סיפורי שכונה תשע"ב בשכונת שפירא ושכונת קרית שלום - בהפקת

‫מרחבים חברה לחנוך ותרבות (חל"צ)‬
‫‪15-010-010-4‬‬
‫סיפורי שכונה תשע"ב‬
‫שכונת שפירא‬
‫שכונת קרית שלום‬
‫בשיתוף עם מחלקת הרווחה שפירים‬
‫‪1‬‬
‫בינ " ה‬
‫"בית היוצר לנשמת האומה " (חיים נחמן ביאליק )‬
‫בינ"ה הינה ארגון חינוכי‪ -‬חברתי המקדם את העיסוק‬
‫בהתחדשות יהודית מתוך השקפת עולם פלורליסטית‪.‬‬
‫הגישה החינוכית בבינ"ה חותרת לבניית ציבור וקהילה‬
‫יהודית חופשית וריבונית במדינת ישראל אשר רואה‬
‫ביהדות תרבות פתוחה ומתחדשת‪ ,‬ובמסורת מקור‬
‫השראה ולא מקור סמכות‪ .‬התפיסה החברתית יונקת מן‬
‫השאיפה ליצור במדינת ישראל חברה צודקת ברוח‬
‫ההשקפה שליוותה את המעשה הציוני בראשיתו והייתה‬
‫מבוססת על מקורות ישראל תוך שיח עם הרעיונות‬
‫החברתיים הליברליים והדמוקרטים של המאה העשרים‪.‬‬
‫בין קבוצות הזהות השונות המתמודדות על עיצוב פניה של‬
‫החברה הישראלית מציעה בינ"ה את קולה שלה‪:‬‬
‫‪ ‬יהודיות שיש בה מודעות היסטורית‪ ,‬זיקה לטקסט‬
‫ולסיפור‪ ,‬ללוח השנה העברי והיא מטפחת גישה‬
‫יוצרת לתרבותה‪.‬‬
‫‪ ‬ציונות הדואגת את דאגת הקיום היהודי‪ .‬היוצרת‬
‫עברית ומבקשת להקים בית כמידת אדם‪.‬‬
‫‪ ‬לימוד המפגיש את הלומדים עם מקורותיהם‬
‫הרוחניים‪ ,‬על מנת ללוש בחומרי היסוד מתוך‬
‫חופש לאמץ או לדחות‪ ,‬לפרש ולדרוש‪ ,‬להקשות‬
‫וליצור מדרש ישראלי הנענה לשאלות הזהות‬
‫היהודית‪ ,‬התרבות העברית וההוויה הישראלית‬
‫הנרקמת בזמן הזה‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‪ ‬חינוך שבמרכזו השאיפה לחברה ראויה וצודקת‬
‫הנענית לצורכי הכלל והמקיימת שיח של זהות‬
‫מתוך קשב לריבוי הקולות שבתוכה‪.‬‬
‫‪ ‬קהילה המנסה לפתוח לקהל הלומדים בה אפיקים‬
‫לעשייה משותפת‪ ,‬ואשר במרכזה קבוצות צעירות‬
‫המעצבות את דרכן מתוך לימוד‪ ,‬מעורבות ומעשה‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫פרויקט סיפורי השכונה‬
‫בינ"ה‪ ,‬כארגון העוסק ביהדות מתוך שאלות של מסורת‬
‫מול שינוי‪ ,‬רואה חשיבות רבה באיסוף סיפוריהם של‬
‫האנשים החיים כאן‪ .‬הסיפורים נאספו ונכתבו על ידי‬
‫חניכי מהכינה הקדם צבאית של בינ"ה על‪-‬שם לובה‬
‫אליאב‪ .‬החניכים גרים בשכונת שפירא ופעילים בשכונה זו‬
‫ובשכונות השכנות‪ ,‬קרית שלום ופלורנטין‪ .‬המפגש בין‬
‫החניכים לתושבי השכונות הותיקים יצר קשר בין דורי‬
‫אמיתי‪ ,‬כנה וחם‪.‬‬
‫בנוסף לעשיה החברתית של חניכי המכינה‪ ,‬לומדים‬
‫החניכים תכנים הקשורים ביהדות וצדק חברתי‪ .‬איסוף‬
‫הסיפורים תורם לא רק לקשישים המוצאים אוזן קשבת‬
‫אלא גם לצעירים המתחברים להיסטוריה של השכונה בה‬
‫הם חיים ולצד המעשי של הלימוד היהודי הערכי‪.‬‬
‫פרוייקט זה של תיעוד סיפורי חיים מנסה ליצור מציאות‬
‫בה נשמר הקשר בין הדורות‪ ,‬בה הדור הצעיר זוכר ומוקיר‬
‫את העשייה של הדור שקדם לו‪ .‬הדרך ליצירת מציאות זו‬
‫הינה באמצעות המפגש האישי והבלתי אמצעי של‬
‫החניכים עם ותיקי השכונות בהן הם פעילים‪.‬‬
‫הסיפורים שתקראו בחוברת מהווים פרי עבודה של‬
‫מפגשים אלו‪ .‬משתקפים בהם לא רק סיפורים של‬
‫הקשישים השונים אלא גם הקשר והעבודה המשותפת‬
‫שנוצרת בין הפעילים לקשישים בתהליך העבודה‬
‫והכתיבה‪.‬‬
‫בינה פועלת בשיתוף עם מחלקת הרווחה של עיריית לתל‬
‫אביב על מנת להצליח להגיע למרב הקשישים והקשישות‪.‬‬
‫כמו כן ריכוז הפרויקט וליווי הפעילים מתבצע בתמיכה‬
‫‪4‬‬
5
‫פרויקט סיפורי שכונה‬
‫הסיפורים‪:‬‬
‫ זיכרונות מבית היתומים‬‫סיפורו של יצחק סקלקה‬
‫כתב‪ :‬יובל לוין‪.‬‬
‫עמ'‬
‫ סיפור ילדות‬‫סיפורה של רוזה ו'ילוזני‬
‫כתב‪ :‬דן ורשקוב‬
‫עמ'‬
‫ האימהות שלי‬‫סיפורה של רחל קיקוף‬
‫כתבה‪ :‬ספיר טרנוס‬
‫עמ'‬
‫‪6‬‬
‫זיכרונות מבית היתומים‬
‫סיפור חייו של יצחק סקלקה‪ ,‬יליד פולין‬
‫כתב‪ :‬יובל לוין‬
‫הגעתי עם אחותה של אימא למוסד שנקרא "בית היתומים‬
‫היהודי בהנהלת יאנוש קורצ'אק"‪ .‬זה היה בשנת ‪,9191‬‬
‫כשהייתי בן שבע‪ .‬המנהלת‪ ,‬סטפניה וילצ'ינסקה‪ ,‬קיבלה‬
‫אותי‪ .‬היא ביקשה ממני שלא אפחד‪ ,‬ואמרה "פה תלמד‪,‬‬
‫פה תחיה‪ ,‬פה תשחק‪ ,‬תהיה ילד טוב"‪ .‬כך החלה תקופה‬
‫מיוחדת בחיי שנמשכה כשש שנים‪ ,‬אותן אני זוכר לטובה‬
‫גם היום‪.‬‬
‫אמנם לא הכרתי כלל את אבי‪ ,‬שכן לא ברור מה קרה‬
‫איתו‪ ,‬אך יתום לא הייתי‪ .‬בביתי גרו אימי‪ ,‬סבתי‪ ,‬שתי‬
‫אחיותיי – הנייה‪ ,‬הגדולה ממני בשנתיים‪ ,‬לאה‪ ,‬הצעירה‬
‫ממני בשנתיים‪ ,‬ואני‪ .‬נשלחתי למוסד‪ ,‬בעצת דודתי‪ ,‬כדי‬
‫להקל על המשפחה‪ ,‬כי כך היתה לאימא פחות עבודה‪,‬‬
‫פחות ילדים לטפל בהם‪ .‬הייתי ביחסים טובים עם‬
‫משפחתי‪ ,‬אך היה לי טוב מאד במוסד‪ ,‬אף אחד לא רצה‬
‫לצאת משם! הייתי הולך לבית בימי שבת‪ ,‬אם לא היה לי‬
‫מה לעשות‪ .‬בדרך כלל היה מה לעשות‪ ,‬יצאתי לבלות‪,‬‬
‫‪7‬‬
‫להכיר את העיר‪ ,‬לפעמים היו מביאים כרטיסים לקרקס‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬והיו משחקים נוספים בהם שיחקנו‪ .‬לא יצאתי‬
‫באופן קבוע‪.‬‬
‫היינו קמים בשש בבוקר‪ ,‬מתקלחים ומסדרים את מיטתנו‪.‬‬
‫לאחר מכן ירדנו לאולם האוכל‪ .‬בדרך הייתה מרפאה‪ ,‬בה‬
‫עמד קורצ'אק והמליץ לשתות שמן דגים‪ .‬לא הייתה חובה‬
‫לשתות‪ ,‬אך ניתן היה לעשות כן עם תוספת‪ ,‬למען יוקל‬
‫הטעם המר‪.‬‬
‫היה לוח תורנויות ואירועים‪ ,‬והיינו מסתכלים עליו‪ ,‬ואז‬
‫היינו מתיישבים לאכול‪ .‬המטבח מוקם במרתף‪ ,‬והייתה‬
‫מעלית ידנית‪ ,‬ששני מתנדבים היו מושכים אותה עם‬
‫האוכל למעלה ולאחר ששתי תורניות היו לוקחות את‬
‫האוכל לשולחן ומגישות‪ ,‬היו עוזבים אותה והיא הייתה‬
‫יורדת בחזרה‪.‬‬
‫לאחר האוכל סטפה‪ ,‬המנהלת‪ ,‬הייתה מקישה ב"גונג"‪ ,‬וכך‬
‫הודיעו בעצם שעלינו ללכת לבית‪-‬הספר‪ ,‬שהיה ממוקם‬
‫מחוץ למוסד‪ .‬היו כמה בתי‪-‬ספר שאליהם הלכנו‪ ,‬לא כולם‬
‫לאותו אחד‪ .‬סטפה עמדה עם סל גדול וחילקה כריכים לכל‬
‫אחד‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫הלימודים התחילו בערך בשעה שמונה בבוקר‪ ,‬והסתיימו‬
‫בערך בשתיים‪-‬עשרה – אחת בצהריים‪ .‬בבית‪-‬הספר לימדו‬
‫יהדות‪ ,‬מקצועות חילוניים ואת ההיסטוריה של פולין‪.‬‬
‫השפה הרשמית גם במוסד וגם בבית‪-‬הספר הייתה פולנית‪.‬‬
‫יידיש דיברו רק בבית‪ .‬למדתי בכמה בתי‪ -‬ספר במהלך‬
‫השנים‪ ,‬כולם יהודיים‪.‬‬
‫כשחזרנו לבית היתומים‪ ,‬חיכתה לנו ארוחת צהריים‪.‬‬
‫אחרי הצהריים היינו מכינים שיעורי בית‪ ,‬בעזרת‬
‫סטודנטים שעבדו בבית היתומים‪ ,‬אותם קורצ'אק הביא‬
‫בתור עוזרים‪.‬‬
‫בשאר הזמן‪ ,‬מאז שחזרנו מהלימודים ועד שעת כיבוי‬
‫אורות )פרט לארוחת ערב) היה זמן חופשי‪ .‬היינו מנצלים‬
‫אותו לקריאה‪ ,‬משחקים )לדוגמא‪ ,‬פינג‪-‬פונג‪ ,‬כדורסל אם‬
‫היה אור‪ ,‬ועוד)‪ ,‬וחוגי נגינה‪ .‬אני למדתי תיקון גרביים‪,‬‬
‫בקורס שעברתי‪.‬‬
‫כיבוי האורות היה מתבצע בין תשע לעשר‪ .‬היינו מתרחצים‬
‫לפניו‪ .‬ישנו בשני אולמות‪ ,‬אחד לבנים ואחד לבנות‪ .‬בין שני‬
‫האולמות היה חדרון‪ ,‬בו קורצ'אק )או מישהו אחר) היה‬
‫בודק כל ילד טרם השינה‪ .‬הבדיקה כללה גובה ומשקל‪.‬‬
‫כל שבוע היה מתקיים משפט‪ .‬המנהלת‪ ,‬סטפה‪ ,‬ניהלה את‬
‫המשפט‪ .‬השופטים נבחרו מבין ילדי המוסד‪ ,‬בתנאי שהללו‬
‫‪9‬‬
‫לא היו בעונש בזמן המשפט‪ .‬עונש היה יכול להיות לא‬
‫לצאת לבית בשבת‪ ,‬או לא ללכת לקולנוע אם היו כרטיסים‬
‫שהוזמנו‪ .‬גם קורצ'אק היה יכול להיות מועמד למשפט!‬
‫נשפטתי פעם אחת‪ .‬העילה הייתה שנתתי )בצחוק) מכה‬
‫קלה לילדה מהמוסד על הלחיים‪ .‬לילדה היה כאב שיניים‪,‬‬
‫והמכה החמירה אותו‪ ,‬אך לא נתנו לי עונש מכיוון שלא‬
‫התכוונתי לפגוע בה‪ .‬לי יצא להיות שופט פעם או פעמיים‪.‬‬
‫בשבת היה זמן חופשי‪ .‬מי שהיה לו בית היה יכול ללכת‬
‫אליו‪ ,‬או לחילופין ההורים יכלו לבוא ולבקר‪ .‬אימא לא‬
‫הייתה מגיעה‪ ,‬אך היו שבתות שיצאתי הביתה והיו כאלה‬
‫שלא‪ .‬בשנתיים האחרונות שלי במוסד לא יצאתי הביתה‪,‬‬
‫שכן באותו זמן אימא כבר הייתה בארץ‪ .‬כמו כן‪ ,‬יכולנו‬
‫ללכת בשבת לקולנוע ולקרקס‪ ,‬ובכלל לצאת קצת‬
‫מהמוסד‪.‬‬
‫היו לי מספר תחביבים לשעות הפנאי‪ :‬אהבתי לשחק‬
‫דמקה‪ ,‬שחמט‪ ,‬פינג‪-‬פונג‪ .‬הייתי גם מייצר רקטות לפינג‪-‬‬
‫פונג‪ .‬הייתה ספרייה‪ ,‬ואהבתי להשאיל ממנה ספרים‪,‬‬
‫ובעיקר אהבתי לקרוא מערבונים‪.‬‬
‫אהבתי גם לעבוד עם החצרן הנוצרי‪ ,‬ששמו היה זולסק‪.‬‬
‫היינו בונים מטקות פינג פונג‪ ,‬גיטרה עבודת יד‪ ,‬קופסת‬
‫‪11‬‬
‫גלויות‪ ,‬סירת קיאק‪ .‬כשילדי המוסד נלקחו להשמדה‪,‬‬
‫החצרן נלווה אליהם‪ .‬הגרמנים הוציאו אותו מהשורה‪,‬‬
‫והוא לא הסכים לעזוב את הילדים‪ ,‬כי אהב אותם‪ .‬על כן‬
‫הרגו אותו בירייה עוד בוורשה‪.‬‬
‫בקיץ היינו נוסעים למעון נופש בגוסלבק‪ ,‬עיירה לא רחוקה‬
‫מוורשה‪ .‬האדמה הייתה שייכת למוסד‪ ,‬והייתה שם‬
‫משפחה נוצרית‪ ,‬שהחזיקה משק חקלאי במקום‪ .‬המשפחה‬
‫הייתה מספקת למוסד )בכל השנה‪ ,‬לא רק בקיץ)‪ ,‬מתוצרת‬
‫המשק החקלאי שלהם‪ .‬לפעמים קורצ'אק היה שולח‬
‫אותנו לעזור להם בחקלאות‪ ,‬בהתנדבות‪ ,‬מי שרצה‪ .‬סך‬
‫הכל‪ ,‬שהינו שם מדי שנה כחודשיים בזמן הקיץ‪.‬‬
‫מכיוון שהאדמה הייתה חולית‪ ,‬היה ניתן לבנות בה‪,‬‬
‫ובאמת בניתי בה פעם אחת בית מחול‪ ,‬כולל שולחנות‬
‫וכיסאות‪ ,‬ומדרגות )מחול!)‪ .‬את הגג בניתי מענפי עץ‪ ,‬וסך‪-‬‬
‫הכל גודל המבנה היה בערך שניים וחצי מטר מרובע‪.‬‬
‫הייתה באר מים במקום‪ ,‬והיינו הולכים לראות איך סוס‬
‫מסתובב ומעלה על ידי כך מים מהבאר‪.‬‬
‫היינו יוצאים ליער לקטוף אוכמניות‪ .‬התאספנו בקבוצה‬
‫שבראשה קורצ'אק עמד‪ ,‬ומורה נוסף היה מאסף‪ .‬היינו‬
‫מתפזרים לקבוצות‪ ,‬וכשקורצ'אק היה מחצרץ בחצוצרה‬
‫שהוא הביא‪ ,‬כולם היו חייבים להתאסף בנקודה שממנה‬
‫‪11‬‬
‫הגיע קול החצוצרה‪ .‬היו סופרים שכולם נמצאים‪ ,‬ואם‬
‫מישהו לא מגיע‪ ,‬התחלקנו לקבוצות חיפוש ביער‪.‬‬
‫אני זוכר מקרה שזוג ילדים לא חזר‪ ,‬והחל לרדת החושך‪.‬‬
‫בסוף הם נמצאו עם זר פרחי יער‪ ,‬ואמרו שהם מצאו‬
‫פרחים והחליטו לקטוף‪ .‬הם הועמדו למשפט‪ ,‬והוחלט‬
‫לסלוח להם‪ ,‬כי היה להם רצון טוב להביא לכיתה פרחים‪.‬‬
‫יש לי זיכרונות גם מאירועים נוספים שהתרחשו בזמן‬
‫שהותי במוסד‪ .‬אני זוכר כשקורצ'אק‪ ,‬שהיה גם סופר‪ ,‬היה‬
‫כותב ספר‪ ,‬הוא היה אוסף את הילדים‪ ,‬ומתרגם להם מה‬
‫שכתב‪ .‬אם מישהו רצה לשנות משהו‪ ,‬היה יכול להגיד‪,‬‬
‫וקורצ'אק היה משנה‪.‬‬
‫היה לנו עיתון שנקרא מליפשגלונט )מלי ‪ -‬קטן‪ ,‬פשגלונט ‪-‬‬
‫מבט)‪ .‬בוורשה היה אגם טבעי‪ ,‬שבחורף היה קופא‪ ,‬לכן היו‬
‫עושים עליו מגרש החלקה‪ .‬באחת השבתות הלכתי לשם‪,‬‬
‫ואמרו )לאחר ששילמתי) שאין מגלשות‪ .‬התחלתי לבכות‪,‬‬
‫כי בזבזתי יום חופש‪ .‬סיפרתי זאת לקורצ'אק‪ .‬הוא אמר לי‬
‫אל תבכה‪ ,‬תוכל פעם אחרת ללכת‪ ,‬אבל אני אסדר לך‬
‫שתקבל תשלום‪ .‬הוא אמר לי לכתוב על זה כתבה לעיתון‪,‬‬
‫ואחרי שבועיים היא פורסמה בעיתון )במליפשגלונט)‪ ,‬ועל‬
‫כן קיבלתי החזר של הכסף ששילמתי על התור שלא‬
‫עשיתי‪ ,‬אפילו יותר ממה שעלה לי‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫קורצ'אק היה מדבר איתנו אחד לאחד כשהיה צורך‪,‬‬
‫כשראה שיש בעיה‪ .‬היינו שואלים אותו שאלות והיה עונה‬
‫לנו )אם היה אפשר והיה מתאים) בהלצות מצחיקות‪.‬‬
‫הוא היה מסדר לכל אחד מה שהוא רצה‪ .‬לדוגמא‪ ,‬מישהו‬
‫רצה לגדל שפנים‪ ,‬קורצ'אק סידר זאת‪ .‬מישהו רצה לשתול‬
‫חמניות‪ ,‬קיבל‪ .‬ממש כל מה שרצינו והיינו צריכים!‬
‫אמא עלתה לארץ בשנת ‪ .9111‬אני לא בטוח מדוע‪ ,‬כנראה‬
‫בגלל גילויי אנטישמיות‪ ,‬מיסוי גבוה וכדומה‪ .‬אני עליתי‬
‫עם אחיותיי כשנתיים מאוחר יותר‪ .‬ביום האחרון שלי‬
‫במוסד‪ ,‬לא עשו לי אירוע פרידה מיוחד‪ .‬כשהייתי בארץ‪,‬‬
‫המשכתי להתכתב עם קורצ'אק בדואר‪ ,‬ובזמן המלחמה‬
‫נודע לי על מותו‪.‬‬
‫יום אחרי שנפרדתי מהמוסד‪ ,‬עליתי עם אחיותיי על רכבת‬
‫שנסעה מוורשה לעיר הנמל קונסטנציה ברומניה‪ ,‬וממנה‬
‫הפלגנו לארץ על סיפון אנייה שנקראה "פולניה"‪.‬‬
‫ההפלגה ארכה מספר ימים‪ ,‬שבסופם הגענו סמוך לחופי‬
‫יפו‪ .‬האנייה עגנה‪ ,‬ואנשי הסוכנות קיבלו אותנו‪ .‬לאחר מכן‬
‫ירדנו לסירות שלקחו אותנו לחוף‪ .‬אימא קיבלה אותנו‬
‫בנמל‪ ,‬ולקחה אותנו הביתה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫בהתחלה גרנו בסמוך לחנות של אימא‪ ,‬ברחוב וולפסון ‪,19‬‬
‫משם עברנו לגור ברחוב יוחנן הסנדלר‪ ,‬אז עברנו לרחוב‬
‫לילנבלום‪ ,‬משם לרחוב אחד העם‪ ,‬אחר‪-‬כך לשוק‪ ,‬ובשנת‬
‫‪ 9111‬אימא שכרה צריף עם ארבעה חדרים בשכונת שפירא‬
‫בעיר‪ ,‬מערבי שהיה בעל המקום‪ .‬אימא הייתה תופרת‪,‬‬
‫והחנות שלה הייתה של מוצרים שהיא תפרה‪ .‬היא פרנסה‬
‫אותנו בכוחות עצמה‪ ,‬כאשר אחיותיי עזרו לה‪ ,‬ואני‬
‫נשלחתי לעבוד כדי לעזור לפרנסת המשפחה בגיל ארבע‪-‬‬
‫עשרה‪.‬‬
‫המשפחה גרה בצריף‪ ,‬וכשאחותי התחתנה היא קיבלה חצי‬
‫מהצריף‪ .‬לכן‪ ,‬היה צריך לבנות עוד מבנה מגורים‪ .‬בניתי‬
‫צריף נוסף מקרטוני ביצים שיובאו מחוץ לארץ‪.‬‬
‫לאחר שהשתחררתי‪ ,‬הכרתי בעזרת מכרה מהשכונה‪,‬‬
‫חברה שלה שנקראה אסתר גביוס‪ .‬התיידדנו‪ ,‬ובשנת ‪9199‬‬
‫התחתנו‪ ,‬היינו נשואים באושר עד לפטירתה בשנת ‪.9001‬‬
‫אני מתגעגע אליה עד היום‪.‬‬
‫לאחר החתונה הוספתי חדר נוסף לצריף ושם נולדו שלושת‬
‫ילדי‪ ,‬יהודית‪ ,‬יעקב וציפי‪ .‬בסמוך לצריפים בניתי את ביתי‬
‫בשנת ‪ ,9199‬בו אני גר עד עצם היום הזה‪ .‬בחצר הבית‬
‫עדיין עמודים הצריפים המקוריים המשמשים לי‬
‫כמחסנים‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫גויסתי בצו שמונה למלחמת העצמאות‪ .‬התגייסתי ליחידת‬
‫סילוק פצצות‪ ,‬שמוקמה בחיפה )סטלה מאריס)‪.‬‬
‫במשך שנים רבות עבדתי כחשמלאי בבית החולים תל‬
‫השומר‪ .‬המשכתי בעבודתי שם במשך כחמש שנים למרות‬
‫שכבר הייתי בגיל הפנסיה‪ ,‬כי היו זקוקים לי‪ .‬סך הכל‬
‫אהבתי לעסוק בעבודה שעבדתי‪.‬‬
‫כשפרשתי לגמלאות‪ ,‬קישרו אותי עם בית לוחמי הגטאות‪,‬‬
‫על שם יאנוש קורצ'אק‪ .‬תרמתי את כל התעודות‪ ,‬ופריטים‬
‫נוספים מהמוסד שהיו ברשותי‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,9002‬יצאתי‪ ,‬כחניך לשעבר במוסד של יאנוש‬
‫קורצ'אק‪ ,‬עם משלחת בני נוער לפולין‪ ,‬מטעם משרד‬
‫החינוך‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לפולין מאז‬
‫שעליתי לארץ‪ ,‬שבעים ושלוש שנים לפני כן‪.‬‬
‫לעומת וורשה‪ ,‬שהשתנתה‪ ,‬לבלי היכר‪ ,‬המבנה שבו היה‬
‫המוסד נשאר כמו שהיה וזיהיתי אותו מיד‪ .‬הסברתי‬
‫לחברי המשלחת מה היה ואיפה‪ ,‬הספרייה‪ ,‬המרפאה‪,‬‬
‫המעלית אולם האוכל‪ ,‬ועוד‪.‬‬
‫בערב האחרון אכלנו בבית המלון שבו ישנו באותו לילה‪.‬‬
‫מתחת לצלחות היו מונחות תמונות‪ .‬בתמונה שהייתה‬
‫מונחת מתחת לצלחת שלי‪ ,‬צולם הבית הישן של משפחתי‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫המלון נבנה במקום שבו שכן ביתי‪ ,‬לגמרי במקרה ישנו‬
‫באותו לילה במלון זה‪.‬‬
‫כל שנה‪ ,‬ביום השואה‪ ,‬אני נוסע לירושלים‪ ,‬לאנדרטה על‬
‫שם קורצ'אק ביד ושם‪ ,‬לטקס לזכרו‪.‬‬
‫לפעמים אני חושב על מה שהיה‪ ,‬על קורצ'אק‪ ,‬על המנהלת‪,‬‬
‫על המוסד‪ ,‬ושמח על שזכיתי לחוויה מיוחדת זאת‪.‬‬
‫יצחק ויובל‬
‫‪16‬‬
‫סיפור ילדות‬
‫סיפורה של רוזה ו'ילוזני‪ ,‬ילידת פולין‬
‫כתב‪ :‬דן ורשקוב‬
‫כשהיה אבא שלי‪ ,‬חנוך‪ ,‬על ערש דווי‪ ,‬באו בני המשפחה‬
‫להיפרד ממנו‪ .‬הוא נפרד מכל בני המשפחה‪ .‬אחר כך‪ ,‬כך‬
‫סיפרו לי‪ ,‬אמר‪" -‬אני רוצה את רו‪ ...‬אני רוצה את רו‪."...‬‬
‫הוא רצה לראות אותי‪ ,‬את רוזה‪ ,‬התינוקת שלו‪ ,‬בת שבעה‬
‫חודשים בסך הכל‪ .‬הוא לקח את היד שלי‪ ,‬ליטף אותי‪,‬‬
‫ואמר‪" :‬מחר בשש"‪ .‬אימא שלי לא התייחסה למה שהוא‬
‫אמר‪ ,‬אבל למחרת כשצלצל השעון שש פרחה נשמתו‪.‬‬
‫אבי היה אדם טוב‪ ,‬שדאג למשפחתו‪ ,‬לחבריו ולאנשים‬
‫בסביבתו‪ .‬בבית הייתה לנו רק תמונה אחת שלו‪ ,‬עומד עם‬
‫עוד הרבה אנשים אחרים ואני לא זוכרת איך נראו הפנים‬
‫שלו‪ .‬עד היום כשאני הולכת לישון אני אומרת‪ :‬אבא‪,‬‬
‫תבוא אלי בחלום‪ ,‬אני רוצה לראות אותך‪ .‬אבל הוא אף‬
‫פעם לא בא‪.‬‬
‫הורי היו נשואים קרוב לעשר שנים‪ ,‬במהלכן נולדו להם‬
‫שלוש בנות‪ :‬פרידה הבכורה‪ ,‬שרה‪ ,‬ואני‪ ,‬הצעירה ביותר‪.‬‬
‫אבי עבד כפקיד ממשלתי‪ ,‬ועסק בפיקוח על היערות בפולין‪.‬‬
‫במקור המשפחה שלי‪ ,‬משפחת לצ'נובולסקה‪ ,‬באה‬
‫‪17‬‬
‫מסטוצ'ק‪ ,‬מקום קטן ליד ורשה‪ ,‬אבל בגלל העבודה של‬
‫אבא נדדה המשפחה ממקום מקום‪ ,‬עד שהשתקענו בסוף‬
‫בצ'רבונה בור‪ ,‬עיירה יהודית קטנה ליד העיר לומז'ה‬
‫במזרח פולין‪.‬‬
‫זמן קצר אחרי שנולדתי חלה אבא שלי בהצטננות‬
‫שהידרדרה במהירות‪ ,‬בגלל חוסר בטיפול רפואי לדלקת‬
‫קרום המח‪ ,‬עד לפטירתו‪ .‬אמי הייתה רק בת עשרים‬
‫ושמונה כשנפטר אבא‪ ,‬והמשפחה לחצה עליה שתתחתן‬
‫שוב‪ .‬אפילו סבתא שלי מצד אבא אמרה לה‪" ,‬לאה'לה‪,‬‬
‫תתחתני"‪ .‬כשגדלנו שאלנו את אימא שוב ושוב‪" -‬אימא‪,‬‬
‫למה לא התחתנת?"‪ .‬אמי הייתה אישה יפה‪ ,‬גבוהה‪ ,‬היד‬
‫שלה הייתה יד כמו של פסנתרנית‪" .‬יש לי שלוש בנות‪".‬‬
‫היא הייתה אומרת‪" .‬בחור צעיר לא ייקח אותי עם שלושה‬
‫ילדים‪ .‬למה לו לקחת מישהי עם שלושה ילדים? אם אני‬
‫אתחתן עם מישהו‪ ,‬הוא בטח יהיה גרוש‪ ,‬או אלמן‪ ,‬וגם לו‬
‫יהיו שניים‪ ,‬שלושה ילדים משלו‪ .‬זה כבר שישה ילדים!‬
‫ואני הייתי צעירה‪ ,‬אז גם אני הייתי מביאה עוד ילדים‪ .‬ואז‬
‫היו ילדים שלי‪ ,‬ילדים שלו‪ ,‬ילדים שלנו‪ .‬ואז‪ ,‬אם היו‬
‫נוצרות בעיות בנינו הוא היה אומר לי‪ :‬לכי תעבדי בשביל‬
‫הילדים שלך! אז אני צריכה שהוא יגיד לי? אני לא צריכה‬
‫שמישהו יגיד לי‪ ,‬אני הבלבוסטה‪ ,‬ואלה הילדים שלי‪ ,‬אני‬
‫האימא שלהם‪ ,‬ולא צריך להתחתן"‪ .‬אמא שלי הייתה אדם‬
‫‪18‬‬
‫מאוד עצמאי וחזק‪ ,‬היא שמרה על נאמנותה לאבי ולא‬
‫רצתה להינשא לאחר‪.‬‬
‫אימא עבדה מאוד קשה בשביל לפרנס אותנו‪ ,‬ואת הכל‬
‫עשתה לבד‪ ,‬למרות שהייתה אימא לשלוש בנות פעוטות‪.‬‬
‫כל בוקר הייתה אימא משאירה לנו סיר אוכל‪ ,‬מחביאה‬
‫את כל הסכינים ואת כל הדברים החדים בבית‪ ,‬סוגרת‬
‫אותנו ויוצאת לעבוד‪ .‬היא הייתה עוברת מבית לבית‪,‬‬
‫בכפרים הסמוכים‪ ,‬עם סל‪ .‬בסל היו לה כל מיני דברים גם‬
‫צבע‪ ,‬וגם סיכות לשיער‪ ,‬מה לא היה לה‪ .‬היא הייתה‬
‫הולכת עם כל מיני דברים והגויים‪ ,‬אם היה להם כסף‪ ,‬אז‬
‫נתנו לה כסף‪ ,‬ואם לא היה להם כסף היו נותנים לה ביצים‬
‫וחמאה‪ .‬אנחנו לא אכלנו את מה שהגויים נתנו‪ ,‬אימא שלי‬
‫הייתה אישה דתיה מאוד והיה אסור‪ .‬אז אימא שלי הייתה‬
‫הולכת לעיר ומוכרת את מה שנתנו לה‪ .‬הזמנים היו קשים‪,‬‬
‫הפרנסה הייתה קשה‪ ,‬אבל אימא הייתה אישה חכמה‬
‫מאוד‪ ,‬והיו לה הרבה רעיונות‪.‬‬
‫למשל‪ ,‬היא ידעה בדיוק מתי למכור את הביצים שקיבלה‬
‫מהגויים‪ -‬בתקופה שלפני חג הפסחא‪ ,‬כשלנוצרים אסור‬
‫לאכול בשר‪ ,‬הם אוכלים דג מלוח וביצים‪ ,‬והביצים יקרות‬
‫יותר‪ .‬היא גם ידעה איך למכור אותן טוב יותר‪ -‬לפני‬
‫שאימא הייתה צריכה ללכת לְ לומז'ה היא הייתה מדליקה‬
‫לַ ְמפַ ה‪ ,‬מנורה‪ ,‬והיינו יושבים ומסתכלים אם כל ביצה‬
‫‪19‬‬
‫נראית טוב‪ .‬אם היה איזה כתם‪ ,‬איזה פגם‪ ,‬שמנו את‬
‫הביצה בצד‪ .‬את היתר הייתה אימא רוחצת‪ ,‬שיהיו נקיות‪,‬‬
‫ושמה בחציר נקי‪ ,‬שכבה של ביצים ושכבה של חציר‪ .‬אז‬
‫הייתה שמה את הביצים בסל ויוצאת לעיר‪.‬‬
‫ככה גם‪ ,‬כשקיבלה עבור מה שמכרה חמאה‪ ,‬היא הייתה‬
‫לוקחת גזר‪ ,‬מגרדת בפומפייה ואחר כך מעבדת את‬
‫החמאה במים עם הגזר‪ ,‬עד שהייתה כתומה‪ ,‬ונראית טוב‪.‬‬
‫היא הייתה עוטפת אז את החמאה בנייר‪ ,‬קושרת בחוט‪,‬‬
‫שוקלת אותה‪ ,‬ואנשים היו מתפלאים מאיך שהכל היה‬
‫יפה‪ ,‬וקונים‪.‬‬
‫תקופת מלחמת העולם הראשונה והתקופה שאחריה היו‬
‫קשות‪ ,‬והיו חסרים מוצרים רבים‪ .‬אבל אימא כל פעם‬
‫מצאה דרכים חדשות בשביל לפרנס אותנו‪ .‬לא היה סוכר?‬
‫אימא הייתה לוקחת סכרין‪ ,‬מערבבת עם מים‪ ,‬ומוכרת‪ .‬לא‬
‫היו חוטים? אימא לקחה מפה ישנה בבית‪ ,‬פרמה אותה‪,‬‬
‫לפפה את החוטים מסביב לגזר עץ ומכרה‪ .‬עד היום אני לא‬
‫יודעת מאיפה אימא שלי הייתה לוקחת כח‪ ,‬לעשות הכל‬
‫לבד‪ :‬לבשל‪ ,‬לכבס‪ ,‬לנקות ואפילו לסייד את הבית‪.‬‬
‫כשהייתה אימא חוזרת הייתה מספרת לנו שבמשך כל‬
‫היום היא התפללה לאלוהים‪" ,‬אלוהים תתן לי עין לראות‬
‫אם הילדים עוד חיים בבית"‪ .‬היא דאגה לנו מאוד‪.‬‬
‫כשאמא הייתה הולכת מהבית‪ ,‬פרידה ושרה היו צריכות‬
‫‪21‬‬
‫לשמור עלי‪ .‬כשגדלנו קצת הן היו הולכות לשחק בחוץ‬
‫שתיהן‪ ,‬ולא רצו שאבוא ואפריע להן‪ .‬אני זוכרת עד היום‬
‫איך הייתי לוקחת שרפרף‪ ,‬נעמדת עליו וסוגרת את הדלת‬
‫עם הוו‪ .‬כשהן היו באות בחזרה‪ ,‬הייתי צריכה להעמיד את‬
‫השרפרף שוב ולפתוח להן‪ .‬הייתי יושבת כל היום בבית‪,‬‬
‫היה לי משעמם וחיפשתי דברים לעשות‪ ,‬שיכולתי לעזור‬
‫בהם לאימא‪ .‬כשהייתי בת ארבע או חמש החלטתי שאני‬
‫אשטוף את כל הכלים בבית‪ .‬הייתי שוברת הכל‪ ...‬כשאימא‬
‫חזרה וראתה מה עשיתי היא החליטה לקנות כלים‬
‫מאמייל‪ ,‬אפילו סכינים ומזלגות מאמייל‪ ,‬שלא אשבור‬
‫שוב‪ .‬לפעמים הייתי אפילו יושבת ומתחילה לקלף תפוחי‬
‫אדמה‪ ...‬לפעמים הייתי מקלפת דלי שלם! פרידה ושרה היו‬
‫צוחקות עלי‪ ,‬ואני הייתי בוכה לאימא ואומרת לה‪" :‬אני‬
‫עבדתי כל כך קשה והן צוחקות‪ ."...‬אימא הייתה מרגיעה‬
‫אותי ואומרת‪" :‬זה בסדר‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬זה יהיה להיום‪,‬‬
‫למחר‪ ,‬למחרתיים‪".‬‬
‫רק בשבת אימא שלי הייתה נחה‪ .‬שמרנו את המסורת‬
‫בבית‪ ,‬וידענו שבשבת לא עושים שום דבר‪ ,‬אפילו לא‬
‫מסתרקים! אימא הייתה אומרת‪" :‬אם מוציאים שערה‬
‫אחת בשבת‪ ,‬זה אותו הדבר כאילו כרתנו עץ ביער!"‪ .‬בערב‬
‫שבת אימא הייתה אומרת קידוש‪ ,‬כי לא היה אבא‪ .‬ביום‬
‫שבת היינו אוכלים צ'ולנט‪ ,‬ואימא הייתה נכנסת למיטה‪,‬‬
‫לנוח‪ .‬רק בערב היא הייתה מתעוררת‪ ,‬קוראת לי ושואלת‪:‬‬
‫‪21‬‬
‫"רוזה‪ ,‬כבר יש שלושה כוכבים?"‪ .‬היא הייתה יוצאת‬
‫מהמיטה‪ ,‬רוחצת את הידיים‪ ,‬ואומרת המבדיל בין קודש‬
‫לחול‪ .‬מיד אחרי ההבדלה הייתה מתחילה לעבוד‪ .‬היא‬
‫הייתה מכינה בשבילנו לחם‪ ,‬מקצת גרעיני חיטה שהגויים‬
‫נתנו לה‪ .‬היא הייתה טוחנת אותם מראש אצל הטוחן‬
‫ובמוצאי שבת אופה לחם לכל השבוע‪.‬‬
‫ביום ראשון אימא לא הייתה הולכת בין הגויים‪ ,‬זה היה‬
‫יום המנוחה שלהם‪ .‬ביום הזה היא הייתה מנקה את הבית‪,‬‬
‫מכבסת ומגהצת‪ .‬ככה שביום שני הילדות שלה היו הולכות‬
‫לבית הספר לבושות כמו בובות‪ ,‬עם בגדים נקיים‪,‬‬
‫מכובסים‪ ,‬מגוהצים‪ .‬בבית הספר המורה היה מסתכל על‬
‫פרידה ואומר לכל הכיתה‪" :‬מחר תגיעו לבית הספר כמו‬
‫שפרידה באה!"‪ .‬ופרידה הייתה חוזרת הביתה ובוכה‪,‬‬
‫"אימא‪ ,‬מחר כולם יבואו כמוני!" אימא הייתה אומרת לה‬
‫"שקט!" ולמחרת בבוקר הייתה עושה לפרידה צמה ארוכה‬
‫ויפה‪ .‬המורה התפעל מפרידה שוב‪ ,‬ופרידה הייתה חוזרת‬
‫הביתה ושוב מפחדת שלמחרת כולם יבואו גם עם צמה‪ .‬אז‬
‫אימא הייתה עושה לפרידה צמות קטנות‪ ,‬פורמת אותן‪,‬‬
‫מסרקת את השיער‪ ,‬וזה היה יוצא כמו תלתלים‪ .‬למחרת‬
‫כולם היו שוב מתפלאים מכמה מסודרות ונקיות הילדות‬
‫של אימא‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫הייתי ילדה שקטה‪ ,‬נוחה מאוד‪ ,‬שתמיד שמעה בקולה של‬
‫אימא ורצתה להיות כמו שרה ופרידה‪ ,‬הבכורות ממני‪.‬‬
‫אבל מצד שני‪ ,‬כשרציתי‪ ,‬ידעתי גם לעמוד על שלי‪ .‬אני‬
‫זוכרת איך בגיל תשע‪ ,‬ביום הכיפורים‪ ,‬כשראיתי איך כולם‬
‫אצלנו צמים‪ ,‬אמרתי לאימא‪" :‬בשנה הבאה אני אצום!"‪.‬‬
‫אימא אמרה לי‪" :‬רוזה‪ ,‬אסור להגיד את זה! אם את‬
‫אומרת‪ ,‬את עושה נדר!"‪" .‬אבל אני באמת אצום!" השבתי‬
‫לה‪ .‬אימא לא האמינה‪ .‬אבל כשהייתי בת עשר באמת‬
‫צמתי עם כולם‪ ,‬כל היום לא שתיתי אפילו טיפת מים‪,‬‬
‫למרות שאימא לא רצתה שאצום‪.‬‬
‫לאימא היה חשוב מאוד שנלמד‪ .‬אם היו לה עשרים גרוש‪,‬‬
‫או לקנות חלב או לקנות מחברת‪ ,‬היא הייתה אומרת לנו‪:‬‬
‫"ילדים‪ ,‬היום אתם תשתו תה בלי חלב‪ ,‬כי צריך לקנות‬
‫מחברת"‪ .‬מאז שהייתי קטנה הייתי לומדת לבד‪ .‬כשהייתי‬
‫רואה את האחיות שלי לומדות‪ ,‬הייתי באה אליהן ושואלת‬
‫אותן על כל דבר‪" :‬מה זה? ומה זה? זה אלף? זה בית?"‪.‬‬
‫ככה‪ ,‬כשהתחלתי ללכת לבית הספר כבר ידעתי לספור עד‬
‫מאה‪ ,‬וידעתי את האלף בית‪ .‬למדתי בכיתה א' רק חצי‬
‫שנה‪ ,‬וישר העלו אותי לכיתה ב'‪ .‬מאוחר יותר בחיי‪,‬‬
‫היכולת ללמוד לבד היא שאפשרה לי ללמוד רוסית‪,‬‬
‫כשהייתי עם אחותי שרה ברוסיה בזמן המלחמה‪ .‬רצינו אז‬
‫לשלוח מכתבים לסבתא שלי‪ ,‬שאותם כתבנו ביידיש‪ ,‬אבל‬
‫לשלוח ביידיש לא יכולנו‪ ,‬היה צריך לכתוב ברוסית‪ .‬לכן‬
‫‪23‬‬
‫הלכתי לשכנה שלנו שהייתה רוסיה‪ ,‬כדי שתכתוב לנו את‬
‫הכתובת שלנו‪ :‬ארכנגלסקיה אובלסט‪ ,‬מחוז ארכנגלסק‪.‬‬
‫הסתכלתי על האותיות‪ -‬א' היה כמו א' בפולנית‪ ,‬ר' היה‬
‫כמו פ' בפולנית‪ ...‬ככה התחלתי ללמוד‪ ,‬בעצמי‪ ,‬עד שידעתי‬
‫לקרוא ולכתוב ברוסית‪.‬‬
‫בית‪-‬הספר שבו למדתי היה בית‪-‬ספר פולני‪ ,‬ושם גם למדתי‬
‫פולנית‪ .‬למרות שהייתי יהודייה אהבו אותי בבית‪-‬הספר‬
‫מאוד‪ ,‬כי למדתי טוב‪ .‬לא הרגשתי שמתייחסים אלי לא‬
‫יפה בגלל שהייתי יהודייה‪ ,‬וזושיה‪ ,‬החברה הכי טובה שלי‪,‬‬
‫הייתה פולניה‪ .‬התחברתי עם כולם‪ ,‬כי הייתי עוזרת‬
‫לתלמידים האחרים בלימודים‪ .‬בבית‪-‬הספר היו רק שבע‬
‫כיתות‪ ,‬אבל למדו הרבה יותר ממה שלומדים פה‪ .‬למדנו‬
‫קצת טבע‪ ,‬קצת גאוגרפיה‪ ,‬קצת היסטוריה של העמים‪,‬‬
‫קצת ליטראטורה‪ .‬אני אהבתי את כל המקצועות‪,‬‬
‫וכשהייתי קטנה חלמתי שאהיה מורה‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬בכל יום‪,‬‬
‫במקביל לבית‪-‬הספר‪ ,‬הייתי הולכת לשעה לחדר‪ .‬שם הייתי‬
‫לומדת את האלף בית העברי‪ ,‬מספרי קודש‪ ,‬מהחומש‪ .‬אני‬
‫זוכרת גם שבתור ילדה מאוד רציתי להיות ילד‪ ,‬ולא ילדה‪,‬‬
‫הצטערתי שהייתי בת‪ .‬הייתי אומרת לאימא‪" :‬אם הייתי‬
‫ילד‪ ,‬הייתי הולכת ללמוד בלומז'ה‪ ,‬בישיבה‪"...‬‬
‫בכיתות הראשונות היה לנו בבית הספר שיעור קריאה‪,‬‬
‫שבו היה המורה מקריא לנו ספרים‪ .‬פעם אחת אחרי‬
‫‪24‬‬
‫שהמורה עצר בנקודה מותחת במיוחד‪ ,‬החלטתי שאני‬
‫רוצה לדעת מה כתוב הלאה‪ .‬ניגשתי אל המורה ואמרתי‪:‬‬
‫"אני רוצה להתקדם בספר בעצמי‪ ,‬אולי תוכל לתת לי אותו‬
‫הביתה לקרוא?"‪ .‬הוא לא רצה לתת לי בהתחלה‪ ,‬אבל‬
‫למרבה המזל‪ ,‬המורה בדיוק התחתן‪ ,‬לאשתו לא היה מה‬
‫לעשות אז היא הייתה באה לבית הספר איתו‪ .‬כשהיא‬
‫ראתה שאני מבקשת את הספר‪ ,‬היא אמרה לו‪" :‬תן לה‪,‬‬
‫היא מבקשת כל כך יפה‪ ,‬תן לה"‪ .‬המורה הסכים‪ ,‬ומאז‬
‫התחלתי לקרוא ולא הפסקתי‪ .‬הייתי קוראת בעיקר‬
‫בפולנית‪ ,‬אבל גם קצת ביידיש‪ .‬אחד הספרים שהכי אהבתי‬
‫היה "הלב"‪ ,‬של אדמונדו דה אמיצ'יס‪ .‬האהבה לקריאה‬
‫נשארה איתי לכל החיים‪ -‬גם כשבגרתי המשכתי לקרוא‬
‫ספרים‪ .‬הייתי יכולה להתחיל לקרוא ספר בערב‪ ,‬ולהיות‬
‫כל כך מרותקת‪ ,‬שכשהייתי מרימה את עיני ממנו הייתי‬
‫נוכחת לדעת שכבר עלה השחר‪.‬‬
‫גם כשלמדנו בבית הספר‪ ,‬תמיד היינו זוכרות לעזור‬
‫לאימא‪ ,‬בכביסה‪ ,‬בעבודות הבית‪ .‬בית הספר שלנו היה‬
‫קרוב לבית‪ ,‬אז אני זוכרת שכשהיינו יוצאות להפסקה‬
‫הגדולה‪ ,‬שארכה עשרים דקות‪ ,‬אולי חצי שעה‪ ,‬אני ושרה‬
‫היינו רצות מהר הבייתה‪ ,‬אחת הייתה מסדרת מהר את‬
‫המיטות‪ ,‬שנייה הייתה מטאטאת‪ .‬למרות זאת הייתי‬
‫תלמידה מצטיינת‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫כשהייתה פרידה בת ‪ ,99‬החליטה אימא לשלוח אותה לגור‬
‫אצל סבתא שלי מצד אבא‪ ,‬רחל‪ ,‬בעיירה השכנה זמברוף‬
‫כדי שתוכל ללמוד תפירה‪ ,‬ותרכוש מקצוע‪ .‬פרידה גרה‬
‫אצל סבתא‪ ,‬לומדת תפירה ביום‪ ,‬ובערב הולכת ללימודי‬
‫ערב בבית הספר‪ ,‬כדי לסיים ללמוד‪ .‬כשפרידה הייתה בת‬
‫‪ 91‬אימא קנתה לה את מכונת התפירה‪ ,‬כדי שתוכל‬
‫להתאמן‪ .‬כשפרידה הייתה עושה משהו לא טוב‪ ,‬אימא‬
‫יכלה להגיד לה "לא‪ ,‬זה לא טוב"‪ ,‬לקחת ולפרום‪ .‬פרידה‬
‫הייתה בוכה‪ ,‬ואימא הייתה אומרת לה‪" :‬זה מוכרח להיות‬
‫ככה‪ ,‬זה לא יכול להיות אחרת"‪ .‬תמיד שמענו בקולה של‬
‫אימא‪ .‬היא הייתה אומרת לנו‪" :‬ילדים‪ ,‬אני אמרתי לא‪,‬‬
‫ואתם תעשו מה שאתם רוצים"‪ .‬אבל אנחנו לא עשינו אף‬
‫פעם שום דבר נגד הרצון של אימא‪.‬‬
‫למדתי בבית הספר שבע כיתות‪ .‬לא היה לנו כסף ולכן לא‬
‫יכולתי להמשיך ללמוד בגימנסיה‪ ,‬למרות שמאוד רציתי‪.‬‬
‫כשסיימתי ללמוד התחלתי לחפש עבודה‪ .‬היה קשה מאוד‬
‫למצוא עבודה‪ ,‬אבל החיים היו קשים והיה צריך לעזור‬
‫לפרנסה‪ .‬באותה תקופה היו מפרסמים בעיתונים מודעות‪,‬‬
‫שנקראו "עבודות קלות"‪ .‬אלה היו עבודות קטנות‪ ,‬למשל‬
‫לתפור כפתורים על בגדים‪ .‬הרבה בנות היו באות כדי‬
‫לעבוד‪ ,‬וגם אנחנו באנו‪ ,‬היינו עושות את העבודה ואחר כך‬
‫נשלחות הביתה‪ ,‬כמעט בלי כסף‪ .‬חיינו בדוחק‪ ,‬אבל עדיין‬
‫‪26‬‬
‫הצלחנו להסתדר‪ ,‬עם אימא ששמרה עלינו ודאגה לנו‪ ,‬ועם‬
‫פרידה שהתחילה לעבוד כתופרת‪.‬‬
‫ככה הכל המשיך‪ ,‬עד המחלה של אימא‪ .‬התגלו אצלה שני‬
‫גידולים בבטן‪ .‬מצבה הורע במהירות‪ ,‬והחלטנו לצאת‬
‫לורשה‪ ,‬כדי שאימא תוכל להתאשפז בבית חולים ולעבור‬
‫ניתוח‪ .‬אימא הייתה קדושה בשבילנו‪ ,‬היינו מוכנות לעשות‬
‫למענה הכל‪.‬‬
‫מהיום שאחרי פסח ועד ערב ראש השנה שכבה אימא בבית‬
‫החולים‪ .‬אימא הייתה הכל בשבילנו‪ ,‬היה לנו מאוד קשה‬
‫בלעדיה‪ .‬אנחנו היינו שלוש בחורות צעירות‪ ,‬לבד‪ ,‬בורשה‬
‫והיינו צריכות לשלם עבור הטיפול הרפואי של אימא‪.‬‬
‫כשהרופא ראה שאין לנו כסף‪ ,‬הוא הסכים שבמקום כסף‬
‫נביא לאימא אוכל‪ ,‬ירקות ופירות‪ ,‬כדי שיהיו לה את‬
‫הויטמינים שהיא צריכה‪ .‬עבדנו יום ולילה כדי לחסוך כסף‬
‫ולהביא לאימא ירקות ופירות‪ .‬פרידה עבדה כתופרת‪ ,‬אני‬
‫ושרה היינו עוזרות לה‪ .‬אכלנו בעשרים וחמישה גרוש ליום‪,‬‬
‫היינו רזות כמו מקלות‪ .‬השכנים היו אומרים לנו‪" :‬ילדות‬
‫אתן תהיו חולות‪ ,‬תיזהרו‪ ."...‬אנשים מסביב ידעו כמה‬
‫קשה לנו‪ ,‬אבל לא כל כך יכלו לעזור‪.‬‬
‫היינו מבקרות את אימא כל יום‪ ,‬כל יום מישהי אחרת‪ .‬לא‬
‫רצינו לנסוע כי הנסיעה עלתה כסף‪ ,‬אז הלכנו ברגל‪ ,‬למרות‬
‫שזה היה מאוד רחוק‪ .‬כשמישהי מאיתנו הייתה חוזרת‬
‫‪27‬‬
‫מאימא ידענו כבר מהפנים שלה באיזה מצב רוח הייתה‬
‫אימא היום‪.‬‬
‫אחרי הרבה זמן‪ ,‬סוף סוף‪ ,‬אימא החלימה‪ .‬היא לא‬
‫הבריאה לגמרי‪ ,‬אבל בערב ראש השנה כבר הרשו לה‬
‫לצאת מבית החולים‪ .‬בתקופה שאחרי כן המשכנו לגור‬
‫בורשה‪ ,‬ארבעתנו‪ ,‬יחד‪ .‬פרידה הייתה המפרנסת‪ ,‬היא‬
‫הייתה עובדת בתפירה‪ .‬אימא הייתה אחראית על הבית‪,‬‬
‫הבלבוסטה‪ ,‬ואני ושרה היינו עושות את העבודות הקשות‬
‫בבית שאימא כבר לא יכלה לעשות‪ ,‬לסדר‪ ,‬לשטוף את‬
‫הרצפה‪ ,‬ועזרנו לפרידה בעבודת התפירה‪ .‬זאת הייתה‬
‫תקופה מאוד מאושרת‪ ,‬הייתי שמחה כל כך כשאימא‬
‫חזרה‪ .‬ככה חיינו יחד בורשה‪ ,‬עד המלחמה‪.‬‬
‫למרות כל מה שעברנו‪ ,‬המוות של אבי‪ ,‬קשיי הפרנסה‪,‬‬
‫אנחנו היינו משפחה שמחה‪ ,‬אהבנו מאוד אחת את השניה‪.‬‬
‫אני תמיד אומרת‪ :‬אני גדלתי בעוני‪ ,‬אבל באהבה‪ .‬אצל‬
‫אימא למדנו למדוד את הכח לפי הרצון‪ ,‬ולא את הרצון לפי‬
‫הכח‪ .‬למדנו לדאוג תמיד למשפחה‪ ,‬לא משנה מה קורה‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫זה משהו שנשאר איתי אחר כך כל החיים‪ ,‬גם אחרי‬
‫שהמלחמה הפרידה בינינו‪ ,‬ולקחה את פרידה ואת אימא‪.‬‬
‫עם שרה‪ ,‬אחותי‪ ,‬שהייתה בשבילי הכל‪ ,‬שגם עכשיו קשה‬
‫לי בלעדיה‪ ,‬עם יצחק בעלי‪ ,‬זכרונו לברכה‪ ,‬עם הבן שלי‬
‫יואל‪ ,‬עם הנכדים שלי שרית ואור ועם כל המשפחה‪ ,‬הכל‬
‫הולך עם האהבה‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫האמהות שלי‬
‫סיפורה של רחל קיקוף ילידת ברית‪-‬המועצות‬
‫כתבה‪ :‬ספיר טרנוס‬
‫דודתי ואני עלינו לארץ עם קבוצה של אנשים‪ .‬את הדרך‬
‫עשינו ברגל‪ ,‬על גמלים‪ ,‬ועל חמורים‪ ,‬עד שהגענו למקום‬
‫שבו היו רכבים‪ .‬מדושנבה שהיתה בברית‪-‬המועצות לשעבר‬
‫הגענו לגבול איראן שם לקחו אותנו השוטרים‪ .‬אני לא‬
‫יודעת על מה הם דברו אבל הם שלחו מכתב לממשל‬
‫בפארס שיש פה פליטים‪ ,‬לאחר מכן הם שלחו אנשים‬
‫שלקחו אותנו לפארס‪ ,‬לבוכרה שהייתה חלק מהאימפריה‬
‫הפרסית‪ ,‬שם שהינו עשרה חודשים‪.‬‬
‫כשנכנסנו לפארס הלכנו אל בית כנסת שבו רוכזו כל‬
‫הפליטים‪ .‬בבוקר דודתי הלכה לקנות אוכל‪ ,‬ובדרך פגשה‬
‫מכר שהתפלא לראותה ושאל אותה למעשיה‪ .‬היא סיפרו‬
‫לו שהגענו בלילה עם קבוצת פליטים‪ ,‬וששכנו את כולנו‬
‫בבית‪-‬הכנסת‪ .‬המכר התעקש לעזור לה ולשכן אותה‬
‫במגורים יותר נוחים אצל מכר עשיר שלו‪ ,‬אך היא לא‬
‫הסכימה לעזוב בלעדי‪" ,‬לא‪ ,‬יש לי ילדה ואני לא עוזבת‬
‫אותה"‪ .‬היא לקחה אותי איתה ובסופו של דבר הסכים‬
‫ואף שמח היהודי העשיר לשכן את שתינו בביתו‪ .‬עשרת‬
‫החודשים שגרנו שם היו טובים‪ .‬דודתי והוא התקרבו‬
‫‪31‬‬
‫מאוד‪ ,‬היא טיפלה בבית והוא דאג לכל מחסורנו‪ .‬למרות‬
‫שהיה לנו מאוד טוב שם‪ ,‬ולא רצינו לעזוב‪ ,‬ברגע שקבלנו‬
‫סרטיפיקט‪ ,‬אישור לבוא לארץ‪ ,‬ומכתב מהדוד אשר הפציר‬
‫בנו לבוא לארץ‪ ,‬יצאנו לדרך‪.‬‬
‫הגענו לארץ שהיתה תחת שלטון בריטי‪ .‬הדוד והדודה היו‬
‫הולכים לעבודה‪ ,‬ואני הייתי מסתובבת בשכונה או הולכת‬
‫לשכנים‪ .‬דוד שלי היה מוביל דברים בעגלה שלו ודודה שלי‬
‫עבדה‪ ,‬בבית מלאכה ליצור כאפיות בשכונת שפירא‪ .‬בית‬
‫המלאכה אינו קיים היום‪.‬‬
‫אני הייתי בת שבע‪ ,‬וצריכה להתחיל ללמוד בכיתה א'‪ ,‬אבל‬
‫היו קשיים להכניס אותי לבית הספר‪ .‬עד שהכניסו אותי‬
‫לבית הספר הסתובבתי בשכונה‪ .‬גרנו בשכונת שפירא‬
‫ברחוב בר יוחאי‪ .‬הייתי יושבת ברחוב עם השכנים שלי‪,‬‬
‫ממש על הכביש‪ ,‬אחד היה מנגן‪ ,‬אחד שר‪ ,‬אחד רקד‪ .‬דיברו‬
‫אחד עם השני שאלו לשלומי‪ ,‬אם לא הייתי קמה מוקדם‬
‫כמו כל יום להגיד שלום‪ ,‬השכנה הייתה עולה לבדוק מה‬
‫שלומי‪" .‬כן רחליקה‪ ,‬למה לא ירדת עד עכשיו?" היתה‬
‫אווירה טובה בשכונה‪ ,‬לא כמו עכשיו‪ ,‬שכולם עם דלתות‬
‫סגורות‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫לפני שעלינו לארץ‪ ,‬במדושנבה‪ ,‬גרנו באותה חצר עם אח של‬
‫אבא שלי ואשתו רבקה‪ ,‬כמו שהיה נהוג בימים ההם‪.‬‬
‫דודתי‪ ,‬רבקה‪ ,‬ואני הינו קרובות מאוד‪ ,‬למעשה היא‪ ,‬פחות‬
‫או יותר‪ ,‬גידלה אותי‪ .‬הורי התגרשו כשהייתי בת שש‪,‬‬
‫והתרחקתי מאבי שהתחתן מיד אחרי הגרושים עם אשתו‬
‫השנייה‪ .‬אשתו החדשה לא רצתה שהוא יהיה אבא לילדים‬
‫של מישהי אחרת‪ ,‬אך למרות זאת הוא לא ויתר ולקח את‬
‫אחותי הקטנה איתו כדי שתעשה את עבודות הבית‪ ,‬היא‬
‫הייתה כמו משרתת בשביל אשתו‪ .‬היא סבלה רבות ממנה‪.‬‬
‫אבי שהיה סוחר‪ ,‬בילה כל השבוע מחוץ לעיר‪ ,‬בענייני‬
‫עבודה‪ ,‬ונתן לאשתו לעשות כרצונה‪ .‬אשתו השנייה נפטרה‬
‫זמן לא רב אחר כך ואבי התחתן בשלישית‪.‬‬
‫בשל הקרבה בין דודתי רבקה לביני היא לקחה אותי אליה‪,‬‬
‫אך זאת לא הסיבה היחידה‪ .‬זמן מה לאחר שהורי התגרשו‬
‫דודתי קבלה מכתב מבעלה שהגר לפלסטינה כחמש שנים‬
‫קודם לכן‪ ,‬הקורא לה להצטרף אליו‪ .‬בשל המצב הקשה‬
‫בברה"מ דודתי החליטה להיענות לבקשתו‪ ,‬ובגלל שהייתי‬
‫הבת הגדולה מבין שתינו החליטה דודתי לקחת גם אותי‬
‫איתה‪ ,‬כדי שהיה לה יותר קל לעבור את הגבול‪ .‬אימי‪,‬‬
‫זילפה‪ ,‬נשארה לבד בלי ילדים ובלי בעל עד שנישאה‬
‫בשנית‪.‬‬
‫כך התחיל המסע שלי ושל דודתי לארץ ישראל‪ ,‬מסע שארך‬
‫כשנה שלמה ונגמר בהגיעי לגיל שבע‪ ,‬בשנת ‪.9119‬‬
‫‪32‬‬
‫למרות שהיה צריך לעבוד קשה כדי להתפרנס‪ ,‬החיים‬
‫בארץ היו נוחים ונעימים‪ .‬דודה שלי היתה עובדת כל יום‬
‫עד ארבע ואחר כך חוזרת לעשות הכל בבית‪ .‬לעצמה לא‬
‫היה לה זמן‪ .‬עם זאת לא הייתה מתווכחת איתי‪ .‬כשהייתי‬
‫אומרת לה שאני לא רוצה משהו כמו שמלה‪ ,‬היא הייתה‬
‫מחזירה אותה לחנות ומביאה לי אחרת‪ .‬הייתה לה שאיפה‬
‫אחת בחיים‪ ,‬ללדת ילדים משלה‪ ,‬אבל לא היו לה‪ .‬תמיד‬
‫החשבתי אותה לאימא שלי‪ ,‬אך אני לא יודעת אם גם היא‬
‫חשבה כך עלי‪ .‬לא דברתי עם אף אחד על הרגשות שלי‬
‫אפילו לא עם חברה טובה‪ ,‬את מדברת איתה והיא מספרת‬
‫לכל השכונה‪ ,‬אבל כשאת שומרת את זה לעצמך את "בעלת‬
‫הבית" של זה‪.‬‬
‫יום אחד הדוד מצא דרך להכניס אותי לבית ספר‪ ,‬הוא‬
‫רשם אותי לכיתה א' אבל לא למדתי הרבה הייתי כבר‬
‫גדולה‪ ,‬בכיתה א' הייתי כבר בגיל בת מצווה‪ ,‬למדתי רק‬
‫שנתיים‪ .‬בגיל ארבע עשרה התחתנתי ונגמרו הלימודים‪.‬‬
‫הדודים שלי אילצו אותי להתחתן עם מישהו שלא אהבתי‪,‬‬
‫מישהו שהדוד שלי בחר‪ .‬בעלי היה אדם טוב אבל לא‬
‫התאמנו זה לזו‪ .‬אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה‬
‫להתחתן‪ ,‬אפילו לא דודה שלי‪ .‬למרות זאת לא כעסתי‬
‫‪33‬‬
‫עליה " מה זה היה עוזר לי לכעוס? מה הייתי עושה?"‬
‫ידעתי שהיא לא יכולה להתנגד לדוד שלי‪.‬‬
‫שנה אחרי זה כשהייתי בת ‪ 99‬נולד ילדי הראשון ואז‬
‫היחסים בין הדוד לבעלי הידרדרו‪ .‬אז אמרתי לדוד תגיד‪,‬‬
‫"אתה בחרת לי אותו‪ ,‬אז למה אתה כל הזמן רב איתו?‬
‫למה אתה עושה לי צרות?"‪ .‬הדוד רצה שאני אתגרש‬
‫מבעלי ואתחתן איתו‪ ,‬כי הוא רצה לגדל את הבן שלי כבן‬
‫שלו ולא כנכד‪ .‬דודתי ידעה על כל זה אבל היא לא יכלה‬
‫להגיד כלום כי היא פחדה‪ .‬הזמנים ההם היו קשים לא היה‬
‫את הדברים שיש עכשיו‪ ,‬עזרה סוציאלית ומערכת רווחה‪,‬‬
‫היה לה קשה פשוט לקום ולעזוב‪ .‬למרות שסירבתי לתת לו‬
‫לגדל את בני כשלו הוא המשיך להתערב בחייו‪ .‬ככל שגדל‬
‫ניסה להשפיע עליו בעזרת כסף‪ .‬בסופו של דבר רבתי עם‬
‫הדוד והפסקנו לדבר‪ .‬לצערי‪ ,‬זה גרם לכך שהדוד לא הרשה‬
‫לי יותר לדבר עם דודתי‪.‬‬
‫עוד לפני ניתוק היחסים עם הדוד‪ ,‬בתקופה של המריבות‪,‬‬
‫אימי הביולוגית שלחה לי הרבה מכתבים בהם ציינה שהיא‬
‫רוצה לבוא לארץ‪ .‬לדודה שלי היה קשה כי היא פחדה‬
‫שזילפה תיקח אותי ממנה‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫לאחר מותו של סטלין נפתחו שערי ברה"מ‪ ,‬והיהודים היו‬
‫יכולים סוף סוף ליצור קשר עם הארץ‪ ,‬אימי ומשפחתה‬
‫הגיעו לארץ בתחילת שנות השבעים‪ ,‬כארבעים שנה אחרי‬
‫עלייתי‪ .‬אימי זילפה התחתנה בשנית בברה"מ ונולדו לה‬
‫שלוש בנות‪ .‬תמיד חשבתי שלא היה אכפת לזילפה‬
‫שנלקחתי ממנה‪ ,‬אבל כשזילפה באה לארץ מרוסיה‪ ,‬סיפרו‬
‫לי מכרים שלה שכן היה לה אכפת‪ ,‬שהיא התגעגעה אלי‬
‫והרגישה בחסרוני‪ .‬אבל כבר היה מאוחר מידיי‪ ,‬היא כבר‬
‫לא הייתה אימא בשבילי‪ ,‬אבל היא לא חשבה ככה‪.‬‬
‫למרות הכעס‪ ,‬זילפה עברה לגור בדירה שלי וזה השפיע לא‬
‫טוב על דודתי‪ .‬כל האהבה‪ ,‬כל האימהות‪ ,‬הכול‪ ,‬פתאום‬
‫באה "עוד אימא"‪ ...‬היא לא יכלה לראות אותי עם אימא‬
‫אחרת היא הייתה אימא שלי ואני הייתי הבת שלה והיא‬
‫אהבה אותי מאוד‪ ,‬ופתאום נולדה לי עוד אימא‪ .‬לא‬
‫אהבתי את זילפה כמו אימא‪ ,‬אהבתי את הדודה יותר‪.‬‬
‫אימא שלי עלתה כשהייתי בת ארבעים וחמש ולמרות זאת‬
‫דודתי קינאה‪ .‬זה היה גיל שהינו צריכות אחת את השנייה‪,‬‬
‫היה לי קשה מאוד להיקרע בין שתי אימהות‪.‬‬
‫זמן מה לאחר הגעתה של זילפה לארץ ולאחר שנותק‬
‫הקשר ביני לבין הדוד‪ ,‬חלתה דודתי‪ .‬בני הבכור לקח אותה‬
‫אליו וטיפל בה‪ ,‬וכשמצבה הדרדר היא אושפזה בבית‬
‫‪35‬‬
‫חולים‪ .‬רציתי מאוד לטפל בה‪ ,‬אבל בגלל הריב עם דוד שלי‬
‫והנתק‪ ,‬לא יכולתי‪ .‬ערב שחרורה מבית החולים פנה אלי‬
‫בני ובכה מאחר והדוד התנגד בתוקף לכל שהדודה תשהה‬
‫בביתו בזמן שהיא מחלימה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬נפטרה דודתי‬
‫לבד בבית החולים‪.‬‬
‫לאחר מותה של דודתי נשאר הדוד לבד‪ .‬בני הבכור שתמיד‬
‫היה קשור לדוד‪ ,‬בעיקר בגלל הכסף‪ ,‬לקח אותו אליו‪.‬‬
‫במותו הוריש דודי את כל כספו לבני הבכור ולא חלק זאת‬
‫עם שלושת ילדי האחרים‪ ,‬וזאת למרות תחנוניה של דודתי‬
‫שהכסף יתחלק בין כל הנכדים‪ .‬על תחנוניה של דודתי נודע‬
‫לי מחברתה הטובה‪ ,‬לאחר מותה של הדודה‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫בני נפטר לאחר כמה שנים ממחלה‪ ,‬לאחר שהוא לא מוכן‬
‫"לבזבז" כסף על טיפול רפואי טוב‪.‬‬
‫כיום אני גרה בשכונת קרית שלום ונמצאת בקשר טוב וחם‬
‫עם שלושת ילדי הנותרים‪ ,‬שלמזלי לא הלכו אחרי הדוד‬
‫וכספו‪.‬‬
‫רחל וביתה אתי‬
‫‪37‬‬