רסיסי לילה - Undocumented Matlab

‫רסיסי לילה‬
‫מאת תמר אלטמן‬
‫כל הזכויות שמורות למחברת – תמר אלטמן‬
‫‪1‬‬
2
‫למה כיזבתם‬
‫אורות רחוקים?‬
‫צריחות שצרחתי נואשת‪ ,‬כואבת‪,‬‬
‫בשעות מצוקה ואבדן‪,‬‬
‫היו למחרוזת מלים מלבבת‪,‬‬
‫לספר שירי הלבן‪.‬‬
‫נגלו חביונות לא גיליתי לרע‪,‬‬
‫נחשף החתום בי באש‪,‬‬
‫ואת תוגתו של הלב הכורע‬
‫יד כל במנוחה תמשש‪.‬‬
‫רחל‬
‫עמוס עוז‪ :‬אדם לא נעשה מספר סיפורים כדי להתפרסם‪ .‬זה קשור בפצע‪ ,‬בכאב‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫פרולוג‪ :‬אביב –‬
‫‪7711‬‬
‫לאה ידעה שעומדת לפני ה משימה קשה‪ .‬עשרים שנה אחרי שהצליחה להפריד בין ראובן ונועה‪ ,‬עליה‬
‫לספר לבנה על מה שעוללה‪ ,‬ו העלימה ממנו בעשרים השנים האחרונות‪ .‬קשה היה לה לדבר פתאום על כל‬
‫מה שהסתירה שנים כה רבות‪ ,‬אבל לא הייתה ברירה‪" .‬אסור לי לבזבז זמן" חשבה בליבה‪ .‬מרים ספרה לה‬
‫שמצב נכדה קשה‪ ,‬ואם לא יקבל עזרה מהירה עלול לקרות לו אסון‪.‬‬
‫בבוקר‪ ,‬בשעה שידעה שבנה מגיע לעבודה חייגה למשרדו‪" ,‬ראובני‪ ,‬אני רוצה לדבר אתך‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬אז דברי‪".‬‬
‫"לא! אי אפשר לדבר על זה בטלפון‪ .‬אתה חייב להגיע עכשיו‪ .‬אני צריכה אותך דחוף‪".‬‬
‫"טוב אימא‪ ,‬אקפוץ בסוף השבוע עם שושי‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬ענתה במהירות ובתקיפות‪" ,‬לא בסוף השבוע‪ ,‬ולא עם שושי‪ .‬אני מוכרחה לראות אותך עכשיו‪,‬‬
‫ואני רוצה לדבר איתך‪ ,‬ורק איתך‪ ,‬לבד‪".‬‬
‫"אימא‪ ",‬אמר בהתקוממות‪" ,‬את חושבת שאני מובטל‪ ,‬ויכול לקפוץ לאן שאני רוצה‪ ,‬ומתי שאני רוצה?‬
‫אני עסוק‪ .‬יש לי עבודה אחראית‪ .‬אני באמצע פרויקט חשוב‪ ".‬המלה "פרויקט" תמיד הרשימה אותה‪,‬‬
‫והשפיעה עליה‪" ,‬אנסה לסיים היום קצת יותר מוקדם‪ ,‬ולקפוץ אליך בערב‪".‬‬
‫"ראובן‪ ",‬לאה נזכרה שגם היא התווכחה כך כשמרים בקשה ממנה לבוא באמצע יום עבודה‪" ,‬הוא‬
‫בדיוק כמוני‪ ",‬חשבה‪ ,‬אבל בקול אמרה‪" ,‬אני לא יכולה לחכות עד הערב‪ .‬אתה מוכרח להפסיק את העבודה‬
‫עכשיו ולבוא אלי‪ ,‬אני יודעת שהעבודה שלך חשובה‪ ,‬אבל מה שאני רוצה לדבר איתך‪ ,‬יותר חשוב‪ .‬לא‬
‫הייתי מתעקשת‪ ,‬אם זה לא היה כל כך חשוב‪".‬‬
‫‪4‬‬
‫בנה נשמע קצר רוח‪" ,‬אבל ריבונו של עולם‪ ,‬תגידי לי מה את רוצה ממני?" התמרמר‪ ,‬אבל בקולו שמעה‬
‫כבר את תחילת הכניעה‪" ,‬מה הבעיה אימא? את לא מרגישה טוב? את צריכה רופא?"‬
‫"אני לא צריכה רופא‪ ",‬ענתה בתקיפות‪ ,‬מנסה להפסיק את הויכוח‪ ,‬ולהכריח אותו לבוא מיד‪" .‬אם לא‬
‫הייתי מרגישה טוב הייתי מטלפנת לרופא‪ ,‬ולא אליך‪ .‬אני יודעת שאתה עסוק‪ ,‬ואם אני אומרת לך לבוא‬
‫עכשיו‪ ,‬סימן שזה חשוב‪ .‬אני מוכרחה לדבר אתך‪ ,‬ואני לא יכולה לחכות‪ .‬אתה מוכרח לבוא מיד‪".‬‬
‫"בסדר אימא‪ ",‬נכנע לבקשתה החריגה‪" .‬אני מעביר כאן סמכויות למישהו ובא‪".‬‬
‫חסרת סבלנות הסתובבה בדירה‪ ,‬מנסה להעסיק עצמה‪ ,‬מתכננת מה ואיך לספר לבנה על הילד שלו‬
‫שהעלימה ממנו כל השנים‪ .‬השעות שעברו עד שהגיע‪ ,‬נראו לה ארוכות כנצח‪ .‬כה שקועה הייתה בתכנון‬
‫מה שעליה להגיד‪ ,‬שלא הכינה לו אפילו אוכל‪ .‬היא הכינה רק שתייה קרה‪ ,‬ושתי כוסות על שולחן המטבח‪.‬‬
‫במקרה חלפה ליד מראה‪ .‬היא הביטה בדמות הנשקפת במראה והזדעזעה‪ .‬היא נראתה זקנה‪ .‬השנים‬
‫האחרונות חרטו קמטים עמוקים בפניה‪ ,‬פיה נשמט‪ ,‬עיניה הוצרו‪ ,‬והבעת מרירות נשקפה מהם‪ .‬כמה‬
‫הזדקנה מיום מותו של יעקב‪ .‬הכול בחייה השתנה והתרסק‪.‬‬
‫"אבל עכשיו‪ ",‬ניסתה לעודד את עצמה‪" ,‬יש סיכוי שסוף סוף יקרה לנו משהו טוב‪".‬‬
‫כשהגיע נשקה לו‪ ,‬הובילה אותו למטבח ואמרה‪" ,‬שב ראובן‪ ,‬תמזוג לך קצת שתייה קרה‪".‬‬
‫"אל תגידי לי שסחבת אותי לכאן באמצע העבודה כדי להיות בטוחה שאני שותה מספיק‪ .‬אני מקווה‬
‫שזה משהו יותר חשוב מזה‪".‬‬
‫"זה חשוב‪".‬‬
‫"טוב אז מה זה הדבר החשוב שבגללו הוצאת אותי מהעבודה על פרויקט חשוב‪ ,‬וסחבת אותי לכאן?"‬
‫"לפני שאני מתחילה‪ ,‬אני רוצה שתדע שכל מה שעשיתי‪ ,‬עשיתי כי אהבתי אותך יותר מכל דבר אחר‬
‫בעולם‪ ,‬וחשבתי שמה שאני עושה‪ ,‬זה לטובתך‪".‬‬
‫"אוי איזה הקדמות‪ .‬אני רואה שאת באמת מנסה לנאום נאום חשוב‪ .‬מה העניין?"‬
‫"ראובן‪ ",‬אמרה‪ ,‬קולה נשבר פתאום‪" ,‬מה שאספר לך‪ ,‬יכאיב ויפגע בך‪ .‬אבל תזכור‪ ,‬כל מה שעשיתי‪,‬‬
‫עשיתי מתוך כוונה טובה‪ .‬כדי לשמור עליך‪".‬‬
‫"לשמור עלי? ממה לשמור?"‬
‫"אני לא יודעת מאיפה להתחיל‪".‬‬
‫"אולי תתחילי מההתחלה?"‬
‫"כל היום חשבתי על מה שאני הולכת להגיד לך‪ ,‬ועכשיו אני לא יכולה להוציא מלה מהפה‪".‬‬
‫"נו די כבר עם המתח הזה‪ .‬אולי תתחילי כבר?"‬
‫"יש לי משהו לספר לך שאתה לא יודע‪".‬‬
‫‪5‬‬
‫"כן‪ ,‬אני יודע‪ ,‬החסידה הביאה אותי אליך‪ .‬ועכשיו ברצינות‪ ,‬מה את רוצה להגיד לי?"‬
‫"אתה זוכר שלפני עשרים שנה‪ ,‬מרים נסעה עם נועה במהירות לאמריקה כדי להיפרד מאחותה‬
‫הגוססת? האחות הגוססת שחיה עד היום‪ ,‬עשרים שנה אחרי שהייתה צריכה למות?"‬
‫"כן! אני זוכר‪ ",‬ענה נבוך‪" .‬אבל מה קשורה נסיעה מלפני עשרים שנה לזה שקראת לי באמצע היום? אל‬
‫תגידי לי שקראת לי באמצע העבודה כדי לשאול אותי למה האחות של מרים לא מתה לפי התוכנית?"‬
‫"זה קשור! זה קשור"! ענתה בסבלנות‪" ,‬אחותה של מרים לא מתה‪ ,‬כי היא לא הייתה חולה אז‪ ,‬וכמובן‬
‫שגם לא גססה‪ .‬אנחנו שתינו המצאנו את הסיפור הזה‪".‬‬
‫"המצאתם?" שאל בהשתאות‪" ,‬למה המצאתם סיפור משונה כזה?"‬
‫"מרים גילתה במקרה שאתה שוכב עם נועה‪ .‬ניסינו להרחיק ממך את נועה לפני שתיכנס להריון‪ .‬לכן‬
‫מכרנו לכם סיפור על אחות גוססת‪ ,‬ושנועה צריכה לנסוע עם מרים‪ ,‬כדי לעזור לה עד שהאחות תמות‪".‬‬
‫"אתם המצאתם את הסיפור הנורא הזה כדי להפריד בינינו?" שאל בכעס‪" ,‬מה היה כל כך נורא בזה‬
‫שאהבתי את בת דודתי? את יודעת כמה אהבתי אותה? אהבתי אותה נורא‪ .‬אהבה שאי אפשר לשכוח‪ .‬את‬
‫יודעת כמה נשברתי מזה שהיא נתקה את הקשר איתי‪ ,‬וחזרה ארצה נשואה לשמואל הזה מהישיבה?"‬
‫"אני יודעת שאהבתם אחד את השני‪ ",‬ענתה וקולה נשבר‪ .‬עכשיו התקרבה לחלק הסיפור שהיה לה‬
‫קשה ביותר לספר‪" .‬ונועה הייתה חוזרת מיד‪ ,‬כשהייתה מגלה את הרמאות‪ ,‬אבל בדרך מרים ספרה לה למה‬
‫היא לא יכולה לחזור אליך‪ ,‬ומה שהיא ספרה לה‪ ,‬שכנע את נועה‪".‬‬
‫"מה היא ספרה לה?" שאל מבולבל‪ .‬הסיפור שנגלה לפניו היה מופלא‪ ,‬והכה אותו בתימהון‪.‬‬
‫"מרים סיפרה לה‪ ,‬את מה שאני אמרתי לה כששמעתי עליך ועל נועה‪ .‬היא סיפרה לה למה היא חייבת‬
‫להפסיק את הקשר אתך‪ .‬ולמה היא מוכרחה להתחתן לפני שהיא חוזרת‪".‬‬
‫"די‪ ,‬אל תמתחי אותי‪ ",‬צעק בכעס‪" ,‬מה היא סיפרה לה? למה היא לא יכלה לחזור אלי?"‬
‫לאה סובבה ראשה כדי לא להביט בבנה‪" ,‬היא ספרה לה שהיא לא בת דודה שלך‪ .‬היא אחות שלך‪ .‬יעקב‬
‫אבא שלה הוא גם אבא שלך!"‬
‫"הוא מה?!" שאל‪ ,‬מתקשה לקלוט את הספור הנורא הנפרש לפניו‪ .‬הוא הרגיש כאילו מישהו חובט על‬
‫ראשו‪" .‬את רוצה להגיד לי שיעקב אבא של נועה ואת?…" הוא לא היה מסוגל לבטא את השאלה בפיו‪.‬‬
‫"כן ראובן‪ ",‬אמרה מלטפת בשתי ידיה את ידו‪" ,‬יעקב היה אבא שלך‪ ,‬ואני התחתנתי עם ישעיהו כשכבר‬
‫הייתי בהריון אתך‪ .‬כולם יודעים איך נכנסים להריון‪ ,‬אבל כולם חשבו שזה מישעיה‪ .‬אף אחד לא ידע את‬
‫האמת‪ ,‬לא יעקב‪ ,‬לא רחל אחותי‪ ,‬אפילו ישעיהו לא ידע על זה כשהתחתנו‪ .‬וגם אחר כך לא ספרתי לאף‬
‫אחד‪ .‬אבל כששמעתי עליך‪ ,‬ועל נועה‪ ,‬הייתי מוכרחה לספר למרים את האמת‪ .‬סיפרתי לה שנועה היא‬
‫אחות שלך‪ ,‬ושאנחנו מוכרחות להרחיק אתכם אחד מהשני‪ ,‬לפני שהיא תיכנס להריון ממך‪".‬‬
‫‪6‬‬
‫ראובן התחיל להרגיש כאב פועם ברקותיו‪ .‬פועם‪ ,‬מתחיל להתפשט‪ ,‬ולהכאיב בכל הגוף‪" .‬אימא את‬
‫מזעזעת אותי‪ .‬את יודעת כמה שנאתי אותך כשהייתי קטן‪ ,‬בגלל שלכל הילדים היה אבא‪ ,‬ולי לא?"‬
‫"אני יודעת‪ .‬על הרבה דברים ויתרתי לך‪ ,‬כי תמיד זכרתי שאתה משלם על השגיאות שלי‪".‬‬
‫"הסיפור הזה מדהים‪ ",‬פניו של ראובן היו סמוקות עכשיו‪ ,‬וקולו רעד כשדיבר‪" ,‬אני מבין עכשיו הרבה‬
‫דברים שלא הבנתי קודם‪ .‬את יודעת כמה שנים שאלתי את עצמי בכאב למה נועה ניתקה את הקשר איתי‬
‫אחרי שטענה שהיא כל כך אוהבת אותי? את רוצה להגיד לי שהיא בעצם אחותי?"‬
‫"רק חצי אחות‪ .‬יש לכם רק אבא משותף‪ ,‬אבל זה מספיק‪ .‬הייתי מוכרחה להפריד ביניכם‪".‬‬
‫"את יודעת כמה כאבי לב וכמה צרות יכולת לחסוך לי אם היית מספרת לי אז את הסיפור הפנטסטי‬
‫הזה? יכולת לחסוך לי הרבה כאב‪ .‬אני לא מבין למה נזכרת בזה היום ולא ספרת לי אז את האמת? ולמה‬
‫היית צריכה פתאום באמצע יום עבודה לספר לי שיעקב היה אבא שלי‪ ,‬ולא גבר אחר‪ ,‬שכל מה שנשאר‬
‫ממנו הייתה תמונה דהויה‪ ,‬וכמה סיפורים מעורפלים על הבניינים שהוא בנה?"‬
‫"כי הספור לא נגמר‪ ",‬אמרה בעצב‪" ,‬מה שתשמע עכשיו‪ ,‬עוד יותר גרוע ממה שספרתי לך עד עכשיו‪".‬‬
‫"מה יכול להיות יותר גרוע מהספור הזה?" שאל בתימהון‪ ,‬משפשף את רקותיו כדי להקל על הכאב‬
‫הפועם בהם‪" ,‬אני מוכרח להגיד לך שאת מדהימה אותי‪ .‬לא ידעתי שאת מסתירה סיפורים כאלו נוראיים‪".‬‬
‫לאה שוב סובבה ראשה‪ ,‬פוחדת להביט עליו כשתספר שיש לו בן‪" .‬מרים ואני ניסינו להרחיק את נועה‬
‫ממך לפני שתיכנס להריון ממך‪ ,‬אבל לא הצלחנו בזה‪".‬‬
‫היא ניסתה לדבר מהר‪ ,‬ולספר את כל האמת לפני שתאבד את אומץ לבה‪ ,‬אבל ראובן קטע אותה נרגז‪,‬‬
‫מבחין לתדהמתו שידיו רועדות‪" ,‬מה זאת אומרת לא הצלחתם בזה? במה? מה לא הצלחתם?"‬
‫"כשנועה עזבה את הארץ‪ ,‬היא כבר הייתה בהריון ממך‪ ,‬אבל גם היא וגם אנחנו לא ידענו שהיא בהריון‪.‬‬
‫היא גילתה את זה כשכבר הייתה באמריקה‪ .‬היא ילדה שם בן‪ .‬הבן שלך ושלה‪".‬‬
‫"את רוצה להגיד לי שיש לי בן באיזה שהוא מקום בעולם?" הוא היה מבולבל והלום מכל הדברים‬
‫החדשים שלמד על עצמו בשעה האחרונה‪" .‬נועה ילדה לי בן? ואת לא ספרת לי? למה?"‬
‫"אתה עוד לא היית בן שמונה עשרה‪ ,‬ונועה עוד לא הייתה בת שש עשרה‪ .‬אתם אח ואחות‪ .‬לא יכולתם‬
‫לגדל את הילד הזה בשום אופן‪ .‬היא ילדה‪ ,‬ומסרה אותו לאימוץ בקנדה‪".‬‬
‫"קנדה!" שאל נדהם "איך היא הגיעה לקנדה? אני מוכרח להגיד לך אימא שהספור שלך ממש מבלבל‬
‫ו מדהים אותי כל רגע יותר ויותר‪ .‬אני המום‪ .‬אני לא מסוגל לעכל את כל מה שאת מספרת לי‪ .‬יותר מדי‬
‫הפתעות בזמן כזה קצר‪ .‬אני לא מסוגל לקלוט את כל מה שאת מספרת‪ .‬יש לי כאב ראש נורא‪ .‬תשמעי‪ ,‬מה‬
‫שאת עכשיו שפכת עלי‪ ,‬זה הסיפור הכי נורא ששמעתי בחיים שלי‪ .‬פתאום החלפת לי אבא‪ .‬פתאום אני‬
‫שומע שיש לי בן‪ .‬אני עוד לא מסוגל לעכל את הידיעה שיש לי בן גדול‪ ,‬בן כמה אמרת שהוא עכשיו?"‬
‫‪7‬‬
‫"יהונתן‪ ,‬עכשיו בן תשע עשרה וחצי‪ ,‬ומרים אומרת שהוא ילד מוצלח‪ ,‬חכם ויפה‪".‬‬
‫"יהונתן‪ ",‬חזר ראובן על השם‪ ,‬עכשיו לא רק ידיו רעדו‪ ,‬אפילו שפתיו רעדו‪" ,‬יש לי בן שקוראים לו‬
‫יהונתן‪ .‬הוא בן תשע עשרה‪ ,‬ואני לא ידעתי‪ .‬אם הוא לא היה חי בקנדה‪ ,‬הוא היה כבר בצבא‪ .‬תארי לך שיש‬
‫לי בן בצבא‪ ,‬את יכולה לדמיין לעצמך דבר כזה?" שאל מזועזע‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫חלומות נעורים‬
‫– פולין ‪ -‬אביב‬
‫ ‪7791‬‬‫סבתא הייתה תמיד אומרת שצרות באות בשלשות‪ .‬באותו רגע לאה האמינה לה‪ .‬היא הייתה גם עייפה‪,‬‬
‫גם רעבה‪ ,‬וגם היה לה קר‪" .‬למה התעקשתי ללבוש את השמלה הקצרה‪ ,‬אימא אמרה שיהיה לי קר‪ ,‬אבל‬
‫אני מוכרחה להראות לה שהיא לא יכולה להכריח אותי לעשות מה שהיא רוצה‪".‬‬
‫היא לא רצתה להיכנס‪ ,‬לקחת בגד חם מהבית‪.‬‬
‫היא חששה שאמה תבקש ממנה לעזור לה והעדיפה לקפוא בחוץ מקור‪ ,‬ולא להמשיך לעבוד‪ .‬היא‬
‫שפשפה את ידיה הקרות‪ ,‬וחשבה‪" ,‬אני לא השתגעתי להיכנס עכשיו הביתה‪ .‬תכף אימא תגיד 'לאלה'‪ ,‬בואי‬
‫תעזרי לי לקלף תפוחי אדמה‪ ,‬או 'לאלה' תביאי לי דלי מים‪ .‬מספיק עבדתי היום"‪ ,‬היא שפשפה גם את‬
‫מרפקיה וחשבה בצער‪" ,‬יעבור עוד המון זמן עד שאבא יגמור לחלוב את הפרות‪ ,‬יתרחץ‪ ,‬יתפלל ערבית‪,‬‬
‫ואנחנו נשב סוף סוף לאכול‪ ".‬ריח מרק הירקות המתבשל במטבח שמאחוריה הטריף את דעתה‪.‬‬
‫מתוך רעב נזכרה בקרום הלחם שמצאה קודם תחת מיטת אחיה‪ ,‬כאשר עזרה לאמה לנקות את הבית‪.‬‬
‫היא הוציאה את הלחם מכיס סינרה‪ ,‬והתחילה לכרסם אותו‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫זה לא היה יום טוב‪ ,‬והיא לא ציפתה שדווקא ברגע זה‪ ,‬רגע בו היא מרגישה כל כך רע‪ ,‬תראה לראשונה‬
‫את בן הדוד שיכבוש את ליבה‪ ,‬כיבוש שלא תוכל להשתחרר ממנו עד יום מותה‪.‬‬
‫לפתע‪ ,‬ראתה צעיר מתקרב אל ביתם‪ .‬קרני השמש העומדת לשקוע‪ ,‬האירו את שערו האדמוני‪ .‬עיניה‬
‫ננעצו באש השקיעה שבערה על ראשו‪ ,‬וליבה החסיר פעימה‪" .‬הוא יותר גבוה מאבא"‪ ,‬חשבה ביראת כבוד‪.‬‬
‫ממקום מושבה על מדרגות המטבח‪ ,‬הוא נראה גבוה מאד‪ .‬כשהתקרב יכלה לראות את עומק הירוק‬
‫שבעיניו‪ ,‬והיא טבעה בתוך כל הירוק הזה‪ .‬השמלה הדקה שלה חיממה לפתע יותר מדי‪ .‬היא ניסתה לבלוע‬
‫את הלחם שבפיה‪ ,‬אבל גרונה היה פתאום סתום‪ .‬נדמה לה שהמדרגות עליהן ישבה נעות כשיכורות‪.‬‬
‫"אני מרגישה כאילו הכרתי אותו תמיד‪ ,‬עוד לפני שראיתי אותו בכלל‪".‬‬
‫בחיוך שהאיר את עיניו‪ ,‬שאל באידיש‪" ,‬היר ווינט‪ ,‬כאן גר יוסף‪-‬לייב רוטנברג מבילגראיי?" היא הנידה‬
‫ראשה לאות "הן"‪ ,‬נרגשת מכדי לבטוח בקולה‪ ,‬אבל הוא לא ראה את מנוד ראשה‪.‬‬
‫כמהופנט הביט אל מי שעמד מאחוריה‪ .‬בלי להפנות ראשה‪ ,‬מלאה בקנאה‪ ,‬ידעה מי גרם למבט‬
‫ההשתאות שראתה בעיניו‪ .‬רחל הייתה מבוגרת ממנה רק בארבע שנים‪ ,‬אבל כבר בגיל חמש עשרה‪ ,‬היה לה‬
‫יופי נדיר‪ .‬שערה השחור היה קלוע בשתי צמות עבות‪ ,‬שאמה קלעה וקשרה בסרטי בד צבעונים‪ ,‬נוקשים‬
‫מעמילן‪ ,‬ומגוהצים‪ .‬זוג ריסים שחורים וארוכים עיטרו עיניים גדולות וכחולות‪ .‬יוסף‪-‬לייב השתומם שדווקא‬
‫לו נולדה בת כה יפה‪ ,‬וכבר האזין לשדכנים‪ ,‬שהציעו לו מבחר של בחורים מיוחסים ובעלי ממון‪.‬‬
‫היחידה שלא התרשמה מהיופי שלה הייתה רחל עצמה‪ .‬בנעימות פנתה אל הבחור‪ ,‬ואמרה באידיש‪,‬‬
‫"אתה וודאי יענקלה קרוננברג‪ .‬ברוך הבא‪ .‬תיכנס‪ ,‬אימא מחכה לך כבר מהבוקר" היא פתחה את הדלת‪,‬‬
‫וקראה בקול מתרונן‪" :‬אימא‪ ,‬בואי‪ ,‬תראי מי בא!"‬
‫ריבה הקשיבה לקריאת בתה‪ .‬היא האזינה לטון שלה‪ ,‬ואמרה בליבה‪" ,‬רחלי‪ ,‬האוצר שלי‪ ,‬שתחייה‪ ,‬רוצה‬
‫כרגיל לספר לי משהו טוב‪ ".‬בנחת כיסתה את סיר המרק‪ ,‬וקראה‪" ,‬הברוכה אוף דיר קופ רוחלה‪ ,‬תבוא‬
‫ברכה על ראשך רחלי‪ .‬אני באה בבת עיני‪ ,‬מה קרה?"‬
‫בהמולה שנוצרה עם בוא האורח‪ ,‬התחמקה לאה אל הרפת‪ ,‬והתיישבה ליד אביה החולב‪ ,‬מקפידה‬
‫לכסות בנוכחותו את ברכיה החשופות‪ .‬היא ידעה לקנות את ליבו בהתנהגותה הצנועה‪ .‬היא הייתה‬
‫חביבתו‪ ,‬כפי שאחותה הייתה חביבת האם‪ .‬היא ידעה שאצלו תמצא תמיד אוזן קשבת‪.‬‬
‫"יענקלה של רוייזע‪-‬ביילע הגיע מזקלקוב" הודיעה לו‪.‬‬
‫יוסף‪-‬לייב נאנח‪ ,‬ושאל‪" ,‬איך הוא?"‬
‫באינסטינקט ילדותי‪ ,‬ידעה שתהיה זו שגיאה חמורה להגיד לו שהבחור הוא הדבר היפה ביותר שראתה‬
‫בחייה‪ ,‬ולכן אמרה בזהירות‪" ,‬הוא גבוה ויש לו שערות ג'ינג'יות‪".‬‬
‫‪11‬‬
‫יוסף‪-‬לייב נאנח שנית‪ ,‬והפעם אנחתו הייתה עמוקה יותר‪ .‬רק זה עוד חסר לו‪ ,‬שבנו של יוסף‪-‬אליהו‬
‫יירש את המזג הפזיז של אביו‪ ,‬כפי שירש את צבע שערותיו‪.‬‬
‫הוא התנגד עמוקות לקבל לביתו את בן גיסו הקבצן‪" .‬אם יוסף‪-‬אליהו כל כך עני"‪ ,‬היה בטוח‪" ,‬זה בטח‬
‫בגלל החלטות מטופשות‪ ,‬בחירות מוטעות או סתם חוסר שכל‪".‬‬
‫"כל מה שניתן לו"‪ ,‬אמר לאשתו‪" ,‬יהיה על חשבון הילדים שלנו‪ ,‬ואלוקים יודע שגם כך אין לנו יותר‬
‫מדי בשבילם‪ ".‬אבל‪ ,‬ריבה אשתו התחננה עבור בן אחותה‪.‬‬
‫"ליענקלע אין מה לעשות בזקלקוב‪ .‬רוייזע‪-‬ביילע כותבת שהוא כזה ילד חרוץ‪ ,‬הוא מוכן לעשות הכול‪,‬‬
‫אבל שם אין שום עבודה‪ .‬מה הם אשמים שהאבא שלהם חולה‪ ,‬ולא עובד? אתה רוצה שהם ימותו ברעב?"‬
‫"אז מה הוא יעשה כאן? פה הוא ימצא עבודה?"‬
‫"הוא יכול לגור אצלנו ולעזור לך ברפת‪ .‬הוא יוכל לנסוע אתך ללובלין‪ ,‬ולהגן עליך מאנטישמים‬
‫ששודדים יהודים שנוסעים לבד‪ .‬הוא יוכל אפילו לנסוע במקומך עם הפרות ללובלין אחרי שתלמד אותו‬
‫את העבודה‪ .‬כמה שנים אתה חושב שעוד יהיה לך כוח לנסיעות הארוכות האלו? אנחנו מזדקנים והבנים‬
‫עוד קטנים‪ .‬אתה יודע? אנחנו רק נרוויח מזה‪".‬‬
‫בכייה של ריבה ריכך את ליבו‪ .‬הוא מעולם לא ידע להגיד "לא" לאשתו או למי מילדיו‪ .‬נכנע לדמעותיה‪,‬‬
‫הסכים לארח את בן אחותה בביתו‪.‬‬
‫*‬
‫ריבה את ידיה בסינורה‪ ,‬וחיבקה בהתלהבות את בן אחותה‪" ,‬אני לא אקרא לך יעקב‪ ",‬קראה‪" ,‬אני‬
‫אקרא לך יענקלע כמו שאימא שלך קוראת לך‪ .‬אתה דומה לה ממש כמו שתי טיפות מים‪ .‬בוא יענקלע"‬
‫הוסיפה בטוב לב‪" ,‬שב כאן על יד התנור‪ ,‬תתחמם‪ ,‬קר לך? אתה וודאי קפוא מהדרך‪ .‬אתה תישן עם הבנים‬
‫כאן במטבח ליד התנור‪ ,‬בסדר? עוד מעט יוסף‪-‬לייב יכנס‪ ,‬ואז נאכל‪ .‬אתה רעב? למה אתה כל כך רזה? מה‬
‫שלום אחותי? איך הבריאות שלה? ומה עם השיעול של אבא?"‬
‫היא המשיכה ללהג‪ ,‬בלי לתת לו הזדמנות לענות אפילו על אחת מהשאלות הרבות שזרקה לעברו‪ ,‬אבל‬
‫הוא היה מרוצה‪ .‬הוא היה המום מהבחורה הדקיקה שערכה לידו בשקט את השולחן לקראת הארוחה‪,‬‬
‫‪11‬‬
‫מוסיפה במהירות עוד צלחת אל ששת הצלחות המונחות עליו‪ ,‬מתענג על המבטים שהיא זורקת לעברו‪,‬‬
‫נהנה מחום התנור‪ ,‬ומריח המרק שהעלה רוק בפיו‪.‬‬
‫"אימא לא רצתה שאני יעבור לבית דודתו‪ ",‬חשב "אבל אני צעקתי‪ ,‬מה את לא רואה שהמצב פה נורא?‬
‫שאבא מקיא דם ולא עובד? שלפעמים אין לנו אפילו לחם?" "אתה רק בן שבע עשרה‪ ,‬אתה צריך עוד את‬
‫אבא שלך ואת אימא שלך"‪ ,‬הייתה צועקת עליו בחזרה‪.‬‬
‫כשהוא או אמו השיגו יום עבודה‪ ,‬היא הייתה דוחפת לידו פרוטות אחדות ואומרת‪" ,‬תקנה דג מלוח‪,‬‬
‫בצל ולחם‪ ,‬ואני אכין סעודת מלכים"‪ .‬אבל לאחרונה נהיה קשה יותר ויותר להשיג יום עבודה בזקלקוב‪,‬‬
‫והיה ברור לו שהוא הבכור‪ ,‬חייב לצאת ולחפש עבודה‪ .‬לכתוב בסוף אמו נכנעה‪ ,‬כתבה לאחותה‪ ,‬סיפרה לה‬
‫על מצבם הקשה‪ ,‬ובקשה ממנה למצוא לבנה עבודה‪ .‬מכתבה של ריבה המזמין אותו לביתה‪ ,‬היה עבור‬
‫המשפחה כזריקת גלגל הצלה לטובע‪.‬‬
‫לא קל היה ליעקב לעזוב את משפחתו‪ .‬הוא חשש ששוב לא יראה אותם‪ .‬הוא חשש לעבור לבית זרים‪.‬‬
‫עכשיו נרגע‪ .‬קבלת הפנים החמה שדודתו ובנותיה ערכו לו‪ ,‬העניקה לו תחושה שהוא אורח רצוי‪.‬‬
‫הרגשתו הטובה נמוגה ברגע שיוסף‪-‬לייב נכנס לחדר‪ .‬מארחו אומנם ניסה לחייך ולקבל בנועם את פניו‪.‬‬
‫הוא הושיט את ידו ל"לשלום עליכם‪ ",‬אבל אמר בציניות‪" ,‬נו בחור צעיר‪ ,‬אתה לא נראה כמו מישהו שיכול‬
‫לעבוד קשה‪ .‬אני רואה שזה יעלה לנו הרבה אוכל‪ ,‬עד שנצליח להעלות קצת בשר על העצמות האלו‪,‬‬
‫ולהפוך אותך לפועל טוב‪".‬‬
‫הוא לא השלה את עצמו‪ .‬מבט המארח הבהיר לו‪ ,‬שלפחות בעיניו‪ ,‬הוא אורח מאד לא רצוי‪.‬‬
‫*‬
‫בעיירה קינאו ביוסף‪-‬לייב וריבה על כך שרחל בתם הבכורה יפיפייה‪ ,‬ומקבלת הצעות נישואים טובות‪.‬‬
‫כשהשכנים היו מתפעלים מעיניה הכחולות היפות‪ ,‬הייתה ריבה יורקת שלוש פעמים על האדמה ולוחשת‬
‫לעצמה‪" ,‬קאנאיינה הורה‪ ,‬בלי עין הרע"‪ ,‬ואומרת בקול‪ ,‬כשהיא מנסה להסתיר את הגאווה שחשה‪" ,‬יופי‪,‬‬
‫שמופי‪ ,‬מה שחשוב שהמזל שלה יהיה יפה‪ .‬עם יופי אי אפשר לקנות שום דבר בשוק‪ ,‬אבל עם עבודה קשה‪,‬‬
‫אפשר להסתדר בחיים‪".‬‬
‫‪12‬‬
‫השכנים קינאו בהם גם על כך שהמלמד ב"חדר" היה משבח בכל הזדמנות את כישרונם והתמדתם של‬
‫שני בניהם הצעירים‪ ,‬הרשל וצדוק‪-‬ברוך בלימוד תורה‪ .‬השכנים המקנאים שכחו שלבני הזוג נולדו שבעה‬
‫ילדים‪ ,‬ששלושה מהם מתו‪ ,‬ורק שתי בנות ושני בנים הגיעו לבגרות‪.‬‬
‫לאחר הצער‪ ,‬ושברון הלב שידעו בני הזוג כשהיו צריכים לקבור ילד ועוד ילד‪ ,‬היו מאושרים וגאים‬
‫בארבעת ילדיהם שהגיעו לבגרות‪ ,‬וריבה הייתה בטוחה שגם לאה בתם השנייה תהיה יפה‪ ,‬כשהשומן‬
‫הילדותי יתחלף בחיטובי גוף של נערה‪.‬‬
‫לאה‬
‫יעקב השתלב במקום‪ .‬אכל עם כולם‪ ,‬כשדודתו מעודדת אותו תמיד‪" ,‬תאכל‪ ,‬תאכל‪ ,‬תראה איך אתה‬
‫נראה‪ ,‬אתה רזה כמו לולב‪ ,‬רק עור ועצמות‪ ,‬אין אפילו טיפה של בשר על העצמות שלך‪ ,‬מה אימא שלך‬
‫תגיד עלי‪ ,‬אם היא תראה שאתה כל כך רזה? היא תחשוב שאני לא נותנת לך אוכל‪".‬‬
‫אבל לאחר שיעקב הצטרף לביתם‪ ,‬הפכו חייה של לאה‪ ,‬בת האחת עשרה‪ ,‬להיות קשים‪ .‬הוא אמנם‬
‫השתובב עם הבנים ליד התנור במטבח‪ ,‬ועבד עם אביה ברפת‪ ,‬אבל לראות‪ ,‬ראה רק דמות אחת‪ .‬כאשר היה‬
‫נכנס לחדר‪ ,‬היה מבטו מחפש מיד רק את דמותה התמירה של אחותה הבכירה‪ .‬לאה‪ ,‬הבנים וההורים היו‬
‫בעיניו רק חלקים מהמסגרת שהקיפה את בת דודתו היפה‪.‬‬
‫כשהיה נכנס לחדר‪ ,‬הייתה לאה מזנקת אליו‪ ,‬כמהה לטבוע שוב בתוך ירוק עיניו‪" ,‬אתה רוצה לאכול‬
‫משהו? אולי תשתה כוס תה?"‬
‫תמיד סרב‪" .‬לא‪ ,‬אני מחכה עד שכל המשפחה תאכל‪" ".‬כל המשפחה" בשבילו הייתה רחל‪ .‬לאה‬
‫התחילה לקצץ בצל‪ ,‬כדי שלא ידע שהדמעות שעומדות בעיניה הן דמעות עלבון‪.‬‬
‫היא עקבה בעקשנות אחריו‪ ,‬בולעת בכאב את המבטים שהשהה על אחותה‪ ,‬שמה לב שהוא בולע כל‬
‫מלה היוצאת מפיה‪ ,‬עוקב אחרי כל תנועותיה‪ ,‬משתדל תמיד לעמוד בקרבתה‪ ,‬מנסה לעבור לידה כדי‬
‫להתחכך בשולי שמלתה‪ ,‬שואף את ריחה‪ ,‬ומסמיק תוך כדי כך כל כך עד שהנמשים בלטו על עורו החיוור‪.‬‬
‫המראות הללו צבטו את לבה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫בימים קבועים היו באים בחורי ישיבה לאכול "ימים"‪ ,‬ארוחת צהרים‪ ,‬בביתם‪ .‬עיניה הכחולות של רחל‬
‫המסו את ליבם‪ ,‬הם הרבו לזרוק מבטים לעברה‪ ,‬ונסו למשוך את תשומת ליבה‪ ,‬או לפחות את תשומת לב‬
‫אחותה הצעירה‪ ,‬אך שתיהן התעלמו מהם בבוז‪ ,‬והתמקדו בבן דודן היפה‪.‬‬
‫בלילות הייתה לאה מתהפכת חסרת מנוחה במיטתה‪ ,‬ומסתכלת בקנאה באחותה הישנה לידה‪" .‬האם‬
‫רחל מרגישה שהוא התאהב בה?" תהתה‪" ,‬האם היא מאושרת שמצאה חן בעיניו? ואולי היא לא יודעת‬
‫שהוא התאהב בה‪ ,‬כמו שהוא לא מרגיש כמה שאני אוהבת אותו‪ .‬איך הוא לא מבין שבתוך הגוף של הילדה‬
‫שהוא רואה‪ ,‬יש כל כך הרבה אהבה?"‬
‫לאה הייתה הוזה על יעקב‪ ,‬חולמת למשוך את תשומת ליבו‪ ,‬מתפללת שיבקש את קרבתה‪ ,‬ושבשמלתה‬
‫יעדיף להתחכך‪ .‬היא גנבה מערמת הכביסה המלוכלכת את הצעיף שלו‪ ,‬והחביאה מתחת למזרון שלה‪.‬‬
‫בלילות הייתה מוציאה אותו בחשאי‪ ,‬שואפת את ריחו‪ ,‬מאמצת אותו אל ליבה‪ ,‬ומתרפקת עליו‪ ,‬משלה את‬
‫עצמה שלא הצעיף הוא זה‪ ,‬אלא יעקב‪ ,‬הוא‪ ,‬הוא החבוק בזרועותיה‪.‬‬
‫חודשים אחדים של מעקב מכאיב עברו עליה‪ ,‬עד אשר גילו עיניה את אשר ליבה חשד‪ .‬ערב אחד כאשר‬
‫יוסף‪-‬לייב חלב את הפרות‪ ,‬ריבה הכינה ארוחת ערב‪ ,‬ושני אחיה הקטנים השתובבו במטבח‪ ,‬פורקים את‬
‫המתח שהצטבר אצלם בשעות הלימוד הארוכות ב"חדר‪ ",‬עברה לאה ליד הקיטון הקטן בו ישנה עם‬
‫אחותה‪ ,‬ושם בחושך הבחינה בצללית של יענקלע‪ ,‬העומד ליד אחותה‪ ,‬ומקרב את ידה אל פיו‪.‬‬
‫לבבה התכווץ מקנאה‪ .‬היא הייתה נחושה להרחיק את אחותה ממנו‪ ,‬אך חששה שאם תספר על מה‬
‫שראתה לאמה‪ ,‬תדע זו להחליק את הדברים‪ ,‬ואם הזוג יוזהר פעם‪ ,‬לא יהיה ניתן לתפוס אותם שוב יחד‪.‬‬
‫לכן חמקה אל הרפת‪ ,‬התיישבה ליד אביה‪ ,‬ואמרה בשקט‪ ,‬וכלאחר יד‪" ,‬יענקלע הולך אחרי רחל לכל‬
‫מקום‪ .‬עכשיו הוא נכנס אליה אפילו לחדר שלנו‪ ,‬ואני לא יכולה להיכנס לחדר שלי‪".‬‬
‫יוסף‪-‬לייב נדהם‪ .‬מלכתחילה לא רצה בבן הקבצן הזה בגלל הנטל הכספי הכרוך בהחזקתו‪ ,‬אבל לחשוב‬
‫ש"הכלומניק" הזה יעיז לשאת את עיניו אל בתו היפה‪ ,‬אל מקור עושרו‪ ,‬אל אוצרו היקר‪ ,‬אל מחמל נפשו‪,‬‬
‫על זה לא חלם‪.‬‬
‫הוא עשה‪ ,‬מה שלא עשה קודם אף פעם‪ ,‬הפסיק את החליבה באמצע‪ ,‬ומיהר לחדר בתו‪ .‬הוא אמנם לא‬
‫ראה את יעקב מחזיק בידה‪ ,‬אבל עצם העובדה שהעז להיכנס לחדרה‪ ,‬גרמה לו להרגיש שדמו עולה לראשו‪.‬‬
‫הוא התחיל לצעוק במלוא כוחו‪" .‬שייגץ‪ ,‬חוליגאן‪ ,‬בן נעוות המרדות‪ ,‬זה מה שאתה מחזיר לנו על זה‬
‫שקיבלנו אותך? חוצפן‪ ,‬עז פנים‪ ,‬גס רוח‪ .‬איך אתה מעז להיכנס לחדר של נערה צעירה?"‬
‫כל בני הבית התאספו לקול צעקותיו‪ ,‬והתבוננו המומים ביעקב העומד נכלם בחדר בת דודתו‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫יעקב ניסה לענות‪ ,‬להצטדק‪ ,‬אבל יוסף לייב צעק‪" ,‬לא! אל תענה לי‪ .‬זהו חטא שאין עליו סליחה‪.‬‬
‫במקום להגיד תודה שקיבלנו אותך לבית שלנו‪ ,‬אתה נושך את היד שמאכילה אותך‪ .‬זו התודה שלך? מחר‬
‫מוקדם בבוקר‪ ,‬תעזוב את הבית הזה!" הוא העיף מבט מזהיר באשתו לבל תתערב‪.‬‬
‫"אתה העזת להיכנס לחדר של בתי היפיפייה‪ ,‬שכל בחור בעל יכולת ויחוס באזור מבקש את ידה? ואתה‬
‫לא יכול להציע לה שום דבר‪ ,‬חוץ מחיי עוני‪ ,‬סבל ודוחק? אם אתה לא יכול לנסוע לבית הוריך תיסע אל‬
‫מנחם מנדל‪ ,‬בן אחי בלובלין‪ ,‬תעזור לו ברפת‪ ,‬והוא ייתן לך לגור אצלו‪ .‬בבית שלי לא תישאר אפילו יום‬
‫אחד יותר‪ .‬אי אפשר לתת לך לגור בבית שיש בו בנות צעירות!"‬
‫ריבה ניסתה להרגיע את בעלה "יוסף לייב‪ ,‬תזהר‪ ,‬הלב שלך‪ ,‬אתה לא זוכר מה אמר לך הרופא?" אבל‬
‫הוא התעלם מדבריה ואמר‪" ,‬קחי את רחל לחדר השינה שלנו‪ .‬הלילה תשני איתה‪ ,‬ואני אישן עם הבנים‬
‫במטבח‪ .‬גם כך לא אוכל לעצום עין עד שבן הבלייעל הזה‪ ,‬יעזוב את הבית‪ ".‬ריבה ידעה בדרך כלל להשיג‬
‫את רצונותיה‪ ,‬ובנסיבות אחרות הייתה מתנגדת לגרוש בן אחותה מביתה‪ ,‬אבל שצעיר יעז להיכנס לחדר‬
‫של נערה פנויה‪ ,‬היה מעשה נורא מכדי שאפילו היא תמחה על החלטת בעלה‪.‬‬
‫יעקב עמד מבויש‪ .‬הוא ידע שדודו צודק‪ .‬האהבה שחש לבת דודתו לא הצדיקה את המעשה שעשה‪.‬‬
‫הוא בייש והביך אותה בפני הוריה ואחיה‪.‬‬
‫בלב נשבר‪ ,‬בעיניים מושפלות ובקול שקט אמר‪" ,‬בבוקר אני אסע ללובלין כמו שאמרת‪ ,‬אבל אני לא‬
‫אשאר שם הרבה זמן‪ .‬מזמן רציתי לעזוב את פולין‪ .‬אני לא רוצה להישאר בארץ ששונאים אותי רק בגלל‬
‫שאני יהודי‪ .‬מלובלין אסע לפלסטינה‪ ,‬ארץ אבותינו‪ .‬הארץ היחידה בעולם ששייכת ליהודים‪ .‬אני חולם על‬
‫זה כבר הרבה זמן‪ .‬ושם‪ ,‬אחרי שאחפש עבודה‪ ,‬ואבנה בית‪ ,‬אכתוב ואבקש ממך שתרשה לרחל לבוא אלי‪,‬‬
‫ולהתחתן איתי‪".‬‬
‫לשמע דברי הצעיר‪ ,‬הרגיש יוסף‪-‬לייב שהר הכעס והחרדה שהעיק על ליבו‪ ,‬נמוג‪ .‬הוא התאמץ לשמור‬
‫על ארשת פנים קפואה‪ ,‬כדי לא להסגיר את ההקלה שחש לשמע דברי הרהב של הצעיר קל הדעת והרברבן‪.‬‬
‫הוא ראה את המבט בעיני בתו בעת שעזבה כמצוותו את החדר‪ ,‬והבין שהמרחק עד לובלין אינו גדול‬
‫דיו כדי להרחיק את "הצרה" הזו מביתו‪ .‬הוא הכיר את נחישות החלטתה‪ ,‬וידע כי לא יוכל לעמוד בפניה אם‬
‫תרצה בבן הקבצן הזה‪ .‬המחשבה על כך שברה את ליבו‪.‬‬
‫התרברבות הצעיר על נסיעה לפלסטינה‪ ,‬הפיגה את חששותיו‪" .‬אדרבא‪ ",‬חשב‪" ,‬שיסע לפלסטינה‪ ".‬ככל‬
‫שיגדל המרחק בין בתו ובין בעל החלומות הזה‪ ,‬כך ייטב לכולם‪.‬‬
‫"פלסטינה‪ ",‬כך האמין‪" ,‬היא ארץ גזירה רחוקה‪ ,‬שכל באיה לא ישובון‪".‬‬
‫‪15‬‬
‫רק לאחרונה הגיעו אליהם ידיעות על הטבח הנורא שערכו הערבים ביהודי חברון‪ .‬יוסף‪-‬לייב היה בטוח‬
‫שברגע שהצעיר ייסע לארץ המסוכנת‪ ,‬והמסוכסכת הזאת‪ ,‬תוציא בתו מלבה כל מחשבה על בעל ההזיות‬
‫הזה‪ ,‬ותשכח אותו‪.‬‬
‫"עד היום היא לא הסכימה לקבל‪ ,‬אף אחת מהצעות השידוך המזהירות שהצענו לה‪ ",‬עכשיו הבין מדוע‪,‬‬
‫"אבל‪ ,‬כשהיחפן הזה יעלם מפה‪ ,‬היא תתפקח מהחלום המטורף הזה‪ .‬עכשיו היא תסכים סוף סוף לשמוע‬
‫אחת מהצעות השידוך הנפלאות שזורמות אלינו‪ ,‬ותקבל בחור ממשפחה טובה שיבטיח את עתידה לתמיד‪".‬‬
‫*‬
‫בלילה‪ ,‬במיטת אביה‪ ,‬מכורבלת מתחת לשמיכת ה"פוך" שלו‪ ,‬העמידה רחל פני ישנה‪ ,‬כל עוד אמה‬
‫ששכבה לידה הייתה קוננה‪ ,‬והטיפה מוסר לבתה‪" ,‬איך נפלת עטרת ראשי בפח כזה? איך נתת בבת עיני‬
‫לצעיר להיכנס אל החדר שלך? את רוצה לקלקל את השם הטוב שיש לך? את רוצה לגרש את כל השדכנים‬
‫מהבית שלנו? את רוצה לעשות לנו בושות ולהוריד את שיבתי ביגון שאולה?"‬
‫היא חששה ממה שתגיד אחותה כשתשמע שבעלה גרש את בנה הבכור מביתם‪ .‬היא פחדה שתחשוב‬
‫ששילחו אותו בגלל הנטל הכלכלי‪ .‬איך תצליח לשכנע את אחותה שלא כן הדבר‪ .‬איך תוכל אי פעם להעז‪,‬‬
‫ולספר לה שבנה נכנס לחדר של נערה לא נשואה כשהיא נמצאת בו לבד‪.‬‬
‫"הרי אי אפשר לספר לאימא על דבר כזה" חשבה בליבה‪" ,‬לא מספיק שיש לה בעל חולה‪ ,‬שהיא בקושי‬
‫מתפרנסת‪ ,‬עכשיו עוד תצטרך להתבייש במה שבנה עשה‪".‬‬
‫היא ניסתה לנסח בראשה את מה שתכתוב לאחותה‪ ,‬אך היא לא ידעה שיעקב יכתוב להוריו שהוא עזב‬
‫את בית דודו בדרכו לפלסטינה נחלת אבותיו‪ ,‬והידיעה המכלימה לעולם לא תגיע אל אחותה‪.‬‬
‫*‬
‫רחל שכבה במטה מתפעלת מבן דודה האמיץ שאינו פוחד לנסוע לפלסטינה‪ ,‬אפילו עכשיו‪ ,‬אחרי‬
‫שהגיעו אליהם הידיעות על מאורעות תרפ"ט הנוראים‪ .‬בהערצת נעורים חשבה‪" ,‬צעיר שנוסע אל החלוצים‬
‫האמיצים‪ ,‬שבונים בשבילנו ארץ חדשה‪ ,‬ולא מפחד מהאכזריים שנמצאים שם‪ ,‬בחר מכל הבנות דווקא‬
‫אותי‪ .‬אני בטוחה שיהיו לנו הרפתקאות נפלאות ביחד‪ ,‬שיהיו לנו חיים מרתקים ביחד‪".‬‬
‫‪16‬‬
‫כאשר נרדמה לבסוף אמה מתוך דמעות‪ ,‬ירדה חרש ממיטתה‪ ,‬והתגנבה אל אחותה‪ ,‬ששכבה לבד בחדרן‬
‫המשותף‪ .‬היא לא הופתעה לראות שאחותה אינה ישנה‪.‬‬
‫למרות שלא היו לה הוכחות‪ ,‬חשדה שלא במקרה עזב אביה את הרפת באמצע החליבה‪ ,‬והגיע לחדרה‪,‬‬
‫בדיוק אחרי שבן דודתה חמק פנימה‪ ,‬נשק לידה נשיקה מיוחדת‪ ,‬נשיקה שמבטיחה ומתחיבת‪ ,‬ולחש לה‪,‬‬
‫"אני אוהב אותך‪ ".‬היא עוד הספיקה ללחוש לו "אבא לא יסכים"‪ ,‬ויעקב ענה בביטחון "תזכרי שמי שמאמין‬
‫מנצח‪ ",‬ואז הגיע אביה הכועס והפריד ביניהם‪ .‬אבל לא זה הזמן לנהל חשבונות עם אחותה‪.‬‬
‫בלחש אמרה לה‪" ,‬אבא לא ייתן לי להתקרב אל יעקב עד שהוא יעזוב את הבית‪ ,‬ולכן את חייבת לדבר‬
‫איתו במקומי‪ .‬תגידי לו שיכתוב מפלשתינה למירל'ה הבת של מנחם מנדל בלובלין‪ .‬היא תעביר אלי את‬
‫המכתבים שלו‪ .‬גם אני אשלח את המכתבים שלי אליה‪ ,‬והיא תשלח אותם אליו‪".‬‬
‫היא לא חיכתה לתשובת אחותה‪ ,‬מיהרה לחזור אל מיטת אביה‪ ,‬ומיד נרדמה‪ ,‬שמחה שפתרה את בעיית‬
‫הקשר העתידי שלה עם בן דודתה‪.‬‬
‫לאה‬
‫אולם לאה לא נרדמה‪ .‬המומה מכל האירועים שחוללה הערב‪ ,‬החליטה "אני אתעלם מהבקשה החצופה‬
‫הזאת‪ ".‬אבל לאחר מכן התחילה לחשוב שוב על כל מה שאירע הערב בביתם‪" .‬אני לא חלמתי שאבא יחליט‬
‫לגרש את יעקב‪ .‬חשבתי שהוא ירחיק את יענקלע מרחל‪ ".‬ואז הוא יתחיל לשים לב גם אליה‪ ,‬הבת הצעירה‪,‬‬
‫שעד כה לא חש כלל בנכחותה‪ .‬מלות הגרוש הנחרצות של אביה‪ ,‬הכו אותה בבהלה‪" ,‬מה אעשה בלי בן‬
‫דודי האהוב?"‬
‫היא אהבה להביט עליו‪ ,‬יושב ליד השולחן מולה‪ ,‬שערו האדמוני זוהר באור נרות השבת‪ .‬היא אהבה‬
‫לראות את ברק עיניו הירוקות בעת שקידש על היין‪ ,‬מרגישה שמבטו גורם לרגליה לרעוד‪ .‬קולו היה ממלא‬
‫במתיקות את אברי גופה‪ .‬תנועות ידיו כשהיה בוצע את הלחם‪ ,‬העבירו רעד בשיפולי ביטנה‪ .‬היא אהבה‬
‫לראות את תנועות לחייו כשאכל‪ ,‬להביט בו מתנועע בחדר‪ ,‬אהבה להריח את ריח גופו‪ ,‬אפילו כשחזר‬
‫מהרפת‪ ,‬נושא עמו את ריח הפרות‪ ,‬חלבן והפרשותיהן‪ .‬היא חשה חולשה מוזרה בכל גופה כשהצליחה‪ ,‬דרך‬
‫מקרה‪ ,‬להתחכך בו‪ .‬מראהו חימם את ליבה‪ ,‬ופרנס את חלומותיה‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫למרות שהייתה צעירה קלטה שאם ייסע לפלסטינה יתכן שלא תראה אותו שנית‪ .‬מאידך אם תעביר‬
‫אליו את המסר‪ ,‬אחותה וודאי תכתוב אליו ותשכנע אותו לא לנסוע‪ ,‬ולחכות בלובלין עד שתתבגר‪.‬‬
‫"מי יודע? אולי אבא לא מסכים לתת לו את רחל היפה‪ ,‬אבל אולי הוא יסכים שהוא ייקח אותי בגלל‬
‫שאני לא כל כך יפה?" באותו רגע‪ ,‬שכחה לפתע את הצער הארוך שליווה אותה בכל פעם שהשוותה את‬
‫היופי של רחל‪ ,‬למראה הפשוט שלה‪ .‬לאחר לילה ללא שינה‪ ,‬לילה של התלבטות והיסוסים‪ ,‬החליטה‬
‫להיענות לבקשת אחותה‪ .‬בבוקר‪ ,‬נפרדה ריבה מבן אחותה בדמעות‪ ,‬האכילה אותו בארוחה ענקית שתחזק‬
‫את ליבו לקראת מסעו הארוך‪ ,‬הניחה בכיסיו תפוחי אדמה חמים לחמם את אצבעותיו בדרך‪ ,‬מסרה לידיו‬
‫חבילה ענקית עמוסה באוכל‪ ,‬דחפה לכיסו מעטפה עם שטר כסף ומלמלה "זה בשביל שתקנה לך משהו‬
‫טוב‪ ,‬נו מה שאתה אוהב‪ ".‬אבל עוד לפני כן הצליחה לאה להתגנב אליו‪ ,‬וללחוש באוזניו את דברי אחותה‪.‬‬
‫רחל לא יצאה מפתח חדר השינה של הוריה עד שעזב את הבית‪.‬‬
‫יפו ‪- 7797 -‬‬
‫פינייה‬
‫יעקב הגיע לחוף יפו בחורף‪ .‬הוא היה מאושר להגיע לארץ חלומותיו‪ ,‬למרות שהמעיל שלבש לגופו היה‬
‫בלוי‪ ,‬ובשקית אחת נשא את כל רכושו‪ ,‬זוג לבנים‪ ,‬שתי זוגות גרביים וחולצה אחת מטולאת‪.‬‬
‫הוא השתרך לאטו ברחובות המובילים צפונה‪ ,‬מנסה לבלוע בעיניו את מראות העיר הזרה והלא‬
‫מוכרת‪ .‬הוא הרגיש שהגיע "הביתה"‪ ,‬לבית שמעולם לא ראה‪.‬‬
‫תל אביב הייתה בת עשרים‪ ,‬ורק עשר שנים עברו מאז חדלה להיחשב לפרבר של יפו‪ ,‬והפכה לעיר‬
‫עצמאית‪ .‬העולים שהגיעו לפניו בנו בה בנינים‪ ,‬והשכירו חדרים לאלו שהגיעו אחריהם‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫הוא ראה בדרכו שלטי "חדר להשכיר"‪ ,‬אבל לא היה בטוח שיוכל לעמוד בתשלום שכר דירה‪ ,‬ולכן חיפש‬
‫את "בית העולים"‪ ,‬שם‪ ,‬שמע‪ ,‬יוכל לאכול ולישון בחינם לילות אחדים‪ ,‬עד שימצא עבודה‪.‬‬
‫ארגז לחמים עמד בפתחה של חנות מכולת‪ .‬מראה הלחם העלה רוק בפיו‪ ,‬והזכיר לו עד כמה הוא רעב‪.‬‬
‫בעל החנות יצא להכניס לחם והבחין בבחור המביט בו‪.‬‬
‫"אתה רוצה לקנות לחם?" שאל אותו בעברית‪.‬‬
‫יעקב ענה באידיש‪" ,‬אני עוד לא מדבר עברית‪ ,‬רק עכשיו ירדתי מהאוניה‪ ,‬אבל אני אלמד מהר‪".‬‬
‫בעל החנות הפנה אליו את גבו‪ ,‬התכופף‪ ,‬לקח מספר כיכרות לחם מהארגז‪ ,‬והתכוון לחזור לחנותו‪.‬‬
‫"חבל שתשאיר את הלחם בחוץ‪ ,‬הגשם ירטיב אותו‪ ",‬מיהר יעקב להגיד לפני שיעלם בתוך החנות‪.‬‬
‫החנווני יישר את גבו‪ ,‬ואמר "למי יש זמן להכניס את הלחם‪ ,‬אפילו לנשום אין לי זמן‪".‬‬
‫יעקב מיהר לענות‪" ,‬אני מוכן לעבוד בלי שום כסף‪ ,‬אל תשלם לי שום דבר‪ ,‬רק תן לי לישון בחנות‬
‫ואוכל‪ .‬אני אעשה כל מה שתרצה בשבילך מהבוקר ועד הלילה‪ .‬אתה תראה‪ ,‬אני חזק וחרוץ‪ ,‬לא תצטער‪".‬‬
‫בעל החנות‪ ,‬התבונן בצעיר‪" .‬מאות כמוך מסתובבים בעיר‪ ",‬ענה‪" ,‬כאלו‪ ,‬שעכשיו ירדו מהאנייה‪ ,‬והם‬
‫ממהרים לאחד הישובים שמנסים פה להקים בצפון או בדרום‪ ,‬חושבים שיפסידו משהו‪ ,‬יבנו את הארץ‪,‬‬
‫ולהם לא יישאר מה לעשות‪ ,‬וכאלו שחוזרים משם‪ ,‬אלו שכבר התעוררו מהחלומות‪ ,‬והם מבינים שהקדחת‬
‫או הרעב ישברו אותם הרבה לפני שהם יצליחו להשתלט על האדמה העקשנית‪ ,‬והם מחפשים דרך לנסוע‬
‫לארץ בה החיים קלים יותר‪".‬‬
‫"אני לא אברח לארץ אחרת‪ ",‬הבטיח יעקב‪" ,‬באתי בשביל להישאר פה‪ .‬אני צריך רק עבודה‪".‬‬
‫"אם היית פונה אלי בהצעה מצחיקה כזאת לפני שבוע‪ ,‬או אפילו לפני יום‪ ,‬הייתי מגרש אותך‪ .‬אבל‬
‫היום כאבי הגב שלי קשים במיוחד‪ ".‬לפתע קסם לפינייה שהצעיר יוריד חלק מהנטל המוטל עליו‪ ,‬ולכן‬
‫אמר‪" ,‬שמי פינייה‪ ,‬ומה שמך בחור?"‬
‫יעקב קרוננברג‪".‬‬
‫"אתה קרוב של הקרוננברגים העשירים מוורשא" שאל?‬
‫"במשפחה שלי כולם עניים‪ ",‬גיחך יעקב‪" ,‬לנו אין מזל לקרובים עשירים‪ .‬אנחנו עשירים רק בצרות‪".‬‬
‫"אז כדאי שתקצר את השם שלך" הציע פינייה‪" ,‬עם שם ארוך כל כך קשה להסתדר‪ .‬למה שלא תנסה‬
‫את השם "כתרי?"‬
‫"בשביל פרוסת לחם‪ ,‬אני מוכן שתתן לי כל שם שמוצא חן בעיניך‪ ,‬אפילו כתרי‪ ",‬השיב‪.‬‬
‫"בוא תכנס‪ ,‬תאכל פרוסת לחם‪ ,‬תעבוד‪ ,‬בערב נלך הביתה‪ ,‬נדבר עם פייגע‪ ,‬ונשמע מה היא אומרת‪ ".‬כך‬
‫החל יום עבודתו הראשון של יעקב בפלסטינה‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫פינייה היה נמוך ושמן‪ .‬כיפה גדולה כיסתה חלק מהקרחת שלו‪ .‬על כיפתו ובגדיו היו תמיד סימנים‬
‫למאכלים שמכר‪ .‬הוא לבש סינר‪ ,‬אבל כשניסה לנגב את ידיו‪ ,‬לאחר שהוציא דג מלוח מהחבית‪ ,‬ועטף אותו‬
‫בעיתון ישן‪ ,‬כששלה מלפפון מהפחית‪ ,‬או כשמזג שמן לבקבוקי הקונים‪ ,‬ידיו פגשו דווקא את המכנסים‪.‬‬
‫תוך כדי פריסת פרוסות גבינה או נקניק היה מסדר את הכיפה על ראשו‪ ,‬ומשאיר את סימני המאכלים‬
‫וריחותיהם גם עליה‪ .‬אבל החיוך שעל פניו היה רחב‪ ,‬ובעיניו היה מבט טוב‪ .‬מעולם לא יצאה לקוחה‬
‫מחנותו בלי אוכל‪ ,‬גם אם לא היה לה די כסף לשלם עבורו‪.‬‬
‫פייגע הייתה רוטנת‪" ,‬אתה מחלק את הכסף בלי חשבון ולכל דיכפין"‪ ,‬והוא היה עונה‪" ,‬בתכריכים אין‬
‫כיסים"‪ ,‬ו"עדיף למסור את הכסף בידיים חמות‪ ,‬מאשר בידיים קרות‪".‬‬
‫שנים רבות היו נשואים‪ ,‬אבל ילדים לא היו להם‪ .‬את החנות הקימו כשעוד קיוו לילדים‪ ,‬וחשבו שהיא‬
‫תעזור לפרנס את מי שייוולד‪ .‬זרים בארץ החדשה‪ ,‬התקשו לקלוט את השפה הזרה‪ ,‬להסתגל לאקלים‬
‫השונה‪ ,‬ולהשיג עבודה‪ .‬הפחד מערבים עוינים‪ ,‬הגעגועים למשפחתם‪ ,‬לנופי מולדתם‪ ,‬לחבריהם‪ ,‬לטעמי‬
‫האוכל לו היו רגילים‪ ,‬הכבידו על התאקלמותם‪ .‬לא פעם קדחו שניהם מחום הקדחת‪ ,‬ולא היה להם כסף‬
‫לקנות אפילו כינין‪ ,‬או חצי כיכר לחם‪ ,‬מעט עלי תה או סוכר להכנת כוס תה חמה‪.‬‬
‫לפעמים‪ ,‬נאלצה פייגע להדליק את הפתילייה לפני שבת‪ ,‬ולהעמיד עליה סיר מכוסה‪ ,‬ובתוכו רק מים‬
‫כדי שהשכנים במטבח המשותף לא ידעו שאין להם אוכל לשבת‪.‬‬
‫מיואשים החליטו לנסות את כוחם במכירת מוצרים‪ .‬מכיוון שלא היה להם כסף‪ ,‬נאלץ פינייה לאסוף‬
‫קרשים מאתרי בניה בעיר‪ ,‬ולהתקין מהם מדפים‪ .‬את המצרכים קיבלו בהקפה מהסיטונאים‪.‬‬
‫בארבע לפנות בוקר קם‪ ,‬התפלל בשקט במטבח כדי לא להעיר את פייגע‪ ,‬שתה כוס תה‪ ,‬ויצא אל‬
‫סיטונאי המזון בשוק‪ .‬את הארגזים והשקים נהג להעביר על גבו‪ ,‬כדי לחסוך את הפרוטות המעטות‬
‫שהסבלים גבו תמורת העברת הסחורה לחנות‪ ,‬מתעלם מקריאות אלו שרצו אחריו‪ ,‬וצעקו‪" ,‬רק שני מיל‬
‫אדון‪ ,‬ואני אקח בשבילך את הארגז‪".‬‬
‫הם עבדו קשה‪ ,‬נאבקו בגניבות סחורה‪ ,‬בלקוחות שלא שילמו חובם‪ ,‬ובפקידי המס האנגלי שביקשו‬
‫להטיל עליהם מס גבוה‪ ,‬עד שהגיעו ליום בו החלו לראות רווחים‪ .‬במשך הזמן השלימו עם העובדה שלא‬
‫יהיו להם ילדים‪ .‬החנות הפכה למרכז עולמם‪ ,‬ובה בילו כמעט את כל השעות בהם היו ערים‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫פייגע ‪7797 -‬‬
‫פייגע הייתה נמוכה‪ ,‬שמנה וכהה‪ .‬שנות העקרות הארוכות גרמו לה שתתייחס אל בעלה כאל ילד הנתון‬
‫לטיפולה‪ .‬היא בישלה רק מאכלים שאהב‪ ,‬את האוכל שבישלה הייתה עוטפת בעיתונים ישנים כדי לשמור‬
‫על חומם‪ ,‬וסוחבת בשני סלים כבדים סירים מהבילים‪ ,‬כדי שפינייה שלה יקבל בזמן את האוכל שאהב‪.‬‬
‫כשהייתה מגיעה לחנות מיד הייתה בודקת את לבושו‪" ,‬תראה איך הסינור שלך מלוכלך"‪ ,‬התרעמה‪" ,‬מה‬
‫יגידו עלי הנשים? הם יחשבו שאני לא דואגת לך‪ ,‬לא מכבסת בשבילך‪ .‬תחליף‪ ,‬תחליף מהר‪ ,‬ותלבש גם‬
‫סוודר‪ ,‬נורא קר‪ ".‬פינייה היה מתעלם מדבריה‪ ,‬מרחרח בעונג את הסירים שהביאה‪ ,‬ומכריז‪" ,‬אח‪ ,‬איזה ריח‬
‫מחיה נפשות‪ .‬רק מהריח הזה‪ ,‬אפשר כבר להיות שבע‪".‬‬
‫מתמוגגת מהנאה‪ ,‬הייתה מזרזת אותו‪" ,‬תעבור מהר לאחורי החנות‪ ,‬ותאכל כל זמן שהאוכל עוד חם‪,‬‬
‫ויש לו עוד טעם יהודי‪ ".‬הוא היה בולע את האוכל ברעבתנות‪ ,‬והיא הייתה נהנית לשמע המיות שביעות‬
‫רצונו‪ .‬בזמן שאכל‪ ,‬שרתה את הלקוחות‪ ,‬ונשארה עוד שעות אחדות בחנות‪ ,‬כדי לאפשר לו לנוח מעט‪.‬‬
‫פינייה היה נשאר בחנות עד שעת ערב מאוחרת‪ ,‬בתקווה שקונה מאחר יגדיל מעט את רווחי היום‪.‬‬
‫מתחרים‪ ,‬שניסו לפתוח חנויות בסמוך לו‪ ,‬ולנהל אותן רק בשעות היום‪ ,‬נאלצו לחסל אותן אחרי זמן קצר‪,‬‬
‫מכיוון שלקונים היה נוח לערוך את קניותיהם דווקא בערב לאחר העבודה‪.‬‬
‫רק כשהשתכנע שלא יגיעו לקוחות נוספים‪ ,‬הגיף את תריס הברזל הכבד‪ ,‬והשתרך לאט עייף לביתו‪ ,‬שם‬
‫היה מתפלל ערבית‪ ,‬אוכל ארוחת ערב‪ ,‬והולך לישון‪.‬‬
‫לא היו לפינייה ופייגע שום בילויים‪ ,‬מלבד החנות במשך השבוע‪ ,‬ובית הכנסת בשבת‪.‬‬
‫לאחרונה התנפחו רגליה של פייגע מדלקת ורידים‪ ,‬וכמעט לא יצאה מהבית‪ .‬רגליה הפכו נוקשות‪ ,‬ולא‬
‫תמיד הייתה מסוגלת להגיע עד לחנות‪.‬‬
‫אבל ידיה נשארו זריזות‪ .‬במהירות קצצה בצל‪ ,‬שום ופטרוזיליה על קרש עץ‪ ,‬מילאה דגים‪ ,‬ותבלה‬
‫בפלפל שחור‪ ,‬כמו שפינייה שלה אהב‪ .‬לשה בצק על לוח הלישה‪ ,‬הכשירה בשר על קרש ההמלחה‪ ,‬השחימה‬
‫כבד על הפתילייה‪ ,‬הכינה לו כיסונים מלאים בכבד קצוץ מתובל כהלכה‪ ,‬וחיכתה בקוצר רוח לבוא הלילה‪,‬‬
‫כדי לעקוב בהנאה אחרי כל נגיסה שלו‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫עכשיו כשהתקשתה לצאת‪ ,‬הייתה מעבירה את שעות הבדידות הארוכות בשתיית אין ספור כוסות תה‬
‫לוהטים מכוס זכוכית דקה‪ ,‬מוחזקת במסגרת מתכת עם ידית להגן על היד מכוויה‪ ,‬נוהגת למצוץ קובית‬
‫סוכר‪ ,‬וללגום לגימות קולניות‪ ,‬מברכת בליבה את הנוחם‪ ,‬והרוגע שהתה מעניק לה‪ .‬עם קובית סוכר אחת‪,‬‬
‫הייתה מצליחה לשתות חמש או שש כוסות תה שיש בהם הרבה מים חמים‪ ,‬ומעט תמצית תה יקרה‪.‬‬
‫כשהייתה שומעת את צעדי בעלה החוזר הייתה פותחת את הדלת וקוראת‪" ,‬אוי כמה אני שמחה‬
‫שבאת‪ ,‬נמאס לי כבר לשבת לבד‪ ".‬בהכנעה הייתה מקבלת את פניו‪ ,‬עוזרת לו לחלוץ את הנעלים מעל רגליו‬
‫הנפוחות‪ ,‬ומושיבה אותו לאכול את מה שהכינה במיוחד עבורו‪.‬‬
‫מאז שחלתה‪ ,‬עבד פינייה הרבה יותר קשה‪ .‬בצהרים היה חותך שתי פרוסות לחם עבות‪ ,‬מורח‬
‫במרגרינה‪ ,‬מניח עליהן פרוסות עגבנייה‪ ,‬או פיסת זנבו של דג מלוח‪ ,‬ומנסה לאכול במרווחים הקצרים שבין‬
‫לקוחות לקוח ללקוח‪ .‬לפעמים‪ ,‬היה מצליח לסיים את הפרוסה‪ ,‬רק שעתים לאחר שהחל לאכול‪ .‬גם נטל‬
‫השנים החל להכביד עליו‪ .‬לפתע קסמה לו המחשבה שהצעיר יפרוק מעט מהנטל הרובץ עליו‪.‬‬
‫מוות ‪7791 -‬‬
‫שבוע לאחר החג נכנס הרוקח השכן אל חנותו של יעקב‪" ,‬יש בטלפון איזו אישה שקוראים לה פייגע‪.‬‬
‫היא בוכה‪ .‬אני לא מבין אף מילה ממה שהיא אומרת‪ ,‬אבל היא רוצה אותך‪".‬‬
‫טלפונים לא היו אז כמעט לאף אחד‪ .‬בית המרקחת זכה לקבל טלפון‪ ,‬מכיוון ששימש גם מעין מרכז‬
‫רפואי זעיר‪ ,‬אליו היו מגיעים אנשים עם פציעות‪ ,‬או כוויות קלות‪ ,‬כדי לקבל עזרה ראשונה‪ .‬במקרים‬
‫קשים‪ ,‬היה הרוקח מזמין עגלה עם סוס‪ ,‬כדי לעביר את הפצוע לבית החולים‪.‬‬
‫בזכות מכשיר הטלפון הפך הרוקח למוקד הרכילות והשמועות של כל האזור‪ .‬לא היה סיכוי שמשהו‬
‫יתרחש באחד מהבתים‪ ,‬בלי שהוא ידע על כך‪ .‬לא היה סיכוי לאף אחד להשתמש בטלפון שלו‪ ,‬בלי שהוא‬
‫יברר ביסודיות‪" ,‬מה קרה?" "למי אתה מטלפן?" "מה פתאום?"‬
‫המטלפנים היו מתכננים מה להגיד בטלפון‪ ,‬לפי החקירות של הרוקח‪.‬‬
‫הרוקח ניזון מבשורות טובות ורעות שקיבל‪ ,‬ונהנה להעביר את מה ששמע לבעל הידיעה‪ ,‬ולכל מי‬
‫שהזדמן לחנותו‪ .‬כל סקרן היה מתעניין אצל הרוקח כשבקש לדעת את הרכילות המעודכנת‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫יעקב עזב את הקונים בחנותו‪ ,‬והלך אחרי הרוקח‪ .‬הוא התקשה להבין את האידיש המבולבלת שפייגע‬
‫הבוכייה פלטה בין קינוחי אפה‪" ,‬יעקב‪ ,‬איזה אסון קרה לנו‪ ,‬כזה אסון נורא‪ ,‬על כל שונאי ישראל‪ .‬בבוקר‬
‫רציתי להעיר את פינייה‪ ,‬וראיתי שהוא קר וכחול‪ .‬הרגלים שלו היו כאלו מקופלות‪ ,‬והעיתון עוד היה עליו‪.‬‬
‫אני צעקתי‪ ,‬והשכנים אמרו שהוא מת‪ .‬אני עד עכשיו לא יודעת אם להאמין להם‪ .‬תגיד אתה אפשר למות‬
‫ככה מהר? בלי שום סימן? הוא עזב אותי לבד‪ ,‬מה אני אעשה עכשיו? איך אני אחיה לבד?"‬
‫יעקב התאבן‪" .‬ידעתי שהייתי צריך להיזהר בפסח‪ .‬עשו לנו עין‪-‬הרע‪ .‬היינו יותר מדי מאושרים‪ .‬היה לנו‬
‫מדי טוב‪ ,‬מי יודע איזה עוד צרות הביאה עלינו הקנאה? מי יודע מה עוד מחכה לנו?"‬
‫מיום בואו ארצה אימצו אותו פייגע ופינייה בטבעיות‪ ,‬והיו לו כהורים‪ .‬הם סיפקו לו עבודה‪ ,‬פתחו‬
‫לפניו את ביתם‪ ,‬מכרו לו את חנותם‪ ,‬הובילו אותו לחופה‪ ,‬ועמדו לצידו בעיתות שמחה וצער‪ .‬עכשיו הרגיש‬
‫כאילו התייתם בשנית מאביו‪" .‬אני מקווה שלא מחכות לנו עוד צרות‪ .‬מי יודע איזה עוד עין‪-‬הרע עשו לנו‪".‬‬
‫‪9191‬‬
‫‪.‬‬
‫יעקב עבד בחריצות כל אותו יום‪ ,‬כשפינייה מדרבן אותו‪" ,‬תעביר את שקי הסוכר והקמח מהמחסן‪,‬‬
‫תמזוג את השמן מהפחים לבקבוקים‪ ,‬תניח את הלחם ב"ארון האוויר"‪ ,‬תחלק את הזיתים לצנצנות‪ ,‬תעביר‬
‫את הקייטניות מהשקים לשקיות‪ ,‬תניח את הבקבוקים על המדפים‪ ,‬תטאטא‪ ,‬תעביר את בלוק הקרח אל‬
‫ארגז הקרח"‪ ,‬והקרח הנמס‪ ,‬הגיר מים קרים על עורפו‪ ,‬כתפיו ולאורך גבו של יעקב‪ .‬אחרי זמן מה התחיל‬
‫יעקב לנחש מה החנווני מתכוון לעשות‪ ,‬כדי שיוכל לעשות זאת‪ ,‬עוד לפני שיבקש ממנו‪.‬‬
‫את הכסף מהלקוחות הקפיד פינייה לקבל בעצמו‪ ,‬סופר את השטרות באידיש‪ ,‬מרטיב אצבע בלשונו בין‬
‫שטר לשטר‪ ,‬ומניח אותם במגירה הסגורה שמתחת למשקל‪.‬‬
‫כשזרם הלקוחות פסק לבסוף‪ ,‬לקח פינייה את הצעיר לביתו‪ ,‬חושש מעט‪ ,‬מה תאמר אשתו על האורח‬
‫הלא קרוא‪ .‬כשנכנסו לבית‪ ,‬נישק את המזוזה‪ ,‬הניח את הצעיר לשבת על הכסא שבמבוא‪ ,‬ונכנס למטבח‬
‫לשמוע מה דעתה של פייגע על הרעיון שיכניס את הצעיר לחייהם‪.‬‬
‫פייגע לא רצתה למהר ולהחליט‪" .‬אל תבטיח שום דבר‪ .‬נגיד לו מההתחלה‪ ,‬שזה סידור זמני‪ ,‬ואם משהו‬
‫לא ימצא חן בעינינו נשלח אותו מהבית מיד‪ ,‬ללא כל אזהרה‪ .‬שישן הלילה במטבח‪ ,‬ככה בינתיים נכיר‬
‫אותו‪ ,‬ונראה אם הוא באמת דתי‪ ,‬הוא עוד יכול להדליק לי חשמל בשבת‪ .‬נראה אם הוא חרוץ וזריז‬
‫בעבודה‪ ,‬והכי חשוב זה לראות אם הוא לא גונב‪".‬‬
‫‪23‬‬
‫*‬
‫פינייה ויעקב התפללו ערבית‪ ,‬ופייגע הגישה בשתיקה את ארוחת הערב‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה‬
‫שיעקב זכה לאכול ארוחה חמה‪ ,‬מאז עזב את פולין‪.‬‬
‫האוכל הטעים הזכיר לו את ארוחות הרעב שהיו אוכלים בבית הוריו‪ ,‬כשאמו חילקה מנות לחם זעירות‬
‫לבני המשפחה‪ ,‬והייתה מאושרת כשהיה לה משהו למרוח עליהן‪ ,‬ואין הם צריכים לאכול אותן יבשות‪.‬‬
‫הוא השווה את הארוחות ההן עם ארוחת הערב העשירה שפייגע הגישה‪ ,‬ודמעות געגועים למשפחתו‬
‫עלו בעיניו‪ .‬הוא קיווה שיצליח להביא אותם אליו במהרה‪.‬‬
‫הוא אכל בהנאה ושיבח בקול רם כל מנה ומנה‪.‬‬
‫"מאז שעזבתי את המשפחה שלי‪ ,‬לא אכלתי אוכל כל כך טעים‪ ",‬החמיא בקול‪ .‬ופייגע שביקשה להפגין‬
‫נוקשות‪ ,‬כדי שתספיק לעמוד על טיבו לפני שתחליט אם להניח לו לחדור לחייהם‪ ,‬הרגישה שלבה נמס‬
‫לשמע המחמאה‪.‬‬
‫"אכול בחור‪ ,‬אכול‪ ,‬אתה צריך להעלות קצת בשר על העצמות הרזות האלו שלך‪ .‬לאסוף כוח‪ .‬אתה צריך‬
‫הרבה כוח אם אתה רוצה לעבוד בחנות‪ .‬תדע לך שזאת עבודה קשה מאד‪ .‬תצטרך להתחיל להשמין קצת‪".‬‬
‫יעקב שמח לשמוע בדבריה אישור לכך שהתקבל לעבודה‪.‬‬
‫מתחת למיטת הזוג‪ ,‬הייתה מגירת פח גדולה לכלי מיטה‪ .‬מגירת זו הפכה למיטתו‪" .‬בוא תשים את‬
‫הכיסאות על השולחן במטבח‪ ",‬אמרה לו פייגע‪" ,‬וברווח שבין השולחן והקיר תשים את המגירה‪ .‬כאן תישן‪.‬‬
‫תצטרך להיזהר ולשכב בשקט‪ ,‬כי כשמתהפכים במגירה היא משמיעה רעש נורא‪".‬‬
‫הוא העביר את מגירת הפח למטבח‪ ,‬פרש בה שמיכה שנתנה לו‪ ,‬ומדי בוקר דחף את המגירה‪ ,‬אל‬
‫מתחת למיטת מארחיו הקשישים‪ ,‬וסידר בה את השמיכות‪ ,‬הכרים וכלי המטה של שלושתם‪.‬‬
‫כך נכנס יעקב לביתם ולחייהם של פינייה ופייגע‪.‬‬
‫הוא היה חרוץ‪ ,‬ולא בחל בשום עבודה‪ .‬הוא זה שהביא על גבו מהסיטונאי את חביות המליחים‪ ,‬פחי‬
‫החמוצים‪ ,‬שקי הקמח וארגזי הבקבוקים‪ .‬כשאיש הקרח לא הגיע‪ ,‬היה הולך עד לבית החרושת‪ ,‬וסוחב את‬
‫בלוק הקרח‪ ,‬מרפד את צווארו בשק עבה‪ ,‬כדי שהקרח לא יקפיא את צווארו בדרך‪ ,‬עד לארגז בו קיררו‬
‫מצרכים הדורשים קירור‪ .‬הוא ארגן את החנות‪ ,‬ושמר על ניקיון המשקל‪ ,‬השולחן ומקרר הקרח‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫"מה קרה פיניה שבאת הביתה היום מוקדם"? קראה פייגה בהפתעה כשבעלה חזר יום אחד בצהרים‪.‬‬
‫"אני רואה שאפשר לסמוך על היושר והחריצות של הבחור‪ ".‬הוא התרגל ללכת לביתו בשעות הצהרים‪,‬‬
‫לאכול‪ ,‬להתפלל מנחה‪ ,‬לנוח‪ ,‬לשתות כוס תה של אחר הצהרים‪ ,‬ורק אז לחזור לעבודה‪.‬‬
‫הפדיון לא רק שלא קטן‪ ,‬אלא אף עלה‪ ,‬שכן הנשים אהבו לקנות אצל הצעיר היפה‪ ,‬והזריז‪ ,‬שלא דיבר‬
‫הרבה‪ ,‬אבל שירת אותן במהירות ובדייקנות‪ ,‬והיה מוכן להאזין בסבלנות‪ ,‬עשרות פעמים ביום‪ ,‬לעוד לקוח‬
‫שניתח באוזניו את ה"מצב" והסביר לו כיצד יש לשפר אותו‪.‬‬
‫מההתחלה‪ ,‬לקח על עצמו לא רק את רוב העבודות הקשות בחנות‪ ,‬אלא גם את רוב עבודות הבית‪.‬‬
‫בימי ששי אחר הצהרים‪ ,‬שטף את רצפת הדירה‪ ,‬וכיבס את בגדי העבודה שלו‪ .‬מעולם לא קם משולחן‬
‫האוכל בלי להעביר את הכלים לכיור‪ ,‬להדיח אותם‪ ,‬ולרוקן את פח הזבל‪ .‬תמיד זכר להביא מהחנות את כל‬
‫המצרכים שפייגע הזמינה אצלו בבוקר‪.‬‬
‫גם פייגע וגם פינייה הפכו להיות יותר ויותר תלויים בו‪.‬‬
‫"צריך לסגור את המרפסת הקטנה‪ ",‬אמרה פייגע לבעלה‪" ,‬זה יעלה כמה גרושים‪ ,‬אבל אין ברירה‪.‬‬
‫הבחור הזה לא יכול לישון כל החיים על הרצפה‪ .‬ככה יהיה חדר רק בשבילו‪ ".‬יעקב מצא לעצמו בית‪ .‬רחוק‬
‫מהוריו‪ ,‬מביתו‪ ,‬ממשפחתו ומהנערה אשר אהב‪ ,‬היו זוג הקשישים תחליף לכל אלו שהתגעגע אליהם‪.‬‬
‫הם ניסו לשכנע אותו לצאת לבלות לפעמים "צעיר כמוך צריך לצאת בערב‪ ,‬לבלות‪ ,‬לפגוש צעירות‬
‫יפות‪ .‬לא משעמם לך לגור עם זקנים כמונו?" שאלו‪.‬‬
‫פינייה ניסה לשכנע אותו‪" ,‬מה? אתה לא יודע שכתוב "לא טוב היות האדם לבדו"? תכיר מישהי‬
‫נחמדה‪ ,‬ותקים לך בית משלך‪ ".‬לאכזבתם‪ ,‬מעולם לא נענה להצעתם‪ .‬הם חשבו שהוא מסרב בגלל בישנות‪,‬‬
‫וכשהייתה נכנסת צעירה לחנות‪ ,‬היו חוקרים אותו בעדינות "אתה רוצה שנעזור לך להכיר אותה?"‬
‫תמיד סרב‪ ,‬תוך כדי חיוך מבויש‪ ,‬והזקנים חיכו שיתבגר‪ ,‬ויתגבר על בישנותו‪.‬‬
‫הצעירות שגילו את הזבן יפה התואר‪ ,‬חילקו את קניותיהן‪ ,‬ובאו לקנות כל פעם רק פריט אחד‪ ,‬בתקווה‬
‫שבמהלך הקניות יצליחו למשוך את תשומת ליבו‪ .‬הוא היה תמיד אדיב‪ ,‬מנומס וזריז‪ ,‬אבל‪ ,‬לאכזבתן‪ ,‬לא‬
‫ניסה לפתח שיחה עם אף אחת מהן‪.‬‬
‫למרות שרבים מתושבי תל אביב היו חדשים בעיר כמוהו‪ ,‬הוא לא יצר קשר חברתי עם איש‪ ,‬מלבד זוג‬
‫הקשישים שאימץ אותו‪ ,‬הלקוחות בחנות שבה עבד‪ ,‬והמתפללים בבית הכנסת‪.‬‬
‫פינייה הגדיל את משכורתו מדי פעם‪ .‬אבל‪ ,‬הוא לא בזבז אפילו מיל אחד מהמשכורות שקיבל‪ .‬מקום‬
‫שינה ואוכל קיבל אצל מאמציו בחינם‪ .‬פינייה נתן לו אחדים מבגדיו הישנים‪ ,‬שהיו אמנם רחבים עליו‪ ,‬אבל‬
‫היו עדין די טובים כדי לעבוד איתם בחנות‪ .‬הוא קנה רק שתי כותנות חדשות‪ ,‬אותן לבש בשבתות כשהלך‬
‫עם פינייה לבית הכנסת‪ ,‬וכן קנה בולים בלי סוף כדי לכתוב אל מירל’ה בלולבלין‪ ,‬מכתבים שהיא שלחה‬
‫‪25‬‬
‫מיד לבת דודתה בבילגרי‪ .‬הוא חסך כמעט את כל משכורתו‪ ,‬בתקווה להגיע ליום בו יוכל להרשות לעצמו‬
‫להזמין אליו את רחל שלו‪.‬‬
‫פולין‪ ,‬סתיו ‪-‬‬
‫‪7799‬‬
‫שלוש שנים עברו‪ .‬רחל הייתה עכשיו בת שמונה עשרה‪" .‬את נעשית יותר יפה כל יום‪ ,‬אז למה את לא‬
‫רוצה להסכים לאף אחת מהצעות הנפלאות שהשדכנים מציעים לך"‪" .‬עם מי את רוצה שאני אתחתן? מה‬
‫את רוצה שאני אתחתן‪ ,‬עם טמבל כמו משה רובינשטיין שחושב שבגלל הכסף של אבא שלו הוא חכם? או‬
‫עם יוסי קולין שמכוער כמו קוף"?‬
‫הוריה היו מיואשים‪ ,‬וחששו שעדין לא נולד הבחור שישביע את רצונה‪" .‬בגלל שאת בררנית כזאת‪ ,‬ואף‬
‫אחד לא מוצא חן בעיניך‪ ,‬את עלולה‪ ,‬חס ושלום‪ ,‬להישאר רווקה זקנה‪ .‬תראי‪ ,‬כל החברות שלך כבר‬
‫התחתנו‪ .‬לזלדה יש אפילו שני ילדים‪ ",‬חזרו והכריזו באוזניה‪" ,‬את כבר בת שמונה עשרה‪ ,‬למה את מחכה?‬
‫שתהיי זקנה בת עשרים‪ ,‬שאף אחד‪ ,‬חלילה‪ ,‬לא ירצה? בגללך‪ ,‬רק בגללך עוד אין לי אף נכד‪".‬‬
‫רחל לא התפתתה לקבל אף אחת מההצעות המזהירות שזרמו אליה‪ .‬המכתבים שקיבלה מיינקלע שלה‪,‬‬
‫ציירו בפנייה ארץ קסומה‪ ,‬שהבתים בה לבנים‪ ,‬הגגות אדומים‪ ,‬החול זהוב‪ ,‬הים כחול‪ ,‬האור עז ובהיר‪,‬‬
‫השמש תמיד זורחת‪ ,‬ורק אנשים טובים‪ ,‬כמו פינייה ופייגע שאימצו את אהובה מצויים בה‪.‬‬
‫היא הייתה בטוחה שהעתיד הצפוי לה ולבחיר ליבה מזהיר ומלהיב‪ ,‬וציפתה בנשימה עצורה ליום שבו‬
‫יחליט אהובה שהוא כבר יכול להרשות לעצמו להזמין אותה אל ארץ הקסם‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫יפו ‪7799 -‬‬
‫בערב סוכות ישבה פיגע במטבח וגזרה מפיות מנייר צבעוני לקישוט הסוכה‪ ,‬לפתע שמעה קול מהלומה‬
‫כבדה‪" .‬פינייה מה קרה?" צעקה‪ ,‬ורצה לחדר‪ .‬פינייה שכב המום על הרצפה‪.‬‬
‫"עליתי על כסא להוריד את "ארבעת המינים" מהארון" אמר בכאב "ונפלתי‪".‬‬
‫פינייה שבר את ירכו‪ .‬הוא עבר ניתוח‪ ,‬וסבל מכאבים חזקים‪ .‬אשתו לא משה ממיטתו‪ .‬יעקב ניהל לבד‬
‫את החנות‪ ,‬ובכל ערב הקפיד להביא את כסף הפדיון ומחברת החשבונות אל בית החולים‪ .‬חג קשה עבר על‬
‫זוג הקשישים‪ .‬בימים הארוכים בהם שהו פינייה ופייגע בבית החולים הרבו לחשוב על עתידם‪" .‬אני כבר לא‬
‫יכול לחזור לעבוד בחנות‪ ",‬אמר פינייה‪ .‬ימי העבודה שלו תמו‪ .‬על דפי נייר גדולים ערכו חשבונות ארוכים‪,‬‬
‫כותבים ומקשקשים‪ ,‬כותבים ומוחקים‪ .‬לבסוף פנו אל יעקב‪ ,‬והציעו לו לקנות מידם את החנות‪.‬‬
‫יעקב נדהם‪ ,‬מאושר‪ ,‬חשב שאם יקנה את החנות יוכל סוף סוף לכתוב לדודו כי הוא בעל חנות מכולת‪,‬‬
‫ואפילו יוסף‪-‬לייב יצטרך להודות כי הגיע למעמד מכובד‪ ,‬המתיר לו לבקש את יד בתו הבכורה‪.‬‬
‫"איך אני יכול לקנות חנות כשיש לי כל כך מעט כסף? שאל את הזקנים‪.‬‬
‫הם הראו לו את דפי החשבונות המקושקשים שעליהם ערכו תחשיבים‪.‬‬
‫"תן לנו את מה שחסכת עד עכשיו‪ .‬ומיד נרשום את החנות על השם שלך‪ ,‬ומה שיישאר‪ ,‬תשלם לנו‬
‫בתשלומים‪ .‬כל חודש תיתן לנו חצי מהרווחים של החנות עד שתגמור לשלם את כל החובות‪".‬‬
‫יעקב חשב ארוכות‪" .‬לא‪ ",‬ענה‪" ,‬אני לא יכול לתת לכם את כל מה שחסכתי‪ .‬חלק מהכסף אני מוכרח‬
‫לשמור לעצמי‪ .‬בקרוב אני מביא את הכלה שלי מפולין כדי להתחתן‪ .‬אני צריך כסף כדי לשכור חדר ולשלם‬
‫בשביל כרטיס הנסיעה שלה‪ .‬אבל‪ ,‬אם תסכימו לקבל חצי ממה שחסכתי‪ ,‬אתן לכם כל חודש שלושה רבעים‬
‫מהרווחים‪ .‬רחל ואני לא צריכים הרבה‪ .‬אנחנו יכולים להסתדר אפילו עם מעט כסף‪".‬‬
‫פינייה ופיגע היו מופתעים‪ .‬הם לא ידעו שלעובד שלהם יש תוכניות להינשא‪ .‬יעקב השתקן לא הזכיר‬
‫עד כה‪ ,‬ולו במלה אחת‪ ,‬שבחורה כל שהיא מחכה לו בפולין‪ ,‬אבל הם שמחו לשמוע שהוא עומד להינשא‪.‬‬
‫נישואים יבטיחו את יציבותו‪ .‬נישואים יבטיחו שלא ישנה את דעתו לפתע ולא יעלם פתאום מתוך יצר‬
‫הרפתקנות עם כל רכושם‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫"תביא‪ ,‬תביא את הבחורה שמחכה לך‪ ",‬אמר פינייה בשמחה‪" ,‬אנחנו נעזור לכם להתחתן‪ ,‬אם כי אני‬
‫לא יכול להבין למה אתה צריך לסחוב בחורה מפולין‪ ,‬כשכל כך הרבה בחורות יפות רוצות אותך פה‪".‬‬
‫"חכו עד שתראו אותה‪ ",‬אמר בחיוך‪" ,‬את העיניים הכחולות שלה‪ ,‬ואת החיוך שלה‪ .‬אז תבינו‪".‬‬
‫הם ראו את הזוהר בעיניו‪ ,‬והבינו שלבנות תל אביב אין שום סיכוי‪ .‬הבחור הזה כבר אבוד מבחינתן‪.‬‬
‫פולין‬
‫רחל כמעט התייאשה מהסיכוי לראות שוב את בן דודה‪ ,‬ולפתע קיבלה ממנו מכתב אהבה‪ ,‬ארוך ונלהב‪.‬‬
‫עכשיו הוא בעל חנות מכולת בארץ הקודש‪ .‬יש לו מספיק כסף לשלם עבור כרטיס האוניה שלה‪ .‬כל מה‬
‫שעליה לעשות זה רק להודיע לו מתי‪ ,‬ועם איזו אוניה היא מגיעה‪ .‬הוא ידאג לכל השאר; ישכור חדר‪ ,‬יכין‬
‫את החתונה וכל מה שצריך כדי לקבל את פניה‪ .‬היא הייתה מאושרת‪.‬‬
‫"למעשה"‪ ,‬אמר לפינייה‪" ,‬אני יודע שלהביא את רחל לא יהיה כל כך קל כמו שכתבתי לה‪ .‬לרחל אין‬
‫היתר עליה לארץ‪ ,‬ואני לא יודע מה לעשות"?‬
‫"שמעתי שאפשר לשחד איזה פקיד בריטי כדי שייתן לה היתר‪ .‬אבל היא צריכה להגיע כתיירת‪ ".‬יעקב‬
‫החליט לא לכתוב על הבעיות הבירוקרטיות‪ ,‬כדי לא להפחיד את רחל ומשפחתה‪.‬‬
‫הוא צרף מכתב ליוסף‪-‬לייב ולריבה דודתו‪ .‬באריכות הודה להם על שאירחו אותו כה יפה בביתם‪,‬‬
‫התנצל שוב על שפגע מתוך אהבה בכבוד בתם‪ ,‬וספר להם כי הצליח לרכוש חנות מכולת נושאת רווחים‬
‫בפלסטינה‪ .‬עוד הוסיף וכתב שהוא שולח לרחל די כסף לבוא אליו‪ ,‬וסיים‪" ,‬אתם תעניקו לי את הכבוד‬
‫הגדול ביותר‪ ,‬ואת האושר הרב ביותר‪ ,‬אם תסכימו לשלוח אלי את רחל כדי שתהיה לי לאישה‪".‬‬
‫המכתב חולל מהומה אדירה בבית דודתו‪ .‬יוסף‪-‬לייב זעם ושאג וצעק‪" ,‬אני לא אתן לבחורה‪ ,‬שעוד לא‬
‫מלאו לה שמונה עשרה‪ ,‬לנסוע אל מעבר להרי החושך‪ ,‬לארץ מדבר‪ ,‬לארץ צייה ושוממה‪ ,‬ארץ מחלות‬
‫נוראיות‪ ,‬לארץ של צרות שאיש לא יודע את השם שלהן‪ ,‬ששודדים ערביים רוצחים בה יהודים מסכנים‪,‬‬
‫כדי להתחתן עם הבן של הקבצן הזה‪ ,‬שהשיג חנות מכולת‪ ,‬מי יודע באילו דרכי מרמה‪".‬‬
‫את הרשות לנסוע לקבל קיבלה רחל מאביה‪ ,‬רק אחרי שהבטיחה לו‪" ,‬שכנעתי את מירל’ה ואת מנדל‬
‫בן דודך מלובלין‪ ,‬והוא מרשה לה להצטרף אלי לנסיעה‪ ,‬ושתינו נבנה יחד חיים חדשים בארץ הקודש‪".‬‬
‫כאשר יוסף‪-‬לייב אמר‪" :‬טוב‪ ,‬אבל‪ ",‬ידעה רחל שהיא ניצחה‪ .‬אביה לא ידע מעולם להתנגד לדמעות‬
‫אשתו או של מי מילדיו‪ .‬במיוחד לא ידע יוסף‪-‬לייב לסרב לרצונה העיקש והנחוש של בתו הבכורה‬
‫והיפיפייה‪ ,‬משוש ליבו‪ ,‬רחל‪.‬‬
‫מירל’ה לא הייתה יפה כמוה‪ ,‬וסכום הכסף שאביה יכול היה לגייס כדי לשלם עבור הנדוניה שלה היה‬
‫כה נמוך‪ ,‬שלשדכנים כמעט לא היה את מי להציע לה‪ ,‬ואם הציעו מישהו‪ ,‬ההצעה הייתה פשוט מעליבה‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫"שמעתי שבפלסטינה אין הרבה צעירות‪ ,‬ואני מקווה למצוא שם בחור שיסכים לשאת אותי לאישה‪,‬‬
‫למרות שאני מגושמת‪ ,‬כהה ואין לי נדוניה‪ ".‬כשבת דודתה פנתה והציעה לה להצטרף אליה למסע לארץ‬
‫הקודש חשבה מירל'ה בליבה‪" ,‬משנה מקום – משנה מזל‪ ",‬והסכימה‪ .‬וכך אחרי דיונים ארוכים וויכוחים‬
‫שנמשכו שבועות ארוכים‪ ,‬נשלח מכתב המבשר על בואה של רחל ליפו כדי להינשא לבן דודה‪ ,‬יעקב‪.‬‬
‫*‬
‫לאה הייתה המומה כששמעה שיעקב מזמין את אחותה לבוא לפלסטין ולהינשא לו‪ .‬כאשר נפרדה‬
‫ממנו‪ ,‬שלש שנים קודם לכן‪ ,‬ואמרה לו לשלוח את מכתביו למירל’ה בלובלין‪ ,‬הייתה בטוחה שאחותה‬
‫תכתוב אליו‪ ,‬ותשכנע אותו להישאר בלובלין‪ ,‬שם‪ ,‬האמינה‪ ,‬תוכל להשיג אותו כשתתבגר מעט‪.‬‬
‫להפתעתה שמעה שבן דודתה עזב את לובלין‪ ,‬ונסע‪ ,‬כפי שתכנן‪ ,‬לפלסטינה‪ .‬היא ידעה שהמכתבים‬
‫שרחל מקבלת מלובלין‪ ,‬מכילים את מכתביו‪ .‬ולעיתים כשאחותה נעדרה מהבית‪ ,‬הייתה מתגנבת אל חדרן‪,‬‬
‫מוציאה את צרור המכתבים החבוי מתחת למזרון אחותה‪ ,‬וקוראת בקנאה את מכתבי האהבה שכתב לה‪,‬‬
‫אך מקווה שהאהבה תשיב אותו באחד הימים לביתם‪.‬‬
‫היא נכנסה לחרדה נוראה כאשר מצאה‪ ,‬שבמקום לחזור‪ ,‬הוא מזמין את אחותה לבוא אליו‪ .‬היא חששה‬
‫שאחותה תיסע‪ ,‬תינשא לו‪ ,‬והיא עלולה‪ ,‬חלילה‪ ,‬לאבד אותו לחלוטין‪ .‬איך תחיה בלי לראות לעולם את‬
‫ירוק עיניו ולהבת שערותיו‪ .‬בלעדיו העולם נראה לה משעמם‪.‬‬
‫לאה לא דיברה‪ ,‬אבל נראתה כל הזמן כמתפללת‪ .‬העצב על הפרידה ממנה‪ ,‬נגע ללבה של רחל‪ .‬היא‬
‫התיישבה ליד אחותה‪" ,‬לאה‪ ,‬אל תהיי עצובה‪ ,‬אני אכתוב לכם המון מכתבים‪ ".‬לאה לא הרימה את עיניה‪.‬‬
‫"תשמחי בשבילי‪ ,‬אני נוסעת להתחתן‪ .‬יהיה לי כל כך טוב‪ ,‬תמיד יהיה לי טוב עם יעקב ביחד" אמרה‬
‫בהתלהבות‪ .‬זה היה עוד לפני שעזבה את פולין‪ ,‬וכשעדין האמינה לכל מה שיעקב הבטיח לה‪.‬‬
‫בנשימה עצורה עקבה לאה אחרי הויכוחים שהתנהלו בביתם‪ ,‬מתפללת בליבה‪" ,‬שאבי ינצח‪ ,‬שאבי‬
‫ינצח‪ ,‬ורחל לא תיסע‪ ,‬ויעקב יחזור‪ ,‬או יישאר פנוי‪ ,‬עד שאגדל אסע אליו‪".‬‬
‫היא הייתה בהלם כשגילתה שאביה נכנע‪ ,‬אחותה ארזה את חפציה בארגזים‪ ,‬ונפרדה מהם בדמעות‪,‬‬
‫כדי לנסוע אל אהובה המחכה לה בארץ הצבי‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫*‬
‫רחל עזבה את בית הוריה במוצאי שבת‪ .‬כל יהודי העיירה ליוו אותה אל תחנת הרכבת‪ ,‬ברכו‪ ,‬נישקו‬
‫וחיבקו אותה‪ .‬אמה‪ ,‬הממררת בבכי‪ ,‬נצמדה לגופה ברגע האחרון‪ ,‬ממאנת להרפות ממנה‪ ,‬עד שבקושי ניתן‬
‫היה להפריד ביניהן‪ .‬כשהרכבת זזה‪ ,‬עוד שמעה את אמה בוכה‪" ,‬מי יודע מתי אני אראה את הילדה שלי עוד‬
‫פעם?" אינה יודעת שזו פרידה לעולם‪ ,‬והן לעולם לא תתראנה שנית‪.‬‬
‫אביה ליווה אותה ללובלין‪ ,‬שם קנה בכסף רב ניירות מזויפים לבתו ולנכדת אחיו‪ ,‬ניירות שאפשרו להן‬
‫לעזוב את פולין‪ ,‬ולהתחיל את המסע הארוך אל הארץ הרחוקה‪.‬‬
‫מכיוון שלרחל ולמירל'ה לא היו סרטיפיקאטים‪ ,‬הן נסעו מלובלין לבוקרסט שברומניה‪ ,‬משם לקייב‬
‫באוקראינה‪ ,‬משם נסעו דרומה לנמל אודסה‪ ,‬שם עלו על אונית קיטור החוצה את הים השחור בדרכן‬
‫לקושטא‪ ,‬היא קונסטנטינופול‪ ,‬היא איסטנבול‪ ,‬כדי לנסוע דרך טורקיה לפלסטינה‪.‬‬
‫בשבת שירה‪ ,‬שלפני ט"ו בשבט‪ ,‬חצתה האוניה‪ ,‬את הים השחור‪ .‬רחל ומירל'ה עמדו מאושרות על‬
‫הסיפון‪ ,‬וזרקו פרורי לחם לציפורים‪ .‬רחל עמדה‪ ,‬פניה כלפי מזרח‪ ,‬בכיוון השמש העולה‪ ,‬לצד ששם נמצאים‬
‫הארץ המובטחת‪ ,‬ואהובה המצפה לבואה‪ ,‬וזמזמה בהתלהבות‪" ,‬שם בארץ חמדת אבות‪ ,‬תתגשמנה כל‬
‫התקוות‪ ",‬בטוחה שהיא עומדת להגשים עם אהובה את כל חלומותיה על חיי אהבה‪ ,‬בית‪ ,‬משפחה וילדים‪.‬‬
‫בקושטא נאלצו השתים להתעכב זמן ממושך‪ ,‬כדי לעבור בדיקות רפואיות‪.‬‬
‫בזמן שהותן בעיר‪ ,‬פגשו שני בחורים יהודיים‪" .‬אנחנו עברנו "הכשרה" בפולין‪ ,‬ולכן נקבל היתרי כניסה‬
‫לפלסטין בסניף ההסתדרות הציונית פה‪ ",‬הבטיחו לבנות‪ .‬הבחורים שמחו לפגוש אותן‪ .‬עיניה הכחולות של‬
‫רחל שבו את ליבם‪ ,‬והם התחרו ביניהם מי יצליח לרכוש את ליבה‪ .‬בזכותה זכתה גם בת דודתה‬
‫בהתעניינותם‪" .‬אתן יכולות לנסוע איתנו כי הרי אנחנו מארוסים‪ ,‬לא"? קרצו בעיניהם וגיחכו‪.‬‬
‫בנות הדוד שמחו‪ .‬עכשיו תוכלנה להיכנס לארץ ישראל עם "סרטיפיקט" חוקי‪ .‬בקוצר רוח ציפו לאוניה‬
‫הנוסעת דרומה‪ ,‬כדי להמשיך בדרכן‪ ,‬אבל אוניה המפליגה ישירות ליפו לא נמצאה מיד‪.‬‬
‫בינתיים‪ ,‬הגיעה לעיר קבוצה של צעירים יהודיים מוויניצה שבאוקראינה‪ ,‬בדרכם לארצות הברית‪.‬‬
‫הבחורים גילו עניין מידי ברחל היפה‪ ,‬ומכיוון שהתעלמה מהם‪ ,‬נאלצו להסתפק בבת דודתה‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫ברגשות מעורבים של צער ושמחה גילתה רחל שבת דודתה התאהבה בבחור מהקבוצה ה"אמריקאית"‪,‬‬
‫דב שוורצנברג שמו‪ ,‬וגם הבחור מחזיר לה אהבה‪ .‬מכיוון שלא היו שם בנות מלבדן‪ ,‬היו מניותיה של מירל'ה‬
‫גבוהות‪" .‬זה לא קרה לי בעבר‪ ,‬ואני מפחדת שזה לא יקרה שוב בעתיד‪ ",‬הסבירה לבת דודתה‪" .‬אני יודעת‬
‫שאני לא יפה‪ ,‬ואם להינשא אני רוצה להתחתן אי פעם אני מוכרחה לתפוס כל הזדמנות‪".‬‬
‫מירלה החליטה להמר על הקבוצה האמריקאית‪.‬‬
‫"יותר טוב ציפור אחת ביד‪ ",‬אמרה לרחל‪" ,‬מאשר עשר ציפורים על העץ‪ ,‬החלטתי לעזוב את חלום‬
‫פלסטינה‪ ,‬ולהמשיך עם דב לארצות הברית‪ ".‬דומעת‪ ,‬ליוותה אותה רחל אל האוניה המפליגה מערבה‪,‬‬
‫אימצה אותה אל ליבה‪ ,‬ולחשה‪" ,‬הלוואי שתהיי מאושרת עם דב שלך‪ .‬וכל החלומות שלך יתקיימו‪".‬‬
‫כשהגיעה אוניה הנוסעת מזרחה‪ ,‬נאלצה להמשיך לבד במסע לפלסטינה‪.‬‬
‫קן האוהבים‬
‫"אני מרגישה כאילו אני מחתנת את הבן שלי‪ ",‬אמרה פייגע לפינייה‪ .‬פייגע שאלה את כל שכנותיה‬
‫ולקוחות החנות‪" ,‬אולי אתם יודעים מי רוצה להשכיר חדר לזוג להינשא שעוד מעט מתחתן?"‬
‫היא פסלה חדרים אפילו בלי לראותם‪" .‬החדר הזה מדי רחוק מהחנות‪" ,".‬החדר הזה מדי רחוק מהדירה‬
‫שלנו‪" ,".‬לחדר הזה אין מרפסת‪" ,".‬בחדר הזה המטבח והשירותים משותפים לעוד שלוש משפחות‪".‬‬
‫לבסוף שמעה על חדר שהשביע את רצונה מכל הבחינות‪" .‬שכר הדירה זול יחסית לחדרים אחרים‪",‬‬
‫הבטיחה ליעקב‪" .‬לחדר יש מרפסת‪ .‬המטבח והשירותים יהיו משותפים רק לכם ולבעלי הבית‪ .‬ולהם יש רק‬
‫שני ילדים‪ .‬והכי חשוב‪ ,‬החדר מדירתם מאד קרוב לדירה שלנו‪".‬‬
‫היא האיצה בבן טיפוחיה ללכת‪ ,‬לראות את החדר‪ ,‬ולחתום על חוזה שכירות‪" ,‬כי מציאה כזאת‪",‬‬
‫הבטיחה לו‪" ,‬לא מוצאים כל יום‪".‬‬
‫פינייה פנה אל הרב אברמוביץ‪ ,‬רב בית הכנסת שלו‪ ,‬והסביר לו‪" ,‬הייתי רוצה להעמיד את החופה ביום‬
‫שבו תגיע הצעירה לארץ‪ ,‬כך בני הזוג יוכלו להיכנס עוד באותו לילה לחדרם כזוג נשוי‪".‬‬
‫אשת הרב‪ ,‬שמעה את גובה סכום הכסף שהבטיח פינייה לבעלה עבור עריכת החופה‪ ,‬ומיהרה להבטיח‬
‫"אני אכין עוגה עם קרם שוקולד לכבוד החתונה‪ ,‬ואתן לאורחים גם יין וגם מי קרח קרים‪".‬‬
‫‪31‬‬
‫עכשיו לקחה על עצמה פייגע משימה קשה מכל‪ .‬היא ניסתה לשכנע את החתן לקנות לעצמו חליפה‪.‬‬
‫"זו בושה להתחתן בכותונת‪ .‬מה‪ ,‬אתה רוצה להעליב את הבחורה? המסכנה נוסעת דרך כל כך ארוכה‬
‫בשביל להגיע אליך‪ ,‬מגיע לה לפחות שתלבש חליפה לכבודה‪".‬‬
‫יעקב נאנח‪ ,‬ספר שוב ושוב את כספו ההולך ומתמעט עם כל ההוצאות‪" .‬אני לא רוצה לבזבז כסף שאין‬
‫לי על בגד שאני לא צריך כלל"‪ ,‬הוא ניסה להיאבק נגד רוע הגזירה‪ ,‬אבל לא הצליח להתמודד מול מערכת‬
‫הערכים הפולניים הנוקשה של פייגע‪.‬‬
‫בשוק מצא חליפה מיד שנייה שהייתה קצת גדולה עליו‪ ,‬אבל עשויה מבד צמר חם‪ .‬המוכר הבטיח לו‪,‬‬
‫"החליפה הזאת תחזיק מעמד לעולם‪ .‬אפשר יהיה אפילו לקבור אותך בחליפה הזאת‪ ,‬והיא עוד תהיה כמו‬
‫חדשה‪".‬‬
‫בשפתיים קפוצות‪ ,‬שילם עבור הקנייה המיותרת‪ ,‬אבל פייגע הייתה מאושרת‪ ,‬ודאגה להדריך אותו‪" ,‬אל‬
‫תישכח להניח תמיד ממחטה על הצוואר כדי לשמור שהצווארון לא ישתפשף‪ ,‬וכל ערב תתלה אותה‬
‫במרפסת כדי להוציא ממנה את ריח הזיעה‪".‬‬
‫"עכשיו אצטרך באמת לחסוך בהוצאות‪ ",‬חשב בליבו‪ .‬בשוק יפו מצא שני כסאות לא תואמים‪ ,‬אך‬
‫זולים‪ ,‬לשניהם היו מושבים עגולים‪ ,‬אך רק לאחד מהם היו משענות לידים‪.‬‬
‫פייגע תרמה להם את שולחן המטבח הישן שלה‪" ,‬מזמן רציתי לקנות שולחן חדש‪ ".‬יעקב קנה מיטת‬
‫ברזל שפסי ברזל מתוחים עליה שתי וערב‪ ,‬מזרן ישן‪ ,‬סט כלי מיטה משומשים ומעט מאד כלי מטבח‪.‬‬
‫"זה כל מה שקנית"? שאלה פייגע‪" .‬אין לי כסף לעוד רהיטים‪ ,‬נצטרך לחיות עם מה שיש‪ ".‬אבל בערב‬
‫כשסגר את החנות יעקב היה עייף‪ ,‬אבל המחשבה על בואה הקרוב של אהובתו לא הניחה לו ללכת לישון‪.‬‬
‫הוא לקח מחנותו ארגזי מזון ריקים עשויים עץ‪ ,‬נכנס לחדר ששכר‪ ,‬ובעיניים אדומות מעייפות עבד עד‬
‫לשעות הלילה הקטנות‪ .‬לאורך אחד הקירות בנה "ארונות מטבח‪ ".‬מאותם ארגזים בנה גם "מזנון" בצדו‬
‫השני של החדר‪.‬‬
‫כך הושלם ריהוט קן האוהבים שהכין לאהובת ליבו העומדת להגיע אליו‪.‬‬
‫הארץ המובטחת‬
‫צעירים רבים גדשו את האוניה בה הפליגה רחל‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫הם היו מלאי חששות מהצפוי להם בארץ אליה התקרבו‪" .‬איפה נגור?" "האם נמצא עבודה?" "מה‬
‫נאכל?" "האם נמצא חברים בארץ החדשה‪ ,‬או שבדידות‪ ,‬רעב וגעגועים יכריחו אותנו לחזור במהירות‬
‫למשפחות שלנו?"‬
‫לרחל לא היו חששות‪ .‬לה מחכה אהוב שידאג לה לאהבה‪ ,‬לחברה‪ ,‬למגורים‪ ,‬למזון ולפרנסה‪.‬‬
‫בקוצר רוח צפתה לראות אותו ואת הארץ המובטחת‪.‬‬
‫*‬
‫היא הגיע לנמל יפו ביום ששי בבוקר‪ ,‬באחד מימי החמסין שלפני חג הפסח‪ .‬משב רוח אכזרי של חום‬
‫ויובש הכה בה כשעמדה והשקיפה מהסיפון‪ ,‬על הסירות שהתרוצצו סביב האוניה‪.‬‬
‫שמלת הצמר הכחולה שלה‪ ,‬בעלת השרוולים הארוכים‪ ,‬נצמדה אל גופה‪ ,‬והגירה פלגי זיעה במורד‬
‫גופה‪ .‬היא השקיפה מראש הסיפון‪" ,‬זה נראה כאילו שהמלחים זורקים לתוך הסירות אנשים וחבילות זה על‬
‫זה"‪ ,‬חשבה בתמיהה‪ .‬המראות לא היו מובנים לה‪ .‬הרעש והמהומה היו נוראים‪ .‬היא החלה להרגיש רגשות‬
‫פחד ראשונים מפני הצפוי לה‪.‬‬
‫היו לה שני ארגזים גדולים עשויים קש קלוע‪ ,‬בהם גדשו הוריה האוהבים את מתנות החתונה שלהם‬
‫ושל קרוביהם‪ .‬מלבד זאת היו לה גם כמה חבילות וצרורות קטנים יותר‪ ,‬אותם קשרה לשתי חבילות גדולות‬
‫שתלו עליה‪ ,‬והסתירו את רוב גופה‪ .‬מבוהלת ומבולבלת גררה את שני הארגזים שהיו כבדים ממנה לכיוון‬
‫המדרגות‪ .‬שני ערבים שחומי עור‪ ,‬לובשים‪ ,‬מה שהיה נראה בעיניה‪ ,‬כמו שמלות ומטפחות ראש לבנות‪,‬‬
‫ארוכות ומלוכלכות‪ ,‬נגשו אליה‪ ,‬נטלו ממנה בחוזק יד את ארגזיה‪ ,‬הרימו אותם‪ ,‬והתחילו להתרחק ממנה‪.‬‬
‫היא רצה אחריהם‪ ,‬כשאינה בטוחה לאן הם הולכים‪ ,‬ומה הם מנסים לעשות‪" .‬לאן אתם הולכים? אלו‬
‫הארגזים שלי‪ ",‬צעקה אליהם באידיש‪ .‬הם ענו בערבית‪ ,‬במבטא גרוני מסתלסל‪ .‬היא לא הבינה דבר‪.‬‬
‫לפתע הרגישה בשתי ידיים חזקות לופתות אותה ואת צרורותיה‪ ,‬וכבובת קש נזרקה אל אחת הסירות‪,‬‬
‫ונחתה על ערבוביה של קופסאות וחפצים‪ .‬המומה וכואבת‪ ,‬הבחינה להקלתה בשני ארגזיה מונחים בין‬
‫הסחורות האחרות בתחתית הסירה‪ .‬ערבי חתר אל החוף‪ ,‬שם המתינו סבלים ערבים לפרוק את הסירה‪.‬‬
‫רוכלים ערבים הכריזו בצעקות על מרכולתם‪ .‬להקות זבובים התרוממו מעל חמוריהם‪ ,‬הסתחררו‬
‫באוויר‪ ,‬ונחתו שוב על הפירות היבשים והעוגות המטוגנות בדבש שהיו עליהם‪ .‬חיילים בריטיים‪ ,‬במכנסי‬
‫‪33‬‬
‫חאקי קצרים‪ ,‬פטרלו בארשת חשיבות‪ ,‬כשאלת עץ על שכמם‪ .‬פועלים יהודים בעור פנים שזוף‪ ,‬ובבגדים‬
‫קצרים‪ ,‬חשופים‪ ,‬משונים וזרים בעיניה‪ ,‬חיפשו עבודה‪ .‬רוכב גמל שעבר קרוב אליה הפחיד אותה‪.‬‬
‫מראה האנשים‪ ,‬לבושם וכיסויי הראש שלהם היו שונים מאלו שהייתה רגילה לראות במולדתה‪ .‬כל‬
‫אחד מהם דיבר בשפה אחרת‪ .‬בליל השפות הזרות‪ ,‬והמון האדם סחררו את ראשה‪ .‬היא הרגישה אבודה‬
‫בתוך ההמון הסואן שהקיף אותה‪.‬‬
‫רעש צפירות האוניה‪ ,‬צווחות השחפים‪ ,‬החום‪ ,‬הלכלוך‪ ,‬האבק‪ ,‬הריחות המשונים והנוראים‪ ,‬כל אלו‬
‫כמעט הכריעו אותה‪ .‬צועקת באידיש‪" ,‬חכו‪ ,‬חכו‪ ,‬לאן אתם לוקחים את הארגזים שלי?" התרוצצה מבוהלת‬
‫בין שני סבלים‪ .‬היה נראה לה כאילו כל אחד מהם הולך לכיוון אחר עם אחד מהארגזים שלה‪.‬‬
‫לפתע ראתה מרחוק‪ ,‬בתוך ההמון הרועש‪ ,‬את שערות ראשו האדומות והלוהטות של בחיר ליבה‪.‬‬
‫היא רצה אליו‪ ,‬דמעות זולגות על לחייה‪ ,‬צועקת היסטרית באידיש‪" ,‬יעקב‪ ,‬יעקב‪ ,‬תתפוס אותם‪ ,‬הם‬
‫גונבים את הארגזים של אבא ואימא שלי‪ ".‬הוא חיבק אותה‪ ,‬ניגב באצבעות ידיו את דמעותיה‪ ,‬ניגש אל‬
‫הערבים‪ ,‬שילם להם‪ ,‬וקיבל מהם את שני הארגזים‪.‬‬
‫הוא הושיב אותה על אחד מהם‪ ,‬וניסה להרגיע אותה‪ .‬הוא ניגב בממחטה שלו את הזיעה ממצחה‪,‬‬
‫ונפנף בה מול פניה כדי ליצור משב רוח שיקרר אותה מעט‪ ,‬אבל הרעש הנורא והמראות המשונים שנגלו‬
‫לעיניה‪ ,‬הותירו אותה מבולבלת והמומה‪.‬‬
‫הם נכנסו למשרדי הממשל האנגלי‪ ,‬שילמו מכס עבור ה"רכוש" שהביאה‪ ,‬והסתובבו בין המון האדם כדי‬
‫למצוא את הבחור‪ ,‬בעל הסרטיפיקט‪ ,‬כדי שיציג אותה כארוסתו‪ ,‬והיא תקבל רשות לעזוב את הנמל‪.‬‬
‫למזלם הבחור נמצא מהר‪ ,‬והם יכלו לצאת לדרך‪.‬‬
‫היא הייתה בטוחה שתוך דקות אחדות תגיע עגלה רתומה לסוס‪ ,‬הם יעמיסו עליה את הארגזים‪ .‬היא‬
‫תימלט מכל הערבוביה המשוגעת‪ ,‬החמה והרועשת שסובבת אותה‪ ,‬והעגלון יביא אותם במהירות למקום‬
‫קריר‪ ,‬שם יוכלו לנוח‪ ,‬לשתות משהוא קר ולהירגע‪.‬‬
‫היא ציפתה שכל החלומות שטוותה סביב הגבר הזה יתגשמו ומיד‪.‬‬
‫התפכחות‬
‫אבל המציאות הייתה שונה‪" .‬איפה העגלה?" שאלה‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫"לא הזמנתי עגלה‪ ,‬אנחנו כבר חוסכים כסף‪ ",‬ענה יעקב בגאווה‪" ,‬ויש לי עוד רעיונות איך לחסוך כסף‪,‬‬
‫אני אגלה לך עוד מעט‪".‬‬
‫"בואי תעמדי ישר‪ ",‬ביקש ממנה‪ ,‬ורחל חשבה‪" ,‬גם אימא שלי רצתה תמיד שאני אעמוד ישר‪ ,‬כדי‬
‫שיהיה לי גב ישר‪ ,‬אבל מה הקשר בין הגב והחום?"‬
‫יעקב העמיס עליה את החבילות‪" ,‬ברגע הראשון יהיה לך קצת כבד‪ ,‬אבל תראי שתתרגלי‪".‬‬
‫רחל לא האמינה שזה קורה‪" .‬האם הוא השתגע? היא נסעה את כל הדרך הזאת כדי להתחתן עם‬
‫משוגע"? "יעקב‪ ",‬אמרה‪" ,‬אני לא מאמינה שזה קורה‪".‬‬
‫"גם אני לא מאמין"‪ ,‬ענה בשמחה‪" ,‬זה היום הכי שמח בחיים שלי‪".‬‬
‫יעקב קשר את שני הארגזים הכבדים‪ ,‬העמיס אותם על גבו והתחיל ללכת בצעד נמרץ‪" .‬תלכי קרוב‬
‫אלי‪ ,‬ותחזיקי חזק בחבילות שעל הגב שלך‪ ",‬הורה לה‪" ,‬שלא יגנבו ממך שום דבר‪".‬‬
‫"אם זאת שמחה‪ ,‬מה זה צרות בשבילו?" "אני צמאה‪ ,‬אני מוכרחה לשתות משהו אחרת אני אתעלף‬
‫מהשמש הנוראה הזאת‪ ,‬או אפול בגלל החבילות הכבדות האלו שהוא תקע על הגב שלי‪".‬‬
‫בקושי הצליחה לרוץ אחריו עם נעלי הלכה המהודרות שלה‪ .‬השמש להטה‪ .‬האור הבהיר והעז‪ ,‬האיר‬
‫באלימות מראות מדכאים‪ .‬הם עברו לאורך בתים נמוכים‪ ,‬מאובקים‪ ,‬מוכי חום‪ ,‬המוארים באור כה עז עד‬
‫שהם סנוורו את עיניה‪ ,‬הבתים היו מפוזרים ללא סדר בחולות‪ ,‬ולא היה מסביב להם שום דבר‪ ,‬רק חול‬
‫ועוד חול‪" .‬לאן הוא רץ?" התפלאה‪.‬‬
‫היא הביטה על הגדרות מעלות החלודה‪ .‬הכול נראה שונה מנופי מולדתה‪ .‬חוץ מקוצים יבשים לא‬
‫ראתה כל צמחיה‪ .‬אחרי ירוק העצים וצבעוניות הפרחים בארצה‪ ,‬נראתה לה הארץ הזאת‪ ,‬חומה וקודרת‪.‬‬
‫אוטובוס מרעיש העלה ענני אבק‪ .‬האבק אפף אותה‪ ,‬חדר אל מתחת לבגדיה הלחים‪ ,‬לתוך פיה ואפה‪.‬‬
‫החום והיובש גברו‪ ,‬ולמרות היובש‪ ,‬הזיעה בתוך בגדיה החמים‪ ,‬ושערה הארוך נדבק אל ראשה‪" .‬זה סיוט‪.‬‬
‫זה בכלל לא נגמר‪ ,‬אנחנו הולכים והולכים‪ ,‬ואין פה שום דבר‪ .‬הוא לא חושב לעצור אף פעם"?‬
‫"אני לא יודעת לאן אנחנו הולכים‪ ,‬ומתי נגיע לשם‪ ".‬היא הסתכלה על ארוסה הצועד לצידה‪ .‬למרות‬
‫שהיה לבוש בבגדים קלים מבגדיה‪ ,‬גם הוא הזיע תחת משא הארגזים הכבד‪.‬‬
‫הזיעה הדביקה את שערותיו אל מצחו‪ ,‬ופניו נראו לה לפתע לא מוכרים‪ ,‬כה שונים מאלו שזכרה‪ ,‬כה‬
‫זרים‪ ,‬אדומים‪ ,‬רזים ועייפים‪.‬‬
‫"הרי אני כמעט לא מכירה אותו‪ ",‬חשבה‪ ,‬נבהלת מהמחשבה המפחידה שחלפה במוחה‪" ,‬הוא גר בבית‬
‫שלנו רק זמן קצר‪ .‬מה אני יודעת עליו? אני לא יודעת עליו שום דבר‪ .‬מטורפת‪ ,‬למה עזבת את ההורים‬
‫שלך? למה הלכתי כמו עיוורת אחרי הזר הזה עד למקום הרחוק והמשונה הזה? איך התפתיתי לבוא אל‬
‫ארץ שיש בה רק חום‪ ,‬שמש וחול בגלל גבר זר?" תמהה‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫חלומות‬
‫מתנפצים‬
‫תוך כדי הליכה ובהפסקות המעטות בהם עצרו לנגב את הזיעה‪ ,‬סיפר לה חתנה בקול קטוע‪ ,‬תוך כדי‬
‫התנשפויות כבדות‪" ,‬אנחנו הולכים לבית של הרב אברמוביץ‪ .‬מחכים לנו שם כמה מכרים‪ .‬הם יעמידו לנו‬
‫חופה‪ ,‬והערב‪ ",‬הבטיח באושר‪" ,‬נוכל להיכנס יחד לחדר שלנו‪ ,‬ולא נצטרך לבזבז כסף על בית מלון בשבילך‪.‬‬
‫אמרתי לך שיש לי הרבה רעיונות איך לחסוך כסף‪ .‬הנה עוד מעט אנחנו מגיעים‪".‬‬
‫יעקב נרגש‪ ,‬היה בטוח שהיא מאושרת כמוהו‪ ,‬אבל רחל הייתה אומללה‪.‬‬
‫היא לא ענתה‪ .‬היא פשוט שנאה אותו באותו רגע‪ .‬אחוזת בחילה חשבה "אני צועדת אל החופה‪ ,‬כורעת‬
‫תחת כובד הארגזים שעל הגב‪ ".‬היא הפנתה את ראשה‪ ,‬כדי שלא יראה את הדמעות בעיניה‪.‬‬
‫"מי יודע אילו עוד תוכניות מטורפות הכין בשבילי?" היא קללה בליבה את היום שבו החליטה להתחתן‬
‫איתו‪.‬‬
‫"אין לי שמלה מתאימה לחתונה‪ ",‬אמרה בתקווה לשכנע אותו לשנות את תכניותיו‪.‬‬
‫"השמלה שלך מאד יפה‪ .‬אני אוהב כל מה שאת לובשת‪ .‬הכול מתאים לך‪ ",‬הבטיח בהתלהבות‪.‬‬
‫"אני אתחתן בשמלת צמר כחולה‪ ,‬מלוכלכת‪ ,‬מסריחה מזיעה‪ ,‬רטובה ודבוקה לעור שלי?" חשבה‪.‬‬
‫בשעות הבדידות על האוניה חלמה על חתונתה‪ .‬בהרגשת מתיקות בליבה חשבה על מבטי הקנאה של‬
‫החברות שילוו אותה כשאמה וחמותה יובילו אותה אל החופה‪" .‬תהיה לי שמלה לבנה‪ ,‬ארוכה ומפוארת‪.‬‬
‫ניסע לבית מלון מודרני במרכבה מפוארת‪ ,‬יחד עם כל המשפחה שלי בשמלות קטיפה ובמעילי סטן‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫רחל חלמה על חתונה מפוארת שתימשך שבעה ימים ושבעה לילות‪ ,‬על להקת "כליזמרים" עם כינורות‪,‬‬
‫חלילים‪ ,‬תופים וחצוצרות‪ ,‬שירקידו את אורחיה‪ ,‬ובדחן שיבדר אותם‪ .‬היא דמיינה לעצמה את כל‬
‫הריקודים‪ ,‬השירים והמעדנים שמשפחתה והחברים יכינו בשבילה‪.‬‬
‫ועכשיו מושפלת‪ ,‬עייפה‪ ,‬חמה ומיוזעת צעדה אל עבר חופתה‪ ,‬בבית רב אלמוני‪ ,‬בחברת אנשים שאינה‬
‫מכירה אפילו אחד מהם‪ .‬עייפה ומבולבלת מכדי למחות או לנסות להתנגד‪ ,‬הניחה לזר שהלך לצידה‬
‫להמשיך ולהוביל אותה‪.‬‬
‫היום שעליו חלמה כעל היום המאושר בחייה‪ ,‬התחיל כסיוט‪.‬‬
‫*‬
‫כאשר הגיעו אל בית הרב‪ ,‬הניחו בחצר את ארגזיהם‪ ,‬ויעקב הציג בפניה את מאמציו‪ .‬פייגע ופנייה‬
‫הופתעו לראות שהצעירה היפיפייה נבוכה‪ ,‬מבולבלת‪ ,‬המומה ורטובה מזיעה‪.‬‬
‫הם לקחו אותה לחדר השני‪ ,‬הושיבו אותה על כסא‪ ,‬וניסו להרגיע אותה‪ .‬הרבנית הביאה כוס מים‬
‫קרים ומגבת רטובה כדי לנגב בה את פניה‪ ,‬אבל פייגע כבר ירקה על הממחטה שלה ונגבה את הזיעה‬
‫מפניה‪ .‬רחל הייתה המומה מהטיפול שקיבלה לאחר הדרך הארוכה שעברה‪.‬‬
‫"למה יעקב לא שכר עגלה שתסיע אתכם עם הארגזים?" שאלו אותה שתי הנשים‪.‬‬
‫היא לא ידעה לענות‪ ,‬אבל תחושת האימה שירדה עליה מאז נחתה בנמל יפו‪ ,‬העמיקה בליבה‪.‬‬
‫היא קלטה שבעוד דקות אחדות תינשא לזר הזה‪ ,‬שכדי לחסוך פרוטות אחדות‪ ,‬הוביל אותה אל חופתה‬
‫ברחובות לוהטים‪ ,‬כשהיא נושאת על שכמה משא רב מכוחה‪ .‬כל הקסם שהנער הזה הקרין בעבר נעלם‪.‬‬
‫עכשיו זכרה רק את דמעות אמה והזהרות אביה‪ ,‬שהתחננו לפניה שלא תיסע להתחתן עם בחור חסר‬
‫כל‪ ,‬בארץ רחוקה‪ ,‬זרה‪ ,‬מוזרה ומתעלפת בחום זו‪.‬‬
‫"הוי אימא למה לא התחשבתי בדמעות שלך? אוי אבא‪ ",‬בכתה בליבה‪" ,‬אתה צדקת! למה לא שמעתי‬
‫בקולך? העיניים היפות שלו בלבלו אותי לגמרי‪ .‬בגללן עזבתי את המשפחה שלי‪ .‬החלפתי את כל הטוב‬
‫שהיה לי שם‪ ,‬בארץ הנוראה הזו‪ .‬ועכשיו אני צריכה להתחתן עם הזר המשונה הזה‪".‬‬
‫בחדר השני זרזו המוזמנים את החתן המזיע‪" ,‬לך להחליף בגדים‪ ".‬הוא נכנס לחדר האמבטיה‪ ,‬פשט את‬
‫בגדיו הרטובים‪ ,‬התיז שפע של מים על עצמו‪ ,‬ורחץ את פניו‪ ,‬עורפו וידיו‪ ,‬בתקווה להתקרר מעט‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫אבל ברגע שלבש את חליפת הצמר החמה עם צווארון הפרווה‪ ,‬שפייגע הכריחה אותו לקנות לכבוד‬
‫החתונה‪ ,‬התחיל להזיע בתוכה כמו שור בשעת החריש‪ .‬תוך דקות הייתה החליפה ספוגת זיעה וכתמים‬
‫הולכים וגדלים צמחו מתחת לבתי השחי שלו‪ .‬כשראה בן הרב את פניו המבריקות מזיעה של החתן‪ ,‬לקח‬
‫דף מהשולחן והתחיל לנופף על החתן‪ ,‬כדי ליבש אותו‪ ,‬אבל הרב צעק‪" ,‬מה אתה עושה? אתה רוצה להרוס‬
‫את הכתובה עוד לפני שהחתן הספיק לחתום עליה?"‬
‫הרבנית הביאה בקבוק יין מתוק‪ ,‬והרב יצא לרחוב ואסף גברים אחדים כדי להשלים את המניין‪" .‬מי‬
‫שיבוא יקבל עוגה לאחר החופה"‪ ,‬הבטיח‪ .‬בעזרת הבטחה זו הצליח לאסוף מספיק אנשים‪ .‬ארבעה מהם‬
‫החזיקו את המטפחת שהרבנית הכינה‪ ,‬כחופה‪ ,‬מתחתיה יינשא הזוג‪.‬‬
‫אזיקים‬
‫"איפה הצעיף לכסות את הכלה?" שאל הרב‪.‬‬
‫"צעיף?" שאל יעקב בבהלה‪" ,‬לא ידעתי שאני צריך להביא צעיף‪".‬‬
‫"קח את הממחטה שלי‪ ",‬אמר הרב בטוב לב‪ ,‬והוציא ממחטה מכיסו‪" ,‬היא די נקייה‪ .‬עוד לא השתמשתי‬
‫בה הרבה‪ ".‬פינייה והשכן תפסו בשרוולי החליפה הרטובים מזיעה‪ ,‬והובילו אותו לכסות את ראש כלתו‪.‬‬
‫האנשים שראו את החתן המזיע‪ ,‬ניסו לקרר אותו‪ ,‬מנופפים עליו עם הכיפות שהרב נתן להם‪.‬‬
‫מותשת‪ ,‬הורידה רחל את ראשה ולא הביטה בחתנה המתקרב אליה‪ ,‬עם חליפה רטובה וגדולה‪ ,‬שידיו‬
‫אובדות בתוך שרווליה‪ .‬בעיניים מושפלות ובראש מורכן הניחה לו לכסות את ראשה בממחטה הלבנה‪.‬‬
‫"אני מתחתנת בלי אבא ובלי אימא‪ ",‬חשבה‪" ,‬כאילו היו אלו נשואי חטא‪ ,‬כפרוצה חלילה‪ .‬כמו איזו‬
‫אישה סוטה שחייבת להתחתן מהר כדי להסתיר את מעשיה‪ ,‬ולא כצעירה המתחתנת עם בחיר לבה‪".‬‬
‫היא לא הצליחה למצוא ולו מחשבה אחת שמחה שתמתיק את הרגע החשוב בחייה‪.‬‬
‫כנועה ועייפה‪ ,‬הניחה לשתי נשים זרות לה‪ ,‬לשאת אותה אל החופה‪ ,‬כדי שתסובב שבע פעמים את‬
‫בעלה לעתיד‪ ,‬ותניח לו לשים טבעת זהב על אצבעה‪ .‬טבעת הזהב שענד יעקב על אצבעה הייתה דקה מאד‪,‬‬
‫אבל בעיניה נראתה עבה כאזיקים המניחים על ידי אסיר שנידון למאסר עולם‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫אחרי החופה הביאה הרבנית עוגת שוקולד‪ .‬ולמרות שניסתה לחתוך פרוסות דקות‪ ,‬כדי שתישאר גם‬
‫להם חתיכת עוגה לשבת‪ ,‬התנפלו הגברים שהרב אסף ברחוב על העוגה‪ ,‬והרבנית ראתה בפלצות איך הם‬
‫מחסלים אותה תוך שתי דקות‪ ,‬מלכלכים את המפה‪ ,‬שופכים את היין‪ ,‬ומפזרים פרורים בכל החדר‪.‬‬
‫רחל הביטה על העוגה‪ ,‬ונזכרה בעוגות שאמה הייתה אופה כל יום ששי‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬אימא‪ ,‬את כל כך חסרה לי‪ ,‬אם את היית פה‪ ,‬היית יודעת איך למנוע ממני מלהשתתף בחתונה‬
‫המוזרה הזאת שהם ארגנו לי‪ .‬את היית מצילה אותי מכל זה‪ ".‬היא חשה געגועים עזים למשפחה שנטשה‪.‬‬
‫רחל לא הייתה מסוגלת לבלוע אפילו פרור אחד של עוגה‪ ,‬ורק שתתה כוס מים קרים‪.‬‬
‫הרבנית ניסתה להיפטר מהגברים‪ .‬ורק כשהבטיחה‪" ,‬אני נשבעת שלא נשארה עוגה"‪ ,‬הצליחה לשכנע‬
‫אותם להמשיך בדרכם‪.‬‬
‫רחל הבינה כי בעצם חתונתה הסתיימה‪ ,‬והרבנית מצפה בקוצר רוח שהאורחים יעזבו את ביתה‪ ,‬והיא‬
‫תוכל לסיים את הכנותיה לשבת‪.‬‬
‫החלום ושיברו‬
‫פינייה הזמין עגלה‪ ,‬והאורחים עזרו להעמיס עליה את הארגזים והחבילות שהביאה עמה הכלה‪.‬‬
‫בדממה נסעו אל החדר ששכר יעקב‪ ,‬ופינייה הוסיף כסף לעגלון הערבי כדי שיעלה את הארגזים‬
‫והחבילות אל חדרם‪.‬‬
‫אחוזת בחילה התבוננה רחל‪ ,‬ביעקב העושה את עצמו כאילו הוא מוחה על כך שפינייה משלם עבור‬
‫ההובלה‪ ,‬אבל מניח לחברו הנדיב לשלם עבורו‪ ,‬כשזה אמר‪" ,‬אתה חתן היום‪ ,‬אולי לא שמת לב‪ ,‬אבל היום‬
‫התחתנת‪ ,‬ולי מותר לתת לך מתנה לכבוד החתונה‪".‬‬
‫רחל הרגישה מושפלת ומבוישת בגלל התנהגותו של מי שעכשיו הוא כבר בעלה‪.‬‬
‫היא נשאה את עיניה‪ ,‬והסתכלה על הבית בו תגור‪ .‬הבית היה ישן‪ ,‬הטייח שלו מתפורר‪ ,‬וצבע קירותיו‬
‫כהה ומעיק‪ ,‬כה רחוק מהדימוי הלבן‪ ,‬הבתולי והחלומי שהצטייר ממכתבי יעקב‪ ,‬והצית את דמיונה‪.‬‬
‫פינייה ניפרד מהם‪ ,‬והניח להם לעלות לבד לחדרם‪.‬‬
‫עייפה ופגועה ישבה והתבוננה על כל מה שהיה בחדר‪ .‬החדר נראה לה מוזר‪ .‬יעקב הניח את חליפתו על‬
‫קולב‪ ,‬ואת הקולב תלה על מסמר שנתקע בקיר‪ .‬מסמרים נוספים חיכו שם לשמלותיה‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫היא הביטה במיטות הברזל הישנות המכוסות בשמיכות צמר ישנות‪ ,‬ב"ארונות המטבח" הבנויים‬
‫מארגזי ירקות‪ ,‬וב"מזנון"‪ ,‬העשוי אף הוא מארגזים‪ .‬הכול נראה לה כה שונה מכל מה שהיה בבית הוריה‪.‬‬
‫"בבית של אבא ואימא היו וילונות לבנים על החלונות‪ ",‬נזכרה‪" ,‬הרהיטים היו כבדים וכהים‪ ,‬המפות‬
‫היו מעומלנות ומגוהצות‪ ,‬תמיד היו בו ריחות בישול‪ ,‬והילדים תמיד הרעישו‪ ".‬היא עדין לא הבינה מה הניע‬
‫אותה להחליף את כל מה שהיה לה בחדר החם‪ ,‬הלוהט‪ ,‬הקודר והמוזר הזה‪.‬‬
‫היא לא ידעה אם בגלל הזיעה נעשה החום קשה מנשוא‪ ,‬או שהחום הכבד הפך את הזיעה לכה מתישה‪.‬‬
‫יעקב ניסה לקחת את ידה בידו‪ ,‬ולהשמיע לה מלות אהבה‪ ,‬אבל היא התחמקה ממנו‪ ,‬ואמרה‪" ,‬אני‬
‫מוכרחה להתרחץ ולהחליף בגדים‪ ".‬בעלה הטרי עזר לה לפתוח את אחד הארגזים‪ ,‬לחפש בו את השמלה‬
‫הקלה ביותר שנמצאה בה‪ ,‬ולקח אותה אל המקלחת המשותפת להם ולמשפחה ממנה שכר את החדר‪.‬‬
‫למזלה‪ ,‬המקלחת לא הייתה בשימוש אותה שעה‪ ,‬וכך יכלה לנעול את הדלת‪ ,‬לעמוד דקות ארוכות‬
‫מתחת לזרם המים הקרים‪ ,‬ולהניח להם להוריד ממנה מעט מבלהות היום שעברה‪.‬‬
‫*‬
‫"בשבת הזאת אתם אוכלים אצלנו"‪ ,‬הכריזה פייגע‪.‬‬
‫יעקב התרחץ‪ ,‬לבש שוב את חליפת החתונה החמה‪ ,‬הוביל את אשתו הטריה והדמומה כדי להדליק‬
‫נרות בביתה של פייגע‪ ,‬והוא הלך עם פינייה לבית הכנסת‪.‬‬
‫ברגע שרחל כיסתה את עיניה‪ ,‬כפי שראתה את אמה עושה מאות פעמים בעת הדלקת הנרות‪ ,‬פרצה‬
‫בבכי נורא שהרעיד את גופה‪ .‬פייגע מיהרה אליה‪ ,‬חיבקה אותה‪ ,‬ליטפה את ראשה ונגבה את דמעותיה‪,‬‬
‫"הילדה מתגעגעת להוריה ואחיה‪ ,‬היא רצתה שהם יהיו בחתונה שלה‪ .‬קשה לה בלעדיהם‪ ",‬חשבה לעצמה‪.‬‬
‫היא התקשתה להרגיע את רחל‪ ,‬ולהפסיק את בכייה הנורא‪ ,‬ונזקקה למלות ההרגעה רבות וחסרות‬
‫תועלת‪.‬‬
‫"ש‪ ..‬ש‪ ..‬גוזלי‪ ,‬אל תבכי‪ .‬יותר מדי התרגשות ליום אחד‪ .‬ארץ חדשה‪ ,‬אנשים זרים‪ ,‬חתונה‪ .‬חום‪ .‬את‬
‫עייפה ורעבה‪ .‬הכול נראה לך שונה וזר‪ .‬תאכלי‪ .‬תשני‪ .‬מחר הכול יראה אחרת‪ .‬את תתרגלי‪ .‬תראי שבבוקר‬
‫הכול יסתדר‪ ,‬ואת תהיי מאושרת‪".‬‬
‫‪41‬‬
‫היא הרעיפה עליה חיבוקים ונשיקות‪ ,‬עד שהצליחה להשקיט אותה‪ ,‬הכניסה את האורחת לחדר השינה‬
‫החשוך‪ ,‬והניחה לה לנוח על מיטתה‪ ,‬מכורבלת כעובר המבקש לחזור לרחם אמו‪.‬‬
‫יעקב חזר מבית הכנסת מזיע בתוך חליפת הצמר שלו‪ .‬עוד לפני שהספיק להוריד את הבגד החם‪,‬‬
‫חיפשו עיניו הזורחות באושר את אשתו הטריה‪ ,‬כמו אז לפנים‪ ,‬כשהיה נכנס למטבח לאחר העבודה ברפת‪.‬‬
‫פייגע ראתה את עיניו המחפשות וחייכה‪" ,‬אל תדאג‪ ,‬היא לא ברחה‪ ,‬כבר אני מביאה אותה‪".‬‬
‫היא נכנסה לחדר השינה‪ ,‬וחזרה עם הנערה שהייתה עכשיו רגועה ושקטה‪ .‬בעיניים מושפלות הקשיבה‬
‫לשני הגברים ששרו בהתלהבות‪ ,‬כנהוג‪" ,‬אשת חיל" לכבודה ולכבוד המארחת‪.‬‬
‫בשפתיים ואגרופים קפוצים‪ ,‬הקשיבה לבעלה המקדש על היין‪.‬‬
‫בהכנעה הלכה אחריו אל המטבח‪ ,‬שמחה להוריד לרגע את טבעת הזהב מאצבעה‪ ,‬כדי ליטול את ידיה‬
‫כהלכה‪ ,‬לפני שפינייה ברך‪ ,‬בצע את החלה‪ ,‬ונתן פרוסה טבולה במלח לכל אחד מהם‪.‬‬
‫פייגע השתדלה להכין ארוחה חגיגית לכבוד נישואיו של בן טיפוחיה‪ ,‬לכן מלבד דגים וצלי עוף‪ ,‬הכינה‬
‫גם מרק עם כופתאות קמח מצה‪ .‬כל הארבעה ישבו מזיעים‪ ,‬לוגמים מהמרק החם‪ ,‬ומקררים את עצמם‬
‫בכוסות "שפריץ" שפינייה הכין‪ ,‬ממעט יין מתוק והרבה סודה קרה‪.‬‬
‫*‬
‫"היום אחרי האוכל‪ ,‬כולם באים אלינו הביתה‪ ,‬כי אנחנו נברך ביחד את "ברכת המזון"‪ ,‬ואחר כך נברך‬
‫את החתן והכלה ב"שבע ברכות"‪ ,‬הכריז פינייה אחרי התפילה בבית הכנסת‪.‬‬
‫לאחר הסעודה נכנסו מספר גברים‪ ,‬ופייגע הגישה לכולם לפתן‪ ,‬בוטנים ושתייה קרה‪.‬‬
‫האורחים שרו זמירות בהתלהבות‪ ,‬הכו בידיהם וכפותיהם על השולחן‪ ,‬רקעו ברגליהם בקצב‪ ,‬וניסו‬
‫להלהיב את הנערה השקטה‪ ,‬שישבה מכונסת בעצמה‪ ,‬ידיה שלובות בחיקה‪ ,‬ועיניה מושפלות‪.‬‬
‫רחל הייתה מודעת לכך שהאורחים סוקרים עכשיו את אשתו הטריה של חברם‪ ,‬ותמהה בליבה‪" ,‬האם‬
‫גם הם מהרהרים‪ ,‬כמוני‪ ,‬על הרגע בו כולם יעזבו‪ ,‬ואני אהיה מוכרחה ללכת בהכנעה אחרי יעקב לחדרנו"?‬
‫"הלילה אהיה איתו לבד‪ ,‬בפעם הראשונה מאז בא אל חדרי בבית אבא ואימא‪ ,‬נשק לכף ידי ולחש‬
‫באוזני‪" ,‬אני אוהב אותך‪ ".‬הלילה אהיה איתו בחדר אחד‪ ,‬בפעם הראשונה מאז אותו לילה בו אבי הכריח‬
‫אותו‪ ,‬לעזוב אותי ואת הבית שלנו‪ .‬אבל הפעם אבי לא יהיה פה‪ ,‬הפעם אצטרך להישאר איתו‪".‬‬
‫‪41‬‬
‫היא פחדה מאותו הרגע‪.‬‬
‫*‬
‫בבוקר רחל התעוררה‪ ,‬הביטה על הרהיטים המשונים וחשבה‪" ,‬איפה אני?" ואז כשמבטה שוטט על פני‬
‫רהיטי החדר המוזרים‪ ,‬זיכרונות יום האתמול הנורא שבו אליה‪ .‬יום שהחל כשדידתה בנעלי העקב‬
‫המהודרות שלה אחרי הבחור המזיע‪ ,‬בנמל הלוהט והמבלבל‪ ,‬המשיך בדרך הארוכה והמהבילה שהובילה אל‬
‫בית הרב‪ ,‬אל חתונתה המשונה‪ ,‬אל מסיבת "שבע הברכות" הרועשת‪ ,‬והסתיים בהשפלה ובושה בחדר הזה‪.‬‬
‫כאשר חזרו אל חדרם‪ ,‬החדר היה חם ולח‪ .‬מתנשם בכבדות‪ ,‬ידיו רועדות כידי שיכור‪ ,‬עזר יעקב לכלתו‬
‫הנבוכה לפשוט את שמלתה הדבוקה לעורה ופרע את שערה הארוך שהיה דבוק אל רקותיה‪.‬‬
‫למרות שהתקלחו לפני שבת‪ ,‬היו שניהם עכשיו מיוזעים ודביקים‪ ,‬ומיעקב נדף ריח כבד של זיעה‬
‫שהמם אותה‪ .‬יעקב הוביל את אשתו הטריה אל המיטה‪ ,‬תוך שהוא ממלמל מילות אהבה מבולבלות‪.‬‬
‫כאשר הניח לה ושכב לצידה‪ ,‬המשיך להחזיק בידה‪ ,‬ולמלמל דברי תודה על שהעניקה לו עונג ואושר כה‬
‫נפלאים‪ .‬הוא לא ידע כלל שבגופה טמונים תענוגות עילאיים כאלו‪ ,‬וכי אישה יכולה לגרום תענוג כה‬
‫שמימי‪.‬‬
‫מכיוון שלא היה איש דיבורים‪ ,‬ולא ידע למצוא מלים שיתארו את עוצמת אושרו‪ ,‬התחיל למלמל‬
‫פסוקים שידע בעל פה מ"שיר השירים‪" ".‬הנך יפה רעיתי‪ ,‬הנך יפה‪ ,‬עיניך יונים‪ .‬מבעד לצמתך‪ ,‬שערך כעדר‬
‫העזים שגלשו מהר גלעד‪ .‬שיניך כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה‪ ,‬שכלן מתאימות ושכלה אין בהם‪ .‬כחוט‬
‫השני שפתותיך‪"...‬‬
‫יעקב נרדם מתוך דיבורים מבולבלים על אהבתו‪ ,‬אך רחל נשארה ערה עוד שעות ארוכות‪ ,‬ניגבה את‬
‫טיפות הזיעה שנקוו על פניה‪ ,‬ונזהרה לא להעיר את הגבר הנוחר קלות לצידה‪ ,‬גבר שמחליף אהבה במעשה‬
‫גס והמוני‪.‬‬
‫רק לפנות בוקר‪ ,‬כשרוח קלה חדרה לחדר‪ ,‬וקיררה את עורה הלח נרדמה‪.‬‬
‫כשהתעוררה מצאה שהמיטה לידה ריקה‪ .‬בעלה הטרי יצא מוקדם לבית הכנסת‪ .‬בבוקר היה החדר קריר‬
‫יותר‪ ,‬אבל הוא נשאר משונה‪ ,‬קר‪ ,‬זר ונטול שמחה‪ ,‬בדיוק כפי שנראה בעיניה אמש‪.‬‬
‫היא מיהרה להתלבש‪ ,‬לפני שבעלה יחזור מבית הכנסת‪ ,‬והיא נבוכה תצרך להתלבש בנכחותו‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫עוד מעט יבוא לקחת אותה לעוד מנת סבל חמה ורועשת של "חגיגת שבע ברכות"‪ ,‬על צלחות "חמין"‬
‫של שעועית חמה‪ ,‬כבדה ומהבילה‪ ,‬בביתם של פיגע ופינייה‪.‬‬
‫*‬
‫"בואי נלך לטייל על יד הים"‪ ,‬הציע יעקב לאשתו הטריה במוצאי שבת‪ .‬צריחי המסגדים של יפו‪ ,‬הוסיפו‬
‫הוד לנוף הים שפרש אור הירח לפניהם‪ .‬הרוח הקרירה שעלתה מן הים בידרה את שערה‪ ,‬הניפה את‬
‫חצאיתה‪ ,‬וקיררה את עורה‪.‬‬
‫זאת הייתה השעה המאושרת הראשונה שעברה עליה מאז הגיעה לארץ‪ .‬היא התבוננה בגלים‬
‫המתנפצים אל החוף‪ ,‬הקשיבה להמייתם‪ ,‬נשמה עמוק את אויר הים המלוח‪ ,‬ונרגעה‪.‬‬
‫הם חלצו נעלים‪ ,‬והרגישו כיצד החול הקריר מקרר את כפות רגליהם‪ ,‬ומרגיע את נשמתם‪ .‬יעקב חש‬
‫כמה קשים היו לאשתו היומיים הראשונים שלה בארץ‪ .‬לבו המה מחמלה עליה‪.‬‬
‫"רחלי‪ ",‬אמר‪" ,‬ראיתי כמה קשה היה לך ביום ששי ובשבת‪ ,‬החום‪ ,‬הרעש והמון אנשים זרים שאת בכלל‬
‫לא מכירה‪ .‬הכול חדש‪ ,‬הכול שונה ממה שהיה בבית‪ ,‬נכון?"‬
‫הוא רצה לעודד אותה‪ ,‬ולתאר את עתידם בצבעים בהירים וזוהרים‪ .‬הוא נטל את ידה‪ ,‬והתחיל לדבר‬
‫בהתלהבות על חלומותיו ותוכניותיו‪.‬‬
‫"אבל זה ישתנה‪ .‬נגמור לשלם את החוב לפינייה ופייגע‪ ,‬ויהיה לנו הרבה יותר קל‪".‬‬
‫"אנחנו חייבים להם הרבה כסף?" שאלה בהפתעה ובחשש‪.‬‬
‫"כן אנחנו חייבים להם הרבה כסף בשביל החנות והסחורה‪ ,‬אבל אני עובד קשה‪ ,‬ומצליח להחזיר הרבה‬
‫כסף כל חודש‪ .‬בהתחלה נצטרך לקמץ‪ ,‬רחלי‪ ,‬לחשוב על כל מיל‪ ,‬ולחסוך כל גרוש‪ ,‬אבל חכי כמה שנים"‪,‬‬
‫אמר בהתרגשות‪" ,‬נגמור לשלם את החובות‪ ,‬ואז תראי‪ ,‬אני מבטיח לך‪ ,‬נקנה חתיכת אדמה‪ ,‬אני אבנה‬
‫בשבילך בית נהדר‪ ,‬הבית הכי יפה שאפשר לבנות‪ .‬אמלא אותו ברהיטים וכלים הכי יפים‪ .‬אקנה לך כל מה‬
‫שתרצי‪ ,‬שמלות‪ ,‬תכשיטים‪ ,‬מה שתרצי‪".‬‬
‫הוא נשק לכף ידה‪ ,‬מבקש לחתום בנשיקה את הבטחותיו‪.‬‬
‫מהיום שראה אותה לראשונה‪ ,‬חלם על הבית המיוחד שיבנה בשבילה‪ ,‬הרהיטים הנהדרים‪ ,‬הכלים‬
‫הנאים‪ ,‬התכשיטים היקרים והבגדים המפוארים שיקנה לה‪ .‬הוא נסחף בהתלהבותו‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫"את תחיי אצלי כמו מלכה‪ ,‬את תהיי המלכה שלי‪ .‬אני אדאג שתהיי מאושרת‪".‬‬
‫חלומותיו היו כולם קשורים בה‪ ,‬את כל עתידו טווה סביבה‪ .‬רחל נכבשה בחלומותיו‪ ,‬מוחלת על קבלת‬
‫הפנים הנוראה לה זכתה‪.‬‬
‫בחלומותיו היה נדיב‪ ,‬עשרות מונים יותר‪ ,‬מאשר במציאות‪ .‬היא קיוותה שיגשים את הבטחותיו‪,‬‬
‫והחליטה לסדר בבוקר את החדר העלוב‪ ,‬ולהפוך אותו לבית אמיתי‪ ,‬לבית חם‪ ,‬אליו ישמח לחזור‪ ,‬ובו יהיו‬
‫מאושרים‪.‬‬
‫"הביטי על הציפורים‪ ",‬קרא נפעם‪" ,‬ממש ציפורי גן עדן‪ .‬איפה עוד יש ציפורים כאלו בכל העולם?"‬
‫עוד הוא מתלהב‪ ,‬ואחת הציפורים הנפלאות הללו‪ ,‬הכתימה את הכתף שלו בהפרשות שלה‪ .‬יעקב הוריד‬
‫את החולצה‪ ,‬שטף אותה במי הים‪ ,‬ושוב הרגישה רחל מגוחכת כשנאלצה לחזור לחדרם מלווה בגבר שחצי‬
‫גופו העליון ערום‪.‬‬
‫תקווה‬
‫השכם בבוקר יצא יעקב אל חנות המכולת שלו‪ .‬כשרחל התעוררה‪ ,‬היה החדר קריר ונעים‪.‬‬
‫רחל התמלאה מרץ‪ ,‬והחלה פורקת מהארגזים את בגדיה‪ ,‬ואת המתנות הרבות שהעניקו לה בני‬
‫המשפחה לפני נסיעתה‪ .‬היא הוציאה את תמונת בני משפחתה‪ ,‬הנתונה בתוך מסגרת כסף דקה‪.‬‬
‫"אימא עם הפאה של שבת‪ ,‬והשמלה השחורה שתפרה לכבוד החתונה שלי‪ ",‬חשבה בליבה‪" ,‬למה היא‬
‫מביטה כל כך בפחד אל המצלמה? ואבא נראה פה ממש זקן‪ ,‬לא הרגשתי שהזקן שלו כבר לבן והארוך‬
‫ולגמרי"‪.‬‬
‫רחל הניחה את התמונה על השולחן‪ ,‬והביטה על בני משפחתה שנראו רציניים וחגיגיים בתמונה‪.‬‬
‫דמעות געגועים נקוו בעיניה‪" .‬הנה לאהל'ה הקטנה‪ ,‬וכמה אני מתגעגעת לאחיה הקטנים שלי‪".‬‬
‫"מה הם עושים עכשיו בבית?"היא נגבה פרור אבק שהיה על המסגרת‪" ,‬האם גם הם חושבים עלי‪ .‬האם‬
‫גם הם מתגעגעים אלי כמו שאני מתגעגעת אליהם?"‬
‫היא הוציאה שני פמוטי כסף גבוהים ומעוטרים בעיטורים מפוארים שנתנה לה סבתה‪ ,‬ניגבה אותם‬
‫בקצה בגדה כדי להגביר את זוהרם‪ ,‬והניחה אותם על "מזנון" הארגזים‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫ליד הפמוטים העמידה את חנוכיית הכסף שאמה אילצה את אביה לשלוח כמתנה ליעקב‪" ,‬אתה לא‬
‫יכול לשלוח את הבת שלך אל בעלה כמו ילדה יתומה‪ ",‬טענה‪" ,‬שלא מביאה איתה לא נדוניה‪ ,‬לא כסף ולא‬
‫מתנה‪ ".‬אביה‪ ,‬כרגיל‪ ,‬נכנע לבקשות אמה‪.‬‬
‫רחל הוציאה מארגזה כלי מיטה יפים ומעומלנים‪ ,‬רואה בדמיונה את אמה הרוקמת עליהם את אותיות‬
‫שמם‪ ,‬י"ר‪ ,‬בחודשים שקדמו לעזיבתה את הבית‪ ,‬כשהיא משקיעה את אהבתה בכל תך שרקמה‪.‬‬
‫היא פרשה אותם על המיטות‪ ,‬וכבמטה קסם קיבלו המיטות צורה מהודרת‪.‬‬
‫על שולחן המטבח הישן של פייגע‪ ,‬פרשה מפה מעומלנת‪ ,‬מגוהצת‪ ,‬צחורה ובוהקת‪ ,‬מפה שהיא רקמה‬
‫בלילות החורף‪ ,‬תוך כדי הקשבה לוויכוחים והמריבות בין אביה ואמה על נסיעתה אל בחיר ליבה‪.‬‬
‫השולחן נראה שונה עם המפה‪ ,‬כמעט כמו חדש‪.‬‬
‫בארגז הגדול נשאר מעיל חורף ארוך וכבד ושני כרים ענקיים מלאים בנוצות אווזים רכות‪ .‬הוריה שלחו‬
‫אותם כדי שלא יהיה לה קר‪ .‬בצחוק לעגני הביטה עליהם‪" ,‬רק "פוך" חסר לנו בחום הנורא הזה‪".‬‬
‫החדר התחיל לקבל צורת בית‪ .‬מזמזמת לעצמה שיר באידיש‪" ,‬און דפירלה ברנט‪ ,,...‬ומרוצה ממעשי‬
‫ידיה‪ ,‬הסתובבה בחדר‪ ,‬והניחה את בגדיה במדפי ה"מזנון" העשוי ארגזים‪.‬‬
‫היא הסתכלה בצער על השמלות שתלתה על המסמרים התקועים בקיר‪" .‬הבגדים שהבאתי מפולין‪ ,‬לא‬
‫מתאימים בכלל למזג האוויר פה‪ ".‬הם היו עשויים מבדים כבדים וחמים‪ ,‬שרווליהם ארוכים וצבעם כהה‪.‬‬
‫אמה שכנעה אותה‪ ,‬לבחור בבדים כהים‪" ,‬פרקטיים"‪ ,‬קראה להם אמה‪ ,‬והבטיחה‪" ,‬אם תתפרי אותם‬
‫רחבים‪ ,‬הם יעלו עליך גם תשמין כשתשמיני בעזרת השם‪".‬‬
‫עכשיו הבינה שבדי השמלות החמים יגרמו לה סבל רב‪ ,‬וכי תאלץ ללבוש בגדים שאינם הולמים את‬
‫מזג האוויר השורר בארץ אליה הגיעה‪.‬‬
‫בצהרים באה פייגע לקחת אותה להכיר את חנות המכולת השייכת מעכשיו גם לה‪ .‬מתנשמת ומתנשפת‬
‫מהעלייה במדרגות‪ ,‬ניגבה את מצחה‪ ,‬ואמרה‪" ,‬חם כאן‪ ,‬כדאי שתשטפי כמה פעמים ביום את הרצפה‪,‬‬
‫ותשאירי אותה רטובה‪ ,‬וגם תתלי סדינים רטובים על התריסים של החדר‪ ,‬כדי שיקררו אותו מעט‪".‬‬
‫"טוב שאת אומרת לי את זה‪ ",‬ענתה‪ ,‬חורטת את העצות בזיכרונה‪" ,‬באמת לא ידעתי איך לקרר אותו‪".‬‬
‫פייגע התיישבה בכבדות‪ ,‬וידה המזיעה הטביעה את חותמה באבק שכיסה את ידיות הכיסא‪ .‬רחל‬
‫הסמיקה‪" ,‬ניגבתי הבוקר את האבק‪ ,‬אבל הוא חוזר כל כך מהר‪".‬‬
‫"אוי‪ ",‬צחקה פייגע‪" ,‬אם תרצי לחיות בחדר בלי אבק‪ ,‬תצטרכי לנגב אותו מהבוקר ועד הערב בלי‬
‫להפסיק‪ .‬את צריכה להתרגל שלא תנצחי‪ ,‬לא את האבק‪ ,‬לא את החום‪ ,‬לא את הזבובים ולא את היתושים‪.‬‬
‫לא משנה כמה "פליט" תתיזי עליהם‪ .‬אבל אם תשלימי איתם‪ ,‬תראי שאפשר לחיות איתם בשלום‪".‬‬
‫‪45‬‬
‫רחל לא ענתה‪ ,‬אבל בליבה חשבה‪" ,‬גם אם הייתי מסוגלת לחיות עם האבק והזבובים‪ ,‬נראה לי שהחום‬
‫הזה יגמור אותי‪ .‬אני מפחדת שלחום הזה לא אתרגל אף פעם‪".‬‬
‫ברגע שיצאו מן הבית‪ ,‬התחילה להזיע‪ ,‬ובליבה חלפה המחשבה‪" ,‬בפולין השמש מלטפת עכשיו‪,‬‬
‫ומרפאת את פצעי החורף‪ ,‬האדמה ירוקה ועל העצים יש פרחים‪ ,‬ובארץ החמה והקשה הזאת אני נחנקת‬
‫בתוך השמלה‪ ".‬היא ניסתה להתעלם מהחום‪ ,‬ומהגעגועים שהעלו בה הזיכרונות‪ ,‬והביטה בסקרנות על‬
‫העיר הזרה‪ ,‬על חלונות הראווה הדלים לידם עברה‪ ,‬בהם הוצגו פריטים מעטים‪ ,‬ונזכרה בחלונות הראווה‬
‫המפוארים שראתה ברחובות וורשה‪ ,‬בוקרשט‪ ,‬קייב‪ ,‬אודסה וקושטא‪ ,‬ערים אותן עברה בדרכה לארץ‪.‬‬
‫היא התבוננה בבליל דמויות האנשים ההולכים ברחוב‪ ,‬ערבים‪ ,‬יהודים‪ ,‬אנגלים‪ ,‬דתיים וחילונים‪.‬‬
‫"האנשים פה נראים כל כך שונים מאלו שהייתי רגילה לראות בפולין"‪ ,‬אמרה לפיגע‪ ,‬והגעגוע נשמע בקולה‪,‬‬
‫"הבגדים שונים‪ ,‬הצבעים שונים והשפה שונה‪ .‬הכול אחרת‪ ".‬זרות מראה העיר‪ ,‬הצבעים השונים‪ ,‬האור העז‬
‫וקולות העברית‪ ,‬האידיש‪ ,‬הערבית והאנגלית ששמעה בדרך‪ ,‬הכו אותה בתימהון‪.‬‬
‫עוד תקווה‬
‫מתנפצת‬
‫בסקרנות סקרה רחל את החנות ממנה מתפרנס בעלה‪ .‬יעקב הסתובב בחנות‪ ,‬גא כטווס‪ ,‬מראה לה כל‬
‫פריט‪ ,‬ומציג אותה בגאווה בפני לקוחות שהזדמנו באותה שעה לחנותו‪.‬‬
‫הוא ניצל רגע שלא היו לקוחות בחנות‪ ,‬וסיפר בשבעות רצון לשתי הנשים‪" ,‬אחת מהקונות שלי‪ ,‬דינה‬
‫ֶויּברי‪ ,‬במטווייה שיש לבעלה ברחוב קרוב‪".‬‬
‫שטיין‪ ,‬מוכנה לקבל את רחל לעבודה בו ַ‬
‫"אתה מכיר אותם?" שאלה פיגע מופתעת‪ ,‬איך זה שהיא לא מכירה אותם‪ .‬היה נדמה לה שהיא מכירה‬
‫את כל לקוחות החנות‪" .‬כן‪ ,‬דינה ושלמה שטיין‪ ",‬סיפר‪" ,‬עלו לארץ מפולין‪ .‬גם בלודז' היה להם מפעל‬
‫‪46‬‬
‫לטקסטיל‪ .‬אבא של שלמה נרצח כשנסע ברכבת‪ .‬בריון אחד תפס אותו‪ ,‬וזרק אותו החוצה כי לא הסכים‬
‫לנסוע בקרון אחד עם יהודי‪ .‬הנוסעים טענו בחקירה שלא ראו דבר‪ ,‬וה"בנדיט" לא נענש‪ .‬אחרי המקרה הזה‬
‫הם מכרו את המפעל‪ ,‬ומכיוון שיכלו להוכיח שיש להם די הון‪ ,‬קיבלו היתר עליה מהבריטים‪".‬‬
‫"איפה זה?" שאלה רחל‪ ,‬מבוהלת‪.‬‬
‫"כאן‪ ,‬לא רחוק מהחנות שלנו‪".‬‬
‫"זה מפעל גדול‪ ",‬התענינה פייגע?‬
‫"המפעל לא גדול‪ ",‬ענה אחרי שגמר לשרת עוד לקוחה‪" ,‬ודינה אמרה לי שבקושי הוא מפרנס אותם‬
‫ואת הפועלים המעטים העובדים אצלם‪".‬‬
‫"אוי‪ ,‬אז הם לא ישלמו לה‪ ",‬אמרה פייגע בבהלה‪ .‬כסף היה הדבר הכי חשוב בעיניה‪.‬‬
‫"דינה הבטיחה שהם ישלמו לרחל מיד משכורת מלאה‪ ,‬אפילו שהיא לא מכירה את העבודה‪ ,‬ובעצם‬
‫היא רק תלמד בהתחלה‪".‬‬
‫"יופי יהיו לה חברות והיא גם תרוויח כסף‪ ",‬אמרה פייגע בסיפוק‪ ,‬כאילו היא מצאה עבורה את‬
‫העבודה‪.‬‬
‫"מתי אני צריכה להתחיל?" שאלה רחל בפחד‪.‬‬
‫"את יכולה להתחיל לעבוד מחר בבוקר‪".‬‬
‫"מחר"? רחל הייתה המומה‪ .‬מעולם לא העלתה בדעתה שתצטרך לעבוד אחרי הנישואים מחוץ לביתה‪.‬‬
‫היא דמיינה לעצמה עוד בקרים רבים כפי שבילתה הבוקר בקישוט החדר‪ ,‬תליית תמונות‪ ,‬סידור‬
‫פרחים‪ ,‬רקימת מפות‪ ,‬תפירת וילונות ובישול‪ .‬המלים נעתקו מפיה‪ ,‬והיא לא ידעה מה להגיד‪.‬‬
‫אבל פייגע הגיבה מיד בשמחה‪ .‬היא ידעה כמה קשה למצוא עבודה‪ ,‬בתקופת השפל המתמשכת‬
‫העוברת על העיר‪ ,‬לכן מיהרה לברך אותם‪" ,‬יש לכם מזל שיעקב מצא עבודה בשבילך כל כך מהר‪ ,‬כל כך‬
‫קרוב ואצל אנשים שאפשר לסמוך עליהם‪ .‬לא טוב‪ ",‬הטיפה‪" ,‬לאישה צעירה להיות לבד בבית כשבעלה לא‬
‫נמצא‪ .‬עכשיו תתלבשי יפה כל בוקר‪ ,‬תצאי‪ ,‬תכירי חברים חדשים‪ ,‬תלמדי לדבר עברית‪ ,‬תרוויחי כסף‪,‬‬
‫ותוכלי לקנות לעצמך כל מה שתרצי‪ .‬שניכם תהיו עסוקים‪ ,‬ובערב תיפגשו בבית בשמחה‪ ,‬ותספרו אחד‬
‫לשני את כל מה שעבר עליכם במשך היום‪".‬‬
‫רחל הרגישה ששארית חלומותיה על חיי נישואים עם יעקב מתנפצות‪ ,‬וניסתה להתנגד חלושות‪.‬‬
‫"ומה נאכל?" שאלה‪ .‬יעקב מיהר להבטיח לה כי הוא יביא כל יום די מצרכי אוכל לשניהם‪.‬‬
‫"ומתי אבשל‪ ",‬שאלה? פייגע ניצלה את ההזדמנות‪ ,‬ואמרה‪" ,‬אני מאד רוצה שכל שבת תאכלו אצלנו‪,‬‬
‫כך את לא תצטרכי לבשל‪ ,‬ואנחנו לא נשב לבד ליד שולחן שבת‪".‬‬
‫‪47‬‬
‫שתי ההצעות לא מצאו חן בעיניה‪ ,‬לא הרעיון שתעבוד מחוץ לביתה‪ ,‬ולא הרעיון שיאכלו בשבת אצל‬
‫זרים‪ ,‬אבל היא הרגישה שאינה יכולה להתנגד ליעקב ולפייגע הנראים בטוחים כל כך ומאוחדים בדעתם‪,‬‬
‫ולכן שתקה‪ .‬פייגע פירשה את שתיקתה כהסכמה‪ ,‬וזרזה אותה לבוא איתה‪" ,‬בואי נלך לראות איך הולכים‬
‫למטווייה‪ ,‬נראה אותה‪ ,‬נפגוש את האנשים‪ ,‬ונדבר איתם באילו שעות תעבדי‪ ,‬ואיזו משכורת תקבלי‪".‬‬
‫פייגע הביטה על הצעירה‪ ,‬המזיעה וחנוקה בבגדיה החמים‪ ,‬ואמרה‪" ,‬פינייה אומר שלתל אביבים בטוח‬
‫שיהיה גן עדן‪ ,‬כי את הגיהינום יש להם כאן כבר עכשיו בקיץ‪ ",‬וברוך הוסיפה‪" ,‬בדרך הביתה נעצור בחנות‬
‫בגדים זולה שאני מכירה‪ ,‬ונקנה לאשתך שתי שמלות קלות‪ ,‬קצרות ופחות צמודות לגוף‪ .‬ברור שהילדה‬
‫המסכנה לא תוכל לעבוד בשמלות חמות וארוכות‪ ,‬עם כל התחתיות האלו שהביאה מפולין‪ .‬היא עוד לא‬
‫יודעת‪ ,‬אבל בקיץ מזג האוויר יהיה עוד יותר חם והרבה יותר לח‪".‬‬
‫רחל הביטה בה בחוסר אמון‪ ,‬מקווה שהקשישה מתלוצצת‪" ,‬לא יכול להיות יותר גרוע מהיום‪ ",‬חשבה‬
‫מבוהלת‪ .‬יעקב הביט באשתו הטריה באהבה והסכים בשמחה לכל הצעותיה של רעותו הותיקה‪.‬‬
‫המטווייה‬
‫למחרת בבוקר התחילה רחל לעבוד‪ .‬היא שנאה את המטווייה מהרגע שנכנסה אליה‪ ,‬וכל רגע בו נאלצה‬
‫לשהות בין כתליה‪ .‬למטווייה היה גג פח‪ ,‬לוהט מהשמש‪ ,‬שהפך את החלל‪ ,‬לחממה חמה ולחה‪ .‬המכונות‬
‫החרישו אוזניים ברעש הנורא שהקימו‪ ,‬והעלו אבק רב‪.‬‬
‫בשעות העבודה הארוכות נאלצה להתרוצץ לאורך מכונה ארוכה‪ ,‬ולקשור מהר חוט לסליל ממנו ניתק‪,‬‬
‫לפני שחוט אחר יתנתק‪ ,‬ויסתבך בין החוטים השכנים לו‪ ,‬אם לא תפנה מהר את תשומת לבה אליו‪.‬‬
‫גבה ורגליה כאבו‪ ,‬גופה היה רטוב מזיעה‪ ,‬וזו זרמה לאורך פניה‪ ,‬לאורך צווארה‪ ,‬לאורך ירכיה‪ ,‬והדביקה‬
‫את הבגדים לגופה ואת השער לפניה‪ .‬היא חשה כאילו כל גופה הפך להיות לנוזל‪ .‬היא ליקקה את שפתיה‬
‫שהפכו למלוחות‪ .‬מעולם לא שיערה שזיעה יכולה להיות כה דביקה‪ ,‬כה מסריחה‪ ,‬כה מייסרת וכה מתישה‪.‬‬
‫פיה התמלא אבק‪ ,‬וידיה מלאו שלפוחיות וחתכים מהחוטים שקשרה‪.‬‬
‫מלבדה ומלבד הזוג שניהלו את המקום‪ ,‬עבדו במטווייה עוד ארבעה פועלות‪ ,‬אחת מבוגרת ושלוש‬
‫צעירות‪ .‬בהפסקת הצהרים מיהרו הצעירות להיעלם‪ ,‬והמבוגרת הציגה את עצמה‪ ,‬ואמרה באידיש ששמה‬
‫מרים‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫מרים ריחמה על הצעירה הנראית כה ענוגה‪ ,‬המומה ומותשת‪ .‬בעדינות לקחה את ידה ואמרה‪" ,‬בואי‬
‫מתוקה‪ ,‬שבי פה‪ .‬כאן יש קצת רוח קרירה שתקרר אותך‪ .‬את נראית כמו אחת שעומדת להתעלף‪".‬‬
‫תוך כדי דיבור‪ ,‬הביאה בקבוק מים קרים מארגז הקרח‪ ,‬הושיטה כוס מים לרחל ושאלה‪" ,‬לא הבאת‬
‫משהו לאכול בארוחת הצהרים?"‬
‫מבולבלת לא ידעה רחל מה לענות‪ ,‬ומרים אמרה‪" ,‬לא נורא‪ ,‬הנה קחי פרוסת לחם אחת ממני‪ ,‬מחר‬
‫תביאי שתי פרוסות ותתני לי‪ .‬את מוכרח לאכול‪ ,‬אחרת לא יהיה לך כוח להחזיק מעמד בעבודה הקשה‬
‫הזאת‪".‬‬
‫רחל הייתה מדי עייפה מכדי להתנגד לבחורה הנראית כמי שמכירה את המקום‪ .‬בהכרת טובה נטלה את‬
‫פרוסת הלחם מידה‪ ,‬גרשה את הזבובים שניסו לנחות על הפרוסה‪ ,‬התחילה לכרסם אותה‪ ,‬והצליחה לבלוע‬
‫פיסות לחם קטנות בעזרת לגימות מהמים הקרים‪.‬‬
‫למרים היה ברור שהחדשה אינה רגילה לעבודה מאומצת‪" .‬אל תפחדי‪ ",‬עודדה אותה‪" ,‬זו רק ההתחלה‪,‬‬
‫תוך כמה ימים תתרגלי לעבודה‪ ,‬וגם את תרוצי בהפסקת הצהרים לבית המלאכה לתיקון אופנים הנמצא‬
‫מולנו‪ ,‬כדי לתפוס לעצמך בעל מבין הצעירים שעובדים שם‪".‬‬
‫מסמיקה ניסתה רחל לענות‪ ,‬אבל מרים הביטה על ידיה העדינות והחתוכות של העובדת החדשה‪ ,‬וגל‬
‫של חמלה שטף את ליבה‪ .‬היא הוציאה מכיסה זוג כפפות ישנות הושיטה ואמרה‪" ,‬מסכנה שלי‪ ,‬לא אמרו לך‬
‫שצריך להביא כפפות עד שהידיים יתרגלו לעבודה? קחי תשתמשי באלו‪ .‬כשתתרגלי לעבודה‪ ,‬תחזירי לי‪".‬‬
‫רחל הייתה מדי עייפה לענות‪ ,‬מדי עייפה אפילו מלהביע תודה‪ .‬בשתיקה החזיקה בכפפות‪ ,‬לוגמת‬
‫מהמים הקרים‪ .‬מרים הביטה בנערה חסרת האונים‪ ,‬שאינה דוברת עברית‪ ,‬שאין לה מקצוע‪ ,‬ואינה מכירה‬
‫אף אחד בבית המלאכה‪ ,‬והתמלאה תקווה שתצליח לשכנע את ה"חדשה" לשכור איתה חדר זול בעיר‪.‬‬
‫היא התגוררה בבית ה"חלוצות"‪ ,‬ונמאס לה לגור בבית עמוס יצרים‪ ,‬דחוס בתככים‪ ,‬ומלא ריחות בישול‪,‬‬
‫כביסה מלוכלכת וסרחון גופות‪ .‬גם המנהלת לחצה עליה להעביר את חדרה לנערות שהגיעו אחריה‪.‬‬
‫מזמן חלמה להמיר את החדר הצפוף בחדר פרטי‪ .‬היא חיפשה שותפה שתאפשר לה לעמוד בתעריפי‬
‫שכר הדירה הנגבים בעיר‪ .‬רווקה‪ ,‬מבוגרת ונמוכה‪ ,‬ששפם שחור מעטר את שפתה העליונה וקולה גס כקול‬
‫גבר‪ ,‬ידעה שסיכוייה להינשא אפסיים‪ .‬הפועלת חסרת הניסיון‪ ,‬נראתה לה כמי שתניח לגרור אותה‬
‫לשותפות כזו‪ .‬עד ליום בו הגיעה רחל‪ ,‬הייתה אוכלת בבדידות את פרוסות הלחם שהביאה מהבית‪ ,‬כמהה‬
‫לחברה‪ ,‬בזמן שהפועלות הצעירות בילו בחברת העובדים במפעלים הסמוכים‪.‬‬
‫הפועלות התרחקו ממנה‪ ,‬למרות שהייתה טובת לב ותמיד ניסתה לעזור‪ ,‬כי היא שעממה אותן‪.‬‬
‫מחשבותיהן היו נתונות רק לאפשרות ללכוד בחור שיישא אותן לאישה‪ ,‬ויחלץ אותן ממקום העבודה‬
‫הקשה‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫בהדרגה הצליחה לדובב את הצעירה השתקנית‪ ,‬והתברר לה כי זו נישאה רק יומיים קודם לכן‪ ,‬ואינה‬
‫מתכוונת לנצל את הפסקות הצהרים כדי לתפוס בעל במפעל השכן‪.‬‬
‫היא אמנם התאכזבה שלא תוכל לשכור איתה חדר‪ ,‬אבל קיוותה לקשור אתה יחסי חברות‪ .‬החדשה‬
‫שאינה מכירה את שפת הארץ‪ ,‬המתקשה להסתגל למקום העבודה‪ ,‬הנזקקת נואשות לתמיכה ולעידוד‪,‬‬
‫נראתה לה כחברה האידיאלית שעליה חלמה תמיד‪ .‬רחל לא ידעה זאת‪ ,‬אבל גם היא רכשה לעצמה חברה‬
‫ראשונה בארץ אליה הגיעה‪ ,‬ולעולם לא שכחה למרים את טוב הלב שהפגינה כלפיה כשהייתה כה זקוקה‬
‫לתמיכה‪.‬‬
‫*‬
‫הימים הבאים לא היו קלים יותר‪ .‬הם חלפו בטשטוש שכלל סלילי חוטים‪ ,‬מכונת טוויה וחום‪.‬‬
‫ברגעי המנוחה הנדירים‪ ,‬היו אצבעותיה ממשיכות לגשש אחרי חוטים שיש לקשור‪ .‬בחלומותיה ראתה‬
‫מכונת טוויה שכל החוטים הסתבכו בה‪ ,‬והיא צריכה להתירם בידיים כואבות‪ ,‬פצועות וזבות דם‪.‬‬
‫העבודה גרמה לה סבל רב‪ .‬לא רק ידיה ורגליה כאבו‪ ,‬כל גופה כאב‪ .‬על פי מיקום הכאבים‪ ,‬יכלה לציין‬
‫את מיקומו של כל שריר ועצב בגופה‪ .‬ההסתגלות לארץ המוזרה‪ ,‬למכרים החדשים‪ ,‬לאקלים המתיש‪ ,‬לשפה‬
‫הזרה‪ ,‬לעבודה המפרכת ולבית שעמלה להקים‪ ,‬הייתה קשה ומייסרת‪.‬‬
‫רק כמויות המים הגדולות ששתתה‪ ,‬ועידודה של מרים עזרו לה להחזיק מעמד‪.‬‬
‫עובדי המטווייה שקעו לעיתים קרובות בוויכוחים סוערים‪" ,‬כן מדינה עברית"‪" ,‬חלומות"‪" ,‬מכסות‬
‫עליה‪" ",‬רכישת אדמה" "שישרפו הערבים"‪" ,‬צריך לחיות איתם בכבוד‪ ".‬היא לא השתתפה בוויכוחים‪ ,‬ולא‬
‫עשתה כול מאמץ לקשור יחסי חברות איתם‪ .‬מלבד מרים‪ ,‬שהמשיכה לפרוש את חסותה עליה‪ ,‬לא יצרה‬
‫קשר עם העובדים‪ .‬היא הרגישה שהיא זקוקת לכל האנרגיות הטמונות בה‪ ,‬כדי לשרוד ולעבור בשלום את‬
‫התקופה הקשה העוברת עליה‪ ,‬ואת תנאי מזג אוויר הקשים אליהם לא הצליחה להתרגל‪.‬‬
‫מלבד העיפות הרבה‪ ,‬גרמה לה העבודה גם לבחילות‪ .‬היא ייחסה את הבחילות לאבק הרב שהעלו‬
‫החוטים הנטווים‪ ,‬אבק שמלא תמיד את פיה ואפה‪ .‬תאבונה אבד לה והיא לא הייתה מסוגלת לאכול‪ .‬היא‬
‫הייתה תמיד רזה‪ ,‬אבל עכשיו איבדה כל כך הרבה ממשקלה‪ ,‬עד שבגדיה תלו עליה כמו סמרטוטים‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫היא הייתה מנומנמת תמיד‪ ,‬ולא העיזה לשאול אף אחד מדוע העבודה משפיעה עליה בצורה כה‬
‫משונה‪ .‬בדממה נשאה את סבלה‪.‬‬
‫משה שטיין‪ ,‬בעל ה"מפעל"‪ ,‬אמר לה‪" ,‬את יודעת רחל‪ ,‬את עובדת מצוינת‪ .‬לא האמנתי שתלמדי כל כך‬
‫מהר את העבודה‪ .‬אף אחת לא למדה אצלי כל כך מהר כמו שאת למדת‪ .‬אבל אני לא מבין למה את הולכת‬
‫כל כך הרבה פעמים לשירותים בזמן העבודה‪ .‬את רוצה לנוח על חשבוני?"‬
‫היא התביישה להודות שהאבק במפעל גורם לה בחילות קשות‪ ,‬עד שלעיתים היא נאלצת למהר אל‬
‫השירותים כדי להקיא‪ .‬עכשיו השתדלה להמעיט ביציאות‪ ,‬כדי לא למשוך תשומת לב לבחילותיה‪ .‬אמה‬
‫אמרה תמיד "את חזקה כמו שאת רוצה להיות‪ ".‬היא רצתה להיות חזקה‪ ,‬והייתה נחושה לא להרים ידיים‪.‬‬
‫זרּות‬
‫לאט לאט התרגלה לשעות הארוכות בהן עמדה על רגליה‪ ,‬ולשגרת העבודה המפרכת‪.‬‬
‫המים הקרים עזרו לה לעמוד בחום הנורא ששרר ב"מפעל"‪ ,‬הכפפות הגנו על עורה עד שהתקשה‪ ,‬והיא‬
‫יכלה למתוח את החוטים הדקים בידיים חשופות‪ ,‬ולהחזיר אותם בתודה לחברתה שהמשיכה לעודד אותה‪,‬‬
‫מקווה שלא תחליט לעזוב את המקום‪ ,‬ותשאיר אותה שוב בודדה‪.‬‬
‫קצב העבודה שלה גבר‪ ,‬רק הבחילות המשיכו להציק לה‪ .‬היא הייתה אומללה כל הזמן‪.‬‬
‫כשהתקבלה לעבודה‪ ,‬עמדה על כך שבימי ששי לא תעבוד‪ .‬ביום זה תכננה לבשל‪ ,‬כדי שיום אחד בשבוע‬
‫תוכל לבלות עם בעלה בחדרם‪ .‬היא חשבה שאם יבלו רק שניהם יחד את השבתות‪ ,‬הם ילמדו להכיר זו את‬
‫זה‪ ,‬ואולי יחזור הקסם הישן בעטיו נמשכה בעבר אל הגבר לו נישאה‪.‬‬
‫אבל בימי ששי‪ ,‬גופה כואב‪ ,‬בטוחה שלעולם לא תרגיש עוד צעירה‪ ,‬שלעולם לא תסתלק העיפות‬
‫המכבידה על גופה‪ ,‬והכבדות לעולם לא תסתלק מגפיה‪ ,‬נכנעה‪ ,‬והניחה לפייגע לשכנע אותה להתארח‬
‫אצלם בשבתות‪ .‬כך החמיצה עוד הזדמנות להתקרב לבעלה‪.‬‬
‫העובדה שלא אהבה אותו‪ ,‬הכבידה עליה יותר מהעבודה הקשה‪ .‬גם בבית הוריה היו ימים בהם הקור‬
‫היה נושך‪ ,‬והעבודה קשה‪ ,‬אבל שם היו ידי אביה המחליקות על שערה וחיבוקי האהבה של אמה מצליחים‬
‫להרפות כל כאב‪ .‬עכשיו חסרה את אהבתם וניחומיהם‪ .‬אל בעלה לא חשה דבר‪ ,‬מלבד אדישות‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫למרות שהייתה נשואה כבר מספר שבועות‪ ,‬עדין לא התאוששה מהלם העלייה לארץ‪ ,‬מהלם חתונתה‪,‬‬
‫ועדין לא הבינה מה הניע אותה לעשות את הדרך הארוכה עד לארץ החמסינים‪ ,‬היתושים והזבובים‪ ,‬כדי‬
‫לבנות את חייה עם איש שלא רק היה לה זר‪ ,‬אלא שנדמה לה שמעולם לא אהבה אותו באמת‪.‬‬
‫כנראה אהבה בעבר דמות אגדית שדמיונה המציא‪ .‬המציאות הייתה שונה מהחלומות‪ .‬ההתפכחות‬
‫הייתה מכאיבה‪.‬‬
‫בגלל תנאי חייהם הקשים‪ ,‬המשיכו להיות זרים זה לזה‪ ,‬למרות שחלקו את אותה מיטה‪.‬‬
‫יעקב היה מכריח את עצמו לצאת אל חנותו השכם בבוקר‪ ,‬כדי שמשכימי קום יספיקו לקנות בחנותו‪,‬‬
‫לפני צאתם לעבודה‪ ,‬הוא היה מתפלל בשקט‪ ,‬שלא להעיר את אשתו‪ ,‬משתהה דקה‪ ,‬כדי להתבונן בפניה‬
‫היפות של אשתו‪ ,‬ובאנחת צער יוצא לעבודה‪.‬‬
‫כשחזר מעבודתו‪ ,‬מצא לעיתים קרובות שרחל כבר נרדמה‪" ,‬אני לא יכול להעיר אותה‪ ,‬אפילו שכואב לי‬
‫שאנחנו בכלל לא מספיקים לדבר‪ ".‬בשעות העבודה היה מתגעגע לאשתו‪ ,‬וחלם לחזור אליה בשעה‬
‫מוקדמת‪ .‬הוא השתוקק לתנות איתה אהבים‪ ,‬השתוקק שיהיו להם יותר הזדמנויות לשוחח‪ ,‬לטייל‪ ,‬לבלות‪.‬‬
‫אבל שאפתנותו‪ ,‬רצונו לחסוך כסף במהירות‪ ,‬ולהעניק לה את בית החלומות שתכנן לבנות בשבילה‪ ,‬לא‬
‫הניחו לו לסגור את החנות כל עוד היה סיכוי‪ ,‬שלקוח מזדמן יגביר את פדיון היום‪.‬‬
‫הוא קיווה לסיים במהירות את תשלום חובו כדי שאשתו לא תצטרך לעבוד מחוץ לבית‪ ,‬והוא יוכל‬
‫להאט את קצב עבודתו‪ .‬גם לו היה קשה לעמוד בשעות העבודה הארוכות‪.‬‬
‫בכל פעם שראה אותה מדוכאת הבטיח‪" ,‬חכי עוד קצת‪ ,‬ותראי‪ ,‬עוד מעט נגמור לשלם את החוב‪ .‬הכול‬
‫יהיה יותר קל‪ .‬אני אחזור הרבה יותר מוקדם הביתה‪ ,‬ואעזור לך‪ .‬הכול ישתנה‪ .‬את תחיי אצלי כמו מלכה‪,‬‬
‫על כפים אני אשא אותך‪".‬‬
‫רחל האזינה להבטחותיו באדישות‪ ,‬וחדלה להאמין לו‪.‬‬
‫"אני פוחדת ללכת הביתה"‪ ,‬אמרה למרים‪" .‬פוחדת"? התפלאה מרים‪" ,‬אחרי כל כך הרבה שעות על‬
‫הרגלים‪ ,‬אני רק מחכה ללכת הביתה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל הדלת היחידה בחדר שלנו‪ ,‬פונה למערב‪ ,‬ואחרי הצהרים השמש מחממת כל כך את החדר‪ ,‬עד‬
‫שהוא הופך להיות חם כמו דוד רותח‪ ,‬כשאני נכנסת לחדר‪ ,‬זה כמו להיכנס למקווה חמה עם אדים"‪.‬‬
‫"אולי תשטפי את החדר"? הציעה מרים‪" .‬זה לא עוזר בכלל‪ ,‬אני שוכבת על המיטה‪ ,‬ושמה קערה עם‬
‫מים לידי‪ ,‬מרטיבה מגבת במים שבקערה‪ ,‬ושמה כל פעם על חלק אחר של הגוף‪ ,‬כדי לקרר אותו קצת‪".‬‬
‫"בגלל זה את עייפה כל כך כל בוקר"‪ ,‬אמרה מרים‪" .‬אני לא מסוגלת לעשות כלום אחרי העבודה‪ .‬רק‬
‫שוכבת על המיטה‪ ,‬ולא מצליחה להירדם‪ ,‬לא ביום ולא בלילה בגלל החום והזבובים‪".‬‬
‫‪52‬‬
‫"ואם תתלי סדין רטוב על הדלת"? שאלה מרים‪" .‬אז בבקר אני מתעוררת עקוצה ונפוחה מיתושים‪ .‬רק‬
‫לפנות בוקר כשהחדר מתקרר קצת אני מצליחה להירדם קצת‪ ,‬ואז אני מתעוררת בבהלה‪ ,‬ורואה שאני‬
‫צריכה לרוץ לעבודה‪".‬‬
‫ככל שהעבודה הייתה קשה יותר‪ ,‬והחום מעיק יותר‪ ,‬כך גברו געגועיה וערגתה לאמה ולמשפחתה‪ .‬היא‬
‫זכרה שאמה הייתה אומרת על כל צרה "גם זו לטובה"‪ ,‬וקיוותה שיבוא יום והיא תתחיל ליהנות מחיי‬
‫הנישואין שלה‪ ,‬אבל היא כבר לא האמינה שמהפך כזה עומד להתחולל‪.‬‬
‫גילוי‬
‫מכיוון שעבדו כה קשה‪ ,‬ונפגשו בעיקר בשבת ליד שולחנם של פייגע ופינייה‪ ,‬עברו ארבעה חודשים עד‬
‫שפייגע היבחנה שהבחילות אינן נגרמות על ידי האבק שהיא שואפת במפעל‪ ,‬אלא פשוט מכיוון שהיא‬
‫בהריון‪ .‬הגילוי המם את הזוג הצעיר‪.‬‬
‫מאושר‪ ,‬כרע יעקב ליד הכסא שלה‪ ,‬חיבק אותה‪ ,‬הסתכל עליה כאילו הפכה להיות שבירה‪ ,‬והכריז‪,‬‬
‫"עכשיו את מוכרחה להפסיק את העבודה‪ ,‬את צריכה לשבת בבית‪ ,‬ולשמור על עצמך ועל הילד שלנו‪".‬‬
‫אבל פייגע מיהרה להתערב‪ ,‬וטענה שהוא מדבר "שטויות‪".‬‬
‫"אין שום צורך שרחל תפסיק לעבוד‪ ",‬הכריזה בביטחון‪ .‬למרות שמעולם לא ילדה בעצמה‪ ,‬הייתה‬
‫בטוחה שהיא מומחית להריונות‪ ,‬לידות וגידול ילדים‪" .‬הריון זו מחלה בריאה‪ ",‬הכריזה‪" ,‬כל הנשים בהריון‬
‫עובדות כרגיל‪ .‬עכשיו היא רק צריכה להתחיל לאכול ברצינות‪ ,‬לא כמו נמלה‪ ,‬כמו שהיא אוכלת עכשיו‪".‬‬
‫רחל הייתה המומה‪ ,‬אבל היא הייתה רגילה לעבוד כשהיא מרגישה חולה וחלשה‪ ,‬ולכן לא התנגדה‬
‫לדברי פייגע‪ ,‬והמשיכה לעבוד כרגיל‪.‬‬
‫שני דברים‪ ,‬שברו את השגרה השוחקת‪ ,‬ספריה ומכתביה‪ .‬רחל אהבה לקרוא והביאה מביתה ספרים‬
‫בפולנית‪ .‬ספרים שהיו מאד יקרים לה‪ .‬אלו היו ספרי ילדותה‪ ,‬הספרים עליהם גדלה‪ ,‬ספרים שהעניקו לה‬
‫תחושת מולדת‪ .‬אבל‪ ,‬יעקב התנגד שתקרא פולנית‪" .‬אם לא תקראי עברית‪ ,‬לא תלמדי אף פעם את השפה‬
‫שלנו‪ ",‬טען‪" .‬אני ארשום אותך לספריה‪ ,‬ואת תחליפי שם ספרים בעברית‪".‬‬
‫‪53‬‬
‫באנחת צער סגרה את "קוו ואדיס" של הנריק סנקביץ‪ ,‬שקראה באותה עת‪ ,‬והניחה אותו ליד ספרי‬
‫מיצקיאביץ' בארון הארגזים‪ ,‬ומפעם בפעם כשגברו עליה הגעגועים לביתה הישן‪ ,‬ליטפה את הספרים‪,‬‬
‫הריחה אותם‪ ,‬וניסתה בכוח להתגבר על התשוקה לקרוא אותם שוב בפעם המאה‪.‬‬
‫בינתיים החליפה כל יום ששי ספר בספריה‪ .‬קצב הקריאה שלה בעברית היה איטי‪ .‬היא הכירה את‬
‫השפה בעיקר מהתפילה ומשמיעת קריאת התורה בבית הכנסת‪ .‬היו מלים חדשות רבות שלא הכירה‪ ,‬אבל‬
‫הקריאה אפשרה לה לנדוד לשעות אחדות אל עולם קסום שדמיון עשיר כלשהו ברא לכבודה‪.‬‬
‫הדבר השני שעזר לה לשמור על שפיות דעתה‪ ,‬היו המכתבים ששלחה וקיבלה מהוריה‪ .‬פעמים ביום‬
‫חלקו מכתבים לבתים‪ ,‬ובימים בהם הייתה בחדר‪ ,‬עקבה אחרי מסלול הליכתו של הדוור‪ ,‬ההולך ומתקרב‬
‫אל הבניין בו גרה‪ ,‬עוצרת נשימתה‪ ,‬מקווה שיעצור ליד תיבת הדואר שלהם‪ ,‬וישלשל לתוכו מכתב‪.‬‬
‫היא התמחתה בכתיבת מכתבים המייפים את המציאות‪ .‬מעולם לא התלוננה על קשיי חייה‪ .‬שעות‬
‫הייתה חושבת על רגע נעים שעבר עליה במשך היום‪ ,‬על דבר מעניין שראתה בדרך‪ ,‬על מלה טובה ששמעה‬
‫ממישהו‪ .‬כפנינים אספה את כל הדברים הנעימים הללו‪ ,‬וכתבה עליהם להוריה‪ ,‬נותנת להם לחיות באשליה‬
‫שילדתם מאושרת‪ ,‬ונהנית מחייה החדשים‪.‬‬
‫בתמורה הייתה מקבלת מפעם לפעם מכתבים מפולין‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬ריבה הייתה כותבת לה‪ ,‬ואביה היה‬
‫מוסיף בכתב ידו הגדול‪" ,‬אצלנו ב"ה הכול בסדר‪ ,‬מקווה לשמוע גם מכם בשורות טובות‪ .‬כל טוב‪ ,‬אבא‪".‬‬
‫לפעמים הייתה לאה או אחד מאחיה הקטנים‪ ,‬מוסיפים מספר שורות למכתב שאמה כתבה‪.‬‬
‫לעיתים רחוקות מאד קיבלו מכתב מרוייזע‪-‬ביילא‪ .‬זו מיעטה לכתוב‪ .‬מצבו של יוסף‪-‬אליהו היה כה‬
‫קשה‪ ,‬עד שהעדיפה לא לכתוב‪ ,‬מאשר לספר על הייסורים הקשים‪ ,‬התקפות השיעול‪ ,‬רגעי החנק והדם‬
‫שהוא פולט‪ .‬היא לא רצתה לכתוב על הזוועה שבמצבם‪.‬‬
‫רחל היי תה מתנפלת בתאווה על כל מכתב חדש‪ ,‬קוראת שוב ושוב את הכתוב בו עד שידעה את תוכנו‬
‫בעל פה‪ .‬היא ניסתה למצוא בין השורות חוויות שליליות שהמשפחה מנסה להסתיר ממנה‪ ,‬בעיות‬
‫פוליטיות‪ ,‬קשיים כלכליים‪ ,‬או גרוע מזה‪ ,‬מחלה או מוות של מי מיקיריה‪.‬‬
‫את המכתבים קשרה בסרט משי לבן‪ ,‬ונצרה בחרדת קודש בתוך קופסת פח‪ ,‬ששימשה קודם לאכסון‬
‫עלי תה‪ .‬את קופסת הפח שמרה בארגז שהביאה מפולין‪ ,‬ליד מספר פריטים חשובים‪ ,‬כתובתה‪ ,‬שרשרת‬
‫הפנינים שהעניקה לה אמה לפני שעזבה את הבית ובקבוק הבושם הקטן שלה‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫מירל'ה‬
‫רחל התכתבה גם עם בת דודתה‪ ,‬ממנה נפרדה בקושטא‪ ,‬כשמירל'ה בחרה לנסוע לארצות הברית עם‬
‫דב שוורצנברג‪ .‬נראה שגם גורלה של בת דודתה לא שפר מגורלה‪.‬‬
‫"הייתה לנו ההפלגה קשה וממושכת באונית משא יוונית ישנה‪ ",‬כתבה לה מירל'ה‪" .‬בזמן ההפלגה‬
‫חליתי בדיזנטריה‪ ,‬וביליתי את רוב הזמן כשאני או מקיאה‪ ,‬או משלשלת או ישנה‪ .‬את דב ראיתי רק מבעד‬
‫לערפל המחלה שאפף אותי‪ .‬כאשר הגענו לארצות הברית‪ ,‬פסקו ההקאות והשלשולים‪ ,‬אבל הייתי כל כך‬
‫חלשה‪ ,‬ונראיתי כל כך רע‪ ,‬עד שהפקיד ממחלקת ההגירה החליט לשלוח אותי לחודש הסגר‪ ,‬לפני שיחליט‬
‫אם להרשות לי להיכנס למדינה‪".‬‬
‫"החודש הזה‪ ",‬כתבה אחרי חודש‪" ,‬היה קשה ומדכא‪ ,‬אבל מה שגיליתי אחרי שיצאתי מההסגר היה רע‬
‫ומר פי אלף ממנו‪ .‬בזמן שהייתי בהסגר‪ ,‬הכיר דב נערה יהודיה שאביה בא מפולין לפני עשרים שנה‪ .‬במשך‬
‫השנים האבא התעשר‪ ,‬וקנה בנינים ישנים‪ .‬היום הוא משכיר אותם למהגרים שמגיעים למדינה‪ .‬דב הכיר‬
‫אותה‪ ,‬כששכר חדר באחד מהבניינים של אבא שלה‪ .‬הנערה התאהבה בו‪ .‬הוא מצא חן גם בעיני האבא‪,‬‬
‫והוא סידר לו עבודה כגובה שכר דירה בבניינים השיכים לו‪".‬‬
‫מהמכתבים שכתבה לה מירל'ה בהמשך למדה רחל‪ ,‬שדוב גילה כלפי בת דודתה אהדה ורחמים‪ ,‬אבל‬
‫הודיע לה נחרצות שהוא עומד להינשא לבחורה המבטיחה את עתידו‪.‬‬
‫בת דודתה נשארה בנו‪-‬יורק ללא מודע וידיד‪ .‬במכתבים הבאים המשיכה לספר על חייה‪" .‬שכרתי מיטה‬
‫בדירת שני חדרים‪ ,‬שבה גרות עוד שבע בנות שהגיעו ממזרח אירופה‪.‬‬
‫מצאתי פה גם עבודה‪ .‬אני עובדת במתפרה שתופרת שמיכות‪ .‬העבודה קשה מאד ומאד מעיפת אותי‪.‬‬
‫המתפרה נמצאת במרתף שאין בו אוויר‪ ,‬וגם האור בו חלש‪".‬‬
‫"חם ולח במרתף שבו אני עובדת‪ ",‬כתבה במכתב אחר‪" .‬בערב אני לא מצליחה לישר את הגב‪ ,‬לאחר‬
‫שתים עשרה שעות בהם הייתי כפופה מעל גבי מכונת התפירה שלי‪".‬‬
‫"מה שהכי כואב לי‪ ",‬הוסיפה לכתוב‪" ,‬זה שאני נאלצת לעבוד גם בשבת‪ .‬אם לא הייתי מסכימה הייתי‬
‫גוועת ברעב‪ .‬אבל‪ ,‬אם אבא שלי המסכן היה שומע שהבת שלו עובדת בשבת‪ ,‬הוא היה קורע עלי "קריעה"‪,‬‬
‫יושב "שבעה"‪ ,‬מתאבל עלי‪ ,‬ומשכיח אותי מהלב שלו‪".‬‬
‫‪55‬‬
‫לאחר חודשים אחדים כתבה לה מירל’ה שהחליטה לחזור למשפחתה‪" .‬אני חיה כאן חיי כלב‪ ",‬כתבה‪,‬‬
‫"אני עובדת קשה‪ ,‬ואין לי זמן‪ ,‬אין לי כוח‪ ,‬ואין לי חשק לצאת ולפגוש בחורים‪ .‬הבדידות קשה‪.‬‬
‫חבל שלא המשכתי לנסוע איתך לארץ הבחירה‪ ,‬אבל עכשיו מאוחר מדי‪ .‬החלטתי לחזור לפולין‪ .‬אני‬
‫מתגעגעת למשפחה‪".‬‬
‫שנה לאחר מכן קיבלה רחל מכתב מפולין בו ספרה בת דודתה על נישואיה לאלמן אב לשני ילדים‪.‬‬
‫"מעולם לא הייתי יפה‪ ",‬כתבה‪" ,‬והנסיעה לארצות הברית גזלה את שנות נעורי‪ .‬כשחזרתי לפולין מצאתי‬
‫שכל החברות שלי כבר נשואות‪ .‬הבנתי שאם לא אתפשר אשאר רווקה ובודדה עד יום מותי‪".‬‬
‫כשפרצה מלחמת העולם השנייה‪ ,‬איבדה רחל את הקשר עם בת דודתה‪ ,‬כמו שאיבדה את הקשר עם‬
‫שאר בני משפחתה שנותרו בפולין‪ .‬גם לאחר המלחמה לא יספה לשמוע עליה‪.‬‬
‫*‬
‫בוקר אחד בעמדה ליד מכונת הטוויה הרגישה את תנועת העובר הזז ברחמה‪ .‬התחושה הייתה מופלאה‪.‬‬
‫מוקסמת קפאה במקומה‪ ,‬מתמסרת לתחושת הפליאה‪ ,‬מתרכזת בפלא הנהדר הצומח בתוכה‪.‬‬
‫התנועה האחת הזאת‪ ,‬הפכה את ההיריון ממעיק‪ ,‬לתחושה מענגת של יכולת להעניק חיים לילד הגדל‬
‫בתוכה‪ .‬באותו רגע התאהבה בתינוק‪ ,‬ועוד באותו ערב יישבה לכתוב לאמה על הילד שהיא נושאת ברחמה‪.‬‬
‫בחודשים הבאים חלמה על התינוק שבקרבה‪ ,‬דיברה אליו‪ ,‬התלבטה לגבי מינו‪ ,‬חיפשה שמות לבן‪,‬‬
‫ושמות מתאימים לבת‪ ,‬ותכננה את צבע שערותיו‪ ,‬צבע עיניו‪ ,‬גובהו‪ ,‬מבנה גופו‪ ,‬מקצועו‪ ,‬עתידו וגורלו‪.‬‬
‫החלומות אותם טוותה על הילד העומד להיוולד לה‪ ,‬השכיחו ממנה את המציאות הקשה‪.‬‬
‫היה סוף הסתיו‪ ,‬אבל החום והלחות עדין שלטו באכזריות‪ .‬מזג האוויר היה אביך‪ ,‬והשמים היו מכוסים‬
‫עננים נמוכים וקודרים‪ .‬רחל עמדה ליד מכונת הטוויה‪ ,‬וניגבה את הזיעה ממצחה‪ ,‬כשהרגישה לפתע‬
‫רטיבות מביכה בין רגליה‪ .‬גרביה ונעליה התמלאו בנוזל‪.‬‬
‫מרים קלטה ראשונה מה קורה‪ ,‬היא מיהרה להושיב אותה על כסא‪ ,‬וצעקה בהיסטריה לבעל המטווייה‪,‬‬
‫"שלמה‪ ,‬בוא מהר‪ ,‬צריך לקחת את רחל למרפאה‪ ,‬ירדו לה המים‪ ,‬היא עוד מעט יולדת‪ ,‬בוא תעזור לי‬
‫להעביר אותה‪".‬‬
‫"לאן צריך להעביר אותה?" שאל מבוהל‪.‬‬
‫‪56‬‬
‫"היא נרשמה למרפאה של ד"ר פיאנו ברחוב "אחד העם"‪ ,‬מהר‪".‬‬
‫לשלמה היו אופנים בעלי שלושה גלגלים‪ .‬גלגל אחד מאחור‪ ,‬ושני גלגלים מלפנים תמכו במשטח עץ‬
‫רחב‪ ,‬עליו העביר את הארגזים עם סלילי החוטים שסיימו לטוות במטווייה למפעלי האריגה‪.‬‬
‫הוא העמיד כסא על המשטח הרחב‪ .‬אשתו ומרים הובילו את היולדת‪ ,‬והושיבו אותה על הכסא‪ .‬מרים‬
‫עמדה לידה והחזיקה בידה‪ .‬שלמה דיווש ברחובות תל אביב‪ ,‬מצליח בקושי להניע את הדוושות בגלל שתי‬
‫הנשים הכבדות שהסיע‪ ,‬הוריד אותן ליד המרפאה‪ ,‬ורכב במהירות אל חנותו של יעקב‪ ,‬שם קרא נסער‪,‬‬
‫"יעקב רוץ מהר למרפאה‪ ,‬הלידה של רחל התחילה‪ ".‬יעקב רץ אל המרפאה מבוהל נסער ומבולבל‪.‬‬
‫לאכזבתו התברר לו שד"ר פיאנו נמצא מחוץ לעיר‪ ,‬וכי מילדת תיילד את אשתו‪ .‬הוא מחה על כך‪ ,‬אבל‬
‫המיילדת ענתה בחריפות‪" ,‬אני מיילדת הרבה שנים‪ ,‬ותאמין לי שלידה זה דבר פשוט‪ .‬רוב הנשים בעולם‬
‫יולדות עם מילדת‪ ,‬גם אימא שלך לא ילדה עם רופא‪ ,‬נכון?" יעקב לא ידע ושתק‪.‬‬
‫בטחונה גבר בשל שתיקתו‪ ,‬והיא הוסיפה‪" ,‬בשביל מה אתה צריך רופא? אני פה‪ ,‬נכון? אם תתעורר‬
‫בעיה‪ ,‬ד"ר פיאנו אמר לי לקרוא לד"ר שוורצמן‪ ,‬אבל אני בטוחה שנסתדר מצוין בלעדיו‪".‬‬
‫היא שלחה את מרים לביתה‪ ,‬וניסתה לשלוח גם את הבעל העצבני‪" ,‬מכיוון שזו לידה ראשונה‪ ,‬היא‬
‫יכולה להמשך כל הלילה‪ .‬כדאי לך ללכת הביתה‪ ,‬ולחזור רגוע בבוקר‪".‬‬
‫יעקב ענה בתקיפות‪" ,‬אני לא עוזב את אשתי אפילו לדקה‪ .‬אני רוצה להיות לידה כל הזמן‪".‬‬
‫"לא תוכל להיות לידה‪ ",‬ענתה‪ ,‬מנסה לגלות סבלנות כלפיו‪" ,‬לא תוכל לשבת בחדר הלידה‪ ,‬ולא תוכל‬
‫לראות אותה עד אחרי הלידה‪ .‬אם לא תלך הביתה‪ ,‬תצטרך לצאת עכשיו מהחדר‪ ,‬להניח לנו הנשים לעשות‬
‫את העבודה שלנו‪ .‬אתה תצטרך לבלות את הלילה על כסא במסדרון‪".‬‬
‫יעקב נאנח‪ .‬כשהתכופף לנשק את אשתו ראה פחד בעיניה‪ .‬הוא לחץ את ידה כדי לעודד אותה‪ ,‬ואמר‪,‬‬
‫"אני נשאר כאן קרוב"‪ ,‬ויצא מהחדר כמצוות המיילדת‪ ,‬כדי לבלות את הלילה על הכסא שעמד במסדרון‪.‬‬
‫הלילה ההוא היה ליל סיוטים לרחל‪ .‬ידיים קרעו את בשרה‪ ,‬ציפורנים שרטו בתוכה‪ ,‬לבנים לוהטות‬
‫בערו בה‪ ,‬מסרקות ברזל סרקו את גופה‪ ,‬והביאו עליה עוד ועוד גלי כאב‪.‬‬
‫רחל ניסתה לסבול בשקט‪ ,‬אולם לאחר זמן התחילה לצעוק‪ .‬היא צעקה מכאב‪ ,‬צעקה מפחד‪ ,‬צעקה‬
‫בשל האכזבות שהיו מנת חלקה מאז הגיעה לפלסטינה‪ ,‬צעקה בשל הבדידות‪ ,‬צעקה בשל חודשי העבודה‬
‫הארוכים והקשים‪ ,‬בשל הלחות והחום שהציקו לה‪ ,‬צעקה בשל העיפות הנפשית והתשישות הגופנית‪ .‬היא‬
‫צעקה לעזרה‪ ,‬אבל לא היה מי שיעזור לה‪.‬‬
‫המיילדת צעקה עליה‪" ,‬את צועקת בגלל שאת היסטרית‪".‬‬
‫‪57‬‬
‫הסבל שעבר עליה מאז נחתה בחוף יפו‪ ,‬הצטרף לכאבי הלידה הקשים‪ ,‬וכל אלו נטלו ממנה את הכוח‬
‫להיאבק‪" .‬אני אשמה"‪ ,‬חשבה‪" ,‬על שהתפתיתי ללכת לארץ לא נודעת‪ ,‬אחרי איש שלא ממש הכרתי‪ ,‬איש‬
‫שהביא עלי את כל הסבל הזה‪".‬‬
‫היא הייתה בטוחה שהגיע יום מותה‪ ,‬היא הייתה מוכנה למות‪ .‬למעשה היא התפללה שהמוות ימהר‬
‫להגיע‪ ,‬ובלבד שכאבי התופת ירפו ממנה‪.‬‬
‫בבוקר‪ ,‬לאחר לילה נורא של כאבים‪ ,‬היה ברור למיילדת‪ ,‬שהלידה אינה מתקדמת כשורה‪ .‬היולדת כבר‬
‫לא צעקה‪ .‬מובסת שכבה במיטה‪ ,‬שוקעת לאיטה‪ ,‬תמהה שהיא עדין חיה לאחר ליל הייסורים הנורא שעבר‬
‫עליה‪ ,‬מתפללת שהמוות יבוא מהר‪ ,‬ויגאל אותה‪.‬‬
‫בחוסר רצון התקשרה המיילדת לד"ר שוורצמן‪ .‬היא לא רצתה להודות בכישלונה‪ ,‬אבל היה ברור לה‬
‫שמשהו השתבש בלידה זו‪ .‬הרופא בדק את רחל‪ ,‬ולא אמר לה דבר‪ .‬הוא קרא למיילדת לחדר השני ואמר‪,‬‬
‫"הוולד מת‪ .‬עלינו להוציא אותו במהירות לפני שנאבד גם את האם‪".‬‬
‫לשניהם היה ברור שהיולדת עייפה מכדי לשתף פעולה‪ .‬המיילדת התיישבה על בטנה‪ ,‬ודחפה בשתי‬
‫ידיה את העובר‪ ,‬וד"ר שוורצמן משך אותו בעזרת מלקחים‪.‬‬
‫הם הוציאו מרחמה של רחל בן גדול‪ ,‬כחול כולו‪ ,‬שחבל הטבור עוטף את צווארו‪.‬‬
‫אבל‬
‫יעקב פרץ בבכי כאשר שמע שבנו הבכור מת‪ .‬יגון צורב מילא את ליבו‪ .‬דמעותיו עדין זלגו על פניו‪,‬‬
‫כאשר הוא מיהר אל מיטת אשתו כדי לחלוק עמה את האבל‪ ,‬אבל היא הייתה מכונסת בעצמה‪ .‬לא בכתה‬
‫לא דיברה‪ ,‬אפילו לא הרימה עיניה להביט בו‪.‬‬
‫את הוולד המת הניחה המיילדת בתיבה קטנה‪ ,‬נתנה לאיש "החברה קדישא"‪ ,‬ושלחה לקבורה‪ ,‬מבקשת‬
‫לקבור מהר את העדות לכישלונה‪ .‬כשיעקב ורחל בקשו לראות את הגופה‪ ,‬אמרה להם המיילדת‪" ,‬הוא כבר‬
‫נקבר"‪ ,‬לא ניתנה להם הזדמנות להיפרד מהוולד‪ ,‬הם לא הוזמנו להשתתף בהלווייתו‪ ,‬ומעולם לא גילו איפה‬
‫נקבר‪ .‬שניהם הרגישו שבנם נשדד והוסתר מהם במקום שאין להם אפשרות להגיע אליו‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫לימים‪ ,‬היה יעקב שוקע בהזיות‪ ,‬ואומר לפינייה‪" ,‬אולי הבן שלי חי אי שם אצל אנשים אכזריים‪ ,‬שגנבו‬
‫ממני את בני הבכור‪ ,‬והם נהנים ממנו‪ ,‬בעוד אני נשאר בידיים ריקות ובלב שבור‪ ".‬ופיניינה היה אומר‪,‬‬
‫"למה אתה חושב על שטויות כאלו"?‬
‫אבל תחושת הגזל של יעקב הייתה כה חריפה‪ ,‬עד שהוא פיתח חשש קבוע מפני אבידות וגנבות‪ ,‬חשש‬
‫שלא הצליח להשתחרר ממנו עד יום מותו‪ ,‬וגרם לו אומללות וחרדה מתמידים‪.‬‬
‫הוא הפך להיות רכושני‪ ,‬החי בפחד מתמיד מפני גנבים וגניבות‪ .‬התחיל קושר חבילות‪ ,‬סוגר אריזות‪,‬‬
‫מתקין מנעולים כפולים על כל דלת‪ ,‬נועל ארונות‪ ,‬מזוודות ומגרות‪ ,‬בודק שוב ושוב את הנעילה או‬
‫הקשירה‪ ,‬חוזר וסופר כל מה שהגיע אליו‪ ,‬בודק שמא חסר משהו‪ ,‬שמא נגנב משהו‪ ,‬אינו מסוגל לזרוק‬
‫חפצים מיותרים‪ ,‬בגדים משומשים או ניירות ישנים‪ ,‬מחשש שיזדקק להם‪.‬‬
‫הוא לא הצליח להשתרר לעולם מהלם מות בנו הבכור‪.‬‬
‫הוא ביקש לחלוק את צערו עם רחל‪ ,‬מאמין שבכי או שיחה על האובדן יוכלו להפיג מעט מהצער‬
‫שבלב‪ ,‬אבל היא הסתגרה באבלה‪ ,‬נמנעה מכל קשר איתו והעדיפה להתבודד עם כאבה‪ ,‬ולא לשתף בו אף‬
‫אחד‪ .‬את צערה שמרה עצור בלבה‪ ,‬ולא נתנה לו כל ביטוי חיצוני‪ ,‬לא בכתה ולא דיברה‪ .‬שתיקתה הייתה‬
‫כואבת ושורטת‪.‬‬
‫לילות ארוכים ישבה במרפסת הקרה‪ ,‬עטופה במעיל הכבד שהביאה מפולין‪ ,‬שסוף סוף נמצא לו שימוש‪.‬‬
‫מהמעיל נדף ריח כבד של נפטלין‪ ,‬אבל היא הייתה אטומה לריח‪ ,‬כפי שהייתה אטומה כלפי מי שפנה אליה‬
‫בדברים‪.‬‬
‫*‬
‫ביום שרחל חזרה לחדרם‪ ,‬נשבר החום‪ ,‬וגשם ראשון החל לרדת‪ ,‬אבל רחל לא נהנתה ממזג האוויר‬
‫הנעים שהגיע לאחר הקיץ הארוך והחם‪ .‬נראה היה כאילו דבר לא יגרום לה עוד עונג‪ ,‬או יצליח לעניין‬
‫אותה‪ .‬כמסוממת‪ ,‬אטומה ומאובנת הסתובבה בחדר‪ ,‬ולא יצאה ממנו‪.‬‬
‫פסקו ההליכות לסעודות שפייגע בישלה‪ .‬היא לא הלכה למטווייה‪ ,‬ולא נפגשה עם אף אחד‪ .‬כשיעקב‬
‫יצא לחנות בבוקר העמידה פני ישנה‪ ,‬וכשחזר בערב העמידה פנים שכבר נרדמה‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫בשעות העבודה במטווייה‪ ,‬חלמה על הילד שברחמה‪ ,‬ניסתה לדמיין מה יהיה גורלו וכיצד יראה עתידו‪,‬‬
‫גלגלה על לשונה שמות המתאימים לבן או לבת‪ ,‬תכננה את חייו‪ ,‬והתאהבה בו עוד בטרם נולד‪ .‬חלומותיה‬
‫נקברו עם גופתו‪ .‬התקוות שתלתה בו נופצו‪ .‬מחלום מזהיר‪ ,‬התעוררה למציאות מאכזבת‪.‬‬
‫כשיעקב חזר בלילה מהחנות‪ ,‬מצא שכלי המיטה מבולבלים‪ ,‬הבגדים מפוזרים בחדר‪ ,‬ערמת הכביסה‬
‫המלוכלכת גבהה‪ ,‬ואבק הצטבר על הרהיטים‪.‬‬
‫על השולחן ליד כלי ארוחת הבקר המלוכלכים‪ ,‬מצא שלוליות קפה‪ ,‬שאריות דייסה עבשות‪ ,‬קליפות‬
‫נרקבות של תפוזים ומלפפונים‪ ,‬פרוסות לחם שהתייבשו‪ ,‬ממחטות משומשות היו מפוזרות סביב‪.‬‬
‫הוא לא אמר דבר‪ .‬מדוכא‪ ,‬זרק אוכל מקולקל לפח‪ ,‬הכניס קרח ואוכל טרי לקופסת הקרח‪ ,‬הדיח כלים‪,‬‬
‫הוריד את פח הזבל העמוס לחצר‪ ,‬רוקן‪ ,‬שטף אותו והישרה את הבגדים המלוכלכים בקערת מים עם סבון‪,‬‬
‫כדי שיוכל לכבס אותם בבקר לפני לכתו לחנות‪.‬‬
‫ניסיונות נחמה‬
‫כשהיה מתעורר בלילה‪ ,‬מצא כמעט תמיד שהמיטה לידו ריקה‪ .‬גוש כהה היה מכורבל במרפסת‬
‫החשוכה‪ .‬רחל כמעט לא אכלה‪ ,‬ורק הכינה לעצמה אין ספור כוסות תה‪ ,‬אותן שתתה זו אחרי זו‪ .‬היא‬
‫רזתה‪ .‬הבגדים שהביאה מפולין‪ ,‬תלו על כתפיה‪ ,‬וגלשו מגופה שהלך וכחש‪.‬‬
‫"אני יודע שאתה שבור בעצמך בגלל מות התינוק"‪ ,‬אמר לו פינייה‪" ,‬אבל אתה מוכרח להבין שאתה‬
‫צריך להתגבר ולאסוף את כל הכוחות‪ ,‬ולמצוא דרך לנחם את אשתך‪ ,‬לפני שתאבד גם אותה‪".‬‬
‫"בסדר‪ ,‬יש לי רעיון‪ ,‬אתה תחליף אותי במשך כמה שעות בחנות‪ ,‬ואני אלך למטווייה‪ ,‬לבקש מהחברות‬
‫של רחל‪ ,‬לשכנע אותה לחזור לעבודה‪ .‬זה יכול לעזור לה עכשיו מאד‪".‬‬
‫יעקב ישב עם ארבעת הנשים שעבדו שם‪ ,‬וניסה לספר על מצבה הקשה של אשתו‪ ,‬אבל כרגיל אצלו‬
‫ברגעי התרגשות פרץ בבכי‪.‬‬
‫"אני אבוא בשבת לבקר את רחל‪ ,‬ואני מבטיחה לך‪ ,‬שאני לא עוזבת את הדירה‪ ,‬עד שהיא תבטיח לי‬
‫לחזור לעבודה"‪ ,‬הבטיחה לו מרים‪ .‬אפילו שלושת הצעירות הבטיחו לבוא ולנסות לעודד אותה‪.‬‬
‫בשבת אחרי הצהרים‪ ,‬כשהלך להתפלל מנחה ומעריב בבית הכנסת‪ ,‬הופיעה מרים בחדרם‪ .‬היא חיבקה‬
‫ונישקה את רחל‪ ,‬שפרצה בבכי בפעם הראשונה מאז שמעה שנולד לה וולד מת‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫לאחר שנרגעה סיפרה לה מרים בהרחבה על כל מה שקורה במטווייה‪ ,‬והתחננה לפניה‪" ,‬רחל‪ ,‬את לא‬
‫יודעת כמה את חסרה לי בעבודה‪ .‬את חייבת לחזור בשבילי‪ ,‬אני כל כך מתגעגעת אליך‪ .‬מאז שעזבת אין לי‬
‫עם מי לדבר‪ ,‬אין לי עם מי לצחוק‪ ,‬אין לי עם מי לבכות‪ ,‬אין לי עם מי לאכול בהפסקות‪ ,‬אין מי שילווה‬
‫אותי בדרך הביתה‪ ,‬והכי גרוע שאין לי עם מי לרכל על כולם‪ .‬כל כך משעמם בלעדיך‪ .‬בעל הבית לא מצא‬
‫מישהי אחרת ‪ ",‬הבטיחה‪" ,‬בגלל זה אנחנו עובדות עכשיו הרבה יותר קשה‪ .‬את מוכרחה לחזור בשבילי‪.‬‬
‫נורא קשה כשאת לא באה‪".‬‬
‫רחל נשארה עטופה באבלה‪ .‬אף מלה מדברי מרים לא פרצה את חומת האטימות בה התעטפה‪ .‬דבר לא‬
‫עניין אותה‪ .‬באדישות הקשיבה לדבריה‪ .‬המלים זמזמו באוזניה‪ ,‬והיא רק הנהנה ראשה‪ .‬כשניסתה מרים‬
‫לקבל ממנה הבטחה שתשוב בקרוב לעבודה‪ ,‬ענתה באדישות‪" ,‬אני עוד צריכה לחשוב על זה‪".‬‬
‫בשבת לאחר מכן הגיעו שלושת הפועלות הצעירות‪ ,‬מכניסות לחדר קולות משובה וצחוק‪ ,‬שמעולם לא‬
‫נשמעו בו‪ .‬שלושתן פטפטו ללא הרף‪" ,‬אולי את כבר לא זוכרת כמה העבודה במטווייה נוראה‪ ,‬ואיזה בחור‬
‫נהדר התחיל לעבד ממול‪ ,‬וראינו שמלה יפה בחלון הראווה‪ ,‬ועכשיו אנחנו הולכות הערב למסיבה נהדרת‬
‫כדאי לך לבוא‪ ,‬יהיו שם בחורים ומוזיקה נהדרת‪ ,‬משהו כזה לא שומעים כל יום‪".‬‬
‫רחל הקשיבה בנימוס‪ ,‬הנהנה שוב ושוב בראשה ונשארה באדישותה‪ .‬לאחר שעזבו‪ ,‬משאירות שובל של‬
‫צחוק מאחריהן‪ ,‬יצאה למרפסת‪ ,‬מנסה להתאושש מההמולה שכפו עליה‪.‬‬
‫ביום ששי לאחר מכן‪ ,‬חזר יעקב מהחנות בשעה מוקדמת‪ ,‬בישל במטבח של בעלת הבית‪ ,‬וסיפר לה כי‬
‫פייגע ופינייה יאכלו אצלם השבת‪ .‬רחל שמעה את החדשות בשתיקה‪.‬‬
‫מכיוון שהיו בחדרם רק שני כסאות‪ ,‬גרר את הארגז שהביאה עמה רחל מפולין אל השולחן‪.‬‬
‫בערב ישבו הוא ואשתו על הארגז הסגור‪ ,‬והניחו לשני הקשישים לשבת על שני הכיסאות היחידים‬
‫שהיו בחדר‪ .‬פינייה ויעקב שרו זמירות בהתלהבות מוגזמת‪ ,‬מנסים לשמח אותה‪ ,‬אך היא נשארה אדישה‪.‬‬
‫פייגע חילקה את המנות‪ ,‬אבל הצלחת שלה‪ ,‬כמעט ולא התרוקנה‪ .‬פינייה ופייגע נסו לדובב אותה‪ ,‬אך‬
‫היא ענתה בקיצור‪ ,‬ולא גילתה עניין באף אחד מנושאי השיחה אליה ניסו לסחוף אותה‪.‬‬
‫אי אפשר היה לחדור מבעד למעטה השתיקה בו הסתגרה‪" .‬תן לה זמן‪ ",‬לחשו לו‪ ,‬כשליווה אותם אל‬
‫חדר המדרגות‪" ,‬הזמן הוא הרופא הכי טוב‪ .‬הזמן מרפא את כל הפצעים‪".‬‬
‫‪61‬‬
‫מכתבי ניחומים‬
‫במכתב ארוך סיפר לחמיו ולחמותו בפולין‪ ,‬על האסון שנפל עליהם‪ ,‬על אבלה הקשה של בתם‪ ,‬ועל‬
‫חוסר הצלחתו לנחמה‪.‬‬
‫ריבה ענתה במכתב ארוך‪ ,‬ועליו כתמי דמעותיה‪ .‬היא כתבה לבתה עד כמה היא מבינה את צערה‪ .‬גם‬
‫היא קברה שלושה ילדים‪ .‬הראשון מת אחרי הלידה‪ ,‬ושנים מתו בגיל מבוגר יותר ממחלות שונות‪.‬‬
‫עכשיו סיפרה בפעם הראשונה ובאריכות על הכאב קורע הלב שחשה אחרי קבורת כל אחד מילדיה‪,‬‬
‫וניסתה לנחם אותה‪" ,‬אני קברתי שלושה ילדים‪ ,‬וגיליתי שבכי ודמעות לא עוזרים‪ .‬בעל‪ ,‬עבודה קשה‬
‫וחברים טובים עוזרים הרבה יותר‪ .‬קחי את עצמך בידיים‪ .‬תקומי בבוקר‪ ,‬תתאפרי‪ ,‬תלכי לעבודה‪ ,‬תחייכי‬
‫לאנשים‪ ,‬תעשי הצגה שאת שמחה‪ .‬ההצגה תעזור גם לך‪ .‬וגם את תרגישי יותר טוב‪ ",‬יעצה‪" .‬את חייבת‬
‫להיות אישה לבעלך‪ ,‬וה' ישלח לך עוד ילדים שינחמו אותך על אובדן התינוק‪".‬‬
‫אביה גם הוא כתב לה‪" ,‬אדם חייב להגיד‪" ,‬ה' נתן‪ ,‬ה' לקח‪ ,‬יהי שם ה' מבורך‪ ".‬מצווה על המת‬
‫שישתכח מן הלב‪ .‬חייבים להצדיק את הדין‪ ,‬ולהשלים עם מה שהקדוש ברוך ההוא גזר עלינו‪ .‬הוא מטיל על‬
‫האדם רק ניסיון שהוא יודע שהאדם הזה יכול לעמוד בו‪ .‬את צריכה להוכיח לו שאת מסוגלת לעמוד‬
‫בניסיון שהוא העמיד אותך‪ ,‬עליך להתחיל שוב‪ ,‬ונקווה שכל מה שהוא גוזר עלינו‪ ,‬ייהפך לטובה‪".‬‬
‫רחל קראה את המכתב‪ ,‬קיפלה אותו והניחה אותו בצד ללא מילה‪.‬‬
‫יעקב הרגיש שהוא מאבד את אשתו‪ .‬היא הולכת ומתרחקת ממנו‪ .‬חסר אונים ניסה להעלות בדעתו מה‬
‫עוד יוכל לעשות כדי להוציא אותה מקיפאונה‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫‪7799‬‬
‫ערב אחד התיישב לידה‪ ,‬אחז בידה ואמר‪" ,‬רחלי קבלתי בחזרה מדר' פיאנו את שבע הלירות ששילמנו‬
‫לו בשביל שיהיה בלידה‪ ,‬ושבסוף הוא לא היה בה‪ .‬חסכתי גם עוד כסף שרציתי לשמור לזמן שאבא שלי‬
‫ירצה לבוא לארץ‪ ,‬אבל אני לא צריך את הכסף עכשיו‪ .‬נוכל לשלם לגבר עם "סרטיפיקט" שיעשה את עצמו‬
‫כאילו הוא מתחתן עם לאה אחותך‪ ,‬והוא גם יביא אותה לפה‪ .‬נוכל גם לשלם בשביל הכרטיס שלהם‪ .‬בואי‬
‫נזמין אותה לבוא אלינו‪ ,‬ואז לא תהיי כל כך לבד כל היום‪ .‬יהיה לך עם מי לדבר‪ .‬אחותך תספר לך את כל‬
‫החדשות‪ ,‬ומה שקרה במשפחה שלך מאז שנסעת‪".‬‬
‫רחל הרימה ראשה‪ ,‬וניצוץ עניין התגנב אל עיניה בפעם הראשונה מאז מות בנם‪" .‬לאה אחותי הקטנה‬
‫תבוא‪ ",‬חשבה‪" ,‬אני אראה מישהו מהמשפחה‪ ,‬אני אשמע ממנה על כל מה שקרה במשפחה‪ ,‬ואצל החברות‬
‫שלי ואצל השכנים‪".‬‬
‫"מה שאתה מציע לי‪ ,‬זה היה כמעט כמו לחזור הביתה ולשמוע איך אבא היה מברך אותי בשבת כששתי‬
‫הידיים שלו על הראש שלי‪ ,‬זה טוב כמעט כמו לאכול שוב מהאוכל הטוב של אימא שלי‪ ,‬זה כמעט כמו‬
‫לחזור ולהחליק על הקרח עם אחותי‪ ,‬זה כמעט כמו לחזור ולזרוק כדורי שלג על אחי הקטנים‪".‬‬
‫יעקב ראה את העניין בעיניה‪ ,‬ושמח על כי מצא דרך לנפץ את הבועה בה הסתגרה‪" .‬שבי מהר ותכתבי‬
‫לאחותך הקטנה שתבוא אלינו‪".‬‬
‫רוח חדשה נכנסה ברחל‪ .‬הדם חזר לזרום בעורקיה‪ .‬היא לא הייתה שקועה עוד במחשבות אבל‪ .‬כל‬
‫מחשבותיה סבבו סביב אחותה‪ .‬איפה תישן‪ .‬במה תעבוד‪ .‬שעות ארוכות תכננה את עתידה‪.‬‬
‫מאחורי החנות של יעקב הייתה מרפסת פתוחה‪ .‬רחל עמדה והסתכלה עליה‪" ,‬חשבתי לסגור אותה‪,‬‬
‫ולהפוך אותה למחסן לסחורות החנות‪ ".‬אבל רחל אמרה‪" ,‬אני חושבת להפוך את המרפסת לחדר בשביל‬
‫אחותי‪ ".‬יעקב חשב שהם ימתחו וילון‪ ,‬מושחל על חוט ברזל‪ ,‬ויפרידו פינה בחדרם בשביל הגיסה הקטנה‪,‬‬
‫אבל מאושר על שמצא תרופה לאבל אשתו‪ ,‬ועל החלמתה המבורכת‪ ,‬לא רצה להתווכח איתה‪ ,‬והיה מוכן‬
‫לעשות כל מה שתבקש ממנו‪ ,‬ובלבד להמשיך ולראות את השמחה חוזרת לעיניה‪.‬‬
‫הוא הסכים לתוכניות הבנייה שלה‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫רחל התחילה לבוא כל יום לחנות‪ ,‬כדי לעקוב אחרי התקדמות הבניה‪" ,‬כאן אני חושבת לשים את‬
‫הדלת‪ ,‬כאן לפתוח לחלון"‪ ,‬היא תכננה אפילו את הפיתול לשביל הגישה לחדר‪.‬‬
‫יחד עם פייגע קנתה משכנה מכונת תפירה "זינגר" ישנה‪ .‬במכונה זו תפרה‪ ,‬מבד תכלת שהצליחה לקנות‬
‫בזול‪ ,‬וילונות‪ ,‬מפה וכלי מיטה לחדר החדש של אחותה‪.‬‬
‫השתים נסעו ליפו‪ ,‬וקנו בשביל האורחת העומדת להגיע ספה ישנה‪ ,‬הנפתחת בלילה למיטה‪ ,‬כסא בעל‬
‫משענת ושולחן איפור ישן‪ ,‬מעוטר בשושנים מגולפות שנזקק לצביעה‪ .‬רעותה המזדקנת‪ ,‬הפכה להיות לה‬
‫תחליף לאמה הנמצאת כה רחוק ממנה‪.‬‬
‫סבל ערבי העביר בשבילה את הרהיטים מיפו כשהחדר היה מוכן‪ .‬אחוזת התלהבות קנתה צבע תכלת‬
‫מתאים לצבע הווילונות‪ ,‬וצבעה את הדלת‪ ,‬החלון‪ ,‬הכסא ושולחן האיפור‪.‬‬
‫החדר נראה לה נחמד‪ ,‬והיא קיוותה שהוא יישא חן גם בעיני אחותה‪ .‬היא אפילו תפרה לעצמה שמלה‬
‫חדשה כדי לקבל בה את פני אחותה הקטנה העומדת להגיע אליהם‪.‬‬
‫*‬
‫לאה הייתה בת שש עשרה כשקבלה את מכתבם של אחותה וגיסה המזמינים אותה לבוא אליהם‪,‬‬
‫ומבטיחים להוצאות לשלם עבור נסיעתה‪ .‬השנים הרבות בהן לא ראתה את גיסה לא הקהו את עוצמת‬
‫געגועיה אליו‪ .‬בלעדיו הרגישה בדידות‪ .‬היא עדיין השתוקקה לטבוע באגמי עיניו הירוקות ולחזות באש‬
‫היוקדת על שער ראשו‪ .‬ההזמנה לבוא ולגור אצל הגבר שאהבה בסתר‪ ,‬הגשימה את כל תקוותיה‪ ,‬וכל‬
‫חלומות הסתר שטוותה סביבו מאז הייתה בת אחת עשרה‪ ,‬התעוררו לתחייה‬
‫היא הייתה עכשיו נערה יפה‪ ,‬בעלת גזרה דקיקה‪ ,‬עיניים שחורות ושער כהה וארוך‪ .‬כשאחותה הבכורה‬
‫אינה לידה‪ ,‬ואינה מאפילה עליה‪ ,‬הזהיר יופייה‪ ,‬ומשך אליו הצעות שידוך רבות‪.‬‬
‫אף אחת מההצעות שהוצעו לה‪ ,‬לא השכיחו מליבה את כמיהתה אל בעל אחותה‪ .‬היא לא הייתה‬
‫מוכנה להיענות לאף אחת מהצעות שזרמו אליה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬נענתה מיד להצעת גיסה‪.‬‬
‫שוב התחוללה מהומה בביתם של יוסף‪-‬לייב וריבה‪ .‬יוסף‪-‬לייב כעס וזעם‪ ,‬ולא הפסיק לצעוק על "בן‬
‫הקבצן הזה‪" ".‬לא די שהצליח קודם לשכנע בת אחת שתלך אחריו כעיוורת לארץ של ערבים ורוצחים‪ ,‬לא‬
‫‪64‬‬
‫מספיק שגנב לנו בת אחת‪ ,‬ולקח אותה כל כך רחוק מאתנו‪ ,‬שאין לדעת מתי נראה אותה שוב‪ .‬ומה הוא‬
‫עכשיו? הוא מנסה לחטוף מאתנו גם את הבת השנייה אל המדבר‪ ,‬אל ארץ שוממה שכל באיה לא ישובון‪".‬‬
‫ריבה‪ ,‬גם היא‪ ,‬בכתה מרות על כך ששתי בנותיה תחיינה רחוק ממנה‪" .‬אני לא הובלתי את רחל אל‬
‫החופה‪ ",‬בכתה באזני בתה הצעירה‪" ,‬ולא עמדתי לידה כשיעקב נתן לה טבעת‪ ,‬ואני לא אלך איתך לחופה‪.‬‬
‫מי יוביל אותך לחופה? תגידי לי? מי? אנשים זרים?"‬
‫ובאוזני בעלה קוננה‪" ,‬אני לא הייתי ליד רחל כשקרה לה האסון‪ ,‬והבן שלה מת‪ .‬אולי אם אני הייתי‬
‫שם‪ ,‬זה לא היה קורה‪ ,‬מי יודע? בלי אימא לא יודעים מה לעשות‪ .‬אני בטוחה שאם אני הייתי שם אז היינו‬
‫מצליחים להציל אותו‪ .‬אני גם לא אהיה ליד הבנות שלי כשייוולדו לי עוד נכדים‪ ,‬והם יגדלו רחוק ממני‪ ,‬מי‬
‫יודע מתי בכלל אראה אותם ‪ .‬בשביל מה יש נכדים אם אי אפשר לראות אותם‪ ,‬אם אי אפשר לחבק אותם?‬
‫אם אי אפשר לפנק אותם? בשביל מה? תגיד לי‪".‬‬
‫לאה לא נרתעה‪ ,‬לא מזעם אביה‪ ,‬ולא מדמעות אמה‪ .‬נחושה בדעתה‪ ,‬התעקשה לנסוע לארץ ישראל‪.‬‬
‫יונה‪ ,‬אחיו הבכור של יוסף‪-‬לייב נקרא להתייעצות‪ .‬ליונה היה בית דפוס‪ .‬הוא אהב לקרוא כל ספר וכל‬
‫מאמר בעברית או באידיש שהדפיס בבית הדפוס שלו‪ .‬הוא נחשב ל"איש ספר" חכם ומלומד שטוב לקבל‬
‫עצות מפיו‪.‬‬
‫השנה הייתה שנת ‪ .7799‬היטלר עלה לשלטון בגרמניה‪ .‬רוחות אנטישמיות נשבו בפולין‪ ,‬חוקים נגד‬
‫יהודים נחקקו‪ ,‬והתרבתה ההסתה נגדם‪.‬‬
‫יונה אמר לאחיו‪" ,‬אני מבין כמה קשה לך לשלוח את לאהל'ה שלך לארץ כל כך רחוקה‪ ,‬היא באמת‬
‫צעירה‪ ,‬כמעט ילדה‪ ,‬אבל אולי זה רעיון לא כל כך רע לשלוח ילדה כל כך יפה מהארץ האנטישמית הזו‪,‬‬
‫לארץ שאין בה "שקצים" שאורבים לילדות יפות‪ .‬אתה יודע כמה זה מסוכן אם איזה "שיגץ" תופס מישהי‪".‬‬
‫יוסף‪-‬לייב ניסה להתווכח‪ ,‬אבל יונה התעקש‪" ,‬מה לא שמעת‪ ,‬ששוב אסור לקנות אצל יהודים בהרבה‬
‫מקומות? לא שמעת שהחרימו הרבה חנויות של יהודים? רודפים יהודים בכל פולין‪ ,‬גורמים נזק לרכוש‪ ,‬רק‬
‫אצל יהודים‪ ,‬וכל פעם שומעים על עוד פרעות או רציחת של יהודים‪".‬‬
‫אבל יוסף‪-‬לייב לא השלים עדיין עם הרעיון‪ .‬הוא נסע לשאול בעצת ה"רבי" שלו בעירה "גור‪ ".‬הוא ידע‬
‫שהרבי מתנגד לעלית יהודים לארץ‪ ,‬מחשש שבארץ הרחוקה יפרקו עול תורה‪ ,‬וקיווה שהרבי שלו יעמוד‬
‫לימינו‪.‬‬
‫ה"רבי" שמע שנכדו הבכור נפטר בשעת הלידה‪ ,‬וכי בתו בדיכאון מאז הלידה‪ ,‬ומבקשת שאחותה‬
‫הצעירה תבוא להיות איתה‪ ,‬ואמר ליוסף‪-‬לייב‪" ,‬במצב כזה צריך לשמוח שהאחות הצעירה מסכימה לנסוע‬
‫ולנחם את אחותה המסכנה‪ .‬מה לא די לכם שאיבדתם נכד? אתם רוצים לאבד גם בת?"‬
‫יוסף לייב שתק‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫כך‪ ,‬בעזרת האנטישמיות ששררה בפולין‪ ,‬ובעזרת ה"רבי מגור"‪ ,‬קיבלה לאה רשות מהוריה לנסוע אל‬
‫אחותה וגיסה בפלסטינה‪.‬‬
‫בביתו של יוסף‪-‬לייב התחוללה מהפכה‪ .‬יוסף‪-‬לייב נסע מספר פעמים ללובלין‪ ,‬ואפילו עד וורשה הגיע‪,‬‬
‫עד שמצא יהודי בעל סרטיפיקט‪ ,‬שהסכים תמורת תשלום נכבד להעמיד פנים שהוא נושא לאישה את לאה‪,‬‬
‫ולנסוע איתה לפלסטינה‪.‬‬
‫ריבה ולאה נסעו ללובלין‪ ,‬וחזרו עם חבילת בדים ענקית‪ .‬תופרת הוזמנה‪ ,‬והבית התמלא בחתיכות‬
‫בדים צבעוניים‪ ,‬חוטים‪ ,‬מחטים‪ ,‬סרטי משי‪ ,‬כפתורים צבעוניים‪ ,‬אצבעונים‪ ,‬סיכות ופטפוטי נשים‪.‬‬
‫לאה לא הסכימה שיתפרו את שמלותיה מבדים "פרקטיים" כהים וחמים‪ ,‬כמו שתפרו בזמנו את שמלות‬
‫אחותה הבכורה‪" .‬השמלות שלי יהיו בהירות‪ ,‬צבעוניות‪ ,‬ולפי המודלים האחרונים בג'ורנל שהגיע מפריס‪".‬‬
‫לאה השקיעה מחשבה רבה בעיצוב כל שמלה‪ ,‬בבחירת דוגמה מתאימה לצווארון‪ ,‬לשרוול ולקו המותן‪.‬‬
‫היא דאגה לקשט את שמלותיה בסרטי קטיפה‪ ,‬תחרה מסולסלת ופרחי בד‪ ,‬ולא הניחה לקבוע אפילו תפר‬
‫אחד‪ ,‬או לתפור אפילו כפתור אחד בלי שהיא בחרה בו אישית‪.‬‬
‫לבסוף סקרה בשביעות רצון את שורת השמלות החדשה שתלתה בארון‪ .‬עכשיו הרגישה מוכנה‬
‫להתייצב בפני אחותה וגיסה‪.‬‬
‫חמדנות‬
‫לאה הגיעה לנמל יפו בסתיו‪ .‬בבוקר האחרון על הסיפון חפפה את שערה בלימון‪ ,‬כדי שידיף ניחוח טוב‪,‬‬
‫וסרקה אותו בתסרוקת "בקבוקים" שראתה במגזין‪ ,‬ממנו העתיקה דוגמאות לשמלותיה‪.‬‬
‫היא ערבבה סוכר במים‪ ,‬טבלה קווצת שער במים הדביקים‪ ,‬וגלגלה אותה סביב עפרון‪ .‬כשהשער‬
‫התייבש‪ ,‬הוציאה בזהירות את העיפרון‪ ,‬ושערה גלש על כתפיה כשתלתלי בקבוקים עוטרים את ראשה‪.‬‬
‫עוד בעמדה על הסיפון חיפשו עיניה בהתרגשות את האיש אליו התגעגעה‪ ,‬אבל היא לא הצליחה לאתר‬
‫אותו בין המון האדם הרוחש בנמל‪ .‬כאשר ירדה מהסירה‪ ,‬מצאה את אחותה מחכה לה‪.‬‬
‫רחל רצה אליה‪ ,‬וצעקה באידיש‪" ,‬לאהל'ה‪ ,‬לאהל'ה‪ ,‬סוף סוף באת‪".‬‬
‫‪66‬‬
‫היא חיבקה ונישקה אותה בשמחה‪ ,‬מתרגשת עד דמעות למראה אחותה הקטנה שגדלה כל כך‪ ,‬ונראית‬
‫לפתע כמו גברת מהודרת ומגונדרת‪ .‬כאשר עזבה את הבית‪ ,‬הייתה אחותה עדין ילדה צעירה‪ ,‬ועכשיו עמדה‬
‫לפניה יפיפייה‪ ,‬בשלה‪ ,‬לבושה בהידור‪ ,‬ומתחת לבגדים מבצבצים ניצני נשיותה‪.‬‬
‫"לאה'לה‪ ",‬אמרה‪ ,‬סוקרת אותה בעיניים רטובות מדמעות‪" ,‬את נראית כל כך שונה‪ ,‬כל כך בוגרת‪,‬‬
‫גדלת‪ ,‬גבהת ורזית‪ .‬נעשית ממש יפיפייה‪ .‬תראי איזו תסרוקת אלגנטית יש לך‪ ,‬והבגדים‪ ,‬ממש כמו לגברת‪".‬‬
‫היא הציפה את אחותה בשאלות רבות על הוריה‪ ,‬אחיה‪ ,‬ביתה וכל משפחתה‪ ,‬אבל לאה קטעה אותה‬
‫בשאלה‪" ,‬איפה יעקב?"‬
‫"יעקב לא יכל להשאיר את החנות בלי מוכר‪ ",‬הסבירה‪" ,‬אבל החדר שהכנו לך נמצא ממש ליד החנות‬
‫שלו‪ .‬אנחנו נוסעות עכשיו לחדר‪ ,‬ושם תראי גם אותו‪ .‬אוי לאה'לה אני כל כך מאושרת לראות אותך פה‪ ,‬אז‬
‫תגידי לי למה אני בוכה?"‬
‫היא שכרה עגלה‪ .‬העגלון העלה עליה את הארגזים הרבים שהביאה אחותה מפולין‪ ,‬והן נסעו עד לרחוב‬
‫נחלת בנימין‪ ,‬שם בנתה‪ ,‬מאחורי חנותו של בעלה‪ ,‬חדר לאחותה‪.‬‬
‫כאשר הגיעה העגלה עד לחנות‪ ,‬נתנה רחל הוראות לעגלון‪ ,‬והשגיחה על העברת החבילות לחדר‬
‫אחותה‪" .‬תיזהר‪ ",‬צעקה בעצבנות על העגלון בכל פעם שהיה נדמה לה שהוא עומד להפוך את אחד‬
‫הארגזים‪" ,‬אלו דברים יקרים שאחותי הביאה מחוץ לארץ‪ .‬תוריד אותם בזהירות‪ .‬אל תשבור שום דבר‪".‬‬
‫אבל לאה לא ראתה את כל זה‪ .‬היא הורידה את הסרט שקשר את שערותיה‪ ,‬הניעה ראשה כדי‬
‫שתלתליה יתנופפו חופשיים ברוח‪ ,‬קפצה במהירות מעל העגלה‪ ,‬ונכנסה בהתרגשות לחנותו של יעקב‪.‬‬
‫בחוץ זרחה שמש בהירה‪ ,‬ובאפלוליות הנעימה ששררה בפנים ראתה את גיסה מתקרב אליה כמו מתוך‬
‫ערפילי הזיה‪ .‬במציאות הוא נראה לה אפילו יותר נאה מאשר בחלום‪.‬‬
‫ליבה פעם בחוזקה‪ ,‬והיא נפלה על צווארו‪ ,‬מחבקת ומנשקת אותו‪ .‬נבוך‪ ,‬חיבק אותה‪ ,‬ואחר כך הרחיק‬
‫אותה בחוזק יד‪ ,‬ואמר‪" ,‬בואי‪ ,‬תני לי לראות אותך‪ .‬כמה גדלת‪ .‬ממש בחורה‪ .‬את כבר לא הילדה הקטנה‬
‫שהשארנו בבית‪ .‬עכשיו את ממש גברת‪ .‬נצטרך למצוא לך מהר בחור טוב‪ ,‬לפני שכל בחורי תל אביב‪,‬‬
‫הרעבים לנשים‪ ,‬יתנפלו עליך‪".‬‬
‫המומה‪ ,‬יכלה עדין להרגיש את גופו‪ ,‬ממנו ניתק אותה ביד חזקה‪ .‬עדין יכלה לחוש את ריחו‪ .‬שערותיה‬
‫סמרו‪" ,‬לחשוב שרק לפני רגע הוא חיבק אותי‪".‬‬
‫"זהו הבעל של אחותך‪ ",‬הזכירה לעצמה‪ ,‬ונאלצה להסכים ללכת עם רחל לראות את חדרה‪.‬‬
‫היא הייתה מאושרת‪ ,‬מלאת התלהבות ושבעת רצון מכל אשר הראו לה‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫"החנות היא החנות הכי הנהדרת שראיתי בחיים שלי‪ ",‬קראה‪" .‬החדר נפלא‪ ,‬בדיוק במקום שאני רוצה‪,‬‬
‫ליד החנות של יעקב‪ ".‬היא התפעלה מכל מה שראתה‪ ,‬היא אפילו החמיאה לוילונות‪ ,‬למפה ולכלי המיטה‬
‫שאחותה תפרה עבורה‪ .‬מאושרת‪ ,‬הניחה לאחותה לפתוח את ארגזיה‪.‬‬
‫רחל השמיעה קריאות עונג למראה כל אחד מהחפצים שהגיעו ממולדתה הישנה‪ .‬נפעמת ונרגשת‬
‫מהמתנות שבני משפחתה שלחו לשתיהן‪ .‬בגיל חיבקה שני שעונים שחורים מרהיבים מעוטרים בסוסים‬
‫דוהרים‪ .‬קריאת התפעלות פרצה מגרונה‪" ,‬אוי לאה‪ ,‬הם כל כך יפים‪ ,‬איזה מהם שלך?"‬
‫"לא חשוב‪ ",‬אמרה לאה‪ ,‬מאושרת להיות כה קרובה לגיסה‪" ,‬תיקחי איזה שמוצא חן בעיניך‪".‬‬
‫רחל בחרה בגבוה בו נראה נשר העומד להמריא אל על‪.‬‬
‫"הארגז הזה הוא בשבילך"‪ ,‬אמרה לאה‪ ,‬רחל פתחה אותו וראתה‪ ,‬כותנות לילה‪ ,‬חלוקים‪ ,‬מטפחות ראש‬
‫וסוודרים שאמה סרגה עבורה בלילות החורף הארוכים בהם ישבה במטבחה‪ ,‬והתגעגעה לבתה הבכורה‬
‫שנדדה למרחקים‪" ,‬כל זה בשבילי? אוי תודה לאל'ה שהבאת לי את כל הדברים הנפלאים האלה‪ ,‬את לא‬
‫יודעת כמה התגעגעתי אליך"‪ ,‬חיבקה ונישקה את אחותה‪.‬‬
‫לאה התחמקה מחיבוקה ואמרה‪" ,‬בואי נסדר את החדר‪ ".‬מאושרות חיפשו מקום מתאים לכל חפץ‪,‬‬
‫פטפטו בגיל‪ ,‬והעלו זיכרונות מבית ההורים‪.‬‬
‫רחל התפעלה למראה השמלות שתלתה על קולבים שהונחו על מסמרים נעוצים בקיר‪.‬‬
‫היא בלעה בסקרנות את צבעי השמלות העליזים ואת הדוגמאות החמודות‪ ,‬ונוכחה לדעת עד כמה‬
‫מיושנות שמלותיה‪.‬‬
‫"לאה‪ ,‬את יודעת‪ ,‬קניתי מכונת תפירה‪ ,‬ואני תופרת בעצמי‪ ,‬אני מוכרחה לתפור גם לעצמי לפחות‬
‫שמלה אחת מודרנית כמו השמלות החמודות שלך‪ ,‬ואם תרצי אתפור גם בשבילך מה שתרצי‪".‬‬
‫לפתע הופיע יעקב‪" .‬מה? כבר כל כך מאוחר?" התפלאה רחל‪" ,‬תמיד אני מחכה שעות עד שאתה חוזר‪,‬‬
‫והיום הזמן עבר כל כך מהר‪ .‬היה לי כל כך טוב לפטפט עם אחותי שבכלל לא הרגשתי שהזמן עבר‪ ,‬ואפשר‬
‫כבר לסגור את החנות וללכת הביתה‪".‬‬
‫מפטפטים ומאושרים הלכו לחדר של יעקב ורחל‪ ,‬לארוחת הערב הענקית שבשלה לכבוד בוא אחותה‬
‫הקטנה‪.‬‬
‫תוך כדי אכילה‪ ,‬הביטה לאה סביב‪ .‬רגש עז של קנאה מילא את לבה הצעיר למראה גיסה היושב ליד‬
‫אשתו‪ ,‬ועיניו מלוות באהבה כל תנועה שלה‪ ,‬מניד בראשו בחיוב לכל משפט היוצא מפיה‪.‬‬
‫לאה הרגישה ממש מיותרת‪ .‬היא מהרה לסיים את ארוחתה‪ ,‬כדי שתוכל להימלט‪ ,‬ולא לראות את‬
‫אותות האהבה שהרעיף על אחותה‪" .‬למה את בורחת"? נבהלה רחל‪" ,‬אני עייפה מהנסיעה"‪ ,‬נכון‪ ,‬היה לך‬
‫יום קשה‪ ,‬יעקב ילווה אותך‪ ,‬ותלכי מיד לישון‪ ,‬כי את נראית באמת עייפה‪".‬‬
‫‪68‬‬
‫יעקב הלך ללוות אותה‪ ,‬הלך לישון מאוחר‪ ,‬והתעורר מאוחר מהרגיל‪ .‬כשהגיע אל החנות מצא‬
‫להפתעתו שלאה כבר מחכה לו‪ ,‬מכריזה בעליצות‪" ,‬אני העוזרת החדשה שלך‪ .‬מהיום אני אעזור לך בחנות‪".‬‬
‫הוא לא חש כלל שהוא זקוק לעוזרת‪ ,‬אבל רחל התרגשה עד דמעות כששמעה על נכונות אחותה לעזור לו‪.‬‬
‫"אמרתי לך שאחותי נהדרת‪ ,‬אמרתי לך שיהיה נפלא כשהיא תבוא‪ ,‬נכון?" קראה‪" .‬מהיום הראשון‬
‫שהיא בארץ‪ ,‬היא באה לעזור לך‪ .‬היא אוהבת אותך בדיוק כמוני‪ .‬היא לא נחה אפילו יום אחד‪ .‬לא סתם‬
‫חיכיתי ליום שאחותי הקטנה תבוא ותהיה איתנו‪ .‬ידעתי שהיא תביא לנו אושר‪ ,‬ותשכיח מאתנו את כל‬
‫הכאב שעבר עלינו‪".‬‬
‫ואחותה אכן שינתה את חייה ואת חיי בעלה‪" .‬לאן את סוחבת אותנו"? צחקה רחל‪ ,‬ביום ששי אחרי‬
‫הצהרים‪" ,‬חכו ותראו"‪ ,‬אמרה לאה וסחבה אותם לשפת הים‪ ,‬שם שידלה אותם לקנות תירס שהתבשל‬
‫בתוך דוד גדול שעמד על פרימוס‪ .‬המים בדוד רתחו‪ ,‬ריח התירס אפף את הרחוב‪ ,‬והעלה רוק בפיותיהם‪.‬‬
‫המוכר שלף בעזרת מלקחי עץ‪ ,‬קלח תירס חם מתוך המים הרותחים‪ ,‬עטף אותו בעלי תירס קרירים‪,‬‬
‫ובזק עליו בנדיבות מלח גס‪" ,‬מנה יפה לבחורה יפה" החניף ללאה והגיש לה את מנתה ראשונה‪.‬‬
‫לאה סחבה אותם בכוח לאכול גם פלפל על שפת הים‪" .‬הטעם נראה לי נורא חריף ומשונה"‪ ,‬אבל‬
‫הייתה זאת חוויה לאכול פעם אוכל "ערבי" במקום המאכלים המסורתיים והכבדים שהכירו מבית הוריהם‪.‬‬
‫בחורף העדיפו לקנות צמר גפן ורוד ומתוק מסוכר שהמוכר סלסל סביב קנה דק‪ ,‬ובקיץ לקקו אסקימו‬
‫לימון חמוץ מתוק וקר‪.‬‬
‫בתחילה ניסו יעקב ורחל להפסיק את מה שנקרא בפיהם‪" ,‬בזבוז הכסף הנורא הזה"‪ ,‬ולשכנע אותה‬
‫שבבית הם יכולים לאכול בהרבה פחות כסף‪ ,‬אבל לאה‪ ,‬קולה מצלצל כחליל מאושר‪ ,‬טענה "מ‪-‬ליבט נ ֹו אין‬
‫מּול‪ ,‬חיים רק פעם אחת‪ ,‬ויש ליהנות כל עוד חיים‪ ",‬וסחפה את אחותה וגיסה בשמחת החיים שלה‪.‬‬
‫אחרי שסיימו לאכול‪ ,‬הייתה לאה מתרוצצת על החוף‪ ,‬חושפת את רגליה‪ ,‬וצחוקה מתגלגל‪ .‬רחל מהרה‬
‫לרוץ אחריה‪ ,‬גם יעקב הצטרף אליהן‪ ,‬ושלושתם השתובבו על החול כילדים קטנים‪ ,‬נהנים לחלוץ את‬
‫נעליהם‪ ,‬לרוץ על שפת הים‪ ,‬להרטיב רגלים במי הים‪ ,‬להרגיש את גרגרי החול בין אצבעות רגליהם‪,‬‬
‫מרגישים משוחררים כמו ילדים בחופשה‪" .‬עברנו דרך ארוכה מבילגרי עד הים הנהדר הזה‪".‬‬
‫"בואו נלך לראות סרט"‪" ,‬סרט‪ ,‬מה פתאום סרט‪ ,‬סרט זה לא בשבילנו"‪" ,‬בטח שזה בשבילנו‪ ,‬תבואו‬
‫איתי ותראו כמה זה יהיה מעניין‪ ".‬וכרגיל לאה ניצחה‪ .‬סרטים הקרינו בחצר "בית העם‪ ".‬הקהל ישב על‬
‫כסאות ועל הדשא‪ .‬יעקב הצליח להשיג שני כסאות לאחיות‪ ,‬והוא התיישב לידן על ארגז הפוך‪.‬‬
‫לאה השתוקקה לשבת ליד יעקב‪ ,‬וטענה "הגבר הגבוה שיושב לפני מסתיר לי את כל המסך‪ ".‬רחל‬
‫הסכימה ברצון להתחלף איתה‪ ,‬והיא עברה נרגשת לשבת לידו‪ ,‬מתחככת בבגדיו‪ ,‬שואפת את ריחו‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫הסרט היה סרט אילם של צ`רלי צפלין‪ .‬זה היה הסרט הראשון ששלושתם ראו בימי חייהם‪ .‬הם ישבו‪,‬‬
‫עיניהם מרותקות למסך‪ ,‬געו בצחוק יחד עם הקהל מסביב‪ ,‬נהנו לראות את הגיבור "חוטף" עוגת קרם‬
‫בפניו‪ ,‬מאבד את מכנסיו ברחוב‪ ,‬או נכשל ונופל‪ ,‬מזוודתו נפתחת‪ ,‬וכל חפציו מתפזרים סביבו רגע לפני‬
‫עלייתו לרכבת‪" .‬עברת דרך ארוכה מזקלקוב" אמרה לאה ליעקב "החיים בתל אביב כל כך נפלאים לעומת‬
‫מה שהיה לך שם בכפר‪".‬‬
‫"בואו נרד בשבת אחרי הצהרים לשפת הים"‪ ,‬מה יש לנו לעשות ליד הים"? "עוד תראו מה שיש שם‪".‬‬
‫הם נהנו מנגינת תזמורת החובבים שנגנה מנגינות לכת עליזות‪ ,‬או הקשיבו והתנועעו לקצב הצלילים‬
‫הנשמעים מבתי הקפה סביבם‪ ,‬סקרו את הזוגות הרוקדים בבתי הקפה לצלילי המוסיקה‪ ,‬וחייכו למראה‬
‫מלצרים עם סינרים ארוכים‪ ,‬המקישים בעקביהם‪ ,‬ומגישים לאורחים אוכל תוך חיוכי חנופה‪ ,‬כרכורי חן‬
‫ותנועות השתחוות ‪.‬‬
‫באחד מטיוליהם הליליים על שפת הים שמעו מספר יריות‪" .‬שמעתם מי נהרג אתמול על שפת הים"?‬
‫"מנהיג מפא"י‪ ,‬איזה אחד‪ ,‬חיים ארלוזורוב"‪ ,‬שמעו למחרת אנשים מדברים בחנות‪ .‬אך הם לא התענינו‬
‫בפוליטיקה‪ ,‬התעלמו מהמאורעות שסבבו אותם‪ ,‬והמשיכו ליהנות מהתענוגות הצנועים שיכלו להרשות‬
‫לעצמם‪.‬‬
‫לאה הייתה מוכנה לסחוב את אחותה וגיסה גם למפואר בבתי הקולנוע בעיר‪ ,‬אדיסון‪ ,‬לאופרה‬
‫ולתיאטרון‪ ,‬אבל המחסור בכסף אילץ אותם להסתפק בבידור הזול שסיפקו הים‪ ,‬הרחובות‪ ,‬וחלונות‬
‫הראווה של חנויות הבגדים‪ ,‬הנעלים והתיקים בעיר‪.‬‬
‫אבל לאה הצליחה לשכנע את אחותה לקנות פטפון מיד שנייה‪ ,‬שכדי להפעילו יש לסובב את הידית‬
‫שלו‪ ,‬וקנתה שני תקליטים משומשים‪" ,‬אני אלמד אתכם לרקוד"‪ ,‬הכריזה‪ ,‬למרות שלא היה לה מושג איך‬
‫רוקדים‪ .‬לפעמים זכתה שיעקב ירקוד גם איתה‪ ,‬ואז ניסתה להיצמד אליו ככל יכולתה‪ ,‬מתקשה לעמוד בפני‬
‫כוח המשיכה שלו וריח הגבריות המשכר שעלה ממנו‪ ,‬עד שהוא נאלץ להרחיק אותה בכוח מגופו‪.‬‬
‫לילות רבים לאחר מכן לא הצליחה להירדם‪ ,‬משחזרת את תחושת חום גופו‪ ,‬את מגע ידיו על מותניה‪,‬‬
‫את הריח שהצליחה לשאוף‪.‬‬
‫לאה הכניסה רוח חדשה לחייהם‪" .‬איתך קל לשכוח את הצער על התינוק שאיננו שהיה לנו‪ ,‬את הכאב‬
‫על מותו‪ ,‬את מה שהרגשנו אחרי שהוא נעלם‪".‬‬
‫רחל לא שכחה את תקופת האבל על תינוקה‪ ,‬ולא האמינה שהייתה מצליחה להיחלץ ממנה ללא עזרת‬
‫אחותה‪ .‬מראה אחותה הקטנה‪ ,‬הסיפורים שסיפרה‪ ,‬התמונות שהראתה‪ ,‬הצחוק שהביאה איתה‪ ,‬כל אלו‬
‫ריפאו את נפשה‪ .‬שוב לא בקשה למות‪ .‬עכשיו הייתה שוב מאושרת‪ ,‬הפסיקה לשבת בלילות‪ ,‬מכורבלת‬
‫במעילה החם‪ ,‬מתבוננת בעוברים ושבים‪ ,‬ואינה רואה דבר‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫"כמה שימחה הבאת לחיים שלנו‪ ,‬כמה אושר‪ .‬עכשיו יש לי בעל ואחות שכדאי לחיות למענם‪ .‬עכשיו‬
‫אני אוהבת את יעקב כמו שאהבתי אותו בהתחלה‪ ,‬אבל עכשיו זאת אהבה אחרת‪ ,‬אהבה שנולדה מכל‬
‫העצב והשמחה שעברנו יחד‪".‬‬
‫לאה לא שמחה לשמוע‪ ,‬את ההשתפכויות של אחותה‪ ,‬אבל רחל המשיכה להבטיח לה‪" ,‬עכשיו אני‬
‫שמחה שהסכמתי לבוא אל ארץ המדבר הזו‪ .‬במדבר הזה מצאנו נווה לשלושתנו‪.‬‬
‫רחל העבירה את הימים כאחוזת תזזית‪ ,‬קנתה בדים‪ ,‬תפרה שמלות‪ ,‬מחקה את דגמי שמלות אחותה‪.‬‬
‫חזר אליה החשק לטפח את חדרם‪ .‬היא ניקתה‪ ,‬רקמה מפות‪ ,‬שתלה צמחים בעציצי המרפסת‪ ,‬תלתה‬
‫תמונות ובישלה ארוחות ערב ענקיות לבעלה ואחותה‪ .‬חדרם הקטן נעור לחיים‪ ,‬שוב היו בו אורחים‪,‬‬
‫ארוחות שבת ענקיות‪ ,‬שיחות‪ ,‬זמירות‪ ,‬שמחה וצחוק‪.‬‬
‫כלואה בתוך גופה‪ ,‬חורף ‪9191 -‬‬
‫לאחר מותה של פייגע נשארה רחל לבדה בבית בשעות הבוקר‪ .‬יעקב היה לפעמים בצבא ולפעמים‬
‫בעבודה‪ ,‬ארבעת הילדים בבתי הספר‪ ,‬ולאה טרודה בעסקיה‪.‬‬
‫רחל נהגה לעצום עיניים‪ ,‬ולהעמיד פני ישנה‪ .‬היא סירבה לדבר עם בני משפחתה‪ ,‬כדי שלא תצטרך‬
‫לאכול‪ ,‬להתרחץ‪ ,‬או להחליף בגדים שספגו את ריחות גופה‪.‬‬
‫שתיקותיה זעקו ממצוקה‪ .‬האלם שגזרה על עצמה הכביד על בני המשפחה‪ .‬הם קלטו את הזעקה‪ ,‬אבל‬
‫לא ידעו כיצד לעזור לה‪.‬‬
‫כשבני הבית היו סביבה‪ ,‬הסתגרה בעצמה‪ ,‬שתקה שעות ארוכות‪ ,‬ולא שיתפה איש במחשבות האבדון‬
‫שלה‪ .‬אבל‪ ,‬אך יצאו‪ ,‬הרגישה בחריפות בחסרונם‪.‬‬
‫מחלתה הפחידה אותה‪ .‬לא אחת היו דמעות של רחמים עצמיים עומדות בעיניה‪ .‬חששות ישנים חזרו‬
‫אליה‪ .‬היא פחדה פן תמעד‪ ,‬פן תשבור יד או רגל‪ ,‬פן תקרא לעזרה ולא יהיה מי שישמע קולה‪.‬‬
‫הפחדים שהשתלטו עליה מאז חלתה‪ ,‬גברו בשעות הבדידות הארוכות‪ .‬היא השתדלה להמעיט בתנועה‬
‫ולקום רק כשהייתה מוכרחה‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫‪ - 7791‬כשרון‬
‫עסקי‬
‫כאשר הופיעה לאה ביומה הראשון בישראל‪ ,‬והצהירה באזני גיסה "אני מתכוונת לעבוד בחנות"‪ ,‬הוא‬
‫בכלל לא חש שהוא זקוק לעזרה‪ ,‬אבל‪ ,‬מכיוון שחשש לפגוע בה‪ ,‬הודה לה בנימוס‪ ,‬והניח לה לעבוד לצידו‪,‬‬
‫מקווה שהתקפת החריצות הזו‪ ,‬תעלם מהר‪ ,‬והיא תפנה את התעניינותה לתחומים אחרים‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬מהר מאד התברר לו‪ ,‬שלקוחותיו אוהבים את המוכרת הצעירה והנאה‪" ,‬המוכרת הזאת מקסימה‪,‬‬
‫החיוכים שלה עושים חשק לקנות פה‪ .‬הכי אני נהנה לקנות אצלה‪".‬‬
‫לאה נהנתה לעבוד בחנות‪ .‬בזריזות שרתה את הקונים‪ ,‬התבדחה עם הגברים‪ ,‬החמיאה לנשים על‬
‫המראה והלבוש‪ ,‬התעלמה ממבטי התשוקה שזרקו לעברה קונים מזדקנים‪ ,‬ופלרטטה עם הצעירים‪.‬‬
‫לאה ידעה למצוא מלה טובה לכל לקוחה‪ ,‬וזכרה לשאול לשלומו של כל תינוק מצמיח שינים‪ ,‬ילד‬
‫חולה‪ ,‬בעל מחפש עבודה‪ ,‬או אישה שחתכה את אצבעה‪.‬‬
‫היא הייתה מגיעה לחנות לפני שאור השמש הפציע‪ ,‬ונשארה לעבוד לצידו עד שעות הערב המאוחרות‪.‬‬
‫תכופות ראה יעקב את העיפות בפניה‪ ,‬והפציר בה‪" ,‬לאה‪ ,‬תביטי על עצמך‪ ,‬את חיוורת מרוב עייפות‪,‬‬
‫לכי לנוח‪ ,‬הרי את נופלת מהרגלים‪ .‬רחל תהרוג אותי‪ ,‬אם תהיי חולה‪ .‬אני אסתדר לבד‪".‬‬
‫אבל‪ ,‬היא התעקשה להמשיך ולעבוד בכל השעות הארוכות בהן שהה בחנות‪ ,‬כדי לא להפסיד ולו רגע‬
‫של שהות במחיצתו‪.‬‬
‫יום אחד חזרה עם מכונה רושמת ישנה שקנתה מבעל חנות מכולת שסגר את עסקיו‪ ,‬וחזר לפולין‪.‬‬
‫"יעקב תראה מה מצאתי‪ ,‬אני אומרת לך שהמכונה הזאת תחסוך לנו זמן‪ ,‬ויהיה לנו הרבה יותר קל איתה‪".‬‬
‫‪72‬‬
‫יעקב נרתע מכל הוצאה אבל הוא נוכח לדעת שלאה יודעת לאזן פנקסי חשבונות‪ ,‬להתמקח עם‬
‫הסיטונאים‪ ,‬למשוך לחנות קונים חדשים רבים‪ ,‬ועוזרת לו להרוויח הרבה יותר ממה שהוא הרוויח לבדו‪.‬‬
‫לאה הציגה על המדפים מצרכים שביקשו להיפטר מהם מהר‪ ,‬והוסיפה פריטים חדשים‪ ,‬כאלו שאפשרו‬
‫רווח גדול ‪ .‬עיקר כישרונה התבטא ביכולת לשכנע לקוחות לקנות את מה שהיא רצתה למכור להם‪ ,‬את מה‬
‫שהשתלם להם למכור‪ .‬היא הוסיפה עוד שיפורים‪ ,‬תלתה פסי נייר דביקים התופסים זבובים‪ ,‬הוסיפה‬
‫מוצרים רבים‪ ,‬ובעיקר חייכה‪ ,‬מה שמשך גברים רבים לעצור דווקא בחנות זו‪.‬‬
‫במהרה גילה יעקב שהכנסות החנות גדלו‪ ,‬וכי לקוחות חדשים מגיעים לחנות‪ .‬רבים מהם‪ ,‬צעירים‪,‬‬
‫רעבים למגע עם אישה‪ .‬העיר סבלה אז ממחסור חמור בנשים פנויות‪ ,‬והשמועה על צעירה חמודה שניתן‬
‫לפתוח איתה בשיחה‪ ,‬תוך כדי קנית חבילת סיגריות או בקבוק שתייה קר‪ ,‬התפשטה בעיר‪ ,‬והביאה‬
‫בעקבותיה שפע של לקוחות חדשים‪.‬‬
‫לאה הציעה להגדיל את חלון החנות הפונה לרחוב‪ ,‬ולמכור ממנו גזוז‪ ,‬סודה קרה‪ ,‬עוגות וסיגריות‪.‬‬
‫יעקב לא התלהב‪" .‬אני רגיל לחנות הזאת‪ .‬הקונים רגילים לחנות הזאת‪ .‬שינויים יכולים רק לקלקל לנו‪".‬‬
‫היא נאלצה לפנות לאחותה‪" .‬רחל‪ ,‬אני יודעת שנבזבז הרבה כסף על פועל‪ ,‬ונצטרך לקנות מלט‪ ,‬זכוכית‬
‫וצבע‪ ,‬וגם יהיה רעש ולכלוך‪ .‬אולי זה יפריע לקונים‪ ,‬אבל תסבירי ליעקב‪ ,‬שאנחנו נרוויח הרבה יותר כסף‬
‫כשהחנות תגדל‪ .‬תראי שיהיה כדאי‪ .‬אנחנו נכסה מהר מאד את ההוצאות וגם נרוויח‪".‬‬
‫גם יעקב‪ ,‬כמו חמיו יוסף‪-‬לייב‪ ,‬לא ידע לעמוד מול בנות משפחתו‪ .‬הוא נכנע וסבל בשקט‪ ,‬כשהפועל‬
‫הערבי העלה אבק‪ ,‬הרעיש‪ ,‬לכלך‪ ,‬הרחיב את החלון‪ ,‬וקבע מדפים לסחורה משני צדדיו‪.‬‬
‫להפתעתו‪ ,‬ההצלחה הייתה מידית‪" .‬את לא תאמיני"‪ ,‬אמר לרחל‪" ,‬אבל לאה מרוויחה מהקיוסק יותר‬
‫ממה שאני מרוויח מהחנות"‪ ,‬ולא אחת‪ ,‬כשלא היו לקוחות‪ ,‬עזר ללאה לשרת את העוברים והשבים הרבים‬
‫שעצרו לקנות משקה קר‪ ,‬ממתק או את אחד מעיתוני היום שמכרה‪" ,‬הארץ"‪" ,‬דבר"‪ ,‬ה"צופה" או "הבוקר‪".‬‬
‫גם אם קונים רבים נהגו למכור את העיתון לשכניהם במחיר מוזל לאחר שסיימו לקרוא בו‪ ,‬עדין‬
‫הצליחה למכור עיתונים רבים‪ .‬רווחיה היו ניכרים‪ .‬הוא החל לגלות את הכישרון העסקי של גיסתו הצעירה‪.‬‬
‫היא ידעה להתחנחן בפני החיילים האנגליים הצעירים שכיסיהם תמיד מלאים בכסף‪ ,‬והם עצרו תמיד‬
‫ליד החלון וקנו בירה‪ ,‬גזוז קר או קופסת סיגריות‪ ,‬כדי שיהיה להם תרוץ לבלות דקות אחדות בחברת‬
‫המוכרת היפה‪ .‬היא הקסימה אותם‪ ,‬וגרמה להם לחזור שוב ושוב כדי לנסות להזמין אותה‪ ,‬תוך כדי קניה‪,‬‬
‫לסרט או לארוחת ערב‪ .‬תמיד סירבה‪ ,‬לא רק מכיוון שחששה שצעירים יהודיים יתנכלו לה אם תצא עם‬
‫אנגלים‪ ,‬אלא מכיוון ששמרה אמונים לגיסה‪ ,‬ולא רצתה אף אחד אחר במקומו‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫*‬
‫רחל לא שבעה משמיעת סיפורי אחותה על הנעשה במשפחה ובעיר שעזבה‪ .‬בקוצר רוח הייתה מחכה‬
‫לערב כדי לשמוע שוב את סיפוריה‪.‬‬
‫"את מוכרחה להישבע לי שכל ערב תבואי עם יעקב לאכול פה ארוחת ערב"‪ ,‬התחננה לפני אחותה‪.‬‬
‫אבל ללאה היו תוכניות אחרות‪ .‬היא שנאה לבלות בחברת אחותה‪ ,‬וחפשה דרכים שיאפשרו לה להימנע‬
‫מלראות את אחותה‪ ,‬והיא תוכל לבלות רק עם יעקב‪.‬‬
‫בשעה שהחנות התרוקנה מקונים‪ ,‬שאלה את גיסה‪" ,‬יעקב איפה אפשר לקנות פה פתיליה?" התברר לה‬
‫שבמרחק קצר מחנותם נמצאת חנות לכלי בית‪.‬‬
‫היא יצאה וחזרה אחרי שעה ארוכה עם פתיליה‪ ,‬סיר קטן‪ ,‬קומקום‪ ,‬מחבת‪ ,‬סיר פלא לאפיית עוגות‪,‬‬
‫שתי צלחות‪ ,‬שתי כוסות וסכום לשני אנשים‪.‬‬
‫בפינה אחורית של החנות‪ ,‬העמידה את הפתילייה‪ ,‬שפתה עליה קומקום‪ ,‬וכשהמים רתחו הכינה קפה‬
‫לגיסה ולעצמה‪ .‬יעקב לגם בהנאה מהקפה החם והמתוק‪ ,‬והתפלא על שמעולם לא העלה בדעתו להכין‬
‫לעצמו תה או קפה בשעות הארוכות בהן שהה בחנות‪.‬‬
‫"תודה לאה‪ ",‬הודה לה‪" ,‬איך ניחשת שזה בדיוק מה שאני צריך עכשיו? אפילו אני לא הבנתי שקפה‬
‫חם יעזור לי כל כך‪ .‬זה העיר אותי לגמרי‪ ,‬וזה גם ממש טעים‪ ,‬הקפה נהדר‪".‬‬
‫היא הייתה מאושרת לשמוע מחמאות מפיו‪.‬‬
‫בשעות בהן התמעטו הקונים‪ ,‬עברה לצד האחורי של החנות‪ ,‬ובישלה שם מאכלים לארוחת הצהרים‪.‬‬
‫עד שהיא הגיעה‪ ,‬היה יעקב‪ ,‬כמו פינייה לפניו‪ ,‬רגיל לחתוך לעצמו שתי פרוסות לחם עבות למרוח אותן‬
‫במרגרינה‪ ,‬לבזוק מעט מלח‪ ,‬להניח פרוסות זיתים או בצל‪ ,‬ולאכול במרווחים שבין לקוחה ללקוחה‪.‬‬
‫משלה את עצמה שהיא אשתו הקטנה‪ ,‬בררה לאה אצלו "מה אתה אוהב לאכול"? אספה מצרכים‪,‬‬
‫בישלה כל יום אוכל טרי‪ ,‬ערכה שולחן קטן שעמד בירכתי החנות‪ ,‬והכריחה אותו להפסיק לשעה קלה את‬
‫העבודה‪ ,‬לשבת ולאכל בנחת‪" .‬שב יעקב‪ .‬אל תקום עד שתגמור לאכול את הכול‪ .‬אם יכנסו קונים באמצע‬
‫האוכל‪ ,‬אל תדאג‪ .‬אני אסתדר לבד‪ ,‬רק תגיד לי אחר כך מה היה טעים לך‪".‬‬
‫‪74‬‬
‫מתרוצצת בין לקוחות החנות והקונים בקיוסק‪ ,‬הייתה מתענגת על המחשבה שבזכותה יש לו זמן‬
‫ליהנות‪ ,‬לא רק מהאוכל‪ ,‬אלא גם משעת המנוחה שהאכילה המסודרת אפשרה לו‪ .‬כשסיים היה חוזר‬
‫לעבודה רגוע ושבע רצון‪ ,‬מחמיא לגיסתו‪" ,‬זה היה נהדר‪ .‬כל כך טעים‪ .‬ממש נהניתי‪".‬‬
‫"זה שום דבר‪ ",‬ענתה‪ ,‬מעיזה סוף סוף לנשום‪.‬‬
‫היא זרחה מאושר‪ .‬הנה‪ ,‬מצאה עוד דרך לכבוש את ליבו‪ .‬כל יום הייתה מתכננת מה תבשל למחרת‪,‬‬
‫דואגת לגוון את האוכל‪ ,‬ולהכין לו ארוחות בנות מנות אחדות‪.‬‬
‫כיוון שנזקקה לירקות‪ ,‬שכנעה אותו למכור גם ירקות בחנותו‪" .‬אתה תראה שקונים שבאים לקנות‬
‫לחם‪ ,‬ויראו עגבניות טריות‪ ,‬בצלים ירוקים או מלפפונים צעירים‪ ,‬יקנו גם אותם‪ ",‬טענה‪" ,‬אפילו אם קודם‬
‫לא התכוונו לקנות‪".‬‬
‫כמו הרעיון הקודם‪ ,‬גם הרעיון הזה התברר כהצלחה כלכלית‪ .‬הירקות הגדילו את המכירות‪ ,‬ורווחי‬
‫החנות גדלו בצורה ניכרת‪ .‬בהדרגה הוסיפה לחנות תבלינים מיוחדים‪ ,‬יין‪ ,‬שמן‪ ,‬חומץ וחרדל משובחים‪,‬‬
‫דגים מלוחים‪ ,‬מעושנים ומשומרים‪.‬‬
‫היא העמידה בחנות "פיילה" עם דגים חיים‪ .‬תלתה אגודות של ראשי שום קלועים לצמות על מסמר‬
‫תקוע בתקרה‪ .‬מכל אלו בחרה בירקות הטריים והמשובחים ביותר ובנתחי הבשר הטובים ביותר‪ ,‬כדי להכין‬
‫מהם אוכל ליעקב שלה‪.‬‬
‫הריחות שעלו מירכתי החנות שיכרו את הקונים‪ ,‬כל אחת מהקונות חקרה אותה‪" ,‬לאה‪ ,‬מה את‬
‫מבשלת שם מאחור?" ורבות מהן בקשו רשות לרשום את המתכון‪.‬‬
‫לא עבר זמן רב‪ ,‬ולקוחות התחילו לחקור‪" ,‬אפשר לקנות אצלך אוכל מוכן"? בתחילה סירבה‪ ,‬כי הרי‬
‫היא מבשלת רק בשביל יעקב שלה‪ ,‬אבל לאחר מחשבה שינתה דעתה‪ .‬הרי היא מבשלת בין כה וכה‪ ,‬כל מה‬
‫שעליה לעשות‪ ,‬הוא לקנות סיר גדול יותר‪ ,‬להגדיל את הכמויות‪ ,‬ויהיה לה די אוכל גם למכור לאחרים‪.‬‬
‫יעקב התנגד לתוכניותיה‪" .‬למה לך לאה? גם כך את עובדת יותר מדי קשה ויותר מדי שעות‪ ,‬למה לך‬
‫לקחת על עצמך עוד עבודה‪ .‬בשביל מה את צריכה את הבישול הזה? זה רק יגרום לך לעבוד עוד יותר קשה‪.‬‬
‫בסוף תהיי חולה מרוב עבודה‪ ,‬ומה אני אגיד לאביך‪ ,‬אם הוא יכתוב שאני מנצל אותך‪ ,‬ומכריח אותך לעבוד‬
‫יותר מדי?"‬
‫אבל היא הייתה נחושה להוכיח לו את יכולתה‪ .‬שום קושי ושום מאמץ לא ירתיעו אותה מלהרשים‬
‫אותו‪ .‬היא תלתה שלט‪ ,‬ועליו כתבה מה היא מבשלת באותו היום‪ .‬המחירים שגבתה היו גבוהים‪ ,‬שכן‬
‫השתמשה בחומרים משובחים ויקרים ובנתחי בשר מעולים‪ .‬אבל ההשקעה הייתה כדאית‪.‬‬
‫למרות מחיריה הגבוהים‪ ,‬נמכרו מאכליה בהצלחה‪ .‬לא עבר זמן רב והמאכלים הביאו אל החנות‪ ,‬סוג‬
‫חדש של לקוחות‪ .‬שמעם של מעדנייה התפשט בכל רחבי העיר‪ ,‬ו"יקיות" עשירות מצפון העיר‪ ,‬ונשות‬
‫‪75‬‬
‫קצינים בריטיים‪ ,‬התרגלו להזמין אצלה מנת דגים או בשר ליום מסוים‪ ,‬בו בקשו להרשים אורחים‪ ,‬או‬
‫לכבוד אירוע מיוחד בו רצו להפגין את טוב טעמן ורוב עושרן‪.‬‬
‫לאה גבתה מחירים גבוהים מאד‪ .‬אבל הן היו מוכנות לשלם כל מחיר‪ ,‬שכן לאוכל שלה היה טעם ביתי‪,‬‬
‫ואפשר היה להתפאר בערב בפני בעליהן וחברותיהן באוכל הטוב שהן יודעות להכין במו ידיהן הענוגות‪.‬‬
‫החנות שגשגה ורווחיה הלכו והתרבו‪.‬‬
‫שיקום‬
‫רחל העדיפה לתפור‪ ,‬מאשר לחזור לעבוד במטוויה‪ .‬לאחר שתפרה לעצמה ולפייגע‪ ,‬תפרה אפילו ללאה‬
‫הגנדרנית‪ .‬אחותה לא הייתה מוכנה להסתפק בבדים שמכרו בחנות השכונתית‪ .‬אחת מלקוחותיה‪ ,‬אשת‬
‫קצין אנגלי‪ ,‬הסכימה למכור לה‪ ,‬במחיר מופקע‪ ,‬בדים שהביאה מלונדון‪.‬‬
‫הבדים היו בדי משי עדינים ובהירים‪ ,‬ורחל נגעה בהם בחרדת קדש‪" .‬הוי לאה‪ ",‬קראה‪" ,‬הם כל כך יפים‬
‫ועדינים‪ ,‬אני פוחדת שאני לא תופרת מספיק טובה כדי לגזור ולתפור בדים כל כך יקרים‪".‬‬
‫מכיוון שהבדים היו כל כך נפלאים השקיעה זמן ומאמץ כפולים‪ ,‬כדי ליצור מהם דגמים מפוארים‪ ,‬כיאה‬
‫לבדים המלכותיים‪ ,‬מהם נוצרו‪.‬‬
‫"קיבלתי מלקוחה עשירה ז'ורנל גרמני חדש‪ ",‬שמחה לאה‪ ,‬והן דפדפו בו שוב ושוב‪" ,‬הנה זו דוגמה‬
‫נהדרת‪ ,‬זה יבליט את הגוף הדק שלך ויראה כמה שאת גבוהה‪ ,‬הוי הלוואי שלי היה גוף כזה כמו שלך"‪,‬‬
‫נאנחה רחל‪ ,‬ולאה שמחה‪ ,‬וחגגה בליבה את יתרונה על פני אחותה‪.‬‬
‫לאחר שהשכנות ראו את השמלות שתפרה לאחותה‪ ,‬התחילו גם הן לבוא לתפור אצל רחל‪ .‬היא לא‬
‫סירבה‪ .‬היא אהבה לדפדף בשבועונים‪ ,‬למצוא דגמים אופנתיים‪ ,‬ולהתווכח על צורה חיננית של שרוול‪ ,‬או‬
‫על גובה קווי המכפלה והמותן‪ .‬בסקרנות עוצרת נשימה הייתה ממתינה לראות את הבד שתשלוף הלקוחה‬
‫משקית הקניות שלה‪ ,‬ומיד מתחילה לתכנן דגם שיתאים גם לבד וגם לגוף הלקוחה‪.‬‬
‫שעות ישבה ליד מכונת התפירה שלה‪ ,‬רגלה נעה בפזיזות‪ ,‬מניעה את הדוושה‪ ,‬בעוד ראשה רכון אל‬
‫הבד‪ ,‬וחופן של סיכות בולט משפתיה הסגורות‪ .‬חדרה התכסה בחתיכות בדים וסלילי חוטים‪ .‬סיכות נמצאו‬
‫תמיד על הרצפה‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫היא אהבה אנשים‪ ,‬אהבה שמלות יפות ואהבה פעילות‪ .‬עיסוקה הפגיש אותה עם כל אלה בשפע‪ .‬חדרם‬
‫הקטן התמלא בהמולת קולות נשים‪ ,‬רכילות‪ ,‬בדיחות ושאגות צחוק של נשים‪.‬‬
‫יעקב היה מאושר‪ ,‬הנערה היפה חזרה לחיים‪ ,‬חזרה שוב להיות קלילה‪ ,‬מתרוננת ומאושרת‪ ,‬כפי שזכר‬
‫אותה מבית אביה‪ .‬הוא שמח לחזור לחדרם ולמצוא אותה מלאה בסיפורים מצחיקים על לקוחותיה‪ ,‬ועל‬
‫כל מה שחוותה במשך היום‪ .‬התגשמו חלומותיהם על חיי נישואים‪.‬‬
‫*‬
‫מי שלא היה מרוצה מעיסוקה החדש היה בעל הבית שלהם‪ .‬כאשר השכיר להם את החדר‪ ,‬הם היו זוג‬
‫צעיר ושקט‪ ,‬שבילה את רוב זמנו מחוץ לחדר במקומות עבודתו‪ ,‬ואצל פייגע ופינייה‪.‬‬
‫עכשיו הפך החדר למרכז התכנסות לא רק לשכנות‪ ,‬אלא לכל נשות הסביבה‪ .‬ביקורי הנשים הרגיזו‬
‫אותו‪ .‬הוא התלונן על הרעש שהן מקימות‪ ,‬והלכלוך שהן עושות‪.‬‬
‫"מה זה כאן? מועדון חברות?" שאל תמיד בכעס כשעבר ליד החדר‪ ,‬שמע את קולות הצחוק המתגלגל‬
‫של הנשים‪ ,‬וראה את הדיירת מבלה איתן בנעימים‪" ,‬אין לך בית לחזור אליו? הכול כבר נקי בבית? הכנת‬
‫כבר אוכל לבעל? עשית כביסה? אין לך מה לעשות בבית שלך?"‬
‫הוא התחיל להתנכל לזוג הצעיר‪ ,‬העלה את שכר הדירה מידי פעם‪ ,‬והציק להם בהגבלות השימוש‬
‫בחשמל‪ ,‬במים‪ ,‬במטבח‪ ,‬במקלחת ובשירותים המשותפים‪.‬‬
‫"אני לא מרשה לך להרתיח את דוד הכביסה שלך במטבח שלי"‪ ,‬קרא בכעס‪ ,‬ורחל נאלצה להעמיד את‬
‫הפרימוס על רצפת המרפסת‪ ,‬ולסחוב דלי מים מהמטבח עד לגיגית הפח שבה הרתיחה כביסה‪.‬‬
‫פינת הפרימוס התמלאה בפיח‪ .‬הפיח חדר גם לחדר‪ ,‬וכיסה את הבגדים‪ ,‬המפה וכלי המיטה בשכבת‬
‫פחם דקה‪ .‬היא נאלצה להתכופף בכל פעם שחור הפרימוס ניסתם‪ ,‬לנקות אותו ואת המשאבה‪ ,‬למלא שוב‬
‫בנפט‪ ,‬להדליק‪ ,‬ולהעלות שוב את הגיגית הכבדה עליו‪ .‬היא התקשתה לישר את גבה‪ ,‬לאחר הכריעה‬
‫הממושכת‪.‬‬
‫בסוכות‪ ,‬לאחר בוא אחותה‪ ,‬גילתה רחל בשמחה ליעקב‪" ,‬אני שוב בהריון‪" ".‬לא נספר לאף אחד"‪,‬‬
‫החליטו בני הזוג המאושרים‪" ,‬אפילו לא ללאה‪ ".‬הם פחדו מ"עין הרע"‪ ,‬והחליטו לא לשתף זרים באושרם‪,‬‬
‫כל עוד אין הם חייבים‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫"ההיריון הזה הרבה יותר קל מהראשון" הבטיחה לבעלה‪ .‬הפעם היה זה הריון של חורף‪ ,‬והיא לא עבדה‬
‫עוד ליד מכונות הטווייה המשעבדות‪ .‬אמנם גם הפעם סבלה מבחילות והקאות‪" ,‬אבל עכשיו אני יכולה‬
‫לנוח‪ ,‬כל פעם שאני עייפה‪".‬‬
‫ההיריון לא הפסיק את התפירה שלה‪ ,‬אך היא רק הרגישה שהיא זקוקה למרחב גדול יותר‪ .‬החדר לא‬
‫התאים להם יותר‪ ,‬לא מבחינת גודלו ולא מבחינת איכות החיים שסיפק‪ .‬רעש התנועה הפריע ביום‪ .‬בלילה‬
‫טילו מקקים על קירות המטבח והאמבטיה‪ .‬לא עזרו ריסוסים‪ ,‬ורחיצת הרצפה והמיטות בנפט‪.‬‬
‫מאז מת בנו הבכור‪ ,‬חשש יעקב מפני אסונות‪ .‬כששמע שהוא עומד להיות אב‪ ,‬ביקש לרכוש נכס שיוכל‬
‫לכלכל את אשתו והילד העומד להיוולד‪ ,‬אם תבוא עליו צרה‪ ,‬והחליט להגשים את החלום עליו חלם מהיום‬
‫הראשון בו הניח לראשונה את עיניו על בת דודתו היפה‪ .‬רחל לא התנגדה "מאז שעזבנו את פולין עוד לא‬
‫מצאתי מקום שאני יכולה לקרוא לו בית‪ .‬אולי אם אנחנו נבנה בית‪ ,‬ארגיש שזהו הבית שלנו‪".‬‬
‫החנות הכניסה רווחים גבוהים ויציבים‪ ,‬אפילו התפירה של רחל הכניסה כסף‪ .‬חובם לפינייה ופייגע‬
‫נפרע‪ ,‬וחסכונות התחילו להצטבר בבנק‪ .‬הגיע הזמן לקנות חלקת האדמה‪ ,‬ולבנות את הבית עליו חלם‪.‬‬
‫"בני ברק"? שאלה רחל‪" ,‬מה פתאום בני ברק?"‬
‫"מצאתי שם מגרש זול‪ ,‬ברחוב בן זכאי‪ ,‬ליד הפרדס‪ .‬יש שם רפת גדולה‪ ,‬אבל האיש שמוכר לי את‬
‫המגרש‪ ,‬כבר זקן‪ ,‬והוא מוכר את הפרות‪ .‬נכון שעוד אין שם כביש‪ ,‬ויש רק ערמות של זבל בין הבתים‪ ,‬אבל‬
‫בגלל זה זול מאד ויישאר לנו מספיק כסף לבנות בית גדול כמו שאנחנו חולמים‪".‬‬
‫"זה לא מסוכן לגור שמה?" "לא יותר מסוכן ממקום אחר‪ ,‬ושם יכולתי לקנות מגרש גדול‪ .‬נוכל לבנות‬
‫עליו חנות גדולה בקומה הראשונה‪ ,‬עליה דירת חלומות בשבילך‪ ,‬ובקומה השלישית דירה קטנה ללאה‪".‬‬
‫בני ברק נוסדה בשנת ‪ 7791‬על ידי חסידים מפולין‪ .‬כשיעקב חיפש מקום לבנות את ביתו‪ ,‬התגוררו בה‬
‫פחות מאלפים תושבים‪ ,‬שהתפרנסו מרפתות לחלב ולבשר‪ ,‬מלולי תרנגולים ומבריכות ברבורים ואווזים‪,‬‬
‫אחדים הקימו גינות ירק‪ ,‬ואחרים נטעו פרדסים או עצי פרי‪ ,‬מהם קיוו להתפרנס כשיחלו לתת פרי‪.‬‬
‫במשך הזמן גילו רבים מראשוני בני ברק‪ ,‬שהחיים במקום קשים‪ ,‬העבודה שוחקת וההכנסות דלות‪.‬‬
‫העיר הייתה שקועה בחול‪ ,‬שהעלה אבק בקיץ‪ ,‬והפך לבוץ עמוק בחורף‪ .‬התחבורה לערים השכנות‬
‫הייתה איטית ונדירה‪ .‬הדרכים המסוכנות הקשו על שמירת קשרים עם מכרים מחוץ לישוב‪.‬‬
‫אלו שהתעייפו מהמאבק המתמיד בעוני‪ ,‬בסכנות ובתנאי החיים השוחקים‪ ,‬ביקשו למכור את האדמות‬
‫והבתים‪ ,‬ולחפש את מזלם במקום בו החיים מבטיחים להיות קלים ובטוחים יותר‪.‬‬
‫מכיוון שרבים ניסו למכור באותו הזמן‪ ,‬ירד מחיר הקרקע‪ ,‬וניתן היה לקנות חלקה בסכום נמוך‪.‬‬
‫זה היה חלומו הנסתר‪ ,‬והוא קיווה שחלומו יהפוך להיות גם לחלומן של אשתו וגיסתו‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫*‬
‫לאה נזקקה לכמות עצומה של אנרגיה‪ ,‬כדי לחייך תמיד אל הלקוחות‪ ,‬ולהיות נחמדה אל כל אחד מהם‪.‬‬
‫העבודה בחנות המכולת הייתה מתישה‪ .‬שעות העבודה ארוכות‪ .‬אבל העבודה במחיצת יעקב‪ ,‬פיצתה אותה‬
‫על כל קושי‪.‬‬
‫עבודתם המשותפת אפשרה לה לשהות לצידו רוב שעות היממה‪ ,‬ולהתענג על היכולת להתחמם בחום‪,‬‬
‫שחשה שגופו מקרין לעברה‪ .‬ולא רק זאת‪ ,‬אלא‪ ,‬שהשיקוי המשכר של ההצלחה והרווחים שהניבו‬
‫רעיונותיה‪ ,‬דרבנו אותה להמשיך ולחפש רעיונות נוספים שיגדילו את רווחיהם‪ ,‬יוכיחו לגיסה את ערכה‬
‫הרב‪ ,‬ויגרמו לו לאהוב אותה‪ ,‬ממש כפי שהיא אוהבת אותו‪.‬‬
‫כשניסה מצפונה להציק לה‪" ,‬למה את חומדת את הבעל של אחותה אחותך"‪ ,‬הייתה שונאת את עצמה‪,‬‬
‫אבל שונאת יותר את אחותה על שחטפה מתחת לאפה את הגבר שאהבה‪ .‬היא התנערה מהמחשבות‬
‫המייסרות שהציפו אותה‪ ,‬וניסתה לשכנע את עצמה‪" ,‬אני ראיתי אותו ראשונה‪ ,‬אני התאהבתי בו ראשונה‪,‬‬
‫הוא בעצם היה צריך להיות בכלל שלי‪ .‬רחל מסרה את הסימנים לאחותה כדי שתקבל את יעקב‪ ,‬אבל‬
‫אחותי ניצלה את זה שאני הייתי אז מדי צעירה‪ ,‬וגנבה את מה שהיה בעצם צריך להיות שלי‪ ,‬אבל אני‬
‫אחזיר אותי אלי‪ .‬הוא שייך לי‪ ,‬ואני אשיג אותו בחזרה‪".‬‬
‫מסתובבת לידו במרווח הצר שבין המדפים ודלפק המכירות‪ ,‬הייתה מצליחה לעיתים להתחכך בו‪,‬‬
‫לשאוף את ריחו ולהזות על היום בו תחוש את מגע ידיו ופיו על גופה‪.‬‬
‫יעקב שנא כל יום שכפתה עליו לעבוד לידה‪ .‬היא העמידה אותו בניסיונות הולכים ונשנים‪ .‬תוך כדי‬
‫מכירה‪ ,‬הרבתה להיתקל בגופו‪ ,‬להתחכך בו‪ ,‬להפיל מידיה מצרכים‪ ,‬ולחשוף בפניו את רגליה הארוכות‪ ,‬או‬
‫את כתפיית חזיתה‪ ,‬ותלולית החזה המציצה מהמחשוף‪ ,‬כשהתכופפה להרים את מה שנפל‪.‬‬
‫הוא ניסה להפנות את מבטו מכל מה שחשפה בפניו‪ ,‬והתאמץ לשכוח את מה שראה‪ ,‬אבל המגע התכוף‬
‫של גופה בגופו‪ ,‬עוררו בגופו יצרים ותשוקות שלא ידע כלל שכאלו חבויים בגופו‪ ,‬ולמרות שניסה להמשיך‬
‫ולחשוב עליה כעל אחותה הקטנה של אשתו‪ ,‬התקשה להתעלם מהנערה הבשלה המסתובבת לידו‪ ,‬ומפגינה‬
‫בפניו את ניצני נשיותה‪.‬‬
‫נשיותה המתפרצת הפכה כל יום את המאמץ להתמודד איתה לקשה יותר‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫הוא ניסה למצוא לה מקום עבודה אחר‪ ,‬כמו שמצא בזמנו עבודה במטווייה לרחל‪ ,‬אבל היא סירבה‬
‫לשמוע כל הצעה‪ ,‬והתעקשה להמשיך לעבוד לידו‪ .‬הוא עבד מבוקר ועד חצות הליל‪ ,‬לכן חשב‪" ,‬אני דואג‬
‫עכשיו גם לרחל‪ ,‬גם לתינוק שבבטן‪ ,‬גם אם יהיה לנו מספיק כסף לפרנסה‪ ,‬גם לחנות החדשה‪ ,‬וגם לדירות‬
‫שאני רוצה לבנות לרחל ואחותה‪ ,‬וגם שיישאר לי קצת כסף לשלוח גם לאימא שמטפלת באבא החולה‪ ,‬אז‬
‫יותר טוב שאני אחכה למצוא ללאה עבודה רחוק מחנות המכולת שלי לאחר שרחל תלד‪".‬‬
‫אבל כששאלה אותו‪" ,‬מה לבשל לך היום?" ניסה להתנער ממנה וענה בגסות‪" ,‬אני מעדיף שבכלל‬
‫תפסיקי לבשל לי‪ .‬פה זה חנות מכולת ולא מסעדה‪ .‬אני שונא את הריח הזה של האוכל שיש פה כל היום‪.‬‬
‫יש לי אישה שדואגת לי‪ .‬יותר טוב שאני אחזור הביתה בערב רעב‪ ,‬ויהיה לי תאבון למה שהיא מכינה לי‪".‬‬
‫ולמרות השתיקה הכבדה שנפלה ביניהם עד לסופו של אותו יום ארוך‪ ,‬היא כבר למדה להכיר את‬
‫המאכלים שאהב‪ ,‬ובעקשנות המשיכה לבשל עבורו‪.‬‬
‫*‬
‫רחל ויעקב הזמינו את לאה להתייעצות‪ .‬הם ידעו שחלק ניכר מרווחיהם‪ ,‬בא בזכות רעיונותיה‪ ,‬ובזכות‬
‫עבודתה הקשה בבישול ובמכירת מעדנייה‪ .‬הם גם תכננו שתמשיך לגור לידם‪ ,‬ורצו לשמוע את דעתה‪.‬‬
‫"הבטן שלי בולטת כמו מיגדל‪ ,‬פייגע אומרת שבטח שוב יש לי בן‪ ",‬אמרה רחל באושר לאחותה‪.‬‬
‫לאה הופתעה לשמוע על הריונה של אחותה‪" .‬אני עובדת עם יעקב כל היום‪ ,‬מהבוקר ועד הערב‪ ,‬אני‬
‫מבשלת בשבילו‪ ,‬אנחנו אוכלים ביחד‪ .‬חשבתי שהוא שייך רק לי‪ ,‬ושכחתי שהוא שייך לאחותי‪".‬‬
‫המחשבה על החיים המשותפים של אחותה וגיסה‪ ,‬שהניבו הריון זה‪ ,‬הייתה קשה לה לעיכול‪ .‬בחוסר‬
‫רצון‪ ,‬נאלצה להודות בפני עצמה‪ ,‬כי יעקב‪ ,‬בעצם‪ ,‬נשוי לאחותה‪ ,‬ואיתה הוא מנהל חיי נישואים אמיתיים‪.‬‬
‫אבל תוכניות הבניה שלו מצאו חן בעיניה‪ " .‬עוד לא הצלחתי להשיג אותו רק לעצמי‪ ,‬אבל החלק שהיה‬
‫שלי עד עכשיו‪ ,‬יישאר לי‪ .‬אני אמשיך לעבוד איתו‪ ,‬ועכשיו גם נגור באותו בנין‪ ,‬ועוד מעט הוא יבין‪ ,‬שהוא‬
‫רוצה להחליף את אחותי‪ ,‬במי שבאמת אוהבת אותו‪ ,‬בי‪ ".‬היא נתנה את הסכמתה הנלהבת לתוכניותיו‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫*‬
‫ישעיהו גוטמן‪ ,‬הקבלן שנבחר לבנות את דירתם היה בחור ישיבה צעיר‪ ,‬שהגיע מפולין‪ ,‬וחיפש עבודה‪.‬‬
‫מכיוון שלא הכיר כל עבודה‪ ,‬ולא היה לו כל מקצוע‪ ,‬הציג את עצמו כבנאי‪.‬‬
‫"אני מוכן לתת לך עבודה"‪ ,‬אמר לו קבלן אחד‪" ,‬אבל אין לי כסף לשלם לך‪ ,‬ואני לא יודע מתי יהיה לי‬
‫כסף‪ ".‬ישעיהו הסכים לעבוד אצלו‪ .‬זו הייתה ההזדמנות שלו ללמוד את המקצוע‪ ,‬שטען שהוא מומחה בו‪.‬‬
‫למזלו שיבץ אותו הקבלן לעבודה עם טייח תימני צנום בשם מנשה שהיה חובב דברי תורה‪" .‬אם תגיד‬
‫דברי תורה בקול‪ ,‬אני מסכים להראות לך איך עושים טייח‪ ".‬וכך היה‪ .‬ישעיהו אמר דברי תורה‪ ,‬שזכר מימי‬
‫לימודיו בישיבה‪ ,‬ובתמורה הרשה לו הטייח להתבונן בעבודתו‪ .‬ישעיהו קנה כף טייחים‪ ,‬וחיקה את כל מה‬
‫שעשה הטייח‪ .‬כך הפך לבנאי‪ ,‬והתחיל לקבל עבודות בניה זעירות‪ ,‬עצמאיות‪.‬‬
‫הוא השתוקק לקבל עבודת בניה של בית‪ ,‬בית כלשהו‪ .‬הוא הציע מחיר נמוך מכל קבלן אחר‪ ,‬וכך‬
‫הצליח לקבל לידיו את בנית בית החלומות של יעקב‪.‬‬
‫"מהרגע שקיבלתי את העבודה של הבית הזה השתנה המזל שלי לטובה"‪ ,‬סיפר ישעיהו לאחותו‪,‬‬
‫"התחילו להגיע אלי עוד הזמנות‪ .‬האזור הזה היה אזור של רפתות‪ ,‬שמתחסלות עכשיו כל הזמן‪ .‬המגרשים‬
‫נמכרים בזול‪ ,‬והרבה קונים יכולים להרשות לעצמם לקנות מגרש ולבנות עליו בית‪".‬‬
‫רוב העבודות נפלו לידיו‪ .‬הוא שכר עוד ועוד פועלים‪ ,‬קנה עוד ועוד כלי עבודה‪ ,‬רווחיו החלו לגדול‪,‬‬
‫ושמו כקבלן מצליח התחיל להתפרסם‪.‬‬
‫למרות שהיה עסוק בעבודות הבניה הנוספות‪ ,‬הפנה את מרב תשומת ליבו לבניית ביתו של יעקב‪ .‬מיד‬
‫לאחר שקיבל את עבודת הבנייה‪ ,‬גילה שאת הקומה השלישית הוא בונה עבור גיסתו הצעירה‪ ,‬היפה‬
‫והפנויה של מעבידו‪ .‬הוא התרשם ממעמד המשפחה‪ ,‬מחנותם נושאת הרווחים‪ ,‬וגילה עניין מידי בנערה‬
‫הנאה‪.‬‬
‫כדי להתקרב אליה‪ ,‬המציא שאלות הקשורות לדירה הנבנית בקומה השלישית‪ ,‬והעמיד פנים שעל‬
‫שאלות אלו‪ ,‬רק לאה יכלה לענות‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫הוא הזמין אותה לישיבות ארוכות‪ ,‬וניהל אתה וויכוחים ממושכים על אוורר הדירה‪ ,‬כיווני האוויר‪,‬‬
‫השמש‪ ,‬הגשם והרוחות‪ ,‬השפעתם על מיקום החדרים וחדרי השרות‪ ,‬ודן איתה בתכנון מחודש של הקומה‬
‫השלישית כולה‪ .‬כל שבוע העלה רעיונות חדשים שנועדו לשנות‪ ,‬להגדיל או לשפר את דירתה‪.‬‬
‫"את המרפסת הזאת כדאי לבנות בדרום‪ ",‬הסביר לה‪" ,‬כך היא תהיה שטופה בשמש כל החורף‪ ,‬ובקיץ‪,‬‬
‫כשהשמש גבוהה‪ ,‬המרפסת תשמור על החדרים‪ ,‬שלא תגיע אליהם שמש‪ ,‬והם לא יתחממו ממנה‪" ".‬כדאי‬
‫להוסיף עוד מרפסת בצד מערב‪ ",‬הציע‪" ,‬כדי שהגשם לא ירטיב את הקיר של החדר‪".‬‬
‫הוא התייעץ איתה לגבי כל לבנה‪ ,‬אריח חרסינה‪ ,‬דלת‪ ,‬חלון או ברז שהתעתד להכניס לדירתה‪ .‬לאה‬
‫עמדה מיד על כוונותיו‪ ,‬אך העמידה פנים שהיא מאמינה שהוא מזמין אותה רק כדי לדון בבעיות בניה‪.‬‬
‫הוא לא נחשב בעיניה‪" .‬מי יכול להשוות אותו ליעקב היפה שלי‪ ",‬חשבה בליבה‪ ,‬אך דירתה הייתה‬
‫חשובה בעיניה‪ ,‬והיא שמחה לדון איתו בכל רעיון שעלה במוחו‪ ,‬שמחה על כל שפור שהציע‪ ,‬ונהנתה מכך‬
‫שהוא משביח את דירתה‪ ,‬ולכן נענתה ברצון להזמנותיו‪ ,‬ודנה עמו ברצינות בבעיות שהעלה בפניה‪.‬‬
‫הם בילו שעות ארוכות בתכנון השינויים בעוד הבית הולך ונבנה‪ ,‬והריונה של רחל הולך ומתקדם‪.‬‬
‫בני ברק‪ ,‬סתיו‬
‫‪ - 7791‬ניצה‬
‫בתה של רחל נולדה לפני חג השבועות‪" .‬שילמתי לרופא הכי מפורסם בתל אביב"‪ ,‬הבטיח יעקב לרחל‪,‬‬
‫"כדי שיטפל בך בלידה‪ ".‬הוא ראה כנס את החלמתה מהמשבר הנפשי בו הייתה נתונה לאחר הלידה‬
‫הראשונה‪ ,‬וחשש שנס כזה לא יחזור אם שוב תדע צער וכאב‪ ,‬כפי שידעה עם מות בנה הבכור‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫הם לא ציפו ללידה כה מוקדמת‪ ,‬וכשרחל קיבלה צירים‪ ,‬נכנס יעקב להיסטריה‪ ,‬אסף חפצים לא נחוצים‬
‫בכל רחבי הבית‪ ,‬ומלמל כמשוגע‪" ,‬שרק לא תהיה לך לידה קשה‪ ,‬או ארוכה‪ ,‬או דימומים‪ ,‬שרק הילד יהיה‬
‫בסדר‪ ,‬שלא יהיה חלש‪ ,‬או קטן‪ ,‬שלא ימות כמו הראשון‪ ,‬שרק לא יהיה לך דיכאון‪ ,‬שלא תמותי לי‪".‬‬
‫רחל חשה במצוקתו‪ ,‬וניסתה להרגיע אותו‪" ,‬אתה יודע‪ ,‬אימא תמיד הייתה אומרת שהברק לא מכה‬
‫פעמים באותו מקום‪ ,‬אצלנו כבר היה ברק‪ .‬הוא לא יבוא עוד פעם‪ ,‬ועכשיו לאה איתי‪ ,‬והכול יהיה בסדר‪.‬‬
‫תראה‪ ,‬אני מרגישה שהפעם הכול יהיה בסדר‪".‬‬
‫יעקב לא נרגע‪ .‬אבל הלידה הייתה קלה מהלידה הראשונה‪ ,‬ועברה הרבה יותר מהר‪.‬‬
‫*‬
‫כאשר הורשה לראות את הבת שנולדה לו‪ ,‬היה כשיכור מהתרגשות ומהקלה‪ .‬הוא הביט בתינוקת הרכה‬
‫שזה עתה נולדה‪ ,‬וגל אהבה אדיר ליצור הזעיר ששכב לפניו שטף את ליבו‪ .‬התינוקת נראתה לו כניצן זעיר‪,‬‬
‫שקוף ושברירי‪ ,‬שזה עתה פרח‪ ,‬הניצן הכי יפה בעולם והניצן הזה כולו שלו‪.‬‬
‫מאושר הביט על אשתו‪ .‬ביראת כבוד‪ ,‬חשב על היכולת שלה לתת חיים לפלא הבריאה המופלא השוכב‬
‫לפניו‪ .‬כל התקוות שהבן הבכור לא יכול היה להגשים בגלל מותו‪ ,‬עברו עכשיו אל הבובה הזעירה‪ ,‬בעלת‬
‫העיניים הכחולות‪ ,‬ששכבה עטופה לידם‪.‬‬
‫"אני לא מחבק אותך‪ ,‬רק כי את אסורה בגלל דם הלידה‪ ,‬אבל אני כל כך רוצה לחבק אותך‪ ,‬ולהגיד לך‬
‫תודה על הניצן הקטן הזה שהבאת לי במתנה‪ ",‬הוא כרע לצד מיטתה‪ ,‬וסיפר לה כמה התרגש לראות את‬
‫הניצן שזה עתה נולד‪" ,‬הזוי קליין"‪ ,‬כזאת קטנה‪ ,‬הראה בידיו‪.‬‬
‫"ניצן? אז מה דעתך שנקרא לדובשנית שנולדה לנו בשם ניצה?" יעקב לא יכול היה לענות‪ .‬דמעות חנקו‬
‫את גרונו‪ .‬הוא הניע ראשו‪ ,‬ורחל אמרה‪" ,‬טוב אז החלטנו‪ .‬נקרא לה ניצה‪".‬‬
‫הרופא דרש ממנו לעזוב את החדר‪ ,‬ולתת לאשתו לנוח‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫פיתוי‬
‫הוא יצא מבית החולים‪ .‬השעה הייתה מאוחרת‪ .‬הוא היה עייף‪ ,‬אבל גם שיכור משמחה והתרגשות‪.‬‬
‫לפתע נשטף גופו בזיעה קרה‪ ,‬והוא מצא את עצמו מחבק עץ‪ ,‬ולא ידע אם נשען עליו בגלל חולשה‪ ,‬וביקש‬
‫לשאוב ממנו כוח‪ ,‬או שהוא מנסה לחלוק עם העץ את שמחתו‪.‬‬
‫תחושת הקלה שטפה אותו על שבמקום כל הסיוטים שהתבדו‪ ,‬נולדה לו אפרוחית כזאת מתוקה‪ .‬רגלו‬
‫נתקלה בפח זבל‪ ,‬והפכה אותו בלי כוונה‪ .‬היה נדמה לו שהרעש שחולל‪ ,‬מסוגל להעיר אפילו מתים‪,‬‬
‫"תסתכל לאיפה שאתה הולך‪ ",‬גער בעצמו‪" ,‬אנשים ישנים‪ ,‬אל תשתגע‪".‬‬
‫הוא חש שהוא חייב לספר למישהו את החדשות הנפלאות שלו‪ .‬הוא לא היה מסוגל ללכת לישון ולספר‬
‫רק בבוקר על הפלא שהתרחש לנגד עיניו‪ .‬הוא היה חייב לדבר על הנס שקרה לו מיד‪ ,‬עכשיו‪ ,‬הלילה‪ .‬הוא‬
‫הלך לחדר גיסתו‪ ,‬למרות שידע שהיא ישנה כבר שעות ארוכות‪.‬‬
‫נקישותיו העירו את לאה‪ .‬מבולבלת תהתה‪" ,‬מי יכול לבוא כל כך מאוחר?"‬
‫רדומה הלכה לפתוח את הדלת‪ ,‬והתעוררה לחלוטין כשראתה שבפעם הראשונה הגיע יעקב לבדו לבקר‬
‫אותה בחדרה‪ .‬מעולם לא עשה זאת בעבר‪.‬‬
‫"יעקב‪ ",‬קראה בהפתעת שימחה‪" ,‬כמה טוב שבאת‪ ".‬לעצם גלגול שמו בפיה היה קסם משכר‪.‬‬
‫כניסתו המפתיעה לחדרה‪ ,‬בשעת לילה זו‪ ,‬גרמה לה אושר‪ .‬היא לא חשבה בכלל על אחותה‪ ,‬ולא זכרה‬
‫את הריונה‪ .‬היא הייתה בטוחה שסוף סוף התפכח מאהבת הבוסר שחש לאחותה‪ .‬סוף סוף גילה שהוא‬
‫מרגיש כלפיה בדיוק אותן רגשות אהבה ותשוקה שהיא חשה תמיד כלפיו‪ ,‬ותשוקה זו היא שהביאה אותו‬
‫אליה הלילה‪ .‬היא משכה בידו בשמחה‪" ,‬בוא‪ ,‬תכנס‪ ,‬תכנס‪ ",‬הפצירה‪ ,‬וסגרה את הדלת אחריו‪.‬‬
‫המחשבה שהוא משתוקק אליה‪ ,‬סחררה את ראשה‪ ,‬הסעירה והלהיטה את דמה‪" .‬הלוואי שיגע בי‪",‬‬
‫התפללה בליבה‪" ,‬הייתי רוצה להרגיש את החום שלו‪ ,‬לגעת בעור שלו‪ ,‬הייתי רוצה ללטף את הידיים שלו‪,‬‬
‫הייתי רוצה לנשק כל אחת מהאצבעות שלו‪ ,‬להריח אותו‪ ,‬לשמוע שהוא חולם עלי בלילות‪ ,‬שגם הוא סובל‬
‫מנדודי שינה בגלל שהוא משתוקק אלי‪".‬‬
‫אושר מטורף מילא את ליבה‪ ,‬והיא חשה שליבה צר מלהכיל את כל האושר הזה‪" .‬הוא בא להגיד לי‬
‫שהוא רוצה אותי‪ ,‬שגם הוא אוהב אותי‪ ,‬שגם הוא לא יכול בלעדי‪ ,‬אני מחכה כבר לשמוע איך הוא אומר‬
‫‪84‬‬
‫את זה‪ ",‬חשבה‪ .‬כמהופנטת הביטה על שפתיו‪ ,‬מרגישה שהיא נמסה רק מלהביט בשפתיו‪ ,‬ממתינה לשמוע‬
‫אותו מדבר‪.‬‬
‫הוא ניסה לספר על הבת שילדה אחותה‪ ,‬אבל בגלל ההתרגשות בה היה שרוי‪ ,‬רק שפתיו נעו‪ ,‬המלים‬
‫לא יצאו מפיו‪ ,‬והוא פרץ בבכי חזק של אושר‪.‬‬
‫זה היה דו שיח של חרשים‪ .‬הוא היה משוכנע שהיא מבינה שבא לבשר לה שאחותה ילדה‪ ,‬ואילו היא‬
‫ראתה את שפתיו הנעות‪ ,‬ראתה שהוא רועד ובוכה והייתה בטוחה שכל אלו נובעים מעוצם רגשות‬
‫התשוקה שלו כלפיה‪ ,‬ממבוכה ומהתרגשות‪.‬‬
‫לבושה רק בכותנת לילה‪ ,‬חיבקה את הגבר המתייפח בזרועותיה‪ ,‬הצמידה אותו אליה‪ ,‬מתעלמת מאבזם‬
‫המכנסים ששרט את עורה‪ ,‬ניגבה את דמעותיו בפיה ובלשונה‪ ,‬ליטפה וניסתה להרגיע אותו‪ ,‬כשהיא‬
‫ממלמלת‪" ,‬הכול בסדר יעקב‪ ,‬הכול בסדר‪ ".‬המגע סחף את שניהם‪.‬‬
‫יעקב הגיע אליה‪ ,‬נרגש והמום מהתינוקת הנפלאה שנולדה לו‪ .‬ההצמדות אל גופה‪ ,‬הגבירה את‬
‫התרגשותו‪.‬‬
‫מופתע מחיבוקה‪ ,‬ביקש להתנער‪ ,‬אבל מגעה היה כל כך מנחם‪ .‬ליטופיה השכיחו את האבל על התינוק‬
‫שמת בשעת הלידה‪ ,‬את חודשי הדיכאון של רחל‪ ,‬את החובות הכספיים שהעיקו עליו‪ ,‬את הדאגות‪ ,‬את‬
‫הגעגועים לאביו החולה‪ ,‬את העבודה המפרכת‪ ,‬את הסיוטים שהיו לו לפני הלידה המוקדמת הזו‪.‬‬
‫היה כל כך נעים לשקוע בזרועותיה‪ ,‬ולשכוח את כל בעיותיו‪ .‬פתאום הרגיש מוגן‪ .‬יש מי שמחליטה‬
‫במקומו‪ .‬יש מי שנוקטת יוזמה‪ ,‬ואינה מחכה שהוא יזום‪ .‬הפעם הוא לא צריך לקבל החלטות‪ .‬יש מי שחושב‬
‫במקומו‪ .‬מבולבל‪ ,‬נצמד אליה כדי לשאוב חום מגופה‪ .‬הוא לא היה מסוגל להפסיק את הנחמה ששאב‬
‫מידיה‪ .‬שלהבות אש מתוקות זחלו בכל אבריו‪ ,‬והפכו את גופו לשיר מתוק‪.‬‬
‫רגליו הפכו רכות‪ ,‬ידיו תפקדו מעצמן‪ ,‬גופו רעד‪ ,‬רגליו רעדו‪ ,‬פניו הסמיקו‪ ,‬פיו התייבש‪ ,‬דעתו‬
‫השתבשה‪ ,‬ומחשבותיו התערפלו‪ .‬הוא היה שרוי בשיכרון חושים‪ .‬העונג היה מסחרר‪.‬‬
‫בלהט‪ ,‬המשיכה לאה לחבק‪ ,‬למלמל מלמולי אהבה חסרי פשר‪ ,‬להפשיט‪ ,‬ולהצמיד אותו אליה‪ ,‬מרגישה‬
‫שמשהו נפלא קורה לה‪ .‬כשהצליחה להתחבר אליו‪ ,‬השמיעה זעקת הנאה‪.‬‬
‫זעקתה הוציאה אותו מהשיכרון בו היה כלוא‪ ,‬והוא תפס בבהלה מה קרה זה עתה בינו ובין גיסתו‪" .‬מה‬
‫עשיתי?" חשב‪" ,‬מה עשיתי? מה קרה לי? איך התפתיתי לדבר הזה?" מסונוור מדמעות‪ ,‬המום‪ ,‬מבויש‬
‫ונבוך‪ ,‬גישש למצוא את בגדיו‪ ,‬וברח מחדרה‪ ,‬בלי לספר לה שהפכה להיות דודה לבתו‪.‬‬
‫היא קראה אחריו "יעקב‪ ,‬אני אוהבת אותך"‪ ,‬אבל הדלת כבר הייתה סגורה‪ .‬מילותיה התפזרו אבודות‬
‫בחדר‪ ,‬ומלבדה לא שמע אותן איש‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫מאושרת‪ ,‬כפי שלא הייתה מעולם בימי חייה הצעירים‪ ,‬לא עצמה לאה עין לאחר צאתו‪ .‬גופה העירום‬
‫קרן קרינות זיכרון מכל נגיעה‪ ,‬כל מגע יד‪ ,‬כל ליטוף‪ ,‬כל זיע של עיניו הירוקות‪ ,‬כל תנועה שהייתה ביניהם‪.‬‬
‫"בשבילי הוא כל החיים‪ .‬הידיים שלו גרמו לגוף שלי חגיגה‪ ".‬מיליון פעם שחזרה‪ ,‬ועדין התרגשה‪.‬‬
‫"הריח שלו משכר‪ ",‬התענגה על זיכרון כל רגע מהזמן בו היו יחד‪" ,‬חבל‪ ",‬חשבה‪" ,‬שזה לא נמשך כל‬
‫הלילה‪ .‬היה לי כל כך טוב להיות איתו‪ .‬חבל שהוא הלך כל כך מהר‪ .‬הלוואי והיה נשאר איתי לתמיד‪".‬‬
‫"אני כל כך מאושרת‪ .‬לא יכול להיות שאושר כזה יכול להיעלם אי פעם‪ .‬אושר כזה יכול רק לגדול‪ ".‬היא‬
‫חשבה שבישנותו הבריחה אותו ממנה‪" .‬עם הזמן‪ ",‬קיוותה‪" ,‬יתרגל אלי‪ ,‬ויצליח להביע את אהבתו גם‬
‫במילים‪ ".‬היא קיוותה שגם הוא התענג הלילה כמוה‪ ,‬ועוד ישוב אליה ללילות רבים של שיכרון חושים‪.‬‬
‫חרטה‬
‫דמעות סנוורו את עיני יעקב‪ ,‬כשיצא מחדר גיסתו‪ .‬דווקא משום שכל כך נהנה‪ ,‬החרטה שלו הייתה‬
‫עמוקה‪.‬‬
‫"היא רק ילדה‪ .‬היא לא אשמה‪ ",‬האשים את עצמו‪" ,‬אני מבוגר ואני נשוי‪ .‬אשתי ילדה הלילה‪ .‬הבת הכי‬
‫מתוקה בעולם שוכבת שם בבית החולים‪ ,‬בזמן שאני הרשתי לעצמי לוותר על הכבוד‪ ,‬על ההגינות‪ ,‬על‬
‫המוסר‪ ,‬ולהעדיף רגע של עונג על נאמנות‪".‬‬
‫הוא חש בחילה כלפי עצמו‪ ,‬ומושפל מכניעתו המהירה לפיתוי‪" .‬איך נתתי לעצמי ליהנות מהדבר‬
‫האסור הזה? איך נכשלתי בקלות כזאת? ולאה?" חשב‪" ,‬מוכרחים למצוא מהר גבר טוב‪ ,‬ולחתן אותה‪ .‬היא‬
‫זקוקה לבעל‪ ,‬אחרת אהיה בסכנה כל הזמן‪ .‬אני חייב להיזהר ממנה‪ ,‬ועוד יותר מזה‪ ,‬אני חייב להיזהר‬
‫מעצמי‪".‬‬
‫אפילו לרגע‪ ,‬לא העלה בדעתו‪ ,‬שהגבר היחיד אליו היא משתוקקת זה הוא עצמו‪.‬‬
‫אפילו לרגע לא העלה בדעתו שתוך חודש תהיה כבר נשואה לגבר אחר‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫תסכול‬
‫בקוצר רוח חיכתה לאה לבוקר‪ ,‬כדי לראות שוב את יעקב‪ .‬היא הקדימה לפתוח את החנות‪ ,‬מקווה שגם‬
‫הוא יקדים‪ ,‬ויספיק לחבק אותה לפני שיגיעו לקוחות ראשונים‪ .‬והנה‪ ,‬דווקא באותו יום איחר‪ .‬כשהגיע‪,‬‬
‫הייתה החנות מלאה בקונים‪ .‬קורנת הסתכלה עליו‪ ,‬מחכה שירמוז על ליל האהבה שעבר עליהם‪.‬‬
‫יעקב התפלא לראות שלאה מחייכת אליו ללא בושה‪ .‬חיוכה הביך אותו‪ .‬מבויש ונבוך‪ ,‬השפיל את עיניו‪,‬‬
‫ובפנים חתומות וקול כבוש סיפר לה‪" ,‬אחותך ילדה אתמול בת‪ ,‬ואת תצטרכי להסתדר לבד בחנות‪ ,‬כי אני‬
‫צריך ללכת לבית החולים‪ ,‬ולסדר את החדר כך שיהיה מוכן לרחל ולתינוקת‪".‬‬
‫על מה שהתרחש ביניהם בלילה לא אמר מילה‪ .‬מנוי וגמור היה עמו לשמור תמיד על מרחק ממנה‪,‬‬
‫ולעולם לא להישאר עמה לבד בשום חדר סגור‪.‬‬
‫לאה הרגישה כאילו זגוגיות לבבה מתנפצות‪ .‬זו פעם שנייה שאחותה מצליחה לסכל את תוכניותיה‪,‬‬
‫ולחטוף ממנה את יעקב‪ .‬כל תקוותיה‪ ,‬חלומותיה‪ ,‬והזיות הלילה נקטעו בבת אחת‪.‬‬
‫ההתפכחות הייתה קשה‪ .‬היא האמינה שליל האהבה מבטיח שיעקב יהיה מעכשיו שלה‪ .‬והנה‬
‫בשבועיים שלאחר לידתה של ניצה‪ ,‬כמעט ולא הצליחה לראות אותו‪.‬‬
‫יעקב נעדר מהחנות לעיתים קרובות‪ ,‬כי ביקר אצל אשתו ובתו‪ ,‬ועסק בעבודות הבית‪ ,‬אבל בעיקר כי‬
‫ביקש להתרחק מגיסתו‪ .‬הוא כמעט ולא הגיע לחנות‪ ,‬ובזמן הקצר ששהה בה‪ ,‬שמר מרחק ממנה‪.‬‬
‫יחד עם פייגע הלך לקנות כל מה שתינוקת יכולה להצטרך לו‪" .‬למה אתה מבזבז כל כך הרבה כסף"?‬
‫גערה בו פייגע‪" ,‬לתינוקת לא איכפת להסתדר גם עם דבר זול‪ ".‬אבל הוא לא חסך‪ ,‬וקנה לבתו הזעירה את‬
‫המיטה והעגלה הטובים והיפים ביותר שיכל למצוא‪ ,‬שמיכות‪ ,‬כלי מיטה‪ ,‬חיתולים ובגדי תינוקות זעירים‪.‬‬
‫"תשאיר משהו בבית המרקחת"‪ ,‬צחקה עליו‪ ,‬אבל הוא קנה מוצצים‪ ,‬בקבוקי זכוכית‪ ,‬פטמות גומי‪,‬‬
‫אבקות ושמן להגנת עורה העדין של בתו‪.‬‬
‫"איפה נקנה שמיכה"? ופייגע אמרה‪" ,‬אתה לא זוכר את כרי ה"פוך" הענקיים שהביאה רחל מפולין‪ ,‬אני‬
‫מכירה תופרת שמיכות‪ ,‬שתתפור לך מהם גם שמיכות לכם‪ ,‬ושמיכה קטנטנה לתינוקת‪".‬‬
‫‪87‬‬
‫פינייה בא לייעץ לו אילו מצרכים לקחת מחנותו בשביל ה"קידוש" שתכנן לערוך בשבת לכבוד הולדת‬
‫בתו‪ ,‬והכרזת שמה בבית הכנסת‪" .‬לא צריך לרוקן את כל החנות בשביל שבת אחת"‪ ,‬צחק פינייה‪ ,‬אבל הוא‬
‫לקח כמויות גדולות של יין‪ ,‬עוגיות‪ ,‬דגים מלוחים ומציות‪ .‬הוא ביקש לשתף את העולם כולו בשמחתו‪.‬‬
‫לכבוד אשתו ובתו החוזרות מבית החולים ניקה וצחצח את חדרם עד ברק‪ ,‬ולאחר בואן נשאר כדי‬
‫לעזור לכאורה לאשתו‪ ,‬אבל למעשה לא היה מסוגל להתנתק ממיטת בתו‪.‬‬
‫שעות ארוכות עמד ליד העריסה‪ ,‬מזין את עיניו בפלא הבריאה הזעיר‪ ,‬משתאה למראה יוצאת חלציו‬
‫שהייתה בעיניו היפה ביותר בחלד‪ .‬היה לו טוב לשהות בביתו בחברת בתו ואשתו הקורנת מאושר‪ ,‬וגם‬
‫להתרחק מגיסתו‪.‬‬
‫שבוע לאחר הלידה נהיה קר‪ .‬יעקב מיהר לקנות מטרים אחדים של בד פלנל‪ ,‬ורחל ישבה ליד מכונת‬
‫התפירה‪ ,‬תפרה חיתולים חמים לתינוקת‪ ,‬והאזינה לאב המאושר‪ ,‬המנענע את עריסת בתו‪ ,‬ושר לה שירי‬
‫ערש באידיש‪ ,‬שירים שאמו הייתה שרה לו בילדותו‪.‬‬
‫קינאה‬
‫כל בוקר חיכתה לאה‪ ,‬מתוחה לבואו‪ .‬היא התעוררה מוקדם‪ ,‬התאפרה בקפדנות‪ ,‬ובחרה בגדים‬
‫שהחמיאו לגופה‪ .‬היא קיבלה מחמאות רבות‪ ,‬אבל אף אחת מהן לא שימחה אותה‪ ,‬אף אחת לא הייתה‬
‫מהגבר שבמחמאותיו הייתה מעוניינת‪.‬‬
‫בזמן שציפתה לבואו‪ ,‬בישלה מאכלים שאהב במיוחד‪ ,‬וראתה אותם מתקלקלים‪ ,‬כיון שלא בא לאכול‬
‫אותם‪ .‬מושפלת‪ ,‬כואבת ועוצרת דמעותיה‪ ,‬שפכה את האוכל לפח הזבל‪.‬‬
‫כשגברו געגועיה‪ ,‬והיא לא היית מסוגלת לעמוד עוד בפרידה ממנו‪ ,‬הלכה לחדרו‪ ,‬מעמידה פנים שבאה‬
‫לבקר את אחותה ואת התינוקת הרכה‪ .‬ברגע שנכנסה‪ ,‬אמר יעקב‪" ,‬אוי לאה כמה טוב שבאת‪ ,‬לא רציתי‬
‫להשאיר את רחל לבד‪ ,‬עכשיו כשאת כאן אני יכול ללכת להתפלל מעריב בבית הכנסת‪".‬‬
‫נעלבת‪ ,‬ישבה ליד אחותה‪ ,‬מנסה להעמיד פנים שהיא מתלהבת מהתינוקת שאחותה הקורנת מאושר‬
‫הציגה בגאווה‪ ,‬בטוחה שכל אחד רואה מיד שזו התינוקת הנפלאה ביותר שנולדה אי פעם בעולם‪.‬‬
‫קינאה אחזה בה כשראתה את אחותה חולצת שד‪ ,‬ומניקה את בתה הקטנה‪ .‬היא עזבה את החדר בלי‬
‫לחכות שיעקב יחזור מבית הכנסת‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫"לאה למה את הולכת כל כך מהר?" שאלה רחל בבהלה‪.‬‬
‫"אני עייפה‪ ",‬ענתה בקיצור‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬בטח שאת עייפה‪ ,‬יעקב משאיר לך את כל העבודה‪ ,‬והוא כל היום מסתובב כמו סביבון סביב‬
‫התינוקת‪ .‬הוא לא משאיר אותה לרגע‪ ,‬כאילו שאם הוא לא יסתכל‪ ,‬אז היא חס וחלילה תפסיק לנשום‪ ,‬או‬
‫תעוף מהחלון ‪ .‬תסמכי עלי‪ ,‬אני כבר אתן לו מנה כזאת‪ ,‬שיפסיק לבזבז את הזמן שלו פה‪ ,‬וילך לעזור לך‬
‫בחנות‪".‬‬
‫בימים שלאחר מכן ניסתה רחל‪ ,‬ללא הצלחה‪ ,‬לשכנע את יעקב‪ ,‬שילך לעזור לאחותה בחנות‪ ,‬מסבירה‬
‫שהיא כורעת תחת עומס העבודה‪ .‬אבל יעקב נשאר מרותק למיטת בתו‪ ,‬והיא לא הצליחה לנתק אותו‬
‫ממנה‪.‬‬
‫תכנונים‬
‫שבועיים לאחר היוולדה של ניצה‪ ,‬גילתה לאה שלא קבלה את המחזור החודשי‪ .‬המחזור שלה היה‬
‫תמיד סדיר‪ ,‬ולכן הבינה מיד שהיא נושאת את ילדו של יעקב ברחמה‪.‬‬
‫רגשות סותרים פיעמו בה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬חשה אושר עצום לעצם המחשבה שזרעו של יעקב נבט ברחמה‪.‬‬
‫"הילד שלו נמצא בתוך הגוף שלי‪ ",‬חשבה בגיל‪" .‬אני ארגיש אותו זז בתוך הגוף שלי‪ .‬אני אניק אותו‪ .‬זה‬
‫יהיה כמעט כמו לחוש את הפה של יעקב על הפטמות שלי‪ ".‬מאידך‪ ,‬נחרדה מהמחשבה שנכנסה להריון‬
‫כאשר יעקב נשוי עדין לאחותה‪ .‬היא שעשעה את עצמה בתקוות‪ ,‬שלו עמד די זמן לרשותה‪ ,‬הייתה‬
‫מצליחה לשכנע אותו בסוף לעזוב את אחותה‪ ,‬ולהינשא לה‪ .‬אבל ההיריון הזה בא במפתיע‪ .‬עכשיו גיסה‬
‫עסוק כל הימים בבתו הקטנה‪ ,‬והיא אינה מצליחה כמעט להחליף עמו מלה‪ ,‬או אפילו לראות אותו‪.‬‬
‫היא ידעה שהיא חייבת למצוא פיתרון מהיר לבעיה‪ .‬רק בחורות מופקרות וזולות ילדו ללא נישואים‪,‬‬
‫ה"שיקסות" שהיו משרתות בבתי היהודים בפולין‪ ,‬אבל לא בחורה יהודיה טובה‪.‬‬
‫"ההורים שלי ימותו‪ ,‬פשוט ימותו‪ ,‬באותו היום שישמעו שאני בהריון‪ ,‬בלי בעל ובלי נישואים‪".‬‬
‫אבל היא לא חשבה אפילו לרגע לוותר על ילדו של יעקב‪" .‬אני לא יכולה להשיג עכשיו את יעקב‪ ,‬אבל‬
‫אני לא אהרוג את הילד שלו‪".‬החליטה‪" ,‬אני אשאיר את הילד הזה בחיים‪ ,‬ואמצא לו אבא‪ ,‬אבא שייתן לו‬
‫שם‪ ,‬ויעזור לי לגדל אותו‪ .‬את יעקב אני בטוח אשיג יותר מאוחר‪ ,‬אחרי שהילד שלנו ייוולד‪".‬‬
‫‪89‬‬
‫חיזור ופיתוי‬
‫לאחר לילה ללא שינה‪ ,‬הודיעה לגיסה שיהיה עליו להסתדר בלעדיה בחנות‪" ,‬אני רוצה לנסוע ולראות‬
‫את התקדמות בנית הבית בבני ברק‪ ,‬ולראות מה הקבלן הזה עושה שמה‪".‬‬
‫יעקב שמח להישאר לבדו בחנות‪ .‬מאז ליל הולדת בתו‪ ,‬שנא להיות איתה באותו חדר‪.‬‬
‫ישעיהו גוטמן שמח לראות אותה‪ ,‬וביקש לדבר כרגיל על התקדמות הבניה‪ ,‬אבל היא לא חשבה על‬
‫דירתה באותו יום‪" .‬איך זה שקבלן נחמד ומצליח כמוך עדין פנוי?" שאלה בהתחנחנות‪.‬‬
‫"כי עדין לא מצאתי נערה יפה כמוך שתרצה אותי‪ ",‬השיב בחנפנות‪.‬‬
‫"מי אמר לך שאני לא רוצה אותך?" התרעמה העמידה פני מתרעמת‪" .‬מה שאני שונאת‪ ,‬זה פגישות עם‬
‫בחורים שמשכנעים בחורה שהם רציניים‪ ,‬ובסך הכול רוצים להשתעשע בה קצת‪ .‬אני מחפשת גבר רציני‬
‫שיציע לי נשואים‪ ,‬יקבע זמן לחתונה‪ ,‬ולא יבלבל לי את הראש עם אירוסים ארוכים‪ ,‬מתנות‪ ,‬פרחים‬
‫והבטחות שהוא לא מתכוון לקיים‪".‬‬
‫גל אושר הציף את ליבו‪ ,‬כשהבין שהיא מוכנה להינשא לו‪" .‬אני מציע לך נישואין עכשיו‪ ,‬ומרשה לך‬
‫לקבוע את תאריך החתונה‪ ",‬קרא‪.‬‬
‫לאה הייתה שבעת רצון‪ ,‬שמחה לגלות שתוכניותיה מתקדמות כפי שציפתה‪" .‬אתה רציני?" חקרה‪,‬‬
‫"אתה באמת מתכוון שאתה מוכן להתחתן? אפילו‪ ,‬נגיד‪ ,‬בעוד שבועיים?"‬
‫"לא רק בעוד שבועיים‪ ,‬אפילו בעוד יומיים‪ ",‬ענה‪" ,‬אבל רק בתנאי אחד‪".‬‬
‫"ומה הוא התנאי?" שאלה בחשש‪ ,‬מעלה בדעתה כל מיני תנאים שהוא עומד להציג‪ ,‬חוששת שלא‬
‫תוכל לעמוד בהם‪ ,‬ואלו יסכלו את תוכניותיה‪.‬‬
‫"אני רוצה לקבל אישור לאהבתך‪ ,‬בנשיקה‪ ",‬אמר בשקיקה‪.‬‬
‫היא לא הייתה מוכנה לכך שתצטרך להגיע במהירות כה רבה למגע גופני עמו‪" .‬אין לך ברירה‪ ",‬שכנעה‬
‫את עצמה‪" ,‬גורל ילדו של יעקב מונח פה על כף המאזנים‪ .‬זה לא הזמן להיות צנועה‪ ".‬היא עצמה עיניה‪,‬‬
‫קרבה את ראשה כששפתיה מצפות לשפתיו‪.‬‬
‫הוא לא התכוון לנשיקה עדינה‪ .‬הוא לפת בחזקה את הנערה הדקיקה‪ ,‬חיבק והצמיד אותה לגופו‪,‬‬
‫ושפתיו ינקו את שפתיה עד שנשימתה נעצרה‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫לאה נאבקה בפראות להשתחרר מחיבוקו‪ ,‬שערותיה סמרו ממגעו‪ .‬היא לא הייתה מוכנה לנחישותו‪.‬‬
‫"אצטרך להתרגל מהר‪ ",‬חשבה לעצמה‪" ,‬לדברים רבים נוספים שלא תכננתי‪".‬‬
‫עכשיו ניסתה להפוך את כל מה שאירע לבדיחה‪" .‬הי לא התכוונתי‪ ,‬שתממש את הנישואין כעת‪ ,‬עוד‬
‫לפני שהייתה לי הזדמנות לדבר עם רב‪ ",‬קראה בקול‪.‬‬
‫הוא היה מסוחרר מהנשיקה‪ ,‬מהמגע עם עורה‪ ,‬מריחה‪ ,‬מטעם שפתיה‪ .‬הוא חש כשיכור מאושר על‬
‫שהסכימה להינשא לו‪ .‬הוא חלם עליה מהיום שהכיר אותה‪ ,‬אבל תגובותיה הקרירות נטעו בו הרגשה שאין‬
‫לו כל סיכוי‪ ,‬והנה לפתע פתאום מתגשם חלומו‪ .‬הוא יזכה לא רק לנשק אותה‪ ,‬אלא אפילו להיות בעלה‪.‬‬
‫הוא היה מוכן למלא את כל מבוקשה‪ ,‬ובלבד שלא תתחרט לפתע‪.‬‬
‫לאה משכה בידו‪ ,‬והובילה אותו אל שני בלוקים שעמדו בפינת החדר‪" .‬בוא ישעיהו‪ ,‬בוא שב‪ ,‬אם אנחנו‬
‫רוצים באמת להתחתן מהר‪ ,‬חייבים לדבר על הרבה דברים‪ ,‬איפה מתחתנים‪ ,‬מתי‪ ,‬את מי מזמינים ועוד‬
‫ועוד‪".‬‬
‫ישעיהו היה מסוחרר מהקצב שלאה הכתיבה‪ .‬מבולבל ונבוך מכדי להציע הצעה כל שהיא‪ ,‬היה מוכן‬
‫לעשות כל מה שתבקש ממנו‪" .‬ומה את מציעה‪ ,‬לאה?" שאל‪ ,‬כשלא ידע מה לענות‪.‬‬
‫לאה העמידה פנים שהיא נרגשת מכדי לרדת לפרטים‪.‬‬
‫"מה דעתך שנפגש מחר בבוקר בחנות של יעקב‪ .‬נלך אל הרב אברמוביץ ונבקש ממנו שהוא יטפל בכל‬
‫מה שצריך‪ .‬הוא חיתן גם את אחותי‪ ,‬הוא ידע מה צריך להכין‪ ,‬ויוכל גם לחתן אותנו‪".‬‬
‫ישעיהו הסכים בהכנעה לכל מה שהציעה‪.‬‬
‫"את מי אתה רוצה להזמין לחתונה?" הוסיפה לשאול את הבחור הנבוך היושב לצידה‪.‬‬
‫מסוחרר מהקצב המהיר של ההתרחשויות‪ ,‬התקשה להתרכז‪" .‬יש לי אחות אחת‪ ,‬שולה‪ ,‬היא גרה‬
‫ברמת‪-‬יצחק‪ ,‬ואותה כמובן נזמין לחתונה‪ ,‬וחוץ ממנה אף אחד לא חשוב לי במיוחד‪ ,‬את תחליטי את מי את‬
‫רוצה להזמין‪".‬‬
‫לאה היי תה שבעת רצון‪ .‬היא הצליחה בתוכניותיה‪ ,‬אפילו יותר מאשר קיוותה‪ .‬עכשיו יהיה לילד של‬
‫יעקב אבא‪ ,‬וקבלן הבונה בתים הוא בהחלט אב ראוי לילד העומד להיוולד לה‪.‬‬
‫"עלי לכתוב עוד היום לאבא ואימא בפולין‪ ",‬אמרה בקול מהורהר‪" ,‬הם ישמחו כל כך לשמוע על‬
‫החתונה‪ .‬הלוואי והם היו יכולים להיות בה‪ .‬הם היו כל כך שמחים לרקוד בחתונה שלי‪ .‬מאז שהייתי ילדה‬
‫קטנה הם חלמו תמיד על החתונות של אחותי ושלי‪ .‬ובסוף הם לא היו בחתונה של רחל‪ ,‬ועכשיו הם לא‬
‫יהיו גם בחתונה שלי‪ .‬הם כל כך יצטערו‪".‬‬
‫"כן"‪ ,‬ענה‪" ,‬גם לי יש הורים בפולין‪ .‬אני אכתוב להם שהבחורה הכי יפה והכי מתוקה בכל תל אביב‬
‫הסכימה להתחתן איתי‪ .‬גם הם יהיו מאושרים‪ ,‬וישמחו שלפחות אחותי תהיה בחתונה שלי‪".‬‬
‫‪91‬‬
‫"כן‪ ",‬הוסיף‪ ,‬חושב בקול‪" ,‬הכול נראה שם אחרת‪ ,‬במולדת הישנה‪ ,‬אבל יש גם משהו טוב בזה שאנחנו‬
‫פה לבד‪ .‬שם לא היו נותנים לשני צעירים‪ ,‬להחליט שהם מתחתנים תוך שבועיים‪ ,‬והקדוש ברוך הוא יודע‪,‬‬
‫שאני לא יכול לחכות אפילו שבועיים‪ .‬איך הייתי נותן שם לזקנים להחליט בשבילנו על אירוסים‬
‫ממושכים?" שאל מאושר‪" ,‬הייתי משתגע‪ ,‬אני אומר לך‪ ,‬הייתי משתגע‪".‬‬
‫רגשות מעורבים‬
‫לאה החליטה שעליהם להיפרד‪ .‬אם הם חושבים להתחתן בעוד שבועיים‪ ,‬עליה להזדרז‪ ,‬ולהכין עוד‬
‫דברים רבים כל כך‪ .‬דבר ראשון עליה לספר לגיסה על נישואיה הקרבים‪.‬‬
‫ישעיהו עמד על גג הדירה שבנה למענה‪ ,‬ועקב אחריה עד אשר נעלמה בעיקול הדרך‪ .‬הוא היה מאושר‪,‬‬
‫מאושר מכפי שהיה אי פעם בחייו‪ .‬סוף סוף זכה בנערה עליה חלם זמן רב כל כך‪.‬‬
‫בלבה של לאה שצעדה לכיוון תחנת האוטובוס‪ ,‬התרוצצו רגשות מעורבים‪ .‬היא חשה רוגז על כי‬
‫במקום להינשא ליעקב‪ ,‬היא נאלצת להינשא לגבר שאינה אוהבת‪ ,‬אבל ההקלה שחשה על שמצאה אב לילד‬
‫שברחמה הייתה כה רבה‪ ,‬עד שלא יכלה להפסיק לבכות כששכבה בודדה במסתור חדרה‪.‬‬
‫"יעקב‪ ",‬חשבה‪" ,‬תודה לך על המתנה הנפלאה שנתת לי‪ .‬ילד זה המתנה הכי טובה שיכולת לתת לי‪ .‬אני‬
‫כבר הצלחתי להשיג אבא לילד שלנו‪ .‬אני מבטיחה לך שלא אפסיק לאהוב אותך‪ ,‬אפילו שאני מתחתנת עם‬
‫אחר‪ .‬אני עושה את כל זה רק בשבילך‪ ,‬בשביל לשמור על הילד שלך‪ ,‬ותמיד אני אוהב אותו ואותך‪".‬‬
‫‪92‬‬
‫*‬
‫המאושר ביותר לשמע נישואיה הקרבים של לאה‪ ,‬היה גיסה‪ .‬מאז ליל הולדת בתו היה אומלל‪ .‬היו לו‬
‫רגשות אשמה כבדים‪ ,‬בושה ושנאה עצמית עזה‪" .‬איך יכולתי לעשות דבר כזה לאשתי?" עינה את עצמו‪,‬‬
‫"ועוד באותו לילה שהביאה לי את התינוקת הנפלאה ביותר בכל העולם‪".‬‬
‫הוא התבייש‪ ,‬כעס ושנא את עצמו‪ .‬התבייש בפני עצמו‪ ,‬התבייש בפני אלוקיו‪ ,‬ובמיוחד התבייש בפני‬
‫גיסתו על שהפגין חולשה‪ ,‬ונסחף למגע גופני עמה‪ .‬הוא לא אהב אותה‪ ,‬לכן לא יכול היה להבין כיצד‬
‫התפתה למעשה כה מביש‪ .‬מעשה שגרם לו רק בושה‪ ,‬ולא השאיר בו שום געגוע אליה‪.‬‬
‫"אין‪ ,‬אין כפרה למה שעשיתי" חשב‪ .‬הוא חשש מפני הימים הארוכים שיצטרך לבלות לידה בחנות‪,‬‬
‫וחשב איך לגרום להפסקת עבודתה או איך לשכנע אותה לעבור ולעבוד במקום אחר‪.‬‬
‫כאשר בישרה על נישואיה הקרבים לישעיהו‪ ,‬הקבלן הבונה את ביתו‪ ,‬חש שמחה והקלה רבה‪" .‬עוד‬
‫מעט היא תתחתן עם גבר שאוהב אותה‪ ,‬ותפסיק לעבוד בחנות‪ ",‬חשב‪ ,‬והוא יוכל להשתדל לשכוח את מה‬
‫שעולל ברגע של חולשה והיסחפות רגשית‪.‬‬
‫מוקדם בבוקר המחרת הגיע ישעיהו‪ ,‬כמוסכם‪ ,‬לחנות המכולת‪ .‬יעקב היה מאושר לראות אותו‪ ,‬ועוד‬
‫יותר היה מאושר כאשר ראה אותו לוקח את ארוסתו הטריה‪ ,‬ומזדרז לצאת איתה‪ ,‬כדי לפגוש את הרב‬
‫אברמוביץ‪ .‬יעקב היה בטוח שעוד מעט‪ ,‬הוא יהפוך שוב לאדון הבלעדי של חנותו‪.‬‬
‫בבית הרב נפרדו בני הזוג‪ .‬הרבנית משכה את הצעירה אל המטבח‪ ,‬וחקרה אותה בעדינות‪ ,‬כדי לקבוע‬
‫מועד מתאים לנישואים‪.‬‬
‫"ברגע זה יש לי מחזור חודשי‪ ",‬שיקרה לאה בלחש‪.‬‬
‫"אם כן נוכל לקבוע את החתונה לעוד כשבועיים‪ ,‬מועד בו תהיי כבר "נקייה"‪ ,‬ותוכלי לטבול ב"מקווה‪",‬‬
‫אמרה הרבנית בשמחה‪ .‬היא הסתודדה עם הרב‪ ,‬וארבעתם החליטו כי החתונה תתקיים בעוד שבוע‬
‫וחמישה ימים‪ ,‬ביום ששי לפני הצהרים‪.‬‬
‫כאשר סיפרה לאה לאחותה ולגיסה על חתונתה הקרובה‪ ,‬שיערו שניהם כי פרשית האהבה בינה ובין‬
‫ישעיהו נמשכת כבר חודשים ארוכים‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫"את זוכרת את הנסיעות של לאה לבנין‪ ,‬את הויכוחים הארוכים שניהלה עם ישעיהו על הבנייה?"‬
‫שניהם חשבו שכל אלו היו מסווה לקשר שנרקם ביניהם‪.‬‬
‫"איך לא גילית לי שאת אוהבת את ישעיהו?" שאלה רחל כשדמעות שמחה בעיניה‪" ,‬למה שמרת בסוד‬
‫שאת מתכננת להתחתן איתו? מה לא הבנת שאנחנו נהיה מאושרים לשמוע על זה?" ויעקב הוסיף‪" ,‬אני‬
‫מוכרח להגיד לך שבאמת יש לך טעם טוב‪ .‬בחרת גבר נחמד‪ .‬בזכותך יהיה לנו גיס נחמד ושכן טוב בבנין‬
‫שהוא בונה בשבילנו‪".‬‬
‫"את יכולה להתרגל לרעיון שאבא ואימא לא יהיו בחתונה שלך?" שאלה רחל‪" ,‬אני הייתי נורא אומללה‬
‫ביום החתונה שלי‪ ,‬כשהבנתי שאצטרך להתחתן בלעדיהם‪ ,‬בכיתי בלב כל הזמן‪".‬‬
‫אבל לאה‪ ,‬מאושרת על שמצאה אב חוקי לילד שברחמה‪ ,‬אמרה‪" ,‬העיקר שמצאתי גבר מתאים וטוב‪.‬‬
‫אני מבטיחה לך שהם יהיו מאד מאושרים לשמוע שאני מתחתנת‪".‬‬
‫"גם החתונה שלי ושל יעקב הייתה ביום ששי‪ ,‬ביום הראשון בו הגעתי לארץ ישראל‪ .‬עכשיו אחרי‬
‫שלוש שנים את מתחתנת עם אותו רב‪ ,‬באותו מקום ובאותו יום‪ ,‬איזה יופי‪".‬‬
‫"אימא תהיה באמת מאושרת לשמוע ששתי הבנות שלה‪ ,‬גוט צ דנק‪ ,‬תודה לה'‪ ,‬כבר נשואות‪ .‬תמיד‬
‫אבא ואימא אימו עלי שאשאר רווקה זקנה‪ ,‬בגלל שאני כזו בררנית‪ ",‬הסכימה עם אחותה‪.‬‬
‫"עד שישעיהו יגמור לבנות את הדירות שלי ושלך‪ ,‬אני רוצה להמשיך לגור בחדר הקטן על יד החנות‪.‬‬
‫נורא טוב לי במקום שבו אני גרה‪ .‬החדר מסודר ומרוהט ויש בו רהיטים‪ ,‬צריך רק להעביר אליו את הבגדים‬
‫של ישעיהו‪ .‬ולא צריך לחפש חדר או רהיטים‪".‬‬
‫רחל ביקשה להזמין את הזוג לשבת הראשונה שלאחר נישואיהם‪ ,‬ולחוג להם "שבע ברכות"‪ ,‬כפי‬
‫שפייגע ופינייה חגגו להם בזמנו‪ ,‬אבל ישעיהו התנגד לכך נחרצות‪" .‬את שני הלילות הראשונים שלנו‪ ,‬אני‬
‫רוצה לבלות עם אשתי בבית מלון קטן‪ ,‬שמצאתי על שפת הים של תל אביב‪ ",‬הוא לא רצה בבני משפחה‬
‫שיסתובבו סביבו ביום הראשון לחייו עם האישה עליה הוא חולם זמן כה רב‪.‬‬
‫מכיוון שבני הזוג עמדו על דעתם‪ ,‬לא היו להם הרבה הכנות ולא היו הרבה אפשרויות לעזור להם‪.‬‬
‫עדין חלשה מהלידה‪ ,‬מותשת מלילות ללא שינה שבילתה‪ ,‬מאושרת‪ ,‬ליד מיטת בתה בת השבועיים‪,‬‬
‫גייסה רחל את פייגע לעזרתה‪ ,‬והתפנתה לעזור לאחותה בבחירת שמלה‪ .‬לאה בחרה בשמלת משי‪ ,‬בצבע‬
‫בז' בהיר‪ ,‬עם חצאית מתנפנפת וקצרה‪ .‬השמלה הבליטה את רגליה הארוכות והיפות ואת גווה התמיר‪.‬‬
‫אחר כך הן עברו לחנות אחרת שם בחרה רחל בכלי מיטה לבנים שסרט תחרה מעטר אותם‪ ,‬והעניקה‬
‫אותם כמתנת כלולות לאחותה ולישעיהו‪ ,‬כדי שיתחילו את חיי נישואיהם‪ ,‬במיטה צחורה ובתולית‪.‬‬
‫‪94‬‬
‫שולה‬
‫ישעיהו לקח את לאה כדי להתפאר בה לפני אחותו שולה שגרה ברמת גן‪ .‬שולה הביטה בנערה היפה‪,‬‬
‫שכל כך ממהרת להתחתן עם אחיה‪ ,‬וחשדות צצו במוחה‪" .‬אני לא יכולה להבין למה בחורה כל כך יפה‪,‬‬
‫מתחתנת כל כך מהר‪ ".‬נישואים מהירים כאלו‪ ,‬מאפשרים לשכנים להעלות בדעתם כל מיני השערות זולות‬
‫וחשדות מכוערים‪ ,‬לחייך חיוכים של יודעי דבר‪ ,‬ולרמוז רמזים מגונים‪.‬‬
‫היא לא הפגינה את חשדותיה‪ ,‬וניסתה לקבל את הצעירה בחמימות‪ ,‬אבל תוך דקה הבינה לאה שאהבה‬
‫גדולה לא תצמח ביניהן‪ .‬שתיהן חשו שהחל ביניהן קרב חשאי‪ ,‬וכל אחת מהן הייתה בטוחה שהיא תהיה‬
‫המנצחת בקרב הזה‪.‬‬
‫שולה הצביעה על שידת עץ עתיקה שהביאה מבית הוריה בפולין‪ ,‬ואמרה בארס‪" ,‬לאה‪ ,‬את מתחתנת‬
‫כל כך מהר‪ .‬ההורים שלי לא יוכלו להגיע במהירות כזו לחתונה של אחי‪ .‬במהירות כזאת גם אני לא אספיק‬
‫לקנות לכם מתנה‪ ,‬אז אני נותנת לך את השידה כמתנה מהורי וממני‪".‬‬
‫לאה ניסתה להראות כמתלהבת מהמתנה‪ ,‬אבל שולה ראתה שהמתנה אינה מוצאת חן בעיניה‪.‬‬
‫"אני מקווה שאחי יהיה מאושר עם המכשפה הזאת‪ .‬איך היא הצליחה בכלל לתפוס אותו?"‬
‫טבילה‬
‫בימים שנותרו עד לחתונה הייתה לאה עסוקה בניקוי חדרה‪ ,‬ועיצובו מחדש‪ ,‬כדי שיוכל להכיל גם את‬
‫השידה שגיסתה נתנה לה‪ ,‬וגם את חפצי ישעיהו ובגדיו‪.‬‬
‫"את צריכה עכשיו להתכונן לחתונה‪ ,‬ואל תדאגי לחנות‪ ,‬אני מסתדר נהדר‪ ".‬הבטיח לה יעקב‪ .‬הוא‬
‫שמח להישאר לבדו בחנות‪ ,‬גם כשהעבודה הייתה רבה‪.‬‬
‫‪95‬‬
‫ערב לפני החתונה ליוותה רחל את אחותה לטבילה ב"מקווה"‪ ,‬כדי שתהיה טהורה בערב כלולותיה‪.‬‬
‫"אם אימא הייתה כאן היא הייתה מדברת איתך על ליל החתונה‪ ",‬אמרה רחל נבוכה‪" .‬אבל בגלל שהיא לא‬
‫כאן‪ ,‬אני רוצה להסביר לך מה יקרה‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬לא‪ ",‬קראה לאה במחאה‪" ,‬אל תגידי לי שום דבר‪ ,‬אני מדברת עם ישעיהו‪ ,‬והוא מסביר לי כל מה‬
‫שאני צריכה לדעת‪ ".‬רחל חשה הקלה על שאינה צריכה לשוחח עם אחותה על הנושא המביך‪ ,‬ולאה חשבה‬
‫בציניות‪" ,‬בעלך כבר הסביר לי כל מה שאני צריכה לדעת על אהבה‪".‬‬
‫לאה גזזה ציפורניה כנדרש‪ ,‬חפפה שערה‪ ,‬וצחצחה שיניה‪ .‬נקייה העמידה את עצמה לביקורת הבלנית‪,‬‬
‫"אני בודקת שלא נשארה לך שערה על הגוף‪ ,‬או אולי נשארה ציפורן שלא נגזזה כראוי‪ ".‬משאישרה הבלנית‬
‫שלאה מוכנה כהלכה‪ ,‬עזרה לה לרדת במדרגות הקטנות המובילות לתוך מקווה המים החמימים‪.‬‬
‫בזמן שטיהרה את עצמה במים‪ ,‬היו מחשבותיה של לאה מוקדשים לגיסה‪" .‬חבל‪ ",‬התמרמרה בליבה‪,‬‬
‫"שלא יעקב יקבל אותי מחר בערב במיטתו כשאני טהורה‪ ,‬נקייה וזכה‪ ".‬מחשבותיה היו עם הגבר אדום‬
‫השיער‪ ,‬עם החלומות שטוותה סביבו‪ .‬לטהר את עצמה עבור גבר אחר היה בעיניה חילול הקודש‪.‬‬
‫*‬
‫לאחר החופה‪ ,‬נסעו ישעיהו ואשתו הטריה ל"נווה ים‪ ",‬פנסיון קטן המארח אנשים בעיקר בקיץ‪ .‬באותה‬
‫שבת לא היו בו הרבה אורחים‪ .‬הנשים הדליקו נרות בחדר האוכל‪ ,‬והגברים התפללו תפילת "קבלת שבת"‬
‫בפינת החדר‪ .‬האוכל היה טעים וביתי‪ ,‬וכל האורחים שמחו לשמוע כי "חתן וכלה" נמצאים ביניהם‪ ,‬עובדה‬
‫שהוסיפה שמחה ועליזות‪ ,‬לאווירה ששררה במקום‪.‬‬
‫בסוף כל אחת מהארוחות‪ ,‬שמחו לברך את בני הזוג הצעיר ב"שבע ברכות‪".‬‬
‫לאה החליפה שמלה ונעלים לפני כל ארוחה‪ ,‬והכובע שחבשה נשא עליו צרור פרחים שהחליף את‬
‫צבעו‪ ,‬כל אימת שהחליפה את שמלתה בשמלה בצבע אחר‪.‬‬
‫היא הייתה נבוכה‪ .‬בלי כוונה‪ ,‬הפכה למוקד משיכה למבטי כל הנוכחים‪ .‬הגברים סקרו בקנאה את הגבר‬
‫שהצליח להתחתן עם נערה צעירה‪ ,‬יפה ובעלת גוף כה מושלם‪ ,‬והנשים בלעו בסקרנות את דגמי השמלות‪,‬‬
‫הנעלים‪ ,‬התסרוקת והתכשיטים שלה‪.‬‬
‫"השבת הזאת היא השבת הכי מאושרת בחיים שלי‪ ".‬הצהיר ישעיהו‪ .‬הוא היה גאה באשתו‪" .‬תכיר זאת‬
‫אשתי‪ ",‬אמר בגאווה‪ ,‬והציג אותה בפני כל מי שפגש‪ ,‬ועדין לא האמין שהבחורה‪ ,‬שנראתה בעיניו בלתי‬
‫ניתנת להשגה‪ ,‬שוכבת במיטה לידו‪ ,‬ומענגת אותו‪.‬‬
‫לאה‪ ,‬לא חשבה עליו‪ .‬בעיניים עצומות דמיינה לעצמה‪" ,‬הגבר הזה ששוכב על ידי‪ ,‬הידיים האלו‬
‫שמחבקות אותי‪ ,‬השפתיים האלו שמנשקות אותי‪ ,‬הנשימות האלו שאני מרגישה על העור שלי‪ ,‬הם לא של‬
‫‪96‬‬
‫בעלי‪ ,‬הם של הגבר שאני אוהבת‪ ,‬של יעקב‪ ".‬וכשפתחה את עיניה‪ ,‬וגילתה שלא יעקב הוא השוכב לידה‪,‬‬
‫אלא ישעיהו‪ ,‬ניחמה את עצמה שלפחות ילדו נמצא איתם במיטה‪.‬‬
‫במוצאי שבת‪ ,‬כיבדו הנוכחים את החתן באמירת ברכות "ההבדלה"‪ ,‬המבדילות בין השבת‪ ,‬שזה עתה‬
‫הסתיימה‪ ,‬ובין ששת ימי החול העומדים להגיע‪ .‬הנוכחים הקשיבו בצער לברכה‪ ,‬המסמנת את סיומה של‬
‫השבת הנעימה‪ .‬את אשתו הצעירה כיבדו בהחזקת שני נרות ה"הבדלה‪".‬‬
‫לאה האזינה לבעלה הטרי המברך על היין והבשמים‪ ,‬אבל את הנרות החזיקה בדיוק בגובה שלו יעקב‬
‫היה עומד פה לידה‪ ,‬זה היה הגובה שאליו היה מגיע‪.‬‬
‫חילוקי דעות‬
‫הויכוח הראשון‪ ,‬בין בני הזוג הצעיר‪ ,‬פרץ למחרת בבוקר כאשר שבו לחדרם מהמלון‪ .‬היא מיהרה‬
‫להחליף את שמלת השבת‪ ,‬בבגד אחר כדי ללכת לעבודתה‪ .‬ישעיהו התנגד שתמשיך לעבוד אחרי הנישואים‪.‬‬
‫"אני מרוויח טוב‪ ",‬אמר בהתרגשות‪" ,‬אני לא רוצה שתעבדי בחנות‪ .‬אני לא צריך שאת תרוויחי כסף‪.‬‬
‫אני רוצה לתת לך בעצמי את כל מה שאת צריכה‪ .‬תקני מה שאת רוצה‪ ,‬אני אתן לך כמה כסף שאת רוצה‪.‬‬
‫אני אוהב אותך‪ ,‬ורוצה שיהיה לך כל מה שמתחשק לך‪ .‬אני רוצה שתשבי בבית‪ ,‬ותתפנקי‪ .‬אני רוצה שתהיי‬
‫בבית כשאני חוזר מהעבודה‪".‬‬
‫לאה הייתה נחושה בדעתה להמשיך לעבוד לצד גיסה‪ .‬היא לא יכלה לעלות על דעתה שלא תשהה‬
‫במחיצתו לפחות בשעות בהן פועלת החנות‪.‬‬
‫"אני לא אשב ואשתעמם כל היום לבד בבית‪ ",‬ענתה בנחישות‪" ,‬מה אתה רוצה? שאסתכל על הקירות?‬
‫שאטפס עליהם? אני אשתגע משעמום‪ .‬אני לא עובדת בגלל הכסף‪ .‬אני אוהבת את העבודה שלי‪ .‬החנות‬
‫היא של יעקב‪ ,‬אבל הרעיונות שלי הם שהפכו אותה לחנות מצליחה‪ .‬אני הפכתי את החנות לעסק שמכניס‬
‫הרבה כסף‪ .‬אני לא מוכנה לוותר עליה‪".‬‬
‫מול הנערה הדעתנית לא יכול היה ישעיהו לעמוד‪ .‬הוא נכנע‪ ,‬והיא יצאה לעבודתה‪.‬‬
‫יעקב הופתע לראות את גיסתו חוזרת לחנות יומיים לאחר נישואיה‪ .‬הוא לא ידע איך למנוע ממנה‬
‫לעבוד‪ ,‬אבל הדבר לא היה לרוחו‪ .‬הוא היה בטוח שישעיהו המצליח בעבודתו ימנע מאשתו לעבוד לאחר‬
‫הנישואים‪ ,‬והתאכזב לגלות שהיא נחושה בדעתה להמשיך לעבוד‪ ,‬ודווקא בחנותו‪" .‬אני מקווה‪ ",‬התפלל‬
‫‪97‬‬
‫בלבו‪" ,‬שהיא תיכנס מהר להריון‪ ",‬ואז יוכל להישאר לבד בחנות‪ ,‬ולשכוח את מה שאירע בניהם בליל‬
‫הולדת בתו‪.‬‬
‫הוא לא העלה בדעתו שגם זה יקרה מוקדם ממה שחשב‪.‬‬
‫*‬
‫"הוי כמה טוב לבוא הביתה" קרא ישעיהו באותו ערב‪" ,‬והריח! ריח גן עדן‪ ,‬מה בישלת שם?" לאה‬
‫המשיכה לבשל עבור גיסה‪ ,‬ועבור לקוחותיה העשירים ששמחו לשמוע שהיא שוב מוכרת אוכל‪ .‬חלק‬
‫מאוכל זה הביאה גם לבעלה‪" .‬זה מהאוכל שאני מכינה בחנות ומוכרת‪ ,‬נכון שזה טעים?" שאלה בגאוה‪.‬‬
‫אך מנוחתו של ישעיהו לא נמשכה זמן רב‪ .‬משרק סיים לאכול‪ ,‬ביקשה‪" ,‬ישעיהו תלבש חולצה ומכנסים‬
‫נקיים‪ ,‬אני רוצה ללכת איתך לבית של רחל‪ .‬אני רוצה להתפאר בפני אחותי וגיסי בבעל החדש שלי‪".‬‬
‫בערב הראשון‪ ,‬נכנע‪ ,‬ונשרך אחריה‪ ,‬עייף‪ ,‬לבקר את גיסו וגיסתו‪ ,‬אבל כשנוכח שיהיה עליו לבלות‬
‫בחברתם כל ערב‪ ,‬התקומם‪.‬‬
‫"אני חוזר עייף מהעבודה‪ ,‬והאדם היחידי שאני רוצה לראות‪ ,‬זה אותך‪ ,‬לאה‪ .‬אני לא רוצה לבקר כל‬
‫ערב את אחותך ובעלה‪ .‬להם יש זה את זה‪ ,‬ולנו יש חיים משלנו‪ .‬טוב לבקר לפעמים את המשפחה‪ ,‬פעם‬
‫את אחותי‪ ,‬ופעם את אחותך‪ ,‬אבל אני לא מוכן ללכת אליהם כל ערב‪".‬‬
‫כאשר שמעה כי יהיה עליה לבקר מידי פעם גם את שולה גיסתה‪ ,‬ויתרה על ביקורי הערב בחדרו של‬
‫יעקב‪ ,‬והשלימה עם כך שתוכל לשהות במחיצתו רק בשעות העבודה‪ ,‬אבל‪ ,‬על דבר אחד לא ויתרה‪" ,‬אבל‬
‫בשבת אנחנו נאכל אצל אחותה אחותי‪ ".‬כך יכלה לשהות בחברת גיסה גם בשבת‪ ,‬דואגת תמיד לתפוס‬
‫מקום ישיבה מולו‪ ,‬לפטפט איתו על עסקיהם‪ ,‬למלא את צלחתו‪ ,‬ולנשום את ריחו‪.‬‬
‫הריח הזה שלקחה עימה‪ ,‬עזר לה לשאת את החיים‪ ,‬כשנאלצה לחזור עם בעלה לחדרם‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫*‬
‫שבועיים אחרי החתונה‪ ,‬סיפרה לבעלה כי לא קיבלה את המחזור החודשי שלה‪ .‬צמרמורת גיל עברה בגופו‬
‫לשמע הבשורה‪ .‬הוא היה מאושר לשמוע על ההיריון המהיר‪ ,‬והרגיש כאילו מיהו שופך לו גלידה קרה מבעד‬
‫לצווארון חולצתו‪ ,‬והגלידה נוזלת לאורך גופו מקצות שערותיו‪ ,‬ועד קצות אצבעותיו‪.‬‬
‫"אני לא רק הבעל של האישה הכי יפה בתל אביב"‪ ,‬הכריז בצהלה"‪" ,‬אני גם עומד גם להיות אבא‪".‬‬
‫הויכוח על עבודתה התחדש‪ .‬הוא התלהב מגופה התמיר והדקיק של אשתו‪ ,‬אבל גזרתה העדינה נראתה לו‬
‫שברירית ועדינה‪.‬‬
‫הרעיון שהאישה הענוגה הזאת תמשיך לעבוד בעבודה הקשה בחנות‪ ,‬בעוד היא בהריון‪ ,‬נראה לו‬
‫מופרך‪ .‬הוא ניסה לאסור עליה לעבוד‪ ,‬התחנן בפניה שתפסיק לעבוד‪ ,‬ניסה להפחיד אותה שהיא מסכנת את‬
‫ההיריון את עצמה ואת התינוק שלהם‪ ,‬הוא ניסה לכבוש את ליבה בפיתויים שונים והצעות מפתות‪.‬‬
‫היא עמדה על דעתה‪" .‬אני אוהבת לעבוד‪ .‬נורא טוב לי בעבודה‪ .‬אני בכלל לא מרגישה את ההיריון‪,‬‬
‫להפך‪ ,‬אם אני אשב בבית‪ ,‬יהיה לי הרבה יותר גרוע ומשעמם‪ ".‬עקשנותה‪ ,‬הביסה את נחישותו‪.‬‬
‫הוא הרגיש תסכול גם בעבודה‪ .‬למרות שהתאמץ לסיים מהר את בנית ביתם‪ ,‬הבניה לא התקדמה‬
‫בקצב שרצה‪ .‬מכיוון שקיבל עבודות בניה רבות‪ ,‬היה עליו לחלק את פועליו בין אתרי הבניה השונים שלו‪.‬‬
‫הוא קנה עוד כלי עבודה‪ ,‬וגייס עוד ועוד פועלים‪ ,‬ועדין לא להגיע לקצב ההתקדמות אליו שאף‪.‬‬
‫למרות זאת היה מאושר‪ ,‬מעמדו כקבלן הלך והתבסס‪ .‬בכסף שזרם אליו‪ ,‬קנה חלקות אדמה קטנות‪,‬‬
‫ויזם בנית דירות ללקוחות שהמשיכו להגיע אליו‪ .‬הוא עומד להתעשר‪ ,‬הוא בעלה של נערה יפיפייה‪,‬‬
‫ובקרוב הוא עומד להיות אב לילד ראשון‪.‬‬
‫הוא חש שמישהו בשמים אוהב אותו‪ ,‬ונותן לו את כל מבוקשו‪" .‬יש לי מזל יותר ממה שמגיע לי‪".‬‬
‫מטפס על פיגומים‪ ,‬היה שר בקולי קולות‪ ,‬מזייף את המנגינה‪ ,‬ומסרס את המילים‪" ,‬הודו לה' כי טוב‪ ,‬כי‬
‫לעולם נהללו‪".‬‬
‫‪99‬‬
‫רחל כתבה להוריה מכתב מאושר‪" .‬אנחנו מאד מאושרים‪ .‬הילדה נפלאה‪ ,‬אני כל כך רוצה שתראו‬
‫אותה‪ ,‬הייתם מתאהבים בה תכף ומיד‪ .‬גם לאה ובעלה מאושרים ומחכים כבר לילד ראשון‪ .‬החנות מכניסה‬
‫הרבה כסף‪ ,‬ואנחנו אפילו כבר בונים בית ללאה ולעצמנו‪.‬‬
‫יעקב ולאה עובדים מדי קשה‪ .‬אני ממש לא רואה אותה‪ .‬מזל שבשבת היא ובעלה אוכלים אצלנו‪,‬‬
‫אחרת לא הייתי רואה אותה בכלל‪ .‬אנחנו לא מספיקות אפילו לדבר‪ .‬הם עובדים כל כך הרבה שעות‪ ,‬שאין‬
‫לה זמן אפילו לבוא ולראות את התינוקת‪ ,‬ובשבת היא כל כך עייפה שאין לה כוח לשחק איתה‪.‬‬
‫אני מתחננת לפניה שתפסיק לעבוד‪ ,‬וגם בעלה לא רוצה שתעבוד בהריון‪ ,‬אבל היא כל כך טובה‪ ,‬היא‬
‫לא רוצה להשאיר את יעקב לבד בעבודה‪ ,‬וממשיכה לעבוד‪ ,‬אפילו שבטח נורא קשה לה‪ .‬מה אני יכולה‬
‫לעשות‪ ,‬אי אפשר לשכנע אותה לעזוב את החנות‪ .‬היא לא לוקחת אפילו יום אחד של חופש‪".‬‬
‫אביב ‪7791‬‬
‫לאה כרעה ללדת‪ ,‬שמונה חודשים לאחר נישואיה‪ .‬היא קיוותה שההיריון יהיה ארוך מהרגיל‪ ,‬כדי‬
‫שיעברו תשעה חודשים מהחתונה‪ ,‬אבל הוא הסתיים בדיוק תשעה חודשים לאחר שהחל‪.‬‬
‫בסוף הריונה הייתה שמנה מאד‪ ,‬ונעה בחנות בכבדות‪ .‬למורת רוחם של בעלה וגיסה התעקשה להמשיך‬
‫לבשל ולשרת קונים‪ ,‬מעמידה פנים שיש לפניה עוד זמן רב עד ללידה‪.‬‬
‫לפנות בוקר‪ ,‬החלה לחוש התכווצויות בבטנה‪ .‬היא לא הייתה בטוחה שאלו צירים‪ ,‬ושכבה בשקט‪,‬‬
‫נזהרת לא להעיר את בעלה‪ ,‬מקווה שהתחושה המוזרה תעלם‪ ,‬והיא תוכל לקום לעוד בוקר של עבודה‪,‬‬
‫בחנות של יעקב‪.‬‬
‫כאשר ישעיהו התעורר היה ברור לו שמשהו שונה אצל אשתו‪" .‬אולי זה משהו שאכלתי בערב?" "אנחנו‬
‫לא משחקים‪ ,‬אני נוסע איתך עכשיו לבית חולים‪".‬‬
‫לאחר שבדקה אותה‪ ,‬יצאה האחות‪ ,‬ובישרה לו שהלידה החלה‪.‬‬
‫"הפתיחה עדין קטנה מאד‪ ,‬ומכיוון שזו לידה ראשונה‪ ,‬כנראה יעברו עוד הרבה שעות עד שהיא תלד‪,‬‬
‫אבל הרופא החליט לקבל אותה כבר עכשיו‪ .‬אתה יכול ללכת‪ ,‬ולחזור אחרי העבודה‪".‬‬
‫‪111‬‬
‫ישעיהו לא העלה בדעתו להשאיר את אשתו לבד בבית החולים‪ .‬הוא זכר את הלידה שהסתימה במות‬
‫בנה הבכור של גיסתו ‪ .‬מנוי וגמור היה עמו שללאה שלו לא יקרה דבר‪ .‬בחלקת לשון ובתחנונים הצליח‬
‫לשכנע את האחות לתת לו להיכנס לראות את אשתו רק לרגע‪" ,‬אני רק רוצה להגיד לה שלום‪".‬‬
‫מכיוון שהאחות לא הספיקה עדין להעביר אותה לחדר לידה‪ ,‬והיא שכבה לבד בחדר בדיקות קטן‪,‬‬
‫הניחה לו להיכנס אליה‪ .‬הוא לא מש ממיטת אשתו‪ ,‬ניגב את מצחה‪ ,‬החזיק בידיה‪ ,‬ועזר לה לנשום בעת‬
‫שצירים קשים תקפו אותה‪.‬‬
‫לאה לא התלוננה‪ .‬המחשבה שהיא עומדת ללדת את ילדו של יעקב‪ ,‬הקלה על יכולתה להתמודד עם‬
‫הכאבים‪ .‬האחות לא נראתה‪ .‬נראה ששכחה מהם‪ .‬יולדת נוספת הגיעה‪ .‬האחות שנזקקה לחדר‪ ,‬מצאה‬
‫שלאה שוכבת עדין בחדר הבדיקה‪ .‬היא מיהרה לבדוק אותה שנית‪ ,‬וגילתה שהלידה החלה‪" ,‬לא יהיה זמן‬
‫להעביר אותך לחדר לידה‪ ",‬קראה‪ .‬עוד אחיות נקראו לעזרה‪ ,‬ותוך דקות נולד בנה הבכור של לאה‪.‬‬
‫התינוק היה‪ ,‬גדול‪ ,‬יפה ובעל שיער אדום לוהט‪ .‬כשהחל לבכות‪ ,‬נשמעו צלילי קולו באוזני אימו כצלילי‬
‫מוסיקה ערבה‪ ,‬המבשרת‪" ,‬אני הבן של יעקב‪ .‬הוא שלח אותי אליך אימא‪".‬‬
‫האחות הניחה את התינוק שזה עתה נולד לידה‪ .‬מוקסמת הביטה בפניו הזעירים‪ ,‬ופתאום נעלמו‬
‫הכאבים‪ ,‬נעלמה העיפות‪ ,‬שום דבר לא היה חשוב עוד מלבד העובדה שהיא מחזיקה את בנו של יעקב‬
‫בזרועותיה‪ .‬ליבה נמלא ברגשות אהבה אליו‪.‬‬
‫"יפה שלי‪ ",‬נשקה למצחו‪" ,‬כמה אני שמחה שאתה דומה לאבא שלך‪ .‬אתה יפה בדיוק כמוהו‪ ",‬נשקה‬
‫כל אחת מאצבעותיו‪" ,‬ילד חלומות שלי‪ ",‬נשקה ללחייו‪" ,‬אבא שלך שלח אותך כדי להמתיק את ימי‬
‫ולילותיי‪ ,‬עד שהוא יצטרף אלינו‪ ",‬נשקה לעיניו הירוקות‪ ,‬עיני אביו‪" ,‬תודה שבאת להיות איתי‪ ,‬ילד אהבה‬
‫מתוק שלי‪ ",‬נשקה לשער האדם העדין שהיה על ראשו‪.‬‬
‫ישעיהו בעיוורונו‪ ,‬וחוסר ידיעתו‪ ,‬היה מאושר בהולדת בנו‪" .‬זה בטוח‪ ,‬שלא ממני הוא ירש את כל היופי‬
‫הזה‪ .‬מזל שיש לו אימא יפה‪ .‬הוא היה מיסכן‪ ,‬אם היה צריך לקבל את היופי שלו ממני‪".‬‬
‫מנוי וגמור היה עמו לחוג "ברית מילה" מפואר‪ ,‬עם סעודה עשירה‪ ,‬ולערוך "פדיון הבן" כראוי לבן בכור‪.‬‬
‫מאושר נסע לבשר לאחותו על הולדת בנו‪ ,‬ואחר כך המשיך לביתה של רחל ולחנותו של יעקב‪ .‬כל אחד‬
‫מהם שמח לשמוע על הלידה המהירה והקלה שהייתה לאשתו‪ ,‬ועל הבן הבריא שנולד להם‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫חשדות‬
‫כאשר הגיע שולה לבקר את גיסתה בבית חולים‪ ,‬לא היו מבקרים אחרים בחדר‪ .‬שולה הביטה בילד‬
‫האדמוני ששכב בעריסה קטנה ליד אימו‪ ,‬הילד שנולד שמונה חודשים לאחר שאחיה נשא נערה זו לאישה‪.‬‬
‫"נוכלת‪ ",‬חשבה‪" ,‬היא חושבת שכולם טיפשים‪ ,‬אבל איך אבא היה אומר‪" ,‬האמת תצוף בסוף כמו‬
‫שהשמן צף על פני מים‪ ".‬חשדותיה התגבשו לכלל דברי אשמה‪.‬‬
‫"אחי‪ ",‬אמרה לגיסתה‪" ,‬צעיר מאד‪ .‬אין לו ניסיון‪ .‬הוא תמים‪ ,‬ומאמין לכל מה שאת מספרת לו‪ .‬אבל‬
‫אותי אי אפשר לרמות‪ .‬אני לא צריכה שתגידי לי מי האבא של הילד הזה‪ .‬כל מי שמביט בו פעם אחת‪,‬‬
‫רואה שהוא הבן של הגיס שלך‪ .‬אני לא מתכוונת לקלקל לישעיהו את השמחה‪ ,‬ולגלות לו את האמת‪ .‬אבל‬
‫בסוף הוא יגלה בעצמו את האמת עליך‪ ,‬על התינוק ועל השקרים שלך‪ .‬אל תחשבי שתצליחי לשקר תמיד‪".‬‬
‫בדברים אלו עזבה את החדר‪ ,‬ולא חזרה‪.‬‬
‫מאושרת בבנו האדמוני של יעקב‪ ,‬חשבה לאה‪" .‬לא את‪ ,‬ולא מישהו אחר‪ ,‬יקלקלו את השמחה שלי‪,‬‬
‫וחוץ משולה כולם מתפעלים מהילד היפה שנולד לי‪ ,‬שמחים‪ ,‬ולא חושדים לרגע שהוא לא של בעלי‪".‬‬
‫"נכון שהוא דומה לצדוק‪ ,‬האח של אימא וליונה אח של אבא?" הקפידה לשאול את כולם‪" ,‬גם לצדוק‬
‫וגם ליונה היו שערות אדום אדומות כמו שיש לו‪".‬‬
‫ישעיהו ערך סעודת "ברית" מפוארת לבנו‪ ,‬אבל לאה הייתה זו שבחרה עבורו את השם "ראובן‪ ".‬היא‬
‫קראה על לאה שנאבקה כמוה עם אחותה רחל על אהבת יעקב‪ ,‬וקראה לבנה הבכור ראובן‪" ,‬כי ראה ה'‬
‫בעניי‪ ,‬כי עתה יאהבני אישי‪ ".‬גם היא קיוותה לזכות באהבת יעקב‪ ,‬בזכות בנה‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫*‬
‫בבוקר שלמחרת הברית‪ ,‬יצא ישעיהו לעבודתו באתרי הבניה בבני ברק‪ .‬לאחר צאתו‪ ,‬הלבישה לאה‬
‫לבנה בגדים חמים‪ ,‬הניחה אותו בעגלתו‪ ,‬כיסתה אותו בשמיכה פרחונית‪ ,‬והלכה איתו אל החנות‪.‬‬
‫יעקב נדהם לראות את גיסתו נכנסת לחנות עם בנה הפעוט‪ .‬לא רק שלא רצה לראות אותה בחנותו‪,‬‬
‫הוא גם התקומם על שהיא גוררת גם את בנה אחריה‪" .‬תגידי את השתגעת? מה את מביאה תינוק בן שבוע‬
‫לחנות‪ ,‬מגיעים לפה אנשים חולים‪ ,‬משתעלים‪ ,‬אנשים עם נזלת‪ ,‬מה את מחפשת לעצמך צרות?"‬
‫הוא ניסה למחות‪ ,‬ולהגיד לה שהוא מסתדר יפה בלי עזרתה‪ ,‬אבל היא התעקשה‪ ,‬ואמרה שהיא אוהבת‬
‫את העבודה‪ ,‬ובטוחה שתצליח להיות אם ומוכרת בעת ובעונה אחת‪.‬‬
‫כאשר נרדם ראובן בעגלתו‪ ,‬בישלה כמנהגה‪ ,‬ואפילו עזרה לשרת קונים‪ .‬כאשר התעורר ובכה‪ ,‬עברה אל‬
‫ירכתי החנות‪ ,‬הניקה אותו‪ ,‬חיכתה שיירדם‪ ,‬הניחה אותו שוב בעגלתו‪ ,‬וחזרה לעבודה‪.‬‬
‫עוד באותו ערב‪ ,‬כשישעיהו חזר לביתו‪ ,‬מיהרה אחת השכנות לברך אותו‪ ,‬כשחיוך של שמחה לאיד‬
‫מרוח על פניה‪ ,‬מריחה צרות שעומדות לפרוץ‪ ,‬על אשתו‪" ,‬אשת החיל"‪ ,‬שהצליחה לחזור לעבודה‪ ,‬עם‬
‫תינוק בן שבוע‪.‬‬
‫המריבה שפרצה באותו ערב בין ישעיהו לאשתו הייתה נוראה‪ .‬הוא צעק‪ ,‬התווכח ועמד על זכותו כאב‬
‫להחליט שבנו לא יגדל בחלק האחורי של חנות מכולת‪" .‬אני גבר עשיר‪ ",‬צעק‪" ,‬אני יכול לפרנס בעצמי את‬
‫האישה שלי‪ ,‬ואת הבן שלי‪ ,‬ואת המשפחה שלי‪ .‬אני לא צריך שאת תעבדי‪ ,‬ואני לא צריך שהגיס שלי יפרנס‬
‫אותנו‪ .‬גם לפני הלידה יכולתי לפרנס אותך בלי שתעבדי‪ ,‬ועכשיו שיש לך תינוק את צריכה לטפל בו‪".‬‬
‫"אל תצעק‪ ",‬ביקשה לאה‪" ,‬כל השכנים שומעים את הצעקות שלך‪".‬‬
‫"עכשיו את דואגת לשכנים‪ .‬וכשלקחת ילד בן שבוע לחנות‪ ,‬גם הקשבת לשכנים? עכשיו כשיש לנו ילד‪,‬‬
‫את צריכה לשבת בבית‪ ,‬ולטפל בו‪ .‬תינוק בן שבוע צריך להיות במיטה שלו ובחדר שלו‪ ,‬ולא להיסחב עם‬
‫אימא שלו לחנות מלאה בקונים‪".‬‬
‫כאשר גילה שצעקותיו אינם עוזרות‪ ,‬בכה והתחנן שלא תהרוס את נישואיהם‪ .‬כאשר גם תחנוניו לא‬
‫הועילו‪ ,‬עזב את הבית‪ ,‬ומיהר לבית יעקב‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫הוא נכנס לביתו של יעקב כרוח סערה‪ .‬מדבר‪ ,‬צועק‪ ,‬מתחנן ובוכה לסירוגין‪ .‬התעקשות אשתו‪ ,‬לגדל‬
‫את בנו הבכור בחלקה האחורי של חנות המכולת כמעט והוציאה אותו מדעתו‪.‬‬
‫הוא היה בטוח שגיסו מתקשה להתמודד בעצמו עם העבודה‪ ,‬והוא זה שמשכנע את אשתו לחזור‬
‫לעבודה‪ ,‬כדי להקל מעט את העומס מעליו‪ .‬הוא כעס עליו מאד בשל כך‪ .‬אבל יעקב נשבע לו שהדבר רחוק‬
‫מהאמת‪.‬‬
‫"גם אני התפלאתי לראות אותה מגיעה עם ילד בן שבוע לחנות‪ ",‬הבטיח‪" ,‬אמרתי לה שאני לא צריך‬
‫את העזרה שלה‪ ,‬ושתחזיר את הילד אל המקום שהוא צריך להיות בו‪ ,‬אל החדר שלו ואל המיטה שלו‪ ,‬אבל‬
‫לאה עקשנית‪ ,‬ועושה רק מה שהיא רוצה ומה שמתחשק לה‪ .‬ואני אף פעם לא הצלחתי להשפיע עליה‪".‬‬
‫רחל הייתה מזועזעת לשמוע שאחותה רוצה לחזור לעבודה שבוע לאחר הלידה‪ ,‬ולגדל את בנה בחלק‬
‫האחורי של חנות המכולת‪.‬‬
‫ניצה הייתה מבוגרת מראובן בדיוק בתשעה חודשים‪ ,‬ורחל הייתה מאושרת להיות איתה בבית‪ ,‬לעקוב‬
‫אחרי חיוכיה‪ ,‬תנועות גופה ומלמוליה‪ ,‬וליהנות מהתפתחותה‪ .‬היא אהבה להיניק אותה‪ ,‬ולחוש את ידיה‬
‫ופיה על עורה‪ ,‬אהבה להריח את ריח עורה‪ ,‬לחוש את רכותו‪ ,‬אהבה להביט בבתה היפה הישנה בעריסה‪.‬‬
‫היא נהנתה מכל דקה שבילתה במחיצתה‪ ,‬אמנם היא חזרה לתפור בשעות הפנאי עבור לקוחות‬
‫מובחרים‪ ,‬אבל היא עבדה כשבתה ישנה במיטתה‪ .‬היא לא יכלה להאמין שאחותה מוכנה לוותר על כל‬
‫האושר הזה‪ ,‬ולטפל בבנה בין לקוח ללקוח‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬מיהרה להתלבש‪ ,‬והלכה עם גיסה‪ ,‬לנסות לשכנע את אחותה לוותר על עבודתה בחנות‪.‬‬
‫לאה הייתה אטומה לדברי אחותה‪ ,‬כמו שהייתה אטומה לצעקות ודמעות בעלה‪ .‬כל הנימוקים‪,‬‬
‫התחינות וההסברים ששמעה‪ ,‬לא שינו את דעתה‪ ,‬ולא הפחיתו את נחישותה להמשיך לעבוד בחנות של‬
‫גיסה‪ .‬רחל חזרה מובסת לביתה‪ .‬וישעיהו עזב בחמת זעם את חדרם‪ ,‬ונסע שבור ומדוכא אל אחותו‪.‬‬
‫התפכחות‬
‫לאה טעתה כאשר הניחה לבעלה לנסוע כועס‪ ,‬אל אחותו‪ .‬היא לא שיערה כמה תשנה נסיעה זאת את‬
‫חייה‪ .‬שולה לא אהבה את הצעירה הגנדרנית והמפריזה באיפור‪ ,‬מהיום הראשון בו ראתה אותה‪ ,‬אולם עד‬
‫‪114‬‬
‫ליום זה שמרה את דעותיה לעצמה‪ .‬אחיה המאוהב לא היה מוכן לשמוע‪ ,‬ולו מילה אחת בגנות אשתו‪ ,‬והיא‬
‫לא הייתה מוכנה להשחית מלים לריק‪ ,‬ולעורר את חמתו על עצמה לחינם‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬באותו ערב הוא כעס כל כך עד שהיה בשל להקשיב לה‪ ,‬ולשמוע את כל מה שהיה לה להגיד על‬
‫גיסתה‪" .‬ישעיהו‪ ",‬שאלה בארסיות‪" ,‬לא שאלת את עצמך אף פעם שאלות לגבי אשתך? לא היה נראה לך‬
‫משונה שהיא התעקשה להתחתן איתך דווקא תוך שבועיים? לא התפלאת למה הוא נולד שמונה חודשים‬
‫אחרי החתונה שלכם? ולמה היא מתעקשת לגדל אותו דווקא בחנות של יעקב? והכי חשוב‪ ,‬תשאל את‬
‫עצמך למה יש לילד הזה דווקא שערות אדומות ועיניים ירוקות כמו לגיס שלך ושלה‪ ,‬ולא שערות ועיניים‬
‫חומות כמו שלה‪ ,‬או שערות ועיניים שחורות כמו שלך?"‬
‫ישעיהו הרגיש שכל אחת משאלות אחותו ננעצת כחץ דוקר ומכאיב ללבו‪ .‬השאלות ששאלה אחותו‬
‫הלמו בו‪ .‬הוא הזדעזע לשמע שאלותיה‪ ,‬ועוד יותר נחרד להיווכח שאין לו תשובות מרגיעות לשאלותיה‪.‬‬
‫הוא נזכר בפגישה‪ ,‬בה הציעה לו לאה‪ ,‬לשאת אותה לאישה‪ .‬הוא היה אז כה מאושר‪ ,‬עד שלא שאל את‬
‫עצמו מדוע היא מבקשת להינשא במהירות כזו‪ ,‬ולא חשד בה כלל‪.‬‬
‫הוא היה כה מאושר כשנולד הילד עד שלא טרח לחשב את אורך הזמן שעבר מהחתונה ועד הלידה‪,‬‬
‫וכלל לא חשב למי הוא דומה‪ .‬עכשיו הכתה בלבו המחשבה שאולי הבן שבו התגאה כל כך אינו בנו‪.‬‬
‫הוא אהב את לאה אהבה עזה‪ ,‬אבל‪ ,‬עכשיו קלט שהיא מעולם לא החזירה לו אהבה‪ ,‬מעולם לא אמרה‬
‫לו מילת חיבה כלשהי‪ ,‬מעולם לא עשתה כל מחווה המעידה על רגש של קירבה‪ ,‬ובכלל לא הפגינה רגשות‬
‫כלשהם כלפיו‪ .‬כל עולמה התרכז בשעות בהן בילתה בחברת גיסה‪ .‬עכשיו ניחש לראשונה מה משך אותה‬
‫לבלות בחנות כמעט את כל השעות בהן הייתה ערה‪ .‬לאט לאט בשלה בו ההכרה כי נישואיו מבוססים על‬
‫שקר‪ .‬בעולם שלאה חיה בו לא היה מקום גם בשבילו‪.‬‬
‫הוא הגיע לבית אחותו כועס על אשתו‪ ,‬אבל עכשיו נחרד מהספקות שעלו בדעתו‪" .‬האם לאה בנתה‬
‫את כל הנישואים שלנו על שקר ורמייה? " שאל את עצמו‪ .‬הוא הבין שהתשובות לשאלות אלו‪ ,‬יכריעו אם‬
‫יש לו אישה וילד‪ ,‬או שהוא מאבד ביום אחד את כל משפחתו‪.‬‬
‫כמשוגע עזב את בית אחותו‪ ,‬וכל הלילה נדד ברחובות רמת גן השוממים‪ ,‬צועק לשמים ומקללם על‬
‫המכה הנוראה שהכו בו‪ .‬מקלל את לאה‪ ,‬ואת היום בו הניח את עיניו לראשונה על גופה היפה‪.‬‬
‫"טיפש‪ ,‬טיפש מטומטם‪ ",‬בז לעצמו‪" ,‬כמה הייתי מאושר‪ .‬חשבתי שנבחרתי בגלל יתרונות מיוחדים‬
‫שמצאה בי‪ .‬שוטה שרקד על הפיגומים‪ ,‬ושר מרוב אושר‪ .‬מתפאר כמו טווס באישה בוגדת‪ .‬עורך סעודה‬
‫מפוארת לילד של מישהו אחר‪ .‬עיוור‪ ,‬חסר שכל‪ ",‬המשיך לגדף את עצמו‪" ,‬בטח כולם צחקו מאחורי הגב‬
‫שלי כשחגגתי בשמחה‪ ,‬את הולדת הבן של גבר אחר‪".‬‬
‫‪115‬‬
‫בבוקר‪ ,‬עדין בבגדי העבודה המלוכלכים בהם חזר אמש מעבודתו‪ ,‬לא מגולח וזיפי זקנו מבצבצים על‬
‫לחייו‪ ,‬עיניו אדומות מליל השימורים‪ ,‬שערותיו פרועות‪ ,‬רעב‪ ,‬צמא ועייף‪ ,‬דפק בדלת ביתו של הרב‬
‫אברמוביץ‪ ,‬שחיתן אותו אך לפני שמונה חודשים‪.‬‬
‫הרב אברמוביץ העיף מבט אחד באיש השבור העומד לפניו‪ ,‬ומיהר להכניס אותו אל חדר עבודתו‪.‬‬
‫ישעיהו לא הצליח להוציא מלה מהפה‪" .‬זה בסדר‪ ",‬אמר לו הרב‪" ,‬מותר לבכות בבית הזה‪".‬‬
‫לאחר הבכי הממושך‪ ,‬האזין הרב בסבלנות לסיפורו של ישעיהו‪ .‬הסיפור היה מבולבל‪ .‬לפעמים‪ ,‬חנקו‬
‫דמעות את קולו‪ ,‬והוא לא יכול היה להמשיך לדבר‪ ,‬ולפעמים דיבר במהירות כה רבה‪ ,‬עד שהרב לא הצליח‬
‫לקלוט דבר‪.‬‬
‫פעמים אחדות היה הרב מוכרח לבקש מישעיהו לחזור שוב על עניין לא מובן‪ .‬הוא שאל מספר שאלות‪,‬‬
‫וקלט את גודל הבעיה‪ .‬הוא הבין ששערורייה נוראה תפרוץ אם הסיפור הזה יתפרסם ברבים‪.‬‬
‫הוא החליט להשיג לגבר המוכה הזה‪ ,‬גט שקט ומהיר‪" .‬במיוחד חשוב למנוע פגיעה בילדים החפים‬
‫מפשע המעורבים בפרשה‪ ",‬חשב‪ .‬הוא הרגיע את הגבר המדוכדך‪ ,‬ושכנע אותו להיכנס ולנוח בחדר‪.‬‬
‫ישעיהו עשה כדבריו‪ ,‬ולאחר הלילה הנורא שעבר עליו נרדם במיטת אחד מילדי הרב‪.‬‬
‫הרב לבש את מעילו השחור‪ ,‬חבש את כובע הרבנים שלו‪ ,‬הלך אל חנותו של יעקב‪ ,‬ואמר ללאה‪" ,‬הייתי‬
‫רוצה לדבר איתך באיזה שהוא מקום שקט‪".‬‬
‫"רק רגע‪ ",‬השיבה‪" ,‬רק אקח את התינוק‪ ,‬נעבור לחדר שלי‪ ,‬ונוכל לדבר שם בשקט‪".‬‬
‫הרב בחן את החדר הסמוך לחנות של הגיס לו הרתה‪" .‬אכן‪ ",‬חשב בציניות‪" ,‬סידור נוח‪ .‬חדר קרוב‬
‫לחנותו‪ ,‬ורחוק מאשתו‪ ".‬הוא לא דיבר על מה שחשב‪ ,‬ורק סיפר בקול חרישי את מה שאמר לו בעלה‪.‬‬
‫לאה לא ענתה‪ .‬לא הכחישה ולא אישרה‪ .‬הוא הבין ששתיקתה היא מין הודאה‪ ,‬ומיהר לבקש ממנה‬
‫להסכים לגרושים מהירים כדי לא לבייש אף אחד מהמעורבים בפרשה‪ ,‬ובמיוחד לא להדביק לתינוק שלה‬
‫"אות קין"‪ ,‬העלול ללוות אותו כל חייו‪ .‬לאה הסכימה מיד לבקשתו‪.‬‬
‫הוא הוציא דף נייר מכיסו‪ ,‬וכתב בנכחותה‪" ,‬בעלך יוכל לקחת את כל מה ששיך לו‪ ,‬כולל המתנות שנתן‬
‫לך לפני החתונה‪ ,‬במהלך הנישואים שלכם ואחרי הולדת הילד‪ .‬הוא לא יצטרך לשלם לך את מה שכתוב‬
‫בכתובה‪ ,‬ולא יצטרך לשלם מזונות‪ ,‬לא לך ולא לילד שאינו שלו‪ .‬תמורת כל זאת‪ ",‬הוסיף לכתוב בהסכם‪,‬‬
‫"תקבלי גט מהיר‪ ".‬הוא הבטיח לה שמלבד שלושתם לא ידע איש את הסיבה האמיתית לגרושיהם‪.‬‬
‫היא הסכימה בהקלה לכל התנאים שהציג בפניה הרב‪ ,‬והוא החתים אותה על ההסכם‪ .‬לאה הייתה‬
‫מרוצה‪" .‬ישעיהו נתן לי כבר בעצם‪ ,‬את כל מה שרציתי ממנו מההתחלה‪ ",‬חשבה‪" ,‬הוא נתן את השם שלו‬
‫לבן של יעקב‪".‬‬
‫‪116‬‬
‫בנה הפך למרכז חייה‪ .‬הוא היה המציאות‪ .‬הפה על הפטמות שלה‪ ,‬היה כל עולמה‪ ,‬והשרה עליה שלווה‪.‬‬
‫בישעיהו לא הייתה מעוניינת‪ ,‬לא כבעל‪ ,‬לא כאב לבנו של האיש שאהבה‪ ,‬ולא כמפרנס‪ .‬היא לא נזקקה‬
‫לכספו‪ .‬החנות פרנסה את שתי המשפחות‪.‬‬
‫ליבה היה עדין נתון לגיסה‪" .‬אחרי הגרושים אעשה מה שאני רוצה‪ ,‬בלי שמישהו יגיד לי מה לעשות‪,‬‬
‫ואוכל להשיג את מה שאני מתכננת להשיג כבר הרבה שנים‪ ,‬את הבעל של אחותי‪".‬‬
‫יעקב ורחל נדהמו כאשר שמעו על גרושיה הקרובים‪ .‬גרושים נחשבו בסביבתם לכתם מחפיר‪ .‬הם‬
‫שמעו שהשחקנים באמריקה מתגרשים‪ ,‬אבל מעולם לא שמעו על אנשים בסביבתם שהתגרשו‪.‬‬
‫"ישעיהו רוצה להתגרש ממך‪ ,‬רק בגלל שאת מתעקשת להמשיך לעבוד ולגדל את התינוק בחנות‬
‫המכולת‪".‬‬
‫הם ניסו לשכנע אותה לוותר על העבודה‪ ,‬לפיס את בעלה‪ ,‬ולשכנע אותו לשוב לביתו‪ ,‬כדי למנוע‬
‫מעצמה בושה וקלון‪ ,‬ואת הצורך לגדל את בנה ללא אב‪ .‬גרושים הפחיתו מאד את סיכויה להינשא בשנית‪.‬‬
‫לאה לא דיברה איתם ולא ענתה על שאלותיהם‪ .‬בנחישות המשיכה בהליכי הגירושים‪ .‬היא התרגלה‬
‫לקבל החלטות בלי הסכמת משפחתה‪" .‬כך הצלחתי להגיע לארץ הזאת בלי ההסכמה של הוריה ההורים‬
‫שלי‪ ,‬כך אני אגדל את הילד שלי איך שאני רוצה‪ .‬אחר כך אני אשיג גם את אביו‪ ".‬לאה התעלמה מהתנגדות‬
‫משפחתה וביקורת החברה‪.‬‬
‫בשמחה שלחה חזרה‪ ,‬את השידה שגיסתה נתנה לה‪ .‬היא ארזה את כל חפציו של ישעיהו‪ ,‬ושלחה‬
‫אותם עם השידה אל אחותו‪ .‬החדר נראה לה עכשיו יותר מואר‪ ,‬יותר מרווח‪ ,‬יש בו יותר מקום לבן שלה‪,‬‬
‫והתפנה בו מקום גם ליעקב‪ .‬היא הייתה בטוחה שמיד אחרי שתקבל גט‪ ,‬יעקב יצטרף אליה‪.‬‬
‫תוך חודשים הצליח הרב אברמוביץ להסדיר תור לגט‪ ,‬אבל אז נתקל במכשול חדש‪ ,‬ישעיהו סרב‬
‫לפגוש את לאה‪.‬‬
‫"אני לא מוכן להיות איתה בחדר אחד‪ ,‬אני לא רוצה לראות אותה‪ ,‬ולא את הפרצוף שלה‪ ,‬אני לא‬
‫אשים את הגט בידיים שלה‪ .‬אם אראה אותה‪ ,‬אני מסוגל לרצוח אותה‪ ,‬אני לא אחראי למה שיקרה אם‬
‫נפגש‪ ",‬איים‪.‬‬
‫"אבל אתם בוודאי נפגשתם‪ .‬איך לקחת את הדברים שלך מהחדר שלכם?"‬
‫"אמרתי לגיס שלה שהיא יכולה להיחנק עם הדברים‪ .‬אני לא אבוא לקחת אותם‪ .‬הוא ניסה לפיס‬
‫בינינו ‪ ",‬גיחך‪" ,‬נוח לו שהפרוצה שלו תהיה נשואה‪ ,‬ככה יהיה לו יותר נוח עם שתי האחיות‪ .‬הוא חשב‬
‫שמצא סידור נהדר בשביל הזונה שלו‪ .‬הוא מצא גבר שיפרנס אותה‪ .‬אמרתי לו להסתלק מהפרצוף שלי‪,‬‬
‫לפני שאשתו תהיה אלמנה‪ .‬בסוף היא שלחה לי את הכול עם עגלון אחד‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬אז איך תתגרשו?" שאל הרב נואשות‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫"מצידי שתישאר נשואה‪".‬‬
‫הרב היה מוכרח לארגן גט בעזרת שליח‪ .‬בגיל שמונה עשרה קיבלה לאה את הגט‪ ,‬ושוב הייתה פנויה‪.‬‬
‫ביום בו קיבלה את הגט‪ ,‬סיפרה לה אחותה באושר‪ ,‬כי שוב הרתה‪ ,‬וכי ילדם השני עתיד להיוולד כבר בבית‬
‫החדש‪ ,‬ההולך ונבנה‪ ,‬בבני ברק‪ .‬החלום של לאה לחטוף את יעקב מאחותה שוב נדחה‪.‬‬
‫פרעות‬
‫מיד אחרי הגרושים‪ ,‬בסוף חודש ניסן‪ ,‬נסע ישעיהו ליפו כדי לקנות בזול כלי עבודה וחומרי בניה לצרכי‬
‫עבודתו‪ .‬הפועלים שלו ניסו להניע אותו מלנסוע לשם‪.‬‬
‫"אל תיסע ליפו‪ .‬המצב מתוח‪ .‬יש שמועות שיש צרות בדרך‪ .‬בן דוד שלי שמע שיש הסתה במסגדים נגד‬
‫יהודים‪ .‬יש שמועות שהם מחפשים יהודים‪ ,‬כדי לפגוע בהם‪".‬‬
‫ישעיהו הניד ידו בזלזול‪" .‬מי מפחד מהם? הם רוצים שנפחד מהם‪ ,‬אבל אני לא מפחד‪ .‬מה אכפת לי?‬
‫נראה מי יתחיל איתי‪ .‬מי שיתחיל איתי יצטער על היום שבו הוא נולד‪ .‬אתה יודע כמה רוצים פה בשביל‬
‫שק מלט? מה אני משוגע לשלם את המחירים המטורפים שרוצים פה?"‬
‫"כסף זה לא הכול‪ .‬לא כדאי לשלם בחיים‪ .‬יותר כדאי לבזבז כסף ולא להסתכן במוות‪".‬‬
‫"מי מסתכן? וחוץ מזה החיים לא כל כך נהדרים ששווה לשמור עליהם‪ .‬נתראה בערב‪ ",‬סיים‪" .‬ואתם‬
‫רק אל תנצלו את זה שאני נוסע‪ ,‬ותתבטלו פה‪ .‬אני רוצה לראות קצת עבודה כשאחזור‪".‬‬
‫ביפו ניתקל בקבוצת פורעים ערביים שארבה לקורבנות‪ .‬בתחילה ניסה להימלט‪ ,‬אבל זה רק שילהב‬
‫אותם‪ ,‬אחר כך ניסה להלחם על חייו‪ ,‬אבל לא היה לו שום סיכוי מולם‪ .‬גופתו נשארה מוטלת על המדרכה‪.‬‬
‫יעקב ולאה היו בחנות‪ ,‬כששמעו שהערבים מתפרעים ביפו‪ ,‬מציתים בתים‪ ,‬בוזזים חנויות ורוצחים‬
‫יהודים‪ .‬הם מיהרו להוריד את תריס הפח שבחזית החנות‪ ,‬ורצו לבית של יעקב‪ .‬לאה ורחל הסתתרו‪,‬‬
‫מפוחדות‪ ,‬עם התינוקות שלהן‪ ,‬אצל אחת השכנות שגרה בקומה הגבוהה של הבניין‪.‬‬
‫יעקב לקח את חפירה שהייתה בחצר‪ ,‬ורץ לכיוון יפו‪ .‬יהודים נוספים רצו לידו נושאים כלי נשק דומים‬
‫לשלו; מקלות מטאטא‪ ,‬טוריה‪ ,‬קלשון או מעדר‪ .‬ביפו‪ ,‬פילס את דרכו בין אלפי נשים וילדים יהודים‪,‬‬
‫הנמלטים מבתיהם‪ ,‬בין חנויות בוערות‪ ,‬בין להבות וענני העשן‪ ,‬וראה פצועים רבים וגופות של יהודים‬
‫שנרצחו‪ .‬פורעים לא ראה‪ .‬הם התפזרו והתחבאו‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫בין גופות ההרוגים‪ ,‬מצא יעקב גם את גופת גיסו לשעבר‪ .‬ההתרגשות בה היה נתון העניקה לו כוח‪,‬‬
‫והוא הצליח להרים את הגופה‪ ,‬ולהניח אותה על גבו‪ .‬יהודים שראו גבר‪ ,‬נושא גופת מת‪ ,‬ודמעות זולגות‬
‫מעיניו‪ ,‬מיהרו אליו‪.‬‬
‫"חכה‪ ,‬אתה תיפול עם הגופה‪ .‬נמצא איזה קרש‪ .‬ככה זה לא כבוד למת‪ .‬בוא נוציא אותו בדרך מכובדת‪".‬‬
‫הם לקחו מדף‪ ,‬מחנות שדלתה נפרצה והסחורה שהייתה בה נבזזה‪ .‬על המדף הניחו את הגופה‪ ,‬ועזרו‬
‫לו לצאת איתה מיפו‪ ,‬לפני שנכנס לתוקף העוצר שהטילו הבריטים‪.‬‬
‫"אני חשבתי שבארץ הזאת יהודים יכולים לחיות בשקט‪ ,‬אבל גם פה לא אוהבים יהודים‪ ",‬אמר בעצב‪.‬‬
‫"אני יגיד לך את האמת‪ ,‬יהודים לא יכולים לחיות בשקט בשום מקום‪ .‬עוד לא נברא המקום הזה ששם‬
‫יהודים יוכלו לחיות בשקט" ענה אחד מהם במרירות‪.‬‬
‫הם הניחו את הגופה ליד גופות נרצחים אחרים‪ ,‬מוקפים בנרות "נשמה" דולקים‪ ,‬עד למועד ההלוויה‪.‬‬
‫שולה אחותו של ישעיהו‪ ,‬פנתה אל הרב אברמוביץ‪ ,‬ובקשה ממנו לוודא שלאה‪ ,‬גיסתה לשעבר‪ ,‬לא‬
‫תבוא להלוויה‪ .‬לאה שמעה בדממה את בקשת הרב‪ ,‬והבטיחה למלא את בקשתו‪.‬‬
‫היא הצטערה לשמוע על מות ישעיהו‪" .‬נכון‪ .‬לא אהבתי אותו‪ .‬אבל אני יודעת שהוא אהב אותי עם כל‬
‫הלב‪ ".‬היא העריכה אותו כבן אדם‪ ,‬כגבר טוב לב‪ ,‬נדיב‪ ,‬הגון וישר‪ .‬היא העריכה את כנותו‪ ,‬ואת העובדה‬
‫שהעניק שם מכובד לבנה‪ ,‬אבל המחשבה הראשונה שחלפה במוחה‪ ,‬כששמעה על רציחתו‪ ,‬הייתה‪" ,‬ראובן‬
‫בנו של יעקב‪ ,‬הוא עכשיו רק שלי‪".‬‬
‫יעקב נאנח בליבו‪ .‬עכשיו עליו לכתוב להורי אשתו‪ ,‬ולספר להם שבגיל שמונה עשרה הפכה גיסתו‬
‫לאלמנה‪ .‬עכשיו גם יוכל לכתוב‪ ,‬את מה שלא העז לספר להם אחרי גרושיה‪ ,‬שבתם מגדלת לבד את הילד‬
‫הבכור שילדה‪.‬‬
‫הוא התבייש במחשבה שעלתה במוחו‪" .‬עכשיו גם יהיה גם יותר קל לחתן אותה‪ .‬נוכל להגיד שהיא‬
‫אלמנה‪ ,‬ובכלל יותר טוב שאנשים לא ידעו שבמשפחה שלנו יש גרושה‪ .‬אלמנה‪ ,‬זה לא פוגע בכבוד‬
‫המשפחה‪".‬‬
‫אחרי ההלוויה‪ ,‬כואבת ומתייסרת‪ ,‬לקחה שולה את החפצים המעטים שהשאיר אחיה‪ ,‬ונסעה לפולין‪,‬‬
‫כדי לתת אותם להוריה‪.‬‬
‫היו לה נקיפות מצפון על שגילתה לו שהבן של לאה איננו שלו‪" .‬אולי‪ ",‬חשבה בכאב‪" ,‬אם לא הייתי‬
‫דוחפת את האף שלי לאיפה שלא צריך‪ ,‬ואם הייתי שומרת את הפה שלי סגור‪ ,‬הוא לא היה יודע שזה לא‬
‫הבן שלו ‪ ,‬והיה חי עם הזונה הזאת באושר‪ .‬סוף סוף הוא אהב אותה‪ .‬אם אני לא הייתי מגלה לו את האמת‪,‬‬
‫אולי הוא לא היה נוסע ליפו בזמן כזה מסוכן‪ ,‬ולא היה נהרג‪ ,‬ואני לא הייתי צריכה עכשיו לחשוב איך לספר‬
‫‪119‬‬
‫להורים שלי שהבן היחיד שלהם נהרג‪ ,‬והדברים האלו שבתיק שלי‪ ,‬הם המזכרת היחידה שנשארה לנו‬
‫ממנו‪".‬‬
‫בן השנואה‬
‫לאה אהבה ללכת בשבת לבית הכנסת‪" .‬בעזרת הנשים אני יכולה לראות שמלות‪ ,‬תכשיטים‪ ,‬כובעים‪,‬‬
‫ונעלים‪ ,‬ולקבל רעיונות חדשים‪ ".‬לפעמים גילתה רקמה מעניינת‪ ,‬שרוול בעיצוב שונה‪ ,‬קישוט זהב מסולסל‬
‫או כפתור מיוחד‪ .‬את כל אלו דאגה להעתיק לעצמה‪ ,‬כדי להישאר המהודרת בנשים‪.‬‬
‫בנה ישב לידה בעגלתו‪ ,‬לבוש בגדים מפוארים‪" ,‬פקל'ה"‪ ,‬חבילת ממתקים בידו‪ ,‬וצעצועים יקרים פזורים‬
‫לידו‪ ,‬רבים כל כך עד שהצליחו להעסיק אותו לאורך כל התפילה‪.‬‬
‫עזרת הנשים הייתה מקום התכנסות נעים להחלפת רכילות‪ ,‬להצגת שמלה חדשה‪ ,‬תכשיט חדש‪ ,‬או ילד‬
‫חדש‪ .‬אבל היא הלכה לשם‪ ,‬בעיקר בגלל האפשרות להציץ מטה‪ ,‬ולאתר את אהובה בין המתפללים‪.‬‬
‫משקיפה מלמעלה על ראשי הגברים העטורים בטלית‪ ,‬הייתה מגלה את שערו האדמוני מבצבץ משפת‬
‫טליתו‪ ,‬וממשיכה ללוות במבטה את כל תנועותיו‪.‬‬
‫הוא היה כה קרוב אליה‪ ,‬אבל אליו לא הצליחה להגיע‪" .‬בגלל ההיריון של אחותי אני לא יכולה לקבל‬
‫אותו עכשיו‪ ,‬וכל מה שנשאר לי זה רק לקוות שאחרי שהיא תלד‪ ,‬אני אצליח סוף סוף להשיג אותו‪".‬‬
‫בשמחת תורה ראה יעקב את בן גיסתו מביט בעיניים כלות בילדים הרוקדים עם אביהם‪ .‬הוא התכופף‪,‬‬
‫הרכיב אותו על כתפיו‪ ,‬והצטרף למעגל הרוקדים‪ .‬הוא תמיד התייחס אל ה"יתום" של גיסתו‪ ,‬כאילו זה הבן‬
‫שמשפחתו קיבלה במקום בנו שנולד מת‪ ,‬ואהב אותו בדיוק כפי שאהב את בנותיו‪.‬‬
‫מאושרת‪ ,‬ראתה לאה‪ ,‬מאחורי המחיצה בעזרת הנשים‪ ,‬את בנה מחבק בידיו הזעירות את ראש אביו‪,‬‬
‫האב שאינו יודע שאת בנו הוא מרכיב על כתפו‪ ,‬ועיניו זוהרות משמחה‪" .‬מה? הוא לא מרגיש שזה הבן‬
‫שלו? איך הוא עיוור כזה? איך הוא לא רואה? ואולי זה המזל שלי שהוא כל כך עיוור‪".‬‬
‫"למה את בוכה אימא?" שאל ראובן בפליאה‪.‬‬
‫"אני בוכה? אני לא בוכה‪ .‬הדמעות יורדות לי מהעיניים בגלל שאני כל כך אוהבת אותך‪ .‬כל כך שמחתי‬
‫לראות איך רקדת בבית הכנסת עם יעקב‪ .‬אתה אוהב לרקוד עם יעקב?"‬
‫‪111‬‬
‫יפו ‪7791 -‬‬
‫במשך כל השנים‪ ,‬מאז שעזב את ביתו דאג יעקב לשלוח מפעם לפעם סכומי כסף לאמו‪ ,‬אולם מעולם‬
‫לא הצליח לאסוף סכום כסף רציני כדי שיוכל להגשים את חלומו להביא את כל בני משפחתו לארץ‬
‫הקודש‪ .‬הכסף שהגיע ממנו נעלם בידיהם של רופאים‪ ,‬רוקחים ומחוללי נסים‪ ,‬שלא עזרו לאביו‪ ,‬אבל כילו‬
‫את כספי כל המשפחה‪.‬‬
‫עודו עסוק בבניית ביתו החדש‪ ,‬השבית‪ ,‬מכתב שהגיע מפולין‪ ,‬את שמחת יעקב‪ .‬רויזע‪-‬בילא‪ ,‬אמו‪,‬‬
‫ספרה לו במכתב ספוג דמעות על מות אביו‪" .‬אביך נגאל מייסוריו אחרי מחלה ארוכה וסבל רב‪".‬‬
‫"עכשיו נשארתי רק עם אחותך הצעירה‪ .‬אחותך הבכורה‪ ,‬כמו שאתה יודע‪ ,‬כבר התחתנה ואחיך מצא‬
‫עבודה אצל מנדל‪ ,‬בן אחיו של יוסף‪-‬לייב‪ ,‬בלובלין‪ .‬הבית שבו גרנו נשרף בדליקה ששרפה חצי מהעיירה‪ ,‬כך‬
‫שגם המעט שהיה לנו נעלם ואיננו‪".‬‬
‫ריבה‪ ,‬אחותה‪ ,‬שלחה לה מיד אחרי ההלוויה‪ ,‬כסף והזמינה אותה לבוא ולגור אצלם והיא בלעה את‬
‫גאוותה‪ ,‬ארזה את מעט החפצים שעוד נותרו לה ונסעה עם בת זקוניה לגור אצל אחותה‪.‬‬
‫"עכשיו אחותך הקטנה עומדת להתחתן‪ ",‬המשיכה וכתבה אמו‪" ,‬החתן הוא אמנם אלמן עם שלושה‬
‫ילדים‪ ,‬מבוגר בהרבה מגיטל אחותך‪ ,‬אבל הוא חכר יער‪ ,‬הוא מרוויח טוב‪ ,‬והבטיח לי מקום בביתו עד יום‬
‫מותי‪ ,‬כך שלא אצטרך עוד ליפול למעמסה על אחותי המסכנה ועל גיסי‪".‬‬
‫יעקב בכה‪ ,‬כאשר קרא את מכתבה של אמו‪ .‬הוא הרגיש צער ואבלות‪ .‬אביו מת‪ .‬אחיו ואחיותיו‬
‫התפזרו‪ .‬אחותו הקטנה "מוכרת" את עלומיה לאיש זקן‪ ,‬כדי להבטיח בית לאמה הזקנה‪.‬‬
‫כשאביו מת חש שהפסיד את אחד האנשים הבודדים בעולם שבעיניו היה עדין ילד‪ .‬לפתע הרגיש מבוגר‬
‫ובודד‪ .‬ביתו הישן נעלם‪ .‬בית שהיה ספוג בכל כך הרבה אהבה‪ ,‬נמחק בשל עוני ומצוקה‪ .‬הוא הרגיש כאדם‬
‫שעברו נמחק‪ ,‬כמי שכשל בתפקידו כבן‪ .‬הוא לא הצליח להגשים את תקוותיו לרפא את אביו‪ ,‬או להציל את‬
‫משפחתו‪.‬‬
‫דמעות ירדו על לחיי יעקב ואשתו התקשתה לנחמו באבלו‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫בני ברק‬
‫הריונה השלישי של רחל לא היה קשה‪ .‬בשלווה ציפתה ללידה ולסיום בנית בית החלומות עליו חלמו‬
‫היא ובעלה מאז נישואיהם‪ .‬תכופות נסעה עם ניצה לעקוב אחרי התקדמות הבנייה‪ .‬היא השגיחה על‬
‫הפועלים‪ ,‬תוך שהיא מנענעת את בתה‪ ,‬או טופחת על בטנה‪ ,‬ומנסה לקבוע מיקומו של כל דלת‪ ,‬חלון וארון‪.‬‬
‫באחד מחדרי הדירה הריקים‪ ,‬הייתה מניקה את בתה‪ ,‬ומחליפה לה חיתול‪ ,‬בין הפגישות שהיו לה עם‬
‫בנאים‪ ,‬נגרים‪ ,‬חשמלאים‪ ,‬רצפים או זגגים‪.‬‬
‫ישעיהו גוטמן בנה את הבית‪ ,‬בתקופת האושר שלו עם אחותה‪ ,‬והשקיע מאמץ מיוחד כדי שיהיה יפה‪.‬‬
‫"הבניין מושך תשומת לב בהדרו‪ ".‬כתבה להוריה‪" ,‬הוא מסויד מבפנים ומבחוץ בלבן בוהק‪ ,‬רעפים אדומים‬
‫על הגג‪ ,‬ותריסי עץ צבועים בצבע קרם בהיר שומרים על החדרים והמרפסות הגדולים מפני חום השמש‪".‬‬
‫רחל תכננה חדר מיוחד‪" ,‬חדר תפירה"‪ ,‬בו תוכל להמשיך לתפור‪ ,‬ובמיוחד התעקשה על מטבח גדול‪ ,‬בו‬
‫יוכלו בני הבית ליהנות מריח האוכל בשעה שהוא מתבשל‪ .‬ארונות נמשכו לאורך הקיר וביניהם נקבעו שני‬
‫כיורים‪ ,‬אחד לכלי החלב והשני לכלי הבשר‪ .‬מקרר חשמלי‪ ,‬מוצר נדיר בתקופה זו‪ ,‬עמד בפינה‪.‬‬
‫"את הפתילייה הישנה אני משאירה‪ ,‬כדי להכין עליה חמין לשבת‪ ",‬אמרה לאחותה‪" ,‬אבל קניתי גם‬
‫כיריים גז‪ .‬הבישול בגז הרבה יותר יקר מבישול בפתילייה על פתילייה‪ ,‬אבל נמאס לי מעשן ומקירות‬
‫מפויחים‪ ,‬ואני לא מוכנה לוותר על מטבח מודרני‪".‬‬
‫את מרב מאמציה הקדישה לעיצוב חדר ילדים מואר‪ ,‬עליז ונוח‪ .‬ניצה בתה הייתה בעיניה הילדה היפה‬
‫והמושלמת ביותר בעולם כולו‪ ,‬והיא רצתה להכין לה חדר שובה לב בו תוכל לגדול באושר‪.‬‬
‫לחדרים האחרים מצאה רהיטי עץ כבדים וכהים‪ ,‬שהזכירו לה את הרהיטים בבית הוריה‪ .‬את המזנון‬
‫וארונות המטבח העשויים ארגזי עץ ישן‪ ,‬שנזרקו מחנותו של פינייה‪ ,‬ואת שולחן המטבח הישן של פייגע‬
‫החליטה לנטוש בחדרם הקודם‪.‬‬
‫כאשר סידרה את כלי הכסף שהביאה מפולין במזנון עץ מבהיק שידיות פליז לו‪ ,‬שמע יעקב את מחירו‬
‫ושאל מבוהל‪" ,‬זה לא יותר מדי הרבה כסף בשביל מזנון אחד?"‬
‫"אבא שלי תמיד אמר‪ ",‬ענתה‪" ,‬שאם קונים בזול‪ ,‬שמחים ברגע שקונים‪ ,‬ומצטערים כל הזמן‪ ,‬ואם‬
‫קונים ביוקר‪ ,‬בוכים בזמן שקונים‪ ,‬כי כואב בכיס‪ ,‬אבל נהנים כל הזמן‪".‬‬
‫‪112‬‬
‫היא סקרה בהנאה את מרפסת החזית עם כסאות הנוח שבה‪ ,‬את ווילונות התחרה הלבנים המעטרים‬
‫את החלונות‪ ,‬והחליטה שכל מה שבבית משביע את רצונה‪.‬‬
‫"הבית עוצר נשימה‪ ",‬אמרה אחת השכנות‪" ,‬זה לא שאני מקנאה בך חס וחלילה‪ ",‬אמרה‪ ,‬ושפתיה‬
‫מתעקמות מקנאה‪ .‬רחל ירקה‪ ,‬זוכרת שאימה הייתה נוהגת לירוק כדי למנוע את השפעת "עין הרע‪".‬‬
‫"אם היית רואה את החדר עם הג'וקים שיש לי עכשיו‪ ,‬היית מבינה למה אני מוכרחה לעזוב אותו‪ .‬את‬
‫לא יודעת איזה צרות היו לנו‪ .‬מה לא עברנו עד שהגענו לזה‪ ",‬אמרה בתקווה להפסיק את הקנאה שנשקפה‬
‫מעיני האישה‪.‬‬
‫היא התביישה ברוב אושרה‪ ,‬ולא הבינה איך זכתה בכל זה‪.‬‬
‫בפינת רחוב רבי עקיבא עמדו עגלונים עם העגלות והסוסים שלהם‪ ,‬וחיכו ליום עבודה‪ .‬רחל התמקחה‬
‫עם כמה מהם‪ ,‬עד שמצאה עגלון שהסכים להעביר את חפציהם לדירתם החדשה בזול‪.‬‬
‫יעקב שתל בחצר הבית מספר עצי פרי; מנגו‪ ,‬גויאבות ואבוקדו‪ .‬כל יום ששי‪ ,‬עד לשבוע האחרון של‬
‫חייו‪ ,‬דאג להשקות‪ ,‬לסלק ענף יבש‪ ,‬להרחיב את גומת המים ולדשן את האדמה‪ .‬העצים העניקו לחצר את‬
‫הצבע הירוק שרחל חפשה לשווא ביומה הראשון בארץ‪ .‬יעקב שמח בעלים המצילים ומקררים את החצר‪,‬‬
‫אהב לקטוף פירות‪ ,‬להביא בגאווה‪ ,‬ולחלק לבני ביתו פרי שגידל במו ידיו‪.‬‬
‫דירתה של לאה בקומה השלישית הייתה גדולה כמעט כמו דירת אחותה‪ ,‬ועכשיו‪ ,‬כשרק היא ובנה‬
‫צריכים לגור בה‪ ,‬היא הייתה בעצם גדולה מדי עבורם‪.‬‬
‫למרות ששמחה לגור בשכנות לגיסה‪ ,‬היא התענינה רק בעיצוב החנות‪" .‬גם בבני ברק החנות תהיה הכי‬
‫חשובה בחיים שלי‪ ".‬בחנות היא תבלה את רוב השעות בהן היא ערה‪ ,‬יחד עם הגבר העומד במוקד‬
‫חלומותיה‪ .‬לכן תכננה כל פרט בה; מיקום נכון של התאורה‪ ,‬כיור המים‪ ,‬המקרר‪ ,‬המשקל והארונות‪.‬‬
‫החנות בקומה הראשונה‪ ,‬הייתה גדולה פי כמה‪ ,‬מזו שעמדו לעזוב‪ .‬בצד החנות היה מחסן לסחורות‪,‬‬
‫ומצדה השני היו המדרגות שהובילו לדירותיהם‪.‬‬
‫"אני מייעצת לך לא למכור את החנות הראשונה‪ ",‬אמרה לגיסה‪ .‬ומצאה צעיר שהסכים לשכור‬
‫ולהמשיך למכור בה מוצרי מכולת‪ .‬הם השאירו לו את כל הציוד‪ ,‬וציידו את חנותם החדשה במדפים‬
‫ומוצרים חדשים‪.‬‬
‫"אני רוצה שמי שיכנס לחנות יוכל לראות מיד את כל הסחורה‪ ",‬הסבירה לגיסה‪" ,‬ואני אסדר את‬
‫הסחורה בצורה כזאת‪ ,‬שירצה לקנות גם מה שהוא בכלל לא רוצה לקנות‪ ,‬ובעצם הוא לא צריך בכלל‪".‬‬
‫"זה לא פייר לסדר את הקונים‪ ",‬התמרמר יעקב‪.‬‬
‫"ראית פעם מישהו שהיה פייר וגם הרוויח כסף?" שאלה לאה בביטחון‪.‬‬
‫שיטות המכירה שלה‪ ,‬לא נשאו חן בעיניו‪ ,‬אבל‪ ,‬כדי לשמור על השלום במשפחה‪ ,‬שמר על שתיקה‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫כל ההתחלות‬
‫קשות‬
‫"מיד אחרי תשעה באב נעביר את הדברים לבני ברק‪ ,‬ונפתח את החנות‪ ".‬יעקב‪ ,‬עדין אבל על מות אביו‪,‬‬
‫פוחד מקנאה של אנשים ומעין הרע‪ ,‬היה היחיד מבני משפחתו שלא הרגיש התרוממות רוח‪ ,‬כאשר העביר‬
‫את חנותו וביתו למשכנם החדש‪.‬‬
‫ההתחלה הייתה קשה ומפחידה‪ .‬קונים מעטים פקדו את החנות‪ .‬תושבי בני ברק השמרנים לא מיהרו‬
‫לנסות מקום אוכל חדש‪ .‬ההכנסות היו מעטות‪" .‬אני מפחד שעשינו שגיאה כשעזבנו את תל אביב‪".‬‬
‫"אתה שוכח שגם כשהחנות הייתה בתל אביב היו לפעמים בעיות; לפעמים האנגלים היו מטילים עוצר‬
‫בית ולא יכולנו לפתוח את החנות‪ ,‬או שהלקוחות לא באו מפחד הערבים‪".‬‬
‫במקרים אלו הייתה לאה מתגנבת‪ ,‬דרך חצרות השכנים‪ ,‬לבית כמה מלקוחותיה העשירים‪ ,‬או לאלו‬
‫שהיו להם ילדים קטנים‪ ,‬מביאה מצרכים בסיסיים‪ ,‬ומניחה תוך כדי כך בסליה גם מוצרי מותרות יקרים‪ ,‬או‬
‫מוצרים ישנים שביקשה להפטר מהם‪.‬‬
‫הלקוחות התלהבו לראות אותה‪ ,‬והכריזו‪" ,‬לאה‪ ,‬את מלאך‪ ,‬את נהדרת‪ ,‬איזו נשמה טובה‪ ,‬לא נשכח אף‬
‫פעם איך את דואגת לנו‪ ,‬ואיך את מוכנה לסכן את החיים שלך בשביל להביא לנו אוכל‪".‬‬
‫הם כל כך שמחו באוכל שהביאה עד ששילמו גם עבור המצרכים היקרים שהביאה‪ ,‬ונשבעו שיישארו‬
‫לקוחותיה הנאמנים לעד‪ .‬היא ניצלה הזדמנויות אלו גם לגבית חובות ישנים‪.‬‬
‫לעיתים גויס יעקב על ידי ה"הגנה" לשמירה או לעזרת מעפילים‪ ,‬ולאה נאלצה לשרת לבד את‬
‫הלקוחות‪ .‬קרה גם שהמוסדות הלאומיים הכריזו על שביתת מסחר או חרם על מוצרים מתוצרת חוץ‪ ,‬והם‬
‫נשארו תקועים עם מלאי של סחורה כזאת‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫"לא‪ ,‬אל תזרוק את הסחורה‪ ",‬קראה לאה‪ ,‬כשראתה שגיסה מבקש להשליך סחורות אסורות‪" .‬אני‬
‫אחביא את זה בחדר שלי‪ ".‬היא הציעה את הסחורה‪ ,‬לאלו מלקוחותיה שידעה שימנעו מלבדוק את מקורה‬
‫אם ימכרו להם אותה בזול‪ .‬לאחר מכן הקפידה לא להציג בחלון הראוה סחורות מיובאות‪.‬‬
‫"במיוחד אני מצטערת כשהאנגלים מחרימים חנויות של יהודיים‪ ,‬כי הם קונים הרבה סיגריות ובירה‬
‫קרה‪ ,‬ומשלמים תמיד במזומן‪".‬‬
‫כפיצוי על קשיים אלו התרגלו לקוחותיהם לקנות כמויות מזון גדולות שכן לקחו בחשבון שבזמנים‬
‫קשים יתקשו לערוך קניות‪ ,‬אך בבני ברק לא הגיעו כלל לקוחות לחנות‪.‬‬
‫יעקב תכנן לעבור לבני ברק‪ ,‬כאשר היה בטוח שיש בידו די כסף לבנות בית וחנות צנועים‪ .‬הוא לא‬
‫לקח בחשבון את השקעותיהן היקרות של אשתו וגיסתו בדירות‪ ,‬ואת השקעותיה של לאה בחנות‪.‬‬
‫"אני צריך לכפרות את כל המותרות שקנו‪ .‬זה רק מנקר לאנשים בעיניים ומביא עין רעה ומזל ביש‪",‬‬
‫אבל הוא מעולם לא ידע להתנגד לנשות המשפחה‪ ,‬ונאלץ לקחת עוד ועוד הלוואות‪ .‬הריבית ששילם הייתה‬
‫גבוהה‪ .‬הוא חשש מפני פשיטת רגל‪ ,‬ולא הצליח להירדם בלילות‪ .‬היו לו סיוטים שהבנק זורק אותו ואת‬
‫משפחתו אל הרחוב‪ ,‬החנות והבית שבנה לרחל נלקחים מהם‪ ,‬והוא חוזר להיות עני‪ ,‬אביון‪ ,‬חסר פרוטה‬
‫ורעב ללחם‪.‬‬
‫גם לאה דאגה‪ .‬וכשראתה את פניו אכולות הדאגה של יעקב‪ ,‬ניסתה נואשות למצוא פתרון שיימחה את‬
‫אותות המצוקה מעיניו היפות‪ .‬היא טיגנה בצל ושום‪ ,‬הוסיפה בשר‪ ,‬ותיבלה בתבלינים מפיצי ריח‪.‬‬
‫הניחוחות שעלו ממאכליה העלו רוק בפיות העוברים ושבים‪ ,‬אבל אף אחד לא ביקש לטעום מהם‪.‬‬
‫הלקוחות מתל אביב לא הגיעו‪ ,‬ותושבי בני ברק השמרנים נמנעו מלנסות חנות חדשה‪.‬‬
‫את המפנה חולל הפעם דווקא יעקב‪ .‬זמן מה לאחר שפתח את החנות נפטרה אשתו של רב בית הכנסת‬
‫בו התפלל מאז הגיע לעיר‪ .‬בשעת ההלוויה שמע את הרב אומר‪" ,‬חבל‪ ,‬שאנשים לא יכולים ליטול ידיים‬
‫בית העלמין כדי להיטהר מטומאת המת‪ ,‬או לשתות מעט מים קרים‪".‬‬
‫לאחר ה"שבעה" נכנס אל הרב‪ ,‬ואמר‪" ,‬החלטתי לתרום כסף כדי להניח צינור מים עם ברז‪ ,‬ולבנות כיור‬
‫על שם אשת הרב המנוחה‪ ,‬וכל מי שייטול ידיים או ישתה‪ ,‬יברך את זכרה‪".‬‬
‫הרב התרגש מאד לשמע הצעתו הנדיבה‪ .‬בשבת‪ ,‬לפני כל מתפללי בית הכנסת‪ ,‬הודה ליעקב‪" .‬עשית‬
‫"חסד של אמת" עם המתים"‪ ,‬ואחרי כן נכנס פעמים רבות לחנות וקנה מתבשיליה של לאה‪ ,‬כדי שכולם‬
‫ידעו‪ ,‬שהרב קונה בחנות המכולת של יעקב‪ ,‬ואוכל את מה שגיסתו מבשלת‪.‬‬
‫מאז הייתה החנות הומה לקוחות ונושאת רווחים‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫לאה כבשה פירות‪ ,‬ירקות וקליפות תפוזים‪ ,‬והכינה רטבים חריפים‪ ,‬לפתני פירות וחמיצת סלק‬
‫"בורשט‪ ".‬המוטו שלה "רק הטוב ביותר מתאים ליעקב שלי" היה תקף גם לגבי החנות‪ ,‬והלקוחות הרבים‬
‫שקנו ממוצריה הוכיחו שהשקעתה במצרכים משובחים משתלמת‪.‬‬
‫מי שנכנס לחנות‪ ,‬התפעל מתצוגת החמוצים‪ ,‬המליחים‪ ,‬הריבות‪ ,‬התבלינים‪ ,‬הפיצוחים והגבינות‪.‬‬
‫המבחר ומגוון הצבעים פיתו קונים להרבות בקניה‪ .‬קהל הלקוחות אהב את מעדנייה‪ ,‬ועסקיהם שגשגו‪.‬‬
‫‪ - 7791‬אפרת‬
‫אפרת‪ ,‬בתם השנייה של יעקב ורחל‪ ,‬נולדה בדירתם החדשה‪.‬‬
‫מאושרת‪ ,‬כתבה רחל להוריה‪" ,‬אבא ואימא‪ ,‬נולדה לכם נכדה נהדרת‪ .‬אתם לא יכולים לתאר לעצמכם‬
‫כמה שאנחנו מאושרים‪ .‬בחסדי שמים עברתי בקלות את הלידה‪ .‬יעקב קורא לתינוקת "דבש מתוק"‪ ,‬בגלל‬
‫שהיא כזאת מתוקה‪ .‬הוא מעריץ את האדמה שהמיטה שלה עומדת עליה‪.‬‬
‫יש לנו עכשיו שתי בנות בריאות ויפות‪ .‬הדירה החדשה נהדרת‪ ,‬והחנות ברוך השם נותנת פרנסה‪ .‬ה'‬
‫נתן לנו כל מה שביקשנו‪ .‬אני שוב בהריון‪ ,‬אבל אני מפחדת לדבר על זה‪ ,‬כדי לא לפתוח פה לשטן‪ .‬שרק לא‬
‫יתנו לנו עין הרע‪ .‬אתם יודעים כמה אנשים מקנאים כשהם רואים שלמישהו טוב‪ ,‬או שיש לו ילדות‬
‫בריאות‪ ,‬ובית יפה כמו שיש לנו‪ .‬כל כך טוב לנו ברוך השם שאני כל הזמן יורקת‪ ,‬וזורקת מלח מאחורי הגב‪.‬‬
‫אני לא שוכחת את השנים הראשונות‪ ,‬המרות והקשות שעברו עלינו כשהגענו לארץ‪ .‬רק החלומות של‬
‫יעקב על הבית הזה שתמיד רצה לתת לי‪ ,‬עזרו לי להחזיק מעמד‪ .‬רק חבל שלאה ויעקב עובדים כל כך קשה‪.‬‬
‫ללאה אין אפילו זמן לראות את התינוקת‪ ,‬ואני כמעט ולא רואה אותה‪ .‬כל היום היא עובדת בחנות‪".‬‬
‫"החלומות האלו עזרו גם לי‪ .‬כל כך רציתי לתת לך את הבית הזה‪ ,‬עד שלא הרגשתי כמה שעבדנו‬
‫קשה‪ ",‬אמר יעקב כשקרא מה שכתבה להוריה‪.‬‬
‫אבל המכתב של רחל הדאיג אותו‪" ,‬הכול יותר מדי טוב‪ .‬טוב כזה לא יכול להמשך הרבה זמן‪ .‬אסור‬
‫להיות כל כך מרוצים‪ .‬אסור להיות כל כך מאושרים‪ ".‬הוא פחד‪ .‬הוא לא ידע ממה פחד‪ ,‬אבל ידע שכשכל כך‬
‫טוב‪ ,‬אדם צריך להיזהר‪ .‬אנשים לא סובלים שלשני טוב‪ ,‬והוא נראה מאושר‪" ,‬שרק לא יעשו לנו "עין הרע‪".‬‬
‫‪116‬‬
‫*‬
‫בדירה מעליהם חיה גיסתו עם בנה היחיד‪ .‬לאה הייתה אומללה על שנאלצה לבלות את לילותיה לבד‪,‬‬
‫אבל הבן האדמוני‪ ,‬מזכרת מליל האהבה היחיד לו זכתה‪ ,‬המתיק את הגעגועים שחשה לגיסה‪.‬‬
‫בשבתות הקיץ הארוכות‪ ,‬הייתה רחל שולחת את ניצה בת השנתיים וחצי לשחק עם בן דודתה‪.‬‬
‫לאה הייתה יושבת לידם על הרצפה‪ ,‬מרימה את שמלת הקיץ הקלה‪ ,‬חושפת את ברכיה‪ ,‬כדי להתרענן‬
‫ממגע רגליה עם הרצפה הקרירה‪ ,‬מתבוננת בשני ילדיו של יעקב המשחקים יחד‪ ,‬ורגשות קנאה עזים היו‬
‫עולים בה‪ ,‬כשהייתה מדמיינת כיצד מענג עכשיו יעקב את אשתו בדירה שמתחתיה‪ ,‬בעוד היא נשארת‬
‫לשמור בבדידות על הילדים שהיא ואחותה ילדו לו‪.‬‬
‫לא פעם עבר עליה גל של רחמים עצמיים‪ ,‬והיא קוננה על מר גורלה‪" ,‬למה? למה אני לא נולדתי‬
‫ראשונה? למה אחותי יותר יפה ממני? למה הוא התחתן איתה?"‬
‫ואז הייתה גוערת בעצמה‪" ,‬לאה! תפסיקי לרחם על עצמך‪ ,‬תראי איזה בן מתוק יש לך מהלילה הנפלא‬
‫ההוא‪ .‬יותר טוב לך שתשתקי‪".‬‬
‫אבל גיסה כבש את ליבה‪ ,‬והיא לא הצליחה לעקור אותו ממוחה‪ .‬רגשות אלו היו חזקים ממנה‪ ,‬והיא‬
‫לא העלתה כלל בדעתה את האפשרות שהיא עלולה לא להשיג אותו בסופו של דבר לעצמה‪.‬‬
‫כדי לכבוש את ליבו‪ ,‬השקיעה זמן וכסף רב בטיפוח יופייה‪ .‬את רוב המשכורת שמשכה מהחנות‬
‫השקיעה בכך‪ .‬פעם בחודש בילתה שעות ארוכות במכון היופי של האחיות נינה‪-‬בלה‪ ,‬שם משחו קרם על‬
‫פניה‪ ,‬עיסו את צווארה וכתפיה‪ ,‬מרטו ועיצבו את גבותיה‪ ,‬הבהירו את שערות שפמה וצבעו את ציפורניה‬
‫בצבע אדום זוהר‪ .‬בסיום כל טיפול ציידו אותה בפודרה‪ ,‬קרם ריחני או ליפסטיק בגוון חדש‬
‫"זה יבליט לך את עצמות הלחיים‪ ,‬וזה ידגיש את השפתיים‪ ".‬היא לא הצליחה לעמוד מול פיתוי שכזה‪.‬‬
‫תמיד בזבזה יותר כסף מאשר תכננה‪ .‬היא הייתה מזמינה טיפול נוסף‪ ,‬ומצינת את התאריך בפנקסה הקטן‪.‬‬
‫תאריך הטיפול היה "קדוש" בעיניה‪ ,‬והיא השתדלה לא להחמיץ אף פגישה‪.‬‬
‫אחת לשבוע הייתה מגיעה למספרתו של מוריס‪ ,‬ושערה היה מקבל טיפול אישי מידיו‪ .‬הוא היה מראה‬
‫לה צילומי תסרוקות שהתפרסמו בעיתונים מקצועיים‪ ,‬או מציג צבע שיער חדש שקיבל‪" .‬זה יהיה נפלא‬
‫‪117‬‬
‫עליך‪ ",‬הבטיח‪ .‬תמיד התפתתה לנסות‪ ,‬ואחת לחצי שנה גם הניחה לו לסלסל את שערותיה בסלסול‬
‫"תמידי"‪ ,‬שהחזיק מעמד חודשים אחדים‪.‬‬
‫גם לאחר לידת בנה נשאר גופה דק כשל נערה צעירה‪ .‬בארוחות הייתה מנקרת בצלחת‪ ,‬שותה כוס מים‪,‬‬
‫ומקנחת בתפוח או תפוז‪ .‬מעולם לא התפתתה למאכל שמן‪ ,‬או מתוק‪ .‬גזרתה ויופייה היו חשובים לה מכל‪.‬‬
‫כשטיילה עם בנה היו הנשים סוקרות בקנאה את גזרתה הדקיקה ואומרות‪" ,‬אי אפשר להאמין שמהגוף‬
‫הדקיק הזה יצא ילד שמנמן שכזה‪ ".‬כאימא פולניה טובה תמיד הכחישה‪" ,‬הוא בכלל לא שמן‪ .‬הוא בכלל לא‬
‫אוכל שום דבר‪ ",‬ויורקת בסתר שבע פעמים כדי לבטל את ה"עין הרע" שבטח שמו עליו‪.‬‬
‫קוסטיומים חדשים לעבודה תפרה אצל חייט‪ ,‬אבל בגדי חג הייתה קונה אצל האחיות אנגלנדר‪.‬‬
‫מסתובבת בין הקולבים‪ ,‬נהנתה למדוד חולצות עם מחשוף‪ ,‬חצאיות "קלוש" עתירות בד‪ ,‬שמלות עם שסע‬
‫נועז בצד וצעיפים צבעוניים‪" .‬את תמיד מצליחה לבחור את הבגד המחמיא ביותר‪ ",‬התפעלה המוכרת‪.‬‬
‫תוך כדי רכישה הייתה מדמיינת בליבה‪ ,‬כיצד תראה בעיני אהובה‪ ,‬אבל הוא מעולם לא החמיא לה‪ ,‬הוא‬
‫אפילו לא שם לב שיש לה בגד חדש‪ ,‬ובכלל לא ראה מה היא לובשת‪.‬‬
‫מתוסכלת שאלה בחרדה‪" ,‬יעקב‪ ,‬מה אתה אומר על השמלה החדשה שלי? מוצאת חן בעיניך?"‬
‫"יפה מאד‪ ",‬שיקר‪ .‬הוא לא היה מסוגל להגיד לה את האמת‪ ,‬אבל חשב שהשמלה איומה‪ ,‬המחשוף מדי‬
‫פתוח‪ ,‬הצבעים מדי רועשים‪ ,‬והשסע הזה‪ ,‬עוד מעט יראו לה את כל הסרויס‪.‬‬
‫"מזל שאבא שלה לא רואה את מה שהיא לובשת‪ ,‬שמלה כזאת הייתה שוברת את הלב שלו‪".‬‬
‫בשנים בהן עדין לא יכלה להרשות לעצמה לרכוש תכשיטים יקרים‪ ,‬קנתה בעצמה את הכפתורים‬
‫לשמלותיה החדשות‪ ,‬ותמיד קנתה שני כפתורים מיותרים‪ .‬בשני אלו שייפה את הבליטה האחורית‪ ,‬הדביקה‬
‫תפס‪ ,‬ויצרה זוג עגילים חדש‪ .‬כך היו לה עגילים תואמים לכל אחת משמלותיה‪.‬‬
‫כסיותיה היו תמיד לבנות‪ .‬ריח הבושם שלה היה משכר‪ .‬הקומבינזונים ממשי מלאכותי‪ .‬צבע נעליה‪,‬‬
‫בעלי העקבים הדקים והגבוהים‪ ,‬תאם לצבע תיקיה‪ .‬הקו האחורי של גרביה היה תמיד מתוח ישר לאורך‬
‫רגלה‪ ,‬את כובעי הברט הצבעוניים שלה לבשה בזווית אלכסונית‪ ,‬מפתה וגנדרנית‪.‬‬
‫היא הייתה האלגנטית והמהודרת‪ ,‬הן בין נשות תל אביב‪ ,‬והן בין נשות בני ברק‪ .‬נשים סקרו את‬
‫דמותה ברעבתנות‪ ,‬מנסות לפענח את סוד קסמה‪ .‬גברים סובבו את ראשם כדי להסתכל אחריה ברחוב‪.‬‬
‫היה רק גבר אחד שנשאר אדיש לקסמיה‪ ,‬והוא גיסה‪ .‬ולמרות שרחל נראתה כמו אימא של לאה‪ ,‬בעיניו‬
‫לאה נשארה תמיד אחותה הקטנה של אשתו האהובה‪ .‬האחות שיש להיזהר מפניה‪ ,‬ולשמור מרחק ממנה‪.‬‬
‫מרגישה באדישותו‪ ,‬הגבירה את מאמצי ההתייפייפות שלה‪ .‬שעות עמדה ליד מראה‪ ,‬מחפשת פגמים‬
‫שתוכל לטשטש‪ ,‬תווים יפים שתוכל להבליט‪ ,‬אבל מעולם לא הצליחה להיות מרוצה מעצמה‪ ,‬ומעולם לא‬
‫קרה שתרגיש שהיא כבר מספיק יפה עבורו‪.‬‬
‫‪118‬‬
‫*‬
‫"אני שונאת את ליל הסדר‪ ",‬אמרה לאה‪" .‬אני זוכרת שאימא הייתה תמיד סופרת את מספר הדפים‬
‫שנשארו בהגדה עד לאוכל‪ ,‬כדי שתדע מתי להוריד את הסירים מעל התנור‪ ,‬אבא היה שותה יותר מדי יין‪,‬‬
‫הראש שלו היה נופל‪ ,‬ומהכיוון שלו שמענו נחירות‪ .‬כשהיה מתעורר‪ ,‬היה קורא שוב את אותו קטע שכבר‬
‫קרא‪ ,‬והאחים שלנו היו רבים‪ ,‬כי כל אחד רצה לבקש משהו אחר‪ ,‬כדי להחזיר את האפיקומן לאבא‪".‬‬
‫לאה לא אמרה לרחל שבעצם היא שונאת לשבת ערב שלם‪ ,‬ולראות את עיני יעקב העוקבות באהבה‬
‫אחרי אשתו‪ .‬אבל היא לא הייתה מוכנה לוותר על ערב בחברת יעקב‪ ,‬ולכן הודיעה שתביא את הדגים‬
‫המתוקים‪-‬חריפים שלה‪.‬‬
‫רחל בישלה בשר ותפוחי אדמה פיקנטיים‪ ,‬ופייגע הביאה עוגת פסח מתובלת בלימון ופתיתי שוקולד‪.‬‬
‫בגאווה הציג יעקב לפינייה ולפיגע את הדירה‪ .‬ערך להם סיור בכל החדרים‪ ,‬הציג כל פיסת רהיט‪ ,‬וילון‪,‬‬
‫תמונה‪ ,‬עציץ ושטיח שאשתו בחרה‪.‬‬
‫לא היה קץ לשמחתו על שסיים לשלם להם את חובו‪ ,‬ובנה חנות ודירת חלומות למשפחתו‪.‬‬
‫"כשעזבתי את פולין לא חשבתי שאשיג את כל זה‪ .‬אני לא שוכח איך הדירה של ההורים המסכנים שלי‬
‫התמלאה ממי הנחל באביב‪ ",‬אמר‪" ,‬תראו איך התקדמתי מהעיירה הענייה‪ ,‬אל הבית הנפלא הזה‪ .‬איזה מזל‪,‬‬
‫שהיה לי אומץ לעזוב את הבית שלי‪ .‬איזה מזל שהתעקשתי לנסוע לפלסטינה‪ .‬הרווחתי כל כך הרבה‬
‫דברים‪ ,‬שבחיים לא הייתי מעיז לחלום שאצליח להשיג אותם‪ .‬בארץ הקודש השגתי את כל מה שרציתי‪".‬‬
‫‪119‬‬
‫קינאה‬
‫יעקב הביט על אשתו המברכת על הנרות‪ ,‬בעיניו הייתה עדיין יפיפייה‪ ,‬עדיין לא האמין שהיא באמת‬
‫שלו‪ ,‬ועדין לא הבין איך זכה בה‪ .‬הוא היה בטוח שלעולם לא יסתגל אל הפלא הזה‪.‬‬
‫רחל כיסתה את עיניה כשברכה על נרות החג‪ .‬כשהסירה את ידיה ראתה קופסה קטנה ארוזה באריזת‬
‫שי‪ ,‬על מגש הפמוטים‪ .‬בעלה צפה נרגש‪ ,‬כשהסירה את העטיפה‪.‬‬
‫מעולם לא קיבלה ממנו מתנה‪ .‬מעולם לא יכול היה להרשות לעצמו לתת לה מתנה‪ .‬עכשיו רצה לפצות‬
‫אותה על מה שמנע ממנה בכל אותן שנים מאז נישאו‪ .‬בתוך הקופסה‪ ,‬היה מונח תליון זהב‪.‬‬
‫"יעקב‪ ,‬תודה‪ ,‬זה נהדר‪ ,‬למה בזבזת כל כך הרבה כסף‪ .‬אף פעם לא חלמתי על דבר כזה יקר‪".‬‬
‫"תביטי מה כתוב מאחור‪ ",‬ענה‪ ,‬מאושר למראה הפתעתה ושמחתה‪.‬‬
‫היא הפכה את התליון‪ ,‬וקראה לאט‪ ,‬מבטאת בקול כל הברה‪" ,‬ויהיו בעינו כימים אחדים‪ ,‬באהבתו‬
‫אותה‪ ".‬דמעות נצצו בעיניה כשיעקב ענד‪ ,‬נרגש‪ ,‬את התכשיט לצווארה‪.‬‬
‫"עכשיו אני לא צריכה להמציא סיפורים‪ ,‬כשאני כותבת להורים שלי‪ ,‬על כמה שטוב לי‪ .‬יש לי כל כך‬
‫הרבה דברים טובים לספר להם‪ ,‬עד שאני לא יודעת מה לכתוב להם קודם‪ .‬יעקב‪ ,‬אתה נתת לי את כל מה‬
‫שהבטחת‪ ,‬ואפילו יותר ממה שחלמתי‪".‬‬
‫אחותה עמדה מאחוריה‪ ,‬חיוורת כמו הסרט הלבן שעטף את קופסת התכשיטים‪ ,‬פיה פעור בעווית‬
‫המנסה לחקות חיוך‪ ,‬כפות ידיה מאוגרפות‪ ,‬ציפורניה ננעצות בבשרה עד שדם החל לבצבץ על עורה‪,‬‬
‫מביטה באצבעות גיסה המטפלות בסוגר‪ ,‬ומרפרפות תוך כדי כך באהבה על עורף אחותה‪ ,‬וכאב הקנאה חד‬
‫כסכין‪ ,‬חתך את לבה‪ .‬היא המשיכה לראות את המראה המבעית‪ ,‬למרות שעצמה את עיניה בחוזקה‪.‬‬
‫ניצה וראובן שאלו מה נשתנה‪ ,‬ופינייה הבטיח לקנות להם אופנים אם יחזירו לו את האפיקומן‬
‫ש"גנבו‪ ".‬יעקב מזג בגאווה יין לכוסות החדשים‪ ,‬המסובים לגמו ושרו בשמחה את שירי ההגדה‪.‬‬
‫כולם‪ ,‬חוץ מלאה‪ ,‬היו מאושרים בלילה ההוא‪ .‬רק יעקב פחד‪ .‬החג עבר מתוך אושר כה רב‪ ,‬עד שרצה‬
‫להזהיר את כולם "אל תהיו כל כך מאושרים‪ .‬אושר כזה לא יכול להמשך הרבה זמן‪ .‬אושר כזה יכול להוביל‬
‫רק לקנאה‪ ,‬אושר כזה יכול להביא אסון‪ ".‬אף אחד מהם לא ידע שזהו החג האחרון שפינייה יבלה איתם‪.‬‬
‫‪121‬‬
‫מוות‬
‫שבוע לאחר החג נכנס הרוקח השכן אל חנותו של יעקב‪" ,‬יש בטלפון איזו אישה שקוראים לה פייגע‪.‬‬
‫היא בוכה‪ ,‬ואני לא מבין אף מילה ממה שהיא אומרת‪ ,‬אבל היא רוצה אותך‪".‬‬
‫טלפונים לא היו אז כמעט לאף אחד‪ .‬בית המרקחת זכה לקבל טלפון‪ ,‬מכיוון ששימש גם מעין מרכז‬
‫רפואי זעיר‪ ,‬אליו היו מגיעים אנשים עם פציעות‪ ,‬או כוויות קלות‪ ,‬כדי לקבל עזרה ראשונה‪ .‬במקרים‬
‫קשים‪ ,‬היה הרוקח מזמין עגלה עם סוס‪ ,‬כדי לעביר את הפצוע לבית החולים‪ .‬בזכות מכשיר הטלפון הפך‬
‫הרוקח למוקד הרכילות והשמועות של כל האזור‪.‬‬
‫לא היה סיכוי שמשהו יתרחש באחד מהבתים‪ ,‬בלי שהוא ידע על כך‪ .‬לא היה סיכוי לאף אחד להשתמש‬
‫בטלפון שלו‪ ,‬בלי שהוא יברר ביסודיות‪" ,‬מה קרה?" "למי אתה מטלפן?" "מה פתאום?" המטלפנים היו‬
‫מתכננים מה להגיד בטלפון‪ ,‬לפי החקירות של הרוקח‪.‬‬
‫הרוקח ניזון מבשורות טובות ורעות שקיבל‪ ,‬ונהנה להעביר את מה ששמע לבעל הידיעה‪ ,‬וגם לכל מי‬
‫שהזדמן לחנותו‪ .‬כל סקרן היה מתעניין אצל הרוקח כשבקש לדעת מה היא הרכילות המעודכנת‪.‬‬
‫יעקב עזב את הקונים בחנותו והלך אחרי הרוקח‪ .‬הוא התקשה להבין את האידיש המבולבלת שפייגע‬
‫הבוכייה פלטה בין קינוחי האף‪" ,‬יעקב‪ ,‬איזה אסון קרה לנו‪ ,‬כזה אסון נורא‪ ,‬על כל שונאי ישראל‪ .‬בבוקר‬
‫רציתי להעיר את פינייה‪ ,‬וראיתי שהוא קר וכחול‪ .‬הרגלים שלו היו כאלו מקופלות‪ ,‬והעיתון עוד היה עליו‪.‬‬
‫אני צעקתי‪ ,‬והשכנים אמרו שהוא מת‪ .‬אני עד עכשיו לא יודעת אם להאמין להם‪ .‬תגיד אתה‪ ,‬אפשר למות‬
‫ככה מהר? בלי שום הזהרה? הוא עזב אותי לבד‪ .‬מה אני אעשה עכשיו? איך אני אחיה לבד?"‬
‫יעקב התאבן‪" .‬ידעתי שהייתי צריך להיזהר בפסח‪ .‬עשו לנו עין‪-‬הרע‪ .‬היינו יותר מדי מאושרים‪ .‬היה לנו‬
‫מדי טוב‪ ,‬מי יודע איזה עוד צרות הביאה עלינו הקנאה? מי יודע מה עוד מחכה לנו?"‬
‫מיום בואו ארצה אימצו אותו פייגע ופינייה בטבעיות‪ ,‬והיו לו תחליף אמיתי להורים שהשאיר בנכר‪.‬‬
‫הם סיפקו לו עבודה‪ ,‬פתחו לפניו את ביתם‪ ,‬מכרו לו את חנותם‪ ,‬הובילו אותו לחופה‪ ,‬ועמדו לצידו בעיתות‬
‫שמחה וצער‪.‬‬
‫עכשיו הרגיש כאילו התייתם בשנית מאביו‪" .‬אני מקווה שלא מחכות לנו עוד צרות‪ .‬מי יודע איזה עוד‬
‫עין‪-‬הרע עשו לנו‪ ".‬הוא חזר לחנות‪ ,‬לקח את אשתו וגיסתו‪ ,‬ושלושתם נסעו להלוויה‪.‬‬
‫‪121‬‬
‫"יעקב‪ ,‬טוב שבאת‪ ",‬בכתה פייגע‪" ,‬אתה יודע מה לעשות‪ ,‬אני בכלל לא יודעת מה איתי‪ .‬מה צריך‬
‫לעשות? אני כל כך מבולבלת‪ ".‬הוא השכיב את הגופה על הרצפה‪ ,‬כיסה אותה בסדין לבן‪ ,‬מעומלן ומגוהץ‬
‫שהוציא מהארון של פייגע‪ ,‬כיסה במפיות את המראות‪ ,‬והדליק נר נשמה לעילוי נשמת המת‪.‬‬
‫כשראה את גופת ידידו מובלת עטופה בטלית אל הקבר‪ ,‬התמלא ברגשות אשם על שלא הצליח להעניק‬
‫גם לאביו את אותו כבוד האחרון‪ .‬שוב חש ביתמות וצער על מות אביו‪.‬‬
‫"כשאני אמות‪ ",‬אמר לאשתו וגיסתו‪" ,‬אני לא רוצה שתכתבו על המצבה שלי שום דבר‪ ,‬רק את השם‬
‫שלי‪ ,‬השמות של ההורים שלי ותאריכי הלידה והמוות שלנו‪".‬‬
‫"מה פתאום התחלת עכשיו לדבר על המוות שלך? אתה תחייה הרבה אחרינו‪ ,‬ועוד תקבור את שתינו‪".‬‬
‫הן כעסו על שדיבר על מותו‪ ,‬אבל קלטו את עוצמת צערו‪ ,‬ושמעו את כובד ייסורי המצפון המייסרים אותו‬
‫על שלא הצליח להביא אליו את אביו לפני מותו‪.‬‬
‫כשחזרו מהלוויה‪ ,‬ניסתה פייגע לאכול את הביצה הקשה והכעך העגול שיעקב הכין לפי המנהג‪" ,‬אני לא‬
‫יכולה לבלוע‪ ,‬אני מרגישה שהאוכל נתקע לי בגרון‪ ".‬מסתפקת בפרורים אחדים‪ ,‬התיישבה פייגע על כסא‬
‫נמוך שיעקב השיג‪ ,‬קשרה מטפחת לראשה‪ ,‬חלצה נעליה‪ ,‬ולא חדלה מלבכות על בעלה שעזב אותה לבד‪.‬‬
‫בתום השבעה עלו פייגע‪ ,‬יעקב‪ ,‬רחל ולאה אל הקבר‪ .‬כשחזרו לדירה של פייגע‪ ,‬אמרה לה רחל‪" ,‬לא‬
‫גיליתי לך עד עכשיו‪ ,‬אבל אני שוב בהריון‪ ,‬ואני לא יודעת מה קרה לי‪ ,‬הזדקנתי‪ .‬מתור נישט זינדקין‪ ,‬אסור‬
‫להתלונן‪ ,‬אבל כל כך קשה לי‪ ,‬אני לא מסתדרת‪ .‬שתי ילדות וגם הריון‪ ,‬זה יותר מדי בשבילי‪ .‬תראי איזו‬
‫אישה טיפשה אני‪ ,‬במקום להגיד תודה על כל הברכות האלו שקבלתי‪ ,‬אני מתלוננת‪ .‬שרק הקדוש ברוך הוא‬
‫לא יעניש אותי על הדיבורים האלו‪ .‬את מוכרחה לבוא אתי אלי הבייתה‪ .‬רק עד הלידה‪ .‬אם את לא תעזרי‬
‫לי‪ ,‬אני לא יעבור את הריון הזה‪ .‬אם את לא תבואי לעזור לי אני פשוט אבודה‪".‬‬
‫רחל הפסיקה את תפירותיה‪ ,‬סגרה את מכונת התפירה‪ ,‬קיפלה את הבדים‪ ,‬גלגלה את סלילי החוטים‪,‬‬
‫אספה את הסיכות‪ ,‬ופינתה את חדר התפירה לפייגע שהפכה לדיירת הקבועה שלו‪.‬‬
‫‪122‬‬
‫נועה‪ ,‬קיץ ‪7797‬‬
‫נועה‪ ,‬בתם השלישית של יעקב ורחל נולדה בקיץ ‪ 7797‬כחודש לפני שהיטלר פלש לפולין‪ .‬בניגוד‬
‫לאחיותיה שירשו את שערה השחור ועיניה הכחולות של אימן‪ ,‬ירשה היא את שערו האדמוני ועיניו‬
‫הירוקות של אביה‪.‬‬
‫שעות אחדות אחרי הלידה ניסתה רחל לרדת מהמיטה‪ ,‬אבל היא לא הרגישה את רגליה‪ .‬הן התקפלו‬
‫תחתיה כאילו היו עשויות גומי‪ .‬היא נאחזה במעקה המיטה‪ ,‬וקראה "אני נופלת‪ ,‬אני נופלת‪ ,‬אין לי רגלים‪".‬‬
‫אחת האחיות עזרה לה לחזור אל מיטתה‪" ,‬את כנראה עוד חלשה מהלידה‪ .‬כדאי שתנוחי עוד כמה‬
‫שעות‪ .‬אל תדאגי‪ ,‬בבוקר תקומי כמו חדשה‪ ,‬ותהיי בסדר גמור‪ ",‬אמרה בביטחון‪ .‬אבל‪ ,‬גם למחרת לא‬
‫הצליחה רחל לעמוד או לחוש את רגליה‪ .‬רגליה לא צייתו לה‪.‬‬
‫רופא בית החולים לא מצא דבר שום חריג ברגליה‪ ,‬וחשד שמחלתה נובעת ממתח נפשי‪ .‬הוא חקר‬
‫אותה ארוכות‪ ,‬כדי לברר אם סבלה מדיכאונות‪ ,‬והיא ענתה לו בגילוי לב‪" ,‬כן הייתי מאד בדיכאון‪ ,‬בדיכאון‬
‫נורא אחרי שהבן הבכור שלי מת בזמן הלידה הראשונה‪ ,‬בקושי יצאתי מזה‪ ,‬אבל שתי הלידות שעברתי‬
‫אחר כך‪ ,‬וגם הלידה הזאת עברו בקלות‪ ,‬הדיכאון לא חזר‪ ,‬ואני מאושרת בבנות שלי‪".‬‬
‫אבחנה ‪7797 -‬‬
‫רופאי בית החולים רשמו רשימות ארוכות בתיק שלה‪ ,‬אבל לא אבחנו אצלה כל מחלה‪.‬‬
‫"את אל תדאגי רחל‪ ",‬הבטיח לה יעקב‪" ,‬אני אביא תכף ומיד רופא טוב‪ ,‬שימצא מה הבעיה עם הרגלים‬
‫שלך‪ .‬תקבלי כמה זריקות לחיזוק או קצת כדורים‪ ,‬ותכף תהיי בריאה‪ ",‬הבטיח‪ .‬יעקב היה מרוצה‪ .‬רחל לא‬
‫אמרה "לא" כפי שהייתה אומרת תמיד כשבקש לפנק אותה‪ .‬הוא רשאי למצוא את הרופא הכי טוב‪.‬‬
‫‪123‬‬
‫מודאג‪ ,‬התרוצץ בין רופאים שונים‪ .‬אלו ביצעו בדיקות מגוונות‪ .‬דפקו בפטישים על ברכיה‪ ,‬האירו עם‬
‫פנסים לתוך עיניה‪ ,‬ערכו בדיקות דם ושתן‪ ,‬צילמו אותה ברנטגן‪.‬‬
‫"איך יצאתי? יצאתי פוטוגנית"? ניסתה רחל להתלוצץ‪ ,‬מחפה על פחדיה‪ .‬הרופאים העלו השערות‬
‫שונות‪ ,‬נתנו חוות דעת ועצות מנוגדות‪ ,‬אך לא הגיעו למסקנה ברורה ואחידה‪ .‬לבסוף יעקב הזמין נירולוג‪.‬‬
‫הרופא החדש‪ ,‬פרופ' גרהם‪ ,‬בדק אותה ממושכות‪ ,‬שאל שאלות רבות‪ ,‬ושקע במחשבות‪ .‬הוא שנא‬
‫לבשר בשורות רעות‪ ,‬אבל החליט לדבר בגלוי עם בני הזוג‪ ,‬ולספר להם את האמת‪ ,‬למרות שהיה בטוח‬
‫שלא יצליחו לקלוט את מלוא אסונם בבת אחת‪.‬‬
‫הוא ראה שהם מביטים בו דרוכים‪ ,‬חוששים ממראה פניו החמור‪ .‬לכן ברר מילותיו בזהירות‪" .‬אני יודע‬
‫מה המחלה שלך רחל‪ ",‬פנה אל החולה‪" ,‬קוראים למחלה "מולטיפל סקלורוזיס‪ ".‬אין לה שם בעברית‪ .‬אין‬
‫היום שום בדיקה שמראה שהמחלה באמת נמצאת באדם‪ ",‬הוא דבר בקול שקט ורציני‪.‬‬
‫"אז מאיפה אתה יודע שזאת המחלה שיש לי?"‬
‫"הסימנים ברורים‪ ",‬ענה‪" .‬אני רופא הרבה מאד שנים‪ .‬הניסיון והחוש שפיתחתי בכל השנים אומרים לי‬
‫שאני לא טועה‪ .‬אני בטוח שהאבחנה שלי נכונה‪ .‬כמעט שלא שומעים על המחלה הזאת‪ .‬אנחנו לא יודעים‬
‫מה מביא אותה‪ .‬אנחנו הרופאים לא יודעים הרבה דברים‪ ,‬למרות שאנחנו לא רוצים שהחולים ידעו את‬
‫זה‪ ",‬ניסה להתבדח‪ ,‬כדי להקל על האווירה‪.‬‬
‫"למה רחל קיבלה אותה עכשיו?" שאל יעקב‪.‬‬
‫"אמנם המחלה הזאת פוגעת גם בגברים וגם בנשים‪ .‬אבל אצל נשים‪ ,‬היא מופיעה הרבה פעמים אחרי‬
‫לידה‪ .‬כנראה שלידה מזרזת את הופעת המחלה‪".‬‬
‫"הבעיה היא שאין למחלה הזאת כל תרופה‪ ",‬הוא דיבר עכשיו אל יעקב‪.‬‬
‫"אז איך תרפא את אשתי?" שאל יעקב‪.‬‬
‫"אם אין תרופה‪ ,‬אז ברור שאני לא יכול לרפא אותה‪".‬‬
‫"אולי אתה לא יכול‪ ,‬ורופא אחר כן יוכל לרפא אותה?"‬
‫"אולי תמצא רופא שיגיד לך שהוא כן יכול לרפא אותה‪ .‬אם רופא יבטיח לך את זה‪ ,‬אז תדע שהוא‬
‫משקר ומרמה‪ .‬אל תאמין לו‪ .‬הוא שקרן שרק רוצה את הכסף שלך‪".‬‬
‫"אבל רחל כל כך צעירה‪ .‬היא לא יכולה להישאר חולה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬זאת מחלה ארורה שפוגעת תמיד בצעירים‪".‬‬
‫"אז מה נעשה?" שאל בבהלה‪.‬‬
‫"אשתך תצטרך לנוח הרבה‪ .‬תצטרך לעזור לה עם הילדים‪ .‬תשמור שתנוח‪ ,‬תחיה חיים שקטים‪ ,‬לא‬
‫תתאמץ ולא תתרגז‪".‬‬
‫‪124‬‬
‫"ואם היא תנוח‪ ,‬תוך כמה זמן המחלה תעבור?" שאל יעקב‪.‬‬
‫"ההתקפה הזאת שפגעה ברגלים כנראה תעבור מהר‪ ,‬והיא תרגיש יותר טוב‪ ",‬ענה‪" ,‬אבל המחלה‬
‫תישאר בגוף שלה‪ ,‬ויכול להיות שיבואו עוד התקפות‪ .‬אי אפשר לדעת‪ .‬אי אפשר לנחש אם יבואו עוד‬
‫התקפות‪ ,‬מתי יבואו‪ ,‬ואם ההתקפות שיבואו יהיו חזקות או חלשות‪".‬‬
‫"מה התקפה יכולה לעשות לה?" שאל יעקב בבהלה‪.‬‬
‫"אף אחד לא יכול לנחש מה המחלה תעשה‪ ,‬ואיפה תפגע‪ ,‬ברגלים‪ ,‬בידיים‪ ,‬במקום אחר‪ ,‬מי יודע? אתם‬
‫צריכים להיות מוכנים לכל דבר‪ .‬אבל אם יהיו עוד בעיות‪ ",‬סיכם‪" ,‬תבואו אלי‪ ,‬אני אשתדל לעזור לכם‪ ,‬אבל‬
‫תזכרו שבינתיים אף אחד לא יודע לרפא את המחלה הזאת‪".‬‬
‫יעקב לא היה מוכן לקבל את דברי הרופא‪ .‬הוא ליטף את יד אשתו ההמומה ואמר‪" ,‬רחל‪ ,‬אל תדאגי‪,‬‬
‫אני אזמין רופא אחר שימצא מה יש לך‪ ,‬וירפא אותך בקלות‪ .‬אנחנו נראה לרופא הזה שהוא טעה‪ .‬אנחנו‬
‫עוד נצחק ממנו ומההפחדות שלו‪ ".‬אבל רחל הניעה את ראשה‪" ,‬נראה לי שהוא אמר את האמת‪ ,‬יש לי‬
‫הרגשה שהרופא הזה יודע על מה שהוא מדבר‪ .‬כל שאר הרופאים שבדקו אותי דיברו הרבה‪ ,‬ולא אמרו שום‬
‫דבר‪ .‬והוא בכל זאת אמר שבקרוב אני ארגיש יותר טוב והרגלים יתחילו לעבוד‪ ",‬ניסתה לעודד את בעלה‬
‫וגם את עצמה‪" ,‬אני מקווה שככה באמת יהיה‪ .‬נכון שהוא הפחיד אותנו שאולי יהיו עוד התקפות‪ ,‬אבל אני‬
‫מקווה שברגע שאני ארגיש טוב‪ ,‬לא יהיו לי יותר בעיות ולא יהיו יותר התקפות‪".‬‬
‫יעקב לא רצה להתווכח עם אשתו שהייתה עדין חלשה מהלידה‪ ,‬אבל בליבו החליט לא להיכנע‪ ,‬ולא‬
‫להאמין לנבואות הקודרות שהשמיע הרופא‪.‬‬
‫"אני אמצא רופא טוב‪ ",‬הבטיח לעצמו‪" ,‬אני אמצא לה רפואה‪ ,‬אני לא אתן לה להיות חולה‪ .‬אני אדאג‬
‫שהיא תהיה בריאה ותישאר בריאה‪ .‬המחלה הזאת לא יודעת עם מי יש לה עסק‪ .‬היא לא יודעת עם מי היא‬
‫התחילה עכשיו‪ .‬אצלי זה לא ילך לה‪ .‬אני לא אתן לה לנצח‪".‬‬
‫‪125‬‬
‫‪ – 7711‬קורבנות‬
‫חפות מפשע‬
‫באותו ערב כשחזר יעקב לביתו‪ ,‬רצה אליו נועה‪ ,‬חיבקה אותו‪ ,‬ופרצה בבכי מר‪.‬‬
‫"מה קרה נועל'ה? למה את בוכה?" שאל מלטף שערותיה‪.‬‬
‫היא לא ענתה‪ ,‬כבשה את פניה בחולצתו‪ ,‬מנסה לעצור את קולות הבכי שבקעו מתוך החולצה‪.‬‬
‫"מה קרה לנועה?" שאל‪ ,‬והביט על בנותיו הבכורות‪.‬‬
‫"זו לא נועה‪ .‬זו אימא‪ ".‬ענתה אפרת‪" ,‬אתה יודע מה קרה היום?" שאלה בקול שנשמע זר גם באוזניה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל בדאגה‪ ,‬מרגיש שגוש קרח מקפיא ומשתק את בטנו‪.‬‬
‫היא ניסתה לענות אבל הבכי חנק את קולה‪.‬‬
‫"אימא נפלה היום בחדר השירותים‪ ",‬התפרצה ניצה‪ .‬היא הייתה הבכורה‪ ,‬ולא הייתה מוכנה לוותר על‬
‫זכותה למסור את האינפורמציה החשובה הזאת‪ .‬גם היא ביקשה לבכות‪ ,‬אבל מובכת מצאה שהיא מחייכת‪,‬‬
‫ובשום אופן אינה מצליחה להכריח את עווית החיוך להסתלק מפניה‪.‬‬
‫יעקב חיבק את בנותיו הבוכות‪ ,‬מרגיש בזיעה המבצבצת על עורו‪ ,‬יותר בשל הפחד מאשר בגלל החום‪,‬‬
‫אך הוא הצליח לשמור על ארשת פנים רגועה‪ .‬הסתרת הפחדים מבנותיו‪ ,‬הייתה אחד הדברים הראשונים‬
‫שלמד לעשות לאחר ששמע מהרופאים את גזר הדין‪.‬‬
‫הוא זרק מבט שאלה כואב לעבר ניצה‪ .‬בקול חרישי סיפרה לו את כל מה שעבר עליהן באותו יום‪.‬‬
‫קולות ילדים משחקים עלו מהחצר ושברו את ליבו‪ .‬כואב חשב‪" ,‬במקום לשחק עם ילדים בקלס או‬
‫חמש אבנים‪ ,‬הן עוברות דברים שאפילו מבוגרים לא יודעים איך להתמודד איתם‪".‬‬
‫‪126‬‬
‫הוא עדין אהב את אשתו‪ ,‬אבל במשך השנים עברה עיקר דאגתו אל בנותיו‪ ,‬הקורבנות החפות מפשע‬
‫של מחלתה האכזרית‪ .‬החוויות הנוראות שהן עוברות הכאיבו לו‪ .‬הן אינן יכולות לערער על פסק הדין שגזר‬
‫עליהן אימא חולה‪ ,‬הן אינן יכולות לברוח ממנה‪ ,‬הן אינן יכולות למרוד נגד מה שהגורל הטיל עליהן‪.‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ",‬שיקר‪" ,‬אל תדאגו‪ ",‬וידע שאין זו פעם ראשונה שנאלץ להבטיח דברים שלא יכול היה‬
‫לקיים‪ ,‬וודאי שזו לא פעם אחרונה שיאלץ לשקר‪ ,‬אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבנותיו לא האמינו לו‪.‬‬
‫הוא ניסה להרגיע את אשתו ובנותיו‪ ,‬להסיח את דעתן ממה שעבר עליהן באותו היום‪ ,‬וספר בהרחבה‬
‫על רעיו לתעלות ההגנה‪ ,‬וכלי הנשק המצחיקים שבידם‪.‬‬
‫אבל באותו לילה שכבו שלושת הבנות במיטותיהן‪ ,‬מכווצות בפחד‪ ,‬מכסות ראשן בשמיכה‪ ,‬מנסות‬
‫לאטום א וזניהן כדי לא לשמוע את אימן בוכה בחדר השינה‪ ,‬בכי מר‪ ,‬בכי תמרורים‪ ,‬בכי של חסרת ישע‪,‬‬
‫בכי שאין לו סוף‪ ,‬בכי שאין נחמה שתוכל להשתיקו‪ ,‬בכי של מי שמבקש את נפשו למות‪ ,‬ואת אביהן מנסה‬
‫בקול חרישי להרגיע אותה‪ ,‬כפי שמרגיעים תינוק בוכה‪.‬‬
‫‪ - 7711‬נסיבות‬
‫מרגיזות‬
‫לאה הרגישה פגועה כששמעה על מחלת אחותה המשונה‪" .‬אני לא מאמינה שזו מחלה רצינית‪ ,‬כמו‬
‫שהיא אומרת‪ ".‬לאה חשדה שאחותה מגזימה בתיאור חוסר האונים שלה‪ ,‬בגלל שהיא מפונקת או כי היא‬
‫רוצה שבעלה יקדיש לה יותר זמן ותשומת לב‪.‬‬
‫היא ראתה במחלה זו מכשול‪ ,‬אחד מתוך סדרת מכשולים שמנעו ממנה עד כה מלהשיג את המטרה‬
‫שהציבה לעצמה‪ .‬מהלילה בו הרתה ליעקב ארבה להזדמנות לפתות אותו לעזוב את אחותה ולהתחתן‬
‫איתה‪ .‬לפעמים האמינה שהגיע הרגע המתאים והנה היא עומדת להשיג אותו‪ .‬בכל פעם התאכזבה‪.‬‬
‫‪127‬‬
‫כשהרתה נאלצה לחפש במהירות אב לבנה‪ .‬ביום שהצליחה לקבל גט‪ ,‬נודע לה שאחותה בהריון עם‬
‫אפרת‪ .‬לאחר שעברו לבני ברק‪ ,‬קיוותה שכשהחנות תתבסס יתפנה גיסה אליה‪ ,‬אבל אז נכנסה אחותה‬
‫להריון עם נועה‪ ,‬ועכשיו המחלה המשונה הזאת שוב משבשת את תוכניותיה‪ .‬היא ציפתה להחלמתה‪ ,‬אבל‬
‫נראה שלמחלה הארורה הזאת אין סוף‪.‬‬
‫רק זיכרון ליל האהבה עם יעקב שפרנס את חלומותיה נתן לה כוח להמתין בסבלנות לתורה‪.‬‬
‫מיום שאחותה חלתה‪ ,‬המעיט גיסה לבוא לחנות‪ .‬אבל היא לא איבדה עדיין תקווה‪" .‬אחותי יולדת לו‬
‫רק בנות‪ ,‬אבל הבן היחיד שלו גדל אצלי‪ ".‬היא הייתה בטוחה שתצליח לתמרן אותו להעדיף אותה על פני‬
‫אחותה‪ ,‬ורק שרשרת נסיבות מרגיזות מנעו ממנה עד כה מלהשיג זאת‪.‬‬
‫היא לא הייתה העלתה על דעתה את האפשרות שלא תצליח בסופו של דבר להשיג אותו‪.‬‬
‫"סבלנות‪ ",‬אמרה לעצמה‪" ,‬אם יהיה לך סבלנות‪ ,‬בסוף תשיגי אותו‪ ".‬בסבלנות חיכתה לתורה‪.‬‬
‫ינקות‬
‫מחלתה של רחל שיבשה את חיי כל בני המשפחה‪ .‬נועה הייתה תינוקת מקסימה אבל תובענית‪ .‬פצצת‬
‫אנרגיה‪ ,‬שהייתה מסוגלת להתיש גם אם בריאה‪ .‬ורחל‪ ,‬מתוסכלת‪ ,‬לא הצליחה להשתלט על שפע האנרגיה‬
‫שפרץ ממנה‪.‬‬
‫פייגע ניסתה לעזור לה‪ ,‬אבל היא הייתה כבר זקנה‪ ,‬ולא היה לה כוח לעבוד כמו בעבר‪ .‬הבנות‪ ,‬בנות‬
‫השנתיים והארבע‪ ,‬התאהבו בתינוקת‪ .‬מוקסמות‪ ,‬היו מוכנות תמיד לחפש את המוצץ שלה‪ ,‬לקרר בזהירות‬
‫את בקבוק הזכוכית המלא אוכל‪ ,‬בספל מים קרים‪ ,‬להניע את עריסתה‪ ,‬ולקפל את בגדיה לערמות מסודרות‬
‫כדי שאמן תוכל למצוא בקלות את הבגד שהיא מחפשת‪.‬‬
‫"אל תדאגי אימא‪ ",‬אמרה ניצה‪ .‬היא הייתה רק בת חמש‪ ,‬אבל הבינה שאמה בוכה מתסכול על‬
‫שחולשתה מונעת ממנה להרגיע בזרועותיה את התינוקת הבוכה‪" ,‬אני אטייל עם העגלה שלה במרפסת עד‬
‫שהיא תירדם‪".‬‬
‫למרות שכולן עזרו‪ ,‬יעקב עבד הכי קשה‪ .‬מוקדם בבוקר היה מתעורר לקול אנחותיה של רחל‪ ,‬ומשדל‬
‫אותה‪" ,‬לא אל תקומי‪ ,‬אל תצאי מהמיטה החמה‪ ,‬חכי רגע‪ ,‬אני מביא לך את הילדה למיטה‪ ".‬הוא החליף‬
‫‪128‬‬
‫חיתול לתינוקת‪ ,‬הביא אותה לאמה להנקה‪ ,‬התפלל בחופזה‪ ,‬לקח את הגדולות לגן הילדים‪ ,‬ורק אז יכול‬
‫היה לרדת לעזור לגיסתו‪ ,‬שנאלצה להתמודד לבד במשך שעתים עם לחץ הקונים של הבוקר‪.‬‬
‫בצהרים‪ ,‬היה מחזיר אותן מהגן‪ ,‬ובעת ארוחת הצהרים כשהיה חושב על הלקוחות הממתינים בחנות‪,‬‬
‫ועל לאה המתקשה להשתלט לבד על העבודה‪ ,‬והיה מזרז אותן לסיים את הארוחה‪ .‬הן חשו בלחץ שבו הוא‬
‫נתון‪ ,‬והשתדלו לאכול הכי לאט שיכלו‪" ,‬מי עושה פה גדול? מי שתגמור ראשונה מהפה‪ ,‬תקבל סוכרייה‪",‬‬
‫בהבטחות כאלו ואחרות הצליח לשדל אותן להמשיך לאכול‪" ,‬אל תעשי מחסנים בפה‪ .‬הנה האוכל מגיע‬
‫באווירון‪ .‬תראי לאפרת איך את בולעת לפניה‪ ".‬הוא היה משכיב אותן לנוח‪ ,‬וחוזר לחנות‪.‬‬
‫לפנות ערב‪ ,‬שוב נאלץ לעלות לדירה כדי לעזור לנשים לרחוץ את הבנות‪ ,‬ולהשכיב אותן לישון‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬לאחר יום עבודה ארוך‪ ,‬עלה עייף מהחנות‪ ,‬בכבדות התיישב ליד רחל ועיסה את רגליה החלשות‪,‬‬
‫מקווה לנסוך בהן בעזרת ידיו חום‪ ,‬כוח ועוצמה‪ .‬בימי ששי ושבת יצא איתה לטיולים קצרים כדי לשמור על‬
‫שרירי רגליה‪ ,‬כשהבנות רצות לפניהן‪ ,‬ולא מבינות‪ ,‬למה הם משתרכים כל כך לאט מאחור‪.‬‬
‫במיוחד היו קשים הימים בהם הגיעה הכובסת‪ .‬הפרימוס דלק משעות הבוקר המוקדמות‪ ,‬הכביסה‬
‫רתחה‪ ,‬והכובסת הייתה משפשפת את הבגדים החמים עד שאצבעותיה התרככו והתחספסו‪ ,‬ועד שהבגד‬
‫האחרון נשטף‪ ,‬נסחט‪ ,‬והיה מוכן לתליה על החבל‪ .‬כל בני הבית התרוצצו סביב‪ ,‬מנסים לעזור ולהחזיר את‬
‫הבית לסדריו הרגילים במהירות האפשרית‪ ,‬ולהקשיב בתדהמה לשקט שהשתרר עם כיבוי הפרימוס‪.‬‬
‫גם הוא וגם גיסתו עבדו מעל לכוחותיהם‪ ,‬שניהם היו מותשים עד מוות‪.‬‬
‫למרות הקשיים‪ ,‬היו אלו שנים של התקרבות רגשית‪ .‬דווקא הטיפול היום יומי המתיש‪ ,‬קירב אותו‬
‫לבנותיו‪ .‬במיוחד הפכה נועה התינוקת למשוש ליבו‪ ,‬לנסיכה שלו‪ .‬ובגלל אהבתו הגדולה לתינוקת‪ ,‬החל‬
‫לפנק את בנותיו הגדולות מתוך רגשות אשמה‪.‬‬
‫הוא טיפל בנועה מאז הגיעה מבית החולים‪ ,‬שימן את עורה‪ ,‬איבק בטלק את קפלי השומן שברגליה‪,‬‬
‫והחליף את חיתוליה‪ .‬הוא אהב לכרוע על ברכיו ליד אמבט הפח הקטן‪ ,‬שהעמיד ליד מיטת אשתו‪ ,‬הוא‬
‫נהנה לראות אותה מתיזה עליו מים‪ ,‬כשסיבן את גופה הזעיר‪ ,‬ואחר היה מניח את גופה הרטוב והמפרפר‬
‫במגבת‪ ,‬בה הייתה אמה עוטפת אותה לאחר הרחצה‪.‬‬
‫שעות טייל איתה בלילות‪ ,‬כדי להרגיע את בכייה‪ .‬הוא למד להכיר את גווני קולה‪ ,‬וידע אם היא בוכה‬
‫בכי של רעב‪ ,‬או של עייפות או כאב בטן‪ .‬הוא ידע להרגיע אותה‪ ,‬ולעלות חיוך על שפתיה בחיבוקיו‬
‫ומלמוליו‪ .‬גם התינוקת הייתה קשורה אליו‪ ,‬וכשרק ראתה אותו הייתה מחייכת ומניעה גפיה בשמחה‪.‬‬
‫ויעקב‪ ,‬בהפתעה טהורה וביראת כבוד היה מתבונן בחיוכה וליבו נמס בתוכו‪" .‬אוי מין קינד‪ ,‬ילדתי‪ ,‬גוט‬
‫אין הימל‪ ,‬ה' בשמים יודע שאני מוכן לעשות הכול בשבילך‪ .‬אין שום דבר שיהיה לי קשה מדי לעשות‬
‫‪129‬‬
‫בשבילך‪ ",‬הבטיח לה באושר‪" .‬בשבילך אני מוכן אפילו להוריד את הירח עם כל הכוכבים מהשמים‪ .‬החיוך‬
‫שלך מכפר על כל הדאגות שבלב‪ ,‬בגלל הרגלים החולות של אימא שלך‪".‬‬
‫*‬
‫מצבה של רחל הוטב מעט‪ .‬עכשיו הצליחה להסתובב בבית‪ ,‬אבל רגליה לא חזרו למצבם מלפני הלידה‪.‬‬
‫"אני עמדתי שעות ליד מכונות הטוויה‪ ",‬התלוננה בפני פייגע‪" ,‬קפצתי מנול לנול‪ ,‬והרגלים שלי גלגלו‬
‫במהירות את הגלגל של מכונת התפירה‪ .‬ועכשיו תראי מה יש לי‪ .‬שתי רגלים מסמרטוטים‪ .‬אני מתעייפת‬
‫כל כך מהר‪ ,‬אפילו שאני לא עושה כלום‪ .‬ואם אני עושה משהו‪ ,‬תכף אני עייפה‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל את רואה שעכשיו המצב יותר טוב‪ .‬אל תתייאשי‪ .‬תראי כמה הרגלים שלך התחזקו בזמן‬
‫האחרון‪ .‬סבלנות‪ .‬תראי שעוד כמה זמן תצחקי על הדאגות שיש לך‪ ,‬אפילו לא תזכרי מה כאב לך‪ ",‬אמרה‪,‬‬
‫ומזגה כוס תה לרחל וכוס אחת לעצמה‪" ,‬תראי איזו ילדה מתוקה יש לך‪ .‬מה היא לא שווה קצת עייפות‪ .‬זה‬
‫קורה להרבה נשים אחרי לידה‪ ",‬אמרה תוך כדי נגיסה בקובית הסוכר‪ ,‬ולגימת התה‪.‬‬
‫פייגע לא ילדה אף פעם‪ ,‬אבל היא הייתה בטוחה שהיא יודעת כל מה שצריך לדעת על לידות ועל‬
‫יולדות‪ ,‬והייתה מצליחה להרגיע את רחל בדבריה‪.‬‬
‫מקס‬
‫חודש אחרי שילדה רחל את בתה השלישית‪ ,‬פלש היטלר לפולין‪ ,‬והקשר עם קרוביהם בפולין נותק‪.‬‬
‫עם פרוץ המלחמה הגיעו לארץ פליטים בודדים שהצליחו לברוח ברגע האחרון מידי היטלר‪ .‬אחד מהם‬
‫היה מקס רוט‪ .‬בשבת כשיעקב בא לבית הכנסת ניגש אליו הגבאי‪ ,‬הצביע על בחור נמוך בפינה‪ ,‬ולחש‬
‫באידיש‪" ,‬מצאתי אותו ישן על ספסל בבית הכנסת‪".‬‬
‫‪131‬‬
‫"מי הוא?" שאל יעקב‪.‬‬
‫"הוא ברח מגרמניה‪ ,‬אבל בגלל שהאנגלים לא נותנים סרטיפיקט ליהודים מארצות האויב‪ ,‬הוא לא‬
‫הצליח לקבל שום תעודה‪ ,‬ולא השיג עבודה‪ .‬הוא נראה רעב‪".‬‬
‫אחרי התפילה‪ ,‬ניגש יעקב אל הצעיר‪ ,‬והזמין אותו באידיש לבוא איתו‪ .‬מקס נכנס אל ביתו מבויש‪ .‬הוא‬
‫בקושי דיבר‪ ,‬וכמעט לא הרים את עיניו‪ ,‬אבל מתחת לשמורות עיניו המורדות‪ ,‬קלט שליד השולחן‪ ,‬יושבת‬
‫גם גיסתו של המארח‪ ,‬ילד קטן לידה‪ ,‬אך גבר אינו יושב לצידה‪ .‬הוא זרק לעברה מבטים גנובים‪.‬‬
‫יעקב הסתכל בבחור השתקן‪" .‬ככה בדיוק אני נראיתי ביום הראשון שלי בארץ‪ ",‬אמר לפייגע במטבח‪,‬‬
‫"איזה מזל היה לי שפינייה ריחם עלי‪ ,‬ונתן לי עבודה‪ ,‬אחרת הייתי אבוד‪".‬‬
‫"כן לפינייה היה לב טוב‪ .‬הוא אף פעם לא חשב על עצמו‪ .‬תמיד דאג רק לאחרים‪ ,‬אולי בגלל זה מת כל‬
‫כך צעיר‪ ,‬והשאיר אותי לבד‪ ",‬פייגע אף פעם לא שכחה להתלונן על משהו‪.‬‬
‫יעקב ידע שעולה לא חוקי וללא תעודות יתקשה להשיג עבודה‪ .‬רחמיו התגלגלו על הצעיר‪ ,‬והוא הציע‬
‫לו לבוא ולעבוד בחנות איתו ועם גיסתו‪ ,‬מאמין שכך ישלם את החוב שחב לפינייה‪.‬‬
‫לאה זרקה מבט חד בגבר שגיסה מצרף באופן כה נמהר לחנותה‪ .‬מקס קלט את מבטה‪ ,‬הסמיק וענה‬
‫בגרמנית‪" ,‬תודה שאתה נותן לי עבודה‪ ,‬זה הדבר הכי טוב שאתה יכול לתת לי‪ .‬אתה לא תתחרט‪ .‬אני חזק‬
‫ומוכן לעבוד קשה‪ .‬אני אעשה כל מה שתגיד לי‪ .‬אתה תראה שאני עובד טוב‪ .‬לא תצטער‪".‬‬
‫הוא היה מאושר לקבל עבודה‪ ,‬ועוד במקום בו עובדת צעירה יפה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר חיכה ליד החנות‪ ,‬עוד לפני שלאה ירדה לפתוח אותה‪ .‬היא הייתה אדישה כלפיו‪ ,‬כפי‬
‫שהייתה אדישה בעבר כלפי ישעיהו גוטמן‪ ,‬אבל האירה לו פנים‪ ,‬כי החנות הייתה יקרה לליבה‪ .‬בעזרתו‬
‫קיוותה להרחיב את עסקיה‪ .‬היא נהגה עמו במתיקות‪ ,‬פלרטטה איתו‪ ,‬ואפילו שכבה עמו לאחר זמן‪ ,‬אבל‬
‫הוא שימש רק כמכשיר לכבות את אש התשוקה לגיסה שבערה בקרבה‪ .‬להתחתן הייתה מוכנה רק עם אדם‬
‫אחד‪ ,‬עם יעקב‪ ,‬ולא עם שום תחליף עלוב‪ .‬ובינתיים‪ ,‬עד שתשיג אותו‪ ,‬השקיעה את מרצה בעסקיה‪.‬‬
‫רווחי מלחמה‬
‫מקס הקל מאד עליהם‪ .‬הוא היה צעיר‪ .‬נמרץ‪ ,‬והשתדל מאד להרשים את מעבידתו ולהשביע את רצונה‪.‬‬
‫הוא היה הראשון שהגיע לחנות בבוקר‪ ,‬והאחרון שעזב אותה עם לילה‪ .‬במשך היום עבד ללא הרף‪ .‬בזריזות‬
‫‪131‬‬
‫שרת קונים‪ ,‬וכשלא היו קונים‪ ,‬הוסיף מדפים חדשים‪ ,‬הציב עליהם סחורה וסידר אותה בצורה מושכת כפי‬
‫שלאה אהבה‪.‬‬
‫זה זמן רב טיפחה לאה תוכניות להרחבת החנות‪ ,‬ובסתר ליבה חלמה אפילו על פתיחת חנויות נוספות‪,‬‬
‫אבל כל עוד גיסה נעדר כל יום שעות ארוכות מהעבודה עקב מחלת אחותה‪ ,‬התקשתה אפילו לשמור על‬
‫הקיים‪.‬‬
‫מקס הגיע בדיוק בזמן הנכון מבחינתה‪ .‬ניהול החנות עבר בהדרגה אליו והיא יכלה עכשיו לממש‬
‫חלומותיה‪ ,‬ולהגשים את תוכניותיה‪.‬‬
‫המלחמה שפרצה באירופה‪ ,‬גרמה לאנגלים לספק עבודה ומשכורת שמנה לכל מי שהיה מוכן לעבוד‪.‬‬
‫המצב הכלכלי השתפר‪ ,‬ולאנשים היה פתאום הרבה כסף בכיס‪ .‬חתונות התרבו‪ ,‬נולדו יותר ילדים‪ ,‬ואנשים‬
‫היו מוכנים לבזבז כסף בנדיבות וביד קלה על אוכל טוב ושתייה חריפה‪.‬‬
‫לאה ידעה שתקופת מלחמה מקנה הזדמנויות לרווחים קלים‪ .‬היא הייתה בטוחה שתדע איך לנצל את‬
‫המלחמה כדי להרוויח הרבה כסף ולהתעשר‪.‬‬
‫בגבול בני ברק‪ ,‬קרוב לכביש‪ ,‬היה מבנה ריק בן שתי קומות‪ .‬בגלל המלחמה היה מחירו נמוך‪ .‬אנשים‬
‫פחדו לפתוח עסקים בתקופה זו‪ .‬לאה החליטה לא להירתע‪ ,‬להעז ולנצל את המחירים הנמוכים‪.‬‬
‫"אוכל תמיד הולך‪ .‬גם במלחמה‪ ,‬אנשים מוכרחים לאכול‪ ",‬אמרה ליעקב‪ ,‬ושכנעה אותו לקנות את‬
‫המבנה‪.‬‬
‫בגלל המלחמה‪ ,‬היה קשה לגיס כסף‪ .‬יעקב נחרד מעומס ההתחייבויות שלקחו על עצמם‪ ,‬מהיקף‬
‫הסכומים שהתחייבו להחזיר‪ ,‬ומגובה הריבית שנאלצו לשלם‪.‬‬
‫"איך נוכל להחזיר סכומי כסף כאלו?" שאל בבהלה‪" ,‬את יודעת כמה נצטרך להרוויח כדי שיישאר לנו‬
‫גם משהו בשביל לחיות?" הוא התווכח איתה על כל השקעה‪ ,‬על כל פח צבע שקנתה‪ ,‬על כל סיר שרכשה‪.‬‬
‫אבל היא לא נרתעה‪.‬‬
‫היא נזקקה למידה רבה של סבלנות‪ ,‬ולכל עוצמת האהבה שחשה אליו‪ ,‬כדי להסביר לו את חיוניות‬
‫הוצאותיה‪ .‬הוא לא השתכנע‪ ,‬אבל הרגיש חלש מכדי להתווכח איתה‪ ,‬והניח לה להמשיך במעשיה‪.‬‬
‫בסבלנות רבה השיגה את שלה‪ .‬בעזרת מקס הפכה את הקומה השנייה של המבנה למטבח מסחרי רחב‬
‫ידיים‪ ,‬משוכלל ומצויד כהלכה‪ .‬היא הרגישה שהיא מגשימה חלום‪ .‬היה לה כשרון לבחור עובדות מתאימות‪,‬‬
‫לתת לכל אחת הרגשה שהיא חשובה לעסק‪ ,‬להחמיא‪ ,‬להאציל סמכויות‪ ,‬להפיק תועלת מרבית מהן‪,‬‬
‫ולהסתפק בביקורת‪ ,‬בהכוונה ובעידוד‪ .‬העובדות גמלו לה בנאמנות ובתפוקה גבוהה‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫היא בישלה תמיד‪ ,‬אבל להיות בעלת מטבח כזה זו רמה אחרת‪ ,‬זה מעמד אחר‪" .‬עכשיו אני יכולה לבשל‬
‫בכמויות הרבה יותר גדולות ממה שבשלתי קודם‪ .‬לבשל מאכלים שיכניסו הרבה יותר כסף‪ ",‬אמרה בגאווה‬
‫לגיסה‪" ,‬הרווחנו הרבה כסף מהאוכל שבשלתי‪ ,‬חכה ותראה כמה נרוויח עכשיו‪".‬‬
‫הוא הניד ראשו בספקנות‪ ,‬אבל הכסף זרם לכיסם בדיוק כפי שחזתה‪ .‬והיא גילתה שהעבודה מסוגלת‬
‫להשכיח ממנה לשעה קלה את אהבתה הנכזבת‪.‬‬
‫תקופת המלחמה באירופה הייתה תקופה של מחסור במצרכי מזון‪ .‬נשים למדו להכין חביתה מאבקת‬
‫ביצים וחלב מאבקת חלב‪ .‬אבל דווקא בתקופה זו אנשים הרבו להינשא וללדת ילדים‪.‬‬
‫ימים אחדים לפני כל חתונה‪ ,‬היו השכנות מתכנסות ואופות עוגות‪ .‬ביום החתונה היו הגברים סוחבים‬
‫ספסלים ושולחנות מבתי הכנסת‪ ,‬ונשים באו עם סלטים שהכינו בביתן‪.‬‬
‫אבל היו כאלו שבאו אל מטבחה והזמינו חלות טריות‪ ,‬פשטידת אטריות או פשטידת תפוחי אדמה‬
‫גדולה‪ ,‬ועשירים היו מזמינים מנות דג מלוח או אפילו מנות עוף לשמחות שלהם‪.‬‬
‫היא בישלה מאכלים שהזכירו ללקוחות את טעם האוכל של בית אימם הרחוק שהקשר עמו נותק בגלל‬
‫המלחמה‪ .‬סירים עם חמין‪ ,‬כופתאות קמח מצה תפוחים וקלים‪ ,‬דגים ממולאים עם חזרת חריפה‪ ,‬ובשר‬
‫מבושל ברוטב עשיר וחריף עם ירקות בצבעים וטעמים שונים‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬אוכל עם טעם הבישול של אימא שלי‪ ",‬אמרו הקונים‪ ,‬ושלמו את המחירים שלאה דרשה למעיים‬
‫הממולאים שלה‪ ,‬לגזר עם השזיפים ודבש‪ ,‬ולרגל הקרושה שבישלה בטעם שהזכיר להם את אמם שנשארה‬
‫במולדת הישנה‪.‬‬
‫"בשביל הטעם הזה‪ ,‬אני מוכן לשלם הרבה‪ ,‬ולבוא עד אליכם כל פעם אפילו שאני גר רחוק‪".‬‬
‫"בשום מקום אי אפשר להשיג פשטידות בטעם מתוק‪-‬חריף כמו שלך‪ ",‬נשבעו לקוחותיה‪ ,‬ועוגות‬
‫האגוזים שלך נמסות בפה‪ ,‬וכל כך יפות‪" ".‬עוגת האגוזים" הייתה עשויה מבוטנים‪ ,‬ובכל זאת נחטפה‪.‬‬
‫בקומה הראשונה של המבנה פתחה חנות מכולת נוספת‪ ,‬ומכרה בה גם את האוכל שבישלה בקומה‬
‫השנייה‪ .‬עכשיו היו ברשותם שלוש חנויות מכולת‪ ,‬הישנה שהשכירו בתל אביב‪ ,‬ועוד שתים בבני ברק‪.‬‬
‫היא הזמינה את השוכר התל אביבי והסבירה לו "לגיסי‪ ,‬יש שלוש חנויות מכולת‪ ,‬ואם יקנה לשלוש‬
‫חנויות‪ ,‬ישיג מחירים הרבה יותר נמוכים ממה שאתה משלם היום בשביל מה שאתה קונה‪".‬‬
‫"אז מה אני צריך לעשות?" שאל‪.‬‬
‫"אם תסכים שאנחנו נקנה את הכול‪ ,‬נוכל לקנות הרבה יותר בזול‪ ,‬ולמכור יותר בזול‪ .‬כולם ידעו‬
‫שאצלנו הכי זול‪ ,‬ונצליח למכור יותר מכל חנות אחרת‪ ".‬השוכר הסכים‪.‬‬
‫הצעתה חסכה לו גם כסף‪ ,‬וגם זמן‪ .‬היא נפגשה עם סיטונאי המזון‪ ,‬והצליחה לקבל הנחות גדולות‬
‫בזכות הזמנותיה הגדולות‪.‬‬
‫‪133‬‬
‫היא הזמינה שלושה שלטים גדולים‪ ,‬כתבה עליהם באותיות שחורות ובולטות על רקע צהוב "כל זול"‪,‬‬
‫ותלתה אותן על שלושת החנויות‪.‬‬
‫חנויות "כל‪-‬זול" התפרסמו כחנויות זולות מכל חנות אחרת‪ .‬המכירות גברו‪ ,‬ורווחיהם גדלו‪.‬‬
‫ספסרות‬
‫"יש לי קונסרבים למכירה‪ ",‬הציע לה חייל אנגלי‪.‬‬
‫"קונסרבים? קונסרבים של מה?" שאלה‪" .‬כל מיני דברים משומרים‪ ,‬פירות‪ ,‬בשר‪ ,‬ירקות‪ ,‬דגים‪ ".‬ההצעה‬
‫התאימה לה‪ .‬היא התכוונה לאגור כמויות אוכל גדולות‪ ,‬ולמכור אותם בעת חרום כשהמחיר יעלה‪.‬‬
‫החיילים האנגליים שמעו שהיא קונה הכול‪ ,‬והביאו אליה כל מה שלא נזקקו לו‪ .‬היא גילתה שניתן‬
‫לקנות מהם גם סיגריות‪ ,‬סבונים‪ ,‬גרבי ניילון וקפה ריחני‪ .‬היא קנתה כל מה שהצליחה לשים עליו יד‪,‬‬
‫ומכרה ללקוחות שידם השיגה לשלם את המחירים הגבוהים שדרשה עבור מותרות שאזלו מן השוק‪.‬‬
‫היו לקוחות שהיו מוכנים לשלם כל מחיר עבור אותם מותרות‪.‬‬
‫חלק מהחלטותיה היו שגויות‪ .‬את שקי הסולת והקטניות נאלצה לזרוק‪ ,‬שכן עקב מזג האוויר החם‬
‫והלח ששורר במישור החוף‪ ,‬הם התמלאו בתולעים‪ ,‬ומקס נאלץ לשאת אותם אל פח האשפה‪.‬‬
‫אבל רוב השקעותיה היו מוצלחות‪ .‬רוב המוצרים‪ ,‬במיוחד סוכר‪ ,‬נרות‪ ,‬גפרורים‪ ,‬קופסאות שימורים‬
‫ושמן התייקרו במהלך המלחמה בצורה ניכרת‪ ,‬והניבו רווחים גבוהים‪.‬‬
‫למרות אימי המלחמה‪ ,‬ואולי דווקא בזכותן‪ ,‬לאה גרפה רווחים שמנים תוך תקופה קצרה‪.‬‬
‫‪134‬‬
‫ילדות‬
‫בעיני רחל‪ ,‬שירשה את תודעת "הזרים הלא רצויים" של הוריה‪ ,‬הייתה חשיבות עליונה להשכלה‬
‫ולרכישת דעת‪ .‬הוריה תמיד האמינו שהשכלה ולימודים הם הדרך להיחלץ מעוני‪ ,‬ולרכישת מעמד חברתי‬
‫מכובד‪ .‬היא ירשה ערכים אלו‪ ,‬והשתדלה להעביר אותם לבנותיה‪.‬‬
‫בגלל מחלתה‪ ,‬הייתה תמיד בבית‪ ,‬ובנותיה נהנו מכך שהייתה תמיד זמינה לכל צרכיהן‪ .‬הן נהנו לפטפט‬
‫איתה תוך כדי כתיבה‪ ,‬פתירת תרגילי חשבון‪ ,‬סידור אוסף הבולים‪ ,‬פרסי המלאכים‪ ,‬הזהבים ומפיות הנייר‬
‫הצבעוניות שאספו‪ .‬הבילוי המשותף‪ ,‬הסיפורים והשיחות קרבו בין האחיות‪.‬‬
‫"אוף איך את מצליחה לקבל ציונים כאלו בלי שאת לומדת בכלל? את יודעת כמה אני דגרתי על‬
‫היסטוריה‪ ,‬ותראי כמה את קיבלת‪ ,‬וכמה אני קיבלתי?" רטנה אפרת כשניצה התפארה בציון שקיבלה‪ .‬היא‬
‫הייתה צריכה לעבוד קשה‪ ,‬כדי להגיע לאותם הישגים שניצה השיגה בקלות‪.‬‬
‫רחל‪ ,‬יעקב ולאה דיברו בינם לבין עצמם ועם רוב בני גילם באידיש‪ ,‬ועם הילדים דיברו עברית‪ .‬אבל‬
‫מכיוון שהמבוגרים דיברו ליד הילדים באידיש‪ ,‬במיוחד כשלא רצו שיבינו מה שהם אומרים‪ ,‬והילדים רצו‬
‫להבין את הנאמר‪ ,‬הם התאמצו לרכוש את שפת ה"מבוגרים"‪ ,‬ולמדו להבין את מה ששמעו‪.‬‬
‫מאז היו קטנות‪ ,‬הייתה רחל מספרת לבנותיה סיפורים‪ .‬כשהייתה עדין מסוגלת לקרוא‪ ,‬הצביעה על‬
‫המילים‪ ,‬וקראה בקול‪ ,‬בעברית האיטית שלה‪ .‬הן למדו לזהות את המילים‪ ,‬וידעו לקרוא עוד בטרם נכנסו‬
‫לכתה א'‪ .‬כאשר בגדו בה עיניה‪ ,‬סיפרה סיפורי ילדים שזכרה מילדותה‪.‬‬
‫כשאזלו סיפורי הילדים שלה‪ ,‬והן בגרו מעט‪ ,‬החלה לספר על ילדותה‪ ,‬משחקיה עם אחיה הצעירים‬
‫בשלג‪ ,‬עיירת הולדתה‪ ,‬על בואו של אביהן לבית הוריה‪ ,‬ועל הימים הקשים שעברו עליה בתל אביב‪,‬‬
‫כשעלתה לארץ כנערה צעירה‪.‬‬
‫"אבא שלכם היה הבן הבכור של סבא יוסף‪-‬אליהו וסבתא רוייזע‪-‬ביילא‪ .‬הם התחתנו כשהוא היה בן‬
‫ארבע עשרה והיא בת שלוש עשרה‪ .‬סבא שלכם היה צריך להוכיח לאבא שלה ולשאר הקרובים‪ ,‬שהוא יודע‬
‫ללמוד דף גמרא‪ ,‬והיא הייתה צריכה להראות לאימא שלו ולשאר הקרובות שהיא מצליחה להתיר בסבלנות‬
‫קשרים בחבל שקשר את המכסה לקופסת המתנה שהגישו לה‪ .‬לאחר שהיא הצליחה להתיר את החבל‪,‬‬
‫והוא הסביר יפה את דף הגמרא שלמד אז‪ ,‬נחתמו ה"תנאים"‪ ,‬ושלושה חודשים לאחר מכן חיתנו אותם‪".‬‬
‫‪135‬‬
‫"מה בגיל כזה התחתנו אז?" אז עוד מעט גם אני יכולה להתחתן" צחקה ניצה‪.‬‬
‫"לך יש עוד זמן‪".‬‬
‫"אל תפריעי" כעסה נועה "ומה היה אחר כך?" שאלה‪.‬‬
‫"בשנתיים הראשונות הוא המשיך ללמוד גמרא‪ ,‬וההורים פרנסו את הזוג הצעיר‪ .‬כשמלאו לה חמש‬
‫עשרה ולו שש עשרה‪ ,‬המצב הכלכלי של הוריהם נהיה גרוע‪".‬‬
‫"אז מה הם עשו?"‬
‫"יוסף‪-‬אליהו התחיל לפרנס את משפחתו‪".‬‬
‫"אבל איך הוא יכל לפרנס אישה בגיל חמש עשרה?" הן היו עכשיו מרותקות למה שאימם סיפרה‪.‬‬
‫"סבא שלכם נהיה רוכל‪ .‬הוא היה נודד בין הכפרים שעל יד זקלקוב‪ .‬במשך השבוע הוא נדד מבית לבית‬
‫עם שתי מזוודות כבדות‪ ,‬ומכר לעקרות הבית דברים קטנים שכל אישה צריכה‪ ,‬כמו גפרורים‪ ,‬שרוכים‪,‬‬
‫סבון‪ ,‬סיגריות‪ ,‬מחטים‪ ,‬סיכות‪ ,‬אצבעונים‪ ,‬מספרים‪ ,‬חוטים‪ ,‬כפתורים‪ ,‬עפרונות‪ ,‬מחברות‪ ,‬משחת פלאים‬
‫שמרפאת כל פצע ועוד‪".‬‬
‫"באמת הייתה להם משחה כזאת שריפאה כל פצע?" התענינה אפרת‪.‬‬
‫"אם המשחה לא עזרה‪ ,‬במשך הזמן הפצע בכל זאת התרפא‪ .‬אולי מספיק להיום‪ ,‬ונמשיך בפעם‬
‫אחרת?"‬
‫"לא אימא‪ ,‬זה נורא מעניין‪ ,‬תמשיכי‪ .‬לא ידעתי שהם היו כאלו מסכנים‪".‬‬
‫"סבא נדד ימים ארוכים בין הכפרים‪ .‬הוא היה תמיד עייף‪ .‬לפעמים היה מצליח לעלות על עגלה‪ ,‬ולעבור‬
‫בקלות את המר חק בין שני כפרים‪ ,‬ולפעמים לא הייתה לו ברירה‪ ,‬והוא היה מוכרח ללכת בדרכים שהיו‬
‫מכוסות בחורף בשלג ובקיץ בבוץ‪ .‬בקיץ ישן על הקש במתבנים‪ ,‬ובחורף בבתי מרזח‪ ,‬משתדל להרוויח עוד‬
‫כסף כי המשפחה שלו בינתיים גדלה‪ ,‬ולאבא שלכם נולדו עוד אחים‪".‬‬
‫"והוא הרוויח מספיק?" דאגה אפרת‪.‬‬
‫"בשבוע שבו לא היה מרוויח מספיק‪ ,‬היה נזכר בסיפור שאימא שלו תמיד סיפרה על סוחר שהיה נוסע‬
‫כל שבוע לשוק‪ .‬כשהיה מצליח‪ ,‬ומרוויח טוב‪ ,‬היה חוזר הביתה ברגל‪ ,‬ואומר לעצמו "אני מאושר‪ ,‬הצלחתי‬
‫השבוע‪ ,‬שגם השכנים יהיו מאושרים‪ .‬הם יראו אותי חוזר ברגל‪ ,‬וישמחו לחשוב שנכשלתי‪ ".‬בשבוע בו לא‬
‫הצליח להרוויח מספיק היה חוזר לביתו במרכבה‪ ,‬אומר לעצמו "לי רע‪ ,‬שגם השכנים יתפוצצו מקנאה‪".‬‬
‫"כנראה שהשבוע הייתי צריך לחזור במרכבה" צחק סבא שלכם בכאב כשלא הרוויח מספיק‪.‬‬
‫הוא היה חוזר הביתה בימי ששי‪ ,‬ונותן לסבתא שלכם את כל הכסף שהרוויח במשך השבוע‪ .‬גם אם‬
‫הכסף לא הספיק‪ ,‬סבתא שלכם‪ ,‬רוייזע‪-‬ביילא‪ ,‬אף פעם לא התלוננה‪.‬‬
‫‪136‬‬
‫היא זכרה מה שאימא שלה אמרה כשנגמר להם הכסף‪ ,‬והם לא יכלו להמשיך ולפרנס אותם "צעיר‬
‫אחד‪ ,‬שאבא שלו אמר לו שהוא לא יכול יותר לפרנס אותו‪ ,‬והוא חייב להתחיל לפרנס את משפחתו‬
‫בעצמו‪ ,‬אמר לאשתו " היום תכיני ארוחה חגיגית כי זאת הארוחה הראשונה שאנחנו אוכלים על חשבוננו"‪,‬‬
‫וכמו שהארוחה הראשונה שלהם הייתה חגיגית‪ ,‬כך היו גם הארוחות הבאות שלהם‪ ,‬שמחות ועם כל טוב‪.‬‬
‫הבעל השני אמר לאשתו "מהיום האוכל על חשבוננו‪ ,‬ולכן תחשבי טוב‪ ,‬ואל תבזבזי כסף מיותר"‪ ,‬וכך‬
‫היו גם הארוחות הבאות שלהם מחושבות‪ ,‬מצומצמות ועניות‪ .‬וסבתא שלכם ניהלה את הבית כך שלא היה‬
‫חסר בו שום דבר‪ .‬הם חיו ושמחו במה שהיה להם‪ .‬ועכשיו די ספרתי מספיק להיום‪ ,‬צריך גם להכין‬
‫שעורים‪ ,‬ועוד מעט אוכלים ארוחת ערב‪".‬‬
‫בלילות הארוכים של שבתות חורפיות היה יעקב ממשיך ומספר לבנותיו על בית הוריו‪" .‬אימא שלי‪,‬‬
‫הסבתא שלכם‪ ,‬ידעה להכין בפרוטות אחדות סעודות טעימות‪ .‬היא הייתה לשה בזריזות בצק‪ ,‬רידדה דק‬
‫דק‪ ,‬חתכה אטריות דקיקות‪ ,‬בישלה במי מלח‪ ,‬והגישה עם מעט סוכר‪ ,‬או חלב‪ ,‬או חמאה או כף שמנת‪,‬‬
‫ואנחנו היינו מלקקים את השפתיים‪ .‬יש לי עוד את הטעם של האוכל שלה בפה‪".‬‬
‫"והיה לכם כסף לקנות אוכל?" שאלה נועה‪.‬‬
‫"את רוב האוכל לא היינו קונים אלא אוספים‪ .‬אימא היא הייתה מלקטת בקיץ פטריות ביער‪ ,‬השחילה‬
‫על חוט וייבשה‪ .‬היא לקטה גם עלי חמציץ‪ ,‬ואת כל אלו מכרה בחורף לשכנותיה בשביל המרקים שלהם‪.‬‬
‫היא מכרה ריבות מתותים ואוכמניות שאספה‪ .‬היא קיצצה כרוב לאטריות דקות‪ ,‬תיבלה במלח‪ ,‬דחסה‬
‫אותן לחביות‪ ,‬ואחסנה במרתף‪ .‬בחורף הייתה מוכרת כרוב כבוש לשכנות שבישלו חמיצה‪ ,‬והיו עצלניות‬
‫מדי להחמיץ בעצמן‪ .‬בחורף סרגה לשכנים סודרים לפי הזמנה‪".‬‬
‫"אבא ואימא שלך עבדו נורא קשה‪".‬‬
‫"אבא ואימא שלי היו חרוצים‪ .‬הם עבדו נורא קשה‪ ,‬אבל לא חסר לנו שום דבר‪ .‬הבגדים היו תמיד‬
‫מתוקנים ונקיים‪ ,‬החדר היה חם ונוח‪ ,‬והיינו מאושרים‪".‬‬
‫"ומתי היה אבא שלך חוזר הביתה מהדרך?" שאלה נועה בדאגה‪ ,‬היא אהבה להתכרבל ליד אביה בשעה‬
‫שסיפר את סיפוריו‪ ,‬לשאוף את ריחו‪ ,‬ולחוש את חום גופו‪.‬‬
‫"אבא היה חוזר ביום ששי‪ ,‬טובל ב"מקווה"‪ ,‬וחוזר משם כשהפנים שלו אדומים‪ ,‬וזיעה על הזקן‪ ,‬שלו‬
‫מחום המים‪ .‬הוא היה לובש בגדים נקיים‪ ,‬ומביט על אימא עם מטפחת וסינר לבן המדליקה נרות שבת‪,‬‬
‫ולוחשת תפילות על בני המשפחה‪ ,‬מאחורי כפות הידיים שכסו את פניה‪ .‬כשהיינו חוזרים מה"שטיבל"‪ ,‬בית‬
‫הכנסת של חסידי "גור" שהיה קרוב‪ ,‬היה ריח טוב של אוכל ממלא את כל הבית‪".‬‬
‫"אבא היה שר לאימא "אשת חיל מי ימצא‪ ".‬האוכל בשבת היה תמיד הכי טעים‪ ,‬ומיד אחרי האוכל‪ ,‬הם‬
‫היו תמיד הולכים לישון‪ .‬בשבת אחרי הצהרים אימא הייתה קוראת ב"צאנה וראינה"‪ ,‬ואבא היה חוזר‬
‫‪137‬‬
‫איתנו על מה שלמדנו ב"חדר‪ ".‬בשבתות הקיץ הארוכות‪ ,‬הספקנו אפילו לצאת ולטייל ביער או ליד הנחל‪.‬‬
‫החיים שלנו היו שלווים ומלאי אהבה‪".‬‬
‫הבנות היו מוקסמות מסיפורי הוריהם‪ ,‬אבל לאה כשהייתה שומעת את הסיפורים הייתה חושבת‬
‫בליבה‪" ,‬הסיפורים האלו נורא יפים‪ ,‬אבל יעקב לא מספר למה הוא היה חייב לעזוב את הבית שלו בגיל שש‬
‫עשרה‪".‬‬
‫הן אהבו את השבת‪ ,‬כי בה יכלו לקרוא לאורך כל היום‪ ,‬ורק לפנות ערב‪ ,‬כשהדמדומים הכבידו על‬
‫הקריאה‪ ,‬עדין לא נראו שלושה כוכבים בשמים‪ ,‬עדין ואסור היה להדליק חשמל‪ ,‬הייתה אמן שרה להן‬
‫באידיש‪ ,‬שירים שאמה שרה לה בילדותה‪ ,‬על "הרבי המלמד‪ ,‬ליד האח‪ ,‬את תלמידיו לקרוא "אלף‪-‬בית" ועל‬
‫"הילד שצימח כבר את כל שיניו ועדין מרטיב את מיטתו‪".‬‬
‫במוצאי שבת היו רבות על הזכות להחזיק את נר ההבדלה‪ .‬נועה זכתה לרוב בכבוד הזה‪ ,‬וכולם היו‬
‫מעודדים אותה בחיוך‪" ,‬תרימי‪ ,‬תרימי את היד‪ ,‬תחזיקי את הנר גבוה‪ ,‬כדי שתקבלי חתן גבוה"‪ ,‬אבל היא‬
‫השתדלה להחזיק את היד בגובה של אביה‪ .‬זה הגובה שהיא רוצה שיהיה לחתן שלה‪ ,‬שיהיה בדיוק כמו‬
‫אבא שלה‪.‬‬
‫ניצה התמכרה לקריאה‪ ,‬כמעט כמו שהתמכרה לזלילת ממתקים‪ ,‬רק נועה הייתה יותר מכורה ממנה‪.‬‬
‫כשיעקב נכנס לחדרן‪ ,‬וגילה שניצה קוראת לאורו של עמוד החשמל‪ ,‬העומד על המדרכה‪ ,‬החל לצעוק "את‬
‫הורסת את העיניים"‪ ,‬אבל רחל שזכרה את ההתמכרות שלה עצמה לקריאה‪ ,‬אמרה "לוזהיר הופ‪ ,‬עזוב‬
‫אותה‪ ".‬למחרת כשאיימה על נועה "חכי עד שאבא יבוא‪ .‬תראי מה הוא יעשה לך בגלל שאת אוכלת‬
‫סוכריות‪ ,‬ולא גומרת את האוכל" אמרה נועה "כן אבא יבוא ויצעק עלי‪ ,‬ואת תגידי לו לוזהיר הופ‪ ,‬לוזהיר‬
‫הופ‪ ".‬רחל מתקשה להפעיל את רגליה‪ ,‬שמחה להזדמנות לצחוק‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫הדשא של השכן‬
‫ירוק יותר ‪7719 -‬‬
‫מאופרת‪ ,‬מסורקת ואלגנטית הייתה לאה יורדת כל בוקר לדירת אחותה‪ ,‬לוודא שבנה ילך בחברת בנות‬
‫דודתו לבית הספר‪" .‬תשגיחו טוב בכביש‪ ,‬ואל תעזבו לו את היד אפילו לרגע‪ .‬הוא כזה שובב‪ .‬תתנהג יפה‬
‫ראובן‪ ,‬ואל תרגיז את ניצה‪".‬‬
‫הן הביטו בהערצה על דודתן שהייתה מחליפה תסרוקת‪ ,‬צבעי שער וציפורנים לעיתים קרובות‪ .‬בכל‬
‫בוקר בלעו בתאווה את מראה‪ ,‬מנסות לחקוק בזיכרונן‪ ,‬כיצד התאימה את צבע ציפורניה לצבע השפתון‪,‬‬
‫ואת צבעם של שני אלה לצבע שמלתה‪ .‬הן סקרו את תכשיטיה‪ ,‬את הארנק שבחרה לאותו יום‪ ,‬וחקקו‬
‫בתודעתן כיצד הוא משתלב עם צבע נעליה‪.‬‬
‫הן קנאו בבן דודן על שיש לו אם כה יפה‪ ,‬אופנתית‪ ,‬מטופחת ומדהימה‪ .‬היא נראתה להן כאשת העולם‬
‫הגדול‪ .‬תמיד ממהרת ועסוקה‪ .‬תמיד מבצעת פעולות חשובות‪ .‬מנהלת עסקים‪ ,‬מבצעת מכירות‪ ,‬מנהלת‬
‫תעמולת מכירה‪ ,‬עורכת קניות‪ ,‬מנהלת משא ומתן ומרוויחה כסף רב‪.‬‬
‫היא היוותה מודל חי לשלושתן כיצד צריכה "אשת עסקים" להראות‪ .‬הן היו בטוחות שהיא המהודרת‬
‫ביותר בעולם‪" ,‬מלכת האופנה"‪ ,‬וכל מי שרואה אותה נשימתו נעצרת מרוב התפעלות‪ ,‬כמותן‪ .‬הן קיוו‬
‫שידעו לחקות אותה כשיתבגרו‪.‬‬
‫כשם שהן קינאו בבן דודתן בגלל אמו‪ ,‬כך הוא קינא בהן בגלל שאימן תמיד בבית‪ ,‬מבלה בחברתן‬
‫ומדברת איתן‪" ,‬ואני מה יש לי?" חשב‪" ,‬רק בית ריק‪ ".‬שוקע בהזיות‪ ,‬חלם על משפחה גדולה עם אחים‬
‫ואחיות‪ ,‬אימא שתהיה תמיד בבית‪ ,‬ובית מלא צחוק ורעש‪ .‬אבל חלומות אלו מעולם לא התגשמו‪.‬‬
‫‪139‬‬
‫תמיד חזר לבית ריק ודומם‪ .‬ממורמר חשב‪" ,‬אני רוצה שאימא שלי תהיה בבית כשאני חוזר‪ .‬לא רק‬
‫שאין לי אבא ולא אח או אחות‪ ,‬לפעמים נדמה לי שגם אין לי אימא‪".‬‬
‫כל בוקר לפני שלאה נפרדה ממנו‪ ,‬הייתה מנשקת אותו‪ ,‬ומבטיחה‪" ,‬אני אוהבת אותך כל כך‪ .‬אתה‬
‫הנסיך שלי‪ ,‬אני אחשוב עליך כל היום‪ ,‬ואתגעגע אליך מאד‪".‬‬
‫הוא היה שומע את דבריה וחושב‪" ,‬אני לא צריך את הגעגועים שלך‪ .‬אני רוצה אותך על ידי‪ ",‬ובקול‬
‫היה מתלונן‪" ,‬כל היום את עובדת‪ ,‬ואני לא רואה אותך‪".‬‬
‫והיא הייתה מבטיחה‪" ,‬אשתדל לחזור היום מוקדם"‪ ,‬אבל רק לעיתים רחוקות הצליחה לקיים את‬
‫הבטחותיה‪ .‬רוב הזמן בילה עם עצמו או בחברת בנות דודתו‪ ,‬אבל הן היו תחליף עלוב לאהבת אם שחיפש‪.‬‬
‫את אמו ראה בערב‪" .‬שוב לא אכלת שום דבר ממה שהשארתי לך?" שאלה בצער‪.‬‬
‫"אני שונא את האוכל הזה‪ ",‬התריס‪.‬‬
‫"אתה לא רוצה להיות גדול? אתה לא רוצה להיות חיל? איך תגדל אם כל מה שאתה אוכל זה‬
‫ממתקים?" שניהם היו כבר עייפים‪ ,‬ולא היה להם כוח להתווכח‪ ,‬אלא להתרחץ וללכת לישון‪.‬‬
‫הוא הרגיש גם בחסרון אב‪ .‬בשבתות החורף הקרות‪ ,‬היה מתכרבל ליד אמו מתחת לשמיכת הפוך שלה‪,‬‬
‫ושואל בהתפנקות‪" ,‬איך היה אבא שלי? ספרי לי על אבא‪".‬‬
‫היא הייתה מביטה על הבן השוכב לידה ורואה את יעקב‪ .‬הדמיון היה מדהים בעיניה‪ .‬היא לא הבינה‬
‫איך אף אחד מלבדה אינו רואה זאת‪.‬‬
‫תמיד סיפרה שאביו נהרג בידי ערבים ביפו‪ ,‬בפרעות ‪ ,7791‬כשהיה בן כמה חודשים‪" .‬הוא היה איש טוב‪,‬‬
‫הוא אהב אותך מאד‪ ,‬הוא אהב אותי‪ ,‬הייתה לו הרבה אהבה בלב‪ .‬הוא נתן לנו את כל האהבה שהייתה לו‬
‫בלב ונהרג‪".‬‬
‫מעולם לא סיפרה שהתגרשה שבועות מעטים לאחר לידתו‪ ,‬ולא ששולה‪ ,‬דודתו‪ ,‬חיה לפנים בישראל‪.‬‬
‫לאחר מות ישעיהו איבדה כל קשר עם משפחתו‪ .‬היא שמעה שגיסתה נסעה לאחר מות אחיה להוריה‬
‫בפולין‪ ,‬ומאז שפרצה המלחמה לא שמעה דבר על גורלם‪.‬‬
‫היא ניסתה לעלות בזיכרונה כל פרט שזכרה מתקופת נישואיה הקצרה‪ ,‬מנסה ליפות את דמותו‪ ,‬ולספר‬
‫עליו זיכרונות טובים‪ ,‬אבל מעולם לא הצליחה להרוות את צימאונו ולצייר בפניו תמונת אב מוחשית כפי‬
‫שביקש‪.‬‬
‫כשבוע לפני הנישואים הלכה עם ישעיהו להצטלם‪ .‬הצלם העמיד אותם לפני תיבה גדולה‪ ,‬עמד‬
‫מאחוריה‪ ,‬נכנס מתחת לוילון שחור וסנוור את עיניהם באור עז‪ .‬בתמונה ישעיהו חייך מאושר‪ ,‬והיא נראתה‬
‫רצינית ומהודרת כרגיל‪ .‬הצלם הכין להם עותקים אחדים כדי לשלוח לבני משפחתם‪.‬‬
‫‪141‬‬
‫עותק אחד שמרה לעצמה‪ .‬זו הייתה המזכרת היחידה שלו מאביו‪ .‬הוא היה מתבונן ארוכות בתצלום‪,‬‬
‫מנסה להחיות את הדמות שבתמונה‪ ,‬אבל תצלום הוא תחליף עלוב לאב ואין בו ניחומים‪.‬‬
‫הדבר שהרשים אותו ביותר בהיסטוריה של אביו‪ ,‬הייתה העובדה שבנה את הבניין בו הם גרים וכן את‬
‫רוב הבתים ברחוב‪ .‬הוא החליט שכשיגדל יבנה בתים בדיוק כמו אביו‪" .‬אני אלמד לבנות בתים יפים‪ ,‬אני‬
‫אבנה את הבתים הכי גבוהים והכי גדולים בעולם‪".‬‬
‫"ומה עם החנות שלי?" שאלה אמו‪" ,‬מי יעבוד בחנות כשאני אהיה זקנה‪ ,‬ולא יהיה לי כוח?"‬
‫"אני לא אהבתי את העבודה שלך אף פעם‪ ",‬ענה בנחישות‪" .‬אני לא אעבוד אף פעם בחנות כמו שאת‬
‫ודוד יעקב עובדים‪ .‬אני אבנה אפילו בתים יותר גדולים‪ ,‬ויותר יפים מאלו שאבא שלי בנה" הבטיח‪.‬‬
‫אבל בינתיים‪ ,‬עד שיגדל ויבנה בתים‪ ,‬סבל מבדידות וכדי שתהיה לו חברה‪ ,‬היה יורד אל בנות דודתו‪.‬‬
‫בדרכו מבית הספר‪ ,‬היה עוצר בדירת דודתו‪ ,‬לוקח את המפתחות שהשאירה אימו‪ ,‬עולה אל דירתם‬
‫הריקה‪ ,‬זורק את ילקוטו בפינה‪ ,‬מתעלם מהאוכל המוכן עבורו‪ ,‬חוטף ממתק כלשהו‪ ,‬ואחר זמן מה יורד‬
‫לשחק עם בנות דודתו‪.‬‬
‫"אני כבר גמרתי להכין שעורים‪ ",‬היה מכריז בכניסתו‪ ,‬למרות שמעולם לא הכין אותם‪ ,‬הסתובב בדירה‪,‬‬
‫חסר תעסוקה וחסר סבלנות‪ ,‬מצפה שמי מבנות דודתו תסיים את שיעוריה‪ ,‬ותתפנה לשחק איתו‪.‬‬
‫בחדרי הבית הסתובבו משחקים רבים‪ ,‬אבל הוא בחר בדרך כלל‪ ,‬לשחק ב"שח"‪ ,‬משחק בו שלט‪,‬‬
‫ובתרועות שמחה היה מביס אותן‪ .‬הן אהבו לשחק איתו‪ ,‬ולא אכפת היה להן להפסיד‪ .‬הן נהנו לראות אותו‬
‫מתרגש‪ ,‬שערו האדום סומר‪ ,‬עיניו בורקות‪ ,‬מתכנן מהלכים בקולות צהלה‪ .‬הן ניסו לעקוב אחרי תכנוניו‪,‬‬
‫ולתכנן מהלכים נגדיים‪ ,‬אבל בסופו של דבר הוא תמיד ניצח‪.‬‬
‫היכולת להביס את בנות דודתו העניקה לו הרגשה טובה‪ .‬הוא חש אושר רגעי כשניצח‪ ,‬אבל גם אושר‬
‫זה לא היה תחליף לחום הביתי שחיפש‪.‬‬
‫שלושת בנות דודתו אהבו ופינקו אותו בדיוק כמו אמו‪ .‬הוא היה חברן היחיד‪ .‬בכל פעם שנכנס לדירתן‪,‬‬
‫הביא עמו משב רוח של משובה‪ ,‬צחוק וקלות ראש שחסרו כל כך בבית‪.‬‬
‫ניצה שהייתה מבוגרת ממנו בתשעה חודשים‪ ,‬אהבה אותו כאילו הוא בנה היחידי‪ .‬אפרת שהייתה מעט‬
‫צעירה ממנו‪ ,‬התייחסה אליו כאל אח בוגר‪ ,‬ונועה שתמיד מצאה סיבה זו או אחרת כדי לריב עם אחת‬
‫משתי אחיותיה‪ ,‬מעולם לא רבה איתו‪.‬‬
‫שנים לאחר מכן כשראובן ברח מפני זכרה של נועה למקום הרחוק ביותר שהגלובוס איפשר לו‪ ,‬ונועה‬
‫נאבקה כדי לשחרר את ראשה מהזיכרונות עליו‪ ,‬התקשתה להיזכר בתקופה זו שבה הייתה מוכנה לעשות‬
‫עבורו כל מה שביקש‪ ,‬מוכנה לוותר על עיסוקה‪ ,‬לאסוף את המשחקים שפיזר בחדר‪ ,‬להניח לו לבחור את‬
‫המשחק שבו ישחקו‪ ,‬אם זה משחק בו יוכל להיות החיל האמיץ הלוכד לבד את שלושת חיילי האויב‪ ,‬או‬
‫‪141‬‬
‫ששלושתן נענו לכל משאלות המלך שהמליכו על עצמן‪ ,‬או כל משחק אחר שבו היה בטוח שיוכל לנצח‬
‫אותה‪ ,‬אבל בסופו של דבר הגורל ניצח את שניהם‪.‬‬
‫תגליות ‪7711 -‬‬
‫כשראובן שמע מאמו את הסיפור המופלא על בנו החי בקנדה‪ ,‬שאל בתימהון‪" ,‬אני עדין לא מבין‪ ,‬למה‬
‫החלטת פתאום לספר לי את כל מה שהסתרת ממני עשרים שנה‪".‬‬
‫"רק מרים ידעה כל השנים איפה הילד‪ ,‬ואצל מי הוא גדל" הסבירה לאט‪" .‬אתה עוד זוכר את מרים‪,‬‬
‫המטפלת של רחל? היא נסעה לאמריקה לפני הרבה שנים‪ .‬אתה עוד היית צעיר?"‬
‫"כן אני זוכר את מרים‪ ",‬ענה בחוסר סבלנות‪" ,‬אבל מה עם הילד?"‬
‫"מרים לא הייתה מוכנה לגלות לנו בשום אופן איפה הוא‪ ,‬ולא הסכימה שיהיה לנו איזה שהוא קשר‬
‫איתו ‪ .‬היום היא טלפנה אלי‪ .‬וכאן‪ ,‬ראובן‪ ,‬מתחיל החלק הכי קשה בסיפור‪ .‬היא סיפרה לי שלילד שלך‬
‫קוראים יהונתן ושהוא‪"..‬‬
‫"יהונתן? יש לי בן בשם יהונתן?" קטע אותה מבולבל‪ ,‬הוא חש שכל עולמו‪ ,‬כל מה שידע והאמין‬
‫מתנפץ לו פתאום‪" ,‬אני לא מסוגל לקלוט את כל החדשות האלו‪ .‬כל השנים חשבתי שזה באשמתי שאין לי‬
‫ילדים‪ ,‬וכל הזמן הזה יש לי בן‪ ,‬ואני לא ידעתי עליו שום דבר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬יש לך בן‪ .‬קוראים לו יהונתן‪".‬‬
‫"אני מבין שאחת מעשרת הדיברות לא מצאה חן בעיניך והחלטת להחליף אותה?"‬
‫"בגלל שקיבלתי אותך‪ ,‬אני לא מצטערת על שום דבר והחלטתי גם לא להתבייש במה שעשיתי‪ .‬אבל‬
‫כשהבן שלך היה בן ארבע‪ ,‬הוא חלה במחלה שנקראת "סכרת נעורים"‪ ,‬ומאז הוא חייב לקבל כל יום‬
‫אינסולין‪ .‬בלי הזריקות הוא לא יכול לחיות‪".‬‬
‫"רק נודע לי שיש לי בן‪ ,‬וכבר את מספרת לי שהוא חולה‪ ,‬מה עוד את הולכת לספר לי?" שאל בכאב‪.‬‬
‫"אמרתי לך שכאן מתחיל החלק הכי קשה של הסיפור‪ ,‬ומה שספרתי לך הוא לא הכי קשה‪ .‬הכי קשה‬
‫זה‪ ,‬שלפני כמה זמן הפסיקו שתי הכליות שלו לעבוד‪ ,‬ומאז הוא צריך לעשות דיאליזה כמה פעמים בשבוע‪.‬‬
‫הדבר השפיע עליו קשה‪ .‬הילד מדוכא ולא רוצה לחיות‪ .‬הוא איבד את החשק לחיות מרוב הצרות שיש לו‪".‬‬
‫"ואי אפשר לרפא אותו? לעזור לו? קראתי שכליות אפשר להשתיל?"‬
‫‪142‬‬
‫"זהו! רוצים להשתיל לו כליה‪ ,‬אבל עד עכשיו לא מצאו כליה מתאימה‪ .‬הכליות של ההורים המאמצים‬
‫לא מתאימות לו‪ .‬הרופאים אמרו‪ ,‬שהסיכוי הכי טוב למצוא כליה מתאימה זה אצל הקרובים שלו‪ .‬בגלל זה‬
‫מרים טלפנה אלי‪ ,‬כי אנחנו באמת קרובים שלו‪ ,‬ויש סיכוי שהכליה של אחד מאתנו תתאים לו‪".‬‬
‫"זה הסיפור הכי מופלא ששמעתי בחיים שלי‪ ",‬אמר תוך שהוא משפשף את מצחו הפועם‪.‬‬
‫"כן ראובן‪ .‬אני יודעת שזה מדהים‪ .‬הבעיה היא שאין לו עדין סוף טוב‪ .‬הילד עוד חולה מאד‪ .‬אני‬
‫מסכימה להיבדק‪ ,‬ואם הכליה שלי תתאים לו‪ ,‬אתן לו אותה בשמחה‪ .‬אני מוכנה לתת לו אפילו שתי כליות‪,‬‬
‫רק שהוא יחיה‪ .‬אתה תסכים להיבדק ראובן?"‬
‫"כן‪ ",‬ענה נבוך‪" ,‬אני מסכים‪ .‬אבל אני עוד מוכרח להתרגל לרעיון‪ .‬אני כל כך מבולבל עכשיו‪ ,‬ויש לי‬
‫כאב ראש נורא‪ .‬קשה לי לחשוב בצלילות‪ .‬תגידי נועה יודעת משהו על הסיפור הזה?"‬
‫"נועה יודעת כמובן שנולד לה בן‪ ,‬ושהיא מסרה אותו לאימוץ לקרובי משפחה של מרים‪".‬‬
‫"נספר לה מה שמרים ספרה לך?"‬
‫"אני חושבת שאסור לספר לה‪ .‬יש לה בעל שכנראה לא יודע שום דבר על הילד שנולד לפני החתונה‪,‬‬
‫ויש לה ארבע בנות שבטח לא יודעות שום דבר על הסיפור הזה‪ .‬אנחנו לא יכולים לבוא פתאום עם ספור‬
‫כזה שיכול לפרק את המשפחה שלה ולהרוס את החיים שהצליחה לבנות אחרי מה שקרה לה‪".‬‬
‫"את יודעת כמה שנאתי אז אותה‪ ",‬אמר בנימה נוסטלגית‪" ,‬כשהיא עזבה אותי‪ ,‬ככה בלי הסבר‪ ,‬בלי‬
‫שום סיבה‪ .‬זה שבר את כל הביטחון העצמי שלי‪ ,‬לא הבנתי מה לא בסדר אצלי‪".‬‬
‫"אני ראיתי כמה שסבלת‪ ,‬אבל לא יכולתי לעשות כלום‪ .‬אסור היה לכם להיות ביחד‪ ,‬וזהו‪".‬‬
‫" עכשיו אני מבין שהיא עברה סיפור לא פשוט בגללי‪ .‬אני לא מבין איך היא עברה את כל זה לבד ולא‬
‫השתגעה‪ .‬כל הכבוד לה‪ .‬אני לא תופס איך היא הצליחה אחרי סיפור כזה לשקם את עצמה ולהקים‬
‫משפחה‪ .‬היא בחורה מדהימה‪ .‬אני באמת הייתי מאוהב בה‪ ,‬עד לשיגעון‪".‬‬
‫‪143‬‬
‫כמיהה‬
‫‪-‬‬
‫‪7719‬‬
‫לאה וראובן תמיד הצטרפו לארוחות השבת בביתו של יעקב‪ ,‬שכן לאה השתוקקה לבלות בחברתו זמן‬
‫רב ככל שיכלה‪ .‬היא עדין אהבה לראות אותו מקדש על היין‪ .‬צבע שערותיו דהה‪ ,‬והן היו מנומרות בשיבה‪,‬‬
‫קומתו שחה‪ ,‬אך עיניו היו עדין ירוקות‪ ,‬וגם אם עכשיו נבטו בהן דאגות וחששות‪ ,‬הן עדין הפנטו ורגשו‬
‫אותה‪ ,‬ושלחו לתוך בטנה גלים קרים בכל פעם שטבעה בהן‪.‬‬
‫היא הייתה עסוקה כל זמן הארוחה במילוי צלחתו‪ ,‬אורבת לאיזה שהוא סימן שהצליחה להסב את‬
‫תשומת ליבו‪ ,‬כמהה לראות שהבחין בה‪ ,‬בתסרוקת החדשה‪ ,‬באיפור החדש שניסתה רק בשבילו‪ ,‬ואף לא‬
‫הייתה בטוחה שהצליחה ולו במעט להאמין שאכפת לו ממנה‪.‬‬
‫החמרה‬
‫למרות חולשתה ניסתה רחל לשמור על הופעה נאה‪ .‬כל בוקר הקפידה להתלבש‪ ,‬להסתרק ולהתאפר‪.‬‬
‫היא לא רצתה להסתובב בחלוק ושער פרוע‪ ,‬כאישה חולה‪.‬‬
‫‪144‬‬
‫יום אחד איפרה את פניה‪ ,‬והרגישה שהלחי השמאלית שלה משותקת‪ .‬התחושה הייתה מוזרה‪ .‬התופעה‬
‫לא פגעה בתפקודה כמו חולשת הרגלים‪ ,‬אבל הפחידה אותה מאד‪.‬‬
‫היא השלימה עם רגליה החלשות‪ ,‬עם העובדה שהיא עייפה רוב הזמן וזקוקה לעזרה‪ ,‬עכשיו התברר לה‬
‫שהתחזית הקודרת של הרופא מתאמתת‪ ,‬והמחלה הארורה יכולה לחזור ולפגוע גם באברים אחרים‪.‬‬
‫מפוחדת‪ ,‬ניסתה לנחש מה יהיה האיבר הבא שיפגע‪ .‬הפחד והדאגה מפני מה שהמחלה עלולה לעולל‬
‫לה‪ ,‬רבצו כאבן על ליבה‪ .‬היא רצתה לדבר על רגשות הפגיעות וחוסר האונים‪ ,‬הפחד מפני גופה הבוגד‪,‬‬
‫הבושה על שהפכה למעמסה על בני משפחתה‪ ,‬אבל לא היה לה עם מי לחלוק את רגשותיה‪.‬‬
‫אחותה התרחקה ממנה במהלך השנים‪ .‬בכאב לב חשבה על האחות היחידה שנשארה לידה‪ ,‬כשנותק‬
‫הקשר עם בני משפחתה בפולין‪ .‬האחות שאת בואה קידמה בשמחה ובאהבה‪ .‬היא הקריבה הרבה כדי לממן‬
‫את עלייתה‪ .‬במסירות בנתה את דירתה‪ ,‬ריהטה את חדרה ותפרה את שמלותיה‪ .‬היא האמינה שאחותה‬
‫היא הנפש הקרובה אליה ביותר‪ ,‬והנה במהלך השנים גילתה שאחותה התרחקה ממנה‪ ,‬אינה מתעניינת בה‪,‬‬
‫ומתנכרת לה‪.‬‬
‫"מתי זה קר ה?" ניסתה לברר עם עצמה‪" ,‬מתי הפסיקה לאה להיות האחות האוהבת‪ ,‬המנחמת‪,‬‬
‫המשמחת? ואולי אף פעם לא הייתה כזאת‪ ,‬ואני חשבתי שהיא מרגישה דברים שהיא בכלל לא הרגישה?"‬
‫אחותה היחידה הפכה לאויבת קרה ומרוחקת‪ .‬היא לא הבינה מדוע‪.‬‬
‫"האם היא כועסת בגלל שיעקב עוזר לי‪ ,‬וקשה לה להישאר לבד בחנות? האם זו קינאה של אם‬
‫המגדלת לבד את בנה‪ ,‬באחות שיש לה בעל ושלש בנות?" היא הייתה שקועה בבעיותיה‪ ,‬ולא רצתה‬
‫להשקיע אנרגיה בגילוי הסיבה‪ ,‬אבל ידעה שאחותה אינה רוצה לשמוע על צרותיה‪.‬‬
‫אשליות‬
‫אבל פייגע חשה בצערה ואמרה ליעקב‪" ,‬רחל מאד חלשה ועצובה‪ .‬מצב רוח כזה לא טוב בשבילה‪ .‬ככה‬
‫היא לא יכולה להיות בריאה‪ .‬אולי אם תיקח אותה לכמה ימים להבראה‪ ,‬זה יוציא אותה מהדיכאון‪ .‬מנוחה‪,‬‬
‫אוויר נקי‪ ,‬שקט ואוכל טוב יכולים להעמיד אותה שוב על הרגלים‪".‬‬
‫‪145‬‬
‫יעקב ניזכר שלקוחה ספרה לו בהתלהבות על הנופש שלה בכפר פינס‪" ,‬שם שותים חלב טרי לפני‬
‫שהספיקו לערבב אותו עם מים‪ ,‬אוכלים ביצים טריות שהתרנגולות הטילו באותו יום‪ ,‬פירות קוטפים‬
‫מהעץ‪ ,‬והירקות מגיעים לצלחת ישר מהשדה‪".‬‬
‫בערב שאל את גיסתו "תוכלי להסתדר לבד כמה ימים? חשבתי לקחת את המשפחה לכמה ימים לכפר‬
‫פינס‪ ".‬לאה כרגיל שמחה להיענות לכל בקשותיו "אין לי בעיה להסתדר לבד‪ ,‬וגם מקס יעזור לי‪ ,‬אבל אני‬
‫רוצה שתיקחו איתכם את ראובן‪ .‬שגם הוא ייהנה‪ .‬אני כל כך עסוקה‪ ,‬והוא מסכן תמיד לבד‪".‬‬
‫הוא החליט לנסוע ב"תשעת הימים" שבין ראש חודש אב ותשעה באב‪ .‬בימי האבלות‪ ,‬רק קונים מעטים‬
‫קנו את המטעמים שלאה בישלה‪ ,‬והיא יכלה להשתלט על העסקים בעזרת מקס‪.‬‬
‫הנופש נחקק בזיכרונם כ"שבוע קסם‪ ".‬יעקב ורחל חשבו שבכפר יהיה להם זמן לבלות בצוותא עם‬
‫הילדים‪ ,‬אבל הם לא ראו את ארבעתם במשך כל שעות האור‪ .‬המבוגרים ראו אותם בעיקר כשהם ישנו‪.‬‬
‫כל חוקי הבית הנוקשים התבטלו שם‪ .‬הילדים חזרו‪ ,‬רק כשהיו רעבים‪ ,‬טרפו מאכל כלשהו‪ ,‬ונעלמו‬
‫שוב עד לשעות החשכה‪ .‬הם יכלו ללכת לישון בשעה מאוחרת כפי שאהבו‪ ,‬ולקום בבוקר מאוחר ככל‬
‫שרצו‪ .‬החופש שלהם היה מוחלט‪.‬‬
‫ראובן הנהיג את בנות דודתו‪ ,‬והוביל אותן בסמטאות המושב‪ ,‬מגלה הרפתקאות חדשות מידי יום‪ .‬הם‬
‫נסעו על טרקטורים‪ ,‬התבוננו במכונות החקלאיות ובחליבת הפרות‪ ,‬אספו ביצים‪ ,‬האכילו אפרוחים‪ ,‬הם‬
‫הצליחו אפילו לקבל גור כלבים לרשותם למשך שהותם בכפר‪ .‬בעלי החיים במשק‪ ,‬הפרות‪ ,‬הסוסים‪,‬‬
‫החמורים‪ ,‬התרנגולות‪ ,‬הברווזים‪ ,‬הכלבים‪ ,‬ריתקו אותם‪ .‬הם היו מאושרים‪.‬‬
‫ליעקב ורחל היה הנופש תחליף לירח הדבש שלא זכו לו לאחר חתונתם‪ .‬היה שם כל כך שקט בלילה‪,‬‬
‫עד שהם היו צריכים להתרגל אליו‪ ,‬כדי שיצליחו להירדם‪ .‬הם לא קראו עיתונים‪ ,‬ונמנעו מלהקשיב‬
‫לחדשות המלחמה המתקרבת ומאימת להרוס את כל מה שבנו בארץ אליה היגרו‪.‬‬
‫הם רצו למצות את השבוע‪ ,‬ולשכוח מהרג‪ ,‬מדאגות ומסכנות‪ .‬המלחמה נראתה להם רחוקה מאד‬
‫באותו שבוע‪ .‬אהבתם פרחה‪ .‬שלובי יד טיילו בצל העצים‪ ,‬אכלו בהנאה כל מה שהגישו להם‪ ,‬נמנמו עם‬
‫ספר במרפסת המוצלת‪.‬‬
‫הלילות היו לילות של הנאה ועונג‪ ,‬הימים היו ימים של שלווה‪ .‬בוקר אחד התעורר יעקב בשעה‬
‫מוקדמת‪ .‬בימים רגילים נאלץ לזנק ממיטתו בשעה זו‪ ,‬עכשיו המשיך לנמנם בעצלות מתוקה‪.‬‬
‫הוא התבונן באשתו הישנה לצידו‪ ,‬ושערה פזור על הכר‪ ,‬נזכר בתענוגות הלילה‪ ,‬חווה שוב את העונג‬
‫המופלא‪ ,‬ומתק סודות הלילה פעפע בו‪ .‬הוא היה מאושר כפי שלא היה מהימים בהם נולדו בנותיו‪ .‬קומתו‬
‫השחה התיישרה‪ ,‬הברק חזר לעיניו‪ ,‬התקווה ללבבו‪ .‬הוא הזמין מיד מקום לשנה הבאה‪ .‬הוא מצא את‬
‫המרפא למחלת אשתו הקשה‪ .‬עכשיו ידע כיצד לנצח את המחלה‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫חודש וחצי אחרי שחזרו מהנופש‪ ,‬בערב יום כיפור‪ ,‬התחילה רחל פתאום לראות הכול בצורה כפולה‪.‬‬
‫היא כיסתה עין אחת בידה‪ ,‬ובשנייה מששה את הקירות כדי למצוא את דרכה בתוך ביתה‪ ,‬ובבוקר כאב‬
‫יעקב לראותה יושבת ב"עזרת הנשים"‪ ,‬כשכף ידה מכסה עין אחד כדי שתוכל להתפלל עם סידור‪.‬‬
‫למחרת הלכו לרופאת עיניים‪ .‬הרופאה בדקה אותה ואמרה‪" ,‬אני לא מוצאת שום דבר בעיניים‪ .‬אולי‬
‫כדאי שתתייעצו גם עם נירולוג‪".‬‬
‫"אחרי הלידה של הבת השלישית שלנו‪ ,‬רחל סבלה משיתוק ברגלים‪ ".‬אמר יעקב לרופאה‪" ,‬הנירולוג‬
‫קרא אז למחלה "מולטיפל סקלורוזוס‪".‬‬
‫הרופאה הביטה ברחמים על הצעירה היפה‪ ,‬הביטה על הכיפה המכסה את ראש בעלה ושאלה‪" ,‬אתם‬
‫אנשים מאמינים‪ .‬מה אתם חושבים על זה שקיבלתם עונש כבד כל כך‪ ,‬ודווקא עליכם באה מחלה שאין לה‬
‫תרופה?"‬
‫יעקב ענה בהתרגשות‪" ,‬דוקטור‪ ,‬יש עכשיו מלחמה נוראה באירופה‪ .‬כל כך הרבה אנשים נהרגים שם‪.‬‬
‫ברוך השם שאשתי חיה לידי‪ .‬לא משנה מה המחלה שלה או מה המצב שלה‪".‬‬
‫הרופאה הביטה בו בהשתהות‪.‬‬
‫רחל חשה בידו החמה של בעלה המנסה לגונן עליה ולתמוך בה‪ .‬לרגע שאבה עידוד מתמיכתו‪ ,‬ניסתה‬
‫ליהנות מחום היד ומילותיו הנדיבות‪ ,‬אבל עמוק בליבה הייתה מלאת בהלה‪ ,‬מבינה שהנטל ילך ויהפוך כבד‬
‫יותר‪ .‬הם יצאו מחדר הרופאה כשידיהם שלובות‪ ,‬אך הם מסתירים זו מזה את פחדיהם‪.‬‬
‫התמודדות‬
‫הפגיעה בעיניים נמשכה חודשים אחדים‪ ,‬ואז חל שיפור הדרגתי במצבם‪ .‬הראיה הכפולה פחתה‪ .‬רחל‬
‫יכלה להסתובב חופשי בביתה‪ ,‬אבל איבדה את היכולת לקרוא‪.‬‬
‫יעקב קנה רדיו כדי שתוכל להאזין לו כשתעייף‪ .‬היה זה רהיט גדול בצבע חום‪ .‬הילדים היו מחכים‬
‫חסרי סבלנות שיתחמם‪ ,‬ופורצים בקריאות צהלה כשהחל לשדר‪ ,‬אבל היא המעיטה לפתוח אותו‪ .‬החדשות‬
‫ששמעה היו נוראות‪ ,‬והעמיסו על ליבה חרדות נוספות‪.‬‬
‫ברדיו שמעה מלים איומות‪" ,‬מלחמה"‪" ,‬נאצים"‪" ,‬פרטיזנים"‪" ,‬רצח"‪" ,‬מחנות"‪" ,‬גופות"‪" ,‬השמדה"‪,‬‬
‫"רכבות מוות"‪ ,‬היא לא יכלה לשמוע מלים אלו זמן רב‪ ,‬ותכופות סגרה אותו מיד אחרי שפתחה אותו‪.‬‬
‫‪147‬‬
‫היא הקשיבה ברדיו לבקשות המופנות לאומות העולם להציל את שארית יהודי אירופה‪ ,‬ונדהמה לגלות‬
‫את האדישות בה נקלטו‪ .‬נראה שאפסו תקוות היהודים‪ ,‬כמו שאפסו תקוותיה להחלים ממחלתה הארורה‪.‬‬
‫"כל הנשים כל כך דואגות לי‪ ",‬אמרה רחל בכאב לפייגע‪" ,‬כולן מנסות לעזור לי ולעודד אותי‪ .‬יש רק‬
‫אישה אחת בעיר הזאת שלא שמעה על המחלה שלי ולא מתעניינת בי‪ ,‬וזאת אחותי‪ ,‬קרובת המשפחה‬
‫היחידה שיש לי בכל העולם‪ .‬היחידה שלא שואלת מה שלומי‪ .‬מה? אני לא קיימת? מה עשיתי לה? תגידי‪,‬‬
‫מה עשיתי לה? למה מגיע לי יחס כזה?"‬
‫לפייגע‪ ,‬שתמיד היה מה להגיד בכל נושא‪ ,‬לא הייתה תשובה על שאלה זו‪.‬‬
‫שוֹנּות ‪7711 -‬‬
‫עם חום הקיץ‪ ,‬הסתננה לארץ מחלת "שיתוק ילדים"‪ ,‬והפילה חללים רבים‪ .‬נראה היה כאילו המחלה‬
‫אורבת לכל ילד‪ .‬רבים מאלו שחלו‪ ,‬מתו או נשארו נכים‪ .‬הנגיף הרס משפחות רבות‪.‬‬
‫יום אחד חזרו יעקב ולאה מהחנות‪ ,‬וספרו בחרדה לרחל‪" ,‬לקחו בלילה את יגאל‪ ,‬הבן של הרבינוביצים‬
‫לבית חולים עם חום גבוה‪ .‬זה כנראה שיתוק ילדים‪".‬‬
‫"שרקליך‪ ,‬זה נורא‪ ",‬אמרה רחל וניסתה להיזכר מתי שיחקו בנותיה לאחרונה עם בן השכנים החולה‪.‬‬
‫"אולי הוא חולה כבר הרבה זמן?" דאגה‪" ,‬והדביק חס וחלילה את הבנות שלי?"‬
‫רחל‪ ,‬שפחדיה ממחלות גברו בעקבות מחלתה המשונה‪ ,‬החליפה את פחדיה מהמחלות מלריה‪ ,‬טיפוס‬
‫ואבעבועות‪ ,‬בפחד מפני מחלת הילדים החדשה‪ .‬היא קראה בעיתון שמריחת נפט על השערות מונעת‬
‫מהחיידקים להתקרב‪ ,‬ומיד שפכה שפע נפט על שערותיהן‪ .‬החיידקים לא התקרבו אליהן‪ ,‬אבל גם הילדים‬
‫בשכונה התרחקו מהן בגלל הריח המשונה שנדף מהן‪.‬‬
‫חרדה וזהירה‪ ,‬מנעה מבנותיה לשחק עם ילדי השכנים‪ ,‬מחשש שידבקו מהן‪ ,‬ושמרה אותן בבית לידה‪.‬‬
‫חרדותיה הפכו אותן לשונות‪ ,‬זרות ומוזרות‪ ,‬והרחיקו אותן מהחברים‪.‬‬
‫עצוב ומעליב היה לשמוע את הילדים בחצר לועגים לריח הנודף משערן‪ ,‬אבל כואב יותר היה לשמוע‬
‫אותם צוחקים לאימא שלהן‪ ,‬ולועגים על נכותה‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫ניצה שנאה לצאת לרחוב‪ ,‬כי ראתה את מבטי הרחמים של השכנות‪ ,‬ואפרת שנאה לשמוע את השכנות‬
‫המרכלות ומעמידות פנים כמשתתפות בצער המשפחה‪ .‬העלבונות גרמו להן לרצות להישאר בבית ליד‬
‫אימן‪ .‬הן התרגלו לבלות בבית‪ ,‬ולהעדיף את חברת אחיותיהן‪.‬‬
‫המבוגרים סביבם ניסו להעמיד פנים עליזות‪ ,‬אבל אי אפשר היה לרמות את הבנות‪.‬‬
‫יום אחד שאלה ניצה את יעקב "אבא למה את כל כך עצוב?"‬
‫"אני זוכר שגם אבא שלי היה חולה‪ ,‬ומה המחלה שלו עשתה לנו‪".‬‬
‫"סבא היה חולה? לא ידענו‪ .‬ספר לנו עליו‪".‬‬
‫"כשאימא שלי הייתה בהריון רביעי‪ ,‬היה חורף קר וקשה מהרגיל‪ .‬אבא שלי הלך מכפר אחד לשני‪,‬‬
‫ופתאום פרצה סערת שלג שערפלה את הראייה שלו‪ .‬השלג כיסה את הכול‪ .‬הוא איבד את הדרך‪ ,‬ולילה‬
‫שלם הוא חיפש אותה בחושך‪ .‬רגליו שקעו בשלג‪ ,‬והוא הכריח את עצמו ללכת כדי שלא יקפא למוות‪.‬‬
‫כשהיום האיר‪ ,‬מצא אכסניה‪ .‬כשנכנס בקושי יכל להזיז את הרגלים‪ .‬הוא שפשף אותן בשלג כדי לחדש את‬
‫זרימת הדם‪ ,‬ושתה תה חם כדי להתחמם‪ .‬הוא נכנס למיטה‪ ,‬וניסה לנוח אחרי הלילה הנורא שעבר עליו‪,‬‬
‫אבל לא הצליח להפסיק את הרעד ואת השיעול הקשה שתקף אותו ולא נתן לו להירדם‪".‬‬
‫"ומה קרה אחר כך?" שאלה נועה בסקרנות‪ .‬היא הייתה היחידה שיכלה להפריע לסיפוריו‪ ,‬בלי שיכעס‪.‬‬
‫"כשחזר הביתה‪ ,‬אימא שלי חשבה שזו הצטננות רגילה‪ .‬היא הוסיפה עצים לתנור‪ ,‬כיסתה אותו בכל‬
‫השמיכות שהיו בבית‪ ,‬נתנה לו לשתות מרק עוף והרבה תה חם ומתוק‪ ,‬עטפה לבנים חמות בשמיכה ישנה‪,‬‬
‫וחיממה איתם את הרגלים שלו‪ ,‬אבל השיעול הנורא לא הפסיק‪".‬‬
‫"אימא שלך דווקא הבינה הרבה ברפואה‪ ".‬אמרה רחל‪.‬‬
‫"נכון‪ ,‬היא ניסתה הכול‪ ,‬חיממה צמר גפן טבול בשמן במחבת והידקה לחזה שלו עם תחבושת עבה‪ ,‬כדי‬
‫לחמם את המקום‪ .‬חתכה פרוסות בצל‪ ,‬שמה בתוך דבש‪ ,‬ונתנה לו לשתות את המיץ שנהיה‪ ,‬נתנה לו לגרגר‬
‫את הגרון עם מי מלח‪ ,‬אבל השיעול הנורא לא הפסיק‪.‬‬
‫לפי עצת השכן‪ ,‬גררו אותו לבית המרחץ‪ ,‬כדי שהזיעה תוציא את המחלה מהגוף שלו‪ .‬הוא הזיע‪ ,‬וחזר‬
‫הביתה עוד יותר חולה‪ .‬לא הייתה ברירה‪ .‬המשפחה אספה סכום כסף שהספיק להזמין את הרוקח‪ .‬הוא‬
‫ניסה לרפא אותו בכל מה שהכיר‪ .‬הוא שם לו על הגב "כוסות רוח"‪ ,‬הדביק עלוקות על הגוף‪ ,‬ושטף את‬
‫הגרון שלו באבקות שעלו המון כסף‪ ,‬ולא עזרו לו‪".‬‬
‫"אז מה הם עשו?" שאלה שוב נועה‪.‬‬
‫"בסוף היו מוכרחים לאסוף עוד יותר הרבה כסף‪ ,‬ולשלוח אותו למומחה בלובלין‪ .‬המומחה גילה שהוא‬
‫חולה בשחפת‪ ,‬והמליץ שיסע לנוח בהרים‪ .‬לזה לא היה כסף‪ ,‬והוא היה מוכרח להמשיך לעבוד‪ .‬חולה‪ ,‬הלך‬
‫בדרכים רטובות וקרות‪ ,‬נחנק מהליחה‪ ,‬משתעל ויורק‪ ,‬המשיך לסחוב את המזוודות עם הסחורה בין‬
‫‪149‬‬
‫הבתים‪ ,‬עד שהתחיל לירוק דם‪ ,‬ולא יכל יותר לעבוד‪ .‬הוא אף פעם לא התלונן‪ ,‬אפילו לא נאנח בשביל‬
‫לבלבל את העין הרע‪ .‬אתם צריכים לדעת ששחפת הייתה אז גזר דין מות‪ .‬כולם ידעו את זה‪ .‬רק העשירים‬
‫יכלו לנסוע לשוויץ‪ .‬העניים מתו‪".‬‬
‫הספור העציב את הבנות‪ ,‬אבל הן שתקו‪ ,‬מפחדות לדבר‪ ,‬פן הקסם יעלם‪ ,‬ואביהן יפסיק לדבר‪.‬‬
‫"רוכל פולני שמח לשמוע שהיהודי חלה‪ ,‬ומיד קנה את הזכות שלו מהשלטונות‪ ,‬והם שמחו להעביר את‬
‫הזכות מהרוכל היהודי לאזרח פולני‪ .‬טוב‪ ,‬זה מספיק להיום‪ .‬עכשיו צריך ללכת לישון‪ .‬פעם אחרת אספר‬
‫לכם את ההמשך‪".‬‬
‫זקלקוב‪- 7791 :‬‬
‫‪7777‬‬
‫אחרי שיוסף‪-‬אליהו חלה‪ ,‬נאלצו בני הזוג‪ ,‬למכור את דירתם הקטנה ולעבור לגור בחדר עלוב‪ ,‬שמעלתו‬
‫היחידה הייתה‪ ,‬ששכר הדירה שלו היה נמוך ביותר‪.‬‬
‫לחדר היה רק צוהר קטן והאור בו היה תמיד קלוש‪ .‬אף פעם לא היה להם כסף לקניית די עצים ונרות‬
‫ולכן היה החדר תמיד קר עד לקיפאון‪ ,‬לח וחשוך מדי‪ .‬כאשר השתוללו סופות שלג בחוץ‪ ,‬היו אצבעות כפור‬
‫דוקרניות‪ ,‬ארוכות וקרות‪ ,‬חודרות לחדר‪ ,‬מכסות את הפינות ויורדות מהתקרה כמו חניתות קרח מאימות‪,‬‬
‫זוחלות ומתקרבות אל עבר מיטות הישנים‪.‬‬
‫השירותים היו בור מכוסה בחצר‪ .‬ורויזע‪-‬בילא הייתה מסיידת בכל ערב פסח את המבנה מבפנים‬
‫ומבחוץ ושופכת מפעם לפעם "ליזול" מסביב‪ ,‬כדי להפיג את הריח הרע‪.‬‬
‫בסמוך לבית הייתה תעלת ביוב מצחינה‪ .‬השירותים של כל השכנים‪ ,‬היו הבור בחצר‪ ,‬ובלילות הקרים‬
‫והחשוכים היו השכנים עושים את צרכיהם בסירי לילה ובבוקר שופכים את תוכן סירי הלילה שלהם‬
‫‪151‬‬
‫לתעלת הביוב הפתוחה‪ .‬המים המזוהמים זרמו בתעלה וסחבו יחד עמם לכלוך מסריח נוסף ושאריות אוכל‬
‫מרקיבות‪ .‬סרחון הביוב היה ממלא את החדר לעיתים קרובות‬
‫לא היו להם מים זורמים‪ .‬את מימיהם שאבו מבאר קטנה שהייתה בחצר ליד הבית‪ .‬בחורף היו המים‬
‫שנשפכו סביב הבאר‪ ,‬קופאים ויוצרים גושי קרח שהקטינו את פתח הבאר‪ .‬המבוגרים‪ ,‬ששאבו מים בידיים‬
‫אדומות מקור‪ ,‬היו צריכים לשמור שהילדים לא יתקרבו אל פתח הבאר‪ ,‬שכן‪ ,‬הכפור על האדמה הפך חלק‬
‫והילדים יכלו בקלות להחליק לתוך מי הבאר הקפואים‪.‬‬
‫כשביקשו להתרחץ‪ ,‬הייתה רויזע‪-‬בילא מחממת מים בקערה על הפתילייה‪ ,‬וכל אחד מבני הבית עמד‬
‫מאחורי הארון‪ ,‬ורחץ את עצמו כמיטב יכולתו בעזרת מטלית ופיסת סבון קטנה‪.‬‬
‫למרות שהחדר היה קטן‪ ,‬קר וחשוך‪ ,‬התפללו בני הזוג שגם המעט הזה לא יילקח מהם‪ .‬כל אביב‪ ,‬עקבו‬
‫בנשימה עצורה‪ ,‬אחרי מי הנחל השוצפים והגואים‪ ,‬ואחרי עלית מפלס המים בנחל‪ ,‬חוששים שהמים יגאו‬
‫עוד ויסחפו את הבית שבו שכן חדרם‪.‬‬
‫לאחר שיוסף‪-‬אליהו חלה‪ ,‬נאלצה רויזע‪-‬בילא לקחת על עצמה את כל עול הפרנסה‪ .‬היא הייתה מוכנה‬
‫לקבל כל עבודה ולו הקשה והמשפילה ביותר ובלבד שתוכל לפרנס את בעלה החולה וילדיה הקטנים‪ ,‬אבל‬
‫לא היו הרבה הצעות לעבודה בזקלקוב לאישה יהודיה‪.‬‬
‫היא קבלה מכמה גבירות את כביסתן וכיבסה עד שציפורניה נשברו‪ ,‬אצבעותיה התנפחו והאדימו ועור‬
‫ידיה התקמט‪ ,‬התייבש ונסדק‪ .‬ריח הכביסה המלוכלכת מילא את חדרם‪ ,‬הפרימוס הבוער הרעיש תמיד ודוד‬
‫הכביסה רתח תמיד במטבח‪ .‬כשרויזע‪-‬בילא הייתה מוציאה את הכביסה הרותחת‪ ,‬היא הייתה כה רוויה‬
‫במים וכבדה עד שידיה חשבו להיקרע מכובד הבגדים‪ .‬היא שפשפה אותם‪ ,‬תוך שאצבעותיה נכוות מהמים‬
‫או מהכביסה הלוהטת‪ ,‬או לסירוגין‪ ,‬קופאות ממי השטיפה הקרים כקרח‪ .‬הכבסים הרטובים נפרשו ליבוש‪,‬‬
‫על כל רהיט שעמד בחדר והוסיפו קור ולחות לחלל החדר‪ .‬לאחר שהבגדים התייבשו‪ ,‬היא עמדה לילות‬
‫שלמים וגהצה אותם במגהץ‪ ,‬שהיה צריך למלא מדי פעם בפחמים חמים מהתנור‪ ,‬כדי שיגהץ כהלכה‬
‫וישביע את רצון הלקוחות‪ .‬הללו היו בודקים בקפדנות כל פריט שהחזירה להם כדי לוודא שהוא כובס‬
‫וגוהץ כהלכה‪.‬‬
‫למרות שהעבודה הייתה מתישה‪ ,‬הצטערה רויזע‪-‬בילא שאין לה מספר גדול יותר של לקוחות שהיו‬
‫מספקים לה די כביסה לפרנסת משפחתה‪.‬‬
‫מכיוון שכך‪ ,‬לקחה על עצמה כל עבודה שהצליחה להשיג‪ ,‬אבל לפעמים נאנחה ואמרה לעצמה באידיש‬
‫"הסך מלוכאס‪ ,‬ויניק ברוכאס" כלומר "הרבה מלאכות‪ ,‬אבל מעט ברכות‪".‬‬
‫לפעמים הצליחה לקבל בגדים לתיקון‪ .‬בחדרם דלק תמיד רק נר אחד‪ .‬רויזע‪-‬בילא הייתה נשארת ערה‬
‫בלילות‪ ,‬והייתה מקרבת את הבד אל הנר ותופרת לאורו הקלוש‪ ,‬עד שכמעט לא ראתה מרוב עייפות‪.‬‬
‫‪151‬‬
‫אולם‪ ,‬כאשר הזדמן לה‪ ,‬לעיתים‪ ,‬לתקן בגדי אכרות גויות‪ ,‬התמלא הבית באוכל במשך כמה ימים‪ ,‬שכן‬
‫הן נהגו לשלם בפרי אדמתן‪ ,‬תמורת העבודה והיו מביאות תפוחי אדמה‪ ,‬ביצים ולפעמים אפילו איזה‬
‫אפרוח‪ ,‬שנשמר לשבת ורויזע‪-‬בילא הייתה מצליחה להכין ממנו מעדנים לכל המשפחה‪.‬‬
‫בימי השוק‪ ,‬מרטה נוצות תרנגולים‪ ,‬ניקתה דגים והוציאה את קרביהם‪ .‬במשך שתים עשרה שעות‬
‫ביממה‪ ,‬עמדה על רגליה‪ ,‬בקור מקפיא‪ ,‬מוגנת רק בבגדים המסמורטטים שלה‪ ,‬עוטפת את צווארה בגרב‬
‫הצמר של בנה‪ ,‬מתעלמת מהסרחון‪ ,‬מהדם‪ ,‬מהקשקשים ומהלכלוך‪.‬‬
‫בשעת הערב המאוחרת‪ ,‬כשהקונים הפסיקו להופיע‪ ,‬היא נדרשה עוד לנקות את החנות‪ ,‬המשקל‬
‫והשולחן מהדם ומקשקשי הדגים‪ ,‬כדי שחנות נקייה תקדם את פני הקונים שיבואו בבוקר‪.‬‬
‫היא השכירה את מיטות בני המשפחה לחסידים שבאו לשבות עם רבם והיא ובני משפחתה ישנו על‬
‫הרצפה‪.‬‬
‫היא הסכימה אפילו לרחוץ לפני ההלוויה‪ ,‬את גופותיהן של נשים שנפטרו‪ .‬אמנם היו נשים שהייתה‬
‫להן "חזקה" על עבודה זו‪ ,‬אבל מפעם לפעם‪ ,‬כשאישה הייתה נפטרת לפנות ערב‪ ,‬ומשפחתה בקשה לערוך‬
‫את ההלוויה עוד באותו ערב‪ ,‬כדי לא להלין את המת‪ ,‬היו נשות "החברה קדישא" הקבועות מתעצלות‬
‫לעזוב את משפחתן‪ ,‬בשעת ארוחת הערב ולצאת מהבית החם‪ ,‬כדי לרחוץ את גופת הנפטרת במים הקרים‪,‬‬
‫אז היו מרשות שיקראו לרויזע‪-‬בילא‪ ,‬כדי שהיא תרחץ את המתה ותקבל כמה פרוטות בתמורה לעבודה‬
‫הקשה‪.‬‬
‫היא הודיעה בעיירה כי היא מוכנה להתענות תמורת שכר‪ ,‬עבור מי שחלם חלום רע‪ ,‬ומתקשה לצום‬
‫בעצמו כדי להפר את איום החלום‪ ,‬אבל לא היו הרבה אנשים בעירה שיכלו להרשות לעצמם לשלם עבור‬
‫מי שיצום במקומם וגם עבודה זו לא הביאה פרנסה למשפחה‪.‬‬
‫אלו היו עבודות בזויות ששכרן מועט עד שלא הספיקו אפילו לקנית די אוכל ועצים להסקה‪ ,‬אבל לא‬
‫תמיד הצליחה להשיג אפילו עבודות בזויות אלו ועבודות מכובדות יותר לא הצליחה להשיג כלל‪ ,‬שכן‪,‬‬
‫מפעלי תעשיה וחנויות רבות סרבו להעסיק יהודים ובוודאי שסירבו להעסיק אישה יהודיה‪.‬‬
‫רויזע‪-‬בילא פנתה ובקשה הלוואה מקרן הצדקה של הקהילה כדי שתוכל לקנות רישיון רוכלות למכירת‬
‫שרוכים‪ ,‬שוקולד או כעכים בתוך העיירה‪ .‬הקהילה אישרה לה את ההלוואה במהירות‪.‬‬
‫גבאי הצדקה קיוו שבעזרת ההלוואה תצליח לבסס פרנסה ותחלץ את בני משפחתה מהעוני המנוול בו‬
‫היו שרויים‪ ,‬אבל השלטונות לא הסכימו להעניק לה את הרישיון הנכסף והפקיד אמר לה "יש יותר מידי‬
‫רוכלים יהודים בעיר ובכלל רצוי שהיהודים ילמדו לתת פרנסה לאזרחים הפולנים‪".‬‬
‫היא לא לקחה את ההלוואה והמשיכה לחכות ליום עבודה‪ ,‬בו תרוויח כמה פרוטות כדי לקנות אוכל‬
‫למשפחתה‪.‬‬
‫‪152‬‬
‫לו היו בני הזוג‪ ,‬צעירים יותר‪ ,‬היו מנסים לעבור לעיר גדולה שבה יש יותר מקומות עבודה‪ ,‬או להגר‬
‫לארץ אחרת‪ ,‬כמו רבים ממכריהם‪ ,‬אבל מכיוון שהיו מטופלים בילדים ורויזע‪-‬בילא הייתה לעיתים קרובות‬
‫בהריון או מטופלת בתינוק‪ ,‬לא יכלו לזוז ממקומם‪.‬‬
‫אחרי יעקב נולדו לרויזע‪-‬בילא עוד שמונה ילדים‪ ,‬אבל רק שלושה מהם הצליחו להגיע לבגרות‪.‬‬
‫האחרים מתו בלילות החורף הארוכים‪ ,‬כשהאוכל לא הספיק‪ ,‬לא היו די עצים לחימום ולא היה כלל כסף‬
‫לרופא או לתרופות‪.‬‬
‫כשחלה אחד הילדים‪ ,‬הייתה מנסה נואשות למכור משהו מחפצי הבית‪ ,‬מכלי הכסף שקבלו במתנה‬
‫לחתונתם‪ ,‬שעון‪ ,‬צמיד‪ ,‬מעיל או אפילו את ספרי הקודש מהמדף‪ .‬אם הצליחה למכור חפץ‪ ,‬מיהרה לקנות‬
‫תרופה‪ ,‬מעט עצים או אוכל לילד החולה‪.‬‬
‫חייהם הפכו להיות מרים וקשים‪.‬‬
‫גם כשרויזע‪-‬בילא השיגה יום עבודה‪ ,‬נאלצה לפעמים לוותר עליו בגלל מחלות ילדיה‪.‬‬
‫לילות ארוכים הייתה יושבת ליד ילד חולה‪ ,‬מאזינה לכל נשימה‪ ,‬עוקבת אחרי תנועות בית החזה הנע‬
‫בקושי‪ ,‬נוגעת בידה במצח הלוהט מחום‪ ,‬מנגבת את הזיעה הניגרת מהילד החולה‪ ,‬מטפטפת טיפות של תה‬
‫מתוק‪ ,‬כדי להרטיב את שפתיו היבשות‪ .‬שוב ושוב ראתה את אחד מילדיה נחנק מליחה‪ ,‬מפסיק לנשום‬
‫ומאבד את הכרתו‪.‬‬
‫מתחת לשורה שלמה של תלוליות בבית הקברות שכבו חמשת הילדים שהיא קברה בחורפים הקרים‪.‬‬
‫לא עזרו לה כל הדמעות‪ ,‬התפילות‪ ,‬ההשבעות‪ ,‬טכסי ביטול "עין הרע"‪ ,‬הסגולות שרכשה בכסף מלא‬
‫והברכות שברכו רבנים צדיקים את ילדיה החולים‪.‬‬
‫כשחלה בן הזקונים‪ ,‬הלכה רויזע‪-‬בילא לשכנתה‪ ,‬אישה שגידלה בעוני שמונה ילדים‪ ,‬ומעולם לא קברה‬
‫אף ילד מילדיה ובבכי בקשה ממנה "לקנות" ממנה את הילד החולה‪ ,‬כדי ש"המזל הרע" שלה לא ירדוף‬
‫אחרי בנה‪ ,‬והוא יקבל את "מזלה הטוב" של השכנה שזוכה לגדל את כל ילדיה ואינה קוברת אותם בבית‬
‫הקברות‪.‬‬
‫רויזע‪-‬בילא הצליחה במשימתה‪ .‬היא הצליחה בטכסיס זה לחלץ את הילד מזרועות מלאך המוות שהיה‬
‫בטוח שהוא עומד לקבל אותו‪ .‬הילד החלים‪ .‬לאות תודה הייתה רויזע‪-‬בילא מחלקת את לחמה הדל עם‬
‫שכנתה שהסכימה לקנות את הילד החולה והצילה אותו בכך ממוות בטוח‪.‬‬
‫בעיני יוסף‪-‬אליהו ורויזע‪-‬בילא היה לימוד התורה הדבר החשוב ביותר בחיים‪ ,‬לכן גם כשלא היה להם‬
‫די כסף לכל צרכיהם‪ ,‬התאמצו לשלם למלמדי החדר שבו למדו בניהם‪ .‬מוטב היה להם ללכת לישון רעבים‪,‬‬
‫מאשר לדחות את התשלום השבועי למלמד‪.‬‬
‫‪153‬‬
‫בימי החורף הקפואים והקרים‪ ,‬כשירד שלג כבד‪ ,‬שלחו את בניהם ל"חדר" גם כשנאלצו להלביש להם‬
‫בגדים שכבר היו קטנים עליהם‪ .‬רויזע‪-‬בילא הייתה עוטפת את הבנים היוצאים ללמוד בכל פיסת בד חמה‬
‫שמצאה בבית‪ ,‬צעיף צמר ישן שלה‪ ,‬כובע חם של בעלה‪ ,‬או שמיכת תינוק שכבר לא הייתה בשימוש‪.‬‬
‫בגדים חדשים לא נקנו כלל‪ .‬רויזע‪-‬בילא החרוצה‪ ,‬הייתה מצליחה להתאים את בגדי הילדים הגדולים‬
‫לקטנים מהם ואת בגדיה ובגדי בעלה לילדים הגדולים שצמחו וכל בגד מבגדיהם‪ ,‬שוב לא עלה עליהם‪.‬‬
‫כשהיו קונים נעלים לילדים‪ ,‬תמיד קנו נעלים שהיו גדולות עליהם בכמה מספרים‪ .‬יוסף‪-‬אליהו‪ ,‬היה‬
‫גוזר בסבלנות "מדרסים" מקרטון ומכניס לנעל שכבת קרטון ועוד שכבה עד שהנעל התאימה לכף רגלו של‬
‫הילד‪ .‬בכל פעם שכף רגלו של הילד גדלה מעט‪ ,‬היו מוצאים שכבת קרטון אחת‪ .‬כשהיו הנעלים קטנות מדי‪,‬‬
‫היה יוסף‪-‬אליהו גוזר בקפדנות ומסיר את החלק הקדמי של הנעל‪ ,‬והילד היה מצליח ללכת באותו זוג‪,‬‬
‫מספר חודשים נוסף‪ ,‬עד שנאלצו לקנות לו זוג נעלים חדשות‪.‬‬
‫בחורפים כשלא היה להם כסף לקנות זוג נעלים חדשות לילד שרגליו גדלו‪ ,‬הנעילה רויזע‪-‬בילא לילד‬
‫את נעליה המרופטות‪ ,‬תחבה עיתונים ישנים לתוכם כדי להתאים את הנעל הגדולה לרגל בנה הקטן‪ ,‬עטפה‬
‫את הנעלים בסמרטוטים וקשרה אותם בחבל‪ ,‬כדי שהילד לא יאבד אותם בתוך השלג הרך ושלא יחליק על‬
‫האדמה הקפואה‪ .‬היא נשארה בבית ימים אחדים‪ ,‬עד שהשיגה מעט כסף כדי לקנות לבנה נעלים חדשות‪,‬‬
‫מאלה הזולות‪ ,‬העשויות קרטון ועור דק‪ ,‬שהתגלגלו בתוך ערמת הנעלים שמכרה רוכלת בשוק וקבלה ממנו‬
‫בחזרה את נעליה‪.‬‬
‫חלומם היה שבניהם יגדלו להיות תלמידי חכמים בקיאים בתורה ומצטיינים בפלפול התלמודי‪.‬‬
‫מעבר לחלום היה גם היבט מעשי ללימודים‪ ,‬שכן השלטונות קיצרו את משך שרותו הצבאי של כל‬
‫בחור שיכל להוכיח שהוא בעל השכלה יסודית‪ .‬רויזע‪-‬בילא התחלחלה למחשבה שהצבא יגייס מי מילדיה‬
‫והייתה מוכנה לעשות כל מה שלאל ידה כדי למלט את בניה לפחות מחלק מהזמן שבו יצטרכו לשרת בצבא‬
‫הפולני‪.‬‬
‫היום הנורא ביותר בחייה היה היום בו נאלצה להוציא את יענקלה שלה מה"חדר" ולשלוח אותו‬
‫לעבודה‪.‬‬
‫יעקב התחיל לעבוד‪ ,‬בגיל שלוש עשרה‪ ,‬מיד אחרי הבר מצווה שלו‪ ,‬אבל גם בשבילו לא הייתה די‬
‫עבודה בעירה הקטנה שלהם‪.‬‬
‫כשהיה חוזר עייף מיום עבודה‪ ,‬הייתה אמו‪ ,‬מביטה על גופו הרזה והצנום‪ ,‬תוך שהיא ממלאת צלחת‬
‫במרק חם‪ ,‬מתוך הסיר שעמד על הפתילייה‪ ,‬ולבה נשבר בקרבה מרחמים עליו‪.‬‬
‫‪154‬‬
‫הוא היה מנחם אותה ואומר‪" :‬אל תבכי אימא‪ ,‬הרי בגלל שאני כל כך רזה לא ייקחו אותי לצבא‪ ,‬למה‬
‫את בוכה"? אמו‪ ,‬מנוחמת‪ ,‬הייתה מנגבת את עיניה‪ ,‬אבל למחרת כשראתה שוב את בנה יוצא לעבודה‪,‬‬
‫הייתה פורצת שוב בכי והנחמה ממנה והלאה‪.‬‬
‫גם הוא לא מצא עבודה קבועה בעיירה הקטנה‪ .‬הוא היה מלקט פה יום עבודה ושם יום עבודה‪.‬‬
‫לפעמים החליף את מנקה הארובות או את שואב המים כשאלה היו חולים‪ ,‬מתכסה כולה בפיח‪ ,‬או גונח‬
‫תחת כובד דליי המים הכבדים שסחב‪ ,‬נעליו כבדות מהבוץ שדבק בהם‪.‬‬
‫הבוץ כיסה את שבילי העירה במשך רוב חודשי השנה והיה צורך לעמול זמן רב כדי לגרד אותו‬
‫מהנעלים‪ ,‬כשחלצו אותן‪.‬‬
‫לפעמים שכר אותו בעל מלאכה שקיבל עבודה גדולה‪ ,‬ונזקק לעוד זוג ידיים עובדות שיעזרו לו כדי‬
‫לעמוד בלוח הזמנים‪.‬‬
‫מעט הכסף שהרוויחו שניהם לא הספיק אף פעם‪ ,‬לכל צרכיהם‪ .‬בקושי גייסו די כסף כדי לבשל מעט‬
‫אוכל חם לשבת‪ ,‬מרק שעועית‪ ,‬כוסמת או תפוחי אדמה‪ ,‬וגם זה לא היה להם תמיד‪.‬‬
‫רויזע‪-‬בילא‪ ,‬הייתה מחלקת את מנות המזון הקטנות בקפדנות בין בני המשפחה‪ ,‬מותירה לעצמה את‬
‫הנתח הקטן ביותר‪.‬‬
‫לבסוף עשתה רויזע‪-‬בילא‪ ,‬מה שקיוותה שלא תצטרך לעשות אף פעם‪ .‬היא כתבה לאחותה ריבה על‬
‫מצבה הקשה‪.‬‬
‫ריבה ויוסף‪-‬לייב לא היו עשירים‪ .‬גם הם גידלו ארבעה ילדים‪ ,‬אבל ליוסף‪-‬לייב הייתה רפת שתמיד‬
‫הניבה חלב‪ ,‬ולפעמים אחרי המלטה מוצלחת היה יכול אפילו לנסוע ולמכור בלובלין פרה‪ ,‬עגל ולפעמים‬
‫אפילו שני עגלים‪ ,‬מה שנתן להם די כסף לכמה חודשים‪ .‬לעומת רויזע‪-‬בילא‪ ,‬ריבה הייתה עשירה‪.‬‬
‫חודשים אחדים לאחר שעזב יעקב את בית הוריו‪ ,‬קיבלו רויזע‪-‬בילא ויוסף‪-‬אליהו את המכתב ששלח‬
‫להם בנם מלובלין ערב נסיעתו לפלסטינה‪ .‬רויזע‪-‬בילא‪ ,‬קראה תוך דמעות צער חמות את מכתבו של יעקב‪,‬‬
‫"יענקלע"‪ ,‬בשבילה‪ ,‬שכתב להוריו‪ ,‬שהוא עומד לנסוע בקרוב לארץ הקודש‪.‬‬
‫המכתב היה מכתב אופטימי‪ .‬הוא כתב להם שהוא מקווה להצליח לחסוך בפלסטין די כסף לא רק כדי‬
‫לתמוך בהם‪ ,‬אלא‪ ,‬שלא ירחק היום ויהיה לו די כסף להביא את כולם לארץ הבחירה‪ ,‬שם יבריא אביו‬
‫בשמש החמה וכולם יחיו יחד באושר‪ .‬הוא לא כתב להם אפילו מלה אחת על הנסיבות שבהן עזב את בית‬
‫דודו ודודתו‪ .‬רויזע‪-‬בילא בכתה בלי די למקרא מכתבו‪.‬‬
‫קשה הי ה לה לשלוח את בנה הבכור מהבית‪ ,‬אבל היא התנחמה שהוא נוסע לבית אחותה‪ ,‬ושם‬
‫קיוותה‪ ,‬שאחותה וגיסה ידאגו לו‪ ,‬כמו לאחד מילדיהם‪ .‬אבל‪ ,‬שבנה הבכור ירחיק נדוד מעבר לימים ויבשות‬
‫למקום נידח‪ ,‬שהסכנות בו מרובות והאויבים בו מסוכנים‪ ,‬לא שיערה‪.‬‬
‫‪155‬‬
‫כל מה שנותר לה לעשות‪ ,‬היה לצרף את בנה הבכור לתפילותיה היומיות ולקוות ש"שומר פתאים ה'"‪,‬‬
‫הוא ישמור על בנה‪ ,‬שבפזיזות כזאת התרחק מביתו ומשפחתו ויעזור לו למצוא את דרכו בארץ הרחוקה‬
‫והמסוכנת שהוא הולך אליה‪.‬‬
‫בן תפנוקים‬
‫שלא כמו בנות דודתו היה ראובן בן תפנוקים לאימו‪ .‬הגבר היחידי בחייה‪ .‬בבת עינה‪ ,‬עטרת ראשה‬
‫ומשוש לבה של אמו‪ ,‬מוקד תקוותיה‪ ,‬מזכרת מליל אהבתה ליעקב‪ .‬הוא היה שמנמן‪ ,‬בעל שער אדום לוהט‬
‫ועיניים ירוקות כובשות‪ .‬אמו שמרה אותו לידה ומיאנה להיפרד ממנו אפילו לשעות ספורות‪.‬‬
‫לכל מקום שהלכה‪ ,‬לקחה אותו איתה‪ ,‬אפילו לפגישות העסקים שלה‪ ,‬קנתה לו ממתקים וצעצועים‬
‫רבים‪ ,‬שיעסיקו אותו בשעה שהיא ניהלה את עסקיה‪ .‬היא אהבה להציג אותו בפני כל מי שפגשה‪ ,‬להתפאר‬
‫בו‪ ,‬להקשיב בגאווה למחמאות שאנשים המטירו על צבע עיניו ויפי מלבושיו‪ ,‬ואז נבהלת‪ ,‬הייתה מכריזה‬
‫כדי לבלבל את ה"עין הרע"‪" ,‬ראיתם מכוער כזה?"‬
‫היא הרעיפה עליו כל פינוק אפשרי‪ .‬בחנות "איווניר"‪ ,‬שמחו לראות אותה‪ ,‬כי ידעו שהיא מוכנה לשלם‬
‫כל מחיר עבור בגד מיוחד לבנה‪ .‬היא נהגה לקנות לו כותנות לבנות מבהיקות‪ ,‬עניבות זעירות ומכנסים עם‬
‫קמט חד בחזית וחגורה עם אבזם‪ ,‬בגדי גבר קטן‪ ,‬הגבר השולט בחייה‪.‬‬
‫כשהייתה נוסעת לתל אביב‪ ,‬הייתה הולכת לחנויות משחקים יקרות ובוחרת את הצעצועים היקרים‬
‫ביותר‪ .‬הוא התרגל לקבל מתנות יקרות‪ ,‬אבל מאס בהם אחרי זמן קצר‪.‬‬
‫הוא גדל להיות‪ ,‬קצר רוח‪ ,‬עקשן וזעפן‪ ,‬תלוי באמו‪ ,‬ופורץ בבכי בקלות‪ .‬מגיל צעיר מאד למד לדעת‬
‫שמבט עצוב מצליח לחלץ מאמו כל משאלה‪ ,‬ודמעות אחדות יעניקו לו את כל מבוקשו‪.‬‬
‫שלושת הבנות ובן דודן‪ ,‬חלו באדמת כמעט באותו זמן‪ .‬בבקרים‪ ,‬בדרכה אל החנות‪ ,‬הייתה לאה מורידה‬
‫את בנה אל דירת אחותה‪ ,‬ומשכיבה אותו ליד החולות‪ ,‬שהיו פורצות בצווחות גיל למראהו‪ .‬במשך היום היו‬
‫ארבעתם משחקים‪ ,‬משתוללים יחד וקופצים על המיטות‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬לאחר יום עבודה קשה‪ ,‬הייתה לאה באה לקחת אותו הביתה‪ .‬כשראתה אותו הייתה שואלת‬
‫בדאגה ‪" ,‬מה כואב לך‪ ,‬מתוק שלי?" הוא היה שומע בקולה עד כמה היא מרחמת עליו‪ ,‬ומיד הרגיש כאב בכל‬
‫בגופו‪ ,‬ופורץ בבכי‪ .‬מרחמת עליו‪ ,‬הייתה נושאת אותו על ידיה לקומה העליונה‪.‬‬
‫‪156‬‬
‫"תשבי על ידי עד שאירדם?" שאל מתוך בכי‪" ,‬כמובן שאני אשב על ידך‪ ,‬אל תדאג‪".‬‬
‫עייפה‪ ,‬ישבה שעות ליד מיטתו‪ ,‬טבלה מטלית באל‪-‬כהול‪ ,‬וניגבה את מצחו‪ ,‬כדי להוריד את חומו‪.‬‬
‫מותשת ורעבה חיכתה שהעיפות תכריע אותו‪ .‬כשנרדם נשכבה לידו‪ ,‬עייפה מכדי לאכול משהו‪ ,‬או לפשוט‬
‫את בגדיה‪ ,‬וישנה לצידו עד אור הבוקר‪.‬‬
‫הוא נכנס לכתה א'‪ ,‬שנה אחרי ניצה‪ .‬ביום הראשון הכריח את אמו לשבת לידו במשך כל היום‪.‬‬
‫אחר הצהרים לקחה אותו לחנות צעצועים‪ ,‬והניחה לו לבחור כל מה שרצה תמורת הבטחה שלמחרת‬
‫יישאר בלעדיה בכיתה‪ .‬הוא בחר מספר רב של צעצועים‪ ,‬ולמחרת פרץ בבכי קורע לב כשביקשה לעזוב‬
‫אותו‪.‬‬
‫עברו עוד יומיים‪ ,‬ולמחנכת שלו נמאס מסיפור הדמעות‪ .‬היא שכנעה את לאה לעזוב‪ ,‬ולא לשים לב‬
‫לבכי שלו‪ .‬הוא בכה בקול כל עוד היה בטוח שאמו נמצאת בטווח השמיעה‪ .‬לאחר מכן שיחק שקט ומרוצה‬
‫עם הילדים האחרים‪ .‬אימו המשיכה לבכות כשהוא כבר שכח ממנה‪.‬‬
‫מהר מאד קלט שבניגוד לאימו‪ ,‬מורתו אינה מתרשמת מתרגילי הבכי שלו‪ ,‬ובימים שלאחר מכן‪ ,‬הניח‬
‫לה לעזוב‪ ,‬בלי שטרח להציג את דמעותיו לראווה‪.‬‬
‫ניכור‬
‫יום אחד נסע יעקב ליפו לקנות מוצרים זולים‪ .‬קונים שהגיעו לחנות התחילו להפיץ שמועות על בעיות‬
‫ביפו‪ .‬לאה שמעה את השיחות‪" ,‬שמעתם? נפלו פצצות בתל אביב‪".‬‬
‫"פצצות איזה פצצות?"‬
‫"אומרים שמטוסים איטלקיים הפציצו את יפו ואת תל אביב‪".‬‬
‫"שמעתי שיש שרפות‪ ,‬הריסות והעיר מכוסה בעשן‪".‬‬
‫"מה אתה מדבר על הריסות ועל עשן‪ ,‬יש הרוגים‪ ,‬המון הרוגים והמון פצועים‪".‬‬
‫ליבה התמלא בחרדה כשנזכרה שגם ישעיהו נהרג ביפו כשנסע לקנות בה מוצרים זולים‪.‬‬
‫כשנקפו השעות ויעקב לא חזר עלתה אל אחותה‪ .‬רחל לא הייתה רגילה לביקוריה‪ .‬מיד הבינה שהביקור‬
‫קשור לבעלה‪" .‬מה קרה ליעקב?" שאלה בחרדה‪.‬‬
‫"מטוסים איטלקיים הפציצו את תל אביב‪ .‬יעקב נסע ליפו‪ ,‬ועוד לא חזר‪ ",‬ענתה‪.‬‬
‫‪157‬‬
‫שעות פחד ארוכות עברו על שתי האחיות‪.‬‬
‫הן לא היו רגילות לבלות ללא נוכחות הילדים או יעקב‪ .‬עכשיו נאלצו לחכות יחד באינטימיות חונקת‪,‬‬
‫כשכל אחת מהן מנסה לנחש מה חושבת עליה אחותה‪.‬‬
‫רחל התפלאה על הניכור שמגלה אחותה כלפיה‪" .‬אני לא מצליחה להבין מה קרה לה? למה היא‬
‫מתרחקת ככה ממני? אולי זה בגלל שיעקב עוזר לי‪ ,‬ולה קשה לעבוד לבד‪ .‬אבל מה? אני אשמה? אני עושה‬
‫את זה בכוונה? אני רוצה להיות חולה? אני בחרתי להיות חולה? היא לא מבינה שגם לי קשה? ככה אחות‬
‫מתנהגת? זה יחס של אחות? מה עשיתי? מה עשיתי לה שהיא מתנהגת אלי ככה?"‬
‫"מתי זה התחיל?" שאלה את עצמה‪" ,‬זה היה תמיד ככה? אז איך זה שבהתחלה לא הרגשתי?"‬
‫היא הייתה מדי שקועה בפחדים מפני מה שהמחלה מעוללת לגופה מכדי שתתעמק במניעי אחותה‪,‬‬
‫והשלימה עם המרחק הנפער ביניהן‪.‬‬
‫לאה ניסתה להרגיש נקיפות מצפון‪ ,‬לגלות אמפטיה למכאובי אחותה‪ ,‬אבל היא חמדה את בעלה‪ ,‬וידעה‬
‫שאם תתחיל לרחם עליה‪ ,‬תזדהה איתה‪ ,‬או תחוש בצערה‪ ,‬תאלץ לוותר על אהבתה‪ ,‬ולכך לא הייתה‬
‫מוכנה‪ .‬היא אטמה את ליבה‪ ,‬והמשיכה להתנכר לה‪" ,‬באהבה ובמלחמה הכול מותר‪ .‬זה החיים שלה או‬
‫החיים שלי‪ ,‬כי בלי יעקב החיים שלי לא שווים כלום‪".‬‬
‫כשהחשיך ביקשה רחל‪" ,‬לאה תכסי את החלונות כדי שנוכל להדליק איזה אור‪ ".‬לאורו הקלוש של נר‬
‫הן התפללו חרש לשלומו של הגבר ששתיהן אוהבות‪.‬‬
‫הבריטים סגרו רחובות רבים‪ ,‬ואוטובוסים לא הגיעו ליעדם‪ .‬רק לפנות בוקר חזר יעקב עייף ותשוש‬
‫לביתו‪ .‬לאה פרצה בבכי של הקלה למראהו‪ ,‬ורחל התחננה‪" ,‬יעקב‪ ,‬תשים את היד על המזוזה ותישבע לי‬
‫שלא תיסע יותר ליפו‪ ,‬גם אם נצטרך לשלם יותר לסוכנים שיביאו סחורה עד לחנות‪ ,‬אל תמכור את החיים‬
‫שלך בשביל כסף‪ .‬כסף זה לא הכול‪ .‬החיים שווים יותר‪ .‬כסף אפשר להרוויח שוב‪ ,‬אבל את החיים לא‬
‫יכולים לקנות אחר כך‪ ".‬הוא לא התווכח איתן‪ ,‬אבל המשיך להעדר תכופות מביתו‪.‬‬
‫מלחמה‬
‫בשנות מלחמת העולם השנייה‪ ,‬עצרו נשימתם בכל פעם ששמעו חדשות מפולין‪ ,‬מצפים לפיסת מידע‪,‬‬
‫לאות חיים‪ ,‬לשביב תקווה‪ ,‬לרמז כלשהו על גורלו של מישהו מקרוביהם‪ .‬שום אות חיים כזה לא הגיע‪.‬‬
‫‪158‬‬
‫מפלט רגעי מהמציאות המפחידה מצאה רחל כשהאזינה לנעימות רוסיות וחסידיות שאפרת ניגנה‪ .‬היא‬
‫אהבה מוסיקה‪ ,‬רכשה פסנתר‪ ,‬ומורה הייתה מגיעה לביתם שלוש פעמים בשבוע‪ ,‬וכל אחת מהבנות‪,‬‬
‫שהגיעה לגיל מתאים‪ ,‬קיבלה שיעורי נגינה‪ ,‬ונאלצה להתאמן במשך שעות‪.‬‬
‫המוכשרת ביניהן הייתה אפרת‪ ,‬והיא המשיכה לנגן גם אחרי שאחיותיה זנחו את הנגינה‪.‬‬
‫כאשר אפרת הייתה מנגנת‪ ,‬הייתה מבקשת ממנה‪" ,‬נגני לי משהו עליז"‪ ,‬וכשבתה הייתה מנגנת‪ ,‬הייתה‬
‫עוצמת עיניה‪ ,‬נזכרת בבית אמה‪ ,‬וחשה שפוחתת עוצמת הפחדים המעיקים על ליבה‪ ,‬והדאגות קלות יותר‪.‬‬
‫"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה את עוזרת לי וכמה שהמוזיקה שאת מנגנת עושה לי טוב בלב‪".‬‬
‫הבטיחה לאפרת בכל פעם שניגנה‪ .‬אפילו לאה הייתה באה להקשיב לנגינה‪ .‬המוזיקה של אפרת הייתה‬
‫הדבר היחיד שעדין קישר בין האחיות‪ ,‬ואיפשר להן להופיע כידידות בפני הילדים‪.‬‬
‫ככל שהמלחמה התקרבה כן הלך והדרדר מצבה הבריאותי של רחל‪ .‬בפחד עקבה אחר ההרגשה שהיא‬
‫הולכת ומאבדת את שליטתה בארבעת הגפים‪ ,‬ביכולת לתאם בין אבריה‪ ,‬בחולשתה הגוברת‪ ,‬בהתכווצויות‬
‫רגליה ובתחושת הנימול בגפיה‪ .‬היא לא הספיקה להתרגל לנכות אחת‪ ,‬וכבר חלה הרעה בתחום נוסף‪ .‬חוסר‬
‫הוודאות הטריף את דעתה‪ .‬החרדה דכאה אותה‪ ,‬והיא התפללה שמחלתה תיעצר‪.‬‬
‫ככל שהמחלה התגברה‪ ,‬גבר גם דיכאונה‪ .‬דברים פעוטים וחסרי חשיבות הרגיזו אותה‪ .‬היא הייתה‬
‫מסוגלת לפרוץ בבכי‪ ,‬גם בגלל קרע במכפלת החצאית של ניצה או המחברת של אפרת שנאבדה‪.‬‬
‫*‬
‫ברוב הימים נשארו בשעות הבוקר רק רחל ופייגע בבית‪ .‬הן עזרו אחת לשנייה בעבודות הקלות שעדין‬
‫יכלו לבצע‪ ,‬וכשהתעייפו הייתה פייגע אומרת לרחל‪" ,‬בואי‪ ,‬אני יעשה אותך יפיפייה‪".‬‬
‫צוחקות‪ ,‬היו פותחות מגירה‪ ,‬מוציאות פודרה‪ ,‬לק ומסרק‪ ,‬ועוזרות אחת לשנייה לעצב תסרוקת וגבות‪,‬‬
‫להוציא שערות שצמחו מעל שפתן‪ ,‬לצבוע ציפורנים בצבע זוהר‪ ,‬למרוח מעט משחה שמנה כדי לרכך את‬
‫כפות ידיהן ולצבוע שערות‪ ,‬מערבבות עם מקל ארטיק משומש את הצבע בקופסת גבינה ריקה‪.‬‬
‫גם הנאות זעירות אלו‪ ,‬לא נמשכו לאורך זמן‪ .‬יום אחד כשרחל ניסתה למרוח צבע על ציפורניה של‬
‫פייגע‪ ,‬רעדו ידיה‪ ,‬והצבע נמרח על פני כל השולחן‪ .‬היא פרצה בבכי‪.‬‬
‫"אל תבכי רחלי‪ ",‬פייגע חיבקה את כתפה‪ ,‬מנסה להפוך את התאונה לבדיחה‪" ,‬טוב‪ ,‬זה בטוח שאין לך‬
‫כישרון לצביעה‪ ,‬אבל הכישרון הזה הוא לא הכול בחיים‪ ,‬ואני בכל זאת אוהבת אותך בגלל הלב הטוב שלך‪".‬‬
‫היא ניגבה את דמעותיה‪ ,‬אבל לשתיהן היה ברור כי מצבה מתדרדר במהירות‪.‬‬
‫יום אחד היה לרחל כאב בשן‪ .‬פייגע מתעלמת מעיני השכנות שנצצו בסקרנות חטטנית‪ ,‬הסיעה אותה‬
‫בכסא גלגלים עד למרפאת רופאת שיניים‪ .‬הרופאה עזרה לפייגע להעביר אותה מכסא הגלגלים אל כיסא‬
‫הטיפולים‪" .‬חכי בבקשה בחדר השני‪ ",‬ביקשה הרופאה מפייגע‪ ,‬והיא יצאה בצייתנות מהחדר‪.‬‬
‫‪159‬‬
‫לאחר דקות אחדות יצאה אליה הרופאה‪ ,‬סגרה את הדלת‪ ,‬ולחשה‪" ,‬אני אתן עכשיו לחברה שלך‪ ,‬משהו‬
‫נגד הכאבים‪ ,‬אבל אני מבקשת ממך שלא תביאי אותה שוב אלי‪".‬‬
‫"אם את לא מסכימה לעזור לה‪ ,‬מי יעזור לה כשיכאב לה" שאלה בכאב‪" ,‬לא מספיק שהיא חולה? היא‬
‫צריכה לסבול גם כאבים?"‬
‫"את צודקת‪ ,‬צריך לעזור לה‪ ,‬אבל אני לא מסוגלת לטפל בה‪ .‬אם שוב יכאב לה‪ ,‬תצטרכו לקחת אותה‬
‫לבית חולים‪ .‬אני לא יכולה לטפל בה‪ ",‬ענתה בפסקנות‪ ,‬ועזבה את החדר‪.‬‬
‫תקוות ‪7711 -‬‬
‫במהלך המלחמה הם עקבו יום יום אחרי הכוחות הנלחמים‪ .‬בזוועה הולכת וגוברת שמעו על כניעת‬
‫מדינות אירופה‪ ,‬בפני הגרמנים‪ ,‬ובהקלה ניכרת עקבו אחרי פלישת כוחות הברית לאירופה‪ ,‬נסיגת הגרמנים‪,‬‬
‫והתקדמות כוחות הברית לתוך גרמניה‪.‬‬
‫בחנוכה‪ ,‬שנת ‪ ,7711‬הניחו בפעם הראשונה‪ ,‬לאחר שנות אפלה ארוכות‪ ,‬את החנכיות על אדני‬
‫החלונות‪ .‬האורות הזעירים זהרו בתקווה לסיומה הקרוב של המלחמה‪.‬‬
‫בשבעה במאי ‪ 7711‬נכנעה גרמניה‪ ,‬והמלחמה באירופה הסתימה‪ .‬עם תום המלחמה‪ ,‬התחזקו השמועות‬
‫על השמדת יהודי אירופה‪ .‬יעקב‪ ,‬רחל ולאה סרבו להאמין שכל משפחתם הושמדה‪ .‬יעקב השתוקק לנסוע‬
‫לפולין‪ ,‬ולחפש את בני משפחתו‪ ,‬אבל לא יכול היה לנטוש את בנותיו הצעירות בידי אשתו החולה‪ .‬הוא‬
‫קיווה שהניצולים יגיעו אליהם בכוחות עצמם‪.‬‬
‫הם כתבו מכתבים לכל מי שהכירו‪ ,‬אף מכתב תשובה לא הגיע‪.‬‬
‫רחל האזינה יום יום לתוכנית "חיפוש קרובים" ברדיו‪ ,‬מקווה לשמוע יום אחד את שמות בני משפחתה‪,‬‬
‫אינה מסוגלת להשלים עם המחשבה שהגרמנים הרגו את כולם‪.‬‬
‫בנותיה היו מביטות בה‪ ,‬מרותקת לרדיו‪ ,‬עיניה עצומות‪ ,‬אגרופיה קפוצים‪ ,‬פיה פעור מעט‪ ,‬מתפללות‬
‫"הלוואי שאימא תשמע ברדיו את השם של אימא או של אבא שלה‪ ,‬ואז לא תהיה עצובה כל כך‪".‬‬
‫רבים הרגישו רגשות אשם כלפי המתים‪" .‬בזמן שהרשעים שדדו ורצחו את המשפחות שלנו‪ ,‬אנחנו‬
‫בנינו בתים חדשים‪ ,‬הלכנו לעבודה‪ ,‬התחתנו וילדנו‪ ".‬מכיוון שלא הצליחו לבוא לעזרתם‪ ,‬התגייסו רבים‬
‫לעזור לפליטים שהחלו להגיע לארץ‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫ביתם של יעקב ורחל היה פתוח לכל פליט שהיה זקוק למיטה‪ ,‬לארוחה חמה או לבגד חם‪ .‬יעקב תרם‬
‫מוצרי מזון וכספים לכל מי שפנה אליו‪ ,‬למעפילים‪ ,‬להגנה‪ ,‬לאצ"ל ואפילו לח"י‪ .‬מי שביקש ממנו תרומה‪,‬‬
‫לא יצא ממנו בידיים ריקות‪.‬‬
‫במחסן הסחורות שלו החביא משדר רדיו ותעודות זהות מזויפות ש"ההגנה" הכינה עבור מעפילים‪ .‬בכל‬
‫פעם שנכנס למחסן‪ ,‬נזכר בחומר האסור‪ ,‬המוחבא מתחת לערמות המזון‪ ,‬וליבו הגביר פעימותיו‪.‬‬
‫לאה גילתה את המשדר כשהוציאה סחורה מהמחסן‪ .‬היא לא רצתה להתנגד לגיסה אבל בליבה חשבה‪,‬‬
‫"איזו שטות להסתכן בשביל המוסדות‪ .‬הם גם מסתכנים בשבילינו? נראה מישהו מראשי הסוכנות שיסכים‬
‫להסתיר אצלו דבר כזה‪ ",‬אבל שתקה‪ ,‬כי לא רצתה להרגיז את גיסה האהוב עליה ולו במלה אחת‪.‬‬
‫לעיתים נקרא על ידי המוסדות הלאומיים להתאמן‪ ,‬להעביר נשק למקומות מחבוא‪ ,‬או לתורנות שמירה‬
‫מפני התנכלויות ערבים‪ .‬לא פעם הפר את הוראות ה"עוצר" שהטילו הבריטים‪ ,‬והתגנב אל מקומות הכינוס‬
‫של אלו שהתנדבו להוריד עולים מאוניה‪.‬‬
‫לעיתים חזר מוכה וחבול מפעולות אלו‪ .‬פעם חזר לפנות בוקר כשתפרים מפארים את מצחו‪ .‬כל‬
‫ניסיונותיהן של אשתו וגיסתו לגלות כיצד נפצע עלו בתוהו‪.‬‬
‫"לפחות תגיד מי תפר לך את המצח?" הוא רק מלמל משהו על שוטרים בריטיים‪ ,‬והתעטף בשתיקה‪ .‬הן‬
‫התפללו שלא יגלו אותו מהארץ‪ ,‬כפי שקרה לרבים אחרים‪ ,‬ושמחו לראות אותו חוזר לביתו‪ ,‬גם אם הוא‬
‫פצוע‪ ,‬אבל לאה עבדה הרבה יותר קשה בגלל היעדרויותיו הרבות‪.‬‬
‫היעדרויותיו הגבירו גם את תחושת הבדידות של רחל‪ .‬כשהכריזו מוסדות הישוב על צום ושבתון לאות‬
‫הזדהות עם ה"מעפילים"‪ ,‬החליטה לצום‪ ,‬מתוך תקוות לב כמוסה שהתענית תגלגל רחמי שמים גם עליה‪,‬‬
‫והתפילות יעזרו לה להבריא‪ .‬יעקב התנגד נמרצות‪" ,‬רחל את לא תצומי‪ .‬זה לא בא בחשבון‪ .‬את צריכה‬
‫לחשוב על הילדים‪ ,‬ולא על שום דבר אחר‪ .‬מה את רוצה? שלא תהיה להן בכלל אימא?"‬
‫"שמעת מה שבן‪-‬גוריון אומר ברדיו?" שאלה‪" .‬הוא אומר שבסוף תהיה לנו מדינה עברית‪ ,‬אולי גם אני‬
‫עוד אראה את החלום הזה מתקיים‪ ".‬היא ניסתה לקוות‪ ,‬להאמין לחלומות‪ ,‬אבל המציאות הייתה קשה‪.‬‬
‫הידרדרות‬
‫בוקר אחד נכנסה לאה למטבח אחותה וראתה את ניצה בת התשע יושבת ומאכילה אותה‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫ניצה פיתחה חושים חדים להבחין מתי מחמיר מצבה הבריאותי של אמה‪ ,‬והייתה תמיד הראשונה‬
‫שהייתה מרגישה שמשהו השתבש‪ ,‬אפילו לפני המבוגרים שבבית‪ ,‬ותמיד קינן בליבה חשש מפני החמרה‬
‫נוספת‪ .‬גם הפעם הבחינה ראשונה בהידרדרות מצב אמה‪ .‬רחל התכווצה כאשר לאה נכנסה‪ .‬היא השלתה‬
‫עצמה שתוכל להסתיר מפני הסובבים אותה כי ידיה הפסיקו לציית לה‪ ,‬עכשיו לאה תראה אותה במלוא‬
‫קלונה‪ .‬תראה שהיא נאלצת לתת לבתה להאכיל אותה‪ ,‬אבל לאה לא ריחמה עליה‪ .‬היא רתחה מכעס‪.‬‬
‫"איך שהיא מתפנקת‪ ",‬חשבה בלבה‪" ,‬לתת לילדה להאכיל אותה‪ ,‬רק כדי שכולם יחשבו שהיא מסכנה‪,‬‬
‫ירחמו עליה‪ ,‬ויתנדבו לעשות הכול במקומה‪".‬‬
‫היא החליטה למנוע את המשך ההתפנקות המחפירה הזאת‪ .‬לארוחה הבאה הביאה אוכל‪ ,‬התיישבה‬
‫במטבח‪ ,‬מפטפטת לכאורה על הנעשה בחנות‪ ,‬אך למעשה מבקשת להבטיח שלא תוכל לבקש מבנותיה‬
‫להאכיל אותה‪ .‬לתדהמתה גילתה‪ ,‬שידי אחותה כה רועדות‪ ,‬עד שאינה מצליחה להביא את הכף אל פיה‪.‬‬
‫האוכל מהכף נשפך על הסנטר‪ ,‬על הבגדים‪ ,‬על השולחן‪ ,‬רק אל פיה לא הגיע‪ .‬אחותה איבדה את היכולת‬
‫לשלוט בידיה‪ .‬אחוזת זוועה‪ ,‬לקחה את הכף‪ ,‬והתחילה להאכיל אותה‪ ,‬כף אחרי כף‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬כמו שאחותה לא הצליחה להביא את הכף אל פיה‪ ,‬כך לא נגעו הרחמים לאחותה אל ליבה‪ .‬היא‬
‫נגעלה מהרוק שנזל על סנטרה‪ ,‬והתפללה שהארוחה המאוסה תסתיים‪ ,‬והיא תוכל להימלט מהפעולה בה‬
‫עסקה‪" .‬איך תמרנתי את עצמי למצב מבוזה כזה שאני אצטרך לשבת ולהאכיל אותה?" תמהה לעצמה‪.‬‬
‫כל שהרגישה היה תסכול וצער על ששוב לא תוכל לקבל את בעלה‪ .‬לאט‪ ,‬לאט חדרה ההכרה למוחה‪,‬‬
‫שליל האהבה לו זכתה‪ ,‬בליל הולדתה של ניצה‪ ,‬הוא ליל האהבה היחידי אותו תזכה לקבל מגיסה עד ליום‬
‫בו אחותה תמות‪.‬‬
‫עליה לנצור את זיכרונות הלילה ההוא‪ ,‬להחיות אותם ולהתענג עליהם‪ ,‬בכל עת שתתגעגע אל יעקב‪.‬‬
‫‪162‬‬
‫חלק שני‬
‫רק על עצמי לספר ידעתי‪.‬‬
‫צר עולמי כעולם נמלה‪.‬‬
‫גם משאי עמסתי כמוה‬
‫רב וכבד מכתפי הדלה‪.‬‬
‫גם את דרכי‪ ,‬כדרכה‪ ,‬אל צמרת‬
‫דרך מכאוב ודרך עמל‪,‬‬
‫יד ענקים זדונה ובוטחת‪.‬‬
‫יד מתבדחת‪ ,‬שמה לאל‪.‬‬
‫כל אורחתי הליז והדמיע‬
‫פחד טמיר מיד ענקים‪.‬‬
‫למה קראתם לי חופי הפלא?‬
‫למה כיזבתם אורות רחוקים?‬
‫רחל‬
‫‪163‬‬
‫כפרה ‪7711 -‬‬
‫בשנים הראשונות למחלתה‪ ,‬הייתה רחל קרובה לבנותיה‪ ,‬תמיד זמינה לחבק‪ ,‬לנשק‪ ,‬לשמוע אותן‬
‫ולהעניק להן אהבה‪ .‬אבל עם הזמן איבדה באטיות את היכולת להפעיל את אברי גופה ובנותיה נאלצו‬
‫לעשות למענה כל מה שלא יכלה לעשות בעצמה‪ ,‬לנגב את הרוק שנזל מפיה‪ ,‬להאכיל אותה‪ ,‬ולתמוך מפעם‬
‫לפעם בראש שנשמט קדימה‪.‬‬
‫העובדה שאמה חולה במחלה נוראה‪ ,‬הבהילה את ניצה‪ .‬העובדה שהמחלה התקדמה בצורה לא צפויה‬
‫הפחידה את אפרת‪ .‬העובדה שבכל פעם שנועה הייתה שואלת את אביה‪" ,‬למה אימא חולה?" הוא לא היה‬
‫עונה‪ ,‬אלא מחבק אותה בחוזקה‪ ,‬גרמה להן פחד‪.‬‬
‫"הלוואי שמישהו ידבר איתנו‪ ,‬ויספר לנו מה קורה‪ ",‬חשבה ניצה בליבה‪.‬‬
‫"חבל שלא מספרים לנו את האמת על אימא‪ ",‬אמרה אפרת‪.‬‬
‫"זה בדיוק מה שחשבתי עכשיו בלב‪ ",‬ענתה ניצה בדאגה‪.‬‬
‫"אני כל כך פוחדת‪ ",‬התוודתה אפרת‪ ,‬וניצה ענתה‪" ,‬שלא תעזי לפחד‪ .‬אנחנו לא נישבר‪ .‬ביחד אנחנו‬
‫יכולות לעמוד בזה‪".‬‬
‫אפרת חשבה שהיא אשמה במחלת אמה‪ ,‬ואם לא תתנהג כראוי תבוא מחלה דומה גם על אביה‪ .‬ניצה‬
‫חששה שאם לא תתנהג כיאות מחלת אמה תחמיר‪ .‬נועה חששה שאם לא תתנהג כיאות גם היא תחלה‪.‬‬
‫הן חיפשו דרכים לכפר על חטאיהן‪ ,‬ונטלו על עצמן משימות הולכות וכבדות במשק הבית‪ .‬ניצה בת‬
‫העשר הייתה שוטפת בכל יום ששי את הרצפה‪ ,‬היא דחפה בכעס כה רב את הסחבה‪ ,‬עד שפייגע איימה‬
‫"עוד תשטפי את כל הרהיטים החוצה‪".‬‬
‫אפרת‪ ,‬בת השמונה‪ ,‬הייתה תולה ומקפלת כביסה‪ .‬אפילו נועה בת השש למדה לעזור‪" .‬פייגע‪ ",‬הייתה‬
‫קוראת‪ ,‬כשראתה אותה נושאת סל כבד‪" ,‬למה את לא אומרת לי לעזור לך?" מתנשמת ומתנשפת הייתה‬
‫מרימה את הסל הכבד מדי לכוחותיה‪ ,‬פניה אדומות‪ ,‬הנמשים בולטים על עורה החיוור‪ ,‬משתדלת לא‬
‫לשמוט אותו‪ .‬כשהגיעו לדלת הכניסה פרצו שתיהן בצחוק רם‪ ,‬צחוק שאי אפשר היה לעצור‪ ,‬או להסביר‪.‬‬
‫‪164‬‬
‫שלושתן עבדו קשה‪ ,‬אבל הנטל הנפשי הכביד יותר מהעבודה‪ .‬הגוף הבוגד של אימן הפחיד אותן‪ ,‬לרוב‬
‫הצליחו להתמודד עם הפחד‪ ,‬אבל לפעמים‪ ,‬כאשר שכחו לחוג לניצה יום ההולדת‪ ,‬לא היה מי שילך עם‬
‫אפרת למסיבת סוף שנת הלימודים‪ ,‬ולא מי שיתפור לנועה תחפושת לפורים‪ ,‬הפך הכאב ממעיק למוחץ‪.‬‬
‫תהליך דומה עבר גם על אביהן‪ .‬ככל שהדרדר מצבה הבריאותי של אשתו‪ ,‬התחזקה אצלו האמונה‪,‬‬
‫שחלתה בגלל החטא הנורא שחטא בליל הולדתה של ניצה‪.‬‬
‫שינוי איטי‪ ,‬אך מתמיד‪ ,‬התחולל במראהו החיצוני‪ .‬תחילה‪ ,‬החליף את הכיפה שעל ראשו בגדולה‬
‫ושחורה‪ ,‬אחר כך התחיל לגדל זקן‪ .‬בתחילה היה זקנו אדמוני‪ ,‬קצר ומטופח‪ ,‬אך במשך הזמן צמח‪ ,‬הלבין‪,‬‬
‫התארך וגדל פרוע‪ .‬גם לבושו השתנה‪ .‬בחנות המכולת התל‪-‬אביבית‪ ,‬שרת את הלקוחות במכנסים קצרים‬
‫ובחולצה קיצרת שרוולים‪ .‬הנשים אהבו לראות את גופו החסון והיפה מתנועע בזריזות בעת ששרת אותן‪.‬‬
‫עכשיו הפסיק ללבוש בגדים צבעוניים‪ ,‬ולבש רק כותנות לבנות ומכנסים שחורים וארוכים‪.‬‬
‫"אפשר לזרוק את המכנסים הקצרים?" שאלה פייגע כשראתה שאין הוא משתמש בהם יותר‪" .‬לא‪ ,‬אל‬
‫תזרקי‪ ",‬ביקש‪" ,‬אולי אצטרך אותם פעם‪ ".‬מאז מות בנו הבכור‪ ,‬והעלמת גופתו‪ ,‬לא היה מסוגל אפילו‬
‫לשאת את המחשבה על זריקת חפץ כלשהו‪ ,‬גם לא בגד ישן‪ .‬תמיד שמר על כל חפציו‪ .‬כל בזבוז גרם לו‬
‫כאב גופני‪.‬‬
‫הוא קנה "גרטל"‪ ,‬חגורה שחורה עשויה חוטי משי שחורים‪ ,‬שנועדה להבדיל את חלק הגוף העליון‬
‫מחלקו התחתון בעת התפילה‪ ,‬והקפיד להתפלל שלוש פעמים ביום בבית הכנסת‪ .‬תפילות אלו הגדילו את‬
‫השעות בהן נעדר מהעבודה‪.‬‬
‫*‬
‫יום אחד נסעו יעקב ולאה לרגל עסקיהם לתל אביב‪ .‬נועה הייתה חוזרת תמיד ראשונה מבית הספר‪.‬‬
‫היא לא הספיקה להניח את הילקוט‪ ,‬והנה הגיעה ניצה מלווה על ידי אחות בית הספר‪.‬‬
‫"מה קרה לניצה?" שאלה רחל בבהלה‪.‬‬
‫"נכנסה לה מחט ליד‪ ",‬ענתה האחות‪.‬‬
‫"מחט?" רחל נבהלה עוד יותר‪" ,‬איך נכנסה לה מחט? נשברה לך הזריקה בתוך היד שלה"?‬
‫‪165‬‬
‫"אימא‪ ,‬זה נכנס לי בשיעור מלאכה‪ ",‬מיהרה ניצה להסביר‪ .‬היא הייתה חיוורת ומבוהלת בעצמה‬
‫"החצאית שאני תופרת הייתה על השולחן‪ .‬נשענתי עליה‪ ,‬והמחט נכנסה לי ליד‪ .‬הרגשתי דקירה‪ ,‬והזזתי‬
‫מהר את היד‪ .‬המחט נשברה‪ ,‬וחלק נשאר בתוך היד‪ ",‬אמרה במסכנות‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬מה נעשה?" שאלה רחל את האחות‪.‬‬
‫"תצטרכו לקחת אותה לבית חולים‪ ",‬ענתה‪" ,‬רופא מוכרח לראות אותה‪ ,‬אבל אני לא יכולה להישאר‪.‬‬
‫הבן שלי חוזר עוד מעט מהגן‪ ,‬והבית נעול‪ .‬אני מוכרחה ללכת‪ .‬אני בטוחה שתסתדרו‪".‬‬
‫נועה ראתה את אמה מתרוצצת חסרת אונים סביב ניצה‪ .‬יעקב היה עושה הכול בבית‪ .‬הוא היה מקבל‬
‫את כל ההחלטות‪ .‬היא נזקקה לתמיכה שלו‪ .‬בלעדיו הרגישה אבודה‪ .‬כל כך לא מסוגלת לתפקד לבד‪.‬‬
‫טלפון לא היה אז באף בית‪ ,‬ורחל לא הייתה מסוגלת ללכת עד לבית המרקחת כדי לטלפן אליו‪ .‬היא‬
‫הביטה על נועה‪" ,‬נועה את מוכרחה לעזור לי‪ .‬אני לא יכולה ללכת לבית המרקחת‪ ,‬וחוץ מזה‪ ,‬אני מוכרחה‬
‫להישאר עם ניצה‪ .‬אי אפשר להשאיר אותה לבד‪ .‬את מוכרחה ללכת לטלפן לאבא‪".‬‬
‫"אבל מה להגיד לו?" שאלה נועה בבהלה‪.‬‬
‫היא לא הייתה רגילה לדבר בטלפון‪ .‬המחט ביד של ניצה הפחידה אותה‪ .‬הפחיד אותה ללכת לבד לבית‬
‫המרקחת‪ .‬המשימה כולה נראתה קשה ומפחידה‪ ,‬אבל היא לא יכלה לסרב‪ .‬אמה נראתה כל כך מבוהלת‪.‬‬
‫מוכרחים להביא את אבא‪ .‬רק הוא ידע איך לסדר את הכול‪.‬‬
‫"תגידי לו שבבית הכול בסדר‪ ,‬ורק שאני מבקשת שיחזור מהר הביתה‪ .‬אל תשכחי‪ ",‬הזהירה אותה‪" ,‬אל‬
‫תספרי לו שום דבר‪ .‬הוא סתם ייבהל‪ .‬תגידי שהכול בסדר‪ ,‬ורק שיחזור הביתה עכשיו‪".‬‬
‫נועה לפתה ביד אחד כסף עבור השיחה‪ ,‬ובשנייה אחזה פיסת נייר עליה רשמה את המספר אליו היא‬
‫צריכה לחייג‪ .‬היא קיבלה מהרוקח רשות לחייג רק אחרי שכרגיל חקר אותה ארוכות כדי לברר למי היא‬
‫מחייגת‪ ,‬ומה היא צריכה להגיד‪.‬‬
‫כששמעה את קול אביה בטלפון‪ ,‬הרגישה הקלה‪ .‬אבא יפתור את כל הבעיות‪ .‬הוא יסדר את הכול‪ .‬אבל‬
‫אחרי שדקלמה כמו שאמה הורתה לה‪" ,‬אבא‪ ,‬הכול בסדר‪ ,‬אבל אימא אמרה שתחזור מהר הביתה‪ ",‬התחיל‬
‫הסיוט שלה‪" .‬בסדר‪ ",‬ענה אביה מבוהל‪" ,‬אני חוזר עכשיו‪ ,‬אבל מה קרה? מה קרה בבית?"‬
‫נועה שמעה את הדאגה בקולו‪ .‬ביישנית ורגישה‪ ,‬הרגישה שהבכי משתלט על קולה‪ .‬היא רצתה לספר לו‬
‫את הכול ‪ .‬לשמוע אותו מרגיע אותה‪ ,‬אבל היא זכרה את הזהרות אמה‪ ,‬לכן דקלמה שוב‪" ,‬אימא אמרה‬
‫שהכול בסדר‪ ,‬אבל היא רוצה שתחזור עכשיו הביתה‪".‬‬
‫יעקב הרגיש שלא יצליח לשמוע ממנה יותר‪ ,‬ואמר‪" ,‬טוב‪ ,‬תגידי לאימא שאני חוזר עכשיו הביתה‪".‬‬
‫הבכי העצור התפרץ‪ ,‬עוד לפני שהצליחה לצאת מבית המרקחת‪ .‬היא לא רצתה שהרוקח והלקוחות‬
‫יראו אותה בוכה‪ ,‬אבל הדמעות זרמו על לחייה‪ .‬מאז היוולדה פונקה‪ .‬היא הייתה בת הזקונים של‬
‫‪166‬‬
‫המשפחה‪ ,‬משוש ליבו של אביה ובת הטיפוחים של אחיותיה הבוגרות‪ ,‬והתקשתה ביותר להסתגל לחוסר‬
‫האונים של אמה‪ ,‬ותמיד חשה שמעמיסים עליה יותר ממה שילדה בגילה יכולה להתמודד איתו‪.‬‬
‫"מתי היא תהיה אימא ולא ילדה קטנה?" שאלה את עצמה‪.‬‬
‫כפירה‬
‫לאה‪ ,‬קיבלה את היעדרויות גיסה באהבה למרות שנטל העבודה בחנות הכביד עליה‪ .‬מדי פעם ראתה‬
‫את יעקב מופיע עם סממן דתי חדש‪ ,‬כיפה גדולה יותר‪ ,‬בגדים שחורים‪ ,‬או זקן ארוך יותר‪ .‬בתמיהה עקבה‬
‫אחרי המהפך הדתי שחל בו‪.‬‬
‫כששמעה על הרבנים שהוא מבקר‪ ,‬על הקמעות שהוא רוכש‪ ,‬ועל המים הקדושים שקנה‪ ,‬אמרה‪" ,‬לא‬
‫ידעתי שאתה מאמין בדברים האלו‪".‬‬
‫"אין כאן עניין של להאמין או לא להאמין‪ ",‬ענה נבוך‪ ,‬מתבייש בעצמו על שהוא מאמין‪ ,‬כאמו זיכרונה‬
‫לברכה‪ ,‬באמונות ההבל הללו‪" ,‬צריך לנסות כל דבר‪ .‬להתייאש הרבה יותר קל‪ .‬בינתיים התפילות שלי לא‬
‫עזרו‪ ,‬זה לא אומר שאני צריך להפסיק להתפלל‪ .‬אני החלטתי לא לוותר‪ ,‬ולהמשיך לחפש רפואה לאחותך‪".‬‬
‫ולאה ענתה בדברי גדעון השופט הקדום‪" ,‬ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת?" אבל דברי הכפירה‬
‫שלה‪ ,‬לא השפיעו עליו‪ ,‬ולא הניעו אותו להפסיק להתפלל‪.‬‬
‫מחלת רחל השפיעה באופן שונה על בני משפחתה‪ .‬יעקב‪ ,‬רחל ובנותיהם הלכו והתחרדו‪ ,‬ואילו לאה‬
‫הלכה ואיבדה את אמונתה‪ .‬מחלת אחותה הממושכת גרמה לה לכפור בכל מה שהאמינה בצעירותה‪.‬‬
‫"יעקב הוא צדיק תמים‪ ,‬האיש הכי טוב שראיתי‪ .‬הוא אוהב את הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ומאמין בו‪ ,‬ומה הוא‬
‫מקבל ממנו בחזרה? רק מכות‪ .‬אם הוא עובר סבל כזה‪ ,‬אז אין‪ ,‬אין משפט‪ ,‬אין צדק ואין טעם לקיים‬
‫מצוות‪ ,‬לא צריך להמשיך להאמין‪".‬‬
‫בפעם הראשונה כשהדליקה חשמל בשבת‪ ,‬הייתה בטוחה שברק ירד מהשמים‪ ,‬ויצית את הבית‪ ,‬או‬
‫רעידת אדמה תקבור אותה מתחת להריסות ביתה‪ ,‬אבל אחרי הפעם הראשונה התרגלה לעבור על מצוות‬
‫דתה בלי נקיפות מצפון‪.‬‬
‫היא ראתה שכל התפילות והרבנים לא עזרו לגיסה‪ ,‬והחליטה להתנתק מזה שאינו יכול או אינו רוצה‬
‫לעזור לאלו שמתפללים אליו‪ .‬יותר טוב להלחם מאשר להתפלל למי שאינו מקשיב‪ .‬היא לא האמינה שאיזה‬
‫‪167‬‬
‫שהוא "נס" ירפא את אחותה‪ ,‬אבל את גיסה העריכה והעריצה על התמדתו‪ ,‬על מסירותו‪ ,‬ועל כך שהוא‬
‫מוכן להמשיך ולהיאבק בעקשנות על חיפוש תרופה שאינה קיימת‪ ,‬להתפלש לרגלי מאחזי עיניים‪ ,‬לשלם‬
‫למחוללי "ניסים"‪ ,‬להסתובב בין רמאים‪ ,‬ולקוות לחלץ מהם איזו שהיא הקלה עבור אשתו‪.‬‬
‫רק הקנאה המשיכה לבעור בה‪ ,‬שכן את כל המאמצים הללו הוא עושה עבור אחותה‪" .‬מתי יגיע גם‬
‫תורי?" שאלה את עצמה‪.‬‬
‫הצלחות כלכליות‬
‫ככל שגברה מחלת אחותה‪ ,‬ויעקב העמיק מאמציו בחיפוש מרפא למחלה‪ ,‬היא התמסרה יותר ויותר‬
‫לעסקים‪ .‬הצלחותיה הכלכליות‪ ,‬היו פיצוי מה‪ ,‬על חוסר הצלחתה להשיג את גיסה‪.‬‬
‫מקס עדין עבד אצלם‪ ,‬עכשיו בדרגת מנהל‪ ,‬עדין מצפה ליום בו תניח לו להפוך את יחסיהם לחוקיים‪,‬‬
‫ותסכים להינשא לו‪ .‬הוא הפך לעוזרה הנאמן‪ ,‬וסייע לקדם את רעיונותיה‪.‬‬
‫"את לא מתעייפת לפעמים?" שאל כשראה את כמות העבודה שהיא נוטלת על עצמה‪.‬‬
‫"אני? אותי עשו מברזל‪ .‬כמה שאני עובדת יותר‪ ,‬אני מרוויחה ונהנית יותר‪".‬‬
‫בניגוד לגברים אחרים המזלזלים בהצעות הבאות מנשים‪ ,‬במיוחד אם הן צעירות ויפות כמוה‪ ,‬הוא‬
‫העריץ את הכושר המסחרי שלה‪ .‬הוא גילה שרעיונותיה תמיד מצליחים להגביר את רווחי החנויות‪.‬‬
‫מוצרים שלא הכניסו די כסף נעלמו מהמדפים‪ ,‬ואת מקומם תפסו אלו שהגדילו את הרווחים‪ .‬מאז‬
‫שבנה נולד‪ ,‬הוסיפה לחנויותיה ממתקים צבעוניים וצעצועים זולים‪ ,‬שאימא קונה לילדה כדי שיניח לה‬
‫לערוך את קניותיה בנחת‪ .‬לפינת הירקות הוסיפה מועכי שום‪ ,‬מקלפי ירקות וסכינים מסוגים שונים‪.‬‬
‫"כל הרעיונות שלך מכניסים הרבה כסף‪ ",‬אמר מקס בהערכה‪" ,‬הלוואי שלי היו רעיונות כאלו‪".‬‬
‫"תנסה‪ .‬אפילו תרנגולת עיוורת מוצאת לפעמים גרעין באדמה‪ .‬אולי תהיה לך הפתעה‪ ,‬כשתראה שגם‬
‫מהרע יונות שלך אפשר לעשות כסף‪ ".‬אבל לשניהם היה ברור שבכל מה שקשור לכסף‪ ,‬היא האלופה ולא‬
‫ניתן להתחרות איתה‪.‬‬
‫מוחה היה תמיד עסוק בחיפוש הזדמנויות לרווח ובתכנון עסקאות משתלמות‪.‬‬
‫‪168‬‬
‫דאגות‬
‫מצב בריאותה של רחל המשיך להידרדר‪ .‬רגליה לא נשמעו לה יותר‪ .‬יעקב הזמין פועלים‪ ,‬והתקין‬
‫מעלית קטנה‪ ,‬שבה ניתן להעלות ולהוריד אותה מהקומה השנייה‪ ,‬והסיע אותה בכסא גלגלים לרופא או‬
‫לבדיקות‪.‬‬
‫בבית עברה מחדר לחדר כשהיא נתמכת בהליכון בעל ארבע רגלים ושני גלגלים‪ ,‬מתקדמת‪ ,‬צעד אחרי‬
‫צעד‪ ,‬ממקום ישיבה אחד לאחר‪ .‬בשבת לא נעזרה בו‪ ,‬היא האמינה שהנשמה היתרה שיורדת בשבת‬
‫מעניקה לה כוח‪ ,‬ועוזרת לה להסתדר בלעדיו‪.‬‬
‫העתיד הפחיד אותה‪ .‬חסרת אונים‪ ,‬בדקה ומששה כל בוקר את אברי גופה‪ ,‬מבקשת לדעת האם עוד‬
‫אחד מהם הפסיק לפעול במשך הלילה‪ ,‬ומפוחדת ניסתה לנחש מה יפסיק לפעול מחר או מחרתיים‪.‬‬
‫הדאגה‪ ,‬החרדה והחולשה המשתלטות עליה‪ ,‬הטריפו את דעתה‪" .‬גם עכשיו אני זקוקה לעזרה כדי‬
‫לאכול‪ ,‬להתרחץ ולהתלבש‪ ",‬חשבה‪" ,‬מה יהיה בעתיד? מה יהיה כשהגוף יאבד את כל הכוח? מה יהיה על‬
‫המשפחה שלי?"‬
‫פוחדת מהיום בו תשכב משותקת במיטה ולא תוכל לעשות דבר‪ ,‬ביקשה‪" ,‬אלוקים‪ ,‬אתה הנותן חיים‬
‫ושולח בריאות‪ ,‬שלח לי רפואה שלמה‪ ,‬או קח את חיי‪ .‬אל תהפוך אותי לנטל על בני משפחתי‪".‬‬
‫במיוחד הציקה לה החרדה‪ ,‬פן בעלה יתעייף מלטפל בה‪ ,‬ימאס בה בשל מחלתה‪ ,‬ויקשור מאחורי גבה‬
‫קשר עם אישה אחרת‪ ,‬בריאה‪ ,‬תוססת ומלאת חיוניות‪.‬‬
‫"אני זוכרת את הקונות בחנות‪ ",‬חשבה בקנאה‪" ,‬יש שם הרבה נשים שהיו שמחות לנהל רומן מאחורי‬
‫הגב של הבעל שלהן‪ .‬יש בין הקונות גרושות‪ ,‬אלמנות וסתם צעירות יפות‪ .‬כל היום הוא עובד עם נשים‪ .‬כל‬
‫כך קל לו לבחור מישהי‪ ,‬ואני בטוחה שיש שם הרבה נשים שהיו מסכימות לקבל אותו‪".‬‬
‫היא התביישה לספר אפילו לפייגע על הפחדים האלו‪.‬‬
‫‪169‬‬
‫שמחה ואבל ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫פייגע הייתה עכשיו זקנה וחלשה‪ .‬פניה היו רשת סבוכה של קמטים‪ ,‬שערה הלבן הידלדל‪ ,‬והיא כיסתה‬
‫אותו במטפחת‪ .‬מטפחתה הייתה שחורה מאז מותו של פינייה וכן בגדיה‪ .‬בשנים האחרונות איבדה‪ ,‬בהדרגה‬
‫את רוב שיניה‪ .‬השיניים התותבות הכאיבו לה‪ ,‬ובלעדיהן שקעו לחייה וסנטרה התחדד‪ .‬תנועותיה היו‬
‫איטיות‪ ,‬וראייתה נחלשה‪ .‬תש כוחה‪.‬‬
‫בכל בוקר אמרה‪" ,‬אני לא יודעת מה קרה לי היום‪ ,‬הרגלים שלי כל כך כבדות‪ .‬הן פשוט לא רוצות‬
‫ללכת היום‪ .‬הגוף שלי רוצה רק לישון‪ ,‬נו תגידי לי‪ ,‬אפשר כל היום רק לישון?"‬
‫בשארית כוחותיה ביצעה עבודות בית קלות שיכלה עדיין להתמודד איתן‪ ,‬ובישלה לשתיהן אוכל רך‪.‬‬
‫לעצמה‪ ,‬כי לא נותרו לה שינים ללעוס בהן‪ ,‬ולרחל‪ ,‬כי הבליעה הייתה קשה לה‪ ,‬ואוכל קשה גרם לה‬
‫להתקפות שיעול וחנק‪ .‬שתיהן התקשו לעבוד‪ ,‬והתחממו בשמש החורפית‪ ,‬מנסות לספוג את חומה‬
‫בעצמותיהן הדואבות‪ ,‬מרגישות שחמימות השמש ממיסה משהו מגל החרדות הרובץ על ליבן‪ ,‬מעלות‬
‫זיכרונות באידיש‪ ,‬ומספרות בלחש סודות אינטימיים‪.‬‬
‫רק ידיה של פייגע המנומרות בכתמי זקנה‪ ,‬ואצבעותיה הרזות‪ ,‬המעוותות ומעוטרות וורידים כחולים‪,‬‬
‫נשארו זריזות‪ .‬תפרה כפתורים‪ ,‬תיקנה לולאות‪ ,‬תחבה כוס לתוך גרביים קרועים‪ ,‬ובאריגת שתי וערב‬
‫סבלנית תיקנה אותם‪.‬‬
‫שנות המצוקה שידעה בעבר‪ ,‬הפכו אותה לקמצנית‪ ,‬והיא לא הניחה לרחל לזרוק‪ ,‬או למסור את‬
‫כותונות יעקב כאשר הצווארונים שלהם הפכו בלויים‪.‬‬
‫‪171‬‬
‫"זה לא מקמצנות‪ ,‬זה רק בגלל שחבל לזרוק חולצה כזאת יפה בגלל צווארון ישן‪ ".‬בסבלנות פרמה את‬
‫התפרים הזעירים‪ ,‬הפכה את הבד לצד שמאל‪ ,‬ותפרה את הצווארון חזרה למקומו‪.‬‬
‫"את רואה?" הייתה מציגה בגאווה את הכותונת המתוקנת לרעותה‪" ,‬יותר יפה מחדש‪ ".‬כשגמרה לתקן‬
‫את הטעון תיקון‪ ,‬סרגה סוודרים צבעוניים לבני הבית‪ ,‬שמיכות צמר וגרביים לרגליה החלשות של רחל‪.‬‬
‫*‬
‫בליל ה‪ 97 -‬בנובמבר ‪ ,7711‬נשארו כולם ערים‪ .‬גם לאה וראובן ירדו להקשיב לקול קריין הרדיו המתאר‬
‫את הדיון המתנהל באו"ם על חלוקת הארץ‪ .‬בשעת לילה מאוחרת פרצו צהלות שמחה‪" ,‬האו"ם אישר את‬
‫חלוקת ארץ ישראל לשניים‪".‬‬
‫ממרפסת הבית השקיפו אל האנשים השמחים הנוהרים אל הרחובות‪ ,‬תוקעים בשופר‪ ,‬ורוקדים עם‬
‫ספרי תורה‪ .‬לאה מיהרה לפתוח את חנות המכולת שלהם‪ ,‬והמוני חוגגים קנו אצלה בקבוקי שתייה‪,‬‬
‫ממתקים‪ ,‬עוגות וסיגריות‪ .‬יעקב ירד לעזור לה‪ ,‬ובשעה מאוחרת‪ ,‬כשאחרוני החוגגים נעלמו‪ ,‬עלו עייפים‬
‫לדירתם‪ .‬יעקב עלה לביתו וחשב בשמחה על החלוקה‪.‬‬
‫אבל לאה אמרה לעצמה‪" ,‬עוד מלחמה מתקרבת‪ .‬אני צריכה שוב להתחיל לקנות הרבה אוכל‪ ,‬כי ברגע‬
‫שהמלחמה תתחיל האוכל יתייקר‪ ,‬ומי שיהיה לו הרבה אוכל למכירה‪ ,‬ירוויח הרבה כסף‪".‬‬
‫המסע האחרון‬
‫בבוקר התעורר יעקב מוקדם כהרגלו כדי לעזור לפייגע בעבודות הבוקר‪ ,‬אבל היא לא הייתה במטבח‪.‬‬
‫פייגע הייתה מתעוררת תמיד עם אור ראשון‪ ,‬תמיד ראשונה‪ ,‬מרתיחה מים‪ ,‬מורחת פרוסות לחם‬
‫בריבה‪ ,‬גבינה או שוקולד‪ .‬מכינה חצי ביצה קשה‪ ,‬כוס מיץ תפוזים או לבן בשביל בני המשפחה‪ ,‬מכירה את‬
‫העדפות האישיות של כל אחד‪ ,‬יודעת שעוד מעט יתעוררו‪ ,‬ויגיעו למטבח בעקבות ריח הקפה‪.‬‬
‫הבוקר היה המטבח ריק‪.‬‬
‫הוא דפק על דלת חדרה‪ ,‬ומשלא נענה‪ ,‬פתח בזהירות את הדלת‪ ,‬והציץ לתוך החדר‪ .‬פייגע שכבה קרה‬
‫וכחולה על מיטתה‪ .‬היא נפטרה בשנתה‪ ,‬בדיוק כמו פינייה בעלה‪ ,‬שמונה שנים קודם לכן‪.‬‬
‫בצער הלך להעיר את אשתו‪ ,‬ואמר‪" ,‬רחל‪ ,‬משהו עצוב קרה לנו היום‪ ,‬פייגע לא התעוררה הבוקר‪".‬‬
‫‪171‬‬
‫היא לא רצתה להבין את מה שאמר לה‪ ,‬ושאלה‪" ,‬מה זאת אומרת לא התעוררה? למה לא הערת‬
‫אותה?"‬
‫"את לא מבינה רחלי‪ ,‬אי אפשר להעיר אותה‪ ,‬היא נפטרה הלילה‪".‬‬
‫"לא נכון‪ .‬זה לא יכול להיות‪ ",‬היא לא הסכימה להאמין לבשורה הזאת‪" .‬בערב הייתה בסדר גמור‪".‬‬
‫יעקב חיבק אותה‪" ,‬כן רחלי‪ ,‬אני יודע‪ ,‬אבל היא מתה‪".‬‬
‫"הוי יעקב‪ ",‬קראה בבהלה‪" ,‬זה נורא‪ .‬מה אני אעשה בלעדיה? עכשיו אני אבודה לגמרי!"‬
‫"אני אעזור לך רחלי‪ .‬אל תדאגי‪" .‬‬
‫"ומי יעזור לי כשאתה לא תהיה פה והיא לא תהיה פה?"‬
‫"יהיה בסדר‪ ".‬ניסה להרגיע גם את עצמו‪" ,‬נסתדר‪ ",‬הבטיח באופטימיות‪" ,‬גם הבנות עכשיו מבוגרות‬
‫יותר‪ ,‬ויכולות לקחת על עצמן יותר אחריות‪".‬‬
‫"מה הבנות?" אמרה בכאב‪" ,‬הן קטנות והולכות לבית ספר‪ .‬אני אהיה לגמרי לבד‪ .‬אתה לא מבין מה‬
‫היא הייתה בשבילי‪".‬‬
‫"אני אעזור לך‪ ,‬וגם הבנות‪ .‬הן אולי עוד קטנות‪ ,‬ולא מבינות הכול‪ ,‬אבל גם להן יהיה הלם כשאגיד להן‬
‫מה קרה‪ .‬היא הייתה מפנקת אותן כמו סבתא אמיתית‪ .‬היא תחסר גם להן‪ ,‬אבל כולנו נצטרך להתרגל לזה‬
‫שהיא כבר איננה‪".‬‬
‫תחושת האובדן האישי שלה‪ ,‬מנעה מרחל לקלוט שגם שאר בני משפחתה מתאבלים כמוה על מותה‬
‫של הנפש שהייתה קרובה ביותר אליה בשנים האחרונות‪ .‬דווקא משום שבשנים אלו תש כוחה של פייגע‪,‬‬
‫וגם היא הייתה בודדה‪ ,‬הייתה מרבה לשבת לידה‪ ,‬להקשיב לה‪ ,‬ולדאוג לה כאם שנייה‪.‬‬
‫חברתה הייתה היחידה שבפניה העזה לדבר על פחדיה וחרדותיה‪ .‬עכשיו בת ליוותה איננה‪ .‬דברי יעקב‬
‫חלפו ליד אוזניה‪ ,‬ולא ניחמו אותה כלל‪.‬‬
‫"תראי‪ ,‬למרות שאהבנו אותה‪ ,‬אין מי שישב שבעה עליה‪ .‬אני מוכרח עכשיו לדאוג להלוויה שלה‪ .‬אין‬
‫מישהו אחר שידאג לזה‪ ".‬יעקב הלך להעיר את בנותיו‪ ,‬ולבשר להן את בשורת המוות‪.‬‬
‫"יהיה לאימא קשה עכשיו כשפייגע איננה‪".‬‬
‫"אל תדאג לאימא‪ ,‬אנחנו נטפל בה‪ ",‬הבטיחה ניצה‪" ,‬אתה לא תרגיש אפילו שהיא איננה‪".‬‬
‫מתרגש‪ ,‬הביט בבתו שהתבגרה כל כך מהר‪ ,‬וכבר מוכנה להעמיס על עצמה עוד אחריות‪.‬‬
‫בכאב לב התבוננה רחל באנשי ה"חברה‪-‬קדישא" המכסים את גופת חברתה‪ ,‬חוגרים אותה בחגורות אל‬
‫האלונקה‪ ,‬ומוציאים את גופתה מהבית שהיה ביתה בשמונה השנים האחרונות‪.‬‬
‫היא לא הייתה מסוגלת להתלוות להלוויה‪ .‬הלומת צער ראתה מהמרפסת את המכונית השחורה נושאת‬
‫את הגופה למסעה האחרון‪ ,‬ואת מסע ההלוויה הולך ונעלם בסוף רחוב בן זכאי‪.‬‬
‫‪172‬‬
‫הרגשת הבדידות שלה התגברה‪ ,‬והפכה להרגשת חנק‪.‬‬
‫תככים‬
‫לאה ניצלה את פלישת חילות ערב כדי לחתום על חוזה עם ה"הגנה" להספקת מזון לחיילים‪ .‬היא למדה‬
‫מהר מאד עם מי צריך לסכם בסתר כדי לעקוף תקנות‪ ,‬כמה יש לשלם כדי לזכות בחוזים טובים‪ ,‬את מי‬
‫צריך לשחד‪ ,‬ולמי מספיק רק להתחנף‪ ,‬לחשוף בפניו את רגליה הארוכות או להתכופף מעליו‪ ,‬כך שיוכל‬
‫לשאוף את ריח הבושם החזק שלה‪.‬‬
‫המטבח המסחרי שלה איפשר לה לספק כמויות גדולות של אוכל לצבא ההולך ומתארגן‪ .‬מאז הוכרזה‬
‫חלוקת הארץ‪ ,‬הצליחה לאגור מזון רב‪.‬‬
‫היא למדה לבחור באוכל המתאים לאחסון ממושך‪ ,‬שאינו מתקלקל‪ ,‬ותולעים אינם מתרבים בו‪.‬‬
‫ברגע שפרצה המלחמה‪ ,‬התייקרו כל סוגי המזון‪ .‬את הקבלות לצבא חישבה לפי התעריפים החדשים‬
‫והיקרים‪ ,‬כך גרפה רווחים נאים‪.‬‬
‫זמן קצר אחרי שפרצו הקרבות‪ ,‬עצר ג'יפ צבאי מאובק ליד חנות המכולת‪ .‬החייל שישב בג'יפ חיפש את‬
‫לאה רוטנברג‪ .‬היא יצאה לקראתו חוששת‪ ,‬מנסה לקרוא בארשת פניו‪ ,‬האם בשורה רעה בפיו? האם קרה‬
‫משהו ליעקב שלה? החייל אמר‪" ,‬מקס רוט נהרג בעת כיבוש יפו‪ ,‬ומכיוון שאין לו קרובים‪ ,‬מסר את שמך‬
‫כקרובתו היחידה‪ ".‬החייל נתן לה את החפצים המעטים שנמצאו על גופתו‪ ,‬והשאיר אותה המומה ונסערת‪.‬‬
‫היא לא אהבה את מקס‪ ,‬אבל הם היו חברים טובים‪ .‬היא התרגלה אליו‪ ,‬הוא היה תמיד נאמן לה‪ ,‬והיא‬
‫למדה לסמוך עליו בעיניים עצומות‪ .‬הם היו צוות עבודה יעיל שעבד יחד שעות רבות במשך היום‪ ,‬ובילה‬
‫יחד בחלק מהלילות‪ .‬עכשיו חסר לה נואשות‪ .‬היא עבדה קשה יותר‪ ,‬ונעדרה מביתה שעות ארוכות יותר‪.‬‬
‫שוב נפל נטל העסקים על כתפיה הדקיקות‪ .‬היקף עסקיה גדל‪ ,‬ובהתאם עלו גם הרווחים‪ ,‬אבל העונג‬
‫בגריפתם פג‪ ,‬מכיוון שלא היה לה עם מי לחלוק את שמחתה על הצלחת תחבולותיה‪.‬‬
‫‪173‬‬
‫דאגות ‪7711 -‬‬
‫כשפרצה מלחמת השחרור היה יעקב‪ ,‬בן העשרים ושמונה‪ ,‬בעל לאישה חולה‪ ,‬ואב לשלוש בנות‬
‫צעירות‪ ,‬לכן גויס רק לתפקידי שמירה‪ .‬מכיוון שגויס לעיתים קרובות‪ ,‬נעדר מביתו ברוב הלילות‪ ,‬בשבתות‬
‫רבות‪ ,‬ובחלק מהחגים‪ .‬לילות ארוכים רבץ בתעלות קרות‪ ,‬מול כפרים ערביים עוינים בגבולות תל אביב‪,‬‬
‫בני ברק ופתח תקווה‪ ,‬מנסה ללא הצלחה להתגונן מהקור בעזרת מעילו הארוך‪ ,‬מושך את כובע הגרב‪,‬‬
‫שיכסה גם את פיו‪ ,‬אוזניו ומצחו‪ ,‬ונזכר בגעגועים בפייגע שסרגה לו את הכובע‪.‬‬
‫לצידו שכבו זכריה התימני‪ ,‬שהיה בעל שתי נשים‪ ,‬ואחד עשרה ילדים‪ ,‬וסמי הבולגרי‪ ,‬בעל הגוף‪ ,‬שגויס‬
‫למרות היותו בעל עין אחת בלבד‪" .‬מה אתה עושה פה?" שאל סמי‪.‬‬
‫"באתי לשמור עליך‪ .‬איך תסדר בלעדי?" ענה יעקב‪.‬‬
‫"אני שמח לראות אותך‪ ",‬אמר לו סמי‪.‬‬
‫"גם אני שמח לראות אותך‪ ",‬ענה יעקב‪" ,‬סוף סוף מישהו שיש לו קפה חם בתרמוס‪".‬‬
‫"ומה אני מקבל בשביל הקפה?" שאל סמי‪.‬‬
‫"את הזכות להביט על הפנים המכוערים שלי‪ ".‬יעקב לגם מהקפה‪ ,‬חיבק את סמי בחיבה ואמר‪" ,‬הקפה‬
‫לגמרי קר‪ ,‬אבל לעומת זאת הוא מר כמו המוות‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬בוא הנה‪ ",‬צעק סמי‪" ,‬אני יחזיר לך את כל מה ששילמת בשבילו‪ ".‬שנים לאחר מכן כשכל מה‬
‫שיעקב יכול היה לחשוב עליו היו הדאגה והחששות למשפחתו‪ ,‬נזכר באותה תקופה שבה היה עדין מסוגל‬
‫לקשור יחסי חברות‪ ,‬ליהנות מידידים ולקוות שמחר יהיה טוב יותר‪.‬‬
‫בעלי המזל בין המגנים היו מצוידים ברובה‪ ,‬או אקדח‪ .‬כלי הנשק שבידם היו כה מיושנים עד שהם‬
‫התפללו שלא יצטרכו להפעיל אותם‪ ,‬כי לא היו בטוחים אם הנשק שלהם מסוכן יותר למי שיורה ממנו‪ ,‬או‬
‫למי שעליו יורים‪ .‬היו מגנים שנאלצו להסתפק במקלות וסכינים‪ .‬אחד מהם הביא בקבוק סודה גדול ומלא‪,‬‬
‫משוכנע שזריקת "נשק" זה על התוקפים יגרום להרוגים כה רבים‪ ,‬עד שיברחו‪.‬‬
‫למזלם‪ ,‬לא הזדמן להם לנסות את כלי נשקם‪ .‬הם שכבו בתעלות בלי לראות מתנכלים‪.‬‬
‫יעקב בילה את הלילות הארוכים‪ ,‬בדאגה לאשתו החולה ובנותיו הנמצאות לבד בבית‪ ,‬ורחל דאגה‬
‫לשלום בעלה המבלה את לילותיו בתעלות מסוכנות‪ ,‬לחות וקרות‪.‬‬
‫‪174‬‬
‫היעדרותו הגבירו את תחושת בדידותה‪ .‬היא נזכרה איך בנערותה התפעלה מבן דודה שאינו פוחד‬
‫לנסוע לפלסטינה‪ ,‬להצטרף אל החלוצים הנועזים‪ ,‬המגנים על עצמם בעזות נפש מפני אויביהם האכזריים‪.‬‬
‫עכשיו ביקשה בליבה שלא יהיה אמיץ‪ ,‬שלא יסתכן‪ ,‬שישמור על עצמו ויחזור אליה מהר‪.‬‬
‫בלילות שכבה לבד במיטתם המשותפת‪ ,‬מקשיבה‪ ,‬וכל מי שעבר בחוץ נשמע כאילו בא לבשר לה‬
‫בשורה רעה על בעלה‪ .‬המחשבה היחידה שניחמה אותה בכל אותן שעות של בדידות הייתה‪" ,‬לי יש רק‬
‫בנות‪ .‬הן לעולם לא תצטרכנה להלחם‪".‬‬
‫כלואה בתוך גופה‪ ,‬חורף ‪9191 -‬‬
‫בבוקר לאחר מותה של פייגע‪ ,‬הביא יעקב ארוחת בוקר לרחל‪ ,‬והניח את האוכל על השידה שליד‬
‫מיטתה‪ .‬רחל התהפכה בהפגנתיות‪ ,‬והפנתה לו את גבה‪" .‬רחל את חייבת לאכול‪ ,‬כולם יוצאים עכשיו‬
‫מהבית‪ ,‬מי יביא לך משהו אחר כך"?‬
‫רחל עצמה את עיניה והעמידה פני ישנה‪ .‬הדבר חזר על עצמו גם בימים הבאים‪ ,‬יעקב נאלץ להתרגל‬
‫לכך שרחל מסרבת לדבר‪ ,‬או לאכול‪ ,‬או להתרחץ‪ ,‬או להחליף בגדים שספגו את ריחות גופה‪ .‬האלם שגזרה‬
‫על עצמה הכביד על משפחתה‪ ,‬שתיקותיה זעקו‪ .‬אבל הם לא ידעו כיצד לעזור לה‪.‬‬
‫היא הסתגרה בעצמה‪ ,‬ולא שיתפה איש במחשבותיה‪ .‬אבל‪ ,‬אך יצאו בני הבית‪ ,‬הרגישה בחריפות‬
‫בחסרונם‪ .‬מחלתה הפחידה אותה‪ .‬חששות ישנים חזרו אליה‪" .‬אולי אפול? אולי אשבור יד או רגל? אולי‬
‫אקרא לעזרה ולא יהיה מי שישמע"? לא אחת היו דמעות של רחמים עצמיים עומדות בעיניה‪.‬‬
‫פחדיה גברו בשעות בדידותה הארוכות‪ ,‬אז השתדלה להמעיט בתנועה ולקום רק כשהייתה מוכרחה‪.‬‬
‫ובוקר אחד אכן התממשו פחדיה‪ .‬כאשר ביקשה לצאת מחדר השירותים מעדה‪ ,‬נפלה וגופה נכלא‬
‫במרווח הצר שבין האסלה ובין דלת היציאה מהשירותים מבלי יכולת לזוז‪ .‬הזמן בו שכבה על הרצפה‪,‬‬
‫נראה לה ארוך ללא קץ‪ ,‬אך היא לא הצליחה לעזור לעצמה‪ .‬שעה ארוכה בכתה בכי של עלבון‪ ,‬של בושה‬
‫ושל כאב‪ ,‬עד שיבשו הדמעות בעיניה‪ ,‬ורק התייפחויות הרעידו מפעם לפעם את גופה‪.‬‬
‫האוויר בחדר השירותים הקטן הלך והידלדל‪ ,‬והלחות בו גברה‪ .‬טיפות זיעה ניקדו את עורה‪.‬‬
‫זבוב זמזם ונחת על פניה‪ ,‬והיא לא הצליחה לשחרר אפילו יד אחת כדי לגרשו‪ .‬כל מה שיכלה לחשוב‬
‫עליו היה‪" ,‬עוד מעט הבנות יחזרו‪ ,‬ומה יחשבו כשיראו שאימא שלהם שוכבת חסרת אונים מאחורי דלת‬
‫חדר השירותים? איזו אימא אני? אימא שלא שווה כלום‪".‬‬
‫"זה לא מספיק?" תעתה בליבה‪" ,‬פרווס איז דוס בהשרת מיר? למה זה מגיע לי? למה דווקא אני? מה‬
‫עשיתי לך? מה עשיתי שכל זה מגיע לי? לא היה יותר טוב אם הייתי מתה? למה‪ ,‬למה אני לא מתה? אם‬
‫הייתי מתה‪ ,‬זה היה יותר טוב בשביל כולם‪ .‬לפחות הבנות שלי לא היו מתביישות בי‪".‬‬
‫‪175‬‬
‫נועה הייתה הראשונה שחזרה מבית הספר‪ ,‬והתפלאה על היעלמותה המפתיעה של אימה‪.‬‬
‫לפתע שמעה קול בוקע מהשירותים‪ .‬היא ניסתה לפתוח את הדלת‪ ,‬אבל הדלת הייתה חסומה‪ .‬כאחוזת‬
‫טירוף חזרה בריצה לבית הספר‪ ,‬התפרצה לחדר כתה ח' בו למדה ניצה‪ ,‬התעלמה מפיה הפעור של המורה‬
‫ומהעיניים הסקרניות שננעצו בה‪ ,‬וצעקה לעברה‪" ,‬בואי מהר‪ ,‬אימא נפלה‪".‬‬
‫מבוהלת‪ ,‬רצה אפרת בעקבות אחיותיה‪ ,‬נושאת את שני הילקוטים‪ .‬בדרך ניתקה רצועת הסנדל שלה‪.‬‬
‫חסרת ס בלנות לקחה את הסנדל בידה‪ .‬ברגל אחת יחפה ושרוטה התפרצה מתנשפת ומיוזעת לבית ושאלה‬
‫בפחד‪" ,‬מה קרה?"‬
‫נבוכות ומבוהלות הצביעו ניצה ונועה על דלת חדר השירותים החסומה‪ ,‬מאחריה נשמעו קולות‬
‫התייפחות‪ .‬שלושתן עמדו והסתכלו חסרות אונים על הדלת‪" .‬צריך לקרוא למישהו שיבוא‪ ,‬ויוציא את‬
‫אימא משם‪ ",‬אמרה נועה‪ ,‬בקול שנשמע משונה אפילו באוזניה‪.‬‬
‫"אנחנו לא קוראים לאף אחד‪ ",‬ענתה ניצה בפסקנות‪" .‬את תמיד מחליטה בעצמך‪ ",‬הרימה אפרת את‬
‫קולה בכעס‪" ,‬מה פתאום לא קוראים לאף אחד? אז איך נוציא אותה משם?"‬
‫"את רוצה שהשכנים שלנו יראו שאימא שלך נפלה בשירותים ולא יכולה לצאת משם?" שאלה ניצה‪.‬‬
‫האחיות שתקו‪ .‬גם הן לא רצו שזרים יראו את אמן במלוא עליבותה‪.‬‬
‫"בואו‪ ,‬תעזרו לי לדחוף את הדלת‪ .‬בזהירות‪ ,‬שלא תתנו לאימא מכה‪ ",‬ציוותה ניצה‪ .‬היא הייתה‬
‫הבכורה‪ ,‬והרגישה שהיא חייבת לקחת על עצמה את האחריות‪ ,‬לקבל החלטות ולהתמודד עם המצב שנוצר‪.‬‬
‫בכוחות משותפים הן דחפו מעט את הדלת יחד עם גוף אימן‪.‬‬
‫"נועה תנסי להידחף פנימה‪ ,‬את הכי רזה‪ ",‬ציוותה ניצה‪ .‬נועה שנאה לקבל פקודות מניצה‪ ,‬אבל עכשיו‬
‫שמחה שיש מי שמצווה עליה מה לעשות‪ ,‬ולא הפסיקה לקרוא בליבה לאלוקים שיבוא ויעזור לאימא שלה‪,‬‬
‫שזה לא הוגן ‪ ,‬שככה לא עושים‪ ,‬שזה לא פייר‪ ,‬לא מגיע לה כזה עונש‪ ,‬מספיק‪ ,‬די‪ ,‬היא כבר סבלה מספיק‬
‫גם ככה‪ ,‬מה אתה לא יודע שאין לה כבר כוח? תחפש מישהו אחר עם יותר כוחות ממנה‪ ".‬מפוחדת‪ ,‬רועדת‬
‫מהתרגשות ומתייפחת בשקט‪ ,‬נדחפה במרווח הנפתח‪ ,‬נכנסה לחדר השירותים החם והמהביל וקיפלה את‬
‫רגלי אמה‪ .‬עכשיו הדלת נפתחה מעט יותר‪.‬‬
‫שלושתן נכנסו פנימה‪ ,‬מצטופפות ומתכננות איך להוציא אותה משם‪.‬‬
‫רחל הייתה כבדה מאד‪ ,‬וגופה הרטוב מזיעה היה חלקלק‪ .‬הן ניסו להושיב אותה ולא הצליחו‪ .‬שלושתן‬
‫עמדו בחלל הקטן‪ ,‬תפסו ברגליה‪ ,‬וסנטימטר אחרי סנטימטר גררו אותה אל פינת חדר השירותים עד‬
‫שהצליחו לפתוח את הדלת‪ .‬גם גופן היה עכשיו רטוב מזיעה‪.‬‬
‫"נועה לכי תביאי כיסא‪ ,‬ותשימי אותו ליד הדלת‪ ",‬ציוותה ניצה‪ .‬רחל גייסה את שארית כוחותיה‪ ,‬אחזה‬
‫בידית הדלת‪ ,‬וניסתה להתרומם‪ ,‬כשניצה ואפרת מושכות בכתפיה כדי לעזור לה לקום‪ ,‬ונועה מקרבת כסא‬
‫‪176‬‬
‫אל מתחת לגופה המתרומם‪ .‬כאשר הצליחה סוף סוף להתיישב על הכסא‪ ,‬פרצה בבכי קורע לב‪ ,‬בכי חסר‬
‫אונים של ילדה קטנה‪ ,‬ושלושת בנותיה‪ ,‬שכה התבגרו בשעות האחרונות‪ ,‬ישבו לרגליה‪ ,‬חיבקו את רגליה‬
‫הרטובות מזיעה‪ ,‬ובכו יחד איתה‪.‬‬
‫מוכת הלם‪ ,‬ובושה בגוף החוזר ובוגד בה‪ ,‬חזרה רחל למיטתה‪ .‬בנותיה ישבו לידה‪ .‬נועה ליטפה שערה‪,‬‬
‫ניצה הכינה שתייה קרה‪ ,‬ואפרת ניגבה במגבת לחה את גופה המזיע‪ .‬הן ניסו להרגיע אותה‪ ,‬וגם את עצמן‪.‬‬
‫רחל עצמה עיניה‪ .‬ידה המלטפות של נועה‪ ,‬ובנותיה הצמודות אליה‪ ,‬החזירו לה את השליטה‬
‫במחשבותיה‪ .‬לפתע‪ ,‬עלה בזיכרונה זיכרון ילדות קדום‪ .‬שנים רבות לא זכרה את הרכבת‪ ,‬ולא את האלמוני‪.‬‬
‫עכשיו היה הזיכרון חי‪ ,‬כאילו היא שוב ילדה קטנה בעיירה הרחוקה‪ ,‬שומעת את המבוגרים מתלחשים‬
‫סביבה על המחלה הנוראה‪ ,‬ועל האיש האומלל‪ ,‬שבמעשהו הנמהר גרם שייקברו אותו מחוץ לגדר‪.‬‬
‫היא נזכרה‪ ,‬שבשעתו‪ ,‬כששמעה על המקרה חשבה‪" ,‬כמה אומץ צריך כדי להכריח את הגוף לזנק וליפול‬
‫ברגע המתאים לפני רכבת‪ ".‬אז הייתה בטוחה‪ ,‬שלעולם לא הייתה מצליחה לגייס אומץ כזה‪ ,‬ולעולם לא‬
‫תעשה מעשה כה מחריד‪ .‬עכשיו שינתה דעתה‪ .‬עכשיו הייתה בטוחה שלו שריריה הקורסים היו מאפשרים‬
‫לה‪ ,‬לא הייתה מהססת לרגע‪ ,‬והייתה מסיימת את חייה אפילו בדרך המחרידה שבה בחר אותו יהודי‪,‬‬
‫כשהסבל הפך את חייו לקשים מנשוא‪.‬‬
‫"המוות לא מפחיד אותי יותר‪ ",‬חשבה‪" ,‬מפחיד אותי להמשיך לחיות ככה‪ .‬לחיות ככה צריך אומץ‪,‬‬
‫ואומץ הלב שלי נגמר‪ .‬הלוואי שהייתי יודעת איך לעשות לזה סוף‪".‬‬
‫באותו ערב כשחזר יעקב לביתו‪ ,‬רצה אליו נועה‪ ,‬חיבקה אותו‪ ,‬ופרצה בבכי מר‪.‬‬
‫"מה קרה נועל'ה? למה את בוכה?" שאל מלטף שערותיה‪.‬‬
‫היא לא ענתה‪ ,‬כבשה את פניה בחולצתו‪ ,‬מנסה לעצור את קולות הבכי שבקעו מתוך החולצה‪.‬‬
‫"מה קרה לנועה?" שאל‪ ,‬והביט על בנותיו הבכורות‪.‬‬
‫"זו לא נועה‪ .‬זו אימא‪ ".‬ענתה אפרת‪" ,‬אתה יודע מה קרה היום?" שאלה בקול שנשמע זר גם באוזניה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל בדאגה‪ ,‬מרגיש שגוש קרח מקפיא ומשתק את בטנו‪.‬‬
‫היא ניסתה לענות אבל הבכי חנק את קולה‪.‬‬
‫"אימא נפלה היום בחדר השירותים‪ ",‬התפרצה ניצה‪ .‬היא הייתה הבכורה‪ ,‬ולא הייתה מוכנה לוותר על‬
‫זכותה למסור את האינפורמציה החשובה הזאת‪ .‬גם היא ביקשה לבכות‪ ,‬אבל מובכת מצאה שהיא מחייכת‪,‬‬
‫ובשום אופן אינה מצליחה להכריח את עווית החיוך להסתלק מפניה‪.‬‬
‫יעקב חיבק את בנותיו הבוכות‪ ,‬מרגיש בזיעה המבצבצת על עורו‪ ,‬יותר בשל הפחד מאשר בגלל החום‪,‬‬
‫אך הוא הצליח לשמור על ארשת פנים רגועה‪ .‬הסתרת הפחדים מבנותיו‪ ,‬הייתה אחד הדברים הראשונים‬
‫שלמד לעשות לאחר ששמע מהרופאים את גזר הדין‪.‬‬
‫‪177‬‬
‫הוא זרק מבט שאלה כואב לעבר ניצה‪ .‬בקול חרישי סיפרה לו את כל מה שעבר עליהן באותו יום‪.‬‬
‫קולות ילדים משחקים עלו מהחצר ושברו את ליבו‪ .‬כואב חשב‪" ,‬במקום לשחק עם ילדים בקלס או‬
‫חמש אבנים‪ ,‬הן עוברות דברים שגם מבוגרים לא יודעים איך להתמודד איתם‪".‬‬
‫הוא עדין אהב את אשתו‪ ,‬אבל במשך השנים עברה עיקר דאגתו אל בנותיו‪ ,‬הקורבנות החפות מפשע‬
‫של מחלתה האכזרית‪ .‬החוויות הנוראות שהן עוברות הכאיבו לו‪ .‬הן אינן יכולות לערער על פסק הדין שגזר‬
‫עליהן אימא חולה‪ ,‬הן אינן יכולות לברוח ממנה‪ ,‬הן אינן יכולות למרוד נגד מה שהגורל הטיל עליהן‪.‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ",‬שיקר‪" ,‬אל תדאגו‪ ",‬וידע שאין זו פעם ראשונה שנאלץ להבטיח דברים שלא יכול היה‬
‫לקיים‪ ,‬וודאי שזו לא פעם אחרונה שיאלץ לשקר‪ ,‬אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבנותיו לא האמינו לו‪.‬‬
‫הוא ניסה להרגיע את אשתו ובנותיו‪ ,‬להסיח את דעתן ממה שעבר עליהן באותו היום‪ ,‬וספר בהרחבה‬
‫על רעיו לתעלות ההגנה‪ ,‬וכלי הנשק המצחיקים שבידם‪ .‬אבל באותו לילה שכבו שלושת הבנות במיטותיהן‪,‬‬
‫מכווצות בפחד‪ ,‬מכסות ראשן בשמיכה‪ ,‬מנסות לאטום אוזניהן כדי לא לשמוע את אימן בוכה בחדר השינה‪,‬‬
‫בכי מר‪ ,‬בכי תמרורים‪ ,‬בכי של חסרת ישע‪ ,‬בכי שאין לו סוף‪ ,‬בכי שאין נחמה שתוכל להשתיקו‪ ,‬בכי של מי‬
‫שמבקש את נפשו למות‪ ,‬ואת אביהן מנסה בקול חרישי להרגיע אותה‪ ,‬כפי שמרגיעים תינוק בוכה‪.‬‬
‫מרים‬
‫בבוקר המחרת‪ ,‬פנה יעקב לשכנו הנגר‪ ,‬וביקש שיבוא להפוך את דלת חדר השירותים לדלת זזה‪ ,‬שקל‬
‫לפותחה גם מבחוץ‪ .‬הנגר‪ ,‬מודע למחלת שכנתו‪ ,‬הבטיח להתחיל מיד בעבודה‪.‬‬
‫באותו בוקר לא חזר יעקב למקום שירותו הצבאי‪ .‬הוא לא היה מוכן לעזוב את אשתו כל עוד הנגר לא‬
‫סיים את עבודתו‪ ,‬הוא ניצל את חופשתו הכפויה כדי לנקות את הדירה‪ ,‬ולהחליף מצעים במיטת אשתו‪.‬‬
‫בצהרים‪ ,‬כשהנגר סיים את עבודתו‪ ,‬ובנותיו חזרו מבית הספר‪ ,‬נשק להן‪ ,‬ונסע למפקדה בתל אביב‪.‬‬
‫הוא הלך ברחובות תל אביב‪ ,‬כשליבו כבד‪ ,‬ושוהה עדין בבית המוכה שהשאיר מאחוריו‪ ,‬הוא דאג‬
‫לבנותיו המתמודדות לבד עם המעמסה המוטלת בביתו‪ ,‬מרגיש אשמה על שהוא נמלט מלראות את‬
‫העיניים הסובלות שעקבו אחריו בבית‪.‬‬
‫"יעקב‪ ,‬תפסיק לרחם על עצמך‪ ",‬ציווה על עצמו‪" ,‬אתה מסוגל להחזיק מעמד‪ .‬יש לך בנות כאלו‬
‫נהדרות שאסור לך להישבר‪ ".‬אם כי התבייש במחשבותיו‪ ,‬הודה בליבו לבורא עולם‪ ,‬על שבחר להפיל את‬
‫זעמו על אשתו‪ ,‬ולא פגע בבנותיו היפות‪ ,‬החכמות‪ ,‬המושלמות והמוצלחות‪.‬‬
‫עדין מזועזע מקורות יום אתמול‪ ,‬ביקש נואשות להתחלק במשא כאבו עם אדם כלשהו‪.‬‬
‫‪178‬‬
‫הוא רצה‪ ,‬לדבר על דאגותיו‪ ,‬על צערו‪ ,‬לקבל עידוד ועצה‪ .‬למרות שגר בבנין אחד עם גיסתו‪ ,‬ועבד‬
‫לצידה במשך כל היום‪ ,‬לא היה מסוגל לשתף אותה בבעיות אחותה‪ .‬הוא ראה שליבה נתון לעסקים‪ ,‬ואין‬
‫לה לא סבלנות‪ ,‬ולא רצון להעמיס על עצמה גם את בעיות אשתו‪ .‬הוא הרגיש בודד‪.‬‬
‫לפתע שמע קול קורא בשמו‪" ,‬יעקב‪ ,‬יעקב‪ ".‬הוא הרים את עיניו‪ ,‬ושמח לראות את מרים‪ ,‬חברתה‬
‫לעבודה של רחל במטווייה‪ .‬החברה הראשונה שהכירה בבואה לפלסטינה‪.‬‬
‫הוא שמח לראות מישהי שלפניה יוכל לשפוך את ליבו‪ ,‬מרגיש שאם לא יעשה כן‪ ,‬הצער יכריע אותו‪.‬‬
‫הוא פגש אותה בדיוק ברגע בו היה זקוק ביותר לזוג אוזניים אוהדות‪.‬‬
‫נרגש‪ ,‬חיבק אותה‪" ,‬ווס מאכסט טי? מה שלומך?" ובלי להקשיב לתשובתה‪ ,‬משך אותה אל בית קפה‬
‫סמוך‪ ,‬הושיב אותה לידו‪ ,‬הזמין שתי כוסות קפה‪ ,‬אחז בידה‪ ,‬מבקש לדבר על צרותיו‪ ,‬אבל כרגיל אצלו‬
‫ברגעי התרגשות‪ ,‬פרץ בבכי חזק‪ ,‬שזעזע את גופו‪.‬‬
‫מרים הביטה בדאגה בדמעות שזלגו לאיטן על לחייו‪ ,‬מחכה בסבלנות שיתאושש‪ .‬הוא לגם מכוס הקפה‬
‫שעמד לפניו‪ ,‬מנסה לעצור את הבכי‪ ,‬וסיפר במקוטע‪ ,‬ובצורה מבולבלת על מחלת אשתו‪" ,‬ההתקפות מאד‬
‫קשות‪ ,‬כל פעם יש משהו חדש‪ .‬הרופא אמר שההתקפות באות והולכות‪ .‬בחמישים אחוז הוא צדק" אמר‬
‫באירוניה‪" ,‬הן באמת באות‪ ,‬הבעיה היא שהן לא כל כך הולכות‪ ,‬וכל פעם המצב שלה יותר קשה‪ ,‬עכשיו‬
‫היא כבר בקושי יכולה לזוז‪".‬‬
‫מזועזעת נזכרה מרים בצעירה היפיפייה והענוגה שהגיעה לעבוד במטווייה יומיים לאחר נישואיה‪,‬‬
‫בלידה הקשה שעברה‪ ,‬ובאבל המייסר אחרי מות בנה הבכור‪ .‬מהרגע הראשון‪ ,‬חשה חמלה ורצון לגונן על‬
‫הצעירה הבודדה שנשאה את הריונה ועבודתה הקשה בלי להתלונן‪ .‬אבל מאז עברה לגור בבני ברק‪ ,‬נותק‬
‫הקשר ביניהן ‪ .‬עכשיו נדהמה לשמוע שהצעירה‪ ,‬שוכבת חסרת אונים במיטה‪ ,‬כשרגליה וידיה אינם נשמעים‬
‫לה‪.‬‬
‫"אוי יעקב‪ ,‬די דרפט נישט וינן‪ ,‬אתה לא צריך לבכות כל כך בגלל מחלה‪ .‬מחלות באות‪ ,‬ומחלות‬
‫הולכות‪ ",‬ניסתה לעודד את הגבר הבוכה‪" ,‬אל תדאג כל כך‪ .‬גם למחלה הזאת ימצאו בסוף תרופה‪ .‬רחל‬
‫תבריא‪ ,‬ואתה עוד תצחק על הדאגות שלך‪".‬‬
‫אבל הוא כבר היה מנוסה ומפוכח‪ .‬הוא ידע שהצרה שבאה אליהם‪ ,‬התנחלה בביתם‪ ,‬ואינה מתכוונת‬
‫לעזוב‪ .‬עליו ללמוד להתמודד איתה‪.‬‬
‫"והילדות‪ ",‬אמר‪" ,‬את יודעת מה עובר על הילדות? מה קורה להן? מה הן רואות? איזה זיכרונות‬
‫יישארו להן לכל החיים?"‬
‫"בן אדם יותר חלש מזבוב‪ ,‬הייתה אימא שלי אומרת‪ ,‬ויותר חזק מפיל‪ .‬הן צעירות‪ ,‬אולי פעם תזכרו את‬
‫מה שעברתם‪ ,‬ותשמחו שלא נשברתם‪".‬‬
‫‪179‬‬
‫מנסה להתנחם בדבריה‪ ,‬המשיך לשפוך את ליבו בפניה‪ ,‬וככל שהמשיך לדבר‪ ,‬הופתע לגלות שהקשבתה‬
‫מקילה עליו‪ ,‬והשתתפותה בצערו משככת את דאגותיו‪ .‬אחרי שעה ארוכה שבה דיבר‪ ,‬ודיבר‪ ,‬שם לב לפתע‬
‫שלא נתן לה הזדמנות להוציא אפילו מלה אחת מפיה‪.‬‬
‫"מרים‪ ",‬אמר במבוכה‪" ,‬סליחה שאני שופך עליך ככה את כל הצרות שלי‪ ,‬אני מדבר ולא נותן לך אפילו‬
‫לפתוח את הפה ולספר מה חדש אצלך? את עוד עובדת?"‬
‫"כן‪ ,‬אני עוד עובדת במטווייה‪".‬‬
‫"ואת עוד גרה באותו מקום?"‬
‫"לא‪ ,‬גם אצלי יש חדשות רעות‪ ",‬נאנחה מרים‪.‬‬
‫"מה קרה? למה את נאנחת ככה?" שאל נבהל‪.‬‬
‫"הרבה שנים גרתי לבד‪ .‬לא האמנתי שהמצב שלי ישתנה‪ .‬והנה‪ ,‬לפני כמה חודשים פגשתי גבר‪ ,‬עולה‬
‫חדש שאיבד במחנות בפולין את אשתו והילדים‪ .‬גם הוא היה בודד בדיוק כמו שאני‪ .‬התחתנו מהר‪",‬‬
‫הוסיפה‪ ,‬לוגמת מכוס הקפה שלה‪" .‬שנינו כבר לא היינו צעירים‪ .‬קווינו שנוכל לנחם אחד את השני‪ ,‬ולתמוך‬
‫אחד בשני לעת זקנה‪".‬‬
‫"נו אז זה טוב‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל חודש אחרי החתונה לקחו את יואל לצבא‪ ,‬ושלושה ימים אחר כך הוא נהרג מפגיעת צלף‬
‫ברחובות תל אביב‪".‬‬
‫"מה את אומרת? זה לא יכול להיות‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬אומרים שהצרות מחזקות‪ ,‬אבל אני מרגישה רק חולשה‪ ,‬והבדידות קשה עוד יותר מאשר לפני‬
‫החתונה‪".‬‬
‫יעקב שמע את סיפורה‪ ,‬וכמכת ברק הלמה בו המחשבה‪" ,‬מישהו למעלה שמע את התפילות שלי‪.‬‬
‫הפגישה שלנו היא מהשמים‪ .‬אין שום דבר שקורה במקרה‪ .‬הקדוש ברוך הוא מבקש לעזור לי‪ .‬הנה היא גרה‬
‫לבד‪ ,‬עובדת קשה מדי במטווייה‪ ,‬ורחל שוכבת לבד בבית‪ ".‬הוא ידע שהפתרון בידו‪.‬‬
‫בהתרגשות אחז בידה‪ ,‬ואמר‪" ,‬מרים את נשלחת משמים אלי‪ .‬מהשמים הפגישו אותנו‪ .‬זה לא מקרה‬
‫שנפגשנו היום‪ .‬מלמעלה הפגישו אותנו‪ .‬יש לי פיתרון טוב גם בשבילך וגם בשביל רחל‪ .‬רק לפני כמה‬
‫חודשים‪ ,‬הידידה שלנו פייגע מתה‪ .‬את פגשת אותה אצלנו‪ .‬אולי את זוכרת אותה?"‬
‫"כן‪ ,‬אני זוכרת אותה‪ .‬מה? היא מתה? היא גרה אצלכם? נכון?"‬
‫"היא גרה בבית שלנו הרבה שנים‪ .‬החדר שלה עומד ריק‪ .‬אם תסכימי‪ ,‬תבואי לגור איתנו‪ .‬אני אשלם לך‬
‫יותר ממה שאת מרוויחה במטווייה‪ .‬אצלנו לא תצטרכי לעבוד קשה‪ ",‬הבטיח‪" .‬לאה גיסתי מבשלת את‬
‫האוכל‪ ,‬והבנות כבר עושות הכול בבית‪ ,‬אפילו נועה הקטנה כבר יודעת לרחוץ כלים ולקפל כביסה‪ .‬אנחנו‬
‫‪181‬‬
‫נהיה כמו המשפחה שלך‪ ,‬את לא תהיי יותר לבד‪ ,‬רחל תשמח‪ ,‬ואני והבנות נוכל לצאת בשקט מהבית ולא‬
‫לפחד שאולי יקרה לה משהו כשאנחנו לא בבית‪".‬‬
‫מרים הקשיבה לדבריו בהשתהות‪ .‬למעשה הצעתו קסמה לה‪ .‬היה לה קשה להמשיך ולעבוד בעבודה‬
‫המשעממת והמתישה במטווייה‪ ,‬לרוץ כל היום אחרי סלילים שיש לקשור להם חוט‪ .‬רגליה כאבו‪ .‬גבה כאב‪.‬‬
‫ידיה הפכו נוקשות מעבודה‪ .‬עבודה אחרת לא מצאה‪.‬‬
‫למרות השנים הרבות שחיה בארץ‪ ,‬היא לא למדה לדבר עברית‪ .‬בגלל בדידותה לא היה לה עם מי לדבר‬
‫בעברית‪ ,‬ועם מעט מכריה המשיכה לדבר באידיש‪ .‬היא כבר לא הייתה צעירה‪ ,‬ומי יישא לאישה אלמנה‬
‫שמנה‪ ,‬מבוגרת וענייה שאפה אדום‪ ,‬ואצבעותיה חתוכות תמיד‪ .‬אבל השינוי שהציע יעקב היה דרמטי‪ ,‬והיא‬
‫נרתעה מלקבלו‪ .‬הססנית‪ ,‬התקשתה לקבל החלטות‪ .‬היא הייתה מכורה לשגרה‪ .‬שינויים הפחידו אותה‪.‬‬
‫"יעקב‪ ,‬אני לא יודעת מה להגיד‪ ",‬אמרה במבוכה‪" ,‬אתה מציע משהו שלא חשבתי עליו‪ ,‬אני לא יודעת‬
‫מה לעשות‪ .‬קשה לי להחליט‪".‬‬
‫הוא ליטף את ידה‪" .‬אני יודע מרים‪ ,‬נפלתי עליך כרעם ביום בהיר‪ ,‬אני מצטער‪ ,‬לא התכוונתי לבלבל‬
‫אותך‪ .‬אני אגיד לך מה נעשה‪ ",‬אמר‪ ,‬מנסה להרגיע אותה‪" ,‬לכי‪ ,‬תבקשי חופש מהעבודה‪ ,‬בטח מגיע לך‬
‫איזה חופש‪ ,‬ואז תבואי‪ ,‬ותהיי בחופש שלך אצלנו‪ .‬אני מקווה שיהיה לך טוב‪ ,‬וכבר לא תרצי לעזוב אותנו‪".‬‬
‫מרים נרגעה‪ .‬ההצעה השנייה‪ ,‬לא נשמעה לה כל כך נועזת‪ .‬היא הסכימה לבקש חופש‪ ,‬ולבוא לבלות‬
‫אותו בביתו‪.‬‬
‫רגוע יותר‪ ,‬התנצל יעקב על כך שעליו לעזוב אותה‪" .‬אני חייב לחזור במהירות לצבא‪ .‬גם ככה הייתי‬
‫צריך לבוא כבר בבוקר‪ ".‬הסביר "בסוף עוד יעשו לי משפט צבאי כי לא באתי בזמן‪ .‬אבל מחר בצהרים אני‬
‫אבוא לחדר שלך‪ ",‬הבטיח‪" ,‬ואעזור לך להעביר מזוודה עם בגדים לבית שלנו‪".‬‬
‫"אימא שלי תמיד הייתה אומרת שלא חשוב מה החיים מביאים לך‪ ,‬יותר חשוב מה את עושה עם‬
‫החיים שלך‪ .‬אולי זה טוב מה שאתה אומר‪ ,‬שנעזור אחד לשני‪ ,‬וזה באמת יהיה בסוף לטובתי‪ .‬אלוקים לא‬
‫נותן לבן אדם מכה כזאת קשה שהוא לא יוכל לעמוד בה‪ .‬ואם הוא מכה‪ ,‬אז ביד השנייה הוא מלטף‪".‬‬
‫"את לא יכולה לתאר לעצמך כמה רחל תשמח לראות אותך‪ .‬פעם אחת תהיה לה הפתעה טובה‪ .‬מספיק‬
‫היו לה כבר דברים רעים‪".‬‬
‫"אומרים שנהיה הכי חושך‪ ,‬בדיוק לפני שהשמש באה‪ ",‬השיבה‪" ,‬אולי השמש תבוא בשביל שנינו‪ ,‬אולי‬
‫בגלל זה היה לנו כל כך הרבה חושך בזמן האחרון‪".‬‬
‫‪181‬‬
‫תקווה‬
‫בבוקר בו הגיעה מרים‪ ,‬לא הלכה לא הלכה ניצה לבית הספר‪ .‬היא פחדה להשאיר את אמה לבד בבית‪.‬‬
‫המבוגרים נראו חסרי ישע בעיניה‪.‬‬
‫היא הייתה אמנם עדין צעירה‪ ,‬אבל היא הייתה הבכורה‪ ,‬ובלי שמי‪-‬שהוא יבקש ממנה‪ ,‬נטלה על עצמה‬
‫את האחריות על אמה ואחיותיה‪ ,‬אחריות מעיקה מאד‪ ,‬אבל אחראיות שגורמת להרגשת בגרות ולתחושת‬
‫כבוד‪ .‬כאשר חזר יעקב בצהרים‪ ,‬מביא איתו את מרים‪ ,‬קיבלו אותה האם והבת בהקלה‪.‬‬
‫ניצה‪ ,‬כעקרת בית מנוסה‪ ,‬התרוצצה סביב האורחת‪ ,‬קירבה כסא אל מיטת אמה‪ ,‬הביאה שתייה קרה‪,‬‬
‫הציעה אוכל‪ ,‬ושאלה שוב ושוב את מרים אם תוכל להביא לה משהו נוסף‪ .‬רצונה של הצעירה להשביע את‬
‫רצונה‪ ,‬נגע לליבה‪ ,‬היא ניגבה דמעותיה‪ ,‬וחיבקה אותה בחיבה‪.‬‬
‫"הלוואי שהייתי יודעת עברית‪ ",‬אמרה לרחל‪" ,‬הייתי רוצה להגיד לה כמה היא נהדרת‪".‬‬
‫"את יכולה להגיד לה באידיש‪ .‬דיברנו אידיש כשלא רצינו שהילדים יבינו‪ ,‬אבל הם רצו להבין מה‬
‫שאנחנו א ומרים ולמדו אידיש‪ .‬היא מבינה אידיש‪ ,‬אבל אם היא מנסה לענות באידיש‪ ,‬היא מדברת כמו‬
‫שיקסה‪ ,‬ממש כמו גויה‪".‬‬
‫"טוב‪ ",‬אמרה לניצה‪" ,‬אני אדבר אידיש‪ ,‬ואת תעני בעברית‪ .‬ככה אני אלמד אותך אידיש‪ ,‬ואת תלמדי‬
‫אותי עברית‪ ".‬שעות ישבה ליד מיטת חברתה‪ ,‬נדהמת לראות את מצבה‪ .‬מלטפת את ידה‪ ,‬ושואלת עוד‬
‫ועוד שאלות‪ ,‬כדי להבין מה עבר עליה בכל השנים בהן לא התראו‪.‬‬
‫רחל‪ ,‬מכווצת‪ ,‬משכה בביישנות בסדין‪ ,‬מנסה לכסות את חרפת מחלתה וחרפת אבריה המעוותים‪,‬‬
‫מתביישת בפני חברתה בגופה חסר האונים‪ .‬בקושי ענתה לשאלותיה‪ ,‬אבל בליבה חשה הקלה רבה‪.‬‬
‫מאז פרוץ המלחמה‪ ,‬התרגלה לשכב שעות ארוכות כשאין איש מלבדה בבית‪ ,‬פותחת רדיו כדי לשמוע‬
‫קול אנושי כלשהו‪ .‬עכשיו שמחה שחברתה הותיקה לא שכחה אותה‪ .‬מקווה שאין זה חלום‪ ,‬שתתעורר‬
‫ממנו‪ ,‬ותמצא את עצמה שוב מפוחדת ובודדה‪.‬‬
‫יעקב הכניס את מזוודתה של מרים לחדר הריק של פייגע‪ ,‬ולאחר לילה ללא שינה בחפירות נרדם מיד‪.‬‬
‫הוא קיווה שמרים תישאר בביתם לתמיד‪ ,‬ותקל במשהו מהנטל המונח על שכמם‪.‬‬
‫‪182‬‬
‫הזדמנויות ‪7717 -‬‬
‫לאה לא הייתה מעורבת בנעשה בבית אחותה‪ .‬בשנים האחרונות נפל נטל העסקים רק עליה‪.‬‬
‫כשאחותה חלתה‪ ,‬היה גיסה עסוק בטיפול בבנותיו הקטנות‪ ,‬אחר כך התחיל להתרוצץ בין רבנים‬
‫ומקובלים‪ ,‬ועכשיו הוא משרת בצבא‪ .‬היא חששה שאם היא לא תנהל את העסק‪ ,‬הוא עלול לקרוס‪.‬‬
‫היא ידעה לנצל כל הזדמנות לעשיית רווחים‪ .‬בזמן המלחמה‪ ,‬הרוויחה יפה מהחוזים למכירת מזון‬
‫לצבא‪ ,‬וכשהסתימה המשיכה להתעשר בזכות "תוכנית הצנע" של דב יוסף‪.‬‬
‫יוסף‪ ,‬שר בממשלה‪ ,‬הנהיג תוכנית של חלוקת מזון על פי פנקסי נקודות‪ ,‬שנועדה לחלק את המזון‬
‫בצורה הוגנת בין התושבים והעולים הרבים שהגיעו למדינה בשנים הראשונות להקמתה‪.‬‬
‫ההקצבה סיפקה לתושבים די אוכל כדי שיישארו בריאים‪ ,‬אבל רבים היו מוכנים לשלם כסף רב‪ ,‬כדי‬
‫לקבל קצבת אוכל נוספת או מעדנים מפנקים שלא ניתן היה לקבל במסגרת הקיצוב‪.‬‬
‫לאה הצליחה לקבל רישיונות לרכישת כמויות אוכל גדולות‪ ,‬הן בזכות שלוש חנויות המכולת שהיו‬
‫ברשותם‪ ,‬הן בזכות המטבח בו הכינה אוכל לשמחות‪ ,‬ואפילו את מחלת אחותה ניצלה‪ ,‬כדי לקבל עבורה‬
‫תוספת אוכל‪ ,‬אותו מכרה לכול דורש‪.‬‬
‫מתחת לאריזות המזון שקיבלה על פי חוק‪ ,‬הסתירה אריזות של ביצים ושמן‪ ,‬שהצליחה לקנות‬
‫מחקלאים‪ ,‬שהבריחו ומכרו אותם במחיר מופקע‪.‬‬
‫היא הציעה ללקוחות זקנים להשאיר אצלה את פנקסי הנקודות שלהם‪ ,‬והייתה מביאה אליהם את‬
‫מצ רכי המזון הביתה‪ .‬אבל כשמישהו מהם מת‪" ,‬שכחה" להחזיר את הפנקסים‪ ,‬ואת כל האוכל שצברה‬
‫מכרה לכל המרבה במחיר‪.‬‬
‫מפה לאוזן עברה השמועה שבחנויות המכולת שלה‪ ,‬ניתן להשיג כל אוכל‪ ,‬בכל כמות‪ ,‬תמורת תשלום‬
‫מתאים‪ .‬היא הפיקה רווחים עצומים מהסוכר‪ ,‬הקפה והשימורים שמכרה ב"שוק השחור" למי שהפרוטה‬
‫הייתה מצויה בכיסו‪ ,‬והיה מוכן לשלם עבור מה שלא היה ניתן להשיג בעזרת פנקס ה"נקודות‪".‬‬
‫‪183‬‬
‫מלחמה אבודה‬
‫מרים גילתה מהר מאד את מצבה הבריאותי של רחל הקשה ואמרה ליעקב‪" ,‬מוכרח להיות באיזה שהוא‬
‫מקום רופא שיודע מה שהוא מדבר‪ ,‬אפילו אם נצטרך ללכת מרופא לרופא עד שנמצא אחד שיודע לרפא גם‬
‫מחלה יותר קשה מ"אנגינה" או נזלת‪ .‬אסור לתת לאישה צעירה לשכב ככה‪ ,‬ולא לעשות כלום‪".‬‬
‫לאה לא האמינה‪ ,‬ולו לרגע‪ ,‬שקיימת באיזה שהוא מקום בעולם תרופה המסוגלת עוד לרפא את‬
‫אחותה‪ ,‬והייתה בטוחה‪ ,‬שבעמקי ליבו‪ ,‬גם גיסה יודע שהמלחמה אבודה ולאשתו אין מרפא‪ .‬היא חששה‬
‫שהרופאים רק יאריכו את חייה‪ ,‬ויאמללו את יעקב שנים ארוכות ללא טעם‪ .‬אבל היא העריצה את נחישותו‬
‫להמשיך ולהיאבק למענה‪ ,‬ודאגה שתמיד יעמוד לרשותו די כסף‪ ,‬כדי להמשיך בחיפושיו‪.‬‬
‫הכסף זרם עכשיו לידיהם ולא היווה מכשול‪ .‬היה ביכולתם להתייעץ עם טובי הרופאים‪ ,‬ואף עם‬
‫היקרנים שבהם‪ .‬יעקב שאל מכרים אם הם שמעו על רופא טוב שיוכל לעזור לאשתו‪ .‬התברר לו‪ ,‬שכל אחד‬
‫מהם הכיר מישהו שנטה למות‪ ,‬מבלי שמישהו מצא לו תרופה‪ ,‬עד שרופא מסוים‪ ,‬ורק הוא‪ ,‬הצליח להציל‬
‫אותו‪ .‬מדי פעם שמע על רופא חדש שהוא "ממש מחולל נסים‪".‬‬
‫"שמעתי על רופא טוב בראש פינה‪ ",‬אמר לרחל ומרים‪.‬‬
‫"ראש פינה?" הזדעקה רחל "א מעישה מיט א גשפט‪ ,‬סיפור חדש‪ ,‬בשביל מה לנסוע עד ראש פינה?"‬
‫"שמעתי שהרופא הזה באמת יודע לרפא מחלות‪ ,‬מוכרחים לנסות‪ ,‬בשביל רופא טוב שווה לנסוע‬
‫רחוק‪".‬‬
‫הוא הזמין מונית‪ .‬הוא ומרים גררו את החולה‪ ,‬והעבירו אותה מכסא הגלגלים למונית שלקחה אותם‬
‫אל רופא נוסף‪ .‬כל נסיעה נטעה בליבם תקווה חדשה‪.‬‬
‫הרופאים היו שומעים את סיפורם‪ ,‬ועורכים בדיקות אחדות‪ .‬הישרים הודו שהם חסרי אונים‪ ,‬ושאין‬
‫ביכולתם לרפא אותה‪ .‬הנוכלים‪ ,‬העמידו פני מומחים‪ ,‬ומכרו להם‪ ,‬בכסף רב‪ ,‬תרופות שונות‪.‬‬
‫אל ה"מרפא" הראשון הגיעו בעקבות שמועות על מרפא פלאי שרק מביט על הציפורנים וכבר יודע מה‬
‫הבעיה של החולה ומצליח לרפא כל מחלה‪ .‬לפני שרחל ויעקב נכנסו אל חדרו‪ ,‬הזהירו אותם‪" ,‬אל תגידו לו‬
‫שום דבר‪ ,‬הוא לא צריך שאתם תספרו לו מה הבעיה‪ .‬הוא כבר יגיד לכם מה הבעיה‪".‬‬
‫‪184‬‬
‫"המרפא" הביט בעיון בציפורניה של רחל והתחיל לפרט את כל הויטמינים והאי‪-‬נזמים החסרים בגופה‪.‬‬
‫"אם תקנו אצלי את הויטמינים שחסרים לה‪ ,‬היא תרגיש מהר מאד יותר טוב‪ ",‬הבטיח‪.‬‬
‫"אני מאד שמח לשמוע את מה שאתה אומר‪ ",‬אמר לו יעקב "כי הרופאים אומרים שהיא חולה‬
‫במוליטפל סקלורוזיס או טרשת נפוצה בעברית ושאין למחלה הזאת תרופה‪".‬‬
‫ה"מרפא" לא התבלבל‪" ,‬נו זה מה שאמרתי‪ ,‬בגלל המחלה היא סובלת ממחסור חמור בויטמינים‪ ".‬הוא‬
‫מכר להם ויטמינים בכסף מלא‪.‬‬
‫השני שייכנע אותם לבוא לקליניקה שלו לשבוע טיפולים‪ ,‬ובכל יום הניח על גבה "כוסות רוח‪" ".‬וזה‬
‫באמת עזר כמו כוסות רוח למת‪ ",‬אמרה רחל ליעקב‪ ,‬אבל הוא התעקש להמשיך ולנסות עוד רופאים‪.‬‬
‫השלישי הציע לשים מטבע זהב בכוס מים‪ ,‬ולשתות כל יום את המים בהם הייתה המטבע שרויה‪.‬‬
‫"מרפא" רביעי הציע לה לצום פעמים בשבוע כדי לנקות את הגוף מרעלים‪ .‬החמישי סובב חוט עם‬
‫משקולת‪ ,‬ולפי נטית המשקולת‪ ,‬שינה לסירוגין את הדיאטה שלה‪ ,‬והודיע לה אילו מאכלים מותר לה‬
‫לאכול‪ ,‬ואילו אסורים עליה‪ ,‬והשישי נתן לה זריקות כבד כואבות מאד לחיזוק‪.‬‬
‫ממושמעת נהגה רחל על פי כל העצות‪ .‬המשותף לכולן היה שהן לא עזרו‪ .‬היו עצות שאף הזיקו וגרמו‬
‫להידרדרות במצבה‪.‬‬
‫אחרי שבקרו אצל רופאים ו"מרפאים" רבים בארץ‪ ,‬הגיעה מרים למסקנה‪" ,‬הרופאים בארץ לא טובים‬
‫מספיק‪ ,‬וחייבים לקחת אותה לרופא גדול בחוץ לארץ‪ ,‬שידע איך לעזור באמת למסכנה‪".‬‬
‫רחל התנגדה להיפרד מבנותיה ולנסוע לחפש ניסים מעבר לים‪.‬‬
‫"כל הרופאים הישרים אומרים שאין תרופה למחלה שלי‪ ",‬טענה‪" ,‬אני לא יודעת אפילו מלה אחת‬
‫באנגלית‪ ,‬אתה לא יודע מלה באנגלית‪ ,‬אנחנו לא מכירים אף אחד בחוץ לארץ‪ ,‬כולם שם זרים‪ ,‬איך‬
‫נסתדר?" יעקב‪ ,‬למרות שחשש כמוה מהנסיעה‪ ,‬התעקש לנסות‪.‬‬
‫לאה שמעה את הבנות מתווכחות על הנסיעה באחת מארוחות ליל השבת‪" .‬אתם נוסעים לאירופה?"‬
‫שאלה בקנאה‪ .‬מה שגיסה מוכן לעשות עבור אחותה‪" .‬בשביל מה זה טוב?"‬
‫"גם אני טוענת שזה מיותר‪ ",‬ענתה רחל‪" ,‬תעזרי לי‪ ,‬תסבירי ליעקב שחבל על הכסף‪ ,‬חבל על הזמן‪,‬‬
‫וחבל על הכוח‪".‬‬
‫"אני לא מתערבת בוויכוחים שלכם‪ ",‬ענתה פגועה‪ .‬ברור שאפילו מרים יודעת על התוכניות שלו‪ ,‬ואני‬
‫צריכה לשמוע על זה במקרה‪ ,‬חשבה במרירות‪ ,‬ובלעג שאלה‪" ,‬ומה מרים אומרת על התוכנית?"‬
‫"מרים מסכימה‪ ",‬ענה יעקב‪" ,‬השאלה מה את אומרת‪ .‬אם את לא יכולה להישאר לבד‪ ,‬אז כל התוכנית‬
‫נופלת‪ ,‬אבל אם את יכולה‪ ,‬הייתי מאד רוצה לנסוע‪".‬‬
‫‪185‬‬
‫לאה ראתה את התחינה בפניו‪ ,‬וכל ההתנגדויות שלה נמסו‪" ,‬תיסע‪ ,‬תיסע‪ ",‬אמרה בחיבה‪" ,‬אל תדאג‪,‬‬
‫אני אסתדר‪ ,‬רק אל תתעכב שם מדי הרבה זמן‪ .‬אני כבר מחכה שתחזור‪".‬‬
‫יעקב שמע מלקוח על רופא מפורסם באנגליה‪ .‬לאה הזמינה כרטיסי נסיעה לאוניה שהפליגה מחיפה‪.‬‬
‫מרים ושלושת בנותיהם עטפו אותם בדאגה‪ ,‬הלבישו אותם בבגדים חמים‪ ,‬הכריחו אותם לקחת בקבוק‬
‫מיץ תפוזים ושקית עם כריכי חמאה‪ ,‬סרדינים ומלפפון עטופים בנייר פרגמנט‪" ,‬שיהיה לכם מה לאכול‪ ,‬עד‬
‫שיתנו לכם משהו לאכול באוניה‪".‬‬
‫ארבעתן נסעו ללוות אותם לנמל‪ .‬בעיניים דומעות‪ ,‬ראו את אביהן דוחף את כסא הגלגלים במעלה כבש‬
‫האוניה‪ .‬חבוקות‪ ,‬נפנפו בידיהן עד שהאוניה נעלמה‪ ,‬מנסות לכבוש את פחדן שמא גם הניסיון הזה לא‬
‫יצליח‪.‬‬
‫"למה קראתם לי‬
‫חופי הפלא?‬
‫חודש לאחר מכן חזרו רחל ויעקב לביתם‪ .‬היא חזרה יותר חולה מאשר הייתה לפני הנסיעה‪ ,‬והוא חזר‬
‫מותש גופנית ונפשית ומבטו כבוי‪ .‬הנסיעה הארוכה בה טיפל יום ולילה באשתו‪ ,‬הריחוק מבנותיו‪ ,‬איבוד‬
‫התקווה האחרונה‪ ,‬שברו את ליבו‪ .‬הוא חזר עייף‪ ,‬ושבור לב‪.‬‬
‫לאט ובהפסקות סיפר את קורותיהם בחודש בו שהו מחוץ לביתם‪.‬‬
‫"התא שלנו באוניה היה נמוך‪ ",‬סיפר‪" ,‬ולרחל היה קשה להגיע אל חדר האוכל או סתם לעלות לסיפון‬
‫ולנשום אוויר‪ .‬היא נשארה כל הנסיעה בתוך התא הקטן‪ .‬הנדנודים הפריעו לה לישון בלילה‪ ,‬והפריעו לה‬
‫לאכול ביום‪".‬‬
‫‪186‬‬
‫"המלון בלונדון‪ ,‬שאליו הביא אותנו נהג המונית‪ ",‬הוא קינח את אפו בקול‪ ,‬מנסה להסוות את הבכי‬
‫שבקולו‪" ,‬היה מלוכלך‪ ,‬ועמד באזור מסוכן‪ .‬שנינו לא נרדמנו כל הלילה‪ .‬רחל‪ ,‬בגלל הלכלוך‪ ,‬ואני פחדתי‬
‫להירדם‪ ,‬שלא ישדדו בלילה את הכסף שהבאנו איתנו‪ .‬הזזתי את השולחן עד לדלת‪ ,‬וישבתי כל הלילה על‬
‫הרצפה ליד הדלת‪ ,‬לשמור שאף אחד לא יכנס לחדר‪".‬‬
‫"כמה זמן הייתם שם?" שאלה אפרת‪.‬‬
‫"בבוקר השארתי את אימא לבד בחדר‪ ",‬סיפר בכאב‪" ,‬החלטתי שאני חייב להזמין מונית‪ ,‬ולנסוע לחפש‬
‫יהודים‪ ,‬אחרת נשאר קבורים תמיד בחדר המלוכלך‪ ,‬ואף פעם לא נמצא רופא‪".‬‬
‫"איך הסתדרת בלי אנגלית?" שאלה מרים‪.‬‬
‫"לקחתי מילון עברי‪-‬אנגלי‪ .‬חיפשתי את המלה "בית כנסת"‪ ,‬והראיתי לנהג את המלה באנגלית באותה‬
‫שורה‪ .‬הנהג עשה "כן" עם הראש שלו‪ ,‬והסיע אותי עד לבית כנסת בשכונה יהודית‪".‬‬
‫"ואיך מצאתם את הרופא?" ניצה הייתה מרותקת לסיפורו‪.‬‬
‫"נכנסתי לבית הכנסת‪ ,‬סיפרתי באידיש למתפללים שהשארתי אישה חולה בחדר מלוכלך במלון‪,‬‬
‫הראיתי להם את הכתובת על הכרטיס שלקחתי מהמלון‪ ,‬ושאלתי לכתובת הרופא‪".‬‬
‫"והם ידעו?" שאלה נועה‪ .‬כל הסיפור הזה ריתק גם אותה‪.‬‬
‫"אחד המתפללים ידע אידיש‪ ,‬והסכים לעזור לי‪ .‬נסענו במונית‪ ,‬לקחנו את רחל ואת המזוודות‪ ,‬ועברנו‬
‫למלון יהודי שמדברים שם אידיש‪ ,‬והאוכל כשר‪ .‬אותו יהודי לא עזב אותנו‪ .‬הוא טלפן לרופא‪ ,‬והתברר שזה‬
‫רופא מפורסם ברחוב הארלי בלונדון‪ .‬היהודי ביקש שיקבע לנו פגישה דחופה‪ ,‬כי אנחנו תיירים‪ .‬ובאמת‬
‫הרופא קבע לנו פגישה למחרת‪".‬‬
‫"איזה איש טוב‪ ",‬אמרה אפרת‪.‬‬
‫"כן היהודי הזה‪ ",‬אמר יעקב בהערכה‪" ,‬היה ממש צדיק‪".‬‬
‫"ומה קרה אצל הרופא?" שאלה נועה מרותקת‪.‬‬
‫"האיש הלך איתנו גם אל הרופא‪ ,‬תרגם את השאלות שלו ואת התשובות שלנו‪".‬‬
‫ומה אמר הרופא?" שאלה מרים‪" ,‬העיקר זה אם הוא עזר לכם?"‬
‫"פה נגמר המזל הטוב‪ ",‬ענה באנחה‪" ,‬הרופא בדק אותה‪ ,‬ואמר שאין אף אחד בעולם שיכול לעזור לה‪".‬‬
‫"אמרתי לך שחבל על הכסף‪ ,‬חבל על הזמן‪ ,‬וחבל על הכוח‪ ,‬אבל אתה לא רצית להקשיב‪ .‬עכשיו טוב‬
‫לך?" שאלה רחל במרירות‪ .‬שתיקה השתררה בחדר‪ ,‬ובני המשפחה התפזרו בשקט‪.‬‬
‫מאוחר יותר אמר יעקב בלחש למרים‪" ,‬אני מרגיש שניסתי הכול‪ ,‬אל תגידי אף מלה לרחל‪ ,‬אבל כנראה‬
‫שבאמת אין רופא בעולם שיכול לעזור לנו‪".‬‬
‫עכשיו גם מרים הסכימה שמהרופאים לא תבוא הישועה‪" .‬הכי טוב שיתנו לה לחיות בשקט בביתה‪".‬‬
‫‪187‬‬
‫הנסיעה גרמה לרחל רגשות אשם‪ .‬בגללה נשארו בנותיה לבד בבית‪ ,‬בגללה עזב בעלה את העבודה‪ ,‬בזבז‬
‫כל כך הרבה כסף‪ ,‬והתגעגע כל הזמן לבנות שלו‪ .‬רק צרות יש להם בגללה‪ .‬בגללה רע לכולם‪.‬‬
‫"הלוואי שהייתי מתה‪ ,‬וכולם היו משתחררים ממני‪ ".‬מחשבות אובדן מילאו את ליבה‪ .‬היא הייתה‬
‫מוכנה לעבור על איסורי דתה‪ ,‬לו מצבה הגופני היה מאפשר לה לבצע את זממה‪.‬‬
‫נטל אשמה‬
‫יום אחד שמעו הבנות‪ ,‬במקרה את אימן מספרת למרים איך התפרצה מחלתה בזמן לידתה של נועה‪.‬‬
‫הבנות הקשיבו לשיחה בדממה‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬לפני השינה‪ ,‬ראתה ניצה שנועה יושבת שקטה על מיטתה‪ .‬היא נגשה וישבה לידה‪" .‬את לא‬
‫אשמה‪ ,‬נועה‪ ",‬אמרה לה‪" ,‬המחלה התחילה במקרה כשאת נולדת‪ ,‬אבל זה לא בגללך‪".‬‬
‫"אני כן אשמה‪ ",‬היא הייתה משוכנעת באשמתה‪" .‬אם אני לא הייתי נולדת‪ ,‬זה לא היה קורה‪ .‬אימא‬
‫הייתה בריאה‪ ,‬ואת ואפרת ואבא לא הייתם צריכים לסבול את מה שאתם סובלים עכשיו‪ .‬היום אני בריאה‪,‬‬
‫אבל‪ ,‬אימא חולה בגללי‪ ,‬ואבא סובל בגללי‪ ,‬והכול בגללי‪".‬‬
‫"אל תדברי שטויות‪ ",‬השיבה ניצה בתקיפות‪" ,‬לא אנחנו‪ ,‬לא אבא ואפילו לא אימא‪ ,‬אף אחד מאתנו לא‬
‫מוותר עליך‪ .‬את מוסיפה לנו כוח‪ ,‬ואנחנו צריכים אותך כדי שביחד יהיה לנו כוח לנצח את מה שקורה‬
‫לנו‪".‬‬
‫נועה לא השיבה‪ .‬אבל בליבה המשיכה להאמין שבגללה אמה חלתה‪ ,‬ובגללה קשה לכולם‪ .‬היא ידעה גם‬
‫שאביה אוהב אותה יותר מאשר את אחיותיה‪ .‬בגללה הן לא מקבלות את האהבה שהיה נותן להן‪ ,‬אם היא‬
‫לא הייתה‪ ,‬אבל הן לא שונאות אותה‪ ,‬ולא מקנאות בה‪ .‬תמיד אהבו אותה‪ ,‬פינקו אותה וטיפלו בה כאילו‬
‫היא הבת שלהן‪ ,‬ולא אחותן‪.‬‬
‫אהבתו של אביה הכבידה על מצפונה‪" ,‬הוא נותן לי את כל האהבה שיש לו בלב‪ ,‬ולא נשאר לו הרבה‬
‫כדי לחלק גם לאחרים‪ ,‬ובכלל לא מגיעה לי האהבה הזאת‪ ,‬כי עכשיו שמעתי שאימא בכלל חולה בגללי‪".‬‬
‫מאותו יום העמיסה על עצמה גם נטל של אשמה על כך‪ ,‬שהולדתה גרמה לאמה לחלות במחלה הארורה‪.‬‬
‫נטל אשמה זה התחזק באותן עשרים שנה בהן לא ראתה את הבן שנאלצה שנים אחר כך למסור‬
‫לאימוץ בטורונטו‪ .‬כל חייה למדה לחיות עם נטל של אשמה‪.‬‬
‫‪188‬‬
‫חוזרים מארץ‬
‫המתים‬
‫בוקר אחד נכנס ראובן‪ ,‬מזיע וקצר נשימה למשרד של אמו‪ ,‬ואמר בבהלה‪" ,‬אימא‪ ,‬שלושה אנשים הלכו‬
‫אחרי כל הדרך‪".‬‬
‫"אוי וי מיר‪ ,‬אוי לי‪ ,‬מה הם עשו?" שאלה בבהלה‪.‬‬
‫"הם הראו עם האצבע עלי‪ .‬כל הזמן הם הסתכלו עלי ודברו‪ .‬דיברו‪ ,‬והלכו אחרי‪ .‬לכי לראות‪ ",‬ביקש‬
‫בפחד‪" ,‬עוד מעט הם יגיעו‪".‬‬
‫חוששת פן מישהו מבקש לפגוע בבנה היחיד‪ ,‬יצאה כועסת לפגוש את האנשים המבקשים לפגוע בו‪,‬‬
‫ולהראות להם עם מי יש להם עסק‪.‬‬
‫בנה הלך אחריה‪ ,‬מתחבא מבוהל מאחורי גבה‪ ,‬חושש מפני מה שהם יעוללו וסקרן לראות איך תתמודד‬
‫עם שלושת האנשים המאיימים‪ .‬להפתעתו ראה אותה עומדת‪ ,‬לוטשת עיניים בזקן ובשתי הצעירות שהיו‬
‫עמו‪ ,‬ולפתע החלו כל הארבעה לבכות ולהתחבק‪.‬‬
‫"די דרפת זיין‪ ,‬את צריכה להיות או רוחצ'ה או לאהל'ה של יוסף‪-‬לייב‪ ",‬אמר הגבר באידיש‪.‬‬
‫דומעת‪ ,‬לא מאמינה למראה עיניה‪ ,‬שאלה‪" ,‬יונה רוטנברג? אתה באמת חי או שאני חולמת?"‬
‫הארבעה עמדו חבוקים ברחוב ובכו‪ .‬ראובן הביט בסקרנות בבוכים‪ .‬מעולם לא ראה קודם לכן את אמו‬
‫בוכה‪ .‬הוא לא הבין מה קרה לה‪" .‬אימא למה את בוכה?"‬
‫"זה דוד שלי‪ ,‬אח של אבא שלי‪ .‬חשבתי שהוא מת‪ .‬איזה נס‪ .‬איזה נס‪ .‬פשוט נס משמים‪ .‬אח של סבא‬
‫שלך הגיע אלינו‪".‬‬
‫‪189‬‬
‫"אנחנו עושים כאן הצגה לכל הרחוב‪ ",‬זרזה את כולם לעלות לדירתה‪ .‬בבית הציג יונה את שתי בנותיו‪,‬‬
‫אלקה ודבורה‪ .‬הן היו עדין ילדות כשלאה עזבה את העיירה‪ ,‬והיא זכרה רק את שמותיהן‪.‬‬
‫"איך הגעתם לפה?" שאלה באידיש‪.‬‬
‫"הסתובבנו ברחובות בני ברק‪ ",‬ספר יונה‪" ,‬שאלנו אנשים‪ ,‬איפה גרות האחיות רוטנברג‪ .‬אף אחד לא‬
‫ידע‪ .‬פתאום ראינו את הילד הזה הולך ברחוב‪ ,‬הבטתי עליו‪ ,‬ואמרתי לבנות‪" ,‬תביטו על הילד הזה‪ ,‬יש לו‬
‫שער אדום‪ ,‬כמו שהיה לי בגיל שלו‪ .‬תראו את הפנים שלו‪ ,‬זה חייב להיות הבן או של רוחצ'ה או של‬
‫לאהל'ה‪ .‬הוא כל כך דומה להן‪".‬‬
‫"הן לא האמינו לי‪ ".‬קרא בצחוק‪ ,‬מרוצה מעצמו‪" ,‬אמרתי להן תסמכו עלי‪ ,‬בואו‪ ,‬נלך אחריו‪ ,‬הוא יראה‬
‫לנו את הבית‪".‬‬
‫לאה עדין לא האמינה למראה עיניה‪" .‬זה כאילו שחזרתם מעולם המתים‪ ".‬היא לא האמינה שמישהו‬
‫ממשפחתה נשאר בחיים‪ ,‬והנה יונה‪ ,‬אחיו של אביה‪ ,‬ושתי בנותיו עומדים לפניה‪ .‬זה פלא המתחולל‬
‫לעיניה‪.‬‬
‫"איך הגעתם לארץ?" שאלה‪.‬‬
‫"זהו סיפור ארוך‪ ",‬ענה יונה‪" ,‬כשהמלחמה התחילה‪ ,‬עוד היה אפשר לברוח לרוסיה‪ .‬אבא שלך כבר היה‬
‫חולה מאד‪ ,‬ולא יכל לברוח‪ .‬אימא שלך לא רצתה לעזוב אותו לבד‪ .‬רצינו לקחת את שני האחים שלך אתנו‪.‬‬
‫למעשה אפילו שכנענו את הרשל‪ ,‬והוא יצא איתנו לדרך‪ ,‬אבל אחרי יום אחד הוא התחרט‪ .‬ניסינו לשכנע‬
‫אותו‪ .‬דיברנו ודיברנו‪ .‬אי אפשר היה לשנות את דעתו‪ ",‬אמר‪ ,‬מקווה שלא תאשים אותו שלא השתדל‬
‫מספיק להציל את אחיה‪.‬‬
‫"זה היה כמו לדבר אל הקיר‪ ",‬הוסיפה דבורה‪ ,‬מנסה לחזק את טיעוני אביה‪ .‬גם היא פחדה שלאה‬
‫תחשוב שהם לא השתדלו מספיק להציל את אחיה‪" ,‬הוא לא הקשיב‪ .‬בעקשנות אמר כל הזמן‪" ,‬אני לא יכול‬
‫להשאיר את אבא חולה לבד‪ ,‬וגם אימא צריכה אותי עכשיו‪".‬‬
‫"הוא חזר‪ ",‬סיפרה בפרוט‪ ,‬שלא יישאר ספק‪ ,‬שהם עשו כל מה שניתן כדי להציל אותו‪" ,‬אי אפשר היה‬
‫לשכנע אותו להמשיך אתנו‪ .‬ויותר לא שמענו ממנו‪ ",‬אמרה בצער‪.‬‬
‫לאה חשבה בחום על האח הקטן שהשאירה בבית‪ ,‬והנה מתגלה לה שהוא היה כזה אמיץ‪ ,‬וכזה מסור‬
‫וכזה גיבור‪ .‬היא לא התפלאה על החלטתו האמיצה‪ ,‬אבל הכאב על אובדנו היה צורב‪.‬‬
‫"אנחנו עברנו גיהינום ברוסיה‪ ",‬הוסיפה דבורה‪" ,‬אנשים מתו כמו זבובים‪ ,‬לא היה יום שלא חשבנו‬
‫שגם אנחנו נמות מקור או מרעב או ממחלות‪ .‬אבל נשארנו בחיים‪ .‬לא נשארו הרבה‪" ,‬אחד מעיר ושנים‬
‫ממשפחה"‪ ,‬ככה כתוב‪ ,‬נכון? ועכשיו אנחנו פה‪ .‬אין לנו שום דבר‪ ,‬אבל אנחנו בחיים‪".‬‬
‫‪191‬‬
‫נרגשת‪ ,‬הגישה לאה אוכל‪ ,‬ומזגה כוסות תה חם‪" ,‬יש לכם משפחה‪ ,‬אותנו‪ .‬אני ויעקב גיסי נעזור לכם‪.‬‬
‫ואיפה אתם גרים עכשיו?" חקרה‪.‬‬
‫"אנחנו גרים ליד פתח תקווה‪ ",‬אלקע גם רצתה לתרום לשיחה‪" ,‬קיבלנו שני בתים שהערבים ברחו‬
‫מהם‪ .‬הבתים קטנים ומלוכלכים‪ .‬בית השימוש בחצר‪ .‬אבל יש לנו גג על הראש‪ ,‬מיטות ושמיכות‬
‫מהסוכנות‪ ,‬וזה יותר ממה שהיה לנו בסיביר‪ .‬הבית הקטן בשביל דבורה‪ ,‬ואבא גר אתנו בבית הגדול‪".‬‬
‫"וכמה ילדים יש לכם?"‬
‫"לאלקה וחיים יש בן ובת‪ ,‬זאב וגיטל‪ ,‬פה קוראים לה טובה‪ ",‬אמר יונה בגאווה‪" ,‬ולדבורה ושמעון יש‬
‫שני בנים אריה ונתן‪".‬‬
‫"עכשיו‪ ",‬יונה דיבר מהר‪ ,‬כאילו הוא מוכרח לפרוק את מה שיש בלבו‪ ,‬לפני שיעצרו אותו‪ ,‬או לפני‬
‫שיאבד את אומץ ליבו‪" ,‬כל מה שאנחנו צריכים זה עבודה בשביל הגברים‪".‬‬
‫"יש לכם עבודה‪ ",‬הכריזה לאה‪" ,‬אתם יכולים להתחיל מחר בבוקר‪ ,‬שלושתכם‪ ,‬גם חיים של אלקה‪ ,‬וגם‬
‫שמעון של דבורה‪ ,‬אני אתן לכם עבודה‪ .‬תעבדו אצלנו‪ ,‬אצל יעקב ואצלי‪ .‬אם תמצאו משהו יותר טוב‪,‬‬
‫תעזבו‪ .‬אבל כל זמן שאתם צריכים‪ ,‬יש לכם עבודה אצלנו‪".‬‬
‫השלושה חבקו ונשקו אותה‪" ,‬לאה יש לך לב טוב כמו שהיה לאבא שלך‪ .‬גם לאח שלי היה לב טוב כזה‪,‬‬
‫כמו שלך‪ .‬את לא סתם פליימיאניק‪ ,‬קרובה‪ ,‬את יותר טובה מאחות‪ .‬לא נשכח לך את זה‪ .‬את עוזרת לנו‪,‬‬
‫כשאנחנו הכי צריכים את זה‪".‬‬
‫"ועכשיו בואו נלך לראות את רחל‪ .‬אתם עוד לא יודעים‪ ,‬אבל היא מאד חולה‪ .‬תכף נרד ותוכלו לראות‬
‫אותה ולספר לה שאח של אבא שלה חי‪ .‬אני יודעת שנורא לראות אותה‪ ,‬אבל אל תראו לה מה שאתם‬
‫מרגישים‪ .‬גם ככה קשה לה‪ ",‬ניסתה להראות כמזדהה עם בעיות אחותה בפני קרובי משפחתה‪.‬‬
‫רחל התקשתה לדבר עם אורחיה‪ .‬היא הקשיבה לסיפורים‪ ,‬מנענעת ראשה‪ ,‬ומנגבת דמעותיה‪.‬‬
‫גם האורחים ניגבו דמעותיהם למראה הנורא של קרובתם‪ .‬הם זכרו אותה כצעירה יפיפייה‪ ,‬פורחת‬
‫ומלבלבת‪ ,‬והנה הם פוגשים אישה חולה‪ ,‬נכה‪ ,‬בקושי מסוגלת לדבר‪.‬‬
‫לאה לא נתנה לשלושה לעזוב‪ .‬היא התקשתה להיפרד משרידי משפחתה ששבו באורח פלא מן המתים‪.‬‬
‫"אגיד לכם מה נעשה‪ .‬הערב מדליקים נר ראשון של חנוכה‪ .‬אני אשלח טנדר עם הנהג שלי‪ ,‬להביא את כל‬
‫המשפחה‪ .‬נכיר את הבעלים והילדים‪ .‬נפגיש את כל המשפחה יחד‪".‬‬
‫לאה הביאה לדירת אחותה ערמות של סופגניות חמות‪ ,‬קערות עם סלטים‪ ,‬חמוצים ומציות‪.‬‬
‫היא ירשה ממשפחתה את התשוקה להאכיל את האהובים עליה‪ ,‬ומאז שהתחילה לבשל כדי לכבוש את‬
‫לב יעקב‪ ,‬שיכללה לכלל שלמות את אומנות הענקת ביטויי אהבתה‪ ,‬בעזרת האכלת האהובים עליה‪.‬‬
‫‪191‬‬
‫"אנחנו לא צריכים להאכיל את כל מחנות העולים‪ ",‬אמר יעקב כשראה את כמויות האוכל שהביאה‪,‬‬
‫"רק את המשפחה שלנו‪".‬‬
‫לאה צחקה‪ ,‬אבל לא רצתה להפחית בכמויות האוכל‪ ,‬גם אם הוא מלגלג עליה‪.‬‬
‫מרים טיגנה לביבות תפוחי אדמה‪ .‬הנר הראשון שהדליק יעקב אותו ערב‪ ,‬בחנוכייה שהביאה רחל מבית‬
‫הוריה‪ ,‬הזכיר להם את אלו שלא הצליחו לשרוד‪.‬‬
‫"אסור להיות עצובים בחנוכה‪ ",‬קרא יעקב‪ .‬הוא מזג שתייה חריפה‪ ,‬וניסה להצהיל את רוחם‪.‬‬
‫קשה היה לשבור את מחסום השתיקה‪ .‬בני המשפחה‪ ,‬שזה מקרוב הגיעו לארץ‪ ,‬ראו את הבניין המפואר‬
‫של בנות דודתן‪ ,‬והקנאה אכלה אותם‪" ,‬בשנים שאנחנו אכלנו עשב‪ ,‬וקפאנו עד מוות‪ ,‬הם בנו לעצמם כאן‬
‫כזה ארמון‪ ,‬ומה יש לנו עכשיו‪ ,‬חורבות שהערבים ברחו מהם‪ ,‬ועבודה בחסדי הוד מעלתם‪ .‬הילדים שלהם‬
‫חיים כמו נסיכים‪ ,‬ולילדים שלנו אין שום דבר‪ .‬איפה הצדק בעולם? איך אפשר לבלוע פרור של אוכל‬
‫כשהמרירות שורפת את הקישקס‪ ,‬המעיים"? הם כמעט לא נגעו באוכל‪.‬‬
‫"הכול כשר פה‪ .‬אתם יכולים לאכול בשקט‪ ",‬הכריז יעקב‪ ,‬כשראה שאינם אוכלים‪.‬‬
‫"כשר‪ .‬אם אתם הייתם יודעים מה אכלנו ברוסיה‪ ,‬לא הייתם מדברים על כשר‪ .‬כשמישהו נתן לנו משהו‬
‫לאכול‪ ,‬אמרנו תודה‪ ,‬ולא שאלנו אם זה כשר‪ .‬ובכלל למדתי שיותר טוב לאכול את הדם מאשר לאכול את‬
‫האדם‪ ,‬ולהעליב את מי שמאכיל אותך‪".‬‬
‫אבל כשלאה הביאה קופסה של קוביות סוכר והציעה תה‪ ,‬שמחו‪" ,‬הו תה כמו בבית‪ ".‬הם נהנו לשים‬
‫קובייה בפה‪ ,‬וללגום את התה תוך כדי מציצת הסוכר‪" .‬זה תה בדיוק כמו בבית‪".‬‬
‫"את עוד זוכרת משהו מפולנית?" שאל יונה‪" ,‬כמה שנים עברו מאז שעזבת את פולין? עשרים שנה‪,‬‬
‫נכון?"‬
‫לאה שמעולם לא שכחה תאריכים או מספרים‪ ,‬אמרה‪" ,‬רק שש עשרה שנים‪ ,‬ובכל זאת אני זוכרת רק‬
‫שתי מילים‪ ,‬ותמיד אני אומרת אותן לקונים הפולניים הזקנים שלי והם צוחקים ובטוחים שאני יודעת‬
‫פולנית‪".‬‬
‫"איזה מלים את זוכרת?" התענינו כולם‪.‬‬
‫"סטרוש נירדוש"‬
‫יונה צחק‪ ,‬והסביר לכולם‪" ,‬זקנה זה לא שמחה‪" ".‬הפתגם הזה נכון‪ ,‬למרות שהוא פולני‪ .‬אני כבר מרגיש‬
‫כמה עצובה הזקנה‪".‬‬
‫"אתה זקן יונה? הלוואי שאני אזדקן כמוך‪ .‬אתה מלא מרץ‪ .‬אתה נראה נהדר‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬שמעתי שיש שלושה חלקים לחיים של כל אדם‪ ,‬הילדות‪ ,‬הבגרות‪ ,‬והזמן שבו הוא "נראה‬
‫נהדר‪".‬‬
‫‪192‬‬
‫ראובן ושלושת בנות דודתו‪ ,‬נהנ ו להסתכל על יונה כשצחק‪ .‬יונה עם זקנו הלבן‪ ,‬הכפה הגדולה על‬
‫ראשו‪ ,‬וכוסות התה החם מהן לגם כל הזמן‪ ,‬היה עבורם הדבר הקרוב ביותר לדמות "סבא" שחיפשו‪,‬‬
‫ומעולם לא היה להם‪.‬‬
‫לאה הביטה אל יונה המוצץ בקולניות את קובית הסוכר שבפיו‪ ,‬תוך כדי לגימת התה‪ ,‬והיה נדמה לה‬
‫שהיא רואה לפניה את אביה‪ .‬גל של געגועים שטף את ליבה‪ ,‬געגועים לאביה‪ ,‬לאמה ולכל בני משפחתה‪.‬‬
‫לפתע נועה שמה לב שילדיו של חיים מתבוננים ברוק שנזל על סנטר אמה‪ .‬אחד מהם נגע בכתף אחיו‪,‬‬
‫הצביע בסנטרו על האישה החולה‪ ,‬ושניהם גיחכו בשקט‪.‬‬
‫היא נפגעה עד עמקי נשמתה‪ ,‬ודחפה בגסות את הבת הקטנה יותר‪ ,‬וזו נפלה על אחיה‪ .‬הריבה שפרצה‬
‫מהסופגנייה נמרחה על בגדיו‪ ,‬והילדה פרצה בבכי‪ .‬כולם מהרו לנגב את הריבה ולנחמה‪" ,‬זה לא היה‬
‫בכוונה‪ ,‬היא נפלה עליך בלי כוונה‪ ".‬לאה מהרה לחלק לילדים סביבונים‪.‬‬
‫התקרית כמו נשכחה‪ ,‬אבל שמעון שהיה בעל עין חדה‪ ,‬עבר אחר כך ליד נועה‪ ,‬ולחש לה בעברית‬
‫הקלוקלת שלו‪" ,‬זה טוב מאד מה אתה עשית להם‪ .‬זה ילדים רעים‪ .‬אין לב‪".‬‬
‫נועה הרגישה מנוחמת ומשועשעת משיבושי המילים שלו‪.‬‬
‫עסקים ‪7711 -‬‬
‫שלושת העוזרים החדשים שקיבלה‪ ,‬נתנו תנופה מחודשת לעסקים של לאה‪.‬‬
‫יונה היה מבוגר‪ ,‬והתקשה לעבוד קשה‪ ,‬לכן הושיבה אותו ליד הקופה‪ ,‬יודעת שיש לה אדם נאמן שהיא‬
‫יכולה לסמוך עליו בענייני כספים‪ .‬שמעון‪ ,‬הנשוי לדבורה‪ ,‬התגלה כעצלן‪ .‬הוא עשה את עבודתו‪ ,‬כשהוא‬
‫נזהר מאד לא להתאמץ‪ ,‬או מחפש כל תרוץ כדי לנוח‪ .‬תמיד היה עסוק בסירוק שערו המתדלדל‪ ,‬ובמשחתו‬
‫בברילאנטין כדי שיבהיק‪ ,‬מתעכב ליד כל מראה כדי לבחון את פניו‪.‬‬
‫המלחמה הותירה אותו נכה בנפשו‪ .‬הוא חיפש הצלחות מהירות שיחזירו לו את בטחונו העצמי‪.‬‬
‫לאחר תקופת‪-‬מה הודיע‪" ,‬לאה‪ ,‬עבודה במכולת זה לא בשבילי‪ .‬קיבלתי עבודה במכירת מכונות תפירה‪.‬‬
‫זו עבודה שאפשר לעשות בה כסף אמיתי‪ ".‬היא נשמה לרווחה‪ ,‬ואמרה בלבה‪" ,‬ברוך שפטרני מעולו של זה‪".‬‬
‫אבל הוא לא נעלם מחייה‪ .‬הוא היה מופיע לעיתים קרובות‪ ,‬תמיד נזקק להלוואה "קטנה‪".‬‬
‫‪193‬‬
‫"לאה‪ ,‬הציעו לי עסקה שאי אפשר להפסיד ממנה‪ .‬אפשר להרוויח שם המון כסף‪ .‬אני צריך רק קצת‬
‫כסף להתחלה‪ ,‬ואז תראי מה זה כסף יהיה שם‪ .‬אני אחזיר לך את הכסף לפני שתרגישי שבכלל הלווית לי‪".‬‬
‫הוא מעולם לא החזיר אותם חובות קטנים‪ ,‬ושוב היה מגיע עם סיפור חדש על עסק מבטיח‪ .‬תמיד היה‬
‫בין שתי עבודות‪ ,‬זו שעזב‪ ,‬וזו שהוא עומד להתחיל בקרוב‪ ,‬האמורה לגרום לו להתעשר‪ ,‬ולהחזיר את כל‬
‫חובותיו‪ .‬היא ידעה שתשמע ממנו לעיתים קרובות‪.‬‬
‫היא קלטה שגבר זה המנסה לשדר הצלחה וביטחון‪ ,‬הוא למעשה ילד נפחד ומבוהל‪ ,‬המנסה לחזק את‬
‫בטחונו בהצלחות מהירות שיוכיחו לו שהוא חזק יותר ממה שהוא מרגיש‪.‬‬
‫לעומתו התגלה חיים גיסו‪ ,‬כעוזר נאמן‪ ,‬תחליף אמיתי למקס זכרונו לברכה‪ ,‬והפך ליד ימינה‪.‬‬
‫שנות החמישים היו שנים של עליה גדולה לישראל‪ .‬האוכלוסייה גדלה בקצב מהיר ונזקקה לכמויות‬
‫אוכל הולכות וגדלות‪ .‬לאה חזתה התפתחות זאת‪ ,‬בשאפתנות ובנחישות הרחיבה את מפעל האוכל שלה‪,‬‬
‫והגדילה את כמויות האוכל שבישלה‪.‬‬
‫*‬
‫פחות מחודש אחרי שהתפטר‪ ,‬מתרברב בעבודה ובמשכורת הנפלאה שיקבל‪ ,‬חזר שמעון מושפל‬
‫למשרדה של לאה‪ .‬זה עתה נפרד מדבורה אשתו‪ .‬הוא הסביר שהם נפרדו בגלל "חוסר התאמה‪ ".‬הוא איבד‬
‫גם את עבודתו ונשאר חסר פרוטה‪ .‬הוא הכה את המעביד שלו "יש לו מזל שלא הורדתי לו את הראש‪,‬‬
‫שיגיד תודה שהוא נשאר בחיים‪".‬‬
‫לאה הצטערה מאד להכניס אותו שוב לעסקיה‪ ,‬אבל בגלל משפחתם הקטנה‪ ,‬לא רצתה להתעלם‬
‫מקרוב משפחה‪ ,‬אפילו הוא קרוב אליה רק בקשרי נישואין‪.‬‬
‫אהבתה לבן דודה‪ ,‬גרמה לה להאמין שמשפחה היא הדבר החשוב ביותר בעולם‪ .‬המשפחה הפכה להיות‬
‫חשובה בעיניה הרבה יותר מאשר בעיני אחרים‪ .‬היא שמחה בשרידי משפחתה‪ ,‬והייתה נכונה לעזור להם‬
‫בכל מה שביקשו‪.‬‬
‫היא שהייתה כה מעשית בעסקים‪ ,‬הייתה רומנטית ביחס למשפחתה‪ .‬סחטן כשמעון‪ ,‬שהצליח להוכיח‬
‫קשר משפחתי כלשהו‪ ,‬התקבל אצלה בלב חם וכיס כסף נדיב‪ .‬היא לא הבינה שהוא אוהב את כספה‪,‬‬
‫‪194‬‬
‫ושהיא מעניינת אותו רק מכיוון שקל לסחוט ממנה כסף‪ ,‬תוך כדי סיפור נוגע ללב‪ .‬תמיד חשבה בטעות‬
‫ששמעון מרגיש כלפיה אותם רגשות משפחתיים חמים שהיא מרגישה כלפיו‪.‬‬
‫"למה את כל כך מוותרת לשמעון?" שאל יעקב‪.‬‬
‫"הפולנים אמרו‪ ",‬ענתה‪" ,‬שאת הקרובים נתן לנו השטן‪ ,‬ותודה לה' שאנחנו יכולים לבחור לבד את‬
‫החברים שלנו‪ .‬מה אני יכולה לעשות אם השטן נתן לנו בן דוד עם כל כך הרבה בקשות? אבל הוא הבטיח‬
‫שיחזיר את כל הכסף שאני מלווה לו‪".‬‬
‫"תזכרי מה שאני אומר לך‪ ,‬כל מה שאת מסכמת איתו מחזיק מעמד מתענית אסתר ועד פורים‪ .‬עד‬
‫שהוא יוצא מהדלת הוא כבר לא זוכר מה שהבטיח‪".‬‬
‫"כן אני יודעת שהוא שקרן‪ ,‬אבל הוא שקרן מהמישּפּוחֶ ה שלנו‪ ",‬אמרה במבוכה ושניהם צחקו‪.‬‬
‫היא החשיבה את שמעון לבן דוד‪ ,‬סלחה לו‪ ,‬לא שמרה לו טינה‪ ,‬והשלימה עם כך שהוא כפויי טובה‪,‬‬
‫מתנהג בנבזות‪ ,‬וסוחט אותה‪ .‬הקשר המשפחתי נחשב בעיניה יותר מהכספים שבזבזה עליו‪.‬‬
‫"אגיד לך מה נעשה‪ ",‬אמרה‪" ,‬אתן לך הלוואה‪ ,‬תקנה לך מכונית מסחרית קטנה ומשומשת‪ .‬תקבל‬
‫סחורה מהמטבח שלי‪ ,‬סע ותמכור את האוכל‪ .‬תמכור יותר‪ ,‬תרוויח יותר‪ .‬אם תתעצל‪ ,‬תרוויח מעט‪.‬‬
‫מעכשיו הכול תלוי בך‪ ,‬בחריצות שלך ובכושר העבודה שלך‪".‬‬
‫שמעון חיבק אותה‪ ,‬ונשק לשתי לחייה‪" ,‬את מלאך ולא בן אדם‪ ",‬הכריז‪" ,‬את תראי‪ ,‬אני אהיה המוכר‬
‫הכי טוב שאי פעם נולד‪ ,‬אני אמכור יותר אוכל ממה שאת יכולה לבשל‪ .‬רק חכי ותראי‪".‬‬
‫הוא נעלם לכמה ימים וחזר עם מכונית מסחרית חדשה‪ ,‬גדולה ונוצצת‪ .‬הוא לא נזקק להלוואה קטנה‪.‬‬
‫הוא נזקק להלוואה ענקית‪ .‬הוא הסביר ללאה הנדהמת שהשקעתה כדאית‪" ,‬במכונית גדולה אני יכול לשים‬
‫יותר‪ ,‬למכור יותר‪ ,‬ושנינו נרוויח יותר‪".‬‬
‫לאה חשקה שינים‪ ,‬ושילמה את מחיר המכונית‪ .‬למעשה לא האמינה שאי פעם תראה את כספה חזרה‪,‬‬
‫או ששמעון בכלל יטרח למכור משהו‪" .‬הוא כמו ילד קטן שצריך כל פעם צעצוע חדש‪ ,‬ואני צריכה לשלם‬
‫בשבילו‪ ",‬חשבה במרירות‪ .‬מה רבה הייתה הפתעתה‪ ,‬כשהתברר לה שהוא אכן סוכן מצוין‪.‬‬
‫הוא אהב את עבודתו החדשה‪ ,‬כי הייתה כרוכה במגע עם מכוניות ועם נשים‪ .‬הוא אהב לנהוג‬
‫במכוניתו המפוארת והנוצצת‪ ,‬ואהב לאסוף טרמפיסטיות יפות‪ .‬הוא אהב נשים‪ ,‬וגם הן אהבו אותו‪ .‬הן‬
‫נמשכו אחריו כפרפרים אחרי פרח ססגוני‪.‬‬
‫הוא דאג להתלבש לקראת יום עבודתו‪ ,‬כאילו הלך להזמין אישה לבית קפה‪ .‬הקמט לאורך קדמת‬
‫מכנסיו מגוהץ בקפדנות‪ ,‬ומכיס החזייה הציץ משולש ממחטה לבנה‪ .‬תמיד הצליח לשכנע את אחת הנשים‬
‫לכבס‪ ,‬לעמלן ולגהץ את בגדיו‪.‬‬
‫‪195‬‬
‫הוא התחבב על הסוחרים ויצר אתם קשר טוב‪ .‬בחלקת לשונו הצליח לרכוש את אמונם‪ ,‬החליף איתם‬
‫בדיחות‪ ,‬העביר רכילות וסיפורים פיקנטיים מחנות לחנות‪ ,‬השמיץ סוחר אחד באוזני מתחרהו‪ ,‬ולעג‬
‫ללקוחות קמצניים כשאלו לא שמעו‪ .‬הסוחרים אהבו אותו‪ .‬הם קנו ממנו בזכות המעשיות המפולפלות‬
‫שסיפר להם‪.‬‬
‫תוך שניות‪ ,‬ידע לרכוש את אמון הילדים שהיו צמודים לאמותיהם‪ ,‬ולהתלוצץ עם האמהות שהמתינו‬
‫לתורן בחנויות‪ .‬הן היו נכבשות בקסמו‪ ,‬והרבו לקנות ממנו‪ ,‬גם אם לא היו זקוקות לדבר‪.‬‬
‫"תראי‪ ",‬היה אומר לאישה‪" ,‬הנה סמרטוט רצפה שיחזיק אצלך שנה שלמה‪ ,‬באחריות‪ ,‬רק תשמרי אותו‬
‫בארון עשרה חודשים‪ ,‬ותשתמשי בו חודש אחד‪ ,‬ותראי שאני צודק‪ ".‬הנשים היו צוחקות מבדיחותיו‪,‬‬
‫וקונות את מוצריו‪ .‬הוא הרוויח סכומים יפים‪ .‬לאה זכתה בסוכן טוב שהגביר את רווחיה‪ .‬שניהם היו‬
‫מרוצים‪ .‬כל אחד מהם היה בטוח שהוא ניצח‪ ,‬אבל גם היה בטוח שהשני ירמה אותו בסופו של דבר‪.‬‬
‫הרחבת העסק‬
‫לאחר ששב מאנגליה‪ ,‬החליט יעקב לחזור ולהתעניין בעסקיו‪ .‬באחת עשרה השנים האחרונות‪ ,‬מאז‬
‫חלתה אשתו‪ ,‬היה עסוק בטיפול בה‪ ,‬בגידול בנותיו‪ ,‬ובחיפוש רב‪ ,‬מקובל או רופא שימצא מרפא ומזור‬
‫למחלתה‪.‬‬
‫עכשיו הבנות בגרו‪ ,‬הוא התפכח מחלומות השווא על נס או תרופת פלא שיחזירו לאשתו את בריאותה‪,‬‬
‫ומרים לא הראתה אפילו סימן קל שהיא חושבת אי פעם לעזוב אותם‪.‬‬
‫"מה קרה שעכשיו‪ ,‬אתה נמצא בחנות הרבה יותר שעות?" התענינה לאה‪.‬‬
‫"הבנות עכשיו יותר גדולות ועושות את רוב העבודה בבית‪ ,‬מרים מטפלת ברחל פשוט כמו אימא‪ ,‬ואני‬
‫יכול להיות יותר בעבודה‪".‬‬
‫לאה רצתה מזמן לפתוח חנויות נוספות באזורים בהם ראתה סיכוי לרווחים טובים‪ .‬עכשיו כשגיסה‬
‫התפנה לעזור לה‪ ,‬ניסתה לשכנע אותו שעליהם לפתוח חנות נוספת‪.‬‬
‫הוא היה זהיר ממנה‪ .‬היו לו הרבה חששות ופחדים‪ .‬תמיד הצליח לעלות בעיני רוחו תקלות שונות‬
‫ומשונות העלולות לצוץ ולהכשיל את מה שהציעה‪ .‬מעולם לא היה אימפולסיבי‪ .‬תמיד נזקק לזמן רב כדי‬
‫לקבל החלטות‪ .‬כל החלטה‪ ,‬אף הזעירה ביותר‪ ,‬שקל כאילו הייתה זו החלטה גורלית‪ ,‬שאין ממנה חזרה‪.‬‬
‫‪196‬‬
‫לאה נזקקה לכל כושר השכנוע והסבלנות שלה‪ ,‬כדי להוכיח לו‪ ,‬מה עצומים יהיו רווחיהם‪ ,‬אם יפתחו‬
‫חנות נוספת‪.‬‬
‫לא היה אכפת לה לנהל את עסקיהם בקצב האיטי וההססני שלו‪ ,‬להפך‪ ,‬הדיונים הארוכים והוויכוחים‬
‫שהייתה צריכה לנהל עמו‪ ,‬נתנו לה הזדמנות לבלות בחברתו זמן ארוך יותר‪ .‬היא עדין השתוקקה אליו בכל‬
‫נפשה‪ .‬הוא נשאר משאת נפשה‪ .‬הדבר היחידי שחשקה בו‪ ,‬ושלא הצליחה להשיג‪.‬‬
‫בישיבות הארוכות שניהלו‪ ,‬רעדו ידיה מתאווה לגעת בו‪ ,‬ללטף אותו‪ ,‬וגופה כמה להתרפק עליו‪ ,‬אבל‪,‬‬
‫היא עצרה בעצמה‪ ,‬והכריחה את עצמה להתרכז במציאת נימוקים כלכליים שישכנעו אותו בצורך להרחיב‬
‫את עסקיהם‪ ,‬מה שיאפשר לה לבלות זמן נוסף בחברתו‪.‬‬
‫בסבלנות פרשה לפניו את תוכניותיה ואת חזונה על רשת חנויות משגשגת‪ ,‬מציגה בפניו את‬
‫החשבונות‪ ,‬עלויות הריבית‪ ,‬תחזיות קצב החזרת ההלוואות‪ ,‬מדגישה את סיכויי הרווח הטובים‪ ,‬מפריכה‬
‫את דאגותיו‪ ,‬ומבטלת את חששותיו‪.‬‬
‫"למה אני מצליח לדבר עם לאה בענייני עסקים‪ ,‬ולמה אני לא מצליח למשוך את תשומת לבה למחלת‬
‫אחותה?" תמה לעצמו‪ .‬היא נשארה תעלומה עבורו‪.‬‬
‫הוא העדיף להשאיר את העניינים ביניהם כמו שהם‪ ,‬ולשמור איתה על קשר רק בענייני עבודה‪ .‬למרות‬
‫השנים הרבות שעברו מליל לידתה של ניצה‪ ,‬הוא עדין פחד ממנה‪ ,‬ועוד יותר פחד מעצמו‪.‬‬
‫"אכן‪ ",‬אמר לעצמו‪" ,‬לא לחינם כתוב "אין אפוטרופוס לעריות"‪ ,‬ו"לפתח חטאת רובץ‪ ".‬אני רק בן אדם‬
‫ואסור לאדם לבטוח בעצמו‪ .‬אי אפשר להיות זהיר מדי‪ ,‬כשמדובר על יחסים בין גבר לאישה‪".‬‬
‫הוא העדיף לשמור מרחק ממנה‪ ,‬מחוץ לשעות וענייני העבודה‪.‬‬
‫הוא לא היה יזם‪ ,‬אבל מאמציה של לאה נשאו פרי‪ ,‬בערמומיות הצליחה לשכנע לקנות חנות אחת‬
‫בפתח תקווה‪ .‬מיד לאחר הקניה שכנעה אותו למשכן את החנות‪ ,‬ולקבל הלוואה מהבנק‪ ,‬כדי לפתוח חנות‬
‫נוספת‪ ,‬הפעם ברמת גן‪ .‬עכשיו היו בבעלותם חמש חנויות‪.‬‬
‫"הסתכנות"‪" ,‬העזה"‪" ,‬התחכמויות"‪ ,‬זה נקרא לחיות‪ .‬תכנונים נתנו טעם לחיים שלה‪ .‬המזימות שרקמה‬
‫במוחה על העסקה הבאה נטעו בה תחושת כוח‪ .‬היא תלתה על כל החנויות שלטים גדולים עם השם "כל‪-‬‬
‫זול"‪ ,‬ושם זה הפך לשם נרדף לחנות בה ניתן לקנות בזול‪ .‬קונים באו מרחוק כדי לקנות אצלם‪.‬‬
‫כל חנויות "כל‪-‬זול" מכרו גם את האוכל המוכן מתוצרת מטבחה‪ ,‬ומכירת אלו העלו את רווחיהם‪.‬‬
‫יעקב ולאה לא שרתו עוד קונים מאחרי הדלפק‪ ,‬אלא עסקו בניהול החנויות‪ ,‬מציאת מוצרים חדשים‬
‫שמכירתם מבטיחה הכנסה טובה‪ ,‬מציאת מקורות זולים לקניה‪ ,‬שכירת אנשים מתאימים לעבודה וניהול‬
‫החשבונות‪ .‬כל אלו גזלו זמן רב‪ ,‬ודרשו תשומת לב רבה‪.‬‬
‫‪197‬‬
‫היו להם שני משרדים נפרדים‪ .‬במשרדו של יעקב‪ ,‬עמדו ארונות מתכת ישנים‪ ,‬שנצבעו אי פעם‪ ,‬לפני‬
‫שנים רבות בצבעים שונים‪ ,‬שרידי הצבעים עדין נראו עליהם‪ .‬חלק ממגרות שולחן הכתיבה הישן לא‬
‫הצליחו להיפתח‪ ,‬ולא כל הארונות הצליחו להסגר כראוי‪.‬‬
‫כשהיה מושך בכוח בדלת ארון סרבנית הייתה לאה מזהירה אותו‪" ,‬תזהר שערמת הניירות שבארון לא‬
‫תיפול עליך‪ ,‬ותקבור אותך חי תחתיה‪".‬‬
‫מאז מות בנו הבכור‪ ,‬חי בפחד מפני איבוד דברים השייכים לו‪ .‬הוא נהג לשמור כל דבר שהגיע אליו‪,‬‬
‫ולבו לא הניח לו לזרוק ולו פיסת נייר‪ ,‬שמא יזדקק לה בעתיד‪ .‬חדרו היה מלא חשבונות ישנים‪ ,‬מכתבים‪,‬‬
‫מעטפות וכל פיסת נייר שנכנסה אי פעם אל העסק‪ .‬הוא לא נתן לאף אחד לסדר שם‪ ,‬וכך נערמו אצלו‬
‫הררי דפים ישנים‪ ,‬פנקסים‪ ,‬תעודות משלוח‪ ,‬חשבוניות‪ ,‬קבלות‪ ,‬כרטיסי אוטובוס משומשים‪ ,‬פנקסי צ'קים‬
‫שהדפים נתלשו מהם ומפתחות ישנים שהוא לא זכר לאיזה מנעול הם שיכים‪.‬‬
‫בדרך כלל הצליח לנהל את העניינים‪ ,‬למרות אי הסדר שבמשרד‪ .‬אולם לעיתים היה מקדיש שעות‬
‫ארוכות כדי לחפש הזמנה דחופה או קבלה חשובה שהלכה לאיבוד בתוך אי הסדר ששרר על השולחן‪ ,‬בתוך‬
‫הארונות ומעליהן‪ ,‬על הכיסאות ועל כל פיסת רהיט או רצפה שהיו במשרדו‪.‬‬
‫בבית נהגו הנשים למיין את חפציו‪ ,‬ולהשליך בלי ידיעתו את הישנים והבלויים‪ .‬אבל המשרד‪ ,‬היה‬
‫ממלכתו הבלעדית‪ .‬שם יכול היה לתת דרור לתאוות האגירה שלו‪.‬‬
‫הארונות והמגרות במשרדו היו נעולים תמיד‪ .‬היה לו צרור מפתחות גדול‪ ,‬ותמיד חיפש מפתח מתאים‬
‫למנעול כלשהו‪ .‬הוא לא היה מסוגל לעזוב את המשרד‪ ,‬בלי לבדוק שנית אם כל הארונות נעולים‪ .‬הוא‬
‫הקדיש יותר זמן לאגירת חפצים ושמירה עליהם‪ ,‬מאשר לניהול העסק‪ .‬לאה המאוהבת בו הייתה צוחקת‬
‫למראה אי הסדר במשרדו‪" ,‬בטח חתול היה במשרד‪ ,‬והפך את כל הניירות שאתה אוסף‪ ",‬וסולחת לו‪.‬‬
‫לא כך נראה משרדה של לאה‪ .‬למשרדה הזמינה מערכת רהיטים מודרנית ומהודרת‪ .‬הרצפה כוסתה‬
‫בשטיח משובח‪ ,‬תמונות מקוריות כיסו את הקירות‪ .‬כל מכשירי משרדה‪ ,‬היו חדשים ויעילים‪.‬‬
‫לסוחרים‪ ,‬שניהלו אתם עסקים היה ברור מאיזה משרד מתנהלים עסקי "כל‪-‬זול‪".‬‬
‫היא רכשה לעצמה מכונית "סוסיתא"‪ ,‬ובה הסיעה את גיסה בין החנויות‪ ,‬הספקים והבנקים‪ .‬מכוניתה‬
‫חסכה להם זמן רב‪ ,‬והקלה על חייהם‪.‬‬
‫היא ניסתה לשכנע אותו ללמוד נהיגה‪ ,‬ולרכוש גם לעצמו מכונית‪ ,‬אבל הוא סרב‪" .‬בשביל מה אני צריך‬
‫מכונית? מה אני חולה? אני לא יכול ללכת קצת? תאמיני לי זה בריא ללכת‪ .‬גם אבא שלי הלך הרבה ברגל‪".‬‬
‫"אבל יש מקומות רחוקים שאי אפשר להגיע אליהם ברגל‪ ",‬התווכחה איתו‪.‬‬
‫"אז מה? כבר אין אוטובוסים?"‬
‫‪198‬‬
‫לאה כבר חלמה על חנות שישית‪ ,‬וכשהייתה נוסעת לרגל עסקיה‪ ,‬הייתה בודקת ללא הרף אתרים‪,‬‬
‫הנראים מבטיחים‪ .‬יעקב היה זהיר יותר וביקש לגמור לשלם את חובם לבנק‪ ,‬בטרם ימשיכו להתרחב‪.‬‬
‫שוב הייתה צריכה להתאזר בסבלנות‪ ,‬ולא היה מי שלמד בחייו להיעזר בסבלנות יותר ממנה‪.‬‬
‫רבות מחשבות‬
‫בלב איש‬
‫שמעון היה מגיע כל יום למטבח המסחרי להעמיס על מכוניתו מזון למכירה‪ .‬הוא למד להכיר את‬
‫השעות בהן הייתה לאה רגילה להגיע למפעל‪ ,‬והיה מכוון את שעת בואו לזמן בו שהתה שם‪ .‬תמיד הייתה‬
‫לו מתנה קטנה עבורה‪ ,‬פרח‪ ,‬תכשיט זול אבל מעניין‪ ,‬בקבוק בושם‪ ,‬בקבוק יין‪ .‬הוא התחיל לחזר אחריה‪.‬‬
‫כדי לגעת בליבה‪ ,‬למד לחבב את עצמו על בנה‪ ,‬הציע לו "סיבוב" במכוניתו‪ ,‬תוך כדי נסיעה הושיב אותו‬
‫על ברכיו‪ ,‬ואפשר לו לסובב את ההגה ו"לנהוג" במכונית‪ ,‬הניח לו לשאוף שאיפה מהסיגריה שתמיד הייתה‬
‫בין שפתיו‪" .‬אנחנו נעשה אותך מהר לגבר‪ ",‬הבטיח לו‪ ,‬מורח מעט מהברלנטין שלו גם על שער הילד‪" ,‬יפה‬
‫לך‪ ,‬נכון?"‬
‫ראובן שחיפש בכל גבר‪ ,‬דמות אב‪ ,‬העריץ אותו‪.‬‬
‫הוא הצליח אפילו לחדור בעד מעטה הביישנות של שלושת בנות אחותה‪ ,‬לחכך את זיפי זקנו בלחייהן‪,‬‬
‫להתלוצץ על כך שכפות רגליהן השזופות כמו כפות רגליו ברצועות‪ ,‬בגלל הסנדלים‪ ,‬מוכיחות שהן שלו‪,‬‬
‫והוא מתכוון ל"חטוף" אותן חזרה אליו‪ .‬הוא ידע להפוך עצמו לבן משפחה מקובל‪.‬‬
‫לאה שהייתה כה נוקשה בעסקים‪ ,‬הרגישה שהיא נמסה כמו הנרות בפמוטי השבת שלה בהשפעת‬
‫המחמאות ותשומת הלב שהרעיף עליה‪ .‬היא לא הייתה מעוניינת בו כבעל‪ .‬מבחינתה‪ ,‬הגבר היחיד בעולם‬
‫שהשתוקקה להינשא לו‪ ,‬הוא יעקב‪.‬‬
‫‪199‬‬
‫אבל היא הייתה בודדה‪ .‬מאז נפילת מקס‪ ,‬לא היה גבר בחייה‪ ,‬לכן נענתה לחיזוריו‪.‬‬
‫הם יצאו לעיתים למסעדה‪ ,‬לסרט‪ ,‬לאולם ריקודים‪ ,‬כשהיא נזהרת לבחור במקומות בילוי לא יקרים‪.‬‬
‫בילוייהם הסתיימו תמיד בחדרו‪ .‬הוא ספק את צרכיה הגופניים‪ .‬חברתו נעמה לה‪ .‬שמעון היה בטוח‬
‫שהבילויים יובילו אותו לנישואים עם אשת העסקים העשירה‪ .‬אבל‪ ,‬לאה הייתה מרוצה מההסדר שביניהם‪,‬‬
‫ולא בקשה לשנות דבר‪.‬‬
‫"אין צורך לקנות פרה‪ ",‬חשבה‪" ,‬אם רוצים לשתות כוס חלב‪ ".‬חתונה איתו לא הייתה כלולה‬
‫בתוכניותיה ‪ .‬האש שהצית יעקב בליבה‪ ,‬המשיכה לבעור‪ ,‬והיא לא האמינה שקיים אדם מלבדו שיצליח‬
‫לכבותה‪.‬‬
‫אביב – ‪- 7719‬‬
‫הקן מתרוקן‬
‫ניצה הייתה בת ‪ ,71‬כשאחותה נועה סיימה את בית הספר היסודי‪ ,‬ועברה גם היא ללמוד בסמינר "בית‬
‫יעקב‪".‬‬
‫יעקב התבונן בשלושת היפיפיות שגדלו בביתו‪ ,‬וגם הוא‪ ,‬כמו חמיו לפניו‪ ,‬לא הבין איך זכה בשלוש‬
‫בנות יפיפיות‪ ,‬הוא רק כאב על שבמקום לבלות עם בנות גילן וליהנות משנות הנעורים שלהן‪ ,‬הן חייבות‬
‫לנהל את משק הבית‪ ,‬ולטפל באמן החולה‪" .‬מה מעולל לנו אלוקים? באיזה ניסיון הוא מנסה אותנו?"‬
‫בגלל מחלת אשתו‪ ,‬ביקש לחתן אותן בגיל צעיר‪ ,‬לשחרר אותן ממשא מחלת אימן‪ ,‬ולהרחיק אותן‬
‫מהמתרחש בבית‪ ,‬אבל בגלל המחלה המקוללת‪ ,‬חשש שלא תהיה משפחה שתסכים להתחתן עם משפחה‬
‫שבה האם חולה במחלה כה קשה‪ .‬מחלתה הייתה כה נדירה ואכזרית עד שהפחידה את כל מי ששמע עליה‪.‬‬
‫‪211‬‬
‫לאה שמעה על תוכניותיו להשיא את ניצה‪ ,‬והתקוממה‪" .‬יעקב‪ ,‬אתה מגזים‪ .‬ניצה רק בת שבע עשרה‪.‬‬
‫מה בוער לך? למה אתה לא נותן לה להיות עוד קצת ילדה? תן לה ליהנות עוד קצת! תן לה להיות ילדה‬
‫עוד כמה שנים‪".‬‬
‫אבל הוא ידע מה חוות בנותיו ליד מיטת אימן החולה‪ ,‬ולא הניח לה לשכנע אותו‪ .‬הוא לא רצה לדבר‬
‫איתה על אחותה החולה‪ ,‬נושא שתמיד נרתעה ממנו‪ ,‬ולכן תלה את רצונו בדברים שלמד מאמו‪.‬‬
‫"אימא שלי הייתה תמיד אומרת שצריך לחתן בחורה בגיל כזה צעיר‪ ,‬שהיא תסכים להתארס רק בשביל‬
‫לקבל שעון זהב‪ ,‬כי כשהן מתבגרות‪ ,‬הן נהיות כאלו בררניות שהן לא יודעות מה הן רוצות‪ ,‬ואז זה מתחיל‬
‫להיות קשה למצוא בחור שימצא חן בעיניהן‪".‬‬
‫אחת הלקוחות שלו הציגה את עצמה כשדכנית‪ .‬הוא הבטיח לשלם לה בנדיבות אם תמצא בחור טוב‬
‫עבור בתו הבכורה‪ .‬אחרי ימים אחדים הציעה לו בחור ירושלמי צעיר בשם זבולון כץ‪ ,‬שלאביו חנות ירקות‪,‬‬
‫ואמו עובדת במושב זקנים‪.‬‬
‫יעקב הסכים להפגיש בין הצעירים‪ ,‬אבל השדכנית מסרה שההורים מבקשים לבוא לביקור ללא בנם‪,‬‬
‫לפגוש את הכלה והוריה‪ ,‬ורק אם יתרשמו לטובה‪ ,‬ירשו גם לבנם לפגוש את המשפחה‪ .‬ההצעה לא מצאה‬
‫חן בעיניו‪ ,‬אבל מכיוון שלא היה בקי בענייני שידוכים‪ ,‬הסכים‪.‬‬
‫המפגש היה מכוער ודוחה‪ .‬הזוג הירושלמי‪ ,‬גא ומתנשא‪ ,‬בחן בעיניים ביקורתיות את הדירה‪ ,‬סקר‬
‫במבט מזלזל את ניצה הנבוכה והשתקנית‪ ,‬העיף מבט אחד ברחל היושבת בכסא הגלגלים‪ ,‬ומיד קיצר את‬
‫הביקור‪ ,‬נפרד במהירות‪ ,‬ושלח להודיע שאינו מעוניין להמשיך בשידוך‪.‬‬
‫בלילה החניקה ניצה‪ ,‬את קולות בכייה בכרית‪ ,‬כדי שהוריה ואחיותיה לא ירחמו על שנפסלה כסחורה‬
‫פגומה‪ ,‬ורחל דפקה עם אגרופיה בקיר שוב ושוב‪ .‬כשיעקב אסף את אגרופיה בידיו‪ ,‬הדם זב מהם‪.‬‬
‫"זה הכול בגללי‪ .‬רק בגללי הם לא רצו אותה‪ .‬המחלה הזאת הורסת את כולנו‪ ",‬בכתה‪" ,‬קודם היא‬
‫הרסה את החיים שלי‪ ,‬ועכשיו היא הורסת את החיים שלך‪ ,‬ואת החיים של הבנות שלי‪ .‬בגללי הבת שלי‬
‫אומללה עוד לפני שהחיים שלה התחילו‪ .‬למה? תגיד לי‪ ,‬למה אני לא מתה? הכי טוב שאני אמות כבר‪".‬‬
‫בעלה ניסה להשקיט ולהרגיע גם אותה וגם את עצמו‪" .‬תמיד צריך להגיד‪ ,‬גם זו לטובה‪ .‬הוא לא ראוי‬
‫לה‪ .‬היא לא צריכה סוחר שימדוד ויעריך אותה כמו פרה‪ ,‬מגיע לה בחור טוב שידע להעריך את היופי שלה‬
‫ואת הלב הטוב שלה‪ .‬את תראי שהקדוש ברוך הוא ישלח לה בחור פי אלף יותר טוב ממנו‪".‬‬
‫האירוע פגע בניצה ובביטחון העצמי שלה‪ ,‬העליב את יעקב‪ ,‬והשפיל את רחל‪ .‬במשך תקופה ארוכה‪ ,‬לא‬
‫ניסה לחפש בחורים אחרים‪.‬‬
‫יום אחד פנתה אליו מרים במטבח‪" ,‬יעקב‪ ,‬יש לכם מזל שההורים של הבחור ההוא היו כאלו גסים‪ ,‬כך‬
‫התפטרת ממנו תכף ומיד‪ .‬הוא לא היה בשביל הבת שלך‪ .‬לכל סיר צריכים להתאים מכסה טוב‪ ,‬הוא לא‬
‫‪211‬‬
‫היה מכסה טוב בשבילה‪ .‬הבת שלך עדינה‪ ,‬היא צריכה בחור עדין‪ .‬ליואל שלי‪ ,‬זה שנהרג שלושה חודשים‬
‫אחרי החתונה שלנו‪ ,‬יש אחות אלמנה‪ .‬קיבלתי ממנה מכתב‪ .‬היא כתבה לי שנה טובה‪ ,‬ונזכרתי שהבן שלה‬
‫הוא בדיוק מה שאתה מחפש‪ ,‬איזה בחור‪ ,‬מותק של בן אדם‪ ,‬עדין ונחמד‪ ,‬הוא יתאים לניצה שלך כמו כפפה‬
‫ליד‪ ,‬קוראים לו שלום וייס‪".‬‬
‫"נו‪ ,‬והוא רוצה להתחתן?"‬
‫"תראה‪ ,‬הוא ילד טוב‪ ,‬הוא יעשה מה שאימא שלו תגיד לו‪ .‬היא אלמנה ענייה‪ ,‬בקושי יש לה משהו‪ ,‬היא‬
‫תשמח לחתן אותו אם תבטיח שאתה תדאג לו כמו לבן שלך‪".‬‬
‫יעקב נפגש איתו‪ ,‬והצעיר נשא חן בעיניו‪ .‬בחור עדין‪ ,‬בעל חוש הומור‪ ,‬שטוב הלב ניכר בו‪ .‬הוא קיווה‬
‫שהצעירים ימצאו חן זה בעיני זה‪ .‬הוא רצה בו כחתן‪.‬‬
‫הפגישה הראשונה ביניהם נערכה במוצאי שבת‪ .‬יעקב פתח את דלת ביתו בפני שלום והכניס אותו‬
‫לחדר של ניצה‪ .‬אחיותיה הציצו מאחת הדלתות‪ ,‬מבקשות לזרוק מבט בבחור שבא לבקר את אחותן‪,‬‬
‫מתרגשות כמעט כמוה‪.‬‬
‫הצעירים‪ ,‬בישנים‪ ,‬התאמצו למצוא נושאי שיחה‪ ,‬ועוד יותר השתדלו לא לתת לשיחה לגווע‪ .‬הם חששו‬
‫מהשקט שישתרר ביניהם‪" .‬הוא בכלל לא מתעניין בי‪ .‬הוא לא רוצה לדעת עלי שום דבר‪ ,‬בגלל זה הוא‬
‫שותק‪ ",‬חשבה ניצה בכאב‪.‬‬
‫בדרכו חזרה לביתו חשב שלום‪" ,‬אין שום סיכוי שבחורה יפה ועשירה כמו ניצה תרצה אותי‪ .‬שמעתי‬
‫שלבנות האלו יש דרישות לקבל תכשיטי זהב יקרים‪ ,‬יהלומים‪ ,‬פנינים‪ ,‬מתנות‪ ,‬מאיפה אני אקח דברים‬
‫כאלה?"‬
‫גם ניצה לא עצמה עין בלילה ההוא‪ ,‬חוששת‪" ,‬אולי הוא עדין‪ ,‬בגלל זה הוא התבייש לצאת מהר כמו‬
‫שיצא הזוג הזה שבא לראות אותי‪ .‬אולי גם הוא לא ירצה לראות אותי עוד פעם‪".‬‬
‫למחרת הגיעה שושנה‪ ,‬אמו של שלום‪ ,‬לדבר עם מרים‪ ,‬וזו ירדה אל החנות וסיפרה ליעקב שהבחור‬
‫מעוניין להמשיך בקשר‪ ,‬אבל הוא אינו מאמין שניצה תסכים להיפגש עמו שנית‪.‬‬
‫"אני חושב שניצה תשמח לפגוש אותו שוב‪ ",‬אמר‪" ,‬וכדאי שגם האימא תבוא ותראה בעצמה את המצב‬
‫של רחל‪ .‬שלא תגיד אחר כך שהסתרנו את מצבה‪".‬‬
‫רחל התקשתה מאד לארח ערב שלם‪ .‬בדרך כלל הייתה מרוכזת בעיקר בעצמה‪ ,‬אבל למען בתה הייתה‬
‫מוכנה להתאמץ‪ .‬היא השתדלה לנהל שיחה עם שושנה‪ ,‬להציע לה כיבוד‪ ,‬ולהאזין בנימוס לתשבחות‬
‫שהרעיפה על ראש בנה‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫לאחר הפגישה השנייה‪ ,‬היה ברור שהקשר בין הצעירים רציני‪ ,‬והמשפחה הנרגשת ציפתה לשמוע‬
‫שצעירים החליטו להינשא‪" .‬את יכולה לתאר לעצמך את ניצה מתחתנת?" שאלה נועה נרגשת את אפרת‪,‬‬
‫"אני לא יכולה לתאר לעצמי שהיא אפילו רק מתארסת‪".‬‬
‫יעקב נפגש ביחידות עם שושנה והבטיח לקנות דירה לזוג הצעיר‪ ,‬וגם לתת לבנה לעבוד בעסק שלו‪.‬‬
‫היא הייתה מאושרת‪ .‬כל מה שחלמה עבור בנה עומד להתגשם‪ .‬היא קיוותה לשמוע שהוא וניצה‬
‫החליטו להתחתן‪.‬‬
‫ירושלים‬
‫ניצה ושלום ביקשו לגור בירושלים לאחר נישואיהם‪.‬‬
‫"ירושלים?" שאלה לאה בתימהון את יעקב‪.‬‬
‫"אני שמח שהם רוצים לגור בירושלים‪ ,‬לפחות ניצה תהיה רחוקה מהבית המקולל שלנו‪".‬‬
‫לאה החליטה לנצל את הזדמנות ולשכנע את גיסה שהגיע הזמן לפתוח חנות נוספת‪ .‬היא הסיעה מספר‬
‫פעמים את בני הזוג במכוניתה לחפש דירה בירושלים‪ .‬באותה הזדמנות חיפשה גם חנות לרכישה‪.‬‬
‫הנסיעה עברה בדממה‪ .‬ניצה הרגישה נקיפות מצפון על רגש ההקלה שחשה למחשבה שעכשיו תגור‬
‫רחוק מהבית בו שוכבת אמה‪ .‬היא שמחה על שאביה וחתנה מתעקשים על ירושלים‪ .‬היא תהיה רחוקה‬
‫מהעיניים האלו הסוקרות במבט של כלב מוכה כל מי שנכנס לחדר‪.‬‬
‫לאה מצאה חנות עוד לפני שהם מצאו לעצמם דירה‪ .‬היא פגשה אותם עייפים‪" .‬מצאתם?" שאלה‬
‫בסקרנות‪.‬‬
‫הם נשמעו מיואשים‪" ,‬כל הדירות או חשוכות‪ ,‬או קטנות או ישנות‪ ,‬לא ראינו אפילו דירה אחת‬
‫נורמאלית‪".‬‬
‫"אבל אני מצאתי‪ ",‬קראה בצהלה‪" ,‬ליד שוק "מחנה יהודה‪ ",‬מצאתי חנות‪ ,‬גדולה‪ ,‬מוזנחת‪ ,‬אבל במיקום‬
‫נפלא‪ .‬אני בטוחה שכשאבא שלך יראה את החנות‪ ,‬גם הוא יתאהב בה כמוני‪".‬‬
‫למזלה של לאה‪ ,‬מצאה ניצה במהרה דירת שנים וחצי חדרים בקומה שנייה של בניין ישן שעמד לא‬
‫רחוק מהחנות שרצתה לקנות‪ .‬היא הצליחה לשכנע את גיסה שהחנות שמצאה תוכל לספק פרנסה בשפע‬
‫‪213‬‬
‫לזוג העומד להינשא‪ .‬היא הסיעה אותו לירושלים‪ ,‬ויעקב חתם על שני החוזים‪ ,‬לרכישת הדירה‪ ,‬ולרכישת‬
‫החנות השישית שלהם‪.‬‬
‫החתונה‬
‫הראשונה‬
‫בערב החתונה נתנה רחל לניצה את שרשרת הפנינים שהביאה מפולין‪" ,‬אני ממילא לא הולכת לשום‬
‫מקום‪ .‬חבל שישכבו ככה בקופסה‪ .‬גם אימא שלי נתנה לי אותם לפני שהתחתנתי‪ .‬הן יהיו יפות על צוואר‬
‫צעיר‪ ,‬וליד שיער שחור‪ ,‬כמו שיש לך‪ .‬פנינים אוהבות לטייל בחוץ‪ ,‬ולא לשכב בבית כמוני‪".‬‬
‫ניצה ושלום החליטו ביניהם‪ ,‬שתכסה את שערותיה לאחר החתונה‪ .‬לאה‪ ,‬המומחית לאופנה‪ ,‬התנדבה‬
‫לנסוע איתה לחנות כובעים יוקרתית בתל אביב‪ ,‬כדי לבחור כובע‪ .‬ניצה התבוננה במראה‪ ,‬תוהה אם הכובע‬
‫ימצא חן בעיני שלום‪" .‬תראו אותה‪ ,‬עוד לא התחתנה וכבר חולמת כל הזמן על הגבר שלה‪ ",‬לגלגה לאה‪.‬‬
‫לאה הכינה את הכיבוד לחתונה‪ .‬שמחתה על רכישת החנות השישית הייתה כה רבה‪ ,‬עד שהחליטה‬
‫ששנים רבות ידברו כל מכריהם על הכיבוד והחתונה המפוארת שתכין לניצה‪.‬‬
‫ניצה הייתה כלה יפיפייה‪ .‬ההינומה הלבנה הלמה את שערותיה השחורות‪ .‬פנינים לבנות נרקמו על‬
‫שמלתה‪ ,‬נקלעו בשערותיה‪ ,‬ונשזרו על ההינומה‪ .‬מחרוזת הפנינים של רחל עיטרה את צווארה‪ .‬היא נראתה‬
‫כנסיכה‪ .‬אחיותיה אפרת ונועה‪ ,‬בשמלות תחרה בצבע טורקיז‪ ,‬נשאו בגאווה את שובל השמלה‪.‬‬
‫דמעות עמדו בעיני יעקב כשהניח את שתי ידיו על ראשה היפה של בתו הבכורה‪ ,‬וברך אותה בברכה‬
‫שבה בורכה גם רבקה‪" ,‬היי לאלפי רבבה‪ ".‬בליבו התפלל שגורל בתו יהיה טוב מגורל אמה‪ ,‬ושתהיה יותר‬
‫מאושרת בחיי הנישואים שלה מאשר הוא היה מאושר בחיי הנישואים שלו‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫הכינורות יבבו‪ .‬דמעות נקוו בעיני הנשים‪ .‬הן הורידו מעל צווארה של ניצה את מחרוזת הפנינים‪ ,‬הסירו‬
‫את העגילים מאוזניה‪ ,‬וזרקו עליה פתיתי נייר צבעוני סמל לשפע ופוריות‪.‬‬
‫המוזמנים הביטו בצער באשה הצעירה והיפה‪ ,‬הלבושה בשמלת קטיפה‪ ,‬שחורה וארוכה‪ ,‬המובילה‬
‫בכסא גלגלים את בתה הבכורה לחופה‪ .‬כשהסיעו את רחל אל החופה‪ ,‬כבה הנר שהחזיקה בידה‪ .‬המוזמנים‬
‫מיהרו לחפש גפרורים כדי להדליק אותו שוב‪.‬‬
‫רחל נעצה עיניה בנר הכבוי וחשבה‪" ,‬הנה כבה נר חיי‪ ".‬מחשבותיה התמקדו בחייה הארורים‪ ,‬שום‬
‫מחשבה לא הקדישה לבתה העומדת להינשא‪ ,‬עיניה נשארו יבשות‪ ,‬רק בעיני יעקב נעצרו הדמעות‪.‬‬
‫לאחר החופה‪ ,‬האכילה מרים את רחל בחדר צדדי‪ ,‬כדי שהאורחים לא יראו אותה בעליבותה‪ ,‬והובילה‬
‫אותה בכסא גלגלים בין המוזמנים‪ ,‬אבל רחל התעייפה‪ ,‬ויעקב נאלץ לעזוב את האולם‪ ,‬ולהזמין מונית‬
‫שתחזיר את אשתו‪ ,‬עם מרים לביתם‪.‬‬
‫למחרת החתונה הגיע הזוג הצעיר לאכול בביתו של יעקב‪ .‬בבית תמיד היה אוכל בשפע‪ ,‬שכן לאה‬
‫הקפידה לשלוח לביתו כל יום אוכל טרי‪ .‬לאה הביטה בזוג המאושר‪ .‬הם נראו כאילו גילו תגלית מדהימה‪,‬‬
‫כאילו חלקו סוד נפלא‪.‬‬
‫"כמה טוב להיות מאוהב‪ ",‬חשבה בליבה‪ ,‬משננת בזיכרונה איך נראית האהבה‪ ,‬מקווה שיום אחד זה‬
‫יקרה גם לה‪ ,‬אינה יודעת שלעולם לא תזכה להגשים את חלום האהבה שלה‪.‬‬
‫מזימות‬
‫שושנה הייתה מאושרת שבנה התחתן עם בתו של איש אמיד‪ .‬היא העריכה שחמותו לא תאריך ימים‪,‬‬
‫ואחרי שתמות‪ ,‬מה יהיה טבעי יותר מכך שמחותנה יישא אותה לאישה‪ ,‬וגם היא‪ ,‬כמו בנה‪ ,‬תבטיח את‬
‫עתידה לתמיד‪.‬‬
‫היא שנאה להיכנס לבית המחותנים שלה‪ .‬בכל פעם שנכנסה לחדר של רחל‪ ,‬חשה נהדפת מריח‬
‫התרופות שעמד בחדר‪ .‬רחל הייתה מתלוננת תמיד‪ ,‬וכל שיחה עימה הייתה נפתחת במילים‪" ,‬הלילה לא‬
‫ישנתי בכלל‪ ,‬פשוט לא עצמתי עין‪ .‬כל כך דאגתי‪ .‬ועכשיו אני לא יכולה לפתוח את העיניים‪".‬‬
‫תמיד מצאה סיבה אחרת לנדודי השינה שלה‪" .‬איך הילדה המסכנה תסדר לבד בירושלים‪ ,‬כל כך רחוק‬
‫מאימא שלה? את חושבת שהחנות תיתן מספיק פרנסה לניצה ושלום?"‬
‫‪215‬‬
‫במשך היום הייתה מנמנמת‪ ,‬וכשהייתה מתעוררת הייתה מספרת איך שוב לא הצליחה לישון‪.‬‬
‫שושנה שנאה להאזין לקינותיה‪ ,‬אבל הרצון להתקרב אל יעקב גבר על רגש הדחייה‪ .‬היא התחילה לבקר‬
‫יום יום בביתו‪ .‬רחל שמחה מאד לביקורים אלו‪ ,‬שהכניסו עניין חדש לסדר יומה המשמים‪.‬‬
‫מי שלא אהבה את הביקורים הייתה מרים‪ .‬היא ראתה את מבטי הפיתוי ששושנה זורקת לעבר יעקב‪,‬‬
‫בעת שהייתה אמורה לשוחח עם אשתו‪ .‬להפסיק את הביקורים לא יכלה‪ ,‬אבל באופן הפגנתי יצאה מהחדר‬
‫בכל פעם ששושנה נכנסה אליו‪.‬‬
‫גם מרים שיערה שרחל לא תאריך ימים‪ ,‬והייתה בטוחה שאחרי מותה‪ ,‬היא תתפוס באופן טבעי את‬
‫מקומה‪ ,‬ותהיה לאשתו השנייה של יעקב‪ .‬שושנה נתפסה בעיניה כמתחרה‪.‬‬
‫שלוש נשים הסתובבו בבנין בו גר יעקב‪ ,‬וזממו להינשא לו‪ .‬גיסתו שבעיוורונה העיקש‪ ,‬המשיכה‬
‫להאמין שהוא שלה‪ ,‬מרים המטפלת באשתו ושושנה המחותנת שלו‪ .‬מי שלא היו מודעים לתוכניות אלו‬
‫היו רחל ויעקב‪ .‬הם גם לא יכלו לנחש שאף אחת מהן לא תקבל אותו אחרי מותה של רחל‪.‬‬
‫רופאי אליל‬
‫ערב אחד הגיעה שלום‪ ,‬וסיפר לחותנו‪" ,‬שמעתי שיש רב אחד בבני ברק‪ ,‬הרב גלינסקי שאחיו חולה‬
‫בטרשת נפוצה‪ .‬הוא שילם למומחה מצרפת‪ ,‬שיבוא וירפא אותו בעזרת ארס נחשים‪".‬‬
‫יעקב נסע אל הרב גלינסקי והלה סיפר לו‪" ,‬קראתי בעיתון צרפתי‪ ,‬על רופא שמצליח לרפא אנשים‬
‫שחלו ב"מולטיפל סקלורוזיס"‪ ,‬בעזרת ארס נחשים‪ .‬אחי חולה כבר הרבה שנים במחלה הזו‪ ,‬והחלטתי‬
‫להזמין אותו לישראל ולנסות מה הוא יכול לעשות‪".‬‬
‫הוא נתן ליעקב את מספר הטלפון של האיש‪" .‬כדאי שתתקשר אליו מיד‪ ,‬ותקבע תור מהר‪ ,‬כי שמעתי‬
‫שעוד מעט הוא נוסע מכאן‪".‬‬
‫מכשירי טלפון היו עדין נדירים‪ ,‬והתור לקבלתם נמשך שנים מספר‪ ,‬אבל מחלת רחל הקפיצה אותם‬
‫לראש התור‪ ,‬והמכשיר שלהם היה הראשון שנכנס לבית פרטי כלשהו ברחוב בן זכאי‪.‬‬
‫יעקב טלפן למומחה‪ ,‬ועוזרו‪ ,‬ישראלי בשם הרשל‪-‬צבי‪ ,‬אמר לו‪" ,‬אתה צריך לדעת שבזריקות האלו יש‬
‫ארס נחשים‪ ,‬והן יקרות מאוד‪ .‬השאלה היא אם אתה רוצה לשלם כל כך הרבה כסף בשביל אשתך‪ .‬אם‬
‫תרצה שהמומחה יבוא אליכם‪ ,‬זה יעלה לך עוד יותר‪".‬‬
‫‪216‬‬
‫יעקב הסכים לשלם את הסכום המבוקש‪ ,‬והפגישה נקבעה לבוקר המחרת‪.‬‬
‫הצרפתי בדק את רחל בתשומת לב‪ ,‬והזריק לה זריקה‪ ,‬המכילה‪ ,‬לפי דבריו‪ ,‬ארס נחשים‪" .‬הארס"‪ ,‬תרגם‬
‫הרשל‪-‬צבי את דברי המומחה‪" ,‬מחזק את מערכת ההגנה של הגוף‪ ,‬וכשמערכת ההגנה חזקה‪ ,‬היא מתגברת‬
‫על כל המחלות שבגוף‪ ,‬אף הקשות ביותר‪".‬‬
‫במשך חמישה חודשים הזריק לרחל "ארס נחשים"‪ ,‬בכל יום ששי‪ ,‬כשהוא דואג‪ ,‬שלא להכאיב לאשתו‪.‬‬
‫הכסף ששילם עבור הזריקות כנראה עזר ל"מומחה" הצרפתי‪ .‬לרחל הזריקות לא הועילו‪.‬‬
‫ניצה‬
‫ניצה הייתה מאושרת בחיי נישואיה‪ .‬שלום אהב ופינק אותה‪ .‬היא‪ ,‬שהייתה רגילה לנהל את משק הבית‬
‫מאז הייתה בת שש‪ ,‬לא הייתה רגילה לפינוקים‪.‬‬
‫היא נדהמה כשהביא בבקרים למיטתה כוס קפה עם עוגת שוקולד שאהבה‪ ,‬קנה לה פרחים בכל יום‬
‫ששי וכל תכשיט שהביטה עליו בחלון הראווה‪ .‬הוא היה עסוק בארגון חנות המכולת החדשה‪ ,‬אבל‬
‫כשהייתה זקוקה לו היה מתפנה‪ ,‬ומשתדל לסייע לה ככל שיכל‪.‬‬
‫כחודש לאחר נישואיה נכנסה להריון‪ .‬צעירה וביישנית‪ ,‬ללא אם שתוכל להתייעץ איתה‪ ,‬נרתעה מפני‬
‫הבדיקה הגניקולוגית‪ ,‬וביקשה לעבור אותה בידי רופאה‪ .‬כאשר מצאה לבסוף רופאה‪ ,‬היא בדקה אותה זמן‬
‫ממושך‪ ,‬ואמרה‪" ,‬את באמת בהריון‪ ,‬אבל אני חושבת שהעובר לא מתפתח כראוי‪ .‬נצטרך לחזור על הבדיקה‬
‫עוד שבוע‪ ,‬ואם גם אז לא נשמע דופק‪ ,‬תצטרכי לעבור גרידה כדי להוציא אותו מהרחם‪".‬‬
‫ניצה הייתה המומה‪ .‬היא אפילו לא ידעה אילו שאלות לשאול את הרופאה‪ .‬היא חששה לדבר‪ ,‬בטוחה‬
‫שאם רק תפתח את פיה‪ ,‬תפרוץ בבכי כה מר עד שלא תהיה מסוגלת להפסיק אותו‪.‬‬
‫נדהמת ואילמת‪ ,‬הסתכלה אבודה על הרופאה‪ .‬הרופאה ניסתה להרגיע אותה‪" ,‬אל תראי כל כך אומללה‬
‫ואל תצטערי כל כך‪ .‬יכול להיות שאני בכלל טועה ועוד שבוע נשמע את הדופק של העובר‪ .‬וגם אם לא‪ ,‬את‬
‫מאד צעירה‪ .‬מהר מאד תהיי שוב בהריון‪ .‬אני בטוחה שהילד השני שלך יהיה בסדר‪".‬‬
‫ניצה עדין לא ענתה‪ ,‬והרופאה הוסיפה‪" ,‬אולי תרגישי יותר טוב אם תתייעצי עם עוד רופא‪".‬‬
‫כל מה שניצה יכלה לעשות‪ ,‬היה‪ ,‬לנענע בראשה‪ ,‬ולצאת בכבדות מהחדר‪.‬‬
‫מסונוורת מדמעות‪ ,‬גיששה דרכה כעיוורת‪ ,‬אינה יודעת לאן ללכת‪ ,‬ומה לעשות‪.‬‬
‫‪217‬‬
‫שעות הסתובבה ברחובות ירושלים‪ ,‬תועה בדרכים‪ ,‬חוששת מהרגע בו תפגוש בשלום‪ ,‬ותספר לו‬
‫שתינוקה הראשון‪ ,‬שאותו היא כבר אוהבת‪ ,‬ועליו היא חולמת‪ ,‬אינו חי‪.‬‬
‫הכול סביבה נראה כמו שהיה לפני שנכנסה לבדיקה‪ .‬אנשים ערכו קניות‪ ,‬מכוניות נסעו‪ ,‬ירושלמים‬
‫ליקקו גלידה‪ ,‬אבל עבורה הכול השתנה‪ .‬שום דבר לא נשאר כמו שהיה לפני ששמעה שתינוקה מת‪.‬‬
‫היא נכנסה לדירתה הריקה‪ ,‬והבכי שפרץ ממנה היה על ילדותה העשוקה‪ ,‬על הפינוקים שנמנעו ממנה‬
‫בינקותה‪ ,‬על שנות המחלה הארוכות של אמה‪ ,‬על שעות הטיפול הארוכות והמייגעות בחולה‪ ,‬על החברות‬
‫שלא העזה להזמין לביתה‪ ,‬על לעג השכנות‪ ,‬על האחריות המעיקה שנטלה על עצמה‪ ,‬על אביה המסכן‪ ,‬על‬
‫אחיותיה שנאלצות עכשיו לתפקד גם במקומה‪ .‬היא בכתה גם על מות תינוקה‪ .‬היא כבשה את פניה בכר‪,‬‬
‫חוששת שיבבותיה יזעיקו שכנים‪.‬‬
‫כשבועיים לאחר מכן עברה גרידה‪ ,‬ולאחריה הייתה "טמאה" לבעלה‪ .‬כאשר חזרה לביתה‪ ,‬מצאה‬
‫ששלום הרחיק את מיטתו ממיטתה‪ ,‬כפי שנהג כשקיבלה את המחזור‪.‬‬
‫כה פגועה בעקבות הגרידה‪ ,‬כה אומללה‪ ,‬הייתה זקוקה לבעל מנחם שייקח אותה בזרועותיו‪ ,‬יחבק‬
‫וינשק אותה‪ ,‬ויאמר לה שהיא עדין נחשקת‪ ,‬וכי ברגע שתרגיש טוב יותר הוא יעניק לה ילד בריא‪.‬‬
‫כל זה לא קרה‪ .‬בודדה שכבה במיטתה‪ ,‬בוכה לתוך כרה‪ .‬לא רק בין מיטותיהם נפער רווח‪ ,‬היא הרגישה‬
‫שרווח נוצר גם בין ליבה ובין לב בעלה‪ .‬התאוששותה הגופנית הייתה מהירה‪ .‬העצב והכעס על עצמה‪ ,‬על‬
‫שלא ידעה לשמור על תינוקה‪ ,‬היו ארוכים‪.‬‬
‫בתקופה זו הייתה כבר רחל מאד מכונסת בעצמה‪ .‬כל הקורה בעולם‪ ,‬בארץ או בביתה לא עניין אותה‪.‬‬
‫אפילו עם הסובבים אותה לא הרבתה לדבר‪ .‬היא הייתה קשובה רק לגופה ההולך ונחלש‪ ,‬ההולך ומאבד את‬
‫תפק ודו‪ .‬אבל‪ ,‬כאשר שמעה‪ ,‬שבתה איבדה את תינוקה הראשון‪ ,‬עבר זיק של עצב בליבה‪ .‬בתה‪ ,‬כמוה‪ ,‬לא‬
‫זכתה לגדל את ילדה הבכור‪.‬‬
‫"לו התינוק הראשון שלי היה חי עכשיו‪ ",‬חשבה‪" ,‬הוא היה כבר בן ‪ 99‬שנה‪ ,‬אולי סטודנט‪ ,‬אולי רב‬
‫צעיר‪ ,‬מי יודע למה הוא היה יכול להגיע‪ ,‬אבל הוא מת‪ ,‬ועכשיו גם הנכד שלי מת‪ ,‬וניצה צריכה לעבור את‬
‫אותו צער ואבל שאני עברתי‪".‬‬
‫ניצה זכרה שדודתה לאה טענה תמיד‪" ,‬עבודה היא הרפואה הכי טובה נגד כל כאב"‪ ,‬והטביעה את יגונה‬
‫בעבודה מאומצת בחנותו של שלום‪ .‬עברו ונעלמו הבקרים העצלים בהם התבטלה במיטה‪ ,‬לוגמת לאיטה‬
‫מכוס הקפה החם‪ ,‬ממלאת פיה בעוגת שוקולד שהביא בעלה‪ .‬עברו הבקרים הנעימים בהם הייתה רובצת‬
‫בתוך אמבטיית מים מלאה קצף סבון‪ ,‬קוראת עיתון נשים‪ ,‬ומאזינה לרדיו‪ .‬עברו הבקרים בהם הייתה‬
‫מושחת את עורה בקרם כדי שיהיה חלק ורך למגע ידו של בעלה‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫עכשיו קמה בשעה מוקדמת‪ ,‬לעיתים לאחר לילה ללא שינה בו הייתה מחליקה על בטנה השטוחה‪,‬‬
‫וחושבת שהיא עדיין חשה בתנועות העובר שהוצא מרחמה‪.‬‬
‫לילות ארוכים לא הצליחה להירדם‪ .‬היא נשבעה לעצמה שלא תדבר על כך עם איש‪ .‬היא זכרה שכל‬
‫שיחה עם אמה הייתה מתחילה בהכרזה‪" ,‬הלילה לא ישנתי בכלל‪ ",‬ואז הייתה מפרטת‪" ,‬היו לי כאלה‬
‫"שמערצים" בלילה‪ ,‬ממש כל הגוף כאב לי‪ ,‬ולא יכולתי להירדם‪ .‬באחת עוד לא ישנתי‪ ,‬כי כאב לי כל הגוף‪,‬‬
‫ובשעה ארבע כבר שוב הייתי ערה‪ ,‬נו אז תגידי לי זה נקרא לישון?"‬
‫כל מי שפגש את אמה ראשון בבוקר‪ ,‬שמע שבגללו היא לא הצליחה לישון‪" ,‬כל כך דאגתי בגלל הבחינה‬
‫שיש לך היום‪ ,‬עד שלא יכולתי להירדם‪" ".‬שמעתי שהשתעלת בלילה‪ ,‬ופחדתי ששוב את מתחילה להיות‬
‫חולה‪ ,‬ופשוט לא יכולתי לישון מרוב דאגה‪".‬‬
‫הסיבות היו מגוונות‪ ,‬אבל התוצאה הייתה אחת‪ .‬שוב ושוב הייתה מקדמת את פני כל מי שנכנס לחדר‬
‫באמירה‪" ,‬בגללך לא ישנתי הלילה‪ ,‬כל כך דאגתי לך שלא יכולתי לעצום עין‪ ".‬תמיד הצליחה לטעת בהן‬
‫אשמה על זה שהיא חולה‪ ,‬שלא טוב לה‪ .‬הן היו תמיד אשמות‪ ,‬גם אם לא היו אשמות כלל‪.‬‬
‫עכשיו התמודדה בדומיה עם נדודי השינה שלה‪ ,‬משכימה לעבודתה בחנות‪ ,‬משרתת בהכנעה לקוחות‪,‬‬
‫ומקווה שהעבודה הקשה תשכיח ממנה את הריקנות הנוראה שחשה בבטנה‪.‬‬
‫שינויים‬
‫יום אחד הסיעה שושנה את רחל בכסא גלגלים‪ .‬לפתע נשמט ראשה של רחל‪ ,‬וגופה נטה קדימה‪.‬‬
‫מבוהלת עזבה שושנה את ידיות הכסא‪ ,‬וניסתה לעקוף אותו‪ ,‬כדי לתמוך בה‪ .‬הכסא התגלגל קדימה‪ ,‬ונחבט‬
‫בעץ שעמד בדרכו‪ ,‬התהפך‪ ,‬ורחל נפלה מתוכו‪ .‬סקרנים התאספו כדי לחזות במחזה‪.‬‬
‫"שתרד אש מהשמים ותאכל להם את העיניים‪ ",‬קיללה שושנה בליבה‪" ,‬מסתכלים ונהנים‪".‬‬
‫לקול זעקותיה של שושנה קרבו עוד אנשים‪ ,‬הפכו את הכסא‪ ,‬הרימו את רחל חסרת ההכרה‪ ,‬והושיבו‬
‫אותה כבובה רפויה בכסא הגלגלים‪.‬‬
‫שושנה הצליחה להסיע את הכסא חזרה לבית‪ ,‬כשהיא תומכת בגופה הרפוי של רחל לבל ייפול בדרך‪.‬‬
‫רק ראובן היה בבית באותה שעה‪ ,‬והוא מיהר להזמין אמבולנס‪ ,‬וניסה להשיג טלפונית‪ ,‬את יעקב‪ ,‬את‬
‫מרים‪ ,‬את אפרת או את נועה‪.‬‬
‫‪219‬‬
‫הראשונה שהגיעה הייתה אפרת‪ .‬היא הספיקה להצטרף לאמבולנס‪ ,‬צועקת מתוכו אל ראובן העומד‬
‫נבוך על המדרכה‪" ,‬תגיד לאבא שאנחנו נוסעים לבית חולים בילינסון‪".‬‬
‫בבית החולים חזרה רחל לאט להכרתה‪ .‬פגיעות חיצוניות לא נראו על גופה‪ .‬הרופאים שמעו מאפרת‬
‫שאמה חולה ב"מולטיפול סקלורוזיס‪ ".‬הם לא יכלו לעזור לה‪ ,‬אבל הציעו לאפרת‪ ,‬וליעקב שהגיע בינתיים‬
‫מבוהל וחסר נשימה‪ ,‬לשלוח אותה לבית חולים "איכילוב"‪ ,‬לצילום שיכול לשלול גידול בראש‪ ,‬שאולי גרם‬
‫לאבוד ההכרה‪.‬‬
‫למרות רתיעתו מנהיגה‪ ,‬נאלץ יעקב לרכוש מכונית כדי להסיע את אשתו כשנזקקה לרופא‪ ,‬פיזיותרפיה‪,‬‬
‫בדיקת מעבדה‪ ,‬או בדיקה בבית חולים‪ .‬הוא שנא לנהוג‪ ,‬ובדרך כלל העדיף להשאיר את המכונית ליד הבית‪,‬‬
‫ולהמשיך לנסוע באוטובוסים‪ ,‬אבל כשהיה צריך להסיע את רחל‪ ,‬היה נכנס למכונית‪ ,‬לוחץ דבר ראשון על‬
‫הבלמים בכל כוחו‪ ,‬ומתפלא שהמכונית מסרבת לזוז ממקומה‪ .‬כשסוף סוף הוריד את הרגל מהמעצור‪,‬‬
‫והמכונית התחילה לנוע הוא היה לופת את ההגה חזק בשתי ידיו‪ ,‬ומתחיל להזיע‪.‬‬
‫הוא פחד מהמכוניות שנסעו במהירות לצידו‪ ,‬מהנהגים הצופרים מאחוריו‪ ,‬מאיבוד השליטה על ההגה‪,‬‬
‫מאי מציאת הדרך‪ ,‬מאי מציאת מקום חניה‪ ,‬מהנהגים שעקפו אותו‪ ,‬אבל הוא פחד יותר להגביר את‬
‫מהירותו‪ ,‬ולכן הם נאלצו לעקוף אותו‪ ,‬תוך שהם משמיעים בקולי קולות את דעותיהם על טיב נהיגתו‪.‬‬
‫הוא נהג בקצב כה איטי עד שהנהגים מאחוריו היו צופרים ומקללים אותו‪ ,‬מה שהכניס אותו למתח‬
‫נוסף‪ .‬הוא היה חונה במקום החניה הראשון שמצא‪ ,‬גם אם היה מרוחק מאד‪ ,‬חושש שלא יצליח לתמרן את‬
‫מכוניתו למקום חניה קרוב יותר‪.‬‬
‫ימים מספר לאחר מכן‪ ,‬עזרו לו מרים ונועה להעביר את רחל מכסא הגלגלים אל המכונית‪ .‬אפרת‬
‫הצטרפה כדי לעזור לאביה‪ .‬הוא החנה את המכונית‪ ,‬כשהוא כמעט נוגע בבנין שבסוף החניה‪ ,‬וקילל בליבו‬
‫את האידיוט שמרשה לבנות בנינים באמצע החניון‪ .‬שניהם גררו את רחל אל בית החולים שם הזריקו לה‬
‫חומר מסוים‪ ,‬והכניסו אותה לצילום‪ .‬עייפים ועגומים ישבו יעקב ואפרת בקפיטריה ולגמו כוס קפה‪.‬‬
‫בסיום הצילום גלגלו בעייפות את העגלה לכיוון החניה‪.‬‬
‫‪211‬‬
‫זוועה‬
‫לפתע שמעה אפרת את אמה אומרת‪" ,‬הם הולכים על הקירות‪ ".‬היא הסתכלה במבוכה באביה‪ ,‬תוהה‬
‫לפשר המילים‪ ,‬והנה ראת ה לזוועתה‪ ,‬את גוף אמה מתחיל לפרכס‪ .‬הרעידות היו כל כך קשות‪ ,‬עד שרחל‬
‫נפלה מהעגלה‪ ,‬וגופה המשיך לרעוד ולפרכס על האדמה‪.‬‬
‫אפרת שמעה את עצמה משמיעה קול צעקה כה איום‪ ,‬עד שלא האמינה שהקול יצא מגרונה‪ .‬היא‬
‫הניחה את ידה על פיה‪ ,‬מנסה להפסיק את היבבה הארוכה והאומללה שנמלטה מגרונה‪.‬‬
‫עוברים ושבים‪ ,‬חלקם לבושים חלוקים לבנים‪ ,‬עזרו להם להכניס את הגוף המפרכס לעגלת הנכים‪,‬‬
‫ולהוביל אותה חזרה לתוך בנין בית החולים שאת דלתותיו עזבו אך לפני דקות ספורות‪ .‬בחדר המיון עמדו‬
‫האב והבת המומים‪ ,‬והביטו ברופאים המזריקים לרחל זריקה‪ ,‬עד שהאחות הרחיקה אותם מתא הטיפול‪.‬‬
‫הם התרחקו לשני כיוונים שונים‪ .‬כל אחד ביקש לפרוק את צערו‪ ,‬ללא נוכחות השני‪.‬‬
‫אפרת מצאה את עצמה בחדר אחר‪ ,‬מנסה להפסיק את היבבות שבקעו מפיה‪ ,‬מתביישת מהזרים‬
‫השומעים אותה‪ ,‬מרגישה כאילו הזדקנה לפתע באלף שנים‪ .‬תוך שהיא מנסה להתאושש ממראה הזוועה‬
‫של גוף אמה המפרכס ורועד על רצפת החצר‪ ,‬התפללה‪" ,‬אלוקים! תעשה משהו‪ ,‬אני מסכימה אפילו שהיא‬
‫תמות‪ ,‬אבל שהיא לא תסבול יותר‪ .‬די‪ ,‬אין לנו כבר כוח‪ .‬אתה לא רואה שאנחנו כבר לא יכולים לסבול את‬
‫זה יותר?"‬
‫ליעקב לא היה כבר כוח אפילו להתפלל‪ .‬הוא יצא לחצר והתעלף‪ .‬כשהתעורר‪ ,‬מצא את עצמו יושב על‬
‫הרצפה‪ ,‬כשאישה זרה מושיטה לו כוס מים‪ .‬הוא הודה לאישה‪ ,‬התרומם ממקומו לקח את המים‪ ,‬ומיהר‬
‫להתרחק משם‪ ,‬תועה כעיוור בבלי דעת בחצרות בית החולים‪ ,‬הדמעות זולגות מעיניו‪ ,‬ואנשים זרים‬
‫והצוות הרפואי של בית החולים מפנים לו דרך כשהבחינו בהבעת פניו‪.‬‬
‫מלא ייאוש‪ ,‬התעלם ממבטי החמלה שנשלחו לעברו‪ ,‬לא טרח למחות את הדמעות שנבלעו בתוך זקנו‪.‬‬
‫תמה לעצמו אם יעמדו לו כוחותיו להתמודד עם המחלה הנוראה הזאת המאיימת למחוץ אותו ואת‬
‫ילדותיו‪.‬‬
‫"גוט אין הימל‪ ,‬אבינו שבשמים‪ ,‬אין רחמים בשמים? אני יודע שלא מגיע לי כלום‪ ,‬אבל תרחם על‬
‫הבנות שלי‪ .‬מה הן עשו לך?"‬
‫‪211‬‬
‫לאחר שעות אחדות נרגעו שלושתם‪ .‬רחל שכבה שקטה על מיטת חדר המיון‪ ,‬אינה מודעת למה שעבר‬
‫עליה‪ .‬יעקב ישב ליד מיטתה‪ ,‬ושניהם בכו‪" .‬אל תבכי רחל‪ ",‬ביקש‪ ,‬והדמעות יורדות מעיניו‪.‬‬
‫"אני לא בוכה‪ ",‬ענתה‪ ,‬והדמעות יורדות מעיניה‪" ,‬אבל למה אתה בוכה? אל תבכה‪ ",‬בקשה‪.‬‬
‫"אני בוכה? אני בוכה כי את בוכה‪ ".‬הוא עונה‪ ,‬שפתיו רועדות‪ ,‬ועינו קופצת בעצבנות לא נשלטת‪.‬‬
‫עיני אפרת נשארו יבשות‪ ,‬למרות שליבה נישבר למראה שני האנשים המחוצים‪.‬‬
‫קודרים ושקטים‪ ,‬קיבלו מאוחר יותר אפרת ויעקב הסברים מהרופא‪" .‬כנראה‪ ,‬שרחל אלרגית לחומר‬
‫שהוזרק לגופה לפני הבדיקה‪ .‬אבל‪ ,‬מכיוון שהיא איבדה את ההכרה גם שבוע לפני הבדיקה‪ ,‬אין אנחנו‬
‫בטוחים אילו תהליכים עוברים במוחה‪ .‬בית החולים‪ ",‬הבטיח הרופא‪" ,‬ישלח את תוצאות הצילומים‪,‬‬
‫לרופא שלה ב"תל השומר"‪ ,‬והיא תצטרך לחזור לשם כדי להמשיך במעקב ובטיפול‪".‬‬
‫יעקב הבין שבמקרים חסרי פתרון כאלו‪ ,‬שמח כל בית החולים לזרוק את החולה ואת בעיתו לבית‬
‫חולים אחר‪ .‬הוא שמח לקחת את אשתו ולהסתלק מבית החולים‪.‬‬
‫במהומה איבדה רחל את אחד מנעליה‪ ,‬ונועה ראתה בתדהמה שאמה חוזרת לביתה ורגלה האחת יחפה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלה את אפרת‪ .‬אבל זו הניעה את ראשה ושתקה‪ .‬היא לא הייתה מסוגלת לדבר על מה‬
‫שראתה‪.‬‬
‫"יש לך בוץ על השמלה‪ ",‬אמרה נועה‪ .‬אפרת הביטה על הכתם והתחילה לצחוק‪" .‬מה מצחיק בכתם‬
‫הזה?" שאלה נועה‪ .‬אפרת לא ענתה והמשיכה לצחוק עד שבטנה כאבה‪ ,‬נועה הוכרחה להצטרף לצחוק‪ ,‬הן‬
‫צחקו והדמעות ירדו מעינן‪ ,‬הרטיבו את לחייהן ונספגו בבגדים‪ ,‬ועדין לא הצליחו להפסיק את הצחוק‬
‫המשוגע שחנק את גרונן‪.‬‬
‫בבית החולים "תל השומר" נתנו לרחל כדורים כדי למנוע את חזרת התקפות האפילפסיה‪ .‬הכדור‬
‫הראשון גרם לה בלבול‪ ,‬והיא ניסתה לרדת ממיטתה‪ ,‬ממלמלת‪" ,‬עוד מעט שבת‪ ,‬ואני צריכה לגמור את‬
‫העבודות‪ ".‬בעלה ובנותיה תהו נבוכים איך להתמודד עם התנהגותה החדשה‪.‬‬
‫אפרת הביאה דלי מים וסמרטוט רצפה על מקל‪ ,‬ושטפה ללא הרף את הרצפה סביב מיטת אמה‪,‬‬
‫"אימא" הסבירה "את לא יכולה לרדת עכשיו‪ ,‬כי הרצפה רטובה‪ ".‬יעקב הביט על בתו החכמה וחשב‪,‬‬
‫"כנראה שאין דבר שאדם לא יכול לעמוד בו‪ ,‬אדם נחוש יכול להתמודד עם כל דבר‪".‬‬
‫היא עמדה ו"שטפה" את הרצפה עד שאמה נרדמה‪ .‬למחרת שוב עמלו בני המשפחה למשוך את גופה‬
‫הרפה לתוך מכוניתו של יעקב‪ ,‬מהמכונית אל כסא הגלגלים‪ ,‬וממנו לתוך בית החולים‪ .‬הפעם קיבלה את‬
‫פניהם רופאה צעירה‪" ,‬בואו נתחיל במינון מינימאלי‪ ,‬ורק אם זה לא יספיק‪ ,‬נגדיל בהדרגה את המינון‪".‬‬
‫שינוי המינון סילק את תופעות הלוואי‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫"זה כמו להוציא את העז מהחדר‪ ",‬חשב יעקב‪" ,‬אין שום שינוי לטובה במצב‪ ,‬אבל לפחות החזרנו אותה‬
‫למצב הגרוע שהיה קודם‪ .‬ועם המצב הגרוע הקודם הרי אנחנו כבר יודעים איך להתמודד‪".‬‬
‫הבית חזר לשגרת חייו‪ ,‬אבל שינוי אחד כן התחולל בו‪ ,‬שושנה לא באה עוד להוציא את רחל לטיולים‪.‬‬
‫מרים קיבלה שינוי זה באנחת רווחה‪.‬‬
‫אביב ‪7711‬‬
‫הפעם הייתה מטרה זהה ליעקב וגיסתו‪ .‬שניהם החליטו לחתן את אפרת במהירות האפשרית‪ .‬המטרה‬
‫הייתה שווה‪ ,‬אבל המניעים שונים‪.‬‬
‫מנוי וגמור היה עם יעקב לחתן את בנותיו במהירות האפשרית‪ .‬ביתו נראה לו בית חולה והרוס‪ ,‬והוא‬
‫האמין שככל שיוציא אותן מהבית מהר יותר כן ייטב להן ולבריאותן הנפשית‪.‬‬
‫ללאה היה מניע שונה לחלוטין‪ .‬היא זכרה‪ ,‬כמה קל היה לפתות את גיסה לקנות חנות נוספת כאשר‬
‫ניצה נישאה‪ .‬היא קיוותה שנישואיה של אפרת יעזרו לה לשכנע אותו לקנות חנות נוספת‪ ,‬החנות השביעית‬
‫שלהם‪.‬‬
‫היא אמנם הייתה המנהלת האמיתית של עסקי המשפחה‪ ,‬אבל הקפידה לקבל את הסכמתו ולשתפו‬
‫בכל החלטותיה‪ ,‬פעם בפיתוי‪ ,‬פעם בעורמה‪ ,‬פעם בשכנוע‪ ,‬ובלבד שתוכל להרגיש שלפחות בעסקים הם‬
‫שותפים‪.‬‬
‫יעקב השתוקק להשיא את אפרת‪ ,‬אבל היה כל כך שקוע בדאגות‪ ,‬עד שלא היה מסוגל לאסוף כוחות‬
‫נפשיים‪ ,‬ולדאוג לה באופן מעשי‪.‬‬
‫לאה‪ ,‬לעומתו‪ ,‬הייתה מעשית מאד‪ .‬מכיוון שהחליטה לחתן את אפרת‪ ,‬ניתחה אל הבעיה‪ ,‬כפי שניתחה‬
‫כל בעיה עסקית‪ .‬היא חיפשה מועמד שיתאים מבחינת הגיל לאפרת‪ ,‬מבחינת דתית ליעקב‪ ,‬ומבחינת‬
‫הגישה לעסקים לעצמה‪ .‬היא לא הייתה צריכה לחפש רחוק‪ .‬דוד קליין‪ ,‬אחד הסוכנים שסיפק לה סחורה‪,‬‬
‫היה המועמד האידיאלי‪ ,‬לדעתה‪ ,‬עבור אפרת‪.‬‬
‫‪213‬‬
‫ה"צולע"‬
‫דוד הגיע מהונגריה‪ ,‬כעשר שנים קודם לכן‪ ,‬בעת שהיה בן ‪ .71‬הגרמנים הספיקו להרוג את בני‬
‫משפחתו‪ ,‬ורק הוא ושמואל אחיו הבכור הצליחו לברוח עם אל היערות‪.‬‬
‫כשהתקרב החורף חפרו בור‪ ,‬קרוב לכפר אחד‪ ,‬והתחבאו בו‪ .‬כל לילה יצא אחד מהם לגנוב אוכל או בגד‬
‫כלשהו שיעזור להם להתגונן מפני הקור הנורא ששרר בבור‪ .‬לאחר שבועות אחדים של רביצה בבור חלפו‬
‫ייסורי הרעב‪ ,‬והם הרגישו רק חלשים‪ ,‬עייפים וחולים עד מוות‪ ,‬כה חלשים עד שהיו צריכים להכריח את‬
‫עצמם לצאת ולחפש מזון‪ .‬הפיתוי להישאר בבור‪ ,‬ולא לזוז היה גדול מאד‪ .‬אחיו לא שרד את החורף‪.‬‬
‫האח מת מקור‪ ,‬מרעב‪ ,‬או משניהם יחד‪ .‬גופתו הייתה כה צפודה‪ ,‬קרה ונוקשה עד שדוד לא הצליח‬
‫בשום אופן להוציא אותה מפתחו הצר של הבור‪ ,‬והוא בילה את שארית החורף ליד גופת אחיו הקפואה‪.‬‬
‫הדבר היחיד שהיה לו בשפע‪ ,‬הייתה האמונה שבורא העולם נמצא איתו‪ .‬הקדוש ברוך הוא הרג את כל‬
‫משפחתו‪ ,‬הר עיב והקפיא אותו‪ ,‬אבל הוא היה בטוח שהוא חנון ורחום וידאג לו תמיד‪ ,‬ואחרי שהתברר לו‬
‫שהעולם הזה הוא רקוב ואכזרי‪ ,‬ציפה לטוב הגנוז ב"עולם הבא‪".‬‬
‫מכה על ידיו‪ ,‬רגליו וחזהו כדי להתחמם‪ ,‬לא ידע אם לבקש שהקור הנורא יפסק‪ ,‬שיהיה לו משהו‬
‫לאכול‪ ,‬או שיהיה לו מקום בו יוכל לפשוט את רגליו‪" ,‬אלוקים אתה כבר יודע מה שאני צריך‪".‬‬
‫בימים הארוכים והאפלים שבילה במחבוא‪ ,‬לא הפסיקו שפתיו מלמלמל קטעים שזכר בעל פה מהסדור‪,‬‬
‫מהתנ"ך‪ ,‬מהמשנה‪ ,‬או מהתלמוד‪ .‬במיוחד שמח על שהוא זוכר פרקים רבים מספר תהילים‪.‬‬
‫שעות ישב‪ ,‬ואמר את פרק ק"ל מתהילים‪" ,‬ממעמקים קראתיך ה'‪ ,‬תהיינה אוזניך קשובות לקול‬
‫תחנוני‪ ".‬הוא הרגיש שפסוקים אלו שומרים עליו פיזית‪ ,‬ועוד יותר מכך‪ ,‬שומרים על שפיות דעתו‪ .‬הם‬
‫שעזרו לו לשרוד את התופת‪ ,‬ולצאת ממנה שפוי‪.‬‬
‫השהות הממושכת בבור‪ ,‬גרמה לאחת מרגליו להפוך נוקשה‪ ,‬וכשיצא מהבור התברר לו שהוא צולע‪,‬‬
‫ולמעשה לא הצליח להפטר מהצליעה עד יום מותו‪.‬‬
‫לאחר המלחמה‪ ,‬רזה כקנה עץ‪ ,‬בגדיו תלויים עליו כמו על דחליל‪ ,‬הצטרף לקבוצת יהודים שעלתה‬
‫לארץ‪ .‬בארץ גר דוד בבית דודו‪ ,‬אחי אביו‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫כשהגיע לגיל ‪ ,71‬והצבא לא הסכים גייס אותו‪ ,‬כי צלע וסבל מתת משקל‪ ,‬הוא חש שהוא מהווה נטל‬
‫כלכלי על משפחתו‪ ,‬לכן עזב את בית דודו‪ ,‬ואת הלימודים בישיבה‪ ,‬חיפש עבודה‪ ,‬שכר חדר‪ ,‬והתחיל לפרנס‬
‫את עצמו‪.‬‬
‫אם בזכות התושייה שרכש בלילות האפלים בהם נדד בסמטאות הקפואות והאפלות של הכפרים‬
‫בחפשו אוכל להחיות את נפשו ונפש אחיו‪ ,‬או מכיוון שנולד עם יכולת עסקית טובה‪ ,‬הוא הצליח מאד‬
‫במכירה‪.‬‬
‫הוא היה נכנס לחנות מכולת‪ ,‬ומצליח למכור לבעל החנות יותר מכל סוכן אחר‪ ,‬ועוד לטעון שהוא‬
‫מפסיד כסף ו"רק לך אני מוכן לתת סחורה במחיר כזה נמוך‪".‬‬
‫הסוחרים היו מתלוצצים "אתה מסוגל לשכנע סוחר שיקנה ממך את המכנסים שהוא לובש‪".‬‬
‫זה בדיוק היה האיש שלאה חיפשה‪ .‬בעל חוש מפותח לעסקים‪ ,‬היודע לזהות עסקה טובה כהרף עין‪,‬‬
‫גאון במכירות‪ ,‬דתי‪ ,‬וחשוב מכל‪ ,‬חסר הורים העלולים לפסול את אפרת בגלל מחלת אמה‪.‬‬
‫תחבולות‬
‫היא נגשה לביצוע תוכניתה בזהירות רבה‪ .‬היה עליה לתקוף בכמה חזיתות‪ ,‬להשיג את הסכמתו של‬
‫יעקב לשידוך ואת הסכמתם של דוד ואפרת להינשא זה לזו‪.‬‬
‫את יעקב היה קל ביותר לשכנע‪ .‬מצבה של רחל היה קשה‪ ,‬הטיפול בה כה מתיש‪ ,‬ותסכולו על מעורבות‬
‫בנותיו במחלתה הייתה עמוקה‪ .‬ניתן היה לשכנע אותו בקלות שדוד קליין הוא בחור נפלא‪ ,‬ומכיוון שהוא‬
‫חסר בית ומשפחה‪ ,‬יהיה מאושר להקים משפחה עם אפרת‪ ,‬ולדאוג לה לעד‪.‬‬
‫לאה "שכחה" לציין שהבחור צולע‪ .‬היא קיוותה שלאחר שיעקב ואפרת יפגשו אותו‪ ,‬והוא ימצא חן‬
‫בעיניהם‪ ,‬הם יסכימו להתפשר גם עם צליעה‪.‬‬
‫יעקב הסכים להפגיש את בתו עם הצעיר‪ ,‬בתנאי אחד‪ ,‬הוא אינו רוצה שהיא תגור לאחר נישואיה בבני‬
‫ברק‪ .‬הוא רצה שאפרת‪ ,‬כמו ניצה‪ ,‬תתרחק ככל האפשר ממיטת אמה החולה‪ ,‬ויינתן לה סיכוי לבנות בית‬
‫מאושר שלא יושפע מהאירועים הנוראיים הקורים בביתו‪.‬‬
‫‪215‬‬
‫לאה הייתה מאושרת‪ .‬היא השיגה את הסכמת הראשון משלושת המעורבים‪ ,‬בתנאים טובים מאלו‬
‫שעליהם העזה לחלום‪ .‬כל מה שנותר לה‪ ,‬היה לבחור באיזו עיר היא רוצה לפתוח את חנותה השביעית;‬
‫וכן‪ ,‬עוד דבר פעוט‪ ,‬לשכנע את הצעירים שהם רוצים להינשא זה לזו‪.‬‬
‫היא הזמינה את הצעיר לשיחה‪ ,‬תיארה בפניו את היקף עסקי המשפחה‪ ,‬ציינה את מיקומה של כל‬
‫חנות‪ ,‬סיפרה לו על רצונה לפתוח חנות נוספת‪ ,‬ולהפקיד אותו על ניהולה‪ .‬הוא התלהב כששמע על‬
‫המשכורת הצפויה לו‪ ,‬ועל אחוזי הרווח הגבוהים שיקבל‪.‬‬
‫לקראת סוף השיחה‪ ,‬ציינה כבדרך אגב‪" ,‬יש לי בת אחות נהדרת‪ ,‬מקסימה‪ ,‬טובה ויפיפייה‪ .‬היא בת‬
‫שבע עשרה‪ .‬אני חושבת שהיא תהיה מאושרת להיפגש עם בחור פיקח‪ ,‬מצליח ומוכשר כמוך‪".‬‬
‫דוד הסכים לפגוש את אחייניתה של אשת העסקים העשירה‪ ,‬המציעה לו משרה כה מכניסה‪.‬‬
‫עכשיו נשאר לה רק להשיג את הסכמת אחייניתה‪ .‬התברר שדווקא אפרת הייתה האגוז הקשה לפיצוח‬
‫מבין השלושה‪ .‬היא הייתה ביישנית‪ ,‬עדינה‪ ,‬ענווה‪ ,‬צנועה ומופנמת‪ .‬דיברה בקול נמוך‪ ,‬מעולם לא דרשה‬
‫דבר לעצמה‪ ,‬ותמיד הייתה מוכנה לוותר על חלקה‪ ,‬ולמלא גם את תפקידי אחיותיה‪.‬‬
‫היא אהבה את לימודיה בסמינר בית יעקב‪ ,‬הייתה קשורה גם לאמה החולה‪ ,‬וחילקה את זמנה בין‬
‫הלימודים‪ ,‬הטיפול בחולה ובמשק הבית‪ .‬המחשבה שיהיה עליה לפגוש בחור‪ ,‬לשוחח איתו‪ ,‬ולהחליט אם‬
‫היא רוצה להינשא לו‪ ,‬נראתה לה כמשימה בלתי אפשרית‪.‬‬
‫"מה יהיה אם הוא ישתוק‪ ,‬ויחכה שאני אדבר? על מה אדבר איתו בכלל? מה יהיה אם לא יהיה לי מה‬
‫להגיד לו? מה יקרה אם אתחיל לגמגם‪ ,‬או להסמיק?" חשבה‪" ,‬ואם הוא לא ימצא חן בעיני? איך אוכל‬
‫להגיד לו את זה? ואם הוא יגיד שאני לא מוצאת חן בעיניו?"‬
‫היא לא רצתה לשנות דבר בחייה בעודה כה צעירה‪" .‬טוב לי עכשיו‪ ,‬ואני לא רוצה לשנות שום דבר‬
‫בחיים שלי‪ ",‬השיבה‪.‬‬
‫"הוי אפרת‪ ,‬אפרת‪ ",‬נאנחה לאה‪" ,‬את בכלל לא יודעת כמה קשה לך עכשיו‪ ,‬וכמה יהיה לך יותר קל‬
‫כשתתחתני‪ ".‬ובלבה חזרה על הפתגם שאמה תמיד הייתה אומרת‪" ,‬התולעת החיה בתוך החזרת‪ ,‬לא יודעת‬
‫שיש גם טעם טוב‪ ,‬מתוק וטעים במקום אחר‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬ענתה אפרת‪" ,‬אני צעירה מדי בשביל לפגוש בחורים‪ .‬עוד אף אחת בכיתה שלי לא התארסה‪ ,‬ואני‬
‫לא רוצה להיות הראשונה‪".‬‬
‫לאה התיישבה לידה וליטפה את ידה‪" ,‬אני יודעת אפרת‪ ,‬שאת צעירה‪ ,‬ורוצה להישאר בבית‪ ,‬אבל‬
‫תחשבי על אבא שלך המסכן‪ .‬כל מה שיש לו זה רק צרות‪ .‬את לא חושבת שמגיעה לו טיפת אושר אחת?"‬
‫אפרת רצתה לענות אבל לאה עצרה אותה "לא‪ ,‬אל תעני לי‪ ,‬רק תחשבי על אבא שלך ואימא שלך‪ .‬זה‬
‫הכול‪ .‬אולי השמחה תעזור לאימא שלך‪ .‬אסור לך לחשוב רק על עצמך‪ ,‬את צריכה לחשוב גם על המשפחה‪.‬‬
‫‪216‬‬
‫מוכרחים להכניס שמחה בכוח למשפחה‪ ",‬הוסיפה לשכנע את בת אחותה‪" ,‬אולי שמחה אחת תביא עוד‬
‫שמחה‪ ,‬אולי בזכותך ניצה תיכנס שוב להריון‪ ,‬רק את יכולה להכניס עכשיו שמחה לבית‪ ,‬ולהוציא אותו‬
‫מהצער והכאב על המחלה של אימא‪".‬‬
‫לאפרת היה קשה לעמוד בפני הסחיטה הרגשית שהפעילה נגדה דודתה‪ .‬היא הייתה צייתנית‪ .‬תמיד‬
‫נהגה לעשות כל מה שהמבוגרים ציוו עליה‪.‬‬
‫היא הניחה בסופו של דבר לדודתה לגרור אותה לחנות השמלות היוקרתית ביותר בבני ברק שם בחרו‬
‫שתיהן שמלה בצבע אפרסק עם צווארון‪ ,‬כפתורים וחגורת קטיפה שחורים‪ ,‬שהבליטה את מותניה הדקות‪.‬‬
‫אחר כך קיבלו שתיהן טיפול מקיף ואישי ממוריס‪ .‬לראשונה בחייה ויתרה על תסרוקת ה"פוני" האסופה‬
‫שלה‪ ,‬והניחה למוריס לעצב לה תסרוקת בוגרת‪.‬‬
‫ביום בו היה דוד אמור להגיע‪ ,‬לקחה אותה לאה לדירתה‪ ,‬ושם התעקשה לאפר אותה‪" ,‬צריך להראות‬
‫לקדוש ברוך הוא את ההשתדלות שלנו‪ ,‬ואז גם יעזור‪ ".‬לאה ידעה לדבר אל כל אדם בשפה שונה‪ ,‬ולבחור‬
‫סגנון דיבור שונה לבני שיח שונים‪ .‬היא משחה מעט סומק על לחייה‪ ,‬הדגישה את עיניה הכחולות כעיני‬
‫אמה ומשחה שפתון בצבע אפרסק חיוור על שפתיה‪.‬‬
‫כשסיימה נראתה בת אחותה זוהרת ויפיפייה‪.‬‬
‫אפרת המתינה לדוד כשלבה פועם בחוזקה מרוב פחד‪.‬‬
‫כשנכנס הבחינה להפתעתה שהצעיר צולע‪" .‬צולע‪ ",‬חשבה ביראה‪" ,‬לאה לא אמרה לי שהוא צולע‪".‬‬
‫היא הבחינה שהצעיר מתבייש‪ ,‬מסמיק ומתאמץ להצניע את רגלו הצולעת ואת צליעתו‪ .‬היא נדהמה‬
‫להיווכח שהוא מתבייש ממנה אפילו יותר מאשר היא מתביישת מפניו‪ .‬גל של רחמים לבחור הנבוך שטף‬
‫את ליבה‪ .‬הצליעה והמבוכה שלו ביטלו את בישנותה‪ .‬היא קיבלה אותו בחיוך לבבי‪ .‬בקול חביב ביקשה‬
‫ממנו לשבת‪ ,‬וכל הערב ניווטה את השיחה כדי שירגיש נוח ורצוי‪.‬‬
‫דוד יצא כשיכור מביתה‪ .‬הוא לא יכול היה להאמין שמזלו הרע יכול להשתנות ברגע‪" .‬זה לא יכול‬
‫להיות שבחורה יפיפייה שגרה בבית עשיר כזה תרצה אותי‪ ,‬צולע‪ ,‬בודד‪ ,‬בלי משפחה‪ ,‬בלי בית ובלי כסף‪".‬‬
‫אפרת נראתה בעיניו כבחורה היפה והעדינה ביותר בעולם‪" ,‬היא קיבלה אותי יפה בגלל שהיא כל כך‬
‫מנומסת ועדינה‪ .‬בחורה מחונכת יודעת להסתיר את הסלידה שהיא חשה מנכה‪ .‬היא התנהגה אלי יפה כי‬
‫לא רצתה לפגוע בי‪ ,‬אבל אין סיכוי שהיא תסכים להתחתן איתי‪".‬‬
‫מה רבה הייתה תדהמתו כשבבוקר המחרת טלפנה אליו לאה‪ ,‬ושאלה אותו אם הוא מעוניין לפגוש שוב‬
‫את אפרת‪" .‬אני בטח מעוניין‪ ",‬השיב "אבל אין שום סיכוי שהיא תרצה אותי‪ ".‬לאה חייכה לעצמה‪ ,‬כמו‬
‫חתול שגמר ללקק שמנת "זה בדיוק מה שרציתי לשמוע‪ .‬אם כן התוכנית שלי הצליחה‪ ",‬חשבה‪" .‬אתה מאד‬
‫מצאת חן בעיני האחיינית שלי‪ ,‬ואם אתה מסכים‪ ,‬היא מוכנה להיות לך לאישה‪ ",‬בישרה לו‪.‬‬
‫‪217‬‬
‫תוכניות‬
‫המאושרת ביותר בחגיגת הארוסים של אפרת ודוד הייתה לאה‪" .‬תאכלו‪ ,‬תאכלו‪ ",‬זירזה את המוזמנים‬
‫"ותגידו לי אם זה טעים‪ .‬אני בשלתי את הכול‪ .‬אם זה טעים‪ ,‬אתם יכולים לקנות אוכל כזה בחנויות שלנו‪".‬‬
‫היא הצליחה להגשים את תוכניותיה‪ .‬עכשיו נשאר לה רק להחליט באיזו עיר תקנה את חנותם הבאה‪,‬‬
‫אותה עיר שבה תשכנע את אפרת ודוד לגור‪ .‬היא בחרה בפתח תקווה‪.‬‬
‫העיר הי יתה מספיק רחוקה ממיטת חוליה של רחל‪ ,‬כדי להשביע את רצונו של יעקב‪ ,‬בפתח תקווה גרו‬
‫צעירים דתיים רבים‪ ,‬והיא תוכל לשכנע את הצעירים שיוכלו למצוא בה חברה מתאימה‪ ,‬והחשוב ביותר‬
‫בעיניה‪ ,‬בפתח תקווה מצאה חנות למכירה‪ ,‬לא רחוק מהשוק‪ ,‬במקום הומה מקונים‪ .‬זו הייתה חנות "כל‪-‬‬
‫זול" השביעית שלהם‪.‬‬
‫לאה מנתה בלבה את נכסיהם‪ ,‬אינה מעיזה לדבר עליהם בקול‪ ,‬פן תביא על עצמה "עין הרע‪ ".‬היא זכרה‬
‫שאביה היה אומר תמיד‪" ,‬אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין‪ ,‬לא כדאי לספור כסף בקול‪ ,‬ולא‬
‫כדאי לדבר על העושר שאדם אוסף‪".‬‬
‫*‬
‫בערב החתונה יצא יעקב לטייל עם אפרת‪ .‬זמן מה טיילו שותקים‪ .‬אפרת הרגישה שאביה נבוך‪ ,‬ונשאה‬
‫אליו עיניים תמהות‪" .‬אם אימא הייתה בריאה‪ ",‬אמר‪" ,‬היא הייתה מדברת איתך על ליל החתונה‪ ,‬כמו‬
‫שהיא דיברה עם ניצה לפני החתונה שלה‪ ,‬אבל עכשיו‪ ,‬בגלל שהיא חולה‪ ,‬אני מוכרח לדבר איתך בעצמי‪,‬‬
‫וזה לא קל לי‪ ".‬זמן מה שתק‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫"קשה לי להגיד את מה שאני רוצה להגיד‪ .‬קשה לי לדבר איתך על החיים שיהיו לך עם הגבר שאיתו‬
‫את מתחתנת מחר‪ .‬דבר אחד אני רוצה להגיד לך‪ ,‬כשמדברים על מעשה האהבה‪ ,‬זה נשמע מכוער ולא‬
‫טבעי‪ ,‬אבל כשאת אוהבת מישהו‪ ,‬את משתוקקת לגעת בו‪ ,‬ואת רוצה שהוא יגע בך‪ .‬זו הדרך להראות‬
‫ולקבל אהבה‪ .‬אני מקווה שאת תאהבי את בעלך כמו שאני אהבתי את אימא שלך‪ ,‬ואז הכול יהיה קל‬
‫ופשוט וטבעי‪".‬‬
‫נבוכה‪ ,‬הסתכלה אפרת על אביה השחוח‪ ,‬וחיבקה אותו‪" ,‬אל תדאג אבא‪ ,‬אני כבר אוהבת את דוד‪ ,‬ואני‬
‫מרגישה שהוא אוהב אותי‪ .‬אני בטוחה שנסתדר יחד‪ .‬הכול יהיה בסדר אצלנו‪ .‬אתה אל תדאג לי‪ .‬יש לך‬
‫מספיק דאגות בגלל אימא‪ ,‬אני רק מקווה שלא יהיה לך מדי קשה איתה‪ ,‬עכשיו כשגם אני מתחתנת‪,‬‬
‫ועוזבת את הבית‪".‬‬
‫"הבית יהיה כל כך ריק בלעדיך" אמר בעצב‪.‬‬
‫"אל תדאג אבא‪ ,‬פתח תקווה לא כל כך רחוקה‪ ,‬ואנחנו נבוא לבקר אותך כל הזמן" מיהרה להרגיעו‬
‫"אתה עוד תתעייף מאיתנו‪ ,‬ותגיד לנו בסוף לא לבוא כל כך הרבה‪".‬‬
‫"אף פעם אני לא אתעייף ממך‪ ,‬ותזכרי תמיד שזה הבית שלך‪ ,‬ואם תצטרכי משהו‪ ,‬אני פה בשבילך‬
‫תמיד‪.‬‬
‫"אם אני אראה שאתה מצליח להסתדר עם אימא‪ ,‬כבר יהיה לי יותר קל‪".‬‬
‫רק שאת תהיי מאושרת" תחינה נשמעה בקולו "זה מה שחשוב לי‪".‬‬
‫מבצע קדש‬
‫לאה החליטה לנצל את חתונת אפרת כדי לפרסם את האוכל שהיא מוכרת‪ ,‬והשתדלה שהאוכל בחתונה‬
‫יהיה באמת נפלא‪ .‬בחיוך קיבלה את מחמאות האורחים‪ ,‬לא שוכחת לתת כרטיס פרסומת של העסק שלה‬
‫לכל מי ששיבח באוזניה את המאכלים‪ ,‬מבטיחה לכל אחד מהם‪" ,‬כשאתה תתחתן‪ ,‬אתן לך הנחה מיוחדת‪,‬‬
‫ואכין לך אוכל‪ ,‬אפילו יותר נפלא ויותר מיוחד מזה שאכלת היום‪".‬‬
‫אפרת לבשה שמלת כלולות בעלת שובל ארוך‪ .‬השמלה וההינומה תפורים ממשי שעליו רקומים‬
‫שושנים לבנות‪ .‬שושנים לבנות עטרו גם את ראשה‪ ,‬והזר שנשאה בידה היה קלוע כולו משושנים לבנות‪.‬‬
‫‪219‬‬
‫מראה היה עוצר נשימה‪ .‬שושנים לבנות קשטו את כסא הכלה ואת שולחנות האורחים‪ .‬מראה האולם‬
‫המכוסה כולו בשושנים לבנות היה מרהיב‪.‬‬
‫אפילו מרים‪ ,‬הצנועה והסולידית‪ ,‬שהייתה תמיד לובשת בגדים איומים‪ ,‬שאחותה‪ ,‬כשמאסה בהם‬
‫שלחה לה מאמריקה‪ ,‬הרשתה ללאה לבחור עבורה שמלה ארוכה‪ ,‬בצבע אפור‪ ,‬שפרח עשוי מבד השמלה‬
‫מקשט את חזיתה‪ .‬היא סרקה בפשטות את שערה האפור לאחור‪ ,‬ולא הייתה מוכנה לשים כל איפור על‬
‫פניה‪" .‬אני לא ליצן‪ ",‬טענה‪" ,‬והיום לא פורים‪".‬‬
‫המפוארת ביותר הייתה כרגיל לאה‪ .‬שמלתה‪ ,‬בצבע יין עמוק‪ ,‬נתפרה על ידי מעצב תל אביבי ידוע‪.‬‬
‫השמלה חיבקה והבליטה את גזרתה הדקה‪ .‬מחרוזת‪ ,‬עגילים‪ ,‬טבעת וצמיד מאבני "רובין" קשטו את‬
‫צווארה‪ ,‬אוזניה וידיה‪ .‬נעליה ותיק הערב המפואר שלה הרקום בחרוזים‪ ,‬היו בצבע היין של השמלה‪ .‬היא‬
‫הייתה המפוארת בנשים שהיו באולם‪.‬‬
‫לפני החופה הסירה לאה‪ ,‬כמקובל‪ ,‬את כל התכשיטים שקישטו את הכלה‪ ,‬ויעקב ביקש מבתו שלא‬
‫תשכח להתפלל לשלום אמה‪ ,‬שכן ידוע שלתפילות החתן והכלה יש עוצמה מיוחדת‪ .‬אחרי זה הניח את ידיו‬
‫על ראשה‪ ,‬וברך אותה שנישואיה יהיו מאושרים‪ ,‬ושתדע רק אושר במחיצת בעלה‪.‬‬
‫חתונתה של אפרת התקיימה ביום בו חצו חילות אנגליה‪ ,‬צרפת וצה"ל את הגבול המצרי למדבר סיני‪.‬‬
‫האורחים סקרו את הכלה היפיפייה המסובבת שבע פעמים את חתנה‪ ,‬צעקו בגיל "מזל טוב" כאשר דוד‬
‫שבר את הכוס‪ ,‬אך במקום לתת את ליבם למעדנים הנפלאים שלאה העמיסה על השולחנות‪ ,‬ולכך שאם‬
‫הכלה אינה משתתפת בחתונה‪ ,‬היו טרודים בניתוח מהלכי הפעולה של החיילים במדבר‪.‬‬
‫ואולם דווקא משום שאם הכלה הייתה חולה‪ ,‬החליטו החברים שחתונה זו חייבת להיות השמחה‬
‫והעליזה בחתונות‪ .‬הם הושיבו את החתן והכלה על כסאות‪ ,‬הניפו אותם גבוה‪ ,‬תוך כדי ריקודים ושירים‬
‫שנמשכו לתוך הלילה‪ ,‬ניסו כל צעד ידוע‪ ,‬כל ריקוד משמח‪ ,‬כל שיר קצבי‪ ,‬כדי להצהיל את בני הזוג‪,‬‬
‫ולהשכיח מהם לפחות ללילה אחד את מטען הכאב שבליבם‪.‬‬
‫לאה עמדה ליד הפרגוד המפריד בין הגברים והנשים‪ ,‬והתבוננה בגיסה הרוקד לפני בתו‪ .‬קמטים‬
‫עמוקים חרצו את לחייו‪ ,‬קומתו שחה‪ ,‬שיבה נזרקה בשערו‪ ,‬אבל מראהו עדין הצית בקרבה אש‪ ,‬שלא‬
‫הצליחה לכבות‪ .‬כמהופנטת‪ ,‬הביטה על הגוף הרזה המתנועע לקצב המוסיקה הסוערת‪ ,‬על עיניו הירוקות‬
‫הזוהרות בשמחה למראה בתו היפיפייה‪ ,‬העיניים שמונעות ממנה למצוא אהבה‪ ,‬וכופות עליה להתגעגע‬
‫אליו בלילות‪ ,‬יודעת שאינה מסוגלת לוותר עליו‪ .‬אין גבר בעולם שיצליח להשכיח ממני את יעקב‪ .‬הגוף‬
‫הרזה הזה והעיניים הירוקות הללו הם לשד החיים שלה‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫אפרת ודוד היו מנותקים מכל מה שלא סבב את עצמם‪ .‬מאושרים סבבו בין האורחים‪ ,‬רקדו את‬
‫ה"מצווה טנץ" ריקוד המצווה של החתן עם הכלה‪ ,‬הפעם היחידה בחייו שגבר דתי רוקד עם אשתו לעיני‬
‫זרים‪ ,‬ומחזיק בידה לפניהם‪.‬‬
‫דוד לא האמין למזלו הטוב‪ .‬בימים שלאחר החתונה היה צובט את עצמו כדי להיווכח שאין הוא חולם‪,‬‬
‫והוא באמת נשוי למי‪ ,‬שבעיניו היא היפה והאצילה שבנשים‪ .‬כאשר החליף את תחתוניו‪ ,‬לא העז להשאיר‬
‫אותם בסל הכביסה‪" .‬הרי לא יכול להיות‪ ",‬חשב‪" ,‬שבחורה כזאת עדינה‪ ,‬תכבס את התחתונים שלי‪".‬‬
‫הוא שם אותם בכיסו‪ ,‬וזרק אותם לפח אשפה ברחוב‪ .‬לאחר שבוע‪ ,‬כשאפרת שאלה אותו מדוע אינו‬
‫מחליף את תחתוניו בנקיים‪ ,‬ענה מסמיק‪ ,‬שהוא מתבייש להניח לה לכבס אותם‪.‬‬
‫אפרת צחקה‪" ,‬אני מכבסת את התחתונים של אבא שלי מאז שהייתי בת שבע‪ ,‬אני רגילה לכבס‬
‫תחתונים‪ ,‬אל תתבייש‪ ,‬תן לי אותם‪ ,‬ואני אכבס אותם בשבילך‪ ".‬אהבתו לאשתו הצעירה‪ ,‬הלכה וגברה‪.‬‬
‫התקווה האחרונה‬
‫דוד היה זה‪ ,‬ששמע שיחה בין שני לקוחות בחנותו‪" ,‬טרשת נפוצה? מה זה טרשת נפוצה?"‬
‫"יותר טוב שלא תשאל‪ ,‬זו מחלה נוראה‪ ,‬שלא תדע‪".‬‬
‫"אתה עובד בבית חולים?" שאל דוד את הדובר‪.‬‬
‫"כן אני סניטר בבית החולים "מאיר" בכפר סבא‪".‬‬
‫"באיזו מחלקה?"‬
‫"במחלקה הנירולוגית‪ .‬למה אתה שואל?"‬
‫"חמותי חולה בטרשת נפוצה‪".‬‬
‫"מנהלת המחלקה שלי‪ ,‬ד"ר לאה רביב‪ ,‬מנסה עכשיו רפואה חדשה שמקווים שתרפא את ה"מחלה‬
‫הנוראה הזאת‪".‬‬
‫עוד באותו ערב נסעו אפרת ובעלה לבית הוריה‪ ,‬וסיפרו ליעקב על המחקר המתנהל בבית החולים‬
‫בכפר סבא‪ .‬יעקב מצא בספר הטלפונים את שם הרופאה‪ ,‬והזמין תור לקליניקה שלה‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫דר' רביב בדקה את רחל‪ ,‬וסיפרה שהיא עומדת לנסות תרופה המבטיחה לרפא חולים ב"טרשת נפוצה‪".‬‬
‫עוד אמרה‪" ,‬המימון לניסוי אמור להגיע מארצות הברית‪ ,‬ומכיוון שרחל היא רק בת ארבעים ושלש‪ ,‬היא‬
‫מועמדת מתאימה להשתתף בניסוי‪".‬‬
‫היא תארה בפניהם את הסיכויים והסיכונים‪ .‬יעקב הבין שיש סיכון בקבלת תרופה שעדיין לא ניסו‬
‫אותה על בני אדם‪ ,‬אבל הוא חש שזמנה של אשתו הולך ואוזל‪ .‬יתכן שאם בעתיד תימצא תרופה‪ ,‬היא‬
‫תגיע מאוחר מדי בשבילה‪ ,‬ולכן נתן את הסכמתו‪.‬‬
‫הרופאה אשפזה את רחל‪ ,‬ושוב זנח יעקב את עסקיו‪ ,‬ונסע יום יום מבני ברק לבית החולים‪ .‬שעות‬
‫בילה ליד מיטתה‪ ,‬מתפלל שיתחולל נס‪ ,‬והתרופה החדשה תרפא אותה‪ .‬בימים הראשונים ערכו הרופאים‬
‫מבדקים שונים‪ ,‬כדי לאמוד את מצבה של רחל‪ ,‬וביום שהייתה אמורה להתחיל לקבל את התרופה‪ ,‬התברר‬
‫שדר' רביב אינה מקבלת את המימון שהובטח לה‪.‬‬
‫היא קראה ליעקב‪ ,‬ודרשה ממנו להביא את סכום הכסף שהתרופה עולה‪ .‬כאשר ניסה לענות‪ ,‬התפרצה‬
‫עליו בצעקות‪" ,‬איתך אפשר לדבר רק עם עורך דין‪ ",‬צעקה עליו‪" ,‬הרי אמרתי לך שהתרופה יקרה‪ ,‬היית‬
‫צריך להכין את הכסף עוד לפני שהבאת את אשתך לבית חולים‪ ,‬למה לא הכנת אותו כמו שדיברנו?"‬
‫יעקב לא ענה‪ .‬כובש דמעותיו‪ ,‬נסע למשרד להביא את סכום הכסף שביקשה‪ .‬הוא לא כעס בגלל הסכום‬
‫העצום שהיה עליו לשלם‪ ,‬אלא מכיוון שהפקיד את אשתו בידי רופאה שאיבד את האימון בה‪ .‬רופאה כזאת‬
‫לא תוכל לרפא את אשתו‪ .‬הוא ידע שהנס לא יתחולל גם הפעם‪ .‬גם הניסוי הזה נועד לכישלון‪.‬‬
‫‪222‬‬
‫חלק עשירי – פ ‪-‬‬
‫חורף ‪- 7711‬‬
‫היסחפות‬
‫לאחר נישואיה של אפרת‪ ,‬נשארה נועה הצעירה היחידה בדירה‪ .‬הבנות לא נהגו להביא חברות לביתן‪,‬‬
‫או לעזוב את אימן וללכת אליהן ולחפש חברה‪ ,‬והסתפקו זו בחברתה של זו‪ .‬עכשיו אמה הייתה כה חולה‬
‫עד שכמעט ולא ניתן היה עוד לתקשר אתה‪ .‬אביה היה יוצא השכם בבוקר‪ ,‬וחוזר מאוחר בלילה‪ .‬מרים‬
‫התמסרה לטיפול בחולה‪ ,‬ולא הקדישה כל תשומת לב לצעירה שחייה בדירה‪.‬‬
‫נועה הייתה צעירה תוססת ומלאת חיים‪ .‬עכשיו הייתה בודדה‪ ,‬וחסרה פנים צעירות לידה‪ .‬השקט‬
‫ששרר בדירה העיק עליה‪ .‬היא התחילה לעלות לדירת דודתה‪ ,‬כדי לבלות את שעות אחרי הצהרים בחברת‬
‫בן דודה‪ .‬היא הייתה עכשיו כמעט בת ‪ ,71‬וראובן בשנת התיכון האחרונה שלו‪ .‬הוא היה גבוה מאד‪ ,‬בעל‬
‫כתפיים רחבות‪ ,‬שערו האדום ועיניו הירוקות היו בדיוק כצבעי השער והעיניים שהיו לאביו בגילו‪.‬‬
‫עבור נועה שלמדה במסגרת השמרנית של "בית יעקב"‪ ,‬היה הביקור בחדרו‪ ,‬כביקור בארץ פלאות‪.‬‬
‫בחדרו נמצאו תמיד התקליטים שיצאו לאחרונה לשוק‪ ,‬הרדיו ניגן בקולי קולות את הלהיטים‬
‫הפופולאריים‪ ,‬החדר היה תמיד שרוי באי סדר‪ ,‬והיא הייתה צריכה לפנות ערמות של ספרים‪ ,‬בגדים‪,‬‬
‫‪223‬‬
‫קלטות‪ ,‬תקליטים‪ ,‬בגדי ספורט‪ ,‬כדורי רגל‪ ,‬תווים וחפצים שאפילו לא ידעה לכנותם בשם‪ ,‬לפני שיכלה‬
‫לשבת על אחד הכיסאות‪.‬‬
‫בן דודה ניגן בגיטרה‪ ,‬שיחק בנבחרת הכדור‪-‬סל של "אליצור" בחורף‪ ,‬שחה בים או חתר בסירה בירקון‬
‫בקיץ‪ ,‬התעניין באווירובטיקה‪ ,‬היה חבר בקלוב ימי‪ ,‬ויצא למסעות ארוכים במסגרת "בני עקיבא‪".‬‬
‫הנושא היחידי שלא העסיק אותו היו הלימודים‪ .‬מנהל התיכון בו למד היה מזמין תכופות את אמו‬
‫ומאיים לגרש את בנה מהתיכון אם לא "ייקח את עצמו בידיים"‪ ,‬ויתחיל ללמוד‪ .‬לאה הייתה מקשיבה‬
‫בראש מורכן ובלב כואב‪ ,‬והייתה חוזרת ומבטיחה למנהל לשכנע את בנה לשנות את דרכיו‪ .‬ביציאה מחדרו‬
‫הייתה משאירה תמיד ביד המזכירה תרומה לאחד מהצרכים של בית הספר‪ ,‬שזו הזכירה באוזניה‪ ,‬ומבטיחה‬
‫לה שתוכל לרכוש בחנות המכולת שלהם מצרכים בזול‪ .‬המנהל מעולם לא מימש את איומיו‪.‬‬
‫ראובן הביט ברחמים על בת דודתו‪ ,‬המנסה להתרכז‪ ,‬ולהכין שיעורים ברעש הנורא ששרר בחדרו‪" .‬אני‬
‫מוכרח להגיד לך שאם ביום נפלא כזה את מכינה שיעורים במקום לבלות בחוץ‪ ,‬אז כנראה שחסר לך בורג‬
‫בראש‪ .‬בחוץ כל כך מעניין‪ ,‬ויש שם כל כך הרבה דברים יפים‪ .‬באמת חבל שתבזבזי את העיניים שלך על‬
‫הספרים האלו‪".‬‬
‫הוא ניסה להסיח את דעתה משיעוריה בשלל נושאים ועניינים‪ .‬נועה ניסתה להתעלם ממנו ולהתרכז‬
‫בספריה‪ ,‬אבל הוא המשיך לשעשעה‪ ,‬ולתבוע את תשומת לבה‪" .‬את מוכרחה להסתכל בתמונות שצילמתי‬
‫בטיול האחרון בוואדי למון‪-‬עמוד"‪" ,‬את חייבת לעזור לי לבחור תקליט מהקטלוג החדש"; "את מוכרחה‬
‫לראות איך צריך לשים את האצבעות על הגיטרה כדי להוציא ממנה צליל חזק‪".‬‬
‫היא ניסתה להתחמק‪ ,‬אבל לאמתו של דבר‪ ,‬המהומה שחולל סביבה נעמה לה‪ .‬לדעתה שורר בביתה‬
‫"שקט של בית קברות‪ ".‬הרעש והעיסוקים המגוונים בהם נתקלה בחדרו שבו את ליבה‪.‬‬
‫גם ראובן שמח שבת דודתו הפכה לאורחת קבועה בחדרו‪ .‬מיום לידתו היה תמיד בודד‪ .‬בעבר נאלץ‬
‫לרדת אל דירתה כדי לראות פני אדם‪ ,‬עכשיו שמח שהיא עולה לחדרו‪ ,‬ומפיגה את בדידותו‪ .‬הוא תמיד‬
‫שמח לראות את פניה הצעירות בחדרו‪ .‬משהו בחיוך שלה‪ ,‬הפך במטה קסם את החדר שלו למקום מואר‪.‬‬
‫הוא המשיך לחפש תחומים נוספים שיענינו אותה‪ .‬ערב אחד חזר‪ ,‬מזיע אחרי משחק כדורגל‪ ,‬ובידו‬
‫ערמת תקליטים חדשה‪ .‬הוא שמח לראות שנועה מכינה שעורים בחדרו‪.‬‬
‫"הי נועה בואי תשמעי איזה תקליט השגתי" קרא‪ ,‬והניח את התקליט על הפטפון‪ .‬כשנשמעו הצלילים‬
‫הראשונים של המוסיקה הקצבית‪ ,‬גרר אותה למרכז החדר‪ ,‬והחל ללמד אותה לרקוד‪.‬‬
‫הוא אחז בידה‪ ,‬ידו השנייה הקיפה את מותניה‪ ,‬סחרר אותה‪ ,‬וספר "אחת שתים שלוש‪ ,‬אחת שתים‬
‫שלוש"‪ ,‬הוא הנמיך את ראשו‪ ,‬מבקש להניח את לחיו על חלקת שערה הלוהט‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫באותו רגע נשאה נועה את עיניה אליו‪ ,‬ולפתע היו פניהם קרובים זה לזו‪ ,‬ועיניה הביטו לתוך עיניו‪ .‬בלי‬
‫לדעת כיצד קרה להם הדבר‪ ,‬נמצאה חבוקה בידיו‪ ,‬ופיהם נפגש לנשיקה‪ .‬שניהם היו מסוחררים‪.‬‬
‫עבור שניהם הייתה זאת חוויה חדשה ובלתי מוכרת‪ .‬היחסים ביניהם עברו לפתע לפסים חדשים‬
‫שהביכו אותם‪ ,‬אבל הם לא רצו להפסיק את מה שקורה ביניהם‪ .‬המגע הסעיר אותם‪ ,‬הנשיקה הייתה‬
‫משכרת‪ .‬ידיהם העיוורות חיפשו את חום הבשר‪.‬‬
‫הם רעדו‪ ,‬רגליהם לא נשאו את כובד משקל גופם‪ ,‬והם נפלו מתנשמים ונבוכים על הספה‪ .‬ראובן כיסה‬
‫את שניהם בשמיכה‪ ,‬ונועה לא התנגדה‪ .‬הייתה מתיקות מופלאה בנשיקתו‪ ,‬מתיקות שלא חשה מימיה‪ .‬היא‬
‫נהנתה לטעום את טעם שפתיו‪ ,‬להריח את ריח עורו‪ ,‬ולהרגיש מוגנת בתוך חמימות ידיו‪.‬‬
‫הידיים המגששות על גופה‪ ,‬העבירו בגופה פרצי עונג שמימיה לא חשה‪ .‬שירה שמימית התנגנה בה‪.‬‬
‫נפעמת מכל הבלתי יאמן הזה קורה לה‪ ,‬הניחה לעצמה להיסחף לתענוגות שהעניק לה ראובן‪ ,‬מוקסמת‬
‫מהדרך בה לחש כמהופנט‪" ,‬נועה"‪" ,‬נועה‪".‬‬
‫אותו חורף בילתה את כל שעותיה הפנויות בחדרו של בן דודתה‪.‬‬
‫הימים הקצרים‪ ,‬הערבים הארוכים‪ ,‬חום החדר‪ ,‬צלילי המוסיקה‪ ,‬והנעימות בשמיעת צלילי טיפות‬
‫הגשם המכות בתריסים‪ ,‬הפכו את חדרו של ראובן ל"גן העדן" שלהם‪ .‬חלק ניכר מאותו חורף בילו במיטתו‬
‫של ראובן‪ ,‬ומצאו נחמה זה בזרועות זו‪ .‬העונג שהעניקו האחד לשני‪ ,‬המס את בדידותם‪.‬‬
‫פ"א‪.‬‬
‫מרים היא שגילתה את המתרחש בין שני בני הדודים‪ .‬ערב אחד‪ ,‬טלפנה חברה לנועה‪ .‬מרים קראה לה‪,‬‬
‫אבל היא לא ענתה‪ ,‬ולא ירדה אליה‪ .‬מרים התכסתה בצעיף‪ ,‬וטיפסה בכבדות לדירה שמעליהם כדי לקרוא‬
‫לה‪" .‬למה כל שנה המדרגות נעשות יותר גבוהות‪ ,‬ויותר קשה לטפס עליהן?" רטנה לעצמה‪.‬‬
‫לפתע הופיע נועה מולה‪ ,‬מכפתרת במבוכה כפתור בחולצתה‪ ,‬שערותיה פרועות‪ ,‬לחייה סמוקות‪ .‬למרים‬
‫לא היה ספק מה התרחש זה עתה בין הצעירים בדירה של לאה‪ .‬היא הייתה חייבת לדבר על מה שגילתה‪,‬‬
‫אבל היה ברור לה שלא תדבר על כך עם הורי הנערה‪ .‬לא עלה בדעתה לצער את יעקב‪ ,‬ולהעמיס על שכמו‬
‫נטל נוסף על מה שהטילה עליו מחלת אשתו‪ .‬וודאי שאי אפשר לדבר עם רחל החולה‪.‬‬
‫היא יכלה לשמוע בדמיונה את רחל אומרת "היא רוצה להרוג אותי‪ .‬הבת שלי רוצה להרוג אותי‪".‬‬
‫‪225‬‬
‫מנוי וגמור היה עמה לדבר עם לאה‪ ,‬וככל שתקדים לדבר עמה כן ייטב לכל הנוגעים בדבר‪.‬‬
‫פ"ב‪.‬‬
‫למחרת בבוקר‪ ,‬לאחר שיעקב‪ ,‬נועה וראובן עזבו את הבניין‪ ,‬טלפנה למשרדה של לאה‪ ,‬וביקשה ממנה‬
‫לחזור מיד לביתה כי היא חייבת לדבר איתה בעניין חשוב‪.‬‬
‫לאה ניסתה להתחמק ככל יכולתה מלמלא את הבקשה המוזרה הזאת‪" .‬אני לא יכולה בשום אופן לעזוב‬
‫עכשיו את העבודה‪ .‬יש לי היום יום קשה נורא‪ .‬קבעתי כמה פגישות נורא חשובות להיום‪ .‬כל כך חשובות‬
‫שפשוט אי אפשר להזיז אותן‪ .‬אבל אני אחזור הערב מוקדם‪ ,‬ואז נוכל לדבר" הבטיחה‪.‬‬
‫מרים הקשיבה בסבלנות לדבריה‪ ,‬והמשיכה להתעקש שהיא חייבת לחזור מיד‪.‬‬
‫"מה שאני רוצה להגיד לך יותר חשוב מכל מה שאת עושה שם‪".‬‬
‫"אולי תגידי לי בטלפון מה קרה" התחננה לאה‪.‬‬
‫"לא‪ .‬אי אפשר לדבר בטלפון על זה" התעקשה מרים‪.‬‬
‫לאה ניסתה לברר מה הנושא "את רוצה להתפטר? קרה משהו לרחל? יעקב העליב אותך?" מרים‬
‫התעקשה שתחזור הביתה מיד‪ .‬באנחת השלמה נכנעה לבקשה החריגה‪ ,‬נתנה הוראות אחדות לעובדיה‪,‬‬
‫והבטיחה שתחזור תוך שעה קלה‪.‬‬
‫אבות אכלו בוסר‬
‫כאשר הגיעה לבנין‪ ,‬עמדה מרים על כך שתעלינה לדירה שבקומה העליונה‪ .‬היא לא רצתה לדבר במקום‬
‫שרחל תוכל לשמוע את שיחתן‪.‬‬
‫‪226‬‬
‫כועסת ורוטנת‪ ,‬עלתה לאה בעקבותיה‪ .‬בקושי התאפקה עד שנכנסו לדירה‪ ,‬ואז התפרצה ושאלה בכעס‬
‫"מה כל כך דחוף אצלך‪ ,‬שבגלל זה סחבת אותי הביתה באמצע יום עבודה?"‬
‫מרים ענתה בשקט "אתמול גיליתי שנועה וראובן שוכבים יחד‪".‬‬
‫לאה התחילה רועדת בכל גופה‪ ,‬גופה התנועע מצד לצד‪ .‬רגליה לא נשאו אותה‪ .‬הן היו כעשויות מגומי‪.‬‬
‫מרים מיהרה לתפוס אותה‪ ,‬בטוחה שהיא עומדת להתעלף‪ .‬היא חשה בעור הסומר בכף ידה‪ ,‬גררה והפילה‬
‫אותה לתוך הספה‪.‬‬
‫הדם אזל מפניה של לאה‪ ,‬לחייה שקעו‪ ,‬פיה רעד‪ ,‬צבע עורה הפך אפור‪ .‬במבט שלה היה משהו נורא‪,‬‬
‫עיניה נראו חלולות‪ ,‬עגלי זיעה נראו על מצחה‪ .‬מזועזעת ניסתה לענות‪ ,‬אבל מלים לא יצאו מפיה‪.‬‬
‫לאה שתמיד נראתה אלגנטית וצעירה‪ ,‬נראתה לפתע זקנה‪ .‬מרים חשבה שהדבר אינו אפשרי‪ ,‬אבל לנגד‬
‫עיניה הזדקנה לאה בעשר שנים‪ .‬הזדקנותה הייתה מכוערת‪.‬‬
‫מרים חשבה שתגובתה מוגזמת‪ .‬בלילה חשבה על מה שגילתה‪ ,‬ונרגעה‪ .‬לכן התחילה לדבר אליה בקול‬
‫כבוש‪ ,‬מרגיע "לאה‪ ,‬תירגעי‪ ,‬זה לא סוף העולם‪ .‬הרי גם יעקב ורחל בני דודים‪ ,‬לא קרה שום אסון‪ .‬הם לא‬
‫הצעירים הראשונים שהתחילו לפני החתונה‪ .‬מה שצריך לעשות עכשיו‪ ,‬זה לחתן אותם מהר‪ ,‬לפני שנועה‬
‫תכנס להריון‪ ,‬על כל שונאי ישראל‪ ,‬שיקרה להם דבר כזה‪".‬‬
‫לאה נענעה בראשה‪ ,‬פיה רעד‪ ,‬ורק קולות מוזרים בקעו ממנו‪ .‬מרים הלכה‪ ,‬והביאה כוס מים‪ .‬ידיה של‬
‫לאה רעדו כאשר ניסתה לשתות‪ ,‬יבבות נוראיות בקעו מגרונה‪ ,‬וטיפות המים נגרו מסנטרה על בגדיה‪,‬‬
‫ומשם המשיכו להישפך אל רגליה‪.‬‬
‫מבוהלת‪ ,‬סטרה מרים על פניה‪ .‬יבבותיה פסקו‪ ,‬היא נשמה נשימות קצרות‪ ,‬ודמעות התחילו לרדת על‬
‫פניה‪ .‬מרים הביטה עליה‪ .‬היא התחילה לחוש פחד‪ ,‬מבקשת בלבה שתספר לה כבר מה קרה‪ .‬השתיקה‬
‫הפחידה אותה כל כך‪ ,‬עד שלא האמינה שמה שתספר‪ ,‬יפחיד באותה מידה‪.‬‬
‫כשהתחילה לאה לדבר אמרה משהו מפתיע‪.‬‬
‫"אבות אכלו בוסר‪ ,‬ושיני בנים תכהינה" מלמלה כאילו לעצמה‪.‬‬
‫"לאה‪ ,‬מה קרה?" האם היא איבדה את שפיות דעתה? "על מה את מדברת" שאלה בפליאה‪.‬‬
‫"ראובן ונועה הם אחים" ענתה מתוך דמעות‪.‬‬
‫פעם ראשונה‪ ,‬לאחר עשרים שנים‪ ,‬התחלקה עם אדם אחר בסוד הנורא שהעיק עליה כל השנים‪.‬‬
‫שמונה עשרה שנים עברו מאז קיבלה את הגט מישעיהו‪ ,‬מאז ראתה לאחרונה אותו‪ ,‬או את אחותו‪ ,‬או‬
‫את הרב אברמוביץ‪ ,‬שלושת האנשים היחידים בעולם‪ ,‬מלבדה‪ ,‬שידעו את הסוד‪ .‬היא הרגישה הקלה לאחר‬
‫שגילתה אותו למרים‪" .‬יעקב הוא לא רק אבא של נועה‪ ,‬הוא גם אבא של ראובן‪".‬‬
‫עכשיו הגיעה תורה של מרים להיות בהלם‪" .‬יעקב יודע?"‬
‫‪227‬‬
‫"לא" ענתה לאה‪" ,‬רק בעלי שמת ידע על זה‪ ,‬ועכשיו גם את יודעת‪".‬‬
‫מרים התיי שבה בזהירות לידה‪ .‬לפתע גם היא הרגישה שרגליה התרככו‪ ,‬ואינן נושאות אותה‪ .‬קור‬
‫הזדחל לאורך גופה‪ .‬הסוד הנורא שהתגלה לה במפתיע‪ ,‬הפחיד אותה‪ .‬שתיהן שתקו‪.‬‬
‫רסיסי לילה‬
‫"אולי רק היה נדמה לך" שאלה לפתע לאה בתקווה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא היה נדמה לי‪ .‬כאשר נועה עברה לידי הרחתי את הריח שאני מריחה לפעמים כשאני רוחצת‬
‫בבוקר את רחל‪ .‬זה הריח שמגלה לי שיעקב היה בלילה הזה במיטה של אשתו‪".‬‬
‫לאה ידעה למה מרמזת מרים‪ .‬ריח של "רסיסי לילה" קראה בלבה לריח הזה‪ .‬היא שנאה את הריח הזה‪,‬‬
‫כי הריח המסוים הזה הדגיש את בדידותה‪ ,‬את העובדה שאליה אין גבר מתקרב‪ ,‬ולה אין בבקרים את הריח‬
‫שמשאיר יעקב לאחר ליל אהבה עם אחותה‪.‬‬
‫שתיהן שתקו שוב‪ .‬המצב נראה להן ללא מוצא‪" .‬מה נעשה?" לחשה מרים‪.‬‬
‫לאה הנידה בראשה בייאוש‪" .‬הייתי שולחת את הבן שלי עד אני לא יודעת לאן‪ ,‬עד לסוף העולם‪ ,‬אבל‬
‫הוא לפני גיוס‪ .‬הצבא לא ייתן לו לצאת מהארץ‪".‬‬
‫מרים שאלה‪" ,‬ואם נשלח את נועה?"‬
‫"את חושבת שיעקב ייתן כך סתם ל"מוזיניקל"‪ ,‬לבת הזקונים שהוא כל כך אוהב לנסוע? היא עוד לא‬
‫בת שש עשרה‪ ,‬ואצלו היא בכלל עוד תינוקת‪ .‬ולאן היא תיסע?" שאלה‪.‬‬
‫"יש לי אחות באמריקה" לחשה מרים "בניו‪-‬יורק‪".‬‬
‫"יש לך את הכתובת שלה?"‬
‫"יש לי גם כתובת וגם מספר טלפון‪".‬‬
‫"את מוכנה לנסוע‪ ,‬ולקחת אותה אתך?" שאלה לאה בתקווה‪.‬‬
‫"אני ? מה פתאום אני? אני בטח לא יכולה לנסוע‪ .‬אני לא יודעת אנגלית‪ ,‬אני פוחדת מהים‪ .‬אני פוחדת‬
‫מאוניות‪ .‬אני פוחדת מנסיעות‪ ,‬בשביל מה נועה צריכה אותי? איך אני אעזוב את רחל? ומה נגיד ליעקב?"‬
‫שאלה מבוהלת‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫פ"ג‪.‬‬
‫לאה הייתה זקוקה רק לבדל תוכנית כדי להיכנס לפעולה‪ .‬היא שמעה את דברי מרים‪ ,‬וידעה מיד כיצד‬
‫לפעול‪ .‬היא הי יתה מומחית בפתרון בעיות‪" .‬את תגידי שאחותך התקשרה‪ ,‬והיא חולה‪ ,‬גוססת‪ ,‬הולכת‬
‫למות‪ ,‬תגידי מה שאת רוצה‪ ,‬העיקר שתגידי שאת מוכרחה לנסוע‪ ,‬כדי לראות אותה פעם אחרונה לפני‬
‫שהיא מתה‪".‬‬
‫לאה לא היססה‪ .‬ברגע שתוכנית כלשהו הצטיירה במוחה‪ ,‬לא היה דבר שיעצור אותה‪ .‬לא הייתה קושיה‬
‫שהיא לא ידעה לפתור‪ ,‬לא הייתה בעיה שהיא לא ידעה כיצד להתמודד אתה‪" .‬ומכיוון שאת לא יודעת‬
‫אנגלית" הוסיפה "נועה חייבת לנסוע אתך"‪.‬‬
‫מרים הביטה בה מבולבלת‪" .‬יעקב לא ייתן לנועה לעזוב אותו לתמיד‪".‬‬
‫"תבטיחי לו שתוך כמה ימים תחזרו" ניסתה לאה להרגיע את מרים‪.‬‬
‫מרים לא השתכנעה‪" .‬מה יעזור אם ניסע לכמה ימים?" שאלה "כשנחזור הכול יהיה אותו הדבר‪".‬‬
‫"לא‪ ",‬צעקה לאה "לא תחזרו אחרי כמה ימים‪ .‬כשתהיי עם נועה באמריקה תספרי לה למה היא לא‬
‫יכולה לחזור‪ .‬תדאגי שהיא תמשיך ללמוד שם‪ .‬אני אשלם בשביל הכול‪".‬‬
‫שינויים מהירים בלבלו את מרים‪ .‬לאה ראתה את הבהלה על פניה‪ ,‬וחיפשה דרכים להרגיע אותה‬
‫"ביחד אנחנו יכולות להצליח‪ .‬אני אדאג לך כל החיים‪ .‬כשהיא תתחתן אני אשלח לך כרטיס לארץ‪ ,‬ותקבלי‬
‫ממני גם משכורת‪".‬‬
‫מרים הביטה בה מבולבלת‪ .‬כל התוכנית הממה והפחידה אותה‪ .‬היא לא הרגישה שהיא מסוגלת לבצע‬
‫שינוי כל כך מהיר ומורכב‪ .‬היא לא ידעה מה לחשוב‪ ,‬מה לעשות או מה להשיב‪.‬‬
‫"אין לנו ברירה‪ ".‬אמרה לאה‪ ,‬מנסה להרגיע אותה‪" ,‬עוד חמש שעות נועה חוזרת מבית הספר‪ .‬אני‬
‫אדבר איתה‪ ,‬אני אדאג לכל הדברים‪ .‬אני אדאג לכל מה שצריך לנסיעה‪ ,‬אני אטלפן לאחותך‪ ,‬אני אדבר עם‬
‫יעקב‪ .‬את אל תדאגי לשום דבר‪ ,‬רק לכי‪ ,‬תתחילי לארוז‪".‬‬
‫הדבר היחידי שמרים הצטיינה בו‪ ,‬היה לציית להוראות‪ .‬לאה ידעה לתת אותן בהחלטיות כזאת‪ ,‬שהיא‬
‫קמה מיד ו ירדה לחדרה‪ .‬מבולבלת הביטה על חפציה‪ ,‬אינה יודעת במה להתחיל‪ ,‬ומה לעשות‪ .‬היא לא‬
‫הייתה בעלת יוזמה‪ ,‬כשלא קיבלה הוראות ברורות לא ידעה כיצד לפעול‪ .‬בתנאי לחץ התאבנה‪.‬‬
‫‪229‬‬
‫אבל לאה לא היססה‪ .‬תוכנית הפעולה שלה הייתה ברורה‪ .‬את הזמן עד לשובה של נועה עליה לנצל כדי‬
‫לשכנע את גיסה‪ .‬היא מיהרה לצאת מהבית‪ ,‬ונסעה למשרד של יעקב‪.‬‬
‫יעקב חזר באותו יום מוקדם מהמשרד‪ .‬גם הוא היה מבולבל‪ .‬נועה הייתה הילדה שבה טיפל הכי הרבה‪,‬‬
‫ושאליה נקשר ביותר‪ .‬היא הייתה יונקת בת ימים אחדים כשהחל לטפל בה‪ .‬הוא היה זה שרחץ את גופה‬
‫הזעיר‪ ,‬שאיבק אותה באבקת "טלק"‪ ,‬שטייל איתה בלילות‪ ,‬טפח על גבה כדי לזרז הוצעת גזים מבטנה‪,‬‬
‫וזמזם לה שירי ערש באידיש כדי שתירדם‪ .‬הוא זה שבישל לה דייסות‪ ,‬וקרר את בקבוקים כדי שחום‬
‫הדייסה יהיה נעים‪ .‬בעיניו הייתה עדין תינוקת‪ ,‬התינוקת שהייתה תמיד משוש ליבו‪ .‬הוא התקשה להשלים‬
‫עם המחשבה ש"התינוקת" שלו עומדת לנדוד אל מעבר לים‪ .‬לאה פרטה על רגשות האשם שלו‪.‬‬
‫"מרים עובדת אצלנו כבר הרבה שנים‪ ,‬וכשהיא צריכה אותנו‪ ,‬אנחנו לא יכולים להגיד לה לא‪".‬‬
‫"אבל נועה עוד לא בת שש עשרה" ניסה להתגונן‪.‬‬
‫"גם אני עוד לא הייתי בת שש עשרה‪ ,‬כשאחותי איבדה את הבן הבכור שלה‪ ,‬ואבי הרשה לי לנסוע‬
‫אליה‪ .‬הנסיעה ההיא לא הייתה לכמה ימים‪ .‬הורי לא ראו אותי שוב עד היום שמתו‪ ".‬השיבה בביטחון‪.‬‬
‫יעקב נאלץ להסכים עם דבריה‪ .‬הוא עדיין לא האמין‪ ,‬שהוא מסכים שבתו הצעירה תיסע עם מרים‬
‫חסרת הישע‪ ,‬לעברו השני של כדור הארץ‪ ,‬אבל הוא מעולם לא ידע לסרב לבקשות הנשים שסובבו אותו‪.‬‬
‫עכשיו חזר לביתו‪ ,‬חושב כיצד יוכל להיפרד מבתו‪ .‬לפתע הרגיש את עצמו מאד זקן‪ .‬הבית מתרוקן מהבנות‪.‬‬
‫פ"ד ‪ -‬נועה‬
‫כאשר חזרה נועה הביתה באותו יום‪ ,‬הופתעה לגלות שדודתה מחכה לה‪ .‬לאה גררה אותה לחדרה‬
‫ואמרה‪" :‬נועה‪ ,‬את נוסעת מחר בבוקר עם מרים לאמריקה‪ .‬אחותה גוססת‪ ,‬והיא נוסעת לראות אותה לפני‬
‫שתמות‪ .‬בגלל שהיא לא יודעת אנגלית‪ ,‬את מוכרחה לנסוע איתה‪".‬‬
‫נועה הייתה המומה‪ .‬המחשבה הראשונה שעלתה בראשה הייתה "אני לא יכולה לעזוב את ראובן אפילו‬
‫ליום אחד‪ ".‬אבל בקול שאלה‪ ,‬מבולבלת "ומה אבא אומר?"‬
‫"עם אבא כבר דיברתי‪ .‬אחרי כל השנים שמרים מטפלת באימא שלך‪ ,‬הוא לא יכול להגיד לה לא‪ ,‬אם‬
‫היא רוצה להיפרד מאחותה‪ .‬הוא הסכים שאת תיסעי איתה‪ .‬את תעזרי לה‪ ,‬וכשאחותה תמות‪ ,‬תחזרו‬
‫לארץ‪".‬‬
‫‪231‬‬
‫"איך אנחנו נוסעות"? שאלה בחשש‪.‬‬
‫"אתן נוסעות באוניה עד אנגליה‪ ,‬ושם תעברו לאוניה אחרת שנוסעת לאמריקה‪".‬‬
‫"מתי?"‬
‫"מחר בבוקר‪".‬‬
‫"מחר?" היא נבהלה לשמוע על המהירות שבה יהיה עליה לעזוב את ראובן‪" ,‬אבל איך אפשר לנסוע‬
‫במהירות כזו? יש מיליון דברים להכין‪ .‬מה עם דרכונים? מה עם אשרות?" שאלה‪ ,‬בתקווה למצוא דרך‬
‫להפסיק את הסיוט‪.‬‬
‫"הכול מסודר‪ .‬הייתי במשרד הפנים‪ ,‬ובגלל המצב הבטיחו לתת לי עוד היום את הדרכונים‪ .‬גם טלפנתי‬
‫ושאלתי על ויזות לאמריקה"‪ ,‬הוסיפה במהירות‪" ,‬אמרו לי שתקבלו אותן באנגליה כשתעלו לאוניה‪".‬‬
‫נועה מסוחררת‪ ,‬עדין לא נרגעה‪" ,‬ומה עם אימא?" היא רצתה גם לשאול‪" :‬ומה עם ראובן?" אבל הבינה‬
‫שמוטב לה לא לשאול דבר על בן דודתה‪ .‬לאה לא התרגשה משאלותיה‪" .‬אני כבר דאגתי שעובדת שלי‬
‫תבוא ממחר בבוקר לטפל באימא עד שתחזרו‪".‬‬
‫"ומה עם הסמינר שלי? אני לא יכולה לעזוב בכזו מהירות" אמרה נועה בתחינה‪.‬‬
‫"את אל תדאגי לשום דבר‪ .‬הייתי במשרד נסיעות‪ ,‬ושילמתי בעד הנסיעה‪ .‬הכרטיסים אצלי‪ .‬הם יעבירו‬
‫את הויזות לאמריקה אל האוניה באנגליה‪ .‬את רק צריכה ללכת לארוז‪ ,‬קניתי גם שתי מזוודות גדולות‪".‬‬
‫נואשת ניסתה לחשוב על עוד שאלות‪ ,‬כדי להפסיק את התוכנית המשוגעת הזאת העומדת להרחיק‬
‫אותה מביתה‪ .‬לאה ראתה את הבעת פניה‪ ,‬והתחננה "נועהל'ה‪ ,‬גם ככה קשה לנו‪ ,‬ויש פה "בלאגן" נורא‪,‬‬
‫ומרים בוכה ומבולבלת‪ ,‬ולא יכולה לעשות שום דבר בעצמה‪".‬‬
‫"אז מה אני צריכה לעשות?" שאלה נפחדת‪.‬‬
‫"קחי מהחדר שלה מזוודה‪ ,‬תתחילי לארוז‪ ,‬ותעזרי גם לה‪ ,‬ותנסי להרגיע אותה‪ ,‬היא בוכה כל הזמן‪".‬‬
‫"אולי את תדברי אתה?" התחננה נועה‪.‬‬
‫"יש לי עוד כל כך הרבה עבודה עד מחר‪ .‬אני צריכה לסדר המון דברים‪ .‬אני צריכה להיות לקבל דולרים‬
‫בבנק‪ ,‬ובמשרד הפנים לקבל דרכונים‪ .‬אם רק היית יודעת כמה טלפונים אני צריכה עוד לעשות‪ ,‬לא היית‬
‫מבקשת ממני שום דבר‪".‬‬
‫כמתוך חלום הלכה נועה לחדר של מרים‪ .‬מרים ישבה מתייפחת בחדרה‪ ,‬ערמות של בגדים סביבה‪,‬‬
‫והיא אינה יודעת מה לעשות איתם‪ .‬נועה חשה גל של חמלה כלפי האישה המבוגרת‪ .‬הרחמים המסו את כל‬
‫ההתנגדויות שלה‪ .‬היא הייתה בטוחה שמרים בוכה בגלל אחותה הגוססת‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫היא חבקה אותה‪ ,‬ואמרה‪" ,‬אל תבכי מרים‪ ,‬אני לא אעזוב אותך‪ ,‬בואי שבי פה על ידי‪ .‬אני אקפל את‬
‫הבגדים בשבילך‪ ,‬ואת תכניסי אותם למזוודה‪ .‬כשנגמור עם הדברים שלך‪ ,‬תבואי לעזור לי עם הבגדים‬
‫שלי‪ ".‬מרים שמחה למלא את ההוראות של נועה‪ .‬כשמילאה פקודות‪ ,‬העולם נראה לה פחות מפחיד‪.‬‬
‫באותו יום‪ ,‬בתוך שלל עיסוקיה‪ ,‬חתמה לאה על המחאות רבות‪ ,‬אבל בשעה שכתבה את חתימתה‬
‫המסולסלת על גביהן‪ ,‬חשה כמי שחותם על בקשת חנינה ממוות לעצמה ולבנה‪.‬‬
‫פ"ה‪.‬‬
‫המום מנסיעתה הפתאומית של בת דודתו‪ ,‬ירד גם ראובן לדירת דודתו‪ ,‬אבל כל בני המשפחה היו‬
‫בדירה‪ ,‬והם לא יכלו להחליף ביניהם אפילו מלה אחת‪.‬‬
‫יעקב‪ ,‬לאה ומרים סבבו כל אותו ערב את נועה‪ ,‬והם לא הצליחו להישאר לבד אפילו לשנייה אחת‪ .‬כל‬
‫הערב הסתכלו אחד על השני‪ ,‬ועיניהם דיברו במקומם‪ .‬צער הפרידה נשקף מהם‪.‬‬
‫"אל תדאג"‪ ,‬אמרו עיני נועה‪" ,‬זו רק פרידה קצרה‪".‬‬
‫"אתגעגע אליך"‪ ,‬השיבו עיני ראובן‪" ,‬חזרי מהר‪".‬‬
‫"גם אני אתגעגע אליך‪ ,‬אני אשוב בקרוב‪ ,‬לא אשתהה"‪ ,‬הבטיחו עיני נועה‪.‬‬
‫לאה‪ ,‬כרגיל הביאה אוכל‪ ,‬והכריחה את כולם לשבת ולאכול "מי יודע מתי תראו עוד פעם אוכל של בני‬
‫אדם‪ .‬אומרים שהאוכל באמריקה איום ונורא‪ ,‬תאכלו כל זמן שיש לכם הזדמנות‪".‬‬
‫לבסוף ראובן נאלץ לעלות עם אמו לדירתם‪ .‬יעקב‪ ,‬נועה ומרים היו צריכים להתעורר באמצע הלילה‪,‬‬
‫כדי שיעקב יספיק להסיע את השתים לחיפה‪ .‬האוניה עמדה לעזוב את הנמל‪ ,‬השכם בבוקר‪.‬‬
‫ראובן התעקש לנסוע איתם לנמל‪" .‬מי יסחב את המזוודות‪ ",‬שאל‪" ,‬מרים ונועה?" הנשים הבינו את‬
‫סוד התעקשותו‪ ,‬אולם לא יכלו למנוע ממנו ללוות את בת דודתו עד לאוניה‪ .‬באנחת השלמה הסכימה אמו‬
‫להעיר גם אותו לפנות בוקר‪" ,‬אל תשכחו‪ ,‬מי שמתעורר בשלוש ורבע מעיר את כולם‪".‬‬
‫כאשר הגיעו לנמל‪ ,‬שמח יעקב שראובן מלווה אותם‪ .‬הוא לא מצא את דרכו בתוך ההמון שסבב אותם‪.‬‬
‫ראובן ירש את כושר התושייה של אמו‪ ,‬ופילס דרך לקבוצתו הקטנה‪ ,‬ובין המוני האנשים‪ ,‬ובין כל התאים‬
‫ידע למצוא את תאן הקטן של מרים ונועה‪ .‬יעקב ראה את בנו מוביל את אחותו אל האוניה‪ ,‬ולא הבין מה‬
‫‪232‬‬
‫רואות עיניו‪ .‬ראובן הניח את מזוודותיהן בתא‪ .‬מרים נשארה לשבת עייפה ליד המזוודות‪ ,‬ונועה יצאה יחד‬
‫איתו‪ ,‬להיפרד מאביה שחיכה על הרציף‪.‬‬
‫באחת הפינות דחף את נועה לפינה‪ ,‬ונשק לה‪" ,‬אני אוהב אותך"‪ ,‬לחש באוזניה‪" ,‬חזרי מהר"‪ ,‬התחנן‪.‬‬
‫נועה חיבקה אותו‪ ,‬ונצמדה אל גופו‪ ,‬מסרבת להיפרד‪" .‬לא תספיק להתגעגע אלי‪ ,‬ואני כבר אהיה‬
‫חזרה‪".‬‬
‫הפרידה מאביה הייתה מביכה יותר‪ .‬יעקב פרץ בבכי‪ ,‬ממאן להיפרד מבתו הצעירה‪ .‬הוא הרגיש ריקנות‬
‫נוראה בלבו‪ .‬רחל לא הייתה במצב בו ניתן לספר לה שבתה הצעירה מפליגה לקצהו השני של הגלובוס‪.‬‬
‫הוא נאלץ לקבל את ההחלטה הקשה לבדו‪ .‬מי יודע מתי יראה אותה שנית‪ .‬הוא עומד לחזור לבד לבית‬
‫ריק‪ .‬שלושת בנותיו עזבו אותו‪.‬‬
‫"תכתבי לי מה קורה אתכם‪".‬‬
‫"אני אכתוב לך‪ ,‬ואספר לך על הכול‪ .‬אני אחזור הכי מוקדם שאפשר‪ ,‬ואתה רק תשמור על עצמך‪".‬‬
‫"ואם תצטרכי עוד כסף‪ ,‬תטלפני‪ ,‬ומיד אני יעביר לך כמה שתצטרכי‪".‬‬
‫"אני יודעת אבא‪ ,‬אבל בשביל מה אני צריכה כל כך הרבה כסף‪ .‬מה אתה רוצה שאקנה את כל השמלות‬
‫שמוכרים באמריקה?"‬
‫"נועהל'ה תשמרי על עצמך‪ ,‬ותחזרי מהר‪ .‬את שומעת? אני כבר מתגעגע אליך‪ .‬כשאת תיסעי שום דבר‬
‫כבר לא יהיה כמו קודם‪".‬‬
‫הם התחבקו‪ ,‬ונועה הייתה צריכה לקרוע את עצמה מבין זרועות אביה‪ ,‬כדי לעלות לסיפון‪.‬‬
‫היא עמדה על הסיפון‪ ,‬והסתכלה מטה אל שני הגברים האהובים עליה‪ ,‬ראובן ואביה‪ .‬אביה נראה עצוב‬
‫ושבור‪ ,‬ידו האחת מכסה על פיו כאילו הוא מבקש לכלוא צעקה‪ ,‬ופניו היפים של ראובן נראו מעוותים‪,‬‬
‫כאילו מישהו נעץ סכין חדה בלבו‪.‬‬
‫פ"ו ‪ -‬המסע‬
‫היומיים הראשונים על האוניה‪ ,‬היו עבור נועה‪ ,‬מסע תגליות מלהיב‪ .‬היא התהלכה שיכורה מהתפעלות‪,‬‬
‫מנסה לשנן את דרכה במבוך המסדרונות המפותלים והסיפונים של האוניה‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫היא נהנתה לעמוד על הסיפון‪ ,‬להרגיש את רוח הים מעיפה את שערותיה‪ ,‬להביט אל שפעת המים‬
‫שמסביבה‪ ,‬אל הגלים המתרוממים‪ ,‬ומתנפצים אל האוניה‪ ,‬אל השחפים החגים סביבה‪ ,‬אל האנשים‬
‫המבלים לידה‪ ,‬גוררת את מרים‪ ,‬ומנסה להלהיב גם אותה "מרים תראי‪ ,‬כמה נפלא‪".‬‬
‫הגברים שהיו על האוניה עקבו בעיניהם שוקקות אחרי הנערה העליזה והתוססת‪ ,‬מקווים לתפוס אותה‬
‫ללא בת לווייתה‪ ,‬אבל נועה נשארה צמודה למרים‪ ,‬ולא נתנה הזדמנויות למחזרים המתוסכלים‪ .‬המבטים‬
‫החמדניים הפחידו אותה‪.‬‬
‫היא התבוננה בתרשים האוניה‪ ,‬גילתה שיש חנות באוניה‪ ,‬משכה את מרים עמה‪ ,‬והכריחה אותה לקבל‬
‫ממנה במתנה בקבוק בושם שקנתה רק לשם החוויה שבעריכת קניות בבטן האוניה‪.‬‬
‫כאשר הגיעו מרים ונועה לחדר האוכל‪ ,‬הודיעה למלצר שהן צמחוניות‪ .‬היא חששה שהבשר המוגש‬
‫באוניה אינו כשר‪ .‬המלצר הוביל אותן לשולחן קטן ששם ישבו עוד מספר אנשים שהתנזרו מאכילת בשר‪.‬‬
‫היא הייתה כל כך נרגשת מנפלאות ההפלגה עד שהתנפלה על האוכל כאילו לא אכלה ימים ארוכים‪.‬‬
‫הכול היה טעים לה‪ ,‬הכול היה נפלא‪.‬‬
‫בערב הכריחה את מרים לרדת איתה‪ ,‬ולצפות באנשים שרקדו לצלילי התזמורת‪ ,‬מביטה בזוגות‬
‫הצמודים‪ ,‬ומתגעגעת עד כאב לבן דודתה‪ .‬כמה מביך‪ ,‬אבל גם מקסים היה לשמוע זוג מתעלס בתא הסמוך‪,‬‬
‫ולשקוע בהזיות על חזרתה אל בין זרועותיו של ראובן‪.‬‬
‫לבסוף גילתה שיש ספריה באוניה‪ .‬היא מיהרה לשם‪ ,‬ובחרה בספר שעל הכריכה שלו היה ציור של נער‬
‫מחבק נערה‪ .‬התמונה הזכירה לה עד כאב את בן דודתה האהוב‪ ,‬ואת העובדה שהאוניה הולכת ומרחיקה‬
‫אותה ממנו בכל רגע‪ .‬היא בחרה ספר באנגלית‪ ,‬שכן מנוי וגמור היה איתה לשפר את האנגלית שלה כדי‬
‫שתוכל להיות מתורגמנית יעילה למרים‪.‬‬
‫גלות‬
‫רק אחרי יומיים‪ ,‬כשההתרגשות מהאוניה‪ ,‬מהשירותים שהיא מספקת ומההפלגה נעלמה‪ ,‬התחילה‬
‫לחקור את מרים על הסיבות לנסיעתן‪" ,‬מרים במה אחותך חולה? מה יש לה?" מרים לא ידעה לענות‪.‬‬
‫"מי התקשר לספר לך שהיא חולה?"‬
‫מרים מלמלה‪" ,‬גבר אחד‪ ,‬אני לא יודעת מי זה היה‪".‬‬
‫‪234‬‬
‫"מה הוא אמר לך?" הוסיפה ושאלה‪.‬‬
‫מרים ידעה רק להגיד‪" ,‬שאחותי חולה‪ ,‬ועלי לבוא מהר‪".‬‬
‫"את רוצה להגיד לי"‪ ,‬אמרה נועה בכעס‪" ,‬שאת סוחבת אותי אל מעבר לים‪ ,‬רק בגלל שגבר אחד טלפן‬
‫אליך‪ ,‬ואת לא יודעת מי זה‪ ,‬ואת לא יודעת מאיפה‪ ,‬ואמר לך שאחותך חולה‪ ,‬ואת לא יודעת במה היא‬
‫חולה‪ ,‬ואת כבר מאמינה‪ ,‬ונוסעת ככה בלי לשאול? בלי לטלפן? בלי לברר?"‬
‫מרים לא ידעה לאלתר‪ .‬לאה לא שיננה עבורה תשובות למקרה שנועה תשאל שאלות מורכבות מעין‬
‫אלו‪ .‬היא פרצה בבכי‪ ,‬ובקול שבור קראה‪" ,‬לאה רצתה שנסע‪".‬‬
‫"לאה?" שאלה נועה מופתעת‪" ,‬מה פתאום היא רצתה שאנחנו ניסע? מה הקשר שלה לזה?"‬
‫"אסור לך לחזור בכלל"‪ ,‬בכתה מרים‪" ,‬כי לאה אמרה לי שראובן הוא אח שלך‪ ,‬ולא בן דודך‪ .‬אבא שלך‬
‫הוא גם אבא שלו‪ ,‬בגלל זה היא רצתה שאת תיסעי לאמריקה‪".‬‬
‫נועה הרגישה שכל העולם מסתובב סביבה‪ .‬לא היה לרגליה על מה לעמוד‪ ,‬הרצפה נשמטה מתחתם‬
‫"אלוקים לא יכול לעשות דבר כזה‪ ",‬הכול מסביב נראה לה שחור‪ ,‬כאחוזת פלצות הביטה במרים‪,‬‬
‫והתעלפה‪.‬‬
‫כאשר התעוררה‪ ,‬מצאה את עצמה שוכבת על מיטתה של מרים‪ ,‬וזו בוכה‪ ,‬ומנגבת את פניה במגבת‬
‫רטובה‪ .‬נועה הביטה במרים במבט של כלב מוכה‪ ,‬אינה מסוגלת לשאול את השאלות שבערו בתוכה‪.‬‬
‫למרות שהאמינה לה‪ ,‬לא הבינה איך יתכן שהיא דוברת אמת‪.‬‬
‫בכבדות עלתה לדרגש שלה‪ ,‬שהיה מעל הדרגש של מרים‪ ,‬טמנה את פניה בכר ובכתה‪ .‬שלושה ימים לא‬
‫יצאה מפתח התא‪ .‬מרים הייתה לוקחת משולחן האוכל תפוח או אגס‪ ,‬ומתחננת בפניה לאכול את הפרי‬
‫שהביאה‪ .‬נועה הביטה בה בעיניים נפוחות מדמעות‪ ,‬ולא ענתה‪ .‬הפרי נשאר שלם‪.‬‬
‫אחת לכמה שעות ירדה לשירותים‪ ,‬שתתה מים‪ ,‬וניסתה לקרר את עיניה הבוערות במים קרים‪ ,‬ושוב‬
‫גררה את עצמה אל הדרגש שלה‪ ,‬אל פרץ דמעות חדש‪.‬‬
‫ביום הרביעי‪ ,‬הסכימה להתלוות למרים אל חדר האוכל‪ .‬היא ישבה דוממת וכבויה ליד השולחן‪ .‬כאשר‬
‫הגיש לה המלצר צלחת‪ ,‬ובה מרק עגבניות‪ ,‬לקחה את הכף בידה‪ ,‬וניסתה לאכל‪" ,‬ראובן"‪ ,‬מלמלו שפתיה‪,‬‬
‫אינה מודעת לכך שדמעות זולגות על לחייה‪ .‬לפתע נפלו דמעות אחדות לתוך המרק‪ ,‬והיא קמה‪ ,‬ומסונוורת‬
‫גיששה את דרכה חזרה‪ .‬מרים מהרה לחבק אותה‪ ,‬וללוות אותה בחזרה אל התא‪.‬‬
‫נועה התהלכה כמסוממת‪ .‬המחשבות על ראובן‪ ,‬לא הרפו ממנה‪ .‬היא התגעגעה אליו עד להרגשת כאב‪.‬‬
‫היא חשבה עליו ללא הרף‪" .‬אלוקים‪ ,‬לא מספיק לך מה שעברתי עם אימא שלי? אני כבר סבלתי מספיק‪,‬‬
‫היית צריך לתת לי עוד? עוד מכה? זה לא הוגן‪ ,‬אולי תבחר לך מישהו אחר? אתה יודע שאני לא יכולה‬
‫לחזור אליו לעולם? ואני לא יכולה אפילו לספר לו למה אני לא חוזרת‪ .‬מה ראובן יחשוב עלי?"‬
‫‪235‬‬
‫היא בילתה את רוב זמן ההפלגה בתא הקטן‪ ,‬מחזיקה ספר בידה מנסה לקרוא‪ ,‬אך אינה רואה את‬
‫הכתוב‪ ,‬בגלל מסך הדמעות‪ ,‬מחזיקה כוס תה כדי לחמם את ידיה הקרות‪ ,‬משקיפה על הים שמעבר לאוניה‪,‬‬
‫ואינה רואה דבר‪.‬‬
‫באנגליה‪ ,‬חצו את המדינה ברכבת עד ליברפול‪ ,‬משם הייתה אוניתם עתידה להפליג‪ .‬כשהגיעו לעיר‬
‫בקשו מאחד הסבלים שייקח אותן למלון לא יקר הנמצא קרוב לנמל‪ .‬הסבל הביא אותן למלון בו גרו בעיקר‬
‫מלחים‪ .‬התברר להן לזוועתן שהאזור בו גרו הוא אזור מפקפק השורץ זונות ושיכורים‪ .‬כל אותו ערב ישבו‬
‫בחדרן ‪ .‬החדר היה מטונף‪ .‬על הסדינים היו כתמי דם זעירים‪ ,‬והן לא ידעו אם הרגו פשפשים על הסדינים‬
‫שלהן‪ ,‬או שנשים השאירו את כתמיהן עליהם‪ .‬צעקות השיכורים וקללותיהם‪ ,‬שנמשכו כמעט עד לעלות‬
‫השחר‪ ,‬מנעו מהן להירדם‪.‬‬
‫למזלן‪ ,‬היה החדר שלהן קרוב אל שירותי הנשים‪ ,‬כך שיכלו להתגנב בשקט אל השירותים‪ ,‬ולחזור‬
‫בדממה לחדרן בלי למשוך את תשומת ליבם של הגברים ששתו בבר‪.‬‬
‫בבוקר השכם יצאו בשקט מהמלון‪ .‬המקום נראה עזוב בשעות אלו‪ .‬הן מצאו חנות ירקות ופרות‪,‬‬
‫הצטיידו בהם‪ ,‬ולא העיזו לצאת שוב‪ .‬כשהתקרבה שעת ההפלגה‪ ,‬בקשו מבעל המלון להזמין עבורן סבל‬
‫שיעביר את חפציהן לאוניה‪.‬‬
‫נועה לא זכרה דבר מההפלגה לארצות הברית‪ .‬רוב הזמן הייתה ספונה בתאה‪ ,‬מנסה לקרוא בספר‬
‫כלשהו שלקחה מהספרייה‪ ,‬מביטה על המלים‪ ,‬ואינה קולטת את הכתוב‪.‬‬
‫שקטה ודוממת הביטה מהסיפון על מי הים‪ ,‬אינה רואה את הגלים‪ ,‬אך יודעת שהמים נושאים אותה‬
‫הרחק מביתה‪ ,‬ומכל אלו שאהבה‪ ,‬בטוחה שחייה נגמרו‪ ,‬וכי לעולם לא תדע עוד שמחה או אושר‪ .‬הנערה‬
‫התוססת שכבשה את עיני הגברים בתחילת ההפלגה‪ ,‬נעלמה‪ .‬היא הייתה כבויה ואומללה‪.‬‬
‫פ"ז ‪ -‬חנה ומשה‬
‫חנה‪ ,‬הייתה מבוגרת בשנים רבות מאחותה מרים‪ .‬השמועות שהגיעו מארצות הברית לעיירתה סיפרו‬
‫שקל להשיג שם עבודה‪ ,‬ומכיוון שהתקשתה להשיג עבודה בפולין‪ ,‬החליטה לנסות את מזלה בארץ זו‪.‬‬
‫כל בני משפחתה התגייסו לעזור לה‪ .‬כל אחד תרם כפי יכולתו‪ ,‬ובמאמץ משותף ציידו אותה בסכום‬
‫כסף‪ ,‬כדי לרפד את דרכה לארץ שאליה היא נוסעת‪ ,‬אבל היא לא הצליחה להביא את הכסף שקיבלה‬
‫‪236‬‬
‫לארצות הברית‪ .‬בזמן ההפלגה פנה אליה חלפן כספים באידיש‪ .‬שפת האידיש שלו שכנעה אותה שהוא‬
‫"משלנו"‪ ,‬אמין‪ ,‬הגון ולא רמאי‪ .‬הוא הבטיח להמיר את כספה לדולרים בשער גבוה מכל חלפן אחר‪.‬‬
‫רק בבית דודתה גילתה שהנוכל נתן לה שטרות מזויפים‪ ,‬ונעלם עם כספה‪ .‬דודתה שבביתה התאכסנה‪,‬‬
‫דאגה להכיר לה במהירות בחורים‪ ,‬כדי שלא תצטרך לארח אותה לאורך זמן‪ .‬בין הבחורים שהציגה בפניה‬
‫היה גם משה‪ .‬הם מצאו חן זה בעיני זה‪ ,‬שכרו חדר‪ ,‬התחתנו‪ ,‬וילדו שלושה בנים‪.‬‬
‫ההתחלה שנות הנישואים הראשונות שלהם היו קשים מאד‪ .‬הם גרו בחדר עלוב‪ ,‬בבניין דירות מזוהם‪.‬‬
‫משה היה חייט‪ ,‬וחנה התמחתה בעיצוב כובעים‪ .‬הם עבדו קשה לפרנסתם‪ .‬כשחזרו בערב לביתם חטפו‬
‫משהו קל לאכול‪ ,‬ונפלו עייפים על מיטותיהם‪.‬‬
‫במשך שנים רבות נאלצו לעבוד שעות ארוכות‪ ,‬כדי לשלם שכר דירה‪ ,‬לפרנס את ילדיהם‪ ,‬להצליח‬
‫לחסוך מעט כסף‪ ,‬ולשלם את המשכנתא הכבדה שלקחו בעת שקנו את דירתם‪.‬‬
‫בסמוך לבואה לארצות הברית ביקשה חנה להביא לארצות הברית גם את יתר בני משפחתה‪ ,‬אבל כל‬
‫מהגר היה צריך לשלם עבור כרטיסי רכבת ואוניה‪ ,‬עשרת ימי הנסיעה בים‪ ,‬מזון‪ ,‬חיטוי חפציו‪ ,‬וכן להוכיח‬
‫שיש בידו סכום כסף לתחילת דרכו‪ .‬בני משפחתה יכלו רק לחלום על סכומים אלו‪ .‬כאשר הצליחה לחסוך‬
‫מעט כסף‪ ,‬ולשלוח אותו אל משפחתה בפולין‪ ,‬כבר פלשו הגרמנים לפולין‪.‬‬
‫האחות היחידה שניצלה‪ ,‬הייתה מרים שבגלל המחסור בכסף‪ ,‬העדיפה לנסוע לפלסטינה‪ ,‬מאשר‬
‫להישאר בפולין‪ .‬עכשיו היו חנה ומשה בגיל העמידה‪ .‬שלושת בניהם עזבו את הבית‪ ,‬וחייהם התנהלו על מי‬
‫מנוחות בלי הפתעות‪ ,‬ובלי שינויים‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬התפלאה חנה מאד‪ ,‬כשקבלה יום אחד שיחת טלפון‪ ,‬מאישה שאמרה לה באידיש ששמה לאה‪,‬‬
‫שהיא מטלפנת מישראל‪ ,‬וכי אחותה הצעירה מרים אותה לא ראתה מאז הייתה נערה צעירה נמצאת בדרך‬
‫אליה‪ .‬לאה לא פרטה נסיבות בואה של האחות ורק אמרה‪" ,‬מרים תבוא עם צעירה בשם נועה‪ .‬אני מבקשת‬
‫שתדאגי שנועה תפתח חשבון בבנק ברגע שתגיע‪ .‬תודיעי לי את מספר החשבון‪ ,‬כדי שאוכל להעביר כל‬
‫חודש די כסף לשכר דירה‪ ,‬לאוכל‪ ,‬ולכל מה שיצטרכו‪".‬‬
‫חנה התרגשה מאד לשמוע שאחותה הצעירה מגיעה אליה‪ .‬היא ניקתה וצחצחה את חדר הבנים שעמד‬
‫ריק בשביל אחותה והצעירה הזאת שמגיעה איתה‪.‬‬
‫לאה התקשרה שנית‪ ,‬והודיעה לה את שם האוניה‪ ,‬ואת תאריך בואן של מרים ונועה‪ .‬חנה הבטיחה‬
‫שהיא תדאג לקבל את פניהן‪.‬‬
‫ביום ההגעה‪ ,‬לבשו חנה ומשה את בגדי השבת שלהם‪ ,‬ונסעו ברכבת התחתית לנמל‪ .‬היא זכרה את‬
‫אחותה כילדה צעירה‪ ,‬ולא הכירה את האישה המבוגרת והכבדה שירדה מהאוניה‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫אבל מכיוון שהמבוגרת צעדה ליד נערה צעירה‪ ,‬נגשה ושאלה בהיסוס‪" ,‬מרים?" מרים הביטה על‬
‫האישה שלא ראתה שנים כה רבות‪ ,‬ושאלה "חנה?" ושתיהן נפלו זו לזרועותיה של זו מתחבקות ובוכות‪.‬‬
‫משה וחנה התפלאו לראות שמרים ונועה הגיעו עם מזוודות חדשות ומשובחות‪ ,‬וכי שכרו סבל שיעזור‬
‫להן‪ .‬הם היו בטוחים שמרים ענייה‪ ,‬והנה היא מתנהגת כגבירה‪ ,‬יורדת מאניה מפוארת‪ ,‬עמוסה במזוודות‬
‫גדולות ומהודרות‪ ,‬ומבקשת מהם לשכור מונית‪.‬‬
‫חנה אמרה בזהירות‪" ,‬המוניות נורא יקרות בניו‪-‬יורק‪ .‬אולי כדאי שניסע ברכבת התחתית?" אבל מרים‬
‫הוציאה שטרות אחדים מתוך צרור השטרות הנדיב בו ציידה אותה לאה‪ ,‬נתנה לגיסה‪ ,‬ואמרה שאי אפשר‬
‫לסחוב מזוודות כבדות כל כך לרכבת התחתית‪.‬‬
‫מרים ונועה התארגנו בחדר שהעמידו מארחיהם לרשותן‪ ,‬ובלילה אחרי שנועה הלכה לישון‪ ,‬ישבה‬
‫מרים במטבח‪ ,‬ותוך כדי לגימת כוס תה מהביל‪ ,‬סיפרה לאחותה וגיסה על נסיבות בואן‪.‬‬
‫היא הסבירה להם שבאו לשהות ממושכת‪" .‬אבל" הבטיחה "לאה היא אישה עשירה‪ ,‬יש לה הרבה כסף‪,‬‬
‫והיא לא קמצנית‪ .‬היא תשלם בשביל כל דבר‪ ,‬בשביל החדר שאנחנו משתמשות בו‪ ,‬ובשביל האוכל שנאכל‪.‬‬
‫אתם לא תפסידו‪ .‬לאה תמיד משלמת הרבה למי שעוזר לה‪".‬‬
‫חנה הבטיחה שתדאג לרשום את נועה לסמינר "בית יעקב" בשכונה‪ ,‬כדי שתוכל להמשיך בלימודיה‪.‬‬
‫מרים ונועה התמקמו בניו‪-‬יורק לשהות ממושכת‪.‬‬
‫פ"ח ‪ -‬ניו יורק‬
‫אחד הדברים הראשונים שעשתה נועה‪ ,‬בניו‪-‬יורק‪ ,‬היה לכתוב לאביה‪ ,‬ולספר לו שהחליטה להישאר‬
‫לגור בעיר שאליה הגיעה‪ .‬ניסוח המכתב היה קשה מאד‪ .‬היא ניסתה לנסח מכתב שלא יפגע בו יותר מדי‪.‬‬
‫היא ידעה שתצטרך להרבות בשקרים‪ ,‬ולרמות את אביה‪ ,‬אבל החליטה שדי סבל בחייו‪ .‬מותר לה לשקר‬
‫לו פעם אחת‪ ,‬ובלבד שתצליח להקל עליו את ספיגת המהלומה שיחוש‪ ,‬כשישמע שבת זקוניו אינה חוזרת‬
‫אליו‪ .‬השקרים שכתבה אליו היו מתת אהבתה‪ ,‬וניסיון לגונן עליו מפני כאב נוסף‪.‬‬
‫היא כתבה לו‪ ,‬שחנה‪ ,‬אחותה של מרים‪ ,‬חולה באותה מחלה כמו אמה‪ ,‬ומרים חייבת להישאר ולטפל‬
‫בה‪ ,‬והיא החליטה להישאר איתה‪ ,‬כדי שזו לא תרגיש בדידות‪.‬‬
‫‪238‬‬
‫"אני מבלה נפלא"‪ ,‬כתבה‪" ,‬אמריקה נורא מוצאת חן בעיני‪ .‬אני מגלה פה כל יום דברים חדשים‬
‫ונפלאים‪ .‬איזה בתים ענקיים! כמה אנשים! אני לא יכולה להאמין למה שהעיניים שלי רואות‪ .‬אני כבר‬
‫לומדת בסמינר "בית יעקב" בשכונה‪ ,‬ומשפרת את האנגלית שלי‪ .‬בסוף תראה‪ ,‬שהאנגלית שלי תהיה‬
‫נהדרת‪ ,‬אפילו שהמורה לאנגלית לא נתנה לי ציון כל כך טוב‪ .‬אני רוצה לבלות פה עוד קצת‪ ,‬לקנות לי כמה‬
‫דברים יפים‪ ,‬ולהספיק להכיר את ניו‪-‬יורק‪ ,‬לפני שאני חוזרת לארץ‪".‬‬
‫*‬
‫יעקב סקר את תמונת בתו‪ ,‬בשמלה בעלת צווארון גבוה‪ ,‬וצעיף צבעוני המקשט את צווארה‪ ,‬ודמעות‬
‫עמדו בעיניו‪ .‬היא חסרה לו‪ .‬הוא התגעגע אליה‪ .‬בחודשים שחלפו מאז נסיעתה‪ ,‬איבד את תאבונו‪ ,‬רזה‬
‫מאד‪ ,‬והמכנסים נצמדו למותניו הרזות רק בזכות החגורה שהידק אליהם‪.‬‬
‫"נועה יקרה שלי‪ .‬את כל כך חסרה לי"‪ ,‬כתב‪" ,‬אבל אני מבין למה נשארת בניו‪-‬יורק‪ .‬טוב שאת מתרחקת‬
‫קצת מהמיטה של אימא שלך‪ .‬הקדוש ברוך הוא יודע שלא ליקקת דבש בבית‪ .‬כל הזמן אני חושב על מה‬
‫שלא עשיתי נכון‪ ,‬על מה שהייתי צריך לעשות ולא עשיתי‪ ,‬אני מאשים את עצמי כל הזמן‪.‬‬
‫למה לא הייתי שם כשהיית צריכה אותי? לא הצלחת אף פעם לקבל מאימא שלך החולה את מה שהיית‬
‫צריכה‪ .‬הבעיה היא שגם אני לא הייתה שם בשבילך‪ .‬במקום לרדוף אחרי רופאי אליל ומחוללי ניסים‪ ,‬הייתי‬
‫צריך להיות ליד הילדות שלי‪ .‬טיפלתי במי שאי אפשר היה להציל‪ ,‬ולא השקעתי בילדות שלי שכל כך היו‬
‫צריכות אותי‪ .‬עכשיו אני מבין שלא חשבתי מספיק על מה שעבר עליכן‪ .‬על הפחד‪ ,‬על הדאגות‪ ,‬על‬
‫האחריות‪ .‬כל כך אהבתי אותך‪ ,‬ובכל זאת אני יודע שהרבה שנים‪ ,‬יותר מדי הרבה שנים חשבתי רק על מי‬
‫שאי אפשר היה לעזור לה‪ ,‬במקום שיהיה לי שכל לטפל במי שבאמת היו צריכות אותי‪.‬‬
‫חשבתי כל הזמן על הסבל של אימא‪ ,‬ועל הסבל שלי‪ .‬השליתי את עצמי שאתן עוד קטנות‪ ,‬ולא מבינות‪.‬‬
‫חשבתי שעוד יהיה לי זמן לפצות אתכן‪ .‬ועכשיו מאוחר מדי‪ .‬התעוררתי‪ ,‬וגילתי שאי אפשר כבר לתקן‪.‬‬
‫ילד לא צריך לסבול‪ .‬ילדות צריכה להיות מאושרת‪ .‬אני מפחד שהצלקות שלכן יישארו לכל החיים‪.‬‬
‫והלוואי שתמצאו בתוך עצמכן כוחות שיעזרו לכן להתגבר על מה שעברתן‪".‬‬
‫הבית היה כה ריק בלעדיה‪ ,‬כשהיה חוזר בערב לביתו‪ ,‬מיהרה העובדת שטיפלה ברחל לעזוב‪ ,‬והוא‬
‫נשאר עם אישה‪ ,‬שכבר כמעט לא יכלה לדבר‪ .‬העבודה שמרה על שפיות דעתו‪ ,‬אבל‪ ,‬בדידותו הייתה רבה‪.‬‬
‫‪239‬‬
‫מצד שני שמח לראות שנועה נראית כל כך זוהרת ומאושרת‪" .‬שתהנה בניו יורק כל עוד היא צעירה"‪,‬‬
‫חשב בליבו‪" ,‬היא כבר סבלה מספיק בגלל המחלה של אימא שלה‪ .‬אני צריך לשלוח לה עוד כסף שתקנה כל‬
‫מה שהיא צריכה‪ .‬ה' יודע שלא היו לה הרבה הנאות ליד המיטה של אמה שלה‪ ,‬שתהנה כל עוד היא יכולה‪".‬‬
‫ראובן‬
‫מי שהזדעזע ממכתבה של נועה היה בן דודתה‪ .‬הוא קרא את המכתב שוב ושוב‪ ,‬ולא האמין למראה‬
‫עיניו‪ .‬כל מה שקרה בלבל אותו‪ .‬הכול קרה כל כך מהר‪.‬‬
‫במפתיע שמע שבת דודתו נוסעת לארצות הברית‪ .‬הוא ליווה אותה לאוניה‪ ,‬שמע ממנה שהיא אוהבה‬
‫אותו‪ ,‬שלא תוכל לחיות בלעדיו‪ ,‬ושהיא מבטיחה לחזור במהירות‪ ,‬והנה היא כותבת לפתע שהחליטה‬
‫להישאר בניו‪-‬יורק‪" .‬ניו‪-‬יורק מושכת אותה יותר ממני"‪ ,‬חשב בכאב‪ ,‬והמשיך לקרוא שהתמקמה בבית‬
‫אחותה של מרים‪ ,‬נרשמה לבית ספר‪ ,‬מבלה בניו יורק‪ ,‬ואינה מראה כל סימן שבכוונתה לחזור‪.‬‬
‫מה שהפליא אותו יותר מכל הייתה העובדה שהיא התעלמה לגמרי מקיומו‪ .‬לא כתבה‪ ,‬ולא טלפנה‬
‫אליו‪.‬‬
‫"האם כל כך מהר שכחה את מה שהיה בינינו?" חשב פגוע‪" ,‬האם כל כך מהר שכחה אותי?"‬
‫פעמים רבות טלפן לביתם של חנה ומשה‪ .‬הוא טלפן בשעות שונות‪ ,‬אך בכל שעה שטלפן הייתה מרים‬
‫נגשת לטלפון ואומרת שנועה בבית הספר‪ ,‬או בקניות‪ ,‬או ישנה‪ .‬נועה מעולם לא ענתה לו‪ .‬הוא גם לא‬
‫קיבל תשובה על המכתבים הרבים ששלח אליה‪ .‬היא ניתקה עמו כל מגע‪ .‬הוא לא הבין מה קרה‪.‬‬
‫"מה עשיתי לה? למה היא מתעלמת ממני בצורה כזו אכזרית?" היא לא הסבירה לו מה גרם לה לשנות‬
‫את רגשותיה‪ .‬הוא היה נבוך‪ ,‬מתוסכל ומבולבל‪.‬‬
‫כדי לשכנע את אביה שהיא מאושרת‪ ,‬הצטלמה נועה על רקע תמונה של בתי ניו‪-‬יורק הגבוהים‪ .‬היא‬
‫השתדלה לחייך בכל כוחה‪ ,‬כדי שאביה ייווכח עד כמה היא מאושרת‪ ,‬וכמה טוב לה‪ .‬ראובן הביט בתמונות‪,‬‬
‫ושוב לא האמין למראה עיניו‪ .‬נועה שהייתה אמורה להיות אומללה בלעדיו‪ ,‬נראית מאושרת וקורנת‪ ,‬כפי‬
‫שלא ראה אותה מימיו‪ .‬ככל שנראתה בתמונות מאושרת יותר‪ ,‬כך חש כאב וגעגועים חזקים יותר‪.‬‬
‫פגוע‪ ,‬הפך מצעיר עליז ותוסס‪ ,‬למריר‪ ,‬שקט וציני‪ ,‬הסתגר בביתו‪ ,‬לא ענה לטלפונים‪ ,‬לא נפגש עם‬
‫חבריו‪ ,‬הפסיק להתעסק בתחביביו‪ ,‬לא ניגן‪ ,‬לא שחה‪ ,‬ולא שיחק כדורגל‪ .‬מחוסר תעסוקה‪ ,‬שם לב לכך שרק‬
‫‪241‬‬
‫חודשים ספורים נשארו לסיום התיכון‪ ,‬והוא שמעולם לא התעניין בלימודים‪ ,‬ולא מצא להם זמן בסדר‬
‫היום העמוס שלו‪ ,‬השקיע לפתע את כל זמנו בלימודיו‪ .‬לאה ראתה את העובדה שבנה לומד כנס‪.‬‬
‫להפתעתה‪ ,‬הצליח לעבור את כל בחינות הבגרות שלו‪ .‬ציוניו היו‪ ,‬אמנם‪ ,‬לא גבוהים‪ ,‬אבל מכיוון שלא‬
‫האמינה שבכלל ייגש לבחינות הבגרות‪ ,‬שמחה על הישגיו‪.‬‬
‫פ"ט ‪ -‬חורף ‪7711‬‬
‫ תגליות‬‫הימים הראשונים בניו‪-‬יורק הממו את נועה ומרים‪ .‬בימי ראשון‪ ,‬כשמשה לא עבד‪ ,‬יצאו ארבעתם‬
‫לטיולים ברחבי העיר‪ .‬נועה ומרים לא אהבו את העיר הענקית‪ .‬העיר הגדולה הפחידה אותן‪ .‬הבתים‬
‫הגבוהים‪ ,‬והמון האנשים ששטף את המדרכות עטפו אותן עד להרגשת חנק‪ .‬בליל השפות הזרות שנשמע‬
‫סביבן‪ ,‬נטע בהן הרגשת זרות‪.‬‬
‫אבל מרים הייתה מאושרת לשבת שעות בחברת אחותה‪ ,‬ולהעלות זיכרונות משפחה‪ ,‬ואילו נועה סבלה‬
‫מבדידות‪ .‬היא התגעגעה לבני משפחתה‪ ,‬להרגשת השייכות‪ ,‬לחברות כיתתה‪ ,‬לצלילי שפת האם שלה‪ ,‬לנופי‬
‫מולדתה‪ ,‬לריחות ביתה‪ ,‬לטעמי האוכל שהכירה‪ .‬במיוחד התגעגעה לאהבה שעטפה אותה כשהייתה בביתה‪,‬‬
‫אהבת בני משפחתה‪ ,‬ואהבתו המתוקה של בן דודתה‪.‬‬
‫היא חסרה את ראובן‪ ,‬ואת לילות האהבה שחוו יחד‪ .‬התשוקה אליו בערה בה‪ .‬היא חשה כאב פיסי‪,‬‬
‫בשל הגעגועים אליו‪ .‬שעות התגלגלה במיטתה‪ ,‬מחפשת את קירבת גופו‪ ,‬מבקשת להיות בזרועותיו‪ ,‬לחוש‬
‫את חום גופו‪ ,‬ואת מתיקות נשיקותיו‪ .‬היא חשה כדג מחוץ למים המפרפר כדי להשיג עוד נשימת אוויר‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫האנגלית שבפיה לא הייתה משובחת‪ ,‬והיא הייתה שונה וזרה בכיתה שאליה שובצה‪ .‬בנות כתתה נראו‬
‫לה כה שונות מחברותיה בארץ‪ .‬לבושן היה צעקני ורועש‪ .‬ברגע שיצאו מחצר בית הספר התאפרו‪ .‬צחוקן‬
‫היה קולני‪ ,‬דיבורן מלא התלהבות מלאכותית‪.‬‬
‫היא ניסתה להקשיב לשיחותיהן‪ ,‬והשיחות שעסקו רק בקניות ובבגדים‪ ,‬שעממו אותה‪ .‬היא לא יצרה‬
‫איתן קשרים חברתיים‪ ,‬והרגישה הרגשת זרות הולכת וגוברת‪.‬‬
‫בתחילה ניסו האמריקאיות‪ ,‬מתוך סקרנות‪ ,‬לדובב אותה‪ ,‬אך לאחר שהתרגלו לנכחותה התעלמו ממנה‪,‬‬
‫ושקעו בענייניהן‪ .‬כאוטומט מהלך‪ ,‬הלכה לבית הספר‪ .‬בשעורים רבים שקעה בחלומות בהקיץ‪ .‬הישגיה‬
‫בלימודים היו דלים‪ .‬היא הייתה אומללה‪.‬‬
‫שני דברים מלאו את ימיה‪ .‬יום יום כתבה מכתבים ארוכים לאביה‪ ,‬נמנעת מלספר לו כמה היא‬
‫אומללה‪ ,‬מתארת את אשר ראתה בעיר הסואנת‪ .‬היא התמידה לכתוב אליו‪ ,‬שכן בתמורה הייתה מקבלת‬
‫את מכתביו‪ ,‬שהיו עבורה הקשר העיקרי לביתה האהוב‪.‬‬
‫מכתבי אביה היו קצרים‪ ,‬אבל היא הייתה מתנפלת על המעטפות שבול ישראלי מודבק עליהם‪ ,‬מריחה‬
‫את המעטפה‪ ,‬מאמצת אותה לליבה‪ ,‬מלטפת אותה‪ ,‬מנסה להרגיש בחום ידי אביה שכתבו עליה‪ ,‬פותחת‬
‫בזהירות‪ ,‬בולעת את הכתוב‪ ,‬מנסה לקרוא בין השורות‪ ,‬כדי לחוש עד כמה אביה אומלל ובודד בלעדיה‪.‬‬
‫מעולם לא קבלה בשורות טובות על אמה‪ .‬מצבה של רחל‪ ,‬לא השתפר‪ .‬אביה שמח כשלא הייתה הרעה‬
‫במצבה‪.‬‬
‫את מכתביו הרבים של ראובן‪ ,‬לא פתחה‪ .‬היא לא העיזה אפילו לגעת בהם‪ ,‬פן תתפתה לקרוא את‬
‫הצהרות האהבה הטמונים בהם‪ .‬בקול ניחר‪ ,‬בקשה ממרים לזרוק כל מכתב המגיע ממנו‪ ,‬ולא להעביר‬
‫אותם אליה‪.‬‬
‫את הזמן שלא הקדישה לקריאת מכתבים או לכתיבתם‪ ,‬הקדישה לקריאה‪ .‬היא התמכרה לקריאה‬
‫באנגלית‪ .‬כמו במולדתה‪ ,‬הלכה כל יום לספריה‪ ,‬לבחור ספר שיסחף אותה‪ ,‬וישכיח ממנה‪ ,‬ולו לשעות‬
‫מספר‪ ,‬את בדידותה וגעגועיה לארצה‪.‬‬
‫כשחזרה מהלימודים‪ ,‬או מהספרייה‪ ,‬הסתגרה בחדר‪ ,‬שכבה על מיטתה‪ ,‬וניסתה לשקוע בעולם שהספר‬
‫פתח לפניה‪ .‬לעיתים סנוורו דמעות את עיניה‪ ,‬והיא הייתה מניחה את הספר‪ ,‬שוכבת בעיניים עצומות‪,‬‬
‫מנסה להתגבר על הגעגועים‪ ,‬הרגשת המסכנות והבחילה הנוראה שגרמה לה העיר ניו‪-‬יורק‪.‬‬
‫יום אחד הבחילה הייתה מדי קשה‪ ,‬ומרים ראתה אותה מקיאה‪ ,‬והתאבנה‪.‬‬
‫"ממל'ה"‪ ,‬אמרה מפוחדת‪" ,‬אם את מקיאה ככה את בטח בהריון‪".‬‬
‫נועה פקחה את עיניה בבהלה‪" ,‬הריון?" אני?"‬
‫"מתי קיבלת לאחרונה את המחזור שלך?" שאלה מרים‪.‬‬
‫‪242‬‬
‫"אני לא יודעת‪ ,‬מזמן‪ ,‬לא חשבתי על זה"‪ ,‬ענתה באומללות‪.‬‬
‫מרים סקרה את בטנה המתעגלת של בת חסותה הצעירה‪ ,‬ונאנחה בצער‪ .‬איזו קללה נוראה הוטלה על‬
‫המשפחה הזאת? כמה טרגדיות היא צריכה עוד לעבור?‬
‫נועה לא בכתה הפעם‪ ,‬לא דיברה‪ ,‬אפילו לא נשכבה במיטתה‪ ,‬כמאובנת נשארה יושבת במקומה‪ .‬שעות‬
‫אחדות עברו‪ ,‬והיא לא זזה ממקומה‪ ,‬מתעלמת אף מכוס התה שהגישה לה מרים‪.‬‬
‫מרים הרגישה חסרת אונים‪ .‬היא לא ידעה כיצד להתמודד עם המצב החדש שנוצר‪ .‬היא אהבה את‬
‫רחל‪ .‬היא אהבה את יעקב‪ .‬היא אהבה את בנותיהם‪ ,‬היא הייתה מוכנה לעשות עבורם כל דבר‪ ,‬אבל היא‬
‫לא ידעה לפתור בעיות‪ .‬היא הייתה צריכה שמישהו ייתן לה הוראות‪.‬‬
‫בערב כשנועה הלכה לישון‪ ,‬סיפרה לאחותה וגיסה את מה שגילתה באותו יום‪ .‬שלושתם היו מזועזעים‬
‫ואובדי עצות‪.‬‬
‫המחשבה הראשונה שעלתה במוחם של בני הזוג הנסערים‪ ,‬הייתה שיש להרחיק את נועה מביתם‪.‬‬
‫"זיסה גוט‪ ,‬מה יגידו עלינו השכנים‪ ,‬אם ידעו שנתנו לרווקה שנכנסה להריון לגור בבית שלנו?"‬
‫מרים הרגיעה אותם‪ ,‬והבטיחה להם שנועה לא תצא מביתם כשיתחילו להבחין בהריונה‪.‬‬
‫"ברור שלא מוציאים החוצה כביסה מלוכלכת‪ .‬כביסה מלוכלכת מכבסים בבית‪ ".‬אבל איך לעבור את‬
‫הלידה‪ ,‬ומה לעשות עם הילד לא ידעה‪ .‬ברור ששוב צריך להתקשר ללאה‪.‬‬
‫לאה שמעה את החדשות בתדהמה‪ .‬מזועזעת‪ ,‬לא הצליחה לקלוט את מה שמרים סיפרה לה‪ .‬מבולבלת‪,‬‬
‫לא ידעה מה לענות‪" .‬תני לי לחשוב יום יומיים על מה שספרת לי"‪ ,‬ענתה בקול בוכים‪" .‬אני אטלפן אליך‪".‬‬
‫בנו הבכור של בנה‪ ,‬נמצא ברחמה של נועה‪ .‬נועה בהריון מבנה ראובן‪ .‬היא עומדת להיות סבתא‪ .‬יעקב‬
‫עומד להיות לסבא‪ ,‬והוא בכלל לא יודע שנכד משותף עומד להיוולד להם‪.‬‬
‫היא לא הייתה מוכנה לחשוב כלל על הפלה‪ .‬היא לא הייתה מוכנה להפסיד את הילד הזה‪ .‬אבל היה‬
‫ברור שנועה לא תוכל לגדל ילד שתלד לאחיה‪ .‬המצב נראה לה בלתי אפשרי‪ .‬היא הייתה אובדת עצות‪.‬‬
‫"אני כפרתי באלוקים כי הוא לא נתן לי מהר את מה שחשבתי שמגיע לי‪ ,‬אבל נראה שהוא קיים‪,‬‬
‫ומשלם לי על כל טעות שעשיתי בחיי‪ .‬אלוקים"‪ ,‬התחננה בלבה‪" ,‬אני רק אוהבת את יעקב‪ ,‬ושמחה שיש לי‬
‫ילד ממנו‪ ,‬כמה עוד תעניש אותי על זה שאני אוהבת את בעלה של אחותי? כמה עוד תעניש אותי על‬
‫שגנבתי מהם ילד אחרי שהפסדתי אותו?"‬
‫במפתיע‪ ,‬לא לאה מצאה את הפתרון לבעיית ההיריון האומלל‪ ,‬אלא דווקא חנה‪ .‬כשמרים ספרה לבני‬
‫הזוג את החדשות הם נדהמו‪ ,‬חששו מהבושה‪ ,‬ולא היו מסוגלים לחשוב על פתרון‪ ,‬אבל בלילה‪ ,‬כשחנה‬
‫שכבה במיטתה‪ ,‬עלה במוחה רעיון‪.‬‬
‫"משה‪ ",‬אמרה לבעלה "לאביגדור ואסתר אין ילדים‪ .‬אולי נשלח אליהם את נועה‪ ,‬והם יגדלו את הילד?"‬
‫‪243‬‬
‫משה לא התלהב‪ .‬הוא לא היה בטוח שבנו וכלתו ירצו בכלל לאמץ ילד‪ ,‬ועוד ילד שנוצר בנסיבות כה‬
‫מבישות‪ .‬כל הרעיון לא נראה לו‪.‬‬
‫אבל חנה לא יכלה להירגע‪ .‬אביגדור בנה הבכור נשוי כבר שתים עשרה שנים‪ .‬שנים ארוכות נדד עם‬
‫אשתו מרופא לרופא בתקווה למצוא אחד שיעזור להם להביא ילד לעולם‪ .‬עכשיו איבדו כל תקווה‪ ,‬וחיו‬
‫מתוך מחשבה שיסיימו את חייהם עריריים‪.‬‬
‫חנה חשבה שהריונה של נועה הוא המענה של אלוקים לתפילותיה‪.‬‬
‫היא לא סיפרה על הרעיון שלה אפילו לאחותה‪ .‬השכם בבוקר התקשרה בשקט לבנה וכלתה בטורונטו‪,‬‬
‫וספרה להם שאמש גילו שהנערה‪ ,‬שאחותה הביאה מארץ ישראל‪ ,‬נמצאת בהריון‪ ,‬וכי היא לא תוכל לגדל‬
‫את הילד שבבטנה‪.‬‬
‫כלתה לא נתנה לה לסיים את דבריה‪" .‬אימא" קראה‪" ,‬אני רוצה את הילד הזה יותר ממה שרציתי‬
‫משהו אי פעם בחיי‪ .‬אני מוכנה לעשות כל דבר‪ ,‬לשלם כל מחיר‪ ,‬כדי לקבל את הילד הזה‪ ,‬ולגדל אותו‪".‬‬
‫אביגדור היה יותר ספקני‪ .‬הוא התרגל לחייהם השלווים והשגרתיים‪ ,‬ולא רצה לזעזע אותם‪ .‬היה ברור‬
‫לו שאם יחליטו לקבל את הילד‪ ,‬כל החיים שלהם ישתנו‪ .‬ילד יכול להיות ברכה‪ ,‬אבל עלול גם לגרום‬
‫קשיים‪ ,‬שינויים וצרות‪ .‬הוא פחד מהזעזועים והבעיות שילד יכול לגרום להם‪.‬‬
‫אסתר לא ויתרה‪" .‬אביגדור‪ ,‬אתה יכול לתאר לך דבר יותר נפלא מילד? אולי קשה לעשות שינויים‪ ,‬אבל‬
‫השינוי הזה נותן לנו תקווה‪ .‬תחשוב‪ ,‬יהיה לנו ילד בבית‪ .‬ילד יכניס אור לבית שלנו‪ ,‬ילד יביא שמחה לבית‬
‫שלנו‪ .‬איזו מחשבה נפלאה?"‬
‫היא הייתה נחרצת‪ .‬זו היא ההזדמנות עליה חלמה שנים ארוכות‪ ,‬והיא לא תיתן לה להעלם‪ .‬היא הייתה‬
‫מוכנה לשלם כל מחיר בשביל ילד‪ ,‬והחליטה לנסוע לניו‪-‬יורק‪ ,‬להיפגש עם הצעירה הנושאת ילד ברחמה‪.‬‬
‫נועה התכנסה עוד יותר לתוך עצמה‪ .‬בשבועות הראשונים בניו‪-‬יורק‪ ,‬הייתה מוכנה לצאת לסיורים‬
‫בעיר‪ ,‬ללימודים‪ ,‬לספריה‪ .‬כשמרים גילתה שהיא בהיריון‪ ,‬הרגישה כמי שקבלה מהלומת אגרוף בלבה‪.‬‬
‫ימים ארוכים שכבה על מיטתה‪ ,‬עיניה עצומות‪ ,‬יבשות מדמעות‪ ,‬כאילו כבר נשפכו כל דמעותיה‪ ,‬וחרב‬
‫מעינן‪ .‬היא ניסתה לעכל את העובדה שברחמה גדל לו בשקט‪ ,‬בנו של אחיה‪.‬‬
‫מהרגע שנודע לה שראובן הוא אחיה‪ ,‬חטפה מהלומה אחרי מהלומה‪ .‬התברר לה שלא תוכל לחזור‬
‫לביתה‪ ,‬לא אל אהובה‪ ,‬שתצטרך להתרחק ממשפחתה‪ ,‬לוותר על חברותיה‪ ,‬ללמוד עם בנות זרות‪ ,‬לדבר‬
‫בשפה זרה‪ ,‬להסתובב ברחובות מנוכרים‪ ,‬להיות גולה בארץ נוכריה‪ .‬על אלו נוספה מהלומת הגילוי שילדו‬
‫של אחיה מתפתח בתוכה‪ .‬היא לא ידעה איך להתמודד עם הבשורות‪ .‬מה עוד צופן לה העתיד?‬
‫‪244‬‬
‫"אני מקוללת"‪ ,‬חשבה בליבה‪" ,‬אמי חולה‪ ,‬אני בהריון‪ ,‬גולה‪ ,‬מורחקת מאהבה‪ .‬לעולם לא אהיה עוד‬
‫מאושרת‪ ".‬אהבתה התמימה לבן דודה‪ ,‬איימה לחנוק אותה‪ .‬היא הרגישה כאילו גל כאב רודף גל‪ ,‬ועוד גל‪,‬‬
‫וכל הגלים רודפים אחריה‪ .‬הכאב איים להכריע אותה‪.‬‬
‫כשאסתר הגיעה‪ ,‬וראתה את הנערה הצעירה הנבוכה וההמומה‪ ,‬התמלאה ברחמים ובבושה‪ .‬הנערה‬
‫האומללה הזאת היא המענה לתפילותיה‪" .‬האסון שלה‪ ,‬הוא המזל שלי‪ ".‬היא בקשה להעניק לצעירה את כל‬
‫האהבה שבלבה בתמורה למתנה המופלאה שהיא עומדת להעניק לה‪.‬‬
‫ימים ארוכים ישבו ארבעת המבוגרים במטבח‪ ,‬מתייעצים‪ ,‬מתווכחים‪ ,‬מטלפנים לסירוגין ללאה בבני‬
‫ברק ולאביגדור בטורונטו‪ ,‬מנסים להחליט כיצד להתמודד עם המצב שנוצר‪.‬‬
‫נועה לא ישבה איתם‪ ,‬ולא השתתפה בויכוחים‪ .‬בודדה‪ ,‬נשארה לשכב מכורבלת במיטתה‪ ,‬שומעת את‬
‫קולות המבוגרים מתווכחים במטבח‪ ,‬יודעת שהם דנים בגורלה‪ ,‬אבל אדישה לכל מה שיחליטו‪.‬‬
‫היא הייתה מוכנה לקבל כל החלטה שלהם‪ ,‬ובלבד שיניחו לה‪ ,‬ולא יטרידו אותה‪ .‬היא הרגישה שאינה‬
‫יכולה להתמודד עם עוד קשיים‪ ,‬וויכוחים‪ ,‬או קבלת החלטות‪ .‬היא הייתה אבודה‪ ,‬אבודה לחלוטין בעולם‬
‫החדש שאליו נזרקה‪.‬‬
‫אסתר רצתה בכל מאודה להציג את הרך הנולד כבנה‪ ,‬ולא כבן מאומץ‪ .‬היא האמינה שתצליח לעשות‬
‫זאת‪ .‬היא חשבה שאם תודיעה לכל מכיריה שהיא הרה‪ ,‬ונועה תלד בביתה עם מיילדת‪ ,‬אף אחד לא יידע‬
‫שנועה ילדה אי פעם‪ ,‬וכולם יאמינו שהילד שנולד הוא שלה‪.‬‬
‫הרעיון היה טוב‪ ,‬אבל שלושתם האחרים פקפקו בהצלחתו‪ .‬כל אחד מהם העלה אפשרויות וקשיים‬
‫העלולים להכשיל את הרעיון‪ ,‬ולסבך את המעורבים במזימה‪.‬‬
‫אסתר הייתה נחושה‪" .‬גם אני מפחדת‪ ,‬ממה שאני הולכת לעשות"‪ ,‬אמרה‪" ,‬אבל‪ ,‬אני בטוחה שאצליח‪.‬‬
‫לא אתן לאף אחד לקלקל לי את התוכנית‪ .‬אני יודעת שאני יכולה לעשות את זה‪".‬‬
‫היא רצתה בילד‪ ,‬והייתה בטוחה שתוכל להתגבר על כל הבעיות‪ .‬היא תצליח להשיג מילדת‪ ,‬היא‬
‫תצליח להסתיר את נועה מעיני סקרנים‪ ,‬היא תצליח להשלות את כל מכיריה שהיא בהריון‪ ,‬היא תצליח‬
‫לרמות את השלטונות‪.‬‬
‫מנוי וגמור היה איתה להצליח‪ .‬היא לא תיתן לאף אדם ולשום אירוע לקלקל את תוכניותיה‪.‬‬
‫בשיחות הטלפוניות הרבות שניהלה‪ ,‬הצליחה לקבל שתי הבטחות‪ .‬לאה הבטיחה לכסות את כל‬
‫הוצאותיה הכספיות‪ ,‬ואביגדור הסכים לקבל לביתו את נועה עד ללידה‪.‬‬
‫כשנועה שמעה שהיא עומדת לעבור לטורונטו‪ ,‬פרצה בבכי‪ .‬היא התקשתה להתמודד עם השינויים‬
‫התכופים שנכפו עליה‪ .‬חרדה‪ ,‬נאחזה בידה של מרים כמו ילדה קטנה‪ ,‬והכריזה בבכי שבלעדיה אינה נוסעת‪.‬‬
‫‪245‬‬
‫אסתר נאנחה בהשלמה‪ .‬ברחמים הביטה על הצעירה‪" ,‬היא בעצמה תינוקת‪ ,‬וכבר מגדלת תינוק בבטן‬
‫שלה‪ ,‬ועוד מעט תצטרך לעבור גם לידה‪ ,‬ועוד בלי בעל לידה‪ .‬זה יותר מדי בשביל צעירה כזאת‪".‬‬
‫היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להרגיע אותה‪ .‬היא ראתה שהיא נאחזת במרים כמו תינוק שקשור‬
‫לבובה שבלעדיה לא יוכל להירדם‪ ,‬וחשבה שטוב שמרים תצטרף‪ .‬היא תדע כיצד לנחם את הנערה הנבוכה‪,‬‬
‫תתחלק אתה בטיפול בה‪ ,‬ותקל את המעמסה מעליה‪.‬‬
‫אביגדור לא היה מרוצה כשראה שבמקום נערה אחת זרה‪ ,‬מצטרפות לביתם שתי זרות‪ .‬אבל אסתר‬
‫ידעה להרגיע אותו‪ .‬היא שיכנה את שתיהן בחדר העבודה שלה‪.‬‬
‫היא הייתה ציירת חובבת‪ .‬אנשים אהבו את הציורים שלה‪ ,‬ומפעם לפעם הצליחה למכור תמונות‬
‫אחדות‪ ,‬ולהגדיל מעט את התקציב המשפחתי‪ .‬עכשיו קיפלה את הבדים‪ ,‬שטפה את המכחולים‪ ,‬אספה את‬
‫הצבעים‪ ,‬והשתדלה לסדר חדר נוח ונעים לאורחותיה‪.‬‬
‫נועה‪ ,‬כמעט לא יצאה מהבית‪ .‬כמעט לא ירדה ממיטתה‪ .‬היא חסרה כל רצון להמשיך לחיות‪ .‬כרוח‬
‫רפאים הסתובבה בבית‪ ,‬בדרכה לשירותים‪ ,‬או למקלחת‪.‬‬
‫בלילות לא הצליחה לישון‪ .‬כסהרורית הסתובבה בדירה השקטה‪ ,‬נזהרת לא להעיר את הישנים‪ .‬כשאחד‬
‫מהם מצא אותה מסתובבת בבית ושאל בדאגה‪" ,‬נועה‪ ,‬את לא יכולה לישון?" ענתה תמיד‪" ,‬לא רק ירדתי‬
‫לשירותים‪ ,‬מיד אירדם שוב‪ ".‬היא שנאה לדבר על נדודי השינה שלה‪.‬‬
‫אמה הייתה מתחילה כל שיחה במילים‪" ,‬הלילה לא ישנתי בכלל‪ ,‬פשוט לא עצמתי עין‪ .‬כל הלילה‬
‫התגלגלתי במיטה מצד לצד‪ .‬בשעה אחת‪ ,‬עוד שמעתי חדשות‪ ,‬ובשעה ארבע התעוררתי‪ .‬תגידי לי‪ ,‬זה נקרא‬
‫לישון? לא פלא שאני כל כך עייפה‪".‬‬
‫כל מי שפגש את אמה ראשון בבוקר‪ ,‬שמע שבגללו היא לא הצליחה לישון "כל כך דאגתי בגלל הבחינה‬
‫שיש לך היום‪ ,‬עד שלא יכולתי להירדם‪" ".‬שמעתי שהשתעלת בלילה‪ ,‬ופחדתי ששוב אתה מתחיל להיות‬
‫חולה‪ ,‬ופשוט לא יכולתי לישון מרוב דאגה‪".‬‬
‫במשך היום הייתה מנמנמת‪ ,‬וכשהייתה מתעוררת הייתה מספרת איך שוב לא הצליחה לישון‪ .‬סיפורי‬
‫השינה שלה גרמו ששלושת בנותיה ישנאו לדבר על נדודי השינה שלהם‪.‬‬
‫מרים ואסתר טרחו להכין את המאכלים הטובים ביותר שהכירו‪ ,‬כדי להגביר את תאבונה‪ ,‬אבל היא‪,‬‬
‫שקועה בגעגועים לביתה‪ ,‬הייתה מנקרת באומללות בצלחתה‪ ,‬מנסה לבלוע‪ ,‬כשגרונה חנוק מדמעות ואסתר‬
‫משגיחה‪ ,‬חרדה‪ ,‬דואגת וחוששת שתזיק לתינוק עם הצער וחוסר התיאבון שלה‪.‬‬
‫"אני כנראה ירשתי מאבי את הקיבה הרגישה שלו‪ ,‬ומאמי את מערכת השינה הדפוקה שלה"‪ ],‬התנצלה‬
‫נועה כשהנשים‪ ,‬המודאגות התחננו לפניה שתאכל‪ ,‬או תישן יותר‪.‬‬
‫‪246‬‬
‫השלג בטורונטו‪ ,‬התחיל לרדת באותה שנה בסוף אוקטובר‪ .‬נועה עמדה שעות ליד החלון‪ ,‬מביטה‬
‫בפתיתים היורדים ובמעטה הלבן המכסה את העיר הדהויה‪ ,‬ומקנה לה מראה קסום ואגדתי‪ .‬היא לא ראתה‬
‫שלג מימיה‪ ,‬והמחזה הקסים‪ ,‬ריתק אותה‪ ,‬והפשיר מעט את הגוש החונק את גרונה‪.‬‬
‫היא כמעט ולא יצאה מהבית‪ .‬רק בערבים‪ ,‬מכורבלת בצעיפים מפני הקור‪ ,‬נאלצת ללבוש את תחתוני‬
‫הצמר שמרים קנתה עבורה‪ ,‬הייתה צועדת בזהירות‪ ,‬כשמרים ואסתר תומכות בגופה הטופח‪ ,‬נועצת כף רגל‬
‫בשלג הרך‪ ,‬ומביטה על טביעות רגליה המתכסות בשלג טרי‪ ,‬נשמה את האוויר הקר שעקץ את ריאותיה‪,‬‬
‫לגמה ממנו בשפע לפני שהסתגרה לעוד יממה בבית המחומם‪ .‬מרים שלחה את מכתביה לאחותה בניו‪-‬יורק‪,‬‬
‫וזו שלחה אותם ליעקב‪ ,‬כדי שלא ידע על המאורעות המזוויעים העוברים על ילדתו‪.‬‬
‫אסתר‪ ,‬לבושה בבגדים רחבים שיאמתו את הודעתה על הילד שהיא מצפה לו‪ ,‬חיפשה במשך תקופה‬
‫ארוכה מיילדת מתאימה שתוכל לשתפה בסודה‪ .‬רק אחרי שבועות ארוכים שמעה על מיילדת יהודיה‪,‬‬
‫חסידת חב"ד‪ ,‬חוזרת בתשובה‪ ,‬הגרה במונטריאול‪ .‬היא שמעה שהיא מהגרת שזה עתה הגיעה לקנדה‪ ,‬ועדין‬
‫לא מצאה עבודה במקצועה‪ ,‬והאמינה שמצאה פתרון לבעייתה‪.‬‬
‫היא נסעה למונטריאול‪ ,‬איתרה את המיילדת באזור בו גרים יהודים חרדים‪ ,‬ולראשונה העיזה לשתף‬
‫אדם נוסף בסודה‪ .‬היא סיפרה לה על הנסיבות בהם נוצר התינוק‪ ,‬ובקשה את עזרתה בלידה‪ ,‬ובחתימה על‬
‫המסמכים המעידים שהיא אסתר דוידוביץ‪ ,‬ילדה את הרך הנולד‪.‬‬
‫סמדר שמעה את הספור‪ ,‬ורחמיה התעוררו על הנערה בת השש עשרה שהרתה לאחיה בבני ברק‪,‬‬
‫ומתחבאת בדירה בטורונטו בהמתנה ללידה‪ .‬היא הסכימה להשתתף בתרמית‪.‬‬
‫הם לא ידעו מהו תאריך הלידה הצפוי‪ ,‬ומכיוון שלסמדר היו ילדים קטנים‪ ,‬שכרו דירה קטנה לידה‬
‫במונטריאול‪ ,‬והעבירו את נועה‪ ,‬פעם נוספת‪ ,‬פעם שלישית‪ ,‬למקום חדש‪.‬‬
‫נועה שמעה את החדשות באדישות‪ .‬היא הייתה מנותקת‪ ,‬מבולבלת‪ ,‬פגועה‪ ,‬מדוכאת ושקועה בעצמה‪.‬‬
‫דבר לא חדר בעד המעטה בו הסתגרה‪ .‬באדישות אספה את חפציה המעטים‪ ,‬הניחה למרים לארוז‪ ,‬ונתנה‬
‫לשתי הנשים להוביל אותה ברכבת למונטריאול‪ ,‬ולשכן אותה בדירה השכורה‪.‬‬
‫יהונתן‬
‫כשפסקו הכאבים‪ ,‬מותשת ויגעה‪ ,‬שמעה נועה בכי של תינוק‪ ,‬המזכרת היחידה שנשאה ממנו‪.‬‬
‫באוזניה נשמע קול בכיו‪ ,‬כקול מחאה נגד הפרידה מאמו‪ .‬היא שמעה את שלושת הנשים מתלחשות‬
‫בחדר השני‪" ,‬יפיפה‪ ,‬נראה ממש כמו אירי בשערו האדום ועיניו הירוקות‪ ".‬היא חשבה בכאב‪" ,‬אם כן זה בן‪.‬‬
‫בן שלא אראה לעולם‪ ,‬שלא יינק ממני‪ ,‬לא אריח את ריחו‪ ,‬לא אלטף את עורו‪ ,‬לא אחבק אותו‪ ,‬לא אראה‬
‫אותו גדל‪ ,‬לא אדע אפילו את שמו‪ ,‬ולעולם‪ ,‬לעולם‪ ,‬לא אעז לספר עליו לאף אחד‪ ,‬ובמיוחד לא לאביו‪".‬‬
‫‪247‬‬
‫אסתר יצאה עם התינוק מהדירה מיד לאחר הלידה‪ .‬נועה לא שמעה ולא ראתה בצאתם‪ .‬אסתר לא‬
‫רצתה שנועה תחזור איתם לטורונטו‪ .‬היא בקשה לחוג בשקט עם בעלה ועם התינוק היפיפה שהשיגה‬
‫לעצמה‪ .‬הנשים הניחו לנועה לנוח ימים אחדים‪ ,‬ולקחו אותה חזרה לניו‪-‬יורק‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫צ ‪ -‬ניו‪-‬יורק ‪-‬‬
‫אביב – ‪- 7717‬‬
‫נועה‬
‫כשנה לאחר בואה לניו‪-‬יורק‪ ,‬חזר משה מבית הכנסת‪ ,‬וספר לחנה ולמרים‪ ,‬כי אחד המתפללים הביא‬
‫עמו לבית הכנסת‪ ,‬את אחינו‪ ,‬צעיר ישראלי בשם שמואל גרוס‪ ,‬שמשפחתו שלחה אותו ללמוד בישיבה‬
‫בניו‪-‬יורק‪ .‬משה סיפר להם שהמשפחה המארחת של שמואל גרוס‪ ,‬היא משפחה טובה‪ .‬הוא שוחח גם עם‬
‫הצעיר‪ ,‬והבחור עשה עליו רושם חיובי‪" .‬סיפרתי לדוד של הבחור על הבחורה מישראל שגרה אצלנו‪ ,‬והדוד‬
‫שלו הציע לי לארגן פגישה בין שני הישראלים‪".‬‬
‫נועה שמעה בדממה את הצעתו של משה‪ .‬היא לא מהרה להשיב‪ .‬היא שקלה את ההצעה בזהירות‪.‬‬
‫זכרו של ראובן וזיכרון אהבתם עדין מלאו את ליבה‪" ,‬אבל"‪ ,‬חשבה בלבה‪" ,‬אולי טוב שאפגוש מישהו‬
‫שיעזור לי לשכוח את אהבתי לבן דודי ואת התינוק הגדל בטורונטו‪".‬‬
‫קסמה לה גם העובדה שתוכל לדבר עם מישהו בעברית‪ .‬חסרה לה שיחה קולחת עם צעיר בן גילה‪,‬‬
‫שלא יגיד רק‪" ,‬נועה‪ ,‬את רוצה עוד מרק?" או "נועה‪ ,‬תלבשי סוודר לפני שאת יוצאת‪".‬‬
‫‪249‬‬
‫אבל הדבר שקסם לה ביותר בהצעה‪ ,‬הייתה האפשרות לחזור לישראל‪ .‬היא ידעה שאם היא רוצה‬
‫לחזור לארצה‪ ,‬היא חייבת להינשא תחילה‪ .‬היא אינה יכולה להיפגש שוב עם ראובן כשהיא עדין לבד‪.‬‬
‫הגעגועים לביתה ולבני משפחתה קרעו את ליבה‪" ,‬אולי אמצא שפה משותפת איתו" חשבה "אולי הוא‬
‫יעזור לי לשכוח את כל מה שקרה‪ ,‬ויחד איתו אוכל לעזוב את המקום הארור הזה‪ ,‬ולחזור אל המשפחה‬
‫שלי‪ ".‬היא נתנה את הסכמתה לפגישה‪.‬‬
‫שמואל‬
‫שמואל בא כמוסכם לקחת אותה מבית בו התגוררה‪ ,‬וליווה אותה לבית קפה‪ .‬היא לא רצתה להזמין‬
‫דבר מלבד כוס קפה‪ ,‬אולם השיחה עמו נעמה לה‪ .‬היא לא נכבשה על ידו‪ ,‬אבל הוא עניין אותה‪ .‬שיחתם‬
‫נמשכה שעות אחדות‪ ,‬בעוד הם מטילים סביב השכונה‪.‬‬
‫מרים‪ ,‬חנה ומשה ישבו במטבח‪ ,‬וחיכו לשובה‪" .‬אם הפגישה כל כך ארוכה‪ ,‬אולי זה מראה שהם מצאו‬
‫חן אחד בעיני השני" אמרה חנה‪.‬‬
‫"קשה לי להאמין שנועה תתאהב בבחור‪ ,‬אני חושבת שהלב שלה עוד שבור בגלל הבחור הקודם"‪ ,‬ענתה‬
‫לה מרים‪.‬‬
‫"מה שחשוב הוא שהבחור יתאהב בה‪ ,‬ואם יש לה שכל היא תתפוס אותו בשתי ידיים‪ .‬היא מוכרחה‬
‫לשכוח מה שהיה‪ .‬כמה זמן היא יכולה עוד לגור עם זקנים כמונו?"‬
‫"שכל? שכל זה לא חשוב‪ ,‬מה שחשוב זה טיפת מזל‪ .‬את יודעת מה מספרים? השכל והמזל הלכו בדרך‪.‬‬
‫המזל נרדם על הכביש‪ ,‬והשכל עבר למדרכה‪ ,‬בא נהג‪ ,‬ראה משהו על הכביש‪ ,‬עלה על המדרכה כדי לא‬
‫לפגוע במי שעל הכביש‪ ,‬ודרס את השכל‪ .‬שרק יהיה לה קצת מזל‪ .‬זה מה שחשוב‪".‬‬
‫"לא חשוב איך את קוראת לזה‪ ,‬תקראי לזה שכל‪ ,‬תקראי לזה מזל‪ ,‬העיקר שתיקח אותו‪".‬‬
‫"אפילו אם היא לא אוהבת אותו?"‬
‫"את מתעקשת לא ללמוד אנגלית‪ ,‬אבל באנגלית אומרים‪,‬‬
‫‪TO LOVE IS NOTHING‬‬
‫‪TO BE LOVE IS SOMETHING‬‬
‫‪251‬‬
‫‪TO LOVE AND TO BE LOVE IS EVREYTHING.‬‬
‫זה אומר שגם אם היא לא אוהבת אותו‪ ,‬לפחות יהיה מי שיאהב אותה‪ ,‬וגם זה משהו‪ .‬אני מקווה‬
‫שכשהיא תחזור היא תגיד שזהו זה‪ ,‬ונוכל לשתות לחיים‪".‬‬
‫אבל כשנועה חזרה‪ ,‬אמרה רק שהיא מעוניינת בפגישה נוספת‪ ,‬כי עדין לא החליטה אם היא רוצה‬
‫להינשא לבחור‪.‬‬
‫גם בפגישה השנייה‪ ,‬נהנתה לשוחח עם שמואל‪ .‬הוא היה האדם הראשון איתו הצליחה לתקשר בקלות‬
‫מאז הגיעה לניו‪-‬יורק‪ .‬הוא היה בן גילה‪ ,‬השיחות איתו היו נעימות ומעניינות‪ ,‬ועזרו לה להסיח את דעתה‬
‫מהזיכרונות המעיקים‪.‬‬
‫בפגישה השלישית והרביעית סיפרה לו על אמה שחלתה בעת לידתה‪ ,‬על אחיותיה הנשואות ועל חיי‬
‫אביה הקשים‪ .‬הוא ספר לה שאמו נפטרה כשהיה בן ‪ ,79‬לאחר מאבק ארוך וקשה בסרטן‪ ,‬וכי אביו נישא‬
‫לאחרונה שנית‪ .‬הוא לא הרגיש נח לגור עם אמו "החורגת" וילדיה‪ ,‬ולכן בחר לבוא ולגור בבית דודיו‪.‬‬
‫כל אחד מהם מצא אוזן קשבת אצל חברו‪ .‬נועה אמרה לו שהיא מרגישה שמחלת אמה וילדותה הקשה‬
‫חישלו אותה‪ ,‬והפכו אותה להרבה יותר חזקה מאשר הייתה‪ ,‬לו עברה ילדות מפנקת ומוגנת‪.‬‬
‫"אומרים שמה שלא הורג‪ ,‬מחזק"‪ ,‬הסכים שמואל עם דבריה‪ .‬גם הוא הרגיש שהקשיים שעבר‪ ,‬חיזקו‬
‫אותו‪ ,‬ואמר בלשונו של איוב‪" ,‬את הטוב נקבל מאת האלוקים‪ ,‬ואת הרע לא נקבל?"‬
‫ההיסטוריה הדומה שלהם קרבה אותם‪ ,‬והם הרגישו נוח האחד בחברתו של השני‪ .‬כל אחד מהם הרגיש‬
‫שמצא נפש תאומה ברעהו‪.‬‬
‫בפגישות הארוכות שעברו עליהם‪ ,‬למדו להכיר איש את רעהו‪ .‬מה כל אחד מהם אוהב לאכול‪ ,‬ואיך‬
‫הוא אוהב לבלות‪.‬‬
‫התברר שנועה רגילה לקום בשעות הבוקר המוקדמות‪ ,‬בעוד ששמואל רגיל ללמוד עד השעות הקטנות‬
‫של הלילה‪ ,‬ואוהב לקום בבקר מאוחר ככל האפשר‪ .‬הוא אוהב לקרוא עיתונים‪ ,‬והיא אוהבת לקרוא ספרים‪.‬‬
‫החברות הכי טובות והיחידות שלה הן אחיותיה‪ ,‬ואילו לו יש בארץ הרבה חברים‪ .‬הם נהנו לפרוש כל אחד‬
‫את העדפותיו‪ ,‬ואת מחשבותיו בפני השני‪.‬‬
‫היא הרבתה לספר על הקשיים שעברה בחייה‪ ,‬אבל על נושא אחד דילגה‪ .‬מעולם לא הסבירה לו מדוע‬
‫עזבה את משפחתה‪ ,‬ועברה לגור בבית אחותה של מרים‪.‬‬
‫שמואל הבין שעברה בחייה הרבה יותר ממה שהיא מספרת לו‪ .‬הוא חשד שהייתה מעורבת ביחסי‬
‫אהבה עם גבר אחר‪ ,‬ושי ער שחוותה אכזבה קשה הקשורה בגבר זה‪ .‬הוא לא חקר אותה על עברה‪ ,‬לא שאל‬
‫על אהבתה הראשונה‪ ,‬וכיבד את רצונה‪ ,‬שלא לחשוף פרק זה בעברה‪.‬‬
‫‪251‬‬
‫העצב שראה בעיניה‪ ,‬גרם לו לנחש שהגבר הכאיב לה מאד‪ ,‬ולכן היא נראית כה מוכה וחבולה‪ .‬הוא‬
‫ניחש שבואה לארצות הברית קשור במשבר שעברה בגלל אותו הגבר‪.‬‬
‫הוא כמובן לא שיער שהיא גם הרתה וילדה ילד‪ .‬הוא קיווה שהיא מוכנה לפתוח פרק חדש בחייה‪ ,‬והיה‬
‫מוכן להיות שותף לפרק זה‪" .‬אני מקווה שאהבתי תצליח להוציא את העצב מעיניה‪ ,‬ולהחזיר חיוך‬
‫לשפתיה‪".‬‬
‫שערה הערמוני של נועה הזכיר לו את אמו המנוחה‪ .‬היא הזכירה לו את אמו במובנים רבים‪ ,‬והוא‬
‫נמשך אליה מפגישתם הראשונה‪ .‬אבל נועה התעקשה להיפגש איתו שוב ושוב‪ ,‬וטענה בפני משה וחנה‪,‬‬
‫ששמואל מוצא חן בעיניה‪ ,‬אבל עדין לא החליטה‪ ,‬אם היא רוצה להינשא לו‪.‬‬
‫הכרעה‬
‫פגישותיהם הארוכות היו לצנינים בעיני משפחתו של שמואל‪.‬‬
‫לאחר הפגישה השישית חזר משה מבית הכנסת‪ ,‬והציג לנועה אולטימאטום‪ .‬דודו של שמואל‪ ,‬החליט‬
‫שהוא לא ירשה עוד לשמואל להיפגש אתה‪ ,‬מכיוון שברור שהיא לא יודעת מה היא רוצה‪ ,‬ולא יודעת‬
‫להחליט‪ .‬אין טעם לענות את הבחור בפגישות עם בחורה שנוטעת בו אשליות‪ ,‬ולבסוף תזנח אותו‪.‬‬
‫"אל תגידי לא‪ ,‬נועה"‪ ,‬התחננה מרים‪" .‬ביסט באגליקט געוואירן‪ ,‬יש לך מזל‪ ,‬אני מרגישה שהבחור הזה‬
‫הוא הדבר הכי טוב שקרה לך בשנה האחרונה‪ .‬תחטפי את ההזדמנות‪ ,‬ותיבני את החיים שלך בחזרה‪".‬‬
‫נועה לא ענתה‪ .‬היא הייתה זקוקה עדיין לזמן‪ ,‬כדי להיווכח אם היא מסוגלת לקבל גבר כלשהו במקום‬
‫הגבר שזכרו עדין מדמם בקרבה‪ .‬באותו לילה לא יכלה להירדם‪ .‬היה ברור לה שעליה להחליט אם היא‬
‫מתחתנת עם שמואל או מפסיקה להיפגש אתו‪.‬‬
‫"האם לא מגיעה לו אהבה שלמה?" תהתה‪" ,‬האם עליו להסתפק בפרורים שנשארו בלב שלי?" אבל גם‬
‫לוותר עליו התקשתה‪ .‬היא הרגישה נוח בחברתו‪.‬‬
‫"אפילו בחתונה של שמואל‪ ,‬ראובן יהיה אצלי בתוך הלב‪ ,‬אני לא אצליח לגרש אותו‪ ,‬אבל אולי במשך‬
‫הזמן זה לא יכאב כל כך? אולי עם שמואל ביחד יהיה יותר קל להלחם בזיכרונות?"‬
‫‪252‬‬
‫היא לא הרגישה כלפיו אותם רגשות עזים‪ ,‬שהרגישה כלפי ראובן‪ .‬אבל היא לא הייתה בטוחה אם אי‬
‫פעם בחייה תרגיש שוב כלפי מישהו רגשות עזים כפי שהרגישה בעבר‪ .‬את ראובן אהבה באהבת נעורים‬
‫ממכרת וסוחפת‪" ,‬אני חושבת שאף פעם לא אפגוש עוד משהו שארגיש אליו אהבה כזו‪".‬‬
‫עכשיו עברו מחשבותיה אל שמואל‪ .‬הילדות הקשה שעברה על שניהם והסבל שסבלו שניהם‪ ,‬קירבו‬
‫אותם‪ .‬אולי נישואים יעזרו להם לשכוח את הקשיים‪ ,‬ולמצוא אושר בחיים החדשים‪.‬‬
‫היא קיוותה שהם ינחמו אחד את השני על הסבל שחוו בחייהם הצעירים‪ ,‬ובעזרת שמואל תצליח‬
‫לשכוח את אהבתה לראובן ואת התינוק שנטשה בטורונטו "אבל חשוב מכל‪ ,‬חתונה תעזור לי לחזור ארצה‪,‬‬
‫ולפגוש שוב את אבא‪ ,‬את אימא‪ ,‬ואת האחיות שלי‪".‬‬
‫היא רצתה בזאת בכל לבה‪ ,‬והחליטה לענות בחיוב‪.‬‬
‫צ"א ‪ -‬תנאים‬
‫בבוקר‪ ,‬עיניה אדומות מליל הנדודים שעבר עליה‪ ,‬מהורהרת ושקולה‪ ,‬נכנסה למטבח‪ ,‬ואמרה למשה‬
‫שאם ירשו לה לפגוש עוד פעם את שמואל‪ ,‬היא מבטיחה‪ ,‬לתת תשובה בסיום הפגישה‪.‬‬
‫משה הלך לבית הכנסת לפגוש את דודו של שמואל‪ .‬הדוד היסס‪ .‬נערה שאינה יודעת להחליט‪ ,‬היא לא‬
‫נערה שהיה רוצה שבן אחיו ייקח לאישה‪ .‬אבל הוא ראה שאחינו מאד נמשך אליה‪ .‬לאחר מחשבה ארוכה‪,‬‬
‫נתן את הסכמתו לפגישה נוספת‪ ,‬אבל בהחלט אחרונה‪.‬‬
‫בתחילת הפגישה אמרה נועה לשמואל‪" ,‬אני רוצה להתחתן איתך‪ ,‬אבל יש לי שני תנאים‪".‬‬
‫"מהו התנאי הראשון?" שאל בחשש‪.‬‬
‫"אני רוצה לחזור מיד אחרי החתונה לישראל" ענתה‪ ,‬ושמואל מאושר ענה לה‪" ,‬באשר תלכי‪ ,‬אלך‪,‬‬
‫ובאשר תליני‪ ,‬אלין‪ .‬ומה הוא התנאי השני‪ ,‬אני מקווה שהוא לא יותר קשה מהתנאי הראשון?"‬
‫"אני רוצה להתחתן רק בניו‪-‬יורק‪ ,‬ואם אתה מסכים לשני תנאים אלו‪ ,‬אנחנו יכולים להכריז מיד על‬
‫הארוסים" אמרה‪.‬‬
‫שמואל שמע מאושר את הסכמתה‪ .‬הרגשת רווחה‪ ,‬מופלאה ומתוקה שטפה אותו‪ .‬הוא מצא חן בעיניה‪.‬‬
‫גם היא רוצה בו‪ ,‬ואם כי התאכזב לשמוע שהיא רוצה לחוג את נישואיה בניו‪-‬יורק רחוק מבני משפחתו‬
‫ומבני משפחתה‪ ,‬הבין שתנאי זה קשור בגבר שממנו נפגעה‪ ,‬והיה מוכן לקורבן קטן זה‪ ,‬בכדי לזכות בה‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫"נועה"‪ ,‬ענה‪" ,‬אני מוכן לקבל אותך בכל תנאי‪ .‬אני מצטער שאבא שלי לא יהיה בחתונה שלנו‪ ,‬אבל אם‬
‫כל כך חשוב לך להתחתן פה‪ ,‬אני מוכן לוותר‪ ,‬ובלבד שאת תהיי מאושרת‪".‬‬
‫היא הנהנה בראשה‪" .‬שמואל אתה מעניק לי‪ ,‬הרבה יותר ממה שאתה מקבל‪ .‬אני באה אליך בלב שבור‬
‫וכיסים ריקים‪ ".‬שמואל הכניס את ידו אל כיסה‪ ,‬ואמר "עכשיו הם כבר לא ריקים‪ ",‬מבין שהוא בחירתה‬
‫השנייה‪.‬‬
‫הוא היה מעדיף להיות הראשון‪ ,‬אך הסכים לקבל את המעט שהיא מסוגלת לתת לו מאשר לוותר עליה‬
‫כליל‪.‬‬
‫"פרורי אהבתך‪ ,‬הם בשבילי עולם ומלואו"‪ ,‬הבטיח בחום‪ ,‬הוא הרים את כף ידה בעדינות‪ ,‬הצמיד את‬
‫כפה לפיו‪ ,‬ונשק לכל אחת מאצבעותיה‪.‬‬
‫היא נראתה לו פגיעה כציפור שבורת כנף‪ .‬הוא קיווה שאהבתו תעזור לרפא את פצעיה‪.‬‬
‫לאה‬
‫נועה הרגישה שלווה‪ ,‬כפי שלא הרגישה מיום שעזבה את הארץ‪ ,‬שוב אין היא בודדה‪ .‬היא יכולה‬
‫להישען על שמואל‪ ,‬לשאוב מכוחו‪ ,‬ולמצוא לידו מקלט ומחסה מהסופות הנוראיות שעברו עליה מיום‬
‫שנפרדה מבן דודתה‪.‬‬
‫עוד באותו לילה טלפנה מרים ללאה לבשר לה על חתונתה הקרובה של נועה‪ ,‬ועל שיבתם לארץ לאחר‬
‫החתונה‪ .‬לאה עדין ביכתה בלבבה את נכדה הקטן שננטש בטורונטו‪ .‬מבכה את העובדה‪ ,‬שלעולם לא תראה‬
‫אותו‪ ,‬לעולם לא תוכל לחבק או לנשק אותו‪ ,‬אבל‪ ,‬היא שמחה לשמוע שנועה תחזור לארץ כאישה נשואה‪.‬‬
‫עד ששמעה על נישואיה הקרובים של נועה‪ ,‬חששה פן תחזור במפתיע לבדה‪ .‬היא חששה מפני פגישה‬
‫מחודשת בינה ובין בנה‪ ,‬חששה פן הפגישה תפתח שוב את הפצעים שהיו עדיין כואבים‪ .‬אבל‪ ,‬החתונה‬
‫המתקרבת‪ ,‬הפחיתה את חששותיה‪" ,‬אם השנים יתראו כשנועה תהיה נשואה ובעלה לצדה‪ ,‬הסכנה בפגישה‬
‫זו תהיה קטנה יותר‪ ".‬היא העבירה מיד לחשבון הבנק של נועה די כסף לארגון חתונה‪ ,‬ולתשלום עבור‬
‫כרטיסי נסיעה לישראל עבור מרים‪ ,‬נועה והגבר לו היא נישאת‪.‬‬
‫יעקב‪ ,‬היה מאושר לשמע שתי הבשורות; נועה הקטנה שלו מתחתנת‪ ,‬וגם חוזרת לארץ‪ .‬הוא התגעגע‬
‫אליה מאד‪ ,‬וציפה באושר לחזרתה‪.‬‬
‫‪254‬‬
‫צ"ב ‪ -‬בני ברק ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫כאשר עזבה מרים את הארץ‪ ,‬הבינה לאה שיהיה קשה למצוא אישה שתסכים‪ ,‬להאכיל‪ ,‬לרחוץ ולהחליף‬
‫חיתולים לחולה במצב בו נמצאת אחותה‪ ,‬ולכן הציעה סכום כסף גדול למי שתסכים לקבל עליה את‬
‫העבודה‪ .‬אסתר כהן‪ ,‬אחת העובדות במטבח המסחרי שלה‪ ,‬השתוקקה להגדיל את הכנסתה‪ ,‬התלהבה‬
‫מסכום הכסף הגדול שהציעה‪ ,‬והתפתתה לקבל את הצעתה‪.‬‬
‫לא עברו מספר שבועות‪ ,‬ואסתר התחרטה על שהסכימה להמיר עבודת מטבח נעימה בחברת נשים‬
‫עליזה‪ ,‬בביתו הקודר של יעקב‪ ,‬ובחברתה הדוממת של אשתו‪ .‬היא התקשתה לטפל בה גם פיזית וגם‬
‫נפשית‪.‬‬
‫היה לה קשה להפוך את החולה במיטה‪ ,‬להוריד אותה אל כסא הגלגלים‪ ,‬לנקות ולהחליף את מצעיה‪.‬‬
‫העבודה גם הגעילה אותה‪ ,‬והטיפול בחולה היה מאוס בעיניה‪.‬‬
‫היא פחדה להגיד ללאה שהיא מבקשת לחזור לעבודתה הקודמת‪ ,‬פן זו תסרב לקבל אותה‪ ,‬ולכן פנתה‬
‫אל יעקב‪ ,‬המציאה סיפור קורע לב על בעל שחלה פתאום‪ ,‬ועל כך שהוא חייב למצוא מהר פיתרון אחר‬
‫לאשתו‪ ,‬כדי שתוכל לעזוב את העבודה‪ .‬מתוסכל‪ ,‬הבטיח לה לחפש פיתרון מהיר‪.‬‬
‫בקרבת ביתו היה מעון לזקנים עריריים‪ .‬המנהלת הייתה קונה לפעמים בחנותו‪ .‬הוא פנה אליה‪ ,‬סיפר‬
‫על אשתו החולה‪ ,‬וביקש שלמרות גילה הצעיר‪ ,‬תקבל אותה למעון הזקנים‪ ,‬למשך שעות אחדות בכל יום‪,‬‬
‫והבטיח לשלם כל סכום שתתבע‪ .‬המנהלת הסכימה לקבל אותה לתקופת ניסיון‪.‬‬
‫‪255‬‬
‫חייו הפכו להיות קשים הרבה יותר‪ .‬הכנת החולה לקראת העברתה בכסא גלגלים למעון הסמוך‪ ,‬דרשה‬
‫מאמץ פיזי‪ ,‬ונמשכה זמן רב‪ .‬בערב‪ ,‬עייף‪ ,‬היה חייב להוביל אותה חזרה לבית ולטפל בה ארוכות עד‬
‫שהייתה מוכנה ללכת לישון‪ .‬הוא קיבל עליו את הדין‪ ,‬ועשה את עבודתו בהכנעה‪ .‬עד שיום אחד קראה לו‬
‫מנהלת המעון‪" .‬מר קרוננברג"‪ ,‬אמרה‪" ,‬לצערי לא נוכל לקבל מחר את אשתך למעון‪ ,‬תצטרך למצוא לה‬
‫סידור אחר‪".‬‬
‫"למה? מה קרה?" שאל מופתע ומבוהל‪.‬‬
‫"לא כל כך נעים לי לדבר איתך על זה אבל אתה צריך לדעת שהזקנים התלוננו על אשתך‪ .‬הם לא רוצים‬
‫להיות לידה‪".‬‬
‫"לא רוצים להיות לידה?" שאל בחוסר אמון‪" ,‬למה?"‬
‫"הם סיפרו לי שהיא מקרבת את כסא הגלגלים שלה אליהם‪ ,‬מרימה את החצאית‪ ,‬ופותחת את רגליה‪.‬‬
‫כנראה שהמסכנה מפחדת שתזרוק אותה‪ ,‬ורוצה לבדוק אם היא עדין מושכת כאישה‪ .‬יצור מסכן‪ .‬כבר לא‬
‫מדברת‪ ,‬ועוד רוצה לברר אם היא יכולה למשוך גברים‪".‬‬
‫יעקב יצא מהמעון כשעיניו מסונוורות מדמעות‪ .‬אפילו זקנים עריריים אינם רוצים לשהות במחיצתה‪,‬‬
‫איך ימשיך את חייו? כמה קשה עבד כדי להחזיק אותה במעון‪ ,‬וגם זה לא מספיק? אילו עוד עלבונות יהיה‬
‫עליו לספוג בגלל מחלתה?"‬
‫מדוכא ושבור נכנס למשרדה של גיסתו‪ ,‬וכרגיל אצלו ברגעי התרגשות‪ ,‬פרץ בבכי‪ .‬לאה נדהמה לראות‬
‫אותו בוכה במשרדה‪ .‬מיום הולדתה של ניצה‪ ,‬הוא שמר מרחק ממנה‪ ,‬ודן איתה רק בענייני עסקים‪ ,‬והנה‬
‫בא אליה עצוב‪ ,‬בוכה ושבור‪ .‬גל של רחמים מילא את לבה‪.‬‬
‫"יעקב‪ ,‬אל תבכה‪ ,‬בבקשה‪ ,‬ספר לי מה קרה‪ ,‬אולי אני יכולה לעזור?"‬
‫הוא ניגב את עיניו‪ ,‬ובקול כבוש סיפר על גרושה המביש של רחל מהמעון‪.‬‬
‫לאה הביטה עליו‪ ,‬ורגש של אהבה אליו‪ ,‬וכעס ושנאה לאחותה שטף אותה‪" .‬אחותי תפסה אותו‪ ,‬והיא‬
‫בסוף תחנוק אותו‪ .‬היא בסוף תוריד אותו לקבר יחד אתה‪ .‬שום דבר לא מצליח להוציא אותו ממנה; לא‬
‫האהבה שלי‪ ,‬לא המחלה שלה‪ ,‬לא הבושות והמבוכה שהיא גורמת‪ ,‬לא הנטל הכספי‪ ,‬לא הנטל הגופני‪ ,‬ולא‬
‫הנטל הנפשי שהיא מטילה עליו‪ .‬הלוואי שהייתי מצליחה כבר‪ ,‬לחלץ אותו מציפורניה‪ ,‬ולנחם אותו‪".‬‬
‫ליבה יצא אליו‪ .‬הוא נראה לה פגיע כילד קטן‪ .‬אילו יכלה לחבק אותו‪ ,‬לנגב בידיה את דמעותיו‪ ,‬ולנשק‬
‫את הקמטים שנחרצו על פניו‪ .‬חולשתו לא הרתיעה אותה‪ .‬ככל שהוא היה חלש יותר‪ ,‬היא הרגישה את‬
‫עצמה חזקה יותר ומסוגלת יותר לעזור לו‪ ,‬להעניק לו מאהבתה‪ .‬היא חשה עונג‪ ,‬שיש לה יכולת לתמוך בו‪,‬‬
‫לעזור לו‪ ,‬ולפתור את בעיותיו‪.‬‬
‫היא שמחה על שפנה אליה בעת צרתו‪ ,‬ושלה יש די כוח בשביל הבעיות של שניהם‪.‬‬
‫‪256‬‬
‫"יעקב"‪ ,‬אמרה‪ ,‬נהנית לגלגל את שמו בפיה‪" ,‬אל תדאג‪ .‬אני מבטיחה לך שמחר בבוקר תבוא אחת‬
‫העובדות שלי אליך‪ ,‬ותטפל ברחל‪ .‬תדע שאין שום בעיה שכסף לא יכול לפתור‪ .‬מה שאי אפשר לפתור‬
‫בהרבה כסף‪ ,‬פותרים בעוד הרבה יותר כסף‪ .‬יש לי הרבה עובדות‪ ,‬אני אדאג שתמיד אחת מהן תעזור לך‬
‫בכל מה שתצטרך‪ .‬תן לי לדאוג לזה‪ .‬הלוואי שאוכל לפתור בקלות כזאת את כל הבעיות שלנו‪".‬‬
‫היא שמחה לראות את הדמעות נעלמות מעיניו‪ ,‬ואת גבו מתיישר מעט‪ .‬היא קיוותה שיבוא יום‪ ,‬ותוכל‬
‫לנשק את הקמטים שבפניו‪ ,‬לקחת את ידיו בידיה‪ ,‬ולא להרפות מהם לעולם‪ .‬היא קיוותה שיבוא יום‪,‬‬
‫ותוכל לתמוך בו כאשתו‪ .‬יעקב שמח שנפתרה בעיית הטיפול באשתו‪ .‬עכשיו יוכל להתפנות ולהתכונן לקבל‬
‫את בת זקוניו השבה לביתה עם בעלה‪.‬‬
‫החתונה‬
‫השלישית‬
‫חתונתה של נועה הייתה צנועה מאד‪ .‬היא התעקשה ללבוש שמלת כלולות קצרה‪ .‬בחנות ניו‪-‬יורקית‬
‫מצאה שמלת תחרה לבנה‪ ,‬בעלת שרוול ארוך‪ ,‬כפתורי פנינה לבנים וחגורת לק לבנה‪ .‬היא הרגישה טוב‬
‫בשמלה‪ ,‬שהלמה את החתונה הצנועה שהרשתה למרים‪ ,‬לחנה ולמשה לערוך לה‪.‬‬
‫היא הופתעה לראות את חתנה מופיע‪ ,‬לבוש בחליפה כהה ויקרה למראה‪ ,‬בכותנת לבנה מבהיקה ועונב‬
‫עניבה חדשה ומשובחת‪ .‬היא הייתה מדי חשובה לו מכדי שילבש בגד שאינו המשובח ביותר שידו מסיגה‬
‫לקנות‪.‬‬
‫מובל בידי דודו ודודתו‪ ,‬התקרב מאושר אל כלתו היפה‪ ,‬לכסות את פניה בהינומה‪ ,‬הציץ אל עיניה‬
‫העצובות‪ ,‬והבטיח לעצמו שיעשה כל מאמץ כדי להוציא את העצב מעיניה‪ ,‬ולנטוע חיוך של קבע על‬
‫שפתיה היפות‪.‬‬
‫‪257‬‬
‫מרים הנאמנה התרגשה מאד‪ .‬שיתופה בטרגדיה המשפחתית‪ ,‬האירועים הקשים שחוו יחד‪ ,‬הנסיעות‪,‬‬
‫והשהות המשותפת בארצות זרות‪ ,‬קרבו אותן זו לזו‪ .‬היא למדה לאהוב את הבחורה הצעירה שכה הרבתה‬
‫לסבול כאילו הייתה בתה‪ ,‬הבת שמעולם לא הייתה לה‪.‬‬
‫היא שמחה שאחרי המסע המפרך שעברו יחד‪ ,‬הצליחו להגיע אל היום בו נועה נישאת לבחור האוהב‬
‫אותה‪ ,‬מקווה שהוא יעזור לה להשתחרר מזיכרונות העבר המכאיבים‪.‬‬
‫מכיוון שלא הייתה נשואה‪ ,‬הובילו אחותה וגיסה את הכלה‪ .‬היא הלכה אחריהם‪ ,‬מסתכלת על הכלה‪,‬‬
‫ואומרת בלבה‪" ,‬הלוואי שאביה ואמה היו יכולים להיות כאן‪ ,‬ולראות כמה שהיא יפה וזוהרת‪ .‬כמה היה‬
‫אביה מאושר לו יכול היה להיות פה‪ .‬אני מקווה שמעכשיו היא תהיה כבר מאושרת‪ ,‬ותשכח את כל הצרות‬
‫שהיו לה‪ ".‬היא גם הי יתה מאושרת שתוכל סוף סוף לעזוב את הארץ המשונה הזאת שאליה התגלגלה‪,‬‬
‫ולחזור לארצה עם הצעירים מיד לאחר חתונתם‪.‬‬
‫צ"ג ‪ -‬קיץ ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫חודש לאחר שסיים את בחינות הבגרות‪ ,‬התגייס ראובן לצבא‪ .‬הטירונות של חודש אוגוסט כפתה עליו‬
‫מאמץ גופני קשה‪ ,‬מתיש ושוחק‪ ,‬אבל הוא היה בכושר גופני מצוין בזכות המסעות‪ ,‬החתירות בסירות‬
‫ומשחקי הכדורגל הרבים בהם השתתף בעבר‪ ,‬והצליח לעבור את הטירונות בלי להישבר‪.‬‬
‫הוא השקיע את כל אונו בצעדות‪ ,‬ריצות‪ ,‬תרגולים קשים‪ ,‬מסעות הלילה הארוכים‪ ,‬ונשיאת משאות‬
‫כבדים‪ ,‬בתקווה שאלו יעזרו לו לשכוח את נועה‪ .‬המאמץ הגופני הקשה עזר לו לשמור על שפיות דעתו‪.‬‬
‫למרות הפעילות הגופנית השוחקת שלתוכה נשאב‪ ,‬לא הצליח לשכוח אותה‪ .‬זיכרון חודשי הקסם‬
‫הארוכים שלהם‪ ,‬מתיקות אהבתה‪ ,‬וחידת היעלמותה הפתאומית‪ ,‬קרעו את לבו‪ .‬הוא לא היה מסוגל להביט‬
‫‪258‬‬
‫על אף אחת אחרת‪ .‬בכל נערה‪ ,‬חיפש את פני נועה‪ ,‬את הריח שלה‪ ,‬את תחושת גופה‪ .‬הוא חסר את‬
‫נוכחותה הצוהלת‪ ,‬את גילויי אהבתה‪ ,‬את הרוך שספג ממנה‪ ,‬ובלי אלו התכנס מריר לתוך עצמו‪.‬‬
‫נערות רבות סובבו את ראשן כדי לסקור את החיל התמיר‪ ,‬בעל השער הלוהט והעיניים הירוקות‪ ,‬אבל‬
‫הוא לא היה מודע למבטים אלו‪.‬‬
‫הוא היה עדין שקוע בזיכרונות כואבים‪ ,‬ובתהייה על היעלמותה חסרת הפשר של בת דודתו‪ ,‬מתגעגע‬
‫עד להרגשת כאב גופני לרכות גופה‪ ,‬למתיקות נשיקותיה‪.‬‬
‫לו היו ממשיכים להיות חברים‪ ,‬יתכן שנערה אחרת הייתה כובשת את ליבו‪ ,‬אבל היעלמותה‬
‫הפתאומית אטמה את ליבו‪ .‬הוא לא הצליח לשכוח אותה‪ .‬מדוכא‪ ,‬לא הצליח למצוא עניין בשום נושא‪ ,‬לא‬
‫מצא עניין בחבריו‪ ,‬ולא התעניין בנערות אחרות‪ .‬שעות ישב בחדרו‪ ,‬מתבונן בדממה בתמונה שנועה שלחה‬
‫מניו‪-‬יורק מביט על החיוך הרחב‪ ,‬על השער העשיר‪ ,‬על העיניים הירוקות‪ ,‬ולבו חישב להישבר‪.‬‬
‫לאה עקבה בדאגה אחרי בנה‪ .‬היא ראתה אותו נמק בייסורי געגועיו‪ .‬אכולת חרטה‪ ,‬האשימה את עצמה‬
‫בכל מה שקרה לו‪ .‬בנקיפות מצפון חשבה "לו הייתי מתחתנת שוב ודואגת לספק לו אבא טוב‪ ,‬לו הייתי‬
‫מקדישה לו יותר זמן‪ ,‬ופחות זמן לעסקים‪ ,‬לו הייתי מקשיבה יותר למה שקורה לו‪ ,‬אולי הוא לא היה מגיע‬
‫למצב הנורא בו הוא נמצא עכשיו‪ .‬בני היחיד משלם את מחיר כל הטעויות שעשיתי בחיי‪".‬‬
‫היא ניסתה לפצות אותו‪ ,‬ולתת לו שפע של אהבה ותמיכה‪ .‬היא ניסתה לבדר אותו‪ ,‬והציפה אותו‬
‫בתקליטים‪ ,‬בקלטות‪ ,‬ספרים‪ ,‬בגדי ספורט חדשים‪ .‬דבר לא עניין אותו‪.‬‬
‫לאה הפעילה את כל קשריה‪ ,‬כדי לשבץ את בנה היחיד לתפקיד סמל דת במחנה צבאי ליד נתניה‪.‬‬
‫במשך חודשים האמינה שבנה היחיד משרת במחנה מוגן בנתניה‪ ,‬אבל הוא לא היה מוכן להסתפק בתפקיד‬
‫זה‪ .‬ללא ידיעת אמו‪ ,‬התנדב ליחידה סודית‪ .‬הוא תירץ את היעדרויותיו הממושכות בטענה שהוא מעדיף‬
‫להישאר במחנה‪ ,‬עם בני גילו‪ ,‬ולא לחזור ולהיות בודד בבני ברק‪ .‬אמו קיבלה בהבנה את היעדרויותיו‪.‬‬
‫הוא התנדב לכל משימה‪ ,‬והיה מוכן להשתתף בכל פעולה מסוכנת‪ .‬דבר לא הרתיע אותו‪ .‬הוא העז‬
‫להגיע למקומות‪ ,‬שהאמיצים ביותר נרתעו מהם‪ .‬חבריו חשדו שהוא אינו רק מהמר על חייו‪ ,‬אלא מנסה‬
‫בכוונה להפטר מהם‪ .‬אבל המשימות‪ ,‬המארבים והפעולות לא הצליחו להשכיח את נועה ודמותה הקסומה‬
‫ריצדה מול עיניו במשך כל שנות שירותו הצבאי‪.‬‬
‫בחופשותיו הנדירות‪ ,‬ניסתה אמו לתקשר איתו‪ ,‬לגלות מה עובר עליו‪ ,‬אבל היא לא הצליחה בכך‪ .‬הוא‬
‫הרבה לישון‪ ,‬כאילו ביקש לשכוח בשעות השינה הארוכות שלו את צערו‪.‬‬
‫מכונס בצערו‪ ,‬לא הניח לשום דבר ולשום איש לחדור מבעד לשריון התגוננותו‪" .‬דומה לאביו" חשבה‬
‫בייאוש‪" ,‬רגיש‪ ,‬רגשן‪ ,‬פגיע ומתמסר לנשוא אהבתו‪ ,‬בלי שיהיה מסוגל להחליף נאמנות‪".‬‬
‫‪259‬‬
‫נראה היה לאמו שבנה שקוע בתוך עולם חלומות משלו‪ ,‬ואכן חזיונות על נועה החוזרת אליו‪ ,‬ומספרת‬
‫לו שלא יכלה לעמוד בגעגועיה אליו‪ ,‬מלאו את נפשו‪ .‬לכן נדהם כל כך כשחזר יום אחד‪ ,‬ושמע שבת דודתו‬
‫נישאה‪ ,‬ועומדת לחזור עם בעלה‪ .‬הוא היה מזועזע‪ .‬חתונתה‪ ,‬שברה את ליבו‪.‬‬
‫מרגיש נבגד‪ ,‬ניסה להבין "מה השתבש בייננו? מה חטאתי לה? למה עזבה אותי בפתאומיות שכזו?‬
‫מדוע לא הסבירה לי לפחות למה?" העובדה שהפסיקה לאהוב אותו הכאיבה לו מאד‪ ,‬אבל העובדה שכה‬
‫מהר שכחה אותו‪ ,‬והחליפה אותו בגבר אחר‪ ,‬גרמה לו להרגיש מרומה‪.‬‬
‫התקווה שתשוב אליו יום אחד באותה פתאומיות שבה נטשה אותו‪ ,‬נגוזה‪ .‬הוא לא יכול היה להבין מה‬
‫השתבש ביניהם‪ .‬היחסים ביניהם היו כה יפים‪ .‬הוא אהב אותה אהבת אמת‪ ,‬והאמין שגם היא חשה אליו‬
‫אהבה אמיתית‪ .‬כך גם טענה באוזניו‪ .‬נסיעתה הפתאומית‪ ,‬ניתוק קשריה‪ ,‬התעלמותה מקריאות הטלפון‬
‫והמכתבים שלו‪ ,‬הפליאו אותו‪.‬‬
‫לאה ריחמה על בנה הנמק באבלו‪ ,‬אבל לא הצליחה לעזור לו‪" .‬מה עוד אלוקים מתכוון לעשות לי?"‬
‫שאלה את עצמה‪" ,‬כמה עוד הוא רוצה להעניש אותי על זה שגנבתי ילד לעצמי?"‬
‫ליבה היה מלא חששות מפני הפגישה המחודשת בינו ובין בת דודתו‪ .‬היא קיוותה שנועה אוהבת את‬
‫הבחור לו נישאה‪ ,‬והוא יגן על שניהם מפני מעשים פזיזים‪.‬‬
‫צ"ד ‪ -‬בני ברק‬
‫נועה נדהמה לראות עד כמה הזדקן אביה‪ .‬הוא רזה‪ ,‬גבו הפך כפוף יותר‪ ,‬שערו הלבין‪ ,‬ונראה כאילו‬
‫התקשה בהליכה‪.‬‬
‫"אני אשמה במצב שלו"‪ ,‬חשבה‪" ,‬אם לא הייתי עוזבת אותו‪ ,‬ומשאירה אותו לבד עם כל הבעיות‪ ,‬הוא‬
‫לא היה מזדקן כל כך מהר‪ ,‬ולא היה נראה כל כך בודד‪".‬‬
‫היא מיהרה לקראתו‪ ,‬כדי לחסוך לו את הצעדים שהפרידו בניהם‪ ,‬ונפלה לבין זרועותיו‪ .‬אביה החזיק בה‬
‫זמן כה רב‪ ,‬עד שהייתה בטוחה שלא יניח לה ללכת עוד לעולם‪.‬‬
‫"אבא אתה נראה יותר זקן‪".‬‬
‫"אולי זה בגלל שאני באמת יותר זקן‪".‬‬
‫"לא! זה בגללי‪ ,‬אני השארתי אותך לבד עם אימא‪ ,‬ונסעתי לי‪ ,‬ולא היה מי שיעזור לך‪".‬‬
‫‪261‬‬
‫"זה לא בגללך"‪ ,‬הבטיח לה‪ ,‬מנסה להסיר ממנה את האחריות והאשמה שלקחה על עצמה‪" ,‬אף אחד לא‬
‫אשם‪ .‬אימא חולה‪ ,‬ומה שאנחנו נעשה‪ ,‬לא נוכל לשנות את זה‪ .‬אבל אני שמח שאת כאן‪ .‬היה נורא עצוב‬
‫בלעדיך‪ .‬טוב שחזרת הביתה‪".‬‬
‫פגישות ‪ -‬אביב ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫כחודש לאחר חזרתה של נועה‪ ,‬ילדה אפרת את בנה הבכור‪ .‬כשמלאו לתינוק שלושים יום‪ ,‬כל בני‬
‫המשפחה התאספו לחוג את "פדיון הבן"‪ ,‬שבו האב "פודה" בכסף את הבן הבכור‪ ,‬מידי כהן‪ .‬הכהן ברך את‬
‫התינוק בברכת הכוהנים "יברך ה' וישמרך‪ ,‬יאר ה' פניו אליך ויחנך‪ ,‬יישא ה' פניו אליך‪ ,‬וישם לך שלום‪".‬‬
‫יעקב שמח לחוג כששלושת בנותיו ובעליהן מקיפים אותו‪ .‬הוא קיווה שלהן יהיו חיים יותר מאושרים‬
‫מאלו שהיו לו‪ ,‬עכשיו כשהצליח להרחיק אותן מהמיטה של האימא החולה שלהן‪.‬‬
‫בני המשפחה שמחו וברכו אותו על לידת נכדו הבכור‪ ,‬ורק לאה הרגישה כאבלה בין שמחים‪ ,‬חושבת‬
‫"הנכד הבכור של יעקב ושלי חי בטורונטו הרחוקה‪ ,‬ואף אחד במשפחה לא יודע עליו‪ ,‬ולא שמח בו‪".‬‬
‫ניצה החזיקה את בן אחותה הזעיר‪ ,‬מלטפת את עורו החלק‪ ,‬ושואפת את ריחו המתוק‪ .‬בטנה הייתה‬
‫שטוחה‪ .‬היא לא הצליחה להרות שנית‪ .‬היא חיבקה את בן אחותה‪ ,‬והתפללה לחבק תינוק משלה‪.‬‬
‫ראובן התחמק מלפגוש את נועה לאחר שובה לארץ‪ .‬הוא תירץ את היעדרויותיו הרבות‪ ,‬בכך שיש לו‬
‫הרבה תורנויות ומשימות בצבא‪ ,‬אבל הוא לא הצליח להתחמק מחגיגת ברית המילה שחגגה בת דודתו‪.‬‬
‫הוא היה חייב להתייצב לשמחה‪.‬‬
‫‪261‬‬
‫זו הייתה הפעם הראשונה שנועה וראובן נפגשו‪ .‬הוא העיף מבט אחד בצעירה הזוהרת‪ ,‬העומדת ליד‬
‫בעלה הטרי‪ ,‬והיה נדמה לו שהוא שומע את צלילי השבירה של לבו‪ .‬הוא סקר את הגבר שהחליף אותו‪,‬‬
‫ומושפל‪ ,‬חש רגש חד של קנאה ושנאה לזה שתפס את מקומו‪.‬‬
‫נועה זרקה מבט על פניו הסובלים של בן דודה‪ ,‬וחשבה‪" ,‬הלוואי שהייתי יכולה להסביר לו למה עזבתי‪,‬‬
‫ולמה אסור לנו להיפגש"‪ ,‬אבל היא חשקה את שפתיה‪ ,‬שתקה‪ ,‬וסובבה ראשה לצד השני‪.‬‬
‫"אומרים‪ ",‬חשבה‪" ,‬שהזמן מרפא את הפצעים‪ .‬אולי הזמן ברחמיו הרבים ישכיח את מה שכל כך קשה‬
‫לי עכשיו לסבול‪ ,‬וירפא גם את הכאב הנורא הזה‪ ".‬כל אחד מהם החליט להימנע בעתיד מלפגוש את השני‪.‬‬
‫חלק אחד עשרה‬
‫– פרק צ"ה‬
‫לשיבתה של נועה היה טעם מתוק‪-‬מריר‪ .‬היא שמחה לשוב לביתה‪ ,‬לחבק את אביה‪ ,‬להתחבק עם‬
‫אחיותיה‪ ,‬וללטף את בן אחותה הפעוט‪ ,‬נהנתה לשמוע את נגינת שפת אמה מתגלגלת ברחובות‪ ,‬לשמוע‬
‫שירים מוכרים ברדיו‪ ,‬ולאכול שוב מאכלים שהתגעגעה אליהם‪.‬‬
‫אבל השיבה הייתה גם מרירה‪ .‬הפגישה עם ראובן דקרה את לבה‪ .‬היא עדין אהבה אותו אהבה נואשת‪,‬‬
‫וידעה שאין סיכוי לאהבה זו‪ ,‬וכי עליה למהר ולשכוח אותו בזרועות בעלה‪ ,‬וככל שתמהר לעשות זאת‪ ,‬כן‬
‫ייטב לשניהם‪.‬‬
‫קשה מאד הייתה גם הפגישה עם אמה‪ .‬אמה נראתה חסרת ישע‪ ,‬ורק עיניה עקבו בחרדה אחרי תנועות‬
‫האנשים בחדרה‪ .‬היא התקשתה ללעוס או לבלוע‪ ,‬והמטפלות בישלו עבורה אוכל רך‪ ,‬שהיה מחליק בגרונה‪.‬‬
‫הן היו מאכילות אותה‪ ,‬כף אחרי כף‪ .‬אבל מכיוון שאכלה לאט‪ ,‬היו מתעייפות‪ ,‬ומפסיקות להאכיל אותה‪ ,‬גם‬
‫אם הכמות שאכלה הייתה קטנה מאד‪ .‬היא הצטמקה‪ ,‬והייתה עכשיו רזה וצנומה‪.‬‬
‫‪262‬‬
‫הן רצו שתישאר כזו‪ ,‬כדי שלא יהיה להן קשה להפוך או להוריד אותה ממיטתה‪.‬‬
‫ביום שמרים חזרה לארץ‪ ,‬היא הניחה את חפציה בחדרה הישן‪ ,‬הסתכלה בפצעי הלחץ על גופה של‬
‫רחל‪ ,‬הביטה בעבודתה הרשלנית של המטפלת‪ ,‬והודיעה ללאה בקול נחרץ‪" ,‬תסלקי בבקשה את כל‬
‫המטפלות מיד מהבית‪ ,‬מהיום אני חוזרת לטפל באחותך‪ ".‬היא חזרה לטפל ברעותה כאילו לא נעדרה‬
‫מהארץ אפילו יום אחד‪ .‬היא השקיעה בטיפול את כל המסירות והאהבה שהצטברו בלבה הבודד‪ ,‬ושלא היה‬
‫לה למי להעניק אותן‪ .‬רחל חסרת הישע זכתה לקבל את כל רגשות האהבה שהצטברו בליבה‪ .‬לא היה‬
‫אכפת לה לעשות כל עבודה‪ ,‬גם כזאת הנראית מאוסה בעיני אחרים‪ ,‬מכיוון שעשתה אותה באהבה‪.‬‬
‫מרים חשה שהמשפחה הטילה עליה את האחריות לחיי החולה‪ ,‬והיא הייתה נחושה להצדיק את האמון‬
‫שנתנו בה‪ .‬בני המשפחה לא פיקחו עליה‪ ,‬ולא נתנו לה פקודות‪ .‬הם האמינו בה‪ .‬עבודתה הייתה חשובה‬
‫לה‪ ,‬וגרמה לה סיפוק‪ .‬בשקט העבירה את ימיה‪.‬‬
‫יעקב היה מאושר שחזרה‪ ,‬וניסה לפצות אותה על עבודתה המסורה‪ .‬היא חיפש דרכים לשמח אותה‪.‬‬
‫הוא ניסה להעלות את משכורתה‪ ,‬לרהט מחדש את חדרה‪ ,‬ולשכנע אותה ללמוד לנהוג‪ ,‬כדי שתוכל לפעמים‬
‫לקחת את מכוניתו‪ ,‬ולצאת לבלות בערבים‪.‬‬
‫מרים מחתה "תגיד לי אתה‪ ,‬מה אני יכולה לעשות עם הכסף הזה? ללבוש שתי שמלות? לאכול כפול‬
‫בארוחה? גם ככה אני יותר מדי שמנה‪ .‬אין לי מה לעשות עם כל כך הרבה כסף‪ .‬אם יש לך כסף מיותר‪,‬‬
‫יותר טוב שתיתן אותו לילדות‪ .‬הצעירים צריכים כסף‪ .‬הם אוהבים דברים חדשים‪".‬‬
‫היא גם לא הסכימה להחליף את הרהיטים שלה "אני רגילה למיטה שלי‪ .‬אני רגילה למזרון שלי‪ .‬אני לא‬
‫צריכה את כל המוצי‪-‬פוצי הזה‪ .‬אם אתה רוצה לקנות רהיטים‪ ,‬לך תחליף אצל הילדות‪ .‬צעירים צריכים‬
‫דברים מודרניים‪ .‬אני טוב לי עם מה שיש לי‪ ,‬ועם מה שאני רגילה אליו‪".‬‬
‫היא כמובן סירבה לנהוג "אני בחיים שלי לא אלמד לנהוג‪ .‬לאן לנסוע? להסתובב ברחובות? לסינימה?‬
‫לבלט? לאופרה? אתה יודע כמה עבודה יש פה? טוב לי כאן‪ .‬טוב לי בדיוק במקום בו אני נמצאת‪ .‬אני‬
‫אוהבת את השקט שבבית‪ ,‬ואין לי חשק להיות בשום מקום אחר‪".‬‬
‫היא קיבלה גם הצעה להתחתן‪ .‬השכן השמן שהתפלל בבית הכנסת יחד עם יעקב‪ ,‬שאל אותו באחד‬
‫הימים‪ ,‬האם העובדת שבביתו פנויה‪ .‬יעקב הסתכל בתימהון על השואל‪ .‬הוא הופתע לשמוע שיש מי‬
‫שרוצה לשאת אותה לאישה‪ ,‬והבטיח לברר אם היא מעוניינת‪.‬‬
‫מרים שוב פרצה בצחוק עליז‪ .‬היא לא הייתה רגילה לצחוק‪ ,‬וגם לא היו לה הרבה הזדמנויות לצחוק‪,‬‬
‫אבל ההצעות האחרונות שתיהפך לנהגת או שתינשא‪ ,‬הצחיקו אותה‪.‬‬
‫"לא" ענתה צוחקת "אני לא רוצה להתחתן‪ ,‬ולא רוצה להיות נהגת‪ .‬אני רוצה לעשות בדיוק את מה‬
‫שאני עושה עכשיו‪ ,‬לטפל ברחל‪ ,‬כל עוד היא צריכה אותי‪ ,‬ואתה מסכים שאני אטפל בה‪".‬‬
‫‪263‬‬
‫*‬
‫כאשר חזרה נועה לארץ‪ ,‬הציעה דודתה לקנות לה דירה וחנות‪ ,‬כמו שקנתה לאחיותיה הבכורות‪ .‬היא‬
‫קיוותה שבעזרתה תצליח לשכנע את יעקב לקנות את חנות ה"כל‪-‬זול" השמינית שלהם‪ .‬אבל נועה ושמואל‬
‫חיבלו בתוכניותיה‪ .‬נועה החליטה לגור בבני ברק כדי להיות קרובה לאביה ולאמה החולה‪.‬‬
‫"די הייתי רחוקה ממשפחתי"‪ ,‬אמרה‪" ,‬עכשיו אני רוצה לגור קרוב אליהם‪".‬‬
‫בעלה סרב להיות בעל חנות מכולת‪" .‬אני לא טוב במכירות‪ ,‬וזה לא מתאים לי"‪ ,‬טען‪" ,‬אבל אני רוצה‬
‫לנהל את חשבונות העסק‪ ,‬ומוכן להירשם לבית ספר ערב להנהלת חשבונות‪ ,‬כדי לנהל אותם יותר טוב‪".‬‬
‫לאה התאכזבה‪ .‬היא לא הייתה מרוצה משתי ההחלטות‪ .‬היא לא רצתה שנועה תגור קרוב לבנה‪ .‬היא‬
‫ידעה שפצעיהם לא הגלידו‪ .‬הצלקות עדין מדממות‪ ,‬כל פגישה עלולה לפתוח את הגלדים‪ ,‬והיא רצתה‬
‫להרחיק אותם זה מזה‪.‬‬
‫היא הייתה מאוכזבת גם מהחלטתו של שמואל‪ .‬היא הייתה מעוניינת יותר בפתיחת חנות נוספת‪,‬‬
‫מאשר בשכירת מנהל חשבונות מתלמד‪ .‬אולם היא נאלצה להסכים לשתי הבקשות‪ ,‬מכיוון שהם היו‬
‫נחושים בדעתם‪ ,‬והיא לא הצליחה לשנות את החלטתם‪.‬‬
‫ראובן‬
‫לאחר השרות הצבאי החליט ראובן לנסוע לחוץ לארץ‪ .‬הוא ידע שהוא עומד להכאיב לאמו‪ ,‬ושאין לה‬
‫אף אחד מלבדו‪ .‬קשה היה לו לראות את המבט בעיני אימו כאשר בישר לה על נסיעתו‪ ,‬אבל הוא הקשיח‬
‫את ליבו‪" ,‬אני לא אגור באותה ארץ שבה גרה נועה‪".‬‬
‫מנוי וגמור היה עמו לא לחזור לחדרו הישן בבני ברק‪ .‬נועה גרה עכשיו בעיר‪ ,‬והוא שמע שהיא עומדת‬
‫ללדת‪ .‬הוא לא רצה לראות אותה נושאת בבטנה ילד של גבר אחר‪ .‬הוא לא רצה לראות אותה זוהרת‬
‫בחברת בעלה וילדיה‪ .‬הוא לא הצליח למחוק אותה מזיכרונו‪ ,‬ועדין התגעגע אליה‪ ,‬וחשק בה‪ ,‬ובכל פעם‬
‫שנזכר בה חש בכאב שקרע את ליבו‪ ,‬והותיר אותו מותש‪.‬‬
‫מנוי וגמור היה אצלו להתרחק ממקום מגוריה‪ ,‬מרחק גדול ככל שהגלובוס יאפשר לו‪.‬‬
‫‪264‬‬
‫לאה הבינה שבנה עדין מתגעגע לנועה‪ ,‬ורוצה להתרחק ממנה‪ ,‬אבל היא רצתה להשאיר אותו לידה‪,‬‬
‫והציעה לו להרחיק עד לאוניברסיטה בירושלים‪ ,‬לטכניון בחיפה‪ ,‬או ל"מכון ויצמן" ברחובות‪ .‬הוא לא היה‬
‫מוכן לקבל אף אחת מהצעותיה‪ .‬הוא הרגיש שהוא חייב להתרחק יותר מנועה‪.‬‬
‫"אולי אם אוקיינוס שלם יפריד בינינו"‪ ,‬חשב‪" ,‬הכאב שאני חש יכהה‪ ,‬ואוכל שוב להביט על נערה‬
‫אחרת‪ ,‬ליהנות מנגינת תקליט‪ ,‬מצפייה במשחק כדורגל‪ ".‬הוא קיווה להגיע ליום בו יוכל להביט בפני נערה‬
‫אחרת‪ ,‬ולא לראות בפניה את הפנים של נועה‪ ,‬לשמוע קול צחוק‪ ,‬ולא לבדוק אם נועה הייתה זו שצחקה‪,‬‬
‫לרקוד עם נערה אחרת‪ ,‬ולא להרגיש את תחושת גופה בזרועותיו‪.‬‬
‫לאה ליוותה אותו עצובה לנמל חיפה‪" ,‬בני משלם על חטאיי‪ ,‬הוא חף מפשע‪ ,‬אבל הוא נאלץ לסבול‬
‫בגלל חטאי‪".‬‬
‫היא הייתה מממנת ברצון כל הוצאותיו‪ ,‬אבל הוא סרב לקחת ממנה פרוטה‪ .‬הוא הצליח לסדר לעצמו‬
‫עבודה על אחת מאניות המשא שפקדו את ישראל‪ .‬הוא ידע שתחנתם הראשונה תהיה בפיראוס‪ ,‬ומשם‬
‫יישאו אותו האוניות לכל מקום שאוניות פוקדות אותו‪.‬‬
‫כשהביט אל אמו העומדת על החוף חשב‪" ,‬אני יודע שאת דואגת‪ ,‬אבל אני לא יכול להישאר‪".‬‬
‫לאה חזרה לביתה‪ .‬הבית התרוקן‪ .‬בנה יחידה נסע‪ ,‬ועזב אותה לבד‪ .‬הבית שרעם לפנים מצלילי מוסיקה‬
‫וקולות צחוק של צעירים היה שקט כקבר‪ .‬בגדי הספורט שלו כבר לא היו מפוזרים בכל הבית‪ ,‬היא לא‬
‫הייתה צריכה לאסוף את חפציו הזרוקים באמבטיה‪ ,‬אבל כל אלו חסרו לה‪.‬‬
‫כדי לשמור על צלילות דעתה‪ ,‬החליטה להשקיע את זמנה בפתיחת עסקים חדשים‪.‬‬
‫עסקים‬
‫היא הייתה זקוקה לעזרה‪ .‬מקס עוזרה הראשון נהרג במלחמת השחרור‪ ,‬שמעון נסע לארצות הברית‪,‬‬
‫גיסה שבור‪ ,‬ואינו מסוגל לסייע‪ ,‬ולכן פנתה לעזרתו של דוד קליין‪ ,‬החתן שבחרה עבור בת אחותה‪.‬‬
‫היא זכרה את החוש העסקי המפותח שלו‪ ,‬וחשבה שחבל לבזבז כישרון זה על מכירות בחנות מכולת‪.‬‬
‫היא הניחה שהוא יכול להיות יותר מזבן‪ ,‬ויוכל להביא יותר תועלת‪ ,‬אם תמנה אותו לעוזרה‪ ,‬ותגדיל את‬
‫משכורתו‪ .‬היא שוחחה איתו‪ ,‬והוא שמח לשכור אדם לניהול חנותו‪ ,‬להצטרף למשרדה‪ ,‬ולעזור לה לנהל את‬
‫עסקיהם ההולכים ומתרחבים‪.‬‬
‫‪265‬‬
‫שנתיים לאחר נישואיה של אפרת נפתחה חנות "סופרמרקט" ראשונה בתל אביב‪ .‬ביום פתיחת החנות‬
‫ארגן איגוד בעלי חנויות המכולת‪ ,‬הפגנת מחאה בפתח החנות‪ .‬לאה נסעה להפגין נגד פתיחת החנות‪ ,‬אך‬
‫מה שראתה שם הרשים אותה מאד‪.‬‬
‫היא חזרה‪ ,‬ואמרה לדוד‪" ,‬אם אתה לא יכול לנצח‪ ,‬תצטרף אל המנצחים‪ .‬דוד‪ ,‬תשמע‪ ,‬מעכשיו זה הכיוון‬
‫שלנו‪ .‬אנחנו לא פותחים יותר חנויות מכולת‪ ,‬אנחנו מוכרחים לפתוח מהר "סופרמרקט" משלנו‪".‬‬
‫דוד נסע לבדוק אתרים אחדים עד שמצא במרכז רמת גן‪ ,‬מול קולנוע "אורדע"‪ ,‬חנות גדולה שהייתה‬
‫בדיוק במקום שענה על ציפיותיה של לאה‪.‬‬
‫לאה השקיעה מחשבה רבה בעצוב חנות הכול‪-‬בו הראשונה שלהם‪ .‬היא התעקשה לשכור את החברה‬
‫היקרה ביותר לעיצוב‪ ,‬ודנה עמם בכל פרט‪ ,‬מכריחה אותם לעצב כל פריט שוב ושוב עד שהתוצאה‬
‫השביעה לגמרי את רצונה והמקום קיבל מראה מרהיב‪ ,‬מלהיב ושובה לב‪.‬‬
‫היא תכננה כל פריט‪ ,‬מצבע המדים‪ ,‬סוגי היינות ועד מוסיקת הרקע‪ .‬היא הייתה קשובה ללקוחות‪ ,‬ידעה‬
‫תמיד לנחש בעוד מועד מה הם ירצו לקנות ודאגה לספק את מבוקשם‪ .‬היא ידעה לחזות אופנת אוכל עוד‬
‫לפני שהגיעה‪ .‬היא ידעה לנחש מתי יהיו פטריות באופנה‪ ,‬ומתי תגיע אופנת האספרגוס‪ .‬היא חקרה מאכלי‬
‫עמים‪ ,‬אימצה מאכלים שניחשה שיהפכו פופולאריים‪ ,‬וקבעה אופנות אוכל חדשות‪.‬‬
‫היא הקפידה להאזין לדעותיהם ותלונותיהם של האנשים שעבדו אצלה‪ .‬לפעמים קיבלה מהם רעיונות‬
‫טובים‪ .‬היא זכרה כל אחד בשמו‪ ,‬התענינה גם בבני המשפחה‪ ,‬זכרה להעניק שי צנוע לכל עובד ליום‬
‫הולדתו‪ ,‬וידעה לתת הרגשה לעובדים שדעותיהם חשובות לה‪ .‬בתמורה הם היו מוכנים לעבוד למענה‬
‫במסירות‪ ,‬ולהשקיע מאמצים כדי שעסקיה יצליחו‪.‬‬
‫ה"סופרמרקט" הראשון שלהם התגלה כהצלחה כלכלית אדירה‪ .‬לאה ודוד מיהרו לחפש מקומות‬
‫מתאימים לפתיחת חנויות נוספות‪ ,‬יודעים שגם מתחריהם מחפשים מקומות כאלו‪ ,‬ומי שיפתח ראשון‬
‫חנות באתר מסוים‪ ,‬ימנע ממתחריו לפתוח חנות במקום‪.‬‬
‫היקף עסקיהם הלך והתרחב‪ .‬הכנסותיהם הלכו וגדלו‪ .‬יכולתם הכלכלית אפשרה להם ליזום כל עסק‬
‫שנראה רווחי‪ .‬מימון לא חסר להם‪ .‬הבנקים היו מוכנים לספק מימון ובשפע לבעלי רשת חנויות "כל זול‪".‬‬
‫לאה הייתה מסוגלת לקנות חנויות נוספות גם בלי הסכמת גיסה‪ ,‬אבל היא התעקשה לשתף אותו בכל‬
‫הדיונים ותהלכי קבלת ההחלטות‪ .‬הוא היה הססן ומלא ספקות‪ .‬פסימי ללא תקנה‪ .‬כשהעסקים פרחו‪ ,‬היה‬
‫בטוח שזה רק עניין של זמן עד שיקרסו‪ ,‬וכשהיה כשלון‪ ,‬קיבל אותו כמובן מאליו‪ ,‬הרי חזה אותו מראש‪.‬‬
‫הוא פחד מבנקים‪ ,‬ממשכנתאות ומתשלומי ריבית‪ .‬חרד‪ ,‬היה מעלה את התחזיות הקודרות ביותר "ומה‬
‫יקרה אם תפרוץ מלחמה?" "ומה יקרה אם רשת מתחרה‪ ,‬תצליח למכור על ידינו במחירים נמוכים יותר?"‬
‫"ומה יקרה אם המצב הכלכלי יורע‪ ,‬ואנשים יקנו פחות אוכל?"‬
‫‪266‬‬
‫נעזרת ברואי חשבון‪ ,‬עורכי דין ויועצי מס‪ ,‬התאמצה לאה להוכיח לו שהעסקה כדאית‪ ,‬שהם ירוויחו‬
‫יותר‪ ,‬שהם מסוגלים לעמוד בהחזרי הריבית‪ ,‬שיש להם רזרבות המבטיחות יציבות גם במקרה של כשלון‪.‬‬
‫היא אהבה את הוויכוחים עימו‪ ,‬ולא נרתעה מהשעות שהייתה צריכה להקדיש כדי לשכנע אותו‬
‫בכדאיות עסקה‪ ,‬שכן אלו אפשרו לה לשהות כל אותו זמן במחיצתו‪.‬‬
‫"אני אופטימית יעקב‪ .‬נכון לא כל החלומות שחלמתי התגשמו‪ ,‬אבל לפחות נהניתי בזמן שחלמתי‪".‬‬
‫"כן‪ ,‬ואחר כך סבלת‪ ,‬כשחלומות לא התגשמו‪".‬‬
‫"לא נכון‪ .‬תראה‪ ,‬אופטימי נהנה כפלים‪ .‬פעם אחת הוא נהנה כשהוא חולם‪ ,‬ופעם שנייה הוא נהנה‬
‫כשחלק מהחלומות מתגשם‪ .‬הפסימי תמיד מפסיד‪ .‬אין לו אפילו את ההנאה מהחלומות‪".‬‬
‫היא לא רצתה לנהל את העסקים לבד‪ .‬השותפות איתו ספקה לה תחליף מה‪ ,‬לחיי הנישואים עליהם‬
‫חלמה‪ ,‬ואליהם לא הצליחה להגיע‪" .‬לו רק אצליח לקבל אותו גם כשותף למיטתי" חשבה‪.‬‬
‫לאחר שהצליחה לשכנע אותו‪ ,‬הייתה מתלווה אליו‪ ,‬מאושרת לראות איך הוא חותם על החוזה‪ ,‬מקפל‬
‫אותו בזהירות‪ ,‬ומטמין אותו בתיקים מסודרים הנושאים את שמותם וכתובתם של כל אחד מעסקיהם‪.‬‬
‫הוא נהנה מתהליך שמירת הניירת המעיד על הצטברות נכסיהם ורכושם‪.‬‬
‫מאושרת שכבה בלילות במיטתה‪ ,‬וחשבה על הרכוש הרב שהם צוברים יחד‪ ,‬על נכס ועוד נכס שהם‬
‫מוסיפים לרשותם‪ ,‬יורקת בחשאי הצידה מחשש ל"עין הרע‪".‬‬
‫‪267‬‬
‫צ"ו ‪ -‬בני ברק ‪-‬‬
‫אביב – ‪- 7717‬‬
‫ראובן‬
‫שלוש שנים נעדר ראובן מהארץ‪ .‬יום אחד ישבה לאה במשרד‪ ,‬ושמעה נקישה בדלת‪ .‬מוטרדת הרימה‬
‫את ראשה מעל ערמת החשבונות שלפניה‪ ,‬וראתה את ראובן‪ ,‬בנה יחידה‪ ,‬עומד לפניה‪.‬‬
‫מופתעת השמיעה קריאת גיל‪ .‬כשאינה מאמינה למראה עיניה‪ ,‬זינקה עליו‪ ,‬תוך שהיא הופכת ערמת‬
‫נירות‪ ,‬חיבקה אותו‪ ,‬ולא הצליחה לעצור את בכייה‪ .‬הוא עמד נבוך‪ ,‬מחבק ומנסה להרגיע אותה "די אימא‪,‬‬
‫את לא צריכה לבכות‪ ,‬חזרתי‪ ,‬אני פה‪ ,‬אל תבכי‪ .‬למה את בוכה? את לא שמחה שחזרתי?"‬
‫היא נגבה את עיניה‪ ,‬וגררה אותו למשרדה‪" ,‬תן לי להביט עליך‪ ,‬הפכת לגבר‪".‬‬
‫ואכן הגבר שעמד לפניה‪ ,‬היה שונה מאד מהצעיר המדוכא‪ ,‬שליוותה שלש שנים לפני כן לחיפה‪ .‬הגבר‬
‫שעמד לפניה גבה והתרחב בשלוש שנות היעדרותו‪ ,‬אבל בעיקר‪ ,‬נוכחה לדעת בהקלה‪ ,‬עיניו צלולות‬
‫ובהירות‪ ,‬ואין בהן עוד המבט המובס שהיה בהן עת ברח מזכרה של נועה אל קצווי העולם‪.‬‬
‫"ראובן‪ ,‬מתי חזרת? למה לא צלצלת להגיד לי שאתה חוזר? איפה היית?"‬
‫הוא צחק‪" ,‬אימא כל כך הרבה שאלות‪ .‬על מה את רוצה שאענה קודם?"‬
‫‪268‬‬
‫היא תפסה בידו‪" ,‬בוא‪ ,‬היום לא עובדים‪ ,‬בא נלך הביתה‪ ,‬ושם תספר לי הכול‪".‬‬
‫העובדים הביטו על מעבידתם המאושרת המציגה בגאווה את בנה‪ .‬מעולם לא ראו אותה כל כך‬
‫מאושרת‪ ,‬מעולם לא ראו אותה עוזבת את העבודה באמצע היום‪.‬‬
‫אבל היום יום מיוחד‪ .‬בנה חזר הביתה מנדודיו‪.‬‬
‫הוא לא סיפר לאמו על כל מה שעבר עליו בשלושת השנים האחרונות‪ .‬הוא לא סיפר על המקומות‬
‫הנדחים בהן ביקר‪ ,‬ועל הנשים הרבות אשר ידע בנמלים רחוקים‪ ,‬מנסה להשכיח בחיקן את זכרה של בת‬
‫דודתו‪ ,‬אבל הוא הזכיר שמות של מקומות אקזוטיים‪ ,‬סיפר על מספר מקרים מעניינים שקרו לו‪ ,‬אבל‬
‫בעיקר חייך‪ ,‬מאושר‪ .‬טוב לחזור הביתה‪ .‬שלושת השנים בהן נדד‪ ,‬עמעמו את זכרה הצורב של נועה‪,‬‬
‫הפסיקו את הכאב המכרסם‪ .‬הצלקת עדיין פגיעה‪ ,‬אבל היא מגלידה‪.‬‬
‫עדין השתומם על היעלמותה הפתאומית‪ ,‬על שניתקה לפתע כל מגע עמו‪ ,‬ובחרה בגבר אחר‪ ,‬אבל‬
‫התהיות לא העסיקו אותו עוד‪ .‬כל אלו היו נחלת העבר‪ ,‬עכשיו היו פניו מועדות אל העתיד‪.‬‬
‫לאה התרוצצה מאושרת במטבח‪ ,‬מאושרת ששוב יש לה למי להכין אוכל‪ ,‬ואת מי להאכיל‪ ,‬מנסה‬
‫להאכיל אותו כאילו לא אכל דבר בכל שלש השנים מאז עזב את ביתה‪.‬‬
‫"איזה ריח טוב של אוכל יש במטבח שלך‪ .‬לא הרחתי ריח כזה טוב מאז שעזבתי את הבית‪".‬‬
‫הוא טרף בתאבון כל מה שהניחה לפניו‪ ,‬והיא ליוותה בהנאה כל נגיסה שנכנסה אל פיו‪.‬‬
‫"ועכשיו"‪ ,‬אמר‪ ,‬פיו מלא‪ ,‬מנסה לאכול ולדבר ביחד "אני הולך ללמוד‪".‬‬
‫היא הקשיבה לדבריו מאושרת‪" ,‬מה אתה הולך ללמוד‪ ,‬ראובן?"‬
‫"אני הולך ללמוד הנדסת מכונות בטכניון"‪ ,‬ענה‪" ,‬התאהבתי בים‪ ,‬אני רוצה להיות מהנדס‪ ,‬ולהתמחות‬
‫בהנדסה ימית‪ .‬העתיד שלי הוא הים‪ .‬את זוכרת איך הייתי חולם כשהייתי ילד לבנות בתים כמו אבא שלי?‬
‫עכשיו החלטתי שבמקום בתים‪ ,‬אבנה אוניות‪ ,‬ואולי בעתיד אצליח אפילו לבנות מטוסים‪".‬‬
‫אמו הייתה מאושרת‪ ,‬ראובן המפונק שלה‪ ,‬זה שלא רצה לפתוח ספר מימיו‪ ,‬ילמד בטכניון? המציאות‬
‫טובה מכל חלום‪ .‬היא התפלאה על תהפוכות הגורל‪" .‬אני אוהבת את בני עד שיגעון‪ ,‬והנה מסתבר שדווקא‬
‫אני הזקתי לו‪ .‬אהבתי אותו יותר מדי‪ ,‬אהבה חונקת‪ .‬גידלתי ילד מפונק ומקולקל‪ ,‬שלא ידע מה לעשות עם‬
‫עצמו‪ ,‬והנה דווקא המשבר הקשה‪ ,‬שעבר עליו בגלל אהבתו הלא מושגת לנועה‪ ,‬הפך אותו לגבר נחוש‬
‫היודע מה שהוא רוצה‪ ,‬ופועל בצורה החלטית כדי להשיג את מבוקשו‪".‬‬
‫"יעקב" הרהרה בפליאה "הבן שהענקת לי הפך לגבר בזכות אהבתו הבלתי אפשרית לבתך‪".‬‬
‫‪269‬‬
‫שושי‬
‫שלושה חודשים לאחר שהחל ללמוד בטכניון‪ ,‬חזר ראובן עם בחורה נמוכה שהגיעה רק עד לחזה שלו‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬תכירי‪ ,‬זאת היא שושי‪ ,‬החברה החדשה שלי‪".‬‬
‫שושי לא הייתה יפיפייה כנועה‪ ,‬אבל הייתה נאה‪ .‬עורה מנומש‪ ,‬שערה ערמוני ועיניה גדולות וירוקות‪.‬‬
‫פניה הביעו טוב לב ואופי נוח‪ .‬לאה שמעה שגם היא לומדת בטכניון‪ ,‬אבל מתמחה בהנדסת בניין‪.‬‬
‫"היא תגשים את חלומות הילדות שלי"‪ ,‬התלוצץ ראובן‪" ,‬היא תבנה בתים בזמן שאני אגשים את‬
‫החלומות שיש לי עכשיו‪ ".‬היא הבינה מתוך שיחתם שהם גרים יחד‪ .‬הערכים השמרנים עליהם גדלה חייבו‬
‫חתונה‪ ,‬אבל היא הייתה כה מאושרת לראות את בנה בונה את חייו מתוך ההריסות שנוצרו עם נסיעתה של‬
‫נועה‪ ,‬שהכול היה כשר בעיניה‪ .‬באושר קבלה את שושי‪ ,‬לוחשת לה כשראובן אינו שומע "כשתתחתנו אני‬
‫אבשל לחתונה שלכם את האוכל הכי טעים בעולם‪".‬‬
‫שושי צחקה‪ ,‬מגלה שתי שורות שיני פנינים לבנות‪" ,‬אנחנו עוד לא מתחתנים‪ ,‬הלימודים קשים‪ ,‬קודם‬
‫נקבל את התואר‪ ,‬נמצא עבודה‪ ,‬אחר כך נחליט מה הלאה‪".‬‬
‫צ"ז ‪ -‬ורד‬
‫חיי הנישואים של אפרת היו השלווים בין חיי הנישואים של שלושת האחיות‪ .‬ניצה עברה שנים קשות‬
‫מאד בגלל מות עוברה הראשון ושנות העקרות הרבות שעברה עד שילדה את ורד‪ ,‬בתה היחידה‪.‬‬
‫נועה עדין נלחמה בזיכרונות הבן שנטשה ואהבתה לראובן‪ ,‬מנסה לגרש אותם‪ ,‬תוך נענוע דוושת מכונת‬
‫התפירה שלקחה מבית אמה‪ ,‬מנסה להפנות מחשבותיה אל עבודות התפירה שלה‪ .‬אפרת‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬
‫‪271‬‬
‫היי תה מאושרת בנישואיה‪ .‬דוד קליין ה"צולע"‪ ,‬התגלה כבעל נפלא‪ ,‬מסור‪ ,‬אוהב וסבלני‪ .‬הריונה היה קשה‪,‬‬
‫ודוד טיפל בה במסירות‪ ,‬קשוב לכל צרכיה‪ .‬בנם הבכור מיכאל גרם לשניהם אושר רב‪.‬‬
‫שבע שנים לא הצליחה ניצה להרות לאחר מות עוברה‪ .‬בכל השנים האלו עבדה קשה לצד שלום בעלה‪.‬‬
‫עכשיו היו להם כבר שתי חנויות בירושלים‪ .‬לאה הייתה זו שאיתרה את החנות השנייה‪ ,‬סחבה את אביה‬
‫לירושלים כדי שיחתום על חוזה‪ ,‬המוסיף עוד חנות לרכוש המשפחתי‪.‬‬
‫ניצה הייתה עסוקה בניהול החנויות יחד עם שלום בעלה‪ .‬נעלמה הנערה השמחה‪ ,‬שצחוקה מתגלגל‪.‬‬
‫היא כמהה לילד‪ .‬כמיהתה מנעה ממנה לשמוח בחייה‪.‬‬
‫היא הקדישה את זמנה הפנוי כדי לנסוע לקברי צדיקים‪ ,‬ולתפילות לפרי בטן‪ .‬כאשר לא קבלה את‬
‫המחזור החודשי‪ ,‬אחרי שבע שנות עקרות‪ ,‬התקשתה להאמין שהיא הרה‪ .‬היא זכרה שבהריונה הראשון‪,‬‬
‫אחרה ללכת להיבדק אצל גניקולוג‪ ,‬ושנים רבות לאחר מכן הייתה מייסרת את עצמה‪" :‬אני אשמה‬
‫שהתינוק מת‪ .‬לו הייתי הולכת קודם אל הרופא‪ ,‬הוא בטח היה מצליח להציל את התינוק שלי‪ ,‬והוא היה‬
‫נשאר בחיים‪ ".‬לכן‪ ,‬מהרה הפעם ללכת לבדיקה‪ .‬הרופא אישר את תקוותיה‪ ,‬ואמר שהיא אכן בהריון‪.‬‬
‫היא הייתה מאושרת‪ .‬היא הפסיקה מיד את עבודתה‪ .‬השאירה את ניהול החנויות לבעלה‪ ,‬והתמקדה‬
‫בשמירה על הילד שבבטנה‪.‬‬
‫תחילה שמרו בסוד את הידיעה המשמחת‪ ,‬מתקשים לשתף באושרם אפילו את הקרובים אליהם‪ ,‬אך‬
‫כשבטנה טפחה‪ ,‬לבשה בגאווה שמלת הריון‪ ,‬והבליטה את בטנה‪ ,‬כדי שכולם ייווכחו באושרה‪.‬‬
‫שלום השיג קמע בצורת "חמסה"‪ ,‬שמקובל חשוב כתב עליו את אותיות שם הבורא בסדר מקודש‪ ,‬והיא‬
‫ענדה אותו תמיד על חזה‪ ,‬כדי לשמור על עוללה מפני "עין רעה‪".‬‬
‫היא סבלה לאורך כל הריונה מבחילות קשות ומהקאות שנמשכו לאורך כל הימים‪ .‬היא ירדה במשקל‪,‬‬
‫אבל לא התלוננה‪ .‬אושרה היה כה רב‪ ,‬עד שהייתה מסוגלת לעמוד בסבל‪ ,‬ולא להתלונן‪.‬‬
‫היא נזהרה בתקופת ההיריון‪ ,‬מכל דבר שמישהו העלה בדעתו שהוא מסוכן לאישה הנושאת ילד‬
‫ברחמה‪ .‬היא לא הרימה חפצים כבדים‪ ,‬ולא עשתה אמבטיות חמות‪ ,‬אכלה כל מיני מאכלים שהשכנות‬
‫אמרו לה שהם טובים בשביל התינוק‪ .‬היא יצאה לצעדות ארוכות‪ ,‬הקפידה על בדיקות תכופות‪ ,‬ונטלה‬
‫בקפדנות את התרופות שרופאה רשם לה‪.‬‬
‫בחודש התשיעי להריונה הכינה תיק עם כל הציוד שחשבה שתזדקק לו בבית החולים‪ ,‬אבל הלידה‬
‫בוששה להגיע‪.‬‬
‫"תירגעי"‪ ,‬יעץ לה הרופא‪" ,‬הפציינטיות שלי אומרות שהריון נמשך שמונה חודשים ועוד שנה‪ .‬את‬
‫נמצאת עכשיו בשנה‪ ,‬ושנה תמיד נראית ארוכה‪".‬‬
‫‪271‬‬
‫"אני חושבת שאצרך לשים נפטלין בתיק שהכנתי לבית החולים‪ ".‬התלוצצה‪" ,‬הוא מחכה לי כל כך‬
‫הרבה זמן עד שיהיו בו ג'וקים‪".‬‬
‫"אל תדאגי"‪ ,‬הבטיח הרופא‪" ,‬בסוף כל הילדים יוצאים‪ ,‬עוד לא ראיתי אחד שנשאר בבטן‪".‬‬
‫כאשר התחילה הלידה מיהרה להזעיק את בעלה‪ ,‬והם נסעו נרגשים ומבולבלים לבית החולים‪ .‬שמחה‬
‫כל כך בילד העומד להיוולד לה‪ ,‬נשאה את הכאבים בקלות‪ ,‬חושבת בלבה שכל כאב מקרב את בוא הילד‪ ,‬לו‬
‫היא מצפה‪ .‬כאשר שמעה בכי של התינוק‪ ,‬הכריזה המיילדת‪" ,‬יש לך ילדה יפיפייה ובריאה"‪ ,‬והניחה את‬
‫התינוקת על בטנה‪ .‬היא הסתכלה בשמחה על התינוקת היפה שלבואה ציפתה שנים כה רבות‪.‬‬
‫היא הביטה על הלחיים הורדות של התינוקת‪ ,‬ואמרה לבעלה‪" ,‬נקרא לה ורד‪ ,‬הלחיים שלה ורודות‪,‬‬
‫והיא יפה כמו שושנה‪ ".‬שלום מאושר רק הנהן בראשו בהסכמה‪.‬‬
‫חלק שתים עשרה‬
‫ צ"ח ‪ -‬חורף ‪-‬‬‫‪ - 7711‬זקנה‬
‫כשנה לאחר פתיחת ה"סופרמרקט" החדש‪ ,‬טלפנה מרים למשרדו של יעקב‪ ,‬וביקשה ממנו לחזור לביתו‪.‬‬
‫באנחת חרדה חבש את כובעו‪ ,‬וחזר אל הבית‪ .‬הוא לא ידע מדוע מרים קוראת לו‪ ,‬אבל היה בטוח‪ ,‬שאין‬
‫‪272‬‬
‫מדובר במשהו טוב‪ ,‬וכל בשורה רעה‪ ,‬כך למד מניסיונו‪ ,‬רעה מהקודמת‪ .‬הוא רק לא ידע לאיזו צרה עליו‬
‫להתכונן הפעם‪.‬‬
‫"התחלתי לרחוץ את רחל"‪ ,‬סיפרה לו מרים‪" ,‬ואז הידיים שלה התחילו לרעוד‪ ,‬ולקפוץ בפראות‪.‬‬
‫הפסקתי לרחוץ אותה‪ ,‬אבל התנועות לא הפסיקו‪ ".‬יעקב נכנס אל חדר השינה שלהם‪ .‬רחל שכבה במיטתה‪,‬‬
‫עיניה עצומות‪ ,‬נראית כאילו היא ישנה‪ ,‬ורק ידה ערה‪ .‬היד לא פסקה מלהתנועע‪ .‬הוא ישב ליד אשתו‪ ,‬ליטף‬
‫את ידה‪ ,‬מנסה להרגיע את תנועותיה בעזרת חום ידו‪ .‬התנועות לא פסקו‪.‬‬
‫יעקב נאנח והביט במרים‪" ,‬את חושבת שכדאי לנו לקחת אותה לבית חולים?"‬
‫הם כבר היו למודי ניסיון‪ ,‬וידעו שרופאים אינם מסוגלים לעזור לה‪ .‬הם איבדו את אמונם גם בתרופות‪,‬‬
‫גם ברופאים‪ ,‬וגם ביכולת שלהם לרפא כל מחלה קשה יותר מדלקת גרון מצויה‪.‬‬
‫מרים נאנחה גם היא‪" ,‬הם לא יעזרו לה‪ ,‬זה בטוח‪ ,‬אבל אין ברירה‪ ,‬מישהו צריך לראות מה קורה לה‪".‬‬
‫הם קירבו את כסא הגלגלים אל מיטתה‪ ,‬ובכוחות משותפים גררו את גופה הנרפה מהמיטה אל כסא‬
‫הגלגלים‪ ,‬העמידו את הכסא ליד המכונית‪ ,‬יעקב עבר אל מושב הנהג‪ ,‬ומשם משך את גופת אשתו אל‬
‫המושב שלידו‪ ,‬מרים דחפה אותה בכל כוחה מאחור‪ ,‬עד שהצליחו להכניסה אל המושב הסמוך למושב‬
‫הנהג‪ .‬שלושתם נסעו קודרים ועצובים לבית החולים‪.‬‬
‫יעקב נכנס אל חדר המיון‪ ,‬ובקש שסניטר עם אלונקה יבוא לעזור לו להעביר את אשתו אל מיטת בית‬
‫החולים‪ .‬כרגיל נאלץ לחכות זמן רב עד שאחד הסנטרים התפנה‪.‬‬
‫ריחות עזים של חומרי חיטוי קידמו את פניהם‪ .‬יעקב חש בחילה‪ ,‬אבל הוא לא היה בטוח אם היא‬
‫נגרמה בגלל הריח‪ ,‬או שעצם השהות בבית החולים גרמה לה‪.‬‬
‫הם ידעו מני סיונם המר שהשהות בחדר המיון נמשכת שעות ארוכות‪ .‬היה עליהם לחכות זמן רב לכל‬
‫בדיקת אחות‪ ,‬לכל בדיקת דם‪ ,‬לכל בדיקת רופא ולכל צילום‪ .‬הם נשמו עמוקות‪ ,‬יודעים שעליהם להיות‬
‫סבלנים כדי לא לאבד את שפיות דעתם‪.‬‬
‫להפתעתם‪ ,‬דווקא באותו יום הגיע אליהם במהירות נוירולוג‪ .‬על כיס חלוקו הופיע שמו "דר' אגמון‪".‬‬
‫הוא היה חביב אליהם בצורה לא רגילה‪ ,‬בדק את החולה‪ ,‬ואמר להם בשמחה‪ ,‬שלבית החולים יש עכשיו‬
‫טכניקה חדשה שיכולה לעזור במקרי רעד כאלה‪ .‬החולה אמנם תצטרך לעבור ניתוח‪" ,‬אבל"‪ ,‬הבטיח להם‪,‬‬
‫"אני עצמי אנתח אותה‪ ,‬ואני בטוח שאצליח לשפר את מצב היד‪".‬‬
‫יעקב ומרים הביטו זה על זה בהיסוס‪ .‬הם כבר לא ציפו לשום דבר טוב מרופאים‪ .‬למודי אכזבות ניסו‬
‫להתרחק ככל האפשר מרופאים‪ ,‬מרפאים וטיפולים‪ .‬לא רק שאף אחד מהם לא עזר‪ ,‬רוב אלו שטיפלו בה‪,‬‬
‫אפילו הזיקו‪ ,‬ולכן שאלו‪" ,‬נוכל לקבל כמה דקות כדי להתייעץ?" הרופא הנהן בראשו‪ ,‬והם יצאו לחצר‪.‬‬
‫"מה את אומרת מרים? ניתן להם לחתוך אותה?"‬
‫‪273‬‬
‫"אני לא מאמינה ברופאים"‪ ,‬השיבה‪" ,‬טוב לא יבוא מהם‪ .‬איך אתה תמיד אומר "הטוב שברופאים‬
‫לגיהינום" נכון? אבל המצב כל כך קשה שהם כבר לא יכולים להזיק לה‪ .‬מה כבר יכול להיות יותר גרוע‬
‫מהמצב שלה עכשיו? בוא ניתן להם לנסות‪".‬‬
‫"טוב‪ .‬כמו שאת אומרת‪ ,‬אין לנו כבר מה להפסיד‪ .‬באמת כבר לא יכול להיות יותר גרוע‪".‬‬
‫הם חזרו למחלקה‪ ,‬וחתמו על הסכמה לניתוח‪ .‬הרופא בדק ביומנו‪ ,‬והציע שיביאו את החולה ביום‬
‫ראשון‪ ,‬לבדיקות אחרונות‪ ,‬כדי שביום שני בבוקר יוכל לנתח אותה‪.‬‬
‫שוב עברו יעקב ומרים את דרך הייסורים‪ ,‬להעביר את החולה אל המכונית‪ ,‬מהמכונית אל כסא‬
‫הגלגלים‪ ,‬וממנו למיטה‪.‬‬
‫עייפים ומתנשפים ישבו ליד מיטתה של רחל‪ ,‬חסרי כוח‪ ,‬וליבם כבד‪.‬‬
‫"לך לישון יעקב" ביקשה מרים "מחר מחכה לך יום קשה‪".‬‬
‫"כבר עשרים שנה שיש לי ימים קשים‪ ,‬והם ימשיכו להיות קשים‪ ,‬כנראה גם בעשרים השנים הבאות‪".‬‬
‫הוא טלפן לבנותיו‪ ,‬וסיפר להן כי אמן תעבור ביום שני הבא ניתוח להפסקת רעידות היד החזקות‬
‫שתקפו אותה‪.‬‬
‫צ"ט ‪ -‬הטוב‬
‫שברופאים‬
‫ביום ראשון‪ ,‬התעוררו יעקב ומרים מוקדם‪ ,‬והחלו בהכנות להעברת רחל לבית החולים‪ .‬לפתע שמע‬
‫יעקב נקישה בדלת‪" .‬מי יכול לבוא בשעה כל כך מוקדמת?" התפלא‪.‬‬
‫הוא פתח את הדלת‪ ,‬ולהפתעתו ראה את הרב גלינסקי‪" .‬בוקר טוב"‪ ,‬אמר בפליאה‪" ,‬היכנס‪ ,‬כבוד הרב‪".‬‬
‫‪274‬‬
‫הוא זכר את הרב גלינסקי‪ ,‬מהתקופה בה הזריק לרחל זריקות של ארס נחשים‪ .‬לאחר מכן שמע‬
‫שהזריקות לא הועילו גם לאחיו‪ ,‬ומצבו הרפואי של זה המשיך להידרדר‪ ,‬כמו שהמשיך להידרדר מצב אשתו‪.‬‬
‫הרב גלינסקי נכנס לחדר ואמר‪" ,‬אתה מתפלא כנראה לראות אותי בבית שלך בשעה כל כך מוקדמת‪,‬‬
‫אבל שמעתי שאתה עומד לקחת את אשתך לניתוח‪ ,‬ורציתי לספר לך משהו לפני שאתה יוצא‪".‬‬
‫"שב‪ ,‬בבקשה‪ ,‬כבוד הרב"‪ ,‬אמר יעקב‪" ,‬אני שומע‪".‬‬
‫מרים הביאה בקבוק שתייה קרה וכוסות‪ ,‬ונשארה להקשיב‪" .‬אתה ודאי לא קורא את עיתון "הארץ"‬
‫המשיך הרב‪" ,‬אבל אחד מהמתפללים הראה לי מה שכתוב היום בעיתון‪ .‬הרופא שעומד לנתח את אשתך‪,‬‬
‫דר' אגמון‪ ,‬לא חיכה לסוף הניתוח‪ ,‬וכבר סיפר לכתב על "הצלחתו" בניתוח אשתך‪".‬‬
‫"אבל אשתי עוד לא יצאה מהבית לבית החולים"‪ ,‬התפלא יעקב‪.‬‬
‫"נכון‪ ,‬אבל הרופא הזה התפאר שהניתוח הצליח‪ ,‬עוד לפני שאשתך הגיעה לבית החולים‪ .‬הוא סיפר‬
‫לכתב שלמד טכניקה חדשה בחוץ לארץ‪ ,‬והוא הראשון שהביא אותה לישראל‪ .‬הניתוח חדש‪ ,‬ואשתך הייתה‬
‫הראשונה שעברה אותו בארץ‪ .‬הוא רופא חסר ניסיון‪ ,‬שיתרגל את מה שלמד תוך כדי הניתוח של אשתך‪".‬‬
‫יעקב קרא בתדהמה את המאמר בעיתון שהביא עמו הרב‪ ,‬והודה לו‪.‬‬
‫"שמעת?" שאל את מרים‪ ,‬והיא מהנהנת בראשה‪ ,‬הושיטה לו את כובעו‪ ,‬ואמרה "אל תדאג לרחל‪ ,‬אני‬
‫איתה‪ .‬אתה לך‪ ,‬ותדבר עם הרופא הזה‪".‬‬
‫דר' אגמון‪ ,‬התפלא לראות את יעקב מגיע לבדו‪.‬‬
‫"דר'"‪ ,‬פנה אליו יעקב‪" ,‬קראתי בעיתון "הארץ" שאשתי תהיה הראשונה לעבור ניתוח זה בישראל‪ .‬אני‬
‫לא רוצה שיעשו עליה ניסיונות‪ .‬כשיהיו לכם הוכחות שהניתוח מצליח‪ ,‬אביא אותה לבית החולים‪".‬‬
‫הוא פנה ויצא‪ ,‬עוד לפני שהרופא הנדהם‪ ,‬הספיק להתאושש‪ ,‬ולענות לו‪.‬‬
‫ק ‪ -‬כניעה‬
‫שבוע לאחר מכן‪ ,‬עלה חומה של רחל‪ .‬כל הלילה קדחה מחום‪ .‬יעקב ומרים ישבו לידה בתורנות‪,‬‬
‫מנגבים את המצח הלוהט במגבת רטובה‪ ,‬מטפטפים טיפות מים לשפתיה היבשות‪ .‬לפנות בוקר‪ ,‬איבדה את‬
‫הכרתה‪ .‬יעקב מיהר להזמין אמבולנס‪ .‬שכנים וסקרנים התאספו‪ ,‬וצפו בדממה‪ ,‬בחובשים המורידים את‬
‫אלונקה עם החולה‪ .‬יעקב ומרים הצטרפו אל האמבולנס‪ .‬בעמקי לבבו הבין יעקב שמצב אשתו כה רע עד‬
‫‪275‬‬
‫שלא ניתן עוד לעזור לה‪ ,‬אבל המחשבה לנטוש את המאבק הייתה בלתי אפשרית לגביו‪ .‬הוא ידע שגם‬
‫בעתיד ינסה כל אפשרות להשיג עזרה בשבילה‪ ,‬גם אם מוחו אומר לו שאין כבר שום סיכוי לעזור לה‪.‬‬
‫בחדר המיון‪ ,‬בדק אותה רופא בדממה ונעלם‪ .‬לאחר שעה קלה‪ ,‬הגיע דר' אגמון לחדר המיון‪ ,‬פנה אל‬
‫מיטתה של רחל‪ ,‬ובדק אותה‪.‬‬
‫"מר קרוננברג"‪ ,‬אמר ליעקב‪" ,‬עוד לפני שבוע הצעתי לעזור לאשתך‪ ,‬ואתה סירבת‪ .‬אני מוכן גם עכשיו‬
‫לנתח אותה‪ .‬זה הסיכוי היחיד לשפר את המצב שלה‪ .‬אם תסכים נעביר אותה למחלקה‪ ,‬ומחר נוכל לנתח‬
‫אותה‪ ,‬ואם תסרב תצטרך לקחת אותה הביתה‪ ,‬כי מלבד הניתוח הזה אין לנו מה עוד להציע לה‪".‬‬
‫יעקב חש מובס‪ .‬אין לו יכולת לעמוד כנגד הממסד הרפואי‪ .‬חסר אונים הביט אל מרים‪ ,‬ובלי להגיד דבר‬
‫הנהן בראשו בהסכמה לעבר הרופא‪ ,‬ויצא מבית החולים עם מרים‪.‬‬
‫שוב טלפן לבנותיו‪ ,‬וסיפר על הניתוח שאימן עומדת לעבור למחרת‪ .‬הן הבטיחו לבוא‪ ,‬ולחכות אתו עד‬
‫לסיום הניתוח‪ .‬למחרת ישבו יעקב‪ ,‬בנותיו ומרים שעות ארוכות בחדר ההמתנה‪ ,‬מצפים לצאתה של רחל‬
‫מחדר הניתוחים‪ .‬לאחר שעות צפייה ארוכות‪ ,‬הופיעה אחות‪.‬‬
‫"אפשר להיכנס ולראות אותה?" שאלו במתח‪ .‬האחות הניחה להם להיכנס לחדר ההתאוששות‪.‬‬
‫רחל ישנה עדין רגועה בהשפעת חומר ההרדמה‪ .‬המשפחה הביטה בתקווה על ידה שחדלה מלרעוד‪.‬‬
‫"אולי בכל אופן הניתוח היה כדאי"‪ ,‬חשבו‪" ,‬אולי הניתוח שיפר את מצבה‪".‬‬
‫"אבא אתה עייף‪ .‬אתה צריך ללכת לנוח מעט‪ .‬עכשיו יש תקווה שמצבה של אימא ישתפר‪ ,‬ואסור‬
‫שאתה תהיה לנו חולה פתאום‪ ".‬יעקב נענה לבקשת בנותיו‪.‬‬
‫תשוש‪ ,‬שמח שיש מי שמחליט עבורו‪ ,‬ואומר לו מה לעשות‪.‬‬
‫ק"א ‪ -‬זוועה‬
‫למחרת חזר יעקב לבית החולים‪ ,‬ונדהם לגלות את הקף הנזק שגרם הרופא לאשתו‪ .‬לא רק היד הפכה‬
‫להיות שקטה‪ .‬כל גופה הפך לנוקשה ודומם‪ ,‬רוב אבריה לא תיפקדו‪ ,‬והיא לא יכלה לדבר‪.‬‬
‫הוא תפס בידה של מרים‪ ,‬ומכיוון שבנותיו לא היו בסביבה‪ ,‬הרשה לעצמו לבכות‪.‬‬
‫‪276‬‬
‫שבור ומותש ישב ליד מיטת אשתו‪ .‬מביט בגוף הנרקב במיטה‪ ,‬נזכר ביעלת החן שנשא לאישה‪ ,‬ונחרד‬
‫להיווכח עד כמה הושחתה צורתה‪ .‬הוא הפנה את מבטו‪ ,‬מתקשה להסתכל על גוש הבשר שנשאר‬
‫מהיפיפייה שנישאה לו‪ .‬רחל איבדה צלם אדם‪ ,‬ומראה אנוש לא היה לה עוד‪.‬‬
‫שערה הלבין והידלדל‪ ,‬שיניה נרקבו‪ ,‬חניכיה נסוגו‪ ,‬רוק נזל מפיה‪ ,‬אבריה התעוותו‪ ,‬גופה היה נוקשה‪,‬‬
‫ידיה הצטמקו‪ ,‬ועור מדולדל נתלה מהן‪ .‬ריח קלוש של זיעה‪ ,‬תרופות והפרשות ליווה אותה בכל עת‪ .‬לא‬
‫היה תכשיר שהיה מסוגל לסלק את הריח הדוחה הזה‪ .‬כאשר הושיבו אותה‪ ,‬היה צורך לקשור את גופה כדי‬
‫שלא ייפול מהכסא‪ ,‬ולקבע את ראשה כדי שלא יישמט קדימה‪ .‬היא הייתה במצב של כמעט "צמח‪".‬‬
‫היא הצליחה רק להשמיע קול נהמה רפה‪ ,‬כאשר מישהו התקרב למיטתה‪.‬‬
‫שלושת בנותיה באו לבקר‪ .‬מזועזעות הביטו באימן המסכנה השוכבת במטה‪ ,‬אינה מגיבה לנכחותן‪,‬‬
‫ואינה מזהה אותן‪ .‬הן לא ידעו‪ ,‬אם הראיה שלה נפגעה‪ ,‬או שאיבדה את היכולת לזהות‪ ,‬ולהבדיל בין‬
‫אנשים‪ .‬שותקות ישבו ליד אביהן‪ ,‬שפניו קיבלו את צבע האפר‪ ,‬ובפיהן אין מילות נחמה‪.‬‬
‫אנשים רבים עברו במסדרונות‪ .‬הוא הביט בקשישים שעברו לידו‪ ,‬ורגשות אשמה וקנאה עלו בליבו‪,‬‬
‫אשמה על שהוא בריא‪ ,‬וקינאה בכל הבריאים‪.‬‬
‫"עכשיו היינו צריכים ליהנות אחרי השנים הקשות שעברו עלינו‪ ".‬התמרמר‪" ,‬הנה פה עוברים זקנים‬
‫שהולכים על הרגלים‪ ,‬נהנים מהחיים‪ ,‬צוחקים‪ ,‬מאושרים‪ ,‬והיא כל כך צעירה‪ ,‬וכבר שוכבת כמו צמח‪ .‬אני‬
‫לא יכול לעזור לה‪ ,‬או לעצמי או לבנותיי שלי‪ .‬כל מה שבניתי חלף‪ ,‬עבר ונעלם עם המחלה הארורה הזאת‪".‬‬
‫דר' אגמון‪ ,‬שהבטיח לעמוד לרשותם בכל עת שיזדקקו לו‪ ,‬נעלם‪ ,‬ובני המשפחה לא ראו אותו עוד‪.‬‬
‫הרופאים האחרים התעלמו מהם‪ ,‬וכאשר עברו ליד מיטתה אמר אחד מהם ליעקב‪ ,‬שישב שותק ליד אשתו‪,‬‬
‫"אתה יודע שעשינו בשביל אשתך כל מה שיכולנו‪ .‬עכשיו אתה יכול כבר לקחת אותה הביתה‪".‬‬
‫הבית חזר לשגרת חייו‪ .‬לאה עדין שלחה להם כל יום אוכל ממפעל המזון שלה‪ .‬מרים טיפלה בדממה‬
‫בחולה המשותקת‪ ,‬יעקב קרא עיתון‪ ,‬האזין לחדשות הרדיו‪ ,‬והחליף מלים בודדות עם מרים השתקנית‪ ,‬רק‬
‫דבר אחד השתנה‪ ,‬החולה במיטה לא הייתה עוד אשתו‪.‬‬
‫במשך כל שנות מחלתה יכול היה לחיות איתה חיי אישות‪ .‬מצב זה השתנה לאחר הניתוח‪ .‬הוא לא היה‬
‫מסוגל יותר להתקרב אל גופה הנוקשה של אשתו‪ .‬נפסקו הנחמות שמצא במיטה‪ ,‬נפסקה היכולת לשכוח‬
‫את חרדת המחלה בחשכה המתוקה של הלילה‪.‬‬
‫כאשר חזר מהעבודה‪ ,‬ונכנס לחדר אשתו‪ ,‬ראה לפניו במיטה אישה שנראתה זקנה‪ ,‬למרות שלא הייתה‬
‫אלא בת ארבעים וחמש‪ .‬הוא ניזכר בשיחה שניהל עם רופאת העיניים שבדקה אותה כשהייתה עדין צעירה‬
‫ויפה‪ .‬בזמנו טעה לחשוב שלחיים יש ערך עליון‪ .‬מבויש‪ ,‬גילה שמחלתה המקוללת שינתה את דעותיו‪.‬‬
‫‪277‬‬
‫עכשיו לא היה בטוח שלחיים עצמם יש ערך כלשהו‪ .‬עכשיו חשב שחיי אשתו גרועים מחיי כלב‪,‬‬
‫וכשהסתכל על גופה המעוות‪ ,‬ביקש בליבו שהשמים ירחמו עליה‪ ,‬ויגאלו אותה מהר מסבלה‪.‬‬
‫ק"ב‪.‬‬
‫מרים הייתה מאכילה את רחל‪ ,‬רוחצת אותה‪ ,‬ומחליפה בדממה את חיתוליה ומצעי מיטתה‪ .‬הבית היה‬
‫נקי תמיד‪ ,‬בגדי יעקב היו תמיד מגוהצים‪ ,‬היא צחצחה אפילו את נעליו‪.‬‬
‫יעקב התבונן בה‪ ,‬מטפלת במסירות באשתו‪ ,‬בו ובביתו‪ ,‬ורגשות חמים התעוררו בו כלפיה‪.‬‬
‫"את כל כך טובה‪ ,‬גם אליה וגם אלינו"‪ ,‬אמר לה ערב אחד‪.‬‬
‫"למה שלא אהיה טובה אליכם? אני אוהבת את המשפחה הזאת‪ .‬אתם המשפחה היחידה שאני מרגישה‬
‫שהיא שלי‪ ,‬וזה הבית היחיד שיש לי בכל העולם כולו‪".‬‬
‫את התקופה שבילתה עם אחותה בניו‪-‬יורק ביקשה לשכוח‪ .‬בארצות הברית הרגישה זרה ושונה‪ .‬היא‬
‫לא ידעה לדבר אנגלית‪ ,‬ולא הבינה את מה שדיברו סביבה‪ ,‬היא לא הכירה את העיר‪ ,‬ולא העזה לצאת‬
‫מדירת אחותה‪ ,‬פחדה מפני תקיפות‪ ,‬גניבות‪ ,‬שוד או רצח‪ ,‬והרגישה כלואה ומיותרת בבית אחותה‪.‬‬
‫כשנועה נישאה‪ ,‬והן חזרו לישראל‪ ,‬הרגישה כמי שחוזר לביתו מגלות ארוכה‪ .‬כאן היא בעלת מעמד‬
‫ויעוד‪ .‬כאן מינו אותה לתפקיד‪ ,‬האחראית לטיפול בחולה‪ .‬כאן חשה כאם הבית והמנהלת שלו‪ .‬כאן היא‬
‫מביאה תועלת‪ .‬כאן יש לה משימה לבצע‪ .‬את כל האהבה שהכיל ליבה הגלמוד‪ ,‬העניקה לרחל‪ .‬היא בקשה‬
‫לתת לחברתה את הטיפול הטוב ביותר שניתן לתת‪ ,‬ולהקל את המעמסה מעל יעקב שהעניק לה בית‪,‬‬
‫ותחושה שהיא מבנות משפחתו‪.‬‬
‫‪278‬‬
‫כמיהה‬
‫שנות הטיפול ברחל הזקינו את יעקב בטרם עת‪ .‬הוא עדין יצא כל בבוקר למשרדו‪ ,‬ועבד כאוטומט עד‬
‫שעות הערב‪ ,‬אבל רוח הקרב שפעמה בו בעודו צעיר‪ ,‬שאפתנותו‪ ,‬רצונו להגיע להישגים‪ ,‬לרכוש נכסים‪,‬‬
‫לצבור עושר‪ ,‬כל אלו נעלמו‪ .‬נעלם הרצון ליזום‪ ,‬לחדש‪ ,‬או ליצור‪ .‬הוא התקשה לנקוט ביוזמות חדשות או‬
‫לקבל החלטות‪ .‬העבודות שביצע במשרד היו עבודות שגרה; סיכום חשבונות‪ ,‬תיוק‪ ,‬רישום קבלות וטיפול‬
‫בדואר הנכנס והיוצא‪ .‬עבודות אלו עזרו לו להתמודד עם הרגשת הבדידות שהשתלטה עליו‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬ישב בדד בחדרו‪ ,‬ודמותה של מרים הפעלתנית הייתה שבה ועולה לנגד עיניו‪ .‬רגשות חמים‬
‫מילאו את ליבו‪ ,‬והוא השתוקק לקחת אותה בזרועותיו‪ ,‬ולשכוח את צרותיו בחיקה הרחב והחם‪.‬‬
‫כאשר ישב במטבח‪ ,‬ומרים הייתה מגישה לו את ארוחת הערב‪ ,‬הביט כמהופנט בידיה המוזגות קפה‬
‫וחותכות לחם‪ ,‬משתוקק לקחת אותם בידיו ולנשקם‪ .‬הוא זרק לעברה מבטים גנובים כשהתנועעה במטבח‪.‬‬
‫מבעד לחלוק‪ ,‬שתמיד נראה כאילו הוא עומד להתפקע ממשמניה‪ ,‬ראה את תנועות גופה‪ .‬התנועות‬
‫הללו ריתקו אותו‪ .‬הוא הכריח את עצמו לנתק את מבטו‪ ,‬ולהתמקד באוכל העומד לפניו‪ ,‬חושש שאם ירים‬
‫את עיניו‪ ,‬תקלוט מרים את המחשבות המגונות החולפות בראשו‪ ,‬ותתרחק ממנו בגועל‪.‬‬
‫הוא תמה לעצמו‪" ,‬אני מכיר את לאה‪ ,‬מיום שהתחתנתי עם אחותה‪ ,‬ותמיד רק רחל מצאה חן בעיני‪,‬‬
‫ועכשיו‪ ,‬כשראני לא נמשך אל רחל יותר‪ ,‬למה אני נמשך דווקא למרים המבוגרת והפשוטה‪ ,‬ולא ללאה‬
‫הצעירה‪ ,‬הרזה והאלגנטית? למה ריח הזיעה של מרים מפתה אותי? למה כפתורי החלוק‪ ,‬שכמעט‬
‫מתפקעים מהשומן שלה‪ ,‬מהפנטים אותי? מה יש במרים הנמוכה‪ ,‬ששערה לבן וקצר שמושך אותי כל כך?"‬
‫הזיות על גופה הפריעו את שנתו‪ .‬הוא לא ישן‪ ,‬ולא רצה לישון‪ .‬שגה בדמיונות‪ ,‬והתהפך שעות על‬
‫מיטתו‪ ,‬כשהוא הוזה על ידיה המוצקות המצמידות את ראשו בחזקה אל החזה השופע שלה‪ ,‬ואת גופו‬
‫נעטף על ידי גופה הרחום והסבלני‪ .‬חלומותיו סבבו סביבה‪ ,‬הזיותיו התמקדו בה‪.‬‬
‫בבקרים קם עייף ממיטתו‪ ,‬במטבח הביט בידיים המיובלות המוזגות עבורו קפה‪ ,‬והשתוקק לקחת אותן‬
‫בידיו‪ ,‬ולהחליק עליהן עד שהיבלות ינשרו‪ ,‬וקמטי ידה יוחלקו‪ .‬במשרד היה שוקע בהזיות על האישה‬
‫המסתובבת דומם בביתו‪ ,‬ועל ידיה המתפיחות את כרה‪ ,‬ומנערות את שמיכתה של אשתו‪.‬‬
‫‪279‬‬
‫"האם להשתוקק לאישה זהו חטא כל כך חמור? האם אני מוכרח למות יחד עם אשתי? כל החיים שלי‬
‫טיפלתי באחרים‪ ,‬באשתי‪ ,‬בבנותי‪ .‬הייתי רוצה שפעם מישהו ילטף גם אותי‪ ,‬יחבק אותי‪ ,‬יפנק אותי כמו‬
‫שאני דאגתי תמיד לאחרים‪".‬‬
‫בקוצר רוח ציפה לסיום יום עבודתו כדי לחזור‪ ,‬ולהתענות על מראה התנועות של מרים‪ .‬העובדה‬
‫שהייתה כה קרובה אליו‪ ,‬אבל לא שלו‪ ,‬הגבירה את תחושת בדידותו‪.‬‬
‫ערב אחד כשישב קודר‪ ,‬שקוע בהזיותיו‪ ,‬מחזיק עיתון בידו‪ ,‬אבל‪ ,‬אינו מצליח להבין מלה מאשר קרא‪,‬‬
‫נכנסה מרים לחדר‪ .‬היא הסתכלה בגבר הנראה כה עייף וזקן‪ ,‬ואין מי שינחם אותו‪ .‬ראתה את העצב בעיניו‪,‬‬
‫הדמעות שנקוו בזוית עינו‪ ,‬הבדידות‪ ,‬הכמיהה למעט חום אנושי‪.‬‬
‫היא נגשה וחיבקה אותו‪ .‬והוא‪ ,‬מטמין ראשו בין שדיה‪ ,‬בכה בכי נורא‪ .‬ייאושו בכה‪ ,‬צערו בכה‪,‬‬
‫תשישותו בכתה‪ ,‬כאבי ליבו בכו‪ ,‬דאגותיו בכו‪ ,‬בדידותו בכתה‪ ,‬אכזבותיו בכו‪ ,‬הוא בכה על עצמו‪ ,‬הוא בכה‬
‫בגלל מחלת אשתו הנוראה‪ ,‬ובגלל מה שעוללה לו ולבנותיו‪ .‬הוא לא הצליח להפסיק את בכיו‪.‬‬
‫הדמעות הרטיבו את שמלתה‪ ,‬והיא ליטפה את ראשו‪ ,‬וחיבקה אותו בדממה‪ .‬כשנרגע‪ ,‬אחזה בידו‪,‬‬
‫והובילה אותו למיטתה‪ ,‬מעניקה לו את מה שידעה שהוא זקוק לו יותר מכל‪ ,‬מעט אהבה‪ ,‬מעט נחמה‪.‬‬
‫היא הושיבה אותו‪ ,‬והתחילה להפשיט אותו‪ .‬הוא הניח לה להפשיט אותו כמו שמפשיטים ילד קטן‪.‬‬
‫כשפרמה את כפתורי חולצתו‪ ,‬ראתה בעיניו‪ ,‬מלבד תשוקה‪ ,‬גם עצב רב מאד‪ ,‬עצב שמעשה האהבה לא יוכל‬
‫להבריח‪.‬‬
‫בתדהמה ראה שגם היא מתפשטת‪ ,‬ולא התנגד‪ .‬הוא השתוקק לגופה כנחנק המקבל את טיפת האוויר‬
‫האחרונה שנשארה בחלד‪ .‬כשנגע בה הרגיש כהלך החוזר מדרך ארוכה אל ביתו‪ ,‬לתחושה זו כמה זמן רב‪.‬‬
‫היא חילקה איתו את יצועה בדממה‪ ,‬בלי לשאול דבר לעצמה‪ ,‬בלי לבקש ממנו דבר‪.‬‬
‫"לא ידעתי שאני כל כך חלש‪ ,‬אבל אני צריך אותך‪ .‬בלעדיך לא אחזיק מעמד"‪ ,‬לחש לצווארה‪.‬‬
‫"אנחנו לא יודעים כמה אנחנו חזקים‪ ,‬עד שלא באה צרה‪ ,‬ואנחנו לא יודעים כמה אנחנו חלשים‪ ,‬עד‬
‫שמישהו נותן לנו יד‪ .‬אתה יותר חזק ממה שאתה חושב‪ ,‬אבל אני כאן בשבילך כמה שתצטרך אותי‪".‬‬
‫‪281‬‬
‫ק"ג‪.‬‬
‫ניצה לא הצליחה להרות שוב‪ .‬ורד נשארה בת יחידה‪ ,‬משוש לבם וחדוות חייהם של הוריה‪ .‬ניצה‬
‫טיפחה את בתה היחידה‪ ,‬והקדישה לה את כל זמנה‪ .‬אבל כאשר התחילה ורד ללכת לגן‪ ,‬היא החליטה‬
‫לחזור לעסקים‪.‬‬
‫המודל שהציבה לאה דודתה מצא חן בעיניה‪ ,‬והיא החליטה להעתיק אותו‪ ,‬ולהקים בירושלים שרשרת‬
‫חנויות "כל זול‪ ".‬שתי חנויות כבר היו ברשותם‪ .‬עם בעלה‪ ,‬פנתה לבנק‪ ,‬שיעבדה אותן‪ .‬ובכסף שקיבלה‬
‫החליטה לפתוח עוד שתי חנויות‪ .‬היא עבדה קשה מאד‪ ,‬ממהרת לחזור כשורד חזרה מהגן‪ ,‬ונשארת ערה עד‬
‫לשעות הלילה המאוחרות‪ ,‬לסכם חשבונות‪ ,‬לכתוב הזמנות‪ ,‬לבדוק קבלות‪ ,‬אבל הצלחתה הכלכלית גרמה‬
‫לה סיפוק רב‪ ,‬ופיצתה אותה על עבודתה הקשה‪.‬‬
‫אפרת ילדה ארבעה בנים לפני שנולדה זיוה‪ ,‬בתה היחידה‪ .‬דוד בעלה היה מאושר‪ .‬נולדו לו ארבעה‬
‫בנים שימשכו את עסקי המשפחה‪ ,‬ובת להרנין ליבו לעת זקנה‪ .‬הוא לא ביקש לעצמו יותר‪.‬‬
‫"הוא אוהב כל כך את בת זקוניו‪ ,‬עד שיהיה מוכן להוריד בשבילה את הירח עם כל הכוכבים‪ ,‬אם היא‬
‫רק תבקש ממנו"‪ ,‬הייתה אפרת אומרת לאחיותיה‪.‬‬
‫נועה אמנם‪ ,‬לא הצליחה לשכוח את ראובן‪ ,‬אבל‪ ,‬השנים הכהו את הכאב‪ .‬משפחתה הופתעה לשמוע‬
‫על הלידה הקלה שעברה כשילדה את בתה הבכורה‪ .‬התינוקת מיהרה לצאת עד שכמעט ונולדה במכונית‪.‬‬
‫"איזו לידה ראשונה קשה אני עברתי"‪ ,‬אמרה אפרת לניצה‪" ,‬ותראי איזה מזל היה לנועה‪ ,‬היא ילדה את‬
‫הבת הבכורה שלה בקלות‪ ,‬כמו חתול‪ ".‬אף אחד לא ידע על הלידה הקודמת‪ ,‬הקשה‪ ,‬שעברה במונטריאול‪.‬‬
‫גם שלושת הלידות שעברה לאחר מכן היו קלות‪ .‬בשלושתן ילדה עוד בת‪ ,‬ושמואל תמיד התלוצץ "יש‬
‫לי בת‪ ,‬ועוד שלוש בנות" אבל הוא לא התלונן‪ ,‬והיה מאושר בבנותיו‪ .‬הבעל וארבעת הבנות העסיקו את‬
‫נועה‪ ,‬ולא נתנו לה לשקוע בזיכרונות העבר‪.‬‬
‫נועה ירשה את כישרון התפירה של אמה‪ .‬למעשה הראשונה שהתחילה לתפור הייתה ניצה‪ ,‬אבל היא‬
‫התחילה לתפור כשאמה עוד הייתה פעילה‪ ,‬ורחל הייתה תמיד ביקורתית‪" ,‬הצווארון לא ישר‪ ,‬השרוולים לא‬
‫במקום והלולאות לא שוות‪ ".‬ביקורות אלו הרפו את ידיה של ניצה‪ ,‬והיא לא תפרה יותר לעולם‪.‬‬
‫‪281‬‬
‫כשנועה חזרה לארץ‪ ,‬לקחה מבית אמה את מכונת התפירה הישנה שלה‪ .‬היה לה חוש מדהים ליופי‪,‬‬
‫לחידושי האופנה‪ ,‬להתאמת צבעי בדים ולעיצוב בגדים‪ .‬מהר מאד‪ ,‬הצליחה לרכוש שם של תופרת עילית‪.‬‬
‫חוג לקוחותיה התרחב במהירות‪ ,‬מחיריה האמירו‪ ,‬והיא התחילה להפיק רווחים נאים ממכונת התפירה‬
‫שלה‪ .‬הבנות‪ ,‬הבית והתפירה עזרו לה למלא את החלל שהותיר ראובן בלבה‪.‬‬
‫היא שמחה לשמוע שראובן עזב את הארץ‪ ,‬והעדיפה שלא לפגוש בו‪ .‬גם כשחזר לא נפגשו‪ .‬הוא גר‬
‫בחיפה‪ ,‬היא גרה בבני ברק‪ .‬כשהגיע לבקר את אמו לא טרח לבקר אותה‪ .‬הם לא נפגשו עד להלוויית יעקב‪.‬‬
‫רק בשעות הארוכות בהן ישבה ליד מכונת התפירה‪ ,‬ורגליה מפזזות במהירות על דוושת המכונה‪,‬‬
‫באותה מהירות שהיו רגלי אמה מפזזות עליה בעבר‪ ,‬הייתה מרשה לעצמה להפליג במחשבותיה‪ ,‬לדמיין את‬
‫בנה הגדל רחוק ממנה‪ ,‬לנסות ולנחש איך הוא נראה‪ ,‬ומה מעשיו‪ .‬למרות שחלמה שיום אחד תחזור‪,‬‬
‫ותפגוש בו באורח פלאי‪ ,‬לא ידעה שאת משאת נפשה תגשים רק אחרי עשרים שנה‪.‬‬
‫*‬
‫עשרים שנה לאחר מכן‪ ,‬הגיעו לחדר ההמתנה של בית החולים לא רק לאה‪ ,‬אסתר‪ ,‬חנה ומרים‪ ,‬אלא‬
‫גם שלושת בנות דודתו של ראובן‪ ,‬ניצה‪ ,‬אפרת ונועה‪ ,‬ששמעו שמועה מדהימה; בן דודן תורם כליה לבן‬
‫שנולד לו לפני שנים רבות בחוץ לארץ‪ ,‬ושאת דבר קיומו גילה רק לאחרונה‪ .‬ניצה ואפרת סברו לתומן‬
‫שהילד נולד באותן שנים בהם עבד כמלח‪ ,‬והייתה לו נערה בכל נמל‪.‬‬
‫אבל נועה כששמעה על המקרה המוזר‪ ,‬הרגישה חולשה בכל גופה‪ .‬רועדת התיישבה על כסא‪ ,‬מרגישה‬
‫שרגליה אינן נושאות את משקל גופה‪.‬‬
‫היא ניחשה שראובן גילה בדרך כלשהי שהיא ילדה לו ילד‪ ,‬ומסרה אותו לאימוץ לפני עשרים שנה‪.‬‬
‫מאוחר יותר שמעה שלא רק אמו של הנער תגיע‪ ,‬אלא אף מרים וחנה אחותה‪ ,‬והשערתה הפכה לוודאית‪.‬‬
‫יחד עם אחיותיה הגיעה לחדר ההמתנה לצפות לתוצאות הניתוח הקשה שבנה הבכור עומד לעבור‪.‬‬
‫‪282‬‬
‫ק"ד ‪ -‬ברוך דיין‬
‫האמת ‪ -‬אביב ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫ביוני ‪ ,7711‬היו כל מקלטי הרדיו במדינת ישראל מדווחים על ניצחונה המופלא של ישראל במלחמה‪.‬‬
‫האופוריה הקיפה את כולם‪ .‬כל אחד הקשיב בתימהון לקריינים המספרים על ניצחון ועד ניצחון‪ ,‬על עזה‬
‫שנכבשה‪ ,‬ועל ירושלים שהתאחדה‪.‬‬
‫בתוך המולת השמחה‪ ,‬טלפן יעקב לשלושת בנותיו‪ ,‬וסיפר להן כי אימן מתה בלילה‪ ,‬בשנתה‪ .‬נדם הלב‬
‫הסובל‪ .‬המוות הגיע אליה‪ ,‬כהתגשמות תפילה‪ ,‬כחבר נכסף המגיע לביקור‪ ,‬כאהוב רחוק המתקרב אליך‪.‬‬
‫הבנות מיהרו להגיע לבית אביהן‪" .‬אימא הייתה חולה בדיוק עשרים ושבע שנים"‪ ,‬אמרה ניצה בכאב‪,‬‬
‫"כשחלתה הייתה בת עשרים ושבע‪ ,‬ומתה בת חמישים וארבע‪ .‬מחצית חייה עברה עליה במחלות וכאבים‪".‬‬
‫"עשרים ושבע הם בגימטרייה "זך"‪ ,‬אמר יעקב‪.‬‬
‫"אני חושבת שכדאי שנכתוב על המצבה שלה שהיא הזדככה בייסורים"‪ ,‬אמרה אפרת‪.‬‬
‫"היא בוודאי עלתה ישר לגן העדן‪ .‬המחלה והכאבים זיככו אותה‪ .‬הלוואי שתהיה מליץ יושר לכולנו‪".‬‬
‫‪283‬‬
‫הנשים בפתחי הבתים‪ ,‬והגברים בבתי הכנסת ספרו בלחש זה לזה על פטירתה של רחל‪ ,‬והוסיפו‬
‫באנחה‪" ,‬גאל אותה ה' מייסוריה‪".‬‬
‫אחד אחד הגיעו קרובים וידידים‪ ,‬והבית התמלא עד אפס מקום‪ .‬כל המתכנסים חשבו בלב את מה שלא‬
‫העזו להגיד בקול‪" ,‬אלוקים עשה חסד כשאסף ברחמיו את המעונה‪ ,‬וגאל אותה מסבלה‪".‬‬
‫קבורה‬
‫בשקט ליוותה המשפחה את רחל אל מקום מנוחתה האחרונה‪ .‬לאה עמדה ליד הבור‪ ,‬והתבוננה בנושאי‬
‫האלונקה המורידים את גופת אחותה לתוכו‪ ,‬ושופכים עליה אדמה‪ .‬היה קר‪ .‬היא הצטמררה‪ ,‬והידקה את‬
‫מעיל הפרווה הארוך והאלגנטי אל צווארה‪.‬‬
‫היא ניסתה לגשת אל גיסה‪ ,‬לתמוך בו‪ ,‬להקל על משאו‪ ,‬אבל שלושת בנותיו הקיפו אותו‪ ,‬גוננו עליו‪,‬‬
‫ושוב לא יכלה להתקרב אליו‪.‬‬
‫היא הביטה עליו מרחוק‪ .‬טיפות הגשם זלגו על פניו‪ ,‬ונבלעו‪ ,‬כמו דמעותיו‪ ,‬בתוך זקנו הלבן‪ .‬בקול נשבר‬
‫אמר את תפילת "יתגדל ויתקדש שמה רבא"‪ ,‬וקולו מלטף את המצבות הלבנות והקרות‪ ,‬המקיפות אותם‪,‬‬
‫וממתיק את המילים החרוטות על גביהן‪ .‬היא ביקשה לבכות כמוהו‪ ,‬אבל אפילו דמעה אחת לא ירדה‬
‫מעיניה‪ .‬מחשבותיה לא היו נתונות לאחותה המתה‪ ,‬אלא לגיסה החי‪.‬‬
‫הוא נראה לה זקן‪ ,‬כפוף ושברירי‪ .‬כתפיו שחו‪ ,‬שערו הלבין‪ .‬נעלם הגבר החסון והזקוף‪ ,‬ששלהבת אש‬
‫בערה על ראשו‪ ,‬וריצדה בתוך עיניו הירוקות‪ ,‬אבל היא לא הייתה מאוכזבת‪ .‬היא נזכרה בדברי רחל "נפתולי‬
‫אלוקים נפתלתי עם אחותי‪ ,‬גם יכולתי‪" ".‬אבל הפעם"‪ ,‬התרברבה בליבה‪" ,‬אני נפתלתי עם אחותי‪ ,‬ואני‬
‫יכולתי לה‪ .‬אני יורשת את בעלה‪".‬‬
‫גיסה לא חש בנכחותה‪ .‬דומם עמד‪ ,‬והביט בקברנים המורידים את גופת אשתו אל הבור‪ ,‬ראשו מורכן‪,‬‬
‫נושא כאבו בשקט‪ ,‬חושב על אשתו‪ ,‬אהובתו‪ ,‬שהמוות גאל אותה מייסוריה‪ ,‬מודה בלבו לדיין האמת על‬
‫שריחם ברוב חסדו על נשמתה המיוסרת‪ ,‬ואסף אותה אליו ברחמיו הרבים‪.‬‬
‫"מעטים ורעים היו שנות חייה"‪ ,‬המר ליבו‪" ,‬אפילו השמים בוכים על סבלה‪".‬‬
‫לאה התבוננה בקברנים המכסים ברגבי עפר את גופת אחותה‪ ,‬ואומרים‪" ,‬מעפר באת‪ ,‬ואל עפר תשוב‪".‬‬
‫יחד עם המלווים האחרים התכופפה לחפש אבן כדי להניח על תלולית הקבר הטרי‪.‬‬
‫‪284‬‬
‫אבן גדולה הייתה מונחת בצד הדרך‪ .‬היא התכופפה‪ ,‬הרימה במאמץ את האבן‪ ,‬והניחה אותה על‬
‫תלולית הקבר‪ ,‬לא כאבן המוכיחה למת כי מי מאוהביו פקד את קברו‪ ,‬אלא כאבן המניחים על קבר כדי‬
‫לסמן שהמת הלך‪ ,‬ולא יחזור‪.‬‬
‫"שלושים ותשע שנים אחרי שראיתי אותו עולה בשביל שהוביל אל בית הורי‪ ,‬הגיע סוף סוף התור שלי‪.‬‬
‫מצווה על המת שישכח מהלב"‪ ,‬חשבה לאה‪" ,‬יעקב ישכח אותה‪ .‬אני הייתי פחות יפה‪ ,‬אבל אני חיה‪ ,‬והיא‬
‫מתה‪ ,‬ומעכשיו"‪ ,‬נשבעה לעצמה‪" ,‬ומעכשיו הוא יהיה רק שלי‪".‬‬
‫שבעה‬
‫לאחר הקבורה‪ ,‬הלך יעקב למשרד ה"חברה קדישא"‪ ,‬כדי לקנות את החלקה שליד אשתו‪ .‬בדרך מעד‪,‬‬
‫ובנותיו תפסו אותו כדי שלא ייפול‪" .‬מקסימום הייתי חוסך לכן לבוא לפה עוד פעם" אמר במרירות‪.‬‬
‫"אבא‪ ,‬איך אתה מדבר?" התנפלו עליו שלושתן‪" ,‬לא צוחקים על דבר כזה‪".‬‬
‫הן לא שיערו לעצמן שתצטרכנה לשוב לבית הקברות כל כך מהר‪.‬‬
‫יעקב התעכב ליד שוקת המים שתרם שנים רבות קודם לכן‪ ,‬לזכרה של אשת הרב מרקוביץ‪ ,‬איש חסדו‬
‫הראשון בבני ברק‪ ,‬נטל את ידיו‪ ,‬והתפלל גם לעילוי נשמתה‪.‬‬
‫בדממה חזרו האב‪ ,‬הבנות והאחות לביתם כדי לשבת "שבעה‪".‬‬
‫הבית המה כל השבוע ממכירים וקרובים שבאו להביע תנחומיהם‪ .‬השכנים הכניסו עוד כיסאות לדירה‪,‬‬
‫כדי שיספיקו לכל המנחמים‪ .‬לאה הביטה על המון האדם שבא לנחמם על מות אחותה‪ ,‬וחשבה "הייתי‬
‫צריכ ה כמות כזאת של אנשים בפתיחה שאני מתכננת לחנות החדשה שלנו‪ .‬שם‪ ,‬כמות כזאת של אנשים‬
‫הייתה מביאה לי תועלת‪ .‬שם‪ ,‬הייתי עושה רווח גדול מכמות כזאת של אנשים‪ ,‬אבל פה הם רק מפריעים‪".‬‬
‫המשפט‪" ,‬שלא תדע עוד צער…שהמנוחה תמצא מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה…המקום ינחם‬
‫אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" חזר ונשמע חרישית‪ ,‬שוב ושוב עם כל מבקר שעזב‪.‬‬
‫יעקב נענע בראשו אל כל אחד ממנחמיו‪ ,‬מקשיב לקולותיהם‪ ,‬ותוהה בלבו אם אכן מצאה אשתו את‬
‫המנוחה הראויה לה לאחר שנות סבל כה ארוכים‪.‬‬
‫‪285‬‬
‫"הנך רואה‬
‫בעיניך‪ ,‬ומשם לא‬
‫תאכל"‬
‫(מלכים‪ ,‬ז'‪ ,‬י"ט)‬
‫לאה‬
‫לאה‪ ,‬בחנה בקפדנות את המתרחש בדירת גיסה‪ .‬מרים שמשה כמארחת למנחמים שבאו לנחם‪ ,‬והדבר‬
‫לא נשא חן בעיניה‪ .‬מנוי וגמור היה עמה להישאר בדירת יעקב לתמיד‪ .‬היא רצתה להבטיח את אחיזתה בו‪,‬‬
‫אבל היא רצתה רק אותו‪ .‬היא לא רצתה שמנהלת משק בית תגור איתם‪ .‬ביום האחרון ל"שבעה‪ ",‬נכנסה‬
‫לחדר ריק‪ ,‬והרימה בכוחות אל‪-‬אנושיים שידה כבדה שעמדה שם‪ .‬היא שמעה קול משונה עולה מגופה‪,‬‬
‫וכאב חד עבר בגבה‪ .‬היא צרחה‪ ,‬והמנחמים שהיו אותה שעה בדירה מהרו אליה‪.‬‬
‫היא שכבה מקופלת מכאבים על הרצפה‪ ,‬בוכה וצועקת‪" ,‬הגב‪ ,‬הו הגב כואב לי‪".‬‬
‫אנשים צעקו‪" ,‬צריך להעביר אותה למיטה"‪" ,‬אסור להעביר אותה ואסור להזיז אותה"‪" ,‬צריך לקרוא‬
‫לרופא"‪" ,‬לא‪ ,‬תטלפנו לאמבולנס‪".‬‬
‫לאה שכבה על הרצפה‪ ,‬דמעות כאב זלגו מעיניה‪ ,‬היא חפשה בעיניה את גיסה‪" .‬יעקב"‪ ,‬קראה לעברו‪,‬‬
‫"תבטיח לי‪ ,‬שלא תיתן לאף אחד לקחת אותי לבית חולים‪ .‬לא אכפת לי מה שיגידו הרופאים‪ ,‬לא אכפת לי‬
‫‪286‬‬
‫כמה רופאים תצטרך להזמין‪ ,‬לא אכפת לי כמה כסף זה יעלה‪ ,‬תבטיח לי רק דבר אחד‪ ,‬שלא תיתן להוציא‬
‫אותי מהבית‪ ,‬ולהעביר אותי מפה‪".‬‬
‫יעקב הניע ראשו‪ ,‬קודר‪ .‬הוא חיכה ששבעת ימי האבל יעברו‪ ,‬המון האדם שהציף את ביתו יעלם‪ ,‬הוא‬
‫יוכל לחזור לשגרת חייו השקטה‪ ,‬ולהתנער מההמולה שכפו עליו‪.‬‬
‫אבל כנראה נגזר עליו לבלות את חייו בטיפול בחולים‪ ,‬ובהתעסקות עם רופאים‪ .‬הוא לא יכול היה‬
‫לסרב לבקשת גיסתו הפצועה‪ ,‬ולהגיד לה "לא‪ ".‬המנחמים הרבים שהיו בבית‪ ,‬פירקו דלת מציריה‪ ,‬פירקו‬
‫מהדלת את הידית שהייתה מחוברת אליה‪ ,‬הניחו את הדלת ליד לאה המתייסרת בכאבים‪ ,‬העלו אותה על‬
‫הדלת‪ ,‬הרימו אותה‪ ,‬ובזהירות העבירו אותה למיטה קרובה‪.‬‬
‫כל אחד מהנוכחים המליץ על אורטופד אחר‪ ,‬שרק אותו כדאי להזמין‪ .‬התנהלו ויכוחים‪ ,‬ולבסוף הוחלט‬
‫ברוב קולות להזמין את דר' פסטרנק‪ ,‬שכל מטופליו נשבעו שהוא מומחה ומחולל נסים‪.‬‬
‫לאחר שבדק אותה‪ ,‬דרש להעביר אותה בדחיפות לבית החולים‪ ,‬אבל כשגילה שלאה מתעקשת להישאר‬
‫בבית‪ ,‬ומוכנה לכסות את כל ההוצאות‪ ,‬אמר‪" ,‬אני מסכים לטפל בגב שלך‪ ,‬אבל תדעי לך שהטיפול יהיה‬
‫ארוך מאד‪ ,‬מכאיב מאד‪ ,‬ויקר נורא‪ .‬אל תגידי אחר כך שלא הזהרתי אותך‪".‬‬
‫לאה הסכימה לכל תנאיו‪.‬‬
‫כשלושה חודשים שכבה בביתו של יעקב‪ .‬מצבה הלך והשתפר‪ ,‬אבל היא לא מיהרה להראות זאת‪,‬‬
‫והמשיכה לנהל את העסקים ממיטת חוליה‪ ,‬כשדוד קליין‪ ,‬בעלה של נועה‪ ,‬משמש כיד ימינה‪ .‬היא הצליחה‬
‫אפילו לפתוח שתי חנויות "סופרמרקט" נוספות‪ ,‬מתוך מיטתה שבדירתו של יעקב‪.‬‬
‫ק"ה ‪ -‬זעזוע‬
‫בזמן שהותה הממושכת בבית גיסה‪ ,‬גילתה לאה לתדהמתה‪ ,‬שלילות אחדים בשבוע הוא מבלה בחדרה‬
‫של מרים‪ .‬היא הייתה מבוישת‪ ,‬מזועזעת ופגועה‪.‬‬
‫"הגבר שעליו חלמתי כל חיי"‪ ,‬כאבה‪" ,‬לא פנה אלי כשנזקק לאישה‪".‬‬
‫"ועם מי הוא החליף אותי?" חשבה נעלבת‪" ,‬עם מרים המשעממת‪ ,‬השמנה והמגעילה הזאת‪".‬‬
‫‪287‬‬
‫דמעות הרטיבו את פניה‪" ,‬אני אוהבת אותו כמעט כל חיי‪ .‬מאז הייתי ילדה חיכיתי שיתחתן איתי‪.‬‬
‫קינאתי באחותי החולה והנכה‪ ,‬גידלתי לבדי את בנו‪ ,‬לא קיבלתי אף אחת מהצעות הנישואים שקיבלתי‪,‬‬
‫חייתי בחטא עם גברים אחרים‪ ,‬וכל זה בשביל מה? רק כדי שאהיה מוכנה למענו כשהוא יהיה פנוי‪".‬‬
‫ועכשיו היא מוצאת‪ ,‬שהוא מחלק את יצועו עם המטפלת‪.‬‬
‫"אני צעירה ממנה בהרבה"‪ ,‬בכתה בליבה‪" ,‬ובכל זאת טיפחתי את עצמי כל חיי‪ ,‬השתדלתי להישאר‬
‫רזה‪ .‬טיפחתי את השער‪ ,‬קניתי בושם יקר‪ ,‬בגדים‪ ,‬תכשיטים וקרמים‪ ,‬הכול כדי למצוא חן בעיניו‪ ,‬הכול כדי‬
‫להיות מספיק טובה בשבילו‪ ,‬ובסוף במי הוא מסתפק? בזקנה השמנה הזו‪".‬‬
‫היא לא הייתה מוכנה להשלים עם מה שגילתה‪ ,‬ומיד החלה לתכנן כיצד לשנות את המצב‪" .‬היא‬
‫חושבת שאני מיותרת כאן‪ .‬אני אראה לה מה זה מיותרת‪ ".‬היא תכננה איך לסלק במהירות את מרים מבית‬
‫גיסה‪.‬‬
‫כחודשים וחצי לאחר פציעתה‪ ,‬קראה לה‪ ,‬והציעה לה הצעה בטון כה החלטי עד שמרים הבינה מיד‬
‫שלא יעזור לה שום דבר‪ ,‬והיא לא תוכל לסרב להצעתה‪.‬‬
‫היא הבטיחה לה פנסיה נדיבה לכל החיים‪ ,‬בשני תנאים‪ .‬היא דרשה שתסכים לנסוע מיד אל אחותה‬
‫באמריקה‪ ,‬וכן שתגיד לכל מי שישאל אותה שהיא נוסעת כי היא רוצה לחיות ליד אחותה היחידה‪,‬‬
‫שהתאלמנה לאחרונה‪.‬‬
‫"את רוצה להרחיק אותי מהבית הזה?" שאלה מרים בפחד‪.‬‬
‫"את לא תאמיני לי"‪ ,‬אמרה לה לאה‪" ,‬אבל אני רוצה רק את טובתך‪ .‬אני רוצה לעזור לך לחיות ליד‬
‫אחותך‪ ,‬ושלא תצטרכי לחיות כל החיים בבית של איש זר‪".‬‬
‫"את צודקת"‪ ,‬ענתה מרים‪" ,‬אני באמת לא מאמינה לך‪".‬‬
‫היא הבינה שהיא עומדת כמכשול בדרכה של לאה אל יעקב‪ ,‬ולכן זו דנה אותה לסיים את חייה‬
‫בבדידות וללא אהבה בניו‪-‬יורק‪ ,‬עיר שמפחידה אותה‪ ,‬שאת שפתה אינה מדברת‪ ,‬את מבוך רחובותיה אינה‬
‫מכירה‪ ,‬ובגניה היא חוששת לטייל‪.‬‬
‫היא כאבה לעזוב את הבית בו הייתה מוגנת ונאהבת‪ ,‬ולהחליף אותו בחיי בדידות בארץ זרה‪.‬‬
‫כששהתה שם לא הצליחה ללמוד אנגלית‪ ,‬אבל היא זכרה את האמרה באנגלית שאחותה אמרה לה‪,‬‬
‫בתקופה שנועה התלבטה אם לקבל את הצעת הנישואים של שמואל‪.‬‬
‫‪TO BE LOVE IS SOMETHING.‬‬
‫אז הן חשבו שלמרות שנועה אינה אוהבת את שמואל‪ ,‬כדאי לה לפחות להיות נאהבת‪ ,‬אבל היא זכתה‬
‫גם לאהוב‪ ,‬וגם להיות נאהבת‪ .‬עכשיו לאה עומדת לגזול ממנה את הכול‪.‬‬
‫‪288‬‬
‫פעמים בחייה הרגישה נאהבת‪ ,‬ובכל פעם זכתה ללגום מהאהבה רק תקופה קצרה‪ .‬בפעם הראשונה‬
‫נהרג בעלה חודשים אחדים לאחר נישואיה‪ ,‬ועכשיו בשנות הששים שלה‪ ,‬הייתה האהבה מתנה בלתי‬
‫צפויה‪ .‬היא ידעה שהזדמנות נוספת לא תהיה לה‪ ,‬אבל לאה מגרשת אותה מגן העדן הקטן שיעקב ברא‬
‫לכבודה‪ .‬אבלה היה קשה‪ .‬היא אהבה אותו‪ ,‬את עדינותו ואת הגינותו‪ ,‬וידעה שגם הוא אוהב אותה‪.‬‬
‫היא הייתה פשוטה‪ ,‬צנועה ומסתפקת במועט כמוהו‪ ,‬היא התאימה לאופי שלו‪ ,‬לסגנון חייו‪ ,‬לדרך‬
‫החשיבה ולדרך החיים שלו‪ .‬היא ידעה שלאה חסרת המצפון‪ ,‬חסרת המעצורים‪ ,‬התככנית‪ ,‬המתוחכמת‬
‫והערמומית אינה מתאימה לגבר תמים‪ ,‬שקט ומופנם כיעקב‪.‬‬
‫אבל היא הכירה את נחישות צרתה‪ ,‬ואת יכולתה להשיג כל מה שהיא רוצה‪ ,‬ולא האמינה שיש בה די‬
‫כוח כדי לעמוד בדרכה‪ .‬היא ידעה שאם תסרב‪ ,‬לאה תמצא דרך אחרת לסלק אותה‪ ,‬ובתנאים שיהיו הרבה‬
‫פחות טובים עבורה‪.‬‬
‫היא ניסתה להתווכח איתה‪ ,‬להשיג דחייה‪ ,‬אבל זו לא הייתה מוכנה לקבל "לא" כתשובה‪ ,‬ולא הייתה‬
‫מוכנה לשום דחייה‪ .‬היא לחצה בנוקשות ובאכזריות‪ ,‬עד שמרים הסכימה בעל כורחה‪ ,‬וקבלה את הדין‬
‫באנחה‪ .‬לאה לחצה‪ ,‬שתעזוב את הבית בהקדם האפשרי‪.‬‬
‫היא בקשה לראות אותה מחוץ לכותלי הבית במהירות הכי גדולה שבה ניתן לבצע את סידורי העזיבה‬
‫‪289‬‬
‫א מאנש טרכט‪,‬‬
‫אין גוט לאכט‬
‫(אדם מתכנן‪,‬‬
‫ואלוקים צוחק)‬
‫לאה העמידה פנים שהיא מבקשת להמתיק את הגלולה המרה שהכריחה אותה לבלוע‪.‬‬
‫"הפעם לא תצטרכי לעשות את הדרך באוניה‪ .‬אני אדאג לך לכרטיס טיסה במטוס‪ .‬הפעם תטוסי‬
‫לארצות הברית‪ ,‬והדרך תהיה כל כך קלה שלא תרגישי שאת נוסעת‪".‬‬
‫מרים הבינה שהיא רוצה להבטיח שתהיה מעבר לים‪ ,‬מהר ככל האפשר‪ .‬היא נאלצה להסכים גם לזה‪.‬‬
‫‪291‬‬
‫שוב נערכו שיחות טלפון אל חנה‪ ,‬ושוב הסכימה לבוא‪ ,‬הפעם אל שדה התעופה‪ ,‬כדי לאסוף את‬
‫אחותה‪ .‬לאה הבטיחה לה סכום כסף חדשי ניכר אם תאפשר לה לגור אתה‪ .‬הסכום הגדול הרשים אותה‪,‬‬
‫והיא הסכימה להסדר שהוצע לה‪.‬‬
‫כואבת וחיוורת עזבה מרים את הבית היחידי בו הרגישה כבת משפחה‪.‬‬
‫לאה התבוננה מהחלון בצרתה המסתלקת מהבית‪ .‬היא ראתה את גיסה מעמיס את מזוודותיה על‬
‫מכוניתו‪ ,‬לופת את ההגה בשתי ידיו‪ ,‬הזיעה כבר מצטברת על מצחו והוא מתחיל לנסוע לכיוון שדה‬
‫התעופה‪" .‬כשיחזור הביתה‪ ,‬הוא יהיה סוף סוף כולו שלי"‪ ,‬חשבה בראותה את משאלתה מתגשמת‪,‬‬
‫"מעכשיו לא אצטרך להתחרות עליו יותר עם אף אחת‪".‬‬
‫פרידה‬
‫יעקב הוציא את המזוודות של מרים ממכוניתו‪ .‬הם הביטו אחד בשני‪ ,‬ולא החליפו מלה‪ .‬לא היה עוד‬
‫מה להגיד‪ .‬כל המילים כבר נאמרו‪ .‬מבטיהם דיברו במקומם‪ .‬הם כבר לא נזקקו למילים כדי להבין את זה‬
‫את זה‪ .‬בדממה מסר לה את המזוודות‪ ,‬ליד המדרגות הנעות‪ ,‬המסיעות את היוצאים מהאולם‪ .‬הוא לא הסב‬
‫ראשו לאחור כדי להביט בה‪ ,‬כי חשש שיפרוץ בבכי אם יראה איך מתרחקת ממנו האישה שהעניקה לו‬
‫חום‪ ,‬תמיכה ונחמה במהלך השנים הקשות האחרונות‪ .‬הוא הבין שזו פרידה לתמיד‪.‬‬
‫יעקב כאב את אובדנה של מרים‪ .‬האמין לדברי מרים‪ ,‬כאשר סיפרה לו שהיא נוסעת לגור עם אחותה‬
‫האלמנה‪ ,‬ולהפיג את בדידותה‪ .‬הוא לא ידע שלאה המציאה את הסיפור‪ ,‬כדי להרחיק ממנו את מרים‪ .‬הוא‬
‫זכר את האהבה שהרעיפה עליו‪ ,‬ואת שנות הנאמנות הארוכות שלה לאשתו המנוחה ולבנותיו‪ ,‬ולא ההין‬
‫לערער על החלטתה‪ .‬הוא חש שהוא חייב להניח לה לעשות את מה שהיא חושבת שהכי טוב בשבילה‪.‬‬
‫מרים סובבה את ראשה אחורנית‪ ,‬והביטה אל הדמות המכווצת‪ ,‬העומדת לרגלי המדרגות‪ .‬הוא נראה‬
‫לה עצוב‪ ,‬קודר‪ ,‬ובעיקר בודד מאד‪ ,‬וליבה יצא אליו‪ .‬היא השתוקקה לרוץ אליו חזרה‪ ,‬לאסוף אותו‬
‫בזרועותיה‪ ,‬לה צמיד את ראשו אל חזה‪ ,‬ולהצמית את הבדידות הנוראה שלו‪ .‬מחשבה פתאומית דקרה את‬
‫ליבה‪" ,‬את לא תראי אותו יותר כל חייך‪ .‬כל מה שיישאר לך זה הזיכרון של האיש הבודד הזה העומד לבד‪,‬‬
‫ועיניו מחפשות מעט חום‪ .‬את עוזבת אותו‪ ,‬ואין עוד מי שיגן עליו מפני המכשפה המחכה לו בבית‪".‬‬
‫היא סובבה את ראשה‪ ,‬כדי לא לראות את הדמות הבודדת‪ ,‬אבל מראהו המשיך ללוות אותה‪.‬‬
‫‪291‬‬
‫סתיו ‪7711 -‬‬
‫יעקב חזר למכוניתו‪ .‬בדרך כלל נהג במכונית רק כשהיה צריך להסיע את אשתו החולה‪ ,‬או את אחת‬
‫מבנותיו‪ .‬עכשיו באופן נדיר‪ ,‬היה לבד במכונית‪.‬‬
‫"הכרתי בחיים שלי הרבה אנשים"‪ ,‬חשב‪ .‬אחרי כל כך הרבה שנים בארץ הוא עדין חשב וספר כסף‬
‫באידיש‪" .‬כמעט כולם היו גיטה מאנצשין‪ ,‬אנשים טובים שהיו מוכנים לתת מהלחם שלהם למי שאין לו‪.‬‬
‫ומה הם קיבלו בחזרה? בחיים שלהם היו הרבה בדידות‪ ,‬כאב‪ ,‬סבל‪ ,‬צער ורק כמה רגעים של אושר‪.‬‬
‫כשאתה מאושר‪ ,‬אתה בכלל לא מרגיש שאתה מאושר‪ .‬וכשהכאב בא‪ ,‬כבר לא זוכרים את האושר‪ .‬אם זה‬
‫כל מה שיש בחיים‪ ,‬אני לא מבין למה מפחדים למות?"‬
‫ליבו היה כבד‪ .‬מחשבותיו קודרות‪ .‬תחושותיו אומללות‪.‬‬
‫" אני לא מבין למה אנשים נלחמים כדי לחיות הרבה שנים? המוות הוא קל‪ .‬הוא לא מפחיד אותי יותר‪.‬‬
‫להמשיך לחי ות לבד‪ ,‬זה קשה! זה מפחיד אותי! לא כדאי‪ ,‬פשוט לא שווה לשמור על החיים‪ .‬המוות נראה‬
‫לי כמו מנוחה ארוכה מהחיים הקשים האלו‪".‬‬
‫הוא חזר לביתו הריק‪ .‬לאה עדין שכבה פצועה בביתו‪ ,‬אבל היא מעולם לא הצליחה למלא את החלל‬
‫הפעור בליבו‪ .‬בדממה פתח את דלת הבית‪ ,‬נכנס פנימה‪ ,‬והביט בעצב סביבו‪.‬‬
‫הבית שהיה לפנים מפואר ונישא‪ ,‬נראה לו עכשיו קודר ואפלולי‪ .‬הטייח נשר במקומות אחדים‪ ,‬הסיד‬
‫התקלף‪ ,‬הצבע דהה‪ ,‬הרהיטים הכבדים והכהים חנקו את החדרים‪ ,‬נורות חשמל אחדות לא פעלו‪ ,‬חלודה‬
‫כיסתה את מוטות הגדר‪ .‬כל ההוד וההדר שהיו בו חלפו ונעלמו עם הזמן‪.‬‬
‫"זהו הבית שחלמתי לבנות‪ ,‬מהרגע שראיתי את רחל בפעם הראשונה‪ .‬זהו הבית שרציתי לבנות‬
‫בשבילה‪ .‬רציתי שהיא תגור בארמון‪ ,‬כמו מלכה‪".‬‬
‫הוא זכר שהחלומות על הבית הזה הם שנתנו לו כוח לעבור את השנים הראשונות הקשות שעברו עליו‬
‫בארץ‪ ,‬דרבנו אותו לעבוד שעות ארוכות כשגופו מתחנן למעט שינה‪ ,‬לסחוב משאות כבדים שקרעו את גבו‪,‬‬
‫למנוע מעצמו כל מותרות‪ ,‬לחשוב על כל מיל‪ ,‬ולחסוך כל פרוטה עד שהגיע לסכום שאפשר לממש את‬
‫החלום‪ .‬והנה הבית שנבנה בתקווה לפני שלושים שנה‪ ,‬אכזב‪ .‬התקוות שתלה בו לא התגשמו‪.‬‬
‫‪292‬‬
‫"רציתי רק לאהוב את אשתי ואת הילדים שלי‪ ,‬רציתי שהמשפחה שלי תהיה מאושרת‪ ,‬רציתי שיהיה‬
‫טוב לאשתי ולבנות שלי‪ ,‬רציתי לתת להם הכול‪ ,‬אבל המחלה הארורה הרסה את החיים שלנו‪ ,‬פגעה‬
‫בבנות‪ ,‬ומילאה את הבית בהרבה צער‪ ,‬פחדים וכאב‪ .‬ודווקא עכשיו כשהתחלתי להרגיש קצת שלווה ונחמה‬
‫בחברת מרים‪ ,‬גם היא עזבה אותי‪".‬‬
‫בנותיו נישאו‪ ,‬רחל נפטרה‪ ,‬מרים נסעה‪.‬‬
‫הבית התרוקן‪ .‬צער מילא את ליבו‪ .‬הוא ראה חשכה גדולה עולה ועוטפת אותו‪ .‬החשכה ניגבה את‬
‫הזיעה הקרה שכיסתה את גופו‪ ,‬וליטפה את הכאב שעלה בחזהו‪ .‬הוא התקשה לנשום‪ ,‬רגליו כשלו‪ .‬הוא‬
‫ניסה להגיע לכסא‪ ,‬אבל נפל נוקשה על הרצפה‪.‬‬
‫לאה שמעה את קול נפילתו‪ .‬היא עדין סבלה מכאבים בגבה‪ ,‬לכן הזדקפה לאט וצעקה‪" ,‬יעקב? יעקב?"‬
‫כאשר לא שמעה תשובה‪ ,‬התרוממה בכבדות‪ ,‬והלכה לחפש אותו‪ ,‬נאחזת בקירות וברהיטים‪.‬‬
‫כשמצאה אותו שוכב על הרצפה‪ ,‬טלפנה מבוהלת‪ ,‬צועקת ובוכה‪" ,‬בבקשה‪ ,‬תשלחו אמבולנס‪ ,‬רופא‪,‬‬
‫מישהו‪ ,‬בואו מהר‪ ,‬אני לבד בבית איתו‪ ,‬אין מי שיעזור לי‪ .‬אני לא יכולה להרים אותו‪ .‬הוא לא זז‪ ,‬הוא על‬
‫הרצפה‪ ,‬תעזרו לי‪ ".‬אחר כך זחלה על הרצפה‪ ,‬הכאב מגבה התפשט לכל גופה‪.‬‬
‫היא הרימה את ראשו והניחה אותו על ברכיה‪.‬‬
‫כמו תמיד כשהייתה בצרה‪ ,‬שכחה שאינה מאמינה‪ ,‬והתחננה שיעזור לה‪ ,‬שיציל את אהובה‪ ,‬שהיא על‬
‫סף השגת חלומה‪ ,‬שאת העונש שמגיע לה‪ ,‬ייתן לה‪ ,‬אבל שלא יפגע בו‪ .‬הוא לא אשם‪ ,‬אני פיתיתי אותו‪.‬‬
‫אבל תחינותיה לא נענו‪ .‬דמעותיה נפלו על פניו של יעקב "יעקב‪ ,‬בבקשה‪ ,‬תחיה‪ ,‬בשבילי‪ ,‬בבקשה‪".‬‬
‫אבל יעקב לא ענה‪ .‬מתים אינם עונים‪.‬‬
‫האנשים שהגיעו אל הבית‪ ,‬מצאו אותה כורעת על הרצפה‪ ,‬מתייפחת‪ ,‬כשראשו של המת‪ ,‬מונח על‬
‫ברכיה‪ .‬כששמעה את אנשי ההצלה נכנסים לחדר‪ ,‬הרימה את ראשה‪ ,‬והם ראו שדמעותיה הרטיבו את‬
‫ראשו של האיש המת‪ .‬היא דיברה אל האנשים שנכנסו לחדר‪ ,‬למרות שלא ראתה אף אחד מהם‪.‬‬
‫"לא הספקתי להגיד לו כמה שאני אוהבת אותו‪".‬‬
‫‪293‬‬
‫ק"ו ‪" -‬למה‬
‫כיזבתם לי אורות‬
‫רחוקים?"‬
‫שלושה חודשים לאחר מות רחל‪ ,‬ליוו הבנות את אביהן למקום מנוחתו האחרון‪ ,‬ליד קבר אימן‪.‬‬
‫"ככה בן אדם מת? ברגע? בלי שום סימן? בלי שנדע? בלי שיהיה חולה?" שאלה נועה בצער‪" ,‬איך זה‬
‫יכול להיות שהוא התמוטט ככה פתאום?"‬
‫"עצים דקים‪ ,‬לא נשברים‪ ,‬אבל גם אי אפשר להישען עליהם‪ .‬והוא היה כמו גזע עבה‪ ,‬אנחנו‪ ,‬כולנו‪,‬‬
‫כנראה נשענו עליו יותר מידי‪ ,‬חשבנו רק על עצמנו‪ ",‬אמרה ניצה בכאב‪" ,‬לכן הוא נשבר‪ .‬אנחנו אשמות‪ .‬לא‬
‫עזרנו לו כמו שצריך‪".‬‬
‫ואפרת הוסיפה‪" ,‬תמיד הטובים הולכים ראשונים‪ .‬אלוקים לוקח אליו את הכי טובים‪".‬‬
‫לאה‪ ,‬עדין פצועה וכואבת‪ ,‬נשענה דוממת על זרועו של בנה‪ .‬להלוויה הקודמת‪ ,‬לווית רחל דודתו‪ ,‬הוא‬
‫לא הגיע‪.‬‬
‫רק שלושה חודשים קודם לכן‪ ,‬חזר בשלום לחדרו בחיפה‪ ,‬מקרבות הפריצה לרמת הגולן‪ .‬אחרי שראה‬
‫כל כך הרבה מחבריו נהרגים‪ ,‬התקשה להאמין שדווקא הוא נשאר בחיים‪ ,‬והתמלא במוטיבציה להסתער על‬
‫‪294‬‬
‫החיים‪ ,‬ולמצות בהנאה כל רגע מהם‪ .‬הוא היה נחוש לכבוש את מקומו בראש פירמידת מהנדסי המטוסים‪.‬‬
‫הוא לא רצה להביט לאחור‪ ,‬לא רצה להיתקל בזיכרונות העבר‪ ,‬ומעל לכל לא רצה לפגוש את נועה‪.‬‬
‫אבל‪ ,‬אחרי מות יעקב‪ ,‬שמע בטלפון את אימו בוכה בכי מר‪ .‬הוא מעולם לא שמע אותה בוכה ככה‬
‫קודם לכן‪ ,‬מעולם לא העלה בדעתו שמגרונה יכולים לצאת קולות כה נוראים‪ ,‬ומיהר לנסוע אליה‪.‬‬
‫הוא נאלץ לתמוך בה לאורך כל מסע ההלוויה‪ ,‬רגליה התקפלו‪ ,‬כאילו הן עשויות נייר‪.‬‬
‫הוא לא ראה את נועה כעשר שנים‪ ,‬מאז נולד מיכאל‪ ,‬בנה הבכור של אפרת‪ .‬בהלוויית יעקב הם נפגשו‬
‫לראשונה מזה שנים‪ .‬כל אחד מהם סקר את בן זוגו לשעבר‪ ,‬וחש בהקלה שהכאב דהה‪ ,‬והצלקות הגלידו‪.‬‬
‫שניהם נוכחו לדעת שהם יכולים להמשיך את חייהם‪ ,‬בלי להביט לאחור‪.‬‬
‫לאה הרגישה שהיא חיה בתוך סיוט‪ .‬היא הרגישה קור‪ ,‬קור של בדידות‪ .‬אצבעות ידיה ורגליה היו‬
‫קפואים‪" .‬הלוואי שהקור הזה יפסק" חשבה "איך זה שהשמש זורחת וכל כך קר? איך זה שחוץ ממני אף‬
‫אחד לא רועד? איך זה שאחרים לא מרגישים את הקור הנורא הזה?"‬
‫היא הייתה כה בודדה‪ .‬היא הייתה בטוחה שאין דבר בעולם היכול למלא את חלל הבדידות והריקנות‬
‫שנפער בתוכה‪ .‬היא הרגישה מרומה ומושפלת‪ .‬היא זעקה בליבה אל אלוקיה שכה המר לה‪ ,‬מוחאת בפניו‬
‫על אי הצדק שגרם לה‪.‬‬
‫"עכשיו‪ ,‬בדיוק עכשיו היית צריך לקחת אותו? בדיוק כשהגיע התור שלי? קודם הבאת על אחותי את‬
‫המחלה הארורה רק כדי שהיא תעמוד בינינו‪ .‬ועכשיו בדיוק ברגע שעליו חלמתי היית מוכרח לקחת אותו‬
‫ממני? מילדות חלמתי עליו"‪ ,‬זעקה בדממה‪" ,‬כל חיי חיכיתי ליום הזה שבו אוכל לחיות עמו‪ .‬לא מספיק?‬
‫לא חטפתי כבר מספיק? זה צדק? תגיד אתה‪ ,‬זה צדק זה?"‬
‫כל חלומותיה התנפצו‪ .‬כל תקוותיה נמוגו‪ .‬היא צועדת בעקבות ארונו‪ ,‬וכל פסיעה מקרבת אותה אל‬
‫הבור בו תיטמן גופתו המתה‪ .‬בעוד רגעים אחדים ייסתם הגולל על כל חלומותיה‪ .‬היא הביטה על גופת‬
‫אהובה המוטמנת באדמה‪ ,‬היא המשיכה להביט גם כשרגבי האדמה כיסו את הגופה‪ ,‬ועדיין לא האמינה‬
‫שכל מה שהיא רואה אכן קורה במציאות‪.‬‬
‫שלום‪ ,‬חתנו הבכור של יעקב אמר "קדיש‪ ".‬המלים עברו ליד אוזנה‪ ,‬והיא לא קלטה מלה מדבריו‪ .‬בעצב‬
‫חשבה "יעקב אהובי מת‪ ,‬ואני לא הספקתי אפילו לספר לו שראובן בנו צריך להגיד "קדיש" ליד הקבר‪ ,‬לא‬
‫הספקתי לספר לו על נכדו הבכור החי בקנדה‪ ,‬ועכשיו כבר לעולם לא תהיה לי הזדמנות לספר לו את‬
‫האמת‪".‬‬
‫כאשר נגשה הרבנית‪ ,‬וקרעה את בגדיהן של שלושת בנות המת‪ ,‬נגשה אליה גם לאה‪ ,‬והושיטה את‬
‫צווארון חולצתה לקריעה‪ .‬הרבנית חשבה אותה לאחות הנפטר‪ ,‬וקרעה גם את בגדה‪ .‬לאה חשבה שבקריעה‬
‫תוכל לבטא מעט מהאבל‪ ,‬הצער והייאוש הממלאים את ליבה‪.‬‬
‫‪295‬‬
‫"האם אני הרגתי אותו? או אחותי הרגה אותו‪ ,‬ואלי שתינו רצחנו אותו?" תמהה במרירות‪.‬‬
‫כל ימי "השבעה" ישבה בבית המשפחה דוממת‪ ,‬קהת חושים ואטומה‪ .‬המנחמים שבאו לנחם את בנות‬
‫הנפטר‪ ,‬הביטו על האישה המכונסת ביגונה‪ ,‬שאינה מוציאה הגה מפיה‪ .‬הזקנה קפצה עליה‪ ,‬פיה נשמט‪,‬‬
‫עיניה אדומות וצללים שחורים מקיפים אותם‪ ,‬והניעו ראשם בצער‪ ,‬איך אפשר לנחם את מי שכואב כל כך?‬
‫בתום השבעה עלו בני המשפחה אל קברו של יעקב‪ .‬לאחר שכל המלווים עזבו‪ ,‬נשארה לאה לשכב על‬
‫האדמה הקרה עוד שעה ארוכה מיבבת ביגון "יעקב‪ ,‬למה עזבת אותי? איך אני אחיה בלעדיך? אין לי כבר‬
‫כוח יותר‪ .‬הלוואי שאני הייתי מתה יחד איתך‪ ,‬יעקב‪".‬‬
‫תוך כדי שיטוט ברחובות‪ ,‬מצאה בית כנסת תימני קטן‪ .‬הדלת הצדדית הייתה פתוחה‪ .‬היא נכנסה‪,‬‬
‫ראתה שבית הכנסת ריק‪ ,‬והתיישבה על אחד הכיסאות שבצד‪.‬‬
‫"אלוקים‪ ,‬אלוקים"‪ ,‬זעקה בדממה‪" ,‬פעם חשבתי שאני לא יכולה להאמין בך‪ ,‬כי עשית לי כל כך הרבה‬
‫רעות‪ .‬באמת קשה להאמין בך‪ ,‬אבל גיליתי שיותר קשה לי לא להאמין בך‪ .‬אני לא יכולה להמשיך לחיות‬
‫בלי להאמין בך‪ .‬אתה ממלא את כולי‪ .‬עכשיו אני יודעת שאתה כביר כוח‪ ,‬כול יכול‪".‬‬
‫"אבל עכשיו די‪ ".‬התחננה בליבה‪" ,‬מספיק‪ .‬אף פעם לא פינקת אותי‪ .‬אף פעם לא ריחמת עלי‪ .‬אף פעם‬
‫לא היית הוגן איתי‪ .‬כמה הענשת אותי? לקחת ממני את הגבר היחידי שאהבתי‪ .‬לקחת ממני את הנכד שלי‪.‬‬
‫כמה עוד תכה אותי? מה אתה עוד מכין לי? מה עוד אתה מתכנן לעשות לי? במה עוד אתה מתכוון‬
‫להעניש אותי? למה לי חיים? בשביל מי אתה רוצה שאחיה?"‬
‫‪296‬‬
‫ק"ז ‪ -‬היזהרי מן‬
‫הצבועים‬
‫היא חזרה למשרדה‪ ,‬המשרד ששימש במשך שנים כלבבו הפועם של העסק‪ .‬העובדים פנו אליה‬
‫כהרגלם‪ ,‬שאלו שאלות‪ ,‬דיברו איתה‪ ,‬אבל היא הייתה אבודה‪ ,‬שקועה בעולם חשוך משלה‪ ,‬מעורפלת‬
‫חושים‪ ,‬אינה עונה ואינה מגיבה‪ .‬היא הרגישה מותשת ומובסת‪ .‬היא נלחמה בשארית כוחה כדי לא לאבד‬
‫את שפיות דעתה‪ ,‬אבל היא לא הייתה בטוחה כמה זמן תצליח להחזיק מעמד‪.‬‬
‫"את חייבת להתאושש‪ ,‬את חייבת להפסיק לבכות‪ ,‬את חייבת לחזור לעבודה‪ ,‬ולהמשיך בה בשבילו"‪,‬‬
‫גערה בעצמה‪ .‬תמיד הצליחה לשכוח את כל אכזבותיה‪ ,‬את כל תשוקותיה‪ ,‬את כל כאביה כשהייתה שוקעת‬
‫בעבודה‪ .‬היא שיערה שאם תצליח להתרכז‪ ,‬ותשקע בעבודתה יפחת הכאב‪ ,‬אבל בשום אופן לא הצליחה‬
‫לרכז את מחשבותיה‪ ,‬ולהתעניין בעסקים‪.‬‬
‫העובדים שראו אותה שקועה באבלה‪ ,‬הניחו לה‪ ,‬ופנו אל דוד קליין בכל שאלה‪.‬‬
‫היא לא ידעה שעדין לא תמה מסכת ייסוריה‪.‬‬
‫לאחר ה"שלושים"‪ ,‬התברר לה‪ ,‬שבמהלך החודש שעבר מיום מותו של יעקב‪ ,‬פנה חתנו‪ ,‬דוד קליין‬
‫לעורך דין מפורסם ויקרן‪ ,‬המתמחה בענייני רכוש וירושות‪ .‬עורך הדין בדק בעיון את כל המסמכים הנוגעים‬
‫לנכסי המשפחה‪ ,‬וגילה לתדהמתו שמאז חנות המכולת הראשונה שקנה יעקב בתל אביב מפינייה ומפייגע‪,‬‬
‫נרשם כל הרכוש שנקנה במהלך השנים‪ ,‬רק על שמו‪.‬‬
‫לאה עבדה לציד יעקב במשך שלושים וחמש שנה‪ ,‬היא העלתה רעיונות יצירתיים‪ ,‬יזמה‪ ,‬עמלה‬
‫ופיתחה‪ ,‬קנתה נכסים חדשים‪ ,‬הרחיבה עסקים קיימים‪ ,‬וניהלה כמעט בעצמה את כל העסק‪ ,‬אך מעולם לא‬
‫טרחה לרשום את שמה כשותפה לעסקים‪.‬‬
‫‪297‬‬
‫היא שמחה לרתום את יעקב אל חלומותיה‪ ,‬ואפשרה לו לקצור את פרי תכנוניה‪ .‬היא שמחה לראות‬
‫אותו חותם על כל החוזים‪ .‬היא הניחה לו לצרף נכס אחרי נכס לרכוש המשפחתי‪ ,‬כדי לשמח אותו‪ ,‬וכדי‬
‫להדק את הקשר ביניהם‪ .‬היא התייחסה אל העסקים כאל "עסקי המשפחה"‪ ,‬והייתה בטוחה שהם שותפים‪,‬‬
‫והרכוש שלהם משותף‪.‬‬
‫דוד קליין העמיד אותה על טעותה‪ .‬הוא הבהיר לה‪ ,‬שמכיוון שיעקב נפטר ללא צוואה‪ ,‬הרי רכושו‬
‫מתחלק שווה בשווה בין שלושת בנותיו‪.‬‬
‫לאה נוכחה לצערה לדעת שאבחנה נכון בעבר את כשרון העסקים המעולה של דוד קליין‪ .‬היא בחרה בו‬
‫כחתן לאפרת‪ ,‬מכיוון שגילתה שיש לו חוש מסחרי‪ ,‬והוא יודע לזהות עסקה טובה כהרף עין‪ .‬עכשיו התברר‬
‫לה שיש לו כשרון עסקי הרבה יותר טוב מאשר חשבה‪ .‬הוא גילה שיוכל להתעשר על חשבונה‪ ,‬וגזל ממנה‬
‫בבת אחת את כל מה שבנתה במו ידיה במשך כל ימי חייה‪.‬‬
‫היא שמרה על ארשת פנים קפואה‪ ,‬כדי לא להסגיר את אשר בליבה‪ ,‬מקשיבה בדממה לדבריו‪.‬‬
‫הוא הביט עליה‪ ,‬מנסה לקלוט את תגובתה‪ ,‬והרגיש הקלה‪ .‬הוא חשש פן תסית נגדו את בנות‬
‫משפחתה‪ ,‬תבכה‪ ,‬תצעק‪ ,‬תקלל‪ ,‬תחולל מהומה בין העובדים‪ ,‬או תפנה למלחמה משפטית נגד ניסיון‬
‫ההשתלטות שלו‪ .‬בהקלה שמח לגלות שהיא מקבלת את דבריו בשתיקה ובהכנעה‪ ,‬והוסיף בנדיבות מעושה‪,‬‬
‫"דברתי עם בני המשפחה‪ ,‬והסכמנו שמגיע לך פיצוי על כל שנות העבודה המסורה שלך בעסק‪ ,‬והחלטנו‬
‫לתת לך את אחת החנויות במתנה‪".‬‬
‫היא הקשיבה‪ ,‬לא הקשיבה לדבריו‪ .‬קולו נשמע כזמזום נלווה למחשבה שחלפה במוחה "היזהרי מן‬
‫הצבועים‪ ,‬העושים מעשי זמרי‪ ,‬ומבקשים שכר כפינחס‪".‬‬
‫"החלטנו שהחנות שהכי מתאימה לך‪ ,‬ושבה עבדת הכי הרבה"‪ ,‬המשיך דוד‪" ,‬היא המטבח שבבני ברק‪,‬‬
‫ואותו כבר רשמנו על שמך‪ ,‬לאה‪".‬‬
‫לאה ישבה שקטה‪ ,‬אומרת בלבה‪ ,‬כנעמי הקדומה "אל תקרא לי לאה‪ ,‬קרא לי מרה‪ ,‬כי המר שדי לי‬
‫מאד‪ ,‬אני מלאה הלכתי‪ ,‬וריקם השיבני ה'‪ ".‬היא ספגה את טיפות הארס שטפטף לעברה בדממה‪.‬‬
‫אחרי ארבעים שנות עבודה היא חוזרת אל ההתחלה‪ .‬היא התחילה לבשל על פתיליה אחת‪ ,‬בירכתי‬
‫חנות המכולת‪ ,‬ועכשיו שוב יש לה חנות מכולת‪ ,‬ומטבח בו תוכל לבשל‪.‬‬
‫דוד ראה בעיניה משהו כל כך מפחיד עד שהשערות על ידיו סמרו‪ ,‬והוא יצא בשקט ממשרדה‪ .‬הבניין‬
‫התרוקן‪ .‬החושך ירד‪ .‬היא נשארה לשבת בודדה ודוממת במשרד החשוך‪ .‬יעקב איננו‪ .‬נכדה גדל בקנדה‪ ,‬אין‬
‫איש יודע עליו‪ ,‬והיא אפילו אינה יודעת איפה הוא גדל‪ ,‬העסק נגזל ממנה‪ ,‬גם בנה התרחק ממנה‪.‬‬
‫‪298‬‬
‫"נפתלתי עם אחותי‪ ,‬חשבתי שיכולתי לה"‪ ,‬סיכמה לעצמה בכאב‪" ,‬אבל היא ניצחה אותי שוב‪ .‬היא‬
‫גזלה ממני בפעם האלף את יעקב‪ ,‬היא לקחה ממני את הדבר היחידי שבאמת רציתי כל חיי‪ .‬היא לקחה‬
‫אותו אליה לתמיד‪ ,‬ובלי יעקב מה זה משנה לי‪ ,‬מה דוד קליין ומשפחתו לוקחים ממני‪ ,‬או משאירים לי‪".‬‬
‫חלק ‪ - 79‬ק"ח ‪-‬‬
‫טורונטו ‪ -‬אביב‬
‫‪ - 7711‬יהונתן‬
‫חייהם של אביגדור ואסתר השתנו לחלוטין לאחר שחזרה ממונטריאול לטורונטו עם תינוקה של נועה‪,‬‬
‫שעות אחדות לאחר היוולדו‪.‬‬
‫בבוקר שלמחרת בואם‪ ,‬טלפן אביגדור למכיריהם‪ ,‬בישר על הולדת בנו הבכור‪ ,‬והזמין את כולם לברית‬
‫המילה‪ .‬מכיוון שהתינוק נולד בחנוכה הם החליטו להעניק לו את השם יהונתן‪ ,‬שם של אחד מבני‬
‫החשמונאים‪ ,‬אך בעיקר בחרו בשם זה‪ ,‬מכיוון שחשבו שהשם מתאים לתינוק אותו נתן להם האל במתנה‪.‬‬
‫מהר מאד התקצר השם‪ ,‬וכולם קראו לו "נתי‪ ".‬כל מי ששמע על הולדת הבן לאחר שנות העקרות‬
‫הארוכות‪ ,‬השתתף בשמחתם‪ .‬אבל ההורים עצמם‪ ,‬לא יכלו להגדיר את מה שחשו עם כניסת התינוק‬
‫לחייהם‪ ,‬כסתם "שימחה‪ ".‬הם חשו רגשות אושר יותר עמוקים מאלו ששיערו שיהיו מסוגלים לחוות‪.‬‬
‫‪299‬‬
‫מעולם לא העלו בדעתם שיהיו מסוגלים לחוש רגשות אהבה כה עמוקים לתינוק בן יום שזה עתה‬
‫קיבלו לידיהם‪ .‬יהונתן היה תינוק נוח שלא הרבה להטריד‪ ,‬וישן בין הארוחות אך הם לא הצליחו להתנתק‬
‫ממנו‪ .‬חצאי לילות בילו ליד מיטתו‪ ,‬עוקבים אחרי כל אחת מנשימותיו‪ ,‬מתמוגגים מהבעות הפנים‬
‫המשתנות שלו‪ ,‬ומתפעלים מכל תנועה‪ ,‬מצמוץ שפתים‪ ,‬או חיוך שלו‪.‬‬
‫משרק השמיע קול‪ ,‬מיד היה אחד מהם ממהר אליו‪ ,‬לוקח אותו על ידיו‪ ,‬מנשק ומחבק אותו‪ ,‬מטייל‬
‫עמו בכל רחבי הבית‪ ,‬שר לו‪ ,‬ובחוסר רצון בולט מניח אותו שוב בעריסתו כשנרדם‪.‬‬
‫התינוק הכניס שינויים רבים לחייהם‪.‬‬
‫לפני שהגיע אליהם הם חיו חיי סיגוף‪ .‬העובדה שלא הצליחו להביא ילדים לעולם‪ ,‬נתנה להם תחושה‬
‫שהם אינם ראויים לכל פינוק‪ ,‬לשום דבר של מותרות‪ ,‬שלא מגיע להם לחיות חיי רווחה‪.‬‬
‫עכשיו השתנו חייהם לחלוטין‪ .‬עכשיו הדירה הייתה חייבת להיות חמה ונעימה בחורף‪ ,‬כדי שלתינוק‬
‫יהיה נעים‪ ,‬ובקיץ היא חייבת להיות קרירה בשבילו‪ .‬לפתע הרגישו צורך לרכוש דברים נאים לדירתם‪ ,‬כדי‬
‫שילדם יגדל בסביבה נעימה‪ ,‬נוחה ומפנקת‪ .‬חייהם הפכו להיות הרבה יותר נוחים ונעימים בזכותו‪.‬‬
‫נתי הכניס טעם ומשמעות לחייהם‪.‬‬
‫אסתר התחילה לקנות מצרכי מזון‪ ,‬משובחים‪ .‬היא הקדישה יותר זמן לבישול מורכב‪ .‬בשביל נתי כל‬
‫מאמץ וכל הוצאה היו מוצדקים‪ .‬היה טעם חדש למאכלי השבת‪ .‬היה טעם חדש לחיים‪.‬‬
‫שולחן השבת השקט והרציני שלהם הפך לשמח ועליז‪ .‬נתי‪ ,‬בכיסאו הגבוה‪ ,‬היה מעוות את אפו‪,‬‬
‫ומצחיק אותם עד דמעות‪ .‬הוא היה מתיז אוכל‪ ,‬ודופק בבקבוקו בקצב שבו אביגדור שר זמירות שבת‪.‬‬
‫נתי הכניס הרבה אושר ושמחה לחייהם‪.‬‬
‫בגן הציבורי התיידדה אסתר עם אמהות אחרות שבילו שם עם ילדיהם‪ ,‬הכירה שכנות שהיו אמהות‬
‫לילדים‪ ,‬וקשרה יחסי חברות איתן‪ .‬הן התחלקו בתורנות שמירה על הילדים‪ ,‬עזרו אחת לשנייה‪ ,‬והחליפו‬
‫דעות על גידול ילדים‪ .‬בזכות נתי רכשה חוג חברות הולך וגדל‪.‬‬
‫נתי הביא גם לשיפור איטי אך מתמיד במצבם הכלכלי‪ .‬אביגדור עבד כסוכן ביטוח‪ ,‬אבל לא הצליח‬
‫ביותר במכירת פוליסות ביטוח‪ ,‬וברכישת לקוחות חדשים‪ .‬בגלל אופיו המסתגר והעצור‪ ,‬לא הצליח לקשור‬
‫קשרים חמים עם לקוחותיו‪ .‬נתי הצליח לשחרר את רגשותיו‪ ,‬והוא הצליח לקשור קשרים עם הסובבים‬
‫אותו‪ .‬לאחר שחווה את תחושת האבהות‪ ,‬התחיל לדבר עם לקוחותיו בשפה חדשה‪ ,‬על האחריות שאב חש‬
‫כלפי אלו שתלויים בו‪ ,‬על הצורך להגן על אלו שאוהבים‪ ,‬על החובה להבטיח את עתידם‪.‬‬
‫אביגדור החדש הצליח כסוכן ביטוח הרבה יותר מאשר אביגדור הקודם‪ .‬חוג לקוחותיו הלך והתרחב‪,‬‬
‫והכנסתו הלכה וגדלה בצורה עקבית‪.‬‬
‫‪311‬‬
‫גם הכנסותיה של אסתר גדלו לאחר שנתי הגיע אליהם‪ .‬לפני הגעתו עסקה בציור‪ .‬לעיתים נדירות‬
‫הצליחה למכור מספר קטן של תמונות‪ ,‬ולהוסיף פרוטות אחדות לתקציב המשפחתי‪.‬‬
‫לאחר לידתו של נתי‪ ,‬התחילה בהשראתו לצייר תינוקות ישנים‪ ,‬תינוקות בוכים‪ ,‬תינוקות צוחקים‪,‬‬
‫תינוקות באמבטיה‪ ,‬על הדשא‪ ,‬בעגלתם‪ ,‬בלול ובזרועות הוריהם‪ .‬הקו החדש שלה נחל הצלחה‪ ,‬ומשפחות‬
‫רבות רכשו את ציורי התינוקות שלה במחירים שהלכו והאמירו עם ההצלחה‪ .‬תמונות של תינוק שפניו‬
‫דומים לפני נתי‪ ,‬התחילו להופיע ברבים מחדרי הילדים של המשפחות היהודיות בטורונטו‪.‬‬
‫ק"ט ‪ -‬קיץ ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫בראש חודש אלול‪ ,‬כשנתי היה כבן שנתיים וחצי‪ ,‬הכניסו אותו ל"חדר" חסידי ששכן ליד ביתם‪ .‬דמעות‬
‫שמחה נקוו בעיניהם‪ ,‬כשראו את בנם יושב בין חבריו ל"חדר"‪ ,‬ושר איתם על התורה "המתוקה מדבש‪".‬‬
‫שניהם התכוננו בהתרגשות רבה‪ ,‬לקראת יום ההולדת השלישי‪ ,‬יום בו יגזזו את תלתלי ראשו‪ ,‬יעצבו לו‬
‫פאות‪ ,‬והוא יתחיל לחבוש כיפה וללבוש ציצית‪.‬‬
‫אביגדור הכין לקראת היום הגדול את ה"ציצית" הראשונה שלו‪ ,‬ואסתר קנתה לו חליפת גבר זעירה עם‬
‫עניבה קטנה‪ ,‬רקמה בסבלנות בחוט זהב על כיפת קטיפה תכלת‪ ,‬ואפתה לכבודו עוגת דבש מעוטרת‬
‫באותיות עבריות‪ .‬שניהם היו מלאי התרגשות‪.‬‬
‫כמנהג החסידים‪ ,‬עטף אביגדור את בנו בטלית‪ ,‬כדי שלא יטילו בו "עין הרע" בדרך‪ ,‬הביאו אל ה"חדר"‪,‬‬
‫ומסר אותו לידי המלמד‪ .‬הלה רקד עם בן השלוש על זרועותיו‪ ,‬וכל ילדי ה"חדר" מחאו כפים‪ ,‬מצפים‬
‫לחבילות הממתקים שיקבלו בסיום טכס החניכה‪.‬‬
‫‪311‬‬
‫המלמד ביקש מנתי לחזור אחריו על שמות האותיות‪ ,‬הניח לו ללקק דבש מעל הדף שקרא‪ ,‬אחר כך זרק‬
‫על ראשו ממתקים‪ ,‬ואמר‪" ,‬מלאך מהשמים זרק לך סוכריות‪ ,‬כי הוא ראה שאתה קורא את אותיות האלף‬
‫בית הקדושות‪".‬‬
‫אביגדור ואסתר לא ידעו את נפשם מרוב שמחה למראה ילדם הקט‪ ,‬המתחיל ללמוד לקרוא‪.‬‬
‫סתיו ‪7717 -‬‬
‫נתי אהב ללכת ל"חדר"‪ ,‬והצליח בלימודיו‪ .‬תוך חודשים ספורים למד לקרוא‪ ,‬ובגיל ארבע החל לקרוא‬
‫באוזניהם סיפורים קצרים מתוך הספרונים הקטנים שהשאיל לו המלמד‪.‬‬
‫בשבתות נהנו לשמוע ממנו את סיפורי "פרשת השבוע‪ ".‬הוא סיפר על חטאים ועל נדיבות‪ ,‬על אהבות‬
‫וקנאה‪ ,‬על ידידות ועל שנאה‪ ,‬על עקרות ועל שכול‪ ,‬על הקרבה ועל תאווה‪ ,‬על נתינה ועל צרות עין‪.‬‬
‫הם הקשיבו לסיפוריו התמימים‪ ,‬ולבבם התרחב מאושר‪ .‬בני הזוג היו מלאים יראת כבוד לכישרונות‬
‫שגילה‪ ,‬וחששו רק פן מישהו יטיל "עין הרע" בבנם המוכשר‪.‬‬
‫כדי להתגאות בפני משפחתם‪ ,‬בבן המחונן שהקדוש ברוך הוא זיכה אותם‪ ,‬החליטו לחוג את חג הפסח‬
‫בניו‪-‬יורק‪ .‬שבוע לפני החג חלה נתי בשפעת‪ ,‬ואסתר חששה שיצטרכו לבטל את הנסיעה‪ .‬אבל יומיים לפני‬
‫החג‪ ,‬חל שיפור במצבו‪ ,‬והם החליטו בכל זאת לטוס‪ ,‬ולחוג עם בני משפחתם‪.‬‬
‫בשעת הטיסה הרגיש נתי רע‪ ,‬והרבה להקיא‪ .‬כשהגיעו לביתם של חנה ומשה‪ ,‬השכיבה אותו אסתר‬
‫במיטה‪ ,‬וישבה לידו עד שנרדם‪ .‬כשיצאה מחדרו אמרה לחמותה‪" ,‬יתכן שעשיתי שטות שיצאנו מהבית לפני‬
‫שנתי החלים לגמרי‪ ".‬אבל חנה הרגיעה אותה‪" ,‬אוי אסתר‪ ,‬אל תדאגי כל כך‪ .‬אני גידלתי שלושה ילדים‪,‬‬
‫ותאמיני לי שילדים נהיים חולים מהר‪ ,‬ומבריאים מהר‪ ,‬ואני בטוחה שבבוקר הוא יתעורר בריא ושלם‪".‬‬
‫אבל נתי לא ישן עד הבוקר‪ .‬לאחר שעתים התעורר מייבב‪ .‬ברור היה לכל מי שהתבונן בו שאינו מרגיש‬
‫טוב‪ .‬חום כבר לא היה לו‪ ,‬אבל הוא לא הפסיק לבכות‪ ,‬שתה ללא הרף‪ ,‬ולראשונה לאחר שנה הרטיב את‬
‫מכנסיו ומיטתו‪ .‬אסתר ישבה לידו כל הלילה‪ ,‬ולמחרת בבוקר‪ ,‬מודאגת‪ ,‬עמדה על כך שרופא יראה את בנה‪.‬‬
‫מכיוון שהיה זה ערב חג‪ ,‬הציעה חנה‪" ,‬תשמעי לי אסתר‪ ,‬יותר טוב שתיגשו לבית החולים לילדים‪,‬‬
‫שנמצא לא רחוק מכאן‪ ,‬כך תקבלו את תוצאות הבדיקות עוד היום לפני כניסת החג‪".‬‬
‫‪312‬‬
‫רופאה צעירה קיבלה אותם‪ ,‬הקשיבה בסבלנות לתיאור מהלך המחלה‪ ,‬ולקחה דגימת דם מהילד‬
‫המייבב‪.‬‬
‫שעתים לאחר מכן‪ ,‬חזרה הרופאה אל אביגדור ואסתר‪ ,‬וביקשה מהם לשבת‪ .‬הם התיישבו‪ ,‬הביטו על‬
‫פניה הרציניות של הרופאה‪ ,‬והחלו חוששים ממה שהיא עומדת להגיד‪ .‬הם השתוקקו להבין מה הבעיה‪,‬‬
‫אבל התחילו לפחד משמיעת האבחנה‪.‬‬
‫סכרת‬
‫הרופאה קודרת‪ ,‬חיזקה את חששם‪" ,‬אני חוששת‪ ,‬שאין בפי בשורות טובות‪ .‬הבן שלכם חולה‪ .‬מצאנו‬
‫מהי מחלתו‪ ".‬הרופאה השתתקה לרגע‪ ,‬ואסתר התפרצה‪ ,‬חסרת סבלנות שאלה‪" ,‬מה יש לו?"‬
‫"הוא חולה במחלה הנקראת "סכרת נעורים‪".‬‬
‫"סכרת נעורים?" שאלה בחשש‪" ,‬מה זה "סכרת נעורים"? זו מחלה מסוכנת?"‬
‫"המחלה לא מסוכנת‪ .‬ניתן לחיות איתה לאורך שנים‪ ,‬אבל הוא יצטרך לעבור כל יום בדיקות דם‬
‫שתראה את גובה רמת הסוכר בדם שלו‪ ,‬ולקבל לפחות שלוש פעמים ביום זריקות של אינסולין‪".‬‬
‫"הבן שלי יצטרך לקבל כל יום שלוש זריקות?" שאלה אסתר בחרדה ובחוסר אמון‪" ,‬איך אפשר להזריק‬
‫לתינוק קטן כזה שלוש זריקות ביום? אני לא מסכימה‪ .‬אולי אפשר לתת לו כדורים או משהו אחר במקום‬
‫זריקות? אם זה עניין של כסף‪"...‬‬
‫"לא!" קטעה אותה הרופאה‪" ,‬זה לא עניין של כסף‪ ,‬לצערי‪ ,‬אין לזריקות האלו שום תחליף‪ .‬הוא חייב‬
‫לקבל זריקות‪ ,‬אי אפשר לוותר עליהן‪ ,‬אי אפשר להחליף אותן בשום דבר אחר‪ .‬הוא חייב לקבל כבר עכשיו‬
‫זריקה ראשונה‪".‬‬
‫"יהיה אפשר לקחת אותו הביתה אחרי הזריקה?" שאל אביגדור‬
‫"לא‪ ,‬לא תוכלו לקחת אותו"‪ ,‬השיבה הרופא בפסקנות‪" ,‬הוא חייב להישאר בבית החולים לפחות כמה‬
‫ימים‪ ,‬עד שנאזן את רמות הסוכר בדמו‪ ,‬ועד שאתם‪ ,‬שניכם‪ ,‬תלמדו להזריק לו את הזריקות‪".‬‬
‫"אנחנו נזריק לו?" הזדעקו שניהם‪ .‬ואסתר המשיכה‪" ,‬לא אנחנו לא יכולים להזריק לו‪ ,‬אני לעולם לא‬
‫אוכל להכאיב לבן שלי‪".‬‬
‫‪313‬‬
‫"אסור לכם לחשוב על הזריקות כעל עונש או כאב‪ .‬אתם צריכים לדעת שהחיים שלו תלויים מהיום‪,‬‬
‫והלאה בזריקות האלו שנותנות לו חיים‪".‬‬
‫"חיים"? שאלה אסתר‪" .‬כן חיים‪ ,‬אילו נולד לפני שנים‪ ,‬לפני שגילו את זריקות האינסולין‪ ,‬הוא היה מת‪,‬‬
‫לכן תודו לאל שיש תרופה למחלה שלו‪ .‬תחשבו על הזריקות האלו כעל מלאכי החיים‪ .‬מלאכים שבאים‬
‫שלוש פעמים כל יום כדי לתת חיים לבן שלכם‪".‬‬
‫הדמעות זלגו על לחייה של אסתר‪" ,‬אני מנסה להבין את כל מה שאת אומרת לי‪ ,‬אבל דבר אחד אני‬
‫יודעת בטוח‪ ,‬שלא אני ולא בעלי נוכל להזריק לו‪ .‬אנחנו אוהבים אותו יותר מידי‪ ,‬אנחנו לא יכולים לעשות‬
‫לו דבר כזה‪".‬‬
‫"דווקא‪ ,‬בגלל שאתם אוהבים אותו‪ ,‬אתם חייבים לעזור לו‪ .‬אתם אחראים מהיום על החיים שלו‪ .‬אתם‬
‫אחראים שיקבל את הזריקות בזמן‪ ,‬כדי שיוכל לחזור לחיים רגילים מהר ככל האפשר‪".‬‬
‫מזועזעים עזבו בני הזוג את חדר הרופאה‪ .‬הם נכנסו להלם עמוק‪ ,‬ולא הצליחו להפנים את דבריה‪ .‬שוב‬
‫ושוב חזרו על אותן שאלות בפני כל רופא שנכנס למחלקה‪ ,‬שוב ושוב האזינו לרופא נוסף המנסה להסביר‬
‫להם כי בנם חולה במחלה כרונית‪ ,‬שאין לה מרפא‪ ,‬והוא יוכל לחיות‪ ,‬רק כל עוד יקבל זריקות אינסולין‬
‫מספר פעמים ביום במשך כל יום מימי חייו עד יום מותו‪.‬‬
‫הצוות הרפואי ניסה להרגיע אותם‪ ,‬ולהבטיח להם שמחלת הסוכרת אינה מחלה‪ ,‬אלא דרך חיים שונה‪,‬‬
‫וכי לאחר הדרכה מתאימה הם ילמדו לחיות איתה‪" .‬אם רק תשמרו על ההוראות שתקבלו‪ ,‬הילד יוכל‬
‫לחיות חיים כמעט רגילים‪ ".‬הם לא הצליחו למצוא נחמה בדברים‪ ,‬ולא נרגעו‪.‬‬
‫מסונוורת מדמעות והלומת צער‪ ,‬ראתה אסתר את האחיות‪ ,‬דוקרות כל שעה את אצבעו של בנה‪,‬‬
‫לוקחות דגימת דם כדי לבדוק את רמת הסוכר בדמו‪ ,‬ושלוש פעמים ביום נותנות לו זריקת אינסולין‪,‬‬
‫מנסות לאזן את רמת הסוכר בדמו על פי בדיקות הדם‪.‬‬
‫נתי‪ ,‬התנגד לבדיקות ולזריקות‪ ,‬והפך להיות היסטרי בכל פעם שאחות או רופא נכנסו לחדרו‪ .‬הוא‬
‫הרבה לבכות ולצעוק‪ .‬מפעם לפעם נרדם תשוש‪ ,‬עד שאחות נוספת נכנסה לערוך לו בדיקת דם‪ ,‬והוא פרץ‬
‫בבכי מחודש‪ ,‬ואמו הייתה בוכה יחד עמו‪ .‬היא ניסתה להרגיע אותו כמיטב יכולתה‪ ,‬אבל מכיוון שהיא‬
‫עצמה הייתה מוכת עצב‪ ,‬מאמציה לא הצליחו ביותר‪.‬‬
‫ליל שימורים היה ליל החג ההוא לאביגדור‪ .‬ליל שימורים שבילה בבית החולים ליד מיטת בנו‪.‬‬
‫ימי האשפוז היו קשים לבני המשפחה‪ .‬הרופאים הבטיחו להם שהבדיקות וההזרקות אינן מסובכות‪,‬‬
‫אבל שניהם נחרדו מהמחשבה שיהיה עליהם לדקור דקירות רבות כל כך את בנם האהוב וסרבו לנסות‬
‫ולהזריק לו בעצמם‪" .‬אי אפשר ללכת לרופא שיזריק לו זריקות?" שאלה אסתר נבוכה‪.‬‬
‫‪314‬‬
‫הרופאים התעקשו‪" ,‬אתם‪ ,‬ההורים‪ ,‬שניכם חייבים ללמוד להזריק‪ ,‬כדי שהבן שלכם יוכל לחזור לאורח‬
‫חיים רגיל ככל האפשר‪ .‬ברגע שתלמדו להזריק לו‪ ,‬נוכל לשחרר אותו מבית החולים‪".‬‬
‫ביום א'‪ ,‬ארב עה ימים לאחר מכן‪ ,‬ישבו אסתר ואביגדור כדי להחליט מה לעשות‪ .‬אביגדור היה חייב‬
‫לטוס למחרת לטורונטו‪ ,‬כדי לחזור לעבודתו‪.‬‬
‫הרופאים אמרו להם שבנם יוכל להשתחרר מבית החולים מיד לאחר ששניהם ילמדו לדקור אותו‪,‬‬
‫ולבדוק את כמות הסוכר בטיפת הדם שהשתחררה‪ ,‬ולאחר מכן להזריק לו לפחות שלש פעמים ביממה‬
‫זריקות אינסולין‪.‬‬
‫רועדים ניסו ההורים להזריק לילד המייבב‪ .‬ההזרקה הראשונה הסתימה בכך שאחות הזריקה את‬
‫הזריקה לאחר שנתי ושני הוריו פרצו בבכי מר‪ ,‬בכי שלא הצליחו להפסיקו זמן רב‪.‬‬
‫אסתר יצאה למסדרון ויבבה באוזני בעלה‪" ,‬התינוק שלי‪ ,‬זה לא הוגן‪ ,‬זה לא מגיע לו‪ .‬הוא רק תינוק‪,‬‬
‫למה דווקא הוא? למה לא אני? אני מבוגרת‪ .‬הוא רק תינוק‪ .‬מה אתה רוצה ממנו? תרחם עליו ועלינו‪ .‬די!‬
‫יש כל כך הרבה אנשים רעים בעולם‪ ,‬תבחר לך מישהו מהם‪ .‬אז למה דווקא התינוק שלי?"‬
‫"ש‪ ,‬אסור לערער על ההחלטות של אלוקים‪ ,‬זה מערער את האמונה‪ .‬יש להצדיק את הדין‪ .‬בגלל זה‬
‫אומרים "ברוך דיין האמת" כשמישהו מת‪ .‬מה היה לנו יותר טוב אם הילד שלנו היה חס וחלילה מת?"‬
‫בהזרקה הבאה התמלאה בנחישות‪ .‬היא הבינה שחיי בנה‪ ,‬תלויים בכוח רצונה‪ .‬היא לקחה את המזרק‪,‬‬
‫מתעלמת מהבכי ומהצעקות של בנה‪" ,‬אימא לא‪ ,‬אל תדקרי אותי‪ ,‬זה כואב‪ ,‬כואב‪ ,‬לא‪ ,‬כואב‪ ,‬לא‪ ".‬היא‬
‫סיימה את ההזרקה כהלכה‪ ,‬ורק אז הרשתה לעצמה להצטרף לבכיו‪ ,‬ולנסות להרגיע אותו ואת עצמה יחד‪.‬‬
‫אביגדור ראה שאסתר מזריקה‪ ,‬התמלא באומץ‪ ,‬וניסה לבצע את ההזרקה הבאה‪ .‬ידיו רעדו‪ ,‬ואסתר‬
‫שאלה אותו‪" ,‬אתה רוצה שאני אזריק במקומך?" "לא‪ ,‬אני מוכרח ללמוד להזריק‪ ,‬אחרת לעולם לא נוכל‬
‫לעזוב את בית החולים הארור הזה‪ ,‬ולחזור הביתה‪".‬‬
‫הוא סיכם איתה שמיד עם חזרתו‪ ,‬יתקשר ל"חדר" שבו לומד נתי‪ ,‬ויגיד שבנו ואשתו נשארו ימים‬
‫אחדים בניו‪-‬יורק‪ ,‬וכי בנו ישוב ללימודים עם חזרתו לעיר‪.‬‬
‫בתחילה רצתה אסתר להסתיר ממכיריהם את המחלה‪ ,‬אבל הרופאים בבית החולים הסבירו שהם‬
‫חייבים לספר את האמת לצוות המורים במקום שהוא לומד‪ .‬שכן‪ ,‬עלול להיות מצב‪ ,‬שבגלל חוסר איזון‬
‫ברמת הסוכר שלו‪ ,‬הוא ייאבד את הכרתו‪ ,‬ואז יש לתת לו במהירות לאכול או לשתות משהו מתוק המכיל‬
‫סוכר‪ ,‬והסתרת האמת עלולה להעמיד את חייו בסכנה‪ ,‬ואף לגרום למותו‪.‬‬
‫נתי נשאר בבית החולים עוד מספר ימים‪ ,‬עד שהרופאים השתכנעו שאסתר שולטת ומיומנת גם בבצוע‬
‫בדיקות הדם‪ ,‬וגם בהזרקת האינסולין‪ .‬אסתר ונתי חזרו מותשים לטורונטו‪.‬‬
‫‪315‬‬
‫עצובים חזרו לדירה אותה עזבו רק ימים אחדים קודם לכן בשמחה ובגאווה‪ .‬לבבה של אסתר חישב‬
‫להישבר כשראתה את בעלה מזריק אינסולין לבנם‪ ,‬והבן הפעוט‪ ,‬מביט בו‪ ,‬וצועק לעברו‪" ,‬אני שונא אותך‪,‬‬
‫אני שונא אותך‪".‬‬
‫אביגדור סיים את ההזרקה‪ ,‬חיבק את בנו‪ ,‬ואמר לו‪" ,‬אני יודע שאתה שונא אותי‪ ,‬אבל אני אוהב אותך‪,‬‬
‫ואני מזריק לך דווקא בגלל שאני אוהב אותך כל כך‪ ,‬ורוצה שתהיה בריא‪ ,‬ולכן אין לי ברירה‪ .‬אני חייב‬
‫להזריק לך כל יום את הזריקות הללו‪".‬‬
‫אחרי ימים אחדים למד נתי שהבכי והדמעות אינם עוזרים לו‪ ,‬וכי למרות כל בקשותיו ותחנוניו הוריו‬
‫ממשיכים לדקור אותו‪ .‬בכיו הלך ונחלש‪ ,‬הפך ליבבה‪ ,‬ולבסוף הוא קיבל את הזריקות ללא בכי‪ .‬המחלה‬
‫הפכה לעובדה שכל בני הבית למדו להשלים ולחיות איתה‪.‬‬
‫ק"י ‪ -‬ניו‪-‬יורק ‪-‬‬
‫סתיו ‪7711 -‬‬
‫ימים אחדים לאחר שמרים הגיעה לבית אחותה‪ ,‬התקשרה נועה‪ ,‬וסיפרה לה בבכי על מות אביה‪ .‬מרים‬
‫הייתה המומה‪" .‬רוצחת"‪ ,‬קראה בלבה‪" ,‬המכשפה רצחה אותו‪ .‬קודם היא הרחיקה אותי ממנו‪ ,‬ואחר כך‬
‫הרגה אותו‪ .‬אם אני הייתי שם‪ ,‬אני לא הייתי נותנת לו למות‪ ,‬אני הייתי יודעת איך לשמור עליו‪ .‬אני הייתי‬
‫יודעת איך להלחם על חייו‪ ".‬גל של שנאה כלפי לאה שהרחיקה אותה מיעקב שטף את ליבה‪.‬‬
‫החזרה לארצות הברית הייתה קשה לה‪ .‬בנסיעה הקודמת‪ ,‬ידעה שהשהות שלה בארץ הזרה מוגבלת‪,‬‬
‫וכי ביום מן הימים תשוב לישראל‪ .‬היא לא ידעה כמה זמן‪ ,‬תצטרך לשהות עם נועה בניו‪-‬יורק‪ ,‬אבל ידעה‪,‬‬
‫שברגע שנועה תינשא‪ ,‬תוכל לשוב לביתה ולידידיה‪.‬‬
‫‪316‬‬
‫הפעם הבינה שגלתה לתמיד‪ .‬אין לה לאן לשוב‪ ,‬ואין לה אל למי לשוב‪ .‬הבית היחידי שחשה בו כמו‬
‫בבית‪ ,‬הבית בו מצאה אנשים שראו בה בת משפחה‪ ,‬הבית בו ידעה אהבה‪ ,‬ויכלה להעניק בו אהבה‪ ,‬נאטם‬
‫בפניה‪ .‬יעקב ורחל מתו‪ .‬בנותיהם נישאו‪ ,‬ועזבו את הבית‪ .‬אין לה לאן לחזור‪ ,‬ואין לה אל מי לחזור‪.‬‬
‫לה נשארה רק האחות שחיה בארץ שמפחידה ומבלבלת אותה‪ ,‬מקום שקיימים בו הרגלים אליהם אינה‬
‫מצליחה להתרגל‪ ,‬שאת כללי ההתנהגות המקובלים בו אינה מצליחה לקלוט‪ ,‬ואת שפתה אינה מצליחה‬
‫ללמוד‪ .‬אין לה לאן ללכת‪ ,‬אין לה למה לצפות מלבד למוות‪ .‬היא חשה שחייה הסתיימו‪.‬‬
‫רגשות האבל שלה היו גם על מותו של יעקב‪ ,‬וגם על כך שנלקח ממנה טעם החיים‪.‬‬
‫חנה אחותה ראתה את אבלה הקשה‪ ,‬הבינה את מצוקתה‪ ,‬וחשבה שהיא יודעת כיצד לעודד אותה‪ .‬היא‬
‫ארגנה לשתיהן נסיעה לטורונטו‪ ,‬כדי לבקר את יהונתן‪" ,‬נכדה"‪ ,‬הבן של נועה‪.‬‬
‫הנסיעה מניו‪-‬יורק לטורונטו באוטובוס הייתה ארוכה‪ .‬הן בילו למעלה משתים‪-‬עשרה שעות בדרכים‪,‬‬
‫מנמנמות בתחנות מעבר‪ ,‬מציגות דרכונים במעבר הגבול לקנדה‪ ,‬שותות אין ספור כוסות קפה בהפסקות‬
‫הקפה של הנהגים המתחלפים‪ .‬גופן כאב מטלטולי האוטובוס‪ ,‬ומשעות הישיבה הארוכות על המושבים‬
‫הקשים‪.‬‬
‫כשהגיעו לדירה‪ ,‬פתח להן יהונתן‪ ,‬בן האחד עשרה‪ ,‬את הדלת‪ .‬מבט אחד בילד בעל השער הערמוני‬
‫והעיניים הירוקות‪ ,‬הצליח לגרש את העיפות מעצמותיה של מרים‪.‬‬
‫דמעות עלו בעיניה למראה נכדו של יעקב‪" ,‬הוא נראה בדיוק כמו אבא שלו וסבא שלו"‪ ,‬חשבה בלבה‪,‬‬
‫"אני בטוחה שבדיוק כך נראה יעקב כשהיה בגילו‪ .‬יפה כמו פרח‪".‬‬
‫יהונתן הביט מבויש בסבתו‪ ,‬ובאשה הזרה הנועצת בו עיניים ודמעות יורדות על לחייה‪ .‬סבתו חיבקה‬
‫אותו‪ ,‬והוא קרא נבוך לאמו‪" ,‬אימא בואי‪ ,‬תראי‪ ,‬סבתא חנה ודודה מרים הגיעו‪".‬‬
‫תוך כדי צהלת הברכות וההתארגנות הצליחה מרים להתאושש‪ ,‬לנתק את עיניה ממנו‪ ,‬לנגב את‬
‫דמעותיה‪ ,‬ולהעלות חיוך על שפתיה‪ ,‬אבל במשך כל השהות בטורונטו‪ ,‬חפשה את קירבתו‪ ,‬וניסתה לבלות‬
‫זמן רב ככל האפשר בחברתו‪.‬‬
‫היא לקחה אותו למרכז קניות‪ ,‬שם רכשה עבורו כל מה שהוא שם עיניו עליו‪ .‬היא קנתה לו ממתקים‬
‫כה רבים עד שאסתר‪ ,‬מודאגת מהשפעת הממתקים על איזון הסוכר בדמו‪ ,‬קראה‪ ,‬מסווה את מחאתה‬
‫בבדיחה‪" ,‬את רוצה להעשיר את כל רופאי השיניים בקנדה? את מפחדת שלא תהיה להם פרנסה‪ ,‬אם את‬
‫לא תקני לו ממתקים? תאמיני לי הם עשירים גם בלי העזרה שלך‪ .‬הם לא צריכים שאת תעזרי להם‪ .‬תעשי‬
‫לי טובה‪ ,‬אל תקלקלי אותו‪".‬‬
‫היא הפסיקה לקנות ממתקים‪ ,‬ועברה לקנית צעצועים‪ ,‬משחקים ותקליטים‪ ,‬עד שגילתה שהדבר האהוב‬
‫ביותר עליו הוא קריאה‪ ,‬והציפה אותו בספרי קריאה‪.‬‬
‫‪317‬‬
‫חנה מצאה את המרפא לנשמת אחותה הדוויה והאבלה‪ .‬עכשיו יש לה בשביל מי לחיות‪ .‬החזרה לניו‪-‬‬
‫יורק לא נראתה כה נוראה‪ .‬היא מילאה את ימיה בסריגה‪ ,‬וסרגה עבור נתי סוודרים‪ ,‬חולצות‪ ,‬כפפות‪,‬‬
‫צעיפים וגרביים‪ ,‬די לספק את כל צרכיו עד לביקורה בקיץ הבא בטורונטו‪.‬‬
‫בשנים הבאות היו לו כל כך הרבה דברי צמר‪ ,‬עד שאסתר הצטערה כשהיה מגיע הקיץ‪ ,‬והיא לא מצאה‬
‫די מקומות אחסון לכל בגדי הצמר שסרגה מרים‪ ,‬ונאלצה להעביר חלק מהם למוסדות צדקה כדי לחלק‬
‫אותם לנזקקים‪.‬‬
‫קי"א ‪ -‬סתיו –‬
‫‪ - 7711‬אבלות‬
‫אבלה של לאה היה ארוך ומתמשך‪.‬‬
‫שבועות ארוכים שכבה במיטה‪ ,‬משתמשת בתירוץ של כאבי הגב שלה‪ ,‬כדי שלא תצטרך לצאת‬
‫מהמיטה‪ ,‬או מהבית או לפגוש באנשים‪.‬‬
‫ימים ארוכים שכבה בחדר שתריסיו מוגפים‪ ,‬עיניה עצומות‪ ,‬אינה עונה לצלצולי הטלפון‪ ,‬אינה פותחת‬
‫את דלת הכניסה לשכנים שנקשו עליה‪ ,‬מדוכאת‪ ,‬אטומה לכל המתרחש סביבה‪ ,‬מגיבה בקושי כאשר מישהו‬
‫פנה אליה‪ .‬לאחר שבועות אחדים‪ ,‬התחילה לחשוב על יצירת קשר עם הנכד הגדל בקנדה‪ ,‬נכד שיכול לתת‬
‫לה סיבה לחיות‪ .‬היא החליטה לנסוע ולפגוש בו‪ ,‬ומיד טלפנה במרץ לארצות הברית‪ ,‬כדי לבקש ממרים את‬
‫כתובת ההורים המאמצים‪.‬‬
‫מרים הרימה במקרה את שפרפרת הטלפון‪ ,‬ונדהמה לשמוע את קולה של לאה‪ ,‬ועוד יותר נדהמה‬
‫לשמוע את בקשתה‪.‬‬
‫‪318‬‬
‫"רוצחת‪ ",‬צעקה לתוך האפרכסת "את רצחת אותו‪ ,‬ועכשיו את רוצה לקחת לנו את הילד?! קודם הרגת‬
‫אותו‪ ,‬ועכשיו את גם מנסה לגנוב לנו את הנכד? אל תתקשרי לכאן יותר‪ ,‬כי בשבילי את מתה‪".‬‬
‫היא לא היססה לטרוק את שפרפרת הטלפון‪ ,‬ולקטוע את דברי לאה באמצע משפט התשובה שלה‪.‬‬
‫לאה ניסתה בימים הבאים לטלפן שוב ושוב‪ ,‬אבל האחיות היו נחושות בדעתן לא לענות לה‪ ,‬וטרקו את‬
‫שפרפרת הטלפון ברגע שזיהו את קולה‪ .‬שתיהן היו מאוחדות בדעתן שהיא מבקשת לגזול מהן את הדבר‬
‫יקר הערך האחרון שנשאר למרים מיעקב‪ ,‬והחליטו להגן עליו‪.‬‬
‫לאה הרגישה שאיבדה את הסיכוי האחרון למצוא טעם כל שהוא בחייה‪" ,‬אני כבר שילמתי"‪ ,‬בכתה‬
‫בליבה‪" ,‬לקחת ממני את יעקב‪ ,‬למה הרחקת ממני גם את הנכד שלו? תגיד לי לא מגיע לי גם קצת שמחה‬
‫בחיים? כמה זמן עוד תרדוף אותי על זה שלקחתי לעצמי את ראובן בגניבה? מה גם זה לא מגיע לי‪ ,‬כלום?‬
‫שום דבר לא מגיע לי?"‬
‫דיכאונה גבר‪ .‬רצון החיים נטש אותה לחלוטין‪ .‬היא התפללה שהמוות ימהר לבוא‪ ,‬כדי שתוכל להיות‬
‫עם יעקב לתמיד‪.‬‬
‫ראובן חרד לבריאותה הגופנית‪ ,‬אבל עוד יותר חרד לבריאותה הנפשית‪ .‬שוב ושוב נאלץ לעשות את‬
‫הדרך הארוכה מחיפה לבני ברק‪ ,‬רק כדי למצוא שאימו שוכבת עדין מדוכאת במיטתה‪ ,‬חדרה חשוך‪ ,‬ובחללו‬
‫עומד ריח נתעב של אדם שאינו מתרחץ‪ .‬האישה שהייתה כה אלגנטית ומטופחת‪ ,‬שכבה בכותנת לילה‬
‫מלוכלכת‪ ,‬שערה מדובלל‪ ,‬וריח רע של זיעה עבשה עולה ממנה‪.‬‬
‫בכל אחד מביקוריו‪ ,‬מילא את המקרר באוכל טרי‪ .‬אבל בביקור הבא‪ ,‬מצא שהאוכל מקולקל או רקוב‪,‬‬
‫והוא נאלץ לזרוק את כל מה שבו לפח‪ ,‬תוהה בינו לבין עצמו איך היא מצליחה לשרוד כאשר ברור שאינה‬
‫נוגעת כלל במה שהוא מביא לה‪ .‬הוא חשש שהוא עומד לאבד אותה‪.‬‬
‫שושי חברתו הייתה עכשיו מהנדסת‪ ,‬ועבדה במחוז הצפוני של משרד השיכון‪ .‬היא הצליחה בעבודתה‪,‬‬
‫אבל העבודה לא גרמה לה את אותו סיפוק שעליו תמיד חלמה‪.‬‬
‫כשהגשימה את חלומה והפכה למהנדסת‪ ,‬גילתה שהעבודה מונוטונית‪ ,‬וכי הייתה נהנית יותר לגדל‬
‫ילדים מאשר להתווכח עם מהנדסים על אחוזי בניה והריסת מבנים לא חוקיים‪.‬‬
‫מחלתה של לאה נתנה לה הזדמנות להעלות את רעיון הנישואים לפני ראובן‪ .‬היא החליטה להצטרף‬
‫אליו לאחד מהביקורים התכופים אותם נאלץ לאחרונה לערוך אצל אמו‪ .‬הביקור לא היה ארוך‪ .‬השהות‬
‫בחדר החולה לא הייתה נעימה‪ ,‬ולאה לא הגיבה לאף אחד מנושאי השיחה שניסו להעלות בפניה‪.‬‬
‫כשיצאו משם‪ ,‬תוך כדי הליכה לעבר תחנת האוטובוס אמרה לראובן‪" ,‬אם אתה לא רוצה לאבד בקרוב‬
‫את אימא שלך‪ ,‬אתה צריך לדאוג שהיא תצא מהר מהחדר המסריח הזה‪ ,‬ותחזור לעבודה‪ ,‬אחרת תצטרך‬
‫לנסוע מאד מהר להלוויה שלה‪".‬‬
‫‪319‬‬
‫"באמת הייתי צריך לסחוב אותך כל הדרך מחיפה‪ ,‬כדי לקבל אבחנה חדה כזאת"‪ ,‬תסכולו גרם לו לענות‬
‫בגסות‪" ,‬כאילו שאני לא רואה במו עיני שהיא מאבדת את שפיות דעתה‪ .‬ביקורת גם אני יודע להעביר‪ ,‬אבל‬
‫בואי ונשמע אותך מציעה איך להוציא אותה מהחדר הארור הזה‪ .‬אני בטוח שאת זה‪ ,‬גם את לא יודעת‪".‬‬
‫"יש לי הצעה‪ .‬אני חושבת שאני יודעת מה הוא הדבר היחידי שיכול להחזיר אותה אל העבודה שלה‪,‬‬
‫אבל אני מבקשת ממך שלא תצחק‪ ,‬ותחשוב על ההצעה לפני שאתה עונה כן או לא‪".‬‬
‫"אני מוכן לשמוע כל הצעה‪ ,‬אפילו המטורפת ביותר‪ ,‬אם היא רק תצליח להוציא אותה מהחדר‬
‫המסריח הזה‪".‬‬
‫"בוא נגיד לה שהחלטנו להתארס‪ ,‬אבל רק בתנאי שהיא תבשל את האוכל לאירוסים‪ ,‬ותודיע לנו כמה‬
‫זמן ייקח לה להכין בשבילנו את החתונה‪ .‬ברגע שהיא תחזור אל המטבח האהוב שלה"‪ ,‬הבטיחה‪" ,‬אני‬
‫אבקש חתונה כזאת מפוארת‪ ,‬עד שההכנות לחתונה הזאת ירתקו אותה למטבח לחצי שנה לפחות‪ .‬עבודה‬
‫במטבח במשך חצי שנה‪ ,‬תרפא את כל הצלקות שלה‪ ,‬ותשכיח ממנה את מה שהיא רוצה לשכוח‪".‬‬
‫ראובן לא ענה‪ .‬הוא הודה בפני עצמו שהרעיון מוצלח‪" .‬תוכנית כזאת באמת מסוגלת להוציא אותה‬
‫מהמיטה"‪ ,‬חשב‪" ,‬אבל‪ ,‬לתוכנית הזאת יש גם חסרון גדול‪ ,‬כי היא מחייבת אותי להתחתן בזמן שבכלל לא‬
‫מתאים לי‪".‬‬
‫הוא הצליח להתקבל לתעשייה האווירית כמהנדס מטוסים זוטר‪ ,‬והיה נחוש להוכיח את יכולתו‪,‬‬
‫להצליח ולהתקדם מהר בסולם הדרגות‪ .‬נישואים יוכלו לעצור את התקדמותו‪ ,‬ולפגוע בתוכניותיו‪.‬‬
‫הוא הקדיש לעבודתו שעות רבות מעבר לשעות העבודה המקובלות‪ .‬כשהיה מגיע בשעות הערב‬
‫המאוחרות לחדרו‪ ,‬היה מטגן במחבת שנשאר משומן מהטיגון הקודם‪ ,‬כמה ביצי "עין"‪ ,‬טובל פרוסת לחם‬
‫עבה בחלמונים הרכים‪ ,‬אוכל בלהיטות ונרדם‪ ,‬לפעמים עדין לבוש בבגדי העבודה‪ .‬בבקרים היה מתעורר‬
‫בבהלה מצלצול השעון המעורר‪ ,‬וממהר להגיע בזמן להסעת העובדים‪.‬‬
‫בקצב עבודה אינטנסיבי זה‪ ,‬היה לו נוח לנסוע בכל סוף שבוע אל שושי‪ ,‬להשביע את תאבונו המיני‪,‬‬
‫לקבל ארוחה ביתית חמה וטרייה‪ ,‬ולהשלים את שעות השינה שמנע מעצמו במהלך שבוע עבודה מטורף‪.‬‬
‫אורח חיים כזה אינו מתאים לחיי נישואים‪ .‬הוא ידע שאין אישה שתסכים שבעלה יבחין בנוכחותה רק‬
‫בסופי שבוע‪ ,‬ואילו חיי נישואים תקינים עלולים לעכב את הגשמת חלום הקידום המקצועי המהיר שתכנן‬
‫להשיג לעצמו‪" .‬אבל"‪ ,‬הודה לעצמו‪" ,‬התוכנית של שושי נכונה‪ .‬אם ברצוני להציל את אימא זו הדרך‪".‬‬
‫מכיוון ששושי הייתה חברתו מזה שנים‪ ,‬התרגל אליה‪ ,‬והיה בטוח שאם ירצה להינשא‪ ,‬יבחר להתחתן‬
‫אתה‪" .‬בעצם אין לי ברירה‪ ,‬אני חייב להחליט עכשיו על חתונה בשביל אימא‪ .‬שושי צודקת‪ ,‬זו הדרך‬
‫היחידה לחלץ אותה מהדיכאון בו היא נמצאת‪ ,‬ולהעמיד אותה שוב על הרגלים‪ ".‬הוא נרכן ונשק לה‪" ,‬תודה‬
‫שאת מוכנה להתגייס כדי להציל את אימא שלי‪ .‬מתי נדבר איתה?"‬
‫‪311‬‬
‫"אין יותר טוב מהרגע הזה‪ .‬אנחנו עדין ליד הבית‪ ,‬בוא נבלה פה עוד כמה שעות‪ ,‬נכריח אותה לצאת‬
‫מהמיטה המלוכלכת הזאת‪ ,‬לכתוב רשימת מוזמנים‪ ,‬תפריט לאוכל‪ ,‬סידורי פרחים‪ .‬נחשוב על עוד כמה‬
‫דברים שיעסיקו אותה‪ .‬כדאי לעשות זאת עכשיו‪ ,‬כי כמו שהיא נראית היום‪ ,‬אני פוחדת שהפעם הבאה‬
‫יכולה להיות יותר מדי מאוחרת בשבילה‪".‬‬
‫לראובן היה קשה להסתגל לקצב המהיר שהכתיבה חברתו‪ .‬אבל זיכרון אמו המכורבלת במיטתה‪ ,‬והריח‬
‫שאפף אותה‪ ,‬שייכנעו אותו שהיא צודקת‪ ,‬וכי עליהם לנקוט בפעולה מידית‪.‬‬
‫"טוב בואי נחזור‪ ,‬ונפתיע אותה‪ ,‬לשם שינוי‪ ,‬במשהו שישמח אותה‪".‬‬
‫לאה הופתעה לראות את בנה וחברתו נכנסים שוב לדירה‪ .‬בנה היה האדם היחיד שקישר אותה אל‬
‫החיים‪ .‬היא שמחה לראות אותו‪ ,‬אבל היא הייתה עייפה‪ ,‬עייפה לדבר‪ ,‬עייפה מלהאזין להטפות המוסר שלו‪,‬‬
‫עייפה מלחיות‪ .‬מותשת הביטה בשני הצעירים המקרבים את כיסאותיהם אל מיטתה‪.‬‬
‫ראובן נטל את ידה‪ ,‬נרכן אליה‪ ,‬למרות הריח הדוחה שעלה ממנה‪ ,‬ואמר‪" ,‬אימא‪ ,‬החלטנו להתחתן‪.‬‬
‫אנחנו מבקשים ממך להשתדל להחלים מהר‪ .‬את צריכה לרקוד בחתונה שלי‪ .‬החלטנו להתארס ברגע‬
‫שתתאוששי‪ ,‬ותארגני לנו את האירוסים‪".‬‬
‫לאה הביטה בהם בשתיקה‪ .‬לקח לה זמן לקלוט את מה ששמעה‪" ,‬ראובן רוצה להתחתן"‪ ,‬חשבה‪" ,‬יהיה‬
‫לי נכד‪ .‬נכד שלי‪ ,‬וגם של יעקב‪ .‬עוד לא הכול אבוד‪ .‬הנכד של יעקב ושלי יגדל לידי‪ ".‬נשימתה נעצרה‪ .‬היא‬
‫לא השמיעה קול‪ .‬מרוב שמחה לא הצליחה להוציא הגה‪ ,‬היא אפילו לא העיזה לחייך‪ ,‬פן תתעורר‪ ,‬ותגלה כי‬
‫תקוותיה הן רק חלום‪.‬‬
‫"אתם באמת רוצים להתחתן?" שאלה‪ ,‬בקול לא קולה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל רק בתנאי שאת מארגנת לנו את האירוסים‪ ",‬ענה‪" ,‬לכן עליך להחלים מהר‪ .‬אנחנו מחכים רק‬
‫לך‪ .‬ברגע שתרגישי יותר טוב‪ ,‬תתקשרי אלי‪ ,‬ונבוא שוב לתכנן את הכול‪".‬‬
‫לאה לא הסכימה לחכות‪ .‬הם עוד עלולים להתחרט‪ ,‬לשנות את דעתם‪" .‬אני מרגישה הרבה יותר טוב‪.‬‬
‫אני בטוחה שאוכל לארגן אירוסים בזמן מאד קצר"‪ ,‬הבטיחה‪.‬‬
‫ראובן הבין כי הם הצליחו להעלות את הדג בחכתם‪ .‬עכשיו עליהם רק לנהוג בחוכמה כדי להמשיך‬
‫ולשמור על התעניינותה‪ ,‬ולהבטיח את יציאתה מהמטה‪.‬‬
‫"אימא‪ ,‬את עוד חולה"‪ ,‬מחה בקול‪ ,‬מחפה על שמחתו‪" ,‬שכחת את כאבי הגב? אני לא רוצה שתסכני‬
‫בשבילי את הבריאות שלך‪ .‬חכינו כל כך הרבה‪ ,‬נחכה עוד קצת שתבריאי‪ ,‬ואז נחליט על תאריך לאירוסים‪".‬‬
‫"ראובן אני לא כל כך חולה‪ .‬לדבר אני יכולה גם עכשיו‪ .‬הפה שלי לא חולה‪ .‬למה שלא תגידו לי את מי‬
‫אתם רוצים להזמין‪ ,‬ונחליט כמה להזמין‪ ,‬ומתי לערוך את האירוסים‪".‬‬
‫‪311‬‬
‫"אגיד לך מה אימא‪ .‬אם את באמת רוצה לדבר על אירוסים‪ ,‬אני אכין תה במטבח‪ .‬תלבשי איזה שהוא‬
‫חלוק ותבואי‪ ,‬נשב במטבח‪ ,‬נשתה תה ונדבר‪".‬‬
‫לאה קמה בזהירות מהמיטה‪ .‬היא שכבה זמן כה רב‪ ,‬עד שעכשיו נתקפה בסחרחורת כשניסתה לקום‪.‬‬
‫בתנועות זהירות התיישבה על המיטה‪ ,‬מחכה שהסחרחורת תפוג מעט‪ ,‬והיא תוכל להעיז‪ ,‬ולצעוד את‬
‫הצעדים המעטים שיביאו אותה אל חדר השירותים ולחדר האמבטיה‪ ,‬להפיג את הטעם הרע מפיה‪ ,‬ולנסות‬
‫להוריד את כותונת הלילה הזאת שכמו נצמדה אל גופה‪ .‬היא לא זכרה כמה זמן עבר מאז החליפה אותה‬
‫לאחרונה‪.‬‬
‫כשהגיעה לבסוף אל המטבח‪ ,‬ראובן לא הסכים לדבר על שום נושא עד שלא תסיים ללגום את כוס‬
‫התה שלה‪ .‬היא לגמה מהתה הממותק‪ ,‬ובלעה כמה נגיסות מפרוסת העוגה שחתך עבורה‪ .‬התה חימם את‬
‫גופה‪ ,‬והיא הרגישה לראשונה מזה שבועות‪ ,‬חיים חדשים זורמים בגופה‪.‬‬
‫כשהתחילו לדבר על האירוסים‪ ,‬הציעה לארגן בדירתה אירוע צנוע וכיבוד קל‪ ,‬כדי לארח כמה‬
‫מקורבים‪ ,‬ולהכריז על האירוסים‪ ,‬אבל לצעירים היו תוכניות אחרות‪.‬‬
‫הם הסבירו שהם עובדים במקומות עבודה גדולים‪ ,‬ויש להם מכרים רבים גם מהצבא וגם מהלימודים‪,‬‬
‫מה שמחייב אותם להזמין חברים רבים‪ .‬עוד הסבירו‪" ,‬המעמד שלנו מחייב אותנו להזמין את הממונים‬
‫עלינו‪ .‬אנחנו רוצים להרשים אותם‪ .‬הטכס חייב להיות מיוחד‪ ,‬לעשות רושם מפוצץ‪ ,‬במקום מכובד‪ ,‬עם‬
‫תפריט עשיר ומספר מוזמנים רב שיעזור לנו לשפר את המעמד שלנו בעבודה‪".‬‬
‫כוסות התה הוזזו הצידה‪ .‬דפי נייר נפרשו על השולחן‪ .‬רשימות מוזמנים התחילו להתארך‪ .‬שושי‬
‫ביקשה מאכלים מיוחדים שזכרה שאכלה בעבר אצל לאה‪ .‬דף התפריט הלך והתמלא‪ .‬עוד ועוד מנות נוספו‬
‫לרשימה‪ .‬הם התחילו לעלות על הנייר כמה רעיונות לעיצוב האולם‪.‬‬
‫לאה נוכחה לדעת שההכנות לטכס שהם מבקשים יערכו לפחות שבועות אחדים‪ .‬ראובן הכריח אותה‬
‫לשתות כוס תה שנייה‪ .‬הפעם הצליחה לסיים את פרוסת העוגה שהחלה לאכול קודם לכן‪ .‬היא הרגישה‬
‫שהדם חוזר לזרום בעורקיה‪ .‬המחשבות רצו במוחה‪.‬‬
‫היא התחילה לחשוב על ספקים מהם תוכל לקנות את המצרכים הנדירים ששושי ביקשה‪ ,‬התחילה‬
‫לחשב כמה פועלות חדשות תצטרך לגייס לעבודה במטבח‪ ,‬החליטה להתקשר למספר בעלי אולמות שיש‬
‫ברשותם אולם מרשים וגדול דיו למספר המוזמנים הרב שהם מזמינים‪ ,‬ולשריין אותו לתאריך מתאים‪.‬‬
‫עברו שעות‪ .‬הערב ירד‪ .‬שושי הכינה ארוחה קלה‪ .‬ראובן אוורר את חדר השינה‪ ,‬והחליף את מצעי‬
‫המטה‪ .‬לאה הצליחה לאכול פרוסת לחם‪ ,‬ושתתה עוד שתי כוסות תה‪.‬‬
‫ראובן הוביל אותה לחדר השינה‪ .‬היא הייתה נסערת מרוב רעיונות ותוכניות‪ ,‬והוא התחיל לדאוג שמא‬
‫העמיס עליה יותר ממה שהיא מסוגלת לספוג‪.‬‬
‫‪312‬‬
‫"אימא את מוכרחה להירגע עכשיו ולנוח‪ .‬אל תשכחי שאת עדין חולה‪ .‬תנוחי טוב‪ ,‬כדי שתוכלי להתחיל‬
‫בהכנות‪ ,‬אבל אל תהרגי את עצמך"‪ ,‬ובגיחוך הוסיף‪" ,‬אם תהרגי את עצמך בהכנות לאירוסים מי יכין לי את‬
‫החתונה?" המלה "חתונה" הציתה אור נוסף בעיני אמו‪.‬‬
‫"אל תדאג ראובנל'ה‪ ,‬לשמחות יש לי כוח‪ .‬אתה תראה איזו אירוסים וחתונה יפים אני אכין לך‪ .‬כל‬
‫העיר תדבר על החתונה שלך‪ .‬אם זו לא תהיה החתונה היפה ביותר בארץ‪ ,‬זה סימן שאיבדתי את הכישרון‬
‫המקצועי שלי‪ ,‬ואני מקווה שזה לא קרה‪".‬‬
‫חזרה לחיים‬
‫למחרת הגיעה במונית למטבח שנשאר בבעלותה‪ .‬היא לא הייתה במקום מאז מותו של יעקב‪ .‬למרות‬
‫שהפועלות היו במקום‪ ,‬והמטבח המשיך לפעול‪ ,‬נוכחה מיד לגלות שהמקום סובל מהידרדרות ומהזנחה‬
‫רבה‪.‬‬
‫המטבח שהיה בעבר נקי ומצוחצח‪ ,‬היה עכשיו מלוכלך‪ .‬הפועלות עבדו בעצלתיים‪ .‬מצרכים מקולקלים‬
‫עמדו בכל מקום‪ .‬שקי זבל גדושים חסמו את המעברים‪ .‬לחמים נגוסים ומילונים רקובים התגלגלו על‬
‫הרצפה‪ .‬היא נוכחה לדעת כי תצטרך להשקיע מאמץ רב כדי להחזיר את המקום למצבו הקודם‪ ,‬אבל‬
‫המחשבה שתוך כדי כך תעסוק גם בהכנות לאירוסים של בנה‪ ,‬נסכה בה כוחות חדשים‪ ,‬והיא הייתה בטוחה‬
‫שתוכל לעמוד במשימה‪.‬‬
‫דבר ראשון עליה להפיח חיים חדשים בצוות העובדות שלה‪ .‬היא אספה אותן‪ ,‬וספרה להן שבנה עומד‬
‫להתארס‪ ,‬וכי מלבד העבודה השוטפת יהיה עליהן להכין גם את הטכס‪ ,‬ומכיוון שעומס העבודה עומד‬
‫לגדול‪ ,‬היא מתכוונת להעלות את שכרן‪ .‬העובדות הניעו ראשן בשמחה‪.‬‬
‫"אני מוכנה להעלות בעתיד שוב את השכר‪ ,‬אם הטכס יעמוד בסטנדרטים הגבוהים שלי"‪ ,‬הבטיחה‪,‬‬
‫"ואם יהיה צורך אני מוכנה גם לשכור עוד עובדות‪ ".‬העובדות חייכו לשמע הבטחותיה‪ ,‬והביעו את הסכמתן‬
‫להירתם לעזרתה‪.‬‬
‫היא בחרה באחת העובדות‪ ,‬ומינתה אותה למנהלת הטכס‪ ,‬וגם לכל אחת מהאחרות הקצתה תחום‬
‫אחריות ותואר‪ .‬אחת העובדות מונתה לטבחית‪ ,‬השנייה נבחרה לאחראית מחסן‪ ,‬השלישית נבחרה‬
‫‪313‬‬
‫לאחראית משקאות‪ ,‬הרביעית הפכה לאחראית הקניות‪ ,‬אחרת מונתה כאחראית על המזון שבקירור‪ .‬כך‬
‫קיבלה כל אחת מהעובדות תואר‪ ,‬ונדרשה לדאוג לניקיון הגזרה שלה‪.‬‬
‫היא נכנסה למשרדה‪ ,‬והתחילה בסדרת טלפונים לבעלי אולמות‪ ,‬לספקים‪ ,‬למלצרים‪ ,‬למעצבת אולמות‪,‬‬
‫לחנות פרחים‪ ,‬לצלם ולתזמורת‪ .‬כשיצאה כעבור שעות אחדות מהמשרד‪ ,‬אוזנה וידה האוחזת בשפופרת‬
‫הטלפון כואבים‪ ,‬נוכחה לדעת שחל שיפור במצב הניקיון של המטבח‪.‬‬
‫רוח חדשה נשבה בין העובדות‪ .‬החיוניות שלהן גברה‪ ,‬קצב העבודה שלהן גבר‪ .‬היא ידעה להחמיא לכל‬
‫אחת‪ ,‬וכשחזרה מותשת לביתה כבר הייתה בטוחה שתוכל לעמוד במשימה‪ ,‬ולהכין טכסי אירוסים‬
‫ונישואים מפוארים לבנה‪.‬‬
‫כשהגיע מועד האירוסים‪ ,‬גבה החלים לחלוטין‪ ,‬והיא כבר לא זכרה שהייתה חולה אי פעם‪.‬‬
‫שיקום‬
‫טכסי האירוסים והנישואים של ראובן ושושי היו מפוארים ורבי משתתפים‪ ,‬והפכו לשיחת היום‪ ,‬גם‬
‫בפי אלו שלא הצליחו לקבל הזמנה אליהם‪.‬‬
‫בעקבות שמחות אלו‪ ,‬קיבלה הזמנות רבות להכנת אירועים נוספים‪ .‬הלקוחות שלה היו עכשיו‬
‫מהנדסים וחבריהם‪ .‬היא התמחתה בהכנת אירועים מפוארים‪ ,‬ותוך שנים אחדות הפכה למארגנת‬
‫האירועים המפורסמת והיוקרתית ביותר‪ .‬רק בעלי אמצעים יכלו להרשות לעצמם להזמין לעצמם אירוע‬
‫מ"המטבח של לאה‪ ".‬בשנים אלו‪ ,‬רכשה אולם מפואר וגם חנות פרחים כדי שתוכל לשלוט בעיצוב וקישוט‬
‫האולם בצורה שונה לכל אירוע‪ .‬היא נאלצה להגדיל את שטחי הבישול שלה‪ ,‬והוסיפה עוד שתי קומות‬
‫לבנין בו שכן המטבח‪ .‬בקומה העליונה התקינה לעצמה משרד מפואר‪ ,‬בו קיבלה את לקוחותיה‪ ,‬שם יכלה‬
‫להציג בפניהם תמונות מאירועים מפוארים שהפיקה בעבר‪.‬‬
‫תמיד ידעה להציע ללקוחות משהו חדש‪ ,‬מקורי‪ ,‬שונה ומפתיע‪ ,‬וללקוחותיה היה רצון ודי כסף להשיג‬
‫לעצמם אירוע שידהים את כל מיודעיהם‪ ,‬ובעיקר את מתחריהם ושונאיהם‪.‬‬
‫‪314‬‬
‫קי"ב ‪ -‬אין‬
‫החוטא נשכר‬
‫הפעולה הראשונה שביצע דוד קליין כשירש את עסק חמיו‪ ,‬הייתה לפנות את הריהוט הישן מהמשרד‪,‬‬
‫ולעצב לעצמו משרד יוקרתי‪ .‬בהנאה התרווח בכסא המנהלים החדש והמפואר שרכש‪ ,‬וחלם להרחיב את‬
‫העסקים‪ ,‬ולהגדיל את הרכוש הרב שקיבל בירושה‪.‬‬
‫אבל החלום שלו התחיל להיסדק מיד בתחילה‪.‬‬
‫ראשונים פנו אליו פנו אליו נועה ושמואל‪ .‬בעיני נועה לא מצא חן הדרך בה השתלט גיסה על עסקי‬
‫המשפחה‪ .‬היא שכנעה את בעלה לא לתת יד לשותפות המנשלת את דודתה מהעסק המשפחתי‪.‬‬
‫שמואל קיבל את דעתה‪ .‬הוא בכלל לא היה מעוניין להיכנס לתחום המזון‪ .‬הוא התמחה בניהול‬
‫חשבונות‪ ,‬והעדיף להתרכז בתחום התמחותו‪.‬‬
‫הם פנו אל דוד‪ ,‬והודיעו שהם מבקשים לפרוש מהעסק המשפחתי‪ ,‬ולקבל לבעלותם רק את בנין‬
‫המשרדים בו שוכן משרד הנהלת החשבונות‪ .‬הוא לא יכל לסרב לבקשה‪ ,‬כיוון שביקשו פחות ממה שהגיע‬
‫להם‪ ,‬ונאלץ לוותר על בניין המשרדים‪ ,‬ולהעביר את הבעלות עליו לגיסו וגיסתו‪.‬‬
‫שמואל התמסר לעבודתו כרואה חשבון‪ ,‬והצליח להרחיב ברבות השנים את משרדו‪ ,‬לצרף עובדים‬
‫נוספים‪ ,‬ולהפוך את המשרד‪ ,‬למשרד משגשג שפרנס בכבוד את משפחתו‪.‬‬
‫לאחר מכן פנו אליו ניצה ושלום‪ ,‬ובקשו גם הם להיפרד מהשותפות המשפחתית‪ .‬לשותפות היו ארבע‬
‫חנויות בירושלים‪ ,‬והם ביקשו לקבל את החנויות לרשותם‪ ,‬ולהתנתק מהעסק המשפחתי‪ .‬דוד נאלץ‬
‫להסכים גם לבקשה זו‪ ,‬אבל עכשיו עמדו לרשותו ארבע חנויות פחות‪.‬‬
‫‪315‬‬
‫בתחילה שמח לשמוע שגיסיו רוצים לעזוב‪ .‬הוא נשאר הבעלים היחידי של רשת חנויות "כל‪-‬זול" בגוש‬
‫דן‪ ,‬ויוכל להחליט בעצמו בכל המהלכים העסקיים‪ .‬הוא קיווה שללא שותפים יצליח להרחיב בתנופה את‬
‫עסקיו‪ ,‬לפתוח עוד חנויות‪ ,‬ולהגדיל את רכושו‪ .‬אבל‪ ,‬הוא לא הצליח להגשים את חלומו‪ .‬מהר מאד הוא‬
‫גילה שהוא מתקשה להתמודד לבדו עם התחרות בענף חנויות הכול‪-‬בו‪.‬‬
‫באתרים בהם השתוקק לפתוח חנויות חדשות‪ ,‬גילה מתחרים שהקדימו ופתחו חנות משלהם‪ .‬חנויות‬
‫אחרות נאלץ לסגור מש ום שמתחריו הצליחו למשוך לחנויותיהם את לקוחותיו בטכסיסים שהוא לא העלה‬
‫בדעתו‪ .‬החלטות אחדות שלו התגלו כמוטעות‪ .‬הוא מיקם חנויות במקומות לא מתאימים‪ ,‬ומינה אנשים לא‬
‫מתאימים לתפקידים בכירים‪.‬‬
‫בניגוד ללאה‪ ,‬לא ידע להאציל סמכויות‪ ,‬לא השכיל לקדם עובדים מוכשרים‪ ,‬לא ידע להקשיב להצעות‬
‫עובדיו‪ ,‬לקלוט מהם רעיונות מועילים‪ ,‬ולזכות בנאמנותם‪.‬‬
‫הוא לא ידע כמוה להחניף ללקוחות‪ ,‬לגלות את נקודות החולשה שגורמת להם לקנות מצרכים שהוא‬
‫מבקש למכור להם‪ ,‬ולפתות אותם לבזבז את כספם דווקא בחנויותיו‪.‬‬
‫השילוב הנפלא בין החזון של לאה והזהירות של יעקב‪ ,‬היה המתכון להצלחת העסקים‪ ,‬בתקופה בה הם‬
‫ניהלו את העסק‪ .‬שילוב זה היה חסר לו‪ .‬אופיו הקשוח אפשר לו לשרוד את תקופת השואה‪ ,‬ולבסס את‬
‫עצמו כסוכן מכירות מצליח‪ ,‬אך אופי זה לא התאים לניהול עסקים בהיקף שעליו חלם‪.‬‬
‫שנים אחדות לאחר שהתיישב בכסא המנהלים המפואר‪ ,‬גילה שלא רק שלא הצליח להרחיב את עסקיו‪,‬‬
‫אלא שמצבם בכי רע‪ ,‬וכי עליו להיאבק כדי לא לאבד את שארית הרכוש שנותרה בידיו‪.‬‬
‫בקנאה קרא על עסקיה המשגשגים והמתרחבים של לאה‪ ,‬ועל הצלחותיה הכלכליות‪ .‬עכשיו הבין‬
‫שטעה כאשר מנע ממנה לקבל את חלקה בירושה‪ ,‬וכי הפסיד כאשר ניסה לנהל את העסקים ללא עזרתה‪.‬‬
‫הוא קלט‪ ,‬שלו היה משאיר אותה בעסק‪ ,‬היא הייתה עוזרת לו להשיג את ההצלחה שחלם להשיג‪,‬‬
‫ושלא ידע כיצד להשיג בכוחות עצמו‪ ,‬והתפלל שלא יגיע היום‪ ,‬בו יצטרך לפנות אליה כדי לבקש ממנה‬
‫לעזור לו להציל את עסקי המשפחה מאובדן מוחלט‪.‬‬
‫‪316‬‬
‫קי"ג – ראובן ‪-‬‬
‫סתיו ‪7719 -‬‬
‫כשפרצה מלחמת יום כיפור‪ ,‬היה הדור הצעיר במשפחה צעיר מכדי לקחת חלק בקרבות‪ .‬מיכאל‪ ,‬בנם‬
‫הבכור של אפרת ודוד‪ ,‬הנכד הבכור‪ ,‬היה רק בן שש עשרה‪ .‬אבל לבבות בני המשפחה הלמו‪ ,‬יחד עם לבב‬
‫העם‪ ,‬לשמע חדשות המלחמה המזעזעות‪ .‬הם התחלחלו למחשבה ששוב הם נאלצים להלחם על קיום‬
‫מדינתם‪.‬‬
‫ראובן גויס ביום כיפור‪ ,‬בשעת התפילה בבית הכנסת‪ .‬הוא לא ניהל אורח חיים דתי‪ ,‬אבל ביום כיפור‬
‫נהג לצום‪ ,‬וזה היה גם היום היחיד בשנה שבו ביקר בבית הכנסת‪.‬‬
‫כשחזר לביתו כדי לקחת את מדיו‪ ,‬מצא את הבית ריק‪ .‬שושי הייתה עדין בבית הכנסת‪ .‬היא שבאה‬
‫מבית חיל וני‪ ,‬הפכה להיות יותר דתית ממנו‪ .‬למרות שהיו נשואים כבר ארבע שנים‪ ,‬לא הצליחה להיכנס‬
‫להריון‪ .‬היא עברה בדיקות רבות‪ ,‬הלכה לרופאים שונים‪ ,‬הללו עשו בגופה טיפולים משפילים ומכאיבים‪,‬‬
‫אבל כל אלו לא הועילו לה‪.‬‬
‫"מה עוללתי‪ ,‬כדי לקבל עונש כה כבד?" בת שלושים ושמונה‪ ,‬ידעה שהיא מנהלת מרוץ נגד השעון‬
‫הביולוגי שלה‪ ,‬ואם לא תצליח להרות בזמן הקרוב‪ ,‬תאבד בעתיד סיכוי ללדת‪.‬‬
‫"מה שווה אישה‪ ,‬אם אין היא יכולה להרות? אם היא לא יכולה ללדת?" לא היה רופא או מרפאה‬
‫המתמחים בטיפולי פוריות שלא פנתה אליהם‪ ,‬מקללת בליבה את הרופא שביצע בה את ההפלה בעת‬
‫שרותה הצבאי‪ .‬הייתה מוכנה לשלם כל מחיר‪ ,‬כלכלי‪ ,‬גופני ונפשי כדי להרות‪ ,‬אבל היא לא הצליחה‬
‫במשימתה‪ .‬ולכן לא נותר לה אלא להתפלל‪.‬‬
‫לבני ברק לא נסעה יותר‪ .‬לאה לא הסתירה את שנאתה אליה‪ ,‬בגלל עקרותה‪.‬‬
‫‪317‬‬
‫לאה ידעה שלא בנה הוא העקר‪ ,‬ולא בו האשמה על כי אין לבני הזוג ילדים‪ .‬הנכד הגדל בקנדה‪ ,‬שרק‬
‫היא ידעה עליו‪ ,‬הוא ההוכחה ליכולת הפריון שלו‪ .‬היא התפללה לנכד‪ ,‬השתוקקה לחבק אותו בזרועותיה‪,‬‬
‫להרעיף עליו אהבה‪ ,‬נשיקות‪ ,‬פינוקים ומתנות‪ .‬כה התהוותה לו‪ ,‬וכלתה אכזבה אותה‪.‬‬
‫כלתה אינה מסוגלת לספק את הדבר היחידי שנדרש ממנה‪ .‬היא רצתה ממנה רק דבר אחד‪ ,‬שתקלוט‬
‫את זרעו היקר של בנה ברחמה‪ .‬ובדבר הפשוט הזה‪ ,‬שכל חתולה יודעת לעשות‪ ,‬היא לא הצליחה‪ .‬היא‬
‫תיעבה אותה‪ ,‬ולא רצתה לראות את פניה‪ .‬שושי חשה בשנאתה‪.‬‬
‫"אמי מתפללת בשבילך‪ ",‬אמר ראובן‪ .‬הוא היה רוצה ששתי הנשים החשובות בחייו יחיו בשלום אבל‪,‬‬
‫הן התחרו בפניו מי מהן סובלת יותר בגלל משפחתן חסרת הילדים‪.‬‬
‫אבל כשפרצה המלחמה‪ ,‬התפללו שתיהן לשלומו של האיש ששתיהן אהבו‪ .‬ימי המלחמה עברו עליהן‬
‫כסיוט שאינו מסתיים‪ .‬הן היו צמודות לרדיו ולטלפון‪ ,‬לא מרפות משני המכשירים לרגע‪ ,‬שמא יחמיצו איזו‬
‫מילה‪ ,‬איזו ידיעה שתרגיע אותן‪ ,‬ותבשר להן שיקירן עודנו חי‪.‬‬
‫ראובן חזר חי ושלם‪ ,‬גם אם מדוכא מזיכרון מראה טובי מפקדיו‪ ,‬והאהובים בחבריו שנפלו לנגד עיניו‪.‬‬
‫חזרתו גרמה ללאה אושר רב‪ ,‬אושר שעזר לה להתגבר על הידיעה שפעם נוספת קיבל העסק שלה מהלומה‬
‫מוחצת‪ ,‬כמעט מכת מוות‪.‬‬
‫עסק השמחות שלה נסגר לחלוטין בתקופת המלחמה‪ ,‬ולא הצליח להתאושש גם לאחר תום הקרבות‪.‬‬
‫מספר ההרוגים והפצועים האדיר‪ ,‬מצב הרוח הלאומי השפוף‪ ,‬המצב הכלכלי ששוב הורע‪ ,‬כל אלו לא‬
‫אפשרו לעסק להתאושש‪.‬‬
‫היא הייתה עכשיו כבר בת חמישים ושש‪ ,‬מוכת אכזבות‪ ,‬צינית ומרירה‪ .‬חלומותיה קרסו‪.‬‬
‫המחשבה שאין לה בשביל מי לעמול‪ ,‬רדפה אותה‪ .‬ראובן חשוך ילדים‪ ,‬ואינו נזקק לפרי עמלה‪ .‬למה לה‬
‫להתאמץ‪ ,‬אם אין לה למי להוריש את העסק‪.‬‬
‫היא המשיכה ללכת בכל יום למטבח שברחוב השומר‪ ,‬ולבשל יחד עם פועלותיה‪ ,‬ללקוחות הותיקים‬
‫שעדין היו באים לקנות אוכל לשבתות וחגים‪ .‬אבל לא היו לה די אנרגיות לנסות להפיח חיים בעסק‬
‫הגוסס‪ ,‬ולהחזיר אותו למצבו הקודם‪.‬‬
‫היא לא ידעה שגם מצבו הרפואי של נכדה היחיד‪ ,‬יהונתן‪ ,‬החי בטורונטו‪ ,‬אינו טוב‪.‬‬
‫‪318‬‬
‫קי"ד – יהונתן ‪-‬‬
‫טורונטו ‪7711 -‬‬
‫יהונתן לא זכר את אותה תקופה בחייו שבה לא היה צריך לקבל זריקות אינסולין‪ .‬גם זיכרונותיו‬
‫הקדומים ביותר‪ ,‬היו זיכרונות על אביו ואמו‪ ,‬הדוקרים את אצבעו‪ ,‬נוטלים ממנה טיפת דם‪ ,‬בודקים את‬
‫רמת הסוכר בה‪ ,‬ומזריקים לו זריקות אינסולין‪ .‬בסביבות גיל תשע‪ ,‬התחיל לבצע בעצמו את בדיקות הדם‪.‬‬
‫הוא ידע לדקור את אצבעותיו‪ ,‬שהפכו במשך השנים לנוקשות ומחוספסות בגלל הדקירות הרבות‪,‬‬
‫לסחוט מהן טיפת דם‪ ,‬ולבדוק את כמות הסוכר בה‪ .‬כשנתיים לאחר מכן החל להזריק לעצמו אינסולין‪,‬‬
‫ולטפל בעצמו ללא עזרת הוריו‪ .‬העובדה שלמד להזריק לעצמו‪ ,‬לא הקלה מעליו את מעמסת מחלתו‪.‬‬
‫הוא שנא את המחלה‪ ,‬שנא את גופו הבוגד‪ ,‬שנא את מגבלותיו‪ ,‬שנא את חולשתו‪ ,‬שנא להיות שונה‬
‫מחבריו‪ ,‬שנא לחשוב על כל מאכל ושתייה שהוא מכניס לפיו‪ ,‬שנא את העובדה שלפני כל אירוע עליו‬
‫לתכנן מה יהיה מותר לו לאכול‪ ,‬וממה יהיה עליו להתנזר‪ ,‬שנא להיות צמוד תמיד למזרקים ולערכות‬
‫בדיקת דם‪ ,‬שנא את העובדה שאסור לו לאכול‪ ,‬לפני שבדק את רמות הסוכר בדמו‪ ,‬הזריק לעצמו אינסולין‪,‬‬
‫והמתין עד שהאינסולין יתפשט במערכת הדם שלו‪ .‬הוא שנא את חייו‪.‬‬
‫בגיל ארבע עשרה עבר ללמוד בישיבה בטורונטו‪ .‬הוא קיבל חדר בישיבה‪ ,‬אבל העדיף לחזור כל ערב‬
‫ולישון בבית הוריו‪ .‬האהבה שהרעיפו עליו‪ ,‬והפינוקים שקיבל מהם‪ ,‬היו נקודות האור היחידות בחייו‬
‫הקשים‪ .‬למרות שחזר לישון בבית הוריו‪ ,‬המעבר לישיבה איפשר לו להיות הרבה יותר עצמאי‪ .‬עכשיו אף‬
‫אחד לא פיקח על ארוחותיו‪.‬‬
‫יושב עם חבריו ליד שולחנות ערוכים בכמויות מזון גדולים ומפתים‪ ,‬ידע יפה מה וכמה מותר לו לאכול‪,‬‬
‫ומה אסור עליו‪ ,‬אבל הייתה לו כמיהה ילדותית למתוקים‪ ,‬ולעיתים קרובות התפתה להתעלם מהאיסורים‪,‬‬
‫‪319‬‬
‫והרשה לעצמו לאכול מה שאסור עליו‪ .‬במסיבות‪ ,‬הרשה לעצמו לשתות משקאות חריפים‪ ,‬להשתכר‪,‬‬
‫להפריז באוכל‪ ,‬ולפעמים הרשה לעצמו אפילו לדלג על זריקת אינסולין‪.‬‬
‫הוא ידע שיש מחיר להשתוללויות וחוסר אחריות‪ .‬הוא שילם עליהם בקריסת מערכות בגופו‪ .‬רמות‬
‫הסוכר השתוללו בדמו‪ ,‬עלו לדרגות גבוהות בהרבה מהרצוי‪ ,‬וירדו לרמות מסוכנות‪.‬‬
‫בבקרים התעורר עם כאבי ראש נוראים‪ .‬המערכת החיסונית של גופו לא תפקדה כהלכה‪ .‬הוא חלה שוב‬
‫ושוב במחלות שונות‪ ,‬כאלו הקשורות למחלת הסוכרת‪ ,‬וכאלו שאינן קשורות אליה‪.‬‬
‫כושר הראיה שלו נפגע‪ ,‬והוא הרכיב משקפים עם עדשות עבות‪ .‬הכליות שלו התקשו לעמוד במעמסה‪,‬‬
‫ו קרסו מפעם לפעם‪ .‬עכשיו היה צריך‪ ,‬לא רק להזריק לעצמו‪ ,‬אלא גם לבלוע כדורים בגדלים ובצבעים‬
‫שונים שעזרו למערכת הכליות שלו להמשיך ולתפקד‪.‬‬
‫הוא לא התמיד גם בלקיחת כדורים אלו‪ ,‬וכאשר השתפרה הרגשתו‪ ,‬הפסיק את לקיחתם‪ ,‬ושוב הרשה‬
‫לעצמו לדלג על הזרקה‪ ,‬להפסיק את בדיקת רמת הסוכר‪ ,‬לדלג על ארוחה‪ ,‬ולהפריז בזו שאחריה‪ .‬כשהיה בן‬
‫תשע עשרה הכליות שלו קרסו‪.‬‬
‫הוא אושפז בבית החולים‪ ,‬והבדיקות הוכיחו ששתי כליותיו הפסיקו לעבוד‪ .‬שלוש פעמים בשבוע נאלץ‬
‫לבלות לילה בבית חולים מחובר למכונת דיאליזה שטיהרה את זרם הדם שלו‪.‬‬
‫אסתר ישבה לידו כשגמר את אחד מטיפולי הדיאליזה שלו‪ ,‬ועזרה לו לאסוף את חפציו‪ .‬היא ראתה את‬
‫עיניו הכבויות‪ ,‬והתחננה לפניו‪" ,‬יהונתן‪ ,‬אל תישבר‪ .‬עברנו כל כך הרבה יחד‪ ,‬נעבור גם את זה‪ .‬אנחנו עוד‬
‫נגלה איך לנצח את המחלה‪ .‬כל זמן שאנחנו נלחמים יחד‪ ,‬אנחנו ננצח אותה‪".‬‬
‫"מי תרצה אותי?" שאל בכאב‪" ,‬בחור פגום‪ .‬גם חולה סכרת‪ ,‬גם חסר כליות‪ ,‬אף אחת בעולם לא תרצה‬
‫אותי‪ ,‬אני חסר כל ערך‪".‬‬
‫"אתה לא חסר ערך"‪ ,‬צעקה אסתר‪ ,‬מנסה לכבוש את הבהלה והפחד שבקולה‪" .‬אתה אמיץ‪ ,‬ישר‪ ,‬נאמן‪.‬‬
‫האדם הכי אמיתי שהכרתי בכל ימי חיי‪ .‬המחלה היא רק אחת מכל תכונות האופי הנהדרות שלך‪ ,‬שלא‬
‫תעיז לזלזל בערכך‪ ,‬כי אני יודעת את הערך האמיתי שלך‪".‬‬
‫"אני הבן היחיד שלכם‪ ,‬ותמיד הרגשתי שאני צריך להיות הכי טוב‪ ,‬הכי מיוחד‪ .‬את כל התקוות שלכם‬
‫תליתם בי‪ ,‬ועכשיו בגלל המחלות האלו אני לא שווה אפילו לנחות שבין חברי‪".‬‬
‫"יהונתן‪ ,‬אני רוצה שתדע‪ ,‬שתמיד היית כל מה שחלמנו למצוא בבן‪ .‬אתה הגשמת את כל החלומות‬
‫שלנו‪ .‬אתה טוב לנו מעשרה בנים אחרים‪ .‬ותזכור את זה טוב‪ ,‬לא הייתי מחליפה אותך בעשרה בנים‬
‫אחרים‪ ,‬אפילו הם בריאים‪ ,‬ואין להם שום מחלה‪ .‬אתה הבן שלנו‪ ,‬ואנחנו אוהבים אותך‪ ,‬לא מאוכזבים‪ ,‬רק‬
‫נלחמים למצוא לך רפואה‪".‬‬
‫‪321‬‬
‫קט"ו ‪ -‬חורף ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫המומים מצער ומכאב‪ ,‬התחילו אסתר ואביגדור להתעניין באפשרות לעזור לבנם‪ .‬הרופאים אמרו שכדי‬
‫לשחררו מהדיאליזה‪ ,‬יש להשתיל כליה מתאימה בגופו‪.‬‬
‫"אתם מוכנים להיבדק ולראות אם הכליות שלכם מתאימות לבן שלכם?" שאל הרופא בעדינות‪" ,‬כליות‬
‫של קרובי משפחה הם בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר להתאים לחולה"‪ ,‬הוסיף‪.‬‬
‫אסתר לא ענתה‪ ,‬קולה היה חנוק מדמעות‪ ,‬והיא חששה שאם תנסה לדבר‪ ,‬תפרוץ בבכי‪.‬‬
‫"אנחנו נשמח להיבדק"‪ ,‬ענה אביגדור בשם שניהם‪" ,‬אבל יש רק סיכוי קלוש שהכליות שלנו יתאימו‪ ,‬כי‬
‫יהונתן הוא בן מאומץ‪ ".‬הוא נזקק לאומץ כדי להוציא מפיו את המלים "בן מאומץ‪".‬‬
‫תשע עשרה שנים נצרו הוא ואשתו את הסוד‪ ,‬ולא גילו אותו לאף אחד ממכריהם‪ ,‬אבל רגע זה הוא‬
‫רגע חרום‪ ,‬ולא זה הזמן לחשוב על הדימוי העצמי שלהם‪ .‬הרופא המופתע‪ ,‬בדק בכל זאת את התאמתם‪,‬‬
‫ומצא שכליותיהם אינן מתאימות ליהונתן‪.‬‬
‫עכשיו התחילה תקופת המתנה לכליה מתאימה‪ .‬שלוש פעמים הוזעק יהונתן בדחיפות לבית החולים‪,‬‬
‫כדי להשתיל בו כליה‪ ,‬ובכל שלושת הפעמים התברר שהכליה שהזדמנה לבית החולים‪ ,‬אינה מתאימה לו‪.‬‬
‫קריאות השווא הללו תסכלו אותו עוד יותר‪ ,‬סבלנותו פקעה‪ ,‬והוא איבד את אמונתו שאי פעם תמצא‬
‫כליה מתאימה עבורו‪ .‬מצבו הנפשי הורע‪ ,‬ומחשבות מוות מילאו את ליבו‪ .‬המחלה‪ ,‬בגידת הגוף‪ ,‬ההזרקות‬
‫בהן חייו תלויים‪ ,‬בדיקות הדם המכאיבות‪ ,‬הכליות שקרסו‪ ,‬ההמתנה מורטת העצבים לכליה מתאימה‪,‬‬
‫הגבלות התזונה החמורות‪ ,‬כל אלו העיקו עליו‪ ,‬ונטלו את הטעם מחייו‪.‬‬
‫‪321‬‬
‫מודעת לקשייו‪ ,‬עקבה אסתר בדאגה אחרי מצבי הרוח הקשים ומצבו הנפשי המדרדר של בנה‪ .‬היא‬
‫אהבה אותו‪ .‬לעיתים קרובות חשבה שלא הייתה מצליחה‪ ,‬בשום אופן‪ ,‬לאהוב יותר ילד שהיה יוצא‬
‫מרחמה‪ .‬המחלה‪ ,‬הקשיים‪ ,‬המאבקים והדאגה לבנה רק הגבירו את אהבתה אליו‪.‬‬
‫הפסיכולוג שאיתו התייעצה לא הקל עליה‪" .‬לחולי סכרת קל מאד להתאבד‪ ",‬הזהיר אותה‪" ,‬הם לא‬
‫צריכים להשיג כלי נשק‪ .‬כל מה שהם צריכים לעשות‪ ,‬זה "לשכוח" להזריק לעצמם כמה פעמים זריקות‬
‫אינסולין‪ ,‬או להזריק יותר מידי אינסולין בבת אחת‪ ,‬וכבר הם משיגים את מה שהם רוצים‪".‬‬
‫אסתר כבשה יבבה שבקעה מגרונה‪ ,‬לשמע הזהרותיו‪" .‬עליך לעקוב אחריו‪ ,‬ולעשות כל מה שאת יכולה‬
‫כדי לעודד אותו‪ ",‬הזהיר אותה‪.‬‬
‫*‬
‫כל אותו הזמן ידעו שניהם‪ ,‬היא ובעלה‪ ,‬היכן יוכלו למצוא כליה מתאימה לבנם‪.‬‬
‫"עלינו להתקשר לישראל‪ ,‬ולספר לאביו ואמו על המחלה שלו‪ .‬הם צריכים להיבדק‪ ,‬ולראות אם אחד‬
‫מהם מתאים‪ ,‬ורוצה לתרום לו כליה"‪ ,‬אמר אביגדור‪.‬‬
‫אסתר ידעה שבעלה צודק‪ ,‬אבל היה לה קשה לפנות אליהם‪.‬‬
‫"תשע עשרה שנה אנחנו ההורים היחידים שלו" טענה באוזניו‪" .‬אנחנו אוהבים אותו‪ .‬סבלנו יחד איתו‪,‬‬
‫עברנ ו איתו את כל הקשיים ושנות הסבל הארוכות שהמחלה הביאה עליו ועלינו‪ .‬איך נוכל עכשיו להתחלק‬
‫בו פתאום עם הורים שנטשו אותו בידינו לפני תשע עשרה שנים?"‬
‫" הם לא נטשו אותו‪ ,‬את יודעת שהם לא יכלו לגדל אותו ולכן אנחנו זכינו בו‪ ,‬ולא מה שאנחנו‬
‫מרגישים חשוב‪ ,‬אלא מה שטוב לנתי"‪ ,‬ענה אביגדור‪ .‬היא ידעה שהוא צודק‪ ,‬אבל היה לה קשה להביא את‬
‫עצמה לפעול בניגוד לתחושותיה‪" .‬אנחנו נאבד את הבן שלנו"‪ ,‬צעקה עליו‪ ,‬כי לא יכלה לצעוק על אי‬
‫הצדק‪ ,‬על זה שהבן שלה חולה‪ ,‬על הכאבים שלו‪ ,‬על הכליות שקרסו‪ ,‬על שהוא נזקק להשתלה‪.‬‬
‫"נאבד אותו? נאבד אותו אם לא נשיג לו מהר כליה‪ .‬הוא יקבל כליה מאביו או מאמו‪ ,‬אבל יהיה גם‬
‫שלנו‪".‬‬
‫"הוא היה שלנו‪ ,‬כל עוד לא הכיר את המשפחה שלו‪ ,‬אבל אם יכיר אותם‪ ,‬הוא יהיה שלהם‪ ,‬ואנחנו‬
‫נשאר בידיים ריקות‪".‬‬
‫"קיבלנו מתנה נהדרת‪ .‬אם ההשתלה תציל את חייו ונצטרך להחזיר את המתנה להורים‪ ,‬עדין יישארו‬
‫לנו השנים הנפלאות שהיו שלנו‪ .‬אנחנו לא יכולים לסכן את החיים שלו מתוך אנוכיות‪".‬‬
‫היא כאבה לפנות אל אנשים שלא עמדו בלילות ליד מיטת בנה‪ ,‬שלא הקשיבו בדאגה לקול נשימותיו‪,‬‬
‫שלא בכו עמו בשעות ההזרקה‪ ,‬לא נשאו אותו בוכה על ידיהם‪ ,‬לא ספגו בפיהם את דמעותיו המלוחות‪ ,‬לא‬
‫נתנו לו כתף להישען עליה בשעות הקשות‪ ,‬ולהתחלק איתם בבן האהוב‪.‬‬
‫‪322‬‬
‫היא הצטערה לפנות לאותם הורים‪ ,‬שמסרו אותו בידיה מיד אחרי לידתו‪ ,‬וסמכו עליה שתתן לו את כל‬
‫מה שיזדקק לו במהלך חייו‪ ,‬ועכשיו כשהוא זקוק לדבר המשמעותי ביותר בחייו‪ ,‬כליה‪ ,‬אין היא יכולה‬
‫לספק אותה‪ ,‬והיא חייבת לחזור אליהם‪ ,‬להודות שרק הם יכולים להעניק לו כליה‪.‬‬
‫"זהו הדבר הקשה ביותר בחיים שלי"‪ ,‬חשבה‪" ,‬להסכים לשתף אותם‪ ,‬להתחלק בו עם המשפחה שלו‪,‬‬
‫לוותר עליו‪ .‬הייתי רוצה שהוא יהיה רק שלי‪ ,‬אבל זה כנראה לא אפשרי‪ .‬אני חייבת לוותר‪ .‬זהו הקורבן‬
‫שאני חייבת להקריב בשביל הבן שלי‪".‬‬
‫כניעה‬
‫ההתנגדות הנפשית שלה לפנות להוריו הייתה רבה‪ ,‬אבל מצבו הנפשי הקשה של נתי הכריע את הכף‪.‬‬
‫לאחר ימי ההתלבטות‪ ,‬עשתה את מה שידעה מלכתחילה שתעשה בסוף‪.‬‬
‫היא נזקקה לימים אלו כדי להסתגל למחשבה שבנם עומד לצאת מרשותם הבלעדית‪ .‬בלב כבד הרימה‬
‫את שפרפרת הטלפון‪ ,‬וטלפנה למרים כדי לספר לה על מצבו הקשה של נתי‪ ,‬ועל הכורח לשתף את בני‬
‫משפחתו במצבו‪ ,‬ולבקש את עזרתם‪.‬‬
‫כאשר שמעו מרים וחנה על מצבו הקשה של יהונתן‪ ,‬מהרו לטוס לטורונטו‪ .‬במהלך הטיסה‪ ,‬חזרה מרים‬
‫והבטיחה לעצמה שתעשה את כל מה שביכולתה כדי לשכנע את אסתר לוותר על הרעיון‪ ,‬לבקש עזרה‬
‫מאותה משפחה שנטשה את ילד המחמדים שלה‪ ,‬כשם שנטשה אותה‪.‬‬
‫אבל במהלך שהות קצרה בטורונטו‪ ,‬נוכחה שמצבו של יהונתן קשה‪ ,‬והוא חייב לקבל עזרה מידית‪.‬‬
‫בשיחות הארוכות שניהלו בשעה שיהונתן לא היה בבית‪ ,‬הסבירה להן אסתר שיותר מאשר היא דואגת‬
‫למצבו הגופני‪ ,‬היא חוששת ממצבו הנפשי‪ ,‬ושאם לא ימצאו פתרון מהיר לבעייתו‪ ,‬הם עלולים לאבד אותו‪.‬‬
‫שתים עשרה שנים לאחר שטרקה‪ ,‬וחזרה וטרקה את שפרפרת הטלפון לשמע קולה של לאה‪ ,‬נאלצה‬
‫מרים לחייג לאותה אישה‪ ,‬שנשבעה בלבה בעבר‪ ,‬שלא תדבר עמה יותר לנצח‪ .‬עכשיו נאלצה לספר לה על‬
‫מצבו הקשה של נכדה‪.‬‬
‫לאה נדהמה כששמעה את קולה של מרים‪ ,‬ועוד יותר נדהמה לשמוע את מה שהיה לה לספר‪.‬‬
‫‪323‬‬
‫בעצב שמעה שנכדה היחידי חולה מגיל ארבע בסוכרת נעורים‪ ,‬וכי לאחרונה חדלו כליותיו לעבוד‪ ,‬והוא‬
‫חייב להתחבר לדיאליזה שלוש פעמים בשבוע‪ ,‬כדי להישאר בחיים‪" .‬איום ונורא זעם ה'‪ .‬אני גנבתי את‬
‫אביו מאחותי ומגיסי‪ ,‬ועל גניבה יש לשלם‪ ,‬אלוקים אינו מפסיק להגיש לי את החשבון לפירעון‪".‬‬
‫מרים הדגישה באוזניה שרק תרומה של כליה‪ ,‬יכולה לשחרר אותו מהדיאליזה‪ ,‬לשפר את מצבו הנפשי‪,‬‬
‫ולהחזיר אותו לחיים נורמאליים‪ ,‬אבל עד היום לא נמצאה כליה מתאימה‪ ,‬והרופאים מאמינים שיש סיכוי‬
‫שכליה של בן משפחה‪ ,‬תתאים לו‪.‬‬
‫לאה האזינה בשקט לדברי מרים‪ .‬היא הבינה מה שהיא מבקשת ממנה‪ ,‬ולא היה לה צל של ספק‬
‫שתסכים לתרום כליה לנכדה היחיד‪ ,‬שסוף סוף יש לה סיכוי לפגוש‪ ,‬אבל החליטה לא לענות תשובות‬
‫חפוזות‪ ,‬ולכן אמרה‪" ,‬תני לי מעט זמן לחשוב על מה שסיפרת לי‪ ,‬ואני אחזור אליך בקרוב‪".‬‬
‫לפתע הרגישה קירבה משונה למרים‪ .‬ברור שמרים‪ ,‬כמוה‪ ,‬מאד אוהבת וקשורה לאותו נכד‪ ,‬שעליו היא‬
‫חולמת בלילות‪ ,‬ובו היא תולה את תקוותיה‪" .‬אבל עכשיו"‪ ,‬החליטה‪" ,‬אסור לי לתת למחשבותיי להתפזר‪,‬‬
‫ולחשוב על מרים‪ .‬אני חייבת להתרכז ולמקד את כל מחשבותיי בנכד שלי‪ ,‬ובהזדמנות לפגוש ולהציל‬
‫אותו‪".‬‬
‫קט"ז‪.‬‬
‫"תגידי‪ ,‬אמר ראובן לאמו לאחר שסיפרה לו על בנו‪ ,‬איך קרה שאת ודוד יעקב‪ "...‬הוא לא היה מסוגל‬
‫להמשיך את השאלה‪.‬‬
‫"עזוב‪ ,‬זהו סיפור ארוך‪".‬‬
‫"לא‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אם כבר סיפרת לי היום כל כך הרבה‪ ,‬אז ספרי לי גם את זה‪".‬‬
‫טוב‪ ,‬איפה להתחיל?"‬
‫"מה דעתך ששוב תתחילי מההתחלה?"‬
‫"אתה כבר שמעת שאבא של יעקב חלה בשחפת‪ ,‬ואימא שלו בקושי הצליחה להשיג להם לחם‪ .‬היום‬
‫הכי נורא בחיים שלה היה היום בו הייתה צריכה להוציא את יעקב הבן הבכור‪ ,‬יענקל'ה בפיה‪ ,‬מהלימודים‬
‫ב"חדר"‪ ,‬ולשלוח אותו לעבודה‪".‬‬
‫"בן כמה הוא היה אז?"‬
‫‪324‬‬
‫"הוא התחיל לעבוד בגיל שלוש עשרה‪ ,‬מיד אחרי הבר מצווה שלו‪ ,‬אבל גם בשבילו לא הייתה עבודה‬
‫בעירה הקטנה‪".‬‬
‫"אז במה הוא עבד?"‬
‫"הוא היה משיג פה יום עבודה ושם יום עבודה‪ .‬לפעמים החליף את מנקה הארובות או את שואב המים‬
‫כשהיו חולים‪ .‬לפעמים שכר אותו בעל מלאכה שקיבל עבודה גדולה‪ ,‬וחיפש עוד זוג ידיים עובדות‪ .‬הכסף‬
‫ששניהם הרוויחו לא הספיק אף פעם‪ .‬לבסוף אימא שלו עשתה‪ ,‬מה שלא רצתה לעשות‪ .‬היא כתבה‬
‫לאחותה‪ ,‬לאימא שלי‪ ,‬אני עוד זוכרת את המכתב‪" ,‬מיתור נישט זינדאקן‪ ,‬אסור להתלונן‪ ,‬אבל אני לא‬
‫יכולה כבר לשמוע את הבכי של הקטנים הרעבים‪ ,‬את מוכרחה למצוא עבודה בשביל ינקעל'ה‪ .‬פה אין שום‬
‫דבר בשבילו‪ ,‬רק ייאוש‪ ".‬אבא ואימא שלי לא היו עשירים‪ .‬גם לנו היו ארבעה ילדים‪ ,‬אבל לאבא היו פרות‬
‫חולבות‪ ,‬ולפעמים הוא מכר בלובלין פרה‪ ,‬או עגל‪ ,‬מה שנתן לנו די כסף לחודשים אחדים‪ .‬לעומתה‪ ,‬ההורים‬
‫שלי היו עשירים‪ .‬כך הוא בא אלינו‪ ,‬ואיך שראיתי אותו התאהבתי בו‪".‬‬
‫"אז למה לא התחתנת איתו? שאל בפליאה‪.‬‬
‫"אני הייתי אז בת אחת עשרה‪ .‬הוא התאהב באחותי‪ ,‬והתחתן איתה לפני שהתבגרתי‪ .‬טוב‪ ,‬אי אפשר‬
‫לבכות על חלב שנשפך‪ .‬אתה חושב שלי לא היו חלומות? חלומות על אהבה‪ ,‬על חתונה‪ ,‬על בעל‪ .‬למה‬
‫אתה חושב שבאתי לכאן? למה אתה חושב שעזבתי אבא ואימא ואחים? בשביל לנהל חנות מכולת?‬
‫השליתי את עצמי‪ ,‬שברגע שיעקב יראה אותי‪ ,‬הוא יבין שאני אהבת חייו ויתחתן איתי‪".‬‬
‫"אבל ראית שזה לא קורה‪ ,‬אז למה זרקת את הבעל שהיה לך"?‬
‫"אי אפשר לדבר עם הלב‪ .‬הלב רצה את מה שהוא רצה‪ ,‬ואני לא הצלחתי לשכנע את עצמי לוותר על‬
‫החלומות שלי‪ .‬טוב‪ .‬מה שהיה היה‪ .‬עכשיו צריך לחשוב על העתיד של הבן שלך‪".‬‬
‫" די‪ ,‬כל כך הרבה חדשות‪ ,‬כל כך הרבה דברים שאני חייב להתרגל אליהם‪ .‬אני מבולבל‪ .‬הראש שלי‬
‫מתפוצץ מרוב דברים חדשים שאני צריך לעכל‪".‬‬
‫"טוב‪ ,‬שב בינתיים‪ ,‬ותמשיך לחשוב ולעכל את כל מה ששמעת‪ ,‬ואני אכין בינתיים ארוחת ערב לשנינו‪,‬‬
‫כדי שתוכל לעכל גם אוכל אמיתי‪".‬‬
‫היא הוציאה מצרכי מזון מהמקרר‪ ,‬כלים מהארון‪ ,‬ותוך כדי הכנת חביתות‪ ,‬המשיכה לדבר על הרעיונות‬
‫שגיבשה בקשר לנכדה‪.‬‬
‫"אני רוצה לטלפן למרים‪ ,‬ולהגיד לה שיהונתן וההורים שלו והיא ואחותה‪ ,‬שהם כולם יבואו לארץ‪.‬‬
‫אני משכירה תמיד את הדירה למטה‪ ,‬הדירה שהייתה של יעקב ורחל‪ ,‬אבל עכשיו השכנים יצאו‪ ,‬ועוד לא‬
‫השכרתי אותה‪ .‬חיפשתי וחיפשתי‪ ,‬ועכשיו אני שמחה שלא מצאתי שכנים חדשים‪ .‬הם יוכלו לגור בדירה‬
‫הזאת‪ ,‬בזמן שנעשה פה את כל הבדיקות‪ ,‬לבדוק איזו כליה תתאים לילד‪ .‬אני מקווה שהכליה שלי תתאים‬
‫‪325‬‬
‫לו‪ .‬אוי‪ ,‬אני כל כך רוצה לראות אותו‪ .‬שנים חלמתי לפגוש אותו‪ ,‬אבל מרים לא הסכימה‪ .‬בשמחה אתרום‬
‫לו כליה‪ ,‬תמורת ההזדמנות לפגוש אותו‪ .‬חבל שהוא היה צריך להיות חולה כדי שמרים תרשה לי לפגוש‬
‫את הילד‪".‬‬
‫"אני מבין שהוא כבר לא ילד‪ .‬הוא בן עשרים‪".‬‬
‫"בשבילי הוא יישאר תמיד ילד‪ .‬הילד שכבר עשרים שנה אני חולמת עליו‪ ,‬ורוצה לראות אותו‪".‬‬
‫ראובן מרח פרוסת לחם‪ ,‬ואכל אותה עם החביתה ופרוסות העגבניות שאמו הניחה לפניו‪ .‬לאה הכינה‬
‫קפה לשניהם‪ ,‬והמשיכה לדבר‪" ,‬תאר לעצמך‪ ,‬אולי הוא יסכים להישאר פה לתמיד‪ .‬ואפילו אם לא‪ ,‬עכשיו‬
‫נוכל לנסוע לבקר אותו כל פעם‪ ,‬לטלפן אליו‪ ,‬לשמוע את הקול שלו‪".‬‬
‫"אימא‪ ,‬תתעוררי‪ ,‬את עוד מעט תתכנני גם את החתונה שלו‪ ,‬ואת הבר מצווה של הבן שלו‪ .‬בואי נהיה‬
‫מעשיים‪ ,‬ונדבר על עכשיו‪ ,‬מה צריך לעשות היום‪ ,‬מה עושים הערב‪".‬‬
‫"כשתגמור לאכול‪ ,‬נטלפן למרים‪ ,‬עכשיו שם רק צהרים‪ ,‬ונשאל אותה מתי הם באים‪ .‬אני מקווה שיגיעו‬
‫מהר‪ .‬המצב של הילד לא טוב‪ ,‬וכמה שימצאו לו כליה יותר מהר‪ ,‬כך יהיה יותר טוב בשבילו‪ .‬אני רוצה‬
‫שתהיה פה כשאדבר עם מרים‪ ,‬אולי יהיו דברים שהיא תרצה לשאול גם אותך‪".‬‬
‫"אז בואי ונטלפן עכשיו‪ ,‬ונמשיך לאכול אחר כך‪ ,‬אני לא מסוגל לאכול לפני שאשמע את מה שיש לה‬
‫להגיד לנו‪".‬‬
‫"חבל ראובן‪ ,‬החביתה והקפה יתקררו‪ ,‬תגמור לאכול ואז נטלפן‪".‬‬
‫"אל תהיי לי אימא יהודיה‪ .‬נטלפן עכשיו‪ ,‬ואחר כך אמשיך לאכול‪".‬‬
‫לאה נגשה אל הטלפון‪ ,‬ואמרה לו‪" ,‬לך תרים את הטלפון בחדר השינה‪ .‬תוכל לשמוע משם‪ ".‬היא חייגה‬
‫את המספר בעל הספרות הרבות‪ ,‬ואחרי רגע ארוך שמעה את קולה של מרים‪.‬‬
‫"מרים‪ ,‬זאת את מרים?" שאלה באידיש‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬מי זאת? זאת את לאה?" ענתה מרים‪.‬‬
‫"מרים‪ ,‬דברתי עם ראובן‪ ,‬הבן שלי‪ .‬סיפרתי לו את כל הספור‪ .‬הוא פה עכשיו‪ ,‬שומע את השיחה שלנו‪.‬‬
‫שנינו מסכימים לבדוק אם הכליה שלנו מתאימה ליהונתן‪ .‬אני מתפללת שהכליה שלי תתאים‪ ,‬מתי אתם‬
‫באים?"‬
‫"מה באים? את השתגעת על כל הראש‪ ,‬את רוצה שאנחנו ניסחב עם ילד חולה סביב חצי העולם?‬
‫אתם צריכים לבוא לפה מהר‪ ,‬למקום שהוא גר‪ ,‬מתי אתם באים לקנדה?"‬
‫"מרים‪ ,‬לנו יש כליות שמתאימות לילד‪ .‬הוא צריך לבוא לכאן בשביל לקבל אותן‪ .‬מספיק הסתרתם‬
‫אותו כל השנים‪ ,‬לא ניתן לכם להמשיך להחביא אותו‪ .‬אנחנו רוצים קצת לחיות לידו‪ ,‬להכיר אותו‪ ,‬ליהנות‬
‫‪326‬‬
‫ממנו‪ .‬הוא חולה‪ ,‬אז מגיע לו טיול‪ ,‬שיבוא ויראה את הארץ שלו‪ ,‬את האבא שהוא לא מכיר‪ ,‬סבתא שהוא‬
‫לא מכיר‪ .‬אתם רוצים כליה‪ .‬תבואו לפה לקבל אותה‪ ,‬לא ניתן לכם יותר להרחיק אותנו מהילד הזה‪".‬‬
‫"לאה‪ ,‬את אנוכית‪ .‬את חושבת רק על עצמך‪ .‬את יודעת מה זה להסיע ילד שמחובר לדיאליזה שלוש‬
‫פעמים בשבוע לצד השני של העולם? על מה את מדברת? ואם הוא לא ירגיש טוב בדרך? ואם יקרה לו‬
‫משהו בנסיעה? איזה שיגעון קפץ עליך? אתם מוכרחים להגיע לקנדה מהר‪ ,‬כל יום קובע כאן‪ .‬הילד במצב‬
‫לא טוב‪ .‬אין לו זמן‪ .‬הוא חייב לקבל עזרה מהר‪ ,‬לפני שיקרה לו משהו רע‪".‬‬
‫"מרים‪ ,‬חבל על הוויכוחים‪ .‬תטלפני להורים שלו‪ ,‬ותגידי להם שכמה שהם יגיעו לכאן יותר מהר‪ ,‬הם‬
‫יקבלו את הכליה שלנו יותר מהר‪ .‬אני אדבר פה עם רופאים ועם בתי חולים‪ .‬עד שתבואו הכול יהיה מוכן‪.‬‬
‫ביום שיבוא הוא יכנס לבית חולים‪ ,‬לקבל דיאליזה‪ ,‬ויעבור בדיקות יחד איתנו‪ .‬רק תודיעו מתי אתם באים‪.‬‬
‫גם את יכולה לבוא‪ ,‬גם אחותך וגם ההורים שלו‪ .‬יש מקום לכולם‪ ,‬אני מכינה לכם את הדירה של יעקב‬
‫ורחל‪ .‬היא ריקה עכשיו‪".‬‬
‫כשמרים שמעה את המילים "הדירה של יעקב ורחל ריקה עכשיו" עצמה את עיניה‪ ,‬ומתיקות נפלאה‬
‫עברה לאורך כל הגוף שלה‪ .‬המילים האלו שברו את כוח ההתנגדות שלה‪ .‬המילים הללו נטלו ממנה את‬
‫הרצון להמשיך ולהתנגד‪.‬‬
‫"אני אחזור לגור בדירה הישנה שלי‪ ".‬חשבה‪" ,‬אני אגור שוב בדירה שבה הייתה לי משפחה‪ ,‬שבה היה‬
‫לי את יעקב‪ ,‬בדירה שבה קיבלתי אהבה‪ ,‬לפני שהכול נגמר‪ ".‬כל התנגדויותיה נעלמו‪.‬‬
‫"טוב"‪ ,‬ענתה‪" ,‬אני אטלפן עכשיו לאסתר ואביגדור‪ ,‬ואדבר איתם‪ .‬אני לא בטוחה שהם יסכימו לבוא‪,‬‬
‫נראה מה שהם יגידו‪ .‬אני אטלפן אליך בחזרה אחר כך‪ ,‬ואגיד לך מה שהם אמרו‪".‬‬
‫לאה נאנחה‪ ,‬מהורהרת המשיכה להחזיק את שפופרת הטלפון‪ ,‬ולא שמה לב שהיא עדין בכף ידה‪ .‬היא‬
‫נאנחה שנית‪ ,‬התנערה‪ ,‬החזירה את השפופרת למקומה‪ ,‬וקראה לראובן‪" ,‬בוא ראובן‪ ,‬תגמור לאכול‪ .‬הכול‬
‫כבר קר לגמרי‪ .‬חכה‪ ,‬אני אחמם לך את החביתה ואת הקפה‪".‬‬
‫ראובן ענה לה מחדר השינה‪" ,‬רגע‪ ,‬אי מא‪ ,‬אני מטלפן לשושי אני רוצה להגיד לה שאני נשאר לישון פה‬
‫הלילה‪ ,‬ומחר אסע לעבודה מכאן‪ .‬כשאגמור אבוא למטבח‪".‬‬
‫לאה עבדה במטבח בשקט‪ ,‬מנסה לקלוט את שיחתו של בנה עם אשתו‪ ,‬תמהה מה הוא חושב לספר‬
‫לה‪ ,‬ועד כמה הוא מתכונן לגלות לה‪.‬‬
‫היא שמעה אותו אומר‪" :‬שושי‪ ,‬אני אצל אימא‪ .‬לא‪ ,‬לא קרה לה שום דבר‪ .‬אימא בסדר‪ .‬היא מרגישה‬
‫טוב‪ .‬היא רצתה לדבר איתי על משהו‪ .‬מחר כשאחזור אספר לך על מה רצתה לדבר איתי‪ .‬כן אני נשאר‬
‫לישון פה הלילה‪ .‬אשתדל לחזור מחר קצת יותר מוקדם מהעבודה‪ ,‬כי יש לי הרבה מה לספר לך‪ .‬כן אבל זה‬
‫‪327‬‬
‫לא לטלפון‪ .‬זה ספור מדהים‪ ,‬וגם אם אספר לך אותו בעצמי‪ ,‬לא תאמיני למה שאני מספר‪ .‬ובוודאי שאני‬
‫לא יכול לספר לך בטלפון‪ ,‬את פשוט לא תאמיני‪ .‬אני אספר לך הכול מחר‪ .‬לילה טוב‪ ,‬נתראה מחר‪".‬‬
‫כשראובן נכנס למטבח‪ ,‬שאלה אמו בסקרנות‪" ,‬אתה מתכוון לספר לשושי שיש לך בן?"‬
‫"כן‪ .‬כמובן שאני מתכוון לספר לשושי שיש לי בן‪ .‬אם עד היום לא הלך לנו‪ ,‬קשה לי להאמין שעוד‬
‫ייוולד לנו ילד‪ .‬שושי כבר עברה את גיל הארבעים‪ ,‬וכל יום שעובר מוריד עוד יותר את הסיכויים שלה‬
‫ללדת‪ .‬ואם מתברר עכשיו שיש לי בן שלא ידעתי עליו‪ ,‬הוא יהיה הבן של שנינו‪ .‬אני גם הולך לתת לו כליה‪.‬‬
‫את חושבת שאני יכול להגיד לאשתי שאני תורם כליה לבחור אחד מקנדה שבמקרה הכליה שלי מתאימה‬
‫לו?"‬
‫"כן ראובן‪ ,‬אתה צודק‪ .‬אתה צריך לספר לה הכול‪ .‬עכשיו שב‪ ,‬תגמור את האוכל‪".‬‬
‫הוא התנפל על האוכל בשקיקה‪ .‬החדשות המדהימות הגבירו את תאבונו‪.‬‬
‫לאה הסתכלה בהנאה על בנה הטורף בחשק את כל מה שהכינה ואמרה‪" ,‬אנחנו צריכים ללכת לישון‬
‫מוקדם היום‪ .‬מחר מחכה לשנינו הרבה עבודה‪ ,‬לך מחכה השיחה הזאת עם שושי‪ ,‬ואני צריכה להתחיל‬
‫לחפש רופא מומחה טוב‪ ,‬בית חולים‪ ,‬מרדים‪ ,‬ולהכין את הדירה למטה‪ .‬הבן שלך עומד לחזור הביתה‪,‬‬
‫ראובן; הנכד שלי עומד להגיע"!‬
‫"אימא‪ ,‬תירגעי‪ .‬מרים עוד לא אמרה שהם מגיעים‪ ,‬ואני בכלל לא כל כך בטוח שהם יסכימו לבוא‪ .‬אני‬
‫רוצה להגיד לך שאני לא יודע למה התעקשת כל כך שהם חייבים דווקא לבוא כדי לקבל את הכליה‪ .‬אני‬
‫מבין שיש ביניכם הרבה חשבונות‪ .‬החשבונות האלו שייכים לדור שלכם‪ .‬הם לא מעניינים אותי‪ .‬לי אין‬
‫שום חשבונות איתם‪ .‬אם אשמע מחר שהם לא באים‪ ,‬אני אסע במהירות האפשרית לקנדה לפגוש את הבן‬
‫שלי‪ ,‬ולראות אם אני יכול לעזור לו‪".‬‬
‫לאה עמדה בשקט מביטה בבנה‪" .‬הוא צודק"‪ ,‬חשבה לעצמה‪" ,‬אני עדין מנהלת את חשבונות העבר‪ .‬אני‬
‫צריכה לשמוע בקולו‪ ,‬להפסיק את החשבונות האלו‪ ,‬ולהסתכל קדימה‪".‬‬
‫דברי בנה גרמו לה להתפכח‪ ,‬ולהבין שהסיכויים שההורים של יהונתן יסכימו להטיס אותו במצבו‬
‫לישראל‪ ,‬אפסיים‪ ,‬וכי עליה להתחיל לחשוב על נסיעה במהירות האפשרית לקנדה‪.‬‬
‫"יש לי נכד ולראובן יש בן" חשבה‪" .‬זה הכי חשוב‪ ,‬נכון שכאן נוכל להכיר אותו יותר טוב‪ ,‬ולהיות יותר‬
‫קרובים אליו‪ ,‬אבל‪ ,‬כמובן שאם הם לא יבואו‪ ,‬גם אני אטוס לקנדה‪".‬‬
‫להפתעתה צלצל הטלפון שלה בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר‪ ,‬ומרים הודיעה לה קצרות‪ ,‬שיהונתן‪,‬‬
‫הוריו‪ ,‬חנה אחותה והיא עצמה מתכוונים להגיע בקרוב לישראל‪.‬‬
‫‪328‬‬
‫קי"ז‪.‬‬
‫לא בקלות הצליחה מרים לשכנע את אסתר ואביגדור להסכים לנסוע לישראל‪.‬‬
‫אסתר שמעה בשמחה ממרים שאבי בנה וסבתו מוכנים לתרום כליה ליהונתן‪ ,‬וחשבה‪ ,‬הנה‪ ,‬נענו כל‬
‫תפילותיי‪ ,‬אבל כאשר מרים סיפרה לה שסבתו ואביו של נתי‪ ,‬דורשים שיהונתן יגיע לישראל לצורך קבלת‬
‫הכליה‪ ,‬התאבנה‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬השתגעת?! לסחוב ילד חולה‪ ,‬במצב מסוכן כמו שלו‪ ,‬לנסיעה ארוכה עד לצד השני של‬
‫האוקיינוס? את רוצה שהוא ימות לנו בדרך?"‬
‫אבל מרים זכרה את הסיכוי שלה לחזור לדירתה הישנה ולו לזמן קצר‪ ,‬ולא נבהלה מתגובתה החריפה‬
‫של אסתר‪.‬‬
‫"אסתר‪ ,‬לא מתים כל כך מהר‪ .‬את לא מקשיבה? הם מוכנים לתרום לו כליה‪ .‬הם נותנים לו סיכוי‬
‫להיות בריא‪ .‬הוא עושה דיאליזה רק שלש פעמים בשבוע‪ .‬הוא יכול לקבל טיפול אחד בקנדה‪ ,‬ואת הטיפול‬
‫הבא יקבל כבר בישראל‪ .‬ושם הוא יקבל לא רק דיאליזה‪ ,‬שם הוא יקבל כליה חדשה‪ .‬אסתר תחשבי על זה‪,‬‬
‫כליה שתשחרר אותו לכל החיים מהדיאליזה‪".‬‬
‫אסתר עדין לא שוכנעה‪" .‬מה את רוצה? שנעזוב רופאים שמכירים אותו? שמטפלים בו מגיל ארבע‪,‬‬
‫נעזוב את בית החולים שמטפל בו כל השנים‪ ,‬וניסע לארץ נידחת שמי יודע איזה רופאים ואיזה בתי חולים‬
‫יש שם‪ .‬את לא מבינה‪ ,‬הוא צריך את הרופאים הכי טובים‪ ,‬את בית החולים הכי טוב‪ ,‬את המכשור הכי‬
‫חדיש‪ ,‬את הרפואה הכי טובה‪ ,‬לאן את רוצה לסחוב אותו? לאסיה? לאפריקה?"‬
‫"אסתר‪ ,‬אני הייתי בישראל‪ ,‬ואני מכירה את הרופאים‪ ,‬ואת בתי החולים שיש בה‪ ,‬ויש שם רופאים‬
‫טובים‪".‬‬
‫"ב סדר‪ ,‬יכול להיות שיש שם גם כמה רופאים טובים‪ ,‬אבל איך אנחנו נגיע אליהם‪ ,‬איך נדע למי ללכת?‬
‫ואם ניפול לידים של איזה סנדלר?"‬
‫"אני מכירה את לאה‪ ,‬הסבתא של יהונתן‪ .‬תמיד רק הכי טוב והכי משובח היה מתאים בשבילה‪ .‬ככה‬
‫היא הייתה כל החיים‪ .‬פחות מהכי טוב‪ ,‬אף פעם לא הספיק לה‪ .‬אני מכירה את לאה‪ .‬כסף לא יהיה בעיה‪.‬‬
‫היא תמיד הייתה מוכנה לשלם כל מחיר‪ ,‬כדי לקבל את הטוב ביותר‪".‬‬
‫‪329‬‬
‫"כן אבל כאן זה לא שמלה‪ ,‬אנחנו צריכים מנתח טוב ובית חולים טוב‪".‬‬
‫"אסתר‪ ,‬מדובר בחיים של הנכד היחיד שיש לה בכל העולם‪ ,‬אני מבטיחה לך שהיא תהפוך שם שמים‬
‫וארץ‪ ,‬ותשיג את המומחה הכי גדול בהשתלות‪ ,‬ואת המרכז הרפואי הכי טוב בשביל ההשתלה‪ .‬ואני‬
‫מבטיחה לך‪ ,‬שבשביל הנכד שלה היא לא תסתפק בפחות מהרופא הכי טוב‪ ,‬ובית החולים הכי טוב‪".‬‬
‫אסתר עדין לא שוכנעה‪" .‬מרים‪ ,‬אני לא מוכנה לסחוב את הבן שלי לשם וזהו‪ .‬תגידי להם שהם צריכים‬
‫לבוא לקנדה וגמרנו‪".‬‬
‫"תשמעי אסתר" ענתה בסבלנות‪" ,‬יהונתן כבר לא ילד קטן‪ .‬אולי לא שמת לב‪ ,‬אבל הוא כבר גדול‪ .‬הוא‬
‫חכם‪ .‬יש לו דעות משלו‪ .‬למה לא תיסעי לבית החולים לדבר איתו‪ .‬הגיע הזמן שתגלי לו שהוא מאומץ‪.‬‬
‫הגיע הזמן שתגלי לו שיש לו אבא ואימא בישראל‪ .‬הגיע הזמן שתספרי לו שאבא וסבתא שלו מוכנים‬
‫לתרום לו כליה‪ ,‬ושעליו לנסוע לישראל כדי לקבל אותה‪ .‬תשמעי מה הוא אומר‪ .‬אם לא ירצה לנסוע‪,‬‬
‫אתקשר אליהם‪ ,‬ואגיד להם שהוא מסרב לנסוע‪ ,‬ואז לא תהיה להם ברירה‪ ,‬הם יהיו מוכרחים לבוא לכאן‪.‬‬
‫אבל אם הוא מסכים‪ ,‬אנחנו לא יכולים להכריח אותם לבוא‪".‬‬
‫"בסדר"‪ ,‬ענתה מעודדת‪ ,‬בטוחה שיהונתן לא ירצה לשמוע על תוכנית כל כך מטורפת‪" .‬יהונתן צריך‬
‫לחזור כל רגע מהטיפול בבית החולים‪ .‬אני אדבר איתו‪ ,‬ואודיע לך מה הוא ענה‪".‬‬
‫קי"ח ‪ -‬תגלית‬
‫ועוד תגלית‬
‫יהונתן חזר מבית החולים‪ ,‬ונכנס למטבח‪ ,‬כדי למזוג לעצמו כוס שתייה‪ .‬עכשיו כשהכליות שלו אינן‬
‫מתפקדות‪ ,‬כמות הנוזלים המותרת לו לשתיה הייתה מוגבלת‪ ,‬אבל מיד אחרי הדיאליזה‪ ,‬הרשה לעצמו‬
‫לשתות כוס נוזלים נוספת‪ .‬אסתר נכנסה למטבח‪ ,‬והתיישבה לידו‪.‬‬
‫‪331‬‬
‫"נתי‪ ,‬אני צריכה לספר לך עכשיו משהו שהסתרתי ממך כל החיים‪".‬‬
‫"טוב זה בטח נשמע דרמתי‪ .‬אני מקווה שזה לא משהו כל כך דרמטי כמו שזה נשמע‪ ,‬את יודעת‪ ,‬זה‬
‫מפחיד‪ ,‬ישר על הבוקר‪".‬‬
‫"נתי‪ ,‬אני רצינית‪ .‬אני יודעת שמה שאני עומדת לספר לך יזעזע אותך‪ ,‬אולי אפילו יגרום לך הלם‪ .‬אני‬
‫רק מקווה שלא תשנא אותנו‪ ,‬ותאמין שעשינו את הכול כי אהבנו אותך נורא‪".‬‬
‫"איזה הקדמות‪ .‬נו די כבר‪ ,‬מה את רוצה להגיד‪".‬‬
‫"תזכור‪ ,‬שלא הייתי מספרת לך את הסיפור הזה‪ ,‬ומעמידה אותך בסכנה של זעזוע‪ ,‬אם הוא לא היה‬
‫נותן לך תקווה לצאת מהמצב הקשה שבו אתה נמצא עכשיו‪".‬‬
‫"על מה את מדברת אימא‪ ,‬איזה זעזוע? איזה הלם? איזו תיקווה?"‬
‫"חכה נתי‪ .‬לא קל לספר משהו שהסתרתי ממך עשרים שנה‪ .‬קשה לי מאד לדבר על משהו שניסיתי‬
‫לשכוח בעצמי כל כך הרבה שנים‪ .‬לא חשבתי שיבוא יום ואצטרך לספר לך את האמת‪ .‬חשבתי שנוכל‬
‫לשמור את הסוד עד הקבר‪ .‬הכוונות שלנו היו טובות‪ ,‬אבל המחלה שלך שינתה את הכול‪ .‬עכשיו אני חייבת‬
‫לספר לך ששיקרנו לך‪ ,‬לא‪ ,‬לא שיקרנו‪ ,‬אבל לא סיפרנו לך את האמת על עצמך ועל הולדתך‪".‬‬
‫"איזה שקר?" שאל בקול רועד‪" ,‬על איזו אמת את מדברת? על מה את מדברת?"‬
‫"רגע‪ ,‬אמרתי לך שזה לא קל‪ .‬לא קל לי לספר לך אחרי כל השנים האלו‪ ,‬שאתה לא הבן שלנו‪ ,‬שאתה‬
‫לא נולדת לנו‪ ,‬ושאנחנו אימצנו אותך מיד אחרי שנולדת‪".‬‬
‫"אתם מה? אימצתם אותי?" נפלטה צעקה מפיו‪" ,‬אימא‪ ,‬את חולמת‪ ,‬את בטח ממציאה את זה עכשיו‪".‬‬
‫יהונתן היה בהיר עור‪ ,‬ונטה להסמיק בקלות‪ .‬עכשיו היו פניו אדומים‪ ,‬והזעזוע ניכר עליהם‪.‬‬
‫"לא נתי‪ ,‬זה לא סיפור‪ ,‬ואני לא ממציאה שום דבר‪ .‬אתה באמת לא נולדת ממני‪ .‬אני עמדתי ליד אימא‬
‫שלך‪ ,‬כשהיא ילדה אותך‪ .‬היא הייתה רק בת שש עשרה‪ .‬השם שלה נועה‪".‬‬
‫"נועה?" חזר מבולבל ומופתע‪ ,‬מנסה להתרגל לשם הזר‪" ,‬נועה!"‬
‫"היא לא יכלה לגדל אותך"‪ ,‬הוסיפה לספר‪" ,‬ומיד אחרי שנולדת‪ ,‬לקחתי אותך והבאתי אותך אל הבית‬
‫הזה‪ ,‬וסיפרתי לכולם שאני ילדתי אותך‪ ,‬ועשינו לך ברית מילה כאן אצלנו בבית‪ ,‬וכולם היו בטוחים‪ ,‬והם‬
‫בטוחים עד היום‪ ,‬שאתה הבן שלנו‪ .‬אבל זה לא נכון‪ .‬יש לך אבא ואימא אחרים‪ ,‬והם לא חיים בקנדה‪".‬‬
‫יהונתן היה כל כך מזועזע‪ ,‬שלמרות שרצה לשאול שאלות רבות‪ ,‬לא מצא מלים בפיו‪ ,‬ולא הצליח לנסח‬
‫שאלה מלבד‪" ,‬אז מה אני בסך הכול הייתי תאונה?"‬
‫"אולי מה שקרה סביב הלידה שלך היה תאונה‪ ,‬אבל אתה לא היית תאונה‪ .‬אתה היית הקורבן שאימא‬
‫שלך הקריבה‪ .‬אתה המתנה שאנחנו קיבלנו‪ .‬אתה מתנה שנשלחה אלינו כמענה לתפילות שלנו‪ .‬זכינו בך רק‬
‫בגלל שהוריך היו צעירים מאד‪ ,‬ועשו כנראה הרבה שגיאות‪".‬‬
‫‪331‬‬
‫"טוב אז אני לא תאונה‪ ,‬אני שגיאה‪ .‬זה נורא מנחם‪ ".‬אמר במרירות‪.‬‬
‫"אתה לא שגיאה‪ ,‬אתה הדבר הכי טוב שקרה לנו בחיים שלנו‪".‬‬
‫"אני נולדתי לאישה אחרת?" שאל שוב‪ ,‬עדין לא מצליח להפנים את מה ששמע‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל זה לא שאימא שלך לא רצתה אותך‪ ,‬ובגלל זה נתנה אותך"‪ ,‬ניסתה להרגיע אותו‪ ,‬מביטה על‬
‫פניו המזועזעות‪ ,‬ומבינה שהוא מצפה ממנה להמשיך לדבר אליו‪" .‬אלא‪ ,‬כי היא לא יכלה בשום אופן לגדל‬
‫אותך‪ .‬היא הייתה כל כך צעירה‪".‬‬
‫"את יודעת כמה חלמתי‪ ,‬וכמה התפללתי שיהיה לי עוד אח או עוד אחות‪ ,‬ואתם לא תיתלו את כל‬
‫התקוות שלכם בי‪ ,‬ילד חולה סוכרת שלא עמד בתקוות שתליתם בו‪".‬‬
‫"אתה לא אכזבת אותנו אף פעם"‪ ,‬ענתה ברגש‪" .‬אף פעם לא התחרטנו שקבלנו אותך‪ .‬מהרגע הראשון‬
‫שראינו אותך התאהבנו בך‪ .‬הגשמת את כל החלומות שלנו‪ .‬אני אוהבת אותך אפילו יותר ממה שהייתי‬
‫אוהבת אותך לו היית נולד ממני‪ ,‬אבל עכשיו אני לא יכולה להסתיר ממך יותר את האמת‪ .‬אני חייבת להגיד‬
‫לך שיש לך אבא ואימא אחרים‪".‬‬
‫יהונתן‪ ,‬ישב מוכה תדהמה בכיסאו‪ ,‬מביט באמו‪ ,‬וחושב לעצמו‪" ,‬תכף אתעורר‪ ,‬ואגלה שאני חולם את‬
‫זה‪ .‬זה לא יכול להיות נכון‪ ,‬הספור הזה שהיא מספרת לי‪ ".‬ובקול נדהם שאל‪" :‬למה את מספרת לי את זה‬
‫פתאום?"‬
‫"אני מספרת לך את זה‪ ,‬כי דודה מרים דיברה היום עם אביך בישראל‪"...‬‬
‫"ישראל? אבא שלי חי בישראל?"‬
‫"כן וגם סבתא שלך גרה בישראל‪".‬‬
‫"יש לי גם סבתא בישראל?" קטע אותה בתדהמה‪" ,‬אז סבתא חנה בניו‪-‬יורק‪ ,‬היא לא סבתי?"‬
‫"סבתא חנה אוהבת אותך כאילו היית נכד שלה‪ ,‬וגם מרים אוהבת אותך‪ .‬אתה יודע שכל קיץ הן באות‬
‫רק בשביל לראות אותך‪".‬‬
‫"אז איפה גרה הסבתא שלי?" שאל בקול חלוש‪.‬‬
‫"הסבתא האמיתית שלך גרה בבני ברק‪ .‬קוראים לה לאה‪ .‬מרים גרה בבית שלה‪ ,‬לפני שנולדת‪ .‬היא‬
‫טיפלה באימא שלך כשהייתה בהריון‪ .‬שתיהן גרו אז אצל סבתא חנה‪ ,‬והיא קישרה את מרים איתנו‪ ,‬ועזרה‬
‫לנו לקבל אותך מיד אחרי הלידה‪".‬‬
‫"אז מי עוד יודע שאני לא הבן שלכם? עכשיו אני מבין שסבתא יודעת‪ ,‬ומרים אחותה יודעת‪ .‬מי עוד‬
‫יודע?"‬
‫"חוץ מהן וחוץ מאימא שלך אף אחד לא יודע‪ .‬עד אתמול‪ ,‬אפילו אבא שלך לא ידע‪".‬‬
‫"איך קוראים לאבא שלי?"‬
‫‪332‬‬
‫"ראובן‪ .‬והוא לא ידע שנולד לו בן‪ .‬אימא שלך הייתה בארצות הברית כשגילתה שהיא בהריון‪ ,‬ואחרי‬
‫הלידה חזרה מקנדה לארצות הברית‪ ,‬התחתנה עם גבר אחר‪ ,‬חזרה עם בעלה החדש לארץ ישראל‪ ,‬ולא‬
‫סיפרה לאף אחד שנולד לה בן בקנדה‪".‬‬
‫"אז מה פתאום סיפרו אתמול לאבא שלי שיש לו בן‪ ,‬והיום את מספרת לי שיש לי אבא?"‬
‫"כי מרים דיברה עם אבא שלך ועם סבתא שלך‪ ,‬והם מוכנים לתרום לך כליה‪ .‬הם יבדקו איזו מהכליות‬
‫שלהם מתאימה לך‪ .‬הרופא אמר לי שאצל בני משפחה‪ ,‬יש סיכוי גבוה למצוא כליה‪".‬‬
‫"הם מוכנים לתרום לי כליה?" שאל מופתע‪" ,‬הם בכלל לא מכירים אותי‪ ,‬אז אני לא מבין‪ ,‬למה הם‬
‫מוכנים לתרום לי כליה?"‬
‫"כי אתה הבן והנכד שלהם‪ .‬לאביך אין ילדים אחרים חוץ ממך‪ .‬עד היום הוא לא ידע בכלל שיש לו בן‪.‬‬
‫רק היום גילה שהבן היחיד שלו זקוק לכליה‪ .‬אתה חושב‪ ,‬שהוא לא ישמח לתרום כליה לבן שגילה ככה‬
‫פתאום?"‬
‫"איזו נדיבות‪ .‬הרי בכל אופן הם לא מכירים אותי‪ .‬אני זר להם‪ .‬את יודעת מה זה שאדם מוכן לשכב על‬
‫מיטה‪ ,‬להניח לרופאים לפתוח את הבטן שלו‪ ,‬לחתוך כליה אחת‪ ,‬וכשהוא מתעורר‪ ,‬הוא לא רק סובל‬
‫מכאבים‪ ,‬הוא גם יודע שנשארה בגופו רק כליה אחת‪ ,‬ושאם היא תפסיק לתפקד‪ ,‬הלכו החיים שלו‪".‬‬
‫אסתר הבחינה שבנה מבטא בקול את פחדי עצמו מפני הניתוח שעליו לעבור‪ ,‬אבל היא לא רצתה לדבר‬
‫עכשיו על פחדים אלו‪ ,‬ולכן שתקה‪.‬‬
‫יהונתן המשיך להתפעל מהתורמים שעדין אינו מכיר‪" .‬מה פתאום הם מוכנים לתרום כליה למישהו‬
‫שהם לא ראו בחיים שלהם?"‬
‫"אתה לא מישהו‪ .‬אתה הבן והנכד שלהם‪ ,‬והם יראו אותך‪ ,‬כי הם יצטרכו לעבור בדיקות כדי לגלות אם‬
‫הכליה שלהם מתאימה לך‪ .‬אמרתי להם שיבואו לפה במהירות האפשרית‪".‬‬
‫"והם מסכימים?"‬
‫"הם שאלו אם אתה מסכים לבוא אליהם לישראל‪ ,‬וכמובן‪ ,‬אמרתי להם שזה לא בא בחשבון‪ .‬פה‬
‫הרופאים שלך‪ .‬פה מטפלים בך‪ ,‬פה מכירים אותך‪ ,‬פה אתה עושה דיאליזה‪ .‬הם יצטרכו כמובן לבוא לכאן‪".‬‬
‫"למה אמרת להם שזה לא בא בחשבון? אני מגלה פתאום שיש לי אבא ויש לי סבתא‪ ,‬והם מוכנים לתת‬
‫לי מה שאף אחד בעולם לא יכול לתת לי‪ .‬ואם הם מבקשים שאני אבוא אליהם‪ ,‬כמובן שאסע אליהם‪ .‬גם‬
‫אם הם לא היו נותנים לי כליה‪ ,‬הייתי מוכן לנסוע אליהם‪ .‬אני רוצה להכיר אותם‪ ,‬לא בכל יום פוגשים‬
‫אנשים כל כך טובים‪ ,‬שמוכנים לתת לך חלק מהגוף שלהם‪".‬‬
‫"יהונתן‪ ,‬אל תענה במהירות‪ ,‬תחשוב על המצב שלך‪ .‬תחשוב על הדיאליזה שאתה צריך לעשות‪.‬‬
‫להחליט לנסוע לישראל במצב שלך‪ ,‬זה חסר אחריות‪ .‬אם אתה לא תיסע לשם‪ ,‬אז הם בסוף יבואו לכאן‪.‬‬
‫‪333‬‬
‫הם מוכרחים לבוא‪ .‬כי כמו שאתה רוצה להכיר אותם‪ ,‬כך גם הם רוצים להכיר אותך‪ .‬אל תשכח שלאבא‬
‫שלך אין ילדים חוץ ממך‪ ,‬אני מבטיחה לך שברגע שמרים תגיד להם שאתה לא בא‪ ,‬אז הם יבואו לכאן‪".‬‬
‫"אימא‪ ,‬חוץ מלניו‪-‬יורק לא נסעתי בחיים שלי לשום מקום‪ .‬עכשיו פתאום גיליתי שיש לי משפחה‬
‫בישראל‪ ,‬ואם הם רוצים שאבוא אליהם‪ ,‬רוצים להכיר אותי‪ ,‬דואגים לי‪ ,‬מוכנים לתרום לי כליה שלהם‪,‬‬
‫כמובן שאני מסכים לנסוע ולהיפגש איתם‪".‬‬
‫"יהונתן‪ ,‬אם הם אוהבים אותך באמת‪ ,‬הם יבואו לכאן‪ ,‬אתה לא צריך לנסוע אליהם‪ .‬חכה שהם יבואו‬
‫לכאן‪".‬‬
‫"אני לא צריך לנסוע‪ .‬אני רוצה לנסוע‪ .‬אני הולך לדבר עם הרופא שלי כדי לברר מה אני צריך להכין‬
‫לנסיעה‪ .‬כמה שהוא ישמח לשמוע שמחכה לי כליה בישראל‪ .‬הוא יעזור לי להגיע לשם במהירות‬
‫האפשרית‪".‬‬
‫מוכת חרדה הקשיבה אסתר לתוכניות בנה הנלהבות‪" .‬יהונתן‪ ,‬אתה בטוח במה שאתה עושה? כי אם‬
‫אתה נוסע‪ ,‬גם אני נוסעת איתך וגם סבתא חנה וגם מרים‪ ,‬וגם אבא יבוא לפסח‪ .‬אבל אתה עוד יכול‬
‫לחסוך לנו את הנסיעה הקשה הזאת‪ ,‬ולבקש שהם יבואו לכאן‪".‬‬
‫"אימא אני נוסע וזה בטוח‪ .‬הסיפור שלך החזיר לי את החיים‪ .‬פתאום החיים נראים יפים‪ .‬פתאום יש לי‬
‫תיקווה‪ .‬פתאום יש לי בשביל מה לחיות‪ ,‬פתאום יש לי למה לחכות‪".‬‬
‫"גם אנחנו אוהבים אותך‪ ,‬מה הם יכולים לתת לך שאנחנו לא נתנו?" שאלה בכאב‪.‬‬
‫"אני פשוט רוצה להכיר אותם" ענה‪" ,‬הם המשפחה שלי‪ .‬את לא יכולה לספר לי עליהם‪ ,‬ולחשוב שלא‬
‫ארצה לראות אותם‪ ,‬או להכיר אותם‪ .‬מה את רוצה שאעשה? אמשיך בחיים שלי‪ ,‬כאילו לא סיפרת לי‬
‫עכשיו את הדבר המדהים ביותר ששמעתי בחיי?" אסתר הביטה בעצב על בנה‪ .‬עשרים שנה השקיעו היא‬
‫ובעלה את כל אהבתם ומסירותם בילד הזה‪ .‬ועכשיו הוא מתמלא חיים ותיקווה רק מלשמוע על המשפחה‬
‫שיש לו בארץ‪ .‬המשפחה שנטשה אותו בעת לידתו‪.‬‬
‫"למה אני לא מצליחה לתת לו את אותו רצון חיים‪ ,‬שהוא מקבל רק מהידיעה שהוא נוסע לפגוש את‬
‫אבא שלו ואת הסבתא שלו" חשבה‪ .‬רגש עז של קנאה הלם בה‪.‬‬
‫"רגע אימא‪ ,‬עוד לא אמרת לי‪ ,‬מה עם אימא שלי?" שאל‪" .‬גם אותה אפגוש?"‬
‫"לא יהונתן‪ .‬אחרי שנולדת היא התחתנה עם גבר אחר‪ ,‬וילדה לו כמה ילדים‪ .‬בעלה והמשפחה החדשה‬
‫לא יודעים שנולד לה ילד בקנדה לפני החתונה‪ ,‬בגלל זה מרים לא סיפרה לה על המחלה שלך‪ ,‬וכנראה גם‬
‫לא תספר לה שתבוא לישראל‪ .‬הם לא רוצים להרוס אותה ואת המשפחה שלה‪".‬‬
‫"אז יש לי גם אחים וגם אחיות? תביטי מה זה‪ ,‬המשפחה שלי הולכת וגדלה מרגע לרגע‪ .‬את יודעת‬
‫כמה אחים וכמה אחיות יש לי?"‬
‫‪334‬‬
‫"לא אני לא יודעת‪ .‬מרים ספרה לי רק שאימא שלך התחתנה ושיש לה ילדים‪".‬‬
‫"ולאבא שלי לא נולדו עוד ילדים?"‬
‫"עד כמה שאני יודעת הוא נשוי‪ ,‬אבל לא נולדו לו ילדים‪ ,‬כך שאתה הבן היחיד שלו‪ ,‬ורק היום נודע לו‬
‫עליך‪".‬‬
‫"וויי‪ ,‬זה היה יום של הפתעות לשנינו‪ .‬שנינו גילינו היום דברים מדהימים‪ .‬תראי מה זה‪ ,‬בחיים קורים‬
‫דברים משונים‪ .‬את רואה‪ ,‬קורים בחיים דברים לא צפויים‪ .‬כדאי לחכות להפתעות של החיים‪ .‬את יודעת‬
‫מה אימא‪ ,‬אני שמח עכשיו שקיבלתי סכרת‪ .‬אם לא הייתי חולה‪ ,‬לא היית מספרת לי אף פעם על המשפחה‬
‫שלי בישראל‪ ,‬והם לא היו יודעים עלי‪ .‬עכשיו אני רואה שבאמת זה כמו שאומרים‪ ,‬הכול לטובה‪ .‬כל הזמן‬
‫חשבתי למה זה קרה לי? למה דווקא אני? ועכשיו אני רואה שהיה כדאי להיות חולה בשביל לקבל משפחה‬
‫כל כך גדולה במתנה‪".‬‬
‫אסתר כאבה לשמוע את ביטויי השמחה של בנה‪ .‬כל מלה שהוסיף‪ ,‬הוסיפה לכאב הלב שלה‪ .‬אולם היא‬
‫החליטה לעזור לו‪ ,‬לעשות את הדבר שהיית רוצה למנוע ממנו בכל כוח‪ ,‬לעזור לו לנסוע לישראל‪" ,‬רק הם‬
‫יכולים לתת לו עכשיו את מה שהוא צריך בשביל לחיות‪ ,‬כליה חדשה‪".‬‬
‫קי"ט – אביב –‬
‫‪ - 7711‬לאה‬
‫שבועות עמוסים עברו על לאה‪ ,‬עד ליום בו היה הגיע נכדה לארץ‪ .‬היא טיפלה באלפי דברים; פגישות‬
‫עם רופאים‪ ,‬העתקת מסמכים‪ ,‬התחייבויות כספיות‪ .‬היא לא ידעה כיצד הספיקה לעשות את כל מה שנדרש‬
‫ממנה‪ ,‬אבל היא הצליחה להשיג כל מה שרצתה‪ ,‬גם אם עשתה זאת על חשבון שעות שינה שמנעה מעצמה‪,‬‬
‫על חשבון ויתור על ארוחות מסודרות‪ ,‬והסתפקות באכילת כריך תוך כדי נסיעה במכונית ממשרד למשרד‪.‬‬
‫‪335‬‬
‫היא הפעילה את כל קשריה‪ ,‬והצליחה להשיג תור למפורסם בין מומחי השתלת כליות בישראל‪ ,‬הגיעה‬
‫למשרדו‪ ,‬ובקשה ממנו להתחיל בבדיקות ההתאמה שלה ושל בנה‪ ,‬עוד לפני שנכדה מגיע מקנדה‪.‬‬
‫את הימים עד להגעת יהונתן‪ ,‬עברה כאחוזת תזזית‪ .‬מנסה להשתלט על העבודה‪ ,‬ולדאוג לכל הפרטים‬
‫המרכיבים את בקורו; להכניס אותו לתור לדיאליזה‪ ,‬לשריין עבורו מיטה בבית החולים‪ ,‬לסייד‪ ,‬ולנקות את‬
‫הדירה ‪ ,‬לצבוע את הדלתות והחלונות‪ ,‬לקנות רהיטים אחדים‪ ,‬כלי מיטה ומגבות חדשים לאורחים‪ ,‬ולמלא‬
‫את המקרר והמזווה באוכל שיספיק למשפחה לשבועות אחדים‪.‬‬
‫היא הייתה עסוקה כמעט כל שעות היממה‪ ,‬אבל לא הרגישה עייפות‪ .‬שוב יש טעם לחייה‪ .‬שוב יש לה‬
‫בשביל מי לעבוד‪ .‬החיים נראו לה שוב כל כך יפים‪ .‬הנכד שלה עומד להגיע אליה‪.‬‬
‫מפגש‬
‫שבועות אחדים עברו עד שיהונתן הגיע מלווה בשלוש נשים‪ ,‬אמו‪ ,‬סבתו ומרים הנאמנה‪ .‬לאה נסעה‬
‫לשדה התעופה לקבל את פניו‪ .‬בנה וכלתה באו איתה‪.‬‬
‫"עצבני?" שאלה את בנה‪.‬‬
‫"כל החיים שלי לא הייתי כל כך עצבני ומתוח כמו עכשיו‪ .‬אני כבר עברתי כמה מלחמות בחיי‪ ,‬אבל‬
‫נדמה לי שהיום מחכה לי המלחמה החשובה והקשה ביותר שעברתי בחיים שלי‪ .‬אפילו דבר פשוט אני לא‬
‫יודע‪ ,‬איך לקרוא לו? אני צריך לקרוא לו בני או נתי? הרי הוא לא מכיר אותי בכלל‪".‬‬
‫"אל תדאג ראובני" הבטיחה לו‪" ,‬ברגע שתראה אותו הכול יהיה פשוט‪ .‬הלב שלך כבר יגיד לך מה‬
‫לעשות‪".‬‬
‫שושי לא הייתה מאושרת לשמוע על הבן שבעלה גילה פתאום‪ .‬הילד הזה הוא עדות מובהקת שהיא‬
‫אשמה בכך שאין להם ילדים‪ ,‬ובנוסף לכך‪ ,‬הרגיזה אותה המחשבה שבעלה עומד לתרום את אחת מכליותיו‬
‫לילד הזה‪ .‬הילד יחלים‪ ,‬וייסע עם אחת מהכליות שלו‪ ,‬והיא תישאר עם בעל חולה‪ ,‬מוגבל‪ ,‬בעל כליה אחת‪,‬‬
‫ותצטרך לטפל בו אחרי ניתוח קשה‪ ,‬ולספוג בשתיקה את הגינוי השקט בשל עקרותה‪ .‬אבל היא שמרה את‬
‫דעותיה לעצמה‪ .‬בעלה היה מדי נסער‪ ,‬מדי שמח ומדי נרגש‪ ,‬מכדי שיניח לה להטיל ספק כלשהו בהחלטתו‪.‬‬
‫‪336‬‬
‫לאה עמדה ליד המעקה המפריד בין המגיעים מחו"ל ובין מקבלי הפנים‪ .‬כל מי שיצא מדלתות אולם‬
‫הנוסעים‪ ,‬הרעיד את לבבה‪" .‬האם זהו הנכד שלי?" תהתה‪ ,‬סוקרת את פני היוצאים‪" ,‬האם זה הנכד שלו‬
‫אני מחכה?" "האם אכיר אותו בכלל?"‬
‫ברגע שיהונתן יצא מבין דלתות שדה התעופה‪ ,‬הרגישה שלבבה כאילו פוסק מלפעום‪ .‬כך בדיוק היה‬
‫נראה יעקב לפני כחמישים שנה כשראתה אותו מתקרב בשביל העולה לביתם‪ ,‬והיא רק בת אחת עשרה‪.‬‬
‫אותו שער להבה‪ ,‬אותם עיניים ירוקות בורקות‪ .‬הנכד הזה רק הרבה יותר גבוה ממה שהיה סבו‬
‫בשעתו‪" .‬יעקב" מלמלה לעצמה‪" ,‬יעקב‪ ,‬הוא נראה בדיוק כמו הסבא שלו!"‬
‫דמעות ירדו על לחייה כשהתקרבה אל הבחור גבה הקומה‪ ,‬והתחילה לחבק אותו‪.‬‬
‫"אני מבין שאת סבתא שלי‪ ,‬אם את מחבקת אותי" אמר לה יהונתן באנגלית‪.‬‬
‫לאה לא הבינה את דבריו‪ .‬היא לא ידעה אנגלית‪ ,‬ואמרה באידיש‪" ,‬אתה כל כך דומה לסבא שלך כשהוא‬
‫היה בגיל שלך‪ .‬זה פלא‪ .‬אתה ממש קופי שלו‪ ".‬הדמעות המשיכו לזרום מעיניה‪ .‬מסנוורות‪ ,‬נגבה אותן‬
‫בידיה כדי שתוכל להמשיך להתבונן‪ ,‬ולהשתומם עד כמה מראהו מזכיר את מראה סבו בגילו‪ ,‬המראה‬
‫שכבש את ליבה של בת האחת עשרה‪.‬‬
‫לאה לא זכרה איפה הניחה לפני דקה את המפתחות‪ ,‬אבל המראה ההוא נשאר חקוק בה עד היום‪.‬‬
‫"אם כך אני מקווה שהיה לי סבא נחמד" ענה לה יהונתן באידיש‪.‬‬
‫"אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה הוא היה נחמד‪ .‬האיש הכי טוב שפגשתי בחיים שלי‪".‬‬
‫הוא הביט בגבר שעמד ליד לאה‪ ,‬גבר עם שערות אדמוניות כמו שלו‪ ,‬ואמר באידיש‪" ,‬אני מבין שאתה‬
‫אבא שלי‪".‬‬
‫ראובן לא דיבר אידיש‪ .‬הוא הושיט את ידו‪ ,‬ואמר באנגלית‪" ,‬אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה שמחתי‬
‫לשמוע עליך‪ .‬חלמתי שיהיה לי בן כמוך‪ .‬אני שמח שאתה הבן שלי‪ ,‬ושהסכמת לבוא ולהיפגש איתנו‪ .‬אני‬
‫מאושר לפגוש אותך‪ .‬ברוך הבא‪".‬‬
‫יהונתן לחץ את ידו‪ ,‬וענה‪ ,‬הפעם באנגלית‪" :‬גם אני שמח לפגוש אותך‪ ,‬ואני מודה לך ולסבתא שלי על‬
‫כל מה שאתם מוכנים לעשות בשבילי‪".‬‬
‫"לו היית צריך‪ ,‬גם אתה היית עושה את אותו הדבר בשביל הבן היחיד שלך‪".‬‬
‫יהונתן ידע שיש רגעים שאין שוכחים בחיים‪ .‬רגע כזה הוא רגע זה‪ .‬הרגע בו פגש באביו ובסבתו‪ ,‬פגש‬
‫בבני משפחתו‪ ,‬הרגע בו שמע על הקורבן שהם מוכנים להקריב למענו‪.‬‬
‫לאה הרגישה כאילו ליבה מתפקע מרוב שמחה‪" .‬אלוקים בכל זאת היה טוב איתי" חשבה‪" .‬כנראה‬
‫הייתי צריכה לעבור את כל הסבל שסבלתי בחיים שלי‪ ,‬כדי לזכות שנכד כל כך יפה ירצה לחזור אלי ואל‬
‫‪337‬‬
‫הבן שלי‪ .‬אין קורבן שיהיה לי קשה להקריב למען הנכד הזה‪ .‬אם יהיה צורך אני מוכנה לתת אפילו את שתי‬
‫הכליות שלי בשביל הנכד היפה הזה‪".‬‬
‫לאה ומרים נפגשו אחרי שנות מרירות רבות‪ .‬כל אחת מהן ראתה את הזקנה‪ ,‬הצער והבדידות בפני‬
‫רעותה‪ .‬לאה ראתה שמרים מביטה באהבה בנכד שלה‪ ,‬והבינה שלמרות חילוקי הדעות‪ ,‬האהבה לאותו‬
‫צעיר מקשרת ביניהן‪" .‬ברוכה הבאה הביתה" אמרה למרים‪" ,‬אני מקווה שבביקור הזה שתינו נראה איך‬
‫יהונתן מבריא לגמרי‪ ".‬מרים‪ ,‬לא מפויסת‪ ,‬שמרה על שתיקה‪.‬‬
‫ק"כ ‪ -‬אביב ‪-‬‬
‫‪7711‬‬
‫משדה התעופה נסעה המשפחה לבני ברק‪ .‬רועדת נכנסה מרים לדירה‪ ,‬ממנה גירשה אותה לאה לפני‬
‫שתים עשרה שנה‪ .‬היא כמעט ציפתה לראות את יעקב נכנס לדירה אחרי יום עבודה‪ ,‬עייף‪ ,‬אבל אדיב‬
‫כרגיל‪ ,‬שואל לשלומה‪ ,‬מתעניין איך עבר עליה היום‪ ,‬האם לא התעייפה מלטפל באשתו החולה‪ .‬היא רצתה‬
‫לרוץ אל החדר‪ ,‬שם הייתה רחל שוכבת‪ ,‬ולהפוך אותה כדי שלא תקבל פצעי לחץ‪ .‬אבל הדירה הייתה ריקה‪.‬‬
‫היא תפסה את יד אחותה‪ ,‬ואמרה "בואי חנה‪ ,‬בואי תראי את החדר שלי‪ .‬בחדר הזה גרתי בשנים הכי‬
‫יפות של החיים שלי‪ .‬כאן הייתי כל כך מאושרת‪".‬‬
‫לאה עברה עמם בדירה‪ ,‬והצביעה על החדר שהכינה ליהונתן‪ ,‬חדר אחורי שקט ושטוף שמש ואור‪" .‬אני‬
‫רואה שאת חזרת לחדר שלך" אמרה למרים‪" ,‬אני מקווה שלא אכפת לך שגם אחותך תגור איתך באותו‬
‫חדר‪ ,‬כך אוכל לתת את חדר השינה השלישי לאסתר ולאביגדור‪ ,‬שיבוא לפסח‪".‬‬
‫מ ראה להם את המטבח‪ ,‬את המקרר והמזווה המלאים בכל מצרכי המזון שיכלו לעלות בדעתם‪ ,‬בקשה‬
‫מהם לעלות בעוד שעה לדירתה‪ ,‬לאכול ארוחת ערב‪ ,‬ולשמוע על מה שתכננה לימים הקרובים‪ .‬האורחים‬
‫‪338‬‬
‫פרקו חפציהם‪ ,‬הניחו אותם בארונות‪ ,‬התרחצו‪ ,‬וכשעלו לדירה הנמצאת בקומה שמעליהם‪ ,‬מצאו את לאה‪,‬‬
‫ראובן ושושי מחכים להם ליד שולחן עמוס במאכלים לעייפה‪ .‬לאה זירזה אותם לשבת ולהתחיל לאכול‪.‬‬
‫יהונתן היה האורח היחיד שניהל שיחה עם מארחיו‪ .‬שלושת הנשים שתקו‪ ,‬וניראה היה בעליל שלו‬
‫הייתה הבחירה בידן‪ ,‬הן היו מעדיפות להיות רחוקות ככל האפשר מחדר זה‪.‬‬
‫אבל יהונתן היה מאושר לשבת בין אביו וסבתו‪ ,‬לחקור בסקרנות את תווי פניהם הדומים לשלו‪ ,‬ולנהל‬
‫איתם שיחה קולחת‪ ,‬עובר לסירוגין מאידיש לאנגלית וחזרה‪ ,‬נהנה לספר על עצמו‪ ,‬ונהנה לגלות עובדות‬
‫חדשות על קרובי המשפחה שגילה זה עתה‪.‬‬
‫הוא הרבה לשבח את האוכל‪ ,‬וגילה לסבתו ב"סוד" שהוא אוהב לבשל‪ ,‬וחולם להתפרנס מבישול‬
‫כשיחלים‪" .‬כשהייתי בישיבה" סיפר‪" ,‬הייתי מכין בערב‪ ,‬לאחר שהעובדים היו עוזבים‪ ,‬ארוחות שחיתות‬
‫מהמצרכים שמצאתי במטבח‪ .‬החברים תמיד ליקקו את האצבעות‪ ,‬וביקשו עוד‪ .‬הם אמרו שהאוכל שאני‬
‫מכין‪ ,‬הוא הכי טעים‪ .‬יותר טעים ממה שהטבח מכין‪ .‬מאז למדתי לאהוב לבשל ולהכין אוכל‪".‬‬
‫כחולמת האזינה לאה לדבריו‪" ,‬הכול יותר מדי טוב‪ ,‬מכדי שיהיה אמת‪ ",‬חשבה‪" ,‬אני פוחדת שאתעורר‪,‬‬
‫ואמצא שכל זה רק חלום‪ ".‬היא צבטה את עצמה‪ ,‬ומצאה שהצביטה כואבת‪" ,‬כנראה שאני לא חולמת‪,‬‬
‫והכול נכון‪".‬‬
‫אמו הביטה בשניהם‪ ,‬בסבתא ובנכד השקועים בשיחה‪ ,‬כאילו כל העולם מלבדם נעלם‪ ,‬ומחשבה נוראה‬
‫עלתה בליבה‪" :‬אני שונאת אותה‪ .‬זהו‪ ,‬היא לוקחת אותו עכשיו ממני‪ .‬מעכשיו הוא כבר לא יהיה שלי יותר‪.‬‬
‫או לפחות הוא כבר לא יהיה רק שלי‪ .‬הוא כבר לא יחזור הביתה‪ .‬הפיקדון שקיבלתי לפני עשרים שנה‪ ,‬חוזר‬
‫לבעליו‪ .‬ה' נתן וה' לקח‪ .‬יהי שם ה' מבורך‪ ,‬על המתנה שנתן לי‪ ,‬ועל זה שיכולתי לשמור עליה עשרים שנים‬
‫נפלאות‪ .‬ומי יודע כמה שנים נשארו לסבתא שלו לחיות שגם היא תהנה ממנו קצת‪".‬‬
‫"עשית עבודה נפלאה" אמרה לאה לאסתר‪" ,‬גידלת ילד נהדר‪ ,‬מרגישים שגידלת אותו עם כל האהבה‬
‫שיש בעולם‪ .‬יש לך במה להתגאות‪".‬‬
‫"הוא ילד נפלא‪ ,‬אי אפשר לא לאהוב אותו‪ .‬עם ילד כזה אי אפשר להיכשל‪".‬‬
‫לאה נגבה דמעות מעיניה‪ ,‬הכריחה את עצמה להירגע‪ ,‬ובקול רגיל הודיעה‪" ,‬הזמנתי מונית שתבוא‬
‫להסיע אותנו מחר בשעה שמונה לבית החולים‪ .‬יש לנו שם פגישה עם המנתח‪ .‬הוא הבטיח לי שתוך כמה‬
‫ימים ידע למי משנינו יש כליה מתאימה‪ ,‬ותוך יום יומיים נוספים‪ ,‬אפשר יהיה להשתיל אותה‪".‬‬
‫למחרת העדיפו חנה ומרים להישאר בדירה‪ ,‬ורק אסתר הצטרפה ליהונתן‪ ,‬לראובן וללאה בנסיעתם‬
‫לבית החולים‪ .‬חנה ומרים היו עייפות מהנסיעה‪ ,‬והעדיפו להישאר ולהכין ארוחה לבני משפחתן‪ .‬שנואה‬
‫הייתה עליהן המחשבה ששוב תצטרכנה לאכול ליד שולחנה של לאה‪.‬‬
‫‪339‬‬
‫אבל בערב חזרו בני המשפחה‪ ,‬וסיפרו שלאה אירחה אותם במסעדה יוקרתית‪ ,‬כדי לחגוג את הבשורה‬
‫הטובה שבישר להן הרופא‪ .‬מעיון במסמכים הרפואיים שהביא עמו יהונתן‪ ,‬מהבדיקות שערך ללאה ולראובן‬
‫עוד לפני בואו של יהונתן‪ ,‬ומהבדיקות שערך לשלושתם באותו יום‪ ,‬מצא שהכליה של ראובן מתאימה לבנו‪.‬‬
‫שניהם הוזמנו להתאשפז למחרת בבית החולים‪ ,‬לבדיקות אחרונות וניתוח ההשתלה שיערך בימים‬
‫הקרובים‪.‬‬
‫יהונתן קרן‪ ,‬ורק אסתר פרצה בבכי‪ ,‬ושאלה את חנה שחיבקה אותה‪" ,‬תגידי לי איך אני יעבור את הדבר‬
‫הזה? תגידי לי איך מחזיקים מעמד כשכל כך מפחדים?"‬
‫"אין דבר שבן אדם לא יכול לעבור" מלמלה חנה‪ ,‬מלטפת את ראשה‪" ,‬תזכרי שאין דבר שבן אדם לא‬
‫יכול לעבור‪ .‬הקדוש ברוך הוא לא ינסה אדם בניסיון שהוא מדי קשה בשבילו‪ .‬אנחנו נתפלל שהניתוח הזה‬
‫יצליח‪ ,‬ואז הכול יהיה כדאי‪".‬‬
‫קכ"א‪.‬‬
‫הלילה שלפני הניתוח‪ ,‬היה ליל שימורים לבני המשפחה‪.‬‬
‫יהונתן שאל אביו "אבא אתה לא מפחד?"‬
‫ראובן הביט על בנו‪ ,‬וניחש את מה שעובר עליו‪.‬‬
‫"אני לא מפחד‪ ,‬כי אני עושה את זה בשביל הבן שלי‪ .‬אני כל כך שמח שאני יכול לעזור לך‪ .‬אל תחשוב‬
‫שאת הניתוח הזה אתה עובר בשביל להיות בריא‪ .‬תחשוב שאת הניתוח הזה אתה עובר בשבילי‪ .‬כדי שאני‬
‫לא אשאר לבד‪ .‬כדי שיהיה ל י בן‪ .‬מיד תרגיש יותר טוב‪ .‬הרבה יותר קל להתגבר על הפחד‪ ,‬אם אתה עושה‬
‫את זה בשביל מישהו שאתה אוהב‪".‬‬
‫"אתה יודע מה אבא? אני באמת מרגיש יותר טוב‪ ,‬כשאני חושב כמה זה חשוב לך‪".‬‬
‫"שמת לב יהונתן‪ .‬זו הפעם הראשונה שקראת לי אבא‪ .‬כבר בשביל לשמוע את המלה הזו הכול כדאי‬
‫לי‪".‬‬
‫*‬
‫‪341‬‬
‫שמונה שעות נמשך הניתוח הכפול‪ .‬שני צוותים רפואיים עבדו במקביל‪ .‬בחדר אחד כרתו המנתחים‬
‫כליה מגופו של ראובן‪ ,‬והעבירו אותה לחדר השני‪ ,‬שם עמלו הרופאים להסיר את הכליות הפגומות של‬
‫יהונתן‪ ,‬ולהשתיל במקומם את הכליה שתרם לו אביו‪.‬‬
‫תפילות‬
‫במשך שעות הניתוח ישבה קבוצת הנשים יחד‪ ,‬וכל אחת מהן התפללה בדרך משלה‪.‬‬
‫לפתע הן שמעו קול זמזום‪ .‬נועה ישבה‪ ,‬עיניה עצומות‪ ,‬בהיסח הדעת זמזמה את הלחן של "נתנה‬
‫תוקף"‪ ,‬ששרים בראש השנה‪ ,‬בבית הכנסת‪ .‬לאה הקשיבה למנגינה‪ ,‬ובראשה התחילו להתנגן המילים‪,‬‬
‫"וקול דממה דקה ישמע‪ ,‬ומלאכים יחפזון‪ ,‬וחיל ורעדה יאחזון‪ ,‬ויאמרו הנה יום הדין"‪ ,‬וחשבה‪" ,‬כן זהו יום‬
‫הדין שלנו‪ .‬זה היום בו ייכתב גזר הדין שלנו‪ .‬היום אדע אם יש לי בשביל מי להמשיך לחיות‪ .‬אם יש לי למי‬
‫להוריש את כל מה שעבדתי בשבילו בחיים שלי‪".‬‬
‫היא זכרה את הפחד שקרע אותה לגזרים‪ ,‬כשראשו של יעקב המת היה על ברכיה‪ ,‬והתחילה לבקש‬
‫"אלוקים‪ ,‬לקחת ממני את יעקב‪ .‬לא מילאת אף אחת מהבקשות שבקשתי ממך בחיים שלי‪ .‬שוב ושוב פגעת‬
‫בי‪ .‬עכשיו אני מבקשת ממך רק בקשה אחת‪ .‬לא אוכל לעמוד בעוד אובדן‪ .‬עשה שבני ונכדי יעברו את‬
‫הניתוח הזה בשלום‪ ,‬ויהיו בריאים‪ .‬תן להם חיים‪ ,‬ואז אני אדע שאתה מלא חסד‪ .‬שהיה שווה לסבול עד‬
‫היום כדי להיות זכאית לחסד הזה‪ .‬אני מקווה שתשמע את תפילותיי‪ ,‬ותסלח לניסיונות שלי לכפור בך‪".‬‬
‫‪341‬‬
‫קכ"ב‪.‬‬
‫נועה‬
‫לאחר שעות שנדמו בעיניהן כנצח‪ ,‬יצא הרופא מחדר הניתוח‪ ,‬ומסר להן שהכול נראה כשורה‪ ,‬ושני‬
‫המנותחים מתאוששים יפה‪ .‬הוא הודיע שרק מבקרת אחת תורשה להיכנס בכל פעם לחדר הטיפולים‪ ,‬כדי‬
‫לראות במו עיניה ששניהם ישנים בשלווה‪.‬‬
‫הרופא הציע לסבתא להיכנס ראשונה‪ ,‬אבל לאה זרקה מבט אחד על פניה החיוורות של נועה‪ ,‬ואמרה‬
‫"תן לנועה להיכנס ראשונה‪ ,‬כדי שאני אספיק להירגע קצת‪".‬‬
‫נועה זרקה לעברה מבט של הכרת תודה‪ ,‬ומיהרה להיכנס לחדר החולים‪ ,‬לפני שמישהי מהנשים‬
‫האחרות תקדים אותה‪.‬‬
‫היא לא הפנתה את מבטה לעבר מיטת ראובן‪.‬‬
‫רועדת בכל גופה ומסונוורת מדמעות‪ ,‬הסתכלה על הבחור הצעיר והרזה ששכב במיטה לידו‪ ,‬צינורות‬
‫מחברים את גופו אל מתקני נוזלים‪ ,‬שערו האדום מונח על הכר‪ ,‬מזכיר לה את אביו כשהיה בגילו‪ ,‬ושניהם‬
‫בתמימות נעורים‪ ,‬בקשו לנגוס יחד מהפרי האסור והמתוק‪ .‬עכשיו בנה משלם את מחיר מעט הדבש‪,‬‬
‫ששניהם ביקשו אז‪ ,‬ברוב עיוורונם‪ ,‬לטעום‪.‬‬
‫"בני‪ ,‬בני" מלמלו שפתיה "מי ייתן מותי תחתיך‪ ,‬בני יהונתן‪".‬‬
‫‪342‬‬
‫אפילוג – לאה ‪-‬‬
‫קכ"ג‪.‬‬
‫למחרת בבוקר‪ ,‬במקום להשכים ולבקר אצל בנה ונכדה בבית חולים‪ ,‬עלתה לאה לקברו של יעקב‪ .‬קרני‬
‫השמש הראשונות רקדו על לוח השיש‪ ,‬והוא בהק בלובנו‪ ,‬כפי שבערו שערותיו האדומות של יעקב‪ ,‬עת‬
‫קרני השמש השוקעת הציתו אותן‪ ,‬כשהתקרב לביתה‪ ,‬לפני חמישים שנה‪ ,‬והיא נשאה אליו בהערצה את‬
‫עיניה‪ ,‬ונכבשה בקסמיו‪.‬‬
‫היא נגשה אל הקבר‪ ,‬כרעה ליד המצבה‪ ,‬הרכינה ראשה‪ ,‬התכופפה עד ששפתיה כמעט נגעו באבן‬
‫הלבנה‪ ,‬מנסה לשאוב מעט חום מהאבן הקרה‪.‬‬
‫היא עצמה עיניה‪ ,‬ומתחת לשמורות עיניה ראתה אותו כה חי‪ ,‬כה מוחשי‪ ,‬כה אמיתי‪ ,‬עד שחשה שתוכל‬
‫לשלוח ידיה ולגעת בו‪ .‬היא ניסתה ללטף את הדמות שעמדה לידה‪ ,‬אבל ידה חשה רק את נוקשות האבן‪.‬‬
‫מפוכחת‪ ,‬לחשה לדמות הנשקפת מבעד לעיניה העצומות‪" .‬יעקב‪ ,‬הצלחנו‪ .‬הרופא אומר שהוא יהיה‬
‫בסדר‪ .‬הנכד שלנו כל כך יפה‪ ,‬אהובי‪ .‬בעיניו מרצדת אותה אש ירוקה שראיתי בעיניך‪ ,‬כשהן התעלמו ממני‪,‬‬
‫ומעל לכתפיי ננעצו לנצח באחותי‪".‬‬
‫היא מחתה דמעה‪ ,‬והוסיפה‪" ,‬למרות זאת אני לא מתחרטת על שום דבר‪ .‬אני לא מתחרטת אפילו על‬
‫רגע אחד שהיה לי אתכם‪ .‬היה לי מזל‪ ,‬קודם היה לי אותך‪ ,‬אחר כך היה לי את הבן שלך‪ ,‬ועכשיו יש לי את‬
‫הנכד שלך‪ .‬תראה כמה מזל היה לי‪ .‬לו הייתי צריכה להתחיל היום מהתחלה‪ ,‬שוב הייתי בוחרת בך כדי‬
‫לקבל את ראובן ואת יהונתן ממך‪ ,‬ומקדישה שוב את חיי לשלושתכם‪.‬‬
‫‪343‬‬
‫"יכולתי לוותר עליך‪ ,‬ולבנות לי חיים בלעדיך‪ ,‬אבל אני למדתי ליהנות ממה שהצלחתי לגנוב ממך‪,‬‬
‫להפיק הרבה מהפרורים שליקטתי בלי ידיעתך‪ ".‬היא מחתה דמעה‪ ,‬והוסיפה‪" ,‬ואני לא מתחרטת על שום‬
‫דבר‪ .‬אני לא מתחרטת אפילו על רגע אחד שגנבתי לעצמי להיות אתכם‪.‬‬
‫אני מקווה יעקב שבעוד כמה שנים אבוא אליך שוב ואספר לך שיהונתן כבר בריא לגמרי‪ .‬שהוא שכח‬
‫בכלל את כל מה שעבר‪ ,‬התחתן‪ ,‬המשיך את העסק שאנחנו הקמנו‪ ,‬ושיש לנו כבר נינים ממנו‪.‬‬
‫זה לא יהיה נהדר יעקב? נינים מהנכד שכמעט איבדנו?‬
‫עכשיו שיש טעם לחיים שלי‪ ,‬אני מרגישה נהדר‪ .‬אני שוב ילדה מאוהבת בת אחת עשרה שיושבת על‬
‫מדרגת בית הורי‪ ,‬ילדה עם שער לבן וקמטים בפנים‪ ,‬שמשגיחה על הנכד המתרוצץ בחצר וחושבת שזה‬
‫אתה‪".‬‬
‫תקציר‪.‬‬
‫זהו סיפור אהבה אובססיבי של לאה לבן דודה יעקב‪ ,‬סיפור שנמשך ‪ 11‬שנה‪ .‬תחילת הסיפור בפולין ב‪-‬‬
‫‪ ,7791‬כשיעקב בן ה‪ 71 -‬עזב את משפחתו הענייה ועבר לחיות ולעבוד בבית דודו‪ .‬לאה בת דודתו הייתה‬
‫בת ‪ 77‬כשהתאהבה בו‪ ,‬אבל יעקב התאהב באחותה הגדולה‪ ,‬רחל בת ה‪.71 -‬‬
‫לאה גילתה לאביה שיעקב מחזר אחרי רחל אחותה‪ ,‬והדוד גרש אותו מביתו‪ .‬יעקב נסע לפלסטינה‪,‬‬
‫קיבל עבודה בחנות מכולת‪ ,‬חנות אותה קנה לאחר ‪ 9‬שנים‪.‬‬
‫בגיל ‪ 71‬הגיעה רחל לפלסטינה ונישאה ליעקב ביום בו הגיעה‪ .‬בגלל החובות של יעקב‪ ,‬נאלצה לעבוד‬
‫במטווייה‪ .‬הלם המעבר לארץ חדשה‪ ,‬העבודה הקשה‪ ,‬מזג האוויר החם שלא הייתה רגילה אליו‪ ,‬וההיריון‬
‫הקשה הקשו על התאקלמותה ופגעו בקשר שבינה ובין יעקב בעלה הטרי‪.‬‬
‫במהלך לידה קשה‪ ,‬מת בנם הבכור‪ ,‬ורחל שקעה בדיכאון‪ .‬יעקב לא הצליח לנחם את אשתו‪ ,‬והזמין את‬
‫אחותה לאה בת השש עשרה לנסות ולנחם את אחותה‪ .‬לאה שחששה שלעולם לא תראה עוד את בן דודה‬
‫לאחר שאחותה נסעה אליו‪ ,‬שמחה להיענות להזמנתו‪ ,‬וכדי להיות קרובה אליו‪ ,‬החליטה לעבוד בחנותו‪.‬‬
‫לאחר שנה ילדה רחל את ניצה‪ .‬מאושר‪ ,‬הלך יעקב בלילה לבשר לגיסתו לאה‪ ,‬על הולדת בתו‪ ,‬ובסערת‬
‫רגשותיו הניח לה לפתות אותו לשכב איתה‪ ,‬מעשה‪ ,‬עליו התחרט כל חייו‪.‬‬
‫שבועיים לאחר מכן גילתה לאה שהיא הרה לגיסה‪ ,‬ומיהרה להינשא לקבלן שבנה אז את ביתם בבני‬
‫ברק וחיזר אחריה‪ .‬עד יום מותו‪ ,‬לא ידע יעקב כי ראובן הוא בנו‪ .‬מיד לאחר שילדה לאה את בנה ראובן‪,‬‬
‫גילה הבעל שראובן אינו הבן שלו‪ .‬הוא גרש את לאה‪ ,‬ומיד לאחר מכן נהרג בידי ערבים‪.‬‬
‫‪344‬‬
‫לאה השלתה את עצמה שברגע שתהיה פנויה‪ ,‬תצליח לפתות את גיסה לנטוש את אחותה ולהינשא‬
‫לה‪ ,‬אבל ביום בו קיבלה את הגט‪ ,‬סיפרה לה אחותה רחל שהיא הרה (עם אפרת)‪.‬‬
‫בשנת ‪ 7797‬נולדה נועה‪ ,‬הבת השלישית‪ ,‬ורחל חלתה מיד לאחר הלידה בטרשת נפוצה‪ .‬בשנות מלחמת‬
‫העולם ומלחמת השחרור החמירה מחלתה‪ ,‬ופגעה באברים שונים בגופה‪.‬‬
‫ליעקב היה קשה לגדל את נועה התינוקת‪ ,‬את אפרת בת ה‪ 9 -‬וניצה בת ה‪ .1 -‬ובמשך שנים התעסק‬
‫בחיפוש רופא‪ ,‬או רב מחולל ניסים שירפאו את אשתו‪ .‬המחלה השפיעה על כל בני המשפחה מבחינה‬
‫דתית‪ ,‬נפשית ופיזית‪.‬‬
‫לאה חשבה שרק מחלת אחותה מונעת ממנה להשיג‪ ,‬את מה שחלמה עליו כל חייה‪ ,‬את בעל אחותה‪.‬‬
‫מתוסכלת‪ ,‬השקיעה את כל האנרגיות שלה בטיפוח עצמה‪ ,‬בפינוק בנה ובעסקים‪.‬‬
‫היא הקימה שרשרת חנויות למכירת מזון שאת חלקו‪ ,‬ייצרה בעצמה‪ .‬רווחיה היו עצומים‪ .‬אך נכותה‬
‫של רחל הלכה והחמירה‪ ,‬ומצבה הנפשי החמיר‪ ,‬ולאה לא הצליחה לקחת ממנה את בעלה‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,7711‬התחתנה ניצה ושנתיים אחריה התחתנה אפרת‪ .‬לאחר נישואיהן‪ ,‬הדירה התרוקנה‬
‫מצעירים ונועה הבודדה בילתה את רוב זמנה בחדרו של בן דודה ראובן‪ ,‬הם התאהבו‪.‬‬
‫כשלאה גילתה שהם מקימים יחסי מין‪ ,‬היא שלחה במרמה את נועה ומרים‪ ,‬המטפלת של רחל לארה"ב‪,‬‬
‫כדי להרחיק אותה מראובן בנה‪.‬‬
‫בארה"ב גילתה נועה שהיא הרה לאחיה‪ .‬היא מסרה את בנה (יהונתן) לאימוץ‪ ,‬התחתנה‪ ,‬כדי לא לפגוש‬
‫בראובן כשהיא פנויה‪ ,‬וחזרה לארץ‪.‬‬
‫ראובן לא ידע שנולד לו בן‪ ,‬ולא הבין מדוע נועה עזבה אותו‪ ,‬ועבר משבר נפשי קשה לאחר נסיעתה‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,7711‬מתה רחל לאחר ‪ 91‬שנות מחלה ונכות‪ ,‬עשר מהן במצב של כמעט "צמח‪ ".‬לאה אילצה את‬
‫מרים המטפלת של רחל לחזור לארה"ב‪ ,‬כדי לפנות את דירת גיסה לעצמה‪ ,‬וחשבה "עכשיו הוא יהיה סוף‬
‫סוף רק שלי‪".‬‬
‫יעקב נסע ללוות את המטפלת לשדה התעופה וכשחזר‪ ,‬קיבל התקף לב ומת‪.‬‬
‫בעלה של אפרת נישל את לאה מהרכוש המשפחתי העצום שהשיגה‪ ,‬אולם היא הצליחה בשנים שלאחר‬
‫מכן להקים עסק חדש‪.‬‬
‫בשנת ‪ 7711‬התחתן ראובן‪ ,‬אבל לא נולדו לו ילדים‪ .‬במשך ‪ 91‬שנה סירבה מרים לקשר את לאה עם‬
‫המשפחה שאימצה את יהונתן נכדה‪ .‬זו הייתה נקמתה על שלאה הרחיקה אותה מיעקב‪.‬‬
‫בשנת ‪ 7711‬נזקק יהונתן‪ ,‬שהיה חולה בסוכרת נעורים מגיל שלוש‪ ,‬להשתלת כליה‪ .‬ומרים נאלצה לקשר‬
‫בין יהונתן ומשפחתו הביולוגית‪.‬‬
‫‪345‬‬
‫לאה סיפרה לבנה שיש לו בן מנועה אחותו‪ .‬יהונתן הגיע לארץ ופגש את משפחתו‪ .‬ראובן אביו תרם לו‬
‫כליה‪ .‬ההשתלה הצליחה‪ .‬לאה עלתה לקברו של יעקב כדי לספר לו על הצלחת הניתוח של הנכד שלהם‪.‬‬
‫‪346‬‬