docואלס עם באשיר - סליל, כתב עת להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה
download 
Report Transcription
ואלס עם באשיר - סליל, כתב עת להיסטוריה, קולנוע וטלוויזיה
סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 66 מצליבה לתרדמת :כאב ופנטסיה בסרט ואלס עם באשיר אורי סוויד ∗ טבעה של מלחמה היא שתגרור עימה זוועות של סבל ואלימות באופן עיוור וגורף על שני הצדדים הלוחמים ועל החפים מפשע הנקלעים בדרכה. הזוועות מתגלמות בכאב )כאב פיזי ,כאב מנטאלי ,כאב של אובדן ועוד( .אותה חווית כאב אישית ,נתפשת לצופה מבחוץ כסבל .בשלב מאוחר יותר אותה חוויה אישית של כאב וסבל ,מייצרת בתורה את הכאב הפנימי העמוק המתעורר בשלב מאוחר יותר -הטראומה .סרטים העוסקים במלחמה נוגעים בגלגולו של הכאב בצורה כזו או אחרת .ההבדל בינם ,הוא באופן בו הם בוחרים להתמודד או להציג את אותו כאב .בהאדרה ,הנצחה ,לעג ,הזדהות, ביקורת וכו' .בסרטו של ארי פולמן ,ואלס עם באשיר 1,גלגולו של הכאב משמש כסממן לזוועות המלחמה .הסרט נעזר באותו גלגול רעיוני בכדי לספר את סיפורו על מלחמת לבנון .סרט זה ,המתואר כתיעודי והמבוסס על ראיונות עם לוחמים ומומחים ,מספר את מסעו של פולמן ,בחיפושו אחר זיכרון חסר ממלחמת לבנון הקשור בטבח בסברה ושתילה .הסבל והכאב שזורים בעלילה של הסרט ,הם כרוכים סביב הנרטיב לכל אורכו ומהווים חלק בלתי נפרד מן הסיפור .מסימבולים קפואים המעבירים מסר של סבל ,כדוגמת המרצדס המחוררת ,עם גופות המשפחה הלבנונית הבלתי נראית ,בשקט שלאחר הירי. לחליפין ,תמונת החטף של הפצועים והמתים הרועדים והפולטים את קרביהם בבטנו של הנגמ"ש .תחילתו של המסע היא בסבל וכאב אישי .חברו של פולמן, בועז ,סובל מסיוטים הרודפים אותו לפתע עשרים שנה לאחר מלחמת לבנון וכאבו של בועז משמש כדלת הכניסה לסרט .סופו של המסע הוא בסבלו של האחר המוצג באופן ויזואלי כה חד וצורם ולמעשה משמש כשיא ואקורד הסיום גם יחד .במהלכו של המסע מעביר הסרט את הצופים בשלבי גלגולו של הכאב ואף לוקח אותם צעד נוסף קדימה .החוויות הראשונות הן חוויות ∗ אורי סוויד הוא תלמיד לתואר שני בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. 1ארי פולמן ,ואלס עם באשיר.2008 , סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 67 אישיות ,ועם הצטברותן ,הכאב האישי מייצר את קווי המתאר של הכאב הקולקטיבי .התיאור בסרט נוגע במלחמה כפי שנזכרה בידי מספר אנשים, מכאן ,הוא מוביל את הצופה לנקודת מבט רחבה יותר אשר מבלי לשים לב מתחילה לכלול בתוכה את הכאב והסבל של האחר .המסע מתחיל מחווית הכאב הפרטית ,עובר דרך חווית הכאב הקולקטיבית ומסתיים בחווית הכאב של האחר. חובה להבהיר נקודה מסוימת המשפיעה באופן מהותי על אופיו של הסרט ,האופן בו הוא מועבר והאופן בו הוא נקלט בידי הצופים .העלילה לובשת פנים שונות לחלוטין ומבדילה סרט זה מסרטי תעודה אחרים מסיבה טכנית בלבד -הוא מצויר .הסרט מוגדר בידי יוצריו כ "אנימציה תיעודית". הדמויות על המסך הם איור בטכנולוגיית מחשב של השחקנים והמרואיינים, כאשר הדמיון למציאות ניכר אך השוני מוסיף רובד עמוק ונותן הרגשה של הצצה בזיכרונות .אנימציית המחשב יוצרת חוויה ואווירה שונה לחלוטין וממקמת את הסרט כספק חלום ספק מציאות .התיעוד הוא אמיתי אך השחזור והאופן בו הנרטיב מועבר מייצרים תחושה מנותקת כמעיין מסע בזיכרון. עלילת הסרט הסרט עוסק בחיפושו של יוצר הסרט ,ארי פולמן ,אחר זיכרון חסר ממלחמת לבנון הראשונה .מפגש בבר תל אביבי עם חבר ,הרדוף סיוטים בשל המלחמה ,מעלה אצל פולמן את השאלה היכן הוא היה ומה הוא עשה בעת הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה .הוא יודע שהוא היה שם ,אך הוא לא זוכר את המאורעות .אלו כאילו נמחקו מזיכרונו .במקום זיכרון עולה בראשו, ספק הזיה ספק חלום ,בו הוא יוצא משחייה לילית בים אל החוף ,כאשר פצצות תאורה מרחפות מעל בניניה המופצצים של בירות .מתוך מטרה לעורר את זיכרונו ,הוא יוצא למסע בעקבות הזיכרון ונפגש עם חברים מתקופת המלחמה ומאנשים נוספים שהשתתפו באותם אירועים .המסע לוקח אותו אל הולנד, בחיפוש אחר תשובות מחברו מן הצבא היוצא עימו מן הים בהזיה .הוא מתייעץ עם מומחים לזיכרון ולטראומה בכדי להבין את השדה בו הוא פועל ובאיטיות מרכיב את הפאזל הזיכרוני של חווית המלחמה האישית שלו ושל המאורעות שאירעו סביבו .הוא נזכר ביציאה ללבנון ,ביציאה לחופשה הביתה, בפנאי על חוף הים ובהיתקלויות עם מחבלים ועם מוות .לאט לאט ,הוא בונה את שברי הזיכרון תוך שהוא מגלה את הטראומה ,המודחקת עבורו ,של האירועים .העלילה מגיעה לשיאה עם ראיונות וזיכרונות מן הטבח עצמו. סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 68 הסרט מורכב באופן גס משלוש סוגי סצנות .סצנות המתארות את "מאחורי הקלעים של המסע" -כיצד פולמן שואל אנשים ואת עצמו מה קרה .מסצנות ריאיון -הנראות כסצנות ריאיון בסטודיו או אולפן ובהם המרואיינים מספרים את סיפורם .הסוג הנוסף של הסצנות הם סצנות הזיכרון -בהם מונפשים הזיכרונות ,אם בסדרה של זיכרונות מהירים או סביב סיפור קצר. חוויית הכאב האישית אחת מאבני היסוד להבנתו של אירוע כמו מלחמה הוא האופן בו היא נחווית .אותם אנשים אשר מבצעים פעולת הלחימה חווים את האירועים סביבם באופן שונה .עדנה לומסקי-פדר תיארה בספרה "כאילו לא הייתה מלחמה" כי "הזיכרון האישי של המלחמה מעוצב על ידי תבניות בסיסיות כמו שפה ,מיתוסים ותפיסת זמן" 2,מבט בחוויה אישית הוא מבט על תצרף אחד מתוך פאזל גדול .הוא מסוגל לתת לנו מאפיינים ומושג כלשהו אך לא את התמונה המלאה .עוד היא טענה בספרה שעסק במלחמת יום הכיפורים ,כי בקרב מרבית הלוחמים שחוו את המלחמה ,נוצר מנגנון הדחקה המוביל לחיים בצל המלחמה ,בלי להבין ממש כיצד היא השפיעה עליהם .היא הסבירה כי הישראלי הממוצע מנרמל את תופעת המלחמה ולא נופל לכיוון המשבר .את הנרמול של המלחמה היא מוכיחה בציטוטים מתוך ראיונות עם לוחמים כגון "זאת המלחמה שלנו ...כל דור יש לו את המלחמה שלו ,וזאת הייתה המלחמה שלנו" 3.היא מתייחסת לטבעיותה של המלחמה בישראל כגורם המרכך את המשבר 4.דוגמא נוספת המובאת בספר היא "כשאתה בן עשרים ,מוות של אנשים עוד לא כל כך מדבר אליך ...אז אתה מקבל את זה במסגרת כללי המשחק ,זה שחברים נהרגים ,זה כללי המשחק הישראלי" 5.לומסקי-פדר עושה שימוש גם במאמרו של קימרלינג "מיליטריזם בחברה הישראלית" ,כדי להבהיר כיצד המיליטריזם הטבוע בחברה מעודד חשיבה מסוג זה והתנהגות של נרמול. חלק מהמיליטריזם האזרחי ,המיליטריזם הקוגניטיבי אליו היא התייחסה הוא 6 מצב בו החברה מקבלת כמובנת מאליה את מרכזיותה של המלחמה ואת 2עדנה לומסקי-פדר .כאילו לא הייתה מלחמה ,ירושלים .1998 ,ע' .14 3לומסקי-פדר ,כאילו לא הייתה מלחמה ,ע' .71 4שם ,ע' .214 5שם ,ע' 73 6קימרלינג התייחס לסוגים שונים של מילטריזם ולאו דווקא למוכר .הוא מנה מיליטריזם פוריטני, אזרחי ותרבותי .ראו :ברוך קימרלינג" .מיליטריזם בחברה הישראלית" ,תיאוריה וביקורת.1998 ,4 , עמ' .123-140 סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 69 העובדה שהיא חלק בלתי נפרד מן החיים 7.הכאב והסבל של המלחמה מודחקים והופכים למעין זיכרון מאחורי הקלעים .אחת מנקודות המוצא לכך היא היחסיות של הסבל .ישנו "סולם של זוועות" ,ורק אלו שחוו את קצה הסקאלה של הסולם הם "מורשי הכאב" של המלחמה" :אה ,מה כבר עשינו במלחמה ,מה עברנו ? אצלנו לא נהרגו 50אחוז מהחבר'ה" 8.הסרט של פולמן מציג את אלה שהדחיקו את זיכרונות המלחמה ואלו שלא .הוא הופך את כל מי שחווה את המלחמה ל"מורשי כאב" .הוא פותח את הדיון בטראומה ובסבל. החוויות האישיות בסרט מתאפיינות בדיאלוג עם כאב וסבל שנחווה בעבר וחוזר כטראומה או כזיכרון ותחושה קשה. כאמור ,סיפורו של בועז פותח את הסרט ,בו הוא מספר על החלום שרודף אותו "כבר שנתיים" .במשך עשרים שנה הוא לא התייחס למלחמה ולפתע הופיעו סיוטים שלא עוזבים אותו כבר שנתיים .בחלום ,עשרים ושישה כלבים מסויטים רצים ברחובות תל אביב ומפילים אימה על כל הנקרים בדרכם .מטרת ריצתם אחוזת האמוק היא דירתו של בועז .בועז עומד בחלון דירתו כאשר הם צרים עליו ומבקשים את דמו .בשלב זה הוא מתעורר .אותם כלבים קשורים לסיוט אחר ,מלחמת לבנון .בשל היותו רגיש ,או כמו שנאמר בסרט "ידעו שאני לא יכול לירות בבני אדם" ,ניתן לו התפקיד של מחסל הכלבים בכפרי הלבנונים .הרג הכלבים היה חיוני בכדי למנוע מן הכלבים להעיר בנביחותיהם את המחבלים בכפרים .במעין היגיון מעוות ,נגזר עליו ליטול חלק בהרג לא משנה באיזה אופן ,אם לא בני-אדם אז לפחות כלבים. הוא חיסל עשרים ושישה כלבים ו"זוכר כל אחד מהם" .הסבל ,כפי שמתואר בסרט ,של הכלב המיילל וקורס לאחר שנורה מוטח בחזרה ,עשרים שנה מאוחר יותר ,אל רוצחו ומונע ממנו לישון בלילה .הכאב והסבל נודדים ומושלכים חזרה מן הקורבן אל הרוצח. כאב מסוג אחר מופיע בסצנה בה מראיין פולמן את רוני השריונר. הפעם ,מדובר בכאב של טראומה שנוצרה מהתפרקותה של המציאות .רוני, בחור ממושקף וקרח כבן ארבעים מתאר כיצד הוא הושלך בחטף ,מנסיעה שלווה עם החברים מלווה בדיחות ,כאשר המוסיקה מתנגנת ברקע ,אל מרכזה של הלחימה והמוות .כיצד הוא רואה את עמיתיו מתים וכיצד הוא ננטש בידי חבריו בלב שטח האויב .הוא בורח מן הטנק השרוף בין הכדורים השורקים כאשר חיילים נוספים הרצים לצידו נופלים מתים .מקורו של הסבל בחוויה 7לומסקי-פדר ,כאילו לא הייתה מלחמה ,ע' .161 8שם ,ע' .131 סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 70 המתוארת הוא במוות המתרחש סביבו ובפחד וחוסר הוודאות בסיטואציה הלא סבירה אליה נקלע .סבלו של רוני איננו מסתיים עם הימלטותו בעור שיניו או בחזרתו המופלאה אל הגדוד שנטש אותו .הסבל מתמשך בהרגשתו כלא שייך. הוא לא מרגיש ננטש אלא נוטש ,כמי שלא הצליח להציל אחרים או לעשות את חובתו .כפי שלומסקי-פדר מתארת את המלחמה התקלות והלחימה משמשים כהוויה לימינאלית 9.הם הפכו למעין שלב או מבחן מעבר ,ורוני נכשל באותו שלב לימינאלי .כתוצאה מכך ,הוא נותר זר לעצמו ובעיני אחרים .הוא מרגיש כאילו הוא זה אשר לא פעל כשורה וזוכה ליחס שכזה מן הסביבה .הכאב והסבל המתוארים בעדותו של רוני הם סבלו של הקורבן. התמודדות עם הכאב והמלחמה מובילים על פי רוב ,כפי שציינתי לעיל במחקרה של לומסקי-פדר ,להדחקה .ההדחקה ,כפי שהיא מוצגת בסרט מתוארת במילותיו של פולמן עצמו בהתייחסו למלחמה "זה לא בSYSTEM- שלי" .הוא מגלה לפתע שהוא הדחיק זיכרונות ואירועים ולא ברור לו למה. חברו כרמי המתגורר בהולנד מציג גם הוא הדחקה של חורים בזיכרון ואף יותר מזה ,של עיוות זיכרון החוויה .הטראומה והסבל הובילו ליצירת זיכרון חלופי, חיובי יותר .הוא מתאר כיצד הוא הובל ב"סירת אהבה" ,עם ג'קוזי ומסיבה כאשר מוסיקת פופ מתנגנת ברקע ,בעת התקיפה האמפיבית על חופי לבנון. הוא יודע שזה לא מה שהתרחש אך זוהי התמונה שנותרה בזיכרונו .הסבל והטראומה כמובילים להדחקה .פולמן עצמו מנסה לעשות שימוש "חיובי" בסבל ,אך מכיוון אחר .בסצנה בה הוא מוזנק במסוק למלחמה ,מתאר פולמן כיצד רצה למות רק בכדי שחברתו ,שזרקה אותו יום לפני שיצא למלחמה, תרגיש כאב וסבל .הכאב בקטעים אלו מתועל לכדי שימוש של הדחקה הנעזרת בפנטזיה. חווית הכאב הקולקטיבי מן החוויות האישיות ,הסרט מוביל אותנו לנרטיב הקולקטיבי של המלחמה .תיאוריו של פולמן את המלחמה כוללים בתוכם סדרה של דימויים קולקטיבים של מלחמות ישראל ושל מלחמת לבנון .במקרה הזה ,דמותו של פולמן היא כאחת הדמויות בסדרת הטלוויזיה "היו היה" -מעיין ארכיטיפ המלווה כל תקופה ומשמש רק ככלי לספר את סיפורה .בחלק זה ,הכאב הוא כאב קולקטיבי ,כאב של מלחמה ,כאב של זיכרון של עם ,טראומה של עם. 9לומסקי-פד ,כאילו לא הייתה מלחמה ,ע' .157 סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 71 הכאב הוא מתמשך ומתקיים כישות היסטורית וא-היסטורית .זהו כאב המתקשר לשואה ומתקשר לכל אחת ממלחמות ישראל ולסכסוכים שהתרחשו ושיתרחשו. מספר סצנות מציגות את הכאב הקולקטיבי של המלחמה .אחת הסצנות החזקות יותר היא הסצנה בה מקבל פולמן פקודה באמצע הלילה "לשפוך את הפצועים וההרוגים" בנקודת הפינוי .הסצנה מראה את הנגמ"ש הנוסע בפרדסים בלילה ונוסעיו החיים יורים לכל עבר אל עבר אויב מדומיין, בשעה שהמתים והגוססים שוכבים מתחת לרגליהם .הנגמ"ש חוצה את הלילה כאשר הלוחמים מחפשים אחר ה"אור הגדול" ,כהגדרת המפקד ,שם נמצאת נקודת הפינוי .הנסיעה היא כמסע סוריאליסטי הזוי המעמיד בספק את הקרבתם של אלה המוסעים בבטן הנגמ"ש .המסע כסימבול לחוסר ההיגיון במלחמה וכסיבה לא מוצדקת למוות .החיילים יורים בלי לדעת למה ועל מה הם יורים כסצנה הלקוחה מ"אפוקליפסה עכשיו" .האויב בלתי נראה או לא נוכח בכלל ,אך הירי נמשך ונועד לתת מטרה וסדר במציאות מתפרקת .נקודת הפינוי עצמה משמשת אף היא כמונומנט של טראומה קולקטיבית ,עם עשרות המתים השוכבים באלונקות ,מכוסים בבד כסוף המחכים להעמסה על המסוקים לפינוי לארץ .כמו את כתמי הדם על הנגמ"ש ,אותם מנסים החיילים לשטוף בלי הצלחה יתרה ,גם את הכאב הזה אי אפשר למחות בקלות .הכאב של החללים במלחמות הוא כאב מתמשך .הדיאלוג שלנו כחברה עם ההרוגים במלחמות נפתח מחדש עם כל אזכור וכל אירוע קשור .החללים הם גשר אל הכאב ומושא של הכאב הקולקטיבי. הכאב הקולקטיבי נחווה ומונצח לא רק בחללים אלא גם באלו הנאלצים לסבול את הלחימה ,לסכן את נפשם ולצלק אותה .סצנת ההיתקלות בפרדס בה חיילי צה"ל מותקפים בידי ילדים נושאי משגרי RPGמעבירה את אותו כאב על החללים ואת אותו סבל של החווים את הלחימה .הסביבה הלא טבעית אליה הם מושלכים ,והבחירה הלא הגיונית בין לירות בילד לבין להיירות על ידיו מעבירים את אותו סבל .סצנת ההיתקלות בפרדס כמו גם סצנת הירי מן הרכב החולף מסמלות את הסבל של החיילים ויותר מזה את הסבל של הסכסוך .המלחמה העקרה והמוות האצילי והמיותר הם השחקנים המרכזיים בסצנות הללו .סצנות אלה לקוחות לא רק ממלחמת לבנון אלא מכל המלחמות והסכסוכים שבאו לאחר מלחמת לבנון כמעין חוויה בין דורית החוזרת על עצמה בלי הפסק .התמונות מן המלחמה האחרונה ומבצעי כוחות צה"ל במלחמתו בטרור הם חלק מאותו מעגל זהה של התרחשות .הסבל סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 72 הקולקטיבי מתקשר לחוסר התוחלת במאבק ולחוויה אותה נאלצים החיילים הצעירים לעבור. חווית הכאב של האחר המעבר המעניין בסרט הוא מן ההסתכלות פנימה ,על הכאב האישי והקולקטיבי ,אל החוץ ,כאבו של האחר .המעבר מתבצע על בסיסו של ציר מפתיע -השואה .השואה כנרטיב הכאב הקולקטיבי היהודי האולטימטיבי, משמש בסרט כדלת הכניסה אל הבנת כאבו של האחר .ידידו הפסיכולוג של פולמן בסרט ,אורי סיוון ,יוצר חיבור בין ההדחקה של הזיכרון הקשור לטבח בסברה ושתילה אל הטבח במחנות באירופה במהלך השואה .הרעיון שהגיבור, בן של ניצולי טבח ,לקח חלק ,גם אם לא ישיר ,באקט של טבח מוליד הדחקה. השואה מוזכרת גם בידי רון בן ישי בתיאורו את הטבח .הוא מתאר כיצד בהגיעו למחנה הפליטים ,הוא ראה בכניסה ילד לבנוני המניף את ידיו ,בדיוק כמו בתמונה מגטו ורשה .סצנת הפינוי של הפליטים מזכירה אף היא מראות מן השואה .החיבור בין טבח לטבח הוא כלי חזק המעורר חשש מהשלכותיו .בשל הפחד או חוסר הרצון להתמודד עם אותן השלכות ,הפיתרון הזמין של ההדחקה משמש כתשובה. כאבו של האחר עולה עוד בתחילת הסרט ,עם צעדת הנשים הלבנוניות הצועקות ברחוב לאחר הטבח בחלומו/הזייתו של פולמן .אך ככל שהסרט נמשך ,החשיפה לסבלו של האחר גדלה .עם בסצנת ההזיה הנשים הלבנוניות הסובלות הן רק חלום ,בסצנות המתארות את הטבח במחנה הפליטים עצמו מושא הכאב המובהק הוא האחר .הסרט מראה כיצד מועלים הפליטים ,נשים וקשישים ,למשאיות באיומי נשק דרך מסדרון של לוחמי פלנגה היורים באוויר ומנפנפים בסכינים .סצנה נוספת מראה כיצד החריבו את ביתם של הפליטים וכיצד מוצאים להורג בדם קר משפחות על קיר בחצר .תיאורו של רון בן ישי כיצד מבין ההריסות מבצבצים תלתליה וחלק מידה של ילדה שנרצחה בהריסות .סצנות הטבח ממחנה הפליטים של הסמטאות מלאות הגופות ,של איש הפלגות הרוצח לבנוני זקן שסירב להשתחוות לו או של המשפחה הנשחטת על הקיר הם סצינות המתמקדות באחר כמושא הכאב ומעוררות אמפתיה וזעזוע. החיבור אל סבלו של האחר ,במיוחד בשל היותו ערבי-לבנוני ,איננו דבר טריוויאלי וברור מצידו של הצופה הישראלי .עם זאת ,הסרט מייצר מצב בו מתאפשר לצופה לבצע את המהלך הזה באופן חלק .ניתן להתחבר בקלות סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 73 יותר לסבלו וכאבו של האחר מן הסיבה שאת הטבח עצמו ומעשה האלימות הברוטאליים ביצעו הפלנגות ולא החיילים הישראלים .לכאורה ,חיילי צה"ל אינם צד בטבח אלא צופים מן הצד .וכמו שתיאר זאת מפקד הטנק ,אשר מעמדתו ראה את הטבח" ,העברתי הלאה למפקדה והם אמרו שזה בטיפול"". הדובר העביר הלאה את המידע ,הבין שהאחראים מכירים את העובדות ומטפלים בכך .יותר מכך לא היה לו מה לעשות מבחינתו .מתוקף זאת ,הוא יכול היה להתנער מן האחריות והדאגה .אמירה זו הינה צד במתח הנוגע לאחריות על הסבל של האחר .מצד אחד ,עומד הנרטיב הידוע של ”Lions lead ” ,by donkeysשל חיילים אמיצים ומוסריים שהובלו לאסונות בידי הנהגה פוליטית מנוונת ומנוולת .מן הצד השני ,עומדת התחושה האישית של קשר או אפילו שותפות לפשע ברמה מסוימת .הנרטיב הראשון עלה בסרט ואף מוצג לעיתים כסוג של פיתרון לדילמה המוסרית הפנימית .לעומתו ,הנרטיב השני הוא ליבו של הסרט וההדחקה הנובעת ממנו משמשת כדלק למסע הגילויים. בעוד חיילי צה"ל צוירו כקורבנות במהלכו של הסרט ,הפלנגות צוירו ותוארו כרוצחים בדם קר .רון בן ישי מתאר כיצד הוא ראה שבויים לבנונים מובלים במשאיות כאשר צלבים מדממים חרוטים על חזותיהם .בשיחה בין כרמי כנען לפולמן עולה תיאורו של "בית המטבחיים" של הפלנגות ,בו הם היו מוציאים להורג שבויים ושומרים את אבריהם בצנצנות עם פורמלין .הדמוניזציה של הפלנגות מקלה על הצופה להתחבר לכאב ולסבל של האחר .מעניין לציין ,כי בשעה שרואים את חיילי צה"ל פוגעים באוכלוסייה חפה מפשע ,לדוגמא בסצנה בה מנסים לעצור את הרכב עם המחבלים ,סבלו של האחר הוא חסר פנים וההרס וההרג הוא פוטנציאלי ,הוא לא נצפה אלא מניחים שהוא התרחש, מכוון יותר אל האבסורד של המלחמה. סיכום השימוש שעושה הסרט בסבלם של חיות כגון הכלב שנורה בידי בועז בפשיטה או הסוסים הגוועים בהיפודרום בבירות ,הוא חריף יותר ונדמה כאמיתי וחזק יותר מזה של האנשים .דרך סבלם של החיות מועברת תחושת הסבל המלווה את המלחמה .הסרט בונה את עצמו בהדרגה והסבל של החיות המתואר הוא פחות מצונזר ונראה כאמיתי יותר בתיעוד המצויר .עם זאת ,את השימוש המרכזי בסבלם של החיות עושה הסרט להעברת הקונספט אותו הוא סליל ,כתב עת אינטרנטי להיסטוריה ,קולנוע וטלוויזיה ,גיליון , 3קיץ 2009 74 מפעיל מאוחר יותר על הצופה .הסצנה בה מתואר סבלם של הסוסים ,מתארת כיצד חייל מסוים הצליח להביט על המלחמה ,תוך כדי שהוא נוטל בה חלק פעיל ,כסרט אקשן או צילום מרוחק המנותק ממנו .זאת כאמור ,כמסך הגנה מן הזוועות אליהם נחשף .רק עם פגישתו עם סבלם של הסוסים ,אליהם חש סימפטיה ולא הבין מדוע עליהם להיענש על חטאם של אנשים ,קרס מסך ההגנה ופגעה בו המציאות .את אותו מהלך מפעיל הסרט בסופו .מתוך הסבל המצויר מגיח סבל אמיתי ,מתועד ,עם גופות אמיתיות ,ונשים מקוננות בפנים הנושאות צער וכאב שאיננו נתפס .הסצנה היא המפגש של הצופים עם הסבל האמיתי והיא שממוטטת את חומת ההגנה שהתיעוד המצויר הקים עבורם. אותם חומות מצוירות אפשרו לצופים לחזות בסצנות של מוות ,גופות ,פורנו, הרס וטבח בלי שהם ירגישו שנחצה איזשהו גבול .הסצנה האחרונה היא השיא אליה חותר הסרט ועיקרה הוא כאבו של האחר. הסרט עוסק בכאב .הוא מבקש לעסוק בכאב המודחק ,החבוי ,זה המלווה את החברה הישראלית מתחת לפני השטח של ההתנסות היומיומית. השלב הראשוני הוא חשיפתו של הכאב .הוצאתו החוצה מן ההדחקה אל סדר היום .הוצאת הכאב האישי והקולקטיבי כתהליך תרפויטי .אותו תהליך אשר מבצע פולמן לעצמו במסע החיפוש שלו אחר זיכרונו" .ומה אם אני אגלה דברים שאני לא רוצה לדעת?" זה השאלה שמעלה פולמן לחברו הפסיכולוג בסרט .זו גם השאלה המרכזית בעיסוק בסוג זה של כאב .בשל החשש מן ההתמודדות עם אותה שאלה והחשש מן התשובה אז אנשים בודדים וחברה שלמה מסוגלים לחיות בהדחקה .הצעד הנוסף בתהליך ,כפי שבא לידי ביטוי בסרט ,הוא ההכרה בסבלו של האחר .האחר משמש כמפתח להמשך ,וסצנת הסיום של הסרט היא גם סצנת ההתחלה של המעשה.
