: עבריות בדמשק נשים 1917 – 1918 - שרה בן

‫ספר חדש‬
‫נשים עבריות בדמשק‪:‬‬
‫‪1918 – 1917‬‬
‫מאת‬
‫שרה ורמי בן‪-‬ראובן‬
‫הוצאת ספרים אריאל‪ ,‬ירושלים‬
‫מאי ‪2010‬‬
‫שרה ורמי בן‪-‬ראובן ©‬
‫‪2010‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫פתח דבר‬
‫דבשה ארליך‬
‫הערב במסחה‬
‫כל ההתחלות קשות‬
‫הדבש והעוקץ‬
‫חאן אל‪-‬בשה‬
‫טובות השתיים‬
‫ללכת לבדך‬
‫בלה רייטר וציפורה דרוקר‬
‫מלאכיות החיים‬
‫האדם הנכון במקום הנכון‬
‫המרחפות ועפות‬
‫מבור שבי‬
‫הקדשה הקדושה‬
‫טובה רוטמן‬
‫האסירה מהחאן‬
‫רבקה לישנסקי‬
‫האישה השותקת‬
‫מאירה בלקינד‬
‫האישה המקריבה‬
‫שושנה וזהרה וילבוש‬
‫זוהר השושנה‬
‫שרה אטקס‪-‬צ'יז'יק‬
‫הנשר הגדול‬
‫בתיה קריניצי‬
‫עץ הרימון‬
‫רשימה ביבליוגרפית‬
‫רשימת התמונות‬
‫‪2‬‬
‫להלן דברי המבוא לספר וסיפור הלקוח ממנו‪:‬‬
‫פתחדבר‬
‫דמשק הייתה מוקד השלטון על ארץ‪-‬ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה‪ .‬בה נחרצו‬
‫גורלות לחיים ולמוות‪ .‬שליטה הכול‪-‬יכול‪ ,‬ג'מאל פשה‪ ,‬אדריכל הטבח בארמנים‪ ,‬סבל מתסביך‬
‫אהבה‪-‬שנאה ליישוב היהודי הקטן בארץ‪ .‬אף שנסתייע בבעלי‪-‬מקצוע ויועצים יהודים‪ ,‬התנכל‬
‫שוב ושוב ליישוב היהודי בארץ‪ .‬השנתיים האחרונות למלחמה היו הקשות ביותר ולוו נגירוש‬
‫והוצאות להורג‪ .‬בתי‪-‬הכלא בדמשק מלאו עשרות אסירים מהיישוב שנעצרו כמשתמטים מגיוס‬
‫או כחשודים בריגול בעקבות גילוי רשת ניל"י‪ .‬בעקבותיהם הגיעו לדמשק נשים עבריות‬
‫מהעלייה השנייה או בנות אנשי העלייה הראשונה‪ .‬היו בהן נשים שבאו לסעוד את בעליהן‬
‫האסורים ומתנדבות שבאו להושיט עזרה לאסירים ולחולים וכן לסייע בהברחת אסירים מהכלא‪.‬‬
‫כמה מהנשים נעצרו בעצמן‪.‬‬
‫הספר מתאר גם את הגברים אשר לצדם פעלו הנשים‪ ,‬המסייעים לשלמות התמונה‪ .‬הספר‪,‬‬
‫בניגוד לספרים אחרים הקשורים לפרשת נילי‪ ,‬ממעט לעסוק בפרשה עצמה‪ ,‬ועיקר עניינו הוא‬
‫בנשים הקשורות אליה‪.‬‬
‫דמויות הנשים בספר מהוות חתך אופייני של נשות היישוב בארץ באותם ימים‪ .‬ביניהן היו‬
‫נציגות ההתיישבות העובדת‪ ,‬כמו למשל בלה רייטר מדגניה וציפורה דרוקר מתל‪-‬עדשים‪ ,‬שבאו‬
‫לדמשק לבשל לאסירים הרבים‪ .‬לעומתן בולטת דמותה המטופחת של ילידת‪-‬הארץ שושנה‬
‫וילבוש‪ ,‬אשת מהנדס המים של הצבא הטורקי‪ ,‬שנעצרה ונחקרה בכלא‪ .‬ימים אלה עיצבו את‬
‫דמותה של בתה הקטנה זוהר‪ ,‬שהייתה בת תשע בהגיעה לדמשק }לימים חוקרת רקמה ופולקלור‬
‫ידועה(‪ .‬טובה גיילברג מזיכרון ישבה בכלא עם בעלה לעתיד ניסן רוטמן‪ ,‬בשל חברותם בניל"י‪.‬‬
‫שרה אטקס‪-‬צ'יז'יק הגיעה עם בני משפחתה לדמשק בעקבות הגירוש מיפו ותל‪-‬אביב‪ .‬שם‬
‫התפתח הרומן בין שרה הצעירה‪ ,‬לבין הגנן הראשי של דמשק‪ ,‬ברוך צ'יז'יק‪ .‬גם בתיה קריניצי‬
‫הגיעה לדמשק בעקבות הגירוש‪ ,‬להצטרף לבעלה אברהם שמילא תפקיד בכיר בתעשיית הנשק‬
‫הטורקית )והבריח חלקים ארצה(‪ .‬שתי הנשים זכרו את ימי שהותן בדמשק כתקופה היפה‬
‫בחייהן‪.‬‬
‫מקום דומיננטי בספר תופסת דמותה של דבשה ארליך‪ ,‬אשת המורה אשר ארליך מכפר‪-‬תבור‪,‬‬
‫שנעצר והובל למאסר בדמשק בשל טעות בזיהוי‪ .‬בעזרת יומנה שוחזרו חייה לצד בעלה‪ .‬דבשה‬
‫הגיעה לדמשק עם חברתה חנה בן‪-‬טובים לסעוד את בעליהן העצורים‪ ,‬אך עד מהרה יצאו‬
‫השתיים לפעולה נרחבת לשיפור חייהם ובריאותם של האסירים הרבים בבתי‪-‬הכלא ובבית‪-‬‬
‫החולים הצבאי‪ .‬דבשה הגדילה לעשות בהצליחה להציל את בעלה מחבל התלייה‪ .‬הספר עוקב‬
‫אחר השינויים בפעילותה מ'עזר‪-‬כנגדו' עד להיותה אישה עצמאית‪ ,‬שהתמסרה לעבודה למען‬
‫הכלל‪ .‬דבשה וחנה נכחו בעת תלייתם של שני הרוגי המלכות‪ ,‬בלקינד ולישנסקי‪ .‬הסיפור עוקב‬
‫אחרי המהפך בחייהן של הנשים במשפחות הנידונים בעקבות המעשה המחריד‪ ,‬למרות שלא היו‬
‫כלל בדמשק‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫בכתיבת הספר נעשה שימוש במקורות חדשים ולא ידועים מקור סיפורי הנשים לקוח‬
‫בחלקו מיומנים‪ ,‬מכתבים‪ ,‬סרטים ותעודות משפחתיות שהגיעו לידינו וטרם פורסמו‪ .‬את סיפורה‬
‫של דבשה‪ ,‬המצוי ביומנה ובמכתביה שכונסו לספר "דבש מסלע" והודפסו להפצה בחיק‬
‫המשפחה‪ ,‬קיבלנו מנכדה עדי קוצר‪ .‬את סיפורה של מאירה בלקינד מצאנו ביומנה הפרטי‪ ,‬שלא‬
‫פורסם‪ ,‬שמסרה לנו אחייניתה מאירה אידלשטיין‪ .‬על זהרה ושושנה וילבוש למדנו מראיון‬
‫מוסרט עם זהרה בת ה‪ 90-‬שערך נעמן‪-‬נמי בלקינד‪ ,‬בנו של איתן בלקינד‪ .‬יומנו של עודד בורלא‬
‫נתקבל מאחותו צוריה בן‪-‬נון‪ .‬על שרה וברוך צ'יז'יק שמענו מבתם נעמי איילון‪ ,‬שהביאה אותנו‬
‫בסוד עבודת‪-‬הרקמה המדהימה שעשתה להכנת ספרו של אביה "צמחיאל"‪ .‬הסתמכנו גם על‬
‫ראיונות אישיים שערכנו עם כמה מקרובי משפחות הנשים ומכריהן‪ .‬להשלמת הסיפורים נעזרנו‬
‫בספרות הענפה שפורסמה בנושא‪ .‬הרשימה הביבליוגרפית הכלולה בספר מציינת את המקורות‬
‫עליהם הסתמכנו וספרים אחרים המרחיבים את הידע אודות הרקע ההיסטורי של האירועים‪ .‬על‬
‫השימוש במרבית הספרים להכנת העבודה נסתייענו בספריית סוראסקי באוניברסיטת תל‪-‬אביב‪,‬‬
‫ספריית מכללת סמינר הקיבוצים והספרייה העירונית של רמת‪-‬השרון‪ .‬תודתנו נתונה להם בזאת‬
‫כמו גם לספרניות שלא חסכו כל מאמץ לעזור לנו במלאכתנו‪.‬‬
‫רבים סייעו לנו בהכנת הספר ונעתרו ברצון לבקשותינו‪ ,‬הפנו אותנו למקורות מידע מגוונים‬
‫ועודדונו רבות‪ .‬מהם שנאותו לקרוא את כתב היד או חלקיו והחכימו אותנו בביקורתם‬
‫ובהערותיהם‪ .‬הארכיונים‪ ,‬מרכזי ההנצחה והמוסדות שאליהם פנינו נעתרו ברצון להעביר לידינו‬
‫חומר כתוב‪ ,‬תמונות ומידע‪ .‬הופתענו להיווכח עד כמה העיסוק בנושא הקשור לפרשת ניל"י‬
‫מעורר עניין בציבור ובקרב חוקרים ואנשי מקצוע‪ .‬תודתנו נתונה לכולם‪ .‬ראויה לציון מיוחד‬
‫נינה רודין‪ ,‬מנהלת מוזיאון הח'אן בחדרה‪ ,‬על עזרתה הנדיבה‪.‬‬
‫האירועים המתוארים בספר הם כולם אותנטיים‪ .‬השתדלנו לאמת ככל האפשר את הפרטים‪,‬‬
‫למרות הסתירות הרבות בין העדויות‪ .‬נטלנו את החופש להשלים פרטים לפי מיטב הבנתנו‪ ,‬מבלי‬
‫לחטוא לאמת הצרופה‪ .‬מאליו יובן שהאחריות לכל שגיאה או שיבוש לשוני שנפלו בספר הם‬
‫עלינו‪.‬‬
‫הספר דן לא אחת בפרשיות כואבות‪ .‬השתדלנו ככל האפשר להימנע מפגיעה ברגשותיהם של‬
‫אנשים שהיו מעורבים בנושא‪.‬‬
‫תודה לכולם מקרב לב על הנכונות והעזרה הרבה שלהן זכינו‪ ,‬שבלעדיהן הספר לא היה רואה‬
‫אור‪ .‬תודה מיוחדת לאלי שילר מ'אריאל' על עזרתו הרבה בהוצאת הספר באכסנייתו ועל פרסומו‬
‫בצורה מכובדת‪.‬‬
‫* * * * *‬
‫‪4‬‬
‫הקטע הבא מהספר המתאר כמה ממעלליה של דבשה ארליך בדמשק‪:‬‬
‫ללכת לבדך‬
‫במוצאי שבת אחת‪ ,‬בשבועות הראשונים לישיבתה של דבשה ארליך במלון גורדון‪,‬‬
‫הגיעה לפתע ידיעה לעובדי המלון כי קבוצה של אסירים מארץ‪-‬ישראל עומדת להישלח ללב‬
‫טורקיה מתחנת‪-‬הרכבת בדמשק‪ .‬כששמעה זאת דבשה‪ ,‬לא הרבתה לחשוב‪ .‬היא הזעיקה מחדרו‬
‫את שליח "השומר" מאיר ספקטור‪ .‬שניהם החלו לרוקן את אולם הקבלה מכל הבגדים שהיו‬
‫תלויים בו על קולבים‪ .‬הם אספו מעילי‪-‬גברים‪ ,‬כובעים‪ ,‬עבאיות‪ ,‬נעליים ונעלי‪-‬בית‪ .‬חבילה‬
‫עטופה וקשורה שהייתה מונחת בפינה משכה את תשומת‪-‬ליבה של דבשה‪ .‬כשמיששה אותה‬
‫הרגישה שיש בה בגדים‪ .‬לכן צרפה אותה לצרור הבגדים שנאספו‪ .‬דבשה ראתה עצמה כמין‬
‫רובין הוד‪ ,‬השודד את העשירים כדי לחלק את רכושם לנזקקים‪ .‬כל אותה עת‪ ,‬ישב דיזנגוף בצד‬
‫על אחד ממושבי הדיוָן ועקב אחר להיטותם לאסוף את הבגדים‪ .‬הזדמן אז לדבשה לראות כיצד‬
‫הוא פועל לעזור לשליחי‪-‬מצווה‪ ,‬ללא רישום ובלי ביקורת‪ .‬הוא ניגש אליה‪ ,‬הכניס יד לכיסו‬
‫ודלה ממנו חופן מלא מטבעות זהב‪ .‬את הכסף דחף לידיה מבלי לספור אותו‪ ,‬כדי שתעשה בו‬
‫שימוש במתן בקשיש לשומרים ודמי‪-‬כיס לאסירים‪ .‬דבשה וספקטור מיהרו לצאת עם שללם אל‬
‫הכרכרה שהמתינה בחוץ להסעתם לתחנת‪-‬הרכבת‪.‬‬
‫כשהגיעה דבשה‪ ,‬בלוויית מאיר ספקטור‪ ,‬לקרבת תחנת‪-‬הרכבת בדמשק‪ ,‬ירדה מהכרכרה‬
‫ובידיה צרור הבגדים והכסף שנשאה ממלון "גורדון"‪ .‬להפתעתה‪ ,‬סירב ספקטור לרדת‬
‫מהכרכרה‪ .‬הוא נפרד ממנה באומרו‪:‬‬
‫"מכאן יהיה עליך ללכת לבדך‪ ,‬החברה ארליך! יותר לא אוכל ללוותך פן אתפס‪ .‬חזקי‬
‫ואמצי!"‪.‬‬
‫דבשה הועמדה במבחן אישי קשה‪ .‬היא חששה שלא תצליח לפעול לבד‪ ,‬כשהגבר האמיץ‬
‫שלידה מסרב לעזור לה‪ .‬היא לא הייתה מוכנה להשלים עם כך‪ ,‬שחובותיו של ספקטור אסרו‬
‫עליו להסתכן‪ .‬בעודה עומדת מתלבטת‪ ,‬הבינה דבשה שאין עוד דרך חזרה‪ .‬עליה לנהוג כמעשה‬
‫השופט גדעון‪ ,‬שהמלאך אמר לו‪" :‬לך בכוחך זה והושעת את ישראל‪ ...‬הלא שלחתיך"‪.‬‬
‫גשם שוטף ירד כשהתרחקה דבשה מהכרכרה‪ .‬היא רעדה מקור ומפחד‪ ,‬גוררת עמה את צרור‬
‫הבגדים‪ .‬בפתח התחנה ניצב זקיף מזוין‪ ,‬שהטה את כידונו לעברה בראותו אותה קרבה לעומתו‪.‬‬
‫כאסתר המלכה שהתקרבה אל שרביטו הנטוי של אחשורוש‪ ,‬התמתח גופה של דבשה ולבש‬
‫מלכות‪ .‬היא דחפה כף‪-‬יד מלאה בנוצצים לידו של הזקיף‪ ,‬שפתח לפניה בהכנעה את השער‪ .‬חצי‬
‫המלכות כבר היה בידה‪ .‬דבשה הבחינה מולה בחבורה של אסירים שישבו מכווצים יחדיו‪ ,‬מכוסי‬
‫בוץ‪ ,‬חיילים טורקים עומדים מעליהם ומצליפים בהם להנאתם‪ .‬דבשה נגשה לשומרים‪ ,‬חילקה‬
‫להם מטבעות ואמרה בערבית שהיא מחפשת את אחיה‪ .‬כשעברה בין האסירים‪ ,‬פנתה אליהם‬
‫בעברית וחילקה להם את הבגדים והנעליים שאספה במלון‪ .‬את הכסף ששמרה לאסירים העבירה‬
‫לידי אחד מהם ולחשה לו לחלק אותו בין כולם‪ .‬כדי להסתיר זאת מהשומרים‪ ,‬פנתה אל האסיר‬
‫כאילו הוא אחיה האובד‪ .‬היא חיבקה אותו בחום ודחפה לכיסו את מטבעות הזהב שנותרו בידה‪.‬‬
‫כשביקשו האסירים לדעת מי היא‪ ,‬הציגה עצמה כדבשה ארליך מטבריה‪ .‬היא הזמינה אותם‬
‫לבקר בביתה לאחר המלחמה‪ ,‬ועודדה אותם לקראת העתיד הטוב הממתין להם‪ ,‬בספרה להם על‬
‫הצהרת בלפור‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫כשחזרה דבשה למלון‪ ,‬התברר לה כי חבילת הבגדים הארוזה‪ ,‬שצרפה מבלי לבדוק את תוכנה‬
‫לשאר הבגדים שנטלה מהמלון‪ ,‬הכילה את לבניה של הטבחית שחזרו מהמכבסה‪ .‬דבשה התנחמה‬
‫בכך שהבגדים שחילקה לאסירים יצילו אותם מהקור‪ ,‬והכסף יאפשר להם לרכוש אוכל‪ .‬היא‬
‫האמינה שגם ללבני המבשלת יימצא שימוש בגלות טורקיה כמצרך עובר לסוחר‪.‬‬
‫בדמשק נמצא אדם נוסף ששמו ספקטור‪ ,‬מלבד מאיר איש "השומר"‪ .‬שמו היה אברהם‬
‫ספקטור‪ ,‬רוקח מחיפה‪ ,‬שהתגורר בדמשק וקשר קשרים עם ראשי השלטון בעיר‪ .‬נודע לדבשה‬
‫שיש לאיש מהלכים בלשכת התובע הכללי הצבאי בדמשק‪ .‬כשמועד משפטם של ארליך ובן‪-‬‬
‫טובים קרב ובא‪ ,‬פנו דבשה וחנה לעזרתו של אברהם ספקטור‪ ,‬בבקשה שינסה לשחד את התובע‪,‬‬
‫להסכים לקבלתן לשימוע כדי להציג בפניו את העדויות לחפותם של בעליהן‪ .‬השוחד היה אז נוהג‬
‫מקובל להשגת הטבות מאחרון השומרים בבית‪-‬המאסר ועד לתובע הכללי היושב על כיסאו‪.‬‬
‫ההבדל היה במחיר הנדרש‪ .‬כגובה הדרגה כן גובה השוחד‪.‬‬
‫סמוך למועד המשפט הגיעו חנה ודבשה בכרכרה מהודרת לבית‪-‬המשפט‪ ,‬לפגישה עם התובע‬
‫הכללי‪ .‬שתי הנשים לא סמכו רק על יופיין הטבעי‪ .‬הן לבשו את שמלותיהן המהודרות ביותר‬
‫וחבשו כובעים לראשיהן‪ .‬חנה הייתה הדוברת כיוון ששלטה בשפה הצרפתית‪ .‬היא הציגה את‬
‫בעלה הבנקאי כאיש פיננסים חסר כל עניין בפוליטיקה‪ ,‬שנאסר בשל טעות‪ .‬כל חטאו היה שטיח‬
‫שקיבל במתנה ועליו הדיוקן של הרצל‪ .‬בהגיע תורה של דבשה‪ ,‬היא דיברה עברית‪ ,‬ודבריה‬
‫תורגמו לצרפתית על‪-‬ידי חנה‪.‬‬
‫דבשה סיפרה לתובע על מעשיו של בעלה לטובת שבויים טורקים בעת שהותה עמו בפלובדיב‬
‫שבבולגריה‪ ,‬כשפרצה מלחמת הבלקן הראשונה‪ .‬השבויים שהגיעו לפלובדיב שוכנו במחסנים‬
‫ובחדרי הפרוגימנסיה‪ ,‬שניהל אשר בעלה‪ .‬בעוד הבולגרים התעללו בשבויים ומנעו מפיהם אוכל‪,‬‬
‫גייס אשר את יהודי פלובדיב כדי לתרום לשבויים אוכל ובגדים‪ .‬כך ניצלו חייהם של רבים‬
‫מהשבויים‪ .‬בתום המלחמה‪ ,‬סיפרה דבשה‪ ,‬קיבל ארליך מברק בחתימת השולטאן הטורקי‪ ,‬ובו‬
‫דברי תודה ושבח על פעילותו ההומאנית להצלת השבויים הטורקים‪ .‬השלטונות בבולגריה כעסו‬
‫על ארליך‪ ,‬אך נמנעו מפגיעה בו בשל נתינותו הרוסית‪ .‬בסוף דבריה טענה דבשה כי בעלה לא‬
‫היה שייך לחבורת "השומר"‪ .‬גם לישנסקי‪ ,‬שנקרא להעיד על אשר ארליך‪ ,‬טען שהוא מכיר רק‬
‫ארליך אחד – את שבתאי ארליך‪ ,‬איש "השומר" שירה בכתפו‪.‬‬
‫כל שעת הפגישה לא הסיר התובע את מבטו משתי הנשים‪ ,‬אך לא הגיב במילה‪ .‬בתום הפגישה‬
‫לא היה להן מושג אם הצליחו להרחיק מבעליהן את חבל התלייה‪ .‬השתיים יצאו לדרכן חזרה‬
‫למלון‪ ,‬מלאות תקווה אך גם חששות מתוצאות השימוע‪ .‬נאמר במסכת שבת ל"ב‪" ,‬כל העולה‬
‫לגרדום לִּדֹון‪ ,‬אם יש לו פרקליטין גדולים‪ ,‬נִּצֹול"‪ .‬השתיים לא יכלו להעריך אם הן הצליחו‬
‫לפעול כפרקליטים גדולים‪ .‬הן התפללו לנס חנוכה‪ ,‬שלא יפסח על בעליהן‪ .‬הגברים יינצלו מעונש‬
‫המוות והן לא תשארנה אלמנות‪ .‬כשהגיעו השתיים למלון‪ ,‬שמעו בהתרגשות מפי שליח שהגיע‬
‫מהארץ‪ ,‬כי ביום הראשון של חנוכה ארע בירושלים נס חנוכה אחר‪ .‬ירושלים נכנעה למצביא‬
‫הבריטי‪ ,‬הגנרל אֶדמּונד אלנבי‪ ,‬ללא קרב‪.‬‬
‫הידיעה פשטה כאש בין באי המלון‪ ,‬שראו באלנבי את מבשרו של המשיח‪ .‬אלנבי עצמו נהג‬
‫בהתאם לקדושת המעמד‪ .‬הוא לא הלך בדרכו של הקייזר וילהלם השני מגרמניה‪ ,‬שבא‬
‫לירושלים לביקור של שלום בנובמבר ‪ .1898‬כדי לתת למרכבותיו של הקייזר להיכנס בכבוד‬
‫לעיר העתיקה‪ ,‬נפרץ לו ולפמלייתו שער חדש בחומת העיר‪ ,‬לצדו של שער יפו‪ .‬כאשר אלנבי‬
‫‪6‬‬
‫הגיע לשער יפו כמנצח‪ 19 ,‬שנה אחרי‪-‬כן‪ ,‬ירד מסוסו‪ ,‬פנה אל קציניו וחייליו ואמר להם בענווה‪:‬‬
‫"בעיר שהמושיע הלך בה ברגל‪ ,‬איך אכנס רכוב על סוס?"‪.‬‬
‫השמחה הלפה עד מהרה‪ .‬בעת השימוע לא הבטיח התובע הכללי מאומה לדבשה ולחנה‪ .‬לכן‬
‫חששן גבר כשנודע כי בשביעי של חנוכה יוצאו להורג בתלייה כמה נאשמים‪ .‬שמות הנידונים‬
‫לתלייה לא פורסמו‪ .‬השתיים לא הצליחו להירדם בצאת השבת‪ ,‬בלילה שלפני מועד התלייה‪.‬‬
‫רדפו אותן סיוטים בהם ראו את הבעלים תלויים בחבל בכיכר העיר‪ .‬רק לפנות בוקר הצליחו‬
‫לחטוף תנומה קצרה‪.‬‬
‫בבוקר יום א'‪ ,‬ה‪ 16-‬בדצמבר ‪ ,1917‬א' בטבת תרע"ח‪ ,‬יצאו השתיים למרכז העיר‪ ,‬לחזות‬
‫בתלייה‪ .‬מקום הגרדום היה בכיכר המרכזית של דמשק‪ ,‬כיכר מרג'ה‪ ,‬הסמוכה לבית‪-‬המשפט‬
‫הפלילי ולבית העירייה‪ .‬זמן רב נדרש להן להגיע ממלון "גורדון" במזרח העיר העתיקה לכיכר‬
‫בעיר החדשה במערב‪ .‬כשהגיעו לכיכר‪ ,‬גילו דבשה וחנה שאיחרו לתלייה‪ .‬מרחוק ראו שתי‬
‫גופות תלויות בחבל על עמודי התלייה‪ .‬על בגדיהם עטו גלביות לבנות‪ ,‬שהוצמדו להן לוחות‪.‬‬
‫בלוחות נכתבו כתבי האשמה שלהם‪ .‬התלויים לא היו בעליהן‪ .‬הן זיהו את התלויים בנקל כיוסף‬
‫לישנסקי ונעמן בלקינד‪ .‬מהגלבייה שלבש לישנסקי בצבצה חליפה הדורה עטורת עניבת פפיון‪.‬‬
‫לבושו של בלקינד היה מרושל יותר‪ .‬לשתיים סופר כי בלקינד כתב את צוואתו למרגלות עמוד‬
‫התלייה‪ ,‬והתפלל עם רב שנכח במקום‪ .‬לעומתו‪ ,‬סירב לישנסקי להתפלל ולכתוב צוואה‪ .‬תחת‬
‫זאת ביקש לנאום בערבית בפני הקהל הרב שהתאסף במקום‪ .‬שני הנידונים‪ ,‬שהובלו לכיכר‬
‫הגרדום בטרם שחר‪ ,‬נוכחו כי עצי התלייה עדיין לא מוכנים‪ .‬לישנסקי פנה לתלייניו ולגלג‬
‫עליהם‪ ,‬על כך שאפילו עץ תלייה אינם מסוגלים להכין במועד‪" .‬בא קצכם‪ .‬עוד מעט יבואו‬
‫האנגלים לשחרר את ארצנו"‪ ,‬אמר להם‪.‬‬
‫את נאום הפרידה של לישנסקי טרם עלייתו לגרדום‪ ,‬שנאמר בערבית‪ ,‬אמור היה הכרוז לתרגם‬
‫לטורקית‪ .‬הוא ציפה כי הנידון יודה בחטאו ויתחרט על בגידתו‪ .‬אולם לישנסקי פתח את נאומו‬
‫בהכרזה על שמחתו‪-‬לאיד למפלתה הצפויה של האימפריה העות'מאנית‪ ,‬לאחר שאיבדה את‬
‫ירושלים לאנגלים‪ .‬כשהבין הממונה על הטקס על מה הוא מדבר‪ ,‬פקד מיד לעצור את מלאכת‬
‫התרגום ולתקוע בחצוצרה‪ .‬לישנסקי ובלקינד הושיטו יד איש לרעהו‪ ,‬ונפלו איש על צווארי‬
‫חברו‪ .‬לישנסקי עלה ראשון אל דוכן התלייה‪ ,‬פשט צווארו לתליין וקרא בקול את שם אהובתו‪:‬‬
‫"שרה‪ ,‬שרה!"‪ .‬הוא נפח את נשמתו כשבת‪-‬צחוק על פניו‪ .‬השוטר הערבי שליווה אותו לעמוד‬
‫התלייה‪ ,‬הזדעזע ממראה פניו של התלוי‪" .‬בת‪-‬צחוק זו – סימן רע היא לנו; ידוע שצחוק של תלוי‬
‫מנבא רע לשופטיו"‪ ,‬אמר בקול נבוך‪ .‬אחרי לישנסקי הגיע תורו של בלקינד לתלייה‪.‬‬
‫בשעת התלייה נקלעה למקום קבוצה של חיילים אוסטרים‪ .‬אחד מהם‪ ,‬קצין‪-‬הקישור של הצבא‬
‫האוסטרי בדמשק דניאל אוסטר )לימים ראש‪-‬העיר היהודי הראשון בירושלים(‪ ,‬הנציח את‬
‫המעמד הקשה במצלמתו‪ .‬בסיום הטקס קרא הכרוז בקול‪" :‬ככה ייעשה למי שבגדו במולדת!"‪.‬‬
‫דבשה וחנה ההמומות נותרו במקום‪ ,‬כדי לראות מה ייעשה בגופות‪ .‬רק סמוך לעשר בבוקר‬
‫הגיעה משאית‪ ,‬וחיילים גררו את הגופות לתוכה‪ .‬החיילים הרחיקו באלות את הקהל הרב שמיאן‬
‫להתפזר‪.‬‬
‫לאחר שנוכחו כי בעליהן לא נתלו‪ ,‬נגולה אבן מליבן של דבשה וחנה‪ .‬הבעלים הועמדו למשפט‬
‫עם עוד אסירים רבים בפני בית‪-‬דין צבאי‪ ,‬שלושה ימים לאחר התלייה של לישנסקי ובלקינד‪.‬‬
‫האסירים הוכנסו אחד אחר השני לאולם מלא אבק‪ .‬מאחורי שולחן הדיינים המכוסה מפה אדומה‪,‬‬
‫‪7‬‬
‫ישבו שישה קציני צבא‪ .‬פנחס שניאורסון‪ ,‬שהיה אחד הנאשמים‪ ,‬סיפר כי להפתעתו התנהלה‬
‫החקירה בצורה עניינית‪ .‬שאלות הדיינים הושמעו בשקט ובנימוס‪ .‬הקצינים חקרו אותו על מהות‬
‫ארגון "השומר" ועל מטרותיו‪ .‬לאחר שמיעת העדויות‪ ,‬פסק בית‪-‬הדין כי הנאשמים‪ ,‬כמעט כולם‬
‫אנשי "השומר"‪ ,‬אינם שייכים לכנופיית המרגלים אנשי ניל"י‪ .‬לכן הם אינם אשמים בריגול‪ .‬הוא‬
‫פסק שלצורך קביעת גזרי‪-‬הדין יש להעבירם לטיפולו של מושל דמשק‪ .‬פסק‪-‬הדין לא הבטיח‬
‫זיכוי מלא‪ .‬הנשפטים היו עדיין צפויים לגיוס לצבא או למאסר ממושך‪ ,‬אך לא לדין‪-‬המוות הצפוי‬
‫למרגלים‪ .‬בתום הדיון‪ ,‬הובלו האסירים למעצר בתחנת המשטרה‪ ,‬עד לגזירת דינם‪.‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬בשיחה בה שמע מקלווריסקי כיצד שוחרר גלעדי מהכלא בנצרת‪ ,‬נודע‬
‫לשניאורסון גם מה התרחש מאחורי הקלעים של בית‪-‬הדין הצבאי בדמשק‪ .‬קלווריסקי נפגש עם‬
‫הדיינים לפני המשפט ושכנע אותם‪ ,‬בעזרת שוחד‪ ,‬שחברי "השומר" לא היו מרגלים‪ .‬כשפגש‬
‫קלווריסקי את ג'מאל פשה במסדרון‪ ,‬לפני תחילת הדיונים‪ ,‬הצהיר בפניו שהם אינם מרגלים‪.‬‬
‫ג'מאל פשה איים עליו בכעס שאם יימצא אפילו אחד מהאסירים אשם בריגול‪ ,‬הוא יהיה הראשון‬
‫שייתלה על עץ‪ .‬קלווריסקי לא נבהל מהאיומים וחזר על הצהרתו‪.‬‬
‫דר' משה ניימן מונה בספרו את העונשים שנגזרו על הנשפטים‪ .‬על ‪ 30‬איש‪ ,‬בעלי אזרחות‬
‫עות'מנית‪ ,‬נגזר לשרת בצבא‪ .‬ביניהם היו אשר ארליך‪ ,‬ברוך בן‪-‬טובים‪ ,‬פנחס שניאורסון וצבי‬
‫נדב‪ .‬שנת מאסר נגזרה על ‪ 15‬גברים אחרים בעלי נתינות דומה‪ ,‬בהם מאיר קוזלובסקי‪ ,‬שמואל‬
‫הפטר ודר' ניימן עצמו‪ .‬אסירים בעלי אזרחות אוסטרית‪ ,‬גרמנית או ספרדית יצאו לחופשי‪.‬‬
‫שלושה מהאישים ששהו בדמשק – דיזנגוף‪ ,‬קלווריסקי וגדליה וילבושביץ'‪ ,‬יחד עם אחד מנכבדי‬
‫הנוצרים בעיר‪ ,‬חתמו על ערבות כדי לשחרר לחופשה של יממה אחת את ‪ 30‬האסירים שנידונו‬
‫לגיוס‪ .‬סיפרה על כך דבשה‪:‬‬
‫"האסירים נפלו איש על צוואר רעהו והתנשקו‪ .‬נשמעו גם בכיות‪ .‬כל אותו הלילה ההוא‬
‫ישבתי עם אשר; הפלגנו בדברים כמעיין המתגבר ואינו פוסק‪ ,‬וחילקנו בינינו את חוויותינו"‪.‬‬
‫בשובם מהחופשה‪ ,‬חזרו ‪ 30‬האסירים לתחנת המשטרה‪ ,‬ומשם הועברו למעצר בכלא‬
‫חָאמִידִייָה‪ ,‬ששכן בקסרקטין צבאי גדול ליד תחנת הרכבת‪ .‬נאמר להם כי יוסעו מדמשק‬
‫לאיסטנבול ברכבת‪ ,‬דרך חָאלֶּב ו; ָדנָה‪ ,‬ושם יוחלט על יעדיהם‪ .‬דבשה הבינה כי לא יינתן לה‬
‫להתלוות לבעלה‪ ,‬ולא תוכל לדעת עתה לאן יישלח לבסוף‪ .‬לכן החליטה שעליה להיפרד ממנו‬
‫ולחזור לבנותיה בטבריה‪ .‬כשהגיעה שעתו של אשר לצאת לדרך‪ ,‬ליוותה אותו דבשה עד תחנת‬
‫הרכבת‪ ,‬ציידה אותו במגדנות ובכסף ונישקה אותו לשלום‪ .‬דבשה נותרה עם בן‪-‬טובים כמה ימים‬
‫בדמשק‪ ,‬כדי לעדכן את הרצפלד ובן‪-‬יעקב בפרטי פעולתן טרם שובן הביתה‪ .‬דבשה חשה‬
‫שמלאכתה טרם תמה‪ ,‬אך לא עליה החובה לגמרה‪ .‬הידיעה שאנשים בשיעור קומתם של הרצפלד‬
‫ובן‪-‬יעקב נמצאים במקום‪ ,‬הקלה על החלטתה לחזור הביתה‪ .‬בסוף דצמבר יצאה דבשה לדרכה‬
‫חזרה ארצה‪ .‬היא נסעה ברכבת לצמח ומשם הגיעה לביתה בטבריה‪ .‬חברתה חנה נאלצה להתעכב‬
‫זמן נוסף בדמשק‪ .‬לרוע מזלה‪ ,‬חלתה בטיפוס ואושפזה בבית‪-‬חולים עם תינוקה‪.‬‬
‫הנסיעה של דבשה ברכבת ארצה לא עברה בקלות‪ .‬כשעלתה לרכבת הדחוסה בנוסעים‪ ,‬לא‬
‫מצאה פיסת‪-‬מקום כלשהי בה תוכל לשבת או לעמוד בנחת לאורך זמן‪ .‬לעזרתה נחלץ קרוב‪-‬‬
‫משפחתה נחום פפר‪ ,‬שעלה לרכבת לבוש מדי קצין‪-‬צבא טורקי‪ .‬לאחר שיטוטים ממושכים‬
‫לאורך הרכבת‪ ,‬מצאו קרון‪-‬משא ללא גג‪ ,‬ובו ערימה ענקית של גרגירי דּורָה‪ .‬בראש הערימה‬
‫ישב בדואי רועד מקור‪ ,‬ולידו כבשה לבנה – אף היא רועדת מקור – שלא חדלה לפעות מה‪-‬מה‪-‬‬
‫מה בקול רם‪ .‬דבשה סירבה לטפס על הערימה בטענה שלא תוכל להחזיק מעמד בקור‪ .‬אולם‬
‫‪8‬‬
‫נחום הקצין ציווה עליה לעלות וגרר אותה אל ראש הערימה‪ .‬לא חלפו אלא דקות ספורות והם‬
‫החליטו לרדת‪ .‬על‪-‬כך סיפרה דבשה בזיכרונותיה‪:‬‬
‫"תחילה יורד הגבר – נחום פפר‪ .‬אני מנסה לרדת בעקבותיו‪ ,‬אך פתאום‪ ,‬מעשה שטן‪,‬‬
‫פותחת הרכבת בתמרונים של הלוך ושוב; ואני‪ ,‬ויי לאותה בושה‪ ,‬נתלית בין השמיים ובין הארץ‬
‫כשידי נאחזת‪ ,‬כבקנה של קש‪ ,‬בשלבי הקרון ורגליי מפרפרות בחוסר‪-‬ישע משווע באוויר‪...‬‬
‫]שנינו[ צועקים וצווחים בקולות מחרידים‪ ,‬אך מגדיל מכולם האחראי לשלומי הקצין העברי‪-‬‬
‫התורכי‪ ...‬זעקותיו מגיעות איך‪-‬שהוא אפילו לאוזניו של הּכַוון‪ ,‬המאותת לרכבת לעצור‪ ...‬הרכבת‬
‫נעצרת‪ .‬מתאסף קהל רב‪ ,‬וכל הגברים פוקדים עלי‪ ,‬בכל מיני שפות‪ ...‬להטיל את עצמי לזרועותיו‬
‫של פפר‪ ....‬אני עושה כמצּווֶה עלי והֹוּפ‪ ,‬השבח למרומים‪ ,‬רגליי האומללות הגיעו למחוז‪-‬חפצם –‬
‫ארצה‪ .‬למרבה שמחתי הייתי לבושה לגופי זוג מכנסיים ארוכים וחמים‪ ,‬וכך ניצלתי מהיחשפות‪-‬‬
‫יתר קבל עם ועדה"‪.‬‬
‫הכוון ריחם על השניים‪ ,‬ומצא להם מקום עמידה במעבר בין שני קרונות‪ ,‬דחוקים ודחוסים‬
‫מכל‪-‬עבר‪ .‬לפתע נשמע קול נפץ אדיר‪ .‬באחד מקרונות הרכבת התפוצצה פצצה בתוך מלאי‬
‫תחמושת‪ .‬הנוסעים החלו לנוס לכל עבר‪ .‬כיבוי השריפה שפרצה נמשך זמן רב‪ ,‬בטרם ניתן‬
‫לרכבת לצאת סוף‪-‬סוף מהתחנה‪ .‬הנסיעה ברכבת עד צמח נמשכה ארבע יממות‪...‬‬
‫* * * * *‬
‫‪9‬‬