבאובייקט מיני‪ .‬המוות העניק פריבילגיה לדחף הזה‪ .‬לעיתים קרובות קבל בפניי‬
‫על כך שדיירות נוגעות בו במתכוון‪ .‬אחת מהן העזה לתחוב ידה למכנסיו‪ .‬אחרת שאלה אותו‬
‫במפגיע עם הוא מעדיף לשכב; עמה או עם שכנתה לחדר‪ .‬יש שהתעקשו לייעץ לו על חיי אהבה‬
‫ומין‪ .‬יש שנהנתה לעשות שימוש באזעקות‪-‬שווא; קוראת לו לחדרה‪ ,‬שוב ושוב‪ ,‬ללא כל צורך‪,‬‬
‫מגוננת על עצמה במענה "אז מה?!" והוא יוצא מגדרו‪ ,‬שטוף בזעם של קורבן התעללות‪ .‬בהיפוך‬
‫סימבולי למנהגי בני‪-‬אדם במאה השבע‪-‬עשרה‪ ,‬הגוף כגופה נודע כשרוי במיניות תובענית‪ .‬ה'אחר'‬
‫מופיע כשחקן מבולבל‪ ,‬בין לבין הידועים משכבר ‪ -‬שני אינסטינקטים חזקים‪ .‬כאז כן עתה‪ ,‬דומה‬
‫כי נכון יהא מנקודת מבט כנועה לראות דמות המוות כפניו של מאהב )‪.(Aries, 1981‬‬
‫יוזמתה של קבוצת סטודנטים צעירים כינסה דיירים "עצמאים" לשבת במעגל גדול‪ ,‬ולצפות‬
‫בהתנהגותם של בעלי חיים מבויתים‪ .‬בחורים ובחורות הסתובבו בינותם‪ ,‬מניחים ללטף ראשיהם‬
‫‪180‬‬
‫של חתלתולים וארנבים‪ .‬הגיעה אחת מהם אל יואל‪ ,‬וביקשה להניח בחיקו ארנב‪ .‬הוא הסתכל בה‬
‫במבט מתרה‪ ,‬והודיע כי הוא לא ייגע בו‪ .‬אחר כך התחייכו עיניו ואמר‪" :‬אם אני אלטף ואלקק‬
‫אותך‪ ,‬אז יהיה לי נעים"‪ .‬לנוכח מבע הסתייגות מופתע שבעיניה‪ ,‬צחק ואמר‪" :‬מה יש?! מה‬
‫אמרתי?!" כשבוי של כללי התנהגות אחרים‪ .‬למדריכת הסטודנטים אמר את שבעיניה גם הוא‬
‫חוצה את כל הקווים‪" :‬חתולים לא צריך לגדל – צריך להטביע"‪ .‬פרובוקציות מילוליות אלה‪ ,‬כמו‬
‫אחרות‪ ,‬המושמעות בפי דיירים נחשבות כצורה סובלימטיבית של אגרסיה‪ ,‬בתנאי חיים הנחשבים‬
‫אבסורדיים )‪ .(Golander, 1995‬אחת מאימהות הבית התלוננה כי בהעמדה בפתח חדרו של יואל‪,‬‬
‫הוא טורק בפניה את הדלת בכוח רב‪ ,‬לא מאפשר לה לדבר אתו‪ .‬הסיבה הגלויה לכך הם חשדותיו‬
‫בנוגע להתנהגותה המוסרית; נושא ונותן בתחושת בעלות‪ ,‬היא הצטיירה בעיניו כבוגדת‪ ,‬המנצלת‬
‫את אפלולית מגרש החנייה לסחר בגופה ובסמים עם גבר אחר‪.‬‬
‫בחדר האוכל עמדה אחת מאימהות הבית ליד שולחנם של אפי ומנחם‪ .‬היא התלוצצה עם אפי על‬
‫דה והא‪ ,‬והדבר התפרש על ידי מנחם כסימן לעוינותה האישית כלפיו‪ .‬מנחם העיד על עצמו‬
‫כמתקשה בראייה ושמיעה‪ ,‬ונראה כי בשל כך דימה לשמוע דברים שלא נאמרו‪ .‬תפיסותיו‬
‫השליליות התגברו במיוחד בתקופות בהן רגז על אפי‪ ,‬ונמנע מלדבר עמו‪ .‬בעתות שלום‪ ,‬כשישבתי‬
‫לסעוד עמם‪ ,‬היה נוהג להזכיר לי‪" :‬לאפי את נותנת יותר תשומת לב"‪ .‬אם הבית הזהירה אותי‬
‫לבל אספק לו עילות להתפרצות אלימה‪" .‬הוא מאוד מקנא"‪ ,‬אמרה‪ .‬הוא המתין פעם לאם הבית‬
‫מחוץ לחדר האוכל‪ ,‬וכשיצאה שח לה בטון רועם‪" :‬את זונה‪ .‬אני אספר לכולם שאת רוצה לשכב‬
‫איתי…את רודפת אחריי…אבל אני לא רוצה אותך‪ .‬אני לא יודע איך להיפטר מזונה כמוך"‪ .‬עניין‬
‫זה לא עבר בשתיקה‪ .‬דרך הטיפול בו חושפת מעגל של זהות מוות‪ ,‬המזין את עצמו; אם הבית רצה‬
‫בוכייה למשרד ההנהלה והתלוננה‪ ,‬נעלבת עד עמקי נשמתה‪ .‬המנהלת הענישה את מנחם בכך‬
‫שאסרה עליו לרדת לחדר האוכל כמה ימים )!( אך מעבר למארת החסות של דייר זקן‪ ,‬המתקומם‬
‫על 'עוולה' ומשלם בעוולה נוספת‪ ,‬הדהדו תמיהותיהן של אימהות הבית אודות תגובתה של זו; הן‬
‫טענו כנגדה שהיא התנהגה "בילדותיות"‪ ,‬לא מבינות איזה בסיס יש לה לתחושת העלבון‪ ,‬שהרי‬
‫"צריך להבין שהוא זקן"‪ .‬בשמו של המוות‪ ,‬הרשאה בלתי פורמלית נבנתה לכדי הרשאה עצמית‪,‬‬
‫וחוזר חלילה‪.‬‬
‫‪ 6.2.4‬מעל ומעבר‪ :‬לא "בית אבות"‪ ,‬לא "דיירים"‬
‫"תחנה אחרונה" כמוה כתחנה ראשונה במסע שהחל בכניסה לבית האבות‪ .‬ראשונים ואחרונים‪,‬‬
‫נוהים ומיטיבים צעדיהם לשביעות רצונם של שאיריהם‪ ,‬בנים ובני בנים‪' .‬אפוטרופסות' גם היא‬
‫מילה העולה בראשונה‪ ,‬לפני פרוק המזוודות להישאר‪ ,‬ומקומה לא נפקד בעזיבה‪ ,‬לעת ישיבת‬
‫ה"שבעה"‪ .‬טרם הסתגלות לחיי המוסד‪ ,‬דייר קשור בשאיריו; חלק ניכר מזהותו מופקד עדיין‬
‫בידם – כהורה שעקר ממקומו‪ .‬כך גם בהסתגלות למציאות מוות‪ ,‬והחלתה על העצמי‪ ,‬ההורה‬
‫הזקן קשוב ליקיריו‪ .‬בכניסה ולעת יציאה‪ ,‬תרבות בני‪-‬השווים‪ ,‬תוויות מוסדיות‪-‬תפקודיות‪ ,‬ועוד‬
‫מן הסמלים המשותפים‪ ,‬עומדים בתווך כמושא נעדר‪ .‬מעל ומעבר לבית האבות ודייריו‪ ,‬יחס‬
‫שארים מהווה אך דוגמא אחת לחוצץ שמניח היחיד בינו לבין דומיו‪ .‬הוא אינו משתייך‪ ,‬לא עוד‪,‬‬
‫אל קבוצות ותוויות שלהן; הוא עומד למות לבדו‪ ,‬מסופח לאתגר הנידונות‪ .‬הוא נפנה לסגת בצעד‬
‫גדול עד מאוד‪ ,‬מעט מזער עד לנפילת המסך ברעש גדול‪ .‬כך מותיר מאחוריו הבל והבלים של עולם‬
‫‪181‬‬
‫זר‪ ,‬המכנס הכל ‪ -‬מעבר לגדרות המוסד ומה שלפני ולפנים‪ .‬הנטייה של אדם להפריד עצמו‬
‫מאחרים ולהתרכז בקולו הפנימי זוהתה על ידי זילבורג כמנגנון הגנה‪ ,‬המכונה "מיוחדות"‪ .‬מנגנון‬
‫זה הוא המעניק ליחיד תחושה של חיסון בפני המוות‪" :‬עלינו לייצב בתוכנו את האמונה‪,‬‬
‫שאנו…‬
‫כל מי שמדבר על עצמו בגוף ראשון‪ ,‬הוא יוצא דופן‪ ,‬זה שהמוות לא יפגע בו כלל ) ‪Zilboorg, 1943, p.‬‬
‫‪.(468‬‬
‫‪ 6.2.4.1‬שארים‪ ,‬שארית והרשאה‬
‫דמות ילדים ונכדים ‪ -‬שארי דייר או דיירת – שבה ועלתה‪ ,‬מתרקמת בחצאי משפטים‪ ,‬כמו גם‬
‫במונולוגים וחילופי דברים‪ ,‬נושאת השלכות לזהות לחיים או למוות‪ .‬ענייני משפחה פעמים נסקו‬
‫מעל לראשי הדיירים‪ ,‬למעלה ממציאות מוסדית‪ ,‬קובעים מצבי רוח‪ ,‬סגנונות של הצגה עצמית‪,‬‬
‫והתהלכות דייר או דיירת בין דומיהם‪ .‬ראינו בפרק הקודם כי דיירים מייחסים להערכות בני‬
‫משפחותיהם תוקף גבוה לאין ערוך‪ ,‬למדוד עצמם 'חיים'; כאשר ילדי דיירים או נכדיהם מעריכים‬
‫את יכולותיהם התפקודיות‪ ,‬כל שנותר הוא להצהיר בגאון הערכה זו‪ ,‬למען ישמעו הנוכחים‬
‫ויכבדו‪ .‬בני המשפחה מייצגים את ה'אחר החי' ב"שדה" זה‪ .‬הם כנושאי תמרורים בוהקים עד‬
‫למאוד‪ ,‬גוברים להדיח תמרורי "תרבות"‪ ,‬אלה שעיקרם‪ ,‬כפי שלמדנו‪ ,‬השוואתיות 'אני‪-‬אחר'‬
‫פנימית‪ .‬עמדות בני משפחה כלפי שארית חייהם של ה'זקן' או ה'זקנה' בבית האבות‪ ,‬ובמיוחד‬
‫כלפי שארית רכוש ונכסים‪ ,‬פורטות על נימי הרשאתם העצמית של ה'זקנים' להיות או לחדול‪.‬‬
‫ידוע לרבים מן הדיירים כי הכניסה לבית אבות תפחית לאין ערוך במעמדם המשפחתי‪ .‬בחלוף‬
‫הזמן מתקהה הזיקה הרגשית בינם לבין יקיריהם‪ .‬מתמעטים והולכים סימני שאלה‪ ,‬הנישאים‬
‫כמתנות‪ ,‬מבני משפחה בעניין שלומם ורווחתם‪ .‬גם השליטה בענייני כספים‪ ,‬בעניין בית שהותירו‪,‬‬
‫ורכוש‪ ,‬עוברת בהדרגה לידי מי שיוותרו אחרי‪ .‬לאחת מן הדיירות היה סטטוס מיוחד בבית‬
‫האבות; היא עבדה בו כפועלת ניקיון במשך שנים‪ ,‬עד יציאתה לגמלאות‪ .‬בשל זכויותיה כעובדת‬
‫ומצבה הבריאותי נאותה ההנהלה לאפשר לה להתגורר בבית האבות בתשלום מופחת‪ .‬לדיירת‬
‫בית בקרבת המוסד‪ ,‬בו דרים שניים מילדיה‪ .‬היא מספרת כי מידי פעם היא הולכת לבקרם‪ ,‬שוהה‬
‫בביתה "לא כאורחת"‪ .‬היא לא העבירה את חפציה מביתה‪ ,‬זו הסיבה שחדרה בבית האבות ריקני‪.‬‬
‫היא מעדיפה לשמור מכל משמר על סטטוס של דיירת‪-‬ולא‪-‬דיירת‪ ,‬מי שעוזבת ולא עוזבת את‬
‫ביתה‪" :‬אני לא רוצה לתת לילדים שלי את ההרגשה שאני מתנתקת מהם‪ ,‬ועוזבת לבית אבות"‪,‬‬
‫אמרה‪ .‬תכלית ביקוריה התכופים בביתה לשדר כי אין היא מתכוונת לאבד כהוא זה משליטתה‬
‫בהחזקת הבית‪ .‬אחד מהסימנים למילוי משאלתה זו היה העובדה שהתבקשה להשגיח על נכדתה‬
‫הקטנה בבית האבות‪ ,‬בזמן שביתה נעדרה מן הבית; בכך שונע דפוס יחסי החליפין בין הדיירת‬
‫לילדיה אל תוככי המוסד עצמו‪ ,‬ואף היה בכוחו להמרות את פי ההנהלה‪ ,‬בנוגע לכללים פנימיים;‬
‫הנכדה הושארה ללינת לילה עם סבתה‪ ,‬על אף עינם המפקחת של חברי צוות‪ .‬סטטוס ביניים זה‬
‫של דיירת ביחס לשארים הוא מקרה יחיד יוצא דופן‪ ,‬ומעיד על נפסדות המקרה הכללי‪.‬‬
‫שוב ושוב צץ והשתלב ביטוי שהשתגר אצלי מקריאת אתנוגרפיות אחרות – בית אבות כ'פח‬
‫אשפה'‪ ,‬אלא שהפעם במובן המשפחתי‪ .4‬כמה דיירים תיארו עצמם‪ ,‬מופקרים וזרוקים‪ ,‬גם אם‬
‫הם אשר בחרו לקום וללכת‪" .‬מה אני אגיד?!" התמרמרה מנוחה בשיחת "פרלמנט"‪" ,‬אני לא‬
‫‪182‬‬
‫יכולה להגיד 'יש לי ילדים' )מדגישה את המילה 'ילדים'(‪ .‬כן‪ ,‬יש לי ילדים‪ .‬אם אני אגיד איזה‬
‫ילדים יש לי‪ ,‬למה אני לא על יד הילדים…‪ ..‬יכולתי שבבית תהיה לי עוזרת‪ .‬אולי בגלל שאין לי בת‬
‫איני יודעת"‪ .‬היא הצרה על כך שילדיה רחוקים ממנה‪ ,‬ולא ביקשו ממנה להישאר עמם‪" .‬אני רק‬
‫מבקשת שאם יש אדוני )אלוהים(‪ ,‬שאם אני אמות‪ ,‬עשרה רגעים לפני‪ ,‬לדעת להגיד להם…'אתם‬
‫הייתם'…" שאלתיה‪" :‬מה תגידי? 'אתם הייתם' מה?" מנוחה‪" :‬אתם הייתם הסיבה שאני לא‬
‫הייתי בבית‪ .‬זה כואב‪ .‬זה כואב לי"‪" .‬זאת שאלה גדולה"‪ ,‬קבע רפאל בדונו האם כדאי לו לעבור‬
‫לבית אבות אחר‪ .‬הוא חש שקשה לו להסתגל לתנאי החיים ולמנטליות בית האבות‪ ,‬מבטל בעצמו‬
‫כל דרך חזרה‪" .‬כמובן שהילדים לא רוצים את זה…איפה אני אלך? לבת שלי?! למה באים‬
‫למקומות כאלה? נראה שאת מתחתנת‪ ,‬אני סתם אומר‪ ,‬ויש לך בעל וילדים…ואבא שלך רוצה‬
‫לחזור…‪.‬זה טוב? זה עול‪ .‬אי אפשר לגור ביחד‪ .‬אני מבין את זה‪ .‬זוהי בעיה‪ .‬כל בן אדם שנכנס פה‬
‫יש לו בעיות הוא לא בא בשביל תענוג…כי אין לו ברירה‪ .‬אוי‪ ,‬מים עד נפש‪...‬מה אני יכול לעשות?‬
‫לא באים כאן בשביל לחזור"‪ .‬דיירת "תשושה"‪ ,‬חשוכת ילדים‪ ,‬קבלה על יחסו של בן משפחה‪:‬‬
‫"לבן אחותי יש שבעה נכדים…הוא בא וזורק לי את מה שביקשתי‪ ,‬וגמרנו"‪ .‬הוא מוצג על ידה כמי‬
‫שעושה לה טובה‪ ,‬בקנותו לה דברים קטנים שהיא נזקקת להם‪ .‬דיירת "תשושה" אחרת‪ ,‬חולה‬
‫מאוד ואינה יכולה לקום מן המיטה‪ ,‬שכבה שעות מבכה את מר גורלה‪ ,‬שואלת נפשה למות‪.‬‬
‫כשדובבתי אותה לדבר נתגלתה במלוא עוצמתה אכזבתה מיחס בני המשפחה‪" :‬אני מצטערת‬
‫שלא הלכתי עם ההורים שלי בשואה"‪ ,‬אמרה‪ .‬את הדירה שלה השכירו ילדיה ביחד עם התכולה‪.‬‬
‫אנשים זרים משתמשים בחפצים שלה‪ .‬היא מקבלת את שכר הדירה‪ .‬הנכדים הפסיקו לבקרה‪.‬‬
‫מקורות של משמעות התמצו במזומנים לתחזוקתה בבית האבות‪ .‬שאלתי דיירת כמה זמן היא‬
‫שוהה בבית האבות‪ ,‬והופתעתי לשמע תשובתה‪ .‬היא אמרה‪" :‬אני מתביישת לספר…" כשהאצתי‬
‫בה‪ ,‬הוסיפה‪" :‬חמש עשרה שנה"‪ .‬היא סיפרה כי יחסית לאחרים נדמה לה שהיא חיה יותר מידי‪,‬‬
‫כאילו אין זה נאה לה להיוותר אחריהם‪ .‬היא סיפרה כי ציפתה שילדיה ימנעו את כניסתה לבית‬
‫אבות )בגיל "צעיר"‪ ,‬שישים שנה(‪ ,‬אך נחלה אכזבה קשה‪ ,‬והתחושה הזאת מלווה אותה תמיד‪:‬‬
‫"הילדים לא אמרו‪ ,‬אמא‪ ,‬יש לך עוד זמן‪ ,‬אז באתי הנה אחרי שבעלי נפטר"‪ .‬במקום בו מתקיימת‬
‫נורמה של מוות‪ ,‬היא התביישה להחזיק מעמד‪ ,‬לחרוג‪ ,‬קושרת זאת להפקרה שהפקירו אותה‬
‫ילדיה‪ .‬כמה סיפורי שארות מעידים כי בית האבות הופך למקלט מפוקפק לבעלי זהות של 'מתים'‪.‬‬
‫התייחסויות מינוריות‪ ,‬יומיומיות‪ ,‬ופעמים על דרך אגב‪ ,‬מרמזות גם הן על חולשתו‪ ,‬היעדר‬
‫מקומו‪ ,‬ו'מותו' של ההורה הזקן בעיני ילדיו‪ .‬ילדים ציפו כי בדרך לחסות לא רק שתועבר לידיהם‬
‫השליטה ברכוש‪ ,‬אלא שהוריהם יצייתו לדבריהם כמעט בכל עניין‪ ,‬גם אם הוא נוגע לרווחתם‬
‫שלהם בבית האבות‪ .‬פעם התלונן רפאל כי ביתו סידרה לו 'מטפל רוסי'‪ ,‬והדבר אינו לרוחו‪" .‬אני‬
‫רוצה שאת תנסי להתייצב מול הבת שלי כדי למנוע את החיבור הזה"‪ ,‬ביקש‪ .‬הוא תיאר עצמו‬
‫‪ 4‬פוטנציאל ליחסי קונפליקט בין ילדים מבוגרים להוריהם הזקנים מתואר בהרחבה בספרות הגרונטולוגית ) ;‪Finley et al 1988‬‬
‫‪.(Hanson & Saner, 1985; Berman, 1987‬‬
‫‪183‬‬
‫כאובד עצות‪ ,‬כמי שלא יכול לעמוד בעצמו מול כוונותיה הטובות‪ ,‬אך לא אמפטיות של ביתו‪.‬‬
‫כשהצעתי לו לדבר עם עובדת סוציאלית‪ ,‬דחה את ההצעה מכל וכל‪ ,‬כאילו היה בה כדי לעלוב‬
‫ביקירתו‪ .‬ביום חורפי ישבה דיירת בלובי‪ ,‬ותהתה על שיקול דעתם המוטעה של ילדיה בנוגע‬
‫למערכת הביגוד שברשותה‪ .‬כשנכנסה לבית האבות‪ ,‬ילדיה הבטיחו לה כי לא תזדקק למעיל גשם‪.‬‬
‫עכשיו יורד גשם בחוץ‪ ,‬והיא צריכה לנסוע לקופת חולים‪ ,‬ואין לה מעיל‪ .‬מעיל או לא מעיל‪ ,‬כמוהו‬
‫כעמדה נחרצת באשר להזדמנויות תנועה פנימה והחוצה‪ .‬נפקד המעיל כמו לומר כי מקומה של‬
‫זקנה מחוץ לגדרות המוסד לא יכירנה עוד‪ .‬ואולי זקנה היא בעצמה עונה חורפית‪.‬‬
‫גם בעניין תמרורי שארים על מהלכי זקנה של חסות‪ ,‬המקרה של ישראל מייצג מודל אלטרנטיבי‪.‬‬
‫הדבר בא לידי ביטוי הן בעמדותיו כלפי תלות בטיפולם של ילדים והן ביחסם של ילדיו‪ .‬בשיחת‬
‫"פרלמנט" פרש את עיקר תפיסתו כהורה זקן‪" :‬אני אומר להם )לדיירים(‪ ,‬אם הייתם נשארים‬
‫שהילדים יטפלו בכם‪ ,‬ומדברים על הילדים הטובים ביותר שמוכנים לעשות את הכל‪ ,‬היה לכם‬
‫משברים כאלו כל פעם‪ ,‬שהייתם חושבים 'למה אני צריך להפריע להם‪ ,‬למה אני צריך לאכול את‬
‫עצמי כי לא עשו לי זה וזה'‪ .‬אלה דברים של אי הבנה‪ .‬זה מהתהוות המצב‪ .‬אנשים לא מבינים את‬
‫זה‪ .‬אני אמרתי לך פעם )פונה למנוחה(‪ :‬יש שתי עיניים‪ .‬תמיד להסתכל בשתי עיניים להנה ולהנה‪.‬‬
‫אני מודה לאלוהים שאני לא נשארתי )סמוך לילדיו(‪ .‬יכולתי להישאר‪ ,‬והילדים היו באים‪ ,‬והיו‬
‫אנשים שישרתו אותי‪ ,‬והייתי יכול גם כן ככה להמשיך‪ .‬אבל אני ראיתי מה‪ ,‬הוא )בנו( צריך ללכת‬
‫לעבודה שלו‪ ,‬ואני אפריע לו בזה שעכשיו הוא צריך לקחת אותי לרופא? זה לא כמו לפני שמונים‬
‫שנה‪ ,‬שהזקנים נשארו בבית שלהם‪ ,‬והילדים גרו בתוך החצר לידם‪ ,‬ולא היו מוסדות כמו של‬
‫היום‪ .‬היה "מושב זקנים"‪ ,‬שאלוהים ישמור איך זה היה‪ .‬עם כל המגרעות שאני מספר פה )על‬
‫המוסד(‪ ,‬יש כאן אורח חיים‪ .‬יש למי לפנות‪ .‬יש גברות שלא תופסות את זה"‪ .‬בערוב ימיו היטיב‬
‫ישראל לראות במוסד מוצא מבורך מעולם צפוי של יחסים עכורים‪ ,‬הכרח כנגד שיבוש שגרת‬
‫חייהם החופשית של ילדיו‪" .‬מושב זקנים" של פעם‪ ,‬הוא זה שנחשב בעיניו "פח אשפה" משפחתי‪.‬‬
‫הוא סמוך ובטוח ביעילותה של הדרה עצמית‪ ,‬שאין עמה לא קלון ולא 'מוות' מכל סוג שהוא‪ ,‬אלא‬
‫העתקת מקום‪ ,‬לנוחות הכל‪ .‬הוא‪ ,‬כאמור‪ ,‬לא איבד את מקומו הנכבד במשפחות ילדיו‪ .‬על כך‬
‫העידו גם סיפוריו מפעם לפעם‪ .‬על מסיבת יום הולדת‪ ,‬יום בו יקירים מפגינים תודתם על נוכחותו‬
‫בינותם‪ ,‬אמר‪" :‬יש לי שמחה משפחתית‪ .‬המשפחה דוגלים בזה‪ .‬אני לא חוגג את יום ההולדת‪ ,‬הם‬
‫חוגגים בשבילי‪ .‬אני רק המדיום…‪..‬אז אני רואה שיש מי איתי"‪ .‬בסרט וידאו‪ ,‬שהוקרן ביום‬
‫השלושים למותו‪ ,‬נראו צאצאיו מקיפים אותו במעגל‪ ,‬קוראים חיבורים לכבודו‪ ,‬ומקבלים מידיו‬
‫מתנות‪ :‬חנכיות כסף‪ .‬ישראל נטה להתפאר בתגובות ילדיו ונכדיו‪ ,‬מבקש להישיר מבט‪ ,‬בדרכו‬
‫שלו‪ ,‬בעניין המוות‪" :‬אני פעם דיברתי )על מותו(‪ ,‬אבל הם צעירים…" רימז על הסתייגותם של‬
‫ילדיו‪" .‬הם אומרים‪" :‬איך אתה מדבר?! הלא אנחנו צריכים אותך‪ ,‬אתה אבא שלנו"‪ .‬הילדים‬
‫שלי‪ ,‬גם הנכדים‪ ,‬איך אומרים‪ ,‬מחזיקים ממני‪ ,‬כי בשיחות ]אתם[ יש השיטה כמו זאת שאני‬
‫מדבר אתך‪ .‬יש הומור‪ ,‬יש בדיחה ובשילוב עם דברים קשים‪ .‬זה עושה להם מן מרציפן כזה‪ .‬זה‬
‫ממתיק )את הציפייה למוות(‪ .‬הם לא אוהבים לשמוע את זה‪ ,‬כי הם רוצים אותי עוד"‪ .‬תמרור‪,‬‬
‫שהוחזק בידי ילדיו‪ ,‬סימן לו בצורות מצורות שונות‪' :‬אנא‪ ,‬הישאר'‪ .‬כשנסתיימו עבודות שיפוצים‬
‫בקומה אחת‪ ,‬ביקשו ילדיו כי יעבור להתגורר בקומה משופצת‪ ,‬בדירה מרווחת ואסתטית‪.‬‬
‫משמעות הדבר הייתה‪ ,‬בין השאר‪ ,‬תשלום חודשי גבוה פי כמה מהתשלום הנוכחי‪" :‬אבא‪ ,‬אנחנו‬
‫רוצים שתעלה למעלה"‪ ,‬ציטט ישראל את ילדיו‪" ,‬אמרתי להם‪' ,‬ילדים‪ ,‬הכיוון שלי זה למטה‪ .‬אני‬
‫‪184‬‬
‫לא חי בפנטזיות‪ .‬כמו שאצל אחר‪ ,‬אז כך גם אצלי'"‪ ,‬מבהיר כי אינו מעוניין בתנאי חיים משופרים‬
‫כי הוא רואה עצמו בכיוון מיתה‪ .‬תמרור החיים שהעניקו לו ילדיו היה כה חד‪ ,‬עד כי נזקק להסיט‬
‫את החץ המסומן לכיוון נגדי‪.‬‬
‫כל כמה שתמונת היחסים במשפחת ישראל מצטיירת אידילית‪ ,‬יש בוויתורו על מגורים בדירה‬
‫חדשה לרמז על הקשר בין שארים לשארית; כיוון שהוא רואה עצמו בחזקת 'מת'‪ ,‬לעניין הקפדה‬
‫על איכות חיים‪ ,‬הרי הוא מודה בעקיפין כי הוא מבקש להימנע מבזבוז משאביו‪ .‬ההבדל בינו לבין‬
‫דיירים אחרים מתמצה בשאלה מי הוא הדובר בשמו של חיסכון‪ .‬ילדים של כמה מן הדיירים‪ ,‬אף‬
‫שהיו משוחררים מטיפול והשגחה בהוריהם‪ ,‬רקמו קטעי רשמים‪ ,‬עיקרם‪ :‬חייהם של הוריהם‬
‫בבית האבות מיותרים‪ ,‬נוגסים בשארית ירושה‪ ,‬שהובטחה מזה כבר‪ .‬רפאל היטיב לנסח זאת‪:‬‬
‫"יש לי בעיות… שש מאות שקל היום אצל הרופא‪ .‬תהיה פחות ירושה"‪.‬‬
‫מקרי התאבדות של דיירים כפו חזיונות קשים בבית האבות‪ .‬עובדת המכבסה‪ ,‬הנמצאת סמוך‬
‫לחניון מתחת לבניין‪ ,‬עמדה בין קירות אפרוריים‪ .‬היא קיפלה את הכבסים‪ ,‬שחטפו ידיה מן‬
‫הערימה הענקית‪ ,‬מגלגלת בלשונה את גורלם המר של דיירים‪ .‬מילים פרצו ממנה והלאה‪ ,‬ובעיניה‬
‫דמעות חמות‪'" :‬הלוואי שאישן בלילה ולא אקום בבוקר'‪ ,‬כך הם אומרים‪' .‬מה רע בזה?! בלי‬
‫סבל‪ ,‬בלי בתי חולים‪ ,‬בלי כאב ראש‪ .‬בלי להטריד את המשפחה'‪ .‬ויש גם כאלה‪ ,‬במו עיני ראיתי‬
‫ובמו אוזניי שמעתי‪ ,‬הבת אומרת‪' ,‬די‪ ,‬כמה אפשר לסבול?!' זה קשה במיוחד שיש העלאת‬
‫מחירים‪ ,‬שצריך לשלם יותר כסף‪ .‬אין להם אפשרות‪ .‬הבת נמאס לה מאמא‪ .‬פה צריך לשלם‪ .‬ברגע‬
‫שאין הכנסה‪ ,‬אין ביטוח לאומי‪ ,‬אין איזה חיסכון‪ .‬לא יכולים לעמוד בחמשת אלפים שקל‪ .‬זה‬
‫נופל על הילדים‪ .‬אם בת גרושה‪ ,‬או בן גרוש‪ ,‬אין להם כסף לעצמם‪ .‬היו כמה שפתחו את הווריד‬
‫)התאבדות דיירים(‪ .‬היו אנשים‪ ,‬שהיו מקבלים את המכתב של העלאת המחירים‪ ,‬ובלילה היו‬
‫קופצים )מגגו הגבוה של בית האבות(‪ .‬היום יש יותר שמירה‪ .‬ישבתי שמה פתאום קפיצה למטה‪.‬‬
‫בדרך כלל אחר הצוהריים‪ ,‬שאין לי קהל‪ ,‬אני יושבת במשרד‪ .‬פעם אחת ישבתי וראיתי את הזקנה‬
‫חתיכות‪ .‬אם אני אגיד לך חודש הייתי חולה‪ ,‬אל תשאלי‪ .‬היא התפרקה‪ .‬הם הרגישו שהם‬‫מפריעים לחיים של הילדים שלהם‪ .‬היה דייר אחד‪ ,‬שהיה שואל בשביל מה לו כל הסבל הזה‪ .‬מה‬
‫הטעם יש לו בחיים‪ .‬אני גרה ממול‪ .‬הוא עלה למעלה במרפסת והיה הולך ובא‪ .‬חשדו בו שהוא‬
‫רוצה להתאבד‪ .‬תכף צלצלתי לשומר‪ .‬אמרתי לו שיעלה למעלה‪ .‬אחרי שעתיים שמעתי את‬
‫הנפילה‪ .‬כשהם רוצים למות והם מחליטים‪ ,‬הם עושים את זה‪ ,‬שום בית דין לא יכול לעזור…‪.‬‬
‫מסכנים‪ ,‬כבר מר להם בחיים‪ .‬אין מילה טובה‪' .‬מה נשמע? מה שלומך?' הם צריכים לטיפה‪ .‬אפילו‬
‫הכלב‪ ,‬בעל חיים‪ ,‬הוא גם צריך את הלטיפה‪ .‬כשאת נותנת בעיטה הוא הולך‪ .‬היו אנשים‬
‫שמתפרצים בבכי"‪ .‬כהן נוקט באחד מן ההסברים הפסיכואנליטיים‪ ,‬בנתחו מעשי התאבדות‬
‫בקרב אסירים; המתאבד פוגע בגופו כאובייקט שאינו שייך לו ומייצג 'אחר' שנוא‪ .‬אקט ה 'רצח'‬
‫מבטא אינסטינקט הרס ותנועת רגרסיה נפשית )‪ .(Cohen, 1994‬דומה כי תחושת הנטישה‪ ,‬מנת‬
‫חלקם של דיירים מתאבדים‪ ,‬אינה בלתי טעונה בעוינות נגדית כלפי נוטשים‪ ,‬פגיעתם רעה‪ .‬זיקת‬
‫שארים‪ ,‬כמצוידי כוח להרשאת חיי הורים‪ ,‬ידועה הייתה גם בחברות מסורתיות‪ .‬בקרב‬
‫האסקימואים הפולארים האמינו‪ ,‬למשל‪ ,‬שיש לקחת חיי אדם זקן כאשר הם הופכים להיות‬
‫"כבדים יותר מן המוות"‪ .‬מסופר אף על מקרים של המתת זקנים ואכילת בשרם על ידי שאיריהם‪,‬‬
‫‪185‬‬
‫בתקופות של שפל כלכלי והיעדר צייד )‪ .(Simmons, 1970‬חוקרים מגלים כי אחד הגורמים‬
‫המכריעים בהתאבדות זקנים‪ ,‬הוא‪ ,‬אכן‪ ,‬היעדר ביטחון כלכלי )‪.(Stillion et al, 1989‬‬
‫דבריה של הדיירת נירה אישרו קיומן זה של משאלות מוות; היא ביקשה נפשה למות בציירה את‬
‫קיומה כעול על כתפי ילדיה‪ .‬הגעתי אליה בעקבות מה שאמר הדייר שמואל‪" :‬האישה הזאת לא‬
‫מפסיקה לדבר על מוות"‪ .‬דבריה משובצים בהצדקות לעצם חייה בהווה‪:‬‬
‫נירה‪" :‬אני כל כך מעסיקה את הבת ואת הבן‪ .‬יום יום הם רצים‪ .‬הבת לא גרה רחוק‪ ,‬אבל הבן‪...‬‬
‫המכונית לא תמיד אצלו‪ .‬לא נוח לי‪ .‬כשאני אומרת הם אומרים‪' ,‬אוי‪ ,‬אמא‪ ,‬באמת מה את‬
‫מדברת?!' הבת אומרת‪' ,‬אמא‪ ,‬את שוכחת כמה שאת עשית בשבילנו?!' היא עבדה והילדות היו‬
‫קטנות‪ .‬הייתי הולכת לקחת את הקטנה מהגן‪ .‬העמדתי קודם פטיליות‪ ,‬אז כבר העמדתי את‬
‫המרק‪ .‬הלכתי להביא אותן ונתתי להן לאכול עד שאמא באה מן העבודה‪' ,‬אמא‪ ,‬את שכחת כמה‬
‫שאת עשית בשבילנו?!'‬
‫ביקשתי להבהיר‪" :‬אז יש לך זיכרונות טובים"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬עכשיו הזיכרונות כבר ברחו‪ .‬הכאבים הם כאלו שאת חושבת על הכאבים ועל איך‬
‫להתפטר מהכאבים‪ .‬הבת יום יום באה והבן‪ .‬הבת באה לפני הצוהריים והבן אחרי הצוהריים‪.‬‬
‫שיהיו בריאים‪ .‬באמת‪ .‬לא מפני שאני האמא שלהם"‪.‬‬
‫שאלתי‪" :‬למה את אומרת שאת רוצה למות? יש לך נחת"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬זה דבר אחר‪ .‬נחת‪ ,‬נחת‪ ,‬אבל להעסיק אותם כל כך‪ ,‬זה המצפון‪ .‬המצפון לא מאפשר"‪.‬‬
‫אני‪" :‬נראה שהם באים מרצונם"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬הם עושים זאת מרצונם‪ .‬ברצון רב…‪ .‬המסירות של המשפחה כואב לי‪ .‬בזה שהם צריכים‬
‫לבלות את הזמן…‪".‬‬
‫אני‪" :‬יש להם הזדמנות לתת לך"‪.‬‬
‫נירה‪" :‬את יודעת‪ ,‬יש אימהות שהן דורשות‪ .‬אצלי זה כואב שאני מחזיקה אותם כל כך‪ .‬פשוט‬
‫כואב…‪ .‬אני רוצה כדור כמו סם‪ .‬לו היה כדור‪ ,‬כזה שהיו נותנים‪ ,‬וכך היה אפשר לגמור‪.‬‬
‫כשסובלים החיים לא מעניינים‪ .‬אני רק מרחמת על הילדים כמה היו סובלים אם הייתי עושה את‬
‫זה )מתאבדת(‪ .‬הייתי לוקחת כדור כדי לגמור‪ .‬יש דבר כזה‪ ,‬אבל לא יתנו לי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬אם היו נותנים לך‪ ,‬את היית עושה את זה?"‬
‫נירה‪" :‬כן!…‪ .‬יש לי כבר קבר בבית הקברות על יד בעלי כשהוא נפטר‪ .‬קניתי תכף מקום ושילמתי‪.‬‬
‫הזמנתי מצבה רק בלי התאריך‪ .‬השם שלי‪ ,‬המקום שנולדתי‪ .‬הכל כתוב‪ .‬רק התאריך לא‪ .‬אני לא‬
‫רציתי להכביד על הילדים‪ ,‬לכתוב הכל וזה‪ .‬כתבתי תכף וקניתי מקום תכף"‪.‬‬
‫חוקרים מציינים כי בעטיו של גורל ילדיהם‪ ,‬מצבם הכלכלי‪ ,‬מצב בריאותם ויכולת התמודדותם‬
‫עם משימות חיים‪ ,‬זקנים‪-‬זקנים עשויים להפגין יכולת לזרז את מועד פטירתם‪ ,‬גם אם אין הדבר‬
‫כרוך בהתאבדות ממש‪ .‬אובדן הרצון לחיות נותן אותות ניכרים ובלתי הפיכים בתפקודי הגוף‪ ,‬עד‬
‫כדי שיתוק איברים וחידלון‪ .‬מוות בנסיבות אלה נחשב כמבע אהבה לשאירים‪ ,‬תכליתו לשחררם‬
‫מעולם המכביד של חיי ה'מת' )‪ .(Jensen, 1980‬כשדיברה פקידת קבלה במותו המוקדם של אבנר‪,‬‬
‫פסקה‪" :‬הם מתים כי הם מרגישים שלא רוצים אותם יותר"‪.‬‬
‫‪186‬‬
‫פקידת הקבלה גם קשרה בין ירושה להישארות סמלית של דייר‪ .‬עיתוי פינויו של חדר מחפציו של‬
‫הורה נפטר נדמה בעיניה לצורת ביזוי‪ " :‬בני משפחה נזכרים )בדייר( רק מתי שיש מה לקחת‪ .‬את‬
‫פתאום רואה מישהו‪ ,‬שלא ראית אותו עשר שנים כשהדייר היה‪ .‬הוא מתחיל לרוץ‪ .‬מהר ניירות‪,‬‬
‫מהר פינוי‪ .‬תוך יום הוא נעלם‪ .‬אבל את לא ראית אותו עשר שנים פה‪ .‬זה אכזרי מאוד‪ .‬כשאבנר‬
‫נפטר‪ ,‬באו חמישה אנשים דתיים‪ .‬הם עשו את המוות‪ .‬הם היו רק פעם אחת אצלו‪ .‬אני לא מבינה‬
‫אותם‪ .‬נכנסים לחדר של מי שמת‪ ,‬לא לפני יותר משבוע‪ .‬איזה הרגשה?! אחד מהם‪' ,‬זה מה‬
‫שהשאירו לנו?' בו תגיד איזה מילה חמה‪ ,‬כמו שאני מכירה‪ .‬הם לקחו )חפציו של אבנר( עם‬
‫צעקות‪' .‬בשביל מה אני צריך את זה…לא‪ ,‬תשאיר‪ ,‬תשאיר את זה…' יש כאלה שבאים מיד אחרי‬
‫המוות‪ ,‬כדי שלא ישלמו )למוסד( לעוד יום‪ .‬הם אפילו לא נשארים שבעה ימים )כהוראת הלכות‬
‫אבלות(‪ .‬אחרי יום! י ו ם! אנשים באים לפנות את הדירה‪ .‬הם באים מיד‪ .‬הדבר הזה של אנשים‬
‫אחרי הכסף"‪.‬‬
‫ישראל הורשה ללגום ממלוא מנת החיים‪ .‬הייתה לו יד בדבר‪ .‬בהטעימו את ציפייתו למוות‪ ,‬את‬
‫קבלתו המלאה‪ ,‬כרך את זהות 'אני מת' שלו עם השלמת חובותיו לשאריו‪ .‬דבר המתנתו למוות‬
‫טבעי‪ ,‬גואל רק במובן של ייסורי גוף‪ ,‬מגלם תמצית חינוך שנתן לבניו‪ ,‬והשלמת משימות חיים;‬
‫מותו בשלום שזור בחייהם בשלום לעתיד לבוא‪ .‬כשתהיתי פעם על דיבורו‪ ,‬המקבל את המוות‪,‬‬
‫גיליתי לו‪" :‬אני לא סובלת את המחשבה שאני לא אתקיים יותר"‪ .‬ישראל השיב‪" :‬כשהייתי בגילך‬
‫גם אני לא חשבתי כמו עכשיו‪ .‬חשבתי כמוך‪ .‬אז בכלל חשבתי שאסור לי לחשוב על מוות‪ .‬אז‬
‫הייתי במצבים קשים מאוד‪ ,‬ולחץ משפחתי‪ .‬ילדים יתומים נשארו )אישתו נפטרה בצעירותה(‪ .‬מי‬
‫ידאג להם‪ .‬עכשיו דאגות האלה עברתי‪ ,‬כך שאני משוחרר מאותו העול‪ ,‬האחריות‪ ,‬החובה‪.‬‬
‫משוחרר מזה‪ .‬עכשיו יש לי הדרך שלי‪ ,‬היא רק בשבילי‪ .‬עכשיו אני אומר שהדרך שלי…לא‬
‫זקוקים לי‪ .‬לא איכפת לי אם אני אלך ממני‪ .‬עכשיו אין לי חובה למשהו‪ .‬יש לי משפחה‪ ,‬ילדים‪,‬‬
‫נכדים נינים‪ .‬אוהבים אותי זה נכון‪ ,‬אבל החיים עושים את שלהם‪ .‬יעקוב אבינו אמר‪' :‬עוד בני‬
‫יוסף חי? עכשיו אני אמות'‪ .‬זאת אומרת אני אמות בשקט‪ .‬הבעיות שלי נפתרו"‪ .‬סופרים‪ ,‬כותבים‬
‫ועוד‪ ,‬מי שמסוגל לעבוד עד כלות הנפש‪ ,‬הוא לא יכול לדבר כמוני‪ .‬יש לו משימה לסיים תמיד‪.‬‬
‫לגמור את הספר את הציור‪ ,‬את הנושא הסוציאלי על מנת להביא תועלת לעולם‪ .‬הוא לא יחשוב‬
‫כמוני‪ .‬כל הקבלנות שלי בעולם אני כבר גמרתי‪ .‬אז אין דבר שמחזיק אותי‪ .‬רק זה שאני רוצה‬
‫לחיות‪ ,‬להיות עוד עם אנשים‪ ,‬עוד עם הקרובים‪ ,‬אבל לא זה שאני מחויב‪ ,‬שאני צריך להגיע‬
‫למטרה ויעד"‪ .‬תוקף לתחושת השלמה זו מעניקים מחקרים; הם מלמדים על חרדת מוות‬
‫מופחתת לנוכח השלמתן של משימות חיים בזקנה )‪.(Neimeyer & Chapman, 1980‬‬
‫אנשים זקנים נמצאו עוסקים בהכנות מעשיות לקראת בוא המוות )‪.(Kalish & Reynolds, 1976‬‬
‫בדומה לנירה‪ ,‬גם ישראל סיפר לי כי הכין לעצמו קבר‪ .‬הוא הקדים לעסוק בסידורי יום מיתה‪.‬‬
‫נימה של שביעות רצון ליוותה את דבריו‪ .‬הוא דמה כמחזיק חזק במושכות המוות‪ ,‬נדרש גם בזאת‬
‫לטובת יחסים עם ילדיו‪" .‬מה אתה חושב כשאתה עומד ליד הקבר שלך?" שאלתיו‪" .‬כשאתה‬
‫רואה את המקום איפה שתיקבר"‪ ,‬אמר‪" ,‬אתה בטוח בעצמך שלא יהיו לך בעיות אחרי המוות‪,‬‬
‫שהילדים לא יתחילו לריב בעניינים של הוצאות‪ .‬על זה אני פתרתי את הבעיה‪ .‬זה נותן דרך‬
‫בטוחה שלא יהיו מכשולים לרגע הזה‪ ,‬כי זה קורה לפעמים"‪ .‬ישראל הקדים תרופה למכת‬
‫‪187‬‬
‫התנצחותם של שארים על שארית ירושה‪ .‬כך הצטיירו קווים ארוכים ומתמשכים בנחת של‬
‫הישארותו כ'מת' בעולם הזה‪ .‬בהכירו את מה שהיה מגדיר כ 'טבע אנושי' הצדיק את קיומו בפני‬
‫תביעותיהם הצפויות של ה'חיים'‪.‬‬
‫‪ 6.2.4.2‬אתגר הנידונות‬
‫'ניחוח'‪ ,‬מילה מטפורית לקרבה‪ ,‬להתפשטות דבר סמוי‪ ,‬מקיף ולוכד מכל עבר‪ .‬אי אפשר עוד‬
‫לומר‪ ,‬בלתי אם מסכן היחיד את דימויו‪ ,‬כי הדבר לא קיים‪ ,‬לא מצוי‪ .‬יש הכרח להודות בזחילתו‬
‫העיקשת של מוות‪ .‬לעיתים זחילה מהתלת‪ .‬דומה דייר למי שעוצם את עיניו שוב ושוב‪ ,‬בכל פעם‬
‫אומר 'הנני'‪ ,‬מבקש להקדים את העת לאובדן הכל‪ .‬עת מוות היא ללא עת‪ ,‬שגורה בשגרת קימה‪,‬‬
‫רחיצה ואכילה‪ ,‬הרגליים מדדות מטרים ספורים‪ ,‬פעם לכאן ופעם לכאן‪ .‬אין שיניים לחרוק‪.‬‬
‫העיניים מתעלמות ממפגשים מתמשכים עם עיניים אחרות‪ .‬רק במקום הזה זוכים קירות‪ ,‬וכל מה‬
‫שתלוי עליהם למידה גבוהה של תשומת לב‪ .‬המוות מתמהמה כאורח קרוא של סעודת ערבית‪ .‬לא‬
‫נדע אלו תפילות‪ ,‬אם ישנן‪ ,‬מסתלסלות מפי דיירים לעת לילה‪ ,‬אלא רק זאת‪ :‬הם משוועים לפינוק‬
‫שאין כמותו‪ ,‬לישון ולא לקום‪ .‬הם מכנים זאת מוות בנשיקה‪ ,‬או נשיקת מוות‪ ,‬שתצא לה הנשמה‬
‫לבלי שוב‪' .‬מחשבות רעות' הן מחשבות ללא התחלה וללא סוף‪ .‬העיניים‪ ,‬שהן גוף‪ ,‬מסתכלות‬
‫בהתכלות מה שנותן להן בית‪ ,‬סחוף רימה ותולעה‪ ,‬כתצורות האורז‪ ,‬הגודש את הצלחת בשעת‬
‫ארוחת צוהריים‪.‬‬
‫לרוב אין הדיירים מתאבדים‪ ,‬גם לא מבטאים מחשבות התאבדות‪ .‬אין הם נושאים נפשם בכפם‬
‫ביחס למוות‪ ,‬אף שראוי בעיניהם כי יבוא בעת נכונה‪ .‬כל יחיד לעצמו מופיע כמושא נידונות ‪-‬‬
‫סיטואציה נפשית מאתגרת‪ .‬תחושת ההשתייכות מתעמעמת כשיחיד נפנה להתבונן בעצמו‪ .‬הוא‬
‫שח במוות כמו היה זה שלו‪ .‬מרכיב אחד בחרדה נוגע לקניין אישי של מוות‪ ,‬כלומר‪ ,‬אנו חרדים‬
‫ממוות שלא יהא שלנו )‪ .(Weisman, 1972‬ישראל ביטא זאת בשלילתו צורת מוות סתמית ומיותרת‬
‫של "המשחק באש"‪ .‬הוא כינה זאת "מוות טיפשי"‪ .‬כך ביטא זאת באחת הפעמים‪" :‬לא הייתי‬
‫רוצה למות‪ ,‬בזה שמישהו יהרוג אותי או ידרוך אותי‪ .‬אבל זה שאני נעלם מן העולם‪ ,‬מתוך סדר‬
‫עולם‪ ,‬סדר חיים רגיל‪ ,‬אני מוכן"‪ .‬הדיירים שחים במוות ובמרכיביו‪ ,‬לא כפי ששחו עד עתה‪ ,‬אלא‬
‫כמי שתמה מלאכת חיסול מרכולתם‪ .‬סעיף זה מבטא מידה גבוהה‪ ,‬אולי מקסימלית‪ ,‬של המזוהה‬
‫כהתכנסות פנימה והקשבה לציווי על אופני היחלצות‪ .‬הקול הפנימי‪ ,‬מקורו בפנטזית הקשר עם‬
‫האם‪ ,‬נושא בחובו גם מראות דחייה‪ ,‬המשקפות יחס אפשרי של דמות ההורים‪ .‬זהו מנגנון‪ ,‬לדעת‬
‫תאורטיקנים‪ ,‬המסדיר התנהגות לקראת מוות‪ ,‬ומביא לדחיית חוויות חיוביות משותפות )‬
‫‪.(Firestone, 1984‬‬
‫כהן מתאר בריחת אסירים מן המוות השגרתי באמצעות בריאתם של חיים רוחניים‪ ,‬עדיהם לא‬
‫הגיעו ידיים אכזריות של הגסטאפו‪ .‬עיסוקים רוחניים התמצו בכינון תצפיות עצמיות ותצפיות על‬
‫אחרים‪ ,‬תכליתן לתאר ולהבין התנהגות‪" .‬עמדת אנתרופולוג" זו הפריעה מגע בזוועה‪ .‬לעיתים‬
‫ההתפנות לכתיבה ולהתרכזות בציורים מנטליים נשאה עמה הקלה ממצוקה )‪ .(Cohen, 1994‬דומה‬
‫כי לתופעה זו אנו יכולים למצוא מקבילה בקרב הנחקרים; כנגד ה'אחר החי'‪ ,‬שאין מיוחסת לו‬
‫‪188‬‬
‫שום אחיזה במציאות פנימית‪ ,‬מבססים הדיירים מתחם מוגן לשיג ושיח לקבלת מוות‪ .‬במתחם‬
‫זה הם עשויים לצפות‪ ,‬להתוודות‪ ,‬להתרצות ולהזות‪.‬‬
‫תנאים של חרדה‬
‫חרדת מוות היא תגובה רגשית בעלת תנאים משלה; היא לא תופיע כמובנת מאליה אף אם עלה‬
‫באפו של אדם ניחוח מוות‪ ,‬ואולי בשל כך‪ .‬מתבהר והולך כי לא חייו של הדובר‪ ,‬כשלעצמם‪ ,‬הם‬
‫ערך מקודש ביותר‪ ,‬כי אם איכותם‪ .‬הדיירים התגלו צופים בגופם ובפועליהם‪ ,‬כשוקלים תנאים‬
‫מספיקים להישרדות‪" .‬כשסובלים"‪ ,‬אמרה נירה בפשטות‪" ,‬החיים לא מעניינים"‪ .‬העניין היחיד‬
‫הוא בקץ הסבל הנורא‪ ,‬גם אם משמעותו קץ כל הקצין‪ .‬כך גם לטענת חוקרים‪ ,‬המגדירים סוג של‬
‫"קבלת בריחה" של מוות‪ ,‬זה הגואל מייסורים )‪ .(Neimeyer, 1994‬נראה כי הפחד לחיות בתנאים‬
‫מסוימים עלול להיות חזק יותר מפחד המוות )‪ .(Vernon, 1972‬לאה שכבה במחלקת ה"תשושים"‬
‫מבודדת מן האחרים‪ .‬צינורית שתן מחוברת אל שקית‪ ,‬ואין היא מסוגלת לקום מן המיטה‪ .‬היא‬
‫בקושי רואה בעיניה‪ .‬מתקשה להחניק קריאות כאב‪ ,‬עיניה העייפות כמו הסתכלו הרחק אל נקודה‬
‫עלומה מעבר לזגוגית החלון‪" .‬הכאבים הם יותר מידי"‪ ,‬נאנקה‪" ,‬לא נותנים לי לחשוב טוב"‪ .‬כל‬
‫אמת שדומה היה כי היא מתנתקת לעצמה‪ ,‬עברו עיניה לשוטט שעה ארוכה על קיר התקרה‬
‫הלבנה‪ ,‬רואות מה שהיא מראה לעצמה‪ .‬לאחר שתיקה ארוכה שחה‪" :‬אני כולי מחשבה אחת‬
‫ללכת לעולם ההוא"‪ .‬נטלתי ידה בידי ושאלתיה בשקט‪" :‬את פוחדת?" היא הביאה עיניה אליי‪,‬‬
‫מתארת שהיא רואה רק קווי מתאר כלליים של פניי וגופי‪ ,‬והוסיפה‪" :‬כשהחיים נורמאליים‪ ,‬אז‬
‫פוחדים‪ .‬אני לא יכולה לקרוא‪ ,‬לא להסתכל בשעון‪ ,‬לא לדבר בטלפון … למה לפחד מן המוות?!"‬
‫גודל ההפסדים סימן קו של שפל בערכם של חיים‪ .‬היעדר חרדה אינו כרוך בתחושת וויתור‪.‬‬
‫ישראל חידד הבנה זו בסיפור חטאו של דוד המלך‪ ,‬דן בתנאים נוספים לחרדת מוות‪" :‬אם‬
‫מזכירים את מר המוות‪ ,‬אנשים נרתעים ובצדק‪ .‬כך ההרגשה שלהם‪ .‬אבל אם יחשבו על זה‪ ,‬זה לא‬
‫מוכרח להיות ככה‪ .‬זה )החרדה( צריך להיות נכון עד נקודה מסוימת‪) .‬עד נקודה זו( אני חושש‪,‬‬
‫פוחד וחרד‪ ,‬כמו כל בן אדם‪ ,‬אבל כשעברתי…‪.‬היום אין סכנת חיים‪ ,‬אבל יש כאבים‪ .‬בתנ"ך יש‬
‫מקרה‪ :‬דוד המלך במעשה בת שבע‪ .‬נולד הילד‪ ,‬וחלה בתור עונש‪ .‬דוד עשה הכל‪ ,‬התפלל וזה וזה‪,‬‬
‫כמו בהרגשה של המוות לילד שחולה )חרדת האב ממות הילד(‪ .‬בסוף באו ואמרו לו שהילד מת‪.‬‬
‫אז הוא אמר‪' ,‬תנו לחם'‪ .‬הוא צם‪ ,‬לא אכל ]עד לאותו רגע‪ ,‬ואז אמר‪' [:‬תנו לחם'‪ .‬עוד כשהילד חי‪,‬‬
‫שהייתה תקווה ומשאלה שהילד יישאר בחיים ]הוא התפלל וצם[‪ ,‬וכשהוא מת הוא כבר לא יכול‬
‫לשנות שום דבר‪ ,‬אז הוא עובר לחיים נורמאליים‪ ,‬חוץ מהמשקע‪ ,‬הרגש שנשאר לו‪ ,‬הקשר של‬
‫אבא לילד‪ .‬כשהוא מת‪ ,‬כל מה שעשה ירד מהפרק‪ .‬מה שנשאר לו בלב‪ ,‬כבר לא כתוב‪ .‬יש בזה‬
‫איזה קו משווה‪ .‬יש דברים שהם רלוונטיים עד המוות‪ ,‬ואחרי המוות הכל משתנה"‪.‬‬
‫התייחסותו של דוד המלך לעובדת המוות תאמה את אופי המוות עצמו‪ -‬אין להתווכח‪ ,‬יש לקבל‪.‬‬
‫זהו ההסבר השכלתני של ישראל לאי הרלוונטיות של תגובת חרדה‪ .‬חרדה כמוה כמחאה אווילית‪,‬‬
‫נגד הטבע‪ ,‬שמקומה לא יכירנה ל"אחר קו הקץ"‪ .‬אווילות שבחרדה נוגעת גם למהלכיו הלא‬
‫צפויים של המוות‪ ,‬שלא ניתן לשלוט בהם בשום אופן‪" :‬אני רואה שאין תמרורים‪ .‬שום דבר אני‬
‫לא יכול לעשות‪ .‬אז בגלל זה אני לא כל כך פוחד"‪ .‬פעם ביטא זאת בשאלה רטורית‪ ,‬המכירה‬
‫‪189‬‬
‫באופן שלם בסדרי עולם‪" :‬אם אדם בגיל תשעים וחמש מפחד מהמוות‪ ,‬אז מה יעשה המוות?‬
‫ייעלם מן העולם?! בגיל הזה המוות גם כן לא רצוי‪ ,‬אז מה?!"‬
‫עוד הוסיף ישראל על חרדה ממוות חברתי‪" :‬אם בן אדם צעיר חלילה וחס הולך מן העולם‪,‬‬
‫משאיר יתומים ואלמנה‪ ,‬שהוא חייב להם‪ ,‬אז זה שונה מבן אדם שהגיע …‪).‬לזקנה מופלגת( כן?‬
‫אז כנראה שגם הם )ה'אחרים'( אומרים ככה‪' ,‬העולם כבר לא זקוק לך‪ .‬אתה עשית את שלך'‪ ,‬אם‬
‫עשית‪ .‬התייחסות של בן אדם לעולם והעולם אליו אותו הדבר"‪ .‬מוות חברתי‪ ,‬הוא תוצאה של‬
‫השתוות מחויבויות בין היחיד לסביבתו החברתית; היחיד חש שמילא את משימותיו ואינו חייב‬
‫כלום לאיש‪ ,‬לכן תמונת המראה שמציבה החברה איננה אכזרית; היא כאומרת‪' :‬אתה משוחרר'‪.‬‬
‫דומה כי לאחריות מעין זו של 'הסובייקט המתנתק' התכוונו חוקרים‪ ,‬בהציעם להמיר את מושג‬
‫ה'התנתקות' )‪ (DISENGAGEMENT‬במושג ה 'היקשרות' )‪ ;(ATTACHMENT‬הסביבה מגיבה‬
‫לפעולותיו של הסובייקט‪ ,‬ומספקת לו משוב‪ ,‬אותו יפרש ועל פיו יכוון את רגשותיו )‬
‫& ‪Kalish‬‬
‫‪.(Knudtson, 1976‬‬
‫וידוי – וידוא מיתה‬
‫"יש פה אישה אחת‪ .‬אישה מאוד משכילה אבל חרשת"‪ ,‬סיפר ישראל‪" .‬תמיד היא באה אליי‬
‫ואומרת‪' ,‬אני עכשיו גומרת'‪ .‬אני אמרתי לה‪" ,‬בואי נדבר בעוד שנה"‪ .‬היא אומרת בשנה הבאה‬
‫עוד פעם אותו הדבר‪ .‬אז אני אמרתי לה‪" ,‬את זוכרת מה שאני אמרתי לך?" אתמול היא באה אליי‬
‫עם רגליים נפוחות…לי יש גם כן רגליים נפוחות‪ ,‬והיא משתעלת…ואמרה‪' ,‬עכשיו אני כבר‬
‫גוססת'‪ .‬אמרתי‪' ,‬הסוף שלך עוד לא הגיע‪ ,‬כי לפני שנתיים כבר אמרתי…הסופנות שלך היא רק‬
‫בדיבור‪ .‬תני לחיים לעשות את שלהם‪ ,‬ואל תהיי בעלת הבית על החיים ועל המוות'‪ .‬היא מרגישה‬
‫שהיא ממש בחיסול‪ .‬היא רוצה לשמוע ממני נחמה‪ .‬אז אני נותן לה חיזוק‪ .‬אני לעצמי בכנות…אני‬
‫לא מפחד… אני לא דוחק את הקץ"‪ .‬ניחוח מוות עלה באפה של האישה‪ .‬מפעם לפעם הצהירה על‬
‫דבר מיתה‪ .‬שלוש שנים חיה בין ייאוש ישן לייאוש חדש‪ ,‬לחיות עוד‪ .‬אם ב"שדה" קיום קודם‪ ,‬נדם‬
‫פה והחרישה אוזן בעניין מוות‪ ,‬כאילו היה דבר חטא‪ ,‬הרי ב"שדה" הנוכחי דיירים ביטאו‪ ,‬כמו‬
‫בנוסח וידוי‪ ,‬את דבר המוות‪ ,‬הממשמש ובא‪.‬‬
‫וידוי‪ ,‬ולא דברים בעלמא‪ ,‬שכן יש להבחין בין דיבור ודיבור בעניין מוות‪ .‬יש דיבור לשם עיסוק‬
‫כללי‪ ,‬קושר מוות עם זקנים וחסות במוסד סטיגמטי‪ ,‬ו"מטפל" בנושא ממרחק בטוח‪ .‬ויש דיבור‬
‫של יחיד‪ ,‬המתבונן מקרוב קרוב על מותו האישי‪ ,‬ומשתף בו את השומע‪ ,‬המוחזק כ'חי'‪ .‬דיבור זה‬
‫האחרון מענייננו כאן‪ .‬דיירים ממקמים עצמם כיחידים במתחם המוות‪ .‬הביטויים‪" ,‬מי יודע אם‬
‫אחיה"‪ ,‬או "רק שאחיה עד אז"‪ ,‬או "נקווה שנהיה מחר בריאים ושלמים" היו שגורים ושחוקים‪.‬‬
‫הם טוו רשמי ציפיות נמוכות‪ ,‬שמצפה הדובר מעצמו‪ ,‬ולעיתים עוררו את ה'חי' להגיב על דרך‬
‫האהדה‪ .‬הדובר הודה כי הוא כושל מלהחזיק עוד במושכות חייו; אין הוא מסוגל לאותם ערכים‬
‫חברתיים לתיקוף עצמי‪ ,‬כגון שליטה‪ ,‬חופש ותקווה )‪ .(Bellah, 1964‬בחדר 'תעסוקה' ישבה דיירת‬
‫בין כמה ממכרותיה‪ ,‬רכונה על עבודת סריגה‪ .‬גם האחרות נראו טרודות במלאכתן‪" .‬אני סורגת‬
‫את זה לעוד שנתיים‪ .‬מי יודע אם אחיה עד אז"‪ ,‬אמרה להן‪ .‬דבר סריגה שימש לה להגיד דבר על‬
‫‪190‬‬
‫חייה‪" .‬למה שלא תחיי?" נפלטה ממני השאלה‪ ,‬בבלי דעת‪ .‬למשמע דבריה הפשוטים חשתי צורך‬
‫לגונן עליה‪ .‬ברגע של הקשבה לא מלאה‪ ,‬עיני מהופנטות ממראה סריגה מהירה של אחת מהן‪ ,‬שוב‬
‫נדמיתי מגיבה כזרה בתרבות מאתגרת כל כך‪" .‬אל תגידי לי 'למה'" באה תשובתה‪" ,‬אני כבר לא‬
‫בת עשרים‪ ,‬אני בת עשרים ואחת"‪ .‬היא הגדירה עצמה "זקנה מאוד"‪ ,‬בין אצבעותיה יצירה‪,‬‬
‫שעתידה לא ידוע‪" .‬בחג סוכות האחרון מסרתי את עבודות הסריגה שלי לילדים‪ .‬אני לא יודעת‬
‫מה יהיה איתי…שלא ייקחו אותם כל מיני אנשים של בית האבות"‪ ,‬כך סיפרה דיירת אחרת על‬
‫הבטחת ייעודם של יצירותיה‪ .‬הן שחו בהרכנת ראש על 'סריגה'‪ ,‬מילה אחרת לדבר מותן‪ ,‬מוצאות‬
‫כל אחת לעצמה כי היא עומדת קרוב יותר לומר שלום‪ ,‬מנחמת ומנוחמת‪ ,‬מייחסת חיים ארוכים‬
‫יותר לזולתה‪ .‬אל נטייה חברתית זו נתוודע יותר בפרק הבא‪.‬‬
‫לעיתים הציגו דיירים קרבתם הגבוהה למוות בהצביעם על חוויה של שינוי ממשי‪ ,‬כדי כך שהם‬
‫'אחרים' לעצמם‪ .‬ה'אחרות' כמוה כפסע קטן לעולם אחר עוד יותר‪ .‬כשמנוחה תיארה את עצמה‬
‫בכניסתה לפני שנים לבית האבות‪ ,‬אמרה‪" :‬אז הייתי בן אדם עוד…" הערתי‪" :‬גם היום את בן‬
‫אדם"‪" .‬לא"‪ ,‬השיבה ביובש‪" ,‬היום כבר…שוכחת זה וזה…" הדיירת‪ ,‬שאמרה בניגון עצוב‬
‫למכריה בלובי‪" :‬אני לא חיה‪ -‬רק קיימת"‪ ,‬לא התבשמה ממחמאה כנה שהרעפתי עליה‪" :‬זה נעים‬
‫לי לשמוע שאני יפה‪ ,‬אבל השתניתי כל כך שאני לא מכירה את עצמי‪ .‬אני השתניתי גם פיזית וגם‬
‫נפשית‪ .‬לא הייתי כזו רזה"‪ .‬היא הרימה את זרועה והפשילה את שרוול חולצתה‪ ,‬חושפת עור‬
‫מדולדל מאוד‪" .‬תיראי כמה זה מגעיל"‪ .‬באחת מהופעות הערב גילתה בשלווה את אוזני‬
‫מכרותיה; היא סיפרה כי בבדיקה רפואית‪ ,‬שעשתה אותו היום‪ ,‬נמצא כי היא לוקה בסרטן‬
‫המעיים‪ .‬היא הופיעה כ'אחרת' בעיניה‪ ,‬וכמי שיש לה דרך משלה להכין פרידה‪ .‬ישראל נזכר‬
‫באיזה עניין מן העבר הלא רחוק‪ ,‬מוליך לדבר בעניין השתנותו‪" :‬אז הייתי על תקן של חולה‪ ,‬אבל‬
‫לא על תקן של חולה מסוכן‪ .‬אז‪ ,‬עוד לפני חצי שנה‪ ,‬ראיתי את החיים כמו שהם‪ .‬אמרתי‪ ,‬שאם‬
‫אני עברתי ארבע התקפות כאלה )התקפות לב( אז אני כבר מחוסן‪ .‬בינתיים עברתי עוד שתיים‪ .‬אז‬
‫אני מרגיש עכשיו את ה…לא אגיד סופנות‪...‬אבל אני אומר‪ ,‬לא סופנות אלא…גם לא לחזור‬
‫אחורה…גם לא רואה מצב שיחזור לקדמותו במשהו‪ .‬אני כבר שונה‪ .‬יש שינוי‪ .‬אם הכרת אותי עד‬
‫לפני כמה חודשים בכיוון אחר לגמרי‪ ,‬היום הנסיבות הביאו אותי למצב כזה‪ ,‬שאני לא נראה‬
‫הדמות הזאת שהכרת‪ .‬הדמות שלי השתנתה יחד עם האירועים ויחד עם הנסיבות‪ .‬השתנה…הלך‬
‫המחשבה השתנה גם קצת‪ .‬בזמן האחרון התדרדרתי יותר מידי )פיזית(‪ .‬אז אני רואה שדרך‬
‫החיים הולכים בדרך שלהם‪ .‬פשוט מאוד… אני לא כל כך יכול להיות‪ ,‬מבדח‪ ,‬משמח‪ .‬זה פשוט‬
‫מאוד‪ ,‬שמביאים אותך לזה‪ .‬זה לא שאני נהייתי יותר רע‪ .‬הנסיבות הן בעוכרי‪ .‬זה טבעי‪ .‬הנסיבות‬
‫הביאו אותי לידי זה‪ ,‬שאני לא יכול לצאת מעצמי‪ ,‬לרומם אותי מתוך עצמי‪ .‬אני לא מסוגל עד כדי‬
‫כך‪ .‬כשהייתי יותר ערני ויותר שמח‪ ,‬אז לא שכחתי מה שמחכה לי‪ .‬השתמשתי רק באופטימיות‬
‫קצת‪ ,‬בכדי לעבור את זה"‪ .‬כך שח ישראל דבר וידוי והצטדקות על תפקידים שאין הוא מסוגל‬
‫יותר למלא‪ .‬ברגמן טען בעניין זה‪ ,‬כי כאשר המוות נתפס כטבעי‪ ,‬אזי קבלת מוות נחשבת כמעשה‬
‫טוב מבחינה מוסרית‪ ,‬והכחשה כהפרה של הטוב‪ .‬הנטורליזם האתי הזה‪ ,‬לדבריו‪ ,‬אינו כרוך‬
‫באמונות דתיות בחיים שלאחר המוות )‪.(Bregman, 1989‬‬
‫‪191‬‬
‫התרצות‬
‫המושג "התרצות למוות" הועלה לראשונה בזיקה לניבוי וקירוב רגע המוות על ידי זקנים‪-‬זקנים‪,‬‬
‫אשר אינם סובלים מהפרעות רגשיות )‪ .(Weisman & Hackett, 1961‬התעצמותה של הערכת השינוי‬
‫בעצמי וביכולותיו‪ ,‬גוף ונפש‪ ,‬היא אך חוליית ביניים בין ווידוי והבעת משאלות מוות נוקבות‪ .‬מי‬
‫יותר מי פחות חשפו דיירים צורות של שכנוע עצמי‪ ,‬מעלים קובלנות באוזניו של 'אחר חי' ‪-‬‬
‫הופכים את המוות לעניין הוגן‪" .‬בשביל מה עוד לחיות? בשביל מה לי? די‪ ,‬מספיק לי"‪ ,‬רטנה‬
‫דיירת מוקפת באחרים‪" .‬חמישים בחורים נהרגים ואנחנו פה נשארים‪ ,‬סובלים‪ ,‬מסכנים…‪.‬אני‬
‫לא רוצה יותר"‪ .‬סבל ותחושות עמוקות של היעדר רלוונטיות עד כדי חיים סתמיים‪ ,‬היוו עילות‬
‫מוצדקות מאוד בעיני דיירים לשטוח את מרירותם‪ .‬קובלר‪-‬רוס‪ ,‬שהבחינה בין "קבלת מוות"‬
‫ו"השלמה עם מוות" ייחסה ל 'מקבלים' שקט ושלווה‪ ,‬ואילו ל 'משלימים' תחושת אפסיות של‬
‫חיים חסרי‪-‬תועלת )‪ .(Kubler-Ross, 1974‬נראה כי ביטוייהם של הדיירים משמשים את שתי‬
‫הצורות בערבוביה‪ .‬הם נקטו בביטויים סגורים‪ ,‬כעין פתגמים עצמיים מסברי אוזן‪ .‬בפנים‬
‫חתומות הוטלו אל חלל האוויר סיומות שכוחן להדהד‪ ,‬דברים כדורבנות של מי המציגים עצמם‬
‫כגומרי אומר‪ .‬האחת אמרה‪" :‬אני צריכה להגיע לקריית שאול )בית קברות("‪ ,‬השניה התחננה‪:‬‬
‫"רוצה ללכת אל הבעל שלי )להיקבר לידו("‪ ,‬השלישי תיאר "צורך להסתלק מן העולם הזה"‪,‬‬
‫הרביעית והחמישית טענו בקול אחד‪" :‬אנחנו שבעות מן החיים"‪ ,‬השישית ציטטה‪" :‬או חברותא‬
‫או מיתותא"‪ ,‬השביעי אמר‪" :‬אינני מוצא כל עניין לחיות‪ .‬אני לא מסוגל ליצור"‪ ,‬השמיני גילה‪:‬‬
‫"מברכים על המוות"‪ ,‬התשיעי סיפר‪" :‬מחכה למגורים קבועים )בית קברות(‪ ,‬והעשירי התווכח על‬
‫"זכות בחירה" לשים נפשו בכפו‪ .‬האחרונה‪ ,‬אולי אמרה בדעת לא שלימה‪" :‬אני בדרך לא להיות"‪.‬‬
‫חוקרים הוכיחו רצון ממשי של זקנים במוסדות גריאטריים ללכת לעולמם‪ .‬הללו נהגו בדרכים‬
‫המאיצות מוות; כגון‪ ,‬פיתחו הרגלי אכילה לקויים‪ .‬נטייה זו מאופיינת במושג המקצועי‪:‬‬
‫"הרסנות‪-‬עצמית בלתי ישירה"‪ ,(Reynolds & Nelson, 1981; Storlie, 1980) 5‬אך לא נראה כי כדי כך‬
‫מגיע כוח שאיפתם של הדיירים‪ .‬נראה כי כל שניתן לייחס להם הוא "הזדהות עם המענה"‪ ,‬אשר‬
‫אינו חייל גסטאפו‪ ,‬שליחו של המוות‪ ,‬כי אם המוות בכבודו ובעצמו‪ .‬יש הרואים בכך מנגנון הגנה‪,‬‬
‫המכונה "הפחתת רגישות" )‪ ,(DESENSITIZATION‬זה הנוטל את העוקץ מאשמת השורדים‬
‫בקולקטיב‪ ,‬כמו גם את עוקץ המוות‪ ,‬המצפה להם )‪.(Pawelczynska, 1979‬‬
‫אחד מן הביטויים השייקספירים זכה לשימוש בלתי צפוי עד מאוד בדברי ישראל‪" :‬אם תשאלי‬
‫אותי מה אתה רוצה…הייתי אומר שאם אני צריך לעבור את הנקודה הזאת‪ ,‬אני מוכן‪ ,‬לא על ידי‬
‫עינויים וייסורים‪ ,‬ללכת בדרך כל בשר‪ .‬זו הדרך שמחכה לי‪ .‬יש אנשים בשבילם זה הפתעה‪ .‬מה ?!‬
‫אני?! אני מתייחס למה שאמר המלט‪ ,‬ואומר‪ ,‬מגיע גם לא להיות‪ .‬לדבר על זה‪ ,‬זה קל‪ ,‬אבל לחשוב‬
‫על זה‪ ,‬זה לא קל‪ .‬כל זמן שאני מזקין כל זמן שהראש שלי עומד על המפרקת‪ ,‬הראש שלי עובד‬
‫בצורה לא פילוסופית אלא בצורה קונקרטית…‪ .‬אני לא יכול לומר על ירוק שהוא צהוב או על‬
‫צהוב שהוא ירוק‪ .‬התחושה היא קשה"‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫‪Indirect Self-Destructive Behavior, ISDB‬‬
‫‪192‬‬
‫פתרון מדיטטיבי‬
‫אדמה‪-‬שמיים‪ ,‬קווים מקבילים חום וכחול‪ ,‬לא נוגעים לעולם‪ .‬כמילים בשיר הלל יהודי‪:‬‬
‫"השמיים‪ ,‬שמיים לאדוניי‪ ,‬והארץ נתן לבני‪-‬אדם"‪ ,‬מסתלסלים הסמלים להפרדה אינסופית‪.‬‬
‫אדם‪-‬אדמה ראשו בשמיים‪ ,‬מגדל בבל מט גם הוא למות‪ .‬כך בחייו‪ .‬הבחנת גוף מנשמה כניצוץ‬
‫אלוהי‪ ,‬היא עניין אדמה‪-‬שמיים במיניאטורה בת חלוף‪ .‬אם מת אדם‪ ,‬יורד גופו לאדמה‪ ,‬חובר‬
‫ליושבי דומה‪ ,‬והנשמה לבדה פורחת‪ .‬המוות מפריד אותו כהפרדת חום וכחול‪ .‬חלל אינסופי לשוט‬
‫בו‪ ,‬נשמה‪ ,‬שקיפות תכולה‪ ,‬בקיום של נצח‪ .‬האדמה‪ ,‬גם היא מתקיימת לעולם‪ ,‬אך בחילופי עונות‬
‫לבלוע את הגוף‪ .‬בטנה גורסת‪-‬כל‪ .‬מדיטציה של עמי מזרח היא עוד על חום וכחול‪ ,‬בלב מפעם‬
‫עדיין‪ .‬היא חיקוי לתנועת הסמלים במרחב‪ ,‬שיקוי של טעם מיתה‪ .‬חורצת לשון לאדון השחור‪,‬‬
‫מגלב בידו‪ .‬כובד הגוף‪ ,‬ונשימה סדורה להשיט מודעות כנוצה‪ ,‬תכלית התורות כולן‪ ,‬להפריד ישות‬
‫הנצח מכלאה‪.‬‬
‫תוך עמידה לא יציבה על קו הקץ‪ ,‬תיארו דיירים תנועה מקדימה של היעזבות הגוף‪ .‬קרבת המוות‬
‫כמו פעלה את פעולתה של דת‪ ,‬או תורה רוחנית‪ ,‬מבלי שילמדוה כמצוות אנשים‪ .‬מטרת הדברים‬
‫כאן להציג כעין הקבלה בין חוויותיהם של הדיירים‪ ,‬ספונטניות ביסודן‪ ,‬לבין מה שעשוי להצטייר‬
‫כפתרון מדיטטיבי; נסיעת הרוח מן החומר‪ .‬ההנחה היא כי דרוש פתרון למבטה התועה של‬
‫מודעות על אפשרות קיצה‪ .‬בקר לימד על הקושי הקיומי במטפורת גירוש גן עדן; בגין גירוש‪,‬‬
‫המודעות העצמית נידונה לתהות על חוקי הטבע‪ ,‬להיחרד תמיד )‪ .(Becker, 1973‬כך נותר האדם‬
‫חציו חיה‪ ,‬חציו יצור סימבולי‪ .‬מת וחצי תאוות ידיעה בידו‪ .‬מדיטציה‪ ,‬עניין רב לה בנשימה‪ ,‬היא‬
‫אחת מן השיטות הפרקטיות להשגת חוויה רוחנית‪ .‬הנשימה היא המתווך בין הגוף למחשבה )‬
‫‪ ,(MIND‬כצעד ראשון בטרנספורמציה הסופית של המודעות‪ .‬תורות מדיטציה מבטיחות כי תהליך‬
‫השחרור )‪ (LETTING-GO‬חייב להתקדם בצורה טבעית‪ ,‬תוך כדי התרכזות בנשימה‪ ,‬קצבה‬
‫והדהודה התודעתי כמנטרה של איש דת על אוזנו של העומד למות )רינפוצ'ה‪;1996 ,‬‬
‫‪Boerstler,‬‬
‫‪ .(1982; Shapiro, 1980‬הבטחות מדיטציה יכולות להישען על דיווחים מתחומה של הפרפסיכולוגיה‪,‬‬
‫המגיעים כדי "חוויה חוץ‪-‬גופית"‪ ,‬ואף "חוויית הנגיעה במוות"‪ .6‬בעקבות ספרו של מודי )‬
‫‪Moody,‬‬
‫‪ ,(1975‬התווה רינג שלבים ב"נגיעת מוות" של נחקרים‪ .‬הללו כוללים היפרדות המודעות מן הגוף‬
‫ומעברה במנהרה לעולם שטוף באור זוהר )‪ .(Ring, 1982‬אינטרפרטציה גופמניאנית‪ ,‬סמוכה לרעיון‬
‫זה‪ ,‬תתמקד בהתעלמות מן המציאות החברתית המשותפת‪ ,‬המעצימה גם קשב רב למדווי הגוף‪.‬‬
‫משמעות הדבר מנגנון המבטיח המשכיות עצמית על אף היעדרותן של חוויות מתקפות‪' .‬איון‬
‫עצמי' כמוהו כ'אני חי' אך בעולם אחר )‪.(Goffman, 1961; Lieberman & Tobin, 1983‬‬
‫לילייה‪ ,‬דיירת "תשושה"‪ ,‬ידועה הייתה בקריאותיה השקטות לעזרה‪ ,‬עד כי איבדו הללו רישומן‬
‫על חברי צוות ועובדים‪ .‬כולם הכירוה בוכה ללא דמעות‪ ,‬קולה נכאים‪ ,‬מספרת על מחושיה‬
‫המרובים‪ .‬היא ישבה באחת הכורסאות הפינתיות במחלקה‪ ,‬פניה מוטות מעלה‪ ,‬עליהן הבעה‬
‫מיוסרת מאוד‪" .‬אני לא מרגישה את הגוף שלי"‪ ,‬לחשה‪" ,‬הגוף לא שלי‪ .‬הכוחות שלי עזבו אותי"‪.‬‬
‫תחושה עזה של התנכרות לגוף נכפתה עליה בשל סבלותיה‪ .‬הדבר מזכיר מצב של אובדן הכרה של‬
‫‪193‬‬
‫אדם‪ ,‬כשכאביו חוצים את סף הסיבולת‪ .‬אין זה מצב בו לא נמצא רסן להנהיג עמו את הגוף‪ ,‬אלא‬
‫יותר מכך ‪ -‬הגוף נעזב לחוקים בלתי מוכרים‪ .‬חוויה זו אינה כחוויית הכליאה השוללת‪ ,‬שכולא‬
‫הגוף את הנשמה‪ ,‬כפי שתיאר ישראל‪" :‬במצבים כאלה אין נשמה‪ .‬הנשמה היא דבר צדדי‪ .‬למה?‬
‫כי בעיית הגוף כל כך לוקחת אותי שאני מושפע רק מהגוף‪ .‬כואב לי הגוף‪ .‬הנשימה גם כן גוף‪ .‬זה‬
‫העיקר‪ .‬אני מרגיש שאני מנתח את הדבר הזה‪ .‬אני מרגיש את הגוף שהוא כל הבעיה‪ .‬הצד הרוחני‬
‫הנשמתי של הישות שלי עכשיו נח לו בצורה נייטרלית"‪ .‬אלא שלפעם אחרת‪ ,‬קשה מנשוא‪ ,‬אמר‪:‬‬
‫"תדעי לך‪ ,‬כמעט חודש ימים לא יכולתי להרשות לעצמי לרדת לספר )מרחק קומה אחת(‪ ,‬כי לא‬
‫הייתי בסדר‪ .‬חשבתי שצריך לחכות קצת אם יקרה מה )יציאות לא סדורות(‪ .‬זה כל כך לא נעים‬
‫לחשוב ולדבר על הנושא הזה‪ .‬פתאום אני גוף שלא שייך לעצמו"‪ .‬כגודל הסבל הגופני כן תופס‬
‫האני מרחק מן העצמות הגשמית שלו‪ .‬כיוון שהיה צלול תמיד‪ ,‬איש 'דתי'‪' ,‬ריאליסט' המודה באי‬
‫מסוגלות אנושית לידיעת עולמות אחרים‪ ,‬הרהיב ישראל בתיאורי גוף חיצוניים מכאן ואילך‪ .‬על‬
‫אף הסברים פיזיולוגיים גרידא‪ ,‬ניתן לשער כי הרגשת היעדר מגע עם הגוף‪ ,‬אם לנסח זאת כך‪,‬‬
‫מקדימה את המוות אך מעט‪ ,‬ולא רק במובן אחד; בהקשר התיאורטי שהותווה עד כה‪ ,‬על רצף‬
‫תת‪-‬תחנות אלי מוות‪ ,‬אפשר שניתוק זה מן הגוף מייצג המשך של נסיגה עצמית‪-‬חברתית מביטויי‬
‫ויטאליות‪ .‬ראשיתן של אלה‪ ,‬כזכור‪ ,‬סטיגמטיזציה עצמית אודות מיניות בזקנה‪ .‬נסיגה מתחושת‬
‫גוף יכול והיא צורה של מנגנון הגנה‪ ,‬המחולל עוד צורה של נפסדות מקדימה )‪.(Firestone, 1994‬‬
‫דיירים נתונים היו בצלם של עולמות אחרים‪" .‬איזור הדמדומים"‪ ,‬כך כינה יואל את 'צורת חייו'‪,‬‬
‫מייחס ליכולת זיכרון ודמיון כוח מהתל‪ .‬מטפורה דתית של יציאת הנשמה מן הגוף כמו התממשה‬
‫בפעלולי דמיון‪ ,‬יוצרים מציאות חדשה‪ ,‬מרחפים על מדווי גוף‪ .‬כך שחה לאה‪ ,‬גוססת במיטתה‪,‬‬
‫כששאלתיה כיצד הרגישה בימות חג ראש השנה האחרון‪" :‬הרגשתי שאני רחוקה מן החיים‪ .‬לא‬
‫הרגשתי את החג‪ .‬אני בחלום‪ .‬אני כבר לא נמצאת כאן"‪ .‬וכשדיברה בגופה‪ ,‬אמרה‪" :‬לא איכפת לי‬
‫המוסד…‪ .‬אלא הכאבים"‪ .‬היא הסבירה בזאת כי אינה מחוברת למתרחש בסביבתה המיידית‪.‬‬
‫ועוד הוסיפה‪ ,‬מחזירה פניה להביט בתקרה‪" :‬אני שייכת לשם )עולם הבא("‪ .‬התנתקותה מן‬
‫הסובב מלמדת על מוגבלות המודעות‪ ,‬המותירה תמיד את המוות הטוטלי לגורלו של מישהו‬
‫'אחר' )‪.(Weisman, 1972‬‬
‫בשבועות אחרונים לשהייתו במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬סיפר יהודה פרטי חלום מסועף וצבעוני‪,‬‬
‫מדגיש כי אין לו שום יכולת לדעת אם הסיפור התרחש במציאות או שזה רק פרי דמיונו‪" :‬אולי‬
‫אני יוצר עולם שלא היה ולא נברא"‪ ,‬שח והביט בפנים אכולות ספק‪ .‬לפעם אחרת סיפר כי קופים‬
‫פקדו את החדר‪ ,‬המשותף לו ולעוד שני דיירים‪ .‬עולים ויורדים עשרות קופים‪ ,‬הפעם לא התבונן‬
‫בתיאוריו להבחין בינם לבין 'המציאות'‪" .‬אני רוצה שמישהו מהבית יבוא לבקר אותי"‪ ,‬יבבה‬
‫לילייה‪" .‬מי יכול לבוא?" שאלתיה‪" .‬יש לי אמא"‪" .‬אמא שלך יכולה לבוא לכאן?" בחנתי את‬
‫תפיסותיה‪" .‬אני חושבת‪ ,‬כן"‪ ,‬אמרה‪ .‬לאחר כמה רגעים הוסיפה‪" :‬אולי‪ ,‬אני לא יודעת…הייתי‬
‫פוגשת אותה פה‪...‬אולי זה רק הדמיון‪ .‬הייתי פעם חזקה‪ ,‬לא כזאתי‪ .‬עשיתי הכל לבד‪ .‬אין לי פה‬
‫טיפול‪ .‬אין לי כוח…הכל לא שלי )מביטה בגופה("‪ .‬רגרסיה אל דמות האם‪ -‬אל קשר מאחד‬
‫ראשוני‪ ,‬רימזה על הזדהות עם אובייקט אובד; הדיירת חשה שהיא מאבדת עצמה‪ ,‬הופכת למי‬
‫‪Near Death Experience, NDE 6‬‬
‫‪194‬‬
‫שכבר איננה עוד בחייה )‪ .(Freud, A, 1952‬בעמדי פעם בלובי‪ ,‬משוחחת עם אחד הדיירים‪ ,‬התקרבה‬
‫אליי רינה‪ .‬היא שאלה אם אני עובדת סוציאלית‪ ,‬ובעודי משיבה בשלילה‪ ,‬אחזה בידי בחוזקה‬
‫ודרשה במפגיע שאבוא עמה לחדרה‪ .‬עלינו במעלית‪ .‬היא ניגשה ופתחה את דלת חדרה לרווחה‪ .‬על‬
‫המיטה עמדו במהופך כמה כסאות‪ ,‬סימן שהכינה חדרה לשטיפת רצפות‪ .‬עמדנו שתינו במרכז‬
‫החדר‪ .‬היא מביטה בי ואני בה‪ .‬ביקשתי להשתהות‪ ,‬להבין לאן היא מוליכה‪ .‬שאלתיה לבסוף מה‬
‫בקשתה ממני‪ .‬היא השיבה בגמגום כי יש לה טלפון‪ ,‬והיא רוצה שאטלפן לבנה ואשוחח עמו‪.‬‬
‫הבנתי שהיא רואה בי עובדת סוציאלית‪ ,‬למרות תשובתי‪ .‬לא הספקתי להשיב לבקשתה וכבר‬
‫אחזה בידי בשנית‪ ,‬אותה אחיזה חזקה‪ ,‬והוליכה אותי החוצה‪ .‬ירדנו במעלית‪ .‬בלובי‪ ,‬במרחק מה‬
‫ממני אמרה בחיוך כי מחר בנה מתחתן‪ ,‬וכי החתונה תיערך בלובי הזה ממש‪ .‬יש כבר הכנות‬
‫וכיבוד‪ .‬היא גאה בו בבנה‪ .‬היא מאוד שמחה‪ .‬בכך חתמה אפיזודה של דמיון‪ ,‬בה הפעילה גם אותי‪.‬‬
‫נטען‪ ,‬על סמך מחקר‪ ,‬כי במוסדות לקשישים התנתקות חברתית לוותה בירידה קוגניטיבית )‬
‫‪ ,(Bassuk et al, 1999‬אך וויסמן )‪ (Weisman, 1972‬מסביר שיבושי חשיבה בצורכי רגרסיה של‬
‫העומדים למות‪ .‬הוא מונה גילויים של דמנטיה‪ ,‬בלבול‪ ,‬ביטויים מילוליים מקוטעים‪ ,‬חוסר הבנה‬
‫וקשיי קשב‪ ,‬כמרכיבים בתהליך הסתגלותי נורמלי‪ .‬ריצודן של תמונות חתונה בלובי הוא מראה‬
‫משובב נפש‪ ,‬מגחך לשגרת מוות וזרועותיה‪ ,‬השלוחות לחטוף את היקר מכל‪ .‬או כפי שטען בקר‪,‬‬
‫כדי לחיות אנו זקוקים לאילוזיה )‪.(Becker, 1973‬‬
‫"מוות בא‪ .‬לא שואל אם מותר לו לבוא או לא" הבטיחה שושנה‪ ,‬מאנישה את המוות‪ ,‬מלבישה‬
‫אותו כדמות לשאת ולתת‪ ,‬ובכך מזכירה עד מאוד את הפתרון שהעניקה דמות ה'אכלן' למירה‪.7‬‬
‫"בגלל זה‪ ,‬זה )המוות( מפחיד"‪ ,‬הסבירה‪" .‬צריך להתכונן‪ .‬אני מכינה מזמן"‪" .‬מה צריך לעשות‬
‫בשביל להתכונן?" שאלתיה‪" .‬צריך להתכונן ללכת אתו‪ ,‬לאיפה שהוא ייקח‪ .‬אני לא יודעת לאיפה‬
‫ייקח‪ .‬הוא יודע"‪ .‬חוסר הוודאות באשר לתנועות מוות והופעותיו הפיק פירות דמיון למכביר‪.‬‬
‫המוות הפך ל'אחר חי' משמעותי‪ ,‬מחליף 'אחר חי'‪ ,‬נשוא מפגשי יומיום בבית האבות‪ .‬רק אי‬
‫היכולת לצפותו יוצרת תכונה רבה‪ .‬תופעות פסיכופתולוגיות אקזוטיות ביותר‪ ,‬כגון סכיזופרניה‪,‬‬
‫משקעות את האדם‪ ,‬לדעת סירלס‪ ,‬בדלוזיות צבעוניות‪ ,‬שמטרתן לחמוק מן המוות‪ .‬הן מגלמות‬
‫רעיונות על כך שאנשים אינם מתים למעשה‪ ,‬אלא רק משתנים‪ ,‬או עוברים ממקום למקום )‬
‫‪ .(Searles, 1965‬ועוד אפשר כי הסבר פונקציונלי יציג האנשת מוות לא רק כצורת אמון בחיים כי‬
‫אם אימון לקראתו‪.‬‬
‫בריחות לא דמיוניות‪ ,‬מכוונות עד מאוד להיחלץ ממציאות מוות‪ ,‬אפיינו דיירים אחרים‪.‬‬
‫"מחשבות רעות" או "מחשבות קשות" היוו אתגר יומיומי להיעדרות עצמית‪ .‬הדיירים נהגו‬
‫כמכירים בקרבתו של המוות‪ ,‬אך מבקשים להקל סבל הידיעה מעליהם‪ ,‬נדרשים לאחת‬
‫מתצורותיו של פתרון מדיטטיבי‪" .‬כל הרצאה מעניינת אותי"‪ ,‬אמר בנימה כוזבת אחד הדיירים‪,‬‬
‫"אני מצליח בהרצאה לשכוח את המחשבות הקשות שיש לי‪ .‬אני לא רוצה עוד לחשוב מה קרה‬
‫ומה עומד עוד לקרות"‪ .‬קניאל אמר‪" :‬אחר הצוהריים זה מזל ששעה אני ישן‪ .‬זה מזל שאני יכול‬
‫לנוח‪ ,‬לישון ולשכוח מן החיים שלי"‪ .‬כשאין בנמצא פעילות ‪ -‬יש פתרון אחר‪" :‬משתיים עד ארבע‬
‫וחצי אני נחה‪ .‬סוגרת את העיניים‪ .‬אני מקבלת כדור ללילה‪ .‬בשתים עשרה אני מתעוררת ולוקחת‬
‫‪7‬‬
‫בפרק חי‪-‬חי‪ ,‬בסעיף "פנטזיה‪ :‬משחק על במה אחרת"‬
‫‪195‬‬
‫עוד כדור"‪ ,‬אמרה דיירת‪" .‬אלו מחשבות עוברות לכן בראש‪ ,‬כשאתן כל כך שקטות"‪ ,‬שאלתי‬
‫שלוש דיירות רכונות על עבודות רקמה בחדר "תעסוקה"‪ .‬השיבה אחת‪" :‬אני חושבת על לדייק‪.‬‬
‫לא לעשות טעויות‪ .‬לא‪ ,‬אני לא חושבת על דברים אחרים‪ .‬לא‪ .‬בגלל זה זה מרגיע‪ .‬את מבינה? אני‬
‫אז לא חושבת שום דבר‪ .‬רק פה להיכנס בעין )מלאכת סריגה(‪...‬תשומת לב – לחשוב מה שעושים‬
‫…היד עובדת מהר והמחשבות בעבודה‪ .‬את לא יכולה להבין את זה…את שוקלת את זה רק‬
‫בשכל‪ ,‬אבל לא בפרקטיקה"‪ .‬יצחק‪ ,‬ישב לבדו סמוך לדלת חדר האוכל‪ ,‬מפליג במרכיבי תמונת עץ‬
‫העומד בשלכת‪ ,‬מאחוריו‪ ,‬במרחק מה‪ ,‬בניין משרדים רב קומות‪ .‬כך תיאר את הימצאותו שם;‬
‫סיבת ישיבתו‪ ,‬ומה מתנפל על הכרתו‪" :‬אני מסתכל על הנוף שלפניי‪ .‬הפעם העץ עומד עירום‪ ,‬אבל‬
‫עוד כמה חודשים הוא ילבש עלים ופרחים‪ .‬זה לא עץ יבש הוא בשלכת כבדה‪ .‬יש מאחוריו עוד‬
‫עצים שאפשר לראות אותם‪ .‬חוץ מזה אני רואה את התנועה של המכוניות בכביש…‪ ..‬הבניין‬
‫הגבוה הזה‪ ,‬הוא כל השנה כמו שאת רואה‪ ,‬אין אף חלון מואר‪ ,‬אני לא רואה חיים‪ .‬לחשוב שהם‬
‫עובדים עד ארבע בבניין הזה‪ .‬צריך להיות אור זורק בולט מרחוק…‪.‬יתכן שאולמות שלמים‬
‫עומדים ריקים…" "על מה אתה עוד חושב?" התעניינתי‪ ,‬מרמזת לדבר אחר‪" .‬אני לא מעמיד את‬
‫עצמי בפילוסופיות ובמחשבות עמוקות‪ .‬אני מקבל את הטבע כפשוטו בלי לחקור‪ .‬העץ כשהוא‬
‫בשלכת‪ ,‬העץ כשהוא יפה ורענן עם עלים… רק שאזכה לכך שנגיע לעונה שהוא עם עלים ופרחים‪.‬‬
‫אני נהנה שהטבע יש בו הכל‪ .‬גם כשהעץ בשלכת יש בו משהו מן החי‪ .‬יודעים שזה דבר זמני‪ ,‬ויבוא‬
‫יום והוא יהיה מכוסה עלים רעננים‪ .‬לאדם יש שפה משלו‪ .‬הוא יכול להביע משהו‪ .‬העץ הוא‬
‫דומם‪ ,‬הוא נתון למה שהטבע נותן לו‪ .‬אם אין למשל גשמים‪ ,‬אז נלקחה ממנו אפשרות של‬
‫הפעילות הטבעית‪ .‬בעצים למטה שם יש גוון אדמדם‪ -‬בורדו"‪ .‬חוקרים סבורים כי לעת מוות חלה‬
‫ירידה ברמת האינטרוספקציה; היחיד מתחמק ממבט פנימה על עצמו‪ ,‬נפנה להיתפס במסיחים‬
‫מזדמנים‪ .‬ההתבוננות פנימה הופכת להתבוננות בחולף‪ ,‬מאיימת לפרום תחושות אינטגרציה‪ ,‬אשר‬
‫אינן עמידות בפני כל )‪ .(Lieberman & Tobin, 1983‬מעבר לזאת‪ ,‬תיאור מתבונן בטבע‪ ,‬בסימנים‬
‫לסדר מחזורי‪ ,‬והעמדת אדם לצד אלה‪ ,‬שרטטו בקלילות השתייכות של הדובר לסדר קוסמי‪ .‬והרי‬
‫זו אחת מן ההקלות למוות אישי כל כך )‪.(Lifton & Olson, 1974; Irion, 1993; Chidester, 1990‬‬
‫חוויית רפרופי מציאות התרקמה בתיאור חולשה גופנית של ישראל‪" :‬אתה יושב בערב ובלילה‬
‫ומתכונן ללכת לישון‪ .‬חושבים שצריך להחליף את החולצה‪ .‬כן ולא‪ .‬תסלחי לי‪ ,‬אבל התיאור הוא‬
‫אותנטי‪ .‬אתה צריך ללכת לשירותים‪ .‬אולי יותר מאוחר‪ ,‬כי יהיה עוד פעם‪ .‬בינתיים אני יושב וכל‬
‫כך הרבה חושב‪ .‬אני נשאר עם הגרב ביד כבר חצי שעה‪ .‬חשבתי כל כך הרבה זמן‪ .‬זה כבר הרגשה‬
‫שהדבר הזה כבר נעשה כבר‪ .‬אין לך אנרגיה או אימפולס או הערך של הזמן‪ .‬המחשבה עובדת על‬
‫פסים כאלו של ביטול זמן‪ .‬של לא ליצור שום דבר‪ .‬אלה נקודות של בן אדם בגילי‪ ,‬במצב בריאותי‪,‬‬
‫מביאות אותו לרפיון ידיים‪ .‬הרפלקסים שבמוח נהיו עצלנים או איטיים‪ .‬באותו הזמן יש לך רצון‬
‫לבצע משהו‪ .‬אתה צריך להתלבש‪...‬ואין לך כוח או חשק‪ .‬אתה חושב ונרדם כך‪ ,‬עד שנדמה שכבר‬
‫עשית את זה"‪ .‬הגוף שיחרר את ישראל ממחויבות‪ ,‬למנעמי רפיון שרירים ומחשבה‪ .‬כמו הגוף‬
‫לבדו מצא פתרון גם לעולו המכביד וגם לעולה של מבט התודעה מרגע לרגע של קיום‪.‬‬
‫‪196‬‬
‫‪ 6.2.4.3‬כי זה כל האדם‬
‫"…עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים‪ ,‬ושבו העבים אחר הגשם‪ .‬ביום שיזועו‬
‫שומרי הבית‪ ,‬והתעוותו אנשי החיל ובטלו הטוחנות כי מיעטו‪ ,‬וחשכו הרואות בארובות‪ .‬וסוגרו‬
‫דלתיים בשוק בשפל קול הטחנה‪ ,‬ויקום לקול הציפור‪ ,‬וישחו כל בנות השיר‪ .‬גם מגבוה ייראו‬
‫וחתחתים בדרך‪ ,‬וינאץ השקד ויסתבל החגב‪ ,‬ותפר האביונה‪ ,‬כי הולך האדם אל בית עולמו‪ ,‬וסבבו‬
‫בשוק הסופדים‪ .‬עד אשר לא ירחק חבל הכסף‪ ,‬ותרוץ גולת הזהב‪ ,‬ותשבר כד על המבוע‪ ,‬ונרוץ‬
‫הגלגל את הבור‪ .‬וישוב העפר על הארץ כשהיה‪ ,‬והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה‪ .‬הבל הבלים‬
‫אמר הקהלת‪ .‬הכל הבל" )קהלת יב'‪ ,‬ב'‪-‬ח'(‪.‬‬
‫כנגד קוטב התפרקות הגוף‪ ,‬עומד קיומה הנצחי של חברה‪ .‬עין בעין רואים את השניים‪ ,‬בניגוד לכל‬
‫רעיון רוח אחר‪" .‬יש אנשים שאומרים שהמוות זה סוף העולם"‪ ,‬אמר ישראל‪" ,‬אני יודע שזה לא‬
‫סוף העולם‪ ,‬זה רק פחות משהו‪ .‬בשביל עצמי ‪ -‬החישוב הפרטי שלי‪ ,‬האגו שלי‪ -‬זה חישוב אחר‪,‬‬
‫אבל החישוב שלי הוא חלק מהחברה‪ .‬כשאני חושב רק על עצמי אז אני יחיד‪ .‬כשאני חושב על‬
‫ארבעה מיליארד‪ ,‬אז לעולם חסר אחד"‪" .‬יותר קל לחשוב כך?" שאלתיו‪" .‬אם יותר קל? ‪..‬זה‬
‫נאמר ככה! מה מועילה חכמה?!"‬
‫מה בדבר "אני בדרך לא להיות"? איזהו המוצא מזעזוע תודעתי‪ ,‬הצפון בהתרכזותו של אדם‬
‫באיניותו? מה טומן קיומו של 'יש' ערטילאי‪ ,‬מעברה ומעליה של בריחה מיגון המחשבות? אמונות‬
‫ספורות היו להם לדיירים בצורות‪-‬נצח‪ ,‬מועידים אותן לעצמם‪ .‬זיקתו הדתית של ישראל פרשה‬
‫יריעה מורכבת‪ ,‬ממזגת אמונות המעוגנות ולא‪-‬מעוגנות בדת היהודית‪ ,‬יורדות למעבה קבר‪.‬‬
‫דברי הימים‬
‫דיירות סיפרו על התערבותן בהחלטות זוגיות של נכדיהן‪ .‬מציגות עצמן כמאיצות את‬
‫המתמהמהים לבוא בברית הנישואין‪ .‬האחת הצהירה‪" :‬על עצמי אני חושבת – אני רוצה נינים‪,‬‬
‫אני רוצה עוד דור"‪ .‬אחרת אמרה‪" :‬אני הולכת לדבר אתו גלוי…עם החבר של הנכדה שלי‪ .‬צריך‬
‫שישתדל להתחתן אתה כמה שיותר מהר‪ .‬אני רוצה לראות שהם הסתדרו"‪ .‬ניתן לראות‬
‫במעורבותן זו של הדיירות הכנה למותן‪ ,‬או במילים אחרות‪ ,‬הכנה של המשכיות חותמן הביולוגי‬
‫בעולם )‪ .(Irion, 1993‬הייתה זו רק דרך אחת להנצחה עצמית‪.‬‬
‫"מצאתי את הפנינה הזו‪ ,‬את ישראל"‪ ,‬אמרה ברוריה בתחושת סיפוק מיחסי קרבה עם איש אחד‬
‫במחלקה‪ ,‬אך הוסיפה במה שנתפס כצער‪" :‬ועכשיו הוא לא מדבר‪ .‬אני אומרת לו‪" :‬ספר משהו"‪,‬‬
‫והוא אומר שאין לו כוח"‪ .‬הבעתי את פליאתי‪ .‬הרי איתי הוא מדבר‪ ,‬ובאריכות‪ .‬הסברה של‬
‫ברוריה לימד על התכוונות לחולל זיכרון‪ ,‬חיים רחוקים שלאחר קו הקץ‪" :‬טוב"‪ ,‬פתחה בבטחה‪,‬‬
‫"זה 'לדורותיכם'‪ .‬את רושמת את הדברים‪ .‬בשביל זה הוא עושה מאמץ‪ .‬הוא לא צריך בשביל‬
‫ברוריה לעשות מאמץ‪ .‬הוא גאה שאת מצטטת אותו‪ .‬אני אמרתי לו‪' ,‬אתה מצאת פנינה'"‪ .‬הפעם‬
‫התכוונה אליי; ישראל בעיניה מצא דרך להנצחה עצמית‪ .‬ברוריה סיפרה על חוקרת ישראלית‬
‫‪197‬‬
‫ידועה מתחום הגרונטולוגיה‪ ,‬אשר לפני שנים אחדות הופיעה בבית האבות‪ ,‬ואימצה אותה‪ ,‬בדומה‬
‫לאימוץ שאימצתי את ישראל כאינפורמנט‪ .‬בית האבות התגלה כהקשר המושך אליו חוקרים‪,‬‬
‫נושאים תיקים לא‪-‬רשמיים של הנצחה‪ .‬שכר צפון בצידה של שהות דיירים בבית האבות‪ ,‬לא רק‬
‫להנציח‪ ,‬כי אם בהנצחה זו להיטיב עוד ‪ -‬להבליט יתרונות עצמיים כנגד נכותם של 'אחרים'‪ .‬ביום‬
‫הולדתה התשעים של ברוריה‪ ,‬לפני שש שנים‪ ,‬בני המשפחה חגגו אתה יום הולדת "מפואר"‪" :‬הם‬
‫הקדישו לי ספר שבו כל אחד כתב לי משהו אישי"‪ .‬אותה חוקרת כתבה לה כי למדה ממנה יותר‬
‫מאשר בספרים‪ ,‬וכי לא פעם היא מזכירה אותה באוניברסיטה ובמסיבות ידידים‪ .‬החוקרת‬
‫הוקירה אותה וציינה אותה כ"מלח הארץ"‪ .‬היו ביניהן יחסים קרובים‪ ,‬והדבר בבחינת עוד דוגמא‬
‫למשמעות ההנצחה שבמחקר אתנוגרפי בעיני הנחקרים )‪.(Handerson & Vesperi, 1995‬‬
‫"אני הולכת לעולם הבא‪ ,‬ומשאירה מאחוריי המשך יפה"‪ ,‬אמרה ברוריה‪ ,‬ופירטה אחד לאחד‪,‬‬
‫ובאריכות של עדנה‪ ,‬את הישגיהם המרשימים של ילדיה ונכדיה‪ .‬כה התפארה בכשריה המנטליים‪,‬‬
‫עד כי חששה לאבדם זמן מה לפני מותה‪ ,‬ואולי בכך להותיר רושם שלילי על צאצאיה‪ .‬היא רצתה‬
‫שיזכרוה "לא זקנה"‪ .‬שאלתיה‪" :‬מה את מאחלת לעצמך?" והיא אמרה‪" :‬מיתה אלגנטית‪ .‬לשכב‬
‫לישון ולא לקום‪ .‬עכשיו יש לי תפילה אחת…לא ליפול‪ .‬מי יודע מה קורה כשאדם נופל‪...‬מי יודע‬
‫שיום אחד אקום ולא אהיה צלולה כמו עכשיו‪ .‬את יודעת שעגנון גמר את חייו‪ ,‬ולא ידע באיזה‬
‫עולם הוא נמצא‪ .‬הוא לא הכיר את אישתו"‪ .‬דוגמת הסופר שהתמוטט‪ ,‬המחישה מי שירד מנכסיו‪,‬‬
‫שסיכן את זיכרון תרומותיו – את הנצח שלו עצמו‪ .‬עמדתי בפתח הדלת לצאת בתום המפגש‪.‬‬
‫ברוריה קראה אליי בקול ניצחון‪ ,‬עודה ישובה במיטתה‪ " :‬אני לא זקנה!…‪..‬את גם כן הנצחת‬
‫אותי"‪.‬‬
‫התקשרותו של ישראל עמי כוונה להנצחה עצמית‪ ,‬לא רק בקרב צאצאיו כי אם כתרומה חברתית‪.‬‬
‫הוא הראה לי אלבומים עמוסים בתמונות משפחתיות‪ ,‬מכתבים חמים מנכדותיו וציורים של‬
‫אילנות יוחסין‪ .‬אותם רגעי התבוננות היו כרגעי הפלגה‪ ,‬כמו היה ישראל ספינה השטה בין עבר‬
‫ועתיד‪ ,‬ברצף דורות שלם‪ ,‬המתקיים מעל ומעבר לקיומו האישי; מעבר לסיפוריו‪ ,‬המלווים‬
‫בתמונות‪ ,‬אודות הבית שגר בו כילד‪ ,‬החינוך לו זכה‪ ,‬מקרים משמעותיים שקרו אותו‪ .‬הוא סיפר‬
‫כיצד הוא רואה את גילו‪ ,‬בהשוואה לאבותיו‪" :‬אני יודע שבמשפחה שלי‪...‬הסבא שלי‪...‬שזכיתי‬
‫בחמש שנים יותר מכולם"‪" .‬שתזכה לעוד שנים רבות"‪ ,‬איחלתי לו‪" .‬תודה‪ ,‬רק שלא אצא‬
‫מהפורמה… מהתבנית‪ .‬סבא שלי נפטר בשנת ‪ .1914‬הייתי אז בן חמש‪ .‬אני זוכר אז שהורידו אותו‬
‫במדרגות‪ .‬כל הדברים‪ ,‬התמונה היא ברורה‪ ,‬אני יכול לתאר אותה במילים‪ .‬אני זוכר שמלחמת‬
‫העולם הראשונה פרצה…" ישראל שקע בסיפור אירועים היסטוריים‪ ,‬תוך שהוא קושרם לגורלם‬
‫של יהודים‪ ,‬ובמיוחד לגורל משפחתו‪ .‬הוא ראה עצמו כמי שזוכה לתוחלת חיים ארוכה יותר ביחס‬
‫לסבו ולאביו‪ ,‬עם שלא רצה "לצאת מהתבנית"‪ ,‬להאריך לחיות עד כדי כך‪ ,‬מבלי שידע מה סביבו‪.‬‬
‫העצמי המורחב‪ ,‬הכולל אחרים על רצף היסטורי‪ ,‬מקל‪ ,‬לדעת חוקרים‪ ,‬על חרדת מוות בסוף‬
‫החיים )‪ .(Westman & Canter, 1985‬בדומה למשאלתה של ברוריה‪ ,‬רימז כי זיכרונו לעתיד לבוא‬
‫שזור בקשר מיוחד‪ ,‬באופן בו יעזוב את העולם‪ .‬המוות הוא מילתו האחרונה של העצמי‪ ,‬לתקנון‬
‫ושכתוב נכסיו‪ .‬הוא הסותם את הגולל בפני כל חרטה )‪ .(Kamerman, 1988. P. 45‬גם בחברות‬
‫מסורתיות מתברר כי פני אירוע המוות וצורתו נחשבים יותר מעובדת המוות )‪ .(Simmons, 1970‬אין‬
‫‪198‬‬
‫זאת‪ ,‬אלא שתופעת "הנפילה הסופית" )‪ (TERMINAL DROP‬בביצוע אינטלקטואלי‪ ,‬המסמנת‬
‫מוות‪ ,‬מוכרת לכמה מן הדיירים ובכוחה להבעית )‪ .(Kleemeier, 1962‬לשאלת הנצחה עצמית‬
‫חיובית נדרשו ישראל וברוריה לתור אחר דוגמאות‪ -‬אישים מן המקורות‪ ,‬קושרים תחושת‬
‫השלמה עם "סופנות אינסופית" של זיכרון משפחתי‪ .‬ישראל הזכיר את שלמה המלך ודוד המלך‬
‫במספר שנות חייהם הקצרות משלו‪ .‬ברוריה הצהירה בפשטות‪" :‬אני לא פוחדת למות‪ .‬גם מלך‬
‫מת"‪ .‬דמות מתושלח‪ ,‬שחי‪ ,‬כדברי ישראל‪ ,‬תשע מאות ששים ושש שנים‪ ,8‬שימשה את קביעתו‪:‬‬
‫"סוף של החיים מוכרח להיות‪ .‬אין נצחיות בחיים"‪ .‬הם הציגו את דוגמאותיהם כאומרים‪ ,‬אם‬
‫'מלך' מת‪-‬גם אנחנו‪ ,‬לא רק במובן של היות כולם בשר ודם‪ ,‬כי אם כמוכתרים‪.‬‬
‫יותר משעסק ישראל בשאלה כיצד יצטייר בזיכרונם של יקיריו לעתיד לבוא‪ ,‬התמהמה בהדגישו‬
‫את עובדת התקיימותו הסימבולית בזרעו אחריו‪ .‬הוא העלה על נס דעת וצורת חשיבה‪ ,‬שנטע בלב‬
‫ילדיו‪ ,‬כמו גם הישגיהם של נכדיו‪ .‬בין כל הדברים שח‪" :‬ברוך השם שילדים אין להם )עם ילדיהם(‬
‫בעיות כמו היום‪...‬כמו סמים של נוער‪ .‬עד עכשיו אין לי ידיעה שמישהו מהם נגוע בזה‪ .‬זה נותן לי‬
‫הרגשה שאני עומד איתן‪ .‬חינכתי אותם להיות טובים לאחרים‪ .‬אמרתי להם‪' ,‬כשאתם עומדים‬
‫בפרשת דרכים באיזה עניין‪ ,‬תמיד תחפשו בכיוון הטוב…‪ '.‬אמרתי להם שידעו‪ ,‬שגם בזה תהיה‬
‫להם ביקורת‪' ,‬לא להפריז יותר מידי בכדי שלא תיפלו באכזבות'‪ .‬הראיתי להם מקרים של החיים‬
‫פה ושמה‪ .‬היה פעם מקרה…‪ ".‬ישראל סיפר על ארנק שמצא פעם על הכביש‪ .‬הוא הפך את דבר‬
‫המציאה להזדמנות חינוכית; הוא שיתף את ילדיו ב"פעולת הבלשות" של מציאת בעל הארנק‪,‬‬
‫ובהשבת האבדה לבעליה‪" .‬תמיד הייתי נותן לילדים דוגמאות להכניס אותם בסוד הדברים‪ .‬זה‬
‫תמיד כיוון אותם להיות נוחים לבריות‪ .‬כשהיו קצינים בצבא תמיד קיבלתי ציונים טובים‬
‫מאנשים‪ ,‬לא מהמפקדים‪ ,‬מהחיילים‪ .‬אז ראיתי שיש כיוון…" ישראל הראה לי מכתב מנכדותיו‪,‬‬
‫בו דברי שבח והערצה ל 'סבא הכל כך חכם והאוהב‪ ,‬שיודע ללכד באהבה את כולם סביבו'‪.‬‬
‫כשנפנה לדעת מה השעה‪ ,‬נשמע כמי שתמונות העבר והעתיד לבוא אחריו הוציאוהו כליל מחוץ‬
‫לזמן היומיומי‪" :‬אני אתכונן לארוחת צוהריים‪ ,‬אתלבש‪ ,‬ואחזור למציאות"‪ ,‬אמר בחיוך‪ .‬דומה‬
‫כי תאוותו מולאה‪ ,‬והוא אינו אלא כנוסע היושב על מזוודותיו העמוסות‪.‬‬
‫מודל הישארות הגוף‬
‫דתיותו של ישראל התמצתה בקיום מצוות וביראת שמיים‪ .‬הוא העיד על עצמו כבעל מצפון‬
‫וכנזהר בכבודם של הבריות‪ .‬פעמים רבות לימד כי אינו איש של לימוד תורני‪ ,‬ואינו בעל רעיונות‬
‫פילוסופיים‪-‬טרנסנדנטיים‪ .‬קשיי קיום וטרדת יומיום צבעו את ימי עברו‪ .‬הוא נאלץ להתמודד עם‬
‫אלמנותו‪ ,‬שלוש פעמים בחייו‪ ,‬תוך שנותר בראשונה מטופל בשלושה ילדים קטנים‪" .‬כל החיים‬
‫עבדתי קשה‪ .‬החיים היו עול מכביד…‪.‬עבדתי בבניין‪ ,‬בחקלאות…אין דבר שלא טעמתי"‪ .‬חמישים‬
‫שנה זנח את הספרים‪ .‬הוא לא למד בבתי ספר גבוהים‪ ,‬אך היה לו תחביב קריאה‪" .‬אני‪ ,‬לכל‬
‫היותר‪ ,‬קראתי עיתונים‪ .‬וזה היה מאוד חסר לי"‪ .‬ישראל הזכיר את סיפור העבדות של בני ישראל‪,‬‬
‫ש'לא ראו את משה מקוצר רוח ועבודה קשה'‪ .‬כך לא הייתה לו אפשרות מספיקה לעסוק בלימוד‬
‫עצמי‪ .‬סביבו היו כעשרה ספרי קודש‪ .‬הוא במיוחד נהנה לקרוא במילון 'אבן‪-‬שושן'‪ ,‬לדקדק‬
‫‪8‬‬
‫מניין העומד לעצמו‪ ,‬וככל הנראה משקף תפיסת זמן היסטורית‬
‫‪199‬‬
‫במלותיו‪ .‬בהגיע שיחותינו אל צומת דרכים רעיונית‪ ,‬היה מושך לכיוון בהם שלט כוח הגיונו‪ ,‬זה‬
‫שהעמיק שורשיו בתודעתו ברוב צוק העתים‪ .‬פעמים נקט באנקדוטות מתוך המקורות‪ ,‬כמו גמרא‬
‫ומדרש אגדה‪ ,‬כדי להמחיש כעין סגידה אחרת – סגידה לקונקרטי‪ ,‬למה שהחושים יכולים לו‪:‬‬
‫"בעולם החסידות יש דרכים להבנת היש‪ .‬הם אומרים שאין שום דבר בעולם שהוא קיים‪ ,‬שיש לו‬
‫קיום נצחי‪ .‬זה עובר ובטל מן העולם‪ .‬הדבר היחידי שיש‪ ,‬הוא האלוהים שבשמים‪ .‬הוא נצחי עד‬
‫אינסוף"‪ ,‬כך פתח ישראל על מנת להטעים דבר אחר‪" .‬טוב‪ ,‬חסיד אחד הלך בליל שישי לרב‪ .‬הרבי‬
‫אמר דברים על ה 'יש'‪' .‬הולכים ברחוב ורואים בתים גבוהים ‪ -‬שום דבר‪ ,‬זה לא היה קודם וזה לא‬
‫יהיה‪ ,‬זה יכול להיהרס‪ .‬אין זה ואין זה…)כך מלמד הרבי('‪ .‬החסיד בא הביתה בשעה שתים עשרה‬
‫בלילה‪ ,‬ובדרך הוא אמר לעצמו‪' ,‬זה אין וזה אין'‪ .‬הוא הגיע הביתה‪ .‬חושך‪ .‬הנרות כבר כבויים‪.‬‬
‫הוא נפל עם הראש על שפיץ הארון‪ ,‬וקיבל מכה חזקה מאוד‪ .‬אז הוא אמר שהארון הוא 'יש'‪ .‬מה‬
‫זה אומר? המציאות פיקחה אותו‪ .‬הכל ביטול וביטול…אבל כאשר אתה מקבל מכה‪ ,‬אתה מרגיש‬
‫שיש‪ .‬גם ארון 'יש'…" בצומת מחשבה אחרת‪ ,‬אליה נקלעו דבריו‪ ,‬הטה שוב לאותו כיוון‪ ,‬המאפיין‬
‫אותו מילדותו‪" :‬היו מספרים שבימות המשיח יהיה ככה וככה )מעשי נסים(‪ .‬מניין הם לקחו את‬
‫כל הנתונים האלו? זה לא כתוב בספרים‪ .‬אמרו שיבוא זמן‪ ,‬שהגויים יעברו על גשר ברזל וליהודים‬
‫יהיה רק גשר נייר‪ .‬הגויים יעברו ויפלו‪ ,‬והיהודים לא‪ .‬אני האמנתי‪ .‬אחרי כמה שנים התפקחתי‪.‬‬
‫אמרתי שבכל זאת אני מעדיף את הברזל‪ .‬אז התחילו להיכנס שינויים במחשבה שלי‪ .‬בתור ילד‬
‫כבר התחלתי לעלות על כיוון יותר ראלי"‪.‬‬
‫כשהתעכב מסענו באמונה‪ ,‬על דבר נשמת האדם ושייכותה לעולמות עליונים‪ ,‬היינו כעוצרים כדי‬
‫רגע‪ ,‬על מנת לשוב תמיד על עקבותינו‪ .‬ישראל שב ושינן כי 'אינו יודע'‪ .‬לא הייתה זו אי ידיעה של‬
‫היעדר‪-‬בקיאות או של פקפוק‪ ,‬אלא נדמתה כדבקות בהוויה יהודית של יראת שמים‪ ,‬בבחינת‪:‬‬
‫"הנסתרות לאדוני אלוהנו‪ ,‬והנגלות לנו ולבנינו עד עולם"‪ .9‬על תורת הח"ן‪ ,10‬אמר‪" :‬הם יכולים‬
‫להפוך עולמות‪ ,‬הרים לגאיות וההפך‪ .‬זה חכמה גדולה‪ .‬אתה נכנס לאיזה מבוך של כל מיני‬
‫שאלות‪ .‬הכי טוב להגיד‪' ,‬אני לא מבין את זה'‪ .‬מי שלמד את זה‪ ,‬אולי הוא כן מבין‪ .‬אז אני קטונתי‬
‫מלהבין"‪ .‬השבויים בנסתרות הוצגו על ידו כבעלי 'נשמה גדולה'‪ ,‬ובעלי קשר קרוב עד מאוד עם‬
‫האל‪ .‬ישראל ראה עצמו עומד מחוץ לסוג זה של 'רוחניות'‪ .‬רוחניותו שלו התמצתה באמירת‬
‫תפילה והקשבה עמוקה לקטעי חזנות‪ .‬ריטואלים אלה הביאוהו לדמעות‪ ,‬משתפכות הרבה מעיניו‪.‬‬
‫כך סיכם ישראל את דרך הגיגיו אל העולם הבא‪" :‬הבעיה הנשמתית איננה עומדת בראש הדרגות‬
‫שלי‪ ,‬כי אנו חיים חיים גשמיים‪ .‬הגשמיות תופסת מקום נכבד לגמרי בחיים‪ .‬כדי להיכנס לענייני‬
‫נשמה צריך להיות אדם עם נשמה גדולה‪ ,‬שהנשמה אצלו עומדת מעל לכל…‪.‬אני בן אדם רגיל‪,‬‬
‫כמו כולם‪ ,‬ואין לי מה לענות על זה תשובה ברורה‪ .‬יש פעמים שאני חושב מה יהיה אחרי זה‪ .‬אני‬
‫חושב…לפעמים‪ .‬ואני לא חושב על זה כמו שחשבתי כשהייתי ילד‪ .‬אז לימדו אותי ספרי מוסר‬
‫וספרי הגות על החיים והעולם הבא‪ .‬בתור ילד הנשמה שיחקה אצלי‪ .‬ממש‪ ,‬גוף ונפש היו באותו‬
‫משקל‪ .‬אבל עם הזמן התפקחתי לכיוון רציונליות‪ ,‬כמו שאומרים‪ .‬החיים לימדו אותי…‪ ..‬רק מתי‬
‫שאני חושב )על רוחניות( אז אני מכבד את זה‪ .‬אבל זה לא נמצא בפרוגרמה של היומיומיות‪ .‬היום‬
‫קצת יותר‪...‬מכיוון שעברתי על דף אחר כבר‪ ,‬של חיים אחרים וכיוון אחר… היום אני חושב איך‬
‫‪ 9‬חומש "דברים" כט'‪ ,‬כח'‬
‫‪200‬‬
‫זה יהיה? איך זה יהיה? אני קשרתי את הנשמה עם גן עדן וגיהינום‪ .‬אני לא כל כך יודע מה יהיה‪,‬‬
‫גן עדן או גיהינום…מה שיהיה יהיה"‪ .‬דברים אלה עשויים לתמוך יסודות מחשבה במודל‬
‫אחר‪,‬קונקרטי ומבטיח‪ ,‬להישארות העצמי בעולם הזה‪ .‬למודל חוקי היגיון צרופים של ייחוס‬
‫משמעות לגופו של אדם‪ .‬הגוף‪ ,‬וכפי שיתווסף‪ ,‬נשא בכבוד סמלים דתיים‪ ,‬המיוחסים לנפש‪ .‬הגוף‪,‬‬
‫כפי ידיעותיו ה"חסרות" של ישראל‪ ,‬תמצית קיומו לעולם של האדם‪.‬‬
‫בתחילה התייחס למשמעות הכנת קבר על ידו בעבור עצמו‪" :‬זה מוריד את הלחץ של מה יהיה‬
‫איתי ביום המיתה‪ ,‬איך יתייחסו אליי"‪ .‬מכאן נמשכו דבריו הלאה מזה; הגופה פינתה מקומה‬
‫לעצמות‪ ,‬ואלה פינו מקומן לעפר ואפר‪ .‬ביקשתי לדעת מה מקור תחושת הסיפוק המיוחדת‬
‫בצפיית המתרחש ביום המיתה וקבורה‪" .‬השאלה הזו קצת יותר מידי חורגת"‪ ,‬העיר ישראל‪,‬‬
‫נדרש לפירוק של הנחות יסוד עמוקות‪" .‬התשובה היא בזה‪ ,‬שבן אדם כשהוא חי אז יש לו חיים‬
‫של חיים‪ .‬כשהוא גומר את החיים יש לו צד אחד שלא חי‪ ,‬אבל הוא נשאר עוד משהו‪ .‬הערך של‬
‫הבן אדם הם העצמות שלו‪ .‬יש לו ערך של איש שהיה‪ .‬אי אפשר לבטל‪ .‬אני לא בעד זה שעושים‬
‫אפר ומפזרים אותו‪ .‬בן אדם צריך שיישאר עד כמה שאפשר זכר ממנו‪ .‬אני נהנה לגמרי מהישות‪,‬‬
‫אני עוד משהו )אחרי מותו(‪ .‬אברהם )אבינו( אמר‪' ,‬ואנוכי עפר ואפר'‪ .‬משה רבנו אמר‪' ,‬אנחנו‬
‫אפס'‪ .‬אומרים שאברהם בכל זאת החשיב עצמו במשהו‪ .‬אני נשאר אחרי המוות עפר ואפר‪ ,‬אבל‬
‫עוד נשאר ממני‪ .‬אני שואף להיות עוד משהו‪ ,‬אם אפשר‪ .‬המשהו הזה יהיה עפר ואפר‪ .‬הגוף שלי זה‬
‫מה שכתוב למעלה )מילים במצבה(‪ .‬זה )המצבה( העטיפה של המחשבה הזו‪ ,‬שקיים פה עוד‬
‫מישהו‪ .‬העפר ואפר זה התוצאה הגולמית של הבן אדם‪ .‬המצבה זה העטיפה‪ .‬שם יש כתובת של מי‬
‫האפר הזה מה הוא היה‪ .‬שניהם חשובים‪ .‬אחד משלים את השני"‪" .‬אני חושבת שבין עפר ואפר‬
‫ובין מצבה‪ ,‬בני‪-‬אדם היו מעדיפים את המצבה"‪ ,‬הערתי‪" .‬אני גם חושב"‪ ,‬הסכים ישראל‪" ,‬אבל‬
‫צריך תירוץ לביטול העפר ואפר‪ .‬הלא עפר ואפר זה בכל זאת אני‪ .‬עפר ואפר זה שיירים מהאני‪,‬‬
‫מהגוף‪ .‬הגוף של בן אדם מקודש אצל יהודים‪ .‬זה לא כמו אצל הסינים‪ .‬יש לו שארית טבעית עד‬
‫כמה שאפשר‪ .‬לפעמים נכנסים מים וכל מיני‪ .‬המצבה היא חשובה היא מעידה על כך איפה שאדם‬
‫היה גר‪ ,‬איפה העצמות שלו היו‪ .‬אני לא רואה איך זה אחד בלי השני"‪ .‬דבריו של ישראל משקפים‬
‫את הזיקה שקושר בקר בין "ייחודיות קוסמית" כצורה של הרואיות‪ ,‬ובין גוף‪ -‬מזכר תמידי‬
‫למוות‪ ,‬גם לאחריו )‪ .(Becker, 1973‬רעיון הגוף המתכלה‪ ,‬כמייצג עצמיות‪ ,‬נודע גם בתקופת ימי‬
‫הביניים‪ .‬בני‪-‬אדם נזהרו בגופת המת‪ ,‬כאילו הייתה לה רגישות מיוחדת‪ .‬כותבים שונים אז ייחסו‬
‫לגופה מעין אישיות )‪" .(Aries, 1981‬דיני קבורה ובית הקבורה"‪ ,‬בקיצור שולחן ערוך‪ ,‬כוללים‬
‫סעיפים בכבוד המת‪ ,‬ומלמדים בזאת‪ ,‬בימינו‪ ,‬על ערך הישארות הגוף עם השיבה אל עפר‪.‬‬
‫לדוגמא‪…" :‬ויש מקומות שקוברין בלא ארון‪ ,‬אלא מניחים אותו על הקרקע ממש‪ ,‬בלא דף‬
‫תחתיו‪ ,‬אלא מן הצדדין‪ .‬נותנים שני דפים‪ ,‬ועל אלו עוד דף אחד‪ ,‬כדי שלא תיפול העפר על הגוף‬
‫המת‪ ,‬שזהו ביזיון לו"‪ .‬ישראל נדרש לתחושות המת בצטטו ממאמרי חז"ל‪" :‬קשה רימה למת‬
‫כמחט בבשר החי"‪ ,‬אמר‪" ,‬כתוב גם שהמתים סובלים מגלגולי מחילות )במעבר לארץ‬
‫ישראל(…‬
‫כן‪ ,‬יש למת מן חיישנות כזאת‪ .‬אי אפשר להגיד שזה בצורה פיזית‪ ,‬אלא בצורה מטאפיזית"‪ .‬מודל‬
‫ההישארות הזה משתקף אך בחלקו בגישות נטורליסטיות של התמזגות הרמונית של אדם‪ ,‬בטבע‬
‫‪ 10‬חכמת הנסתר‪ ,‬תורת הזוהר‬
‫‪201‬‬
‫רחב הידיים החובק אותו‪ .‬העפר ואפר גם הם מקור לסמליות עליונותו וייחודיותו‪ .‬בעצמיותו‬
‫המתבוננת של אדם אין מקום לטריוויאלי‪.‬‬
‫* * *‬
‫המילה 'הישארות' בכותרתה של תת‪-‬תחנה אחרונה‪ ,‬מסמלת יותר מכל את טבעה של חוויית‬
‫המוות ב"שדה" הקיום הנוכחי‪ .‬ה'אחר' כחי‪ ,‬לנוכח היחיד‪ ,‬שימש בהבניית רצף זמן ליניארי‪,‬‬
‫שנקודת הסיום שלו אינה אפשרית‪ .‬קו הזמן נדמה כאינסופי‪ .‬לעת מוות‪ ,‬גם גופו וגם רוחו של‬
‫אדם שופעים כסימבולים בזיכרון משפחתי‪ ,‬חברתי‪ ,‬וקוסמי‪ .‬לשם השגת אינטגרציה עצמית‪,‬‬
‫שכיוונה עתיד‪ ,‬חרגה המודעות מן ההקשר המוסדי‪-‬חברתי אל עבר הקשר רחב‪ ,‬מקיף כל‪ .‬בתוך‬
‫כך‪ ,‬הנחת פסים של מסילה אל אופק קיומי התבססה על התמעטות מתקדמת של משאבים‬
‫עצמיים‪ ,‬וניצול 'משאבים שליליים'‪ .‬דיירים ניהלו מערך נסיגה בו בזמן שנוכחותם הן במוסד והן‬
‫בעולם נחוותה אך כהישארות‪.‬‬
‫חרדת‪-‬הקצאה‪ ,‬כפי שלמדנו מוייסמן )‪ ,(1972‬הנה תגובה רגשית‪ ,‬הנסמכת על בחירה מודעת‪.‬‬
‫המוות מתגלה בד בבד עם התקדמות החיים‪ .‬סימניו אינם זרים‪ ,‬וכאמור‪ ,‬הוא מצוי בהישג יד‪.‬‬
‫ראינו כי דיירים ביקשו את המוות במפגיע‪ ,‬וכי רבים מהם ביטאו צורה של התרצות‪ ,‬עם שנערמו‬
‫אצלם אובדנים רבים‪ .‬הם נותרו עם יכולת קיום ראשונית )‪ ;(PRIMARY VIABILITY‬משמעותה‬
‫הישרדות ביולוגית‪ ,‬אשר אינה כוללת נסיבות הכרחיות מתמשכות על מנת לחיות )‪.(Weisman,1972‬‬
‫זו חיות רדודה‪ ,‬המתמשכת מרגע לרגע‪ ,‬עם שאין בה ויתור על תחושת ביטחון והערכה‪-‬עצמית‪.‬‬
‫נקודת שפל‪ ,‬אם כן‪ ,‬היא המאירה על מורכבות תהליך ניהול מות העצמי; עד אליה מגויסת‬
‫המודעות לסגת מזירות חברתיות ולהשיג על תמורות גוף‪ .‬וממנה מסתמנת גאות תודעתית‪,‬‬
‫הנשמעת לכללים אחרים‪ .‬בכל אלה המוות מופיע כמושא גלוי ומדובר‪ ,‬המכוון קבלת החלטות‬
‫ועמדות של היחיד‪ .‬חרדת‪-‬הקצאה היא כמדומה משמשת ברקע אסטרטגיות נסיגה‪ ,‬ממציאות‬
‫משותפת אל מציאות פנימית‪ ,‬מבלי שתתהווה תחושת חירום או בעתה‪.‬‬
‫סביר לטעון כי 'בדרך לאחרות עצמית' למעשה השתנתה תפיסת הגוף‪ ,‬כמו גם תפיסתו של‬
‫ה'אחר'‪ .‬זה וגם זה ייצגו חיות מאיימת; הגוף קם על בעליו‪ ,‬מזמן לו ייסורים‪ ,‬ואילו ה'אחר המת'‬
‫נהפך ל'חי'‪ ,‬שאין עוד לשאת ולתת עמו‪ .‬אם כן‪ ,‬ה'אחרות העצמית' כרוכה ביחס היפעלות אפשרי‬
‫לאובייקט‪ .‬כך‪ ,‬אדם אחר‪ ,‬דייר או דיירת‪ ,‬משעה שהוגדרו 'חיים' לא ניתן לראותם ביחס 'אני‪-‬‬
‫דבר'‪ ,‬כי אם אך בזיקת 'אני‪-‬אתה' )‪ .(Buber,1959‬פנטזיה של קשר תינוק‪-‬אם‪ ,‬המהווה רציונל‬
‫נפשי לנסיגת היחיד בפרק זה‪ ,‬מתקפת סברה זו‪ .‬ה'אחר' לעת מוות מסמל מרכיב בקשר האחדות‬
‫של האדם עם העולם‪ .‬הוא נושא זכויות בהתרחבותו של העצמי‪ .‬דרכים של 'אני מת' לקבל את‬
‫גזירת המוות מאששות באופן פרדוכסלי את משמעותו העצומה של ה'אחר'; רפרופי היכרות‪,‬‬
‫התעלמות והתרחקות מלמדים גם הם כי המוות הוא סמל ל'חברתי'‪ .‬ב"שדה" הקיום הבא‪,‬‬
‫יתבהרו יותר רישומיו של קשר )‪ (BOND‬היפעלות זה‪.‬‬
‫‪202‬‬
‫לנסיגה מחיים מובנים שונים; אי השתייכות לדיירים כקבוצות התייחסות‪ ,‬העדפת קשרי ומסרי‬
‫משפחה‪ ,‬הפרת מחויבות חברתית‪ ,‬צמצום מעורבות במתרחש סביב‪ ,‬התמקדות במצב גופני‪,‬‬
‫ובריחה מנטלית אל עולמות אחרים‪ .‬נסיגה זו שיקפה סדר מתכנס של זירות התייחסות‪,‬‬
‫מאכלסות תודעתו של דייר זקן‪ .‬ניהול מוות בדרך זו מלמד כי לנוכח גילויי טוטאליות בסדרי‬
‫מוסד‪ ,‬אפשרית הוויה אוטונומית‪ .‬התבססותה של אוטונומיה מנטלית‪-‬רוחנית אינו מפתיע; כמו‬
‫במחנות ריכוז‪ ,‬משעה שהיחיד נותן ידו למענה )המוות(‪ ,‬הוא נע ביחד עם תוקפנות אנושית‪ ,‬ויכול‬
‫לה‪ .‬אסטרטגיה זו באופן פרדוכסלי מסיגה אל מקלט‪ ,‬שאין בטוח ממנו‪" .‬מי ששוכב בבית קברות‪,‬‬
‫אף אחד לא נוגע בו"‪ ,‬שח פעם דייר אחד באותה רוח ‪ -‬בשבחה של הסתלקות‪.‬‬
‫‪203‬‬
‫פרק שביעי‬
‫מת‪-‬מת‪ :‬אבל‬
‫"טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה‪ ,‬באשר הוא סוף האדם" )קהלת‪ ,‬ז'‪ ,‬ב'(‪ .‬אבל ולא‬
‫משתה‪ ,‬אמרו חכמים‪ ,‬על שום ש"טוב ללכת אל בית האבל לשמוע קינות ויללות‪ ,‬המעציב את‬
‫הלב‪ ,‬מללכת אל בית המשתה‪ ,‬לראות שמחות ורקודין‪ ,‬המרחיב את הלב‪ .‬בעבור אשר מקרה‬
‫האבל הוא סוף של כל אדם‪ ,‬כי כולם ימותו ויתאבלו עליהם‪ ,‬והחי‪ ,‬ההולך אל בית אבל‪ ,‬אף כי‬
‫עודנו חי‪ ,‬יתן אל ליבו‪ ,‬שגם עליו יתאבלו בבוא עת חליפתו‪ ,‬ובזה יחרד וייכנע לבו‪ ,‬ויהיה נשמר מן‬
‫החטא" )פירוש "מצודת דוד"(‪ .‬בית אבל פרוץ הוא לעוברים ושבים‪ .‬הם המדברים בזכר המת‪ ,‬מי‬
‫יותר מי פחות‪ .‬הם מסבים להתארח‪ ,‬מארחים את עצב היושבים על הארץ בליבותיהם‪ .‬הם כעושי‬
‫חסד אחרון‪ ,‬חסד של אמת‪ ,‬עם שדמותו המרחפת לא תוכל עוד לגמול‪ .‬הם קרואים מכוחה של‬
‫הזמנת הצדקה‪ ,‬הנהוגה במסורת ישראל ימים רבים‪ .‬זוהי עת ניחומים והשתפכות רחמים על‬
‫נושאי ה'קריעה'‪ .‬המקוננת‪ ,‬פניה תחת מטפחת‪ ,‬ככלה בחופתה‪ .‬יד אחת על לחיה‪ ,‬יד שניה‬
‫מתנועעת כפי דבר הצער על גורל המת‪ ,‬גורל ומכאובים של חיי העולם הזה‪ .‬דבריה נכנסים בליבות‬
‫המזדמנים‪ .‬חלקם עומדים‪ ,‬חלקם יושבים‪ ,‬מביטים בדממה‪ .‬כולם‪ ,‬לאותה עת ממש‪ ,‬היו עוד‬
‫כנישאים מעל הכורעים על רצפה‪ .‬היא לוקחת את הלבבות ומרעידה אותם‪ .‬טרדות היומיום‬
‫מתמצקות לאבני חצץ חוצצות‪ .‬גובה לב של עליונות נדמה כדבר טיפשות‪ .‬הזמן נדם כמציית‪,‬‬
‫מכוח בכייה המסתלסל של אישה‪ ,‬המוכשרת להבכות‪ .‬הכל מטלטלים‪ ,‬פניהם שטופות בדמע‬
‫מריר של בעלי תבונה‪ .‬הם מהנהנים בצידקה‪ ,‬למשמע הקול‪ ,‬משק של כנפיים שחורות‪ ,‬מלאכי‬
‫יום הדין‪ .‬הם נותנים על ליבם לא לחטוא ברהב של כוחם ועוצם ידם‪ .‬עד שתטה השמש לערוב‪,‬‬
‫ירכן ראשם לבקש לאהוב‪ .‬טוב ללכת אל בית אבל – לזכור‪.‬‬
‫מחברו של הפסוק‪ ,‬אתו פותח פרק זה‪ ,‬כמו גם פרשניו‪ ,‬ראו ב"בית אבל" אתר קונסטרוקטיבי‪-‬‬
‫חיובי; זהו מקום המעורר להתפכח מהבלי העולם‪ ,‬משמע מאמונה של אדם בחשיבות האגו‬
‫ובמשאבים חומריים‪ .‬ההתפכחות היא תוצאת מפגש חברתי‪ ,‬בו מתרכזים באובדן אדם ספציפי‪,‬‬
‫אך גם נפנים ללימוד ודיון במשמעות נוכחותם הרוחנית של בני‪-‬אדם‪ .‬היבטים אלה של מפגש‪,‬‬
‫המתרחשים בחלקם באופן ספונטני‪ ,‬עומדים ברקע ההשוואה בינו ובין מציאות חיים רביעית‬
‫בבית האבות‪ .‬במציאות זו זהות העצמי וזהות ה'אחר' היא של 'מת'; הכל מצויים בהוויה מיוחדת‬
‫של אבל קולקטיבי‪ .‬באתנוגרפיות על מוסדות‪-‬מוות‪ ,‬כגון בתי אבות ובתי חולים‬
‫);‪Gubrium, 1975‬‬
‫‪ ,(Savishinsky, 1991; Keith, 1982; Glaser & Strauss, 1968‬לא נמצאו תימוכין להוויה זו; חוקרים‬
‫התמקדו בתנאי קיום חברתיים ופיזיים של זקנים‪ ,‬מבלי שהותירו חותם כתוב על התארגנות‬
‫גלויה או סמויה אודות עיבוד אבל קולקטיבי‪ .‬האתנוגרפיה של הוסצ'ילד )‪ ,(1973‬על אף שהיא‬
‫פורטת פרקטיקות של סדרי מוות‪ ,‬אותן ניהלו נחקרות‪ ,‬אינה מרחיבה בכגון זה‪ .‬מאירהוף )‬
‫‪ ,(Myerhoff, 1978‬לעומת זאת‪ ,‬היטיבה להתבונן באמצעות תיאוריה הגדושים באותות רגשיים‪-‬‬
‫הכרתיים של מציאות מוות בחייה של קבוצה‪ .‬בשל כך‪ ,‬ממצאיה האתנוגרפיים נוגעים למשימת‬
‫הפרק שלפנינו‪" .‬עבודת מוות קיבוצית" איננה מאפיינת שיחות והגיגים רוחניים במוסד טיפולי‪,‬‬
‫‪204‬‬
‫המכונה 'הוספיס' )‪ ,(HOSPICE‬המתמקדים בחוויות הפרט ובני משפחתו בלבד )‬
‫‪Ley & Corless,‬‬
‫‪ .(1988; Sontag et al, 1994‬לעומת זאת‪ ,‬תיעודים אתנוגרפיים‪ ,‬כפי שנראה‪ ,‬המתרכזים בתמונות‬
‫מעולמם של אסירים במחנות ריכוז‪ ,‬מרמזים על התכנות צורות של היות‪-‬יחד על פי מוות ) ‪Cohen,‬‬
‫‪.(1994; Davidson, 1992‬‬
‫הערתו של דוידסון )‪ (Daviddon, 1992‬אודות הלקחים הפסיכו‪-‬חברתיים על מציאות מחנה ריכוז‪,‬‬
‫מזכירה מאוד ביקורת גרונטולוגית; מבקרים סבורים כי הספרות המחקרית‪ ,‬הפסיכולוגית‬
‫בעיקרה‪ ,‬ממצקת ממצאים פסיכו‪-‬פתולוגיים‪ ,‬על פיהם נבחנת הזקנה )‪.(Lieberman & Tobin, 1983‬‬
‫בדומה‪ ,‬מציאות חייהם של זקנים בבית אבות‪ ,‬נתפסת לרוב דרך פריזמה צרה ושלילית של מושג‬
‫"המוסד הטוטאלי" )‪ .(Schulz & Aderman,1973‬דוידסון מציע לבחון קיומו של צד שני למטבע‪,‬‬
‫ובתוך כך מעלה על נס היבטים קונסטורוקטיבים של טראומת השואה בקרב אסירים השוהים‬
‫יחד‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬על אף הצגת מציאות נישול ואובדן בפרקים קודמים‪ ,‬מטרת הפרק הנוכחי‬
‫להשלים שאר טלאים ביריעה‪ ,‬ולהציג היבטים חיוביים של תודעת‪-‬מוות קולקטיבית‪.‬‬
‫הביטוי "התעכבות מחקרית" ראוי כאן‪ ,‬שכן אין להוציא מכלל אפשרות השפעתו של הלך רוח‬
‫תיאורטי בתקופה מסוימת על שימת לב חקרנית‪ .‬גילוייו של "שדה" הקיום הנוכחי מגובים‬
‫בהתפתחות מאוחרת של גישות גרונטולוגיות רוחניות )‬
‫& ‪Leder, 1996; Tornstam, 1997; Ley‬‬
‫‪ .(Corless, 1988‬הללו מחלצות את הסובייקט ממושגים כמו "תפקיד" ו"פעילות"‪ ,‬ומבקשות לשפוך‬
‫אור על עולמו הפנימי‪ ,‬זה העומד מאחורי מה שנתפס מבחוץ כ"התנתקות"‪ .‬הן נסמכות על‬
‫הוראתן של תיאוריות קלאסיות‪ ,‬כשל יונג )‪ (Jung, 1960‬ואריקסון )‪ ,(Erikson, 1950, 1982‬ואף‬
‫מחדשות את פניהן של אלה )‪.(Cole et al, 2000‬‬
‫"שדה" הקיום בפרק זה ייבחן לאור היבטיו של "בית אבל"‪ ,‬כצורה אידיאלית )‪.(IDEAL TYPE‬‬
‫דיירים זקנים משמשים בתפקידים מתחלפים בדרמת מוות חברתית; הם מנחמים ומנוחמים; הם‬
‫נישאים‪ ,‬כל אחד מהם‪ ,‬בארון מתים חברתי; הם גם כאבלים‪ ,‬דלתם פרוצה‪ ,‬וכחברים בבית‪-‬‬
‫תפילה‪ .‬ה"מקוננת"‪ ,‬גם היא מצויה ביניהם‪ ,‬בשיח חשבונות נפש וגוף‪ .‬מטפורת בית האבל‪,‬‬
‫הדתית‪-‬רוחנית‪ ,‬משתקפת בבית האבות כבית כינוס ל'מתים'‪ .‬רובם אינם מכתירים עצמם ב"דת"‪,‬‬
‫אך מכותרים בהנחות יסוד דתיות‪ .‬אפתח בחוויה משותפת של כלל באיו של מקום‪ ,‬כי בית האבות‬
‫– מקום מוות הוא‪.‬‬
‫‪ 7.1‬מראי מקום‬
‫בית האבות אינו מקום מוות בעבור הדיירים לבדם‪ .‬אפיזודות רפלקסיביות והתנהגותיות יהוו‬
‫מראי מקום‪ ,‬בהעידן על תפיסת זיקה בין הימצאות לגורל‪ .‬זיקת הדיירים משקפת את זיקת מי‬
‫שאינם דיירים‪ ,‬אך נאלצים לשהות בכפיפה אחת‪ .‬צורות של מוות חברתי מתועלות למקום אחד‪,‬‬
‫עם שזהו מוצא בלתי הולם; בתקופת המחקר‪ ,‬בית האבות כנס מספר קבוצות‪ ,‬הסובלות ממצוקה‬
‫חברתית‪ :‬זקנים‪ ,‬מטפלים‪ ,‬שהנם עולים חדשים מחבר‪-‬העמים‪ ,‬פועלים ערבים‪ ,‬ואסירים‪,‬‬
‫‪205‬‬
‫המרצים את עונשם בעבודות שירות‪ .‬הכל מכירים בייסוף לכובד נחיתותם בעוברם את השער‪ .‬אין‬
‫נכללים באלה חברי הצוות הפרופסיונלי‪ ,‬כי אם רק המגדירים עצמם כעושי "העבודה השחורה"‪.‬‬
‫התבטאויותיהם המילוליות של חברי צוות‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הן הד לרטוריקת המוות של הדיירים‪,‬‬
‫מעידות בצדן על ציפיות ממקום‪ .‬החלטות העומדים בראש היררכית הצוות באשר לאירוח זרים‪,‬‬
‫המגלים עניין זמני כלשהו בהקשר החברתי‪-‬זקנתי‪ ,‬מביאות לא אחת להתארחויות פולשניות‪.‬‬
‫אלה מראות על מקום מוות‪ ,‬בו זקנים מוחזקים כאנשים 'לא חיים' ‪ -‬נעדרי כל יכולת התנגדות‪.‬‬
‫מטפלים‪ ,‬המכונים "רוסים"‪ ,‬מסתובבים בחלוקים לבנים או בחליפת בד ירוקה כשל 'אחים' בבתי‬
‫חולים‪ .‬פניהם לרוב חתומות‪ .‬הם מזה זמן כבר אינם מדמים את הזקנים כבני‪-‬אדם‪ .‬תפקידם‬
‫לרחוץ את בשרם של אלה בשגרה אינסופית‪ ,‬להלביש ולנקות‪ .‬הם לובשים על ידיהם כפפות גומי‪,‬‬
‫נמנעים מלגעת‪ .‬ריחם של הזקנים‪ ,‬כפי שהם מספרים‪ ,‬נדבק בהם עצמם זמן רב‪ .‬זהו ריח קשה‬
‫להסרה‪ ,‬הפוגם בתחושת תיאבון‪ .‬כשהם שבים לביתם‪ ,‬הם מתאמצים להיפטר מן הריח‪ ,‬להותיר‬
‫בבשרם חותם של סבון מבושם במיוחד‪ .‬הם קובלים לעיתים קרובות על גלגולו של מזלם‪ ,‬כלא‬
‫מאמינים שהם משתייכים למדמנה הזו; מי היה יכול לשער בנפשו שהם‪ ,‬מי שהיו בארץ מוצאם‪,‬‬
‫נושאי שם בתחומי מוסיקה‪ ,‬אמנות ורפואה‪ ,‬יגיעו לשפל של "רוחצי גופות"‪ .‬מי דימה כי יידרשו‬
‫להסתגל למראות גועל‪ ,‬ועוד במחיר משכורת עלובה‪' .‬בירא עמיקתא'‪ ,‬כפי שהם שחים בה‬
‫בחריקת שיניים‪ ,‬תוך שהם עסוקים באחת המלאכות‪ ,‬מלמדת על עומק האובדן ומשמעות הנישול‬
‫מחיים של כבוד‪.‬‬
‫תנאי עבודה של ניצול‪ ,‬ורעבתנות של פועלים ערבים‪ ,‬צעירים בשנות העשרים לחייהם‪ ,‬תיארתי‬
‫במקום אחר‪ .1‬תחושה של נחיתות חברתית‪ ,‬מנת חלקם‪ ,‬נחשפה כבדרך אגב במסיבת הפורים‪.‬‬
‫אחדים מהם חברו לצוות האחיות‪ ,‬מאפרים פניהם כמוקיונים ועוטים מיני ניירות צבעוניים‪ .‬על‬
‫אף שהחג אינו ממסורתם הם הסבו למסיבה‪ .‬הטרבוקה‪ ,‬כלי תיפוף ערבי‪ ,‬היא שהעניקה להם‬
‫חשיבות זמנית‪ .‬הם תופפו במיומנות מעוררת הערכה‪ ,‬וגם רקדו בקצב אופייני‪ .‬כשהסתיימה‬
‫המסיבה ונדמה המוסיקה המזרחית‪ ,‬שבה להשתרר השגרה‪ ,‬להושיב דיירים במקומם לארוחת‬
‫הצוהריים‪ .‬בד בבד‪ ,‬כשם שנסוג הדהוד רעש המוסיקה באוזניים‪ ,‬התעוררה ונמוגה תחושת ערך‬
‫עצמי בקרב הפועלים; שניים מהם סבבו בין הדיירים והצוות לשאול האם נהנו‪ ,‬רגישים לכל מבט‬
‫ומלל של דברי תודה‪ .‬יש מהם שחרגו מאוד ממנהגם‪ ,‬והתיישבו ליד הדיירים לנהל שיחה קצרה‪,‬‬
‫לענות על שאלות סקרניות אודות תרבותם‪ .‬הם נהגו לרגע כמי שהפכו לאנשים‪ ,‬המגלים שיש‬
‫בידם לשאת תרומה מיוחדת‪ .‬כשנדרשו לבסוף לפשוט מעליהם סימני מסיבה ולשוב לעבודה‪ ,‬ניכר‬
‫כאב חוסר רצונם להיפרד מעונג‪.‬‬
‫קבוצה קטנה יותר היו עבריינים צעירים‪ ,‬שעסקו בעבודות מטבח וניקיון במוסד‪ .‬הם נפגשו פנים‬
‫מול פנים עם דיירים בשעת חלוקת המזון בחדר האוכל‪ ,‬שואלים כלאחר‪-‬יד‪" :‬אורז או תפוחי‬
‫אדמה?" הם לא נטו לספר על סיבת עונשם‪ .‬יש בצוות מי שדיבר בהעמדת הפנים המבוישת שלהם‪,‬‬
‫רומז על סטייתם מן הקהילה היישר אל בית האבות‪ .‬פעם צלצל הטלפון בדלפק הקבלה‪ .‬הפקיד‬
‫ניגש לדיירת בלובי ומסר לה דרישת שלום מעבריין‪ ,‬שריצה את ימי עונשו מזמן‪ ,‬והתגעגע אליה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫בפרק חי‪-‬חי‪ ,‬בסעיף "חפצים וחפץ"‬
‫‪206‬‬
‫היא "הרשתה" לו להתקלח במקלחת הציבורית‪ ,‬ונתנה לו שתי סוכריות כל יום‪ .‬כך סיפרה‪ ,‬נהנית‬
‫להדגיש עד כמה אהב הוא אותה‪ ,‬עד כי‪ ,‬בלא נימת לעג‪ ,‬היה מדבר על רצונו להתחתן איתה‪.‬‬
‫מצאו מיני "בני מוות" של חברה את מינם‪ ,‬תחת קורת גג אחת‪ .‬סביר לטעון כי אפיוניו הייחודיים‬
‫של ההקשר‪ ,‬הוא המזמן יחד קבוצות אלה; מוסד ציבורי‪ ,‬בו שוהים זקנים במעמד בינוני‪-‬נמוך‪,‬‬
‫שגילם הממוצע מגדירם כ 'זקנים‪-‬זקנים'‪ ,‬מפתה מקבלי החלטות לראות בו מקלט ציבורי‬
‫לקבוצות פגיעות אחרות‪ .‬עמידה בקריטריונים נמוכים של שירות‪ ,‬והתרוקנות הקופה של רשת‬
‫בתי‪-‬אבות‪ ,‬אליה משתייך המוסד‪ ,‬לא זו בלבד שהביאה לנישולם של הלקוחות‪ ,‬אלא גם לניצולם‬
‫של העובדים‪ .‬לאלה גם לאלה לא נקרה מוצא אחר‪.‬‬
‫המילה "אבות" מתנוססת בשם המקום‪ ,‬ומכוונת את תפיסותיהם של זרים על טיבו של בית‬
‫ריכוז‪ .‬אופנים בהם בחרו לפגוש את "הזקנים" מעידים על מקום‪ ,‬שאין בו מי אשר בשכמותו יש‬
‫לתת את הדעת‪ .‬פולשנות אל תוככי השקט ציירה את ה"מעניקים" כנוהגים ככל העולה על רוחם‪,‬‬
‫ואת הדיירים כמצופים להסתפק במועט‪ .‬בית האבות פרוץ לבעלי רעיונות‪ ,‬שהדיירים אך תפאורה‬
‫משותקת שלהם‪ .‬בחג חנוכה הגיעו מחנכות עם קבוצה רעשנית של ילדים וערכו מסיבה‪ ,‬אליה‬
‫הוזמן נושא תפקיד בכיר של העירייה‪ .‬הילדים הציגו הצגה בלתי מובנת‪ ,‬מחרישים אוזניים אל‬
‫תוך המיקרופון‪ ,‬לא מדברים אל קהל הדיירים‪ ,‬כי אם אל הוריהם‪ .‬המחנכות דאגו לתלות על קיר‬
‫הבמה שלט פרסומי של אחד הבנקים‪ ,‬נותן חסות לכמה אירועים‪ .‬רבים מן הדיירים עזבו את‬
‫האולם במהרה‪ .‬אחרים נותרו כעוסים‪ .‬חברי צוות פערו פיהם לנוכח ה"שימוש הציני" בהקשר‬
‫הזקנתי לפעילות חינוכית‪ .‬בחג הפורים פרצה קבוצת ילדים אחרת אל אולם ההרצאות וחדר‬
‫האוכל‪ ,‬מלווה במדריכיהם מתנועת "בני עקיבא"‪ .‬הם שרו‪ ,‬תוך דילוגים וריצה מתפרצת‪:‬‬
‫"משנכנס אדר מרבים בשמחה"‪ .‬אחדים מהם נטפלו אל דיירים‪ ,‬מפריעים אותם מהילוכם‪ ,‬ואף‬
‫מסכנים את עמידתם היציבה‪ ,‬דוחפים לידיהם שקיות ממתקים‪ .‬לחיצות ידיים והנהוני ראש‬
‫מעושים להבעת עניין‪ ,‬זו אשר אינה קשובה לנאמר באיטיות ובשקט‪ ,‬מוכיחות כי ההקדמות‬
‫החינוכיות באותה קבוצה לא העמיקו לדון במושג "הידור פנים"‪ .‬יותר מאלה הרחיקו לכת ביטויי‬
‫ההסכם‪ ,‬אותם ערכו חברי צוות טלויזיה עם מנהלת בית האבות‪ .‬בתמורה לשימוש בלובי המשופץ‬
‫כתפאורה‪ ,‬ומשחקה של דיירת‪ ,‬הובטחה תוכנית אומנותית‪ .‬כשיצאה זו אל הפועל‪ ,‬הוכו הדיירים‬
‫בסנוורי הפרוז'קטורים‪ ,‬והושמו ללעגו של בדרן על הבמה‪ .‬התחוור כי גם הפעם ביקשו לנצלם‬
‫לצורכי "סצנת קהל"‪ .‬כך שח בפניהם הבדרן‪ ,‬תפקידו להשיח את הדעת בין לבין פעולות ההכנה‬
‫של מצלמות ותאורה‪" :‬היות שאתם באתם‪ ,‬חייב מישהו להופיע בפניכם‪ .‬נכון? תארו לעצמכם‬
‫שאין אף אחד‪ ,‬מישהו מכם היה פגוע מזה…אנחנו ניקח מכל הקטע חמש דקות של צילום…‪.‬זה‬
‫עושה פרסומת לבית ] [‪...‬כדי שלא יחשבו שכאן יש זקנים‪ ,‬אתם תהפכו לחצי שעה לצעירים‪.‬‬
‫מחיאות כפיים וצחוקים‪ ,‬וכל מה שצריך… )הדיירים מתלוננים על הסנוור בעיניהם(…האור‬
‫בשביל שיראו שאתם יפים‪ .‬לא יהיה אור אז יחשבו שאתם זקנים"‪ .‬לפני שקמו שני דיירים בכעס‪,‬‬
‫מוחים על ש"עושים מהם תעמולה"‪ ,‬הספיק הבדרן לספר "בדיחה"‪" :‬כשהיהודי הזקן ביותר הגיע‬
‫לארץ‪ ,‬בן מאה שלושים ושתיים‪ ,‬שאלו אותו איך הצליח להאריך ימים‪ .‬הוא בקושי הצליח לספר‬
‫שבגלל המהפכה הוסיפו לו עוד שנים‪ .‬גם אתם נראים לי אחרי מהפכה‪ .‬נראה לי שגם לכם הוסיפו‬
‫עוד חמישים שנה"‪ .‬בהופעת קבוצת ילדים באירוע חגיגי‪ ,‬התמהמה הגננת פרק זמן‪ ,‬שהספיק‬
‫‪207‬‬
‫לנתק כמה דיירים מכיסאותיהם‪ ,‬ולהניעם לעבר המעליות‪ .‬כיוון שזירזה אותה רכזת התרבות‪,‬‬
‫ציוותה את הילדים‪" :‬לכו תעמדו באמצע"‪ ,‬ברחבת ההופעה‪ ,‬מבקשת להוליך שולל‪ ,‬כאילו ההצגה‬
‫יוצאת לדרכה‪.‬‬
‫ביטויי כעס ועלבון‪ ,‬כמו גם עזיבה הפגנתית של מקום ההתכנסות‪ ,‬מלמדים כי הדיירים עומדים‬
‫על תפיסתם כחסרי כוח בעיני מבקרים זרים והנהלת המוסד‪" .‬הקהל הזה הוא תמיד מרומה‪.‬‬
‫תמיד מספרים לו צ'יסבטים"‪ ,‬פסק רפאל‪ .‬יואל ביטא רגישות דומה כשניאות לשוחח עמי‬
‫בפגישתנו הראשונה‪ ,‬לא לפני שאמר‪" :‬את מסתובבת פה‪ ,‬מחפשת לך קורבנות?" טענתו זו כלפי‬
‫התחלפה ברגשות חיבה‪ ,‬רק לאחר זמן ומשעמד בעצמו על שגיאתו‪.‬‬
‫מעבר לפרקטיקות נישול‪ ,‬ודומה כי גם מעל מה שניתן להחשיב כשחיקה בעבודה‪,‬‬
‫התייחסויותיהם של חברי הצוות מרמזות כי הם עצמם אחוזים בתפיסות סטריאוטיפיות‪ .‬אלה‪,‬‬
‫ככל הנראה‪ ,‬מקהות את רגישותם כלפי הדיירים‪ .‬אחת מאימהות הבית סיפרה כי פעם נקלעה‬
‫למצב בו צפתה במשגל של דייר ודיירת באחד החדרים‪ .‬מעווה את פניה אמרה‪ ,‬כי המחזה היה‬
‫מגעיל‪" :‬את מתארת לעצמך‪...‬שני זקנים עושים את זה‪...‬כן‪ ,‬גם בגלל שהם זקנים זה מגעיל"‪ .‬לא‬
‫יאה לזקנים לקיים יחסי מין‪ ,‬זהו תוכן הסטריאוטיפ שהנחה את תגובתה‪ .‬באופן דומה רטנה‬
‫אחת האחיות על דיירים בלובי‪ ,‬מבחינה את עצמה מהם‪" :‬תפסיקו לצעוק כשאתם מדברים איתי‪.‬‬
‫אני שומעת‪ .‬אני לא זקנה"‪ .‬בהתאם להבחנות שעורכת המנהלת בין דיירים "וותיקים"‬
‫ו"חדשים"‪ ,‬עורכים חברי הצוות הבחנות בין מתפקדים יותר ופחות‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬באחת‬
‫מהפעילויות במחלקת ה"תשושים"‪ ,‬בתום סבב תשובות "לא לעניין" של כמה דיירים‪ ,‬אמרה‬
‫המדריכה בנוכחותם ובאותו טון גבוה‪ ,‬לדייר שאך זה הצטרף‪" :‬או‪ ,‬אתה מציל לי את המצב"‪.‬‬
‫הסברים זקנתיים ותיאורים המעידים על ייחוס מוות‪-‬קרוב לדיירים‪ ,‬משופעים בהתייחסויות‬
‫הצוות הישירות לקשיים בחיי היומיום‪ .‬אמרה לי אחת הדיירות ה"תשושות" בשיחת בוקר‪:‬‬
‫"היום יש פיזיותרפיה‪ .‬המורה אומרת שהיא מצילה אותנו ותודות לה אנו חיים והולכים"‪.‬‬
‫כשנכחתי באחת מפעילויות‪-‬גוף אלה‪ ,‬התעקשה אחת הדיירות לשבת באומרה כי עקב נפילתה אין‬
‫היא מסוגלת להניע את רגלה‪ .‬השיבה לה הפיזיותרפיסטית‪" :‬את לא היחידה‪ .‬אין בקבוצה אחת‬
‫שלא נפלה‪ .‬את בחברה טובה"‪ .‬כמו בניסיון להניע את הדיירים לפעילות‪ ,‬כך בניסיון להניא אותם‬
‫מלהתלונן על תנאי חיים‪ ,‬נוקטים חברי הצוות "הסברי זקנה"‪" ,‬מלמדים" על התדרדרות‬
‫ומשדרים לחץ להנמכת ציפיות‪ .‬באחת מהתכנסויות הדיירים אמרה הדיאטנית כי אל להם‬
‫לדיירים להתלונן על האוכל‪ ,‬שכן עליהם לקחת בחשבון כי בזקנה ישנה ירידה בחוש הטעם‪ ,‬כפי‬
‫שישנה ירידה בחושים אחרים‪ .‬כשתמהתי האם ידוע לפקיד הקבלה על מקרי התאבדות במוסד‪,‬‬
‫השיב מופתע ומגחך‪" :‬בטח מתאבדים! מה אתך?!" והפליג בתיאורי התאבדות שהיה עד להם‪,‬‬
‫משל הייתה התופעה צפויה‪ ,‬צפויה מאוד‪ .‬על אינטראקציה מעין זו טען גרפינקל )‪ (1967‬כי שאלות‬
‫לא "מתאימות" עשויות לשמש ערוץ דרכו ניתן לחשוף מציאויות חברתיות מובחנות‪ .‬המידע‬
‫מתגלה לא רק בתשובות הנשאל‪ ,‬כי אם‪ ,‬במיוחד‪ ,‬בעמדות כלפי השאלות המופנות אליו‪ .‬ציפייה‬
‫למוות אף אם אינו יזום‪ ,‬מוקרנת מן הצוות בהתייחסותו לסיטואציות יומיום‪ .‬במסיבת פורים‬
‫במחלקת ה"תשושים" פנתה רכזת התרבות בנימה ילדותית לאסתר‪" :‬אסתריקה‪ ,‬את נהנית?"‬
‫‪208‬‬
‫השיבה הדיירת‪" :‬בטח‪ ,‬אחרי בית החולים‪ ,‬בטח!" המשיכה הרכזת בחיוך גדול ובצהלה‪" :‬יש‬
‫חיים אחרי בית החולים‪ .‬יש חיים!" גם אורח לרגע היה יכול להבין מתגובה זו כמה 'החיים'‬
‫עומדים כבר מאחורי קו הקץ‪ .‬איש הביטחון נקט בביטוי ממצא ומבהיר לאופייה של מציאות‬
‫החיים בעיני צוות המוסד‪" :‬אומללות מרוכזת"‪ .‬מקרב את עדשת המצלמה האישית שלו‪ ,‬תיאר‬
‫כיצד נכנס דייר עם הליכון למעלית‪ ,‬ובעקבותיו עוד דייר עם הליכון‪ ,‬וזה נתקל בזה‪ ,‬ולא יכולים‬
‫לזוז‪ ,‬ומתעכבים כעוסים מבלי לדעת את מי להאשים‪ .‬דלתות המעלית אינן נסגרות‪.‬‬
‫‪' 7.1.1‬מטען' זקנה‬
‫התוודענו עד כה‪ ,‬במסגרתן של תימות שונות‪ ,‬לסטריאוטיפים עצמיים זקנתיים בקרב הדיירים‪.‬‬
‫תמונת הדימוי הקולקטיבי לא תהא שלימה‪ ,‬אם נתעלם מגישתם המייחדת כלפי המוסד כמקום;‬
‫בזו מקופלת תפיסה של זקנה‪ ,‬בעלת גבולות טריטוריאליים‪ .‬רבים מהדיירים ציינו את הכניסה‬
‫לבית האבות‪ ,‬כמעבר לעולמה העלום של זקנה‪ .‬בית האבות מכנס בתוכו‪ ,‬בני‪-‬אדם‪ ,‬המוגדרים‬
‫'זקנים'‪ ,‬והחיים בכפיפה אחת מחוללים זקנה‪ ,‬בעלת מאפיינים הנלמדים עם הזמן‪ .‬כללו של דבר‪,‬‬
‫דייר או דיירת ספוגים במקום‪ ,‬המזמן מטען מיוחד של זקנה‪ .‬ידיעת הזקנה שמורה אך ורק לאלה‬
‫המתהלכים במקום כדיירים "וותיקים"‪ .‬זר או צעיר לא יוכל להכיל ידיעה זו‪" .‬פה אני הכרתי את‬
‫הזקנה"‪ ,‬אמרה חנה‪" .‬פה נתתי לה יד‪ .‬פה אמרתי לה‪ :‬בואי‪ ,‬חברמנית‪ ,‬בואי איתי ביחד‪ ,‬זה לא‬
‫יעזור לך… אז ראיתי רק פה להילחם בזקנה‪ .‬אז כבר ראיתי‪...‬אחר כך את מכירה אנשים‪ .‬העולם‬
‫מלא באנשים‪ .‬אוהו מה ראיתי פה‪ .‬כל כך הרבה למדתי‪ .‬למדתי על האופי שלהם על ההתנהגות‬
‫שלהם‪ .‬בזקנה יש התנהגות מיוחדת"‪ .‬בלהה הציגה את בית האבות כ "קוסמוס במיניאטורה"‪,‬‬
‫מיוחד לעצמו‪" :‬הם )הדיירים( באו מבחוץ כל אחד עם המטען שלו ונפגשים פה ומקבלים פה‬
‫מטען"‪" .‬מה מקבלים פה?" שאלתי‪ ,‬והיא השיבה‪" :‬מה את חושבת?! מה אדם מקבל כשהוא‬
‫מזדקן?! מה מקבלים בזקנה?!" מכלל השיחה ניתן היה לעמוד על כוונתה של בלהה; 'מטען'‬
‫הזקנה הוא מחלות וקשיי תפקוד‪ ,‬הנושאים הלך רוח מיוחד‪ .‬זהו 'מטען' חלופי‪ ,‬ונראה כי בכוחו‬
‫לבטל 'מטענים' ייחודיים של נסיבות חיים אישיות‪ .‬בית האבות כמציאות זקנתית שאין לעמוד‬
‫בפניה‪ ,‬המדביק את שוכניו במארות זקנה וחולי‪ ,‬הצטייר בסיפור כניסתו הסובייקטיבי של דייר‪:‬‬
‫"הכל‪ ,‬הכל נחלש‪ .‬הריכוז‪ ,‬הזיכרון‪ ,‬אני לא ישן טוב‪ .‬קיבלתי את זה רק כשהגעתי לפה‪ .‬לא לעולם‬
‫חוסן"‪ .‬בבקשה "להגן" עליי מפני גילוייה של זקנה הכרוכה במקום‪ ,‬אמרה לי אסתר‪" :‬מה את‬
‫עושה פה? את לא צריכה להיות פה! פה זה מקום של זקנים"‪ .‬היא חזרה על דבריה‪ ,‬מרעימה‬
‫בקולה‪ ,‬עד שדיירת אחרת "נחלצה לעזרתי"‪ ,‬מסבירה כי אני זקוקה לשהייה ממושכת על מנת‬
‫להיטיב וללמוד‪ .‬זקנה‪ ,‬לתפיסת הדיירים‪ ,‬הופיעה כאתר בתוך אתר; אף בהיות לה קווים‬
‫משותפים עם המוות‪ ,‬מסתורית ומאיימת‪ ,‬היא הוצגה כקניינם הבלעדי והנשלט‪ .‬הזקנה‬
‫החווייתית היוותה אתר סימבולי למוות דינמי בעיני הדיירים‪ ,‬בעוד בית האבות נמצא כאתר‬
‫סימבולי למוות סטטי‪ ,‬בעיניהם של צופים לא‪-‬זקנים‪.‬‬
‫‪ 7.2‬בית תפילה‬
‫אחת המשמעויות של "בית אבל" במסורת היהודית היא היותו בית תפילה זמני‪ .‬בהלכות ניחום‬
‫אבלים נאמר כי האבלים והמנחמים מצטרפים למניין לתפילות היום‪ ,‬אומרים מזמורי תהילים‬
‫ולומדים משניות "לתיקון הנשמה"‪ .‬אני מבקשת להראות כי "בית אבל"‪ ,‬בו שוהים הנחקרים‪,‬‬
‫‪209‬‬
‫הוא מקום להחלת דימויים רוחניים‪ ,‬ואימוץ מקצתן של הנחות יסוד דתיות‪ .‬מטפורה ייחודית זו‬
‫מהווה מסגרת פרשנית לפרקטיקות‪ ,‬מחוות ועמדות‪ .‬דומה כי תכנים מסורתיים מעניקים סמלים‬
‫מן המוכן ב"שדה" קיום‪ ,‬בו סמליו ורעיונותיו של האתוס המודרני אינם הולמים עוד‪ .‬רגעים‬
‫אחרונים של החיים נותרו בידיה של הדת )‪ .(Aries,1981‬על עניין זה עמד סימונס בסברו כי חילון‬
‫מדעי של מעגל החיים והמוות‪ ,‬עשוי לשמש מסד להכחשת רוחניות בזקנה‪ .‬הדבר מתעצם עם‬
‫הצבתם של אובדנים במוקד הדיון‪ ,‬וראיית המוות בצלם כמוצא מועדף‪ .‬להערכתי תוקפו של מסד‬
‫זה נחלש‪ ,‬בה במידה שמתגלות באורח ספונטני תצורות חברתיות חיוביות בקרב זקנים‪ .‬אני‬
‫מצדדת בטענה כי שפה ופרקטיקות רוחניות עשויה לנבוט גם בקהילות שיח‪ ,‬שאינן נסמכות על‬
‫עקרונות דתיים )‪.2(Simmons, 1998‬‬
‫ברי כי המושגים "רוחניות" ו"דת" חופפים במידה גבוהה‪ ,‬עם שאינם מוגדרים דיים‪ .‬הספרות‬
‫הגרונטולוגית המאוחרת מתחבטת בהגדרות אפשריות‪ ,‬תוך העדפה בולטת למושג הראשון‪ .‬אחת‬
‫העמדות מלמדת כי כל דיון ברוחניות הוא קונטקסטואלי‪ ,‬נטוע בשפה מסוימת‪ ,‬במילייה תרבותי‪-‬‬
‫היסטורי‪ ,‬וגם בחוויות רוחניות של הכותב )‪ .(Atchley, 2000‬ריבוי‪-‬רבדים קונצפטואלי מעניק‬
‫בעליל מרחב להגדרות ייחודיות לצורך הבנת הטקסט הנוכחי‪ .‬לעניינינו‪ ,‬המושג "דת" מורה על‬
‫תפיסות ורעיונות‪ ,‬השאולים מטקסטים תנ"כיים והלכתיים‪ .‬הגדרת "רוחניות"‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הנה‬
‫כוללנית יותר ובהירה פחות; תאורטיקנים‪ ,‬המצדדים ברעיון "התפתחות רוחנית" בזקנה‪ ,‬נדרשו‬
‫למושג זה‪ ,‬באופן שניתן להאציל על חוויות הנחקרים‪ .‬לדר )‪ (Leder, 1996‬סבור כי ה'רוחני'‬
‫מתייחס לממדי משמעות בחיי הפרט‪ .‬המדובר בהתחברות של אדם לעצמו‪ ,‬התחברותו ליופי‬
‫הטבע‪ ,‬לאנשים אחרים ברגשי אהבה וחיבה‪ ,‬למסורת‪ ,‬לכוח אלוהי‪ ,‬ולמקורות פנימיים של‬
‫יצירתיות ודמיון‪ .‬לשיטת לדר‪ ,‬אין הרוחניות מחייבת נאמנות למערכת דוקטרינות דתיות או‬
‫לאמונה באלוהים אישי‪ .‬כוחה של הגדרה זו נשען על תיאורי "מסע פנימה"‪ ,‬שעוברים זקנים‬
‫הודים ודרוזים‪ .‬תורנסטם )‪ (Tornstam, 1994, 1997‬מנחיל את המושג ‪,GERO-TRANSCENDENCE‬‬
‫ומוכיח באופן מחקרי את תוקפם של ארבעת ממדיו‪ :‬הקוסמי‪ ,‬השכלי‪ ,‬העצמי והחברתי‪ .‬הוא‬
‫סבור כי הטרנסנדנטיות בזקנה מהווה שינוי במטה‪-‬פרספקטיבה‪ ,‬מהשקפה מטריאליסטית‬
‫ופרגמטית על העולם‪ ,‬אל עבר ראייה קוסמית וטרנסנדנטית‪ .‬בדומה ללדר‪ ,‬הוא נוטל דוגמא‬
‫מתרבות מזרחית‪ ,‬המתייחדת בתפיסה זן‪-‬בודהיסטית‪ .‬זקנים חיים להערכתו במציאות אחרת;‬
‫לא ניתן להבינה באמצעות החלת תבניות של אמצע החיים‪ .‬פרדיגמה קוסמית‪ ,‬בה נעדרים גבולות‬
‫בין 'אני' ו'אחר'‪ ,‬מפנה מקום לתכניו של לא‪-‬מודע קולקטיבי‪ ,‬בהם מתחברים אובייקטים‬
‫ומושגים לשלמות אחת‪ .‬אם נחלץ אלמנטים משותפים לשתי הגישות הללו נוכל לטעון כי זקן עשוי‬
‫לחיות במציאות סובייקטיבית‪ ,‬אשר מצד אחד‪ ,‬שמה לאל תכני עבר אישיים‪ ,‬נטיות אגואיסטיות‬
‫וצווי‪-‬שעה חברתיים‪ ,‬ומצד שני רוויה בטוביות‪ ,‬בהשלמה עם אובדנים עד כדי תחושת שחרור‪,‬‬
‫ובתובנות הכרתיות מסדר גבוה על התנהלות העולם‪ .‬התאורטיקנים מקשרים בין הגדרותיהם‬
‫לבין המושג "חוכמה"‪ ,‬שטבע אריקסון‪ ,‬כתוצר עבודת אינטגרציית‪-‬אגו‪ ,‬בשלב שמיני בטווח‬
‫החיים )‪ .(Erikson, 1950, 1982‬תורנסטם מסייג זאת בטענו כי אינטגרציה‪ ,‬המיוצגת במושג שלו‬
‫משקפת מבט קדימה‪ ,‬בעוד הוראתה המקורית של 'אינטגרציה' מצביעה על בחינת אירועי העבר‪.‬‬
‫‪ 2‬תימוכין לגישה זו אפשר ומספקת ההמלצה לבחון צעדים לקראת "תיאולוגיה פרקטית" בזקנה; זו תושג על בסיס אנלוגיה‬
‫סטרוקטורלית בין שתי רמות משמעות‪ ,‬דת מסורתית ורציונליות מודרנית )‪.(Browning, 1975‬‬
‫‪210‬‬
‫התבוננות רפלקסיבית של דיירים על מקומם הנפיקה תיאורים ודימויים אודות משמעות‬
‫הימצאותם‪ .‬לעיתים התלוותה אליהם נימה רוחנית‪ ,‬המנתקת את חבליה האסוציאטיביים‬
‫החיצוניים של התווית "בית אבות"‪ ,‬וקושרת אותם מחדש אל ספירות תודעה אחרות‪ .‬לאור‬
‫תפיסתו של תורנסטם‪ ,‬אפשר כי "בית האבות" מייצג בעיני הדיירים זיקה בלתי ניתקת לשלשלת‬
‫הדורות ולאבות קדמונים‪" .‬עצוב כאן" ו"קשה כאן"‪ ,‬היו שיפוטים שחזרו על עצמם‪ ,‬בהציג‬
‫דיירים את מנת חלקם הקבועה‪ .‬תודעת המוות העבירה דיירים אל אקזוטיקה דימויית‪ ,‬ככל‬
‫שהעמיקו תחושת העצב ותהייה‪ .‬נחמיה‪ ,‬דייר "תשוש"‪ ,‬ספק כפיו‪ ,‬שאחזו מפעם לפעם בהליכון‪.‬‬
‫יושב על כסא במסדרון‪ ,‬לבוש במקטורן חגיגי‪ ,‬הניד ראשו מצד לצד ופכר אצבעותיו‪" .‬זה בית‬
‫משוגעים כאן‪ .‬איפה אנחנו?" הוא הביט קודר על סביבותיו‪ ,‬ובמהלכה של חצי שעה סיפר על כך‬
‫שחשב כי ראש חודש תשרי היום‪ ,‬אך בבית הכנסת השיבו פניו ריקם‪ ,‬באומרם כי זה ראש חודש‬
‫אלול‪ .‬מדמה את חברת בית האבות לקהילה דתית‪ ,‬אמר בצער‪" :‬אני מתבייש… חרפה גדולה‪ ,‬איך‬
‫לא שמענו את הרבנים מכריזים על ראש חודש?! עד כדי כך?! מה זה פה‪ ,‬משוגעים?!" "פה כל אחד‬
‫נכנס בדעה ברורה שכאן זה הסוף‪ .‬זה משפיע"‪ ,‬אמר רפאל‪ .‬בעקבות דברים אלה הוסיף‪" :‬אותי‬
‫זה מעניין מי המציא את הדבר הזה‪ .‬זה פתרון…אברהם אבינו‪ ,‬אורחות גמלים וקבלת‬
‫אורחים…‬
‫יתכן מאוד שיש קשר מהתקופה ההיא‪ .‬בית אבות…איזה מן הכנסת אורחים‪ .‬בירושלים היה בית‬
‫הורים"‪ .‬בתום עבודת השיפוצים בלובי‪ ,‬מנורות גדולות השתלשלו מתקרתו‪ ,‬רצפה דמוית‪-‬שיש‬
‫בהקה בברק לבן‪ ,‬ועמודיו הלבנים לבשו קישוטים ארכיטקטוניים‪ .‬דייר ישב מתבונן בפרטים‬
‫ואמר‪" :‬הלובי כמו היכל…כמו בית המקדש…תראי את העמודים‪ .‬כן‪ ,‬ממש כמו שבנו את‬
‫המקדש"‪ .‬יצחק סבר‪" :‬סביבי יש אנשים שהם שותפי‪-‬גורל‪ .‬גורל של שותפות בבית ציבורי‪,‬‬
‫באכסניה זמנית"‪ .‬מכאן הביא השגות לתיקון התנהגותם הדתית של דיירים‪.‬‬
‫נימה דומה התגלתה ברבות מהגדרות "אנחנו" של הדיירים‪ .‬הללו הצטלצלו כפרובוקציות‬
‫דימויים‪ ,‬מגביהות לשפוט מעל אזוטריות המפגש החברתי‪ ,‬ושוברות קונבנציות של תפקידים‬
‫חברתיים‪" .‬אצלנו הזקנים‪ ,‬אנחנו רק נראים כאילו"‪ ,‬התייחסה דיירת בעקיפין לאשפוזו של דייר‬
‫עקב נפילה‪" .‬האנשים פה חמים"‪ ,‬ציינה דיירת מבלי לפרש‪" .‬מרוב שהם התקררו הם חמים"‪,‬‬
‫השיבה לה אחרת‪ ,‬והפחיתה מעט מן העמימות‪" :‬בחוץ אין זמן להיות חמים‪ ,‬כל כך עסוקים‬
‫בעצמם שאין זמן להיות חמים"‪" .‬אנחנו כל הזמן באותו מזג אוויר"‪ ,‬השיבה דיירת על תלונותיה‬
‫של חברתה כנגד הקור‪ ,‬המכאיב את רגליה‪ .‬דיירת החלה מהמהמת את מילות השיר "ואולי לא‬
‫היו הדברים מעולם"‪ .‬זו הייתה תגובתה לעוד דוגמא של עיוות לא יוכל לתקון; דיירת הצועקת‬
‫בשנתה ודופקת בארונות‪ .‬טעיתי פעם לכנות דיירת בשם 'חיה'‪ ,‬בנוכחותן של כמה דיירות מסבות‬
‫בלובי‪ .‬הגיבה אחת מהן‪" :‬אנחנו דומים לחיות‪ ,‬אבל לא קוראים לה חיה‪ .‬כן‪ ,‬באים פה כמו‬
‫חיות"‪ .‬מתעניין בעבודתי‪ ,‬פעם שאל אותי דייר‪" :‬איך את מסתדרת כאן בין הקהל הקדוש הזה?‬
‫יש ביוטי כזה‪ .‬כל אחד חי איך שהוא יכול‪ .‬כל אחד סטה"‪.‬‬
‫‪ 7.2.1‬מילים ואופני תפילה‬
‫תפילה ידועה‪ ,‬הכלולה במזמורי תהילים‪ ,‬נשמעה בפי דיירים רבים; הם שבו ושיננו‪" :‬אל תשליכני‬
‫לעת זקנה"‪ .‬חרדת ייסורי גוף‪ ,‬ותלות הכרוכה בהם‪ ,‬התמצתה בדימוי ה"השלכה" ‪ -‬תבנית עשויה‬
‫מן המוכן‪ .‬ישראל התייחס למילים אלה באומרו‪ '" :‬אל תשליכני לעת זקנה'…בשביל זקנים זה‬
‫‪211‬‬
‫משהו‪ .‬הזקן נמצא‪ ,‬בפרק‪ ,‬בתוך העניינים‪ .‬הזקנים נמצאים בבית בתוך אותה תפילה"‪ .‬המילה‬
‫"אלוהים" הוזכרה כדמות קשובה לבקשות ואוספת אותן‪ ,‬אף שבשאלות תיאולוגיות לא התעמקו‬
‫דיירים ‪ -‬רק הפריחו אל על מגינות לב‪ .‬במציאות בית האבות היה בכוחן של מילים רחוקות‪ ,‬או‬
‫הזויות‪ ,‬להדהד כהלמות פטישים‪ ,‬שאין מנוס מהן‪ .‬כך‪ ,‬הבדל למראית עין בין "דתיים"‬
‫ו"חילוניים" נדמה לעיתים אך בבקיאותם של הראשונים בסידור התפילה‪.‬‬
‫ה"דתיים" התכנסו יחד בבית הכנסת בימי מועד מיוחדים‪ ,‬כמו גם ב"ימים נוראים"‪ ,‬הקודמים‬
‫ל"יום הדין"‪ .‬דומה כי אין מתאימים כימים אלה במסורת היהודית כדי לסמל את מצבם הקיומי‬
‫של זקנים‪ .‬ישראל שח באריכות בתפילת ה"סליחות"‪ ,‬והוסיף לקשר מלותיה והתנהלותה בבית‬
‫הכנסת להוויית ימים אחרונים‪" :‬אתמול היה מניין‪ ,‬כן…אבל עשינו סליחות בצורה מקוצרת‪,‬‬
‫מאוד מקוצרת‪ .‬אמרנו רק את הדברים העיקריים‪ .‬תחינות‪ ,‬בקשות‪ ,‬ויש פיוטים כלפי בן אדם‬
‫למקום )האל(… בדרך כלל סליחות לוקחות שעתיים‪ .‬אנחנו התפללנו שלושת רבעי שעה‪ .‬למה? כי‬
‫אנשים עייפים ולא רוצים לעייף אותם‪ ,‬אז החזן בחר תפילות מיוחדות‪ .‬החזן מקריא‪ ,‬ומכריז‪:‬‬
‫'אנחנו עוברים לפרק זה וזה עמוד זה וזה'‪ .‬עשינו דילול"‪.‬‬
‫החוויה הטרנסנדנטית של ישראל הייתה מעוגנת תמיד בטקסטים מסורתיים‪ .‬הדבר הולם‬
‫השקפה רחבה של תאורטיקנים על דת; זו רואה ב"דת" מערכת אמונות סובייקטיבית‪ ,‬המעניקה‬
‫משמעות לקיום האנושי )‪ .(Thomas, 1994; Roberts, 1984‬התפילה‪ ,‬שנישאה בפי ישראל‪ ,‬שימשה‬
‫מסגרת התייחסות למקומו של האדם בעולם וביחס לקונו‪" :‬כל אחד מתפלל לעצמו‪ ,‬יש לו את‬
‫הגישה שלו"‪ ,‬אמר‪" ,‬הגישה שלי…אני אוהב סליחות… להוציא מהלב עם דברים שנכנסים אל‬
‫הלב‪ ,‬מעוררים‪ .‬כל אדם בעצמו יש לו היחס שלו לתפילה‪ .‬אי אפשר לתת לזה צורה כללית‪ .‬למשל‬
‫בתפילת "נעילה" בסוף )יום הכיפורים( שם כתוב‪" :‬אתה הבדלת אנוש מראש"‪ ,‬ועל זה אנו‬
‫מבקשים מימך שתטה אוזן לבקשתנו‪ .‬אלו הם סוגי…תפילות‪ ,‬שמאוד מאוד מדברות אל הלב‪ .‬יש‬
‫תפילות שאתה אומר "הללו הללו… במינים ועוגב"‪ ,‬אלו דברים נשגבים אבל זה לא אישי‪ .‬זה לא‬
‫אומר הרבה"‪ .‬תוך שאנו משוחחים בענייני חזנות‪ ,‬הפציר ישראל לפניי לפתע‪" :‬יש לי ערגה לשמוע‬
‫משהו‪ .‬תקראי את זה"‪ .‬הוא סימן באצבעו על תחילת טקסט תפילה בסידור שפתח‪ .‬הקראתי‬
‫בקול רם כבקשתו‪" :‬אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי‪ .‬אתה חופש כל חדרי בטן ובוחן‬
‫כליות ולב…‪ ".‬בהקשיבו‪ ,‬החל ישראל בוכה‪" .‬כשהחזן אומר את זה במנגינה וברטט ובבכי…הוא‬
‫מוכרח להשפיע עליי"‪ ,‬הסביר‪ " ,‬כי הוא מדבר אליי ממש ללב אל הנקודה‪ ,‬עמוק‪ .‬אני מתרגש מזה‬
‫בכל פעם"‪ .‬כשנרגע‪ ,‬לאחר דקות ארוכות‪ ,‬הוסיף להסביר על טקסט אחר‪" :‬יש לנו פה סליחות‪:‬‬
‫"הנשמה לך…והגוף שלך…חוסה על עמלך"‪ .‬אנחנו רק אובייקטים של מישהו"‪.‬‬
‫הייתה לו לדייר "חילוני" וואריאציה על תקופת זקנה‪ ,‬בה נודעות משמעויות קיום של "ימים‬
‫נוראים"‪ .‬הוא נהג להשמיע‪" :‬אנשים בגילנו מתחילים לחיות על העולם הבא‪ .‬שמה יותר טוב‪ .‬אף‬
‫אחד לא חזר‪ ,‬בגלל זה חושבים שיותר טוב‪ .‬מה שלומך? )פנה אליי( אם הייתי בגילך הייתי מצפצף‬
‫על כל העולם…היו זמנים‪ .‬העיקר שאנחנו תיירים בעולם הזה‪ .‬כל אחד מאתנו הוא תייר"‪ .‬דייר‪,‬‬
‫החובש כיפה שחורה‪ ,‬קשר בין בית תפילה וחשבון נפש‪ …" :‬דווקא בזקנה אדם צריך לפחות להכיר‬
‫‪212‬‬
‫בכוח עליון‪ .‬תקראי לכוח הזה איך שאת רוצה‪ .‬המנגנון המורכב הזה )העולם( לא נברא מעצמו‪.‬‬
‫אדם צריך לדעת מה שמעליו‪' ,‬דע מאין באת ולאן אתה הולך'‪ .‬אדם צריך לחשוב על החיים שלו"‪.‬‬
‫היות אדם מאוחד ונתמך על ידי ישות אלוהית‪ ,‬מפחיתה את תחושת הנפרדות שהוא חש כלפי‬
‫עצמו‪ ,‬כלפי אחרים וכלפי העולם‪ .‬היהדות‪ ,‬לדעת חוקרים‪ ,‬מעניקה למאמין תחושת תקווה‬
‫ומשאבים להתמודדות עם אובדנים‪ .‬תוצאותיה הן תחושת שלווה ושלום פנימי‪ ,‬ביטחון והערכה‬
‫חיובית של החיים‪ ,‬והשלמה עם המוות‪ .‬יש הרואים בכך וורסיה דתית פרדיגמטית למושג‬
‫"אינטגרציית האגו" של אריקסון )‪.(Thoits, 1983; Payne & McFadden, 1994‬‬
‫‪ 7.2.2‬זיכרון דברים כדרבנות‬
‫ממרום גילם‪ ,‬וממרחק של אתר מוות‪ ,‬הפכו דיירים בשאלה על דבר משמעותי מאוד לתפיסת‬
‫מקומם בעולם הזה‪ .‬אף אם אינה הכרחית לדבר‪ ,‬ההימצאות בהוויית "בית כנסת" מחלצת ביתר‬
‫שאת חשבונות‪-‬נפש אישיים‪ .‬תמיכה להשערה זו הם ממצאי אתנוגרפיה‪ ,‬שנערכה ב'דיור מוגן';‬
‫הנחקרים אמצו לעצמם הוויית "בית מלון"‪ ,‬נטולת מוות‪ ,‬ודלה מאוד בגילויי התופעה המובאת‬
‫כאן )גמליאל‪ .(1997 ,‬מחשבות "רעות" או "קשות"‪ ,‬אינן משקפות רק "התהפכות מעיים" של‬
‫תודעה סרבנית להאמין בקיצה; הן מלמדות על התנקזות זיכרונות מסוימים‪ ,‬בלא מוצא‪ .‬תופעה‬
‫זו מכונה בספרות הגרונטולוגית ‪ -‬סקירת חיים‪ .‬בד בבד עם תפיסת קרבתו של המוות‪ ,‬מעורבים‬
‫מבט קדימה ואחורה‪ ,‬כלפי העבר הרחוק‪ .‬על אף שמדובר בתהליך נורמטיבי ואוניברסלי‪ ,‬גילוייו‬
‫הקיצוניים עלולים להתבטא בפסיכופתולוגיה; חרדה‪ ,‬דיכאון‪ ,‬ורגשות חרטה אובססיביים‪.‬‬
‫סקירת חיים עלולה להוות תגובה למשברים מסוגים שונים‪ ,‬כולל המצאות בסביבה אובדנית‪.‬‬
‫מקובל לייחס לסקירה המנטלית פונקציה רגשית; היזכרות סלקטיבית עשויה לתרום לתחושת‪-‬‬
‫עצמי של השלמה או ייאוש; מוכנות לקראת מוות או אימה מפניו )‪.3(Butler, 1963‬‬
‫"זה עכשיו קורה שאני נזכרת בכל מיני דברים"‪ ,‬קבלה דיירת‪ .‬בסרט תמונות חייה התבלטו‬
‫שאלות וקונפליקטים תובעי פתרון‪ .‬במפגש ה"תשושים"‪ ,‬בו התבקשו דיירים לספר על כלי מיוחד‬
‫מבית אבא‪ ,‬סערה דיירת מבלי שיכלה להיענות‪ .‬ילדה הקטן מת‪ .‬לפני מותו מלמל הרבה‪" :‬אמא‪,‬‬
‫אני רוצה כל כך לחיות"‪ .‬היא בכתה וספקה כפיה‪ ,‬שיננה את המשפט הנורא הזה‪ ,‬עד שלבסוף‬
‫קמה ממקומה לנטוש את המעגל‪ ,‬מייבבת‪" :‬אני רוצה לשכוח…‪.‬אני רוצה לשכוח…‪ ".‬כמה‬
‫דיירים ביקשו לנחמה בכוס מים וליטוף‪ .‬כמו אחרים‪ ,‬שהזיכרון תפסם במערומיהם‪ ,‬היא מאנה‬
‫להתנחם‪ .‬בכגון דברים מעין אלה אמר דייר‪" :‬סוף החיים מטריד…פתאום אתה מתחיל לחשוב"‪.‬‬
‫פעמים דיירים ביטאו חרטה או ניסיון לגבור עליה‪ ,‬נזכרים בהחלטות או מהלכים‪ ,‬שלא היו‬
‫חוזרים עליהם בשנית‪ .‬נחמיה ישב ליד שולחן האוכל‪ ,‬וביכה את מר מזלו‪ .‬סיפורו התמקד‬
‫בהיוותרו רווק כל חייו‪ .‬הוא דיבר כממאן להשלים עם ההחמצה‪ .‬הוא העיד על עצמו כמי שהיה‬
‫בררן גדול‪ ,‬אף כי את כל תקוותיו "הטיל על ארץ ישראל"‪" :‬אני כל כך מצטער שלא התחתנתי‪,‬‬
‫ומצטער על מה שהיטלר עשה"‪ .‬מידי פעם הקיש בידיו על השולחן ואמר‪" :‬אין מה לעשות‪ .‬היום‬
‫כבר אי אפשר לשנות‪ .‬היום אני כבר לא אתחתן"‪ .‬רפאל ביטא חרטה עמוקה על "חזרתו בשאלה"‪.‬‬
‫‪ 3‬בעניין זה ראוי להזכיר את המושג "תימות" בניתוחיה של קאופמן )‪ .(Kaufman, 1986‬ה"תימות" חולצו מסיפורי חייהם של‬
‫נחקריה‪ .‬הן סיפקו חוטי קישור בעלי ערך לאינטגרציה ומשמעות בזקנה‪.‬‬
‫‪213‬‬
‫כשהחל לספר כי בית הוריו היה בית חרדי‪ ,‬בכה בכי מרורים‪ .‬בנעוריו הוא עזב את הדת וכעת הוא‬
‫מצטער צער עמוק‪ .‬הוא מצטער שהכאיב להוריו‪ ,‬ועל כי אינו יכול עוד לתקן‪ .‬בפעם אחרת ישב‬
‫בלובי‪ ,‬על ראשו כיפה‪ ,‬וסידור תפילה מונח על ברכיו‪ .‬לנוכח סמלים אלה‪ ,‬בהם התהדרה הופעתו‪,‬‬
‫שאלתיו אם בכל זאת הוא מבקש לחזור בתשובה‪ ,‬והוא השיב‪" :‬כבר אי אפשר‪ .‬יש לי נשמה‬
‫שרופה"‪.‬‬
‫במסורת היהודית יש לו דרך לאדם להקדים חשבונות כואבים של ימי מוות; עליו לנהוג כאילו כל‬
‫יום הוא יומו האחרון עלי אדמות‪ .‬ישראל לימד כי בספרי הקודש מסופר על צדיקים‪ ,‬שהיו‬
‫עוטפים גופם בתכריכים‪ ,‬ונכנסים לשכב בקבריהם הפתוחים מידי יום‪ .‬בתום הריטואל היו שבים‬
‫לעסקיהם הרגילים‪" :‬זה היה כעין זכר למוות‪ .‬שתזכור את יום המוות‪ ,‬ותעשה תשובה ותהיה‬
‫מוכן‪ .‬גם הקיטל שלובשים בעדות ישראל בליל הסדר…גם זה זכר ליום מיתה‪ .‬אתה עובר לשמחה‬
‫גדולה‪ ,‬ועלול לשכוח לגמרי מה מחכה לך‪ .‬אנשי המעשה ביקשו להיזכר לא רק בשמחות"‪ .‬על‬
‫נוהגי טהרה‪ ,‬שזיכרון‪-‬יום‪-‬מוות כרוך בהם‪ ,‬מנה ישראל הרבה סמלים וביטויים‪ .‬אודות אשליית‬
‫האמונה בנצח העולם הזה‪ ,‬שאין בה כלכלת מעשים‪ ,‬לימדה נירה תוך שהיא מצטטת מילות שיר‪:‬‬
‫"כל זמן שהעין רואה‪ ,‬כל זמן שהלב דורש‪ ,‬ילדים תתפסו!" שאלתיה למשמעות המשפט‪ .‬היא‬
‫קישרה זאת לתחושת הפספוס בחייה‪" :‬אף פעם לא חשבתי על זה כשהייתי צעירה‪ .‬עכשיו אני‬
‫נזכרת בכל מיני פתגמים‪ .‬לקיפניס היו מחשבות…"‬
‫‪ 7.2.3‬חשבון גוף‬
‫תהליך סקירת החיים של ישראל לימד על שביעות רצון עצמית‪ .‬הוא ספר כי בילדותו שלחה אותו‬
‫אמו אל בית אישה יולדת בקהילה‪ .‬מתעכב בתיאורי עוני ועזובה שראה שם‪ ,‬אמר לפתע‪" :‬אני‬
‫מתרגש"‪ .‬דמעות התעבו בעיניו‪" .‬באתי הביתה ובכיתי‪ .‬אימא שאלה מה קרה‪ .‬סיפרתי לה מה‬
‫שראיתי‪ .‬היא חיבקה אותי ונשקה אותי ואמרה…" ישראל געה בבכי שטלטל את כל גופו‪ ,‬לפני‬
‫שהתעשת לומר את המשפט‪ ,‬שנחקק עמוק בזיכרונו‪" :‬אימא אמרה‪' ,‬אם אתה יכול לבכות על זה‬
‫)סבלם של אחרים(‪ ,‬אתה תזכה בדברים גדולים'‪ .‬את זה אני זוכר‪ .‬הייתי סך הכל ילד בן תשע‬
‫ורציתי לקפוץ ולשחק כמו כל הילדים‪ .‬אבל את התכונה הזאת קיבלתי מאימא‪ .‬אהבת הזולת‪ .‬לא‬
‫עד כדי כך‪ ,‬אלא את הרחמנות‪ ,‬להרגיש עם הזולת‪ .‬זה תמיד היה איתי…איפה שאין אנשים‬
‫השתדל להיות איש"‪ .‬התלבטות הייתה לו פעם‪ ,‬כשניסה לשנות את ה"יורמיות" שלו‪ ,‬כדבריו‪,‬‬
‫להתגבר על המשיכה להסיר גדר תיל‪ ,‬שעמדה כמכשול במורד שביל להולכי רגל‪ .‬הוא עלה על‬
‫אופניו‪ ,‬ניסה להתעלם‪ ,‬נאבק עם מצפונו‪ ,‬אך זה ניצח אותו‪ .‬סופה של התחבטות נפש‪ ,‬שלמד‬
‫שיעור על עצמו; אין הוא יכול להיות מישהו אחר‪ .‬הוא שב על עקבותיו‪ ,‬עלה במעלה הגבעה‪,‬‬
‫והתעסק בגדר שעה ארוכה להרחיקה מעוברים ושבים‪" .‬זה האופי שלי היה"‪ ,‬השלים ישראל‪,‬‬
‫"היום אני לא מסוגל כבר…להבין את החלש"‪.‬‬
‫ככל שהוטלאו דבריו זה אל זה‪ ,‬התאפשרה המסקנה כי עוד מנעוריו שרוי היה ישראל בהכנה‬
‫נפשית ליום אחרון‪ .‬לא כך בהכנה גופנית‪ .‬בעניין הגוף העיד על עצמו כנכשל בחטא‪ ,‬הגובה‬
‫‪214‬‬
‫שילומים‪ .‬מטפורת חשבון‪-‬נפש לבוא יום פקודה‪ ,‬יום הדין‪ ,‬משמשת רקע להבנת חשבון‪-‬גוף‬
‫שעשה‪ .‬הדבר עקבי עם נטייתו לעסוק בקונקרטי‪ ,‬המתקיים בשולי מוסכמות דתיות‪-‬רוחניות‪.‬‬
‫"אני עבד לקרביים שלי‪ .‬זה באמת פסגת הזקנה‪ .‬באים כל הגוביינא מגיעים עכשיו…מגיעים לסוף‬
‫השמיטה‪ ,‬וצריך לחסל את החובות‪ ,‬כמו שכתוב בתורה‪ .‬כנראה שבאים עוד לגבות אצלי מה שאני‬
‫חייב עוד לעולם‪ .‬הזקנה באה לגבות… אני מרגיש לא בטוח על הרגליים…מה לעשות?! אלוהים‬
‫בוחן אותי… עבודה קשה )בצעירותו(‪ ,‬דאגות פרנסה והכל ועכשיו באים על החשבון )של כלל‬
‫המאמץ הגופני‪ ,‬שהיה מנת חלקו בעבר("…‪" .‬אני מדבר בלשון הזוועה קצת"‪ ,‬הבהיר ישראל‪" .‬היו‬
‫לי בזמן האחרון הרבה מקרים של קושי‪ .‬הלב מאוד נחלש‪ ,‬התוספת הזו של המעיים‪.‬‬
‫הרגליים…‬
‫אתה לא גומר עם זה ומתחיל עוד משהו‪ .‬זה מדוע אני אומר 'גובים'‪ .‬אני בחיים שלי ניצלתי את‬
‫עצמי מאוד מאוד‪ .‬משום אין ברירה‪ .‬הניצול הזה אז כבר עשה לי הרבה צרות…‪.‬כשנתנו פעם‬
‫שישים שנה תוחלת החיים של אדם‪ ,‬אלו הגובים לא הספיקו לבוא‪ .‬עכשיו באים המחבלים האלה‪,‬‬
‫ויש להם כר נרחב של מה לעשות‪ .‬בזקנה מתחיל הפירוק‪ .‬אתה משלם מחיר על כל מה שעשית‬
‫בחיים‪ ,‬שלא שמרת על הגוף שלך‪ ,‬שגירדת ככה את הגב‪ ,‬שזלזלת"‪ .‬גיהינום פיזי בעולם הזה תפס‬
‫את מקומו של גיהינום בעולם הבא‪ .‬ידועה האמונה כי אדם ישלם לאחר מותו על מעשים שעשה‬
‫בחייו‪ .‬ישראל תיאר גיהינום מקדים‪ ,‬שאינו מותיר "תפקיד" מעין זה לחיים שלאחר המוות‪ .‬לדעת‬
‫קוניג )‪ ,(Koenig, 1994‬פרדיגמת הסבל של הדת היהודית עשויה לספק נוחם ותקווה לזקנים‪,‬‬
‫המאמינים במשמעות הגזירה; בכתבי הקודש‪ ,‬צרות וסבל נחשבים אמצעים חשובים לזיכוך‬
‫הנשמה‪ ,‬והשגת קרבתו של אלוהים‪ .‬הדבר ניכר‪ ,‬למשל‪ ,‬בדברי הספד‪ ,‬ובבחירת מזמורי תהילים‪,‬‬
‫הנאמרים בלוויית המת‪ .‬יש המזכירים את הפסוק‪" :‬כי את אשר אהב ה' – יוכיח"‪ ,4‬לשם צידוק‬
‫דינו של הנפטר מייסורי גוף קשים‪.‬‬
‫‪ 7.3‬סולידריות של כבוד‬
‫לוויה וקבורה נחשבות בספרות האנתרופולוגית כטקסי מעבר ומשבר )‪ .(Chidester, 1990‬הטקסים‬
‫מסמלים שינוי בהופעתו של היחיד‪ ,‬בסטטוס שלו על טווח החיים; הם מעבירים אותו מ'חיים'‬
‫ל'מוות'‪ .‬בהשוואה למעברים אחרים בחיים החברתיים‪ ,‬מוות הוא אירוע אינטנסיבי וטעון ביותר‪.‬‬
‫בשל כך דרושה השקעה גדולה של משאבים שונים על מנת להבטיח כי גופת המת תרכז יחס כלפי‬
‫איש 'מת‪-‬חי'‪ .‬פרקטיקות טקסיות מגשרות בין שני מצבים‪ ,‬בבסיסם הווייתם הלימינלית של‬
‫המשתתפים; הגופה כבר אינה שייכת לעולם החיים‪ ,‬ועדיין אינה שייכת לעולם המתים‪ .‬הממד‬
‫המשברי בטקסים הללו מתבטא במאמץ המשתקף בהם ללכד את חברי הקהילה‪ .‬הרץ )‬
‫‪Hertz,‬‬
‫‪ (1960‬סבור כי מות היחיד מאיים לפגום באמונה של חברה בעצמה‪ .‬זהו הרקע להוקעה טקסית‬
‫של גופות פושעים ומתאבדים‪ .‬באמריקה‪ ,‬בראשית המאה התשע‪-‬עשרה‪ ,‬נהגו להוקיע טקסית גם‬
‫גופות עבדים‪ ,‬שכן אלה כבר בחייהם נחשבו פחותי סטטוס‪ ,‬משמע‪ ,‬אינם בני אנוש במלוא מובן‬
‫המילה‪ .‬באירופה של ימי הביניים גופות הסוטים נסחבו ברחובות‪ ,‬עונו ונשרפו‪ .‬אחד מביטויי‬
‫ההוקעה היה בעצם השארת גופה בשדה‪ ,‬וכינוי המקום "מזבלה" )‪.(Aries, 1981; Chidester, 1990‬‬
‫‪215‬‬
‫עקרונות טקסיים דומים‪ ,‬לציון מעבריות ולכידות מחודשת‪ ,‬מופיעים גם בטקסט התורני – הלכתי‬
‫שבמסורת היהודית; ההלכה מצד אחד מורה לנשל מתאבד מחלקת קבר בבית הקברות ומטקסים‬
‫מקובלים‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬מזהירה מאוד מפני הלנת גופת המת‪ .‬טעמי המצוות והאיסורים משופעים‬
‫בביטויים "ביזיון המת" ו"כבוד המת"‪.‬‬
‫מכלל האמור עד כה‪ ,‬סמויה להערכתי פרקטיקה אינטראקציונית ספונטנית ובלתי מודעת‪,‬‬
‫המשמשת לכבוד המת או לביזיונו; זוהי הפרקטיקה של שמירת מרחק כבוד מן הגופה‪ .‬במפגשי‬
‫אנשים במקומות ציבוריים מכוונות מוסכמות בלתי כתובות שמירה על מרחק‪ .‬הללו מאפשרות‬
‫ליחיד לכבד את טווח הטריטוריה האישית של זולתו‪ .‬בידוע שתרבויות שונות מגדירות טווחי‬
‫טריטוריה שונים )‪ ,(Hall 1966, 1983‬כמו גם כללי כבוד וביזוי שונים של המת‪ .‬עם זאת‪ ,‬נשים לב כי‬
‫המלווים את המת לא קרבים לגופתו יותר מידי‪ ,‬אך גם לא מרחיקים יותר מידי‪ .‬קירבה ומרחק‪,‬‬
‫המפרים את טריטוריית המת‪ ,‬עלולים לחבל במאמץ הטקסי לשמר סטטוס ביניים של מת‪-‬חי‪.‬‬
‫ההלכה היהודית מזהירה לא לאחוז ביד המת‪ ,‬לא לנשקו‪ ,‬אף אם מדובר בילדיו של אדם‪ .‬מצד‬
‫שני‪ ,‬הלנת גופה או הותרתה בשדה רחוק מן העין‪ ,‬מרמזות על ביזיון המת‪ .‬מרחק כבוד נועד‪ ,‬ככל‬
‫הנראה‪ ,‬למנוע חוויית הגופה כדומם‪ ,‬כאבן בשדה‪ ,‬או כנבלה הפגיעה לרקב‪" .‬טומאה" ו"טהרה"‬
‫משמשים זה עם זה בחברות מסורתיות )‪ .(Chidestler, 1990‬בהתאם לאינטרפרטציה הפרויידיאנית‪,‬‬
‫המוות‪ ,‬כמושא לטאבו חברתי‪ ,‬או "זיהום"‪ ,‬הוא תוצאת האמביוולנציה הזו )‬
‫;‪Freud, 1952‬‬
‫‪ .(Douglas, 1966‬בסעיפי קיצור שולחן ערוך‪ ,‬פתרון אפשרי לניגודים מסומן בהוראת אחת‬
‫ההלכות‪" :‬בכל המתים‪ ,‬הממהר להוציאו למנוחתו )קבורה(‪ ,‬הרי זה משובח"‪.‬‬
‫אם נצרף כמה מן הרעיונות המגולמים בטקסי מוות‪ ,‬נבחין בהתקיימותם של יחסי סולידריות;‬
‫לוויה וקבורה‪ ,‬כהזדמנויות של "כבוד אחרון"‪ ,‬מרמזות כי כשם שהמוות הוא אירוע אתגרי‬
‫לשימור סטטוס רופף של דמות אדם‪ ,‬הוא מאיים גם על המרקם החברתי‪ .‬לכך התייחס למעלה‬
‫הביטוי "טקס משבר"‪ .‬נראה כי נדרשת רמה גבוהה של סולידריות בין החיים לקיים בהצלחה את‬
‫טקס הכבוד‪ .‬הפגיעות הקולקטיבית משתקפת בסמליותה של גופת המת‪ .‬זיקת סולידריות כלפיה‬
‫מתורגמת לזיקת סולידריות מעליה‪ .‬כדי כך העמיקה תובנת חכמי ההלכה‪ ,‬שהורו‪ " :‬הרואה את‬
‫המת‪ ,‬ולא מלווה אותו‪ ,‬עובר משום לועג לרש‪ ,‬ובר נידוי הוא‪ ,‬ולפחות ילווהו ארבע אמות"‪ .‬אני‬
‫מוצאת כי קיימת זיקה דומה של סולידריות כבוד בקרב הדיירים‪ ,‬בעמדם כקולקטיב של‬
‫'מתים'‪ .‬עקרון שמירה על מרחק ניכר ביחסם זה כלפי זה; להישמר מביזוי ולחלוק כבוד‪.‬‬
‫‪ 7.3.1‬אנשים מתים מהלכים‬
‫ציפיית בלהות הציפה כל חלקה טובה בהתנהלות דיירים זה בצד זה‪ .‬יושבים‪ ,‬עומדים‪ ,‬שוכבים‬
‫מאחורי דלת פתוחה אליי מסדרון‪ ,‬הם ציפו לשמוע קול הטעון באבסורד‪' :‬מוות חסר שוד ושבר'‪.‬‬
‫קול זה לא ידע הפוגה‪" .‬תמיד יש טרנספורט"‪ ,‬אמר ישראל‪ ,‬להסביר אלו רעשים מצטרפים להדיר‬
‫שינה מעיניו‪ .‬הוא שוכב ושומע צלצולי מתכת של רגלי אלונקה נפתחות‪ ,‬ויודע כי למחר מישהו‬
‫יחסר‪ .‬קרוב לוודאי ‪ -‬יחסר לעולם‪ .‬על פיגומיה של היעדרות בלתי צפויה היו דיירים נכונים‬
‫‪ 4‬ספר משלי‪ ,‬פרק ג' פסוק יב'‬
‫‪216‬‬
‫להמציא השערות מוות בדבר גורלו או גורלה‪ .‬לא הייתה הפוגה לקול‪ ,‬כי גם מדמיונותיהם מלאו‬
‫דיירים את השקט‪ .‬עוד לא שכך קול משק כנפיה של שמועה על מקרה אשפוזו של דייר "וותיק"‪,‬‬
‫וכבר שקשקו כנפי שמועה‪ ,‬כי הרחיק 'ללכת'‪ .‬גיטה‪ ,‬היושבת ליד האיש כבר עשר שנים‪ ,‬זעמה על‬
‫הלחש שעבר בין הדיירים בהתיישבם ליד שכניהם לשולחן‪" :‬הוא מת…הוא מת…הוא מת…"‬
‫היא עיוותה את פניה בזעם כלפי אלה אשר ההינו לבטא‪ ,‬ולחלץ ממנה איזה רמז לכאן או לכאן‪.‬‬
‫חשד מסוג מיוחד העמיק להכות שורש; זה מקום בו דבר אמת קשור ב 'עולם האמת'‪ .‬כך‪ ,‬דגל‬
‫שחור היה כמתנוסס מעל מילים תמימות מפעם לפעם‪ .‬שאלתי את ישראל‪" :‬הכרת את סוניה?"‬
‫והוא השיב‪" :‬כבר הכרתי…את שואלת אם כבר הכרתי או אם אני מכיר אותה‪ .‬את אומרת בלשון‬
‫עבר‪ .‬איננה כבר?" "איננה"‪ ,‬הודעתי‪ .‬שבנו לפעם אחרת לחילוף זה של דברים‪ ,‬לסיסמוגרפיות‪-‬‬
‫מוות‪ ,‬והוא הבהיר‪" :‬באותו רגע ששאלת‪ ,‬התחלתי לחשוב מה שבן אדם בגיל כזה חושב הרבה‬
‫פעמים"‪ .‬חדר האוכל היה כחצר מוות‪ .‬סימני מאכלת המוות הופיעו בבהירות עזה‪ .‬אם הבית‬
‫הסתובבה בין השולחנות‪ .‬טבלה גדולה של שמות הדיירים וסדר ישיבתם הייתה פרושה על לוח‬
‫תחת ידה‪ .‬ניסיון של זמן קצר לימד כי אין מקום לשימוש בעט דיו כחולה; כל כמה ימים צריך‬
‫לשרטט טבלה חדשה‪ .‬לכן נשאה עמה עיפרון מחודד ומחק‪ .‬כך‪ ,‬ביד קלילה חזרה ושיבצה שמות‬
‫של חיים בתשבץ המתים‪ .‬בתוך הצטלצלות מהדהדת של סכינים ומזלגות‪ ,‬כשהכל טרודים להביא‬
‫אל פיותיהם‪ ,‬קינחה דיירת אחת‪ ,‬קמה ובאה ללחוש דבר על אזנה של זיוה‪ .‬הלחש הפך לדיבור עם‬
‫יושבי השולחן כולו‪ ,‬בו ישבתי גם אני‪ .‬האורחת העומדת סיפרה כי מי מהדיירות אמרה לה שזיוה‪,‬‬
‫היא ולא אחרת‪ ,‬נפטרה‪" :‬היא לא אמרה לי את השם…‪.‬אז חשבתי אולי היא…‪ ".‬הצביעה‬
‫במבוכה על הדיירת‪ .‬זיוה הסתכלה בה‪ ,‬לא מודה באשמת המוות שטפלו בה‪ ,‬ואמרה בחיוך‪" :‬אני‬
‫ממשיכה לחיות…‪.‬מה שאמרו לך לא נכון"‪ .‬פניה של הדיירת התכרכמו בהקלה‪ ,‬עד שאמרה‪:‬‬
‫"ככה חשבתי‪ ,‬טוב בסדר…את יודעת‪ ,‬אומרים שאם מנחשים על מישהו שהוא מת‪ ,‬והוא לא מת‪,‬‬
‫אז מוסיפים לו חיים"‪ .‬הדיירת רכנה על זיוה וחיבקה אותה חיבוק חם‪ ,‬ממלמלת דברי התנצלות‬
‫על שלא עצרה בעצמה מלברר עם החיה את דבר שמועת מותה‪.‬‬
‫‪ 7.3.2‬בין קרב לקרבה‬
‫נעיין בטיבן של תגובות חברתיות ‪ -‬תנאים לסולידריות של כבוד ‪ -‬ובזיקתן לזהות של 'נידונים'‪.‬‬
‫יחסים חברתיים בקרב הדיירים מאופיינים בהיקשרות )‪ (ATTACHMENT‬רופפת‪ .‬גם אם נגררים‬
‫אחדים למריבה‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬אם יש לצדם חבר או חברה‪ ,‬הם נוטים בדרך משלהם להדר או‬
‫ליישב ההדורים; מבחינה רגשית‪ ,‬אין בכוחם של קונפליקטים ביניהם להטריד מידי‪ ,‬ואין בכוחה‬
‫של חברות להתרומם לדרגת קשר אהבה‪ .‬אינטראקציות חברתיות בחיי היומיום מאופיינות‬
‫בזרימתן השקטה‪" .‬יש כאן מעט מאוד ריבים"‪ ,‬סיפרה שילה‪ .‬בהתגלע סכסוך‪ ,‬מיד מופעלים‬
‫מנגנוני מיתון וחסימה‪ .‬כשנקלעים דיירים לריב קטן הם מציגים עצמם נכונים לסלוח‪ ,‬אף אם‬
‫במהלכו הוטחו דברים קשים ביותר‪ .‬למשל‪ ,‬סיפר יהודה‪ ,‬דייר "תשוש"‪ ,‬כי אחת הדיירות החלה‬
‫לקללו "על לא כלום"‪" :‬פעם השארתי את ההליכון עומד קרוב מידי אליה‪ .‬היא ראתה את זה‬
‫והתנפלה עליי‪" ,‬אימא שלך כלבה"‪ .‬גם אני התחלתי לצעוק‪" ,‬אבא שלך כלב…‪ ".‬אבל אנחנו‬
‫סולחים וממשיכים‪ .‬היא מתחילה לחזור ונותנת לי תה‪ .‬היא מסכנה‪ ,‬אין לה שיניים"‪ .‬דיירים‬
‫‪217‬‬
‫"תשושים"‪ ,‬המתגוררים עם שותפים לחדר‪ ,‬לרוב הציגו יחסים של שכנות טובה‪ ,‬על אף פוטנציאל‬
‫חיכוך גבוה בדלת אמות צרות‪ .‬אחרים ממלטים נפשם מן החדר לעת בה סוג של הבנה רחוק‬
‫מהשגה‪ .‬הדיירים נוקטים אסטרטגיות מיתון ומניעה‪ ,‬תכליתם לרחוק משיאים של התכתשות‪.‬‬
‫נטייה זו אינה הולמת את טענתה של מאירהוף )‪ ,(Myerhoff, 1978‬בהציגה קטטות ואפיזודות של‬
‫אי‪-‬הבנה בקרב נחקריה כמנגנון רצוי להפקת היפעלות הדדית‪ ,‬המקרינה חום אנושי‪.‬‬
‫היכרותי עם ישראל ואבנר הניעה אותי לבדוק אפשרות לחברם זה לזה‪ .‬לאור הערכת‬
‫השתוקקותם ובקיאותם יוצאת הדופן בעניינים פילוסופיים‪ ,‬יזמתי שיחות "שידוך"; לאחר‬
‫שהביעו הסכמתם‪ ,‬ישבתי אצל כל אחד מהם‪ ,‬וסיפרתי לו על תחומי העניין ומצב‪-‬תפקוד של‬
‫זולתו‪ ,‬תוך שאני משיבה על שאלות אינפורמטיביות‪ ,‬ומנסה לשכנע כי פירות המפגשים בוודאי‬
‫יערבו לחכם‪ .‬במהרה התברר לי כי השניים‪ ,‬שאינם מכירים זה את זה‪ ,‬מנהלים באמצעותי משא‬
‫ומתן טרחני ומתיש‪ ,‬תכליתו מניעת קונפליקט‪ .‬העניינים נסובו מהר סביב העובדות כי אבנר הוא‬
‫"יהודי רפורמי" ו"אקדמאי"‪ ,‬ואילו ישראל "יהודי אורתודוכסי" ו"לא אקדמאי"‪ .‬עובדות אלו‬
‫פרמו את החוטים‪ ,‬עוד לפני שהסתמן סיכוי למפגש ראשון‪ .‬להלן מקצת מחילופי דברים עקיפים‪:‬‬
‫אבנר‪" :‬חשבתי על כך‪ ,‬האנשים היחידים אתם דיברתי והם אורתודוכסים…לא דיברתי עימם על‬
‫נושאים דתיים‪ .‬אני מאוד חזק בדעותיי לגבי מה צריכה להיות היהדות‪ ,‬שאינני יכול להיכנס‬
‫לשיחה חברתית‪ ,‬הדנה בטקסטים‪ ,‬בלי להתנגד‪ .‬אינני מסוגל כך לנהל שיחה…אני ארגיז את‬
‫האיש הזה )את ישראל(‪ .‬נניח אם הוא יאמר לי משהו נגד דעתי… אבל על פוליטיקה אפשר לדבר‪.‬‬
‫דווקא אתך אני אשמח לדבר על נושאים פוליטיים"‪.‬‬
‫ישראל‪" :‬אני אגיד לך )אומר בחוסר סבלנות(‪ ,‬אני לא כל כך להוט לכל החיבור הזה…‪.‬אני אהיה‬
‫אתו מצד נחיתות‪ .‬כי הוא רוצה בצורה אקדמית להתעסק‪ .‬אני אוהב לדבר עם אנשים שאני אתם‬
‫באותה רמה‪...‬אנחנו מוזנים פחות או יותר‪ ,‬מישהו בתחום אחד‪ ,‬אני בתחום אחר‪ .‬פה )עם אבנר(‬
‫צריך לדבר על נושאים גדולים ופיתוחים גדולים‪ ,‬ואני אולי לא מסוגל‪ ,‬ואני אאכזב אותו‪ .‬אני‬
‫ארגיש עצמי לא נוח‪ .‬אני איש פשוט‪ .‬איש רחוב‪ ,‬לא בצורה גסה‪ ,‬אבל בתוך עמי אני יושב…‪..‬לפי‬
‫התנאים שאת אמרת…עכשיו את אומרת שהוא רוצה לדבר על נושא זה או זה ) פוליטיקה( הוא‬
‫איסטניס יותר מידי"‪.‬‬
‫"משתדלים לא לדבר על פוליטיקה"‪ ,‬אמרה האינפורמנטית בלהה‪ ,‬כמארחת בעלת מבט כולל‪.‬‬
‫"למה? אף אחד לא עומד להיות נשיא‪ ,‬וכל אחד מביא מטען שלו‪ ,‬ויש סכנה שאם אנחנו מתחילים‬
‫להתווכח‪ ,‬נקלקל את היחסים‪ ,‬את הסטטוס קוו‪ .‬אנחנו )כלל הדיירים( בדרך כלל משתדלים לא‬
‫להיכנס מתחת לעור של אף אחד‪ ,‬כי אז יכול להיות קטסטרופה – משמע יחסים מאוד מחודדים‪.‬‬
‫עכשיו זה כמו מים הולך…‪.‬זרימה שקטה‪ .‬יש פה ושם התנגשויות קטנות‪ ,‬אבל זה לא מורגש‬
‫בציבור הזה‪ .‬פה חושבים אם מחר אני אחיה או לא אחיה‪ ,‬או שאני בריאה או לא בריאה‪ .‬אין‬
‫בכלל אתגר חברתי או אידיאולוגי"‪" .‬נראה שקונפליקטים עשויים להפוך את החיים למעניינים‬
‫יותר"‪ ,‬הערתי‪" .‬יש את זה בציבור חי ונושם‪ ,‬לא בציבור מת‪ .‬מבחינה מסוימת כבר לא חיים"‬
‫כששאלתיה על צורת התקשרות חיובית‪ ,‬השיבה בפסקנות‪" :‬בוודאי אין חברויות‪ .‬יש פה איש‬
‫‪218‬‬
‫אחד או שניים‪ ,‬שמוצאים עניין בעצמם‪ .‬אין פה קבוצה של אנשים‪ ,‬שמתיישבים ומדברים באיזה‬
‫עניין‪ .‬אין פה ציבור"‪.‬‬
‫בהידרשם למושג "חברות" אישרו דיירים בצורה עקבית את קביעתה של בלהה; חברות קרובה‬
‫נמצאה כהתקשרות נדירה עד מאוד בינותם‪" .‬אין כאן חברויות"‪ ,‬אמרה סמדר‪" .‬כשאני עוזבת‬
‫את חדר האוכל‪ ,‬אני יודעת שהקשר עם החברה הסתיים…פה אין חברים‪ .‬כולנו דיירים"‪ .‬צרפתי‬
‫כסא חמישי לשולחן‪ ,‬בו ישבו ארבע דיירות "תשושות"‪ .‬התגלגלה שיחה עד ששאלתי‪" :‬אתן‬
‫חברות?" השיבה אחת‪" :‬אנחנו בשולחן אחד"‪ .‬החרתה החזיקה אחרת‪" :‬אנחנו ככה ככה"‪.‬‬
‫השלישית נקטה לשון ברורה יותר‪" :‬חברים זה קצת קשה"‪ .‬על הישיבה הלא מקרבת בצוותא‬
‫סביב שולחן‪ ,‬אמרה אילנה‪ ,‬דיירת "חדשה"‪" :‬יושבים עם בן אדם – לא רואים"‪ .‬דיירת "חדשה"‬
‫אחרת‪ ,‬הספיקה גם היא לעמוד על הלך הרוח החברתי‪ ,‬ולימדה על מה שהחליטה מזה כבר‪:‬‬
‫"להתחבר‪-‬כן‪ .‬חברים‪-‬לא"‪ .‬לפנינו דוגמא סגורה של צורת היקשרות – מילים מדברות בעד עצמן‪:‬‬
‫***‬
‫חדר מחדרי ליבם‬
‫ישראל וזאב שותפים לאותו חדר קטנטן‪ .‬בפחות משלושה מטרים על שלושה‪ ,‬מקבילות‬
‫מיטותיהם זו אל זו‪ .‬לכל אחד מהם מקרר קטן‪ ,‬שידה וכסא‪ .‬לישראל טלויזיה‪ ,‬שזאב אינו יכול‬
‫לצפות בה‪ .‬מרפסת קטנה‪ ,‬משקיפה אל גינה‪ ,‬הפרושה מתחתיה‪ .‬חדר מקלחת‪-‬שירותים קטן מצוי‬
‫סמוך לדלת הכניסה‪ .‬שעון קיר גדול ותמונה מפארים את חלל החדר‪ .‬מדף‪ ,‬ועליו כמה ספרי קודש‬
‫תלוי מעל מיטתו של ישראל‪ ,‬עליה פרושים תדיר דפי עיתון לרוב‪ .‬שלוש שנים תמימות‪ ,‬כסא בין‬
‫המיטות כופה היתקלויות‪ .‬זו התפאורה שהם מצטנפים בה‪ ,‬יחדיו‪.‬‬
‫ישראל‪" :‬אני מעוניין תמיד לא לעשות דבר שמפריע לו‪ ,‬והוא מעוניין לעשות לי אותו הדבר‪.‬‬
‫לפתוח חלון‪ ,‬לסגור חלון‪ ,‬הוא שואל אותי‪ .‬לפעמים אני שואל אותו‪ .‬להיכנס לשירותים‪ ,‬אם יש‬
‫מישהו שנחוץ יותר‪ ,‬אז יש הבנה‪ .‬פה אצלנו עוד לא הייתה מילה אחת של ריב וקנטרנות‪ .‬מה שאני‬
‫אומר ‪ -‬זה קדוש‪ ,‬ומה שהוא רוצה ‪ -‬אצלי מקובל‪ .‬מה שהוא מבקש אפילו שלי…לא…לא אבל אני‬
‫רואה שזה טוב לו‪ ,‬שהוא צריך את זה‪ ,‬אז אני עושה את זה מרצון כדי להשביע את רצונו‪ .‬אני‬
‫באמת מעוניין שהוא ירגיש את עצמו יותר מרומם קצת‪ .‬שהוא ירגיש עצמו יותר מרומם…מתוך‬
‫זה שהוא לא נהנה מהשמיעה והראיה‪ ,‬כנראה הוא מרגיש איזה השפלה או שפלות‪ .‬אני רוצה לתת‬
‫לו עדיפות במה שאפשר‪ .‬והוא גם כן ככה…באמת"‪.‬‬
‫אני‪" :‬אמרת קודם שאתה מרחם עליו‪ ,‬מפני שהוא לא מסוגל לראות ולשמוע…"‬
‫ישראל‪" :‬כן‪ .‬לפעמים אני מספר לו חדשות‪ ,‬אבל קשה לדבר אתו‪ .‬הוא לא מחזיק את המכשיר )של‬
‫שמיעה( בצורה תקינה‪ .‬אבל בכל זאת אני עושה משהו‪ ,‬איזה מילה איזה דבר… מתאר לו איזה‬
‫אירוע‪ ,‬אני עושה את זה בקיצור בכמה מילים‪ .‬הוא מקבל את זה יפה…הוא יורד‪ ,‬יורד‪ ,‬יורד‬
‫)בתפקוד(‪ ,‬מכיוון שהוא לא מדבר ולא רואה‪ .‬אני מרגיש שהוא יורד‪ .‬פשוט מאוד הרגל נעשה‬
‫טבע"‪.‬‬
‫אני‪" :‬היו פעמים שהוא נזקק לעזרתך?"‬
‫‪219‬‬
‫ישראל‪" :‬אולי בהתחלה…בגלל הראיה היה צריך להוציא שטייקר )תקע חשמלי(‪ ,‬ולהכניס דברים‬
‫שדורשים דייקנות‪ .‬אני עזרתי לו‪ .‬היום הוא לא זקוק‪ .‬הוא כבר רגיל‪ .‬יש לו כבר גישה‪ .‬הוא לא‬
‫זקוק לעזרתי כי הוא יותר בריא ממני בכל המובנים‪ .‬אבל הוא עוזר לי‪ .‬כשאני נשאר בחדר הוא‬
‫דואג שיביאו לי אוכל‪ .‬או כשמישהו נכנס פה‪ ,‬הוא משגיח שלא יגנבו משהו‪ .‬לפעמים יש מצב של‬
‫אי נוחות‪ .‬באה למשל אישה שרצתה משהו…הוא אמר עליי‪' ,‬הוא ישן עכשיו'‪ .‬הוא חושד באנשים‪.‬‬
‫כי היה מישהו שסחב )גנב(‪ .‬הוא מאוד שומר על הדברים שלו‪ .‬הייתה פעם אישה שנכנסה להביא‬
‫לי משהו‪ .‬הוא מיד אמר‪' ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא…הוא )ישראל( יבוא אלייך'‪ .‬הוא מגן עליי"‪.‬‬
‫אני‪" :‬נראה שאתה מחבב אותו"‪.‬‬
‫ישראל‪" :‬אני מכבד אותו )מדגיש(‪ .‬יש בינינו יחס של כבוד הדדי‪ .‬גם הוא מכבד אותי‪ .‬ככה זה‬
‫טוב‪ .‬זה באמת טוב‪ .‬זה עניין של תגמול אחד לשני‪ .‬זאת התחשבות הדדית‪ .‬הכיוון הוא לתת‪ .‬לא‬
‫לתת קונטרה אלא להסתגל למצב‪ .‬אז לא מגיעים למצב של התלקחות אלא להפך"‪.‬‬
‫"האיש הזה )זאב( עובר על יד הטלויזיה‪ .‬יש איזה דברים קורים במשך היום‪ .‬הוא לא נעצר‬
‫להסתכל ולשמוע כי לו הדברים הבריאותיים לא מתאימים )שמיעה וראיה(‪ .‬אז הוא אומר על‬
‫עצמו‪' ,‬אני פתור'‪ .‬הוא לא עושה מאמץ‪ ,‬עם קצת השמיעה או הראיה‪ .‬הוא אומר לעצמו‪' ,‬אני בן‬
‫כך…אני ויתרתי על זה'‪ .‬למה? כי קשה לו‪ .‬הוא לא יכול להסתכל או לראות כמו שצריך‪ ,‬אז נמאס‬
‫לו‪ .‬הוא יכול לעבור לשירותים ולהסתכל על השעון‪ ,‬אחרי חמש דקות הוא נעצר שוב על יד השעון‪.‬‬
‫זה כן‪ .‬זה הוא רואה‪ .‬הספרות הן גדולות‪ .‬הוא לא שואל‪ .‬אני גם לא מסוגל לתת לו להשמיע‪ .‬יש‬
‫בנינו ידידות הדדית יבשה‪ .‬זה טוב‪ .‬עם זאב זה לא חברות ולא ידידות‪ .‬אנחנו לא הגענו לשום‬
‫נקודה של עומק בזה או בזה כי הכל שטחי‪ .‬מגיעים רק לקליפה של היחסים‪ .‬אין עומק"‪.‬‬
‫אני‪" :‬איך היית מכנה את היחסים האלה?"‬
‫ישראל‪" :‬יש בינינו קירבה הכרחית‪ .‬עד כמה שהכרחי‪ .‬אמרו שלא יהיה נייר טואלט והביאו‬
‫חבילה גדולה וזה שותפות‪ ,‬אני חצי ואתה חצי‪ .‬בהשוואה לשותפים בדירה אחת‪ :‬פה אני יותר‬
‫משותף‪ .‬פה יש גם קירבה אמוציונלית קצת‪ .‬אני רואה את המצב שלו ואני מרגיש חובה‪ ,‬לא מי‬
‫יודע מה‪ ,‬למלא את תפקידי בתור העיניים והאוזניים שלו‪ .‬הוא לא יכול לגמול לי על זה‪ ,‬כי לי לא‬
‫חסר ברוך השם )רואה ושומע(…‪.‬כשאני הלכתי לבית חולים‪ ,‬התאשפזתי‪ ,‬אמרה לי המטפלת שלי‬
‫שהוא מאוד מאוד היה עצוב‪ .‬זה מראה שיש לו איזה זיקה אישית כלפי‪ ,‬באותה מידה גם אני‪ ,‬בלי‬
‫לדבר על זה"‪.‬‬
‫אני‪" :‬זה בא לידי ביטוי בעוד צורות?"‬
‫ישראל‪…" :‬אם למשל הוא רואה משהו שנפל לי‪ ,‬והוא רואה שאני צריך לעשות מאמץ כדי להרים‬
‫את זה‪ ,‬הוא מרים את זה ושם את זה‪ .‬זה מצב של שירות…עשייה מתוך הרגשה של קירבה"‪.‬‬
‫כשאני מזיזה הכסא כדי לא לשבת עם הגב לזאב‪ ,‬ישראל אומר לי כי מחווה זו אינה נחוצה‪ .‬הוא‬
‫מלמד כי אם מלווים את הכניסה לחדר בהתעניינות מנומסת בשכנו‪ ,‬בעצם מבטאים כלפיו יחס‬
‫נאות של התחשבות וכבוד‪ .‬אחר כך יכולים לשבת עם הגב אליו‪" :‬זה לא מוריד לו מהכבוד‪ .‬צורת‬
‫הכבוד הוא צריך לקבל בצורה אחרת‪ ,‬פנים צוחקות‪ ,‬לאשר שהוא נוכח‪ .‬אני מכיר את האופי שלו‬
‫וההרגל שלו וההכרח שלו‪ .‬אני יודע מה מספיק בשבילו"‪.‬‬
‫‪220‬‬
‫***‬
‫צורתה המתבקשת של היקשרות במציאות מוות התגלתה בהסבריהם המפוקחים של דיירים‪:‬‬
‫"אדם שגר בשכונה שנים על גבי שנים ומישהו נפטר‪ ,‬זה מכה אותו‪ .‬הוא מקבל צביטה"‪ ,‬קבע‬
‫רפאל‪" .‬אבל בן אדם פה…מכירים בצורה ארעית‪ .‬כן מדברים‪ ,‬לא מדברים‪ ,‬זה הבדל עצום‪ .‬אתה‬
‫שומע שמישהו מת…‪.‬כן…)עושה תנועת ביטול בידו(…הוא הלך לעולמו‪ .‬ככה זה‪ .‬בשכונה כולם‬
‫מתאספים ואומרים‪ ,‬חבל שפלוני נפטר‪ .‬אבל כאן‪ ,‬אתה עובר לסדר היום‪ .‬אנשים פה הם‬
‫אנונימיים‪ .‬נפטר…נפטר )מחכה את תגובת הדיירים("‪" .‬אתה פוחד לפעמים?" שאלתי‪" .‬לא‪ ,‬לא‬
‫פוחד…זה לא כל כך‪ .‬לא כולם מכירים…פה בדרך כלל יש מרחק‪ .‬אין חברים שהולכים אחד עם‬
‫השני‪ .‬אין מגע אינטימי ואין מגע חברותי"‪.‬‬
‫ישראל‪" :‬הייתה פה אחת פולניה אישה צנומה מאוד‪ ,‬והייתה זריזה‪ ,‬בלי מקל‪ .‬הלכה עד היום‬
‫האחרון‪ ,‬והייתה חולה כנראה‪ .‬בלילה קרה מה שקרה‪ ,‬ובבוקר כבר לא הייתה בין החיים"‪.‬‬
‫אני‪" :‬איך זה השפיע עליך?"‬
‫ישראל‪" :‬מה להגיד לך? זה לא השפיע כמו דבר חדש‪ .‬זה השפיע כמו אחד המקרים שאני יודע‬
‫כבר‪ .‬ברור שבן אדם שהיה לי אתו קשר יותר חזק‪ ,‬אז יותר נחרט בלב‪...‬ובן אדם שלא היה לי…זה‬
‫ככה משפיע‪ .‬ופה בית אבות‪ ,‬זה לא בית ספר‪ ,‬לא אוניברסיטה‪ ,‬שאנשים צעירים חיים ועומדים‬
‫רק להתחיל את החיים‪ .‬הקשר בין האנשים שם הוא הדוק יותר‪ .‬כי אם יש לך חבר או חברה‪,‬‬
‫אתה חי אתו‪ ,‬ואתם מחליפים דעות ‪ .‬אתה בתוך דאגותיו והוא בתוך דאגותיך‪ .‬אז אם קורה‬
‫חלילה וחס אז זה פוגע‪ .‬פה אתה מנוכר כבר‪ .‬אין משהו…יש פה ושם לפעמים איזה קשר בין אדם‬
‫לאדם‪ ,‬שבמקרה רק מצאו אחד את השני…איזה שהוא עניין‪ ,‬גוון חיובי‪ ,‬משהו‪ ,‬וזה קישר אחד‬
‫לשני‪ ,‬נפשי‪ ,‬בלי אפילו לדבר על זה‪ .‬מקרה של חיסרון )מוות( פוגע‪ .‬אבל בדרך כלל לא פוגע‪ .‬זה‬
‫קשה לומר את זה אבל מדברים בכנות‪ ,‬אז זהו‪ .‬מחקת )עושה תנועת יד של מחיקה(‪ .‬כי אני לא‬
‫זוכר אותו שדיברנו‪ ,‬התווכחנו‪ ,‬עזרתי למישהו…אין לך פעולות‪ ,‬זיכרונות‪ ,‬שזה יעורר אותך‬
‫לחשוב אחרת"‪.‬‬
‫"זה מאוד מאוד לא הומני ולא חינוכי‪ .‬זה מה שאני אומר‪ ,‬זה לא הומני‪ .‬אבל אנחנו מדברים על‬
‫המציאות‪ .‬אחר כך לפעמים עושים על יד שולחן עבודה )מפגש במחלקת ה"תשושים"(‪ .‬המדריכה‬
‫באה )חוג אומנות(‪ .‬עושים מן תזכורת )למת( כל אחד אומר משהו‪' ,‬היא הייתה טובה'‪' ,‬היא ידעה‬
‫לעבוד טוב'‪' ,‬היא הייתה חברה טובה שלי'‪ .‬כל אחד אומר מה שאומר‪ .‬עם אמירה או אחרי‬
‫אמירה‪ ,‬נשאר אותו מצב‪ .‬לא משנה‪ .‬אחד לא מושפע מזה שהשני אמר…‪ .‬כל אחד יש לו פחד על‬
‫דברים שהוא רואה‪ ,‬אבל זה חולף כי זה )המוות( לא מקרה נדיר‪ .‬זה קרה אתמול‪ ,‬עוד שבועיים‬
‫קורה משהו אחר‪ .‬אתה מתרגל להתרחשויות כאלה‪ .‬העולם לא מתמוטט‪ .‬קרה מה שקרה‪,‬‬
‫ממשיכים‪ .‬עולם כמנהגו נוהג‪ .‬יש גם כיוון למחשבה‪ .‬אתה יכול לעבור פעם לצד הזה ופעם לצד‬
‫הזה"‪.‬‬
‫דיירת טענה בפשטות‪ " :‬פה אנשים אטומים‪ .‬מקבלים את זה שמזדקנים ולא לוקחים כל כך ללב‬
‫…את אטומה כשאת יודעת שזה )מוות( בבית אבות‪ .‬זה גורל של כולם"‪ .‬שיתוק רגשי וצורות של‬
‫‪221‬‬
‫ניתוק פסיכו‪-‬חברתי נמצאו כתגובות רווחות בקרב אסירים במחנות ריכוז‪ ,‬במיוחד סמוך לסצנות‬
‫ה"סלקציה"‪ ,‬מי לחיים ומי למוות )‪ .(Cohen, 1994‬לנוכח הימצאותו הקולקטיבית של מוות‪ ,‬היוצר‬
‫סלקציה מקרית ומחולל אי‪-‬וודאות‪ ,‬אנו רואים כי תגובת הנחקרים דומה‪ .‬הימנעות מקשר רגשי‬
‫בקרב זקנים הוצגה באתנוגרפיה של שילד )‪ (Shield, 1988‬כהגנה עצמית מפני טראומת הספרציה‪,‬‬
‫המתחוללת במוות‪ .‬תחושת האחדות תינוק‪-‬אם וחרדת פירוד‪ ,‬הכרוכה בהיבט קיומי זה‪ ,‬תוארו‬
‫בהרחבה בפרק הקודם‪ ,‬כרקע לנסיגתו של היחיד מסובביו‪.‬‬
‫אזור ביניים‪ ,‬בין קרב לקרבה‪ ,‬מגונן על דיירים מפני מוראותיה של חוויית הקרבה למוות; הדבר‬
‫דומה לשמירת מרחק הכבוד‪ ,‬המוסכמת בטקסי לוויה וקבורה‪ .‬באמצעות הימנעות מקונפליקט‬
‫ומהיקשרות‪-‬רגשית עמוקה‪ ,‬הדיירים משמרים עצמם בסטטוס חיים‪-‬מתים שלוו ותמידי‪.‬‬
‫קונפליקט מייצג נקיטת מרחק גדול מידי‪ ,‬המדמה גופה לעצם דומם‪ .‬הוא עלול לחשוף גילויי‬
‫חולשה ועומק צריבתם הפיזית‪-‬נפשית של אובדנים‪ .‬הנצים‪ ,‬שני זקנים או יותר‪ ,‬עלולים כך‬
‫להישיר מבט אל אוזלת יד‪ ,‬אל מה שהם מכנים "זקנה מכוערת"‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬היקשרות רגשית‬
‫מייצגת מגע קרוב עם גופה של אדם אהוב; חלל‪ ,‬תרתי משמע‪ ,‬עלול להיוותר בעצמיותם של‬
‫הנותרים חיים‪ ,‬לאחר מותם של חבר או חברה‪ .‬מרחק אסתטי נוטע את הדיירים בעמדה של‬
‫צופים‪-‬משתתפים‪ .‬עמדה זו בצידה מקלה על עיבוד מוות )‪ .(Scheff, 1977; Reed, 1978‬אודות גורל‬
‫אחד במסגרת חברות קרובה‪ ,‬האירה תמיהתה של דיירת; היא הביעה פליאתה‪ ,‬כיצד זה אליס‬
‫נפטרה‪ ,‬והנה זמן רב לאחר מכן היא פוגשת את חברתה נירה בלובי‪ .‬מתוקף יחסיהן החמים‪ ,‬נדמה‬
‫היה כי נירה אף היא מועדת לפורענות‪ ,‬במובן שאם נפטרה האחת‪ ,‬השניה תלך בעקבותיה‪" :‬אני‬
‫שבועיים לא ראיתי אותה )את נירה(‪ .‬חשבתי איפה היא‪ ,‬מה כל כך מהר הלכה אחרי החברה‬
‫שלה"‪.‬‬
‫‪ 7.3.3‬חסד של אמת‬
‫מצווה אחת במסורת היהודית מכונה בשם "חסד של אמת"‪ .‬זו מצוות ליווי וקבורת המת‪ .‬קיום‬
‫מכלול ההלכות הנוגעות למצווה זו נחשב מעשה נתינה‪ ,‬שאין מקופלת בו ציפייה לתגמול‪ ,‬שכן‬
‫המת לא יוכל להשיב על הטובה שנעשתה לו‪ .‬דומה כי תנועה חד‪-‬סטרית מעין זו מפארת מעשי‬
‫חסד של הדיירים‪ .‬דמותו של המצוי היום מועדת לפורענות המחר‪ .‬בשל כך‪ ,‬על אף הזדמנויות‬
‫לחילופין הדדיים‪ ,‬הציפייה לביסוסן‪ ,‬במובן שהמקבל הוא גם המתגמל חזרה‪ ,‬נמוכה מאוד‪ .‬חזן )‬
‫‪ (Hazan, 1994‬תאר חיים חברתיים במרכז גריאטרי‪ ,‬המצטיינים באידיאולוגיה של נתינה וקבלה‬
‫בלתי מותנות‪ ,‬ובלתי תלויות האחת בשניה‪ .‬התמקדות במבנה האינטראקציות הללו‪ ,‬הובילה‬
‫למסקנה כי קונפורמיות הנחקרים לאידיאולוגיה היוותה תנאי להשתייכותם לקבוצה‪ ,‬וביססה‬
‫תחושת "זמן לימבו"‪ ,‬החסין לשינויים‪ .‬ממצאים אלה מאירים על מציאות מוות בשדה המחקר‪,‬‬
‫ומצטרפים למוקד העניין בסעיף זה ‪ -‬תוכנן של אינטראקציות אלטרואיסטיות בקרב הדיירים‪.‬‬
‫אחת מפרותיה של התנהגות אלטרואיסטית היא תחושת ערך עצמי‪ .‬מחוות של "מעשים טובים"‬
‫והענקת מתנות באופן ראוותני‪ ,‬שירתו את הצורך במוניטין וסטטוס בידי זקנים במרכז קהילתי )‬
‫‪222‬‬
‫‪ .(Myerhoff, 1978‬פעילות אלטרואיסטית נמצאה קשורה ברמת שביעות רצון גבוהה של חברי מרכז‬
‫גריאטרי )‪ .(Williams et al, 1998‬ערך עצמי הוא משתנה בסיסי בהבנת אסטרטגיות התנהגותיות של‬
‫זקנים נטולי משאבים‪ ,‬וממוקד ברווחתו הנפשית של היחיד‪ .‬משמעות הדבר כי דייר הנו בעל יחס‬
‫'אני‪-‬דבר' לסובביו ‪ -‬רואה בהם הזדמנויות לאלטרואיזם בשירות עצמי‪ .‬אף שניתן לטעון כי כל‬
‫אלטרואיזם הוא צורה של אגואיזם‪-‬מיטיב‪ ,‬יש ממש בהבדלי הדגשים ‪ -‬יחיד או חברה‪.‬‬
‫התנהגותם האלטרואיסטית של הנחקרים בעלת זיקה הדוקה לתודעת‪-‬מוות קולקטיבית‪,‬‬
‫המחוללת הוויית יחד מיוחדת במינה‪ .‬בשל כך‪ ,‬להערכתי‪ ,‬יש לבוחנה מנקודת ראותה של מערכת‪,‬‬
‫בעלת תנועות משלה‪.‬‬
‫לשם הבהרה נתייחס לדיונם של שני כותבים‪ ,‬המנתחים התנהגות פסיכו‪-‬חברתית של אסירים‬
‫במחנות ריכוז‪ .‬תובנותיו וממצאיו של כהן )‪ (Cohen, 1994‬אודות אלטרואיזם אינם הולמים דיים‬
‫את מציאות היחד של הדיירים; הוא מייחס מסוגלות למתן עזרה לאסירים וותיקים בלבד‪,‬‬
‫ותוחם גבולות מצביים להתקיימותה‪ ,‬באשר אלטרואיזם אינו מתקיים בתנאי חירום אקוטיים‪.‬‬
‫יתירה מכך‪ ,‬מחוות אלטרואיסטיות שימשו לעיתים מסווה למניפולציות אנוכיות; אסיר אחד‬
‫האכיל אסיר אחר‪ ,‬תוך ציפייה עצומה לזכות בהפקר; כיוון שהמואכל חלוש מאוד‪ ,‬הניסיון לימד‬
‫כי הוא יוותר על המאמץ לנגוס במזון‪ ,‬ויותירו ל"גומל החסד"‪ .‬תיאוריו של דוידסון )‬
‫‪Davidson,‬‬
‫‪ (1992‬שונים בתכלית‪ ,‬ועשויים לתרום כמסגרת פרשנית לענייננו; לאורם ניתן לייחס לאסירים‬
‫זיקת 'אני‪-‬אתה' אותנטית‪ .‬המאבק להישרדות בחיים מתגלה כתלוי לגמרי בקשר חברתי‬
‫סולידרי‪ .‬פעולות אלטרואיסטיות רימזו על רדיקליות האופי החברתי של החיים במצבים‬
‫קיצוניים‪ .‬הן התבססו על מודעות למצוקה משותפת והצורך לפעול בצורה קולקטיבית‪ ,‬כמו גם על‬
‫המסקנה כי הצורך לעזור בסיסי כמו הצורך לקבל עזרה‪ .‬דוידסון מראה כי לנוכח התפרקות‬
‫הקבוצה בנסיבות ברוטליות‪ ,‬מה שנחווה כטראומה קולקטיבית ‪ -‬הוחרפה ללא שיעור תגובת‬
‫הטראומה של היחיד‪ .‬משמעות הרס הקבוצה הייתה היעלמות מרכיב חשוב בעצמי‪ .‬תגובות‬
‫פוסט‪-‬טראומטיות בקרב יחידים לימדו על הכרחיות חוזקו של הקולקטיב לביסוס פיגומים‬
‫נפשיים‪.‬‬
‫תיאורו של זימל )‪ (Wolff, 1950, p.48‬את הצורה החברתית‪ ,‬המכונה ‪ ,SOCIABILITY‬מוליכה את‬
‫רוח הדברים‪" :‬אנו נכנסים ל ‪ SOCIABILITY‬בצורה טהורה כ"אנשים"‪ ,‬כפי שאנו באמת‪ ,‬ללא נטל‬
‫קונפליקטים‪ ,‬כל מה שהינו פחות‪-‬מידי או יותר‪-‬מידי‪ ,‬מה שבחיים המעשיים מפריע את טוהר‬
‫דמותנו…ההפחתה באופי האישי‪ ,‬מה שהאינטראקציה ההומוגנית עם אחרים יוצרת ביחיד‪,‬‬
‫יכולה להביאו להישען )בכיסאו( אחורנית…התכונה הסוציאבילית האופיינית הנה אדיבות‪ ,‬בה‬
‫היחיד החזק ויוצא הדופן לא רק שמשווה את עצמו לחלש יותר‪ ,‬אלא אפילו מתנהג כמו היה‬
‫החלש בעל ערך יותר ועליון"‪ .‬זימל מרמז‪ ,‬לדעתי‪ ,‬על תוכנה של סולידריות אפשרית‪ ,‬עיקרה‬
‫הימנעות מקונפליקטים ומבוכה‪ ,‬וכבוד בין שווים‪ .‬אם אל מול עינינו ניצבת תמונת דיירים‪,‬‬
‫זהותם ריקה ונתונה למנגנוני השוויה חיצוניים ועצמיים‪ ,‬אפשר שתועלה על נס מתנת ההימנעות‪.‬‬
‫אין זו עומדת רק לצורך הסדרת אינטראקציות בצורתה היומיומית הפשוטה )‪,(Goffman, 1961‬‬
‫אלא למעלה מזה; היא צורה של כיבוד שמקורה הזדהות עמוקה וידיעה עצמית של זולת‪ ,‬המצוי‬
‫בחוסר‪-‬אונים‪.‬‬
‫‪223‬‬
‫תודעת‪-‬מוות‪ ,‬על מובניו השונים‪ ,‬פיזי‪ ,‬חברתי ועצמי‪ ,‬עומדת בבסיס מצוקתם של הדיירים‪ .‬דמות‬
‫המענה שתי פנים לה‪ :‬מוות כישות ערטילאית סמויה‪ ,‬המפילה חללים אל הבלתי‪-‬ידוע‪ ,‬ואיש‬
‫צוות‪" ,‬שקוד" לנשל ממשאבי העצמי‪ .‬המענה מופיע ככיתת יורים מאיימת‪ ,‬מולה מהססת להרים‬
‫ידיה תחושת כבוד בסיסית‪ ,‬הידועה כ‪ .DIGNITY‬נבחין בין המושג ‪ DIGNITY‬והמושג ‪,HONOR‬‬
‫לומר כי הראשון הוא מושג מודרני‪ ,‬המייצג זהות‪ ,‬העצמאית ביסודה מחוקים מוסדיים‪ ,‬בעוד‬
‫השני מלמד כי הזהות העצמית תלויה בחוקים אלה )‪ .(Berger et al, 1973‬ניתוח מקיף של המושג‬
‫‪ DIGNITY‬מצביע על טווח של עשר קטגוריות‪-‬ניגודים רלוונטיות‪ ,‬בהן עסקה הספרות‬
‫הגרונטולוגית עד כה‪ ,‬ובהרחבה‪ .‬לדוגמא‪ :‬פרטיות כנגד היחשפות‪ ,‬בגרות כנגד ילדותיות‪,‬‬
‫ואוטונומיה כנגד תלות‪ .‬קטגוריזציה זו‪ ,‬במסגרת דיון מחודש בצורך בכבוד‪ ,‬ממקדת את עדשות‬
‫ההתבוננות במציאויות חייהם של זקנים‪ .‬כך‪ ,‬מתגלה‪ ,‬למשל‪ ,‬כי במוסדות טוטאליים רעיון ה‬
‫‪ DIGNITY‬בא לידי ביטוי אופרציונלי ב"זכות להתלונן" )‪' .(Moody, 1998‬פגיעות'‪' ,‬תלות' ו'השפלה'‬
‫בקרב הדיירים הן פועל יוצא של הזדקנותם במוסד מנשל‪ .‬מחוותיהם האלטרואיסטיות הן במידה‬
‫רבה תגובות‪-‬נגד לתחושות אלה‪" .‬שדה" קיום ראשון בעבודה זו פתח במצוקה המאלצת תודעה‬
‫קולקטיבית – מצוקת הנישול‪ .‬ניתוח "שדה" הקיום הנוכחי יחשוף 'תרופה' קולקטיבית יזומה‪,‬‬
‫לסגור מעגל‪.‬‬
‫מודי סבור כי‪" ,‬הדרך הבטוחה ביותר להגן על ‪ DIGNITY‬היא בהצטרפותם הוולונטרית של‬
‫אינדיוידואלים להתייחס לעצמם ולאחרים בכבוד" )‪ .5(Moody, 1998, p.50‬הצטרפות מעין זו זוכתה‬
‫בכינוי "קשרים בין‪-‬אישיים"‪ ,‬אשר במציאות של מחנה ריכוז‪ ,‬השתכללו לכדי 'קבוצה קטנה'‬
‫ו'זוגות' אסירים‪ .‬במוקד ההתקשרויות הספונטניות‪ ,‬מצויה סולידריות של תמיכה הדדית‪ .‬זו‬
‫כוללת מחוות של טיפול בעת מחלה‪ ,‬דאגה משותפת לאספקת מזון‪ ,‬עידוד נפשי‪ ,‬הומור‪ ,‬וכדומה‪.6‬‬
‫נטילת חלק בקשרים חברתיים אלה מנעה רגרסיה למצב נפשי של כניעה אפטית מלאה למוות‪,‬‬
‫וחיזקה תקווה ומוטיבציה להתמיד במאבק על החיים )‪ .(Davidson, 1992‬על אף משמעויותיו‬
‫הקיומיות של קשר חברתי זה‪ ,‬אין מדובר בהיפעלות רגשית עמוקה של קשרי אהבה‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫לנוכח תודעת‪-‬מוות‪ ,‬ייחודיותו של הקשר החברתי‪ ,‬או סוג הסולידריות‪ ,‬לזירת הקיום‪ ,‬מלמדת על‬
‫אופטימום של מסוגלות רגשית‪ .‬באופן זה אני מבקשת להעריך את יחסי הסולידריות בין‬
‫הדיירים‪ .‬ביטוי נפלא בעיני לכך‪ ,‬מצוי בהתייחסותם של שני חוקרים לאלטרואיזם בזקנה‪:‬‬
‫"ההכרה במשמעות חיי ה'אחר' שלובה בהכרה כי חיי היחיד והחיים בכללותם הנם משמעותיים‪.‬‬
‫במיוחד בקרב זקנים‪ ,‬עבורם המוות קרוב ‪ -‬עניין הומניטרי עשוי לשקף מחויבות לחיים עצמם"‬
‫)עמ' ‪ .(Midlarsky & Kahana, 1994 ,225‬על רקע קרבת המוות‪ ,‬והתעצמותה של הרגישות לסממני‬
‫‪ ,DIGNITY‬ספרות תנטולוגית וגרונטולוגית מחדשות את הדיון ב'סולידריות' ו 'רוחניות'‪ .‬יש‬
‫מקום לדבר על 'רוחניות'‪ ,‬סבור סימונס‪ ,‬במצבים בהם "בני‪-‬אדם נושאים באחריות‪ ,‬חיים כפי‬
‫שהיו רוצים לחיות‪ ,‬מתגברים על הפיתוי לייאוש פנימי‪ ,‬ומגנים על מרכז העצמי מפני כאוס" )‬
‫‪ .(Simmons, 1998, p.78‬בניגוד לציפיות מסורתיות מהוראת מושגים אלה‪ ,‬ההגדרה הזו נטולת דת‪,‬‬
‫כשם שהשימוש במושג 'סולידריות' עשוי להיות נטול התפעמות רגשית‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬סולידריות‬
‫‪ 5‬מסגרת הדיון לטענה זו הייתה "תיאוריית הלחץ הסביבתי" )‪.(Lawton, 1982; Lawton & Nahemow, 1973‬‬
‫‪ 6‬אחד מ"עשרת הדברות" של קבוצה‪ ,‬בעלת רמת לכידות גבוהה‪ ,‬ציוה לשמור על ‪ DIGNITY‬של החברים‪ ,‬בטענה שאף אחד מהם‬
‫'אינו בחזקת מספר‪ ,‬כי אם בן אנוש' )‪.(Davidson, 1992‬‬
‫‪224‬‬
‫מופיעה בדיון אודות "תחיית המוות" בעידן הפוסטמודרני בצורת מחוות טיפול וביקורים‬
‫הדדיים‪ ,‬בין שכנים בסביבה עירונית מנוכרת )‪ .(Walter, 1994‬ממצאים אתנוגרפיים על ביטויי‬
‫סולידריות‪ ,‬והגנה על ‪ , DIGNITY‬בקרב נחקריי‪ ,‬מלמדים על מיקום ייחודי באזור ביניים; על רצף‬
‫בין היקשרות רגשית עמוקה‪ ,‬קרי אהבה‪ ,‬ובין הגשת עזרה הכרחית מתוך ציפייה להזדקקות‬
‫עצמית‪ ,‬הדיירים קרובים לקוטב הראשון‪ .‬על אף שהם עצמם נוקטים בביטוי "כבוד"‪ ,‬נמנעים‬
‫ממלכודות קרב וקרבה ‪ -‬חמימות אנושית עולה כאד בהיותם יחד‪ .‬אנו נראה כי מציאות חייהם‬
‫המשותפים מפירה במידת מה הדיכוטומיה הקנטיאנית בין "כבוד" ו"אהבה" )‪.(Kant, 1964‬‬
‫תיקופה של טענה זו ייסמך על תיאורי "תחושות"‪" ,‬מחוות" ו"רגשות"‪ ,‬אשר את מקור השראתם‬
‫מהווה בית‪-‬יוצר אנליטי לעניין 'הקשר החברתי' )‪.(Weitman, 1998‬‬
‫‪" 7.3.3.1‬אומללות מרוכזת"‪ :‬פיסות תשליל‬
‫קצין הביטחון נקט בביטוי "אומללות מרוכזת"‪ .‬כאמור‪ ,‬תמונת מעלית צפופה בהליכונים‪,‬‬
‫המתנגשים זה בזה‪ ,‬עם שהדלתות ממאנות להיסגר‪ ,‬המחישה את כוונתו‪ .‬טענתי זה מכבר כי על‬
‫דרך זו משתקפות במידה רבה תפיסות ואמונות של חברי צוות‪ .‬הוראתו של הביטוי "פיסות‬
‫תשליל" מעלה על נס גילויי טוביות בצד הדיירים‪ ,‬כתגובה על מסרים המנשלים מ'חיים'‪ .‬הגם‬
‫שהם סמויים מעינם של עובדים טרודים‪ ,‬בכוחם לשלול הנחת יסוד בדבר אומללות‪ .‬גובריום )‬
‫‪ (Gubrium, 1974‬עמד על כך‪ ,‬בהצביעו על מה שכינה "סולידריות מורגשת" כתגובה לתחושת תלות‬
‫בצוות‪ .‬חוקרים אחרים טוענים‪ ,‬בהתאם‪ ,‬כי על מוסדות גריאטריים לצאת מגדר סתם "סידורים‬
‫לטיפול ארוך‪-‬טווח" וליטול על עצמם להיות "מוסדות של כבוד")‪.(Miller & Wilson, 1991‬‬
‫אינטראקציות יומיומיות זעירות‪ ,‬מן הסוג הגופמנייני‪ ,‬מרמזות על זיקה הכרחית בין‬
‫‪DIGNITY‬‬
‫לאומנות ניהול רושם‪ .‬זיקה זו מתבהרת בהגדרתו של גופמן )‪' (Goffman, 1963‬יראת כבוד' )‬
‫‪ .(DEFERENCE‬הכבוד מוענק לזולת על ידי הפגנת אדיבות או התעלמות‪ ,‬מה שמאפשר לו לייצב‬
‫הופעה נאותה‪ .‬אינטראקציות זעירות בקרב הדיירים‪ ,‬שתוצאתן הרלוונטית היא ניהול רשמים‬
‫תקין של תפקוד‪ ,‬משופעות במתת גדולה יותר‪ .‬על כך רימז רינג )‪ ,(Ring, 1980‬בסברו כי החיים בצל‬
‫המוות עשויים להחיש את רגישותו הרוחנית של הפרט‪ .‬כדי כך שהקטנוניות והאנוכיות נעלמות‪,‬‬
‫ומוחלפות בגילויי אהבה וחיבה‪ ,‬הטבעיים במצב זה‪.‬‬
‫שיעול חזק תקף אישה שיצאה לאיטה מחדר האוכל‪ ,‬שיעול שאומרים עליו כי הוא "מקצר את‬
‫הנשימה ממש"‪ .‬מבעד לדמעות‪ ,‬שנקוו מחמת המאמץ לנשום‪ ,‬ניטשטשו דמויות של דיירים‬
‫יושבים בלובי‪ .‬על פניה של אחת‪ ,‬מוכרת לא מוכרת‪ ,‬הסתמנו תווים של דאגה‪ ,‬גבותיה‬
‫מצטמצמות זו אצל זו‪ .‬ברגעים כאלה של חרחור‪ ,‬יש אנשים המחפשים 'אמא'‪" .‬למה את לא‬
‫לובשת סוודר?" תבעה לדעת כנוזפת האם הזמנית‪ .‬נעמדה הראשונה בבת אחת על מקומה‪,‬‬
‫ואמרה בצרידות ניכרת‪" :‬לא נורא"‪ ,‬כמבקשת לא להדאיג‪ .‬השיעול שלה נפסק‪ .‬המפגש עם מי‬
‫שנגלתה לבסוף כמוכרת הרגיע בבת אחת את חריפות הגרון‪ .‬מבעד לקול הצטלצלה עכשיו הכרת‬
‫תודה מחויכת‪ .‬האישה קרבה אל רעותה לשוחח‪ .‬שולי מכנסיה המקופלים של דיירת‪ ,‬שעברה שם‬
‫‪225‬‬
‫באקראי‪ ,‬חשפו מעט את רגליה‪ ,‬כמו גם את אי שימת ליבה לפרט קטן זה‪ .‬מכנסיים מקופלים? לא‬
‫יאה לאישה מבוגרת! "למה קיפלת את המכנסיים?" פגשה בדיירת אחרת‪" ,‬ככה הולכים?!" אישה‬
‫זו הביעה אכפתיות מתערבת וסמכותית‪ .‬הראשונה התכופפה מיד על עמדה‪ ,‬להיטיב את המראה‪,‬‬
‫תוך שהיא ממלמלת‪" :‬אני קצת שלומפרית היום‪ .‬עשו לי א‪.‬ק‪.‬ג‪ ,‬בגלל זה קיפלו"‪ .‬חיוך התפשט‬
‫על פניה של השניה‪ ,‬כאילו היה הקיפול סימן לגנותה שלה‪" .‬עכשיו את נראית יפה"‪ ,‬שילחה‬
‫בנדיבות של קשב את הדיירת לדרכה‪ .‬מעגל של יושבות במתחם הלובי צירף כורסא לכורסא‪ ,‬גם‬
‫את האישה טרוטת העיניים‪ ,‬אשר זיפי זקן ושפם פזורים על פניה‪ .‬ישיבת יחד לא נסכה רוגע‬
‫ב"מבולבלת"‪ ,‬והחרידה אך את דאגתן של אחרות‪ .‬האישה עמדה ליד הכורסא שלה אוחזת‬
‫במשענת‪ ,‬עוזבת להתרחק ממנה וממהרת לקרב שוב ‪ -‬לאחוז‪ .‬בתוך כך משכה חצאיתה הלבושה‬
‫במהופך שימת ליבן של הנשים‪" .‬או…הפירמה )תווית הבגד( רואים בחוץ"‪ ,‬אמרה זו שיזמה‬
‫מעשה תיקון‪ .‬אחרת התנדבה להאיר עיניה של ה"מבולבלת"‪ ,‬אך זו רק נמשכה להסתכל בלבושה‪,‬‬
‫מבלי שהבינה‪ ,‬כמדומה‪ ,‬את העניין‪ .‬השלישית קמה ממקומה להראות‪ ,‬להניח את ידה של זולתה‬
‫החלשה על התווית ‪ -‬לאחוז‪ .‬כך צלחה את חומת הטשטוש הגבוהה‪ .‬נחרדה ה"מבולבלת" אל חדר‬
‫השירותים הסמוך לתקן את לבושה‪ .‬לא רכילות עכורה כי אם חילופי דברים של חסד התנהלו בין‬
‫הנשים בחסרונה של זו‪ .‬הכל הסכימו כי על אף קשייה‪ ,‬מקומה עדיין במוסד בו הן מצויות‪ ,‬וכי‬
‫לתשבחות ראויה המדיניות‪ ,‬ה'מבינה אותה' ו 'מעבירה אותה לאט‪-‬לאט'‪.‬‬
‫כאות לכוונת האחדות הזו נגלתה פעם תמונה אחרת בלובי‪ .‬האישה ודייר אחר ישבו יחד‪ ,‬סמוכים‬
‫זה לזה‪ .‬היא ידועה ב"בלבולה"‪ ,‬הוא בצלילות דעתו‪ ,‬עד שקמה לנדוד שוב ממקומה‪ .‬הוא לא בקש‬
‫לרחוק כמסתייג‪ .‬על שכמותה‪ ,‬גוררות כסא ברעש גדול‪ ,‬או משוטטות בבלי דעת‪ ,‬נדו דיירים‬
‫בראשם‪ ,‬לומר‪" ,‬המסכנה"‪" .‬איפה אוכלים?" שאלה דיירת כפופה אחרים – אחים‪ ,‬בדרכם אל‬
‫חדר האוכל‪ .‬הם הורו לה ברצון‪ ,‬ידם מצביעה הלאה מהם‪ ,‬יודעים כי לא תמיד זה יכול להספיק‪.‬‬
‫לכן פעמים אחזו בה‪ ,‬משלבים יד ביד‪ ,‬להוליכה עד למקומה‪" .‬בלבול" הטיל מורא‪ ,‬ואף על פי כן‪,‬‬
‫במצוות כבוד הכל בכל‪ ,‬לא הטיל מרחק‪ .‬שוטטות של דייר "תשוש" הסיעה אותו בינות לשורות‬
‫דיירים "עצמאים"‪ ,‬ישובים קשובים להרצאת אורח‪ .‬הוא הלך בין המרווחים‪ ,‬מתעכב להתבונן‬
‫מקרוב בפניהם‪ .‬צעד קדימה‪ ,‬שני צעדים לאחור‪ ,‬כמבקש לכוון מצלמה ישנה‪ .‬הם לא נעו ולא זעו‪.‬‬
‫אף לא אחד מהם פצה פיו לומר משהו על הטרדה‪ ,‬גם בזמן שהוא סבב ליד הבמה‪ .‬כל כך הדהדה‬
‫השותפות‪ ,‬עד כי הערתו המהוססת של המרצה בדבר האיש גוועה בחצי דרכה‪ .‬מבט עיניו גילה על‬
‫פליטת פה של זרות‪ ,‬מתחלף במבע כבוד למציאות סלחנית בה שבוי קהלו‪ .‬כל שאמרה דיירת‬
‫בקרב מכרותיה לא הובן‪ .‬לא הובן לגמרי‪ .‬האחת כה התאמצה לקשר פיסות מלל מתפרצות זו אל‬
‫זו‪ .‬הדבר עלה בידה רק בחלקו‪ .‬לפתע פרצה ממנה תשישות של עצמה לומר‪" :‬אוי‪ ,‬אין לי כוח!"‬
‫לא היה בזה לסמן דבר לעג‪ ,‬כעס או ייאוש‪ .‬היא קרבה עוד את כסאה‪ ,‬הטתה ראשה לקרב את‬
‫אזנה‪ ,‬צמצמה עיניה במשנה מאמץ‪ ,‬להבין‪ ,‬מה יש לה לאישה ה"מבולבלת" הזו‪ ,‬שמטריד אותה‪.‬‬
‫אם מ"קצה הלשון" פרחה לה אל על איזו מילה‪ ,‬מקדירה מצח קמוט לחתור אליה ללא הועיל‪,‬‬
‫היטיבו פניהם המקשיבים‪ ,‬לרכך את גודל אבדת הזיכרון‪ ,‬מסנגרים בפני זולתם על מה שנותר‪.‬‬
‫אמפטיה לאימה מפני התפרקות השכל‪ ,‬השיבה עינים אל רכותן‪ ,‬מסכה חמלה בין אלה שדימו‬
‫להיתפס בבגידת הראש‪ .‬אישה התעוררה פתאום מתרדמתה‪ ,‬באחד ממעגלי הכורסאות של שיחה‬
‫ערה‪ .‬היא יישרה בבושת את בגדיה‪ ,‬נבהלת כי השתכחה לעצמה בפני האחרות‪ .‬יד מלטפת הושטה‬
‫‪226‬‬
‫אליה וקול רך הקיף אותה באימהיות אינסופית‪" :‬אין דבר‪ .‬אין דבר‪ .‬את בטח עייפה‪ .‬בואי נעלה‬
‫למעלה‪ .‬זה קורה גם במשפחות הכי טובות"‪.‬‬
‫הגיע דייר מתנשף בחוזקה‪ ,‬נדמה כנער תשוש‪-‬כוחות מריצה ארוכה‪ .‬מאמץ כביר היה זה לעלות‬
‫במעלית ולחזור על עקבותיו‪ ,‬לאחר ארוחת הצוהריים‪ .‬קוראת את רצונו‪ ,‬הושיטה לו הדיירת‬
‫הראשונה תפוז בידה‪ ,‬ואמרה‪" :‬הנה‪ ,‬פה"‪ .‬היא‪ ,‬שכנתו לשולחן‪ ,‬ציפתה כי ישוב על עקבותיו‪,‬‬
‫לחפש את הפרי שכה אהב‪ .‬לכן התקינה כסא לשבת ליד המעלית‪ ,‬להמתין לו‪ ,‬שלא יהיה מאוכזב‪.‬‬
‫"תודה"‪ ,‬לקח ממנה‪ ,‬ונפרד לשלום‪ ,‬מבקש לנשק על כף ידה הרחמנית‪ .‬בשעה זו עוד היו מתי מעט‬
‫דיירים מסיימים מנה אחרונה בחדר האוכל‪ .‬אחת לא הצליחה לקום לבדה ממקומה‪ .‬האחות‬
‫דחפה אותה צמוד מאוד לשולחן‪ ,‬עד כי נתפסה בו‪ .‬קרב דייר‪ ,‬שנזדמן באקראי‪ ,‬והסיע אותה‬
‫לחופשי‪ .‬את סינר האוכל‪ ,‬ששכחה דיירת‪ ,‬קיפלה אחת וטמנה תחת בית שחייה‪ .‬היא הודיעה כי‬
‫היא בדרכה לתלותו על דלתה של זו‪ ,‬להשיבו לבעליו‪ ,‬לבל תצטער על שאיבדה אותו‪.‬‬
‫שתי נשים – מקל והליכון‪ .‬זו הלכה לבקר אצל זו‪ .‬דלת חדרה של האחרונה נותרה פתוחה‪ ,‬בעדה‬
‫הצטלצלו קולות חברותא לטקס עצה בדבר רחיצה‪ .‬דקות חלפו ומים קלחו על גופה הערום של‬
‫האחת‪ ,‬ישובה על כסא פלסטיק מיוחד במקלחת הציבורית‪ .‬השניה‪ ,‬ידה האחת אוחזת במסעד‬
‫כבמקל‪ ,‬ידה השניה מסיעה ספוג על גוו רעותה‪ ,‬זו שאין בידה כדי להרשות מטפלת‪ .‬צו פנימי‬
‫להיטיב הותיר את המסייעת נטועה במקומה להשלים את מלאכתה‪ ,‬על אף מחאותיה המוקירות‬
‫של מכרתה; היא היטיבה שערותיה של זו‪ ,‬מסרקת ביד נאמנה‪ ,‬טומנת סיכות בפיה‪ ,‬ונפרדת מהן‬
‫אחת לאחת‪ .‬תוך שהיא מרגיעה את קבילותיה של האישה על "חיים קשים"‪ ,‬הלבישה עליה את‬
‫בגדיה‪ ,‬כלוחשת דברי השתוות גורל‪' ,‬התור שלי עוד יגיע'‪ .‬שתיים מפאותיה הנוכריות מסרה‬
‫דיירת לאחרת‪ ,‬כה נזקקת להן בשערותיה הדלילות‪ .‬היא נהנתה לראותה מכוסה בהן‪ ,‬היא עצמה‬
‫מוותרת כך להיראות‪ .‬שכן מוגנת היא בריבוי שערותיה היחסי‪ ,‬ובגדרות האבן המפרידות ממי‬
‫שהכירוה 'אחרת'‪ .‬זו שאיבדה את התחושה בקצות אצבעותיה יכולה הייתה לסמוך על אחרת כי‬
‫תתפור לה את כפתורי חולצתה‪ .‬זה שאיבד את שיווי המשקל בטח בידו המוליכה של אחר‪ ,‬לבל‬
‫ייפול אל אובדן חדש‪.‬‬
‫בחג שמחת תורה בית הכנסת מלא היה למחצה‪ .‬חזן צעיר‪ ,‬הפוקד את בית האבות מידי שבת‪,‬‬
‫מנהל את התפילה‪ .‬הוא מסדיר את תנועותיהם של הגברים‪ ,‬מזמינם לברך ולהשתתף בהקפות‬
‫בזמן שארון ספרי התורה פתוח‪ .‬אחד הדיירים כפוף מאוד‪ ,‬פניו מקבילות לרצפה‪ ,‬בקש לשאת‬
‫ספר תורה בידיו‪ ,‬לזכות גם הוא ב"הקפה"‪ .‬חזי התלווה אליו‪ ,‬תומך בידו בתחתית המשא הקדוש‪,‬‬
‫עם שנשמר הרושם כי הדייר הכפוף הוא בעליה המוחלט של המצווה‪ .‬בצעדים קטנטנים ליווה‬
‫אותו חזי‪ ,‬מציית בשקט לקצב תנועותיו ועמידותיו של הלה‪ .‬השניים נדמו כנעים בתיאום של‬
‫עושה הקפות אחד‪ .‬חזי סייע לדייר‪ ,‬על אף כפיפותו הרבה‪ ,‬לחוש טעמה של מצווה‪ ,‬מבלי שיידרש‬
‫לכאב הויתור‪ .‬ישבו על ספסל בית התפילה שני דיירים אורחים‪ .‬אין הם רגילים להימצא שם‪,‬‬
‫באשר הם לא משתייכים ל"מתפללים"‪ .‬אחד מהם הסביר כי ישב בלובי‪ ,‬בזמן שהגיעה הבקשה‬
‫שיצטרף למניין‪" :‬אני לא יכול לומר 'לא' כשמבקשים ממני"‪ .‬השני טען‪" :‬אני אמנם לא דתי‪ ,‬אבל‬
‫אני לא אנטי‪-‬דתי"‪ ,‬וממילא העניק למתת הזה משמעות אישית‪ ,‬מצטרף בכל לב "כיהודי" לזכר‬
‫הוריו‪ .‬כשהופיע ישראל מתנשף‪ ,‬השמיע באוזניו חזי דבר של השתתפות‪" :‬אני יודע‪ ,‬זה מאמץ‬
‫‪227‬‬
‫בשבילך להגיע…" סטריאוטיפים לוחמניים של 'דתיים' וחילוניים' לא נודעו בבית הזה‪ ,‬כל כמה‬
‫שריחפה תחושת תסכול בשל חסרונו של "מניין"‪ .‬הדיירים המצפים בבית הכנסת לימדו סנגוריה‬
‫על הנעדרים‪" :‬ללובי יש את האוכלוסייה שלו"‪ ,‬אמר ישראל‪" .‬יש הרבה חולים"‪ ,‬סבר חזי‪ ,‬והדייר‬
‫הכפוף ניסח זאת כך‪" :‬אני לא דן אף אדם לכף חובה‪ ,‬רק לכף זכות‪ .‬אם אדם לא בא להתפלל‪,‬‬
‫אולי הוא לא יכול מאיזה סיבה‪ ,‬בריאות…או שהוא לא רוצה…אם זקנים יבינו ויסכימו שיש בורא‬
‫עולם – טוב‪ .‬אם לא – אז שימתינו עד שיוכלו להסכים"‪ .‬דייר ממוצא מזרחי ברך על היין בקולו‬
‫הרם‪ ,‬בשולחן בו ישבו שלוש נשים‪ ,‬הרואות עצמן "חילוניות"‪ .‬הן הסתכלו בו מתנדנד על כיסאו‪,‬‬
‫וגם כאשר קצות אצבעותיו נגעו בצלחת‪ ,‬כבחפץ קדוש‪ ,‬והובאו אל פיו בנשיקה של סיום "ברכת‬
‫המזון"‪ .‬הן לא העירו דבר‪ ,‬רק התחלקו כולם ברשמי היום האחרון‪ ,‬כמו גם בדברי מזון‪ ,‬מי אוהב‬
‫מה‪.‬‬
‫‪ 7.3.3.2‬שלוש "נשמות טובות"‬
‫שמעם הטוב ופועליהם של שתי נשים וגבר אחד נודעו עד אחרון הדיירים‪ .‬הם היו בחזקת "נשמות‬
‫טובות"‪ ,‬מתייחדים באלטרואיזם מעורר השתאות‪ .‬הם שירתו את הדיירים בכל לב‪ ,‬עם שאינם‬
‫מבקשים לעצמם טובת הנאה‪ ,‬יוקרה‪ ,‬או כל יתרון בולט אחר‪ .‬פנים מאירות בתודה מיצו כמדומה‬
‫את כל מבוקשם‪ ,‬לחזק רתמות הקושרות אותם אל עגלת הנידונים‪ .‬שניים מהם מילאו מיוזמתם‬
‫שני תפקידים מוגדרים‪ :‬הוא העמיד עצמו כשליח למוסדות רפואיים‪ ,‬והיא "מתנדבת במטבח"‪,‬‬
‫ממציאה מזון יש מאין‪ ,‬לסיפוק רעבונם של דיירים‪ .‬השלישית‪ ,‬ידועה כעילגת בלשונה‪ ,‬ובמעשיה‬
‫הטובים לעת מצוא‪.‬‬
‫שמואל סיפר בהתרגשות על צוואתו של אביו‪ ,‬עת עלה ארצה‪" :‬עליך להיות רחמן וסבלן לבני‪-‬‬
‫אדם"‪ ,‬אמר‪ .‬הוא קשוב לדבריהם של דיירים בעניין שליחותו‪ .‬אם רמז מצוקה עולה לפניו‪ ,‬מיד‬
‫הוא נפנה לעזור‪" :‬אני ניגש‪ ,‬מציג את עצמי‪ ,‬ומבצע"‪ .‬דיירים רבים אינם מסוגלים לצאת את בית‬
‫האבות‪ ,‬להביא איזו תרופה או טופס מקופת חולים‪ .‬הוא מעודדם לתת לידיו את המרשם‪ ,‬ו"רץ"‬
‫לספק את המבוקש‪ .‬אחת הדיירות‪ ,‬בתגובתה לשליחות של מצווה נלהבת זו‪ ,‬חיבקה אותו ובכתה‬
‫על כתפו בהכרת תודה‪ ,‬ממלמלת כי אין היא מכירה עוד אנשים טובים כמותו‪" .‬לפעמים"‪ ,‬סיפר‬
‫שמואל‪" ,‬הם לא יודעים מה לעשות אתי‪ ,‬איך להודות לי"‪.‬‬
‫גיטה נהגה לקום ראשונה מן השולחן בחדר האוכל‪ .‬לעיתים בחפזונה לבצע שליחותה‪ ,‬הייתה‬
‫לועסת עדיין שיירי מזון בפיה‪ .‬בחלוקה הלבן‪ ,‬כיאה ל"מתנדבת"‪ ,‬שני כיסים גדולים‪ .‬בלעדיהם‬
‫הייתה צריכה להסתובב הרבה משולחן לשולחן‪ ,‬ואולי הייתה ננזפת על ידי חבר צוות‪ .‬הילוכה‬
‫בעת תפקיד מהיר‪ .‬מבט עיניה מגלה כי היא מבקשת להסתיר את המעשה‪ ,‬לחמוק בהצלחה‪ .‬היא‬
‫ממלאה את הכיסים ואת ידיה בדברי מזון מיותרים‪ ,‬שנותנים לה אחדים‪ ,‬ומחלקת אותם כפי‬
‫בקיאותה‪ ,‬בין דיירים אחרים‪" .‬אני יודעת מה כל אחד אוהב"‪ ,‬סיפרה מחייכת‪ .‬קופסאות לבן‪,‬‬
‫פירות‪ ,‬ירקות‪ ,‬פרוסות לחם‪ ,‬פרוסות של עוגה‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה "אוצרות"‪ ,‬היא מעבירה מפה‬
‫לשם‪ .‬פעמים רבות התארחתי בשולחנה‪ .‬אם הייתי מוותרת על משהו מן התפריט‪ ,‬גיטה לא‬
‫הסתירה את שמחתה‪ .‬מיד הייתה נוטלת את האבוקדו או הגבינה‪ ,‬כורכת בנייר‪ ,‬מסתכלת‬
‫‪228‬‬
‫לצדדים‪ ,‬כגנב בשעת מעשה‪ ,‬וממהרת להעביר למישהו אחר‪ .‬לעיתים דיירים הגיעו עדיה‪ ,‬להפנות‬
‫שימת ליבה לשולחנות בהם נותר מזון‪ ,‬ולציין‪ ,‬כשליחים של אחרים‪ ,‬מי חומד אותם‪" .‬גיטה פה‬
‫היא חלק מהחיים"‪ ,‬אמר אפי‪" ,‬היא שמה בכיס‪ ,‬והולכת לקליינטים שלה‪ .‬היא יודעת איפה ולמי‬
‫לתת‪ .‬היא אוהבת את זה‪ .‬טוב שיש דבר כזה‪ .‬יש פה אחת…יושבת שמה וזוללת לבן‪ .‬גיטה כבר‬
‫יודעת‪ .‬זו קליינטית"‪ .‬יואל ציין כי פעולת ה"קח תן"‪ ,‬עליה מנצחת גיטה‪ ,‬מזכירה לו התנהגות‬
‫חיילים בשבי בו היה‪" :‬אנשים היו עושים הכל כדי לקבל סיגריות‪ .‬סיגריות היו לא סתם‬
‫סיגריות"‪ .‬כשבחרתי לשבת בשולחנות אחרים‪ ,‬דיירים ידעו ללמדני כי גיטה לא מרוצה‪ ,‬מפני שכך‬
‫"היא מפסידה" את כל מה שיש לי לתת לה‪ .‬באותה מידה גיטה לא שקטה עד כי "סידרו לי"‬
‫עובדי המטבח ארוחה‪ ,‬גם אם הזדמנתי לחדר האוכל באיחור‪ .‬תוקף תפקידה כ"מתנדבת מטבח"‬
‫אפשר לה לעודד עובדים לתת תוספות מזון לדיירים‪ .‬היו לה הסכמים חשאיים עם כמה מן‬
‫ה"אחראים"‪ ,‬לפיהם הגישה לידם קופסת פלסטיק ריקה‪ ,‬לפני תחילת הארוחות‪ ,‬וקיבלה אותה‬
‫מלאה במובחר שבמובחר‪ .‬גיטה פעלה בתזזית‪-‬חליפין זו כמנגנון יוצר השוויה; צרכים תזונתיים‬
‫של דיירים‪ ,‬לעניין טעם וכמות‪ ,‬מותנו במידת מה‪ .‬הדבר עלה בידה הודות לדחיפות אכפתית‪,‬‬
‫שמילאה את כל כולה‪ .‬לעת מועד נהגה גיטה לשבת אצל שולחנה בבגדיה הרגילים‪ ,‬פושטת את‬
‫החלוק הלבן‪ .‬כשביקשתי לעמוד על שינוי זה הסבירה כי הייתה רוצה שדיירים ירגישו שהיא‬
‫"אחת מהם"‪.‬‬
‫ה"עילגת" מדברת אך ורק בשפת היידיש‪ .‬פיה חסר שיניים והיא מהלכת עם מקל‪ .‬ראשה עטוי‬
‫תמיד מטפחת ראש‪ ,‬בתיקה סידור תפילה‪ .‬דבריה לעיתים רחוקות מובנים כדי צרכם‪ .‬בשל כך‬
‫היא נוהגת בדברה לתלות את מקלה המקומר על זרועה‪ ,‬ולהשתמש בשפת ידיים וגוף‪ ,‬מלווה את‬
‫מלמוליה הקולניים במשמעות‪ .‬כל אמת שהיא נדרשת לזה‪ ,‬היא טרודה בדאגה לדייר אליו פנתה‬
‫או לדיירים בכלל‪ .‬היא גוררת כסאות ומציעה אותם לדיירים‪ ,‬המבקשים לשבת‪ ,‬היא מספקת‬
‫מנות מזון לאישה‪ ,‬מטפלת זקנה‪ ,‬היושבת כקבצנית מחוץ לחדר האוכל‪ .‬היא נותנת מה שלאל‬
‫ידה‪ ,‬לכל מי שמבקש עזרה כלשהי‪ ,‬לעיתים צופה מראש מהו מבוקשם של המצויים בסביבותיה‪.‬‬
‫כולם אומרים עליה‪ ,‬שאין כמותה במעשים טובים‪ .‬נוכחותה שבויה כולה ברצון טוב‪.‬‬
‫‪ 7.4‬ניחום אבלים‬
‫"ושבח אני את המתים שכבר מתו‪ ,‬מן החיים‪ ,‬אשר המה חיים עדנה" )קהלת‪ ,‬ד'‪ ,‬ב'(‪ .‬לאיזה מין‬
‫שבח ראויים ה'מתים'‪ ,‬מה סוד הנחמה בבית אבל? רמזים לכך מצויים במרכיב דינמי פחות של‬
‫הוויה סולידרית‪ ,‬והוא – מהות חווית היות‪-‬יחד‪ .‬אנשים בוחרים להצטופף יחדיו‪ ,‬סבר רוהם )‬
‫‪ ,(Roheim, 1945‬רואים בהמון תחליף להוריהם‪ .‬מטרתם להציל עצמם מעצמאות‪ ,‬מהישארות‬
‫לבדם בחשכה‪ .‬החברה נוצרה על בסיס הצורך האנושי לברוח מספרציה‪ ,‬המסמלת מוות‪ .‬מחקרים‬
‫מלמדים כי חרדת מוות של זקנים במוסד גריאטרי פחותה מזו של בודדים )‪ ,(Swenson,1959‬וכי‬
‫עמדות חיוביות כלפי מוות מאפיינות אותם בהשוואה לחיים בגפם )‪ .(Weisman, 1972‬אירוע מיוחד‬
‫במחנה ריכוז מאיר במיוחד על משמעות הקבוצה; אסירים נדרשו לעמוד כל הלילה בקור מקפיא‬
‫עקב ניסיון בריחתם של שניים מהם‪ .‬רובם מתו‪ ,‬אך השורדים דיווחו על תחושת חופש מפחד‬
‫ושמחה‪ ,‬בהשוואה לחוויותיהם האחרות במחנה‪ .‬כששבו לתאיהם הם דיווחו על הקלה‪ ,‬אך לא‬
‫עוד על שחרור מפחד או תחושת שמחה‪ .‬בעקבות הבדל רגשי זה הסיק בטלהיים )‪(Battelheim, 1943‬‬
‫‪229‬‬
‫כי בתום האירוע‪ ,‬כל אסיר כאינדיוידואל חש בטוח יותר‪ ,‬אך הוא איבד את הביטחון שמקורו‬
‫בהיות חבר בקבוצה מאוחדת‪ .‬בניסוח קרוב של הממצאים‪ ,‬הייתי טוענת כי היות אנשים נוכחים‬
‫זה בקרבתו הפיזית של זה ממציא להם נחמה‪ .‬כאבלים על מת‪ ,‬הם מרוחקים מן העולם החברתי‪,‬‬
‫ומקבלים את המגבלות החלים עליהם )‪ .(Chidester, 1990‬ועם זאת‪ ,‬הדיירים אבלים ביחד על‬
‫עצמם‪ ,‬וגם יושבים כמנחמים על אובדן צפוי‪ .‬גיטה סיפרה כי הצטרכה לשבת שבעה על מות‬
‫אחיה‪ .‬כל כך כבדה המשימה בהיותה שרויה לבד בחדר‪ ,‬עד כי החליטה כי אם דייר יקלע למצב‬
‫שלה‪ ,‬היא תתגייס לעודדו לפגוש אנשים בחוץ )בלובי(‪ ,‬לא להישאר לבד‪ ,‬ולהמתין כי הללו יבואו‬
‫אליו‪.‬‬
‫דיירים ביטאו בדרכים שונות כי היות‪-‬יחד הוא מבוקשם‪ .‬יצחק אמר‪" :‬אני לא בודד‪ .‬הלא נכנסתי‬
‫לכאן )לבית האבות( כדי לא להיות בודד"‪ .‬דיירת שלישית‪ ,‬בחדר אחד במחלקת ה"תשושים"‪,‬‬
‫השיבה לשאלתי‪ ,‬האם טוב לה במחלקה‪" :‬טוב‪ ,‬אה…חדר‪ .‬לא דורשים שיהיה חדר‪ .‬שמה‬
‫)ב"עצמאים"( היה לי חדר לבד‪ .‬גם פה הייתי צריכה לקבל חדר לבד‪ .‬הכניסו אותי פה ואני לא‬
‫התנגדתי‪ .‬ההפך‪ ,‬זה טוב עם מישהו להיות ביחד‪ .‬זה באמת טוב"‪" .‬כשיושבים ביחד באותו שולחן‬
‫שלוש פעמים ביום"‪ ,‬אמרה גאולה‪" ,‬זה ממש כמו לחיות ביחד"‪" .‬זה לא קשה לך לרדת שלוש‬
‫פעמים לחדר האוכל? לא היית מעדיפה שירות כמו בבית מלון?" שאלתיה‪" .‬אני שמחה לשבת‬
‫בצוותא‪ .‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬לא‪ ,‬אני לא רוצה כמו בית מלון‪ .‬אני לא רוצה להישאר לבד‪ .‬אני רוצה לפגוש‬
‫אנשים"‪ .‬כשתיאר ישראל את ימי ההולדת הנחגגים במחלקה‪ ,‬לא הוציא עצמו מן הכלל; על אף‬
‫שבני משפחתו‪ ,‬ילדיו ונכדיו‪ ,‬חוגגים עמו אצלם ברוב שמחה והידור‪ ,‬אין הוא מוותר על תחושת‬
‫השותפות‪" :‬אני מרגיש שזה לא הוגן‪ ,‬שאלה שיש להם משפחות אומרים‪" :‬אני לא צריך"‪ .‬אני‬
‫רוצה מתוך התחשבות ומצד האנושות לחגוג גם כאן‪ .‬השנה זה כבר פעם רביעית"‪ .‬השיח על היות‪-‬‬
‫יחד נמשך והרחיק כמרמז אל בית הקברות ממש; ישראל סיפר כי הכין לו‪ ,‬כמוהו כמו הדיירים‪,‬‬
‫קבר‪ .‬הוא ייקבר על יד קבר אישתו‪ .‬כשתהיתי מדוע אנשים נקברים האחד על יד השני‪ ,‬הסביר‪:‬‬
‫"זה מן ג'סטה של קשר אהבה"‪.‬‬
‫העניין הזכירו את דוגמת מערת המכפלה‪" :‬לאה‪ ,‬יצחק ויעקוב…‬
‫יש משהו בזה‪ ,‬כאילו השתייכות אחרי המוות‪ ,‬למרות שאין תחושה"‪ .‬נירה‪ ,‬בדומה‪ ,‬סיפרה כי‬
‫הכינה קבר על יד בעלה‪" :‬זה כאילו את בחיים ואת רוצה להיות על יד בעלך…זה כאילו אני‬
‫חייבת קבר ליד קבר"‪ .‬ידיעת הקרבה הפיזית לאחר המוות היה בה כדי לנחם‪.‬‬
‫בחיי היומיום של הדיירים השתררו פרקטיקות קבוצתיות‪ ,‬המרמזות על "נחמת רבים"‪ .‬כדי‬
‫לתהות על קנקנן נדרשתי לעיון מיוחד‪ ,‬למשנה התבוננות‪ .‬לכאורה התמונות הרגעיות היו מקריות‪,‬‬
‫אולי סתמיות‪ ,‬אך משחזרו על עצמן‪ ,‬היוו מושא לפענוח‪ .‬כשהיו דיירי קבוצת חוג הספורט‬
‫מתכנסים באולם‪ ,‬מתכוננים לשיעור‪ ,‬היה להם ריטואל קבוע; כל אחד מהם‪ ,‬בתורו‪ ,‬דידה לאחת‬
‫הפינות והניח בו את מקל ההליכה לפני שהתפנה להתקין לו כסא‪ ,‬ולפשוט מעליו איזה בגד‪ .‬בכל‬
‫תמונת‪-‬שיעור דיירים נראו ישובים בכיסאותיהם מותחים איברים בשקט‪ ,‬כאשר כל מקלות‬
‫ההליכה ממתינים להם‪ ,‬מונחים זה על זה בערמה אחת‪ .‬גם בהיכנס דייר או דיירת למספרה‪,‬‬
‫חיפשו היכן עומדים להם כבר מקלות‪ ,‬מצרפים את שלהם‪ .‬בכל אחת מזירות ההתאחדות הללו‬
‫נמצא מקום די והותר לפיזור המקלות‪ ,‬ובכל זאת נערמו תמיד ביחד‪ .‬איזו תחושה של חמימות‬
‫נמסכה למראה המקלות הדוממים‪ ,‬צמודים ומשולבים זה עם זה‪ ,‬והתקשרה לאפיזודות דומות‪.‬‬
‫‪230‬‬
‫כל אמת שיצאו דיירים מחדר האוכל אל עבר המעליות או מאולם ההרצאות‪ ,‬היו כנדבקים שניים‬
‫שלושה ביחד להחליף דעות‪ ,‬מילים אחדות‪ .‬אך מרגע שהצטרפו לממתינים לפני המעלית‪,‬‬
‫התחלפה התמונה‪ .‬תנועות של דיבור פינו בבת אחת מקום לדממה ארוכה‪ .‬עשרה ויותר דיירים‬
‫היו עומדים צמודים זה לזה‪ .‬הבל פי האחד בעורפו של האחר‪ .‬יציבתם מוכרת מרגעים של צפירת‬
‫זיכרון בהוויה הקולקטיבית‪-‬ישראלית‪ .‬יש מהם מביטים למעלה במספרים המוארים של‬
‫הקומות‪ ,‬בהן עומדת המעלית‪ .‬יש בהם מביטים לרצפה‪ .‬אם הביע מישהו איזו הערה‪ ,‬זו נותרה‬
‫תלויה בחלל לעצמה‪ .‬נורמת השתיקה הקפיאה אותם‪ ,‬כמו נדברו בכל לב להתרכז באיזה דבר‪.‬‬
‫כשעמדתי פעם בתוכם‪ ,‬חשתי במיוחד זרה לישות המודבקת הזו‪ .‬עם זאת התאמצתי לדמות עצמי‬
‫עולה ונקלעת לבדי אל חדר משלי‪ ,‬עדיין חשה מלוטפת ממגע גופם הרך של האחרים‪.‬‬
‫כמחצית השעה‪ ,‬בטרם תחל ארוחת הערב‪ ,‬נהגו דיירים להתכנס במבואותיו של חדר האוכל‪.‬‬
‫כסאות של אולם ההרצאות שימשו בדרמה מיוחדת; הדיירים גררו מהם וסידרו שתי שורות פנים‬
‫מול פנים ורווח ביניהן‪ ,‬דרך המובילה אל שתי הדלתות‪ .‬מי שהתיישב נטל על עצמו לברך בשקט‬
‫לשלום‪ ,‬מתבונן מעט על סביבותיו‪ .‬המצטרפים החדשים לא הפרו את הדממה‪ .‬הם צרפו עוד ועוד‬
‫כסאות להשלמת השורה‪ .‬לנוכח דימוי עצמי של פסיביות‪ ,‬היה בהפרת סדר הכיסאות‪ ,‬וגרירתם‬
‫אל מעשה השורות הללו‪ ,‬כדי יוצרנות חריגה‪ .‬תמונת שתי שורות של דיירים‪ ,‬המתבוננים זה בפניו‬
‫של זה באין מפריע‪ ,‬ניבטה שעה ארוכה‪ .‬חלונות גדולים בגבם של מחצית היושבים היו פעורים אל‬
‫יום שנטה לערוב‪ .‬לפעמים טיפות גשם זלפו על הזגוגיות‪ .‬קדרות כלשהי בחוץ שימשה תמיד כרקע‬
‫לעצירת הזמן הקבוצתית‪ .‬הנחתי את תיקי בצד‪ ,‬וצרפתי כסא אחד‪ ,‬מחקה את התנהגותם‪ .‬יודעת‬
‫מי לצדי ומי מולי התרכזתי במתרחש גם בפנימיותי; 'ואם נוטה השמש לערוב גם בחיי‪ ,‬חקרתי‬
‫את עצמי‪ ,‬מה יש בישיבה הזאת?' לרגעים אחדים העצב שבחוץ לא חדר פנימה‪ .‬הייתה איזו‬
‫התפשטות של העצמי מעצם הדמיון‪ ,‬השותפות‪ ,‬הקרבה הגופנית‪ .‬הישיבה הדוממת ייצרה גלים‬
‫של חום‪ ,‬סמויים‪ ,‬מרככים את הבדידות באינטימיות עמוקה‪ .‬התגברה בי התחושה המופשטת של‬
‫חלקיות מגוף גדול אחד‪ ,‬המתרקם ומידבק כאן עם עצם נוכחותי‪" .‬סאונה" מלאה בשקט היא‬
‫הדימוי שקפץ אל תודעתי‪ ,‬כל אמת שנזכרתי בחוויה הספונטנית הזו של יחדוויות‪ .‬כשהגיעה העת‬
‫להיכנס לחדר האוכל נראו כמה דיירים כנקרעים ממקומם‪ ,‬מאיזו מציאות‪ .‬לאחר רגעי‬
‫המתיקות‪ ,‬אווירה של סולידריות‪ ,‬מעשים של אלטרואיזם נדמו כמתבקשים; האחד פתח את‬
‫הדלת‪ ,‬השני הציע זרועו להעמיד דיירת מישיבתה‪ ,‬השלישי התקין את כיוונו של הליכון סורר‪,‬‬
‫וסייע לבעליו לדוחפו קדימה‪.‬‬
‫ביטויים רגעיים של מעורבות וסלחנות אימהית לעיתים השתרבבו אל תוך מעבה השתיקה‪,‬‬
‫מחזקים את ההשערה בדבר סולידריות רוחנית‪ .‬מקהלת דיירים של בית אבות אחר‪ ,‬הייתה‬
‫בעיצומו של שיר נוגה‪ ,‬בזמן שהתוודעתי להתעניינות מיוחדת; דיירת‪ ,‬שישבה לצדי בתוך הקהל‪,‬‬
‫אמרה לפתע‪" :‬קר להם שמה"‪ .‬עיניה הביטו על שני דיירים היושבים כמה שורות לפנינו‪ .‬העניין‬
‫טרד את מנוחת הדיירת‪ ,‬שחזרה על כך פעם שניה‪ .‬ביקשתי להרגיעה בצייני כי אם הם לא עושים‬
‫דבר כדי לשנות את מצבם‪ ,‬לתפוס מקום חמים יותר‪ ,‬סימן שטוב להם‪ .‬היא התמידה בדאגתה‪,‬‬
‫מלמדת כי תזוזתם הלא נוחה בכיסאם מוכיחה שצריך לעזור להם‪ .‬הייתה זו עונת החורף‬
‫‪231‬‬
‫כששאלה המדריכה במחלקת ה"תשושים" "באיזו עונה אנחנו?" השאלה נתלתה בחלל האוויר‪,‬‬
‫ללא מענה הולם‪ .‬כעשרה דיירים ישבו בשקט סביב שולחנות עמוסים בדפים‪ ,‬מכחולים וצבעים‪.‬‬
‫לפני שהתקבלו כמה ניחושים כל דייר התבקש לומר גם מהם שמו הפרטי ושם משפחתו‪.‬‬
‫הראשונה אמרה‪" :‬העונה היא סתיו"‪ ,‬השניה‪" :‬העונה אביב"‪ ,‬לבסוף ניתן מקום גם לחורף וגם‬
‫לקיץ‪ .‬למרות ההבדלים בתשובות לא הסתמן כל אתגר לבירור האמת‪ .‬כולם הקשיבו לכולם‪.‬‬
‫עמדת ה"צודק" לא רק איבדה מחשיבותה‪ ,‬כי אם הצטיירה כמכשול לביסוסה של תחושת יחד‬
‫יקרה‪.‬‬
‫נשים אחדות עמדו סביב שולחן פלסטיק לבן‪ .‬על הקיר מודבקות אותיות דפוס גדולות‪" :‬לכה דודי‬
‫לקראת"‪ .‬המילה האחרונה‪" ,‬כלה" ‪ -‬חסרה‪ .‬זוהי אחת מפינותיה הנדירות של קדושה בבית‬
‫האבות‪ .‬עת הדלקת נרות‪ .‬זוגות זוגות של נרות מודבקים על שולחן בחלב נוזלי חם‪ .‬הרבה ידיים‬
‫רועדות‪ ,‬מסוכלות זו על גבי זו‪ ,‬זו מעל זו‪ ,‬בשעה שהדיירות עומדות צפופות אחת לשניה‪ .‬בדממה‬
‫גדולה‪ ,‬השלהבות המוארכות מנצנצות בעיניהן‪ ,‬אך גם מאיימות לשרוף קצה של מטפחת‪ .‬הפנים‬
‫רכונות על השולחן‪ ,‬ספק עצובות ספק רציניות‪ .‬נרות נופלים פה ושם על המשטח‪ .‬הידיים‬
‫המדביקות ומתעסקות שוב ושוב בגפרורים‪ ,‬מפילות ברעידתן הבלתי נשלטת נרות אחרים‪ ,‬שכבר‬
‫הועמדו‪ .‬נדמה כי ברכת הנרות תתמהמה עד בלי די‪ ,‬עד שיעמוד אחרון הנרות על תלו‪ .‬דיירת‬
‫נואשת מידיים לא נשמעות מבקשת בלחש עזרה‪ ,‬ומוקירה תודה לנחלצת הראשונה‪ .‬קוצר נשימה‬
‫של אחת מנתק אותה מן המעגל השקדני הזה‪ ,‬ועוד שתיים‪ ,‬בתחושת חירום מוליכות אותה אל‬
‫חדר האחות‪ .‬כפות ידיים של הנותרות מציירות מעגלים באוויר כמה פעמים‪ ,‬לפני שהן אוספות‬
‫אותן על פניהן בלחש של ברכה‪ .‬מי מהן פלטה אנחת רווחה לפני שהחלו ידיה בתנועה‪ .‬הנשים‬
‫לבסוף מברכות זו את זו ב"שבת שלום"‪ ,‬מתרחקות לאט שם‪ .‬כמה מהן לא היו מגיעות לחתימת‬
‫הריטואל בלעדי השתיקה הדאגנית‪.‬‬
‫למרות אימתו הנודעת של המוות‪ ,‬ואולי בגינה‪ ,‬יש בכוחו לחולל תחושה מיסטית של התאחדות‬
‫עם 'אחרים'‪ .‬תחושה זו מתעלה מעבר לגבולות הגוף והעצמי‪ ,‬המטופחים בידי הוויה‬
‫אינדיוידואליסטית )‪ .(Walter, 1994‬ערבה לכך התמקדות מבטו של העצמי בעומד מחוצה לו‪.‬‬
‫אוריינטציה כלפי ה'אחר'‪ ,‬המשקפת את תפיסתו של פרנקל )‪ ,(Frankel, 1987‬עומדת בניגוד‬
‫לנרקיסיזם‪ ,‬אותו מציירת פסיכולוגיית‪-‬המוות )‪ .(Bellah et al, 1985‬גישות רוחניות להבנת הזקנה‬
‫רואות בה "חזרה הביתה"‪ ,‬למצב לא‪-‬אישי של מודעות‪ .‬שקט נפשי‪ ,‬חיי יומיום פשוטים‪ ,‬ועמדה‬
‫המשחררת את העולם‪ ,‬מצטרפים לקיים "מנזר טבעי"‪ ,‬מושג העשוי לשמש יפה את התהוותה‬
‫הספונטנית של רוחניות הדיירים )‪ .(Thibault, 1996‬הביטוי "זרימה אנרגטית" ומצב‬
‫משמשים בתיאור תחושה‪ ,‬המעניקה לעצמי מרחב התפשטות‪ ,‬להתמזג עם ה'אחר'‪ .‬אין ספק כי‬
‫טיבעה האמורפי של החוויה הרוחנית מאלץ שימוש גובר במטפורות‪ .‬הסגנון הבובריאני‪ ,‬המשבץ‬
‫שתיקה בזיקת 'אני‪-‬אתה'‪ ,‬נמנע משימוש כזה‪" :‬שום מילה אינה נאמרת‪ ,‬שום מחווה אינה‬
‫נעשית‪ ,‬אך התקשורת זורמת ללא סייג‪ ,‬והשקט נושא אותה אל הנוכח‪ ,‬המקבל אותה ללא סייג‪.‬‬
‫‪FLOW‬‬
‫הוא לא יהיה מסוגל לתאר – גם לא לעצמו – מה הוא חווה‪ :‬מה הוא 'יודע' על האחר? שום ידיעה‬
‫אינה דרושה" ) ‪.(Moore, 1996 P. 104‬‬
‫‪232‬‬
‫‪ 7.4.1‬גניבת דעת‬
‫בשמו של הקולקטיב ננקטו ביטויים דומים בתיאורה של לימינליות לקראת מוות; דיירים נמצאו‬
‫כמי ה"סוגרים את העיניים"‪" ,‬מסכימים למות"‪" ,‬מוכנים כל יום ללכת" ו"מחכים למוות"‪.‬‬
‫בטרם תיחתם אתנוגרפיה זו‪ ,‬אני מבקשת לשער בדבר השלמה סופית ומנחמת של נידונים עם‬
‫ה'מענה'‪ .‬דרך מוכרת לפרש פרנויה‪ ,‬היא לראותה כמייצרת "פסאודו‪-‬בעיה"‪ ,‬שההתעסקות בה‬
‫מגוננת מפני חרדה‪ .‬התמסרות לפסאודו‪-‬בעיות בחיי היומיום‪ ,‬גם אם אינה מזוהה כפרנויה‪,‬‬
‫עשויה להסתיר חרדת מוות‪ .‬נטייה זו מתעצמת ככל שגובר שלטונם של כוחות‪ ,‬המסכנים את‬
‫הישרדות העצמי )‪ .(Firestone, 1994‬נראה כיצד ניתן להסביר‪ ,‬על רקע מנגנון‪-‬הגנה זה‪ ,‬את תופעת‬
‫ה"גניבות" ואת תופעת רטוריקת המוות בבית האבות‪.‬‬
‫דברים בעניין גניבות הצטרפו לתאר תופעה רווחת ומאיימת מאוד‪ .‬המילה "גניבה" נשנתה‪ ,‬גם‬
‫אם לא היו סימוכין לדבר‪ .‬סביר כי חשד לדבר גניבה מבטא תגובה הולמת במציאות מנשלת‪,‬‬
‫המעלה את ערכם של חפצים פרטיים שימושיים‪ ,‬ומפקירה אותם לכל מזימה‪ .‬זה עשוי להיות גם‬
‫רקע לאפשרות תגובת‪-‬שרשרת של גניבות‪ ,‬בה האחד נוטל מרעהו דבר‪-‬מה החסר לו‪ .‬ביטויי‬
‫חשדות לעניין גניבה היו נפוצים הרבה יותר ממקרי גניבה ממש עד כי התעוררה אצלי ההשערה כי‬
‫המדובר באחד מגילוייו של המוות‪" .‬הדיירים מתלוננים כל הזמן על גניבות"‪ ,‬העידה רכזת‬
‫התרבות‪" .‬הם מאוד חשדניים‪ .‬אולי כך הם מגיבים לכל מיני תסכולים ביומיום"‪ ,‬ניסתה להסביר‪.‬‬
‫גם דיירים היו מודעים לשיח הזה‪" :‬אני פה כמה שנים‪ ,‬ואני שומעת כל פעם גנבו פה וגנבו שם‬
‫דברים…‪.‬יש להם )לדיירים( דמיון או שהם שוכחים איפה שמו ואחר‪-‬כך מוצאים‪ .‬כל פעם הם‬
‫אומרים "גונבים וגונבים‪ ,‬גם אנשים וגם מטפלת…" דייר סיפר על גניבת שיניו התותבות‪ ,‬אשר‬
‫בעקבותיה הוא יתבע את הנהלת בית האבות‪ .‬דיירת אחרת סיפרה על מבצע ההונאה של מטפלת‪,‬‬
‫שברחה ממנה לבלי שוב‪ ,‬נוטלת עמה את בגדיה היפים‪ .‬דיירים קבלו על כי חפץ זה או אחר היה‬
‫ואיננו‪ ,‬שטר כסף נעלם‪ ,‬ועוד כהנה וכהנה‪ ,‬מתי מעט מימה שהם מחזיקים בבעלותם‪ .‬לילייה‬
‫התיישבה מחויכת לידי בלובי מחלקת ה"תשושים"‪ .‬מיד התחילה לספר בשעון‪-‬יד שנגנב ממנה‪.‬‬
‫היא חשדה באישה מסוימת‪ ,‬השייכת למחלקה‪ ,‬ועונדת את 'אותו השעון ממש' באותם רגעים‪.‬‬
‫כששאלתי כיצד התאפשרה גניבת שעון‪-‬יד הסבירה כי כנראה זו התרחשה בשעה שהיא הייתה‬
‫ישנה‪ .‬היא הפליגה בתיאור השעון האבוד; רצועת עור לבנה‪ ,‬מספרים ברורים‪ ,‬אסתטי מאוד‪.‬‬
‫מרגע שהצטייר החפץ בדמיונה החלה לקבול בקול בוכים‪ .‬מאמציה לתבוע את השעון מן האישה‬
‫ה"חוצפנית" עלו בתוהו‪ .‬האישה ההיא סרבנית‪ ,‬ולא מודה על האמת‪ .‬היא העידה כי מזה זמן‬
‫הייתה לה ההרגשה כי החפץ היקר לה כל כך ייגנב‪ .‬בשל כך‪ ,‬בעלותה על יצועה‪ ,‬הייתה מעבירה‬
‫אותו מפרק ידה החיצונית לפרק ידה הפנימית‪ ,‬הקרובה אל הקיר‪ .‬חרף זאת הצליחה האישה‬
‫למלטו מידה‪ ,‬את השעון המיוחד ש"לא רואים אצל כולם"‪ .‬שעה ארוכה שחה בעניין זה שוב ושוב‪,‬‬
‫מנקודות ראייה שונות‪ ,‬תוך קישור אסוציאטיבי עקיף‪ .‬חשתי כי לא אצליח להסיח דעתה מן‬
‫הכאב הזה‪.‬‬
‫בכוחן של תלונות אודות גניבה להעיד כאלף עדים על חוסר‪-‬אונים ניכר‪ ,‬אך הן נושאות בחובן גם‬
‫מגננה; ההנחה היא כי מצג ההפקר שבגניבה ייוחס בקלות על ידי האחרים לתנאי החיים‬
‫‪233‬‬
‫המוסדיים‪ ,‬ולא לליקויי זיכרון‪ .‬הודאות חוזרות ונשנות בשכחה ביחס למיקומו של חפץ מסוים‬
‫עלולות לסתור את ההערכה לתפקוד קוגניטיבי ותפיסת יכולת; יש בהן הודעה על התפרקות‬
‫סופית מעצמי אינטגרטיבי‪ .‬אפיזודה אחת עשויה לרמוז על הכאב שבגילוי חולשה מנטלית‪ :‬ישבה‬
‫דיירת "תשושה" על אחת מכורסאות לובי המחלקה‪ .‬בידה האחת אחזה תיק קטן חגיגי‪ ,‬מאלה‬
‫שנושאות נשים מבוגרות‪ .‬היא לבשה חליפת צמר הדורה במידת מה‪ .‬מראה משך תשומת לב‪,‬‬
‫בהשוואה למראות מוכרים של נעלי בית ושמלות פשוטות‪ .‬נעלי העקב היו נתונות ברגל על רגל‪,‬‬
‫בישיבה של גוו זקוף האומרת ציפייה‪ .‬התיישבתי על ידה‪ ,‬תוך שאני מחמיאה לה על הופעתה‪ .‬היא‬
‫הודתה לי בחיוך וציינה כי היום שבת‪ ,‬ובשבת כך היא נוהגת להתלבש‪ .‬לא היה זה יום שבת‪ ,‬גם‬
‫לא היום שלפניו‪ .‬הזמתי את דבריה‪ .‬היא הודתה לי על התיקון הזה‪ .‬התעניינתי בנוגע להרגשתה‬
‫בעניין זה‪ ,‬והיא התוודתה‪" :‬זה לא נעים מפני שאני לא מבינה‪ .‬אני כבר שכחתי איזה יום היום‪.‬‬
‫זה קורה לי‪ .‬אני לא הייתי כזאת‪ .‬הייתי יודעת בדיוק‪ .‬אם אומרים לי )תאריך( אני מקבלת את זה‬
‫אבל עם כאב כי אני צריכה לשאול ואני לא יודעת‪ .‬זה לא יכולים להבין )מי שלא מתנסה בכך(‪ .‬זה‬
‫כואב לי שמתקלקל הזיכרון‪ .‬למטפלת שלי צריכה להיות הרבה סבלנות‪ .‬לפעמים אני מרגישה את‬
‫זה‪ .‬את מבינה? פעם היו אומרים עליי שאני הכל יודעת ופתאום הכל משתנה‪ .‬אני מצטערת שאני‬
‫הזדקנתי וזה כבר…‪" ".‬גניבות"‪ ,‬כפי שניתן להעריך‪ ,‬הן מוצא של כבוד ממלכודת‪ .‬בסוף ראיון‪ ,‬בו‬
‫גבה ממנו קצין‪-‬ביטחון עדות על מקרה כיוס‪ ,‬העיר ישראל‪" :‬כמה שדייר אומר שגונבים לו‪ ,‬זו‬
‫אינדיקציה לצוות לדעת אם הוא יודע על מה הוא מדבר"‪ .‬זו הסיבה‪ ,‬ביקש להבהיר‪ ,‬מדוע לפני‬
‫כשנה לא דיווח על גניבת ארבע מאות השקלים‪" :‬אז לא הייתי יכול היה להוכיח"‪ .‬ישראל הרחיק‬
‫עוד מן התובנה כי חשד גניבה עשוי לגונן‪ ,‬ונדרש לנקודת מבט הצוות‪ ,‬הסותרת אותה‪ .‬גם בזאת‬
‫חרג מהלך הרוח הכללי‪.‬‬
‫תופעת‪-‬ראי הפוכה לחשדות דבר‪-‬גניבה היו הדמיות של חפצים; כנגד היעלמות עמדה ההיבראות‬
‫של דבר יש מאין‪ .‬לפתע פתאום במהלך מפגש היו דייר או דיירת מפסיקים מדיבורם‪ ,‬או מרצף‬
‫מחשבה כלשהו‪ ,‬ומספרים מה הם רואים מול עיניהם‪" .‬המעיל הזה לדוגמא"‪ ,‬שחה בקול דיירת‬
‫למכרותיה בלובי‪ .‬עיניה היו קבועות על איזו נקודה רחוקה במרחב‪" .‬איפה המעיל?" שאלתיה‪.‬‬
‫"יש שחור על השולחן‪ .‬תביטי על השולחן"‪ .‬נחלצה אליה דיירת אחרת‪ ,‬והסבירה את מקור החפץ‬
‫הדמיוני‪" :‬יש תיק גדול כחול‪ .‬יש ידית מהכסא שמתחברת כמו ביחד…אולי בגלל זה את רואה‬
‫ככה"‪ .‬הדיירת המדמה‪ ,‬חתמה את התעתוע בהיסוס‪" :‬אז אני לא רואה טוב"‪ .‬דיירים לעיתים‬
‫תיארו אחרים כאילו היו ערומים‪ ,‬או נראים משונים‪ .‬גם חפץ יכול היה להידמות לבעל חיים‬
‫קפוא‪ ,‬העשוי לזוע בכל רגע‪ .‬במילים "אזור הדמדומים"‪ ,‬נקט הדייר יואל‪ ,‬מי שסיפוריו הדמיוניים‬
‫נגעו לדומם ולחי בלובי‪.‬‬
‫דומה כי האמונה בהיעלמותו של חפץ‪ ,‬אישי עד מאוד ובעל ערך‪ ,‬ומצוי תמיד במתחמו הפרטי‪-‬‬
‫סובייקטיבי של דייר‪ ,‬היא כשלעצמה חוללה חווית מוות; מקור השערה זו מצוי בסיפורי אנשים‪,‬‬
‫שהיו קורבנות כיוס‪ .‬יד נעלמה היטיבה לשוטט בזריזות בחלל סובייקטיבי‪ ,‬ולמשות ארנק ‪ -‬עצם‬
‫המכיל את היקר‪ ,‬נושא זיכרונות ומשאבים להמשך קיום‪ .‬במיוחד משתה היד האכזרית חלק מן‬
‫העצמיות‪ ,‬נשוא סמלי‪ ,‬הכורך אליו בחוטים נרקיסיסטים את זהותה‪ .‬בהיחשף הדבר התודעה‬
‫מסרבת להאמין במציאות ההיעדר‪ ,‬בהיעלמות טוטאלית של האובייקט‪ .‬משתררת חרדה זמנית‬
‫‪234‬‬
‫ודמיונות המטפחים את תחושת האובדן; תמונות של אירועים וחוויות עד לרגע האובדן נדמות‬
‫חיוביות יותר‪ .‬היד הנעלמה‪ ,‬האנונימית‪ ,‬זו שחוללה חרדת פתע‪ ,‬מסמלת את מהות אי‪-‬וודאות‬
‫מוות‪ .‬אובדן טוטאלי‪ .‬קונסטרוקציה של היעלמות חפצים מועטים ובלתי מוגנים‪ ,‬משחזרת את‬
‫מגע המוות‪ ,‬תוך חיקוי מהלכיו‪ .‬דה‪-‬קונסטרוקציה‪ ,‬הבאה לידי ביטוי בהדמיות היבראות‪,‬‬
‫מלמדות להערכתי על ניסיונות נגדיים של שליטה‪ .‬פומביות דבר‪-‬גניבה מכפילה ומשלשת את‬
‫התנסות הקולקטיב‪ ,‬מסתתת כל העת את נתיב העזיבה לתודעה מתקשה‪ .‬התקיימותה של‬
‫רטוריקת מוות חודרנית‪ ,‬שייכת‪ ,‬כמדומה‪ ,‬למסגרת השערה זו; וואריאציות מילוליות חוזרות‬
‫ונשנות על מוות ומהלכיו‪ ,‬שימשו תבניות ידועות בקרב הדיירים; יש שציינו לעיתים כי זולתם‬
‫"מדבר ממש כמותם"‪ ,‬יש שסיימו משפט שהחל בו הזולת‪ ,‬ויש שעסקו בסוציאליזציה לשיח‪-‬‬
‫מוות‪ .‬המילים הלמו פנטזיות ודימויים – הן מופיעות כמחלצות בעדינות את תודעת הנחקרים מן‬
‫ה 'יש'‪ ,‬מוליכות אותה‪ ,‬בנוחם של צרת רבים‪ ,‬אל ה 'אין'‪.‬‬
‫* * *‬
‫מחוות אלטרואיסטיות של הדיירים מבטאות מעין "חסד של אמת"; מתנותיהם הספונטניות גילו‬
‫רגשות דאגה‪ ,‬אכפתיות‪ ,‬אמפטיה וחמלה‪ ,‬עם שמקבל המתת אינו נחשב בעל חוב‪ .‬ריבוי של‬
‫אינטראקציות בין‪-‬אישיות או תוך‪-‬קבוצתיות מסוג זה‪ ,‬כמו גם גילויי אחדות מיסטית‪ ,‬פרושים‬
‫כרשתות‪ ,‬המבנות תודעה אחרת‪ ,‬אלטרנטיבית למסרי צוות ומדיניות‪ .‬קיומם של יחסי סולידריות‬
‫והיסמכות על תמיכה‪-‬עצמית עומדים ביסוד הפיכת 'נידונות' ל 'בעלות'‪ ,‬לא רק מעצם יסוד‬
‫המחאה כנגד תנאי החיים‪ ,‬כי אם מצד היעדרה של מחאה כנגד מוות‪' .‬מעבר להתנתקות'‪ ,‬חזן )‬
‫‪ (Hazan, 1982‬מזהה אפשרויות ליצירת עולמות‪-‬משמעות אלטרנטיביים בקרב זקנים‪ .‬במקרה‬
‫שלפנינו אף מדובר בהבניית תרבות‪-‬נגד‪ ,‬גם ביחס לעולם החברתי החיצוני‪ .‬היפעלות הדדית‪,‬‬
‫הכורכת חשיפה של פגיעות‪ ,‬מסר של הזדקקות ל'אחר'‪ ,‬כמו גם חמלה לפגיעותו‪ ,‬מציירת זיקת‬
‫'אני‪-‬אתה' אותנטית‪ .‬בובר )‪ (Buber, 1959‬עמד על טיבעה החמקני של זיקה זו בסברו כי אין בכוחם‬
‫של בני‪-‬אדם להחזיקה לאורך זמן‪ .‬כוחה פוקע ונפסק‪ ,‬ועובר אל יחס 'אני‪-‬דבר'‪ .‬הנוכח נתפס‬
‫במהרה כאמצעי למטרה‪ .‬נראה כי חווית קיומה התודעתי‪-‬רגשי של דמות ה'אחר'‪ ,‬כפי עצמה‪,‬‬
‫חסינה הרבה יותר בזירות קיום לימינליות‪ .‬ראינו כי במהותם של טקסי לוויה וקבורה‪ ,‬דמות ה‬
‫'מת' נעדרת סטטוס ברור‪ .‬מכאן אפשרי ייחוס 'אמיתות' לחסד הנעשה למענה‪ .‬גם הנחקרים‬
‫מצויים בתודעת מעבר מתמשכת‪ ,‬הם כאנשים היושבים בחדר המתנה אל מותם‪ .‬בהיעדר סטטוס‬
‫מובחן‪ ,‬ובמציאות של נישול‪ ,‬שוררת בין כולם השתוות אמת בפני המוות‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬ה'אני'‬
‫וה'אחר' מצויים מחוץ לתחום הרלוונטיות האחד של השני‪ ,‬נעדרי כל כוח לאיים‪ ,‬או לממש איום‪.‬‬
‫ניהול רגשות להימצא בין קרב לקרבה‪ ,‬מוסיף בצדו לנפילת חומות מגנניות בין אדם לזולתו‪ .‬ברי‬
‫הדבר שככל שאדם נתון יותר לרגש‪-‬יתר‪ ,‬כך הוא מאבד יותר את חירותו‪ .‬הדיירים‪ ,‬אם כן‬
‫מתייחסים זה לזה מתוך חירות מרגש ומכוח‪ .‬בסיטואציה זו מתמוטטות תצורות כלשהן לפגיעה‬
‫בערך עצמי של מי מהם; נעדר מקומם של רגשות לעג‪ ,‬בוז‪ ,‬יהירות‪ ,‬גאווה‪ ,‬קנאה ושנאה‪ .‬אף על פי‬
‫שקרבה פיזית משמשת דלק להתגבשותן של היפעלויות רגשיות אלה‪ ,‬הדיירים לא נופלים בהן )בן‬
‫זאב‪ .(1997 ,‬ה 'אחר' מופקע מתפקיד‪ ,‬המאשר קיום או גבול לקיומו של 'אני'‪ .‬הוויה זו מאפשרת‬
‫ראייתו בבהירות‪ ,‬המוהלת להעלים קטגוריות שיפוטיות‪ .‬אולי לכך מתכוונים חוקרים בתארם‬
‫פניות רוחנית‪-‬אתית של זקנים‪ ,‬החפה ממנגנוני הגנה )‪.(Tornstam, 1994; Hiltner, 1975‬‬
‫‪235‬‬
‫פרק שמיני‬
‫דיון‬
‫מציאות החיים של הנחקרים בבית האבות משקפת את "עריצות האין"‪ .‬ללא נכסי דת וללא עתיד‪,‬‬
‫ויותר מכך – בהיותם נתונים לנישול ממשאבים‪ ,‬זקנים אלה שרויים במציאות קיצונית מאוד‪ .‬לא‬
‫תימות אודות חיות מחמד )‪ ,(Savishinsky, 1991‬לא סיפורי הגירה אתנית )‪ ,(Myerhoff, 1978‬אף לא‬
‫פרקטיקות טיפוליות וניהוליות של צוות )‪ ,(Gubrium, 1975; Golander, 1989‬מיתנו את מצב האנומיה‬
‫בבית האבות‪ .‬זו התגלתה מובהקת כל כך‪ ,‬שנעדרו ממנה אף טקסי מוות יזומים )‪.(Hochschild, 1973‬‬
‫נעדרה מן המחקר גם תפיסה של קהילת דיירים‪ ,‬באין מקורות לריבוד קבוצתי ממשי‪ ,‬להנהגה‬
‫ויחסי‪-‬חליפין הדדיים ) ‪ .(Keith, 1982,1980‬היווצרותה המאוחרת של שאלת המחקר‪ ,1‬מרמזת על‬
‫הכוונה לפענח הוויה אנושית יוצאת דופן‪ .‬ייחודיותה של העבודה היא במיצוי אתנוגרפי של תגובות‬
‫הנחקרים למציאות של ייאוש וריקנות‪ .‬לעניין ציפיות החוקר במצב זה‪ ,‬חזן סבר זה מכבר כי מה‬
‫שנתפס כ'התנתקות' מחוץ למציאות קבוצתית של זקנים‪ ,‬עשוי להתחלף בהערכת 'מעורבות'‬
‫בתוככי חייה הפנימיים )‪ .(Hazan,1982‬כך‪ ,‬גם אם האתנוגרפיה תיארה צורות קלושות של מעורבות‬
‫חברתית‪ ,‬מנחה אותה התפיסה כי מצב האנומיה מהווה זירה להבניה יצירתית של מציאות‪.‬‬
‫המגמה המתודולוגית של היות החוקרת כלי‪-‬שרת מרוקן ככל האפשר מהנחות מוקדמות שירתה‬
‫תפיסה זו‪ .‬גם הפרספקטיבה הפנומנולוגית שבעבודה‪ ,‬המעדיפה את קולו של הסובייקט על פני‬
‫מבנים תיאורטיים‪ ,‬תרמה להבהרת תהליכי ההבניה‪ .‬מבחינה זו‪ ,‬העבודה עומדת בקצה הרצף של‬
‫התפתחות תיאורטית בתחום הגרונטולוגיה )‪.(Schroots, 1996; Lynott & Lynott, 1996‬‬
‫בפרק זה חמישה סעיפים‪ .‬בראשון תוצג סכימה של מודל‪-‬זהות מנקודת ראות פרשנית‪ .‬כל אחת‬
‫מארבע הקטגוריות )"שדות"( תיקבע כמערכת מובן כללית‪ ,‬הקיימת בנפרד וגם ביחס לקטגוריות‬
‫האחרות‪ .‬כמו כן תידון הזיקה בין המושגים 'אחרות' ו'מוות'‪ ,‬ותוצג משמעותו של ה'אחר' בחוויות‬
‫ה'עצמי'‪ .‬הסעיף השני מהווה את מוקד הדיון; ממצאי האתנוגרפיה ייסקרו בקצרה על פי סדר‬
‫הקטגוריות או הפרקים‪ ,‬ויוצג ניתוח קונספטואלי מפורט של הדפוסים ההתנהגותיים והחווייתיים‬
‫של הנחקרים‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬משמעויות וייצוגי מוות‪ ,‬המחולצים מתרבות הזקנים‪ ,‬יקושרו לעולמות‬
‫תוכן להם מגיבים שאר בני אדם‪ .‬הסעיף השלישי יציג מסקנות לגבי תחולתו הכללית של המודל‬
‫להבנת זקנה ותגובות אנושיות כלפי מוות‪ .‬המסקנות תיערכנה על פי שני ממדי המודל‪ ,‬הליניארי‬
‫)מעבר רציף בין הקטגוריות( והא‪-‬ליניארי )מעברים מקריים בין הקטגוריות(‪ .‬הסעיף הרביעי יציע‬
‫קטלוג אפשרי של תיאוריות גרונטולוגיות ותנתולוגיות בין קטגוריות המודל‪ ,‬וימחיש בכך היעדרו‬
‫א‪-‬פריורי של עוגן תיאורטי בעבודה‪ .‬ולבסוף‪ ,‬בסעיף החמישי יוצגו תרומות העבודה והמלצותיה‪.‬‬
‫‪ 1‬כפי שמתואר בפרק עבודת "שדה"‬
‫‪236‬‬
‫‪ 8.1‬מודל "ארבעת השדות" ומשמעותו של ה'אחר' בחוויות ה'עצמי'‬
‫"הזקנה" נחשבת בעבודה זו כ"טקסט פתוח" בשני מובנים; לעצמה ושלא לעצמה‪ .‬המדובר בהצגת‬
‫טקסט המזמין את הקורא לאינטרפרטציה של מכלול דפוסי התנהגות‪ .‬חלק מהדפוסים ניתן לייחס‬
‫לזקנים וחלק מהם ניתן לייחס למי שאינם זקנים; בכל פרק ‪" -‬שדה" אחד מתוך הארבעה במודל ‪-‬‬
‫הונחו היסודות לפרשנויות אפשריות‪ .2‬את מודל ארבעת ה"שדות"‪ ,‬שנמצא ראוי להתוויית הסיפור‬
‫האתנוגרפי ותובנותיו‪ ,‬ניתן להציג באופן הבא‪:‬‬
‫"אני חי"‬
‫‪II‬‬
‫‪I‬‬
‫"אתה מת"‬
‫"אתה חי"‬
‫‪IV‬‬
‫‪III‬‬
‫"אני מת"‬
‫במודל משתקפות קטגוריות מזוהות בשיח‪-‬מוות של הנחקרים‪" :‬שדה" ‪ I‬מייצג מציאות קיומית‬
‫משותפת‪ ,‬המוציאה מכללה )כביכול( את איום המוות‪ .‬ב"שדה" ‪ II‬היחיד מבדיל עצמו מן האחרים‪,‬‬
‫הנתפסים קרובים יותר למוות‪ .‬ב"שדה" ‪ III‬היחיד מבדיל עצמו מן האחרים‪ ,‬המסמלים עולם חיים‬
‫בלתי‪-‬רלוונטי‪" .‬שדה" ‪ IV‬מייצג מציאות קיומית של קולקטיב‪ ,‬בו מצויים יחדיו שותפים לגורל‬
‫המוות‪ .‬הגם שהמודל חולץ מאוסף עשיר של ממצאים‪ ,‬מלאכת מיונם של התכנים לא הייתה קלה‬
‫כלל ועיקר‪ .‬מבחינה זו‪ ,‬ארבעת ה"שדות" היוו אך פרדיגמה תובענית להעמקת העיון בחיי‬
‫הנחקרים‪ ,‬ולביקורת פרשנית בלתי פוסקת‪ .‬אולי חש הקורא כי לאפיזודה מתוארת אחת ישנם‬
‫כמה היבטים‪ ,‬המשייכים אותה ליותר מ"שדה" אחד‪ ,‬או ל"שדה" זה ולא ל"שדה" אחר‪ .‬הססנות‬
‫זו היא אחת מיסודותיו הקונסטרוקטיביים של המודל ביחס להבנת נושא המחקר‪ .‬לעניין תוקף‬
‫המודל‪ ,‬חשובה יותר הטענה כי התנהגויות מילוליות ובלתי‪-‬מילוליות עשויות להתפזר בין‬
‫ה"שדות"‪ ,‬ראשית‪ ,‬בקירוב למתואר‪ ,‬שנית‪ ,‬כאפשרויות המגלמות את תנאי ההקשר‪ ,‬ושלישית‪ ,‬לא‬
‫מחוץ ל"שדות" המוגדרים‪.‬‬
‫ארבעת "שדות" המודל נכללים ב"תרבות‪-‬מוות"‪ ,‬ונחלקים באתנוגרפיה לאור שתי אבחנות; האחת‬
‫נוגעת לדמיון ומובחנות‪ ,‬והשנייה למוכרות ואחרות‪" .‬שדות" ‪ I‬ו‪ IV-‬מייצגים דמיון )‪(SAMENESS‬‬
‫בין עצמי לאחר‪ ,‬בעוד "שדות" ‪ II‬ו‪ III-‬מייצגים מובחנות או היבדלות )‪.(DIFFERENTIATION‬‬
‫חלוקה זו נתמכת בגישה‪ ,‬הרואה בייצוגים חברתיים את אבני הבניין הבסיסיים להבניית העצמי‪,‬‬
‫ומעניקה חשיבות להקשר חברתי ותרבותי )‪ .(Oyserman & Markus, 1998‬לאורה‪" ,‬שדות"‬
‫מייצגים נקודת מבט קולקטיביסטית‪ ,‬בה הקבוצה נתפסת כיחידת‬
‫הישרדות בסיסית עבור חבריה‪ ,‬המסמנים את מקומם על פי צרכיה‪ ,‬מצופים לשתף פעולה‪ ,‬ולראות‬
‫ביחסים מטרות לעצמן‪ .‬יותר מכך‪ ,‬ב"שדות" אלה מוצגים אחידות מבע ותואמנות ביצוע בין‬
‫‪ I‬ו‪IV-‬‬
‫‪2‬‬
‫מגמה זו מובחנת "מטקסט סגור"‪ ,‬ביחס אליו הקורא מקובע בעמדה פסיבית של קבלה או דחייה )‪.(Eco, 1979; Barthes, 1974‬‬
‫‪237‬‬
‫הנחקרים‪ ,‬באופן בו מצטיירת הוויית הקולקטיב כשלם העולה על סכום חלקיו‪ .‬רעיון זה מצוי‬
‫במושג "כוונתיות קולקטיבית"‪ ,‬הנחשבת תופעה ביולוגית‪-‬פרימיטיבית‪ ,‬שלא ניתן להפחיתה‬
‫ל"כוונתיות אינדיוידואלית" )‪" .(Searle, 1995‬שדות" ‪ II‬ו‪ ,III-‬לעומת זאת‪ ,‬מייצגים נקודת מבט‬
‫אינדיוידואליסטית‪ ,‬המתמקדת בהישגיות אישית‪ ,‬בנפרדות העצמי‪ ,‬והיותו יחידת ההישרדות‬
‫הבסיסית )‪ .(Hui & Villareal,1989; Triandis,1990‬ההבחנה בין זוגות ה"שדות" מצטיירת יפה במרחב‬
‫שבין שני צירים אחרים; בקצות האחד 'קיום' )‪ (BEING‬ו'אפסיות' )‪ ,(NOTHINGNESS‬ובקצות השני‬
‫'תרבות' ו'טבע'‪ .‬המיזוג בין 'קיום' ו'תרבות' מיוחס לתרבות המערב‪ ,‬ואילו המיזוג בין 'אפסיות'‬
‫ו'טבע' מיוחס לתרבות המזרח )‪ .(Lebra, 1992‬מטפורית‪ ,‬הדגשה של הראשונה הוא על הראש החושב‬
‫ומתכנן‪ ,‬ושל השניה על הגוף והרגשות‪ .‬כפי שעוד נראה‪ ,‬הדבר עשוי להסביר הבדלים בשפה‬
‫האתנוגרפית בשני סוגי ה"שדות"‪ ,‬ובמיוחד לעניין "שדה" ‪ IV‬שבפרק השביעי‪.‬‬
‫לעניין ההבחנה השנייה‪ ,‬מוכרות ואחרות‪" ,‬שדות" ‪ I‬ו‪ II-‬מייצגים מושג‪-‬עצמי מוכר )"אני חי"(‪,‬‬
‫ו"שדות" ‪ III‬ו‪ IV-‬מייצגים מושג‪-‬עצמי לא מוכר )"אני מת"(‪ ,‬בעת שמתקיים בהם גם מושג לא מוכר‬
‫של האחר )"אתה חי"(‪ .‬ראוי לציין כי מושגי האחרות שב"שדות" ‪ III‬ו‪ IV-‬לא נידונו בתיאוריות‬
‫גרונטולוגיות מוקדמות או באתנוגרפיות שהוזכרו למעלה‪ ,‬אך ניתן ליישמם על מודלים של נסיגה‬
‫וצמצום עצמי בהתמודדות עם מוות )‪ .(Weisman, 1972; Firestone, 1986‬תימוכין למושגי אחרות אלה‬
‫אפשר לראות במונחים "הזרה" )‪ ,(Gurevitch, 1988‬ו"אובייקטיביזציה עצמית" )‪;(Mead, 1934‬‬
‫ה"הזרה" מאפיינת היפוך זהויות‪ .‬היא תוצאת הדיאלוג בין שני חלקי העצמי‪" :‬העצמי הצופה"‬
‫וה"עצמי המשתתף"‪ ,‬ומאירה על האפשרות בה האחר עומד במרכז‪ ,‬וביחס אליו נתפסת שונות‬
‫העצמי‪ .‬ואילו משמעותה של "אובייקטיביזציה עצמית" הנה‪ ,‬מודעות לאחרות שלנו בעולמם של‬
‫אחרים‪ .‬היא מהווה תנאי לרפלקסיביות העצמי‪ ,‬כלומר‪ ,‬להיות העצמי אובייקט עבור עצמו‪.‬‬
‫פרדיגמת 'אני' 'אתה'‪ ,‬בה ארבעה מפגשי זהויות‪ ,‬תואמת את גישת האינטראקציה הסימבולית‪ ,‬גם‬
‫לעניין אינטראקציה וגם לעניין הסמליות של ה'אחר'‪ .‬האתנוגרפיה מראה כי בעוד ה 'אני' נותר‬
‫'אני'‪ ,‬או 'עצמי'‪ ,‬ה'אחר' התפרש כזולת – בן אדם אחר‪ ,‬נוכח‪ ,‬וגם כ 'אחרות'‪ .‬משמעות האחרות‬
‫היא מה שעלול לעורר התנגדותו של העצמי‪ .‬מושג אנתרופולוגי רחב זה )אחרות( נמצא מתאים‬
‫לייצוג רבים מסמליו של 'מוות' כמושג אוקסימורון‪ .‬הדבר בבחינת היקפיות קונצפטואלית אחת‬
‫)אחרות( ההולמת היקפיות קונצפטואלית אחרת )מוות(‪ .‬גם אם מלכתחילה הצטיירה התאמה זו‬
‫באופן אינטואיטיבי‪ ,‬יש לה סימוכין בתיאוריות אקזיסטנציאליסטיות ופסיכולוגיות‪ .‬האתנוגרפיה‬
‫רוויה באזכורים והסברים מן הקורפוס התיאורטי הזה‪ ,‬אך ראוי כאן להרחיב באחת ממסקנותיה‬
‫העיקריות‪ :‬ה'אחר' נמצא כמייצגו היחידי של מוות בכל הגיגיהם ודמיונותיהם של הנחקרים‪.‬‬
‫יתירה מזאת‪ ,‬מבחינה חווייתית‪ ,‬ה'אחר' הוא הוא המוות‪ ,‬הגבול לידיעת העצמי‪ .‬הוא המאשר‬
‫קיום או חומס קיום‪ ,‬בין אם נידון מנקודת מבט דתית )הכללת האל בתפיסת האחר( או‬
‫נטורליסטית )תפיסת מות האחר כחלק מסדרי עולם(‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫ניתן לטעון כי ממצאי המודל משקפים סוג של פנומנולוגיה חברתית‪ .‬ראייתו של סארטר )‬
‫‪Sartre,‬‬
‫‪ ,(1966‬המגולמת ב"סצינת הגן הציבורי"‪ ,‬מבטאת אותה‪:‬‬
‫"כאשר אנו נמצאים בגן לבדנו‪ ,‬אנו מתנסים בכל הנמצא סביבנו‪ ,‬ביחס אלינו בלבד‪ .‬כל מה שנמצא‬
‫בגן הציבורי מופיע לפנינו כמערכת של יחסים והקשרים‪ ,‬שאנו יוצרים אותם‪ ,‬מנקודת המבט‬
‫הסובייקטיבית שלנו‪ .‬אפילו האדם היושב על הספסל‪ ,‬וקורא עיתון‪ ,‬גם הוא מאורגן בתוך עולמנו‪,‬‬
‫ובקשר אלינו בלבד‪ .‬אך מרגע שהאיש מרים את ראשו ומביט בנו‪ ,‬משהו משתנה – זולת הופיע‬
‫בעולמנו‪ .‬כל עולמנו משתנה מכיוון שאנו מבינים שכל מה שמסביבנו נערך ונקבע מחדש לכדי עולם‬
‫סובייקטיבי חדש של זולת זה‪ ,‬שהרים מבטו אלינו‪ .‬עולם חדש זה איננו מארגנים‪ .‬הזולת מארגן‬
‫אותנו ואת עולמנו בתוכו…לפתע נוצר "חור" בעולמנו‪ ,‬דרכו עולמנו בורח מאתנו לכיוון הזולת‪.‬‬
‫העולם שלנו סובל ממעין "שטף דם"‪ ,‬הזורם לעבר הזולת כישות זרה"‪.‬‬
‫"הופעת מבטו של הזולת משנה אותנו‪ ,‬בכך שהוא מצמצם את הסובייקטיביות האוטונומית שלנו‪,‬‬
‫ועושה אותנו אובייקט בלבד בעולם שלו‪ .‬הופעת המבט של הזולת בעולמנו היא ההודאה שלנו לא‬
‫רק בקיומו‪ ,‬כי אם גם בעליונותו עלינו…הזולת מביט בנו‪ ,‬וככזה הוא אוחז בסוד של ישותנו‪ .‬הוא‬
‫יודע מי אנו‪ ,‬לכן משמעותה העמוקה של ישותנו היא מחוצה לנו‪ ,‬כלואה בהיעדרות…על ידי מבטו‪,‬‬
‫הזולת הופך אותנו לישות באמצע העולם‪ ,‬כדבר בין הדברים…‪.‬עד להופעת הזולת היינו שליטים‬
‫בעולמנו‪ .‬ברגע שהזולת הופיע‪ ,‬הוא נישל אותנו מהמצב הראשוני‪ ,‬הבטוח‪ ,‬בו היינו השליטים‬
‫הבלעדיים בעולמנו‪ .‬מבטו של הזולת קובע אותנו ביחס אליו‪ ,‬כמכשיר וכאפשרות שלו )ולד‪1994 ,‬‬
‫עמ' ‪."(27-24‬‬
‫מרמת בסיס זו אנו יכולים לייחס ל 'מוות' צורות מצורות של משמעות‪ ,‬מבלי שתוחלש הרלוונטיות‬
‫של מושג ה'אחרות' המיוחס לזולת‪ .‬שכן‪ ,‬ידיעה עצמית והתהוותה תלויה במסריו של האחר‬
‫ובנוכחותו‪ .‬ה"חיים" של האחר ו"מותו" נוגעים לחוסנה של תחושת האינטגרציה העצמית‪.‬‬
‫במושגים סוציולוגים‪ ,‬ה'אחר' בעל תפקיד‪-‬משלים בחוויית העצמי‪ ,‬כמו גם ביחסו למוות‪ .‬לתובנה‬
‫זו עשויות להיות השלכות תיאורטיות ופרקטיות עבור מודלים העוסקים בעיבוד מוות‪ ,‬בהם‬
‫נוכחות האחר מעומעמת‪ .‬למשל‪ ,‬יש הטוענים כי מודל השלבים של קובלר‪-‬רוס )‪,(Kubler-Ross, 1969‬‬
‫ומודל שעון החול של וייסמן )‪ ,(Weisman, 1972‬אינם עוסקים די במרכיב האינטר‪-‬סובייקטיבי‬
‫הקשור בחרדת מוות; היחיד מתמקח‪ ,‬משלים‪ ,‬וגם מאבד יכולות שליטה‪ ,‬כאילו הוא מצוי לבדו‬
‫בעולם‪ .‬גישות אנליטיות אלה נתפסות כדוחפות לעיבוד נרקסיסטי מעוות של פרידה‪ ,‬מן הסוג‬
‫שאינו משקף את החיים עצמם )‪ .(Bellah et al, 1985‬במודל ה"שדות"‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מועצמת הזיקה‬
‫בין היחיד לזולתו לנוכח קרבת המוות‪.‬‬
‫‪" 8.2‬שדות" ‪ :IV-I‬דפוסים התנהגותיים וחווייתיים‬
‫על פי ממצאי האתנוגרפיה‪ ,‬מות העצמי‪ ,‬יותר מאשר מוות פיזי או חברתי‪ ,‬בעל משמעות מכריעה‬
‫בהבנת חוויות הנחקרים‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬מוות פיזי לא נוכח‪ ,‬אלא בצורתו הסימבולית כהיעדרות‬
‫דיירים‪ .‬שכן‪ ,‬פרקטיקת פינוים של חולים סופניים חסכה מן הדיירים מראות של גופות‪ .‬מאידך‬
‫גיסא‪ ,‬מודעות הדיירים לדימויים החברתי כמתים שימשה בסיס לרטוריקה זקנתית משותפת‪,‬‬
‫שאיננה מבחינה ביניהם‪ ,‬ובכך מחלישה את חווית הסטיגמה‪ .‬כנגד אלה‪ ,‬מציאות נישול המבססת‬
‫‪239‬‬
‫תחושת איום או השלמה‪ ,‬מבחינת זהות העצמי‪ ,‬נשנתה כמוטיב מכונן בכלל ה"שדות"‪ .‬מציאות‬
‫הנישול קבעה כיצד עלינו להתייחס ל"שדה" "חי‪-‬חי" ולמכלול גילויי החיות ב"תרבות מוות"‪ .‬יש‬
‫לראות את זירת החיים כמובנית מתוך זיקה לאיון מתמשך והיעדרותם של משאבים‪ .‬הדבר מרמז‬
‫על ייחודיותו של ההקשר הנחקר‪ ,‬וגם על היבטיו האוניברסליים‪ .‬שכן‪ ,‬איון מסמל את קיומם הלא‬
‫ממשי של בני אדם‪ ,‬ואת התפיסה כי הם נתונים ל"הבלי עולם"‪.‬‬
‫‪" 8.2.1‬שדה" ‪ : I‬אני חי‪-‬אתה חי‬
‫צורתם המשכנעת ביותר של חיים וחיות במציאות הנחקרת היא המשחק‪ .‬ב"שדה" קיום ‪ I‬נלמדה‬
‫משמעותן של תופעות רווחות‪ :‬סטיגמה ורכילות‪ .‬האתנוגרפיה מתארת את משמעותן הקיומית של‬
‫סטיגמה ורכילות‪ ,‬שליליות ככל שתהיינה‪ ,‬מתוך שידועה התמדתן והיאחזותן בחיים החברתיים‪.‬‬
‫נדמה מלכתחילה כי תופעות אלה שונעו מן החוץ‪ ,‬לטובת ביסוסה של קהילתיות )‪ ,(Keith, 1982‬אך‬
‫תיאור גדוש מלמד על תכלית אחרת‪ .‬סטיגמה ורכילות במוסד הן תופעות שנקבעו בהן יחסים‬
‫הדדיים בין 'עצמי'‪'-‬אחר' לנוכח המוות; הסתייגותם של בני אדם מתיוג ורכילות הנה ידועה‬
‫ומובנת‪ ,‬אך נראה כי מנקודת מבט של אובדן נכסיו של העצמי‪ ,‬תופעות הנחשבות שליליות לרווחתו‬
‫הנפשית של הפרט‪ ,‬עשויות להימצא כמשאב חיובי‪ .‬ראינו כי הנחקרים ניצלו את מפעל התיוג‬
‫במוסד למען ניהולה של זהות חדשה‪ ,‬ייחודית ומוצקה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הדבר שירת את שאיפתם‬
‫להותיר חותם כלשהו גם לאחר מותם‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬ב"שדה" ‪ I‬הופיעו ה'היצמדות' וה'תלישות'‬
‫כעקרונות מארגנים של מערך התנסויות משחקיות‪ ,‬של היחיד והקבוצה‪ .‬ראינו כי ביישומם היה‬
‫כדי לחולל תחושת אי–ממשות‪ ,‬וכך לצמצם את השפעת הנישול; 'היצמדות' ביטאה יכולת הזדהות‬
‫גבוהה של דיירים עם סדרי המוסד‪ .‬האתנוגרפיה מתארת רמת צייתנות גבוהה לסדרי זמן ומרחב‬
‫נוקשים‪' .‬תלישות' אפשרה התעלמות מן המציאות המיידית‪ ,‬בסיוע כוח הדמיון והפנטזיה‪.‬‬
‫המסקנה היא כי מצבי קיום קיצוניים עשויים לעורר צורות של תושייה עצמית‪ ,‬שמטרתן שליטה‬
‫בהגדרת המרחק ממציאות הסבל‪.‬‬
‫האתנוגרפיה ב"שדה" ‪ I‬משיבה באופן דיאלקטי על חידת החיים בצל ה"ייאוש"‪ ,‬כפי שהוגדרה על‬
‫ידי אריקסון )‪ (Erikson, 1950‬ועל פי תיאוריית ההתנתקות )‪ .(Cumming & Henry, 1961‬מציאות‬
‫השיממון אינה משתנה למעשה‪ ,‬אך היא נחווית אחרת בזכות הסתגלותם של הנחקרים‪ .‬חיים‬
‫וחיות במציאות זו מקבלים משמעות מעודנת‪ .‬בפרפרזה למשפטו הידוע של דקארט‪ ,‬משמעות זו‬
‫מנוסחת כך‪ .(Koestenbaum, 1971, P. 31) “ I despair totally, therefore I exist necessarily” :‬תרומתו של‬
‫"שדה" ‪ I‬היא בהדגמה של הטיעון הפילוסופי‪" :‬מה קורה אם אדם מרשה לעצמו להתעמת עם‬
‫ייאוש טוטלי ומוחלט? האם הקיום מפסיק? וודאי שלא‪ .‬ההפך הוא הנכון; כאשר אנו מגיעים‬
‫לתחתית החרדה‪ ,‬הדבר נפתר – האיום הטמון בה מתגלה כהונאה‪ .‬האיום המוחלט הוא ריקנות‪,‬‬
‫ואנו פוחדים להישיר מבטנו אליה‪ .‬בכל אופן‪ ,‬כאשר אנו אוזרים אומץ לעשות זאת‪ ,‬אנו מגלים‬
‫שאנו עדיין מתקיימים; למעשה‪ ,‬הריקנות זקוקה לנו בכדי שתתקיים" )‪.(Koestenbaum, 1971, P. 38‬‬
‫מציאות הייאוש בבית האבות עודדה יחס משחקי כלפיה‪ .‬נמצא כי בכך יכלו הנחקרים להתגונן‬
‫מפני תחושות של חרדה ודיכאון‪.‬‬
‫‪240‬‬
‫‪" 8.2.2‬שדות" ‪ II‬ו‪ : III-‬אני חי‪-‬אתה מת‪ ,‬אני מת‪-‬אתה חי‬
‫שני ה"שדות" הללו משקפים את התמודדותם של יחידים כנגד יחידים אחרים‪ .‬התמודדות זו‬
‫כרוכה בהבנייה היררכית‪ ,‬הסודקת לכאורה את הומוגניות זהות הקולקטיב וגם תפיסה של זמן‬
‫הווה מעגלי‪ .‬היחיד מבקש ליצור זמן‪-‬חיים קווי ומתמשך‪ ,‬היוצר יחסיות בינו לבין האחרים‪.‬‬
‫הכלים המשמשים במלאכת ההבניה הזו אינם ממשיים; הם אך תוויות מוסדיות‪-‬תפקודיות‪.3‬‬
‫תוצאתו של מקרה נפילה של אחד הדיירים עלולה לחזק תוויות אלה‪ ,‬כמו לאתגר את הסדר שלהן‪.‬‬
‫שכן עם נפילה‪ ,‬שהיא אירוע שכיח למדיי במוסד‪ ,‬דייר עלול לעבור מסטטוס של "עצמאי" לסטטוס‬
‫של "תשוש"‪ ,‬או לקפוץ מ"עצמאי" לסטטוס של מי שעבר מן העולם‪.‬‬
‫"שדה" ‪ II‬הוא זירה של היבדלות‪ ,‬בה נחקרים נוטים להציג עצמם חזקים ופעילים יותר מזולתם‪,‬‬
‫ובכך רחוקים יותר מן המוות‪ .‬במובן זה ההיבדלות מתגלה כהכחשה של תחושת חוסר אונים‪.‬‬
‫בפרספקטיבה כללית ניתן לטעון כי לולא חוסר אונים טוטאלי ביחס למוות לא היו בני אדם‬
‫נזקקים להיבדלות מכוונת זה מזה‪ .‬כלומר‪ ,‬בני אדם מתים גם בצעירותם וגם בזקנתם‪ ,‬ובכל זאת‬
‫מבקשים הם להתבדל זה מזה‪ ,‬בהאמינם ברצף הליניארי של טווח החיים‪ .‬ערכה של אמונה זו הנה‬
‫כערכו של שימוש הנחקרים בקטגוריות המוסד‪ ,‬השוקד על המשכיותו יותר מאשר על המשכיות‬
‫חוסיו‪ .‬לאור השוואה זו ניתן לטעון כי אם המוסד מייצג חברה‪ ,‬הנחקרים מייצגים אותנו‪.‬‬
‫האתנוגרפיה ב"שדה" ‪ II‬מלמדת עוד כי ההשתוקקות לחיים‪ ,‬או תפיסת 'אני חי'‪ ,‬חוללה צורות 'יש‬
‫מאין'‪ ,‬במה שכונה למשל‪" ,‬שליחות הורית" ו"אוטונומיה"‪ .‬כדי להבין אסטרטגיות אלה אנו‬
‫נזקקים למושג חדש – משאב שלילי‪ .‬משמעותו‪ ,‬כאמור‪ ,‬יצירת דימוי עצמי על בסיס אחד והוא‪,‬‬
‫תפיסת אפסיותם של אחרים‪ .‬תחושת ערך עצמי פעמים נדרשת לכישלונותיהם של אחרים‬
‫בהיעדרם של הישגים ראויים‪ .‬על קו הקץ‪ ,‬נטייה זו רומזת על אינסופיות יוצרנותו של האדם‪ ,‬ועד‬
‫כמה תלויה העצמיות בהווייתו הנתפסת של ה'אחר'‪ ,‬לנצל‪ ,‬להוקיע‪ ,‬ולהיסמך‪.‬‬
‫סגנון ההיבדלות בהתמודדותם של הנחקרים ב"שדה" ‪ II‬מתחלף בויתור‪ ,‬הימנעות‪ ,‬או הסתלקות‬
‫מחיים ב"שדה" ‪ .III‬כללית‪ ,‬נראה כי המעבר מ"שדה" ‪ II‬ל"שדה" ‪ III‬הוא כמעבר בין הכחשת מוות‬
‫)'אני חי‪-‬אתה מת'( לקבלתו )'אני מת‪-‬אתה חי'(‪ .‬אך מערך הממצאים‪ ,‬יותר משהוא מתווה סדר‬
‫קונספטואלי‪ ,‬הוא מחולל דיאלקטיקה מורכבת בין שני הסגנונות‪ .‬ניתן לראות באסטרטגיות‬
‫'היבדלות' ו'הסתלקות' בכללותן – צורות מדורגות של נסיגה מייצוגי חיים‪ .‬הנסיגה שהחלה‬
‫ב"שדה" ‪ II‬מתעצמת והולכת ב"שדה" ‪ ,III‬על רקע התהפכות תפקידי ה'אחר' ו'אני'‪ .‬כך‪ ,‬אפשר‬
‫ששבע הקטגוריות‪ 4‬בשני ה"שדות" מייצגות את סגנון ההכחשה או אולי השלמה עם אובדן שליטה‪,‬‬
‫באופן בו מטשטשת ההבחנה בין המושגים‪ .‬יתר על כן‪ ,‬ב"שדה" ‪ III‬דברי הנחקרים מרמזים על‬
‫"השלמה" עם עובדת המוות האישי‪ ,‬בו בזמן שקטגוריות מדורגות מבנות רצף ליניארי בתפיסת‬
‫זמן‪ .‬יש בכך ללמד כי רטוריקת מוות‪ ,‬דיבור כלשהו אודות הרצון למות‪ ,‬גם אם אינו כולל תחושת‬
‫כעס‪ ,‬מיקוח‪ ,‬או הכחשה ברורה‪ ,‬לא בהכרח מעיד על קבלת מוות‪ .‬רטוריקת מוות מעוררת לשאול‬
‫מה טיבה של קבלת מוות‪ ,‬והאם היא תיתכן‪ .‬סדר הקטגוריות כאפשרות מוכחת במחקר זה‪ ,‬המעיד‬
‫‪ 3‬כזכור‪ ,‬התוויות הן‪" :‬עצמאי"‪" ,‬תשוש"‪" ,‬סיעודי"‪" ,‬בית אבות"‪" ,‬מוסד סיעודי"‬
‫‪ 4‬כזכור‪ ,‬הקטגוריות הן‪ :‬א‪ .‬לא "בית אבות" לא "דיירים" ב‪ .‬כן "בית אבות" לא "דיירים" ג‪ .‬כן "בית אבות" כן "עצמאים" לא‬
‫"תשושים" ד‪ .‬רק "בית אבות" ה‪ .‬לא "עצמאים" כן "תשושים" ו‪ .‬לא "דיירים" ז‪ .‬לא "בית אבות" לא "דיירים"‬
‫‪241‬‬
‫על דחיקת הקץ‪ ,‬מטיל ספק במסקנתה של קובלר‪-‬רוס )‪ (1969‬כי המטופל מסוגל "להשלים" עם‬
‫המוות‪.‬‬
‫בהשוואה ל"שדות" אחרים במודל‪" ,‬שדה" ‪' III‬מת‪-‬חי' עוסק בהתמודדות היחיד עם סמלים של‬
‫מותו‪ .‬ב"שדה" זה התבלטה משמעותם של ה 'חיים' אך כהכנה למוות‪ .‬הנחקרים ביטאו בגלוי את‬
‫רצונם למות‪ ,‬וזנחו כללי התנהגות בסיסיים תוך שהם מצפים לתגובה סלחנית מסביבתם‪ .‬לאור‬
‫נטייתם העקבית להתעלם מנוכחות זולתם‪ ,‬יש לשער כי ה'אחר' שיחק תפקיד מכריע בקיומו של‬
‫העצמי; דמותו הצטיירה לנוכח חרדת היחיד להינטש בשנית‪ .‬האתנוגרפיה עסקה בהנחה‬
‫הפסיכודינמית על תהליך הספרציה‪-‬אינדיוידואציה המתרחש בילדות‪ .‬ההנחה היא כי הספרציה‬
‫הראשונית מהאם‪ ,‬הנחקקת בנפש כזיכרון עמום וכואב‪ ,‬מעצבת את חוויותיו של היחיד במהלך‬
‫חייו‪ .‬בבגרותו נאלץ היחיד להתחכם לספרציה קיומית שניה‪ ,‬אותה מסמל המוות‪ .‬נראה כי במטרה‬
‫להתגבר על חרדותיו‪ ,‬היחיד נושא ונותן עם דמות האחר‪ .‬ה'אחר'‪-‬זולת‪ ,‬שהנו בעל קיום מקוטע‬
‫ומתחלף במהלך החיים‪ ,‬נושא קורטוב כלשהו של אותה אימהות ראשונית‪ .‬ניתן לטעון כי אם‬
‫האחדות עם האימהי מסמלת את ניצחון היחיד על המוות‪ ,‬כפי שטוענות תיאוריות דינמיות‪ ,‬הרי‬
‫התרחקות העצמי מן האחר אין בה כדי להודות כי אחדות זו לא תושג לעולם‪ .‬דינמיקה‬
‫אמביוולנטית זו מוכרת ממערכת המשמעויות המיוחסות לרגש האהבה )‪.(Rank, 1958 ;Fromm,1941‬‬
‫יש בה לומר כי בני אדם מקדימים להיפרד מזולתם לא רק כדי ליטול מידו את מושכות הנטישה‪,‬‬
‫אלא כדי להיפרד בשלום מעצמיותם ‪ -‬מן החיים‪.‬‬
‫רצף הנסיגה בחלקו האחרון )ב"שדה" ‪ (III‬מבטא אסטרטגיה מסדר שני‪ ,‬שמשמעותה דחיית‬
‫הנחקרים את התוויות המוסדיות‪-‬תפקודיות כולן‪ ,‬והתכנסות ב"עולם אחר"‪ .‬בכך אני מבקשת‬
‫לרמוז על כשל ידוע בתבנית הזמן המודרנית‪ ,‬המסמנת ללא הרף ובאופן פרדוכסלי‪ ,‬עתיד ‪ -‬בו עצמו‬
‫טמון המוות‪ .‬הפתרון‪ ,‬אותו מיישמים הנחקרים‪ ,‬הוא ייצורו של "הווה נצחי"‪ ,‬הנחשב בעיני‬
‫תאורטיקנים כ"זמן קדוש" )‪ .(Kearl, 1989‬התוויות‪ ,‬המשקפות במידה רבה אוריינטציה טיפולית‬
‫ביורוקרטית‪ ,‬מאושרות ומנוכסות על ידי הנחקרים עד להשגת ניתוק חברתי מוחלט מהסובב‬
‫אותם‪ .‬משלב זה ואילך הקו הליניארי שהובנה מתמשך עד אינסוף אצל נחקרים שעסקו בהנצחה‬
‫ובהישארות‪ .‬במקטע סופי זה של נסיגה מייצוגי חיים הנחקרים פנו להגות ברעיונותיה של דת‬
‫אודות חיי העולם הבא‪ .‬האתנוגרפיה מציגה זאת תחת הכותרת‪" :‬פתרון מדיטטיבי"‪ .‬הרעיונות‬
‫הדתיים מאוזכרים ומשוננים בלי שייחשבו מחייבים‪ ,‬ובד בבד יוצרים מרחב תודעתי‪ .‬ניתן לומר כי‬
‫בתכנים הספונטניים והקנוניים מצוי מענה חלקי לציפיותינו האקזוטיות מ"תרבות" הנחקרים‪,‬‬
‫בהיותם מרמזים על גבולות הידע לעניין ייצוגי מוות‪.‬‬
‫‪" 8.2.3‬שדה" ‪ IV‬אני מת‪-‬אתה מת ו"שדות" אחרים‬
‫זהות של דמיון ב"שדה" 'מת‪-‬מת' הפוכה לזהות של דמיון ב"שדה" 'חי‪-‬חי'‪ .‬ביטוי לכך ניתן‬
‫בדימויים האתנוגרפיים; "בית אבל" נוגד את שמחת‪-‬החיים המיוצגת ב"משחק"‪ ,‬ו"בית תפילה"‬
‫נוגד את החטא‪ ,‬המיוצג ב"רכילות"‪ .‬אם נכונה ההנחה כי הוויית הקיום ב"שדה" ‪ IV‬מייצגת‬
‫קריסה של מערכות הגנתיות‪ ,‬הרי שב"שדה" זה נחווית קרבה גבוהה מאוד למוות‪ .‬לאור זאת‪,‬‬
‫מתעצמים ביתר‪-‬שאת חידת תוכנה של זירת ה"ייאוש"‪ ,‬והקושי לייצגה במושגים ידועים‪ .‬לשון‬
‫‪242‬‬
‫אחר‪ ,‬לא ברור מהו הגשר האנליטי בין ה'אימיק' ל'איתיק'‪ .‬ככל שחוברו זו לזו אפיזודות שתיקה‬
‫ודיבור בקרב הדיירים‪ ,‬אשר אינן הולמות הגדרות של "שדות" קודמים‪ ,‬התבלטו באופן מפתיע‬
‫מקורותיה הדתיים של תודעתם‪ .‬הדבר כמו מוכיח את האמרה כי הדת ממתינה למוקיעיה מרגע‬
‫בואם בשערי מוות‪ .‬היעדרם של מושגים אלטרנטיביים למושגים דתיים שימשה הצדקה להצגת‬
‫ה'אימיק' באופן אנליטי ככל האפשר‪ .‬בחשיפת מבטם של הנחקרים נמנע שימוש במושגים בעלי‬
‫מהמנות אתנוגרפית נמוכה יותר‪ .‬מילות תפילה של הנחקרים רימזו כי המצפן הלשוני להבנת‬
‫החוויה מצוי בטקסטים דתיים שונים‪ .‬במיוחד נדרשו הטקסטים להקבלה בין סיטואציות עמומות‬
‫של שתיקה ובין נוהגי‪-‬מוות דתיים‪ ,‬שכינויים כייעודם )"ניחום אבלים"(‪ .‬אסטרטגיה פרשנית זו‬
‫הולמת את הגישה הפוסט‪-‬רציונליסטית לידע )‪ ,(Morton, 1995‬והנה פורה לבחינת תוכני ה"שדה"‪.‬‬
‫'תלישות' ו 'היצמדות' ב"שדה" ‪ I‬הן כינויים לקרבת‪-‬יתראו ריחוק‪-‬יתר מהסביבה המיידית‪.‬‬
‫לעומתן‪' ,‬בין קרב לקרבה' ב"שדה" ‪ IV‬הוא עקרון הפוך; מכונן מרחק‪-‬ביניים מן ה'אחר'‪ ,‬לא קרוב‬
‫מידי ולא רחוק מידי‪ .‬תכליתן של אסטרטגיות‪-‬מרחק אלה היא דומה – לחמוק מסבל ההתוודעות‬
‫למות העצמי‪ .‬עם זאת‪ ,‬נשים לב כי מושא מרחק היתר הוא האובייקטים בסביבה‪ ,‬בעוד מושא‬
‫מרחק הביניים הוא הסובייקט ה'אחר'‪ .‬לאור הבדל זה סביר לטעון כי ההשוואה בין מרחקים‬
‫מערערת על מעמדו האונטולוגי של ה'אחר' כאובייקט ככל האובייקטים; היא מועידה לו מרחק‬
‫מיוחד‪ ,‬ובכך מדגישה את הפוטנציאל החווייתי במפגש עמו‪ .‬יתר על כן‪ ,‬עקרון מרחק הביניים‬
‫משמש לעיון ביחסי הכבוד שכוננו הנחקרים‪ .‬הוא קשור בתחושת חוסר רלוונטיות בין‪-‬אישית‪,‬‬
‫ובכך נוגד פרקטיקות של סטיגמה ורכילות ב"שדה" 'חי‪-‬חי'‪ ,‬שיצרו רלוונטיות יחסית‪ .‬מוטיב עקבי‬
‫זה של יצירת מרחק מעיד כי השתלטותה של תודעת מוות על האדם כרוכה בתחושה סובייקטיבית‬
‫של היעדר ממשות‪ .‬במובן זה‪ ,‬ממצאי האתנוגרפיה לוקים בתיאור רגשות אינטנסיביים‪.‬‬
‫אנו מוצאים שמושג ה ‪ FLOW‬משותף לאפיזודות משני ה"שדות"‪ ,‬המייצגים נקודת מבט‬
‫קולקטיבית‪ .‬ב"שדה" 'חי‪-‬חי' ה ‪ FLOW‬מצוי במשחק‪ ,‬ברגעי ריכוז ושיתוף פעולה‪ .‬ב"שדה" 'מת‪-‬‬
‫מת' ה‪ FLOW‬התכונן במפגשים‪ ,‬שעיקרם הימצאות‪-‬יחד בשתיקה‪ .‬ה ‪ FLOW‬מצוי בקוטב המנוגד‬
‫להתבוננות הרפלקסיבית של העצמי; משמעותו למעשה ביטולה של הרפלקסיביות‪ .‬בהנחה כי מות‬
‫העצמי הריהו הכחדת האגו הטרנסנדנטי‪ ,‬או הכחדת הצופה הסובייקטיבי בעולם )‬
‫‪Koestenbaum,‬‬
‫‪ ,(1971‬הרי שבמסגרת חווית ה‪ FLOW‬המוות לא קיים‪ .‬המושג "תחושה אוקיינית" מציין הישג נפשי‬
‫דומה‪ .‬משמעותו היא שנצחיות העצמי כרוכה באחדות חסרת גבולות עם העולם )‪.(Freud, 1961‬‬
‫קרוב למובן זה גם המושג לימבו‪ ,‬המתאר חוויה אינטר‪-‬סובייקטיבית של התעלמות מן העבר‬
‫והעתיד )‪ .(Hazan, 1984‬המסקנה היא כי התפוררות גבולות האגו כמוהם כהפרת תפיסת המוות‪,‬‬
‫והבסיס לחרדה מפניו‪ .‬הממצא‪ ,‬לפיו ה‪ FLOW‬מצוי במוקד "שדות" 'חי‪-‬חי' ו'מת‪-‬מת'‪ ,‬מלמד כי‬
‫הדמיון בין עצמי ואחר יוצר תחושה של התמזגות אינטר‪-‬סובייקטיבית‪ .‬כפל הזהות מייצג את‬
‫היעדרם של עין ביקורתית או פתחון‪-‬פה‪ ,‬תוך כינון יחסי 'אני‪-‬אתה' )‪ .(Buber, 1959‬ראינו כי בזירה‬
‫של הזדהות בין‪-‬אישית עמוקה 'חיים' ו'מוות' הם כותרות ריקות מתוכן‪.‬‬
‫מסקנה זו עומדת ביסוד ההבחנה בין הרמה האינדיוידואלית והקולקטיבית בחוויית הקרבה‬
‫למוות‪ .‬האתנוגרפיה‪ ,‬כפי שצוין‪ ,‬חשפה סגנונות התמודדות בשתי הרמות‪ ,‬הראשונה בולטת‬
‫‪243‬‬
‫ב"שדות" ‪ II‬ו‪ ,III-‬והשניה ב"שדות" ‪ I‬ו‪ .IV-‬ראיית העצמי כיחידת הישרדות בסיסית מוליכה‬
‫לפתרון המאופיין באקטיביות וחלקיות; יצירת רשמים של היבדלותו הביאה לנסיגה אקטיבית מן‬
‫האחר‪ .‬נסיגה זו נתפסת פרדוכסלית‪ ,‬בהיותה‪ ,‬כאמור‪ ,‬מתקדמת נגד קיום העצמי‪ ,‬שכן בסופה מצוי‬
‫המוות‪ .‬הפרדוכס הופך פתרון זה לחלקי‪ ,‬ומפנה מקום לפתרון מסדר שני‪ ,‬על פיו העולם החברתי‬
‫או הקוסמי מהווה יחידת הישרדות מכריעה בחוויית סף המוות‪ ,‬שהנה חוויה סטטית‪ .‬בשפת‬
‫האתנוגרפיה‪ ,‬נסיגת היחיד נבלמת ב"פתרון המדיטטיבי"‪ ,‬ומוחלפת לגמרי ב"ניחום אבלים"‪.‬‬
‫יתירה מכך‪ ,‬החוויה האינדיוידואלית של התבדלות נדרשת כל העת ליתרון משאבים בהשוואה‬
‫לאחר‪ ,‬ואילו בחוויה הקולקטיבית משאבים מסוג זה אינם נחוצים‪ ,‬ואף מפריעים להפחתת תחושת‬
‫חרדה‪ .‬המחקר‪ ,‬המביא את דברו של העצמי וסמכותו במציאותם של שחקנים וותיקים במודרנה‪,‬‬
‫מספר בדרך זו על התחלפותה של סמכות העצמי בהיעדר סמכות‪ ,‬כלומר‪ ,‬על התחלפותה של‬
‫רפלקסיביות באחדות טרנסנדנטית‪.‬‬
‫"אחדות טרנסנדנטית" היא מצב קבוצתי‪ ,‬המרומז באפיזודות בהן הנחקרים נכחו יחד‪ .‬הגדרת‬
‫מצב זה נשענת על פרקטיקות ידועות לכינון מצבי טרנסנדנטיות בקבוצות "יוגה" ואחרות‪,‬‬
‫המתרגלות את הלומדים בשתיקה‪ .‬שתיקת הנחקרים היא מכוונת‪-‬אחר ומשקפת בד בבד שכחה‬
‫עצמית‪ .‬ראוי לזכור כי המילים‪ ,‬יהיו אשר יהיו‪ ,‬הם חוליות בפרקטיקה של חיים ) ;‪Haussaman, 1998‬‬
‫‪ .(Derrida, 1993; De Certeau, 1984, p. 165-176‬בגינן המוות אינו ניתן לייצוג‪ ,‬אלא בצורות של הונאה‪.‬‬
‫השתיקה מייצגת את חירות המודעות ואילו המילים את כבליה‪ .‬המילים הן כלי רפלקסיבי‪,‬‬
‫המעוררות ביחיד חרדה אך גם משמשות בידיו כדי להתגונן מפני היותו "אובייקט" במבט האחר‪.‬‬
‫ב"שדה" 'מת‪-‬מת' אין צורך בהן במילים‪ ,‬כפי שאין להיזקק לקונפליקט‪ .‬לכן אפשר לראות‬
‫בשתיקה התחלה לקשר חברתי אותנטי יותר‪.‬‬
‫‪ 8.2.3.1‬רפלקסיביות כאסטרטגיה‪ :‬תרומת האינפורמנט‬
‫הצבת דמותו של ישראל בשערה של העבודה מרמזת על דמיון עקרוני בין סגנון התמודדותו לבין‬
‫אסטרטגיות קולקטיביות‪ .‬ייחודיות השקפותיו תרמה ממד חשוב לפרשנות הממצאים‪" .‬מודל‬
‫החיסון" הרפלקסיבי שלו הועמד כנגד "מודל הבריחה"‪ ,‬והוא מבטא תפיסה של מהות המפגש‬
‫הבין‪-‬אישי‪ .‬סגנון התמודדותו הוצג באמצעות הגישה הבובריאנית‪ ,‬המבחינה בין זיקת 'אני‪-‬אתה'‬
‫ויחס 'אני‪-‬דבר'‪ .‬עיון בזיקת 'אני‪-‬אתה' מלמדנו על דמיון בינה לבין חווית ה ‪ ;FLOW‬הללו הן‬
‫ממהות המפגש‪ ,‬המבטא הזדהות בין‪-‬אישית עמוקה‪ ,‬ואשר לטובתה מושאלת הסובייקטיביות‬
‫העצמית‪ .‬לשון אחר‪ ,‬שני המושגים התיאורטיים מורים על טשטוש ניכר של גבולות האגו‪ .‬מעבר‬
‫להתייחסותו ומחוותיו של ישראל כלפי דיירים‪ ,‬התבוננותו הרפלקסיבית עסקה בתיאור אי‬
‫נפרדותו מן העולם ואי מובחנותו מסבלם של אחרים‪ .‬הוא ביקש לפענח באופן מילולי את זאת‬
‫ממש‪ -‬את התפרקותם של גבולות תבנית אישיותו וגופו‪ .‬רפלקסיביות זו אינה עומדת בסתירה‬
‫לעצמה‪ ,‬ואם כן – זוהי סתירה לכאורה; רפלקסיביות מעין זו היא כלי ביטוי למהות גבוהה יותר‪,‬‬
‫המתבוננת ב‪-‬עצמי‪ ,‬אשר הוא בלבד מתבדל ופגיע‪ .‬היא גם מסוגלת לשלול את ייחודיותו העצמית‬
‫של מושאה‪ ,‬ואת התקיימותו לעתיד לבוא‪ .‬היא מסתמנת בעליל מעליו ומעברו של המוות‪.‬‬
‫‪244‬‬
‫סגנונו של ישראל מוכיח את אפשרות קיומה של רפלקסיביות המחסנת מפני חרדה‪ .‬הדבר ניכר לא‬
‫רק ביחסו כלפי האחר אלא בהגיגיו המרובים אודות עצמו והעולם‪ .‬כדי להבין זאת נתעכב על פרטי‬
‫כוונת ה"חכמה" בתיאוריית ה ‪ .GERO-TRANSCENDENCE‬חכמה זו נחשבת פרדיגמה אחרת‬
‫בזקנה‪ ,‬הנחווית בכמה ממדים‪ ,‬והתורמת להפחתת חרדה )‪ .(Tornstam,1997‬אני מוצאת כי ניתן‬
‫להקביל בין תכני פרדיגמה זו ובין המיוצג ב"שדות" ‪ I‬ו‪" ;IV-‬שדות" אלה מייצגים התעלות כלשהי‬
‫מעל מחסומי הגדרת מציאות‪ ,‬והתעלות מעל הנטייה להגנתיות כנגד האחר‪ .‬תגובה רווחת במסגרת‬
‫'ממד החשיבה והשפה' בתיאוריית ה ‪ GERO-TRANSCENDENCE‬מלמדת כי השפה הרגילה עלולה‬
‫למנוע תובנה והבנה‪ ,‬וכי רק בהתעלות מעבר למחסומי השפה יש מקום לצורות חדשות של מודעות‪.‬‬
‫כשנדרש לזאת‪ ,‬הפתיע פעם ישראל באומרו‪" :‬לי קל לדבר אלייך מכיוון שאיך שאני מדבר את‬
‫יודעת איך להבין את הדברים‪ .‬עם אחרים לא הייתי יכול לדבר כי היו אומרים ]עליי[‪' :‬הוא מפטפט‬
‫…הוא מבולבל'‪ .‬אתך אני מדבר‪ ,‬אז את לא חושבת שאני מפטפט… אני לא מבולבל‪ .‬אני יודע שאני‬
‫אומר דברים שיש שאלות על זה‪ .‬לפעמים שואלים אותי למה השינוי‪ .‬אז אני אומר השינויים באים‬
‫לפעמים במגמה במחשבה‪ ,‬וכמו גם תנועות אי רצוניות‪ .‬אתה מרגיש משהו כזה ואז יוצא מהפה‬
‫משהו כזה"‪ .‬בסגנון ביטוי מפותל זה ביקש ישראל לפרוץ את מוסכמות השפה הרגילה‪ .‬לפי‬
‫התיאוריה‪' ,‬ממד העצמי' מצביע על שינוי התפתחותי בגילוי אספקטים נסתרים של האישיות‪ ,‬מה‬
‫שיונג כינה – הצל‪ .‬ישראל‪ ,‬בהתאם לכך‪ ,‬ערך מחדש צדדים באישיותו בצורה משלימה ומפויסת‪.‬‬
‫התנתקותו‪ ,‬מבחינת ה'ממד החברתי ואישי' הצטיירה כשינוי בנקודת מבט ושינוי בדגש והגדרות‪-‬‬
‫מחדש של משמעות יחסים חברתיים‪ .‬אחת התימות החשובות שהודגשה על ידי ישראל היא‬
‫תחושת הקלה מציפיות‪-‬תפקיד מוקדמות בחיים‪ .‬התוודעותו לטשטוש גבולות‪ ,‬באשר לתפיסות‬
‫צדק‪ ,‬הותירה אותו בעמדה פסיבית באשר להחלטותיהם של יקיריו‪ .‬ביחס ל'ממד הקוסמי'‪ ,‬ישראל‬
‫ביטא תחושת נוכחותו בשרשרת הדורות‪ ,‬וחי מחדש פנים בילדותו הרחוקה‪ .‬תורנסטם )‬
‫‪Tornstam,‬‬
‫‪ (1997‬סבור כי אנשים זקנים משיגים ומבטאים דרגות שונות של ‪.GERO-TRANSCENDENCE‬‬
‫האינפורמנט ישראל מהווה דוגמא מובהקת לכך בהשוואה לאחרים‪.‬‬
‫‪ 8.2.3.2‬סולידריות של כבוד‬
‫הנחקרים נהגו כמנחמים ומנוחמים‪ ,‬אך גם כאבלים וכחברים בבית תפילה‪ .‬במערך 'תפקידים' זה‬
‫ללמד כי "שדה" ‪ IV‬איננו זירה בה נבלע כליל המבט הרפלקסיבי; ה"שדה" כולל חשבונות‪-‬נפש‬
‫וזיכרון‪ ,‬ככל שהנחקרים נפנים לעסוק בשכול‪-‬עצמי‪ ,‬או במילים אחרות‪ ,‬ככל שהם מצטערים על‬
‫אובדנם הצפוי‪ .‬בכך יש כדי לשכלל את משמעות הכותרת 'מת‪-‬מת'; אין הכוונה רק לטשטוש‬
‫גבולות העצמי‪-‬ים בהיות‪-‬יחד‪ ,‬אלא לידיעה המשותפת כי הכל שרויים בשכול‪ .‬ועם זאת‪ ,‬חשוב‬
‫להדגיש כי ידיעה זו אינה כוללת ביטויים של התבדלות בין‪-‬אישית מן הסוג של 'אני חי‪-‬אתה מת'‪.‬‬
‫לאור האמור עד כה‪ ,‬מחוות אלטרואיסטיות במסגרת "סולידריות של כבוד"‪ ,‬מצויות בתחום‬
‫ההתמודדות המתקיים בין אסטרטגיית ההיבדלות למצב ה ‪ ;FLOW‬הן מבטאות יחסי אחווה בין‬
‫שותפי‪-‬גורל‪ ,‬אך בכך אינן מחייבות שכחה עצמית‪ .‬כלומר‪ ,‬היחיד כמו אומר‪' :‬אני דואג לך אך גם‬
‫עסוק במותי שלי'‪.‬‬
‫‪245‬‬
‫תובנה זו מסיטה את תשומת הלב לצרכיו של היחיד‪ .‬היא מובילה אותנו לבחון מחדש את המושג‬
‫הפסיכולוגי "אינטגרציית‪-‬אגו" )‪ .(Erikson, 1950‬אינטגרציית‪-‬אגו מבוססת על יכולתו של היחיד‬
‫לסקור את אירועי חייו ואת השינויים שחלו בעצמיותו מפרספקטיבה רחבה‪ .‬תוצאת סקירה זו‬
‫היא תחושת שביעות רצון עצמית‪ .‬נראה כי "סולידריות של כבוד" היא תצורה קולקטיבית של‬
‫תהליך זה; בשונה מן המושג המקורי‪ ,‬אין המדובר בתהליך אנכי יחידני‪ ,‬של עיבוד הגדרותיו של ה‪-‬‬
‫‪ ME‬לאורך טווח החיים‪ .‬המדובר בתהליך אופקי בלתי‪-‬שיפוטי ומזדהה כלפי ‪ MES‬שונים‪,‬‬
‫המשתקפים באחרים‪ .‬במסגרת יחסי הסולידריות מתרחשת אינטגרציה חברתית של יחידות אגו‪,‬‬
‫הבאות באינטראקציה‪ .‬גילוייו ה"מוצלחים" של התהליך הן התמד מחוות‪-‬חמלה אלטרואיסטיות‬
‫בקרב הדיירים‪ .‬המחוות הללו הן אולי ביטוי פרקטי של עיבוד אמפטיה עצמית; האחר הוא‬
‫אובייקט חיצוני לביטויי חמלה וסלחנות עצמיים‪ ,‬בתהליך ממושך של אינטגרציה‪.‬‬
‫ניתוח זה של תופעת "סולידריות של כבוד" מצביע על תהליך סובייקטיבי‪ ,‬המתרחש בלב הוויה‬
‫קולקטיבית‪ ,‬המקיימת תלות אינטר‪-‬סובייקטיבית גבוהה‪ .‬הדבר מעודד לבחון השלכות נוספות של‬
‫דפוסי התנהגות קולקטיביים על חווית היחיד‪ .‬נצחיותו של העצמי היא תימה המוארת בסוג זה של‬
‫אינטראקציה‪ ,‬ונרמזת בתוכני "שדה" ‪ .I‬סטיגמה ורכילות תוארו כדפוסים חברתיים‪ ,‬המכוננים‬
‫תחושת הרואיות ונצחיות‪ .‬הבסיס לתחושה זו היא נשיאה בתווית זהות ייחודית וגבישית‪ ,‬כמו‬
‫"הדתי"‪" ,‬המרביץ"‪" ,‬המקללת"‪ .‬התווית מעצבת גבולות אגו נוקשים ובלתי חדירים‪ .‬תחושת‬
‫הנצחיות הכרוכה בה‪ ,‬מיוחסת להשתמרות הגדרת אגו ייחודית בזיכרון הקולקטיבי של הקבוצה‪.‬‬
‫הדבר דומה למאמציהם של בני אדם להשתמר בזכות הישגים יוצאי‪-‬דופן‪ ,‬תורשה ביולוגית וחינוך‬
‫תלמידים לאותם ערכים‪ .‬טענתי היא כי במאמצים אלו יש משום סטיגמטיזציה ‪-‬עצמית‪ ,‬המשקפת‬
‫רדוקציה של מכלול זהויותיו של היחיד; מאמצים אלו אינם משקפים את השלם התודעתי‪,‬‬
‫מתעלמים מן הקושי להגדירו‪ ,‬וחוטאים לייחודיות הקיומית שאדם חווה בחייו‪ .‬שכן‪ ,‬לעולם האדם‬
‫הוא יותר מהישגיו המדעיים או האומנותיים‪ ,‬מימה שניבט בעיני צאצאיו‪ ,‬וממשנתו הערכית‪ .‬ועם‬
‫זאת יש לומר כי לא תיתכן הנצחה אשר אינה מעצבת את זהות היחיד לטובת מערכות‪-‬מובן‬
‫חברתיות‪ .‬היחיד מממש עובדה זו בהתכוונותו המודעת פחות או יותר‪ ,‬אך להותיר חותם מן האגו‪.‬‬
‫נשים לב כי ויתור מעין זה על המכלול החווייתי של זהות אינו נדרש בנוכחות‪-‬יחד של דיירים‬
‫ב"שדה" ‪ ;IV‬טשטושם הזמני של גבולות האגו לטובת האחדה ואחדות טרנסנדנטית‪ ,‬בעל השפעה‬
‫הפוכה בחוויית האגו‪ ,‬המזדהה עם שלם חברתי הגדול פי כמה‪ .‬התפשטות העצמי עומדת כנגד‬
‫הצטמצמותו‪ ,‬ואין כרוך עמה בהכרח אותו פער חווייתי בין זהות ונצחיות‪.‬‬
‫"טענת אינטגרציית האגו" מנוסחת כך שתאיר במיוחד על היחלצותם של הנחקרים מן הייאוש ‪-‬‬
‫כקוטב תיאורטי‪ - 5‬ומלמדת על נגישות הדדית בין היחיד לחברים בקולקטיב‪ .‬למעשה‪" ,‬שדות"‬
‫האתנוגרפיה כולם מלמדים כי היחיד נזקק לנוכחות חברי הקולקטיב ולמשאבים הקולקטיביים;‬
‫נוכחות חברי הקולקטיב הנה מובהקת ב"שדות" ‪ I‬ו‪, IV-‬והמשאבים העומדים לרשות הכל‬
‫מתועלים ב"שדות" ‪ II‬ו‪ .III-‬כך או כך‪ ,‬מציאות החורצת דינו של העצמי למות‪ ,‬היא מציאות‬
‫הלוחצת להאחדה סביב מכנה משותף חברתי גדול ביותר‪ .‬הנחקרים התכווננו זה עם זה בתואמנות‬
‫‪5‬‬
‫בתיאוריה של אריקסון )‪.(Erikson, 1950‬‬
‫‪246‬‬
‫"נעשה ונשמע"‪ .‬יש בטענה זו להסיט הדגש מן היחיד אל הכלל‪ ,‬גם במשמעותה של "סולידריות של‬
‫כבוד"; במצרף החברתי המואחד הזה יש להזכיר "סולידריות מכנית" )‪(LIKE MINDEDNESS‬‬
‫)‪ .(Durkheim, 1902; Scheff, 1990‬ראינו כי לנוכח קרבת המוות‪ ,‬תואמנות מעין זו בעלת חשיבות משל‬
‫עצמה‪.‬‬
‫נראה כי במאפייני "סולידריות של כבוד" יש לתרום לדיון על טיבו ועצם מימושו של הקשר‬
‫החברתי )‪ .6(SOCIAL BOND‬לאור השקפתו של דירקהיים )‪ ,(Durkheim, 1915‬הוצגה חשיבות הקשר‬
‫החברתי במילים "מניע אנושי מכריע ביותר" )‪ .(Scheff, 1990, p. 4‬כמו כן‪ ,‬צורת ה‬
‫‪COMMUNITAS‬‬
‫תוארה כ"סנטימנט שוויוני של אנושיות"‪ ,‬המגלמת שאיפה ליחסים טוטליים ובלתי מתווכים בין‬
‫אדם לאדם )‪ .(Turner, 1969‬עם זאת‪ ,‬ביחס לתכנים‪ ,‬נטען כי "הקשר החברתי וסולידריות חברתית‪,‬‬
‫נותרו "קופסא שחורה" בניתוח הסוציולוגי‪ ,‬רעיון החסר תוכן ספציפי‪ ,‬והמתקבל ללא דיון או‬
‫ביקורת" )‪ .(Scheff, 1990, P.5‬לפיכך‪ ,‬ובדומה לניסיון אחר )‪ ,(Weitman, 1998‬האתנוגרפיה ביקשה‬
‫לעמוד באתגר התוכני‪ ,‬בעצם הצגת "תיאור עבה" של התקשרויותיו האלטרואיסטיות של‬
‫קולקטיב‪.‬‬
‫טקסי אבל‪ ,‬אותם תאר דירקהיים‪ ,‬מאירים על תהליכי כינונה של תחושת סולידריות בין חברי‬
‫שבטים‪ .‬נמצא כי גרימת סבל וחוסר נוחות במהלכם של ריטואלים שבטיים נועדו להפיל חומות בין‬
‫האבלים לבין שאינם אבלים )‪ .(Durkheim, 1915‬תוצאת טקסי האבל הייתה תסיסה רגשית‪ ,‬שכיוונה‬
‫התודעתי הייתה אחדות קולקטיבית‪ .‬נציין כי כנגד פעלתנות טקסית זו‪ ,‬בולטת דממת הריטואל של‬
‫הנחקרים‪ .‬כוונתם הוצגה באתנוגרפיה לאור שאיפתם המנוגדת‪ ,‬והיא‪ ,‬להבטיח שקט רגשי‪ .‬לפיכך‪,‬‬
‫ניתן לטעון כי ביחס לסולידריות מטלטלת‪ ,‬שחוו מעת לעת בני שבטים‪ ,‬סולידריות הנחקרים דלה‬
‫בחום אנושי‪ ,‬וזהו טעם נוסף לכינוי הלא רגשני ‪" -‬כבוד"‪ .‬על יסוד ההבדל בעוצמה הסנטימנטלית‬
‫בשני המקרים הללו מתבלטת "סולידריות של כבוד" במובנה האונטולוגי; הוויה זו הוצגה כאחווה‬
‫באין‪-‬כל‪ ,‬השתוות הכל בגורל המוות‪ ,‬וזאת בניגוד לאינדיוידואליות על פניה מבקשים לגשר‬
‫ריטואלים עזים‪" .‬סולידריות של כבוד" היא בחזקת מסד חברתי‪-‬קיומי להתרחשותה של ספרציה‬
‫עתידית‪ ,‬בה תתהווה ישות אינדיוידואלית של אדם יחיד‪ .‬ישות אינדיוידואלית זו תתהווה ותתבדל‬
‫בזכות בעלותו על נכסים סמליים‪ .‬השערה זו תואמת את תפיסת הקדימות של סולידריות מכנית‬
‫על פני אורגנית‪ ,‬כפי שהציגה דירקהיים‪ .‬היא מבטאה גם ובעיקר רעיון פסיכואנליטי‪ ,‬הרואה‬
‫באידיאולוגיה האינדיוידואליסטית אך מגננה כנגד כאב הספרציה מן האם‪ ,‬והדחקת חשיבותו‬
‫המוקדמת והמכרעת של הקשר החברתי )‪ .(Scheff, 1990‬לאור רעיון זה‪ ,‬מצבם של הנחקרים בסוף‬
‫ימיהם מעיד כי נתיב הנפש‪ ,‬המקדים אחדות לספרציה והמתחלף באינדיוידואציה‪ ,‬הוא נתיב‬
‫מעגלי; בני אדם עוזבים את החיים כפי שנבראו לתוכם; עוזבים את דמות האם ושבים אל חיקה‬
‫הסמלי‪ ,‬המצוי במצב האחדות‪.‬‬
‫‪ 6‬הספרות הסוציולוגית מציגה מעין שניות ביחס למושג זה; מחד‪ ,‬עולה מכמה מקורות ההנחה בדבר ראשוניותו וקדימותו של קשר‬
‫חברתי‪ ,‬ומאידך פיתוחים תיאורטיים אינם מבוססים דיים על הנחה זו‪ ,‬ואף מנוגדים לה‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫לסיכום‪ ,‬מצבם המיוחד של הנחקרים בארבעת ה"שדות" ראוי לכינוי "אטרקציה של הפסיביות"‪.‬‬
‫במצב זה השתיקה נוטלת את מקום הדיבור‪ ,‬והרטוריקה את הריטואל המעשי‪ .‬קטגוריות‬
‫מילוליות‪ ,‬סגנונות של דימויים ודמיונות‪ ,‬קונפורמיות לקיים‪ ,‬יותר מאשר מאבק פעיל לשינוי‪,‬‬
‫אפיינו את מרבית הנחקרים‪ .‬מתוך כך הסקנו על תפיסה של תנועתיות נסוגה מן החיים הרגילים‪,‬‬
‫והבנייה של אלטרנטיבה‪ .‬נטיית הנחקרים להתנתק הנה ברורה‪ .‬משמעות הממצאים האתנוגרפיים‬
‫ב"שדות" ‪ II‬ו‪ III‬היא בעיקר – מבנה של נסיגה‪ ,‬וזו של "שדות" ‪ I‬ו‪ IV-‬תוכן אפשרי שלה‪ .‬תיאוריית‬
‫ההתנתקות הניחה נטייה אינטרינזית להתנתק בזקנה‪ ,‬תוך שזו מלווה בעידוד מוסדות חברתיים‪.‬‬
‫בלהט הביקורת שספגה התיאוריה‪ ,‬נדחתה אופציית הניתוק כליל‪ ,‬לטובת הסברים אחרים‪ .‬עיקר‬
‫תרומתה של האתנוגרפיה הנוכחית בנושא זה מצוי מעבר להצגתה את עצם הנטייה להתנתק‪ ,‬וגם‬
‫מעבר לרמיזותיה על תכנים התואמים 'פרדיגמה אחרת' להתפתחות בזקנה; הממצאים מצביעים‬
‫על רלוונטיות המפגש החברתי לשיח גרונטולוגי חדש; נוכחות בני השווים נמצאה מתעלת ומסייעת‬
‫להתבצרות משמעותית במציאות של ניתוק‪ .‬טיפוחה של אוטונומיה מעין זו‪ ,‬שאחרים לא‪-‬זקנים‬
‫אינם משתתפים בה‪ ,‬ויותר מכך – אינם מבינים אותה‪ ,‬עשויה לחלץ הקשר מוסדי כבית אבות‬
‫מאשמת "הדרה" חברתית של זקנים‪ ,‬ולראותו כתנאי להשגת מה שמכונה לאחרונה "פרטיות‬
‫קולקטיבית" )‪.(Simmons, 1990‬‬
‫‪ 8.3‬תחולתו הכללית של מודל "ארבעת השדות"‬
‫'חיים' ו'מוות' מסמלים מכלולים חווייתיים והכרתיים בהוויה האנושית‪ .‬הזקנה‪ ,‬בעמדה על קו‬
‫הקץ‪ ,‬מסמלת משמעויות ייחודיות במכלולים אלה‪ ,‬וגם מגלמת את האוניברסלי‪ .‬דבריו של חזן‬
‫מרמזים על כך‪" :‬חשיבותה של הגרונטולוגיה אינה בתרומתה הממשית להבנת טבעה של זקנה‪,‬‬
‫אלא ברמיזתה על מגבלות הידע שלנו אודות הקיום האנושי")‪ .(Hazan, 1994, p. 94‬מודל תיאורי‪,‬‬
‫המבוסס על תצפיות במוסד‪ ,‬עניין מיוחד לו בגישה זו‪ ,‬שכן סביר כי "זקנים בבית אבות" הם בני‬
‫אדם‪ ,‬שההקשר המשותף משחררם מתוויות זקנתיות‪ .‬יותר מכל קבוצת גיל אחרת‪ ,‬ההקשר‬
‫המוסדי מאלצם לשאת ולתת עם מוות פנים מול פנים; מול פני המוות ולנוכח פניו של האחר‪ .‬סעיף‬
‫זה ימקד את הדיון בהבדל ה 'כמותי' בחוויית המוות בין זקנים ובין אלה שאינם זקנים‪ .‬כפי‬
‫שנוכחנו‪ ,‬מסקנותינו עד כה אודות התנהגותם של בני אדם מקדימות ומרמזות על תחולתו הכללית‬
‫של מודל ארבעת ה"שדות"‪ .‬אדגים זאת בסיוע שני ממדי המודל‪ :‬הליניארי והא‪-‬ליניארי‪.‬‬
‫‪ 8.3.1‬המודל על פי הממד הליניארי‬
‫ניתן לראות כי "שדות" המודל ערוכים בשלבים סודרים‪ ,‬ומזכירים את מבנה טווח החיים‪ .‬זוהי‬
‫משמעותו האפשרית של הממד הליניארי במודל‪ .‬בני אדם עוברים מילדות לבגרות ולזקנה‪ ,‬כשלבי‬
‫חיים‪ ,‬בהם תפיסות אופייניות של "שדה" קיום אחד או שניים הנם דומיננטיים; מציאות 'אני חי' –‬
‫'אתה חי' בילדות מתחלפת במציאות 'אני חי' – 'אתה מת' ו'אני מת' – 'אתה חי' בבגרות‪ ,‬ונשלטת‬
‫בסוף החיים במציאות 'אני מת' – 'אתה מת'‪ .‬הקבלה בין תפיסות הנחקרים ושלבים בטווח החיים‬
‫קשורה בתוחלת חיים; ככל שזו ארוכה כך מתבססות הקטגוריות שראינו‪" :‬לפני קו הקץ"‪" ,‬על קו‬
‫‪248‬‬
‫הקץ"‪ ,‬ו"אחרי קו הקץ"‪ .‬משתנה הגיל‪ ,‬במשרעת המתרחבת של זקנה‪ ,‬מרוקן מתוכן‪ .‬במקומו‬
‫מתאים יותר המשתנה – מרחק מן המוות )‪ .(Lieberman & Tobin, 1983‬תחולתו התיאורית של‬
‫"שדה" כלשהו במודל‪ ,‬נקבעה פחות מידי על ידי גיל‪ ,‬ויותר‪ ,‬על ידי משתנים כגון‪ :‬רמת תפקוד‪,‬‬
‫מיומנות הצגת רמת תפקוד‪ ,‬השתתפות בפעילות‪ ,‬והימצאות בקבוצה‪ .‬פרדוכסלית‪" ,‬מרחק מן‬
‫המוות" עשוי לשחרר את 'הזקנה' מסטריאוטיפים ידועים‪ ,‬שכן פרמטר זה משותף לה ולשכבות גיל‬
‫אחרות ולנסיבות מסוימות‪ .‬לפיכך‪ ,‬ניתן לטעון כי הזקנה מהווה שלב נוסף וסופי ברצף של חיים‬
‫ואובדן‪ .‬במונחי המודל‪ ,‬נאמר כי "שדה" ‪ IV‬מהווה המשך אינטגרטיבי של שלושת ה"שדות"‬
‫הקודמים‪ .‬אין הוא "שדה" 'אחר'‪ .‬על טווח החיים‪ ,‬כמבנה המציין טווח תפיסות מוות‪ ,‬סבור טרנר‪,‬‬
‫כי כל שלב מן השלבים המוגדרים מהווה מוות של הקודם לו )‪ .(Turner, 1967, p. 72‬ואכן‪' ,‬אני'‬
‫ו'אחר' 'מת' ו'חי' משמשים בתחלופה‪ ,‬המאשרת התעצמות מוות; 'חי‪-‬חי' ו'מת‪-‬מת' מייצגים שני‬
‫קצוות של מציאות חברתית הומוגנית‪ ,‬ובהנחה כי 'אני' חשוב יותר מה'אחר'‪ ,‬רמת האובדנות‬
‫העצמית ב"שדה" ‪ III‬גבוהה יותר מזו ש"בשדה" ‪ .II‬כלומר‪" ,‬שדות" המודל מונחים על רצף מדלדל‬
‫והולך של תשתיות‪-‬זהות‪ .‬בראשיתו ה 'אני חי' תלוי עד מאוד בנאמנותו המשחקית של האחר‪,‬‬
‫ובהמשך מפוצלים העצמי וה'אחר'‪ ,‬עד לאחדות של 'מת' עם 'מת' )היות‪-‬יחד במצבי ‪.(FLOW‬‬
‫ביסודו‪ ,‬רצף ההתמודדות ותכניו מצביעים על אי מסוגלותו של היחיד לזהות עצמו כמת‪.‬‬
‫‪ 8.3.2‬המודל על פי הממד הא‪-‬ליניארי‬
‫הממד הא‪-‬ליניארי משקף את הדינמיות המעברית‪ ,‬הלא סדורה‪ ,‬בין ה"שדות"; כל "שדה" משקף‬
‫מציאות חיים קבועה או זמנית‪ ,‬עומדת לעצמה‪ ,‬וברת שינוי‪ ,‬ללא קשר לשלבים בטווח החיים‪ .‬כדי‬
‫לעמוד על מובן זה‪ ,‬נתייחס אל טווח החיים כאל אחד מן המבנים המתפרקים של שלהי המודרנה‪.‬‬
‫גידנס )‪ (Giddens, 1991‬סבור כי התמשכותו של טווח החיים כמבנה חברתי בלתי אפשרית לנוכח‬
‫פלורליזם מתעצם של עולמות חברתיים וסגמנטציה של ה'חוויה'‪ .‬טווח החיים‪ ,‬לדבריו‪ ,‬השתחרר‬
‫מזיקתם של יחידים וקבוצות בני אדם‪ .‬מנוטרל מהשפעתם של מנגנונים חיצוניים‪ ,‬הוא הפך מושא‬
‫לפרוייקט הרפלקסיבי של העצמי‪ .‬טקסים‪ ,‬שהוחזקו זמן רב כחוליות ברזל במעבר סתגלני משלב‬
‫לשלב‪ ,‬הוחלשו אף הם מכוחה של הפנימיות הסובייקטיבית‪ .‬האינדיוידואל נרתם להתמודד לבדו‪.‬‬
‫מודל ה"שדות"‪ ,‬כמודל של זהויות יחסיות על 'טווח החיים'‪ ,‬משרת תפיסה זו‪.‬‬
‫השיח הפוסטמודרניסטי "מספיד" באופנים שונים את ה'עצמי' כמבנה חברתי מגובש ואוטונומי‪.‬‬
‫ה'עצמי' הפך כה פגיע לסיפוחם של הקשרים‪ ,‬עד כי יש המציעים להמיר את המושג 'זהות' ב‬
‫‪ .(Melucci, 1996) IDENTIZATION‬משמעות המושג החדש היא ‪ -‬פניו הרבות של ה'עצמי'‪ .‬מלוצ’י‬
‫רואה את הזהות כ"שדה" יותר מאשר יסוד של מציאות מטאפיזית‪ .‬זהות היא מערכת דינמית‪,‬‬
‫המוגדרת על ידי הזדמנויות ומגבלות‪ .‬הזהות כ"שדה" יכולה להבחין עצמה ולבנות עצמה כל פעם‬
‫מחדש‪ .‬לאור זאת‪" ,‬חוויית הקרבה למוות" איננה אלא תימה‪ ,‬המאששת בקירוב‪-‬מושגים‪-‬אנליטי‬
‫את תפיסת ה'עצמי' המאוחרת‪ .‬נסיבות חייהם הנוכחיות של הנחקרים לא הותירו מקום לתימות‬
‫זהות אחרות‪ ,‬וכפי שראינו‪ ,‬העצימו את תימת המוות‪ .‬כאשר תימת המוות נידונה ברטוריקה‬
‫קולקטיבית‪ ,‬צפה ועלתה תמונה מקוטעת‪ ,‬נשלטת בהקשרים‪ .‬כל "שדה" במודל הוא מערכת זהות‬
‫דינמית בתוכה‪ ,‬והעומדת לעצמה‪ .‬בחיי היומיום הנחקרים ממוגנטים ומשתחררים חליפות‬
‫מ"שדה" זה אל אחר‪ .‬ראינו כי במעבר מחדר האוכל לגינה עשוי היחיד להחליף "שדה מת‪-‬מת"‬
‫‪249‬‬
‫ב"שדה חי‪-‬מת"; בחדר האוכל הודיעוהו כי בקרוב תיפסק אספקת נייר טואלט‪ ,‬ואילו על הספסל‬
‫בחוץ התיישבו לידו דיירת והמטפלת הצמודה שלה‪ .‬שיחות‪ ,‬התייחסויות‪ ,‬עמדות‪ ,‬ואפילו מילים‬
‫כאלה ולא אחרות מצטרפות במקרה זה ליצור עצמיות בעלת שתי פנים‪ .‬פעם הייתה כנכלמת‪,‬‬
‫מתבטלת בחוסר אונים ככל האחרות )"אין נייר טואלט"(‪ ,‬ופעם מודה בעליונותה )"אני לא זקוק‬
‫למטפלת"(‪.‬‬
‫חרדת קיום מהווה מושג מפתח בהבנת הא‪-‬לינאריות‪ ,‬שכן במושג זה משתקפת הדיאלקטיקה שבין‬
‫חיים ומוות‪ .‬תאורטיקנים סבורים כי צמצום עצמי‪ ,‬הדחקה‪ ,‬ו‪ PARTIALIZATION -‬הם ביטויים‬
‫דומים לסירובו של היחיד לחוות במליאות את החיים )‪.(Becker,1973;Heidegger,1962; Rank,1958‬‬
‫ציפייה לא‪-‬מודעת למוות מכוונת את בריחת היחיד מעונג ונסיגתו מן החלקים הויטאליים‬
‫באישיותו )‪ .(Firestone,1986‬ה'אחר' החברתי מהווה גורם בצמצומו של העצמי לכדי יצירתו של‬
‫ה'אדם הלא‪-‬אותנטי'‪ ,‬ומרחיק את היחיד מעצמו )‪ .(Thomte,1980‬נראה כי בהתלבטות האינסופית‬
‫בין החרדה מחופש )חיים( והחרדה מאובדן )מוות( בני אדם נעים מזירה אחת לאחרת של מציאויות‬
‫קיום‪ .‬מציאויות אלה מזמנות סוגים נבדלים של 'אחרים'‪ ,‬מולם העצמי מתרחב או נבלע‪' ,‬חי' או‬
‫'מת'‪' ,‬לא אותנטי' או טרנסנדנטי‪ .‬יונג )‪ (Jung, 1960‬השווה בין חרדת החיים של הצעירים וחרדת‬
‫המוות של זקנים‪ .‬עבודת המחקר סטתה במעט מהשוואה זו; היא לימדה כי תודעת המוות בבית‬
‫האבות מקרינה על אופייה ואיכותה של כל אחת ממציאויות המודל ‪ -‬כמוה כחרדת מוות‪ ,‬המצויה‬
‫בכל היבטי החיים של בני אדם באשר הם‪.‬‬
‫המציאות המיוצגת ב"שדה" 'מת‪-‬מת' בעלת מעמד יוצא דופן בתיאור תחולתו הכללית של המודל‪.‬‬
‫"שדה" זה שייך ולא שייך‪ ,‬מבחינת שני הממדים המתוארים; ראינו באלו מובנים הוא חלק‬
‫מתפיסות סדורות ליניארית‪ ,‬ומהי נגישותו של "שדה" זה לחוויות העצמי‪ .‬נראה כי מציאות‬
‫קולקטיבית זו של "נידונים למוות" יש לה מקבילות מעטות‪ ,‬המצויות בריכוזי בני אדם‪ .‬אני‬
‫מסיקה כי בני אדם במציאויות חיינו המודרניים נעים בצו החרדה בין שלושה "שדות"‪ ,‬ואילו‬
‫הרביעי‪ ,‬נותר כפריבילגיה התפתחותית‪-‬חברתית של זקנים‪ .‬נסיבות תיאורטיות‪-‬מחקריות‬
‫מעמידות את הזקנה מחוץ לזמן קווי‪-‬היסטורי ‪ -‬כ"מבנה קיומי"‪ .‬מבנה זה עומד בשירותם של‬
‫זקנים‪ ,‬המבקשים לעצב אפשרויות חברתיות ואישיות )‪ .(Murphy & Longino, 1997, p. 90‬ועם זאת‪,‬‬
‫אם לאורו של המבנה הקיומי מומלצת בחינת אורחם ורבעם של בני אדם‪ ,‬כבר הקדימו‬
‫תאורטיקנים להודות בסגולות ההתחברות לנוכח מצוקת ה'עצמי' ))‪.(Baars & Thomese, 1994‬‬
‫מציאותם הקבוצתית של הנחקרים ב"שדה" ‪ IV‬הצטיירה באופן חיובי‪ .‬לפיכך‪ ,‬ההקבלה בין‬
‫חוויותיהם הרוחניות של זקנים ומי שאינם זקנים מטילה אל חיקנו אתגר חשוב‪ :‬בחינת ערכו‬
‫הקיומי של רעיון האינדיוידואליזם‪.‬‬
‫‪ 8.4‬ריבוי פנים תיאורטי‬
‫הניסיון לפצח את תימת החרדה בעבודה זו פיצל בין ה"שדות" הסברים תיאורטיים מדיסציפלינות‬
‫קרובות; פסיכולוגיה‪ ,‬סוציולוגיה‪ ,‬אנתרופולוגיה ופילוסופיה‪ .‬כל אחת ממציאויות הקיום עשויה‬
‫להתאים להנחות יסוד והמלצות‪ ,‬אופייניות לתיאוריה זו או אחרת‪ .‬כהמחשה להיבט‬
‫קונסטרוקטיבי זה של המודל אסתפק בהצגת כמה אפשרויות התאמה‪ ,‬ללא עיון מדוקדק‪ ,‬ובזה‬
‫‪250‬‬
‫נותר הדיון פתוח‪ .‬אחד הקריטריונים המבחינים בין מכלול התיאוריות להבנת המוות האנושי הוא‬
‫– האורינטציה כלפי חיים או כלפי מוות‪ .‬תיאוריות מכוונות‪-‬מוות מציירות חיים שהנם אך במעט‬
‫יותר מאשר הכחשה של מוות‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬תיאוריות מכוונות‪-‬חיים מציירות מוות כקורבן הכרחי‬
‫של החיים )‪ .(Seale,1988‬תיאוריות‪ ,‬המדגישות חרדה כמקור להבניות מנטליות וחברתיות‪ ,‬שייכות‬
‫לקטגוריה הראשונה‪ .‬דוגמאות להן הן הגישות של פרויד )‪ ,(Freud, 1961‬בקר )‪(Becker, 1973‬‬
‫ותיאוריית ניהול חרדה )‪ .(Greenberg., et al, 1997‬תיאוריות המדגישות את המרכיב הרוחני בטבע‬
‫האנושי כבסיס לביטויי הבניה‪ ,‬שייכות לקטגוריה השניה‪ .‬דוגמאות להן הן גישתם של יונג )‬
‫‪Jung,‬‬
‫‪ (1960‬ופרנקל )‪ .(Frankel, 1959‬כללית‪ ,‬בהיות "שדות" ‪ I‬ו‪ II -‬משקפים 'אני חי' ו"שדות" ‪ III‬ו‪-‬‬
‫‪IV‬‬
‫משקפים 'אני מת' הממצאים מרמזים על התאמתן של תיאוריות מכוונות‪-‬מוות ל"שדות"‬
‫הראשונים‪ ,‬ועל התאמתן של תיאוריות מכוונות‪-‬חיים ל"שדות" האחרונים‪ ,‬ובמיוחד ל"שדה" ‪.IV‬‬
‫באשר לתיאוריות גרונטולוגיות‪ ,‬תיאוריית הפעילות‬
‫) & ‪Lemon et al.,1972; Busse,1977; Havinghurst‬‬
‫‪ ,(Albrecht,1953‬ותיאוריית התפקיד )‪ ,(Cottrell, 1942‬גם במובן האינטראקציוני של טרנר )‪,(1990‬‬
‫מתאימות ביותר למשחקיות ותפקידים ב"שדה חי‪-‬חי"‪ .‬תיאוריית ההמשכיות )‬
‫;‪Covey,1981‬‬
‫‪ ,(Maddox & Douglas,1974; Bultena,1969‬ותיאוריית הריבוד הגילי )‪(Riley, Johnson & Foner, 1972‬‬
‫מתאימות ל"שדה חי‪-‬מת"‪ ,‬בו התפרש דירוג תפקוד וגיל‪ .‬ב"שדה מת‪-‬חי" מושג ה"התנתקות"‬
‫התיאורטי יכול להחליף את הכינוי "הסתלקות"‪ .‬ב"שדה מת‪-‬מת" עשויות לשמש תיאוריית תת‪-‬‬
‫התרבות )‪,(Rose,1965‬‬
‫תיאוריות רוחניות )‪ ,(Tornstam, 1994, 1997; Leder, 1996‬ותיאוריית‬
‫ההסתעפות )‪.(Schroots, 1995) (Branching Theoy‬‬
‫לעניין משקלן של התיאוריות הללו בהבנת זקנה‪ ,‬נתייחס לוואריאציה של מלוצ’י )‪(Melucci, 1996‬‬
‫על "שדות"; זו מציגה "זיהוי" ומובחנות" כשני ווקטורים‪ ,‬אשר השגת שיווי משקל ביניהם יוצרת‬
‫חווית זהות‪ .‬זיהויים של ארבעה סוגי זהות של בני אדם באשר הם‪ ,‬עשוי לשכלל את הדיון אודות‬
‫מצב הנחקרים‪ .‬ה 'אחר' או 'אחרים'‪ ,‬הפעם‪ ,‬אינם מביניהם‪ ,‬כי אם צופים המצויים עמם במפגש‪,‬‬
‫בכללם התאורטיקן‪ .‬הניתוח מדגיש את היבטן הפגיע של זהויות לכוח הגדרתם של 'אחרים' צופים‪.‬‬
‫יש בכך ללמד על גבולות תהליכי המשא ומתן בגיבוש זהות עצמית‪ ,‬ולמתן במידת מה את הטענה‬
‫לדינמיות העצמי‪.‬‬
‫על ידי עצמנו‬
‫על ידי עצמנו‬
‫‪2‬‬
‫ז‬
‫‪1‬‬
‫י‬
‫* ח נ ו ת‬
‫מ ו ב‬
‫ה‬
‫‪4‬‬
‫ו‬
‫‪3‬‬
‫י‬
‫על ידי אחרים‬
‫על ידי אחרים‬
‫‪251‬‬
‫באינטראקציה ‪ 1‬אפשרית זהות סגרגטיבית – משמעותה זיהוי עצמנו והצהרת מובחנותנו‪ ,‬מבלי‬
‫שהדבר יהא מוכר על ידי אחרים‪ .‬מובחנות לחיים‪ ,‬המיוצגת ב"שדות" 'חי‪-‬חי' ו'חי‪-‬מת'‪ ,‬אפשרית‬
‫רק בתוככי מוסד סגרגטיבי‪ ,‬המאפשר משא ומתן פנימי‪ .‬הכרה במובחנות שהסובייקט תובע‬
‫לעצמו‪ ,‬מפילה מחיצות סטיגמטיות ושיפוטיות‪ .‬אינטראקציה ‪ 2‬אופיינית לזהות מתויגת ‪ -‬בה אנו‬
‫מזהים עצמנו בצורה אוטונומית‪ ,‬כאשר שונותנו נקבעת על ידי אחרים‪ .‬הפנמת תווית של אחרים‬
‫עלינו מפירה את יכולתנו האוטונומית לזיהוי עצמי‪ .‬פרקטיקות נישול מוסדיות השתלטו על‬
‫תפיסתם העצמית של הדיירים‪ ,‬וצמצמו במאוד את החופש לתחזק זהות המשכית מן העבר‪ .‬זיהוי‬
‫אוטונומי של העצמי‪ ,‬אם היה‪ ,‬נעדר מן המפגשים בין הדיירים‪ .‬העבודה הותירה אותו כזירה‬
‫פנימית בלתי ידועה‪ ,‬המצויה מחוץ למודל האנליטי‪ .‬אינטראקציה ‪ 3‬תואמת זהות חריגה – כאשר‬
‫אין ביכולתנו לייצר הגדרה עצמית‪ ,‬ואנו מגדירים עצמנו רק במונחים של שונות‪ .‬אנו חיים על פי‬
‫נורמות התנהגות כאילו הן מיועדות לנו לגמרי על ידי אחרים‪ .‬נישול עצמי היווה מנגנון משמעותי‬
‫ליצירת משבר מן הזהות הקודמת‪ ,‬ולהבניית זהויות חדשות‪" .‬תרבות מוות" מושתתת על זהות‬
‫חריגה‪ ,‬משמעותה – זהות ריקה‪ .‬יתכן כי "שדה" 'מת‪-‬מת' התהווה רק מתוך האילוץ לקבלה‬
‫עצמית של שונות‪ ,‬מה שסלל הדרך אל חריגות גבוהה יותר‪ ,‬בעצם העיסוק בהנחות דתיות‪.‬‬
‫באינטראקציה ‪ 4‬הזהות היא מכוונת‪-‬אחר – אנו מזוהים ומוגדרים כשונים על ידי אחרים‪ ,‬אך‬
‫יכולתנו להגדיר עצמנו כך מצומצמת מאוד‪ .‬הנחקרים נתפסו במפגש עם מבקרים חיצוניים‪,‬‬
‫ולעיתים בידי הצוות‪ ,‬כבעלי סטטוס של 'לא אנשים'‪.‬‬
‫ניתן להסיק ממודל זה על מתח אפשרי בין פרספקטיבות תיאורטיות ובין זהות ומובחנות עצמית‬
‫של הנחקרים; יש הסבורים כי תיאוריות גרונטולוגיות משקפות יחס תצפיתי וחיצוני כלפי זקנים )‬
‫‪ .(Hazan, 1994‬יחס זה בצורתו הפטרנליסטית עלול ללכוד את האחרונים ב"שדה" ‪ - 4‬בזהות‬
‫המכוונת‪-‬אחר‪ .‬לאור אפשרות זו מתבהרת תרומה אפשרית של העבודה‪ ,‬המתבססת בעיקר על‬
‫הממצאים האתנוגרפיים‪.‬‬
‫‪ 8.5‬סיכום תרומות העבודה והמלצותיה‬
‫בפאתי החיים אליי מוות‪ ,‬גם ניסיוננו הלימודי בא אל קצו‪ .‬אחתום בתיאור תמציתי וכללי של‬
‫תרומות העבודה‪ ,‬והמלצותיה המחקריות‪ .‬כמה מתרומותיה התיאורטיות נגזרות מן האסטרטגיה‬
‫המחקרית שננקטה בה‪ ,‬לכן מלכתחילה אציגן על דרך התרומה המתודולוגית‪ .‬סיפור היווצרותה‬
‫של האתנוגרפיה כגוף ידע‪ ,‬כמו השתלשלותה‪ ,‬נעוץ בהטיית כובד המשקל ל"סמכות האימיק"‪ .‬שיח‬
‫הדיירים בעניין מוות היווה נקודת מוצא להתחקות מחקרית‪ .‬הדבר אפשר השתחררות כלשהי‬
‫מקונוונציות מושגיות והנחות יסוד באשר לטבעם של זקנים ובני אדם‪ .‬רטוריקת הנחקרים רימזה‬
‫על 'אחרות' מייצגת חיים‪ ,‬ועל עצמיות מייצגת מוות‪ ,‬ובכך התאפשר מיון התימות שבה לקטגוריות‬
‫משניות וראשוניות‪ .‬הללו השתבצו במודל אנליטי בן ארבעה "שדות"‪" .‬סמכות האימיק" קבעה לא‬
‫רק כיצד יש להתייחס למכלול התרבותי‪ ,‬אלא גם כיצד על החוקר להבין את הדפוסים המאפיינים‬
‫כל "שדה"‪ .‬נטייה מתודולוגית זו‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬באה לידי ביטוי בהיר ומובהק בשימוש במושגים‬
‫‪252‬‬
‫דתיים ב"שדה" 'מת‪-‬מת'; הדבר שיקף במידה רבה סתירה עצמית של הנחקרים‪ ,‬המציגים עצמם‬
‫מחד כחילוניים‪ ,‬ומאידך שבויים בהנחות יסוד מסורתיות‪ .‬ב"שדה" 'חי‪-‬חי' הוגדרה 'סטיגמה' כמו‬
‫"על דעת" הנחקרים‪ ,‬ו"שדות" ‪ II‬ו‪ III-‬היו חסרי תוכן אלמלא אומצו על ידי החוקר אותן תוויות‬
‫טיפוליות‪ ,‬שאימצו הנחקרים עצמם‪" .‬סמכות האימיק" חשובה לאין ערוך במחקרים בהם ניכר‬
‫יתרון הידע בצד הנחקר‪ ,‬ונשקפת סכנה לקטלוגו‪ ,‬לנוכח פיתויי "ידע" מן המוכן – סטריאוטיפים‬
‫והנחות תיאורטיות חיצוניות‪ .‬מצופה כי סמכות זו תעמוד ביסוד מהימנות הממצאים‪ ,‬ותקנה להם‬
‫אופי הומניסטי‪.‬‬
‫בניגוד לתרשימי זרימה‪ ,‬המודל הוא שלם סגור; הוא מציג ארבע אופציות קיומיות‪ ,‬המשלימות זו‬
‫את זו‪ ,‬ואינן מוציאות מכללן יחסי היפוך ודיאלקטיקה‪ .‬אופציות המודל שימשו מסגרת לזיהוי‬
‫ופענוח של מגוון דפוסים‪ ,‬תוך שימוש בהסברים תיאורטיים שונים‪ .‬להערכתי‪ ,‬המודל עשוי לסייע‬
‫לבחינתן של שאלות‪ ,‬אשר במרכזן זהות ומוות באוכלוסיות מחקר אחרות‪ ,‬כגון‪ ,‬הורים שכולים‪,‬‬
‫אלמנים ואלמנות בגילאים שונים; הוא עשוי לשמש השראה לפיתוחם של מודלים אחרים של‬
‫זהות‪ ,‬אשר במרכזם לאו דווקא 'מוות'‪ ,‬אלא תימות בינריות אחרות כמו‪ ,‬אהבה‪-‬שנאה‪ ,‬גבריות‪-‬‬
‫נשיות‪ ,‬וכיוצא באלה‪ .‬השימוש במודל עשוי להיות בעל ערך מיוחד במחקרים אנתרופולוגיים‬
‫במוסדות וקהילות‪ ,‬המבקשים לחשוף תמונת "תרבות" תוך זיקה תיאורטית לדמות ה'אחר'‬
‫ותפקידיו בתהליכי הבנייה‪.‬‬
‫המודל הוצב כפריזמה לבחינת גילוייה של "תרבות מוות"‪ ,‬המתקיימת מאחורי קו של ניתוק‬
‫חברתי )מוסד טיפולי(‪ ,‬ובלב זירת ייאוש )פרקטיקות נישול(‪ .‬יש לכך שתי משמעויות עקרוניות‬
‫מבחינת תרומת העבודה; ראשית‪ ,‬היא ניצבת לראשונה בזירת מחקר שלא‪-‬עובד‪-‬בה‪ ,‬או זירה‬
‫שהנחת הייאוש הדביקה בה את המלומדים עצמם‪ .‬תרומתה‪ ,‬אם כן‪ ,‬בפענוח חברתי ופסיכולוגי של‬
‫ה"ייאוש" וה"ניתוק"‪ ,‬כמושגים נטולי תוכן תהליכי בתיאוריות המקוריות‪ ,‬וכמושגים משוללי‪-‬‬
‫הרואיות בשיח התיאורטי החדש‪ .7‬שנית‪ ,‬העבודה חושפת את עולמם המורכב והעשיר של נחקרים‪,‬‬
‫בפרטים הממלאים בתוכן את "שדות" המודל‪ .‬באופן זה‪ ,‬נמצאנו למדים אלו מושגים הנם‬
‫רלוונטיים להבנת מציאות קיומם )‪ ,FLOW‬זמן מעגלי‪ ,‬זמן ליניארי‪ ,‬משחק‪ ,‬שכול‪-‬עצמי‪ ,‬מדיטציה(‪,‬‬
‫אלו מושגים אינם רלוונטיים )אהבה‪ ,‬עוינות‪ ,‬סקירת‪-‬חיים‪ ,‬עבודה(‪ ,‬וכיצד מושגים ידועים‬
‫מספחים מובן חדש )משאב חיובי ושלילי‪ ,‬סטיגמה‪ ,‬כבוד‪ ,DIGNITY -‬קבלה‪-‬הכחשה‪ ,‬ניחום‪-‬‬
‫אבלים(‪ .‬העבודה הפכה את היוצרות בהציעה ריבוי נקודות מבט תיאורטיות‪ ,‬ובהציגה את הקרבה‬
‫למוות כחוויה מרובת פנים‪.‬‬
‫האתנוגרפיה פורטת את תוצריה של התחקות אחר ייצוגי מוות מן הבחינה החברתית‪ ,‬תוך שימוש‬
‫בתובנות פסיכולוגיות ופילוסופיות‪ .‬אינטגרציה אינטרדיסצפלינרית סביב שאלת יסוד זו‪,‬‬
‫משמעותה מחד‪ ,‬התקדמות כברת דרך‪ ,‬ומאידך הענקת משנה תוקף להצגתן של מגבלות הידע‪.‬‬
‫יתירה מכך‪ ,‬במאמץ אינטגרטיבי זה עוצבה זיקה יציבה בין 'אחרות' כמושג חברתי‪ ,‬ו'ייצוגי מוות'‬
‫כמושג קוגניטיבי‪ .‬הדבר בא לידי ביטוי בדיון אודות הממצאים שב"שדה" ‪ III‬וב"שדה" ‪.IV‬‬
‫‪ 7‬הכוונה ל"תחיית המוות"‪ ,‬כפי שהוצג בהקדמה לעבודה‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫העבודה התמקדה בהמשגת הזהות העצמית וזהותו של האחר‪ .‬לא המאבק ב'אחרות'‪-‬של‪-‬מוות‬
‫עמד במרכז כי אם גם ובעיקר‪ ,‬הסתפחות לה‪ .‬אמנם תכני ה 'מוות' כמסומן היוו תכלית יומרנית‬
‫מידי‪ ,‬אך העבודה תורמת בזכות חשיפתה את אופנויות ההכרה בו כמסמן‪ .‬המוות שוכלל לכדי‬
‫זהות חיובית; הוא שימש עולם תוכן בו התגדרה זהות‪ .‬תפיסת האחר כ'חי' והעצמי כ'מת' מוצגת‬
‫בעקביות אתנוגרפית גבוהה ב"שדות" ‪ III‬ו‪ ,IV‬המבססת את התוקף המושגי‪ ,‬וממליצה לבחנו‬
‫במחקרים אחרים‪.‬‬
‫דמות ה'אחר'‪ ,‬בן קבוצת השווים‪ ,‬הופיעה כמשמעותית ליחיד‪ ,‬מעבר לניצולה להשוואה בין‪-‬אישית‪,‬‬
‫ומעבר לתרומתה במסגרת קבוצת תמיכה; זוהי דמות שנקשרה עמה שותפות‪-‬גורל מול פני המוות‪.‬‬
‫בכך העבודה מוסיפה פרספקטיבה על גישות רווחות בגרונטולוגיה‪ ,‬כגון "רשתות חברתיות"‪,‬‬
‫"תפקידים חברתיים"‪" ,‬יחסים בין‪-‬דוריים"‪ ,‬וכיוצא באלה‪ .‬התמקדות בפרספקטיבה זו מרמזת‬
‫מחד על תוקף מצומצם‪-‬ביחס של הממצאים להבנת מצבם של זקנים‪ ,‬אך מאידך‪ ,‬המחקר הוא‬
‫דוגמא נוספת‪ ,‬המערערת על קיום כולל כלשהו של "מצב" מעין זה‪.‬‬
‫בעבודה מורחב תחום הרלוונטיות של כמה נושאים‪ ,‬באופן המאתגר את מעמדם כקטבים‬
‫תיאורטיים; הדבר ניכר בהפניה לחוויות הינקות בתיאור מפגשים אינטר‪-‬סובייקטיביים בין‬
‫זקנים; בגישור שנערך בין תושייה נפשית ובין תושייה קולקטיבית שבהתמודדות; בהצגת הנישול‬
‫המוסדי כמערך נסיבות מצביות‪ ,‬המאפשר הזדהותם של קוראים צעירים; ובזיקה שנערכה בין‬
‫תוצאת תנאי חיים במוסד ציבורי‪ ,‬מיושן‪ ,‬ורווי בסטיגמה לבין מצוקת הזהות של האדם הפוסט‪-‬‬
‫מודרני‪.‬‬
‫מוצעת בעבודה פרספקטיבה אחרת לבחינת תופעות "זקנתיות"‪ ,‬המצויות בשיח הטיפולי בתחום‬
‫הליקויים התפקודיים והפתולוגיה )אי‪-‬התמצאות‪ ,‬רגרסיה‪ ,‬סניליות ותשישות‪-‬נפש(; מסגרת‬
‫המודל עודדה פרשנות הרואה את התופעות מהיבט פונקציונלי‪-‬קונסטרוקטיבי בהתמודדות עם‬
‫מוות‪ .‬הללו תוארו תחת הכותרות "תלישות" ו"במה אחרת" שב"שדה" ‪" ,I‬רפרופי היכרות"‬
‫ו"פתרון מדיטטיבי" שב"שדה" ‪ ,III‬ו"גניבת דעת" ב"שדה" ‪ .IV‬שימוש בקשת רחבה של מושגים‬
‫מסוג זה עשוי להחליש תפיסות סטריאוטיפיות‪ ,‬כמו גם תוויות מקצועיות‪ ,‬שבחלקן מבטאות‬
‫עליונות כלפי המקוטלגים‪ ,‬וכוח להסדיר את מיונם במסגרת טיפול ביורוקרטית‪ .‬מבחינת מדיניות‬
‫הטיפול והאכלוס של זקנים במוסד‪ ,‬הובהרה מידת רגישותם של דיירים להיצעי ההקשר‪ ,‬ונפרש‬
‫מערך תגובותיהם האפשריות‪ .‬הובהרו גם השלכותיהם הסמויות של מסרי צוות להתמודדותם‬
‫המודעת והלא‪-‬מודעת של דיירים עם קרבת המוות‪ .‬תחום תוכן זה עשוי לשמש ברקע מסקנות‬
‫טיפוליות ופיתוח תוכניות טיפול במוסדות גריאטריים‪.‬‬
‫פתרונות ספונטניים של נחקרים בהתמודדות עם קרבת מוות הם ממהותה של האתנוגרפיה‬
‫הנוכחית‪ .‬שאלה עקרונית למחקרים נוספים היא‪ ,‬האם פתרונות אלה ישימים בהקשרים אחרים‪,‬‬
‫וכיצד‪ .‬למשל‪ ,‬באשר למוסדות לזקנים‪ ,‬בהם מידת הטוטאליות מתונה או קטנה‪ ,‬משמע‪ ,‬הם‬
‫מאופיינים בעושר יחסי של משאבים‪ ,‬מעניין לבדוק אלו דפוסי התמודדות עם קרבת המוות יאפיינו‬
‫כל אחד מ"שדות" המודל; כיצד מדיניות מוסדית יכולה להוסיף או לגרוע מיעילותם של‬
‫‪254‬‬
‫הפתרונות? שאלה אחרת תהא‪ ,‬האם במוסד סיעודי‪ ,‬העשוי להימצא כזירת ייאוש קיצונית יותר‬
‫)לפחות במובן התפקודי(‪ ,‬קיימת הבנייה של דפוסי התמודדות עם קרבת המוות? מהם משאביה של‬
‫הבנייה זו? מה משמעותם לזהויות 'חיים' ו'מוות'? במה מסומלות אותן זהויות? כמו כן‪ ,‬ראויה‬
‫השאלה‪ :‬האם ניתן ליישם את פתרונותיהם של הנחקרים בטיפול בזקנים בביתם‪ ,‬בטיפול בחולים‬
‫סופניים )גם לא זקנים(? מה בין טיפול רוחני בהוספיס והפתרונות הטרנסנדנטיים של הנחקרים?‬
‫* * *‬
‫דעת‪-‬זקנים ופתרוניה לשאלות זהות וחידות‪-‬קיום נפרשה לפנינו‪ ,‬באורח בו הולמת מטפורה אחת‬
‫את הניסיון כולו‪ :‬נשים לב כי בשיח החברתי המאוחר בני אדם סובבים מ"שדה" ל"שדה"‪ ,‬סביב‬
‫'סנה'‪-‬עצמי שאיננו אוכל; ההתחבטות הרעיונית‪ ,‬סבוכה ככל שתהיה‪ ,‬נותרת בתחום הלמדנות‪,‬‬
‫ומותירה סיכויי ל 'גרעין' זהות‪ .‬זקנים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬סובבים גם הם ב"שדות" סביב 'סנה'‪-‬עצמי‪,‬‬
‫אך מעט לפני שהמטפורה מתחלפת במוות טבעי‪ .‬בכך הם מייצגים גבול‪ ,‬שהינו תנאי הכרחי‬
‫להתמצקותה והתמשכותה של משמעות עבורנו‪ .‬אם אין מפגש עם גבול זה‪ ,‬עם אובדן‪ ,‬כממד מכונן‬
‫של היותנו‪-‬כאן‪ ,‬ייעלמו מניסיוננו הפעולה אנושית והיחסים האנושיים‪ .‬הנה כי כן‪ ,‬כמו היו בחברות‬
‫מסורתיות ‪ -‬מותם הטבעי של זקנים בני זמננו מעצים לאין ערוך את כוח הוראתם‪.‬‬
‫‪255‬‬
‫ביבליוגרפיה‬
‫אגרס‪ ,‬א'‪ .1989 .‬ערבים זה בזה‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הוצאת המרכז לתרבות ולחינוך‪ ,‬ההסתדרות הכללית‬
‫של העובדים בארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
‫בן‪-‬זאב‪ ,‬א'‪ .1993 .‬רכילות אופיינית‪ .‬בבן‪-‬זאב א' ובן‪-‬זאב א'‪ .‬רכילות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪" :‬סדרת אורנים"‪,‬‬
‫הוצאת הקיבוץ המאוחד‪.‬‬
‫ברגמן‪ ,‬ש'‪ .‬ה'‪ .1974 .‬הפילוסופיה הדיאלוגית‪ .‬מקירקגור עד בובר‪ ,‬ירושלים‪ :‬מוסד ביאליק‪.‬‬
‫גולנדר‪ ,‬ח'‪ .1989 .‬הבניית היומיום במצבי מצוקה‪ :‬דפוסי התמודדות של קשישים מוגבלי תפקוד‬
‫במוסד גריאטרי‪ ,‬עבודה לתואר שלישי‪ ,‬אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,‬תל‪-‬אביב‪.‬‬
‫גירץ‪ ,‬ק'‪ .1990 .‬פרשנות של תרבות‪ ,‬ירושלים‪ :‬כתר‪.‬‬
‫גמליאל‪ ,‬ט'‪ .1997 .‬זקנה לפי צו האפנה‪ .‬אסטרטגיות להבניית מציאות א‪-‬זיקנתית בדיור מוגן‪,‬‬
‫עבודת מסטר‪ .‬אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,‬תל‪-‬אביב‪.‬‬
‫דה‪-‬בונו‪ ,‬א'‪ .1994 .‬אני צודק – אתה טועה‪ ,‬ירושלים‪ :‬מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה‪.‬‬
‫ויניקוט‪ ,‬ד'‪ .‬ו'‪ .1996 .‬משחק ומציאות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הוצאת עם עובד‪.‬‬
‫ולד‪ ,‬ק'‪ .1994 .‬האם האהבה נכשלת בספרו הפילוסופי של סארטר "הישות והאין"? עבודת מסטר‪,‬‬
‫אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪ ,‬תל‪-‬אביב‪.‬‬
‫חזן‪ ,‬ח'‪ .1997 .‬מקום אחר‪ :‬בתי אבות כאתר של מודרנה‪ .‬גרונטולוגיה‪.18-8 ,77 ,‬‬
‫כץ‪ ,‬ד'‪ .‬ש'‪ .1999 .‬מחול המוות‪ .‬מיסטיקת אמונות‪ ,‬אומנויות וספרות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הוצאה ע"ש י‪ .‬ל‪.‬‬
‫פרץ‪.‬‬
‫לורנד‪ ,‬ר'‪ .1993 .‬סיפור הרכילות והסיפור הבדיוני‪ .‬בבן‪-‬זאב א' ובן‪-‬זאב א'‪ .‬רכילות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪:‬‬
‫"סדרת אורנים"‪ ,‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪.‬‬
‫לורנץ‪ ,‬ק'‪ .1970 .‬הרע לכאורה‪ .‬על התוקפנות בטבע‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬הוצאת הקיבוץ המאוחד‪.‬‬
‫‪256‬‬
‫מזרחי‪ ,‬א'‪ . 1997 .‬תפיסת המיקום במהלך החיים של זקנים הלומדים מחשב‪ ,‬עבודת מסטר‪,‬‬
‫אוניברסיטת תל אביב‪ ,‬תל‪-‬אביב‪.‬‬
‫פרדיננד‪ ,‬ש'‪ .1993 .‬רכילות ופרטיות‪ .‬בבן‪-‬זאב א' ובן‪-‬זאב א'‪ .‬רכילות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪" :‬סדרת אורנים"‪,‬‬
‫הוצאת הקיבוץ המאוחד‪.‬‬
‫קפלן‪ ,‬א'‪" .1997 .‬דיור מוגן" ‪ -‬התחפושת ומה שמתחתיה‪ .‬גרונטולוגיה ‪.103-95 ,77 ,‬‬
‫רינפוצ'ה‪ ,‬ס'‪ .1996 .‬ספר המתים והחיים הטיבטי‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬הוצאת גל‪.‬‬
‫רפ‪ ,‬א'‪ .1980 .‬עולמו של המשחק‪ :‬פרקים במדעי ההתנהגות‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬ספריית‬
‫האוניברסיטה המשודרת‪ ,‬משרד הביטחון‪.‬‬
‫רפ‪ ,‬א'‪ .1973 .‬סוציולוגיה ותיאטרון‪ ,‬תל‪-‬אביב‪ :‬ספריית פועלים‪ ,‬אוניברסיטת תל‪-‬אביב‪.‬‬
257
Abrams, D. 1990. “ How Do Group Members Regulate Their Behavior? An
Integration of Social Identity and Self-Awareness Theories”, In D.
Abrams and M. A. Hogg (eds), Social Identity Theory: Constructive and
Critical Advances, Hemel Hempstead: Harvester Wheatsheaf, New York:
Springer-Verlag.
Achenbaum, W. A. and Bengtson, V. L. 1994. Re-engaging Disengagement
Theory of Aging: On the History and Assessment of Theory Development
in Gerontology. The Gerontologist, 34, 6, 756-763.
Anderson, J. A. and Schoening, G. T. 1996. “The Nature of the Individual in
Communication Research”. In D. Grodin and T. R. Linlof, Constructing
the Self in a Mediated World, London: Sage Publications.
Andrews, M. 1999. The Seductiveness of Agelessness. Ageing and Society, 19 (3)
, 301-318.
Aries, P. 1981. The Hour of Our Death, Oxford: Oxford University Press.
Atchley, R. C. 2000. “Spirituality”. In T. R. Cole, R. Kastenbaum., and R. E. Ray,
Handbook of the Humanities and Aging, New York: Springer Publishing
Company.
Atchley, R. C. 1994. Social Forces and Aging (7th Ed.), California, Belmont:
Wadsworth.
Atchley, R. C. 1991. Social Forces and Aging. An Introduction to Social
Gerontology, California: Wadsworth Publication Co.
Baars, J. 1997. The Interpretation of Finitude: An Introduction to Three Articles on
the Philosophy of Aging. Journal of Aging studies, 11, 4, 259-261.
Baars, J. and Thomese, F. 1994. Communes of Elderly People: Between
Independence and Colonization. Journal of Aging Studies, 8, 4, 341-354.
Baltes, M. M. and Werner-Wahl, H. 1987. Dependence in Aging. In L. L.
Carstensenand. and B. A. Edelstein (Eds.), Handbook of Clinical
Gerontology, New York: Pergamon Press.
258
Baltes, P. B. and Baltes, M. M. 1990. “Psychological Perspectives on Successful
Aging: The Model of Selective Optimization with Compensation”. In P.
B. Baltes.and M. M Baltes(eds) Successful Aging: Perspectives from the
Behavioral Sciences, Cambridge: Cambridge University Press.
Barker, C. 2000. Cultural Studies. Theory and Practice, Sage publication: London.
Barthes, R. 1974. S/Z, New York: Hill and Wang.
Bassuk, S. S. Glass, T. A., and Berkman, L. F. 1999. Social Disengagement and
Incident Cognitive Decline in Community-Dwelling Elderly Persons.
Annals of Internal Medicine, 131, 3, 165-173.
Bataille, G. 1962. Death and Sensuality. A Study of Eroticism and the Taboo, New
York: Arno Press.
Bateson, G.1978. “Play and Paradigm”. In M. A. Salter, Play: Anthropological
Perspective. Weat Point. New York: Leisure Press.
Battelheim, B. 1979. Surviving and Other Essays, New York: Alfred A. Knopf.
Battelheim, B. 1943. Individual and Mass Behavior in Extreme Situations, Journal
of Abnormal and Social Psychology, 38, 417-452.
Baum, R. 1982. A revised Interpretive Approach to the Religious Significance of
Death in Western Societies. Sociological Analysis, 43, 4, 327-350.
Bauman, Z. 1996. “From Pilgrim to Tourist – or a Short History of Identity”. In S.
Hall and P. D.Gay, Questions of Cultural Identity, London: Sage
publications.
Bauman, Z. 1992. Mortality, Immortality and Other Life Strategies, Stanford,
California: Stanford University Press.
Becker, E. 1973. The Denial of Death, New York: Free Press.
259
Beit-Hallahmi, B. and Argyle, M. 1997. The Psychology of Religious Behaviour,
Belief and Experience, London and New York: Routledge.
Bellah, R. 1964. Religious Evolution. American Sociological Review, 29, 358374.
Bellah, R. N. 1971. “Between Religion and Social Science”, In R. Caporale and A.
Grumelli, The Culture of Unbelief, Berkeley: University of California
Press.
Bellah, R. N. Madsen, R. Sullivan, W. M. Swidler, A., and Tipton, S. M. 1985.
Habits of the Heart: Individualism and Commitment in American Life,
Berkeley: University of California Press.
Berger, P. Berger, B., and Kellner, A. 1973. The Homeless Mind, New York:
Vintage Books.
Berman, H. J. 1987. Adult Children and Their Parents: Irredeemable Obligation
and Irreplaceable Loss. Journal of Gerontological Social Work, 10, 21-34.
Boerstler, R. W. 1982. A Holistic and Meditative Approach to Living and Dying,
South Yarmouth, Mass.: Associates in Tanatology.
Bollas, C. 1987. The Shadow of the Object, New York: Columbia University
Press.
Bonaparte, M. 1952. Chronos, Eros, Yhanatos. Paris: Presses Universitaires de
France.
Bowker, J. 1991. The Meanings of Death, Cambridge: Cambridge University
Press.
Bowlby, J. 1969. Attachment, New York: Basic Books.
Bowlby, J. 1952. Maternal Care and Mental Health, Geneva: World Health
Organization.
260
Brandtstadter, J. 1984. “Action Development and Development Through Action”.
In M. Chapman (Ed.), Intentional Action as a Paradigm for
Developmental Psychology: A Symposium. Human Development, 27,
115-118.
Bregman, L. 1989. Dying: A Universal Human Experience? Journal of Religion
and Health, 28, 1, 58-69.
Bromley, D. B. 1978. “Approaches to the Study of Personality Changes in Adult
Life and Old Age”. In A. D. Isaacs and F. Post (Eds.) Studies in Geriatric
Psychiatry, Chichester: JohnWiley.
Brown, N. O. 1985. Life Against Death. The Psychoanalytical Meaning of History.
Connecticut: Wesleyan University Press.
Browning, D. S. 1975. “Preface to a Practical Theology of Aging”. In S. Hiltner,
Toward Theology of Aging, New York: Human Science Press.
Buber, M. 1965. Daniel: Dialogues on Realization, New York: McGraw-Hill.
Buber, M. 1959. I and Thou. New York: Charles Scribner’s Sons.
Buckwalter, K. C. 1989. The Depressed Resident: What Staff Can Do. Provider, 8,
20-21.
Bultena, G. L. 1969. Life Continuity and Moral in Old Age. The Gerontologist, 9,
251-253.
Bultena, G. L. and Powers, E. A. 1978. Denial of Aging: Age Identification and
Reference Group Orientations. Journal of Gerontology, 33, 748-754.
Burke, K. 1969. A Rhetoric of Motives, Berkeley: University of California Press.
Busse, E, W. 1977. “Theories of Aging”. In E. W. Busse, and E. Pheiffer (eds.),
Behavior and Adaptation in Late Life, Boston: Little Brown & Company.
Butler, R. N. 1975. Why Survive? Being Old in America, New York: Harper &
Row Publishers.
261
Butler, R. N. 1963. The Life Review: An Interpretation of Reminiscence in the
Aged. Psychiatry, 26, 65-76.
Butler, R. N. and Lewis, M. I. 1973. Aging and Mental Health: Positive
Psychological Approaches, New York: Macmillan.
Cartwright, A. Hockey, L., and Anderson, J. L. 1973. Life Before Death, London:
Routledge.
Chaplin, J. P. 1975. Dictionary of Psychology, New York: Dell Publishing.
Charmaz, K. 1991. Good Days, Bad Days. The Self in Chronic Illness and Time,
New Brunswick, New Jersey: Rutgers University Press.
Chidester, D. 1990. Patterns of Transcendence. Religion, Death and Dying,
California, Belmont: Wadsworth Publication Co.
Clark, D. 1993. The Sociology of Death: Theory, Culture, Practice, The
Sociological Review. Oxford: Blackwell Publishers.
Cohen, E. A. 1994. Human Behavior in the Concentration Camp, New York: The
Universal Library.
Cohen, L. and Felson, M. 1979. Social Change and Crime Rate Trends. American
Sociological Review, 44, 588-608.
Cole, T. R. Kastenbaum, R., and Ray, R. E. 2000. Handbook of the Humanities
and Aging, New York: Springer Publishing Company.
Cooley, C. H. 1902. Human Nature and the Social Order, New York: Scribner’s.
Coser, L. A. 1974. Greedy Institutions, New York: The Free Press.
Cottrell, L. 1942. The Adjustment of the Individual to His Age and Roles.
American Sociological Review, 7, 617-620.
262
Counts, D. R. and Counts, D. A. 1991. Coping with the Final Tragedy: Cultural
Variation in Dying and Grieving, New York, Amityville: Baywood
Publishing.
Covey, H. C. 1981. A Reconceptualization of Continuity Theory: Some
Preliminary Thoughts. The Gerontologist, 21,6, 628-633.
Cowgill, D. O. and Holmes, L. D. 1972. Aging and Modernization, New York:
Applton-Century-Crofts.
Crocker, J. C. 1977. “The Social Functions of Rhetorical Forms”. In J. D. Sapir
and J. C. Crocker, The Social Use of Metaphor. Essays on the
Anthropology of Rhetoric, Philadelphia: University of Pennsylvania
Press.
Csikszentmihalyi, M. 1974. Flow: Studies of Enjoyment, Chicago, PHS Grant
Report: University of Chicago.
Csikszentmihalyi, M. and Halton, R. E. 1981. The Meaning of Things: Domestic
Symbols and the Self, Cambridge: Cambridge University Press.
Cumming, E. 1963. Further Thoughts on the Theory of Disengagement.
International Social Science Journal, 15, 377-393.
Cumming, E. and Henry, W.E. 1961. Growing Old - The Process of
Disengagement, New York: Basic Books.
Davidson. S. 1992. Holding On to Humanity – The Message of Holocaust
Survivors,The Shamai Davidson Papers. New York: New York
University Press.
Davies, C. 1989. “The Ethics of Certain Death: Suicide, Execution, and
Euthanasia”. In A. Berger, R. P. Badham, A. H. Kutscher, J. Berger, V.
M. Perry., and J. Beloff, Perspectives on Death and Dying. Cross-Cultural
and Multi-Disciplinary Views, Philadelphia: The Charles Press
Publication.
De Beauvoir, S. 1972. The Coming of Age, New York: G. P. Putnam’s Sons.
263
De Certeau, M. 1984. The Practice of Everyday Life, Berkeley: University of
California Press.
Denzin, N. K. 1982. “The Paradoxes in Play”. In J. Loy. Paradoxes of Play, West
Point, New York: Leisure Press.
Derrida, J. 1993. Aporias, Stanford, California: Stanford University Press.
Deshen, S. 1970. On Religious Change: The Situational Analysis of Symbolic
Action. Comparative Studies in Society and History, 12, 260-334.
Dittmar, H. 1992. The Social Psychology of Material Possessions: To Have Is to
Be, New York: St Martin’s Press.
Dooley, E. 1990. Unnatural Death in Prisons. British Journal of Criminology. 30, 2,
229-234.
Douglas, J. D. 1976. Investigative Social Research, Beverly Hills, California: Sage
Publications.
Douglas, M. 1966. Purity and Danger, New York: Praeger.
Dowd, J. J. 1986. “The Old Person as Stranger”. In V. W. Marshall, Later Life.
The Social Psychology of Aging, California: Sage Publications.
Dowd, J. L.1980. Stratification among the Aged, Monterey, California: Brooks/
Cole.
Dreyfus, J. K. 1988. Depression Assessment and Interventions in the Medically Ill
Frail Elderly. Journal of Gerontological Nursing, 14, 27-36.
Durkheim, E. 1915. The Elementary Forms of Religious Life, New York: Free
Press (1965).
Durkheim, E. 1902. The Division of Labor in Society, New York: Free Press
(1933).
264
Durlak, J. A. and Riesenberg, L. A. 1991. The Impact of Death Education. Death
Studies, 15, 39-58.
Eco, U. 1979. The Role of the Reader, Bloomington, Indiana: Indiana University
Press.
Erikson, E. H. 1982. The Life Cycle Completed: A Review, New York: Norton.
Erikson, E. H. 1969. Identity and the Life Cycle, Psychological Issues, 1, 18-171.
Erikson, E. H. 1950. Childhood and Society, New York: Norton.
Erikson, E. H. Erikson, J. M., and Kivnick, H. Q. 1986. Vital Involvement in Old
Age, New York: Norton.
Erikson, K. T. 1966. Wayward Puritans. A Study in the Sociology of Deviance,
New York: John Wiley.
Featherstone, M. 1992. Cultural Theory and Cultural Change, London: Sage
Publications.
Feifel, H. 1977. New Meanings of Death, New York: McGraw-Hill, Inc.
Feinman, S, and Coon, R. H. 1983. The Effect of Status on the Evaluation of
Behavior. Research on Aging, 5, 1, March, 119-135.
Fine, G. A. and Kleinman, S. 1983. Network and Meaning: An Interactionist
Approach to Structure. Symbolic Interaction, 6, 1, 97-110.
Finly. N. J. Roberts, M. D., and Banahan, B. F.1988. Motivators and Inhibitors of
Attitudes of Filial Obligation Toward Aging Parents. Gerontologist, 28,1,
73-78.
Firestone, R. W. 1994. Psychological Defenses Against Anxiety. In R. A.
Neimeyer, Death Anxiety Handbook. Research, Instrumentation, and
Application, Washington D. C.: Taylor & Francis.
265
Firestone, R. W. 1990. The Bipolar Causality of Regression. The American
Journal of Psychoanalysis, 50, 2, 121-135.
Firestone, R. W. 1986. The Fantasy Bond. Structure of Psychological Defenses,
New York: Human Sciences Press.
Firestone, R. W. 1984. A Concept of the Primary Fantasy Bond: A Developmental
Perspective. Psychotherapy, 21, 2, 218-225.
Frankel, V. 1967. Psychotherapy and Existentialism: Selected Papers on
Logotherapy, New York: Washington Square Press.
Frankel, V. 1959. Man’s Search for Meaning: An Introduction to Logotherapy,
London: Hoddler & Stoughton.
Freud, A. 1952. “The Mutual Influences in the Development of the Ego and Id:
Introduction to the discussion”. In The Writings of Anna Freud, Vol, 4,
Indications for Child Analysis and Other Papers, 1945-1956. New York:
Int. University Press, 1968, p. 230-244.
Freud, S. 1961. “Civilization and its Discontents”. In S. Freud, The Complete
Psychological Works of Sigmund Freud, V. XVIII. London: Hogarth
Press.
Freud, S. 1953a. “Three Essays on the Theory of Sexuality”. In J. Strachey, The
Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund
Freud. Vol 7. London: The Hogarth Press.
Freud, S. 1953b. “Thoughts for the Times on War and Death”. In J. Strachey, The
Completed Psychological Works of Sigmund Freud, London: The
Hogarth Press.
Freud, S. 1952. Totem and Taboo, New York: Kegan Paul, Trench, Trubner &
Company.
Freud, S. 1938. The Basic Writings of Sigmund Freud, New York: The Modern
Library.
Freud, S. 1918. Reflections on War and Death, New York: Moffet Yard.
266
Fromm, E. 1941. Escape from Freedom, New York: Rinehart.
Furman, R. A. 1964. Death and the Young Child: Some Preliminary
Considarations. The Psychoanalytic Study of the Child, 19, 321-333.
Garfinkel, H. 1967. Studies in Ethnomethodology, Englewood Cliffs: PrenticeHall, Inc.
Geertz, C. 1983. “The Way We Think Now: Toward an Ethnography of Modern
Thought”. In C. Geertz, Local Knowledge. New York: Basic Books.
Geertz, C. 1966. “Religion as a Cultural System”. In M. Banton, Anthropological
Approaches to the Study of Religion, A.S.A Monographs no 3., London:
Tavistock.
Geertz, C. 1965. The Social History of an Indonesian Town. Cambridge: Mit
Press.
Giddens, A. 1991. Modernity and Self Identity in the Late Modern Age, Stanford:
Stanford University Press.
Giddens, A. 1990. The Consequences of Modernity, Cambridge: Polity.
Glaser, B. G. and Strauss, A. L. 1968. Time for Dying, Chicago: Aldine
Gluckman, M. 1963. Gossip and Scandal. Current Anthropology, 4, 307-317.
Goebel, B. L. and Boeck, B. E. 1987. Ego Integrity and Fear of Death: A
Comparison of Institutionalized and Independently Living Older Adults.
Death Studies, 11, 193-204.
Goffman, E. 1974. Frame Analysis, New York: Harper and Row.
Goffman, E. 1972. Encounters: Two Studies in the Sociology of Interaction,
Indianapolis: Bobbs-Merrill.
Goffman, E. 1968. Stigma: Notes on the Management of Spoiled Identity,
Englewood Cliffs, New Jersey: Prentice-Hall.
267
Goffman, E. 1963. Behavior in Public Places: Notes on the Social Organization of
Gatherings, Glencoe: Free Press.
Goffman, E. 1961. Asylums, Garden City, New York: Anchor Books.
Goffman, E. 1959. The Presentation of Self in Everyday Life, Garden City, New
York: Doubleday.
Goffman, E. 1955. On Face Work. Psychiatry, 18, 213-231.
Golander, H. 1995. Rituals of Temporality: The Social Construction of Time in a
Nursing Home. Journal of Aging Studies, 9, 2, 119-135.
Goodenough, W. H. 1957. Cultural Anthropology and Linguistics, Georgetown
University Monograph Series on Language and Linguistics, 1, 167.
Grathoff, R. H. 1970. The Structure of Social Inconsistencies: A Contribution to a
Unified Theory of Play, Game and Social Action, Martinus Nijhoff: The
Hague.
Greenberg. J. Solomon. S., and Pyszczynski. T. 1997. “Terror Management
Theory of Self-Esteem and Cultural Worldviews: Empirical Assessments
and Conceptual Refinements”. In M. P. Zanna, Advances in Experimental
Social Psychology, New York: Academic Press.
Gubrium, J. F. 1975. Living and Dying in Murray Manor, New York: St. Martin’s
Press, Int.
Gubrium, J. F. 1974. Late Life. Communities and Environmental Policy,
Springfield, Ill: Charls C. Thomas Publishers.
Gubrium, J. F. and Buckholdt, D. R. 1977. Towards Maturity, Washington:
Jossey-Bass Publishers.
Gubrium, J. F. and Holstein, J. A. 1999. The Nursing Home as a Discursive
Anchor for the Aging Body. Aging and Society, 19, 519-538.
268
Gurevitch, Z. D. 1988. The Other Side of Dialogue: On Making the Other Strange
and the Experience of Otherness. American journal of Sociology, 93, 5,
1179-1199.
Gutmann, D. 1976. “Alternatives to Disengagement: The Old men of the Highland
Druze”. In J. F. Gubrium, Time, Roles and Self in Old Age, New York:
Human Sciences.
Gutmann, D. 1975. “Personhood: A Key to the Comparative Study of the Life
Cycle”. In N. Datan and L. H. Ginsberg (eds), Life Span Development
Psychology, New York: Academic Press.
Haag, E. V. and Conard, J. P. 1983. The Death Reality. A Debate, New York:
Plenum Press.
Hall, E. T. 1983. The Dance of Life, New York: Doubleday.
Hall, E. T. 1966. The Hidden Dimension, New York: Doubleday.
Hamacheck, D. 1990. Evaluating Self-Concept and Ego Status in Erikson’s Last
Three Psychosocial Stages. Journal of Counseling and
Development, 68, 677-683.
Hamolton, M. B. 1995. The Sociology of Religion. Theoretical and Comparative
Perspectives, London: Routledge.
Handerson, J. N. and Vesperi, M. D. 1995. The Culture of Long-Term Care.
Nursing Home Ethnography. Connecticut: Bergin & Garvey.
Hanson, S. M. and Saner, W. J. 1985. “Children and Their Elderly Parents”. In W.
J. Saner and R. T. Coward (eds), Social Support Networks and the
Care of the Elderly, New York: Springer.
Harris, D. K. and Benson, M. L. 1998. Nursing Home Theft: The Hidden Problem.
Journal of Aging Studies, 12, 1, 57-67.
Haussaman, B. 1998. Death and Syntax. Death Studies, 22, 307-320.
269
Havighurst, R. J. 1968. Personality and Patterns of Aging. The Gerontologist, 8,
20-23.
Havighurst, R. J. 1963. “Successful Aging”. In R. Williams, C. Tibbits., and W.
Donahue (eds), Processes of Aging, New York: Atherton Press.
Havighurst, R. T. and Albrecht, R. 1953. Older People, New York: Longmans
Green.
Hazan, H. 1994.Old Age. Constructions and Deconstructions. Cambridge:
Cambridge University Press.
Hazan H. 1992. Managing Change in Old Age: The Control of Meaning in an
Institutional Setting, New York: State University of New York Press.
Hazan, H. 1984. Continuity and Transformation among the Aged: A Study in the
Anthropology of Time. Current Anthropology, 25, 5, 567-576.
Hazan, H. 1983. Discontinuity and Identity. Research on Aging, 5, 4, 473-489.
Hazan, H. 1982. Beyond Disengagement: A Case Study of Segregetion of the
Aged, Human Organization, 41, 4, 355-359.
Hazan, H. 1980. The Limbo People: A Study of the Constitution of Time Universe
among the Aged, London: Routledge and Paul.
Hegel, G. W. F. 1931. Phenomenology of Mind, London: G. Allen & Unwin.
Heidegger, M. 1962. Being and Time, New York: Harper and Row.
Henry, J. 1963. Culture Against Man, New York: Random House.
Hertz, R. 1960. Death and the Right Hand (Translated by R. C. Needham),
London: Cohen and West.
270
Higonnet, M. R. 1993. “Women in the Forbidden Zone: War, Women, and Death”.
In S. W. Goodwin and E. Bronfen, Death and Representation, London:
The Johns Hopkins University Press.
Hochschild, A. L. 1973. The Unexpected Community, Englewood Cliffs, New
Jersey: Prentice-Hall.
Hockey, J. 1990. Experiences of Death, Edinburgh: Edinburgh University Press.
Hockey, J. and James, A. 1993. Growing Up and Growing Old. Aging and
Dependency in the Life Course, London: Sage Publications.
Hogstel, M. O. and Curry, L. C. 1995. Ego Integrity Versus Despair in the Later
Years. Journal of Clinical Geropsychology, 1, 2, 165-173.
Hooyman, N. R. and Kiyak, H. A. 1988. Social Gerontology. A
Multidisciplinary Perspective, Boston, Mass. : Allyn and Bacon, Inc.
Hui, C. and Villareal, M. 1989. Individualism – Collectivism and Psychological
Needs. Journal of Cross-Cultural Psychology, 20, pp. 310-323.
Huizinga, J. 1950. A Study of the Play Element in Culture, Boston: The Beacon
Press.
Hunter, L. Linn, M.W., and Harris, R. 1982. Characteristics of High and Low SelfEsteem in the Elderly. International Journal of Aging and Human
Development, 14, 117-125.
Irion, P. E. 1993. “Spiritual Issues in Death and Dying for Those Who Do Not
Have Conventional Religious Belief”. In K. J. Doka and J. D. Morgan,
Death and Spirituality, New York: Baywood Publishing Company.
Irish, D. P. Lundquist, K. F., and Nelsen, V. J. 1993. Ethnic Variations in Dying,
Death and grief: Diversity in Universality, Washington D. C.: Taylor &
Francis.
Jacobs, J. 1974. Fan City. An Ethnographic Study of a Retirement Community,
New York: Holt, Rinehart and Winstone.
271
James, W. 1890. The Principles of Psychology, New York: Dover.
Jensen, G. D. 1980. Expectation of Death: Case Reports With Implications for
Medical and Psychiatric Care. Psychotherapy and Psychosomatics, 33,
198-204.
Johnson. K. S. 1971. Idle Haven. Community Building among the Working- Class
Retired, California: University of California Press.
Johnson, T.R.1995. The Significance of Religion for Aging Well. American
Behavioral Scientist, 39, 2, 186-208.
Jones, P. W. 1987. Death as a Factor in Understanding Modern Attitudes Toward
the Aging: A Symbolization-Avoidance Theory. Journal of Religion and
Aging, 3, 75-90.
Jung, C. G. 1960. “The Stages in Life”. In The Collective Works of C. G. Jung,
Vol. 8, New York: Julian Press.
Justice, C. 1997. Dying the Good Death. The Pilgrimage to Die in India’s Holy
City, New York: State University of New York.
Kahoe, R. D. and Dunn, R. F. 1975. The Fear of Death and Religious Attitudes
and Behavior. Journal of the Scientific Study of Religion, 14, 379-382.
Kalish, R. A. and Knudtsom, F. W. 1976. Attachment Versus Disengagement: A
Life-span Conceptualization. Human Development, 19, 171-181.
Kalish, R. A. and Reynolds, D. K. 1977. The Role of the Age in Death Attitudes.
Death Education, 1, 205-230.
Kalish, R. A. and Reynolds, D. K. 1976. Death and Ethnicity: A Psychocultural
Study, Los Angeles: University of Southern Press.
Kamerman, J. B. 1988. Death in the Midst of Life. Social and Cultural Influences
on Death, Grief and Mourning, New Jersey: Prentice Hall.
272
Kant, I. 1964. The Doctrine of Virtue, Philadelphia: University of Pennsylvania
Press.
Kaplan, B. 1964. The Inner World of Mental Illness, New York: Harper & Row.
Kastenbaum, B. 1974. Childhood: The Kingdom Where Creatures Die. Journal of
Clinical Child Psychology, 3, 2, 11-13.
Kastenbaum, R. 1977. We Covert Death Today. Death Education, 1, 1, 85-92.
Kastenbaum, R. and Aisenberg, R. 1976. The Psychology of Death: Concise
Edition, New York: Springer.
Kaufman, S. R. 1986. The Ageless Self: Sources of Meaning in Later Life,
Wisconsin: The University of Wisconsin Press.
Kausler, D. H. 1994. Memory in Normal Aging, California: Academic Press, Inc.
Kayser-Jones, J. S. 1981. Old, Alone and Neglected. Care of the Aged in the
United States and Scotland, Berkeley: University of California Press.
Kearl, M. C. 1989. Endings. A Sociology of Death and Dying, New York. Oxford
University Press.
Keith, J. 1982. Old People New Lives. Community Creation in a Retirement
Residence, Chicago and London: The University of Chicago Press.
Keith, J. 1980. “Old Age and Community Creation”. In L. Fry and Contributors
Aging in Culture and Society. Comparative Viewpoints and Strategies,
Brooklyn, New York: J. F. Bergin Publishers, Inc.
Kelley, J. R. 1983. Leisure, Identities and Interactions, Boston: George Allen &
Unwin.
Kierkegaard, S. 1946. Works of Love, Tr. D. F. and L. M. Swenson. Princeton:
Princeton University Press.
Kitwood, T. and Bredin, K. 1992. Towards a Theory of Dementia Care:
Personhood and Well-Being. Ageing and Society, 12, 269-287.
273
Kleemeier, R. W. 1962. Intellectual Changes in the Senium. Proceedings of the
American Statistical Association, 1, 290-295.
Klenow, D.J. and Bolin, R. C. 1989. Belief in an Afterlife: A National Survey.
Omega, 20, 63-74.
Klug, L. and Sinha, A. 1987. Death Acceptance: A Two-Component Formulation
and Scale. Omega, 18, 229-235.
Knopf, O. 1932. The Art of Being A Woman, London: Rider.
Koenig, H. G. 1994. “Religion and Hope for the Disabled Elder”. In J. S. Levin,
Religion in Aging and Health, California: Thousand Oaks.
Koenig, H. G. Kvale, J. N., and Ferrel, C. 1988. Religion and Well-Being in Later
Life. The Gerontologist, 28, 1, 18-28.
Koestenbaum, P. 1971. The Vitality of Death. Essays in Existential Psychology
and Philosophy, Connecticut: Greenwood Publishing Company.
Kovacs, G. 1981. Death and the Question of Immortality. Death Education. 5, 1524.
Krieger, S. 1985. Beyond Subjectivity. Qualitative Sociology. 8, 309-324.
Kubler-Ross, E. 1974. Questions and Answers on Death and Dying, New York:
MaCmillan Publishing Co.
Kubler-Ross, E. 1969. On Death and Dying. New York: MaCmillan Publishing
Co.
Kuypers, J. A. and Bengtson. 1973. Social Breakdown and Competence. A Model
of Normal Aging. Human Development, 16, 181-201.
Laing, R. D. 1967. The Politics of Experience and the Bird of Paradise,
Harmondsworth, Middlesex, England: Penguin Books Ltd.
274
Lappe, J. M. 1987. Reminiscing: The Life Review Therapy. Journal of
Gerontological Nursing, 13, 12-16.
Lasch, C. 1985. The Minimal Self: Psychic Survival in Troubled Times, London:
Pan Books.
Lawton, M. P. 1982. “Competence, Environmental Press, and the Adaptation of
Older People”. In M. P. Lawton, P. G. Windley., and T. O. Byerts (eds.),
Aging and the Environment: Theoretical Approaches, New York:
Springer.
Lawton, M. P. and Nahemow, L. 1973. “Ecology and the Aging Process”. In C.
Eisdorfer and M. P. Lawton (eds.), Psychology of Adult Development
and Aging , Washington, DC: American Psychology Association.
Lebra, T. S. 1992. Culture, Self, and Communication, Ann Arbor, Michigan:
University of Michigan.
Leder, D. 1996. Spiritual Community in Later Life: A Modest Proposal. Journal of
Aging Studies, 10, 2, 103-116.
Lemon, B. W. Bengtson, V. L., and Peterson, J. A. 1972. An Explanation of the
Activity Theory of Aging: Activity Types and Life Expectation Among
15 Movers to a Retirement Community. Journal of Gerontology, 27, 511523.
LeVine, R. A. 1984. “Properties of Culture. An Ethnographic View”. In R. A.
Shweder and R. A. LeVine. Culture Theory. Essays on Mind, Self, and
Emotion, Cambridge University Press: Cambridge.
Ley, D. C. H. and Corless, I. B. 1988. Spirituality and Hospice Care. Death
Studies, 12, 101-110.
Lieberman, M. A. and Tobin, S. S. 1983. The Experience of Old Age. Stress,
Coping, and Survival, New York: Basic Books, Inc Publishers.
Lifton, R. J. 1979. The Broken Connection. On Death and the Continuity of Life,
New York: Simon & Schuster.
275
Lifton, R. J.and Olson, E. 1974. Living and Dying, New York: Praeger.
Luckmann, T. 1967. The Invisible Religion, New York: Macmillan.
Lynott, R. J. and Lynott, P. P. 1996. Tracing the Course of Theoretical
Development in the Sociology of Aging. The Gerontologist, 36, 6, 749760.
Maddox, G. L. and Douglas, E. B. 1974. Aging and Individual Differences: A
Longituudinal Analysis of Social, Psychological and Physiological
Indicators. Journal of Gerontology, 29, 555-563.
Mahler, M. S. 1961. On Sadness and Grief in Infancy and Childhood: Loss and
Restoration of the Symbolic Love Object. Psychoanalitic Study of
Childhood, 16, 332-351.
Mahler, M. S. Pine, F., and Bergman, A. 1975. The Psychological Birth of the
Human Infant. Symbiosis and Individuation, New York: Basic Books.
Maitland, D. J. 1991. Aging As Counterculture. A Vocation for the Later Years,
New York: The Pilgrim Press.
Malinowski, B. 1929. Magic, Science and Religion, London: Faber and West.
Markides, K. S. and Mindel, C. H. 1987. Aging and Ethnicity, Newbury Park,
California: Sage Publications.
Marshall, V. 1975. Age and Awareness of Finitude in Developmental
Gerontology. Omega, 6, 113-129.
Marshall, V. W. 1976. “Organizational Features of Terminal Status Passage in
Residential Facilities for the Aged”. In L. Lofland (ed), Toward a
Sociology of Death and Dying. Beverly Hills: Sage Publications.
Martin, D. A. 1991. The Secularization Issue: Prospect and Retrospect. British
Journal of Sociology, 42, 465-474.
276
McAdams, D. P. 1985. “The “Imago”: A key Narrative Component of Identity”. In
P. Shaver (9Ed.), Review of Personality and Social Psychology: 6. Self,
Situations, and Social Behavior, Beverly Hills, California: Sage
Publications.
McCarthy, J. 1981. Death and Anxiety, New York: Academic Press.
McCracken, A. 1987. Emotional Impact on Possession Loss. Journal of
Gerontological Nursing, 13, 2, 14-19.
Meacham, J. A. 1991. Autonomy, Despair, and Generativity in Erikson’s Theory.
In P. S. Fry, Psychological Perspectives of Helplessness and Control in
the Elderly, New York: Elsevier Science Publishing Company, Inc.
Mead, G. H. 1934. Mind, Self, and Society, Chicago: University of Chicago Press.
Mead, M. 1967. Ethnological Aspects of Aging. Psychosomatics, 8, 33-37.
Mead, M. 1961. Coming of Age in Samoa, United States: William Morrow &
Company.
Melucci, A. 1996. The Playing Self. Person and Meaning in the Planetary Society,
Cambridge: Cambridge University Press.
Merton, R. K. 1938. Social Structure and Anomie. American Sociological Review,
3, 5, 672-682.
Metcalf, P. and Huntington, R. 1991. Celebrations of Death, Cambridge:
Cambridge University Press.
Midlarsky, E. and Kahana, E. 1994. Altruism in Later Life, Thousand Oaks,
California: Sage Publications.
Miller, J. A. and Wilson, K. B. 1991. “Concepts in Community Living: Assisted
Living Program, Portland, Oregon”. In M. J. Ann, Community-based
Long-term Care: Innovative Models, Newbury Park, California: Sage
Publications.
277
Moberg, D. O. 1970. “Religion in the Later Years”. In A. M. Hoffman, The Daily
Needs and Interests of Older Persons, Springfield IL: Charles C. Thomas.
Moeller, S. D. 1999. Compation Fatigue. How media Sell Disease, Famine, War,
and Death. New York: Routledge.
Moody, H. R. 1998. Why Dignity in Old Age Matters? Journal of Gerontological
Social Work, 29, 2/3, 13-38
Moody, R. A 1975. Life After life, Covington: Mockingbrid Books.
Moore, R. J. 1996. Martin Buber: Prophet of Religious Secularism, New York:
Fordham University Press.
Morton, K. 1995. Ordered Universes. Approaches to the Anthropology of
Religion, Barnard College, Oxford: Westview Press, Inc.
Mullins, L. C. and Lopez, M. A. 1982. Death Anxiety among Nursing Home
Residents: A Comparison of the Young-Old and the Old-Old. Death
Education, 6, 1, 75-86.
Murphy, J. W. and Longino, C. F., J R. 1997. Toward a Postmodern
Understanding of Aging and Identity. Journal of Aging and Identity, 2,
81-91.
Myerhoff, B. 1978. Number Our Days, New York: E.P. Duttom.
Nandy, A. 1983. The Intimate Enemy. Loss and Recovery of Self under
Colonialism, Oxford, London: Oxford University Press.
Neimeyer, R. A. 1994. Death Anxiety Handbook. Research, Instrumentation, and
Application, Washington D. C.: Taylor & Francis.
Neimeyer, R. A. and Chapman, K. M. 1980. Self / Ideal Discrepancy and Fear of
Death: The Test of an Existential Hypothesis. Omega, 11, 3, 233-240.
278
Neugarten, B. 1974. “Age Groups in America Society and the Rise of the Young
Old”. Annals of the American Academy, Sep. 187.
O’Connor, B. P. Vallerand, P,R. J. 1994. The Relative Effects of Actual and
Experienced Autonomy on Motivation in Nursing Home Residents.
Canadian Journal on Aging, 13, 4, 528-538.
Oyserman, D. and Markus, H. R. 1998. “Self and Social Representation”. In U.
Flick. The Psychology of the Social, Cambridge: Cambridge University
Press.
Palmore, E. B. 1991. Ageism. Negative and Positive, New York: Springer
Publishing Company.
Parsons, T. 1978. “Death in the Western World”. In T. Parsons, Action Theory and
the Human Condition, New York: Free Press.
Parsons, T. 1972. “Definitions of Health and Illness in the Light of American
Values and Social Structure”. In E. G. Jaco, Patients, Physicians and
Illness, New York: Free Press.
Pattison, E. M. 1978. The Living-dying Process: A Study of Role Transition.
International Journal of Nursing Studies, 26, 313-326.
Pawelczynska, A. 1979. Values and Violence in Auschwitz: A Sociological
Analysis, California: University of California Press.
Payne, B. P., and McFadden, S. H. 1994. “From Loneliness to Solitude: Religious
and Spiritual Journeys in Late Life”. In L. T. Eugene and S. Eisenhandler,
Aging and the Religious Dimension, Connecticut: Auburn House.
Peacock, J. L. 1990. “Ethnographic Notes on Sacred and Profane Performance”. In
R. Schechner. and W. Appel, By Means of Performance. Intercultural
Studies of Theatre and Ritual, Cambridge, New York: Cambridge
University Press.
Pearce, W. B. 1994. “Recovering Agency”. In S. Deetz (9Ed.), Communication
Yearbook 17, Thousand Oaks, California: Sage Publications.
279
Pillemer, K. and Moore, D. 1989. Abuse of Patients in Nursing-Homes: Findings
From a Survey of Staff. The Gerontologist, 29, 314-320.
Pruyser, P. W. 1975. “Aging: Downward, Upward, or Forward”? In S. Hiltner,
Toward a Theology of Aging. A Special Issue of Pastoral Psychology,
New York: Human Sciences Press.
Quinnan, E. J. 1997. Connection and Autonomy in the Lives of Elderly Male
Celibates: Degrees of Disengagement. Journal of Aging Studies, 11,2
115-130.
Radcliffe-Brown, A. R. 1964. The Andaman Islands, New York: Free Press.
Radley, A. 1990. “Artefacts, Memory and a Sense of the Past”. In D. Middleton
and D. Edwards (eds.), Collective Remembering: Memory in Society,
London: Sage Publication.
Rank, O. 1958. Beyond Psychology, New York: Dover.
Raynolds, D. K. and Nelson, F. L. 1981. Personality, Life Situation and Life
Expectancy. Suicide and Life-Threatening Behavior, 11 ,2, 99-110.
Reed, B. 1978. The Dynamics of Religion, London: Darton, Longman & Todd.
Restinas, J. 1988. A Theoretical Reassessment of the Applicability of KublerRoss’s Stages of Dying. Death Studies, 12, 207-216.
Rheingold, J. C. 1967. The Mother, Anxiety and Death. The Catastrophic Death
Complex, Boston: Little Brown & Company.
Riley, M.W. Johnson, J., and Foner, A. 1972. Aging and Society: A Sociology of
Age Stratification, Vol. 3. New York : Russel Sage Foundation.
Ring, K. 1982. “Frequency and Stages of the Prototypic Near-Death Experience”.
In C. R. Lundahl (ed.), A Collection of Near-Death Research Readings,
Chicago: Nelson Hall.
280
Ring, K. 1980. Life at Death: A scientific Investigation of the Near Death
Experience, New York: Coward, McCann and Geohegan.
Roberts, K. A. 1984. Religion in Sociological Perspective, Homewood, IL:
Dorsey.
Roheim, G. 1945. The Eternal Ones of the Dream, New York: International
Universities Press.
Romberg, R. 1992. A Play of Contexts: Linguistic Behavior of Elderly People in
an Institutional Setting. M.A. Thesis, Tel-Aviv University.
Rose, A. M. 1965. “ The Subculture of the Aging: A Framework for Research in
Social Gerontology”. In A. Rose and W. Peterson (Ed.), Older People and
their Social World, Philadelphia: F.A. Davis Oc.
Rosenwaike, I. 1985. The Extreme Aged in America, Westport, CT: Greenwood
Press.
Sapir, J. D. and Crocker, J. C. 1977. The Social Use of Metaphor. Essays on the
Anthropology of Rhetoric, Philadelphia: University of Pennsylvania
Press.
Sartre, J. P. 1966. Being and Nothingness, New York: Washington Square Press.
Savishinsky, J. S. 1991. The Ends of Time. Life and Work in a Nursing Home,
New York: Bergin & Garvey.
Schachtel, E. G. 1959. Metamorphosis, New York: Basic Books.
Scheff, T. 1977. The Distancing of Emotion in Ritual. Current Anthropology,18, 3,
483-505.
Scheff, T. J. 1990. Microsociology. Discourse, Emotion, and Social Structure,
Chicago and London: The University of Chicago Press.
Schroots, J. J. F. 1996. Theoretical Developments in the Psychology of Aging. The
Gerontologist, 36, 6, 742-748.
281
Schroots, J. J. F. 1995. Gerodynamics: Toward a Branching Theory of Aging.
Canadian Journal on Aging, 14, 74-81.
Schultz, R. 1976. Effects of Control and Predictability on the Physical and
Psychological Well-Being of the Institutionalized Aged. Journal of
Personality and Social Psychology, 33, 563-573.
Schultz, R. and Aderman, D. 1973. Effect of Residential Change on the Temporal
Distance of Death of Terminal Cancer Patients. Omega, 4,157-162.
Schutz, A. 1971. The Problem of Social Reality, Vol. 1 of Collected Papers,
Hague: Martinus Nijhoff.
Seale, C. 1998. Constructing Death. Sociology of Dying and Bereavement,
Cambridge: Cambridge University Press.
Seale, C. 1995. Heroic Death. Sociology, 29, 4, 597-613.
Searle, J. R. 1995. The Construction of Social Reality, England: The Penguin
Press.
Searls, H. F. 1965. Collected Papers on Schizophrenia and Related Subjects, New
York: International Universities Press.
Seligman, M. P. 1975. Helplessness: On Depression, Development and Death, San
Francisco: Freeman.
Sennett, R. 1970. The Uses of Disorder, New York: Knopf.
Shapiro, D. H. 1980. Meditation: Self-Regulation Strategy and Altered State of
Consciousness, New York: Aldine Publishing Company.
Sheehan, N. W. 1986. Informal Support Among the Elderly in Public Senior
Housing. The Gerontologist, 26, 2, 171-175.
282
Shield, R. R. 1990. “Liminality in an American Nursing Home: The Endless
Transition”. In J. Sokolovsky, The Cultural Context of Aging. A
Worldwide Perspective, New York: Bergin and Garvey Publishers.
Shield, R. R. 1988. Uneasy Endings: Daily Life in an American Nursing Home,
Ithaca: Cornell University Press.
Shiner, L. 1966. The Concept of Secularisation in Empirical Research. Journal for
the Scientific Study of Religion, 6, 207-220.
Shneidman, E. 1980. Voices of Death, New York: Harper & Row Publishers.
Shweder, R. A. 1982. Beyond Self-Constructed Knowledge: The Study of Culture
and Morality. Merrill-Palmer Quarterly, 28, 41-69.
Simmel, G. 1950. The Sociology of George Simmel. New York. Free Press.
Simmel, G. 1978. The Philosophy of Money. London: Routledge.
Simmons, H. C. 1998. Spirituality and Community in the Last Stage of Life.
Journal of Gerontological Social Work, 29, 2/3, 73-91.
Simmons, H. C. 1990. Countering Cultural Metaphors of Aging. Journal of
Religious Gerontology, 7, 1 / 2.
Simmons, L. W. 1970. The Role of the Aged in Primitive Society, Hamden,
Connecticut : Archon Books.
Solnick, R. L. 1978. Sexuality and Aging, California: The University of Southern
California Press.
Solomon, K. 1982. Social Antecedents of Learned Helplessness in the Health Care
Setting. The Gerontologist, 22, 282-287.
Stark, R. and Bainbridge, W. S. 1985. The Future of Religion, Berkeley:
University of California Press.
283
Stephens, J. 1976. Loners, losers, and lovers. Elderly Tenants in a Slum Hotel,
Washington: University of Washington Press.
Stillion, J. M. McDowell, E. E., and May, J. H. 1989. Suicide Across the Life
Span. Premature Exits, New York: Hemisphere Publishing Corporation.
Storlie, F. J. 1980. Caring for a Patient Who Wants to Die: Should you Let Her?
Nursing, 10, 2, 50-53.
Sudnow, D.1967. Passing On: The Social Organization of Dying, Englewood
Cliffs, New Jersey: Prentice-Hall.
Sullivan, H. S. 1964. Fusion of Psychology and Social Science, New York: W.W.
Norton & Company. Inc.
Swenson, W. M. 1959. Attitudes Toward Death Among the Aged. Minnesota
Medicine, 42, 399-402.
Taft, L. 1990. Reminiscence, Life-Review and Ego Integrity in Nursing-Home
Residents. International Journal of Aging and Human Development, 30,
189-196.
Tallmer, M. Elizabeth, R. P. Kntscher, A. H. DeBellis, R. Hale, M. S., and
Goldberg, I. K. 1984. The Life-Threatened Elderly, New York: Colombia
University Press.
Thibault, J. M. 1996. Aging as a Natural Monastry. Aging and Spirituality, 8, 3-8.
Thoits, P. 1983. Multiple Identities and Psychological Well-Being: A
Reformulated Test of the Social Isolation Hypothesis. American
Sociological Review, 48, 144-187.
Thomas, L. E. 1994. “Values, Psychological Development, and the Religious
Dimension”. In L. E. Thomas and S. A. Eisenhandler, Aging and the
Religious Dimension, Connecticut: Auburn House.
Thomas, N. 1994. Colonialism’s Culture. Anthropology, Travel and Government,
Oxford: Polity Press.
284
Thomte, R. 1980. The Concept of Anxiety by Soren Kierkegaard, Princeton, New
Jersey: Princeton University Press.
Thorston, J. A and Powell, F. C. 1988. Elements of Death Anxiety and Meanings
of Death. Journal of Clinical Psychology, 44, 691-701.
Tornstam, L. 1997. Gerotranscendence: The Contemplative Dimension of Aging.
Journal of Aging Studies, 11, 2, 143-154.
Tornstam, L. 1994. “Gerotranscendence: A Theoretical and Empirical
Exploration”. In L. T. Eugene and S. Eisenhandler, Aging and the
Religious Dimension, Connecticut, Westport: Auburn House.
Triandis, H. C. 1990. Cross-Cultural Studies of Individualism and Collectivism,
Lincoln, NE: University of Nebraska.
Turner, R. H. 1990. Role Change. American Review of Sociology, 16, 87-110.
Turner, V. 1990. “Are There Universals of Performance in Myth, Ritual, and
Drama”? In R. Schechner and W. Apple, By Means of Performance.
Intercultural Studies of Theatre and Ritual, Cambridge, New York:
Cambridge University Press.
Turner, V. 1982. From Ritual to Theatre. The Human Seriousness of Play, New
York City: Performing Arts Journal Publications.
Turner, V. 1977. “Variations on the Theme of Liminality”. In S. F. Moore and B.
G. Myerhoff (Eds.), Secular ritual, Amsterdam: Van Gorcum.
Turner, V. 1969. The Ritual Process, Chicago, University of Chicago: Aldine
Publishing Company.
Turner, V. 1967. The Forest of Symbols: Aspects of Ndembu Ritual, Ithaca, New
York: Cornell University Press.
Van Gennep, A. 1960. The Rites of Passage (Translated by M. B. Visedom and G.
L. Caffee), Chicago: University of Chicago Press.
Vernon, G. 1972. Death Control. Omega, 3, 131-138.
285
Wallace, A. F. C. 1956. Revitalization Movements. American Anthropologist, 58,
264-281.
Walter, T. 1994. The Revival of Death, London & New York: Routledge.
Ward, R.A. 1979. The Aging Experience. An Introduction to Social Gerontology,
New York: J.B. Lippincott Company.
Warner, W. L. 1941. A Black Civilization. A Social Study of an Australian Tribe,
New York: Harper & Row Publishers.
Wass, H. Berardo, F. M., and Neimeyer, R. A. 1988. Dying. Facing the Facts, New
York: Hemisphere Publishing Corporation.
Wass, H. and Neimeyer, R. A. 1995. Dying: Facing the Facts, Washington: Taylor
& Francis.
Weiner, M. B. 1984. “Aging as Ongoing Adaptation to Partial Loss”. In M.
Tallmer. R. P. Elizabeth. A. H. Kntscher. R. DeBellis. M. S. Hale., and I.
K. Goldberg, The Life-Threatened Elderly, New York: Colombia
University Press.
Weisman, A. D. 1972. On Aging and Denying. A Psychiatric Study of
Terminality, New York: Behavioral Publications, Inc.
Weisman, A. D. and Hackett, T. P. 1961. Predilection to Death and Dying as a
Psychiatric Problem. Psychosomatic Medicine, 23, 232-257.
Weitman, S. 1998. On the Elementary Forms of the SocioeroticLife. Theory,
Culture and Society, 15, 3-4,71-110.
Westman, A. S. 1992. Existential Anxiety as Related to Conceptualization of Self
and of Death, Denial of Death, and Religiosity. Psychological Reports,
71, 1064-1066.
Westman, A. S. and Canter, F. M. 1986. Extension of Self and Fear of Death
(ESAD) Questionnaire. Pittsburgh, PA: University of Pittsburgh.
286
Westman, A. S. and Canter, F. M. 1985. Fear of Death and the Concept of
Extended Self. Psychological Reports, 56, 419-425.
Wicklund, R. A. 1982. “ How Society Uses Self-Awareness”. In J. Suls (ed.),
Psychological Perspectives on the Self, vol 1, Hillsdale, New Jersey:
Erlbaum.
Williams, R. 1986. Images of Age and Generation. Paper Presented at the British
Sociological Association Annual Conference, Loughdorough University.
Wolff, K. H. 1950. The Sociology of George Simmel, New York: The Free Press.
Woolfson, P. 1997. Old Age in Transition. The Geriatric Ward, New York: Bergin
& Garvey.
Yinger, J. M. 1970. The Scientific Study of Religion, London: Routledge.
Young, M. and Cullen, L. 1996. A Good Death. Conversations with East
Londoners, London: Routledge.
Zilboorg, G. 1943. Fear of Death. Psychoanalytic Quarterly, 12, 465-475.
THE EXPERIENCE OF IMMINENT DEATH
AN ANTHROPOLOGICAL RESEARCH IN OLD AGE HOME
THESIS SUBMITTED FOR THE DEGREE “DOCTOR OF PHILOSOPHY”
By
Tova Gamliel
SUBMITTED TO THE SENATE OF TEL-AVIV UNIVERSITY
AUGUST, 2001
Abstract
This ethnography focuses on the experience of imminent death among elderly in an
old-age home. It is argued that these elderly people are members of a “culture of
death” that has rare manifestations. This culture, positioned in the interval between
the subjects’ social death as tenants in an institution and their physical death, is
structured of a rich death discourse and a set of responses to extreme conditions of
life. The research focuses on self-identity amidst a reality of emptiness and
dispossession. The elderly research subjects not only lack a future but suffer from
severe depletion of self-identity assets. They build their “death culture” in a process
of social creativity under special circumstances of time and place. The study reveals
this culture in the diversity of its facets and the multiplicity of its dimensions.
The study identifies the “culture of death” in four main arenas and depicts these
arenas as “fields” in which experiential encounters between self and other take place.
The first field is the intersection of a living self and a living other; in this field, an
illusion of absence of death is experienced. The second field intersects between a
living self who wishes to be distinguished from a dead other. In the third field, a dead
self retreats from the symbols that a live other represents. In the fourth field, a dead
self intersects with a dead other with a sense of identification and partnership in fate.
Selfness and otherness, “life” and “death,” are categories of meaning based on the
subjects’ worldview. The study traces these worldviews in accordance with
approaches of symbolic interaction and social phenomenology. The main theme of
the study, the status of the ego in view of its death, is examined in view of this fourfield taxonomy. The study also answers additional questions: what meanings and
representations can be culled from the shared death-consciousness of the residents of
the old-age home? How do the residents cope affectively with the imminence of
death? What social patterns do they invoke in regard to this coping?
The research setting is a public old-age home in a major Israeli city. The study was
performed using a participant-observation method over a thirteen-month period in
1998/1999. The observations were performed in all parts of the institution, including
wards for the “frail.” Most of the residents were “old-old” and, in functional terms,
“independent.” Most were of middle and lower socioeconomic status. These attributes
gave most subjects the status of “veteran residents” in the home, which distinguished
them from the status that “new residents” received. The difference was reflected in
styles of coping with the imminence of death and the significance of the label that the
old-age home carries.
Chapter 1 explains where this study fits into the literature at large. The “death
culture” explored here is differentiated from actual “death cultures,” which focus on
worship of self, and it lacks the codes and symbols of traditional death rituals. This
culture is unique in its disengagement from its social surroundings and its
composition of materials that are alien to the “outside” world. This difference further
elucidated by comparing the old-age home culture with the depiction of culture that
emerges in ethnographies about the social world of the elderly. The study finds that
these ethnographies contribute little to our understanding of a reality of total
dispossession. Theoretical approaches and concepts on the fringes of the
gerontological discourse are found deserving of re-examination in view of the way
research has paused to contemplate the state of psychosocial disengagement. The task
of decoding the “culture of death” is presented in view of the incompleteness of
theoretical and ethnographic standards and the counterweight that psychoanalytic and
existential perspectives provide.
Chapter 2 presents the old-age home as a context in which the spatial and mental
limits of the “culture of death” may be examined. The study performs this
examination by exploring the interrelations of three components: institutional policy,
organizational changes, and the tenants’ characteristics. It is argued that the “culture
of death” draws on the characteristics of the old-age home as an institution that is
both total and in the midst of a transition that will end with its becoming “sheltered
housing.” Caregiving norms and arrangements in the management of death events are
found to be the elements that shape relationship patterns between staff and tenants.
The subjects’ self-image revolves around the “finish line” and is affected by old-age
stereotypes. Their daily discourse is replete with references to death, in respect to all
aspects of their lives. The chapter also describes the residents’ religiosity and portrays
them as collectively non-religious. The premise is that the absence of traditional
values brings the question of representations of death into sharper relief. Chapter 3,
“Field Work,” is a continuation of the ethnographic introduction to the study. It
describes several experiences of the researcher with the “culture of death” and the
hurdles she faced in crossing the cultural threshold.
The next four chapters present the main ethnographic findings. Each chapter
describes one existential reality in the “culture of death” that sets this culture apart in
four respects: discourse, praxis, symbols, and rituals. The four realities reflect
separate and complex dimensions of the state of dispossession, as evinced in the order
practiced in the institution and the subjects’ status of worthless. These dimensions or
“fields” share consistent manifestations of movement toward psychosocial
disengagement, evinced in each field separately and in the cultural whole. The
ethnography illustrates the subjects’ resourcefulness as they confront the challenges
that their situation creates. They arrive at diverse solutions that are differentiated in
levels of familiarity and creativity.
Chapter 4 describes the residents’ world of games. The findings indicate that they
expunge the threat of death by creating arenas of illusion. Residents play roles
borrowed from the world of childhood. The study describes them as eager to blunt the
substance of the immediate reality and distance themselves from it to various degrees.
They invoke their game strategies in social encounters and in private fantasies. The
chapter also describes the phenomena of stigma and gossip in the old-age home, and
depicts them as strategies that aim, indirectly, to intensify self-image in view of death.
Chapters 5 and 6 present strategies that individuals use to differentiate themselves
from others. Conventional images of old age, illness, and death serve as backdrops for
the construction of functional relativity among residents. In the “Alive-Dead” field,
the individual notes the distance between him/herself and the death that the image of
the other represents. In the “Dead-Alive” field, in contrast, the individual distances
him/herself from the image of an other who represents life. The numerous and diverse
symbols of life and death, to which the individual responds, are arrayed in the two
chapters on the basis of graded categories. The two chapters describe the experience
of imminent death as a process punctuated with way-stations of time. Apart from this
principle, the “Dead-Alive” section describes a second-order solution to the threat of
death—retreat into a subjective world and disengagement from reality.
Chapter 7 concludes the ethnographic account by presenting a fourth existential
reality in the “culture of death.” This reality, like that illuminated in Chapter 4,
reflects a collective reality, but this reality is noted for estrangement and
disengagement from its surroundings. The ethnography focuses on decoding the
essence of the encounter among partners in fate. It relies on codes and symbols
among elderly people awaiting death. Motifs from Jewish tradition are found to be
appropriate in characterizing residents’ patterns of discourse and silence, including
“house of prayer,” “house of the bereaved,” and “true kindness,” i.e., that performed
for the dead. The study defines the collective encounter as an arena where residents
undergo spiritual experiences that underscore their interdependency and the rarity of
their culture, in view of their wish to depart from this world uneventfully.
Chapter 8 discusses the ethnographic findings. The main themes in the four
existential fields are re-arrayed and presented in an overview form within a matrix of
a model of identities. Meanings and representations of death, extracted from the
culture of the elderly, are related to additional spheres in which people find
themselves. The encounter with the other provides a unique conceptual framework
within which one may organize conclusions about the state of the ego in view of
death. The discussion also analyzes the overall incidence of the four-field taxonomy.
Finally, the contributions of the study to research on old age and death are set forth,
and open questions for future research are presented.