המורה הנשכח ש אה גו דברג – משה פרנק - שרה בן

‫משה פרנק – המורה הנשכח של לאה גולדברג‬
‫שרה בן‪-‬ראובן‬
‫עם פרסום יומני לאה גולדברג )ערכו רחל ואריה אהרוני‪ (2005 ,‬ומכתביה )"נערות‬
‫עבריות"‪ ,‬ערכו יפעת וייס וגדעון טיקוצקי‪ (2009 ,‬נגלו חיי הנפש המורכבים של המשוררת‬
‫המיוסרת לקהל הקוראים הרחב‪ .‬עבודה רבה הושקעה בעריכת היומנים והמכתבים‪ .‬העורכים‬
‫טרחו לציין את שנות לידתם ומותם של האנשים הנזכרים בהם‪ ,‬הוסיפו פרטים על תפקידם ועל‬
‫פרסומיהם וציינו את מהות הקשר בינם לבין המשוררת‪.‬‬
‫שם אחד נותר יתום‪ .‬לא נמצא בשני הספרים מידע ביוגראפי‪ ,‬מלבד השם‪ ,‬על האיש שתפס את‬
‫המקום החשוב ביותר בליבה בשנות לימודיה בגימנסיון העברי על‪-‬שם שוואבה בקובנה‬
‫שבליטא‪ .‬היה זה המורה הנערץ משה פרנק‪ .‬מיומניה של גולדברג מתגלה שהנערה המתבגרת‬
‫הייתה מאוהבת עד כלות באיש‪ ,‬במשך חמש שנים תמימות‪ ,‬מגיל ‪ 15‬עד ‪) 20‬בשנים ‪ 1926‬עד‬
‫‪ .(1931‬בשל כך הייתה למשה פרנק השפעה מכרעת על בגרותה הרוחנית‪ .‬הוא עיצב את‬
‫אישיותה של גולדברג ותרם רבות להתפתחותה כמשוררת‪ .‬בדרכו המייסרת והמיוסרת ובעושר‬
‫הידע התרבותי שלו הצליח להטמיע את עולמו הרוחני בעולמה הנפשי‪ .‬עם עלותה ארצה‪ ,‬הפכה‬
‫גולדברג לדמות מרכזית בעשייה הספרותית בארץ‪ .‬פרנק‪ ,‬שעלה ארצה שלוש וחצי שנים לפניה‪,‬‬
‫הוסיף לעסוק בהוראה והעמיד תלמידים הרבה‪ .‬על חלקו של פרנק בעיצוב אישיותה הספרותית‬
‫התוודתה גולדברג לאחר שנים במאמר שתרמה לקובץ "היכל ששקע" על הגימנסיון העברי‬
‫בקובנה )ערך ישראל יבלוקובסקי‪ ;1962 ,‬עמ' ‪.(126‬‬
‫להלן יוצג מידע על חייו ודמותו של פרנק‪ ,‬על מורשתו הרוחנית ועל הערכים שהשכיל להטמיע‬
‫בעולמה של גולדברג‪ ,‬בתקווה שבמהדורות הבאות של יומניה ומכתביה יהיה למורה הנשכח גם‬
‫שם וגם ביוגראפיה‪.‬‬
‫משה פרנק נולד ב‪ 10-‬בינואר ‪ 1894‬בעיירה איזבלין )הסמוכה לוולקוביסק(‪ 70 ,‬ק"מ דרומית‪-‬‬
‫מזרחית לגרודנה )אז ברוסיה‪ ,‬היום בבלארוס(‪ .‬הוא הגיע ארצה לראשונה בשנת ‪ ,1914‬כדי‬
‫ללמוד בסמינר למורים מיסודו של דוד ילין בירושלים‪ ,‬במטרה להכשיר עצמו להיות מורה‬
‫לספרות עברית ולהיסטוריה יהודית‪ .‬שהותו בארץ נקטעה לאחר כמה חודשים‪ ,‬בשל פרוץ‬
‫מלחמת העולם הראשונה‪ .‬פרנק נאלץ לחזור לרוסיה בעיצומם של הקרבות‪ .‬סמוך לסוף‬
‫המלחמה החל ללמד בבתי‪-‬ספר תיכוניים בגרודנה ובוירבלן שבליטא‪ .‬בשנים ‪ 1922‬עד ‪1924‬‬
‫נטל פסק‪-‬זמן מההוראה כדי ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה של ברלין‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1925‬הצטרף פרנק לחבר המורים בגימנסיון העברי בקובנה‪ .‬שם הכיר את התלמידה‬
‫לאה גולדברג‪ .‬הוא לימד אותה בשנים ‪ 1926‬עד ‪ ,1928‬בהיותה בת ‪ 15‬עד ‪ .17‬הגימנסיון‬
‫בקובנה הוקם בשנת ‪ 1920‬בהנהלתו של איש החינוך הנערץ מגרמניה דר' משה שוואבה‬
‫)לימים‪ ,‬רקטור האוניברסיטה העברית בירושלים(‪ .‬כשעלה האיש ארצה ב‪ ,1924-‬מילא את‬
‫מקומו דר' אהרון ברמן )מ‪ 1937-‬עד ‪ ,1964‬מנהלו של "תיכון חדש" בתל‪-‬אביב(‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫רמזים ראשונים לאהבתה הגדולה של לאה לפרנק‪ ,‬ללא אזכור שמו‪ ,‬מופיעים ביומנה ב‪15-‬‬
‫בפברואר ‪:1926‬‬
‫"בזמן האחרון התגבר רצוני שיהיה לי איזה אדם יותר בכיר ממני‪ ,‬אדם מעניין‪ ,‬שהרבה‬
‫ראה‪ ,‬שידבר אתי כמו מדבר הוא עם מכריו הגדולים‪ ,‬ולעתים קרובות ייתן עצה וילמדני לגלות‬
‫איזה דבר‪ ...‬בגימנסיה נוצרה סקציה ]חוג[ ספרותית‪ .‬אני נכנסת אליה‪ .‬אנו לומדים את ברנר‪.‬‬
‫את הדבר הזה אני רושמת‪ ,‬מפני שיכול להיות כי תהיה לי איזה בחינה ויכול להיות שלא‪ ,‬אבל‬
‫עתה אני יראה עוד להתחיל לכתוב אודות עצם העניין"‪.‬‬
‫את החוג לספרות‪ ,‬שפעל מחוץ לתוכנית הלימודים הרגילה‪ ,‬הקים משה פרנק‪ .‬המורה לספרות‬
‫במסגרת לימודי החובה היה המשורר נתן גרינבלט )גורן(‪ .‬הוא הוציא לאור את הדו‪-‬שבועון‬
‫"נתיבות"‪ ,‬בו פורסם שירה הראשון של גולדברג‪ .‬הסופרים הוותיקים פיירברג ומאפו שעליהם‬
‫לימד גרינבלט לא עוררו את התעניינותה של לאה‪ .‬לעומת‪-‬זאת משכו את תשומת ליבה הסופרים‬
‫הצעירים יותר שהציג פרנק בפני שומעיו בחוג לספרות‪ .‬תחילה הציג פרנק את גנסין ואת ברנר‪.‬‬
‫מאוחר יותר הציג את עגנון ואת חוברות "הדים"‪ ,‬בהן נדפסו שיריו של שלונסקי‪ .‬התלמידים‬
‫הצטרפו לחוג מרצונם החופשי‪ .‬הדבר הקנה למשתתפים בפגישות תחושה של קדושה‪ .‬טעמו‬
‫הספרותי של פרנק השפיע על תלמידתו המאוהבת‪ ,‬שספגה את רעיונותיו ואחר‪-‬כך הטמיעה‬
‫אותם בשיריה‪ .‬הוא למעשה לא רק קרב אותה לסופרים שהציג בפניה‪ ,‬אלא גם הרחיקה‬
‫מסופרים שלא מצאו‪-‬חן בעיניו‪ .‬ב‪ 27-‬באפריל ‪ 1926‬כתבה ביומן‪:‬‬
‫"מחר סקציה‪ ...‬טוב‪ .‬מחר ילמדו את ]זלמן[ שניאור‪ ...‬אני כל‪-‬כך אוהבת את שניאור‪...‬‬
‫ואותו‪ ...‬אני נתתי לו את הספר"‪.‬‬
‫כעבור שבוע‪ ,‬ב‪ 5-‬במאי‪ ,‬הוסיפה‪" :‬בשבת הייתה הסקציה האחרונה‪ .‬הוא אינו אוהב את שניאור‪,‬‬
‫ובכל זאת היה מעניין"‪ .‬מאז לא נזכר יותר שניאור ביומניה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬עתיד גנסין להשפיע על‬
‫יצירתה כל ימי חייה‪ .‬גולדברג הקדישה לו ב‪ 1936-‬שיר בשם "אורח"‪.‬‬
‫ב‪ 26-‬במרץ ‪ 1926‬הודתה לאה לראשונה ביומנה במי היא מאוהבת‪:‬‬
‫"אדם לא צעיר‪ ,‬בן ‪ 30‬שנה ]פרנק היה אז בן ‪ .[32‬אדם כנראה לא יפה )אני כבר לא‬
‫מבחינה אם הוא יפה או לא‪ ,‬מפני כשהפנים נעשים אהובים יותר‪ ,‬יודעים שהם כאלו ולא אחרים‬
‫ואי אפשר לראות את החסרונות והמעלות( והעיקר שהוא אינו מכיר אותי כלל‪ ,‬אני אינני מכירה‬
‫אותו כלל‪ ,‬ואינני יודעת אם הוא טוב או רע‪ .‬אני רק יודעת שהוא אדם אינטליגנטי‪ ,‬שמבין היטב‬
‫בספרים‪ ...‬הוא משה פרנק‪ .‬איזו שטות עשיתי‪ .‬מי מבקש ממני? הרי זה נורא‪ ,‬והעיקר טפשי"‪.‬‬
‫תלותה של גולדברג בפרנק עברה כמה שלבים‪ .‬כשהייתה בת ‪ 15‬התקשתה עדיין לעצב את‬
‫אישיותה‪ .‬ב‪ 18-‬ביוני ‪ 1926‬האשימה ביומנה את הספרים הרבים מהם היא מושפעת‪ ,‬בכך שאין‬
‫לה הכוח להתקומם לבד נגד כל מה שהעניקו לה הספרים‪ .‬באחת משיחותיה עם פרנק אמרה לו‪:‬‬
‫"לפעמים‪ ,‬כשאני כועסת על עצמי ורוצה אני לעשות אנליזה של רגשותי ואופיי‪ ,‬נדמה לי כי‬
‫כולי מ ֵס ֶפר‪ ,‬שאין לי דבר משלי"‪ .‬על כך ענה לה פרנק‪:‬‬
‫"את צריכה להשתדל להשתחרר מההיפנוזה של הספרים‪ .‬את צריכה להתלמד לשנוא‬
‫סופרים אחדים שערך ספרותי יש להם‪ ,‬אמנם!"‪.‬‬
‫גולדברג הודתה כי שיריה הראשונים אינם מקוריים והיא חוששת להראותם לפרנק‪ ,‬שמא יפסול‬
‫אותם ואז תחדל לגמרי לכתוב שירים‪ .‬על כן מיעטה בקריאה בספרות יפה והתרכזה בלימוד‬
‫ספרי התנ"ך האהובים על פרנק‪ .‬בהזדמנות אחרת גילתה כי "בזכותו ידעתי על פה את כל ספר‬
‫קהלת ושיר השירים ופרקים שלמים בספר שופטים ומלכים" )"היכל ששקע"‪ ,‬עמ' ‪.(133‬‬
‫‪2‬‬
‫שנה אחרי‪-‬כן‪ ,‬החלה גולדברג לחוש שהמורה האהוב מפריע לה להבליט את רעיונותיה שלה‪ .‬על‬
‫כך כתבה ב‪ 9-‬באוקטובר ‪:1927‬‬
‫"אני יראה לצטט יותר מדי תהילים‪ .‬אך יש בהם מילים נפלאות שיודעות כל‪-‬כך יפה‬
‫לסמן הכנעת לב זו‪ .‬אני ירֵאה לחזור יותר מדי את ]על[ המילים שלו‪ .‬אני גם כך חדלתי לדבר‬
‫במילים שלי‪ .‬הכול מה שיש בי – שלו"‪.‬‬
‫גולדברג היטלטלה בין שני קטבים‪ .‬מחד גיסא נשבתה בדבריו של פרנק ונסחפה בעקבות טעמו‬
‫הספרותי‪ .‬מאידך גיסא רצתה להבליט את ייחודה באופן בו תחיה ותיצור בעתיד‪ .‬באותו יום‬
‫כתבה‪:‬‬
‫"אני חולמת שאחרי הרבה שנים אני אפגוש אותו בעיר רחוקה והוא לא יכירני ואני‬
‫אקרא אותו בשמו‪ ,‬אז ייגש אלי ויזכור 'לאה'‪ .‬אני חולמת שיעברו הרבה שנים‪ ,‬אני אחיה –‬
‫שקטה ויוצרת – את חיי עד תומם‪ ...‬שבעתיד אכתוב ספר נפלא בדבר‪ ...‬הילדה שחלמה הרבה‪...‬‬
‫שאהבה ושאהבוה גם היא‪ ,‬ושבמשך כל חייה הייתה בודדה מאוד"‪.‬‬
‫כל זאת כתבה נערה בת ‪ !16‬כבר אז ידעה שתמיד תהיה בודדה ותמיד תאהב מישהו‪.‬‬
‫הערצתה של גולדברג לפרנק ידעה עליות ומורדות‪ ,‬בהתאם למצבי רוחה‪ .‬הדמיון היוצר שלה‬
‫דחף אותה לאידיאליזציה של הדמות‪ .‬ב‪ 28-‬בינואר ‪ 1928‬כתבה ביומנה‪:‬‬
‫"היום ראיתיו באיזה אור מיוחד‪ ,‬אחר מאשר תמיד‪ .‬הוא נראה לי כל כך גדול ואחר‪.‬‬
‫נבדל לגמרי מכל אלה שסביבו‪ .‬כאילו היה סביבו איזה מעגל קסמים שאיש לא יוכל להיכנס‬
‫לתוכו‪ .‬הוא היה כה נפלא באותה שעה‪ .‬ככה רוצה אני לזכור אותו תמיד"‪.‬‬
‫אולם ב‪ 21-‬במרץ ‪ ,1928‬כאשר הבינה גולדברג כי פרנק יודע שהיא מאוהבת בו‪ ,‬נראו הדברים‬
‫בעיניה באור אחר‪:‬‬
‫"מכאן אותה הקורקטיות‪ ,‬אותה הקרירות המיוחדת ביחס אלי‪ .‬זה מבאר את הכל‪ .‬אין‬
‫ספק כי כל זה לא נעים לו מאד‪ ,‬והדבר הכי טוב שהייתי יכולה לעשות זה לשחרר אותו בכלל‬
‫מעצמי "‪.‬‬
‫ערב השיעור האחרון עם פרנק‪ ,‬שהתקיים ב‪ 29-‬באפריל ‪ ,1928‬כתבה לאה גולדברג‪:‬‬
‫"מחר בפעם האחרונה שיעורו‪ .‬פעם אחרונה בחיים! כל‪-‬כך מוזר‪ .‬מחר נגמר זה אשר לא‬
‫היה מעולם‪ ,‬ועל זה מה שלא היה מעולם אני מתאבלת‪ .‬היום פגשתיו ולא היה דבר‪ .‬כמו תמיד‪.‬‬
‫רק עבר‪ ,‬הביט ודרש בשלום‪ .‬מפני שכל האנשים מביטים ודורשים בשלום בעוברם‪ .‬לא יותר"‪.‬‬
‫לאחר סיום לימודיה בגימנסיון נאלצה גולדברג להמתין במשך שנתיים בליטא‪ ,‬לקבלת‬
‫מלגה ללימודים באוניברסיטה של ברלין‪ .‬כך הזדמן לה לשוב ולפגוש את פרנק מדי פעם‪ .‬ב‪3-‬‬
‫בנובמבר ‪ 1928‬כתבה‪:‬‬
‫"השבת הייתי בחברתו ערב שלם‪ .‬הוא ליווני הביתה‪ ,‬דיברנו הרבה‪ .‬הוא אמר לי כי‬
‫ברצונו לנסוע מכאן‪ .‬כי לא התאקלם בקובנה ויוכל להיות כי אחרי שנה‪-‬שנתיים הוא יעזוב‬
‫אותנו‪ ,‬ויכול גם להיות שיעלה ארצה"‪.‬‬
‫אהבתה הנכזבת לפרנק הוסיפה לייסר את גולדברג במשך כל ימי שהותה החונקת בקובנה‪ .‬ב‪11-‬‬
‫בינואר ‪ 1930‬כתבה בייאוש‪:‬‬
‫"אתה‪ ,‬משה פרנק‪ ,‬היחיד הרחוק שלי‪ .‬אתה אשר יודע את אהבתי הרבה ואת תוגתי‬
‫הגדולה‪ ...‬אני אוהבת אותך‪ ,‬אני נשרפת על מדורתך‪ ...‬אני כאונייה נטרפת ואתה אינך שומע את‬
‫קולי – קול טובע"‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫ב‪ 11-‬ביוני ‪ 1930‬הוסיפה וכתבה‪:‬‬
‫"אני רוצה לפגוש אותך מחר בערב‪ .‬אל תכזיב את תקוותי! יחידי שלי‪ ,‬היום דיברתי‬
‫אודותיך בפשטות‪ .‬לא היה נוקף הלב‪ .‬דיברתי כדַּברי על עצמי‪ ,‬הלא אתה עכשיו למרות רצונך‪,‬‬
‫במקצת – אני"‪.‬‬
‫כאשר הרגישה בודדה ועצובה בימיה הראשונים בברלין‪ ,‬חיפשה גולדברג ניחומים בספר קהלת‪,‬‬
‫שהיה אהוב עליה ועל פרנק‪ .‬בשיר המופיע ביומנה ב‪ 29-‬בדצמבר ‪ 1930‬כתבה‪:‬‬
‫"השנה נוטה למות‪ ,‬יש מה לזכור‪.‬‬
‫הערב דפדפתי בקהלת‪.‬‬
‫שתיתי עד תם את יאושו השלו‪.‬‬
‫לי נדמה לפרקים שאתה כתבת‬
‫את הספר הנוגה"‪.‬‬
‫ספר קהלת הוסיף להעסיק את דמיונה של לאה בעתיד‪ .‬לאה נשאבה לתכנים של הספר ודמותו‬
‫של קהלת נטמעה בעיניה בדמותו של פרנק‪ .‬במיוחד בלט הדבר ב"שירי סוף הדרך" שנכתבו ב‪-‬‬
‫‪.1954‬‬
‫ב‪ 1931-‬נפרדו דרכיהם של השניים‪ ,‬כאשר פרנק עלה ארצה וגולדברג נסעה לברלין‪ .‬בברלין‬
‫דעכה סופית אהבתה של גולדברג לפרנק‪ .‬כשנשמטה מידה משענת האהבה‪ ,‬הלכה וקטנה‬
‫אמונתה בעצמה‪ .‬ב‪ 7-‬ביולי ‪ 1931‬כתבה‪:‬‬
‫"איני יודעת מה היה לי‪ .‬איני עובדת כפי שחפצתי‪ .‬כתבתי מעט מאוד במשך הזמן‪ .‬הראש‬
‫אינו עובד‪ .‬אין רעיונות‪ .‬הרגשות פחותים‪ ...‬דבר מה חסר בי‪ .‬אני באיזה מובן שהוא בעלת מום"‪.‬‬
‫אהבתה לפרנק היפרתה בשעתה את שיריה הראשונים של גולדברג‪ .‬עשרה שירי אהבה נכתבו‬
‫באותה תקופה‪ .‬אופיינית לכולם האווירה הנוגה‪ ,‬בה האישה היא האוהבת והגבר אינו מודע לה‬
‫או מתרחק ממנה ביודעין‪ .‬משחדלה לאהוב את פרנק‪ ,‬כתבה ב‪ 22-‬בינואר ‪" :1932‬אינני יכולה‬
‫כבר מזמן להקדיש לו שירים"‪ .‬בשל השיממון והפסימיות שפשטו בליבה‪ ,‬הוסיפה וכתבה ברוח‬
‫קהלת‪:‬‬
‫"אני ענייה בכל בעולם הזה‪ ,‬מפני שאין לי עתה אף ערך אחד שלם ובטוח‪ .‬לי אין מטרה!‬
‫אין אהבה‪ .‬אין אמונה‪ .‬אין דבר‪ .‬האיכפת לי עוד גורל הספרות העברית? היש לי עוד כישרון‬
‫להתלהב?"‪.‬‬
‫השיממון והאכזבה הובילו את גולדברג להחלטה גורלית בתום שנה וחצי בברלין‪ .‬היא‬
‫עברה באביב ‪ 1932‬לעיר בון והתקבלה למכון למזרחנות של אוניברסיטת בון‪ ,‬לעשות שם את‬
‫עבודת הדוקטורט שלה‪ ,‬שאת כתיבתה השלימה בתוך שנתיים‪ .‬כשעלתה ארצה בראשית ‪1935‬‬
‫והחלה מיד להשתלב בעשייה התרבותית‪ ,‬לא הייתה גולדברג מודעת לתלאות שעברו על משה‬
‫פרנק בהחליטו לעלות ארצה‪.‬‬
‫כהכנה לחייו החדשים בארץ‪ ,‬בטרם ייקלט במערך ההוראה‪ ,‬שאף פרנק להתקבל כסטודנט‬
‫לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים‪ .‬לשם כך נאלץ לעסוק בכתיבת בקשות לאישורים‬
‫שונים‪ ,‬ולהצטייד במכתבי המלצה‪ .‬בעיזבונו של פרנק נשתמר מכתב המלצה שקיבל בספטמבר‬
‫‪ 1931‬מהגימנסיון בקובנה בחתימות המנהל יואל ברוצקוס וסגנו דר' אהרון ברמן‪ .‬וזה לשון‬
‫מכתב התעודה‪:‬‬
‫‪4‬‬
‫"מעידים אנו בזה כי מר משה פרנק שמש במוסדנו בהוראה במשך שש שנים רצופות‬
‫)משנת ‪ 1925‬עד היום(‪ .‬מקצועותיו היו עברית וספרותה‪ ,‬ספרות כללית‪ ,‬היסטוריה עברית‬
‫וכללית בכל המחלקות‪.‬‬
‫מר מ‪ .‬פרנק הצטיין במסירותו הגדולה לעבודה‪ ,‬בידיעותיו הרחבות והעמוקות בכל ענפי היהדות‬
‫והספרות העולמית‪ ,‬בכשרון הוראתו הבלתי מצוי וידע לחבב את הלימודים על התלמידים‪ .‬הוא‬
‫היה משקיע כחות נפשיים רבים בעבודתו הפדגוגית והיה מתכונן ברצינות לכל שעור ובפתוס‬
‫שלו משך את לבות התלמידים אל המקצועות שאותם הורה‪.‬‬
‫מר מ‪ .‬פרנק היה אחד המורים העברים הכי מעולים שבליטא ועכשיו הוא עולה ברצונו לארץ‪.‬‬
‫בטוחים אנו‪ ,‬שימצא גם בארצנו כר נרחב לעבודה פדגוגית הראויה לו"‪.‬‬
‫מכתב התעודה נשלח אל "האגודה לקידום הידע בקרב יהודי קובנה"‪ ,‬שהתחייבה לשלם את דמי‬
‫מחייתו של פרנק במשך שלוש שנות לימודיו בירושלים‪ ,‬בסך ‪ 4‬לא"י לחודש‪ .‬מהאוניברסיטה‬
‫בירושלים התקבל מכתב המאשר את קבלתו של פרנק ללימודים בחוג לפילוסופיה‪,‬‬
‫האוניברסיטה התחייבה לעשות את ההכנות הדרושות לקבלת סרטיפיקט עבורו לעלייה ארצה‪.‬‬
‫מיום שעלה משה פרנק ארצה ב‪ 1931-‬ועד קיץ ‪ 1935‬היה שקוע בלימודי הפילוסופיה‬
‫בהר הצופים‪) .‬הסטיפנדיה שלו הוארכה בארץ בשנה נוספת(‪ .‬פרופסור הוגו ברגמן היה מורו‬
‫הנערץ והוא הפך לאסיסטנט האהוב שלו‪ .‬לצדו היה עוד אסיסטנט‪ ,‬צעיר ממנו‪ ,‬נתן רוטנשטרייך‬
‫שמו‪ ,‬שעלה ארצה ב‪ .1932-‬בניגוד לפרנק‪ ,‬השלים רוטנשטרייך את כל תאריו בירושלים‪,‬‬
‫התקבל לסגל הבכיר של האוניברסיטה ב‪ 1949-‬ושירת כרקטור האוניברסיטה בשנים ‪ 1965‬עד‬
‫‪.1969‬‬
‫את עבודת הגמר שלו הגיש פרנק עם תום לימודיו‪ .‬נושא העבודה היה 'קהילות אשכנז ובתי‬
‫דיניהן מהמאה הי"ב ועד סוף המאה הט"ו'‪ .‬ההיסטוריון פרופ' יצחק ּבֵער‪ ,‬שהיה אחד משופטי‬
‫העבודה‪ ,‬כתב בחוות‪-‬דעתו כי זו עבודה מצוינת היכולה להתקבל כעבודת דוקטורט ולא רק‬
‫כעבודת גמר‪ .‬עבודת הגמר‪ ,‬שפורסמה כספר בהוצאת דביר‪ ,‬בתרצ"ח )‪ ,(1937‬משרתת עד היום‬
‫חוקרים המתעניינים בנושא‪.‬‬
‫כשבוע בלבד לאחר עלייתה ארצה‪ ,‬נתקלה לפתע לאה גולדברג בפרנק באחד מרחובות תל‪-‬‬
‫אביב‪ .‬במבטה המפוכח‪ ,‬ראתה מולה את פרנק בעיניים אובייקטיביות‪ ,‬ללא אידיאליזציה‪ .‬על‬
‫הפגישה סיפרה לאה לחברתה מינה גולדברג‪-‬לנדוי )"נערות עבריות"‪ ,‬עמ' ‪:(204‬‬
‫"יש לו עוד אותו כשרון‪-‬ההתלהבות‪ ,‬שהינהו כל כך מוזר‪ .‬יש פרזות מצלצלות הצורבות‬
‫את האזן‪ .‬לי מוזר קצת‪ .‬הוא בטח אדם מעניין גם היום‪ .‬אבל הוא קצת אקסטרן אינטליגנטי מאוד‬
‫מלפני המלחמה ואני‪ ...‬בגרתי‪ .‬אני יותר סקפטית ממנו"‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1935‬חל מהפך בחיי פרנק בן ה‪ .41-‬הוא נשא לאישה את דר' ברכה קנטור‪ ,‬רופאת‪-‬‬
‫ילדים מקובנה‪ .‬הזוג השתקע בדירה ברח' מלצ'ט ‪ 37‬בתל‪-‬אביב‪ .‬שם נולד ב‪ 1937-‬בנם היחיד‬
‫יעקב )לימים פרופ' יעקב דרורי‪ ,‬קרדיולוג‪ ,‬שתחום התמחותו שיקום חולי‪-‬לב(‪ .‬לאחר הלידה‪,‬‬
‫הפסיקה האם לעסוק ברפואה והתמסרה לגידול בנה עד הגיעו לגיל ‪ .11‬אחר‪-‬כך עבדה כרופאת‪-‬‬
‫ילדים בקופת‪-‬חולים )כללית( עד פטירתה ב‪.1964-‬‬
‫‪5‬‬
‫במשך שבע שנים‪ ,‬מ‪ 1935-‬עד ‪ ,1942‬כיהן פרנק כמורה בגימנסיה בלפור בתל‪-‬אביב‪ .‬בתום‬
‫אותן שנים הרגיש צורך לקבל ולא רק לתת‪ .‬את רוחו הסוערת רצה להשקיע בלימודים‬
‫וברכישת ידע‪ .‬לכן עלה שוב לירושלים והתקבל ללימודי ההמשך במחלקה לפילוסופיה בהר‬
‫הצופים‪ ,‬בהיותו כבר בן ‪ .48‬שנתיים שקד שם על לימודיו והשקיט את רוחו בדברי חוכמה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1944‬שב לגימנסיה בלפור‪ ,‬בה לימד עד ‪.1947‬‬
‫בקיץ ‪ 1947‬החליטה עיריית תל‪-‬אביב לרכוש את גימנסיה בלפור‪ .‬הגימנסיה הפכה לחלוצת‬
‫המערכת הציבורית של בתי‪-‬ספר תיכוניים שהוקמה בעיר מאוחר יותר‪ .‬ביה"ס תיכון עירוני א'‬
‫הפך עד מהרה לתיכון היוקרתי והמבוקש ביותר בתל‪-‬אביב‪ .‬רבים מבוגרי המחזורים הראשונים‬
‫שלו תפסו מאוחר יותר עמדות מפתח בחיים הציבוריים‪ ,‬המקצועיים והאקדמיים בארץ‪.‬‬
‫משה פרנק )ששינה את שמו למשה דרורי עם הקמת המדינה( צורף לסגל תיכון עירוני א'‪ ,‬בו‬
‫לימד כמורה לתנ"ך עד יציאתו לגמלאות‪ .‬למרות שחלפו יותר מעשרים שנה מאז שלימד את‬
‫לאה גולדברג בקובנה‪ ,‬לא השתנתה שיטת הוראתו‪ .‬הוא נהג כמרצה באוניברסיטה‪ ,‬לא כמורה‬
‫בתיכון‪ .‬תלמידיו הרבים זוכרים את שיעוריו כחוויה‪ .‬היו כאלה שנהנו מה"מה"‪ ,‬והיו שנהנו‬
‫מה"איך"‪ .‬כדי למשוך את תשומת‪-‬לב התלמידים נהג להפתיע אותם בתנועותיו ובאמירותיו‪.‬‬
‫הספר האהוב עליו )מלבד קהלת( היה ספר איוב‪ .‬את השיעור הראשון על איוב היה פותח‬
‫בהפנותו גבו לכיתה‪ ,‬כשגיר בידיו‪ ,‬כדי לשרטט לרוחב הלוח סימן שאלה גדול‪ .‬את השרטוט‬
‫ליווה בהכרזה‪" :‬ספר איוב הוא סימן‪-‬שאלה אחד גדול!"‪.‬‬
‫שני ספרונים קטנים נשא פרנק עמו בכיסי מעילו‪ ,‬בצאתו מביתו לעבודה‪ .‬אחד מהם היה ספר‬
‫תנ"ך זעיר‪ .‬השני היה פנקס הציונים שלו‪ ,‬בו נכתבו ציוני כל התלמידים במחזורים שלימד‪ .‬העיון‬
‫בפנקס זה )שנשתמר בעיזבונו( מגלה שפרנק לא היה נדיב בחלקו ציונים‪ ,‬בלשון המעטה‪ .‬הציון‬
‫"מספיק"‪ ,‬שזכו בו כמה מגדולי הדור‪ ,‬היה ציון מכובד בהחלט‪" .‬טוב" נחשב לציון מעולה‪.‬‬
‫"טוב‪-‬מאוד" היה שמור רק ליחידי‪-‬סגולה‪ .‬אחד הזוכים בכבוד הזה היה התלמיד דן מירון‪ ,‬בוגר‬
‫מחזור ד' )‪ .(1952‬מירון‪ ,‬שהחל כבר אז לעסוק בכתיבת ביקורות ספרותיות‪ ,‬פנה יום אחד‬
‫לפרנק באמצע השיעור ושאלו‪ ,‬מה דעתו על "חרבת חזעה" של ס‪ .‬יזהר‪ .‬להפתעת כל הכיתה‬
‫פתח פרנק מיד‪ ,‬ללא הכנה‪ ,‬בהרצאה מקיפה ומעמיקה על הספר‪ .‬בוגר אחר של מחזור ד'‪ ,‬שזכה‬
‫גם כן ב"טוב‪-‬מאד"‪ ,‬היה פרופ' יצחק שרב )לימים ראש ביה"ס למינהל באוניברסיטת קולומביה‬
‫בניו יורק(‪ .‬שרב שמר במשך שנים על קשר ידידות עם פרנק ובא לבקרו בביתו‪.‬‬
‫כמה משיטות ההוראה של פרנק‪ ,‬בהן נקט עוד בקובנה‪ ,‬אומצו על‪-‬ידי תלמידתו לאה גולדברג‪,‬‬
‫בעת שעבדה כמורה בגימנסיה "שלווה" בתל‪-‬אביב ב‪ .1935-‬כמוהו‪ ,‬נהגה להרצות בפני‬
‫התלמידים ובתום השיעור אספה את תיקה והלכה מבלי להחליף מילה עם איש‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1939‬ארבע שנים לאחר עלייתה ארצה‪ ,‬מצאה לאה גולדברג אובייקט חדש‬
‫לאהבתה בדמותו של המשורר אברהם בן‪-‬יצחק )סֹונֶה(‪ .‬בן‪-‬יצחק פרסם בחייו ‪ 11‬שירים בלבד‪,‬‬
‫אולם גולדברג ראתה בו את מבשר המודרניזם בשירה העברית החדשה‪ .‬ניתן למצוא דמיון‪,‬‬
‫במובנים שונים‪ ,‬בינו לבין פרנק‪ .‬שניהם היו מבוגרים ממנה )בן‪-‬יצחק היה מבוגר מלאה ב‪28-‬‬
‫שנה(‪ .‬שניהם היו רחבי‪-‬אופקים ובעלי ידע רב‪ .‬שניהם היו ענווים ומצניעי‪-‬לכת‪ .‬רבים ראו בהם‬
‫הבטחה גדולה שטרם מומשה במלואה‪ .‬בקרבתם חשה גולדברג כגימנזיסטית מאוהבת‪ .‬אך היו גם‬
‫הבדלים משמעותיים‪ .‬גולדברג תמכה בבן‪-‬יצחק בנפלו למשכב והוסיפה לאהבו ולהעריצו גם‬
‫‪6‬‬
‫לאחר מותו‪ .‬היא עשתה רבות לפרסמו‪ ,‬בכך שלימדה את שיריו באוניברסיטה והנציחה את שמו‬
‫בספר שיצא לאור שנתיים לאחר מותו )"פגישה עם משורר"‪ .(1952 ,‬בפתח הספר כתבה‪:‬‬
‫"אי אפשר להשכיחו כאשר חפץ‪ ...‬ואי אפשר שיחלוף וישתכח כשנחלוף ונישכח מלב‬
‫אנחנו‪ ...‬ובתקווה מעטה‪ ,‬שאולי יעלה בידי למסור מקצת דמותו הרוחנית של המשורר אני‬
‫כותבת את הדפים האלה"‪.‬‬
‫באותה שנה )‪ (1952‬החלה דר' לאה גולדברג ללמד ספרות עברית באוניברסיטה העברית‬
‫בירושלים‪ .‬תלמידיה זוכרים את שיעוריה כמעניינים ביותר‪ .‬מאות היו נוהרים לאולם ההרצאות‬
‫בגבעת‪-‬רם‪ ,‬לשמוע כיצד היא מנתחת את "הקומדיה האלוהית" של דנטה‪ ,‬או את שירי בן‪-‬יצחק‪.‬‬
‫שקט מתוח שרר באולם ההרצאות‪ ,‬כשדבריה נקטעו מדי פעם על‪-‬ידי שיעולה הטורדני‪.‬‬
‫רק בשנת ‪ 1962‬מצאה פרופ' לאה גולדברג לנכון לפרוע את חובה למורה שהשפיע עליה יותר‬
‫מכל מוריה שלימדוה בקובנה‪ .‬ארגון בוגרי הגימנסיון העברי בקובנה ביקש אז את מורי‬
‫הגימנסיון ותלמידיו ששרדו‪ ,‬לכתוב זיכרונות לקובץ ספרותי שיוקדש ל"היכל ששקע"‪ .‬שמו של‬
‫משה פרנק לא הופיע ברשימת הנענים לפנייה‪ .‬אולם גולדברג העדיפה לספר עליו במאמר‬
‫שתרמה לקובץ‪ .‬את אשר עשתה לבן‪-‬יצחק בספרה "פגישות עם משורר"‪ ,‬החליטה לעשות‬
‫לפרנק במאמרה‪ 33 ,‬שנה לאחר סיום לימודיה בגימנסיון‪ .‬דבריה‪ ,‬הסוקרים את הקשר בינה לבין‬
‫פרנק‪ ,‬מצביעים בגילוי‪-‬לב על השפעתו של פרנק על עבודתה הספרותית )"היכל ששקע"‪ ,‬עמ'‬
‫‪:(133‬‬
‫"משה פרנק לא היה מורה נוח לתלמידים‪ .‬בעצם היה מרצה ולא מורה ודבריו הגיעו רק‬
‫אל המעונינים באמת ואל המוכשרים ביותר‪ .‬התלמידים הבינוניים והרעים ספק אם למדו ממנו‬
‫משהו‪ .‬אף כי גם הם ישבו לעתים מוקסמים מכוח דיבורו‪ .‬אבל אלה שהענין היה חשוב להם‪,‬‬
‫אלה קיבלו ממנו דברים שלא חלמו עליהם תחילה כלל‪ .‬בזכותו ידעתי על פה את כל ספר קהלת‬
‫ושיר השירים ופרקים שלמים בספר השופטים ומלכים‪ ...‬פירושיו היו כה מקוריים ומלהיבים‬
‫שהפסוקים הלכו מאליהם כמהות לתוכנו ואי‪-‬אפשר היה לשכחם‪ .‬ואכן‪ ,‬לא שכחתי עד היום את‬
‫הערתו על ההומור המצוי בספר שמשון 'כאילו עגלונים סיפרו זאת בבית‪-‬מרזח' – אמר‪ ,‬וזהו‬
‫המשפט שממנו צמח כעבור שנים הרבה מחזור שירי 'אהבת שמשון'"‪.‬‬
‫מחזור השירים "אהבת שמשון" פורסם ב‪ 1948-‬בחוברת "מולד" הראשונה‪ .‬העגלונים עליהם‬
‫דיבר פרנק הפכו במחזור לַגּמָלים ול ַחּמָרים ש"לצון חמדו"‪ ,‬ובית המרזח הפך לפונדק‪ .‬בשיר‬
‫הרביעי במחזור‪ ,‬בשם "הדבש"‪ ,‬הציגה גולדברג את פתרון חידתו של שמשון‪:‬‬
‫"וילך‪ ,‬ופתרון חדש‬
‫בחידה כתולעת בפרי‪:‬‬
‫האשה מתוקה מדבש‬
‫והיצר עז מארי"‪.‬‬
‫מהיכן שאבה גולדברג את הרעיונות שהרמן גּונְ ֶקל ואוטו אייס ֶפ ְל ְדט העלו במחקריהם‪ ,‬אם לא‬
‫מ'גרסתא דינקותא'? פרנק‪ ,‬שהיה בקיא בספרי הפרשנים הגרמנים‪ ,‬הלך בעקבותיהם והסביר‬
‫לתלמידיו כי פתרון החידה האמיתי הוא – האישה‪ .‬הפתרון המקראי לחידה תמוה‪ .‬אין זה סביר‬
‫ששמשון יציג בפני הפלשתים חידה בלתי‪-‬הוגנת שפתרונה ידוע רק לו‪ .‬הפירוש שהביא פרנק‬
‫בדבריו לתלמידים נרמז בסימבוליזם הארוטי‪ .‬תולעת הפרי מכרסמת את פרי האהבה כשם שבעל‬
‫היצר הטורף ייטרף על‪-‬ידי אהובתו‪ .‬הראייה לכך שגולדברג התכוונה לפתרון זה‪ ,‬ולא לפתרון‬
‫המקראי‪ ,‬טמונה בשימוש שעשתה בדימוי ה'תולעת בפרי'‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫על אהבתה לפרנק אין כל זכר במאמרה – להוציא רמז אחד סתום‪ .‬בספרה באחרית דבריה על‬
‫אודות הסקציה לספרות שייסד פרנק )"היכל ששקע"‪ ,‬עמ' ‪ ,(134‬תיארה את השפעתם של כתבי‬
‫גנסין וברנר ששימשו לה "פתח להערכה חדשה ואחרת של הספרות"‪ .‬את דבריה עליהם סיימה‬
‫במשפט הקצר‪" :‬ומהם החלה האהבה"‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1958‬יצא פרנק‪-‬דרורי לגמלאות‪ .‬שנים חיכה בכיליון‪-‬עיניים לרגע הזה בו ייפטר‬
‫מהכורח לעסוק בהוראה‪ .‬עתה יוכל להיפנות לשתי המשימות המוצהרות שהועיד לעצמו‪ :‬כתיבת‬
‫ספר על הפילוסופים ברוך שפינוזה וקונסטנטין ברונר‪ ,‬וקריאת הקלאסיקונים הגדולים בספרות‬
‫העולמית בשפתם המקורית‪.‬‬
‫שנים רבות ארכה חקירת כתביהם של שני הפילוסופים הדגולים והשוואה ביקורתית ביניהם‪.‬‬
‫ספרו של דרורי‪" ,‬שפינוזה וברונר"‪ ,‬יצא לאור ב‪ 1966-‬בהוצאת 'מפיץ‪-‬הספר'‪ .‬את קריאת‬
‫הקלאסיקונים הגדולים סיים דרורי לשביעות רצונו ב‪ .1969-‬כדי למצות עד תומה את משמעות‬
‫דבריהם‪ ,‬לא סמך על תרגומים‪ .‬את שליטתו הרחבה בשפות רבות ניצל לקריאתם בשפת המקור‪.‬‬
‫לאחר שהרגיש כי בוצעו כל משימותיו‪ ,‬שכב יום אחד משה פרנק לישון במיטתו ולא התעורר‬
‫יותר‪ .‬הוא נפטר בתל‪-‬אביב ב‪ 18-‬בנובמבר ‪ .1969‬בן ‪ 75‬היה במותו‪ .‬תלמידתו לאה גולדברג‬
‫הלכה לעולמה חודשיים אחריו‪ ,‬ב‪ 15-‬בינואר ‪ .1970‬בת ‪ 59‬הייתה במותה‪ .‬זמן קצר לפני מותה‬
‫התבשרה גולדברג כי זכתה בפרס ישראל לספרות‪ .‬לטקס שנערך ביום‪-‬העצמאות תש"ל לא‬
‫זכתה להגיע‪ .‬הפרס נמסר לידי אמה צילה גולדברג‪.‬‬
‫* * *‬
‫=======‬
‫הערה‪:‬‬
‫נוסח לא שלם של המאמר פורסם במדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ"‪ ,‬ביום ו'‪ ,‬ה‪30-‬‬
‫באפריל ‪.2010‬‬
‫‪8‬‬
‫תמ' ‪ :1‬משה פרנק בקובנה ב‪,1925-‬‬
‫בימים בהם הכירה אותו לאה גולדברג‪.‬‬
‫תמ' ‪ :2‬משה פרנק ורעייתו דר' ברכה קנטור‪,‬‬
‫בארץ ב‪ ,1936-‬שנה לאחר נישואיהם‪.‬‬
‫תמ' ‪ :3‬משה דרורי‪-‬פרנק ברגע דרמטי‬
‫בשיעור בארץ‪ ,‬בשנות ה‪ 50-‬המוקדמות‪.‬‬
‫תמ' ‪ :4‬משה דרורי‪-‬פרנק מרצה בשיעור‬
‫בארץ‪ ,‬בשנות ה‪ 50-‬המוקדמות‪.‬‬
‫]התמונות באדיבות יעקב דרורי[‬
‫‪9‬‬