דיני יתום ואלמנה ואפוטרופסות חלק א

‫ספר‬
‫שערי עזיאל‬
‫חלק א׳‬
‫הלכות אפוטרופסות יתומים וילדים ונכםים‬
‫עזובים מוסדות הצבור צדקות והקדש‬
‫השופט‬
‫‪:‬‬
‫הלכות פסוקות וקצובות מסודרות לשערים ופרקים וםעיפיד״ם‬
‫והמשפט‬
‫מקורות ההלכה בתלמודים ושימות מפרשיו פסקי הלכה‬
‫של הראשונים והאחרונים וציונים ומראי מקום בספריהם‬
‫ממני‬
‫ערוך‬
‫ומסודר‬
‫בן‬
‫ציון‬
‫בן לאדוני אבי‬
‫עזיאל‬
‫הצעיד‬
‫מאיר‬
‫זציק״ל‬
‫עט״ד‬
‫באלסי‬
‫חי‬
‫וצ״ת הרד«״‬
‫ראב״ד‬
‫מקודש‬
‫ישראל‬
‫עזיאל‬
‫ג‬
‫יוסף רפאל‬
‫בעיק״ת‬
‫ידושת״ו‬
‫הועתק והוכנס לאינטרנט‬
‫‪www.hebrewbooks.org‬‬
‫ע"י ח י י ם ת ש ס ״ ט‬
‫פעיה״ק‬
‫שנת‬
‫ירושלם‬
‫שערי עוזיאל‬
‫ת״ו‬
‫היא תד״ש לפ״ק‬
‫ירל ב ס י ו ע ״ מ ו ס ד ה ר ב קולר‬
‫מוקדש‬
‫אדונתי‬
‫רבתי‬
‫אמי‬
‫בנשים‬
‫היחס והמעלה‬
‫מרת‬
‫לזכרון‬
‫שרתי‬
‫מגזע‬
‫במעלות‬
‫משפחת חזן המפוארת‬
‫עזיאל‬
‫שדה‬
‫אלמנת אדוני אבי הודי והדדי הרה• ג ראב״ד מקדש‬
‫בעיקו״ת ידושלם המעמידה‬
‫נלב״ע‬
‫ד׳‬
‫ביום‬
‫תש*‪,5‬‬
‫אלול‬
‫‪!1‬נ*ל״ה‬
‫חותנתי היקרה‬
‫הזקן‬
‫הכשר‬
‫בת‬
‫חכם‬
‫מר‬
‫ר‪1‬זני‪ 6‬ו&ריס‬
‫וגבין‬
‫יצחק‬
‫ישר‬
‫דג׳ינה‬
‫ונאמן‬
‫אלטאראס‬
‫אשת‬
‫דרכיו‬
‫בכל‬
‫ז״ל‬
‫נלב״ע יום ט י ו חשון תש״ד‬
‫תנצב״ה‬
‫ואחרון הכביד״ בן יקיר נכדי מחמדי‬
‫א ד ר ו א ד‬
‫יוםןש‬
‫שנקטף‬
‫במבחר‬
‫ותעל נפשו השמימה‬
‫ימיו‬
‫יום ד׳ שבט התש״ג‬
‫יהי‬
‫זכרו ברוך ל נ צ ח ותהי ג ש מ ת ו צרורה‬
‫החיים‪.‬‬
‫בצרור‬
‫‪,‬‬
‫זכרה ה לטובה‬
‫הגברת‬
‫את‬
‫מדת‬
‫הנכבדה אשת חיל וחכמת לב‬
‫ל א ה‬
‫ב ת י ה לבית ט ז י י ק ב י ״ ך‬
‫אשת כבוד השופט הנכבד משכיל ונבון‬
‫מי‬
‫נפשה‬
‫בטוב‬
‫משה ולירד‬
‫תלין‬
‫יצ״י‬
‫וזרעה‬
‫ירש‬
‫ארץ‬
‫ם‬
‫‪0‬‬
‫ר‬
‫י‬
‫ם ח‬
‫ח‬
‫נ‬
‫מ ש פ ט י‬
‫מ כ מ נ י‬
‫רו‬
‫ע ז י א ל‬
‫ע ז י א ל‬
‫ש ל ש ה ח ל ק י ם ‪ ,‬ח ש ו ב ו ת ע ל ד׳ ח ל ק י‬
‫מאםריט‬
‫שער‬
‫שער‬
‫ומכתבים‪ ,‬ששח‬
‫א׳—התורה‬
‫השו״ע‬
‫שעריט ‪— :‬‬
‫והמסורה »‬
‫ב ׳ ‪ -‬ש ב ת ומועד ;•‬
‫ישראל ‪1‬‬
‫שער‬
‫ג׳—לתוקקי‬
‫שער‬
‫די—נאומים‬
‫יסודיים ו‬
‫שער‬
‫הי—מכתבים‬
‫*בוריימ‬
‫שער‬
‫ו ׳ — ה ת ו ר ה והמ‪1‬וה‪.‬‬
‫ולאומיים !‬
‫ה כ ת ו נ ת ‪:‬‬
‫בן ציון מאיר חי עזיאל‪ /‬ראשון לציון חרב הראשי לארץ‪-‬ישראל‬
‫י ר ו ש ל ם ‪,‬‬
‫ת‪ .‬ד‪673 .‬‬
‫מפתח שפתי מישרים‬
‫ממתח שמתי מישרים‬
‫) מ ש ל י זו׳ ר >‬
‫ראשית דבר‪ ,‬מפתח שפתי מישרים‪ .‬להגיד כי ישר‬
‫חסדו‬
‫מודה אני לפניך‬
‫ותהלתו לאמר ‪:‬‬
‫בית המדרש ולא מיושבי קרנות‪.‬‬
‫לעסוק בתורתך הקדושה‬
‫ה׳‬
‫ונתת לי זןיים‬
‫שהיא מחכימת‬
‫ה ‪ /‬ולהודות‬
‫אלהי ששמת חלקי‬
‫וחסד‪,‬‬
‫לה׳‬
‫מיושבי‬
‫חוננתני חכמה ובינה‬
‫פתי‪ ,‬מרנינה את הלב‬
‫ומאירה א ת‬
‫העינים‪ ,‬כ א מ ו ר ‪ :‬תורת ה׳ תמימה מחכימת סתי‪ .‬סקודי ה׳ ישרים משמחי ל ב ‪.‬‬
‫מצות ה׳ ברה מאירת עיניס‪.‬‬
‫אבותי הקדושים‬
‫ובחסדך הגדול הביאותני עד הלום להושיבני על כסא‬
‫אראלים ותרשישים שישבו כסאות למשפט בעיקו״ת ירושלים תריב ‪.(1‬‬
‫ועתה הנה הבאתי סדי‬
‫ח״א על הלכות‬
‫תנובתי הדלה‪,‬‬
‫אפוסרופסות‪.‬‬
‫ישועתי‪ ,‬יהא רעוא‬
‫ואני‬
‫ספרי הקטן‬
‫תפלה לך ה׳ עוזי‬
‫מן קדמך דאימא מילתא‬
‫דתתקבל‬
‫״שערי־עזיאל״‬
‫זה‬
‫ומעוזי‬
‫משגבי וצור‬
‫בבית‬
‫מדרשא ויהיו‬
‫לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה־ צורי וגואלי‪.‬‬
‫דרך‬
‫השער‬
‫א‪ .‬תורת החיים‬
‫תורת‬
‫ישראל היא‬
‫תורת‬
‫חיים‪ ,‬לסי‬
‫שהיא ניתנה‬
‫למשה מסיגי‪ ,‬מפי‬
‫אלהיס חיים‪ .‬והיא מקיפה את כל החיים בכל פדסיהם וצעדיהם באמונות ודעות‪,‬‬
‫בדברים‬
‫‪(1‬‬
‫ירושלם‬
‫ראשון בקודש הגאון‬
‫עטרוהו‬
‫‪.‬חקרי‬
‫לו‬
‫שבין אדם למקום‪.‬‬
‫בכתר התודה‬
‫הגדול‬
‫ובכל צעדי החיים היום יומיים‪ .‬בחיי‬
‫י ו ס ף חזן ז»וק‪-‬ל‪ ,‬ע ל ה‬
‫בשנת תתנ״ר ל י ג י ר ה ! ואחריו הגאון‬
‫ל ב ״ ‪ ,‬מ ר ן י ו ס ף ר מ א ל חזן‪ ,‬ת י כ ת ר ב כ ת ר ת ו ר ת‬
‫בנתר‬
‫ראשון לגיון בשנת התקנ״א‬
‫זניק׳׳ל‪,‬‬
‫ליגירח!‬
‫נלב״ע י״ג‬
‫ניסן‬
‫לב־‪.‬‬
‫ואחרון חביב אדוני אבי‬
‫ו כ ב ו ד ח׳ מ ל א ר א נ ״ י מ ק ו ד ש ל ע ד ת ח מ פ ר ד י ס ב י ר ו ש ל ס‬
‫חמ״ד‪.‬‬
‫לתהלח‬
‫וגל‬
‫גדולי‬
‫הנפלאים‬
‫ו ע מ ד ת ראשון לעיון‪ ,‬ב ש נ ת התקע־ח‪ ,‬ו א ל השלישי‬
‫ב א ב נ ו ח מ ו ד ו ח י י מ ד ו ד חזן‪ ,‬מ ח ב ר ס ס ר י ‪ .‬נ ד י ב לב״‪ ,‬״ י י ס ב‬
‫המופלא‬
‫ירושלמה‬
‫הנודע‬
‫באחרית‬
‫ימיו‬
‫בספריו‬
‫הםשסחה‬
‫״ישרי לב״‪,‬‬
‫עטרת ראשי‬
‫״תודת הזבח־‪ ,‬הוכתר‬
‫ונניף תפארתי‬
‫הרב‬
‫המעמידה כמוזזד״ר יוסף ר פ א ל עוזיאל‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫‪II‬‬
‫והחברה ובתורת המלכות והמדינה‪ .‬ובכלל בדברים שבין אדם לחברו בין היחיד‬
‫ל ע ם ובין העם והיחיד‪ ,‬לכן היא ארוכה כארץ מדד‪ ,‬ורחבה מני ים‪ .‬ומחולקה‬
‫לתרי״ג מצוות שבהן מקוסלות כל דברי מוסרים‪ ,‬וכל מה שתלמיד ותיק עתיד‬
‫לחדש בהלכה‪ ,‬לסתדון בעיות החיים שמתחדשות בעקב שנויי המצבים׳ ותגליות‬
‫המדע‪ ,‬ומשטרי החברה והמלייגה‪ ,‬ובה רמוזיט דצרי מחיש ואגדה ביסודי הדעות‬
‫והאמונות שחן יסודן של‬
‫וממנה‬
‫תורת ישראל‬
‫מסכים‬
‫מקורות‬
‫סיים חיים‬
‫להמחשבח הישראלית ומוסר היהדות‪.‬‬
‫תורת‬
‫החיים זאת דורשת‬
‫ומחייבת‬
‫א ת מקבליה‬
‫כולה‬
‫לדעת אותה‬
‫בשלמותה לכל היקפה ועומקה‪ ,‬בגלויה ונסתדיה‪ ,‬בכתבה ולשונה‪ ,‬ובכתרי אותיותיה‬
‫ודרושיה ! כדי שיוכל לקיים במעשים ופעולות א ת כל מצותיה כאמור » לא ימוש‬
‫ס פ ר התורה הזה מפיך והגית בו יומם‬
‫בו‪ ,‬כי אז תצליח את‬
‫דרכך ואז‬
‫ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב‬
‫תשכיל )יהושע ו‪.(.‬‬
‫מכאן שההגיון והמעשה הם שלובים ואחוזים יחד‪ ,‬וכן הדעת מחייבת ותורת‬
‫החיים‬
‫מצוד‪ ,‬עלינו להגות בה יומם ולילה‪.‬‬
‫למען תהיה שגורה בפינו‬
‫וזכורה‬
‫במחשבתנו בכל רגעי וצעדי החיים׳ ובכל המצבים והעמדות שאנו נהיר‪ ,‬ונמצא בהם‪.‬‬
‫וכן נצטוינו בתורה ל א מ ר ‪ :‬ודברת בם‪ .‬בשבתך בביתך ובלכתך בדרך‬
‫ובשכבך‬
‫ובקומך )דברים י(‪ .‬וכן נאמר בדברי קבלה ! דדיה ירווך בכל ע ת באהבתה תשגה‬
‫תמיד )משלי י(‪.‬‬
‫מכאן‬
‫למדו רז״ל‬
‫וקבעו ה ל כ ה ! כל השוכח ד ב ר במשנתו‪,‬‬
‫הכתוב כאלו מתחייב בנפשו׳ שנאמר ‪:‬‬
‫מעלה עליו‬
‫השמד לך ושמור נפשך סן תשכח א ת‬
‫הדברים )אבות פרק ג׳ מח(‪.‬‬
‫וכל כך למה ? ״לפי שהשנחח‬
‫•צויד‪ ,‬ב » י אדם והיה לו לחזור ההלכה‬
‫הרבה פעמים ולחשוב כל היום וכל הלילה‪ .‬עד שלא תוכל לסור מלבו׳ ואם לא עשה‬
‫‪V‬‬
‫הזכרתו ויאמר‬
‫‪ :‬כך אמר לי‬
‫‪1‬‬
‫ר ב י ויאסור המותר ויתיר את האסור• )פירוש רבנו יונה שם(‪.‬‬
‫״אי נמי לסי שאותה משנה היתד‪ ,‬משמרתו ועכשיו ששכחה אינה משמרתו״‪.‬‬
‫)פירוש הדע״ב שם(‪ .‬ורק אחרי ההגיון התמידי לעומקם והקיפה של כל הדברים‬
‫בפרטם וכלליהם‪ ,‬אז נשכיל לעשות המעשים בשלמותם‪ ,‬וזו היא ההצלחה האמתית‬
‫עםשיג ה&‪1‬ם‬
‫בחייו‪.‬‬
‫התורה גאחדומה‬
‫דומה לחומת‬
‫"לומדיה מכל חטא ו ^ ש ב ת פגול‪ .‬ואם ניטל ממנה‬
‫מגצר‬
‫ה&ומרת‬
‫את‬
‫צרור אחד ונסדק בה סדק‬
‫כל שהוא‪ .‬מערער א ת החומה כולה‪ .‬כן השוכח ד ב ר ממשנתו הרי היא כמתחייב‬
‫בנפשו שיבוא להתיר את האסור או לאסור את המותר לעצמו ולאחרים‪.‬‬
‫וכיון שתכלית הלימוד הוא לחביא לידי מעשה כאומרם ד ל ‪ :‬לימוד גדול‬
‫שמביא לידי מעשה)קידשון מ‪ .(:‬לפיכך כשם שאנו מצווים גיידיעא וןתולה גשלמויאמ‪,‬‬
‫‪HI‬‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫כן א;ו מצווןם לשמור ולקיים א ת כל מעשה מצוותיה בשלמותם‬
‫נשמור‬
‫נ א מ ר ‪ :‬וצדקה תהיה לנו כי‬
‫את כל‬
‫לעשות‬
‫וכתקנן‪.‬‬
‫המצות‬
‫וכן‬
‫האלה‬
‫לפני ה׳ אלהינו כאשך צוינו‪) .‬דברים ו׳ כה(‪.‬‬
‫הלימוד‬
‫והמעשה הם‬
‫משלימים ןה א ת זה‬
‫ב ב ח י נ ת ‪ :‬דאי לא הא לא‬
‫קיימא הא‪ ,‬ושניהם יחד בהתאחדותם ושלמותם המ תנאי ההצלחה בדרכי החיים‬
‫שהם מרוממים א ת האדם אל פסגת ןןד‪,‬שכלה‬
‫בדעת אלהים אמת״ כי הוא‬
‫אלהים חיים ומלך עולם‪.‬‬
‫ב‪ .‬תלמו?* תודח‬
‫התורה נקנית ללומדיה‬
‫ס פ ר החוקים שבו מפורשים‬
‫בשני דרכים והם נ משנה‬
‫ומסודרים משפטי התורה‬
‫וגמרא‪ /‬המשנה היא‬
‫בשפה ברורה ומדויקת‪,‬‬
‫ובסגנון קצר ושנון בכל סרטי הליכותיהם‪ ,‬לזמנן ומקומן ושעתן‪ ,‬להיות שנונות‬
‫ושגורות ?םי כל איש מישראל‪ ,‬לדעת א ת המעשה אשר יעשה‪.‬‬
‫המשנה במובן זה קדמה בישראל כקדמת התורה בכללה ופרטיה ב כ ת ב ה‬
‫וךהשי מצוותיה‪ ,‬שהי‪ $1‬נאמרה לישראל מפי משה בתורה שבכתב בפךשיותיה‬
‫ופןוקיה וןזיז‪ $‬נשמעה לכל עם ישראל בכל קהילותיהם בדרשות רבני הקהלות‬
‫ב‪3‬ל מקום ובכל זמן בימי השבתות והמודדים‪ .‬וכן רבותינו בעלי אגדה אומרים ‪:‬‬
‫אמר הקב׳׳ה עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלץות ש ב ת‬
‫שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל ש ב ת ושבת ולכנוס‬
‫מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור‬
‫כדי‬
‫בבתי‬
‫והיתר ]כדי שיהיה שמי‬
‫ה ? ת ל מקקלם בין בני )ילקוק שמעוני ויקהל(‪.‬‬
‫רשמי‬
‫דרשות אלו‪ ,‬הן שרידי‬
‫מדרש הלכה שנמצאים‬
‫בידינו‬
‫מךברי‬
‫רבותינו התנאים הראשונים‪ :‬מקילתא ספרא וספרי‪ .‬שהם בלולים באגדה מעין‬
‫ההלכה׳ והן הן מדרשי גדולי האמוראים ש ב ת בשבת ומועד במועדו‪ ,‬וכדאמרינן‪:‬‬
‫אוקים עליה ז‪$‬מוךא ודרש‪ .‬ומהם נוצרו המדרשים הרבים לשמותם וסוגיהם‪.‬‬
‫בדרשות אלה יש ^ ה י ו דורשין הלכות קבועות שהן נדרשות מקרא‪ ,‬ויש‬
‫שהיו דורשין הוראות שהשעה היתד‪ ,‬צריכה להם ובדקדוק מאמרם ז״ל‪:‬‬
‫ללמד‬
‫ולהורות לישראל דןנךי תורה איסור והיתד‪ .‬ללמד זה הלכות קםוקות ומקובלות‪,‬‬
‫ולהורות זה‪ ,‬הוראות הלכה׳ שהשעה צריכה לה‪.‬‬
‫המ^כן של דרשות אלך• נמצא בימי הגאונים‪ ,‬ובעלי המדרשים כדןגמת‬
‫וןשאלתות לרב^ו ‪$‬חאי גאון ומדרש ילמדנו וכדומה להם רבים אשר אתנו ועוד‬
‫יותר‬
‫שנא?דו‬
‫מאתנו‬
‫בןקב‬
‫נדודי‬
‫וגלויות קהלות ישראל‬
‫שגרמו לחרבנן‬
‫של בתי כנסת ובתי מדרש וגניזת דרשלתיהק בזןיי חרבותיהק‪.‬‬
‫המשנה׳ ?לשונה הקןנך והמדויק ובקדורה האורגני נועדה א‪ .‬ללמוד התלמידים‬
‫‪IV‬‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫בראשית למוריהם‪ .‬וכאוסרם‪ :‬בן חמש שנים‬
‫למקרא‬
‫בן עשר למשנה ) א ב ו ת‬
‫ס״ה כ״א( וכן אמרו‪ :‬עד היכן חייב ללמוד את בנו תורה אר״י אמר שמואל כגון‬
‫זבולון בן דן שלמדו אבי אביו מקרא ומשנה )קידושין ל(‪.‬‬
‫ב‪ .‬לשיגון והגיון לזכור עצס ההלכה בלשונה ועל ידה גמ סירושה וסברתה‪,‬‬
‫מעמה עמוקה‪.‬‬
‫גמרא‬
‫אחדי למוד המשגה בסרסיה ובשלמותה באה הגמרא‪ ,‬שהיא הכללת התודה‬
‫כולה מדברי תורה לנביאים וכתובים ומשגיות לכל סדריהם‪ .‬בדרך קושיא‪ ,‬רוסיא‪,‬‬
‫אתקפתא‪ ,‬תיובתא‪ ,‬ותרוצא׳ שממנה מגיעים שוב אל היסוד הראשוני והתכליתי‪:‬‬
‫לבירור המשנה לעומקה והקיסר• בדרשת המקראות במדות שהתורה נדרשת בהם‪,‬‬
‫אםוקי שמעתא אליבא דהלכתא‪ .‬וללמוד ממנה הוראות ומשסטים בהלכות ובעיות‬
‫חדשות שהן צצות ומתחדשות יום יום לסי שנוי הערכים והמצבים‪.‬‬
‫הגמרא‪ ,‬היא תמצית תלמוד תורה של כנוס תלמידי חכמים‪ .‬רבנן ותלמידיהון‬
‫שישבו ישיבת קבע באהלה של תורה׳ ועסקו בתלמודה ופלפולה‪.‬‬
‫למוד גמרא זו נמשך מבית מדרשה של תורה בלשכת הגזית בירושלים‪.‬‬
‫שהוא בית דין המחוקק ופוסק של האומה‪.‬‬
‫כאמור ‪ :‬ועשית ככל אשר יורוך‪.‬‬
‫ב י ת דין זה היה גם מורה תלמודה של תורה ומסורת הקבלה‪ .‬לפניהם ישבו שלש‬
‫שורות של תלמידים שקבלו מהם תורה והתעתדו למלאות מקומם של כל אחד‬
‫מהסנהדרין‪ .‬זאת אומדת להצטרף לבית דין הגדול המחוקק והמורה‪.‬‬
‫נוסף לזה התקיימו בתי דין ובתי תלמוד כאלה‪ .‬בבתי דין של עשרים‬
‫ושלשה שבכל סלך ובכל שבט׳ שמהמ היו מעלים‬
‫למושב‬
‫הגדול‬
‫בית הדין‬
‫ש ב ל ש כ ת הגזית )סגהדרין סח ‪.(:‬‬
‫לשכות בית דין אלה חדלו מהיות עוד לסני חורבן הבית השני‪ .‬ובמקומם‬
‫הקימו‬
‫רבותינו ומאודינו את‬
‫המתיבתות‬
‫בירושלים ובארץ ישראל‬
‫בנשיאות‬
‫שושילתא דבי נשיאה מבית דוד ‪ :‬הלל הזקן ובניו בארץ ישראל‪.‬‬
‫וכן הקימו מתיבתות כאלה ב ב ב ל בנשיאותם העליונה של הגאונים ובחסותם‬
‫ש ל ראשי גלותא‪.‬‬
‫המשכן של מתיבתות אלה הן הישיבות הגדולות של שני שבטי ישראל‪,‬‬
‫ספרדים ואשכנזים שהתקיימו ומתקיימות בירושלים ובארץ ישראל ובכל תפוצות‬
‫הגולה בראשותם של גאוני ישראל בכל הדורות שמסרו נפשם‬
‫הישיבות‪,‬‬
‫והאצילו מרוחם‬
‫הגדולה‬
‫על‬
‫לקיומן של‬
‫מאות ואלפי תלמידיהם דור‬
‫דור‬
‫ק ה ל ה וקהלה׳ שמתוכם הופיעו גדולי התודה וההוראה שבתוקף גדולתם נ ת ק ב ל ו‬
‫למורי הוראה בלמודה‪ ,‬ופוסקי הלכה לכל תפוצות ישראל‪.‬‬
‫שני‬
‫סוגי למוד אלה נקראים‬
‫בשם הכלל‪.‬‬
‫תלמוד‬
‫תורה לפי‬
‫ששניהם‬
‫ה ק ד‬
‫‪V‬‬
‫מה‬
‫אחוזים ולכודים אחד בהכירו כגוף ונשמה‪ .‬שאם אין משנה‪ .‬גמרא מנין והלא‬
‫ה ג מ ר א אינה אלא הכללת הפרטים כולם לגוף אורגאני אחד‪ .‬והםרטיס קודמים‬
‫א ל הכלל‪ ,‬ולהיפך אם אין גמרא גס משנה אין‪ ,‬שהגמרא אורגת ומאחדת א ת‬
‫הפרטים‬
‫כולם כנשמת חיים זאת‬
‫ואיתנה‪ .‬ונותנת‬
‫בימי‬
‫כקודקס‬
‫לו חיים של פעולה ומעשה בדעת והשכל‪.‬‬
‫דבי‬
‫של‬
‫שמאחדת ומעמידה‬
‫מחבר‬
‫המשנה׳ היו כאלה שחשבו‬
‫לראות‬
‫בחבור‬
‫המשפטים או התורות של עמים אחרים שאין להם‬
‫המתה הכתובה שחור על גבי לבן׳ דעה‬
‫יסוד‬
‫א ת הגוף בקומה זקופה‬
‫זאת‬
‫המשנה‬
‫אלא‬
‫האות‬
‫היא מסוכנת מאד ליהדות שכל‬
‫קיומה היא תורה שבעל סח‪ .‬כאמור‪ :‬על סי הדברים האלה כרתי אתכם‬
‫ב ד י ת עם ישראל אלא בשביל דברים שבע׳׳ס )גיטין ם‪.(:‬‬
‫וזאת‬
‫בל‬
‫היא זכותם המיוחדת של י ש ר א ל ‪ :‬לא עשה כן לכל גוי ומשפטים‬
‫ידעום הללויה‪ .‬וכן נאמד בנבואה‪ :‬אכתוב לו רובי תורותי כמו זר נחשבו‬
‫ומפרש‬
‫ב ג מ ר א ‪ :‬אתמוהי קא מתמה‪ .‬אכתוב לו רובי תורותי ? כמו זר נחשבו‪.‬‬
‫כ ת ו ר ת זר שאין בה אלא מה שבכתב )גיטין שם(‪.‬‬
‫לעומת‬
‫זאת כת אחרת חשבה‬
‫שהגמרא היא יסוד תלמודה של‬
‫תורה‬
‫והמשנה עלולה לשכח את הגמרא׳ ולאבד סגולת חיים זאת מגופה של היהדות‪.‬‬
‫לבטול‬
‫דעות אלה‪ .‬הודיע מחבר המשנה עצמו‬
‫בתורה‬
‫ו א מ ר ‪ :‬העוםקין‬
‫מדר‪ ,‬ואינה מדד‪ ».‬במשנה׳ מדה וגומלין עליה ש כ ר ‪ :‬גמרא׳ אין*לך‪1‬מדה גדולה‬
‫מזו‪ .‬ולעולם הוי‬
‫כלומר‬
‫‪ p‬למשנה׳ ומפרש דבי י ו ח נ ן ‪ :‬בימי דבי נשנית משנה זאת‪.‬‬
‫מאמר גמרא אין לך מדה גדולה מזו‪.‬‬
‫נשנית‬
‫להוציא‬
‫בימי רבי כדי‬
‫בלב הטועים׳ להסתפק בלמוד המשנה ולהזניח א ת הגמרא‪ .‬אולם אז קמה הכת‬
‫ה ש נ י ה ‪ :‬שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו ב ת ר גמרא‪ .‬ה ד ר ד ר ש ל ה ו ‪ :‬ולעולם הוי‬
‫‪p‬‬
‫למשנה יותר מן‬
‫הלכה‬
‫בסי‬
‫הגמרא )ב״מ‬
‫זאת נשתמרה בישראל‬
‫לג‪.(:‬‬
‫מתוך אהבה‬
‫וחבה‪ .‬תדע לך שכן‬
‫שגור‬
‫קדמונינו ובסי העם‪ :‬קוב״ה חדי בסלסולא דאורייתא‪ .‬ולכן נ ק ר א ת התורה‬
‫בשם‪ .‬אודיא או אוריתא׳ משום אוד החיים שבה שבאורה אנו הולכים ומוארים‬
‫מתחממים‬
‫של‬
‫ומשתעשעים‪ .‬ומתוך כך אנו‬
‫מגיעים‬
‫לאמיתה של תורה‬
‫ולאמיתה‬
‫הלכה‪ .‬ומתלמודא של תודה‪ .‬לנו חיים ועצמה׳ כ א מ ו ר ‪ :‬כי היא חייך ואורך‬
‫ימיך לשבת על האדמה‪.‬‬
‫ורז״ל א מ ר ו ‪ :‬כל המשתמש באור תודה‪ .‬אור תורה מחייהו )כתובות קיא‪.(:‬‬
‫אולם‬
‫אעפ״י שתלמוד גדול‪ .‬אין אנו מזניחים לגמרי את המשנה׳ אלא שונים‬
‫אותה‬
‫להבינה‬
‫על‬
‫מתוך‬
‫למען‬
‫תהיה שגורה‬
‫בפינו‬
‫ועוסקים‬
‫בגמרא‬
‫ותלמודה׳‬
‫בוריה ולרדת לעומקה של הלכה‪ .‬נימוקה וסברתה‪ .‬כדי שגוכל להבין ד ב ר‬
‫דבר׳ זו היא אחת מסצותיה של התורה שעליה אגו נשאלים בעמידתנו‬
‫ד‪•.‬ק ד^מ יה‬
‫‪VT‬‬
‫;לדין‪ :‬פ ל פ ל ת & ח כ מ ה ׳תבנה ד ב ר מחוך ד‪.‬בר | ש ב ת לא(‬
‫ו ש נ י ה ם ‪ ,‬ב ד ב ו ר יאחד‬
‫‪3‬אמרוי ללמדך שסלסול בתורה ‪ :‬ז א ת אמחת והתעמקות לשם ?חכגתח מ ל ת ו ד ת‬
‫היא‪:‬נותנת‬
‫ל ל ו מ מ ה י‪.‬חזפות והאפשרות למבין ד ב ר מתוך ד ב ר ‪ ,‬ולחדש‬
‫‪:‬מחוך ז׳בר‪.‬בחלכח׳‪.‬־בכל ש א ל ו ת‬
‫דבר‬
‫חחיים‪ .‬ונותנת לעס י ש ר א ל ‪ :‬ת ו ר ת נצח‪< .‬חיי‬
‫עולם‪,‬‬
‫ולכן אגו מברכים את ב ר כ ת התורה בסוף קריאתינו ב ה ‪ :‬אשר ‪:‬נתן לנו‬
‫ת ו ר ת ו ת ו ר ת יאמת‪:‬וחיי עולם ‪.‬נטע ^בתוכינו‪.‬‬
‫תלמוד תורה וספרותה‪.‬‬
‫תורה‬
‫שבעל־פה נעתקה בכתב‪,‬‬
‫בספרות‬
‫ההלכה‬
‫המשנה והתלמוד או‬
‫•והגמרא בשני התלמודים‪ :‬בבלי וירושלמי‪ ,‬וספרות‪,‬בכתב זה הולידה שני סוגים‬
‫של ‪,‬חכמי התורה שהם ‪,‬נקראים בלשון‬
‫המדרש ‪ :‬החורז‬
‫והקודח‪.‬‬
‫החורז זה הוא בעל הגמרא •שהוא חורז דברי תורה לדברי קבלה ושניהם‬
‫יחד‬
‫אל תורה ישבעל פה •לכל‬
‫מקראות והלכות‬
‫שנראות‬
‫חלקיה‬
‫וענפיה‪ ,‬רמי‬
‫ומותיב‬
‫ומקשי׳ מתקיף‬
‫כסותרות‪- ,‬מברר השיטות והסברות‪ ,‬מתרץ ומיישב‬
‫?מתבר אותם לשרשרת אקת שהיא חרוזה בחוט שני אחד שראשה נעוץ בסופה‬
‫וסופה בתחלתה‪ .,‬נעל י ד י ‪ .‬כ ך נעשים הדברים‬
‫‪.‬והקודח ‪.‬הוא בעל‬
‫מלטש‬
‫המשנה‬
‫אותם ו מ כ ע ם ‪ ,‬ל ה ח ו ר ז‬
‫וההלכה‪,‬‬
‫שמחים ובהירים כנתינתם מסיני‪.‬‬
‫שהוא‬
‫כאלו ‪.‬קודח׳ א ת‬
‫ב ב ח י נ ת ‪ :‬אי לאו דדלאי לך חספא‬
‫החוליות‬
‫מי משכמת‬
‫מ ו ע נ י ת א תוהיה ) ע מ ו ת ‪ .‬צ ״ ב ב ״ מ י ״ ז ‪( :‬‬
‫ז‬
‫•קני ‪.‬סנגי י ל מ ד ו ם‬
‫א ל ה ‪ ,‬נ מ ל ק ו •זה מ ז ה בדרכי למודם ‪.‬לפי‬
‫תכונותיהם‬
‫ונסייתם כמו שנחלקו החכמים‪ ,‬למרי דהלכה ומרי דאגדה‪.‬‬
‫לכן‪.‬אמרו‪-‬במדרשם‪:‬‬
‫בן עזאי היה יושב ודורש והאש מלהטת סביבותיו‪.‬‬
‫* מ ר ו ל ו ‪ :‬שמא •בחדרי מרכבה היית עסוק? אמר להם‪ :‬לאו‪ .‬אלא הייתי יושב‬
‫וםורז ‪ -‬ב ד ב ר י ‪ .‬ת ו ר ה ‪ .‬ומתורה לנביאים^ ומנביאים לכתובים‪ ,‬והיו הדברים שמחים‬
‫בנתינתם מסיגי‪.‬‬
‫רבי * ב ה ו ‪ ,‬ה י ה ‪ .‬י ו ק ב ודורש‬
‫חורז בדברי תורה כתקנן?‬
‫ל ק ן ד ח ‪. .‬גאות‬
‫דאמר‬
‫ואש‬
‫מתלהטת סביבותיו‪ .‬אמר‪,‬‬
‫ריש‬
‫לקיש׳ אית דידע למחרז‪,‬‬
‫שמא איני‬
‫ולא‬
‫ידע‬
‫ד י ד ע ‪ .‬ל מ ק ד ח נאית דידע למחרז‪ . .‬ב ר ם ‪ .‬א נ א הוינא חרוזא‪ /‬ואנא‬
‫הולגא קדוחא)מהש׳לר א ׳ נ?ב׳ פסוק ‪-‬צוארך‪.‬בחרוזים(‪.‬‬
‫‪ .‬ו כ ן ^ ק ר א ל ‪ -‬ב ל ש ן ך ה ת ל מ ו ד סיגי ועוקד הרים‪.‬‬
‫?ברייתא ‪.‬וםדורין ‪,‬לו‬
‫כגהיגתן ‪.‬מסיגי‪.‬‬
‫סיני׳ זה‬
‫ששנה‬
‫משנה‬
‫‪.‬ועוקר הרים דחריף ומפולפל בתורה‪,‬‬
‫&‪$‬ס?י‪,.‬שאלן ׳דברי משגה ס ד ו ר י ם ‪ ,‬ל ו )גמרא לפירש״י הוריות י״ד(‪.‬‬
‫ד מ׳ ה‬
‫‪VII‬‬
‫ה מ ע נ ה ומגמרא;‬
‫הו* אזצויי הפפדות׳ התלעהייז*‬
‫ה‬
‫חזיון זזו שלי ם פ ת ת‬
‫והמלכימ שאנו רו*י&( וקוראיט הזמן חמימת״שני התלמודים‪ :‬שהנ* כמעין־ ח מ ת מ ‪ 1‬י‬
‫שלא יאכזבו מימיו וכנטיעה זאת שהיא פרה ורבה שולחת ענפיגו ופארווז• צי*>כו‬
‫המשמחים‬
‫ו פ ח י * ונומגווו פירות׳ משובחים‬
‫א ל ק י * ואנשים‪.‬‬
‫אלה‬
‫ענפים‬
‫מתפצלים לשני אגפים שהם יונקים זה מזה ומשלימים׳ זה את זוז בכל־ הדודויע‬
‫ו ב כ ל המתיב‪-‬תות‪ ,‬ה מ ל מתקופת הגאונים ועד הדור האמדדן׳ מ ו ד ת מ של הגמרא‪/‬‬
‫כבעלי התום׳‬
‫ומפרשיהם‪/‬‬
‫השיטות והתשובות‪ -‬שאחרי התלמוד פ ד ו ג מ מ‬
‫ובעלי‬
‫פירושי הגאונים ותשובותיהם׳ או בצורתה של המשגה כגון‪ :‬הלבות פםוקות וקצובות‪,‬‬
‫המל מהלכות־ גדולות וש*לתות רבי אחאי גאון ב ת ק ו פ ת הגאונים ואזמדיהמ הרי״ן*‬
‫הדמב«ם והדא״ש; הטור ושו״ע והדומה להם‪ .‬כדונמי? פמונתי של רביינו הקדוש‪.‬‬
‫אולמי גג* מזזברינ* אלה‬
‫התפצלו‬
‫לשני‬
‫עגפים׳‬
‫מחם‬
‫מחבר׳ומ‬
‫ש׳^‬
‫שטות וחדושים‪,‬‬
‫פירושים וביאורים ל כ ל התלמוד אוי למםכתו^ פ ו ח ד ו ת ‪ .‬ומהם‬
‫שחברו‬
‫הלכות‬
‫גאון או‬
‫הלבות‬
‫מ ק צ ו ע ו ת כגון‪:‬‬
‫כלליות‬
‫הלכות‬
‫כדוגמת‬
‫ה ל כ ו ת ירושות‬
‫גדולות של רבי‬
‫לרם״ג׳‬
‫שערי‬
‫יהודאי‬
‫שיבויעות״ ומפרי המקזז‬
‫וממכר לרבינו האי גאון והלכות בכורות להרמב״ן וכאלה ר ב י ם מ א ד מאד באזוצז•‬
‫ומרגליות‬
‫הספרות התלמודית וההלכית‪ .‬שכולם וכל אחד מהם הם כוכבי זוהר‬
‫מבדיקות באוצר ספרותנו‪.‬‬
‫ואני תלמיד‬
‫תלמידיהם בצאלןי היום ממחיצתי‬
‫הדלה והצנועה‬
‫לרשות‬
‫חרבים אל קהל ישראל ע ם חכם ונבון ואל גאוני התורה יושבי על מדין וראשי‬
‫מ ת י ב ת א ותלמידיהון‪ /‬חלילה לי להעלות אפילו במחשבתי‬
‫במחיצתם•‬
‫ולהצטרף‬
‫א ל שורותיהם‪.‬‬
‫שחנני‬
‫בא‬
‫לעמוד‬
‫חלילה לי מחשוב זאת‪ .‬ולהעלות ? ל ד ל‬
‫שפתי דברי ריש לקיש‪ .‬א נ א ה ו י נ א חרוז* ואנא הוינא קדוחא; חס ל י ה ל ז ר ע י ה‬
‫דאבא לומר כן‪.‬‬
‫אבל אני אומר‪ :‬ל א חרוזא אנא׳ ו ל א י ק ד ו ח א אנא׳‬
‫אל*‬
‫ס ד ר נ * אבא‪.‬‬
‫ס א ם ף ומלקט הלכות מפוזרות בדברי הפוסקים הראשונים‪ .‬מסדרם ומכנםם לקוסז*‬
‫רוכלין‬
‫אחת‪.‬‬
‫ואיני‬
‫יודע‬
‫אם‬
‫עלה‬
‫ד ב ר זה בידי לסדור ק ו פ ת דוכלין ז א ת‬
‫פםדורה הראוי‪ ,‬כי לפי טרדותי הרבות לא יכולתי להתיחד ל ע ב ו ד ה זאת׳ אלא‬
‫למדתי פסקי פסקי וכתבתי גם כן‬
‫פסקי פםקר‪ ,‬פרקים פרקים ופל מגמתי היא־‬
‫ל פ ת ו ח שערי הלכה בהלכות אפוטרופסות יתומים והקדשות שתם חובות הצבזר‬
‫ו ח ו ב ת היחיד‪ .‬כי האפוטרופסות לפי תורת ישראל אינה רשות א ל * היא‬
‫מיה‬
‫ל כ ל א ד ם מישראל וחובת ל ב י ת דין של ישראל שהם א ב י ה ם של יתומים וידיהם‬
‫של עניים‪ ,‬ושומרי משמרת חומת התורה וצביון היהדות השחורה‪.‬‬
‫אפוטרופסות של מצות זאת כ ח ד ה באזהרות עונשין ומשילה ח ו ב ת זהייוו*‬
‫וזריזות יתירה‪ ,‬ולפיכך דרושה ידיעה רחבה במדת הצדק והמשפט ם מ ו ז נ ת מוס?*‬
‫ה ק ד מ ח‬
‫‪VIII‬‬
‫ורחמים שבתורת משפט ישראל בכלל‪ ,‬וביחוד כדיני יתומים ואלמנות הקדשות‬
‫היחיד והצבור וכל ההלכות הכרוכות בהן‪ ,‬כדי למלאות אפוטרוםמות זאת באמונה‬
‫ובשלמות תעודתה‪.‬‬
‫ראש לכל הלכות אלה הפ אפוטרופסות בית דין לכל הבעיות הצבוריות‬
‫שאינן‬
‫נעשות אלא בצבור‪ ,‬ולכן אין היחיד‬
‫אסילו להמעיט‬
‫ממדת‬
‫השתתפותו‬
‫יכול‬
‫להשתמט מהן או‬
‫ורשאי‬
‫יכולתו בכשרון המעשח ובמסת ידו אשד‬
‫חננו הי‪ .‬ולא להתעלם מכל הלכותיה‪.‬‬
‫*שערי־עזיאל״‬
‫לכן אמרתי הנה באתי במגלת ספד זה ששם‬
‫נקרא‬
‫עליו‪ ,‬לומר לך‪ .‬שמחברו הוא סהשוערים לסתוח השערים לסני הקוראים‪ ,‬למען‬
‫יעברו דרך בו אל הפרוזדור וממנו אל הטרקלין‪ ,‬זה אוצר התלמוד וכל החונים‬
‫עליו וכל סוםקי הלכותיו‪ ,‬ספד זח מסועף לשני סעיפים‪:‬‬
‫השופט והמשפט‪.‬‬
‫השופט‪ :‬מכיל סעיסי הלכות סםוקות לפרקיהם ושעריהם‪.‬‬
‫והמשפט‪ ,‬מציין מקורות ההלכות‬
‫וביאורי‬
‫השיטות‬
‫והסברות‬
‫במקומות‬
‫שמצאתי הכרח לכך בהערות קצרות שהן מכוונות להעיר א ת הקורא במקוריותם‬
‫וסברותיהם של הפוסקים ז״ל‪.‬‬
‫תוך‬
‫השער‬
‫שערי הלכה אלה שהם פתוחים בספר זה המ מכוונים אל חדרי ההלכה‬
‫של דברי מורינו ומאורינו הגדולים עמודי ומאורי ההלכה לכל בית ישראל‪ ,‬והם‪:‬‬
‫הרמב״ם בספרו הנפלא‪ ,‬משנה תורה היד החזקה‪ ,‬מרן מהר׳׳י קאדו מחבר השו״ע‬
‫ומדן‬
‫הרמ״א‬
‫מחבר‬
‫ספר המפה בהגהותיו על שו״ע‪ .‬דבריהם היו לי לעינים‪,‬‬
‫והעתקתי אותם ככתבם וכלשונם‪ ,‬במקומות אחדים שניתי מלשונם‪ .‬לפי שהכנסתי‬
‫בתוך דבריהמ פירושיהמ‬
‫מפרשיהם‪ :‬הםמ״ע‬
‫של‬
‫ושיך‬
‫שדבריהם‬
‫מקובלים‬
‫לפירושו המוסמך והברור של השו״ע והמפה‪) .‬עיין תשובות חות יאיר‪ /‬בהשמטות‬
‫ד׳ רם״ב‪ ,‬ואורים ותומים חו״מ סי׳ כ׳׳ ה ס״ק א׳(‪.‬‬
‫ויש שצרפתי אחדים מסעיפי השו״ע בהלכות שונות להלכה אחת‪.‬‬
‫הוכרחתי ל ח ב ר את הסעיפימ ההם כולם למשפט אחד ובשמירת‬
‫של השו״ע‪ .‬שהוא שאוב מדבריו המזוקקים של הדמב״ם ז״ל‪,‬‬
‫הלכות‬
‫מחודשות‬
‫מדברי‬
‫ולכן‬
‫לשונו‬
‫הטהור‬
‫לפעמים‬
‫צרפתי‬
‫הפוסקים האחרונים ז״ל‪ ,‬ולכל הדברימ ציינתי מקום‬
‫מוצאם‪ .‬למען יעיינו בהם הקוראים במקורם של דברים בטעמם ונימוקם‪.‬‬
‫להבהיר‬
‫לפני‬
‫הקורא‬
‫העניניס יותר‪.‬‬
‫מפתח‬
‫יסודי‬
‫צרפתי בשערים ידועים מבוא מיוחד כדי ל ת ת‬
‫למקורות‬
‫ההלכה שבתלמוד והשיטות שנאמרו בה‬
‫לביאור הםוגיא והסברת ההלכה לשיטותיה‪.‬‬
‫ומסקנת פסק‬
‫ההלכה לדעתם של‬
‫ה‪.‬‬
‫‪IX‬‬
‫ק ד מ ה‬
‫הפוסקים‪ .‬הראשונים והאחדמים‪.‬‬
‫במקומות ר ב י ם הוספתי העדות והארות על סעיפי ההלכה ואמרתי להיכן‬
‫דעתי‬
‫העניה‬
‫נוטה׳‬
‫אבל‬
‫לא‬
‫כמכריע חלילה אלא כתלמיד היושב ודן ל פ נ י‬
‫רבותיו שהוא חייב להגיד חות דעתו‪ .‬כדרכה של תורה‪.‬‬
‫זו חיתה כוונתי בהערותי במקום שמצאתי לפי קוצר‬
‫לדעת אחד או אחדים מהםוםקים בדבר שאין לו הכרע‬
‫השגתי‬
‫מדברי‬
‫להסכים‬
‫השו״ע עצמם‪.‬‬
‫ל א כמכריע אלא כמחוה דעה‪ .‬ואף גם זאת בכל הערותי שמתי את לבי להבין‬
‫א ת הדברים על בודיימ ואמיתותפ ופשט משמעותם׳ והחרחקתי ׳מכל‬
‫של חריפות ־וקשרי עניניס שאינם מתאחים‪ .‬ומכל ‪.‬עקימת הדברים‬
‫והסברתם ז א ב ל ביראה וחדדה‪ .‬בקידה וענוה נכנסתי א ל טרקלין‬
‫סלסולים‬
‫במשמעותם‬
‫הלכות‬
‫אלת‬
‫בסיעתא דשמיא נותן התודה לעמו ישראל‪ .‬כי ה׳ יתן חכמה מפיו ד ע ת ותבונה*‬
‫ושפתי הביעו תסלה לאמד‪ :‬ברוך אתה ה׳ למדגי‬
‫חוקיך‪.‬‬
‫גל‬
‫ואביסה‬
‫עיני‬
‫נפלאות מתורתך‪.‬‬
‫שמעו כי נגידים אדבר‬
‫בסיימי חלק ראשון מספרי זה ובהוציאי אותו ללמוד ועיון הרבימ‪ .‬ה מ י‬
‫אומד‪ :‬שמעו כי נגידים אדבר‪ .‬מהו •נגידים ו אלו תלמידי חכמים המגידים להם‬
‫טומאה וטהרה‪ /‬איסור והיתר‪.‬‬
‫ומפתח שפתי מישרים פותחים לכם חדדי חדרים שבמרום‪.‬‬
‫פי‪ ,‬אין בהם נ פ ת ל ועקש‪ .‬אין בהם לא קפדנות ולא‬
‫עקמנות‬
‫בצדק א מ ד י‬
‫)מדרש‬
‫שוחד‬
‫סוב וילקום שמעוני ר מ י ז תתק״מ משלי ח״ו(‪.‬‬
‫א ף א נ י כ ש ה נ נ י בא לפניכט וםםר זה בידי‪ .‬הנני א ו מ ר ‪ :‬שמעו כי נגידים‬
‫אדבר‪ ,‬כי לא מ ח ב ר ולא םוסק אני אלא מגיד אנכי דברי רבותינו בהלכות א ל ה‬
‫שפתי‬
‫מישרים לפתוח לפניכם חדדי חדרים במרום‪ .‬בדומה‬
‫לפרטיהן‪,‬‬
‫ומפתח‬
‫של הלכה‬
‫ממקורותיה הראשונים שהם מגיעים עד מרום מעל כל מרומים‪ ,‬מפי‬
‫הגבורה למשה בסיני‪ .‬וכמאמרם ז ״ ל ‪ :‬ואתנה לך א ת לוחות האבן‪.‬‬
‫אלו עשרת‬
‫הדברות‪ ,‬תורד‪ ,‬זו םקרא׳ והםצוה זו משנה‪ .‬אשר כ ת ב ת י אלו נביאים‬
‫להורותם‬
‫זו‬
‫הגמרא׳‬
‫)פירש״י‬
‫וכתובים‪.‬‬
‫ס ב ר ת טעמי המשניות שמהם יוצאה ההוראה(‬
‫מלמד שכולם נתנו למשה מסיני )ברכות הי(‪.‬‬
‫וכשהוםפתי ה ע ר ו ת להלכות לא‬
‫חלילה! אלא כדרכם‬
‫של‬
‫שםעתא אליבא דהלכתא‪.‬‬
‫אמדתי‬
‫את‬
‫דברי׳‬
‫בעקמנות‬
‫וקפדנות‬
‫תורה‬
‫ולאסוקי‬
‫תלמידי חכמים לבקש אמיתה של‬
‫זד ק‪ :‬ד פ׳ ה־‬
‫‪X‬‬
‫שזכיתי‬
‫אין אני חושב‬
‫להשלים עבודה‬
‫זאמ׳ בשלמותה׳ ומלואה‪/‬‬
‫לא־‬
‫‪:‬‬
‫בהיקפה ואף לא במדורה; כ י הלכות אפוטרופסות הן רבות‪ :‬מאד‪ .‬ב א ש ר אביהן‬
‫של־ יתומים ו י ח ז ק ש ל עניים ופרנסי הקהלות׳לכל מרחקי פזוריהף דנו ב ת ש ו ב ו ת י ה ם‬
‫בכל הבעיות שעמדו לפניהם־‪ .‬לסי שנויי־ ה ע מ י ם המסחריים' והכלכליים ומשסדי‬
‫המדינה ומדדי הקהלות־‪ .‬ורבות וענפות־ הן תשובדתיהן שאין היחיד יכול לאסוף‬
‫א ת כולם כעמיר גורנה‪.‬‬
‫נוסף ע ל זה הלכות׳ אלו שהן דיני ממונות‪ .‬הן עמוקות בתוכנן ומסובכות‬
‫במהותן ודורשווד עיון‬
‫וכאמדם ז״ל‪:,‬‬
‫ריעות‪.‬‬
‫עמוק‬
‫מוסמך‬
‫ושמוש משםטי לפני‬
‫בהלכות‬
‫ומומחה‬
‫הרוצה־ להחכיס יעסוק בדיני ממונות‪ .‬שאין לך מקצוע‬
‫בתורה יותר מהן והן כמעין הנובע‪ .‬והרוצה שיעסוק־ בדיני ממונות; ישמש א ת‬
‫שמעון בן נ נ ס )ב״ב קע״ח(‪.‬‬
‫מכאן שהתעסקות‬
‫ועמוקזד ושעוש׳‬
‫בדיני ממונות דודשתי ידיעה* רחבה‬
‫משפטי מפי ובפני רב מומחה בתורת המשפט בלמודה ושמושה‪ .‬ולא־ כל אידם־‪.‬‬
‫זוכר‪ ,‬לכך‪.‬‬
‫ובכל זאת נגשתי אל העבודה‬
‫ונזנח‪ ,‬מתוך מבט של‬
‫הזאת‬
‫מקנאתי‬
‫למשפט‬
‫ולא‬
‫בטול׳ כעל דיוטגמא שהתישנה‪.‬‬
‫התורה‬
‫עוד‬
‫שהולך‬
‫אלא‬
‫שגם‬
‫בהלכות אפוטרופסות שהן מההלכות שנמסרו לשפוטה של הרבנות בארץ ישראל‪,‬‬
‫הוא־ אביהם‬
‫אמנם בצרות עין וחשדנות מרובה‪ .‬וגם בהלכות אלה‪ ,‬שבית דין‬
‫ש ל יתומים מדין תודה מזניחים א ת השדפט והמשפט״ היהודי מתדך‬
‫התנכרות‬
‫למשפט‬
‫התורה‬
‫והקדשות הצבור‪ .‬ולו חכמו‬
‫לכל‬
‫עניני‬
‫והשכילו‬
‫יתומים‬
‫ואלמנות‪,‬‬
‫בעדות או‬
‫ולכל עניני ה מ ו ר‬
‫ל ד ע ת את משפט התודה־ שהוא תפארתם‬
‫ש‪ b‬ישראל‪ ,‬כאמור‪ :‬ומי גוי גדול אשד לו חוקים ומשפטים צדיקים‪ ,‬כי אז שקדו‬
‫ל כ ב ד את בתי הדין ודייני ישראל להרחיבם ולגדלם׳ לשפדם ולשכללם׳ ו ל פ ת ו ת‬
‫ע ל ידי כך פתחה של הגאולה שהתחלתה היא•‪ :‬השבת המשפט ושופטיו‪ .‬כתסלתנו‬
‫יום יום בוקד וערב‪:‬‬
‫השיבה שופטינו‬
‫כבראשונה ויועצינו‬
‫ומלוך‬
‫כבתחלוז‪.‬‬
‫עלינו אתה ה׳ ל ב ד ך בחסד וברחמים בצדק ובמשפט‪.‬‬
‫בקנאתי למשפט ישראל הנזנדו מידי‬
‫ת ק ו ת הגאולה‪,‬‬
‫מצאתי‬
‫בניו‬
‫ובוניו‬
‫בא‪p‬‬
‫ישראל‬
‫ארץ‬
‫מחובתי‬
‫לגשת אל העבודה הזאת ל ח מ ר ספד ‪-‬רקמת‪-‬‬
‫המשפטי שקראתיו בשמו הכולל‬
‫לשעריו׳‬
‫ויחדתי לו חלק מיוחד בשם‬
‫•השוםס‬
‫והמשפט״‬
‫שהוא•‬
‫מחולק‬
‫״שעדי־עזיאל״ להלכות אפוטרופסות‪ ,‬כדי‬
‫לפחות‬
‫שערי בינה בהלכות אלה בכללם ופרטיהם‪.‬‬
‫ולפי טבע הענינים נאלצתי להביא בו הלכות‬
‫מרובות‬
‫שנאמרו בעיקר‬
‫לדברים שבץ אדם לחברו׳ כדי להגיע על ידי כך להלכות־ אפוטרופסות‪ .‬ו מ כ ל‬
‫מקום צמצמתי דברי רק בדברי השו״ע‬
‫ונושאי‬
‫כליו‬
‫דישדן‬
‫םמיכין‬
‫עלוהי‪,‬‬
‫׳‪M‬‬
‫׳וז שק זד *ן *ז‬
‫*ומעט מ א ד ׳ ה ב א ת י ‪ :‬מ ד ב ר י ה פ ו ס ק ן ס •בתשובותיהם‪:.‬ו?ש שגהפלו הדברים בפרק?ם‬
‫י־גמגי‬
‫שונים‪ ,‬וזד‪ ,‬כדי זלהמליס ‪:‬כל •מרק בפני •עצמו‪ .‬וב״ה מ מ ח י ‪ .‬־ ם ב ט ח י כ י‬
‫;‬
‫י*מת ‪.‬ולא‬
‫‪1‬נדיך‬
‫מכשל‬
‫כי חן וכבוד יתן ח׳ ^לא י‪.‬מנע טוב‬
‫ב ד ב ר •הלכה‪.‬‬
‫םלהולכים בתמים‪.‬‬
‫ואני מקוה ומאמלן‪.‬שכל ‪.‬קוראי‪.‬ספרי‬
‫;והרצויה ואת עוצם •העבודה‬
‫הקטן‬
‫יכירו‬
‫זה‬
‫בכוונתי הטובה‬
‫המרובה •*שר השקעתי‪.‬בד‪: ,‬בגדודי שנה מעיני‬
‫לסעיםוהם׳‬
‫והתיחדותי בלב ונפש ׳לסדורם •של השערים והפרקים‬
‫כדי ‪.‬להוציא‬
‫מתחת ידי ד ב ר מתוקן אחדי ע מ ן ‪ .‬ו ב ד ו ר רב‪ ,‬עד כמה •שידי •לבינתי מגעח‪.‬‬‫ואני ת פ ל ה ‪:‬‬
‫‪:‬יהא‬
‫דעוא‬
‫משםזא האימא מילתא ד ח ת ק ב ל ‪.‬בבי מ ד ר מ א‬
‫•והזה זה ‪.‬שכרי הגדול‪.‬‬
‫!אפדיון‪:‬נמטיה‬
‫לידידי‬
‫כ נ פ ש י ‪ :‬ה ר ב הגאון דרופחקא דאורייתא כמודד״ד‬
‫אליעזר וואלדינברג יצ׳׳ו אשר עזרני בחכמתו ובקיאותו‬
‫זה ברוב תבונה ודייקנות‪-‬מרובה‪ .‬ותודתי וברכתי‬
‫דית?ב זבתווני‬
‫דלפאי ׳זה‪,‬‬
‫את‬
‫ממלא‬
‫להגיה‬
‫נתונה‬
‫עבודתו‬
‫הדפסת‬
‫לרב‬
‫בזה‬
‫בהצלחה‪.‬‬
‫ספר‬
‫חביבאי‬
‫חיליה‬
‫יישר‬
‫לאורייתא‪.‬‬
‫וגם לרבות ברכה ותודה לכבוד‬
‫מ ד אברהם חיים הלוי‬
‫להביאם לבית‬
‫יצ״ו‬
‫הדפום‬
‫סופר‬
‫בנם‬
‫החכם ונבון‬
‫של‬
‫קדושים‬
‫ומזכיר נאמן‪ ,‬אשר הכין את‬
‫כש״ת‬
‫כל הכתבים‬
‫בעבודה מסורה ונאמנה לאהבת התורה‪ .‬תהי משכורתו‬
‫שלימה‪.‬‬
‫ואף גם‬
‫זאת‬
‫לי‬
‫נאה להודות לכבוד המדפיס הנכבד דגמיר וסביר מר‬
‫יהודה עמרם איתאח יצ״ו אשר טרח ויגע בצרוף אחר צרוף והגהה אחר הגהה‬
‫להוציא מתחת ידו ד ב ר מתוקן מטעויות והשמטות ככל האפשר‪.‬‬
‫ברך ה׳ חילו‬
‫ופועל ידיו תרצה‪.‬‬
‫וכאן אני מוצא לי חובה נעימה להביע את הוקרתי‬
‫אשר הוא מגדיל לעשות‬
‫ידו‬
‫או‬
‫לספרותה של תורה‬
‫ל״מוסד הרב קוק״‬
‫בספרים שהם מוצאים‬
‫לאור על‬
‫בסיועו שמכללם הוא ספרי הקטן זה‪ .‬ברוכים יהיו לה׳ ־ולעמו ותודתו‬
‫העומדים בראש והנהלת מוסד יקר וגדול וה‪ ,‬זכרה להם •ה׳‪.‬־לטובה‪.‬‬
‫נעילת‬
‫בכלותי‬
‫שערים‬
‫לדבר הנני מסיים מעין הפתיחה בתודה מופלה •לאמר‪:‬‬
‫אני לפניך‪ ,‬ה׳ אלקי שעזרתני‬
‫עד‬
‫הלום‬
‫לחבר‬
‫מודה‬
‫ולמוציא לאור׳‪.‬׳הפרי זה‪ ,‬כן‬
‫יהי חסדך עמדי להאיר עיני ולבי נבתורתך וג‪: 0‬עד‬
‫זקנה ‪-‬לא‬
‫תעזבני‬
‫ורוח‬
‫‪XII‬‬
‫קדשך‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫תקח‬
‫אל‬
‫ממני‬
‫וזכני להשלים ולהוציא לאוד השלמת ס פ ר זה‬
‫ויתר‬
‫הספרים אשר אתי בכתובים מאשר חוננת אותי בחסדך הגדול»>‪.‬‬
‫ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם רעיתי ועזרתי‬
‫אלטאראם‪,‬‬
‫אחי‬
‫הברוכה עליזה‬
‫לבית‬
‫היקרים וביתם‪ ,‬ובני ובנותי חתני וכלתי ובניהם היקרים‬
‫והחמורים ה׳ עליהם‪ .‬יחיו ברוב אושר וחדוה וביראת ה׳ מהורה‪.‬‬
‫והנני מסיים בתפלה לאלקי ישראל צור ישענו ומשגבגו וגואלנו מעולמ‬
‫הבט‬
‫לאמר‪:‬‬
‫ממעון‬
‫נא‬
‫קדשך‬
‫בחסד ורחמים על עמך ישראל בכל ארצות‬
‫הנוראה‪.‬‬
‫פזוריהם והושיענו ומלטנו ממצוקתנו‬
‫ריבה‬
‫ה׳‬
‫את‬
‫נ ק מ ת דם עבדיך השפוך״ וברך את עמך ישראל יושבי ארצות‬
‫השקט ובגאולת עולמים ותחזינה‬
‫י ש ר א ל בארץ ישראל‪ .‬בנין‬
‫עדי‬
‫עינינו‬
‫עד‪,‬‬
‫בשיבת‬
‫בשובך‬
‫בניס‬
‫ריבנו‬
‫קדשך‬
‫לגבולם‬
‫לציון׳ בבנין‬
‫ונקום‬
‫בשלום‬
‫ובגין‬
‫בית‬
‫אפריון ואריאל‪.‬‬
‫כנפש עבדך המצפה לישועתך‬
‫בן ציון מאיר חי עזיאל‬
‫ראשון לציון הרב הראשי לארץ ישראל‬
‫‪(1‬‬
‫שערי עזיאל ת ל כ ו ת א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ת״ב‪.‬‬
‫משפטי‬
‫שו״ת‬
‫השופט‬
‫עזיאל‬
‫םהדורא תגיינא‬
‫ע ל ד׳ • ו ל ת נ ו ת ס ו ג י ו ת הש׳׳ס‬
‫והמשפט יסודות‬
‫משפט‬
‫דרושי‬
‫עזיאל דרושים‬
‫מכמני‬
‫עזיאל ת״ב‬
‫הגיוני‬
‫עזיאל יסודות האמונה‬
‫גליון עזיאל‬
‫הערות‬
‫וענינימ‬
‫תורת ישראל‬
‫בגליונות הש״ם‬
‫והרמנ״ם‪.‬‬
‫כלליימ‬
‫עזיאל‬
‫שערי‬
‫מ ב ו א‬
‫פרק א‪.‬‬
‫אפוטרופוס או אפיטרופום‬
‫מושג זה שאול הוא בלשון רז״ל‬
‫ברוב‬
‫בשם‬
‫דבריהם‬
‫אפוטרופוס‬
‫מלשון‬
‫ולפעמים‬
‫הסורי‬
‫בשם‬
‫וחיוני׳‬
‫והשתמשו‬
‫אפיטרופוס׳‬
‫ולכן‬
‫בו‬
‫נקבע‬
‫בלשון הלכה ב מ ש נ ה וגמרא ודברי הפוסקים בשם אפיטרופום‪.‬‬
‫מושג‬
‫הודאת‬
‫א פ י ט ר ו פ ו ס ‪ .‬מושג זה בעיקרו הוא לממונה על נכסי‬
‫יתומים קטנים שהוא מ מ ל א מקום אביהם‬
‫ה ר מ ב ״ ם ז״ל‪ :‬אפוטרוסםין ממינים‬
‫שנקרא‬
‫בלשון יוני פטר׳ וכן פירש‬
‫ש מ מ נ י ם על היתומים בין ש מ נ ה אותם א ב י‬
‫יתומים או בית ד י ן ״ ‪.‬‬
‫וזהו עיקר השם‪ .‬אבל רזי׳ ל הרחיבו הוראת שם זד‪ ,‬גם לכל אדם‬
‫שהוא‬
‫מ מ ו נ ה על רכושו של איש אחר והוא ש ל י ט ל ע ש ו ת בו כאדם ה ע ו ש ה בשלו‪.‬‬
‫וכן תרגם יונתן בן עוזיאל ״ א ת ה ת ה י ה על ביתי״‪ ,‬א נ ת ת ה י אפוטרופוס‬
‫ע ל ביתי‪ ,‬זאת אומרת‪ ,‬מורשה ו ש ל י ט להנהיג א ת ביתי על דעתך‪.‬‬
‫וכן ה ש ת מ ש ו במושג זה‬
‫מ מ ו נ ה על חלק מרכוש‬
‫להורות על אדם שהוא‬
‫אחרים ואפילו לזמן קצר‪ ,‬וכן א מ ר ו ‪ :‬אין לך אשה שלא נ ע ש י ת אפוטרופא ש ע ה‬
‫א ח ת בחיי ב ע ל ה ע ל פילכה ועל ע י ס ת ה ‪.>2‬‬
‫כל אלה נקראים אפוטרופוס או אסוטרופא לאשר‪,‬‬
‫‪,:J‬‬
‫‪ .‬והרבים אפוסרופסיס׳‬
‫א ו אפוטרופיא והם שומרים ומנהלים הנכסים ש נ ת נ ו ת ח ת אפוטרופםותם על פי‬
‫ה ו ר א ו ת בית דין שהם שומרי ת ו ר ת ה מ ש פ ט ‪,‬‬
‫ל ר ב י ם על פי‬
‫לאשר‬
‫תורת‬
‫אפוטרופוס‬
‫אפוטרופוסים‬
‫של‬
‫ה מ ש פ ט ‪ ,‬ולכן‬
‫יתומים‬
‫הם מצווים ומיופי כח מ ש פ ט י ל מ נ ו ת או‬
‫קטנים‪,‬‬
‫ע ל כל נכסים ש ב ע ל י ה ם‬
‫ומקנים זכות ה ב ע ל ו ת ליחיד או‬
‫תחת‬
‫פקוחם‬
‫והוראותיהם׳‬
‫ולמנות‬
‫הסתלקו מהם ומסרום לצבור או ל י ח י ד ׳‬
‫א ו לפקח על הממונים מ פ י ה מ ק ד י ש בתור אפוטרופוסו‪ ,‬ל מ ס י ר ת ה ק ד ש ו ל ת ע ו ד ת ו ׳‬
‫א ו לחלק סירותיו ל מ ו ס ד ו ת של חסד‪ ,‬חנוך‪ ,‬ת ל מ י ד תורה או צ ד ק ה ליחידים או‬
‫לציבור‪.‬‬
‫אפו?זרופםות‬
‫הוא שם הפעולה של מושג זה ולכן נקראו‬
‫‪ (1‬סיהמ״ש ריהי־מב״ש בכירים פ״א סי־ה‪.‬‬
‫חנונית או שמי‪:‬זז אותה א פ י ט ת פ א ‪.‬‬
‫‪ (2‬כתיבית ס״ו‪.‬‬
‫הלכות‬
‫אלה‬
‫בשם‬
‫הלכות‬
‫<‪ t:‬כתיבות ם״ו‪ :‬המושיב א ש ת ו‬
‫‪2‬‬
‫מ‬
‫נ‬
‫•‬
‫ו‬
‫אפוטרופסות׳ שהן כוללות כל דיני ומשפטי אפוטרופסות בכל מובנו‪ .‬כניל‪.‬‬
‫הוראת מושג זה אינה מצומצמת רק‬
‫היא מורחבת על כל השלטת איש אחד‬
‫לעשות בזמן אפוטדופםותו‬
‫והמשפט‬
‫כבעלי‬
‫כאדם‬
‫לאפוטרופסות‬
‫של‬
‫ברכושו‬
‫של‬
‫אחרימ‬
‫יתומים׳‬
‫ביפוי‬
‫אלא‬
‫כה מלא‬
‫העושה בשלו׳ ולפיכך הוא מוכר לפני החק‬
‫הרכוש שהם ממונים‬
‫עליו‪.‬‬
‫וכן‬
‫אין‬
‫אמרו‪:‬‬
‫אפוטרופוס‬
‫לעריות «‪ ,‬לומר‪ .‬אין שליט ועוצר על גופו של אדם עצמו‪ .‬ואין צריך לומר על‬
‫אחדים‪ .‬נגד יצרו בדבר של עריות‪.‬‬
‫שם זה הושאל גם לגבאי צדקות והקדשות שהם ממונים מפי המקדישים‬
‫עצמם על הקדשם‪ .‬או שהם ממונים על פי בית‬
‫דין‬
‫הקדש‬
‫על‬
‫או‬
‫מסוים‬
‫הקדשי הצבור בכללו׳ וכן הממונים בחוד גבאי צדקה‪.‬‬
‫גבאי בית הכנסת אעס״י שנקראים בשם סרנסים או גבאים׳ כולם דינם‬
‫כ א ס ו ט ר ו ס ס י ם « לפי שהם השליטים‬
‫היו הבעלים עצמט׳ לשמור‬
‫בשם‬
‫זה‬
‫נקראו‬
‫על‬
‫שהם ממונים עליהם כאילו‬
‫הדברים‬
‫את הרכוש עצמו ולנהל את משקו ביפוי כח מלא‪.‬‬
‫גם‬
‫הממונים על‬
‫מחוסרי ד ע ת ותבונה לנהל נכסיהם‬
‫סי בית דין על נכסים של אנשים‬
‫כגון שוטים וחרשים‪ .‬וכן מחוסרי אחריות‬
‫כלםי נשותיהם ובניהם הקםנים‪ .‬או מחוסרי יכולת‬
‫ובכלל‬
‫‪1‬כסי נטושים או רטושים‪.‬‬
‫את‬
‫לנהל‬
‫נכסיהם‬
‫כגון‬
‫זה גם הממונים על רכושו של אחר בחלקו‬
‫או בכללו עפיי מנויו של בעל הרכוש או היכלת‪ ,‬כגון אפוטרופסי המלכות©‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫האפוטרופסות ומשפטה‬
‫האפוסרופםות ליתומים היא בעיא משפטית קדומה מאד שתחילתה נעוצה‬
‫בחיי השבסים‬
‫והמשפחות הפרימיטיביות‪,‬‬
‫ששרידיהן נכרים גם היום במקומות‬
‫מסוימים בלתי מפותחים ובלתי מסודרים בחיים תרבותיים ומשפחתיים‪.‬‬
‫שבסים אלה חיו תמיד ת ח ת חסות סאטריארזאלית שלהם היו משועבדים‬
‫השבט והמשפחה בגופם ורכושם‪ ,‬ונתונים לפקודתם ומשמעתם המוחלטת‪.‬‬
‫אלה נקראים בלשון התורה אלופים שהם אלופי השבט או אלופי המשפחה‬
‫ו ב ת י אבות‪ .‬ותחת משמעתם‬
‫מתמנים אפוטרופוסים ליתומים‪ ,‬או ילדים קטנים‬
‫הוריהם או םביהמ‪.‬‬
‫‪(1‬‬
‫*שר‬
‫עמהון‬
‫כ ת ו ב ו ת י ״ ג ‪ :‬ח ו ל י ן י׳יא‪ :‬נ ד ה ל׳‪.‬‬
‫י ר ו ש ל מ י כ ת ו ב ו ת פ־יא‪.‬‬
‫ת ע ש ר ‪ :‬כגון א פ ו ם ר ו פ י א דנפקין ל ק ר י י ת א ובזזין ל א ר י ס י ה‬
‫מ«ה‪.‬‬
‫‪ (3‬ע י י ן ש ב ת‬
‫קכ׳׳א‪:‬‬
‫‪(2‬‬
‫פסיקתא דרב‬
‫מפרין כנשץ‬
‫מםכניא‬
‫א פ ו ט ר ו פ ו ס של מ ל ך היה‪ ,‬ועי״ע ע ר ו ך ה ש ל פ ע ר ך‬
‫כהנא‬
‫פסוקת‬
‫דבעיגן למעבד‬
‫אפוטחפוס‪.‬‬
‫•‬
‫מזה נוצר שם אפוטרופוס‬
‫ו‬
‫ב‬
‫‪3‬‬
‫‪a‬‬
‫ואפוטרופםות‪,‬‬
‫והועתק‬
‫גס‬
‫בתורת‬
‫המשפט‬
‫המודרגית בשם ‪ Pater Familia‬כמו שנבאר להלן‪.‬‬
‫המשפט הרומאי שהוא היסוד לכל‬
‫המושג אפוטרופסות‬
‫המודרניים‬
‫המשפטים‬
‫לשם ‪ Tuteia‬אן ‪ Titor‬לאפוטרופופ‬
‫שמובנו הוא חסות ושמירה‬
‫היתומים‬
‫על‬
‫הקטגימ‬
‫להשלים כל צרכי גדולמ‪ .‬להגן על עצממ מכל‬
‫הממונה‬
‫את‬
‫העתיק‬
‫או הטבעי״‬
‫שהמ מחוסרי יכולת פיזית‬
‫התקפה‬
‫ומקרי‬
‫אסון‪ .‬ושהם‬
‫מחוסרי בינה לשמור ולהשביח נכסיהם שנפלו לחם בנחלה‪ ,‬וכן תורגמ מושג זה‬
‫בצרפתית בשם ‪ Juteur‬ובשפה האנגלית בשם ‪ .Gardianship‬משפט חסות זאת‬
‫נ ו ב ע ת ביטודה מאותו מנהג‬
‫הפאטריארכאלי הקודם‪ ,‬כמו שאמרתי‪ .‬ומההשקפה‬
‫בשנוי צורה‪,‬‬
‫היסודית של משפט היוני הקדום‪ ,‬ואחריו הרומאי שהוא המשכו‬
‫שהם אומרים‪ :‬זכות קיומו וחרותו של האדם תלויה בכח גבורתו הפיזית להגן‬
‫על עצמו‪ ,‬ולא בזכות קניניו והישגיו בתוצרת עבודתו ופעולותיו‪.‬‬
‫בזכות זאת הוא שומר את בעלותו על רכושו‪.‬‬
‫ובהעדר ממנו כח זה‪ ,‬הרי הוא בריר‪ .‬חלשה‬
‫שהיא נתוגה‬
‫הגבור‬
‫בידי‬
‫ו ב ע ל היכולת‪ .‬לשעבדה לו או אפילו להשמידה‪.‬‬
‫מנקודת השקפה זאת‪ ,‬התירו להורי הילדים להשמיד א ת בניהם החלשים‬
‫בעודם קטנים‪ ,‬והפקירו‬
‫א ת גופו של הלוה למלוה שלו׳ במקרה שאין ביכלתו‬
‫ל ש ל ם את חובו‪ ,‬בשימת ידו של המלוה על כתסותיו של הלוה משעבד‬
‫ל ע צ מ ו בגופו ונפשו‪ ,‬לאכול את‬
‫בשרו‬
‫אותו‬
‫או להשמידו‪ ,‬ולחלק א ת גופו למלוים‬
‫ירביס כפי שיעור החוב שהוא חייב להם‪.‬‬
‫ובשימת היד של המלור‪ ,‬על‬
‫נכסיו‬
‫של‬
‫הלוה‬
‫אותם‬
‫קונה‬
‫לבעלותו‬
‫הגמורה‪.‬‬
‫כי שימת‬
‫היד הוא סמל לכח ויכולת שעל ידה משתלט האדם על הגוף‬
‫והרכוש של החלש ממנו בכח או ביכולת‪.‬‬
‫מנקודת השקפה זאת׳ נתנה אפוטרופסות גם לאשר‪ ,‬שאין לה בעל‪ ,‬שמכיון‬
‫שהיא חלשה בעצמה בגופה׳ ודלה בקניניה׳ היא צריכה חסות של אחרים בעלי‬
‫כ ח ויכולת לשמרה בגופה ת ח ת חסותם‪.‬‬
‫מבחינה זאת‪ ,‬נתנה‬
‫האבות‬
‫שהם‬
‫בעלי‬
‫אפוטרופסות‬
‫הילדים‪ .‬להוריהם‬
‫החסות והם בעליהם של הילדים‬
‫בראשונה׳ ובעיקר‬
‫שנולדו‬
‫וגדלו מכחם׳‬
‫הלכך עומדים ת ח ת אפוטרופסות הוריהם בחייהם‪ ,‬ואחרי מותם ת ח ת אפוטרופסות‬
‫אביהם‪ Pater Familia ,‬ולהם‬
‫זכות‬
‫זכותם למנות באי כחם‪ ,‬כםו שיש‬
‫האפוטרופסות‬
‫זכות טבעית לכל אדם על‬
‫לעשות בה כחפצו על ידי עצמו‪ ,‬או למסרה לבאי‬
‫הרומאי פרק ‪ 76‬ד׳ ‪.(2761 360‬‬
‫הטבעית‪,‬‬
‫וממנה‬
‫נמשכת‬
‫התוצרת‬
‫שלו‬
‫כחו )עיין תולדות המשפט‬
‫‪4‬‬
‫ב‬
‫‪S‬‬
‫‪it‬‬
‫ו‬
‫־עם ׳התפתחות ההשכלה המשפטית‪ :‬הכרת החשש‬
‫ועני׳‬
‫לכל אדם‪ ,‬גבוד וחלש עשיר‬
‫וזכות‬
‫משפט הקנין והנחלה‪ .‬נטלה בעלותם‬
‫הקגין‬
‫האישי׳‬
‫הפרטי‬
‫של ההודים וקרובי‬
‫לכל‬
‫זכות‬
‫הקיום‬
‫אדם‪,‬‬
‫בתוקף‬
‫המשפחה‬
‫על‬
‫גופם‬
‫של ילדיהם‪ ,‬ובטלה החסות הפיאודלית של הגבור על החלש‪ ,‬ולכן בטלה חפות‬
‫האפוטרופסות על האלמנה או האנשים החלשים‪,‬‬
‫ונעשית‬
‫האפוטרופסות ל ד ב ר‬
‫של חובה‪ :‬לגדל'להשכיל ולחנך במשמעת חברתית ומדינית את היתומים הקטניס׳‬
‫לנהל את רכושם ולהרויחמ עד שיגדלו‪.‬‬
‫אולם היסודות‬
‫הראשונים של אפוטרופסות חסות זאת‪ ,‬לא בטלו לגמרי‪/‬‬
‫ולכן השאירו בהק את אפוטרוססות ההורים בתור אפוסרופםות טבעית‪ ,‬שלהם‬
‫הזכות היחידה למנות אפוטרופםים בתור באי כחם‪.‬‬
‫וכן הקודקס הנאפוליוני אומד‪:‬‬
‫אפוטרוסםיות הילדים הוטלה בראש‬
‫וראשונה‪ :‬על הורי הילדים‪,‬‬
‫בזכות‬
‫בחייהם‪ /‬בצואתם‬
‫בכתב‬
‫קדימה להאבות או הסבים ובאי כחם הממונים מצדם‬
‫או הצהרתם בםני שוסס השלום‪ ,‬ובמקרה שהאב והסבא לא יהיו בחיים עוברת‬
‫חובת האפוטרופסות‬
‫להאם‬
‫ואבותיה‪ ,‬או הממונים מצדם‪ ,‬ובמקרה של‬
‫העדר‬
‫ההורים ואבותיהם עוברת חובה זו למועצה משפחתית מורכבת מששה קרובים‪,‬‬
‫שלשה מצד האב ושלשה מצד האם‪,‬‬
‫מנוי אפוטרופסים על‬
‫הקטנים‬
‫ואלה נקראים על ידי שופט השלום לשם‬
‫ואפוטרופםים‬
‫ובהודאותיו‪,‬‬
‫אלה‬
‫עומדים‬
‫תחת‬
‫פקוחו של שופט השלום ‪.>1‬‬
‫לעומת זאת המשפט הדתי המושלמי נותן זכות האפוטרופסות או שלטונות‬
‫בגוף ורכוש הקטנים לאביהם או הסבא מצד האב‪ ,‬ולהם הזכות למנות‬
‫אפוט־‬
‫רופסים על הקטנים גם נשים שאין להן ק ר ב ת משפחה עם היתומים הקטנים‪.‬‬
‫אולם‬
‫אפוטרופסותם של‬
‫האבות‬
‫בניהם‬
‫על‬
‫הקטנים‬
‫מוגבלת‬
‫ביחס‬
‫לאישיותם של הקטנים רק בכל הנוגע למעשה ידיהם ונשואיהם וביתם ורכושם‬
‫ושמירת והשבחת נכסיהם׳ ולכן במקרה שהאבות הם בזבזנים ולא נאמנים על‬
‫שמירת רכוש בניהם הקטנים׳ עובדת חובת האפוטרופסות להשופט הדתי)אלקאדי(‬
‫והוא ממנה אפוטרופוס על נכסי הקטן ומוסר בידו כל רכושו לשם שמירתו‪.‬‬
‫ובהעדר אבות הקטנים‪ ,‬ובמקרה שלא מנו אפוטרופוס בחייהם על בניהם‬
‫הקטנים‪,‬‬
‫מחלק‬
‫אפוטרופסות‬
‫המשפט‬
‫הנפש עוברת‬
‫האישלאמי‬
‫אל‬
‫את‬
‫הקרובים‬
‫אפוטרופסות הקטנים לשני סוגים‪:‬‬
‫מצד‬
‫האב‪,‬‬
‫והם‬
‫האחים והדודים‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫ואפוטרופםות הרכוש עוברת אל השופט הכללי )אל קאדי אל עם( >‪.‬‬
‫משפטים אלה שהם בנוים ביםודמ על חרבות משפטים קדומים של העבד‪,‬‬
‫‪.Code Napoleon livre premier Titre X (1‬‬
‫‪(2‬‬
‫א ל א ת כ א ס א ל ש ר ע י ר ‪ ,‬נוי א ל א ה ו א ל א ל מ כ ז נ י ה ע ל ה מ ז ה א ב‬
‫אלאמאפ אבי‬
‫הניפה‪ .‬בסעיפים‪141,‬‬
‫‪434,‬‬
‫‪420‬‬
‫מ‬
‫נושאים בחבמ ׳ההשקפה היסודית‪.‬‬
‫החזק‬
‫ג‬
‫שהחלש‬
‫*‬
‫נתון למרותו‬
‫הוא‬
‫בגופו או בעשרו‪ .‬ושהילדים שהם באים ‪.‬מכח‪ .‬ההורים‬
‫להם‪ .‬בראש‬
‫רכוש‬
‫ו‬
‫‪51‬‬
‫ובראשונה להאבות‪.‬‬
‫ילדיהם‬
‫אולם‬
‫בחייהמ‪-‬‬
‫משפט‬
‫ואחריהם‬
‫ובמותם חוזרת‬
‫שהוא נובע‬
‫התודה‬
‫להאם‪ .‬והם‬
‫בעלות זאת למולידיהם‪.‬‬
‫ממקור‬
‫הנבואה‪.‬‬
‫כולם נחרזים בחוט אחד‬
‫שהוא קדום כקדמת העם‪ ,‬והוא‬
‫ח ם ‪ .‬קנויס בגוסס‬
‫אסוטרופסיהס‬
‫מהלכה למשה מסיני‪ .‬מפירוש ודרוש חכמים ותקנותיהם‬
‫שדינם כדין תודה ממש י>‪.‬‬
‫של‬
‫הגבור או‬
‫וכל‬
‫‪.‬‬
‫המקובל‬
‫המחודשות‬
‫ומכוונים‬
‫ובעלי‬
‫בו‬
‫דור דור‪.‬‬
‫לתכלית‬
‫אחד‬
‫הנאמר באברהם אבי האומה ״ושמרו דרך ה׳‬
‫לעשות צדקה ומשפט״‪.‬‬
‫מצות מורשת אבות זאת שהיא סגולתם של ישראל‪ .‬נאמרה בתורה בלשון‬
‫תלכו״‪ .‬ומצווים עליה ביותר שופטי ישראל שהמ‬
‫״והלכת בדרכיו״ •אחרי ה׳‬
‫‪2‬‬
‫יושבים על כסא ד‪,‬״ כדכתיב ‪-‬וישב שלמה על כסא הי״ >׳ שכסא המשפט הוא‬
‫כסא ה׳ ׳אלקי המשפט׳ וכן הוא אומד ״לא חגורו מפני איש כי המשפט לאלקים‬
‫הוא‪ .>3‬וכן נאמר בדברי קבלה ״כי לא לאדם תשסוטו כי אם לה׳ ועמכם בדבר‬
‫המשפט״ י>‪.‬‬
‫משפט ‪-‬זה מצטיין במקוריותו הנבואית‪ .‬ואין בי כל שמץ דמיון ממשפטים‬
‫שקרמו לו׳ אלא להיפך הוא בא להרוס את כל יסודות משפטים הקדומים שהם‬
‫ההפליה בין גזעים וכתות׳ שתיתה קיימת‪ ,‬ושעורנה‬
‫בנויס על יסוד השלטונות‪.‬‬
‫קיימת לא להלכה בדרך בפירושה איתמר‪ ,‬אבל מבצבצת מבין השיטין‪ ,‬ונשקפת‬
‫מתוך המעשים בדרך מכללא איתמר׳ בתורת המשפטים של העמים‪.‬‬
‫קינציפציות ומחשבות‬
‫משפט תורת היהדות שהיא נקיה וםהורה מכל סיגי‬
‫אלה׳ היא הורסת בכללה ובכל פרטיה‪ .‬כל תודת משפט שאינה דרך ה׳‬
‫אלא‬
‫ד ד ך מוחשתה‪ :‬של שלטון אדם באדם לרע לו‪ ,‬שהיא רעה לשולט ורעה לנשלט ‪.(5‬‬
‫תורת‬
‫משפט‬
‫היהדות‬
‫במינה‬
‫מיוחדת‬
‫במקוריותה‬
‫שהוא‪:‬‬
‫הנבואית‪,‬‬
‫ד ר ך ה׳ לעשות צדקה ומשפט׳ וקיימת בטהדתה ובמקוריותה לנצח ולדור דודים‪.‬‬
‫אולם יש ודז״ל הוצרכו להשתמש בטירמיניס משפטיים שהיו ידועימ בזמנם‬
‫כמושגים' בין לאומיים‪ ,‬כמו אפותיקי ״דיתקי׳ וכן אפוטרופוס‪ ,‬ובמקרים אלה שנו את‬
‫בכתיבתו‬
‫המושג‬
‫אפוטרופסות‬
‫וצורתו׳‬
‫ואפוטרופוס׳‬
‫ומשם‬
‫וגם‬
‫אפיטרופםות‬
‫ואפיטרופום‬
‫ביונית‪.‬‬
‫שינו אותו מתוכנו‪ ,‬כי מושג זה‬
‫עשו‬
‫בלשון יונית‬
‫ורומית מובנו‪ :‬שלטונות פאסריארכלית בגוף הילד ורכושו שהוא מסור לאבות‬
‫ולמעלה מהם מולידיהם‪ .‬ועל כולם ראשי המשפחה האלופים שאנו מוצאים בתורה‬
‫‪(1‬‬
‫‪(1‬‬
‫ע י י ן ה ר ש ב ״ מ ז׳׳ל ה ל כ ו ת‬
‫ד ב ר י ה י מ י ם ב׳ י״מ—וי‪.‬‬
‫‪(5‬‬
‫מ מ ר י ם ם׳׳א ח ״ ב ‪.‬‬
‫קחלת‬
‫ר ב ה ת׳‬
‫י־ב‪.‬‬
‫‪(2‬‬
‫דברי‬
‫הימים‬
‫*׳ כ ״ מ — כ ״ ג ‪.‬‬
‫‪(3‬‬
‫ד ב ר י ם *׳‬
‫‪6‬‬
‫•‬
‫נ‬
‫•‬
‫ו‬
‫במשפחות ישמעאל ועשו‪ .‬ורשומפ ניכד בתולדות העמים הקדמונים והאחרוגיס‬
‫להם‪ .‬א ב ל האפוטרופוס לפי משפם התורה אינו לא בעל ולא אלוף‪ ,‬שהדי גם‬
‫האבות עצמם אינם בעלים על ילדיהם בגופם‪.‬‬
‫ההורג את בנו‪ .‬אם יש לו בן‬
‫אפילו‬
‫בראשית‬
‫ואב‬
‫ילדותם‪.‬‬
‫או בת לנהרנ‪ .‬נעשה הוא גואל הדמ והורג א ת‬
‫סבו ההורג‪ .‬ואמ אין לו בן׳ בית דין מםיתין אותו»>‪.‬‬
‫ודין זה הוא אפילו בקטן בן יומו שידוע שכלו חדשיו‪ .‬שכל ההורגו׳ בית‬
‫דין הורגין אותו *>‪ .‬ואחד ההורג את הבריא או את החולה הנוטה למות ואפילו‬
‫הרג את הגוסס גהרג ע ל י ו « ‪.‬‬
‫יתר‬
‫הרי שהאב ואין צריך לומר כל‬
‫הקרובים‬
‫להם‬
‫אין‬
‫כל‬
‫שליטה‬
‫שהיא בגוף ילדיהם‪ .‬ונהרגים עליהם ככל אדם אחר‪.‬‬
‫וכשם שאין לאב שליטה על גוף חיי בניו‪ .‬כן אין לו שלטונות על רכוש‬
‫בניהם שבא להמ ממקום אחר׳ ואיגו עליהם אפילו כאפוטרופוס׳ אם לא שםיגוהו‬
‫לדברי האומרים‬
‫בית דין׳ ואף‬
‫שאין בית דין מפקחים על נכסי ילדים בחיי‬
‫יעשה‬
‫אביהם‪ ,‬אין זה אלא שםומכימ על האב שהוא‬
‫מה‬
‫כל‬
‫יותר‬
‫שטוב‬
‫לבניו יי‪.‬‬
‫הבן בחיי אביו הוא של הבן לגמרי‪ .‬ולכשיגדל‬
‫אבל לדברי הכל רכוש‬
‫מוסר לו אביו את רכושו קרן ופירותיו‪.‬‬
‫וכיון שאין לאבות שליטה על גוף בניהם ורכושם‬
‫שליטה‬
‫להם‬
‫ילדיהם‬
‫על‬
‫צריך לומר על גופם‪.‬‬
‫אב׳ משומ שהמוריש‬
‫בחייהמ‪.‬‬
‫אחדי מותמ‪ ,‬למנות אסוטרוסום‬
‫אלא‬
‫יותר‬
‫חובה זאת היא‬
‫על כל‬
‫מכל אדמ אחר יודע‬
‫ממילא אין‬
‫על רכושם‪ ,‬ואין‬
‫מוריש‬
‫ומכיר את‬
‫אפילו‬
‫האיש‬
‫שאינו‬
‫המוכשר‬
‫ונאמן ביותר לזכותם המלאה של היורשימ הקטנימ׳ או מפני שהמוריש יש לו‬
‫תוקף משפטי בנחלתו )וכמו שנבאר להלן(‪ .‬ובכל אופן גס אפוטרופוס המוריש‬
‫עומד תחת פקוח בית דין והם רשאים להעבירו מאפוטרוסםותו ‪.(5‬‬
‫תורת ישראל מ ת ע ב ת כל כניעה‬
‫לחסות‬
‫אדם ״כה אמר ה׳ ארור הגבר‬
‫‪8‬‬
‫א ש ר יבטח באדמ ושמ בשר זרועו ומן הי יסור לבו״ >‪.‬‬
‫מישראל למכור‬
‫את‬
‫עצמו‬
‫אוסרת‬
‫על כל איש‬
‫לעבד אפילו לאחיו מישראל‪ .‬ואת האדון לשעבד‬
‫‪7‬‬
‫א ת עבדו בעבודה שאין לה קצבה או שאין האדון צריך לה >‪.‬‬
‫גס עבד כנעני שגופו קנוי‪ .‬יוצא בראשי א ב ר י ם ‪ :‬וממדת חסידות ודרכי‬
‫שיהיה אדם‬
‫חכמה‪,‬‬
‫רחמן‬
‫ורודף‬
‫לו‪ ,‬ויאכילהו וישקהו מכל וכר׳‬
‫ו(‬
‫וכן‬
‫צדק ולא יכביד עולו על עבדו‬
‫לא‬
‫רמב׳־ם ת׳ ר ו צ ת ו ש מ י ר ת נ פ ש םי׳א ה״ג‪.‬‬
‫»״א‬
‫פ ר ק ב ׳ ס ע י ף ב׳‬
‫םה׳‬
‫עבדים‪.‬‬
‫ובהערה‪.‬‬
‫יבזהו ביד ולא‬
‫‪ (2‬ש ם ם ׳ ׳ ב ה׳׳ו‪.‬‬
‫‪ (5.‬ר א ה ש ע ר י ״ ב פ ר ק א ׳ ‪.‬‬
‫ולא‬
‫בדברים‪.‬‬
‫‪ (3‬ש ם ה ״ ז ‪.‬‬
‫‪ (6‬י ר מ י ה י ״ ז — ה ׳ ‪.‬‬
‫יצר‬
‫לעבדות‬
‫י(‬
‫ראה‬
‫‪ (7‬ר מ ב ־ ־ ם‬
‫שער‬
‫ם״ג‬
‫•‬
‫ג‬
‫ז‬
‫‪7‬‬
‫•‬
‫ידבר‬
‫מסרן לא לבושה‪ ,‬ולא ירבה עליו צעקה וכעם אלא‬
‫עמו‬
‫ג נ ח ת וישמע‬
‫שענותיו וכף‪ .‬א ב ל זרעו של אברהם אבינו והס ישראל שהשמיע‬
‫להם ה ק ב י ה‬
‫טובת התורה‪ ,‬וצוה אותם בחוקים ומשסטיס צדיקים‪ .‬רחמנים הס על הכל‪ .‬וכן‬
‫במידותיו של הקב״ה שצוה להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו‪. ,‬וכל‬
‫המרחם מרחמין עליו שנאמר‪ ,‬ונתן לך רחמים ורחמך והרבך י>‪.‬‬
‫ולא עוד‪ ,‬אלא שהאלקימ הוא דורש דמו של האדם ״מיד איש אחיו אדרוש‬
‫א ת נסש האדם״ ‪ ,(2‬ודאלקיס יבקש א ת הנרדף‪ ,‬אסילו צדיק רודף א ת הרשע ‪.>3‬‬
‫ותובע גס‬
‫עלבונו‬
‫וממונו מידי‬
‫גוזלו ועושקו‬
‫‪.‬מציל עני מחזק ממנו‬
‫ואביון מגוזלו״‪.‬‬
‫משסט התורה הגין על הלוה באזהרה יסודית וכללית ״לא תהיה לו כנושה‬
‫וכשהתירה‬
‫ולא תגוש א ת אחיך״‪.‬‬
‫לגבות‬
‫מנכסיו‪ .‬אסרה על המלוח להשתמש‬
‫באלמות ולעשות דין לעצמו כלפי הלוה‪ ,‬ולא התירה למשכנו אלא עפ״י בית דין‬
‫ועל ידי שליח בית דין‪ ,‬ובדרך כבוד *כחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו‬
‫יוציא אליך א ת העבוט החוצה״״‬
‫לשליח בית‬
‫ולא הותר אסילו‬
‫דין‬
‫למשכן‬
‫‪,‬‬
‫בחזקה‪ ,‬אלא כשמוצא את הלוה בשוק וחפץ ב י ד ו י ‪ ,‬ואין הלוה ולא שליח בית‬
‫דין רשאי לחבול דברים‬
‫שהם אוכל נפש או חיי נפש׳ אלא מצוד! להשיב לו‬
‫העבוט שהוא תשמישו של יום ביוס וכסות לילה בלילה‪.‬‬
‫ואחרי כל זאת אם לא נמצא ללוד‪ .‬כלום׳ או נמצאו לו דברים שמסדרין‬
‫ל ו בלבד׳ ילך הלוה לדרכו‬
‫ראיה‬
‫ו א י ן א ו מ ר י ן א ו ת ו ואין אומרין לו ה ב א‬
‫שאתה עני ולא מ ש ב י ע י ן‬
‫אותו‬
‫כדרך שדנים‬
‫וזה בניגוד גמור לחוקי רומא שמסרו את גופו ובשרו של הלוה‬
‫להמלויס‬
‫לחסות‬
‫הם‬
‫אם‬
‫רבים‬
‫הגבור והתקיף׳‬
‫לחלק להם את‬
‫בשרו ועורו‪.‬‬
‫הגוים‪,(5‬‬
‫להמלוה‬
‫או‬
‫ולכן היה החלש צריך‬
‫א ב ל ת ו ר ת ישראל שאוסרת תקפנות והשתלטות זאת‬
‫בהחלט‪ .‬אינה מכירה בצורך חסות האדם למי שהוא וממי שהוא‪ .‬שכולם כעני‬
‫כעשיר חלש וגבור‬
‫עומדים‬
‫תחת‬
‫חסותו ומשפטו הנערץ הנקדש בצדקה‬
‫של‬
‫א ל ק י עולם ושוססו בצדק ומשםס חסד ורחמים‪.‬‬
‫חסות עליונה זאת׳ מיוחדת ביותר על יתומים ואלמנות׳ והתורה מזהירה‬
‫ע ל עלבונם של יתומים ואלמנות‪ ,‬ואומדת‪ :‬כל אלמנה ויתום לא תענון כי אם‬
‫ענה תענה אותו שמוע אשמע צעקתו וחרה אפי‬
‫והרגתי‬
‫אתכם‬
‫בחרב‬
‫והיו‬
‫‪8‬‬
‫גשיכם אלמנות ובניכם יתומים >‪ .‬לומר ל ך שכל הנוגע בחם לרעה נענש בעונש‬
‫חמור‬
‫של‬
‫מיתה‬
‫בידי שמים מידי אביהם של יתומים ודיין אלמנות אלקים‬
‫‪7‬‬
‫במעון קדשו >‪ .‬וכן נאמר בדברי ק ב ל ה ‪ :‬אל תםג גבול עולם ובשדי יתומים אל‬
‫‪(1‬‬
‫הלכות‬
‫ןכרימ‬
‫*( ר מ ב ״ ס ה ׳ מ ל ו ה ו ל ו ת מ ״ ג ‪.‬‬
‫ת״ח‪.‬‬
‫‪(5‬‬
‫‪ (2‬ב ר א ש י ת ‪9‬ר חי‪.‬‬
‫‪ (8‬ו י ק ר א ר נ ח מ ׳ נ ״ ז ‪ 0‬י ׳ ח ׳ ק ה ל ת ר ב ת‬
‫ש ם ה׳ מ ל ו ת ו ל ו ת ם׳׳ם ת״א‪.‬‬
‫‪(6‬‬
‫שהות נ ״ ב כ״ג‪.‬‬
‫ט״ג‬
‫י״ט‬
‫‪ (7‬ת ה ל י ס ס ״ ת ר ‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫&‬
‫ב‬
‫•‬
‫ו‬
‫תבוא׳ כי גואלם חזק הוא יריב א ת ריבם א ת ך י>‪.‬‬
‫אזהרה מיוחדת ומאוימת גאמר‬
‫לדון‬
‫לשופטים‬
‫א ת דיגס‬
‫יתומים‬
‫של‬
‫ואלמנות ולהפך בזכותם •דרשו משפם שפסו יתומ ריבו אלמנה• *>׳ כי התעלמות‬
‫ממשפטם גורמת קללה לכל‬
‫אליהם לכן נאם‬
‫האדון‬
‫העם‬
‫ה׳‬
‫‪-‬יתום‬
‫צבאות‬
‫לא‬
‫ישפוטו‬
‫וריב‬
‫אביר ישראל הוי‬
‫אלמנה לא יבוא‬
‫אנחם‬
‫מברי‬
‫ואגקמה‬
‫מאויבי״ מ‪,‬‬
‫נוסף על האזהרה המיוחדת של כל אלמנה ויתום לא תענון׳ שהיא בנין‬
‫א ב לכל כושל וחלש‪ /‬הוסיפה אלה מיוחדת‬
‫מטר‪ .‬משסט גר יתום ואלמנה «‬
‫לכל‬
‫הפוגע בהם׳‬
‫ואמרה‪ :‬ארור‬
‫לסי שהם חלשים ותשושי כח להגן על עצמם‬
‫ומכל הםסד‬
‫ועל זכויותיהם בחברה ולשמור רכושיהם וקנינם מכל עושק וגזל‬
‫ואבדון‪ ,‬לפיכך התיחדה חסותם לאבי יתומים ולכל אדמ מישראל וביותר ל ב י ת‬
‫דין שהם אבות העמ ושומרי משפט היחיד והצבור ומדריכי העם לחנכם לגדלם‬
‫וללמדם עבודה והשכלה׳ מלאכה ואומנות‪ ,‬ואף גם זאת להקנות להם שם טוב‬
‫בחברה‪.‬‬
‫זאת היא יסודה ועיקרה של האסוטרוססות בישראל שהיא מסורה לשופטי‬
‫ישראל ובית דינו‪ .‬ומאפוטרופום בית דין זאת נמשכה‬
‫המורישים׳ שגם‬
‫הם‬
‫במשפט‬
‫הנחלה‬
‫ההורים‬
‫אפוטרופוס‬
‫או‬
‫חשובים כדיינים׳ ועליהם מוטלת החובה‬
‫לדאוג על ת ק נ ת בניהם אחריהם בגופם ונסשמ חכמתם והשכלתם‪ ,‬וחנוכם במצות‬
‫ובדרך ארץ ויראת שמים‪ ,‬בלמוד‬
‫התורה‬
‫ובקיום‬
‫ת ח ת פקוח‬
‫מצותיה‪ .‬והכל‬
‫והדרכת בית דין שהם אבות העם ואבותיהן של יתומימ‪ ,‬וכמאמרם ז״ל‪ :‬רבן‬
‫גמליאל ובית דינו הס אביהם של יתומים»>‪.‬‬
‫וזו היא משמעותו הגכון והאמיתי של מושג האפוטרופוס שהוא מושאל‬
‫משפה אחרת רק בלשונו‪ ,‬והוא נ ב ד ל לגמרי בהוראתו‪ ,‬לפי שהוא‬
‫על‬
‫מיוסד‬
‫משפט תורת ישראל שהוא משפט אלקימ ‪-‬ועמדו שני האנשים אשר להם הריב‬
‫ל פ נ י ה׳ לפני הכד״נימ הלוימ אשר יהיו בימים ההם״«>‪ .‬ועל יראת המשפט של‬
‫היושבים על כסא אלקים ושופטים לאלקים כאמור‪ :‬כי המשפט‬
‫הוא‪.‬‬
‫לאלקים‬
‫״ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה׳ ועמכם ד ב ר המשפט• ‪.(7‬‬
‫לפיכך הדיינים הם שלוחיו של הקב״ה‬
‫אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר‬
‫ויושבי‬
‫בה׳ והוא אבי יתומים ודיין אלמנות׳‬
‫איש‪ .‬ולה׳ הארץ ומלואה‬
‫תבל‬
‫והשופטים הנבחרים וממונים מאת העם הם שלוחיו של אבי יתומים ונקראים‬
‫בשמו‪ .‬אביהם של יתומים או אפוטרוםםים של יתומים בטידמינולוגיה המשפטית ‪.(8‬‬
‫ואס אתה רוצה לדעת ביאורם של דברים אלה‪ ,‬צא ולמד‬
‫‪(1‬‬
‫ב״ק‬
‫ל״ז‪.‬‬
‫מ ש ל י כ ״ ג י׳יא‪.‬‬
‫‪(8‬‬
‫ד ב ר י ם א׳ י״ז‪.‬‬
‫י ש ע י ה א׳ י־ז‪.‬‬
‫‪(2‬‬
‫‪(7‬‬
‫‪ (3‬י ש ? י ה א ׳ כ ׳ ׳ ד ‪.‬‬
‫ד ב ר י ה י מ י ם בי יי ם־יו‪.‬‬
‫‪(8‬‬
‫«(‬
‫רבדים כ‪-‬ז‪.‬‬
‫ר א ה ש ע ר א ׳ מ ר ק אי‪.‬‬
‫בדברי‬
‫רבינו‬
‫‪ (5‬ג י ס י ן‬
‫ל־ז‪:‬‬
‫מ‬
‫ב‬
‫ו‬
‫‪9‬‬
‫א‬
‫ומאודנו הדמב״מ ז״ל‪ :‬חייב אדמ להזהר ביתומים ואלמנות מפני שנפשם שפלה‬
‫מלך ויתומיו‬
‫מאד ורוחם נמוכה‪ .‬אעפ״י שהם בעלי ממון‪ .‬ואפילו אלמנתו של‬
‫מוזהרימ אנו עליהמ‪ ,‬שנאמד‪ :‬כל אלמנה ויתום לא תענון‪ .‬והיאךנוהגין עמהם‪.‬‬
‫לא ידבר אליהם אלא רכות‪ .‬ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד‪ .‬ולא יכאיב גופם‬
‫בעבודה‪ .‬ולבם בדברים קשים‪ .‬ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו וכר‪.‬‬
‫ברית כרת להם מי שאמר והיה העולם‪ .‬שכל זמן שהם‬
‫הס נענים׳‬
‫סחספ‬
‫צועקים‬
‫שנאמר‪ :‬כ י אס צעק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו‪.‬‬
‫במה דברים‬
‫הרב‬
‫ללמדם‬
‫אמורים בזמן שעינה אותם לצורך עצמו׳ א ב ל עינה אותם‬
‫כדי‬
‫תורה או אומנות או להוליכן בדרך ישרה הרי זה• מותר‪.‬‬
‫ואעפ׳׳י כן לא ינהג בהם מנהג כל אדם‪ :‬אלא יעשה להם הסדש׳ וינהלם‬
‫ב נ ח ת וברחמים גדולים וכבוד‪ .‬שנאמד‪ :‬כי ה׳ יריב ריבם׳ אחד יתום מאב ואחד‬
‫יתום מאס׳ ועד אימתי נקראים יתומים לענין זה ? עד שלא יהיו צריכים לאדם‬
‫גדול להסמך עליו ולאמנן ולהטפל בהם‪ .‬אלא‬
‫עושה‬
‫יהיה‬
‫כל‬
‫עצמו‬
‫צרכי‬
‫לעצמו כשאר כל הגדולים «‪.‬‬
‫דברי נגידים אלה שהם הם דברי תורה ובנין אב למשפט התורה ביחס‬
‫התשושים‬
‫לכל‬
‫ומדוכאים‬
‫ברוחם וכחם׳‬
‫הס מאלפים ומלמדים להכיר ו ל ד ע ת‬
‫טיבה של אפוטרופסות ליתומים וחובת בית דין או אפוטרופסס‬
‫המוריש שמאושר על ידם או הממונה מפיהם ללמדם‬
‫הממונה‬
‫תורה ואמנות‪.‬‬
‫מפי‬
‫להוליכן‬
‫בדרך ישרה ולחנכן במצוות ולנהלם בנחת ברחמים גדולים וכבוד׳ ולחום ולשמור‬
‫על ממונם יותר מממון עצמו׳‬
‫כמו שהאב מרחם‬
‫על‬
‫בניו‬
‫בהקרבת‬
‫עצמו‪.‬‬
‫כאמור‪ :‬כרחם אב על בנים‪ .‬וזו היא חובת האפוטרופוס‪.‬‬
‫מכללם של דברים למדנו‪ :‬שלא ההורים ולא כל יתר הקרובים נחשבים‬
‫לאפוטרופםם הטבעי של ילדיהם׳ לא בגופם ונפשם ולא ברכושם׳ שחרי במקרה‬
‫שהבנים ראויים לעונש מיתה על פי המשפט אין ההורים רשאים בעצמם לפגוע‬
‫בהמ אלא מוסרים אותם למשפט הדיינים שהם נבתרי העם ושופטיו וכן נ א מ ר‬
‫בדין בן סורר ומורה זולל וסובא‪ .‬ותפסו בו אביו ואמו והוציאו אל זקני עירו‬
‫ואל שער מקומו‪ .‬ואמרו בננו זה סורר ומורה ‪.>2‬‬
‫והחובל בבנו הקטן שאינו סמוך על שולחנו חייב לשלם לו דמי חבלתו‪.‬‬
‫באותה המדד‪ .‬שהוא חייב‬
‫לו‬
‫ב‬
‫י‬
‫בהם‬
‫ת‬
‫בחבלתו לאיש זר‪ .‬ודמי החבלה שהוא משלם עושה‬
‫סגולה שהיא עושה‬
‫סירות לזכותו של בנו הקטן ובהתאם‬
‫להוראת‬
‫ך י ן ‪.(3‬‬
‫ומזה נלמוד שאין ההורים בחייהם נחשבים אפוטרופסי בניהם הקטנים ואין‬
‫‪(1‬‬
‫הי׳ים‬
‫ר מ ב ״ ס הי‬
‫ד ע ו ת ס ״ ו ד׳״י‪.‬‬
‫ש ו ״ ע חו׳׳מ סי׳‬
‫ח כ ׳ ׳ ד ס ע י ׳ ד׳‪.‬‬
‫‪(2‬‬
‫ד ב ר י ם כ ״ « בי‪.‬‬
‫‪ (3‬ב ״ ק ס״»; ו י & ב ״ ם ר‪,‬׳ ת ו כ ל‬
‫ומיק‬
‫ס״ד‬
‫»‬
‫‪1‬‬
‫א‬
‫ו‬
‫צריך לומר שאינם אטוטרופםיהס » ח ר י מותמ‪ .‬ובנוגע לקרוביפ אחרים מאיזה‬
‫היא נגדו‬
‫םו‪ 1‬שיהיו׳ כוזב הדיב^ז ומה שטען שמעון שהוא קרובה טענה זו‬
‫בדין תורתנמ אעפ״י שבדין הגוים ממנימ קרוב׳ אלא הכל תלוי באמונת האיש‬
‫ויושר מדותיו נ>‪.‬‬
‫ויתד מזה כ ת ב הרשב״א‪ .‬אין האם וקרוביה ולא קרובימ מצד האב יכולים‬
‫ל ע כ ב בית דין מלמנות אפוטרופוס הנראה בעיניהם ‪.>2‬‬
‫הא למדת‪ .‬שהאפוטרוסםות לפי השקפתה של תורת ישראל איננה פעולה‬
‫ש ל חסות והגנה ולא זכות קנינית של ההורים‬
‫הקטנים‬
‫וקרוביהם על ילדיהמ‬
‫ואיננה גם תקנה חברותית או מתורת המדינה‪ .‬אבל היא חובה משפטית המוטלת‬
‫בעיקרה על שופטי העם ונבחריו שהם לסי תםקידמ נקדאימ ממונים מאת אבי‬
‫בשליחותו של ה׳ אלקי‬
‫יתומים השוכן בערבות לעשות משפט יתום ואלמנה‬
‫ישראל עושה משפט יתום ואלמנה מ ומצוה את שלוחיו לאמר‪ :‬שפטו יתומ ריבו‬
‫אלמנה«>‪ .‬ובמובן זח נקראים הדיינים אביהם של יתומים ‪.(5‬‬
‫זכות מנוי‬
‫משפט ישראל נתן אמנם‬
‫לאב‪.‬‬
‫האםוסדופםות‬
‫ואפוטרופוס‬
‫המתמנה על ידו נקרא בשם‪ :‬אסוטרוםוס שמנהו אבי יתומימ «>‪ ,‬אבל אבי יתומים‬
‫הנאמר בזה איננו מכוון לאב במובנו היחוםי לבניו‪ .‬אלא במובן מוריש בהיותו‬
‫מנחיל את עזבונו לבניו‪ .‬וכל מוריש נקרא אב יתומים לענין זה למנות אפוטרופוס‬
‫ע ל יורשיו הקטנים‬
‫באותו הרכוש‬
‫מנחיל להם ל( לשם שמידת עזבונו‬
‫שהוא‬
‫והשבחתו לזכות היורשים ותחת פקוחם של בית דין שהם לפי תפקידם נקראים‬
‫מנחילי העם ‪.(8‬‬
‫האפוטרוסםות במשפט התודה איננה אפוא לא זכות ולא רשות אבל היא‬
‫חובה על‬
‫מנחילי‬
‫שיראתם‬
‫העם שחס השופטים המומחים‪.‬‬
‫קודמת‬
‫ושהם נבחרי העם‪ .‬וחיא חובה גס על כל איש המוריש נכסיו‬
‫לחכמתם‪,‬‬
‫לקטנים‬
‫לדאוג‬
‫בחייו ולמנות להם אסוםרוסום אחרי מותו ‪/9‬‬
‫איש‬
‫ופעולת האפוטרופסות היא מצוד‪ .‬דתית על כל‬
‫באמונה וביושר על נכסי יתומימ קטנימ ‪ w‬ומזה נובע‬
‫מישראל‬
‫להטפל‬
‫יתוסים‬
‫שסמכו‬
‫דין‬
‫עצמם אצל בעל הבית שנעשה עליהס אפוטרופוס‪.‬‬
‫האםוטדופםים‬
‫החקיים‬
‫לפי‬
‫משפם‬
‫י ש ר א ל הם‪:‬‬
‫תורת‬
‫א( בית דין מומחה ונבחר שבעירו‪.‬‬
‫ב( אפוטרופוס שמנוהו בית דין‪.‬‬
‫‪(1‬‬
‫ח ר י ב ״ ש ס י ׳ שכ׳יד‪,‬‬
‫י׳׳ז‪.‬‬
‫‪(5‬‬
‫‪ (8‬עממו‬
‫מקמיגן‪.‬‬
‫ב״ק ל ״ ז ‪.‬‬
‫םיץ‪.‬‬
‫‪ (2‬ג ״ י חו׳יגז ס י ׳ ר ׳ ׳ ץ פ ח ד ש‬
‫‪ (6‬ג ט י ן נ ־ ב ‪.‬‬
‫»>‬
‫וור‪0‬נ״‪0‬‬
‫‪(7‬‬
‫ישו׳יע‬
‫דאה‬
‫ש‪.0‬‬
‫הרמב״ם‬
‫•‪(1‬‬
‫»‬
‫‪3‬‬
‫‪J‬‬
‫ה׳‬
‫נחלות‬
‫מ׳׳י‬
‫נ פ י י ש ״ י ג־־מ‬
‫‪(1‬‬
‫י ש ע י ה א׳‬
‫ו ש ו ‪ -‬ע ח ו ״ ס סי׳ ר״ץ‬
‫ס ע י ף «׳‪.‬‬
‫ד נ ר י ס י׳‬
‫(‬
‫ל״‪0‬‬
‫ד־ת‬
‫<״ג‬
‫אפוטריפא‬
‫לדיקנני‬
‫לא‬
‫מ‬
‫ו‬
‫נ‬
‫‪11‬‬
‫*‬
‫ג( אפוטרופוס שמנהו המוריש על גזזלתו ליורשיו‪.‬‬
‫ד( בעל חבית שסמכו יתומים אצלו‪.‬‬
‫ה> מי שנמצא רכוש היתומים ברשותו דינו‬
‫לאותו‬
‫באפוטרופוס‬
‫הרכוש שנמצא בידו‪.‬‬
‫ב‪ .‬משפט האפוטרופסות‬
‫משפט האפוטרוססות לא מצאנו לו מקור מפורש בתורה ולא בדברי ק ב ל ה «>‪.‬‬
‫במשנה הוזכרה הלכה זו בקשר עם תפקידי‬
‫ונאמנותם ‪0‬‬
‫האפוטדוססיס‬
‫ולא נזכר יסודה המשפטי וםקוריותה של הלכה זו‪ .‬אולם ממחלוקתם של תנאים‬
‫נחשב כשלוחם‬
‫בדין ה פ ר ת נדרים על ידי אפוטרופוס‪ .‬מ ת ב ד ר שהאםוטדופום‬
‫של הבעלים בנכסיו וזכויותיו‪ .‬ופועל בשמו ובכחו‪ ,‬מדין שלוחו של אדס כסותו‪.‬‬
‫שחרי תנינא האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי מכאן‬
‫שאבוא‬
‫ועד‬
‫ממקום פלוני הפד לה‪ .‬יכול יהו מופרין? תלמוד לומר אישה יקימנו‪ .‬דברי ד״‬
‫יאשיה‪ .‬ר׳ יונתן אומר מ צ ע ו בכל מקום ששלוחו של אדם‬
‫ורש״י בפירושו עה״ת כ ת ב ‪ :‬כל נשיא‬
‫‪2‬‬
‫כמותו >‪.‬‬
‫ונשיא אפוטרופוס לשבסו‬
‫וכוי‪.‬‬
‫ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון‪ .‬ומה שהם עושים יהיה עשוי כאלו עשאום‬
‫שלוחים‬
‫ע‬
‫״ ‪.(3‬‬
‫כ‬
‫אולם‪ .‬אחרי העיון‪ .‬נראה שאין ללמוד מאפוטרופוס שמינה אדם במייו‬
‫על זכויותיו‪ .‬לדין אפוטרופוס יתומים‪ .‬משום שאין היתומים יכולים למנות שליח‪.‬‬
‫וכן אמרו מפורש בגמ׳ ״קטנים לאו בני שליחות נינהו״ י(‪.‬‬
‫וזו היא הלכה פסוקה ומוסכמת‪ .‬שאין הקטן עושח שליח ולא נעשה שליח ‪.(5‬‬
‫א(‬
‫של‬
‫ידידי‬
‫ה ל כ ה זו מ ס פ ו ר ה כ ת ו ב ‪ :‬ו י ק ח‬
‫ואומר‪:‬‬
‫ויהי‬
‫ואברהם‬
‫לו‬
‫החשוב מאד דרה׳׳ג יעקב ברמן‬
‫אברהמ‬
‫האפוטרופוס הראשון‬
‫היה אפוטרופםו‪,‬‬
‫נ כ ר הירדן משום‬
‫רועיו‬
‫המיותדימ‬
‫קנאת‬
‫הצדק להציל‬
‫ולא‬
‫יותר‬
‫ואין‬
‫אברהס‬
‫ואדרבא‬
‫שהיה ריב‬
‫לו‬
‫את שרי אשתו‬
‫ואח לוס‬
‫בן אחיו‪,‬‬
‫בא‬
‫לידי‬
‫מםקנא‬
‫בעמנו‪ .‬ולא ידעתי מנין שאב לו‬
‫ומזה‬
‫היה‬
‫מ ס פ ו ר הכתוב נ ר א ה שלוט היה גדול ו מ ב ו ג ר שאתרי זמן ק צ ר‬
‫בחר‬
‫על‬
‫ירי‬
‫בין רועיו‬
‫לאפוטרופסות‪.‬‬
‫הנחה‬
‫זו‬
‫ו ר ו ע י א ב ר ה ם ‪ ,‬ה ר י ש ל ו ם ה י ה •מנוזל * ח‬
‫ומלחמת‬
‫עשוק מיד עושקיו‪ ,‬ולשלות‬
‫כאן‬
‫להדב‬
‫קטן‬
‫והנשמעיס לפקודותיו‪.‬‬
‫ענין‬
‫)בסשר היובל‬
‫פישמן‬
‫ד ל׳ ל״א(‬
‫מגא‬
‫מקורה‬
‫אברהם‬
‫הרה־נ‬
‫נכמיו‬
‫להשיב א ת לום ואח רכושו‪ ,‬אינה אלא‬
‫רצוצים חפשי‪ ,‬ובאמת לוט היה בן‬
‫מוהרי׳יב‬
‫שלוט‬
‫לויתו‬
‫של‬
‫אברהם‬
‫הביא עוד סמוכים לזה מדין י נ ו ם וגאולת‬
‫ה ק ר ו ב ל א ח ד מ ק ר ו ב י ו ש נ מ כ ר ל ע ב ד ‪ .‬ו נ ם זד‪ -‬א י נ ו ע נ י ן ל ד י ן א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ‪ .‬א ל א א ל ה ה ס‬
‫הלכות משפתתיות‪.‬‬
‫משפחתית אלא היא חוקה‬
‫שמוטלת‬
‫וכבר‬
‫‪bf‬‬
‫בארנו‬
‫שהאפוטרופסות‬
‫לפי תורת‬
‫דייני ישראל ולא על קרובי‬
‫!(גיטיןנ״ב‪.‬‬
‫ישראל אינה חובה‬
‫משפחה‪.‬‬
‫ד א ה מ׳׳ש‬
‫‪ (2‬ג ד ר י מ ד ׳ ע ״ ב ‪ ,‬ב ״ מ ז ״ ו ‪.‬‬
‫משפטית‬
‫בפרק הקידס‪.‬‬
‫י( ב מ ד ב ר ל י ד ייז‪.‬‬
‫‪ (1‬ק י ד ו ש י ן ש ם ‪.‬‬
‫‪ (5‬ח ו ״ מ ק ט ׳ ׳ ח ב י ‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫מ‬
‫ב‬
‫ו‬
‫א‬
‫ודברי דשיי בפי׳ עד‪.‬״ ת הס נסתרים מסוגיה הגמ׳ שאמרה‪ :‬מנין ששלוחו‬
‫של אדם כמותו‪ .‬שנאמר ונשיא אחד ובו׳ ותםבדא והא קטנים לאו בני שליחות‬
‫גינהו? )בפירש״י שם ד״ה והא הוו נמי קסנים( ומסיק בגמ׳‪ :‬מנין ליתומים‬
‫לחוב ע״מ לזכות תלמוד‬
‫שבאו לחלוק שבי״ד מעמידים להם אפוטרופוס וכוי‬
‫לומד ונשיא אחד וכו׳ ‪M‬‬
‫שליחות‬
‫ומזה נלמד בדוד שאפוםרוסםות אינה באה מדין‬
‫שהיא‬
‫אלא‬
‫עדיפא משליח׳ והדבר מוכרע מצד עצמו שהדי מנוי האפוטרופסות מסורה לבית‬
‫דין והמוריש‪ .‬ואלה אינם בעל הרכוש שימנו אחר‬
‫ומשמת המוריש‬
‫במקומם‬
‫עובדת נחלתו ליורשיו החוקיימ‪.‬‬
‫ולכאורה היה נראה לומר שכל דין אפוטרופוס הוא ת ק נ ת חכמים‪ .‬כמו‬
‫שתקנו במציאת קטן‪ .‬שיש בה משום גזל‪ .‬מפני דרכי שלום *>׳ וסעד לסברא זו‬
‫הוא מה שנשנה דין אםוסרופום בסרק הנזיקין‪ .‬בשורת הדברים שנתקנו משום‬
‫דרכי שלום‪ .‬וכ״כ הרמב״ן ז• ל ובחדושיו לגיסין נ״ ב‪.‬‬
‫אלא שסברא זו גםתדת ממה שכתבו התום׳ ‪ : (3‬וכן‬
‫לסדיגת הים‪ ,‬כיון שאין להם בעלים גמורים‪ .‬אלא‬
‫בהעמדת‬
‫אפוטרופומ ע״כ׳ ומזה מוכח שרק‬
‫על‬
‫שהלכו בעליו‬
‫מי‬
‫ידי תקנת‬
‫לנכסי‬
‫אפוטרופוס‬
‫בית‬
‫דין‬
‫נטושים‬
‫הוא‬
‫מ ת ק נ ת חכמים אבל אפוטרוסום ליתומים קטנים אינו מ ת ק נ ת חכמים אלא מהלכה‬
‫משפטית‪ .‬והדמב״ם )שם( כ ת ב שדין אפוטרופוס הוא מדין זכין לאדם שלא בפניו׳‬
‫ולטעם זה יוצא שהאפוטרופסות היא רשות ולא חובה׳ והרמב״ם ומרן כתבו חייבימ‬
‫בית דין׳ ולכאורה היה נראה שדבר זה שנוי במחלוקת הראשונים׳ ש י ש סוברים‬
‫שאפוטרופופ‬
‫בפעולותיו‬
‫בזמן אפוטרופםותו דינו כדין בעלים‬
‫גמורים׳ והר״י‬
‫אלברצלוני סובר שאפוטרופוס דינו כדין שליח׳ ויכולים היתומים לבטל מעשיו‬
‫אם‬
‫הססידמ על‬
‫כשנדקדק‬
‫ידי‬
‫היטב בדברי‬
‫סעולתו‪.‬‬
‫הר״י‬
‫(‬
‫בטענת לתקוני שדרתיך ולא לעוותי י ‪ .‬אולם‬
‫שאפוטרופוס‬
‫אלברצלוני נבין שגם הוא סובר‬
‫עדיף משליח‪ ,‬ודינו כבעלים עצמם בכל פעולותיו שהן לטובת היתומים‪ /‬אלא‬
‫במקום שעל ידי פעולותיו מפסיד היתומים‪ ,‬במעשהו זה‪.‬‬
‫מבטל‬
‫וממילא בטל גם מעשהו זה שגורם הפסד לממון יתומים‪.‬‬
‫וכן דקדק הדיא״ל‬
‫ברצלוני‬
‫בדבריו וכתב‪ :‬שאין‬
‫דין‬
‫אסוסרופסותו‬
‫אפוטדוסוס כדין אבי יתומימ לענין מחאה׳‬
‫כי אפוטרופוס שהפסיד מםלקין אותו‪ ,‬וכיון שלא מיחד‪ ,‬הדי הפסיד‪ .‬והאפוטרופא‬
‫שליח הוא ובכל השלוחין יכול שולחן לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ע״כ׳‬
‫הא למדת מדבריו אלה שמה שהאפוטרופוס נחשב‬
‫כשליח‪,‬‬
‫הוא‬
‫משום‬
‫שאם‬
‫הפסיד מסלקים אותו‪ ,‬והילכך כל שגרם במעשהו הפסד הרי הוא מסולק ואחרי‬
‫‪(1‬‬
‫*(‬
‫קדושין שם‪.‬‬
‫‪ (2‬ג י ט י ן נ ״ ם ו ח ו ״ מ ס ׳ ע ״ ב ס ע י ף א׳‪.‬‬
‫מ ו ר וזוימ ק מ ״ ס ס ע י ף כ ״ ח ושו׳יע‬
‫ס ע י ף כ׳׳ד וסמ׳יע ם ״ ק כ ־ א ‪.‬‬
‫‪(3‬‬
‫ב״ק‬
‫ל ‪ -‬ס מד׳׳ה‬
‫אין‬
‫מזנמידין‪.‬‬
‫‪0‬‬
‫ו‬
‫ב‬
‫‪13‬‬
‫א‬
‫םלוקו הרי הוא כשליח‪ .‬וכדי להגיע לחקר הלכה זו צריכים אנו לעיין בפרטיה‪,‬‬
‫ומתוך הפרסים נמצא יסודה המשפטי ויתברר באופן החלטי שהאפוסרופום אינו‬
‫שליח של יתומים‪ ,‬אלא הרי הוא כבעלים גמורים של רכוש היתומים שהתמנה‬
‫עליהם אפוטרופוס מצד אבי יתומים או בית דין‪.‬‬
‫הראיות שיכולות להפיץ אוד בהלכה סתומה זו הן ‪:‬‬
‫דין‬
‫א‪ .‬דין הונאה במכירת נכסי יתומים על ידי בית‬
‫אפוטרופוס‪,‬‬
‫או‬
‫והנה‪ ,‬שליח שהתאנה אפילו במשהו מעשיו בטלים‪ ,‬ויכול לומר המשלח לתקוני‬
‫שדרתיך ולא לעוותי « והוא הדין לבית דין שמכרו נכסי יתומים על ידי שלוחם‬
‫‪2‬‬
‫והתבאר‪ ,‬השליח במשהו‪ ,‬מכרן במל >‪.‬‬
‫ולא עוד אלא שבית דין עצמם ששמו לטורף‬
‫וטעו בכל‬
‫בנכסי לוקח׳‬
‫שהוא‪ ,‬מכרן בטל‪ .‬שהרי הם כשליח לטורף וללוקח ויש להם רשות לתקן ו ל א‬
‫לעוות כשליח‪ ,‬וכל המורים הודו בזה « ואלו בית דין בתור אפוטרוססי היתומים‬
‫שמכרו נכסי יתומים‪ ,‬דינם כדין הבעלים עצמם ואם נתאנו פחות משתות מכרן‬
‫קיים •(‪.‬‬
‫ומזה נלמוד שאפוטרופוס או בית דין עדיפי משליח‪ ,‬וכחם ככוח הבעלים‬
‫עצמם בכל הנוגע לנכסי יתומים‪ .‬וטעמו של דין זה הסבירו לנו הךי״ף בתשובתו‬
‫ו כ ת ב ‪ :‬השומא‪ ,‬אם טעו בה השמאים‪ ,‬בין על בע״ח בין על הלוקח׳ היאך הדין?‬
‫תשובה‪ .‬השומא בנכסי יתומים שהם ברשות בית דין‪ ,‬כ ב ר אמרו‪ :‬שום הדיינים‬
‫שפחתו שתות וכו׳* אבל בשומא של בעל חוב דינם כדין השליח א(‪.‬‬
‫ומדבריו למדנו שהיתומים ונכסיהם הם ברשות בית דין׳ והלכך נקראים‬
‫א(‬
‫בנכסי‬
‫ס מ ר ה ת ר ו מ ו ת ‪ (5‬ו ע י י ן ב ג ד ו ל י ת ר ו מ ה ש ס ‪.‬‬
‫יתומים‪ ,‬שהיא ברשות‬
‫וזרשב״א‬
‫שתמהו‬
‫והעימוד‬
‫על‬
‫ומתוך‬
‫דברי‬
‫זה‬
‫הרי״ף‬
‫שהשומא היא‬
‫וכתבו ולא‬
‫לבע״ח‬
‫והלוקח‪,‬‬
‫אלא כששמין לגבות ממשועבדימ‪ ,‬ומפני שאין על‬
‫יתומימ‪ ,‬וכל שכן מנכסי לוה‬
‫במקומו‬
‫לפרוע‬
‫לוקח‬
‫אבל‬
‫בי״ד״‬
‫תרומה‬
‫קי״ד‬
‫שלא אמרו‬
‫ו ע ל זה‬
‫הנאונים‬
‫חשובים כשליח‬
‫שבי״ד‬
‫ה ל ו ק ח מ ו ט ל פ ר ע ו ן ח ו ב זה‪.‬‬
‫כשלוחין‪ ,‬לפי‬
‫ב ס ב ר א זו‪ ,‬ו ע ל יסודה‬
‫וטעו בכל שהוא‪ ,‬פכרן בטל‪ ,‬אפילו הכריזו‪,‬‬
‫כבי״ר‪,‬ובס׳‬
‫ס ע י ף ה׳‬
‫הנירםא‬
‫כלומר נכסי‬
‫שהית‬
‫לו ללוה או‬
‫בעה״ח‬
‫אבל אם‬
‫ליחומים‬
‫גמ‬
‫שמין‬
‫שעומדים‬
‫הנכונה‬
‫לא‬
‫ח ל ק בין נכסים‬
‫בדברי‬
‫חרי״ף‬
‫פ ס ק ב ש ו ׳ ׳ ע ‪ : (8‬ב י ת ד י ן ש ש מ ו ל ט ו ר ף‬
‫בנכמי‬
‫בשומא‬
‫דינם‬
‫אבל אם היו נכסים בני‬
‫בני חורין‬
‫היא כמו‬
‫ה י ת ו מ י ם ה ם ב ר ש ו ת בי׳׳ד ש ה ם‬
‫למשועבדים‬
‫שכתובה‬
‫נחשבימ‬
‫חורין‬
‫משומ‬
‫שסמך‬
‫בספר התרומות‬
‫עליהמ ככעליהמ‬
‫וסעו‬
‫על‬
‫מה‬
‫״שהיתומים‬
‫הגמורים וכן‬
‫שפסק‬
‫הס‬
‫בס׳‬
‫ברשות‬
‫פירש בנדולי‬
‫שם‪.‬‬
‫‪(1‬‬
‫קיט‪.‬‬
‫ע*מו‪ ,‬אינם‬
‫ב ר ש ו ת ב י ת דין‪,‬‬
‫הביא דברי‬
‫חובם‪.‬‬
‫ו מ ר ן ח ב י ת י ו ס ף ‪ (7‬ת מ ך‬
‫ק״נ‪.‬‬
‫נ ד ד המ״מ לומר‬
‫גרים‬
‫הרי״ף‬
‫ב ר י ר לן‪ ,‬ו ל מ ה ל א י ה י ה ב י ת ד י ן כ ש ל י ח‬
‫וגמ‬
‫מנכמי‬
‫ללוקת‪.‬‬
‫ב י ת דין״ ז א ת א ו מ ד ת‬
‫אולם‬
‫במ׳׳מ‬
‫‪(6‬‬
‫בדברי‬
‫״״השומא‬
‫ח ו ״ מ ק פ ״ ב גי‪.‬‬
‫‪ (2‬ש ם ק ״ ס‬
‫‪ (5‬ס פ ר ח ח ר ו ס ו ח ש ע ר ג ׳ ח ל ק גי‪.‬‬
‫ר‪.‬‬
‫‪(3‬‬
‫ה ר מ ב ״ ם ח׳ מ ל ו ח כ ״ ב מ ״ ו‬
‫‪ (6‬מ ״ מ ח ׳ מ ל ו ה ס כ ״ ב ה מ ״ ו ‪.‬‬
‫ו ח ו ‪ -‬מ ק ״ ג די‪.‬‬
‫‪ (7‬ס י ׳ ק י ג ס ׳ ‪.‬‬
‫»(‬
‫שם‬
‫‪ (3‬ש מ ס ע י • ד ‪.‬‬
‫מ‬
‫‪14‬‬
‫בית‬
‫דין‬
‫בעליהם‬
‫ג‬
‫י‬
‫•‬
‫של גכםי יתומים‪ /‬והדשב״א חולק בזת ופוכר שגם בלוקמ‬
‫ו ב ע ״ ת שמכרו בית ד ץ נכסיהם דיגס כדין בית דין שמכרו גפם* יחומ״ס שמגרן‬
‫קייס‪ .‬כל שלא התאנו ביותר משתות ולכל הדעות בית ד ץ בנכסי יתומים כוחם‬
‫ככוח הבעלים עצממ ולא כשלוחם‪.‬‬
‫ב‪ .‬דין אפוטרופוס שתמס מבע״ח חיתומים במקום שחב לאחרים פסק מרן‬
‫ז״ל‪ :‬התופס‬
‫לבעל חוב במקום‬
‫שחב‬
‫לאחרים ל א קנח״ ואפילו עשאו שליח‬
‫ו כ ת ב לו הרשאה‪ .‬אבל אפוטרופוס קנה דיד בעלים הוא ״‪.‬‬
‫ועל יסוד זה פסק הרש״ך בדין‬
‫שאלה‬
‫בבעלים‬
‫נחשב‬
‫שהאפיםרופום‬
‫כבעלים גמורים לפטור את השואל מתשלומים « ואלו בשליח פסק מרן‪ :‬האומר‬
‫לשלוחו צא והשאל עם פרתי אינה שאלה בבעלים‬
‫‪3‬‬
‫הבעלים עצמם ולא שליח >‬
‫שנאמר‬
‫אם‬
‫בעליו‬
‫עמו‪,‬‬
‫אינו‬
‫אלא‬
‫ואף לדעת יש אומרים שהביא דמ״א‬
‫מדין םפיקא דדינא י>‪.‬‬
‫ג‪ .‬דין ק ב ל ת עדות בפני האפוטרופוס שפסק מרן ז״ל‪ :‬כל מקום שאמרו‬
‫מעמידים להם אפוטרופוס כדי להזקק לנכסיהם‪ .‬מקבלים עדים בסני האפוטרופוס‪/‬‬
‫דאפוטדופומ בעל דין הוא ‪.(5‬‬
‫ד‪ .‬מדין הפרשת תרומה על תבואת היתומים‪ .‬דמםיק בגפ׳ שהאפוטרופום‬
‫ת ו ר ם תבואת היתומים להאכיל ולא להניח«(‪.‬‬
‫לאפוטרופוס‬
‫וכתבו התום׳‪ :‬שהפקירו בית דין תבואה של תינוק ונתנוח‬
‫כדי שיוכל לתרום ‪ p‬ובירושלמי מחלק בין יתום גדול ליתום קטן»>‪ .‬זאת אומרת‬
‫שביתום גדול אין האפוסרופוס רשאי לתרומ‬
‫קטן לא רק שהוא רשאי‬
‫ולעשר‬
‫מתבואתו‪.‬‬
‫אלא שחייב האפוטרופוס לתרום‬
‫אבל‬
‫תבואתו‪.‬‬
‫ביתום‬
‫ומשמע‬
‫לשיטת הירושלמי שביתום קטן חייב האפוטרופוס לעשר אפילו להניח‪.‬‬
‫ובנמוקו של חלוק הירושלמי‪ .‬מוכרחים אנו לומר‪ .‬שביתום גדול‪ .‬הואיל‬
‫זהוא זוכה בנחלת מורישו‪.‬‬
‫תורמ‬
‫שהכתוב‬
‫מעט‬
‫האפוטרופוס הוא שלוחו של היתום׳‬
‫אפוטרוםוס‬
‫מתרומה‬
‫ואין‬
‫השליח‬
‫שנאמר כן תרימו גם אתם ולא‬
‫אפוטדופין»>׳ אם לא שמנהו שליח להפרשת תרומותיו׳ אבל אפוטרופוס הקטנים‪/‬‬
‫הואיל וחשובים כבעלי הרכוש‪ .‬תורמים תבואתם‪ .‬וגם להירושלמי מוכרחים אנו‬
‫ל ו מ ר שבעלות האפוסרופסות‬
‫נובעת מדין הפקר בי״ד‪ .‬ועל כל‬
‫סניס‬
‫מדברי‬
‫הירושלמי והתום׳ מתברר שאפוטרופוס היתומים חשוב בנכסיהם כבעלי הנכםימ‬
‫מדין הפקר בית דין הפקר‪ .‬שבכל מקום שמצאו בית דין זכות ליתומים‬
‫על‬
‫ידי הפקעת זכות היתומים מנכסיהם והקנאתם לאחר השתמשו בכוח הפקר בית‬
‫‪ (1‬ת ו ״ מ ק ״ ה אי‪.‬‬
‫‪0‬י׳ ק״ד‪.‬‬
‫‪ (5‬חו׳׳מ ק׳יי ט׳‪.‬‬
‫א ׳ א ׳ וגישין ה׳ ד ‪.‬‬
‫‪ (2‬מ ח נ ה אמרים ה׳ שלוחץ ס י מ ן י־־א‪.‬‬
‫‪ (6‬גיטין נ״ב ותו״מ ר׳׳ץ י״ד‪.‬‬
‫‪ (y‬ניטין נ״ג‪.‬‬
‫‪ (3‬חו״מ שמ׳׳ו ו׳‪.‬‬
‫‪ (7‬גיטין מ ‪ :‬ד ־ ח וכתיב ליה‪.‬‬
‫י( ש־ך שם‬
‫‪ (8‬תדומוח‬
‫ג‬
‫מ‬
‫דין להשקיע זכות היתומים ולהקגותו‬
‫ו‬
‫‪15‬‬
‫‪K‬‬
‫לאפוטרופוס‪.‬‬
‫לדין‬
‫וזהו הטעם‬
‫מעשר‬
‫בהמה שמעשר האפוטרופוס בהמתמ של היתומים הקטנימ «‪ .‬מכל מרטי הלכות‬
‫אלה יוצא ברור שאסוטדופסם של קטנים הממונה מצד המוריש או שמבוהו בית‬
‫דין חשוב כבעליו של נכסי היתומים קטנים כל זמן שעומדים ת ח ת אפוטרופםותו‪.‬‬
‫ועתה‪ .‬אחרי שמצאנו יסודה •המשפטי של הלכה זו‪ ,‬מתגלח לעינינו גם‬
‫מקורה חדתי שהוא נובע ממקור תודת ישראל וקשוד ביסוד המשפטי של משפט‬
‫הנחלה לפי השקפתה של תורת ישראל‪.‬‬
‫הירושה לפי השקפת התורה איננה עוברת ליורשיה החוקיים מפאת יחוסם‬
‫המשפחתי של הנוחלים אל המנחילימ‪ .‬אבל היא עוברת בכוח המשסס‪ ,‬והמנחילים‬
‫היסודיים הם שופטי העם וכן נאמר בסרשת נ ח ל ו ת ‪ :‬איש כי ימות ובן אין לו‬
‫והעברתם את נחלתו וכו׳ ‪ .(2‬וכן נאמד ונשיא אחד נשיא‬
‫לנחל את הארץ ‪ ,(3‬הא‬
‫אחד‬
‫ממטה‬
‫תקחו‬
‫למדת שבית דין הם המנחילים והם המה גם יד זוכה‬
‫ונוחלת לזכותם של הנוחלימ בכוח המשפטי‪ .‬וכן נאמר בפרשת נחלות ‪ :‬והיתד!‬
‫זאת לכמ ל ח ק ת משפט ואמרו ע״ז דז״ל‪ :‬אודעה כל הסדשה כולה להיות דין י>‬
‫אלא שבמדח זו נתנה התורה זכות ההנהלה גס להמוריש‬
‫בחייו שנאמר והיה‬
‫ביום הנחילו א ת בניו א ת אשד יהיה לו ‪ ,(5‬הא למדת שמשפט הנחלה‬
‫מסרה‬
‫הכתוב לשני גוסימ א( בית דין היושבימ על כסא משסט התורה‪ .‬ב( המנחילים‬
‫באותו הרכוש שהם מנחילים ליורשיהם‪ /‬ויד שניהם שוד‪ .‬להנחיל ולנחול לזכותם‬
‫של היורשים החוקיים ע ם ״ י משפט התורה‪.‬‬
‫וזהו מובן מאמרם ז״ל בביאור הכתוב אלה‬
‫הנחלות‬
‫אשר‬
‫נחלו‬
‫לכם‬
‫אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל«>‪ .‬וכי מה ענין‬
‫י א ש י ם אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילים בניהם כל מה שירצו אף‬
‫ראשים מנחילים א ת העם כל מה שירצו‪.‬‬
‫ה פ ק ד ל> «> והואיל ובי״ד‬
‫והמנחילים‬
‫נוחלים לשמור זכויותיהם ולנהלם‬
‫וזהו‬
‫מקור‬
‫דין‬
‫הסקר‬
‫בית‬
‫דין‬
‫הם בעלי הרכוש הרי הם גם כידם של‬
‫לתועלת היורשים הקטנים‪.‬‬
‫מהאמור מ ת ב ר ר ‪ ,‬שבי״ד הנבחר בעירו או המוריש הם המנחילים והנוחלים‪,‬‬
‫ולכן בנפול הנחלה לקטנים שאין להם יד‬
‫זוכה‬
‫ושומרת‪,‬‬
‫נשארת הנחלה בידי‬
‫המבחילים ועליהם החובה לנחול אותה לזכותם ולתועלתם של היתומים ולפעול‬
‫בנכסיהם בתור בעלי הרכוש עד שיגדלו היתומים׳ ובידמ הרשות למנות אפוטרופוס‬
‫א( מכאן םתידה גלוית למ״ש ה ר • ״ * ‪ : (8‬ו נ י י ד חי* אביתמ • ל יתומים פ* ע ג ן אאב »‪1‬מו‬
‫אין לו שוס זכות אמוםיופמוח של ג נ י ו אלא ג ס ח שחוא‬
‫‪ xtrar‬שייף »ב»״ד‪ ,‬ולפי מזד שכוזבנר השב‬
‫מנחיל להם‪.‬‬
‫‪ (t‬שבת נ ״ י ‪ :‬תד״ה חות מעשר‪.‬‬
‫קי״»‪:‬‬
‫‪ (6‬דברים כ״« ם ״ ז ‪.‬‬
‫‪ a‬במדבר כ׳׳ז זו׳‪,‬‬
‫‪ >0‬יהוש‪ f‬י״ט‪.‬‬
‫‪ (7‬יגמוונ י ם ‪.‬‬
‫‪ (8‬שם ל״‪ 3‬יי‪ 1‬ושירש״י שס‪.‬‬
‫‪ (8‬כלל ש״ז • ‪/‬‬
‫»( ב״ב‬
‫מ ב י *‬
‫‪16‬‬
‫שיתעסק‬
‫ובמורשת אבותם‬
‫בנכסיהם החומרים‬
‫באמונה‬
‫התרבותית והרוחנית‪,‬‬
‫וביושר ל ב ב ובאחריות גמורה לסני אבי יתומים השוכן בערבות«>‪.‬‬
‫של‬
‫בדברינו אלה בררנו יםודמ המשפטי ומקורמ התורני‬
‫סוגי‬
‫שלשה‬
‫האפוטרוםםות שהמ‪ :‬א‪ .‬בית דין‪ ,‬ב‪ .‬אסוטרוסום המתמנה על ידם‪ .‬ג‪ .‬אפוטרופוס‬
‫שמנהו אבי יתומים‪ .‬ועדיין נשאר לנו לברר‬
‫ומקורמ‬
‫יסודם‬
‫סוגי‬
‫של שני‬
‫האפוטרופסות האחרים שהם‪ :‬א‪ .‬יתומים שסמכו עצמם אצל בעל הבית׳ ב‪ .‬מי‬
‫שנמצא רכוש היתומים ברשותו‪.‬‬
‫יסוד המשפטי לדין יתומים שסמכו עצמם אצל בעל הבית‬
‫ג‪.‬‬
‫במשפסי האפוטרופסות נאמרה הלכה מיוחדת׳ והיא דין‬
‫שסמכו‬
‫יתומים‬
‫עצמם אצל בעה״ב שהוא נעשה אפוטרוסםם ומקבל עליו חובת וזכות בעלות‬
‫לעשר ולתרום פירותיהם‪ .‬לשמור ולהשביח נכסיהם ורשות מוחלטת למכור א ת‬
‫לפי‬
‫הנכסים לטובת היתומים י>‬
‫שבארנו‬
‫מה‬
‫הקודם‪.‬‬
‫בפרק‬
‫זכות‬
‫האפוטרופסות מסרה התורה להמנחילים שהם בית דין בתור מנחילי‬
‫וחובת‬
‫או‬
‫העם‬
‫המורישים באותה הנחלה שהם מנחילים ליורשיהם החקיים לפי משפט התורה‪.‬‬
‫א(‬
‫קרקעות‬
‫יותר‬
‫ומכאן תיובתא למה שכתב מהרשד״מ‬
‫קשניפ‪,‬‬
‫והן מ ט ל ס ל י מ ל פ נ י‬
‫נופלימ‬
‫להטפל‬
‫מ מ נ ו ‪ V‬כ מ ו ש כ ת ו ב א ו ד ו ד ו א ו בן ד ו ד ו‬
‫שיעמוד‬
‫מי‬
‫‪ :(1‬ה ד ע ת נ ו ת נ ת כ י‬
‫יגאלנו‪ ,‬א ל א שחז״ל‬
‫בטענת‬
‫ירושה ואין‬
‫ודבריו‬
‫א ל ה אין להם יסוד לע״ר שהרי הוכחנו לעיל‬
‫חכמימ‬
‫ל ק ט ן ו י ע ו ד ד ה ו ל ת ב ו ע זכותו(‬
‫אינה‬
‫מתקנת‬
‫וכבר‬
‫כ ת ב נ ו לעיל ת ש ו ב ת הריב׳׳ש‬
‫דין‬
‫מדץ תורה‬
‫תיכף‬
‫בנסול‬
‫הקרוב ביותר‪ .‬כי מי יתיש‬
‫חשו לטעם‬
‫הנזכר )שמא יחזיק‬
‫ורגו להטיל המשא על‬
‫מ ד ב ר י התוס׳‬
‫ובררנו‬
‫נמוד והיא מוטלת בתור חובה על‬
‫האומרת שמדין תורה אין הקרובים‬
‫עליהם‬
‫בדברינו‬
‫בהמ‬
‫בית דין ע״כ‪.‬‬
‫שחאפופדוםטות‬
‫המנחילים ולא על הקרובים‬
‫מתפניפ‬
‫אלא‬
‫לאפוסרופום‬
‫בית‬
‫ממנים האיש הנאמן וידוע ביושר מדותיו‪.‬‬
‫וממה‬
‫בברור‬
‫יין‬
‫מסור‬
‫מסלקיס את אפוטרופוס שמנה אבי יתומים‬
‫שבי״ד‬
‫נ מ ו ד שעיקר דין אפוטרופסות מסור‬
‫שהם‬
‫הקולר‬
‫אביהם של יתומימ‬
‫תלוי על‬
‫לאב‬
‫להעדיף‬
‫או‬
‫ורכושם‬
‫קרוביו‬
‫אמוסרופוס‬
‫דינו‬
‫של‬
‫להשנית‬
‫פהדשד״פ‬
‫מוהרשד״מ‬
‫הדרך היותר טובה והיותר ישרה‬
‫ע ל זה‬
‫שסמכו‬
‫חו׳׳מ סי׳ שי״ב‪.‬‬
‫•יתומים שסמכו‬
‫עגמפ‬
‫‪(3‬‬
‫מוכח‬
‫על‬
‫ולא‬
‫בית‬
‫שיאמר‬
‫שעיקר דין אטוםרוםוס‬
‫המשא מעל הקרובים‬
‫אין‬
‫שופ‬
‫סברא‬
‫שהוא מדין תורה‪.‬‬
‫הוא נכין להלכה לחייב א ת הקרוב הקרוב‬
‫אגל בעל‬
‫עגמו‬
‫ליתומימ‬
‫ל א פ ו ט ר ו פ ו ס ע״כ‪ .‬ו א מ נ א מ ר‬
‫ואטוסרופסות היא מתקנת חכמימ להקל‬
‫מכת תקנת חכמים‬
‫ש ה ו א מ פ ס י ד נ כ ס י ה מ ‪(2‬‬
‫ו ח נ ו כ מ ש ל ק ר ו ב י ה מ מ ד י ן א ו דודו א ו בן ד ו ד ו י ג א ל נ ו כ ל זמן ש ל א‬
‫דין‪ .‬ו מ ד י ן י ת ו מ י ם‬
‫‪(1‬‬
‫מוטל‬
‫במקרה‬
‫ל ב י ת דין‪ .‬ו י ו ת ר מ ז ה כ ת ב‬
‫האפוטרופוס או על הנ»סר שמינהו‬
‫הבא‬
‫אולם‬
‫בית‬
‫אלא‬
‫בחמ‬
‫הקרוב‬
‫ומיד‬
‫הנכסים‬
‫הן‬
‫ביותר בטפולו‬
‫חתסנה‬
‫אםוסרוםוס‬
‫בנופפ‬
‫מגד‬
‫הבית ש י ת ב א ר להלן‪.‬‬
‫‪ (2‬ח ו ׳ י מ ס י ׳ ר׳יץ‬
‫סעיף ר‪.‬‬
‫‪ (3‬מ ו ח ר ש ד ״ ם ח ו ״ מ ס י ׳ ת ל ״ ד ‪.‬‬
‫א ג ל בעת״ב תייב ל ע ש ר מירותיהפ ובגמ׳‬
‫‪ (1‬ג י ט י ן נ ״ ב ‪,‬‬
‫הנהו יותמי דהוו םמיכו נבי ההיא סבתא‪.‬‬
‫‪a‬‬
‫ו‬
‫נ‬
‫‪17‬‬
‫‪x‬‬
‫לפי זה אין שוס יסוד משססי לאפוטרוססות של בעל הבית שסמכו יתומים אצלו‪.‬‬
‫כי מאין הוא לוקח זכות הבעלות ומי הוא הממנה אותו ונותן לו זכות וחובת‬
‫האפוסרוםסות ?׳ כדי להגיע אל ברור הלכה זו מוכרחים אנו לעיין בשימות שנאמרו‬
‫בה ומתוכם נשקיף אל נמוקה המשפטי של הלכה זו‪.‬‬
‫ארבע שיטות נאמרו בהלכה זו ‪:‬‬
‫א‪ .‬הרמ׳׳ה סובר שלא נאמר דין זה אלא בקטגים שהגיעו לגיל של תשע‪,‬‬
‫ובמטלטלין שלהם‪ .‬ונמוקו הוא הואיל וחכמים תקנו לקיים מכירתם של םעוטות‬
‫אלה במסלםלים משום כדי חייהם *>׳ תקנו להם מטעם זה עצמו* שיוכלו למנות‬
‫אפוטרוסום שהוא מתקיים על ידי סמיכתם אצל בעה׳׳ב‪ .‬אבל קטנים מבני תשע‬
‫שאינם יודעים במשא ומתן אין סמיכתם אצל בעל הבית עושה אותו לאפוסרוסוס‬
‫עליהם אפילו ברכושם המטלטל ‪.(2‬‬
‫ומדבריו למדנו שבעה״ב שסמכו יתומים אצלו׳ הוא שלוחם של היתומים‬
‫מ ת ק נ ת חכמים שנתנו להם יפוי כח משום כדי חייהם׳ למכור מטלטל מורישם‬
‫או למנות עליהם אפוטרופוס על ידי סמיכתם אצלו‪.‬‬
‫ב‪ .‬הריב׳׳ש מסכים בעיקר לדינו של הרמ״ה׳ ובכל זאת הוא סובר שבעל‬
‫הבית שסמכו אצלו יתומים נעשה אפוטרופוס מאליו על נכסיהם׳ והרי הוא כאלו‬
‫מנה אותו אביהם עליהם ע׳׳כ»>‪.‬‬
‫וסברא זו תמוהה מאד לע״ד׳ שודאי אין אבי‬
‫יתומים יכול למנות אפוטרופוס כשהוא בקבר׳ ואין שום סברא לומד‪ :‬אומדין‬
‫דעתו של המוריש שהוא רצה׳ שכל מי שיסמכו אצלו יתומים יהיה אפוטרוםום‬
‫עליהם‪.‬‬
‫ג‪ .‬הרא׳׳ש והסוד י>‬
‫רמ״ה‪,‬‬
‫והדדביז בשם‬
‫רוב הפוסקים ‪ >5‬סוברים שלא כ ד ע ת‬
‫אלא אפילו יתומים קטנים מגיל הפעוטות שסמכו אצל‬
‫בעה״ב נעשה‬
‫אפוטרופוס עליהם׳ וכן פסק מרן בשן״ע ‪.(6‬‬
‫ד‪ .‬מהרימי׳ט נתן טעם לדבר‪ :‬וכתב חכמים נתנו להם יפוי כח לתועלתם‬
‫בדבר דלא מצו יתמי למעבד דומיא דתרומה ל> ולפ״ז יוצא שדין בעה״ב שסמכו‬
‫יתומים אצלו הוא כדין אפוטרופוס‬
‫שמנוהו‬
‫בית דין׳ השיטה הד׳ היא ד ע ת‬
‫הריטב״א‪ ,‬שסובר שבעה״ ב שסמכו יתומים אצלו הוא אפוטרופוס רק לאותו רכוש‬
‫היתומים‬
‫שנמצא‬
‫בידו׳ אבל אין כחו יפה‬
‫להוציא מידי אחרים»>׳‬
‫וכן‬
‫סובר‬
‫הרשב״א ז״ל‪ .>9‬ולדעתי זו היא דעת הרמב״ם ש ה ש מ י ט לגמרי הלכה זו שהיא•‬
‫הלכה פסוקה ב מ ש נ ה וגמרא ‪no‬׳ ולא מ פ נ י שהוא חולק עליה אלא משום שסמך‬
‫‪ (1‬חי״מ דלייה א‪.‬‬
‫‪ (2‬טור חו״מ סי׳ ר׳׳ץ‪.‬‬
‫‪ (5‬תשובות הרדב״ז חייג סי' תמ״ט‪.‬‬
‫‪ (8‬ראה תשובת מהרימ׳יש שם‪.‬‬
‫מ״מ‬
‫ה׳ נחלות פרק י׳־א ה״י‪.‬‬
‫‪ (3‬תשיבות תריב״ש סי׳ ת*׳ה‪.‬‬
‫‪ (6‬חו״מ מי׳ ר״ץ כ״ד‪,‬‬
‫‪ (9‬כנה״ג חו״מ ח׳׳ב‬
‫‪ (4‬טור שם‪.‬‬
‫‪ (7‬תשו׳ מהרימ״ט חו״מ סי׳ ל״ז‪.‬‬
‫סי׳ ר״ץ הגד‪ .‬ט״ו סעיף קנ״ד‪.‬‬
‫‪ (10‬ראה‬
‫מ‬
‫‪18‬‬
‫ו‬
‫ב‬
‫א‬
‫על מה שפסק‪ :‬מי שהיד• שכר יתומים בידו‪ .‬אם יגיחו כאן שמא יחמיץ‪ ,‬או יוליכו‬
‫לשוק שמא יארעו‬
‫כל כיוצא בזה‬
‫עושה בדרך שהוא עושה בשלו‬
‫אונס בדרך׳ הרי זה‬
‫וכן‬
‫‪1‬‬
‫>‪.‬‬
‫מדין זה למדו ע כ ל מי שנמצא רכוש יתומים בידו רשאי וחייב להתעסק‬
‫בו בדרך שהוא עושה בממונו‪ .‬וזהו עצמו דין יתומים שסמכו אצל בעל הבית‬
‫שהוא מתעסק בממונם של יתומים שנמצא בידו כדי לשומרם ולהשביחם‪ .‬ומכלל‬
‫זר‪ .‬חייב גם לתרום ולעשר מה שצריך למזונותיהם של יתומים‪ .‬שזו היא בכלל‬
‫התעסקות ברכוש יתומים שנמצא בידו ולתועלתם‪ .‬ועל כל פנים לדעת הריטב״א‬
‫נעשה בעל הבית שסמכו יתומים אצלו אפוטרופוס על מה שבידו מדין נפקד‬
‫שאין בעליו בעיר‪ ,‬שיתומים קטנים הואיל אינם יכולים להטפל ולהתעסק בנכסיהם‬
‫הרי הם כאילו אינם בעיר‪ .‬וכל נפקד חייב לשמור הפקדון שבידו מהפסד וכליון‬
‫ורשאי‬
‫המופקד לידו עםיי בית דין מדין השבת אבידה‬
‫במכירתו של החפץ‬
‫לבעלים ‪.>2‬‬
‫והוא‬
‫הדין‬
‫שסמכו‬
‫והוא הטעם ליתומים‬
‫אצל בעל הבית שהוא חשוב‬
‫נפקד על ממונם שבידו‪.‬‬
‫ס ב ר ת הריטביא זו היא הגיונית מאד‪ .‬אבל היא סברא יחידאה ולא מצאתי‬
‫לה‬
‫תומכים׳ וסתמיות דברי מרן משתמעי‪ :‬שבעל הבית שסמכו יתומים אצלו‬
‫הרי הוא אפוטרופוס לכל דבר ואפילו באותו הרכוש שאינו בידו׳ ומדברי הרא״ש‬
‫בתשובותיו‬
‫מוכח שיתומים‬
‫שסמכו אצל‬
‫בעה״ב יפה כחו של בעה״ב לגבות‬
‫ממונם שביד אחרים «‪ .‬וזו היא דעת מהרשד״ם י>‪.‬‬
‫ומטעם זה נדחית גם דעת הרמ״ה שרוב הפוסקים חלקו עליו׳ וכבר כתבנו‬
‫לעיל׳ שאין שום סברא לומר שבעל הבית שסמכו יתומים אצלו יחשב אפוטרופוס‬
‫שמנהו אבי יתומים‪ ,‬שאין המוריש ממנה‬
‫אפוטרופוס בקבר‪.‬‬
‫ומעתה‬
‫נשארה‬
‫ס ב ר ת ו של מהרימ״ט בתוקפה‪ .‬שדין זה הוא מתקנת חכמים שנתנו לכל בעל הבית‬
‫שסמכו יתומים‬
‫אצלו‬
‫יסוי־כח סלא להיות אפוטרופוס שמנהו בית דין‪ .‬ואל‬
‫תשיבני מזה שאין בית דין ממנים אשר‪ .‬לאפוסרופום «‪ .‬ואלו ביתומים שסמכו‬
‫אצל בעל הבית גם אם היא אשה הויא כאפוטרופא‪ .‬וזה נותן מקום לומר‪ :‬שבעל‬
‫הבית זה הוא כאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים ?‪ .‬ואין זו תשובה לסתור שהרי‬
‫כל עיקר אפוטרופסות בעל בית על היתומים היא לתועלת והגדלת זכותם כבודם‬
‫ורכושם‬
‫של‬
‫היתומים‪/‬‬
‫ולכן‬
‫רשאים‬
‫בית‬
‫דין לפטור‬
‫אפוטרופוסם משבועת‬
‫אפוטרופסים אם לא ימצאו אדם הגון שיקבל עליו להיות אפוסרופוס אם לא‬
‫‪(1‬‬
‫אח״ע‬
‫ה ר מ ב י ם ה׳ נ ח ל ו ת‬
‫ס י ׳ קפ׳׳ו‪.‬‬
‫‪(I‬‬
‫חו״מ‬
‫י י א ג׳‪.‬‬
‫ר‪1‬״ב ם ״ ז כ״ב‪.‬‬
‫‪ (2‬ת ש ו ׳ ה ר א ״ ש‬
‫כלל‬
‫‪ (5‬ח ו ׳ י מ ד ״ ץ ב‪.‬‬
‫פ״ז ס״א‪.‬‬
‫‪(3‬‬
‫תשר‬
‫מהרשד״ס‬
‫‪19‬‬
‫מ ב ו א‬
‫ש י א מ י נ ו ה ו ב ל « *שבועה ‪ (* .0‬א ף א נ ו נ א מ ר ‪ :‬שקדו חכמים א ב י ה ם של יתומים ע ל‬
‫וזקנתם של יתומים ש ל א יחיו עזובים ומופקדים‬
‫ברכושם וברוחם‪,‬‬
‫היתזמים‬
‫מסורים בחנוכס וברכושם בידים אמונות ש ד ע ת ם של‬
‫אלא שיהיו‬
‫סומכת‬
‫עליהם‬
‫הלכך נ ש מ ע י ם להם בחיוכם ה ד ת י המוסרי והאומנותי‪.‬‬
‫ומטעם זה נ ת נ ו יפוי־כח מ ל א ל ב ע ל ה ב י ת שסמכו יתומים אצלו ל ע ש ו ת ו‬
‫אפוטרופוס גמיר עליהם גם אם היא אשה‪ ,‬וגם אם הוא קרוב‪ .‬ומטעם זה פטרו‬
‫אותם גס מ ש ב ו ע ת‬
‫‪2‬‬
‫האפוטרוססים > משום שאס נ ט י ל עליהם ח ו ב ת שבועה א ת י‬
‫לאמנועיא( היאיל ואין ל ב ע ל ה ב י ת זה שום ה נ א ה מוסרית באפוטרופסות מ ב ל ע ד י‬
‫יתומים קטנים‪ ,‬והילכך‬
‫פ ע ו ל ת ה ח ס ד שהוא עושה עם‬
‫מ מ נ ע ואינו דומה לאפיטרדפום ]שמנהו בית דין‪,‬‬
‫אם נ ט י ל‬
‫שהוא נהנה‬
‫עליו ש ב ו ע ה‬
‫בזה שיוצא עליו‬
‫קול ש ־ ו א מוכר ל ב י ת דין בתור אדם י ש ר ו נ א מ ן ומטעם זה נ ת ן כ נ ו ש א ש כ ד «‪.‬‬
‫ולפי זה יוצא ש ל א תקנו חכמים ליפות כחו ש ל בעל ה ב י ת ש ס מ כ ו יתומימ‬
‫אצלו אלא‬
‫במקום‬
‫‪3‬‬
‫א ב י יתומים >‬
‫שלא‬
‫ה ת מ נ ה ע ל נכסי יתומים‬
‫ו ש ב ע ל ה ב י ת זה שסמכו יתומים‬
‫אלה‬
‫אצלו‪,‬‬
‫בי״ד א ו‬
‫אפוטרופוס‬
‫מ ת ע ס ק בנכסי יתומים‬
‫ל ת ו ע ל ת ם >׳>‪ .‬א ב ל אם כ ב ד נ מ נ ה אפוטרופוס מ צ ד המוריש או ב י ת ד י ן או ש ב ע ל‬
‫א( הרא״ש בשם הרמב״ן ‪5‬׳‪ ,‬והרא׳׳ש עצמו‬
‫כלל‪ ,‬דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון‬
‫שימשוך‬
‫חולק על זה‬
‫היתומים אליו‬
‫בשלמא מנוהו אבי יתומים‪ ,‬או בית דין‪ ,‬איכא למימר‬
‫מי בקש מידו דשייך לומר דילמא ממנע‬
‫דילמא‬
‫וכתב ‪:‬‬
‫ולא נהירא‬
‫לי האי פיסקא‬
‫ויכלה ממונם מאחר שאין לו להשבע‪,‬‬
‫ממנע וכו׳‬
‫אבל יתומים קטנים שסמכו‬
‫בשביל השבועה אמ אינו הגון ימנע‬
‫וימנע‪,‬‬
‫ואם אדם הגון‬
‫הוא ועושה לשם שמים בשביל שרואה שאין עוזר וסומך‪ ,‬לא ימנע בשביל השבועה‪ ,‬ועוד במינוהו אבי‬
‫יתומים או בי״ד אמרינן‪ :‬דילמא ממנע וכו׳ דהוי כאלו פירשו שפטרוהו הממנים אותו מן השבועה וכוי‪.‬‬
‫ולע״ר איני מוצא בטענות אלה הכרעה לסתור דעת הרמב׳׳ן‪ .‬התשש הראשון‪ :‬שמא ימצא שאינו‬
‫הגון ויכלה ממונם‪ ,‬א־נה טענה‪ ,‬שהדי אם‬
‫ימצא אדם שאינו הגון בי״ד‬
‫מטעם זה גם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים‪ ,‬הטענה השנית‬
‫מענה‪ ,‬שהרי לפי המבואר בגמ׳ ‪(6‬‬
‫כל אדם אפילו שהוא‬
‫שאם הוא‬
‫מסלקים אותו‬
‫כמו שמסלקים‬
‫הגון לא ימנע גם היא אינה‬
‫הגון פורש מדבר‬
‫שיש לו איזו הנאה עצמית שקבל מצד המוריש בחייו‪ ,‬דהוה ליה הנאה מיניה‬
‫שיש‬
‫בו שבועה אם לא‬
‫או בההיא הנאה דנפיק‬
‫עליה קלא דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך עליה בית דין‪.‬‬
‫ובעל הבית שסמכו יתומים אצלו שאין לו שום צד של הנאה ממנע מפני השבועה לכל הדעות‪,‬‬
‫והיות ואםוסרופסותו של בעל הבית היא מביאה תועלת ממונית ומוסרית ליתומימ שםמכו אצלו‪ ,‬לתועלתם‬
‫של היתומים נתנו לו בי״ד יסוי־כח מלא ועעו אותו‬
‫אפוטרופוס‬
‫נאמן ואחראי על רכושם וחנוכם של‬
‫יתומים קשנים ופטרוהו משבועה‪ ,‬משום דלא ליתי לאמנועי‪.‬‬
‫‪ (1‬שם סעי׳ י״א‪.‬‬
‫‪ (2‬שו״ע תו״ס שם‪.‬‬
‫‪ (3‬גיטין שם‪,‬‬
‫י( גיסין שם יתומים שם&נו‬
‫א»ל בע״הב ופרש־׳י לעשומ על פיו ולא נחסכה להם אפוטרופוס לא מאביהם ולא מני׳יד‪,‬‬
‫בשם רמב״ן גיסין הי ו‪.‬‬
‫‪ (6‬גימץ שם‪.‬‬
‫‪ (5‬רא׳׳ש‬
‫מ‬
‫‪20‬‬
‫ב‬
‫ו‬
‫א‬
‫ה ב י ת אינו משתדל בנכסיהם׳ לא נתנו בית דין זכות אפוטרופסות לבעל הבית‬
‫שסמכו יתומים‬
‫אצלו׳‬
‫וזכותם‬
‫הואיל‬
‫היתומים מוגנת על ידי‬
‫ותועלתם של‬
‫אפוםרופוםם המתעסק בגידולם של היתומים והשבחת נכסיהם והואיל ובעל ה ב י ת‬
‫זה אינו מתעסק לתועלת היתומים‪.‬‬
‫ד‪ .‬אפוטרופסות של מי שנמצא בידו רכוש יתומים‬
‫פסק הרמב״ם ד ל ‪ :‬מי שנמצא בידו שכר של יתומים אם יניחו כאן עד‬
‫שימכר שמא יחמיץ‪ .‬ואם יוליכו לשוק שמא יארעו אונם בדרך‪ ,‬הרי זה עושה‬
‫בו כדרך שהוא עושה בשלו וכן כל כיוצא בזה«> »>‪.‬‬
‫מדבריו אלה למדנו‪ :‬שהנסקד בממון יתומים חייב להתעסק בהם כדי להצילם‬
‫עס״י שקול‬
‫אפילו מספק הסםד׳ כגון שמא יחמיץ השכר׳ ורשאי לעשות בהם‬
‫דעתו לםובת היתומים גם במקום שבהתעסקותו מכניס רכושם בספק הפסד של‬
‫כליון גמור׳ כגון בספק שאם יוליכנו לשוק יארע אונס בדרך נ(‪.‬‬
‫אלא‬
‫שאי התעסקות ברכוש‬
‫במקום‬
‫אינו מביא לידי ספק‬
‫זה שבידו‬
‫הססד אינו רשאי להעסיקו אלא בדרך שהיא בטוחה מהפסד קרובה לשכר ורחוקה‬
‫מהססד ‪ (5‬ואם לא התעסק בהם נקרא פושע‪ .‬כדין אפוטרופוס שלא מסר ממונם‬
‫א(‬
‫ומחייב‬
‫זקוק‬
‫בית‬
‫לשמור זכות היתומים‬
‫ל ר ש ו ת בית דין‬
‫לעשות‬
‫ה ס מ ״ ע ‪(3‬‬
‫כבשלו‪,‬‬
‫י ע ש ה עפ׳׳י‬
‫בשב‬
‫בספק‬
‫הפסד‬
‫רכוש‬
‫לרשות‬
‫נראה‬
‫דוקא כאן דאיכא‬
‫אין לפנינו כ י א ם‬
‫ב י ת דין א ם ל א שהוא‬
‫בהם כדרך‬
‫שאינו דשאי‬
‫שהוא עושה‬
‫בחם‬
‫לעשות‬
‫כשלו‬
‫חשש‬
‫ואל תעשה‪ ,‬מלהכנס‬
‫בשלו ואינו‬
‫ברשות‬
‫אלא‬
‫במעשיו‬
‫במקום‬
‫מהפסד קרובה‬
‫היתומים‬
‫חשוב‬
‫שבלי‬
‫בספק‬
‫לשכר ורתוקה‬
‫כאסוסרופוס‬
‫אעשה‬
‫כבשלי‬
‫הסברא נותנת לומר שמוטב‬
‫הפסד אפילו אם הוא‬
‫כדרך‬
‫שעושה‬
‫אין ס פ ק הפסד‬
‫לגמרי‪ .‬ולכן נראה עיקר כמו‬
‫בשלו‬
‫לא הותר‬
‫מ ה פ ס ד ‪ .‬ועי׳‬
‫ב ש ״ ך י(‪,‬‬
‫וכבר‬
‫ולדעת‬
‫הרמב״מ‬
‫שהיא‬
‫שבידו‪,‬‬
‫שיתנהג‬
‫דומה לו‪ ,‬ו מ כ ל שכן ש ל א ל ה כ נ ס‬
‫בדרך שעלול לכלות ממונם‬
‫התעסקותו‬
‫במה‬
‫משני‬
‫משים‬
‫דלא יאמר‬
‫הכי‬
‫התירו‬
‫א פ ו ט ר ו פ ו ס ע״כ‪.‬‬
‫ספק הפסד רשאי לעשות ברכושם‬
‫יותר גדול‪ ,‬אבל‬
‫בטוחה‬
‫חשש‬
‫חםסד‬
‫הצדדים‬
‫צד א ח ד בזה כתב הטור‬
‫איסכא מסתברא‪ .‬דבמקופ שיש הפסד משני הצדדים‬
‫במקום שיש‬
‫ואפילו‬
‫להתעסק‬
‫כתבנו‬
‫שמי‬
‫בדרך‬
‫בהם‬
‫אלא‬
‫שנמצא‬
‫ה מ כ ר ע ת בהלכה‪,‬‬
‫של‬
‫ספק‬
‫בדרך‬
‫ברשותי‬
‫אינו זקוק‬
‫ב י ת דין‪.‬‬
‫‪(1‬‬
‫ווו׳ימ‬
‫הרא־ש וחרי״ף סוברים‬
‫הפסד יותר גדול‪ ,‬של ש מ א יארעו אונס‬
‫שכתבנו‬
‫שהיא‬
‫כתב ‪:‬‬
‫אבל אם‬
‫ולע״ד‬
‫בהמ‬
‫‪ ,(2‬א ב ל‬
‫שבידו מ כ ל ס פ ק הפסד; עושה‬
‫היתומים‬
‫דין‪,‬‬
‫ב(‬
‫אלא‬
‫ומשמעות‬
‫אותו‬
‫דברי הרמב״ם ה י א ‪ :‬שאעם״י שמציאות רכוש‬
‫בידו עושה אותו אפוטרופוס‬
‫רמב׳־מ ה׳ נ ח ל ו ת ס ״ ס ה ״ נ ‪.‬‬
‫ש ם ס׳׳ק כ־ו‪.‬‬
‫‪ (2‬ו ע י י ן ב ט ו ר ו ב ׳ ׳ י ס י ׳ ר ׳ י צ ס ׳ י ז ו ש ו ׳ ׳ ע ט ׳ ‪.‬‬
‫י ( שייך ש ם ס ״ ק י ״ א ‪.‬‬
‫‪ (5‬ח ו ׳ ׳ מ ס י ׳ ר ׳ י ! ס ע י ׳ יי‪.‬‬
‫‪ (3‬ס מ ׳ ׳ ע‬
‫ג‬
‫ם‬
‫ו‬
‫‪21‬‬
‫*‬
‫ש ל יתומים לדיוח אלא האכיל אותם ליתומים בזה אחר זה « אם לא שעושה‬
‫זאת לטובת היתומימ שחושש שמא יאכלו זרימ כחס ‪.(2‬‬
‫מהאמור ל מ ד נ ו ‪ :‬כל מי שנמצא בידו רכוש יתומים נעשה עליו אפוטרופוס‬
‫ומתחייב בשמירת הרכוש בשלמותו והוא אחראי גם להרוחתו‪.‬‬
‫נמוקה המשפםי של הלכה זו מ ת ב ר ר מדברי הרשב״א בתשובותיו ‪ >3‬ש כ ת ב ‪:‬‬
‫שיתננה לקטן‬
‫קטן שזיכו לו בחיי אביו מתנה על ידי גדול‪ /‬ולא פירש הנותן‬
‫עכשיו ולא שתהיה בידו עד שיגדל‪ /‬אם זה שזיכו לו על ידו ק ב ל עליו להיות‬
‫אפוטרופוס היינו‪ :‬שהתחיל להתעסק בה ולקבל עליו שמירתה‪ .‬אינו דשאי למוסדה‬
‫ביד הקטן שלא הגיע לעונת הסעוטות‪ .‬ולא‬
‫להסתלק מאסוטרוססותו זאת״ ואם‬
‫מסדה ביד הקטן נקרא מסםיד בידים וחייב לשלם‬
‫עליו אםוטדוםום‪ .‬דינו כמשיב אבדה שחייב‬
‫נעשה‬
‫לדעת רה״ג‪ ,‬ואם גם לא‬
‫להשיבה‬
‫במקום המשתמר‪.‬‬
‫ואם הנותן זיכה על ידו מתנתו לקטן בפניו של הקטן‪ .‬הוכיח בזה שמנה אותו‬
‫לאסוטרוסםו במתנה זו‪ .‬ואם זיכה המתנה שלא בפני הקטן אפשר שלא‬
‫לו אלא על דרך זכיה‪ .‬ואם לא רצה הזוכה‬
‫מסרה‬
‫להעשות לו שומר הרשות בידו‪.‬‬
‫ולא שיהא רשאי למוסרה לקטן מדין משיב אבידה עכת״ד‪.‬‬
‫העתקנו כל דברי הרשב׳״א‬
‫בשלמותם שמתוכם‬
‫למדנו‬
‫עיקרי הלכה זו‬
‫ונמוקה המשפטי‪ ,‬שכל מי שנמצא רכוש היתומים בידו נעשה עליו אסוטרוסוס‬
‫ממונה מצד המזכה לקטן ד ב ר זה‪ /‬אם יש הוכחה‬
‫במעשיו שכיוון לכך כגון‬
‫שזיכה על ידו בפניו של הקטן‪ .‬או שנעשה עליו משיב אבידה‪ ,‬שהואיל ואין‬
‫הקטן יכול לשמור‬
‫ולהשביח רכושו‪.‬‬
‫הרי הוא כנאבד ממנו וזה שנמצא בידו‬
‫רכוש זה דינו כדין משיב אבידה‪ .‬והלכך חייב לשמור האבידה שבידו מכל ספק‬
‫הפסד וכליון‪ .‬ועם זה להשביחה להרויחה ולהכניס פירותיה כדין משיב אבידה‬
‫שכל זמן שהיא אצלו חייב להטפל בה שלא תפםד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן י(‬
‫לשוכדן ולמכור סירותיהם « ולמכרה לפני בית דין לזכות בעליה «‪ :‬אלא שמשום‬
‫ת ק נ ת היתומים העדיפו חכמיםכחו של מי שנמצא בידו רכוש היתומים‪ ,‬והתירו‬
‫ל ו למכור אפילו שלא בבית דין כדין יתומים‬
‫שסמכו עצמם אצל בעל הבית‪.‬‬
‫וכמו שכן מוכח מעובדא דההיא סבתא שסמכו יתומים אצלה‪ ,‬שמכרה שורם של‬
‫היתומים שלא ברשות בית דין‪ .‬וקיים רב נחמן את מכירתה מדין‪ :‬יתומים שסמכו‬
‫עצמם אצל בעל הבית ל(‪ .‬בנין אב להלכה זו הוא מה שאמדו בגמ׳‪ :‬החובל בבנו‬
‫הקטן או בבניו הקטנים של אחרים יעשה להם סגולה ‪.(8‬‬
‫וכן אמרו ק ב ל סקדון מן הקטן יעשה לו סגולה‪ ,‬זאת אומרת ספר תורה‬
‫‪(1‬‬
‫הרשב״א‬
‫כתב‬
‫וי״א‬
‫מהר׳׳ם מ י נ ץ סי׳ כ״ד‪.‬‬
‫וב׳יי ח ו ״ מ ס י ׳ ר ל ״ ה‬
‫שאין‬
‫‪ (2‬כ נ ה ״ ג ח ו ״ מ חייב ס י ׳ ר ״ ‪ 1‬הגד‪ .‬ט ׳ ׳ ו ס ״ ק ל ׳ ׳ א ‪.‬‬
‫ם ח ד ש הי‪.‬‬
‫צ ר י ך בית דין ויכול‬
‫‪ (4‬ח ו ׳ ׳ מ ר ס ׳ ׳ ז י ״ ז ‪.‬‬
‫לשומן ולקחתן באותם‬
‫הדמים‪.‬‬
‫‪ (5‬ש ם כ ״ ב ‪.‬‬
‫‪ (7‬ג ט י ן נ ״ ב ‪.‬‬
‫‪ (3‬ת ש ו ׳‬
‫‪ (6‬ש ם ‪ ,‬ו ר מ ״ א‬
‫‪ (8‬ב ב ׳ י ק פ ״ ז ‪.‬‬
‫מ ב י א‬
‫‪21‬‬
‫או ד ק ל שעושה פירות ח׳ מזה‬
‫למדנו שכל מי שנמצא בידו מ מ ק של יתומים‬
‫ח י י ב לשומרם מ ה פ ס ד ולדאוג להרוחתם והכנסת סירותיהם‪.‬‬
‫אחרי שבררנו שדין זה של מי שנמצא דכוש יתומים אצלו נובע מ ד י ן‬
‫מ ש י ב אבידה לבעליו‪,‬‬
‫של*‬
‫נתמנה‬
‫מתבדר־ הדבר מאליו׳‬
‫ש ל א נאמד דין זה א ל א במקום‬
‫אפוטרופוס‪ ,‬מצד המוריש * ו ־הנותן ל ו מתנה או מצד בית דין‪,‬‬
‫א ב ל כ ש י ש אפוםדמווס ה ו א י ל והאפוטרופום נקרא בעל הרכוש )כמ״ש לעיל סדק‬
‫א ( א י ן הנפקד בממון יתומים׳ באיזו צורה שהיא‪ ,‬רשאי להחזיק א צ ל ו רכושם‬
‫או ל ע ע ו ת בדם איזו פעולה שהיא‪ ,‬אפילו אם ה י א‬
‫מכוונת ל ת ו ע ל ת ם ולזכותם‬
‫שבידו‬
‫שהם‬
‫של הקטנים‪,‬‬
‫אלא‬
‫חייב‬
‫אבידתם‬
‫להשיב‬
‫לבעליה‬
‫המשפטיים‬
‫האפוטרופסים׳ או ל ה ת ע ס ק בהם ברשותם ובהסכמתם ולא יהיה זה ש נ מ צ א בידו‬
‫ר כ ו ס היתומים‬
‫ע ד י ף מיתומים‬
‫שסמכו‬
‫עצמם א צ ל בעל הבית‪ .‬ומסתברא עוד‬
‫שאס יראו בית ד י ן שהוא מפסיד נכסי היתומים קטנים‬
‫מתעסק בהם להשבחתם ולטובת היתומים‪,‬‬
‫שברשותו‪ ,‬או שאינו‬
‫מוציאים מה שבידו ומוסרים אותם‬
‫בידי אסוטרופוס נאמן שיודע ב ס י ב מ ש א ומתן לשמור ולהשביח נכסי יתומים‬
‫ב ח כ מ ה ביושר ובאמונה‪.‬‬
‫*‬
‫*‬
‫*‬
‫בחתימת דברינו מוצא אני לנחוץ ומועיל להוסיף דברים אחדים כלפי המשכילים‪,‬‬
‫שבראותם מצד אחד התפתחותו ההדדגי של משפטי העמים‪ ,‬ומצד שני מתוך חוסר‬
‫ידיעה ביסודות משפט ת ו ר ת ישראל המשוכלל מעיקרו ומסתעף לענפים מרובים‪.‬‬
‫ומתוך הוקרה למשפטי העמים המודרניים‪ ,‬ובטול למשפט העברי הקדום‪ ,‬ממהרים‬
‫להחליט‪ :‬שמשפט האפוטרופסות בישראל שאול הוא אצלנו מתורת המשפט היוני‬
‫או שמהסשים איזה רמזים קלושים ואפלימ מתורת ישראל ליחד משפט העמיס‬
‫בסענה שהוא רמוז במשפט ישראל׳ או בטול משפט ישראל על יסוד דיגא דמלכותא‬
‫דיגא שנזכר בתלמוד ונקבע להלכה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים זיל‪ ,‬וכל זה‬
‫בא להם מפני שלא עיינו במקורותיה של הלכה זו וביסודה של תורת משפט ישרוןל‪.‬‬
‫אין אני מתכתין להכחיש את האמת ולומר‪ :‬שרז׳׳ל הצטמצמו בדי אמות של כ ת ל י‬
‫בית מדרשם‪ ,‬ולא ידעו או לא רצו להכניס לתוך ת ו ר ת המשפטים שלגו‬
‫המו*‬
‫והיפה‪ ,‬הישר והצודק שאפשר למצוא במשפטי העמים הקדמונים או המודרניים‪.‬‬
‫לא ירידה וחסרון היא הכנפת יפיפוחו של יפת בתוך אהלי שם‪ ,‬אלא מעלה‬
‫היא זאת לברור א ת הטוב בכל מקומ שיהיה נמצא ולקבל א ת האמת ממי שאמרו‪.‬‬
‫יםכיון שלא התעלמו מדעות‬
‫משפטיות שצצו יום יום בעקב שגוי ערכי‬
‫החיים ושנוי משטרי המדינה‪ ,‬עיינו במשפטיהם וידעו אותם על בוריין בעומקם‬
‫והיקפם׳‬
‫‪(1‬‬
‫א ב ל כשדנו לפסק הלכה‬
‫נ ב א ב ת ר א נ׳׳ב‪.‬‬
‫בקשו ומצאו מקורו‬
‫בתורה‪,‬‬
‫בדברי קבלה‬
‫•‬
‫של התנאים‬
‫ובמשנתם‬
‫הגבילו את זאת‬
‫ו‬
‫ב‬
‫‪23‬‬
‫א‬
‫הראשונים‪ .‬וכן כשפסקו‬
‫בדברים‬
‫הלכה דינא ‪-‬דמלכותא‬
‫שבממון זשהמלכות מ ק פ ד ת עליהם‪,‬‬
‫עלה על דעתם לבטל משפטי התורה מפני דינא‬
‫דינא‬
‫ולא כוונו ו ל א‬
‫דמלכותא «‪ ,‬ולכן כל הלכות‬
‫המשפט של דיני ממונות ואישות וכל הלכות הצבור והקהלה כולם הם מקוריים‬
‫שעיקרם נמצא בתורת המשפט״ ונתנו לחכמים לגלותם ולפתחם בדרך הדרוש והעיון‬
‫להקיש דבר לדבר‪ ,‬ולהבין דבר מתוך ד ב ר למצוא פתרון צודק ומקורי לכל השאלות‬
‫והבעיות המופיעות לפני השופט בכל חדורות והזמנים ובכל המצבים והמעמדים‪,‬‬
‫וזו היא חמדה המהלכת על פני כל הדורות בתשובותיהם של הפוסקים הראשונים‬
‫והאחרונים שכולם הס נסמכים על דברי המשנה והתלמוד והפוסקים בהלכותיהם‬
‫ותשובותיהם‪ ,‬ומחדשים סירושים לעומק דבריהם‪ ,‬ומתוך החידושים יוצאת הלכה‬
‫ברורה ומחוודת כשמלה׳ בבחינת קנקן חדש שהוא מלא ישן‪ .‬וזו היא סגולתה‬
‫המיוחדת במינה של תורת ישראל שהיא עומדת בכל הדורות ועד סוף כל הדורות‬
‫ברעננותה ושלמותה ובסריה ורביד! תמידית שהיא שואבת את פדיונה משרשיה‬
‫העמוקים שאין להם חסרון ובלוי ולא זקנה והתנונות‪ ,‬ולא ככל הקודקסים האחרים‬
‫שהם חסדים בהשתנות משטרי המדינה׳ או בלים מזוקן בשנוי ערכי החיים׳ ולזח‬
‫כוונו רז״ל במאמרם ‪:‬‬
‫מה‬
‫אף‬
‫ד ר ב ן זה‬
‫דברי‬
‫חיים‪.‬‬
‫נמשלו‬
‫למה‬
‫מכויןאת‬
‫תודה‬
‫דברי‬
‫תורה‬
‫הסרהלתלמיה‬
‫מכווניןאת‬
‫לדרבן‬
‫להוציא‬
‫מדרכי‬
‫לומדיהן‬
‫לומר‬
‫לך‬
‫חיים לעולם‪,‬‬
‫לדרכי‬
‫מיתה‬
‫מ ס מ ר ו ת אי מה מ ס מ ר זה ח ס ר ו ל א י ת ד ׳ א ף ד ב ר י ת ו ר ה‬
‫ולא‬
‫חסרים״‬
‫פדה‬
‫ורבה‬
‫אחד‬
‫אל‬
‫ברוך‬
‫הוא‬
‫אף‬
‫אחד‬
‫יתירים‪,‬‬
‫דברי‬
‫תלמוד‬
‫תודה‬
‫נתנן פרנס‬
‫דכתיב‬
‫לומד‬
‫פרין‬
‫נטועימ‬
‫ודבין׳‬
‫כולן‬
‫נטיעה‬
‫מה‬
‫נתנו‬
‫א ח ד א מ ר ן מפי א ד ו ן כל‬
‫זו‬
‫מרועה‬
‫המעשים‬
‫‪2‬‬
‫ו י ד ב ר א ל ה י ם א ת כ ל ה ד ב ר י ם ה א ל ה >‪ .‬מאמר‬
‫דרושי זה של רז״ל בא להוציא מדעתם של כל אלה האומרים‬
‫מאי אהבו לנו‬
‫ר ב נ ן בפלפולם‪ .‬ומתוך כך רוצים להבדיל בין תלמוד התורה ולומדיה ובין החיים‬
‫במציאותם׳ כי התודה לדעתם היא כדיוטגמא ישנה‬
‫שהיא‬
‫חסרה והולכת״ או‬
‫שמחדשת צורתה לגמרי‪.‬‬
‫להוציא מידי טעות זאת דרשו רז״ל ואמרו ‪:‬‬
‫אעפ״י שאין תועלתה ניכרת לשעתה‬
‫התורה‬
‫בפלפולה ולמודה‬
‫כשם שאין פעולת החרישה‬
‫ניכרת אלא‬
‫למכוין אותה לזריעה וצמיחה‪ ,‬כך הס דברי תורה מכוונים את לומדיהם ממיתה‪,‬‬
‫מיתת הגוף והגשמה׳ לחיי עולם שהם נובעים ממקור החיים׳ ונותנים תורת משפטים‬
‫וחוקים שהם מחיים א ת הגוף והנפש ברעננות אביבית ותנובה קיצית של תבואה‬
‫ומידות המשמחים אלקים ואנשים‪.‬‬
‫‪(1‬‬
‫ח ו ״ מ ס ו ף סי׳ שס׳׳ס‪.‬‬
‫‪>2‬‬
‫חגיגה‬
‫ג‪:‬‬
‫‪24‬‬
‫ם‬
‫ב‬
‫ו‬
‫א‬
‫תורה זאת אינה חסרה בעצמה כמסמר זה שמעלה חלודה‪ .‬אבל היא סרה‬
‫ורבה מפנימיותה ומעין מקור חיים שלא יאכזבו מימיו‪ .‬באםוסות של תלמידי‬
‫חכמים שיושבין ועוסקין בתורה לדעת א ת הישן כדי למצוא א ת החדש‪ .‬אם‬
‫שמוע תשמע אס שמעת בישן תשמע בחדש‪ .‬לסי שכולן! חדשים גם ישנים‪ .‬כולן‬
‫נ ת נ ו מרועה אחד‪ .‬סרנם אחד אמרן מסי אדון כל המעשימ דכתיב וידבר אלהים‬
‫א ת כל הדברימ האלה‪ .‬מקוריות זאת שהיא נובעת ממקור אלהימ חיימ כי עמך‬
‫מקור חיים‪ .‬היא חוט החורז את כל התשובות וכל האסיפות שנעשו מאז מתן‬
‫תורה בסיני ועד הדוד האחרון מסי תלמידים ותיקים שקבלו תורתמ ולמודם‬
‫ממעינות חיים של רבותינו השתולים בחצרות ה׳ ולנים בעומקה של הלכה‪ .‬ד ב ר‬
‫זה נאמד בהדגשה מיוחדת בדיני ממונות שהם כמעין המתגבר‪ .‬שכל טיסה וסיפר‪,‬‬
‫קשורה בקשר חיוני עם מקורה כמעין ממקום נביעותו‪.‬‬
‫ככל דיני ממונות‪ .‬כן גם הלכות אפוטרופסות היא מקורית בכללה ובכל פרטיה‪.‬‬
‫שכולן נאמרו מפי רועה אחד ופרנס אחד אדון כל המעשים שהוא גם אבי יתומימ‬
‫ודיין אלמנות אלהים במעון קדשו‪ .‬וזה הוא מכלל המפורסמות שאינן צריכות ראיה‪.‬‬
‫אבל האמת מדברת בעצמה שמשפט האפוטרופסות לא רק שאינו לקוח‬
‫ממקורות זרים‪ .‬אלא שהיא הלכה מקורית ויסודית מ ת נ נ ד ת ביסודה המשפטי‬
‫בשרשה וענפיה לתורת משפטי העמים הקדומים‪ .‬ושגם תורת המשפטים המודרנית‬
‫אחר כל שכלולה והתפתחותה ההדרגתיים‪ .‬וכל חלופי צורותיה‪ .‬שהתהוו במשך‬
‫הדורות‪ ,‬לא הגיעה עדיין אל מרום פסגתה של השקפת תורת ישראל וצדקת‬
‫משפטיה‪ .‬דז״ל מאורינו ומורינו שבכל הדורות לא הצטמצמו בארבע אמותיהם‬
‫ובכתלי בית מדרשם אלא למדו וידעו כל מה שמתרחש בעולם המדע והמשפט‬
‫נשאו ונתנו בדבריהם‪ .‬ולא נמנעו לומר‪ ,‬והודו חכמי ישראל לדבריהם במקום‬
‫שהגיעו לידי הכרה אמתית בצדקת דבריהם‪.‬‬
‫כן לא נ מ נ ע ו מהכניס לתוך בנינם הענקי שבהלכה ואגדה מושגים שאולים‬
‫משפות זרות שהיו שגורים בזמנם בפי העם בתור טרמינים משפחתיים או‬
‫מדעיים׳ או ש מ צ א ו בהם בטוי מדויק ומקיף לתכן ההלכה‪ .‬כמו בשם האפוסרוסוםות‬
‫שרצו להביע בו את מובן הבעלים הממונים)שזהו עיקר הוראתו ביונית(‪ ,‬אבל בכל‬
‫השתמשם בשמות ומונחים זרים שמרו מכל משמר את התכן הפנימי של השם שלא‬
‫ישתנה צורתו ולא יערערו יסודותיו‪ ,‬והלכה זו משמשת לדוגמא לכל תורת המשססים‪.‬‬
‫לפגי יסודותיה המשםטיים של הלכה זו מתגלה לפנינו בכל‬
‫בעמדנו‬
‫שיעור קומתה מ ד ת הצדק המוחלטת של ת ו ר ת ישראל שלא דק שומרת על‬
‫זכות הקנין של היחיד והצבור שלא יהיה נגזל ונעשק׳ אלא שהיא מחייבת את מוצא‬
‫האבדה ואפוטרופסם של יתומים לשמור האבדה בשלמותה ולהשביחה ולהרוויחה‬
‫לטובת בעליה באמונה וביושר‪ ,‬באהבת חסד והתמסרות נאמנה‪ .‬ומתוך מצוד‪,‬‬
‫לאומית וחובה משפסית להיות שלוחם של אבי יתומים השוכן בערבות‪ .‬דן דין‬
‫יתום ועושה משפטו נגד עושקיו ומעניו‪ ,‬וממרומי שבתו משגיח על קסנים‬
‫יתומים ואומללים בחמלה וחנינה‪ ,‬אהבה ורחמים וזהו כבודו ותפארתו של משפט‬
‫ת ו ר ת ישראל המיוסד על ת ו ר ת אלקי ישראל שכל דרכיו משפט אמת‪ .‬א ה ב ת‬
‫ח ס ד ו מ ש פ ט צדק׳ כאמור צדק צדק תרדוף למען ה ח י ה וירשת את הארץ אשר‬
‫ה׳ אלהיך נותן לך‪.‬‬
‫השופט והמשפט‬
‫שער א‪ .‬אפוטרופסות בית דין‬
‫פרק א‪.‬‬
‫בייד למנוי אפוטרופוס‬
‫א‪.‬‬
‫כל בית דין של ש ל ש ה שהם גדולי ה ד ו ר ונבחרי קהלתם א( נ ח ש ב י ם‬
‫לפי תפקידם‬
‫אפוטרופוסי יתומים‪ ,‬עליהם מ ו ט ל ת ח ו ב ת‬
‫יתומים קטנים‪,‬‬
‫הזכות‬
‫ולהם‬
‫למנות‬
‫א פ ו ט ר ו פ ס ו ת על נ כ ס י‬
‫אפוטדופסים תחת‬
‫פקוחם‬
‫והוראותיהם‪:‬‬
‫ל ש מ ו ר נכסיהם של יתומים‪ .‬להשביתם ולהרויחם‪ ,‬ל ט ע ו ן לזכותם‪ ,‬ל ד א ו ג ל כ ל כ ל ת ם‬
‫וגדולם בדרכי התורה והמצוה‪ ,‬ולפקח על ה נ ה ל ת ם ה א פ ו ט ר ו פ ס י ת של ה א פ ו ט ר ו פ ו ס‬
‫ה מ מ ו נ ה עפ״י צואת המוריש‪ ,‬בעל ה ב י ת שסמכו יתומים אצלו‪ ,‬ומי ש ג מ צ א ב ר ש ו ת ו‬
‫רכושם של יתומים קטנים‪ .‬לפיכך כל אפוטרופוס ה מ ת מ נ ה או מ ת א ש ר על י ד ם‬
‫ה ו א פועל כבא כחם ו ת ח ת פקוחם והוראותיהם‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫דיין מ ו מ ח ה שקבלוהו עליהם בני העיר לדון ולהורות יחידי‪ ,‬אין כהו‬
‫י פ ה ל ה י ו ת אפוטרופוס ע ל נכסי יתומים‬
‫ו ל מ נ ו ת אפוטרופוס עליהם‪ ,‬א ב ל ה ו א‬
‫ח ש ו ב לפי ת פ ק י ד ו כאפוטרופוס ש מ נ ו ה ו ב י ״ ד מומחים וממונים הקרובים ק ר ב ת‬
‫מקום לקהלה זו ב(‪.‬‬
‫ועליו לסקח על נכסי היתומים‬
‫וטפולם ו ל ה ש ת ד ל ל מ נ ו ת‬
‫ע ל י ה ם אפוטרופוס חקי‪.‬‬
‫א( הרא״ש והרמ״א ומהרשד׳׳ם א[ פסקו שדיינים הממונים בעירם או גדולי הדור אעפ״י שאינם‬
‫נבחרי הצבור לפי תפקידם או מעמדם חשובים אפוטרופסי היתומים‪ ,‬אבל מאמר הגמ׳ ‪ :‬ד״ג ובית דינו‬
‫אביהם‬
‫דין גדול‬
‫של ית־מים ב[‪,‬‬
‫מוכח‬
‫שאפוטרופסות בית‬
‫וממונה‪ ,‬דומה לר׳׳ג ובית דינו ולא גדולי‬
‫מסורה‬
‫לבית‬
‫הדור שאינמ ממונים‪ ,‬או ממונים שאינם‬
‫נדולי‬
‫דין‬
‫על‬
‫נכסי‬
‫יתומים‬
‫קטנים‬
‫הדור‪ ,‬וכן כתב הםאירי בפירוש מאמר זה‪ :‬דיינים הקבועים והשובים בכל דור ודור הם אביהם של יתומים‪,‬‬
‫וכן שורת הדין נותנת שהרי כתבנו נ[ שאפוטרוםסות בית דין נובעת מהיקש‪ :‬ראשים ומנחילים‪ ,‬וראשי‬
‫ומנתילי העם נקראים רק גדולי העם ושופטיו הנבחרים‪.‬‬
‫ב( מרן‬
‫החקרי לב ד[ למד‬
‫ממ״ש ‪:‬‬
‫מרן בדין‬
‫עדות שדיין‬
‫יחידי‬
‫המקובל‬
‫לצבור‬
‫מקבל‬
‫עדות יחידי ה[ שהוא הדין לאפוטרופוס‪ ,‬שקבלוהו עליהם‪ .‬אבל הכנה״ג בשם מהריש יפה ר! כתב שדיין‬
‫יחידי שקבלוהו צבור עליהם אין דינו אפילו כאפוטרופוס שסמכו יתומים אצלו‪ ,‬ונראים דבריו ממ׳׳ש‪:‬‬
‫ד י ג ובית דינו‬
‫אביהם של יתומים‬
‫מכאן דקבלת הצבור עליהם אין כתה יפה לעשותו אפוטרופוס על‬
‫נכסי יתומים‪ ,‬אלא כשהוא דומיא דר״ג ובית דינו שהם ראשי‬
‫העם‪ .‬ז[‬
‫ובשם מהראד׳׳ב כ ת ב ‪:‬‬
‫יחיד‬
‫מומתה לא נרע מאפוטר!פוס שמנוהו בית דין ח[ וסברא זו נראית מכרעת להלכה‪.‬‬
‫א[ היא״‪ :‬בתשומת כלל ס״ה סי׳ כז‪ ,‬הרמ״א חו״מ סי׳ ר״ן סעיף א‪ /‬והשובות‬
‫מהרשד״ס חו״מ סי׳ תר״ד‪ .‬ב[ גיעין לז‪ ,‬וב״ק לז‪ .‬נ[ שיטה מקובצת בשם המאירי ב״ק לז‪.‬‬
‫ד[ לעיל במבוא פרק ל‪ .‬ה[ חק״ל תי״מ ח״א סי׳ כ׳׳ו‪ .‬ו[ שו״ע חו׳׳מ סי׳ כ״ג‪ .‬ז[ כנה״נ חו״מ‬
‫סי׳ ר״ץ הנה״ע ס״ק מ׳׳ז וקנ״ד‪ :‬ח[ כנה״נ שס ס״ק י׳‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫שער א‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אפוטרופסית בית דין‬
‫בית דין מומחים ונבחרי הצבור הם אביהם של היתומים שבקהלתם‬
‫ועליהם החובה והזכות לפקח ולמנות‬
‫אסוטרוססים נם על נכסי יתומים הנרימ‬
‫בסביבותיהם בערים או כפרים שאין בהם בית דין מומחה קבוע א(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫על יתומים‬
‫אין בית דין שבעיר או קהלה אחת רשאי להזדקק למנות אפוטרופוס‬
‫בעיר אחרת שיש בה ביד קבוע‪ ,‬שבייד‬
‫שהם ונכסיהם נמצאים‬
‫הממונים בכל עיר ועיר הם המה לפי תפקידם אבי יתומים כ[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫הרשות בידי פרנסי הקהל לתקן שמנוי אפוטרופסי בית דין ופקוח על‬
‫מעשיהם וחשבונותיהם יעשה על ידי בית דין ופרנסי הקהלה שהם נבחרי הצבור‬
‫וכן נהגו בכמה קהלות ישראל נ[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫על יד בית דין צדק‬
‫יודעי דרכי המסחר והנהלת‬
‫שבכל‬
‫קהלה‬
‫מאנשים‬
‫יתכונן ועד מיוחד‬
‫ולבקר‬
‫הנכסים‪ ,‬לפקח על פעולות האסוסרוססים‬
‫חשבונוחיהם ז[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בחקת כנסת ישראל נתנה ממשלת ארץ ישראל סמכות האסוסרופסות‬
‫על נכסי יתומים ונעדרים מהארץ ללשכות הרבנות שבארץ‬
‫ל א מ ר ‪ :‬כל לשכת‬
‫ר ב נ ו ת תשמש בית דין רבני ממדרגה ראשונה וכוי כל בית דין כזה יהא כחו‬
‫יפה‪ ,‬בהםלכו בדעת ועד הקהלה ובהםכסת כל הצדדים הגוגעים בדבר באפן חקי‬
‫ל מ נ ו ת אפוטרופסים על נכסי יתומים קטנים ונכסי אנשים שהם נעדרים מהארץ‬
‫שחם חברים לקהלה ה[‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫לא אמרו מעםידים‬
‫דין‪ ,‬אבל אס ראו‬
‫אסוסרוסוס‬
‫בית דין שלא‬
‫לנכסי יתומים אלא להקל על בית‬
‫לסנות אפוטרופוס ויחפשו הם עצמם אחר‬
‫זכות היתומים אין לך אפוטרופוס טוב מהם י[‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫כשנזקקים בית דין לחלוקת הירושה בין היורשים‬
‫לקטנים‪ ,‬וכן כשנזקקים לטעון לזכות‬
‫לחעסיד‬
‫אפוסרוסוס‬
‫כדי‬
‫שלא‬
‫היתומים‪ ,‬יש אומרים‬
‫יהיו‬
‫נראים‬
‫כעורכי‬
‫ולברר חלק יסד‪.‬‬
‫שצריכים בית דין‬
‫הדיינים‬
‫ז‬
‫(‪.‬‬
‫וכן‬
‫ראוי להורות‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫על כל בית דין בקהלתו לבקש הדרך היותר‬
‫נאותה‬
‫טובה וישרה‬
‫וישרה לזכות היתומים‪ .‬ואינו רשאי להסטר מחובתו זאת באומרו‪ :‬הקולר תלוי‬
‫א[ ש״מ ב׳׳ק לז משס מהר׳׳מ מסרקסטה ‪ :‬והיכא להיו בעיר ‪:‬אי; בה ביה דין קביע‬
‫או כפר קסן נראה לומר שבי״ל הקבועים בכל מקוס הס הס אבי יתומים‪ .‬ב[ היא״ש בתשוביהיו‬
‫כלל פ״ד כתב ‪ :‬בי׳׳ד הממונים בכל עיר הס אבי יתומים‪ ,‬ימזה יוצא שאין בי״ל עיר אחרת‬
‫רשאי להזדקק‪ .‬ג[ ראה אוצר השטרות להר״א גולאק ד׳ יי‪ 1‬שטר קנ״ה יד׳ דיז שסר קנס‬
‫ה[ חקה‬
‫ד[ טי״ז יו׳׳ד סי׳ רנ״ה סק״ה‪.‬‬
‫מהפחקת טופסי שטרות מהר״ש יפה‪.‬‬
‫כנסת ישראל סרק מועצת הרבנית סע ף ר‪ .‬י[ הדמ סי׳ ק״י סעיף יא‪ .‬ז[ רמ׳׳א בהו״מ‬
‫כי׳ ר״ן סעיף א‪.‬‬
‫סרק‬
‫א‪.‬‬
‫בית דין למנוי‬
‫נ‬
‫אפוטרופוס‬
‫ע ל אפוטרופוס שמנה המוריש א[‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫כל בית דיןיבקהלתו הוא מפקח על הנהגת האטוסרופםים‬
‫על ידו או שהתמנו על ידי צואת המוריש‪ ,‬ולהם הזכות והחובה‬
‫הנמנימ‬
‫כל‬
‫לפטר‬
‫אפוטרופוס שנתמנה על ידם כשהוא מעורר חשד בהנהגתו‪ :‬שהוא מבזבז נכסי‬
‫יתומים‬
‫או שהוא מוציא לכלכלתו ופרנסתו הוצאות יתירות על מה‬
‫לתועלתו‪.‬‬
‫שהוא אמוד בהם ג[‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫בית דין מסלקים כל אפוטרופוס‬
‫לחם בעדים שהוא‬
‫מצד המוריש‪ ,‬אם ה ת ב ר ר‬
‫ממונה‬
‫או ששנה דרכו להיותו‬
‫מבזבז נכסי יתומים ומססידם א(‪.‬‬
‫זולל וסובא‪ ,‬והולך בדרכי חשך ב ( או שהוא פרוץ בנדרים ובאבק גזל‪ .‬וכל דברים‬
‫ז‬
‫אלו‬
‫לראות עיניהם של בית דין בכל מקום‪ .‬שכל בית דין ובית דין‬
‫מסורים‬
‫הוא אביהם של יתומים ג[‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫חובת‬
‫נכסי‬
‫בית דין‪ ,‬בתר אביהם של יתוסים‪ .‬לפקח על שלמות‬
‫יתומים ועל השבחתם‪ ,‬ולכן אם ראו שהאסוסרופוס הלוה מעות יתומים לאחריס‬
‫ליחומים‪ .‬דמאחר שיכולים‬
‫שלא היה לו להלוות‪ ,‬מוציאין מיד הלוה ומחזירים‬
‫ל ס ל ק האפוטרופוס‪ ,‬כל שכן שמוציאים סיד הלוה שבא מחמתו י[ או שמחייבים‬
‫א ת האפוטרופוס לשלם מדין פושע ה[‪,‬‬
‫יד‪.‬‬
‫אפוטרופוס שאינו מעסיק גכםי יתומים‬
‫ליתומים אחת אחת באופן דמכליא קרנא‪ .‬מםלקיס‬
‫להרוחתם‪,‬‬
‫אותו‪.‬‬
‫אלא‬
‫מאכילם‬
‫אם לא‬
‫שעושה‬
‫זאת לתועלת היתוסים כגון ‪ :‬שאינו מוצא במה להעסיקם או שאינו מוצא איש‬
‫נאמן למוסרם בידו בתורת עםקא קרובה לשכר או הלואה בסוחה ז[‪.‬‬
‫א(‬
‫עדים‬
‫באו‬
‫אותו‪,‬‬
‫שהוא‬
‫מפסיד‪ ,‬ואף לפי דעה זאת הואיל ואם יתבדר בעדיפ שהפסיד נכסי‬
‫מםתברא שתייביס לפקת על‬
‫להכנתם‬
‫על‬
‫ר מ ״ א כ ת ב ה[‬
‫בתנה ויש תולקימ‬
‫של‬
‫דאף‬
‫כשמגוהו‬
‫ב י ת דין אין‬
‫מסלקים אותו אלא אמ כן‬
‫בית דין שהם‬
‫האפוטרופוס‬
‫אביהם של יתומימ‬
‫שלא יבוא הדבר לידי כך‪ ,‬ומכל‬
‫ואחראיפ‬
‫גפ על מעשה אטוטרוםופ‬
‫היתופיס‬
‫מקים‬
‫מסלקים‬
‫ד ב ר זה‬
‫המתמנה או‬
‫םסור‬
‫מתאשר‬
‫ידם‪.‬‬
‫ב(‬
‫הכתוב‪:‬‬
‫זו היא הנירסת הנכונה לדעתי‬
‫העוזבים ארחות יושר ללכת בדרכי‬
‫שיש‬
‫שהולך‬
‫באר‬
‫הגולה‬
‫שכל‬
‫חשך‬
‫הנהגה בלתי מוסרית נ ק ר א ת ‪ :‬הליכה בדרכי חשך‪ ,‬מ ל ש ץ‬
‫) מ ש ל י ב׳ יג(‬
‫ו ב ל ש ץ זה‬
‫בדרך רעה וכדרשתם‪ :‬ולחשך קרא לילה אלו מעשיהם של‬
‫שגורם‬
‫בדרכי‬
‫מ ש ת מ ש י ם רז׳יל ל כ נ ו ת‬
‫רשעים ואין‬
‫כל‬
‫נ ר ך איםוא להגהת‬
‫ח ש ד ו[‪.‬‬
‫ב[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ה׳‪ .‬נ[ שו״ע חוימ‬
‫א[ חשו׳ מהרשל׳׳ס חו״מ סי׳ תל״ד‪.‬‬
‫ה[ רמ״א שס סעיף ה׳‪ .‬ו[ באר הגולה שם‪ .‬ז[ באר‬
‫‪ [7‬חו״מ שם‪.‬‬
‫שם סעיף ר‪.‬‬
‫היסב שם ס״ק ז׳‪.‬‬
‫ד‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין על קטנים בחיי הוריהם‬
‫בית דין מומחה ונבחר שבעיר או במחוז‪ ,‬הוא אביהם של ילדים קטנים‬
‫א‪.‬‬
‫גם כשהוריהם קיימים‪.‬‬
‫הלכך קטנים שנפלה להם ירושת מבית אבי אמם‪ ,‬או שנתן להם אביהם‬
‫מתנה‬
‫בחייו‬
‫גמורה‬
‫וחלוטה‬
‫ופירותיה‬
‫גופה‪.‬‬
‫וכן אחרים שחבלו‬
‫בחייו א[‪,‬‬
‫בקטנים או האב עצמו שחבל בבנו הקטן‪ ,‬והתחיבו לשלם להם דמי נזקם נ(‪ .‬בכל‬
‫א ל ה בית דין הס אפוטרופסי הקסנים‬
‫ברכושם‪ .‬וממנים עליהם אפוטרופוס א ת‬
‫אביהם‪ ,‬או אחרים לשמור ולפקח על רכוש הקטנים שלא יאבד ושלא יכלה א(‪.‬‬
‫אפוםרוסום על‬
‫ב‪ .‬בית דין ממנים‬
‫קסנים בחיי הוריהם‪ .‬למכור‬
‫נכסי‬
‫א ת נכסיהם ולשום אותם בדמים מעולים ג[‪ .‬אם יראו צרך במכירה זו‪.‬‬
‫קסגים‪ .‬גם לענין‬
‫ג‪ .‬ב י ת דין הוא אביהם של‬
‫גדולס‬
‫טסולם וחנוכם‬
‫התרבותי‪ ,‬וחייבים לפקח על גדולם וטפולם בגוסם‪ .‬ועל תרבותם וחנוכם הנפשי‪,‬‬
‫לכן במקדה של גרושין בחיי אביהם‪ ,‬או יתמות אפילו מאחד מהוריהם‪ ,‬רואים‬
‫ב י ת דין הטקום הסוב ביותר לםסולם הבריא ותרבותם הדתי והמוסרי של הילדים‬
‫א צ ל אחד םההורים‪ .‬או אפילו אצל אחרים‪ .‬שיוחר ממה שחייבים ב י ת דין לפקח‬
‫ע ל ממונם חייבים לפקח על גופם ונפשם שלא יחלו ולא יצאו ל ת ר ב ו ת רעה‪.‬‬
‫א ל א יהיו בריאים וגדלים בדרך טובה וישרה ב(‪ .‬בעיני אלקים ואדם‪ ,‬ונאסנים‬
‫ל ת ו ר ת ה׳ וישראל עמו‪.‬‬
‫א ( ב ג מ ׳ ו כ ן בשו׳״ע נ א מ ר ‪:‬‬
‫החובל בבניו הגדולים‬
‫א ם אינם‬
‫סמוכים על‬
‫מיד‬
‫שלחנו נותן ל ד ם‬
‫ו א ק ט נ י ם י ל ק ח ב ה ם ק ר ק ע ב נ ז ק ן ‪ ,‬מ ז ה מ ו כ ת ש ר כ ו ש ה י ת ו מ י ם ע ו מ ד ת ח ת א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ביוז ד י ן ש ה ם ה ש ו פ ט י ם ‪,‬‬
‫וזחו דקדוק לשון‪ :‬ילקח ק ר ק ע בנזקן מ ש מ ע שאין ה א ב רשאי לקחת ק ר ק ע כטוב‬
‫עמ׳׳י‬
‫קרקע‬
‫לזכותם‬
‫הוראות ב י ת דין לזכות‬
‫אלא‬
‫בהוראת בית‬
‫ב( ו מ ה ר ש ד ׳ ׳ ם‬
‫אדראה‬
‫ממנה‬
‫ואקוחם‪.‬‬
‫ב ת ש ו ב ו ת י ו ד[ כ ת ב ב ש ם‬
‫הומב׳׳ן‪ :‬ולעולם צריך‬
‫לדקדק‬
‫בדברים אלה‪ ,‬א ח ר מה‬
‫כשאביו ע נ י משום שאין האיש יכול ל פ ק ח ע ל הילד התולה כ מ ו א ם א מ ו ומסיק כללא דמילתא‬
‫תלוי‬
‫בראות ב י ת דין‬
‫והוחזקה ה א • למרוצת‬
‫באיזה מקום י ש תקנה לילד יותר‪ ,‬וכן ם ס ק‬
‫מוציאים‬
‫אותה‬
‫בלבד א ל א א א י ל ו א י ן ש ם ק ר ו ב י ם ב י ת ד י ן‬
‫בידה‬
‫ינאו לתרבות‬
‫ומעמידים‬
‫אביהם של‬
‫בבית אאד מ ה כ ש ר י ם כ ס י ר א ו ת ע י נ י ה ם ו ק י ו מ א ו נ ם ‪,‬‬
‫שלא‬
‫לעשות‬
‫ברכוש‬
‫ב ע י נ י ב י ת ד י ן ב כ ל מ ק ו מ ש י ש ב ו י ו ת ר ת י ק י ן ל י ת ו מ י ם עי״ש‪ ,‬ו ה ר ד ב ״ ז ה[ פ ס ק ל ח ש א י ר ה ב ן ב י ד‬
‫א מ אמו‬
‫אכל‬
‫דין‬
‫הילדים‪ ,‬מכאן‬
‫שאין ההורים זכאים‬
‫בעיניו א ל א ילקח‬
‫בניהם‬
‫בהם‬
‫אפילו‬
‫במי‬
‫אותה ביד‬
‫יתומים וחייבים‬
‫ואם חייבים‬
‫שגרש אשתו ויש ל ו‬
‫בת‬
‫א ב י ה א ו ק ר ו ב י ה ‪ ,‬ו ל א זו‬
‫להוציאם מ ע ם א מ מ ולהםקידמ‬
‫לפקת על‬
‫ממונם כל שכן על‬
‫עצמם‬
‫רעה‪.‬‬
‫א[ בית יוסף חו״מ כי׳ ר״ן בשס הריטב״א‪ .‬ב[ ב״ק כ ‪ /‬יהי״מ כי׳ הכד‪ ,‬סעיף ז׳‪.‬‬
‫ג[ נימין מ׳‪ ,‬ותד״ה וכתב ליה‪ ,‬שרע יי׳׳ד כי׳ לס״ז סעיף ג׳‪ .‬ד[ תשיבית מהישד׳ס אה׳׳ע‬
‫הי׳ ר‪,‬כ״י‪ .‬ה[ תשובות הלדב״ז ה׳׳א כי׳ דס״ג יסי׳ ש״ס יכתתי תשיבה אה׳׳ע סי׳ כ׳׳ב כ‪7‬׳י‪.‬‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫הפרשת צדקה ותרומות מנכסי יתומים‬
‫א‪.‬‬
‫בית דין בתר אביהם של יתומים או אפוטרוםסם פוסקים צדקה מנכסי‬
‫יתומים קסנים כדי ל ת ת להם חשיבות ושם טוב בקרב הצבור‪ .‬שבהשתתסותם במעשה‬
‫צדקה צבורית‪ .‬נעשים חשובים ובעלי שם טוב בצבור‪ ,‬ומכובדים בעיני עצמם א(א(‪.‬‬
‫סוסקים ב י ת דין או אפוטרוססם קצבה שנתית קבועה לפרנסת קרוביהם‬
‫ב‪.‬‬
‫שהיו נתמכים‬
‫ממורישם‬
‫במדה זו שאם לא‬
‫בחייו‪ ,‬ושהם עניים‬
‫יתמכו‬
‫בחם‬
‫ירעבו או יחזרו על הפתחים‪ ,‬ויהיה גנאי ליתומים שקרוביהם יבואו לידי מדה‬
‫זו הלכך פוסקים על נכסיהם צדקה קצובה לםדנםת קרוביהם ב(‪ .‬כדי למנוע‬
‫זלזולם ולהגדיל כבודם‪.‬‬
‫ג‪ .‬ב כ ל דברים אלה צריכה זהירות וריקנות מדובה שלא לסכן על ידי כך‬
‫ושלא‬
‫מעמדם הכלכלי של היתומים‬
‫להרעיבם או להמעיט א ת הוצאות חנוכם‬
‫ה ד ת י המדעי והאומנותי‪.‬‬
‫ד‪ .‬ב י ת דין מוסמך להפקיע רכושם של יתומים בתבואות שדותיהם ומקנה‬
‫צאניהס‪,‬‬
‫להאפוטרופום כדי שיעשר מהם תרומות ומעשרות ומעשר‬
‫להקנותו‬
‫בחמה‪ ,‬שאין מאכילים א ת היתומים ד ב ר איסור ז אבל אין מ ע ש ר י ם ותורמים כ ד י‬
‫להניח סרות מתוקנים‪ ,‬א ל א מוכרים אותם בטבלם ל[‪.‬‬
‫ה‪ .‬וכן עושין ל י ת ו מ י ם הקטנים לולב וסוכה ו צ י צ י ת ו ש ו פ ר וספר ת ו ר ה‬
‫ותםילין ומזוזות‬
‫כללו ש ל ד ב ר כל מ צ ו ת עשה ש י ש לה‬
‫ומגילה‪,‬‬
‫ק צ ב ה בין‬
‫שהיא מדברי תורה או מדברי סופרים עושין להם אעם״י שאינם חייבים במצוד‪,‬‬
‫מ כ ל אלו המצות כדי לחנכם במצות שכן ב י ת דין‬
‫או‬
‫אפוטרופםם מצווים‬
‫בחנוך היתומים בתלמוד תורה ומעשה המצות י[‪.‬‬
‫ה א פ ו ט ר ו פ ו ס א ו ם ר ש א י נ ו חפץ‬
‫שיצא ל ה ם ע ם ס ו ב אין כוםין אותם‪ ,‬וכן‬
‫א( ו ה ש ״ ך ב! כ ת ב ש א ם‬
‫מתבו חב״ת והש״ך ג[ שיחומים ב נ י בעלי ש א ט ו ב ‪ ,‬א י ן פ ו ס ק י ם‬
‫מסתבר לע״ד‬
‫שהרי בית דין הם‬
‫אשיבותם‬
‫וכבודם‬
‫אביהם ש ל יתומים ו כ ל מ ה שיראה‬
‫בחברתם הצבורית הוא עשוי‬
‫לאחשובינהו יותר‪ ,‬אין זה‬
‫בעיניהם לעשות לטובת‬
‫ומקובל ואין‬
‫האפוטרופוס יכול‬
‫היתומים ותועלתם‬
‫להנדיל‬
‫להחננד או לא‬
‫להשמע‬
‫להוראותיהם‪.‬‬
‫ב ( ע י י ן בש״ך ד [‬
‫ליתומים‬
‫הלכך‬
‫ולע״ד נ ר א ה‬
‫ק ט נ י ם שהם נ מ צ א י ם ב ח ב ר ת ם‬
‫מוציאימ‬
‫מהיתומים‬
‫לצדקה‬
‫שמצב דלותם‬
‫של‬
‫הקרובה והמשפחתית‪.‬‬
‫קרובי‬
‫היתומים‬
‫גורם להם‬
‫ודומה לתרומה ומעשר ש ה ם‬
‫גנאי‬
‫תכוף‬
‫צורך השעה‪,‬‬
‫זו‪.‬‬
‫א[ הו׳׳מ סי׳ ר״ץ סעיף ט״ו‪ ,‬ויו״ד פי׳ רמ״ח‪ .‬ב[ ש״ך ‪ :‬ס סק״ה‪ .‬י[ ס׳׳ק ו׳‪.‬‬
‫[ שם סין״ס‪ .‬ה[ חו״מ נ״ד‪ ,‬תד׳ה היה מעשר וחו׳׳מ סי׳ ר״ן סעיף ט‪ .‬ו[ חו״מ כס סעי׳ כיי‪.‬‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין לאשר• ובנים עזובים מאבותיהם‬
‫כל בית דין בקהלתו הוא אפוטרופוס על נכסיו של םי שנסע מעידו‬
‫א‪.‬‬
‫למקוס רחוק ולא מנה אפוטרופוס‪ .‬או שלא הניח כל מקור פרנסה לאשתו ובניו‪,‬‬
‫וכן על שבוי שהוגלה מעירו למקום אחר או בורח מפני סכנת נפשות‪ ,‬ובתקף‬
‫סמכותם המשפטית פוסקים‬
‫מזונות‬
‫ופרנסה לאשתו‪,‬‬
‫ויורדים לגכםיו ומוכרים‬
‫למזונות אשתו ופרנסת בניו‪ .‬אפילו לא שמעו בו שמת‪ ,‬ואין מחשבין עמה על‬
‫מעשה ידיה‪,‬‬
‫ולכשיבוא‬
‫בעלה אם מצא מעשה ידיה הרי הם שלו‪.‬‬
‫ב‪ .‬הפקיד נכסיו וממונו ביד אחרים וצוהו שלא ל ת ת לאשתו ובניו‪ ,‬אין שומעים‬
‫ל ו אלא מוציאים מיד הנפקד למזונותיהם‪ ,‬ולא עוד אלא שאם החזיר הנפקד‬
‫הנכסים שבידו אחר שתבעוהו לדין‪ ,‬חייב לשלמ מכיסו דמי שוויו של הפקדון‬
‫שהיה בידו‪ .‬אבל אין מוציאין נכסים שהם ביד אחרים כשיש נכסים בני חורין‬
‫ו ל ע ו ל ם אין מוציאים נכסים השאולים או שכורים ביד אחרימ בטרמ יכלה זמן‬
‫השאלתם או שכידותם א[‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫לחקור‬
‫כשיפםקו בי״ד מזונות לאשר‪ .‬ובנים מנכסי אביהם שלא בפניו‪ ,‬צריכים‬
‫ולהודע שלא השאיר להם כדי מזונותם לפני נסיעתו או שאיגו שולח‬
‫ל ה ם מזונות‪ .‬וגם אחרי זאת אין מוכרים למזונות אלא בכדי שיזונו מהם במדד‪,‬‬
‫©ספיקה לזמן של ששה חדשים ולא יוחד‪ ,‬ובמדד• מצומצמת ל ה ס פ ק ת מזונותיהם‬
‫כ פ י ח ר נ ל ס א(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫וכן מוציאים מנכסי מי שהוא במדינה אחרת כל הדרוש להוצאות‬
‫ת ל מ ו ד תודה וחנוך בניו במצות ואומנות‪ ,‬שדברימ אלה המ חובת האב לבניו‪.‬‬
‫י‬
‫ו מ ג ב י ם חובו זה בדיינימ ב(‪.‬‬
‫א( בדין זה נאמר‪ :‬ב[ אין םוםקיס מזוגית לאשה אלא ג׳ הישים אחדי נםיעת בעלה‪ • ,‬ח ז ק ת אין‬
‫* ד ם מנית ביתו ריקם‪ ,‬ונראה לעיר שבזה׳׳ז שאין דרכם של בני אדם לאבוד מזונות בבית‪ ,‬אלא קינים‬
‫יוכל יום יומ אין דין זה נוהג‪ ,‬תדע שתרי כתב‬
‫‪ pa‬הב״י בשם הריטב׳יא ג[ שאם י‪1‬א למקום קרוב ע י מ‬
‫• ח ז ו ר לאלתר ונתעכב שם‪ ,‬פוסקים לה מזונות לאלתר‪ ,‬וכ׳׳כ משם המרדכי שאמ הלך בעלת מ ת ו ן קטמה‬
‫ינתכוין לעגנה היא נאמנת ליטול מזונות לאלתר ‪ p i‬פפק רמ״א ד[ הא למדת שדין זה תלוי בשקול דעתו‬
‫‪r‬ל‬
‫חשוםט‪ ,‬וכל שמתברר לו שאשתו נ ר י כ ח לסזונות פוסקים לה ויורדים לגכפיו של בעלת‪ ,‬והוא הרץ‬
‫• פ ר נ ס ת מבנים‪ ,‬אפילו גדולים סבני שש‪ ,‬שחרי פסק רם׳יא ה[ שאם התחיל לזונם זנים אותם מנכםיו שהרי גלת‬
‫זיעתו במעשיו שהוא רובה שיתפרנסו בניו מנכפיו עד שיגדלו הלכך בימינו שאין לך אדמ מן תישוב שאינו‬
‫»מרנם בניו ובנותיו ומלסדם םדע ודרך א ‪ p‬פוסקים מזונות לבניו ובנותיו שלא בפניו וםנבים אותם מנכסיו‪.‬‬
‫כ( בפתחי תשובה ו[ משפ חבית מאיר כ ת ב ‪ :‬דמכל מקומ שוכרימ מלמד לבניו מנכסיו אפילו אינו‬
‫* מ ו ך ‪ ,‬וחכי מסחברא שהרי חיוב חאב ללמד תורה לבנו ז[ אינו מגבל בזמן ואינו מדין ‪1‬דקח אלא מחיבתו‬
‫» ת ר אב עפ״י מעות התורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם הלכך דינא הוא‬
‫שמוניאים כל‬
‫הדדי*‬
‫• מ ל ו י חוב זא מנכסיו שלא בפניו‪ ,‬והוא הדין שמוביאיס מנכסיו ללמדו אומנות שכשם שהאב חייב ל ל מ ד‬
‫שת בנו תורה חייב ללמדו אומנות ח[ ומםתברא שבכלל אומנות הוא גם מדע כגון חשבון וכדומה מתלמידיו!‬
‫תםדעיים האליסנטרייס שיש בחפ ברך לחיי החברה לפי רמת תרבותה‪ ,‬וכל אלו םוביאים בדיינים ס ד ץ‬
‫* ר י ע ת חוב‪.‬‬
‫ד[ שם סי׳ ע׳ סעיף ה׳‪.‬‬
‫נ[ בית יוסף שס‪.‬‬
‫ב[ שם‪.‬‬
‫א[ אה״ע סי׳ ע׳ סעיף ה׳‪.‬‬
‫י‬
‫ח[ שס ל‪:‬‬
‫ו[ פתחי תשובה שם פ״ק ג׳‪ .‬ז[ קילושץ כס‪:‬‬
‫‪ [0‬שם סי׳ ע״א סעיף ב׳‪.‬‬
‫שער‬
‫ד‪.‬‬
‫ז‬
‫א‪ .‬ז ו ם י ט ר ו פ ם ו ת ב י ת ד י ן‬
‫בית דין מםנים אפוטרופוס על נכסיהם של חרש ושוטה‪ ,‬לנהל ולהשביח‬
‫נכסיהם‪ ,‬לפרנסם מפירותיחם או אפילו מהקרן אם לא יספיקו סירותיהם‪ ,‬ולשמור‬
‫א ת הנכסים לזכות יורשיהם אחריהם‪ ,‬שהואיל ואלה אין להם דעת לשמור עצמם‬
‫נעשה בית דין עליהם כאביהם א[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫כשמסנים אפוטרופוס עליהם‬
‫פוםקין בית דין להוציא‬
‫מנכסיו על‬
‫ידי האפוטרופוס ‪:‬‬
‫א‪ .‬מזונות ופרנסה ותכשיטין לאשתו כראוי לפי רכושו ומעמדו המשפחתי כ[‪.‬‬
‫ב‪ .‬מזונות ולמוד תורה ואומנות ומדע לבניו ובנותיו נ[‪.‬‬
‫ג‪ .‬צדקה לעניים או לצבור לסי מה שהוא ראוי ל[‪ .‬שנוח לו לאדם שיעשה‬
‫מצוה בממונו שהוא משועבד לדברים שבצדקה‪.‬‬
‫ד‪ .‬נעדר אחד מהיורשים ולא נודע מקומו‪ ,‬ממנים בית דין את אחד מיורשי‬
‫נ ח ל ה זאת לאפוטרופוס ב ת ר נאמן עד שיודע מקומו של הנעדר אם הוא בחיים‬
‫או מקום יורשיו אחריו ה(‪.‬‬
‫ה‪ .‬בית דין כופין האב לזון את בנו העני ואפילו הוא גדול‪ ,‬יוחד מ ש א ר‬
‫עשירים שבעיר‪ ,‬והוא הדין לשאר קרובים‪ ,‬וכל הקרוב‬
‫הקרוב קודם‬
‫בכפיה‬
‫זאת י[‪.‬‬
‫ג[ שס סי׳‬
‫ב[ אה״ע פי׳ ע׳‪.‬‬
‫א[ חו״מ םי׳ רל״ה סעיף כ׳ וסי׳ ל״ז סעיף כז‪.‬‬
‫ה[ שדת מהר׳׳ס‬
‫ד[ רמב׳׳ס וכ״מ ה׳ נחלות פי״א ה׳ י״א‪.‬‬
‫פ׳׳א‪ ,‬ועיין לעיל סעיף ג׳‪.‬‬
‫ו[ יו״ל סי׳ דנא סעיף ד‪ .‬וסי׳ רנב סעיף יב בהגה‪.‬‬
‫הארובה סי׳ נז‪.‬‬
‫ח‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין על הקדשות וצדקה לעניים‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫בית דין בעירו הוא‬
‫אסוסרוסום על כל נכסי הקדש ל ד ב ר י ם של‬
‫ח ס ד וצדקה‪ ,‬תלמוד תורה וחנוך‪ ,‬בתי כנסת ובתי מדרש לתורה ותפלה‪ .‬ומחובתו‬
‫למנות אסוטרוססים או‬
‫לאשר‬
‫אפוסרוםסי‬
‫המקדיש‪ ,‬ולסקח‬
‫על‬
‫נכסים‬
‫אלה‬
‫שלא יכלו בגוסס‪ ,‬ולהכנסת סירותיהם וחלוקחם לחעודחם בדרך הסובר‪ ,‬והישרה‬
‫ביותר‪ ,‬ובהתאם לרצון המקדישים‪ ,‬וכלל אמרו רזיל ב ז ה ‪ :‬אגן )כלומר בית דין‬
‫בעידו( יד עניי אנן א[‪ ,‬זאת אומרת יד זוכה ושומרת כל נכסי עניים לקיומם‪,‬‬
‫הרוחתם וחלוקת פרותיהם‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫מדת הדין מחייבת למנות לא סחות משלשה אסוטדוססים שכן צדקה‬
‫אינה מתחלקת אלא בשלשה כ[‪ ,‬ומכל מקום הרשות בידי בית דין למנות אסוסרוסם‬
‫יחידי בהמלכו עם ועדי הקהלות אם יראו צרך ותועלת בכך‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫בדבר המלך במועצתו ‪ :‬נאמר בתי הדין של רבני העדה‬
‫יהיה להם שפוט מקיף על כל העניגים הנוגעים ליסוד או להנהלה‬
‫היהודית‬
‫פנימית של‬
‫הקדשות או הפרשות לצרכי דת שנעשו בםני בית דין הרבנים עסיי ת ו ר ת ישראל נ[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫הקדשות‬
‫מועצת הרבנות‬
‫צדקה‬
‫הראשית‬
‫יהודים שרוב‬
‫ולשכות‬
‫הרבנות‬
‫רשאיות‬
‫לפקח‬
‫על‬
‫מנהליהם או נאמניהם מבקשים פקוח כזה או‬
‫•מסכימים לוד[‪.‬‬
‫ולתכלית זו יוכלו למנות ועדות שחבריהן‪ ,‬כולם או מקצתם יהיו אנשים‬
‫שאינם רבנים‪.‬‬
‫א[ בבא קמא‬
‫עניים ס״ט ה׳׳ה‪ ,‬יו״ד‬
‫סימן ‪ LIII‬ססקא ‪.2‬‬
‫לינואר ‪ 1928‬סרק ב‪.‬‬
‫ד׳ לו‪ :‬כוש״ע ירד סי׳ רנ״ח ס״ח‪ [3 .‬נתרא ח ‪ :‬רמב״ס מה׳ מתנות‬
‫נ[ דבל המלך במועצתו על פלשתינה א ת סראל ‪1982‬‬
‫סי׳ מ׳׳ו‪.‬‬
‫ד[ חקה כנסת ושראל שהתפרסמה בעתין הרשמי נליץ ‪ 202‬מיום אי‬
‫סעיף ‪ 10‬פסקא ב—נ‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫שער‬
‫אפוטרופסות בית דין על נכסים עזובים מבעליהם‬
‫פרק א‪.‬‬
‫נכסי‬
‫א‪.‬‬
‫פקדון‬
‫כל בית דין בעירו ובמקומו‪ ,‬מצווה לפי תפקידו‬
‫עזובים מבעליהם שאינם יכולים‬
‫לשומרם‬
‫לשמור על נכםים‬
‫בעצמם או על ידי שלוחם או באי‬
‫כחם‪ ,‬שכל נכסים אלה הם כאבודימ מבעליהם ונמצאים‬
‫ביד בית דין ועליהם‬
‫למנות‬
‫גאמגיס‬
‫לקיים‬
‫אבידה‬
‫מצות השבת‬
‫לבעליהם א(‪ ,‬או‬
‫אפוטדופסים‬
‫ת ח ת פקוחם והוראותיהם‪.‬‬
‫המפקיד אצל חברו כסף או כלים והלך בעל הסקדון למדינת הים‪ ,‬והנפקד‬
‫ב‪.‬‬
‫רוצה לפרש בים או לצאת בשיירא‪,‬ואי אפשר לו להוליך א ת הסקדון אחו שהוא ירא‬
‫שמא יארע לו אונם ויהיה חייב באחריותו‪ ,‬וכן אי אפשר לו למסור א ת הפקדון‬
‫ביד אחר לפי שאין הוא נפסד מאחריותו אפילו אמ ימסרנו לשומר שהוא מעולה‬
‫א(‬
‫להשתדל‬
‫בנכסים‬
‫הרא׳יש ז׳׳ל כ ת ב ‪ ,‬כ י ה י כ י ד ל נ ב י‬
‫בתקנת השבוי‬
‫ס י ת ת חייב הנפקד לתשתדל בתקנתם‪ ,‬כן חייבין בית דין‬
‫ל ה ו ר י ד ק ר ו ב ל נ כ ס י ו א[‪,‬‬
‫א ל ו ה י א פ ר י ן ח ש ב ת א ב י ד ה ‪ .‬והב׳׳ח ד[‬
‫ו ה ר ם ב ״ ם ז׳יל ב[‪.‬‬
‫הסביר הדבר וכתב‬
‫ושו״ע ג[‬
‫ומעמא‬
‫כתבו‪:‬‬
‫חובת‬
‫בית‬
‫דמילתא‪ :‬דהוה ליה‬
‫דץ‬
‫השבת‬
‫אבידה דמאי שנא חפץ תאבוד‪ ,‬ואפי׳ אבידת ק ר ק ע כדלעיל )רסא(‪ .‬ומאי ש נ א כשהבעלים אבודים מהנכסים ? ר ע ל‬
‫כל‬
‫ישראל מומלת המבוה לימפל‬
‫ולי‬
‫נראה לומר בטעמה של הלכה זאת ‪:‬‬
‫ולהקנותו‬
‫באבידה זאת והלכך מוטל על‬
‫בי׳׳ד‬
‫בתור שומרי‬
‫הבית דין לשקוד ב ת ק נ ת ו ונראים דבריו‪,‬‬
‫משפט‬
‫הם‬
‫לו‪ ,‬שכל קנין היחיד הוא נ ו ב ע מ ת ו ך המשפט‪ ,‬ואפילו נחלה הבאה ל ו ל א ד ט ק ר א ה ת ו ר ה מ ש מ ם‬
‫ש נ א מ ר ‪ :‬ו ה י ת ה ל כ ם ל ת ק ת מ ש פ ט ‪ ,‬א ר ע ה כ ל ה פ ר ש ה כ ו ל ה ‪ ,‬ל ה י ו ת ד י ן ח[‪.‬‬
‫יכולימ‬
‫לשמור את קנינמ‬
‫חיזרת‬
‫בעליהם‪,‬‬
‫זהו יסוד הדין של‬
‫נקראים‬
‫משיבי אבידה שכשם‬
‫קנינית‬
‫להועיא‬
‫קנין‬
‫מבווימ‬
‫להחזיק‬
‫קנין‬
‫היחיד‬
‫ש מ י ר ת ם ע ל ב י ת דין‪ ,‬ש ה מ ש ו מ ר י מ ש ט מ ‪ ,‬ל ש ו מ ר מ‬
‫אםוטרומסותם‬
‫ע ל נכסי יתוסים‪ ,‬והוא הדין ע ל‬
‫שמובא אבירה חייב להשיבה‬
‫םקנה לאדם זכות בעלות על‬
‫האבידה מיד מי‬
‫הלכך בכל מ ק ר ח שאין ה ב ע ל י ם‬
‫לבעליו‪ ,‬דאין‬
‫נכסים‬
‫בשלמותמ‬
‫עזובים וםםעם‬
‫שהוא מחזיק בה שלא‬
‫‪m‬‬
‫הגבהת המעיאה או כל פעולה‬
‫ד ב ר שאינו שלו ב ם ש פ ט ‪ ,‬כן ג ם ב י ת דין שהם שומרי‬
‫במשפט‪ ,‬ולהשיבה‬
‫לזכות‬
‫לבעליה‪ ,‬ומכלל‬
‫מ ש פ • מצווים‬
‫זח הוא ל ש ם ו ר א ת‬
‫היחיד מכל המסד וכליון כדין משיב אבירה שהוא חייב באחריות הפסדה של האבידה שבאה לידו‪.‬‬
‫א[ הרא״ש ב״מ סרק ה מ פ ק ד סי׳ יב‪ .‬ב[ ה׳ נחלות סרק י׳ ה״י‪.‬‬
‫סי׳ רצ״ג סעיף נ ‪ .‬ל[ ב״ח חי׳מ סי׳ רס״ה סעיף א׳‪ .‬ה[ ב״ב קי״נ ‪:‬‬
‫‪,‬‬
‫ג[ שר׳ח חריע‬
‫פרק א‪.‬‬
‫י‬
‫נ כ ס י םקדון‬
‫ממנו‪ ,‬ומקבל עליו שמירה מעולה יותר א[‪ ,‬ולכן אין לו תקנה להפטר מאחריות‬
‫שמירתו בסקדון זה אלא על ידי כך שיבוא ל ב י י ד וימסור את פקדונו בידם אבל‬
‫אין בייד מעכבין נסיעתו עד שיבא המפקיד שאין אוסרים את הנסקד במדינה זו‬
‫מפני פקדון של המפקיד שהלך ולא השאיר במקומו ב״כ לקבל את סקדונו כ(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫כשמוסר הנפקד את סקדונו ביד בית דין‪ .‬נזקקים‬
‫הפקדון אחרי שיוכחו דברי הנפקד‪.‬‬
‫בזהות‬
‫'מוסרים את הסקדון בידי מי שנאמן להם‪,‬‬
‫בית דין‬
‫הפקדון והכרחיות‬
‫לשמור‬
‫ושהוא יודע‬
‫לקבל‬
‫נסיעתו‪,‬‬
‫את‬
‫והמ‬
‫הפקדון‬
‫בשלמותו מכל ה פ ס ה ומוסרים לו הסקדון בידו לשומרו לזכות בעליו ‪ b‬באותמ‬
‫התנאים שהיו מופקדים בידי‬
‫ד‪.‬‬
‫הנפקד מבעליו א( ז(‪.‬‬
‫הפקדון שבידו באיזו חמורה‬
‫אין הנפקד רשאי להחליף או למכור‬
‫שהיא‪ ,‬או באיזו מחיר שהוא‪ ,‬ואעפיי שהפקדון‪ ,‬כגון הסירות או כלים ובגדים‬
‫וספרים שבידו‪ ,‬הולכים וחסרים ומתמעטיס‪ ,‬חסרון הראוי להם‪ .‬אולם אם חסרונו‬
‫הוא יותר מהרגיל להם בכל שנה‪ .‬ובעל הפקדון אינו בעיר כדי להודיעו מוכרן‬
‫בבי״ד אעפ״י שעדיין לא השתמש בהם ה[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫והרקיבו‬
‫היה הפקדון יין או דבש או סירות והיו מונחים בסלים או קנקנים‬
‫חפירות החמיץ היין והדביש הדבש‪ ,‬אעס״י שעומדים‬
‫בהפסדם ואין‬
‫ההפסד פושה בהם צריך למוכרם כדי להציל את הקנקנים והסלים מהפסד‪ ,‬אם אין‬
‫בעל הפקדון בעיר צריך הוא למוכרם בבייד‪ ,‬רוצה ל ו מ ר ‪ :‬בהוראותם וסקוחם‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אין הגםקד רשאי למכור או להחליף הפקדון שבידו אסילו אם יודע‬
‫בודאי שיאבדו םערכם לגמרי כגון חמץ בפסח ב(‪ ,‬או שיוזלו או שתפקיע אותם‬
‫המלכות‪ ,‬לפי שאפשר שיבואו הבעלים במועד שיוכלו להצילם‪ .‬אבל בהגיע‬
‫מועד‬
‫הסםדמ כגון שעה חמשית בערב פסח וכדומה לזה‪ ,‬צריך הנפקד למוכרם בפגי בי״ד ו[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫כל הפוכר פקדון על פי בית דין מוכר לאחרים ולא לעצמו מפני‬
‫ההשד‪ ,‬אבל הדמים יכול להשאירם בידו ולהשתמש בהם‪ ,‬ולפיכך משעה שבאו‬
‫א(‬
‫הלכה זאת נאמרה‬
‫במפקיר ו נ פ ק ו שסתמם הוא שומר חנם‬
‫השומרימ ‪ :‬שואל ושומר ש כ ר והשוכר‪ ,‬שאעפ״י שהמ נהנימ מפקדון זת‬
‫זה‬
‫ומסתנרא שהיא נוהגת גם נ ש א ר‬
‫בשמושו או‬
‫בשכר שמירתו אין‬
‫מחייב אותמ להיות א ס ו ר י מ במדינה זאת ע ד שיבואו בעלי הפקדון‪ ,‬ולכן מ ס ת ב ר א שבית דין יכולימ‬
‫ל מ ס ו ר א ת הםקדון באותם התנאים ש מ ס ר אותפ הנפקד‪ ,‬היינו‬
‫בשאלה שכירות א ו שמירה בשכר‪ ,‬ואפילו‬
‫אם‬
‫מכליא קרנא‪ .‬שמכוון שהוא מ ס ר א ת מ ק מ נ ו לשמירה‬
‫כל‬
‫זמן ש ל א יקח מ מ נ ו פקדונו חזרה‪ ,‬והוא הדין בשואל שאינו מ פ ס י ד כ ל ו ם וכל שכן כשהוא ס ס ר ו ביד‬
‫השוכר‬
‫שהוא נהנה בדמי השכירות‪ ,‬ואין‬
‫ב(‬
‫ואץ‬
‫בשכר‬
‫הרי שהוא רבה‬
‫להעלות שכר לשומר‬
‫ב ד י ך ל ו מ ר בשואל‪.‬‬
‫ל פ י מ נ ה ג נ ו בזמן זה ל מ כ ו ר א ת החמץ ע ל ידי‬
‫ה מ כ י ר ה מו‪1‬יאה ל מ ע ש ה א ת ה ח מ ץ מ י ד י‬
‫בית דין מ ו כ ר‬
‫אותם גם לפני‬
‫זמנו הואיל‬
‫ב ע ל י ו ב ש ע ה שיהיה מ ו ת ר לו‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ רנ״א סעיף סו‪ .‬ב[ חו״מ סי׳ רצ״נ סעיף ג‪ .‬ועיין סמ״ע שם כ״ק ז׳‪.‬‬
‫ו[ חו״מ שפ סעיף ז׳‪.‬‬
‫ג[ שם‪ .‬ל[ נ״ל‪ .‬ה[ שם סעיף ס״ו‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫שער‬
‫עזוביס‬
‫אסוטרוטוסות בית דין על נכסימ‬
‫יא‬
‫מבעליהם‬
‫הדמים לידו נעשה עליהם שומר שכר‪ ,‬להתחייב בגניבה ואבידה אעס״י שעדין‬
‫ל א השתמש בהם א[‪.‬‬
‫מת המפקיד‪ ,‬או המלוה‬
‫ח‪.‬‬
‫נודע לו יורש‪ ,‬חייב הנפקד או הלוה‬
‫ולא‬
‫להודיע לבית דין שבמקומו או לבית דין הסמוך לו ביותר מיתתו של המפקיד‬
‫וזהות החפץ ה מ ו פ ק ד בידו או סכום ההלואה שקבל ממנו א(‪.‬‬
‫בית הדין בקבלו ידיעה זאת‪ ,‬מפי הנפקד והלוה או מפי אחרים בני םמכא‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫במקרה שהלוה או הנפקד לא נענו להזמנת בית דין ל ק ב ל ת עדות זאת בפניהמ‪,‬מפרם‪0‬‬
‫ד ב ר מיתתו של המפקיד ועזבון פקדונו או הלואתו בידי הלוה או הנפקד בשמותיהם‬
‫וכתובתם באחד העתונים מרובי הפרסום‪ ,‬ובעתון היותר קרוב לחפ‪ ,‬ובזמנימ שונים‬
‫לפי ראות עיניהם‪ ,‬וקובע זמן ליורשים או ב״כ החקי להוכיח זכותם בירושה זאת‪.‬‬
‫א(‬
‫שאין‬
‫מ ה ר ״ א ששון נשאל‬
‫ב י ת דין‬
‫מוציאים הםקדון מיד‬
‫א‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫שיודעימ‬
‫ז‪-‬ל‬
‫בודאי‬
‫כיון שלא נודע לו‬
‫י ו ר ש אע׳׳ג דאין ל ך א ד ם מ י ש ר א ל שאין ל ו י ו ר ש ח י י נ ו‬
‫המוריש אפשר‬
‫יודעים יורש‬
‫הנפקד‬
‫ג‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫נ פ ק ד א ו ל ו ה זח ד ו מ ה ל מ ו צ א אבידה‪ ,‬ש א ם ה כ ר י ז ה ו ל א נ מ צ א ו ל ה‬
‫בבית דין מ ת‬
‫בדמימ‬
‫יעשה‬
‫במי‬
‫דוקא‬
‫ג ר א ו בן גרים‪.‬‬
‫להמפקיד יכול‬
‫עתנו‬
‫בחס‪.‬‬
‫חנפקד א ו הלוה ל ו מ ר אני הוא יורשו‪.‬‬
‫למוצא וכר‬
‫ב[‪,‬‬
‫פסק הרמב״ם‬
‫בעלים‪,‬‬
‫ל*‬
‫ו נ פ ק ד זה דנדון דידן‬
‫מ מ ו צ א א ב י ד ה ש ל א נ ו צ י א ה מ מ ו ן מ ת ת ת י ד ו ג[‪.‬‬
‫שיהיו‬
‫ראויים‬
‫שיש‬
‫לובלין נשאל גם‬
‫הפקדון או‬
‫ע נ ה מהר׳׳מ‬
‫נאמן על פי‬
‫ביד‬
‫פש־ט‬
‫ואמר ‪:‬‬
‫בכאן‬
‫אינם‬
‫נשתנה‬
‫בתכלית‬
‫אדרבה‬
‫הנשמע‬
‫ב י ת דין ע ד שיבא האיש שלו‬
‫עובדי כיוצא‬
‫באלו‬
‫ב י ת דין מ י ד‬
‫הלוה או‬
‫הנפקד‬
‫ומעמדו‬
‫למוסרמ‬
‫ביד א ח ר כיון שהוא עצמו אמיד‪.‬‬
‫נראה‬
‫שאמנם‬
‫מוציאין ממון מ ס פ ק‬
‫זמסתברא‬
‫שום‬
‫מסייעו‬
‫בעיני ב י ת דין‬
‫טענותיו של‬
‫אלא‬
‫מטעם אוקי‬
‫ש ל א נ א מ ר זה א ל א כשיש למוחזק‬
‫מ ע נ ת ז כ ו ת ב מ מ ו ן זה‪,‬‬
‫שבית דין ימנו א פ ו מ ר ו פ ו ם‬
‫ידועים‬
‫בישראל‬
‫שימות אדם‬
‫הפקר לכל ולא יהיו‬
‫בחיי‬
‫ונכרים להם‬
‫שהנכפי•‬
‫והירושה ?‬
‫נאמן‪,‬‬
‫המפקיד‬
‫לפי‬
‫אחד מישראל‬
‫בפקו‪0‬‬
‫להם‬
‫להניחם‬
‫נזקקים‬
‫דבר זה‬
‫שבאו לידינו‪ ,‬ולכן אסיק‬
‫ל א היה ואם‬
‫להלכה ‪:‬‬
‫ראות עיניהם‪,‬‬
‫איו*‬
‫מעיקר הדין‬
‫ואפילו אם‬
‫נשתנה‬
‫מצבו‬
‫משאירים הנכסים בידו‪ ,‬דלמה יוציאו אותם‬
‫הן קלושות‬
‫ואין צריך לומר‪ ,‬אם‬
‫ל*‬
‫מידו‬
‫מהר״א ששון‬
‫מםון‬
‫בעלים‬
‫מפק‬
‫ה ב י א ר א י ו ת ל ח ז ק דעתו זאת‪.‬‬
‫הגאולה‬
‫ונותנים אותו ביד‬
‫מ צ ב ו ו מ ע מ ד ו ש ל ה ל ו ה א ו ה נ פ ק ד ממד‪ .‬ש ה י ה‬
‫ולע׳׳ד‬
‫כזאת‬
‫שבית דין יניתו הנכסים‬
‫לנדיעותא‪ .‬אבל אם הוא נאמן‬
‫שאין‬
‫הפשטות ועוד‬
‫משפם‬
‫שמע אנן שמענו ועשינו‪ ,‬כמה‬
‫פוציאימ‬
‫הנפקד או המלוה‪ ,‬דהנשמע כזאת בעולם‬
‫שאין להם תובעים‪ ,‬ושלא נודע ל ח ם‬
‫ל ה ם ? ה א ודאי לא‪ ,‬וזה‬
‫ב י ת דין זיורשיו‬
‫הוא בנדון זה והנה ה ר ב השואל ס ב ר כ ד ב ר משומ ו ב ר ו ר שאין ב ו‬
‫המלוה מידי‬
‫נזקקים על נכסים‬
‫וכננדו‬
‫לו‬
‫שהוא‬
‫של‬
‫שהוא מוחזק‬
‫כיון שאין אנו‬
‫שאיןמוציאין‬
‫לא‬
‫מטעמים אלה ‪:‬‬
‫כיון שהדבר ספק‪,‬‬
‫שהוא ישראל‪ ,‬אבל זח‬
‫ומהר״ם‬
‫או‬
‫הנפקד‬
‫שסלסל‬
‫והראה םנים לכאן ולכאן‪ ,‬א ס י ק‬
‫מ ס ת ב ר א שאין מוציאים מידו‬
‫מכאן ואילך מוכרם‬
‫גרע‬
‫ב נ ד ו ן זה‪ ,‬ו א ח ר י‬
‫בחכמה‬
‫להלכת‬
‫ואין‬
‫א ח ז ק ת ו ‪ ,‬דחזקד‪ .‬כ ל‬
‫טענת זכות על‬
‫מא‬
‫אלא הוא כננדו ועליו‬
‫א[ שס ספיף י״ט‪.‬‬
‫ג[ ה׳ נזלה ס״ז ה׳ ס״ז‪.‬‬
‫שיש ביד האדם‬
‫ממון ש ב י ת ‪ ,‬מ ח שאין כן בנדון‬
‫אלא שהוא רוצה להחזיקו בידו עד שיבואו‬
‫להביא ראיה‬
‫בהם כדי סמיכה‪ ,‬דלא‬
‫אפרו‬
‫הוא שלו‪,‬‬
‫‪ pn‬ש א י ן‬
‫בעליו‪ ,‬בזה ודאי אין א ס פ ק‬
‫להחזיק בממון שאינו שלו‪,‬‬
‫ג[ שו״ת תורת אמת למוהי־״א ששון יסי׳ צג‪.‬‬
‫<^‬
‫סקדון‬
‫ס ר ק א‪ .‬נ כ ס י‬
‫ו• עבר זמן שקבעו בית דין ולא הופיע שום יורש ולא כל טענה א ח ר ת‬
‫בית דין את החפץ‬
‫של ת ב י ע ת ממון ממי שהיה חייב להם המפקיד‪ ,‬שמים‬
‫המופקד בסימניו המיוחדים או סכום ההלואה שביד הנפקד או הלוה‪.‬‬
‫ז‪ .‬אחרי ההערכה והשומה כנ״ל רושמים בי״ד בספרי בייד או ועד הקהלה‬
‫או שניהם יחד‪,‬‬
‫ושוויו‪ .‬או סכומ ההלואה ומשאירימ אותו בידי‬
‫זהות הסקדון‬
‫הלוה או הנפקד נגד קפלה והתחייבותם להשיבו ליד היורש או ב״כ עפ״י הוראת בי״ד‪.‬‬
‫או‬
‫ח‪ .‬הנפקד‬
‫רשאי‬
‫הלוה‬
‫זה ואפילו להחליפו או‬
‫להשתמש בפקדון‬
‫למוכרו אמ ימצא צרך בכך ולפיכך הוא חייב באונסיו כדין שומר אבידה•‬
‫ב‪.‬‬
‫גמור‪,‬‬
‫הטענה‬
‫השנית ש מ א ג ר או בן ג ר י ם הוא‪,‬‬
‫םה שלא נודע לו‬
‫היורש‪,‬‬
‫הוא‬
‫הראיה מדין מוצא מציאה‬
‫דכל ממון שלא ידועים לנו‬
‫שבאה‬
‫המציאה לידו‪ ,‬ותשובת מהר״ם‬
‫שאינם‬
‫יתומימ וכל‬
‫שידוע‬
‫להם‬
‫שאין‬
‫וראיתי‬
‫שמשאירימ‬
‫אין‬
‫לך‬
‫להחח־ס‬
‫דבר‬
‫שיבוא אליהו‪,‬‬
‫אותה בידו עד‬
‫מלובלין אינה ממין הטענה דודאי כל‬
‫מקוממ‪ ,‬בית דין ממנים‬
‫שאינם יכולים‬
‫שמשאירימ אותה ביד‬
‫שבתי‬
‫מאד‬
‫הדומים‬
‫שיש בעלימ‪,‬‬
‫ההכרזה‪,‬‬
‫ק ח ז ק ת ו זאת‪,‬‬
‫הנפקד או חמלוה יכול לומר‬
‫היא‬
‫עליהם‬
‫שידועים לנו‬
‫אלימתא‬
‫טענה‬
‫לשמור ולהנן על נכסיהם‪ ,‬אבל‬
‫בעולמ שאין לו‬
‫הבעלים‬
‫אעס״י‬
‫שבית דין הם‬
‫אביהמ‬
‫כשאינם ידועים להם‬
‫אעפ״י‬
‫אפוטרופוס‪,‬‬
‫בעלימ‪ ,‬אין בית דין נזקקימ‪ ,‬דומיא דאבידת א ח ר י‬
‫ה מ ו צ א ע ד ש י ב ו א א ל י ה ו א[‪.‬‬
‫שדחה‬
‫דברי‬
‫מ ה ד י מ לובלין אלה‪,‬‬
‫עוד‬
‫והוסיף‬
‫שיבואו יורשיפ שיכולין ל ב ר ר שהמ יורשיו של פלוני שמת‪ ,‬כיון שלא היה‬
‫ש א י ן ל ו ת ו ב ע י ם ‪ ,‬ו צ י י ן ל מ ׳ י ש ה ת ו ס ׳ כ ת ו ב ו ת ם ת ‪ .‬ד ״ ה כ א ן ו ב ׳ י ב ל ד ‪ :‬דייה‬
‫*גדר‬
‫כי‬
‫בעליו אין בית דין נזקקים לו‪ ,‬והיינו אפילו א ם ירד ממצבו מזמן‬
‫לפנינו ואפילו שאיננו יודעים‬
‫של‬
‫וכן‬
‫טענה‪,‬‬
‫לנו‬
‫משומ שלא נודע יורש אתר‪.‬‬
‫אולם‬
‫להוכיח‬
‫יורשים אינו מוציאו‬
‫נם היא אינה‬
‫דכיון דהוחזק‬
‫בישראל‬
‫שיכול זה‬
‫ממון שאין ל ו תובעיפ‪ ,‬כדין ל ק ט שכחה ופאה‬
‫מדעתו‬
‫קשה‬
‫לומר‪ :‬ונמ‬
‫נודע לנו בחיותו והוה כממון‬
‫ר ב ה ו נ א ב[‪ .‬ו ל ע ׳ ׳ ד נ ר א ה ש א י ן ז ת‬
‫פאח לומר‬
‫שלקט‬
‫ואחו לאו‬
‫לכל אחד‬
‫ב ע ל דברימ דידי א ת ה כ מ ו שכן א ו מ ר ללויימ ב מ ע ש ר ראשון והלכך הראיה מתוס׳ דכתובות אינה ראיה לניד‪.‬‬
‫אולמ‬
‫וכן‬
‫להזזזיר‪,‬‬
‫ראיתו מאוס׳ דב״ב הנ״ל היא‬
‫ב נ ד ץ דידן אמ‬
‫ראיה א ל י מ ת א דאין בית דין ת ו פ ס י ם‬
‫י ת פ ס ו ב י ת דין‪ ,‬ש מ א ל א‬
‫ידעו להתזירו‪,‬‬
‫ש פ ש ר ש ל א יודע ל ו יורש לעולפ‪ ,‬ולפי זה ל מ ה יוציאו בית דין מיד‬
‫אדרבה‬
‫ל«‬
‫נשאיר אותו‬
‫יבוא יורש נמי‬
‫מידו‪,‬‬
‫»שוס‬
‫דלא‬
‫מפקינן‪,‬שלא נדע לברר ולמי‬
‫מאד‬
‫שיתפדסמ גמ‬
‫ראות‬
‫עבור‬
‫ועסקי‬
‫הנפקד למוסרו לאחר לזמן בלתי מ נ ב ל‬
‫ה פ ק ד ץ או המלוח מידו בדינא ובדיינא‪ ,‬ואמ‬
‫סברת התוס׳ בדעת ר ב‬
‫נחזיר זו היא‬
‫המפקיד‪ ,‬נמי אין להוציא‬
‫יהודה‪ :‬דלכחחלה לא‬
‫תפסינן‬
‫ס ב ר א ישרה ונכונה שאין לזוז ממנה‪ ,‬וכן‬
‫ראוי‬
‫ל ה ש א י ר ה פ ק ד ו ן א ו ה מ ל ו ה ב י ד י ה נ פ ק ד א ו ה ל ו ה ו כ מ ו שכן ה ו ר ה זקן מהדי־א ששון זיל‪,‬‬
‫וצדקו‬
‫לפי‬
‫י ש א ר בידו‪ ,‬ו א פ י ל ו א ם‬
‫שכמו שלא נודע לו יורש‬
‫הנפקד ירד מנכסיו שהיו לו בחיי‬
‫ש כ ך י כ ו ל ל ק ר ו ת ב נ א מ ן ב י ת דין‪ ,‬ו ב כ ל א ו מ ן‬
‫ולהורות‪,‬‬
‫ע־מ‬
‫ביד‬
‫הנפקד ואס יבוא הוא או יורשו יוציא‬
‫דבר שלא ידעו למי‬
‫בחייו‬
‫עיניהס‬
‫ד ב ר י החת׳־ס‬
‫דיל‬
‫בהוראתו‬
‫בעתוני חוץ מיתתו של‬
‫שבזמננו‬
‫צריך‬
‫שבית‬
‫דין‬
‫יפרסמו בעתונות המקומית‬
‫המפקיד ועזבונו שבידי הנפקד או המלוח‪,‬‬
‫להופעת היורש או ב י כ בפני ב״ד‬
‫בית‬
‫הדין‬
‫להוכיח‬
‫הזמן ישומו א ת הפקדון בשומת בית דין וירשמו למזכרת בספרי בית‬
‫זכותו‬
‫בקביעת זמן ל מ י‬
‫בירושה‬
‫זאת‪ ,‬ו א ח ר י‬
‫ד ץ או ועד הקהלה‬
‫בחתימת‬
‫א ו ה ל ו ה כ ד י ש כ ל ש ע ה ש י ו ו ע ה י ו ר ש י ו ש ב ל ו ה פ ק ד י ן ב ש ל מ ו ת ו א ו ת מ ו ר ת ו ע מ ״ י ש ו מ ת בי׳יד ‪H‬‬
‫ב[ חותם סופר חי׳מ פי׳ קכ״ב‪ .‬נ[ רמג״ם ה ׳‬
‫א[ רמנ״ם ה׳ נזילה פי״נ ה׳ י׳‪.‬‬
‫גזילה ואכילה‪ ,‬פי״ג ה״י‪ ,‬ושו״ע חו״מ סי׳ רס״ז סעיף סז‪ ,‬וחח״ס חו״מ סי׳ ק כ ג‬
‫שער‬
‫אפיסר‪ .‬סוסות בית דין‬
‫ב‪.‬‬
‫עזובים‬
‫על נכסים‬
‫יג‬
‫מבעליהם‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫נכסי שבוים׳ נטושים ורטושים‬
‫א‪ .‬שבוי או בורח מעירו מחמת סכנה שהשאיר רכושו מופקד ושמעו ב ו‬
‫ש מ ת וירדו יורשיו לנחלה‪,‬‬
‫א ב ל היוצא לדעת‬
‫וחלקו אותה‬
‫ששמעו בו‬
‫ביניהכ‪,‬‬
‫אין‬
‫שמח וירדו יורשיו‬
‫מוציאין‬
‫לנכסיו‬
‫מידם‬
‫אותה‬
‫ביניהמ‬
‫וחלקום‬
‫מוציאים מידם עד שיביאו ראיה שמת מורישם א(‪.‬‬
‫א(‬
‫דבותינו‬
‫ירדו‬
‫הלכה‬
‫אמרו‪,‬‬
‫ז א ת ‪1‬ריכה ע י ו ן‬
‫יזהו‬
‫ובירור‪,‬‬
‫מוציאין מ י ד ו ? ועוד‬
‫כתב‪ ,‬שכונת הראב״ד היא ‪:‬‬
‫שאס‬
‫בלא שמעו בו‬
‫ירד‬
‫אמילו‬
‫ביוצא‬
‫כאריס‪,‬‬
‫אותו‬
‫מורידימ‬
‫יהב״ח‬
‫מידם‬
‫ושוב‬
‫בארים‪,‬‬
‫שמת הוא כשירדו‬
‫כששסעו בו‬
‫אין‬
‫אינו‬
‫נזקקים‬
‫אלא‬
‫דאינן‬
‫בקרקע‬
‫כלל‪,‬‬
‫הרמב״ם‬
‫שאילו‬
‫הרי‬
‫אין‬
‫ב י ת דין‬
‫לא‬
‫ז׳׳ל‬
‫יצא לדעת‬
‫כשיביא‬
‫דין‬
‫ועי״ע‬
‫ולא‬
‫סמ״ע‬
‫למד הלכה זאת‬
‫מצויהו‪,‬‬
‫ל ד ע ת י צ א ו ל א צ ו ח ו ז[‪,‬‬
‫שבויימ כל‬
‫אח‬
‫ד[‪,‬‬
‫שהלך‬
‫שמת‬
‫וטו׳׳ז‬
‫ממ׳יש‬
‫דברי‬
‫לנחלה‪,‬‬
‫בירושלמי‪:‬‬
‫אין מוציאים‬
‫ארשב״נ‬
‫שהלך‬
‫שמעתי‬
‫אביו וכר‬
‫ח ו ל ק בז‪,‬‬
‫המ׳׳מ א ל ה ב ל י‬
‫מ ע צ מ ם אין‬
‫לירד‬
‫אבל‬
‫תדע‬
‫ה ת ש ב ׳ ׳ ץ וז‪,‬‬
‫שמואל הם‬
‫המודישין‬
‫אותו‬
‫למדינת‬
‫הוא‬
‫שבויין‬
‫ולע״ד‬
‫שלא‬
‫לדעת‬
‫התניא‬
‫הים‬
‫נטושים‬
‫נכםי‬
‫מועיאים‬
‫לא‬
‫אותם‬
‫הספיק‬
‫דהיינו‬
‫מנחלתם‪ ,‬משום‬
‫לעוות‬
‫נטושימ‬
‫להם ליורשם‪ ,‬ת״ק סבר‪ ,‬דיורשימ‬
‫ושסע עליהם‬
‫שירד מי‬
‫מועיאין‬
‫דאמדינן דעתו של‬
‫שראוי ליורשו‬
‫אותו‬
‫השבוי שהוא‬
‫י ד ו ע ה י כ ן ה ו א ח[‪.‬‬
‫רצה בכך‪ ,‬אלא‬
‫מנכסיו דכיון‬
‫שהיה יכול‬
‫לעוות ולא‬
‫רטושין‬
‫שבויימ א ו‬
‫ל נ ח ל ת מורישם שהוא שבוי אין‬
‫לנחלה‪ ,‬והרי זה כ א ל ו מ נ ה ו השבוי‬
‫דלעיל‬
‫ש ה ל ך אביו וכו״‬
‫וזה סירושו ל ד ב ר י שמואל ‪ :‬כולה מתניתא איירי ביורשים שירדו לנהלה בנכסי מורישם שהם‬
‫שירדו‬
‫להבריחו‬
‫הוא נטושין אבל נכסי‬
‫ל מ ד י נ ת הים ואין‬
‫דוקא‬
‫נראה‬
‫היה רוצה‬
‫דברי‬
‫להמ‬
‫טשיטא‬
‫היינו‬
‫שיצא‬
‫שעילה‬
‫לפרש‬
‫שמין‬
‫לנתלה‬
‫א מ ר שבוי זה‬
‫לך‬
‫מוציאים‬
‫ולמכור‬
‫יורשיו‬
‫ובתשובות‬
‫שמואל‬
‫שדברי‬
‫שמת אין מודידין‬
‫מידו‬
‫מוציאין א ו ת ה מ י ד ו ו א ל ו הן נ כ ס י נ ס ו ש י ן כו׳‬
‫ש מ ת ו ‪ :‬וירד ל ו לנחלה‪,‬‬
‫שראויים‬
‫קרוב‬
‫אבל‬
‫כארימ‪ ,‬ומאי דתבי וכולמ‬
‫ו נ ה ‪ -‬מ ה[‪,‬‬
‫אביו או אחיו או אחד‬
‫מידו ואלו הן נ כ ס י רטושין כ ל‬
‫קרקע לממלטלין‬
‫קרוב‬
‫דבירדו לנהלה‬
‫הרמב״ם וירדו‬
‫לדעת‪,‬‬
‫חרמב״ם‬
‫דמעו‬
‫תביא‬
‫להם‬
‫הקרוב‬
‫שיצא‬
‫וסובר‬
‫ואילו‬
‫עליהן‬
‫והבית יוסף‬
‫לשום‬
‫בו‬
‫בתורת נחלה‬
‫הרמב׳׳ם‬
‫בקרקע‪ ,‬ומ״ש‬
‫נטוש זה‬
‫הן נכסי‬
‫שמע‬
‫לדעת כיון‬
‫השבוי‬
‫מורידים‬
‫במטלטלין‬
‫היה‬
‫בשמעו בו‬
‫בשמעו בו שמת‪ ,‬ודין מורידין‬
‫שבלא‬
‫מעלים אותו שאם ירד‬
‫וירדו ל ו לנחלה‪ ,‬אבל נכסי נסושין‬
‫מועיאין‬
‫ביניהם‬
‫והוא דוקא‬
‫ריהטא דסוגין ו פ י י ש דברי‬
‫כשהבית‬
‫ש נ ק ר א ת ג ח ל ה ג[‪,‬‬
‫מנכסיו‬
‫שמת‬
‫דברי המ״מ מכח‬
‫שמת מנין‬
‫שמת אם‬
‫מידמ‪,‬‬
‫להתעסק בו כאריס‪ ,‬הלכך כששמעו בו שמת מעלין מדרגה אתת‪,‬‬
‫ל ק ר ק ע ו ת כ א ר י ס ‪ ,‬ו ע י ״ ע ב ל ת ״ מ א[‪,‬‬
‫רשאין‬
‫שרבנו‬
‫ששמעו בו‬
‫לו‬
‫על‬
‫שמוציאים אותם‬
‫שהיורשין נכנסו ע ל דעת לירד ולמכור‪ ,‬ולא ח ל ק בין‬
‫ב ת ו ר ת בחלה אין מוציאין מידו‪ ,‬והיוצא‬
‫דחה‬
‫ולא‬
‫לדעת‬
‫שכתב ‪ :‬וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה‬
‫לגכסיו‬
‫ז״ל‬
‫עליה‬
‫אסילו בלא שמעו בו שמת מורידין קרוב לנכסיו‪ ,‬והוא א ו מ ר אפילו‬
‫לנתלה אין‬
‫והמ״מ‬
‫ד ה נ ה הראב׳יד‬
‫השיג‬
‫וכתב ‪ :‬ת מ ה אני‬
‫דבריו‪,‬‬
‫כיון שיצא‬
‫על נכסיי‪ ,‬אבל‬
‫עוד‪ .‬ה ד י ז ה כ א ל ו‬
‫‪,‬‬
‫בית דין‬
‫בעל‬
‫כחזו‬
‫יצא לדעוו‬
‫אמר‬
‫בפירו•‬
‫א[ רמב״ס ה׳ נחלות ס״ז ה״ל‪ .‬ב[ חו״מ סי׳ רס״ה‪ .‬ג[ שם ס״ה א ‪ .‬ד[ שם מק״נ‪.‬‬
‫ה[ שם‪ .‬ו[ חשב״ן ח״א סי׳ נרה‪ .‬ז[ ירושלמי יבמות פט״ו ה״ג ח[ ירושלמי שם‪.‬‬
‫י‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫ך‬
‫נכסי‬
‫ונמוקו של דין זה הוא דיוצא שלא‬
‫יציאתו‬
‫פקמן‬
‫והיה‬
‫מדעתו הואיל‬
‫בשעת‬
‫בהול‬
‫אמדינן דעתיה שודאי רצה שמי ראוי ליורשו ירד לנכסיו‪ ,‬אלא שלא‬
‫המסיק לצוות אבל היוצא מדעתו הואיל והיה לו זמן ודעה‬
‫להודיע‬
‫מיושבת‬
‫א ת רצונו בענין נכסיו ולא הודיע זאת הרי זה כאלו פרש ואמר שאין רצונו שסי‬
‫שראויים ליורשיו ירדו לנכסיו הלכך אפילו שמעו בו שמת מוציאים הנכסים מידו‪.‬‬
‫ב‪ .‬וכן הוא הדין בנכסי רטושימ והיינו שהלכו הבעלים למקום אחר מ ד ע ת ם‬
‫ונעלמו עקבותיהם ולא ידוע היכן הם א( שזה הוא כאלו שמעו שמת ש א • חי‬
‫רצונו שמי שראוי‬
‫שאין‬
‫שגם‬
‫הם יוצאים לדעת‪ ,‬אלא שאין ידוע היכן הם‬
‫אומרים‬
‫שכיון שאין ידוע היכן הוא דנים אותו‬
‫שיצא‬
‫וכו׳‬
‫ליורשו ירד לנכסיו‬
‫לנחלה הלכך מוציאין אותו מנכסיו‪ ,‬וכן הוא הדין ב ר ט ו ש י מ‬
‫ואעסי״כ‬
‫כאלו‬
‫לדעת‪ ,‬ת י י נ ו ל ד ב ר י הת׳׳ק דשבוי ו נ מ ו ש א י נ ס‬
‫ושמע עליתמ שמתו והדבר‬
‫שאין‬
‫נחלה‬
‫כשבויין‬
‫א[ א ו‬
‫כגירסת‬
‫הוא שעזובימ‬
‫ולפי׳׳ז‬
‫יתלקו‬
‫• מ ת‬
‫ד ב ר אחד‪,‬‬
‫והשביעית‬
‫מדעת‬
‫תשמטנה‬
‫נכסי נטושין‬
‫בשמע בו‬
‫שמת‬
‫ונטשתה‬
‫כעליחפ‪ ,‬וכן פירש‬
‫הוא‬
‫ולדידיח‬
‫דמפרש‬
‫אבל‬
‫בגמ׳ ו א מ א י ק ר י ליי‬
‫התיק‬
‫סובר‬
‫מםלמלין‪ ,‬דזהו‬
‫הוא שנכסי‬
‫ב פ נ י מ ש ח ב[‪.‬‬
‫פתמרשימ שפיר דברי הרמב״מ דשבוי ובורח שהמ יוצאימ שלא מדעתם‪ ,‬א פ‬
‫שאילו י צ א לדעת חיה מצויהו‪ ,‬אבל‬
‫מידו שהרי אין‬
‫ואחרי‬
‫שיצא‬
‫י ר מ היורשים‬
‫משמעות‪ :‬וירד לו לנחלה‪ ,‬אין מוציאין אותו‪ ,‬ו מ ם ע מ ו‬
‫היוצא‬
‫היורשים יורדימ לנחלה עד‬
‫הלכה זאת שהיא‬
‫לדעת‬
‫אעפ׳׳י‬
‫שבמתניתין נ א מ ר ולא‬
‫שמע‬
‫עליחס‬
‫שיביאו ראיה‬
‫לדעת ואין ידוע להיכן‬
‫נטושימ‬
‫א(‬
‫בתלמווין‬
‫ואלו‬
‫תיכן‬
‫שבוי או בורח‬
‫לת״ק‬
‫מידי‬
‫הראויים ליורשס‪,‬‬
‫בנכסי השבוי ובורח‪ ,‬וכן בנכסי‬
‫הירושלמי‬
‫ורמושימ דאינו ידוע היכן‬
‫גרסינן‪ :‬רמושימ‬
‫ה ו א ה[‪ ,‬ו ל א ס ל י ג י ש נ י‬
‫בעדימ ש מ ת מ ו ר י ש מ ג‪4‬‬
‫בדין זיקת ב י ת דין להוציא הנכסימ‬
‫הלך והיינו כדברי‬
‫ששמעו בו שמת‪,‬‬
‫הן נכסי רטושין כל‬
‫דנטושין ורםושין הוא‬
‫המשיכו‬
‫רסושים והם‬
‫מי‬
‫שבעליהם יצאו לדעת‬
‫הוא‪.‬‬
‫דמדעתן דכתיב אמ על בנימ‬
‫ר ו מ ש ה ד(‪,‬‬
‫שהלך אביו או אחיו או אהד מ כ ל חמורישין‬
‫תלמודים בזה דנכםי רםושיס הס‬
‫אבל‬
‫בירושלמי‬
‫אותו למדינת חים ‪:‬‬
‫גרסינן‬
‫ואין י ד ו ע‬
‫העזובים מדעת רכל שאין אונם מוציאם‬
‫מ ח מ ת מרדין‪ ,‬ואת אומרת‪ ,‬שדנו אותו להריגה‪,‬‬
‫יתא‬
‫מדעת הוא ידינו כדין נטושים‬
‫ו ר ש ב ״ ג שמוציאים הנכסים מידו וברטושין א ף רשב״ג מודח שאין דינו כשבוי‪.‬‬
‫ואיצםריך‬
‫שם‪,‬‬
‫ולםי״ז צריך‬
‫להניה אלו‬
‫וירד לו לנחלה אלא‬
‫אסקעתא דמלכא‪,‬‬
‫ה ר מ ב ״ ם ו ס ר ן בשו״ע ל ת ו ר ו ת בדין ח ו ב ת ב י ת דין ל ה ת ע ס ק‬
‫»גון‬
‫ולפי‬
‫מ׳־ש‬
‫ס ו ב ר חרמב׳׳מ דלמעמיה דשמואל שעילה היה רוצה להבריח סנכםיו א פ י ל ו בשמעו בו ש מ ת מ ו צ י א י מ‬
‫ועכםים‬
‫ותני‬
‫בו‬
‫אפשר לומר‬
‫הירושלמי הוא שבויין הוא נטושין‬
‫הנכסימ קרקעות או אפילו‬
‫דשמואל‬
‫שמעו‬
‫שמת‪,‬‬
‫זה‬
‫שמואל‬
‫מחיים ואין מחזיקימ למיתה כשאין אפילו שמועת ש ל מיתת‪ ,‬אבל רשב‪-‬ג א מ ר שמעתי שנסושים‬
‫נ ט ו ש י פ ? דבע׳יכ ד כ ת י ב‬
‫גמושיפ‬
‫מ ו כ ר ע מעצמו דאי‬
‫מוציאים אותו‬
‫מידי מי‬
‫שראוי ליורשו ואין‬
‫נטוש‬
‫לאשסועינן רסושין א ף לת״ק ד ם ב ר דגםושים הוא יוצא לדעת‪ .‬וכמ״ש ש מ ו א ל בירושלמי‬
‫משומ דרמושין שלא ידוע‬
‫שמת‪,‬‬
‫יורשיו‬
‫ה י ק הוא ג ר ו ע משמעו בו ש מ ח והרי זח ג א ב ד זכרו שחוא ק ר ו ב ל ו ד א י‬
‫ואשמועונן שגמ בזה מוציאין‬
‫ה נ כ ס י ם מ י ד י מ י ש ר א ו י ל י ו ר ש ס ‪ ,‬י א ף ל ה ר מ ב ״ ם ד « ב ד • כ ד ו <זרי׳י‪0‬‬
‫לנחלה‪ ,‬היינו בעדות מיתה‪ ,‬וםיםנים מובהקים‬
‫ב ג ו פ ו ו[‪.‬‬
‫ב[ ירושלמי שם‪ ,‬ודלא רקלכן העדה שהגיה בדנרי שמואל ר פ ה ‪.‬‬
‫א[ ב׳׳מ לח‪:‬‬
‫ד[ ה׳ נחלות פ״ז ה״ג‪ ,‬וככ״מ וחו״מ סי׳ רס״ד‬
‫ג[ ה׳ נחלות פ״ז ה״א וחרמ םי׳ רס״ד‪.‬‬
‫סעיף ס׳‪ .‬ה[ נמוקי יוסף ב״מ פרק המפקיד ובית יוסף סי׳ רס״ה‪ ,‬והשב״ן חי׳א סי׳ ע״ה‪,‬‬
‫מ־מ״ה סי׳ רפ״ה‪ ,‬הגהכ״ו ה׳׳ק מ״כ‪ .‬ו[ השובת מ י יהודה אחי כרא׳׳ש בית ייסף סי׳ <‪tr‬׳‪js‬‬
‫שער‬
‫ב‪.‬‬
‫טו‬
‫א פ ו ט ר ו פ ס ו ת בית דין ע ל נכסימ עזובימ מבעליהם‬
‫ואעס״י כן‪ ,‬אם ירד פ י שראוי ליורשו לנחלה‪,‬‬
‫הוא היה נודע מקום מציאותו‬
‫םוציאין את הנכםימ מידו מטעם ז ה ‪ :‬שכיון שיצא מדעתו ולא ציוהו על נכםיו‬
‫הדי זה כאלו פרש ואמר שלא ירד יורשו לנכסיו כל זמן שהוא חי‪ ,‬וכיון אין‬
‫היורשים יורדים לנחלה אלא בראיה ברורה הלכך אם ירד מוציאים אוחד‪ ,‬מידו‪.‬‬
‫מעירו לסחורה או לענינים משפחתיים‬
‫ג‪ .‬היוצא‬
‫וצבוריים וכיוצא בו‬
‫ע ל מ נ ת לשוב לזמן קצר ונשבה בדרכו‪ ,‬דינו כשבוי שנשבה ממקומו לענין זה‬
‫ואם הניח יתומים קטנים ממנין בית דין או אםוסרופוס גם למטלטלין‪ ,‬ורשאין‬
‫ל ת ת הנכסים לסחורה לתועלת היתומים א[‪.‬‬
‫ד‪ .‬מי שהולך למחנה שהיה במצור‪ ,‬ולא‬
‫כשבוי שיצא שלא‬
‫נודע‬
‫אם לא דינו‬
‫א ‪ a‬נהרג‬
‫מדעת נ(‪.‬‬
‫ה‪ .‬מי שסבע במים שאין להם סוף דניס אותו כשבוי היוצא שלא ל ד ע ת‬
‫וממנים אפוטרופוס על נכסיו בדרכים שיתבארו להלן ב[‪,‬‬
‫היוצא ל ד ע ת ובהיותו חוץ לעירו‪ ,‬נפלה לו ירושה מאביו או אחד ממורישיו‬
‫דינו בירושה זאת כנכסי שבוי‪ ,‬ומעמידים‬
‫בירושה ד[ ומםתברא דהואיל ונזקקים‬
‫שנפלו לו בירושה שבהם חשוב כאלו‬
‫אסוסרוסוס על‬
‫דין‬
‫בית‬
‫הנכסים‬
‫שנפלו ל ו‬
‫למנות אפוטרופוס על נכסים‬
‫מדעת‪.‬‬
‫יצא שלא‬
‫ממנים‬
‫אסוסרוסום‬
‫על כל נכסיו ה[‪.‬‬
‫ו‪ .‬שבוי‬
‫או‬
‫מחמת‬
‫בורח‬
‫סכנת‬
‫נפשות‪,‬‬
‫גנכםיהס‪ ,‬כיצד עושים ? כל המטלטלים יהיו‬
‫דין ומורידין בית‬
‫חייבים בית דין ל ה ח ע ם ק‬
‫מופקדים ביד נאמן על פי בית‬
‫דין לתוך הקרקעות קרובים הראוים לירש א(‬
‫הקרקעות ולהתעסק עד שיודע שמת ואז יהיה הכל ליורש‪,‬‬
‫כדי לעבוד‬
‫או עד שיבוא ואז‬
‫ישומו לזה שירד לנכסיו כאריס וישובו הקרקעות לשבוי י[‪,‬‬
‫ז‪ .‬כשיבואו השבוי או הבורח‪ ,‬קרובים אלו שירדו לנכסיו על פי ב י ת‬
‫דין שמין מה שעבדו ומה שאכלו כמנהג האריסים של אותה מדינה ז[‪.‬‬
‫ויש אומרים שדוקא בשבח הקרקעות הוא דשמין לו כארים‪ ,‬אבל בסירות‬
‫בין אלה שגדלו על ידי עבוד וזבול ואין צריך לומר אלה שגדלו מאליהם נוטלמ‪.‬‬
‫א(‬
‫הקרקע‬
‫ידי‬
‫אבל אין בית דין‬
‫בך מפסיד הקרקע או‬
‫בתקנתנו‬
‫רשאים‬
‫לטובתו להרבות סריונו כמה‬
‫ינעל‬
‫את‬
‫שאפשר יותר כדי לקבל ממנו א ת ח ל ק אדיםותו ולא יתוש א ם‬
‫על‬
‫להוריד מי‬
‫מחליש כח פדיונו‬
‫שאינו‬
‫ראוי‬
‫לירש‬
‫לשנה הבאה‪ ,‬ועוד דכיון‬
‫בתר ארים‪,‬‬
‫דיש‬
‫שהאריס‬
‫להסתפק שמת למח‬
‫נפסיד‬
‫א ת הקרוב‪ ,‬םוב ל ת ת א ת הקרקע בידו מליתנו לאיש אחר‪.‬‬
‫נ[ התשבץ ח״א סי׳ ע״ה משם‬
‫ב( ירושלמי יבמות סס״ו ה״נ‪.‬‬
‫א[ ב״מ לגי ‪:‬‬
‫ה[ נ״ל‬
‫ד[ מ״מ ה׳ נחלות פ״ס ס״ד וכנה״ג סי׳ רס״ה‪ ,‬הגה״ס ס״ק ם״ז‪.‬‬
‫העיסור‪.‬‬
‫ו[ חו״מ סי׳‬
‫ממ״ש בגמ׳ מגו למוקמינן אסוטרוסא לפלגא מוקמינן לאידך פלגא ב״מ ל״ם‪.‬‬
‫ז[ סור ובית יוסף סי׳ רס״ה סעיף א׳‪.‬‬
‫רס״ה סעיף ב׳ וסנדע ב״ח ר‪.‬‬
‫פרק‬
‫ז‪.‬‬
‫ב‪ .‬נ כ ס י‬
‫נטושים ורטושים‬
‫שבוים‬
‫שמעו בו שמת קודס שהורידו הקרוב לנכסי השבוי א[ ואחר כך נ א א ץ‬
‫לזה שהורידוהו בית דין כלום בשבח‪ ,‬אלא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא א(‪.‬‬
‫כשמורידין בית דין קרובים‬
‫לקרקעות השבוי נותנים זכות קדימה‬
‫ל א ל ה שהמ אכרימ ועובדי אדמה כדי‬
‫סירותיו‬
‫ח‪.‬‬
‫להרבות‬
‫שיעבדו את הקרקע‬
‫מ ב ל י הסםד של כחש הקרקע ב[‪ ,‬אבל אין מורידין אלה מהיורשימ שאינמ א נ ד י ם‬
‫אטילו אם הס בעלי קרקעות שעובדים אותם באריסות ב(‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫אסוסרוםוס‬
‫אין בית דין ממנים‬
‫ובין במטלםלין של‬
‫בין בקרקעות‬
‫לסי שאין ב י ת‬
‫נ כ ס י שבוים עד שיבואו הבעלים או עד שיוודע בודאי שמתו‪,‬‬
‫דין חייבים להעמיד אסוסדוסום לגדולים שהם בני דעת ג(‪ .‬אלא מורידים ק ר ו ב‬
‫לקרקעותיהם כדי שלא יבורו וישמו‪.‬‬
‫‪ (K‬ד כ י ו ן ש ש מ ע ו ב ו ש מ ת ‪ ,‬ק ר ו ב זד‪ ,‬י ר ד ל נ כ ס י ו כ י ו ר ש ה ע ו ש ר ‪ .‬ב ת ו ך ש ל ו‬
‫השרה מהפסד‪ .‬הלכך ל א תקנו‬
‫שמירת‬
‫רבנן לשומ לו כאריס‪ ,‬אלא‬
‫שמרבה פירותיו‬
‫עשאוהו כדין בעל שירד‬
‫עם‬
‫לשדה נכסי‬
‫מ ל ו ג ש ל א ש ת ו והוציא ע ל י ו ה ו צ א ו ת ואח״כ מ ת ה שאין ל ו ש ב ח א ל א מ ה ש א כ ל א כ ל ו מ ה שהוציא ה ו צ י א גן‪.‬‬
‫ב(‬
‫דהורדת קרוב‬
‫לקרקעות השבוי היא‬
‫מורידין‬
‫בקרקע אלה‬
‫מומתים‬
‫שכל אריס אינו תושש לכתש‬
‫ג(‬
‫נרסינן‬
‫ג י ת דין טורחין‬
‫שיכולים‬
‫בגמרא‪ ,‬ולוקיפ‬
‫*יכא‬
‫מוכה‬
‫שאין בית דין‬
‫שמת‬
‫ויורשיו הט קטנים‬
‫דברי‬
‫אפוטרופוס‬
‫תייביפ‬
‫דוקא‬
‫אכיל‬
‫האי אחר קרקע דלאו‬
‫רוצה‬
‫ליורש‬
‫לעולס ?‬
‫נדולימ‬
‫לדבר מצוה‪ ,‬אבל‬
‫לויקנני‬
‫אפוטרוסא‬
‫זקנם לטי‬
‫לא מוקמינן וסרש״י‬
‫שלא ימצאוהו‬
‫אץ‬
‫דבשלמא ליתםי‬
‫לדיקנני לא שמעי‬
‫ל ה ו ‪ ,‬ו כ ״ כ ה נ מ ק ׳ י י ה[‪ ,‬מ ד ב ר י ו‬
‫אפוטרופום אין היורש‬
‫ו ק אם שמעו בו‬
‫יכול למחות‪,‬‬
‫אפוטרופוס‪ ,‬ו מ ש ש מ ע ו בו שמת נתשבים יורשיו כיתומימ וימצאו אנשים‬
‫לפקת בה בתורת‬
‫ל ד ב ר מצוה‪ ,‬וכן כ ת ב‬
‫הסעמ‬
‫אפוטרופסות ומן‬
‫שכתכנו‬
‫ה ר ש ב ״ א ז׳׳ל‬
‫ומםתברא‬
‫)דדילמא הא מית ליה ו ק «‬
‫דיליה(‪.‬‬
‫משתדלימ להעמיד בהן אטוטדיסום‬
‫בנכםיס בתורת‬
‫אפוטרופסות‬
‫מעמידין‬
‫שאטוטרופא לדיקנני לא מוקפינן אבל‬
‫ביה‪ ,‬ואין מורירין בהמ‬
‫הקרוב‪ .‬תדע‬
‫אמ‬
‫מדאמר‬
‫שנשבה והניח ק מ ה ל ק צ ו ר וכו׳ א ל מ א כ ל שרוצה א ח ר להיות א פ ו ט ר ו פ א ו ל פ ק ח אין ש ו מ ע י ם‬
‫משום‬
‫מ ד א מ ר י נ ן ג ב י ס ב ת א וכו׳ ו[ מ ד ב ר י ו ל מ ד נ ו ש א ם‬
‫שמת ממנימ‬
‫וגמ‬
‫שעשו‬
‫ידי ארים אפילו ש ת פ‬
‫אכרים‬
‫ע צ מ ם ד[‪.‬‬
‫שנתמלא‬
‫ל ה ו ר י ד ל נ כ ס י מ א ל א א מ כן ש מ ע ו ב ו ש מ ת וכו׳‬
‫והראיה‬
‫גו‬
‫בית דין אין‬
‫אחר לפקח‬
‫ל ק מ ן ‪ :‬שבוי‬
‫אפוטרופא‬
‫הבעלים‬
‫ב‪-‬ת דין ונשמעין ל ה מ ל ה י ו ת א פ ו ס ר ו פ ס י מ‬
‫כשאין אחר רוצה‬
‫וכן‬
‫הקרקע כמו‬
‫בכך אבל אפ מנו‬
‫מטניס‬
‫בעיקרה לטובת השבוי‬
‫בעצמם ולא אלה שיעבדו אותה על‬
‫לבקש אפוטרופוס לאנשים‬
‫דשמע להו והוי‬
‫שיצייתו‬
‫לעיבדה‬
‫שבית דין ה פ‬
‫אפומרופפיו הלכך‬
‫דכיון ששמעו‬
‫שמת כיורש‬
‫הראוימ לירש א ת השבוי הם‬
‫חשבינן‬
‫ליה‬
‫קטניס מששמעו‬
‫אפומרופוס‪.‬‬
‫בלא שמעו ש מ ת א פ ר צ ו בית דין ומנו‬
‫אפוטרופוס על‬
‫קרקעות‬
‫ו מ מ ל ם ל ץ של השבוי‬
‫מה‬
‫עשוי‪ ,‬ואין הראוי ל י ר ש יכול למתות‪ .‬שדוקא בהורדה לנכסי השבוי איש שאינו קרוב‪ .‬ה ו א ש י כ ו ל י ם‬
‫למחות‬
‫משומ‬
‫דילמא מ ת ואכיל דלא דיליה‪ ,‬אבל בפנוי‬
‫אפוטרופוס אינמ‬
‫מפמידים אח‬
‫היורש‬
‫דאםילו‬
‫* ם מ ת הרי הקרקעות שמורים ביד האפוסרופום ולזה מכוונים דברי מרן שכתב‪ :‬ולמה ל א יעמידו אפוטרופוס‬
‫עכו׳‬
‫ל פ י שאין בית דין חייבים להעמיד‬
‫אפוטרופוס‬
‫ל ג ד ו ל י ם ש ה מ ב נ י ד ע ת ז[‬
‫משמע‬
‫שאמ מנו‬
‫בית‬
‫א[ שם סעיף ב׳ נהנה‪ .‬ב[ ב״מ ק״ד‪ .‬ג[ סמ״פ שס סק״ס‪ .‬ד[ סור וסמ״פ ס״ק ד ‪,‬‬
‫‪ [0‬כ״מ ל״ס‪ .‬ו[ חמשי הרשג׳׳א ונמק׳׳י שם‪ .‬ז[ חו״מ סי׳ רס״ה סעיף ב׳‪.‬‬
‫ש ע ר ב‪.‬‬
‫יב•‬
‫שבוי‬
‫אםוסרוםוסות בית דין על נכסים עזובים מבעליהם‬
‫והראוים‬
‫שנשבה‬
‫הם‬
‫ליורשו‬
‫קטנים‪,‬‬
‫י‬
‫על‬
‫ממנים‬
‫ן‬
‫נכםיו‬
‫אפוטרופוס‪ ,‬כ ד י ן אסיטריפים על י ת ו מ י ם קטנים א(‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫לא נ י ד ע ל ה ש ב ו י מי ש ר א ו י ליורשו במקום ש ק ד ק ע ו ת י ו נמצאים בו‪.‬‬
‫מ מ נ י ם בית דין א פ ו ט ר ו פ ו ס ל פ ק ח על ע ב ו ד קרקעותיו‪ ,‬או מ ו ר י ד י ם אריס ת ח ת‬
‫פקוח ב י ת דין ע צ מ ו ב ‪/‬‬
‫יד‪.‬‬
‫לא אשרי מ י ר י ד י ן קרוב ל נ כ ס י ש ב ו י א ל א בנכסים ש ה ס ש ד ו ת ו כ ר מ י ם‬
‫ו ג נ ו ת וכיוצא בהם שצריכים ע ב ו ד כ ד י שלא יהיו בורים ושוממים‪ ,‬אם לא יעבדו‬
‫אותם אי שיהיו כחושים אם ינצלו אותם ב ז ר י ע ו ת י ו ה ד מהרגיל‪ ,‬הלכך מ ו ר י ד י מ‬
‫קרוב לשיםרם שלא יבורר ו ש ל א‬
‫טו•‬
‫יוכחשו‪.‬‬
‫נכסים ש א י נ ס‬
‫אבל אש דנ־רז ה ש ב ו י אי בורח מ ח מ ת ס כ נ ת נ פ ש ו ת‬
‫ד ו ר ש י ם ע ב ו ד ה מרובה ו ת מ י ד י ת ‪ ,‬כגין ק מ ה לקצור‪ ,‬ע נ ב י כ לבצור‪ ,‬ת מ ר י ם ל ג ד ו ר ‪.‬‬
‫וזיתים למסיק‪ ,‬בית דין יורדים‬
‫וכיעמידיס א פ י ט ר י פ ו ס‬
‫לנכסיו‬
‫לקוצרס‬
‫עליהם‬
‫ולמוכרם‪ ,‬ולהניח ה ד מ י ם ת מ י ר ת ם ביד בית דין‪ ,‬ואר׳יכ מ ו ר י ד י ן ה ק ר ו ב לנכסיו‪,‬‬
‫יתליש‬
‫ש א ם ירד הקי־וב לפגי אס־פת השירות ש מ א‬
‫פ י ר ו ת אלו ויאכל‬
‫אותם‬
‫ו ל כ ש י ש י ב ה ש ב ו י אי ה ב ו ר ח לא יוכל ל ג ב ו ת ם מ מ נ י גי‪.‬‬
‫טז‪.‬‬
‫ש ב ו י אי בורח מ ח מ ת סכנת נ פ ש ו ת‬
‫א ח ר י ו נכסים‬
‫שהניח‬
‫מכניסים‬
‫סירות כגין ח צ ר י ת פ ־ נ ד ק א י ו ת חנויות ו ב ת י דירה ומחסנים ש ע ו מ ד י ם ל ש כ י ר ו ת ו א י נ ם‬
‫צריכים עבירת ולא טירת היאיל ואין אדם רגיל ל ת ת א ו ת ם באריסות‪ ,‬אין מ ו ר י ד י ם‬
‫דין אפוטרופיס לגיוליש‬
‫ז ״ ד‪:‬־ דעת ?זים ש י ו י ע להב ב י י א י דניתי‪ ,‬אין היירש יכול לדחות‪.‬‬
‫ומשדר ז״ל כתב בשס די־‪!-‬״ש ז ־ ׳ י • ‪ :‬י ו ן שאין לבית דין לבלש עליי‪ ,‬אפילו כ ש י מ צ א יכול‬
‫‪1‬‬
‫למחות‪ ,‬דכיון שאין דרכם של בני אדם לטרוח בנכסים ש י גדו־ים‪ ,‬חוששין שמא להפסיד‬
‫רוצת אן‬
‫היוד•‬
‫הנכסים ה ו א‬
‫והסמ״ע כתב דמש־ס הכי יבול למחית דלא יפסידו לו בדבר שאיני מ צ י י ואינו מוטל עליהם ב[‪.‬‬
‫ובאמת שני נמוק־ם א ‪ -‬־ ‪r.‬׳‪ a:‬מ‪-‬כרחים וסברת הרשב״א נראית עיקר להלכה‪.‬‬
‫א( מ ‪ -‬ב ר י‬
‫שכתבני‬
‫הרשב״א‬
‫יעיל‬
‫בסמיך‬
‫מוכח דשמעו בו‬
‫נחשבים‬
‫שמת‬
‫הראוים‬
‫ליורשי‬
‫כ י י ר ש ׳ נכסיו לענין זה שא־; ד ד נ י ן אפיטי־ופיס אס הם גדילים‪ ,‬ימדבריי למדני• שאם הם קטנים מ מ נ י ם‬
‫אפוטיופיס‬
‫‪*rsrrn‬‬
‫שמת‬
‫השניי‪,‬‬
‫ל מ ג י ה מתכיינים ואין ייחיש־־ס‬
‫שבז חי‪:.‬ת בית דין למנות אפיטריפוס‬
‫על הקטנים‪ ,‬והמתמנים ל כ ך‬
‫‪ e r r‬מתביינים ייהפםיד נכסי יתומים קטנים גז‬
‫ב( כן ‪:‬־־אה לי מסב־א‪ ,‬דרת שאין בי״ד ממנים אפוטרופוס לגדולים הוא משום דאינס מ צ ו ו י ם‬
‫ע ל דבר שהצבור יי א י ש ‪ :‬ז ע ו ־־'הס‪ .‬ו ה י י נ י‬
‫דוקא‬
‫כשיש‬
‫ראוים‬
‫לירש על המקיס‪,‬‬
‫אבל כשאין ק ר ו ב י ם‬
‫להורידם בנכסי השביי‪ ,‬חיבת בית דין מדין משיב אבירה להציל נכסי השבוי מ ה פ ס ד ואבירה‪ ,‬וכן מ ו כ ת‬
‫ממ״ש הטור דאם אין ק ־ ו ב א־א קטן מעמידים לו אפיטרוסיס שיתנם ביר האריס ד(‪.‬‬
‫ג> הסד יע בא־־ דין ז ת ‪-‬דר‪ ,‬ש א ץ ארס רוצת‬
‫להיית אפיטרו‪1‬וס‬
‫לנדוליס‬
‫הייני בעגין עבודת‬
‫קי־קע שצ־יב־ז עכורה מ־‪,‬־ב־‪ ,‬ותט־דית‪ ,‬מ־‪ .‬שאין כן בדברים ה ע י מ ד י ם לתלוש ולקצור‪.‬‬
‫א[ הנמי״י יג״י ‪.zz‬‬
‫ה׳ מכס מה־ה׳׳כ‪.‬‬
‫ב[ כמ״ע ‪ :‬ס ס״ק י״ב‪.‬‬
‫ד[ כמ׳׳ע בם פ׳־ק נ ע ‪.‬‬
‫נ[ כנה״‪ :‬סי׳ דה׳יה הגה״נן ‪D‬״‪p‬‬
‫‪,‬‬
‫סרק ב‪ .‬נכסי שבוים נטושימ ורטושימ‬
‫‪n‬‬
‫להמ יורש שמא יגבה‬
‫ויאכל‪,‬‬
‫מעמידים להם גובה ויהיה‬
‫אלא‬
‫השכר‬
‫מונח‬
‫ב ב י ת דין עד שיביאו היורשים ראיה שמח‪ ,‬או עד שיבא וימול את שלו א(‪.‬‬
‫טז‪.‬‬
‫אין מורידין קטן לגכסי שבוי אפילו אם קרוב הראוי ליורשו שמא‬
‫יפסיד הגכםימ א(‪.‬‬
‫יז‪.‬‬
‫אין קרוב אחר הראוי‬
‫לירש את השבוי אלא קטן‪ ,‬מעמידים לו‬
‫אסוטדוסוס שיתנם ביד האדים לעבד הקרקע‪ ,‬ולהכניס סירותיו‪,‬‬
‫בידו חלק השבוי עד שיבא או עד שישמעו שמת‬
‫ישמור‬
‫והאםוטרוסום‬
‫ואז נותן הסירות‬
‫והשבח ליתום כ[‪.‬‬
‫יח‪.‬‬
‫היו הראוים לירש את השבוי גדולים‬
‫וקסנים‪ ,‬הואיל ואין מורידין‬
‫א ת מקטן וממנים לו אסוטרוסוס‪ ,‬ממנים אסוטרוסום על כל הנכסים דכל מקום‬
‫שיש הנאה וזכות לקסנים מעמידים אפוטרופוס אף לגדולים ג[‪.‬‬
‫יט‪.‬‬
‫קטן שנשבה אין מורידים קרוב לנכסיו שמא יםעון להחזיק מה שבידו‬
‫באומרו‪ :‬זהו חלקי המגיע לי בירושחי‪ ,‬כיצד היו שני אחים אחד נדול ואחד‬
‫קטן‪ ,‬ונשבה הקטן או ברח אין מורידין הגדול לתוך שדחו מסגי שהקסן איגו‬
‫יכול למחות ושמא יחזיק זה האח ויטעון‬
‫בירושה והקטן לא ידע‬
‫שקרקע זה היה שלו שנפל לחלקו‬
‫שקרקע זה היה של‬
‫אבוחיו למחות ולהוציאו מידי‬
‫אחיו ד[‪ ,‬או שכיון שהוא אחיו הגדול ממנו יסבור אחיו‬
‫הקטן שאומר‬
‫אמת‬
‫ולא יעלה על דעתו לומר הבא ראיה ש נ פ ל לחלקך ה(‪.‬‬
‫כ‪.‬‬
‫םורידין‬
‫כשם‬
‫שאין‬
‫מורידין קרוב‬
‫הראוי לירש‬
‫בנכסי שבוי קטן‪ ,‬כן אין‬
‫קרוב מחמת קרוב‪ .‬כיצד‪ ,‬קטן שנשבה אין מורידין בן אחיו לנכסיו‬
‫שמא י א מ ר ‪ :‬מחמת אבי ירשתי חלק זה ב(‪.‬‬
‫א( הסמ׳׳ע כתב בנמוק דין זה משום שאין בו טירה‪ ,‬אבל מדקדוק‬
‫דברי הרמב־ס‪ ,‬שהוא חדש‬
‫הלכה זאת‪ ,‬נראה שבחברות וכדומה אין בית דין מעמידים אםוסרופוס אלא גבאי‪ ,‬ר״ל גובה דמי רשכירות‬
‫ומכניסן לרשות בית דין‪ ,‬אבל אין מעמידים אפוטרופוס שיהיה רשאי לעשות פעולה שהיא בגוף הבתימ‬
‫ואחצרות עצמם או שנוים בתנאי השכירות לפי שלזה דרושה עבודה וטפול תמידי ודומה להניח גנות ופרדסים‪.‬‬
‫וכדי שלא נאמר ‪ :‬אם כן נוריד עליהם את הקרוב‬
‫וכתב ‪ :‬ואין אדם נותן אותם‬
‫לאריס ונשלם כסנהג האריסים‪ ,‬לזה הוסיף‬
‫באריסות‪ ,‬הלכך אין בית דין יכולים‬
‫לעשות בנכסיו והם הם הדברים שכתב המ״מ בפירוש דברי‬
‫לעשות אלא ככל מה שאדם רגיל‬
‫הרמנ״ם ו[‪.‬‬
‫ב( הסמ״ע כתב‪ :‬ומה שכתב דקרוב מחמת קרוב אין מירידין‪ ,‬אין מפורש בסעיף זה אלא בסעיף‬
‫» א ח ר זה‪ ,‬לעולם אין מורידין קרוב לנכסי קטן‪.‬אפילו קרוב מחמת אחי ראם וכו׳ אלא שקיק דלא הוה‬
‫ליה להרמב״ם ולהמחבר לעשות מזה סעיף בפני עצמו ז[‪ .‬ולע״ד דברי המחבר נכונים וברורים דברישא‬
‫א מ ר ההלכה‪ :‬דאין מורידין קרוב ולא קרוב מחמת קרוב‪ ,‬ואח׳־כ פירש כיצד‪ ,‬היו שני אחים וכו׳ והיינו‬
‫שין מורידין קרוב ובסוף ואפילו בן אחיו וכו׳ ופרש קרוב מחמת קרוב‪.‬‬
‫ג[ כמ״ע שם וש״ך שס כק״ו‪.‬‬
‫ב[ שס ושכ‪.‬‬
‫א[ שס סעיף כ״נ וסמ״ע כ״ק כ״ג‪.‬‬
‫ד[ ככדע שס פקכ״ה‪ .‬ה[ פו״ז שס סעיף ף‪ .‬ו[ הרמב״ס ה׳ נהליה פ״ז ה׳׳ו‪ .‬ז[ פמ״ע שס סקכ׳׳ד‪.‬‬
‫שער‬
‫ב‪ .‬א ם ו ט ר ו פ ם ו ת ב י ת ד י ן ע ל נ כ ס י מ‬
‫מבעליהם‬
‫עזובימ‬
‫ים‬
‫כא‪.‬‬
‫כ מ ם שאין מורידין קרוב הראוי לירש כן אין מורידין קרוב מחמת‬
‫אחי האם‪,‬‬
‫הקטן השבוי שלא‬
‫שזהירות‬
‫יתירה‬
‫נהגו‬
‫חכמים‬
‫לשמור‬
‫נכסי‬
‫יגזלוהו ממנו בטענת ירושה אפילו שתהיה רחוקה‪ ,‬מפני שדרכו של אדם להאמין‬
‫א ת קרוביו ולא יעלה על דעתו ש מ ל ו ה ו ל ת ב ו ע אותם לדין א[‪.‬‬
‫כשאמרו אין מורידין קרוב לנכסי קטן הוא אפילו אם יש ביניהם‬
‫כב‪.‬‬
‫שסר חלוקה על נכסי מורישם בין בבתים ובין בשדות‪ ,‬ואפילו אם המ סמוכין‬
‫על שולחן אחד‪ ,‬מפני שיכול לסעון ולומר קרקע זה נסל לחלקי ונאבד השטר‪.‬‬
‫זה‬
‫ומטעם‬
‫להשבוי‬
‫גם אם יאמר הקרוב כתבו עלי שטר אריסות באחריות‬
‫לכשיבא או ליורשיו אין שומעים‬
‫להשיבם‬
‫לו להורידו לקרקעות השבוי שכן‬
‫השסרות עלולים להאבד באורך הימיב‪.‬‬
‫אחים שהם‬
‫כג‪.‬‬
‫סמוכים על שולחן אחד‬
‫ולא חלקו הירושה ביגיהס‬
‫ונשבה אחד מורידין א ת אחיו הגדול לנכסיו נ(‪.‬‬
‫מורידין קרוב על נכסי קטן שנפלו לו ממקום אחר או שקנו לו‬
‫כד‪.‬‬
‫בממון שקבל בירושה דבר ידוע שאין לקרוב שומ טענה עליהמ נ[‪.‬‬
‫כה‪.‬‬
‫מעות של קטן או סטלסלים ממנים עליהט‬
‫אפוטרופוס הקרוב לו‪,‬‬
‫דהואיל ואפשר להעלימם ולכפור בהם מוטב למסור אותם באפוטרופוס למקרוב‬
‫לו ו ב ל ב ד שיחיה מוחזק לנאמן א ב ל אס יש ספק בנאמנותו אין ממנים אותו‬
‫לאפוסרופום ז(‪.‬‬
‫כו‪.‬‬
‫מתה‪,‬‬
‫אשה שהיו לה שלש בנות ונשבית היא ואחת מבנותיה והבת השניה‬
‫והשאירה בן קטן‪ ,‬אין מורידין את ה ב ת השלישית‬
‫לנכסים שמא מ ת ה‬
‫הזקנה וירש הקסן שליש חלק אמו‪ ,‬ואין מורידין קרוב לנכסי קטן‪ ,‬ואין מורידין‬
‫הקטן‬
‫לנכסים שמא עדיין הזקנה בחיים‪ ,‬ואין מורידין קטן לנכסי שבוי אלא‬
‫מתוך‬
‫אפיטרוסום‬
‫שצריך להעמיד‬
‫אפוטרופוס‬
‫הקטן‬
‫לחלקו של‬
‫מעמידים‬
‫על הכל‪ ,‬אחר זמן שמעו שמתה הזקנה אמרו חכמים‪ :‬ת ר ד ה ב ת הנשארת לשליש‬
‫מנכסים‬
‫שהוא חלק ירושתה‪ ,‬וירד הקטן אם הוא פקח שיכול להטפל בנכסיו‬
‫לשליש שהוא חלקו מנכסי הזקנה‪ ,‬והשליש של ה ב ת השבויה השניה מעמידים‬
‫לה‬
‫אפוטרופוס מפגי חלק הקטן שמא מתה גמ ה ב ת השבויה ויש לזה הקטן‬
‫ח ל ק השליש ה[‪.‬‬
‫כז‪.‬‬
‫שבויה שהמירה‬
‫ונשאת לעכוים‬
‫ויש‬
‫לה כאן קרקעות ו מ ס ל ס ל ץ‬
‫הואיל וחמדתה היתד‪ .‬אחרי שביה הרי היא אנוסה בכך ולכן דנים בנכסיה כדין‬
‫גכסי שבוי ו[‪.‬‬
‫ב[ שם‪.‬‬
‫א[ שס סעיף ז׳ וסמ״ע ס״ק כ״ו‪.‬‬
‫ל[ שם בהנה‪ ,‬ועיין כנה״נ סי׳ ר״ן הנהב״י ס׳׳ק כ״ה‪.‬‬
‫ו[ שם סעיף יו׳׳ל‪ ,‬ופמ״ע ס״ק ל״כ‪,‬‬
‫ג( שם וכערך^השלחן סי׳ ס״ו‪.‬‬
‫ה[ שם סעיף פ ‪ /‬וםמ״ע ס״ק ל״ח‪.‬‬
‫ט ר ק נ‪ .‬נכםי שבוים נטושים ו ר ם‬
‫כ‬
‫‪or‬‬
‫כח‪ .‬קטן היוצא לדעתו הרי הוא כשבוי שהרי עד שיגדיל עומד הוא ונכסיו‬
‫תחת‬
‫בית דין וכשיצא למקום א ח ר לדעתו אין גכסיו‬
‫אפוטרופסות‬
‫יוצאין‬
‫סאסוטרופםות בית דין או אפוטרופוס המוריש א(‪.‬‬
‫כט‪ .‬קסן שיש לו נכסים משלו הואיל ואין לו ד ע ת לשומרם ולא להודיע‬
‫א ת רצונו על שמירתם ביד אחרים הרי הוא כשבוי שיצא שלא לדעתו ואין‬
‫קרוב לנכסיו אפילו אם הוא אביו‪ ,‬א ב ל בית דין רשאים למנות א ת‬
‫םודידין‬
‫ה א ב או כל‬
‫קרוב אחר בתור אפוטרופוס‪ ,‬לעבד הקרקעות על ידו‬
‫ולשמור‬
‫הםסלטלין והמעות אחרי שכותבין בפנקסי בית דין רכוש הבן וחוחם האב על‬
‫אותם‬
‫קבלתו‬
‫בתורת‬
‫אסוםרוסוס‪ ,‬ויש אומרים דאין בית דין‬
‫נזקקים לנכסי‬
‫ילדים שיש ל ה ס אב אלא אם כן הוחזק האב שאינו הולך בדרך טובים כ[‪.‬‬
‫ל‪ .‬מורידין לנכסי שבוי אשד‪ .‬שהיא יודעת עבודת האדמה ורגילה בה‪ ,‬אם היא‬
‫יורשת כגון‪ :‬שהיא ב ת יחידה או ב ת הבן שלא היו לו בנים מדין מורידין‬
‫קרוב לנכסי שבוי‪ ,‬א ב ל אס אינה יודעת בעבודת האדמה ואינה רגילה בה אין'‬
‫מורידין אותה לנכסי השבוי שמא תפסיד אותם ג[‪.‬‬
‫לא‪.‬‬
‫שבוי שנשארו נכסיו בידי פקידו‪ ,‬אינו נעשה אפוטרופוס על נכסי‬
‫השבוי אלא על סי מנוי בית דין‪ ,‬אם ימצאו אותו נאמן וראוי לכך >־[‪.‬‬
‫לב‪.‬‬
‫נכסי השבוי שהם מופקדים בתורת שומר שכר או שומר חנם‪ ,‬או‬
‫שהיו שאולים או שכורים בידי אחרים מוציאים אותם בית דין מידי השומרים‬
‫ומורידין קרוב לקרקעותיהם א(‪ .‬ושומרים בידם המעות‪ .‬או המטלטלים או תםורתם‬
‫א( ה מ ב י ״ מ ז ״ ל כ ת ב ‪ :‬ל א א מ ר ו ל מ נ ו ת א פ ו ט ר ו פ ו ס‬
‫לנכסי נטושים א ל א כשחם עזובים כהפקר‬
‫ו א י נ ם ב י ד ש ו ם א ד מ כ ד א מ ד ש מ ו א ל ‪ :‬שבוי ש נ ש ב ה והניח ק מ ה ל ק ב ו ר וכי׳ א ב ל נ כ ס י שבוי ש ה מ מ ו פ ק ד י ם‬
‫• ו ש א ו ל י ם ו ש ב ו ר י ם נ ת ו נ י ם ב מ ל ו ה ב י ד א ה ר י ם ל א שמענו ו ל א ר א י נ ו ש מ ו נ י א י ם ב י ת ד י ן מ י ד ם ו י ח נ ו‬
‫ב י ד א ח ר י ם אפילו יהיו י ו ת ר נ א מ נ י ם‬
‫מהראשונים‪,‬‬
‫דהא אפילו‬
‫ב י ו צ א ל ד ע ת אמרינן במטלטלין י ע מ ד ו‬
‫ב י ד זה שהם תחת ידו עד שיבא ז ה ו י ת ב ע והקרקעות מ י שהניחי‪ ,‬שכן א י ן ל ו ק ח י ן ממנו שכר וכו׳ וכל‬
‫ש כ ן בשבוי וכיוצא בו‬
‫דהיורד‬
‫לנכסיהן‬
‫אח״כ אין מוציאין מידם דאם ה ם‬
‫בתורת שאלה ה ר י ח י י ב י ם‬
‫ב כ ל ו א ם בשמירת שומר ש כ ר ת י י ב י ם בגניבה ו א ב י ד ה ואיך י ו צ י א ו א ו ת ם בית דין מתתת י ד ם ‪ .‬ל ה נ י א‬
‫ש י ש א ח ר ב ש מ י ר ת ש י מ ר חנם‪ ,‬וכו׳‬
‫ואפילו א ם‬
‫יתנום‬
‫לשמירה‬
‫שוה ל ש מ י ר ת ם נ מ י א י ן ד צ ק ה ב ע ל י ם‬
‫שיתנו פקדונס ביד אחר‪ ,‬ואם בתורת ח ו ב ש ה ם חייבימ בכל‪ ,‬מ י יוציא מתחת ידם לגרוע השמירה‬
‫וכן סובר‬
‫ביד‬
‫» ה ר א ש ש ו ן ו[ ו ה נ ה מ ד ב ר י ו מ ו כ ר ת ש א י ן ה ד ב ר י ם א מ ו ר י ם א ל א‬
‫במטלטלים או מעות‬
‫ה[‬
‫שהפ‬
‫נתנימ ל ש מ י ר ה א ו הלואה ו י ש ב ח ם ה ט ע פ דאין רצוני שיהיה םקדוני‪ ,‬ב י ד א ח ד א ב ל ב ק ר ק ע ו ת שהגיתמ‬
‫ב י ד א ח ר ב ת ו ר ת ח כ י ר ה א ו ש כ י ר ו ת א ו ב ׳ ׳ כ ל ה נ ה ל ת ם נראה ש ג ם ה מ ב י ט‬
‫‪1‬‬
‫ח[ נ״ל פשוש וכיור‪.‬‬
‫מודה שמוציאים אותם מידם‬
‫ב[ כס ובית יוסף בכס הרמב״ן סי׳ ר״ז ולעיל כעל א׳ ס״ב‬
‫• סעיף א׳ והערה א׳‪ .‬נ{ נ׳׳ל‪ .‬ד[ מה״ג כי׳ רפ״ה הגה נו״י סיךב‪ .‬ה[ מבי״ע סי׳ רכ״ב‪.‬‬
‫ו[ חורת אמת סי׳ צ״ג‪.‬‬
‫שער ב׳ אפוטרופוס בית דין על נכסים עזובים מנעליהם‬
‫כא‬
‫במקרה שימצאו צורך למוכרם כדי להצילם מהסםד‪ ,‬או ממנים אפוטרופוס מהימן‬
‫עד שיבא השבוי או ש ת ת ב ר ר מיתתו בעדות ברורה ויוכרו יורשיו החקיים‪.‬‬
‫לג‪.‬‬
‫הדברים הללו אמורים אלא בכלות זסן השכירות או החכירה‬
‫אין‬
‫בקרקעות או השאלה והלואד! בטטלטלין‪ ,‬אבל בתוך הזמן אין בית דין מוציאים‬
‫לשמור‬
‫שאין‬
‫אותם‬
‫מידיהם‪.‬‬
‫והואיל‬
‫ומטלטלין ומעות‬
‫זכות‬
‫עלולים‬
‫בהפסד‬
‫השבוי‬
‫של‬
‫זכותם‬
‫אחרים‪.‬‬
‫ביד‬
‫להאבד לגשרי‪ .‬אין להם שמירה אלא‬
‫ב י ת דין או ב״כ או אסוסרופום מ מ י נ ה מצדד‪ ,‬ולא בירי הנפקד‪.‬‬
‫לד‪.‬‬
‫ומוציא‬
‫אחד השותפין שנשבה‪ ,‬משעבר זמן מסויים לשביו בטלה שותפותו‬
‫דין חלק שותפותו‬
‫בית‬
‫בקרקעות או מטלטלין ועושים בו כדין נכסי‬
‫שבויים א(‪.‬‬
‫בכלות זמ‪ :‬החכירה והשכירות ומורידין בהם הקרובים כדי לשומרם מהפסד וכחש שיכול להיות כל זמן‬
‫שכיון‬
‫שאין הבעלים על המקום‪ ,‬שמטעם זה חוא שמורידים קרוב‬
‫שגם במעות ומטלסלין מוציאים אותם‬
‫ולא אריס אחר‪ ,‬אולם לע״ד נראה‬
‫בי״ד מידי הנסקר השוכר או הלוה‪ ,‬ושומרים אותם‬
‫ביד בי״ד‬
‫או ב״כ כדין שבוי‪ ,‬ותמיהני מאד על ראיותיו של חמבי״ט שחן מופרכות מעיקרם לע״ד דמ״ש‪ :‬דחא אםילו‬
‫•וצא לדעת אמרינן דמטלטלין יעמדו ביד מ׳ שהם וכל שכן שבוי וכוי‪ ,‬אדרבא איפכא מסתברא שדוקא‬
‫ביוצא לדעת הוא כן מטעם שהוא ברצונו איבד ממוני ואבירה לדעת אין אנו מצווים להחזירה‪ ,‬אז אבל‬
‫נכסי‬
‫שנוי‬
‫הואיל‬
‫ויצא‬
‫שלא‬
‫מדעת‬
‫חייבים‬
‫משיב אבירה להצילם מכל ספק הפסד‪.‬‬
‫בית דין מדין‬
‫טענת המבי׳׳ט משוס גדעון בשמירתם ומשום אין רצוני שיחיה מקרוני במקום אחד אינה טענה‬
‫אלא למ״ד שאפוטרופוס דינו כשוטר חנם בו‪ ,‬או במקום שהיו שאולים או נתונים בהלואה שחייביט בכל‬
‫האונסין‪ ,‬ובאמת גט בכגון זה אינה טענה׳ היאיל והפסדם של הנכסים אלו בסיבת הכחשת והעלמה הוא‬
‫רצוני‬
‫גדול יותר ממקרה אונםין וםטעם זה אין מקום לטענת אין‬
‫שיהיה‬
‫ויצא שלא לרצונו ולכן לא הספיק להודיע את רצ־נו בשמירת נכסיו‪ ,‬בית‬
‫בשמירתה ובדרכי‬
‫האחראים‬
‫השמירה‪,‬‬
‫טקדוני‬
‫בידי אחר׳ דהואיל‬
‫דין שהם משיבי אבירה המ‬
‫ובודאי שזהו רצונו של השבוי שנכסיו המטלטלין יהיו שמורים‬
‫ביד בית דין לזכותו לכשיבא או לזכית יורשיו אחרי מותו ולא‬
‫ישארו ביר המפקיד שאפשר להעלימם‬
‫לגמרי ממנו או מיורשיו‪.‬‬
‫וכן מוכח מתשיבת הדא׳׳ש שכתב‪ :‬אדם שמיני? אפמזדוסוס על נכסיו בחייו ומת אינו אפוטרופוס‬
‫על נכסי יתומימ‪ ,‬אלא בית דין ימנו להם אטיטרופוס כי‬
‫•עול‬
‫לפי שחוא ירא ממנו וגם אדם‬
‫אדם מאמין נכסיו לאחד ואינו ירא‬
‫שיעשה‬
‫בקי ומכיר בנכסיו וירגיש אם יעשה לו אבל אינו נאמן בעיניו‬
‫להשלימו על ממון יורשיו ג[‬
‫וחב׳׳ח‬
‫הביא‬
‫סיעתא‬
‫לדברי הרא״ש ממתייתין דחלכת‬
‫מקבר‬
‫בעלה לבית אביה דמבואר שמ‬
‫דאעפ״י שהיתר‪ ,‬נעשית אפוסרופא בתיי בעלה‪ .‬אם לא מינה אותה בעלח לאחרי מותו אינה אמוטרוטאד[‬
‫והוא הדין והוא הטעם בנכסי שבוי‪.‬‬
‫‪ .‬א>‬
‫דין זה‬
‫למדתי‬
‫מדין שיתף‬
‫שמת‬
‫שבטלה‬
‫השותפות‬
‫או‬
‫העסק ה[‬
‫ומסתברא שהוא‬
‫א( שר׳ע חו״מ פי׳ רס״ה מנגיף ד ‪ ,‬ב[ עיין חר׳מ פי׳ ל״ז כעיף כ׳ וש״ך ס״ק כ״ד‪.‬‬
‫ג[ השיבות הרא׳׳ש כלל ס״ב‪.‬‬
‫ד[ ב״ח רי״ש סי׳ ר״ן‪.‬‬
‫ה[ הו״מ פי׳ קע״ו כעיף י״ס‪.‬‬
‫ו‬
‫פרק‬
‫כב‬
‫שבוי‬
‫לה‪.‬‬
‫כאפוסרופוםו‬
‫לומר‬
‫שהיה‬
‫ב׳‬
‫לו‬
‫נכסי‬
‫שבוים‬
‫פקיד‬
‫נטושים‬
‫שהיה‬
‫ורטושים‬
‫נכסיו‪,‬‬
‫סנהל‬
‫אין‬
‫הלכך מוציאים בית דין םידו גס הנכסים שהיו בידו ואין צריך‬
‫נכסים שנפלו לו בירושה אחרי שגשבה א(‬
‫אחר‬
‫הפקיד חשוב‬
‫אבל הוא‬
‫להיות מתמנה אפוטרופוס הואיל והוא יודע בעסקי‬
‫קודם לכל איש‬
‫השבוי והיה נאמן‬
‫לו‪ ,‬מתוך כך ינהל את רכושו בנאמנות והצלחה‪.‬‬
‫ב ת קטנה שיש לה ממון משלה בית אבי אמה‪ ,‬ואביה קיים‪ ,‬אמיד‬
‫לו‪.‬‬
‫בנכסים‪ ,‬ומוחזק לנאמן‪ ,‬מושיבין‬
‫רכושה‬
‫להתעסק‬
‫בידו‬
‫בהם‪,‬‬
‫בית דין‬
‫אם יראו‬
‫את‬
‫ה ב ת אצל אביה ומוסרין‬
‫זאת ל ס ו ב ת‬
‫בחנוכה‬
‫הבת‬
‫לו‬
‫וגודלה‬
‫ושמירת רכושה ונשואיה לראוי לה על ידי אביה י(‪.‬‬
‫הדין‬
‫לשבוי שכיון שאינו יכול‬
‫שותפותו‬
‫רמא‬
‫א[‪.‬‬
‫ובכנסת‬
‫הדין‬
‫לשותף‬
‫הלך‬
‫השותף‬
‫בית‬
‫להתעסק‬
‫בשותפות לא‬
‫עדיף‬
‫משותף שחלה או נאסר‪ ,‬שפסק‬
‫שבטלה‬
‫דין‬
‫הנדולה‬
‫ועוד‬
‫הביא‬
‫השני‬
‫ונסתפק‬
‫ואם‬
‫שתפסמ‬
‫א ת ר כ ך אין‬
‫מתרי‬
‫הנכסימ‬
‫הכנה׳׳ב‬
‫שנשבה‬
‫אין‬
‫דברי‬
‫ולקת‬
‫תכרו‬
‫ולע׳׳ד‬
‫למד ממש‬
‫המבי׳׳ט ו מ ה ר א ששון בדין‬
‫בתשובות‬
‫מוטאן‬
‫ממקום שהיו שם‬
‫שבוי‬
‫כ ת י ב ת יד‪,‬‬
‫מוגיאים‬
‫תלק‬
‫כשהיו נכסיו‬
‫בשותף‬
‫השבוי‬
‫כן‬
‫תאמר‬
‫דבריו תמוהים דכיון‬
‫דנכסי‬
‫שנשבה‬
‫שנשבה‬
‫מהשותפות ויהיה מונח‬
‫בדעת מהר״י מוטאן א ס הוא ס ו ב ר כן גם א ם היו‬
‫השותפות‬
‫מ ו פ ק ד י ס ב[‬
‫ואתרי‬
‫שהוא‬
‫הנכסימ ביד‬
‫בתזקת‬
‫מיד‬
‫השותף קודם‬
‫שניהם בין היו בידו‬
‫בין‬
‫מ ו ב י א י ן מ י ד ו ג[‬
‫כמו‬
‫נראה‬
‫הנכסים‬
‫שכתבתי‬
‫ברשות‬
‫ולפי‬
‫זה‬
‫לדעת‬
‫המבי״מ ומהר׳־א ששון‪.‬‬
‫דמשעה‬
‫שנשכה ו ל א חזר זמן ידוע א ח ר י‬
‫השותף השני אלא‬
‫ברשותו של‬
‫שנשבה‬
‫השבוי הלכך מוביאין‬
‫בסלה‬
‫השותפות‬
‫הנכסימ מידו ג ם‬
‫א ( ד י ן ז ת ל מ ד ת י מ ת ש ו ב ו ת ה ד א ״ ש ב מ י ש מ י נ ת א פ ו ט ר ו פ ו ס ב ת י י ו ש א י נ ו א פ ו ט ר ו פ ו ס ל א ח ר י מ ו ת ו ד(‬
‫והוא‬
‫הדין לשבוי א פ י ל ו‬
‫א[ בהנה‪.‬‬
‫בנכסים שהיו בידו ואין‬
‫ב[ עין לעיל סי׳ ל״א‪.‬‬
‫בדיך לומר נכסימ‬
‫שנפלו לו אחרי‬
‫ג[ כנה״ג פי׳ רפ״ה וסק״א‪.‬‬
‫כלל ס׳׳ב יב״ח פי׳ ר״׳ן ולעיל פי׳ ל׳׳א והערה שס‪.‬‬
‫ש נ ש מ ה ה[‬
‫ל[ תשובות הרא״ש‬
‫ה[ עיין כנה״ג חו״מ סי׳ רס״ה הנהנף׳ו‬
‫סה׳׳ב‪ .‬ו[ תשובות הרא״ש כלל פ״ו ובאר הגולה שס פי׳ רס״ה סעיף ח׳‪.‬‬
‫•ער‬
‫ב‪.‬‬
‫א ס ו ס ר ו פ ס ו ח ב י ת דין ע ל נ כ ס י ם עזובים‬
‫מבעליהם‬
‫כג‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫נכסי רטושין‬
‫א‪ .‬מי שיצא לדעתו ורצונו והניח נכסיו עזובים ורטושים ואין ידוע להיכן‬
‫הלך ולא מה אירע לו‪ ,‬אין מורידין ק י ו ב לנכסיו‬
‫מסר‬
‫נכסיו‬
‫אלה‬
‫בידי‬
‫שראוים‬
‫ליורשיו‪.‬‬
‫שהואיל ויצא לדעתו ולא‬
‫גלה דעתו שאין רצונו שהם ירדו‬
‫לגכםיו ויטפלו בהם‪ .‬הלכך גם אס ירדו לנכסיו מוציאים אותם מידיהם‪.‬‬
‫ב‪ .‬אין בית דין צריכין להטפל מנכסי מי שיצא לדעתו להעמיד עליהס‬
‫אפוטרופוס‪ .‬בין שהם קרקעות או מטלטלין שהרי לדעתו יצא והניח נכסיו אלא‬
‫ז‬
‫משאירים א ת נכסים המטלטלין ביד מי שהם עד שיבא ויתבעס‪ ,‬או עד שיודע‬
‫ש ס ת ויתבעו יורשיו את נכסיו מידי מי שהם בידו‪.‬‬
‫קרקעות שהם עשוים לשכירות מניחים אותם ביד מי שדר בהם‪ ,‬ואין לוקחיס‬
‫ממגו שכר דירה אלא כשיבא השבוי או כשימות יתבעו שכר הדירה ויגבו אותו‪.‬‬
‫שדות וכרמים ישארו בידי האריס שהיה מעבד אותם לפגי שיצאו בעליו‪,‬‬
‫ואם היו בורים ישארו בורים‪ ,‬בכלל אין בית דין מתעסקים בנכסיו להביא בהם‬
‫איזה שנוי שהוא‪ ,‬שהרי הוא ברצונו איבד ממונו ואבידה לדעת אין אנו מצוים‬
‫להחזירה‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫שמעו בו שמת מוציאין בית דין כל המטלטלין מיד מי שהס‪ ,‬וכותבין‬
‫ונותנין אותם אצל נאמן להם בתר אפוטרוסוס‪ ,‬ואפילו אם הוא קרוב‪.‬‬
‫ומורידים‬
‫הקרוב‬
‫לשדות וכרמים‪ .‬ומחשבין אתו בכל‬
‫שנה כארים‪ .‬ע ד‬
‫שיבא או שיביאו ראיה שמת‪ ,‬דמששמעו בו שמת מצווים בי״ד לשמור הנכסים‬
‫לזכות היורשים אלא שלא נותנים אותם לידיהם עד שידעו בראיה ב ר ו ר ח ש מ ת א[‪.‬‬
‫כשממנים בי״ד אפוסרופום או מורידין קרוב לנכסי מי שיצא לדעתו‬
‫ד(‬
‫אין ממנים ולא מורידין קסן ולא אשר‪ .‬שמא יפסידו הנכסים כ[‪.‬‬
‫בכל‬
‫ה‪.‬‬
‫מקום‬
‫שממנים‬
‫בי*ק‪ ,‬אסוטרופוס מוציאין‬
‫(‬
‫מידי‬
‫האפוטרופוס‬
‫למזונות אשתו ובניו ובנותיו הראויים להיות נזונים מנכסיו לפי קצבת בית דין‪,‬‬
‫ואס‬
‫יצטרך‬
‫למכור‬
‫מקרקעות או מטלטלין לצורך זה‪,‬‬
‫מוכר על פי ה ו ר א ת‬
‫בית דין ג[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫וכן מוציאין מנכסיו לשלם חובותיו הברורים של השבוים או יוצאים‬
‫לדעתם‪ .‬באותם התנאים שנפרעים מנכסי יתומים י[‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ רס״ה‪ .‬סעיף ד׳ וכמ״ע ונהמ״ש ‪ :‬ס ‪ ,‬יכעיף ח׳‪.‬‬
‫ב[ ‪ :‬ס ס ע ד ה׳‪.‬‬
‫נ[ אה״ע סי׳ ע׳ סעיף ה׳ ולעיל ‪ :‬ע ר א׳ פ׳׳ד‪ ,‬וכנה״ג כי׳ רפ״ה הגהט״ו סק״כ‪ .‬ד[ כנה״ ג‬
‫שס ס״ק כ׳׳א‪.‬‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫אפוטרופסות בי״ד לפדיון שבויים‪ ,‬מנכסי השבוי או הקרוב‬
‫כל איש מישראל מצווה ל»דות את אחיו או אחותו מישראל שנשבה‬
‫א‪.‬‬
‫ע ל ידי גויס מחמת ממון‪ ,‬או מחמת סכנת נפשות‪ .‬ו א פ ש ר לפדותו בממון‪.‬‬
‫כל המעלים עיניו מפדיון שבוים עובר על לא תאמץ את לבבך‪ ,‬ו ע ל‬
‫ב‪.‬‬
‫לא תקפוץ את ידך‪ ,‬ועל לא תעמוד על דם רעך‪ ,‬ועל לא ירדנו בפרך לעיניך‪.‬‬
‫ונטל‬
‫מצות פתוח ת פ ת ח א ת ידך לו‪ ,‬ומצות וחי אחיך עמך‪,‬‬
‫ואהבת לרעך‬
‫כמוך‪ ,‬והצל לקיחים למות‪ ,‬והרבה כאלו א[‪.‬‬
‫כל רגע שמאחר לפדות השבויים היכא דאסשר להקדים הוי כשופך‬
‫ב‪.‬‬
‫דמים ב(‪.‬‬
‫עבד כנעני שסבל לשפ עבדות‪ ,‬וקבל עליו מצוח פודימ אוחו כישראל‬
‫ד‪.‬‬
‫שנשבה נ(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫מצוד‪ .‬זו מוסלת בראשונה על השבוי לפדות‬
‫עצמו מנכסיו‪ ,‬אפילו‬
‫בדמים מרובים‪ ,‬לא רצה לפדות פודים אותו בית דין מנכסיו בעל כרחו ל‪.1‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אשת איש שנשבית חייב הבעל בפדיונה‪ .‬לא רצה הבעל לפדות א ת‬
‫בית‬
‫א ש ת ו א פ י ל ו עומד וצווח‪ :‬אל תפדוה מנכסי אין שומעין לו‪ ,‬אלא יורדין‬
‫דין לנכסיו ופורץ יאותה עד כדי דפיה ולא יותר ה[ א(‪ ,‬ויש אומרים דאשתו הרי‬
‫היא כגופו ויכול לפדותה בכל אשר לו י[‪.‬‬
‫א( בפירוש בדי דמיהם כתב בבאר‬
‫הגולה משם‬
‫ומהר״מ מלובלין כ ת ב ‪ :‬ועתה שאין עבדים נמכרים‬
‫בשוק‬
‫שמצויה מכירת עבדים‪ ,‬כגון בארץ ישמעאל וחוגרמה‪ ,‬ומ״ש‬
‫המ״מ‪ :‬דהיינו‬
‫כדמי‬
‫עבד הנמכר לשוק ! ‪j‬‬
‫משערים לסי ערך העבדים הנמכרים‪ ,‬בשוק‬
‫מהריי־ק‪ :‬לענין פדיון שבויים דבר ידו»‬
‫הוא שהיא הוצאה מרובה‪ ,‬ורגילות הוא לפדותן בכך גדול‪ ,‬היינו שלגבי שאר צדקות םדיון שבויים‬
‫הו•‬
‫סך גדול נם בכדי דמיה ח[‪.‬‬
‫ואין דבריו נהי דין לע״ד שלא כל‬
‫המקומות שוים לענין זה‪ ,‬ולא הרי עבד‬
‫הנמכר‬
‫בארצוזו‬
‫שירוםא למשל‪ ,‬כעבד הנמכר בארצות ערב‪ ,‬ובכל מקומ שאמרו רז׳יל שמין כעבד הנמכר בשוק היא בשוק‬
‫שבמקומו של העבד‪ ,‬ולא בשוק סנה נדחת שערך‬
‫האדם ירוד בה‪ .‬ודברי מהרי׳׳ק אינמ שכתב ‪ :‬ס ד י ק‬
‫שבויימ היא הוצאה מרובה ורגילות הוא לפדותן בסך גדול‪,‬‬
‫אינם‬
‫יכולים להתפרש כדברי מהר׳ים דיל‬
‫אלא הכי פירושם משום דרגילות הוא לפדותם בסך נדול לכן היא הוצאה מרובה‪ ,‬שאם‬
‫נאמר למרשנו‬
‫שכדי דמיה הוא סך גדול והוצאה מרובה לגבי שאר צדקות אין זה הולם לשון‪ :‬דרגילות לפדותן ב ס ך‬
‫בדול‪ ,‬אלא‬
‫‪ p‬הדין חייבים בכך‪.‬‬
‫ד[ כס סעיף ח‬
‫נ[ ‪ :‬ס סעיף ז׳‪.‬‬
‫ב[ כס סעיף נ׳‪.‬‬
‫א[ יו״ד סי׳ לנ״ב סעיף ‪3‬׳‪.‬‬
‫ו[ אה״ננ‬
‫ה[ אה״ע סי׳ ע״ח סעיף ב׳ ו‪:‬״ך ירד סי׳ רנ״ב כ׳׳ס ר‪.‬‬
‫ישם סעיף י״א‪.‬‬
‫ח[ שרית מלל״מ מלובלין סי׳ ס״ו‪.‬‬
‫ז[ באד הגולה יו״ד סי׳ מ״ב סעיף ד׳‪.‬‬
‫שם בהגה‪.‬‬
‫שער ב׳ אםוסרוםום בית דין על נכסים עזובים סבעליחס‬
‫כה‬
‫ז‪ .‬ולפי מה שנהגו ישראל קדושים לפדות את השבויים ביותר מכדי דפיהםא[‬
‫מ נ ה ג ישראל המקובל חוזר להיות הלכה‬
‫ד ע ת המנהג הוא‬
‫תשתבאי‬
‫גושא כ(‪ .‬וכיון שמתנאי‬
‫ל ג ב י אשתו‪,‬‬
‫דבל הנושא אשה ע ל‬
‫אם‬
‫בית דין כ ו ת ב לח ב כ ת ו ב ת ה ‪:‬‬
‫אפרקינך ג[‪ ,‬תנאי זה מתמו כפירושו‪ ,‬אפרקינך באותם התגאימ שכל‬
‫בעל בעמיו וכל העכור םודין א ת שבוייהם‪ ,‬וזהו דוקא‬
‫ב מ ד ת יכלתו ב ש ע ת‬
‫פדיונה‪ ,‬ולא מחייביפ אותו ל ל ו ת כדי ל פ ד ו ת את אשתו לפי מ ד ת עושרמ של‬
‫אחרים‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫לא פדה הבעל את אשתו אעפ׳״י שיש לו‪ ,‬ובא ח ב ר ו ופדאה‪ ,‬מחייבין‬
‫בית דין את הבעל לשלם‪ ,‬לפי מדת יכלתו‪ ,‬לזה שפדה אותה‪,‬‬
‫ולא לפי מ ד ת‬
‫עושרו של הפודה א ‪/‬‬
‫ט‪.‬‬
‫אשת איש שנשבית‪ ,‬ובעלה הוא במדיגת הים‪ ,‬יורדין בית דין לנכסיו‬
‫ומוכרים אותם בהכרזה‪ ,‬ופודין את אשתו כדרך שהבעל פודה אותה י(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫איש ואשתו שנשבו ואין בנכסי האיש ל פ ד ו ת א ת עצמו ואת אשתו‪,‬‬
‫יורדין בית דין לנכסיו ופודין א ת‬
‫בעלה‬
‫האשה מנכסיו‪ ,‬ואחריה ס ו ד ק א ת‬
‫מנכסיו או מנכסי קרוביו‪ ,‬ומקוסת או מ ג ב י ת הצבור ז[‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫יורשי הבעל אינם חייבים ל פ ד ו ת אשת אביהם שאינה אמם‪ ,‬אפילו‬
‫אם נשבית בחיי בעלה ולא הספיק לפדותה ע ד שמת ח[‪ ,‬ואין היורשים חייבים‬
‫ל ש ל ס סירות נכסי מלוג שאכל מורישם הואיל ואכלם ברשות ו ב ה י ת ר מ(‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫יבמה שהיא זקוקה ליבופ או חליצה‪ ,‬אפילו א ס נשביח בחיי בעלה א ץ‬
‫היבם חייב לפדותה‪ ,‬אלא נפדית משל עצמה או תמול כ ת ו ב ת ה ותפדה א ת עצמה י[‪.‬‬
‫אבל באמת‪ ,‬כדי דמיח‪ ,‬הנאםר בזח אין פירושו כעבד הנםכר לשוק‪ ,‬אלא כדי דםיח בערך לאשת‬
‫לא יהודית שנשבית‪ ,‬וכן מפורש בדברי מרן ז״ל שכתב‪ :‬אין סחייבין את הבעל ל פ ח ת את אשתו יותר‬
‫על דמיה‪ ,‬אלא כמו שהיא שוד‪ ,‬כשאר השבויות‪ ,‬וכן כתב הרדב״ז ז״ל‪ ,‬פירוש כדי דמיהם‪ :‬היינו כדי‬
‫ימיהם של שבויים שאינם יהודים‪ ,‬וזהו מעיקר הדין‪ ,‬ולפעשה םודין אותם יותר מכדי שאר השבויים‬
‫והיינו‪ ,‬סשוס שבדרך כלל כופין אותם לחלל שבתות וסועדים ומיםריס אותם ביםוריס קשים ממות‪ ,‬והנח‬
‫להם לישראל ויחזיקו במדד‪ .‬זאת כיץ שהם שמחים בה ויש להם שכר גדול‪ ,‬ותו שאין אנו כופין אותם‬
‫אלא שתמ כעבממ מתנדבימ‪ ,‬ויפה נהגו להחזיק בםדת אברהם אבינו ע״ה דכחיכ‪ :‬נדיבי עמים נאספו עם‬
‫שלקי אברהם ד[‪ ,‬והם חפ דברי מהרי״ק שכתב ורגילות הוא לפדות בסך נחל‪ ,‬ומעתה בתוקף מנהגם‬
‫שול ישראל חוזר ח ו ץ לגבי םריון אשתו לחייבו בםדיונח‪ ,‬לסי מדת יכלתו אבל לא מחייבין ללוח יותר‬
‫מיכלתו כדי לפדות את אשתו לפי םדח עושרם של אחרים‪.‬‬
‫א( הכנה‪-‬נ כתב בשס רש״ל משלם לו עד כדי דםיה הז‪ ,‬ולפי מ״ש בהערה הקודמת‬
‫גם‬
‫בזח‬
‫יש לומר שמתייבימ את הבעל לשלפ לפי מדת יכלתו ולא לפי עשרו של חמודה‪.‬‬
‫א[‬
‫ג[ כתובות‬
‫ה[ כנה״ג‬
‫םעיף י׳‪.‬‬
‫ב[ פיץ אה״ע‬
‫עיין הערה הקולמת‪.‬‬
‫ד[ חשובות רלב״ז החלשות סי׳‬
‫נ״א‪.‬‬
‫ו[‬
‫אה״ע סי׳ פ״ח‪ ,‬הנהב״י סק״ב‪.‬‬
‫ה[‬
‫ח[ אה״ע סי׳ ע״ח סעיף ח׳‪.‬‬
‫סי׳ מ״ו סעיף י״א‪ ,‬וסי׳ ע״ו סעיף ח׳‪.‬‬
‫מ׳‪ ,‬ופתחי חשובה יו״ל סי׳ מ״ב ס״ק ה׳‪.‬‬
‫ז[ יו״ל סי׳ מ״ב‬
‫אה״ע שס סעיף ל׳‪.‬‬
‫י[ אה״ע שס סעיף ח ‪/‬‬
‫ח״מ וב״ש שם‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫ן‬
‫פ ר ק ד‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫אפוטרופסות בי״ד לפדיון שבוים מנכסי השבוי או הקרוב‬
‫האב חייב לפדות מנכסיו את בניו השבויים שאין להם נכסים לפדות‬
‫נ ה ם את עצמם א[‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫בני עניים שנשבו ואין יכולת בידי אביהם לפדותם‪ ,‬עוברת חובת‬
‫הפדיון לקרוביהם וכל הקרוב קרוב קודם‪ ,‬דלא כל הימנו שיעשירו עצמם ויטילו‬
‫קרוביהם על הצבור כ[‪.‬‬
‫טו‪.‬‬
‫הפודה את חברו משביו‪ ,‬אינו כמבריח ארי מנכסי חברו שאין מחייבים‬
‫א ת חברו לשלמ ל ו אלא אמ יש לו מחייבים בית דין את הפדוי משביו‪ ,‬לשלט‬
‫ז‬
‫לו מיד מנכסים שיש לו‪ .‬ולא יוכל לומר‪ :‬אני ציית לך דין‪ ,‬אלא ישלם לו מיד‪,‬‬
‫ואם יש לו םענת תביעת ממון עליו‪ .‬יתבענו אחר כך לדין‪ ,‬הואיל‬
‫מחויב מן התורה להציל‬
‫לשלמ לו מיד‪,‬‬
‫את אחיו משביו‬
‫לכן‬
‫חייבו‬
‫חכמים‬
‫וזח הסודה‬
‫את‬
‫השבוי‬
‫דבלא זח לא ימצא אדם שפודה את חברו‪ ,‬ומטעם זה נפרעים‬
‫גמ מנכסי יתומים קטנים דמי פדיון מורישם נ[‪.‬‬
‫טז‪.‬‬
‫חבנימ חייבים בפדיון הוריהם‪ ,‬והתלמידים בפדיון רבותיהם שלסדומ‬
‫תורה‪ ,‬אלא שלענין קדימה האם קודמת‬
‫עצמו‪,‬‬
‫בסדיונה לפדיון האב והרב ולפדיון‬
‫משומ דילםא עבדי בה איסורא‪ .‬הוא עצסו קודם לרבו‪,‬‬
‫ורבו‬
‫קודם‬
‫לאביו אם אין אביו חכם‪ ,‬ובמקום סכנת נפשות‪ .‬חייו קודמין לשל אמו ל(‪.‬‬
‫יז‪.‬‬
‫בכל הלכות אלה חובת בית דין וסמכותו מוגבלת לפסוק הלכה ולחייב‬
‫ולכוף בכח שבידם לפדות השבוי מנכסיהם‪ ,‬אבל חובת בית דין גדולה וחפורה‬
‫לפדות א ת השבוימ משבים או א ת האסורים מבית מאסדמ‪ ,‬אפילו אם‬
‫יותר‬
‫נאסרו בפשעם‪ ,‬א(‪ .‬מקופת או מגבית הצבור‪.‬‬
‫א(‬
‫לפתתו‪.‬‬
‫געשית‬
‫זאת‪,‬‬
‫והשיב‪ :‬דאף א ם נניח שעלילה זאת היא אמתית‪ ,‬משום‬
‫באנעא אינו‬
‫נקרא‬
‫מומר‪,‬‬
‫ו כ מ ״ ש ה ח ו פ י ם ״ ק ד ח ו ל י ן ח[‪ ,‬ו כ י ו ן‬
‫שבזסננו‬
‫רבים נכשלים‬
‫בענידת‬
‫ל ק אין לדון חנכשל בה א ל א כ מ ו מ ר לתאבון‪.‬‬
‫וגס‬
‫סכנת‬
‫מהר״מ לובלין ז״ל נ ש א ל ‪ * :‬ל איש‬
‫מישראל שנאסר‬
‫באשמת זימה *מ בת נכרים‪ ,‬אם חייבין‬
‫עברה של פ ? מ אחת‪ ,‬ומכל שכן כשהיא‬
‫א ם פשע בעעמו חייבים לפדותו אם לא שעשה‬
‫נפשות פודים אותו אפילו אם‬
‫ע ב ר כמד•‬
‫ע ב י ר ה ו א ח ושנה ו ש ל ש בה‪ ,‬ו א ס י ש‬
‫ספק‬
‫פעמים&‬
‫‪,‬‬
‫ג[ שם בהנה‪ .‬ג[ שם‪ ,‬וש״ך ס״ק י״ג‪ .‬ד[ שם סעיף ס‬
‫א( יו״ל שם סעיף י״ג‬
‫ו[ השונות מהר״ם לונלין סי׳ מ״ו ועיין‬
‫ה[ חולץ י״ל‪ ,‬תד״ה השוחט‪.‬‬
‫וש״ך שם ס״ין י״א‪.‬‬
‫באה״כז יו״ל סי׳ מ״ב ס״ק ח׳ ופתחי תשובה שם סק״י‪.‬‬
‫ב‪ .‬א פ ו ט ר ו פ פ ו ת ב י ת ד י ן ע ל נ כ ס י ם‬
‫שעי‬
‫עזוביפ‬
‫‪13‬‬
‫מבעליהם‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫פדיון שבויים מקופת או מגבית הצבור‬
‫פדיון שבויים ק ו ד ם ל ס ר נ ס ת עניים ולכסותן‪ .‬ואין מצוד• גדולה כפדיון‬
‫א‪.‬‬
‫שבויים‪ ,‬הלכך יכולים בי״ד לשנות כל מגבית של צדקה לפדיון שבויים א[‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫בנין בית הכנסת וקנו חומרי בנין והקצו‬
‫גבו מעות לצורך‬
‫אותם‬
‫לבנין בית הכנסת‪ ,‬מוכרים אותם לפדיון שבויים מידי‪ .‬אם אי אפשר להם למצוא‬
‫מקוד אחד לפדיונם התכוף ב(‪.‬‬
‫סוכרים ביהכינ או ספר תורה‪ ,‬לאנשים מישראל‪ ,‬בשביל סדיון שבויים‬
‫ג‪.‬‬
‫א ב ל אין מוכרים בית הכנסת או ספר תורה לזרים כדי לפדות בדמיהם שבויים‬
‫אם אפשר לפדותם ממקורות אחרימ נ[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫סלע לצדקה אין פדיון שבויים בכלל‪ ,‬ואין לפדות בו‬
‫יחיד שנדר‬
‫שבויימ אלא מדעת בני העיר‪ .‬או שבעה סובי העיד במעמד בני העיר‪ ,‬או צל‬
‫פי‬
‫חבר עיר י(‪ .‬א(‬
‫תלמיד‬
‫ה‪.‬‬
‫אין סודין השבויים יוחד מכדי דמיהם מפני תיקון העולמ ינ[ שלא‬
‫א(‬
‫ב צ ב ו ר ה(‪ .‬ו ב ם ק ו ם א ח ר פ י ר ש ‪:‬‬
‫חכם‬
‫עיר או‬
‫שאחד‬
‫כשם‬
‫עשרח‪,‬‬
‫צדקה‬
‫בפירוש חבר‬
‫עיר‬
‫המתעסק בצרכי‬
‫םירש׳׳י ו ה נ מ ק ׳ ׳ י ‪:‬‬
‫ה צ ב ו ר ו[‪ ,‬ו נ ר א ה‬
‫חבורת העיר כלומר‬
‫ששני פירושיו המ ד ב ר אחר‪ ,‬שאין מ צ י א ו ת‬
‫של‬
‫חבורת‬
‫חבורת צבור א ם ל א נמצא בתוכמ חבר ע י ר תלמיד חכם שהוא מ ת ע ס ק בצרכי הצבור ובזה הוא‬
‫את הצבור‬
‫ועושה אותם ג ו ף‬
‫שעושה זאת הש״ץ‬
‫או‬
‫להתפלל על‬
‫וכדומה‪,‬‬
‫הלכך‬
‫בעומדו על‬
‫מלוכד ומאותד‬
‫בימת הקדש‬
‫שנושא עליו צורת הצבור בכל‬
‫להתפלל‬
‫הצבור כולו ובשליחותו בעת צרתו‪.‬‬
‫בעניני‬
‫בצבור‬
‫וכמוהו‬
‫ולומר‬
‫כל דבר‬
‫עניניו הצבוריים‪,‬‬
‫שבקדושה‬
‫שצריך‬
‫החבר עיר בכל עניני הצבור‪ ,‬כ ג ץ‬
‫ת פ ל ה וחובות היחיד כ ל פ י חברו‪ ,‬כגון נחומ‬
‫אבלימ‪ ,‬פירש׳׳י ח ב ו ר ת ע י ר‬
‫א ו ח ב ו ר ת צ ב ו ר ‪ ,‬א ב ל ל ע נ י נ י צ ד ק ה ש ה י א ח ו ב ת ת צ ב ו ר ל י ח י ד ‪ ,‬מ י ר ש ׳ י י ‪ :‬ת ״ ח ה מ ת ע מ ק ב צ ר כ י ה צ ב ו ר ז[‪ .‬ו ק‬
‫פתפרשימ‬
‫דברי הרמב״מ‪ :‬חבר ע י ר חכמ המדינה והוא כנוי בעד ת פ ל ח הקתל ש ל א‬
‫תחכם‬
‫ש ב ה ם ח[‪ ,‬ו כ ן‬
‫חברו‪,‬‬
‫פירוש אחר‪,‬‬
‫הערוך פירש גאון ז ״ ל ‪ :‬גדול‬
‫צבור מקופ‬
‫יתקבצו אלא לפני‬
‫ה ע י ר א ש ר י ו ע ד ו ע ל י ו כ ל ה ז ק נ י ם ש נ א מ ר כ ל אלד‪.‬‬
‫שמתחברין כל הצבור‬
‫ל ה ת פ ל ל ס[‪,‬‬
‫וכן פירש דדב־ז‬
‫י[‪ ,‬ו כ ן כ ת ב‬
‫מ ק‬
‫ז ־ ל ‪ ,‬ת כ פ ג ד ו ל ש ה כ ל ג ו ב י ן ל ד ע ת ו יא[‪.‬‬
‫ל[ כס בהגה‪.‬‬
‫נ[ שס וש״ך סק״א‪.‬‬
‫ג[ שם ‪.‬‬
‫א( יי״ל הי׳ מ ״ ב סעיף א‪.‬‬
‫ח[ פירוש המשניות‬
‫ז[ מגילה שם‪.‬‬
‫ו[ מנילה כז‪:‬‬
‫ה[ ברכוה ל‪ .‬ר״ה לד‪ :‬חולץ צל‪:‬‬
‫יא[ יו״ד סי׳‬
‫י[ ה׳ מתנות עניים ס״ז‪.‬‬
‫כ[ ערוך השלם ערך חבר א‪.‬‬
‫ברכות פ״ד‪.‬‬
‫יב[ עיין לעיל פרק ד׳ סעיף ר בהערה‪.‬‬
‫מ״ו סעיף ד‪.‬‬
‫פ ר ק ח‪.‬‬
‫‪2‬ף‬
‫שבויים‬
‫מדיון‬
‫מקופת אומגבית הצבור‬
‫יהיו האויבים מוסרים עצמם עליהם לשבותם א[ א(‪..‬‬
‫הלכך גם הקרובים אינם רשאים לפדות קרוביהם‬
‫בכדי‬
‫השבויים אלא‬
‫דמיהם‪ ,‬זאת אומרת כדי שוויים של שבויים אחרים שאינם יהודים‪ ,‬והוא הדין‬
‫לאשתו‪ ,‬ויש אומדים דאשתו היא כגופו יותר מבניו ובנוחיו‪ .‬והלכך סודה אוחה‬
‫בכל מה שיש לו‪) ,‬ועיין לעיל פ״ד סעיף ז( ולמעשה‪ .‬הואיל וגם הצבור פודים‬
‫היום ביותר מכדי דמיהם‪ ,‬משום הצלה מאונם עבירות ויםורים קשים ומעליבים‪,‬‬
‫חוזר הדין כן‬
‫גס‬
‫לקרובים מטעמא ד כ ח ב רמ״א‪ :‬דלאו כל כמיניהו להעשיר‬
‫עצמם‪ ,‬ויטילו קרוביהם על הצבור‪) ,‬עיין לעיל ס״ד סעיף יד(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫בםחם אדכ‪ ,‬אבל‬
‫אין דברים הללו אמורים אלא‬
‫חלמיד חכם או‬
‫אפילו תלמיד חריף שגיכרים בו סימגי חכמה ויראה שאפשר שיהיה אדם גדול‬
‫פודים אותו בדמים מרובים י[‪.‬‬
‫כל מקום שיש סכנת נפשות סודין את כל אדם מישראל משביו אפילו‬
‫ז‪.‬‬
‫בדמים מרובים‪ ,‬דלא אמרו חכמים ‪ :‬אין סודין יותר מכדי דמיהם‪ .‬אלא בשביה‬
‫שאין בה סכנת נפש ישירה‪ ,‬אבל במקום סכנה אין להפקיר נפש מישראל מחשש‬
‫שביית או הריגת אחרים‪ ,‬אלא חובת התורה ליחיד ולצבור להציל את כל אדם‬
‫א(‬
‫ז״ל‬
‫וכן כ ת ב ה ר מ ב ״ ם ז״ל ‪' :‬שלא יהיו ה א ו י ב י ם‬
‫פ ס ק ו להלכה דםעמא של תקנת‬
‫פודים‬
‫חכמים‬
‫זאת היא‪ ,‬משום ד ל א ל י נ ר ב ו ולייתו‪ ,‬ו ל פ י זה ג ם‬
‫אותו אינם רשאין לפדותו אלא עד כדי דמיו‪ ,‬תדע מדנרסינן התם‬
‫דותקא דצבורא‪ ,‬או דלא לינרבו ולייתו‪ ,‬מלוי‬
‫אביי‬
‫ומאן לימא לן דברצון תכמימ‬
‫לפדות את‬
‫רשאים‬
‫קרוביהם‬
‫עבד‬
‫השבויים‬
‫על‬
‫חובה‬
‫הקרובימ‬
‫ולע״ד‬
‫אין זה מחוור‬
‫בר דרגא‪ ,‬דפרקא‬
‫שלטעם‬
‫מכאן‬
‫מכדי‬
‫הקרובים‬
‫קרוב‬
‫•גאלנו‬
‫כדכתב‬
‫לברתיה‬
‫לפשוט בעין אי‬
‫ב ת ל י ס ר א ל פ י ד י נ ר י זהב‪,‬‬
‫הקרובים‬
‫אינ•‬
‫דלא ליגרבו‬
‫שהוא מצוה יותר‬
‫ז[‪ ,‬ה ל כ ך א י ן ל פ ט ו ר ע צ מ ו‬
‫הרשב״א דיל‬
‫דבעיא‬
‫זאת‬
‫נפשטה‬
‫בעין‬
‫כל המעלים עיניו עובר על כמה‬
‫מפורשת של‬
‫ישראל‬
‫ה ב י ת י ו ס ף ו[‪.‬‬
‫לאוין‬
‫חכמיפ דיש כח בידם לעקור‬
‫בשב ואל תעשה‪ ,‬אבל ב ס פ ק תקנה זאת חוזר הדבר לדין תורה‪ ,‬שכל‬
‫ומכל שכן קרוב‬
‫ולייתו‪ ,‬גם‬
‫ד מ י ה מ ‪ ,‬ו ה נ ה ה ר ״ ן כ ת ב דאע׳־ג ד ל א‬
‫ו ב פ ד י ץ שבויימ‪,‬‬
‫מכל‬
‫סעמא‬
‫ואמר‬
‫ד ש ב ו א ל ת ע ש ה ה ו א ד[‪ ,‬ו כ ן כ ת ב ה ר ד ב ׳ ־ ז ה[‪ ,‬ו מ ר ן‬
‫דהואיל‬
‫כשקרוביו‬
‫משום‬
‫ביותר מכדי דמיהם דכיון דיוצא מזה תקלה לאתרים‬
‫מצות עשה‪ .‬אין לנו להמנע ממנה אלא במקום תקנה‬
‫התורה‬
‫•ודין‬
‫להמנע מפדיונמ‬
‫גז‬
‫ביותר‬
‫! ג מ ר א ‪ ,‬מ כ ל מ ק ו ם מ ן ‪3‬ססק א ס י ר ל פ ד ו ת‬
‫כמה‬
‫רודפים‬
‫ע ל י ה ם ל ש ב ו ת ם ב[‪ ,‬מ ד ב ר י ה ם ל מ ד נ ו ש ה פ‬
‫ומבטל‬
‫דבר מן‬
‫ה מ ע ל י ם עיניו אעפ׳׳י שאינו‬
‫בדבר כ ד כ ת י ב ‪ :‬אחד מאחיו או דודו או‬
‫בן דודו‬
‫מ ס פ ק תקנה דכל ס פ ק בתקנה מעמידימ הדבר על דין תירה‪ ,‬ומחוורתא‬
‫אפשימא‬
‫ממתניתין‬
‫דכתובות בדין אשה שנשבית‪,‬‬
‫רשב״ג אומר אין‬
‫ח ש ב ו י י מ י ו ת ר מ כ ד י ד מ י ה ם ח[‪ ,‬מ כ א ן ד ט ע מ א ה ו א מ ש ו ם ד ל א ל י נ ר ב ו ו ל י י ת ו ט [ ‪.‬‬
‫נ[ גיסין מה‪.‬‬
‫ב[ ה׳ מתנות עניים פית הי״ב‪.‬‬
‫א[ שי״ע סי׳ מ״ב סעיף ד‪.‬‬
‫ז[ ויקרא כ״ה‪,‬‬
‫ו[ בית יוסף יו״ד סי׳ מ״ב‪.‬‬
‫ה[ ה׳ מתנות שם‪.‬‬
‫ל[ הר״ן ניסין ס״ד‪.‬‬
‫י[ יריד שס סעיף ל‪.‬‬
‫ס[ תלושי הרשב״א נימין מ״ה‪.‬‬
‫ח[ כחובות נ״א‪.‬‬
‫גדת‪.‬‬
‫ותשובות רלב״ז החלשות סי׳ תצ״א‪.‬‬
‫ש;ר‬
‫נ‪.‬‬
‫א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ב י ת דין‬
‫מישראל מ ס כ נ ת מות אסילו‬
‫על נכסים‬
‫מבעליהם‬
‫עזובים‬
‫בסכנת עצמו של המציל‪.‬‬
‫כט‬
‫שנאמר לא תעמוד על‬
‫דמ רעך א( א(‪.‬‬
‫מי שמכר עצטו לנכרים או שלוה מהם‪ .‬ושבו אותו בהלואחו סעם‬
‫ח‪.‬‬
‫ראשונה ושניה סודים אותו‪ ,‬שלישית אין סודין אותו‪ ,‬אבל את בניו סודין אותמ‬
‫מיד אחרי מות אביהם‪ ,‬שכל זמן שהיה אביהם אתם היה שומרם מהריגה ועבירה‪,‬‬
‫ואם‬
‫ובמותו כיון שגשארו בידי שוביהם צריך להצילם מיד׳‬
‫ידוע‬
‫שמבקשים‬
‫להרגו סורים אותו מיד ה[‪.‬‬
‫כשסודין הצבור את השבויים‪ ,‬מקדימים את האשה לאיש כדי להצילה‬
‫ט‪.‬‬
‫שרגילים במעשה סדום סורים‬
‫מאונם או רצון מחמת אונס‪ .‬של זגות‪ .‬ובמקום‬
‫האיש קודם ט(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫שבוי שהמיר אסילו למצוה אחה‪ ,‬כגון אוכל נבלות‬
‫להכעיס אסור‬
‫לפדותו ובזמננו שרבים נכשלים בעבירה דין כל יחיד הוא כמומר לתיאבון י[‪.‬‬
‫כשם שחייבים הצבור לפדות שבויים‪ ,‬כן חייבים למנוע את השבי‬
‫יא‪.‬‬
‫ואם‬
‫מישראל‪ ,‬הלכך אדם מישראל שחייב ממון לזרים או כסף כרגא‪ ,‬וכיוצא‬
‫לא יפרע יאסדוהו‪ ,‬חייבים קרוביו או הצבור לפרוע חובותיו כדי להצילו ממאסר‪.‬‬
‫א(‬
‫ותירצו‪:‬‬
‫מורא‬
‫דמו‬
‫ה ת ו ס ׳ ז׳־ל ה ק ש ־‬
‫אי נמי‬
‫מלכות ואדרבה דרכם‬
‫של ישראל‬
‫נפשות‬
‫כנסת‬
‫אדרבה במקום‬
‫בממין‪ ,‬והם הס‬
‫כלומר אין טעם‬
‫הדברים‬
‫שכתבו‬
‫הוא‬
‫דבשעת חרבן דאין‬
‫דלינרבו‬
‫מתיר‬
‫תסקרת‬
‫ב פ ר ק הנזיקין כי איכא‬
‫סכנת‬
‫ד מ י ה ם ד[‪ ,‬ו ה נ ה ב ת ש ו ב ו ת י ד א ל י ה ו כ ת ב ד א פ י ל ו ע ו מ ד ל ה ר י ג ה א י ן‬
‫אלא למעמא דתקנה‬
‫ס כ נ ת נפשות יש לתוש יותר‬
‫זאת משום‬
‫א ל י ב א דאמת‪ ,‬וכן כתב ב ת ש ו ב ת‬
‫דוחקא דצבורא‪,‬‬
‫אבל לטעמא דלא‬
‫דירצו להרוג א ת השבויים כדי שיפדו אותם‬
‫ביותר‬
‫ד מ י ה ם ה[‪,‬‬
‫דבריהם צריכים עיון שאין שום‬
‫מעם ו ס ב ר א ל ו מ ר דתידוצא ק מ א דתוס׳ אינו‬
‫לפי האמת‬
‫אדרבה הסברא נותנת דשני תתירוצימ המ אמת‪ ,‬ולכן במקום אהד כתבוהו בתירוצם בתרא‪ ,‬ובמקום‬
‫כתבוהו‬
‫אחר‬
‫בעיני‪,‬‬
‫בתירוצא קמא‪ ,‬לומר‬
‫לך‪:‬‬
‫חדא דאין להפקיר מיתת אדמ‬
‫כםה שמרבים בפדיונם‬
‫שנחבשה‬
‫ודלל‬
‫שאפשר להצילו‬
‫יתזקאל דתירוץ זה ל א שייך‬
‫ולע״ד‬
‫כל‬
‫להרונ בתימה לא שייך‬
‫דליגרבו‬
‫דבריהם‬
‫אותו יותר מכדי דמיהמ ותירוצא קמא דתוס׳ פ׳ הנזיקין ל א קאי‬
‫ליגרבו‬
‫שלא‬
‫במקום‬
‫י ה ו ש ע בן‬
‫ה ב י ת ל א ש י י ך ד ל א ל י ג ר ב ו ג[‪ ,‬פ י ר ו ש‬
‫פודין שנויים יותר על כדי‬
‫מודין‬
‫מכדי‬
‫מעובדא‬
‫בשעת חרבן‬
‫דרבי‬
‫חנניא‬
‫דסרקיה לההוא תינוק‬
‫ב מ מ ו ן ה ר ב ה ב[‪,‬‬
‫שוסרים‬
‫דשניהם שקולים הם‪ ,‬וסברת‬
‫מישראל‬
‫מספק‬
‫השבויים בחיים‬
‫הצלת אחרימ‪ ,‬ועוד אדרבה במקום סכנת נפשות‬
‫כדי להשיג ממון יותר‪,‬‬
‫ע ל י ד י מ מ ו ן מ ו ת ר ת ל ב ע ל ה ד מ ר ת ת י ל ה פ ס י ד ם מ ו נ ם ו[‪,‬‬
‫ב ש פ מד״רש״ק‬
‫הכנסת יחזקאל‬
‫היא תמוהה‬
‫מאד‬
‫וכעין מה‬
‫שאמרו האשת‬
‫לכן נלע״ד כדעת נחלה ליהושע ובית‬
‫ד ב מ ק ו ם ס כ נ ת נ פ ש ו ת פ ו ד י ן א ח כ ל א ד ם מ י ש ר א ל א פ י ל ו ב ד מ י מ מ ר ו ב י ם ז(‪.‬‬
‫ג[ נימין מ״ה‪ ,‬הד״ה דלא לערבו‪ .‬ד[ נימין‬
‫ב[ גימץ נ׳׳ח‪.‬‬
‫א[ עיין סנהלרץ ע״ל‪.‬‬
‫ז[ פתחי‬
‫ו[ כתובות כה‪:‬‬
‫נ״ח‪ ,‬תל״ה כל ממון‪ .‬ה[ פתחי תנוכה יו״ל סי׳ מ ״ ב סק״ד‪.‬‬
‫השובה שם‪ .‬ח[ יו״ד שם סעיף ו‪ .‬פ[ יו״ל שם סעיף חי‪ .‬י[ יו״ל סי׳ רנ״ב סעיף ו׳ בהנה‬
‫ובסי׳ מ ״ א סעיף א׳‪ ,‬וטור שם‪ ,‬ופתחי תשובה סי׳ מ ״ ב ס״ין י׳ משם תשובות מהר״ס מלובלין‪.‬‬
‫י‬
‫ל‬
‫ה‪ .‬מ ד י ו ן‬
‫מרק‬
‫מגבית הצבור‬
‫שבוימ מקומת או‬
‫א ל א שעריך לחקור ולדעת שחוא עני ואין ידו משגת‪ ,‬או שאינו רמאי שעושח‬
‫הפיקטיביות‪ ,‬או שלוה שלא‬
‫קנוניא ללווה‪ ,‬כדי שישלמו אחרים את חובותיו‬
‫ל צ ר ך כדי להםיל עצמו על הצבור‪ ,‬וזח מסור לשקול דעת בית דין ופרנסי‬
‫ח ק ה ל א(‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫מישראל‬
‫מכאן למדנו שאסור לכל אדם‬
‫לתבוע בערכאות מאמר‬
‫ח ב ר ו משוס םרעון חובו‪ ,‬ומחובת בית דין והצבור למנוע זאת בכל כח השפעתם‬
‫שכיון שחייבים לפדותו ממאסרו‪ ,‬כל שכן שחייבים למנוע כל פעולה שמביאה‬
‫לידי‬
‫אותו‬
‫בשביל‬
‫מאסר‬
‫סרעון‬
‫ועוד שמדין‬
‫חובו‪,‬‬
‫הלוה‬
‫חורה אין‬
‫מ ש ת ע ב ד בגופו להמלוה‪ ,‬ואפילו אס החנה הלוה וכתב בשטר‪ :‬שאם לא ישלס‬
‫יתפוש המלוח אח גופו‪ ,‬אין שומעין לו ואין המלוה יכול לאסרו ולא להשתעבד‬
‫שבית דין מצווים ומחוייבים לשומרו‬
‫בו‪ ,‬וזהו מעיקרי ויסודות תורת ישראל‬
‫ב כ ל כח השפעתם‪ ,‬ויש אומרים שאם יש לו ואינו רוצה לשלם‪ ,‬בית דין חובשיץ‬
‫א ו ת ו וכופין אוחו לשלם כ( וגם לדעה זאת אין איש מישראל רשאי לאסור א ת‬
‫ח ב ר ו מ ש ו ס פרעון חובו אלא בהוראת בית דין א(‪.‬‬
‫א(‬
‫הריב״ש ז״ל כ ת ב ‪ :‬אין ל ח ת י ר זאת משום דיגא ד מ ל נ ו ת א שאין דינא‬
‫דמלכא‪ ,‬שיהיה אדמ נ ת פ ס בעד הלואה‪ ,‬ואם זת התנה‬
‫המלך‬
‫מה יעשה לו ?‬
‫השוק‬
‫מקנת‬
‫ובאמת כי‬
‫להתחייב‬
‫דמלכותא ואף לא דינא‬
‫בהלואתו כ פ י החק‪ ,‬ומדין תורתנו אינו חייב‪,‬‬
‫ב ע י ר נ ו ז א ת נ ו ה נ י מ הדיינימ ל ת פ ו ש הלוה ב נ ו ם ו ו א מ ר ו ל י ‪ :‬כ י זה מ פ נ י‬
‫והנחתים על מנהגם‪ ,‬ואפשר ל ו מ ר ע ו ד ‪ :‬שאם הלוה מותזק שיש לו נכסימ מטלסלין ו מ ג ר י ח פ‬
‫שפשר‬
‫לבי״ד לכופו ולאוסרו וגם‬
‫לדידך‬
‫ד א מ ר ת פ ר י ע ת ב ע ״ ח מ צ ו ה א מ ר ל א נ י ת א ל י ל מ ע ב ד מצוד‪ ,‬מ א י ? א מ ־ ל ת נ י נ א ז ב מ ה‬
‫דברים אמוריש‬
‫במצות‬
‫וכיון דאפשר‬
‫להכותו‬
‫כדי‬
‫ל א תעשה‪ ,‬אבל‬
‫להכותו בגופו והיינו‬
‫דאמרינן בכתובות פ ר ק‬
‫במצות עשה וכר‬
‫כ ו פ ץ אותו ע ד שתצא‬
‫שיקיים מצוח זו ג ם כן א פ ש ר להם‬
‫לאוסרו כדאמרינן בפ׳‬
‫ועבדינן‬
‫מדבריו‬
‫דשות‬
‫שב?‬
‫למדנו‬
‫גופו של הלוה עד‬
‫שאסור‬
‫לו למלוה עצמו לתבוע מאסרו של‬
‫ישראל‬
‫מצות‬
‫משום קיום‬
‫הערכאות‬
‫חברו בדין‬
‫עשה‪ ,‬ולא עוד א ל א‬
‫שיפרע תובו אין זאת תקנת סובה‬
‫ומקובלת‪ ,‬אלא‬
‫שנמ‬
‫אמ תקנו הקהל‬
‫שהריב״ש ל א מחה‬
‫לבסלת‬
‫ז׳יל ל מ ד‬
‫מדגרפינן‬
‫‪,‬‬
‫ב ג פ ‪ :‬בית‬
‫ל כ ו פ ו ל ה ו צ י א אשד‪ ,‬פ ס ו ל ה א ו ל ש ל מ מ מ ו ן ו[‬
‫מזה‬
‫ישראל שוחסין‬
‫משמע קצת‬
‫שיש רשות‬
‫לחבוש‬
‫וכר‬
‫מ כ ל מקום זהו דוקא במי שידענו שיש‬
‫ליה‬
‫והכרנו‬
‫באיש ההוא שנשא ונתן‬
‫לכוםו‬
‫כ ל ל ‪ ,‬ו כ מ ־ ש ה ר מ ב ׳ ־ ם ז׳־ל‬
‫באמונה‬
‫לו‬
‫האכורץ של‬
‫ב פ נ י עצמן‪ ,‬וסירש״י‬
‫מ ה לשלם והוא עושה עצמו כ מ י ש א ץ לו‪ ,‬א ב ל כשידוע שאין ל ו מ ה לשלמ א ו‬
‫א ל א שעתה אין‬
‫הביא לשונו‬
‫בשביל‬
‫ממק‬
‫במה לשלם והוא אינו משלמ או שיש אמתלאות דאית‬
‫המור‪:‬‬
‫לו במה לפרוע‪ .‬בפי‬
‫ל א גמעאו לו‬
‫ומשרבו הרמאים וביעל ד ל ת בפני לווץ‪ ,‬עמדו‬
‫אפילו שאין ידוע‬
‫האי גוונא‬
‫ודאי אסור‬
‫נכסים אמ לא הוחזק כרמאי‬
‫ל ב י ת דין להכלימו בשוס ד ב ר ל ת ו ר ולדרוש אחריו‪ ,‬ו ל א ליכנם לביתו‪ ,‬ולא‬
‫עני‪,‬‬
‫שלא׳ נתנה‬
‫ל כ ת ח י ל ה ודאי שאין ל ת ק ן זאת‪.‬‬
‫ומהרשד״פ‬
‫כנץ‬
‫ואלו‬
‫מגלחין‪ :‬מנלן‬
‫לב׳׳ד‬
‫דתקסינן ואסרינן‬
‫ה ר ד פ ה ד[‪ ,‬א ב ל א ם ה ל ו ה ע נ י ו א י ן ל ו מ ה ל ש ל ם ‪ ,‬ה ד ב ר ב ר ו ר ש א ס ו ר ל ת פ ש ו ב ג ו פ ו ו ל ע נ ו ת נ פ ש ו ‪in‬‬
‫מ א ס ר א ל א לבית דין ש ל‬
‫לשעבד‬
‫נפשו נ[‬
‫ה כ ו ת ב ‪ :‬א מ ״ ל ר׳יכ ל ר ״ פ‬
‫הגאונים והקנו שיהיו‬
‫אץ‬
‫להזקיקו ל ה נ י א ראיה שחוש‬
‫משביעין הלוח‬
‫שבועה חמורה‬
‫ב[ חר׳מ כי׳ צ״ז סעיף מ״ו‪ ,‬עיין בלבייני שבמבוא‬
‫‪ . [fr‬השיבות רלב״ז החלשות סי׳ תצ״ת‪.‬‬
‫לפסל זה‪ ,‬פ״א‪ .‬ג[ כתובות פ״ו‪ .‬ל[ מר׳ק כ״ז‪ .‬ה[ תשיבה הד־יב׳׳ש סי׳ תס״ד‪ .‬ו[ פסתיס צ׳׳א‪.‬‬
‫ש זר‬
‫יג‪.‬‬
‫ר‪.‬‬
‫א פ ו ט ר ו פ ס ו ת בית דין על נ כ ס י ם עזובימ מבעליהם‬
‫לא‬
‫והוא הדין לגביית מזוגות האשד‪ .‬והילדים‪ ,‬רשאים בית דין לחבוש‬
‫את הבעל עם״י פסק דיגס‪.‬‬
‫כעין של תורה‬
‫ושלא‬
‫נתן במתנה‬
‫והנד‪,‬‬
‫מזונות‬
‫וכשר‬
‫‪1‬‬
‫נעילת‬
‫טובי‬
‫רווחא‬
‫בחזקת‬
‫כל‬
‫פנים‬
‫ואבות‬
‫ותקנת‬
‫תיו‬
‫העיר‬
‫וכן ראוי‬
‫רש״י אינה‬
‫ובגוים‬
‫דכתובות היא‬
‫למדנו‪:‬‬
‫הגאונים‬
‫כ ב י ת דין‬
‫נמי‬
‫הגדול‬
‫לא‬
‫היתה‬
‫לכל‬
‫ש ה מ ח ו ם ב־־ד ע ל י ה ם ‪,‬‬
‫וכן‬
‫החומים‪,‬‬
‫שיש לפרש‬
‫ואומרימ‬
‫ראיה שאין עליה‬
‫החבישה‬
‫גס‬
‫אבל‬
‫עשח מה‬
‫אומריט‬
‫לך‬
‫שישראל‬
‫האסורים‬
‫לפרעון חוב נתנה‬
‫לתקנת הקחלות אפילו אם היא‬
‫תקנת‬
‫בכגון זה כ ח ם‬
‫לו‬
‫דבריו‬
‫לשלם‬
‫ממון כתובה‬
‫או‬
‫תשובה‪.‬‬
‫בבית‬
‫אלא להשביעו‪ ,‬אבל‬
‫לא‬
‫לצעדו‬
‫ולהכלימו‪,‬‬
‫חקר״לוח א י ן ל ה ת ו ק ף‬
‫מוגבל ואינן רשאים‬
‫לשנות‬
‫רק‬
‫לבית‬
‫נעשית‬
‫משום‬
‫וגם זה ה ו א מ ש ו ם‬
‫אם‬
‫לא‬
‫ש‪:‬עשית‬
‫דבר במידי‬
‫על‬
‫דאיכא‬
‫ד(‪.‬‬
‫בזמננו‬
‫פשוט‬
‫חמנהג‬
‫ש מ ב ר י ח י ן נ כ ס י ם ‪ ,‬וצ׳יע כ י א י ן ל ה ם‬
‫מתוורתא‬
‫מספקת‪,‬‬
‫עצמו ולא‬
‫ישראל‪,‬‬
‫ואף‬
‫שמסדרין לו‬
‫החביא‬
‫ל ע ש ו ת ב[‪.‬‬
‫חובסין אוחו‬
‫ש־שות‬
‫העם‪ ,‬אבל ל א ל ה מ ל ו ה‬
‫להאי‬
‫כתב‬
‫מסוגיא‬
‫מדבריהם‬
‫ופסידא להאי‬
‫לכן‬
‫חובו‬
‫מדברי‬
‫ש ע ד י ס א כחד‪ ,‬כ ד ח נ ן ‪,‬‬
‫שהם ראש*‬
‫דלת‪,‬‬
‫שאין לו‬
‫מהרשדי־ם‬
‫ג[‪ ,‬ו ר א י ת ה ר י ב ״ ש‬
‫שתגאונים‬
‫ידי‬
‫להבריח‬
‫ראית‬
‫האשה‪,‬‬
‫ע־‬
‫דין‬
‫בנקיטת‬
‫ח‪1‬ץ‬
‫כלום‬
‫מ ב ע ל ח ו ב ו א(‬
‫י י ת ר ע^ ה ד ב ר י ם‬
‫ושלא‬
‫בבתים‬
‫אחדים‬
‫כדכתיבנא שאין‬
‫שחובשין ללוה‬
‫על מי‬
‫כשאין לו‬
‫לשלם ואין מוחה ואולי‬
‫הכל‬
‫ש י ם מ ו כ ו ה[‪.‬‬
‫רשות לאיש מישראל‬
‫לחבוש‬
‫חברו‬
‫בבית אסורים‬
‫בשביל‬
‫סרעון‬
‫א ל א ב ר ש ו ת ו ה ו ר א ת ב י ת דין‪.‬‬
‫ג[ ניגיין פ״ח ‪ :‬ושו״ע סי׳‬
‫ב[ השונות הישל״ס הרמ סי׳ ש״ן‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ צ״גי‪.‬‬
‫ה[ הומים סי׳ צ״ג ס׳׳ק י״ג‪ ,‬ופתחי השובה ס״ק ו‪.‬‬
‫ל[ חו״מ סי׳ ב׳‪.‬‬
‫קל״ל סעיף נ״‪.‬‬
‫שער ג‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין על נכסי מחוסרי דעת‬
‫פרק א‪.‬‬
‫נכסי שוטה‬
‫א‪.‬‬
‫לא‬
‫השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר‪ ,‬ואין‬
‫במטלסלין‬
‫בקרקע׳‬
‫ולא‬
‫מעסידים‬
‫ובית דין‬
‫מתנותיו קיימות‪,‬‬
‫אפוטרופוס‬
‫כדרך‬
‫לשוסים‬
‫שממנים לקטנים א[‪,‬‬
‫ב‪.‬‬
‫שטות‪ ,‬כגון זורק אבנים‬
‫נקרא‪ ,‬שוטה‪ ,‬לענין זה כל שעושה מעשה‬
‫ו מ ש ב ר כלים‪ ,‬או הולך ערום‪ ,‬או מאבד ממונו בלתי הנאה לעצמו א(‪ ,‬או שנטרפה‬
‫א(‬
‫רב‬
‫גרסינן התם‪:‬‬
‫הונא אמר‬
‫אותם‬
‫בעושה‬
‫עלשתס‬
‫עד שיהיו כולן‬
‫ד ר ך שטות‪ ,‬ל ר ב‬
‫נעשה מ ו ע ד כדין‬
‫שתהית‬
‫מוכח‬
‫התם ‪ :‬אמר ר״ט אי‬
‫כל אחד‬
‫שננת שור‬
‫לבדו תלינן‬
‫תמוד‬
‫בגמרא דאדמ‬
‫שמיע ליה‬
‫ונמל‪,‬‬
‫ולרבי‬
‫שטות ומותזק‬
‫המאבד מ ה שנותנימ לו‪,‬‬
‫לרב‬
‫בסיבות‬
‫מחלה‬
‫יותנן‪,‬‬
‫מחמ‪,‬‬
‫ומפרש‬
‫או‬
‫מחשבות‪,‬‬
‫בשום‬
‫אין תולין‬
‫בנמ‬
‫‪,‬‬
‫דפליג•‬
‫וכאשר עשת‬
‫סבה‬
‫אחרת‬
‫ב ש מ ו ת ב[‪.‬‬
‫ב מ ע ש ה זה‬
‫לבדו הדי‬
‫ה ו נ א ה א ד ת נ י א ‪ ,‬א י זהו ש ו ט ה זה‬
‫הוא שוטה‪,‬‬
‫המאבד כל‬
‫מה‬
‫מדאסרינן‬
‫שנוחגימ‬
‫לו‬
‫ה ד ר ב י ה ג[‪.‬‬
‫ובירושלמי‬
‫קמיחא‪:‬‬
‫אמר‬
‫נזה‬
‫שור‬
‫הונא‬
‫רבי יוחנן‬
‫הסיבה מה שתהיה הרי הוא עושה מעשת‬
‫ועוד‬
‫הוה‬
‫איזהו שומת היוצא יתידי‬
‫בבת אחת‪.‬‬
‫בלילה‪ ,‬והלן‬
‫אמר‬
‫בבית‬
‫אפילו‬
‫הקברות‪,‬‬
‫באחת‬
‫והמקרע כסותו‪ .‬א י ת מ ר‬
‫מוכח דרב הונא ורבי יוחנן פליגי‬
‫סימני שוטה היוצא בלילה‪ .‬והלן‬
‫רב הונא והוא שיהא‬
‫דאפר‬
‫מאבד‬
‫והמקרע‬
‫הקברות‪,‬‬
‫א ת כסותו‪,‬‬
‫כ ו ל ה ו ן ב ו וכוי‪ ,‬ר ב י י ו ח נ ן א מ ר א פ י ל ו ב א ח ת‬
‫רבי יותנן אפילו א ח ת‬
‫מחם‪,‬‬
‫ובלבד‬
‫מה שנותנים‬
‫במאבד‬
‫מהן‪.‬‬
‫והמאבד מה שנוחנים לו‪,‬‬
‫אמר‬
‫לו אפילו‬
‫רבי‬
‫שומה‬
‫בץ מסתבדא‬
‫שבשומים‬
‫אץ‬
‫מ ה ש נ ו ת נ י מ ל ו ד[‪.‬‬
‫משני‬
‫תלמודין ל מ ד נ ו להלכה שאין א ד ם נדון כשוטה א ל א‬
‫כל‬
‫שלשת הדברימ‬
‫גם‬
‫לענין מקת וממכר‪,‬‬
‫קנינו‬
‫בבית‬
‫גס במאבד מה שנותנים לו‬
‫שהרי גריס בברייתא‬
‫הנזכרימ‪ ,‬היינו ‪ :‬לן‬
‫קנין ואין מ מ כ ר ו‬
‫אפוטרופוס‬
‫קיים‬
‫םמניפ‬
‫הדש‬
‫חלכה זאת כתב ‪:‬‬
‫וכפירש״י‬
‫ממכר‬
‫איזהו‬
‫בבית‬
‫במאבד םה‬
‫שנותנים לו‪ ,‬א ו שעושה‬
‫הקברות‪ ,‬יוצא‬
‫יחידי‬
‫בלילה‪ ,‬ו מ ק ר ע כסותו‪ ,‬ודין זה ה ו א‬
‫בכל‬
‫פקופ‬
‫ואץ‬
‫שומה האמור‬
‫ש פ ט ו ר מן ה מ צ ו ת ומן העונש‪,‬‬
‫‪ in‬מ ז ה נ ל מ ו ד נ ם ל ע נ י ן א פ ו ט ר ו פ ו ס ע ל נ כ ס י ו ‪ ,‬ש כ י ץ ש א י ן מ ק ח ו ו מ מ כ ר ו‬
‫לשמור נכסיו כמו‬
‫ש מ מ נ י ם ע ל נ כ ס י ק ט ן מ ם ע מ זח‪ ,‬ש ה ר י‬
‫השומת אין מ ק ת ו מ ק ת וכו׳‬
‫ובית‬
‫דין‬
‫•עמידים‬
‫אפוטרופוס‬
‫ה ר פ ב ״ פ ז״ל ש ה ו *‬
‫לשוסיט ו*‬
‫מכאן‬
‫א[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף כ׳ סי׳ רס״ה‪ ,‬סעיף ב׳ ב מ ה ‪ ,‬וסי׳ ר״ן סעיף כ״ז‪.‬‬
‫ה[ חניגה נ ‪ :‬רש״י ד״ה‬
‫ל[ ירושלמי תרומות ס״א ה״א‪,‬‬
‫ג[ שס ל׳‪.‬‬
‫ג[ חנייה נ ‪:‬‬
‫ו[ הלכות מכירה פרפ ה׳ ל׳‪.‬‬
‫&יזהו שיפה‪.‬‬
‫שער‬
‫דעתו ונמצאה דעתו‬
‫ג‪.‬‬
‫אםוסרוםסות‬
‫משובשת‬
‫ב י ת דין ע ל‬
‫דעת‬
‫נכסי מחוסרי‬
‫תמיד בדבר מן הדברימ‬
‫לג‬
‫שאינו מבין אותם על‬
‫בוריים אעפ״י שהוא שואל ומשיב כענין בשאר דברים‪.‬‬
‫הסתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו‬
‫ג‪.‬‬
‫עניני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ‪,‬‬
‫וכן המבוהלים והנחסזימ בדעתס‪,‬‬
‫השוטים‪,‬‬
‫א ב ל אינם נדונים כשוסים ממש‪,‬‬
‫בכלל‬
‫והמשתגעים ביותר הרי אלו‬
‫אלא דינם מסור לסי ראות עיני הדיינים למנות עליהם אפוטדוסומ או להשאיר‬
‫נכסיהם ברשותם‪.‬‬
‫ששני‬
‫הדברים‬
‫ת ל ו י י ם זה‬
‫השוט*‬
‫לענין‬
‫אפוטרוססות‬
‫שעשאן‬
‫כולן וכרב‬
‫אולם‬
‫ולכאורה‬
‫דברימ‬
‫ביה‬
‫קמייתא‬
‫הנך‬
‫לכל‬
‫דהוה‬
‫שהרי‬
‫קמייתא‬
‫לאו דוקא‪ ,‬או שנאמר‬
‫אפילו כל‬
‫שרבא בטל‬
‫מפורש‬
‫בנמרא‬
‫ע ב ד ו ג[ וזו ה י א ק ו‬
‫מתפרשים‬
‫ודבריו‬
‫נראה‬
‫דנקט‬
‫שיהיה בן דעת‪ .‬לזת כ ת ב‬
‫שפשר‬
‫לפסול‬
‫לפי מה‬
‫הררב״ז‬
‫הרמב׳ים‬
‫נפ‬
‫שהוא‬
‫הפתאימ‪,‬‬
‫חרמב־ס‬
‫עיקר‬
‫ובאמת‬
‫שכתב ‪ :‬ותו כיון‬
‫שהטעם‬
‫במרכבת‬
‫טעם‬
‫מעשה זר הוא שוטה‪.‬‬
‫שנארפד‪,‬‬
‫ונמצאת‬
‫דעתו‬
‫ה ד ב ר י ס ה ר י ז ה פ ס ו ל ד[‪,‬‬
‫שאינו‬
‫שהוא פסול למי‬
‫בן‬
‫שלא‬
‫שהדבר‬
‫במסירת‬
‫בתורה ואין‬
‫אנו‬
‫תאמר דעדות‬
‫הם‬
‫שהוא פסול מן התורה‬
‫השוסיס‬
‫דהרמב׳׳מ אזיל‬
‫לשיטתו‪ ,‬בדין‬
‫ח[‪.‬‬
‫זה‪,‬‬
‫הרמב״ם כתב לנבי‬
‫בכלל‬
‫משנה נ ת ב ‪:‬‬
‫חרש ושוטה שהרי‬
‫שמפורש‬
‫ש י ר א ה ה ד י י ן ט[‪ ,‬א ם ה ם‬
‫שדעתו‬
‫ושואל כענין‬
‫צ״ע היכא איתא‬
‫ד ל א ו ב נ י ד ע ה נ י נ ה ו ו[‪ ,‬ו ה נ ה‬
‫לומר‬
‫יתירא‬
‫ש ו מ ה ו כ ו ׳ ה[‪ ,‬ו כ ן ה ק ש ה ה ל ח ״ מ ‪ :‬ד ל מ ה ל י ה ך ם ע מ א ג ב י ח ר ש ו ש ו ט ה‬
‫ש ר א ה בעיניו כ מ ו שהם‪ ,‬אין לפסול‬
‫דנקט‬
‫שעושה‬
‫דהוה ביה‪,‬‬
‫לעדות מן התורה‪ ,‬למי שאיבו בן מצות‪,‬‬
‫ב ד ב ר מן הדברימ אעפ׳יי שהוא מ ד ב ר‬
‫צריכים‬
‫ט ע ם זה‬
‫איש אתר מפני‬
‫שכל מי‬
‫שיטותא‬
‫אבנים‬
‫ך[‪ ,‬א י ל ם ג ם ד י ן ז ה צ ׳ ׳ ע ו כ מ ״ ש ה ר ד ב ״ ז ו כ ״ מ‬
‫הדברימ‬
‫דאליבא דרב הונא מםםקא לן‬
‫בשאר‬
‫ב י א ו ר דדינה ה כ ׳ ׳ מ כ ת ב ‪:‬‬
‫כל‬
‫הלכך נמ‬
‫נ ק ט י נ ן כ ר ב י יוחנן‪.‬‬
‫דכתב ‪ :‬השוטה פסול‬
‫ומשבר כלים‬
‫מוכת‬
‫פנימ‬
‫הנהו‬
‫שנותניט לו זהו שוטה‪ ,‬והוא הדין‬
‫אפשיטא‪ ,‬וכיון‬
‫עניני שוטה‪,‬‬
‫וזורק‬
‫דעל‬
‫מאבד נכסיו‪,‬‬
‫בלבד‪ ,‬א ל א כל מי‬
‫דחגיגה אמרו‪ :‬איזהו‬
‫ולע״ר‬
‫לומר‬
‫המדה לכל‬
‫דברי הרמב׳־ם ז״ל‬
‫טעמא הוא משום‬
‫שריך‬
‫דנמרא‬
‫והואיל ורבי יוחנן א מ ר א פ י ל ו‬
‫משובשת תמיד‬
‫עבדים‬
‫בתרייתא‬
‫שהוא‬
‫דמאבד מה‬
‫דלא‬
‫שעושה‬
‫שלשת‬
‫מ ד א מ ר י נ ן ה ת מ ‪ :‬א י ב ע י א ל ה ו כ י הוד‪ .‬ה ד ר‬
‫הדומה לו‬
‫באתת מהן‬
‫מצאנו‬
‫דבפ״ק‬
‫כל‬
‫מ ע ש ה ז ר *‪A‬‬
‫לו הוא שומה‪ ,‬או הנהו‬
‫ה ד ר ב י ה ת י ק ו ב[‪ ,‬מ כ א ן‬
‫ממכרו של‬
‫שוסה שהוא מהלך ערום‬
‫מצוה‪,‬‬
‫לאו דוקא אלא‬
‫בפני‬
‫שנותנים‬
‫ל מ ד זה‬
‫ה ד ר ביה א ו מכולהו הוי‬
‫דקי״ל‬
‫אתד‬
‫מאבד מה‬
‫ונראה שהמ״מ‬
‫עצמו‪,‬‬
‫וכן‬
‫ולא‬
‫שדוקא‬
‫וכבעיא‬
‫ששחרר את‬
‫דעתו‬
‫ובס״ק‬
‫מ ע ש ה זר‪,‬‬
‫בברייתא‬
‫דחגיגה נ ת ב א ר איזהו שוטה והוא‪ ,‬כ ל מ י‬
‫כברייתא‬
‫וכן‬
‫זה‬
‫כתב‪:‬‬
‫שעושה‬
‫דנקש‬
‫הדר ביה‬
‫והוא‬
‫הנזכר‬
‫בגמרא מוכת‬
‫מ מ ק ר ע כסותו הוא דהוה‬
‫מקרע‬
‫הא‬
‫משנה‬
‫תמוהימ‬
‫ולא כל מי‬
‫כסותו‬
‫בגמרא‪,‬‬
‫דהיינו‬
‫קיים‬
‫שלשה‬
‫הונא‪.‬‬
‫המגיד‬
‫דבריו‬
‫בזה ומשום‬
‫הוא‬
‫דאין ממכרו וקנינו‬
‫הוא‬
‫מאבד מה‬
‫שמעמידים‬
‫אסומרוםוס‪,‬‬
‫שנותנים לו‪ ,‬א ו הנהו‬
‫ולסי זה‬
‫דברים‬
‫מעידים‬
‫מ ה שראו ושמעו‪ ,‬ולזה אין‬
‫מ ס ע מ שאינו‬
‫צריכים‬
‫לטעם של‬
‫בן מצות‪,‬‬
‫ואפשר עוד‬
‫מחוסרי‬
‫שלמיו‬
‫פ ת א י ם וםבוהלים וכו׳ ש ה ם ב כ ל ל‬
‫הם‬
‫משובשת אינו מכוין‬
‫פסולים‬
‫לעדות מן‬
‫ב ע ד ו ת ו י[‪,‬‬
‫כלומר‬
‫נ[ ב״ב קכ״ה‪:‬‬
‫ב[ תנינה ד‪.‬‬
‫א[ מ״מ כס‪.‬‬
‫ו[ לת״מ שם‪.‬‬
‫ה[ כ״מ ה׳ עדית ס״ג• ה״כ‪.‬‬
‫י[ בית יוכף אה״ע סי׳ קי״כ‪.‬‬
‫ה׳ י ׳ ‪.‬‬
‫תלוי‬
‫דעה‬
‫השוטים‪,‬‬
‫התודה‪ ,‬וכן מתפרשימ‬
‫עיקר‬
‫טעם פסול‬
‫השיטה‬
‫שדבר‬
‫דברי‬
‫הוא‬
‫ד[ הלנות עדות ס״ס הל׳ מ׳‪.‬‬
‫ח[ שש‪ .‬גי[ שם‬
‫ז[ שס ה״ד‪.‬‬
‫לד‬
‫• ר ק א‪ .‬נכסי שוםה‬
‫ד‪ .‬הנכפים םזמן לזמן או הנכפה תפיד בלא את קבוע אינם כשוטים‪,‬‬
‫והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד‪ .‬וצריך להתיישב• בדבר זח הרבה ס(‪.‬‬
‫ה‪ .‬מי שהוא עתים שוטה ועתימ שפוי‪ ,‬כל מעשיו קיימים‪ .‬וצריכים העדים‬
‫לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחילת שטותו עשה מה שעשה י(‬
‫לפיכך אם עתים שהוא שוטה הם מרובים ותכוסים‪ ,‬ממנים לו אפוטרופוס יא[‪.‬‬
‫מן התורה משוס שאינו בר מבוח‪ ,‬ועדיין נשאר מקוש עיץ בדברי הרמב׳׳ס זיל במת שכתב ‪ :‬אלא כל‬
‫פ י שנטרפה דעתו ונמבאת דעתו משובשת תמיד וכו׳ הרי זה פסול‪ ,‬ואלו מסונין דגמרא מוכח ששינו‬
‫נקרא שוטה אלא באותמ הדברימ שנזכרו‬
‫במתניתא‬
‫קמייתא‪ ,‬או מאבד מה שנותנים לו‪ ,‬וכמ״ש רבינו‬
‫שמחה דלא מחזקינן בחזקת שוטה לנרש עד שיראו בה סימני‬
‫שטות‬
‫חססורשים‪.‬‬
‫ועיקר סימן זה המאבד מה שנותניס לו אז‪ ,‬וכן היא דעת מהרי״ק והריב״ש בז‪,‬‬
‫דעת הרמבימ דהוא סובר דהנך‬
‫‪p‬‬
‫מדחזינן‬
‫דמתניחא‬
‫לדונמא נקסינהו והוא הדין‬
‫בברייתא קמייתא תני תלת ולא תני מאבד מה‬
‫ובפ״ק דחניגה וכו׳‬
‫והנה הביח יוסף תירץ‬
‫לכל הדומה לו‪,‬‬
‫שנותנימ לו‪ .‬ובאידך תני‬
‫והוכרה לפרש‬
‫מאבד ולא תני‬
‫הנך תלתא אלא ודאי הנהו לאו דוקא גז‪.‬‬
‫ואין זה מוכרח לע״ד דיש לומר‬
‫דבקמיייתא תני הנך שלשה דבריך שיהיו‬
‫שלשתם בבת אתת‬
‫וכרב הונא ובבתרייתא חני מאבד מה שנותנים לו לומר דבזה לבד נחשב שוסח‪ ,‬ונם לרבי יוחנן יש‬
‫לומר דבדייחא בחדייתא דמאבד סה שנותנים לו חיא הוססה‬
‫• ו ח ז ק לשיטה אלא באחד‬
‫מארבעה מעולות של שטות‬
‫לקמייתא‬
‫ולדידיה נמי אין אדמ‬
‫הנזכרות‪ ,‬ולא כל מי שנפרסה‬
‫דעתו‬
‫נעשה‬
‫ונמבאת‬
‫תמיד דעתו משובשת‪.‬‬
‫ולע׳יד נראה דהרמב׳׳ם ז״ל סובר דכל מעשה שטות כגון‪ ,‬מהלך ערומ ומשבר כלים וזורק אבנים‪,‬‬
‫• ו כל מי שנטרפה דעתו ונםבאת דעתו משובשת תמיד‪ ,‬הרי זת ודאי שיטה ולא שאלו במתניתין‪ :‬איזהו‬
‫שומה‪ ,‬אלא לומר לך שגמ‬
‫באותפ המעולות שאינן מוכיתות על שטות ודאית כגון‪ ,‬הלן בבית הקברות‬
‫שימור כדי שתשרה עליו רוח מומאה‪ ,‬היובא יחידי בלילה אימור גנדריפס‪ ,‬אחדיח המקרע כמותו אימור‬
‫בעל מחשבוח‪ ,‬מאבד מה שנותנימ לו אימור קוביקיפ דז‪,‬‬
‫ואעסי״כ הוי בהו שוטה לר׳׳ה עד שיהיו‬
‫בו‬
‫כולן בבת אחת‪ ,‬ולרבי יוחנן אסילו באחד מהם‪ .‬אבל שוסה הניכר לנו במעשיו ודבורו ננון אלה שהזכיר‬
‫חרמב׳ימ הרי הוא שומה לכל דבר‪.‬‬
‫וםטעס זה לא הזכיר הרסב״ם ד׳ דברים שנזכרו בשתי ברייתות‪ ,‬לסי שהם בכלל‬
‫הסתאימ‪ ,‬וכן‬
‫• מ ב ו ה ל י פ ונחפזימ בדעתם והסשתגעים ביותר שהם בכלל השוטים‪ ,‬לפי מה שיראה הדיין ה[‬
‫בסמוך‪ ,‬והדמיה ז״ל כתב ‪:‬‬
‫מי שדעתו בלולה‬
‫וסשיג וםבין הדברים על‬
‫שהזכירם‬
‫בוריין אעמ״י שדלה וחלושה‬
‫קידושיו קידושין גמורימ‪ ,‬ואמ דעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו ה״ז בחזקת שוטה ואין‬
‫קידושיו קידושין נמורים ו[‪ ,‬ו ‪ 1‬ר י ך לומר דמ״ש‪ :‬דעתו משובשת שאינו מבין שומ דבר על בוריו‪ ,‬היינו‬
‫שומ דבר •הדבריפ‪ ,‬וכמ״ש הרמב׳׳ס זיל‪ ,‬שהרי מעאנו שבדבר‬
‫אחד לבד כנון‬
‫משחרר עבדו או‬
‫שרק‬
‫גרעיני התמרימ בפני מי ש ג ת ל ממנו במלו • מ כ ר ו אס לא שנוכחו לדעח שחועפה יחידה הוא חווח ביה ז[‬
‫•לא״שלענין קידושין החמיר הרמייה ואמר שאינן קידושין גמורים ח[‪ ,‬ומינה נדון לענין מקח וממכר‬
‫דאין להועיא מ פ ץ מחזקת בעליו אפילו אמ הוא מסופק לשומה‪ ,‬הלכך כל שדעתו משובשת תמיד בדבר‬
‫מן הדברים הרי הוא שוטה‪ ,‬שאין ס מ כ ת וםקחו קייס וממניפ אפוטרופוס על גכמיו‪.‬‬
‫נ{ ‪ :‬ס ‪ :‬ס •‬
‫‪ [3‬גיס יוסף ‪ :‬ס סי׳ יןכ״א‪.‬‬
‫א[ בית יוסף אה״ע כי׳ קי״ט‪.‬‬
‫ו[ בית עסף אה״פ סי׳ מ״ל‪.‬‬
‫ה[ ה׳ עדית ס״ס ה״י‪.‬‬
‫ד[ חנינה נ‪ .‬יתד״ה דרך כסות‪.‬‬
‫פ[ רמב״ס ה׳ פדות‬
‫ח[ עיין בית שמואל אה״פ סי׳ נדד סעיף ב׳‪.‬‬
‫ז[ ב״ב קכ״ה‪.‬‬
‫יא[ נ״ל‪.‬‬
‫פ״נו ה״ני‪ .‬י[ חר׳מ סי׳ רל״ה סעיף כ״א ועיין סמ״ע ס״ין נ״ב‪.‬‬
‫שער‬
‫ג‪ .‬ז ו ס ו ס ר ו ס ס ו ת ב י ת ד י ן ע ל נ כ ס י‬
‫מחוסרי‬
‫דעת‬
‫לה‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫נכסי חרש ואלם‬
‫א‪.‬‬
‫האלם או מי שנשחחק מחמת חוליו‪ ,‬הוא חשוד להיות שוטה‪ ,‬ו א ץ‬
‫מ פ כ ר ו ומקחו קיים‬
‫אלא אחרי‬
‫בדיקת בית‬
‫דין כדרך שבודקין לגיטין‪,‬‬
‫או‬
‫שיכתוב בכתב ידו א[‪,‬‬
‫ב‪.‬‬
‫מדבר ואינו שומע כלומ‪ ,‬מוכר ולוקח המטלטלים‬
‫בקרקע ‪ b‬אף‬
‫ברמיזה‬
‫אבל לא‬
‫במטלטלין לא יתקיימו מעשיו עד שבודקין אותו בית דין כדרך‬
‫שבודקין לגיטין ומתיישבין הרבה בדבר ג(‪ ,‬לסיכך אם הוא עריך למכור קרקע‬
‫מעמידים לו אפוטרופוס‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫פ ר ב ר ואינו שוסע אלא אס כן מדברים עמו בקול רם‪ ,‬הרי הוא‬
‫כפקח לכל דבר ז[‪ .‬יש אומרימ דלמכירת קרקע מעמידים לו אפוטרופוס ה[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫בכל אלה שהם‬
‫אפוטרופוס כמו שהם‬
‫שדעתם‬
‫מחוסרי דעת כנ״ל‪ ,‬חייבים בית דין למנות עליהם‬
‫חייבים למנות‬
‫אסוסרוסום על יתומים‬
‫קסנים‪ ,‬דגדולים‬
‫משובשת תמיד‪ ,‬הם גדועים מקטנים ומוטל על בית דין לפקח עליהם‬
‫ו ע ל נכסיהם י[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫כשממנים בית דין אסוטרוםוס על מחוסרי דעת אלה‪ ,‬מוציאים מנכסיהם‬
‫על ידי האסוטרוסיס למזונות אשתו ובניו‪ .‬וכן לאלה שתלויים‬
‫בו והוא חייב‬
‫במזונותיהם ז(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אפוטרופסות זאת והנהלתה לכל סרטיה‪ ,‬דינה כדין אפוטרוסום שפנוהו‬
‫בית דין ליתומים קטנים‪ ,‬שיתבארו בעיה בשעדיט דלקמן‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בית דין בתור אביהם של חרשימ‪ .‬טשיאין להמ נשימ ברמיזה וכותבין‬
‫להמ כתובה וגובין אותה מנכסיו ח[‪ ,‬א ב ל אין בי״ד משיאין אשד• לשוטה‪ ,‬ל פ י‬
‫שלא תוכל האשד‪ .‬לחיות עמו חיי אישות שאין אדמ יכול לדור עמ גחש בכפיפה‬
‫א ח ת ס(‪.‬‬
‫ג[ שם סעיף י״ז‪.‬‬
‫ב[ שם‪.‬‬
‫א[ לזרמ סי׳ רל״ה סעיף י״ח‪ ,‬וסמ״פ ס״ק נ׳‪.‬‬
‫ו[ ראה כנה״ג סי׳ רץ הגהב״י‬
‫ה[ פיץ נסמ׳׳ש ביאורים ס״ק כ׳‪.‬‬
‫ל[ שם סעיף י״ס‪.‬‬
‫ח[ נמיףי יבמות פי״ל ושו״ננ‬
‫ז( ראה לעיל שער א׳ סרק ב׳ סעיף נ׳‪.‬‬
‫פרק קס״מ‪.‬‬
‫מ[ שדע אה׳׳ע שס‪.‬‬
‫אה״ע סי׳ ס״ז סעיף ז‪.‬‬
‫שער ד‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין למלוי יסודות התורה‬
‫פרק א‪.‬‬
‫מילת בנים‪ ,‬עבדים וגרים‪.‬‬
‫מצות עשה על האב לםול את בניו ביום השמיני ללידתם ! וגדולה‬
‫א‪.‬‬
‫מצוד‪ .‬זאת שהיא מצות ברית וגכרתו עליה י״ג בריתות‪ ,‬וחייבים נ ד ת על ביסולה‪.‬‬
‫מת האב או נאנס או אפילו‬
‫ב‪.‬‬
‫למול את‬
‫אם לא רצה‬
‫בזמנו‪,‬‬
‫בנו‬
‫חייבימ בית דין למולו ומלין אותו שלא מדעתו ושלא ברצון האב א(‪ .‬שמצוח‬
‫על בית דין בתור ראשי ושופטי הצבור שלא להניח ערל בישראל אפילו יום‬
‫אחד אחר זמנו א[‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫גוערין‬
‫אם האב איגו יודע למול ואין ידו משגת לשלמ למוהל את שכרו‪,‬‬
‫בית דין במוהל זה שהוא נמנע מלמול את בן חברו בחנם‪ ,‬ומלמדים‬
‫אותו שאין זה מדרכן של זרע אברהם‪ ,‬אלא שםהדרים לחזור אחד האבות שיתנו‬
‫להם לקיימ מצוה זאת בבניהם‪ .‬עמד במרדו ולא שמע לקולם‪ .‬כוסין אותו‪ ,‬מ א ח ר‬
‫שאין אחר שימול ה[‪,‬‬
‫ד‪.‬‬
‫בישראל למול את עבדיו‬
‫מצוד‪ .‬על כל אדון‬
‫שנולדו ברשותו או‬
‫שהמ מקנת כספו‪ .‬עבר הרב ולא מלו‪ ,‬מלין אוחו בית דין בזמנו י[•‬
‫א(‬
‫למולו‪,‬‬
‫דלא‬
‫שד״ל השיג על‬
‫בית דין מלין אותו‬
‫דברי‬
‫בעל כדחו‪ ,‬ולא‬
‫מהליה אבוה מחייבי בי דינא‬
‫שם‬
‫היה‬
‫דברי‬
‫א ו מ ד אין לדבריו‬
‫טעם‬
‫דאי אפשר‬
‫ה ו א א פ י ל ו ש נ מ נ ע בזדון למולו‪ ,‬ואין כ ל‬
‫שמור‬
‫ת א ם ר כן נ ם‬
‫ם מ ב ו ה זאת‪ ,‬ת ו ב ת ב י ת דין ס נ י ן ?‬
‫ישראל‬
‫א ל א ש מ ב ו ת קדימח ניתנה לאב‪.‬‬
‫ענד‬
‫אטשר שלא‬
‫דברו‬
‫אלא בשלא‬
‫א ה ר ת ג(‪.‬‬
‫לפרש‬
‫הגמרא‬
‫ככל‬
‫הגמרא ‪:‬‬
‫העולה על‬
‫דעתנו‬
‫ואין‬
‫והיכא דלא מהליח אבוה‪,‬‬
‫לדהות‬
‫פירושו‬
‫ס ב ר א ל ת ל ק בין נאנס האב או נמנע‪ ,‬שכל מ י ל ת‬
‫ה ו א מ ד כ ת י ב ‪ :‬ה ס ו ל ל ב ם כ ל ז כ ר ד[ מ ב ו ה ז א ת ה י א ל ב י ת דין ש ה •‬
‫ב כ ל מ ז ו א כללית ולאומית‪ .‬ואם לא‬
‫ע ם הרםב׳יס‬
‫אין להביא ראיה כי‬
‫הרמב״מ מ ה ל כ ה ע ל ס מ ך א פ ש ר לפרש‪ ,‬ו ב א מ ת לשון‬
‫הסשוס‬
‫ולא‬
‫לממהליח‬
‫בג‬
‫האב או שהיה חולה או שואה או סבה‬
‫ואני‬
‫דין‬
‫הדמב־ס וכתב ‪:‬‬
‫חלילה לי להסכים‬
‫במ״ש‬
‫ונמנע‬
‫ס ב א ת י לדין זה ס מ ך מן המשנה וסן התלםוד‪ ,‬ו מ מ ״ ש ו ה י כ *‬
‫בנאנס האב‬
‫מכאן שהמנוח מוטלת‬
‫אביהס של כלל ישראל‪ ,‬ביהוד‬
‫ל א ימולו‬
‫נעעם‬
‫בית‬
‫אותו בית‬
‫דין‪,‬‬
‫שאס‬
‫על בית דין שהם • י ע נ י ם‬
‫ובאמת אין ה ר ס ב ״ ם זקוק ל ה ס כ מ ת שד״ל‬
‫שלא מפיו אגו‬
‫האב‬
‫כלל‬
‫חיי•‬
‫להסכמתו אגו עריכימ‪.‬‬
‫‪ [3‬קילישץ כ״ם‪.‬‬
‫א[ רמב״ם ה׳ מילה ס״א ה׳ א׳ ב׳‪ ,‬ושו״ע יר׳ד סי׳ ר״ס ורס״א‪.‬‬
‫ה[ ‪ :‬ד פ‬
‫ד[ קידושין ‪ :‬ס ‪.‬‬
‫ג[ מחקרי היהדות לשד״ל כרך א׳ ח״ב מאמר סל המילה‪.‬‬
‫ו[ שם סי׳ רם״ז סעיף א׳‪.‬‬
‫יו״ד כי׳ רס״א בהגה‪.‬‬
‫שער‬
‫ה‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫יין לםליי‬
‫אפוטרופסות בית‬
‫לן‬
‫יסודות התורה‬
‫עבד קטן או שוטה מטבילין אותו על דעת בית דין א[ א(‪ ,‬ולהרמב״ם‬
‫אין עריך ד ע ת בית דין אלא זה שמחזיק בו מטבילו על דעתו‪ .‬ובין אם הטבילו‬
‫דין‪.‬‬
‫על דעחו או על דעת בית‬
‫הוא גר גמור‪ .‬א ב ל אמ מחה משהגדיל‬
‫הרי‬
‫אבל‬
‫חוזר לסורו ואינו כישראל מוסר‪ .‬אין דברים הללו אמורים אלא להלכה‪.‬‬
‫למעשה אין דין עבד בזהיז נהוג כלל‪ ,‬ולכן גס במצא תינוק או שוטה מושלך‪,‬‬
‫םדינא דמלכותא‪ .‬אין מי שמוצאו ואין עריך לומר מי שתוקפו‪ .‬רשאי להחזיקו‬
‫בידו אלא מדעת הממשלה‪ .‬וכיון שכן‪ ,‬אם גמ ירצה להחזיקו אינו רשאי למולו‬
‫גרות‪,‬‬
‫עד שיגדל או שישחפה וירצה במילתו לשם גדות‪ .‬ואם מל אותו לשם‬
‫יכול למחות כשיגדל וישוב לםורו ואינו כישראל מומר‪.‬‬
‫א(‬
‫ואמ‬
‫הלכא זאת‬
‫בריכה ברור שהרי‬
‫אין לי אב ובא להתגייר או א מ ו‬
‫לכשיבדיל‬
‫ואם‬
‫אין לו אב אין בי״ר‬
‫את‬
‫הרבה להשיג על‬
‫ב י ת דין הוא‬
‫אמו או שהקטן‬
‫שלא‬
‫ישראל‬
‫וכו׳‬
‫אותו אלא‬
‫עבמו‬
‫משהגדיל‬
‫אוחו‬
‫ויכול‬
‫מדעת‬
‫למחות‬
‫אביו ור‪1‬ובו‪.‬‬
‫ב ק ש זאח‪ ,‬אבל אין‬
‫מגיירין‬
‫חוזר ל ס ו ר ו ואין דינו‬
‫כישראל‬
‫מדעתו דהא שוטה ודאי אין לו‬
‫דברי ה ר מ ב ״ ם דיל שכתב ‪:‬‬
‫להתנייר‪.‬‬
‫זח‬
‫יכול‬
‫דוקא‬
‫חרמב״מ‬
‫כשהביאתו‬
‫יגייר מי שהוא גוי‬
‫ולי‬
‫שתקף‬
‫דעת‬
‫עכו־׳ם‬
‫כלל‬
‫ואינו יכול‬
‫או‬
‫מבא תינוק‬
‫קטן‬
‫נראה לתרץ‬
‫אבל‬
‫עבד‬
‫ברשות‬
‫רבי‬
‫וכל‬
‫אלא‬
‫הרמב׳יס‬
‫דעבד‬
‫ע ב ד איש‪.‬‬
‫דעת‬
‫מקור‬
‫בתלמוד‬
‫דמ״ש ג ר קטן‬
‫אבל לא‬
‫מגאבו‬
‫שבי״ד או איש‬
‫דקושטא‬
‫בדרך‬
‫הוא‬
‫דאין לכוף אפילו א ת‬
‫קנין או תקפנות‬
‫גרות‪ ,‬וזהו דקדוק‬
‫להטבילו‪ ,‬ו ל מ ד ו דין זה‬
‫לשון‬
‫עבדך איש אחה מוהלו בעל כרחי‪ .‬בנך‬
‫כרבא‬
‫דעתו שדוקא‬
‫בגדול‬
‫ומביאה‬
‫מרן ז״ל‪:‬‬
‫מהירושלמי‪:‬‬
‫עבד הרי הוא כעבד ואפילו הוא כבנו של‬
‫והשו‪-‬ע דהלכה‬
‫מישראל‬
‫רבי חזקיה‬
‫או‬
‫הקטן‬
‫מכיון שהוא ככר‬
‫עבד קטן‬
‫בשם‬
‫בשם רבי חזקיה שדוקא‬
‫ב ב י ת דין‬
‫אודכאניס ?‬
‫ברשותו‪,‬‬
‫או שיטה‪ ,‬ל ו מ ר‬
‫רבא הא כיני‪:‬‬
‫מגא‬
‫רבה‬
‫רבי‬
‫הושעיא לא‬
‫איש אין אחה מוהלו‬
‫תינוק מושלך‬
‫להרמב׳׳ם‪ ,‬א ו ע ל‬
‫שיש לו דעת‪ ,‬כשלא‬
‫למבות‬
‫מילה אלא מפחד‬
‫ל א ד מ שלא במניו‪,‬‬
‫ועדיין‬
‫קשה‬
‫מכאובימ‬
‫מ»א‬
‫יכול‬
‫בעל‬
‫אמר כן‬
‫ב ר ח ו ז[‪,‬‬
‫למולו‪,‬‬
‫ד ע ת ב י ת דין להשו׳׳ע‪.‬‬
‫קטן‬
‫דבעבד‬
‫א י ן מ ל י ם א ו ת ו ב ע ׳ ־ כ ח[‪ ,‬א ב ל ק ט ן‬
‫המבוי בקטן יותר‬
‫מגייריפ‬
‫בדבריהם מה שלא בארו שאם‬
‫אותו‬
‫מחה‬
‫מבגדולים‪,‬‬
‫כשבא‬
‫שאין ל ו‬
‫משהגדיל‬
‫מיושבת‬
‫הלכך בעליו מלין אותו מדעתם מדין‬
‫עמ אמו או‬
‫חוזר‬
‫וסברי‬
‫מכאן ל מ ד ו‬
‫אפילו אם א ו מ ר איני רובה‪ ,‬אין שומעין לו דכיון דאין לו דעת‪ ,‬אין התגגדותו מתוך דעה‬
‫ד מ ט ע מ זה‬
‫תשומת‬
‫ע ב ו א ת מ ו ה ל ו ל ש ם עבד‪ ,‬ל ש ם בן ח ו ר י ן א ת מ ו ה ל ו ל ש ם בן ח ו ר י ן ‪.‬‬
‫שהוא קטן ושומה מטבילים אותו‬
‫בעינן‬
‫דש׳׳י הז‪,‬‬
‫ומרן‪,‬‬
‫ישראל‬
‫להטבילו לשם‬
‫תינוק מושלך‪ ,‬הטבילו לשם‬
‫יוחנן בעי לשום‬
‫וכסירוש‬
‫דברי הרמב׳׳מ‬
‫שהוא‬
‫שנמבא ברשותו‬
‫אמו‬
‫בהלכה זאת שאין ל ה‬
‫מטבילים אותו‬
‫ימול‬
‫ב ע ל כ ר ח ו ו[‪.‬‬
‫כשהוא עבד הוא דיכול‬
‫בתוכה‬
‫זכין‬
‫הביאתו‬
‫מגיירין‬
‫מגיירימ‬
‫מתת‬
‫יש לו אב יכול‬
‫ו ה ט ב י ל ו ל ש ם גר‪ ,‬ה ר י זה גר‪ .‬וכן ה ק ש ה הלת׳־מ ד ל א מ ב י נ ו ש י ג י י ר ו בי׳׳ד א ת ה ק ט ן ש ל א מ ד ע ת ו ד[‬
‫ע‪-‬ר‬
‫לא‬
‫ה ש י ך ג[‪.‬‬
‫םש‪-‬גדיל‪ ,‬וביותר קשים‬
‫ושד׳׳ל‬
‫או‬
‫מגיירין אלא אמ‬
‫ב י ת דין‬
‫א י ן בי׳־ד‬
‫ובכל אוסן א ם‬
‫ובהלכה זאת מ ש מ ע דמטבילין אותו‬
‫למחות‬
‫גוי‬
‫מביאתו‬
‫עכו״ם‬
‫להתגייר‪,‬‬
‫בו‪ ,‬מכאן מ ו כ ח ל ח ד י א ר א ם יש ל ו אב‪,‬‬
‫הקטן שלא מדעתו וכ״כ‬
‫מומר‪,‬‬
‫ס ס ק מרן ז״ל ‪:‬‬
‫קטן אם‬
‫לגייר אותו‬
‫הוא‬
‫לבדו‪,‬‬
‫לםורו ואין שום‬
‫וכמ׳׳ש‬
‫חש״ך ה[‪,‬‬
‫סברא לומר‬
‫שעבד‬
‫ד[ ה׳ עבדום‬
‫ג[ כס ס״ק פ׳׳ז‪.‬‬
‫ב[ יו״ד כי׳ לס״ח ס״ז‪.‬‬
‫א( כס סעיף י‪.‬‬
‫ו[ מחקרי היהדות כרך א׳ ח״ב מאמר על המילה בהפרה‪.‬‬
‫ה[ כתובות י״א‪.‬‬
‫פ״ח ה״כ‪.‬‬
‫ס[ שס כדק ע״ז‪.‬‬
‫ח[ ירד סי׳ רכ״ז סעיף ד‪.‬‬
‫‪ [r‬ירושלמי יבמות ס״ח ה״א‪.‬‬
‫סרק‬
‫ו‪.‬‬
‫א׳‬
‫מ י ל ת בנים‪,‬‬
‫עבדים וגרים‬
‫גר שנכנס לקהל ישראל מודיעים אוחו עיקרי הדת ש ה ם ‪:‬‬
‫יחוד ה׳‬
‫ואיסור עבודת כוכבימ‪ .‬ומאריכין עמו ב ד ב ר הזח‪ ,‬ומודיעים אוחו מקצת מצות‬
‫ק ל ו ת וחמורות ומקצת עוגשים של מצות ושכרן של מצות‪ .‬מצבס של ישראל‬
‫בזמן הזח שהם דחוסים‪ ,‬פחוסים ומטורפים ויסורים באימ עליהמ‪ .‬ולעומת זאת‬
‫שכרם של ישראל בעולם הגמול ותקות גאולתם ומאריכין בדבר זה‪ .‬כדי לחבבן‪,‬‬
‫א ‪ 0‬ק ב ל מלין אותו וממתיגימ לו עד שיתרפא רסואה שלימה‪ .‬ואחרי שיתרפא‬
‫מטבילין אוחו טבילה הוגנת בלא חציצה בסגי שלשה שעומדימ על גביו ומודיעים‬
‫לו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות כ[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫כל עניני הגר בין להודיעו המצות לקבלן׳ בין המילה ובין הטבילה‬
‫צריך שיהיו בשלשה הכשרים לדון‪ .‬וביום דכחיב גבי גר ‪:‬‬
‫משסט אחד יהיה‬
‫לכפ‪ .‬ואין משפם סחות משלשה‪ .‬ובדיעבד אם מל בסני שנים ובלילה‪ ,‬הרי זה‬
‫‪1‬ר‪ .‬ולהרמב״מ והרי״ף אסילו בדיעבד אמ מל בפני שנים או בלילה מעכב ואפור‬
‫בישראלית אלא שאם נשא ישראלית והוליד מסנה בן לא פםלינן ליה ג(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫גוי קסן אם יש לו אב‪ .‬אביו יכול לגיירו‪ .‬ואם אין לו‬
‫אב ובא‬
‫אוחו בית דין שזכות‬
‫היא לו‪.‬‬
‫להתגייר או שהביאתו אמו להתגייר‪ ,‬מגיירין‬
‫הכין לאדם שלא בפניו‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫קטן שגיירו אביו או שגיירוהו בית דין‪ ,‬יכול למחות כשיגדיל וחוזר‬
‫לםורו‪ .‬ואין דינו כישראל מומר‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫במה דברימ אמורימ כשלא‬
‫נהג מגהג יהדות משהגדיל‪ .‬אבל נ ה ג‬
‫ם ג ה ג יהדות משהגדיל‪ ,‬שוב אינו יכול למחות‪ .‬ואם חזר לסורו‪ .‬דינו כישראל‬
‫מומר י[‬
‫יא‪.‬‬
‫קסן‬
‫נשמר‬
‫ויש אומרים דאם גיירו אביו‪ .‬אינו יכול למחות משהגדיל ה[‪.‬‬
‫ש ג י י ר ו ב ע ל י ו ע ד י ף מ ק ט ן ש ג י י ר ו שביו‪,‬‬
‫וב־ל‬
‫דםמכו על‬
‫מה שכתבו בהלכות‬
‫ג ר י מ א[ ו ב כ ג ו ן‬
‫‪m‬‬
‫ילמד םתומ מן הםסורש‪.‬‬
‫ב[ יר׳ד סי׳ יס״ח סעיף א׳ ג׳‪.‬‬
‫א[ יו״ז סי׳ רס״ח סעיף ז׳‪.‬‬
‫ה[ פתחי תשיבה שם ס״ק ה‪.‬‬
‫ד[ שם סעיף ז‪.‬‬
‫ג[ ‪ :‬ם סעיף ג‪.‬‬
‫שער‬
‫אפוסרואיסית‬
‫ד‪.‬‬
‫בית דין‬
‫יסודות התודה‬
‫למלוי‬
‫לס‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫תלמוד תורה‬
‫מצות עשה על כל איש מישראל ל ל מ ד את בנו תורה‪ .‬ואם אינו יכול‬
‫א‪.‬‬
‫ובית דין כופין א ת‬
‫ללמדו הוא עצמו‪ .‬חייב להשכיר מלמד ל ל מ ד א ת בנו א[‪.‬‬
‫האב לשכור לבנו מלמד א(‪ .‬ואס אינו בעיר ויש •לו נכסים‪ .‬אס אסשר לאודועי‬
‫מודיעים ליה‪ .‬ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו נ[•‬
‫בזמננו שמצויים בתי תלמוד חורה צבוריים ומסודרים‪ ,‬אין האב חייב‬
‫ב‪.‬‬
‫להשכיר מלמד מיוחד לבניו! אלא חייב להכניס אותמ ל ב ת י תלמוד תורה ולשלמ‬
‫שכר לסוד ולספק םסרים ומכשירי כתיבה ולמוד כפי מה שיטילו עליו לפי מ ד ת‬
‫עשרו ויכולתו‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫צוה‬
‫משיתחיל הילד לדבר חייב האב ללמדו תודה‪ ,‬ומתחיל ללמדו‪ :‬תורה‬
‫לנו משה‪ .‬ופסוק ראשון מפרשת שמע‪ .‬ומשיגיע‬
‫פלמדין‬
‫אותו אותיות‬
‫הלכה זאת‬
‫א(‬
‫א פ ר ‪ :‬בעון מזוזה‬
‫דקרא‬
‫עשה‬
‫בארה‪,‬‬
‫הבית יוסף‬
‫אמזוזה‬
‫ב ב ד ה ו א ץ ב י י ד כ ו ם י ן ע ל י ת ד[‪,‬‬
‫אלא כשמהן שכרה הוא‬
‫מקומ‬
‫בבדה‬
‫אינה‬
‫ולע״ד‬
‫דינא וחד‬
‫תמול‬
‫בבי‬
‫מ מ ש ה[‪,‬‬
‫בבדה ממש‪ ,‬אבל‬
‫וכ־כ‬
‫המשנה‬
‫אינני רואה כל מעם‬
‫מ ע מ א הוא‪,‬‬
‫בעץ בטול‬
‫חורה‪.‬‬
‫דסמיך ליה‪ ,‬וחד א מ ר ‪:‬‬
‫ולסי׳יז ה ו י א מ ב ו ח זו‬
‫מבווו‬
‫ובםו־ד אסיק דלא מיקר•‬
‫בתלמוד תורה אף‬
‫אפ‬
‫מבות עשת שמתן שכרת‬
‫אלפני‬
‫נדרוש קרא‬
‫מכל‬
‫פניו‪,‬‬
‫ל מ ל ן ו[‪.‬‬
‫ל ח ל ק בין מחן‬
‫וכדסרש״י‪:‬‬
‫אםליגו תנאי‪,‬‬
‫חד‬
‫לכך‬
‫שכרה‬
‫פירש מחן‬
‫ממש או‬
‫סמוך‬
‫שכרה לומר אם‬
‫נדרש‬
‫דקרא‬
‫ל א תקיימנה‪,‬‬
‫מניד‬
‫אלפני‬
‫זהו עונשו ש ל א‬
‫ש כ ר זר‪ ,‬ו ל מ ע מ זה כ ך הוא א מ נ כ ח ב בבדה מ מ ש א ו ס מ ו ך לח‪.‬‬
‫אולס‬
‫כל‬
‫משם‬
‫ההג״מ‬
‫הבנים מתים‪ ,‬דקרא נדרש לפניו‬
‫ובנחלת‬
‫השיג‪:‬‬
‫בתורה‪ .‬ומבן חמש‬
‫דבגמרא‬
‫ד ל מ ע ן י ר ב ו י מ י כ ם ו כ ו ׳ א ל פ נ י פ נ י ו נ ד ר ש ד ה י י נ ו ו ל מ ד ת ם א ו ת ם ג[‪.‬‬
‫שמתן שכרה‬
‫דחד‬
‫כתבה‬
‫התורה כדי שירגיל‬
‫לשלש‬
‫עצמו לקרוא‬
‫שנים ש ל מ ו ת‬
‫ב ע י ק ר הלכה זאת‪ ,‬נ ר ס י נ ן‬
‫בירושלמי ‪ :‬כתיב‬
‫מאזני בדק‪,‬‬
‫לך‪,‬‬
‫מבור‪ ,‬ש מ ת ן ש כ ר ה בעדה‪ ,‬אין ב י ת דין מ ו ז ה ר י ן ע ל י ה ‪ .‬י ה י ה‬
‫בדק‪ .‬מכאן אמרו חכמים ‪:‬‬
‫אבני‬
‫מנת לך‬
‫כך‪,‬‬
‫אנגרמיס על‬
‫והימר‬
‫א כ ן ? א מ ר ר ב י ב ו ן ב ר ח י י א כ י נ י ס ת נ י ת י ן ‪ :‬כ ל מ ב ו ר ‪ .‬ש מ ת ן ש כ ר ה ב ב ד ה ‪ ,‬א י ן ב י ת ד י ן נ ע נ ש י ן ע ל י ה ז[‪.‬‬
‫והנה‬
‫הרי‬
‫האני‬
‫משת םירש‪ .‬כתיב מאזני‬
‫מחן שכרה‬
‫דיהיה‬
‫לאען‬
‫בבדה‪ .‬ו ם ר י ך‬
‫ל ך אינו בכלל‬
‫בדק יהיה לכס‪,‬‬
‫השים יהיה‬
‫מבוח עשה שמחן שכרה‬
‫לכן‬
‫בבדה‪.‬‬
‫נראה‬
‫דחירושלמי‬
‫אקרא‬
‫דמשנה הורה‬
‫»ו ה י א‬
‫יאריכו‬
‫י מ י ך ושכר זה הוא נ ם למאזני‬
‫עליה‪,‬‬
‫ל ך וכוי‪.‬‬
‫דחוק‬
‫הבא‬
‫מדד•‬
‫במשנה‬
‫תורת‬
‫ופירושו‬
‫למדו זח‬
‫ובספרי‬
‫מאד‬
‫מקרא‬
‫שדבר‬
‫דכתיב‬
‫י א ר י כ ו י מ י ך ח[‪.‬‬
‫מבות עשה שמתן‬
‫ומתרץ‬
‫לך מנה‬
‫ודרשו‪:‬‬
‫כשיהיו מאזני‬
‫בדק ו נ ר יהיה לכמ ממון‪,‬‬
‫והקשת‬
‫מדכתיב‬
‫שכרה בעדה‬
‫יחיה לך מנה‬
‫כדכתיב‬
‫סמיך‬
‫וזה‬
‫סירושו‪:‬‬
‫במשנה חודה‪ .‬אבן‬
‫‪1‬דק והין ע ד ק יהיה ל כ ס מ[‬
‫לך אנגרסים‪,‬‬
‫כיני מתגיתין‪ .‬כ ל מבוה שמתן שכרה‬
‫הרי‬
‫שבי״ד‬
‫כתיב‬
‫שלמה‬
‫מאזני‬
‫יהיה‬
‫ובדק‬
‫מכאן א מ ר ו ‪:‬‬
‫מחמדים‬
‫אע׳׳נ‬
‫עדק‬
‫לך‬
‫אבני‬
‫וגר למען‬
‫א י ן בי׳־ד‬
‫דכתיב‬
‫בדק‬
‫שכרח‬
‫מוזהרימ‬
‫בעדזע‬
‫מ ד ה ‪ ,‬אין בית דין נעגשין עלית‪.‬‬
‫נ[‪:‬נת ל״כ‪.‬‬
‫א[ יר׳ל סי׳ רמ״ה סעיף א׳ ל‪ .‬ב[ שם ביה יוסף ושו״ע סעיף ד׳ בהנה‪.‬‬
‫ו[ משנה למלך ה׳ פבדיס פ״ח ה׳ י״ד‪.‬‬
‫ה[ נחלת צבי יו״ד שם‪.‬‬
‫ד[ חולין ק״י‪.‬‬
‫פ[ ייקלא י״ב ל׳׳ו‪.‬‬
‫ח[ כפרי לבליס כ״ה ם״ז‪.‬‬
‫ז [ ילזשלמי ב״ב ס״ה ה״ה‪.‬‬
‫סרק‬
‫ם‬
‫הוא בריא‪.‬‬
‫שלמות‪ ,‬אס‬
‫ב‪.‬‬
‫ואם הוא‬
‫תורה‬
‫תלמוד‬
‫כחוש מבן שבע שלמות‪ ,‬מכניס אותו אצל‬
‫מ ל מ ד י תינוקות‪ .‬ואס אפשר לו מלמדו משנה וגמרא‪ ,‬הלכה ואגדות טי[‬
‫והרמב״ן‬
‫דברי‬
‫ז״ל‬
‫הירושלמי הם‬
‫שכרה‬
‫שמתן‬
‫במה‬
‫סגי וכמ״ש‬
‫כפיה קלה‪ .‬יובא‬
‫שיש‬
‫כדברי‬
‫‪ix‬‬
‫הלכה מ ו ס מ כ ת שאין עלית מתלוקת‪.‬‬
‫בבדה‪ ,‬אין כוסין עליה‪,‬‬
‫דכפתוהו‬
‫עליה‬
‫מסק‬
‫הירושלמי‬
‫וכן מוכח‬
‫דהיינו ל ו מ ר‬
‫מבות‬
‫מ כ ל ל זה‬
‫מדברי‬
‫וסירש מ״ש‬
‫וכדכתב‬
‫להלכה בכל‬
‫דכופין‬
‫מבות עשה‬
‫מבות‬
‫עליה ככל‬
‫מ ד ב ר י הנה׳ימ‬
‫ה נ ח ל ת בבי‪,‬‬
‫אבל אם‬
‫עליה‪.‬‬
‫וב״ל‬
‫שססקמ רמ״א להלכה סה מוכת שכסיה‬
‫כשאר‬
‫שמתן שכרה‬
‫משים‬
‫עשה‪,‬‬
‫מ‪-‬ע‪.‬‬
‫אלא‬
‫בבדה‬
‫שהיא‬
‫שכיסץ‬
‫עשה‬
‫מבית‬
‫דהגה״מ‬
‫רבו כוםין ככל‬
‫עשה‬
‫ככל‬
‫חית‬
‫כ ת ב כופין ליה לשכור לבנו מלמד‪ ,‬וסתם לשון כופין היינו‬
‫אין‬
‫סוברימ‬
‫לכוף אלא‬
‫ופה‬
‫כתב‬
‫כתב‬
‫והרא׳יש‬
‫דעותיהם‬
‫שהוצרכו לתרץ עובדא‬
‫לעשות שאמ‬
‫ולע׳׳ד‬
‫אין‬
‫דהתוס׳‬
‫כופין‬
‫תירוץ‬
‫חולקים‬
‫של‬
‫רבא‬
‫ר־ת‬
‫דכסייה‬
‫לא היה‬
‫הש״ך איני‬
‫כופין• ב מ צ ו ת עשה שמתן ש כ ר ח‬
‫ששני‬
‫נמצא‬
‫ולהשוות‬
‫דעותיהם‪,‬‬
‫ובמראה‬
‫ואין‬
‫ולכאן‬
‫שלדברי‬
‫עונשם‬
‫כפיה‬
‫אחרת‪,‬‬
‫ואפילו‬
‫בידינו‬
‫ביכלתנו‬
‫בחו״ס סי׳ ק ־ ו‬
‫כופין א ת היחיד אעפ׳יי‬
‫של‬
‫הצבור כולו‬
‫מצות‬
‫מכלל‬
‫דמפרש מ״ש‬
‫בדקה דאית בה לאו‪ ,‬ודאי‬
‫שמתן‬
‫שכרה‬
‫כפיה‬
‫בה לאו‬
‫סוברים שאם‬
‫משים‬
‫מקומ‬
‫דרב נתן‬
‫נראימ‬
‫ספקא‬
‫בעיקר‬
‫דברי‬
‫כגון‬
‫במ״ע‬
‫ואפילו‬
‫צדקה‪.‬‬
‫רצו לכסות‪,‬‬
‫שהיה‬
‫אבל‬
‫הרש־ת‬
‫בידמ‪.‬‬
‫גי׳כ ת ל מ י ד ח כ ם‬
‫והית‬
‫רצב״א‬
‫מקום‬
‫לא נ פ ק א וא״כ נכונים‬
‫ב י ר ו ש ל מ י יב[‪.‬‬
‫המחלוקת‪.‬‬
‫מדבדי‬
‫אבל‬
‫בענין‬
‫הגר״א‬
‫שכרה‬
‫וכדאמרינן כל עיר שאין בה תלמוד תורה‬
‫שאפשר לתרצם‬
‫דברי‬
‫תלמוד‬
‫תלמוד תורה הואיל‬
‫בצדה‪.‬‬
‫הואיל‬
‫ובתרוצו‬
‫ה ס מ ״ ע יאז‪.‬‬
‫ובאמת שיש פנים לכאן‬
‫שכתב ‪:‬‬
‫משום‬
‫שלשיטת תלמודין‬
‫להלכה‬
‫טלוגתא ביניהם כל‬
‫האמוראימ‬
‫עשה שמתן‬
‫בבדה‪ .‬אין‬
‫קלה‬
‫בית‬
‫ה י ה כ ו ס ה ו י‪,1‬‬
‫דלא לשוויי‬
‫במתלוקת‬
‫להכריע‬
‫וזהו‬
‫רצב״א‬
‫הדעת ובאמת ר־ת ור״י חולקים וסוברימ‬
‫עדיף‬
‫וכדץ‬
‫שאין ל כ ו ף במ״ע שמתן ש כ ר ה בצדה‪,‬‬
‫שכולם‬
‫יג[‪ ,‬ו ע ו ר נ ר א ה ל י ‪ ,‬ש מ ב ו ת‬
‫שהיא‬
‫ויש‬
‫ם[ ו ס ו ב ר י ם‬
‫ובקצות החושן כ ת ב דעכ׳׳פ מידי‬
‫ולא‬
‫בצדה‬
‫הכל כופין א ת ה א ב מדין תשלומ תוב‪ .‬וזה למדתי‬
‫חיב וכמ־ש‬
‫ישראל‬
‫כתלמודין‬
‫דמבות‬
‫היינו‬
‫בצדה‪ .‬ומכל‬
‫הפנימ כ ת ב שדין זה שנוי‬
‫האיש‪.‬‬
‫דברי‬
‫עשה‬
‫רבא מהוייב לכוסו לא‬
‫התלמודים איגם תולקים‪ ,‬והכי‬
‫מבות‬
‫ואלו‬
‫עשה‬
‫בה׳‬
‫י ר ב ו רשאין‪ ,‬וכעובדא‬
‫ע ל זה‬
‫מישב את‬
‫ככל‬
‫הענין‬
‫מתטרשיס‬
‫אין כוסין‪,‬‬
‫ולפי‬
‫ד ב ר י ם ור׳׳י ד ת י ר ץ שאני‬
‫ורצב״א‪,‬‬
‫לר״נ‬
‫כפיה‬
‫והיינו‬
‫ד ר ב א ד א כ פ י ה ל ר ב נתן ח|‪ .‬א ב ל‬
‫שמתן שכרה‬
‫ור־י‬
‫מלאה‬
‫דאמרינן‬
‫ב י ר ו ש ל מ י אין‬
‫וקי״ל‬
‫במ״ע‬
‫ולפי‬
‫עד‬
‫האיש‪,‬‬
‫שתצא נפשו‬
‫נענשין עליה‪ .‬ולכן אין מוזהדין‬
‫בדברימ מדין תוכחה ולא שופ‬
‫ולר׳׳י‬
‫להשוות‬
‫כדת מה‬
‫דעת‬
‫שכרה‬
‫כבוד אב ואם‪ ,‬כ ת ב ‪:‬‬
‫בית דין ל פ י‬
‫שמפורש‬
‫אבל אם‬
‫דהירושלמי תולק אשימת תלמודין‬
‫תסמ״ע‬
‫יודע‬
‫היינו כמו‬
‫לההוא ד ל א היה מ ו ק י ר אבוה‪,‬‬
‫רשאין‬
‫דלענין‬
‫דרבא דאכפיה לר־נ שהיא כפית‬
‫•שיש בד‪ ,‬ל א ו ל ר ״ ת ‪.‬‬
‫הש״ך‬
‫בשקול‬
‫דברים‬
‫בבדה אין נענשין‬
‫ד ע ת ב י ת דין ל כ ו ף‬
‫ל פ י הענין‪,‬‬
‫מ ס ק ה כ ת ו ב א ל א ל ח כ מ י ם ז‪ ,1‬ו כ ן‬
‫בי״ד מוזהרין עליה‬
‫דתירץ עובדא‬
‫בכפית‬
‫דברי רמ׳׳א‬
‫והיינו כמ״ש שדין כ פ י ה תלוי‬
‫בתלמודין‪:‬‬
‫ר״ת‬
‫ובזה מ ת ו ר ב י מ‬
‫שאמרו עליהם ‪ :‬לא‬
‫להכריחו‬
‫קלה או‬
‫תלוי‬
‫התמ‬
‫הדברימ‬
‫בכפיה‬
‫והדבר‬
‫בשקול‬
‫ש ב ק ו ה י ו כ ו ׳ ח‪1‬‬
‫* ר ק ד ‪ ,‬וז‪.‬‬
‫לתסתפק‬
‫ורמ״א‬
‫מבות‬
‫סוברים‬
‫ללמד א ת בנו תירה היא כפיה ממש‪,‬‬
‫כ ה י ר ו ש ל מ י דמ׳׳ע שמתן‬
‫מבות עשה או‬
‫ככל‬
‫שבקותו‬
‫כל‬
‫ב ה ל א ו ו כ מ ״ ש ר ׳ ׳ י ד[‪.‬‬
‫אילמ‬
‫דין‬
‫דתניא‬
‫שאין כוםין אותו עד שתבא נסשו‬
‫ר י ב ב ״ א ג[ ו כ ן ק י י מ א ל ן‬
‫בדקה‬
‫הרמב־׳ם ז י ל בן‪.‬‬
‫נגמ׳‪:‬‬
‫ו כ ן כ ת ב הטו׳׳ז ‪:‬‬
‫מ־ע‬
‫לומר‬
‫תורה יש‬
‫כיון‬
‫שמתוייב‬
‫הוי‬
‫ונאמרה‬
‫ברביפ‬
‫לכל‬
‫שובת‬
‫הרבים‬
‫ומניעת‬
‫מ ח ר י מ י ן א ו ת ה ידן‪.‬‬
‫ב[ עיין ה׳ גניבה‬
‫א[ עיין בית יוסף חי״מ כי׳ צ״ז‪ ,‬יבשי׳ע כס סעיף ט״ז בהגה‪.‬‬
‫ד[ כי״(‬
‫נ[ ב׳׳ב ה ‪ :‬תד״ה אכפיה‪.‬‬
‫סס״ח וה׳ ממרים פ״ה ומראה הפנים ירושלמי ‪ :‬ס ‪.‬‬
‫ז[ חגיגה יח ‪:‬‬
‫ו[ יו״ל סי׳ רמ״ח סעיף א‪.‬‬
‫ה[ חולין ק״י‪.‬‬
‫יו״ל־ סי׳ ר״מ ס׳׳ק א‪.‬‬
‫י[ ש״ך סי׳‬
‫כ[ חרימ סי׳ צ׳׳ז ס״ק ל׳׳ו יסי׳ ק״ז ס׳׳ק ב‪.‬‬
‫ח[ ב״ב ת ‪ :‬תד״ה אכפיה‪.‬‬
‫יא[ קצות החיש; סי׳ צ״ז יק״ז ס״ק א׳‪ ,‬יעי׳׳ע בנתיבות המשפע סי׳ ק״ז ס״ק‬
‫יךז פ״ק א‪.‬‬
‫יג[ ביאיר הגר׳׳א‪ .‬יריד סי׳ רמ״ה‬
‫ינ[ ירושלמי ב״ב פ״ה‪.‬‬
‫א׳ ובחת״ס חו״מ סי׳ קע״ז‪.‬‬
‫טי[ ירד כי׳ רמ״ה כעי׳ ה׳ ו׳ ת׳ ייהנה‪.‬‬
‫יד[ שית קי״ט‪.‬‬
‫ס״ק ג״‪.‬‬
‫אפוטרומוםות בית דין למלוי יסודות‬
‫שער ד‪.‬‬
‫‪gg‬‬
‫התורה‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫בתי ספר ובתי תלמוד א(‬
‫חובת בית דין ותפקידו היא ללמד תורה את כל ילדי ישראל מראשית‬
‫א‪.‬‬
‫ימי ילדותם ועד אשר יגדלו וידעו את ת ו ר ת ישראל הכתובה והמסורה להלכה‬
‫ולמעשה‪ .‬הלכך ‪ :‬מושיבין מלמדי תינוקות בכל עיר ועיר‪ .‬ובכל עיר שאין בה‬
‫מלמדי תינוקות היו מחרימימ אנשי העיר עד שיושיבו מלמדי תינוקות‪ .‬ואם לא‬
‫הושיבו מחריבין העיר‪ .‬שאין העולם מתקיים אלא ב ה ב ל תינוקות של בית רבן נ‪•1‬‬
‫יש אומרים דאם אין בעיר כ״ה‬
‫ב‪.‬‬
‫תינוקות‪ .‬אין בני העיר חייבים‬
‫לשכור להם מלמד‪ .‬ויש אומדים דאסילו בפחות מזה חייבים‪ ,‬וכן ראוי להורות ל(‪.‬‬
‫בני העיד שהם‬
‫ג‪.‬‬
‫הקהלות‬
‫עניים ואץ‬
‫ביכלתם לשכור להמ מלמד‪ ,‬חייבים‬
‫הסמוכות להם או מ ח ל ק ת החנוך של‬
‫המדינה להמציא להם מלמד‪.‬‬
‫וזהו בכלל ת ק נ ת יהושע בן גמלא שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל מדינה‬
‫ומדינה ובכל עיר ועיר ה[‪.‬‬
‫א( תלמוד תורה בישראל הוא מחובת‬
‫האב‬
‫לבניו ולבני בניו‪ .‬שכל מי • א י נ ו‬
‫מלמד את בנו‬
‫תירה הרי הוא כאילו קוברו‪.‬‬
‫ולכן בית דין בתור אביהמ של היחיד ושל כלל ישראל מחייבימ את האבות‬
‫ללמד את בניהם‬
‫תורה מטי עבטט או מסי מורימ מומתימ ונאמנימ שכורימ על ידם‪.‬‬
‫אבל דבר זה אינו מספיק למלאות את החובה של למוד התורה לכלל‬
‫זרעו‪ ,‬כי מה‬
‫שהתיתמו‬
‫יעשה אוחו‬
‫האב שאין לו יכולת‬
‫מאבותיהם בילדותם ?‪,‬‬
‫ללמד את בנו תורה‪,‬‬
‫לזאת שקדו אבותינו‬
‫ורבותינו‬
‫או פה‬
‫עוד מדורות‬
‫ישראל שלא תשכח מפי‬
‫יעשו‬
‫אותפ‬
‫היתומים‬
‫הראשונימ של האומה‬
‫והקימו מקופת הבכור בתי ספר למקרא ובתי תלמוד או בתי מדרש למשנה‪.‬‬
‫בדורות הקדמונימ עשו זאת רק בירישלמ בירת ממלכת ישראל‪.‬‬
‫וכן אמדו באנדתט !‬
‫וישרוף את בית ה׳ וכל בתי ידושלמ‪ .‬בית ה׳ זה בית המקדש‪,‬‬
‫וכל בתי‬
‫ירושלמ—אלו ארבע מאות ושמוניס בתי כנסת שהיו בירושלס‪ ,‬וכל אחד ואחד היה לו בית סמר למקרא‬
‫ובית תלמוד למשנה‪ ,‬וכולפ תעלת אספסינוס ואת כל בית הגדול שרף‬
‫‪p‬‬
‫זכאי ששפ היו מתנין גדולותיו של הקביה אז‪,‬‬
‫באש — זה מדרש של רבן יותנן‬
‫מאמרי הגדה אלה שהמ דברי קבלה מוכיחימ שעוד‬
‫בימי הבית הראשון נתקיימו בירושלס הבירה בתי ספר ובתי‬
‫תלמוד‪,‬‬
‫ולמעלה םהס בית‬
‫מדרש עליון‬
‫לכל ישראל שממנו יבאה תורה והוראת ושלשלת הקבלה הנאמנה ומוסמכת לתורה שבע״פ‪ ,‬אלא שרבותינו‬
‫הזכירו חורבן אסססינוס שהיה קרוב לדורותיהם בתור דונמא למה שהיה ב ז ק הבית הראשון‪ ,‬לומר ל ך‬
‫שסדר זה הוא המשך מנהגפ של ישראל שלא פסק מחם מעולמ ב[‪ ,‬וזח מפורש במאמרס ז״ל ‪ :‬שבחחלח‬
‫א[ ירושלמי רגילה פ״ג ה״א השוה כתיבות פי״נ ה״א ובתלמילין כתוכוח ק׳׳ה‪ ,‬ושהימחא‬
‫ב[ מיין פירוש קרבן העדה מגילה שם‪ .‬נ[ יו״ד כי׳ רמ״ה‬
‫לאיכה רבתי ובפסוק בלע ה׳‪.‬‬
‫ה[ ב״ב כא‪.‬‬
‫סעיף ג׳‪ .‬ד[ יי׳ד שס סעיף סו בהגה‪.‬‬
‫סדק‬
‫ד‪.‬‬
‫בתי‬
‫ג‪.‬‬
‫תלמוד‬
‫ב פ ר ובתי‬
‫מכניסין התינוקות לבחי ספר להתלמד מבן חמש שנים שלמות א[‪,‬‬
‫זאת אומרת םחובת בית ד י ן ‪ :‬להטיל על האבות או קרובי הילדים‪ ,‬חובת ה כ נ ס ת‬
‫בניהם לבית הספד מילדותם‪ ,‬ולחייב א ת הצבור להקים בתי ספר וסורים במדד‪.‬‬
‫מ ס פ ק ת לכל ילדי ישראל שבעירם מקוםת הקהל‪.‬‬
‫לקיום‬
‫ה‪.‬‬
‫בתי ספר גובין מאבות הילדים שכר למוד‪ ,‬והעודף‬
‫החזקת‬
‫מטילים על הצבור לפי ממון ולא לפי נסשות כ[‪.‬‬
‫רבותינו שבכל הדורות בתור אבות העם ושומרי אוצר התורה שבעל‬
‫ו‪.‬‬
‫פה שלא תשכח מישראל שקדו והקימו בתי תלמוד או בתי מדרש מ ת י ב ת ו ת‬
‫או ישיבות ללמוד תורה שבע״פ בהלכה ואגדה בעומקה והיקפה‪ ,‬ובתי הדין או‬
‫הרבנים‬
‫הקהלות‬
‫שבכל‬
‫ישיבות אלה‬
‫לדורותיהמ קיימו‬
‫או מקופת‬
‫מתרומות‬
‫הצבור‪ ,‬שהם מחוייבים בהן נ[‬
‫מי‬
‫שיש לו‬
‫אתם‬
‫א ב מלמדו תורה‪ .‬מ י שאין ל ו אב‬
‫האבות א ת בניכם‪,‬‬
‫דרוש‬
‫מביון‬
‫כי‬
‫ותלסודין‬
‫ומלמדו‪,‬‬
‫כבן‬
‫בן‬
‫חמש‬
‫ספר‬
‫בדורות‬
‫ומי‬
‫הבכור א ת בניכם‪.‬‬
‫ת ב א ת ו ר ה ו ד ב ר ה׳‬
‫בשם בית‬
‫אולם‬
‫ולא‬
‫עשרה או‬
‫מאי דרוש‬
‫התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלם‪.‬‬
‫מירושלמ‪ .‬תקנה זאת ודאי‬
‫הקדומה שנזכרה‬
‫היא התקנה‬
‫מאי‬
‫בירושלמי‬
‫למקרא‪.‬‬
‫שאחריהם‬
‫שאין לו‬
‫לא תיח למד תורה‪.‬‬
‫ולמדתס אותם‪,‬‬
‫כלומר‬
‫לא‬
‫אב לא חיה‬
‫שש‬
‫כבן‬
‫בתקנה זאת‪ ,‬ל ס י‬
‫מבאו ספוק‬
‫עולה ולמד‪ ,‬התקינו שיהיו‬
‫שהיה‬
‫עשרה‪ ,‬ומי‬
‫שיש לו אב היה‬
‫מעלה‬
‫מושיבין בכל ס ל ך וסלך וםכניםין‬
‫אותם‬
‫רבו כ ו ע ס עליו‪,‬‬
‫שעדיין‪ :‬מי‬
‫מ ב ע מ ב ו ו י ו ב א דן‪,‬‬
‫תקנה‬
‫שניה זאת שהיא תוססת על‬
‫ה ר א ש ו נ ה ל א נ ת פ ר ש ז מ נ ה ו נ ר א ה ש ה י א היתד‪ .‬מ ת ק נ ה ש מ ע ו ן‬
‫ש מ ת בזמן‬
‫הסנהדרין‪,‬‬
‫התינוקות הולכים‬
‫לבית‬
‫היא‬
‫היה‬
‫ישיבתו‬
‫ה ס ס ר ה[‪ ,‬ש ם כ י ו ן ש ה ת ק י נ ו‬
‫התקנה‬
‫רק‬
‫השניה שיהיו כ ל‬
‫בירושלם‪ ,‬אי‬
‫מעבמו‬
‫שתקנה‬
‫להוסיף‬
‫חובת‬
‫תלמוד‬
‫עליון‬
‫שביהודה‬
‫בתי‬
‫ספר‬
‫בראשונה‬
‫זאת שכל‬
‫לא‬
‫בירושלם‬
‫לתקנה ראשונה‬
‫התינוקות‬
‫בסלה‬
‫שבית הססר‬
‫ילכו לבית הספר‪.‬‬
‫שהאחרונים‬
‫לא‬
‫הלאומי‬
‫והדבר‬
‫היו רשאים‬
‫מובן‬
‫לנרוע אלא‬
‫שמעיה‬
‫עליהם‬
‫ואבטליון‬
‫שבירושלם‪.‬‬
‫מקום אתי‬
‫יבנה‪ ,‬בני ברק‪,‬‬
‫להעיד ע״ד‬
‫מימי‬
‫א ת עלילות‬
‫ואחריהם‬
‫אלא שאחרי‬
‫עזרא‬
‫החורבן‬
‫שערים‪,‬‬
‫ההיסטוריון‬
‫והלאה‬
‫הבדוקים‬
‫ה ל ל ו ש מ א י הן ע ד ו ת‬
‫שס‬
‫מיוחדימ‬
‫כתות‬
‫נעתקו ליבנה ומשם‬
‫בבתי‬
‫לכל‬
‫אזורים‬
‫שבארץ‪,‬‬
‫ב פ ר י ועוד‪.‬‬
‫הגדול‬
‫רק‬
‫נאמנה לקיומם של בתי תלמוד‬
‫המרכזים‬
‫ובית‬
‫והנאמן‬
‫ד׳ ז א ב י ע ב ץ ז י ל ש כ ת ב ‪:‬‬
‫למקרא לבד‬
‫הספר‬
‫הבנויים‬
‫רבותינו תםסיכו את‬
‫דבריהם‬
‫לדעתנו היו‬
‫כ ע י ק ר ה ד י ן ) ק ד ו ש י ן לי(‬
‫אבל‬
‫בתי‬
‫הכנסת‬
‫ושמעון בן‬
‫בית סטר‬
‫למקרא‬
‫ל כ ת ה ת ח ת ו נ ה ו ב י ת ת ל מ ו ד ל מ ש נ ה ו[‪.‬‬
‫ואין‬
‫ואין‬
‫להפיל‬
‫לבית הםסד‪,‬‬
‫חובה‬
‫אבל‬
‫• ל ך וסלו‪,‬‬
‫לכן אסשרית‬
‫יסוד וקיום בתי ספר‪.‬‬
‫הראשונים‬
‫בראותו‬
‫היה‬
‫תקנות‪ ,‬ואחת‬
‫שהוא התקין שיהיו מושיבין בכל‬
‫הולכים‬
‫בתי תלמוד‬
‫ו ב ג ל י ל כגון‪ ,‬לוד‪,‬‬
‫כאן‬
‫שהתקין‬
‫בזמנו או‬
‫התינוקות‬
‫אסשר‬
‫ראשונה של‬
‫וישיבות‬
‫שסח‬
‫בראש‬
‫שלש‬
‫מהן‪:‬‬
‫שיהיו‬
‫להפיל‬
‫זה סדויק‬
‫ספק‬
‫לדעתי‬
‫בדבריהם‬
‫שהרי‬
‫שכן היו‬
‫א[ יר׳ל סי׳ למ״ה סעיף ח׳‪.‬‬
‫ד[ ב״ב כ״א‪.‬‬
‫הערה הקודמת‪.‬‬
‫י ע נ ן ה״ל ‪ 201‬העלה ‪.1‬‬
‫בישראל על ידי בתי כנסת‬
‫על‬
‫או‬
‫הכתובים של חורבן בית‬
‫על ידי בתי הדין‬
‫ראשץ‬
‫בירושלס‬
‫בתי‬
‫ג[ דאה‬
‫ב[ לאה הי׳מ פי׳ קפ״נ סעיף נ׳ כהנה‪.‬‬
‫י[ הונדות י‪:‬לאל ז׳‬
‫ה[ ילי‪:‬למי כהיביה פ״ח הי״א‪.‬‬
‫שער‬
‫ז‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫דין‬
‫אפוטרופסות בית‬
‫י ס ו ת ת התורה‬
‫למלוי‬
‫מג‬
‫בתי ספר למקרא ובתי מדרש עומדים ת ח ת םקוחם התמידי של בתי‬
‫הדין א( ולהם החובה והזכות לפקח על בחירת המלמדים ופטורם‪ ,‬זמני הלמוד‬
‫החלמידים‪,‬‬
‫וסדר הכתות לפי מספר‬
‫והעברת התלמידים‬
‫אחר שהוא מהיד ממנו בין במקרא ובין‬
‫להבטיח‬
‫גבאימ‬
‫חקציבו‬
‫ולאזן‬
‫בדקדוק ת[‪,‬‬
‫מתרומות‬
‫ממלמד אחד למלמד‬
‫והס ממנים ח ח ת סקוחם‬
‫ומנהלים‬
‫הצבור‬
‫ושלמים‬
‫יראים‬
‫בידיעותיהם‪ .‬נאמנים לחורה ומסורת ומומחים בהנהלה חנוכית‪.‬‬
‫ספר‬
‫למקרא ובתי‬
‫מיוחדים‬
‫מישראל‬
‫בתי‬
‫חייבים‬
‫בתי‬
‫סטר‬
‫אלא‬
‫שאחריהם‬
‫ועיר‪,‬‬
‫למקרא‬
‫חוםיפו עליהם‬
‫תלמוד‬
‫ובתי‬
‫פפר‬
‫תלמוד או‬
‫יכולת בידם‪,‬‬
‫מרכזייפ‬
‫היום‬
‫בתי‬
‫מדרש‬
‫אבל‬
‫מ ת ק נ ת שמעון בן‬
‫ועליוניפ‬
‫ד׳‬
‫מאות‬
‫מלמדי‬
‫לומר‬
‫שהם‬
‫הבכור‬
‫גמלא‬
‫כתות‬
‫העתקה‬
‫למשנה‬
‫חייב‬
‫ותלמוד‪,‬‬
‫מאז‬
‫שיהיו מושיבין‬
‫בביתר‬
‫תינוקות‬
‫היהדות‬
‫בשעת‬
‫אתר‬
‫מדורות‬
‫מלמדי‬
‫קדמונים‬
‫אלא‬
‫ומעולמ‬
‫בכל מדינה ומדינה‪ ,‬ובתי ס פ ר‬
‫בירושלמ או בכל מרכז ישובי של‬
‫כמו‬
‫שהאבות‬
‫לקיימ‬
‫שלא‬
‫הוא‬
‫בתי תלמוד‪.‬‬
‫תינוקות בכל מדינה‬
‫שאינם‬
‫ובדורות‬
‫ובכל עיר‬
‫בינוניים ב כ ל עיר ועיר‪ .‬ועליהם‬
‫הנולה‪.‬‬
‫מלתמת‬
‫ב ר כובבא ובאותו זמן התקיימה‬
‫ישיבת‬
‫ביבנה‪.‬‬
‫א(‬
‫מדרשות‪,‬‬
‫מכאן‬
‫תורה‬
‫ואין‬
‫והישיבות שלנו‬
‫מ ק ר א א ם אין‬
‫היינו בתי‬
‫ריב״ז‬
‫תלמוד‬
‫כעין תלמודי‬
‫למשנה‪,‬‬
‫בורך‬
‫שאלה היו‬
‫מסודרות‪.‬‬
‫מסודרת‬
‫א ל א ודאי‬
‫היו‬
‫בתים‬
‫פסקו‬
‫וכננדן בתי פופריפ‪,‬‬
‫שבתי‬
‫ספבותס‬
‫לקיימפ‬
‫שלש‬
‫מאות‬
‫ותשעים‬
‫מדרשות ובתי‬
‫ופרש״י‬
‫בתי‬
‫מדרשות‬
‫היו‬
‫ולתלמוד‪,‬‬
‫בתי‬
‫בתי םופרימ ללמד תינוקות‬
‫ס ו פ ר י ם היו ס מ ו כ י ן ל ב י ת דין ו ע ו מ ד י ם ת ח ת • ק ו מ מ ‪ .‬שמכיון‬
‫ואפוטרוסוסותם הס‬
‫ולהחזיקפ לסי‬
‫וארבעה‬
‫בתי‬
‫דינין‬
‫בירושלס‪,‬‬
‫למשנה‬
‫כנגדן‬
‫כנסיות‪,‬‬
‫מחייבים‬
‫א ת ההורים‬
‫הממון של כ ל אחד‪,‬‬
‫להכניס‬
‫מסתברא שהם‬
‫א[ לאה יו״ל כי׳ לירה סעיף גי׳ כ״ח‪.‬‬
‫ילדיהם‬
‫אתראימ‬
‫וכנגדן בתי‬
‫לבית הססר‬
‫ופסקחימ על‬
‫ב[ כתובות ק״ה‪.‬‬
‫;‬
‫שבית דין ב ת ו ק ף‬
‫ומחייבים‬
‫סדורו‬
‫ב[‪.‬‬
‫את הקהל‬
‫והבלאתו‪.‬‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫הרבצת תורה בישראל‬
‫כל‬
‫א‪.‬‬
‫קהלה‬
‫מצווה‬
‫בישראל‬
‫זדינים א[‪ ,‬להורות להט דין תורה‬
‫למנות לה ר ב מובהק ובקי‬
‫בכל שאלות‬
‫בהודאות‬
‫אסור והיתר‪ ,‬טומאה וטהרה‪,‬‬
‫זכות וחובה‪ ,‬להדריכמ בדרכי התורה והסצוה‪ .‬חסד ונדיבות בכל דרכי חייהמ‬
‫האישיימ והצבורייס א(‪ ,‬לקרבם לתורה ולאהבת ה׳ ותורתו ולאהבת עם ישראל‬
‫וארץ ישראל‪ ,‬ולהתמסר בגוף ונסש לכל קדשי העם וקניניו כדי שיהיה‬
‫שמיס ושם ישראל מתקדש על ידם ב(‪ ,‬לאחד את כל הצבור‬
‫שם‬
‫ולכנםם ל ת ו ר ה‬
‫ותפלה בבתי כנסת ובתי מדרש‪ ,‬ולהתעסק עם הצבור בכל צרכי הצבור ומוסדות‬
‫צדקה ג(‪.‬‬
‫מחובת הצבור לפרנס את הרב שבעירם מקוסת הצבור בדרך כבוד‬
‫ב‪.‬‬
‫סרנסתו מקוסה של‬
‫ולא מקופה של צדקה‪ ,‬דגנאי הוא לצבור ולרב שתהיה‬
‫צדקה לעניימ י(‪.‬‬
‫מנוי ר ב בכל סקופ הוא מחובת בי״ד הגדול שבישראל בזמן שישראל‬
‫ג‪.‬‬
‫יושבים על אדםתם‪ ,‬וסחובתם של בית דין המדינה בכל קהלות ישראל ד(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אולם בחירת הרב נעשית בהםלכת הצבור ובחירתם ה(‪ ,‬כופין הםעוס‬
‫א(‬
‫ילכו — זו ב ק ו ר חולים ;‬
‫ותודעת ל ה ם — זו ב י ת חייהם ‪:‬‬
‫בה — זו קבורה ;‬
‫אומנות‬
‫תורה‬
‫ל ה ת פ ר נ ס בה‪,‬‬
‫ג[‪ ,‬ו נ ר א ה ד ב ש נ י‬
‫מאומנות‬
‫עמו‬
‫החסד‬
‫דרכיו‪,‬‬
‫כמת‬
‫כ ת י ב י ב[‪.‬‬
‫התכוין‬
‫ללמד‬
‫תורת‬
‫אתר סירש בית חייהם תלמוד‬
‫שבאומנות‬
‫המשפמ‬
‫כדי‬
‫שיתפרנס‬
‫מתוקנימ מעשיו‪ .‬עליו‬
‫זאת שהיא לכל אדם מישראל‬
‫הרב‬
‫שם שמימ‬
‫הכתוב אומר ‪:‬‬
‫םחוייבת‬
‫ד מ ת א נ ק ר א ב ס י רז׳־ל‬
‫והודעת‬
‫מתאהב על ידיך‪.‬‬
‫סלוני‬
‫ויאמר לי עבדי אתה‬
‫ביותר לכל‬
‫שלמד תורה כמה‬
‫ישראל‬
‫רב מישראל להיותו‬
‫נאים‬
‫אשר בך אתסאר‬
‫ר\‪,‬‬
‫ומאהב את‬
‫כל‬
‫מתאהב‬
‫שמים‪.‬‬
‫חבר עיר‪ ,‬ל פ י שהוא‬
‫סתעסק‬
‫בברכי‬
‫הבבור‪,‬‬
‫לתפלה‬
‫וכנוסם‬
‫ת ו ר ה ה[‪.‬‬
‫ד(‬
‫וכן נאמר‬
‫ושפל‬
‫ברך ודעת‬
‫בהגדה‪ ,‬משמ כותבין )בי־ד‬
‫הבריוח‬
‫שמנוי דיינים בראשונה‬
‫ד‪(.‬‬
‫המתמנים‬
‫כידוע‪.‬‬
‫ל ה ם — זה‬
‫הנהגת חיי‬
‫היחיד והבבור‬
‫והמשפט‪,‬‬
‫םישראל לתורת ישראל וקדוש שם‬
‫ותלמוד‬
‫חכמ‬
‫לדבר‬
‫ו א ה ב ת א ת ח׳ א ל ק י ך ש י ה י ה‬
‫ג(‬
‫מכאן‬
‫פירושיו‬
‫אחד‬
‫וארבו שהט חוט משולש שאין בו הפרדה‬
‫בדרך‬
‫איש‬
‫חוקות ותורות ברישיה דקרא‬
‫ובמקום‬
‫ללסד‬
‫ב ד ר ך ה ד י ן ו ה מ ש פ ט ‪ ,‬ו ל א ש ה ר ב י ל מ ד מ א ו מ נ ו ת ‪ .‬ו ב כ ל ל ה ח ו ק י ם ו ה ת ו ר ו ת ה ו א א ה ב ת ה׳ ו ת ו ר ת ו •‬
‫ב(‬
‫מבוה‬
‫א ת ה ם ע ש ה — זה הדין ‪:‬‬
‫א ת ה ד ר ך — זו‬
‫אשר‬
‫גמילוח‬
‫יעשו — זו‬
‫חסדים ‪:‬‬
‫ל ס נ י ם מ ש ו ר ת הדין‪.‬‬
‫וםרש׳׳י‬
‫להם‬
‫אין‬
‫מעםירין‬
‫לשירות ופרנסות‬
‫נוחה‬
‫בערימ‬
‫פרנס על‬
‫הימנו‪,‬‬
‫שבלשכת‬
‫הגזיח(‬
‫ושולחין בכל מקומות‪ .‬כל מי‬
‫יהא דיין בעירו‪ ,‬משמ‬
‫מעלין אותו להר‬
‫הבית‬
‫שהוא‬
‫ו כ ו ׳ זז‪.‬‬
‫ובית דין הגדול הוא מחובת הסנהדרין וסמכותמ‪.‬‬
‫הבבור א ל א א ם כן נמלכין‬
‫בבבור החלה‬
‫‪Jin‬‬
‫וזהו בנין‬
‫א נ לכל‬
‫הבבוד‪.‬‬
‫ה[ דאה לפיל‬
‫ג[ ב״ק ק״י‪ .‬ד[ יומא ס״ו‪.‬‬
‫א[ יו״ד פי׳ רנ״א סעיף י״י‪ .‬ב[ ב״מ ל‪:‬‬
‫־ ל׳ כ״ז הפרה א׳‪ .‬ו[ כס בהגה יעיין ביאור הגר״א ס״ק כ׳׳א‪ .‬ז[ סנהדרין פ״ת ‪ :‬ח[ ברכות‬
‫נ״ה‪ .‬וראה חוקת כנסת ישראל פ״ב‪ ,‬פ נ י ו ‪.5-4‬‬
‫»»ר‬
‫ד‪.‬‬
‫אסוטרוסםווו ביח דין‬
‫א ת הרוב למנות ר ב בעירם‪ ,‬שכן הדין‬
‫למלוי‬
‫יסודות התורה‬
‫בכל ד ב ר שמעום‬
‫ןןןן‬
‫אוסרים כהלכה א[‪.‬‬
‫ומסעם זה אפילו היחיד יכול למחות ושומעין דבריו נ ג ד מנוי ר ב את מי שאינו‬
‫ראוי להוראה והנהגת הצבור כ(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫בחירת ר ב מבין‬
‫הםועסדים‬
‫הראוימ לכך נעשית עסיי רוב‬
‫דעת‬
‫הבוחרים‪ .‬שכן דין תורה נוהג בכל מקומ מדכתיב אחרי רבים להטוח‪.‬‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫ספרי למוד לצבור‬
‫א‪.‬‬
‫מ ח ו ב ת בית דין בתור אסוטרוםוסי ומורי העם לדאוג שיהיו מצויים‬
‫מפרי תורה‪ ,‬הלכה ואגדה לקריאה ולמוד לכל העם‪ .‬ולכן בזמן הזה שספרי‬
‫ת נ י ך גסצאים למכירה ויד כל אדם יכולה להשיגם‪ ,‬אין בית דין כופין הצבור‬
‫לקנות ספדי תורה ונביאים וכתובים‪ ,‬אלא כופין אותם לקנות ספר תורה לקריאה‬
‫בצבור‪.‬‬
‫ל ה כ ת ב כוסין לקנות תורה‬
‫ועכשיו שנתנה תורה שבעל פה‬
‫שבעים‬
‫בולה‪ ,‬שהם ספרי תלמוד ופוסקים ומדרשי אגדות שילמדו בהם גדולים וקטנים‪.‬‬
‫הצבור לפי הממון ג[‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫לקגין םסרימ אלה גובין מכל‬
‫ג‪.‬‬
‫במקום שאין ספרים מצויים‪ ,‬יכולים בית דין לכוף את מי שיש לו‬
‫מסרי תלמוד והלכה להשאיל ססריו ללמוד בהם ו ב ל ב ד שישלמו לו מה שיתקלקלו‬
‫הספרימ מתוך שמוש בלמוד ל[‪.‬‬
‫פרק ו‪.‬‬
‫אפוטרופסות לבתי כנסת ובתי מדרש של הצבור‬
‫א‪.‬‬
‫כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכגסח‪,‬‬
‫וגובין ל ב נ י ג ו‬
‫מ כ ל הצבור לפי ממון‪ ,‬העשיר לסי עשרו והעני לפי מ ד ת יכלתו‪ .‬ה[‬
‫ב‪.‬‬
‫בית שנבנה לשם בית הכנסת או בית שהיה בנוי והקדישוהו ל ב י ת‬
‫הכנסת‪ ,‬ם ש ה ת פ ל ל ו בו‪ ,‬אפילו אורחים‪ .‬לפי שעה‪ .‬כיון שהיה מיוחד לתפלה‪.‬‬
‫הדי הוא קדוש‪ ,‬אם לא שהקדישו אוחו מההילה לשםוש לפי שעה‪ .‬י[‬
‫ג[ ארח סי׳‬
‫‪ [3‬באה״ט אי״ח כי׳ נ״ב ס״ק כ״ני‪.‬‬
‫א[ ראה סאה פ״ד מ״ב‪.‬‬
‫ק״ן סעיף א׳‪ ,‬ותרמ כי׳ קכ״ג כעי׳ א׳ כי׳׳ע ?תניא הלכות תלמוד תורה פ״ל סעיף י״ג‪.‬‬
‫ד[ חרמ סי׳ רצ״ב סעיף כ׳ בהנה‪ ,‬יסמ״ע סי׳ קס״ג ס״ה א׳‪ ,‬ושרע התניא הלכות הלמוד‬
‫ה[ ארח סי׳ קן סעיף א׳‪ ,‬ו‪3‬אה״מ ס״ק א‪ ,‬וחו״מ סי׳ קסי סעיף א ‪/‬‬
‫חורה פס‪.‬‬
‫ו[ ארח כס סעיף ח׳‪.‬‬
‫י‬
‫&‬
‫ס ר ק ו‪.‬‬
‫ך‬
‫ג‪.‬‬
‫אסוטרוסוסות לבתי‬
‫כנסת‬
‫ובתי‬
‫ס ד ר • של‬
‫הצבור‬
‫בית הכנסת ובית המדרש וכן כל תשמישי קדושה שנקנו או שהוקדשו‬
‫לשירות של קדושה בצבור‪ ,‬עומדים ת ח ת אסוטרופסותם המשותסת של בני העיר‬
‫חבר‬
‫העיר‪ .‬ופרנםיה שהם‬
‫כשבעה סובי העיר א[‪ ,‬ולכן אין יכולים ל מ ו כ ר ס‬
‫א ל א אנשי העיר בהסכמת רובם מתוך כולם או שבעה טובי העיר או נבחריה‬
‫ו ב ת נ א י שלא יורידו המעות מקדושתם שלסני מכירתן‪.‬‬
‫אבל סובי העיר שמכרו במעמד אנשי העיר או בהכרזה פומבית‪ .‬יכולימ‬
‫להוציא המעות לכל מה שירצו‪.‬‬
‫ד‪ .‬אנשי העיר אינם רשאים למכור בית הכנסת לשמוש של גנאי‪ ,‬כגון‬
‫למרחץ ובורסקי‬
‫שמוש אחר של דירה‬
‫ובית טבילה וביח הכסא‪ ,‬אבל לכל‬
‫וכיוצא‪ ,‬מוהר להם למכורו ממכר עולם‪ ,‬והלוקח ישחמש בו כחפצו‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫טובי העיר שמכרו במעמד אנשי העיר‪ ,‬יעשה הלוקח כל מה שירצה‬
‫בו ואפילו דברים של גנאי שנזכרו בסעיף הקודם ג(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫בני העיר שקבלו עליהם את היחיד בפירוש‬
‫בסכר זה שיעשה על‬
‫דעתו‪ .‬כל מה שיעשה יחיד זה עשוי כאילו נעשה על ידי סובי העיר ב ם ע ס ד‬
‫אנשי העיר ג(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫אותו‬
‫בית הכנסת של כרכים שבאים שם‬
‫מפקופות אחרים‪ .‬אפילו בגו‬
‫משלהם אינו נסכר אלא אם תלו בדעת היחיד ואז יעשה בו היחיד מה‬
‫בהסכמת הצבור י(‪ .‬וכל סי שסתעסק בבנין ביהכין ומורשה מהצבור‬
‫שירצח‬
‫ל ע ש ו ת בו כחפצו‪ ,‬הרי זה כאילו פרשו הצבור שתלו בדעתו‪ .‬ה[‬
‫אין הדברים הללו אסורים אלא בבני כרכים שבנו משלהם‪ ,‬אבל א ס‬
‫ח‪.‬‬
‫ח ש ת ת ס ו אחרימ‬
‫אותו בדעת‬
‫ב נ ד ב ת מ לבנינו או קנינו‪ .‬אין תקנה למוכרו אפילו אם ת ל ו‬
‫היחיד‬
‫דשמא אחד‬
‫הנדיבימ שנמצא‬
‫בסוף‬
‫העולם‪,‬‬
‫אין ד ע ת ו‬
‫נוחה מזה‪ .‬י(‪.‬‬
‫ס‪.‬‬
‫יחיד שבנה או שהקדיש בית הכנסת ונתנו לקהל‪ ,‬דינו כ ב י ת כ נ ס ת‬
‫של הקהל‪ .‬ואם שייר לעצמו בו שום זכות‪ ,‬אין לו מכר‪ .‬כי אם על פי הקהל‬
‫ז‬
‫ו ע ל פיו או על סי יורשיו אחריו‪ 1 .‬ובאותם‬
‫התנאים שסותר לסכור ביהכ״ן‬
‫ש ה ת ב א ר ו לעיל‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫כל ד ב ר שבקדושה שמותר למוכרו או לשנותו‪.‬‬
‫נמכר‬
‫בלא הכרזה‪,‬‬
‫ואין בו אונאה‪ ,‬אבל ד ב ר שאסור לשנותו אינו נמכר אלא בהכרזה ח[‪.‬‬
‫יא‪ .‬מוכריפ בית ה כ נ פ ת וכן שאר דברים שבקדושה ואפילו פסר תורה‬
‫להספקת‬
‫תלסידיס לומדי תורה או להשיא יתומים או יתומות בדמיהם‪ .‬וזהו‬
‫ג[ שם סעיף ז‪.‬‬
‫ב( אי׳ח קנ״ג סעיף כ‪.‬‬
‫א[ ראה חרר‪ .‬סי׳ ב׳ בהגה‪.‬‬
‫ו[ מג״א שס כ״ק י״ב‪ ,‬יעיין מחצית השקל‪.‬‬
‫ה[ פריז שם ס״ק ז‪.‬‬
‫ד[ שם גאה״ס‪.‬‬
‫ה[ שם‪.‬‬
‫ז[ שם בדיה‪.‬‬
‫שעד‬
‫דוקא כשיש‬
‫הותר‬
‫אמוסרוסוסות‬
‫ד‪.‬‬
‫בית דין‬
‫)‪2‬ץ‬
‫למלוי יסודות התודה‬
‫להם בית הכנסת אחר‪ .‬אבל אס אין להם בית הכנסת אחר‪,‬‬
‫למכור בית‬
‫לא‬
‫הכנסת אסילו ב ה ס כ מ ת אנשי העיר במעמד טובי העיר או‬
‫חבר־העיר‪ .‬שהרי אפילו לסחור בית הכנסת אסור עד שיבנו אחר א[‪.‬‬
‫פרק‬
‫ז‪.‬‬
‫אפוטרופסות בייד על הקדשות דברי קדושה של היחיד‬
‫א•‬
‫בדמיו‬
‫יש אומרים‬
‫כל מה שירצה‪.‬‬
‫דיחיד בשלו אסילו ספד‬
‫ויש‬
‫מי שאוסר‬
‫תורה מותר למוכרו ולעשות‬
‫לסוכרו אלא אם כן צריך ל ה ח ס ר נ ם‬
‫בדמיו כדי ללמוד חורה או לישא לו אשה בדמיו נ[‬
‫אם קנאו מתחלה כדי למוכרו וכל שכן אס קבלו בחובו‪ .‬מוהר למוכרו נ[־‬
‫ב‪.‬‬
‫ג• יחיד שנתן ספר‬
‫הקדישו‬
‫כאילו‬
‫וחלה‬
‫תורה שלו ל ב י ת הכנסת לקרות בו בצבור‪ ,‬הרי זה‬
‫הלכך אף‬
‫עליו קדושת רבים‪.‬‬
‫זטיה‬
‫במעמד אנשי‬
‫העיר‪ ,‬אסור להמ למוכרו אלא ר ק ללמוד חורה ולישא אשד‪ ,‬ד[‪.‬‬
‫ספרי‬
‫ד•‬
‫תורה‬
‫והלכה‬
‫היחיד‬
‫שהקדישם‬
‫דינם‬
‫כספר‬
‫תודה ואסור‬
‫למוכרם‪ .‬אלא ללםוד תורה ולישא אשה ה(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫לרבים•‬
‫בזמן‬
‫זה‬
‫נהנו‬
‫למכור‬
‫ספר‬
‫תורה או םםדים של יחיד שהקדישו‬
‫הלכך כל המקדיש בסחם ע״ד המנהג הוא מקדיש‪ ,‬ומותר לו למכרם‪.‬‬
‫אם לא שפרש בהקדשו איסור מכירחן י[•‬
‫ו•‬
‫כלי הקדש של כסף שנהגו להביאם‬
‫תמיד ל ב י ת הכנסת בחנים‪ ,‬יש‬
‫מי שאומר שיכול הקהל לחופשם שישארו בחזקת הקדש אחר מיחת המקדיש ז(‪.‬‬
‫ז•‬
‫יש מי שאומר שאמ נמצא אחר מיתת אדם כ ת ב כתוב שהקדיש כלים‬
‫ואין עליו עדימ ולא מסרו להקהל אפילו הכי הוי הקדש ח[‪.‬‬
‫ח•‬
‫השלםונות‬
‫ראובן שאמר קרקע זו אני נותן ל ב נ ו ת עליה בית הכנסת ולא ר צ ו‬
‫להניחם‬
‫לבנות בית הכנסת במקום זה והקהל אומדים ל ב נ ו ת עליו‬
‫א[ אי׳יז כי׳ קנ״נ סמיך‪ .‬ו׳ מנ״א כ״ס ט‪ .‬סו״ז כ״ק ד׳ ודמ״א בהגה כעיף ז‪.‬‬
‫ד[ שס ומנ׳׳א ס״ק כנ‪.‬‬
‫ג[ טרז שס ס״ין י׳‬
‫ב[ שס סעיף י׳ ימג׳־א ס׳׳ק כ״ל‪.‬‬
‫ה[ מג״א שס ס״ה כנ‪.‬‬
‫י[ מג׳׳א שס ס׳׳ק כב‪.‬‬
‫ז[ שס סעיף יח‪.‬‬
‫ה[ שס סעיף יס‪.‬‬
‫פ ר ק ז‪.‬‬
‫מ^‬
‫לתלמוד‬
‫בית‬
‫לחזור‪.‬‬
‫חעיר‪,‬‬
‫עיר‬
‫אפוטרופסות בי־ד על‬
‫הקדשות דברי קדושה של היחיד‬
‫תורה וראובן יאופר אדעתא‬
‫דהכי לא נדרתי‪ ,‬אין ראובן יכול‬
‫ואם ראובן אינו דר שם יכולים הקהל לשנותה‪ .‬ואמ הוא מבני אותה‬
‫והמקדיש עומד וצווח‪ ,‬אינם רשאים‬
‫או שבעה‬
‫סובי העיר שדינם‬
‫לשנותה אלא אם כן בדעת ח ב ר‬
‫כ ח ב ר עיר‬
‫דכל יחיד על דעח חבר עיר‬
‫או שבעה טובי העיר הוא מקדיש א[‪.‬‬
‫ס‪.‬‬
‫מ ת ק נ ת רגמ״ה אין‬
‫יכול‬
‫אדם‬
‫לאסור‬
‫חלקו‬
‫מבית‬
‫הכנסת ולא‬
‫מהספרים שבו‪ ,‬ואם אסר אינו כלום כ[‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫וכן הסשאיל ביתו להיות בית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל‪.‬‬
‫אינו יכול לאסרה עליו אלא אם כן יאםרנו לכל הקהל נ(‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫יש מי שאומר שספר תורה שהוחזק שהיה של אבותיו של ראובן‪,‬‬
‫אין הצבור יכולימ להחזיק‬
‫בו‪ .‬ואפילו אמ החליפו המעילים ותשמישי קדושה‬
‫שעליו באחרים שהמ משל צבור‪,‬‬
‫והוא ראה ושתק ולא טען שהיא שלו ושלא‬
‫נ ח נ ה לחלוטין‪ ,‬אין זה מוציא את הספר תורה מחזקתו או חזקת אבותיו דכיון‬
‫שידוע שהוא שלו מתחלה‪ ,‬אין להוציאה מחזקחו‪ ,‬שכן המנהג להחליף המעילים‬
‫מספד תורה זה אל ספד תורה אחר בין שהוא של יחיד או של הקהל ז(‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫סי‬
‫שהיה‬
‫בביתו‬
‫בית‬
‫הכנסת ימים‬
‫רבים‪ .‬אין‬
‫הצבור‬
‫רשאי‬
‫ל ש נ ו ת ו בבית אחר ה(‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫מי שזכה בענין של מצוה או כבוד‪ ,‬אין מעבירין אותו ממנה אלא‬
‫בטענה צודקת במשפט י[ בית דין‪.‬‬
‫נ( שם כז ומג״א ס״ס לח‪ ,‬ויו״ד‬
‫ב[ שם סו‪.‬‬
‫א[ או״ח סי׳ קכג סעיף יד‪.‬‬
‫סי׳ רכח‪ .‬ד[ שס סעיף כ׳ ומנ״א סעיף מה‪ .‬ה[ שס סעיף ח‪ .‬ו[ באה״ס שס ס״ק ס ‪.‬‬
‫שעד‬
‫א פ ו ם ר ו ס ו ס ו ת ב י ת דין‬
‫ד‪.‬‬
‫יסודות‬
‫למלוי‬
‫התודה‬
‫סס‬
‫פרק ח‪.‬‬
‫גבאי בית הכנסת‬
‫נקראים גבאי בית כנסת אלה הממונים מצד בית דין או‬
‫נבחרי הצבור לגבות תרומות קבועות וקצובות או נדבות לבנין‬
‫בית הכנסת‪ ,‬ולהחזקת בדקיו או להחזקת קיומו ושכלולו‪ ,‬ואלה‬
‫בתוקף התמנותם או בחירתם הם אפוטרופוסים על כסף או שוה‬
‫כסף שבידם לשומרו או להחליפו על פי ההוראות ד ל ק מ ן ‪- :‬‬
‫גבו מעות ל ב נ ו ת בית ה כ נ ס ת או בית המדרש או לקנות ספר תורה‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫ת י ב ה או מטפחת‪ ,‬הואיל ומעות אלו נ נ ב ו לבנין בית הכנסת משבאו ליד הגבאי‬
‫ת ס ס ו קדושת בית הכנסת ואין משנים אוחם אלא לקדושה חמודה מאותו ה ד ב ר‬
‫שגבו לשמו א( א(‪ ,‬אבל אס עשו בהם הדבר שנבו‬
‫בשבילו‪,‬‬
‫אותם‬
‫משנים‬
‫המותר לכל מה שירצו‪ ,‬הואיל והתקיימה דעת התורמים והנדיבים למה שהחנדבו‪,‬‬
‫מותר‬
‫למכור‬
‫אפילו‬
‫העודף‬
‫דכל צרכי‬
‫ל ד ב ר הרשות שהוא לצורך הצבור‪.‬‬
‫ר ב י ם נקרא ד ב ר מצוה נ(‪.‬‬
‫א(‬
‫לאו‬
‫דמעות‬
‫המג״א כתב‬
‫שננבו לבנין‬
‫מילתא היא וכל שכן מעות דהוי כסווי‬
‫הביא‬
‫והש״ך‬
‫ה ו א ו ל א ה ז מ נ ה נ[‪.‬‬
‫הי‪ .‬ו ע ו ד ק ש ה‬
‫לכן‬
‫שגבו ממעות‬
‫בית הכנסת אינן ת ו ס ס ו ת שוס קדושה‬
‫לארע‪.‬‬
‫דברי הרא״ש בתשובותיו שכתב‪:‬‬
‫וקשת‬
‫דהא קייל הזמנה‬
‫דחלא אין ל ך מעשה‬
‫גדול‬
‫דגבית‬
‫המעות לכנסת או למדרש מעשה ממש‬
‫מבנין ביהכ׳׳נ ו א פ י י ה אינה קדושה כ מ ״ ש ב מ ע י ף‬
‫ד ג ב ו מ ע ו ת ל מ ת מ י ק ר י ה ז מ נ ה ו ל א מ ע ש ה דן‪.‬‬
‫נראה כ מ ־ ש דכיון שגבו‬
‫בבור שנבו‬
‫ולעיר‬
‫הוד‪.‬‬
‫לברכו‬
‫ל י ה בזיון‬
‫משא״כ ביחיד‬
‫כשמשנה אותס‬
‫המנדב או‬
‫א ו ת ם ה ז ‪ .‬ו כ ן כ ת ב ה ס ו י ז ו[‪.‬‬
‫השיך שהגביה היא מעשה‬
‫נראה כדברי‬
‫כלומר‬
‫מסירתמ ליד‬
‫הגבאי היא מעשה ההקדשה‬
‫ל א ר ק לענין שאינו יכול לחזור בו אלא שגס אינו יכול לשנותמ לקדושה קלה ממנה שנגבו לשפה‪ .‬ואין ראית‬
‫למתור‬
‫גמר‬
‫ביהכנ‪-‬ם שהוא ר ק הזמנה‪ ,‬משוס‬
‫מבונה‬
‫הבנין כהביאו מקדיש א ת הבית לשמוש בית בנסח‪ .‬ו מ ח ו ך כ ך נעשים נ מ כ ל ה מ ר י הבנין קודש‪ ,‬והרי זת‬
‫עבים או לבנים‬
‫במי‬
‫שאין בונה‬
‫בית הכנסת מקדיש חומרי הבנין א ל א אחרי‬
‫לבית הכנסת שקודם‬
‫אין ראית לסתור שדוקא‬
‫הקדשה‬
‫לכל‬
‫ה ב ר י ך לבבין‬
‫בבית‬
‫שבאו ליד‬
‫הכנסת‬
‫ביתיהכגםת‪.‬‬
‫אבל‬
‫הגבאי מ ו ת ר לשנותם ו כ מ ו ש נ ב א ר להלן‪ ,‬ו מ ג ב ו מ ע ו ת ל מ ת‬
‫שהזא‬
‫ובית המדרש‬
‫ובר‬
‫של‬
‫הגביה למת אינה מקדשת את‬
‫קרושה‬
‫המעות‬
‫הגביה‬
‫שהרי‬
‫הוי מעשה‬
‫המת אין לו‬
‫קדושה ולכן אעפ״י שגבו המעות אינם א ל א הזמנה ל מ ת לשעת הבורך‪ ,‬ובאמת מה שאמרו‪ :‬מותר ה מ ת לםתיס‪,‬‬
‫שינו‬
‫בסי‬
‫מ ד י ן ה ז מ נ ה א ל א מ ש י ם ש נ ת ב ז ה ה מ ת ע ל י ה ן כ ש ג ב ו א ו ת מ ל ש מ ו ו כ ד פ ר ש ״ י ז[‪ ,‬ו מ ו ת ר ה מ ת ל י ו ר ש י ו‬
‫הוא משום‬
‫שפילו‬
‫דאחולי‬
‫מחיל‬
‫זילותיה‬
‫לגבי‬
‫י ו ר ש י ו ח[‪,‬‬
‫בגבו מעות אין הגביה נ ק ר א ת מעשה א ל א הזמנה‬
‫אבל‬
‫לבד‪,‬‬
‫משומ‬
‫הזמנה ל א נאסרו הואיל דבשת‬
‫ועוד יש לומר‬
‫לקיים‬
‫דברי הש״ך ולש‬
‫א| בדרנות הקלושה עיין באו״ח סי׳ קנ׳׳ג סעיף א׳ וסעיף ד׳‪ ,‬ומנ״א ס״ק ה׳‪.‬‬
‫ד[ סנהדרין מ״ח‪.‬‬
‫נ[ ש״ך יר׳ד סי׳ רנ׳׳ט ס״ק ד׳‪.‬‬
‫ב[ שם סעיף ה׳ וסר׳ז ס״ק בי‪.‬‬
‫ח[ שם‪.‬‬
‫ז[ סנהדרין שס סלש״י ד״ה לאו מילתא‪.‬‬
‫ו[ כר׳ז םק״ב‪.‬‬
‫ה[ מנ״א שם כק׳׳ה‪.‬‬
‫פרק‬
‫נ‬
‫ב‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫בית כגסת‬
‫גבאי‬
‫בית‬
‫גבו מעות לבגין בית הכגםת או‬
‫המדרש וכו׳ ובשעה שגבו‬
‫חתנו לעשות חפצם ממותר הדמים‪ ,‬אפילו קנו ומכרו וחזרו וקנו דבר של קדושה‬
‫קלה מאותו הדבר‬
‫ב מ ק צ ת הדמים‪ ,‬מותר להמ לקנות מן המוחר אפילו קדושה‬
‫שגבו לשמו‪ .‬אבל אם לא התנו כשגבו אעס״י שהתנו כשמכרו‪ ,‬אסור להורידם‬
‫מקדושתם הראשונה כ(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫בקצת דמים‬
‫גבאים שקנו‬
‫ואבנים חלה קדושת דמים‬
‫שגבו עצים‬
‫עליהם ואסור לשנוחן אלא לקדושה חמורה ג[ א(‪.‬‬
‫נדיבים או תורמים שהביאו עצים ואבנים לצורך בנין בית הכנםח‪ ,‬קודם‬
‫ד‪.‬‬
‫שבאו ליד הגבאי‪ ,‬מותר להם ל ש נ ו ח ן ל ד ב ר מצוה‪ ,‬ובלבד שלא יוכלו לחזור בהם‬
‫מנדבתם‪ ,‬אבל משבאו ליד גבאי‪ ,‬חלה עליהם קדושת בית הכנסת ואסור לשגותס‬
‫אלא‬
‫לקדושה חמורה ב(‪ ,‬דמשבא ליד‬
‫מטעמיה‬
‫ד״ה‬
‫לא‬
‫מדכתבו‬
‫התום׳‬
‫דמעות עדיפי‬
‫מותר(‪ ,‬אבל‬
‫השיך‬
‫עבמו ל א ס״ל כהתוס׳ שהרי כ ת ב ‪:‬‬
‫משום‬
‫למת‬
‫דקנה להו זה‬
‫ז ה א[‪ ,‬ו מ ד ב ר י ו‬
‫א(‬
‫יוסף‬
‫מ ו כ ח כמ׳׳ש ש ד ו ק א‬
‫דעתו‪ ,‬פשיטא שלא נסקעה‬
‫זה ‪ v‬דכיון ד כ ת ב‬
‫לכתוב‬
‫בהם‬
‫שקנו‬
‫זאפי״ה‬
‫לאריגה‬
‫קדושתם‬
‫השו״ע‬
‫הזמנה לאו‬
‫והנה זה‬
‫ירדתי‬
‫דבר‬
‫מחמת קניית‬
‫שהדמים‬
‫ותו קשה לי‬
‫לא‬
‫חלה‬
‫לסוף‬
‫סשוט‬
‫בהם‬
‫דעת‬
‫הא בונה‬
‫בית‬
‫נכונים‬
‫בסעמם‪,‬‬
‫רמ״א‬
‫הכנסת‬
‫ה ו א זה‬
‫גמר‬
‫תורה‪,‬‬
‫דברי‬
‫ה ר מ ״ א ז״ל‬
‫הבנין וחנוכו לתעודתו‪ ,‬וכמו שכן למד‬
‫בהם‬
‫מטפתות לשם סטר‪ ,‬עד ש ל א נשתמש‬
‫ו א ב נ י ם ס ש ל ה ם ובונים בהם‪ .‬א ב ל א ם גבו מעות‬
‫הכנסת‪,‬‬
‫באחרים‬
‫גופם‬
‫דאמ‬
‫וחלה‬
‫קדושת זאת‬
‫כקדושת‬
‫בית‬
‫כשקט‬
‫בכל הדמים‪,‬‬
‫כל‬
‫הטו״ז השיג עוד על‬
‫יעשה‬
‫מכלל הזמנה לאו‬
‫נראה‬
‫ו כ ר ‪ ,‬ו ת ו ק׳׳ל ד ב ג מ ׳‬
‫גבאי וכר‪,‬‬
‫ואע״נ‬
‫א[ כ׳׳ך סי׳‪::‬״י‪.‬‬
‫על‬
‫עבים‬
‫הכנסת‬
‫במקבת הדמים‪ :‬ללמד‬
‫ב(‬
‫ליד‬
‫גם‬
‫או למוכרם ולקנות בחם‬
‫קדוש‬
‫קנו‬
‫לומר‬
‫דזילותא היא‬
‫שיאמר‬
‫הזמנה‪.‬‬
‫דהיא‬
‫מבית‬
‫באה‬
‫דהרעות‬
‫קדושות לסי‬
‫מה‬
‫שבריך‬
‫ב ה ג ה זו ע ל‬
‫בודאי קנה‬
‫שנסקעה‬
‫קאי‬
‫ק ד ו ש ת ם ע׳׳י‬
‫העבים לשם‬
‫בית הכנסת‬
‫שבונה‬
‫חבית‬
‫בית לשם בית‬
‫י ו ס ף ז״ל‬
‫הספר מותר‬
‫הכנסת אין דעתו להקדישו‬
‫אלא‬
‫מדברי הירושלמי‪ :‬העושה תיבה‬
‫לשמ‬
‫בהן הדיוט וכר‪ .‬ומזח ל מ ד‬
‫להשתמש‬
‫י ו ס ף ב מ כ ל שכן בבנאה ל ש ם בית הכנסת דאינה קדושה עד ש ע ת תשמיש‪,‬‬
‫בית‬
‫משום‬
‫ב ה ג ה זו‪,‬‬
‫ואכניס‪ .‬אבל‬
‫ע ל י ה ם קדושה‪ .‬מ י‬
‫בית‬
‫במת‬
‫)סנהדרין‬
‫לא הויא אלא‬
‫ל א נתן להכתב‪ ,‬דכיון‬
‫עזים‬
‫לשם‬
‫בהו‬
‫מילתא היא אלא‬
‫בהקדש נביה הוי מעשה‪ ,‬אבל‬
‫זאת ו כ ת ב ‪:‬‬
‫הכנסת‪,‬‬
‫למיקני‬
‫כל‬
‫לא שנא מעות או שאר‬
‫מילי‬
‫שם‬
‫דברים ינחנו ליורשיו‬
‫א י נ ם ק ו ד ש ד(‪.‬‬
‫ולע־׳ד‬
‫אחרי‬
‫הלכה‬
‫בונה בית לבית‬
‫עבים ?‬
‫משום דחזו‬
‫המת בנביה בעלמא דהא קי‪-‬ל‬
‫המו׳׳ז ת מ ה ע ל‬
‫ע ל דין‬
‫מטווי‬
‫הגבאי חלה עליו קדושת בית הכנסת‬
‫ואבנים‬
‫לשנותו‬
‫שאע״ג שקנו‬
‫הבריך‬
‫והאבנים‬
‫מילתא?‬
‫רק‬
‫במקעת‬
‫ב ה ם ל ע נ י ן זה‬
‫הדמים הוקדשו‬
‫קדושת‬
‫מה ענין ג נ א י‬
‫שחגית יוסף כתב‬
‫חלוק זה‬
‫שאינו‬
‫ח י ל ו ק זה‪,‬‬
‫עבים‬
‫המעות קדושת‬
‫רשאי‬
‫לשונו של‬
‫הוא‬
‫רם‪-‬א‪,‬‬
‫ואבנים אלה ואין בדיך‬
‫בית הכנסת כאילו‬
‫לכך וכי‬
‫להחליסם‬
‫במעות הקדש נעשה‬
‫א ל א לקדושה תמורה‪ .‬וזהו דיוק‬
‫דברי רמ׳יא א ל ה ו כ ח נ ‪:‬‬
‫הגם‬
‫שקנו‬
‫כשמביאים עבים‬
‫לנבאים חלה על‬
‫אחרים‪ ,‬הואיל ועבים ואבנים שקנו‬
‫לבנין שודאי חלה עליהם‬
‫פ ר י ך אביי ממילתא‬
‫דמבינו‬
‫לבנין ביהכ״נ כיון שנמסרו‬
‫העבים‬
‫דאםור‬
‫וזה הוא דוקא‬
‫נבנה כולו‪.‬‬
‫בשביל שבאה ליד‬
‫עבמו הדר‬
‫לענין‬
‫אם נתן מעות ליד‬
‫ב[ אי׳׳ה סי׳ קנ״ה ספי׳ ל ‪/‬‬
‫בדקה‬
‫ג[ כס סעיף ה׳ בהגה‪.‬‬
‫נבאי‬
‫ב י ה כמ־׳ש ו י ו ת ר‬
‫דדוכסוסיא דבעינן התנה דוקא‪ ,‬ולא משני דהתס מיידי‬
‫נבאי‬
‫הבית‬
‫שאין רשאי‬
‫שבאה‬
‫להלוותו‪.‬‬
‫ל[ כי־׳ז כס ס״ק נ‪.‬‬
‫שזר‬
‫אטוטרוםסית‬
‫ד‪.‬‬
‫למלוי‬
‫ב י ת דין‬
‫התורה‬
‫יסודות‬
‫הלכך אסור למוכרי אפילו על מנת לקנות בדמיו דבר שקדושתו קלה מבית הכנסת‬
‫בני העיר א[ ואסור להשאילו לכל‬
‫אם לא מדעת והסכמת סובי העיר בידיעת‬
‫שמוש אחר של חולין או אפילו קדושה קלה מקדושת בית הכנסת‪.‬‬
‫עצים ואבנים מבית כנסת ישן שסתרו‪ ,‬יכולים טובי העיר בהסכמת‬
‫ה(‬
‫אנשי‬
‫וידיעת‬
‫העיר‪.‬‬
‫שקבל הנותן‬
‫ליתנם‬
‫לאחרים‪ .‬שכל מחנה היא ת מ ו ר ת הנאה‬
‫במחנה‬
‫מ ה מ ק ב ל ‪ :‬דאי לאו דהוה ליה‬
‫מיניה לא הוו יהבי ליה‪.‬‬
‫הנאה‬
‫הלכך מתנה היא כמכירה‪.‬‬
‫כיון‬
‫הפסד‬
‫שיש‬
‫ולע״ד‬
‫הזמנה‬
‫בגדר‬
‫המקדיש‬
‫יכול‬
‫אלא‬
‫יכול‬
‫שבדקו‬
‫בגדר‬
‫כאן‬
‫דברי‬
‫הקדשה‪,‬‬
‫לא הוא ולא‬
‫מקדישו אלא‬
‫רמ״א‬
‫ליד‬
‫לא‬
‫תזר בו‬
‫כלומר‬
‫שלא‬
‫מסברתו‬
‫שיש‬
‫הגיעי ליד‬
‫הגיעו‬
‫שעס״י‬
‫שלא הוקדש‬
‫אסיק‬
‫זאת אלא‬
‫רק‬
‫וכתב ‪ :‬ויותר בראה‬
‫להלוותם‪,‬‬
‫זה‬
‫לענין‬
‫שעפ־י‬
‫כחב ודוחק‬
‫על‬
‫בסוגין‪:‬‬
‫קדושת‬
‫לחלק‬
‫זה‬
‫ומחוור‬
‫שלא‬
‫לבנין‬
‫ומ״ש‬
‫התנדבו‬
‫הקדושה‬
‫שהוקדשו לשמה‪ ,‬ואינו‬
‫יוחד חמורה‪ ,‬ולא דמי‬
‫מ י ל ת א היא‪ ,‬אבל‬
‫לבונה בית הכנסת‪,‬‬
‫הקדש הל על המעות או‬
‫הגוף‪,‬‬
‫בכך‪.‬‬
‫הנדר‬
‫אבל‬
‫עליהם‬
‫שיכול‬
‫להיות לדמיו‪.‬‬
‫בחדתי‬
‫ומתרץ‬
‫לית‬
‫דמ״ש‪:‬‬
‫דכשהביאו עבים‬
‫השיב‬
‫קדושת ביהכ״נ אלא במםירתמ‬
‫הר״מ‪:‬‬
‫לן בה‬
‫בתדתי‬
‫ומרן‬
‫עבימ‬
‫לקתשה‬
‫העבים‬
‫קדושים‬
‫והאבנים'‬
‫ח מ ו ר ה מהם‪ .‬דהגעתמ ל י ד‬
‫שרס־׳א ו ה ב י ת י ו ס ף‬
‫ב פ י ר ו ש ל ש ם בנין‪,‬‬
‫משהגיעו‬
‫שניהם‬
‫ליד‬
‫הבית יוסף‬
‫ו מ ו ת ר ל א ו ז ס י נ ה ו ד[‬
‫ל י ת לן בה‪ ,‬היינו‬
‫כל‬
‫ואבנים‬
‫אחד‬
‫משלו‬
‫עד‬
‫ולא‬
‫האומד ק ר ק ע זו אגי גותן לבגות‪,‬‬
‫אעפ״י שלא הגיעו ליד הגבאי נתחייבו‬
‫הגבאי נעשו‬
‫שאסור‬
‫ברור‬
‫לבנין‬
‫ע ב ס ו לבית הכנסת אינו יכול לחזור בו ואעט״י שלא כ א לידי‬
‫למוכרם אלא‬
‫ולפי‬
‫קדושים‬
‫ההקדש‬
‫לתעודתו‬
‫נוסף‬
‫דהוקשה לו ממ״ש‬
‫דהביאו‬
‫משבאו ליד‬
‫בית‬
‫עליהם‬
‫הכנסת‪ .‬אין זח‬
‫תובת נדר שאין‬
‫שחלק הבית י ו ס ף בין התנדבו עבים שחלה עליהס קדושת ביהכנ״ס משעת‬
‫קדושת דמימ ולא‬
‫הקרקע‬
‫אבנים‬
‫בא ליד‬
‫חלה‬
‫ליד הגבאי חלה עליהם אותה‬
‫הגבאי‪ .‬שאין בהמ א פ י ל ו משומ נדר‪ ,‬שהרי‬
‫אבל‬
‫דבר‬
‫עבימ משלהם כ ל א ח ד עץ א ו אבן ש ל א חלה‬
‫הגבאי‪ ,‬וע״ז‬
‫ליד‬
‫עבים או‬
‫הגזבר‪ ,‬א ל א ע״מ להעלותם לקדושה‬
‫נגמר מעשה‬
‫עליהם‬
‫לשם‬
‫יועיל‬
‫שבקדושה‬
‫בגמר בנינו וחנוכו לתשמישו‪ .‬הלכך הזמנה לאו‬
‫ובין הביא‬
‫ה ג ב א י שבזר‪.‬‬
‫בהזמנה‬
‫שבנדבו‬
‫שהוקדשו‬
‫שבאו‬
‫ת מ ר י ב נ י ן מ ש ע ת ה ת ק ד ש ה ג(‪ .‬ו ז ה ו מ ה‬
‫התבדבותמ‪,‬‬
‫ג ם בזה‪,‬‬
‫שמשעה‬
‫לחזור מנדרו‪ ,‬ומשעה‬
‫למיכרם‬
‫שאינו‬
‫לעניים‪,‬‬
‫נראה‬
‫משא״כ‬
‫דתלייא‬
‫מילתא‬
‫מה‬
‫לנו‬
‫ג ב א י ב‪.1‬‬
‫בקדושה‬
‫הגבאי ולבן‬
‫עליהם מדין נדר ומותר‬
‫חמורה‬
‫של‬
‫בית‬
‫הכגסת‬
‫ה ג ב א י ע ד י ס א מ ה ת נ ד ב ו ע ב י ם ל ב נ י ן הן‪.‬‬
‫אמרו דבר‬
‫דאס‬
‫אחד‪:‬‬
‫הביאו‬
‫הגבאי הרי זה כאילו פרשו‬
‫עבים‬
‫ואבנים‬
‫ואמרו הרי אלו‬
‫בית הכנסת‪.‬‬
‫לדחות סברא זאת מםוגין דגמרא דלא משני‬
‫הסו״ז‬
‫דברים אלו תמוהימ‬
‫התנה‬
‫דוקא*‬
‫יש״יך‬
‫ב מ ת ש י ו ת י ד א ח ר י הבגין‪ ,‬ו מ ו ת ר ז ח ודאי‬
‫מקשה‬
‫בעיני דהא אביי‬
‫בא‬
‫דהתמ סיירי שבאח ליד זעבאי על כן בעינן‬
‫מלישנא דמתניתא‪:‬‬
‫הנבאי‪.‬‬
‫לידי‬
‫במד״א שלא התנו‪ ,‬ותנאי‬
‫ואעסי״כ התנאי מחני להמותר משום‬
‫* ה מ ת נ ד ב י ם אסילו א ם התנדבו עבים‪ ,‬ל א התנדבו א ל א לכל מ ה‬
‫ש ב ר י ך לבנין‪ .‬ה ל כ ך א פ י ל ו ל א ה ת נ ו לישתרי־?‬
‫בהחנובו‬
‫עליחמ‬
‫ולכן‬
‫הוערך לתרץ‬
‫קדושת‬
‫בית כנסת לכל מה‬
‫דין‬
‫שהוקדש‬
‫לשנותו‬
‫דמיירי‬
‫זח‬
‫נלמד‬
‫לבדקה געשה‬
‫אע״ג שלא‬
‫שמכרו והותירו‪,‬‬
‫שבריך‬
‫במכל שכן מדין‬
‫יגרום‬
‫לגבאי‬
‫ל ה ש ל מ ת בנינו א פ י ל ו א ם ל א התנו‪.‬‬
‫גופו קדוש‪ ,‬ו ס כ ל‬
‫הפסד‪,‬‬
‫אבל‬
‫ומסרו‬
‫ע ב י מ ואבנימ‪,‬‬
‫חלה‬
‫בדקה‬
‫שסשבא‬
‫ל י י הגבאי אין לשנותו‬
‫ש ק בהקדיש מעוח‬
‫משום שחלה על‬
‫עעמס‬
‫או‬
‫חומרי‬
‫בנין‬
‫קדושח חמורה של‬
‫ושע״נ‬
‫דאין‬
‫לבנק בית הכנסת‬
‫המטבע‬
‫שאסור‬
‫בית הכנסת‪.‬‬
‫ב[ ברז ארח סי׳ קנ״ה ס״ק ג׳‪.‬‬
‫א[ שרע שם סעיף ה׳ בהגה‪ ,‬מנ״א שכ כ׳׳ק ז׳‪.‬‬
‫ה[ עיין מ״ש לעיל דף מ״ע העלה א‪,‬‬
‫ג[ עיין לעיל העלה הקילמה‪ ,‬ד[ מגילה כי‪:‬‬
‫^‬
‫סרק‬
‫וכן‬
‫יכולים להחליסם‬
‫ת‪.‬‬
‫גבאי‬
‫בית‬
‫כנסת‬
‫באחרים והם יוצאים לחולין‪ .‬אבל אסור למשכנן‪.‬‬
‫להשכירן או להשאילן אפילו על ידי שבעה טובי העיר‪ ,‬שעדיין נשארים בקדושתן‪,‬‬
‫ואין כאן ד ב ר‬
‫ו‪.‬‬
‫אחר שתחול קדושחן עליו א(‪.‬‬
‫סותר להשאיל סםד חורה של רבים ואםילו ליחיד לקרות בו‪ ,‬הואיל‬
‫ואין בזה הורדה םקדושתו‪ ,‬דססר תורה לקריאה עומד לרבים וליחיד‪ .‬הלכך גבאי‬
‫בית הכנסת שהן המפונים על כל עניניו ועל סיהם געשה כל דבר רשאים להשאיל‬
‫ספר התורה לקריאה לצבור או אסילו ליחיד‪ ,‬ואין המעוט יכולים לםחות ‪.(3‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בסירוש‬
‫ססר תורה‬
‫שלא‬
‫שהקדישו יחיד לרבים והכניסו‬
‫אותו מבית כנסת‬
‫יוציאו‬
‫בבית כנסת אחד והתנה‬
‫אין משאילים אותו‬
‫זה בלי רשוחו‪,‬‬
‫לרבים או אסילו ליחיד לזמן ארוך בלי דעתו והסכמחו של המקדיש או יורשיו‬
‫כדין מי שבנה בית והשאיר לו זכות לעצמו ג(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אחר‬
‫אבל משאילים אותו לזמן קצר ובמקום הכרח שאין להם ספר תודח‬
‫דזכות היא למקדיש שיהיה‬
‫ספר תורה שלו מזכה את הרבים או אפילו‬
‫היחיד» וכם״ש עושה צדקה בכל ע ת ‪ -‬ז ח הכותב תורה נביאים כתובימ ומשאילן‬
‫לאחרים ל[ וכוםין בי״ד על זה ה[‪ .‬וכיון שכן רשאים גבאי‬
‫בית הכנסת‪ ,‬שהם‬
‫שלוחי בית דין בכל הנוגע להנהלתו‪ ,‬להשאיל ספרי החורה‪ ,‬בחנאי שיבסיחו‬
‫החזרת הספד על ידי משכון בעל ערך שוד‪ .‬לספר חחורה י(‪ .‬והוא הדין ל כ ל‬
‫ספרי הלמוד שבבית הכנסת שהם הקדש של יחיד או אסילו של רבים‪.‬‬
‫אנשי העיר שגבו מעות לבנין‬
‫ם‪.‬‬
‫בית הכנסת‬
‫ובא להם ד ב ר מצווו‬
‫כגון‪ .‬תלמוד תורה‪ ,‬פדיון שבוימ או צדקה תכוסה לעניימ‪ .‬מוציאין המעות בה א(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫קנו אבנים וקורות לא ימכרומ ל ד ב ר מצוד‪ .‬של צדקה לעניים וכדומה‪.‬‬
‫א ב ל לפדיון שבוים אפילו הביאו האבגיס וגררום וסתתום והקורות ושסום וססלום‬
‫והתקינו הכל לבנין בית הכנסת‪ .‬מוכרים הכל לפדיונם בלבד ב(‪.‬‬
‫א(‬
‫זוהי נ ו ס ח ת‬
‫דברי‬
‫ה ר מ ב ־ ס ז ן ו ה ש ו ״ ע ח(‪,‬‬
‫מהרי הלכה פסוקה‬
‫א ג ל נ ו ס ח א זאת צ ר י כ ה ס י ר י * ‪,‬‬
‫ה י א ‪ :‬ג ב ו מ ע ו ת ל צ ו ר ך ב י ת ה כ נ ס ת ו נ ו ׳ ‪ ,‬א י ן מ ש נ י ן א ל א מ ק ד ו ש ה ק ל ה ל ח מ ו ר ה ט[ ‪:‬‬
‫שאמדו בזה הוא מבוה‬
‫מצור‪,‬‬
‫שאינה‬
‫צריכה‬
‫שכבר‬
‫נאמרה‬
‫חמורה‬
‫הימנה ; אבל אם קנו בהם‬
‫מ ק‬
‫הביח יוסף ‪:‬‬
‫ב(‬
‫מ ב י ת הכנסת‪ ,‬כגון חיבה‪ ,‬ועדיין אין לשונם מיושב שזו היא ה ל כ ה‬
‫במקומה‪ .‬והנה‬
‫ש מ ו צ י א י ן ב ו ה מ ע ו ת ו כ ר י[‪ ,‬ו פ י ר ו ש‬
‫וצייך לומר‬
‫דבר‬
‫הבית יוסף גריס‬
‫בדברי‬
‫הרמבים‪:‬‬
‫ובא להם‬
‫דבר‬
‫דבריו הוא ל ו מ ר ‪ :‬שאעס‪-‬י שמותר לשנות המעות שנבו לקדושה‬
‫א ב נ י ם ו ק ו ר ו ת שהמ ה מ ר י בנין‪ ,‬ל א י מ כ ר ו ם‬
‫ד ב ר מ ב ו ה ש מ ו ע י א י ן ב ה ה מ ע ו ח יא[‪,‬‬
‫דברי הרמב־ס אלה צריכים‬
‫פירוש‪ ,‬שהרי‬
‫וכן אנו‬
‫נ ם בקנו‬
‫א ל א לפדיון שבויים‪,‬‬
‫צריכים לפרש‬
‫עצים‬
‫ואבנים‬
‫מצוח‬
‫חמורה‬
‫וק‬
‫גריס‬
‫הגירסא שלפנינו‪.‬‬
‫משנימ‬
‫מקדושה‬
‫קלה‬
‫א[ או״ח סי׳ קנ״נ פעי׳ י׳׳א‪ .‬ב[ ‪ :‬ם בהגה ומנ״א ס״ק כ״ע‪ .‬נ[ ‪ :‬ס סעי׳ ז׳ יעי״ל דמ״ו סעי׳ פ‪.‬‬
‫י[ שי׳ס ההניא‪ ,‬ה׳ הלמוד הילה פ״ל סעיף י״נ‪.‬‬
‫ה[ חר׳מ סי׳ רצ״ב יש״ך ס״ק ל״ל‪.‬‬
‫ד[ כתיבית נ׳‪.‬‬
‫ח[ אי״יז כי׳ קנ״ג ספיףי״ג‪ .‬ס[ ה׳ הפלה סי״א ה׳ ם״ו‬
‫ז[ ה׳ מתנות עניים פ״ח הי״א‪.‬‬
‫יא[ בית יוסף או״ח שם‪.‬‬
‫י[ בית יוסף יו״ד סי׳ לנ״ג‬
‫ושרע ארח סי׳ קנ״י סעיף ה׳‪.‬‬
‫׳‬
‫שער‬
‫יא‪.‬‬
‫אמיטרוסוסות‬
‫התחילו לבנות‬
‫או‬
‫םהמעוח‬
‫לפדיון‬
‫ד‪.‬‬
‫בית‬
‫דין‬
‫בית הכנסת‬
‫למליי‬
‫מחמדי‬
‫התורה‬
‫יסודות‬
‫נג‬
‫ב נ ץ שבידם יגמרו את בנינו‬
‫מחומרי הבנין‪ .‬ולא ימכרו בית ה כ נ ס ת לסדיון שבויים אלא יגבו‬
‫שבויים מן הצבור‪,‬‬
‫בדאםשר‪ ,‬א ב ל אמ אי אפשר מוכרים בית‬
‫ודוקא‬
‫ה כ נ ס ת אפילו אחר בנינו לפדיון שבויים ד[‪,‬‬
‫מוכרים ספר‬
‫יב‪.‬‬
‫להספקת‬
‫תורה‬
‫ונשואי‬
‫תלמידים‬
‫ויתומות‬
‫יחומיס‬
‫ולפדיום שבויים כדין בית הכנסת וכל תשמישי קדושה‪ .‬ה[‪.‬‬
‫יצא‬
‫ספר‬
‫דברי קדושה והתנו שאם‬
‫תורה או שאר‬
‫יג‪.‬‬
‫אנשי העיר שקנו‬
‫אחד‬
‫מהכרך הנשארים יחגו לו חלקו והוקרו הםסריס‪ ,‬כשאחד מהם יצא‬
‫מהעיר‪ ,‬אין נותנים לו אלא מה שנתן בלבד‪ ,‬הואיל והספר הוא נשאר ברשותם‬
‫של הנשארים‪ .‬והיוצא מהעיר אין לו עליהם אלא ת ב י ע ת ממון‪ ,‬יכולים למימר‬
‫אייתי ראיה שתנאי היה בינינו לשלם כדהשתא ושקול ו(‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫הספרים‬
‫הוזלו‬
‫שהיו‬
‫ממה‬
‫אינו נוסל א ל א‬
‫שוים בשעת קנייתם‬
‫כשער הזול ז[‪.‬‬
‫לקדושה‬
‫בית‬
‫ח מ ו ר ה מהם‪ ,‬וכן כ ת ב‬
‫הכנסת לקנות תיבה‪ .‬והיכי‬
‫ושמא‬
‫הוא סובר דמכרו דמתניתין הוא‬
‫שמעות‬
‫לא‬
‫הבית יוסף ‪:‬‬
‫קאמד‬
‫ו ע צ י מ ד י נ ס שור‪.‬‬
‫הוחר אסילו‬
‫זאת ‪:‬‬
‫הלכה‬
‫הדורי‬
‫סבאן‬
‫ואין ת י ר ו ץ זה מ י ש ב א ת‬
‫אלא בדיעבד‪,‬‬
‫הוא הדין ג מ מעות‪.‬‬
‫וכר‪.‬‬
‫ההלכות יתד וכתב‪ :‬ואפילו אם‬
‫לצורך הבנין שאסור למוכדמ‬
‫ובגמרא שהוא מקור‬
‫ואילו‬
‫דממתניתין למדנו‬
‫תאמר שקורות ועצימ‬
‫הרמבים‬
‫אמר ברישא‬
‫א מ ר ו ‪ :‬זימנין‬
‫וצריך‬
‫מאי‬
‫די״ז‬
‫לא חלקו‬
‫גבו‬
‫בית‬
‫לצורך בנין‬
‫בשביל מצוח אחרת‪ ,‬מותר‬
‫בזה א ל א ג ם‬
‫בגבו זוזי‬
‫הכנסת‬
‫למוכרם‬
‫וגם‬
‫ואפילו‬
‫לצורך‬
‫של‬
‫בדינמ שאין‬
‫ל ו מ ר כמ״ש הב־ח והטו״ז‬
‫קנו‬
‫פדיון‬
‫בשריני ליבני והדרי‬
‫דמתרמי להו פדיון שבויימ ויהבי להו )המעות( ומזבני ויהבי להו )שריני‬
‫שמעות ותמרי בנין שוימ‬
‫ומחתי‬
‫ב ד י ע ב ד אז‪.‬‬
‫הדעת‬
‫למוכרמ לקדושה קלה מקדושה שנבו לשמה‪ ,‬ואם‬
‫חמורה‬
‫ז״ל כ ל ל שתי‬
‫והאבנים והקצום‬
‫שבויימ‬
‫הרמבים‬
‫משמע‬
‫דאין מ ו כ ר י ם אוחו לשום מצוה‬
‫מוביאין בה המעות‪.‬‬
‫והסור‬
‫העצים‬
‫לקדושה‬
‫שאסור‬
‫ויש לתמוה‬
‫ע ל זה ד ה א‬
‫במתניתין‬
‫חוץ‬
‫שמותר‬
‫מלסדיון‬
‫למכור‬
‫שבויים‪.‬‬
‫ל י ב נ י ( ב[‪.‬‬
‫ל מ כ ו ר א ל א לפדיון שבויים‪.‬‬
‫גרים‬
‫דהרמב־ם‬
‫כגירסת‬
‫בתלמודין‬
‫א מ ד ליה דילמא מ י ח ר מ י מ י ל ת א דמצוה‪ ,‬שריגי ליבני מאי‬
‫הנמקי יוסף ‪:‬‬
‫א מ ר ליה זימנין‬
‫גבו זוזי‬
‫להו‬
‫דמתרמי‬
‫פ ד י ו ן ש ב ו י י ם ג(‪.‬‬
‫ולפי‬
‫אץ‬
‫זה י ו צ א ל ד י ן‬
‫כמ״ש‬
‫פוציאין אותם אלא לפריון‬
‫ובזת‬
‫אותמ‬
‫במצוד‪.‬‬
‫אלא‬
‫עוברת כנון‬
‫הרסנים‪:‬‬
‫הרמב־מ‬
‫צדקה לעניים‬
‫מוציאין‬
‫שבוייפ‪.‬‬
‫מתורצת קושית בית יוסף‪,‬‬
‫לקדושה חמורה מהמ‪.‬‬
‫לחלק‪ ,‬דמעות‬
‫אותם‬
‫אבל אין‬
‫שהשעה‬
‫דבאמת‬
‫מעות וחמרי בנין‬
‫הדברימ‬
‫הללו‬
‫אמורים‬
‫סדופה להם או כל‬
‫דינם שוה לענין‬
‫אלא‬
‫צרכי‬
‫ובא להם דבר מצוה‪ ,‬כלומר נתחדש דבר מבוה תכוף‪ ,‬בזה א ס‬
‫ה[ ביה מסף כס‪.‬‬
‫ס״ה י״ב‪.‬‬
‫ב[ ב״ב נ ׳ ‪:‬‬
‫בדברי‬
‫זה שאין‬
‫קדושה‪.‬‬
‫משנים‬
‫מה שאין כ ן‬
‫צבור שנזדמן להם‪ ,‬ובדקדוק לשון‬
‫גבו‬
‫מעות ועדיין המעות‬
‫בעינפ‪,‬‬
‫נ[ ב״ח יו׳׳ד סי׳ לנ״כ‪ ,‬וניו׳׳ז אי״ח כי׳ קנ״ג‬
‫ד[פיין מנ״א ‪ :‬ס ומחציה הכקל שם ס״ק י״ז וס״ק ל״נ‪ ,‬ימנ״א כס ס״ק ל״ב‪.‬‬
‫ה[ סי׳ז יש״ך יו״ד סי׳ מ״ב פ״ח א׳‪.‬‬
‫ס״ר‪ ,‬כ״ נ‪.‬‬
‫ל צ ו ר ך מצוה‪ ,‬וחומרי‬
‫בגין‬
‫ו[ אריח סי׳ קנ״ד סעיף פ״ו‪.‬‬
‫ז[ מג״א כס‬
‫‪2‬ך‬
‫פ ר ק ת‪.‬‬
‫סו‪.‬‬
‫בית‬
‫התנו ל ת ת הברירה בידו של מי שרוצה לצאת מהעיר לקחת הססד‬
‫תורה לעצמו ולתת‬
‫לסלקם‬
‫גבאי‬
‫כנסת‬
‫אעפיי‬
‫להנשארים‬
‫דמיהם‪ .‬נעשה הוא המוחזק‪ ,‬הואיל ובידו‬
‫את‬
‫לחייב‬
‫שהתרצה אח״כ ליחן להם ה ס י ת יכול‬
‫שיחנו‬
‫אותם‬
‫לו כשער היוקר‪ .‬אם הוקרו או כשויים בשעה שקנו אותם אם הוזלו‪ .‬ל[•‬
‫כל הספרים ודברי קדושה‬
‫טז‪.‬‬
‫הכנסת שנקנו על ידי הגבאים‬
‫שבבית‬
‫או שהוקדשו לבית הכנסת שייכים לכל אנשי העיר אנשים ונשים וטף שכולם‬
‫זוכים הם עצמם‬
‫העיר‬
‫בזכותם‬
‫בתנאים‬
‫למוכרם‬
‫בזכות‬
‫או‬
‫ירושת אבותיהם‪ ,‬ואעפי״כ רשאים טובי‬
‫שהוזכרו לעיל בסרק זה‪ ,‬דבני העיר וטובי העיר הם‬
‫אפוטרופוםי יתומים בכל הקדשות הצבור ל[‪,‬‬
‫מוציאים‬
‫לבנין‬
‫איתם‬
‫בית‬
‫חמורה‬
‫ה כ נ ס ת אין‬
‫שאסור להתעלם‬
‫ומרן‬
‫איתרמי‬
‫להו‬
‫צדקה‬
‫להו‬
‫מצור‪ .‬ש א י‬
‫לעניימ‬
‫•שהיא‬
‫באו״ת‬
‫סי׳‬
‫בדיעבד‪,‬‬
‫מצות‬
‫מקדושה זו לכל‬
‫מצוה‬
‫גירסת‬
‫וסדיון‬
‫הגמרא‬
‫לאו‬
‫קנ״נ‪ .‬אבל‬
‫כבר‬
‫זה‪,‬‬
‫דוקא‬
‫נבו מעות‬
‫לפדיון שבויימ‬
‫דםובר הרמב״מ‬
‫וכתב‬
‫אלא להפליג ולומר‬
‫שמן‬
‫כתבנו‬
‫הדין‬
‫בהערה‬
‫דהוא הדין‬
‫דאפשר‬
‫הכנסת‬
‫דבר מצוה‬
‫ובא להמ‬
‫ב ד ר ך ה ל ו א ה כ ד כ ת ב ה ט ו ״ ז בן‪ ,‬ש כ ן ה י א ש ו ר ת הדין‬
‫אי‬
‫דמתרמיא‬
‫שבעה‬
‫מותרים‪ ,‬לא‬
‫טובי‬
‫של‬
‫צדקת‬
‫שאין דותין‬
‫צדקת‬
‫ה ע י ר נן‪.‬‬
‫י ע ש ו כ ן ו‪1‬‬
‫הקודמת דהבית יוסף‬
‫ו ס מ ך בזה‬
‫תזר בו‬
‫על‬
‫מתירוץ‬
‫א ל א שמן הדין ל א ה ו ת ר ל מ כ י ר ח ס ד י בנין שהוקצו לבית ח כ נ ס ת לכל‬
‫מ־ש‬
‫זה‬
‫דבר‬
‫תבית יומף‬
‫דמתניתין איירי‬
‫צדקה‬
‫אחרת שאינה‬
‫שבויים‪.‬‬
‫הסו״ז הקשה דהא‬
‫בסעיף ר פסק דיםכור להספקת‬
‫ב י ת כ נ ס ת א ת ר וכאן מיידי דאין להמ ביהכ״ן א ח ר דהא‬
‫ולא״ד‬
‫בקניית‬
‫אלא‬
‫שהיא‬
‫מצות‬
‫ש ב ו י י מ אן‪.‬‬
‫לבנין בית‬
‫א ב ל ו ד א י ש ז ה צ ר י ך ל ה י ו ח ע׳־י‬
‫המנ״א כתב אעפ״י‬
‫אתרת‬
‫שלפניו במובן‬
‫שבויים‪ ,‬דנקש‪,‬‬
‫א פ ש ר להשהותה כגון סדיון‬
‫שלא‬
‫אם‬
‫בהם ח מ ד י בנין‬
‫א ת קיומה‪.‬‬
‫זת מתפרשת הלכה זאת ‪:‬‬
‫והנה‬
‫וספר‬
‫םידש‬
‫אתריתי‪,‬‬
‫מצוה עוברת‪.‬‬
‫לסדיון‬
‫ממנת ולאחר‬
‫מוציאין בה אפילו‬
‫ב(‬
‫שהיא‬
‫מוציאין אותם‬
‫הבית יוסף‬
‫לפי‬
‫להם‬
‫ל כ ל מצור‪ .‬א ח ר ת‬
‫השעה‪.‬‬
‫אבל‬
‫כבר קנו‬
‫והקצו אותם‬
‫נראה‬
‫הספקת תלמידימ ונשואי‬
‫ס פ ר י ם א ם לא ללמוד בהמ‪ .‬ויתרת‬
‫תירה אפילו אם אין להם‬
‫ת ל מ י ד י ם וכי״‪ ,‬ו י ש ל ו מ ר ד ס י י ר י‬
‫מייתי לה‬
‫יחומימ הוו קדושה‬
‫מעלת‬
‫בית תכנסת אחר ‪:‬‬
‫הלומד‬
‫ב נ פ ר א זן‪.‬‬
‫חמורה וכמ״ש‬
‫מ מ ע ל ת ס׳ית תז‪.‬‬
‫והוא הדין‬
‫לסויץ‬
‫בשיש‬
‫הלכך‬
‫הראיש ‪:‬‬
‫פוכריס‬
‫מת תועלת‬
‫בית‬
‫הכנסת‬
‫שבויים‪.‬‬
‫נ[ מג״א כס ס״ק ל״א‪.‬‬
‫ב[ או״ח קנ״נ ס״ק י״ב‪.‬‬
‫א[ בית יוסף יו״ד שם‪.‬‬
‫ח( השיבות הרא״ש‬
‫ז[ כי״ז שם ם״ק י״ב‪.‬‬
‫י( ‪ :‬ס ס״ק ל‪.‬‬
‫ה[ מי׳׳א שם‪.‬‬
‫ד[ שס‪.‬‬
‫כלל י״ג סי׳ י״ד יביה ייסף אי״ח דיש סי׳ סנ״נ‪.‬‬
‫שזנר ד‪ .‬אפוטרופסית בית דין למלוי יסודות התורה‬
‫נה‬
‫פרק ט‪.‬‬
‫הנהלת בית הכנסת‬
‫א‪.‬‬
‫הםחסללים‬
‫גבאי בית הכנסת מתמנים על מי בית דין או נבחרים על ידי קהל‬
‫בו‪ .‬בבחירת הרוב באשור בית דין ד מ ח א או חבר־עיר שהוא הרב‬
‫דמתא א! כדין פרנסים וגבאי צדקה והקדשות הצבור‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫גבאי בית הכנסח‪ ,‬שהם אפוטרוסוסיו בשליחות בית דין או אשורו‪ ,‬מצווים‬
‫ומחוייבים לשמור בנין בית הכנסת בשלמותו וטהרתו‪ .‬לשכללו ולפארו עד כמה‬
‫שיותר אפשר‪ .‬לפקח על הסדר בשעות החפלה וקריאת החורה במדה הראויה‬
‫תקנות‬
‫לקדושחו מוראו וכבודו כ[ להשראח השלום בתוכו כעין‬
‫רזיל בסדר‬
‫העולים לתורה ספני דרכי שלום ג[ ולמלוי כל שדות קדושה וטהרה המחוייביפ לו‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫הקהל‬
‫גבאי‬
‫בית הכנסת ממנים שליחי צבור‬
‫או‬
‫בבחירת‬
‫הסכמת רוב‬
‫ל ת פ ל ת חול ושבת וקריאת התורה‪ .‬ואין איש מישראל דשאי ל ה ת פ ל ל‬
‫בצבור בלא רצון הקהל ל(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫שכר שליח צבור‪ .‬סורעים מקופת הקהל ואם אין קופת הקהל מספקת‪,‬‬
‫גובין לפי רוב הצבור ומדת יכלחם‪ ,‬דאעם״י שהשליח מוציא את כל הצבור ידי‬
‫חובתם כעשיר וכעגי‪ ,‬מכל מקום אין יד העגי משגת כעשיר‪ .‬ויש מקומות שגהגו‬
‫להסיל תשלומים אלו חצי לפי ממון וחצי לפי גפשוח‪ .‬ובמקום שאין מגהג‪.‬‬
‫גובין לפי ממון‪ ,‬הייגו העשיר לפי עשרו ה(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫ומכל‬
‫בזמן הזה‬
‫מקום אם‬
‫משלמים שכר‬
‫שליחי הצבור מהכגסות‬
‫לא מספיקות הכנסות אלו‬
‫משלמים‬
‫ממגביח‬
‫בית‬
‫הכנסת‬
‫צבוריח‬
‫לפי‬
‫הממון או מקופת הקהלה‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫שליח צבור צריך שיהיה בעל שם־טוב או לכל הפחות שלא נשמעה‬
‫עליו זילוחא או שם רע אפילו בילדוחו י[‬
‫הליכותיו ומעשיו‪,‬‬
‫ויש לו‬
‫געימה‬
‫ושיהיה עניו ומרוצה לעם בדבורו‪.‬‬
‫וקולו ערב‬
‫ורגיל לקרות‬
‫וכתובים ז[ ב מ ב ס א ברור ומדויק‪ ,‬ולא שיקרא לאלפין עינין‬
‫ושיהיה גדול עד שנתמלא זקגו או שהגיע לגיל שראוי‬
‫תורה‪,‬‬
‫נביאים‬
‫או לעינין אלפין‪,‬‬
‫להתמלא זקנו‪,‬‬
‫היינו‬
‫בן עשרים שנה שלמות יז(‪.‬‬
‫נ[ ניסץ ‪:‬״ט ושו״ע‬
‫נ[ דאה או״ח כי׳ קנ״א‪.‬‬
‫א[ לאה לעיל ד׳ כ׳׳ז העלה א׳‪.‬‬
‫ך[ אי״ח בי׳ נ״נ סעיף כ״ב נהיה‪ ,‬ופו״ז‪ ,‬יגאה״ט‪ .‬ה[ שס סעיף‬
‫או״ח כי׳ יןנ׳׳ה י־‪,‬ל״ו‪.‬‬
‫ו[ אדה כי׳ נ״ג סעיף ד׳ ועיין בבאה״ט כ י ס ז׳ וברכי ייכף סי׳ נ״נ כעיף‬
‫כ״ג ומנ״א‪.‬‬
‫ח[ שס סעיף ו׳ ח‪.‬‬
‫ז[ אדה כי׳ נ״נ םעיף ד׳‪,‬‬
‫יז״ב ושדע שס סעיף י״ב‪.‬‬
‫סרק‬
‫ז‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫להנהלת‬
‫נית‬
‫הננסת‬
‫לכתחילה צריך להדר אחרי שליח צבור שיהיה מושלם בכל‬
‫ומדות אלה‪ .‬ואס אין מוצאין איש שיהיה מושלם בכל‪.‬‬
‫בוחרים‬
‫סעלות‬
‫וממנים‬
‫הטוב‬
‫שבצבור בחכמה ומעשים טובים א[‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫לא מצאו שליח צבור שהוא ת״ח ומבין דברי ההפלה וקריאה ב ח ו ר ה‬
‫שהוא מבן עשרים שלמות‪,‬‬
‫נעים כקול הנדולים ממנו‬
‫מקדימים את מי שהוא מבין אסילו‬
‫אם אין ק ו ל ו‬
‫ו ב ל ב ד שיהיה בר מצוה‪ .‬היינו בן שלש‬
‫עשרה כ!‬
‫שנים שלמות‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫בארץ ישראל הנהיגו רבותינו למנות שליחי‬
‫וכן נאה ויאה לנו ומחוייב • עלינו שהננו‬
‫צבור מרבני העיר נ(‪.‬‬
‫תלמידיהם ויורשי מקוסם‬
‫למלאות‬
‫ת ק נ ת ם ומנהגיהם‪ ,‬ועוד המנהג כשהוא לעצמו הוא מחוייב ביוחר בימינו וזמננו‪.‬‬
‫ו ד י למבין‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫ומשהםכימו‬
‫כשממנים‬
‫שליח צבור‬
‫צריך‬
‫שיסכימו‬
‫עליו‬
‫כל הקהל‬
‫או רובו‪,‬‬
‫עליו אינם יכולים למחות על מנויו אס לא בטענה הגונה וצודקת‬
‫על פי סובי העיר ז(‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫בזמננו נהגו ברוב הקהלות שהחזן מחמנה על סי גבאי בית הכנסת‬
‫ואין היחידים יכולימ למחות לםנויו או לדרוש ססוריו אס לא במענה משפטית‬
‫צ ו ד ק ת ועל פי ססק בית דין או הרב דםתא ה[‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫אין‬
‫סורידין אדם מקדושתו םםנהדרי גדולה ועד חזן בית ה כ נ פ ת‬
‫א ל א אס כן עכר עבירה בפרהסיא‪ .‬ואם לא יתברר זה אעפ״י שיצא עליו קול‬
‫אינו מן הדין לסלקו ולא לפרסמו י[‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫במקומ שגהגו למנות חזן וכל משרתי הקודש לזמן קבוע כל ה מ ת ק ב ל‬
‫ל ש ד ו ת כזאת בסתם הרי הוא כאילו פרשו לזמן מסויים שלפי המגהג ז[‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫עבר הזמן שקבעו עמו או שגהגו בו והחזן המשיך בשירותו ולא‬
‫מ ח ו בו‪ ,‬הרי זה כאילו קבלוהו לעוד זמן במדת הזמן שקבעו או שגהגו ואינם‬
‫יכולים לסלקו עד אותו הזמן אלא אמ ישלמו לו דמי שכירתו לכל הזסן ח[‪.‬‬
‫טו‪.‬‬
‫גבאי בית הכגםת בכל זמן כהוגתס הפ אפוטרוסוםיס על כל כ ל י‬
‫הקודש וההקדשות והכנפות בתי הכנסת והוצאותיהן לתעודתם וחייביס בשםירחם‬
‫ב ש ל מ ו ת ם והדורס כדין אפוטרופסי יתומים הקדשות וצדקות‪.‬‬
‫ג[ שם סעיף כ׳ כהנה‪.‬‬
‫ב{ ברכי יוסף אריח סי׳ נ״נ סין״נ‪.‬‬
‫א[ שם סעיף ה׳ ז׳‪.‬‬
‫ז[ באר‬
‫ו[ שם‪.‬‬
‫?[ ברכי יוסף שם ס״ק ס‪.‬‬
‫ד[ שם פו״ז ס״ין י״א ומנ״א כדק כ׳‪.‬‬
‫היסב שם ס״ח כ״ב‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫שער‬
‫א פ ו ט ר ו פ ס ו ת ב י ת דין למלוי‬
‫פרק‬
‫יסודות‬
‫התודה‬
‫נז‬
‫י‪.‬‬
‫ספר תורה ותשמישי קדושה‬
‫א‪.‬‬
‫תלמיד‬
‫ספר תורה‬
‫חכס‪,‬‬
‫אותו‬
‫שבלה מניחין‬
‫בכלי‬
‫וגונזין‬
‫חרם‪.‬‬
‫בקבר‬
‫אותו‬
‫אפילו אס אינו שונה הלכות ולא שימש תלמידי חכמים בלםוד‬
‫גמרא בדרך העיון והסברת ההלכות על בוריין‪ .‬א[‬
‫בדורות‬
‫ב‪.‬‬
‫לא‬
‫האחרונים‬
‫ראיתי‬
‫אלא‬
‫נוהגים כן‬
‫בכל בית כ נ ס ת‬
‫מיחדים םקומות גניזה להכניס בהם גליונות ססרי תורה והלכה וםדודי תפלה‪.‬‬
‫ופרוכיות‪ ,‬טליתות של תפילין ומזוזות וכשיתמלאו על‬
‫מספחות‬
‫ספרי התורה‬
‫גדותיהם‬
‫מצרפים אליהם‬
‫גוילי וספרי תורה‬
‫שגפםלו או שבלו וגוגזין אותס‬
‫בכלי חרס בבורות מיוחדים לכך אשר בבית עלמין‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫בו חמיד‪ .‬כסא לססר תורה‪.‬‬
‫אין עושין מתיבה שהספר תורה מונח‬
‫שאין נותנין הספר תורה עליו אלא לפעמים‪ ,‬אבל מותר לעשות מתיבה גדולה‬
‫ ק ט נ ה ‪ ,‬מכסא גדול—כסא קסן‪ ,‬מוילון גדול לוילון קםן או כים לספר תורה‪.‬‬‫א ב ל לעשוח כים לחומש אסור ‪.[3‬‬
‫ד‪.‬‬
‫הכנסת‪.‬‬
‫פרוכת שאנו תולין בפני הארון אין לו קדושת ארון ר ק קדושת בית‬
‫הלכך ראוי‬
‫להשתמש‬
‫שלא‬
‫בו לחופת חתנים‪.‬‬
‫או כל הנאה א ח ר ת‬
‫שאינה לכבוד התורה ולומדיה א(‪.‬‬
‫המתנדבים ספר ומניחים מ ס פ ח ו ת בביהכ״נ מותר להשתמש בהמ בכל‬
‫ה‪.‬‬
‫ספרי חורה אחרים שעל דעת כן הוקדשו‪,‬‬
‫א(‬
‫המג״א כ ת ב ‪:‬‬
‫אבל המניחים‬
‫את‬
‫המםסחות ע ל‬
‫מתנה‬
‫ב ״ ע ל מ ה נ ה ג ו ל פ ו ר ס ו לחופה ל ח ת נ י ם ? ו א פ ש ר דלב ב י ת דין‬
‫עליהם‬
‫< ‪ :‬מ ״ ש ס ע י ף ח ׳ ו ע ם ׳ ׳ י ג[‪ ,‬ו ל ע ״ ד נ ר א ת ש א י ן א ו מ ר י ם ב כ ג ץ זד• ב י ׳ ׳ ר מ ת נ ה ע ל י ה ם ‪ .‬ו ר א י ה ה מ נ י ח י מ א ו ת ם‬
‫ועשרות‬
‫מתנה‬
‫הם‪-‬ת בראשי חתנים‬
‫בעטרות‬
‫שישתמש בהם‬
‫ולפיי׳ז ב־׳ל ד מ ׳ ׳ ש‬
‫דלב‬
‫בית‬
‫מהם‪.‬‬
‫אבל ליהנות בהם‬
‫מטעמו‬
‫בחב‬
‫םתנה‬
‫;‬
‫ר מ ־ א בממפתות ושולחן שבב״ה ומעילים‬
‫ע ל י ה פ ון‪,‬‬
‫ואמנם ראיתי בנדולי‬
‫של‬
‫ס פ ר חורה שנהגו ליהנות משום‬
‫אין זה א ל א ב א ו ת ם ת ש פ י ש י קדושה שאי‬
‫אפשר ליזהר שלא ליהנות‬
‫אין אומרימ‬
‫מתנת עליהם‬
‫לכתחילה לשט‬
‫דרה״ג שאי[ אדמ מ ת נ ה‬
‫לםרוכת‪.‬‬
‫נראה‬
‫דין‬
‫דעלמא‪,‬‬
‫מוהימ בידם‪.‬‬
‫וחס‬
‫הס‬
‫דברי‬
‫רביגו האי •שאסר מ ט ע מ‬
‫שאין אדם‬
‫ת ד י ו ס ל כ ב ו ד ע ב מ ו ד[‪ .‬ו כ ל ש א י ן א ד מ מ ת נ ה א י ן ל ב ב י ״ ד מ ת נ ת ע ל י ו ‪Jin‬‬
‫על‬
‫קשוס ונוי ל ד ב ר י הכל‬
‫תשמישי‬
‫קדושה שישתמש בהם הדיוט לכבודו ותנאתו‪ .‬והיא הדין‬
‫הסוםקיס האחרונים‬
‫שהתירו זאת‬
‫שמוסב לנהוג כדעת האוסרים‪ ,‬ולא להכנס בספק‬
‫נדחקתי ל י ש נ המנהנ‪ .‬מכאן שמוטב‬
‫לב בית‬
‫דין‬
‫והלילה לי לתלוק על‬
‫דפלונתא ונגד הוראות‬
‫מק‪,‬‬
‫דבדיהמ‪,‬‬
‫אולם‬
‫ובאמת שנם‬
‫התה״ד‬
‫ש ל א ל נ ה ו ג כן‪.‬‬
‫ב[ שס סעיף‬
‫א[ או׳׳יז פי׳ ר‪:,‬ד סעיף ח׳ ומנ׳׳א ס״ק י‪ ,‬ויו״ד סי׳ לפב סעיף יא‪.‬‬
‫ה[ לאה לעיל ל׳ יח‬
‫ל[ בית יוסף שס‪.‬‬
‫ג[ מנ״א שס ס״ק י״נ‪.‬‬
‫ר ומג״א סעיף יא‪.‬‬
‫ז[ מנ׳׳א שס ס״ק פו‪.‬‬
‫ו[ שס סעיף ח׳‪.‬‬
‫הפלה א׳‪.‬‬
‫ס ר ק י‪.‬‬
‫^‬
‫ספר ת ו ר ה‬
‫קרישה‬
‫ותשמישי‬
‫ה ס פ ר כשהוא בביתם ואחר כך מקדישין כיון דעל דעת ספר תורה שלו נעשה‬
‫ונשתמש בהן הספר שלו אסור להניחו‬
‫בספר‬
‫חורה‬
‫אחר‪,‬‬
‫ויש מתירין‪,‬‬
‫וכן‬
‫גוהגין עכשיו משום דלב בית דין מתנה עליהם א[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אין מוחים בידי‬
‫אלה‬
‫הנוהגים‬
‫להניח עסרות ספר התודה בראש‬
‫הקורא בסיום התורה‪ ,‬כיון שזה הוא לכבוד התורה לב בית דין מתנה עליהמ‪.‬‬
‫אבל‬
‫המניחים‬
‫שישתמש‬
‫אותם‬
‫הדיוס‬
‫בראשי‬
‫לכבודו‬
‫חתנים‬
‫בכל‬
‫דעלמא‬
‫מוחים בידם שאין אדם מתנה‬
‫דבר שהוא תשמיש קדושה ואין צריך לומד‬
‫שאין לב בית דין מחנה על זה כ[‪.‬‬
‫ז‪ .‬האדון וכל מה שעושים לספר חורה מועיל בו חנאי להשתמש בו שאד‬
‫תשמישימ אסילו דחול ג[‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫בכלל‬
‫ראוי‬
‫שכל‬
‫המחגדב‬
‫תשמישי קדושה‪,‬‬
‫וכן גבאי בית‬
‫הכנסת שקונים דברימ שהם‬
‫להתנות בהם בפירוש‬
‫בשעת חתנדבותם או קנייתם‬
‫שיהיה מותר להשתמש בו תשמיש של חול ל(‪.‬‬
‫שמן שהוקצה‬
‫ם‪.‬‬
‫לבית חכנסת והדליקו מקצתו‬
‫ונשאר מקצתו‪ .‬אסור‬
‫ליהנות מסנו אלא אם כן מכרוהו שבעה סובי העיר בםעםד אנשי העיר או‬
‫וקנו מדמיו ספר תורה דמעלין בקודש ולא מורידין )וגבאי בית‬
‫בידיעתם‬
‫ה כ נ ס ת כחם יפה בזה כשבעה סובי העיר‪ .‬הואיל ונבחרו לכך(‬
‫‪ P‬ואם אין בו‬
‫א ל א הזסנה‪ ,‬אין צריך עלוי א ב ל צריך שיעשו בו צרכי צבור י[‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫אין הדברים הללו אמורים אלא בהוקעה להדלקה בבית הכנסת‪ .‬א ב ל‬
‫אם קנו שמן או נדבו ומסרו לידי הגבאים אעס״י שלא! הדליקו מסנו פקצתו‪,‬‬
‫א ס ו ר ליהנות ממנו ז[‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫תפוחי‬
‫כסף וזהב וכל דבר שעושיס לספר תורה לנוי‪ ,‬תשמישי‬
‫־קודש ה ס ואסור להוציאן לחולין אם לא ל ק נ ו ת בחם ספר חורה או חופש מ(‪.‬‬
‫יב‪,‬‬
‫שובי העיר‬
‫כל פ ח שאסור לשגוחו לקדושה קלה‬
‫ב ם ע ס ד אנשי‬
‫העיד‬
‫או‬
‫פ ו ת ר לםוכרו על ידי ש ב ע ה‬
‫בידיעתם ס[‪,‬‬
‫ב[ סעיף י׳ יפין בהערה שבד׳ נ״ז‪.‬‬
‫א[ שס סעיף ח׳ ופין לפיל ד נ״ז הערה א׳‪.‬‬
‫ו[תש‪3‬״ן‬
‫ה[ עץ אריח סי׳ קני פפיף ‪r‬׳‬
‫ל[ מנ״א שם ס״ק פו‪.‬‬
‫‪ [1‬שס ספיף ח׳‪.‬‬
‫ס[ *יריד שם סעיף ח‪,‬‬
‫ח[ ירד פי׳ רסב פסיף פז‪,‬‬
‫ז[ עץ לפיל ד׳ כרפ‪,‬‬
‫מ״ב סי׳ קע״א‪,‬‬
‫שער‬
‫אפוטרופסות‬
‫ד‪.‬‬
‫למלוי‬
‫בית דין‬
‫התורה‬
‫יסודות‬
‫נס‬
‫פרק יא‪.‬‬
‫צדקות ונדבות לצורך בית‪-‬הכנםת•‬
‫א‪.‬‬
‫הכנסת או לצורך בית עלםין יכולים‬
‫צדקות שהתנדבו לצורך בית‬
‫בני העיר לשנותם לצורך חלמוד־חורה‪ ,‬שגדול תלמוד תורה יותר םססרי תורה‪,‬‬
‫בספרים ותורה אם לא ללמוד בהם‪ .‬וכל שכן מבית הכנסת א[‪,‬‬
‫כי מה ת ו ע ל ת‬
‫ואפילו אם הבעלים מעכבים אין שומעים להם ואין צריך‬
‫ליורשיהם כ[ א^‬
‫דמשנתנו‬
‫נדבותיהם‬
‫לומר שאין שומעים‬
‫לידי הגבאים אין לחנדיבים ובאי כחם‬
‫ל ע כ ב איזה שנוי שהוא מותר עפ״י הדין‪ .‬שכל ה מ ת נ ד ב על ד ע ת בית דין הוא‬
‫נותן ואפילו אם הוא גברא דלא ציית דינא‪ .‬אין שומעין לו נ[ שאין אדם מישראל‬
‫מוציא עצמו מדין תורה‪.‬‬
‫צדקות ונדבות לצורך תלמוד תורה אין משנים לצורך בית הכנסת‬
‫ב‪.‬‬
‫דמעלין בקודש ולא מורידין‪.‬‬
‫ושנוי הצדקות מתלמוד חורה ל ב י ת ה כ נ ס ת היא‬
‫הורדה מקדושה חמורה לקדושה קלה ז[‪.‬‬
‫בסקום שבני העיר מספקים ל ת ל מ ו ד תורה‪ ,‬ואם יוציאו מעות אלה‬
‫ג‪.‬‬
‫לביהכין יתנו מעות אחרים לתלמוד תורה‬
‫כשיצטרכו‪ ,‬מותר להשתמש ב מ ע ו ת‬
‫שבידם לצרך מצור‪ .‬אחרת שהזדמנה לידם ושהיא מצוה‬
‫ד‪.‬‬
‫עוברת ה[‪.‬‬
‫בכל מקום מותר ללות מעות של צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת‬
‫או תלמוד תורה לצורך מצוח א ח ר ת אפילו שהיא יותר קלה מהראשונה‪ ,‬דהלוה‬
‫על מנת לפרוע אינה הורדה מקדושתה‪ ,‬ו ב ל ב ד שיבטיחו א ת פרעונה לשעת הצורך י[‪.‬‬
‫א(‬
‫דאפילו‬
‫עלמא‬
‫מקור‬
‫ד י ן זה‬
‫הוא מדברי הרא״ש‬
‫למאן דאמר הזמנה‬
‫לאו‬
‫מילתא היא‬
‫בתשובותיו‪ ,‬ובכלל‬
‫הני מילי‬
‫דבריו כ ת ב ‪ :‬ומשוס הזמנה אין לאסור‪,‬‬
‫באורג בגד למת‪ ,‬אבל האי כטווי לאריג דמי דלכולי‬
‫מ י ל ת א היא‪.‬‬
‫והשייך‬
‫כ ת ב ‪ :‬וב״ע דאפילו הזמנה‬
‫מעליותא‬
‫מותר‬
‫לשנות‬
‫מקדושה קלה לקדושה‬
‫חמורה ונוי‪.‬‬
‫ו ע ו ד ד ב כ י ה א י ג ו נ א ש ה כ י נ ו ה מ ע ו ת ה ו ה ת ק ד ש מ ע ל י ו ת א ‪ ,‬ו כ ״ כ ה ר א ״ ש ב ת ש ו ב ו ת י ו ד ג ב י ת ה מ ע ו ת ה ו א מ ע ש ר ‪ .‬ז‪,1‬‬
‫ולע״ר‬
‫שאין‬
‫יאץ‬
‫הגביה‬
‫נראה שדברי‬
‫הרא־ש אלה םכווניס‬
‫משניס אותס ואפילו הותירו‬
‫לשנות מה‬
‫שגבו‬
‫היא מעשה משום‬
‫לבודך‬
‫)אלא אס ראו‬
‫המת אפילו‬
‫על נדבות‬
‫הפרנסים‬
‫לקדושה חמורה‪.‬‬
‫לבורך‬
‫בית עלמין שהזכיר בשאלתו זאת‬
‫שיש בורך שעה שםהייב‬
‫ל ש נ ו ת ן ( ח[ ה ר י‬
‫שדוקא‬
‫לענין ביח ה כ נ ס ת‬
‫וסובר‬
‫שנתססות הנדבות לקדושת בית הכנסת או‬
‫הרא״ש‬
‫בית‬
‫המדרש‪ ,‬אבל מה שגבו‬
‫לברכי‬
‫ב[ ירד' סי׳ מ א בכס הל״מ וסי׳ מכו בשם‬
‫א[ תבונה הלא״‪ :‬כלל י״נ סי׳ יד‪,‬‬
‫ה[ שפ‬
‫ד[ יו״ד סי׳ רנכ סעיף ב׳ ושו״ז ס׳׳ק נ‪,‬‬
‫ג[ תשובות הרא׳׳ש שם‬
‫הלמב׳׳ן‪,‬‬
‫ו[ ב״ת‬
‫בהנה‪ ,‬והייני כשהיא מציה כיבדה שאס צא ‪ p‬רליכב שיגבו בשביל המצוה השניה‪,‬‬
‫ז[ תשיבה הלא״ש סי נג‪ ,‬עין לעיל ד׳ בדנו‬
‫וכרז שס ס״ין ה ישמש צדקה חירד סי׳ כ׳‬
‫ח[ ירד כי מ ג סעיף י׳ יסי׳ פני‪.‬‬
‫העלה א׳‪,‬‬
‫י‬
‫פ ר ק יא‪.‬‬
‫‪Q‬‬
‫ה‪ .‬במקומות שיש‬
‫! ד ק ו ת ונדבות‬
‫מגהג‬
‫קבוע‬
‫בית הכנסת‬
‫לזורך‬
‫בעיר שהגבאי או‬
‫וידוע א[‬
‫משנים לכל מה שירצו או שהמקדיש מכנים בבית‬
‫בני העיד‬
‫הכנסת ספר תורה או כלי‬
‫כסף וכדומה‪ ,‬וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים‪ .‬הולכימ‬
‫הולכים אחר המנהג‪ .‬דכל המקדיש על דעת המגהג הוא מקדיש ולב בית דין‬
‫מתנה על זה‪ .‬ומכל מקום אם החנה המקדיש בפירוש שלא ישנו הקדשו‪ .‬אסור‬
‫לשנותו כ[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫ישראל שנדב נד או מנורה לבית הכנסת ונשתקע שם בעליה מעליה‬
‫שאינה נקראת עוד על שמו‪ .‬יכולים‬
‫הצבור‬
‫לשנותה אפילו ל ד ב ר הרשות‪ .‬ג(‬
‫ואפילו אם מוחה המחנדב ל[‪ .‬אבל גבאי בית הכנסת אינו רשאי לשנוחה על ד ע ת‬
‫עצמו אלא ל ד ב ר מצוד‪ .‬אבל לא לדבר הרשות ה[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫אם לא נשתקע שם‬
‫בעליה אין יכולים לשנות אלא לדבר מצוה‪ .‬י[־‬
‫‪f‬‬
‫וכל זמן ששם המקדישים חקוק על הקדשם נקרא לא נשקע נשחקע שם בעליה [‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫ישראל שנדב ספרים לבית הכנסת ללמוד וקריאה לכל איש ומסרמ‬
‫ביד נאמן להכניסם לבית הכנסת‪ ,‬אין הצבור רשאים לםוכרם לשם צרכי צבור‬
‫אחרים שהרי אפילו אם נדב םעות לקנות ספרים אסור לשנותם לצרכי צבור‪,‬‬
‫ואין צריך לומר כשנדב םסרים‬
‫להחליף‬
‫באר מים חיים‬
‫עצםם שתסיר נקרא שסו עליהם‪ ,‬ודאי שאין‬
‫בדבר שהוא צרכי הצבור‪ ,‬שכל צרכי צבור נקראים‬
‫מצוד‪ .‬זוסא לגבי תלמוד תורה ת[‬
‫ט‪ .‬נכרי שהתנדב מנורה או דבר אחר לבית הכנסת מקבלים ממנו והוא‬
‫שיאפר בדעת ישראל הפרשתי אותה‪ .‬ואם לא אמד כן טעון גניזה כ(‬
‫י‪.‬‬
‫נכדי שהתנדב‬
‫םנורה וכדוםה‬
‫ל ד ב ר מצוה‪ ,‬כל זמן שלא נשתקע שמ‬
‫ל ב י ת הכנסת אפוד‬
‫לשנותה אפילו‬
‫בעליה ממנה וכל זמן שחקוק שסו‬
‫עליה י[‪ .‬אבל נשתקע שמ בעליה ממנה מותר‬
‫לשנותו אפילו ל ד ב ר הרשות‬
‫בהסכמת הצבור יא[•‬
‫מתים‬
‫מה‬
‫רבץ‬
‫שינס נ ת פ ס י מ ה מ ע ו ת ע ל ידי הזמנה ל ב ד שחיש כשווי לשרוג‪,‬‬
‫שירבה‪ ,‬א ל א שמדין נדר אין הבעלים יכולים‬
‫לחזור‬
‫מגדבתס‪ ,‬והגבאים‬
‫הבעלימ לבל ד ב ר מבוה‪ .‬א ל א שמשום כבוד ה מ ת א ץ משנין‬
‫המחייב‬
‫ומשום זה היה פ ו ת ר לשנותם ל כ ל‬
‫אלא‬
‫ו ש ש י ם ל ש נ ו ת ם שסי׳ נ ג ד‬
‫לבורך‬
‫ח״ח‬
‫או‬
‫לבודך שעה‬
‫שינויים‪.‬‬
‫ב[ ידד סי׳ רנ״פ סעיף ב׳ כהנה וש״ך כק״ה‪.‬‬
‫א[ עיין ביאיר הגד״א ‪.‬ם׳׳ק י״א‪.‬‬
‫ה[ שם שיך סק״פ ופריז םק״ל‪.‬‬
‫ד[ שס בהגה יפיץ לפיל ד׳ נ״ם‪.‬‬
‫ג[ שם ספי׳ ג‪.‬‬
‫ס[ פי׳ע שם‬
‫ח[ פתחי השינה שס סק״ס מחשיבה החה״ס‪.‬‬
‫ז[ שס נהנה‪.‬‬
‫ו[ שם‪.‬‬
‫יא[ ש״ך שם סק״פ וס״ק י״נ‪.‬‬
‫י[ שם‪.‬‬
‫סעיף ד‪.‬‬
‫שער ד‪.‬‬
‫החורה‬
‫אטוכריסוסות בית דין למלוי יסודות‬
‫ס*‬
‫פרק יב‪.‬‬
‫צדקות לעניים ומוסדות הצבור שבבית הכנסת‬
‫התפלה והצדקה הם כרוכים ואחוזים זה בזה׳ ולא עוד אלא‬
‫שהצדקה היא הקדמה לתפלה כדכתיב אני בצדק אחזה פניך א(‪.‬‬
‫לכן בית הכנסת הוא מקום שמגדלין בו תורה לתפלה וצדקה‪,‬‬
‫וגבאי בית הכנסת הם גבאי צדקה בכל הצדקות לעניים הנעשות‬
‫בו בזמני התפלה שיתבארו להלן‪:‬‬
‫סוב ליתן פרוטה‬
‫א‪.‬‬
‫שנאמר‬
‫לעני קודם כל חסלה‬
‫אני בצדק אחזה‬
‫פניך נ[• לכן נהגו בכל קהלות ישראל שגבאי ביהכ״נ גובין מצבור המחסללים‬
‫מעות צדקה בשעה שאומרים ״ויברך דוד״‪ ,‬היינו לפני החפלה של קריאת שמע‬
‫וברכותיה‬
‫נוחנין צדקה לידי הגבאי גס‬
‫ו ת פ ל ת י״ח‪ .‬וחסידים ואנשי מעשה‬
‫לפני ת פ ל ת מנחה נ(‪ .‬מגבית זאת שהיא מיוחדת לעניים מחחלקת על ידי גבאי‬
‫בית הכנסת לעניים צנועים‪ ,‬או נמסרת לגבאי הצדקה שבעיר‪.‬‬
‫לעולמ לא ימנע עצמו סחות משלישית השקל לשנה‪ .‬ואם נחן פחות‬
‫ב‪.‬‬
‫מזה‪ .‬לא קיים מצות צדקה י[‬
‫לצבור‬
‫שמחוייבת על כל‬
‫איש‬
‫מישראל‪ .‬נוסף‬
‫ע ל חובת הצדקה לעניים א(‪ .‬ולכן נהגו ברוב קהלות ישראל שגבאי צדקה או‬
‫גכאי בית הכנסת וב״כ הולך בבית ה כ נ ס ת בשני וחמישי לגבות מעות צדקה‪,‬‬
‫וזה מצטרף בכל השנה ליותר משלישית השקל‪ ,‬ומנהג נכון הוא ה(‪.‬‬
‫ש(‬
‫שלקינו‪.‬‬
‫בגמרש‬
‫דבר‬
‫שמחוייבת‬
‫הלמד‬
‫ששין‬
‫השקל‬
‫שהלכת‬
‫לבדקה‬
‫זאת נאמרת‬
‫שבבבור‬
‫במצות עשת דנתון תתן ולאו דולא תאמץ‬
‫הרמב״מ‬
‫ז־ל בנימוקיו על‬
‫כ ת ב ‪ :‬ואין‬
‫לא‬
‫הבית ? כל שכן‬
‫צ ד ק ה ו[‪.‬‬
‫שהיא נוספת על חובת‬
‫הבדקה‬
‫לבבך‪ .‬דמצוה זאת אינה נ פ ט ר ת‬
‫י א מ ר והעמדנו עלינו‪.‬‬
‫הדברימ אמורימ א ל א שאין צורך לעניימ‪,‬‬
‫אבל‬
‫צ ו ר ך ל ע נ י י פ ו י ד ו מ ש נ ת א י נ ו נ פ ט ר ב ז ה ז[‪.‬‬
‫ואין‬
‫ישראל‬
‫גבי‬
‫בית אלקינו כתיב‬
‫ד ש ל י ש י ת ה ש ק ל ו ע ל מבור‪ ,‬ה מ ח ו י י ב ת ב ת ו ר ה‬
‫הרדב״ז‬
‫שמ‬
‫מענינו הוא‬
‫לכל איש מישראל‬
‫ב ש י ע ו ר זה‬
‫יש‬
‫למדו‬
‫זה‬
‫מדכתינ‪:‬‬
‫וכתבו התום׳ ושע‪-‬ג דהאי קרש‬
‫והעמדנו עלינו מצות לתת‬
‫עלינו שלישית השקל‬
‫דהיינו בדק‬
‫לעבודת‬
‫בית‬
‫דבריו‬
‫נהירין‬
‫לי דקרא מ ל א דבר הכתוב ״כי‬
‫לא ימלט שלא ימבא עני‬
‫מצוי‪.‬‬
‫אבל‬
‫שחסר‬
‫מענינו של כתוב‬
‫שנאמר בתורה שהיה מוקדש‬
‫לו דבר‪,‬‬
‫מצרכי‬
‫מ ו כ ח שזה נ א מ ר‬
‫לברכי‬
‫קדבנית‬
‫ל א יחדל אביון מ ק ר ב הארץ״‪ .‬ובכל ק ה ל‬
‫החיים ולא מסתבר לפרש הלכת זאת‬
‫לצדקה‬
‫בבורית לעת הצורך‪ .‬דומה‬
‫הצבור וצרכי‬
‫לעיקר‬
‫בדבר—‬
‫מחצית‬
‫צבור‪.‬‬
‫נ[ לאה ספר כעל הכוונות‬
‫‪ : [3‬ר פ ירד כי׳ רמ״נו סעיף י״ד‪.‬‬
‫א[ ב״ב י‪.‬‬
‫למהרח״ו ז״ל פנץ הפלת השחר דרוש א׳ ד״ה ויברך מד‪ ,‬ועיין ברכי יוסך‪ ,‬ירד סי׳ רמ״ז‬
‫ו[ ב״ב ט‪ .‬ותד׳׳ה שנאמר‪.‬‬
‫?[ ירד שס ש״ך סק״ד‪.‬‬
‫ד[ יי״ד סי׳ רמ״ט סעיף ב׳‪.‬‬
‫שק״ג‬
‫ז[ ה׳ מתניה עניים ס״ז הלכה ה‪.‬‬
‫סרק‬
‫&‪2‬‬
‫ג‪.‬‬
‫!דקות‬
‫יב‪.‬‬
‫לעניים‬
‫ומוסדות‬
‫הגביר‬
‫הכנםת‬
‫ענביה‬
‫נהגו בכל קהלות ישראל לחרום בכל יום פורים לפני ת פ ל ת מנחה‬
‫או אתריה לפגי ת פ ל ת ערבית‪ .‬מחצית מן המסבע הקבוע באותה העיר או המדינה‬
‫זכר למחצית השקל שהיה חובה על כל איש מישראל מבן עשרים שגה ומעלה א[‪.‬‬
‫תרומת חצי שקל זה נגבית על ידי גבאי בתי הכגםח‪ .‬והיא צריכה‬
‫ד‪.‬‬
‫להיות מוקדשת לצרכי צבור כעין מחצית השקל שבזמן המקדש כ[ א(‪.‬‬
‫מנהג ישראל קדושים לנדב ביום הכפורים ובכל ימי פקודת השגה‬
‫ה‪.‬‬
‫של הוריהם‪ ,‬קרוביהם וםכיריהם הנעדרים‪ ,‬צדקות לעגיים שהן גגבות ומתחלקות‬
‫על ירי גבאי בית הכנסת לעניים‪ ,‬או למוסדות תלמוד חורה‬
‫וגמילות חסדים‪.‬‬
‫והוא מגהג ותיקין ג[ ב(‪.‬‬
‫גבאי בית הכגסת קוראים את הצבור בשבתות ומועדים לתרום ל ת מ י כ ת‬
‫וקיום מוסדות התורה וגמילות חסדים וגובין ומוסרים אותן לתעודתן‪.‬‬
‫כשנודרין צדקה בבית הכנסת ליתנה ליד הגבאי או שאר צדקה שיש‬
‫ו‪.‬‬
‫לו ליתן לגבאי‪ ,‬איגו עובר עליה אע״ג דעניים מצויים אלא אם כן תבעו הגבאי‬
‫ואז עובר עליה מיד אי קיימי עניים והגבאי מחלק להם מיד א[‪.‬‬
‫כל הנודר בבית הכנסת בשעת עלייחו לחורה ע״י השליח צבור ליתן‬
‫ז‪.‬‬
‫צדקה לעגיים‪ ,‬הואיל ויודע הגבאי שחייב צדקה‪ ,‬לא עובר עד שיחבעו הגבאי כ[‪.‬‬
‫א(‬
‫ובפתחי‬
‫מנהג‬
‫הבאה׳׳ט‬
‫תשובה‬
‫השינ‬
‫עליו‬
‫ושתי‬
‫והעיר‬
‫כמבואר‬
‫לברכי‬
‫תלמוד תורת וברכי‬
‫במגבית לפי ממון של‬
‫ב(‬
‫לזה‪,‬‬
‫בשביעית ושיירי‬
‫או‬
‫העיר‬
‫לתיח‬
‫מדכתיב‬
‫פורים‪.‬‬
‫ת ר ו מ ה הלשכה‪,‬‬
‫המלמדימ‬
‫אף‬
‫הלכות‬
‫ב ת מ ה לתרומת הלשכה‪ .‬אבל‬
‫בבור‬
‫הפ תיו מוקדשים לקרבנות‬
‫שתיסה וקמיבת ועוד‬
‫החייפ‬
‫אחת בשנה‬
‫התזן‬
‫ברכי‬
‫עומר‬
‫הבבור‬
‫תמקד*‬
‫לזכר המקדש הקדישו אותם‬
‫עריך שישתלפ מקופת בית הכנסת‬
‫הבבור‪.‬‬
‫הבית יוסף כ ת ב ב ש ס הםרדכי שעם‬
‫בותן לכבות החיימ‬
‫חיה‬
‫מעות‬
‫ואם נהגו כזאת‬
‫במחבית השקל זחו‬
‫המקדש היה מיותר לתמידין ומוספין‬
‫במסכת שקלימ וכתובית‪ .‬ובודאי שכשתקנו קדמונינו תרומה‬
‫ל ע פ ך ישראל—אלו‬
‫ה׳‬
‫ו א מ ר ‪ :‬שזה נ א מ ר‬
‫ושומרי ספיתין‬
‫ושעיר המשתלה וברכי‬
‫או‬
‫לרין‬
‫במקום‬
‫ב ס ע ו ת דן‪ .‬ו ה ד י ן ע מ ו ל ע ״ ד ש ה ר י מ ת ב י ת ה ש ק ל ב ז מ ן‬
‫הלתס‪,‬‬
‫סרה‬
‫העתיק ב ס ע י ף זה‬
‫דברי‬
‫המג״א שכתב‪,‬‬
‫דנחיגי ל ת ת המעית לחזן אין אסור‪,‬‬
‫;‬
‫ל מ נ ה ג זה מ ד ת ג י א‬
‫אשר פדית—אלו הסתים‪.‬‬
‫יכפר וסמיך‬
‫והמתים אמ‬
‫מלמד שהמתים‬
‫בספרא בסרשת‬
‫בריכיס כפרה‪.‬‬
‫ל י ה ו נ ת נ ו א י ש כ ו פ ר נ פ ש ו ‪ .‬ומד‪.‬‬
‫המת היה‬
‫בחיים‪ ,‬היה נותן‬
‫עגלה ערופה‪:‬‬
‫כםד‬
‫והרוקח כתב אסמכתא‬
‫תועיל‬
‫כפרה‬
‫לפת?‬
‫שלש‬
‫ב ד ק ה לעני‪ .‬ו א ס נ ם הית עני‪ ,‬ב ם ו ב ל ב ו‬
‫נותן‪ ,‬א פ תית לו‪.‬‬
‫מבוה‬
‫היותר‬
‫ולי‬
‫נ ר א ה שזהו מ כ ל ל‬
‫עלינו‬
‫את שמן‬
‫להנביח‬
‫כבוד א כ ואמ שמכבדו בתיימ ומכבדו במותו‪ ,‬וכמו כן ל כ ל‬
‫בשתוף‬
‫פעולה כאילו הם‬
‫בחייפ בכל‬
‫נעלה שאנו יכולים וחייבים לעשות עם המתים שחיו ופעלו‬
‫מבות‬
‫נקרב‬
‫בדקה‬
‫שאד קרובים‬
‫לבכור‪ .‬שזהו ה כ ב ו ד‬
‫ס ש פ ח ת ם ועמם‪.‬‬
‫ב[ שתלים פ״ד ה״א ב׳ יכהיבית יךו‪.‬‬
‫א( ארח סי׳ הלצ״ד כעיף א׳ בהגה‪.‬‬
‫נ( ביה יוסף ושו״ע איית סי׳ הלכ״א‪ ,‬וסי״ז סק״ד ויו״ד סי׳ רמ״כ סעיף מ״ו‪ ,‬ועי״ז סק״ה‬
‫ד[ ארח סי׳ הקצ׳׳ד שערי חשיבה אי״ח סי׳ תקצ״ד סק״ב‪ .‬ה[ יו׳׳ד סי׳ לנ׳׳ז סעיף נ׳ בהגה‬
‫ו[ ש״ך ירד שס ס״ק ז‪.‬‬
‫שלד ד‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫בבית‬
‫גבאי בית הכנסת בתור גבאי צדקה לעניים לכל הנדבות הנעשות‬
‫הכנסת לעניים או‬
‫לתבוע‬
‫אפוכרופוסות בית דין למלוי יסודות התודה‬
‫למוסדות נקראים לפי תסקידם אםוטרופסי העניים‬
‫את הנדבות ולחלקם‬
‫תיכף לעניים או‬
‫למוסדות הראויים‬
‫לסי‬
‫רצון‬
‫הנדיב‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫בכל צדקוח אלה שנעשות בבית הכנסת‪ .‬גבאי בית הכנסת נקראים‬
‫גבאי צדקה שעליהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד‪ .‬א[‬
‫י‪.‬‬
‫במקום שנהגו למנות או לבחור גבאי בית הכנסת לזמן‪ .‬בין שנוטלין‬
‫עליהם שכר או אפילו אינם נוםלין שכר‪ .‬אפילו אם לא קבעו להם זמן ס ת פ מ‬
‫כפירושם‬
‫ויכולים‬
‫נ[‬
‫הצבור‬
‫לסלקם ככלות זמן מנוים‪,‬‬
‫אבל לא בחוך הזמן‬
‫משום חשד נ[‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫ודינם‬
‫גבאי בית הכנסת הם גם גבאי צדקה בכל זמן כהונתם‬
‫בבחירתמ‬
‫ומנויס‪.‬‬
‫גבית‬
‫בתםקידם‬
‫הצדקות וחלוקתן לתעודתן‪ .‬שמירחן והנהלתו‬
‫כדין אםוםרוססי יתומים וגבאי צדקה והקדשות שיתבארו בשערים דלקמן‪:‬‬
‫א[ ב״ב ח ‪:‬‬
‫ב[ או״ח כי׳ נג ולעיל דף נ״ו‪.‬‬
‫נ[ ב׳׳ך יו״ל פי׳ לנז כעיף ד׳‪.‬‬
‫שער ה‪.‬‬
‫אפוטרופסות צדקה והקדשות לעניים ומוסדות חסד‬
‫פרק א‪.‬‬
‫צדקה לעניים‬
‫מישראל׳ שכל הזהיר בה מעיד‬
‫הצדקה לעניים היא חובה על כל אדם‬
‫עליו שהוא מזרעי של אברהם‪ ,‬ד כ ת י ב ‪ :‬למען יצוה את בניו ואת ביתו אחריו‬
‫ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט‪ .‬ויש לאדם ליתן אל לבו שכמו‬
‫שמבקש‬
‫בכל שעה מחקב״ה שיזמין לו פרנסתו ושישמע שועתו‪ .‬כך הוא צריך לשמוע‬
‫שועת העניים‪ .‬גם יחן אל לבו‪ .‬כי הוא‬
‫גלגל החוזר‬
‫בעולם וסוף אדם ל ב ו א‬
‫ל י ד י מדר‪ .‬זאת‪ .‬ואם לא הוא‪ ,‬או בנו או בן בנו‪ .‬ויש לו לדעת שאין ובממון‬
‫שלו אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד‪ ,‬וזה רצונו לחלק‬
‫לעניים ממנו וזהו‬
‫החלק הטוב שיהיה לו ממנו‪ .‬כדכתיב ‪ :‬והלך לפניך צדקך‪.‬‬
‫בליעל וכאלו עובד עכוים ושופך‬
‫וכל המעלים עינו מן הצדקה נקרא‬
‫מאהבה ובעין יסד‪.‬‬
‫דמימ‪ .‬על כן צריך אדמ ליזהר מאד מאד ליחנה כראוי א(‬
‫ט ח ס ו ב וחסובחר שיש לו כ( ב ס ב ר פנים יפות ובצנעא ועל כל סנימ לא להתפאר‪,‬‬
‫ש כ ל המתפאר לא די שאינו מקבל שכר אלא אפילו מענישים אוחו עליה‪.‬‬
‫מותר לו לכתוב שמו עליה‪ .‬כדי‬
‫ומכל מקומ מי שמקדיש ד ב ר לצדקה‬
‫שיהיה לו לזכרון‪ .‬וראוי לעשות כן נ(‪.‬‬
‫ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה‪ .‬שנאמר‪ :‬בצדקה‬
‫תכונני‪ .‬ואין ישראל גגאלים אלא בצדקה‪ ,‬ש נ א ס ר ‪ :‬ציון בםשפס תפדה ושביה‬
‫בצדקה‪ ,‬ו א ו מ ר ‪ :‬שמרו משפט ועשו צדקה כי‬
‫קרובה‬
‫ישועתי‬
‫וצדקתי‬
‫לבוא‬
‫ל ה ג ל ו ת ד(‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫כל אדם חייב ליתן‬
‫צדקה אפילו המחסרנס מן הצדקה חייב ליתן‬
‫מ מ ה שיתנו לו א(‪.‬‬
‫א( הש־ך פירש הלכה זאת דהיינו‪ ,‬כשיש לו פדנםה בלאו הכי‬
‫דא‪0‬‬
‫לא כן אינו חייב ליוו!‬
‫‪ nptt‬כלקמן סי׳ רנ״א‪ ,‬ומכל מקומ סותר לו להתפרנס מן ה‪1‬דקת‪ ,‬אם אין לו ק ח שיכול‬
‫‪p‬‬
‫להתפרנס‬
‫הריוה כדלקמן סי׳ רנ־ג ה[‪.‬‬
‫ולע״ד נראת דםתס לשץ הגפרא אפילו עני‬
‫יופחבר פה‪ ,‬חייב ליתן ‪1‬דקח ממה שיתנו לו‪ ,‬סוכת‬
‫ה פ ת פ ת ס סן ה‪1‬דקה‬
‫גלי‬
‫יעשה ‪1‬וקה ו ו‪.‬‬
‫שוס ספק דחונר‪ .‬זאת של העני‬
‫ולשון מוץ‬
‫היא‬
‫אפילו‬
‫*שמקור פרנסתו היחיד חוא הארקה שנותנץ לו לסרנסחו‪.‬‬
‫ב[ שי׳נג‬
‫א( פיל יי׳׳ד סי׳ רמ״ז‪.‬‬
‫ה[ ב״ך שס סק״א‪.‬‬
‫ד[ פיל שם‪.‬‬
‫ר י״נ‪.‬‬
‫יו״ל‬
‫סי׳ מ ד ח סעיף ח ‪/‬‬
‫י[ ניפץ ז׳‪:‬‬
‫נ[ שי״ע שם סעיף‬
‫שער‬
‫ב‪.‬‬
‫צדקה‬
‫ה‪.‬‬
‫אסוטרושסות‬
‫מצות צדקה אין לה‬
‫צדקת‬
‫והקדשות לעניים ומוסדות‬
‫אלא‬
‫זמן קבוע‬
‫חסד‬
‫ה‬
‫ם‬
‫כל הרואה עני מבקש ממנו‬
‫להספקת מחסורו‪ ,‬והמעלים עיניו ממנו ולא נתן לו‪ ,‬עובר בלא תעשה‬
‫שנאמר לא חאסץ את ל ב ב ך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון א[•‬
‫ג‪.‬‬
‫כמה הוא שיעור נתינתה ?‬
‫והנה‬
‫אדס‬
‫הש״ך‬
‫הלכה‬
‫חייך‬
‫ואמר לה ‪:‬‬
‫וכ׳׳כ‬
‫שותין‬
‫מרן‬
‫דוחי‬
‫שהיה‬
‫אתיך‪,‬‬
‫ולבנך‬
‫סעדיה‬
‫דב׳׳מ‪:‬‬
‫כתב‪:‬‬
‫בן‬
‫דרש‬
‫במהלכין בדרך‬
‫היא ובנה ולא‬
‫ממנה‬
‫יש לי על‬
‫אלא לשנים‬
‫אסשר‬
‫לחשוך אותו‬
‫לעצמה‬
‫ללמוד‬
‫ודאי‬
‫נראה‬
‫מספקת‬
‫לוון‬
‫מאבדה‬
‫דמיש‬
‫לבדקה‪ ,‬הואיל ובדקת‬
‫רב‬
‫הרעבה‬
‫סעדיה‬
‫שהולכין‬
‫וכן‬
‫שלו‬
‫מוכח‬
‫ממה‬
‫חייב‬
‫ל ת ת צ ד ק ה ממר‪,‬‬
‫העני‬
‫שכמותו‪.‬‬
‫והנה‬
‫אין‬
‫בעני‬
‫הלכך‬
‫שאין לו‬
‫ת<יב‬
‫על‬
‫כל‬
‫ואת׳יכ‬
‫שנותנים לו‪.‬‬
‫אלא‬
‫העני‬
‫וכתב‬
‫לך‬
‫מפורש דדרשח‬
‫המתעלמ ממנה‬
‫אביותו קודמת‪ ,‬היינו‬
‫צ ב י ‪ ,‬ש נ ת ב כן‬
‫א[ יו״ד פי׳‬
‫ל‪ £‬בדק כביה ושב‪.‬‬
‫סי׳ ר׳מ סעיף ה׳‬
‫סי׳ רנ״ג סעיף ה׳‪.‬‬
‫כשאי‬
‫כ ך ו[‪ .‬ו ב ל א ז ה נ מ י‬
‫פ ר נ ס ת אביו‪ ,‬וכן פ ס ק‬
‫אין לו לבן‬
‫אבל‬
‫צדקת ממה‬
‫בנתינת‬
‫אס‬
‫מ ר ן ז׳׳ל‬
‫שנותניס לו שאין‬
‫מ ת אלש‬
‫הצדקה‪.‬‬
‫שחייבים ליתן‬
‫ה מ ת פ ר נ ס מן‬
‫צדקה‪,‬‬
‫יכול‬
‫אחד ליתן צדקה‬
‫כל‬
‫ה צ ד ק ת ו ש ה י א לו• מ ק ו ר פ ר נ ס ת ו ה י ח י ד י ז‬
‫חובת מצות זאת‬
‫בתחלפח‬
‫בדקה‬
‫הברקה‬
‫מקבלץ‬
‫ממנו‪,‬‬
‫עם‬
‫ואם‬
‫חברו‬
‫לש‬
‫סשיסא דהא אפילו עני חייב ליחן ? אלא נראה דחכא מיידי‬
‫ביש לו מרנמתו‬
‫‪1‬‬
‫שין ז ו ר א י ה ‪ ,‬ש ד י ן ז ה ה ו א ‪ -‬ב נ ת י נ ה ל ק ו פ ה ש ל‬
‫והסתייע‬
‫להתפרנס‬
‫כאלו עובד ע״ז ושוסך דמים‪ .‬ולכן‬
‫ר נ ״ א ס׳׳ג בהגה‪ ,‬ו ל ע י ל ם י ׳ ר ־ ח מ י י ד י‬
‫בצדקה לעני חייב נ ם עני‬
‫פונרי‬
‫ד״ע‪ :‬חייך‬
‫יספיק אלא למעודת אחת צריך‬
‫ב ה א א י ן מ ת י י ב י ס א נ ח ו י[‪.‬‬
‫ש נ ב א ר להלן‪ ,‬א ב ל‬
‫מים‬
‫אמ‬
‫לפרנסת אחרים‪.‬‬
‫שהוא יוצא ידי‬
‫הש׳׳ך‪,‬‬
‫ד ב ר י ם ‪ ,‬דז ו ט ע מ ו‬
‫ונימוקו‬
‫עמו‬
‫היינו ד ו ק א במקרה׳ ששינה‬
‫ה מ ת פ ר נ ס מן‬
‫שני עניימ‬
‫א ב ד ת ו ו א ב ד ת ר ב ו גז‪.‬‬
‫בעבמו כך‪ ,‬ס ו ף בא לידי‬
‫קודמת‬
‫יקדים‬
‫ה פ ת ח י מ ז[‪.‬‬
‫ש פ ס ק מ ר ן ז׳׳ל‪:‬‬
‫עד‬
‫לא‬
‫המקיים‬
‫שפרנסתו‬
‫בפירוש שנם‬
‫פ ר נ ס ת ו כ ד ל ע י ל סי׳‬
‫ליתן‪ ,‬וכמו‬
‫לבני‪,‬‬
‫שיגיע לישוב‪ .‬וכן הוא עובדא דצרסית‬
‫השיך הוסיף לםזק א ת דעתו ממ״ש מרן ז״ל‪ :‬עני שנחן‬
‫מחייבין אותו‬
‫ולע״ר‬
‫בגחלת‬
‫ורמ־א‪:‬‬
‫לתזור‬
‫ט[‪.‬‬
‫עמך—ודרש‬
‫ר‬
‫״‬
‫ע‬
‫והודה לה‬
‫וביד אחד מתמ ק י ת ץ של‬
‫מ ג י ע ל י י ש ו ב חז‪ .‬ח ד י‬
‫חמודה שכל‬
‫מ ק ב ת י ת להנותן‪ ,‬חייב ב ת גמ ע נ י‬
‫ל ח ב ר ו חז‪ .‬מ כ א ן ל מ ד נ ו‬
‫וחי אחיך‬
‫ובםש״ב דב׳־מ‬
‫לסעודה אתרח‪ .‬וכן מה שאמרו‪:‬‬
‫לשניהם וכן דייק ר מ ״ א ו כ ת ב ‪ :‬ואת״כ‬
‫א ת אביו אינו חייב‬
‫עצמו‬
‫ואמו וכר‪.‬‬
‫תתלת לי‬
‫גמגומי‬
‫בדרך‬
‫להשיג עוד טיסת מים‬
‫להשיב שתיהן‪ ,‬ו ג ם בכגון זה א מ ר ו ‪:‬‬
‫סעדיה‬
‫דכתיב ‪:‬‬
‫ולבני‪,‬‬
‫ס ם ו ר א וכו׳‬
‫הרב‬
‫שניהם מתים‪ .‬ואס שותת אחד מהם‬
‫שאי‬
‫ואסמכא‬
‫ס ר נ ס ת אביו‬
‫אקרא‬
‫ועשיתי לי‬
‫רם״א‪ :‬םרנסת‬
‫קודמת לכל‬
‫ב א ח ר ו נ ה בן‪.‬‬
‫ברש״ת‬
‫הבית יוסף‬
‫ואת״כ יקדיס‬
‫ב ש נ ו ת רעב‪ .‬ו א ד ר ב א מ ש ם ר א י ה דאע׳יג ד כ ד ה ק מ ח‬
‫אפשר‬
‫נתן‬
‫הרב‬
‫וכן אמרה‬
‫תעשה‬
‫פרנסתו‬
‫הצדסית ‪:‬‬
‫אחיך עמך‪ ,‬לא למדנו‬
‫שניהם‬
‫קודמין‪ ,‬הוא‬
‫עד שיהיה לו‬
‫חגר׳׳א‪ :‬כמ״ש‬
‫אבל‬
‫דמקרא‪:‬‬
‫צדקה‬
‫כ ד י ל ת ר ץ ה ל כ ה ז א ת ע מ מ׳׳ש‬
‫זאת הזכירה הטור בשם‬
‫קודמין לחיי‬
‫אליהו‬
‫אין‬
‫הוכרח‬
‫ואינו חייב לתת‬
‫ל פ ר ש זאת‬
‫לסי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן‬
‫חטו״ז או״ח‬
‫וכס״עשמ‬
‫״׳‬
‫עדקה דבזה‬
‫א ץ עני המתפרנס מן תעדקה‬
‫המתפרנס‬
‫שו״ד‬
‫מן‬
‫הצדקה‬
‫וכדאפרן‪,‬‬
‫ס י ס ן ת ר ב ״ ד ‪ .‬ו כ ן ראו״י ל ה ו ר ו ת ‪.‬‬
‫נ[ כיאור הגר״א נס ס״ק ו׳‪.‬‬
‫רנ״א בהנה‪ .‬ב[ טור יו׳׳ל־ סי׳ רנ״א‪.‬‬
‫ב״מ ל״ג ומו״מ סי׳ רס״ד סטיף א׳‪ .‬ז[ שרע יו״ל‬
‫ה[ ב״מ ס״ב‪.‬‬
‫ט[ שם‬
‫ת[ שרע ירד סי׳ רנ׳יא סעיף י״ב•‬
‫ועיין מלואים סי רנ^‪.‬‬
‫י[ ש״ך סי׳ רנ״‪ :‬ס״ק י״א‪.‬‬
‫ןןן‬
‫• ר ק «‪.‬‬
‫לו‪ * .‬ם אין לו‬
‫נ י ק ח לעני••‬
‫כסות מכסים אותו‪ ,‬אין‬
‫משיאין אותו‪ .‬ואם היתח אשה‬
‫לו כל•‬
‫םשיאין‬
‫כ י ח קמין לו‪ .‬אין לו אשד‪,‬‬
‫אותה לאיש‪ ,‬אפילו היה דרכו של זה‬
‫השני לרכוב על םום ועכד לרוץ לפניו‪ ,‬והעני ירד מנכסיו‪ ,‬קוגין לו סוס ל ר כ ו ב‬
‫עליו ועבד לרוץ לפניו‪ .‬שנאסר די מחסורו אשר יחסר לו‪ ,‬א(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אין היחיד מחוייב ליחן לעני כל די מחסורו אלא מודיע עערו ש ל‬
‫העני ברבימ‪ ,‬כדי שבין כולם יחנו לו די מחסורו‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫ואם אין רבים מצויים אצלו או שאין יד רבים משגח‪ ,‬והיחיד יכול‬
‫למלאות כל מחסורו׳ בעצמו בממונו או אסילו בגוםו‪ .‬חייב למלאות לסי‬
‫השגת‬
‫ידו ומדת יכולתו א(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫בא העני ושאל די מחסורו ואין ידו משנת ל ח ת לו די מחסורו נוחן‬
‫א( מדברי הרמנ״ס מוכת דשיעיר נחיגח זאת היא‬
‫יחלל‬
‫תזקן מ ל ק ח לעני‬
‫•‪01‬‬
‫*פילו‬
‫ליחיד‪ .‬וכן מסונין דגמרא בעיבח•‬
‫לרכוב עליו‪ • .‬ע מ לא » א עבר לרוץ לפניו ורץ לפניו • ל ש ח מילין‬
‫‪fi‬‬
‫שולם חבית יוס^ בחב ו ואלו דברי מימנו י ל » ח ל א יודיע בערו לרבים נז‪ .‬ואחריו נמשך רמ״א בחגא‬
‫ובתב ‪t‬‬
‫אין היאיד מחוייב ליחן לעני די מחסורו‪ ,‬אלא מודיע בערו לרבים‪ .‬ואם אין רביפ אבלו‪ .‬יוזן‬
‫לו היחיד אם *דו משגת ו(‪.‬‬
‫יכ״פ אש׳יך ‪ :‬דבל וח מיידי כשאין רבי• א‪1‬לו או כשאין יד חרבים משנת לסייע לו ח[‬
‫אבל הנ״ח כאב שדין זא הוא כמשמעו אפילו ביאיר‪ .‬ו נ • חגר׳׳א כתב‪ ,‬והב״ח חולק ע׳יז ו ד ב ר י‬
‫» » ‪ T‬אינם נ י א י ם וז‪.‬‬
‫ולע־י נראח שדברי אבית יוסף ו כ י נ י • • א י וגופיה י ק ר א דאיק כוותיה‪,‬‬
‫‪m1‬‬
‫אח‬
‫יין‬
‫לו‬
‫וחעגס‬
‫שחרי‬
‫נאמר‬
‫•תות‬
‫תעבישגו די ממסורו אשר יתםר ל ו א ר י שתכתוב הלק מבור זאת לשני‪.‬‬
‫הלקיפ פתוח תמחה את ידך‪ ,‬כלומר לתת‬
‫לו‬
‫נ ל מה שביכלתך‪ .‬והעבם‬
‫תעבישני די מחסורו בלשון‬
‫חשעיל‪ ,‬כלומר עשת בל שבאפשרותך שיתמלא כ ל םאםורו של עני זח‪ ,‬בהשתתפות עם אחרים בשנםבאים‬
‫שאלך *דש משאת לעוור לך‪ ,‬או הבל • ש ל ך אם אי אפשר למלאות סחסודו של עני כסיוע אחרים‪ ,‬וכך‬
‫דייק* מ ד י תדמב׳׳ם רכ*ב ‪ t‬לשי ס ח שתפר העני‪ .‬אתת מבוית ליתן לי‪ ,‬אין לו כמות מכסים אותו יכו׳‪,‬‬
‫י ו ק ותשכח דסתח ביחיד אתה מבווח וסיים ברבים‬
‫מכסים‬
‫•תקיששו נמ גשנעשית בשותשות גאלו עשאח פולח מל‬
‫נתמלא לעני ס ל‬
‫•‪arm‬‬
‫‪,*mm‬‬
‫•<לל זת אתה‬
‫ל«י שא•‬
‫אותו וכוי‪ ,‬ללמדך שםבות תעבס תעני»ני‬
‫יחיד‬
‫תמשתתף‬
‫נח‪,‬‬
‫הואיל‬
‫ובשותמית כולם‬
‫אין אפשרות לקיימה בסיוע של‬
‫אתרים‬
‫חיי?‬
‫כל‬
‫וםוניא דנמרא מוכיחא כן‪ ,‬מעובדא דחלל‪ ,‬רכל זמן שסבא ל ש נ ו י שצר עבד לרוץ לפניו‪ ,‬ורק‬
‫‪ cpBpo‬שאת לש •בא‪ p ,‬חיש עעעפו לשניו‪ ,‬יזהו דקדוק לשמי של ‪ p a‬הבית יוסף שהשיג על חסוד‬
‫במת שנ^״י׳ש דברי תדמב״ס‪ ,‬דכשא ‪ f‬תעני שוזי ע ל חאתאיס‬
‫משלו‪ ,‬וע״ז כתב‪:‬‬
‫נ ד נ ד תימת חוש ילגזיי‪,‬‬
‫יודיע‬
‫חייב‬
‫בל י ח י י הרואח אוחו לחח כל מחסורו‬
‫בעדו ליםימ ובין מול• •תנו לו די מחסורו וכר׳•‬
‫ב[ כשונות ‪D‬״‪i‬‬
‫‪ $‬מלכות‪ .‬ממוין פיי״ש ס״ע ‪ AV‬ישדע ©* ר״נ מדף‬
‫• ‪ [ 9 T‬שי״ע‪ .‬ש‪ 0‬סעיף ‪< *4‬ה( שם סדח *‪ .‬י‪ 1‬ביז*ר ימר״ז*‬
‫‪1‬‬
‫בית יוס‪» $‬רע‬
‫שם ס״ק נ׳‪.‬‬
‫ש ע ר ה‪.‬‬
‫נוקמ‬
‫אשומרופסות‬
‫ומוסדות‬
‫וחקדשות לעניים‬
‫‪•b‬‬
‫חםד‬
‫לו כסי השגת ידו‪ ,‬וכמה‪ .‬עד חמישית מנכסיו מ»וח מן המובחי* *(‪ .‬ואחזי מעשיז*‬
‫ופירוש‬
‫דבריו הוא‪,‬‬
‫היחיד‬
‫דקושטא הוא‬
‫בעניו יודיע‬
‫ה ר ו א ר ‪ ,‬אותו‬
‫ש א ט ל א כ ן ל א שבקת ח י י א ש י ל ו‬
‫מםתנרא‬
‫ששר‬
‫יחסר לו‪ ,‬א ל א‬
‫שחר‬
‫מבווח לסייע לרלוי כ ל‬
‫שאין להביא‬
‫לאחרים‬
‫העני‬
‫צערו של‬
‫הםתחימ אכל‬
‫הצנוע למדה זאת שיהיה חוזר ע ל‬
‫העני‪ ,‬ובין כ ו ל ם יתנו ל ו ד י מחסורו‪ ,‬והכי מ ס ת ב ר א‬
‫לעשיריט א ם כ ל א ת ר‬
‫יצטרך ל ח ת משלו ל כ ל ע נ י ועני די‬
‫כאמין י כ ל יחיד חייב למתות ידו‬
‫מחסורו ש לעני או ל ת ת תבל‬
‫לעניים ולתת ל ה ט‬
‫משלו א ם אין‬
‫צדקה‬
‫מחמורו‬
‫וכל‬
‫מעוטה‬
‫א פ ש ר ו ת ל מ ל א ו ת ז א ח נסיוע‪6‬‬
‫ש ל א ח ר י ם ו כ ד כ ח כ ר מ ״ א והשייך‪.‬‬
‫מ ד ב ר י ה ר מ ב ״ ם א ל ה מ ו כ ת ש ל א נ א מ ר ו ש י ע י ר י ם א ל ה ‪ ,‬א ל א כ ד י ש ל א י פ ח ו ת מ ח ם א ב ל שם‬
‫א(‬
‫ר צ הל ת ת יותר מזה‬
‫בידו ותבוא עליו ברכה‪ ,‬ו כ ן כ ת ב ‪:‬‬
‫הרשות‬
‫חסדים אין ל ו שיעור רוצה לומר‬
‫ממונו‪ ,‬ל ב ד א ם ע ש ה כן‬
‫וביאור זאת‬
‫שהוא‬
‫ההלכר‪:.‬‬
‫חייב למלאית‬
‫במרת‬
‫כשאדם‬
‫שיעזור א ד מ‬
‫תמידות‪,‬‬
‫ואמרו‬
‫חסרונם‪ ,‬כשיהיה מ ה‬
‫להשלים כ ל מ ה‬
‫ודבריו‬
‫אייה‬
‫ברור‬
‫נמנו‬
‫יראה שבויים שהוא חייב‬
‫דשיעור‬
‫צרכם‬
‫זה‬
‫להיות א ד ס‬
‫לפדותם‬
‫יותר‪ ,‬יתן‬
‫שצריך להם לפי‬
‫מללו‬
‫באושא‬
‫שיצטרכו‬
‫חמישית‬
‫בלבד‬
‫יותר מן‬
‫הוא‬
‫ומה‬
‫בממונו יש ל ו‬
‫כאשר צוה‬
‫שיחסר להם או מה‬
‫א ו כש• ח מ י ש י ת ‪ ,‬א ב ל א ם י צ ט ר ך ל ת ת ל ה ם‬
‫ע י ן בהמנעו‬
‫בגופו‪ ,‬א ך‬
‫בפירושו‬
‫שיעזור‬
‫למשנה‪,‬‬
‫שיעור והוא‬
‫מסריש חומש נכסיו למצוה‪,‬‬
‫הקב׳׳ה א ו‬
‫לסדיונם‬
‫ויסתלק‬
‫החומש‬
‫שאמר גמילות‬
‫חמישית‬
‫רעבים או ערומים‬
‫פחות‬
‫מחמישית ממונו‬
‫מ ל ת ת ע ו ד ו ל א יהיה עליו‬
‫אן‪.‬‬
‫לצאת מידי עון‪ ,‬א ב ל א ם ר צ ה ל ת ת‬
‫י ו ת ר ה ר י זה‬
‫ה ס י ד שעושה במדת ה ח ס י ד ו ת ‪.‬‬
‫ונראה‬
‫שיתא אדם‬
‫ש ה ר מ ב ״ ם ז׳׳ל ס מ ך ע ל‬
‫מפריש תומש נכסיו‬
‫ו ל א שאינו רשאי ל ת ת יותר מזה‪,‬‬
‫מ ן התומש‬
‫אולם‬
‫ידי‬
‫כדמשמע‬
‫יסריש למצוה‪,‬‬
‫דתלמורין‬
‫מלישנא‬
‫מ ש מ ע ל י ה שבזה י צ א ידי‬
‫באושא תתקינו‬
‫הלכה זאת נסתרת‬
‫שיהא א ד ם‬
‫לכאורה‬
‫עבמו‬
‫מהירושלמי‬
‫ל ע נ י י ם ש ל ח ל ו ר׳יג ו ה ל א א מ ר ו‬
‫למצות‬
‫מפריש‬
‫שאינו‬
‫משמע‬
‫ח י ו ענייפ לפניו א ל א‬
‫ונתן די‬
‫שהפריש כ ל נכסיו‬
‫לפניו‬
‫ורצה‬
‫מצות‬
‫עליו והעבט תצבישנו די‬
‫א צ ל ו א ו שאין י ד ם‬
‫ולפי זה‬
‫לצדקה‬
‫מחסורם‬
‫משגת‬
‫הירושלמי‬
‫צריך‬
‫חייב‬
‫משלו‬
‫דגרסינן ה ת מ ‪:‬‬
‫חומש‬
‫המבזבז א ל‬
‫מנכסיו‬
‫מעשה ברבי‬
‫ל מ צ ו ת ד[‪ ,‬וצ׳יל‬
‫חייב להפריש יותר מזה הואיל‬
‫חובת מצות צדקה מ ן המובחר‪ .‬ולכן ש ל ח ל ו ר״נ לרבי‬
‫שלהפריש‬
‫יוסי‬
‫באושא‬
‫לעניים‬
‫בשיעור‬
‫ישכב‬
‫מסוימים או‬
‫יותר‬
‫לקופה של‬
‫דהרמב׳׳ם‬
‫ובשיעור זה‬
‫שחחליק כ ל‬
‫מחומש או אפילו ה כ ל‬
‫ותלמודין‬
‫לדעת א ח ת אעפ״י‬
‫להפריש תמישית מנכסיו כדי‬
‫המבזבז א ל יבזבז‬
‫כ ל נכסיו‬
‫והעושה כן עובר ע ל ד ע ת‬
‫לצאת‬
‫יכול‬
‫שלא‬
‫עניים‪ ,‬א ב ל א ם באו עניים‬
‫תבוא עליו ברכה שהרי‬
‫‪p‬‬
‫אחדים מצויים‬
‫משלו‪.‬‬
‫מסכימים‬
‫יוחד מחומש‪ ,‬והלכה ז א ת‬
‫מפרש‬
‫נכסיו‪,‬זאת אומרת‬
‫מתסורו א ש ר יתסרלו‪ ,‬וכמו שכן נפסק להלכה ש א ם אין‬
‫לעשות ה כ ל‬
‫ישבב שעמד‬
‫שהלוקים‬
‫לצאת ירי‬
‫שימצא לו‬
‫בלשונם‪,‬‬
‫מצות‬
‫ומדבריהם‬
‫בדקה‬
‫מן‬
‫ב כ ל ע ת שיבואו עניים לפניו‪ ,‬וכלשון הירושלמי‪ ,‬א ב ל יותר מ ז ת אסור מתקגת אושש וכלישנא‬
‫יחרים‬
‫חובתו‬
‫יבזבז‪.‬יותר‬
‫גן‪.‬‬
‫והחליק א ת כ ל נכסיו‬
‫דלשין‬
‫הירושלמי‪ :‬ריש‬
‫למצוה בו ופירוש‪,‬‬
‫לקיש בשם דבי‬
‫בן‬
‫תנניא‬
‫נמנו‬
‫פסקה‬
‫הרמב׳׳ם‬
‫בחבורו‬
‫הכתוב ו כ ר ‪ ,‬ואין זה‬
‫ממונו ויעםרך לבריומ ו א ץ מ ר מ ‪ 0‬י ן עליו וכד אלא כ ל ה מ * ר‬
‫א ג ל בשעה שעניים רעבים עישדים למדיו ‪ et‬רנ»‬
‫לתיז‬
‫וכתב‪:‬‬
‫המובחר‬
‫ךתלמודין‬
‫לעולם ל א יקדיש א ד ם‬
‫חסידות א ל א שטות‬
‫ממו^‬
‫למדמ‬
‫‪}** ttttnb‬‬
‫שהרי הוא‪.‬‬
‫ול«‬
‫מאבד‬
‫•פזל יותל מן *זופש‬
‫להם די מ ח * ר & יי*‪*8‬י ומקייט‬
‫מ‪8‬ות׳‬
‫ה[‬
‫חתומ}‬
‫ב[ ירושלמי סאה ס׳׳א א״א‪.‬‬
‫אן פיליכ כמשלייה להרמב״ם ס‪6‬ה ם״א מ״ל‪.1‬‬
‫ג[ כחובות נ׳‪ .‬ד[ יריכלמי כס‪ .‬ה[ רמג״ס הי סלכין סייז ה׳ י׳׳י״‬
‫ם‬
‫• ר ק ‪.K‬‬
‫״‬
‫בדקות לעניים‬
‫בגכמיו לאדם בינוני א( פחות מכאן עין רעה ז[‪.‬‬
‫כשבא העני ושאל די מחסורו א ב ל‬
‫ז‪ .‬אין הדברים הללו אמורים אלא‬
‫אם בא אדם והפריש מנכסיו לעניים‪ ,‬אין לו להפריש יוחר מחומש שכן נמנו‬
‫ותקנו באושא המבזבז אל יבזבז יוחר מחומש ח[‪,‬‬
‫ח‪ .‬מה שאמרו חכמים‪ :‬אל יבזבז אדם יותר מחומש הוא רק בחייו של‬
‫הנותן ומשום שלא יצטרך לבריוח אבל אם רצה‬
‫צדקה‬
‫מוסד‬
‫לאחרי‬
‫וחסד‬
‫לעניים‬
‫להקדיש‬
‫לכל‬
‫או‬
‫מוחו יכול ל ח ת כל נכסיו‪ ,‬אלא שאם לא השאיר‬
‫חלק מהם ליורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו ומכל מקום מעשיו קיימים ט(‪.‬‬
‫ואילך חומש שהרויח‬
‫ס‪ .‬חומש זה שאמרו‪ .‬שנה ראשונה מהקרן מכאן‬
‫בכל שנה י[ ב(‪.‬‬
‫וי‬
‫שנאמר‬
‫מחסורו אשר‬
‫בשני‬
‫ב צ ו ר ת א[‪,‬‬
‫משגת‬
‫בז‪ ,‬שו״ר‬
‫א(‬
‫נמי‬
‫מוכח‬
‫רבית‬
‫והיינו‬
‫למדן‬
‫י ח ס ר לו‪ ,‬וכן מוכח‬
‫משום‬
‫החיד״א‬
‫מדברי‬
‫דבצורת‬
‫דומה‬
‫לעני‬
‫ש כ ת ב כן‪,‬‬
‫ובכלל‬
‫דבריו‬
‫דברינו‪.‬‬
‫מקור בתלמודין‪ ,‬והברכי‬
‫תעשר את כל‬
‫וסרקמסיא וכל שאר רוותימ מ נ י ן ?‬
‫לרבות‬
‫וסרקמטיא‬
‫רבית‬
‫וכ״כ‬
‫כ ב ד א ת ה׳‬
‫הנר״א‬
‫מהונך‬
‫ותמיהני‬
‫ושאר‬
‫תבואת‬
‫ד ו ו ת י מ ג[‪,‬‬
‫מובא‬
‫מדברי‬
‫לתסש‬
‫באושא‬
‫ו)רומת‬
‫ו ת ר ו מ ת מ ע ש ר ‪ ,‬ו ח ר נ א א מ ר כ ב ד א ת ה׳‬
‫לשיעור‬
‫ועוד‬
‫מעשר‬
‫למאת‪,‬‬
‫שהרי‬
‫במעשר‪,‬‬
‫תבואתך מאי‬
‫כל‬
‫בכספים ויליף ממ־ש‪:‬‬
‫ד ב ״ ב הז‪.‬‬
‫רחוקים‪ ,‬והלא‬
‫הדברימ‬
‫מסורשים‬
‫בירושלמי דסוגין‪,‬‬
‫מהונך‬
‫ומראשית כל‬
‫תבואתך‬
‫אמר‬
‫ה ש י ע ו ר ל מ ט ח ‪ ,‬וע״ז א מ ר ו ח ד א מ ר‬
‫כל‬
‫כמראשית‬
‫תכואחך‬
‫וחיינו אחד‬
‫פירושו‪,‬‬
‫כתרומת‬
‫כמראשית כל‬
‫ותרומת‬
‫מעשר של כל‬
‫ת ב ו א ת ך ו(‪.‬‬
‫והנה תקנת אושא תיתה‬
‫דהיינו‬
‫מעשר‬
‫שנימ‬
‫התבואה‪ ,‬ומזה למדנו דין‬
‫כספיפ דהיינו חונך‪.‬‬
‫מדברי מרן למדנו שדוקא‬
‫חומש זת‬
‫שאמרו‪ ,‬מכלל‬
‫בהפרשת‬
‫החומש הוא‬
‫דלהסרשת אחד‬
‫מעשרה אין‬
‫שיעור זה ש ל א ח ד מ ע ש ר ת ל מ ד נ ו‬
‫והנח‬
‫מפסיד‬
‫ותכי‬
‫מ פ ר י ש ת ו מ ש ‪ ,‬ע ד א י כ ן ו״־נ ב ן א י נ י נ ו א ו ר ב י א ב א ב ר כ ה נ א ‪ ,‬ח ד א מ ר ‪ .‬ע ד כ ד י‬
‫הפרשת למעלה ומהו‬
‫נ(‬
‫וכתב‪:‬‬
‫דהוה מ צ י‬
‫למימר את‬
‫שחייב‬
‫ידמ‬
‫מ ד ר ב נ ן ו א ס מ כ ו ה ו א ק ר א דן‪.‬‬
‫שמעשר עני נוהג אסילו‬
‫המרדכי ס״ק‬
‫אחרים‬
‫דנסקא ליה ממ״ש התיס׳‪:‬‬
‫כספיס הוא‬
‫הפני פ ש ה פירש ע ד היכן הוא החיוב ב ל א התקנה‪ ,‬הכי‬
‫וחרנא‬
‫אוצרותיו‬
‫אין לי א ל א תבואת זרעך‬
‫דמעשר‬
‫אתמר‬
‫סקורות‬
‫נמנו שיהא אדם‬
‫והנה‬
‫זרעך‬
‫מזה למד‬
‫תבואתך והוא‬
‫דלסת תוצרכו‬
‫יוסף כתב‬
‫תלמוד ל ו מ ר א ת כל‪.‬‬
‫בביאוריו והוסיף‪ ,‬בירושלמי‬
‫ומראשית‬
‫לפניו‬
‫שבא‬
‫שיעור זת לא מצאנו לו‬
‫הספרי‪ :‬עשר‬
‫מעובדא דמונבז‬
‫המלך‬
‫שבזבז‬
‫ושאל די‬
‫ואוצרות‬
‫מחסורו ואין‬
‫אבותיו‬
‫עיקר הלכה זאת הוא‬
‫כולה‪ ,‬א מ ר ליה‬
‫מ פ ר י ש ש נ ה ראשונה מ ן הקרן‪,‬‬
‫בדיך‬
‫שכן‬
‫ל ה פ ר י ש מן הקרן‪ ,‬ומעמו ונמוקו‬
‫דייק‬
‫עמו‬
‫ממעשר וכדאמרן לעיל בסמוך‪.‬‬
‫מהירושלמי‬
‫ד ג ר ס י נ ן ח ת ם ‪ :‬מ ה ח ו מ ש ב כ ל שנד‪ .‬ו ש נ ה ‪ ,‬ל ח מ ש‬
‫ב ח ח ל ח ל ק ר ן מ כ א ן ו א י ל ך ל ש כ ר יא[‪,‬‬
‫וחמיהני‬
‫סובא‬
‫שהרמב׳־ם‬
‫השמים‬
‫שנים‬
‫הלנה‬
‫זאת‪.‬‬
‫א[ ב״ב י״א• וירושלמי סאה ס״א ה״א‪ .‬נ[ עיין יו״ל סי׳ ד׳נ סעיף א׳ כהגה וש״ך‬
‫שם ולעיל ר ס״ו‪ .‬נ[ תמגית ס׳ תל״ה פשר‪ .‬ל( ברכי יוסף יו״ל מריס סק״נ‪ .‬ה( ביאור‬
‫ז[ ה׳ מחנות עניים ס״ז הלכה ה׳‪.‬‬
‫ו[ ירושלמי פאה ס״א ה״א‪.‬‬
‫הגר״א שם ס״ח ב׳‪.‬‬
‫י[ יו״ל סי׳ ל״נ ספיף א׳‪.‬‬
‫ט[ ברכי יוסף שם סיןס״ו‪.‬‬
‫ח( פיין לעיל ר ס״ו‪.‬‬
‫יא[ ירושלמי שם וכתובות נ׳ תד״ה אל יבזבז‪.‬‬
‫שער‬
‫ה‪.‬‬
‫והקדשות לעניים ומוסדות‬
‫אטוטרוםםות ‪1‬דקה‬
‫יגער‬
‫י‪ .‬אם שאל העגי ואין לו מה יתן לו לא‬
‫בו‬
‫חסד‬
‫סט‬
‫ויגביה קולו עליו‬
‫אלא יסייםנו בדברימ ויראה לבו הטוב שרצונו ליתן לו אלא שאין ידו משגת א(‪.‬‬
‫יא‪ .‬אסור להחזיר העני השואל ריקם‪ ,‬אפילו אין נותן לו‬
‫אלא ג ר ו ג ר ת‬
‫אחת‪ ,‬שנאמר אל ישוב דך נכלמ נ(‪.‬‬
‫מתנה‬
‫יב‪ .‬עני שאינו רוצה ליקח צדקה‪ ,‬מערימים ונוחנין לו לשם‬
‫או‬
‫לשם הלואר‪ ,‬ג[‪.‬‬
‫יג‪ .‬עשיר שמרעיב עצמו משומ שעינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו אין‬
‫משגיחין בו י(‪.‬‬
‫יד‪ .‬תלמיד חכמ וכן עני בן טובימ שירד מנכסיו נ ו ת נ ץ לו לסי כ ב ו ד ו‬
‫ו ב ד ר ך כבוד הראויה לו‪ ,‬ואם אינו רוצה ל ק ב ל‬
‫מחעסקין‬
‫לסחור לו‬
‫סחורה‪,‬‬
‫היינו קונים בשבילו סחורה בזול וקונים אוחו ממנו ביוקר‪ ,‬ואם יודע ל ה ח ע ס ק‬
‫בסדקמטיא‪ .‬מלוין לו מעות לסחור בהם ה[‪.‬‬
‫טו‪ .‬בשנות בצורת שהמזונות מצומצמים מאד‪ .‬ומה שנוחנים לאחד ח ס ד‬
‫מהשני סצוה להקדים הצדקה‬
‫א ב ל אם בא ר ע ב שצריך להחיות נפשו‬
‫לת׳״ח‪,‬‬
‫מרעב‪ ,‬חייב כל אדם להחיותו אעפ״י שהוא ספק אם יחסר לתלמיד חכם אחר כך י[‪.‬‬
‫טז‪ .‬אם באו שני עניים לבקש צדקה אחד שהוא רעב ללחם והשני שהוא‬
‫זקוק לכסות ל ה ת כ ס ו ת בו‪ .‬ואין ביכלת הנותן לססק את שניהם‪ ,‬חייב להקדים‬
‫נ ת י נ ת לחם לרעב‪ ,‬ל נ ת י נ ת כסות לעדומ‪ ,‬שנאמר הלא םרוס לרעב לחמך ועניים‬
‫מרודים תביא בית‪ ,‬כי תראה ערום וכםיתו ז[‪.‬‬
‫יז‪ .‬םצוה על כל אדם מישראל ל ק ר ב א ת העניימ אל ביתו שיהיו מאוכלי‬
‫בפעם וביחוד‬
‫שלחנו כפעם‬
‫בימי שבת ומועד וימי שמחה משפחתית‪ ,‬א מ ר ו ‪:‬‬
‫ויהיו עניים בני ביתך‪ ,‬כלומר שיהיו כבני ביחך הסמוכים על שלחנך‬
‫ושםחים‬
‫ב ש מ ח ת ך א(‪.‬‬
‫ש(‬
‫מירש‬
‫חסוד‪,‬‬
‫המשנה‬
‫אלא‬
‫שהעניימ‬
‫יתיו‬
‫בביתו‬
‫ושוחים בתוך‬
‫אמר‬
‫ישרשל‬
‫ואחריחמ נמשכו הש־ך וסו״ז‬
‫‪ jn‬ש י ר ו ש‬
‫זח למדוהו‬
‫מ ע ב ד א ד ר ב א מ[ א ב ל‬
‫י ה י ב י ת ך מ ת ו ח ל ר ו ח ה ‪ ,‬ו י ה י ו ע נ י י מ ב נ י ב י ח ך י[‪ ,‬מ ו כ ח ש ל א ד ו ק א ל מ ע ו ט י‬
‫שאוכלים‬
‫בזח‬
‫חרמב״ס ו״ל‬
‫סירש‪ :‬שיחיו בני‬
‫ביתו‬
‫העניים ויתומימ וישתמש בהמ משישתמש‬
‫חד‬
‫כאלו‬
‫ביתו‪ .‬וכן‬
‫חס בני‬
‫נ י ת ך וכר כדרך שחיו‬
‫לחברו מאין‬
‫אתה‬
‫בא מבית‬
‫איוב‬
‫סמיכוח דברי‬
‫יקח עבדים‪,‬‬
‫מפורש באבות דר״נ‪ :‬שיהיו עניימ משיחין מה‬
‫משיחין מה‬
‫שיחיו גכנםימ בלא רשות וגמ שתרבה עמחם‬
‫שלא‬
‫בעבדים‬
‫וגן‬
‫שאוכלים‬
‫ושותים‬
‫בבית‬
‫איוב‪ ,‬וכשנפגשו‬
‫זה‬
‫ו ל א ן א ת ה ה ו ל ך ל ב י ת א י ו ב יא[‪ ,‬ו כ ן • י ר ש ב ת פ א ר ת‬
‫ד ב ר י ר י ע ו ת כ מ ו ע ם ב נ י ב י ת ך יב[‪ ,‬ו כ ן כ ח ו ב ב ז ו ח ׳ י ק ‪:‬‬
‫א[ יו״ד סי׳ מ ד ם סעיף ל׳ ועיין ב״ב ס׳‪ :‬תל״ה והמסייסו‪ .‬ב[ שס בהגה• ג[ שם‬
‫סי׳ רנ״ג סעיף ס׳• ל[ שם סעיף י׳‪ .‬ה[ ירל סי׳ רנ״ג סעיף י״א וביאור הנר׳׳א סקי״ז‪.‬‬
‫י[ יו״ל סי׳ רנ״א סעיף י״א וביאור הנר״א סקכ״א‪ .‬ז[ שם סעיף ז׳‪ .‬ח[ שם‪ .‬פ[ ב״מ‬
‫ס׳‪ .‬י[ אבות א׳ משנה ה׳‪ .‬יא[ אלר״נ פרק ז׳‪ .‬יב[ אבות שם אוח כ׳‪.‬‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫‪y‬‬
‫ניקית‬
‫לעניים‬
‫יח‪ .‬צריך ל ת ת צדקה לעני ב פ ב ר פגימ יפות בשמחה ובטוב ל ב ג ולהתאונן‬
‫נתנה‬
‫עמ העני בצערו‪ .‬ומדבר לו ד ב ר י תגחומין‪ ,‬ואם‬
‫זועפות ורעות‬
‫בפנימ‬
‫אפילו אם נתן לו חרבה חטםיד זכותו ועובר על לא ירע לבבך ב ת ת ך לו א(‪.‬‬
‫גדול‬
‫יט‪ .‬אם יכול לעשות לאחרימ שיתנו‪ ,‬שכרו‬
‫משכר‬
‫שאינו‬
‫הנותן‬
‫מעשה אחרים ל ת ת כ( א(‪.‬‬
‫כ‪ .‬לא יחן אדם כל צדקותיו לעני אחד ב ל ב ד ג(‪.‬‬
‫כא‪ .‬מעלה הגדולה בצדקה שאין למעלה ממנה היא המחזיק ביד ישראל‬
‫מלאכה‬
‫המך ונוחן לו מחנה או הלואר‪ .‬או עושה שוחטות עמו או ממציא לו‬
‫כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל‪ ,‬ועל זה נאמר והחזקת בו ל(‪.‬‬
‫כב‪ .‬כל‬
‫שחייב לאחרים‬
‫מי‬
‫וחםכון מזונותיו‪ ,‬מוזהר‬
‫ואין ביכולתו לשלפ‬
‫אלא‬
‫עבודתו‬
‫מפרי‬
‫שלא להרבות בצדקה כדי שלא יהיח נחוץ ע״י‬
‫כן‬
‫ל פ ג ר או לא לשלם חובותיו‪.‬‬
‫א(‬
‫הפסיד‬
‫ה פ ר י ש ה כ ת ב ‪ :‬י ו ת ר מ ע ו ש ה ע ל י ד י כ פ י ה ‪ ,‬והטו׳׳ז‬
‫זכותו‪ ,‬ולכן ס י ר ש‬
‫תמה‬
‫י ו ת ר מ ע ו ש ה ב ד ק ה א פ י ל ו ב ר ב ו ן ס ו ב ה(‪.‬‬
‫הפרישה‪ ,‬דעושה ע ל ידי כסיה היינו שתחלהו ע ל ידי בפיה וסופו‬
‫ה פ ס י ד זכותו‪ ,‬היינו כשגם‬
‫ולע׳׳ד‬
‫נראה‬
‫ובזה‬
‫כמ״ש הסו״ז‪ ,‬והכי פ י ר ו ש ו ‪:‬‬
‫נעשה שכר נתינתו כפול‬
‫נתינה‪,‬‬
‫ומשנה‬
‫*דוכה שנינו‪ :‬יתן ולא יתנו‬
‫יעי‪.‬‬
‫מן‬
‫אין‬
‫אדם‬
‫ד ל ב י ת ב א נ פ י ה ש כ י ר ו ז[‪.‬‬
‫דברי‬
‫הפרישה‪ ,‬אבל‬
‫ואינו‬
‫פוטר עבמו ממבות וחובת‬
‫אחרימ עינו דעה‬
‫על‬
‫לאמיתה של‬
‫הלכי*‬
‫שבדבריו ודוגמת נתינתו‪ ,‬מביאים א ת אחרים ל ת ת‬
‫שהוא עושה ומעשה‪ ,‬יותר מהנותן‬
‫והכי‬
‫בשל‬
‫שודאי‬
‫נ מ ל הנותן ומעשה‪,‬‬
‫שתירץ‬
‫דברי‬
‫ב ר ב ו ן וכמ׳יש ת ר מ ב ״ פ וז‪ ,‬ו מ ת ש נ ת ב ‪.‬‬
‫בשעת נתינה נותנה מתוך אונם‪ ,‬וטופסרא‬
‫נראה שדברי הברכי יוסף םובים ונוכחים לתרץ‬
‫מסתברא‬
‫עליו דהרי‬
‫עושה‬
‫ועיץ בברכי יוסף‬
‫ידי‬
‫כםיה‪,‬‬
‫מעשה אחרים שאין לו‬
‫בדקה במה‬
‫בשל אחרימ יחנו אחדימ‬
‫רק שכר‬
‫שעושה אחרים‬
‫ולא‬
‫יוזן‬
‫הוא‬
‫שיתנו‪,‬‬
‫עינו‬
‫ע ‪ 1‬מ ו י ת ן ו י ת נ ו א ח ד י ם ח ם י ד חז‪ ,‬ו כ ן מ ת פ ר ש מ א מ ר ! ג ד ו ל ה ו א ה נ ו ת ן ו מ ע ש ת ב נ ת י נ ת ו יותז•‬
‫העושה ששינו מ ע ש ה‬
‫א ח ר י ם ס[‪.‬‬
‫נ ! כס סי׳ רנ״ז‬
‫ב[ שם סעיף ה׳‪.‬‬
‫א[ יי״ד כי׳ רמ״ס סעיף ג׳ יש״ך סק״ה‪.‬‬
‫ו[ הלכות גירושין ספ״ב‪.‬‬
‫ה( סו״ז שם סה״ב‪.‬‬
‫ל [ שם סעיף ר סר׳ז וש״ך‪.‬‬
‫ססיף ס׳‪.‬‬
‫ז[ ברני יוסף שס סקכ״א‪ ,‬ח( אטת ס״ה‪ .‬ס( ב״ב ט׳‪.‬‬
‫שער‬
‫ה‪.‬‬
‫אסוטרוסות‬
‫»דקה והקדשות לעניים‬
‫ומוסדוח חסד‬
‫עא‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫צדקה ופרנסה לעניים קרובים‬
‫בכלל מצות צדקה היא הגותן לבניו ולבגותיו הגדולים שאינו חייב‬
‫א‪.‬‬
‫במזונותיהם‪ ,‬כדי ל ל ם ד תורה את הבנים ולהנהיג בדרך ישדה את‬
‫ב•‬
‫הבנות‪ ,‬אן‪.‬‬
‫הנותן מתנות לאביו והוא צריך לו הרי זה ב כ ל ל צדקה‪ ,‬ולא‬
‫עוד‬
‫אלא שצריך להקדימו לאחרים כ‪•1‬‬
‫אם יש לבן ואין לאב כופין‬
‫ג‪.‬‬
‫א ת הבן לזון את אביו ואמו‬
‫מנכסיו‬
‫א ב ל אם א ץ לבן אין מחייבין אותו לחזור על הפחחים כדי לסדנם את אביו ג!‪.‬‬
‫וכן נותן צדקה‬
‫ד‪.‬‬
‫לקרוביו אסילו‬
‫אינם בניו ולא אביו והם קודמים‬
‫לכל אדמ ד[•‬
‫בכלל הצדקה לקרובים היא גם‬
‫ה‪.‬‬
‫נשואי‬
‫שהקהל עושים הערכה בין הקרובים הן לענין‬
‫בנותיהם‪.‬‬
‫ועכשיו נוהגים‬
‫צדקה והן להשיא בנותיו ונכון‬
‫הוא ה[•‬
‫סדד הקדימה ב נ ת י נ ת צדקה מיחיד ליחיד או רבים ה ו א ‪:‬‬
‫ו‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫בניו הגדולים שצריכים עדין ל ת ל מ ו ד תורה ו ב נ ו ת הצריכות חנוך‬
‫להנהיגם‬
‫ב‪.‬‬
‫ישרה‪.‬‬
‫בדרך‬
‫אביו ואמו שזקוקים לעזרה ל ה ש ל מ ת מזונותיהם‪ .‬ואין צריך לומר‬
‫אם אין להם במה‬
‫‪.1‬‬
‫אחיו‬
‫להתפרנס‪.‬‬
‫מאביו‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫עניי ביתו ושכניו י(‬
‫ו‪.‬‬
‫יושבי ארץ ישראל העניים הזקוקים ללחם לפי הטף‬
‫ז‪.‬‬
‫עניי עירו‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בכל ס מ ס ו ת אלה‬
‫מ ס פ ק ת ואס לאו חדי הוא‬
‫זו‪,‬‬
‫עדיך‬
‫אין אדם‬
‫חייב בהם‬
‫ליזהר שלא ל ת ת כ ל‬
‫חייב בהם‬
‫אלא כשתהיה לו פ ר נ ם ח ו‬
‫כלכל שאר עניים‪.‬‬
‫הצדקות‬
‫ג ח ן ח ל ק ל כ ל הקרובים השויס ב ד ר ג ת קרבה‬
‫ט‪.‬‬
‫ז[•‬
‫לאחד‬
‫מהקרובים אלא ל ת ת‬
‫משפחתית אז שכנית ח[•‬
‫כופין א ת האב לזון בנו עני‪ ,‬ואפילו הוא גדול שאין לו ממה ל ה ח ם ר נ ם‬
‫כוםין א ת ה א ב לפרנסו‪ .‬ונכדים וגכדות הם ב כ ל ל בניו לעגין זה‪ .‬ם[•‬
‫י[ טי*‬
‫ג( יר׳ל סי׳ תל מ ר ף ה׳‬
‫‪ !3‬שם‪.‬‬
‫אן »דד סי* מ״א ספיף נ׳ ‪.‬‬
‫מ׳׳א שם‪ .‬הןב״לז לחם •הודה‪ .‬ו[ שדפ שם סעיף י יש״ך וט״ז‪ .‬זן שם• ופחחי תשובה‬
‫‪9‬׳‪ p‬ל׳ משם הגזת״ס״ מ[ סו״> מיי מ״ו סק״ט‪ .‬ט[ שדם »ו״ל מיי רנ״א סעיף ל׳ והנה‪.‬‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫גבית הצדקה על ידי בית דין‬
‫מצות‬
‫כל מרסי הצדקות השנויים בפרקים אלה שהן מכלל‬
‫של‬
‫צדקה‬
‫היחיד ליחיד או רבים‪ .‬קרובי משפחה ועיר אחת ועניי ישראל‪ .‬הן נתונים לפקוח‬
‫בית דין‪ ,‬שבית דין בכל מקום הם אפוטרופסי עניים ויד עניים‪ .‬בו בזמן‬
‫מורי דרך התורה והמצור‪ .‬בכלל‪ .‬ובמצות הצדקה ביהוד‬
‫שהיא‬
‫מיוחדת לעם ישראל והיא תפארת צביונם יסוד קיומם וחוט‬
‫מורשת‬
‫גם‬
‫אבות‬
‫השדרה ה מ ק ש ר‬
‫א ת כל איש ואיש וכל קהלה אל כ נ ס ת ישראל כולה בצביונה וקיומה ‪.‬ותקות‬
‫גאולתה‪.‬‬
‫שנותן‬
‫א‪ .‬כל מי שאינו נותן צדקה מרצונו או‬
‫שראוי לו‬
‫פחות ממה‬
‫ליתן‪ ,‬בית דין היו כופין אותו עד שיחן מה שאמדוהו ליתן א(‪.‬‬
‫א(‬
‫כיון‬
‫הש״ך כ ת ב ‪:‬‬
‫דאיכא בה לאוין‬
‫ווסכיםו‬
‫דאין‬
‫לתירוץ‬
‫מבות עשח שמחן‬
‫ל א ת ק ס ו ץ ו ל א ת א מ ץ כ ו פ י ן א[‪ ,‬ו ה ם‬
‫ס מ ״ ג וםמ׳׳ק‬
‫ב ת ר א ז ת דתום׳ וכן פ ס ק ו‬
‫מעשין‪ ,‬ו ל ז ה נ ו מ ה ד ע ת מהר׳׳י קולון שכושין ע ל‬
‫והנה‬
‫•מתן‬
‫נדרי‬
‫המל״מ‬
‫הבית יוסף‬
‫השיג על מרן‬
‫ומהרשד״ם‬
‫דכתב‪:‬‬
‫ז״ל‬
‫בלחוד אינון‪ ,‬אבל‬
‫עסק‬
‫אית להון בהדי‬
‫אי אחי‬
‫למהדר ביה לא‬
‫בהאי‬
‫מלתא‬
‫אחרי‬
‫על‬
‫רוב‬
‫הפוסקים‬
‫מרבוותא‬
‫תשמור‬
‫או‬
‫לברק‬
‫מוסדי‬
‫מייב‬
‫תאמץ‬
‫עד‬
‫גראה‬
‫שתר׳יג‬
‫בה‬
‫ובשניהפ‬
‫שיאמר‬
‫מבמץ‬
‫רשאימ לכוף‬
‫היא כנדר לבל‬
‫ובי״ד ל א מ ב י‬
‫לענין כפיה‬
‫מהרל״ק‬
‫היא‬
‫ק י ו מ ה ב[‪.‬‬
‫תאחר‪.‬‬
‫למעבד ביה‬
‫וכלהו‬
‫ולש‬
‫מדעמ‪,‬‬
‫כדאמר‬
‫ו * יוסף אנן‬
‫לחהוא מדעם‬
‫לעניים ולית‬
‫לא היה א ו פ ר‬
‫לבדקה‪,‬‬
‫ק ב כ ת בני‬
‫שאינה‬
‫העיר‪ ,‬הדבר‬
‫בא מעשה לידי‬
‫כתב‬
‫כן‬
‫בבדקח שאין‬
‫לעבור עליה בבל‬
‫אדם חייב‬
‫לילך‬
‫שעריך‬
‫הייתי‬
‫שקול אי‬
‫סומך‬
‫כםינן‬
‫על ד״ת כיץ‬
‫תאחר‬
‫רובה אני‪ .‬ואם‬
‫התורה‬
‫בית‬
‫דרשו‪:‬‬
‫דין‬
‫בשעה‬
‫לכוף‬
‫ועשית‬
‫בא‬
‫שעניים‬
‫אזהרה‬
‫לבית דין‬
‫ב ה א ל א ‪ .‬מ י ץ נ ד ר ל ח ח לבו״קה‪,‬‬
‫דשניהם בכתוב אמד נאסרו מ ו ב א‬
‫כנדר‬
‫לקרבן‬
‫שמובא פיו‬
‫או‬
‫ע ל י ה אעס׳׳י‬
‫שפתן‬
‫בדרך השמעה או לחץ‬
‫ח ז ר ת ו מ'מוע*ו פ י ו ‪ .‬א ב ל‬
‫ה ב כ ו ר ב ר י כ י ס לה‪ ,‬הואיל ויש‬
‫שהיא‬
‫לבדקה דינו‬
‫ש י ע ש ו ך הז‪ ,‬ה י י נ ו‬
‫ליד הגזבר אין משביחין על‬
‫סבוה‬
‫וע‪-‬ז‬
‫שפתיך‬
‫כאשר נדרת ב פ י ך ודרשינן ב פ י ך זו בדקה‪ ,‬ל ו מ ר‬
‫הבית‪,‬‬
‫מן‬
‫דהשבת‬
‫על‬
‫מבוה‬
‫ש פ י ר עביד‪.‬‬
‫דסברי הכי‪ ,‬או כ ר י ת ודעימיה‪ ,‬ואמ היה‬
‫דבדקה זאת היא כנדר‪ .‬לענין‬
‫ועשית‬
‫בדקה הרי‬
‫העבוט‬
‫כגון ר״ע דזכה לעניים‬
‫שאם היה רואה‬
‫דובה לכוף‬
‫י ו ס ף ודבב״א‬
‫שכתבו‬
‫ד ס ב ר י ה כ י ו ש ב ו א ל ת ע ש ה ע ד י ף ד[‪.‬‬
‫ולעיר‬
‫קאםר‬
‫ירבו‬
‫דברי‬
‫מכל‬
‫הבית‪.‬‬
‫משגתינן ביה‪ ,‬ובי ד י נ א מ ח פ י ס י ן‬
‫ד ב ר א ח ר ‪ .‬ו ע ל י ס ו ד זר‪ ,‬כ ת ב ‪:‬‬
‫יסוד זה א ס י ק ו כ ת ב ‪:‬‬
‫לעגיים‬
‫שכתב‪,‬‬
‫כרבינו‬
‫בתשובותיו‬
‫שאם‬
‫למהדר בעון קאי‪,‬‬
‫דברים‪ .‬וכד זכי פ ר נ ס‬
‫הרוב‪ ,‬ו ס כ ל מ ק ו ם א ם הדיין אינו‬
‫דאיכא‬
‫הרמב״ן‬
‫שברה בבדה‬
‫ע נ י י ם אגן ג[ א י א ת י‬
‫בדעת‬
‫ורמב״ם‪,‬‬
‫וולא‬
‫הברקה‪ ,‬וכ״כ‬
‫ממ׳׳ש‬
‫הביא תשובת רבנו האי גאון‬
‫בבדה‬
‫דברי‬
‫ו ל פ י כ ך אין ב י ת דין מוזהרין עליה‪ ,‬א ל א‬
‫בדבור פה‬
‫־עניים‬
‫יד‬
‫אע״ג דהוי‬
‫שכרה‬
‫דכתיב‬
‫הבית‬
‫למען‬
‫יוסף‬
‫יברכך‪,‬‬
‫מקום‬
‫דהר־ן וחרמב״ס‬
‫שכרח‬
‫ב ה ם לאוין דלא‬
‫בבדה‬
‫צדקה‬
‫שהוא‬
‫ח ק ם ק ולש‬
‫מ ב ו ו ץ ב י ת דין ל ג ו ף ע ל‬
‫‪ .‬ב[ מל״מ ה׳ מתנות עניים ס״ז ה״א וה׳ עבלי‪£‬‬
‫<‪ [f‬ש׳ץ־ סי׳' מ ד ת ס״י! ג‪/‬‬
‫נ[ ב״ק ל׳׳ו‪ :‬ל[ תשובות מהרשל׳׳ם יו״ד סי׳ קס׳׳י‪ .‬ה[ ר״ה י ‪.‬‬
‫פ׳׳צ הי״ז‪.‬‬
‫שער ה‪ .‬אפוטרופסות ! ר ק ה והקדמות לעניים ומוסדות חסד‬
‫ב‪.‬‬
‫בזמן הזה אינה נוהגת דרך כפיה של מכת מרדות‪ ,‬א ב ל מצות על בית‬
‫דין בכל מקום ובכל זמן‪ ,‬ל א פ ו ד את שעור הצדקה הראוי לכל איש לפי השגת‬
‫ידו ולכופו בכל דרכי השפעה וכפיה מוסרית ל ת ת צדקה כראוי לו‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫לא רצה ל ת ת מה שראוי לו‪ ,‬בדרך השפעה או כפיה‪ ,‬יורדין בית דין‬
‫לנכסיו ולוקחין ממנו מה שראוי ליתן‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אין הדברים הללו אמורים אלא בפניו‪ ,‬אבל שלא בפניו אסילו אם‬
‫אפשר להודיעו ואפילו אם יש לו שלוחו או ב״כ שמנהל עסקיו פה‪ ,‬אין גובין‬
‫סנכפיו שלא בפניו א(‪.‬‬
‫קיומה‪ ,‬ובנדרים שאני משום דכתיב‪ :‬כי דרוש ידרשנו ה׳ אלקיך מעמך והיה בך חטא‪ .‬מכאן שאין דבר‬
‫זה‬
‫מסור לבית דין‪.‬‬
‫וביד אברהם כתב‪:‬‬
‫דהיכא דאיכא לאו גמור מחייבים בית‬
‫אפילו על מבות עשה שמתך‬
‫דין‬
‫שכרה בבדה‪ .‬וראיה לדבר ממ״ש גבי מדות א[ דאיכא חיוב על בית דין לכוף אעס״י שהוא מ״ע שמתן‬
‫שכרה בבדה בן‪.‬‬
‫את זאת כתבתי להלכה‪ ,‬אבל למעשה אין לנו כיום דרך כפיה של מכת מרדות‪.‬‬
‫של קדמונינו אנו למדים שתובת‬
‫בית‬
‫דין בכל‬
‫מקום‬
‫וזמן‪ ,‬לכיף‬
‫בדברים‬
‫אבל מדבריהמ‬
‫ובדרך מוסר את כל אדמ‬
‫מישראל לקיים מבות בדקה כראוי לו לסי יכלתו‪.‬‬
‫א( הרמב׳׳ם והשו״ע כתבו‪ :‬יורדין בית דין לנכסיו בפניו‪ .‬והש׳׳ך םירש דמ׳׳ש‪ ,‬בפניו‪ ,‬תוא דוקא‬
‫לאםוקי אם אינו כאן דאין יורדין לנכסיו עד דמודעינן ליה אמ אפשר‪ ,‬דלא גרע מתובו ו נ מ ו שנתבאר‬
‫לעיל וכן לענין תלמוד תורה גו‪.‬‬
‫וכמו שכן הדין בבעל חוב‪:‬‬
‫מדבריו מוכח דגם שלא בפניו יורדין לנכסיו אם אפשר להודיעו‬
‫אם יכולים בית דין לשלוח ולהודיעו שולחים ומודיעים לו‪ ,‬ובמקום שאין השליח‬
‫תוך שלשים יוס‪ ,‬מנבין תובו מיד ד[‪.‬‬
‫וכן לענין תלמוד תורה פסק רמ״א‪:‬‬
‫ואם‬
‫יכול‬
‫לילך‬
‫ולחזור‬
‫אינו בעיר ויש‬
‫לו‬
‫נכסים אס אפשר לאודועי מודיעים לית‪ .‬ואם לאו יורדים לנכסיו ושוכרין לו מ ל מ ו ה‪1‬‬
‫ובנקודות הכסף הוסיף וכתב ‪:‬‬
‫מדאמרינן‪ :‬מי שהלך למדינת הים‬
‫יורדין לנכסיו וזנין אשתו‪.‬‬
‫אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר‪ ,‬היינו בדקה ו[‪ ,‬משמע דאסילו אם הוא בענין שאי אסשר להודיעו‬
‫תוך שלשים יום‪ ,‬דבכגון זה נפרעים‬
‫ממנו חובו שלא בפניו‪ ,‬לבדקה אין מגבין‪ ,‬דאם לא כן אין חילוק‬
‫בין חוב לבדקה‪.‬‬
‫ובסו״ד אסיק וכתב ‪ :‬אם אי אפשר‬
‫להודיעו‬
‫אין מנבין‪ .‬ואם‬
‫אפשר‬
‫להודיעו‬
‫מודעינן ליה‬
‫ומגבין אתר שהודיעו‪ ,‬וכן עיקר‪.‬‬
‫אבל מהרשד׳׳מ ז״ל כתב ‪:‬‬
‫יכולימ אנו לומר בפה‬
‫מלא שמי שיורד לבכסיו שלא‬
‫בסגיו אינו‬
‫אלא סועה וכו׳ ואפילו הרמב׳׳ס לא כתב אלא בפניו‪ ,‬ואין ספק שמי שיעשה מעשת וירד לנכסים אפיי‬
‫שלא בפניו לא טוב עשה ז|‪.‬‬
‫והבי מםתבדא לע׳־ד‪ ,‬משוס דבעל חוב אף למ׳׳ד שענודא לאו דאורייתא‪ ,‬מכל מקום ממונו של‬
‫בע־ח הוא ברשותו שלא כדין‪ ,‬ומשום שהוא הולך למדינת הים לא היתר לו ממונם של אחרים‪ .‬שאם‬
‫‪p‬‬
‫נ[ יו״ד סי׳ ליד׳ח סעיף‬
‫ב[ יד אילהס יו״ד סי׳ לידה‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ לנ״א‪.‬‬
‫ה( יו׳׳־ כיי למ״ה סעיף נ׳ בהנה‪ .‬ו[ כלדטת מ״ח‪,‬‬
‫ד[ חי״מ סי׳ ק״ו‪.‬‬
‫א׳ יש״ך ס׳׳ק ד׳‪.‬‬
‫ז[ מהלשד־״ס יו׳׳ד סי׳ קס׳׳י‪.‬‬
‫‪0‬רק ג‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫גביית הצדקה ע ״ י בית דין‬
‫ב י ת דין שירד לנכסיו שלא בפניו והוציא מ כ נ ו לא טוב עשה ו ה ו א‬
‫נ ט ו ע ה ב ד ב ר מ ש נ ה ה[‬
‫ו‪.‬‬
‫יוצא מכלל זר‪ ,‬מזונות הבנים ו ה ב נ ו ת ג פ‬
‫אחרי שש‬
‫שנים ש א ע פ י י‬
‫ש ה ם מדין צ ד ק ה יורדין לנכסיו אפילו שלא בפניו ל ד ע ת ר מ ״ א שנוהגים ל פ ס ו ק‬
‫כמותי‪ ,‬משום שהם צ ד ק ה של חובה י(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫והוא ה ד י ן לחרש ושוטה ש א ע פ י י‬
‫שאין להב‬
‫ד ע ת והרי הם כ ש ל א‬
‫שש‬
‫ב פ נ י ו יורדים ב י ת דין לנכסיהם וזנין בניו ובנותיו אפילו הן יתירים על‬
‫עד ש י ג ד ל ו ז[‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫מ מ ש כ נ י ם על ה צ ד ק ה אפילו בערב ש ב ת יז[ וכן ה מ נ ה ג פשוט ב י ר ו ש ל ם‬
‫ש ה ג ב א י ם מחזירין ת מ י ד ונכנםיס ב ב ת י ת ו ש ב י העיר לגבות ו ל מ ד כ ן על הצדקה‪.‬‬
‫ואין בזה משום לא תבוא אל ביתו גי[ א(‪.‬‬
‫אתה נועל דלת בפני לווין‪ ,‬ונותן יד ללוים ואינם משלמיב‪ ,‬וכן בתלמוד תורה לגני‪ ,‬היי הוא עליו כחוב‪.‬‬
‫הואיל ובית דין והגביר חייבים ללמדו תירה‪,‬א ן שכל יום שעיבר עיי בנו בייא תימור תורה הוא אבידח‬
‫שאינה‬
‫חיזרת‪,‬‬
‫ואין‬
‫שורת‬
‫הדין‬
‫הלכך גם כשאי אסשר להידיעו‬
‫נותנת‬
‫אחרים‬
‫שיטיל עצמו על‬
‫יורדין לנכסיו שלא בפניו‪,‬‬
‫מכל ישראל אחר‪ ,‬שכל הרואה עני שמבקש‬
‫בדבר שהוא חייב בו מדין תורה‪.‬‬
‫אבל צוקה אינה מיסלת על איש זה יותר‬
‫צדי־י־‪ .‬בדבר שחסר לו חייב יהת יו צדקה ; ירה שיורדין‬
‫לנכסיו הוא מדין כללי של‪ :‬כופין על מצות עש־‬
‫וכפיה זאת אינה אלא קודם בטול העשה ב׳ ודיינו‬
‫כדי שיאמר רוצה אני ויקיים העשה‪ .‬וכן אמרו בקרבנות יקריב אוהו ירצ־נו‪ ,‬מימד שכיפין אותו‬
‫שיאמר‬
‫רוצה‬
‫אני‬
‫והיא‬
‫אזהרה לבי׳־ד שיעשוך גן‬
‫שאז אפשר לומר‬
‫הדין‬
‫לצדקה‬
‫וזה לא מתקיים‬
‫שהיא‬
‫מכל‬
‫עדיסא‬
‫מצות‬
‫עשה‬
‫עד‬
‫שנאמר בד‪:.‬‬
‫ועשית‬
‫ולדעת‬
‫הש״ךן‬
‫אלא בפניו או לכל הפחית כשמודיעים לו‬
‫שהוא מתרצה בלבו וכמ־־ש הרמב״ם זיל ד| אבל שלא בפניי ובלא ידיעתו אין שעם‬
‫לכפיה זאת‪ .‬הלכך מה שכתב הרמב״ם ומרן בדין זה‪,‬‬
‫בפניו‪ ,‬הוא‬
‫במובנו המדויק‪ ,‬אבל שיא בפניו אין‬
‫יורדין לנכסיו לגבות ממנו לצדקה שהיא ליחיד‪ ,‬הואיל ואינה ת‪.‬יב אצלו‪.‬‬
‫א[ הב״ח כתב‪ :‬שדין זה נאמר רק בצדקה שכבר קצבו עליהם בני העיר וניר כל אהד לתת כך‬
‫וכך לחודש וביום פלוני‬
‫מה‬
‫הגיע הזמן‬
‫לומר טרוד אני‪ ,‬אפילו הכי‬
‫כיון‬
‫אפילו‬
‫שנדר‬
‫בע״ש‪ ,‬התם הוא דממשכנין עליה אעס״י שיש לו סתהון‬
‫כבר‬
‫ממשכנין אותו 'אפילו בע״ש‪ ,‬אבל היכא דלא נדר‬
‫מעיקרא אלא שכופין אותו ליתן מה שראיי ליחן אין כופין בע־ש כיון שהוא מרוד‪.‬‬
‫ולע־ד נראה דאדרבה איפכא םסתברא שאם משום‬
‫אותו‬
‫ין‬
‫נדר לזמן‪ ,‬אין יודדין לנכסיו אלא מחייבימ‬
‫לקיים נדרו כדי שלא יעבור על לא יחל דברו וכמ־ש‬
‫םשם רהיג יא[ וכן לפרוע תוב אס בקש‬
‫זמן נותבים לו יב‪ ,1‬אבל מדין צדקה הואיל וכוםין אותו לקיים העשר‪ ,‬יורדין לנכסיו‪ ,‬דעד שנכוף אותו‬
‫בגופו מוטב שנבוף אותו בממונו יג‪ .1‬וצדקה אין לה זמן ואין לאחרה הלכך יורדין לנכסיו‪.‬‬
‫ב| כתומה ס״י‪ .‬נ[ עין ל״ה י‪ .‬והודייה יקליב אותו‪,‬‬
‫א[ עיין לעיל דף מ״א בהערה‪.‬‬
‫ו( עין אה״ע סי׳ ע׳׳א‪.‬‬
‫ה( עי׳ חו״מ סי׳ כ״ה‪.‬‬
‫ד[ רמב״ס ז״ל ה׳ גירושין ס״ב ה״נ‪.‬‬
‫ס[ פרי‬
‫ה[ יי״ד סי׳ למח סעיף ב‪.‬‬
‫ז[ אה׳׳ע כי׳ ע׳׳א סעיף נ׳ ולעיל ז׳ לא‪.‬‬
‫י[ ב״ח‪ ,‬יריד סי׳ למ׳׳ח‪.‬‬
‫האדמה ד׳ כ׳׳א ע״ב וספל הקניה ׳לישלס ה׳ צדקה סעיף א׳‪.‬‬
‫יג[ נמיקי ייסף כהיבית ד׳ צא‪.‬‬
‫יב[ חו׳׳מ סי׳ ק‪.‬‬
‫•א[ לעיל ד׳ ע׳׳ב העלה א‪,‬‬
‫שער‬
‫מי‬
‫ט‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫*דקר‪,‬‬
‫שאסר הנאתו על העניים‪.‬‬
‫ולוקחים משנו מתנות‬
‫ממנו‪,‬‬
‫אטוסרופוסות‬
‫והקישות‬
‫וממשכנין‬
‫עניים‪ :‬לקט‪,‬‬
‫לעניים‬
‫אין בדבריו‬
‫שכחה‬
‫אותו או יורדין‬
‫ומיסדות חסר‬
‫ע‬
‫ד‬
‫״‬
‫כלום אלא באים עניים‬
‫ופאר‪ .‬ומעשר עני‪ ,‬ו ב י י ד מוציאין‬
‫הצדקה‬
‫המחוייבת‬
‫ממנו‬
‫לנכסיו ומוציאין‬
‫וראויה לו או הצדקה שנדר לעניים‪ ,‬בין אם יש לו צדקה מופרשת‬
‫או אפילו‬
‫אינה מופרשת‪ ,‬ונותנים אותה לעניים א(‪.‬‬
‫משפם‬
‫י‪.‬‬
‫הכסיה‬
‫מקום שהם אסוסרוססי‬
‫בירידה‬
‫לנכסים‬
‫העניים וגם‬
‫מסור‬
‫דין ד מ ת א שבכל‬
‫ליד בית‬
‫א ב ו ת כל ישראל להדריכם בדרך התורה‬
‫והםעוה ולירד לנכסיהם במקום שהדין מחייב אוחם לכך‪ ,‬אבל העניים עצממ אינם‬
‫רשאים לעשות דין לעצמם ולגבות אפילו אם הם קרובים שהוא חייב בפרנסתם‪.‬‬
‫אמנם‬
‫משנים‪.‬‬
‫הביבור‪.‬‬
‫אלא‬
‫וזה‬
‫ריהשא דםיגין מוכחא‬
‫מאי שררותא לפי‬
‫אבל‬
‫ב א מ ת נ ר א ה שזה‬
‫בשנים‪,‬‬
‫הוא‬
‫משום‬
‫בכלל‬
‫אי‬
‫משום‬
‫אפרים‬
‫דנכסיו‬
‫זכר‪ .‬ב ה ם ? ‪,‬‬
‫דאינו‬
‫להם‬
‫היכא‬
‫רוצה ליתן לשוס עני‬
‫בע״כ‪,‬‬
‫צדקה‬
‫למימר דמהני‬
‫אלו‬
‫לתת‬
‫עיקר‬
‫כל‬
‫ולע״ד‬
‫משעת‬
‫שהרי‬
‫ומעשרות‬
‫לכן‬
‫תרומותיו‬
‫שהוא‬
‫מידו‬
‫שעליהם‬
‫והסרשתן‬
‫איסר‬
‫הנאתן‬
‫ומעשרותיו כל‬
‫מזכה אותם‬
‫לכל‬
‫עיקר‪,‬‬
‫דנכסיו‬
‫לנכסיו‬
‫אותה למי‬
‫המתנה‬
‫כתנים‬
‫באים‬
‫ולא‬
‫לכהגים‬
‫מסלק‬
‫ולויים‬
‫עליו‬
‫הלכה זאת‬
‫על‬
‫משועבדים ל ת ת צדקה‪ .‬ולע״ד נראה ודאי‬
‫דין ש ת ם מ ו ר י‬
‫העם‬
‫על‬
‫העני‬
‫אותו וגפ כן יורדים‬
‫מזה‬
‫שאינו ר ו צ ה ליתן‪,‬‬
‫בפה שתפס‪,‬‬
‫אבל‬
‫בטובת‬
‫ריב״ת קונם‬
‫עיקר‪ ,‬תרע‬
‫הגייה‪,‬‬
‫רבי יותנן‬
‫כהנים ולויים‬
‫היכא‬
‫אמר‬
‫נהנימ לי‬
‫ל ך שהוא כן דתנינן‪:‬‬
‫כתנים‬
‫שאינו‬
‫רובת‬
‫בדאיכא טובת הנאה‬
‫תרומות‬
‫ואין‬
‫שדאוי לה ותפיסת הענייפ‬
‫הוא מרין כופין לקיים‬
‫ליתן‬
‫דלא זכה‬
‫לבעלים‬
‫ממנו‬
‫נוטלים‬
‫שיובאה‬
‫כל‬
‫ממון‬
‫הגורן א ס ו ר לבעלימ‬
‫בהס‪,‬‬
‫זכות‬
‫שאינם‬
‫בעלים כל‬
‫ל ד ע ת ריב׳׳ח‬
‫הנאה‪,‬‬
‫טובת‬
‫עיקר‬
‫מפני תרומות‬
‫אלא טובת‬
‫וכשלא‬
‫הגאח‪.‬‬
‫רוצה‬
‫לתת‬
‫התרומות ומעשרות בע־כ‪ .‬אבל‬
‫בדקה‪ ,‬בין‬
‫הם‬
‫שמוביאים‬
‫בדיינים‪.‬‬
‫הלכך‬
‫הדיינים‬
‫אפילו הם קרובים שקודמים לכל אדם אתר אינה כלום‪.‬‬
‫יסור‬
‫זה‪:‬‬
‫דמד‪ .‬ש י ו ר ד י ן‬
‫ב י ת דין‬
‫שאין נכסי כל א י מ סשועבדימ‬
‫מצות עשה וכדמוכת‬
‫לכל איש‬
‫ומעשרות‬
‫עוד אלא שכל‬
‫הכהניס ולויים‬
‫ושוטריו ולא‬
‫כופין‬
‫מעשרותיו‬
‫דאטילו‬
‫דשאני‬
‫תורה היא תוב‬
‫אפרים נמק‬
‫עשה‬
‫דבדקח‪.‬‬
‫די!‪.‬‬
‫הוקדשו מאליהס‪.‬‬
‫נ י ר ובין שחייב בה מדין‬
‫ונותנים‬
‫מכאן מוכח‬
‫נ ר א ח שאין הנדון דומה לראיה‪,‬‬
‫גמר‬
‫והנה‬
‫לבית‬
‫נוטלים‬
‫מלאכתן‬
‫כשהוא‬
‫תפיסת‬
‫באומר אי אפשי ליתן מתנה כל‬
‫ממנו‬
‫בתוקף‬
‫מבות‬
‫בית דין‪,‬‬
‫העני‪.‬‬
‫בטובת הנייה‬
‫בע״כ‬
‫שלא‬
‫יבסל‬
‫בא עני ותפס‬
‫אחר נראח‬
‫דנרסינן התם‪:‬‬
‫)ריב־ת(‬
‫רוצה‬
‫אם‬
‫מתניתין סליגא‬
‫וכר‪,‬‬
‫שבת כדי‬
‫אינו‬
‫למבעי‪:‬‬
‫רוצה ליתן לעני‬
‫ל ו י י ם א ל ו נ ה נ י ן ל י ישלו א ח ר י מ ‪ .‬ג[‬
‫כהנים‬
‫דקי״ל‬
‫בקופת‬
‫שגם היא אינה נגבית‬
‫צדקה של‬
‫פ ח ו ת משנים‪.‬‬
‫ריב״ח אמר‪ ,‬אדם נותן‬
‫מעשרותיו‬
‫פתר לה‬
‫על‬
‫הצבור‬
‫ליתיד‬
‫בערב‬
‫דאם‬
‫ל ת ת צדקה‪ ,‬איכא‬
‫דבעל‬
‫ממאי‬
‫תובת‬
‫בי״ד למשכן‬
‫כתב • ולענין‬
‫משועבדים‬
‫בדקה‬
‫ואפילו‬
‫עושין ש ר ר ה‬
‫הבית‬
‫א ד פ נותן‬
‫יטלו‬
‫כת‬
‫איכא‬
‫ומסתייע‬
‫אין‬
‫נאמר גם על‬
‫ש ר ר ו ת א ואין‬
‫המחנה‬
‫לנכסיו‬
‫שיש‬
‫כ ד ב ר י הב־־ח‪,‬‬
‫שממשכנין על‬
‫דגרםינן‬
‫ה ב ד ק ה ב[‪.‬‬
‫התם‪.‬־‬
‫ומשמעות‬
‫אין עושין ש ר ר ה‬
‫שררה על‬
‫על‬
‫הביבור הוא‬
‫הצבור פחות‬
‫מדברי‬
‫מח‬
‫לנכסיו‬
‫הוא משום‬
‫לצדקה אלא‬
‫מה שיורדין‬
‫ה ב י ת י ו ס ף ‪ ,‬ה[ ו כ פ י ה ז א ת‬
‫מסורה‬
‫רק‬
‫מישראל‪.‬‬
‫ג[ ירושלמי דמאי‬
‫ב[ ב״ב ס ‪:‬‬
‫א[ פור ובית יוסף ושו״ע וש״ך יו״ד ס׳ רכז‪.‬‬
‫ה[ עין לעיל דף ע״ב בהערה‪.‬‬
‫ד[ מחנה אפרים הלכית זכיה ומהנה סי׳ ט‪.‬‬
‫פ״ו הלכה ב‪.‬‬
‫פרק‬
‫ג נ י י ת ד‪1,‬רקה ע ״ י‬
‫ג‪.‬‬
‫נ י ת דין‬
‫ד פ ר נ ס ת קרובים ואפילו בנים יותר מבני שש עיקרה היא מדין צדקה‪ .‬וכל גביה‬
‫מפורשת של צדקה גם בםקום‬
‫לעניים‬
‫בצדקה מפורשת‬
‫בפניו‬
‫שהדין נותן לירד לנכסיו שלא‬
‫מסויימים או מוסד חסד מסוים‪ .‬איגה‬
‫ואפילו‬
‫אלא על ידי‬
‫בית דין או בתוקף פסק דינם‪.‬‬
‫אין אדם יכול‬
‫יא‪.‬‬
‫צדקה של‬
‫חזר‬
‫אחו‬
‫דברי‬
‫היה לקיים‬
‫ואינו רובה ליחנו כלל‪,‬‬
‫חמחנה אסריפ‪,‬‬
‫שזה‬
‫דומה‬
‫באומר‪:‬‬
‫לגמרי‬
‫העניים ואין ב ר י ך ל ו מ ד א ם הוא קרובו אין‬
‫אולם‬
‫ידור‬
‫ג ס בזה נלע״ד‬
‫נ ד ר לה׳ וכו׳‬
‫אזהרה‬
‫אס‬
‫ל ב י ת דין‬
‫לא יתל‬
‫מידו‪.‬‬
‫וכן א מ ר ו ‪:‬‬
‫וכחב‬
‫האוסר‬
‫בבדקה של‬
‫וכן‬
‫דברו‪ ,‬וקיום הנדר‬
‫בגי‬
‫שבית‬
‫סלע‬
‫דין‬
‫נפי אפילו‬
‫אינה‬
‫לתרוםוח‬
‫זו‬
‫הוא‬
‫יד עניים‪.‬‬
‫בדין מי‬
‫שלא‬
‫עבמו אם הוא נותנם‬
‫הלכך‬
‫תפיסת‬
‫שאין‬
‫םובאין‬
‫מידי‬
‫הנותן ו נ ו ת נ י ם א ו ת ה ל ר א ו י ם לה‪.‬‬
‫הלכך אפ‬
‫גא ליד‬
‫גבאי‬
‫בדקה‬
‫לרבינו‬
‫חעני אינה‬
‫סותר‬
‫כדכתיב‪:‬‬
‫שפתיך‬
‫תשמור‬
‫או‬
‫כלום‬
‫איש‬
‫מיד‬
‫כי‬
‫ועשית‬
‫בית דין‬
‫ומוביאים‬
‫לשנותו גו וכן פ ס ק‬
‫אותת‬
‫רמ״א‪:‬‬
‫א ל א א פ יש ל ו ה ר ש א ה מן הגבאי או סיבי העיר‪.‬‬
‫שאסר הנאתו על‬
‫שכחה ופאת ומעשר עני ניסלין ממנו‬
‫בדקה סירי‬
‫ש כ ל נ ד ר ה ו א לה׳‪,‬‬
‫וכדדרשינן מובא‬
‫הכהנים‪ ,‬והוא הדין‬
‫ב מ ת נ ו ת ע נ י י ם דן‪.‬‬
‫בע׳׳כ‪ ,‬א י נ מ י א ם י ש ל ו‬
‫מ ו ס ר ש ת בית דין שולתין ו מ מ ש כ נ י ם אותו ע ל‬
‫הנודר אפילו אם‬
‫או חפץ‬
‫ומעשרות ל נ ה נ י ם ולויים‪.‬‬
‫משום‬
‫ל ב י ת דין‬
‫מיד הנודר‬
‫לבדקה עד‬
‫זה‬
‫ל‪1‬דקד‪ .‬ל ע נ י י ם ‪ ,‬ו א ח ״ כ‬
‫חפם‬
‫מוציאין מידו‪.‬‬
‫מסור‬
‫העיר אין אדם יכול לתבוע‬
‫י ש ל ל מ ו ד מ מ ׳ ־ ש מ ר ן ז׳׳ל‬
‫הש״ך כנון לקט‬
‫ס ל ן זח‬
‫שמוביאין אוחו מיד התוסס‪.‬‬
‫שיעשוך בן והעניים זוכים‬
‫מ ו ב י א י מ מ מ נ ו בע׳׳כ‪,‬‬
‫ואפילו‬
‫אי‬
‫לתבוע‬
‫לצרכי צדקה של‬
‫בני העיר אלא בהרשאה מן הגבאי או טובי העיף א(‪.‬‬
‫ואפשר‬
‫בו‬
‫צדקה‪.‬‬
‫הצבור ואפילו‬
‫הבדקת ונותניפ‬
‫ה י א מ פ ו ר ש ת ‪ ,‬א ל א ב י ת דין ה ו א‬
‫א[ יו״ד כי׳ רנ״ח כעיף ה׳ ועין לעיל דף ע׳׳ה גכעדה‪.‬‬
‫ה( ש׳׳ך כס ס׳׳ק ע‪.‬‬
‫ד[ יו״ד סי׳ רכ״ז סעיף ג׳‪.‬‬
‫בדקת‬
‫ל ע נ י י פ הז‪.‬‬
‫מופרשת‪,‬‬
‫הא ל מ ד ת‬
‫שסוביאין כל סיגי הברקה‬
‫ב[ ר״ה ו‪.‬‬
‫נ[ עלכין י‪.‬‬
‫שער ה‪ .‬אפומרופוס נדקה והקדשות ליעניים ומוסדוח חסד‬
‫עז‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫קפה של צדקה ותמחוי‬
‫א‪.‬‬
‫בית דין דמתא או חבר עיר‬
‫ונבחרי הצבור‬
‫את‬
‫מחייבים‬
‫הקהל‬
‫לקיימ בעיר קסה של צדקה ומוסד של תמחוי לעניים‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫קפה של צדקה‬
‫מוקדשת ל ס פ ק לכל‬
‫עניי העיר‬
‫שבועית‬
‫תמיכה‬
‫שמתחלקת מערב שבת לערב שבת׳ בשעור שיספיק ל פ ר נ ס ת ם ל ש ב ע ת ימי השבוע‪.‬‬
‫וזו היא הנקראת קפה של צדקה א(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫וכן‬
‫מעמידין‬
‫גבאים‬
‫ל ג ב ו ת בכל‬
‫חצר וחצר‬
‫יום מכל‬
‫פת ומיני‬
‫מאכל או סרות או מעות תםורתם‪ ,‬ממי ש מ ת נ ד ב לפי שעה‪ ,‬ומחלקים אותם ב כ ל‬
‫ערב לכל עני לצורך פ ר נ ס ת יומו‪ .‬וזהו הנקרא תמחוי‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫התמתוי מתחלק לכל‬
‫העניים‬
‫שבעיר‪ ,‬שהם תושבים גלמודים‪,‬‬
‫או‬
‫אורחים ששוהים בעיר בדרך נסיעתם כ(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫מעולם‬
‫לא‬
‫ראינו‬
‫ולא שמענו קהל‬
‫מישראל שאין להם קפה של‬
‫צדקה ז אבל תמחוי יש מקומות שלא נהגו בו‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫במקומ שאין בו מוסד התמחוי‪.‬‬
‫כופין‬
‫הצבור זה את זה‬
‫להכגיס‬
‫אורחין או לחלק להם צדקה ל פ ר ג ס ת יומם נ(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בית דין דמתא מחייבים את הקהל ל ת ת צדקה להלבשה‪ ,‬כדי ל ח ל ק‬
‫לעניים בשעות הצורך כסות הראוי לפי כבודם ד(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫וכן' םחייבים ל ת ת צדקה לקבורה וכל‬
‫צרכי‬
‫הלויה‬
‫ובנין‬
‫מצבה‬
‫לעניים שאין להם סשלהם ושאין לבניהם או יורשיהם היכולת למלאוח הוצאות‬
‫קבורה וכבוד אחרון של הוריהם ומורישיהם ה[‪.‬‬
‫ם‪. .‬רשאים בני העיר או נבחרי הצבור בעירם‪ ,‬לעשות מקפה של צדקה‬
‫תמחוי או תמחוי לקפה של צדקה‪ .‬וכן לשנות קפה של צדקה ותמחוי לכל ס ה‬
‫שירעו מצרכי הצבור ואעסיי שלא התגו כן בשעה שגבו י[‪ .‬שכל הנוחן לקופה‬
‫של צדקה או תמחוי על דעת גבחרי העיד שהם אפוםרופסי הצבור הוא נותן‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫היה במדיגה חכם גדול שהכל גובים על דעתו והוא מחלק לעגיים‬
‫לפי ראות עיניו‪ .‬יכול לשגות ק פ ת‬
‫הצדקה והתמחוי‪,‬‬
‫ונחוץ לצרכי הצבור‪ .‬אבל ל ר כ ר הרשות אינם‬
‫רשאימ‬
‫ל כ ל מה שיראה לו ס ו ב‬
‫לשנות לא הפרנפ ו ל א‬
‫ח ב ר העיר ז(‪.‬‬
‫נ[ שם שין־ ס״ק א׳‬
‫‪ [3‬שם סעיף ד׳‪,‬‬
‫א[ שי׳ע יי׳ל סי׳ ינ״ו סעיף א׳‪.‬‬
‫ה[ שם‪ .‬ו[ יר׳ל סי׳ רנ״ו סעיף ל׳‪.‬‬
‫וחו״מ סי׳ קס״נ סעיף א׳ גהנה‪ .‬ל[ שם סעיף ה׳‪.‬‬
‫ז[ שם‪ ,‬וש״ך ס״ק ז‪.‬‬
‫‪Y‬‬
‫מ ר ק ד‪.‬‬
‫״‬
‫ותמתוי‬
‫ק פ ה ש ל צדקה‬
‫יא‪ .‬אין הדברים הללו אפורים אלא בקסת צדקה ותמחוי שהן צדקות‬
‫קבוצות‪ .‬ואם יחסר להם יגבו פעם אחרת‪ .‬אבל אם הן מגביות מקריות כגון‪ .‬מ ג ב י ת‬
‫לכסות עגיים‪ ,‬או שבאו עניים הרבה ממקום אחר וגבו לשמם לא ישגו לצורך‬
‫ד ב ר אחר ולא לצורך עניים אחרים‪ .‬אלא יחנו הכל‬
‫לאותו הדבר שגבו לשמו‬
‫א ו לפדיון שבויים א(‪.‬‬
‫יב‪ .‬ב י ת דין או ח ב ר עיר בכל קהלה מישראל מחייבים א ת כל הצבור‬
‫ו ג ם אסוסרוסםי היתומים להשתחף בממוגם או גם בגופם‪ .‬לאלה שראויים לכך‪.‬‬
‫ל ס י מה שהענין מחייב בשמירת העיר והגנת הצבור וכוסין בני העיר זה‬
‫את‬
‫זה ואפילו המעוס א ת המרובים ל ת ת לכיס של הצדקה ל כ ל צרכי העיר כ[ א(‪.‬‬
‫מקסת הצדקה מוציאין להשיא יגזום ויתומה‪ ,‬עניה‪ ,‬שאין ל ך מצוד‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫•גדולה מזאת נ(‪.‬‬
‫מקפה זאת נותנים להורים שהם עניים ואין ביכלתס להשיא א ת‬
‫יד‪.‬‬
‫בניהם‪ ,‬תסיכה לנשואי בניהם ומקדימים היתומה הבתולה ליחוס‪ .‬ושניהם קודמיס‬
‫ל ב נ ו ת או בני העניים ב(‪.‬‬
‫מכלל ק פ ת צדקה לצרכי העיר היא תמיכה מכובדת‪ .‬לסופרים‪ .‬אלו‬
‫טו‪.‬‬
‫א( בגמרא‬
‫גרסינן‪:‬‬
‫ל פ ס י העיר‪ ,‬ופירש‬
‫מ ס י העיר ש ק ו ר ץ שסיצא וחירות שעושין ח ו ץ‬
‫העיר‬
‫מפרש פסי‬
‫ועוד‬
‫ולכל‬
‫ה צ ב ו ר יחד‪ ,‬ב כ ל‬
‫מאמציהם‬
‫ב ( השייך כ ת ב ב ש מ‬
‫בגופם‬
‫ו ע ד ב א י מ ז ה לזח‬
‫מיתומימ‬
‫ואינם‬
‫ב ע ל י ו ע ל י ו ו א ם ז ה נ ק ר א ד ר ך ש ל מצוד!‬
‫הקדש ששם‬
‫נ ר א ה ש כ ן נ ק ר א ד ד ך מצוד‪ ,‬ו ה י א ם צ ו ה נ ד ו ל ה ‪.‬‬
‫קדימה כ כ ל מצות‬
‫הצבור‬
‫חייבים‬
‫מהר״מ אלאשקאר‪ ,‬דדוקא יתומות‪ ,‬א ב ל ל א ידעתי א מ יכיליס הקהל להשיא‬
‫צדקה לעניימ‬
‫דמבוה וחובה‬
‫להקדים‬
‫דהגשואים‬
‫‪in‬‬
‫ע צ מ ם ה י א מ ב ו ה ג ד ו ל ה לכל‬
‫מ צ ו ת נ ש ו א י ן מ ש ל ה ם ‪ ,‬ו א י ן ל י ת ו מ י ם א ל א דין‬
‫אלמנה ויתום‬
‫י ת ו מ ת ו כ ן י ת ו ם ו י ת ו מ ה ש ב א ו ל י נ ש א ס( ל א ו ד ו ק א א ל א‬
‫ולאביהם‬
‫ביחוד‪ ,‬שכולם אתראים‬
‫ו ז י ס י ו ת ון‪.‬‬
‫ש ת ו ר ת ם א י מ ב ו ת ס זן‪.‬‬
‫לעצמו ולהשיא א ת כ ל א ל ת שאין ביכלתמ לקיימ‬
‫ל ה ש י א ם יז‪.‬‬
‫מיתמי‪.‬‬
‫מכאן‬
‫למדנו שכל‬
‫וממונם‪ .‬הלכך מוציאים לתשלימי מסים א ל ה נ ם‬
‫שאין לאביה יכולח להשיאה מ ד ב ר ש ל‬
‫ולע‪-‬ד‬
‫לאדם‬
‫וסרשאה‬
‫ומרזינא‬
‫אפילו‬
‫המררכי מוכח שהוא‬
‫האויבים והוא מענין מסים‬
‫עניני ה מ ה ושמירת העיר בכלל‪ ,‬והצבור היהודי‬
‫סםודיס מזה א ל א תלמידי חכמים‬
‫*ניה‬
‫לחומה לחזק העיר‪ .‬הן א ב ל מדברי‬
‫ב ה ו ר א ת פיוס והיינו מ ה שנותבין ל פ י י ס א ת‬
‫נאמר שם‪ .‬לשורא‬
‫להשתתף בכל‬
‫הערוך‪ :‬קרשי עץ לחזק‬
‫ש ע ר י ה ע י ר י‪ .1‬ו כ ן ש י ר ש ר ״ ח‬
‫משוס‬
‫לשאר עניים‪.‬‬
‫דכשאביהמ קיימ‪,‬‬
‫ומאי דתנן‬
‫המשיא‬
‫ע ל י ו מ ו ט ל ת החובה‬
‫ה ל כ ך א י ן ה י ת ו מ א ו ה י ת ו מ ה י כ ו ל י ם ל ת ב ו ע א ת ג ב א י ה צ ד ק ה א ל א הס ת ו ב ע י מ א ת א ב י ה ם‬
‫נ ו ת ג י ס מ ק ו פ ת ה צ ד ק ה מ ת ש ד ר ו ש ל ו ל ס י מ צ ב הקפה‪ ,‬ש ז ה ו ב כ ל ל כל מ ח ס ו ר ו א ש ר י ת ס ר לו‪.‬‬
‫ב[ חו״מ סי׳ קס׳׳ג סעיף א׳ יבהנהה וסעיף ‪O‬‬
‫א{ שי׳׳ע שט וש״ך כס‪.‬‬
‫ד( על־יך ה‪:‬לס ערך סס א‪.‬‬
‫ג[ שי״ע יי׳׳ז סי׳ רמ״ט סעיף פו ופי׳ ר״ן סעיף א—ב‪.‬‬
‫י[ מרלכי ב״נ פ׳׳א‪ ,‬סי׳ הפ״ז מ מ ר י הירושלמי ב״נ ס״א הל‬
‫ה[ פירוש ר״ת ב״ב ח‪.‬‬
‫ז[ ב״כ שם‪ ,‬יעין אבקה מכל סי׳ א עקרי הלס הלכוח מ ו ל‬
‫לפסיס וזמיוה י״ב חדש‪.‬‬
‫י[ קילסת ל•‬
‫ע[ כתובות סז‪.‬‬
‫ח[ ש׳׳ך ס״ק יא‪.‬‬
‫ה׳ יו״ד סי׳ עי׳ז וסי׳ כ״ז‪.‬‬
‫שער ת‪.‬‬
‫אפוטרופסות ! י ק ה והקדשות לעניים ומוסדות הכד‬
‫ל ו מ ד י ו מ ל מ ד י מקרא בפירושם כ פ ש ו ט ו ו ע ו מ ק ו ש ל מקרא‪ ,‬ומשנין‪ ,‬אלו ה ה ו ג י ם‬
‫ו מ ש מ ר י ם ה ת ו ר ה בעומק עיון ה ל כ ו ת י ה ו מ ל מ ד י ן‬
‫אותה‬
‫ברבים א(‪,‬‬
‫שאלה‬
‫אין‬
‫םפרגסין אותם בכלל כל ה ע נ י י ם א ל א ת ו מ כ י ם א ו ת ם ב צ ד ק ה מ י ו ח ד ת ו מ כ ו ב ד ת ‪.‬‬
‫צ ד ק י ת ק ד ו מ ו ת א ל ה לא פסקו ו ל א י פ פ ק ו מ ק ר ב כל ק ה ל ו ת ישראל‪,‬‬
‫טז‪.‬‬
‫כי הן ירושת א ב ו ת יקרה ל ב נ י א ב ר ה ם א ש ר צוד‪ .‬א ת בגיו ע ד סוף כל ה ד ו ר ו ת ‪:‬‬
‫ו ש מ ר ו דרך ה׳ ל ע ש ו ת צ ד ק ה ו מ ש פ ט ‪ .‬לא עזרה ס ו צ י א ל י ח ולא חנינה פ י ל י נ ט ר ו פ י ת ‪,‬‬
‫א ב ל צ ד ק ה שהיא מ ח ו י ב ת ע ל פי ה מ ש פ ט כ מ א מ ר ה כ ת ו ב ‪:‬‬
‫מ ק ר ב הארץ‪.‬‬
‫אחראים‬
‫ולפיכך כולנו‬
‫וחייבים‬
‫במשפט‬
‫כי לא י ח ד ל א ב י ו ן‬
‫את‬
‫להחיות‬
‫האביון‬
‫ב נ ד י ב ת לב‪ .‬עין יפה ויד פ ת ו ח ה ו ב ד ר ך כ ב ו ד מ ק פ ת הצבור‪.‬‬
‫יז‪.‬‬
‫בדורות‬
‫נ ת ח ל ק ו צ ד ק ו ת א ל ה ל ע נ פ י ם ושמות מ י ו ח ד י ם ‪:‬‬
‫האחרונים‬
‫ע ז ר ה סוציאלית‪ ,‬בתי חוליפ‪ ,‬ב ת י יתומים‬
‫ו ב ת י זקייב‪ ,‬כל אלה הב ענפים ש ל‬
‫ק פ ת צדקה‪ .‬מ ט ב ח י עס או בתי ת ב ש י ל ו״חמחוי״‪ .‬וכל‬
‫א ל ה הס חובות ה י ח י ד‬
‫ו ה צ ב ו ר ב מ צ ו ת ה מ ש פ ט ‪ .‬ולכן סקוחם מסור ל ב י ת דין‪ ,‬ו ה נ ה ל ת ם‬
‫צריכה‬
‫להיות‬
‫ב ד ר כ י מ ש פ ט ת ו ר ת י ש ר א ל ש י ת ב א ר להלן‪.‬‬
‫א( בירושיימי דמכילתין זרסינז‪ .‬ל פ כ י פ וזמיות‬
‫ל ח י ט י הפסח בין לישא ובין ליתן‪ ,‬ו פ י ר ש‬
‫שנים‬
‫עשר חודש‪ ,‬אמר רבי יוסי בר רבי בון‬
‫הפני משה לפסים מלשון פיסת בר‪ ,‬א ן ופירושו רחוק ודחוק‬
‫מאד‪ .‬אבל לדעתי פסים הנאמר בירושלמי הוא מה שנאמר בתלמורין וכדפירש הערוך ור״ח או כפירוש‬
‫המרדכי ב; ודברי ר׳‬
‫יוסי‬
‫ב״ר‬
‫בין‬
‫הם הלכה נוספת לומר שלצדקת חטי‬
‫הפסח‬
‫גובין ונותנין ממי‬
‫ולמי שדר בעיר י״ב חדש‪ .‬ובמקים אחר א מ ר ו ‪ :‬מהו לפסין ולצדקית י״ב חודש בשכר סופרים ומשנים גן‬
‫ו ג ם בזה נקש לםס־ן משום שלמות‬
‫אלה הן‪.‬‬
‫לסופרים‬
‫ומשנים‪,‬‬
‫שהם‬
‫המאמר‬
‫היגין‬
‫אבל השאלה היתה ע ל ‪ :‬לצדקות‪ .‬ומפרש שצדקות מיוחדות‬
‫ומשמרין‬
‫את‬
‫התורה ביום ובלילה ומלמדין‬
‫אותה‬
‫במקרא‬
‫ובמשנה בוקר וערב באמונה משים כך נקראים נ ע ו ר י קרתא ד[ ולתמיכתם של אלה נותנין מקפת הצדקה‬
‫או גובין כ ש ב י י ם צדקה מכובדת שהיא מחויבת על כל הצבור ה[‪.‬‬
‫נ[ יליכלמי‬
‫כ[ עיין לעיל ד׳ ע״ ח הערה א‪.‬‬
‫א[ יליכצמי ‪3‬״ י פ״א ה׳׳ד‪.‬‬
‫ד[ ראה כמות לבה כ׳ מ״ז לכך התקיני ניהיו‬
‫חנינה פ׳׳א ה״ז וסהיחהא דהיכה לבתי‪.‬‬
‫ה[ עיין כדת הבב׳׳ן ה״א כי׳ קמב —‬
‫ה מ נ ץ ביקי ועלי‪ :‬ועיין בעיי‪,‬־ ה‪:‬לס עדך מכנה‪.‬‬
‫קמו‪ ,‬וחתס םופל חלק ו׳ כי׳ מ״ד‪.‬‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫גבאי צדקה ופרנסי הצבור‬
‫גבאי צדקה הם הממונים על כל‬
‫א‪.‬‬
‫צדקה של הצבור שנזכרו‬
‫עניני‬
‫בפרק שלפני זה והם נבחרים עיי הצבור ומאושרים או ממונים על ידי ח ב ר ־‬
‫עיר‬
‫או‬
‫הצבור‬
‫בית‬
‫דין‬
‫שבעיר‬
‫כולו באהבה לא‬
‫פרנסי‬
‫ונקראים‬
‫הקהל‪.‬‬
‫לפי שנושאים את עול‬
‫ל ק ב ל ת שכר ולא אפילו להתהדר‬
‫ולהתכבד בו אלא‬
‫אפילו על מנת שיקלו בכבודם ויבזו איתם‪ .‬וכך אמרו רז״ל ב א ג ר ת ם ‪ :‬רבי חגיי‬
‫כ ד הוד‪ ,‬מוקים סרנסין הוה מסעין לו אורייחא לומר‪ :‬שכל שררה שניתנה‪.‬‬
‫בתורה נתנה‪ ,‬שנאמר‪ :‬בי מלכים ימלוכו‪ ,‬בי שרים ישורו‪ .‬רבי אלעזר הוד‪,‬‬
‫פ ר נ ס חד זמן נחית לביתיה אמר לתו» מאי‬
‫עבידחון? אמרו ליה‪ :‬אתא חד‬
‫םיעא אכלו ושתון וצלו עלך אמר לון ליכא‬
‫אגר סב‪ ,‬נחת זמן חנינא‪ .‬אמר‬
‫לון מאי‬
‫אתא חד סיעא חורי ואכלון ושתון ואקלונן‪.‬‬
‫עבדיחון? אמרו ליה»‬
‫א מ ר לון כדין איכא א נ ר טוב א(‪.‬‬
‫לסיכך השוו גבאי צדקה לדיינים שנאמר המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע‬
‫‪-‬זה‬
‫דיין שדן דין אמת לאמתו וגבאי צדקה ג[ ללמדך שגבאי צדקה צריכים‬
‫ל ה י ו ת מנוקים וטהורים כזוהר הרקיע במעשיהם‪ .‬טובים לשםים ונוחים ל ב ר י ו ת‬
‫בםרותיהם ותכונתם ודנים דין לאמתו בלי משוא סניס‪ ,‬בהערכת הטלת תרומות‬
‫הצדקה על אלה שחייבים בה‪ .‬ו ב נ ח י נ ח ה לעניים הראויים וזקוקים לקבלתה‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫שיהיו‬
‫כל‬
‫אנשימ‬
‫ונבונים‬
‫עיר‬
‫שיש‬
‫ידועימ‬
‫לתהלה‬
‫כדי‬
‫םצבם הכלכלי הנכון של‬
‫וישרים בסשסטם‪,‬‬
‫הנוחנים‪,‬‬
‫בה‬
‫קהל‬
‫ישראל חייבימ להעמיד בה גבאי צדקה‬
‫בכל מעשיהם! גאמגים בכל דבריהם וחכםים‬
‫שיכלו‬
‫לדקדק על‬
‫ושלא יהיו העניים מרמים אותם או מסילים עליהם אימתם ל ק ח ת‬
‫י ו ת ר ממה שראוי להם נ(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אסור ל ת ת צדקה על ידי גבאי שאינו נאמן או שאינו יודע לנהוג‬
‫ק ס ת הצדקה כשורה ד[‬
‫ד‪.‬‬
‫וכן צריכים להעמיד גובי צדקה ל ג ב ו ת מכל אחד ואחד מנותני הצדקה‬
‫ל ס י הקצבה שהסילו עליהם‪ .‬ולמשכגם אם יסרבו לתת‪ .‬ולכן אין קופת הצדקה‬
‫ג ג ב י ת אלא בשנים שאין עושין שררה על הצבור בפחות משנים‪.‬‬
‫ומעמידימ גזבר נאמן על‬
‫שמירת הקפה‬
‫בשלמותה‪ ,‬ואם ירצו הצבור‬
‫ג[ כי׳ע יי״׳ד פי׳ רנ״י סעיף א׳ ובהנה‪.‬‬
‫ב[ ב״ב ח ‪:‬‬
‫א[ ירוכלמי סאה ס״ח ה״ו‪.‬‬
‫ד[ כס בהגה וב״ב י׳‪ :‬הד״ה אלא‪ ,‬ושי״ע יו״ד סי׳ דמע סעיף ז‪.‬‬
‫שער‬
‫שםוטרוםםות *דקה והקדשות למוסדות‬
‫ה‪.‬‬
‫חסד‬
‫ל מ נ ו ת שני גזברים הרשות בידם ל מ נ ו ת אפילו שני אחים׳ א(‪.‬‬
‫אלא‬
‫שררה‬
‫מאמינימ בו ממנין‬
‫נאמנות‪ ,‬וכל שהצבור‬
‫דגזברות‬
‫אותו‬
‫אינה‬
‫ו ב ל ב ד שלא‬
‫יהיה בו שמץ זילותא סשום כבוד הצבור‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫שאם‬
‫נבאי צדקה‬
‫ענוים וסבלנים‬
‫צריכים להיות‬
‫לב וטובי עין‪,‬‬
‫סובי‬
‫יחרפוהו עניים‪ .‬אין לו לחוש‪ .‬כי בזה תהיה זכותו יותר גדולה‪ .‬כ[‪.‬‬
‫כשחסר בכים של צדקה צריך‬
‫ו‪.‬‬
‫וכשימצא‬
‫אחריותו‬
‫בכים‬
‫זמן‬
‫לאחר‬
‫הגבאי להלות‬
‫נפרע‬
‫ממנו‬
‫משלו או ללות על‬
‫ואין צריך ליטול ר ש ו ת‬
‫ס ה נ ו ח נ י ם בכיס ג[‬
‫גבאי שאומר בעודו‬
‫ז‪.‬‬
‫גבאי כך וכך‬
‫הלויתי לכיס של צדקה נאמן‬
‫ב ל א שבועה‪ ,‬והוא הדין אם אומר כך יום או יומים לאחר שסלקוהו‪ ,‬א ב ל איגו‬
‫נאמן במענה זאת בלא שבועה‬
‫אחרי זמן‬
‫אם לא ב א ם ת ל א‬
‫רב שסלקוהו‪ .‬ל[‬
‫צ ו ד ק ת לפי ראות עיני בית דין•‬
‫ח‪.‬‬
‫הנגבה‬
‫גבאי צדקה‬
‫ומתחלק‬
‫וגזברי ההקדשות אינם חייבים ל ת ת דין וחשבון מכל‬
‫על ידם‪ .‬ואין הצבור זכאי לדרוש מהם זאת‬
‫שנאמר‪ :‬ולא‬
‫יחשבו את האנשים אשר יתנו כסף על ידמ ל ח ת לעושי המלאכה כי‬
‫באמונה‬
‫הם עושים ה(‪ .‬אבל מכל מקום צריכים הגבאים ל ת ת דין וחשבון על פעולותיהם‬
‫ועל כל הנכנס ויוצא על ידם כדי לקים בעצמם והייתם נקיימ מה׳ ומישראל ו[‪.‬‬
‫גבאי צדקה שהצבור קוראים עליו ת ג ר שלא נהג כשורה וחושדין‬
‫ס‪.‬‬
‫אותו בדבר שראוי לעורר עליו חשד בעיגי הדיין‪ .‬מחייבים אותו בית דין ל ת ת‬
‫דין וחשבון‬
‫לפניהם‪ .‬אבל לא לפני כל מערער‪ .‬דידוע‬
‫שכמה דברים צריכימ‬
‫־להוציא ממעות הצבור שאין ל ג ל ו ת אלא לצנועים ז[־‬
‫בזמננו שאין‬
‫י‪.‬‬
‫תוקף בידי‬
‫הגובים למשכן או לכוף‪ ,‬וכל הנגבה על‬
‫ידם הוא בקבלות חתומות מידם בשתי העתקות‪ ,‬יכולים למנות גובה אחד‪ ,‬וכך‬
‫גוהגים בכל מנביות הצבור של צדקה‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫גבאי‬
‫צדקה‬
‫מהצבור ומאושרים עיי בית דין או ח ב ר‬
‫הגבחדים‬
‫העיר הם בתפקידם כדיינים‪ .‬לכן צריכים להיות‬
‫בשרים‬
‫נותני‬
‫ה ר כ ב ם לא פחות‬
‫משלשה‬
‫ובלתי קרובים ב ק ר ב ת משפחה הפוסלת את הדיינים‪ .‬הואיל ו ה ע ר כ ת‬
‫ת ר ו מ ת הצדקה‪ ,‬וחלוקתה‬
‫למקבליה לסי ד ר ג ת מצבם‪ ,‬היא משפם ככל‬
‫מ ש ס ט י ד י נ י ממונות *‪J‬‬
‫א(‬
‫נגבית‬
‫בתלמודין גרסינן קופה של‬
‫בדקה‬
‫ננבית‬
‫בשנים‬
‫ומתחלקת‬
‫כשלשת‬
‫ב ש ל ש ה ו מ ת ח ל ק ת ב ש ל ש ה ש נ ב ו י ה ו ח ל ו ק ה ש ו י ם ‪ ,‬ו מ י ר ש ‪ -‬י ל ם י כ ך שין‬
‫כדיני ממונות‪ ,‬תמחוי‬
‫גבויה בשנים שלא יבסרכו‬
‫א[ שם סי׳ לנ״ו סעיף נ‪ .‬ועיין בליין מהרש״א משס השיבות אהל יעקב לר״י ששפולסש‬
‫נ[ שס סעיף‬
‫ב[ שי״ ע יי״ד סי׳ לנ׳׳ז סעיף ז׳ ולעיל פלק זה סעיף א׳‪.‬‬
‫סוף סי׳ ז׳‪.‬‬
‫ה[ שו״ע‬
‫ד[ שס סעיף ו׳ יש״ך ס״ק ד׳ ונקודות הכסף שם‪.‬‬
‫ה׳ יעיין בלכי ייסף סק״ו‪.‬‬
‫ז[ ש״ר שס ם״ק נ׳ ועיין כידע ביהידה ירד סי׳ קנ׳׳ז‪.‬‬
‫ו[ שס בהגה‬
‫שם‪.‬‬
‫^‬
‫סרק‬
‫‪3‬‬
‫יב‪.‬‬
‫גנאי בדקה ופרנסי‬
‫ה‪.‬‬
‫שהתמנה‬
‫גבאי שאינו כשר או‬
‫ה‪1‬בור‬
‫באלמות וחזקה‪ ,‬צריך לתת חשבון‬
‫על כל פעולותיו‪ ,‬דמה שסטרו את גבאי צדקה מנתינת חשבון הוא משום שאס‬
‫באלמות וחזקה‪ ,‬והוא הדין‬
‫לא כן ממנעי ולא עבדי‪ ,‬מה שאין כן כשנתמנה‬
‫בכל הממונים מהצבור על עניני צדקה והקדשות הצבור י[•‬
‫אין הצבור מסלקים גבאי צדקה בתוך זמן בחירתם‪ ,‬אבל אם בחרו‬
‫יג‪.‬‬
‫אותם בפירוש לזמן‪ ,‬או במקום שנהגו לבחור גבאי צדקה לזסן אפילו אם ל א‬
‫התנו זאת בפירוש‪ ,‬מסלקים אותם בכלות זמן בחירתם ז(‪.‬‬
‫גבאי צדקה שהוא נבחר או ממונה על ידי בית דין ששמעו עליו‬
‫יד‪.‬‬
‫שהוא מוציא לכלכלת ביתו ומוציא הוצאות יוחד ממה שהוא אמוד בו‪ ,‬ויש‬
‫לחוש שמא מקופת הצדקה הוא לוקח׳בודקין אחריו ומסלקיןאותו אס ימצאו בו‬
‫חשד מבוסס ח(‪.‬‬
‫טו‪.‬‬
‫לצדקה‪,‬‬
‫גבאי צדקה אינם רשאים‬
‫לשנות מקופת הצדקה שבידם מצדקח‬
‫אס לא שנהגו על פי תקנות העיר להרשות את הגבאים לשנות‪ ,‬או‬
‫במקום שהמנהג הוא שחנבאי יכול לשנות הצדקה שבידו לצדקה אחרת שימצא‬
‫בה צורך השעה‪ ,‬או הענין‪ .‬הלכך בתוקף המנהג מעשה הגבאי כחבר עיר‪ ,‬שכל‬
‫הנותן לצדקת נותן על דעתו ויכול לשנות לכל מה ש י ר נ ה מצרכי הצבור כ(‪.‬‬
‫סז‪.‬‬
‫לצדקה‬
‫לשנותה‬
‫יחיד שהחנדב לצדקה ונחנה ליד הגבאי אין הגבאי יכול‬
‫אחרת‪ ,‬אם לא שכך גהגו באותה קהלה‪ ,‬שכל הנודב לצדקה מםויימת‬
‫רשאי הגבאי לשנותה י(‪.‬‬
‫ו ל ב ק ש שלישי‪ ,‬אז וכן מ ס ק בשו״ע‪ ,‬הקופה אינה‬
‫למרוח‬
‫בשלשה‪ ,‬לפי‬
‫דבר‬
‫של‬
‫קבוב‬
‫בדקה‬
‫לתת‪,‬‬
‫םכומ‬
‫לתת‪,‬‬
‫שהיא כדיני ממונות‪ ,‬ותמחוי כמו‬
‫בריבים‬
‫של כל‬
‫בית דין של‬
‫בדיך מושב‬
‫שלשה‬
‫משום‬
‫מבור‬
‫פחות‬
‫משנימ‪,‬‬
‫את הממרביס או‬
‫שגבאי‬
‫ולפי‬
‫שאמרו‪:‬‬
‫נגבית בשניפ‪,‬‬
‫תמשתמטימ והרי זח מנוי‬
‫שתרגם‬
‫אונקלוס ובן‬
‫מעריכימ ומקביבימ ומחלקים‬
‫ואין ח ו ל ק על תלמודין‪ ,‬שאמרו‬
‫וסר״ת‬
‫לפי‬
‫חיינו הובאחה‬
‫של‬
‫ש ר ד ה ואין‬
‫משק‬
‫ביתי‬
‫לעניים‪ ,‬ולפיכך‬
‫נ ג ב י ת בשנימ‪ ,‬דהיינו ע ל‬
‫ובר‬
‫עדינים‬
‫הגביה‬
‫ד‪.1‬‬
‫שהיה‬
‫נ[ נ״נ ‪ :‬ס‬
‫ב[ יו׳׳ד סי׳ רנ״ו סעיף נ‪.‬‬
‫א[ ב״ב ה‪:‬‬
‫י[‬
‫ה[ בראשית עו ועיי; יומא פ״ו ותענית כ‪.‬‬
‫פ״ח ?״י‪.‬‬
‫ז[ ‪ :‬ס בהגה וש״ך ס״ק ד׳ ובלני יוסף‬
‫וביאול הגר״א ס״ק ג‪.‬‬
‫ע [ ‪ :‬ס סעיף ד בהגה וש״ך סיךת‬
‫ח[ עיי חו״מ פי׳ לן סעיף ה‪.‬‬
‫י[ שס נהנה יש״ך‪.‬‬
‫ל פ ו ע ל של‬
‫ידוע‬
‫שעליהם‬
‫הגביה‬
‫עושין שררה‬
‫ופירוש‬
‫פרנסיה הדין‬
‫פרנס‬
‫ובביתי‬
‫להיות לא פחות‬
‫עבמה ולא‬
‫קופת‬
‫מהחייבים‬
‫ל א י ד ו ע כ מ ה י ת ן ו ה י י נ ו ה ה ק ב ב ה ע ל מד‪.‬‬
‫ובירושלמי גרסינן אין ס ע מ ד י ס סרנסין פחות משלשה‬
‫וםגהיג להכניס ולהוניא ונמו‬
‫בדקח הם‬
‫ט ע ם זה י ו ב א לדין ש ג ם‬
‫תאמר מתאי טעמא תהא נגבית בשלשה?‬
‫בית דין ש ל שלשה‪ ,‬ומת‬
‫שבידם‬
‫כשרים‪,‬‬
‫בשלשה כך אינו נגבה אלא‬
‫בשלשה לפי שאינו‬
‫לחקבבחה כדי לעיין על כמות הראויה להשיל על כל אחד‬
‫א ח ד ו א ת ר כ מ ה יתן‪ ,‬נ[‪ ,‬מ כ ל ל ש א ט‬
‫למשכן‬
‫מנהל‬
‫א ל א ב ש נ י מ וכו׳‪ ,‬ו א י נ ה מ ת ח ל ק ת‬
‫ו ב ר י כ י ס ל ע י י ן ע ל כ ל א ח ד ו א ח ד כ מ ה ר א ו י ל י ת ן ב[‪.‬‬
‫וכן נ ל מ ד ממ׳־ש ח ת ו ם ׳ ‪ :‬ו א מ‬
‫מכאן‬
‫שמתחלק‬
‫גננית‬
‫אלא‬
‫על‬
‫הוא‬
‫ח[‪.‬‬
‫משלשה‬
‫על תקבבתה‪.‬‬
‫ד( ילישנמי סאה‬
‫יו״ד סי׳ לנו סעיף ב‬
‫ולעיל ד׳ ס״נ סעיף י‪.‬‬
‫וביאול הנל״א כ י ‪ ,‬׳ ;‬
‫שער‬
‫יתיד‬
‫יז‪.‬‬
‫אפוטרופסות‬
‫ה‪.‬‬
‫שהתנדב‬
‫נדקת ותקדשות לעניים‬
‫צדקה אעפ״י‬
‫ומוסדות‬
‫חסד‬
‫פ‬
‫ג‬
‫שנתנה ליד גבאי הצדקה‪ .‬אם פירש‬
‫ו א ס ר ‪ :‬שיתנו נ ד ב ת ו זאת לעניים או לעני או למוסד ה פ ד מסויים‪ ,‬אין טובי‬
‫העיר אסילו במעמדם וידיעתם של אנשי העיר ולא ח ב ר עיר‪ ,‬ואין צריך לומר‬
‫גבאי צדקה‪,‬‬
‫העניים‬
‫רשאים‬
‫העני‪,‬‬
‫או‬
‫גדבתו ליד הגבאי‬
‫לשנות צדקה‬
‫המוסד‬
‫זכו‬
‫זאת‬
‫לצדקה‬
‫או המוסדות‪,‬‬
‫בה‬
‫אחרת‪,‬‬
‫דכיון שפרש שם‪,‬‬
‫שבשבילם הוא‬
‫משתגיע‬
‫התגדב‪,‬‬
‫עניימ או מוסדות אלה‪ .‬ואם נותן אותם לצדקה‬
‫א ח ר ת הרי זה גוזל את העניים שזכו בה ונעשה ממונם א[‪.‬‬
‫יח‪.‬‬
‫אם מינה בעצמו‬
‫אין טובי העיר ולא חבר‬
‫או ל ד ב ר מצוה‪ ,‬דהואיל‬
‫ולא על דעת‬
‫גבאים לחלוקתה‪ .‬אעפ״י שלא פרש זהות הענייס‬
‫העיר דשאים‬
‫לשנות צדקה‬
‫זאת‬
‫לצדקה‬
‫ומינה גבאים ונתן נ ד ב ת ו על ידם‪.‬‬
‫הצבור או חבר‬
‫עיר נ(‪ .‬א ב ל הגבאים‬
‫על‬
‫עצממ‬
‫אחרת‬
‫דעתן‬
‫יכולימ‬
‫נדב‬
‫לשנות‬
‫גדבתו לדבר מצור‪ .‬ברשות בית דין‪.‬‬
‫ים‪.‬‬
‫בני העיר שמינו גבאי ונתפרדה החבילה‪ ,‬ונתפרדו הקהל לישובים או‬
‫ערים אחרות‪ .‬ועדיין מעות הצדקה בידו‪ .‬אם היה הגבאי רשאי לעשות במעות מה‬
‫שירצה לסי ת ק נ ת הסקום או לפי מעמדו הצבורי‪ ,‬כגון שהיה חבר עיר׳ גם אחרי פזור‬
‫הקהל יעשה בטעות או חפצי הצדקה שבידו כטוב וכישר בעיניו ל ד ב ר י צדקה‬
‫או צרכי מצוח‪ .‬ואם כשהקחלה היתד‪ .‬במקומה ובישובה‪ ,‬לא היה רשאי לעשות‬
‫בקוקת ה צ ד ק ת שבידו בלי המלכתו בטובי או בני העיר‪ ,‬גם עכשיו יעשה כן‪.‬‬
‫ואס אי אפשר לו להמלך אתט או שאינן יכולימ להשוות דעותיחמ‪ .‬וכיון שכן‬
‫אי אפשר להכריע אחר הרוב ד א ץ הולכין אחר רוב דעות‬
‫אלא‬
‫כשהם‬
‫רוב‬
‫מ ת ו ך כל במעמד אחד נ[‪ ,‬יעשה הגבאי במעות צדקה שבידו כטוב וכרצוי בעיניו‪,‬‬
‫ו ב ל ב ד שיעשה בו‬
‫כ‪.‬‬
‫דבר של מצוד‪ .‬ל(‪.‬‬
‫גבאי צדקה צריכים להיות זהירימ מאד‬
‫בהגהגתם בקופה שבידם‬
‫ל ה ס י ר מעליהמ עקשות פה ולזות שסתיס וכל ספק חשדא‪ ,‬משום שנאמר והייתם‬
‫*קיימ מה׳ ומישראל ה[‪.‬‬
‫כא‪.‬‬
‫גבאי‬
‫צדקה‬
‫שאין‬
‫להם עניים‬
‫לחלק‬
‫מצרסימ‬
‫המעות לדינרים‬
‫ל א ח ר י ם א ב ל לא לעצמם‪ .‬וכן אם צריכימ למכור מה שגבו מהתמחוי וכיוצא‬
‫בו‪ .‬ימכרו לאחרים ולא לעצסם כדי ל ס ל ק סעליהס החשד י(‪.‬‬
‫כב‪.‬‬
‫גבאי צדקה אינם רשאימ לעכב מעות הצדקה ברשותמ אמ לא שיש‬
‫ג[ בית‬
‫ב[ שס בהגה וש״ך ס״ק ט‪.‬‬
‫א[ שם בהגה ופו׳׳ז ס״ק ד׳ וש״ך ס׳׳ק י׳‪.‬‬
‫יוסף יו״ל כי׳ רכח מתשובת הישב״א‪ ,‬מהרי״ק סיף שירש קפא‪ ,‬ומהרש״ך ח״ב סי׳ ק״ס‬
‫ה[ שם רכ״ז סעיף א‪.‬‬
‫ז[ יו״ר סי׳ רנ״ו סעיף ד׳ בהגה‪.‬‬
‫מ ס פשוט בכלליו סי׳ א‪.‬‬
‫ו[ שם סעיף ב׳‬
‫סרק‬
‫ד‪.‬‬
‫גבאי‬
‫‪ 1‬י ק מ ופרנסי‬
‫ה‪1‬ביר‬
‫הנאה לעניים בעכוב המעות בידו כדי לעשות לאחרים לתת‪ .‬ובכגון זה מ ו ת ר‬
‫להם ללוותמ ולםרעם א(‪.‬‬
‫כנ‪.‬‬
‫גבאי צדקה אינם רשאים לעשות מסחר בכסף הארקה שבידם אפילו‬
‫ב ד ב ר שהוא רחוק מהפסד ובמוח בהחלט בשכר‪,‬‬
‫שםא יבואו עניים ולא יהיה‬
‫להם מעוח לחלקם ‪.(3‬‬
‫כד‪.‬‬
‫במה‬
‫דברים אוסרים בצדקה שהיא עומדת לחלוקה‪ .‬אבל צדקות‬
‫שהן קרן לפירותיהם מותר לגבאים לעשות בהם מסחר כדי להכניס יותר סירות‪,‬‬
‫וזה‬
‫בתנאי שיהיה העסק רחוק םהססד וקרוב‬
‫לודאי לשכר‪ .‬כדי שלא יביאו‬
‫על ידי זח כלוי הקרן אפילו במקצחו ג[‪ ,‬לפיכך צריכים הנכאים רשות סיוחד‬
‫מבית‬
‫דין שבעירם‪ ,‬וחזקה על‬
‫בית דין שלא ירשו זאת אלא אחרי חקירה‬
‫מדויקת מפי מומחים ונאמנים על שלמות הקרן במלואה‪.‬‬
‫כה‪.‬‬
‫גבאי צדקה רשאים להלוות כספי צדקה‬
‫שאינה עומדת‬
‫לחלוקה‬
‫אפילו ברבית קצוצה‪ .‬הואיל והעניים או המוסדות שהוקדשו מעוח אלה לזכותם‬
‫אינם בעלים םמסון זה והגבאים אינם שלוחיהם בהלואה זאת אלא מלוים כסף‬
‫צדקה שבידם לזכותם של עניים ולתת להם מסירוחיהם לסי צורך השעה‪ .‬הלכך‬
‫אין בזה אסור רבית‪ .‬ז[ וכדי לצאת מידי ספק מחלוקת ראוי ומחוייב להלוות‬
‫בהיתר עםקא‪,‬‬
‫וגם בזה‬
‫צריכה רשות מיוחדת‬
‫מבית דין‬
‫כדי להבטיח‬
‫את‬
‫הקרן בשלםותו‪.‬‬
‫א[ כס כי׳ לנ״ע סעיף א‪ .‬ועיין בפלכי׳ י ערכין ז׳ י׳ ע״נ ד״ה למעשה‪ .‬ב[ ‪ :‬ס בהגה‪.‬‬
‫ד[ עין הכובה כגה׳׳ג ידד סי׳ לנ׳׳ג באידך‪ ,‬יכן נהגי לב‪:‬י יגאיני אלן יכלאל‪.‬‬
‫נ[ שס‬
‫שער‬
‫ה‪.‬‬
‫צדקה והקדשות‬
‫אפוטרופסות‬
‫ומיסדות חסד‬
‫לעניים‬
‫פרק ו‪.‬‬
‫קופת הצדקה‬
‫א‪.‬‬
‫הצדקה‬
‫גבאי קופת‬
‫על‬
‫ממשכנים‬
‫לקופת הצדקה אפילו‬
‫הצדקה‬
‫בערב שבת א[‪.‬‬
‫כמקים שאין יד ישראל תקיפה למשכן בעצמם רשאים ברשות בית‬
‫ב‪.‬‬
‫דין או טובי העיר לגבות צדקה זאת בכל אמצעי לחץ אחרים להוציא ממון נ[‪,‬‬
‫ובלבד‬
‫בו משום עגוי הגוף כגון מאסר‬
‫שלא יהיה לחץ שיש‬
‫בבית האסורים‬
‫או עבודת כסיה א(‪.‬‬
‫אין פוסקים צדקה על נכסי יתומים קטגים אלא אם כן פוסקים עליהם‬
‫ג‪.‬‬
‫לכבודם וברשות בית דין נ(‪.‬‬
‫אין מקבלים צדקה מהגשים סכום גדול לסי שחזקתו גזול או גגוב‬
‫ד‪.‬‬
‫משל בעלה או משל אחרים י[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אבל מקבלים מהן דבר מועט לסי עושר בעליהן ועגיותם ה[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫האידנא מקבלים מהנשים צדקה אפילו סכום גדול מכפי עושר ב ע ל ה‬
‫משום דרגילות בכך‪ ,‬והרי הן כשלוחי הבעל י[•‬
‫אם‬
‫ז‪.‬‬
‫מוחה‬
‫הבעל מוחה‪ .‬או שאינו‬
‫בסירוש‬
‫בנתינת צדקה‪ ,‬אסור לקבל מן האשה‪ ,‬כי אין האשד‪.‬‬
‫אבל ידוע שעיגו צרה‬
‫את בעלה‬
‫שוםסת לכוף‬
‫או להוציא ממנו לצדקה‪ .‬הלכך המקבל ממנה צדקה לקוםת הצבור או ליחידים‪.‬‬
‫גזל היא בידו ז[‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫בית דין את האשה בסכומי כסף לצדקה‪ ,‬מחייבים אח בעלה‬
‫קנסו‬
‫לשלם קנם זה לקופת הצדקה שהסילו עליה בית דין ח[‪.‬‬
‫א(‬
‫ואין‬
‫זה‬
‫ב ד י ן פ ר י ע ת ת ו ב ו מ ז ו נ ו ת אשד‪ .‬כ ת ב ת י‬
‫ללמוד‬
‫של‬
‫זויב‬
‫מזר‪ .‬ל ד י ן‬
‫כסיה על‬
‫ידי‬
‫מאסר‬
‫משום נעילת דלת‪,‬‬
‫עבמי‬
‫שכל‬
‫ע‪-‬י‬
‫ו ב מ ז ו נ ו ת אשי‪.‬‬
‫הטלת תובה מזונות של אלה‬
‫ועוד‬
‫שעיקר‬
‫שהיא כעין דיני‬
‫דין‬
‫לעיל טז‬
‫ב מ ח ל ו ק ת ה ו א שנוי‪ .‬ו י ש‬
‫עיקרה היא לפדות עניים‬
‫ועבדות‪,‬‬
‫שבגוף‬
‫בדקה‬
‫לקופת‬
‫הבכור‬
‫ואין‬
‫מענים‬
‫כפיה‬
‫על‬
‫לסמוך‬
‫ובנים או הורים‪,‬‬
‫שהוא‬
‫ושבוים‬
‫הצדקה‬
‫שרשאי‬
‫בדיך לומר‬
‫חייב‬
‫לחבוש‬
‫לבדקה‬
‫על‬
‫יחידים‪,‬‬
‫לעניים‬
‫דעת הסוברים‬
‫על‬
‫הצבור‪,‬‬
‫רשאי‬
‫מה שאין כן לענין‬
‫ממאסרם‪ ,‬אין להשתמש‬
‫הוא שנוי‬
‫משום‬
‫ל ה ת י ר זאת‪,‬‬
‫ל פ י שםזונותיהס עליו‪ ,‬ואין אדם‬
‫בהם‬
‫במחלוקת‬
‫במאסר על ידי‬
‫בגביתה‬
‫יז‬
‫פסק‬
‫שדין‬
‫בפרעון‬
‫להעשיר‬
‫קפת‬
‫בדקת‬
‫של‬
‫שביה‬
‫להוסיף‬
‫כסיה‬
‫באמצעי כפיה‬
‫ואין אנו דשאים‬
‫דין‪.‬‬
‫נפשות‪.‬‬
‫נ[ ‪ :‬ר ע‬
‫כ[ נ ר ע כס כעיף א‪.‬‬
‫א[ יי׳׳ד סי׳ מ ר ח סעיף ב׳ ולעיל ד׳ ע׳׳ד‪.‬‬
‫ו[ יל‬
‫ה[ שרע שס‪.‬‬
‫ד[ שרע ירד שם סעיף ד‪.‬‬
‫שם יגעיל ד״ה סעיף א׳ ב׳ נ׳‪.‬‬
‫ח[ ש׳׳ך ירד סי׳ רמ״לז ס׳׳ק י׳‪.‬‬
‫אברהם שם‪ .‬ז[ שרע שס ופתחי השינה ס׳יק ה׳‪,‬‬
‫י[ לעיל ד׳ ע״ב הערה א‪.‬‬
‫ט[ לעיל ד׳ ל׳‪.‬‬
‫םרק ו‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫קשת חגיקיז‬
‫קהל שעשו תקנות ביניהם בהסלת קנסות על מפירי התקנות‪ .‬ועברה‬
‫האשה על תקנות אלה מחייבים את בעלה לשלם הקנס שעליה לסי התקנות א(‪.‬‬
‫אשד‪ .‬שנדרה לצדקה‬
‫י‪.‬‬
‫לסני נשואיה‬
‫חייבת לקיים נדרה‬
‫משנשאת‬
‫ואין בעלה יכול לעכב אותה מסרעון זה‪ .‬ויש חולקים כ(‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫מחייבים את הבעל ל ת ת צדקות הנהוגות בבני משפחת אשתו‪.‬‬
‫או‬
‫ברוב הצבור שבקהלחו‪ .‬בזמן הריון אשחו או מחלתה‪ ,‬אבל האשה עצמה אינה‬
‫רשאית לעשות זאת מדעחה‪ .‬ואין הגבאים רשאים לקבל‬
‫ממנה‪ ,‬אם לא שהיא‬
‫א ו מ ר ת שנותנת זאת בידיעחו‪ .‬או שידוע לגבאים בודאי שבעלה רוצה ומסכים‬
‫בכך ג[‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫אשה שיש לה נכסים משלה שאין לבעלה רשוח בהם ובסירותיהם ד[‪,‬‬
‫חייבת ל ת ת צדקה מנכסיה המיוחדים‪ .‬ואינה סטורה בנחינח בעלה משלו‪ .‬וסוםקים‬
‫צדקה לסי ממון נכסיה המיוחדים ה[‪.‬‬
‫ינ‪.‬‬
‫לגבאי‬
‫אדם שוע שנותן צדקה יותר מהראוי לו או שמיצר לעצמו ונותן‬
‫כדי שלא‬
‫יתבייש‪.‬‬
‫אסור לחובעו ולנבוח‬
‫ממנו‬
‫הצדקה‪.‬‬
‫וכל‬
‫גבאי‬
‫שמכלימו ושואל ממנו‪ .‬עתיד הקביה ליסרע מםנו י[‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫כל הנותן ממונו לקוםת הצדקה עם בני העיר‪ ,‬על דעת בני העיד‬
‫הוא נותן והם יעשו מה שירצו ז(‪.‬‬
‫סו‪.‬‬
‫הגותן תרומותיו לגבאים‪ ,‬לצדקה אין לו ולא ליורשיו שום כח בהם‪.‬‬
‫והקהל או נבאי צדקה יעשו בהם הטוב בעיני אלקים ואדמ ח[‪.‬‬
‫סז‪.‬‬
‫עני שנתן סרוםה‬
‫לצדקה‬
‫מקבלים איחה ממנו‪ .‬ואם לא נתן א ץ‬
‫סחייבין אותו ליתן ט(‪.‬‬
‫יו״ד‬
‫וסי׳‬
‫סי׳‬
‫םח‬
‫ב[ בית‬
‫א[ אה״ע סי׳ צ״א סעיף ד׳ בהגה‪.‬‬
‫ג[ פתחי תכיבה כס סי׳ ק‬
‫סי׳ דמ״ח‪.‬‬
‫ה[ חי״מ סי׳ קס״ג סעיף נ׳ בהגה‪.‬‬
‫צ״ב‪.‬‬
‫ח[ כס סעיף ה׳‪.‬‬
‫רנ״א סעיף ה׳ בהגה‪.‬‬
‫בהערה‪.‬‬
‫לחם יהידה מכס מהריא מי‪:‬ץ‪ ,‬יברכי יוסף‬
‫ד[ עין אה׳׳ע סי׳ פ״ה סעיף י״א‬
‫נ׳‪.‬‬
‫ז[ יו״ל‬
‫י[ יי״ד סי׳ רמת סעיף ז׳‪.‬‬
‫ט[ יייד סי׳ רכ״נ סעיף ת׳ ולעיל ד׳‬
‫שער ה‪.‬‬
‫אאוטרופוסות‬
‫והקדשות‬
‫בדקה‬
‫לעניים ומוסדות חסד‬
‫םז‬
‫פרק ז‪.‬‬
‫החייבים בתרומת קופת הצדקה‬
‫א‪ .‬כל איש ואשד‪ .‬מישראל‬
‫הצדקה‬
‫שאינו מ ת פ ר נ ס מן‬
‫ושאינו סמוך‬
‫ע ל שולחן אחרים אלא הוא מתסרנם מסרי עבודתו או רכושו‪ ,‬חייב ל ת ת לקופת‬
‫הצדקה כ כ ל מה שיטילו עליו טובי העיר ע ל יסוד תקנות הקהל‪.‬‬
‫לפיכך אשר‪ .‬נשואה שיש לה רכוש משלה‬
‫ב‪.‬‬
‫שאין לבעלה זכות בו‬
‫ו ל א כפירותיו‪ ,‬או אשד‪ .‬פנויה בעלת רכוש‪ ,‬מחייבים אותה ל ת ת חלקה בקופת‬
‫הצדקה במדד‪ .‬שוה ככל‬
‫ג‪.‬‬
‫האנשים‪.‬‬
‫קםנים שיש להם רכוש משלהם‪ .‬כגון שנפלה להם ירושה מביח אבי‬
‫א מ מ וכדומה‬
‫ברשות עצמם ועושים‬
‫ואינם ניזונים מ ש ל אביהם א ל א עומדים‬
‫בגכסיהם ורוחיהם ככל אדם העושה בתיך שלו‪ .‬משהגיעו לשנות בגרות היינו‬
‫של שלש עשרה שנים שלמות לזכר‪ .‬ושתים עשרה שלמות לנקבה‪ ,‬תובעים מהם‬
‫השתתפותם בקוסת צדקה של הצבור‪ ,‬א ב ל אין כוסין אותם לשלם ולא יורדין‪.‬‬
‫לנכסיהם‪ ,‬להוציא ממון מידם א(‪.‬‬
‫במקומ‬
‫ד‪.‬‬
‫לגבות‬
‫שמנהג הקהל הוא שלא‬
‫לצבור אלא מבני‬
‫צדקה‬
‫עשרים ומעלה‪ ,‬אין חובעים מ ה ם כלל‪.‬‬
‫א( ב ה ל כ ו ת ב ד ק ה ל א גזבר בשו׳׳ע ו ב פ ו ס ק י מ‬
‫ולאשה‪.‬‬
‫והגה‬
‫ממה ש י ש‬
‫יש‬
‫שסביבותיו הגיל שבו מתחילה תובח‬
‫חמרדכי ז‪-‬ל כ ת ב ‪ ,‬דמוביאין מהבעל מ מ ע ו ת שבידו מאשתו‪,‬וכן נוהגין ב כ ל מלכותו‬
‫ב ר י ך ל ת ת מ ה מ מ ס א[ ודין זח‬
‫לבניו ולבנותיו ש ל א נשאו‪,‬‬
‫מ ש ל ה ם ואין‬
‫ולפי‬
‫הקטנים שיש‬
‫זה‬
‫להס‬
‫לבעל א ו ל א ב זכות בהם‪.‬‬
‫א ב ל באמת דברי‬
‫ב ה מ במדינתו‬
‫שאפילו‬
‫פ ס ק ו ר מ ״ א ל ה ל כ ה ‪ .‬ב[‪,‬‬
‫ל ו מ ר שהוא הדין ל ב ד ק ה הואיל ונגבית ל ס י ממון‪ ,‬חייבים ג ם האשה ו ג ם הבנים‬
‫רכוש‬
‫הברקה לאיש‬
‫ונמבא‬
‫המרדכי נאמרו ע ל מסי‬
‫משועבד ומי‬
‫שהממון ה ו א‬
‫המלכות שהם‬
‫שהממון‬
‫מוטלים ע ל‬
‫בידו ה ו א שחייב‬
‫הממון שנושאים‬
‫ונותנים‬
‫לשלם המס‪ ,‬א ב ל‬
‫בבדקת‬
‫ש ל קיפת הבבור אפשר שאינם חייבים ל א א ש ה ו י א קטנים‪.‬‬
‫ונראה ל י ללמוד הלכת זאת‪.‬‬
‫אס‬
‫‪vr‬‬
‫שקלו‬
‫שאמרו אין‬
‫מ ק ב ל י ם מידם‪ ,‬ובגמ׳ ה כ א א ת א מ ר א י ן תובעין והכא‬
‫שעדות כאן כשלא‬
‫תרומת‬
‫מדתנן‪ :‬אעם־י‬
‫ממשכנין‬
‫שקלים‪.‬‬
‫הביא שתי‬
‫מינה נלמוד‬
‫כסיה‬
‫נראה‬
‫גמור‬
‫לנהל א ת נכסיו דלא‬
‫שאין כופין‬
‫שערות נן‪.‬‬
‫במכל שכן‬
‫מכאן למדנו ש ג ם‬
‫לבדקה‬
‫אותם ע ד שיגיעי‬
‫של‬
‫קופת‬
‫לעשרים שנה‬
‫א ת א מ ר אין תובעין?‪ .‬כאן‬
‫כשהביא‬
‫תובעים מהמ‬
‫משבגדו‬
‫הנשים‬
‫הבבור‬
‫שלמות‪.‬‬
‫נשים ועבדים‬
‫וקטנים‬
‫אבל‬
‫והקטנים‬
‫דמשבנרו‬
‫תובעימ מהם‪ ,‬א ב ל‬
‫לענין‬
‫בן‬
‫דעת‬
‫הואיל שעד נ י ל זה אינו‬
‫נ י י ד י ד[‪.‬‬
‫ב[ חו״מ סי׳ קס״נ סעיף ג בהגה‪.‬‬
‫א( מרדכי ב״ק פ׳ הנחל בהרא סי׳ קצ״א‪.‬‬
‫ד[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף ט‪. .‬‬
‫ג[ ירושלמי שקלים פ״א הלכה ה‪.‬‬
‫פרק‬
‫ה‪.‬‬
‫החייבים‬
‫ז‪.‬‬
‫בתרומת קופת‬
‫הצדקה‬
‫כל בני העיר היושבים בה ישיבת קבע חייבים ל ת ת לקופת הצדקת‬
‫של אותה העיד או המדינה שהם גרים בה משבאו לעיר זאת על ס נ ת להשתקע‬
‫בה‪ .‬וכופין אותם בית דין‪ ,‬או סובי העיר בתוקף בית דין ליחן צדקה עם בני‬
‫העיר או המדינה‪.‬‬
‫אדם מישראל שבא לגור בעיר אחרת ואומר שאינו רוצה להשתקע‬
‫ו‪.‬‬
‫כוסין‬
‫בה‪ ,‬זאת אומרת לקבוע ישיבתו הקבועה בה‪ ,‬משישב בה שלשים יום‬
‫אותו ל ת ת לקוסת החםחוי‪ .‬ישב ששה חדשים‪ .‬כוסין אותו ל ת ת צדקה ל כ ס ו ת‬
‫ולסלבושי‬
‫ישב בה חשעה חדשים‪ .‬כוסין אותו ל ת ת צדקה ל ק ב ו ר ה‬
‫העניים‪.‬‬
‫שקוברים בה העניים ועושים להם כל צרכי קבורה‪.‬‬
‫ויש אומרים דבזמן הזה משערים לכל כשלשים יום א(‪.‬‬
‫מי שהלך בסחורה וםסקו עליו בני העיר שהלך לשם צדקה‪ .‬הרי זה‬
‫ז‪.‬‬
‫נותן לעניי‬
‫העיר שהלך לשם‪ ,‬דכיון שהוא יחיד נגרר אחרי הצבור‬
‫אוחה‬
‫שבתוכו הוא יושב‪.‬‬
‫אורחים רבים שהם יוחר משלשה‬
‫ח‪.‬‬
‫ופסקו עליהם צדקה בסקום‬
‫שהלכו בסחורה לעיר בזמן אחד‬
‫שהלכו‪ .‬גוחגים מה שססקו עליהם ביד‬
‫הגבאים‬
‫לעירם‬
‫כדי שלא יחשדו אותם שהם נפגעים מלתת לקוסת הצדקה‪ ,‬ושכחוזרים‬
‫לוקחים אוחם מיד הגבאים ומביאים אותם לעירם לםרנם את עניי עירם‪ ,‬שודאי‬
‫הרבים לא יתנו צדקתם לעיר אחרת שהיו שם בסחורה ויהיו עניי עירם רעבים א(‪.‬‬
‫ואם יש שם חבר עיר יתנו לחבר עיר והוא מחלקה כפי מה שיראה לו נ[‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫בצדקות מקריות שגזרו על עצמן בני העיר‬
‫במה דברימ אמורים‬
‫צדקה על עצמם להעביר רוע‬
‫» ס נ י צרות מקריות שהתחדשו עליהם והטילו‬
‫הגזרה והטילו גם על בני עיר אחרת הנמצאים בעירם‪ ,‬אבל צדקות שהן קבועות‬
‫ב כ ל מקום‬
‫ליד‬
‫גבאי‬
‫א(‬
‫מחוור‬
‫העיר‪,‬‬
‫שכיון‬
‫לא תעשו את‬
‫שבא‬
‫עבמכמ‬
‫לקחלה‬
‫רביפ הפ‬
‫אחרת‬
‫אנודות‬
‫א ב ל ה ש ע ם ה נ כ ו ן ל ע ״ ד ה ו א ס־׳ש‬
‫‪it‬‬
‫הרי‬
‫אגודות‬
‫הב‪-‬ת‪,‬‬
‫ימותו‬
‫ברעב‬
‫ניכרת‬
‫ו ח ס ר ה ם ע נ י י ע י ר ם ה[‪ .‬ו ס ת ם ל ש ו ן ר ב י ם‬
‫שבל‬
‫השובים‬
‫קהל‬
‫הוא מתאחר‬
‫שנאמר‬
‫אפילו‬
‫אפילו כשהם‬
‫עפ‬
‫בעיר אחרת נו‬
‫הקהל לכל‬
‫במנהגים‬
‫ל ע נ י ן זה‬
‫עניניו‪ .‬וזהו‬
‫ואין‬
‫‪m‬‬
‫ככלל‬
‫לא‬
‫והוראות שבהלכה‪ ,‬וכל‬
‫ד ם ס ת מ א ל א היו פוסקים לעניי‬
‫ו ל פ י זה נ ר א ה ש כ ל ש ה ם ש ל ש ה נ ק ר א י ם ר ב י ם‬
‫בלא זה כ ל יחיד‬
‫צריך‬
‫שצדקה זאת היא קבועה וגגבית בכל קהלה וקהלת‬
‫חש״ך נ פ ק דין זה‪ ,‬ש כ ש ה ם‬
‫לע‪-‬ד דכל קהל‬
‫תתגודדו‬
‫ערקה‪,‬‬
‫למלוי צרכי העניים במקום‪,‬‬
‫אין‬
‫היחיד‬
‫ל ת ת את חרומתו‬
‫שכיון‬
‫עיר‬
‫אתרת‬
‫שהם שלשה‬
‫שכן‬
‫וענייהם‬
‫נדבתם‬
‫מ ש מ ע כן‪ ,‬ו מ ם ת ב ר א שאין זח א מ ו ר א ל א כשהלכו‬
‫יתד‬
‫ג ג ר ר א ת ר י ה ק ה ל כילו‪.‬‬
‫נ( ‪:‬״ך כס ס״ק ו‪.‬‬
‫ב( שם סעיף י׳‪-‬‬
‫א[ שר׳ע יר׳ד סי׳ רנ״ו סעיף ה׳‪.‬‬
‫ה[ עין רדב״ז ה׳ מתנות פנייס פ״ז ה׳ יל‪.‬‬
‫ד[ סיר יי״ד סי׳ רנ״ו ב״ח סעיף א‪.‬‬
‫שער‬
‫ה‪.‬‬
‫א פ ו ט ר ו פ ס ו ת *דקר‪ .‬ו ה ק ד ש י ת ל ע נ י י ם‬
‫ומוסדות תסד‬
‫םס‬
‫מישראל‪ .‬הדבר ידוע שאורח זה נותן צדקה שלו כפי מה שהוא ראוי לה בעירו‪.‬‬
‫הלכך אין היחיד צריך ל ח ת אותה כלל ל ג ב א י העיר שהוא אורח בה‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫שהוא מתעסק‬
‫מי שיש לו מעות אחרים‬
‫בתור פקיד‬
‫בהם‬
‫בשכר‬
‫קבוע וכל הריוח הוא לבעל המעות‪ ,‬או בזכוו{ אחוזים מסוימים מהרוחיס‪ .‬אין‬
‫מחייבין‬
‫המתעסק‬
‫את‬
‫ואין המתעסק‬
‫בתרומת קוסת‬
‫רשאי ל ת ת‬
‫אלא שולח לבעל‬
‫שהוא נוסל לחלקו‪,‬‬
‫הצדקה אלא במה‬
‫לקוסת הצדקה שבעירו מחלק ריוחי בעל המעות‪,‬‬
‫המעוח אח כל רווחיו והוא יתן בעידו לקופת הצדקח מה‬
‫שראוי לו ומחוייב בו‪ .‬וכן נותן א ת מעשר כססים שלו למי שירצה א(‪.‬‬
‫במקום שיש חקנה לגבות חרומת צדקה‬
‫יא‪.‬‬
‫במקוס‬
‫שמתעסק‬
‫על ידי אחרים‪ .‬גובים בתוקף התקנה ממה שמרויח בעל הממון‪ .‬במקום‬
‫בממוגו‬
‫שהוא‬
‫מ ת ע ס ק בממונו י[•‬
‫קוסת הצדקה‬
‫יב‪.‬‬
‫נ נ ב י ת מכל‬
‫עשרו‪ .‬ויש מקומות שגובין לסי‬
‫תושבי העיר לסי הממון‪ .‬העשיר לסי‬
‫נ ד ב ת הלב או לסי המם‪ ,‬והנותן לטי‬
‫עושרו‬
‫אשר ברכו ה׳ ראוי יותר לברכה ה(‪.‬‬
‫א(‬
‫וסעמא‬
‫דין זה מ ק ו ר ו‬
‫דדינא הוא לפי‬
‫וזמעית יכול לשלול‬
‫לחובת‬
‫השתתפות‬
‫במקום‬
‫שאתרים‬
‫מהמרדכי‬
‫וכתבו‬
‫שאין המתעסק ע ר ב‬
‫מתמתעסק‬
‫ב י ת י ו ס ף א[‪ ,‬ו פ ס ק ו ר ם ״ א‬
‫על‬
‫טובת הנאה שלו לתת‬
‫ב ק ו פ ת הבדקד‪ .‬ש א י נ ה מ ו ט ל ת‬
‫מתעסקים‬
‫בעל המעית‬
‫על‬
‫להלכו^בז לענין‬
‫לשלם עבורו מעשרותיו‪,‬‬
‫המעשר שמתלקו למי‬
‫המעות אלא על‬
‫בעליהמ‬
‫מ ע ש ר כםשים‪.‬‬
‫וכמו כן אין בעל‬
‫ש ה ו א ר ו ב ה גן‪ .‬מ כ א ן ל מ ד נ ו‬
‫במקום‬
‫שהם‬
‫תושבים‬
‫ולא‬
‫כממונט‪.‬‬
‫ב[ יו״ד פי׳ רנ״ו ס״ו‪.‬‬
‫א[ יי״ד סי׳ רנ״ח‪.‬‬
‫ד[ רמ״א שם בהגה‪ ,‬וחי״מ שם‪.‬‬
‫קס״ב סעי׳ ג׳ בהגה‪.‬‬
‫ישי״ע יי״ד־ סי׳ ר׳׳‪ :‬סעי׳ ה׳ בהגה‪.‬‬
‫ג[ עיין ש״ך וכוו׳׳ז שס יחו״מ סי׳‬
‫ה[ עיין לעיל ד׳ ס״ו וכהערה‪,‬‬
‫פרק ח‪.‬‬
‫חלוקת צדקה לעניים‬
‫א‪.‬‬
‫קופת צדקה ותמחוי וכדומה להן מתחלקת לכל העניים הזקוקים ל כ ך‬
‫לפי הראוי להם למספר בני משפחתם‪ .‬בריאותם‪ .‬ורמת הרגל חייהם א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫עני המחזר על הפתחים‪ ,‬אין נוחנין לו מהקופה מחנה מרובה א ל א‬
‫מתנה סועסת‪ .‬דהיינו לסעודה אחת נ(‪.‬‬
‫במקום שעניי העיר מרובים‪ ,‬והעשירים אומרים‪:‬‬
‫יחזרו העניים ע ל‬
‫ג‪.‬‬
‫הסתחיס‪ .‬והבינונים אומרים‪ :‬שלא יחזרו על הפתחים אלא‬
‫על‬
‫הצבור‪,‬‬
‫חהיה סרנסחן‬
‫שומעים להבינונים אפילו אם הם מועסיס לסי שאומרים‬
‫כהלכה ג(‪.‬‬
‫וגובין הצדקה לפי הממון של בגי הקהל ומחלקים אוחה על ידי גבאי העדקה‬
‫מקופח הצדקה ל[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫עגי העובר ממקום למקום‪ ,‬אם מכירים אוחו גוחגין לו לסי כבודו‪.‬‬
‫ובכל אופן נ ו ת נ י \ ל ו לסדגסתו ההכרחית ל(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫מי שהוא עבריין במזיד אפילו על אחת ממצות האמורות‬
‫בתורה‬
‫ולא עשה תשובה‪ .‬אין חייבין להחיוחו ולא להחזיק בידו בדרך הלואר‪ .‬י(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫ססרנסין עניים לא יהודים עם עניי ישראל‪ .‬או אפילו לחוד‪.‬‬
‫מפני‬
‫דרכי שלום ז[‪ .‬ונראה לי שהוא הדין למומרי ישראל מסעם זה‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫מי שבא ואמר‬
‫האכילוני‪ ,‬אין‬
‫בודקין אחריו‬
‫אם הוא‬
‫רמאי‪ ,‬אלא‬
‫מאכילין איתו מיד‪ ,‬היה ערום ואמר כסוני‪ .‬בודקין אחריו אם הוא רמאי‪ ,‬ואם‬
‫םכירין אותו מכסין אותו מיד יז[‪.‬‬
‫ח•‬
‫מקדימין מזונות לכסות‪ ,‬ואשה לאיש‪ ,‬ויתומה ליתום לנשואין ע[‪.‬‬
‫ם‪.‬‬
‫מי שיש לו מזון שבעה ימים‪ ,‬לא יקח סן הקופה‪ ,‬ומי שיש לו מזון‬
‫יום אחד לא יקח מן התמחוי‪ ,‬וצריכים הגבאימ שיהיו נאמנים וחכמים וידקדקו‬
‫על העניים שלא יהיו רמאים י(‪.‬‬
‫י‪ .‬אין נותנין סקוסת הצדקה לסי שיש לו קרן בשיעור שיוכל ל ה ת פ ר נ ס‬
‫הוא ובני ביתו מהריוח‪ .‬לסי הערכת נבאי הצדקה שהם נקראים בי״ד לענין זה יא(‪.‬‬
‫נ( עיין לעיצ‬
‫ב[ כס סעיף ב‪ .‬יכר׳ז כיז״א‪.‬‬
‫א[ כו״ע יי״ד סי׳ ר״ן סעיף א‪.‬‬
‫י[ כי״ע‬
‫ה[ כס ספיר י•‬
‫ד[ כי״ע כס סעיף ה‪.‬‬
‫לף מ״? סעיף ד׳ וסאה כי״ד מ״ב‪.‬‬
‫יו״ל סי׳ רנ״א סעיף א‪ .‬יבכ״כ כ״ק א‪ .‬ינ‪ .‬ישי׳׳ז כד׳א‪ ,‬ופתחי הכינה סי׳ רנ״נ כ ד י ולעיל‬
‫ת[ כס סעיף י‪.‬‬
‫ז[ כס סי׳ רנ׳׳א סעיף א׳ בהגה יכ״ך סקינ‪.‬‬
‫לף כ״ע סעיף י‪.‬‬
‫י[ שי״ע יי״ד כי׳ לנ״נ סעיף א׳ יכ״ לניי כעיף א׳ נהנה יכ״ך כי׳‬
‫ס[ כס סעיף ז׳ ה׳‪.‬‬
‫יא[ כס סעי׳ א׳ יב׳‪.‬‬
‫רנ״י סק״א‪.‬‬
‫שער ה‪ .‬אפוטרופסות ‪1‬וקה והקדשות לעניים ומוסדות חסד‬
‫יא‪.‬‬
‫צא‬
‫מי שהולך מביתו ונוסע מעיר לעיר לקבץ‪ ,‬אפילו נתנו לו מאתים‬
‫זוז בעיר אחת‪ .‬והיינו שיעור קרן שיוכל להתסרנם מסירותיו‪ ,‬נותנים לו מקוסה‬
‫של צדקה‪ ,‬ויכול לקבל יותר‪ ,‬מכאן ואילך אסור‬
‫ואסור לו לקבל‪ ,‬משום שבזה גוזלים עניים‬
‫לתת‬
‫לו סקוסה של צדקה‬
‫אחרים‪ .‬אבל מיחידים יכול ל ק ב ל‬
‫אם ידוע להם שיש לו יותר משיעור זה ונותנים לו בתורת מתנה‪ ,‬אבל ב ת ו ר ת‬
‫צדקה אסור לו לקבל אפילו מיחידים‪ ,‬שהרי בעל הבית שנותן לו לא יתן לעני‬
‫א ח ר א[•‬
‫יב‪.‬‬
‫הגבאים מוזהרים שלא ל ת ת לאחד העניים מתנה מרובה אפילו אם‬
‫יש בקופה של צדקה מעות הרבה‪ ,‬כדי שלא ידחקו את שאד העגיים שבעיר ב[‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫מי שיש לו קרן מספיק להתסרגס בו מרווחיו אפילו בהרוחה מרובה‬
‫הוא ובגי ביתו‪ ,‬אבל הוא חייב לאחרים או שממושכן ל כ ת ו ב ת אשתו א(‪ .‬כגון‪,‬‬
‫שעשה את כספו אפותיקי‬
‫ל ג ב י ת כ ת ו ב ת ה או שייתד לאשתו כלים‬
‫ותכשיסין‬
‫ושמום אותם בסכום מסויים וזקפו עליו בחוב שבשטר הכתובה לשלם ח מ ו ר ה ם‬
‫בכסף‪ ,‬הרי זה מותר ליטול ונותנים לו מקוסת הצדקה ג(‪.‬‬
‫א( הטו״ז כתב‪ ,‬שממושכן לכתובה‪ ,‬היינו שעשה על זה אפותיקי לכתובת אשתו רו‪ ,‬אבל הש״ך לא‬
‫הסכים לפרש כך‪ ,‬משום דלשון ממושכנים לא משמע אסותיקי‪ .‬ועוד דסתמ אפותיקי הוא בקרקע ובדין זה‬
‫ביש לו ממון הרבה דהיינו זוזים עסקינן‪ ,‬ולכן סבר וקבל פירוש הב״ת‪ ,‬שהיינו לומר‪ :‬שהבעל יחד לאשתו‬
‫נשואה קידם חופה כלים ותכשיסין ושמום כך וכך וכתב שויים בכתובה‪ .‬הן‪ ,‬והנה החת״ם כתב ‪:‬‬
‫וב״ל‬
‫דתני כלים ותכשיטים מיידי‪ ,‬היתרים מכדי ‪1‬רכו‪ ,‬שאס לא כן אינו מתוייב למכור כליו ותכשיטיו‪ ,‬וב״ל‬
‫בבע״ח נמי כה׳ינ שייחד לו כלים בתובו‪ ,‬אבל מלשין הרמב״מ לא נראה כן שכתב‪ :‬היו בידו מעות והרי‬
‫הן עליו תוב או שהיו ממושכנים לכתובת אשתו‪ ,‬ואין דרך לייחד מעות מזומנים לבעל‬
‫חוב‬
‫וכל ש ‪p‬‬
‫לכתובת אשתו‪.‬‬
‫ובר מן דין בלע״ג על הגאונים הללו‪ ,‬אי כדבריהם‪ .‬אי׳כ מאי האי דקאמד לפרוע‪ ,‬הא אותם כלימ‬
‫אינו יכול למוכרם כמבואר ריש אלמנה לכח״נ‬
‫ברי״ף והרא־ש שם‪ ,‬ואם‬
‫כן מה תועלת בחנך‬
‫כלימ‬
‫לפרנסתו‪ ,‬לכן פירש דממושכנין דתנן היינו משועבדים ו ן‪.‬‬
‫ולע״ד נראה שדברי הסו׳־ז והשיך נכונים ומדוייקיס‪ ,‬והכי פירושם‪ :‬שהמעות שבידו ובמםתרו המ‬
‫מלוה אבלו‪ ,‬הלכך אפילו לא ייחדם לבע׳׳ח יכול הוא בע״ח לנבותם לסרעון חובו‬
‫מ ס ב א שאינם שלו להתעסק בהמ ולהרויח‪ ,‬שהרי‬
‫בהניע זמן‬
‫הפרעון‬
‫בע־׳ת יכול לקתת המעות או הסחורה שבידו תפורתם‬
‫וגם שהוא ירא להשקיעס בעסק שמא יפסיד ולא יהיה לו לשלם ו ג ר י ך לשמור את הריוח להבטתת הקרן‪,‬‬
‫או שהמעות ממושכנין לאשה‪ ,‬מתוך שכתב לה כלים ותכשיטין וזקסם עליו במלוה לשלמ תמורתמ מעות‪,‬‬
‫ונטבא שד^עית שבידו הס ממושכנין אבלו שתפיע מהם האשה בנירושיה או מיתת נעלה‪ .‬וזה דומה ממש‬
‫למעות מלוה שבידו‪ .‬אלא שאין חוב זה דוחק כמו הנע״ח דאסשר שלא יביאו לידי נוביינא לעולם‪ ,‬כגון‬
‫שם מחה אשמו בתייו‪ ,‬ולזה תני במתניתין‪ :‬בעל תיב וממושכנין לכתובת אשתו‪ .‬שבכל אתד מהם יש בזה‬
‫מה שאק בזה‪ ,‬דנע״ח יש לו זמן קבוע לםרעובו והיא דוחק כהגיע הזמן‪ ,‬משא״כ בכתיבת אשה שאפשר‬
‫א[ שם סי׳ לנ״נ סעי׳ א‪ .‬בהגה יבתשיבית דדב״ז החדשות סי׳ תשי״ד הביא דבליו‬
‫נ[ שו׳׳ע יו״ל סי׳ לנ״נ סעיף א‪.‬‬
‫ב[ תשיבית הלדב״ז שס‪.‬‬
‫בפתחי תשובה כס סק״א‪.‬‬
‫ו[ חתס סופל יי׳׳ד סי׳ לל״נו‪.‬‬
‫ה[ שס סק״נ‪.‬‬
‫ל[ עו׳׳ז שס סק״ג‪.‬‬
‫פרק‬
‫יד‪.‬‬
‫חלוקת‬
‫ח‪.‬‬
‫יש לו בית וכלי בית‬
‫‪1‬רקה‬
‫לעניים‬
‫הסיוחדים‬
‫ושתיה‪ .‬לינה ומלבוש‪ .‬אעסיי שהם‬
‫לכלי‬
‫תשמישו‪.‬‬
‫לצרכי‬
‫אכילה‬
‫הרבה יותר מן הצורך‪ .‬אינו צריך למכור‬
‫אותם כדי להתפרנס מהם‪ ,‬אלא נותנין לו מקוסה של צדקה‪ .‬אבל אס‬
‫אעפיי‬
‫כלי כסף או זהב וכדומה שהם מעולים בדמים‬
‫שהם‬
‫כלי‬
‫ימכור את כליו ויקנה פחותים מהם ויתפרנס מהעודף עד כמה‬
‫הס‬
‫תשמישו‪,‬‬
‫שיספיקו לו‬
‫ולביתו‪ .‬ואחרי כלות מעותיהם נותנים לו מקופת הצדקה א[‪.‬‬
‫סו‪.‬‬
‫כל מי שנטל מקופת הצדקה במרמה‪ .‬כשנודע שהוא עשיר ולא היה‬
‫ראוי ליטול‪ ,‬באים בית דין וגובים ממנו מה‬
‫שנסל‪ .‬ואס אין לו לשלם מוכר‬
‫כלי תשמישו היקרימ ומשתמש בפחותים‪ ,‬דאעס״י שהוא ממון שאין לו ת ו ב ע י ם‬
‫גובים ממנו מה שנטל מדין קנס נ(‪.‬‬
‫סז‪.‬‬
‫מי שהוא עשיר ואמיד לפרנס את בניו הגדולים הסמוכים על שולחנו‪.‬‬
‫אין נותנין לבניו מקופת הצדקה נ[‪.‬‬
‫שלא‬
‫חבוא לידי גוביינא‪ ,‬ואין מי‬
‫שדוחק‬
‫ל ג ב ו ת ה מ ע ו ת ‪ ,‬ו ל א י ד ך ג י ס א י ש ל ו מ ר ‪ :‬ד כ ת ו נ ח אשד‪ .‬כ ל‬
‫זימניה‬
‫דאטשר שתתגרש או ימוח למחר‪ .‬משא״כ‬
‫תרויהו‬
‫בדיכי‪ ,‬ולסי״ז מתישבות שתי הנירסות‪ ,‬דבחלסודין נ ר ס י נ ן ‪ :‬היו ממושכנין ל נ ע ל חובו או ל כ ת ו ב ת‬
‫אשה‪,‬‬
‫בעל חוב אינו יכול לתבוע אלא‬
‫נ ז ק הפדעון‪.‬‬
‫יומא‬
‫הלכך‬
‫ו ב י ר ו ש ל מ י ג ר ס י נ ן ‪ :‬ל כ ת ו ב ת אשר‪ .‬ו ב ע ל ת ו ב ‪ ,‬ו ל ש ת י ה ג י ר ס ו ת ת נ י מ ת נ י ת י ן ב ד ר ך ז ו ו א י ן ב ד י ך ל ו מ ר ז ו ‪.‬‬
‫א[ כס סי׳ י ד ‪ :‬סנגי׳ א‪.‬‬
‫כ[ כ״ך כס כ״״ד‪,‬‬
‫שער ו‪.‬‬
‫נדרים והקדשות לצדקה‬
‫פרק א‪.‬‬
‫נדרי צדקה‬
‫נדרי צדקה מחקיימים במחשבה אעפ״י שלא אמר בפיו‪ .‬הלכך ח ש ב‬
‫א‪.‬‬
‫אדם והחליט בדעחו ל ח ח לצדקה חייב לקיים מחשבחו‪ .‬א ב ל אין ביח דין כופין‬
‫מחשבחו‪ .‬שאין ביח דין יכולים לדעה מחשבת הלב כדי שינוסו‬
‫אותו לקיים‬
‫אותו‪ ,‬אלא הוא עצמו חייב לקיים‬
‫כדי לצאת‬
‫מחשבתו‬
‫ולתת‬
‫ידי שמים א(‪.‬‬
‫ככל מה שחשב ולאותה הצדקה שחשב ל ת ת ב(‪.‬‬
‫א(‬
‫כו‪0‬ין‬
‫ר מ ״ א ז״ל‬
‫א ו ת ו אז‪.‬‬
‫בד‪-‬מ‬
‫סירוש‬
‫הביא‬
‫דברי‬
‫דבריו הוא ‪:‬‬
‫לתרץ‬
‫דזכתי ‪ :‬אמירה‬
‫לגבות‬
‫כמסירתו‬
‫בגדרי או‬
‫הקדש‬
‫שבמחשבה‪ ,‬דכל‬
‫חייב‬
‫לכן‬
‫הם‬
‫דברי‬
‫כתב‬
‫המרדכי‬
‫והנה‬
‫א מ ר וכוי‪ ,‬ל ו מ ר ל ך‬
‫מחוורתא‬
‫דבריו‪,‬‬
‫לסםיק‬
‫כ א ן ה ל כ ת שכופין אותו‪.‬‬
‫איזה‬
‫דכחב ‪ :‬אלא‬
‫בפתחי‬
‫דבר‬
‫לגבות אלא‬
‫דאמ וכו׳‬
‫תשובה‬
‫כדכתיבנא‬
‫שאמ‬
‫הביא‬
‫דברי‬
‫עריך‬
‫והנה‬
‫שיננה‬
‫מדכחיב‬
‫שתשב‬
‫כלום‪,‬‬
‫כל‬
‫עליה‬
‫סמר אש דת אינו מצוי‬
‫שהרי‬
‫נדיב‬
‫אפילו‬
‫אמירה‬
‫סשומ‬
‫ד א ף כ ו פ י ן א ו ת ו ד[‪.‬‬
‫כחבו‬
‫דמ׳׳א‬
‫דכיון שהוא‬
‫כפיח‬
‫יודעים‬
‫מגומגמים‪,‬‬
‫דבר‬
‫ב י ח דין‪ ,‬והמ­‬
‫ב ס י מ ן ז ח ה(‪.‬‬
‫ב״ע פשיסא‪ ,‬אמ אין אנו‬
‫דברי‬
‫הרא״ש דאין א ר ס‬
‫ש ב ל ב ו ל א ו כ ל ו מ ה מ נ[‪.‬‬
‫פשוט‬
‫ר מ ״ א א ל ו לע״ד‪,‬‬
‫מחשבתו‬
‫לישי‬
‫וצ״ל‪ ,‬א ל א א ם‬
‫אמר‬
‫לא היה‬
‫שלא כתב‬
‫כשאדם לא הוציא מסיו כלום‬
‫עליו כמו כל‬
‫מחשבתו על הפבום א ו החפץ‬
‫דברי‬
‫מחשבה‪ ,‬וכ״כ‬
‫בכמה‬
‫לאומרו‬
‫צריך‬
‫זאת אלא‬
‫לפרש‬
‫א מ ר ‪.‬היו״ כומין אותו‪ ,‬כלומר שמן הרין היו כופין אוחו‪ ,‬ולא‬
‫לצדקה‪ ,‬אין ש ו ס חיוב‬
‫לב עולות‪ ,‬אלא‬
‫דברימ‬
‫נסתרת‬
‫לגבוה הוא לענין‬
‫דברי‬
‫משם אש ד ת ‪ :‬דודאי‬
‫המרדכי‬
‫הלכה‬
‫איבי יודע ל מ ה‬
‫רמ״א‬
‫בפירוש‬
‫א ם הוציא בפיו ליתן ולא הוציא מסיו‬
‫לקיים‬
‫שמ״ש‬
‫ע מ ד ע׳־ד ר מ ״ א א ל ה ‪ ,‬ו כ ת ב ‪ :‬ל ש ו ן ז ח‬
‫הגר׳־א‪ .‬ו ל כ ן‬
‫ב(‬
‫הוי‬
‫ס ש י ס א ש כ ו ס י ן א ו ת ו וכוי‪ ,‬ו א ״ כ‬
‫דיקא גמי‬
‫אך‬
‫אלא‬
‫כימין א ו ת ו וז‪ .‬ועדיין ל א ה ת י ש ב ו‬
‫וכדבתב‬
‫לתת‬
‫ב(‪ .‬מ כ א ן‬
‫זאת‬
‫שדוקא אמידה ולא‬
‫שבמחשבה‬
‫שכתב‪ :‬ולא אמרו אמירה‬
‫ואמ אמר שתשב‬
‫שחשב‬
‫להדיוט‬
‫ש פ ס ק כן‪,‬‬
‫דבריו שלא תהיה‬
‫דבר‬
‫הגר״א כ ת ב וז״ש ה ר ב‬
‫והחת׳׳ם‬
‫גוטין‪,‬‬
‫אלא דאמ‬
‫המרדכי‬
‫ובשו״ע הוסיף‬
‫וכתב ‪:‬‬
‫אלא‬
‫ממה‬
‫דאמ‬
‫אמר‬
‫שאמרו‬
‫היו‬
‫נדר‬
‫ושבועה דאיגו‬
‫מה שרועה לחת או‬
‫ולאותה‬
‫אצלי‪.‬‬
‫אבל‬
‫כמה‬
‫במחשבה‬
‫כלום אם לא הוביא בשפתיו‪,‬‬
‫חשב בדעתו‬
‫על‬
‫סך או דבר ידוע‪,‬‬
‫הצדקה שחשב עליה בלבו‪.‬‬
‫לע״ד‬
‫נ ר א ה שאין‬
‫שפסקם‬
‫רמ״א‬
‫הם‬
‫שבאמירת‬
‫בפיו‬
‫כו&ין א ו ת ו ל ח ת כ ל‬
‫א מ ל א הוביא זאת בפיו‪ .‬הרי‬
‫א ף שהיה‬
‫ב«‬
‫ברורים‬
‫דצדקה‬
‫חמורה‬
‫זה ודאי‬
‫ומפורשים‬
‫מנדרימ‬
‫דמחשבה בלא‬
‫דבצדקה‬
‫הסכום‬
‫מחחייב‬
‫שחשב‬
‫לענין זה‬
‫אסירה‬
‫במחשבה‬
‫ולאותה‬
‫שמתחייב‬
‫צדקה‬
‫במחשבה‬
‫נ[ השונית הרא׳׳ש כלל‬
‫‪ [3‬קדושין כ״ה ‪:‬‬
‫א[ כי׳׳ע יי״ד סי׳ ד‪:‬״ח בכי׳ י׳׳נ‪.‬‬
‫ל[ כס סעי׳ ו׳‪.‬‬
‫ד[ ד״מ סי׳ דנ׳׳ח סק״ד‪.‬‬
‫י״ג סי׳ א׳ יעיין חי״מ פי׳ די״ב כעי׳ ה‪.‬‬
‫ו[ חת״ס יי״ד סי׳ רמ״נ‪ ,‬ופתחי השיבל יי״ד שס ס״ק פ״ז‪.‬‬
‫ן ך‬
‫פרק ‪.M‬‬
‫ב‪.‬‬
‫בדרך‬
‫נרד•‬
‫‪1‬רקה‬
‫הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא‬
‫התרת‬
‫לתכם‬
‫נדרים על ידי שאלה‬
‫לו נדרו‪ .‬כופין אותו בית דין ד ס ח א‬
‫על‬
‫ופתח‬
‫ידי‬
‫התרת‬
‫וחרטה נ(‪.‬‬
‫בכל דרכי השפעה‬
‫נדרו כ[‪.‬‬
‫ואם לא‬
‫הותר‬
‫וכפיה שבידם לקיים‬
‫א ת נדרו א(‪.‬‬
‫אעס׳׳י שלא הו‪1‬יא בשיו‪ ,‬אבל מת שכתב דאמ לא הוביא מפיו‬
‫מחשבתו וכוי‪ ,‬הוא נכון‪ ,‬שהרי מכיון שהיביא‬
‫סכום‬
‫ה‪1‬רקה ותעודתה‪,‬‬
‫מילת צדקה מפיו נתחייב בר‪ .‬וכופין‬
‫נריך‬
‫לקיים‬
‫אותי לקיים נדרו‬
‫עד שיאמר לא לכך נתכוונתי‪ ,‬וכמו שכן הדין באומר אינו יודע כמה נדר אן‬
‫א( בית יוסף כתב ‪ :‬דכן ססק הרי״ף‪ ,‬וכתב הרשב־א בתשובה ‪ :‬דאע־ג דהוא ממון שאין ל• תובעים‬
‫דכי תבע ליה האי עני אומר לעני אחר יהיבנא‪ ,‬מכל מקום חיובי‬
‫בדקה‪ .‬ובבדק הבית הוסיף וכתב‬
‫מחייב לשמים ליתן משוס בפיך זו‬
‫בשמ תשובת הרשב׳יא‪ :‬דלא אמרינן אמירתו לגבות כמסירתו להדיוט‬
‫בהקדש עניים שאינם אלא כמקבלי מתנה‪ ,‬ויכול לחזור בו‪ .‬וראיה מדאמר רב יוסף אנן יד עניי אנן ‪j n‬‬
‫אלמא דהקדשו אינו כלום אלא אמ כן הקנה באחד מדרכי הקניות הן‪.‬‬
‫הנח שתי תשובות אלה נראות כםתראי‪.‬‬
‫והחת״ס עמר בזה וכתב ‪:‬‬
‫הרגיש והאריך‬
‫והנה בענין זה תשובות רשב״א סיתרים זא־ז‪ ,‬וכבר‬
‫בזה בתשר מהר״ר בבלאל אשכנזי‪ ,‬שבסי׳ תקם״ג כ׳ דבעניים לא אמרינן אמירתו לגבוה ובסי׳ תרניו כתב‪:‬‬
‫דאינו יכיל לחזור בי‪ ,‬ונהי דבסי׳ תקם״ג מיידי‬
‫דעני יכיל לחזור בו‪ .‬מכל מקים עבירה היא‬
‫דמסעמ‬
‫בידו לקיים נדרו‪ ,‬לא ניחא ליה במשמעות לשק החשובה‪ ,‬והניח בקישיא שסותרים זא‪-‬ז‪.‬‬
‫והנלע״ד בישיב סתירת זאת‪ ,‬דהא דאמרינן דמסעם עניים יכיל לחזור בו יכו׳‪ ,‬היינו דוקא למתנת‬
‫עניימ ממש‪ ,‬אבל המקדיש ס״ת וכדומה ללמוד בו או לקרות בו וכן חסביס שגופן קדוש אעסיי שאינו‬
‫קדושה ממש והרי הוא לכל דבריו כהקדש לעניימ‪ ,‬מכל מקים לענין שאינו יכול לחזור חמור דכל היכ«‬
‫דאיתיה ביה גזא דרחמנא איתיח ולא בעינן יד עניים שיזכו נו‪.‬‬
‫וע‪-‬כ‬
‫רתם בסי׳ חרנ״ו‬
‫שהיה בכלל‬
‫הקדשו ספרים שראויים ללמוד בהם לומדי תורה וגס ממון לחלקו ל»ניים‪ ,‬אמריגן מיגו דחייל‬
‫הקדשו‬
‫כמסירתו להדיוס על הספרים‪ ,‬תל נמי על מעות העניים ו[‪.‬‬
‫ואני עני עומד ותמיח סובא על דבריהם‪ ,‬שלדעתי אין כל סתירה‬
‫נין שתי תשובות חרשב״ש‬
‫אלח‪ ,‬דמ״ש בסי׳ תקםיג ותקדש עניים אינמ אלא מקבלי מתנת ויכיל אדם לחזור בי‪ ,‬היינו במקומ שאין‬
‫יד ענייס זוכה‪ ,‬דסבר שאין התקדש חל באמירה‪ ,‬דלא אמרינן אמירתו לגבות כמסירתו להדיוט אל«‬
‫בהקדש ולא בבדקה לעניים שהיא מתנה ולא הקרש‪ .‬ומ״ש בסי׳ תרנו היינו בשאלה‬
‫אנשים תיבה שהיו ספרים ומעות וכו׳ והיורש טוען שכל‬
‫הקדש וממילא אין כאן‬
‫טקדק לשם הקדש‪ ,‬ועוד‬
‫כאנוס גמור להתירו בלי שאלה‪ ,‬וטעגת החזרה‪,‬‬
‫ידי שאלה ופתח וחרטה‬
‫הממון כידי‬
‫שני‬
‫אנשיפ‬
‫ובית ד ץ של שלשה‪.‬‬
‫אינו‬
‫יכיל‬
‫הוא‬
‫מה שעשה אביו הוא‬
‫שהפקיד כין‬
‫מחמת כעס‬
‫שני‬
‫ואץ כאן‬
‫טוען שחזר בו וע״ז השיב שהקדש בכעס איבו‬
‫איבה כלומ שאין המקדיש‬
‫קודמ שתוביא‬
‫לתזור בו אפילו על‬
‫יכול לחזור בלא התרה ‪St‬‬
‫הבדקה מרשותו‪.‬‬
‫הלכך בנדון זה שמםד‬
‫ידי התרה‪ .‬וזו היא משמעותה חטשוס של‬
‫תשובת חרשביא זאת לע״ד‪ ,‬ודלא כמ׳׳ש החת‪-‬מ דממ־ש שאין יכול‬
‫לחזור אפילו בהתרה משומ שכבר‬
‫נ מ ס ר ביד אחרימ משמע שמתחלה ס י י ר י אפילו אי לא הוה ביד אחרים‪ ,‬אלא כאמת ל א נחית הרשכ‪-‬ש‬
‫בדין זה אלא לומר שהקדש אין לו חזרה אלא בהתרת‪ .‬הלכך בדקר‪ .‬שבמסדר‪ .‬לידי הגבאים הואיל ו « ץ‬
‫א[ כי״ע יי׳׳ ד סי׳ רכ״ה שעי׳ ד׳ ותתס סיפר יי׳׳ ז שי׳ י־׳׳מ‪ ,‬יפתתי תכונה כס סק״ה‪.‬‬
‫ה[ נ״י יי״ד סי‪/‬‬
‫ד[ ב׳׳ק ל״י‪:‬‬
‫נ[ יי׳׳ד כי׳ רכ״ת‪.‬‬
‫כ[ כי״ע יי׳׳ד סי׳ רנ׳ית סעי׳ י‪.‬‬
‫ו[ התם סיפר יו׳׳ד סי׳ רל״ז‪,‬‬
‫רר׳ת והיא תכיית הדכב״א סי׳ תיןס׳׳ג‪.‬‬
‫•ער‬
‫‪.1‬‬
‫נדריב‬
‫י‬
‫והקדשות‬
‫לצדקה‬
‫צד‪.‬‬
‫אסור לכל חכם להזדקק ל ה ת ר ת נדרי צדקה‪ ,‬לפי שהוא מפסיד בזה‬
‫א ת העניים‪ ,‬א ב ל אם התיר בדרך ה ת ר ת נדרים כדינה‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫טען ה נ ו ד ר ‪ :‬התרתי‬
‫מעשיו קיימים ד[‪,‬‬
‫נדרי על סי חכם‪ ,‬חוקרין אותו לומר מי הוא‬
‫החכם שהתיר לו נדרו‪ .‬ואם אמר שמת או שהלך למדינת היכ‪ .‬אין שומעין לו‪.‬‬
‫דלא מחזיקינן ת י ח ברשיעי שהתירו נדר זה להפסיד לעניים ה[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫הנודר‬
‫לצדקה‪ ,‬משהגיע נדרו ליד הגבאי אינו יכול‬
‫להחיר נדרו‪ .‬ואם התיר נדרו איגו‬
‫להשאל עליו‬
‫מותר‪ ,‬דמשהגיע ליד גבאי הצדקה זכו בו‬
‫עגיים ואין להוציאו מידם י[‪ .‬והוא הדין אם הגיע ליד חבר עיר או טובי העיד‪.‬‬
‫דאדם חשוב או סובי העיר הוו כיד עגיים ז[‪,‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אמר ליתן לחברו מחגה אם הוא עגי הוי כגודד לצדקה ואסור‬
‫וחייב ל ת ת לו‬
‫בו ה[ אלא על ידי התרה בשאלה לפני חכם א(‪.‬‬
‫לחזור‬
‫המתנה בין‬
‫אם היא מועסת או מרובה ואינו רשאי ליחנה לעני אחר ט(‪.‬‬
‫התרת הנדר מוציאת אותה מידם‪ .‬ממילא אין תזרתו מוציאה אותה מידי הנפקדים‪.‬‬
‫ותירוצו של החח״ס הוא מסיםק מאד לע״ד משומ‬
‫חמשו‪ ,‬דכיין שתקדש לעניימ‬
‫וגם אם‬
‫באמירה כך הוא אם נוחן לחם ממץ או סםדיס לקריאה ולמיד‪.‬‬
‫אינו‬
‫חל‬
‫נקבל חרוש זה של החת׳׳ס‬
‫אין בזה לישב דברי הרשב־א‪ ,‬שהרי מצאנו בדבריו שהוא סובר כחרי״ף דאמירח לצדקה כמסירה כדין‬
‫הקדש גמור אז‪ .‬וכ״כ הבית יוסף משם הרשב׳־א דאע״נ דממון שאין לו תובעים הוא דכי תבע ליה האי‬
‫עני אימר לעני אחר יהיבנא‪ ,‬מכל מקום חיובי מחייבי לשמים ליתן משום בפיך זו צדקה‪.‬‬
‫שלא מחוורתא כדכתיבנא לפרש דברי הרשב־א שבסי׳ תרנו‪ .‬ובזה נמצאו דבריו בחשובה מכוונים עם מה‬
‫שכתב בחדושיו ועס תשיבת הרשב׳׳א שהביאה מרן‬
‫הבית‬
‫יוסף‬
‫בבית יוסף‪.‬‬
‫ודברי‬
‫הרשב״א בסי׳ תקםג שהביאם‬
‫בבד״ה צל״ע‪ ,‬שבודאי הם סותרים למ״ש בחדושיו ולמ״ש הבית יוסף בשמו‪ .‬ותמיהבי על‬
‫ש ק שהביא חשובה זאת בבד׳־ה בלי‬
‫כל‬
‫הערה כאלו אין סתירה ביגיהמ‪ ,‬וכן קשה ממ׳׳ש הבית יוסף‬
‫גשם הרשב״א במקדיש בזמן הזה שסרי חוב דםחם חקדש לענייס דלא קנה ההקדש אלא בכתיבה ומסירה‬
‫כתרייפ‪ .‬בן וזיז סותר למ״ש הבית יוסף בשם הרשב׳׳א בסי׳ רנ״ח‪.‬‬
‫ועל כל פנים אעפ״י שדברי הרשב״א מסופקים‪ ,‬דבר ברור הוא להלכה שמרן ז״ל בשולחן ערוך‬
‫פם־ן כדעת הדי״ף ודעמיר‪ .‬דאמירה‬
‫בצדקת‬
‫מחייבת את הנודד‬
‫שאיני יכול לחזור בו מדאמרינן בפיך‬
‫זי בדקה‪ .‬הלכך אם לא הותר לו נדרו כופין אותי בית דין לקיים דבורו וכמ׳׳ש בבית יוסף ג[‬
‫א( דבר זה מובן מעצמו שכיק שהתחייבותו לתת הוא מ ד ק נדד‪ ,‬יכול להתיר נדרו קידם שיניע‬
‫ליד העני‪ .‬וכמו שכן הוא הדין בענין צדקה שנתבאר לעיל בפרק זה‪.‬‬
‫א[ עיין חדוכי הרשב״א ב׳׳ק לי‪ :‬ד״ה הא דאמר רב ייסף‬
‫מ׳׳כ‪.‬‬
‫ג[ שכ סי׳ רנה‪.‬‬
‫שם משס תשיבה דדב״ז‬
‫משס רביני ירוחס‪.‬‬
‫ד[ פתחי השיבה יי׳׳ד סי׳ רנ״ח סק״ה יחדישי רעין״א‬
‫ה[ כתתי השיבה ‪ :‬ס ‪.‬‬
‫י[ שי״ע שכ כי׳ דניה כעי׳ ו׳‪.‬‬
‫ח[ שי״ע שכ וביאיר הנר׳׳א כ״ק ל״א‪.‬‬
‫סי׳ רי׳׳ב ס״י־ן ד׳‪ ,‬יבהערה דלעיל בסמיך‪,‬‬
‫סי׳ רמ״נ ס׳׳ק ד‪.‬‬
‫ב[ ביה יוסף יר׳ד סי׳‬
‫וכרכי יוסף יו״ד סי׳‬
‫ז[ ב״י‬
‫ט[ עיין קצית החושן‬
‫רנ״ח‬
‫כעי׳‬
‫י׳‬
‫יסה״ע‬
‫פרק א‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫אפר לתת םחנה לחברו‬
‫‪r p x‬‬
‫נדר•‬
‫שהוא עני‪ ,‬ומסר מ ת נ ת ו‬
‫ל י ד שלוחו ו א פ ר‬
‫לו תן זה לפ׳‪ ,‬אינו יכול לחזור בו ולא ל י ש א ל על נ ד ד ו לפני חכם‪ .‬ד ש ל ו ח ו‬
‫ל ם ת נ ה ז א ת דינו כ ג ב א י של עניים‪ .‬וזכה ה ע נ י כאלו בא לידו א(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫פ ם ר מ ת נ ת ו ב י ד י נאמן‪ .‬א ע פ ״ י ש ל א מנהו שלוחו ל נ ת י נ ת ה ולא א ס ר‬
‫ל ו תן זה ל ע נ י או לעניים‪ ,‬כיון‬
‫שהוציאו‬
‫מ ר ש ו ח ו ומסרו ביד אחר‪ .‬ה ר י זה‬
‫א( הםיר ז־׳ל כתב‪ ,‬דאמירתו לנבוה כמסירתו להדיוט‪ ,‬אן והבית יוסף הקשח ע״ד דאס נ ן ח י ח‬
‫לו לומר עדיפא מינה‬
‫דאפילו לא‬
‫אמר אלא אתן לעני‬
‫אינו יכול לחזור בן‪ .‬והטמ־ע כתב‪ :‬קושטא‬
‫הוא דנס באמר לתת מתנה לעני אינו יכול לחזור בו מדין‬
‫לגבוה‪ .‬אבל בהתרת חכם‬
‫אמירתו‬
‫יכול לחזור‪ ,‬וכשנתנו ליד שלוחו זכה העני ואינו יכול לישאל לחכם גו‪.‬‬
‫אולם חתומים תמה על זה‪ ,‬דמתשובת הרשב״א אין ללמיד אלא בנותן לבני אדם שיזכו בשבילם‬
‫זכר‪ ,‬אבל באומר תנו לעניים למה דקי־ל דתן לאו כזכי‪ ,‬הוי ידם כיד הנותן ונמ‪1‬א שלא י»א מרשותו‪,‬‬
‫ומה שהביאני לידי ספק זה חוא מ־ש הטור והשו״ע דבבא ליד הנזבר אינו יכול לחזור לישאל‪ ,‬משמע‬
‫דוקא ביד הנזכר דהוא ידו‬
‫כיד עניימ‪ ,‬אבל באחר דוקא באומר זכי‪,‬‬
‫ונ״ע‪ ,‬ועי׳ ברא״ש נדרים כשם‬
‫םהרא׳׳ם דאפילו תרומה ביד כהן מבי ישראל לישאל עליה וב״ע דן‬
‫ובקבה׳׳ת תירץ דבנדר לבדקה כיון דחייב ליתן הוי כדין תוב ואתי החוב והתן כזכי בבת אחת חן‬
‫ואין תירוץ זה מישב את הדעת לע־׳ד‪ .‬שכיון שאם לא הגיעה המתנה ביד המקבל יכול לחזור בו‬
‫על ידי התרת נדרו‪ ,‬הרי אינו בעל תוכו‪ .‬וכיון שכן אינה כזכי דהוביא את התסבה מרשותו של הנותן‪,‬‬
‫ועדיין יכול לחזור בו על ידי תתרת תכמ וכמ״ש חתומים‪.‬‬
‫אולם כאשר נעין בתשובת הרשב׳׳א נראה שאפילו לא אמר תן אינו יכול לתזור‪ ,‬שהרי עובדש‬
‫שנשאו עליה הרשב־יא היא בראובן שהפקיד בידי שני אנשים תיבה שהיו לו‬
‫להם שהוא הולך‬
‫* כ ת ב ‪ :‬שבענין זה‬
‫בה‬
‫שני‬
‫ספדיס‬
‫ואסר‬
‫לדרכו וכו׳ והוא פקדיש בתיבה שיש לו להקדש קהל טרטושא‪ .‬וע׳׳ז השיב הרשב״ש‬
‫אפילו נתחרט ובא ונשאל על ההקדש ואפילו בפתחיפ‬
‫אינו רשאי לפי שכבר מ ס ר‬
‫הממון ב י ו האנשים האלה ואין אחר מסירה כלום דאנן יד עניימ אנן וכל מה שמסר כיד הזוכה בו או‬
‫ביד אתר שיזכת בשביל עניימ איני יכול דתזור בו דחוה ליה כתרומה ביד כחן דאינו נשאל עליח ו(‪.‬‬
‫מכאן אתה לסד דלא משום תן כזכי הוא דאינו‬
‫הוא כמסירתו לידי גבאי העניים‪ ,‬שהפ כיד העניים‪,‬‬
‫יכול לחזור‪,‬‬
‫אלא סשוס ומסירתו לידמ הוא‬
‫דםסירתו‬
‫עושה אותם גנאי עניים‬
‫כלומר‬
‫לידס‬
‫כאילו מסר ליד »גיימ עבממ‪.‬‬
‫ולסי‪-‬ז מ״ש הטו״ד ושו׳־ע‪ :‬ואס הגיע ליד גבאי איגו יכול לישאל עליו זן‪ ,‬לאו רוקא‬
‫פ ל שהוביאו מרשותו ונתנו ליד אחר הרי זה כאילו‬
‫אלא‬
‫נתגו ליד הגבאי‪.‬‬
‫ומדברי חרשב״א למדנו תירוץ נכון למה שהקשה התוםים‪ ,‬מס״ש הרא״ש כשם הרא׳יס ‪ :‬דאפילו‬
‫תרומה ביד כהן מבי לתשאל‪ .‬עליה שחרי דברי הרא־־ש אלה אינפ כהלכה‪ ,‬וכרכתב חרשב״א בפשיטות ‪:‬‬
‫דחוא ליה כתרומה ביד כהן דאיגו גשאל עליה‪ ,‬וכפשסא דטוגיא‪ :‬אמרי כתרומה ביד כהן עםיקינן דל*‬
‫מעי מתשיל עליה‪ ,‬דמאהר שזכה בה הכהן לא מבי מתשיל עלה ח(‪.‬‬
‫נ[ סמ׳׳ע סי׳ קכ״ה‬
‫ב[ ב־י כס סי׳ רמ״ג‪.‬‬
‫א[ חי״מ סי׳ י‪,‬כ״ה יסי׳ דמע‪.‬‬
‫ס״ק כי וכ׳׳ך ס״* כ׳׳ז יחצוה״ת סי׳ רמ״י ס״ק א׳ ילעיל דצ״ז בהערה א׳‪ .‬ד[ הימים סי׳‬
‫י[ השר הלשב״א סי׳ תרנ״ו‪.‬‬
‫ה[ קציה התישן סי׳ קכה ס״ח ב׳‪.‬‬
‫יןכ״ה ס׳׳ק ה׳‪.‬‬
‫ה[ נלדיס צ״!‪ ,‬יבפרש׳׳י ודין‪.‬‬
‫ז[ יו״ז כי׳ רדת כעי׳ ו׳‪.‬‬
‫שער ו‪.‬‬
‫נדרים והקדשות לבדקה‬
‫•כעושה אותו גבאי לצדקה וזוכים העניים או העני ש א פ ר ל ת ת להם ואינו יכול‬
‫לחזור על ידי ה ת ר ת נדרו‪.‬‬
‫הפתפים בצדקה כגון שהיה סלע של צדקה‬
‫ם‪.‬‬
‫מונח לפניו ואמר על‬
‫א ח ר הרי זה כזה‪ .‬נ ת פ ס הסלע השני לצדקה כמו הראשון א[‪,‬‬
‫י‪.‬‬
‫הפריש סלע לצדקה ואמר על אחר‪ .‬וזה‪ .‬הרי השני הוא לצדקה כ‪.1‬‬
‫יא‪.‬‬
‫חשב לומר סלע זה והוציא בשפתיו אחד ד״וי נדר טעות ואינו כלום נ‪•1‬‬
‫יב‪.‬‬
‫ליתן עד שיאמר ל א‬
‫הנודר‬
‫לצדקה ואינו יודע כמה נדר‪ .‬מרבה‬
‫לכך נחכוונתי ד(‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫נדר סך‬
‫סםויימ לצדקה‬
‫מוסדות צדקה בעירו‪.‬‬
‫נותן לכל‬
‫ואינו‬
‫יודע למה‬
‫המוסדות שהוא‬
‫נדר‪ ,‬כגון שהיו ה ר ב ה‬
‫מ ס ת ס ק בכווגתו בהם‪ .‬א ב ל‬
‫אין כופין אותו על כך‪ .‬אלא אם רוצה‪ ,‬נותן נדרו ביד בית דין או גבאי צדקה‬
‫והם יחלקו ביניהם ה[‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫האומר תנו מאתים זוז לעניים או ספד תורה ל ב י ת הכנםח‪ .‬יתנו‬
‫לעניי העיר שהוא דר בה או ל ב י ת הכנסת שבעירו שהוא רגיל ל ה ת פ ל ל תמיד‪.‬‬
‫ואס רגיל בשתים‪ .‬בי״ד או יורשיו יתנו מנה לכל אחד ואחד א( י‪.1‬‬
‫ולא עוד אלא שאפילו לדעת‬
‫הר״א ממיץ‬
‫לעניימ‪ .‬דבתרומה נם כשמתשיל עלה אינו‬
‫נמסר‬
‫שהביא הראיש זז‬
‫לגמרי‬
‫מתרומה‬
‫זאת‬
‫אין ללמוד מזה‬
‫אלא מתשיל‬
‫שנממאה כדי להתיר אח סאה של חולין שנתערבו עמה חז ונותן לכהן זה‬
‫ובזה רוצה גם הכהן *במו‪ ,‬משא״כ בנדר ‪1‬דקה לעניים שאם‬
‫יותר לו‬
‫עבמו מאה‬
‫נדרו‬
‫תתבמל‬
‫ויפסידו חעניימ‪ .‬הלכך כיון שבא ליד עני או הגבאי זכו בה עגיימ ואין מוציאין אותה‬
‫לדין‬
‫על‬
‫‪1‬דקת‬
‫מאה‬
‫ואת‬
‫תרומה אחרת‬
‫הארקה‬
‫מידו‬
‫לגמרי‬
‫על ידי‬
‫התרת הנדר‪ ,‬דאין אחד מסירה כלום‪ ,‬וכמ״ש הרשב״א‪.‬‬
‫א( בשו‪-‬ע כתוב יתנו לכל אחד ואחד‪ ,‬משמע שנותנין לשניהמ מאתים לכל‬
‫מדוייק דבאמת אין נותנים אלא מאתיס זו או ספר חורה אחד‪ ,‬ובי״ד או‬
‫היורשים‬
‫אחד ואחד‪,‬‬
‫ואינו‬
‫יחלקו בניהם‪ .‬וכן‬
‫כתב רמ״א‪ :‬ואם רגיל בשתים יתנו לשניהם‪ ,‬וכתב השיך לשניהמ ביחד מנה לזד‪ .‬ומנה לזה‪ .‬ס[‬
‫ובדרישה כתב דאין סברא לחייבו לתת לשניהם כיון דאין ספק ב נ ד ת וברור לנו‬
‫שלא הובי*‬
‫בשפתיו אלא מאתים ומ׳־ש לכל אחד ואחר לאו דוקא‪ .‬י[‬
‫וש״ך כתב אמנמ דאס רגיל בשתי )עיירות( בבית הכנסת ואסר תנו ס־ת לבית‬
‫הכנסת‬
‫משמע‬
‫לכאורה דינתן לשניהם דקאמר היינו ססר תורה לכל אחד וב׳׳ע יאז‪.‬‬
‫דברי השייך אינם ברורים רכל מי שדר בשתי עיירות נותנין לעיר‬
‫דבריו מסורשיס יותר ביו׳׳ד יבן דהיינו בסי שאין לו קביעות דירה‬
‫בשום‬
‫שבה‬
‫עיר‬
‫דר‬
‫בקביעות‪.‬‬
‫אבל‬
‫אלא םעמים בעיר זו‬
‫ופעמימ בעיר זו‪.‬‬
‫ולעיקר דינו של הש״ך לע״ד נראה שגם בס׳׳ת‪ .‬נותן רק ס׳׳ת אהד‪ ,‬ובית דין או היורשים יתנו למי‬
‫נ[ כס בהנה‪ .‬ועין ש״ך יסו״ז‪.‬‬
‫נ[ שס סעיף ב׳‪.‬‬
‫א[ יו״ד סי׳ רנ״ח סעיף א׳‪.‬‬
‫ו[ ירד‬
‫ה[ פתחי תשובה שס ם״ק ה׳ מתכונת החח״ם‪.‬‬
‫ל[ יו״ד סי׳ ר ד ת סעיף נ‪.‬‬
‫ח[ כדרים שם‪.‬‬
‫ז[ הרא״ש שם‪.‬‬
‫שם סעיף ה׳ יחי״מ סי׳ רנ״ג סעיף כ״נ וסמ״פ ס״ק ‪.0‬‬
‫י[ דרישה ירד סי׳ מ ״ ח ס״ק ‪3‬׳‪.‬‬
‫ס{ יו״ד סי׳ רנ״ת סעיף ד׳ כהנה וש״ך ס׳׳ק י׳‪.‬‬
‫יב[ירד סי׳ רכ׳׳ח ש״ך סק״ח‪.‬‬
‫יא[ ש״ך חרמ סי׳ רנ׳׳נ ס״ק ני‪.‬‬
‫^‬
‫סרק א‪.‬‬
‫סו‪.‬‬
‫גדרי‬
‫בדקה‬
‫בדבריו אם הוא‬
‫עשיר שנדר לפני מותו צדקה גדולה ולא פירש‬
‫נ ד ר לעניים ומוסדות חסד שבעירו‪ .‬שהוא דר בה דוקא‪ .‬או גם לעניים ומוסדות‬
‫צדקה שבקהלות‬
‫אחרות‪ .‬אם נהוג במקומו ליתן צדקות‬
‫גדולות לסני ה מ י ת ה‬
‫ולחלוק אותן לעניים ומוסדות שבעיירות אחרות מחלקים את נדרו לסי ד א ו ת‬
‫עיגי יורשיו וסקוח‬
‫בית דין‪ .‬ואם אין מנהג כזה במקומו נותנים אותם לעניי‬
‫עירו‪ .‬שבכל עניני נדרי צדקה סתם דנין כמנהג המקום‪ ,‬שכל הנודר בסחם ע ל‬
‫ד ע ת המנהג הוא נודר‪.‬‬
‫אבל אין בית דין או אפילו מי שנמצאים‬
‫ואפילו‬
‫בידו‬
‫הסכומים‬
‫בחור נאמן‬
‫אם הוא גבאי של צדקה‪ .‬אינו רשאי לחלק צדקות אלה לדעחו ועל‬
‫ידו‪ ,‬אלא מודיעים ליורשיו שכך נדר והיורשים יחלקו נדרי מורישם א(‪ .‬בפקוח‬
‫ב י ת דין או גבאי צדקה וםובי העיר‪ ,‬שבית דין במקומם וביכ‪ .‬הוא אסוסרופום‬
‫של עניים לזכותם‪.‬‬
‫סז‪.‬‬
‫סען הנפקד שהנודר הפקיד סכום זה בידו כדי שהוא יחלק אותו‬
‫לפי דאות עיניו שומעין לו ומחלק את הצדקות לפי ראות עיניו ובפקוח בית דין ב(‪.‬‬
‫יז‪.‬‬
‫נדר ואמר‪ :‬חוב שיש לי על אחר יהיה להקדש או צדקה‪ .‬אינו כלום‪,‬‬
‫הואיל וחוב זה כיון שהוא מחוסר גוביינא אינו ברשוחו ואין הנדר חל עליו‪,‬‬
‫אמ לא שמחייב את עצמו ל ת ח ו לכשיגבגו נ(‪.‬‬
‫יח‪.‬‬
‫עיר‬
‫מעמד‬
‫אמר בפני בעל חובו ובמעמד גבאי צדקה או טובי העיר או ח ב ר‬
‫שהוא אדט החשוב שבעיר‪ ,‬חוב זה יהיה לצדקה זכה‬
‫שלשתפ י(‪.‬‬
‫לכן חוב זה צדקה ואינו יכול לחזור‬
‫בו הגבאי מדין‬
‫בו אפילו בשאלה‬
‫ו ה ת ר ת נדרו וגם אינו יכול לשנותו ה[‪.‬‬
‫שיראה בעיגיחמ‪ ,‬דאע־ג שאין כו דין חלוקה כמו מאתים זוז לעניימ‪ .‬מכל מקום הדין שיה בשניהם‪ ,‬דזיל‬
‫בחר טעמא הוא‪ ,‬דמה שאין מחיינין אותו לתת לכל אחד מהעניים‪ ,‬היינו משום דאין ספק בנדרו שהרי‬
‫הוא לא נדר אלא מאתימ‪ .‬הלכך מחלקים ביניהם ומוציאים מידי‬
‫הדרישה מדברי התוספתא והרי״ף והרא״ש‬
‫וסרן‬
‫אחד‬
‫כל‬
‫מהעניים מאה‪ ,‬שכן הוכיח‬
‫הבית יוסף‪ ,‬לפי שכך שורת הדין נותנת‬
‫שכל מקום‬
‫שאץ חזקת דממונא ולא מענת בריא לכל אחד‪ ,‬דנין בו דין ממון המוטל בססק חולקין ו(‪ .‬הלכך נראה‬
‫וראי שגמ בגודר ליתן פטר תורה והוא רגיל בשני בתי כנסת‪ ,‬אין‬
‫מוביאימ‬
‫מידי‬
‫יורשי אלא‬
‫פסר‬
‫תורה אחד‪ .‬דאסילו בחייו אס נדר ואינו יודע לאיזה ביח כנסה נדר אין מחייבין אותו לתת שני פ פ ר י‬
‫תורה אלא שאם חוא רובה לבאת ידי‬
‫שסיס‬
‫נותן‬
‫לכל אלה‬
‫שהוא‬
‫שסופק‬
‫בהם‪.‬‬
‫וכס־ש‬
‫כעץ זד‪.‬‬
‫חחת״ם ז‪ .1‬וכל שכן הוא שאין מוביאין מידי יורשיו אחריו‪ .‬וזה ברור לעיד‪.‬‬
‫א[ עול ושו״ס יו״ד סי׳ לנ״ח סעיף ה׳ בסנה‪ ,‬וש״ך פיק כ׳ יביאיל הנר״א ס״ק‬
‫ד( פין מו״מ פי׳ קב״ו‪.‬‬
‫ג[ שי״ע כס סעיף מ׳‪.‬‬
‫כ[ םר׳ז שם ס״ק ד׳‪.‬‬
‫ח׳ ם׳‪.‬‬
‫ה[ יריד סי׳ מ״ח סעיף ח׳ וש״ך ם״ק י״ח‪ .‬י[ פין רמב״ם ה׳ מכילה ס״כ הי״א ומשכם‬
‫ז[ תשובות‬
‫למלך שם וםי״ר ושו״פ חו״מ סי׳ רכ״נ ספיף ב׳ והדברים עתיקים יאכ״מ‪.‬‬
‫חה״ס יו״ד סי׳ ר״מ‪.‬‬
‫ש ן ר ו‪ .‬נדרים והקדשות ל»דקח‬
‫יט‪.‬‬
‫‪ex‬‬
‫גדר ל נ ד ק ה באסמכתא‪ .‬כגון אס אעשה ד ב ר זד‪ .‬או אשחק בקוביא‬
‫א ת ן כך וכך לצדקה‪ ,‬ועשה אותו דבר‪ ,‬חייב ליתן מה שנדר‪ .‬דאין בגדר ושבועה‬
‫משום אסמכתא‪ .‬א[‬
‫כ‪.‬‬
‫יותר‪.‬‬
‫אינו‬
‫האומר חסץ זה ששור‪ .‬כך וכך אני נותן לצדקה ונמצא שהוא שוח‬
‫יכול‬
‫לחזור‬
‫בו‬
‫דכל‬
‫שיש‬
‫רווחא‬
‫לצדקה‬
‫אמרינן בו אמירתו‬
‫לגבוה כמסירתו‪ .‬להדיוט‪ .‬כ[‬
‫כא‪.‬‬
‫ואם לא היה שוד‪ .‬יותר באותה שעה שנדב ואחר כך הוקר‪ ,‬יכול‬
‫ל ח ז ו ר בו‪ .‬הואיל ולא מ ס ר את החסץ ולא משך הגזבר לא נקנה היוקד שאח״כ‬
‫לצדקה‪ .‬דכיון דליכא רווחא להקדש באותה שעה לא חל הגדר על מה שהוקד‬
‫וכיון שכן אינו חל לאחר זמן נ(‪.‬‬
‫כב‪.‬‬
‫המכה או מחרף א ת ח ב ר ו בענין שחייב לסי ת ק נ ת העיד קנס‪ ,‬ואמר‬
‫בסגי הגבאי או בסני טובי העיר‪ :‬איני חפץ בקנס אלא יהיה לצדקה‪ ,‬ואחר‬
‫כ ך סייסו עד שמחל לו‪ ,‬אין מחילתו מחילה שכבד זכו העניים בקגס זה ל(‪.‬‬
‫כג‪.‬‬
‫איש ואשח‬
‫שקבלו עליהם חרס ל ה ת ג ר ש והעסידו ק נ ס ו ת עליהס‬
‫שאם לא יתגרשו ישלמו לצדקה סכום םסויים ואחר כך גתםייסו שלא ל ה ת ג ר ש‬
‫ז‬
‫יש מי שאומר שפטורימ מהקגםות ה[‪.‬‬
‫כד‪.‬‬
‫בכל תנאים והסכמים שבין אדם לחברו שהעמידו עליהם קנמות‬
‫ו מ ח ל ו זה לזה‪ ,‬יש מי שאומר שפטורים ם ק נ ס ו ת אלה ו[‪.‬‬
‫א[ עין‪ ,‬חר׳מ סי׳ פז ויו״ל סי׳ רנח סעיף י׳ וש״ך ס׳׳ק כא‪.‬‬
‫ל[ יו״ל סי׳ רנ׳׳ח סעיף ם׳‪.‬‬
‫נז שם־ וש״ך ס״ק כ״ו‪.‬‬
‫ספץ> י״ג‪.‬‬
‫י׳יא יש״ך ס״ק כ ב — מ יחי׳מ סי׳ ר״ס סעיף כ׳ בהגה וסמ׳׳ע וש״ך‪.‬‬
‫א[ יו״ד סי׳ מ ״ ת י‬
‫ה[ ירד כס סעיף‬
‫ו[ ש״ך שם ס״ין כ״ד‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫הקדשות לצדקה‬
‫הגודר בלשון הקדש כגון שאומר‪ :‬סלע זה או חפץ זה להקדש‪ .‬ולא‬
‫א‪.‬‬
‫דבריו שכוונתו היא‬
‫סירש בדבריו שהוא מקדיש לעניים‪ .‬בית דין מפרשים‬
‫לבדקה לעניים שכל המקדיש בזמן הזה‪ .‬אין כוונתו אלא לצדקה‪.‬‬
‫וסוב וראוי לכל אדס לסרש דבריו ולומר לצדקה ולא להזכיר שמ הקדש‬
‫כדי ל צ א ת מכלל ססק‪ .‬ואמ אומר שכוונתו להקדש מםש׳ אין לו תקנה ל י ה נ ו ת‬
‫וצריך לשאול לחכמ ומתירים לו בפתח חרמה כשאר נדר א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫על‬
‫המקדיש צדקה לעניים או שחייב עצמו כחנאי בקנס לצדקה ו ע ב ר‬
‫תנאו‪ .‬צריך ליתנם לעניימ שבעירו ואינו יכול לומר‬
‫נותנס‪.‬‬
‫לעניים אחרים אני‬
‫לפיכך נעשה הקדש או החחייבות זאת ממון שיש לו תובעים‪ .‬וגבאי‬
‫הצדקה שבעיר יכול לתובעו בדין ולגבות ממנו את הקדשו לטובת עניי עירו י(‪.‬‬
‫הקדיש מנה לצדקה ואין לו לשלם‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫מםדרין לו נכסיו וגובין ממנו‬
‫כ ס ו שססדרין וגובין סרעון חובו ג(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫לפני שלשה שבקיאים‪.‬‬
‫הקדיש כלים לצדקה יכול הסקדיש למוכרם‬
‫בשומא ונותן דמיהם לצדקה ל(‪.‬‬
‫מי שיש בידו מעות שהוא מסופק שהם של צדקה‪ .‬חייב ליתן א ו ת פ‬
‫ה‪.‬‬
‫לצדקה‪ .‬ה[‬
‫ו‪.‬‬
‫כוונתו‪,‬‬
‫שכיב מרע שהקדיש מנכסיו בלשון שמסוסקיס בו ומת ואין לידע‬
‫אין להוציא סיד יורשיו א ת הקדשו אם לא בראיה ברורה בסני בית‬
‫דין א( י[‪ ,‬שהיורשים הס נקראים םוחזקיס בנכסי מורישם‪ .‬וכל הבא להוציא‪.‬‬
‫מידם עליו הראיה‪.‬‬
‫ש( ה ש ו ״ ז כ ת ב ‪:‬‬
‫שדקה‪,‬‬
‫וכאן‬
‫נייר‬
‫ע״יץ ל י י ש ב ד ע ת ר ם ״ ש ש ם ס ק ‪ • .‬ד א ס ש מ ר ע ל ס ל ע ש נ י ‪ :‬ו ז ה ‪ ,‬ה ש נ י‬
‫יחייגו מדין ם פ ק א דאםורש לחומרא שהרי‬
‫בדין ש כ י ב ס ר ע שהקדיש כ ל נכסיו או‬
‫בגמרא איבעיא לן אמ‬
‫הפקירם‬
‫או‬
‫חלקם‬
‫יש י ו‬
‫לעניים‪,‬‬
‫הו*‬
‫ל ב ד ק ה ו ל א ש פ ש י ט א זן‬
‫ועמד מחוליו‪.‬‬
‫פסק‪:‬‬
‫נתבסל‬
‫א[ יו״ל סי׳ דכ״ו וןוי׳ רנ״ח סעיף א׳ בהנה‪ ,‬ועין כול פתחי תשובה שם ס׳׳ק לי‪.‬‬
‫ל[ שם סי׳ רנ״ס סעיף‬
‫נ( שם ועץ חו״מ סי׳ צ״י‬
‫ב[ יו״ל סי׳ לנ״ת סעיף ה׳ בהגה‪.‬‬
‫ו{ יו״ד סי׳ רכ״פ סעיף‬
‫א׳ בהגה ועץ בפתחי חשובה שם ס״ח ‪3‬׳ נ‪ .‬ה[ שם סעיף ה׳‪.‬‬
‫ז[ נלריס לף ו׳‪.‬‬
‫ה׳ בהנה‪.‬‬
‫שעד י‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫מרע שהקדיש‬
‫שכיב‬
‫עמד נ ת ב ט ל הכל‬
‫כדין נותן‬
‫נ י ר י ם והקדשות לצדקה‬
‫כל נכסיו או‬
‫ואפילו‬
‫מתנה‬
‫הפקירם או חלקם לעניים‪.‬‬
‫עניים או‬
‫הפסו‬
‫נבאי‬
‫‪ox‬‬
‫הצדקה‬
‫מוציאים מידם‪.‬‬
‫הכל כדין נותן מתנת אן ואם תססו מוציאין מידם‪ ,‬אעם״י שדין זה היא בעיא דלא אפשיטא‪ ,‬גן‬
‫מכאן‬
‫דס״ל דצדקה הוא דבר שבממון ודנים בספקו להקל‪ ,‬ותירץ לחלק בסוגי הספק‪ .‬דספק שאינו יכול להתברר‬
‫לעולם כגון באומר‪ ,‬וזה‪ ,‬שאם נאמר‬
‫;‬
‫יש יד לבדקה‪ .‬הוי כאלו מרש ואמר ומה לבדקה‪ ,‬הלכך אפילו אם‬
‫אומר שלא לצדקה כיון אינו נאמן‪ .‬לפיכך דנים בספק להתמיד‪ ,‬וכן במי שיש לו מעות והיא מסופק אמ‬
‫הס של צדקה הוא ספק שאיבו יכול להתברר‪ .‬אבל כשהספק הוא במובן שבלשונו כגון שכיב מרע שהקדיש‬
‫כל בכסיו או חקדיש בלשון שםסוםקים בו‪ ,‬אילו היה מגלת כוונתו היינו מאמינים לו‪ .‬ולכן אין מוציאיך‬
‫מיד‬
‫היורשים • ה ס נקראים מוחזקים‪,‬‬
‫משים‬
‫לטעון‬
‫שיכולים‬
‫ולומר‪:‬‬
‫קיים היה‬
‫אילו היה מורישנו‬
‫נ א ק ל ס ר • דבריו ועתה שמת אנו מפרשים דבריו‪ ,‬ועל המוציא להביא ראיה גז‪.‬‬
‫ואנא עניא לא זכיתי‬
‫לרדת‬
‫לסוף דעתו‪,‬‬
‫שהרי‬
‫במקדיש כל נכסיי לצד שנאמר‪ :‬גמר ומקני‬
‫לצדקה‪ ,‬אינו גאמן לומר שלא גמר להקנות‪ ,‬וזת דומה ממש לספקא דדינא אם יש יד לצדקה‪.‬‬
‫והנה בחידושי הגדשוני כתב דבסשק יש יד לצדקה‪ ,‬פסק להתמיד משום שהבעיא נפשטה בדרך‬
‫אם תמצי לומר‪ .‬והרמב״ס סובר דכל אם תמצי לומר סשיטותא היא‪ ,‬וכ״כ ברכי יוסף דן‪ .‬ואין תירוצי‬
‫נתיר לי‪ .‬דקושטא שמדברי הרמב׳׳מ שכתב וםונין דעלמא דיש יד לצדקה מוכת כן‪ .‬וכמ״ש הר״ן ז״ל לפרש‬
‫דבריו‪ ,‬דהיינו משוס דאמרינן אם תמצי לומר‪ ,‬וזה אסשר לדעת הרמב׳־ם שפוסק בכל מקום כאם תמצי לומר‪.‬‬
‫י ו ס י ף וכתב‪ .‬וקיינלא לן נמי רכל תיקו ראסורא‬
‫אבל באמת גם הרמב״ן לא סמך על זה‪ ,‬אלא‬
‫לחומרא‪ .‬והיינו משום דסבירא ליה‪ ,‬דצדקה אסורא הוא ולא ממון של עניים‪ .‬ו ה ר ץ הקשה על דברי הרמב״ן‬
‫ותרשב״א דסברי כן ומסיק דצדקה ממון עניים הוא ואזליגן לקולא‬
‫ואעיקרא דסילתא נראה‬
‫שהבעין‬
‫לגבי הנתבע ככל ספק דממונא ר‪.[.‬‬
‫שאין לדון בעיא זאת ככל נעיא דאפשיטא‪,‬‬
‫עצמו לא אסר‪ .‬אם תמצי לומר‪ ,‬אלא‬
‫באם תמצי לומר‪ ,‬משוס‬
‫שבגמרא טרשה ואמרה‪ ,‬היינו צדקה ?‬
‫אס תמצי לומר‬
‫קאמר‪ ,‬ובכגון זה אין משוט דאמ תמצי לומר הויה םשיסותא‪.‬‬
‫ועוד דלא‬
‫נ א ס ר כלל זה אלא היכא‬
‫דהיה אסשר לומר אמ תמצי‬
‫לומר לאידך גיסא‪ ,‬משא״כ‬
‫בבעיא דהםקר‪ ,‬אין לומר אס תמצי לוסר אלא לצד דצדקה יש ילה יד דאיתקש לקרבנות‪ .‬אבל אס נאמר‬
‫*דקה אין לה יד ודאי שאין להפתפק בהפקר וכנון זה לא נאמר כלל זה ראם תמצי לומר הוא סשיסותא‬
‫וו ובאמת הסמ״ע והש״ך כתבו רזה הוא מדין ססקא דאמוראלחומרא ז[‪ ,‬ומכאן תמיהני על ביאור הגר״*‬
‫דכתב‪ :‬שצדקה הוא כהקדש ופסקו הגאונים כאמ תמצי לומר וכמ״ש הר״ןשמ תז‪ ,‬ולענ‪-‬ד • מ ד ב ר י הרין‬
‫לא מוכח כן שהרי לא אמר זה אלא בדרך אפשר‬
‫והוא עבמו‬
‫דצדקה הוי מטונא ולא אפורא‪ .‬ואפ איתא דבעי זאת‬
‫וזיאיל ואין כאן םפק אחרי שבעין נפשטא‬
‫סובר‬
‫דהולכין בספק זה‬
‫נסשמה לחומרא אין‬
‫לתלק‬
‫להקל‬
‫כיון‬
‫בין אסורא למסונא‪,‬‬
‫בתלמודא‪ .‬מהאמור ומדובר יוצא שתמיהת הסו״ז‬
‫על דברי‬
‫רמ־א דהוו םתראי עומדת בתקםת‪.‬‬
‫וחש״ך עמד בזה וכתב‪ ,‬בדיך עיון דחרב משוה‬
‫דברי תשובת‬
‫הרשכ״א להגהות מרדכי‪ ,‬ומחל^‬
‫דבשת הואיל שנקראו היורשים מוחזקים‪ .‬לא שייך ספק אםורא לחומרא גבי יורשים; אבל לא משמע כ ן‬
‫נ[ כו״>‬
‫ב[ ב״ב קמ״מ וסמ״ע שם ס״ק פ ׳ ‪:‬‬
‫א[ תו״מ סי׳ דין סעיף נ‪.‬‬
‫ל[ ברכי יוסף יו״ל סי׳ ר ד פ ס״ק נ׳‪.‬‬
‫חי״מ סי׳ ר״ן ס״ג ויי״ל סי׳ רנ״ס ה״ק ח‪.‬‬
‫ז[ חו״מ‬
‫ו[ עין יל מלאכי כללי הרמב״ם סי׳ ס״ו וסי׳ י״ת‪.‬‬
‫ה[ ה ד ן נלרים ז‪.‬‬
‫ח[ ביאור הגדא סי׳ רנ״ח ס״ק א׳‪.‬‬
‫סי׳ ד ן סמ״מ ס״ק י׳ וש״ך ס״ק ל׳‪.‬‬
‫‪p‬‬
‫פ ר ק ב‪.‬‬
‫‪a‬‬
‫ח‪.‬‬
‫הקדשות ל* רקה‬
‫מצא כים ס ל * מעות ב ת י ב ת ו וכתוב עליו נדקר‪ ,‬םסכינן על כ ת י ב ה‬
‫׳זאת‪ .‬והרי המעות הן עדקה ה!‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫צואה‪.‬‬
‫אמר לבניו‪ :‬מעות אלו הן ערקה‪ .‬אם נראה שאמר דבריו בלשון‬
‫דבריו קיימים‪ .‬ואס נראה שאמר כן כדי שלא יקהו בניו כלום מ מ ע ו ת‬
‫אלה או שלא יחזיקו אותו לעשיר אין בדבריו כלום‪.‬‬
‫אפרו לו בחלום‪ :‬אלו המעות שהטמין אביך או םורשיך של צדקת‬
‫י‪.‬‬
‫הם‪ .‬אינו כלום‪ .‬דדברי חלופות לא םעלין ולא פורידין י‪.1‬‬
‫יא‪.‬‬
‫אמר ליורשים‪ :‬פ ע ו ת ספונים אלה הם של צדקה‪ .‬אם הם במקום‬
‫שהיה יכול ליטלם וליתנמ לצדקה נאמן כדבריו‪ .‬מדין מגו שהיה נותנמ לצדקה ז(‪.‬‬
‫יאט לאו אינו נאסן ח{•‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫השתםש‬
‫מעות‪ .‬אזלינן‬
‫בתיבה‬
‫מעות הקדש‬
‫בתר בתרא‪ .‬זאת אומרת אחרי המעות אחרונות‪ .‬ואמ ה ש ת פ ש‬
‫ב ב ת א ח ת בשתיהש אזליגן‬
‫שהיו‬
‫וחולין זה אחר זה‪ .‬ומצא אחד כ ך‬
‫בגומא דאיכא למימד‬
‫בתר רובא‪ .‬וכן אם מצאן‬
‫מוגהים שם זמן ארוך ‪ .‬ו ל א ראה אותם אפילו שנשתמש כזה אהד זה‬
‫אזליגן ב ת ר רוכא ט[‬
‫יג‪.‬‬
‫מתשובת‬
‫תדש‬
‫אין לקהל לתבוע מסים וארנוניות מ ס ע ו ת צדקה י‪.1‬‬
‫ח ר ש ב ״ * כםי׳ תרנ׳׳ו וכוי דכווב‬
‫דהקדש עניים ססון‬
‫בעלמא הוא‬
‫ש ל כ ל א י ס וכוי‪ .‬ו א ס א י ח א מ א י‬
‫תילוק‬
‫הבריקו‬
‫הבדיקהו‬
‫לאלמנה‬
‫תמחבר‪:‬‬
‫מי שיש‬
‫ב מ ת נ ו ת י ו ב[‬
‫סן‬
‫דירך‬
‫או‬
‫חב‬
‫בספקו‬
‫הנח למניהמ משלך‪ ,‬א־ר ל א •‬
‫ודין זה שייך‬
‫גפ‬
‫להתמיד‬
‫אין ע ל י ה פ א ל א ס פ ק ממון‪,‬‬
‫לישני‬
‫עניים‬
‫ו ל א בבדקה‪ ,‬ו ר ס י א פ ס ק‬
‫וכן מי שהקדיש‬
‫דעני‬
‫;‬
‫לגר‬
‫בבדקה לעניים‪,‬‬
‫ליתום‬
‫ולק‬
‫ו ס ם ע ס זח‬
‫פסק‬
‫גקראים‬
‫כ כ ל ס ס ק א ד א ס י ר א ל ח ו ס ר * ‪ ,‬וזהו כ ש ב א י ם ל ח ו ב י * ס י ד ה נ ו ד ר‬
‫את מ ת ונטלי נכסים לידי‬
‫שלמדו מ ל א תעזוב או‬
‫&ירם‪.‬‬
‫רבבדקה יש‬
‫מבות‬
‫יתרה‬
‫ור*‬
‫בריא‪.‬‬
‫אםירא לתיסדא‪ ,‬והרשב״א ס ו ב ר !‬
‫מוחזקים‬
‫לעני‬
‫תעזוב‪,‬‬
‫ל י ת בין ס ן ד י י י ה גן‬
‫כחיים וכשאינו טוען מענת‬
‫אמנם‬
‫ב ר ק ת ה ו א כ ס פ ק מ מ ו נ א ל ק ו ל א אן‪.‬‬
‫בשאלה זאת ואסיק להלכה‬
‫פדכתיב‬
‫סתנות עניים‬
‫לאו יורשיס הוא אלא אין‬
‫בידו מעות וחוא מסומק ש ת ם של בדקת‪ ,‬א י י נ ליתן אותם לבדקה‪.‬‬
‫‪:‬העניים מוחזקים ודנים‬
‫*ברו‪,‬‬
‫ר א י ה מ מ ח נ ו ת כהוגה וכן מ ע מ ד חוזר‪ ,‬דהחם‬
‫ז״ל נ ש א ונת‪ $‬ב ח כ מ ה‬
‫יחיה בין‬
‫ספק‬
‫ו א ס ר י ב ן ליד‪ .‬א י י ת י ר א י ה ו ש ק ו ל ו‬
‫בין יורשים ובין ח נ ו ד ר עבמו‪ .‬ולעולמ ס פ ק‬
‫והחת״ם‬
‫שהוא‬
‫ואעט־י שזח פ ס ק הקדש «ין * ו ס ר י ס ס פ ק •‬
‫כדאםרינן‬
‫ד*םירא‬
‫גבי‬
‫לחומרי‬
‫מלגר‬
‫היורשים כזה נחלקי הפוסקים‪ ,‬המרדכי ס ב ר שגם ל נ נ י‬
‫שלגבי היורשים‬
‫יממיל* א ץ עליהם‬
‫ליתום ולאלמנה‬
‫היאיל‬
‫סבות‬
‫יהיה‪,‬‬
‫כ ה י ש ב ־ ש ד!‪ .‬ה ל כ ך פ ס ק‬
‫מי‬
‫ואין‬
‫בדק‬
‫עליהם‬
‫לאו‬
‫מיורשי*‬
‫דבל ת א ח ר ולא יתל‬
‫משלך‪ ,‬י מ ב ו *סדי‪ .‬קיס לן כשידך‬
‫ולדידם אין מעות זאת גותגת אלא במתנות‬
‫שהקדיש כלשון סםוםק נקראימ‬
‫היורשים‬
‫היורשים‬
‫םוביאיס‬
‫כ ל נכסיו וסת‪ ,‬אם ע פ ר נתבשל הכל ואפילו‬
‫אפ‬
‫תפםו‬
‫ו ר ב ד י ו נ ר א י ם ישרים ונכוחים ל מ ו ב א י דעת‪,‬‬
‫ג| ירושלמי פאה סס״ד‪.‬‬
‫ב[ חולין קליד‪.‬‬
‫א[ ש״ך יו״ד סי׳ רנ״ס ס״ק י״ל‪.‬‬
‫ה[ יי״ד מ״פ סעין«‬
‫ד[ חת״ס יריד סי׳ ר״מ עי׳יש ופתחי חשוכה יר׳י סי׳ מ״ס ס״ק י׳‪.‬‬
‫סן יי״ד שם‪ .‬ין שם‪.‬‬
‫ח[ שם‪.‬‬
‫ז[ שם‪.‬‬
‫ין שם‪.‬‬
‫ר יהנה‪.‬‬
‫שער ז‪.‬‬
‫אפוטרופסות להקדשות‬
‫פרק א‪.‬‬
‫אפוטרופוס הקדשות ממונים על ידי המקדיש‬
‫אפוטרופוס או אסוטרוססים שהם ממונים על פי המקדיש‪ ,‬דינם ל כ ל‬
‫א‪.‬‬
‫ד ב ר כדין אפוטרופוס שמנה אבי יתומים‪ ,‬ועליו מוטל לשמור נכסי ומעות הקדש‬
‫שבידו סכל הפסד ודאי או אפילו ספק הפסד‪ .‬ולנהל הקדש זה שהוא אפוטרופוםו‬
‫בריקנות מלאה וגמורה למלוי תנאי ההקדש ותעודתו‪ ,‬כסי רצון המקדיש‪ ,‬ואין‬
‫לו‬
‫רשות לשנות‬
‫םקוח‬
‫תחת‬
‫מצואת המקדיש‬
‫דין‬
‫בית‬
‫דמתא‬
‫אלא ברשות והוראת‬
‫בכל דרכי פעולתו‪,‬‬
‫בית דין והוא עומד‬
‫שבית דין בכל מקום הוא‬
‫אםוטרוסום של הקדשות לעניים או מוסדות תורה וחסד כמו שהם אביהם של‬
‫יתומים א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫מקדיש שמסר הקדשו ביד חבר עיר‪ .‬בין אס השליטו על קרן ופירותיו‬
‫לעשות בהם כטוב בעיניו‪ ,‬או שהשליטו על הסירות ולא על הקרן‪ .‬רשאי ח ב ר‬
‫עיר להפקיד את הקרן ביד אשתו או כל איש אחר שהוא נאמן לו‪ .‬שכל המוסר‬
‫הקדשו‬
‫בו‬
‫ביד‬
‫חבר עיר‬
‫להנהלתו והוצאת סירותיו‬
‫סומך על דעתו שיעשה ב ו‬
‫הסוב והישר בעיניו על ידי עצמו או על ידי נאמניו ב( אס לא שהקפיד‬
‫אינו‬
‫א( דבר זה ברור ומסוכם שאפוטרופוס שמינה המקדיש‬
‫כשלוחו‪.‬‬
‫אלא‬
‫הלכך‬
‫אם שנד״‬
‫מדברי משלחו בטלת שליחותו לגמרי וכל נרם הססד בקרן או הוצאת הסירות שלא לתעודתם הוא שנוי־‬
‫מדעת המשלת וכמו שנבאר להלן בסעיף ג׳‪.‬‬
‫אבל במקוט שהדבר בדיך לכך לטובת ההקדש בשמירת הקרן‪ .‬או במקרה שנויי מצבים שמכריחים‬
‫לשנות בתובאת הטרות‪ ,‬יכול לשנות על פי הוראת בית דין שכיון שהקדש זה‪ ,‬קרן וטירותיו הוא לטובת‬
‫עניימ או תלמוד תורה‪ ,‬בית דין לפי תפקידם הם אביהם וידיהם של עניים‪.‬‬
‫ב( בשו־׳ע כתב‪ :‬יכול החבר להטקידם ביד אשתו א(‪.‬‬
‫מלשון זה משמע שדוקא ביד אשתו הוא‬
‫שייפול לחטקידס‪ ,‬משים דבל חמסקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד‪ ,‬כלומר על דעת שהנפקד מוסרו‬
‫לאשתו ובניו הגדולים‪ ,‬ואין יכולין לומר אין רבוני שיהיה פקדוני ביר אחר בן‪.‬‬
‫וכן כתב הגר״א נן‪ ,‬אבל לענ״ר נראה שלא אמרו כן אלא לסטור את הנפקד מדין פושע ומשום‬
‫שהמפקיד יודע שאין‬
‫הנפקד יכול לחיות תמיד‬
‫בביתו‬
‫לשמור בפקדונו ד‪.1‬‬
‫הלכך אין המפקיד י כ ו ל‬
‫למעון גגדו‪ :‬אין רבוני שיהיה מקרובי ביד אחר‪ .‬אבל מקדיש שממנה איש אחד לאפוטרופוס נאמן ע ל‬
‫תקדשו‪ ,‬ודאי שאיגי מאמין אלא את האיש הזה שהוא ממנה ומוסר הקדשו‬
‫שין הנאמן יכול למסור הקדש זה לאשתו‬
‫ששתו‬
‫הוא‬
‫משוס‪:‬‬
‫דכל‬
‫ה נ ו ת ן ‪ .‬הקדשו‬
‫ולא לאדמ אחר‪,‬‬
‫ביד‬
‫חבר‬
‫עיר‬
‫בידו ולא אח אשתו‪ .‬ה ל כ ך‬
‫ומה שאמרו בחבר־עיד שיכול להפקיד ביד‬
‫מומך‬
‫עליו לגמרי שהוא בתור איש המעלה‬
‫ג( ביאור הנר״א יו״ד סי׳ רנ״ו‬
‫ב( ב״מ לו‪:‬‬
‫א| יו״ד פי׳ רנ״ז סעיף יא‪.‬‬
‫ד[ חו״מ סי׳ רצא סעיף כ״א וסמ״פ ספיף לא‪.‬‬
‫מ״ק כ׳‪.‬‬
‫קך‬
‫‪1‬‬
‫אפוטרופסות ־ הקראית‬
‫שער ז‬
‫ופירש דבריו שלא ימסרו לאחר א(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫לאפוטרופוס לחלק ס י ר ו ת‬
‫מנה המקדיש את אשחו או את נאםנו‬
‫הקדשו לצדקה לעניים או מוסדות חסד ותלמוד תורה כטוב בעיניו‪ .‬אינו יכול‬
‫להפקידו‬
‫ביד אחר אפילו הוא מוחזק וידוע לנאמן‬
‫בן‬
‫ביותר כרבי חנינא‬
‫תרדיון‪ ,‬שנאמן זה דינו כשליח‪ .‬וכל מקומ שהשליח משנה מדעת המשלח ב ס ל ה‬
‫שליחותו י(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫מנה המקדיש שני אפוטרופוסים או יותר לשמור את קרן‬
‫הקדשו‬
‫ז ל ח ל ק פירותיו לעניים ומת אחד ממנים הקהל אחר במקומו ב(‪.‬‬
‫באישיות המוסרית ואחראי ביותר למי מעמרו יעשה הכל למובת ההקדש‪ ,‬או כמו שכתב הלביש‪ :‬שאדם‬
‫יורע שחבר העיר מרור כמעשיו ובודאי שלא יעסיק הוא‬
‫ותחת םקיחו ובכלל זה גם אשתו‪.‬‬
‫ובאמת‬
‫ע נ פ ו אלא יםםרני בירי אחרים חנאמניס לו‬
‫בדברי מהדי״ק שהם מקיר דין זה כתב‪ :‬ומיחו אמ המתנדב‬
‫סיבה עליהם חבר עיר יכול החבר להסקידס‬
‫מי‬
‫ביד‬
‫שירבה‪.‬‬
‫אן ולפי ‪ 1‬ח ם־ש‬
‫כשו־ע• יבול החבר‬
‫להפקידם ביד אשתו לאו דוקא‪ ,‬אלא הוא הדין לכל אדם אחר‬
‫א( הטו״ז כתב‪:‬‬
‫‪1‬‬
‫ראפילו אם מסר לחבר עיד אין הוא יכול ־ הפקירו ביד אחר אלא כשהשליםו‬
‫על הקרן ופרותיו שיעשה בהם מה ש י מ ח ‪ ,‬אכל אם השלים שום אדמ‬
‫על הקרן ע״ם שיעשה בפרותיו‬
‫בטוב בעיביו‪ ,‬אין כח בידו להטקיד את הקרן ביד מי שירבה בן‪ .‬ולע״ד אין זה מוכרח שהרי פעמא חובי•‬
‫עיר הוא! משומ רכל רא‪-‬זי ארעתא ריריה הוא דאתי‪ ,‬וכמ־׳ש מחרי־ק בתשובתו גן הלכך אפילו אמ השליטו‬
‫על הסירות ולא על הקרן יכול הוא להפקיר ביד נאמנו את הקרן ואת הטירות וכט־ש כהערה הקודמת‪.‬‬
‫אבל אפ קפיר ופרש שהוא מופר בידו‬
‫הפרטית בתור‬
‫נאמנו ולא ת נ ר עיר‪ ,‬התבר־עיר געשה‬
‫יעל ידי זה ככל איש אחר ואינו יכול להפקידו בידי אחר‪ .‬ואם עשה כן בטלה שליתוחו‪.‬‬
‫ב( בשו־ע פסק הרסי׳א‪:‬‬
‫אין הקהל יכול למנות‬
‫אחר במק־סו אלא הנשאר‬
‫בחיים‬
‫יעשה מה‬
‫שירבה רז‪ ,‬והיא מתשובת הרשב״א שהעתיק דבריו בבית יוסף‪ .‬אולם כאשר נעיןבדבדי חדשב״א נראה שלא‬
‫אמר הרשב׳׳א כן‪ ,‬אלא לענין זה שאין האפוטרופסות מתבטלת לנמרי ותוזרת האפוטרופסות לידי הקהל‪.‬‬
‫והילך‬
‫ראובן תלה ובוה על נכסיו ומינה שני אסוםרומסין‬
‫דברי הרשב״א בתשובתו‪ ,‬שאלתס‪:‬‬
‫על בניו‪ ,‬ובוה לאפוטתסםין לחלק ההקדש לסי ראות עיניהם בכל שגה בחנוכת לעניים יתוסים ואלמנות‬
‫כל ימי תייהס ואחריהם בניו ובני בניהמ בעבת שגי אנשי טובים מהקהל ואחריהם כניו‪ .‬ועכשיו גפטר‬
‫אחד מהאסוסרוססין ורבו הקהל למנות אפופרוסים אחד תחת אותו אפוטרופוס שנפטר שיהית אסוסרופוס‬
‫עם השני החי וכד‪,‬‬
‫ועל השאלה הזאת השיב וכתב‪ :‬אין להקהל לסנות אפוטרופוס אחר עמו שהקדש זח אינו מתחלק‬
‫שלא על ידי האפוסרוססין שמינח או על ידי בניו אמריהם‪ .‬ואס רעת המבוה שחיו האטוםרופסין חשניפ‬
‫שו אפילו אחד םהם מחלק ההקדש‪ ,‬האחד הנשאר יחלק כבראשונה‪.‬‬
‫ואם שין דעתו שיחלק האתר ש ל ש‬
‫שיהיו השנים‪ ,‬אם כן יחלוק הנזכר אבל הבנים ולא אבל נזבר אחר שימנו הקהל ה ‪4‬‬
‫מדברי חרשב״א אלה מתברר כמו שכתבנו‪:‬‬
‫־הדבר תלוי בברור דעת הסבות‪ ,‬אס היתמ‬
‫דעתו‬
‫שאין מיתת‬
‫להפקיר‬
‫שדוקא‬
‫האחו‬
‫ם נ ט ל ת חאפוסרוססות;‬
‫יהיו שנים‪ ,‬בסח אחר סתם‬
‫של•‬
‫בטלת‬
‫*»ומרוט‪0‬ותו של השני הנשאר וחוזרת האטושרוסםות לבניו של הםבוח‪ .‬ואם דעתו ניכרת שבתעדר שחי‬
‫נ[ מיין‬
‫‪ (3‬נוי״ז שם ס״ק י‬
‫א[ בית יוסף יו״ד סי׳ ר״ז‪ ,‬ונקודות הכסף שם‪.‬‬
‫ד[ שו״צנ שס וש״ך ס״ק כ׳‪ .‬יו״ד סי׳ דנ״ח סעיף ה׳ כהנה‪.‬‬
‫נקודות הכסף שס‪.‬‬
‫ין יי״ד ס״ רנ״ת סעי׳ י״א‪.‬‬
‫ה[ בית ייםף סוף סי׳ דנ״פ‪.‬‬
‫שער ז‪ .‬אפוטרופסות להקדשות‬
‫ה‪.‬‬
‫קת‬
‫במח דברימ אמורימ כשפרש או שדעתו ניכרת מתוך ד ב ו ר ו ומעשיו‬
‫וגלוי דעתו שהוא רצה‬
‫אפוטרופסות‬
‫שבהעדר אחד םאפוטרופסיו ימשיכו הנשארים‬
‫ביפוי כח מלא שהיה ל כ ל‬
‫האפוטרוםסיס‪ ,‬א ב ל אמ מיגה אותם‬
‫ב ס ת ם ומת או גסע אחד מהמ‪ ,‬רשאיפ הקהל‬
‫ל מ נ ו ת גאמן מצדם‬
‫הגעדר‪,‬‬
‫במקום‬
‫את‬
‫ואין‬
‫חאפוטרופפות לגמרי‪ ,‬או‬
‫לבטל‬
‫הגשאדים‬
‫לפעול‬
‫זכאים‬
‫בחוד‬
‫אסוטרוססים ל ב ד ם אם לא ברשות בית דין ו ב ה ס כ מ ת גבאי הצבור‪.‬‬
‫גבאי צדקה או מוסדות תורה‬
‫ו‪.‬‬
‫א פ י ל ו אחד מהם בטלה‬
‫וחטד הממונימ‬
‫אפוםרוסםותם‪ ,‬אמ לא‬
‫מצד הקהל‪ ,‬ב ה ע ד ר‬
‫במקומ שגהוג ומקובל לקיים‬
‫אסוםרוססות הנשארים בחיים‪ ,‬וגם בזה צריכה רשות בית דין מיוחדת‪.‬‬
‫בזמן‬
‫ז‪.‬‬
‫מנהנ‬
‫הזה‬
‫שכשממנין שני גבאימ ומת אחד‪.‬‬
‫הקהלות הוא‬
‫עןושיבין אחר במקומו‪ ,‬ואין להשאיר הנהלת הממון בידי אחד נ(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫שנאלץ‬
‫אפוטרופוס הקדשות‪ ,‬ממונה מפי המקדיש או ממונה על סי בית דין‬
‫לנסוע לזמן מסויימ מחוץ לעיר‪ ,‬רשאי למפור את ההקדש שבידו ל י ד‬
‫•מי שנאמן אצלו ואינו צריך להמלך בבית דין‪ .‬דכיון שהאמינו אותו על ההקדש‪,‬‬
‫ה ר י זה כאלו נתנו לו הרשות לעשות בו לעת הצורך כסוב וכישר בעיניו‪ ,‬וססור‬
‫מחם יתקייפ השני‪ .‬מנהל השני לבדו את האפוטרוסםות‪ ,‬ולפי׳יז ברור דמ״ש רמ״א בםתפ‪ ,‬יעשה הנששר‬
‫כמו שרובה‪ ,‬היינו על יסוד םיומ דברי‬
‫הרשב־א‪:‬‬
‫ומכל‬
‫מקומ אני רושה בכל חמקומות שכל שהיחיד‬
‫מ מ נ ה אפוטרופפין‪ ,‬או אפילו הקהל ממנה גזברים או גבאים או נאמנים אפילו ימות אחד מהמ או ילך‬
‫למדינת חימ‪ ,‬אין המנוי או האסוטרוטוס בטל אלא הגשארים מהם גוהגים מנויימ ואפוטרוטםותס‪ .‬והדין‬
‫גוחן‬
‫כן שאלולי‬
‫כך אם חלך אחד לדרכו‬
‫גוחג עד שוב חברו‪ ,‬ואין‬
‫הנשאר‬
‫זה דעת‬
‫מת שריבה‪ ,‬והיינו‬
‫קבת ימיס לעסקיו‪ ,‬המנוי בטל‪ ,‬וכן הגבאי או ה נ א ק אינו‬
‫הבכור ולא היחיד א[‪,‬‬
‫על סמך המנהג‬
‫ועל יסוד זה‬
‫שעל סיו נעשה‬
‫סתמו‬
‫פסק‬
‫רם״א‬
‫כפירושו‪ ,‬דכל‬
‫בסחם‪,‬‬
‫מקדיש‬
‫יעשת‬
‫שמפנה‬
‫שסוםרוםסים בסתם על דעת המנהג הוא עושה‪.‬‬
‫ולשי‬
‫זת מסולקת מעיקרא‬
‫^שלא האמין אחד מחם אמ לא‬
‫תמיהת הטו״ז דכתב‪:‬‬
‫בבירוף חברו‪ ,‬ולמה‬
‫ותמוה היא דכיון דמבוה מינה שנים‪ ,‬אפשר‬
‫יהיה נ א ק‬
‫לבדו‬
‫הרי בטל המנוי‪ .‬ולשי הנראה‬
‫שהרשב׳׳א לא החליט לומר שלא ימנו אחר עמו‪ ,‬אלא שאמר שאם נאמר שלא יהיה האחד נאמן‪ ,‬מכל‬
‫מ ק ו ס אין לקהל עסק בזה וכו• ב[‪.‬‬
‫ולעיר נראה‬
‫שדברי הרשב׳־א‬
‫בסיומ תשובתו המ‬
‫ברורימ‬
‫•מגויו ואטסרוססותי לבדו‪ .‬שבל גם זה בדור ומפורש שהוא סמך‬
‫ומטורשימ‪ ,‬שהנשאר במקוס‪ ,‬נוהג‬
‫על סמך מנהג המקוס ש ק הםתס‬
‫‪p‬‬
‫ה ו א דעת הבבור או היחיד המבוה‪ .‬אבל אם סירש שיהיו דוקא השנים‪ ,‬או אפילו אס ניכר מתוך דבריו‬
‫ומעשיו‬
‫שכן‬
‫היתה‬
‫דעתו‪,‬‬
‫לא‬
‫רק‬
‫שאין‬
‫היתיד יכול לנהוג מנויו ואטוטרוסםוחו‪ ,‬אלא שנמ בטלה‬
‫שטוטרוססותו לגמרי וחוזרת לקהל‪ ,‬והם רשאימ למנות אחר עמו או לנהל אפוטרופסות זאת הס‬
‫או‬
‫ממובימ‬
‫מבדם‪.‬‬
‫וכדכתב חרשב״א‬
‫בתשובתו זאת; ואם אין דעתו שיחלק‬
‫עעמם‬
‫האחד אלא שיהיו השנים‬
‫יחלוק הגזבר אבל הבנימ ולא אבל נזבר אחד‪ .‬מכאן שאפוסרוססות הנשאר בחיימ בטלה לגמרי‪.‬‬
‫א[ בית ייסף שם סוף סי׳ רנ״כ‪.‬‬
‫ב[ יו״ד סי׳ מ׳׳ח סר׳ז ס״ס ה׳‪.‬‬
‫נ[ סי״ז שם‪.‬‬
‫פרק א‪ .‬אפוטרופוס הקדשיח ממינים ע־י המקדיש‬
‫קן‬
‫מ כ ל אונסים שיארעו בהקדש זה בזמן שהותו בחוץ לעירו א(‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫אין הדברים הללו אסורים אלא כשהוא נאלץ לנסוע למקום אחר‪.‬‬
‫וכשמםרו לידי מי שמוחזק בנאמנוח‪ ,‬ובקבלה מסודרת כראוי‪ ,‬אבל בלא זה חייב‬
‫האפוסרוסוס בכל הנזקים שיתהוו בהקדש זה‪.‬‬
‫אפוטרוסםים‬
‫י‪.‬‬
‫לחלק‬
‫הממונים על ידי המקדיש‬
‫הקדשו או סירותיו‬
‫לעניים או למוסדות תורה וחסד לפי ראות עיניהם‪ ,‬אינם חייבים להודיע לסובי‬
‫או ראשי הקהל עיקר‬
‫העיר‬
‫ההקדש‬
‫וכמותו‪ ,‬שהואיל והם רשאים לחלק לסי‬
‫ר א ו ת עיניהם‪ ,‬אין כאן מי שיכול לתבוע‪ ,‬והרי זה כממון שאין לו חובעיס‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫ולחלק‬
‫לקהל‬
‫הקדיש לעניי אותה העיד ומינה‬
‫אסוסרוססים להכניס סירותיהם‬
‫הקדשו או פירותיו לפי ראות עיניהם‪ ,‬חייבים האפוטרופסים‬
‫להודיע‬
‫כמות ההקדש ופירותיו‪ .‬שהואיל והקדיש לעניי אוחד‪ .‬העיר נעשו גבאי‬
‫צדקה בעלי זכות תביעה וגביה בממון זה‪ .‬ו[‬
‫יב‪.‬‬
‫חסד‬
‫הקדיש שדה או בית או מעות בתור קרן לםירותיו לעגיים או למוסדות‬
‫מסוייסים‪ ,‬אין הקהל ולא סובי העיר וחבר עיר או אסוסרוםסיס‬
‫על‬
‫ממונים‬
‫ידי המקדיש רשאים לשנות לצדקה אחרת‪ ,‬שכיון שצוה שיחלקו הסירות‬
‫א( הנמקי‬
‫יוסף כתב‪ :‬הא דאמרן ומוכרן בבית דין‪ ,‬כתב הרשנ״א ז׳יל‪:‬‬
‫דכיון דלא קתני הכי‬
‫שלא בפקרון‪ ,‬דוקא בפקדון הוא דאמרינן הכי שלא הופקדו אבלו אלא להיות מונתיס‬
‫ולפיכך אינו רשאי אלא בבית דין‪ ,‬אבל‬
‫בבדקה ותמחוי‬
‫הפרנסים‬
‫בקרן זוית בלבד‪,‬‬
‫הם כבעלים‪ .‬הלכך כל מה שיראו‬
‫לעשות עושין אפילו שלא בבית דין אן‪.‬‬
‫מזה נלמוו למי שרובה לנסוע‪ ,‬שלענין סקדק פסק הרמב׳־ט ז׳׳ל שפנית פקדונו ביד בית דין ב ‪.1‬‬
‫שבל אמוסרופום הקדש עושה אל דעת עבמו כאדמ העושה בשלו‪.‬‬
‫וכן‬
‫כתבו‬
‫םהר״א ששון בנדונם‪ ,‬מי שהיו בידו מעות מס המלכות של הקהל וכשחוברך לנסוע‬
‫מסרו ביד נ א ק ‪ ,‬ונאמן זה כשהוברך גם הוא לנסוע מסרו ממון זה לאחד םםובי העיר ובוהו שישמרם‬
‫במקופ ידוע בטוח ונפלה דליקה ונשרפו ואבדו מעות אלה‪ ,‬ופמרו אותו‪ ,‬א־ ממ׳־ש הרמב׳־ם לענין םקדון‬
‫שרשאי למוסרו בבית דין‪ ,‬ועור שכיון שהוא סרנט ונאמן לקהל הרי יש כח בידו לעשות הטוב והישר‬
‫ג ע י נ י אלקיס ואדם‪ .‬ג[ אבל סהדשד״ם ז״ל נשאל בנדון זד‪ ,‬ולא תזכיר טעם זה ד‪.1‬‬
‫ומכל מקימ אין‬
‫היה‬
‫לומר שתולק על‬
‫פטורממ לנאמן ועשיר‬
‫וססובי העיר‪,‬‬
‫זה‪ ,‬אלא שכיון‬
‫שפבא לו פטור אחר פשוס שהנפקד השני‬
‫אין סקום לטענת הקהל של אין רעוני שיהיה פקדוני ביד‬
‫אחר‪ .‬שבל לעיקר הדין ודאי שאיןםהרשו״ם חולק על ס ב ר ת מהר״א ששון ונאמן הקהל יש בידו לעשות‬
‫במעות‬
‫ונבםי‬
‫‪Hwxn‬‬
‫שבידו כטוב‬
‫והרי זה דומה לפינה הבר עיר‬
‫על‬
‫וכישר בעיני‬
‫הקדשו‬
‫אלקיס ואדם‪.‬‬
‫וכדבתבנו‬
‫ללמוד‬
‫זה מדברי הנמק״י‪,‬‬
‫דיכול החבר להפקידם ביד אשתו או אחר חז ואפוטרופוס‬
‫ממונה על פי המקדיש ‪.‬או בית דין נעשה כתבר עיר לאותו ההקדש שנמסר לידו‪.‬‬
‫ב[ ה׳ כאלה פ״ז ה׳‬
‫א[ נמוקי יוסף ב״מ פרק ה מ פ ק ד ל׳ לא מכס הרנב״ר‪.‬‬
‫נ[ תורת אמת למהר״א בן שכון סי׳‬
‫י״ב כי״ע חו״מ סי׳ רצ״נ סעיף נ׳ ולעיל ב״ל י׳‪.‬‬
‫ה[ יי׳ל סי׳ רנ״ז סעיף יא‪ ,‬ולעיל ל׳ ק״נ‪.‬‬
‫ל[ שו״ת מהרשל״ם חי״מ סי׳ קמ״ל‪.‬‬
‫קב‪.‬‬
‫ו[ בית ייסף יו״ל סי׳ רנ״ע בשם תשובות הרשב״א‪.‬‬
‫שער ז‪.‬‬
‫קן‬
‫אפוטרופסות להקדשות‬
‫לצדקה לעניים או מוסדות‪ .‬בזה גלה דעתו שאינו רוצה שישנו בזד‪ .‬כלל‪ .‬הלכך‬
‫כל‬
‫שנוי‬
‫שיעשו האסוטרוססיס‬
‫או הקהל‪.‬‬
‫הם גוזלים‬
‫א ת אותם העניים או‬
‫המוסדות שצוה המקדיש לזכותם א(‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫הקדיש קרן לשירותיו לחלק לעניים בכל שנה‪ ,‬ומסר הקדשו לגבאי צדקה‬
‫או אפוסרופםיס ממונים על ידו ואחיכ ירדו יורשיו מגכסיהם והם זקוקים לצדקה‪,‬‬
‫נותגים להם מסירות ההקדש‪ .‬אבל לא מגוף הקרן‪ .‬שמשמםר הקדשו לידי גבאי‬
‫צדקה או אסוטרוםסיו נסחלקו היורשים מממון זה ואינם זוכים מפירותיו אלא‬
‫סדין עני‪,‬‬
‫ובזה הרשות בידי הקהל או‬
‫האפוסרוםסים לאמוד דעתו שאם היה‬
‫המקדיש בחיים היה נוחן לחם מסירות גכסיו‪ .‬אבל אין רשות וזכות לגבאים או‬
‫אסוסרוסוסים‬
‫לאמוד דעחו על הקרן עצמו‪,‬‬
‫שהדי‬
‫גם אמ הוא עצמו העני‬
‫בחייו איגו זכאי לחזור בו מהקדשו ולהוציא א ת הקרן מיד גבאי צדקה או‬
‫אסוסרוסםי ההקדש נ(‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫סירותיו‬
‫מקדיש שמסר הקדשו בידי אחד מקרוביו שהיה סרנס הקהלה‪ ,‬להכניס‬
‫ולחלקם‬
‫לעגיי‬
‫העיד‪ ,‬ואחרי זמן התמנו םרנסים אחרים ותבעו א ת‬
‫הקרוב למסור לידם ההקדש בתור סרנסי הקהל‪ ,‬והקרוב מחזיק בו במענה שדעתו‬
‫של המקדיש סמכה עליו באישיותו ולא בעמדתו הצבורית‪ ,‬ושהוא בתור קרוב‬
‫רוצה לשמור הקדש קרובו שיתקיימ לתעודתו‪ ,‬הדין עמו ומשאירים נכסי ההקדש‬
‫בידי הקרוב שמסר לו המקדיש את הקדשו נ(‪.‬‬
‫סו‪.‬‬
‫דסירותיו‬
‫אסוסרוסוס ממונה‬
‫והנהלת‬
‫מצד המקדיש לכל עניני שמידת ההקדש ק ‪p‬‬
‫אפוסרוססותו‪ ,‬דינו כדין‬
‫אפוסרוסוס שמינהו אבי‬
‫יתומים‬
‫ש י ת ב א ר בשערימ דלקמן בע״ה‪.‬‬
‫ב[ בית יוסף כס מכס המרדני ופתחי תכיבה כס סי׳ רכ״א‬
‫א[ בית יוסף כס‪.‬‬
‫‪ (:‬תכונות פרה מפה אהרן ח״ב סי׳ נ״ה‪.‬‬
‫כ״ק ה׳‪.‬‬
‫שער ח‪.‬‬
‫הראויים להמנות אפוטרופוםי בית דין‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫מנוי קרובים הנוגעים בדבר‬
‫א‪.‬‬
‫קרובי‬
‫חיתוםיס שחם ידועים ומוחזקים לנאםנים ומוכשרים לסעוך‬
‫לזכות היתומימ‪ ,‬לשמור נכםיהמ מהפסד‪ ,‬להרויחמ ולהשביחם‪ ,‬קודמים ל ה ת מ נ ו ת‬
‫אפוםרוססים‬
‫על היתוסים לכל אדם אחר‪ .‬ובי״ד בוחרים מביניהם המוכשרים‬
‫ומועילים ביותר וממנים אותם אפוטרוססים על היתוםים א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫זכות‬
‫קדיםה‬
‫זאת‬
‫מצד האב‪ .‬ואחריהםי‬
‫לקרובים‪ ,‬היא לקרובים‬
‫לקרובים מצד האם‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אס יראו בית דין למנות אסוטרופסים אחרים שאינם קרובים‪ ,‬ל ת ו ע ל ת‬
‫היתומים‬
‫והרוחת נכסיהם‪ .‬הרשות בידם‪ .‬ואין הקרובים יכולים למחות‪ .‬שבי״ד‬
‫הם אביהם של היתוסים‪ .‬וכשם שהאב ממנה את מי שהוא ירצה לטובת יורשיו‪,‬‬
‫כן בית דין ממניפ אפוטרוסוט הטוב בעיניהס ביותר ל ס ו ב ת היתומים בטפולם‬
‫ושמירת והרוחת נכפיהמ א(‪.‬‬
‫ד‪ .‬בזמן הזה שכל הקרקעות או משכנתאות קרקע רשומיפ בפפרי הממשלה‬
‫בשטר מקנה או משכנתא שנושא עליו גושסנקא דמלכותא‪ .‬וכל פעולת מכירה‪,‬‬
‫הפקעה‪ .‬או שעבוד‪ ,‬אין לה ערך אמ לא נרשמה כחוק בםסרי רשום‬
‫העברה‪,‬‬
‫הקרקעות ובשטר שביד הקונה‪ ,‬ממנין בייד את הקרובים לאפוטרוסוסים‪ ,‬הואיל‬
‫ואינמ יכולימ לעשות כל תמורה או שעבוד או הסקעת השעבוד אלא במשרדי‬
‫רשוט‬
‫הקרקעות‬
‫א(‬
‫זאת‬
‫קטן‪,‬‬
‫וברשות‬
‫דין‪.‬‬
‫בית‬
‫ה ר י ב ״ • כ ת ב ‪ :‬מה שמען •מזנון‬
‫היא נ נ ד ו בדין תורתנו הקדושה א ע ם ־ י‬
‫א ל א שהסכימו הנאונימ שזהו דוקא‬
‫במטלטליס אין‬
‫מקום‬
‫אפילו‬
‫דייק‬
‫הרמ״א וכתב‪:‬‬
‫מפני‬
‫לפיכך אין למנוע אפוטרוסםותמ מחשש‬
‫• ה ו א קרוב‬
‫ש ב ד ץ ה נ ו י י מ נ ו ה ג י מ בה‪.‬‬
‫בקרקעות‪ ,‬אבל‬
‫טענת הקורבה כלוס אלא‬
‫א ס יש קרוב‬
‫בנאמנותם‪ ,‬הרתוקים קודמים‪ ,‬א ם יש‬
‫ורחוק‬
‫המת‬
‫ושניהס‬
‫לפי‬
‫• א י ן מורירין קדוב לנכסי‬
‫במטלטלי םורידימ‬
‫בין ק ר ו ב בין רתוק‪ ,‬ו מ כ ל‬
‫הכל תלוי‬
‫נאסניפ‬
‫יותר‬
‫מכל‬
‫אדס‪.‬‬
‫אדרבה‬
‫טענה‬
‫באמונת‬
‫ה א י ש ו י ו ש ר מ ד ו ת י ו ב[‬
‫ב ש ו ה ה ק ר ו ב ק ו ד מ נ[‪.‬‬
‫מכלל שאס אינם‬
‫וכן‬
‫שויפ‬
‫נאפוםרופסותס תועלת לשלום היתוסיס‪ ,‬חנוכס‪ ,‬השבחת וחרותה נכפיחס‪.‬‬
‫א[ הריב׳יש סי׳ כ׳ בית יוסף סי׳ ר״ן מהרשל״ס חו״מ סי׳ שי״‪ .3‬שי״פ ח ד מ ס י‬
‫ג[ חו״מ סי׳ דפ״ה‪.‬‬
‫ב[ הריב״ש סי׳ שכ״ז‪.‬‬
‫רפ״ה סעיף ח׳ בהגה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫שער ח‪.‬‬
‫הראויים לאפוסדוססים שמינוהו בי״ד‬
‫חזקה או העלמת הקרקעות ושעבודם מנכסי יתומים א(‪.‬‬
‫קרובי‬
‫ה‪.‬‬
‫היתומימ שהמ‬
‫בעלי חוב של המוריש או שיש להמ זכות‬
‫ירושה‬
‫בעזבונו‪ ,‬פסולים להיות אסוםרוססים על נכסי יתומים אלו שהם נוגעים‬
‫בדבר‪.‬‬
‫חייב להם‪ ,‬אינו ראוי ל ה י ו ת‬
‫כל מי שיש לו‬
‫וכן‬
‫תביעוח‬
‫או שהוא‬
‫אסוםרופום‪ ,‬מדין נוגע בדבר א(‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫מנוי אשה לאפוטרופא‬
‫א‪.‬‬
‫אין בי״ד ממנימ אשד‪ .‬לאסוטרופא על היתומים ה[ ואם האשה ידועה‬
‫לבית דין לאשר‪ .‬משכלת ונבונה שיכולה לטרוח ולהפוך בזכות היחומים ולהרוית‬
‫נכסיהם‬
‫ולהשביחם‪ ,‬יכולים בי״ד למנותה לאפוטרופומ ב(‪.‬‬
‫א( בדין אין מורידין קרוב לנכסי יתומים‪,‬‬
‫סרש׳׳י‪ :‬משום שמא יחזיק הקרוב בטענת ירושה‬
‫או חזקה בחיי המוריש ב[‪ ,‬ומזה ק הראב‪-‬ד ז״ל‪ ,‬שאם לא חלקו הנכסים בין היורשים והם סמוכימ על‬
‫שולחן אחד מורידים קרוב לנכסיהם גז‪ ,‬והעיטור וחדשב״א כתבו‪ :‬שלא נאמר דין זה אלא להורדת קרוב‬
‫בתור ארים או קבלן ד^ מזה למדנו שכל מקום שאין חשש מענת חזקה או ירשה‪ ,‬ממנימ קרוב אטילו‬
‫לקרקעות יתומים‪ ,‬והוא הרין לזמן הזה שאין‬
‫מקוט לטענת חזקה או ירושה מועילה‪ ,‬אם לא נרשמה‬
‫בםסרי רשוס הקרקעות וברשות פסק בית דין מוסמך לזה‪.‬‬
‫ב( בנמוק דין זה פרש׳יי‪ :‬לטי שאין דרכן לבאת ולבוא ולטרות לטובת היתומים ו[‪ ,‬מכאן משמע‬
‫שאם האשה ידועה לבית דין לאשר‪ .‬נבונה ומשכלת ויודעת להפוך בזכותם‬
‫ולהרוית נכסיהם ולהשביחמ‪.‬‬
‫ממנים אותה בית דין‪ .‬ו ק מוכח מדברי הר״י והרשב״א שנורסימ בנמרא‪ :‬ואמ מינן אבי יתומים הרשות‬
‫בידם ‪ ju‬זאת אומרת שרשות בית דין לאשר מנוי המוריש‪ .‬ואפ ססולמ הוא מן הדין אפילו מינן אבי‬
‫יתומים‪ ,‬אין בית דין םםנין‬
‫בידו‪,‬‬
‫כלומר בידי המוריש‪,‬‬
‫אותה‪.‬‬
‫והבית יוסף כתב דהדי״ף‬
‫אבל בית דין לא ממנה אותה אפילו‬
‫ואפשר שאף לדעתם איתיה לההוא דינא‪ ,‬מאותמ הראיות‬
‫והדמב״ם והרא״ש‬
‫היתה‬
‫גרסי‪:‬‬
‫הרשות‬
‫אפוסיוסא בתיי‬
‫בעלה ח[‬
‫שהביא הרשב־א מדין ההיא‬
‫סבתא ט(‬
‫ומתוספתא דתרומות‪ .‬וכיב הב״ח‪ ,‬דסעמא דאשה לחרמב׳יפ הוא כפירש״י יז‪ .‬וכ״כ הםמ׳יע יא[‪ .‬אבל התום׳‬
‫א[ בית‬
‫בהגה חרמ סי׳‬
‫ז[ שם‪.‬‬
‫מ‪.‬‬
‫ח ר מ סי׳ ר״ן‪.‬‬
‫יוסף תו״מ סי׳ ר״ץ סעיף א׳‪.‬‬
‫ר[ שרע שם בהגה‪.‬‬
‫רפה‪.‬‬
‫ח[ בית יוסף חרמ סי‪ .‬ר״ן‬
‫יא[ שם סק״ה‪.‬‬
‫נ[ בית יוסף ושרע‬
‫ב[ ב״מ ל׳׳ס‪.‬‬
‫ו[ נימין‬
‫ה[ מו״מ סי׳ ר״צ סעיף ב‪.‬‬
‫י[ ב״ת‬
‫פ[ ב״מ פרק המסקיל לט‪.‬‬
‫ק‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫י‬
‫ב‪.‬‬
‫פנוי *שה לאופוסרוסא‬
‫בזמן הזה‪ ,‬כל סתם אשד‪ ,‬היא מוחזקת ל פ ש כ ל ת ונבונה להטסל בנכסי‬
‫יתומים‪ .‬ומכל מקום ראוי לצרף אליהן איש מהימן ונבון דידע למטרה‬
‫בנכסי‬
‫היתומים‪ ,‬אלא אם יראו בית דין צורך בכך ל ת ו ע ל ת היתומים והשבחת נכסיהם‬
‫ושלום הבית יכולימ למנות אשה לאסוטרוסא אפילו לבדה ג(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אשר‪ ,‬שיש לה חלק וחפיסת יד בנכסי המוריש‪ ,‬ראויה להםנות על‬
‫*די בית דין לאפוטרוםא על היתומים‪ ,‬שמתוך שהיא מעונינח בהשבחח והרוחת‬
‫לטובתה‬
‫הנכסים‬
‫על‬
‫חלקה‬
‫היא‪.‬‬
‫תהיה‬
‫טורחת גם בהרוחה והשבחת נכסי‬
‫ה י ת ו מ י ם ל[‪ ,‬ודבר זה תלוי בשקול דעת בית דין שלא תהיה גוגעת בדבר‪ .‬וגם‬
‫ב ז ה גראה לי שטוב יותר לצרף אליה אפוטרופוס אחד או שגים‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אין בית דין ממגים אלמגת המוריש לאפוטרופא‪ .‬הואיל והיא גוגעת‬
‫בדבר בתביעת מזוגותיה וכתובחה וכיוצא ר(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אשד‪ .‬שהיא אסם של יתומים ומטפלת עם היתומים בגדולם וטפולמ‪,‬‬
‫ראויה להמגות מדין יתומים שסמכו אצל בעל הבית י‪.1‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אחר‬
‫אותר‪.‬‬
‫הבעל שהרשה את אשתו בחייו לנהל אח נכסיו ולא מנה אסוסרוסום‬
‫לפני מותו‪ ,‬ממנים‬
‫מורשה שלו‬
‫בית דין את אשתו לאפוסרוסא‪,‬‬
‫בחייו‪,‬‬
‫גלה‬
‫שבזה‬
‫שהוא ס נ ה‬
‫דעתו שהיא הנאמנת היחידה אצלו‪ ,‬והרי זח‬
‫כאלו מגה אותה מוריש גמ אחרי מותו ג(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫אסם של יתומים יכולה להיות אפוטרופא על ידי מגוי בית דין‪ .‬א ב ל‬
‫איגד‪ .‬חשובה‬
‫אסוסרוסא‬
‫טבעית שלהם גס באוחם‬
‫המקומות שדיגא דמלכותא‬
‫מכירה אותה בכך‪ .‬לפיכך אם יראו בית דין למגות אחר עמה או אפילו להוציאה‬
‫כתבו דמן הדין אין מעמידיפ אשה אפוםרופא א[‪ ,‬ואף לדעתפ אס יראי בית דין ‪1‬ורך בכך‪ ,‬ודאי הרשיון‬
‫בידם‪ ,‬דכל ענין אפושרוססות בית דין היא לתועלת היתומים ובזה כי״ד הם אכיהמ של יתומים‪ ,‬ועוד י »‬
‫לומר דבזמן הזח שהנשימ נושאות ונותנות בחיי בעליהן‪ ,‬ממנים אותן אפוטרופסות וכן נלמד ממ־יש ראב״ן‬
‫<‪01‬ך הזה שהנשים אסוסרוטםיות וחנוניות ונושאות ונותנות לוות ומלוות פורעות ונפרעות‪ ,‬אי אמרינן‬
‫אין נשבעות על משאן ומתנן לא שבקות חיי לכל בריה בו‪ ,‬אף אנו נאמר כן בזמננו שהנשים נושאות‬
‫ונותנות בתכונה וחריצות כאנשיט‪ ,‬ראויות להיות אפוטרוסא על היתומים ונכסיהם‪.‬‬
‫ג( כן כתב הרשכ״א‪ ,‬דלא‬
‫יתוםיפ‬
‫רשאיפ ועושין בי׳יד על‬
‫אמרו אלא שאין בית דין‬
‫פיהמ כדבריו‪ ,‬הלכך‬
‫עושין אותן אםוםרוסין‪ ,‬אבל אביהם של‬
‫כשמינה אותה אבי יתומים בעבמו הרי העיד‬
‫עליה שהיא זריזה ויודעת לפקח על הנכסימ כראוי‪ ,‬ונאמן הוא על נכםיו ז[‪,‬‬
‫והוא הדין כשמנה אותת‬
‫בחייו‪ .‬ח[‬
‫נ[ חו״מ סי׳ רס״ב‬
‫ב[ דאב״ ן אה״ ע םי׳ יןפ״ו‪.‬‬
‫א[ כתובית פ״ח‪ :‬הד״ה יר״מפלגי‪.‬‬
‫ד[ סמ״פ היי רפ״ה פיס ל״ה בשם‬
‫הכיף א׳ נהיה וכי׳ םמ״ע וש״ך ינה׳׳מ והתידיס שם‪.‬‬
‫ו[ חי״מ סי׳ ר״ן םסיף כ״ה‪.‬‬
‫ה[ בית ייסף סי׳ ל״ז משם הרשב״ן‪.‬‬
‫מהר״מ מינ״ן‪.‬‬
‫ח[ כין ססל הכישסכ הבבלי‪ ,‬קין כי ל׳ ‪ 80‬האלללו של‬
‫ז[ הילדות אלם סי׳ רפ״ד‪.‬‬
‫ידידי הלב ש‪ .‬אסף‪ .‬יכין לכיל בהעלה היןילמת‪.‬‬
‫‪gtp‬‬
‫• ע ר ח‪ .‬חראוי»‪ 0‬להמנות אפוטרופסי בי״ד‬
‫לגמרי מאפוטרוסםותה הרשות בידב‪ ,‬ואין בכגון זה נוהג דיגא דמלכותא דינא א(‪.‬‬
‫אשה שמגו אותה‬
‫ח‪.‬‬
‫לאטוטרופא‬
‫בעדכאותיה‬
‫וידוע ל ב י ת דין‬
‫שהיא‬
‫ראויה לכך‪ ,‬הרי היא כממונה על ידי בית דין ב(‪.‬‬
‫במקומות שאין יד בית דין תקיסה למנוי אפוטרופסות‪ ,‬מחובת בית‬
‫ט‪.‬‬
‫דין להשתדל בכל השסעתס שיתמנו אסוסרופםים על היתומים ורכושם הראויים‬
‫לכך ביותר‪ ,‬ובזמן היותר מוקדם‪ .‬כדי שישתמרו נכסיהם כראוי‪ ,‬שבי״ד בכל מקום‬
‫הוא אביהם של היתומים ככל מה שידם מ ג ע ת )נ״ל(‪.‬‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫מנוי קטן לאפוטרופוס‬
‫אין בית דין ס ס נ י ס קטן שלא הגיע לגיל עשרים שנה שלימות אסילו‬
‫א‪.‬‬
‫אם הוא מבוגר ומסותח בידיעותיו הלמודיות והמסחריות‪ ,‬ואפילו אם הוא מוחזק‬
‫וידוע בנאמנותו» שהואיל ולא הותר לקטן כזה למכור בנכסי אביו המקרקעי ל[‬
‫עולבנא‬
‫אפופרופומ על יתומימ א ח ר י פ אפילו על נכסיהם‬
‫דדייני הוא למנותו‬
‫הםםלםלים ה[‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫אין בית דין ממנים אפוטרופוס על נכסי יתוםים את מי שאינו יהודי‪,‬‬
‫מואיל ומתפקידי האפוטרופוס הוא ל פ ר נ ס א ת היתומים הקטנים בסאכלים כשרים‬
‫עפ״י ת ו ר ת ישראל‪ ,‬כגון ל ת ר ו פ ולעשר הפירות והתבואה חנזעדים למזונותיהם‪.‬‬
‫א(‬
‫תאמ‬
‫•לש‬
‫ק ו ד מ ת באפיםרושמות‪ ,‬נראה שאינו‬
‫אם הם‬
‫ג(‬
‫והגנה״ג‬
‫•ותה‬
‫כתב הריב״ש‪ ,‬הםעמ‬
‫שאפרת משימ‬
‫נ»סים‬
‫ידיעימ עשויים‬
‫דינא‬
‫מפמיקכמ״ש‬
‫דמלכותא‬
‫שהוא חוק ודין‬
‫בדייני הגוייט להיות‬
‫ה ר ש ב ״ א ש ל א ע ל דיני נוייפ אמרו דינא דמלכיתא‬
‫מבד המלגות ומעוח שלא‬
‫ידונו‬
‫א ל א כ ך א[‪.‬‬
‫ב כ נ ת ׳ ע ת ב י א ת ש ו ב ת מ ה ר ״ ם ג ל א נ ט י ב[ ל ק י י ם • ס ו ס ר ו פ ם ו ת • ש ה ש ח ת מ נ י ת ע ל י ד י ה ע ר כ א ו ת ‪,‬‬
‫כ ת ב ש א י ן ‪1‬ה‬
‫משוס דיגא‬
‫םותר‬
‫לתשובת‬
‫הדיב‪-‬ש הגיל‪,‬‬
‫דמלכותא‪ ,‬אכל א ס מנו אותה‬
‫דהו׳יב־ש ל א א פ ר ש ל א שאין בית דין‬
‫בערכאותיהם מעשיהם‬
‫ממנימ‬
‫ק י י מ י ם ג‪4‬‬
‫‪ b‬כנס• נ‬
‫ב[ שדמ מהר״מ גלאנטי סי׳ קכ״ה•‬
‫א[ ממכות הריב״ש סי׳ תציה‪.‬‬
‫ה[ הליב״ש סי‪ ,‬כ*‬
‫ד[ םו״מ סי׳ רל״ה םעיך ס‪.‬‬
‫חו״מ סי׳ דץ הנה הסור םיק סו‪.‬‬
‫ג ח נ שסולבנא דרייני הוא צממה אפוטרופוס מ בשני יפי׳ ב״׳ םי׳ ר״צ מחדש ה׳‪.‬‬
‫י‬
‫ק‬
‫פ ר ק ג‪.‬‬
‫י ה‬
‫בכל‬
‫לחנכפ‬
‫תאילין‪.‬‬
‫מנוי קםן ל*פופרופופ‬
‫מצוות התורה‪ .‬ל ק נ ו ת להפ ספרי תודח ולסוד‪ .‬מכשירי סצוה‪,‬‬
‫שופר‬
‫ולעשות להם סוכה‬
‫ומגילה‪,‬‬
‫ולקנות להם לולב‬
‫וכדומה א(‪.‬‬
‫ודברים אלה בודאי לא יעשו על ידי לא‪-‬יחודי‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫דין‬
‫רשאים בית‬
‫את לא־יהודי לאפוטרופוס‬
‫למנות‬
‫י ר א ו בזה ת ו ע ל ת ליתומים‪ .‬כגון לטעון לזכוחפ‬
‫חלקי‪ ,‬אם‬
‫במשפט היתומים שבערכאות‪,‬‬
‫וכדומה לזה ג[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אפוםדוטוס שמגהו בית דין מקבל תוקף חוקי מיומ התמגותו ואילך‬
‫ל ע ש ו ת בנכסי היתומימ לזכותמ‪ ,‬א ב ל אין בית דין ממנים אטוטרופופ ל מ פ ר ע‬
‫ע ל הפעולות שנעשו מזמן מותו של המוריש עד התמנותו נ(‪.‬‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫מנוי עם הארץ לאפוטרופוס‬
‫א‪.‬‬
‫אין בית דין‬
‫לאסוסרופום על‬
‫ססנים‬
‫יתומים כל א ד פ שהוא עם‬
‫הארץ‪ .‬זאת א ו פ ר ת שאינו יודע ולא שוםר תורה וסצוה י[‪ ,‬שכל אדם כזה חשוד‬
‫ה ו א בנאמנותו ה(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫הוחזק‬
‫ישר‬
‫בבית דין לאיש‬
‫ונאמן‪,‬‬
‫והוא‬
‫מכובד בעיני ה ב ר י ו ת‬
‫ויראו בית דין ת ו ע ל ת ליתומים בהתמנותו לאפוסרוסום יותד על זולתו‪ ,‬רשאים‬
‫ל מ נ ו ת ו בתור אפוםרופומ ו(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫*במשנה‬
‫אין‬
‫בית‬
‫דין םסנים‬
‫ולא בדרך ארץ‪.‬‬
‫אםוסרופום את עם‬
‫זאת אוסרת‪ ,‬אדם‬
‫הארץ שאינו‬
‫במקרא‬
‫שהוא בער בידיעת התורה וגם‬
‫ם ח ו ם ר כל ת ר ב ו ת מומרית‪ ,‬ומשחת חמדות‪ .‬שהואיל ופנוי אטוסרופומ על ידי‬
‫בית‬
‫דין היא‬
‫חיתומיט‬
‫נחוץ‬
‫תעודת כבוד ונאםנות ל ה ם ח ם נ ה על ידם ז[‪ .‬והואיל ש ל ת ו ע ל ת‬
‫שאפוטרופםס‬
‫יהיה‬
‫מכובד‬
‫על‬
‫הבריות‬
‫כדי‬
‫שיהיו ד ב ר י ו‬
‫ג[ הרשב״א בחשובויז‬
‫ב[ כנ״ל‪.‬‬
‫א[ ניניין נב‪ .‬וחרימ סי׳ ד׳ן סעיף י׳׳ד פו‪,‬‬
‫ה[ פסחים ידנו וסרש״י‬
‫ד[ ראה ברכות מ ז ‪ :‬וסימה כב‪:‬‬
‫תולדות אדם סי׳ קט‪.‬‬
‫ז[ גיסין נב‪ :‬נדם מנוהו בית דין‬
‫ו[ בית חדש ח ר מ סי׳ ר״ן‪.‬‬
‫שם ושרע חו״מ סי׳ ר״ן‪.‬‬
‫•שבע‪ ,‬בההיא הנאה דקא נסיק עליה דאיניש מהימנא הוא דהא סמיך מלוה בי דינא וכר‬
‫‪4‬‬
‫שער ח‪.‬‬
‫ק‬
‫הראויימ להפנות אפוטרופסי בי״ד‬
‫י‬
‫ג‬
‫נשמעים א[‪ ,‬והואיל ומתפקידי האפוטרופוס הוא לרכוש להמ שמ טוב ליתומים‬
‫העומדים ת ח ת אסוסרופסותו כ[‪ .‬לכן מנוי עם הארץ שאינו במקרא ומשנה ודרך‬
‫ארץ הוא עולבנא דדייגי‪ ,‬וםססיד זכותיהם ושמם הטוב של היתומים‪.‬‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫מנוי אפוטרופםים רבים‬
‫הרשות ביד בית דין‬
‫א‪.‬‬
‫למנות‬
‫אפוטרופסים‬
‫רבים על נכסי יתומים‬
‫א ם יראו כמנויים חועלת לשםירת נכסי יתומים והשבחתם•‬
‫ב‪.‬‬
‫על‬
‫כשממניט בית דין או המוריש אסוטרוססים רבים״ נעשים כולם אחראים‬
‫שלמות נכסי יהומים והשבחתם‪ .‬הלכך אם מת אחד מהם או שנסע‪ ,‬בטלה‬
‫כ ל האפוסרוסםות ואין האחרים‬
‫אם‬
‫לא ברשות‬
‫מנויים‬
‫מיוחדת‬
‫יכולים‬
‫מבית דין‪,‬‬
‫להרשות את האפוטרוסםים‬
‫או‬
‫ל ה ת ע ס ק ולמעול‬
‫שהתנו‬
‫הנשארים‬
‫בתור‬
‫אפוטרוססים‬
‫בית דין או המוריש בשעת‬
‫באפוטרופסות במקרה‬
‫להתעסק‬
‫של העדר אחד מהם א(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫בכל‬
‫ענין‬
‫שיחחלקו‬
‫ר ו ב דעות בכל ענין שאין‬
‫האפוטרופסים‬
‫ההלכה‬
‫מתנגדת‬
‫מחליטים‬
‫עפ״י‬
‫בדעותיהם‬
‫לדעותיהם שכן הוא דין‬
‫תורה‬
‫א( הרשב־א בתשובותיו כתב‪ :‬ומ״מ אני רואה בכל המקומית‪ ,‬שכל שהיחיד םמנה אסוסרוטסים‬
‫‪ vr‬אפילו הקהל מסנים גזברים או נאמנים או נבאים‪ ,‬אפילו אם ימות אחד מהם או ילך לסדינת הים‪,‬‬
‫אין המנוי בטל אלא הנשארימ ינהנו כמנויים‬
‫וכר‪ ,‬והדין נותן כן‪,‬‬
‫שאילולא כן אם הלך לדרכו קצת‬
‫ימיס לעסקיו המנוי בסל‪ ,‬ואין זה דעת הצבור ולא היתיד‪ .‬ע״כ‪ ,‬והטו״ז ג[ תמה ע״ד הרשב״א אלה שהמ‬
‫נ ג ד הסברא הפשוטה‪ ,‬שכל שמנה רבים אפשר שלא האמין לאחד מהמ אלא בצרוף חבריו‪ ,‬ומסיק הטו׳יז‬
‫להלכה‪ • :‬א י ן להם להעמיד חממון תחת יד אחד מהם אמ‬
‫•כשממנים שני גבאימ ומת אחד מהם‪.‬‬
‫מת‬
‫מושיבין אחר במקומו‪,‬‬
‫חברו‪ ,‬וכך‬
‫אנו רואים‬
‫וכן בשאר מנויימ‪ ,‬וכ״ש‬
‫מנהנ‬
‫הקהלות‬
‫בממון שאין‬
‫להאמין לאחד מהם‪ .‬וכן כתב המבי״ם דן אחד האפוטרופוסים שמת בטלה אפוטרופסות שניהם‪.‬‬
‫וכל זר‪,‬‬
‫העדר או נסיעה‬
‫יתעסקו‬
‫הוא שלא ברשות בית דין‪ ,‬אבל אם‬
‫אחרים‬
‫לבדמ‪,‬‬
‫בודאי‬
‫הגמור‬
‫התנו בית דין‬
‫שהאפוסרופסים‬
‫מתתלה‬
‫שבמקרה של‬
‫אלה מיופה כתם לנהל‬
‫נכסי‬
‫יתומים לבדם‬
‫ככל‬
‫דין‬
‫אטוםריפיס שםנהו בית דין הן‪.‬‬
‫‪ [3‬ג״נ‬
‫א[ גיגיין כס אמר נהו כי היכי דלשמען מיליה קא אכיל ונהי מדילהו‪.‬‬
‫ג[ טו״ז יו״ד‬
‫יד‪ .‬רבה רמה צדקה איהמי וכו׳ אכדל אנא לאחשוגינהו קא ענידנא‪.‬‬
‫ה[ עיין לעיל‬
‫ד[ מבי״ם סי׳ של״ה משס השובת רב נחשון גאון‪.‬‬
‫•סי׳ רנ״ח סק״ה‪.‬‬
‫שער ז׳ שיח סעי׳ ד׳ הערה ב׳‪.‬‬
‫ק ך‬
‫סרק ה‪.‬‬
‫י‬
‫סנוי אפוטרופוסים רבים‬
‫ל ל כ ת בכל ענין אחרי הרוב שנאמר אחרי רבים להטות א(‪.‬‬
‫אחד האסוטרופםים‬
‫ד•‬
‫שהתעסק‬
‫מסכמת‬
‫חבריו ובלי רשות מיוחדת מבית‬
‫על כל‬
‫פעולותיו‪ ,‬שהואיל ולא היתד‪ ,‬לו‬
‫לשלם כל מה‬
‫הנכסים‬
‫שסחתו‬
‫הנכסים‬
‫מעת‬
‫הוא‬
‫לבדו‬
‫בנכסי‬
‫הוא‬
‫נושא‬
‫דין‪.‬‬
‫רשות להתעסק‬
‫היתומיב‬
‫אחריות‬
‫בלי‬
‫גמורה‬
‫בנכסים אלו חייב‬
‫התעסקותו בהם‪ .‬ואם‬
‫לא נודע כ מ ו ת‬
‫שנשארו בידו מעזבון המוריש‪ ,‬משביעים א ת אסוסרוסום זה‬
‫חומד דין שבועה על כמות הנכסים שנשארו מעזבון המוריש‪,‬‬
‫לשלם כל‬
‫מה שאבד או‬
‫שנחםעסו הנכסים‪ .‬ויש‬
‫בכל‬
‫ומחייבים א ו ח ו‬
‫אומרים שאס לא פשע אין‬
‫מחייבים אותו כ[‪ .‬א ב ל כל םה שעשה האסוםרוסום זה ל ס ו כ ת היחומים מעשיו‬
‫קיימים‪ ,‬לשכר היתומים ולא להפסדם נ(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫מנה המוריש אסוסרוסםים רבים ולא פירש‬
‫שאם יעדר אחד מהם‬
‫ימשיכו הנשארים סעולתם לבדמ או ימנו אחר במקום הנעדר‪ ,‬ונעדר אחד מהמ‬
‫לזמן ארוך או שחלה ואינו יכול להתעסק‬
‫ל ב ם ל כל‬
‫האסוםרוססות ולמנות אחרים‬
‫בעניני אסוסרוססוח‪ ,‬רשאים‬
‫בי״ד‬
‫בסקומם או למנות אסוסרוסוס‬
‫אחר‬
‫בסקוס הנעדר ל[‬
‫פרק ו‪.‬‬
‫הקצבת פרם לאפוטרופוס‬
‫א‪.‬‬
‫רשאים בית דין להקציב םרם‬
‫בצורת אחוזים למאה מהרכוש‪ .‬או‬
‫םרם חדשי קבוע לאפוטרופוס או אפוםרופסים המתמנים על ידם‪ .‬אם יראו שיש‬
‫בזח תועלת ליתומים ושלא ימצא אחר מוכשר לכך כמותו שיקבל להיות אפוטרופוס‬
‫ע ל ם נ ת שלא ל ק ב ל פרם ה[‬
‫ב‪.‬‬
‫אין‬
‫בית דין נזקקין להקציב שכר לאםוסרופום‬
‫ב ש ע ת ה ת פ נ ו ת ו על ק ב ל ת פרם‪,‬‬
‫אם‬
‫לא‬
‫התנה‬
‫אם לא שנתחדש ד ב ר הגורם טרחה מ י ו ת ר ת‬
‫ב( הכנה״ג חו״מ ח״ב סי׳ ר״ן הנה נדו ס״ק קו‪.‬‬
‫א[ מהרשל״ם חו״מ סי׳ תל״ד‪.‬‬
‫ל[ פין ערוך השלחן חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ו׳ ולעיל פיה ספי׳ ‪j‬‬
‫<[ מהרשל״ס חו״מ סי׳ שמ״ס‬
‫ו[ עיין נסור חרמ סי״ ר״ן סעיף לה‪ .‬םדז שם‪.‬‬
‫ה[ נולע ניהולה מהלו״ת חדמ סי׳ ל״ל‪.‬‬
‫ק‪2‬ן‬
‫שער ת‪ .‬הראויים להפנות אפוטרופסי בי״ר‬
‫או עבודה מיוחדת שראויה לקבוע לה ש נ ר לפי ראות עיני בי״ד‪.‬‬
‫כשממנים בית דין אפוסרוסום בשכר‪ ,‬צריך שלא יהיו הדיינימ קרובים‬
‫ג‪.‬‬
‫ק ר ב ח משפחה בדרגה הפוסלת לדון לאפוטרופוס המחמנה על ידם א[‪,‬‬
‫אסוסרוסום שמנוהו בית דין בשכר דיגו כשומר שכר‪ ,‬בגכםי העזבון‬
‫ד‪.‬‬
‫שנמסרו לידו א(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫שהואיל‬
‫אטוטרוסות‬
‫והוא‬
‫אסוסרופום‬
‫נהנה‬
‫שמקבל סרס בעד אסוטרוםסותו נחשב לגוגע‬
‫בדבר‪.‬‬
‫אין‬
‫קרובי‬
‫מנכסי‬
‫יתומים‬
‫זה כשרים לדון בכל‬
‫רוצה‬
‫תביעה‬
‫הוא‬
‫בזכותם‪ ,‬ולכן‬
‫משססית הנוגע לרכושמ של יתומימ‬
‫אלה נ[ ב(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫רשאי האפוסרוסום ללבוש בגדים נאים מנכסי יתומים אם רואים בית‬
‫דין שיש בזה תועלת ליתומים כדי שיהיו דבריו גשמעים ואין היתומים יכולים‬
‫למחות על‪ .‬זה הואיל ובית דין שהם אביהם של יתומים חם הםוםםכים להרשות‬
‫כל דבר שיש תועלת ליחומים לפי הכרתם נ(‪.‬‬
‫א( עין דיני שימר שכר בנמוקי יוסף ד[‬
‫שכר‪ ,‬אבל בשו״ע ה[‬
‫פסק שדינו כשומר חנמ ו[‬
‫כתב דאף בתנמ כיון שמנוהו בית דין דינו‬
‫ובודאי אמ הקציב לו שכר‪,‬‬
‫דינו‬
‫כשומר‬
‫כשומר שכר זן‬
‫לדברי הכל‪.‬‬
‫ב( נלמד ממ־ש מתר״מ ריקאנאםי בשם הרי־ף אמופרופא שאין לו הנאה באמוסרופםותו יכוליס‬
‫קרוביו לדון ולהעיד‪ ,‬מכלל הן אתה שומע לאו שכל שיש לו הנאה להאטוטרופופ גפםלימ קרוביו לדץ ולהעיד‪.‬‬
‫ג[ ערוך‬
‫ב[ חי׳׳מ סי׳ לנ‪.‬‬
‫א[ עין בעור חו״מ סי׳ ר״ן סעי׳ ל״ה‪ .‬עו״ז כס‪.‬‬
‫ה[ שו׳׳ע סי׳ ר״צ‪ .‬ו[ עין‬
‫ל[ כמוקי יוסף ב״מ ס״נ‪.‬‬
‫השלחן חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ח‪.‬‬
‫ז[ עין חו״מ סי׳ ש״ג‪.‬‬
‫חו״מ סי׳ רצ״א‪.‬‬
‫שער ט‪.‬‬
‫יתומים שסמכו אצל בעל הבית‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫יתוםים קסגים שסמכו אצל בעל הבית או בעלת הבית‪ ,‬המ מעצמם‪.‬‬
‫ו ב ע ל הבית זה השתדל בנכסי יתוםים‪ ,‬הרי הוא כאסוסרוסוס שמנוהו בית דין״‬
‫שיקרבו אותם ויטסלו‬
‫שכן תקנו חכמים לטובת היתומים כדי שימצאו גואלים‬
‫בנכסיהם ועשו אותט כאפוטרופוס ממונה מצד בית דין א[‬
‫ב‪.‬‬
‫בדין זה נכלל ‪:‬‬
‫א‪ .‬קסנים הסמוכים על שלחן‬
‫הוריהם או סביהם ג[ !‬
‫ב‪ .‬אלמנה שסמכו יתוםי בעלה‬
‫אצלה‪ ,‬ואפילו‬
‫ניזוגית‬
‫כשהיא‬
‫משלהם מדין תנאי כתובה נ[•‬
‫השני וזה‪-‬‬
‫ג‪ .‬אלמנה שנשאת והכניסה עמה את בנה לבית בעלה‬
‫ה ש ח ד ל בגכסי היחום שהוא בן חורג לו י‪.1‬‬
‫ד‪ .‬בת קטנה הסמוכה אצל אמה ואפי׳ אם היא אינה מ ת ע ס ק ת בנכסי בתה‪.‬‬
‫ה• שותפי המוריש שנשאר רכוש היתומים בידם והתעסקו בו אחרי‪-‬‬
‫מותו‪,‬‬
‫בין אם חם קרובי היורשיפ ושותפם בנחלה‪,‬‬
‫ובין שהם רחוקים ו א ץ‬
‫להם חלק ונחלה בעזבון שותפם ה(‪.‬‬
‫ג•‬
‫מתחנכים‬
‫מנהלי בתי יתומים או כל בית ספד פנימי שיורשים‬
‫וםתגדליס וגזוגים‬
‫בו‬
‫קסנים אלו‬
‫חשובים כבעל הבית שסמכו יתומים‬
‫אצלו‬
‫ודינם כאפוסרופום שמנהו בית דין‪ .‬לכל דבריהם לטעון לזכותם בפני בית דין‬
‫ולחנכם בתלמוד תורה ובמעשה מצותיה וללמדמ אומנות מכובדת‬
‫שיתפרנסו‬
‫פ ס ג ה לכשיגדלו א(•‬
‫א(‬
‫ו י ן זח ל א מעאתי משורש בספרי הםוםקיס שנמבאים ברשותי‪,‬‬
‫מבעל‬
‫הניח שסמכו‬
‫יחומים‬
‫שגבאי‬
‫ומוסדוח חסד אלה עדיסי‬
‫וחגוכם‬
‫ה ם נעשים ע ל ידי כ ך אסוםרוטוסיהם ל ש מ ו ר א ח כל זכיותיהם‪.‬‬
‫*בל‬
‫גרשה ל י‬
‫משוס וגרוד‬
‫אבלו שביין שהמ ס ס ס ל י ם בגדול היורשים‬
‫ב[ חשו׳ הרא״ש כלל פ״ז וס״ח‬
‫א[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף כ״ל ועין מ״ש במבוא‪.‬‬
‫נ( כנה״ג חו״מ מ״ב סי׳ ר״ן‬
‫ותשר מהרימ״מ חו״מ סי׳ ל״ז ורשל״ם חו״מ סי׳ ר״ס‪.‬‬
‫ד[ מרדכי ס׳ הנזייןין סי׳ שצ״ב וד״מ סי׳ ר״ן פ״ק ס״ז‪.‬‬
‫הנה ס״ו ס״ק קנ״ח‪.‬‬
‫ה[ כנה״ג שם ם״ק קו וקנ״נ‪ .‬ושרית חכם צבי הונ״ד נסתתי תשונה סי׳ ר״ן ס״ק ה׳‪.‬‬
‫ק‬
‫שער מ‪ .‬יתומים שסמכו אבל בעל הניח‬
‫י ז‬
‫ד‪.‬‬
‫יתומים קטנים שסמכו מעצמם אצל בעל הבית והוא התעסק בנכסיהם‬
‫ועניניהם‬
‫אפוטרופוס‪ ,‬גמ אמ יצאו היתומים‬
‫לטובתם‪ .‬הואיל ונעשה‬
‫עליהם‬
‫מסמיכתם על שלחנו‪ .‬אין אםוסרופסותו‬
‫מ ת ב ס ל ת עד אשד יגדלו היחומים א ו‬
‫עד שימונה אסוטרוסוס עליהם על ידי בית דין א[‪.‬‬
‫בעל הבית שסמכו יתומימ אצלו אעפ״י שהוא חשוב כאפוטרופוס‬
‫ה‪.‬‬
‫שמנהו בייד‪ .‬הקלו חכמים עליו לפוטרו משבועת האפוטרוססים‪ .‬כדי שלא ימנע‬
‫כל‬
‫מלקבל‬
‫אדם‬
‫וסומכים‬
‫חסותו ולהתעסק בנכסיהם‬
‫חחת‬
‫עצמם עליו‪ .‬ויש‬
‫במחלוקת‪:‬‬
‫של יתומים החוסים בצלו‬
‫אומרים שמשביעים אותו‪ .‬והואיל ודין זה‬
‫לבי״ד לעשות כטוב‬
‫הכרעתו מסורה‬
‫בעיניו לפי הכרתו‪.‬‬
‫תלוי‬
‫במצב‬
‫הענינים ומסבותיהם א(•‬
‫נתמעטו הנכסים מכמות שהיו בשעה שסמכו אצלו היתומים‪ .‬משביעים‬
‫ו‪.‬‬
‫אותו שלא פשע ושלא הפסיד ושלא העלים מנכסיהם ב(‪.‬‬
‫רשאים כיח דין להחמיר על אמם של יתומים שהם סמוכים אצלה‬
‫ז‪.‬‬
‫ולהטיל‬
‫עליה סדור חשבון הכנסה והוצאה מפורט ומדויק‪ .‬או כל יחד הנאים‬
‫אחרים‬
‫שיראו‬
‫הנהלת נכסי יחומים ביושר‬
‫ואמונה‬
‫לשמרם‬
‫ורחמיה‬
‫קרובים אצל‬
‫בעניניהם‬
‫בית‬
‫לטוב‬
‫דין‬
‫בשלמוחם‪,‬‬
‫להשכיחם‬
‫בנה ולא‬
‫גם אט יטילו‬
‫ונחוץ‬
‫ולהרויחם‪,‬‬
‫תמנע‬
‫עליהם כל‬
‫להבטיח‬
‫שאמם של יחומים‬
‫מ ל ק ר ב אוחם ת ח ת חסוחה‬
‫דעתה‬
‫ומלהטפל‬
‫חומרת אפוטרופוס לענין סדור חשבונות‬
‫ושבועה ה[‪.‬‬
‫ח•‬
‫בית‬
‫דין‬
‫בעל הבית שסמכו יחומים אצלו‪ ,‬הואיל ודינו כאפוטרופוס‬
‫לכל‬
‫דבר‪ ,‬מעשר‬
‫שמנהו‬
‫פירוחיהם‪ ,‬גובה כל זכות היחומים שביד אחריב‪.‬‬
‫סורע חובותיהם ומתסשר עם בעלי החובות לטובחם ו[‪,‬‬
‫א( בשו־יע ב[ כתב מרן יש אומדים שאין םשניעים אותו‪ ,‬ויש אומרים שמשביעים אותו‪ ,‬ורוב‬
‫הפומקימ הברישו להלכה שאין משביעים אותו ג[‪ ,‬ולע׳׳ד נראה שחהכרעד‪ .‬במחלוקת זו מסורה לבי״ד ל פ י‬
‫ראות עיניהם במעבו של בעל הכית שממנו יתומים אבלו‪.‬‬
‫ב(‬
‫להשביעה‬
‫אתמעסו‬
‫בד״מ‬
‫ד( כתב‬
‫בשם‬
‫כמו יתומים שסמכו‬
‫הנכסים‬
‫מרדכי‪:‬‬
‫אלמנה דהוד‪ .‬לה יותר מכדי כתובה ואתמעסו הנכסי יכול‬
‫אבל בעל הבית‪.‬‬
‫משביעים אותו‪,‬‬
‫וכשאתמעטו הנכסים אקמוהו שדיניה‬
‫וחכי‬
‫מ ו ב » ו למדנו‪.‬‬
‫דכל בעה״ב שסמכו יתומים אבלו אמ‬
‫מסרוהו‬
‫מובת היתימימ‬
‫מסברא שלא‬
‫משבועה‬
‫אלא משום‬
‫להשביעו כדין כל אסוסרופום שמנוהו בית דין‪.‬‬
‫ב[ חר׳מ סי׳ ר״ן סעיף כ״ד‪.‬‬
‫א[ הריב״ש סי׳ הצ״ה‪ ,‬ופין ‪ :‬ר ע חר׳מ סי׳ ר״ן כ״ג‪.‬‬
‫ג[ הרא״ש בחכוגוהיו כלל פ׳׳ז‪ ,‬מגיד מכנה ה׳ נהליה פרק יא ה׳ י׳‪ ,‬מרדכי סרק הנזיקין‪,‬‬
‫כנה״ג חו״מ ח״ב סי׳ ר״ן הגהת העור אוח ק״ן וקנ״ה‪ ,‬ובאר הגולה ופתחי הכובה ס״ין‬
‫ה[ רמ״א בהגה שם‬
‫ד[ ד״מ סי׳ ר׳ן ס״ק ט׳׳ז‪.‬‬
‫ר וערוך השלחן חרמ סי׳ ר״ן סעיף מ״ב‪.‬‬
‫ו[ ב״י בשם הרשב״א‪ ,‬ועי׳ תשובות הרא״ש כלל‬
‫ספיף כ״ד מחשיבה הריב״ש סי׳ חצ״ה‪.‬‬
‫פ״ז‪ ,‬ומהרשד״ס חרמ סי׳ רס״ג ואה״פ סי׳ קפ״ו ופתחי משובה חרמ סי׳ י״ב ס״ק ז׳‪.‬‬
‫מרק א‪ .‬יתומימ שסמכו א ג ל בעל הנית‬
‫ק ך‬
‫י‬
‫אלמנה ששלמה חובות בעלה מנכסיו‪ ,‬אין מנכין לה מכתובתה סכומי‬
‫ס‪.‬‬
‫החוב ששלמה‪ ,‬דאלמנה שהיתומימ םפוכימ אצלה היא אסוסרוסא מדין יתומים‬
‫שסמכו אצל בעל הבית‪ ,‬ורשאית לפרוע חובות בעלה‪.‬‬
‫בעל הבית שסמכו יתומים אצלו‪ ,‬אינו נעשה עליהם אסוסרוסוס אלא‬
‫י•‬
‫כשהוא משתדל ומתעסק לטובתם בכל עניניהם‪ .‬אבל אם מחעסק בענינם רק ב ד ב ר‬
‫אחד‪ ,‬אין דינו כאסוסרוסוס שמנהו בית דין‪ ,‬אסילו לאותו דבר א[•‬
‫יא‪.‬‬
‫אפוםרוסוס ליורשיו‪ ,‬בחייו או קדמו ביה דין ומגו‬
‫מוריש שסנה‬
‫אסוסרופוס אחרי מותו‪ ,‬אין סמיכת היתוסים אצל בעל הבית מפקיעה אפוטרוססות‬
‫המוריש או בית דין‪ .‬ולא נותנת ל ב ע ה י ב שסמכו יתומים אצלו‪ ,‬זכות אסוסרוםסות‬
‫על נכםיהם אי־‬
‫יב‪.‬‬
‫!כפיו‬
‫כל איש שהיה מפקיד ומתעסק בחייו עם איש ידוע ומת ונשארו‬
‫בידיו‪ ,‬אין מוציאים אוחמ‬
‫שסמכו יתומים‬
‫מידו למוסרם בידי בעהיב‬
‫אצלו‪ ,‬שהואיל והמוריש האמין בחייו על נאמנוחו וחריצוחו של איש זה‪ ,‬מעשיו‬
‫•מוכיחים‬
‫לשקול‬
‫על‬
‫רצונו למנותו אםוסרופום אחרי מותו ב• ובכגון זה ה ד ב ר מסור‬
‫דעת בית דין באומדנא זאת עצמה ובתועלת היורשים מאפוטרוססות‬
‫ואת‪ ,‬ובידם הרשות לצרף אחר עמו‪ .‬או למנות אחר הטוב ומועיל יותר בעיניהמ‪.‬‬‫יג‪.‬‬
‫שמינוהו‬
‫בעל הבית שסמכו יתומים אצלו הואיל הוא כאפוטרופוס‬
‫ב י ת דין‪ ,‬רשאי להתעסק בנכסי היורשים ולמכור נכסיהם או להחליפם באחרים‬
‫ברשות‬
‫שלא‬
‫בית דין‪ ,‬ואם ראו בית דין שלא‬
‫עשה כדין ולטובת היתוםיס‬
‫מבטלין מעשיו ג(‪.‬‬
‫א( כנוז־׳ג נ[ משמ הרב במבינו‪ ,‬והכי מסתבדא שלא עשו חכמים את בעל הבית שםמכי יתומים‬
‫אפומרוסוס‬
‫שבלו‬
‫עליהמ‬
‫עזובים‪ ,‬וכשככר התמנה עליהם אפיסרוסוס‬
‫אלא לסוכת היתומים שלא יהיו‬
‫אין כל בורך לתקנה זו‪.‬‬
‫ב( מתשו׳ הרשב״א ג[‪,‬‬
‫ובבית יוסף הביא תשובת הרא״ש שכתב ‪:‬‬
‫אדם שמינה אפוטרופוס על‬
‫נכסיו בחייו ומת‪ ,‬אינו אפוטרופוס על נכסי יתומימ‪ ,‬אלא בי־ד ימנו להט אסוטרוסוס‪ ,‬דהא ד ת נ ן ‪ :‬אסוםרוסוס‬
‫אבי יתומים‪ ,‬היינו סמוך למיתתו זה‪ ,‬תשובה זו נראית לכאורח‬
‫שמינהו‬
‫שמסיק ‪:‬‬
‫נראה‬
‫שאפ מינה אותו‬
‫דהוא‬
‫דקושטא‬
‫שלא‬
‫סובר‬
‫שאין‬
‫אביהפ‬
‫בחייו‬
‫עושיפ‬
‫תשובות‬
‫אלת‬
‫חו^ית‬
‫אותו אפוסרופסין‪,‬‬
‫אלא‬
‫הוא ונאמנות המוריש בחייו מעירה על רבונו‬
‫אומינא‬
‫דמוכחא שבי־ד רשאיס לסמוך עליה‬
‫מר‬
‫אמר‬
‫באפוטרופסותו‬
‫ולהכירו‬
‫על‬
‫כחולקת‬
‫והכיח יוסף‬
‫אמר‬
‫ומר‬
‫לאחר‬
‫לאפוסדוסום‬
‫מותו‪.‬‬
‫הדשב״א‬
‫תשובת‬
‫לא‬
‫העיר‬
‫עלית‪.‬‬
‫חרא‬
‫ולא‬
‫םליני‪,‬‬
‫אבל‬
‫אץ‬
‫זאת‬
‫שמנח המיריש‪ ,‬כ ר ץ הכותב‬
‫גל‬
‫נכסיו לבנו או לאשתו; ואומדנא זאת מסורה לשקול דעת בית דין לסמוך עליה לאשרה‪ ,‬או לבסלת‬
‫שם‬
‫אחרת לטובת חיתוסים ותועלתמ לברף אתר עמי או למנות אתר‬
‫<סוב‬
‫יראו‬
‫אומדנא‬
‫סותרת או‬
‫סיבת‬
‫בעיניהם ת[‪.‬‬
‫ג(‬
‫גרםינן ב נ ס ר א ‪ :‬הנהו‬
‫יתסי דהוו ססיכי נבי ההיא סבתא‪ ,‬הוד‪ ,‬להו תורתא‪ ,‬שקלה ח נ י נ ת •‬
‫נ( כנה״ג שס סי׳ ק׳‬
‫א[ ככה״ג שס ס״ק קנ״א משס תשובת כת״י למהל״ש יפה‪.‬‬
‫וקמ״פ‪ • .‬ג[ תשיבה הרשב״א בב״י סי׳ ר״צ‪ .‬ד[ תשובת היא״ש כלל ס״נ‪ .‬ה( עין תשובות‬
‫מהר״ ס ליבלין סי׳ י״ב‪.‬‬
‫שער ט‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫קיש‬
‫יתומים שסמכו אבל בעל הבית‬
‫מהיות טוב ראוי ומחוייב ל ב ע ל הבית זה שלא לעשות כל מעשה‬
‫מכירה או חליפין בנכסי יתומים שסמכו אצלו אלא ברשות בית דין כדי שלא‬
‫יתחייב כלפי היתומים כשיגדלו‪ ,‬וכדי שלא תהיה נגדו לזות שפתים‪ ,‬וזו היא‬
‫הטובה והישרה לכל אסוטרוסםים לעשות כל מעשיהם בנכסי יתומים‬
‫הדרך‬
‫ברשות והוראת בית דין שהם אביהם של יחומים‪.‬‬
‫טו‪.‬‬
‫אצל בעל הבית שהוא כאפוטרופוס ב י ת‬
‫לא אמרו יתומים שסמכו‬
‫דין‪ .‬אלא כשסמכו היתומים אצלו מעצמם א(‪ ,‬מפני שהיו עזובים מקרוביהם או‬
‫גלמודים או מפני שהכירו ב ב ע ל הבית זה שהוא קרוב להם‪ ,‬ונאותו לחסות‬
‫בצלו ו ל ה ח נ ד ל בחנוכו‪ ,‬אבל אם קרוביהם הכניסו אותם אצל בעל הבית זה‪,‬‬
‫נהליהו‪ ,‬אתו קרובימ לקמיח רב נחמן‪ ,‬אמרו ליה מאי עבידתא דזבנא ? אמר להו‪ :‬יתומים שסמכו אצל בעל‬
‫אמר להו א״כ היינו דרב חנילאי‬
‫הבית תנן‪ ,‬והא אייקר ? ברשות דלוקח אייקר‪ ,‬והא לא נקיטי דמי ?‬
‫וכוי דאסר נכסי יתומים הרי המ כהקדש ולא מקני אלא ככסטא א[‪.‬‬
‫מכאן למדני דבעל הבית שסמכו‬
‫יתומים אבלו רשאי‬
‫להתעסק בנכסיהם ולמוכרם שלא ברשות‬
‫בית דין שהרי דיני כאסוטרוסוס שמנוהו בית דין לעשות בנכסי יתומימ ככל מה שאסוסרופום בית דין‬
‫עושה‪ ,‬אבל בערוך השלתן כ ת ב ‪ :‬נ״ל אע־נ דהסוסקיס כתבו סתמא דדינו כאפוטרופיס‪ ,‬מכל מקום לישא‬
‫וליתן ולמכור ולקנות בנכסיהמ אינו רשאי בלא רשות בית דין אף בדבריס שהאפוטרוםוס רשאי לעשותן‪,‬‬
‫ואבי‬
‫דבית דין‬
‫אותו‪ ,‬ואף‬
‫יתימים‬
‫שמינו‬
‫יודעים‬
‫שהוא מ ס מ ל‬
‫לכך‪,‬‬
‫קטנים‬
‫אבל‬
‫מעבממ‬
‫שסמכו‬
‫מי‬
‫יודע‬
‫שבנמרא מצאני באש ז שסמכו יתומים אבלה ומכרה שורמ וקיימו מעשיה‪ ,‬יש לומר שראו‬
‫שעשתה כחונן‪ ,‬ואעס״י שאין לנו ראיה לדברים אלו מכל מקום נראה כן מצד הסברא ב(‪.‬‬
‫ולע״ד נראה שאין הסברא נותנת כן‪ ,‬שהרי כל דין בעל הבית שסמכו יחומים אצלו הוא תקנת‬
‫התעסקות בנכסיהם כאסוטרופוס בית דין לא תתקיים‬
‫חכמים לטובת היתומים‪ ,‬ואם לא תהיה לו רשות‬
‫תקנתם‪ ,‬ומעובדא דההיא סבתא מוכח דרב נחמן קיים‬
‫רצו‬
‫הקרובים‬
‫לבםל‬
‫מעשיה‬
‫משום‬
‫מעשיה בלי חקירה ובדיקה בטיב מעשיה‬
‫שהרי‬
‫לה רשות להתעסק כלל‬
‫בנכסי‬
‫שאינה אסוטרופא‬
‫היתומים‪ ,‬וכן אמרו‪ :‬מאי עבידתא דזכנא ?‬
‫חוקית ואין‬
‫ורב נתמן אמר להם יתומים שסמכו תנן‪,‬‬
‫וסרש׳יי‪ :‬ואעפ׳׳י‬
‫שלא נתמנה חשיב לי־ו כאפוםרושום‪ ,‬וכשערערו על מעשיר‪ .‬ואמרו‪ :‬והא אייקר‪ ,‬אעפי״כ קייס רב נחמן‬
‫מכירתה ו א מ ר ‪ :‬ברשות לוקח אייקר כלומר‪ ,‬שאין להרהר על מעשיה שמא מכרה בזול‪ ,‬אלא אמרינן ברשות‬
‫לוקח הוא דאייקר‪ ,‬והיינו ממעמא דאמרן שתכמימ נתנו‬
‫לבעל‬
‫הבית יטוי כת מלא כמו לאפוטרוסום‬
‫שהתמנה מצד בית דין משוט תקנתט ולטובתם של יתומימ‪ ,‬כדי שיחיה נ ע ל ה נ י ת זה רואה את היתומים‬
‫שסמכו אצלו כאלו חס בניו ויתמסר לחם לגדול ס ולזכותמ‪.‬‬
‫וטענת‬
‫איננה‬
‫הערוך השלחן‪ :‬דמי‬
‫יודע אם‬
‫בעל‬
‫הבית זד‪ ,‬יודע‬
‫להפוך בזכותם‬
‫ולהעסיק רכושם‪,‬‬
‫טענה סכרעת‪ ,‬שחרי כיון שדינם כאפוטרופוס שמנוחו בית דין‪ ,‬הרי הוא עומד תחת פקוח בית‬
‫דין וחייב‬
‫באתריות‬
‫מעשיו בפני בית דין‪,‬‬
‫ואם יראו שעשה שלא כדין וכשורה‬
‫מנטלין מעשיו ו נ ם‬
‫מםלקין אותו ג{ וכעובדא דחתיא סבתא ש נ י ט ל רב נחמן מכירחח משום דלא נקיסי זוזי‪.‬‬
‫א( םדקדוק לשון השו״ע ד[ שכתב‪ :‬יתוםיס קטנים שסמכו אצל בעל הבית ״המ מעצמם״‪ ,‬מ ש ס ע‬
‫שכל שלא חיה זת מתוך הכרת עצמס אלא םתוך‬
‫סתוי ורבוי או ע׳יי קרוביהם‬
‫אין‬
‫בזה דין‬
‫יתומים‬
‫שסמכו אעל בעה״ב‪.‬‬
‫ב[ ערוךיהשלחן פי׳ ל״ז סעיף מ״ב‪.‬‬
‫א[ ניסין נ״נ‬
‫ד( חו״מ סי׳ ר״צ‪.‬‬
‫ג[ חו״מ סי׳ י״ז סעיף ה׳‪.‬‬
‫ק‪2‬‬
‫או‬
‫פרק א‪.‬‬
‫שבעל‬
‫הבית‬
‫זה‬
‫משך‬
‫מנוי אשה לאופיםיופא‬
‫אליו בדברי קרוב‬
‫אותם‬
‫ורצוי‪ .‬אין הוא נעשה‬
‫אפוטרופוס על ידי זה‪ ,‬אלא אם מנוהו בית דין בכתב אפוטרופסות‪.‬‬
‫טז‪.‬‬
‫נקראים יתומים קטנים לענין זה‪ .‬מבני תשע ומעלה‪ .‬או ס ב נ י שש‬
‫אם הם סקחיט‪ ,‬א ב ל קטנים מגיל זה‪ .‬אין סמיכתם אצל בעל הבית עושה אותו‬
‫אסוםרופוס‬
‫עליהם א(‪ ,‬אם לא שהם קרובים וראויים להיות‬
‫אסוסרופםים מ צ ד‬
‫עצמם א(‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫יתומים שסמכו אצל בעל הבית ופרנםם משלו‬
‫א‪ .‬יתומים שסמכו אצל בעל הבית וסרנסם משלו‪ ,‬ולא פירש שהוא מפרנסם‬
‫ל ש ם חסד וצדקה‪ .‬אפילו אם לא היו להם גכסים בשעה שסרגסם‪ ,‬גובה‬
‫הבית‬
‫מגכסיהם כל מה‬
‫שהוציא לצורך‬
‫םזוגותיהם‬
‫בעל‬
‫ההכרחיים‪.‬‬
‫ב‪ ,‬בזבז עליהם הוצאות מיותרות שאינן הכרחיות למזוגותיהם של היתוםיב‪,‬‬
‫אינו גובה מהם‪ .‬שהרי אין‬
‫האסוסרוסוס רשאי לבזבז נכסיהם של היתומים‬
‫במזונות מרוחים אפילו אם יש להם נכסים‪ ,‬וכל שכן שאינו רשאי ללות מאחרימ או‬
‫לזקיף עליה חוב להוצאות מיוחדות ומרוחות‪ .‬הלכך כשבא בעל הבית לגבות מנכסי‬
‫יתומים מה שהוציא ל ס ר נ ס ח ם צריך הוא להראות חשבון מדויק ומסורס מכל מה‬
‫שהוציא עליהם לצורך מזונותיהם ההכרחיים לסי מעםדם והרגלם ומצב בריאוחם ב(‪.‬‬
‫א(‬
‫בשתתי‬
‫תשובה הביא דברי‬
‫באח״ג‬
‫שכתב כן משם הב׳ית‪ ,‬אבל‬
‫הוא כתב‬
‫שמדברי מ ‪p‬‬
‫בשו״ע שכתב סתם יתומים קטנימ וכר‪ ,‬משמע דםבר כהרא״ש דאפילו קםנימ מניל זח שסמכו אבל בעל‬
‫חבית נעשה עליהם אסושרוסום ב[‪ ,‬ולסע־ד מדקדוק לשון מרן שכתב שסמכו אבל בעל הבית הם מעבםם‪.‬‬
‫מוכרח בפירוש שזה הוא בקטנים שמבני שש ומעלח בפקחימ‪ ,‬שפתות מגיל‬
‫זה אין דעת לקשן לסמוך‬
‫מעבמו אבל בעל הבית‪ ,‬אלא הוא נמשך אבלו על ידי רבוי ופתוי‪.‬‬
‫ב( בב״י‪ :‬ג‪ 1‬יתומיס שמסכו אבל בעה־ב וזן אותם משלהם‪.‬‬
‫וכן‬
‫כתב בתרומת הדשן סי׳ שמ״ח‪:‬‬
‫לא הניח מעותיו על קרן‬
‫העבי‪.‬‬
‫ואס היו אלו היתומיס םמוכימ לאותו בעל הכית שהוביש עליהם‬
‫תובאות אלה‪ ,‬נראה דלא הניח מעותיו על קרן חבבי דמשנה שלמה שנינו יתומים שסמכו אבל בעל הבית‬
‫יש לו כל דין אפוטרופוס עליהפ‪ .‬ע״כ‪ .‬וכן פסק בשו״ע ד(‪,‬‬
‫אולמ בדין מי שפרנמ יתומ‬
‫משלו כ ת ב ‪:‬‬
‫שאם לא חיו ליתום נכסים באותה שעה‪ ,‬אין לו עליו כלום ראם לא היה םסרנםו היו אתריפ מפרנסים‬
‫* ו ת ו דתייבים ישראל לפרנס ענייהם ע״כ ה[‪ .‬ונראה וראי דבעל הבית שסמכו יתומים אבלו כיון שהוא‬
‫*אפוטרוטםם‪ ,‬עליו‬
‫מוטלת החובת ביותר לדאוג לפרנסתם‪ ,‬ואין אחרים םמפלים ביתוסיס אלה‪ .‬הלכך‬
‫* פ י ל ו אם לא היו להס נכסים‪ ,‬גובה סחס לכשיהיה‪ .‬לחם נכסים‪.‬‬
‫ב[ פתחי תשובה שם מתשיבת הנס צבי‪.‬‬
‫א[ פתחי חשובה שם ס׳׳ק ה׳‪.‬‬
‫ה[ בית יוסף חר׳מ סי׳ קכ״ח מחדש ב׳‪.‬‬
‫ד[ שס סעיף כ״ה‪.‬‬
‫סי׳ כ״ן‪.‬‬
‫נ[ חי׳מ‬
‫שער מ‪ .‬יתומימ שסמכו אבל בעל הבית‬
‫ג‪.‬‬
‫ק‬
‫כ א‬
‫פרנס יתומים שהם קרובים לו ק ר ב ת משפחה‪ .‬גובה הוצאות מזונותיהם‬
‫לכשיגדלו היתומים‪ ,‬או כשיהיה להם גכםים‪ ,‬הואיל ואין להמ ליתומימ להתפרגם‬
‫משלהם ואינם בני‬
‫של‬
‫בענוים‬
‫ביותר‬
‫יתומם‬
‫להתפרגם‬
‫קטנימ‬
‫שיש‬
‫ביותר‬
‫להם‬
‫והואיל ואין כל אדם‬
‫קרובים‪ ,‬לכן‬
‫שיש לו יכולת‬
‫ואין‬
‫יכול‬
‫ולעמוד מנגד ולא לפרנסם‪ ,‬והקרובים מצטערים‬
‫ומתבזים בדלות קרוביהם‪,‬‬
‫יתומים‬
‫מלוי‬
‫מלאכה‬
‫מעבודתם‪.‬‬
‫אדמ‬
‫לראות‬
‫לפרנסם‪,‬‬
‫חובה משפחתית ע״מ‬
‫סרנסתם‬
‫חובת‬
‫והקרוב‬
‫לגבות‬
‫אחד‬
‫מוטלת על‬
‫המסרנםם‪ ,‬הוא‬
‫לפרנסת‬
‫נטפל‬
‫הקרוב‬
‫הקרוב‬
‫עושה‬
‫זאת‬
‫משומ‬
‫מנכסיהם ולא מפרנסם לשם‬
‫חסד‪,‬‬
‫הלכך‬
‫אפילו אין בידו גכסים משלהם‪ ,‬גובה מגכםיהם שביד אחרים לכשיהיו להם ב(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫שמגהג‬
‫במקום‬
‫העיר‬
‫הוא‬
‫מסרנםים‬
‫שהעשירים‬
‫יחמי‬
‫מנכסיהם‬
‫קרוביהם דרך חסד ומתגה‪ ,‬איגו גובה מנכסיהם דמםחמא על דעת מגהג העיר‬
‫הוא עושה‪ .‬ובזה סתמו כפירושו שהוא מםרגסם לשם חסד וצדקה ג[‪.‬‬
‫יתום שהיה מתפרגס אצל אחד בחסד‪ ,‬ובא אחר ולקחו לביתו וסרגסו‬
‫ה‪.‬‬
‫משלו‪ ,‬אעפ״י שלא פרש שהוא מסרגםו לשם חסד‪ ,‬הואיל וידע שיתום זה היה‬
‫סתפרגס‬
‫אצל‬
‫אחר‬
‫בחסד ולקחו אצלו‪ .‬אומדגא‬
‫דמוכחא היא שלקחו אצלו‬
‫לפרגסו גם הוא מדין חפד ז[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫מי שסרגס יתום משלו‪ .‬ולא פירש שהוא מסרגסו לשם חסד וצדקה‬
‫לא‬
‫הוכח‬
‫ממעשיו שמסרגסו לשם מצות צדקה‪ ,‬אסילו אס לא היה להם‬
‫ליתומים‬
‫ממה‬
‫גובה מהם‬
‫*גם‬
‫להתפרגם‬
‫משלהם‬
‫ואפילו היה‬
‫להם‬
‫אסוסדוסום‪,‬‬
‫לכשיגדלו או לכשיהיה להם גכסים•‬
‫ולא‬
‫ז‪.‬‬
‫המסרגם יתום משלו והוכח מחוך מעשיו שסרגסו לשם מצות צדקה‪,‬‬
‫פרש‬
‫בדבריו לקמן או לקרוביו שהוא עושה זאת לשמ הלואר״ אמדיגן‬
‫ד ע ת ו מתוך סעשיו שםרנסו לשם צדקה ואיגו גובה‬
‫הוצאותיו מגכםי‬
‫יתומים‬
‫שפרנסם‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אם‬
‫היה‬
‫במה‬
‫בידו‬
‫דברים אמורים שלא היה בידו משל יתומימ משפרנםם‪ ,‬א ב ל‬
‫משלהם גובה ממה שבידו שהדעת מכרעת לומר‬
‫מ ג ת ל ג ב ו ת ממה שבידו כל שלא פירש‬
‫ומכל‬
‫שפרנםם ע ל‬
‫שהוא מסרנםם לשם צדקה‪ .‬א(‬
‫מקים אם בזבז עליהם‪ ,‬ודאי שאינו ניבה‪ ,‬שהרי אין האטוטרוסוס רשאי לבזבז נכסיהם‬
‫<לא ירויה עליהם יותר מדאי א[‪.‬‬
‫א( מתשי׳‬
‫תה‪-‬ד ה[ מיכת‪:‬‬
‫דהמפרנס‬
‫יתומימ בתוך ניתו אפילו אמ לא סמכו יתומים אבלו‬
‫•ואפילו אם יש להם אפוטרופוס‪ ,‬נובה מנכסיהם ואינו דומה לדין מפרנס אשת חברו‪ ,‬שאפשר לומר בה‪,‬‬
‫שיזיתה מבמבמת ומתפרנסת ממעשה ידיה‪.‬‬
‫ג[ תכו׳ רעק״א‬
‫ב[ מהרשד׳ס חו״מ סי׳ כי׳׳ב‪.‬‬
‫א[ חו׳׳מ סי׳ ר״ן סעיף ז‪.‬‬
‫ה[ תה״ד־ סי׳ כמח‪.‬‬
‫ל[ מעה שמעון סי׳ קכ״ח הנה ב״י ס׳׳ק כי׳‪.‬‬
‫•סי׳ קמ״ז‪.‬‬
‫קכ^‬
‫סרק ב‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫יתומים • ס מ כ ו אבל בעח״ב ומרנסם משלו‬
‫המפרנס יתום משלו ואין הוכחה ברורה שפרנסו לשם צדקה‪ ,‬והוא‬
‫מוחזק בנכסיהם‪ ,‬בשעה שתובעפ בבית דין‪ ,‬נשבע האפוטרופוס שסרנםמ ב ת ו ר ת‬
‫וגובה ממה שהוא מוחזק בידו‪ .‬הלכה זו מסורה לשקול ד ע ת בית דין‬
‫הלואה‬
‫והם רשאים להוציא מידו אף כשהוא מוחזק נ[‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫אם‬
‫אין כל הדברים הללו אמורים אלא בסכנים יתום לחוך ביתו‪.‬‬
‫אבל‬
‫הוא אצלו כבר‪ ,‬כגון שמת מורישו והשאירו ברשות בעהיב זה‪ .‬גובה כ ל‬
‫הוצאות פ ר נ ס ת ו מנכסי היתום לכשיגדל או יהיו לו נכסים‪ ,‬ואפילו אם לא היו‬
‫נכסים בשעה שפרנסו ג(‪.‬‬
‫אבל‬
‫בסעגת‬
‫הרי׳׳ף‬
‫בתשובותיו‬
‫שטרנםו לשם‬
‫כתב‪:‬‬
‫הלואה‪ .‬אינו‬
‫מי‬
‫גובה‬
‫שטרגס‬
‫מנכסיו‬
‫יתום‬
‫בתוך‬
‫דכיון שלא‬
‫ביתו ותבע לגבות מגכסיו כשתגדיל‬
‫אמר לו אוביא עליך‬
‫בתורת‬
‫חלואת‪.‬‬
‫מסתמא סרנסו לשם חסד ובדקת‪.‬‬
‫והב׳׳י‬
‫ממנו מת‬
‫א( כתב‬
‫שהוביא‪.‬‬
‫בדעת‬
‫חרי״ף‪:‬‬
‫וסשםע שאמ חית ביד המסרנס משל חיתום סשיטא‬
‫שינכת‬
‫וכן אם היה תיתום קטן כשסרנסו נובה מנכסיו‪ ,‬שהואיל והיה קטן לא חיה יכול‬
‫המפרנסו להתנית עליו שהוא מסרנסו בתורת הלואה‪ ,‬ובכל אוסן אם לא היו להם נכסים ליתומימ אינו‬
‫גובה מהם‪ ,‬הואיל שאם לא היה הוא מפרנסם‪ .‬היו אחרים מםרנםים אותמ ע״כ‪.‬‬
‫והנה‬
‫מרן‬
‫מ׳יש‬
‫הרי׳׳ף שכיץ שיש לו‬
‫הב״י שאם היו נכסים ביד מסרנסו נובח מננסים שבידו‪ ,‬הוא ס ם ח נ ר בדעת‬
‫נכסים בידו הוי מחמו כסרושו‪ ,‬וכאלו פרש שלשם הלואח‬
‫ע־־מ‬
‫לנבות‬
‫משח‬
‫שביד פרנסו‪ ,‬אבל מ״ש בדעת הרי״ף שאט היה קטן בשעה שפרנסו והיו לו נכסים לקטן גובה םנכסיו‪,‬‬
‫משוט דקטן לאו בר תנאה הוא‪ ,‬אינו מסתבר לע׳׳ד‪ ,‬דגלוי דעת זה אינו בריך להיות דוקא באזני הקשן‪,‬‬
‫ומ״ש הרי׳׳ף שלא אמר אוביא עליך בתורת הלואר‪ ,‬לאו דוקא‪ ,‬וכוונתו היתח כל שלא גלה דעתו בדברים‬
‫שבאמירה‪,‬‬
‫לקטן הםתסרנס‬
‫אחדים‪ ,‬או אפילו לאחרים‬
‫בפני‬
‫שלא בטניו שמפרנטו בהלואה‪,‬‬
‫הרי זח‬
‫כאלו פירש שמפרנסו לשמ חסד‪.‬‬
‫והב׳׳י‬
‫בתוך‬
‫עבמו‬
‫ביתו‪ ,‬אין לו‬
‫הביא‬
‫דברי‬
‫חרי״ף אלו שנזכרו‬
‫בתשובת רבינו ירוחם‪ ,‬וז׳׳ל‪ :‬הזן יתום ויתומה‬
‫עליהם שוס תביעה ואסילו יש להם‪.‬‬
‫למבוה ו נ ש ה ג ו י ל תבע ממנו מה שפרנסו פטור‪.‬‬
‫אם לא שפרש שדרך הלואה פרנסו ע״כ‬
‫ולחלכח םםק מי שפדנם יתומ והיח מכוין‬
‫ורס״א הגיח שם‪:‬‬
‫אפילו היה לו ליתום כאותת שעת‬
‫‪n‬‬
‫וכסו כן הבין רבינו ירוחם בדבריו‪,‬‬
‫שלהלכה סוברים כתה״ד שלעולם גובה םהיתוםים אם לא‬
‫שניכר מתוך מעשיו • כ י ו ן למבוח ולא פירש שדרך חלואה פרנסו‪ ,‬אבל אפ פרש שפרנסו בהלואח אתי‬
‫דיבור ומבטל אומדנא מוכחת מתוך מעשיו שפרנסו לשם מבות בדקה‪.‬‬
‫ומכל מקום מםתברא ודאי לכל הדעות שאמ היה מוחזק המפרנס אעמ״י‬
‫לשם חלואח‬
‫גובה‬
‫לדברי‬
‫הכל‬
‫שלא טירש שמפרנסו‬
‫שכיון שהיח מוחזק בשלהם הדעת מכרעת לומר שפרנסמ ע״מ לגבות‬
‫מ ס ה שבידו‪.‬‬
‫ב[ פין נולפ ביהודה חו״מ מהדו״ח סוף סי׳ ל״ד‪.‬‬
‫א[ בית יוסף חו״מ סי׳ קכ״ח‪.‬‬
‫ד[ יריד סי׳ רנ״ג‪.‬‬
‫ג[ מסה שמעון שם ס״ק כ״ז‪.‬‬
‫מתשו׳ רעק״א סי׳ קמז‪.‬‬
‫שער‬
‫י‪.‬‬
‫אפוטרופסות מי שנמצא בידו רכוש היתומים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫מי שנמצא בידו ממון או‬
‫א•‬
‫רכוש‬
‫יתומים‬
‫קטנים‪,‬‬
‫חייב‬
‫בשמירתו‬
‫ו ה ר ו ח ת ו ל ת ו ע ל ת וזכות היתומימ כדין אפוטרופוס‪ ,‬אלא שצריך הוא ל ה מ ל כ ת‬
‫בית דין בכל פעולות שיש בהם חשש הססד א(‪.‬‬
‫מי שנמצא ברשותו רכוש של יתומים שהוא עלול להפסד‪ .‬חייב ל ה ת ע ס ק‬
‫ב•‬
‫בו כדרך שהוא מתעסק בשלו‪ .‬כדי להציל רכוש היתומים שבידו מספק הפסד‪.‬‬
‫ג•‬
‫בידו יין או שכר של יתומים שאם יניחנו עד שימצא‬
‫מי שנמצא‬
‫לו קונימ אפשר שיחמיץ ויאבד ערכו‪ .‬ואם יוליכנו לשוק למוכרו תיכף‪ .‬שמא‬
‫יארע‬
‫לו אונס בדרך ויפפד כולו‪ .‬חייב הוא לעשות לפי בינתו כאדם העושה‬
‫בשלו ואם החמיץ או שאירע לו אונס בדרך‪ .‬אין ליתומים עליו אפילו ת ר ע ו מ ו ת‬
‫ו ב ל ב ד שיעשה באמונה ותום ל ב ב ה(‪.‬‬
‫ויש אומרים שגם בזה אין מי שהממון בידו רשאי להחלים ולומר אעשה‬
‫בממון יתומים כמו שאני עושה בשלי‪ .‬אלא‬
‫לא‬
‫יעשה ד ב ר ברכוש היתומים‬
‫שבידו אלא בהמלכת ביח דין ועל סי הוראחם‪ ,‬שכן היא דרך הטובה והישרה‬
‫ב כ ל עניני אסוסרופסות להמלך ולקבל הוראת בית דין בכל ענינים שיש בהם‬
‫ס פ ק הפסד י[‪.‬‬
‫א( כן פסק מרן א[ דכל מי שנמצא בידו ממון יתומים‪ ,‬הרי הוא כאפוטרופוס ועושה בו כאדם‬
‫•העושה‬
‫בשלו‬
‫בלי‬
‫המלכת‬
‫בית דין‪.‬‬
‫אבל חרא‪-‬ש‬
‫והטור כתבו שאין דינו כאפוסרופוס אלא כנפקד‪,‬‬
‫דלכן אינו רשאי לעשות מדעת עצמו כי לא יצא ירי חובו להסםר מאונס אם לא שיעשה במאמר בית‬
‫דין‪ ,‬וריהטא דםוגיא מוכחא‬
‫הכי שהרי רבינא דהיה לו חמרא דיתמי אתאילקמיה דרב אשי ושאל מהו‬
‫לאמטויי בהדן ב[‪ ,‬ופשטא דסיניא משתמעא דרבינא אעס׳׳י שידע ההלכה בכל זאת נמלך בבית דין‪ ,‬ומה‬
‫שכתב מרן‬
‫הב״י‬
‫אין זת מיכרת‬
‫דאע״ג דלא‬
‫נתמנה דינו כאפוטרוםא דלא גרע מיתומים שממכו אצל בעל הבית ג[‬
‫לע״ד‪ ,‬דשאני יתומימ שסמכו‬
‫שניניהס‪ ,‬עשוהו רבנן כאסוסרופוס‪,‬‬
‫אצל בעל‬
‫אבל זה שבידו‬
‫הכית הואיל והוא‬
‫ממון יתומיפ‬
‫מגדל אותמ ומתעסק בכל‬
‫אינו כאטוטרופופ אלא כנפקד שאין‬
‫בעליו בעיר וחייב להציל ממון חברו מהפפד ובמקום שיש אפשרות של הפסד ולעומת זאת גם אפשרות‬
‫של אונם ימלך בבית דין ויעשה על סי הוראותיהם שהם אביהם של יתומימ דן‪.‬‬
‫ומ״מ להלכה נקטינן כדברי מרן הב‪-‬י‪ ,‬לעשותו כאפוטרופוס לכל מה שנוגע‬
‫לטובת‬
‫היתומים‬
‫ולא להפסדם‪ ,‬לפיכך בכל מקום שיש חשש הפסד בדיך להמלך בבי״ד‪.‬‬
‫א[ בית יוסף סי׳ ד׳ן ושרע חר׳מ סי׳ שא סעיף ח‪ .‬ב[ כתובות ק ‪ :‬נ[ ב״י סי׳‬
‫ד[ ראה לעיל שער ב׳ סרק א׳ סעיף ד—ה‪ .‬ועין ח ר מ סי׳ רצ״ב סעיף פ״ז כ״ב‪.‬‬
‫ר״ן‪.‬‬
‫ו[ שס חרמ סי׳ ר״ן ס״ק י׳‪.‬‬
‫ה[ ח ר מ סי׳ ל״ז סעי׳ ס׳‪.‬‬
‫ימהרשל״ס חרמ סי׳ שמ״ע‪.‬‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫ק‪3‬ך‬
‫ד‪.‬‬
‫אסוסדוססות מי שנםבא נידו רכוש היתומים‬
‫בהם ב ד ב ר‬
‫המוחזק בממון יתומים או רכושם‪ .‬אינו רשאי להתעסק‬
‫שיש בו ספק הפסד׳ ואפילו אם הוא סתכוין להרויח הנכסים‪ .‬שלא החירו להתעסק‪.‬‬
‫בממון יתומים במקום ספק הפסד אלא בדבר שעשוי להיות נפסד וכדי להציל‬
‫ממון יתומים מהפסד‪ .‬אבל ב ד ב ר שאינו עשוי להפסד לא התירו להכניס ממון‬
‫יתומים בספק הפסד א[•‬
‫אין שולחין מטלטלים או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך‬
‫ה‪.‬‬
‫יבשה שיש בה חשש אונם‪ ,‬אס לא שיש חשש של הפסד ודאי כנון יין שעלול‬
‫להחמיץ במשך הזמן‪ ,‬וכן כל כיוצא בזה כ[‪ ,‬אבל בםחם דרכים שלנו שאין האונס‬
‫מצוי רשאים לשלוח כסף יחומים למקום אחר על סי הוראת בית דין נ[‬
‫ו‪ .‬מי שהיה בידו ממון היתומים והלוה אותם על משכונות ועבר זמן סרעונם‬
‫ולא נפדו המשכונות על ידי הלוה‪ ,‬וטען אפוטרוססם של יתומים להוליכם למקום‬
‫שבו נמכרימ משכונות אלה במחיר יותר יקר ממה שנמכריפ פה‪ ,‬והמלוה אומר‬
‫שרוצה ליתן בהמ מה ששוים כאן ולסלק משלו כל המגיע ליתומים קרן ורבית‬
‫ולקחת המשכוגות לעצמו‪ ,‬אין שומעין לו אלא מחייבים אותו למסור המשכונות‬
‫ביד‬
‫שהואיל וזה שנמצא מעות היחומים בידו הוא אפוטרוםסם‬
‫האסוסרוסום‪,‬‬
‫של יתומים במעוח אלה‪ ,‬נקנו המשכונות ליתומים ועוברים לרשות אסוסרוססס‬
‫כקנינם של היתומים עצמם א(‪.‬‬
‫א(‬
‫לתת‬
‫בגהמ״ש כ ת ב ‪:‬‬
‫שווימ‬
‫שרובה‬
‫כיון‬
‫במקום‪,‬‬
‫לסלק כל‬
‫ו י ו ק א ש א י נ ו רובד‪ ,‬ל ת ת כ ל מ ה ש מ ג י ע ל ה י ו ר ש י ס‬
‫אבל א ם רובה ל ת ת להמ כ ל מה שמגיע לחמ ודאי דיכול‪ ,‬דמה ב כ ך שפשע כיון‬
‫המגיע‬
‫ה ר י מ ת ק ן הזיקו‪.‬‬
‫ששוה הקרן ס ט ו ר מן הרבית דלא הוי‬
‫חסשכונות‬
‫הואיל‬
‫ואמ אין המשכון שוה‪ ,‬כ ל‬
‫רק‬
‫שכל זמן שחיה רכוש זח בידו נחשב‬
‫משכונות‬
‫ואעפ״י‬
‫אלה‬
‫ליתומימ‪.‬‬
‫וכן מוכח‬
‫מקרא‪,‬‬
‫אבל‬
‫שהרי‬
‫איננה‬
‫של‬
‫מקנח‬
‫אלא כוונת חסרדכי‬
‫בדבריו אלה היא‬
‫מדברי חמרדכי‬
‫אוחו לשלם‬
‫בנהמ׳יש‪:‬‬
‫דחכא‬
‫זאת‪,‬‬
‫דחלכה‬
‫סשע שהלוה‬
‫לבטל‬
‫ליחוםים‬
‫שכתב‪:‬‬
‫תלמד‬
‫סעותיהם לאלסיס‬
‫דהכא פשע וכר‪ .‬לאו דוקא‬
‫ההפסד שנגרם‬
‫להם‬
‫נפשיעתו‬
‫דמה נ כ ך שפשע כיון שרועה לשלם להם‬
‫סענת המלוה‪:‬‬
‫שרובה‬
‫לפלק‬
‫ליתומימ‬
‫אבל‬
‫את‬
‫חמגיע להם‬
‫א ל מ י ס א ל ה ‪ ,‬ע ל זה כ ת ב דכיון שהוא ס ש ע ל ה ל ו ת‬
‫א י ן א נ ו נ ז ק ק י ן ל ה פ ס י ד ה י ת ו מ י ם א פ י ל ו סד‪ ,‬ש י כ ו ל י ם ל ה ר ו י ח י ו ת ר ‪ ,‬מ ש ו מ ת ק נ ת ו ו פ ח ד ו‬
‫ה ם ל ו ה ‪ ,‬א ל א הואיל וביה דין וכן ה א פ ו ט ר ו פ ו ס סעווים‬
‫שפופרופום‬
‫של‬
‫היתומים‪,‬‬
‫דאין להקדש א ל א מ ק ו מ ו ושעחו‪ ,‬שאני ה^רש‬
‫המשכנות בידו מסחד שמא יעלילו עליו לוימ‬
‫אלה‬
‫הגמורה‬
‫שהוא מדא‬
‫ה ה ג מ ו ן ( ו ל א נ פ ד ה ה ר י ק נ ו ל ה ם ה מ ש כ ו ן ה[‪ ,‬ו ב ו ד א י ש ם ״ ש ה פ ר ד כ י‬
‫סשיעתו של המלוה אינה אלא מחייבה‬
‫ולעכב‬
‫אלה‬
‫נכנסו‬
‫לבעלוחמ‬
‫שבכל עגין מ ח ז י ר‬
‫מה שעשה לזכות של היתומים עשה ונקנו‬
‫ביתוסים חוששין לתקנתן ומוכרים אותו ביותר‪ ,‬ועוד‬
‫להמ א ת המשכון עבמו‪ ,‬וכמ״ש‬
‫לאלסים‬
‫בפירוש‬
‫הרבית שמגיע להם עד עכשיו‬
‫ד ס ם ו ר ד[‪ .‬ו ל ס ע ״ ד נ ר א ה‬
‫לאפוסרוסוס וכל‬
‫שאמרו‪ ,‬אין מעלין מ ר ג ל י ו ת ל כ ר ך משומ‬
‫)משרתי‬
‫הזיקם‪:‬‬
‫מבטל כיסו‬
‫לידי אסוסרוטוט מ ס ע מ א שכתבנו שמשכונות‬
‫למפרע‬
‫קרן‬
‫ו ר ב י ת ר ק שדואר‪,‬‬
‫להרויח נ כ ס י היתומים והואיל והמלוח זה היה‬
‫היתומים למעות אלה שהיו תחת ידו נקנו המשכנות‬
‫ליתומים‬
‫לססרע‪.‬‬
‫נ[ שו״פ‬
‫א[ ב״י שם משם המ״מ‪ ,‬וש״ך שם ס״ק י״א‪ ,‬ועיין לפיל שפר ה׳ ס״ה‪.‬‬
‫ל[ נהמ״ש חו״מ סי׳ ק סק״ג‪.‬‬
‫ג[ ערוך השלחן חרמ סי׳ ר״צ סעיף כ״ג‬
‫שם ס״ק י׳‪.‬‬
‫ה[ מרלכי כתובות סוף סרק אלמנה נחונית וב״י סי׳ ר״ן וסמ״ע שס ס״ק כ״ב‪.‬‬
‫שער י‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫מנוי‬
‫אםוטיוטסות מי שנמ‪ *1‬בידו יכיש היתומים‬
‫קכןן‬
‫אפוסרופםותו של זה שנמצא רכוש יתומים בידו נפקעת תיכף אחרי‬
‫אפוטרופוס בית דין‪ ,‬ואין צריך לומר שאם היה אפוטרופופ ממונה מצד‬
‫בי״ד או המוריש‪ .‬שאין זר‪ .‬שנמצא הרכוש בידו רשאי לעשות שומ פעולה כ ל‬
‫שהיא ברכוש הנמצא‪ ,‬אלא חייב למוסרו בשלמותו ליד האפוטרופוס‪.‬‬
‫ז• המזכה‬
‫של‬
‫המזכר‪.‬‬
‫הזוכה‬
‫מתנה לקטן בפניו על ידי גדול‪.‬‬
‫מעשיו מוכיחים על כוונתו‬
‫שרצה שזה‬
‫הזוכה לקטן יהיה אפוטרוססו על מתנתו זאת‪ .‬וחייב‬
‫המתנה‬
‫לקטן על ידו עד שיגדיל הקטן ויהיה ראוי לשמרה‪.‬‬
‫בשמירת‬
‫ואם זכה לקטן שלא בפניו לא נעשה עליו אפוטרופוס‪ .‬ואם ירצה שלא ל ק ב ל‬
‫עליו שמירת המתנה הרשות בידו‪ .‬א ב ל אינו רשאי למוסרה לקטן עצמו בטרם‬
‫יגיע לעונת הפעוטות ויהיה סקח במשא ומתן כדין כל משיב אבדה שחייב להשיב‬
‫למקופ המשתמר א[‪.‬‬
‫א[ תשר הרשג״א ח״ז סי׳ מ ר ב וב״י חו״מ סי׳ רל״ה סעיף י״ז‪.‬‬
‫שער יא‪.‬‬
‫אפוטרופסות ההורים והמנחילים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫אפוטרופסות ההורים על בניהם הקטנים‬
‫א‪.‬‬
‫האבות הם אםוסרופסים חוקיים על בניהם ובנותיהם הקטנים ועליהם‬
‫פ ו ט ל ת החובה לפרנסם ולכלכלם עדי הגיעם לגיל של שש שנים‪ ,‬ומשם ואילך‬
‫זנן ומטרנסם מ ת ק נ ת חכמים‪ .‬ואם הוא אמוד שיש לו ממון הראוי ל ת ת צדקה‬
‫המספקת‬
‫ב‪.‬‬
‫להם‪ ,‬מוציאים ממנו‬
‫ב ע י כ מדין צדקה וזנים אותם עד שיגדלו‪ .‬א[‬
‫הרבנות הראשית לארץ ישראל ת י ק נ ה ‪ :‬אוחו החיוב המשפטי‪ ,‬לזון‬
‫א ת בניו ואת בנותיו שהיה מוטל על האב‪ ,‬עד שהניעו הבנימ והבנות לגיל של‬
‫שש‪ ,‬יהא מוטל עליו לפי התקנות החדשות עד שיגיעו לגיל של חמש עשרה‪,‬‬
‫דין גביית המזונות מ ת ו ר ת צדקה כשהאב אמיד נשאר כמו בעבר‪ .‬ומה שתקנו‬
‫ע ד הגיל של ט״ו הוא בתורת חובת האב כ[‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫והאומנותי‪,‬‬
‫האבות‬
‫הפ‬
‫אפוטרופסי‬
‫בניהם‬
‫ובגותיהם‬
‫הקטגיס לחגוכמ‬
‫הדתי‬
‫ועליהמ מוטלת החובה ללמדם תורה‪ .‬משנה גמרה הלכות ואגדות ו‬
‫ו ל ש כ ו ר להמ‬
‫מורה‬
‫ללמדם תורה‬
‫שככתב וללמדפ אומנות שיתסרנטו ממנה‬
‫ולהשיאם אשד‪ ,‬ג(‪.‬‬
‫ד•‬
‫בהעדר‬
‫האבות‬
‫עוברת‬
‫חובת‬
‫אפוסרוססות‬
‫חנוכית‬
‫זאת‬
‫לאבות‬
‫אבותיהם או אבות אמם‪ ,‬או לכל הקרוב להם מצד אבותיהם‪ ,‬וקרוב קרוב קודם ־[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫האם היא אסוסרופא על בנותיה לגדולן וחנוכן ס נ כ ס י בעלה‪ ,‬א ב ל‬
‫ל א על בניה הקםנים ששלמו להם שש שנים ה(‪.‬‬
‫ו•‬
‫בהעדר האם ע ו ב ר ת אפוסרופםותה לאביהן ו[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בכל עניניס אלה דשאים בית דין להוציא‬
‫א ת הבנים או‬
‫הבנות‬
‫מ ר ש ו ת האב או האס ולמוסרם לאחד מחם או קרוביהם שיש בהם ת ק נ ת הילד‬
‫לבריאותו וחנוכו הדתי או המוסרי ז[•‬
‫ב[ תקנת הרבנית הראשית לאח‬
‫א[ אה״ע סי׳ ע׳׳א ובפתחי חשובה כס ס׳׳ק א‪.‬‬
‫נ[ קידושין כ״ס‪ ,‬יו״ד סי׳ רמ״ה סעיף ד׳ וסעיף ר‪.‬‬
‫ישראל משנת תכ׳׳ג סעיף ב׳‪.‬‬
‫ו[ שם‬
‫ה[ אה״ע סי׳ סיב סעיף ז׳‪.‬‬
‫ד[ יו׳׳ד שס וש״ך ס׳׳ק א׳ משם תשובת חכס צבי‪.‬‬
‫ז[ ראה לפיל כער א׳ ס״ב סעיף ג‪ ,‬ופתחי חשיבה אה״ע סי׳ סיב ס״ק ר ‪ -‬ז ׳ ‪.‬‬
‫בהגה‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫אפוטרופסות ההורים והקרובים על רכוש בניהם‬
‫וקרוביהם הקטנים‬
‫א•‬
‫הקטנים‬
‫ידי‬
‫א פ ו ת הקטנים אינם אםוטרוםסים חוקיים על נכסי בניהם ובנותיהם‬
‫שנפלו‬
‫בירושה‬
‫להם‬
‫המנחילים או בי״ד‪,‬‬
‫או ב מ ת נ ה‬
‫מאחרים‪,‬‬
‫אט‬
‫לא‬
‫שהתמנו‬
‫על‬
‫ויש אומרים דאין ביה דין מחוייבים לחקור בקטנים‬
‫שיש להם אב אלא אם כן אביהם מוחזק שאינו הולך בדרך טובים‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫בית דין‬
‫דאו‬
‫שהאב אמוד‬
‫בנכסים ומוחזק לנאמן ואפוטרוםסותו‬
‫בית דין על כל‬
‫מביאה תועלת ליתומים‪ ,‬ראוי למנותו אפוטרופוס‬
‫נכסי בניו‬
‫הקסנים עד שיגדלו‪ ,‬והוא קודם לכל איש אחר‪ .‬באשר הוא מסוגל יותר מכל‬
‫איש אחר לשמור בריקנות ותשומת לב מרובה על שלמות נכסי בניו והרוחחם א(‪-‬‬
‫א( הרא׳׳ש אז כתב‪ :‬ובי״ד נמי אמרינן‪ ,‬ד־ג ובית דינו הוו אניהמ של יתומים‪ ,‬נמצא כל שכן‬
‫האג עצמו עדיף מבית דין‪ ,‬וכן תניא החובל בבנו קטן יעשה לו סגולה ב[ ומדקתני‪ :‬יעשה לו סמלת‪.‬‬
‫ולא‪ ,‬יעשו לו‪ ,‬מונח שאין בית דין נזקקימ לקטן שיש לו אב אלא כל מה‬
‫שיעשה האב בנכסי בניו‬
‫עשוי ואיןיבית דין מדקדקים אתריו ע״כ‪ ,‬וכן כתב שהאב יכול למנות עצמו אטוטרוסומ על בניו הקטנים‬
‫ע־כ נ(‪ ,‬ודבריו אלה נראים סותרים למ״ש הוא עצמו ‪ :‬וששאלת עם מי תשב הבת אצל אביה או אצל‬
‫אטוטרוסוס‬
‫שהוא‬
‫אבי אמה‪.‬‬
‫נראה שבת‬
‫יש לה קורת רות אצל אביה והממון ישאד ביד אפוטדוטום‬
‫אבי אמה אם יראה לדיינים שהממון שמור יפה בידו ואמ הוא‬
‫בדי‬
‫בעל אחריות שיוכל למשכן קרקעותיו‬
‫ממון חבת סוב הוא שינתן הכל לידו ויסרנסנה וישיאנה באותו ממון ד[‪ ,‬ומהרשדימ עמד בסתירת‬
‫חשובות אלה‪ ,‬וכתב כי תשובתו האחרונה )כלל סב( היא כמזמור יתום ולא דסמכתא היא ה( ולע׳׳דאיני‬
‫רואה‬
‫סתירה בדברי‬
‫חרא״ש‪ .‬ותשובתו‬
‫האחרונה היא באופן שהבת ירשה מאמת באותם התנאים שאין‬
‫לבעלה דשות בהמ ו[ ומנתה אח אביה אפוטרופוס על עזבונה שהנחילה לבתה‪ .‬ובזה הוא דכתב הרא״ש‪:‬‬
‫שאם יראו בי״ד שהאב אמוד מוביאימ הנחלת מיד אטוסרופוס ומעמידימ אותה ביד אביה‪ .‬אבל בנכסים‬
‫» פ ל ו לה‬
‫לבת בירושת‬
‫ולא מינה המוריש אסוטרוסוס אין צורך‬
‫במנוי בית ד ץ‬
‫אלא‬
‫האב‬
‫ממנה‬
‫שת עצמו בתור אטוטרוטוס טבעי לבניו חקטנימ‪.‬‬
‫וכן‬
‫שהא‬
‫כתב‬
‫החחיד‪ :‬דכיון דאביו קיימ אין בי״ד מבווים לפקח על נכסיו‪ ,‬ונראח להביא ראיה‬
‫דאסר פ״ק דב״ם ‪:‬‬
‫ג מ ל וסמוך על שלחן אביו מציאתו לאביו‪ ,‬וסרשו התומ׳ אבל יתומ דעלמא‬
‫‪00‬וך על שלחנו אין מציאתו שלו משוס שאם לא יטרנסנו וה יסרנסהו אחר ז[ ומחרשד״ם פוסק כדעוו‬
‫הרא־ש‬
‫‪in‬‬
‫אבל הריסב־ש ז‪-‬ל בתשו׳ למד ממ׳יש אפוםרסא לדיקנני לא מוקמינן ס[‬
‫שמע‬
‫מינה‪:‬‬
‫דוקא‬
‫ג[ תשובות הרא״ש כלל צ״ו סי׳‬
‫ב[ ב״ק ש״ז‪:‬‬
‫א( הרא״ש בתשובותיו כלל פז‪.‬‬
‫ו[ עין אה״ע סי׳ צ׳‬
‫ה[ תשובות מהרשד׳ם חי׳מ סי׳ ש״ת‬
‫ד[ שם כלל ס״ב‪.‬‬
‫בי‪.‬‬
‫מ[ ב״מ ל״פ‪:‬‬
‫מ[ מהרשד״ם חו״מ סי׳ שח‪.‬‬
‫זן חה״ד סי׳ ש‪.‬‬
‫העיף א‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫ק ןץ‬
‫כ‬
‫ג‪.‬‬
‫אפוטרופסות ההורים והקרובים על רכוש בניהם וקרוביהם הקטנים‬
‫האם אין לה זכות אפוטרופסות אפילו על בתה הקטנה שהיא יתומת‬
‫מאביה‪ ,‬שלא נתנה זכות אפוטרופסות לאם אלא לגדלה א‪1‬לה אבל לא להיות‬
‫אםוטרוסא על נכסיה‪ ,‬ואם יראו בית דין שהיא חרוצה ומשכלת בדרכי ה מ ס ח ר‬
‫ו נ א מ נ ת בדרכיה‪ ,‬ממנים אותה אפוטרופא על בניה י[‪,‬‬
‫כל יתר הקרובים אפילו זקניהם של היחומים מצד האב‪ ,‬אין להם‬
‫ד‪.‬‬
‫זכות למנות עצמם אסוטרופםים על נכסי יתומים ולא‬
‫לעכב‬
‫ביד‬
‫בית דין‬
‫מלמנות האיש הנראה להם רצוי להמנות על ידם אסוטרופום בית דין א(‪.‬‬
‫אבל‬
‫לדיקנני‬
‫לקטנים מוקמינן אעפ״י שאינם יתומים‪ ,‬הלכך בית וין שהעמידו להם אטוטרפוס יפה‬
‫עשו ולא היה להם להעמידו ביד אבירם שהרי הוא בענין זה כקרוב הראוי ליורשו אן‪.‬‬
‫ולע״ד איני מובא הכרע בראית הריטב״א‪ ,‬כי מה שאמרו אטוטרוטא לדיקנני לא מוקמינן הוא‬
‫אף במקום שאין להם אב‪ ,‬ואין להוביא מזה שמעמידים אפוטרוםוט לקטנים אפילו ביש להם אב‪.‬‬
‫ולאידך‬
‫גיסא ראיות הרא־ש אינן מכריעות‪ ,‬שמאמר ר־׳ג ובית דינו הם אביהם של יתומיש‪,‬‬
‫פשוטו כמשמעו כשהם יתימים מאביהם‪ .‬וראייתו השנית מדקדוק מאמר יעשה להס םנולה‪ ,‬אינה מובנת‬
‫לע״ד שהרי אמרו החיבל בבניו ובנותיו של אתרים וכי׳ קטנים יעשה להם סגולה ב‪ .1‬וכן גרסינן אין‬
‫מקבלים סקדונות מן הקטן‪.‬‬
‫קבל יעשה לו סגולה נ[‪ .‬ולא יעלה על הדעת לומר שמי שחבל בבן‬
‫^של אחריפ או שקבל ממנו פקדון יהיה אמוםרוםוס‪,‬‬
‫קטן‬
‫אלא םרושם של דברים הוא‪ :‬יעשה סגולת עט״י‬
‫בית דין וסקוחו‪ ,‬ראייתו של התה״ד אף היא אינה מכרעת‪ ,‬שדוקא כמביאה חקנו חכמיפ שתהיה לאביו‬
‫»שום שבשעה שמובאה מריבה אבל אביו ד[ אבל לענין אטוטרוססות לא תקנו להטקיע אטוטרוסםות בית דין‬
‫מ ע ל נכסי הקטן‪ .‬ונראה לע״ד להביא ראיה לדעת הריטב״א ממה שאמרו בדין החובל בבנו הקטן יעשה‬
‫־לו סגולה ולא מסדו דמי חבלתו ברשות האב לעשות בו כטוב בעיניו‬
‫לטובת בנו ככל אפוטרופוס‬
‫שחר‪ .‬מזח מוכח שרכוש הקטן אפילו בחיי אביו עומד תתת אפוטרופסות בית דין והוראותיהם‪.‬‬
‫ועוד ראיה לדעת הריטב׳׳א‪ ,‬מרגרסינן‪ :‬ההוא עבדא דבי תרי קם חד מיניהו ושחרריה לםלגיח‬
‫* מ ר אידך השתא שמעי לי רבנן ומפםדיה לי מנאי אזל אקניה לבנו הקטן וכוי‪ ,‬ומסיק בגמ׳ מוקמינן ליה‬
‫אסוסרוטוס וכו׳ וכתיב לית גיטא דתרותא‪ ,‬והתום׳‬
‫כתבו בשם ר״ת שאפוטרופוס כותב גט שחרור מ ר ץ‬
‫כאשד עשה ה[ ואם איתא שהאב הוא אפוטרופוס טבעי של בגו הקטן ככל רכושו לא היתר‪ .‬רשות ביד‬
‫בית דין למגות אפוטרופום לכתוב גט שחרור כשם בגו‪ .‬וזו היא ראיה מכרעת לעיר‪ .‬ולכן בראה ש א ץ‬
‫•האבות נעשים אטוטרופסים על בניהם אלא אם מגו אותפ‬
‫בית דין ורשאימ בית דין שלא למגות‪ ,‬או‬
‫ל ב ר ף אליהם איש מתימן לחם‪ ,‬ואם ראו שהאב הוא אמוד בנכסים מקדיפים אותו לכל איש אחר‪.‬‬
‫א( מחרשד׳׳ם ז‪ 1‬כ ת ב ‪ :‬שגס זקן היתומים מבד האב זכאי למנוח עבמו אפוסרוטוס‬
‫נכדיו‬
‫הקטנים‪ ,‬שאבי אבות חשובים באבות‪.‬‬
‫םשפסים‬
‫פסק‬
‫אנ ‪:‬‬
‫אבל סברתו זו‬
‫היא‬
‫יתירה‬
‫על נכםי‬
‫ובתשובת מימוגיות‬
‫לםסר‬
‫אם הזקן ואםן אם לא היו אסוטרופסים שמינם אבי יתוסים ולא בית דין ולש‬
‫•יתומים שסמכו עבסם אבל בעל הבית אין במעשיהם כלום‪.‬‬
‫וכ׳־כ מהר׳־מ פאדובה‪ :‬לא מבאנו מנוי אפוטרופוס‬
‫בדין‬
‫כי אם לאב ולבית דין ח[‪ ,‬והדיב־ש כתב‬
‫קרוב שטוען לעבמו זכות אסוטרוטוט‪ .‬טענה זו היא נגדו מדין תורתנו וכו‪ ,‬אלא הכל תלוי‬
‫ג( ב״ב נ״ב‪ .‬ר[ ב״מ י״ב‪.‬‬
‫א[ תשובות מהרשד׳ס חו׳׳מ סי׳ תר״ד‪ .‬ב[ ב״מ ל״ע‪:‬‬
‫ז[ בית יוסף סי׳ ר ץ‬
‫ו[ ראה לעיל שפר ח׳ ס״ב סעיף ג׳ ל׳‪.‬‬
‫ה[ גיעין מי‪.‬‬
‫ח[ כנה״ג חו״מ סי׳ ר״ן הגהות הפור ס״ק י׳‪.‬‬
‫•מחילש נ׳‪.‬‬
‫שער יא‪.‬‬
‫ה•‬
‫אפוטרופוס ההורים והמגחיליס‬
‫כ‬
‫האחים הגדולים או יתר היורשים שהם משותפים בנחלה עט הקטנים‬
‫אינם נחשבים לאםוטרוסוםיהם של‬
‫הקסנים‪ ,‬אלא בי״ד ממגים‬
‫כל הנכסים עד שיגדלו הקטנים או שיחלוקו הנכסים‬
‫ו‪.‬‬
‫ק ןן‬
‫אם‬
‫תבעו‬
‫הגדולים‬
‫חלוקת‬
‫הירושה‪,‬‬
‫אפוטרופוס על‬
‫א(‪.‬‬
‫נזקקים‬
‫בית‬
‫דין ל ת ב י ע ת ם‬
‫ומעמידים אפוטרופוס לברור חלק יפה ליתומים הקטנים‪ ,‬ומוסרים חלק הקטנים‬
‫לידי אפוטרופוס ל ה ת ע ס ק בהם לטובחם ג[‪.‬‬
‫באמונת האיש ויושר מדותיו א(‪.‬‬
‫והרשב״ר כתב‪ :‬שאין האמ וקרוביה ולא קרובימ מבד האב יכולימ לעכב ביד בית דין מלמנות‬
‫אפוטרופוס הנראה להם ב(‪.‬‬
‫א( זח נלמד ממ״ש הרא״ש ‪ :‬ד[ אבל אם מקבתם גדולים ואומרים אנו דוביפ לעבוד חלקנו ואין אנו‬
‫רוביט שיהיה אפוטרופוס ממונה על חלקנו‪ ,‬שומעימ להמ‪ .‬דלמה יפסידו המ בשביל שאחיהמ קטנימ ע״כ‪,‬‬
‫ומדבריו אלה מוכח שכל זמן שלא חלקו הנכסימ מעמידיס אפוטרופוס על‬
‫כל‬
‫הרכוש המשותף‪.‬‬
‫אבל‬
‫הראב״ד והמ׳־מ סוברימ שאמ לא רבו הגדולימ לחלוק הירושת אין בית דין נזקקימ להעמיד אפוטרופוס‬
‫אלא‬
‫מניחים‬
‫אותם ביד הגדוליס‬
‫שהנית יתומים מקבתם‬
‫מעמידים בית דין‬
‫נדולימ‬
‫להתעסק בהמ בשתוף‪.‬‬
‫ומקבתם קטנים ורבו לחלוק‬
‫אפוטרופוס לקטנים ובורר‬
‫לחלוק בנכסי אביהם‪ ,‬הוא‬
‫ולמדו זה מדקדוק דברי הרמב׳׳ם שכתב‪ :‬מי‬
‫בגכסי אביהמ כדי שיסלו הגדולים חלקמ‪,‬‬
‫להם חלק יסה ע״כ‪ .‬ולע״ד‬
‫למעט שאם לא רבו הגדולים לחלוק אין‬
‫ולהעמיד אפוסרוסום לברר חלק יפה‪ .‬אבל לעולמ נזקקימ‬
‫למנות‬
‫נראה שמ״ש הרמב׳ים‪ ,‬ורבו‬
‫בית דין נזקקים לחלוקת הירושה‬
‫אפוסרופוס על כל הרכוש לפקח על‬
‫זכויותיהם של הקטנימ שלא יהיו מנובלים על ידי אחיחפ הגדולים‪.‬‬
‫ב[ בית יוסף חו״מ סי‬
‫א[ הריב״ש סי׳ שכ״ד ראה לעיל שער ח׳ ס״א סעיף א׳‪.‬‬
‫נ[ רמב״ס ה׳ נחלות פ׳ י׳ ה״ל ה׳ וחו״מ סי׳ רפ״ס סעיף א׳‪.‬‬
‫ר׳׳ן מחודש ד׳‪.‬‬
‫ל[ פסקי הרא״ש כתובות יךי‪.‬‬
‫שער יב‪.‬‬
‫אפוטרופסות המוריש‬
‫פרק א‪.‬‬
‫חובת המוריש למנוי אפוטרופוס והראויים• להמנות על ידו‬
‫א‪.‬‬
‫כל ארס שהוא מרגיש בעצמו שימיו ספורים מחמת זקנותו ה מ ו פ ל ג ת‬
‫או מצב בריאותו הרופף‪ ,‬ויודע שיורשיו הם קטנים או שיש בהם קסנים‪ .‬ואפי׳‬
‫א ס הם עובדימ במעי אסם‪ ,‬צריך שידאג בחייו לםנות להם אסוסרוסום הנאמן‬
‫לו‪ ,‬שידאג לגדולמ וישמור הרכוש שהוא מנחיל להם עד שיגדלו א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫המוריש רשאי למנות אשד‪.‬‬
‫בתור אסוסרוסא‪ ,‬בין אם היא אשתו‬
‫הנשואה לו או כל אשד‪ .‬אחרת נ[•‬
‫ג•‬
‫אט מנה המוריש את אשתו לאפוטרוסא‪ ,‬ונשאת לאחר אחרי מותו‪,‬‬
‫מ ת ב ט ל ת אפוטרוסםותה‪ ,‬אם לא שיסכימו בית דין למנוחה גם אחרי נשואיה ג[•‬
‫והרשות בידה למנות אשר‪ .‬אחרת במקומה בהסכמת בית דין‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫הרשות בידי המוריש למנוח אסוסרופוס על יורשיו הקטגימ‪ ,‬גמ קרובים‬
‫ועמי הארץ או קטנים‪ ,‬שהם סקחים‬
‫ונבונים במסחר‪.‬‬
‫אעפ״י שלא הגיעו לגיל‬
‫של עשרימ שנה שלמות ל[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אין המוריש רשאי למנות קטן שלא הגיע לעוגת הבגרוח‪ .‬חיינו פחות‬
‫מבן י״ג‪ ,‬או בת י״ב‪.‬‬
‫שנח‬
‫ואמ מנהו‬
‫שלמות ה[•‬
‫מסלקים‬
‫דין‬
‫אותו בית‬
‫ומםניט אפוטרופוס הנראה להם א(‪.‬‬
‫א(‬
‫וכן‬
‫גרפי׳ ‪:‬‬
‫שרשאי‬
‫שהרי‬
‫שין‬
‫שול‬
‫יביש‬
‫הכותב נכסיו לבנו‬
‫ל א ‪ ,‬עשאו אלא אפוסרוסא‪ ,‬ואפילו קסן חסוסל‬
‫המוריש לפנות קפן ואסוםרופוס על בניו חקפניפ‪ .‬אבל‬
‫אין תקסן רשאי‬
‫מעשיו קיימים‬
‫•למוח‪.‬‬
‫נכסי‬
‫נרםינן ה ת ם ‪ :‬אין‬
‫ממנים‬
‫א ס ו ס ר ו ס ם י ם נשים מ נ ד י ם וקםגיס‪ ,‬ו א ס ס י נ ם ה א ב ה ר ש ו ת בידו ו[‬
‫לסכור אסילו בנכסיו‬
‫עד שיחיה יודע בסיב‬
‫ח[ ואין הדעת מ ק ב ל ת‬
‫לומר‬
‫חססלסלימ אלא מתקנת תכסיס‪,‬‬
‫םשא וסתן‬
‫שחקסן שאינו‬
‫ב ע ר י ס ה ז[‬
‫נלסד‬
‫מזה‬
‫הלכה זו אי א פ ש ר שנבין אותה כפשסה‪.‬‬
‫א ח ר שהגדיל‪,‬‬
‫רשאי לנהל את‬
‫ובקרקעות‬
‫או עד‬
‫שיחיה‬
‫שנפלו‬
‫בירושה‬
‫בן עשרים‬
‫נכסיו יהיה ראוי לגחל‬
‫שנה‬
‫ולשמור‬
‫י ת ו ס י ם א ח ר י ם ‪ .‬ו ל כ ן נ ר א ה ב ר ו ר ש ק פ ן ה נ א מ ר ב ז ח ה ו א ק ט ן ש ה ג י ע ל ש נ ו ת ב ו ג ר ו ח ‪ ,‬ו ב ז ה יסוד כ ח ו‬
‫המוריש למנוחו אסוסרוסוס‪ .‬סשום שודאי‬
‫הכיר בנאפנוחו‬
‫וחריגותו ונוכח‬
‫שבמנויו‬
‫לאפוםרוםום‬
‫תועלת ליתוםים‪ ,‬אבל קמן ממש אינו מתמנה לאפוסרופום שלא ה ק ט הכםים שיהיו מעשיו‬
‫קיימים‬
‫ד[ מהרשד״ם‬
‫נ[ נ״י שס סעיף א׳‪.‬‬
‫נ[ שם‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף א‪.‬‬
‫ה( פץ חו״מ סי׳ לל״ה סעיף א׳ נהנה וכעי׳ ח‪.‬‬
‫חו״מ סי׳ של״ם ותשב״ן אב סי׳ סר״ז‪.‬‬
‫ח( מו״מ סי׳ רל״ה‪.‬‬
‫ז[ ב״ב קל״א‪:‬‬
‫ו[ ניסין נב‪.‬‬
‫שער יב‪ .‬אסוסרופסות המוריש‬
‫מנה המוריש קטן שלא‬
‫ו‪.‬‬
‫עשרים‬
‫שלמו לו‬
‫‪H^p‬‬
‫שנה‪,‬‬
‫מאשרים בית דין‬
‫אסוסרוססותו רק למסלםלין של נכסי יתומים ולהכנסת סירות קרקעותיהם‪ ,‬א ב ל‬
‫לא למכור קרקעות היתומים שקנו או שניתן להם במתנה‪.‬‬
‫אין המוריש רשאי למנות את מי‬
‫ז‪.‬‬
‫יורשיו הקסנים‪ ,‬הואיל והאסוסרוסום‬
‫וכדומה‬
‫ומזוזה‬
‫שאינו בן ברית‬
‫לאסוטרוסוס על‬
‫חייב לקנות ס״ת ותפילין ולעשות מוכח‬
‫מנכסיהם של יתומים‪ ,‬ומי שאינו בן ברית‬
‫בודאי לא יזדקק‬
‫למלאות חובות אלה‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אבל רשאי למנותו לתסקידים מסוימיט כגון לטעון לזכותם ב ע ר כ א ו ת‬
‫ולגבות חובותיהם‪ .‬הואיל ומנויו זה הוא ל ת ו ע ל ת היתומים )נ״ל( ג[‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫הנכסים שהוא מנחיל ליורשיו‬
‫מנה המוריש אסוסרוססים אחדים על‬
‫הקטנים‪ ,‬אין האפוסרוססיס רשאים לעשוח כל סעולה בנכסי יתומים אלא במעמד‬
‫כולם ובהסכמת רובם‪ ,‬אם לא שהחנה מפורש בשעת מנוים שבהעדר או ה ס ת ל ק ו ת‬
‫אחד מהם תתקיים האפוטרוסםות בשאר האפוטרוססים•‬
‫י‪.‬‬
‫מנה המוריש אפוטרוססים רבים ולא פירש דבריו‪ ,‬ונטע או פ ח אחד‬
‫מהם‪ .‬ממנין בית דין אחרים במקומו‪ ,‬או מרשים את הנשארים לנהל ה א פ ו ס ר ו פ ס ו ת‬
‫לבדם‪ ,‬אס יראו בזה חועלת ליתומים ולהרוחת נכסיהם ל(‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫אפוטרופוס המוריש עומד ת ח ת פקוח והוראת בית דין בכל עניני‬
‫ה נ ה ל ת האסוסרופםות‪,‬‬
‫וכל אסוטרוסוס שאינו ציית להוראת‬
‫בית דין ומשנה‬
‫מהוראות רז״ל‪ ,‬מסלקים אותו בית דין בלי התראה ד[•‬
‫יב‪.‬‬
‫אפוטרופוס המוריש ששנה‬
‫שמועתו רעה‪ .‬או שפרוץ‬
‫א ת דרכו לרעה‪ ,‬ונעשית על ידי כך‬
‫בגדרימ ואבק גזל‪,‬‬
‫או שאינו מעטיק נכפי היתומים‬
‫להרויחם ולהאכילם מפירותיהם‪ ,‬מםלקימ אותו ה[‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫סחתו הנכסים הרבה‪ ,‬במדד‪ .‬זאת שאין ל ת ל ו ת שהוציא אותם לצרכים‬
‫הכרחיים למזונות‬
‫היתומים וגדולם‪.‬‬
‫וניכרים‬
‫הדברים שגזלמ‪ ,‬מקבלים עדות‬
‫א פ י ל ו שלא בפניו ומסלקים אותו ו[•‬
‫יד‪.‬‬
‫כשמאשרים בי״ד את האפוטרופוס הממונה‬
‫משהגיע לעונת תפעוסות אלא‬
‫משומ כדי תייו‪,‬‬
‫מצד המוריש‪ ,‬צריכים‬
‫אבל לא לקיים את מעשיו בתור אפומרוםוס על נכסי‬
‫אתרים‪ .‬וכן נלמד ממ׳יש ועסקי י ו ס ף ‪ :‬אע״ג דהשתא לאו בר הכי הוא אימא לכשיגדל דבעי דלשתמעון‬
‫םיליה א[‪ ,‬משמע מדבריו שאין הקטן מתמנה לאפוטרופיפ אפילו עיי המוריש‪.‬‬
‫ומכאן למדנו שטאשרין בי״ד לאטוטרופופ קטן שהגיע לשנות בנרות דוקא למטלטלין‪ ,‬אבל ל א‬
‫לקרקעות‪ ,‬שכיץ שאינם רשאימ למכור נכסיהם סכל שכן שאינם ראויימ להיות אפומרוטסימ עליהמ ב[‪.‬‬
‫וכן בריכיש להתפרש דברי הרמב׳ימ ומרן ז״ל בשו־ע ח[‪.‬‬
‫ב[ ראה חו״מ סי׳ רל״ה סעיף ס׳‪ ,‬וסתתי תשוגה שם סק״ז‬
‫א[ נמק״י ב״ב שס‪.‬‬
‫ד[ ראה לעיל שער ח׳ ס״ה‬
‫נ[ ראה לעיל שער ח׳ ס״נ סעי׳ ג׳‪.‬‬
‫מתשובת רשמי שאלה‪.‬‬
‫סעי׳ ב׳‪ .‬ה[ מרדכי ב״מ כ״ה סי׳ של״א וב״י סי׳ ק ‪ .‬ו[ ראה לעיל שער א׳ ס״א סעיף י״ג‬
‫ח[ ס״י מה׳ כחלות חו״מ סי׳ ר״צ סעי׳ ב׳‪.‬‬
‫ז[ הריב״ש סי׳ שכ״ד וב״י שס‪.‬‬
‫י״ד‪.‬‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫‪«j^p‬‬
‫חובת המוריש למגוי אפוטרופוס וחראויימ לחמנוח על ידו‬
‫ל ס ד ר רשימת העזבון‪ ,‬ומוסרים בידו עזבון המוריש ברשימה מפורטת מכל הרכוש‬
‫בשתי העתקות‪ .‬אחת ביד המוריש‪ .‬והשנית ביד בית דין‪ ,‬ומקבלים ממנו חשבון‬
‫ידו‪ .‬בשעת‬
‫מפורט מכל מה שנכנס והוציא על‬
‫הסתלקותו‬
‫מאפוטרוססותו‪ .‬או‬
‫לכשיגדלו היורשים א[‪.‬‬
‫אפוטרופוס הממונה מצד המוריש אינו רשאי למנות אחר במקומו‪.‬‬
‫טו‪.‬‬
‫אמ לא צור‪ .‬המוריש בפירוש שבהסתלקותו ימנה אחר במקומו לסי ראות עיניו נ(‪.‬‬
‫או בהסכמת בית דין ג[•‬
‫םז‪.‬‬
‫שיכולים‬
‫מוריש שפנה אסוסרוסום על בניו או יורשים הנדולים‪ .‬יש אומרימ‬
‫לאפוסרוסוס‪ .‬אם לא שיש‬
‫היורשים הגדולים לומר אין אנו צריכים‬
‫בזה מצוד‪ .‬לקיים דברי המת‪ ,‬כגון שהשליש הממון ביד שליש או ביד האפוטרופוס‪,‬‬
‫ויש אומרים‬
‫שאסוסרוססות המוריש קיימת גם על היורשים הגדולים‪ ,‬וגראין‬
‫דבריהם א(‪.‬‬
‫א( הדעה‬
‫הראשונה‬
‫המוריש נפלו הנכסים‬
‫רביגו ירוחם שססק רמ״א להלכה‪ ,‬וטעמה ונמוקה היא‪ ,‬דמשמת‬
‫היא דעת‬
‫ביד יורשיו ואין‬
‫המוריש‬
‫בואת‬
‫חלה להוביאמ‬
‫מרשותם‬
‫ההתלסי לעשות בהם‬
‫כאדמ העושה בשלו ד[‬
‫אבל המבי׳׳ט כתב‪ :‬דהיורשים חייבימ לקיימ דברי מורישם מדין מבוה לקיים דברי המת אפילו‬
‫אמ לא השליש המעות ביד אחר או אפוטרופוס‪ .‬דודאי לא מינה עליהפ אפוטרופום אלא לטובתמ ממני‬
‫שנראה לו שלא היו‬
‫שכתב‪ :‬קטן‬
‫ראוים‬
‫שהגדיל וכו׳‬
‫עדין‬
‫בנתלתו‪ ,‬או מסבה אחרת‪ ,‬והוכיח כן מדברי הרמב״ם ז׳׳ל‬
‫להתעסק‬
‫אין בית דין מונעין‬
‫מעםידין לו אטוטרוםוס אלא א׳׳כ‬
‫ממנו ממונו ואין‬
‫שוד‪ ,‬המוריש שלא יחנו‪ ,‬אלא א׳׳כ יהיה כשר ומבליח ה[‪ ,‬וכן הוכיח מדברי ה ר ץ והרשב״א‪ ,‬ורבנו האי‬
‫גאון‬
‫בספר המקת‪,‬‬
‫ומתוך זה‬
‫אסיק להלכה דדעת רבינו ירוחם‬
‫היא יחידאה ואין מורין כן ו(‪ ,‬והנה‬
‫בגה׳׳מ השיג על דינו של הרמב״ס‪ ,‬דכשם שאינו יכול לבות להפקיע ירושתם כן‬
‫מהם זכות התעסקותם בנכסימ כאדמ העושה‬
‫אינו‬
‫יכול‬
‫לשלול‬
‫בשלו‪ .‬זז‪.‬‬
‫ולעי׳ד אין זו חיובתא לדברי הרמב׳׳ם מטעמא דכתב המבי״ס‪ ,‬דכיון דמנוי אמוסרופוס היא לסובתם‬
‫של היורשים‬
‫שישמרו בידם הנכסים‬
‫עד‬
‫הזמן שיהיו ראוים‬
‫לשומרמ על ידי עבמם‪,‬‬
‫זכאי‬
‫המוריש‬
‫לעשות זאת‪.‬‬
‫ובכנת״ג כ ת ב ‪ :‬לתשות דעת הרמב׳־ם לדעת רבינו ירוחם‪ ,‬דדבינו ירוחם אמר למילתיה בגדולים‬
‫שהם בני דעת‪ ,‬אי נמי דהרמב׳׳פ‬
‫מיידי כשמינו אפוטרופוס‬
‫בקטנותמ ומשוס כך יכולים להמשיך גם‬
‫כשיגדלו חז‪ .‬והנה לתירובו‬
‫הראשון יש לומר דהמוריש עבמו הוא היודע יותר סכל אדם‪ ,‬דעת יורשיו‬
‫ואם הוא מינה אטוטרופוס‬
‫יורשיו מסוגלים עדין לשמור גחלחם זאת‪.‬‬
‫היינו מפגי שהכיר וידע שאין‬
‫ולתירובו השני כבד דתה הםבי׳יט‬
‫סברא זאת‪,‬‬
‫דאין לחלק בין מנו אותו בקטנותם או‬
‫רשאים להמשיך אפוטרוםםותו רשאימ גמ למניה אותו לכחחלה דחד‬
‫לכן נראה‬
‫לסמוך על‬
‫הוראת המבי״ט להלכה‬
‫בנדלותם‪ ,‬ואס‬
‫דינא וחד טעסא הוא מז‬
‫ולמעשה‪ .‬הואיל‬
‫ודברי גדולי הפוסקים ועמודי‬
‫ההוראה מוכיחימ כדבריו‪.‬‬
‫א[‬
‫״‬
‫גיטין ח׳‬
‫י׳ ושו״ע‬
‫ם״ק י״ג‪.‬‬
‫נ[ אוצר הנאוכים‬
‫ב[ כנה״נ כס ס׳׳ק ק׳׳מ‪.‬‬
‫כנה״ג שם ס״ק כ״ב וס״ק כ״ה‪.‬‬
‫ה[ ה׳ נחלות סרק‬
‫ל[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף כ״ו בהגה‪.‬‬
‫החשובות סי׳ רע״ו‪.‬‬
‫ז[ נהמ״ש סי׳ ר״ן‬
‫ו[ שו״ח המבי״ס ח״א סי׳ של״ה‪.‬‬
‫סי׳ ר״ן סעיף כ״ו‪.‬‬
‫ס[ תשובות המבי״ט שם‪.‬‬
‫ח[ כנה״ג סי׳ ר״ן הגה״ם ס״ין קס״ז‪.‬‬
‫• ע ד יב‪.‬‬
‫יז‪.‬‬
‫‪jijp‬‬
‫אפוטרוסםות המוריש‬
‫ג ו ה המוריש שתנתן ירושתו ליורשו הקטן‪ ,‬שיעשה בו כאדם העושה‬
‫בשלו בלי פקוח ומנוי אפוטרוםסות בית דין‪ ,‬אין שומעין לו‪ ,‬שלא נתנה זכות‬
‫אפוטרופסות לאב או למוריש אלא לטובת היורשים‪ ,‬שהוא יודע יוחד מאחרים‬
‫האיש הנאמן והראוי לנהל את עזבונו ל ט ו ב ת יורשיו הקטנים‪ ,‬ו ב ה ס ת ל ק המוריש‬
‫סזכותו זאת חוזרת‬
‫חובת‬
‫האפוטרופסות לבית דין שהם אביהם של‬
‫יתומים‬
‫קטנים א(‪.‬‬
‫יח‪.‬‬
‫ראו בית דין שקטן זה הוא פקח ובן דעת‬
‫לשמור אח‬
‫הנכסים‬
‫ולהשביחם‪ .‬נותנים הנכסים בידו כמצות מורישו‪ ,‬במה דברים אמורים לנהל נכסיו‬
‫ה ם ס ל ס ל י ם ולהכניס סירות הקרקעוח‪ ,‬אבל למכירת הקרקעות אין מכירחו קיימת‬
‫אלא עד שיהיו לו עשרים שנה שלימוח‪.‬‬
‫יט‪.‬‬
‫אפוטרופוס המוריש או אפוטרופוס בית דין שהולך מן העיר‪ .‬מוסד‬
‫רכוש היחומים שבידו לבית דין והם ממנין אחר במקומו נ[‪.‬‬
‫כ‪.‬‬
‫אפוטרופוס המוריש או אפוסרופוס בית דין משהחזיק בנכסי היחומים‬
‫או התעסק בנכסיהם אינו דשאי להסתלק מאסוטרוססוחו ל[ ב(‪ .‬שכיון שהחזיק‬
‫א( הרמב׳׳ם והשו׳׳ע ס ס ק ו ‪1 :‬וה המוריש • י נ ח ן חלק הקטן בידו וכר‪ ,‬הרשות בידו דיכול אדם‬
‫לעשות בנכסיו כרצונו‪ ,‬וזהו שמצינו בש״ס שאין אפוסרוטוס לקטן‪ ,‬ולמה אין בית דין ממנין אפוטרוסום‪,‬‬
‫אלא כנין שהאב צוה למסור לקטן ושלא למנות אפוטרופוס א[‬
‫ולענ״ד נראה‬
‫שאין שורת‬
‫הדין‬
‫נותנת כן‪,‬‬
‫דמשמת המוריש נפלו הנכסים לפני בי״ד שהם‬
‫אביהם של היתומים לשומרם לוכוחם ואין צואת המוריש חלה‬
‫להפקיע‬
‫נכסי הקטן‪ ,‬דאסוטרוםסות המוריש נובעת מזכות בית דין‪ ,‬תדע שהרי‬
‫המוריש אבל אין אפוטרופסות בית דין תלויה‬
‫חובת‬
‫בית דין זאת ולהפקיר‬
‫בית דין יכולים לסלק אפוטרופוס‬
‫ברצון המוריש‪ ,‬ומה שמצאנו‬
‫בש״ס‬
‫שאין‬
‫אפוטדוטומ‬
‫לקטן‪ ,‬משכחת לה שלא הזדמן לבי״ד למנות לו אפוטרופוס‪ ,‬קושטא הוא שהמוריש רשאי למנות אפוטרופוס‬
‫נ ם אשד‪ ,‬וקטן‪ ,‬אבל זר‪ ,‬היא משום טובתם של היורשים שודאי הכיר נ ה ם המוריש שהם ראויימ‬
‫ביותר‬
‫לתפקיד זה‪ .‬ואין ללמוד מזה שיוכל גם להפקיר נכסי יורשיו‪ ,‬אולם אם יראו בית דין שקסן זה הוא בן‬
‫דעת במדד‪ .‬שיכול לנהל ולשמור את נכסיו נותנים הנכסים בידו כמצות מורישו‪ ,‬והיינו במטלטלים‪ ,‬אבל‬
‫בקרקעות עומד תחת •קות בית דין במכירתמ‪ .‬וכן מתטרשים דברי הדמב‪-‬ם ומרן בשו׳׳ע הנ״ל ב[‪,‬‬
‫ב( הלכה‬
‫זאת יובאת מהתוססחא‪:‬‬
‫אפוטרופין עד שלא החזיקו בנכסי יתומימ‬
‫יכולימ לחזור‬
‫בהם ה[ ופסקה הטור‪ .‬וכן כתבו הרמב׳־ן והרשב״א זיל‪ ,‬דאעפ״י דממ״ש ‪ :‬ואי דמית שבוער‪ .‬עליה אחי‬
‫לאמנועי ו[‪ ,‬משמע דיכול לחזור בו‪ ,‬מכל‬
‫אינו יבול לחזור וכדתניא‬
‫מקים היינו דוקא קודם שיחזיק אבל אחרי שהחזיק בנכסים‬
‫בתוספתא ז[‪.‬‬
‫ורמ׳־א ז״ל כתב דס״ש בתוספתא משהחזיק הא קמ״ל דאםילו לא התחיל להתעסק בברכיהם כיון‬
‫שהחזיק בהם אינו יכול לחזור ח[ וכן כתב בהנה או התחיל לעסוק‬
‫בברכיהם ט[‪,‬‬
‫ובנמוקה של הלכה‬
‫ב[ ועיין לעיל סעיף ה׳ בהערה‪.‬‬
‫א( רמב״ם פ״י מנהליה ימ׳׳מ שו״ע חו׳׳מ סי׳ ר״ץ‪.‬‬
‫נ[ ב״י משס הרשב׳׳ן ישי׳׳ע חו׳׳מ סי׳ ר״ן סעיף כ״נ בהנה‪ ,‬ראה לעיל שער ב׳ פרק‬
‫ה[ חוססחא ב״ב‬
‫ל( שס‪.‬‬
‫א׳ סעיף ב׳ ובהערה א׳‪ ,‬יעריך השלחן סי׳ ‪ p‬סעיף ירא‪.‬‬
‫י[ דרכי משה שס ס״ק י״נ‪.‬‬
‫ה[ ב״י חו״מ סי׳ ל״ז‬
‫ד[ ניפין כ״ב‪.‬‬
‫ס״ח ה״נ‪.‬‬
‫ז[ שס סעיף 'כ״נ‪.‬‬
‫ק^ך‬
‫חובת הסורים למנות אשוסרוטום והראויים לחמנות על ידו‬
‫טרק א‪.‬‬
‫על‬
‫או התחיל להתעסק בנכסיהם‪ ,‬בין אם עשה זאת שלא‬
‫ובין אם ססקו לו בית דין או המוריש פרס על עבודתו‬
‫ם נ ת ל ק ב ל סרס‪,‬‬
‫באסוסרופםות‪,‬‬
‫חלה‬
‫עליו אחריות כל עניני האסוטרוססות ואינו יכול לחזור בו‪ ,‬שעל ידי כן נמעא‬
‫מ פ ק י ר נכםיהפ ומססידם‪ ,‬אס לא שיקבל הסכמת בית דין‪.‬‬
‫זאת‬
‫כתב הריב״ש‪ .‬שהוא מדין המתחיל במבות אוסרים לו מרוק‪ ,‬ואם התחילו להתעסק בממממ נעשה‬
‫דינס כדין הטועלים שאמ התחילו להתעסק במלאכתמ ידן על תתחתונה א‪.1‬‬
‫אלת ! ד י נ י ם הלמוד‪,‬‬
‫שהרי מטעמו הראשון משום המתחיל במ‪1‬וה אטשר‬
‫ללמוד במכל שכן כשהתחילו האטוסרוסין להתעסק‬
‫הנמוק השני של מדין הסועליס‬
‫אולם דברי הריב׳׳ש‬
‫שהתתילו‬
‫בנכסים‪ ,‬ולמה לנו‬
‫במלאכה‪.‬‬
‫ובעיקרם של נמוקימ אלה יש מקום לדון‪ ,‬דהנה הלכה זאת שהמתחיל במבוח אומרימ לו נ מ ו ד‬
‫נאמר‪ ,‬לענין המשכת עבודת הבהוב העומר בשבת דכיון שהתחיל בקצירת העומר נומר כל עבודותיו בן‬
‫ואין ללמוד מזה לאדם שהתחיל במבוה שהיא נמשכת בזמן ומסתעסת למעשים רבים‪ ,‬שאינו יכול להססיק בה‪.‬‬
‫והנה רמ״א כתב‪ :‬יש מקימות נוהגים שהסתסלל טליתות מתסלל כל היום ג ן וכתב המג״א משם‬
‫ם׳׳ד שחוא מטעם המתחיל במצוה אומרים לו גמור דן‪ ,‬ומשם ראיה דאין זאת הלכה אלא מנהג מקומות‬
‫ומדין זכות לזה שהתפלל סליחות בערב ראש השנה שהוא קודם לכל איש אתר בתסלת אוחו היומ‪ .‬אבל‬
‫אין זו חובה עליו להיות ש״ץ כל אותו היום‪.‬‬
‫זאת‬
‫ועוד אתרת‪ ,‬שהרי‬
‫מגות אםוםרוטסות‬
‫היתומים היינו‬
‫על‬
‫מדין בדקה ונמילות חסדים‬
‫שהיא מתויבת על יתומים ואלמנות יותר מכל ענייט‪ ,‬ומבוה זאת היא בכל סעולת שמזדמנת לפנינו ובכל‬
‫יום ויום‪ ,‬ואין זה מתייב‬
‫להמשיך‬
‫האפוסרוסםות לכל הפעולות ולכל הימים‬
‫עד אשר ינדלו היתומימ‪.‬‬
‫אתאן לנמוק השני‪ ,‬מדין סיעלימ שהתחילו במלאכה שאם חזרו בהם ידם על התחתונה‪ ,‬ונמוק זח‬
‫ל א נהירא לי שלא נאמר דין זה אלא להפסידם מסשכורתם לאותח מלאכה‪ ,‬ושוכר עליהם פועלים‪ .‬אבל לענין‬
‫חזרה הדין הוא אחד גם אחרי שהתחילו במלאכה םדכתיב‪ :‬כי לי בני ישראל עבדים ה[‪ ,‬ולפי׳׳ז באטוסדוסום‬
‫שאינו‬
‫מקבל פרס דלא שייך לוסר‬
‫דבר אבוד‪ ,‬ובקצות החשן חקר בנמוק‬
‫ירם על‬
‫התחתונה‪.‬‬
‫יכול הוא‬
‫הלכה זאת וכתב‪:‬‬
‫בחצי יום ועמ׳׳ש לקמן סי׳ רצ־ג בשט הריםב־א דאפילו‬
‫צריך‬
‫שומר‬
‫לחזור לכשירבה‪ ,‬ובלבד שלא יהיה‬
‫להבין מאי שנא‪ ,‬מפועל דיכול לחזור‬
‫יכול לתזור תוך הזמן‪ ,‬ונראה משום‬
‫דסעמא דפועל חוזר היינו משום דכתיב כי לי בני ישראל עבדים‪ ,‬ולא עבדים לעבדים‪ ,‬וכיון דאםוסרוםום‬
‫סצוח קא עביד חוה ליה עבד ה׳ וכו׳‪ ,‬דכיון דמצוה‬
‫היא לא שייך ביה עבדימ לעבדימ וז‪ ,‬ועדין א ץ‬
‫שין הדעת מתישבת‪ .‬שמעיקרא דריגא סרכא‪ .‬במה גחחייב אסוטרוסוס זה לישא עליו עול זח עד שיגדלו‬
‫מיתומים‪ ,‬ואם משומ מצוה‪ ,‬הלא כמו שהוא יכול להמגע לכתחילה וכמ״ש בגמ׳ דילמא ממגעי ז[‪,‬‬
‫הוא‬
‫הדין שיכול לחזור בו‪ ,‬אחרי שקבל‪.‬‬
‫ולכן‬
‫בריכיט‬
‫אנו לטעמו ונמוקו דהריבי־ש‬
‫שהוא מדין המתחיל במצוח אומרים לו מרוק או‬
‫גמור‪ ,‬ומשהחזיק בנכסימ חוא נקרא מתחיל בסבוה‪ ,‬אלא שלע־׳ד נם נמוק זח אינו מחוור וכדאמרן‪.‬‬
‫ואין לומר שמה שאינו יכול לחזור חוא מדין נדר‪.‬‬
‫שכיון שקבל עליו אטיסרופסות זאת בסתם‬
‫ת ר י הוא כאלו פרש לכל זמן שיתוםים אלה בריכים לאפוטרופוס‪ ,‬דא־־כ אפילו אם לא החזיק בנבטים‬
‫‪ • V‬יוכל לחזור מטעם זה‪.‬‬
‫נ[ אי״מ‬
‫ב[ ירושלמי ר׳׳ה ס״א ה׳׳ח‪ ,‬ומגילה ס״ב ה״ז‪.‬‬
‫א[ הריב״ש סי׳ חס״ני‪.‬‬
‫ה[ ב׳׳ק קל״ז‪ :‬וב׳׳מ ע״ז וחו״מ סי׳ של״נ‪.‬‬
‫ד[ מג״א שס סק״ז‪.‬‬
‫םי׳ תקפ׳׳א בהגה‪.‬‬
‫ז[ ניטין נ׳׳כ‪.‬‬
‫ו[ קציה החשן סי׳ ר״ן ם״ק ה׳‪.‬‬
‫שער יב‪.‬‬
‫קלן}‬
‫אפוטדוסםות המוריש‬
‫אבל באמת אין באפוטרופפות דין נדר‪ .‬וכמ״ש בנחמ״ש‪ :‬דבדבר שהוא טורח הגיף לא ״ י י ן נ ד ד‬
‫שמילו בעני כמבואר בש״ך יריד סי‪ ,‬רמ״ג א[ שבחי וראיתי במח״א שכתב‪ :‬דהתוטפתא דתני אמוטרומין‬
‫משהחזיקו אינן יכוליס לחזור‪ ,‬הוא דוקא‪ ,‬אבל התחילו להתעסק יכולימ לחזור‪ ,‬משומ דאטילו למ״ד חחתלת‬
‫המלאכה‬
‫נתחייב‬
‫עביר‬
‫קנין‬
‫חיינו‬
‫בעל הבית בשכרם‬
‫דוקא‬
‫בסועלים‬
‫ובאוחו חיוב‬
‫ואומנים דעבוי בשכר והיינו סעמא דמשהחחילו במלאכת‬
‫נגמר חקנין‪ ,‬ולמי דברי הריב״ש למדנו יקבלן כל שהתחיל‬
‫במלאכה מדינא אינו יכול לחזור‪ ,‬וכו׳ והא דקתני ידו על התחתונה לאו למימרא דמבי לחזור בו‪ ,‬אלש‬
‫ששמועינן דאמ חוזר בו ואינו יכול להזמינו לדין חדי זה שוכר סועלימ ביוקר עד כדי שכרם של אלו ב{‬
‫מדבריו‬
‫למדנו בנמוק הלכה זאת שהיא מיין קנין כמו בקבלן‪ ,‬ולא זכיתי להבין דבריו דאס‬
‫התחילו במלאכה לא חשיב קנין נוף חאםוטרוטום‪ ,‬כל שכן הוא‬
‫שאמ‬
‫החזיקו בנכמימ שלא‬
‫הוי קבץ‪,‬‬
‫דחחזקת חאסוטרוסום בנכסי יתומים ודאי שאינו מקנת גוף חאסומרוסוס לעבודה זאת‪.‬‬
‫ולע׳׳ד‬
‫נראה שאין אנו בדיכימ‬
‫לכל נמוקימ אלה והלכה זאת מעמה ונמוקח עמה מדין קבלת‬
‫אחריות שהאטוטרוסום בין שהוא ממונה מבית דין או המוריש הוא אחראי למני בית דין שהוא אביהמ‬
‫של יתומימ ולטגי בית דין של מעלה שהוא אבי יתומים ורב את ריבם לגדולס של היתומימ או היורשים‬
‫שהט קסנימ ושמירת נכסיהם והשבחתם וחגוכמ הדתי בתלמוד ומעשה המבות‪.‬‬
‫הלכך משהחזיק בנכסיהם חלה עליו אחריות זאת‪ ,‬ואינו יכול להפסד ממנה‪,‬‬
‫שהרי אינו רשאי‬
‫למנות אחר במקומו ג[ חלכך אינו יכול לחזור בו ועל ידי כן להפקיר את תיתוםים ונכסיהם‪ .‬ואם עשה‬
‫‪p‬‬
‫נקרא מזיק ומפםיד בידים הפסד שאין לו‬
‫דין שהמ אניהמ של יתומיפ ואפ יראו‬
‫היתומים‬
‫תשלוסים הלכך בדיך ומחויב להשיב אמוסרוססותו לבית‬
‫בית דין אפשרות מלוי מקומו באחר בשעח זאת ותועלחמ של‬
‫בזת ונחיבותו ההכרחית של אפוטרופוס המחפסר יקבלו חתפמדותו אחרי שימנו אחר הראוי‬
‫והולפ לתפקיד זה‪.‬‬
‫והיא הדין והוא הסעפ באפוסרופום שהתחיל להחעםק בנכסיהם שבזה הוא מעיד על עבמו שקבל‬
‫• פ ו ט ר ו פ ס ו ת זאת בכל אחריותה‬
‫ב[ מחנה אפרים ה׳ שכירוח פועלים סימן ד ‪ ,‬מ מ ך‬
‫א[ נהמ״ש סי׳ ר ץ ס״ק י״ב‪.‬‬
‫משלחן סי׳ ר״ן סעיף מ״א‪ .‬נ[ ראה לעיל לקל״ב סעי׳ נרו וגכנה״נ סי׳ ר״ן‪ ,‬הגהט״ו ס״ק יא‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫תפקידי אפוטרופוס המוריש ונאמנותו‬
‫אפוטרוסוס הממונה מצד המוריש‪ ,‬מקבל תחת ידו כל נכסי‬
‫א‪.‬‬
‫המוריש‪ ,‬הקרקע והמסלטלין‪,‬‬
‫מוציא ומכנים‪,‬‬
‫בונה וסותר‪ ,‬עוקד ונוסע‪ ,‬ומוכר‬
‫המטלטלים הראויים למכירה‪ ,‬מופיע בדין ותובע‬
‫שיראה בעיניו לטובת‬
‫עזבון‬
‫זכות היתומים ועושה כל מח‬
‫היתומים‪ ,‬ומסרנסם לפי מדת הרכוש וכפי מה שראוי‬
‫להם‪ ,‬ועומד בדין לםעון לזכותם מסי עצמו או על ידי ב״כ בהרשאתו א(‪.‬‬
‫אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים או מורישם‪ ,‬אינו נשבע על‬
‫ב‪.‬‬
‫טענת‬
‫ספק‪ ,‬שכן תקנת חכמים היא שלא להשביעו בטענת ספק‪ .‬כדי שלא ימנע מהיות‬
‫אםוסרוסום כ[•‬
‫אםוטרוסוס שמנהו‬
‫ג‪.‬‬
‫המוריש‬
‫והוא שותף בריוח‬
‫ונכסי‬
‫העזבון‪ ,‬או‬
‫שמקבל שכר בעד אסוטרוססוחו‪ ,‬נשבע אפילו על טענת ספק כדין אפוטרופוס‬
‫שמנהו בית דין נ[•‬
‫אפוטרופוס ממונה מצד המוריש‪ ,‬נשבע על כל טענת ברי של היורשים‬
‫ד‪.‬‬
‫א ו בית דין‪ ,‬ואין צריך לומר שהוא נשבע על כל טענה שמחייבת אותו שבועת‬
‫התודה‪ ,‬כגון מודה במקצת‪ ,‬או עד אחד כנגדו‪ .‬ושבועת השומרים‪ ,‬הואיל ו ב ט ע נ ו ת‬
‫א ל ה אינו נשבע מחמת אסוסרוססוחו‪ ,‬לא חקנו חכמים לסוטרו משבועה משום‬
‫שמא ימנע מהיות אפוטרופוס‪ ,‬ולא יהא האפוטרופוס עדיף סכל אדם אהד שהוא‬
‫‪2‬שבע בטענות כאלה ל[•‬
‫אפוטרופוס שנתחייב שבועה בבית דין על ידי טענת ברי‪ ,‬מגלגלים‬
‫ה‪.‬‬
‫עליו שבועה גס על הספק שלא עכב בידו משל יתומים כלום ה(‪.‬‬
‫כל מקום שיראו בית דין צד חשד בהאפוטרופוס‪ ,‬מחרימים עליו חרם‬
‫ו‪.‬‬
‫ם ת מ שלא עכב בידו משל יתומים כלום ו[•‬
‫ז‪.‬‬
‫חייב‬
‫אפוטרופוס ממוגח מצד המוריש‪ ,‬הואיל ואיגו גשבע בטעגת שמא‪,‬‬
‫לסדר‬
‫חשבון‬
‫מדויק‬
‫ומפורט מכל הנכנס ויוצא על ידו מגכפי עזבון‬
‫מורישם של היתומים ז[• וכן יש לגהוג ולהורות משום והייחם נקיים מה׳ ומישראל‬
‫ו א ס מקכל‬
‫א[‬
‫ושרע שם‪.‬‬
‫ו[‬
‫פאדאייאה‪.‬‬
‫שכר חייב מדיגא ל ת ת דין וחשבון מפורט על כל פעולותיו ח(‪.‬‬
‫נ[ סור‬
‫ב[ טור חו״מ ושרע שם ט״ז‪.‬‬
‫חרכי ס״ ר״צ סעיף ז׳ וסעיף י״ב‪.‬‬
‫ה[ ב״י שם משם הרשב״א ורמ״א בהנה שם סעיף ט״ו‪.‬‬
‫ד[ שס י״ט‪.‬‬
‫ז[ רמ״א משם מהרים‬
‫רמ״א שס סעיף ס״ז ותשו׳ מהרשד״ס חרמ סי׳ שכ״ה‪.‬‬
‫ח[ ערוך השלחן סי׳ ר״ן סעיף ל״ו‪.‬‬
‫שער ינ‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫ק^ן‬
‫אפוטרופסות המוריש‬
‫אפוטרופוס המוריש רשאי לוותר‪ ,‬בדרך פשרה‪ ,‬על‬
‫םםון היתומים‬
‫לא‬
‫פסון‬
‫ממונם‪ ,‬א ב ל‬
‫אם יראה שיש בזה תועלת ליתומים ל ג ב ו ת‬
‫להוציא‬
‫מרשותם א[‪.‬‬
‫ס‪.‬‬
‫אסוסרופום שהתסשר עם בעל חוב המוריש ושלם לו מגכסיו משום‬
‫ובעל‬
‫שראה והכיר שחובע זה הוא אלם‬
‫זרוע וצריך‬
‫לסלק‬
‫ת ב י ע ת ו והזיקו‬
‫מעל היורשים וגכסיהם‪ ,‬מקיימים בית דין מעשיו ב[‪,‬‬
‫י‪.‬‬
‫אפוטרופוס שמנה המוריש או שמינוהו בית דין‪ ,‬אין כחו יפה אלא‬
‫ע ל אותם הנכסים שהיו למוריש בשעת החמנוחו‪ ,‬אבל לא על נכסים שנפלו לו‬
‫בירושה‬
‫אפוטרופוס אחר על‬
‫אחרי מוחו‪ ,‬ובי״ד ממנים‬
‫הנכסים אלו‪ ,‬ואם‬
‫יראו בית דין שאפוטרופוס הראשון ראוי והגון ממנים אותו גם על‬
‫הנכסים‬
‫אלה או מצרפים אחר עמו‪ ,‬כדי שיתנהלו כל הנכסים ביד אחת ודעה אחת ג[ א(‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫אפוטרופוס שמנה‬
‫המוריש‬
‫על‬
‫בניו ומת אחד מהם‪ ,‬לא‬
‫משום כך אפוטרוססותו‪ ,‬הואיל ואסוטרוססות זאת לא נעשתה‬
‫אלא מדעת המוריש‪ ,‬ודעת המוריש ודאי כך היחה‬
‫בטלה‬
‫מדעת היורשים‬
‫שהאפוסרופוס שהוא מינה‬
‫ישמור וינהל את נכסיו לטובת יורשיו‪ ,‬כל זמן שהם זקוקים לאפוםרופסות ב(‪.‬‬
‫א( בספר כתונת יוסף הביא• דברי מהראנ״ת שהסתפק בדין זה והראה מנים‬
‫לומר שלא מינהו‬
‫אסיטרופוס‬
‫אלא על סכומים‬
‫שהוא השאיר‬
‫להמוריש ידע בהם ובהנהלתם והאמינו עליהם‪ ,‬אבל בנכסים שנפלו לו‬
‫אדעתיה למנותו עליהם‪,‬‬
‫ואסשר שאם היו לו אז‬
‫ולאידך גיסא יש לומד דכיון שראינו‬
‫באטוטרוטסותו‪ ,‬והכתונת יוסף כתב ‪:‬‬
‫שהאמינו‬
‫והעיקר‬
‫לכאן ולכאן‪ ,‬דיש‬
‫אתריו ושאפוסדוסוס זה שהית מקורב‬
‫בירושת‬
‫מותו‪ ,‬לא אסיק‬
‫אחרי‬
‫היה ממנה אחר עמו או שלא היה ממנה אותו כלל‪.‬‬
‫לאפוטרופוס‬
‫שבי״ד יבחרו‬
‫מנוי זה‬
‫חשוב כגלוי‬
‫להם אפוטרוסוס‬
‫יאט נראח בעיניהם שאפוטרופוס הראשץ הוא ראוי והגון יעמידוהו‬
‫דעת שהוא רואה‬
‫שיעמוד על נכסים אלת‬
‫אםוטרוסום גם‬
‫על אלה‪ ,‬דמערבין‬
‫בבית ישן מפני דרכי שלום גן‪.‬‬
‫ונראים דבריו להלכה כוותיה‪ ,‬ולא‬
‫מטעמיה מפני דרכי שלום‪,‬‬
‫אלא מהטעם שכתבנו שלטובת‬
‫היתומים טוב ורבוי יותר שכל הנכסים יתנהלו על ידי הנהלה מאוחדת‪,‬‬
‫ב( כתוב בתשו׳ להרמב״ן‪ :‬עוד יש דדך אחרת לטלק האפוטרופסות שמנה אבי יתומים אפילו תוך‬
‫הזמן הואיל ומת אחד מהיורשים בטל אםוטרוםא‪ ,‬וכמ״ש הרמב׳׳ם ‪ :‬האחימ או שאר יורשימ שלא חלקו הרי‬
‫תם כשותפים‪ ,‬לכל דבר ד(‪ ,‬וכתב בהלכות שותפים‪ :‬אתר השותפים או המתעסקימ שמת בטלה השותפות ה[‪,‬‬
‫ומרן הבית יוסף כתב ‪ :‬ואין דבריו נראים‪ ,‬ומה שהביא ראיה מדברי הרמב״מ יש לדחותו[‪ ,‬ובד״מ כתב‪:‬‬
‫והאמת אתו כי הראיה שהביא מדברי הרמב״ם היא סחותה ורעועה אין לסמוך עליה ז[‪.‬‬
‫והנה מרנן זיל סתמו דבריהם ולא פירשו טעמם‬
‫ונמוקמ‪ ,‬ולכאורה נראה שבדקו דברי הרמב׳׳ן‬
‫א[ פתחי השובה חו״מ סי׳ י״ב ם״ק ז׳‪.‬‬
‫ב[ כנה״ג חו״מ סי׳ ר״צ הגהט״י ס״ק נב‪.‬‬
‫נ[ כתמה יוסף להרה״נ יוסף ברדוני ד״ב ול״מ בעי״ת מקנסא‪ ,‬יצא לאור בדפוס‬
‫ה[ ה׳ שליחין‬
‫ד[ ה׳ נתניה פ״ט ה״א ישי׳ע חי״מ סי׳ רפ״ז‪.‬‬
‫הנליל בטבריא ש׳ תלס״ב‪.‬‬
‫ו[ ב״י חו״מ סי׳ ר׳צ מחודש ט״ו‪.‬‬
‫ושותפין פ״ה ה׳ י״ב‪ ,‬וחי״מ סי׳ קע״ו סעיף י״ט‪.‬‬
‫ז[ דרכי משה שט ס״ח ז׳‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫ק^ןץ‬
‫יב‪.‬‬
‫תפקידי אםוסרוסוס המוריש ונאמנותו‬
‫ראו בית דין שבהעדר אחד היורשים וכניסחם של יורשיו אחריו‬
‫נועד מקום של ספק וחשש בהכשרתו של אפוטרופוס זח למלאות אסוסרוססותו‬
‫כראוי‪ ,‬ממנים אחר במקומו או מצרפים אחר עמו‪.‬‬
‫שחרי ברין השותםין כתב הדמב״מ‪ :‬שכבר יבא‬
‫הממון לרשות היורשים‪ ,‬והוא הדין‬
‫האחים או‬
‫באחד‬
‫חיורשימ שמת כבר יבא חלקו בירושת זאת ליורשיו‪.‬‬
‫אולמ באמת אין ללמוד מדין שוחמין שחמ נשתתםו מדעת עבמם ומרבונם‪ .‬לכן במת אחד מהמ‬
‫שריכה רבון‬
‫היורשים להשתחף בעסק זה‪ ,‬אבל‬
‫אפוטרופוס היתומים‬
‫הוא מתמנה שלא מדעתמ ודבוגמ‬
‫אלא מדעת המוריש או בית דין לסובת הראוים לירש‪ ,‬הלכך מיתת אחד מהם אינה מבטלת אטוסרוססותו‬
‫והנח בספר סחד יבחק כתב משם עפר יעקב לקיימ דברי תשו׳ הרמב־־ן משלשה נמוקים ‪ :‬א‪ .‬שמרן‬
‫חבית יוםף לא‬
‫סייט טעמו במה שיש לדתות‪.‬‬
‫ב‪ .‬תשובת זאת יובאח‬
‫מסי חרשב־א ואין‬
‫חיים‬
‫בעלי‬
‫שכמותו נדתיט‪ .‬ג‪ ,‬שאט כן באטוסרוסםימ רבימ שמת אתר מהמ נאמר שלא בטלה אטוטרוטסותס‪ ,‬ולדבר‪,‬‬
‫הכל בטלת אפוטרופסות‪ .‬וכן הסברא נותנת שאין לעבוד ע־ד חמת ולא על דעת בית דין אז‪.‬‬
‫ולע׳יד נראח שאין בטענוח אלה לבטל דברי מרן הביח‬
‫יוסף‬
‫וד׳־מ‪ ,‬ואדרבה ניכרים‬
‫הדברים‬
‫שמרוב טשיטותמ לא מבאו בורך לפרש מעממ בדתיית דברי תשו׳ הרמכין אלה‪ ,‬וכמו שכתבתי‪ ,‬ועוד זאת‬
‫שני מוסיף לומר‪,‬‬
‫דיורשים‬
‫הם שותפים‬
‫םבעייס שלא סרבונם‬
‫השתתפו‪ .‬ואין ביכלתם‬
‫לבטל שותפות‬
‫זאת כל זמן שלא נתחלקח הנחלה ביניהמ‪ ,‬ובמותו של אחד מהם נכנסיפ יורשיו באוחה השותפות הטבעית‬
‫עד תלוקת הירושה ביניהמ‪.‬‬
‫ובדברי מעפ אלה שעל פיהפ דחו מרנן סברא זאת ודאי שאגו מבווים וחייבימ להורות כדבריתמ‪.‬‬
‫ואל השלישית מדין אטוטרוסםים רבימ שמח אחד מהפ‪ ,‬כבר כתבתי לתרץ שתי תשובות הרשב״א‬
‫שנראות כסותרוח‪ ,‬ולטי״ז גס הרשב״א אינו מבטל כל חאפוטרומטות בהעדר אחד האטוטרופסימ וכל שכן‬
‫בסת אחד היורשים ב(‪ ,‬אולם אפילו לדעת האוסרים לבפל האסוסרופסות בהעדר אחד םהם‪ ,‬סודה שבסת‬
‫שחד היורשיט לא נתבטלה האפוטרופסות וססעסיה של העפר יעקב עבמו דגמנה הםוריש‬
‫רבים‪ ,‬מעשיו‬
‫מוכיחיפ‬
‫על‬
‫כוונתו‬
‫וקפידתו‬
‫שאטוטרופטותו‬
‫תחקיימ רק בחרכבו‬
‫אפוטרוססים‬
‫המלא של‬
‫מטפר‬
‫האפוטרופוסים שהוא מנה‪ ,‬אבל בםת אחד היורשים אדרבה הסברא נותנת שדעת המוריש היתח שאפו מרוססות‬
‫זאת תתקיים אף אס ימות אחד מיורשיו‪ ,‬אס לא שיכירו‬
‫בית וין םחוך מסבות‬
‫הדבריפ‬
‫שיש‬
‫בורך‬
‫למנות אתר במקומו או לברף אחר עסו‪.‬‬
‫א[ פחל יצתק מערכת אפופרופוס‪ ,‬עפר יעקב ל״ד‪.‬‬
‫א׳ ד קל‪ ,‬הערה א׳‪.‬‬
‫‪ [3‬מיין לפיל שפר ז׳ פרק‬
‫שער יב‪.‬‬
‫אמוסרוסםות המוריש‬
‫פרק‬
‫קלס‬
‫ג‪.‬‬
‫אפוטרופוס ממונה מצד המוריש לחלוקת עזבונו בין יורשיו‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫מינה המוריש נאמן או נאמנים לחלק נחלתו בין יורשיו החוקיים‬
‫בחלקים שוים‪ ,‬הרי הוא כאילו נתמנה בפירוש לאפוטרופוס היורשימ עד חלוקת‬
‫הנחלה‪ .‬ומתעסק בשמירת והשבחת נכסי העזבון וחלוקתם בין היורשים‪ ,‬ואין‬
‫היורשים או בית דין יכולים להשביעו בטענת שמא א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫נצטוה מפי המוריש‪ ,‬בהיותו בריא‪ ,‬לחלק נחלתו בין יורשיו‬
‫שלא‬
‫בחלקים שויט‪ ,‬אלא ל ר ב ו ת לאחד ולמעט לאחרים‪ ,‬או ל ת ת א ת נחלתו לאחדיט‬
‫מיורשיו ולא‬
‫ל ת ת לאחרים כלום‪ ,‬הואיל ואין צואת‬
‫בריא כגון זו קיימת‬
‫שאין צואת ברית עוקרת ירושה דאוריתא כ[‪ .‬אין זה נחשב לאסוסרוסוס אלא‬
‫על חלקם של אלה שנצסוה‬
‫ל ת ת להם‬
‫אלה שעוקר מהם חלק נחלתם‪ .‬ויכולים‬
‫שמנוהו‬
‫כדין אפוטרופוס‬
‫חלק נחלה בעזבון מורישם ולא‬
‫אלה הגדולים להשביעו‬
‫בית דין‪ .‬ואם הם יתומיט קטנימ‬
‫על‬
‫ב ם ע נ ת שמא‬
‫מעמידים‬
‫בי״ד‬
‫להם אפוסרוסוס ומשביעים אותו ג[‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫המחייב עצמו בהודאתו על ממון המוריש שבידו‪ .‬נאמן לומר שנצםוה‬
‫מפי המוריש על חלוקתו ליורשיו ונעשה בזה אפוטרופוס על מה‬
‫חלוקתו להיורשיס ד[ א(‪.‬‬
‫שבידו עד‬
‫ואין היורשיט יכוליפ להשביעו על יותר‬
‫מהודאתו‪,‬‬
‫א( תמרדכי כתב‪ :‬השיב חרא״ה‪ :‬ראובן שהודה ואומר‪ :‬יש בידי ממון מלוני שמת והוא בוה לי‬
‫לתת לבנו פ׳ כו״ך ולבנו ס׳ כו״ך‪ ,‬אם אותו השליש רובה לתלק הממון שוה לכל הנזכרימ אין היורשימ‬
‫יכולימ להשביעו מספק‪ ,‬כלומר‪ :‬השבע לנו שלא עכבת משל אבינו דבר‪,‬דד‪.‬וה ליה כאפוטרופוס שמנהו‬
‫אבי יתומים‪ ,‬אבל‬
‫אם ראובן בא ליתן לאחד ולא לאחרים אע״פ שאמר‪ ,‬אבי יתומים בוהו לעשות כך‪,‬‬
‫אותם היורשים שאין הפץ ליתן להם יכוליפ להשביעו שלא עכב ושלא בזבז‬
‫ושלא פשע בשלהם כלומ‬
‫ובו׳‪ .‬ואם הם קטנים בית דין מוקמינן להן אפוטרופא ונשבע להן כדין כל אפוטרופוס הנשבע‬
‫בטענת‬
‫שמא ת[ דין זה םסקו רמ׳׳א להלכה ו(‪.‬‬
‫ותנתיבות כתב‪ :‬לא יכלתי‬
‫להבין דעת הרב בזה‪ ,‬דממה נפשך אי מיידי במודה מעבמו שיש‬
‫בידו משל יתומים‪ :‬ודאי דנאמן בלא שבועה דמי נרע מראה אביו שהטמין מעות ואמר‪ :‬של סלוני הם‬
‫דנאמן כשבידו ליטלמ‪ ,‬ואפ*י יהיו יכולימ להשביע אפילו בטענת בריא? ואי טוענין שיודעימ שיש בידו‬
‫ממון אביהם ואינם‬
‫להוביא‪ ,‬וגם‬
‫יתומימ‬
‫יודעים כמה‪ ,‬מ״מ היאך יתחייב שבועה‬
‫מה ענין‬
‫אפוטרוםוס שייך לזה‪.‬‬
‫לכן‬
‫נגד טענת‬
‫שמא‪ .‬הא לא טענינן ליתמי‬
‫נראה דמיירי שהודה בפני עדימ שיש בידו מעות‬
‫כו״כ ואביהמ מנח אותו לאפוםרופוס לעסוק בברכיהם ולהוביא על הבםרכותס עד אשר יגדלו‬
‫וכן עשה‪ ,‬אינם יכולים להשביעו כיון דבשעה שהווה שיש לו ממון אביהם היה כמשיב אבידה שחוש‬
‫ב[ חו״מ סי׳ רס״א סעיף א—ה‪.‬‬
‫א( חר׳מ סי״ ר״צ סעיף ט״ז בהגה‪.‬‬
‫ה[ מרדכי ס הנזיקין סי׳ שמ׳׳א‪.‬‬
‫ד[ כס‪.‬‬
‫נ[ חי״מ סי׳ ר׳׳צ כס‪.‬‬
‫ו[ הי״מ סי׳ ר״צ סעיף ט״ז בהגה‪ ,‬ועי״ע סי׳ רס״ט סעיף א׳‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫• ר ק ג‪.‬‬
‫אםוסרוסום ממונח מבד המוריש לחלוקת עזבינו בין יורשיו‬
‫ואף לא שבועת האסוםרוסםים שלא עכב בידו כלום משלהם מיום הודאתו ע ד‬
‫ח ל ו ק ת הירושה‪ .‬והרי הוא כאפוטרופוס ממונה מצד המוריש שאינו נשבע ע ל‬
‫ט ע נ ת שמא‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫טען המודה שהמוריש צוהו ליחן לאחד ולא לאחרים‪ .‬אותם האחרים‬
‫יכולים להשביעו שלא עכב בידו כלום מיום הודאתו עד חלוקת הירושה‪ ,‬ושלא‬
‫בזבז‪ ,‬ושלא פשע בשלהם כלום‪ ,‬ואם הם קסנים מעסידים בייד להם אסוטרופום‬
‫ומשביעים אוחו‪.‬‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין או המוריש לחלוקת נחלה‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫אפופרוסום היתומים שמנהו בית דין או אבי יחומים‪ .‬אינו‬
‫רשאי‬
‫ל ח ל ק הנחלה בין היורשים בלא רשות בית דין‪ ,‬אלא אם נחמנה בפירוש לכך‬
‫מצד בית דין או המוריש ג(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫אין בית דין נזקקים לחלוק נחלת המוריש בין יורשיו‬
‫מבני י״ג הואיל וגם אחרי החלוקה יעמדו הנכסים‬
‫הקטנים‬
‫בידי האפוטרופוס‪ .‬נמצא‬
‫שאין תועלת בחלוקה זו‪ .‬ולכן מוטב שתעשה החלוקה אחרי שיבגרו ויעמדו‬
‫על זכותם לברור להם חלק יסה‪ .‬אבל אט ראו בית דין שיש תועלת ליורשים‬
‫ב ח ל ו ק ת נחלתם נזקקים לחלוק להם נכסי םורישים ל[‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אין בית דין נזקקימ לחלוקת נחלת המוריש בין יורשיו אם מ ק צ ת ם‬
‫אפוסדוםוס שמנהו אבי יתומימ שאין בדיך לישבע‪ .‬אבל אם‬
‫שחורה לא בוח ליתן על ברכיהם‬
‫רק לקבתם‪,‬‬
‫האחרים‬
‫אמר‬
‫אחר‬
‫שהודח כשתבעוהו‪:‬‬
‫שהמעות‬
‫שלא נעשה אמוסרופום נגדם יכולים להשביעו‬
‫דנהי שהוא נאמן על מה שאמר בשעת הודאתו שאביהן בוה ליתן לקבח מזונוח עד שינדלו‪ .‬מ״מ שמא‬
‫נשאר תתת ידו וזה המותר‬
‫שייך גם להם‪.‬‬
‫אבל אמ אמר‬
‫בשעה שהודה שלא בור‪ ,‬ליתן רק לקבחם‬
‫ולהנשארים לא יחן אף סרוטה אחה‪ ,‬אינמ יכולימ להשביעו כמו בסי׳ רנ״ו בראה אביו שהטמין עכ־ל א[‪.‬‬
‫ולטע״ד נראה בפירוש דברי רמ״א‪ ,‬דמיירי בהודה מעבמו מבלי שתבעוהו‪ ,‬ונאמן מדין משיב אבידח‬
‫נמ על בואת‬
‫המוריש‬
‫לתלק‬
‫ככל ד ק אפוסרוםוס עד שעת חלוקתם‪ ,‬ואין‬
‫היורשים‬
‫יכולים‬
‫לא רק על סכום הודאתו אלא‬
‫את נחלתו בין יורשיו‪ ,‬ומתעסק •כנכסים‬
‫להשביעו לא על הודאתו ולא על ז»ן‬
‫שפוסרופםותו שלא עכב בידו כלוס‪ .‬וכל זח הוא לנכי היורשים הנוטלים בנחלה על פיו‪ ,‬אבל אלה שלפי‬
‫דבריו לא חלק להם סורישם סנכטיו‪ ,‬אעש״י שנוטלים חלק ירושה‬
‫לעקור‬
‫כדין שגם הסודיש עבפו אינו יכול‬
‫ירושה מהיורשים החוקיים ב[‪ ,‬לגביהם אין הסודה בסה שבידו חשוב אסוטרוטטס‪ ,‬ונחי שאינם‬
‫יכולים להשביעו על יותר מהודאתו מדין משיב אבידח‪.‬‬
‫אבל‬
‫יכולימ‬
‫להשביעו‪ .‬שלא עכב בידו כלום‬
‫משלהם מיום הודאתו עד חלוקת הירושה‪.‬‬
‫א[ נהמ״ש סי׳ ר״צ ם״ק ס׳‪.‬‬
‫‪ [3‬חו׳׳מ פי׳ רפ״א סעיף א׳‪.‬‬
‫נ[ חו״מ סי׳ רפ״נז סעיף א׳ ‪3‬הנה‪.‬‬
‫ד[ מניד משנה ה׳ נתלות סרק י׳ ה״ד‪,‬‬
‫ומדא כהגה חו״מ סי׳ רס״ס סעיף א׳ נמק דין זה משוס דחלוקה אינה כמכר‪ ,‬ועין ‪3‬סמ״ע‬
‫שם ס״ק ו—ז‪.‬‬
‫שער ינ‪.‬‬
‫גדולים‪,‬‬
‫כל זמן שאין‬
‫תועלת‬
‫אפוטרופסות המוריש‬
‫לקטגים‬
‫‪Hgp‬‬
‫בחלוקה זו‪ .‬כגון שהגדולים‬
‫רוצים‬
‫ל ע ב ד הנכסים באופן משותף והשבח יהיה לאמצע‪.‬‬
‫יתומים‬
‫ד‪.‬‬
‫גדולים‬
‫משועבדים להסכמת‬
‫שבאים‬
‫בסענה‬
‫אסוסרופום היתומים‬
‫לחלוק הנכסים כדי שלא‬
‫בנוגע לחלקם‪ ,‬או שרוצים‬
‫יהיו‬
‫לשלם‬
‫חובות עצמם או חלקם בחובות מורישם‪ ,‬שומעים להם ונזקקים בית דין ל ח ל ו ק ת‬
‫הנחלה בין יורשיה א( א[•‬
‫כל מקום שנזקקים בית דין לחלוקת הירושה בין היורשים‪ ,‬שמים א ת‬
‫ה‪.‬‬
‫נכסי הנחלה על ידי שמאים‬
‫הממונה‬
‫חאסוסרוסום‬
‫מומחים‬
‫ומעמידים‬
‫אפוסרוסום‪.‬‬
‫או מרשים א ת‬
‫מצדם או מצד המוריש להגן על זכות הקטנים ו ל ב ר ו ר‬
‫להם חלק יפה‪ ,‬ומחלקין את הנחלה בין יורשיה בגורל ל(‪.‬‬
‫חלוקת נחלה שנעשית ברשות בית דין מתקיימת גם אחרי שהגדילו‬
‫ו‪.‬‬
‫היורשים הקטנים ואינם יכולים למחות על עצם החלוקה‪ ,‬אלא אם יוכיחו שטעו‬
‫בית דין בשומא וסחתו שחוח‪ ,‬במקרה זה בסלה החלוקה לגמרי וחוזרים וחולקים‬
‫נ ח ל ת מורישם אחרי שהגדילו ו[•‬
‫כשנזקקים בית דין לחלוקת הנחלה בין היורשים מעמידים אפוטרופוס‬
‫ז‪.‬‬
‫לברור חלק יפה גם בשביל העובר שבמעי אמו עד שתלד ויוודע אם הוא זכר‬
‫הראוי לירש מדין תורה‪ .‬או אם היא נקבה וראויה ליסול‬
‫ועשור נכסי לנשואיה‪ .‬אבל אין בית דין חוששין‬
‫ראוי שלא‬
‫להזדקק‬
‫שמא‬
‫מזונוח עד שחבגר‪,‬‬
‫ת ל ד תאומים‪ ,‬לפיכך‬
‫לחלוקת נחלה המוריש שנשארה אלמנתו מעוברת אחריו‬
‫ע ד שתלד‪ .‬אמ לא שיראו בית דין צורך תכוף לחלוק הירושה לפני לידת ה ע ו ב ר‬
‫משוס ת ו ע ל ת היורשים ז[•‬
‫ח‪.‬‬
‫אין בית דין רשאים לחלוק נכסי יתומימ שלא מלאו להם‬
‫שגה שלמות בדין גוד או אגוד ב(‪.‬‬
‫א( מרן בשו׳׳ע ב[ כתב‪ :‬מעמידים‬
‫ב ד ב ר שאין בו דין חלוקה‪ ,‬לפי שחלוקה‬
‫להפ בית דין אפוטרופוס לקטנימ ובורריפ להם חלק יפה‪,‬‬
‫ורמ־א חוםיף וכתב ויש אומדימ דבריכימ לתלוק בגורל ג[‪,‬‬
‫ו ה ר ץ כתב ד[‬
‫לא שיהיה משובח יותר סשל גדולים‪ ,‬אלא לומד שיהיו נזהרימ שלא‬
‫גיגהו ונר‪.‬‬
‫עשרים‬
‫ולאחר שישוו החלקים ממילין גורל ביניהמ‬
‫ומתלקין על‬
‫יגרע‬
‫פיו‪,‬‬
‫והאי חלק יטת דקאמרינן‪:‬‬
‫חלקמ‬
‫דלאו בגי‬
‫מחילה‬
‫וכן דעת ר״ח ור׳־ח ז״ל‪,‬‬
‫ולפי זח אםשד לומר שגם הרמב״ס ומרן מםכימים בזה להלכה שאם היורשים הבוגרימ לא יסכימו לותר‬
‫ששלחם ולתת חלק ימח לאחיהם הקטגים אלא שחם עומדים על שורת חרץ בדיך לחלק את הנחלה בין‬
‫יורשיה בגורל ח[‪.‬‬
‫ב( בפירוש גור או אנוד‪ .‬פרש׳׳י‪ :‬קוץ דמים לי ואקנה או אקוץ אגי דמים ואחן לך בחלקך ח{‬
‫והרנמ־ח פירש‪ :‬משוך אחה וקנה‪ ,‬או המשך לי ואקנה‪ .‬וכן פירש הערוך מ[‪ :‬משוך או המשך‪ ,‬שאומר‬
‫נ[ שרע שם‬
‫ב[ שס‪.‬‬
‫א[ ב״י חרמ סי׳ רפ״ם‪ ,‬וחשד הרא״ש כלל ס״ה סי׳ ח׳‪.‬‬
‫ה[ ב״י שם סמ״ע שם סק״ב עיין לפיל שער י״א ס״ב‬
‫דן בס׳ האיש מקדש‪.‬‬
‫•סעיף א׳‪.‬‬
‫ט[ ערך גל א׳‪.‬‬
‫ח( ב״ב י״ג‪.‬‬
‫ז[ ב״י שם משם הרשב״א‪.‬‬
‫בעי׳ ר‪ .‬ו[ שרע שס‪,‬‬
‫מרק ד‪.‬‬
‫־קם^‬
‫בגוויה זאת היא כסכר׳‬
‫תמורת‬
‫אפופרופופות בי׳יד או המוריש לחלוקת נחלה‬
‫שמוכרים‬
‫חלקו‬
‫של‬
‫היורש‬
‫הקטן‬
‫ליורשים‬
‫אחרים‪,‬‬
‫הקרקע שלוקחימ לעצמם‪ ,‬ואין אפוטרופוס ולא בית דין רשאים ל מ כ ו ר‬
‫ק ר ק ע ו ת שהם‬
‫נחלת‬
‫ממורישיהמ או שנתנו להם בצואת שכיב‬
‫יתומים‬
‫מרע‬
‫שלא לתועלת תכופה של היורשים הקסניס‪.‬‬
‫ס‪ .‬במה דברימ אמוריפ בקרקע שנפל להם בירושה מאבותיו או םורישיו‪,‬‬
‫וכן קרקע שנתן להם במתנת‬
‫להמ‬
‫שכיב מרע‪ ,‬אבל קרקע משותף של יתומים שנתן‬
‫במתנת בריא‪ .‬או קרקע שקנאוהו היתומים או אפוטרוססם‪ ,‬מעסידים להם‬
‫ב י ת דין אסוסרופום ומחלקים אותו בדין גוד או אגוד‪ ,‬ובלבד שיהיו היתומים‬
‫בני י״ג שנה ומעלה‪ ,‬ויהיו בקיאים במשא ומתן אחר שהגדילו‪ ,‬הואיל ומכירת‬
‫הקטן בגיל זה ובקרקעות אלה קיימת ז(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫רשאימ בית דין לחלוק קרקע יתומים אסילו אם הט מאלה שנפלו ל ח ם‬
‫בירושה או במתנת שכיב מרע בדין גוד או אגוד כדי להאכיל ליתומים ח[‪ ,‬או‬
‫ל ה ג ב ו ת לבע״ח או ל כ ת ו ב ת אשה‪ ,‬וכן לפרוע למי שהלוה לצורך קבורת מוריש‬
‫או למזון האשד‪ .‬והבנות או ליתן מנת המלך ה[•‬
‫יא‪.‬‬
‫וכן רשאימ בי״ד לחלוק מטלטלי יתומים‪ ,‬כגון כלים שאין בהמ דין‬
‫ל ו ‪ :‬קנה או מכור‪ .‬ולזה‬
‫נומיס‬
‫דברי הרמנ״ס א[‪.‬‬
‫כלומר‪:‬‬
‫ולע׳׳ד נראה לפרש‪ ,‬בועראת הסתלקות‪,‬‬
‫קח דמים ומשוך ידיך ממנו‪ .‬או תן לי ומי‪0‬‬
‫ואמשוך ידי ממנה‪ .‬ולזה מכוונימ דברי המור ומרן שכתבו‪ :‬מכור לי תלקך או קנה תלקי‪ .‬דומה ל פ ה‬
‫ש א מ ר ו ‪ :‬אמר ליה לשמעיה נוד‪ .‬לית בבי למילף‪ .‬פירש״י משיך אותי ואלך בן כלומר סלק אותי ממנו‬
‫מ ל א כדאי להמשיך שיחה עמו‪ .‬וכן הוא פירושי הכא גור משיך עבמך או שאני אמשוך את עבמי ממנו‪.‬‬
‫ובעיקר ד ק זה‪ ,‬רה׳׳ג סובר שמעמידין בי״ד אפוטרופוס לחלק הנחלה בדין גור או אגוד‪ ,‬ובריך‬
‫לומר לדעתו שגוד או אגוד לא חשוב כמכירה אלא זהו דדך החלוקה בדבר שאין בו דין חלוקה‪ ,‬אבל‬
‫הרשב״א בתשובותיו גן וד״ח והרא״ש פוסקימ שאין בית דין רשאיס לתלוק נכסי יתומימ בדין גוד או‬
‫אגוד משוס דחלוקה זו היא כמכירה‪,‬‬
‫ואין בית‬
‫דין רשאים‬
‫למכור‬
‫נכסי נחלת יתומים שלא מלאו‬
‫להם עשרים שנה שלמות ד[‪ ,‬ומרן ז״ל פסק‪ :‬יש מי שאומר שבי־ד מעמידים אפוטרופוט לקטנימ ודנים‬
‫להם‬
‫גוד או אגוד‪ .‬ויש אומרים דלא שייך‬
‫הלקט ה[‪,‬‬
‫והטו״ז‬
‫ו ל ‪ p‬גמק דין זה‬
‫זח‬
‫מחוור‬
‫לע״ד‬
‫ו[ דחה טעם‬
‫ביתומים גוד או אגוד שאין‬
‫זה ממ״ש רמ״א ‪:‬‬
‫דשמא כשיגדלו היתומים לא‬
‫שאין בי״ד רשאין‬
‫לעשות‬
‫ובחלוקת נוד או אנוד‪ ,‬אין שוס תועלת ליחומימ‪,‬‬
‫דבי׳יד‬
‫יכולים‬
‫אטוטרוסוס‬
‫לעשות‬
‫כל‬
‫רשאי‬
‫מה‬
‫תהיה הברירה ניחא להם בגוד או אגוד עכ־ל‪,‬‬
‫בנכסי‬
‫יתומים מה שירבו‪ ,‬אלא‬
‫למכור‬
‫שירעו‪.‬‬
‫ואץ‬
‫לתועלת היתומים‬
‫אלא אדרבה מוטב שחשאד כל הנחלה על שמם עד‬
‫שיגדלו ויעמדו על זכותס‪ .‬ולאידך גיסא שעמו של הסו׳׳ז אינו מבורר שאס מכירת‬
‫בי״ד היתח כדינה‬
‫א ץ היתומים יכולימ למתות ‪ :‬ולכן נראה שטעמו של הםמ״ע הוא הנכון‪ ,‬ומזה יובא שבמטלםלי יתוסים‬
‫נ[ כ׳׳כ קי״א‪ .‬ג[ הבי׳׳ל‬
‫א[ הלכות שכנים ס״א‪ ,‬ב״י חר׳מ סי׳ קע״א סעיף א׳‪.‬‬
‫ד| פור וב״י חו״מ שס סעיף ל״ז ובשי״ע שם סעיף ע״ז‪.‬‬
‫ככ׳׳י סי׳ צ״ע מחודש ה׳‪.‬‬
‫ז[ עין חי״מ‬
‫ו[ הכי״ז שם‪.‬‬
‫ה[ חו״מ םי׳ רפ״ט סעיף א׳‪ .‬ובסמ״ע סק״ה‪.‬‬
‫ח[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף יא­‬
‫סי׳ רל״ה‪ ,‬וכן העלה בכנה׳׳נ חי׳מ סי׳ קנ״א הגהנדו ס״ק נ״ז‪.‬‬
‫ט[ שם סי׳ ק״ט סעיף א׳ וני‪.‬‬
‫קםג‬
‫שער יב‪ .‬אסוטרוטםות המוריש‬
‫חלוקה בדין גוד או אגוד‪ ,‬הואיל ודשאימ ב י י ד למכור מטלטלי יתומים נ[• ויש‬
‫אוסרים שגמ בםטלטלין אין בית דין רשאין לחלקם בדין גוד או אגוד אס הם‬
‫סטלטלין כאלה שיש בהם משום שבח בית אבות נ(‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫כל מקום שנזקקים בי״ד לחלוקת הנחלה בדין גוד או אגוד‪ ,‬שמים‬
‫א ת הקרקע או הכלי על ידי שמאים מומחימ ומעמידים אפוטרופוס ליתום ה ק ט ן‬
‫כדי שלא יקחנו היורש הגדול בפחות משויו‪ ,‬הואיל ואין דין גוד או אגוד נוהג‬
‫כשהצעת העד השני היא על פחות משויו של החפץ ל[‪.‬‬
‫רשאים בית דין לחלוק בין היורשימ כדין גוד או אגוד‪ .‬ולהלכה‬
‫מסק מהרשד״מ אז‪:‬‬
‫והלכה‬
‫למעשה‬
‫ששיסא שיש לגו לעשות כחרא״ש דהוי בתראה‪.‬‬
‫א[ חשוכות מהרשל״ס חו״מ סי׳ רל״ו‪.‬‬
‫ל[ שס סי׳ קע״א סעיף ז׳ בהגה‪.‬‬
‫ב[ כנה״נ שם‪.‬‬
‫ג[ סמ״ע סי׳ ר״צ ס״ק סו״‬
‫שער יג‪.‬‬
‫מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫מנוי אפוטרופוס המוריש אינו‬
‫זקוק לשום םעולה של הקנאה ולא‬
‫כ ת י ב ת ומסירת שטר אסוטרופסות בחיי המוריש‪ ,‬אלא מנויו מתקיים על ידי‬
‫של‬
‫המוריש‬
‫אמירת המוריש בחייו‬
‫שמשמעוחם‬
‫דברים‬
‫היא מנויו‬
‫הברורה‬
‫אמר המוריש לעדים כתבו ותנו לפלוני שטר אסוסרופסות‬
‫שמניתיו‬
‫לאפוסרוסום על נכסי‪.‬יורשיו הקטנים א( א[‬
‫ב‪.‬‬
‫אפוטרוסום על נכסי‪ ,‬כותבים ונותנים שטר האפוטרופסות אחרי מותו‪ ,‬הואיל‬
‫ושטר זה אינו עשוי להקנאה אלא לראיה ו(‬
‫ג‪.‬‬
‫קנו מידו על מנוי אסוסרוססוח זאח אין אנו חוששין שמא לא רעה‬
‫להקנותם אלא בקנין ואין קנין לאחר מיתה‪ ,‬דהואיל שאינו‬
‫האפוטרופסות שמנה בחייו‬
‫אין הקנין מ ב ס ל מנוי‬
‫מקנה להם דבר‪.‬‬
‫בפני עדים‪ ,‬הלכך העדיס‬
‫כ ו ת ב י ן וחותמין ונותנים לו שטר אפוטרופסות אחרי מות המוריש ב(‪.‬‬
‫א> הרשב״א כתב ‪:‬‬
‫לענין מנוי‬
‫אפוטרופוס‪ :‬אין *דיך לא קנין ולא שסר ואפילו בבריא‪ .‬וזה‬
‫הדבר פשוט‪ ,‬ותבן‪ :‬יתומים שסמכו אבל בעל הבית וכוי‪ ,‬הלא תראה שאפילו בסמיכות‬
‫היתומים עבםס‬
‫א ב ל בעה״ב הרי •הוא באפוטרופוס גמור וכו׳ ויתומים שסמכו אבל בעל הבית כאסוטרופא שמנהו ב‪4‬‬
‫והרב ש‪ .‬אסף כתב‪ :‬אסוטרוסוס המתמנה על ידי צואת בריא בדיך המבוה לזכות לאטוטרופוס‬
‫את עזבונו גן‪ ,‬ולמד זה מתשו׳ הרשב״א‪ ,‬ולא דק לע־ד שמתשו׳ הרשב״א זאת אין ללמוד שבריך לזכות‬
‫נכסיו לאפוטרופוס‪ ,‬שהרי כתב ויכול הוא למנות אסוסרופא על בניו לפקת על‬
‫שהוא ממנה אותט אפיטרוסין על נכסיו‬
‫ועל הנכסימ‬
‫הנכסים שהוא מזכה לבניו בדרך מתנה‪ .‬ובסידוש כתב‬
‫שהוא‬
‫מזכה ‪,‬להם‪,‬‬
‫ומשמעות‬
‫דנריו‬
‫היא על‬
‫הרשב׳־א ז י ל ‪ :‬מסתברא שלא אמרו מתנת שכיב‬
‫מ ר ע שכתוב בה קנין שלא גמר להקנות לו‪ ,‬אלא לענין מתנותיו‪ ,‬אבל‬
‫הוא נותן להם שנאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר‪ ,‬והלא השפר אינו‬
‫נ ( כתכ הרשב׳׳א ז׳׳ל ‪:‬‬
‫נכסיהם‬
‫ויכתוב‬
‫להם‬
‫לענין אפוטרופוס אינו כן‪ ,‬דמה‬
‫אלא לראיה בעלמא ד[‪.‬‬
‫ויכול הוא למנוח אפוסרוםא על בניו לפקח‬
‫על נכסיהם לאחר מותו‪,‬‬
‫דבין חולה כין בריא יכול למנות להם אםוסרופסין ויכתוב להמ שהוא מפנה אותפ אפומרופין על נכפיו‬
‫א ל ו ועל הנכסים שהוא מזכח להם ושיטקתו בנכפיו לאתר פטירתו ה[‪.‬‬
‫וכן מתפרשים דברי רמ׳יא ‪:‬‬
‫שכיב מרע שבוה להיות פלוני ופלוני אפוטרופוס על נכסיו וקנו‬
‫נ[ מכפט העברי קובן‬
‫ב[ הולדות אדם סי׳ קכ״ז‪,‬‬
‫א[ עין לקמן סעיף ס׳—י״ב‪.‬‬
‫ד[ הילדות אדם להרשב״א סי׳ קכ״ח וב״י חי״מ סי׳ ר״ן מחודש ע״ז‪,‬‬
‫‪3‬׳ לף ‪ 75‬הפרה ב‪.‬‬
‫ה[ ב״י חו״מ סי׳ דין מחודכ ח׳ מהכר הרשב״א תולדות אדס סי׳ קנ״ח‪.‬‬
‫ושי״ע כס בהגה‪.‬‬
‫ו[ ב״י חו״מ סי׳ ר״ן מחודש ם״ו‪.‬‬
‫שער ינ‪ .‬מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫ד‪.‬‬
‫ק ן«‬
‫מ‬
‫אין אדם נאמן על עצמו לומר שמינהו המוריש אפוטרופוס על נכסי‬
‫יורשיו הקטנים‪ ,‬עד שיביא ראיה שמינהו המוריש לאפוטרופום באמירתו בפני‬
‫שמשמעותם‬
‫עדים בדברים‬
‫הברורה‬
‫היא‬
‫גלוי‬
‫רצונו‬
‫של‬
‫למנותו‬
‫המוריש‬
‫אפוטרופוס ה[‪,‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אפוטרופוס המוריש בחייו שהוא היה נאמנו ומנהל נכסיו אינו געשה‬
‫אפוטרופוס אחרי מוחו‪ ,‬אם לא שמינוהו בי״ד לאפוטרופופ‪,‬‬
‫נקרא‬
‫שאין אדם‬
‫אפוםרוסום שמינהו המוריש‪ ,‬אלא כשמינהו סמוך •למותו ו[ א(‪.‬‬
‫ו•‬
‫מוריש‬
‫שמנה‬
‫אפוסרוסוס‬
‫נ ת ב ט ל ה אפוטרוססוחו‪ ,‬הואיל‬
‫בהיוחו‬
‫זה‬
‫ובמנוי‬
‫שכיב‬
‫גלה‬
‫מרע‬
‫דעהו‬
‫ועמד מחוליו‪,‬‬
‫המוריש‬
‫שהוא‬
‫באטוטרופסוחו של זה שהוא ממנה לאפוטרופוס אחרי מותו‪ .‬והואיל‬
‫לא‬
‫רוצה‬
‫חזר‬
‫ולא‬
‫אחרי שעמד מחוליו‪ .‬ולא מנה אפוטרופוס אחר לפני מותו״החקיימה אפוטרופםותו‬
‫באמירתו הקודמת של המוריש בהיוחו שכיב מרע‪ ,‬ואין בית דין רשאים למנות‬
‫אסוסרוסוס אחר‪ ,‬כל זמן שהוא מחנהג באמונה וביושר ב(‪.‬‬
‫מידו דבריו קיימים ואין צריך יפוי כח אז‪ ,‬כלומר אעפ׳׳י‬
‫קיימימ‪,‬‬
‫שקנו מידו דבריו‬
‫והיינו‬
‫כמ״ש‬
‫הריב״ש דמאי מקנה לו מ א מ ר לא כוין להקנות אלא בשטר או בקנין ב(‪.‬‬
‫ואל תשיבני ממ״ש מרן ז״ל‪ :‬א פ ר כתבו ותנו לו כל נכטי‪ ,‬ולא יפת כתו לומר תנו לו כל נכסי‬
‫ואף כתבו אפילו אסוסרופוס לא עשאו ג[‪ ,‬הרי שאפילו אט אמר כתבו ותנו אין כותבין משומ דלא עשאו‬
‫אפוטרופוס במה שאמר‪ ,‬עד שיאמר חנו ואף כתבו‪ ,‬דהתם שאני משום דלא רצה לעשות את בנו אטוטרוסוס‬
‫אלא‬
‫בדרך‬
‫אטוטרוסוס‪,‬‬
‫הקנאת‬
‫אבל‬
‫הנכסים‬
‫שאמר כתבו ותנו דז‪ ,‬הלכך‬
‫האומר לעדים כתבו‬
‫צריך‬
‫שיאמר תנו ואף כתבו‬
‫ותנו לפלוני שמניתיו אפוטרופוס‪,‬‬
‫באמירתו‬
‫שיהיח‬
‫כדי‬
‫זאת נגמר מנויו‬
‫והעדים כותבים וחיתמיפ ונותנים לו שטר אסוטרוםסות גם אחרי מותו ואטילו אס קנו מידו‪.‬‬
‫א( דברי רמ׳׳א אלה צריכיס סירוש‪,‬‬
‫שבודאי אמ מינה אדם אטוטרופום‬
‫בריא‪,‬‬
‫בתייו כשהוא‬
‫בשטר או באמירה שלסני עדים‪ ,‬אפוטרופסותו קיימת‪ ,‬ומה שכתב רמ״א ‪ :‬דלא מיקרי מינהו אבי יתומים‬
‫י‬
‫אלא כשמינהו סמוך למיתתו‪ ,‬היינו במי שמינה א פ ט ר ו פ ו ס על נכסיו בחייו לנחל את עטקיו‪,‬‬
‫דכתב הרא״ש ‪:‬‬
‫שהוא ירא ממנו‬
‫כי דבר ידוע ומצוי חוא דאדמ‬
‫וגמ ארמ בקי‬
‫להשלימו על ממון יורשיו זז‪,‬‬
‫ומכיר‬
‫בגכסיו‪.‬‬
‫מאמין נכסיו לאחר‪,‬‬
‫ואינו ירא שיעשה לו‬
‫וירגיש אם יעשה לו עול‪,‬‬
‫אבל‬
‫אינו‬
‫ומטעמא‬
‫עול‪ ,‬לטי‬
‫נאמן‬
‫בעיניו‬
‫הלכך אפוסרוסוס של המוריש בחייו אינו נקרא אפוטרופוס שמנהו א ב י‬
‫יתומים‪ ,‬אלא אם מיבהו סמוך למוחו שבזה מוכיחים מעשיו שהאמין בו גם לאחר מותו שיהיה אטוסרוםום‬
‫על ממון יורשיו‪ ,‬וכן מתמרשים דברי רמ׳׳א שהם‬
‫נובעימ‬
‫מדברי‬
‫בהיותו בריא אפוטרופוס לאחר מותו ולא בטלה בחייו‪ ,‬אפוסרוססותו‬
‫ב( המבי׳־ם חביא ראיה לדינו זה ממ״ש הר״ן תז‬
‫בדין אין‬
‫הדא״ש‪ .‬אבל מגה‬
‫המוריש בחייו‬
‫קיימת‪.‬‬
‫ממנים נשים‬
‫ועבדיפ וכו׳ ‪:‬‬
‫ואם‬
‫מינן אבי יתומים הרשות בידם‪ ,‬משום דאנן סהדי דניחא ליה לאב‪ .‬והכא נמי כיון שמנהו המצוה אפילו‬
‫שעמד מתולי זה‪ ,‬נשאר האפוטרופוס במקומו‪ ,‬ואינו צריך שימנו אותו בית דין ואינמ יכולימ למנות אחר ס[‪.‬‬
‫ולע׳׳ד אין מזה ראיה אלא לומר שבית דין רשאים למנות אסיטרוטוט על סמך גלוי דעת של‬
‫א[ חי״מ כין ד׳ן סעיף י״ז בהגה‪ .‬ב[ בסמ״ע כס ס״ק כ״ה‪ .‬נ[ חר׳מ סי׳ רמ״ו‬
‫סעיף ח׳‪ .‬ד[ נתיבות המשסס שם ס״ק ב׳‪ .‬ה[ חי״מ סי׳ ר״ן סעיף א׳ בהגה ובביאור הגר׳׳א כק״י‪.‬‬
‫ו[ שס‪ .‬ז[ הרא׳׳ש כלל ס׳׳ב סי׳ א׳‪ .‬ח[ ס׳ הנזיקין‪ .‬ט[ תשובות המבי״ס ח״ג סי׳ ס״נ‪.‬‬
‫ק^ן‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫ז•‬
‫מנוי אסוסרופום המוריש‬
‫ראו בית דין צורך לתועלת היתומים והשבחת נכסיהם‬
‫אתו‬
‫לצרף‬
‫אחר‪ .‬הדשות בידם‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫בריא שמנה אפוסדוסוס לאחרי מותו א ע פ י י שמת אחרי זמן מרובה‪,‬‬
‫מקיימימ בי״ד‬
‫דבריו‬
‫ומאשרים‬
‫את‬
‫בחור‬
‫אםוטרוסוסו‬
‫שמנהו‬
‫אםוטרוסוס‬
‫המוריש נ[•‬
‫ט‪.‬‬
‫אסוסרוסום‬
‫מהמנה‬
‫המוריש‬
‫באמירתו‬
‫בדברימ‪ ,‬שמשמעותם הוא גלוי רצונו למנותו‬
‫יהיה מושל‬
‫אפוסרוסום‪.‬‬
‫ושלים‬
‫אשר‬
‫בכל‬
‫של‬
‫המוריש‬
‫בסני‬
‫עדים‬
‫והם ‪:‬‬
‫סלוני‬
‫יהיה‬
‫אסוסרוסוס‬
‫לי ג(•‬
‫מסוגה‬
‫היחומים י[•‬
‫חנו‬
‫ה מ פ ת ח ו ת ביד פלוגי והכל בידו‪ .‬ישאר הכל בידו ויעשה בהם מה שירצה ה[•‬
‫אני מניח את בני או בתי ביד פלוני י[•‬
‫י‪.‬‬
‫האומד על אשתו שהיא תהיה ג ב ר ת הבית‬
‫ז‬
‫אחרי‬
‫עשאה‬
‫מותו ‪•1‬‬
‫אפוסרופא על נכסי יורשיו‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫אמ שאלו את המוריש כשחיה שכיב‬
‫מרע‬
‫ואמר הן‪ ,‬הרי זה כאילו אמר בפירוש שהוא ממנה‬
‫באחד‬
‫אותו‬
‫מלשונות‬
‫אלה‬
‫לאפוסרוסוס אחרי‬
‫מותו ח[•‬
‫יב‪.‬‬
‫אמר תנו המפתחות לס׳ אין במשמעות דברים אלה‬
‫אלא‬
‫שעשאו‬
‫שומר המסחחות ולא אסוסרופום ס[• הלכך משאירים הנכסים בידו‪ ,‬בתור שומר‬
‫עד‬
‫שימונו אפוםרוססי בית דין‪.‬‬
‫המוריש‪ .‬אבל אין ללמוד מזה • א י ן בית דין יכולים‬
‫למנות אחר עמו‪.‬‬
‫ואדרבא מדין זח‬
‫נלמד • א י ן‬
‫גלוי דעת המוריש מסמיק למנות אמוסרומוס וצריך הוא למנוי בית דין‪.‬‬
‫אולם לע״ד נראה לקיים‬
‫מסק המבי״מ מסברא‪ ,‬שכל שאמר םעם‬
‫לאםומרוםסו אחרי מיתי‪ ,‬באמירתו זאת‬
‫• ת נ ת שכיב מרע‬
‫מתמנה‬
‫האסומרוםוס‬
‫בחייו‬
‫למנות‬
‫את‬
‫סלוני‬
‫וחשוב אסומרוםוס שמנחו המוריש‪ ,‬שהרי‬
‫בכולה‪ ,‬שחוזר בת אמ עמד‪ .‬היא מדין אומדנא שאין א ו מ משאיר עבמו בלא כלום‬
‫ולא נתן אלא על דעת מיתה‪ ,‬ומסעם זה גופא שבי״מ שמנת אפומרוםוס הרי מנהו על דעת מיתה ואין‬
‫הבדל אמ מת מאותו חולי או מחולי אחר‪ ,‬כיון שאינו ממנהו אלא לאחר מותו‪ ,‬אץ כאן אומדגא לומר‬
‫שלא מנהו אדעתא שיעמוד מחוליו‪ ,‬אלא מנוי זה הוא גלוי דעת ברורה שהאמין בו המוריש נם אחרי‬
‫מותו‪ .‬וכל זמן שלא נתבםל‬
‫גלוי דעת זח ממנין אותו לבדו או בברוף אחר עמו‪ ,‬אמ יראו בזה בורך‬
‫לתועלת היתיסים א[‪.‬‬
‫א[ ראה לפיל שער י״ב פרק ב׳ ספי׳ י׳ הפרה ב׳ ב[ ראה הפרה הקודמת‪ .‬נ[ חו״מ סי׳‬
‫רמ״ו סעיף ד׳ בהגה‪ .‬ד[ כנה״ג חו״מ ח״ב סי׳ ר״צ הגה נדו ס״ק ק״ג‪ ,‬ואה״ע סי׳ ק״ז סעיף ט׳‪.‬‬
‫ה[ כנה״ג שם הגה ב״י ס״ק ד׳‪ .‬ו[ הרשב״ש סי׳ ק״ס‪ .‬ז[ שו״ת חת״ס חלק ‪r‬׳ סי׳ ס״ג‪.‬‬
‫ח[ ב״י ורמ״א בשו״ע סי׳ ר״צ סעיף א׳‪ .‬ס[ כנה״ג שם הגהות ב״י ס״ק ה׳‪.‬‬
‫מנוי אפופרוסוס המוריש‬
‫שער יג‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫מנוי אפוטרופוס המוריש עפיי אומדן דעתו‬
‫כ ת ב נכסיו ב מ ת נ ת בריא או מ ת נ ת שכיב מרע לאחד מבגיו הגדולים‬
‫א‪.‬‬
‫ואפילו אם כל בניו האחרים הם גדולים‬
‫ואסילו לבנו הקסן המוסל בעריסה‪,‬‬
‫שאינם זקוקים לאפוסרוסוס‪ ,‬לא קנה בן זה שנכתבו לו נכסיו‪ ,‬שכן אמדו חכמים‬
‫דעתו של אכ שלא‬
‫התכוין במתגתו אלא לעשות בגו זה לכשיגדל אםוסרוסום‬
‫ומכובד על כל אחיו ולא להעביר לו כל גכסיו‪ ,‬שאין אדם רגיל לסלק בגיו מ נ ח ל ת ו‬
‫הסתם‬
‫וליתנה לאחד מבניו א(• אם לא שכתב כן בפירוש‪ ,‬הלכך מן‬
‫מסרשים‬
‫דבריו שעשאו אפוטרופוס א[• אם לא שהקנה לו אוחם בדרכי קנין דלקמן‪:‬‬
‫המפרש בשטר מ ת נ ח ו שיהא בנו זה שהוא מזכה לו כל נכסיו‬
‫א‪.‬‬
‫רשאי למכור ו ל ת ת במתנה לאחרים‪,‬‬
‫וכן אם הקנה לו מתנתו באחד‬
‫ב‪.‬‬
‫מדרכי הקנאה כגון שכתב לו‬
‫מ ס ל ס ל י ואגבן מקרקעי‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫שהקנה לו בקנין סודר‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫שכחב בשטר לשון המוכיח על כוגתו לזכות לו גכםיו במתנה‪,‬‬
‫ק נ ה זה שכתב לו נכסיו לשמו מדין מתגה‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫כתב כל נכסיו לאחד םבניו ושייר חלק מהם לבניו האחרים זוכה‬
‫הבן בנכסים שכתבם האב לזכותו סדין מתנה‪.‬‬
‫ב•‬
‫כתב כל נכסיו לבנו ולאחר‪ .‬כגון‪ :‬שכחב נכסי לבני ולפלוני קנה‬
‫ה א ח ר מחצית נכסיו‪.‬‬
‫השנית‬
‫ומחציתם‬
‫עוברים‬
‫לכל‬
‫בנחלה‬
‫בניו‬
‫חחת‬
‫אסוטרוססותו של זה שכתב מחצית נכסיו לשמו‪ .‬וכן הדין ב כ ו ת ב ‪ :‬שני שלישי‬
‫נכסיו לבנו ושליש לפלוני‪ .‬נעשה‬
‫זה‬
‫אפוסרופום על שני שלישים‬
‫שנשארו‬
‫בנחלה לכל האחים‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫כ ת ב נכסיו לבנו ואחד בדרך חלוקה‪ :‬חצי נכסי נתונים ל ב נ י וחציים‬
‫א( בערוך השלחן אז כ ת ב ‪:‬‬
‫בשם יש מי שאומר‬
‫דאפ היורשים‬
‫לאפוטדוסום‪ ,‬קנח זח שכתב לו נכסיו לשמו‪ ,‬שאין אדם ממנה אשוםרוםוס‬
‫חם‬
‫גדולים שזוינמ‬
‫לגדולים‬
‫זקוקים‬
‫ובודאי לשם מתנה‬
‫כתבם לו בז‪,‬‬
‫ולע״ד סברא זו אין לה עיקר‪ ,‬שהרי גמ בכותב לבנו תקטן שבעריסה‪ ,‬אין סברה לומר שממנהו‬
‫אטוטרוסום במובנו הששוט‪ ,‬לנהל את הנכסימ‪ ,‬אלא שעושה‬
‫והוא הטעס בכותב נכסיו לאתר‬
‫מבניו‬
‫הגדולים וכל‬
‫אותו‬
‫בבוואתו מכובד על אחיו‪ .‬והוא הדין‬
‫יתר בגיו הם גדולימ‪ .‬אולט לטי מ׳׳ש לעיל ג[‬
‫יכולים אחיו לסלקו מאטוסרופסותו עליהמ‪ ,‬ולמנות אסוסרוסומ אחד לתלק ביניהס נחלת אביהם‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ מ ד י סעיף ל ‪ /‬ב[ מלוך השלחן שם סעיף י״א‪.‬‬
‫ס״ב סעיפים ה׳ ו׳ ובהערה‪ ,‬ושער י״ב פ״א סעי׳ ה׳ ובהערה‪.‬‬
‫ג[ לעיל שעל י״א‬
‫ק‬
‫מרק ב‪.‬‬
‫‪ 0‬ח‬
‫מנוי אפוםרוטוס המוריש עפ׳׳י אומדן דעתו‬
‫לפלוני‪ ,‬הואיל‪ .‬והקפיד לפרש מחציתם לבני הוכיח בזה שרצה לתתם לו במתנה‬
‫גמורה כשם שנחן מחציתם השני לסלוני‪ .‬שאם לא כן היה אומר בםחם‬
‫ל ב נ י ולפלוני‪ ,‬שמשמעות סתם דבריו היחד‪ .‬שיחחלקו‬
‫בחלקים‬
‫ביניהם‬
‫נכסי‬
‫שוים‬
‫הלכך זכה בנו זה במחצית הנכסים מדין מחנה א(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫כ ת ב כל נכסיו לשנים או ג מבניו‪ ,‬שלא בדרך חלוקה כגון ש כ ח ב ‪:‬‬
‫כל נכסי נתונים לס׳ וס׳ בני‪ ,‬לא קנו אלא הם‬
‫נעשים‬
‫אסוסרוססים‬
‫על‬
‫כל‬
‫הנכסים ונוטלים חלק שוה בנחלח אביהם עם יתר אחיהם‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫כ ת ב חצי נכסי לבני סלוני וחצים לבני סלוני‪ ,‬הראשון זוכה‬
‫מתנה‪ ,‬שהרי שייר אביו מקצת גכםיו‪ ,‬והשגי‬
‫זכהו אביו בכל נכסיו שנשארו לו‬
‫אחרי‬
‫אינו‬
‫מדין‬
‫קונה‬
‫מתנתו להראשון‪,‬‬
‫ולא‬
‫מדין‬
‫מתנה‪ .‬שהרי‬
‫עשאו‬
‫אפוטרופוס על כל האחים‪ .‬וגם הראשון נוטל חלק שור‪ .‬עם כל אחיו‬
‫אלא‬
‫במחצית‬
‫הנכסים השניה ל[‬
‫ו‪.‬‬
‫כל ספק בלשון המתנה אם גחכוין למחגח גמורה או לעשוחו אפוטרופוס‪.‬‬
‫על המקבל להביא ראיה ‪ :‬שאביו החכוין למחגה גמורה כדי להוציא מן היורשים‪,‬‬
‫שהנכסים הן בחזקחן ה[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫הכוחב כל‬
‫נכסיו לאחד מבגיו במקום שיש‬
‫בין יורשיו גם‬
‫בנות‬
‫יורשות מכח אביהן המח‪ ,‬או אפילו אם כ ח ב כל נכסיו לאחת מבנוחיו היורשות‬
‫במקום שאין לו בנים‪ ,‬זכו מקבלי המתנה בכל מה שכתב להם אביהם מדין‬
‫מתנה‪ ,‬שדין כוחב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס‪ ,‬הוא חלכתא בלא‬
‫טעמא ואין לך בו אלא מה שנזכר בגמ׳‪ .‬דהיינו בן בין הבנים ב( ו[‬
‫א( בסמ״ע א[ כתב בשם הטור‪ :‬מיהוה ליה למכתב כל נכסי לבני וסלוני‪ ,‬והקדים לבנו במתנה‪,‬‬
‫חור‪ .‬לית כנותן לבנו המקבת תחלה ואח־כ השאר לאחר‪ .‬אבל אם כתב שני שלישי נכסי לבני וכו׳ אסילו‬
‫אם הקדימ לבנו הוי בנו אטוסרוסוס על שני שלישים ב[‪.‬‬
‫ולע״ד נראה שאפילו כחב מחביחמ למלוני ומחביתם לבני‪ ,‬קנה הבן המחבר! השניח‪ ,‬שהואיל‬
‫ופירש מתביתמ לבני‪ ,‬בזה תוכיח שמשות אותו במתנתו עמ החבי השני שכחב לאחר‪.‬‬
‫ואל תשיבני ממ״ש מ ר ן ‪ :‬כתב חבי נכפי לבני סלוני והבי נכסי לבני פלוני‪ ,‬חראשון הוי מתנח‬
‫והשני הוי אפוםרופום על החבי לכל הבנים גז‪ ,‬דשאני שני בניו שמן הדין היה ראוי לומר ששניהם‬
‫שסוסרוסטימ‪ ,‬ומה שסירש ואמר הבי לבני סלוני הוא כדי לזכותו בחבי נכסיו מדין םתנה‪ .‬אבל בכוהב‬
‫לבנו ולפלוני‪ ,‬כיון דהאחד היה קונה הפחבח גם אם חיה כותב בסתפ לפלוני‬
‫ובני‪ ,‬ופירש ואמר הבי‬
‫לפלוני והבי לבני בזד‪ ,‬חוכיח רבונו לתת גס לבנו מחבית נכסיו במתנה‪.‬‬
‫ב( רמ׳׳א כתב שפ‪ :‬ויש אומריפ רבת בין חבניפ או בין הבנות לא קנתה‪ .‬והואיל הלכה זו היא‬
‫בלא סעמא‪ ,‬אף בזת נאמר אין לו בו אלא חדושו זז‪.‬‬
‫א[ שו״ע חר׳מ סי׳ רמ״ו סעיף י ׳ ‪ .‬ב[ סמ״פ שם ס״ק י״ז‪ .‬נ[ כס ספי׳ י״א‪.‬‬
‫ד[ חו״מ סי׳ מ ד ו סעיף י״א‪ .‬ה[ שם סעיף ה׳‪ .‬ו[ שו״ע ח ד מ סי׳ מ ד ו סעי׳ ף‪.‬‬
‫ז[ עיין סמ״ע שס ם״ק י״א‪.‬‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫ח‪.‬‬
‫קןןןן‬
‫כ ח ב כל נכסיו לאחד או אחדים מבניו שיזכו בהם בחייו או א פ י ל ו‬
‫מהיום ולאחר מיתה‪ ,‬זכו מקבלי המחנה‪ .‬א(‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫שכיכ מרע ש‪1‬וה בעל סר‪ .‬או ב כ ח ב ‪ :‬פלוני בני יירשני מכלל בני‪,‬‬
‫זוכה מקבל המחנה‪ .‬והוא הדין אם אמר בע״פ‪ :‬פלוני בני יירשני לבדו‪.‬‬
‫אם כ ח ב ‪ :‬סלוני בני יירשני לבדו‪ .‬לא זכה בן זה ואינו אלא‬
‫אבל‬
‫על‬
‫אסוסרופום‬
‫נכסי אביו י[•‬
‫י‪.‬‬
‫כ ח ב כל נכסיו לאחד מיורשיו שאינם בניו‪ .‬קנה יורש זה שכחב לו‬
‫המוריש כל הנכסים‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫חנו‬
‫אמר לעדים כחבו וחנו לפלוני בני ולא ייפה כחו לומר‪:‬‬
‫לו‬
‫כל נכסי‪ ,‬ואף כתבו‪ .‬אסילו אסוסרופום לא עשאו‪ .‬ה[•‬
‫יב‪.‬‬
‫מוריש אחר שאינו אב‪ .‬שכחב כל נכסיו לאחד מיורשיו‪ ,‬מבין שאד‬
‫ד ב ח בין‬
‫היורשים‪ .‬קנה יורש זה שכתבו לו הנכסים מדין מחנה‪ .‬ויש אומרים‬
‫‪f‬‬
‫הבנים או בין חבנות והוא הדין ליורש בין שאר היורשים לא קנה [•‬
‫א( הרשב־ס א[ סובר שאפילו במזכה לאחד מבניו בחייו אמדינן דעתיה דלא עשאו אלא אפוטרופוס‪,‬‬
‫אבל בשיטה מקובבת ב[ כתב‪ ,‬ואחרים אומרים ‪:‬‬
‫דבכה״ג‬
‫)שהקנה לו מחיים( פשיטא דקני קנין גמור‪.‬‬
‫אלא בעיא דרבא היא ‪ :‬בכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה‪ ,‬ובעין לא אסשיסא‪ ,‬וכיון שכך מסתברא דקנו‬
‫קנין גמור‪ ,‬ואין זה דומה למ׳׳ש מרן ג[‬
‫כל היכא דאיכא דאסתסוקי בלשון המתנה אפ נתכוין‬
‫למתנה‬
‫גמורה על המקבל להביא ראיה‪ :‬דכיון ההספק הוא בעיקר ההלכה אס נאמדה בכגו״ז‪ ,‬מתקיימת חמתנח‬
‫ינעשו היורשימ מוביאימ ועליהמ להביא ראיה‪ ,‬משאיכ כשהספק הוא בהלשון מעיקר הדין לא נתקיימה‬
‫חמחנה ועל המקבל להביא ראיה‪.‬‬
‫א[ נ״נ קל״א ‪ :‬נ[ שיעה מיןונצת נ״נ שס‪ .‬ג[ שס סעיף ה׳‪ .‬ז[ חו״מ סי׳ רס״א‬
‫סעיף א׳ עיין נסמ״ע סק״ב ובעתחי השונה סק״ב‪ ,‬ואכמ״ל‪ .‬ה[ שי״ע סי׳ מ ד ו סעיף ח׳‪,‬‬
‫וסמ״ע ם״ק ‪.‬י״ד‪ ,‬ונחינוח ס׳׳ין ב׳‪ ,‬ונמ״ש לעיל שער י״ג פ״א סעיף נ׳ נהעדה‪ .‬ו[ חו״מ‬
‫סי׳ רמ״ו סעיף י״א‪ .‬ז[ חו״מ סי׳ רנ״ג סעיפים ו׳ ז‪ /‬וסמ״ע ס״ק י״כ‪.‬‬
‫פרק‬
‫ג‪.‬‬
‫מנוי אשת המוריש לאפוטרופא‪ ,‬מצד המוריש עפיי אומדן דעתו‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫הכותב כל נכסיו‪ .‬בלי שום שיור לאשתו הנשואה לו‬
‫בין שכתבם לה כשהוא בריא או שכיב מרע‪ ,‬לא‬
‫קנתה ‪.‬האשד‪,‬‬
‫מותו‪,‬‬
‫בשעת‬
‫בנכסים‬
‫אלו‬
‫ולא כלום‪ ,‬אלא אומדים דעתו של הבעל שלא כ ת ב לה זאת אלא כדי שתהיה‬
‫מ כ ו ב ד ת בעיני כל יורשיו החוקיים‪ ,‬בין שהם בניה או שהם בניו ובנותיו מאשר‪.‬‬
‫אחרה‪ ,‬או אסילו כל יורשים אחרים‪ .‬ואסילו אם יורשיו הם גדולים אינם יכולים‬
‫לסלקה מאסוםרוסםתה עד חלוקת נכסי הירושה ביניהם א[‬
‫ב‪.‬‬
‫נכםי‬
‫כ ח ב לשחי נשיו שלא בלשון חלוקה כגון‪ ,‬שכותב בשסר כל‬
‫נתונים לפ׳ ופ׳ נשי‪ .‬לא קנו שתיהן והן נעשות אפוטרופסות על כל הנכסים נ[‪.‬‬
‫נ‪.‬‬
‫אבל אם כותב נכסיו לשחי נשיו‬
‫בדרך‬
‫חלוקה כגון‬
‫שאומר‪ :‬חצי‬
‫מדין‬
‫נכסי לאשתי סלונית‪ ,‬וחצי לאשתי סלונית‪ ,‬הראשונה קונה חצי הנכסים‬
‫מ ת נ ה שהרי שייר במתנחו‪ .‬והשניה נעשית אסוטרופא נ[•‬
‫ד‪.‬‬
‫בעל שכתב נכטיו לאשתו ולאחד מבניו‪ .‬אשתו‬
‫קנתה החצי‪.‬‬
‫ובנו‬
‫נעשה אפוסדוסום‪ ,‬ויש מי שאומר ששניהם נעשים אסוטרוסטים ל(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫כ ת ב כל נכסיו לאשתו ולאחר‪ ,‬האחר קנה החצי ואשתו לא קנחה‪.‬‬
‫א ב ל היא אסוטרוסא על חצי הנכםימ שנכתבו לשמה לזכות היורשים כחוקיים ה(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫הכותב מקצת נכטיו ל ב נ ו או יורשו היחיד‬
‫והשאר‬
‫לאשחו‪.‬‬
‫אשתו כל שאר הנכסימ מדין מתנה‪ .‬שהואיל ויורשו היחידי יורש כל‬
‫מדין חורה ניכר הדברימ שמורישו רצה ל ת ת מתנה גמורה לאשתו‬
‫כל‬
‫קנתה‬
‫הנכסים‬
‫נכסיו‬
‫ולהשאיר ליורשו דק חלק מנכסיו א(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫וכן מי שהיו לו בנים או בנות מרובים‪ ,‬וחלק לאחדימ מהמ ח ל ק‬
‫בירושתו‪,‬‬
‫הואיל והמוריש קיים‬
‫וכל השאר לאשתו‪ .‬קנתה אשתו כל השאר‪,‬‬
‫א( הח״מ ז( הקשה של זה דלמת לא נאמר שמקבת מזנית יהיה ביד הבן‪ ,‬והמותר יהיה תחת‬
‫אמוםרוטסות האשת ח[‪ ,‬בב״ש ם[ וטריז י[ כתבו‬
‫בנימוק דין זה‪ .‬משימ שכל *יקדו היא מדין אומדנא‬
‫כ ל שיש בד חיוני לבםל חאומדנא מקימים דברי ה מ י ה כמשמןמ‪.‬‬
‫א[ חר׳מ סי׳ מ ״ א סעיף א‪ .‬נ[ אה״ע סי׳ ק״ז סעיף א׳‪ ,‬וח״מ וב״ש שס‪ .‬נ[ שם‬
‫ז[ אה״ע סי׳ ק״ז סעיף ז׳‪.‬‬
‫ו[ שם סעיף ז‪.‬‬
‫ה[ שם סעיף ח׳‪.‬‬
‫ל[ שם‪.‬‬
‫מעיף י׳‪.‬‬
‫ח[ חלקת מחוקק שם ס״ק י״ב‪ .‬ס[ שם ס״ח י״ב י[ מר׳ז שם ס״ק י׳‪.‬‬
‫קנא‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫ירושה דאורייתא באותם החלקים שכתב ליורשיו בודאי רצה ל ת ת לאשתו כל‬
‫יתר נכסיו במתנה גמורה א[ א(•‬
‫ח‪.‬‬
‫הכותב כל נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו החוקיים‪ ,‬קנחה האשד‪ .‬מדין‬
‫מתנה ואינה נעשית אסוסרופא‪ ,‬שהואיל וסירש‬
‫שרצה ל ת ת נכסיו במחנה לאשתו‪ ,‬שאמ‬
‫ואחריה ליורשי‪ ,‬כונחו‬
‫לעשוחה‬
‫כונתו היתד‪.‬‬
‫ברורה‬
‫אפוטרוסא לא‬
‫היה אוסר ואחריה ליורשי‪ ,‬שהרי יורשיו זוכים גם בלי צואתו בזכותם החוקית‬
‫הילכך קנחה‬
‫ב נ ח ל ת מורישם ז[•‬
‫האשד‪ .‬כל‬
‫הגכסים‬
‫ליורשים‬
‫ואין‬
‫אלא‬
‫מה‬
‫ששיירה אחרי מוחה ח[•‬
‫ט‪.‬‬
‫נכסיו‬
‫הכותב‬
‫לאשתו‪,‬‬
‫ואחריה‬
‫לאחד מיורשיו‪ ,‬אין האשד‪.‬‬
‫קונה‬
‫בנכסים אלו כלום‪ ,‬אלא נעשית עליהם אטוטרופא לזכות היורש שנתן לו המוריש‬
‫נכסיו אחרי אשתו פ(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫הכותב כל נכסיו לאשחו‪ ,‬ואחריה לאחד שאינו יורשו‪,‬‬
‫כל הנכסים‪ .‬ואין למי‬
‫שבא‬
‫אחריה אלא מה‬
‫ששיירה‬
‫היא‬
‫קנתה האשד‪.‬‬
‫הזוכה‬
‫הראשונה‪,‬‬
‫ואין דנין בזה לומר שלא עשאה אלא אסוסרוסא‪ ,‬שלא נאמרה אומדנא זו אלא‬
‫א( בת״מ ב[ כתב שדין זה של רה׳׳ג חולק על דין הסעיף‬
‫הקודם‬
‫שהוא מתשובות הרשב׳־א‪.‬‬
‫ומדחוצרך הרשב״א בדין הקודם לטעם שאטיכן מאי שנא אותו מקצת שלא עשאה אפוטיוסא עליו כמו‬
‫שעשאח על השאר‪ .‬ועוד שהרי אמרו עד שיכתבו כל נכסיהם‪ ,‬וכאן הרי לא כתב כל נכסיו שהרי נחן‬
‫»ק‪1‬ת נכסיו לבן עיכ ג(‪.‬‬
‫והב״ש ד[ כתב לתלק‪ :‬בין הכותב בבת אחת לבנו ואשתו‪ ,‬ובין מחלק בזה אחר זה כגון נדון רה״ג‪,‬‬
‫שבראשונה תיק לבנותיו‪ ,‬וכששאלו ואשתך מה תהא עליה ? השיב‪ ,‬וכל השאר לאשתי‪ ,‬קנתה אשתו‪ ,‬מטעם‬
‫שבדבריו הראשונים כבר העמיד ירושה דאורייתא‪.‬‬
‫ולע״ד נראת שאין כאן שוס סתירה מעיקרא‪ ,‬והרשב׳־א חרא ועוד קאמר‪ ,‬כלומר חדא שמגוף‬
‫דברי המצוה מוכח‬
‫מקצתם‬
‫שאיתכוין לתת לאשתו מתנה‬
‫לבנו‪ ,‬כיון‬
‫גמורה‪ ,‬שאם דגה לעשותה‬
‫שהכל שלו‪ ,‬ועוד שעיקר דין זה לא‬
‫נאמר אלא‬
‫בכותב‬
‫אפוטרופא לא היה כותב‬
‫כל נכסיו שהוציא את‬
‫חיורש־מ מכלל נחלתי‪ ,‬אבל אם נתן מקצת נכסיו לבן הואיל ובזה קיים ירושה דאורייתא לא נשאר עוד‬
‫»ומ מקוט‬
‫לאומדנא שלא עשאה אלא אפוטרושא‪ ,‬ואין זה דומה לכותב‬
‫שדנימ בו לומר שעשת את שניהט‬
‫בוטה לומר שלא רצה‬
‫אפוטרופוס‪ ,‬שהואיל וכל בניו הט‬
‫נכסיו לאחד או שנים מבניו‪,‬‬
‫בעלי זכות שוה בנחלת אבותמ‪,‬‬
‫להעדיף את זכותם של אחדים מבניו על אחיהמ‪ ,‬אבל אשתו ובנו‪ ,‬כבנו‬
‫ואחר‬
‫דוםח‪ ,‬חואיל ואין זכותם שוה‪ ,‬וקנחה האשה בכל מה שכחב לה‪ ,‬וכן היא דעת הרא־ש ה(‪.‬‬
‫הא למדת ש^טעמא בתרא של הרשב״א מסכים להלכה עפ פסקו של רה״ג‪ ,‬והלכך רמ״א פסק‬
‫בראשונה דינו של הרשב״א במי שהיה לו בן יתיד וכתב לו מקצת נכסיו והשאר לאשתו‪ ,‬ומטעמא קמא‬
‫של ה־שב״א ש אפ היה רובה לעשיתח אטומרוטא לא היד‪ .‬כותב לבנו מקצת נכסיו‪ ,‬חיאיל והכל שלו‪,‬‬
‫ג ד י ללמוד מזה שבכל מקום שיש‬
‫שקול דעת מכרעת שהתכוין למתנה מקיימימ‬
‫מתנתו‪ ,‬וזה למדתי‬
‫מס־־ש הסו־ז ו(‪.‬‬
‫א[ שם סעיף ח׳‪ .‬ב[ שס ס״ק י״ח‪ .‬ג[ ג״י חר׳מ כי׳ רמ״ו מחודש ד׳ ד[ בית שמואל שם‬
‫ס״רן י״ח‪ .‬ה[ ב״ב שם‪ ,‬ו‪3‬״י אה״ע סי׳ רךז‪ .‬ו[ טר׳ז שס ס״ח י׳‪ .‬ז[ אה״ע שס סעיף‬
‫ם׳ כהנה‪ .‬ח[ עיין חו״מ סי׳ רמ״ח סעיף א׳‪ .‬ט[ אה״ע סי׳ ק״ז וח״מ ונ״ש ס״ק י״ז‪,‬‬
‫קנ‪3‬‬
‫מרק ג‪ .‬מנוי אשת המוריש לאמומרוםא עם״י אומדן דעתו‬
‫ל ג ב י יורשיו של המוריש‪ ,‬אבל לא במקבלי מ ת נ ת ו א(‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫אין כל הדברים הללו אסורים אלא בכתב כל גכסיו לאחדים מבניו‬
‫או לאשחו‪ ,‬אבל אם שייר חלק‬
‫סנכםיו לעצמו‪ .‬זכו בניו או‬
‫אשתו בכל מה‬
‫ש כ ת ב להם במתנתו ואינם נעשים אפוטרופוס על הנכסים שכחב להם נ(‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫הכוחב נכסיו לאשחו ושייר מהם קרקע או מטלטלים לצדקה אחדי‬
‫מותו‪ ,‬הרי זה כמשייר מנכסיו לעצמו וקנו האשה או הבנים מ ח נ ח ס ‪ ,‬ויש אומרים‬
‫דלא הוי שיור‪ .‬סשום דמה שנתן לצדקה ככותב נכסיו לאשתו או בניו ולאחר‪,‬‬
‫שקנה האחר במתנתו והאשה או הבנים הם אפוטרוסםים י[•‬
‫יג‪.‬‬
‫הכותב כל נכסיו לאשחו וכתב שלא יוכל שום יורש או יורשת ולא‬
‫ת ו ב ע בעולם לחבוע ממנה אפילו פרוטה‪ .‬הרי זה כאילו ברר שהתנוין למהגר‪.‬‬
‫ולא לאפוטרופסות ה[•‬
‫יד‪.‬‬
‫כ ת ב בשטר שאשתו תעשה‬
‫בנכסיו כל שחראה לעשות או כטוב‬
‫בעיניה‪ ,‬הואיל ויש במובן לשון זה שתוכל למכור ו ל ת ת במחנה‪ .‬ברור שהתכוין‬
‫ל ת ת לה כל נכסיו במחנה גמורה ו[•‬
‫טו‪.‬‬
‫הכותב בשטר מתנחו לאשחו‪ ,‬שיהא חוסר וחוזק שסר מחנה זה כ ח ו ס ר‬
‫וחוזק שסרי מתנות הנהוגים בישראל‪ ,‬או שכחב בו מחנה גמורה שרירה וקיימת‬
‫מ ת נ ת עלמין דלא מהדר בה‪ ,‬זוכה אשתו בשסר זה בכל הנכסים‬
‫שלשונות‬
‫כאלה‬
‫מבררים כונת‬
‫הנותן שלא התכוין למנותה‬
‫מדין מתנה‪,‬‬
‫אפוטרוסא‪ .‬א ל א‬
‫התכוין למחנה גמורה ב(‪.‬‬
‫א( בהנהות מרדכי א( הביא תשובת ריב״א‪ ,‬בניין מי שכתב נכסיו לאשתו ואתריה לבנות נ נ י ו‬
‫זכחב הריב״א‪ :‬ומלשונו אני למד דכיון שכתב ואחריה‬
‫לסלוני‪ ,‬ולשון ולאתריה יש במשמע דאין לשני‬
‫אלא מה ששייר ראשון וכר‪ ,‬א״כ על כרחך למתנה מתכוין דאיך יהיה עיקר משל ומסל עיקר‪ .‬ובלשון‬
‫ואחריך הראשון עיקר והוא יהיה לאטוטרוסוס והשני למתנה ?‬
‫ולע״ד אין זח מוכרח‪ ,‬שהרי אם נאמר שעשאה אסוטרופא הרי גרעא מאחריך‪ ,‬שאין לה אסילו‬
‫זכות שמוש וסירות בכל הנכסימ‪ ,‬והעיקר הוא היורש‪.‬‬
‫אלא שלע־ד אין בדיך לסעס זה‪ .‬שמעיקר הדין לא נאמר דין זה שהכותב נכסיו לאשתו לא עשאה‬
‫א ל א אסומרופא‪ ,‬אלא במקום שנכסיו עובדים ליורשיו החוקיים‪ .‬אבל כל שעוברים נכסיו לאחרים שאינם‬
‫יורשיו‪ ,‬אין שים סברא לומר שעשאה אםוסרוסא‪ ,‬ועדיםא מינה כתב הרא׳יש בתשובותיו‪ :‬שביורשיס רחוקים‬
‫ל א נאמר דין זה ב[‪ ,‬ואין בדיך לומר באינם יורשיו ואסילו אם הם נכדיו‪ .‬שלא עשאה אםיסרוטא עליהם‪.‬‬
‫ב( כ׳־כ הכנה״ג ז[ משם מהר־א מוטל ומוהר״ש יונה חולק בזה‪ .‬ולע״ד נראים‬
‫דברי‬
‫מהד״א‬
‫מוסל שכל לשונות בדודים של מתנה מבטלים אימדנא דלא *שאח אםוטרוסא ואין הסברא נותנת שכתב‬
‫דברים אלה רק בדרך מנהנ הסוםרימ שהואיל ואינו מתכוין למתנה לא היה כותב כדרך מנהג חסוסריס‬
‫ג כ ל שטרות מתנה‪.‬‬
‫א[ מרדכי ר״ס יש מחלין‪ .‬ג[ סור אה״פ סי׳ ק״ז‪ .‬ג[ ח ד מ סי״ מ ד ו סעיף א׳‬
‫ואה״ע סי׳ יךז סעיף א׳‪ .‬ד[ אה״ע סי׳ ק״ז נהנה• ה[ כנה״נ ח ד מ ח״כ סי׳ מ ד ו הנה‬
‫ב״י ס״ק כ״ח‪ .‬ו[ כנה״ג שם‪ .‬ז[ כנה״נ שם ס״ק ל׳׳א יל״ד‪.‬‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫קנג‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫אפוטרופוס המוריש לחלוקת נחלתו‬
‫א‪.‬‬
‫אין המוריש יכול למנות אפוטרופוס לחלוק נכסיו לפי ראות עיניו‪ ,‬ואפי׳‬
‫שאמר לו ידך כידי ועשיתך כעשיתי‪ ,‬אין שומעים לו‪ ,‬דמיד שמת נפלו נכסיו בנחלה‬
‫לסני יורשים החוקיים ובטלה בעלוחו של המוריש א(‪ ,‬ואפילו אס חלק האפוטרופוס‬
‫וחולקים כמשפה ז[‪.‬‬
‫הנכסים והחזיקו מקבלי המחנה על סי צואחו מוציאים מידם‬
‫א( המרדכי א[ כ ת ב ‪ :‬השיב ר״ג על ראובן שגור‪ ,‬לשמעון אפוטרופוס תן לבני כך וכך ולבנותי‬
‫ידך כידי ופיך כסי ועשייתך כעשייתי‬
‫כך וכך‪ ,‬דברי שכי״מ ככתובין וכמסורין דמו‪ .‬אבל אט אמר ‪:‬‬
‫לחלק לבני בין רב ובין מעט‪ ,‬יש ללמוד שלא נתן מחיים כלום‬
‫אלא‬
‫שיסכים‬
‫לאותו מעשה‬
‫שיעשה‬
‫שמעון אתר מותו‪ ,‬ומשעת •ביאת נשמתו נפלו הנכסים לפני הבן ויבאי מרשות ראובן‪ ,‬ואין לו לאפוטרופוס‬
‫שלו כלום‪ ,‬אלא לנהוג‬
‫בנכסי היורש כשאר אםוטרוסםים‪ ,‬ואע״ג דהאי דינא‬
‫תנינא ליה בפירוש‪ ,‬מ״מ גמרינן לה מדיוקא דקרא‬
‫מיתת האב‬
‫עוברת‪ .‬וכתיב ‪:‬‬
‫ביום הנתילו את‬
‫ומדיוקא‬
‫בניו‪,‬‬
‫אינו כתוב בפירושא דלא‬
‫דמתגיתין‪ ,‬מקרא דכתיב ‪:‬‬
‫האב מנחיל‬
‫ולא‬
‫מחיים‬
‫דמתניתין‪ ,‬דתנן ‪ :‬המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד וכו׳ דבריו קיימים בז‪,‬‬
‫איש כי ימות‬
‫האפוטרופוס‪.‬‬
‫ומדיוקא‬
‫משמע דוקא על פיו ולא‬
‫על פי האפוטרופוס וכו׳‪ .‬ורשב׳׳ם סיבר ‪ :‬שיכול האפוטרופוס לרבות ולמעט‪ ,‬דמבוה לקיימ דברי המת‪,‬‬
‫ודברי שכיב מרע‪ ,‬ככתובים וכמסורימ דמו‪ ,‬והדי השליטו‬
‫בכל‬
‫נכסיו‬
‫למובח‬
‫היתומים‪ ,‬ואעפ׳׳י שלא‬
‫סירש כמה יתן לכל אחד ואחד‪ ,‬לא אמרינן קסבה נתלה כבר משעת מיתתו ובאת ליד היורש‪ ,‬אלא מה‬
‫שעשה עשוי ויתן לבנים כמה שיראה לו‪ ,‬כדתנן‪:‬‬
‫אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים‪ ,‬ומשמע משמ אע״ג‬
‫דתרומת האפוטרופוס להניח איגד‪ ,‬תרומה ג[‪ ,‬כי תרם להאכיל היתומים‬
‫תרומתו תרומה‪ ,‬דתליא בדעת‬
‫חמת שהשליטו על נכסיו לאחר מותו ונתנו בי״ד התבואה ברשות האפוטרוסוט‬
‫בי׳׳ד‬
‫הסקר וכר‪ .‬ועוד נלמד‬
‫מעישור‬
‫נכסי‬
‫לטובת היתומים‪ ,‬והסקר‬
‫דקי״ל אם השיא את הראשונה ינתן לשניה‬
‫לראשונה‪ .‬והיכא דלא השיא‪ ,‬אלא גלי דעתיה בתייו קי״ל כשמואל דאמר‬
‫לפרנסה שמין‬
‫כדרך שנתן‬
‫באב ואזלינן‬
‫בתר אומרן דעתיה ד[‪ ,‬ומבוה עלינו לקיימ דעת המת וכוונתו‪ .‬וכ״ש היכא דגילה דעתו ואמר לאפוטרופוס‬
‫לתת לבתו כסי ראות עיניו ולהשיאה כראוי‪ ,‬שזכתה הבת‪ ,‬ולא אמרינן קסבה נתלה עי׳׳ש‪.‬‬
‫והרשב״ם נמק את דינו זה משני טעמימ ‪ :‬א( שבמנוי אפוטרוסום ובואתו לחלק נכסיו השליטו‬
‫ממוריש על נכסיו לאתר מותו‪ .‬ב( משומ מבוה לקיים דברי המת‪ .‬ולע״ד נראה שאין שני נימוקים אלת‬
‫מספיקים ליפות כחו של האפוטרופוס בחלוקת הנכסיס ‪:‬‬
‫יכול להשליסו עליהם‪ ,‬שהרי משמת פקע שלמונו‬
‫שהואיל ולא הקנה‬
‫בנחלתו ואין אדמ משליט‬
‫נכסיו‬
‫לאפוטרוססו אינו‬
‫מה שאין‬
‫בשלטונו‪.‬‬
‫ומה‬
‫שאסוםרוסוס תורם הוא סדין הפקר בית דין ה[‪ .‬שהם שליטים על נכסיהמ של קטנימ‪ .‬מהיקש דראשים‬
‫לאבות לומר מה אבות מנחילים אף ראשים מנחילים ו ן ודוקא לענין תרומה הוא שהפקירו נכסיו‪ ,‬אבל‬
‫לא מפני שהשליטו המוריש על נכסיו‪.‬‬
‫ומשום מבור‪ .‬לקיים דברי המת נמי אין כאן‪ ,‬הואיל ויורשיו זוכים מדין ירושת דאורייתא‪ ,‬אין‬
‫א[ מרדכי סרק י‪ :‬ניחלץ סי׳ ת״ר‪ .‬ב[ ב״ב קכ״ו‪ .‬נ[ ניפץ כ׳׳א‪ .‬ד[ כתובות פח‪.‬‬
‫ה[ לעיל שער א׳ פרק נ׳ סעיף ד׳‪ .‬ו[ יבמות ס״ט‪ :‬ז[ כנה״נ שם הנהב״י ס״ק משס מהרש״ך‪.‬‬
‫מרק ר‪ .‬אפוטרוסיס המוריש לתלוקת נחלתו‬
‫ק^ך‬
‫ב‪.‬‬
‫זכה המוריש נכסיו ליורשיו בצואת שכי״מ או מ ת נ ת בריא‪ ,‬ומנה‬
‫לפועל‪,‬‬
‫דבריו‬
‫קיימים‬
‫ואפוסרוסוסו‬
‫מנהל הנכסים עד שיגדלו היורשים ומחלק להם‬
‫נחלתו‬
‫בהתאט‬
‫שזכה‬
‫אפוטרופוס להוציא את‬
‫ומתנתו‬
‫צואתו‬
‫למה‬
‫להם מורישם א(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫בנותיו‬
‫יכול‬
‫האב‬
‫למנות אפוטרופוס‬
‫וליפות כהו ל ת ת‬
‫לפי ר א ו ת עיני אסוטרוסוסו שהואיל והוא חייב‬
‫ו ל פ ר נ ס ת הבנות שמים באב‪ .‬בצואתו זו‬
‫דעתו‬
‫מגלה‬
‫ה‬
‫בנותיו בהערכתו של אפוטרופוס הממונה מצדו‬
‫מנכסיו לנשואי‬
‫בנדוניחם‬
‫והואיל‬
‫לתת‬
‫לנשואי‬
‫שרוצה‬
‫לה לנשואיה‬
‫(‪ .‬ונותן‬
‫מנכסי‬
‫אביה כפי ראות עיניו והערכת דעת אביה‪ .‬אפילו אם הוא יותר מעשור נכסי‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫זכות‬
‫כשם שאין המוריש רשאי למנות אפוטרופוס לגרוע ולהעדיף‬
‫יורשיו החוקיים‪ .‬כן איגו יכול לגרוע זכות פ ר נ ס ת בנותיו מנכסיו‪ ,‬ולכן ה א ב‬
‫שצוה ל ת ת לנדונית בתו סך מסוים ויש בנכסיו ל ת ת לה מעשור נכסיו יותר‬
‫על מה שצוה האב‪ ,‬אין שומעים לצואת האב לגרוע זכות בתו‪ .‬ונותנים לה נ ל‬
‫המגיע לה מדין עשור נכסי מ(‪ .‬לכשחגדל והנשא‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫מה‬
‫אסוסרופוס המשיא את הבת בעודה קסנה‪ .‬ונחן לה‬
‫שהקציב‬
‫לנדוניחה‬
‫אביה‬
‫פחוח‬
‫ממה‬
‫בשעת גשואיה‬
‫שמגיע לה מדין‬
‫נכסי‪.‬‬
‫עשור‬
‫לכשחגדל גוחן לה כל המגיע לה מדין עשור נכסי י[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫אסוטרוסום שמנהו‬
‫רשאי‬
‫בית דין או המוריש‪.‬‬
‫להוציא‬
‫מנכסי‬
‫מ נ ו ה לקיים דברי המת חלה נגד דין חורה‪ ,‬ודומה לזה כתב מהרימ״ם וזיל ‪ :‬כיון שזכו היורשים מדין‬
‫ירושה אעט‪-‬י שאמר ואחריך‬
‫בטלה‬
‫קנינם‪,‬‬
‫מטעמא‪,‬‬
‫דרחמנא אמר ‪:‬‬
‫ליה מתנת על מה שכתוב בתורה‪ ,‬היאך אפשר לומר עוד שמבוה‬
‫השתא מתנתו נמקעת מפני‬
‫איסור‬
‫באעבורי‬
‫אתסנתא‬
‫דברי‬
‫תודח‬
‫וכו׳ ‪ ,fa‬וזו היא סברא אלימתא‪.‬‬
‫שהאב חייב לתת נדוניא לנשואי‬
‫שיעור מפורש לכמות‬
‫דבריו מבוה‬
‫לקייממ‬
‫בתו‬
‫ירושה שין בה הפסק ‪ 11‬והוד‪,‬‬
‫לקייט‬
‫דבריו ולבטל‬
‫במקימ‬
‫ביטול תירה ? וכ״ש‬
‫ומת ששמיס‬
‫לפרנסה‬
‫דברי‬
‫תורה ?‬
‫דאיכא‬
‫באב תיא משוס‬
‫מקרא דכתיב ואת בנןתיכס תנו לאגשים ג[‪ ,‬והואיל ולא נאמר‬
‫הנדוניא שפין דעת האב‪ ,‬וזה נעשה חוב על היורשים‪ .‬אבל בכל דבר אחר אין‬
‫מוביאים מן היורשים עפ״י אומדן דעת המוריש‪ ,‬או אפילו עס*י‬
‫גילוי דעתו‪ ,‬אם לא שהשליש מתנתו‬
‫ביד שליש ד[‪ ,‬או שבוה בהיותו שכי׳ימ ואמר תנו ומשומ דדברי שכיב מרע ככתובים‬
‫וסהרשד׳־ס פסק כדעת ר״ג ז׳׳ל‪ ,‬וכתב בדין מי שבות‬
‫שתהיה‬
‫אשתו אפומרוסא‬
‫וכמסורים דמו‪.‬‬
‫כל ימי חייה‬
‫ותחלק‬
‫נכפיו בשעת פטירתה כרבונה‪ ,‬כיון שלא כתב לשון מתנה‪ ,‬נפלו נכסים ליורשיו‪ ,‬ועיין כנה׳׳ג ה[‪.‬‬
‫א( הכגה׳״ג משם מהר״י בן יעיש כתב ‪ :‬שנמ בזה אין כח בידי המוריש למנות אפוטרופופ ו{‬
‫אבל מדברי המרדכי ורמ״א זז מוכח שאמ זכה המוריש בחייו לאחד‪,‬‬
‫עואתו‪ .‬ונראים דבריחמ להלכה שכיון‬
‫שיורשיו‬
‫יכול למנית אםומרוםום לקיים‬
‫באימ מדין מתנה יכול‬
‫המוכח להמ‬
‫להתנות ולמנות‬
‫שפוסרופום להוביא מתנתו לפועל כחםבו‪.‬‬
‫א[ נ״ב‬
‫מ ״ ב סעיף ב׳‪.‬‬
‫ז[ שי״ע חו״מ‬
‫י[ כנה״ג חו״מ‬
‫קל״נ‪ .‬ב[ תשובות מהרימ״ס חו״מ סי׳ י‪ .‬נ[ כתובות נכ ‪ :‬ד( חו״מ סי׳‬
‫ה[ חו״מ סי׳ הל״ב כנה״נ הנהכרו ס״ק ל״ה‪ .‬ו[ כנה״נ שם ס״ק י״א‪.‬‬
‫סי׳ ר״ן סעיף נרז‪ .‬ח[ ראה הערה א׳‪ .‬ס[ ראה שו״ע אה׳׳ע סי׳ קי׳׳נ‪.‬‬
‫סי׳ ר״צ הגה פ״ו ס״ק ק״ת בשס מהרימ״פ‪.‬‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫היורשים סכום מםויים לפי מ ד ת עשרם‬
‫בנות‬
‫לנדוניה‬
‫משסחתם‪ .‬שאעס״י שאין הקרובים‬
‫קנן•‬
‫הקרובות להם שהן‬
‫הבנות‬
‫חייבים להשיא קרובותיהם מוציאין‬
‫מנכסי היורשים לסי עשרם מדין צדקה כדי לאחשובינהו א[‪.‬‬
‫ז•‬
‫גדלו‬
‫היורשים‬
‫רוצה‬
‫ואםוטרוססם‬
‫והבגות הקרובות לא הגיעו עדיין לפרקן‪,‬‬
‫לחלק‬
‫מפריש‬
‫ביניהם‬
‫האסוסרוסום מגכסי יחומים‬
‫לנדונית קרובותיהן סך םםויים עס״י הוראת בית דין בשעת‬
‫בספר‬
‫חשבון‬
‫האפוטרופסות‬
‫בחור‬
‫מתנה‬
‫נכסי‬
‫מורישם‬
‫וצדקה‬
‫מנכסי‬
‫נשואיהן וירשמו‬
‫היתומים‬
‫לנדונית‬
‫קרובותיהן‪ ,‬ויהיו הסכומים שהופרשו לנדוניחם קרן וםירוחיהם בחזקת היורשים‬
‫וינתנו להבנות בשעת נשואיהן ג[‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫רשאי המוריש למגות אפוטרופוס אפילו לבגיו הגדולים לחלק ביניהם‬
‫הנחלה בהחאם לצואתו או‬
‫למשפט‬
‫הנחלה‬
‫עפ״י תורת‬
‫ישראל‪ .‬ואפוטרופופ‬
‫שמתמנה לחלוקת הנחלה דינו כאפוטרופוס גמור לשמור ולנהל כל עניני ועסקי‬
‫העזבון עד אשר יחחלק בין היורשים א(‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫המוריש או‬
‫בית דין צריכים‬
‫למנות‬
‫אפוטרופוס אםילו ליורשים‬
‫גדולים שאינם נמצאים במקום מציאוח נחלחב‪ ,‬והם שומרים ומנהלים העניניט‬
‫התכופים שדחויים יכל לגרום הפסד בעזבון מורישם‪ ,‬עד אשר יבואו היורשים‬
‫או ימנו ב״כ לקבל נחלת מורישם ב(‪.‬‬
‫א> כתב הת״מ גן‬
‫בדין הכותב לאשתו לא עשאה אלא אטוטרוםא‪ :‬אמ‬
‫יש יורשיט קטנימ או‬
‫אבל אם היורשים גדולים‬
‫לומר אין אנו‬
‫שאין היורשים כאן‪ ,‬ניתא‪ ,‬דמינה אותה לאסוטרופא‪.‬‬
‫יכולים‬
‫בריכיפ לאפוסרוטוס דז‪ ,‬ואפשר דמ־מ כל זמן שלא חלקי בריכיט לקבל אוחה לאפוטרופוס‪ ,‬ודוחק לומר‪,‬‬
‫דאם הרשות בידם לתלוק הדשות ג״כ בידם שלא לקבל אותה‬
‫לאפוטרופוס ה{‪ ,‬ואין זה‬
‫שהרי הרז״ה ו[ מפרש שלא נאמר דין זה אלא כשהיורשים הם קטנים‪,‬‬
‫ואפילו‬
‫לדעת‬
‫מוכרח לע״ד‬
‫הפוסקים שדין‬
‫זה נאמר אפילו ביורשים גדולים‪ ,‬מודיט שאין האשה געשית אפוטרופא גמורה על גכסי הגדולים אלא‬
‫שתהא חשובה ומכובדת עליהם זז‪.‬‬
‫אלא שבכל זאת‬
‫הסברא מקיימת דינו‬
‫של‬
‫הת׳׳מ‬
‫שהואיל‬
‫וכל זמן‬
‫שלא‬
‫תלקו‬
‫הנכסים‪,‬‬
‫^ ר ו ש ה יד שומרת ומנהל את נכטי העזבון‪ ,‬יפה כחו של המוריש למנות אפוטרופוס עד חלוקת נחלתו ‪Jin‬‬
‫ב( גלמ״ד‪ :‬ממ״ש אמר יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקבור וכו׳ בית דין יורדים‬
‫לנכסיו ומעמידים אפוטרופוס וקוצר וכו׳ ואח״כ מורידים קרוב לנכסיו‪,‬‬
‫ולוקים‬
‫אפוטדופום‬
‫לעולמ ?‬
‫אפוטרוטא לדיקנני לא מוקמינן ט[‪ ,‬הא למדת שבי״ד נזקקים להעמיד אפוטרופוס לשבוי לשמירת נכסיו‬
‫חדרושיט טפול מידי‪ .‬ומוסרים יתר הנכסים בידי קרוב לעבדם ולהשביחם‪ ,‬וכל יורש כל זמן שלא ידע‬
‫ס מ י ת ת מורישו‪ ,‬דינו כיובא שלא מדעת‪ ,‬וני׳׳ד חייבים להזדקק לשמירת נכסיו‪ ,‬וכן מוכת מדברי הח״מ‬
‫שכתב‪ :‬אם היורשים או שאין יורשים כאן ניחא יז‪ ,‬משמע שכל מקום שאין היורשים על המקום‪ ,‬ממנה‬
‫מורישפ אסוטריסוס עליהם‪.‬‬
‫א[ לאה לעיל שעל א׳ ה״ג‪ .‬ב[ תשובוח חת׳׳ס אה״ע סי׳ קמ״ה ופתחי‬
‫סי׳ קי׳׳נ ס״ק ב׳‪ .‬נ[ חלקה מחוקק אה״ע סי׳ ק״ז ס״ק ב׳‪ .‬ל[ הו״מ סי׳‬
‫ה[ ביה שמיאל שם סק׳׳נ‪ .‬ו[ המאור ביב קל״צ‪ .‬ז[ עיין טו״ז שס ס״ק א׳‬
‫ס״ב סעיף א׳ העלה א׳ ח[ לעיל שעל י״ב ס״ג ט[ ב״מ ל״ע‪ .‬י[ חו׳׳מ אה״ע סי׳‬
‫חשיבה אה״פ‬
‫ר״צ סעיף כו‪.‬‬
‫ולעיל שעל י״ג‬
‫ק״ז ס״ק ב׳‪.‬‬
‫• ר ק ד‪.‬‬
‫ק^ן‬
‫י•‬
‫מנוי אמוסרומוס המוריש לתלוקת נחלתו‬
‫אפוטרופוס שהתמנה על‬
‫אריך ליטול דשות מהיורשים על‬
‫המוריש‬
‫ידי‬
‫פעולותיו‬
‫כל‬
‫עד‬
‫בנכסי‬
‫חלוקת‬
‫הירושה‪.‬‬
‫עזבונם‪.‬‬
‫אינו‬
‫מנהל‬
‫אלא‬
‫הנבטים לסי הבנתו ועל אחריותו אבל מהיות טוב וכדי להסיר מעליו לזות‪.‬‬
‫שמתיימ ועקשות פה ראוי שימלך עם היורשים הגדולים כדי שיקיימו מעשיו א[‪.‬‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין או המוריש על יורשים שהם גדולים‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫אפוסרופופ שמנוהו בית‬
‫דין‬
‫או‬
‫המוריש‪,‬‬
‫כהו‬
‫יפה‬
‫לנהל‬
‫נכסי‬
‫היורשים שתחת אסוסרופסותו‪ ,‬כל זמן שהם קסגים‪ ,‬ומשיגדלו נותן להפ עזבון‬
‫מורישם לנהלו הם עצמם כאדם העושה בשלו‪ .‬ואסילו אם מקצת היורשים ה ם‬
‫גדולים ומקצתם קטנים אין האפוטרופוס יכול לעכב בידו חלקם של הגדולים‬
‫עד שיגדלו היורשים הקםנים‪ ,‬אלא נותן להגדולים חלקם על סי תביעותיהם א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫נקראים‬
‫גדולים לענין‬
‫אםוסרוםסות סשיגדלו ויגיעו לכלל‬
‫שלא יהיו צריכים לאדם גדול להסמך עליו ולאםנן ולהסםל‬
‫ביגה‬
‫בהם אלא יעשו‬
‫כל צרכי עצמם לעצמם כשאר כל הגדולים ב(‪.‬‬
‫א(‬
‫הכנה״ג כתב משם מהר״י אדרבי‪ :‬אסוםרוםום שנתמנה על נכסי יתומים‪ .‬וקצת מהיתומיס‬
‫הגדילו וקצתם עדיין קסניס‪ ,‬ורוצים הגדולים שיתן להם האסוטרוסום חלקם‪ ,‬והאסוטרוסוס מוען שיגדלו‬
‫היתומים ויתן לכל אחד חלקו‪ ,‬אין שומעין לו‪ ,‬אלא נוחן לגדולים חלקם ב[‪ ,‬וכן כתב הרא״ש‪ :‬אבל אם‬
‫מקצתם גדולימ ואומרים אנו רוצים לעבוד ולשמור חלקנו ואין אנו רובימ שיהא אפיטדופיס ממונה ע ‪5‬‬
‫חלקנו‪ ,‬מילתא דטשיטא היא ששוםעים להמ דלמה יפסידו הנדוליס בשביל שאחיהם קטנים‪ .‬נ[ ו מ ד ב ר י ה *‬
‫למדגו שכל שלא תבעו הגדולים חלוקת נחלת מורישם במענת זאת‪ ,‬ממשיך תאפוסרופום את אפוסרופסוחר‬
‫עד שיגדלו הקטגים‪.‬‬
‫ב( בחב דה״ג ד[‪.‬־ מכל הני אנטי איתחוי לן‪ ,‬בן שלש עשרה ויום אחד עד כ׳ שנח צריך שיהא‬
‫בן דעת ושיביא שתי שערות‪ ,‬ולפי דעתנו אנו‪ .‬רואים‬
‫שצריך בית דין למנוח עליו אפומרוסום עד כ׳‬
‫« ו שראו בו שהוא בר סמכה ע״כ‪ ,‬ומשמעות דבריו הוא! שמן הסתם מחזיקים כל פי שהוא בן כ׳ לבר‬
‫דעת‬
‫עליו‬
‫ודוקא אם ראו בית דין‬
‫אפוטדופופ‬
‫שאינו בר סמכא‬
‫לנהל עניניו בעבםו ככל יתר הגדולים הוא שממנים‬
‫אפילו הוא גדול מבן עשרים‪ .‬עד שיראו בו שהוא בן דעת‪ ,‬וכן כתב הסמיק ‪ :‬יחוס‬
‫א[ כנה״ג חר׳מ ח״ב סי׳ ר״צ הגה ס״ו כדק נ׳׳ל‪ ,‬באד כבע דף ק״ה‪.‬‬
‫חר׳מ פי׳ ר׳׳צ הנהט׳׳ו ס״ק צ״ז‪.‬‬
‫המקח ‪ :‬פ ר כ׳‪.‬‬
‫ג[ היא׳׳ש כתובות פ׳ אלמנה נזונית ק׳ ע״א‪.‬‬
‫ב[ מה״ב‬
‫ד[ ספר‬
‫שער ינ‪ .‬מנוי אטוטדוםוס המוריש‬
‫ג‪.‬‬
‫בית דין שסנו אפוטרופוס על יורשים‬
‫ק^ן‬
‫גדולים מבני עשרים‪.‬‬
‫שהם‬
‫שלא‬
‫מגויים בטל ויכולים הגדולים למחות ולבטל כל מה שעשה האפוטרופופ‬
‫מדעתם והסכמתם‪ .‬אבל אם היו בהם גם יורשים קטנים ומנו בי״ד אסוטרוסומ‬
‫על כל העזבון קודם‬
‫שהתחלק‬
‫האסוסרוסוס ומעשיו‪ ,‬מחוך‬
‫בין‬
‫היורשים‬
‫שהאסוטרוסום‬
‫ולא‬
‫הוא‬
‫חוקי‬
‫הגדולים‬
‫מחו‬
‫לגבי‬
‫על‬
‫הקטגים‪,‬‬
‫מגוי‬
‫מעשיו‬
‫קיימים גם בנוגע לחלק הגדולים י[•‬
‫ד‪.‬‬
‫קטן שהגדיל אפילו היה‬
‫ומבזבזם‬
‫בית דין‬
‫בדרך רעה‪ .‬אין‬
‫ושוחה יותר מדאי ומפסיד‬
‫אוכל‬
‫מונעים‬
‫גכסיו‬
‫ממנו ]ממונו ואין מעמידים ל ו‬
‫אסוסרוסוס‪ ,‬אבל מוכיחים ומלמדים אותו ל ל כ ת בדרך ישרה ואורחות צדיקים ז[‪,‬‬
‫ה‪.‬‬
‫צוד‪ .‬המוריש שלא יתנו‬
‫נחלתו‬
‫ליורשיו‬
‫עד שיהיו‬
‫אלא‬
‫כשריס‬
‫ומוצלחים או עד זמן מרובה‪ ,‬ואפילו אם השליש נכסיו ביד שליש וצוהו כזאת‪.‬‬
‫אין שומעים לו‪ ,‬שמשיגדלו היורשים זוכים בנחלתם לעשות בה כאדם העושה‬
‫בשלו‪ .‬אבל אמ ראו בית דין שהיורש מבזבז גכסיו בדרך רעה‪ .‬מקיימים צואת‬
‫המוריש ל ד ע ת הרמב״ם‪ ,‬וראוי לחוש לדבריו א(‪.‬‬
‫אעס׳׳י שהגדיל אם לא הגיע עדין לכלל דעת שיוכל להתעסק בשלו כשאר אינשי מיקרי עדין יתום א(‬
‫וכן כתב הרמנ״ם‪ :‬ועד‬
‫אימתי נקראים יתומים לענין זה‪ ,‬שלא יהיו צריכים לאדם גדול‬
‫להסמך עליו‬
‫ולאסנן ולהטםל בהן‪ ,‬אלא יהיח עושה כל צרכי עצמו כשאר כל הגדולים ב[‪ ,‬וזו היא דעת הריטביא והרא״ת‬
‫שכל גדול שאינו יודע בטיב משא ומתן‪ ,‬הוא גרוע מקטן ונכנס בנדר שוטה לענין זה‪ ,‬שאין מקחו מקח‬
‫וממכרו ממכר ג[‪ .‬אבל הרא״ס והנמוקי יוסף סוברימ שלא תקנו חכמימ בקטן‬
‫פחות מבן עשרימ שלש‬
‫יהא משאו ומתנו קיימ אלא משום שהוא דבר מצוי‪ ,‬אבל משהגיע לגיל של עשרים שלמות שאיגו מצוי״‬
‫שלא יהא בן דעח‪ ,‬לא תקנו חכמימ לבטל מעשיו‪,‬‬
‫הלכך לא נזקקים בית דין למנות אפוטרופוס‬
‫למי‬
‫שמגיע לבן כ׳ שלמות‪ ,‬וכ׳׳כ הדיב״ש ד[ שבן כ׳ הרי תוא כבן שבעימ ולא אמרו למנוח אסומרופיס אלא‬
‫לקטבים ושוטימ‪ ,‬אבל לא לטסשימ‪.‬‬
‫ודעת הרמב״ם ודעימיה מכרעת בהלכה זו שמסתברא כוותיהו‬
‫שלענין שמירת נכסי יתומיט גם‬
‫הטםשים במדה זו שאינם יודעים בטיב משא ומתן‪ ,‬נקראיט שוטימ‪ .‬הן‬
‫א( חרמב״ם ו מ ק זז פ ס ק ו ‪ :‬קטן שהגדיל אסילו היה אוכל ושוחה‬
‫בדרך רעה‪ .‬אין בית דין מונעים ממנו ממונו‬
‫יותר מדאי‬
‫ומפסיד והולך‬
‫ואין מעמידים לו אפוטרופוס‪ ,‬אלא אמ כן צוה מורישו‬
‫שלא יתנו אלא אמ יהיה כשר ומצליח או שלא יתנו לו עד זמן מרובה ע*כ‪.‬‬
‫אולמ הלכה זו לא מצאנו לה מקור בתלמוד‪ ,‬ולהיסך רה׳׳ג והרמ‪-‬ח ח[ סוברים שאין בכח המוריש‬
‫למנות אפוטרופוס על בגיו הגדולים ואטילו אם השליש נחלתו‪ ,‬מוציאים אותר‪ .‬מידו‪ ,‬ועיין בהמאור מ[ שכתב ‪:‬‬
‫ודאמדינן הכותב נכסיו וכר נ״ל ביורשים קטנים‪ ,‬אבל אם היורשים נדולים וכו׳ למה להם אפוטרופוס‪,‬‬
‫ולא רק זאת אלא שדבריהם סותרים אהדדי‪ ,‬שהרי פסקו הרמב״ם ומרן ז״ל שכי״מ שאמד נכסי לך ואחריך‬
‫לפלוני והיה ראשון ראוי ליורשו ופירש ואמר לא משום ירושה אני נותן לך וכו׳ השני קנה מה ששייר‬
‫א( הרומח הדשן סי׳ ש׳‪ .‬ג[ הלכות דעות ס״ו ה״ו‪ .‬נ[ נמוקי יוסף ב״ב סרק מי‬
‫ה[ עיין בתשובות המבי״ס ח״א פי׳ קכ״ב‬
‫ד[ תשובות הריב״ש סי׳ תס״ח‪.‬‬
‫שמה קנ״י‪.‬‬
‫ולעיל שפר נ׳ סרק א׳ סעיף בי‪ .‬ו[ ראה פחחי תשובה סי׳ רל״ה ס״ק ר‪ .‬ז[ תו״מ סי׳‬
‫ר״צ סעיף כיי‪ .‬ח[ שסמ״ק כהובוח ס״ט‪ ,‬ט[ המאור ב״ב קל״א‪.‬‬
‫שרק ה‪ .‬אשיסרוםוםות בית דין או המוריש על יורשים שהם גדוליש‬
‫קןןץ‬
‫ראשון‪ ,‬לשיכך אס נתן המעות‬
‫על ירי שליש‬
‫ולא משום ירושה אני‬
‫ואמר תנו לבני שקל בכל שבת‬
‫נותנת להם אלא משומ מתנה אני נוחנה להם והנשאר מן חנכסיס אחר מותם יחיה לםלוני‪ .‬אין נותניש‬
‫לחם אלא שקל א(‪ .‬ומדבריהם‬
‫זכות יורשיו‬
‫אלה למדנו שאין הםוריש יכול להגדיל‬
‫אלא אם השליש‬
‫נחלתו ביד שליש או שםירש ואמר ולא משוס ירושה וכר‪ ,‬ואין שום םעם וסברה לחלק בין חנו שקל‬
‫לבני ובין מנוי אסוטרוםוס לבניו הגדולים‪.‬‬
‫וכן מוכח מדבריהם ב‪ 1‬שכתבו‪ :‬האסוםרוסוסים אין להם חזקה בין שמינה אותמ בית דין‪,‬‬
‫בין‬
‫שמינה אותם אבי יתומים וגדלו היתומים וחניתו אותם ע״כ‪.‬משמע שאין מביאות אסוסרופםים ליחומיס‬
‫גדולימ אלא כשהניחו אותם היתומים אחרי גדולתם‪.‬‬
‫ועור יותר משורש מבאנו בדברי מרן ג[ שכתב‪ :‬ואין לומר שמאחר שבוה שאתר מיתת ד׳ נשיו‬
‫יקחו היורשין הנכסים‪ ,‬דאסילו אם ת ם נ א לומר שכך היתה כונתו‪ .‬אין בכך כלום דאיהו סבר שהיה לו‬
‫דכיון שמת יבאו הנכסים מכחו ונפלו‬
‫כת לעכבם לירש עד איתו זמן‪ .‬ולפי האמת אין לו כת לעכבם‬
‫לפני היורשים וירשום מיד וכוי‪ ,‬והמנוי שמנה את אשתו עם האפוטרופוס שמנה‪ .‬מאחר שאין לה תלק‬
‫ונחלת בנכסים אין כאן אלא משום מצוה לקיים דברי המת ובמבוה לקיים דברי המת נאמרו בו פרושיס‬
‫וזה לא‬
‫והנכון דלא אמרינן הכי אלא כשמסר המעות והשלישם בידו ע״מ כך וכמ״ש הריב־ש‪,‬‬
‫מסרס‬
‫בידה ע׳׳מ כך‪ ,‬וכיון שכן אין משום מבור‪ .‬לקיים דברי המת ויכולים לסלקה מהמנוי ע״כ‪.‬‬
‫ומדבריו אלה נלמד ברור בדעת‬
‫שאין כחו יטה של המוריש למנות אשיסרוסום על בניו‬
‫מרן‬
‫הגדולים אם לא שהשליש רכושו על לדי שליש בתייו על מנת כך וכסברת רבינו ירוהט‪.‬‬
‫וכרי ליישב דבריהם‬
‫ביל שלא אמרו‬
‫הנראים כםותרימ‬
‫לגדולים‪ ,‬אלא דוקא במקרה שהיורש מפסיד ממונו‬
‫הרםב״ס ומרן‬
‫בבזבוז ובדרך רעה‪.‬‬
‫להעמיד‬
‫ובזה שומעין‬
‫אטוטרופוס‬
‫לדברי המוריש‬
‫שודאי לא צוה בכך אלא משום שהכיר ביורשו שאינו בן סמכא לנהל את עניניו כגדול‪ .‬וכ״כ בכגהיג דן‪.‬‬
‫אבל‬
‫המבי״ט הז הוכיח‬
‫מדברי הרמב״מ‬
‫ועוד נסתיע‬
‫מדברי הרין והריב־ש‬
‫יורשיו הנדוליס‪,‬‬
‫בסטר המקת שכתב ‪ :‬ולדעתנו אנו רואים‬
‫אלה שיש כח‬
‫והרשב״א‬
‫ביד המוריש למנות אפוטרופוס על‬
‫ולבסוף הביא ראיה גס מדברי רה״ג‬
‫שבריך בית דין למנות אפוםרוסוס עד כ׳ שנה או עד שראו‬
‫בו שהוא בר סמכא‪ ,‬והוסיף מדיליה וכתב ‪ :‬וא״כ כ״ש האב‪.‬‬
‫ומתוך‬
‫הנחה זו דחה דברי רבינו ירוחם‬
‫שכתב שיכולים לנדולים לסלק אפוטרופוס שמנה אביהם‪.‬‬
‫ולע״ד אין אני רואה ראיה מדנרי רה״ג דשאגי גדול שאינו בר סמכא שדינו כשוסה‪ ,‬ו?םש״כ‬
‫הריסב׳׳א‪ .‬ואין ללמוד מזה לבנים גדולים שהם‬
‫בני םמכא‪ .‬ומדברי הרמב״ם ומרן נמי אין ראיה וכמו‬
‫שכתבנו בביאור דבריהם‪.‬‬
‫ועל כל פנים מהאמור למדנו שרה״ג ורמ״ה והרז״ה ורבינו ירוחם סוברים‪ ,‬שאין כח ביד המידיש‬
‫למנות אפוטרופוס על הנדולימ‪ ,‬והיות ולא מבאנו בתלמוד סתירה לדבריהם‬
‫ראוי לפסוק כמותם‬
‫׳שבמקרה שהיורש מבזבז נכפיו מקיימימ בואתו זו וכמו שפסקו חרמב־נ* ומרן‬
‫ז״ל‪.‬‬
‫ודין זה הוא נמ‬
‫בחשליש המוריש את עזבונו על ידי שליש‪ ,‬וכן כתב רבינו ירוחם‪ :‬אם השליש הממון‬
‫אפוסרופםותו מדין מבוה‬
‫לקיימ דברי המת‪.‬‬
‫ע״כ‪ ,‬ודבריו‬
‫אלה הביאם מרן בתשו׳‬
‫הלכה זו אינה מוסכמת שהרי רבינו האי גאון ורמייה בשפ תלמידי רבינו יונה כתבו‬
‫אלא‬
‫בידו מתקיימת‬
‫ח ובב־י ז‪ .1‬אולם‬
‫שאפילו בהשליש‬
‫המעות כתייו‪ ,‬אין מקיימים ביאת המת דאתיא ירושה דאורייתא ומבטלה שלישות‪ .‬ח[ ומהרימ־ט ט[ בתשובותיו‬
‫א[ חו״מ רמ״ח סעיף א‪ /‬ולפיל שפר י״ב פרק נ׳‪ .‬ב[ חו״מ סי׳ קמ״פ סעיף כ״ס‪.‬‬
‫גן חשובות אבקה רוכל ס* צ״ב‪ .‬ד[ חר׳מ סי׳ ר״צ הנהט״ו ס״ק קפ״ז‪ .‬ה[ המבי״ט ח״א‬
‫ח[ עיין שיסה‬
‫סי׳ של״ה• י[ אבקת רוכל סי׳ צ״ב‪ .‬ז( ב״י סי׳ ר״צ ישו״ע שם בהנה‪.‬‬
‫מקיבצת כיזיבוה מ״ע‪ ,‬ם[ מהרימ״ט חו״מ סי׳ ו׳‪.‬‬
‫שער יג‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫מנוי אםוסרוםוס המוריש‬
‫השליש המוריש נכסיו ביד אחר והתנה‬
‫עליו‬
‫‪gjp‬‬
‫שלא‬
‫ימסרם ליורשו‬
‫אלא אחרי זמן מרובה ופירש שלא יוכל היורש למכור או למשכן ולשעבד חוך‬
‫זמן זה‪ .‬וקדם היורש ומכרם תוך זמן זה‪ .‬מכירתו קיימח‪ .‬ולכשיגיע הזמן מוציא‬
‫הלוקח הנכסים שקנה מיד היורש• וכן אס תסס הלוקח נכסים אלה בתוך הזמן‬
‫והוציאם מידי האפוטרופוס‪ .‬אין מוציאים אוחם מידו א(‬
‫ז‪.‬‬
‫במה דברים אמורים בנכסים שהם מטלטלים‪ .‬אבל בקרקעות אין כה‬
‫בידי המוריש למנות אפוטרופוס על יורשיו אחרי שיגדלו‪.‬‬
‫ולבקשת היורשים‬
‫הגדולים מוציאים בית דין הקרקעות מיד האפוטרופוס ומצוים עליו שלא יפקח‬
‫בהם כלל אפילו אם מנהו המוריש בפירוש גם על הקרקעות ב(‪.‬‬
‫סובר גמ הוא שלא נאמר דין מבוה לקיימ לגבי יורשיס‪ ,‬אז‬
‫א( כתב הסמ־ע ב‪ 1‬ואס בתוך זמן זה שעבד היתום לאחר איגו כלום אפילו לאחר הזמן‪ .‬וכ״כ‬
‫הרשב״א ג‪1‬‬
‫עוד שאלת‬
‫אם יכולים‬
‫היתומים‬
‫לשעבד גכסים‬
‫שהבית להם אביהם‬
‫כל זמן שהם‬
‫חחת‬
‫האפוטרופוס ‪ V‬מלשון הציאה תוכל ללמוד דבר זה שצור‪ .‬שיהיה הממון ביד האפוטרופוס עד שיהיה בן‬
‫כ׳יה שנה אינו כלוט אלא אס כן עשו ברשות האפוטרופוס וכו׳ והשעבוד הוא כחרס הנשבר ע״כ‪.‬‬
‫אבל הריב״ש כתב‪:‬‬
‫ב נ מ ל שיש לו אפוטרופוס‬
‫כמו שרנילימ‬
‫לפעמים‬
‫אפוטרופוס עד שיחיה בן עשרים‪ ,‬מיד כשהוא גדול מקחו מקח וממכרו מ מ כ ר ‪:‬‬
‫ואפילו בקרקעות אלא שאינו מוכר בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים‪ .‬ולא עוד‬
‫היתום וחטס בגכםיו אחר שהוא גדול‬
‫אין אפוטרופוס מוציא מידו‬
‫שממנה את היתומימ‬
‫שהרי הנכסים שלו הן‬
‫אלא אפילו‬
‫דהא נכסימ שלו הס‬
‫אם קדם‬
‫וראוי למקח‬
‫עליהם כיון שהוא גדול אלא שבעוד הנכסים ביד האפוטרופוס איבי רשאי לתתם לו משוס מצוה לקיים‬
‫דברי המת וכו׳ והיתום אינו מצווה בכך וכו׳ והלכך‬
‫כל שבאו הנכסים לידו באיזה עגין ואסילו חטסם‬
‫מיד האפוטרופוס‪ ,‬אין בית דין מוציאים מידו דשלו תטף‪ .‬כך כתבו בשם הרמ״ה וכן הסכימ בזח מ ו ר י‬
‫הגדול רב חםדאי ברבי יהודה ז״ל ע־כ דן‪.‬‬
‫ובאמת גס רמ״א סובר כן שהרי כתב ה[ אבל משהגדיל אעם״י שיש לו אפוטרופיס שמנחו ל ו‬
‫אביו מקתו מקת וממכרו ממכר‪ ,‬אעפ״י שהאפוםרופוס צריך לקיים דברי המת ואסור ליתנם ליורש ולא‬
‫ללוקח עד הזמן שבוה‪ ,‬מכל מקום מקחו מקת‪ ,‬ואם תסס הלוקח מידו אין מוציאים מידו ע״כ‪ .‬ובנה״מ ו{‬
‫ממה ע־ד הסמ״ע אלו ובפתחי תשובהז[ כתב‪ :‬עיין בדנמ׳׳ר שכתב‪ ,‬דלכאורה זה סותר למ׳׳ש לעיל סי׳‬
‫רל״ה‪ ,‬אבל בנ״י כאן מבואר שבצואה היה מפרש להדיא שתוך הזמן לא יוכל היורש לעשות שומ דבר‪.‬‬
‫באם כן אפשר לומר דלא סתרי אהדדי ע״כ‬
‫ולע״ד איני מובא שוס טעם בחילוק זה דמה בכך שצוה המוריש והרי בפירוש פסק דם׳־א ח[‪,‬‬
‫דבר שלא ניתן במתנה רק שמבוה לקיימ דברי המת אמ קדמו היורשים ומכרו מה שעשו עשו‪,‬‬
‫ב( כן כתב חריב׳יש‪ ,‬ועוד כתב מורי ז׳־ל‪ :‬שאם הניח אביו קרקעות הרי הם בחזקת היתומ מיד‬
‫שתגדיל דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי אפשר ששום אדם יהיה לו תסיסה בהם אלא מי שהם‬
‫שלו‪,‬‬
‫א[ עיין קצוה״ח סי׳ למ״ח ס״ק א—ד‪ ,‬ונהה״‪ : :‬ס ס״ק י׳ ולעיל ‪ :‬ע ל י״ב ס״א‬
‫סעיף נרז ובהעלה‪ .‬ב[ סמ״ע סי׳ ר׳צ ס״ק נ״׳ח‪ .‬נ[ תשובות להלמב״ן סי׳ קי״מ הוב״ד במבי״נו‬
‫ה[ הו״מ סי׳ לל״ה סעיף ב׳‪.‬‬
‫ח״א סי׳ של״ה‪ .‬ד[ שיפה מקובצת כחובות ע״ו ד״ה מאי‪.‬‬
‫ו[ נה״מ סי׳ ר״צ ם״ק י״נ ובסי׳ רל״ה ס״ק ר‪ .‬ז[ סחחי חשובה סי׳ ל״צ ס״ק ה׳‪ .‬ח[ חו״מ‬
‫סי׳ רכ״ב סעיף ב׳‪.‬‬
‫טרק ה‪.‬‬
‫‪gp‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין או המוריש על יורשים שהם גדולים‬
‫המסנה את אשתו או אחר לאפוטרופוס בכל ימי חייהם‪.‬‬
‫של המוריש אלא למגוחם אסוםרוססים‬
‫היורשים‬
‫מוציאים‬
‫נחלחם‬
‫מידי‬
‫עד‬
‫שיגדלו‬
‫אין ד ע ת ו‬
‫היורשים‪ .‬והילכך כשגדלו‬
‫האסוטרוסוס‪ .‬ואין האפוטרופוס יכול‬
‫לעכב‬
‫הנכסים אפילו משום מצור‪ .‬לקיים ד ב ר י המת ואפילו אם השליש הנכסים בידו א(‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫הרוצה למנות אח אשתו או את מי שהוא אחר אסוסרוסום על נכסיו‬
‫ל כ ל ימי חייו‪ .‬אין לו חקנה אלא שיקנה כל‬
‫נכסיו‬
‫במתנת‬
‫בריא או‬
‫במתנת‬
‫שכיב מרע לאותו האדם שהוא רוצה למנותו אסוטרוםוס‪ .‬ובאופן זה רשאי ליסות‬
‫כחו שיחלק הזוכה את מותר נכסיו אחרי מותו בין יורשיו כטוב בעיניו‪ .‬ושלא‬
‫יוכל למכור או ל ת ת במחנה לאחרים שאינם יורשיו‪ .‬או להקנוח לו גוף הנכסים‬
‫לפירוחיהם בחייו ה[‪ .‬ואחריו ליורשיו מהיום ובאופן זה עוברים הנכסים בשלמותם‬
‫ליורשיו החוקיים של הנוחן ו(‪ .‬שכל חנאי חנוחן על מקבל מחנחו הם קיימים ז(‪.‬‬
‫והלכך לבקשת היורש אתר שהגדיל םבוים בית דין לאטוסרוסוס‬
‫שלא יכנס בקרקעות ולא יטקת בהם‬
‫כלל ואעפ״י שהאב מינהו בפירוש אף בקרקעות‪ ,‬וב״ע ג‪.1‬‬
‫א( מהרשרי־מ נשאל במי שבוה ואמר ‪ :‬ואמו תהיה אפוטרופא כל ימי תייה ולית דימתה בידה‪.‬‬
‫והשיב ומה שכתב ואמי וכו׳ יש לפרש‪ :‬שכל זמן שיהיה הנער בדיך אפוטרוסוס‪ ,‬לא יוכל שום בית‬
‫דין ולא אדם אתר לומר ‪ :‬אין אנו רוביט שתהיה את אטוטרופא‪ ,‬ולא כלל לומר שאפילו יהיה הנער‬
‫גדול ונשוי ויהיו לו בניט שתהיה האט אטוטרופא דהא ודאי אפוטרוטא לדיקני לא מוקמינן אז‪ ,‬אבל‬
‫מהר׳׳י אדרבי פסק בנדו׳׳ז‪ ,‬שהיא אפוטרוסא לכל ימי הייה אפילו משיגדלו היתומים מדין אטוטרופוט‬
‫* מ נ ה ו המוריש‪ ,‬ובכנה״ג הכריע בדעת מוהר־׳י אדרבי וכתב‬
‫לפלוני‪ ,‬הואיל ואינו נותן לה נכסיו‬
‫שאין זה דומה לדין נכסי לך ואחריך‬
‫במתנה אלא שממנה אותה אפוטדופא על נכסי‬
‫היתום לכל ימי‬
‫ת י י ה ואינו עוקר הירושה אלא דוחה זכות שלטונו בה עד אחדי מות האטוטרוסא ב[‪,‬‬
‫הפבי״ט נשאל בדומה לזת ופסק לקיימ פנוי אפוטרופסות המוריש נמ אחרי שינדלו היתומימ גן‪.‬‬
‫ולע״ד דעת מהרשוימ מכרעת שהרי הוכחנו שאין המוריש מיופה כה למנות אפוטרופוט על‬
‫יורשיו הנדולים‪ .‬ואף לדעת ‪0‬רך ורמ־א ודעמייהו שפוסקים לקיים דבריו מדין מבוה לקיים דברי המת‬
‫בנדו׳׳ז שהדעת נוטה לפרש דבריו שלא כוין אלא בקטנותם של היורשים‪ ,‬אין מוביאים היורשים מחזקתם‬
‫וכמ״ש‪ :‬שבכל פ פ ק בבוואת המוריש מעמידיפ הנחלה בחזקת היורשים‪,‬‬
‫א[ מהרשל״ם חו״מ סי׳ תל״ב‪ .‬ב[ כנה״נ סי׳ ר״צ הנהע״ו ס״ק ל״ה‪ ,‬וס* רכ״ח‬
‫הגהט״ו סק׳׳ה‪ .‬ג[ תשובות המבי׳׳ע ח״א סי׳ של״א‪ .‬ל[ מהרשז׳׳ם שם‪ .‬ה[ יאה חו״מ‬
‫סיי רנ״נ סעיף כ׳׳א‪ .‬ו[ ראה חו״מ סי׳ רמ״ח סעיף א׳ וסעיף ז׳‪ .‬ז[ ראה תו״מ סי״‬
‫רמ״א סעיף ה׳‪.‬‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אשוטרוםוס המוריש‬
‫פרק‬
‫ו‪.‬‬
‫אפוטרופסות המוריש‬
‫א‪.‬‬
‫אפוטרופסות‬
‫על יורשיו‬
‫המוריש‬
‫מוגבלת‪ ,‬רק‬
‫היורשים‬
‫לתועלת‬
‫והגדלת זכותם‪ .‬אבל לא להפסד נכסיהם‪ .‬לםיכך אם צוה המוריש שיגתן עזבונו‬
‫ליורשו הקטן ויעשה בו מה שירצה‪ ,‬אין שומעים‬
‫דין‬
‫לו‬
‫אלא‬
‫בית‬
‫הגיעו‬
‫לגיל‬
‫בגרות‪,‬‬
‫ממנים‬
‫אסוסרוסוס על נכסי הקטן עד שיגדל‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫במה דברים אמורים בקסגים שלא‬
‫אבל אם‬
‫•הגיעו לשנות בגרות‪ ,‬היינו קטנה בת יב וקטן שהוא בן יג שנה שלמות‪ ,‬והם‬
‫פקחים ונבונים לשמור הנכסים ולהשביחם‪ ,‬הואיל ומן הדין כשהגיעו לגיל זה‬
‫רשאים למכור מטלטלים שנפלו להם בירושה וקרקעות שקנאם הקטן עצמו או‬
‫צואת המוריש ואין‬
‫שנחנו לו ב מ ח נ ח בריא‪ ,‬הלכך מקימים‬
‫אסוסרוםוס עליהם אלא מוסרים נכסים המטלטלים בידו‬
‫ולהכניס סירות הקרקעות‪ ,‬אלא שאין‬
‫בית דין ממנים‬
‫לעשות בהם כחפצו‪,‬‬
‫מכירתו בקרקעות קיימת עד מלאות לו‬
‫עשרים שנה שלמוח‪.‬‬
‫א( הרמב״ם ומרן דיל א[ פסקו‪ :‬בוה המוריש שינתן חלק הקטן בידו ויעשה בו מה שירצה‪ ,‬הרשות‬
‫בידו‪ ,‬ולע־׳ד דין זה תמוה ‪:‬‬
‫שהרי קטן שלא‬
‫ומשומ כדי חייו ודוקא ב מ ט ל ט ל י ן‬
‫ממכרו ומתנתו קיימים עד‬
‫;‬
‫שיבדיל‪,‬‬
‫הגיע לבנרות‪ .‬אין מעשיו‬
‫קיימימ‪ ,‬אלא מתקנת חכמים‪,‬‬
‫אבל בקרקעית שקנאמ הוא עבמו‪ ,‬או שגתגו לו מתגת‬
‫שירש‬
‫וקרקע‬
‫בריא‪ ,‬א ץ‬
‫מאבותיו או משאר מורישיו‪ .‬או אטילו שניתן לו‬
‫במתנת שכיב מרע אין ממכרו קיים עד שיהיה בן עשרים שנה שלמות‪ ,‬מפני שדעתו נוטה אחר המעות‪,‬‬
‫ועדיין לא נתישבה דעתו‬
‫א ץ שומעימ לו‪,‬‬
‫בדרכי‬
‫העולם בז‪ .‬ולפי״ז הדין נ ו ת ן ‪ :‬שנם אם בוה המוריש שינתן לו חלקו‪,‬‬
‫דלו יהא שהמוריש נתן לו מתנת בריא או שכי״ם‪ ,‬כל שלא הגיע לשנת הבגרות‪ ,‬א ץ‬
‫מעשיו של קטן קיימים ?‬
‫והמ״מ כתב ‪ :‬שהרמב״מ למד דין זה ממ׳יש הפעוטות מקחן מקת וכו׳ כשאין להם אפוטרופוס ג[‪,‬‬
‫אלמא שאין בית דין מעמידימ להמ אפוסרופוס בכל גוונא ‪ :‬ואין מזה ראיה לע״ד‪ ,‬שמה שאמרו כשאין‬
‫להפ אפוסרוסיס היינו שלא הסמיקו בית דין למנות עליהפ אפוטרופוס‪ ,‬או שלא ידעו ממיתת מורישמ‪.‬‬
‫וכן מה שכתב המ״מ ‪ :‬דשומעימ דבריו‪ ,‬משום מבור‪ ,‬לקיימ דברי המת‪ ,‬וק״ו הוא ממה שאמרו שהרשות‬
‫בידו למנוח‬
‫אסיטרופוס‪,‬‬
‫וכל שכן שיכול‬
‫להניחם בלא אפוטרופוס ע׳׳כ‪ ,‬א ץ זה‬
‫שיש מבוה לקיים דברי המת נמ כשבוה לבזבז‬
‫זכות מנוי אפוסרוסוס‪:‬‬
‫שלא נתנה לו תורה‬
‫ולהססיד‬
‫זכות זו אלא‬
‫נכסי‬
‫מסתבר לע׳יד לומר‬
‫מורישו לגמרי‪ .‬ואין ללמוד מק׳׳ו של‬
‫לזכות יורשיו‬
‫הקסנימ‪ ,‬ושמירת רכושם‪,‬‬
‫אבל לא להפסיד ממונם והפקעת זכות וחובת בי״ד בתור אביהם של יתומימ‪ ,‬ולכן אני אומר שאין כל‬
‫מ ק ו ר וסמך מפורש לרין זת בתלמוד‪ .‬ומוכרחים אנו לפרש דברי הדמב׳׳מ‬
‫ומק‪:‬‬
‫בקטן שהגיע לבגרות‬
‫שהואיל ומעשיו קיימים במסלטלימ או בקרקע שנתנה לו במתנה‪ ,‬שימעיס עואת המוריש לתת לו נחלתו‪.‬‬
‫שבל קטן שלא הגיע לשגית בגרות שאף בטלםלים לא תקנו רבנן לקיים מעשיו אלא משום כדי‬
‫א[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף א׳‪.‬‬
‫ב[ חו״מ סי׳ רצ״ה סעיף א—ס‪.‬‬
‫חייו‪.‬‬
‫ג[ כחובוח ע‪.‬‬
‫ק‪20‬‬
‫טרק ו‪.‬‬
‫ג•‬
‫אפוטרופסות המוריש‬
‫מסוים‬
‫צוה המוריש שיתנו מנכסיו ליורשיו הקטנים סכום‬
‫לשבוע‬
‫בין שאמר תנו שקל לשבוע או אל תתנו להם אלא שקל לשבוע‪ ,‬ונמצא שאינו‬
‫מספיק להם לסרנסתם אלא‬
‫בדוחק‬
‫וצמצום‬
‫בידי‬
‫המוריש ואפילו השליש רכושו בחייו‬
‫רב‪,‬‬
‫שומעים‬
‫אין‬
‫אפוטרופוס‪,‬‬
‫דאמדינן‬
‫בזה‬
‫לצואת‬
‫של‬
‫דעתו‬
‫המוריש‪ ,‬שלא צוה זאת אלא לזרז אוחם שלא יבזבזו ממונם וישחדלו להרויח‬
‫ולהתפרנס מעבודתם מקטנותם‪ ,‬שאין אדם רוצה שיורשם יתענו ויתבזו בענים‬
‫או שלא יחחנכו בלמוד ואומנות בקטנותם כדי שישאר להם רכוש כשיגדלו נ[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫צוה המוריש ל ת ת לבתו כך וכך מעות לפרנסה ליקח בהם קרקע‪ .‬בין‬
‫שהיה שכיב מדע בין שהיה בריא‪ ,‬והרי המעות ביד שליש‪ ,‬ואמרה הבת ח נ ו‬
‫אותם לבעלי כל מה שירצה יעשה בהם‪ ,‬אם היא גדולה ונשאת‪ ,‬אין שומעים‬
‫בזה אפילו משוס‬
‫לו והרשות בידה ליתנס לבעלה ולעשות בהם כרצונו ואין‬
‫מצוד‪ .‬לקיים דברי המת‪ :‬שאומדין דעתו של המוריש שלא‬
‫להעמיד לה שליש ולקחת בהם קרקע‪ ,‬אלא כדי שלא‬
‫שעת נשואיה בגדלותה‪ .‬אבל כל זמן שהיא‬
‫התכוין‬
‫בצואתו‬
‫חבזבז מעוח אלה‬
‫ארוסה או‬
‫עד‬
‫אפילו נשאת והיא‬
‫קטנה‪ ,‬שומעימ לדברי המוריש ועושה השליש במצותו נ( א(‪.‬‬
‫וכשאין לו אפוטרופוס‪ ,‬אין שומעים לצואת מורישם לתת לקטן חלק נחלתו‪ ,‬אלא ממנים עליו אפוטרופוס‪,‬‬
‫שבית דין הוא אביהמ של יתומים ברכושם גם בחיי הוריהם ואין צריך לומר אחרי מותם א(‪.‬‬
‫א( רמ״ה ז״ל פירש ‪ :‬שדין זה נאמר דוקא‪ :‬בבת בין הבנים שזוכה מדין מחנה‪ .‬הילגך אםילו‬
‫אם היא גדולה מן הארוסין‪ ,‬שומעים לאב מדין מצוה לקיימ דברי המת‪ .‬אבל אמ היא בת יורשת והיא‬
‫גדולה‪ ,‬אסילו מן הארוסין‪ ,‬אין שומעין לאב הואיל ותיכף אחרי מות אביה זכתה מכת ירושת ואתיא‬
‫ירושה ומבמלת שלישות‪ ,‬דירושה של תורה תלה על הממון בכל מקום שהוא‪ ,‬ואעפ־י שצור‪ .‬האב בטירוש‬
‫לא תתנו לת עד שתנשא‪ ,‬או ער זמן סלוני יתנו לה‪ ,‬דהוה ליה מתנה על מה שכתוב בתורה ד‪ ,1‬ורה׳׳ג‬
‫בתב ‪ :‬לא אמר ר״מ יעשה שליש מה שהושלש‬
‫בידו אלא למזבן לה ארעא אדהיא ארוסה‪ ,‬אבל‬
‫מן הגשואין‪ ,‬הכל מודים שהרשות בידה וכוי‪ ,‬וכן גדול דהדמניה לנפשיה‪ ,‬לא אמור רבנן שאם‬
‫אביו מעות יעשה שליש מה שהושלש בידו אלא הרשות ביד הבן ובגדולה מן‬
‫גדולה‬
‫השליש‬
‫הנשואין דמי ע״כ ה[‪,‬‬
‫מדבריו אלה מוכח שהוא מפרש דין זה בבת בין הבנים דאעמ״י שזכתה מדין מתנה‪ ,‬כשנשאת פקעה‬
‫מעליה מצות המוריש‪ ,‬ודינה כגדול היורש אעס״י שהיא זוכה מדין מתנה‪ ,‬ומינה נלמוד נמ כן שנדול‬
‫מיורש הרי הוא כגדולה מן הנשואין‪ ,‬וכ״כ הראב׳׳ד ורבינו‬
‫חננאל‬
‫ז״ל ו(‪ ,‬וכן כתב מהרימ״מ‬
‫דלא‬
‫אמרינן מבוה לקיימ דברי המת לבטל דברי תורה ז[‪ ,‬וכן דיקו הרמב״ם וסרן בלשונם‪ :‬מי שבוה לתת‬
‫לבתו כך ובך מעות לפרנסתה‪ ,‬ולא כתבו כלשון המשנה המשליש מעות לבתו‪ ,‬לדייק‪ :‬שדין המשנה הוא‬
‫במי שנתן לבתו במתנה סכום מםוייס לפרנסתה‪ .‬אבל בבת יורשת סובר הרמב״ם שאין שוסעים לצואת‪.‬‬
‫המוריש לא לגרוע זכות ירושתה ולא להגביל לה‬
‫אופני שמושת אפילו שיאמר בפירוש‪ :‬ולא משוס‬
‫ירושה אני נוחן ח[‪ ,‬ולא מהני בזת שלישות ביד אחד‪ ,‬דכיון שאינו מצוד‪ ,‬את השליש לתת לאחר‬
‫לא‬
‫א[ עיין לעיל שער י״ב ס״א סעיף י״ז‪ ,‬ובהערה‪ .‬ב[ רמב״ס פי׳׳א מה׳ זכיה הכ״ג•‬
‫ושיפה מקובצת כתובות ס׳‪ :‬משם הרמ״ה ורה״ג ושרע חו״מ סי׳ רנ״ג סעי׳ י״ז‪ .‬ג[ רמב״ם‬
‫ד[ שיסה מקובצת כתובות ס״ס‪ :‬ה[ שם‪ .‬ו[ הר״ן‬
‫ה׳ אישות סיב ושו״ע אה״ע סי׳ ניד‪.‬‬
‫כתובות שם‪ .‬ז[ קצוה״ח חו״מ סי׳ רמ״ה סק״ה‪ .‬ח[ ראה רמב״ם ה׳ זכיה סי״ב היד ושו״ע‬
‫ח ד מ כי׳ רמ״א סעי׳ בי‪.‬‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אסוטרוסוס המוריש‬
‫ה‪.‬‬
‫ק‪29‬‬
‫אלא‬
‫בד״א ב ב ת בין הבנים שאינה זוכה בנכסי אביה מדין ירושה‬
‫מדין מתנה שצוה אביה ל ת ת לה‪ .‬אבל בת היורשת וכן כל היורשים הגדולים‪,‬‬
‫משעה שגדלו ועומדים ברשות עצמם‪ ,‬עושים בזנזבון מורישם כחסצם ואסילו‬
‫אם השליש מורישם רכוש נחלתו ביד שליש וצוהו ליקה מהמ קרקע וכדומה‬
‫אין‬
‫שומעים לו‪ ,‬אלא‪:‬‬
‫מוציאים‬
‫הנכסים מיד שליש ונותנים אותם ליורשיו‬
‫הגדולים‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫כשם שנתנה הזכות לכל‬
‫כשיורשיו הם קטנים‪ .‬כן‬
‫למנות‬
‫מוריש‬
‫ניחנה לו הזכות לצות‬
‫אפוסרוסום‬
‫נכסיו‬
‫על‬
‫א ת האפוטרופוס על צורת‬
‫השמוש בגכםיו עד שיגדלו יורשיו‪ .‬הלכך מוריש שצור‪ .‬את אפוסרופוםו שיקנח‬
‫במעוחיו קרקע או שיסקידם במקום ידוע וכל כיוצא בזה‪ .‬שומעים לו‪ ,‬כשאין‬
‫צואתו גורמת עגוי והפסד ליורשיו הקטגים א(‪.‬‬
‫יצאו מרשותו של המוריש וחלה עליהם ירושה דאורייתא להיורש‪.‬‬
‫ובקבוה־ח כתב‪ :‬שנם היורשים חייבימ במבוה לקיים‬
‫דברי המת‪.‬‬
‫ואין בזה‬
‫הפקעת‬
‫הירושה‬
‫ומתנה על מת שכתוב בתורה‪ ,‬דמשומ מבוח לקיים דברי המח אינו זוכה המקבל אלא דמחייביס היורשים‬
‫לשלמ‪ .‬וא״כ לא מםקינן ירושה כלל‪ .‬ולע״ד אין דבריו מחורים שהרי אין אומרימ‬
‫מבור‪,‬‬
‫לקיימ‬
‫המת אלא בממונו של המבוה עבמו וכל שזכו היורשים מדין ירושח שקעה בעלות המבוה ואין זה‬
‫דברי‬
‫שוב‬
‫ממונו וממילא אין מקום לחייב את יורשיו לקיים מבותו‪ .‬ואם נחייב אותמ הרי בהכרח אנו דנימ שלא‬
‫זכו היורשים מדין ירושה ומבטלימ דין תירה‪ .‬הלכך נקטינן שבבת יורשת אין שומעימ לדברי‬
‫המוריש‬
‫שמתנת עליה ליקח קרקע‪ ,‬אלא משגדלה נוטלת נתלתה ועושה בה כחםבה‪ ,‬ואפילו אמ השליש המעות או‬
‫שאמר תמוריש‪ :‬ולא משום ירושת אני נותן אלא משוט מתנה‪ ,‬דאף אמ נאמר‬
‫ובהתבטל התנאי‪ ,‬במלה המתנה‪ ,‬הרי היא חוזרת וזוכה בה‬
‫מדין‬
‫ירושה‬
‫בכל‬
‫על‬
‫תנאי‬
‫שהיא‬
‫מתנה‬
‫הנוגע לה מדין‬
‫נחלת‬
‫דאוריתא‪.‬‬
‫א( דין זה למדתי ממ״ש רה׳־ג אז שגם בבת יורשת כשהיא קמנה יעשה שליש‬
‫בידו‪ ,‬וכן מסתבר דכיון שהקטן אינו‬
‫ברשות‬
‫עבמו‬
‫אלא‬
‫ברשות אפוטרופוס‬
‫שמינה‬
‫מה‬
‫שהושלש‬
‫מורישו‪ ,‬הרשות‬
‫למורישו לבות על הדרך היותר במוחה לסי דעתו לשמירת עזבונו כל שאינו גורם ע ט י ליורשיו‪ ,‬אבל‬
‫בגורם לחמ ענוי לא‪ ,‬דאמדינן דעתו של המוריש שלא רבת אלא בשמירת עזבונו ולא לענות את יורשיו‬
‫ברעב כדי שישאד להם עזבונו לכשיגדלו‪.‬‬
‫א[ עיין בהעלה ללעיל‪.‬‬
‫פרק ז‪.‬‬
‫עקירת הירושה או הפסקתה‬
‫א‪.‬‬
‫אין המוריש יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו ולא‬
‫לעקור‬
‫הירושה‪ ,‬בין שצור‪ ,‬והוא בריא‪ ,‬בין שהיה שכיב מרע‪ .‬בין בעל פה בין בכתב‪.‬‬
‫החוקיים היא‬
‫וכל צואת המוריש שעוקרת הירושה מכל יורשיו‬
‫בטלה‪ ,‬משום‬
‫שהוא כמתנה לעקור ד ב ר מן התורה‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫רשאי המוריש להנחיל‬
‫את‬
‫לאחד‬
‫ירושתו‬
‫או‬
‫אחדים‬
‫מיורשיו‬
‫החוקיים בצואת שכיב מרע בעל פה או ב כ ת ב בלשון זה‪ :‬פלוני בני יירשני‬
‫אחי יירשני מכלל אחי‪.‬‬
‫מכלל בני‪ ,‬פלונית בתי תירשני מכלל בנותי‪ ,‬פלוני‬
‫סלוני נכדי‪ .‬יירשני מכלל נכדי‪ ,‬אם מחו בניו בחייו א[•‬
‫ג‪.‬‬
‫רשאי המוריש לחלק‬
‫נכסיו לאחרים או ליורשיו‬
‫החוקיים‬
‫בלשון‬
‫מתנה‪ ,‬ב מ ת נ ת בריא או צואת שכיב מרע‪ .‬ולמנוח אסוסרופוס לקיום צואחו זו נ(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫כשם שאין המוריש רשאי לעקור הירושה‪ .‬כך אין ברשותו ל ה פ ס י ק‬
‫שלשלת הירושה‪ .‬לפיכך האומר ליורשו נכסי לך‬
‫לאחד מיורשי החוקיים‬
‫ואחריך לפלוני או אחריך‬
‫ואפילו אם אמר לו נכסי לך ואחריך להקדש‪ ,‬דבריו‬
‫בטלים ג[ שכיון שאמר לו נכסי לך בצואת שכיב מרע‪ ,‬זכה יורש זה מדין ירושה‪,‬‬
‫וירושה אין לה הפסק מן התורה‪ ,‬ואעפ״י שיאמר אחריו לפלוני‪ .‬הלכך נ ו ת נ י ם‬
‫ליורש כל הנכסים ואין לשני או להקדש אחריו כלום א(‪.‬‬
‫א( בק‪1‬ות החושן ד[ ‪1‬דד לומר ‪ :‬שאם השני הוא יורש‪ ,‬אין הראשון‬
‫בגוף הקרקע‪ ,‬והשני זובח בגוף הקרקע מהיום‪ ,‬שזה דומה לאומר ‪:‬‬
‫ששייר‬
‫זכוח לעבמו‪ ,‬והוא הדין לגבי יורשיו‪,‬‬
‫שייר מעכשיו‬
‫זוכה אלא בפירות ולא‬
‫נכסי ל ך כל ימי חייך דאמיינן ‪:‬‬
‫זכות ליורשו‬
‫השני‪ ,‬והוד‪ .‬ליה כאומר ‪:‬‬
‫נכסי לך ואחריך למלוני מחיומ‪ ,‬שקנה היורש השני‪ ,‬ולא אמדינן בכה״ג ירושה אין לח הסםק ח[‪ .‬ולע״ד‬
‫נראה שלכל הדעוח באומר‬
‫ואחריך ליורש השני הוי‬
‫מתנת שכיב מרע דינה כירושה‪ ,‬וירושה‬
‫כאומר‬
‫ואחריך לפלוני‪,‬‬
‫הואיל ולנבי יורש‪ ,‬גס‬
‫אינה חלה אלא לאחר מיתה ו[‪ .‬ובאותה שעה אין המוריש‬
‫יכול להשאיר זכות לענמו או לאחד מיורשיו‪ ,‬ואין זה דומה לאוסר נכסי ל ך כל ימי חייך‪ ,‬דכל ששייר‬
‫לעבמו‪ ,‬סתמו כפירושו שלא הוביא גוף הדבר מרשותו אף רגע אחד‪ .‬וכל שנתן ליורשיו‪ ,‬להיפך‪ ,‬סתמו‬
‫כפירושו שנכסי לך דקאמר ‪.‬־ הוא מרין ירושה‪ ,‬וכיון שהתורה גתגה זכות להםוריש להגתיל את נכסיו‬
‫לאחד מיורשיו‪ ,‬זכה הראשק מדין ירושה ואין ל י ת ש ח חסםק מן התורה‪ ,‬אם לא שיפרש דבריו ויאמר‪:‬‬
‫ואני נותנו לא בתורת ירושה אלא בתורת מתגה‪ ,‬או שיאמר‬
‫מדין מחגת‬
‫ואחריך‬
‫לפלוני מהיום‪ ,‬שבזה זנה השני‬
‫בריא אחרי מות הראשון בגוף הקרקע למפרע משעת אמירת‬
‫המוריש‬
‫ואחריך‪ ,‬וכן כתב‬
‫א[ חו״מ סי׳ רס״א סעיף א׳ וסמ״ע ס״ק א׳ וקצוה״ח ס״ין ב׳‪ .‬עיין צעיל שער י״נ‬
‫ס״ב סעיפים ח׳ ס׳ ובהערה‪ .‬ב[ שם סעיף ז׳‪ .‬ג[ רמ״א בהגה חו״מ סי׳ רמ״ח סעיף א׳‪.‬‬
‫ל[ קצוח החשן שם סק״ב‪ .‬ה[ שס סעיף ז׳ וקצוה״ח ס״ק י׳‪ .‬ו[ חו״מ סי׳ מ״ב סעיף א‪.‬‬
‫שער יג‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫‪AQp‬‬
‫מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫יש אומרים שאם התנה המוריש ואמר‪ :‬לכשימות או יצא בני מדירה‬
‫שומעים‬
‫זו ימכר הבית וינתנו דמיו לפלוני או לעניים‪.‬‬
‫לו‪ ,‬דכיון שלא אמר‬
‫נכסי לך ולכשתמות או תצא מהדירה‪ .‬לפלוני‪ ,‬הוכיח דעתו שהוא נותן‬
‫במחנה מהיום להקדש או‬
‫לאחר‪.‬‬
‫שמשאיר‬
‫אלא‬
‫זכות שמוש‬
‫נכסיו‬
‫בחייו ליורשו‪.‬‬
‫הלכך זכה השני בגוף הנכסים בחייו של המוריש ובפירוחיו אחרי מות היורש‬
‫הראשון‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫ויש אומרים שגם באופן זה זכה היורש הראשון מדין ירושה שהיא‬
‫באה מאליה‪ .‬ואיגד‪ ,‬געקרח מהיורש אלא באומר לו המוריש ולא משום ירושה‬
‫אני גותגו לך אלא ב ח ו ר ח מחגה‪ .‬או באומר מפורש ואחריך לסלוגי או להקדש‬
‫מהיום א(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫והוא הדין לאומר לכשיצא בני פלוני מביח זה או‬
‫כן‬
‫סלוני אחיו גכםי אעס״י שהשגי הוא גם‬
‫יורשו אין‬
‫לכשימות יירש‬
‫אחרי‬
‫הראשון‬
‫לשני‬
‫כלום וזכר‪ ,‬הראשון בהחלט לצמיתות ובלי שום תנאי בנכסי מורישו‪:‬‬
‫שההורה‬
‫בב״י בשם הרא״מ דאסילו לא נחן ולא הוריש לראשון כלומ אלא אמר יירש פלוני בני כל נכסי לאחר‬
‫מיתת אחיו‪ ,‬בין שאמר בלשון מחנה או ירושה אינו‬
‫זוכה כלומ השני בחלק אחיו לאדר מירחו ע׳׳כ‬
‫ונימוק דין זה הוא ‪ :‬שכל אדם הםנחיל ליורשו נכסיו אפילו אם‬
‫הוא אומר‬
‫בלשון מחנה‪ ,‬זוכה הבן‬
‫מדין ירושה‪ ,‬ואין לה הפסק אפילו כשהשני בא אף הוא מדין ירושה‪ ,‬שהתורה נתנה זכות לאב להנחיל‬
‫כ ל עזבונו לאחד מיורשיו והנחלת המוריש בכגו׳׳ז דין ירושה יש לה ואין לה הססק‪ .‬וכ‪-‬כ הריב׳׳ש א(‪.‬‬
‫א( בתשובת הגאוניס‬
‫•םקו ‪:‬‬
‫יעקב שבוה מחמת מיתה‪ ,‬דאי דייר ראובן ברי‬
‫בביתא פלונית‬
‫ל א תימרון ליה מידי‪ ,‬ואי נפיק מיניה יזדבן ביתא ויחייהב לעניי ; אי יהביה ראובן במתנה לבריה‬
‫קנייה‬
‫וראשון‬
‫ההוא בריה‪ ,‬ואי יתיבו ביה בניהם ואיתתא בתריה קנייה‪ .‬דאמרינן נכסי לך‬
‫ראוי‬
‫ליורשו‪ ,‬אין לשני במקום ראשון כלום דירושד‪ .‬אין‬
‫ואחריך לפלוני•‬
‫לה הטטק‪ ,‬ואי נפקי בני ראובן‬
‫ואיחחיה מההוא ביחא‪ ,‬לאלחר קמ ליה בחזקת עניי ע׳־כ‪ .‬ומרן בבית יוסף ב[ חמד‪ .‬על דבריהם דכיון‬
‫דחשיב להאי מילחא כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני‪ ,‬כי נפקי בני ראובן ואיחחיה מההוא ביחא אמאי‬
‫ק ם ליה בחזקת עניי י הא כיון דזכה ראובן היורש אין לו הפסק‪ ,‬וכי נפקי מיניה איתחיה ובני מאי ה ו י ?‬
‫והד״ט ג[ תירץ דברי הנאונים וכתב‪ :‬ובאופן זה נחנו לו‪ ,‬אבל אם נחנו לראובן סחמא ואחריו‬
‫להקדש סתמא גם יורשיו היו ?וכין בו םתמא‪ .‬וכ״כ בסמ״ע ד[‪.‬‬
‫ולע״ד אין בזה כדי לתרץ דברי הגאוגימ‬
‫שדבריהם‬
‫עבסם הם סתראי שהרי אמרו‪ :‬שזכמ‬
‫בדירת בית וה אשתו ובגיו מדין ירושה אין לח הפסק‪ .‬ולפי״ז אין םקום לומר שאמ יבאו‬
‫מן הבית‬
‫זכו עניים מסעם זה שירושה אין לה הפסק‪ .‬דממה נפשך אם נדון אותו כיורש גם אם יבא מן הבית‬
‫לא זכו עניים‪ .‬ואם ‪.,‬״שבהו למקבל מתני‪ .‬דירתו בביה זח בחייו‪ ,‬אין לו זכות להקנותו לבנו שידור בו‬
‫במ אחרי מ ו ת ו ) ע י ן מש׳ בדעת הגאונים בהערה שאחרי זו>‪ .‬ואולפ אעפ״י שדברי הגאונים חמוהימ לדיג*‬
‫היה אפשר לקיים דבריהם שכל שלא אמר נכסי ל ך ואחריך לפלוני‪ ,‬אלא אמר לכשימות או שיבא מן‬
‫מבית בני פלוני‪ ,‬יהיו הנכסים או הבית לעניים‪ ,‬הוד‪ ,‬כאומר נכסי לפלוני מהיומ ולכשימות בני‪ ,‬וזוכה‬
‫השני‪ .‬וזו היא דעת הנתיבות ה[ שכתב‪ :‬דין זה במחלוקת הוא שנוי‪ .‬ולדעת הרמב־ן‪ ,‬שכל שלא א מ ר‬
‫א[ הריג״ש סי׳ קס״ח‪ ,‬וכב״י שם‪.‬‬
‫ד[ סמ״פ סק״ל‪ .‬ה[ נהמ״ש שם סק״ל‪.‬‬
‫ב[ סימן רמ״ח סעיף י״א‪.‬‬
‫ג[ סי׳ רמ״ח סק״ז‪,‬‬
‫פרק ז‪ .‬עקירת הירושה או הפסקתה‬
‫ק^ן‬
‫אח כל‬
‫זכתה למוריש להנחיל‬
‫חלק‬
‫או‬
‫מעזבונו‬
‫לאחד‬
‫מיורשיו‬
‫החוקיים‪,‬‬
‫ו ה נ ח ל ח ו זו יש לה חוקף חוקי כירושה דאורייחא שאין לה הפסק‪.‬‬
‫ח‪. .‬אין המוריש יכול להפסיק שלשלת הירושה מיורשיו החוקיים‪ .‬ולעות‬
‫ליורשו‪ :‬נכסי לך ואחריך לפלוני או לאפוטרוסםו או תנו שקל לשבוע או אל ת ת נ ו‬
‫ליורשי הגדולים אלא שקל לשבוע והמותר אחריהם יהיה לפלוני יורשי או לאחר‪ .‬אם‬
‫לא שיאמר בפירוש ולא משום ירושה אני נותן לך אלאמשום מתגה אגי גותן לך א(‪.‬‬
‫המוריש נכסי לך‪ ,‬אלא שהראשון בא מסתמא מדין ירושה‪ ,‬מדני מתנת שכי״מ לאחריך אטילו לאחר‬
‫זמן‪ :‬אם אמר בית זה לבני ואם יצא יהיה לעניים‪ ,‬לא זכו עניים‪ ,‬שכיון שאמר בית זה לבני זכה מ י י ן‬
‫ירושה‪ .‬אבל אם אמר אם יצא או אחר שיצא בני מהבית יהיו לעניים זכו‬
‫עניים מדין מתנת שכי״מ‪,‬‬
‫ואין דבריו נראים לע״ד‪ ,‬שהרי כתב מרן בבית יוסף א‪ 1‬שהרמנ״ן נסתפק גם באומר כל נכסי‬
‫לפלוני‬
‫בני אתרי מיתח אחיו‪ .‬ולכן נלע־ד שדוקא באומר בפרוש ואחריו מהיום לפלוני מהני להרמב״ן והרשב״א‬
‫ספני שאין זו ירושה מופסקת אלא מתנה מהיום ולאח״ז‪ ,‬אבל כל שלא אמר כן בפירוש נשארו הנכסים‬
‫ברשות המוריש וזוכה בהם היורש מדין ירושה שאין לה הססק ולא הגביה‪.‬‬
‫א( בהלכה זאת נאמרו שלש דעות‪ :‬א( רש״י מפרשה דוקא‬
‫באומר אם מתו בניו ולא ישאירו‬
‫אחריהם בנים‪ ,‬ו מ ק ז״ל פירש דבריו‪ :‬דכיון שמתו בניו בלא בנים או בנוח‪ ,‬הוו יורשיהמ אחי‬
‫שבאימ‬
‫האב‬
‫מכת האב‪ ,‬ויכול להתנות עליהם כיון שמכחו ירתי ב[‪ ,‬ואין דבריו נראים לע״ד שהרי‬
‫כשחיזרת הירושה לאב להנחילה לבנו מדין בן יורש את אביו בקבר‪ .‬אין אותו הרכוש שנתלו בניו חוזר‬
‫לו‪ ,‬שהרי כשירשוהו בניו לא נשארה לו שם זכות בהמ‪ ,‬ובמותמ זוכה מדין ירושה אפילו באותם הנכסים‬
‫שלא הנחיל להס‪ .‬והלכך למאי דקי׳־ל ירושה אין לה הפסק‪ ,‬אין האב יכול להתנות בהפסקת הירושה מבניו‬
‫שבאימ לירש מכחו עזבון אחיהם‪ .‬וכן כתב הםמ״עג[‪ ,‬שיטה בי‪ .‬הרמב״ם זיל פ ס ק ‪ :‬שכי״מ שאמר נכסי‬
‫ל ך ואתריך לפלוני והיה ראשץ‪ ,‬ראוי ליורשו ופרש ואמר לא משומ ירושה אני‬
‫נותן לך שאין לח‬
‫הפסק‪ ,‬אלא במתנה והרי הפסקתיה‪ ,‬השני קונה מה שמשייר הראשון‪ .‬לפיכך אמ נתן המעות על יד‬
‫שליש או שאמר תנו לבני שקל בכל שבת ולא סשוס ירושת אני נותנם להם והנשאר מן הנכסים א ח ר‬
‫מותם יהיה לפלוני‪ ,‬אין נותנים להם‪ ,‬אלא שקל ד[‪ ,‬ודבריו אינמ מבוררימ‪ ,‬דמאי לפיכך דקאמר והלש‬
‫דין השליש לא נזכר בתחילת דבריו‪ ,‬ואס גגרופ בדבריו לפיכך אם נתן וכ״ו ושאמר חנו שקל‬
‫ולא‬
‫•ששום ירושה‪ ,‬קשר‪ .‬יותר שדבריו הס סתראי‪ .‬ולכן נראה לקייפ גירפת הרםב*ם כפי שהיא לפנינו‪.‬‬
‫ושעור דבריו הוא‪ :‬הואיל ויש אפשרות ביד המוריש לחפםיק שלשלת הירושה ולומר‪ :‬ואחריך‬
‫לפלוני בשפרש ואפר ולא םשופ ירושה‪ .‬לפיכך רשאי נ ס להגביל זכית היורש בחייו שלא יחנה ביכוש‬
‫&ורישי אלא בםכופ שבועי פסויפ בחשלש‪ r‬רכושו או באמירת ולא משוס ירושה‪ ,‬שדינם וענינם שוד‪in .‬‬
‫והנח סרהיסת דברי חרמב׳־מ נלמד דבאחד משני חנאיס‪ :‬שאמר ולא בלשון ירושה אלא בלשון‬
‫מתנה‪ ,‬או שנתן המעות על יד שליש‪ ,‬אעט״י שלא אסר ולא משום ירושה‪ ,‬מתקימת צואת המוריש‪ .‬ו ק‬
‫משמע מדברי המ״מ‪ .‬ו מ ק בבית יוסף ו(‪ .‬ו מ ע מ ו ‪ :‬דבל שנתן המעות ביד שליש הוציאם מרשותו בחייו‬
‫<לא חלה נ ה ם דין נ ח ל ת ו ת מ ה לאומר שלא משומ ירושה שהמחנה מפקישה בעלות המוריש מנכסיו ואין‬
‫מ ק י ס לחלות הירושה‪.‬‬
‫ו‬
‫^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^ ^‬
‫א[ ביח יוסף שם‪ .‬ב[ ב״י חר׳מ סי׳ רנ״ג‪ ,‬ג[ סמ״ע חו״מ סי׳ מדחסק״א ועיץ‬
‫ד״מ שם ס״ק ח׳ ש״ך סי׳ רנ״ג ס״ק כ״ג וםו״ז שם וקצוהיח שם ס״ק ס׳ ד״ה אמנם‪.‬‬
‫( כיין תשובוח מהר״א ששון סי׳ קסיח וסנדפ סי׳ מ ד ח סק״ז‪.‬‬
‫ד[ ה׳ זכיה סי״ב ה״ו•‬
‫ון ה׳ זכיה שם ובית יוסף סי׳ רמ״ח ספיף א‪.‬‬
‫י‬
‫ה‬
‫קסן‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אפוטרופוס המוריש‬
‫שהואיל ופירש ואמר‪ :‬שנותן משום מחנה אע״ג שמתנת שכיב מרע חלה לאחר‬
‫מיתה א[ המתנה מפקיעה הירושה‪ .‬ונמצה שלא זכה היורש מדין ירושה אפילו‬
‫אם הוא יורשו היחידי וזוכה השני בכל מה שמשייר ראשון• לפיכך ממנים ב י ת‬
‫יכול‬
‫דין אפוטרופוס על הנכסים ונותן ליורש שקל לשבוע ואפילו אס אינו‬
‫להסתפק בו‪ .‬והמוחר א ח י י מות היורש נוחן לשני‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫השליש המוריש נכסיו בחייו בגדי נאמנו או מנה אפוטרופוס בחייו‬
‫על יורשיו וצוהו ל ת ת ליורשיו סך מםויים בחייהם ל פ ר נ ס ח ם והמוחר לאחרים‬
‫א ע פ י י שלא אמר בפירוש ולא משום מחנה אני נותן‪ ,‬עושה האפוטרופוס כמצות‬
‫המוריש עליהם ואין היורשים יכולים למחות ולהוציא מידם כל נכסי מורישם‬
‫ומהרימ׳׳ט בתשובותיו ב[ דחה דין זה בשחי ידים‪ ,‬וכתב‪ :‬כיון דמתורת ירושה זכה בה כי הוו‬
‫ביד שליש מאי הוד‪ ? .‬כל היכא דאיתנהו ברשות יורש איחנהו ‪ t‬והקצוה״ח תירץ‪:‬‬
‫מוציאים מהיורשים מדין מצוד‪.‬‬
‫לקיים דברי‬
‫המת‪ ,‬ואין‬
‫זו‬
‫נקראת‬
‫הפקעת‬
‫דבהשליש‬
‫הירושה‪,‬‬
‫ביד אחר‬
‫שהרי‬
‫הירושה‬
‫מחקימת בידמ אלא שמתיביס אותם לקיים דברי מורישמ מדין מציה לקיים דברי המת גן וכבר כתבנו‬
‫לעיל‬
‫בהערתנו ד[ לקיימ דברי מהרימ׳׳ט שאין אומרימ‬
‫דאורייתא‪ ,‬ובלא זה נמי אי אפשר לומר זה בסירוש‬
‫היורש מעולם ה[‪.‬‬
‫ולכן נראה‬
‫מצור‪ ,‬לקיים דברי המת במקומ עקירת ירושה‬
‫דברי ה ר ץ‬
‫לע״ד בדעת הר״ן ומרן‪,‬‬
‫שנמק דינו‬
‫דכל שהשליש‬
‫בפירוש‬
‫שלא באו‬
‫ליד‬
‫המעות ביד השליש ו א מ ר ‪ :‬ת נ ו‬
‫לבני שקל והשאר אתר מותם לפלוני‪ ,‬נעשה כאילו זכה לפלוני זה על י ד י שלישו ויצאו הנכסים מרשות‬
‫המוריש לגמרי ולא באו ליד היורש מעילם‪.‬‬
‫ובשו׳׳ע םםק מרן כדעח הרמב״מ שאחד משני התנאים ‪:‬‬
‫אמר ולא משום ירושה‪ ,‬או שהשליש‬
‫מעותיו ביד שליש‪ ,‬מיפה כת המוריש להפסיק שלשלת הירושה מיורשיו ולהקנות נתלתו אחריהם לאחרים ו[‪.‬‬
‫שיטה גי‪ .‬הריי הלוי סובר‪ -.‬שהתורה זכתה את המוריש להנחיל לכל מי שירצה‪ ,‬ולהעביר הנחלה מן‬
‫היורש‪ ,‬ובכלל זח נתנה רשות להנחיל לאחר זמן‪ ,‬וירושה עיברת ונססקת מן היורש‪ .‬ודוקא באומד נ כ ס י‬
‫ל ך ואחריך לפלוני‪ ,‬הוא שאין לאחריך כלום במקום יורש‪ ,‬דכיון‬
‫שאתחיל בירושה דתורה והנתילו בה‬
‫פלוני‬
‫בניו‪,‬‬
‫שוב אינה נפסקת ממנו‪ .‬הלכך באומד אם מתו בניו יירש‬
‫וזהו‬
‫הטעם באומר אל‬
‫תתני לבני‬
‫אלא שקל או‬
‫תנו לבני‬
‫זכה‬
‫בהם‬
‫שקל בשבת‪,‬‬
‫השני‬
‫אחרי‬
‫מות‬
‫וכיון שלא אמר נכסי לבני‬
‫ותני מהם שקל לשבוע‪ ,‬לא הוריש אותם אלא בשקל‪ .‬הלכך כי אמר יירשו‬
‫אחדים‬
‫•רושה זז‪ .‬וזו היא לדעתי שיטת הנאונים שפסקו בדין האומר לכשיצא בני מן הבית‬
‫אחריהם קנו מדין‬
‫ימכר וינתן דמיו‬
‫לעניים ‪ :‬שכל זמן שהוא או אשתו ובגיו גרים בבית‪ ,‬אין לעניים בו זכות‪ ,‬מדין ירושה אין לה‬
‫וכר גטקי‬
‫בני ראובן ואיתתיה מההוא‬
‫הפסק‬
‫ביתא‪ ,‬לאלתר קם ליה בחזקת עניים‪ ,‬והב״י ח[ תמה עליהם ‪10‬‬
‫דכיון דלא אמר כל גבסי או בית זה לבני‪ ,‬אלא‪ :‬דאי דייר בביתא לא תימרון ליה מידי‪ ,‬געשה כאומר‪:‬‬
‫תנו שקל לשביע‪ ,‬שלא הנחילו אלא שקל זה‪ ,‬וכן לא הנחילו אלא דירתו בבית זח‬
‫ממנה וזה יורשים נ ם בניו‪ .‬אבל גוף הבית עןימו להשכירו לאחרימ הורישו‬
‫מתחלה‬
‫כל ומן‬
‫שלא‬
‫לאתרים‬
‫יעש‬
‫וזכו ב י‬
‫ג ו אחרים משעת מיתתו של המוריש‪.‬‬
‫ביים *הרימ״ט זיל חמת »ל סברה זו ועיקרה‪ ,‬שלא נתנה תורת‬
‫זכית‬
‫למוריש א ל א !‬
‫להנחיל‬
‫א[ ב״ב קל״ז‪ •. ,‬׳מ סי מ ״ ב בכיף א׳‪ .‬ב[ תשובות מהרימ״גי חו״מ סי׳ מ״ל‪.‬‬
‫נ[ קיוה״ח סי׳ מ ד ח ס ׳ ־ א׳‪ .‬ד[ לעיל פרק ד׳ ספ״ א׳ בהערה• ה[ עיין נה״מ שם ס״ק ו׳‪.‬‬
‫ז[ עיין חלוש הרמב״ן ומלחמות‪ ,‬והר״ן ב״ב קס״ם ‪:‬‬
‫ו[ עיין ש״ר שם סק״ה ונה״מ סק״ו‪.‬‬
‫<ז[ ביה יוסף ח ד מ סי׳ מ ד ח ‪ .‬ס[ ראה הערה ללעיל בסמוך‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫סרק ז‪ .‬עקירת הירושה או הפסקתה‬
‫ק^ף‬
‫שהשליש‬
‫בידם‪.‬‬
‫וכל‬
‫שכן‬
‫שאינם‬
‫יכולים‬
‫לבטל‬
‫שהרי‬
‫את אפוטרוססותם‬
‫האפוטרופסים הם שלוחיו של המוריש להגיע את עזבונו לאלה שזכה להם תיכף‬
‫אחרי מותו או אחרי מות יורשיו‪ .‬ונמצא שלא חלה הירושה אפילו רגע אחד‬
‫ליורשיו החוקיים א(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫אין כל הדברים הללו אמורימ אלא בשכי״מ שגם מתנתו דינה כירושה‪,‬‬
‫א ב ל בריא שנתן נכסיו ליורשיו ב מ ת נ ת בריא ואמר נכסי לך ואחריך לפלוגי‪.‬‬
‫או תנו להם שקל לשבוע והמותר לםלוני‪ .‬אין לשני אלא מה ששייר ראשון‬
‫מ ו ת נ י ם ליורשיו שקל לשבוע כמצות המוריש ו(•‬
‫זכתה אותו‬
‫ירושתו לאחד מיורשיו כמו שנאמר‪ :‬והיה ביום הנחילו את בניו‪ ,‬אבל לא‬
‫הירושה מיורשיו החוקיים ולהעבירה לאתרים‪ ,‬ולכן פירש דבריו שנאמרו דוקא‬
‫התורה‬
‫לעקור‬
‫ראוי‬
‫לירש‪,‬‬
‫כשהשני‬
‫וזוכה מדין נחלה לאתר זמן‪ ,‬שהיא בזכות המוריש להנחיל לאחר זמן‪ ,‬וווקא כשלא אמר נכסי לך‪ .‬אכל‬
‫נכסי ל ן הואיל וחזק את הנתלה גפ בלשון מתנה שוב אינה נפסקת ממנו‪.‬‬
‫ולהלכה נקטינן כססק הרמב׳׳מ ומרן ז״ל‪ ,‬ודע דמ״ש‪ :‬ואמר לא פשופ ירושה וכו׳ הרי הססקתית‪,‬‬
‫לאו דוקא אלא כל האומר ולא משומ ירושה אני נותן‪ ,‬אלא משום מתנה אני נותן סגי‪ ,‬וכ״כ מהר״א ששון א‪.1‬‬
‫והנה מחדימ״ט ז׳׳ל חדש דאם אין לו אלא יורש אחד גם אמ אמר המוריש כפירוש ולא משום‬
‫ירושה אני נותן אלא במתנת לא זכה השני‪ ,‬כיון שמדין תורה יורש הכל בן‬
‫ולע״ד נראה שנמ ביורש אחד אמ אמר המוריש ולא משום ירושה אלא משומ מתנה‬
‫הלח מתנתו תיכף אתר מיתה ולא נשאר מקומ לתלות הירושה כדין כל מחנה שכי״מ‬
‫אני נותן‬
‫שאעס״י שהיא'‬
‫תלה אחד מיחה מפקיעה הירושת גז‪.‬‬
‫א( מהראי ששון ד[ כתב‪ :‬שהאטוטרוסוס עדיף משליש‪ .‬וכן מסתברא לע״ר‪ ,‬שהרי השליש הוא‬
‫נאמנו של המשליש למסור מת שהושלש בידו בתנאי או בזמן ידוע‪ ,‬אבל אינו רשאי לישא וליתן בממ‬
‫׳שבידו‪ ,‬והאטוטרוסוט בתפקידי אפוטרוםטותו הרי הוא‬
‫דבר עבמו‬
‫כבעל‬
‫לישא ולתת ולהוטיע‬
‫בדין‬
‫לזכותו של היורש או הזוכה במתנח אחריו‪ .‬הלכך כשבוהו המוריש בשעת שטינת אותו לאטוטרוטוט ל ת ת‬
‫חלה עליהמ‪.‬‬
‫נכפיו לפלוני אתרי היורש‪ ,‬סלק בזה את בעלותו מנכסימ אלה ואין דין ירושה‬
‫וחייב‬
‫האפוטרופוס לקיים דברי המוריש במלואם ושלמותס‪.‬‬
‫קושטא הוא שמרן מוהריק״א בתשובותיו הז כתב ‪:‬‬
‫והמנוי שמנת את אשתו עפ‬
‫שמינה מאחר שאין לה חלק ונחלה בנכסימ‪ ,‬אין כאן אלא מבוח‬
‫האפוטרופוס‬
‫לקייס דברי המת וכוי‪ ,‬והיותר נכון‬
‫הוא דלא אמרינן הכי אלא כשמסר המעות והשלישמ בידו ע׳ימ כך וזח לא מסרמ ביוה ע׳ימ כך וכיון‬
‫‪pr‬‬
‫אין מבור‪ .‬לקיים דכרי הסת ויכולים לסלקה מהמנוי‪ ,‬אבל אין זה סותר לפ״ש‬
‫םהר״א ששון ז״ל‪,‬‬
‫מ ד ו ן מ ק מהריק־א הוא שמנה אותט לאפוטרופוס עד מיתת נשותיו וכמותן יחיו כל נכסיו‬
‫ליורשיו‪ ,‬ויורשיו זוכימ מדין ירושת‬
‫משעת מות‬
‫מורישם‪ ,‬ואס‬
‫הס‬
‫גדולימ‬
‫מכטלימ‬
‫מעכשיו‬
‫אסוטרופסותו‬
‫י ג מ א שלא באו הגכםיפ לידו של אמיסרוסוס‪ ,‬אבל המבוה לתת לאחרים שאיגס יורשיו כשמגא אפוטרופוס‬
‫על נכסיו כדי לקיים עואתו‪ ,‬מנוי אפוטרופסות‬
‫עדיף מהשלשה כדאמרן‪ .‬ומקיימים‬
‫מ ב ו ח לקיים דברי המת‪ ,‬שהרי משעה שפת נפלו הנכסים ליד‬
‫בי״ד‬
‫עואתו מ ד ק‬
‫האפוסרופום לזכותם של סקבלי מתנתו‪.‬‬
‫א[ תשובות מהר״א ששון סי׳ קס״ח‪ .‬ב[ תשובות מהרינדט שם‪ .‬ג[ ביין נה״מ סי״‬
‫מ ד ח סק״ה‪ .‬ד[ תשובות מהד׳א ששון סי׳ קכ״ה‪ .‬ה[ אביןת רוכל סי׳ צ״כ‪ .‬ו[ שר׳פ חו״מ‬
‫שס סעיף א׳ וסמ״ע סק״ו ש״ך סק״נ‪ ,‬וקצוה״ח ונתיבות סר!״ד‪.‬‬
‫שער יד‪.‬‬
‫תפקידי בית דין באפוטרופםותם על נכסי יתומים קטבים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫תסקידי בית דין באסוטרוססותם על נכסי יתומים קסנים הם ‪:‬‬
‫א‪.‬‬
‫א‪ .‬לשמור להשביח ולהרויח נכסיהם וממונם‪.‬‬
‫ב‬
‫‪ .‬לברור להם חלק יפה בכל מקום שיראו לסוב לחלק נכסי מורישס‬
‫בין היורשים‪ ,‬או על פי ת ב י ע ת היורשים‬
‫הגדולים‪.‬‬
‫ג‪ .‬לסעון בדין לזכותם•‬
‫ד‪ .‬לקיים צואת מורישם‪.‬‬
‫ה‪ .‬לפרוע חוב מורישם או חובות היתומים עצמם כשהם חובות מבוררים‪.‬‬
‫ו‪ .‬לשמור נכסי יתומים שלא יוזקו ולא יזיקו גכסי אחרים‪.‬‬
‫ז‪ .‬להשיב כל‬
‫ד ב ר גזול או מכור בחיי‬
‫מורישמ‬
‫בעזבוגו‪.‬‬
‫שנמצא‬
‫ח‪ .‬להחםשר עם בעלי החוב אם ימצאו בזה ת ו ע ל ת ליחומים‪.‬‬
‫ט‪ .‬לפרוע כ ח ו ב ת האלמנה ומזונותיה ומזונוח הבנות הנזונות מ ג כ ס י ה א ב‬
‫מתנאי בית דין‪ ,‬ובכלל זה גם להשיא את הבנות מנכסי אביהם‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫לפרנסם מסירות נכסי מורישים‪,‬‬
‫סירות הנכסים‬
‫או מגוף‬
‫הקרן אם לא יספיקו‬
‫לסרנסחם‪.‬‬
‫יא‪ .‬לחנכם במצוות ולקנות להמ מרכושם םםרי‬
‫קריאה ולמוד‪ ,‬ט ל י ת‬
‫ותפילין סוכה ולולב שופר ומזוזה וכל הדומה לזה‪.‬‬
‫יב‪ .‬לחנכם באומנות או במסחר‪.‬‬
‫יג‪ .‬לרכוש להם שם ס ו ב בחברתם הצבורית והלאומית‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫תפקידים אלה מוסלים‬
‫בעיקר‬
‫על‬
‫בית‬
‫דין‬
‫שהם‪ .‬לסי‬
‫תפקידם‬
‫׳חטעסדי והסשפסי‪ ,‬אחראים בעד שמירת רכושם של היתומים‪ ,‬הגגת זכויותיהם‬
‫בדין והסרת כל גזילה הנמצאת בעזבון מורישם ולסלק כל גזק הגגרם לאחרים‬
‫׳מנכסיהם של היתומים‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫כשאמרו מעםידים אפוטרופוס על נכסי יתומים לא אמרו אלא ל ה ק ל‬
‫של בית דין‪ ,‬הא אס ראו בית דין שלא למנות אפוטרופוס ויחפשו‬
‫הם עצמם‬
‫אחר זכות היתומים אין לך אפוטרופוט טוב מהם א[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫בכל מקום‬
‫שנזקקים‬
‫א[ חו״מ יךי סעיף י״א‪.‬‬
‫בית דין‬
‫ל ח ל ו ק ת הנכסים וברור‬
‫חלק‬
‫יפת‬
‫סרק זו‪.‬‬
‫‪yp‬‬
‫תםקידי בי״ד באטוטרוסםותס על נכסי יחומים קטנים‬
‫ליתומים או לטעון נגד אחרים לזכותם‪ .‬מעמידים אפוטרופוס במקומם כדי שלא‬
‫יהיו נראים כעורכי הדיינים א[‪ .‬והוא הדין לטעון לזכוחם בדין‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫כל תפקידי וחובות אפוטרופסות בית דין‪ ,‬חלוח גם על אסוסרוסום‬
‫ובעל הבית ‪.‬שסמכו יתומים אצלו‪.‬‬
‫הממונה על ידן או אפוטרופוס המוריש‪,‬‬
‫אלא שכולם עומדים החת םקוח בית דין הממנה אותם וכפופים להודאוחיהם‪.‬‬
‫ו•‬
‫כללי‬
‫כשממנים בית דין אסוסרוסום ליחומים יש שהם ממנים אסיסרוסוס‬
‫כלפי‬
‫היתומים‬
‫עצמם‬
‫וכלפי‬
‫חלקי לפעולות שדורשות מומחיות‬
‫בדין לזכותם וכדומה שאין‬
‫ז‪.‬‬
‫נכסיהם‪,‬‬
‫ויש שהם ממנים‬
‫אסוסרוסומ‬
‫מקצועות‪ ,‬כגון לברור חלק יפה או לטעון‬
‫האסוסרוסום‬
‫הכללי יכול‬
‫למלאוחם‬
‫בהצלחה א(‪.‬‬
‫בית דין או אפוטרופוס שהוא ממונה על ידם‪ .‬או על יד המוריש‪.‬‬
‫מוכרים וקונים בנכסי היורשים מקרקעי ומטלטלי בתנאים שיתבארו להלן אי׳ה‪.‬‬
‫א ב ל אינם רשאים ל ת ת מחנה כל שהיא מנכסי היורשים‪ .‬ואם נתנו‬
‫מתנתם‬
‫ב ס ל ה שאין אדם נותן ד ב ר שאינו שלו נ(‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫הנהלת האפוטרופסות‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫כשמעמידים‬
‫בית דין אסוסרוטוס ליתומים‪ .‬מוסרים לו כל נכסי‬
‫הקםן קרקעות וםםלםלימ שלא נמכרו‪ ,‬והוא מוציא ומכניס בונה וסותר ושוכר‬
‫ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזח טוב ליתומימ‪ .‬ומאכילן ומשקן ונוחן‬
‫להמ כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם‪ .‬ולא ירויח להט יותר מדאי״‬
‫ולא יצסצם עליהם יותר מדאי ד(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫ראוי שבית דין והמוריש בחייו‪ ,‬יםנו לא סחוח משני אפוטרוסםיס‪,‬‬
‫ו ל ה ת נ ו ת עליהם שלא יעשה כל אחד םהם על דעת עצמו אלא שכל הפעולות‬
‫א> גרסינןהחם ב[‪ :‬יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם‪ .‬בי־ד מעמידים להם זוסוםרוםים ובוררים‬
‫להם חלק יטה‪ ,‬ומסתברא שגם במקום שמנו להם אסוםרוסוס כללי מעמידים אסוסרוסום מיוחד לברור‬
‫להם חלק יסח‪ .‬לסי שלסעולה זו דרוש איש מומחה לכך‪ .‬ומזח גלמוד שבכל מקום שהענין דורש להעמיד‬
‫שפוםדוסום מלקי כגץ‪ ,‬למעון בדין ל מ ו ח ם והדומה לו‪ .‬מעמידים בית ר ץ‬
‫אסוסרוסוס חלקי המומחה‬
‫ומוכשר כיותר לאותו ?נין‪.‬‬
‫ג[ חו״מ מיי‬
‫ב[ קידושין מ״ב‪.‬‬
‫א[ רמ״א חו״מ סי׳ ר״צ סעיף א׳ בשם הר״ן‪.‬‬
‫ד[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף ז׳‪ ,‬ומיין בדברינו לעיל שער פר ס״ב סעיף ‪-o‬‬
‫רל״ה םפיף כ״ו‪.‬‬
‫ובהערה‪ ,‬ובשער י״ב פ״ב סעיף א׳‪.‬‬
‫»ער יד‪ .‬תפקידי בי״ד באסוטרופסותם על נכסי יתומים קטנים‬
‫יעשו‬
‫וידיעת‬
‫בהסכמת‬
‫כדי‬
‫שניהם‪,‬‬
‫הענינים‬
‫שהנהלת‬
‫‪gyp‬‬
‫יעשו‬
‫נכונה‬
‫בעצה‬
‫וישרה‪.‬‬
‫ב ה ס ת ל ק ו ת אחד האסוסרופסים ימנה הנעדר אחר במקומו ויחד שניהם‬
‫ג‪.‬‬
‫יתעסקו ו ע נ י נ י עסק היתומים בהסכמת בית דין‪.‬‬
‫הרשות ביד בית דין להרשות הנהלת אפוטרופסות בידי חאםוטרוםום‬
‫ד‪.‬‬
‫הנשאר‪ .‬לזמן מסוים או בכל זמן‬
‫ליתומים‪,‬‬
‫בתור‬
‫שבית דין‬
‫האפוטרופםוח‪ ,‬אם יראו בזה‬
‫של‬
‫אביהם‬
‫מצווים‬
‫יתומים‬
‫ת ו ע ל ת יתירה‬
‫היוחר‬
‫לעשות‬
‫טוב‬
‫ל ת ו ע ל ת היתומים א[•‬
‫ה‪.‬‬
‫מצור‪,‬‬
‫אפוטרופםותם‬
‫על‬
‫של‬
‫מישראל‬
‫אדם‬
‫היתומים‬
‫להשמע‬
‫ולהטפל‬
‫למנוי‬
‫באמונם‪,‬‬
‫בית‬
‫בגדולם‬
‫דין‬
‫ולקבל‬
‫וחנוכם‪.‬‬
‫עליו‬
‫ובהשבחת‬
‫נכסיהם נ[‪.‬‬
‫האפוטרופוס‬
‫ו‪.‬‬
‫שיהיה‬
‫צריך‬
‫מאד‬
‫זהיר‬
‫בינו‬
‫לחשוב‬
‫לדקדק היטב בחשבונוחיו ולהזהר הרבה שלא ליהנות ולא‬
‫שהוא מנכסי יתומים‪ .‬כי‬
‫אבי‬
‫יתומים‬
‫אלמנות‬
‫ודיין‬
‫לבין‬
‫עצמו‪,‬‬
‫להשאיר אצלו מד‪.‬‬
‫במעון‬
‫קדשו הוא יריב‬
‫את ריבם ג ( ‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫וכן צריך‬
‫מ ה פ ס ד וכליון‪,‬‬
‫להיות‬
‫ולהשתדל‬
‫זהיר‬
‫יותר‬
‫להשביח‬
‫נכסיהם‬
‫בנכסיהם באמונה ובהתמסרות ביושר ותם‬
‫ח‪.‬‬
‫מדאי בשמירת נכסי יתומים‬
‫במדד‪ ,‬היותר‬
‫לבב‪,‬‬
‫להיות נקי מה׳ ומישראל ד[•‬
‫אפוטרופוס שאבד ממונם של יתומים‪ ,‬עובר‬
‫ויתופ לא תענון‪ .‬ואעס״י שאין לוקין עליו‪ .‬עונשו‬
‫וכו׳‪ ,‬ברית כרת‬
‫להם מי שאמר והיה העולם‪,‬‬
‫ורכושם‬
‫אסשרית‪ ,‬ולהתעסק‬
‫על‬
‫מפורש‬
‫שכל זמן‬
‫ל א ו ‪ :‬דכל א ל מ נ ה‬
‫ב ח ו ר ה ‪ :‬וחרה א פ י‬
‫שהם צועקימ מחמט‬
‫ה ס נענים‪ ,‬שנאמר כי אם צעוק יצעק אלי‪ ,‬שמוע־אשמע צעקתו ה[‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫להלן‪.‬‬
‫אפוטרופוס שםנהו בית דין‪ ,‬הואיל והוא חייב להשבע כמו שנבאר‬
‫חייבוהו‬
‫לא‬
‫לנהל‬
‫סםרי‬
‫חשבון‬
‫הכנסה‬
‫והוצאה‬
‫ולמוסרם‬
‫ליתומים‬
‫כשיגדלו‪ ,‬אלא מוסר להם כל מה שבידו לזכוחם‪ .‬ואומר להם ‪ :‬זהו מה שנשאר‬
‫בידי מנכסי‬
‫עזבון‬
‫םורישכם ו(‪.‬‬
‫הלכך‬
‫אין‬
‫שסורין שקבלו כל רכוש מורישן‪ .‬אלא כוחבים‬
‫היתומים‬
‫לו‪:‬‬
‫מ ה שנשאר ביד האופוטרופום מעזבון מורישנו לסי‬
‫חייבימ‬
‫ל ת ת לו כ ת ב‬
‫ק ב ל נ ו ד ב ר י מ אלה ואלה‬
‫דבריו ושבועחו‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫אעפ״י שאין האפוטרוסוס חייב מן הדין לנהל ספרי חשבון ולמוסרו‬
‫ליתומימ‬
‫ראוי לו‬
‫כשיגדלו‪,‬‬
‫מהיות טוב ומשום והייתם‬
‫א[ עיין לעיל שער ז׳ ס״א סעיף‬
‫ב[ עיין ברש״י ו נ מ ו ק י יוסף ב״מ ל׳׳ע‪.‬‬
‫נקיים‬
‫מה׳‬
‫ומישראל‬
‫ד ובהערה ושער ח׳ ס״ה סעיף ב׳ ובהפרה‪.‬‬
‫ג [ ח ו ׳ ׳ מ סי׳ ר ״ צ סעיף י״ז‪.‬‬
‫שמ״ע ילעיל שעד י׳ ס״א ושער י״ב פ״ב סעיף ז׳‪.‬‬
‫ד[ מהרשד״ם חו״מ סי׳‬
‫ה[ הרמב״ס ה׳ דעות ס״ו ה״פ‪ ,‬ובודאי שדין‬
‫זה שנאמר בכל אדם‪ ,‬מוזהר בו ביותר אפוגירופסוחם של יתומים‪.‬‬
‫ו[ חו״מ שם סעיף ס״י‪.‬‬
‫• ר ק ב‪.‬‬
‫קע^‬
‫הנהלת האםוסרופסות‬
‫ל נ ה ל מפרי חשבון מדויקימ ומוטמכים על ראיות מוכיחות מכל פרטי ה ה כ נ ם ת‬
‫וההוצאה שנעשתה על ידו‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫חייבימ‬
‫אפוטרופוס זה כשמוכר ספרי חשבונותיו ורכוש העזבון ביד היחומיפ‪,‬‬
‫היתומימ‬
‫לתת‬
‫לו‬
‫כתב‬
‫פטורין‬
‫שקבלו‬
‫מידו‬
‫כל‬
‫רכוש‬
‫מורישן‬
‫בשלמוחו א[‬
‫יב‪.‬‬
‫אפוטרוסוט שהתמנה על ידי ערכאות והחאשרה אפוטרוספוחו ע ^‬
‫ידי בית דין‪ .‬חייב לנהל ספרי חשבון של הכנסה והוצאה‬
‫מפורטת וסבוםםת‪,‬‬
‫שהואיל ובערכאות מוטלת חובה זאת על האפוטרופוס המתמנה על ידם‪ ,‬חייב‬
‫להנהיג ולנהל אםוםרוסםותו בהתאם לחוקי הערכאות כ(‪.‬‬
‫א[ הריג״ש סי׳ תס״ח ומבי״ט ח״נ סי׳ שמ״נ•‬
‫נ[ שי׳פ שם סעיף י״ז בהנה‪.‬‬
‫שער טו‪.‬‬
‫חנוך היתומים‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫לימוד תורה‪ ,‬מדע‪ ,‬ואומנות‬
‫שהם‬
‫ממונים מצד אביהם או מצד בית‬
‫א‪.‬‬
‫אפוטרופסי היתומים‬
‫בין‬
‫דין‪ ,‬מצווים בלמוד היתומים הקסנים תורה‬
‫בבתי ספר הצבוריים‪ ,‬לשכור להם‬
‫מורים מיוחדים לכך‪ ,‬מעזבון אביהם או סביהם א ‪ /‬שחובה זאת מוטלת על ההודים‬
‫ואפוטרוססם או אפוטרופוס‬
‫בית דין אחריהם‬
‫גובים מנכסיהם בחייהם ומחייבים את‬
‫לקיימה‬
‫בגופם וממונם‪ ,‬הלכך‬
‫האפוטרופוס להוציא מנכסי המוריש כל‬
‫הדרוש לכך לסי יכלתו ב>‪.‬‬
‫א( חתובה הראשית של האבות היא ללמד את בניהם תורה כדכתיב ‪ :‬ולמדתם אותם את ב נ י כ *‬
‫לדבר בם אז‪ ,‬ועל יסור זת מסקו הדמב״מ ומרן ז״ל‪ :‬שתייב האב לשכור מלמד לבנו בז‪ ,‬הכ״מ ג[ והשיך ד‪1‬‬
‫הוסיפו ל ו מ ר ‪ :‬שחובה זו מוטלת על הסבים שהם אבי אביהם או אבי אמותם של היתומים‪ ,‬שבני בנים‬
‫ובני בנות הרי הם כבנים חז‪ .‬אבל בירושלמי מוכת שבני בנות אינם כבנים וז‪ ,‬והנה הרמב׳׳מ ומרן ז״ל שתקו‬
‫ולא פירשו הלכת זאת‪ ,‬וב׳׳ל שסמכו על מה ששםקו להלכה‪ :‬שנם בן הבת תשוב כבנו לענין קיום מבות‬
‫•ו״ר‪ ,‬ומטתברא שהוא הדין לענין תלמוד תורה כל התשובימ כבנו לענין מ‪1‬ות סויד מתייבים את סביהם‬
‫ללמדם תורת ממבות הכתוב ולמדתם אותם‪ .‬את בניכם‪.‬‬
‫ב( מדברי הרמב״פ ומרן זיל מוכת בפירוש שתובת תלמוד חורה מוטלת על ההורים בנוסם וממונם‬
‫שאם לא יוכלו לקיים חמבוה בעבממ יקיימוה בממונם על ידי שלוחמ השכור לכך‪ ,‬וכן‬
‫בחגה‬
‫כתב‬
‫נד בשפ מהר״פ‪ ,‬דכייסינן לאב ללמד את בניו תודה ככל מצות עשה ומוביאים מנכסיו שלא בפניו עד‬
‫שזמודיעים‬
‫לו זז‪.‬‬
‫אבל הלת״מ כתב ‪:‬‬
‫דחובת תלמוד תורה לבנים הוא רק בגופו של האב‪ ,‬וכמ״ש ולמדתם אותם‬
‫ולמדתם אתם חז‪ ,‬ומדרבנן הוא שחיינו את האב לשכור מלמד ללמד את בניו תורה טז‪ .‬ואין זה מוכרז*‬
‫לע״ו‪ ,‬שהרי קרינן ולמדתם אותם על ידי שליח‪ ,‬דילטינן‬
‫מטסה ותרומה דשלוחו של אדם‬
‫ובאמת בכל החודה כולה מבוח בו יותר מבשלוחו יאז אלא שבתית חובת בו יותר‬
‫אתם‪ ,‬אלא שאם האב אינו יכול‪ ,‬תייב לשכור מלמד כדי לקיים מבור‪ ,‬זאת שמוטלת‬
‫כמותו י[‪,‬‬
‫מבשלוחו מדנתיב ‪.‬׳‬
‫עליו‬
‫מדאורייתא‪,‬‬
‫וזו היא דעת רבינו שמחה שחיוב האב לשבור מלמד לבנו הוא מתקנת יהושע בן גמלא יבז‪.‬‬
‫ולע״ד נראה שדרשת ולמדתם אתם‪ ,‬לא באה אלא‪ ,‬למעט אתרים שאינם‬
‫האב חייב לקיים פבות זו‬
‫בגופו או‬
‫אבות‬
‫הילדימ !‬
‫בממונו וגמ שלותו או שכירו הוא בכלל ולמדתמ אתמ‪.‬‬
‫אבל‬
‫ותקנת‬
‫יהושע בן גמלא היתח לחייב את הבכור כולו וסרנסיו שיתיו מושיבים מלמדי תינוקות בכל פלך‪,‬‬
‫כדי‬
‫א[ קידושין ל• ב[ ה׳ הלמוד תורה ס״א ה״ב‪ ,‬ושו״פ י״ד סי׳ רמ״ה סעיף ד‪ .‬ג[ כ״מ‬
‫ה׳ ת״ח שס‪ .‬ד[ ש״ד פס סק״א‪ .‬ה[ יבמות ס״ב‪ :‬יומא ס״ו‪ .‬ו[ ירושלמי ינמות סס״ו הפ״ז‪,‬‬
‫ועי״ע בראשית רבה‪ ,‬סצ״ד‪ ,‬ז[ הגה״מ ה׳ תלמוד תורה ס״א בשם מהר״מ ז״ל‪ ,‬ח[ ב״ב כ״א‬
‫ס[ לחם משנה ה׳ ת״ת שס‪ .‬י[ קידושין מ״א‪ ,‬יא[ קידושין שס‪ ,‬יב[ הגה״מ אות ג׳‪ ,‬וראה‬
‫הפרה הקודמח‪.‬‬
‫סרק א‪.‬‬
‫ק^ך‬
‫אסוסרוסםם של יתומים‬
‫ב‪.‬‬
‫אמס או אחיהם‪ ,‬חייב‬
‫לספל‬
‫חנוך היתומים‬
‫מורישם‪ ,‬כגון שירשו את כ ת ו ב ת‬
‫בעזבון‬
‫בתלמוד תורה של יתומים אלה‪ ,‬ומוציא מנכסי‬
‫עזבונם לשכור להם מורה ללמדם תורה‪ .‬ומוציאים מעזבון המוריש כל הדרוש‬
‫תורה‬
‫ללמוד‬
‫ליורשיו‬
‫בבתי םסר הצבוריים שבהם מלמדים תורה ומצור‪.‬‬
‫ולשכור להם מורים מיוחדים אם יש צורך‬
‫בכך לפי מדת יושרב‪ .‬שזו היא‬
‫ט ו ב ת ם ותועלתם היוחר גדולה של היחומיס‪.‬‬
‫אפוטרופםיס של יחומים חייבים לדאוג שהיחומים שחחת אפוטרופסות‬
‫ג‪.‬‬
‫י ל מ ד ו גם דרך ארץ במדעים אלמגטריים בהויות העולם ובמעשה החשבון כדי‬
‫שיהיו‬
‫לכשיגדלו‬
‫מכובדים‬
‫בחברהם וידועים לגהל‬
‫בחשבון‬
‫משאם ומתגם‬
‫ובדעה והשכל א ‪/‬‬
‫ד‪.‬‬
‫בזמגגו זה שכל אב דואג להשכלת בגיו ובגותיו בתורה ומדע במדד‪.‬‬
‫שוה‪ ,‬ומשלם שכר למוד עבורם‪ ,‬לפי שההשכלה האלימנטארית בזמננו‪ ,‬נעשית‬
‫ד ב ר הכרחי לכל אדם כמזונוחיו היום יומיים והוא חנאי הכרחי לנשואיהן של‬
‫לתת האפשרות ללמד תורה גם ילדים שאין להם אכ שיכול ללמדם או לשבור להם מורה‪ ,‬וגם היתומי‪0‬‬
‫שאין להם אב ולא אפוטרופוס שידאג לתלמודם‪ ,‬ושיוכל לשלם דמי מורה הבריך להם‪.‬‬
‫ולדעת רבינו שמחה והלח״מ היה ראוי יותר ליחס חיוב‬
‫הלמוד‬
‫תורה‬
‫בממינו של אב לתקנת‬
‫שמעון בן שטח שהתקין‪ ,‬שיהיו התינוקות הולכימ לבית הספר א‪ .1‬אבל אחר העיון נראה שתקנת שמעון‬
‫בן שסח היתה שלא יהיה כל איש מלמד את בנו על‬
‫ידי‬
‫מורה‬
‫מיותד‪ ,‬אלא בבית‬
‫•שורים קבועים ויהיה בו למוד מסודר לתלמידימ רבימ שזה יקל על האדם ועל‬
‫הססר‬
‫המורה‬
‫ימבאו בו‬
‫שלא‬
‫יבטרכו‬
‫לחזור זה אחר המלמד וזה אחר התלמידים‪ .‬וכדי שעל ידי תשלומי ההורים שיש בידם היכולת ילמדו בני‬
‫העניים‪ ,‬אבל עיקר דין למור תורה בממוני של אב אינו מתקנת רבנן אלא מדין תורה ממבות הכתוב‪:‬‬
‫ולמדתם איתם‪ ,‬ודרשינן ולמדתם אתם‪ ,‬וכיון שמבוה זאת מ־סלת על האבות מוניאים בית דין מנכסיהם‬
‫אחרי מותם ומחייבים את האסוטרוסוסים להוביא מנכסי עזבונם כל הדרוש ללמוד תירה לבניהם‬
‫בניהם ובנותיהם‪ .‬ומדין זה משועבדים נכסי האב מחייו ולאחר‬
‫מותו‬
‫לתלמוד‬
‫תורה ואומנות‬
‫ולבני‬
‫לבניהם‬
‫הלכך מוביאים מנכסיהם אחרי מותם למלוי חובה‪ ,‬זאת שעל האבות‪ ,‬ולא עוד אלא שגם מנכסי מורישם‬
‫שאינו אביהמ מוביאים לת׳׳ת של יורשיו כשאין להם משל אביהם שהרי‬
‫כל‬
‫אדם‬
‫שלא למדו‬
‫אביו‬
‫חורה תייב ללמוד ל ע ב מ ו ב [ ‪ .‬ו ב י ת דין או סרנםי הקהל מושיבין מלמדי תינוקת בכל עיר ועיר ג[‪ ,‬ל כ ך‬
‫קטן שיש לו נכסיס מוניאין מנכסיו ללמדו תורה‬
‫שכן שורת הדין משעבדת נכסי הקטן למלוי‬
‫חובתו‬
‫זאת שהיא גם טובתו ותועלתו הגדולה שהאפוסרופוס חייב בה ד[‪.‬‬
‫א( נלמד ממ״ש‪ :‬רבא רמא בדקה איחמי ואמר לאחשובינהי קא עביונא ה[ וכן פסק מרן ז״ל‪:‬‬
‫* ם מסק עליהם לאחשובינהו שפיר דמי‬
‫היותר‬
‫הכרחית‪.‬‬
‫שנותנת להס‬
‫כבוד‬
‫י[‪,‬‬
‫והשכלתמ של יתומים מקסניחם היא‬
‫בתברה ובבכור ומבטיתה‬
‫להם פרנסת‬
‫חשיבותם ותועלתם‬
‫מכובדת‪ ,‬והנהלת נכסיהם‬
‫בדעת והשכל‪.‬‬
‫א[ ירושלמי כחובות פ״ח הי״א• ב[ ה׳ ת״ח יו׳׳ל כי׳ רמ״ה סעיף א׳ ומדו סעיף א׳‪.‬‬
‫ג[ ידד סי׳ רמ״ה סעיף י״ז• ל( עיין לעיל שער ד׳ פרקים א׳ ב׳ ובהערות‪ .‬ה[ ב״ב ח ‪/‬‬
‫ו[ חרמ כי׳ ר׳׳צ סעיף נרו ולעיל שער א׳ פ״ג‪.‬‬
‫שער סו‪.‬‬
‫הבנוח‪ .‬הלכך מוטל‬
‫על האב‬
‫קעןץ‬
‫חנוך היתומים‬
‫ללמדן מדעים יסודיים אלה‬
‫חייב להשיאן‪ .‬ומדין זה מוציאים‬
‫מנכסיו גם‬
‫בחייו כמו שהוא‬
‫אחרי מוחו כל הדרוש להוצאת‬
‫השכלתן בדרך ארץ ותורת המוסר‪ .‬בדרך יראת ה׳ ותורת היהדות‪ .‬וזהו ב כ ל ל‬
‫מזונות הבנות א(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אסוטרוסם המוריש‬
‫מנכסיהן של‬
‫מוציא‬
‫הבנות היורשות‬
‫חורה ומדע כדי להכשירן לחיי כבוד בחברה והצבור ולחיי משפחה‬
‫ללמדן‬
‫מכובדים‪,‬‬
‫ודבר זה הוא בכלל מזונות היתומים שאסור לצמצם בהם יוחד מדי ג[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫שילמדם‬
‫שיתפרנטו‬
‫ז‪.‬‬
‫אפוטרוססיהם‬
‫אומנות‬
‫ממנה‬
‫הולמת‬
‫של‬
‫לסי‬
‫חייבים‬
‫יתומים‬
‫כחס‬
‫לשכור‬
‫והכשרתם‬
‫בכבוד לכשיגדלו ולא יהיו‬
‫מנכסי‬
‫מוריש‬
‫כבוד‬
‫משפחתם‪,‬‬
‫ולפי‬
‫מוטלים על‬
‫מורה‬
‫כדי‬
‫אחרים בפרנסתם‪.‬‬
‫וכן מוסל עליהם ללמד את הבנות גם אם אינן יורשות‪ ,‬מלאכת יד‬
‫הדרושה ל ה נ ה ל ת משק הבית‪ ,‬כראוי ל ב נ ו ת ישראל שהיא צופיה הליכות ביחד•‬
‫ולחם עצלות לא תאכל ל( ב(‪.‬‬
‫א( נלמד ממ״ש ‪ :‬וקחו לבניכם נשים‬
‫כידו ה י א ?‬
‫ואת בנותיכם תנו לאנשימ‪.‬‬
‫בשלמא בגו בידו אלא בתו‬
‫הכי קאמר ניחן לה מידי ואלבשיח ולכסייח כי היכי דקםבו עליה אינשי א[‪ ,‬והוא הדין‬
‫לתשכלתן של הבגות שהיא גורמת שיקפצו עליה אינשי‪ .‬ולא עוד אלא שבהעדר השכלה בינונית מחרחקין‬
‫ששנה אינשי בזמננו זה‪.‬‬
‫וכן תיקנו תגאוניס לתת לבת לנשואית לפי אומדן דעתו של האב‬
‫ואפילו יותר מעשור נכסי ב[‬
‫ובזמננו שכל אכ נותן יותר מיכלתו להשכלת בנותיו במדד‪ ,‬שוה כמו לבניו‪ .‬אין לך אומד‪ .‬דעת גדולת‬
‫מזו שרבונו של האב הוא לתת‬
‫השכלה תורנית‬
‫ומדעית לבנותיו‪ .‬ואנן סהדי ששעבד נכסיו לכך‪ ,‬ואין‬
‫!;בנים שהמ היורשימ יכולימ למתות או לעכב כמו שאינן יכולים לעכב על מזונותיהמ‪.‬‬
‫ב( בקידושין גדסינן‪ :‬ללמדו אומנות מנלן‬
‫א מ ר תזקיח דאמר קרא ראה חיים עם האשה אשר־‬
‫שהבת‪ .‬אמ אשח ממש תיא כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות ה[‪ .‬מכאן למדנו‪ :‬שכשם‬
‫• ח י י ב ללמד 'את בנו אומנות שיתפרנס םמגה שזהו חנאי עיקרי לנשיאיו‪,‬‬
‫‪ p‬חייב ללמד גפ את בתו‬
‫מלשכות הצריכות לח לנהל משק ביתה כראוי כמו שחייב להשיאה לאיש מקרא דכתיב‪ :‬ואת בנותיכמ‬
‫»ונו לאנשימ‪.‬‬
‫א[ קידושין ל ‪ :‬ב[ עיין אה״ע סי׳ קי״ג סעיף א׳ ובי בהגה‪ .‬נ[ עיין חו״מ סי*‬
‫ר״צ סעי׳ ז׳‪ .‬ל( משלי ל״א ב״ז‪ .‬ה( קידושין ל׳‪ .‬ולעיל סעיף ר ובהערה‪.‬‬
‫׳ פרק ב‪.‬‬
‫חנוך במצות אומנות ומסחר‬
‫אפוטרופסי‬
‫א‪.‬‬
‫מצווים‬
‫יתומים‬
‫לחנך‬
‫את היתומים‬
‫במצות‬
‫הקטנים‬
‫הבנים והבנות‪ ,‬וקונים להם מנכסי אביהם או מורישם כל מכשירי מצוה כגון‬
‫סוכה ולולב‪ ,‬ציצית ותפילין וכדומח‪ ,‬לחנכם במצוות‪ .‬וכן מוטל עליו להפרישם‬
‫ממעשה איסור אפילו בדבר שהוא מדברי סופרים‪ .‬ולמונעמ מחלול שבת ויום‬
‫ס ו ב אפילו‬
‫ב‪.‬‬
‫בדבר שהוא משום שבות א(‪.‬‬
‫אפוטרופסי היחוםים מצווים לחנך את היתומים באומנות יד‪ .‬ורשאים‬
‫ל ק נ ו ת להם מנכסי מורישם כלי אומנות שיאמנו בהם את ידם למלאכה‪ .‬ו ל מ ס ו ר‬
‫בידם סכום כסף כדי שיתחנכו במסחר‪ .‬ודבר זה תלוי לטי ראות עיני הדיינים ב(‪.‬‬
‫א( גרסינן בגמרא‪' :‬קסבר ריש לקיש האיש‬
‫במצוות א[‪.‬‬
‫חייבת אפילו לחנך את בנה‬
‫חייב‬
‫לחנך אח בנו‬
‫ובאורח מישור )שם( למד ממ׳־ש‪:‬‬
‫חולק עליו‪ ,‬וקי״ל כרבי יותנן‪ ,‬והוכית זה בראיות בדורות‬
‫אבל לא בתו‪ .‬ואין האשת‬
‫קסבר‪ .‬ר־ל‪ ,‬שרבי יוחנן‬
‫שהאיש והאשה מחויינימ לחנך במצוות גם‬
‫א ת בנותיהם‪ .‬ולע׳׳ד נראה להביא ראיה נוספת לדעתו‪ ,‬ממ״ש‪ :‬ואיהי מנלן דלא מתייבה )ללמד את בנה‬
‫תורה( דכתיב ולימדתם ולמדתמ‪ ,‬כל שמבווה ללמוד מבווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מבוות‬
‫ב[‬
‫ללמד‬
‫מזה‬
‫שבכל‬
‫מוכח‬
‫יתר המצוות‬
‫אעס׳יי שאינה מבווה לעשותם מבווה היא לחנך את בניה‬
‫ובנותיה במבווח גם בחיי האב‪ ,‬וכל שכן אתרי מוחו‪ .‬ובמג״א ובמחצית השקל ג‪1‬‬
‫צדדו להוכיח שהלכת‬
‫בר״ל‪ ,‬ולע׳׳ד דברי האורה מישור הס נכונים להלכה‪.‬‬
‫וכיון‬
‫שההורים‬
‫שלמדנו‬
‫חייבים‬
‫בתנוך‬
‫בניהם‬
‫במצוות‪,‬‬
‫ובנותיהמ‬
‫ססתברא‬
‫ודאי‬
‫שגם‬
‫*אפוטרופוס שהוא ממלא מקומם‪ ,‬חייב לחנך את יתומיהם במצוות‪ .‬סנבסיהם של היחומים עצממ שירשו‬
‫מאבותיהם או מורישט שאינו אביהם‪.‬‬
‫וכן תנינא‪:‬‬
‫האפוסרוטסין תורמין וםעשרין וכר ועושים להם לולב וערבה וסוכה וציצית וכו׳‬
‫־ילוקתים להם ספר תורה תפילין ומזוזות וכל דבר שיש לו קצבה ד[ מרן ז׳־ל הוסיף וכתב‪ :‬כללו של‬
‫דבר‬
‫כל‬
‫מצות עשה שיש לה קצבה בין שהיא מדברי תורה‬
‫אעס״י שאינס‬
‫חייבים במצוה‪,‬‬
‫מכל אלו המצות‪,‬‬
‫ובין שהיא מדברי סופרים עושים להם‬
‫אלא כדי לחנכם הן‪,‬‬
‫ומזה אנו למדין שמ־ש התום׳‬
‫דחינוך לא שייך אלא באב וז‪ ,‬חיינו לסעוטי קרובים אחרים שאינס אביהם ובחיי האב‪ .‬אבל אפוטרופוס‬
‫* ל היחוסיס שהוא ממונח מצד האב הרי חוא כאב עצמו‪ ,‬והוא הדין לאפוטרופוס הממונה מצד בית דין‬
‫• ב י ת דין הוא אביהמ של יחומים‪ ,‬ובכלל זה הם מחנכיהמ של יתומימ‪ ,‬מנכסי אביהמ‬
‫מקופת‬
‫הצבור אם אין להם משלהם‪,‬‬
‫או מורישם‪ ,‬או‬
‫וחייבים בכל הדברימ שאבירמ היה חייב בהמ בחייו‪ ,‬ומוציאים‬
‫מנכסיו כל הדרוש למלוי חובות האב כלפי בניו כמו שמוציאים מנכסיו לפרוע חובותיהם לאחרים מדין‬
‫סריעת‬
‫בע״ח‬
‫מבוה‪,‬‬
‫שבכל מקום שמצוה‬
‫וכשפ‬
‫שחייביפ‬
‫לחנך הקטן כל שכן‬
‫ההוריפ‬
‫להפריש בניהם‬
‫מכל‬
‫שבריך להפרישו מאסור‪,‬‬
‫ודבר עבירה‬
‫מעשה אסור‬
‫והוא הדין לאפוטרופוס‬
‫ז(‬
‫היתומים‬
‫שכשם שחייב לחנכו במצות כן הוא חייב להפרישו מאסור עד כסה שיוכל לעשות זאת‪.‬‬
‫ב( כתב רה׳ינ ח[‪ :‬אם יש ממון הרבח ינתן לו )ליתומ( ממנו קבת בסחורח כדי שיתלמד במקת‬
‫וממכר‪,‬‬
‫באומנות‬
‫אעפ־י שאינו בדיך‬
‫שאם‬
‫השאיר‪.‬‬
‫לכדי חייו ולפי מראית עיני הדיינימ ע״כ‪.‬‬
‫מורישם‬
‫ממון‬
‫הרבה‬
‫המספיק‬
‫ומזה נלמד לדין חנוך יתום‬
‫למזונותיהם‪ ,‬שינתן קצת‬
‫ממנו לסחורה או‬
‫לאומנות ברשות הדיינים‪.‬‬
‫א[ נזיר כ״ט‪ [3 .‬קידושין כ״ט‪ :‬נ[ מניא ומחציח השקל או״ח סי׳ שמ״ג‪ .‬ד[ ניסין כ״ב ‪:‬‬
‫ה[ חו״מ סי׳ ר״צ סעי׳ ט״ו‪ .‬ו[ נזיר שס ד״ה בנו‪ ,‬ותום״ ישנים יומא‪ ,‬ס״ב ד״ה בן שמונה• ז( שבת‬
‫קכ״א חד״ה שמע מינה‪ ,‬תוס׳ ישנים יומא פ״ב‪ ,‬ד״ה בן שמונה‪ ,‬ושי״ע או״ח סי׳ שמ״ג וטו״ז סק״א‪.‬‬
‫ח[ כפר המקק וממכר לרה״ג שער ג׳ וטרר חו״מ סי׳ רל״ה ובפרישה סק״א‪.‬‬
‫שער טז‪.‬‬
‫שמירת ממון היתומים והשבחתו‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫ממון היתומים‪ ,‬זאת אומרת‬
‫א‪.‬‬
‫כסף או שטרי ערך‬
‫מטבעות‬
‫שגופם‬
‫םמון‪ .‬הואיל וזקוק לשמירה מעולה מגגכה ואבדה׳ והואיל ואינט ראויים לשמוש‬
‫ולא להבאח רוחים אלא בהעמקתם במסחר או‬
‫בדרך עסקא שמביאה‬
‫בהלואה‬
‫סירות‪ .‬והואיל והמסחר או העםקא קרובים להסםד במדד‪ .‬שהם קרובים‬
‫לשכר‪.‬‬
‫לכן מסורה שמירת ממון יתומים רק לבית דין ובגגזי אוצרות הקדש של האומה‪.‬‬
‫יזהו עיקר דין שמירת ממון יתומים א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫עם התמוטטות‬
‫הקרקע‬
‫הרכוש היהודי בחלקו הגדול‬
‫מידי‬
‫רכוש‬
‫ישראל‬
‫ממוני‪ .‬ואם‬
‫בעקב גלותם‬
‫וגדודם‪ ,‬געשה‬
‫היינו נוהגים המנהג הקדמון‬
‫לאצור אותו בגנזי האומה ת ח ת ידי בית דין‪ .‬היה עלול להיותו נשדד או כלה‬
‫היחומים‪.‬‬
‫קמעא קמעא במזוגות‬
‫לכן‬
‫חכמים‬
‫החירו‬
‫להעסיק‬
‫ממון‬
‫יתומימ‬
‫בהלואה שכדרך עסקא קרוב לשכר ורחוק להפסד‪ .‬אבל בתגאי שסעולת הלואה‬
‫זו תעשה‬
‫אך‬
‫ורק‬
‫על‬
‫ידי‬
‫בית דין‬
‫אמיד וגאמן ושומע דין תורה‬
‫ולאיש‬
‫ותקגוח חכמים ודבריהב ב(‪.‬‬
‫הלכה זו גשמרה בתוקפה בקהלות הםסרדים כמו שגראה מטופס השטרות‬
‫תיקון‬
‫שבספר‬
‫סופרים‬
‫יתומים‪ ,‬וזה נסחו‬
‫והודה‬
‫למהר״ש‬
‫יפה ל[‪,‬‬
‫בכויב בשבת וכ״ו גטל‬
‫בטופס שטר‬
‫קנין שלם‬
‫הנעשה‬
‫על‬
‫מעות‬
‫מעכשיו ר ב י פלוני וכו׳‬
‫שנטל מיד פרנסי ק״ק פלוני כך וכך‪ ,‬לבנים יפים וסובים שהם מיתוס‬
‫ס ׳ ב ׳ פ ׳ ‪ ,‬והסכימו והחסשרו ביניהם וכו׳ ובפנינו עדים ח״מ נתחייב רפ׳ ה נ י ז‬
‫א( בספר חשמונאימ אן מסוטר ‪:‬‬
‫בשלות השקט והתורה‬
‫בשבת עיר הקודש‬
‫נשמרה‬
‫ונעשית‬
‫על ידי יראת ה׳ אשר לחמיו הכהן הגדול וכו׳ נשלח העליאדרוס לירושלים‪ ,‬הכהן הגדול קבלו באהבת‬
‫ומאור פנים‪ .‬וכאשר הגיד לו הלוליאדארוס‬
‫דבר בואו הגיד לו‬
‫הכהן הגדול‬
‫כי הכסף הא‪1‬וד בלשכת‬
‫המקדש הוא בסף יחימיס ואלמנות בן‪.‬‬
‫ב( בב־׳מ גז גרסינן‪ :‬אמר רבה לרב יוסף הני זיזי דיתמ־ היכי עבדינן לד‪.‬ו אמר ליה מותבינן‬
‫ליה בבי דינא ויהבינן להי זוזא זוזא‪ .‬אמר ליה והא כליא קרנא ? ומסיק‪ ,‬אלא אמד רב אשי חזינן גבר*‬
‫דמשפי נכסיה ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמחא דרבנן ויהבינן להו ניהליה בכי יינא‪.‬‬
‫ושאלת הני זוזי היכי עבדינן והייכית שנמשך אחריו ע׳יד מסקנת רב אשי‪ ,‬מוכיחים ששאלה זו‬
‫היא הלכה‬
‫שנתחדשה‬
‫עם השתנות‬
‫מ‪1‬ב‬
‫הרכיש‬
‫שאפשר לטלטלם ממקום למקים בכל מקום נדודיהם‪.‬‬
‫היהודי‬
‫שנעקר מהקרקע‬
‫ותשתנה למעות מזומנים‬
‫ובשאלה זו שנתחדשה בימי רבה‬
‫ורב יוסף אסיק‬
‫ר ב אשי‪ :‬חזינן‪.‬כלומר בית דיןמתעסקימ בדבר למבוא האיש הראוי‪.‬‬
‫א| ספר החשמונאים ב׳ נ׳‪ .‬ב[ ראה גס בס׳ לירית הראשונים להרב יצחק אייזיק‬
‫נ[ ב״מ ד׳ ע‪ .‬ד( מהר״ש יפה סי׳ פ״ז‪.‬‬
‫הלוי הרצונ כרך י׳ ח״א ר ל׳ ע״ב יד צ״ד ע׳׳א‪.‬‬
‫פרק ‪.K‬‬
‫קןךן‬
‫שמירת ממון היתומים‬
‫עסק שיעשה‬
‫והשבחתו‬
‫בממון זה‪,‬‬
‫וישתדל בכל כחו ל ת ו ע ל ת‬
‫לכתוב‬
‫בסטר זכרון כל‬
‫העםקא‬
‫באמח ואמונה‪ ,‬ובסוף כל שנה יעשו חשבון מכל הריוח ומחציתו יתן‬
‫לסרנסים הניז בעד היתום הנז׳ ע״כ‪ .‬ומזה מוכח שלא נהגו למנות אסוסרוםוס‪.‬‬
‫על ממון יתומים אלא םרנםי הקהל שהם שותםים עם בית דין במנוי האםוטרוסום‬
‫הם המה השומרים ומרויחים ממון היתומים‪.‬‬
‫רשמי הלכה זו ראיחי בהיוחי משרח בקדש בעו״י סאלוניקי יע״א‪ ,‬שבי״ד‬
‫של יתומים ואלמנות העומדים חחח נשיאוח הרב הראשי שבקהלה המה שומרים‬
‫ברשותם ממונם של יתומים ואלמנות ונקראים בשם בי״ד יתומים ואלמנות‪ ,‬וזהו‬
‫תפקידם המיוחד לחם‪.‬‬
‫הפוסקים הראשונים‬
‫ג‪.‬‬
‫הקלו‬
‫עוד‬
‫יוחד‪ ,‬וחייבו את ביח דין למנות‬
‫אפוטרופוס גם על ממון היחומים‪ ,‬משום שיוחד מביח דין ישחדל‬
‫האפוטרופוס‬
‫לבקש אדם ראוי למסור לו ממונם של יתומים א[‪ ,‬אבל לא הרשו אח האפוטרוטופ‬
‫למסור‬
‫לאדם אמיד ובטוח‬
‫בהלואה ממונם של יחומים אסילו‬
‫ואפילו נ ג ד‬
‫םשכונוח של קרקע או דהבא פריכא‪ ,‬אם לא שיעשה פעולח מסירח ההלואה‬
‫בדעת בית דין ובפניהם נ[ א(‪ .‬ו א ף ל ד ע ח ם אין ביח יכולים להרשוח מסירה ממון‬
‫יתומים בהלואה או עסקא אלא בתנאים מסוימים‪ ,‬והם‪ :‬איש אמיד וידוע לנאמן‬
‫שומר מצות התורה ונשמע לפסקי בית דין וכל דברי חכמים ותקנותיהם‪ ,‬ונגד‬
‫משכון קרקעי עידית או משכון דהבא פריכא ובתנאים של‬
‫להפסד‪ .‬זאת אומרת שאם יהיה‬
‫להלוה‬
‫הפסד‬
‫לא‬
‫קרוב לשכר ורחוק‬
‫ישתתפו היתומים‬
‫בהםסדו‬
‫מהקרן שלהם ואם יהיה שכר בעסק יטלו ממנו היחומים ריוח כפי מה שהתנו‬
‫ביניהם‪ ,‬שהואיל ורבית כזה אינו אסור אלא מדרבנן החירוהו חכמים ליתומים‬
‫קטנים ז(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫והפוסקים האחרונים הקלו עוד יוחד להרשות את אפוטרופוס היחומים‬
‫א( בנמוקו של דין זה נאמרו נ׳ דעית‪ .‬א‪ .‬רש׳׳י ז׳׳ל כתב‪ :‬שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל׳‬
‫‪ ! * .‬ל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד ג(‪ .‬ב‪ .‬הרא׳־ש מנמק דין זה‪ :‬כי היכי דלהוי עליה‬
‫אימתא דבי דינא‪ ,‬כשנעשית מסירת המלוה במעמדם‪ .‬ד[ ג‪ .‬הרשב־א נתן נימוק אחר בדבר‪ :‬לתת רשות‬
‫לאפוטרופוס להוציא ממון היתימימ ולמוסרו ליד הלוה או המתעסק הן‪ ,‬והנמק״י והב־י כתבו שם שלדעת‬
‫הרשב־א אין צריך בבית דין מומחיס אלא סגי בבית דין של הדיוטות‪ .‬ואין זה נלע‪-‬ד שהרי בארנו ו[‬
‫שבית דין‬
‫למנוי אפוטרופוס‬
‫הוא רק‬
‫בית דין‬
‫מומחה‬
‫ונבחר מהצבור‪.‬‬
‫והסברא נותנת לומר שנם‬
‫הוראות בית דין בקשר עם פעולות האפוטרופוס בנכסי יתומים צריך שיהיה בי״ד מומחה ונבחר‪.‬‬
‫ולשיטת הרשב־א נראה‬
‫שאין צורך שפעולת ההלואה‬
‫תעשה בבית דין‪,‬‬
‫אלא צריכה לחעשות‬
‫בידיעת בית דין וברשותם‪.‬‬
‫נ[ ב״מ ע‪ .‬ברש״י‬
‫א[ סול ישו״ע חו׳׳מ סי׳ ר״צ סעיף ה׳ כהנה‪ .‬ב[ סמ״פ שס ס״ק ט׳׳ז‪.‬‬
‫ד״ה‪ .‬בפני בי״ד ועין נמוק״י שס‪ ,‬ומשנה למלך ה׳ מלוה ה״ד ה׳ י״ד‪ .‬ד[ הרא״ש ב״מ שם‪.‬‬
‫ה[ נמוין׳׳י שס יב״י סי׳ ר״ן‪ .‬ו[ לעיל שער א׳ פ״א הערה א׳‪ .‬ז[ פמ״ע שס ס״ק י״ז‪.‬‬
‫•‬
‫שער ט ז ‪.‬‬
‫‪gyp‬‬
‫שמירת מ מ י ן היתומים והשבחת!־‬
‫הממונה מצדם או מצד המוריש להלוות ממון יתומים כטוב בעיניו‪ ,‬מטעם זה‬
‫שאש נחמיר בזמננו זה בזוזי דיתמי לא ימצאו לווים ויכלו ממונם אחת ל א ח ת‬
‫במזונותיהם‪ .‬ומטעם זה הותר לאפוטרופוס לפסוק‬
‫עסיי דעתו שכר היתוםיס‬
‫לפי ראות עיניו שהוא תועלת היתומים ח!•‬
‫אפוטרופוס של יתומים בין אם נחמנה מצד‬
‫ה‪.‬‬
‫בית דין או שמינהו‬
‫המוריש או שסמכו יתומים אצלו‪ ,‬אחראי לשמירת ממונם של יתומים בשלמותם‪.‬‬
‫וחייב להעסיקם בדרך המסחר או עםקא‪ ,‬על‬
‫ידי‬
‫איש‬
‫אמוד‬
‫וידוע‬
‫בנכסים‬
‫לנאמן כדי שיכניסו טירותיהם בתנאים בטוחים מהפסד וקרובים לשכר‪,‬‬
‫אין האפוטרופוס רשאי להלוות ממון יתומים נגד משכונות של כלים‬
‫ו‪.‬‬
‫אפילו אם הם מעולים בערכם‪ ,‬שמא ימצא‬
‫שאינם של‬
‫הלוה ויבואו‬
‫בעליהס‬
‫ויוציאו א ו ת ם מידי האפוטרופוס או היחומים כ[‬
‫אפוטרופוס‬
‫ז‪.‬‬
‫שלא‬
‫ממונם‬
‫העסיק‬
‫של‬
‫יחומים‬
‫בחנאים אלה‪,‬‬
‫אלא‬
‫האכילם ליתומים זוזא זוזא‪ ,‬נקרא מפסיד נכסי יחומים‪ ,‬ומסלקים אוחו בית דין‬
‫מאפומרוםסותו ג[‬
‫ח‪.‬‬
‫ושאינו‬
‫אפוטרופוס היתומים שהלוה מעותיהם‬
‫ידוע לנאמן‪.‬‬
‫לאיש‬
‫שאינו‬
‫אמוד‬
‫בנכסים‬
‫מעשיו בטלים‪ ,‬ומוציאים ביח דין ממונם של יחומים מיד‬
‫הלוה ומחזירים ליתומים את ממונם ־[•‬
‫ט‪.‬‬
‫ואס אבדו המעות באופן שאי אפשר להחזירם‪ ,‬ליתומים מחייבים בית‬
‫דין את האפוטרופוס לשלם הפסדם של היתומים כדין מזיק בידים ה[•‬
‫י‪.‬‬
‫אפוטרופוס היחומים חייב לעמוד על המשמר על כל שנוי שיתהוה‬
‫במצבו הכספי של הלוה‪ ,‬ובכל זמן שיודע לו שהורע מצבו של הלוה ושצריך‬
‫להוציא ממון היתומים‪ .‬מוציאם על ידי ביח דין אפילו אם עדיין לא הניע זמן‬
‫הםדעון‪,‬‬
‫שכל‬
‫אפוטרופוס‬
‫וכייר‬
‫במקומם‪ ,‬אחראים על שמירת ממון היתומיס‬
‫ו ה ב א ת תועלת להם י[•‬
‫יא‪.‬‬
‫כל אפוטרופוס מותר לו ללוות‬
‫לעצמו ממון יתומים בתנאי קרוב‬
‫ל ש ב ר באותה חמדה שאפשר היה להשיג אצל אחרים‪ .‬אבל לזה דרושה רשות‬
‫מיוחדת‬
‫מבית דין כדי להסיר‬
‫מעליו‬
‫בעליהם של נכסי יתומים‪ ,‬הרשאתם‬
‫היא כאלו הבעלים עצמס מסרו מסוגם‬
‫לזות שפתיכ‪ .‬שהואיל‬
‫את‬
‫האפוטרופוס ללוות‬
‫ובית דין הס‬
‫לעצמו נכסיהם‪,‬‬
‫לידו ז(‪.‬‬
‫א[ הרש־׳׳ס ח ו ״ מ סי׳ כעז ונודע ביהודה כהדו״ה ת ו ״ מ שי׳ נד‪ .‬וערוך השולחן למהרי״מ‬
‫נ[ מרדכי ס׳ איזהו נשך סי׳‬
‫ב| שי״ע שם וסמ״ע ס ׳ ׳ ק יה‪.‬‬
‫אפשטין חי״מ סי׳ ר‪ .‬סעיף י‪.:‬‬
‫שלא יהשיבת מהר״ס מינן סי׳ כ׳׳ד וכנה׳׳ג ה ו ״ מ ח״ב סי׳ ל״ן היה כדו ס׳׳ר‪ ,‬לא‪ .‬ד[ דמ״א‬
‫חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ד׳‪ .‬ה[ עריך השולחן סי׳ ל׳׳צ סעי׳ י ׳ ז בשם מהרי״ק‪ ,‬ועי׳׳ע שס נסעי׳ סן‪.‬‬
‫‪.‬י[ הרשד״ס חי״מ סי׳ שע״ז‪ .‬ז[ רמ׳׳א בהנה חי״מ שם סעיף חי‪.‬‬
‫‪gp‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫שמירת ממון היתומים והשבחתו‬
‫מי שהלוה מעות יתומיס‬
‫ואחרי ש»בד זסן סרעונם רצה‬
‫שבידו על‬
‫משכונות של לא‬
‫האפוטרופוס להוליך‬
‫יהודים‬
‫המשכונות למקום‬
‫אחד‬
‫שנמכרים ביוקר‪ .‬שומעים לאפוטרופוס‪ .‬ואין המלוה יכול לפדות משכונות אלה‬
‫בשוים ש ב מ ק ו ם ההלואה‪ .‬שהואיל ועבר זמן סרעונם נקנו המשכונות ליתומים‬
‫וחובת בי״ד ואפוטרופוס היא לבקש תועלתם של היתומים א(‪ .‬אפילו אם המלוח‬
‫רוצה‬
‫לשלם קרן וסירותיו המגיע‬
‫ליתומים‬
‫ולפדות‬
‫המשכונות‬
‫ומעכב‬
‫ביד‬
‫האפוטרופוס מלמוכרם לאחרים אפילו ביותר מהחוב ופירותיו‪ .‬אין שומעין לו כ(‪.‬‬
‫אין בית דין‬
‫יג‪.‬‬
‫ואפוטרוסוםם‬
‫להעסיק‬
‫רשאין‬
‫ממונט‬
‫יחומיט‬
‫של‬
‫במסחר שיש בו ספק כל שהוא של הפסד‪ .‬ואפילו אם לא ימצא לוה אמוד‬
‫ובסוח‪ .‬אלא מפקידים ממון‬
‫היתומים‬
‫ת ח ת רשותם וסקוחם‬
‫ומאכילים‬
‫אוחם‬
‫זוזא זוזא ליתומים או קונים בשבילם קרקע עושה סירוח‪ .‬ומוסרים אוחו בידי‬
‫אפוטרופוס לעבדו ולהכניס סירותיו נ(‪.‬‬
‫בזמננו שנסצאים באנקיס העופדיט‬
‫יד‪.‬‬
‫חחת‬
‫להפקירם בבאנקים הכי בםוחים עד אשר ימצא‬
‫פקוח‬
‫לוה‬
‫הממשלה‪ .‬ראוי‬
‫בסוח ואמוד‪ ,‬וזו היא‬
‫הדרך הכי בסוחר‪ .‬לשמירת ממון יחומים ד(‪.‬‬
‫רשאיט בית דין או האפוטרופוס למסור ביד יתומים קסנים שהגיעו‬
‫טו‪.‬‬
‫לכלל סעוסות חלק מממון אביהם כדי להסתחר בהם‪ .‬לשם חנוכם המסחרי ה(‪.‬‬
‫אין האסוסרוסום רשאי להקנות מעות יתומים במעמד שלשתן י[ א(‪.‬‬
‫טז‪.‬‬
‫א ב ל אם אחר מקנה ליתומים במעמד אפוטרופוס קנו ז(‪.‬‬
‫יז‪.‬‬
‫אסוסרופום רשאי להלות מעות של יתומים‬
‫אין‬
‫ברבית קצוצה‪.‬‬
‫אלא שאם עבר ועשה כן אינו נפסל לעדות‪ .‬משום שסבר מצוד‪.‬‬
‫קא עבידגא‬
‫להרויח נכםי יתומים ח[‪ ,‬ומוציאין בי״ד הרביח מידו של האפוטרופוס‪ .‬כל זמן‬
‫שלא מסרו לידי היתומים ט(‪.‬‬
‫אפוטרופוס שהלוה מעות של יתומים ברבית קצוצה והאכיל ה ר ב י ת‬
‫יח‪.‬‬
‫ליתומים‪ .‬טטורימ מלשלם אפילו לכשיגדלו‪ .‬וגפ האפוטרוטופ פטור‬
‫מלהחזיר‬
‫הרבית‪ ,‬משום שהיתומים לא לקחו הרבית מיד הלוה אלא מיד האפוטרוסוט‪.‬‬
‫א( מעמד שלשחן היינו‪ ,‬שהמלוח אומר ללוה בפני מי שרועה להקנות לו הליאתו‪ ,‬מנה לי בידך‬
‫תנהו לפלוני‪,‬‬
‫וקנין זח הוא מתקנת חכמים‪ ,‬ובממון יתימים לא תקנו‬
‫להפקיע ממונם על ידי אמירתו‬
‫של אסומרוםוס‪.‬‬
‫א[ מ ד א כהנה סי׳ ל״צ סעיף ע׳ וםמ׳׳פ ‪ :‬ס ‪ .‬ב[ עיין נהיהמ״ש ‪ :‬ס פ׳׳ס נ׳ ילעיל‬
‫שער י׳ ס׳׳א סעי׳ י ובהערה‪ .‬ג[ ח ד מ ‪ :‬כ ‪ .‬ד[ כן נראה לי‪ .‬ה[ ספר המקח נרה״נ ‪ :‬ע ר ג׳‬
‫ו[ ראה ה ד מ סי׳ ר כ״ו ולעיל שער ט״ו ס״ב סעי׳ ב׳ ובהערה‪ .‬ז[ מ ד א חי״מ סי׳ ר״צ סעי׳‬
‫י״א‪ .‬ח[ ידד סי׳ קיט סעי׳ י״א וחוימ סי׳ ל׳׳ד סעי׳ י׳‪ .‬ס[ משל״מ ה׳ מליה כ׳׳ד הי״ד‬
‫ד׳ה כתב מרן שהרשב״א‪.‬‬
‫י‬
‫שער םז‪.‬‬
‫שמירח ממ‪-‬ן היתיסיס והשבחתו‬
‫והלוה כשנותן הרבית נותנו על דעת כן שינתן‬
‫‪HOp‬‬
‫ליתומים‪ .‬והאפוטרוםוס אינו‬
‫אלא םרםורא דעבירה ואינו בתורת השבון א[‬
‫ים‪.‬‬
‫מעות יתומים‬
‫אפוטרופוס שהלוה‬
‫ברבית קצוצה ומסרו ליתומים‬
‫ועודנו בידיהם‪ ,‬אם הש גדולים‪ ,‬מוציאים בי״ד הרבית מידם‪ .‬אבל אם היורשים‬
‫הם קטנים אין בית דין מוציאים את הרבית מידם‪ ,‬דיתומים‬
‫בני‬
‫קטנים לאו‬
‫מעבד מצוד! נינהו כ[•‬
‫כ‪.‬‬
‫אפוטרופוס שהלוה מעית היתומים ברבית קצוצה תנאו בטל ונעשו‬
‫מעות אלה כעיםקא אצל הלוה‪ ,‬וכל מה שיריות בהם שייך ליתומים שבי״ד שהוא‬
‫אביהם של יתומים נעשו כאלו התנו עם הלוה שכל מה שירויח יתן ליתומים‬
‫והם מנכים לו שכר טרחו הראוי בעד פעולתו א(‪.‬‬
‫כא‪.‬‬
‫במה דברים אמורים כשהרויח הלוה במעות אלה יותר ממה שקצץ‬
‫בריביח‪ ,‬אבל אם הרויח רק כשיעור שקצץ׳ נוחן כל מה שהרויח ליחומיפ‪ ,‬ולא‬
‫הפסיד‪,‬‬
‫מדין רבית קציצה אלא שמתחייב עפיי תנאו ל ת ת מה שקצץ‪ ,‬ואפילו‬
‫וחגאי כזה שהוא דרך עםקא הוא מכלל אבק ר ב י ת שמותר לגבי יתומים ה[•‬
‫כב‪.‬‬
‫האפוטרופוס‬
‫מותר‬
‫להלות‬
‫מעות יחומים‬
‫לאדם גאמן שיש‬
‫לו‬
‫נכסים מרובים קרוב לשכר וקריב להפסד‪ .‬כיצד אומר לו‪ :‬תהיה גושא וניתן‬
‫בהם אם יש שם ריוח חן להם חלקן מן‬
‫הריוח ואם יש‬
‫שזה אבק רבית וכל אבק רבית אינה אסורה אלא‬
‫הפסד תפסיד אתה‪.‬‬
‫מדבריהם‪ ,‬ובנכסי יתומים‬
‫לא גזרו‪ ,‬והוא הדין לכל רבית דרבנן י[•‬
‫כג‪.‬‬
‫נקראים יתומים קסנים לענין זה‪ ,‬הקטנים‬
‫מבני יג‪ ,‬או‬
‫הגדולים‬
‫ס ב נ י יג׳ שאינם יודעים לעסוק במעוחיהם ככל שאד אנשים‪ ,‬שכל שלא‬
‫הגיע‬
‫לכלל דעת נקרא יתום לענין זה י[‬
‫כד‪.‬‬
‫אין כל‬
‫הדברים‬
‫הללו‬
‫אמורים‬
‫אלא‬
‫מעיקר‬
‫הדין‪ ,‬אבל למעשה‬
‫גהגו בכל מקום להלוות מעות יתומים בהיתר עסקא ח[‪.‬‬
‫א( הסו‪-‬ז גז והש״ך ד[ כתבו שגם אס חרויח הלוח יותר ממה שקצץ אינו נוחן ליתומימ א ל *‬
‫מה שקצץ‪ .‬אבל מ ה ר ״ א שש־ן )בסי׳ קס׳׳ב( הוכיח מדברי תמרדכי כדעת‬
‫הסו׳׳ז‪ ,‬דכיון דהקציצה במלה‬
‫בי״ד מתגים עליו כל מה שיותר אסשר לזכות היחומים‪ ,‬אלא שבכ״ז מנכים לו שכר םרחו לטי שגי״ד‬
‫לא יתנו לעשיק מי שהוא לטובת היתומים‪ ,‬לעבוד בשבילם חנם‪.‬‬
‫א[ יו״ד כס סעיך כ׳ ופריז ס״ר‪ ,‬י״ה‪ .‬ב[ משל״מ שס ד״ה כתכ מרן פלה‪ .‬ג[ שם‬
‫ס״ק י״ז‪ .‬ד[ שכ פ״ק ל״א‪ .‬ה[ כ; נראה ני‪ .‬ו[ הרמב״ס ה׳ מלוה פ״ד הי״ד ושו״פ יי״ד‬
‫סי׳ ק״ס ספיף י״ה• ז[ שו״פ שס בהגה יש״ך שס ם״ק כ״כו‪ .‬ח[ ש״ך שס פ״ק כ״ו‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫טענת אפוטרופוס לזכות היתומים‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫כשממנים המוריש‬
‫או בית דין‬
‫אפוטרופוס על נכסיו‪ .‬צריך ל ב ר ו ר‬
‫אסוטרופוט שידע לטעון בדין לזכות היורשים אי‪.‬‬
‫ב‪ .‬י אין‬
‫לזכות היתוסיט‬
‫בית דין ממניט אטוטרוסוט אלא‬
‫אבל לא‬
‫לחובתם‪ ,‬וכל מה שעשו האפוטרוססיס לחובת היתומים םעשיהם בטלימ ‪.13‬‬
‫ג‪.‬‬
‫האפוטרופוס נזקק לטעון לזכות היתומים בתור הובע להוציא זכותם‬
‫ש ל היתומים מידי אחרים‪ .‬א ב ל אין האסוטרוסםיס רשאיט להופיע בדין ולטעון‬
‫לזכותם בתור נתבעים‪ .‬שמא לא יזכו בדין ונמצא החוב מתקיים בדין על ידמ‪.‬‬
‫ולפיכך לא יטענו היתומים כשיגדלו ב(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫בסלים ואין‬
‫שלא‬
‫הילכך‬
‫אפוטרופוס‬
‫שנזקק‬
‫לטענות‬
‫התובע והתחייב בדינו‪ .‬מעשיו‬
‫בית דין מוציאימ מנכסי היתומים על פי טענותיו והרי זה כ ד נ ו‬
‫בפניו‪ .‬ואס שלם‬
‫לפרוע משלו מדין מזיק‬
‫האפוטרופוס לבע״ח‪ .‬חייב‬
‫ונשא ונתן ביד ז(‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫הזדקק האפוטרופוט‬
‫לטענת התובע וזכה‬
‫בדינו‪ .‬הדין קיים סדין‬
‫זכין לאדפ שלא בפניו ח(‪.‬‬
‫א( ‪ .‬בכתובית ‪:‬‬
‫האי מאן דמוקים אפוטרופוס נוקיס כ• האי דיר? להפוכי בזביתא דיחמי * ‪X‬‬
‫ב( זחו לשון הרמב׳״מ‪ :‬ואין רשאימ ליון ולתוב על מגת לוכות ליתומים שמא לא יופי ונמצא‬
‫וסווב קייס גז‪ ,‬ומדבריו‬
‫הנין הראנ״ד שאמ עברו האסוטרופםימ‬
‫ונתחיינו‬
‫כיין מועיאים‬
‫מהיתימים‪,‬‬
‫י ל ק השיג עליו וכתב‪ :‬לא זו הדרך וכו׳ שאין לתם רשות לאפוסרושסימ לתוב ליתומים לא לכתחילה ולא‬
‫דיעבד ע׳׳כ‪ .‬ובאמת סיום דברי הרמב״ס שכתב‪ :‬ונמצא החוב קייס‪ ,‬מוכיחים כמו שהבין הראב״ר ברעתו‪,‬‬
‫שלא ‪,‬ולהלכה אי אסשר לומר כן‪ ,‬שהרי כיון שאין האטוטרופפיס רשאים לעמוד בדין מפילא נמ עמידתם‬
‫גדין אינת מתייבת את היתומים שאין האפיסרופסים סיוסי כח לעמוד בדין כשמס‪ .‬ו א ץ בית דין רשאים‬
‫לדון לחובת היתוםיס‪ ,‬דהוי כשלא בפני הנתבע‪ ,‬ואס קבלו עדות שלא בםניו אין דנימ על פיו ד[‪ .‬ו ל ק‬
‫מומדחיס לפרש דברי הרמב״מ במה שאמר‪ :‬וגמצא החוב קיים‪ ,‬במובן זה‪ ,‬שגס אחרי שיגדלו היתומים‬
‫לש יוכלו לטעון נגד סס׳׳ד שגתן לחובתם על‬
‫ידי‬
‫אסוטרוסום‪,‬‬
‫או שלא‬
‫יתבעוס‬
‫כשהם‬
‫גדולים ‪Jtn‬‬
‫ואזורי שעמו האפוטרופוס וזכו בדיגמ ודאי יתבעומ כשיגדלו‪ ,‬על סמך טפק הדק‪ .‬והמ״פ שם ס י ר • ‪p‬‬
‫דברי הרמב־ם‪ ,‬שכיון דשיגס רשאים לדון אס עבדו ודנו ונחחייבו לא עשו כלום‪ ,‬אלא שלדעתו גפ שש‬
‫זכו בדין לא עשו כלופ משומ שאל״כ לקתה מדת הדין שיהיה תובע זה יכול להפסיד ולא להרויח ‪jp‬‬
‫א( כתובות ק״ס• שו״ע חר׳מ סי׳ ר״צ סעיף בי‪ .‬ב( נמוק״י ב״ק קי״ב ‪ :‬נ( הל׳ כחלות‬
‫סי״א ה״ז‪ .‬ד[ חדמ סי׳ כ״ח סעיף כדו‪ .‬ה[ עיין קדושין מ״ב חד״ה אלא לחוב‪ .‬ו[ חשיבות‬
‫מרא״ש כלל ס״ח סי״ ב׳ ומל״מ ה׳ נחלות סי״א ה״ז‪ .‬ז[ מ״מ ה׳ נחלות שם‪ ,‬ובאר הנולה שו״פ‬
‫חו״מ סי׳ ר״צ אות כ׳‪ .‬ח[ חי״מ סי׳ ר״צ סעיף י״ב ועיין בהערה הקודמת‪.‬‬
‫שער ס ד ‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫שדירח ממון‬
‫ק‪20‬‬
‫היתומים והשבחתו‬
‫אטור לאפוטרופוס לטעון לזכות היתומים‪ .‬טענה‬
‫שנראית לו שהיא‬
‫שקר‪ .‬שנאמר‪ :‬מדבר שקר תרחק א[•‬
‫ז‪.‬‬
‫אפוטרופוס שיודע בברור שהמוריש היה חייב לאחר‪ .‬שלוה ממנו‬
‫או שהפקיד בידר חפץ ידוע‪ ,‬רשאי לפרוע מנכסי המוריש או להשיב הפקדון א ח ר י‬
‫המלכו עם בית דין וקבלה הסכמחס כ( א(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אשר‪ ,‬הנושאת ונותנת‬
‫בתוך‬
‫על נ כ ס י‬
‫הבית‪ ,‬ואפוטרופוס הממונה‬
‫בעל הכית‪ ,‬ויודעים שהיו לבעל הביח נכסים של אחרימ והממון נשאר‬
‫ויודעים של מי הם‪ ,‬הואיל והם שולטים בנכסי המוריש ויודעים‬
‫בידם‬
‫שנכסים אלו‬
‫שנשארו בעזבונו הם של אחרים‪ ,‬חייב האפוטרופוס אחרי המלכתו עם בית דין‬
‫להחזיר לכל אחד את שלו לקיים מ‪1‬ות השבה‬
‫וגם אס יעא הממון מידם ובא ליד‬
‫ולמנוע היתומים מאיסור גזל‪,‬‬
‫ביה דין‪ .‬יעשו בי״ד‬
‫תאמר‬
‫בכל אשר‬
‫האלמנה או האסוטרוסוס‪ ,‬במגו שהיו יכולים להחזיר לכל אחד את שלו ב ‪J‬‬
‫ולע׳׳ד *ין *גי‪ .‬מוצא לקוי במדח הדין בזה‪ ,‬שאם‬
‫זכו‬
‫שזדנם רשאים‬
‫חאטוסריסםים אעפ׳׳י‬
‫לעמוד ביין מכל סקוס זוכיס הייחוסים מדין זכין ל*ד‪ 0‬של* בסגיו‪ ,‬והתוכן הססיד נמשיה בזד• • ת ב ע‬
‫ל י י ן את האפוטרופיס והיה‬
‫לי‬
‫לרעת שאין *סוסריםום מיוסר‪ ,‬כת לחוב‬
‫ליתומים‪.‬‬
‫וכיון שתבע ביין‬
‫הרי זה כאילו קיבל בפירוש לקיים פסק הדין גם *ם יהיה לחובתו‪.‬‬
‫א( המל־מ ב[ כתב לחלק ‪ :‬שאין האסוסרוטים חייב להשיב לבעליו מה שבדור לו שהמוריש תייב‬
‫«ל* בגכסים ססויימים‪ ,‬אבל ביודע שבעל הבית חייב לאדם * ח ר * ף שהו* יודע בברור החוב אינו רשאי‬
‫לסרוע כלום דאיהו מאן שם ליד‪ ,‬ואי עביד הכי חייב לסרוע משלו מדין מזיק‪ ,‬ולע״ד נראה‪ ,‬שהואיל וזכית‬
‫הוא ליתומים להוציא מרשותם כל מה שאינו שייך להם‪ ,‬דיתמי דאכלי ילאו דילהו ליזלו בחר שבקיהו‪,‬‬
‫הלכך האפוטרופוס לפי תפקידו מיופה כח להוציא מעזבון מורישם כל זכות ברורה של אחרים שנמצא‬
‫בשזבון מורישם‪ ,‬כדי להוציא הגזל מדמון היתומים‪ ,‬ולקיים מצות השבת גזל המוטלת עליהם‪ ,‬אלא שעל‬
‫כל מניס צריכה הסכמת בית יין‪ ,‬שכל הוצאת דבר מרשות היתוסים זקוקה למשפט ופסק בית דין‪.‬‬
‫ב( בית יוסף ג[‬
‫והסמ׳׳ע ד‪1‬‬
‫הקשו‬
‫שדין זה סותר‬
‫למ״ש רמ״א ה[‪ :‬אשד‪ ,‬שכתבה לאחרים‬
‫שמה שחחת ידיה הוא של אחרים‪ .‬אכ ידוע שהיה לה ממון שאינו של בעלה‪,‬‬
‫נאמנת‪ ,‬ואין הבעל יכול‬
‫לומר שהוא שלו‪ ,‬ובש״ך י( מסיק לחלק‪ :‬שמיש מרן במי׳ נ״ו‪ ,‬היא באשת שהיתר‪ .‬שולטת בנכסי בעלה‬
‫בכל אשר לי‪ ,‬והיה הבעל נותן לה נאמנות בכל דבר‪ ,‬הילכך היא נאמנת מדין שליש‪ ,‬ומ׳יש דמ״א בסי׳‬
‫ס״ב הוא באשה הנושאת‬
‫ונותנת שלא יאםיגה בעלה ע״כ‪ ,‬ודבריו גכונים‬
‫לשליש בנכסיו נאמן השליש במנו‪ .‬לומד של‬
‫אחרים‬
‫הם‪ ,‬אבל אין זה‬
‫בסתם אשה הנוינ‪ ,‬ותג«י עיקרי זח של נאמנות היד‪ .‬צריך להזכירו‬
‫לדינא‬
‫שכל‬
‫שעשאד‪ .‬בעלה‬
‫במשסעות דברי‬
‫סרן‬
‫מפורש ולא לסמוך על‬
‫לדיני שלישות‪ .‬ועיין בקצוה‪-‬ח ז[ שדחה דברי הש״ך מסעם אחר‪ ,‬ולכן‬
‫נלע״ד‬
‫להכריע‬
‫שכתב‬
‫סמיכותו‬
‫בתירוצו של‬
‫א( תשו׳ הרא״ש כלל פ״ו סי״א‪ ,‬וסמ״ע חו״מ סי׳ ר״צ ס״ק ל״ד ופתחי תשובה סי׳‬
‫ג[ ב״י ‪0‬י׳ נ״ו מחלש י׳ בשס הרא״ש‪.‬‬
‫ב[ מל״מ ה׳ נחלות סי״א היז‪.‬‬
‫יךי סק״ד•‬
‫י( ש״ך סי׳ נ״ז ס״ק ל״ד‪.‬‬
‫ד( סס״פ סי׳ ס״ב ס״ק ז׳‪ .‬ה{ רמ׳׳א בסי׳ ס״ב סעיף אי•‬
‫‪ (r‬קצוה״ח סי׳ ס״ב ס״ק ד׳‪.‬‬
‫מרק ב‪.‬‬
‫ק ך‬
‫מ‬
‫ט‪.‬‬
‫מענת אפוטרוסים לזכות היתומים‬
‫האפוטרופוס רשאי להופיע בדין בתור נתבע בתנאים א ל ה ‪:‬‬
‫א‪ .‬טענת היזקות שהיתומים מזיקים היזק ברור לאחרים נ‪•1‬‬
‫ב‪ .‬תביעת חוב שרבית אוכלת בהט י‪•1‬‬
‫ג‪ .‬כל מקום שיראו בית דין שיש תועלת ליתומימ לגבות מהמ חוב‬
‫מורישם כשהם קטנים‪ ,‬כגון שבעל חוב רועה לוותר קעת ולסחול‬
‫להם כדי שיגבה עכשיו ה(‪.‬‬
‫ד‪ .‬כל מקוט שיראו בי״ד לטוב להחסשר עם הבעיח ל ס ו כ ת ‪ -‬ו ת ו ע ל ת‬
‫היתומים י[‬
‫ה‪ .‬תביעה הבאה מחמת עואת המוריש זן‪.‬‬
‫ו‪ .‬ת ב י ע ת חוב או כל דבר מבורר ח[•‬
‫ז‪ .‬תביעת האלמנה בכתובתה ומזונותיה ם(‬
‫ח‪ .‬תביעת גזלה שבעזבון המוריש י[•‬
‫ט‪ .‬תביעת עסקי שותפות שבין המוריש ושותפיו יא[‬
‫י• בכל תביעה שהתובע מוחזק‬
‫בנכסי יתומיט‪ .‬שהואיל והוא שחייב‬
‫חסו״ז א[ שכתב ‪ :‬לחלק בדין אשה הנו־נ כתוך הבית‪ ,‬שאם‬
‫היא‬
‫מנכסים אלו שבירר‪ .‬לא היו‬
‫טוענת‬
‫םעולמ ברשות בעלה אלא שנחנו לה מידי אחרימ בתור פ ק מ ן ‪ ,‬אינה נאמנת‪ ,‬אם לא‬
‫ממון שאינו של בעלה‪ .‬אבל‬
‫שידוע שהיה לח‬
‫בטוענת שנכטיט אלו שהיו ביד בעלה ונמםרו לידה מידו‪ ,‬המ של אתריט‪,‬‬
‫באמנת במגו‪ .‬ולע׳׳י נראה להסביר חילוק זח‪,‬‬
‫שכל‬
‫שאפוטרופוס‬
‫בא‬
‫למלאות תאקיד אסיסרוסםותו‬
‫להשיב הגזל לנעליו ולהסיר היתוסיס ממכשול עץ הוא נאמן מדין אפוטרופוס‪ ,‬אכל כשמוען שנכסים‬
‫שלה‬
‫נחנו לידו‬
‫והיא‬
‫מחייבתו‬
‫להשיב מה שבידו‬
‫לבעליו‬
‫מדין‬
‫נסקו‪,‬‬
‫בטענתו זו‬
‫מוביא‬
‫עבסו‬
‫מאסיסרופוס ונעשה תובע להוביא ספון היתימימ לעבמו או לשלם חובותיה כלפי אחרים‪ ,‬והילכך נעשה‬
‫נ ו ג ע בדבר ואינו נאמן‪ ,‬אמ לא שידוע שיש לה ממון שאינו של בעלת‪ ,‬ואז נאמנת בהוראתה על מפינת‬
‫המיוחד לה‪.‬‬
‫וראיה‬
‫לתילוק זה נמבא במה שטםק רמ־א ב[‪ :‬ראובן שאמר שיש לו בידו מעות של שמעק‬
‫ואומר שבוהו לתת לבניו‪ ,‬אס רובה לתת לכל בניו בשוה אינן יכוליט להשביעו‪ ,‬דחוה ליה כאמוטרוסוס‬
‫• מ י נ ה ו אבי יתימימ‪,‬אבל אמ רובה לתת לקבתפ ולא לכולן אפ כן לפי דבריו אינו אפוטרופוס עליהמ‬
‫ייכוליס להשביעו וכר‪.‬‬
‫ומינה‬
‫נלמוד לאשר•‬
‫הנושאת ונותנת בתוך הבית וטוענת על־ נכפים ידועים שהם סקרון בידח‪,‬‬
‫בטענתה זו מוביאה עבמה מכלל אטוטרוסוס על נכסים אלו ואינה‬
‫נאמנת‪.‬‬
‫א[ עו״ז חו״מ סי׳ ס״כ‪ .‬ב[ רמ״א חו׳מ סי׳ ר״צ סעיף מ״ז• נ[ למ״א כהנה סי׳‬
‫יךי סעי׳ ה׳• י[ ערכין כ״ב• אין נזקקים לנכסי יתומים אלא אם כן רביח אוכלה בהם וכיק‬
‫שכי״ד נזקקים לחועלחס של יתומים רשאי האסוסרוסיס להיפיע ולטעון לזכיתס‪ ,‬ועיין הרמכ״ם‬
‫ו[ שם סעיף ס‪.‬‬
‫ה[ חו״מ סי׳ ק״י סעיף א׳ וכנה״נ חו״מ ידב‪,‬‬
‫מלוה סי״כ ה״נ‪.‬‬
‫ז[ שם סעיף ט׳‪ .‬ת[ שס ט׳ בהגה‪ .‬ט[ שם י׳ לכתובת אשה אץ צדך להעמדת אפוסרופוס‬
‫מואיל ונזקקים בי״־ לטענתה אפילו שלא בפני האפוטרופוס‪ .‬ממילא יוצא שהאסוטרופוס‬
‫סופן לזכות היתימיס‪ .‬י[ שס ספי׳ ה׳‪ .‬יאן סי׳ ק״ח סעיף ד ‪.‬‬
‫שער טז‪.‬‬
‫ק‪0‬ת‬
‫שמירת ממון היתומים והשבחתו‬
‫האפוטרופוס להזדקק לטענותיו כדי להוציא מחזקתו מה שהוא‬
‫תסוס א(•‬
‫יא‪ .‬כל‬
‫שהאסוטרופוס‬
‫מקום‬
‫להופיע‬
‫רשאי‬
‫ולטעון‬
‫בדין‬
‫לזכות‬
‫היתומים‪ ,‬טוען אפילו טענות שאינן שכיחות‪ ,‬שהאטוטרוטום נחשב‬
‫כבעל דבר עצמו ויכול לטעון גט טענה דלא שכיחה‪ .‬א ב ל בית‬
‫דין‬
‫אעס״י שהם אביהם של יתומים‪ ,‬בשעה שיושבים בדין אינם‬
‫טוענים'לזכותם אלא ד ב ר שהוא בכלל פ ת ח פיך לאלם‪ .‬א ב ל טענה‬
‫דלא שכיחה‪ .‬אינה בגדר פתח פיך לאלט‪ .‬ג[‬
‫יב‪ .‬אין האפוטרופוט רשאי לטעון טענה דלא שכיח לגמרי שהדעת‬
‫מ ת נ ג ד ת לה‪ .‬ג[•‬
‫יג• אפוטרופוט שטען‬
‫היתומימ‬
‫טענות‬
‫רחוקות‬
‫דלא‬
‫במקומ‬
‫שכיחי‬
‫שחיוב‬
‫הוא מבורר‪ .‬אין שומעימ לו‪ .‬שכל שהחיוב מבורר אין‬
‫לנו לפטור היתומיפ‬
‫מפריעת‬
‫חוב‬
‫ברור‬
‫של‬
‫מודישמ‬
‫בטענות‬
‫רחוקות דלא שכיחי ד[‪.‬‬
‫יד‪ .‬אסוסרוסוס שטען טענה שנראית שקד בעיני הדיינים‪ ,‬אין מקבלים‬
‫טענותיו‪ .‬ה[•‬
‫טו‪ .‬אטוטרופוט שטען טענה המחייבת בדין את היתומים‪ .‬במקוט שהיה‬
‫יכול לטעון טענה שפוטרת אוחט או שמזכה אותם להוציא מידי‬
‫אחרים‬
‫בלא שבועה‪ ,‬נקרא פושע וחייב לשלם א(‪.‬‬
‫א( ספק ר מ ‪ -‬א ‪ :‬אפיטרוסוס שטען בבית דין מה שלא היה לו למעון ועל ידי זה כש לזה שכנגד‬
‫היתומיט השבועה‪ ,‬ואילו טען כהוגן היה מניע ליתומים בשבועה‪ ,‬לא מקרי פשיעה‪ ,‬דמי ימר דמשתבע‪.‬‬
‫ולא מקרי פשיעה אלא אם נוטל זה בלא שנועה ואלו טען כהוגן היו נוטלים היתומימ בלא שבועה ו[‪.‬‬
‫אולמ הלכה זו תמוהה בעיני מאד‪ .‬שהדי לטי מה שפפק רמ״א‪ :‬אמ יש להט אפוטרופוס רואים‬
‫תחלה אם האפיטרוטטיט יטענו להמ ואמ לאו‬
‫טוען לחמ‬
‫בית דין ז[‪ ,‬א ץ מקום לחייב‬
‫האפוםרופוס‬
‫הואיל ויכול הוא לומר שסמך על בית דין שימענו טענה הוגנה לזכות היחוסיס‪.‬‬
‫והנה הלכה זו למדה רמ״א ממ״ש במרדכי ח[‪ ,‬אבל המעין במרדכי יראה שלא נאמרה הלכה זו‬
‫שלא על שטען בבי״ד מה שלא בוהו שולחו לטעון‪ ,‬ואין ללמוד ממנה לאפוטרומומ של יתומים‪.‬‬
‫וסבור הייחי לומר שדיגו של רמ״א הוא במקום שהאטיטרופוס טוען ברי ט[‪ ,‬איל• גם זה איני‬
‫מספיק לישב הלכה וו‬
‫נקרא‬
‫על בוריה‪ .‬שהרי בפוען‬
‫פושע שהרי טען טענת‬
‫האפוטרופוס מענת‬
‫ברי על פי ידיעתו הברורה אינו‬
‫אמח ואסור היה לו לטעון אחרת י[‪ .‬ובריך לומר שדין רמ״א זה נאמר‬
‫א[ כנה״ג פס הנה כרו ס״ק פ׳יו‪ .‬ב[ תשובת הרא״ש כלל פ״ו סי׳ א׳‪ ,‬ורמ״א סי׳‬
‫ל״צ סעיף י״ב‪ ,‬ועיין בקצות החושן סי׳ ק״ח ס״ק ו׳‪ .‬נ[ הרא״ש בתשו׳ שס‪ ,‬וקצוה״ח שם‪.‬‬
‫ה[ כנה״ג שס ס״ק ע״נ בשם הרדב״ז‪.‬‬
‫ד[ כנה״נ חרמ ה״ב סי׳ ר״צ הגה ב״י ס״ק ס״ו‪.‬‬
‫ו[ חי״מ סי׳ ר״צ סעיף ב׳ ועיין קצוה״ח ס״ק י״א‪ .‬ז[ חו״מ סי׳ ק״ח סעיף ד׳ והר״ן‬
‫ט[ עיין לפיל סרק א׳ סעיף ב׳ ובהערה‪.‬‬
‫כתובות ק״ס‪ :‬ח[ מרדכי ב״מ פרק המפקיד‪.‬‬
‫י( עיין לפיל ספי׳ ר‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫ק^ןן‬
‫ס עגת אמומרופוט לזכות היתומים‬
‫סז‪ .‬אבל אט טען טענה המחייבת שבועה את מי שכנגדו‪ ,‬אפילו אם׳‬
‫היה יכול לטעון טענה שבכחה לזכות את היתומים‬
‫בלא שבועה‬
‫אין האטוטרוסוט מתחייב מדין פושע‪ ,‬הואיל ולא הזיקט‬
‫בטענתו‬
‫היזק ברור‪ ,‬שקרוב הדבר שלא ישבע מי שכנגדו לשקר‪.‬‬
‫יז‪ .‬רשאי האםוטרופומ למנות עורך דין מומחה‬
‫בתורת המשפטים‬
‫ולשלם לו פרט מחאיט מעזבון היתומיפ כדי להופיע בדין ולטעון‬
‫לזכותם כדי שלא יתחייב האפוטרופוס עצמו מדין פושע א(״‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫אפוטרופוס היתומים בטענת בר מיצרא‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫האפוטרוסופ מופיע בדין ותובע זכות בר מיצרא‬
‫בשביל היתומים‬
‫למלק א ת הלוקח לגמרי ולקנות כל הקרקע העומד על מצר קרקעות היתומים‬
‫או לקגות חלקפ עמ יתר המצרגימ‪ ,‬ובלבד שיכירו בית דין שיש בזה זכות‬
‫ותועלת ליתומים נ[•‬
‫ב‪.‬‬
‫אפוטרופוס שקנה‬
‫קרקע‬
‫לצורך‬
‫היתומימ‪,‬‬
‫אין‬
‫בית‬
‫דין‬
‫נזקקים‬
‫ל ס ע נ ת בד םיצרא להוציא הקרקע הקנוי םידס‪ .‬ואפילו אם המצרן הוא יתום נ(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫קיימים‬
‫אפוטרופוס שמכר קרקעות יתומימ לאחר שאינו בר םצרא‪ .‬מעשיו‬
‫ואין‬
‫בית‬
‫דין‬
‫גזקקימ‬
‫לטעגת‬
‫בעל המצר להוציא א ת הקרקע מיד‬
‫הלוקח‪ ,‬שכל קרקע הנמכר על ידי האפוטרופוס‬
‫ברשות בית דין‪ .‬דינו כ ד י ן‬
‫מוכר ע״מ לפרוע ממ המלכות או מזון האשח והבנות שאין בהמ דין בר מצרא ל[‪.‬‬
‫באפוטרופוס‬
‫שמוען םענח ברי‬
‫בחושבו לזנוח בזה שת היתומים‪ ,‬כגון שמוען לא לוח המוריש‪ ,‬ושוב‬
‫תוכת שלוח ומעתה אינו יכול לטעון פרעתי‪ ,‬ובזח פםק רמ״א שחייב לשלפ מדין םישע‪.‬‬
‫א( כן נראה לי‪ .‬ב[ חו״מ סי׳ קנדה סעיף מ״ח ומסתברא שהסופרוסופ יקה כתו כבית‬
‫דין לספון טמנת בר מצרא אמרי שיכירו בית לין שיש בסמנה זו זכות ליחומים‪ ,‬פיין בש״ך שם‬
‫םפיף לדג ג[ שם סעיף נדז וש״ך שס ס״ק נדל• ל[ ש״ר שם ס״ק נדה משם תשובות‬
‫ר״א בן חיים‪ .‬ועיין בשרע שם סעיף מ״נ‪.‬‬
‫שער סז‪.‬‬
‫שמירת ממין היתומים והשבחתו‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫שבועת האפוטרופוס לגבית זכות יתומים‪.‬‬
‫אפוטרופוס שמנהו המוריש‪ .‬כשהוא בא ל ת ב ו ע חוב המוריש שביד‬
‫א‪.‬‬
‫אחרים מהלוה עצמו‪ .‬אט טען הלוה השבע שלא צוד‪ .‬המוריש אותך או לאחרים‬
‫ששטר זה‬
‫פרוע‪,‬‬
‫או שלא מצאת שטר זה בין שטרותיו הפרועים של המלוח‬
‫ששטר זה‬
‫משביעיפ בית דין את האפוטרופוט שבועה שלא פקדני המוריש‬
‫סרוע ושלא מצאתי שובר בין שטרותיו‪ .‬ששטר זה פרוע‪ ,‬ושלא נמצא שטר זה‬
‫בין שטרותיו הפרועים א[‪.‬‬
‫אפוטרופוט המוריש כשהוא בא ל ג ב ו ת זכות היתומימ מיתומיט אחרים‬
‫ב‪.‬‬
‫טוענימ בית דין בשביל יתומי הלוה‪ ,‬ומשביעים א ת אפוטרופופ ד‪.‬מ ל ו ה שלא‬
‫צוהו המוריש ששטר זה פרוע ושלא מצא שטר זה בין שטרותיו הפרועיט א(‪.‬‬
‫ואין לדמות למת שאמר שאםוסרוםום‬
‫א( הלכת זו חדשה בספר חתרומוח ב[‪ ,‬ובנמוקח כתב ‪:‬‬
‫אבי יתומימ לא ישבע דדילמא אתי לאמנועי וכר כי מבוח יעשה אמ ישבע כדי לא להטסיד היתומים‪,‬‬
‫וכ״כ המור ג[‪.‬‬
‫ובסמ״ע ד[ כתב ‪ :‬ר״ל שלא אמרו לסטור משביעה אלא‬
‫יתומים‪ ,‬ומשוס שרע בעיניהם שחישדימ אוחס‪.‬‬
‫כשיבטרכו לישבע שלא לקחו ממעות‪,‬‬
‫ובגד״ת ה[ הוסיף עוד נסוק שלא סטרוהו אלא משבועת‬
‫האטוסרטוסים שתואיל ויודע האטיסרופוס שאין להמלמ משבועה זו‪ ,‬גמנע מהיות אםוטרוםוס‪ .‬אבל שבועת‬
‫זו‬
‫שהיא‬
‫מקריח אין האטוטרוםוס נמנע מהיות אפוטרוםוס משום חשש שבועה זו‪.‬‬
‫ועדיין בריכימ אנו לברר הלכה זו‪ ,‬שלמה‬
‫לא יהיה‬
‫האטוטדוטומ‬
‫בוהו‬
‫נאמן שלא‬
‫המוריש‬
‫ושלא מבאו בין שטרות הפרועים של המוריש‪ ,‬בלא שבועה מדין עד‪ .‬והחומימ ו[ עמך בזה‪ ,‬ובנה׳׳מ ז[‬
‫כ ת ב ‪ :‬שלא האמינו את האפוטדוטום כעד‪ ,‬אלא באפוםרופוס שהתמנה רק למעון לזכות היתומים‬
‫ואינו‬
‫נושא ונותן בנכסי יתומיט‪ .‬אבל אפוטרופוס שנושא ונותן בנכסי יחומים נקרא נוגע בדבר דחשדינן ליה‬
‫שאף שבוהו המוריש או שסבא שסר זה בין שטרות סרועים‪,‬‬
‫בכל זאת תובע גובינח‬
‫שסר זח בשביל‬
‫עבמו משומ מלוה ישנת שיש לאטוטרוסום על הלוה עכת׳׳ד‪.‬‬
‫ולע‪-‬ד דבריו תמוהים מאד‪ ,‬חדא‪ ,‬שאטוסרופוס שתתמנה ר ק לדון אינו יכול להשבע שלא מבש‬
‫שובר בין חשטרוח‪ ,‬הואיל ולא נמסר העזבון לידו‪ .‬ועוד שגט אפוטרופוס הנושא ונותן אינו נוגע בדבר‬
‫שהרי אם יגבה שטר זה‬
‫יתחייב‬
‫להשיבו‬
‫ליתומים ולא יוכל לגבות לבורך עבמו‪ ,‬ואמ‬
‫‪ p‬הרי אינו‬
‫נ ו ג ע בדבר‪ .‬ובפתחי תשובה ח[ כתב שדין זה גאמר באפוטרוטוס שהוא םסול לעדות‪ ,‬ואין זה מחוור‪.‬‬
‫ולע״ד גראה‪ ,‬שגט א פ ו ט ת פ ו ם הנושא ונותן בנכפי יתומימ נאמן מדין עד בכל עדוח ראיה‬
‫שמיעח שבין המוריש והלות‪ ,‬כגון עדות הלואה או‬
‫הודאת הלוח‬
‫או‬
‫בפניו על הלואה זו וכדומה‪ ,‬אבל‬
‫•שבועה שלא בוה ושלא מבא‪ ,‬הואיל והיא שיינה לו בתור אפוטרופוס אע״ג שאין מקומ לחושדו שיעיד‬
‫א[ רמב״ס ה׳ מלוה סי״ז ה״א ומ״מ שם‪ ,‬ושרע סי׳ וךח סעיף ה׳ ועיין בחו״מ סי׳‬
‫»״ה סעיף י״ח וש״ך שסי ב[ שער י״ל ח׳ ו׳‪ .‬נ[ סי׳ ק״ח• ל[ שם ס״ק כ״ד‪ .‬ה[ בגד״ת‬
‫ח[ פתחי חשוכה שם משם השבו״י‪.‬‬
‫שס‪ .‬ו[ סי׳ ק׳׳ח ס״׳ק ז• ז[ שס ס״ק ג׳‪.‬‬
‫קןןןן‬
‫פרק ד‪ .‬שבועת האפוטרופוס לגבית‬
‫ג‪.‬‬
‫אפוטרופוס בית דין כשהוא בא‬
‫זכות היו‪/‬ומים‬
‫לגבות מהלוח או מיורשיו‪ ,‬אינו‬
‫גשבע שבועה שלא צוה המוריש ששטר זה פרוע‪ ,‬אבל הוא נשבע שלא מ צ א‬
‫שטר זה בין השטרות הפרועים‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אין הדברים הללו אמורים אלא כשלא האמין הלוה את המלוה עליו‬
‫ועל יורשיו‪ .‬אבל אם האמין הלוה את המלוח עליו ועל יורשיו‪,‬‬
‫משביעים את היורשים שבועה שלא סקדנו ושלא‬
‫אין בית דין‬
‫מצאנו בין שטרוחיו שובר‬
‫ששטר זה פרוע ושלא נמצא בין שטרותיו הסרועים א(‪.‬‬
‫והוא הדין אסוםרופוס היתומים‪ ,‬אין בית דין משביעיט אותו שבועות‬
‫ה‪.‬‬
‫ועל יורשיו‪ ,‬שהאסוסרוסום הוא‬
‫אלה במקרה שהאמין הלוה את המלוח עליו‬
‫כיתומים עצמם לענין זה נ[•‬
‫ו‪.‬‬
‫לוה במשכון שבא לפדות משכונו מידי יורשיו של המלוה‪ .‬וטוענימ‬
‫היורשים או אפוםרוססם א ‪ /‬שמורישפ צוד‪ :.‬שחפץ זה היה ממושכן אצלו במאה‪,‬‬
‫ביה דין‬
‫והלוה מוען שאינו ממושכן אלא בחסשים‪ ,‬והמשכון שוה מאה‪ ,‬אין‬
‫מוציאים המשכון מידי היורשים עד שישלמ הלוה מאה כסענחם של היורשים‪,‬‬
‫ונותנימ החמשים ביד היורשים שהרי הלוה מודה‬
‫אותם‬
‫משלישים‬
‫ביד שליש‬
‫בהם‪ ,‬והחמשים‬
‫עד שיגדלו היתומים וישבעו‬
‫הנוחרים‬
‫ששמעו מפיו‬
‫בחייו שחפץ זה ממושכן אצלו במאה‪ .‬אבל אין האפוםרוסוסים נשבעים שבועה‬
‫שקר‪ ,‬לא האמיטהו חכמיפ בלא שבועה‪ ,‬ועשו את האפוטרופוס כיתימיט עבטם בטענה זו‪ ,‬שהאטוטרוםוס‬
‫נקרא בעל דבר‪.‬‬
‫א( הסמ׳׳ע נ[ כ ת נ ‪ :‬שדין זה נאמר נם אמ‬
‫היתומיט‬
‫טוענימ שמא הוא‬
‫במאה‪ .‬דכל‬
‫ממושכן‬
‫שענת קטנים אפילו אם היא טענת בריא דינה כטענת שמא‪ ,‬הואיל ואין הקסנים בני בואה‪ ,‬וההומים דן‬
‫הכריע כדעת הסמ׳׳ע‪ ,‬דאל־כ כל אדם שמת והניח ששכונות ולא בוה עליהם היו הלווים נאמנים בטענותיהט‪.‬‬
‫ובאמת כלל הוא בדין טענינן ליתמי כל מה שהיה אביהם יכול לטעון‪ ,‬ולכן גם אם סועניס‬
‫או אטוטרוטוס שמא היה‬
‫ממושכן במאה שומעים להם‪ .‬אבל‬
‫היתומים‬
‫הש׳׳ך ה[ ס ו ב ר ‪ :‬שדוקא אט טוענין ברי‬
‫שומעים להם‪ ,‬וםשביעים אוחם לכשינדלו‪ ,‬אבל אם מוענימ שמא‪ .‬הואיל והטשכון אינו קנוי אלא משועבד‬
‫אין משניתים בטענת שמא להוביא מיד הלוה‪,‬‬
‫אלא‬
‫משלמ‬
‫כמענתו ומשיבימ לו‬
‫המשטם ו[ מחלק‪ :‬שאם היתומים תובעים לגבוה מהמשכון‪ ,‬הואיל והמ‬
‫משכונו‪.‬‬
‫ובנתיבות‬
‫בריכימ לתבוע את נוף המלוה‬
‫עבמה‪ ,‬גקראימ מוביאימ מיד הלוה ולא טעגיבן ליחמי לחוביא‪ .‬אבל אט םועגימ להחזיק משכוגמ בידם‬
‫סוענימ עבורמ להחזיק מה שבידם‪ .‬וראיה לדבריו ממ״ש‬
‫הש־ך ז[ על שטר‪ ,‬שמובאימ‬
‫ברשות אביהם‬
‫ושהוא כתוב באוםן שיכולים לגבוחם‪ ,‬אפילו ידעינן שאינו של אביהם סענינן להו שלקחו למשכון‪ ,‬עכת׳יד‪.‬‬
‫ואין דבריו נראים לעיר שהרי בדין זה )שבסי׳ ע״ב( הלוה הוא בא לתבוע משכונו מיד היורשים‬
‫והיורשים סחזיקים בםשכון‪ ,‬או שתובעים גביית החוב שאי אסשר להחזיק בסשכון אם לא בסיבת תביעת‬
‫תתוב‪ .‬ומדברי חש׳׳ך ח[ גס אם נאמר‬
‫א[ סי׳ ק״ח סעיף ה׳‪.‬‬
‫שם ס״לן נ״א‪.‬‬
‫ס ״ ס י״ג‪.‬‬
‫לדעתו‬
‫שגאמגיס‬
‫ב[ כן נראה לי‪.‬‬
‫ה[ ש״ך ס״ק קמ״ל‪.‬‬
‫ח[ ש״ך חרמ סי׳ ס׳׳ה‪.‬‬
‫היורשים‬
‫עד כדי‬
‫דסיהס של‬
‫ג[ סמ״ס חו״מ סי׳ פ״ג סקל״ה‪.‬‬
‫ו[ נתיבות המשפע כס ס״ק נ‪.‬‬
‫השכרות א ק‬
‫ד[ חומים‬
‫ז[ ש׳׳ך סימן ס״ה‬
‫שער טז‪.‬‬
‫שמירת ממון‬
‫זו הואיל והס סומכים טענתם‬
‫דברי‬
‫על‬
‫מורישם‪ ,‬וזו היא חובתם לתמוך כל‬
‫היתומים והשבחתו‬
‫היורשים‬
‫‪cop‬‬
‫שטוענים‬
‫שכך צוה‬
‫ברי‬
‫טענת היורשיט ולטעון כל מה שאפשר‬
‫לזכותמ של היתומים ואין עליהם לא שבועה ולא חרם סתם א(•‬
‫בשטר‬
‫ז‪ .‬לוח במשכון או‬
‫שתבע‬
‫את‬
‫להשביע‬
‫האפוטרופוס‬
‫החוב‬
‫היורשים שלא פקדמ המוריש שמשכון זה פרוע או ששטר‬
‫או‬
‫את‬
‫והמשכנחא‬
‫נמצא בין שמרוחיו הפרועים‪ ,‬שומעים לו א(‪.‬‬
‫עד כדי דמיו של‬
‫ח‪ .‬ואם אין המשכון שוה מאה מוציאים מיד הלוה‬
‫המשכון‪ ,‬ועל השאר ישבע היםת‪.‬‬
‫ט‪ .‬במה דברים אמורימ כשהמשכון שביד היורשים הוא מדברים שאינם‬
‫עשוים‬
‫להשאיל ולהשכיר‪ .‬אבל אם המשכון הוא‬
‫מדברים שעשויים‬
‫ולהשכיר ויש עדים שראו את המשכון ביד המוריש או‬
‫ואינם יכולים לטעון החזרתי או לא נמצא‬
‫להשאיל‬
‫ביד יורשיו‪.‬‬
‫בידינו מעולם‬
‫הואיל‬
‫משכון זה‪ .‬והואיל‬
‫ויכול הלוה לטעון חפץ זה שאול או שכור הוא ביד מורישם‪ ,‬נאמן הוא במגו‬
‫ללמוד להאמינם גם במשכון שנידמ‪ ,‬דשאני שטר שיכולימ לגבות‬
‫על ודאות‬
‫בו כשנמבא בידם מוכיח‬
‫חוב בכדי דמיו של השטר‪ .‬אבל משכון שנמבא בידמ אינו מוכיח זכותם בו‪ ,‬שאסשר שבא לידם בסקדץ‬
‫או בשאלה ושכירות‪.‬‬
‫ולהלכה‬
‫נראה‬
‫לע״ד שדברי הש״ך נכונים‬
‫אין מוביאין מיד הלוח יוחד מכדי הודאחו‪.‬‬
‫וחמיחת התימים‬
‫אביהמ על כמות חוב המשכון‪ ,‬אינה חמיה לע׳׳ד‪ ,‬שאין‬
‫בטעמם‪ ,‬שאמ היתימיס טוענים שמש‬
‫שא״כ יהיו‬
‫הלווים‬
‫נאמנים‬
‫היחומים טובים יוחד מאם היח‬
‫כשלא בוח‬
‫אביהם קייס‪,‬‬
‫וכיון שאמ היה אביהמ קיימ ומען שמא‪ ,‬לא היה נאמן‪ ,‬וכמ״ש דומה לזח א[‪ ,‬ואף בית דין או אםוטרוסום‬
‫של היתומים שאינם יכולים לטעון אלא‬
‫שמא‬
‫אינם‬
‫נאמנים‪,‬‬
‫ולכן נראה עיקר כמ״ש חש״ך שדין זה‬
‫הוא בםוענימ היורשימ טענה ודאית שבוה מורישמ שחפץ זה ממושכן בידם במאה‪.‬‬
‫א( ש״ך ג[‪ ,‬והתומימ ד[ כחב ‪ :‬שדוקא במלוה בשטר אין משביעין היורשימ‬
‫עט״י תביעת הלוח‪.‬‬
‫אבל במלוח‬
‫שבמשכון הואיל‬
‫שגס המוריש לא‬
‫היה גובה‬
‫שלא פקדנו אלא‬
‫כשהלוה היה‬
‫בטענתי‪,‬‬
‫םוען גגדו על כמות חחלואה אלא בשבועה‪ .‬גס היורשימ אחרי מותו נשבעיפ שלא פקדנו אבא‬
‫אפילו‬
‫א ם לא מען הלוח אשבע לי ע־כ‪.‬‬
‫ולע״ד נראים דברי השיך נכונים בטעמם‪ ,‬שהרי לדעתו דין זה נאמר בטועגים היורש•^ טעגח‬
‫ודאית על כמות ההלואה‪ .‬ולכן כל שתלוה מודה בכמות ההלואה לדברי היורשיט וטוטר את עבמו בכולה‬
‫א ו במקבחה בסענת סרעתי הכל או חלק מהחלואח‪.‬‬
‫סענתו חסץ זת בא ליד מורישמ בתור משכון לנבוח‬
‫נקרא במענחו מוביא מיד היורשים‪ ,‬שהרי גס לסי‬
‫חובו‪,‬‬
‫והיורשים מחזיקים‬
‫בו נטענת בריא‪ .‬ואין‬
‫בית דין משביעים את היורשים להחזיק מה שבידמ‪ ,‬אמ לא שםועגים גגדם אשחבע לי‪.‬‬
‫אבל‬
‫כשהלוח‬
‫םוען לויתי תסשיס במשכץ זח ופרעתי אותמ‪ ,‬והיורשיס םוענימ מורישגו בוה שלוית מאה במשכון זה‪,‬‬
‫ואין אנו יודעים אם סרעת הכל או‬
‫י‬
‫מקנת‪,‬‬
‫על טענת סרעתי אינם נשבעים‬
‫אלא עס״י‬
‫תביעת הלוה‬
‫הואיל והם באים להחזיק‪ ,‬ועל טענת לוית מאה שמונחשת מעד הלוה‪ ,‬והיורשים נאים להוביא נשנעים‬
‫אסילו בלא תכיעת הלוח‪ ,‬ועיין בנתיבוח ם׳יק נ״א ובכלל דבריו דברינו‪.‬‬
‫אן סי׳ ע״ב סעיף כ״ד‪.‬‬
‫םי׳ פ״ב כ״ד‪.‬‬
‫ב( ש״ך ס״ין ר‪,‬מ״ז‪.‬‬
‫ג[ חומים כס ס׳׳ק נ״נ‪.‬‬
‫ד[ ש״ך‬
‫• ר ק ד‪.‬‬
‫קץ‬
‫היתומים‬
‫• ב ו ע ת האפוטרופוס לגבית זכות‬
‫ואינו משלמ אלא חמשימ כהודאתו‪ .‬ואפילו שהמשכון שוה יותר מכדי הודאתו‪.‬‬
‫י‪ .‬אין עדימ שראו המשכון ביד המוריש או יורשיו‪ ,‬נאמנים היורשים‬
‫המשכץ‬
‫ב ט ע נ ת בריא שחפץ זה ממושכן הוא ביד מורישם עד כדי דמיו של‬
‫במגו דהחזרתי או לא היו דברים מעולם‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫בית דין או אפוטרוםםם‪ ,‬ס ו ע נ י ם ל ז כ ו ת ם שהוא לקוח או מחנה בידמ‪.‬‬
‫שהואיל‬
‫א ב ל אין טועניט שמא ממושכן הוא בידם ביותר מכדי הודאת הלוה‪,‬‬
‫והמשכון אינו קנוי להמלוה אלא משועבד לו‪ ,‬אין מוציאים אותו מידי בעליו‬
‫א ט לא בטענת בריא א ‪/‬‬
‫ויש חולקים‬
‫במשכון או‬
‫ואומריט‪ :‬שבכל‬
‫ענין נאמניט‬
‫להחזיק‬
‫היורשימ בטענתט‬
‫פקדון שבידמ עד כדי דמיו‪ ,‬ואפילו אם טען הלוה אשתבעו ל י‬
‫שלא פקד אבא ושלא‬
‫מצאתם בין שטדותיו שחוב זה פרוע‪ .‬ושהוא ממושכן‬
‫עד כדי דמיו‪ .‬אין שומעים לו‪ .‬אבל מטילים על היתומים שיאמרו האמת במה‬
‫ששמעו מפי מורישם‪ ,‬ולדעחם‬
‫נראה שגם בית דין או אםוטרוםםימ טוענים‬
‫לזכותט טענת לקוח או ממושכן עד כדי דמיו להחזיק מה שביד היורשים‪ .‬ואין‬
‫מסילים עליהם שבועה‪ ,‬אבל מחרימים בפניהם שיאמרו אמת ככל מה ששמעו‬
‫מפי המוריש או שידעו בברור לזכות הלוה ב(‪.‬‬
‫א( הסמ״ע א[ כ ת ב ‪ :‬שאפילו אם לא ראו המשכון ביד המוריש נאמן הלוח במענתו במגו דשאול‬
‫הוא בידפ‪ ,‬ואין בית דין או האפוטרופוסים טוענים לזכותם על כמות להלואח במגו דהתזרתי‪ ,‬שאין בית‬
‫דין מוענים בעד היתומימ חחזרתי‪ ,‬ולמד זה ממ״ש הטור ורמ״א ב[‪ :‬אמר‬
‫הםטקיד חפץ זה הפקדתי‬
‫בעדימ ביד המוריש ואלה סימניו‪ ,‬ורואימ ביד היתומים חפץ כזה‪ ,‬בריכימ היתומימ להראותו‪ .‬וע״ז מוסיף‬
‫תסמ״ע ואומר וכלים העשויים להשאיל ולהשכיר בלא עדים יש להן דין זה ככלים שאין עשוין להשאיל ויש‬
‫ל ו עדיפ שהפקידן ביד אביהמ‪ ,‬והסו־ז דחה ראיה זו דשאני היכא שיש עדימ שמתחילה בא ליד המוריש‬
‫בפקדון‬
‫מוקמינן‬
‫אחזקתו‪ ,‬אבל דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר אינו כעדים שתרי אדט עשוי להקנות גת‬
‫דבריט העשייימ להשאיל‪ ,‬ולכן טענינן ליתמי שהוא ממושכן‬
‫במגו דהחזרתי‪.‬‬
‫והש״ךנז אף הוא חולק על הםמ׳יע וםובר‪ :‬שאם לא ראו המשכון בידם נאמנים היורשימ בטענת‬
‫ברי ובשבועה שכך בור‪ .‬מורישם‪ ,‬אפילו‬
‫בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר‪ ,‬ובמנו והחזרתי‪ ,‬או לא‬
‫היו דברים מעולם‪ .‬וכן טוענים בית דין או אטוטרוטסמ לזכותט‬
‫משכון על יותר מכדי הודאת הלוה‪ ,‬משוט שאין טענת שמא‬
‫טענת‬
‫מוביא‬
‫לקוח או מתנה‪ .‬אבל לא טענת‬
‫המשכון מזכותו של הלוה‪ ,‬הואיל‬
‫וגוף המשכון אינו קנוי לחמלוה ויורשיו ד[‪ ,‬ונראים הדברים להלכה‪.‬‬
‫ב( הרא׳׳ש ה[ הביא תשובת רב םלטי‪:‬‬
‫ובגו אחריו שנימ רבוח‪ ,‬ובא‬
‫בראובן שמשכן שדותיו‬
‫ראובן וחבע מבנו של‬
‫ובגו של שמעין טען אמ משכגם לו חזר ולקחם‬
‫לשמעון ואכל סירותיהם הוא‬
‫שמעון להחזיר לו שדותיו‬
‫ממגו‪ ,‬ופסק אס תבע‬
‫• מ ע ו ן דלא שמיע ליה משמעון אביה‪ ,‬ולא סקדיה דהלין ארעא‬
‫דשמעון‬
‫ראובן לשמותי ליה‬
‫שם סי׳ ע׳׳ב ס״ק קמ״ח‪.‬‬
‫הלואח דהתם קא אתי‬
‫ב[ חר׳מ סי׳ רצ״ו סעיף ה׳ כהנה‪.‬‬
‫ל[ עיין לעיל סעיף א׳ הערה א׳‪.‬‬
‫באגפי בר‬
‫משכנתא דידהו אית ליה מן‬
‫דינא ונר‪ ,‬אבל שבועה ודאי לית ליה לבר שמעון מאי סעמא דלא דמי לשסר‬
‫א[ סמ״ע סי׳ פ״ג ס״ק י‪,‬״ו‪.‬‬
‫שמשכנט אבל אביו‪,‬‬
‫ג[ ש״ך שם‬
‫ה[ השיבות הרא״ש כלל פ״ו סי׳ ר‪.‬‬
‫שער מז‪.‬‬
‫בר שמעון לאסוקי מבר ראובן‪ ,‬מאי‬
‫שמידת ממון היתומים‬
‫‪Hjp‬‬
‫והשבחתו‬
‫דכתיב בהאי שמרא‪ ,‬אי אשתבע שבועת יורשים גבי‪ ,‬ואי לא לש‬
‫גבי‪ ,‬הבא אילין ארעתא בתזקת בר שמעון קימי ולית ליה‬
‫לבר ראובן אלא שמתא בבי״ד בעלמא ע׳׳כ‪.‬‬
‫מחשובה זו למד חרא״ש בנדונו‪ ,‬שיורשי ראובן סחזיקים בנכסי שמעון שהיה אביהמ אסוטרוסוס‬
‫עליחמ במענה שאביחמ בוח שחייב לו שמעון כך וכד ממון‪ ,‬וכן בנדון‬
‫שבידו‬
‫בשבועה‬
‫דכך וכך היה חייב לי במגו‬
‫זח היה‬
‫שמעון מחזיק הסקדון‬
‫דהחזרחיו לך או במגו דלא היו‬
‫מעולם‪ .‬הלכך‬
‫יורשי שמעון גמי כל מח שאביהמ אמר שחיה שלו אבל‬
‫מחדיסים בסגי היורשים שיאמרו האמת מה ששמעו‬
‫ראובן‬
‫דברימ‬
‫יחזיקו מה שבידמ‬
‫סמי אביהם ע״כ‪.‬‬
‫ומדבריחמ‬
‫בלא שבועה‪ ,‬א ב ל‬
‫למלגו שגמ בידעבו‬
‫שבא לידם של היורשים בתורת משכץ או םקדק דאסילו אם ראו אוחם ביד מורישם‬
‫דוםיא ו ק ר ק ע ו ת‬
‫שהמ בידי המוריש‪ ,‬שאינו יכול לטעון החזרתם לך או לא היו דברים מעולם‪ ,‬אסילו הכי נאמנים היורשים‬
‫בטענחם‬
‫לומר לקתם םורישנו או שבוה שהם ממושכנים בכך‬
‫וכך‪ ,‬ואין עליהם שומ שבועה‪ ,‬ומשום‬
‫דבל מה שביד היורשים נקראים בו סחזיקיס‪ ,‬ונאמנים להחזיק בלא שבועה‪ ,‬ואסילו אם טען הלוה אשתבעו‬
‫ל י אין שוסעין לו‪ ,‬וזח ודאי הולק על סמק מרן א[‪ ,‬וראיחי להש״ך ב[ שעמד בזח וכחב‪ :‬ומ״ש הרא״ש‬
‫ו ב ר התם מיידי שהסקדון הוא מעוח ע״כ‪ ,‬ואין זח מחוור לע׳׳ד‪,‬‬
‫שהרי בדברי הרא׳׳ש נאמר ‪:‬‬
‫ונשארו‬
‫נכסי ראובן ברשוח יורשי שמעון‪ ,‬וסחס נכסי לאו חיינו דוקא ממון‪ ,‬ובלא זה נמי אין שום סברא ל ח ל ק‬
‫מין מ מ ץ לשאר נכסי‪.‬‬
‫א( שר׳ע חו״מ סי׳ מ״ב סעיף ל״ה‪.‬‬
‫ב[ ש״ו שם ס״ק קנדה‪.‬‬
‫שער יז‪.‬‬
‫שבועת האפוטרופוס‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫מתקנת‬
‫להשביע‬
‫הנסים ‪:‬‬
‫האפוסרוססים‬
‫את‬
‫הסתלקותם‬
‫בשעת‬
‫מאפוסרוסםות‪ ,‬מפני שהם חשודים לעכב ממון או רכוש יתומים בידם‪ ,‬ומורים‬
‫ה י ת ר לעצמם שבהיתר הם לוקחים‬
‫בשביל שכר מרחם‪ ,‬אולמ משוס‬
‫תקנת‬
‫יתומים שלא ימנע כל אדמ מהיות אפוטרופוס‪ .‬תקנו ו א מ ר ו ‪ :‬אפוטרופוס שמנהו‬
‫אבי יתומים אין משביעין אותו‪ .‬שכיון שאינו נהנה‬
‫מאםוסרוססותו‪ ,‬אמ נטיל‬
‫עליו שבועה ימנע מהיות אסוסרוסוס‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫אסוטרופופ‬
‫שמנהו‬
‫בית‬
‫דין‬
‫אעפ״י‬
‫שלא‬
‫קצבו‬
‫לו‬
‫פרס‬
‫בעד‬
‫אטוטרופםותו‪ .‬הואיל והנאה היא לאפוטרופוס שיוצא עליו שם טוב של נאמן‬
‫ל ב י ת דין‪ .‬משוט הנאה זו לא ימנע מהיות אסוטרוסוט ולהשבע בטוף‪ ,‬הלכך‬
‫העמידוהו חכמים על דבריהם עיקר ת ק נ ת ם‬
‫ו א מ ר ו ‪ :‬אסוטרופוט שמינוהו בית‬
‫דין ישבע בסוף א[‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫אםוסרופוס שיש לו חלק בריוח נכסי היחומיס‪ .‬או שמקבל סרס ב ע ד‬
‫ע ב ו ד ת ו אפילו אם מנהו המוריש‪ .‬משביעים אותו אסילו על טענת שמא‪ ,‬דכיון‬
‫שיש לו הנאה באסוסרוססותו אין לחוש‬
‫שמא ימנע מהיות אפוטרופוס מסגי‬
‫השבועה א(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אסוטרופופ שמנוהו בי״ד או שמקבל פרפ וריוח בעד אפוטרוססותו‪,‬‬
‫אינו חייב להשבע שלא נשאר בידו משל יחוסים‪ .‬אלא אם יחשדוהו בי״ד או‬
‫היתומיט על יפוד‬
‫הוכחות‬
‫שמעוררות בהן חשד נ[‬
‫נגד‬
‫האפוטרופוס‬
‫בגוף‬
‫הגכםים או אסילו רווחיהם ופירותיהם ל[‪ ,‬בסכום של לא פחות משתי כסף ופרוטה‪,‬‬
‫ויכפור האפוטרופוס בסכום לא פחות משתי כסף ויודה על לא פחות מפרוטה‪.‬‬
‫א ב ל אס מודים שאין להם שום הוכחה לחשוד אוחו‪ ,‬וכן אס טועניפ עליו פחות‬
‫משתי כסף ופרוטה‪ ,‬או אפילו אם טענו עליו בכך אלא שאין האפוםרוסוס כופר‬
‫א( בשי״ע נאמר ‪ :‬אם יש לאטוטרוטוס חלק בריות אפילו מנהו אבי יתומים נשבע על‬
‫ממק‪ .‬ובבית יוסף נמק י י ן זה ‪:‬‬
‫השביעה‬
‫שהואיל ויש לו תועלת לאפוטרופיט לא ימנע ממני‬
‫טענת‬
‫מהיות‬
‫שםוסרופום ב[ והוא היין לאמופרומום שמקבל פרם כעד אפופרופסוחו כיון שהוא נחנה נעשה כאפופרפום‬
‫בית דין שהוא חייב להשנע מתקנת חכםיס‪.‬‬
‫א[ חר׳מ כי׳ צ״נ סעיף א׳ וסי׳ ר״צ‬
‫שם שר׳ע שם ס׳׳ק ס״ז‪.‬‬
‫מי׳ צ״נ ס״ק ו׳‪.‬‬
‫ס׳׳ז וסמ״פ שם ס״ק מ״ו‪.‬‬
‫נ[ חי׳מ סי׳ צ״ג וטו״ז סעיף א׳ ונה״מ סק״ר‪.‬‬
‫ב[ סי׳ ר״צ‬
‫ל[ כנה״נ חר׳מ‬
‫שער יז‪.‬‬
‫שבועת האפוסרופופ‬
‫קעג‬
‫ב ש ת י כטף ואינו מודה בפרוטה‪ ,‬אין בית דין מחייבים את האפוטרופוס להשבע‬
‫בטענת שמא לא שבועת המשנה בנקיטת חפץ ואף לא שבועת היטת‪ ,‬שהאטוטדופופים‬
‫אינם נשבעים שבועת היםת אלא על ט ע נ ת ודאי ולא על טענת שמא‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אםוםרופום שנתחייב‬
‫בדין להשבע היםת על ס ע נ ת‬
‫ודאי מגלגלים‬
‫עליו גט שבועת האטוטרוססים על ט ע נ ת שמא שלא עכב בידו כלום א(‪.‬‬
‫א( בתלכת זו נאמרו ד׳ דעות‪ .‬א‪ .‬רש״י‬
‫והרשב׳׳א‬
‫סוברים‬
‫שאין‬
‫משביעים «ת‬
‫האפוטרופוס‬
‫• ב ו ע ת חמשנת‪ ,‬אלא בטענת שתי כסף ופרוטה ותודאת בפרוסה וכסירת שתי כסף א[‪ .‬ב‪ .‬הרי״ף והרמב״ס‬
‫ותרא״ש םובריפ שמשביעיפ את האפוטרופוס בטענת שתי כפף אעפ״י שלא הודה תאמופרופוס בפרוטה‪,‬‬
‫דשנועת האםוטרופוסימ אינה צריכת הודאה במקצת‪ .‬ג‪ .‬רבי ישעיה סובר שאפילו אם טענו נגדו בפרוטה‬
‫והודה נטדוטה נשבע‪.‬‬
‫ד‪ .‬הראב״ר סובר בעיקר הדין כרש״י‪ ,‬אלא שהוא מוטיף לומר שכל זמן שעדיין האטוטרוטטות‬
‫בידו‪ ,‬אעפ״י שלא הודה על מה שטענו לו נשבע שמציאות האפוטרוססות בידו היא כהודאתו ב[‪ .‬ולהלכה‬
‫ספקי מרן ז״ל נראים מתראי‪ ,‬שבמקופ אתד פ ס ק ‪ :‬ואין כל אתד מאלו נשבע בטענת טפק‪ ,‬עד שיחשוד‬
‫המשביע אותן בשתי מעין כסף גן וזהו כדעת הרי׳׳ף ודעמיה שאין בורך מודה במקבת בשבועת האפוסרוסםיס‪,‬‬
‫ובמקיט אתר כ ת ב ‪ :‬כשמשביעיט אטוסרופומ שבועת המשנה‪ ,‬צריך שימענוהו בית דין או היחומים אסילו‬
‫במענת שמא‪ ,‬שתי כסף ופרוסה ויכפור בשתי כסף ויודה בפרומה ! אבל אמ לא היתד• טענה או כפירה‬
‫והודאה בשיעור זה‪ ,‬אמ טוענים אותו ודאי נשבע היסת‪ ,‬ומגלגל עליו שלא עכב בידו משלהמ כלומ ד[‪,‬‬
‫דמ״ש מרן עד שיחשוד המשביע בשתי‬
‫ופסק זה הוא כדעת רש׳׳י ודעמיה‪ .‬והסמ״ע עמד בזה ותירץ ‪:‬‬
‫מעין כפף חיינו לבד ההודאה בפרוטה ‪ Jn‬והתומימ כתב ‪ :‬שמרן סובר כהראב״ד דכשהאפוסרוסםות בידו‬
‫איגה בריכה הודאה בפרוטה‪ ,‬הלכך בסי׳ צ״ג שמדובר קידם‬
‫לא הזכיר הודאת פרוטה‪ ,‬ובסי׳ ר־ץ שמדובר בשבועת‬
‫להצריך‬
‫סעגת שתי כסף ‪,‬והודאה‬
‫בפרומה ו[‪.‬‬
‫תירובמ‬
‫שחלקו וקודם שמסר נכסי‬
‫חאטוטרופפות‬
‫האפוטרופוס אחר מסירת העזבון ליורשים‪ ,‬פסק‬
‫איגו מישב את הדעת לע״ד‪ ,‬שגס אם באמר‬
‫כדבריהס עדיין הסתירה עומדת במקומה לעגין הכפירה‪ ,‬שלפי מה שפסק בסי׳ ר׳׳ ‪ f‬בדיך שתהיה הכסירה‬
‫גשתי כסף כדי שיתתייב שבועה‪,‬‬
‫ואלו בסי׳ צ ״ג לא‬
‫הזכיר מרן לא תנאי‬
‫תביעת שתי כסף ופרוסה‪,‬‬
‫ו ל א תנאי כפירת שתי כסף‪ .‬ובאמת הש׳׳ך ז[ הניח דברי מח אלה בצ״ע‪ ,‬ובתשובות נוב׳יי כתב דהםמ־ע‬
‫מחלק‬
‫כין אפוטרופוס‬
‫לשאר הנשבעים שבועת‬
‫המשנה כגון‬
‫דססק מרן להבריך מענה והודאה בשתי כסף ופרומה תז‪ .‬ולע׳׳ד‬
‫השותפים וכוי‬
‫אין זה מחוור‪,‬‬
‫כל אחד מאלו נשבע וכוי‪ ,‬הרי שבחרא מחחא מחתיגהו מרן את כל‬
‫ודוקא‬
‫כאפומרופופ הוש‬
‫שהרי מרן כתב ‪ :‬אין‬
‫הנשבעים שבועת הסשנה‪ ,‬ולא עוד‬
‫שלא שנפ הסמ׳׳ע עבמו מ ת ‪ p‬שני פםקי מרן אלו כמ׳׳ש לעיל‪ ,‬ולא קאמר דהתם בשותפים לחוד מיידי‬
‫ולא באפוטרופוס‪.‬‬
‫ולהלכה עיין תשובות תורת אמת ומהרשד׳׳ם‪ ,‬ונחשו׳ פרח‬
‫מסה א ה ק והגרעק׳׳א ס[‬
‫שכולם‬
‫מסקו להלכה שיכול האפוטרופוס לוםר קים לי‪ ,‬ואין בי״ד םתייבים אותו שבועת האסוטרומםיס אם ל א‬
‫ע י ש כפירה בשתי כסף והודאה בםרוסה‪.‬‬
‫א[ שבועות מ״ח‪ [3 :‬עיין סור וג״י סי׳ צ״ג סעיף א׳ וטי׳ ל״ן סעיף כ״ח‪ .‬ג[ חי״מ‬
‫סי׳ צ״ג סעיף א׳‪ .‬ד[ חו״מ סי׳ ר ץ סעיף י״ם‪ .‬ה[ סמ״ע סי׳ ר״ן ס״ק נ״ד‪ .‬ו[ רתומים‬
‫סי׳ צ״נ ס״ק ב׳• ז[ ש״ך סי׳ צ״ג וסי׳ ר״ן‪ .‬ח[ נודע ביהודה חו״מ מהלורא תנינא סי׳ כ״א‪.‬‬
‫ס[ תורת אמת למהר׳׳א ששון סי׳ תי׳׳ד‪ .‬מהרשד״ס ח ר מ סי׳ קנ״ט‪ ,‬סרת מטה אהרן ח״נ‬
‫סי׳ ל״ז‪ ,‬כהבים ופסקים להגרפק״א סי׳ נ״ג‪.‬‬
‫ק^ך‬
‫• ר ק •‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫• נ מ ת חאסומרוסום‬
‫בית דין שרואה לפי שקול דעתו ידים מוכיחות לחשוד האפוטרופוס‬
‫במעילה בגכמי העזבון שבידו‪ .‬משביעים את האטוטרופפיפ שבועת היפת א(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫סשביעים‬
‫בית דין את האטוטרוסוט על טענת‬
‫שמא‬
‫הוכחות שחן מעירות חשד בלב בית דין או חיתומימ עצמס‪.‬‬
‫שביד‬
‫האפוטרופוס עודנו‬
‫מבוסמת על‬
‫כשרכוש העזבון‬
‫ברשותו ולא נמסר להיורשים‪ .‬שמציאות רכוש זה‬
‫בידו‪ .‬הרי זח כהוכחה מכופפת‪ ,‬עד שיוכיח שבא לידו בקנין או בזכוח‪ .‬ו ב ל ב ד‬
‫שיחשדו אותו ויטענו עליו בפכופ לא פחות משתי כסף‪ ,‬ויכפור‬
‫האפוטרופוס‬
‫בשיעור זה א(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אטוטרוטופ שהתפנה ע״י ערכאוח‪ ,‬דינו‬
‫כאפוטרוסוט שמינוהו בי״ד‬
‫לענין שבועה‪ ,‬שכבוד והנאה לאפוטרופופ להיוחו מוחזק לנאמן על טי הערכאוח‪.‬‬
‫לפיכך חייב בשבועת האטוטרופטים‪ ,‬ואין דינא דמלכוחא סוטרת אותו מ ח ו ב ת‬
‫שבועה בבי״ד‪ ,‬אלא אמ חתנו במינוים להאמינו בלא שבועה‪ .‬משומ שלא מצאו אדם‬
‫נאמן ומוכשר למלא תפקיד זה באמונה והצלחה‪ ,‬מהני תנאמ לפוטרו משבועה יב(‪.‬‬
‫אחרי שבררנו להלכה שאין משביעיפ‬
‫בשחי כטף ופרוטה נבין ונדון אמ משביעימ‬
‫שתי כםף הוא לענין שבועת המשנה‪.‬‬
‫אבל‬
‫דכיון שיש כח בטפק זה להשביעו בנק׳׳ח‬
‫ליה כטוענו ודאי‪ ,‬והביא ראיה לדבריו‬
‫חכגח׳׳ג בשם‬
‫הרדב״ז‬
‫שבועת‬
‫המשנה על טענה שמא אפ לא ככפירה והודאה‬
‫הסו״ז בן‬
‫אוחו שבועת היסח‪.‬‬
‫היםת בעי אפי׳ בטוענו פרופה‪,‬‬
‫בדורוח‬
‫מדברי‬
‫כחב ‪:‬‬
‫הא‬
‫ובעינן כאן‬
‫דהיטח אין לו שעור ו כ ד‬
‫ראשונימ‪ ,‬הוא הדין חאיונא אחר תקנת הימת שחות‬
‫חמרדכי‬
‫שפםקמ‬
‫רמ״א גן‪,‬‬
‫והגרעק״א דז‬
‫כדעת המו״ז‪ ,‬וגס הוא ז״ל הביא סעד לדבריחמ ממ״ש רמ״א ה [ ‪:‬‬
‫לומר איבי תסץ סמך רק שבועת חיסת ולא שבועח השוחסין‪.‬‬
‫ולע״ד אץ סזח‬
‫הביא פ״ש‬
‫יכול חתובע‬
‫ראיה להכריע‬
‫בדעת‬
‫רמ׳׳א שסשביעים את חאסוטרוסוס היםת בטענת שםא‪ ,‬שחרי כתב רס״א ‪ :‬ויש אוסרים דמשביעיס היסה‬
‫על מענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שחיה שסעץ בבית ראובן וסבא ראובן תיבתו סרובה וז‪,‬‬
‫הרי‬
‫שלא הכריע רמ־א כדעתם אלא כשיש רגלים לדבר‪ ,‬ובודאי שלדעת יש אוסרים אלה משביעימ נמ האסוסרופוס‬
‫היסת כשיש רגלים לדבר דלא עדיף חאפופרופופ מכל איש אחר‪ .‬אבל לדעת מרן שטוםק שאין משביעים תימת‬
‫על סענת שסא חוא הדין לאסוסרוסוס‪ .‬וממ״ש רמ״א זז נמי אין ראיה‪ ,‬דהתמ מיידי בתובעו ודאי טענת‬
‫שתי כסף ופרוסה דיכול להשביעו שבועת המשנה‪ ,‬בנקיטת חסץ‪ ,‬או חיםת‪ ,‬וסםק רמ״א דיכול לומר דל‬
‫שבועת השותפים להשכע בנקיטת חמץ‪ ,‬ואין ללמוד מזה להשביע את האפוטרופופ חיטת על טענת שמא‪.‬‬
‫ובאמת דעת מרן היא שאין משביעים חיסת במענת שמא‪ ,‬וכן דקדק בדבריו וכתב ‪ :‬אפ םוענים‬
‫אותו סענח ודאי‬
‫נשבע היסת ‪ in‬וכן כתבו הטרח סטה א ה ק וחגרעק׳׳א ס[‪ ,‬וכן מסורש‬
‫מרן בבדק הבית שכחב על‬
‫דברי הראב׳יד‪ ,‬וז־ל ‪:‬‬
‫קשה לי והא על‬
‫סענת סמק‬
‫יוחד בדברי‬
‫אץ משביעים אפילו‬
‫שבועה היסת יא( וכן ראוי לחורוח‪.‬‬
‫א( חסוד תו״מ לא השינ ע״ד הראב״ד אלו משמע שאינו חולק עליו בזח יא[‪.‬‬
‫א[ ש״ך חר׳מ סי׳ ע״ה ס״ק ס״ג יתומים סי׳ צ״נ סק׳׳ר‪ .‬ב[ טריז תר׳מ סי׳ צ״ג‪.‬‬
‫ה[ חו״מ סי׳ ס׳׳ז סעיף י׳׳א‬
‫ג[ חו״מ סי׳ פ״ה סעיף י״ז‪ .‬ל[ תשובות רמק״א סי׳ נ״ג‪.‬‬
‫בהגה‪ .‬ו[ חוימ סי׳ ע״ה בהגה‪ .‬ז[ חו״מ סי׳ פ״ז‪ .‬ח[ חו״מ סי׳ ר״צ‪ .‬ס[ שם‪ .‬י[ בלק‬
‫הבית סי׳ ד׳צ‪ .‬יא[ סור וב״י חר׳מ סי׳ ר״צ‪ .‬ומיין פתחי השובה סי׳ צ״נ סק״ה‪ .‬יב[ כן‬
‫נראה לי‪.‬‬
‫שער יו‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫שבועת‬
‫קןןן‬
‫האפוטרופוס‬
‫רשאיפ בית דין להתנות על האפוטרופוס המתמנה על ידם‪ ,‬לפוטרו‬
‫משבועת האסוטרוטטיט אט ימצאו בזה תועלת ליתומים‪ .‬כגון שלא ימצאו אדם‬
‫א ח ר כמותו של אפוטרופוט זה שיםכימ להיפגות לאסוטרוטוט על מגת להשבע‬
‫לבסוף א[•‬
‫י‪.‬‬
‫כשבי״ד טוטריפ את האפוטרופוס משבועה‪ .‬ראוי לחייבו ל ס ד ר חשבון‬
‫הכנפה והוצאה מפורט מדויק ומבוטט על ראיות מוכיחות וודאיות‪ ,‬וראוי ל כ ת ו ב‬
‫תנאי זה ב כ ת ב האפוטרופסות עצמו א ‪/‬‬
‫יא‪ .‬אין בית דין דשאיפ לפטור את האפוטרופוט מ כ ל טענת ודאי שמחייבת‬
‫א ת האפוטרופוס‬
‫שבועה‬
‫דאורייחא‪ ,‬כגון מודה‬
‫במקצת או שבועת השומרית‬
‫וכדומה‪ ,‬ואף בשבועת האטוטרוטטיט עצמה א פ גחחייב שבועה אחרת‪ ,‬מגלגלים‬
‫עליו גט שבועה שלא נשאר בידו כלוט‪ ,‬אעפ״י שהאמינוהו בית דין‪ ,‬כללמ של‬
‫ד ב ר י פ ‪ :‬שאין נאמנות בית דין פוטרת את האפוטרוסוט משבועה אלא בשבועת‬
‫האפוטרופפין‪ .‬א ב ל בכל יתר השבועות הרי הוא ככל אדפ‪ .‬ואין בית דין רשאים‬
‫לפוטרו משבועות אלה‪.‬‬
‫א( בטוטט כתב מנוי אפוטרופוס שבספר‬
‫ומהק״ק הנז׳ תשכון מטורט מט׳ האפוטרופוס מכל‬
‫תיקון‬
‫סופריפ ב[ נאמר ‪ :‬וכל זטן שיתבעו בית דין‬
‫הנכסימ המגיעימ בידו מהיתומימ הנז׳ וממה שישא‬
‫ויתן בהמ‪ ,‬ומהריות שירויחו בהפ‪ ,‬ומתהובאות שיוביא עליהמ‪ ,‬יחוייב ויתן השבץ ישר מהכל‬
‫שיתברר לבית דין על טי חשבונו שיתן לחמ כן יהיה קיימ ע׳יכ‪ ,‬אולס בטוטט שטר‬
‫ולפי מה‬
‫האפוטרופסות של‬
‫דייני דבנא‪ ,‬ובס׳ השטרות להר״י אלבבלוני‪ ,‬ונס׳ נחלת שבעה ג[ לא נזכר תנאי זה של סדור חשבון‪,‬‬
‫אבל נראית יותר תקנתו של מהר״ש יפה הנ׳׳ל‪ ,‬וכן ראוי לנהוג ולפרש בשטר מנוי אטוטדוסםות בי׳׳ד‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ ר״צ סעיף י״ח‪ ,‬ומיין בטופס שטר אפוטרופסות שבאוצר הכשרות לנולאק‬
‫שסר קנ״ב וקנ״ג וקנ״ו‪ .‬ב[ תיקון סופרים שטר ל״ו‪ .‬נ[ עיין אוצר השטרות לד״ר נולאק שם‪.‬‬
‫שער יח‪.‬‬
‫שומת בית דין למכירת קרקעות יתומים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫כשבאימ‬
‫בית דין למכור או להרשות מכירת קרקעות‬
‫בוררים שלשה שמאים‬
‫מומחים‬
‫בערכם של הקרקעות לשום‬
‫היתומים‪.‬‬
‫הקרקע הנמכרת‬
‫במ?‪1‬ירה הראוי לפי מקומה ושעת מכירחה‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫שלשה שמאים אלה מעריכים הקרקע הנמכרת כסי הזמן וכסי השעה‬
‫שנמכרימ הקרקעות באותו מקום‪ .‬ולקונה העריך לקרקע ומחפש אחריו לקנות‪.‬‬
‫ולא כמו שהיה יכול להמכר לקונים‬
‫שבמקומות אחרימ‪ .‬או קרקע שיש עליו‬
‫קופצים מרובים א[•‬
‫ג‪.‬‬
‫השמאים בהחליטם שומת הקרקע‪.‬‬
‫נושאים ונותנים במעמד שלשחמ‬
‫ומחליטים בטח אחד או ברוב דעות על שומת הקרקע העומד למכירה‪ ,‬ומוסרים‬
‫החלטתם לבי״ד ב כ ת ב או בע״ס בהוסיעם לפניהם‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אחד השסאים שאומר איני יודע‪ ,‬אפילו אם השנים האחריט משתוים‬
‫בדעותיהם‪ ,‬אין בית דין דן עס״י שומת השנים‪ ,‬אלא מוסיפים עליהם עוד אהד‬
‫כדי שיוכלו לדון שלשתם במשא ומתן הדדי ולבוא לידי הסכמה ברוב דעות ‪•13‬‬
‫ה‪.‬‬
‫השםאים שנחלקו‬
‫בדעותיהם‪ ,‬כגון שאחד מהמ מעריך את ה ק ר ק ע‬
‫במנה‪ .‬ושנים האחרים במאתיט או להיסך‪ .‬בטל היחיד במעוסו ודנים עס״י שומת‬
‫השנים‪.‬‬
‫אבל אם‬
‫נתחלקו שלשתם בדעותיהם ‪:‬‬
‫שאחד שם אוחו במנה‪ .‬ואחד‬
‫בשמונים‪ ,‬ואחד במאה ועשרים‪ ,‬לנים במאה‪ ,‬לפי שממצעים ההבדל שבין שתי‬
‫הדעות וגורעימ מן דעה הקיצונית למעליוחא עשרים ומעמידים אוחה על מאה‬
‫ונמצא כאילו שלשתמ מםכימימ על מאה‪.‬‬
‫א כ ל אם אחד שם אותו בתשעים‪ .‬ואחד במאה‪ ,‬ואחד‬
‫הרמב״ם ומרן סוברים שגמ בזה‬
‫מסצעים‬
‫במאה ושלשים‪.‬‬
‫ביניהם וקובעים את שוםתו במאה‬
‫ועשר‪ .‬זאת אומרת םופיפים על מי שאומר תשעים‬
‫עשרים‪ .‬וגורעים משומתו‬
‫של האומר מאה ושלשים עשרים‪ ,‬וקובעימ אותו בשומת מאה ועשר‪ .‬אבל אחרימ‬
‫חולקים על זה ואומרים שאין שורת הדין נותנת כן‪ .‬שהרי השגים האחרים‬
‫שניהם סםכיסיס שאינו שוד‪ .‬יותר‬
‫ממאה‪ .‬והלכך קובעים את שוםתו במאה‪.‬‬
‫ו נ ר א ה לפסוק כסותם להלכה לפי שמטתבר טעמם ג[•‬
‫א[ חו״מ סי׳ ק ע סעיף א׳ וסמ״ע שם‪.‬‬
‫וחקרי לב חר׳מ ח״א סי׳ ש׳‪.‬‬
‫ב[ נה״מ שם סק״א‪.‬‬
‫נ[ סמ״פ שם סק״ה‬
‫שער יח‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫שומת נ י ת דין למכירת‬
‫קרקעות יתומים‬
‫שלשה השמאים הנבחרים מצד בי״ד‪ .‬חשובימ כדיינים עצמם‪ .‬ה ל כ ך‬
‫צריכים להיות מומחים וידועים לישרים ונאמנים‪ .‬ושלא יהיו נוגעימ בדבר ו ל א‬
‫קרובים ק ר ב ת משפחה להםעונינים‪ ,‬היינו היתומים‪ .‬או זה שנמכר הקרקע לזכותו‬
‫ולא קרובים שלשתם או אחד מהם זה לזה‪ .‬ויש‬
‫להכשיר מנויים ש ל‬
‫אומרים‬
‫שמאים שקרובים זה לזה א(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫כשמקבלים‬
‫בית דין כ ת ב‬
‫מדקדקים ובודקים יפה אס היא‬
‫השומא‬
‫נעשית באמונה וביושר לבב‪ ,‬ואז מחליטים וקובעים שומת הקרקע עס״י ה ר צ א ת‬
‫השמאים ב(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אין בית דין נזקקים ל ס ע נ ת הצד ש כ נ נ ד ‪ :‬למנות ג׳ שמאים אחרימ‬
‫הבקיאים יותר בשומא לשוב ולשום הקרקע‬
‫ז‬
‫אלא החלמת השמאים‬
‫שהחמנו‬
‫על יד בית דין ושאושרה על ידם היא החלםית‪.‬‬
‫ס‪.‬‬
‫שומא שהוכרה‬
‫שהיא‬
‫מוםעית‪ .‬כגון שנמכר‬
‫באותו‬
‫מקום ובאותו‬
‫זמן קרקע אחד דומה לו בפחות או ביותר משומת בי״ד‪ .‬וכן אם שלשה שמאים‬
‫אחרימ שמו קרקע זה עצמו‬
‫בשומא‬
‫שנעשחה על‬
‫א ח ר ת מזו‬
‫ידי‬
‫השמאים‬
‫א( רמ״א בהגה אז‪ .‬ותנה מקיר הלכה זו למדת חר״י בן תרא״ש ממ׳׳ש‪ :‬מעשר שני‪ ,‬שאין דמיו‬
‫ידועים סודין אותו כשלשה לקוחות אפילו אהד מחם גוי ואפילו אתר מהמ בעלימ וכו׳ איש ושת• נשיו‬
‫סודין מעשר שני שאין דמיו ידועימ בז‪ .‬אבל חתומים ז״ל תמה על דין זת שנראת שאינו כתלכה‪ ,‬משומ‬
‫מגויים של קרובים ושותפים שגוגעים בדבר‪ ,‬וזה לא‬
‫שאמ באנו ללמוד מדין מעשר שני נדון להכשיר‬
‫יעלח על הדעת‪ ,‬ולכן בדד לומר שלא אמר הר״י בן הרא״ש דין זח אלא לגבי אשה שמכרה למזוניתיח‬
‫שאיגה בריכח בי״ד ומגי לת בשלשה הדיוטות ג[‪ .‬אבל במקימ שבריך שומת ביה דין בדיך שיהיו השמאים‬
‫ראויים לתיוח דיינים ולא נוגעים בדבר או קרובים ולא קרובים זה לזח‪ ,‬וגס בזח לא הוגח לו משומ‬
‫דאעיקרא אין לדמות‬
‫דין שומת היתומים‬
‫יחנחיבות ד( בתב דאעס״י שנוגעימ‬
‫למע׳־ש‬
‫שהוא‬
‫מתולל אפילו על שוה‬
‫פרוטת‬
‫מדין תורה‪,‬‬
‫בדבר לא נלמד מדין מעשר שני שהוא דבר שנאסור ונאמגימ בו‬
‫אפילו פסולי עדות‪ .‬אבל קרוביפ זת לזד‪ .‬שפיר ילםינן מדין מעשר שני‪ .‬דאין קרובים זר‪ .‬לזה‬
‫ר ק במקומ שבריכימ‬
‫שני עדימ להעיד על דבר אחד‪ ,‬ושני קרובימ‬
‫באן אלא עד אחד שאין‬
‫יודע‬
‫כחד דמי‪ .‬אבל‬
‫פסולים‬
‫בשומא תמיד אין‬
‫דעת חברו‪ ,‬ואין כל אחד מעיד רק על עבמו דהיינו על מה שבשכלו‪.‬‬
‫ואין כאן דק עד אחד משו״ה נאמנים אפולו קרובים זח לוה‪ ,‬ע׳׳כ‪.‬‬
‫ולע״ד אין אני מובא שומ סעמ בדבריו‪ .‬שאמו‬
‫מבסרםיס לדין תקרוביס זח לזד‪? ,‬‬
‫בדיינימ‬
‫שאין כל א ח ו יודע מה שבלב חברו‪,‬‬
‫והלא הלכה פסוקת היא זו שהדיינים לא יחיו קרובים זה לזה ד‪.[.‬‬
‫יסעמו של דץ זד‪ .‬הוא מש‪.‬ימ שיכול לביא לידי בטול דעתו מפני רבון חברו הקרוב לו ויגדר אף הוא‬
‫אחרי דבריו‪ ,‬והיא הדין והוא‬
‫המעט‬
‫בשמאימ אעפ׳־י‬
‫מסכים לרבדיו‪ .‬ולכן נראה עיקר כמ״ש החוסים‬
‫שאין אחד יודע מח שבלב חברו‪ ,‬כששומע מפיו‬
‫שהלכה זו אינח מסכמת‬
‫לדון על פיה‪ .‬וגס דעח מרן‬
‫היא זו ולכן השמיטה מפסק חלכח בשויע‪.‬‬
‫ב( בדיקת בית דין בשומת חמומחימ היא נקראת אגרת בקורת ו[‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ ק״נ כפיך נ ‪ /‬ב[ כנהלרין יל‪:‬‬
‫חו״מ סי׳ ז׳ סעיף ה׳ בהנה‪ .‬ו[ סי׳ ק״פ סמיך נ•‬
‫ג[ ב״מ לז‪.‬‬
‫ד[נ?״מ שס כיי״‪.3 ,‬‬
‫סרק ש‪.‬‬
‫קן^ןן‬
‫שומת בית דין למכירת קרקעות יתומים‬
‫ת נ ב ר ר י ם מבד בית דין‪ ,‬א ץ דנימ על םי אותה שומא‪ .‬אלא‬
‫ממנים‬
‫בית דין‬
‫שמאי אחר בתור מכריע‪ ,‬ודנים על מי שומת המכרעת‪ .‬ואם השמאי המכריע‬
‫ח ל ו ק בשומתו נגד שניהם‪ ,‬ממצעים ביניהמ כדין ג׳ שמאים שנחלקו בדעותיהם‬
‫כסי שהתבאר לעיל בסעיף ה׳ א(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫אין בי״ד נזקקים לטענת המלוח להגבות לו קרקע יתומים בלא שומא‬
‫אסילו אם ידוע להם בברור שהחוב עולה הרבה יוחר מדמי הקרקע‪ .‬אלא טוענים‬
‫בית דין או אפוםרוסםם‬
‫רוצים אנו בשומא‪ ,‬כדי שנוכל‬
‫של יתומים‬
‫לסדות‬
‫הקרקע בדמי שומתו ולהשאר להם נחלת אבות‪ ,‬מדין שומא הדרא‪ ,‬משום ועשית‬
‫ח י ש ר והסוב ב(‪.‬‬
‫ויש חולקימ ואומרים‪ ,‬ששומעים לטעגת המלוה ומגביס לו קרקע היתומים‬
‫בלא שומא‪ ,‬ולכשיחזירו היורשים דמי כל החוב‪ ,‬יקבלו קרקעוחיהם חזרה כדין‬
‫שומא הדרא‪ ,‬וכן ראוי להורות ג(‪.‬‬
‫א( הרשכ׳׳א א[ כתב ‪ :‬אט באו אתרימ‬
‫ואמרו שטעו )בי׳׳ד( בשומתמ‪ ,‬אין מברמ‬
‫בטל‪ ,‬דמאי‬
‫^הזית דםמכת אהבי ותיםר דאינהו בקיאי טפי‪ .‬אדרבא נימא שבי״ו שדקדקו הרבה יסר‪ .‬יטה כפי הראוי‬
‫לבי׳׳ר‪ ,‬הס כיוונו יותר‪ ,‬ויתר מכאן אמרו‬
‫כדשימי‬
‫בי תלתא ואתו‬
‫תלתא‬
‫ושימיה‬
‫ואמר ליתו תלתא‬
‫אחריני‪ .‬אמר רב הונא ברית ברב יהושע ממאי דהני בקיאי טפי‪ .‬ילקע״ד נראה שאין הנדון דומת לראיה‬
‫דקושטא הוא שאין נזקקים לטענת מן הבדרימ לעשות שומא נוספת מטעמ‬
‫זה ממאי דהני בקיאי מטי‪.‬‬
‫שבל אס באו שמאים לפנינו ואמרו שהשימא חראשונת מוטעית‪ ,‬תוששיט לדבריהט‪ .‬וראיה לזה ממ׳׳ש ב[‪:‬‬
‫אמר רב ספרא היכא אמר מאה כתרי ותרי כמאת לענין עדות‪ .‬אבל לענין אומדנא בתר דעות‬
‫שזלינן‪ ,‬ותו תלתא ותלתא מי לא אזלינן בתר בתרא ? ג[‬
‫יד הקדש על העליונה ע׳׳כ‪,‬‬
‫ומסתברא שהוא‬
‫הדין לשומת בי״ד שבאה להוביא קרקע הלוה מידו או להטילו על המלוה בשומא זו‪ ,‬דנימ ואומרימ יד‬
‫המוחזק על העליונה ואין‬
‫מוביאימ מידו כל שיש טפק שקול בשומא‪.‬‬
‫ונראה לקיימ דינו של הרשב״א‬
‫ב מ ק ו פ שמכרו בי״ד על פי שומתפ ובאיס להוביא מתחת יד הקינה‪ ,‬בזה מסתברא שאין מוביאימ מידו‬
‫אלא בהכרה ברורה שטעו בשומתמ‪ ,‬אבל כל שלא מכרו עדיין חוששים לדברי השסאיס האחרימ‪ ,‬וממנים‬
‫שמאי מכריע‪ ,‬דבדבר של אומדנא כ מ ן שומא הולכימ אחר רוב רעית וכמ׳׳ש הש״ך ד[‪ ,‬וכן כתב בנתה׳׳ס‬
‫‪ 0‬י ׳ ק״ג‪.‬‬
‫ב( חו־מ ה[ וחםמ״ע מ״ק ח׳ נמק הלכה זו‪ ,‬שכיון שכבר מת הלוה ואין היורשים חייבים לשלם‬
‫משלהם חוב מורישם‪ ,‬סוב להס שישומו אוחן כדי שיוכלו לשלמ להמלוה דמי שומחא ולהחזיר להם קרקע‪.‬‬
‫מורישם‪ ,‬סשא״כ אם יקבלנו חמלוה בלא שומא כשירבו להשיב להם קרקע סורישס‪ ,‬יבטרכו לשלם כל חובו‬
‫ג( זו היא דעת הש־׳ך ו[ ונסוקו הוא‪ :‬שלעולם אין‬
‫תיורש יכול לטלק‬
‫דעתו או להחזיר ל ו‬
‫ק ר ק ע סירישו עד שישלם כל חוב מורישם‪ .‬הלכך אין כל תועלת בשומא זו‪ ,‬וגס בלא שוסא יוכלו בכל‬
‫ע ת לשלמ דמי כל החוב ולהחזיר להמ הקרקע‪ ,‬ואמ לא ישלמו כל החוב לא יושב להס הקרקע‬
‫אסילו‬
‫א ם ירבו לשלמ דמי שימחו‪.‬‬
‫והנתיבות ז[ תמך בדעת מ ק ז׳יל‪ ,‬וכתב שדוקא בלוקח שבא לסלק את הבע״ח בזוזי הוא דבריך‬
‫ג[ עיי‪ ,‬בהגהות שיפה מקובצת‪.‬‬
‫ב[ תמורה כ״ז‪.‬‬
‫א[ בתולרות אלם סי׳ שמ״א‪.‬‬
‫ד[ ש״ך סי׳ מ״ו ס״ק ס״ו‪ .‬ה[ הר׳מ סי׳ ק׳׳ס סעי׳ א׳‪ .‬ו[ ש״ך שם םק׳׳א‪ ,‬ז[ נה״מ שס סק״א״‬
‫• ע ר יה‪.‬‬
‫ק‪£2‬‬
‫• י מ ת בי״ו למכירת קרקעית יתומים‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫הכרזת בית דין למכירת קרקע יתומים‬
‫א‪ .‬אחרי השומא מכריזימ בי״ד על מכירת קרקע יתומים ומציינים ב ה כ ר ז ת ם ‪:‬‬
‫ס י ב ת מכירת הקרקע‪ .‬לשלם לאשה בכתובתה או ל ב ע ל חוב וכדומה ל ו ‪ :‬שומת‬
‫ח ק ר ק ע לסי הערכת השמאים‪ .‬וכמות הכנסת מידותיו! גבוליו ומיצריו של הקרקע‬
‫ח נ ם כ ר על ידי האפוטרופוס ברשותם‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫נעשית‬
‫הכרזת בית דין‬
‫במקום‬
‫שנמצאים‬
‫בשעה‬
‫הרבה‬
‫אנשים‬
‫שמתעניניס בקנית קרקעות‪ .‬ולכן עושים בית דין הכרזחס בבקר ובערב שהיא‬
‫שעת יציאת פועלים לעבודה והכנסתם לביחס‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫זמן ההכרזה הוא ‪ :‬שלשים יום רצופים‪ .‬או ששים יום בלתי רצופים‬
‫בשני וחמישי בכל שבוע‪ .‬שבהם ס ת כ נ ס י ס מהכסדימ לעיר ושומעים הכרזות בי״ד א[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫הכרזת בית דין מ כ ו ו נ ת ‪ :‬לםובת היתומים ותועלתם ‪ :‬להרבות קונים‬
‫על הקרקע הנמכר כדי שימכר במחיר ה מ ח ר יקר שאפשר להשיג חמורחו‪ .‬ולכן‬
‫ת ד ב ר ממור ביד בית דין והכרתו‪ ,‬לזמן ההכרזה שמביא‬
‫בדורות האחרוניס לקבוע הכרזות כאלה ב ב ת י ה כ נ ס ת‬
‫שבחן נמצאים כל הקהל‬
‫בבית‬
‫ה כ נ פ ת והכרזת‬
‫ת ו ע ל ח יוחד• נהגו‬
‫בשלש שבחוה‬
‫רצופות‬
‫בית דין מ ת פ ר ס מ ת‬
‫בין כ ל‬
‫חמעונינימ בדבר‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫בזמננו שמצויים עתונים יומיים ושבועיים‬
‫שנפוצים בין כל ה ק ה ל‬
‫ההכרזה על ידי העתונים‬
‫שלש‬
‫גם למרחקים‪ .‬ראוי לעשות‬
‫המקומיים פעמים‬
‫לפי ר א ו ת עיני הדיינים א(‪.‬‬
‫ל » ל מ כל חובו משים • א י ן הלוקח יכול לסלק בע־ח בזוזי‬
‫אלא בםעגת ‪:‬‬
‫לדידי מוח קרקע זח יותד‬
‫מחונך‪ ,‬אבל ביורש שבא לזכוח מדין ועשיח הטוב והישר‪ .‬כל שמחזיר לו דמי שוםחו של הקרקע מסלק‬
‫את חבע״ח מקרקעותיו וסחזירס אותו לעבמו‪.‬‬
‫ולע׳יד איסכא מסתברא וכל שכן הוא אס בלוקח שהוא מססיי דמי מקנת קרקעו וביין בא לסלקו‪.‬‬
‫בכל זאת אינו יכול לסלקו בדמי חשומא‪ .‬אלא עד‬
‫• כ ן ב י ו ד • • ב א בזכוח‬
‫שישלמ כל חובו‪ .‬ויאמר לו לדידי‬
‫שוח יותר‪ .‬מכל‬
‫לומר • ט ו ב וישר הוא‬
‫שחמלוח יססיד־‬
‫ועשית הסיב והישר‪ ,‬אין שוס סברא‬
‫שלק מחלואחו‪ ,‬כ י י • ת » א ר הקרקע ביד‬
‫• ג ס ירויחו לסלק תמלוה מקרקעות‬
‫היתומים‪ ,‬ודי בזח • א י ן‬
‫חייבים לשלם מ»להס‪ .‬ואין להוסיף‬
‫מורישם נמ כשלא ישלמו לו כל חובו‪ .‬ובכן גלע׳׳ד שדעת חש״ד‬
‫נראית יותר‪ ,‬לחלבון ובכל אוסן כיון שדין זח שנוי נמתלוקח היורשים נקרשים מוחזקים ולחם • ו ס ע י ם‬
‫ו ק טוען חאםוסרושוס לזכותמ להעריך שומת בית דין בכל קרקע‬
‫הנמכר ל נ ע ל מורישם נסרעון חוני‪.‬‬
‫א( בםםר רות תיים ב[ כתב ‪ :‬ובעירנו איזמיר נוהגים להכריז בבתי כנסיית שלש שעסיס‪ ,‬ויש‬
‫ל ח ם על מה • י ם מ ו כ ו ‪ ,‬ומקרוב נותנים להכריז ב‪9‬וקים במקומות דשכית בתו קונים חמין גויס וישראלים‪,‬‬
‫ימות גלמוד לעמות הכרזות בית ד ץ בזמננו על ידי העתתוח‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ ק״ס סמיף א״‪.‬‬
‫חו״מ סי׳ ק״ס סמיף א׳‪.‬‬
‫‪ (3‬לוח חיים למרן החביב )חיים נן יוסף סאלאנ׳י(‬
‫פ ר ק ב‪.‬‬
‫ך‬
‫ו‪.‬‬
‫הכרזת ני״ד למכירת קרקע יתומימ‬
‫הכרזת בית דין צריכה להיות פפובה‬
‫להשוסא‬
‫שלפניה ו ל ה ע ב ר ת‬
‫הקרקע לזכות הקונה או בעל החוב שלאחריה‪ .‬ואם אירע ששהה זמן ר ב ב ץ‬
‫השומא וההכרזה‪ .‬או בין ההכרזה ל ה ע ב ר ת הקרקע לרשות הקונה‪ .‬ראוי לעשות‬
‫שומא והכרזה שנית א(‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בית דין שהרשו את האפוטרוטום למכור‬
‫בלא הכרזה נעשו כטועים‬
‫ב ד ב ר משנה וחוזריט ומוכריט בהכרזה ג[•‬
‫ח‪.‬‬
‫אחרי ההכרזה בודקים בי״ד השומא וההכרזה אט נעשו כדינם‪ ,‬וכוחבים‬
‫א ג ר ת בקורת המאשרת זאת‪ .‬ואחרי כן נותנים רשות להאפוטרופומ למכור הקרקע‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫מכירת האפוטרוםום‬
‫ברשות בי״ד קיימת אעפ״י‬
‫במאתיט או שוה מאתימ במנה‪ ,‬שכל מה שעשה אפוטרופוט‬
‫שמכר שוה מנה‬
‫ברשות‬
‫היתומים‬
‫בית דין הרי כאילו מכרו בית דין עצממ‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫דשאי‬
‫האפוטרופוט למכור‬
‫ברשות‬
‫בית דין קרקעות יתומימ שלא‬
‫בהכרזה במקום שאין הכרזה מביאה תועלת‪ ,‬כגון במקום שנמנע כל אדם מ ל ק נ ו ת‬
‫בדרך זה משום שלא יקראו אותו אוכל נכפי אכרזתא‪ .‬ובעת שאינה צריכה‬
‫הכרזה כגון מכירת קרקע לשם תשלום הוצאות קבורה‪ ,‬מזון האשה והבנות‪ ,‬מ נ ת‬
‫המלך והחזרת דמי הקרקע להלוקח‪ ,‬אט טרפו ממנו קרקע זה שקנה עיי בי״ד‪.‬‬
‫יא‪.‬‬
‫בית דין שמכרו ע״י נתינת רשות לאסוטרופוט בלא בדיקה בשומא‬
‫*הכרזה ובלא כתיבת אגרת‬
‫בקורח‪.‬‬
‫וטעו ופחתו שתות משוויו של הקרקע‪,‬‬
‫מכרם בטל ד[• והוא הדין אס מכרו וטעו ופחתו שתות במקוט או בשעה שאיגה‬
‫צריכה הכרזה ואפילו אמ הכריזו מכרט בטל‪ .‬ויש אומרים שאם הכריזו מכרמ קייס‪.‬‬
‫יב‪.‬‬
‫אפוטרופוט שטכר קרקע יתומיט שהוא שוה מנה במאתיפ‪ ,‬אין הלוקח‬
‫יכול לחזור‪ ,‬שלא יהא כח הדיוט חמור מכח יתומימ‪ .‬ויש אומריפ שכל שפחתו‬
‫או הותירו שתות‬
‫יג‪.‬‬
‫מכרם בטל ה(‪.‬‬
‫בזמן הזה‬
‫ה נ ו ת נ ת שטר מקנה‬
‫שכל מכירת קרקעות נעשית על ידי‬
‫הממשלה‬
‫והיא‬
‫חוקי ואין כל טענת אוגאה יכולה לבטלו‪ ,‬אין מקום ל כ ל‬
‫ת ל ו ק י דיניפ אלה וכל פרטי ההלכות שנאמרו בזה‪.‬‬
‫ומכאן אזהרה גדולה לדיינימ שיהיו מחונים וזהירים הרבה‬
‫בהרשאתם‬
‫א ת חאפוטרוססים למכור קרקעותיהמ של יתומים קסנים עד שיוכחו ל ד ע ת שהם‬
‫נ פ כ ר י ט במחירמ הראוי לפי מקופ ושעת סכירתט‪.‬‬
‫א( נ ס ו ר חו׳׳מ א[ כתב ‪ :‬ועבר זמן ששר‪ .‬חדשים‪ ,‬ונראה דלאו דוק* קאמר שיש שזמן כזח אינו‬
‫ם ב י א כל שנוי במחירי הקרקעות‪ ,‬ויש‬
‫שבזמן קבר מזה משתנים המהירים‪ ,‬וכן סרן ז״ל סתם וכתב ‪:‬‬
‫ו א י ר ע שנשתהה זמן שלא הורידו בו בדיך לעשות שומא אחרת והכרזה אחריו ב[‪.‬‬
‫א[ טור חרמ סי׳ ק״ג סעיף י״א‪.‬‬
‫ד[ שם‪.‬‬
‫ה[ שס סעיף ה‪.‬‬
‫ב[ שם טעיף ו‪.‬‬
‫ג[ חרמ טי׳ ק״ט סעיף ג‪.‬‬
‫שער יח‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫נזקקים‬
‫מומת בית דין למכירת‬
‫למכור‬
‫בית דין‬
‫קרקעות יתומים‬
‫קרקעות‬
‫רא‬
‫היתומים לפי‬
‫שווים‬
‫בשעת‬
‫מ כ י ר ת ם גס אס יש מגפה בעיר ו ב ס ב ת ה הוזלו הקרקעות‪ ,‬בתנאי שיראו עורך‬
‫תכוף למכירתם‪,‬‬
‫או ששהוי מכירתם לאחר זמן המגפה יגרום קלקול והריסת‬
‫הקרקעות א(‪.‬‬
‫סו‪.‬‬
‫נזקקים בית דין למכור קרקעות יתומים בזמן מלחמה בעיר א ע פ י י‬
‫ידוע מתי תכלה המלחמה וגם‬
‫שהוזלו הקרקעות ב ס ב ת המלחמה‪ ,‬הואיל ואינו‬
‫אי אסשד לשער בברור שאחרי המלחמה ישובו הקרקעות למחירם הקודם‪ ,‬ויש‬
‫מקומ לומר כיון דזול זול‪ ,‬וישארו אחרי המלחמה במחירמ הזול ב(‪.‬‬
‫א(‬
‫בית יוסף א[ כתב נ ש ס הרשב׳׳ץ ‪ :‬קרקע מ ל יחומ שנמהר בזמן שהיתה מגסה חזקה בעיר‬
‫מכרמ בסל‪ ,‬דאע״ג‬
‫דקי״ל אין להקדש אלא‬
‫והוא הדין‬
‫מקימו ושעתו‬
‫למכור כמ״ש הראשונים‪ ,‬היינו‬
‫כשנעשה בזמן הראוי למכור‪.‬‬
‫אבל‬
‫זה‬
‫שמכר‬
‫בזמן‬
‫ראוי‬
‫שאינו‬
‫כמוכר בלא‬
‫למכור‪ ,‬הוי‬
‫אכרזתא‪ ,‬והכי מוכת מרק שוס‬
‫היתומים דתנן‪ :‬עבדים נמכרים בכסותמ לשבת וכן סרה וכן מרגליות וכוי‪ ,‬וכן משמע דדוקא כה״ג שאי‬
‫אסשר שישביתו בלא שומ מעשה יותר ממה שהם שוים עכשיו מזבנינן להו במקוממ ושעתמ‪ ,‬אבל בנד׳׳ז‬
‫שאמ ימתיגו עד יעבור זעמ המגסה‬
‫ישוב השער למקומו בלא שומ מעשה הוי כמוכר בלילה או שלא‬
‫בשעת הובאת סועלימ עכ״ל‪.‬‬
‫ומרן‬
‫דיל‬
‫השיג עליו וכתב ‪ :‬ואין דבריו נראימ לי‬
‫ד ק ת נ י וכן מרה אם ממתינין אותה לאםליז‪ ,‬והא הכא אין‬
‫מההיא מתניתין‬
‫גוסא‬
‫הויא תיובתיה‬
‫בדיך מעשת לכשתשביח ואסי״ה קתגי אין‬
‫;‬
‫להקדש אלא מקומו ושעתו‪.‬‬
‫ובדרישה שם כתב לישב דברי הרשב׳יץ ‪:‬‬
‫למכור חשיב‬
‫הטלטול למעשה‪ .‬ובנה׳׳מ כתב‬
‫נמי במאי דמשהין אותה ונושאין אותה שמח‬
‫דפרה‬
‫לחלק דהשומא‬
‫מקום מביאות‬
‫נעשית לסי‬
‫אבל‬
‫החסץ‬
‫המכירה נעשית במקום ובזמן הראוי ב[‪ ,‬ואין דבריו מובנים לי כלל‪ ,‬דאמ המכירה נעשית במקומ הראוי‬
‫הלא גס השומא‬
‫בריכה‬
‫למקומ ולזמן‬
‫להיות בהתאם‬
‫המכירה‬
‫שאל״כ‬
‫השומא למה‬
‫היא באה‪.‬‬
‫וכיון‬
‫שהשומא געשית עש׳יי מקום המכירה מה איכסת לן אמ ישימו במקום מביאותו או במקום מכירתו‪.‬‬
‫ולע׳׳ד נראה שדברי הרשב״ץ‬
‫נכונימ‬
‫בסעממ‬
‫עבדים נסכריס בכסותן לשנת שאם תלקת לו כסות‬
‫ונימוקמ שהוא‬
‫מדקדק מלשון המשנה שאמרה ‪:‬‬
‫בשלושימ דינר משובת במנה וכן סרה אמ ממתינין‬
‫אותה לאסליז משובחת וכן מרגלית אם מעלים אותה לכרך משובתת היא וכוי‪.‬‬
‫והנה בביורימ אלה המעשה של הלבשת כסות‪,‬‬
‫וכניסת יום השוק והעלאה לכרך‪ ,‬משביחימ את‬
‫המקים ביותר משויו האמיתי‪ .‬ובאלה אמרו ‪ :‬אין להקדש אלא מקומו ושעתו ואין אנו חוששין להעלאת‬
‫מחירמ‪ .‬אבל‬
‫מביאות מגפת‬
‫היא סבה גורמת להורדת‬
‫הסבעי ואם נמכור אותמ בשעת‬
‫המגפה‬
‫שווים ובהסתלק הסבה‬
‫נמבינו מפסידימ‬
‫את היתומימ‬
‫ישובו מאליהם למחירם‬
‫לא מפני העדר השבחתם אלא‬
‫מ פ נ י שנמכרים בפחות משויים והילכך סובר הרשב״ץ שאין מוכרימ אותמ‬
‫בזמן זה כדי שלא להפסיד‬
‫היתומימ במכירת קרקעיתיהם בפחות משווים‪ .‬ועיין בתומי״מ נ[‪.‬‬
‫ב( בב״י ד[ הביא מרן זיל תשובת‬
‫הרשב״א‬
‫שפסק‪ :‬אשה ובע־ח שבאים לגבות מקרקעי בזמן‬
‫• ה ו ז ל ו הקרקעות מפני המלחמה‪ .‬אין שמימ להמ אלא כדהשתא‪ ,‬והביא ראיה ל ד י ט מדגרסינן בב״ק ובר‪,‬‬
‫א[ ביה יוסף חו״מ סי׳ ק״פ‪.‬‬
‫ב[ נה״מ שם סי‪,‬״י‪.‬‬
‫ג[ הומים שם סק״י‪ .‬ל[ כ״י שם‪.‬‬
‫מרק ב‪.‬‬
‫רב‬
‫טז‪.‬‬
‫הכרזת בי״ד למכירת קרקע יתומים‬
‫וכן דשאימ בית דין למעט בזמן ההכרזות כדי למכור הקרקע ט ר ם‬
‫שתפרוץ המלחמה‬
‫ותבוא העיר או‬
‫המדינה‬
‫במצור‬
‫ובכל כיוצא‬
‫בזה‪ ,‬הדבר‬
‫מסור לראות עיניהם של בית דין שהם אביהם של יתומיפ א(‪.‬‬
‫וכל שכן כאן דאין יודע עד מה תשקוט המלחמה‪ ,‬ושמא אף לכשחשקוט לא יתיקרו דכיון דזול זול ע״כ‪,‬‬
‫ומרן הב׳׳י והרמ׳׳א ז׳׳ל ב[ הבינו בדברי הרשב״א שהוא תולק על תשובת הרשב״ץ ןעין הערה הקודמת[‪.‬‬
‫אבל הטו״ז ג[ סובר ‪ :‬שהרשב״ץ והרשב״א אינם חולקים בדין אלא מר אמר חדא ומר אמר‬
‫חרא ולא םליגי‪ ,‬ונדונו של הרשב״ץ הוא בזמן מנטה שאז אין שום שער לקרקעות‪ ,‬ונדון הרשב״א הוא‬
‫בזמן מלחמה שיש להם שער זול‪ ,‬ואין דבריו‬
‫מחוורים לע״ד‪ .‬שבמקום שאין כלל שער לקרקעות לא‬
‫היה בדיך הרשב׳׳ץ להביא ראיה מהמשנה‪ ,‬ובלא שום ראיה הדבר ברור שאין מוכרים קרקעות יתומימ‬
‫בזמן כזה‪ .‬אולם דיבו של הרשב״ץ הוא גם ביש להס שער זול שנגרם‬
‫מסבת המנפה‪ .‬וזה דומה לדינו‬
‫של הרשב״א‪ .‬וסובר הרשב״ץ שיוקר וזול הקרקעות שבימי הקיץ והחורף אינו דומה לזול שבזמן המגםה‬
‫והמלחמה שהוא זול הקרקעות במרה נסרזה שאינה דומה לשנוי המחירים שבין תקופות השנה הנזכרות‬
‫בגמ׳ ד[‪.‬‬
‫ודעתו של הרשב״ץ נראית נכונה בטעמה וגימוקה במקרה של מגפה שאי אפשר שתאריך זמן‬
‫מרובה‪ ,‬ובהסתלקותה ישובו התיים למסלולם הרגיל וישוב שער הקרקעות למחירם הטבעי‪.‬‬
‫אבל אם הוזלו‬
‫הקרקעות מסבת מלחמה‬
‫שבעיר הואיל ואי אפשר‬
‫לדעת מראש זמן כלות‬
‫המלחמה וקרוב הדבר שהמלחמה תנרומ משבר כלכלי נמשך שיביא לידי הםסקת המסחר וההתישבות‬
‫במדינה וממילא גם הוזלת הקרקעות‪ ,‬בזה נכונימ דברי הרשב״א בטעממ ששמין להם כדהשחא‪.‬‬
‫א[ אורים יתומים חו״מ סי׳ ק״ס סק׳׳י‪.‬‬
‫ד[ עין בבא קמא ל׳ ז׳‪.‬‬
‫ב[ חו״מ כס סעיף ב‪.‬‬
‫ג[ טו״ז כס‪.‬‬
‫שער יט‪.‬‬
‫מטלטלי היתומים‪.‬‬
‫•‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫אפוטרוםום בית דין או ממונה על‬
‫ידי המוריש מוכר המטלטלים‬
‫של היורשימ במקוט שהט נמצאים‪ ,‬או מוליכט ליוט השוק הקרוב ומוכרט שמ‬
‫כ כ ל מה שנראה בעיניו ל ת ו ע ל ת היתומיט א[‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫אין א פ ו ט ר ו פ ו ס רשאי לשלוח מטלטליהט של היורשימ למקומ רחוק‬
‫אפילו לשם הדוחתם‪ ,‬בדרך יט או דרך יבשה״ שיש בו אפילו סטק אונם‪ ,‬אם‬
‫ל א שיבטיח אותם בחברת אחריות כסוחה על כל ספק אונם שיארע להם בדרך כ[‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫מטלטלים העשויים‬
‫להפסד‬
‫בשהוי‬
‫זטן כנון‬
‫יין ושכר העלולים‬
‫להחחמץ וכן דברים שהוצאתם מרובה על שבחם כגון בהמות שאוכלים ואינם‬
‫עושים או חפצים יקרים‬
‫שצריכים‬
‫מרובה והוצאות מרובות לשמירחן‬
‫שמירה‬
‫משבירה או גניבה דאונם‪ .‬בכל אלו רשאי האפוטרופוס לעשות בהם כמו שהוא‬
‫למכירה‬
‫עושה בנכסיו למוכרם במקומם או לשלחם‬
‫במקום אחר אפילו בדרך‬
‫ימ או ספק אונס נ(‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫מסלסלים שעושים סירות בעבודחן כמו בהמה ועבדים״ וכן מ ס ל ס ל י ם‬
‫חשובים שיש בהם משום שבח בית אב‪ ,‬נמכרים על ידי האפוטרופוס רק להאכיל‬
‫היתומים אס הס זקיקים לכך‪ .‬אבל אינם נמכרים כדי להניח מעותיהם לריוחא(ל[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫מסלמלי היתומים כשהם‬
‫כדי להבטיח שלא ימכרו‬
‫נמכרים‬
‫בסחות משוים‪,‬‬
‫במקומם צריכים‬
‫א ב ל אס הם‬
‫שומת בית דין‬
‫נמכרים‬
‫ביום השוק‬
‫אינם צריכים שומת בית דין ב(‪.‬‬
‫א( בסמ״ע כתב מדברי רש״י ‪ :‬אי נמי משוס שבח אביהמ שהוא כבוד ונוי להמ‪ ,‬ומדבריו נ ל ס ד‬
‫• א י ן מוכרימ כל מסלסלים שהמ נוי ליתומימ משום שבת בית אביהם אס לא שבריכימ לדמיהס לפרנםתס‪.‬‬
‫ובערוך השלחן ה[ לא כתב כן‪ ,‬ולע״ד נראה כמו שכתבתי שכן הכברא נותנת לסי פירש״י‬
‫ב(‬
‫והםמ׳יע‪.‬‬
‫גרסינן בנמרא ‪ :‬אמר שמואל מטלטלי דיתמי שמים אותם ומוכדימ אותמ לאלתר רב ח ס ד •‬
‫א מ ר מוכרים אותם לשוקים‪ ,‬ו[ ומשמע דכשמוכרים לשיקים אין צריך שומת בי״ד‪ ,‬והכי מסתברא שהואיל‬
‫ונמכרים ביום השוק במקום שיש קוסבים רבימ בודאי שנמכרימ בשוימ או לכל הסחות במחיר היותר גבוה‬
‫שאפשר להשינ תמורתמ וכן יש לטרש כוונת הרמב״מ והשו׳׳ע ז(‪ .‬ורמ״א כתב ח[ ודוקא שלא התמנח עליהם‬
‫א[ חו״מ כי׳ ק סעיף ני׳ בהגה‪ .‬ב[ כס סעיף י׳ וש״ך ס״ק י׳א ומהרשד״ם )חו״מ‬
‫סי׳ מי(‪ .‬ג[ שם סעיף ע‪ .‬ד[ שם סעיף י״א וסמ׳׳ע ס״ק כס‪ .‬ה[ עין בערוך השולחן‬
‫סי׳ רן סעיף כ״ז כ״ת‪ .‬ו[ כתובית ק׳ ע״ב‪ .‬ז[ רמב״ס פוף סי״ב ממלוה ולוה חו״מ סי׳‬
‫ק״ס סעי׳ ג׳‪ .‬ח[ שרע שם סעיף ט׳ בהגה‪.‬‬
‫מרק א‪.‬‬
‫ךך‬
‫ו‪.‬‬
‫מטלסלי היתומים‬
‫ב י י ד או אטוטרופוט היתומימ איגמ דשאימ למכור מטלטלי היתומים‬
‫בטחות משווימ אמ לא שיראו בזה תועלת‬
‫ליתומימ מצד אהד‪ ,‬כגון שהזדמן‬
‫להם לקגות בדמיהמ קרקע מכגיט טירות‪ ,‬או טהורה שיש‬
‫בה ריוח ודאי‪ .‬א ו‬
‫שיראו צורך במכירתם התכופה כדי להצילם מרקבון והסטד ודאי א(‪.‬‬
‫אין בית דין רשאימ למכור מטלטלי יתומיט בהסטד יותר משתות‬
‫ז‪.‬‬
‫לפיכך צריכים השמאיט להזהר שלא להעלות‬
‫סשוויפ‪.‬‬
‫בשומתם‬
‫חמטלסלים‬
‫שבזה גורסים הטטד ליתומימ לעכב מכירתן וםופן להרקב או להגנב‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫רשאים בי״ד או אפוסרוםום היתומים למכור מטלטליהפ אפילו בפחות‬
‫משווים עד שתוח‪ ,‬אם יש צורך תכוף להאכיל את היתומים או לשלם ס ם‬
‫המלך מלוה ברבית וכתובת האלמנה נ[ א(‪.‬‬
‫ט‪.‬‬
‫אין האפוטרופוט רשאי לקנות לעצמו מטלטלי היתומימ אפילו אם‬
‫משלם תמורתם ככל מה ששמו אותם בית דין‪ .‬משום שקנין מטלטליפ צריך יד‬
‫קונה ומקנה‪ ,‬והאפוסרופום‬
‫שהוא שליח בית דין להקנות לאחרים אינו יכול‬
‫להקנות לעצמו שאין אדמ מקנה לעצמו נ(‪.‬‬
‫אבל יכול הוא לקנותם‬
‫לעצמו‬
‫ברשות בית‬
‫דין‪ .‬שכיון שבית דין הוא‬
‫אביחמ של יתומים הרי הם כבעלים האמתייס של נכסיהם‪ ,‬וכשמרשים האפוסדופום‬
‫לקנות‬
‫לעצפו נכסיהם הרי נעשה כאלו נ ס ת ל ק האסוסרופום‬
‫מאפוםרופםותו‬
‫לענין זה ובית דין סוכרים לו הנכסים וםקנים אוחם לו בחרשאתפ י(‪.‬‬
‫שפוטרוםום אבל אסוסרוסום עושה בלא בית דין כל מה שנראה בעיניו ע׳׳כ‪ ,‬ומסתבר* שלא כתב זאת אלא‬
‫לעגין מכירה בבי׳׳ד או ברשותמ‪ .‬אבל לעגין שומא אין שוס סברא שיהיה אפוטרופוס עדיף מבית דין‪.‬‬
‫א( בשו״ע כתוב ‪ :‬וכן אם מכרו קרקע בעת שאינם בריבים להכריז עליה וכו׳‬
‫פחות משתות‪,‬‬
‫מכרן קיימ וכר‪ .‬ומסתברא שכשמ שרשאי למכור בלא הכרזה משוס בורך תכוף כך התירו למכור פחות‬
‫שתותסשוויס כדי להאכילם או לסלק מהם תביעות שגורמות להם הספד באחור סרעונמ‪.‬‬
‫א[ שט״מ בשם הלמ״ה )כתובות ק׳(‪ .‬ב[ חר׳מ סי׳ ק״ט סעיף ג׳‬
‫מהרשל״ם תו״מ סי׳ שכ״ה ל[ כנ״ל‪ ,‬ועין בסמ״ע סי׳ רן ס״ק כ׳‪.‬‬
‫ג[ תשר־‬
‫» » ר ים‪.‬‬
‫סטלטלי היתומים‬
‫רה‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫מכירת קטן ומתנתו‬
‫א‪.‬‬
‫קטן מכן שש שנימ אפילו אמ הוא סקח ויודע בטיב משא ומתן א(‬
‫ואין מתנתו ומחילתו קיימת‪ ,‬ש כ ל‬
‫בגדול‪ ,‬אין מקחו מקח‪ ,‬ולא ממכרו ממכר‪,‬‬
‫מעשה קטן שלא מלאו לו שש שגימ הוא בטל לגמרי א(‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫קטן שמלאו לו שש שניט‪ ,‬ויודע‬
‫בטיב משא ומתן כגדול‪ ,‬מקחו‬
‫וממכרו במטלטלין קיימיט מ ת ק נ ת חכמימ משום כדי חייו כדי שיחעםקו עמו‬
‫אחריט ויהיה אפשר לו לקטן להרויח או למכור מטלטליו ולהתפרנט בהם‪ .‬והואיל‬
‫ותקנו לקיימ מכירתו משומ כדי חייו‪ .‬קיימו מכירתו גט כשמכר יותר ממה שצריך‬
‫ל ו ולפרנסתו‪ ,‬שאם לא כן לא מתקיימת תקנתם‪ ,‬שכל אדמ ימנע מלקנות מהקטנים‪,‬‬
‫מחשש שמא הוא מוכר יוחד מכדי חייו‪ ,‬ויוציאו הקטן או קרוביו ובית דין‬
‫קנינו מידו כ[•‬
‫ג‪.‬‬
‫כשמ שתקנו חכמים לקיים מכירת מטלטליו‪ ,‬כן תקנו לקייט מ ת נ ח ו‬
‫ומחילתו‪ .‬שאין הקסן נותן מ ס ל ס ל י ו אם לא שקבל הנאה מרובה‪ .‬הילכך מ ת ג ת ו‬
‫ומחילתו קיימת מ ת ק נ ת חכמים‪ ,‬בין שהיא מ ח נ ת בריא ובין אם נתן מ ת נ ת שכיב‬
‫מ ר ע ג[•‬
‫ד‪.‬‬
‫אין מקח הקטן וממכרו קיימים ב נ ת י נ ת או ק ב ל ת מעות אלא לענין‬
‫זה שאס חזר המוכר או הלוקח ממנו‪ ,‬מ ק ב ל עליו מי שםרע‪ .‬אבל הקטן עצמו‬
‫יכול לחזור ממקחו או ממכרו ואין עליו אפילו מי שפרע‪ ,‬שלא‬
‫חקנו חכמים‬
‫לקיים מעשיו של קסן ב ס ם ל ס ל י ם בקנין מעות אלא ל ס ו ב ת ו ותועלתו משום כדי‬
‫חייו‪,‬‬
‫וכשהקסן אינו רוצה בקיום סעשיו חוזר לדינו לז­‬
‫ה‪.‬‬
‫קטן שמכר‬
‫מטלטליו וקנו מידו‬
‫בקנין סודר‪ .‬או שהשכיר המקום‬
‫שמטלטליו נמצאימ‪ .‬לקונה שיקנה אותמ מדין חצר‪ ,‬מכירתו בטלה‪ ,‬שהרי קניניט‬
‫א ל ה המ צורות קנין להוציא על ידפ החפץ הקנוי ללוקח עס״י הדין כמו קנין‬
‫שטר‪ .‬וכשט שאין כותבין שטר אלא אמ כן געשה בגדול‪ ,‬כך אין בית דין דנין‬
‫בקניגי אגב או חצר שבאימ להוציא מידו‪ ,‬שאין מוציאין מיד הקטן בדין‪ ,‬ולכן‬
‫אין קונים מידי הקטן כל קגין שאיגו מגיע ליד הקונה אלא על פי הדין‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫מקחו וממפרו של הקטן במטלםלימ מהקיים רק על ידי קנין משיכה‬
‫שמושך הקטן החפץ שהוא קונה או שהוא מוסר במשיכה לקונה ממנו‪ ,‬החפץ‬
‫שהוא מוכר לו ה[•‬
‫א( ב פ י ר ו • םיב מ * « וםתן כהב הםמ׳י* א[‬
‫ס י ר ו • טיב הוא כמו עני״ן‪.‬‬
‫ב[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף א׳‪.‬‬
‫א[ סמ״פ‪.‬פי׳ רל׳׳ה סק״ל‪.‬‬
‫יבסכדע סקכ״א‪ .‬יךשם‪ .‬ה[ שם סעיף ד‪ .‬ו[ שם‪.‬‬
‫ג[ שם‪ ,‬וסמ״ע פק״א‬
‫מרק ג‪.‬‬
‫ךן‬
‫ז‪.‬‬
‫מכירת קמן ומתנתו‬
‫קטן שקנה מטלטליט בקנין טודר או ששכר מהמוכר מקוט המטלטלים‬
‫לקניתט מדין חצר‪ ,‬לא קנה המקח‪ ,‬לטי שקנין מודד שמקנה החטץ לקטן ע ל‬
‫ידי משיכת המוכר כליו של הקטן דומה לדין שליחות‪ ,‬שהמוכר בקנוחו הטודר‬
‫נעשה כשלוחו של הקטן הקונה להקנות לו החטץ שהוא מוכר לו‪ ,‬וכן חצרו‬
‫של קטן קונה לו מרין שליחות שחצרו הוא שלוחו של הקטן‪ .‬וכיון שאין שליחות‬
‫לקטן אין לו גס דין קנין חצר‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫קטנה שקנתה מסלסלים בקנין סודר או בשכירות מקומם מדין חצר‬
‫קונה מקחה‪ .‬שלקטנה זכתה ההורה שחקנה בחצרה כאילו החזיקה הדבר בידה‪.‬‬
‫ח י ל כ ך קונה גם מדין חצר ש ה ו א כידה וגט מדין קנין אגב סודר בחליפין‪ ,‬ויש‬
‫אומרים שאין ק ט נ ה קונה מטלטלים מדין אגב סודר‪ ,‬ומסחברא כווחייהו שאין‬
‫להעדיף קנין הקטנה אלא בחצרה‪ ,‬א ב ל בקנין חליפין דינה כקטן א[•‬
‫ט‪.‬‬
‫קטן מבן י״ג שנה שלמות לזכר‪ ,‬ו ב ת ש ת י ם עשרה שלמות לנקבה‪,‬‬
‫שנשא ונתן במטלטלימ‪ ,‬והתאנה דינו כגדול‪ :‬י ו ת ר משתות בטל המקח‪ ,‬שחות‬
‫קנה ומחזיר אונאה ־סחות משחוח מקחו וממכרו קיים‪ ,‬שכל א ו נ א ה בפחות משתות‬
‫הויא מחילה‪ ,‬וקטן תקנו לו חכמים שתהא מחילחו ק י י מ ח משום כדי חייו כ(‪.‬‬
‫י‪.‬‬
‫ש ט ר י חוב מעזבון המוריש דינט כמטלטלין ונמכרים עיי קטן ג[‪.‬‬
‫יא‪ .‬שטרי חוב הניתנים‬
‫הואיל ואם לא שלם‬
‫לפקודת המוריש אינם‬
‫נמכרים על ידי הקטן‪,‬‬
‫בטל החוב‪ ,‬אין הלוקח יכול להוציא מהקטן בדין‪ .‬וכן‬
‫נראה לע״ד מםחברא‪.‬‬
‫יב‪ .‬לא הקנו חכמים לקיים מעשי הקטן‬
‫במטלטלים שנפלו לו בירושה‬
‫אלא בסטלטלים שיש לו בהם זכוה ירושה‪ ,‬א ב ל אם השאיר מורישם חוב לאחרים‬
‫וכן אם הנכסים המ מועטימ וצריך לשלמ מהם ל ב ע י ח או למזונות‬
‫והבנות או תשלום הכחובה‪ ,‬לאחר ת ק נ ת הגאונים‬
‫להנבות‬
‫לבע״ח‬
‫האלמנה‬
‫ולאלסנה‬
‫ממטלטלי המוריש‪ ,‬אין מכירת הקטנים קיימת‪ .‬שלא תקנו חכמים שתתקיים מכירתו‬
‫משוט כדי חייו אלא במטלטלים שיש בהט להיתומיט הקטנים זכות ירושה‪ ,‬ולא‬
‫במטלטליט שבע״ח קודמיט לגבותמ ד[‪.‬‬
‫יג‪.‬‬
‫קטן שיש לו אפוטרוסוט שמנהו המוריש או בית דין‪.‬‬
‫או אסילו‬
‫יתומים שסמכו אצל בעל הבית‪ ,‬אינו יכול למכור או ל ת ת ב מ ת נ ת בריא במטלטליס‬
‫שנפלו בירושה‪ ,‬אלא מדעת אפוסרופםו והסכמתו‪ ,‬ואין מעשיו קיימים עד שיאשר‬
‫אפוטדופסו מקחו וממכרו ה[‪.‬‬
‫יד‪.‬‬
‫קטן שיש לו אפוטרופוס‪ ,‬שנהן מטלטליו ב מ ח נ ה שכיב מרע‪ ,‬מ ת נ ת ו‬
‫קיימת‪ ,‬שאין המתנה חלה אלא לאחר מותו ובאותה שעה כבר פקע כח האםוסרופום‬
‫א[ שם סעיף ו׳ ועיין בש״ך שם סק״ג‪ .‬ב[ שס סעיף ג׳ וסמ׳׳ע כ״ק‬
‫סעיף א׳‪ .‬ד[ שם סעיף א׳ בהגה וסמ״ע ס״ק ח׳‪ .‬ה[ שה סעיף ב׳‪* .‬‬
‫כ׳׳א‪.‬‬
‫נ[ שם‬
‫שער ים‪.‬‬
‫מטלטלי היתומים‬
‫רז‬
‫ואינו יכול למחות ולבטל מעשיו בשם יורשיו של הקטן‬
‫שהרי משמת‬
‫הקטן‪,‬‬
‫פקעה אפוטרוססוחו על נכסי הקטן‪ ,‬ואין אפוטרופסו מיופה כח לטעון בזכות‬
‫יורשיו א(‪.‬‬
‫טו‪.‬‬
‫קטן מבן ייג ומעלה והביא שתי שערות‪ ,‬מקהו וממכרו‪ ,‬מ ת נ ת ו‬
‫ומחילתו קיימים במטלטלי מורישו‪ ,‬אם אין לו אפוסרוסום‪ ,‬ויש אומרים שאפילו‬
‫אם יש לו אסוסרוסוס‪ ,‬אם חפם הלוקח המטלטלים שקנה‪ .‬אין מוציאים אוחם‬
‫מידו כ(‪.‬‬
‫טז‪.‬‬
‫קטן בן שש שנחנו לו מחנה על ידי גדול‪ ,‬ולא פירש הנותן אימתי‬
‫יתננה לו‪ ,‬אין מקבל המחנה רשאי למסור המחנה לקטן אלא אחרי שיכירו בו‬
‫שהוא פקח וחריף‪ ,‬ואם מסר המתנה לקטן שאיגו סקח ושלא הגיע לבגרות‪,‬‬
‫חייב זה שמסרה לו מדין פושע א ‪/‬‬
‫א( כתב הסמ׳׳ע משמ הרשב״א ג[‪ ,‬קטן בן שש שנתנו לו מתנה על ידי גדול‪ .‬ולא פירש לו אימתי‬
‫יתננה לו‪ ,‬והוא בתן לו עכשיו‪ .‬אם אין הקטן חריף ובקי אזי טשע הגדול במה שבתן לו‪ .‬משמעות דבריו‬
‫היא‬
‫שמיידי‬
‫בגדול מבן שש עד י״ג‪,‬‬
‫דאילו קטן מבן שש אין מעשיו כלום‪ ,‬ואפילו אם הוא‬
‫יבמטלטלין שנטלו לו בירושה חקנו חכמימ לקיימ מעשיו במחנח‬
‫שנחנו לו אחרים על‬
‫פקח‪,‬‬
‫ידי אחר ולא‬
‫לקטן עבמו‪ ,‬מעשה הגוחן מוכיח שלא רבה לתת לקטן אלא עד שיחיה בוגר ובן דעת‪ ,‬ובנה׳־מ כתב שדין‬
‫זה נאמר בקטן מבן שש שהיא מסיג הפעוטות ד[‪ ,‬והנלע״ד כתבתי‪.‬‬
‫א[ משל״מ ה׳ מכירה פלס כ״ס ה״ז• ופתחי תשובה שם ס״ח ב׳‪ .‬ב[ שם סעיף א׳‬
‫בהגה‪ ,‬ולקמן שער כ׳‪ .‬ג[ סמ״פ שס םק״ד‪ .‬ד[ עיין בנה״מ שם בחידושים יביאולים‪.‬‬
‫שער כ‪.‬‬
‫קרקעות היתומים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫ו‬
‫א‪.‬‬
‫קרקעות היתומים‪ ,‬או כל יורשים קטנים שנפלו להם בנחלה ממורישם‪,‬‬
‫אינט נמכריט על ידי בית דין או אפוטרופטם‪ .‬אפילו לקנות בדמיהם קרקעות‬
‫אחרים שחט יותר קרובימ לעיר ושהם משובחים יותר‪ .‬דשמא לא יצליח ק ר ק ע‬
‫השני יותר מן הראשון‪ .‬ונמצא מפםיד‬
‫את היורשים בזה שמוכר קרקע שהוא‬
‫גחלת אכוחם ויש להם בו משום שבח בית אב‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫רשאים בית דין‪ ,‬או אפוסרוםום היתומים בהמלכת בית דין‪ ,‬למכור‬
‫ק ר ק ע ו ת היתומים‬
‫לתועלתם‬
‫בכל מקום שיראו במכירה זו א[ הזדמנות ס ו ב ה‬
‫ליתומימ שלא יוכלו להשיגה כשיגדלו‪ ,‬כגון שהזדמן להם קונה‬
‫בד מיצרא‬
‫שמשלם בקרקע היתומיפ מחיר גבוה יותר משויו‪ ,‬או כדי להתפשר עמ ב ע ה י ח‬
‫ו ל ק ב ל ויתורים למובת היתומים‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫והוא הדין אס יראו‬
‫בית דין הפסד‬
‫בקרקעותיהם של יתומים אם‬
‫יאחרו מכירתם‪ .‬דשאימ למוכרמ או להרשות מכירתם על ידי האפוטרופוס ג[‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫אין האםוםרופוס רשאי להשכיר‬
‫קרקעותיהם של היתומים לזמן‬
‫א ר ו ן יותר מזמן הרגיל באותה המדינה ג[‪ .‬אבל אם השכיר המוריש קרקעו‬
‫בחייו לזמן ידוע ואחרי מותו נפלו סכסוכים ודין ודברים עם השוכר רשאי‬
‫האסוסרוסום להמשיך השכירות לזמן יותר ארוך כדי לסלק מעל היורשימ כל‬
‫מענות ודין ודברימ ל[‪.‬‬
‫ה‪.‬‬
‫אפוטרופוס שמכר או השכיר לזמן ארוך יותר מהרגיל קרקעותיהם‬
‫של היורשיט הקטגימ שלא ברשות בי״ד‪ ,‬מעשיו בטליט ה(‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫רשות בית דין למכירת אחד מקרקעותיהמ של היתומימ אינה מתירה‬
‫להאסוטרופוט‬
‫למכור גט י ת ד‬
‫קרקעותיהמ‪ ,‬אלא‬
‫לכל מכירת קרקע מנכטי‬
‫היתומים דרושה רשות בייד מיוחדת י[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בית דין מצווים לדקדק היסב שלא להרשות סכירת קרקעותיהם של‬
‫א[ שו״ע חרמ סי׳ ‪ p‬סעיף י״א ב[ כנה״ג חו״מ ה״ב סי׳ ‪ p‬הגה נרו ס״ק ע״ג‬
‫ג[ כנה״ג שם ס״ק ס״ה כחב שמהריב״ל נסתפק בזה והוא ז״ל העלה שכיון שיש ספק בדבר‬
‫קרקע עומד בחזקה היורשים‪ .‬ד[ כנה״ג שס‪ .‬ה[ כנה״ג שס ס׳׳ה ס׳׳ז וס״ק ע׳• ו[ שם‬
‫ס״ה ס״ג‪.‬‬
‫שער כ‪.‬‬
‫היתומים בםרם יכירו שמכירה זו‬
‫ףןן‬
‫קרקעות היתומים‬
‫תביא תועלת ודאית ליתומים‪ .‬וצריך שיהיה‬
‫בית דין יטה וחשוב‪ .‬אבל בית דין של הדיוטות אינם רשאימ להתיר מכירת‬
‫קרקעות יתוםיט א(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫אין כל הדברימ אמורים אלא‬
‫בקרקעות‬
‫שנטלו להט בירושה‪ ,‬א ב ל‬
‫קרקעות שקנה האפוטרוסום מנכסי יחומים‪ ,‬רשאי למוכרם בשוויים בלא רשות‬
‫בית דין‪.‬‬
‫קטן שהגדיל והביא שתי שערוח‪ ,‬הזכר אחר י״ג שנה‬
‫ט‪.‬‬
‫ו ה ב ת אחד‬
‫י״ב‪ .‬ונבדק ע״י בית דין ומצאוהו שהוא יודע בטיב משא ומתן‪ ,‬יכול למכור‬
‫ק ר ק ע שלו שקנאו או שניתן לו ב מ ת נ ת‬
‫קרקעות‬
‫בלא‬
‫אלה‬
‫בריא‪ .‬וכן‬
‫שומא והכרזה‪ ,‬מדעתו‬
‫אפוטרוסוטו יכול למכור‬
‫והטכמתו של‬
‫יורש הבוגר‪ .‬ויש‬
‫אומרים דקסן שהגיע לגיל בגרות אעסיי שלא נודע שהוא פקח‪ .‬יכול‬
‫למכור‬
‫ק ר ק ע ו ת אלה א(‪ .‬במה דברים אמורים כשאין לו אפוסרופוס‪ .‬אבל אם יש‬
‫לו‬
‫אסוסרוסוס אין מכירתו קיימת עד שאפוםרופוסו יאשר מכירתו‪ .‬שכיון שיש לו‬
‫אםוסרוםום‪ ,‬מסולק היורש מכל זכות‬
‫מכירה בגכסיו ב(‪ .‬ויש אומרים שגס אם‬
‫יש לו אסוםרופוס יכול למכור קרקעותיו אחר שהגדיל ונעשה בוגר יא[•‬
‫י‪.‬‬
‫אין היורש יכיל למכור קרקעות שגפלו לו בירושה או שגתגו לו ב מ ת נ ת‬
‫שכיב מרע‪ ,‬לסחור בה או אפילו לפרוע חובות מורישמ בדמיהמ‪ :‬אלא משיגיע‬
‫א( חרא׳׳ש נ [ פסק דקםן‬
‫•לבי״ד‬
‫שהוא פקת‬
‫שהגיע‬
‫לניל של‬
‫בנרות‬
‫מוכר‬
‫קרקעותיו‬
‫אפילו אם לא נודע‬
‫ויודע בסיב משא ומתן ג[‪ .‬אבל חרמב־ם ד[ ו מ ק ז״ל מובריפ שאין מכירת הבונד‬
‫קיימת שלש כשהוא טקת ויודע בטיב משא ומתן‪ ,‬שהרי פפק ד‪ :[,‬קטן שהגדיל והביא שתי שערות וכוי‬
‫שין מעשיו קיימים עד שיהיה יודע בטיב משא ומתן אתר שהגדיל‪ .‬וכיון‬
‫שבריך‬
‫יודע‬
‫שיהיה‬
‫בטיב‬
‫משא ומתן סםתברא לן לוסר בדעתם שבריך שיחיה נבדק על ידי בית דין ומבאוהו שהוא סקת ויודע‬
‫בסיב משא ומתן‪ ,‬רוסה לס״ש דס״א ‪ n‬לענין סכירת ססלסלים בקסן שהוא סתות מבן עשר‪ ,‬וכן מוכת‬
‫סמ״ש ב ג ס ׳ ‪ :‬שלת ליה גידל בר‬
‫סנשיא ל ר נ א תינוקת בת יב׳ ויוס אזזד יודעת בנדב משא ומתן מהו‬
‫שלח ליה אם יודעת בסיב משא ומתןמקחה מקח וממכר ה ממכר ז[‪ ,‬ודקדוק רבא בתשובתו אם יודעת ו כ ר‬
‫מוכיח שעריך ידיעה ברורה בידיעחו בטיב סשא וסחן של בוגר שלש הגיע לגיל‬
‫עשרים שנה שלמות‬
‫ומםתברא עוד שכל שהיורש עבמו יכול למכור קרקעותיו גם אםוםרופוסו מוכר ״בחסכמתו‪.‬‬
‫ב( נלמד מדין מכירת הקםן במסלסלים שאין םכירתו קייסח כשיש לו אםוטרוםיםח[‪ ,‬והםש״ע‬
‫מ [ נ ס ק דין ז ה ‪ :‬דכיון דיש לו אםוסרוסוס לא תקנו רבנן לקיים מכירתו דלא שייך בו משום כדי חייו‬
‫ע־כ‪ .‬ולע׳יר אין זת מתוור‪ ,‬ויותר נרשיס דברי חב״ח י[ דבסכירח כיון שיש לו שםוטרוסום שהוא מוכר‬
‫*לוקח נסתלק כח היחוסיס‪ ,‬ולםי׳יז חוא הדין והוא הסעס‬
‫במכירת קרקע יתוםיס‬
‫שיש‬
‫לו אפוסרוםום‬
‫ש א ק מכירתם ק י י ס ת שלש באשור אפופרוסוםם‪.‬‬
‫א[ שס ס״ק ס״א‪ ,‬ושם נרו‪.‬‬
‫שם ס״ק י ג‬
‫ב[ סור חו״מ סי׳ רל״ה‪.‬‬
‫ל[ ה׳ מכירה סכ״ס‪.‬‬
‫ח[ חו״מ שם סעיף ב׳‪.‬‬
‫ס[ ס״ק יח‪.‬‬
‫ה[ שם סעיף ח׳‪.‬‬
‫י[ שס ס״ק ל׳‪.‬‬
‫ג[ עץ סמ״פ שם ס״ק ל׳ ובזרישה‬
‫ו[ שם סעיף א‪.‬‬
‫ז[ ב״ב קנ״ה‪.‬‬
‫יא[ עיין חו״מ סי׳ רל״ה סעי׳ בי בהנה‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫די‬
‫קרקעות היתומים‬
‫ל ג י ל של עשרים שנה שלמות אחר שהביא שחי שערות‪ ,‬או שנולדו לו סימני‬
‫סריס‪,‬‬
‫או שיגיע לרוב שנותיו שהם שלושים ושש שנים‪ ,‬אמ לא הביא שתי‬
‫שערות ולא נולדו סימני סרים‪ ,‬פחות מזה אעפ׳״י שנבדק ונמצא שהוא סקת‬
‫ויודע בסיב משא‬
‫ומתן‪ ,‬אין‬
‫ממכרו ממכר‪ ,‬שעלול הוא‬
‫שדעתו נוסה אחר המעות ועדיין לא התישבה‬
‫למכרם‬
‫בזול‬
‫מפני‬
‫דעתו בדרכי העולם א(‪ .‬א ב ל‬
‫מוכר קרקעוחיו אלה על ידי אסוטרוסוסו‪ .‬או שאפוטרופוסו מוכרם בהסכמתו של‬
‫היורש בפני בית דין‪ .‬יורש שהוא גדול מבן י״ג וקםן מבן עשרים שבא לבית‬
‫דין ובקש שימנו לו‬
‫אפוטרופוס כדי שיוכל למכור נכסיו הקרקעיימ שנפלו‬
‫בירושה או שנתנו לו ב מ ת נ ת שכיימ‪ ,‬שומעין לו וממניפ‬
‫בית דין אסוסרופסו‬
‫לסכור נכסיו כדי לפרוע בדמיהם חובות מורישם או להסתחר בהם ב(‪.‬‬
‫יא‪ .‬סימני בגרות הם‪ :‬א‪ .‬הבאת שתי שערות אחרי הגעת הקסן לגיל‬
‫של י״ג שנים שלמות והקטנה לגיל של י״ב שנה‬
‫שלמות‪ ,‬למכירת קרקעות‬
‫שקנאם או שנתנו לו במתנת בריא‪ ,‬ובגיל של עשרים שנה שלמות לזכר ולנקבה‬
‫למכור קרקעות שנפלו להם בירושה או ב מ ת נ ת שכיב מרע‪.‬‬
‫יב‪ .‬טימני טריט להחזיק על‬
‫ידט הקטן לגדול הם‪ :‬א‪ .‬שאין לו שערות‬
‫כ ל ל בזקנו‪ .‬וסימן זה לבדו מפסיק להחזיקו טריט ולדונו כגדול‪ .‬ויש טיסנים‬
‫אחרים שבצרוסם עושים אותו לסריס ודאי‪ ,‬והם‪ :‬שערו לקוי ורך‪ .‬בשרו מחליק‬
‫ורך כבשר האשה‪ .‬מטיל מים בגומא ואינם מעלים קצף או שאינו עושה כיפה‬
‫כשמםיל מים למעלה אלא יורדימ מיד‪ .‬או שאינמ מחמיצים כששוהים ועומדים‬
‫בכלי‪ .‬קולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה‪ .‬שלא נתמלא זקנו ושאין‬
‫בשרו‬
‫מעלה ה ב ל כשיוצא מבית המרחץ בימות הגשמים‪ .‬ובקםנה םימני איילונית המ‬
‫שאין לה דדימ או שקולה כקול איש או שאין לה בשר גבוה ועגול כמין כף‬
‫א( חר׳מ א[‪ ,‬והפבי״פ כ ת ב ‪ :‬קטניפ שהמ בני י״ג שבה‪ ,‬אין בית דין מםפלימ בהם‪ ,‬והם פורעים‬
‫חובות אביהם‬
‫ומוכדימ קרקעות שירשו מאביהמ להגבות‬
‫בנכסי אביהם עד בני עשרים‪ ,‬היינו‪:‬‬
‫היתומימ‬
‫מוכרים‬
‫להסחחר או למכור בקרוב ולגאול בקרוב וכדומה‪ .‬אבל‬
‫לפרוע‬
‫חובותיו‪ ,‬כי‬
‫מה שאין‬
‫חובות אביהמ יכולימ המ למכור בלא שום הכרזה‪ ,‬ע״כ ב[‪ ,‬אין דבריו נראים לע״ד‪ ,‬שהרי בדין מנוי‬
‫שטוטרופוס הוכחנו ג[‬
‫סדברי רה־ג‪ ,‬וחרוסת הדשן‪ ,‬והריסב־א‪ ,‬והרסב״ם‪ ,‬והראייה ‪:‬‬
‫שקטן מבן עשרימ‬
‫גי״ד םםפ^יס בו וממנים עליו אפוטרופוס‪ ,‬ואין כל מעמ לחלק בין מוכר להסתתר או לפרוע‬
‫שהואיל‬
‫וקטן זח אין דעתו‬
‫מיושבת בדרכי‬
‫חובות‪:‬‬
‫העולם‪ ,‬דעתו נוסח אחר המעות שהנאחם סבויה וחשובים‬
‫בעיניו יותר מהקרקעות שבאו לו בלי כל עמל בירושה או במתנח שכיב מרע‪.‬‬
‫ב( בנה׳יס שם ס״ק י״ד חביא חשובח הרשב״א שדוקא לפרוע חוב םורישם יכולימ בי־ד למכור‬
‫אבל אם הוא בעבמו עריך למכור לאיזה בורך‪ ,‬אין בי״ד נזקקים לו להעפיד אפוסרופוס כי אפופרוםש‬
‫לדיקני‬
‫לא מוקמינן‪ ,‬ומזח למד שאין תקנה‬
‫שילוה לעעמו וישעבר קרקעוחיו‬
‫לקטן שהוא פחות מבן‬
‫עשרים לסכור‬
‫בנכסי אביו‬
‫רק‬
‫ע־כ‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ רל״ה סעיף ס׳ וי״א‪.‬‬
‫פ״ה בפיף ב׳ וכהערה ב׳י‬
‫ב[ מבי״ס ח״ב סי׳ קכ״ב‪.‬‬
‫נ[ נפיל שער י״ג‬
‫כ‪.‬‬
‫שעד‬
‫קרקעות‬
‫ףו>!ן‬
‫היתומים‬
‫־למעלה מאותו מקומ‪ .‬ובאחת מאלו חשובה כאיילונית‪.‬‬
‫יג‪ .‬גדול בן עשרים או אטילו יותר שלא הביא שתי שעדות דינו כקטן‬
‫ע ד שיביא שתי שערות‪ ,‬א ב ל טימגי הטרים עושימ אותו גדול למפרע‪ .‬הלכך‬
‫בן עשריט שנראו בו טימני טריפ געשה גדול למפרע מבן י י ג שגה ויום אחד‬
‫לטי שעתה נ ת ב ר ר שהוא טרימ במעי אמו ומטיבה זו לא הביא שתי שערות‬
‫ואיגלאי מילתא שמבן י״ג ויומ אחד גדול היה וממכרו קיים ו[‪.‬‬
‫יד‪ .‬קטן מבן עשדיט שמכר קרקע שנטל לו בירושה או ב מ ת ג ת שכיב‬
‫מרע‪ .‬חוזר הוא עצמו או קרוביו ובי״ד ומבטל מכירתו ומוציא מיד הלקוחות‬
‫הקרקע‪ ,‬ופירותיו שאכל הלוקח אחרי שמחזיר לו דמיו‪ .‬ואם אין לו מגבין בית‬
‫דין‬
‫בני חורין של היורש‪ ,‬וכן מגבין לו הוצאותיו‬
‫להלוקח דמיו מנכסים‬
‫שהוציא לתקונו ושסורו או שזרע ונטע‪ .‬ושכר טרחו ועמלו משבח הקרקע ז[‪.‬‬
‫טו‪ .‬לוקח שבא לבטל מקחו‬
‫וכן‬
‫ואין‬
‫הוא‬
‫כתב‬
‫הבדל בין‬
‫אטילו‬
‫בכנה‪-‬ג אז דגדול‬
‫כשמכר אותם על ידי איש אתר‪.‬‬
‫למכור‬
‫שדותיו‬
‫מורישו‬
‫מתגה‬
‫של כל אדמ‬
‫קרקעות‬
‫ובפ״ת‬
‫וכל‬
‫שכן‬
‫ומעשיו‬
‫ושוב‬
‫של‬
‫זוזי‬
‫כיון‬
‫כסברת‬
‫היורשים‬
‫נכסיו‪,‬‬
‫לסכור‬
‫אפוסרופוס‬
‫איש‬
‫בהסכמתו‬
‫דברי‬
‫גדולימ‬
‫שחרי‬
‫בבכסיהם‬
‫הרי‬
‫ד[‪:‬‬
‫שידקדקו‬
‫המוריש‬
‫בה‬
‫כמו‬
‫לקטן מבן עשרימ‬
‫זולת‬
‫הדאב״ד‬
‫יכול‬
‫מועילה‬
‫שאינה‬
‫למכור קרקעות‬
‫הגדול‬
‫י״ג‬
‫מבן‬
‫לתת‬
‫י ש ב ע ל ק י י ם מ ת נ ת ו ע׳׳כ‪.‬‬
‫שסובר‬
‫שאם העמידו‬
‫האפוטרופוס‬
‫שיכולימ‬
‫למכור‬
‫הוא‬
‫הוכחגו‬
‫קטן‬
‫ה[ ש ג ם‬
‫בהמ‬
‫לענין‬
‫אבל ודאי‬
‫היורש אינו מוכרח‬
‫גדלותו‬
‫שהאפוטרופוס‬
‫ברשות‬
‫בהדיהו‪ ,‬וכל שכן א ס‬
‫א ח ר שהוא שלוחו‪ .‬משוס‬
‫על‬
‫דמלתא‬
‫הרדב״ז גז‬
‫שכיון‬
‫ולהתעסק‬
‫לגדול מבן י״נ‪.‬‬
‫של‬
‫שאין תקנה‬
‫המוסקים‬
‫קטניפ‪ ,‬יפה כת‬
‫המבי׳׳ט‬
‫במעשיו תועלת היורש‪ ,‬אלא‬
‫כדי‬
‫דברי‬
‫יתומים‬
‫אפוסרופוס‬
‫המבי״ם‬
‫להטפל‬
‫שלרוב‬
‫בירושה‪ ,‬ולרותא‬
‫מכירת קרקעות‬
‫לקטן מבן עשרים‬
‫לעשות‬
‫בית דין‬
‫בנכסיהמ‬
‫אסומרופוס‬
‫לגדולימ‬
‫בעיניו‬
‫לתועלת‬
‫כסוב‬
‫קיימים‪.‬‬
‫קטנימ‪ ,‬מ כ ל שכן‬
‫בזת‬
‫מכל‬
‫שיש גמ‬
‫ורשות‬
‫דאפוטרופא לדיקנני לא מוקמינן‪.‬‬
‫ב י ת דין נ מ י אין מ ו ע י ל‬
‫ולכן מטיק‬
‫לאחריט‪,‬‬
‫הביא בראשונה‬
‫הביא‬
‫דאיכא‬
‫ש ה ו א גדול‪.‬‬
‫במתנה‬
‫שנסלו לו‬
‫ב[‬
‫במקומ‬
‫היתומימ‬
‫מבן י״ג אין בית דין מ ט ס ל י מ בו‬
‫אטוטיוםום לכל איש אחר וכשאמרו חכמים‬
‫א ל א א ם כן יתנם‬
‫גם‬
‫בטענה שהמוכר היה קטן אין שומעין לו‬
‫שבמנוי‬
‫במעשיו‬
‫שאעפי״כ‬
‫ורבונו של‬
‫לגדולים‬
‫כשליח‬
‫היורש‬
‫במנוי‬
‫מבן‬
‫י׳־ג‬
‫למטוניהו‬
‫מסלק‬
‫ממניפ‬
‫טעמא דמקרב‬
‫בי״ד‬
‫דעתיה‬
‫נראה‬
‫עד‬
‫שיוכלו‬
‫אפוטרופוס‬
‫חכמים אין קטן מבן‬
‫של‬
‫למנות לו‬
‫הקטן‬
‫העושה שליחותו אלא‬
‫אטוטרוטוט‬
‫כל‬
‫זכותו‬
‫עשרים יכול‬
‫מדעתו‬
‫המכירה‬
‫ואפוסרופםו‬
‫ואפוטרופוס‬
‫הוא‬
‫לנבי‬
‫להכריע‬
‫הכגה״ג ונה״ם שאין בי״ד‬
‫אשוטרופוסת ורשות‬
‫האפוטרופוס‬
‫ב ר ש ו ת בי׳׳ד א פ י ל ו‬
‫ל מ כ י ר ת ם ע״כ‪ .‬ולע״ד‬
‫ומתקנת‬
‫עבמו יכול‬
‫אפוטרופוס‬
‫בדיך שמנוי‬
‫בי״ד‬
‫והואיל‬
‫ואפילו‬
‫שהיורש‬
‫אפוסרופוסס‪,‬‬
‫דליכא‬
‫הסכימו‬
‫כגדולימ‬
‫זה‪.‬‬
‫רשאי‬
‫למכור‬
‫נכסיהמ‬
‫ממנים‬
‫עדיף‬
‫המוכר‬
‫עושה אחרי‬
‫ראותו‬
‫ידי‬
‫בי״ד‬
‫תעשה‬
‫על‬
‫ובמכירת קרקעותיו‪.‬‬
‫נ[ח״א סימן‬
‫א[ חו״מ סי׳ ללה היה סו ס״ק לנ‪ .‬ב[ חו״מ סי׳ ללה סעיף יא‪.‬‬
‫י[ ‪ :‬ס ס״ק ו‪.‬‬
‫קענ‪ .‬ד( ח״א סי׳ קני‪ .‬י ה[ לעיל ‪ :‬ע ל י״ג פ״ה סעיף ב׳ ובהעלה‪.‬‬
‫ז[ שס סעיף יז וסעיף עו בהנה ונה״מ ס״ק עז‪.‬‬
‫מרק א‪.‬‬
‫לי^‬
‫קרקעות היתומים‬
‫שלא תקנו חכמים ל ב ס ל םכירת קסן שהוא פחות מבן עשרים אלא‬
‫לתקנון‬
‫הקסן שלא יתאנה‪ .‬אבל לא ל ת ק נ ת הלוקח שיוכל לחזור בו כל זמן שאין הקסן‬
‫או קרוביו ובית דין ירצו לבטל מכירתו א(‪.‬‬
‫טז‪ .‬קסן מבן עשרים שמכר קרקעות מורישו וכשנעשה בן עשרים השתמש‬
‫הלוקח בפניו ולא מיחד‪ .‬בו‪ .‬נתקיימה מכירתו ושוב אינו יכול לבטל מה שמכר‬
‫בקטנותו כ(‬
‫יז‪ .‬יורש שמכר נכטי מורישו‬
‫בשטר‬
‫שחתומיט עליו עדים ופת‪ .‬ובאו‬
‫קרוביו וערערו לומר שקטן היה‪ ,‬אין שומעיט להט‬
‫שהואיל וטימנים עשויים‬
‫להשתנות ואי אפשר להוכח על ׳ידי בדיקה של אחר מיתה אט היה גדול‪ ,‬אין‬
‫היורשים רשאימ לנוול את המת ללא כל תועלת‪ .‬והואיל וחתמו עדים על השטר‬
‫נעשה‬
‫הלוקח מוחזק‪ ,‬שחזקה היא שאין עדים חותמים על שטר אלא אם כן‬
‫ה ח ב ר ר להו שהמוכר היה גדול נ[•‬
‫יח‪ .‬יורש קטן מבן עשריט ושאין לו אפוטרוסוס שלוה ושעבד קרקעותיו‬
‫מעשיו קיימים‪ ,‬שאט מבטל שעבודו נמצאת נועל ד ל ת בפניו שלא‬
‫ימצא מי‬
‫שילונו ולא מי שימכור לו ולא מי שיקח ממנו ב(‪.‬‬
‫ים‪ .‬קסן מבן עשרים אין כהו‬
‫או שנתנו ב מ ת נ ת‬
‫חשוב כמכר ג(‪,‬‬
‫יפה להשכיר קרקעות שנפלו לו בירושה‬
‫שכי״מ בלא הסכמת אפוסרופםו‪ .‬שכל שכירות אפילו ליומו‬
‫ודעתו של קסן מבן כ׳ עשויה ל נ ס ו ת‬
‫המעות‬
‫אחר‬
‫ולהוזיל‬
‫בשכירותו‪ .‬אבל יכול להשכיר אפילו לזמן ארוך באשור אסוסרוסםו‪ ,‬שכל יורש‬
‫א( בפתחי חשובה «‪ r‬בשמ המבי״פ כתב‪ ,‬שכן מוכת מדברי הרפב‪-‬פ‬
‫ומרן‪ ,‬ואעם״י שהרשב״א‬
‫חולק עליו ראוי לפסוק כהרמב״מ ומדן שקבלגו הוראותיהמ‪.‬‬
‫ב( שו״ע »ס ד( ונח״מ ה[‪ ,‬ומרן בב״י הביא משמ הרשב״א דין זה ונמק אותו שאס לא כן‬
‫נפבאת נועל דלת בפניו וכוי‪ ,‬ומזה יובא שאס יש לו אסומרופומ שעבודו במל‪.‬‬
‫ג( עיין בםמ״ע ‪ n‬הביא דברי התוס׳ ז[‪ ,‬שלא נאמר שכירות ליומיה ממכר הוא אלא לענין‬
‫אונאה‬
‫לבד‪.‬‬
‫ודברי הנ״י והריב״ש שלא אמדו ששכירות ממכר הוא אלא לענין הנאת השכירות‬
‫ולא לנוף הדבר עבמו‪ .‬ומזה למד ברשמי שאלה לקייס שכירות הקמן מבן עשרימ בקרקעות מורישיו‬
‫אטילו לזמן ארוך חז‪ ,‬ולע״ד נראה שהואיל וחקנח חכמימ לבטל מכירת הקטן משום אונאה אתו עלה‪.‬‬
‫שמא‬
‫יוזיל חמקח‪ ,‬שכירוח חשובה כמכר לענין זה‪ ,‬וחשו בה חכמימ שלא יתאנה הקטן שאין דעחו‬
‫מיושבת בדרכי העולמ ויוזיל בשכירוחה‪ ,‬ויוחד מזה‪ ,‬בשכירות יש חשש יותר ממכירה שמא יחפחה על‬
‫ידי המעות שהוא מקבל‬
‫במזומניט ולא‬
‫ידע להבטיח גבית דמי השכירות ושמירת הבנין בשלמוחו‬
‫ולתבוע לדין בדיני הערכאות את המשכיר בכל הנוגע בקשר עפ טרעץ דמי השכירות או הובאת השוכר‬
‫מהבית וגבית נזקיו‪ .‬וממעט זה ראוי לבטל שבירותו עד שיחיה גדול מבן עשרים‪.‬‬
‫א[ שם ס״ק ח‪.‬‬
‫ל[ סעיף סו בהנה‬
‫ז[ ב״מ נו‪ :‬ל״ה ולאי‪,‬‬
‫ג[ שו״פ שם סעיף יל ונה״מ ס״ק ח‪.‬‬
‫ה[ ס״ק יס‪.‬‬
‫נ[ שי״ע שם סעיף יב‬
‫ו[ כםמ״מ סי׳ רלה ס״ק כל ובש״ך כי׳ שינ ס״ק ‪jb‬‬
‫ח[ פתחי חשובה שס כ״ק ז‪.‬‬
‫דיג‬
‫שער כ‪ .‬קרקעות חיתימיס‬
‫שהוא גדול סבן י״ג רשאי לעשות בנכסי מורישו םםלטלי‬
‫באשור‬
‫ומקרקעי‬
‫אסוסרוססו כגדול העושה בשלו‪.‬‬
‫כ‪ .‬קטן ס ב ן‬
‫שיש לו‬
‫עשרים‬
‫שמנהו המוריש או בית דין‬
‫אפוטרוסום‬
‫בקטנותו‪ ,‬או שבנוהו ב י י ד בגדלותו על טי בקשתו‪ .‬איגו יכול להשכיר קרקעותיו‬
‫בלי הטכטת אסוטרופטו ואין אטוטרוטטו יכול להשכיר לזסן ארוך יותר ס ה ר ג י ל‬
‫בלי ה ס כ ס ת היורש בפני בית דין א(‪.‬‬
‫כא‪ .‬יורש שהוא גדול סבן י״ג שנה ויום אחד והביא שתי שערות‪ ,‬יכול‬
‫לתת‬
‫בםתנת‬
‫או‬
‫בריא‬
‫בסתנת‬
‫שכיב‬
‫ס ר ע אפילו קרקע שנסל לו בירושה‪.‬‬
‫שאלו לא הגיע לו הנאה גדולה לא נתן‪ .‬והואיל ו ד ב ר‬
‫חכמים שתתקיים מתגתו כדי‬
‫זה אינו‬
‫שיגמלו לו חסד וייטיב לו‬
‫בכל‬
‫סצוי‬
‫אסרו‬
‫עניניו‪.‬‬
‫כסה‬
‫דברים אסורים כשאין לו אפוטרופוס‪ ,‬אבל אם יש לו אםוטרופום‪.‬‬
‫קיימת אלא באשור האפוטרופוס‪ .‬ויש‬
‫סוברים‬
‫אפוטרופומ משוט שהאפוסרופוס אינו רשאי‬
‫נשארו הנכטיפ ברשות היורש לענין זה‬
‫כב‪ .‬יורש‬
‫מתנחו‬
‫לקיים‬
‫אין מ ח ג ח ו‬
‫גם כשיש לו‬
‫ל ת ת משל יתומים כלום‪ ,‬ואם כן‬
‫ב(‪.‬‬
‫קטן מבן עשרים שנתן מחנה‬
‫קרקעות‬
‫מורישיו‬
‫וכתב‬
‫בה‬
‫אחריות לקיימ מתנתו זאת מכל ערעור‪ .‬ל ר ו ב הפוסקים מתנה זו אינה אלא מ כ ר‬
‫ונכתבה בערמה בלשון מתנה‪ ,‬ומתנתו בטלה עד שיתברר לבי״ד שאין בה הערמה ג(‪.‬‬
‫כג‪ .‬קטן סבן עשריס‬
‫שכיב‬
‫שנתן ב ם ת נ ת‬
‫םרע‬
‫שנפלו‬
‫קרקעות‬
‫לו‬
‫בירושה אפילו אט יש לו אסוטרוטוס‪ .‬ס ת נ ת ו קייםת שהרי בשעת חלות ס ת ג ת ו‬
‫שהיא אחרי‬
‫מותו‬
‫בטלה‬
‫ואין האטוטדוסופ מיופה כה ל ס ח ו ת‬
‫האפוטרופטות‬
‫בשמ יורשיו של הנוחן ד(‪.‬‬
‫א( בס־ח א‪ 1‬הביא משם רשמי שאלה שקמן בן סו שגה שיודע בסיב משא ומתן שהשכיר את‬
‫ביתו לזסן ארוך בלי ידיעת‬
‫שבירותו קיימת‪.‬‬
‫אסוסרופםו‬
‫ולע״ד כבר כתבנו ב[ שבמנוי חאפוסרופום‬
‫מסתלק היורש לגמרי מזכות סעילה בנכסיו בלא רשות אסוטרוססו ולכן שבירותו בסלה‪.‬‬
‫ב( שו־ע ג[ אכל תסור כ׳ בשם ר״ח דבמתנה אין האסיטרוסום מעכב כיון דאינו רשאי לתת משל יתומיס‪.‬‬
‫ג( במוקי יוסף בשמ הריטב״א ד[‪ ,‬ובכנה״ג ה[ כתב משם הראב־ד‪ :‬קםן מבן עשרים שנתן מתבה‬
‫באחריוח‪ .‬לעבםו חב ולא לאחרים‪ ,‬ואפילו היה מכר וכתיב בלשון מתגר‪ .‬לעבמו קלקל‪ .‬הלכך אין תוששין‬
‫למכר אלא ליסות כחו במתנתו וזהו דין‬
‫אמח‪,‬‬
‫והוראה זו אינה מובנת לע״ד‪ ,‬שאם‬
‫כן‬
‫בטלה חקגת‬
‫חכסים ששקדו על תקנת יורשים קטנים שלא יקלקלו לעבסם ולא קיימו מתנתם אלא משוס דאי לאו‬
‫דהוה ליה הנאה מיניה לא הוח יהיב ליה מתנה ו[‪ ,‬אבל‬
‫שהערים לכתוב לשון מתנה‬
‫באחריות‬
‫מתנתי במלה‬
‫כל שנודע‬
‫לבית דין‬
‫שמכר‬
‫קרקעותיו או‬
‫כדין מכר‪.‬‬
‫ד( פתחי תשובה ‪ 11‬סשם מהדש״ך ונראים דבריו בקםןש הוא גדול מבן י י ג והביא שתי שערות‪.‬‬
‫אבל קסן מזה אין בסעשיו כלום‪.‬‬
‫נ[ חו״מ פי׳ רלה כסיף י׳ וב״י‬
‫א[ כס‪ .‬ב[ למיל בדף ר״ס כסיף פ׳ ובהפרה‪.‬‬
‫ה[ חי׳מ ידב סי׳ רלה הנה סו ס״ק כ״ל‪.‬‬
‫ד[ וד״מ שס ס״ק ה‪.‬‬
‫משם והרמג־׳ס‪.‬‬
‫י[ פץ ביב קנו‪ .‬ז[ שס ס״ק ב׳‪.‬‬
‫שער כ‪.‬‬
‫ריר‬
‫קרקעות היתומים‬
‫כד‪ .‬קסן מבן עשרים שנתן כל נכסיו במתנה‬
‫יש מי‬
‫שמתנתו‬
‫שאומר‬
‫ב ס ל ה וראוי לחוש לדבריו א(‪.‬‬
‫כה‪ .‬קטן מבן י״ג שנה שיודע בטיב משא ומהן שקנה קרקע ונתן דמים‬
‫ו ג מ החזיק בקרקע אעס״י שאין ממכרו ממכר ולא מקחו מקח בקרקעות‪ .‬קונה‬
‫קרקע זה שהחזיק בה‬
‫והרשהו‬
‫מדין זכיה‪ ,‬שהרי המוכר משקבל דמי הקרקע‬
‫להחזיק בקרקעו טלק בעלותו מקרקע זה וזכהו להקטן ושוב אינו יכול לחזור‬
‫בו ולהוציא הקרקע מיד הקטן‬
‫בטענה שאין הקטן קונה‪ ,‬אלא תעמוד הקרקע‬
‫שלא‬
‫ואין הבין לו אלא בסניו וקטן כשלא‬
‫בידו‬
‫מדין‬
‫זכין‬
‫בפניו‬
‫דמי‬
‫ב(‪.‬‬
‫לאדם‬
‫אבל‬
‫בפניו‬
‫לבטל‬
‫הקטן עצמו יכול‬
‫המקח ולהחזיר דמי הקרקע‬
‫א( התשב״ץ ז״ל א[ חדש הלכה זו‪ ,‬שאם נתן הקטן מבן עשרים כל נכסיו במתנה מתנתו בטלה‪,‬‬
‫ונמק את דינו משני טעמימ‪ :‬א׳ שכל הנותן‬
‫שוטח שאין לך‬
‫אדס‬
‫בן‬
‫דעת שנותן‬
‫כל‬
‫נכסיו במתנה לאחרימ מעשהו זה מוכיח עליו שהוש‬
‫נכסיו לאחרימ ומניח את עבמו בחוסר כל לחזור על המתתיס‪.‬‬
‫ודבר זה נלמד במכל שכן מעובדא דרב נחמן שבטל מכירת הקטן משום שסותא דחזה ביה דהוח משחרר‬
‫עבדיה בן וכן אמרו איזהו שוטה המאבד כל מה שנותנימ לו‪ .‬ב׳‬
‫אפילו‬
‫בלא‬
‫טעמא‬
‫ראוי‬
‫דשמוחא‬
‫לבמל מתנתו שהרי מן הדין היה ראוי לבסל מתנת קמן מבן עשרים אלא שחכמים קיימו מתנתו משומ‬
‫דלעבידו ליה‬
‫מיליה‪,‬‬
‫וזה‬
‫שנותן‬
‫כל נכסיו‬
‫שלא נשאר לו כלום דלעבידו מיליה‪ .‬לא קיימו חכמים‬
‫מעשיו עכת״ד‪.‬‬
‫ולע־ד אני אומר אמ קבלה נקבל ואמ לדין יש‬
‫תשובה‪ ,‬שלא אמרו לדון‬
‫האדם‬
‫את‬
‫כשוםת‬
‫אלא במי שמאבד את כל מה שנותנין לו ולא מי שנותן במתנה‪ ,‬וגט ר״נ לא הכיר בטימני שטות אלש‬
‫כמשחרר עבדיו שזהו דבר שאין לו הנאה מסנו ג[‪ ,‬אבל בנותן קים להו לרבנן אי לאו דהוה ליה הגאה‬
‫מיניה לא הוה יהיב מתנה‪,‬‬
‫ומעשה‬
‫אינו נחשב למעשה השטוח וקיימו מתנתו כדי שבני אדם‬
‫המתנה‬
‫יזדקקו להיטיב לו ביודעם שלא יקופח שכרם‪,‬‬
‫ולא‬
‫משום שיעשו לו‬
‫טובה אחרי קבלמ המחנה ממנו‪.‬‬
‫וכשמ שלא חלקו במכר בין כדי תייו ליותר מכדי חייו הוא הדין למחנה‪ ,‬ואולט אעט״י שאין ראיוחיו‬
‫מכריעות ראוי לפסוק כמותו כדי שלא ינבלו אינשי דלא מעלי את נכסיהם וירוששו אותם‪.‬‬
‫ב( הרמב׳׳ם ז״ל פ ס ק ‪ :‬יראה לי שקטן שקנה קרקע ונתן דמים‬
‫והחזיק‬
‫בקרקע‬
‫שעס־׳י שאין ממכרו בקרקע כולם‪ ,‬שהקטן כמי שאינו בפנינו הוא וזכין לאדם שלא‬
‫תעמוד‬
‫בפניו‬
‫בידו‬
‫ואין הבין‬
‫ל ו אלא בפניו ד[‪.‬‬
‫הלכה זו היא חמוהה לכאורה ונםתרת מדברי הרמב׳׳ם עבמו בראש פרק זה שכתב ‪ :‬שלשה א ק‬
‫מקחן מקח ואין מ מ כ ‪ p‬ממכר דין תורה‪ ,‬החרש והשוטה והקטן‪ ,‬ובמ׳׳מ כתב בדעתו שסובר דבמתנה קנה‬
‫דבר תורה מדין זכיה על ידי דעת אחרת‬
‫מקנה‬
‫אבל‬
‫במקח כיון שאין נתינתו בדמים נתינה אף אין‬
‫במעשיו כלום‪ ,‬ומדין זה היה בדיך להיות מקחו של הקטן בסל‪.‬‬
‫והנה המ״מ ה[ כתב ‪:‬‬
‫מבואר בנמ׳ שמי שמקנה קרקע לקטן‪,‬‬
‫שקנה‪ ,‬והכי‬
‫משמע‬
‫לכאורה‬
‫מדאמרינן‪ :‬מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנאמר נשיא אחד וכו׳ ו[‪ ,‬ואע׳׳ג דאדחיא הך אוקימתא מ״מ‬
‫מפורש ז[ נבי ההוא דקלא אזל רב ביבי אקנית לבנו הקטן‪ .‬וכבר כתבתי שיש מובריט דאסילו מדאורייתא‬
‫יש להמ זכיה כשדעת אהדת מקנה אותם ע׳׳כ‪ .‬ודבריו נראים תמוהים‬
‫א[ ח״ג סי׳ ליפ ולכא לנא רני‪.‬‬
‫מכילה פ׳ כט ה׳ יא‪.‬‬
‫ה[ בה׳ יא‪.‬‬
‫ב[ ב״ב קנה‪:‬‬
‫ו[ קידושין מי‪.‬‬
‫שמפונין דקידומין‬
‫אין‬
‫נ[ לאה הלשב״ם כס‪.‬‬
‫ז[ בס״פ יכ נוחלין קלז‪:‬‬
‫ללמוד‬
‫ד[ הלכות‬
‫שער כ‪,‬‬
‫ךןןן‬
‫קרקעות היתומים‬
‫ע ד שיגדיל ויהיה בן י״ג שנה שלמות אחר שהביא שתי שערות‪.‬‬
‫כו‪ .‬קטן מבן י״ג שנח ומעלה אחר שהביא שחי שערוה‪ ,‬מקחו מקח אף‬
‫ז‬
‫בקרקעות (‪ ,‬במה‬
‫דברים‬
‫אמוריט‬
‫אבל קטן שיש לו‬
‫כשאין לו אטוטרופוט‪,‬‬
‫אםוטרוטוט מקחו מקח כל זמן שלא מחה אטוטרוטטו‪ .‬אבל אט מחה אטוטרוטמו‬
‫לו‪ ,‬אבל‬
‫אלא שאחרים מזכין‬
‫דרב ביבי‬
‫לא שהקסן יזכה לעבמו בשעשיו א[‪ ,‬וגם מעובד*‬
‫דאקנייה‬
‫לבנו הקטן אין ללמוד אלא לעגין מחנה לקטן ולא במכר וכמ״ש המ׳׳מ בדעח הרמב״ם ב[ וכנהינ ג[‪.‬‬
‫וביותר חמוהימ דברי המ״מ‬
‫במה‬
‫שסיים‪ :‬ומה שחדש המחבר שאטילו במקח שהרי אין מקחו‬
‫מקח ע״כ‪ ,‬ודברים אלו אין להם כל מובן דמה סעמ שהרי אין מקחו למה שחדש המחבר שאפילו במקח‪,‬‬
‫סופר‬
‫ולכן גלע׳׳ד שטעות‬
‫נפלה בדבריו וצריך להגיהס בנוסחא זו‪ ,‬ומה שחדש המחבר שאפילו במקח‬
‫הוא חמוה‪ ,‬שחרי אין מקחו סקח‪.‬‬
‫ושיעור דברי המ״מ כך הוא‪ ,‬מבואר בגמ׳ שמי שמקנה קרקע )במחנה( לקטן שקנה וכוי‪ .‬ו כ ב ר‬
‫כתבתי שיש סובריט דאטילו מדאורייתא יש להמ זכיה כשדעת אחרת מקנה וזהו מ׳־ש ד[ בדעח הרמב׳׳ם‬
‫דבמחנה זוכה הקטן כשיש דעה אחרח מקנה‪ .‬אבל במקח הדר דינא שמקחו בטל כיון‬
‫בנתינת דמימ וכיון שאין נתינתו קיימת אף קנינו במל‪.‬‬
‫ולכן בחב‪ :‬ומה שחדש המחבר שאטילו במקח‬
‫הדין כן הוא תמוה‪ ,‬ומתרץ‪ :‬ונראה שהקטן יכול לחזור בו ואין‬
‫הרמב״ט לשיטתו אזיל שקנין הקטן הוא בטל‬
‫שאינו קונה אלא‬
‫המוכר יכול‬
‫כשמ שאין ממכרו ממכר‪.‬‬
‫לחזור‬
‫ובכל‬
‫זאת‬
‫בו ע״כ‪,‬‬
‫כלומר‬
‫מעמידימ‬
‫הקטן‬
‫בקנינו כל זמן שהוא רובה בכך‪ ,‬וכיון שנחן דמימ והחזיק בקרקע ברשות המוכר אין לך הוכחת גדולה‬
‫מזו שהמוכר סלק כל זכוחו מקרקע זה וזכהו להקטן וזכה הקמן מדין זכין לאדם שלא בפניו לענין זח‬
‫שתעמוד בידו כל זמן שהוא‬
‫ירבה בכך ואין הלוקח יכול להוביאה‬
‫מידו בדין‪,‬‬
‫משום דאין הבין לו‬
‫לאדמ אלא בפניו וקטן כשלא בפניו דמי‪ ,‬ואין המוכר יכול לחזור מח שזיכה לקטן‬
‫אבל‬
‫הקטן‬
‫לחזור שאין מקחו מקח‪ .‬ובקבוח״ח ה[ הקשה ע״ז ממ׳יש הרא׳׳ש ו[ בשמ הדמיה רשומה שקנה‬
‫אפילו זבין לו על ידי אחר לא זכה‬
‫בהם‪,‬‬
‫יכול‬
‫נכםים‬
‫דזכיית המקח אינה באה מכח המוכר בלבד עד שיהיה ג ם‬
‫הלוקח בר דעח וראוי להקנאה כי בדיך הלוקח להחחייב בדמימ‪ ,‬ואדעתא דהכי מקנה לו המוכר‪ ,‬ו מ י נ ת‬
‫למד הקבוה״ח שהוא הדין לקמן עי״ש‪ ,‬ולע״ד כד דיקח בדברי הרמייה נלמוד שלא אמר כן אלא בשומה‬
‫שקנה על ידי אחר בלא נתינת דםים אלא שזקף‬
‫ברשות‬
‫המוכר‪,‬‬
‫חדי‬
‫זכהו‬
‫במלוח‬
‫עליו‬
‫אבל‬
‫כל שנחן דמים והחזיק בנכסים‬
‫המוכר כל זמן שיהיו הדמימ בידו ואין המוכר יכול לחזור‪ ,‬וזהו שדקדק‬
‫חרמבים בלשונו וכתב ‪ :‬קטן שקנה קרקע ונתן הדמימ והחזיק בקרקע תעמוד בידו שכיון‬
‫והחזיק בה בקרקע‪ .‬והרי הוא מוחזק בה אין מוביאימ אותה‬
‫ומרהיטח דברי הרמב״ס משמע שדין זה הוא‬
‫בקטן‬
‫שנתן‬
‫דמים‬
‫מידו‪.‬‬
‫מבן י׳־ג שיודע במיב‬
‫משא ומתן‪ .‬אבל‬
‫משהגיע לי״ג שנה דיגו כגדול לענין קנין קרקעות שהרי מה שאין ממכרו ממכר בקטן שהנדיל והביא‬
‫שתי שערות‬
‫אחר י״יג הוא משומ דמקרבא דעתיה לגבי זוזי‪ ,‬ומהאי םעמא גופיה הסברא נותנת לקיים‬
‫מקהו דכיון דמקרגא‬
‫דעחיח לגבי‬
‫זוזי ודאי‬
‫שלא‬
‫קנח‬
‫אלא מחוך הכרחו הברורה שקרקע זח שות‬
‫ועדיף ממעוחיו‪ ,‬וכ״כ מ ‪ p‬הביי שם‪.‬‬
‫א( קצוה״ח סי׳ ללה ס״ק ל‪.‬‬
‫הנה סו ס״ק ח‪.‬‬
‫ל[ בה׳ א•‬
‫ב[ שם ה׳ א‪ .‬וקצוה״ח שם‪.‬‬
‫ה[ שם‪.‬‬
‫ג[ חר׳מ ח״ב סי׳ ללה‬
‫י( ס״ב לכתובות‪ .‬ז[ פץ הפלה הקולמח‪.‬‬
‫מרק א‪.‬‬
‫דסז‬
‫קרקעות היתומים‬
‫מקחו בטל‪ .‬שכל יורש שיש אפוטרופוס‬
‫על נכסיו מסולק מכל‬
‫זכות‬
‫סעולח‬
‫בנכטי מורישו בלא ה ט כ פ ת אטוטרוטמו שמנוהו בית דין או מורישו א(‪.‬‬
‫כז‪ .‬קטן מבן י י ג שקנה קרקע ומכרו לאחר‪ ,‬מכירתו קיימת שכשמ שיכול‬
‫לחזור ממקחו ולקבל דמימ שנחן חזרה‪ .‬כך הוא יכול למוכרו לאחר‪,‬‬
‫זה דינו כמטלטלימ כ(‪.‬‬
‫«‬
‫א( ראה לעיל סעיף י׳ ובהערתנו כס‪.‬‬
‫בנה״מ ס״ק ג‪.‬‬
‫שקרקע‬
‫ב( סמ״ע ס״ס י״ב ונראים דבריו ועין‬
‫ך ן‬
‫‪ #‬ע ר כ‪ .‬קרקעות חירופיט‬
‫י‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫תנאי הרשות למכירת קרקעות היתומים‬
‫א‪.‬‬
‫התנאים להיתר מכירת קרקעות היתומים ה ם ‪:‬‬
‫‪ (1‬להאכיל ולפרנס בדמיהמ את היורשימ הקטגימ ואת אלמנת המוריש‬
‫ובנותיו‪ .‬שחייב בפרנסתן מתנאי‬
‫לכלכלתם‬
‫לסי‬
‫בית‬
‫דין‪,‬‬
‫מצבם המשפחתי וההרגלי‬
‫במזונות‬
‫ולפי‬
‫מפסיקים‬
‫מעמד מורישם‪,‬‬
‫ו ב ל ב ד שלא יצמצם במזונותיהם ולא ירויה להם יותר סדי א(‪.‬‬
‫וכל כלי עבודה אחרים‬
‫‪ (2‬לקנות בדמיהם שורים‬
‫שדותיהפ והכנפת פרותיהמ‪.‬‬
‫וכן‬
‫הדרושים‬
‫לעבוד‬
‫לשלמ הוצאות הדרושות לתקון‬
‫שדותיהם שלא תישם אדמתם‪ .‬שלא יחרבו‬
‫בתיהפ‬
‫ושלא‬
‫יתישו‬
‫נסיעותיהם במדח שלא יהיו ראויימ לחשכירמ במחיר הראוי ג(‪.‬‬
‫‪ (3‬לפרוע בדסיהם‬
‫הוצאות‬
‫רסואה‬
‫והחלסה שנעשו לצורך המוריש‬
‫בחייו ושידוע שלא נפרעו בחייו ג[‪.‬‬
‫‪ (4‬לשלם‬
‫בדסיהס‬
‫הוצאות‬
‫ס ע ס ד ו של הסוריש‪.‬‬
‫קבורה‬
‫ובכלל זה‬
‫וכבודו‬
‫הוצאות‬
‫האחרון כראוי לו לפי‬
‫קבורתם‬
‫של‬
‫הקרובים‬
‫שהיורשים חייבים ב ק ב ו ר ת ם ל[‪.‬‬
‫‪ (5‬לפרוע חובות ברורים שרבית אוכלת בהם ה[‪.‬‬
‫‪ (6‬לשלם סה שהלוה אםוסדופום סשלו‪ .‬או סה שלוה סאחרים לצורך‬
‫פ ר נ ס ת היורשים‪ ,‬או אלה שהםוריש חייב בסרנסחם ו(‪.‬‬
‫‪ (7‬לפרוע סח‬
‫שלוו‬
‫היורשים‬
‫סשהגיעו‬
‫לעונח‬
‫הפעוטות‬
‫לצורך‬
‫פרנםתט או כל ד ב ר שיש להט הנאה ושםודיט הקטנים בהלואה זו ז[‪.‬‬
‫ב‪.‬‬
‫בתנאיט אלה‬
‫דשאי‬
‫האטוטרופוט למכור קרקעותיחפ של היתומים‬
‫* ו להשכירם לזמן ארוך פטוב בעיניו‪ .‬אפילו בהטטד עד טחות משתות ואטילו‬
‫ב ל א הכרזה ח(‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫מכירת קרקעות היתומימ זקוקה לשומת מוסחים ממונימ מעד ביח דין‪.‬‬
‫ד‪.‬‬
‫לפנינו להודע מסיו אמ‬
‫אפוטרופוס שמכר‬
‫קרקעות‬
‫יתומים ואינו‬
‫מכרם לאחד ם ה נ ר כ י ס הנזכרים‪ ,‬מקימיפ בית דין מכירתו‪ ,‬שמעפידיפ האטוטרופופ‬
‫א[ חו״מ סי׳ ר״ן סעיף ז׳ וסי׳ ק״פ סעיף נ׳‪ (3 .‬שם סי׳ ר״ן סעיף י״א ומסתכרא‬
‫שהוא הדין לתקון השדות וה‪3‬תים‪ .‬ג[ סי׳ ק״ח סעיף א׳ ‪3‬הנה‪ .‬ד[ סי׳ ק״ס ומניד משנה‬
‫ה׳ מלוה סי״ב ה׳ י״א‪ .‬ה[ סי׳ ק״י סעיף א׳ יסמ״ע ס״ק ב׳‪ .‬ו[ סי׳ ק״ס סעיף ד׳ וסי׳‬
‫ח[ סי׳ ק״פ סעיף‬
‫ק״י סעיף מ׳‪ .‬ז[ חי״מ סי׳ ציו סעיף נ׳ יסמ׳׳ע סי׳ ק״י ס״ק כ״ד‪.‬‬
‫ל׳‪.‬‬
‫ך‬
‫י‬
‫• ר ק ב‪.‬‬
‫ח‬
‫תנ‪1‬י הישות למכירת קרקעות היתומים‬
‫על חזקתו שלא ס כ ר קרקע היתומים אלא לצרכם ותועלתם א[‪.‬‬
‫ה‪ .‬אין בית דין נזקקים למכירת קרקעות חיחוםים כשיש בנכסיהמ מעות‬
‫מזומנים שמפסיקים לפרנס היתומימ מפרותיהם‪ ,‬או שיש לחמ מסלסלים שאינם‬
‫צריכים לשמושס‪ ,‬ואפילו אם משובחימ שיש בהמ משומ שבח בית אב‪ ,‬שהואיל‬
‫והמסלסלים עלולים ל ה א ב ד‬
‫והמעות‬
‫ולהפסד‬
‫או‬
‫ננזלים‬
‫להיוחם‬
‫קורסים‬
‫למכירת הקרקעות נ[‪.‬‬
‫והוא הדין אם הקרקעות הם בני שכירות וחכירה שאפשר להחכירם או‬
‫להשכירמ לזמן ארוך ולפרוע חובותיהם או לספק מזונותיהם‪ .‬שכירותם קודמת‬
‫למכירחמ ג[‪.‬‬
‫ו‪.‬‬
‫כשנזקקים בית דין למכור‬
‫מדקדקימ למכור‬
‫או‬
‫להרשות‬
‫מכירת‬
‫בתחילה הקרקעות הבנויים‪ ,‬שכל בנין‬
‫הזמן‪ ,‬לא מצאו או שלא הספיקו קרקעות כאלה‬
‫לא מצאו או שלא הפסיקו קרקעות כאלה‬
‫קרקע‬
‫עלול‬
‫היחומימ‪,‬‬
‫להחרב במשך‬
‫מוכרים קרקעותיהם הזבורית‬
‫מוכרים העידית שבקרקעותיהם‪ ,‬כי‬
‫בית דין בתור אביהם של יתוסים םצווים לשסור נכסיהם של יתומימ ולהשאיר‬
‫להם נ ח ל ת מורישם הסובה ביותר ל[‪.‬‬
‫ז‪.‬‬
‫בית דין הסוסמך להרשות‬
‫מכירת םטלםלי היתומים‪ ,‬הוא בית דין‬
‫חשוב בקתלתו ולא בית דין של הדיוטות ה(‪.‬‬
‫ח‪.‬‬
‫ומכניט‬
‫קרקעות של יתומים שלא נםכרו נסטרים ליד אפוטרוסוטט והוא מוציא‬
‫בונה‬
‫וםוחר‬
‫שוכר ומחכיר נומע וזורע ומוכר טרוחיהם ועושה בהם‬
‫ככל הטוב בעיניו ל ת ו ע ל ת היתומים י(‪.‬‬
‫ס‪.‬‬
‫אםוסרוסוסס של יתומים שאינו מעבד קדקעותיהמ של יתומים כראוי‬
‫או שאינו משתדל להשכירם ולהכניפ פרותיהם ולתקן את בדקיהם‪ ,‬נדון כסזיק‬
‫נכסי היתומים‪ .‬ומפלקימ אותו בית דין מאפוטרופסוחו אפילו‬
‫אם‬
‫נחמנח על‬
‫ידי צוואת המוריש ז[‪.‬‬
‫א[ כנה״ג תר׳מ ת״ב סי׳ ר״ן הנה ם״ו ס״ק ס״ב‪ .‬ב[ חו״מ סי׳ דין ססיף י״א‬
‫ג[ ב״י ס״י ק״נ ספיף י׳‬
‫וממני נלמל להקריס מכירת בתים לשלות וכרמים מישים פרי‪.‬‬
‫יש״ך שם ס״ק ל׳‪ .‬ל[ כן נראה לי‪ .‬ה[ כנה״ג תו״מ ת״ב סי׳ ר״ן הגה נרי ס״ק ס״א‪.‬‬
‫ו( חרמ סי׳ ר״ן סמיך ז׳‪ .‬ז[ ב״י סי׳ ר״ן יכנה״נ הנה ביי ס״ק ל״ח‪.‬‬
‫שער כא‪.‬‬
‫מצרה לקיים דברי המת‬
‫מ ב ו א‬
‫כתב‪:‬‬
‫נםוקח‬
‫של הלכה זו שנויה בםחלוקת הםוםקיס הראשונים ז״ל‪ ,‬המרדכי א!‬
‫הלכה‬
‫היא מ ת ק נ ת חכמים כדי שלא תסרף דעתו‪ .‬כמו שעשו צואת‬
‫זו‬
‫שכיב מרע ככתובין וכםסורין מסעם זה‪ .‬ולפייז יצא לדון שלא נאמרה ת ק נ ת‬
‫חכמיפ זו‪ .‬אלא בפה שצוה לאפומרוסומ או שגלה ד ע ת ו בעל פה‪ .‬א ב ל במצוד•‬
‫בטוחה‬
‫בכתבו‪ ,‬הואיל ודעתו של המצוד‪.‬‬
‫שיתקיימו‬
‫דבריו ואין מקומ לפרוף‬
‫דעתו‪ .‬לא תקנו חכמים לומר בה מצוד‪ .‬לקיימ דברי המת‪.‬‬
‫התשב״ץ כ ח ב ‪ :‬אין האדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך‬
‫החיים לקיימ דבריו‪ ,‬ולא אמרו מצוד‪.‬‬
‫מממונו כלום‪,‬‬
‫ורק‬
‫בזה‬
‫מצור‪.‬‬
‫ונשיא‬
‫שיצוה‬
‫לקייפ דברי המת‪ ,‬אלא כשצוה שיעשה‬
‫לקיים‬
‫דברו שהרי יכול לצוות וחייבים הכל‬
‫לקיימ דברו ונכלל בכלל מצות נחלות ע״ככ[‪.‬‬
‫לפי טעם זה יוצא שמצוה זו אינה ת ק נ ת חכסים‪ .‬אבל היא‬
‫מ כ ל ל דין נחלות שנתנה רשות לאב להנחיל את‬
‫בניו‪,‬‬
‫כדכתיב‪:‬‬
‫דין תורד•‬
‫והיה‬
‫ביום‬
‫הנחילו א ת בניו‪ ,‬ורשות זו של המוריש מסילה חובה על יורשיו לקיים מצותו‬
‫ולעשות רצונו בממונו בין שתהיה צואתו ב ע י פ או אפילו בכתב‪.‬‬
‫והנה נמוקו של המרדכי לא נהירא לי דצואת שכיב‬
‫מרע‬
‫עצמה‬
‫היא‬
‫ת ק נ ת חכמימ וטעמה ונמוקה עמה שלא חטרף דעתו בשעת חוליו׳ א ב ל כשהוא‬
‫בריא ככל אדט אין לחוש שמא תטרף דעתו שהרי בידו לצוות ו ל ת ת ב מ ת נ ת‬
‫בריא לאחר‬
‫מיתה‬
‫באופן ובצורה‬
‫המועילה לסוס דינא‪ ,‬ובלא זה נמי מ ד ב ר י‬
‫הסוםקימ שיתבארו להלן מוכח בפירוש שלא חלקו בצואת בריא שבעל פה או‬
‫ב ש ט ר וכולמ הגבילו הלכה‬
‫בתנאי‪:‬‬
‫השלשת הממון או החפץ וצווי ליורשיו‬
‫־ומקבלי מתנתו‪ ,‬מכאן מוכח כדברי התשב״ץ‪ ,‬שדין מצוה לקיימ דברי הטת היא‬
‫חלכה משפטית מדין נחלות‪ ,‬ויש להביא ראיה‬
‫ל ד ב ר י התשב״ץ‬
‫מדכתב‬
‫ר״ת‬
‫ד ב ג ר לא אמרינן מצוד‪ .‬לקיים ד ב ר י המת‪ .‬דכל דאיתיה בירושה מצוד‪ .‬לקיים‬
‫הואיל‬
‫דבריו‬
‫ולא‬
‫סםק‬
‫כוחו מאותו ממון דמכוחו יורשין‪ ,‬אבל גר דליתיה‬
‫בירושה ופסק כוחו מממונו אין מצוד‪ .‬לקיים דבריו‪ .‬וכי האי גוגא אמרינן החם‬
‫כ ל דאיתיה בירושה איתיה ב מ ת נ ת שכיב מרע נ[‪ .‬דכיון דליתיה בירושה פשיטא‬
‫ליה שכיון שמת בסל ואין לו שומ זכות להוריש ואיך יקיימו דבריו ל[‪.‬‬
‫והפ חפ דבריו של התשב״ץ‪ ,‬דכל ראיתיה בירושה יש בו משוט מצוח‬
‫א[‪ .‬סוף פלס יש מחלין‪.‬‬
‫־לא משך‪.‬‬
‫ב[ ‪:‬י״ה ההשב״ן ח״נ סי׳ נ״נ‪.‬‬
‫ל[ ב״ב קמ״ס‪ :‬חל״ה לקא מגמרי סענתא‪.‬‬
‫ג( גיסין י״ג הל״ס והא‬
‫״‬
‫רב‬
‫סרק «‪.‬‬
‫מבו«‬
‫לקיים דברי המת מדין מנחיל‪ ,‬שכך הוא מנחיל לבניו כבוחן לאחר ב מ צ ו ת ו ‪,‬‬
‫ומי שאינו בדין הנחלה אין בו משום מצוד‪ .‬לקיים ד ב ר י המת‪ ,‬אלא דאם כן‬
‫יהיה הדין נותן לקיים דברי המת אפילו לא השליש ממונו ביד אחר כדין כ ל‬
‫מנחיל את בניו או את יורשיו‪ ,‬ובאמת הרמב״ן סובר שאמ מצוח לעשות מנכסיו‬
‫אפילו אינו ביד שליש מצוה לקיים דבריו‪.‬‬
‫א ב ל התשב״ץ סובר שלא נאמרה מצוד‪ .‬זאת אלא במוסר ביד שליש אן‬
‫ביד שליח או כשהממון הוא ביד אחר‪ ,‬וכדמוכח מםוגיא דגמרא א[־ וציל לדעתו‬
‫ד כ ל שלא הוציא הדבר םרשוחו אין הוכחה ברורה על החלמתו הגמורה ב מ ת נ ה‬
‫זאת ולכן אין מצוד‪ .‬לקיים דבריו שהוא בעצמו לא החלים עליהם‪ ,‬א ב ל‬
‫בהשליש או למי שממונו בידו‪ ,‬כיון שהוכחה כוונתו מתוך מעשיו שגמר ל ת ת‬
‫אעפיי שלא היו בו דרכי קבין מוציאין מידי היורשים מדין מצוד‪ .‬לקיים ד ב ר י‬
‫המת‪ .‬וזהו מדין תורה‪ ,‬ותקנת חכמים הוסיפה בשכיב מרע‪ ,‬שתהיה צואחו קיימת‬
‫אפילו כשלא השליש נכסיו‪ ,‬דמשום שלא תמרף דעתו בשעת מחלתו‪ .‬עשו‬
‫דבריו ככתובין וכמםורין‪ ,‬וגמ זה הוא דוקא למי שישנו בכלל ירושה דמה‬
‫שמצור‪ .‬בשעת חוליו שלא קם ממנו‪ ,‬הוא כמנחיל נכסיו וכדאמרינן מ ת נ ת שכיב‬
‫מרע כירושה שויוה רבנן נ[‪.‬‬
‫הרמבין סובר שמצור‪ .‬לקיים דברי המת גאמרה גמ כשלא הוציא הדבר‬
‫מרשוחו‪ ,‬אבל דוקא כשממנה שליח לקיים דבריו ואומר לו הולך מגה לפלוני‪.‬‬
‫או שמצוה א ת יורשיו או מקבלי מ ח נ ה ו ואומר להם עשו כך וכך מנכסי‪ ,‬וכל‬
‫לשון מתנה שאין בו לשון צואה לבנים אין אומרים בו מצוד‪ .‬לקיים ד ב ר י‬
‫ה ס ת ג[‪ .‬ציל לדעתו שהוא סובר כדעת חתשביץ דמצוה לקיים דברי ׳המת‬
‫הוא מדין נחלה הלכך כשצוה ליורשיו ומקבלי מתנתו לעשוח רצונו מנכסיו‬
‫מחייבים אותם לקיים דבריו דכיון שהוא רשאי להנחילם דשאי הוא גם לצוות‬
‫על הנכםימ שהוא מוריש או נותן לאחרי מותו‪ ,‬וחתשב״ץ ז י ל הביא ס ב ר ת‬
‫הרמב״ן זאת וסמך ידו עליה ד[‪.‬‬
‫הריטביא סובר שלא נאמרה הלכה זאת אלא במצוד‪ .‬ליורשיו או למי‬
‫שיש סיפוק בידו לקיים דבריו בפניהמ לעשות או ל ת ת מנכסיו ושפעו וקבלו‬
‫עליהם או שתקו ה[‪.‬‬
‫החום׳ י[ ומהריי בן מיגאש והראיש והדין סוברים שהלכה זאת נאמרה‬
‫דוקא במשליש בידי נאמנו ומצוהו לעשות כך או ל ח ת ממונו זח כולו או‬
‫מקצתו‪ ,‬ולדעתם זיל הלכה זאת היא מדין זכוי או שליחות תדע שהרי בצוה‪:‬‬
‫עשו קורת רוח לשפחתי‪ .‬תירצו משום דמשמיא זכו להו או שהיא מוחזקת‬
‫וכן כ ת ב הטור‪ :‬קימא לן םצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא שצוה‬
‫בגופה‬
‫ומת‪ ,‬במה דברים אמורים שנתנו ביד שליש לשם כך א ב ל אם באו לידו אחד‬
‫וכן ססקו מרן ורמיא ז י ל ‪fo‬‬
‫הצואה או שהיה בידו תחלה ולא לשם כך‪ .‬לא‪,‬‬
‫והכי נקטינן בםצוה לאחרים שיעשו כך‪ ,‬משום ד כ ל צואה ל ג ב י אחרים אינה‬
‫מחייבת שום אדם‪ .‬א ב ל במצוה ליורשיו או מקבלי מ ת נ ת ו אפילו שלא בפניהם‬
‫צואתו קיימת מדין מצוה לקיים דברי המת וכדאמרן‪.‬‬
‫א( תשב״ן שם• ב[ ב״ב קמ״ם‪ .‬ג[ הר״ן ניםין י״ג‪ .‬ל( חשכ״ן ידג מיי ק״ל‪ .‬ה‪ 1‬כית‬
‫יוסף חו״מ סי׳ רנ״כ‪ .‬ו( כתובות ס״ס ס׳ גיפין י״נ‪ .‬ב״ב קמ״ס‪ :‬ז[ חוס׳ והרא״ש שם‪ ,‬וסין‬
‫קצוה״מ סי׳ רנ״ב ס״ק א׳‪ ,‬ח[ סור מו״מ סי׳ רנ״ב• ס‪ 1‬שרפ שם סמיך א׳‪.‬‬
‫שער כא‪.‬‬
‫דכא‬
‫מציה לקיים דברי המת‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪ .‬היורשים מצווים לקיים מצות מורישם שבאמירחו‬
‫בכתבו‪,‬‬
‫או‬
‫אשר יצוה לעשות בממונו שהנחיל או שנתן להם במתנה‪ ,‬וכופין בית דין‬
‫בכל‬
‫את‬
‫היורשים או מקבלי מתנה לקיים מצות המוריש או הנוחן‪.‬‬
‫ב‪ .‬מקבלי מ ת נ ת בריא אחרי‬
‫מיתת‬
‫הנותן‪,‬‬
‫לקיים דברי הגותן‬
‫מצוים‬
‫בכל מה שיצום ל ת ת או לעשות בממונו בגבול דמי המתנה שקבלו ממנו א(‪.‬‬
‫א( הרמבין והדין זיל כתבו‪ :‬א[ הלכה זו נאמרה רק לגבי יורשיו ומקבלי מחנהו ובממונו של מת‪,‬‬
‫היאיל והם באים מכחי‪ ,‬ודוקא כשבות להם לעשות‪ .‬אבל אמ חמת נתן מתנה באמירתו למי שר‪.‬וא‪ ,‬אין‬
‫שמירתו מחייבת את יורשיו לקיים דבריו‪ .‬וזו היא גס דעת רש״י זיל שכתב‪ :‬ב[ מתנה בריא במסלסלין‬
‫למהדר‬
‫יכול לחזור בו עד שימשוך ויורשו גמי מבי‬
‫ביה‬
‫אליבא דמאן דלית ליה דבוה לקיימ דברי‬
‫חמת‪ ,‬ע״כ‪ ,‬דון מינה דלמ״ד מלקדיח אין חיורשים רשאים לחזור ולבסל מצות מורישם‪.‬‬
‫ולרעתם אם בוח לבעלי חובו או שלישו לתת מחנה מממונו לאחר איגס רשאים לקיים דבריו‬
‫ומוציאים יורשיו‬
‫ומקבלי‬
‫מידו נחלת‬
‫מחנחו‬
‫מורישם‪ ,‬וכיון שמת הסוריש עברה נחלתו בכל מקום‬
‫ורשות שתמצא לזכותס‪.‬‬
‫אבל דית והדיםב״א בשם רבו הראיה ז״ל‬
‫סוברים שגם אחרים שאינם יורשיו חייבים לקיים‬
‫דברי המת בהשליש םמוגו על ידי אחר מתחילה לשם קיום צואתו‪,‬‬
‫»»‪p‬‬
‫שהרי‬
‫נעוגדא‬
‫דאסור‬
‫גיורא ג{‬
‫דית דלא אמרו בו מלקד״ה משום דכל דאיתית בירושה איתיה נמי במלקדיה וגר שאינו מוריש‬
‫שין בו סבוה לקיים דברי חסת‬
‫ואפ לא השליש ס פ ו נ ו לשם כך אפילו יורשיו‬
‫ששות מורישיו‪ ,‬וכן נראה מדברי‬
‫מרן זיל שכתב‪ :‬והוא שגוועו עכשיו לשליש לשם כך‪ ,‬ורמ״א היםיף‬
‫וכתב‪ :‬אבל חיו בידו קודם ולא לשם כך או שבאו לידו אחר הצואה‪,‬‬
‫דברי תסח ד^ ודין זה הוא סן הסתם אפילו‬
‫אין בזה‬
‫אינם‬
‫משוס‬
‫חייבים‬
‫מצוה‬
‫לקיים‬
‫לקיים‬
‫ביורשיו וסקבלי מחנה‪.‬‬
‫אבל הש״ך כ ת ב ‪ :‬או שבות ליורשיו ליתן‪ ,‬ח[‬
‫והנה‬
‫בנהימ תמה עליו וכתב‪ ,‬ולא ידעתי ל פ ה‬
‫כתבו בפשיטות והא לעיל מביא המחבר סלוגתא בזה ואסילו להך דעה בעינן דוקא שיאמר בפניהם ו[‪.‬‬
‫ולע״ד נראים‬
‫דברי השיך‬
‫כתבו ותנו א נ ל א • אמר תנו‬
‫נכונים‬
‫שהרי כתב סרן ז י ל ‪ :‬ויש מי שאומר דהיינו משוס דאמד‬
‫ולא אמר כ ת נ ו נותנים משום סבוה לקיים דברי המת‪ ,‬ויש אומרים דלא‬
‫שמרינן מביה לקיימ דברי המת אלא היכא דאתפסיה מיד שליש ז(‪.‬‬
‫והנה דין‬
‫זה‬
‫לכאורה‬
‫סותר‬
‫למיש‬
‫בסי׳‬
‫רנ״ב הלכה ססוקה‪ ,‬והוא שניתנו עכשיו לשליש‪.‬‬
‫ו ל ת ‪ p‬זח סובר הש״ך שדין זח הוא בסביה ליורשיו‪ ,‬וכדעת‬
‫בסניהם נמי‬
‫מחייבים‬
‫היורשים‬
‫הרסנ׳׳ן‬
‫ואפילו‬
‫אס‬
‫לא‬
‫צוח‬
‫לקיים צואת מורישם מדין מציה לקיים דברי המי‪ /‬ו ו ל א כהריסב״ש‬
‫דםבר דבעיגן שבוה בפניהם ושתקו או קבלו‪ ,‬ועל כל פנים הואיל והסמ״ע ח[ והשיך כתבו נ ן להלנה‬
‫והואיל‬
‫ומסתנר‬
‫מעמיה דהרמנ״ן דיורשיס ומקנלי‬
‫מתנה חייניפ לקיים מבוח מורישם או נותן להם‬
‫מתנה‪ ,‬ומסעמש דהתשב״ץ ונדאמרן ס[ ראוי לססוק כווחיהו להלנה‪.‬‬
‫א[ ניכין י״ג‪ .‬ב[ שם ל״ה בבריא‪ .‬נ[ ב״ב ‪5‬ס יב״י חו״מ סי׳ מ״ב• ד[ חי״מ סי׳‬
‫מ״ב ככיך• ב׳‪ .‬ה[ שיך שם ס״ק ב׳ וס״ק ז׳‪ .‬ו[ נה״מ שם ס״ק בי‪ .‬ז[ שו״פ חו״מ פי׳‬
‫ר״ן פנדף כ״ג‪ .‬ח[ פמ״ס סי׳ רכ״ב ס״ק ח׳‪ .‬כ[ ס ח מ״ש במביא לשפר זה‪.‬‬
‫פרק א‪ .‬מ נ ו ת לקיים ו נ ר י הפת‬
‫ך‪23‬‬
‫ג‪ .‬אין הדבריפ הללו אפורים‬
‫אלא כשגור‪ ,‬אותם בפירוש‪ .‬א ב ל אם ל א‬
‫צוה בפירוש אלא שמתוך דבריו ומעשיו ניכר שרצונו‬
‫או‬
‫בכך אין היורשיפ‬
‫מ ק ב ל י מתנתו חייבים לקיים דבריו א(‪.‬‬
‫ד‪ .‬מצות המת ליורשיו בדבר‬
‫פ‬
‫‪,‬‬
‫שאינו נעשה בממונו‪ ,‬כגון שצור‪ .‬את בנו‬
‫שישא לו לאשר‪ .‬את ב ת ‪0‬׳ וכיוצא בדברים אלה אינה מחייבת את יורשיו‬
‫ולא שוללת סהם זכותם‬
‫בנחלתו אם לא קיימו את צואתו‪.‬‬
‫אבל‬
‫הם‬
‫חייבים‬
‫לקיימ דבריו בגבול הממון שקבלו ממנו סדין חסד של אמת ב(‪.‬‬
‫ה‪ .‬מקבלי מחנה חייבים לקיים כל תנאי הגוחן התלויים ב ק ב ל ת המחגח‪.‬‬
‫הלכך אפ צוה הנוחן ואמר ישא בני פ׳ את פ׳ ויטול כך‬
‫וכך‪.‬‬
‫חייב‬
‫המקבל‬
‫לקיימ מצות הנותן כל זמן שאינו מסתלק מ ק ב ל ת מחנה זו י(‪.‬‬
‫ו‪ .‬היורשים ומקבלי מתנה מצווים לקיים דברי המתי בממונו גם ב ד ב ר‬
‫שלא בא לעולם או דבר שאין בו ממש כגון שצור‪ .‬תנו פירות דקל זה ל פ ל ו נ י‬
‫א ו תנו לו דירה מנכסי ג(•‬
‫א( מדברי הרשב׳־מ א[ ד״ת מקלו‬
‫•רבעו‬
‫ניכר‬
‫ותרמילו‪ ,‬מוכח שגמ במקופ שממת לא ‪1‬וה כפירוש‬
‫אומרימ מבוה לקד״ח אלא במה שאומר בפרוש ולא במה שמובן מתוך דבריו ב[‪.‬‬
‫מוכח מדברי‬
‫יכך‪ ,‬הואיל‬
‫אל*‬
‫מתוך דבריו ופעולותיו‪ ,‬מתייבימ אח יורשיו לקיימ מבותו‪ .‬אבל חריב״ש ז״ל כתב‪ :‬ו א ץ‬
‫הרמב־ן‬
‫ולא‬
‫ביה‬
‫שכולם‬
‫והכי פמתברא שחדי‬
‫מפכימיס לרעתו בזח שאפילו אמ אמר המוריש שהוא נותן לפלוני כ ך‬
‫ליורשיו בפירוש אינמ‬
‫חייבימ לקיימ דבריו ומכל שכן כשלא אמר כלומ אלא‬
‫ש מ ו נ ו ניכר מתוך מעשיו ודאי שאין חיורשיפ חייביפ שלא אמרו מבוה לקי״ה אלא‪,‬‬
‫שנבסוח‬
‫למי‬
‫בה בפירוש‪.‬‬
‫ב( חתשב״ץ ג[ כ ת ב ‪ :‬אס אמר המוריש כמבוח לבניו שישא פ׳ את ם׳ סבוה לקיים דבריו‪ ,‬אם ירשו‬
‫לירש מה דהניח לחם אביהם וכוסין אותמ ע׳׳ז‪ ,‬הוראה זו חמוהה מאד לע״ד שחרי הירושה באה משליה‪,‬‬
‫ואין חנאי המוריש יכול להפקיעה מחיורש‪ .‬ודוקא בבוח בסניחס הוא שמוביאין ביח דין מידם‬
‫משום‬
‫םלקד״ח כסו שסוביאים לפרעין חובות המוריש‪ .‬וזהו דוקא כשבוה לתת מתנה או לעשות מנכפיו איזה‬
‫דבר‬
‫לכבודו‬
‫האחרון‪ ,‬אבל בבוח שישא את פלונית‬
‫אין כוסין את היורשים לקיים דבריו ו א ץ ב ד י ך‬
‫ל ו מ ר שאין מוביאימ אותו מרין ירושה‪.‬‬
‫וכן מסיק הניב״י ד[‪ ,‬שלכל הדעות לא נאמרה הלכה זו אלא במבוח על שלו‪ .‬אבל במבוח את‬
‫בניו לישא את סי שאינה רבויה להם‪ ,‬א ץ הבנים תייביס לקיים דבריו אסילו משוס מעות‬
‫ואס‪ ,‬שלא תהא חובת כבוד‬
‫אב ואם‬
‫בחייו‬
‫כבוד‬
‫שב‬
‫יוחד מלאחר מותו‪ ,‬ובחייו נמי שין הבנים מעוויס לקי׳יס‬
‫מעות אכיחמ ורבונו ולישא את מי שאינו רבוי להם‪ .‬ע׳יכ‪.‬‬
‫ואולמ מדין חסד של‬
‫אמת‬
‫מלמדים‬
‫שת‬
‫תיורשיס ומכל שכן את בניהם להתחשב עם מעות‬
‫אביהם ומורישמ ולהחאמץ עד כמד‪ .‬שזה אפשר להם לקיימה \ז[‪.‬‬
‫נ( מדברי המ״מ ז[ מוכח לכאורה שאין דין סלקד־ח נוהנ בדבר שלב״ל ובדבר שאין בו ממש‪,‬‬
‫» ח ר י על מח‬
‫שפסק‬
‫הרמב״פ‬
‫שם‬
‫שזכו‬
‫העניים‬
‫בדבר‬
‫שלא‬
‫בא לעולם‪ ,‬כתב‬
‫המ״מ‬
‫כשעמו‬
‫» כ י ץ שהוא היה חייב לחח אם היה חי חייבים יורשיו לקיים דבריו םשוס מלקד־ה‪ .‬והכ״מ כתב טעם‬
‫א! ב״ב יןל״ג‪ :‬ב[ הריב״ש סי׳ ר״ז‪ .‬ג[ חשב״ן ח״נ סי׳ ק‪-‬ל‪ .‬ל[ מב״י מהלו״ח אה״ע‬
‫םי׳מ״ה‪ .‬ה[ ועין ס״ת סי׳ מ״ב ס״ק א׳ ותשו׳ מהרשל״ס חו״מ סי׳ ר״ג‪ .‬ו[ תשב״ן שם‬
‫ועין חו״מ סי׳ מ״ב סעיף י״ב יש״ך שם‪ .‬ז[ מ״מ ה׳ מכירה ס״ל ה׳ ט״ז‪.‬‬
‫שער נא‪.‬‬
‫מביה לקיים דברי חסת‬
‫רכג‬
‫ז‪ .‬מצות המת ליורשיו שלא ימכרו נחלתמ ממנו לעולם או אפילו למשך‬
‫זמן ידוע‬
‫מחייבת‬
‫אינה‬
‫אותם‬
‫לקיים‬
‫דברי המת‪ ,‬הואיל והם יורשים אותו‬
‫מדין נחלה דאורייחא לעשוח בנכסי מורישם כאדם העושה בשלו‪ .‬א ב ל מ ק ב ל י‬
‫מתנותיו אפילו הם בניו‪ ,‬חייבים ל ק ב ל מצותו זאת שעל תנאי זח קבלו מתנחם א(‪.‬‬
‫ח‪ .‬נותן מתנה לבנותיו או לאשתו בגבול זכיתם בעזבונו על‬
‫דינא‬
‫סי‬
‫דמלכותא‪ ,‬םצוה לקיים דבריו אפילו אם לא השליש מתנתו שהואיל והן זוכות‬
‫דסלכוחא‪,‬‬
‫מדינא‬
‫ואין‬
‫היורשים‬
‫מדין חורה יכולים להחזיק ב ח ל ק‬
‫החקיימ‬
‫הפגיע להן אלא על סי הצהדחן לויחור חלקן הרי הן כמוחזקוח בנכסים אלה‬
‫והוא עדיף מהשליש גכסיו על ידי אחר ב(‪.‬‬
‫אחד‪ ,‬דניון ששמעו היורשים ושתקו הוח ליה כאילו נדרו‬
‫והיינים לקיים גדרם‪ .‬דון‬
‫הס עעמם‬
‫מינה‬
‫ד נ ס ת נ ת בריא שאינה להקדש הואיל והמוריש לא היה חייב לקיים אפילו אם שמעו היורשים ושחקו‬
‫אינם חייניס לקיים דנריו‪.‬‬
‫אולם אחרי העיון נראה דשאני התם שלא בור‪ .‬את היורשים נ נ ך אלא שאמר יהיה‬
‫אתננו לעניים‪ .‬א נ ל אם בוה את יורשיו ומקנלי מתנתו ואמר לחם‬
‫במתנה שאינת להקדש‪ .‬לדעת הרמב״ן דקי״ל‬
‫כותיח כמ״ש‪.‬‬
‫חנו‬
‫חייניס‬
‫וב״נ מחרינ׳־ל א[‬
‫לקים‬
‫הקדש או‬
‫דנריו אפילו‬
‫ומהרשד׳׳ם נ [ ומחנת‬
‫אפרים ג(‪ .‬אבל הכנה״ג ד[ כתב משמ מהר״י אדרבי שחולק ע״ד מהריב״ל הנ״ל‪ .‬ולהלכת‬
‫נראים לע״ד‬
‫דברי מהריב״ל ומהרשד״ס‪ ,‬דחואיל ותובת היורשים ומקבלי מחנה אינה אלא משוס מביה ל ק י י ח כך לי‬
‫דבר שלב״ל או דבר שאין בו ממש שהרי גם בדבר שישנו בעולם מן‬
‫הדין‬
‫שמוביאים סידם דבר שישנו בעולם משום מלקד״ה הוא‬
‫והוא‬
‫שלב״י‪ ,‬ועדיסא מינה נ ת ב חמרדכי בשם רבינו אמרים ה[ דלא אמרינן‬
‫הדין‬
‫הטעם‬
‫סבוה‬
‫לא‬
‫ינה‬
‫המקבל‬
‫וכשם‬
‫בדבר שאין בו ממש או‬
‫לקייס דברי‬
‫המת אלא‬
‫היכא דלא שייך קנין אבל בדבר דשייך קנין לא‪ .‬עי׳׳ש‪.‬‬
‫ואע׳׳ג שסנרא זו אינה מוסנמח להלנה וגס נ ד נ ד דשייך קנין נוהנ דין זה על כל פנים בדבר‬
‫שאין בו קנין מסתברא למסוק כמותו הינא שבוה את יורשיו ו מ ק נ ל י מתנחו‪.‬‬
‫א( מהרימ״ט ו[ ומסחנרא לי דמקנלי מחנוח‬
‫הםח אפילו‬
‫הם‬
‫בניו‪,‬‬
‫חייבים‬
‫לקיים‬
‫דבריו‬
‫דמשעה שקנלו הסתנח התחייבו נ נ ל ד נ ר י הסת שהם כתנאי להמתנה מוין מלקד״ה‪.‬‬
‫נ ( הלכה זאת נ פ ע מ ה ונמיקח חדשה הגאין מנחת שי והסתיע‬
‫יש לומר סבוה לקיים דברי המת יוחד משאר דברים והיינו‬
‫היא‬
‫בגופת‪,‬‬
‫והבא‬
‫גסי‬
‫כיון‬
‫שידע‬
‫האב‬
‫מסעמא‬
‫מדנרי‬
‫התיס׳‬
‫ד נ ת נ חרא׳־ש‪,‬‬
‫דנתנו‬
‫דנשסחה‬
‫דשסחה‬
‫מוחזקת‬
‫שיכולות לזכות במתנותיהן‪ .‬עס״י נמוסיהן הוי כנותן ביד‬
‫שליש ז[‪.‬‬
‫והנה ראיתו סדברי התום׳ אינה מכרעת דיש לומר בפירוש דבריהם כס״ש הרין יזכו בה שסיס‪.‬‬
‫ואף אם נאמר בטעמיה דהרא׳׳ש שהיא מיחזקת בנופה‪ ,‬היינו סשים שגופה הוא המשתחרר ח(‬
‫ואץ‬
‫ללמוד‬
‫לנידון דידן‪.‬‬
‫אבל‬
‫יש‬
‫לקיים דבריו מהטעם שכתבנו דהואיל ולפי דינא ו מ ל נ ו ח א א ץ‬
‫נ[ מחנה‬
‫ב[ מהרשל״ס חרמ סי׳ שנ״נ‪.‬‬
‫א[ השונות מהריב״ל ח״ג סי׳ ס״ג‪.‬‬
‫אסלים ה׳ זטה סי׳ ל׳‪ .‬ל[ כנה״נ תו״מ סי׳ מ״ב הנה ב״י אות ל״כ• ה[ מרדכי פ׳ מי‬
‫שמת כי׳ הלכ״ז‪ .‬י[ תשובות מהלימ״ס תו״מ פי׳ ו ‪ .‬ז[ שלי תמל מפרכת המם‪ ,‬סי׳ לי״ס‬
‫ד״ה והדש נאין בלולמ‪ .‬ח[ פין קצוה״ת פי׳ מ״ב ס״ק ל׳‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫רנד‬
‫סבוה לקייפ דברי הפת‬
‫ט‪ .‬מקדיש נכפיו ל ד ב ר שבצדקה על מנת שיחנו פך מםוייס‬
‫או שנתי לבניו או לכל מי שיצוד‪ .‬בשטר ועדים וצור‪.‬‬
‫חייבימ גבאי ההקדש לקיימ‬
‫יכוליט לעכב בטענה‬
‫שלא‬
‫חד‬
‫בעל פה שיתנו לפלוני‪.‬‬
‫דבריו מדין מצוה לקיימ דברי‬
‫היה‬
‫פעמי‬
‫המת‬
‫בניו‬
‫ואין‬
‫בדבריו של מת להקגות למי שצוה לטובתו‪,‬‬
‫דהואיל וההקדש התחייב בכך‪ ,‬ובניו אחריו זוכיט בטכומיט אלה מכהו חייבים‬
‫הט לקייט דבריו אטילו אם לא צוה בטניהט א(‪.‬‬
‫י ‪ .‬בריא שצור‪ .‬ליורשיו או מקבלי מתנתו‬
‫לדעת‪,‬‬
‫מ פ ב ת אבוד עצמו‬
‫מנכפיו‬
‫לתת‬
‫וסת‬
‫לפלוני‬
‫מחייבימ א ת יורשיו או מקבלי מ ת נ ח ו לקייפ א ת‬
‫דבריו אטילו לא השליש הנכטימ בחייו‪ ,‬וכן מקיימיט דבריו אפילו‬
‫לא‬
‫אט‬
‫צוה ליורשיו‪ ,‬אט השליש דברי צואתו ביד אחר לשט כך ב(‪.‬‬
‫היורשימ יכולים לרדת לכל חנכפימ אל* בהרשאחן ווו ויתורן הרי הן‬
‫בחלקן‬
‫•וחוקית‬
‫חייבימ‬
‫ולכן‬
‫חיורשימ לקיימ מאות מורישן מדין מ‪1‬וה לקיים דברי חסת‪.‬‬
‫א( הלכה זאת נשאלה בבית מדרשו של מהריס״א ז״ל בנדון‬
‫תיוב‬
‫בעבור טובת הנאת של הקדשו לתת לנכדיו אחריו ולזרעם אתריהמ סך‬
‫כולל‬
‫שש‬
‫ירושלמ‬
‫זולוטות‬
‫שמירתו‪ ,‬ועוד נתחייבו לתת לכל מי שיעביר לו המקדיש בשטר ועדיפ חלק מסכים זה‪,‬‬
‫שהחחייבו‬
‫לשכיע‪,‬‬
‫לאחר‬
‫ואחרי‬
‫פטירת‬
‫המקדיש טען אחד שהמקדיש בוה לתת לו שליש מחםכומ הנ״ל‪.‬‬
‫וטטק כיון שהמקדיש בוה בעודנו חי ובריא לעשות זאת אע׳׳ג דלא נתחייבו‬
‫שיעביר לזכותו בשטר‬
‫המת‪,‬‬
‫ועדים‪,‬‬
‫מכיון דמת שנתחייבו להמ‬
‫מכל מקום‬
‫הכולל‬
‫סחוייבים‬
‫הכולל אלא למי‬
‫היורשימ לקיימ דבריו מדין מבוה לקייפ דברי‬
‫הוא מכת הקדשו של הזקן ותנאו לטובת נכדיו הרי שנכדיש‬
‫אלה באים מכהו ודמו ליורשים שמבוה עליהמ לקיימ דברי המת‪.‬‬
‫ושוב נפתטק שלדעת האוסרים דאין סבוה לקיים דברי המת אלא בחשליש דברי בואתו םתזזילח‬
‫לשפ קיופ בואתו‪ .‬בנדון דידן אעםיי שהשליש הקרן ביד הכולל סכל סקיס לא הושלש ב י ו פ לשפ כך‪,‬‬
‫הלכך מידי פלוגתא לא נפקא ולבםיף אסיק לזכות את ס י שביה הסקדיש בתייו םשוס סבוה לקייפ דברי‬
‫המת מדין פפק פפיקא דפלונתא‪ ,‬במקומ שאין חזקת ממון אן‪.‬‬
‫ולע׳׳ד נראה שאין אנו בריכים לדחוק‬
‫רבממנה שליח‬
‫או‬
‫במבוה‬
‫ליורשיו‬
‫נמשין‬
‫מדין ספק סמיקא‬
‫שהרי‬
‫מבוה לקיים דבריו ב[ ואס אמנט נחלקו עליו והריטב״א‬
‫דבריך שיבוה בפניהמ‪ ,‬ור־ת ודעמיה סוברימ דבעינן שישליש לשמ‬
‫ליורשים‪ ,‬אבל בנדון‬
‫כתב‬
‫הרמב״ן ז״ל ‪:‬‬
‫דיון שהתנה לתת‬
‫למי שיעביר‬
‫כך‪,‬‬
‫אלא‬
‫אין זה‬
‫סובר‬
‫כשהוא מאוח‬
‫בשטר ועדיפ הרי זה עושה את הכולל שהכסף‬
‫גידם כשלוחו ובזח לא מעאנו חולק דבממנה שליח לא אמרינן‬
‫מבוח לקיים‬
‫דברי‬
‫המת‪ ,‬ובר ‪ p‬דין‬
‫פ י ק שהקדיש ח ק ק של תנאי הרי זה כהשליש בידם את הסירות לתתם למי שיבוה‪ ,‬ובודאי שמח שכחב‬
‫בשסר או בעדים‪ ,‬לא לעכובא הוא‪ ,‬וכך הוא בשטר ועדים כערים בלא שסר שבוה זאת לסניהס‪,‬‬
‫הלכך‬
‫ודאי מקיימימ גבאי הכולל אח דבריו מדין מ נ ו ח לקיימ דברי המת ואין היורשים יכולים לעכב םרעון‬
‫זה שהרי נ ם הס עבסם חייביפ בכך מדין יורשיפ וכסברת הרפב־ן שהמפ״ע ושייך פסקו כווחיה נ ‪4‬‬
‫ב( הלכה זאת נשאלה בפאת השרה ד[‬
‫ופשיס לה במשימות נמודה שלא‬
‫אסרו‬
‫מעוח לקיימ‬
‫ב[ הר״ן גיפין י״ג‪.‬‬
‫א[ שמחת יום צמהרי״ט אלגאזי זצולן״ל טימן כ״א ד ע״ה‪.‬‬
‫ג[ עין לעיל סעי׳ ב׳ הערה א׳ וחו״מ סי׳ רע״ו סעיף ג׳ ועין מעשה איש לגאון מחנו‬
‫פם״ר הראש״ל ד׳ כ״ס ע׳׳ד‪ ,‬ושדי חרז מערכת המ״ם כלל רי״מ‪ .‬י[ סי׳ ג״ל‪.‬‬
‫פ ב ו ח לקיים דברי ‪nan‬‬
‫שער »א‪.‬‬
‫רכה‬
‫יא‪ .‬מבור‪ .‬לקיים ד ב ר י המת נאמרה ר ק ביורשי ה פ ת הבאים סכחו‪ ,‬א ב ל‬
‫יורשי יורשיו כ מ ן בני בניו ובני בנותיו אינמ חייבימ במצוד‪.‬‬
‫מ ת אביהם כחיי מורישם‪,‬‬
‫הואיל‬
‫זו׳‬
‫אפילו ‪D M‬‬
‫ואינמ באימ מכהו של מ ת זה אלא הירושה‬
‫ע ו ב ר ת לאביהם והם יורשים אותו ב ק ב ר ה(‪.‬‬
‫יב‪ .‬מצוד‪ .‬על היורשים ובאי כחם כגון בניהם ובנותיהם‬
‫ליורשמ מדין תורה‪ ,‬לקיימ מצות‬
‫הראויים‬
‫וכל‬
‫מורישפ ל ת ת לפי סכומ ידוע מגכםיו שהוא‬
‫בזול בידו מפלוגי זח‪ ,‬שהואיל ולפי דבריו סכום זה הוא גזל בידו אין יורשיו‬
‫ומכל שכן מקבלי מתנתו זוכיפ בו ואין היורשיפ יכוליפ למעון שלא להאמין‬
‫א ת מורישם מדין אין אדמ משימ עצמו רשע י[‪.‬‬
‫יג‪ .‬אין דין מצוד‪ .‬לקיימ דברי המת גוהג במצות המת ליורשיו לעשות‬
‫בסמוגו ד ב ר שאסור מדין תורה‪ .‬או בחלוקת ירושתו בצורת הגחלה שהיא גגד‬
‫דברי המת במאבד עבמו לרעת‪ ,‬והסתייע בם׳׳ש מרן הבית יוסף‪ .‬דרק אם בוה בםניהס וקבלו או שתקו‬
‫הוא דמבוה לקיים דברי המת‪ ,‬ו מ ק השד׳׳ח דיל אעס׳׳י שחלק על ראיותיו הסכימ עמו‬
‫השיב‬
‫שםנמ בעיקר השאלת ימה‬
‫לרינא‬
‫וכתב‪:‬‬
‫כהלכת‪ ,‬דאין שייך לומר על מאבד עבמו לדעת סבוה לקיים דבריו‪,‬‬
‫הלילה חס מלהזכיר‪ .‬אך זח דוקא אם נתקיים בהנדון התנאים שנאמרו בסוסקימ כדי לדונו בדין מאבד‬
‫עבמו לרעת אז‪ ,‬ועל המורה לחקיר ולברר וכו׳ והיה ה׳ עם חשוםטב[‪.‬‬
‫ולע־׳ד נראה דגם במאבד עבמו לרעת מחייבין‬
‫משימ כבוד אכ‬
‫הוא‬
‫אלא‬
‫את‬
‫היורשימ לקיימ דבריו שהרי דין זה לא‬
‫משומ באות כח של המוריש שיורשים מכחו וכמ״ש התשב׳׳ץ והרמב׳ין נ[‬
‫וכיון שבן נמ במאבד עבמו לדעת שייך ושייך דין זה‪ ,‬ואין בדיך לומר שמקיימים דבריו‪ ,‬דאסו משומ‬
‫שהוא אבד עבמו לדעת יסםרו יורשיו או מקבלי מתנתו מחובת ממון זה שהם חייבימ מן הדין לקיים‬
‫מ נ ו ת מורישמ בממונו? ודאי לא‪ ,‬כמו שאין תיורשימ נפטרימ מטריעת חוב מורישמ‬
‫היתומים לטרוע תוב אביהם ד[ האמ‬
‫זאת ויפסיד בעל‬
‫תוב‬
‫נאמר‬
‫שאם‬
‫םורישם‬
‫מדין מעוה של‬
‫אבד עבםו לדעת יסטרו היורשים‬
‫‪hnm‬‬
‫את תובו‪ ,‬ודאי לא‪ ,‬אלא מאבד עבמו לדעת ישא את עונו ובעל חוב יבבה את‬
‫זוובו‪ ,‬והוא הדין במבוח ליתן לאחר מנכמיו שבודאי לא בור• כזאת‬
‫אלא‬
‫משוס‬
‫דעבד ליה ניח נמשיה‬
‫ותכיר את עבמו תייב בזה‪ ,‬וכיון שנתנה לו התורה רשות לבוות על ממונו כ ח מ נ ו הרי זה כאלו הועיא‬
‫ממון זה מרשות היורשימ‪ ,‬הלכך מחייבימ בית דין את יורשיו או מקבלי מתנתו לקיים‬
‫מבותו‪.‬‬
‫ומדין‬
‫זח נמי מחייבים את השליש לקיים מבות המת אף אמ הוא מאבד עבמו לדעו^דכיון שהשליש דבר זה‬
‫תוביאו אותו סרכושו ולא זכו‬
‫בו כלל‪,‬‬
‫הלכך סחייביס את השליש‬
‫לקיים‬
‫מצות‬
‫המה‬
‫לזבוח‬
‫זח‬
‫*הושלש לסענו נם כשהמנוה אבד ע ב פ ו לדעת שאין להפפיד את המקבל מפני חסאו של המעוה‪ ,‬ו ק‬
‫נ ר א ח לע׳׳ו נ ד ו ר ומחוור‪.‬‬
‫ב[ שד״ח מפרכת המ׳׳ם כלל ד ״ ס ז״ה ואס‬
‫א[ עין יו״ל סי׳ שנדה סעיף ב׳‪.‬‬
‫ל[ עיין ב״ב קע״ל‪ .‬ורש״י ד׳׳ה‬
‫נ[ עיין לעיל במבוא בשער זה‪.‬‬
‫נאמר לין זה וכו׳‪.‬‬
‫ה[ מהרימ״ע תו״מ סי׳ ר‪ ,‬ועיין כיד־ מעשה איש לנאון עתנו הראש״ל ישא‬
‫רב הונא‪.‬‬
‫ברכה זצוק״ל ב׳ כ״ע ש״ד‪ ,‬ובשלי המל לנאץ הליר החח״מ זצוק״ל מערכת המ״ס כלל ס׳‬
‫ישו״ע חי״מ סי׳ רע׳׳י סעיף נ׳‪ .‬ו[ שיוה יעקב ח״א סי׳ ק״ע ומעה שמעון מר׳מ סי׳ רנ״ב‬
‫ה נ ה ב״י סעיף כ׳־ל‪.‬‬
‫• ר ק ש‪.‬‬
‫רבו‬
‫מעיה לקיים דברי חמת‬
‫משפם הנחלה ש ל תורת ישראל א(‪.‬‬
‫יד‪ .‬יורשי ומקבלי‬
‫מחנה‬
‫של קסן שהוא בן דעת מצווים לקיים ד ב ר י ו‬
‫בממונו ב כ ל מה שהיה רשאי בחייו ל ת ת מםלסלימ או קרקעוח שנפלו בירושה‬
‫או שקנאם אפוסרופסו לזכותו אחרי מות מורישו ג[‪.‬‬
‫סו‪ .‬יורשים או מקבלי מתנה שחם קטנים חייבים לקיים מעות המת שהוא‬
‫מורישם‪ ,‬יש אומרים דיורשים קטנים אינם חייבים לקיים מצות מורישם דכיון‬
‫שהיו קטניט בשעה שנצטוו ולא היו יכולים להגשים‬
‫במעשה‬
‫מורישם‪,‬‬
‫מצות‬
‫לא חלה עליחמ מצותו ונעשה כאלו אמד המוריש אני נוחן כו״כ לפלוני א(‪.‬‬
‫טז‪ .‬יורשים שמכרו נכטי‬
‫במה‬
‫מורישמ‬
‫שצופ ל ת ת או לעשות בממונו‬
‫מכרם ומתנתמ קיימת ואין בי״ד מוציאיט מיד הלוקח או מקבל מתנהיי[ ב(‪.‬‬
‫ש( ה ר ץ גז כתב במשימות‪ :‬יתמי לש בני‬
‫מ ב ד מבור‪ .‬נינהו‬
‫ושין‬
‫עליחס‬
‫מלקד״ה‪,‬‬
‫‪pai‬‬
‫התק״ל דז ופהריס״ש הז בדדו בראיות מוכיחות שגם הקסנים חייבי• במבוה זו‪ ,‬ו נ ס פ ר עדות ביעקב ו[‬
‫• מ ק בםכינא חריפש במשימות שקמנימ חייבים במבוה זו אי בעית שימו‬
‫ו א י ב ע י • ‪ .‬א י מ א משום דכיון דעוה שותם נעשה כשלו ל • ב • נכס‬
‫זח‬
‫מסעמש‬
‫שבוה‬
‫עליו‬
‫רשלן חס ר ף דעתו‬
‫לרשות‬
‫היורשים‪.‬‬
‫ונרשין דבריו םהסעם השני‪.‬‬
‫ב( ה ר ץ ז[‬
‫נ ס ק דין זה דלש נשמר‬
‫מלקדיה‬
‫•לא‬
‫והלכך שין‬
‫לסי שננסוה‬
‫מוביאים סיד‬
‫הלוקח שלש נעםוח בכך‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫א[ הרמנ״ם ה׳ זכיה נרם ה׳ יו״ד‪ ,‬מהרימ׳׳ס חו״מ סי׳ ו ומהר״ם מפאדובה טי׳‬
‫ב[ מרדכי פ׳ מי שמת‬
‫כין‪ ,‬ופיין בקצוה״ח סי׳ רמ״ח ס״ין ה׳ ומדש בשפר י״ג פרק ז׳‬
‫סי׳ תרל״ה תרל״ו ופיין לפיל שסר י״ס פרק ב׳ ושפר כ׳ ס׳ א׳ בדץ מכירת ומתנת‬
‫הקםן נמסלסליס וקרקעות• ג[ הר׳׳ן גיסץ י״ג‪ .‬ד[ חק״ל ארח סי׳ פ״ד וחר׳מ ח״ב סי׳‬
‫ו[ עדות ביעקב‪) ,‬להרה״ג יעקב לכמוהר״ר‬
‫ה[ שמחת מס סוב סי׳ כ״א ל׳ ע״ת‪.‬‬
‫מ״ב‪.‬‬
‫ח[ חדמ סי׳ רל״ה סעיף‬
‫ז( הר״ן כחובוח פ‪.‬‬
‫אברהם דיבוסון( פי׳ ס׳ ‪ 1‬ח׳ פ״א‪.‬‬
‫כ׳ בהגה‪.‬‬
‫מבות לקיים ו ב ר י המת ‪.‬‬
‫שער כא‪.‬‬
‫רכז‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫מצוה לקיים דברי המת במה שמסר לשלוחו או שלישו‬
‫לקייט דבריו בפה שמסר לידו‬
‫א‪ .‬שלוחו של ה פ ת מ נ ו ו ה‬
‫בתור שלוחו‬
‫ל ז כ ו ת מקבל מתנתו‪ .‬הלכך בריא שנתן לשלוחו פנה או כל חפץ אחר להוליכו‬
‫או ליתנו במתנה‬
‫לפ‬
‫‪,‬‬
‫המשלח בחיי המקבל‪ .‬מ ת נ ו לו או ליורשיו מדין‬
‫ומת‬
‫מצוח לקיים דברי המת‪.‬‬
‫ואפ‬
‫מ ת המקבל‬
‫בחיי‬
‫הנותן‬
‫אעם״י שאח״כ מ ת הנותן יחזיר ליורשי‬
‫המשלח דכיון שמת המקבל בחיי הנותן בטלו דברי הנותן א[‪.‬‬
‫ב‪ .‬שלישו של המת מצווה לקייט דבריו בכל מה שהשליש בידו לקיום‬
‫‪,‬‬
‫צואתו אחרי פותו‪ .‬כגון ל ת ת ל ם מנה או להקדיש לצדקה או לעשות הוצאות‬
‫מיוחדות מנכטיו לכבודו האחרון‪ ,‬שהואיל והשליש טכופ זח בידו באופן החלטי‬
‫הדי הוציאו מרשותו בחייט‪ ,‬ונמצא שטכומ או חפץ מושלש זה לא בא‬
‫לרשות‬
‫י‬
‫היורשיט‪.‬‬
‫ויש‬
‫אומריט‬
‫מעולם‬
‫שגט אט לא הושלש טתחלה לשט כך אלא‬
‫שהיה מושלש בשעת צואתו מצוד• לקייט דברי הטת א(‪.‬‬
‫ג‪ .‬השליש שפרותיו ליד‬
‫זה כאילו השליש‬
‫הממון‬
‫שלישו‬
‫שבהמ‪,‬‬
‫אעט״י שהשטרות אין גופן ממון‪ ,‬הרי‬
‫הלכך השליש מוסר א ת השטרות עצמפ או‬
‫ד מ י ה מ לידי המקבל‪.‬‬
‫ד‪ .‬לא אטרו טצוה לקייט דברי המת בהשליש מתחלה לשט כך אלא בהשלשה‬
‫ם ו ח ל ט ת ע״מ שלא לחזור בה‪ ,‬או אפילו בהשליש פ ת ס שכל השלשה ב פ ת ט היא כאלל‬
‫פירש שלא לחזור בו מהשלשתו‪ ,‬אבל המשליש ע״מ לחזור ו א מ ר ‪ :‬אט אצטרך‬
‫אקחמ מידך‪ ,‬אעט״י שלא לקחמ עד שמח‪ .‬אין אומריפ בו פלקד״ה‪ ,‬שהרי גלח‬
‫ד ע ת ו שדבריו בשעת השלשה לא היו מוחלטימ ה[‪.‬‬
‫ה‪ .‬מצוד• לקיימ דבריו של מ ת‬
‫בכל‬
‫דבר‬
‫שמוחזק בו‬
‫מקבל‬
‫מתנה‬
‫א> מ ר ץ ז׳׳ל פסק‪ :‬מבוה לקיים דברי המת אפילו ב ר י • שבוה ו פ ת ‪ ,‬ו ה ו א ש נ ת נ ו עכשיו ל ש ל י •‬
‫ל ש • כך ב[‬
‫וכר״ת ור״י‬
‫ורוב‬
‫ככל‬
‫הפוםקיס‬
‫ראשונים ואחרונים נ[‪ ,‬והרשביא ז״ל בשם ר״י כתב‪,‬‬
‫ד א ע י נ דלא הושלש בתחלח לשש כך מבוה לקיים דברי המת במה שחיה םושלש בשעת עואתו ד[‪ ,‬ונראים‬
‫דבריו לה*כה‪ ,‬דכך הוא השלישו לשמ כך או שהיה‬
‫מושלש כבר‬
‫הואיל ועוד‪ ,‬לחח דבר שהוא ברשות‬
‫מ י שנבםוה לקיימ פבותו‪ .‬בזה הוביא חפץ או ממון זה מרשות וזכות יורשיו לזכות מי‬
‫שבוה‬
‫עבורו‪.‬‬
‫אולם היות ורוב השוםקיס אינפ פוברימ ‪ ,p‬נקפינן להלכה כדבריהמ‪.‬‬
‫א[ ח ד מ הי׳ קכ״ה טעיף ח׳‪ .‬ב[ חו״מ טי׳ רנ״ב מעיף ב‪ /‬נ[ ראה לעיל במבוא‪.‬‬
‫ה[ כנה״ג חי״מ טי׳ רנ״ב הנה ב״י‬
‫ד[ מסה שמעון חרמ טי׳ רנ״ב הנה•‪:‬״ ס״ק י״ב‪.‬‬
‫ס״ק כ״ד‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫מרק ב‪.‬‬
‫ך ךן‬
‫‪3‬‬
‫בחייו של‬
‫המת‪.‬‬
‫סבוה לקיים דברי המה במה • מ ס ר ל»לוחו או • ל י » ו‬
‫הלכך האומר ‪ :‬תנו‬
‫והמ‬
‫דירתו בהמ לאחרי מותי‪ ,‬הואיל‬
‫בית דירה למלוני או‬
‫לאשתי ל ה מ ש י ך‬
‫היו מוחזקים ל ה נ א ת ם בחייו של הנותן‬
‫הרי הוא כהשלישמ מחחלה לשם כך א[‪,‬‬
‫ו‪ .‬מבור‪ ,‬על השליש‬
‫מאות‬
‫לקיימ‬
‫בכל אשר י‪1‬וה לעשות‪.‬‬
‫המשליש‬
‫בממונו ב ה ג ב ל ת זכות שמוש היורשים בקרן וםירותיו של עזבון המוריש שהשליש‬
‫בידו בשעת צואתו‪ .‬במה‬
‫בוגרים‪,‬‬
‫דברים‬
‫אמורים‬
‫שהיורשים הם קסנים‪ ,‬אבל אם הם‬
‫זוכים תיכף בנכסי םורישם קרן ופירותיהם להשתמש בהם כח‪0‬צם כ[‪.‬‬
‫ז‪ .‬כל ספק ב ד ב ר י המצוה מטרשים אוחו לטובת היורש ג(‪.‬‬
‫פרק ג‪. .‬‬
‫מלקד״ה באפוטרופוס המוריש‬
‫א‪ .‬אפוטרוסופ שמגהו המוריש‪ .‬מצוד• לקיימ דברי ה מ ת בכל מה שיצוהו‬
‫לעשות בממונו‪ ,‬שהואיל והמת מסר כל עזבונו ברשות אסוטרופפו תיכף אחרי‬
‫מותו‪ ,‬אע״ג שיוכלו היורשים‬
‫אסופרופסותו‪,‬‬
‫לבסל‬
‫בכל זאת‬
‫חשוב‬
‫כשליש‬
‫שהשליש בידו ממונו לשם קיום צואתו‪ .‬ומוציאין בי״ד מיד חאפוסדופום אפילו‬
‫אם היורשים הם קטנימ משומ מ ל ק ד י ח א(‪.‬‬
‫»( כן כתב ה ר י ב ״ • ד[‪ :‬וכבר הסכימו רוב האחרונים לדברי‬
‫לקיים דברי המת אלא‬
‫במוסר‬
‫הממון‬
‫ההוא‬
‫ר״ת‬
‫ז׳יל • א י ן • ו מ ר י • מבוך‪,‬‬
‫ליד • ל י • כההיא דהולך מנה למלוני וכההי• ד מ » ל י •‬
‫נחנית לבתו וכההיא דתנו • ק ל לבני במבת דמוסר נכסיו לאסוסרוסום‪< ,‬״כ‪ ,‬הא למדת דאסוםרוסוס דומה‬
‫ל מ ל י • • ה ו » ל • מההילה ל מ ס כך‪ .‬ו ק אתה למד‬
‫ממ•׳‬
‫רמ״א בחגה הז ‪ :‬א<ס״י • א ס ו ס ר ו ס ו ס‬
‫בדיך‬
‫לקיים דברי המת ואסור ליתנם ל י ו ר • או ללוקח ‪9‬ר ה ז ק • ב ו ה וכר‪.‬‬
‫ר‪.‬‬
‫ב[ ראה שעל ו׳ פ׳׳י סמיך ה׳ ר והפרה‬
‫א[ מפה שממון שם הנה ב״י ס״ק י״ג‪.‬‬
‫ג[ מהרשל״ם‪ .‬ל[ תשובות הריב״ש סי׳ כ״ג‪ .‬ה[ חו״מ סי׳ רל״ה סמיף ב׳‪.‬‬
‫‪m‬‬
‫שער כב‪.‬‬
‫פרעון נדרים ונדבות מנכסי המוריש‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪ .‬נדרים ונדבוח ל ס ו כ ת עניים‬
‫וכן‬
‫או כל סוםדות ח ס ד *דקה ו ח נ ו ך‬
‫נ ד ב ו ת ל ב י ה כ נ י ס ו ב ת י מדרשות‪ ,‬מתקיימים ב א פ י ר ח ו של הנודר‪ ,‬מחייבים אותו‬
‫לשלם מנכסיו לאלתר‪ .‬ומשעבדים כל נכסיו המעוייס לו‬
‫שיקנה‬
‫אחרי כן לסרעון‬
‫בשעת‬
‫נדריו ונדבוחיו א(‪ .‬הלכך אמ מת הנודר ו ה ת ב ר ר‬
‫ל ב י ת דין שלא שלמ בחייו נדריו ונדבוחיו מועיאים ביח‬
‫לעניים ולמוסדות החסד וצדקה את נדריו‪ ,‬ואפילו אס‬
‫יורשיו‬
‫או‬
‫נדרו‬
‫ואלה‬
‫אסוסרוםסו לשלם‪ .‬הואיל‬
‫דין מנכסיו ומגבים‬
‫לא צוד‪ .‬המוריש א ת‬
‫ומשעת א ס י ר ת ו השתעבדו נכסיו מדין‬
‫תורה­‬
‫*( סקור הלכה זו םמש׳ *[‪ :‬מיצא שפתיך חשסור מ ש י ח וכר *שר נדרח נסיך‪ .‬ודרשו ד ז י ל‬
‫ו!שיח‪ ,‬אזהרה ל נ י י ד שיעשוך וכגון י א מ ר ! הרי שלי עולה ע״מ שאיני‬
‫בפיך‪.‬‬
‫בית דין שד שיאמר רוצה אני‪.‬‬
‫זו‬
‫חייב‬
‫באחריותה‬
‫יכוםץ *ותו‬
‫*דקה‪ .‬ומחייב שליח לאלתר‪ .‬עיכ‪ .‬מכאן למדנו שובורו של‬
‫א ד • לתת ל צ ד ק ה מחייבת אותו לקיים ‪1‬דרו‪ .‬אולם לא נתבאר‬
‫בסוגיא‬
‫זו‬
‫אם‬
‫מוציאים‬
‫נס‬
‫מיורשיו‬
‫אחריו ל פ ר ע ץ נדבת מורישם מנכסיו‪.‬‬
‫והנח המאור זיל בז הניא תשונה ר נ י נ ו האי נאון ז״ל שכתב‪ :‬דלענין אחיוניה‬
‫מאחר דאסר‪ :‬הרי הוא משבע זד‪.‬‬
‫לצדקה‪,‬‬
‫נודר‬
‫בצדקת‬
‫אחייב ליה לאסוקי בצדקה‪ ,‬ומאחר דאמר! יש עלי לצדקה‪,‬‬
‫אחייב ליה במה שאמר בסיו ובו׳ ונולהו נדרי בדבור • ה בלחוד אמון‪ ,‬אבל האי נודר אי אתי לסחדר‬
‫ביה בעץ קאי‪ ,‬ובי״ד לא מצו‬
‫למענד ליד‪ .‬מדעם ולא עניים איח להון בחדיה עסק דברימ ע״כ‪.‬‬
‫וכן‬
‫צדקה‪,‬‬
‫אלא‬
‫כתב בשימה מקונצח נ‪ :‬משם הסאירי וז״ל‪ :‬וקצח נאוניס‬
‫שהוא עיבר בלא‬
‫תאחי‪,‬‬
‫אבל לא‬
‫אמרו‬
‫נאמר‬
‫אלא‬
‫במיך‬
‫זו‬
‫שיהיו בי״ד סוציאיס מידו‪ ,‬ומה שאמרו‪ :‬ממשכנין על הברקה אף‬
‫בעיש‪ ,‬דוקא בדבר שהוא תנאי העיר‪ ,‬ומה שאמרו אזהרה לבי״ד שיעשוך‬
‫פירוש‬
‫עשוי‬
‫בדברים‬
‫‪19‬‬
‫שיאמר רוצה אני‪.‬‬
‫אבל הרי״ף והרמב״ן במלחמות ד[ דחו כ נ ר א זו‪ ,‬ולדעתם הנודר אינו‬
‫יכול לחזור מנדרו ובית‬
‫דין מועיאיס מידו ונותנים לעניים‪.‬‬
‫ילסי״ז י ו ב א ‪ :‬לדעח רה״ג ודעימיה אם נדר ומח אין מועיאיס מיורשיו‪ .‬ולדעת הרי״ף ודעימיה‬
‫כשם שמוציאים ממנו ‪ p‬מיעיאים מיורשיו‪ .‬וכן כתב חנמק״י ח(‪:‬‬
‫• א י ב ו בידו לא מעי למהדר דמגו דחייל נדרש עליה משתעבד‬
‫מי שנדר לתח סלע לעדקח‬
‫כוליה‬
‫ממונא‬
‫לנורית‬
‫ואפילו‬
‫אעמ״י‬
‫מאי‬
‫דעחיה למקני ע*נ‪.‬‬
‫ו ה ר ץ זיל ו[ כתב‪ :‬בל מקום שהנודר חייב לקיים ד נ ר י ו‬
‫משום נדר מועיאין מן היורשים ז[‬
‫נ[ שיסה מקובצת ב״ק שם‪.‬‬
‫א( ר״ה י׳‪ .‬ב[ המאור ב״ק ל״ו‪ :‬ל״ה אח יל פניי‪.‬‬
‫ו[ חשובות הלץ‬
‫ה( נסוק• יוסף כ״ק שם•‬
‫ל[ הלייך יהלמב״ן במלחמות ה׳ ר״ה שם•‬
‫סי׳ אי‪ .‬ז[ לאה כנה״נ חדמ סי׳ לי״ב הנה ס״ו‪.‬‬
‫מרק א‪ .‬סבוח לקיים רברי המת‬
‫‪m‬‬
‫ב‪ .‬הנוהנ להפריש לצדקה מעשר הכנסותיו ולא הפסיק לפרוע כל מעשרותיו‬
‫בחייו‪ .‬וכן אם נדר ב ע ת צרה להפריש מעשר הכנסותיו ולא הסרישם בחייו מגבין‬
‫בי״ד םנכםיו אחרי מותו כל חלק מעשר‬
‫וםחלקים‬
‫אותו‬
‫הכנסותיו מיום שנדר עד יום מותו‪.‬‬
‫בי״ד או אפוטרופפו לאותם המוסדות שהיה רגיל לחלק בחייו‬
‫או מחלקים אותם בית דין או‬
‫מסוגה‬
‫אפוסרופופ‬
‫עפ״י בית דין לפי אומדן‬
‫וזו היא דעת הדע׳יב א[ שכתב עלה ומתני׳ כל קטן שהתחיל אביו לשקול על ידו שוב אינו פוסק‪ .‬ואם‬
‫מ ת אביו הוא שוקל על י ד י ע ב מ ו ב[‪.‬‬
‫וכתפארת ישראל ג[ כתב‪ :‬ואפילו מת אביו‪ ,‬אסומדושםו שוקל על ירו שנשתעבדו נכםיי‪ ,‬אולם‬
‫חרמב״מ חולק בזה וסובר דמתניתין לא‬
‫חייבה אלא את האב‪ ,‬אבל לא את הבנימ אחרי מותו‪ .‬ואפשר‬
‫לומר לרעתו‪ :‬דאמדינן דעת האב שלא רבה לשעבר נכסיו אלא חייב עבמו בתייו‪ ,‬והרמ״א פסק ד[ כדעת‬
‫רה׳׳ג שכתב‪ :‬פי שנשבע או נדר ליתן‪ ,‬לפלוני כך וכך‪ ,‬יורשיו פשורימ‬
‫דברי‬
‫המת‪,‬‬
‫והסמ״ע וש־יך‬
‫דבריו‬
‫נמקו‬
‫דלא‬
‫בות‬
‫להיודשים‬
‫ליתן ה[‪,‬‬
‫ב ו ה ? הרי השתעבדו נכסיו מדין‪ :‬אשר נדרת בפיך‪ ,‬ומוביאימ ממנו או‬
‫מלוה‬
‫שלא‬
‫ברורה‬
‫נפרעה‬
‫המוריש‪,‬‬
‫בתיי‬
‫אלא‬
‫ודאי‬
‫ואין בזה‬
‫משום מבור‪ .‬לקיים‬
‫ולשי מ״ש מת בכך דלא‬
‫מיורשיו‬
‫בדיינים‬
‫כדין‬
‫כל‬
‫שרמ׳׳א פיסק כדעת רה־נ שהנודר ומת לא‬
‫השתעבדו נכסיו‪ ,‬או שהרמ׳יא איירי רק בנדר לפלוני עשיר שאין בו דין צדקה‪.‬‬
‫והנה הקצוה׳׳ת ו[ הרתיק לכת עוד יותר ופסק‪ :‬שנס אם נדר בחייו לתת מעשר מנכסיו ונתן‬
‫את יורשיו להשלים מעשרותיו‪ ,‬אין היורשים חייבים לשלם נדר‬
‫בחייו חלק ממנו‪ ,‬ובוה בעורו שכי״מ‬
‫אביהם ואין אומרים בזה דברי שכיב‪ .‬מרע ככתיבין‬
‫וכמסורין דמו‪ ,‬שדוקא במתנה תקנו זאת כדי שלש‬
‫ה ט ר ף דעתו‪ ,‬אבל לא במלוה‪ ,‬ונסתיע מדברי התוס׳ ז[‪ .‬ומדבריהם נלמד שכל דבר שהשכי״ם הייב בלא‬
‫הוראתו‪ ,‬אין אומרים‬
‫משומ‬
‫נדר‬
‫שנדר‪,‬‬
‫בבואתו‬
‫אין‬
‫דברי‬
‫היורשין‬
‫שכי־מ‬
‫ככתובין וכמסורין דמו‪ .‬ומזה למד שהאומר לתת לעניים‬
‫מתויביס לקיים נדרו ע״כ‪ .‬ודבריו תמוהימ מאד לעיר דאטו משוס‬
‫^נותן לעניים ויש‪ ,‬בו מצוד‪ .‬גרע מכל מתנה דעלמא ? והתום׳ לא בתכו אלא באומד מנה למלוני בידי‬
‫מנו לי‪ ,‬שאין‬
‫בדבריו אלה‬
‫הבעת‬
‫רבון לנתינה אלא הודעה שחייב לו‪ ,‬לכן אין מחייבים אותם לתת‬
‫א ל א אם הם חייבים מן הדין‪ ,‬אבל‬
‫הנותן‬
‫מתנה‬
‫מסיבת סובת הנאה שקבל או משום מבוח‪ ,‬אמירתו‬
‫זאת היא הבעת רבונו שתנתן מתנה זו מנכסיו‪ .‬ודבריו הם ככתובים‬
‫התום׳ זו אינת מוסכמת‪ ,‬והרייף כתב שכי״מ שהקדיש כל‬
‫וכמסורימ‪.‬‬
‫ובלא‬
‫זה‬
‫נמי‬
‫נכסיו ואפר לסלוני בידי אמר תנו נותנים‪,‬‬
‫וה׳׳ה היכא דליכא שטרא בידיה אי אמר תנו מתנין דדברי שכי״מ ככתובין‪ .‬וכמסורין דמו ז[‪.‬‬
‫מסקינן בסונין‪:‬‬
‫שכי״מ‬
‫שהודה‬
‫אין‬
‫בדיך‬
‫סברת‬
‫ובהדיא‬
‫לומר אתם ערי ואין ב־־ל כתובו אין אדם משסה בשעת‬
‫מיתה‪ ,‬ודברי שכי־ימ ככתובין וכסםורץ דמו ח[‪ ,‬הא למדת שנם בהודאה נאמרה תקנה זו‪ ,‬וכיש‬
‫במתנה‬
‫• ב א ח משום נ ד ר או שבועה‪.‬‬
‫‪ .‬ולכן נראה להלכה‪ ,‬דמי שנדר ומת מוציאין בי״ד מידי‪ .‬היורשים לשלם חובת נדרו‪ ,‬והרימביא‬
‫ורמ״!א שכתבנ לפטור‪ .‬את היורשים הוא בנשבע או נדר ליתן לפלוני עשיר שאין בו מרין‬
‫בדקה אלא‬
‫מ ? ו ם ק י ו ם ‪ .‬נ ד ר ו ושבועתו ואין היורשים חייבים בכך כשלא צור‪..‬אותם‪ .‬וכ״כ מרן החתים סן‪.‬‬
‫א[ הלע״ב שקלים א׳ ג׳‪ .‬כ[ עיין תוי״נו שס‪ .‬ג[ שקלים שם‪ .‬ד[ ח ד מ סי׳ רנ״ג‬
‫ז[ ב״ב קל׳׳ה‪ .‬ד״ה ורב ושמואל‪.‬‬
‫ה‪' 1‬שם• ‪ b‬קצית'החוישן״שיס ס״ק ה׳‪.‬‬
‫סעיף'בי‪.‬‬
‫חין ׳נמוקי יוסף שם‪ .‬ס[~ עילי חוסי'כ*כ 'שם ד״ה ודברי‪ .‬י[ חתם סופר חו״מ סי׳ קט״ו‪,‬‬
‫שער כנ‪.‬‬
‫םרעין נדלים ינדביח מנכסי המוריש‬
‫ד ע ת המקדיש‪ .‬או לפי ראות עיניהם‪,‬‬
‫אם‬
‫לא‬
‫רלא‬
‫להם‬
‫ידוע‬
‫בחלוקת‬
‫דעתו‬
‫מעשרותיו‪ .‬ואם היורשים הם גדולים מחלקים א ת מעשרות מורישם לפי ד א ו ת‬
‫עיניהם א(‪.‬‬
‫ג‪ .‬במה דברים אמורים‪ .‬שאין היורשים זקוקים ל פ ר נ ס ח ם מאוחו המעשר‪.‬‬
‫אבל אם יורשיו הם עניים‪ ,‬זוכים הם מדין עניים במעשרותיו נדריו ונדבותיו‬
‫של מורישם במדד• הצריכה להם ל פ ר נ ס ח ם ב(‪.‬‬
‫ד‪ .‬שבועת המוריש ל ח ת מנכסיו חפץ או סכום ידוע לעשיר‪ ,‬אינה מחייבת‬
‫את‬
‫יורשיו‬
‫לקיים שבועתו מנכסיו דכיון שמת‬
‫אין‬
‫חייבים‬
‫יורשיו‬
‫לקיים‬
‫שבועתו אם לא צוה אותם לשלם א(‪.‬‬
‫ה‪ .‬צואת בריא ל ח ח מנכסיו‪ ,‬סכום או חפץ ידוע לפלוני עני או לכל מ ו ס ד‬
‫ח ס ד וצדקה אינה מחייבת את יורשיו לשלם סכום זה מנכסיו‪ ,‬אם לא השליש‬
‫מ ת נ ח ו ביד שליש או שלא קנו מידו‪ .‬ד מ א פ ד ו חנו לעניים מנכסי אינו חשוב‬
‫כנדר ולא נשתעבדו נכסיו באמירתו כ[‪.‬‬
‫א( בקציה׳־ח ג[ פסק‪ :‬שכל חנידר ליחן מעשר מהכנסותיו מחוייג‬
‫לחח‬
‫לעניימ‬
‫המעשר‬
‫לפי‬
‫חשבק הכנסותיו וכפי הערך שנתעכב אצלו הנדר‪ .‬וכן פסק בנחמ״ש ד[‪ .‬ונראה לפסוק שמחנו מעשרותיו‬
‫לאותם העניים‬
‫או‬
‫המוסדוח‬
‫שהיח רגיל לחלק בחייו או למי‬
‫ראות‬
‫עיני‬
‫בי׳׳ד‬
‫או‬
‫אפוטרופוםו‪.‬‬
‫כשהיחומים הס קטנים‪ ,‬ואם הס גדולימ מחלקים לפי ראות עיניהם‪.‬‬
‫ב( חקצוה״ח ה[‬
‫לשלם‬
‫משום נדר‬
‫יכול‬
‫רםיק לדינא שלפי דעת‬
‫הוא‬
‫לשנותו‬
‫הזקוקים לצדקה‪ ,‬זוכים הס עצמם‬
‫רוב הסוםקימ‪ ,‬דאמירר‪ .‬לעני אינה קנין אלא שחייב‬
‫לעני אחד ע׳יכ‪ .‬ולפי זח נלמד מסברא שאם יורשיו המ ע נ י י ם‬
‫בצדקח זו וכיון‬
‫שעל ידי כך מתקיימ נדרו של המוריש‪ ,‬אין בית‬
‫דין נזקקים להוציא מידם ולתת לעניים או למוסד צדקה אחר‪.‬‬
‫ב[ חוסי והרא״ש ושיטה מקובצת‬
‫א[ פיין בתשובת חהס סופר מרמ סי׳ קס״ו‪.‬‬
‫נ[ קצות התושן סי׳ רי״ב ס״ק ו׳‪ .‬ד[ נתיבות המשפט סי׳ מ״ב‬
‫ב״ק ל״ו‪ :‬יחת״ס שם‪.‬‬
‫ס״ק ג׳‪ .‬ה[ קצוה״ח שס ס״ק ני‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫נדרי אסמכתא‬
‫א‪ .‬האומר אם‬
‫א ת ן כך וכך‬
‫אעשה‬
‫דבר‬
‫לצדקה ועשה אותו‬
‫פלוני‬
‫דבר‬
‫או‬
‫אם יצליחני ח׳ במעשה פלוני‪,‬‬
‫או הצליח באותו מעשה‪ ,‬חייב לקיים‬
‫נ ד ר ו מדין אמירתו לגבוה‪ ,‬ומוציאים בייד מנכסיו בחייו‪ .‬ואחרי מותו מיורשיו‪,‬‬
‫לשלם נדרו‪.‬‬
‫ב‪ .‬הנשבע ב א ס ס נ ת א שאם יעשה ד ב ר סלוני יקדיש כויכ לצדקה‪ .‬אין‬
‫דגין בזה כדין אמירתו לגבוה‪ ,‬שהרי לא אמר כלום לגבוה אלא שחייב עצמו‬
‫בשבועה להקדיש‪.‬‬
‫הלכך אין בי״ד יורדים לנכסיו אפילו‬
‫בחייו‬
‫ואין‬
‫צריך‬
‫לומר אחרי מותו שאין היורשים חייבים לקיים שבועת מורישם‪ ,‬אלא שכל זמן‬
‫שהוא בחייפ‪ ,‬כוסין אותו בייד לקיים שבועתו א(‪.‬‬
‫א( במרדכי א[ השיב מהר׳ימ‪ :‬דאסמכתא קניא בהקדש מדין אמירתו לגבוה‬
‫שפירושו תוא‪ :‬אמירתו לגבוה הוי כמסירתו‬
‫באופן‬
‫המועיל‬
‫בהדיוט עי״ש‪ ,‬וכ׳יכ כתשו׳ מימוניות ב[‬
‫יאמירה לתקדש באסמכתא קניא מדין זח ומוביאין בדין מידי המקדיש‪ ,‬שכן‬
‫נתן ורבינו יהודה‬
‫תבעוהו‬
‫והוביאוחו‬
‫ושכדוהו‬
‫לפניגו‬
‫כמסירתו‬
‫להדיוט‪.‬‬
‫עי״ש‪.‬‬
‫כ ת ב ‪ :‬ואתמ מורי רביגו‬
‫ומרן הב־י ג[ הביא הכרעת מחרי‪-‬א‬
‫בנתביו שכתב‪ ,‬דסוגיא דעלמא בתר םהו״ים אזיל ובמשימות דרך ומנהג הוא שהגבאימ תובעימ‬
‫על מי‬
‫שמעמיד עבמו בכה״ג קנסות לבדקה‪ ,‬והרדב׳יז ד[ כתכ‪ ,‬וכן פשט המנהג לגבות צדקות והקדשות כה׳יג‬
‫דאין אסמכתא לתקדש ולא לענייש אלא זכו תעניימ וההקדש‪ .‬וכן פסק בשו׳׳ע ה[ נדר לבדקה באסמכתא‬
‫מגון אפ אעשה דבר‬
‫פלוני‪ ,‬אתן כך‬
‫וכך לבדקה ועשאו תייב ליתן וכ״כ בחו׳׳מ ו[ נדר ושבועה ו כ ר‬
‫מ ח נ י אפילו באפמכתא ע׳יכ וכיון שאםמכתא קניא בהקדש נעשה עליו תוב‪ .‬ואט מת בטרפ‬
‫שלפ גרדו‪,‬‬
‫פוביאין מיד יורשיו‪.‬‬
‫ורס״א ז״ל בד׳׳ם זן הביא תשובת הרשב״א ח[ דאין אסמכתא קונה בהקדש‪ ,‬אבל‬
‫בשו׳׳ע לא‬
‫הגיה ע״פ מרן ונראה דסובר כמותו להלכה‪ ,‬ומ׳׳ש בסי׳ ר׳יז ביין עיין בסי׳ ר׳ים‪ ,‬סעיף די‪ ,‬אינו אלא‬
‫לרין נשבע‪ ,‬שהשבועה לעשות או להקדיש‪ ,‬אינה מקנה את החמץ ולא שייך בה דין אמירתו לגבוה‪ ,‬וכן‬
‫מ ו כ ח להדיא מדברי הריב״ש ט[ שנתב? אבל לפי שימת הגאונים דבעינן מעכשיו אף אפ נאמר‪ ,‬דבהקדש‬
‫אין בו דין אסמכתא דאמירתו לגבוה וכו׳ דהוי כפעכשיו‪ ,‬אין השבועה להשליפ כמעכשיו וכר‪ .‬ומסתברא‬
‫ל י שגפ פדן מודד‪ .‬בגשבע‬
‫באסמכתא להקדיש או לתת שאין‬
‫השבועה‬
‫מחזקת‬
‫האסמכתא לעגין קנין‪,‬‬
‫שלא שחייב לקיים שבועתו י[‪.‬‬
‫א[ מלדכי ב״ק ס״ד סי׳ מ״ד‪ .‬ב[ תשובות מיימוניות לספל הפלאה‪ .‬ג[ בית יוסף‬
‫יו״ל סי׳ לנ׳׳ח‪ .‬ד[ תשובות הרדב׳׳ז סי׳ הת״ב• ה[ שרע ירד סי׳ לנ׳׳ח‪ .‬ו[ שו״עחו״מ‬
‫סי׳ ל״ז סעיף י״ס‪ ,‬ז[ דלכי משה יו״ד שם‪ .‬ח[ תשובות הלשב״א סי׳ לע״א‪ .‬ס[ תשובות‬
‫הליב״ש סי׳ של״ה‪ .‬י[ עיין לעיל סלה א׳ סעיף א׳ ובהעלה‪.‬‬
‫שער כג‪.‬‬
‫ה ק ד ש ו ת המוריש׳ בחייו או א ח ר י מ ו ת ו‬
‫פרק א‪.‬‬
‫ה ק ד ש קרן לפירותיו‬
‫א‪.‬‬
‫שיחחלקו‬
‫המקדיש קרן לסירותיו‪.‬‬
‫ב״ב לפי ראות עיניו‪ .‬נעשה יורש זה או‬
‫נ ד ב ת מורישו ולחלק‬
‫להעבירו‬
‫יכולים‬
‫והמוריש‬
‫הסירות שנה‬
‫מאפוטרופםות‬
‫לעניים על ידי אחד מיורשיו או‬
‫ב״כ‪,‬‬
‫אפוטרופוס הקדש זה להקדיש‬
‫בשנה לפי‬
‫בית דין‬
‫ראות‬
‫אין‬
‫עיניו‪.‬‬
‫זו‪ .‬או להוציא ממנו הקרן ופירותיו‪ ,‬שהואיל‬
‫הרשהו לחלק הפירות לפי ראות עיניו‪ ,‬יכול הוא ל ח ת הםירות למי‬
‫שירצה ואין אדם ואפילו גבאי צדקה שבעיר יכולים לתובעו א(‪.‬‬
‫ב‪ .‬במה דברים אמורים‪ .‬שהוא מקיים רצין המקדיש ומחלק סירותיו שנה‬
‫שנה לפי ראות עיניו‪ ,‬אבל אם לא חלק הסירות‪.‬‬
‫העניים‬
‫מזכותם‬
‫הרי‬
‫זה‬
‫נקרא‬
‫גוזל‬
‫את‬
‫שבידו‪,‬‬
‫ועובר על מצוה לקיים דברי המת‪ ,‬ולפיכך מעביריס‬
‫או‬
‫לפקח על קרן ההקדש וחלוקת‬
‫אותו מאפוטרוסםותו‬
‫ממנים‬
‫אחר‬
‫אחו‬
‫סירותיו לעניים כ(‪.‬‬
‫ג‪ .‬אפוטרוסים‬
‫בשנה ל ת י ח ע״מ‬
‫הקדש‬
‫שיקבעו‬
‫שהחמנה מצד המקדיש לחלק סירות הקדשו שנה‬
‫למוד לעי״ג‪,‬‬
‫איגו רשאי‬
‫להתפשר‬
‫עם היורשים‬
‫ולוותר כל שהוא מסכומי ההקדש‪ ,‬ו ה ת י ח שבעיר יכולים לתובעו בדין ג[‪.‬‬
‫ד‪ .‬בריא או אסילו שכיב מרע שהקדיש נכסיו או חלק מהם לאחר מותו‪.‬‬
‫או שאמר למשל‪ :‬לכשחצא •חמה‬
‫מנרתיקה יהיה הקדש‪ .‬ומת‬
‫קודם‬
‫שזרחה‬
‫החמה‪ .‬אין בית דין מוציאים מידי יורשיו לקיים נ ד ר מודישמ שהואיל ולא ח ל‬
‫ה נ ד ר בחייו‪,‬‬
‫לא‬
‫מצור‪ .‬לקיים‬
‫דברי‬
‫ואפילו אס‬
‫צוה‬
‫השתעבדו‬
‫המת‪,‬‬
‫בפניהם‬
‫נכסיו ואין היורשים חייבים לשלם אפילו משוס‬
‫הואיל ומורישם‬
‫שנכסיו או‬
‫לא‬
‫היה חייב לשלם נדרו בחייו‬
‫חלק מהמ יהיו מוקדשים לצדקה אחרי‬
‫מותו ושתקו היורשים אינם מתחייבים בהודאחם‪ ,‬שהואיל ולא חל הנדר באותה׳‬
‫שעה‪ ,‬אין היורשים בשתיקתם מתחייבים להקדיש אחרי מות מורישם ל[‪.‬‬
‫ה‪ .‬כתב‬
‫הקדש‬
‫שנמצא בין‬
‫שטרות‬
‫או בפנקסו של הסוריש שהקדיש‬
‫נכסיו או הלק מהם הקרש מוחלט וגמור לצדקה‪ ,‬יש מי שאומד שזכה ההקדש‬
‫א( ביה יוסף ייד״ז ס־׳ דנ״ה בשס הרכב״ א יכי׳׳ע כס סעיף ה׳ בהגה‪ .‬ועיין לעיל‬
‫ב( כיי; לעיל שער ו׳ פ״א סעיף כ־׳י‪-‬עיז‪ .‬ג[ השיבית מהלימ״פ חר׳מ‬
‫שער ז׳ ש״א‪.‬‬
‫ד[ חשיבה רניין״א סי׳ קמ״יו‪.‬‬
‫סי׳ מ״ע‪.‬‬
‫טרק ‪jt‬‬
‫דלד‬
‫הקדש ק ק למידותיו‬
‫ב כ ת ב ו זה של המוריש כאלו אמר בשפתיו‪ .‬ומחייבים את היורשים לשלם נ ד ר‬
‫מורישמ א(‪ .‬ויש אומרים שהקדש בריא בחייו אפילו אם לא הגיע השטר בידי‬
‫גבאי ההקדש מוציאים מן היורשים‪ ,‬א ב ל הקדש בריא לאחר מוחו‪ .‬או צואת‬
‫שכיב מרע אטילו א פ לא פירש‬
‫בה שההקדש יחול אחר פיתה‪ .‬טוענימ ב י ת‬
‫דין ליתומים שלא גמד המוריש בדעתו להקדיש‬
‫גבאי ההקדש‪ ,‬ומטעמ זה מ ת ב ט ל‬
‫אלא‬
‫השטר‬
‫במטירת‬
‫ליד‬
‫הקדשו אפילו אס כ ח ב המקדיש את ד ב ר‬
‫הקדשו בכתב ידו‪ ,‬שכיון שכתב הקדשו בשטר טוענין בית דין לזכות היורשים‪.‬‬
‫לומר שלא רצה להקנות‬
‫במטירת השטר וכיון שמת קודם מסירתו לא‬
‫אלא‬
‫חל הקדשו ב(•‬
‫א( נ ת ב מרן זיל א[‪ :‬נמ‪1‬א כתוב אחר מיתת אדם‪,‬‬
‫לקהל אפילו הכי תו» אקדש‪,‬‬
‫ולא‬
‫אמרען‬
‫שהקדיש כלימ ואין עליו עדים ולא מסרו‬
‫שמא כתב להקדיש ע״ב‪ .‬ו נ ע ת ו מפורשת‬
‫נדיחקי מהנה ומוכרין הוא דחיישינן שמא כתובימ‬
‫לומר‪:‬‬
‫שדוקא‬
‫היו ונמלך עליהם שלא ליחנם‪ ,‬כיון שאין כתיבת‬
‫תשמר מזכה את מקבל המתןח עד שיניע השםר ל י ו ו ב[‪ ,‬וכן בשובר אסילו שכחיב בכחב המלוה עצמו‬
‫מענינן שמא הכינו נ ד י שיהיה מבוי בידו למוסדו להלוה נ כ ל שעה שיסרענו נ[‪ ,‬אבל בהקדש שאמירתו‬
‫מחייבת אותו לקיים מוצא שפתיו ממצות הכתוב כאשר נדרת בפיך‪ ,‬אין לומר נ ו עמא נמלך או שכתב‬
‫זאת כ ו י שלא להשביע את עבמו‪ ,‬כיון ואמירתו מחייבת אותו‪ .‬ובזה מיושבת תמיהת המניא ד(‪.‬‬
‫ב( חמבי״ש ז״ל חולק‬
‫על‬
‫זד‪,‬‬
‫וסובר‪.‬‬
‫שכשפ שאנו אומריס בסמםון היוצא מתהת יד המלוה‬
‫שהקדיש‬
‫הבית מעכשיו‬
‫ע כ מ ב ו להיותו מ ו ק בידו לעת הבורך‪ ,‬אף בכתב הקרש‬
‫אפילו אם‬
‫כותב בו‬
‫הקדש נמוד‪ .‬ואפילו אם כתב בכתב ידו שכתיבתו היא כאלו אמר בסיו‪ ,‬בכל זאת אין‬
‫מיוו‬
‫מוציאים‬
‫ו<א מיד יורשין‪ ,‬דאפריגן לא גמר בדעתו להקדיש אלא משער‪ ,‬שיגיע השמד ליד ג נ ד \ ההקדש‪.‬‬
‫וכמ״ש בדין צואת שכיב מרע‪,‬‬
‫שאעיג‬
‫שדבריו‬
‫ככתובין‬
‫וכמסורין דמי‪,‬‬
‫אס אמר כתבו אין‬
‫כותבין ונותנין שמא לא גמר לתקגותו אלא בשסר‪ ,‬ואין שטר לאתר מיתת ה(‪.‬‬
‫ועוד כיץ שהמתנה לא הגיע לידי גבאי ההקדש‪ ,‬יכול המקדיש להשאל על‬
‫נדרו‪ ,‬ובי״ד‬
‫שהם‬
‫אביהם של יתומים טוענים ליתוסים שלא גמר להקדיש אלא במסירת השטר או שנשאל על נדרו ו[‪.‬‬
‫וחנרעק״א ז־ל ז[ םובר‪ ,‬יחקדש בריא בחייו כיון שאינו יכול לחזור בו אלא‬
‫בקיא ההקדש מוחזק‪,‬‬
‫עד‬
‫שץןזול ההקדש אחרי‬
‫מגתו‪,‬‬
‫שיביא ראיה‬
‫הואיל‬
‫שנשאל על הקדשי‪,‬‬
‫על‬
‫ידי שאלמ־‬
‫‪ byi‬בצואת שכיימ אפילו אם לא פירש‬
‫וכתב הקדשו בשטר‪ ,‬טענינן שלא ג כ ר להקדיש אלא בשטר‪ ,‬וכיון‬
‫שמח קידם הגעת השטר ליד גבאי‪ ,‬פקע הקדשו מעיקרו שאין שסר לאחד מיתה‪ .‬וכן דאז י להורוח‪.‬‬
‫ד[ או״יז כיי קנ״נ‬
‫ג( ב״מ כ׳‪.‬‬
‫ב[ ב״מ י״י‪.‬‬
‫א| ב״ח יוםףי אדח סי׳ קדג‪.‬‬
‫קיק »*ל‪ .‬ה[ ב״ב ק<״ב וחז״מ פי׳ ל״ן סעיף ט׳ וסעיף ד‪ .‬ו[ חכובות המבי־׳כ ה״ג פי׳‬
‫צ״ג‪ .‬ז[ חשוגגת רעק״א סי׳ קפ״ו‪.‬‬
‫הקדשות המוריש‪ ,‬כתייו או אחרי״ מותו‬
‫שער כנ‪.‬‬
‫רלה‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫הקדש דבר שלא בא לעולם׳ ודבר שאינו ברשותו‬
‫א‪ .‬הנודר בחייו בעודו בריא או‬
‫ש ת ל ד בהמחי‪ .‬או כל מה‬
‫או ינחן‬
‫או‬
‫אחננו‬
‫שיוציא‬
‫אמירתו החחייב לקיים נדרו‬
‫לנחלה‬
‫בנכסיו‬
‫אפילו‬
‫לעניים‪ .‬זכו בהם עניים‬
‫בטרם‬
‫א(‪.‬‬
‫בהיותו שכיב מ ר ע ואומר‪ :‬כ ל‬
‫אילן זה או כל שכר בית זה‪ .‬יהיה הקדש‬
‫משעת‬
‫אמירתו?‬
‫והשחעבדו כל נכסיו‪.‬‬
‫ישלמו חוב זה‬
‫ואין‬
‫שהרי‬
‫בשעת‬
‫יורשיו יורדים‬
‫שעל מורישם שהחחייב ושעבד נכסיו‬
‫בדבורו‪ ,‬ממאמר ה כ ת ו ב ‪ :‬מוצא שפתיך תשמור‪ ,‬ואומר‪ :‬אשר נדרת בפיך‪ .‬ויש‬
‫בקנייתו‪ ,‬שאלו‬
‫א( הרמנ״ש ז״ל פ ס ק ‪ :‬דין ה ק י ש ודין העניים ודין הנדריש א י נ ו כדין ההדיוס‬
‫א מ ר אדם כל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש לבדק הבית‪ ,‬או יהיה אסור עלי‪ ,‬או אתננו לצדקה‪ -,‬א ע פ ״ י‬
‫שאינו מתקדש לשי שאינו בעולם‪ ,‬הרי זה חייב לקיים דברו‪ ,‬שנאמר ככל ה י ו צ א‬
‫מפיו‬
‫יעשה‪ .‬ו ה ו א י ל‬
‫והדבר כן‪ ,‬אם ציה אדם כשהוא שכיב מ ר ע ו א ד ר כל מה ש י ו צ י א אילן זה ל ע נ י י ם א ו כל שכר בית זה‬
‫לעניים‪ ,‬זכו בהם העניים‪) .‬הסיר גירס כל ד ה ש י ו צ י א ינתן לעני־כ(‪.‬‬
‫יש מן הגאונים שחולקים על דבר זה ואומרים‪ ,‬שאין העניים זוכין אלא בדברים שהדיוט קונה‬
‫בהם‪ .‬ולפיכך לא יזכו ברבר‬
‫להקניח‪,‬‬
‫שלא‬
‫בא לעולם‪ .‬ואין דעת־ נישה לדברים אלו‪ ,‬משום‬
‫דאין אדם מצווה‬
‫והוא מצווה לקיים דבריו שבצדקה או בהקדש כניו שהיא מצווה לקיים הנדר אז‪.‬‬
‫בין‬
‫מדבריו אלה מיכח ברור בדעתו שאין הבדל‬
‫מקדיש‬
‫החפץ ו א ו מ ר ‪:‬‬
‫חפץ זה‬
‫לכשיבוא‬
‫לעולם י ה י ה ד‪.‬קדש‪ ,‬ובין רחייב את ע צ מ ו להקדיש או לתת‪ ,‬ובשניהם חל ההקדש באמירתו‪.‬‬
‫אולם מ ד ב ר י ו בה' ערכין בז ניוכח שדוקא באומר‪ :‬הרי ע ל י ל ה ק ד י ש או ליחן לעניים‪ ,‬שמחייב‬
‫א ת עצמו‪ ,‬הוא שמחייביש א ו ת ו ל ק י י ם ‪ ,‬משיש כל היוצא מ פ י ו יעשה‪ ,‬וכמו ש נ א מ ר ביעקב‪ :‬עשר אעשרנו‬
‫לך‪ ,‬ו נ א מ ר ‪ :‬אשר ניירת לי שש נדר‪.‬‬
‫אבל מקדיש חסצא אין זה בגדר נדרים אלא הקדשות‪ ,‬ואין אדם‬
‫מ ק ד י ש דבר שלא בא לעילש‪.‬‬
‫והלח״מ ג[ ע ר ד על סתירה זו‪ ,‬והיסיף לסתור דברי הרמב״ס מ מ ״ ש ‪ :‬א‪:‬ן י ד עניים אנן‪ ,‬לכן תירץ‪,‬‬
‫ד מ ״ ש הרמב״ם בתי מכירה לאו נדר נ מ י ר קאםר‪ .‬ותירוצי אייו מובן לע״ד מתרי טעמי‪ ,‬חדא ש ה ר מ ב י ם‬
‫כ ל ל בחדא מתתא שני ס י ג י נ ד ר ‪ :‬הקיש‪ ,‬ואסור חשצא‪,‬‬
‫ואתננו‬
‫שהיא התחייבותו‬
‫לתת‪ ,‬וכשם שאתננו‬
‫חשיב גדר גמור‪ ,‬כך היא דקדש או אסיר חפצא‪ .‬ועור פשיר‪ .‬זי לא ירענא מה סיבה‪ ,‬שהרי‬
‫כאן‬
‫אין‬
‫א ל א שתי קגוית‪ ,‬מו גרר גמור או לא נדר לנמר׳‪.‬‬
‫ובלא זר‪ .‬נשי דברי הרנלב״ש בר‪.‬׳ מכירה סיתדיש את עצניס‪ ,‬דבר־שא כ ת ב ‪ :‬שאלי אמר אדם כל‬
‫מ ה שתלד בהניר״י יהיה הקדש וכ־׳‪ ,‬הרי זד‪ .‬חייב ל ק ״ ש דברר‪ .‬רזה מ ש מ ע שלא חל ההקדש‬
‫על‬
‫החפץ‬
‫ע צ מ ו להוציאו בדיינים ולמישרו לעניים‪ ,‬מלא שחייב לקייש דברו‪ .‬ו«ם לא קיים‪ ,‬בסל מצות עשה‪.‬‬
‫ובסישא כתב‪ :‬היאיל והדבר‬
‫כן‪ ,‬ז!ס ציה‬
‫כשד־א‬
‫ל ע נ י י ם וכי׳ זכו בהס ענייש‪ ,‬ונימק הלכה זו משיש שירא‬
‫א[ דמב׳׳ב ה׳ דכידה כניב ל׳‬
‫נ[ לת׳׳מ ‪7‬׳ צל־נין‬
‫‪•:‬׳־י—‬
‫כ״ז‪.‬‬
‫ש ‪ :‬י ב מ ר ע ו א מ ר כל מה ש י ו צ י א אילן זח‬
‫מציה‬
‫לקיים דבריו בצדקה או בהקדש כ מ ו‬
‫כ[ רדביס ה׳ כלכץ פ״ו ה׳ לי—ל״׳א‪.‬‬
‫הקרש דבך שלא נ א לןןולס‪ ,‬ודבר‪ .‬שאינו ברשותו‬
‫סדק ב‪.‬‬
‫אומרים שאין בית דין יורדים לנכסי הנודר להסרע סנכסיו‬
‫כשהוא בריא‪ .‬א ב ל אם צוח את יורשיו בכך‬
‫ונדבותיו‬
‫נדרו‬
‫בסניהס מוציאים בי״ד מנכסיו‬
‫שהוא מ ת ח לקיים הנדר‪.‬‬
‫וממה נפשך קשת אס אמירתו ס‪1‬כה לעניים החפץ שהיא מקדיש‬
‫בבואת בריא יואיאו‬
‫מנכסיו לקיים‬
‫בי׳׳ד‬
‫נחייו‬
‫להס‪ ,‬אסילו‬
‫ואפילו‬
‫נדרו והקדשי‪ .‬ואם לא זכו עניים באמירתו‪ ,‬כי ‪1‬וח בעודו‬
‫שכיב מרע מאי הוי‪ ,‬והא כללא הוא כל מילתא דליתא בבריא ליתא בשביב מרע‬
‫והואיל‬
‫א[‪.‬‬
‫ומתנת‬
‫בריא וחקדשו אינח הלח על דבר שלא בא לעולם‪ .‬הוא הדין לבואת שכיב מרע‪ .‬וזו היא השגת חראב״ד‪.‬‬
‫וחמ״מ תירץ‪ ,‬בדבר שהמוריש פחוייב אם היה קייס‪ ,‬חייבים גם‬
‫יורשיו‬
‫מדין‬
‫מבור‪.‬‬
‫לקיים‬
‫דברי ד&ת‪ .‬והכ״ש כתב‪ :‬דכית שאמר מירישמ‪ ,‬כל מת שיוביא אילן וח לעניים וחש שמעו ושתקו ס כ ו ר‬
‫וקבול והוח ליה כאלו נדרו הם עצמם וחייבים לקיים נדרס‪ ,‬ע״כ‪ ,‬תירוצו של הב״מ אינו‬
‫דעתי הענייה שא״כ העיקר חסר מן הספר והיה צריך הרםב״ם‬
‫לפרש‬
‫בדבריו‬
‫שצוה‬
‫מתיישב אל‬
‫סרע‬
‫השכיב‬
‫בסני יורשיו‪.‬‬
‫ולשני‬
‫התירוצים קשה‪ ,‬מאי‬
‫שכיב מרע‪ ,‬וגס‬
‫צואת בריא‬
‫שנא‬
‫שביב מדע‪ ,‬והא כך הוא צואת בריא בפני יויש״ו כצואת‬
‫מחייגת את‬
‫היורשים‪ ,‬אם בור‪ .‬בפניהם‪ ,‬לדעת חכ״מ מדין סבור וקבול‬
‫וחייבים לקיים נדר עצמם‪ .‬או מדין מציה לקיימ דברי חמת‪ .‬כיון שאם היח קיים הסוריש‬
‫חייג‬
‫היה‬
‫לשלם‪ ,‬לדעת הסיס‪.‬‬
‫וחנת ה נ י ח ב[ כ ת ב ‪ :‬כיון דדברי שכיב מרע ככתובין דמו כדי‬
‫שכן במה‬
‫שנדר‬
‫לעניים‬
‫לסרוף‬
‫חיישינן‬
‫שלא‬
‫תסרף‬
‫דעתו עליו‪,‬‬
‫כל‬
‫דעתי‪ ,‬ואע״ג דנדר בפר‪ .‬שלא בא לעילם חל השעביד על‬
‫נכסיו ע״כ‪.‬‬
‫ולע׳יר כ נ ר כתבתי שלא נאמר דברי שכי־מ ככתיבים‬
‫וכמסורים דמו‪.‬‬
‫אלא‬
‫במילתא‬
‫דאיתא‬
‫בבריא‪ ,‬וכיון דסתנת בריא והקדשו בסל ברבר שלא גא לעולם הוא הדין למתנת שכיב מרע‪.‬‬
‫דברי הרמב״ם בטוב מעם‪ .‬וכתב‪ :‬דשכ״מ האומר כל סר‪ .‬שיוציא‬
‫ו נ מ ר כ נ ת המשגה ג‪1‬‬
‫אילן זח לעניים‪ ,‬אמדינן דעתיח ל ו מ ר ‪ :‬דהקנה אילן למידותיו כרי שיתקיימו דבריו ולא‬
‫יעבור כעשת‬
‫דמוצא שפתיך‪ ,‬אבל בבואת בריא‪ ,‬מפרשים דבריו במשםעיתם שכונתו רק לפירוחיו ודעתו לקיים העשה‬
‫וליחן הסירות כשינדלו עכת״ר‪ .‬וכן כתב הסט״ע ד ג ובאמת דברי הרמב׳־ם בנימוקו ‪.‬והוא מצווה לקייס‪.‬‬
‫דבריו בצדקת או בהקדש״‪ ,‬דיקי כפירושם‪.‬‬
‫ואולם עדיין דברי הרםב״ם ז׳׳ל לא אפרקו מחולשייהו לע״ד‪ ,‬דאין שום סברא‬
‫חפצוח ממשמעותם הסשוסח‬
‫והברורה‬
‫אדרבה הםנרא נותנת‪.‬לומר דהוא‬
‫דבריו‪ ,‬דומה למ״ש בדין‬
‫נכסי‬
‫להוציא‬
‫דברי‬
‫ולפרשם‬
‫על יסוד אופדנא לחובת היורשים אפילו בהקדש‪ ,‬א ל א‬
‫סבר שגואתו‬
‫מתקיימת‪ ,‬ורחמנא אמר שאין היורשים חייבים לקיים‪.‬‬
‫לך יאתריך לפלוני‪ :‬היא סבר שיש לח הפסק‪ .‬ורחמנא אמר שאין לזע‬
‫חםסק ‪ Jin‬וכן פ ס ק רמ״א‪ :‬שכיג מרע שאמר נ נ ס י לפלוני ואחריו לפלוני‪ ,‬אין לשני אלא מד‪ .‬ששייר‬
‫ראשון וכוי‪ ,‬וכן אפילו הקדישה אחריו של‬
‫ראשון‬
‫אין להקדש כלים ו! ופירש הפמ״ע‪ :‬דכיון דניחא‪.‬‬
‫ליה שיזכה בחייו אין לירושה הפסק ז(‪.‬‬
‫ונראת לתרץ דברי המרכבה משנה‪ ,‬דבהקויש הוא עצמו כיון שאס‬
‫לא‬
‫יחקיימו‬
‫דבריו‪ .‬עובר‬
‫בעשח‪ ,‬לכן אמדיגן דעתיח שהקנה אילן למידותיו‪ ,‬אבל בהקדישה אחריו של ראשק‪ ,‬אעס‪-‬י שלא יחקייםג״‬
‫דבריו אינו עיבר כעשת דכיץ דירושה אין לה הפסק אין חלוח לחקושו שאין אדם מקדיש דבר שאינו‬
‫א[ ב״ב קמ״ז‪ .‬ב[ ב״ח מו׳׳מ סי׳ רי״ב‪.‬‬
‫ה( ב״ב ד קכ״ס‪.‬‬
‫ד[ סנדס חו״מ סי׳ רי״ב‪.‬‬
‫ז[ סמ״פ שם ס״ק י׳‪.‬‬
‫נ[ מרכבת משנה אשכנזי ה׳ פרכין שם^‬
‫ו[ חו״מ סי׳ רמ״א סעיף א׳ בהגה‪.‬‬
‫• ע ד עג‪ : .‬הקדשות חמודי•״ נוזייו או אמר• מוחג ‪.‬‬
‫אמדי מ ו ח ו לסדעון נ ד ר ו מדין‪:‬מעוד• ל ק י י ם ׳ ד ב ר י ה מ ת ויש מיי שאנמד שאסילו‬
‫א ס ל א ! ו ה י א ת יורשיו אלא נ ד ר בפניהם והיורשים ש ת ק ו נעשה כאלו הסכימו‬
‫אין הדעת מתישבח בתירוץ זה‪ • .‬ל המרככת משנה‪',‬שחרי'בזמן חזח אין מוציאין‬
‫• ל ו א(‪ .‬ומכל מקומ‬
‫מירישמ‪ ,‬אלא' באומדנא ברורח שהיא כודאי‪* ,‬וו בדברימ • ח י י ג‬
‫ממון מן חיורשימ על מ י אומדן דעת‬
‫כהמ מן הדין‪ ,‬ו א ו מ ‪ p‬דעתו בכמות התחייבוחו‪ ,‬כמו שאמרו בדין עשור נ נ ס י לבנות‪ .‬אבל שין לחייכם‬
‫בממון על סי‬
‫אומרנא בז‪,‬‬
‫נותנת לומר שלא כל אדם ?ודע את חןין והוא סבר שבלשון וח‬
‫והסברא‬
‫מתקיימים דבריו‪ ,‬ותחורת אסרה שדבריו ב ס ל י ם מעיקרם וממילא אינו ע ו ג ר געשה‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫ובעיקר דינו של הרמב׳׳ס‪ ,‬חקצות׳־ח גז כ ת ב ‪ :‬ונראה ראיה ל ד נ ר י הרמנ״מ ממ׳־ש‪ :‬מי שלקט את‬
‫חםאת ואסר הרי זו למלוני עני‪ ,‬ר״א‬
‫דמעני‬
‫לעני מחלוקת‪ ,‬וםברי‬
‫אימר‬
‫חכמים‬
‫?כת‬
‫דלא‬
‫לו‬
‫אמרינן‬
‫וחכ׳׳א‬
‫יחננה לעני הנמבא ראשון‪ ,‬ומפרש נגמ׳‬
‫מגו‪ ,‬ולא זכה העני שלקט נ ש נ י ל ו ד[‪ ,‬א ״ כ א מ א י‬
‫יתננה לעני הנמבא ראשון יזכה נ ה הוא עבמו כיון דעני הוא? אלא דלהרבב״ם‬
‫ולדעת‬
‫למלוני עני בדיך לקייס דבריו משומ נדר‪,‬‬
‫ילא‬
‫חכמים‬
‫זכה‬
‫כיין‬
‫הרי זו‬
‫שאמר‬
‫אוחו עני משום נדרו םגי ליה‬
‫לימנו לעני אתר‪ .‬עכת׳׳ד‪.‬‬
‫ודבריו נסלאו ממני‪ ,‬שנמלקס סאח לאחר אין מקום לנדר או הקדש שהרי היא ממורשת ועימות לענייס‬
‫מעד בעל השדה וזה שלקט הפאר‪ .‬אינו אלא שלוחו של העני שלקם בשבילו‪ ,‬יס״ל‬
‫שוחו עני שלקט בשבילו‪ ,‬שהרי עני זה ש״קש הסאה לבורך אחר‪,‬‬
‫לא‬
‫לרבנן‬
‫זכח‬
‫דלא‬
‫זכח בה הוא שהרי אינו רובה‬
‫לזכית בה‪ ,‬והאחר גמ הוא לא זכה משום שלא הגיע לידו‪ .‬א נ ל אס משהגביח חזר בו ואמר * נ י זוכח‬
‫בת לעצמי בודאי שזוכה בה לעצמו‬
‫לרבני‪,‬‬
‫ולא‬
‫רבנן ורבי יוסי אלא אס זכה נר‪ .‬זח שלקט‬
‫נחלקו‬
‫הסאה בשבילו‪ .‬כל זמן • ל א הגיע לידו‪.‬‬
‫ולע־ד נ ר א ז לתביא סתירה לדעת ה ר ב ב ׳ ם ד ל ‪ ,‬מדגרפינן‪ :‬המשכיר בית‬
‫הדר בו מעלה שבר להקדש‪,‬‬
‫ומוקמינן‬
‫בנמ׳‬
‫לחברו‬
‫וכר הקדישו‬
‫התם הקדיש משכיר‪ ,‬דאמר לכשיבוא שכרו יקדש וכר״ס‬
‫דאמר אדם סקדיש דבר שלא בא לעולם ה[‪ ,‬ולחרסב׳׳מ נוקי מתניתא אסילו לרבנן ומעלה הדר בו שכר‬
‫להקדש‬
‫משום‬
‫חיוב‬
‫קיום‬
‫הנדר‪,‬‬
‫שמיציאין מידו על ידי בית דין וכמו״כ מוציאים מהיורשים‪.‬‬
‫ו ל פ י כ ן לא‬
‫ומכאן ראיה בדורח לדעת הגאונים‪ ,‬שאין העניים זוכים אלא בדבר‪ ,‬שהדיוט זוכה‪,‬‬
‫יזכי עניים בדבר שלא בא לעולם‪ .‬וכן כתבו התיס׳ והרא״ש ו[ דכמו שאין אדם מקדיש דבר שלא‬
‫בא‬
‫לעולם‪ ,‬הכי נמי אין אדם ניתן צדקת דבר • ל א בא לעולם‪.‬‬
‫ולע״ד נראה לתרץ דברי דרמב״ם‪ ,‬ש‪:‬ל האומר יהיר‪ .‬הקדש או‬
‫הרי עלי להקדישו או לאוסרו עלי ודומח לאתננו שמחייב‬
‫עצמו‬
‫לתת‬
‫יהיה‬
‫אסור‪,‬‬
‫להקדש‪,‬‬
‫הרי‬
‫ונקרא‬
‫זה‬
‫כאומר‬
‫נדר‬
‫לחייב‬
‫הגודר בקיום גדרו ולשעבד נכסיו לפרעינו‪ .‬והלכך בריא שנדר כזאח ודאי שהשתעבדו נכסיו‬
‫הגדר משעת אמירתו ומגו דחיל אגופית‬
‫ל א ח ר מיתה‪,‬‬
‫אין‬
‫היורשים‬
‫מלה אלא אחר מיתר‪ .‬ז[ ואין‬
‫מל מת שיוציא אילן זח‬
‫נמי‬
‫תל‬
‫אנכםיו‪.‬‬
‫שהרי חל‬
‫אבל בצואת שכיב מרע שאינה חלה אלא‬
‫חייבימ בל‪ ,‬שהרי בשעת תלות נדר מורישם כבר מת‪ ,‬שאין ציאת שכי׳׳מ‬
‫היורשים‬
‫וכי׳ יגתן‬
‫חייבים‬
‫לעניים‪.‬‬
‫לקיים‬
‫נדרו‪ .‬אבל אם צוה כשהוא שכיב מרע ו א מ ר ‪:‬‬
‫)כן גורם המור בדברי הדמבים והיא גירסא נכונה לע״ד>‬
‫חל גדרו משעת אמירתו והוא מצ־וה לקיים ולהקנוחו לעניים מעתה ויורשיו מחיייביס לקיים לא מדין‬
‫עואת שני״מ‪ ,‬אלא משים שש זבד כל נכסיו לפרעון גדרו‪ .‬ולפי זה אין סחירה‬
‫לדבריו מסיגיא דערכין‬
‫א[ ב״מ ז‪ .‬רדד פי׳ מ״חסעיףז׳‪ .‬ב[ רמב״ם ה׳ פנהדרין סכ״ל ה׳ כ׳ופייןככ״מ‪.‬‬
‫ד[ ב״מ ע‪ :‬ה[ ערכין כ״א‪ :‬ו[ ג״ה ל״י‪ .‬ז[ רמב״ם ה׳‬
‫נ{ יצוה״יז סי׳ רי״‪ :‬ס ד י ‪.‬‬
‫>כיה פ״ח והו״מ בי׳ מ״ב סעיף א׳‪.‬‬
‫רלח‬
‫מקדשי דבר של* נ ו לעולם‪ ,‬ו ר נ ד שאינו ברשותו‬
‫פ י ק ג‪.‬‬
‫ה י ו ר ש י ם ׳ ל ג ד ר מורישם ת ע ש ה כ א ל ו נדרו ח ס עצמם א(‪,‬‬
‫שגל־‬
‫ויש •אוסדימ‬
‫הגודר ב ד ב ר שלא ב * לעולם בלשון יהיה הקדש או מ ת ן ‪ .‬דבריו בטלים ל ג מ ר י‬
‫שאין כמשמעות דברים אלו התחייבות בגדר להקדישם לכשיבואו לעולם‪ .‬וכיון‬
‫ש ל * חייב את עעמו ל^קדישס‪ .‬לא חל הנדר מעיקרו שאין אדמ מקדיש ד ב ר‬
‫שלא בא לעולם‪.‬‬
‫ולדעתם ג ם באומר אתננו להקדש או‬
‫לגכםיו לגבות נדדו אלא‬
‫עצמו‬
‫שהזא‬
‫לעניים‬
‫מחוייב‬
‫אין‬
‫בית‬
‫יורדים‬
‫דץ‬
‫לקיים נ ד ר ר ממצות עשה ש ל‬
‫מוצא שפתיך תשמור‪ ,‬כאשר נדרת בסיך‪ ,‬ואס מת אין מוציאים מיורשיו לפרוע‬
‫נדרו שהואיל ולא נשתעבדו נכסיו‪,‬‬
‫יורשיו‬
‫אין‬
‫חייבים לקיים נדר מורישם‪,‬‬
‫דשאגי התם דאמר לכשיבוא שכרו יקדש‪ ,‬כלומר שיקדש מאליו‪ ,‬ובית מודה ה ר מ נ ״ ם שאין אדם מקדיש‬
‫דבר שלא בא לעולם‪.‬‬
‫ולפי זה שפיר‬
‫כתב מרן‬
‫אינו חולק על הרמב״ם‪ ,‬שלא כתבו התום׳ ו ה י א ״ ש‬
‫הב־י שהרא״ש‬
‫שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אלא באומר ניתניה לעניים‬
‫או‬
‫תנו‬
‫ל ע נ י י פ שאין כאן נדד‪.‬‬
‫אבל באומר יהיר‪ .‬לעניימ‪ ,‬מודים גש התיש׳ והראי׳ש שרינו כאומר אתנני שחייב ע ב מ ו בכך לקיים נדרו‪.‬‬
‫א( הדעה הקודמת היא שיטת‪ ,‬מ ג י ד משנה א‪ ,1‬ולדעתו‬
‫בריבים‬
‫אנו לומר‪,‬‬
‫מ ת ו י י ב י ס היורשים לקיים מ ב ו ת המוריש בדבר שהיה מחוייב בי המוריש אם‬
‫לקיים‬
‫מבאר‬
‫דברי המת‪ .‬אבל הכ״מ‬
‫ע״י‬
‫שחייבים‬
‫שתיקתם‬
‫כאילו‬
‫נדרו‬
‫שגם בביאת בריא‬
‫היה קייס‪.‬‬
‫בעבמם‬
‫מוין‬
‫בו‪.‬‬
‫מבור‪,‬‬
‫ובתשובת‬
‫פרת מטה אהרן ג[ תמה ע׳יז‪ ,‬דמה בכך שסברו וקבלו‪ ,‬הלא בנדרים אינו מתחייב עד שיוציא בשפתיו‪.‬‬
‫ולע״ד אין כאן תימה‪ ,‬שכיון שהשכי״מ מ ד י ר את יורשיו מנכסיו על ידי זר‪ .‬שהוא מקדיש אותם לעניים‬
‫חל הנדר על יורשיו אפילו‬
‫אם‬
‫קבלו‬
‫לא‬
‫עליהם ד[‬
‫אלא שמרן סובר שהואיל ומתנת שכי־מ חלה‬
‫אתרי מותי ואז אין הנכסים שלו כרי שיוכל לאסרם על יורשיו‪ ,‬לכן אין מחייבים את‬
‫כשסברו‬
‫וקבייו‬
‫עליהם‪,‬‬
‫וכששתקו‬
‫בחייו של המקדיש‪,‬‬
‫היורשיס‬
‫מאותה שעה ש י צ א ו הדברים מ פ י מורישם‪ ,‬וסובר‬
‫היורשים‬
‫הרי זה כאלו אסרום‬
‫על‬
‫אלא‬
‫עבמם‬
‫מרן ו ש ת י ק ת היורשים נ צ י א ת מורישם כשהוא שכיב‬
‫מרע היא כאלו הדיר אותש מורישש‪ ,‬והם קבלו על עצמם נדר זה שענינו בעניית אמן‪ ,‬שדברי השבי׳׳מ‬
‫הס כדבריהם עצמם ה!‬
‫ומכל מקים למדנו‬
‫מדברי‬
‫מרן‬
‫הכ״מ שכל מ י שנדר ותל עליו תיבת נדרו‪ ,‬יורדים בית דין‬
‫לנכסי• ונסרעימ מהם ככל מה שנדר לזכות העניים‪.‬‬
‫וכן פסק ב ש ו ״ ע ‪ :‬דין ההקדש ודין העניים ודין הנדרים אינו כדין ה ד י ו ט בקנייתו‪ ,‬שאלו א מ ר‬
‫אדמ‪ :‬כל מה שתלד בחמתי יהיה הקדש לברק הבית או יהיה אשיר‬
‫עלי‬
‫או‬
‫אתננו‬
‫שאינו מתקדש לסי שאינו בעולם‪ ,‬הרי זה חייב לקיים דברו‪ ,‬ש נ א מ ר ‪ :‬ככל היוצא ד פ י ו‬
‫והדבר כן‪ ,‬אם צוה אדם כשהוא שכיב‬
‫מרע‪,‬‬
‫לצדקה‪,‬‬
‫אעפיי‬
‫יעשה‪ ,‬והואיל‬
‫ואמר‪ ,‬כל מה שיוביא א י י ן זה ל ע נ י י מ או כל שכר בית‬
‫זה לעניים‪ ,‬זכו בהם העניימ‪ ,‬והיינו מדין שעביד נ נ ס י ו אי נזיין נדר שקבלו עליהם היורשים וכדאמרן‪,‬‬
‫ו ר מ י א כתב ‪ :‬וי׳׳א דלא קנו וכו׳ ו י ו ק א אם הנודר קיים‪ ,‬אבל אם כבר מת אינו כלום שהרי אינו כאן שיקיים‬
‫נדרו וכן רא־י להורות ו‪ .1‬והתת־־ס העלה ל ה ל כ ת ‪:‬‬
‫האיטר אתן לעניים‬
‫כך וכך גדר גדול נדר לאלקי‬
‫י ש ר א ל ונשתעבדו נכסיו ומחויבים היורשים לשלם ולא נחלק בזה אדם‪ ,‬וכן ראוי להורות ז(‪.‬‬
‫‪ [b‬מניד מכנה ה׳ מכילה פכ׳׳ב ה׳ ע״י‪ ,‬ועיין לעיל כעד כ׳׳א סדק ה׳ סעיף ו׳‬
‫נ[ הניב•־‪ .‬כלת מטה אהלן ה״א כי׳ גי׳‪ .‬ד[ עיין יי׳ד‬
‫ובהפלה‪ .‬ב[ כסף הכנה‪ : ,‬ס ‪.‬‬
‫ו[ תר׳מ סי׳ רי״ב‪,‬‬
‫ה[ כיין יריד נס‪.‬‬
‫סי׳ ל׳׳ט סעיף א׳ וטי׳׳ז יש״‪,‬־ ינקידית הכסף‪.‬‬
‫סעיף ז׳‪ .‬ז[ עיין יסההי השיבה ‪ :‬ס סק״ט‪.‬‬
‫• ע ד ‪49‬‬
‫וזקדשית מ י ו י ע בזיזי ‪ ur‬אשדי מומו‬
‫רלם‬
‫ו ל א משוס ‪10‬וה לקיים דברי המה‪ .‬תואיל ולא משליש מורישם ביד א ח ד ‪• O T‬‬
‫נדרו ונדבותיו א ‪/‬‬
‫ב‪ .‬בריא שעוד‪ .‬ו א מ י ‪:‬‬
‫לקיים‬
‫דבריו‬
‫אלא‬
‫מדין‬
‫תנו מנה לפלוני עני ומת אין היורשימ חייבים‬
‫מצוד• לקיים‬
‫דברי ה מ ת ולא מדין גדר‪ ,‬הואיל‪,‬‬
‫ומצוה ל ת ת אינו לשון נדר של עצמו ג(‪.‬‬
‫ג‪ .‬אין אדמ מקדיש ד ב ר שאינו ברשותו‪ ,‬הלכך‬
‫פקדון שביד חברו שהנסקד כופר‬
‫בו‪.‬‬
‫כשהוא בריא‬
‫המקדיש‬
‫או חוב במלוה ע ל פח או בשפר שיש‬
‫ל ו על חברו‪ ,‬אין מעשיו קיימים‪ .‬ואפ מח קודם שהחזיר לו חפקדון או‬
‫שגבה את חובו‪,‬‬
‫אץ‬
‫ההקדש‬
‫מוציא‬
‫מידי‬
‫היורשים‬
‫מרס‬
‫אלא בית דין מגבים‬
‫הפקדון או המלוח לזכות יורשיו ד(‪.‬‬
‫ד‪ .‬המקדיש חוב שיש לו על‬
‫חברו‬
‫בפני‬
‫הלוה ובפגי גבאי של צדקה‬
‫או בפני טובי העיר או אפילו אדמ חשוב שבעיר‪ ,‬ואומר להלוה מנה לי בידך‬
‫ת נ ה ו לעניים או למוסד חסד וצדקה‪ ,‬זכו העניימ מדין מעמד שלשחם ה[‪ ,‬שכל‬
‫‪9‬‬
‫‪..-. -v' .‬י‪ .‬־•*׳*מ•*״ י ‪4‬‬
‫ג ב א י צדקה או טובי העיר‬
‫ואדם‬
‫חשוב שבעיר חשוב כיד עניים וזוכה מדין‬
‫מ ע מ ד שלשתם לזכותם של עניים• הלכך מוציאים בית דין מיד הלוה גס אחרי‬
‫מות המוריש ומוםרימ ליד גבאי ההקדשות י(‪.‬‬
‫ה‪ .‬שטרות הכתובים לשמו של המלוה‬
‫אינם‬
‫להקדש‬
‫נקגים‬
‫באמירה‪,‬‬
‫א ל א בכתיבה ומטירה שיכתוב על השטרות‪ :‬קני לך הט וכל שעבודט‪.‬‬
‫ו‪ .‬שמרי חוב שכתובימ לפקודת הםלוה‪ ,‬הדי הם‬
‫כממון‬
‫ונקנים‬
‫עצמו‬
‫להקדש באמירחו של הסקדיש שסר זה יהיה הקדש‪ ,‬ואצ״ל אם כ ו ח ב על ה ש ס ר‬
‫עצמו או בצואת בריא ב כ ת ב שהוא מקדיש שפרותיו לפקודת גבאי ההקדש‬
‫ז‪ .‬שכיב מדע שהקדיש בצואתו ב כ ת ב או בע״פ פקדון או מלוה על פה‬
‫או שטרי חוב שיש לו על‬
‫אחרים‪,‬‬
‫מעשיו קיימימ ומגבים‬
‫א( רמ״א א(‪ ,‬ומדן ב( כתב‪ :‬וכן אש אשר קרקע זה לכשאקננו יהיה‬
‫בית‬
‫הקדש‬
‫דין הפקדון‬
‫אינו כלום שאץ‬
‫אדמ מקדיש דבר שלא בא לעולמ‪ ,‬ורמ״א גהגת השיג ע״ד ו נ ח ב ‪ :‬זהו מבדח חרא״ש שחילק על הרמב־ם‬
‫וכי' ודברי המחבר שסתם לעיל כדברי הרמב״ס וכאן כדברי הרא״ש אינו נכין‪ .‬ובסמ״ע ס״ק כ״ב תירץ‬
‫דברי מרן‪ ,‬דשאני קנין בית שהוא דבר שאינו בידו ולא יבוא ממילא ובזה‬
‫גם‬
‫הרמב״ם‬
‫מודה שאמ‬
‫ששר יהיה הקדש‪ ,‬דבריו בטלים‪ .‬ואין זה מחיור לע״ד שהרי המחלוקת היא כמשמעות לשין יהיה הקדש‬
‫ולתרמב״ס הוא כאומר אקדשבי‪ ,‬ואין הבדל לשי זה‬
‫בין םירות דענידי דאתו ממילא אי שעריך מעשה‬
‫להבאתם‪ ,‬והנכין בעיגי ייחד הוא מ״ש הסו״ז שדין זח שבסעיף סי‬
‫הוא המשך דברי יש מי‬
‫שאומר‬
‫שבסעיף וי‪.‬‬
‫ג[ עיין לפיל שפר י כ״ב סרק א׳ יעיין‬
‫ב[ שו״פ שם כעין׳ פ׳‪.‬‬
‫א| שם כהנה‪.‬‬
‫ה[ פיץ חדמ סי׳‬
‫ל[ יריד כי׳ מ״ח סעיף ז׳ ח ‪/‬‬
‫חת״ס הדיל כי׳ ד ״ כ וסי׳ קכ״ו‪.‬‬
‫ז[ פיץ תרמ סי׳ נ׳ וסי׳ ס״ו‪.‬‬
‫קכ״ו‪ .‬ו[ עיין לפיל שפל ו׳ ס״א סעיף י״א‪.‬‬
‫רם‬
‫מרק ב‪ .‬חקדש דבר שלא בא לעולם‪ ,‬ודבר שאינו ברשותו‬
‫וחובות המוריש לזכות ההקדש‪ .‬שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו א>‪.‬‬
‫א( תרשב״א בתשובותיו כתב‪ :‬אמ חיו למקדיש מעות במלוה על אחר‪ ,‬הקדשו‬
‫הקדש‪,‬‬
‫ואעט‪-‬י‬
‫שאס הית בריא אין תקדשו תקדש אי משוס דהוי דבר שלא בא לרש־תו אי משום דהוי דבר שלא בש‬
‫לעולמ‪ ,‬מכל מקים כיון שהוא שכיב מרע הקדשו הקדש א[ וכן ססק הרדב״ז המקדיש שמ׳׳ת‬
‫שיש‪.‬לו‬
‫על חברו‪ ,‬אם שכיב מרע הוא הקדשו הקדש בז‬
‫א[ ראה תשובות מהר״א בן ששו; סי׳ קנ״ב‪.‬‬
‫לעיל סרק זה סעיף א׳‪.‬‬
‫‪ [3‬תכונות הרדב״ז סי תשל‪-‬ה‪ ,‬ועיי;‬
‫שער כד‪.‬‬
‫ט ע נ ת לקוח‪ ,‬מ ת נ ה או משכון ב ק ר ק ע ו ת ש ל יתומים‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪ .‬אין בית דין נזקקים לטענת לקוח או מתנה היוצאת על קרקעותיהם‬
‫־של יחומיס קטנים‪ ,‬שהוא מוחזק בידיהם‬
‫בפני אפוטרופוס של‬
‫להוציא‬
‫קטנים‬
‫אם הטוען לקות או מתנה הוא‬
‫שאין בית דין מקבלים עדות אפילו‬
‫ז‬
‫מידיהם מה שהם מוחזקים בו א(‪,‬‬
‫מוחזק בה‪,‬‬
‫אין‬
‫את‬
‫מוציאים‬
‫אבל‬
‫מידו׳‬
‫הקרקע‬
‫ולכשיגדלו היתומים יתבעוהו בדין ג(‪.‬‬
‫ב‪ .‬שטר מכר או מתנה היוצא על היחומים‪ ,‬מקימים השטר בבית דין‪,‬‬
‫ומוציאים הקרקע מידי היתומים‪ ,‬אחר‬
‫שמעמידים‬
‫להם‬
‫לטעון‬
‫אפוטרופוס‬
‫לזכוחם‪ ,‬לברור להם חלק יפה ולסמן גבולי הקרקע המכורה ד(‪.‬‬
‫ג‪ .‬טענת לקוחה וחזקת שלש שנים‬
‫בית דין נזקקין ל ק ב ל ת עדות הקנין‬
‫בחיי המוריש‪,‬‬
‫והחזקה‬
‫עד‬
‫שאין עמה שטר אין‬
‫שיגדלו‬
‫היחומים‬
‫ויקבלו‬
‫עדות בפניהם ה[•‬
‫ד‪ .‬הטוען שקנה קרקע היחומים מיד אפוטרוםוסם‪ ,‬והחזיק בה שלש שנים‪,‬‬
‫יש אומריפ שמכירת האפוטרוטום ברשות בית דין היא כמכירת המוריש וחזקת‬
‫בחיי‬
‫ויש אומדים שאין ח ז ק ת‬
‫המוריש‪,‬‬
‫שלש‬
‫שנים בפניו היא כאלו החזיק‬
‫שלש‬
‫שנים בפני האפוטרופוס מועילה להוציא קרקע היתומים מרשותם ו[•‬
‫ה• האפוסרופום על נכסי יתומים בין שמנה אותם בי״ד או שמנה אותם‬
‫המוריש‪ ,‬אין להם חזקה בנכסיהם של יתומים‪ ,‬ואפילו‬
‫גדלו‬
‫היתומיס‬
‫אותה בידם‪ ,‬הואיל והם השתמשו ברשות‪ ,‬בחוקף אסוסרוסםותם‪ ,‬ויש‬
‫והניחו‬
‫אומרים‬
‫שבנכסים שלא החמנו עליהם אפוסרופום‪ ,‬יש להם חזקה ב ‪ /‬ז[•‬
‫ו‪ ,‬שסר מכר שכתבו המוריש ס ס ב ת אונם‪ ,‬או שמר מכר שהודה הלוקח‬
‫ב ש ט ר שכל זמן שיפרע המוכר דמי המכירה‪ ,‬יחזור לו קרקעו‪ .‬בכל אלו המכר‬
‫ב ט ל ודמי המכירה הם אצל המוכר כמלוה על פה ואיגו גובה מיורשיו‪ .‬הואיל‬
‫ושטר‬
‫זה לא‬
‫נחן‬
‫ל ה כ ת ב ב ת ו ר שטר מכר‪ ,‬בטל ממנו דין שטר לענין דמי‬
‫המכירה שקבל הפוכר‪ ,‬וטועניפ בית דין או אפוטדוטומ יורשי המוכר‪ ,‬שמורישם‬
‫פ ר ע דמי המכירה שקבל‪.‬‬
‫א( ד‪,‬רמב‪ 0-‬ומדן ת[ סוברים שבסענת לקיחה אין נזקקים לקבל ! ר ו ת ל ת ו ע י • מיתומים קסנימ‪,‬‬
‫הואיל וגם התובע מודה שהיה של מורישם ב‪1‬‬
‫סעיף‬
‫ב( ולטי מ׳ש לקמן ס״ב‬
‫‪'1‬‬
‫אין בית דין גזקקיס‬
‫לכל טעגות םעימי‬
‫א—ד‬
‫שאיגמ‬
‫מבוססים על שטרי מכר לפי שחיורשיס נקראים מותזקים על ידי רשום קרקע מורישם בסארי האתוזה‪.‬‬
‫א[ חר׳מ סי׳ ק״י סעיף ו׳• ב[ עי׳ן סמ״ע כס ס״רן י״ד ועיין פי׳ קמ״ס סעיף כ׳׳נ‪.‬‬
‫ו[ חו״מ פי׳ קס״ס‬
‫ה[ חי׳׳יי סי׳ ק׳׳י סעי ו׳‬
‫ל[ שס‪.‬‬
‫ג[ חו״מ סי׳ לן״י סעיף ו׳‪.‬‬
‫ספי׳ כ״ל‪ .‬ז[ שש סעי׳ פ״‪. :‬‬
‫‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫• ר ק «‪.‬‬
‫רמב‬
‫טענת לקות מזעה או משכון בקרקעות של יו‪/‬ימים‬
‫ז• והוא הדין לשטר‬
‫שגכתב במרמה‪,‬‬
‫כגון שמכר שדד‪ ,‬שהיתח סכורח‬
‫ממגו לאחר‪ ,‬הואיל והמכר שבו בטל‪ ,‬אין לשטר זה דין שטר לכל דבר‪ .‬ונאמן‬
‫המוכר או יורשיו לומר פרעתי דמי המכירה א(‪,‬‬
‫ח• בכל מקום שאין שטר מכר מתקיימ בדיגא דמלכותא‪ ,‬אט לא‬
‫בפגי הנהלת רשום הקרקעות הממשלתית‪ .‬הואיל ושטר‬
‫נכחב‬
‫המכר‬
‫געשה‬
‫מרצונם‬
‫ו ד ע ת מ של המוכר והלוקח הדי שטר זה מחייב א ת שגיהמ מדין תורה לקיים‬
‫כ ל תגאי שטר מכר זה בתשלומ דמי המכירה מצד‬
‫המכירה‬
‫הלוקח‪ .‬ובאשור‬
‫מצד המוכר בפגי משרד דשומ הקרקעות הממשלתי‪ .‬ויש לו דין מלוה בשטר‬
‫לחייב את יורשי המוכר ואפוטרופופמ להשיב להלוקח את דמי המכירה ולחייב‬
‫א ת יורשי הלוקח לשלמ כל דמי המכירה עפ״י תגאי השטר ב(‪.‬‬
‫ט‪ .‬תקף הקטן קרקע או מטלטלין שהיו מוחזקימ למורישו וסוען שהם של‬
‫הואיל‬
‫מורישו‪,‬‬
‫ועתה‬
‫ברשות הקטן והוא תוטט בהט בטענת בעלות‬
‫נמצאים‬
‫מורישו אין בית דין נזקקין לקבל עדות להוציא הנכםימ מרשות הקטן‪.‬‬
‫י‪ .‬קטן שתקף נכטים‬
‫מיד אחר וסען עליהם שהם שלו׳ הואיל ולא היו‬
‫מיד‬
‫נכסימ אלה מוחזקים למורישם מוציאים אוחמ‬
‫ולכשיגדיל‬
‫הקטן‬
‫נזקקין‬
‫בי״ד לםענותיו ומקבלים עדות ח(‪.‬‬
‫א( הטור ושו״ע אז פ ס ק ו ‪ :‬מי • מ כ ר • ד ה ו באונם‪ ,‬ומסר מודעה קודם לכן בענין • ה מ כ ר בטל‪,‬‬
‫המעות של האונס שביד המוכר‪ ,‬י • להמ דין מלוה על מה וכוי‪ ,‬וגמ‬
‫לכל שסר שלא נתן להכתב ע״כ‪ .‬ולכאורה קשה‬
‫נאמן‬
‫לומר סרעתי‪ .‬והוא הדין‬
‫שדברי מרן סתרי אהדדי‪ ,‬למה שפסק ב[‪ :‬ששרי חוב‬
‫המוקדמים טםוליס וכר‪ ,‬ואם יטעץ הלוה פרעתי‪ ,‬דינו כטוען כן בשאר שטרות‪ ,‬ועיין ש״ך נז‪ .‬שהניא דעת בעה״ת‬
‫^והריב״ש לדמות דין מכר באונס‪ ,‬לדין שטיח המוקדמים‪ .‬ובכולט שטר זה יש לו דין מלוה בשטר לענין‬
‫ודעימיה‬
‫מענת פרעתי‪ .‬ולע״ד נראה בדעת מרן‬
‫ולשם הלואה‪ ,‬גובים בהט מזמן שני‪ ,‬ואינו נאמן‬
‫דשט־ת‬
‫לומר‬
‫מוקדמ־ן‪.‬‬
‫פרעתי‪.‬‬
‫הואיל ונתנו להכתב מרצון הלוה‪,‬‬
‫אבל שטר שנכתב מעיקרו שלא מרבון‬
‫המוכר‪ ,‬הרי הוא כולו • ק ר ‪ ,‬ואין לו דין שמר לכל דבר‪ .‬וזהו בכלל מ״ש בגמ׳ דז התם )ששט״ת מוקדם(‬
‫נחי דלא נחן להכתב מזמן ראשון‪ ,‬אבל ניתן ליכתב מזמן שני‪ .‬הבא )בשמד מבר שנכתב‬
‫נתן ליכתב‬
‫כלל‪.‬‬
‫וכן‬
‫כתב‬
‫הרשב״א‪,‬‬
‫באוגם(‬
‫לא‬
‫בדין מי שמכר קרקע לחברו בשטר והקונה מסר שטר‬
‫הודאה‬
‫וטען‬
‫המוכר‬
‫למוכר שכל זמן שיטרענו חייב להחזיר שטר המכירה‪ ,‬כשהמכירה תהיה בטלה‬
‫ו ה ח ז י ר דמי המכירה‪ ,‬שנאמן המוכר כטענתו‪ ,‬הואיל‬
‫ואין כאן‬
‫למטרע‬
‫מכירה אלא מלואה‪ ,‬וכיון דשטר מ ‪ $‬ז‬
‫ליכא שט־ח נמי ליכא‪.‬‬
‫הסמ׳׳ע הז כתב‪ :‬שטר מכר שכתבו המוכר בערמה יש לו‬
‫"ממשעבדו‪ ,‬ועיין‬
‫בטו״ז‬
‫ונחמ״ש ו[‪,‬‬
‫שדחו‬
‫דבריו‬
‫דין‬
‫מלוה‬
‫בשטר‬
‫אפילו‬
‫לטרוף‬
‫ומדברי הרשב״א שכתבנו לעיל נסמוך מונה נ ם י‬
‫‪,‬דלא ־כחםמ״ע‪ ,‬שכל ששר שאינו ממקיימ בעיקרו‪ ,‬אין לו ערך של שסר כלל‪ ,‬דששר מכר אין באן שטר‬
‫הלואר‪ .‬נמי ליכא‪.‬‬
‫ב( כנ״ל ברור שעל דעת כן נכתב שסר המכר שאמ לא תתקיימ‬
‫שעל הסונר‪ ,‬ובמ״ש בגמ׳ ז[‪ .‬וניחא‬
‫ליה‬
‫לסיכר‬
‫המכירה‬
‫יהיו‬
‫דמי‬
‫המלוה‬
‫דליקום בתימנוחיח‪ ,‬ומטעמ זה עבמו חשוב שטר זת‬
‫כשטר מלוה לגבי הלוקח ויורשיו לפרעץ דמי הקרקע הקנוי בהתאמ לחנאי השמד‪.‬‬
‫א( פור ושרע סי׳ פ׳ סעיף י‪.‬‬
‫כ״ו‪.‬‬
‫ל[ ב״מ מ״ב‪:‬‬
‫ב[ חו״מ טי׳ מ״נ טעיף ז׳‪.‬‬
‫ה[ סמ״ע סי׳ ק״ן ס״ק נ׳י‬
‫‪:‬ח! חו״מ כי׳ ׳ק׳ןי סעיף ה׳״‬
‫נ[ ש״ך פי׳ מ׳ ם״ק‬
‫ו[ שם ס״ק א׳‪.‬‬
‫־‪.‬‬
‫ז[ ב״מ שם‪.‬‬
‫שער כד‪.‬‬
‫טענת לקית מתנה או משכין בקרקעות של יתומימ‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫ט ע נ ת משכון‬
‫א‪.‬‬
‫מהמוריש‬
‫המחזיק‬
‫לגבות‬
‫בנכסי‬
‫חובו‬
‫יתומים א(‬
‫ממושכנת‬
‫משירוחיה‪ ,‬אם לא היתה קרקע זו מוחזקת שהיא של‬
‫מורישם נאמן בטעגחו בשבועה‬
‫בידי‪ ,‬או לא היה של‬
‫א(‬
‫וטוען‬
‫שהיא‬
‫בידו‬
‫היסח ב( במגו שהיה יכול לטעון לקוח הוא‬
‫אביכם מעולם‪ .‬וגובה מםירוח קרקע זה עד כדי גביו!‬
‫כ ל חובו‪.‬‬
‫ב‪ ,‬הטוען על קרקע יתומים שבידו שהיא ממושכנת אצלו בצורת אסוחיקי‬
‫שמשועבד הקרקע לגבות מגוסו את החוב‪ ,‬גאמן לגבוה אח חובו מגוף הקרקע ג(‪,‬‬
‫א(‬
‫הסמ״ע בן‬
‫שאפילו חזקת יום אתי־ סגי‪ ,‬כיין שלא‬
‫כתב‪:‬‬
‫קרקע זו למורישם‪,‬‬
‫הוחזקה‬
‫אלא על פיו‪ ,‬כהזקת יום אחד נמי מקרי מוחזק‪.‬‬
‫ב( הלח• מ ג[ גרים בדברי הרמב״ם ה׳ ד ‪ :‬גובה בשבועה‪ ,‬ותמה ע״ז שהרי קרקעות גובה בלא‬
‫הקרקעות‪,‬‬
‫שבועה‪ ,‬משום דאין נשכעין על‬
‫ונם שבועת היסת אין כאן‪ ,‬שאין טענת בריא נגד המחזיק‪.‬‬
‫וכן כתב הסמ״ע רן‪ .‬אבל הש״ך מקיים הגירסא‪ .‬הרי זד‪ .‬גובה בשבועה‪ ,‬שתואיל ולא החזיק בתיי מורישם‪,‬‬
‫בשהיה טוען לא רדתי־‪ .‬של אביכמ מעולם‪ ,‬היה בשבע‬
‫היםת‪ ,‬שהרי היורשים היו מכחישים אותו בברי‪,‬‬
‫שהיו יודעים שהוא של אביהם‪ .‬הלכך אף בטענח לקוח או חיב יש לי עליהם איגו באמן אלא בשבועה‪.‬‬
‫וכן כתב הטו״ז ר‪.[.‬‬
‫ג( הסמ״ע והש״ך גורסים בדברי הרמב״ם ומרן‪ ,‬הרי זה גיבה משבחה‪ ,‬ונחלקו בזה‪ ,‬דהסמ״ע ו[‬
‫ס ו ב ר ‪ :‬שאיגו גובה אלא פירות שאכל‪ ,‬אבל איגו יכול לעכב הקרקע‬
‫בידו‬
‫עד‬
‫שיאכל‬
‫כדי‬
‫תביעתו‪,‬‬
‫וחש״ך סיבר שגובה ספירותיו שכבר גדלו עד כרי חשלום חובו‪ ,‬ובנהמ״ש זז כתב‪ :‬דכאן כו״ע מודים‪,‬‬
‫•שגובה מפירות‬
‫דלהכא‪,‬‬
‫הוא הפת שהתיר ועדיף‬
‫ז׳יל‪ :‬המלור‪ ,‬את‬
‫חברו‬
‫שהואיל‬
‫ממגר‬
‫על‬
‫ולא נודע שקרקע זה שייך למורישם אלא על פיו‪ ,‬הוי הפה שאמד‬
‫ולע״ר‬
‫גראה שגובה גט מגופה של הקרקע‪ ,‬שהרי מםקו חרסב׳׳ס ו מ ‪p‬‬
‫המשכון‪ ,‬ומת הלוה תחילה ואח׳־כ מת המלוה נפרעים יתומיו ממה שתחת‬
‫ירט וכוי‪ .‬ואט כטר בכל ואמר אין זה משכון אלא טקדון בידו‪ .‬ואין לו אבלי כלום‪ ,‬הרי המלוה נ פ ר ע‬
‫מדמי המשכון וכר חן‪ .‬הא למדת שנאמן המלוד‪ .‬לגבות עד כדי דמי המשכון מגוף המשכון שבידו במגו‬
‫דלקות הוא בידי או להדים או החזרתיו‪ ,‬והוא הדין בקרקע‪.‬‬
‫זמ״ש‬
‫רבינו‬
‫יונה‪.‬‬
‫שאינו‬
‫גובה‬
‫אלא‬
‫סירות שאכל‪ ,‬הוא כטוען שכבר כלו ימי המשכנתא‪ ,‬ורובה לעכב המשכון בעד הביעה אחרת‪ ,‬ובזח הוש‬
‫^שכתב דמיד שהודה שכלו ימי המשכנתא הקרקע היא בחזקת בעליה ואין אומרים מגו מממון לממון ם(‪.‬‬
‫וכן דקדק מרן‪ ,‬וכתב‪ :‬י[ ראובן שירד לתוך שדה שמעון בתורת משכונא והיה ל ר א ו מ אבל שמעון‪ ,‬עוד‬
‫תביעה אחרת ע־׳ס ואינו יכול להוביא מידו וכלו ימי המשכונא וכו׳ עי־ש‪.‬‬
‫אבל בסוען שהקרקע עבמו‬
‫א( מו׳׳מ כי׳ קמ׳׳פ סעיף כ״א‪ .‬ב( בס״ק ל״ד‪ .‬ג[ לת״מ ה׳ סומן ס׳ ח׳‪ .‬ל[ ס ג מ ג‬
‫ח[ חו״מ סי׳ ע״ב סעיף י״ז‪.‬‬
‫ז[ ס״ק פי‪.‬‬
‫ו[ ס״ק ל״ה‪.‬‬
‫ס״ק ל < ה[ חייה כס‪.‬‬
‫ס[ ראה כור הי״מ סי׳ ק׳׳ן‪ .‬י[ שי״ע חו״מ סי׳ ק״ן סעיף ‪.‬‬
‫מרק ג‪ .‬מענת משכון‬
‫ך ך‬
‫ס‬
‫ג‪ ,‬במד‪ .‬דברימ אמורים כשלא נודע שקרקע זו באה לידו בתורת משכון‬
‫אלא על פיו‪ ,‬א ב ל אם יצא קול שהוחזק בבית‬
‫דין והכירו שיש בו ממשות‬
‫שקרקע זה באה ליד מי שהוא מוחזק בה ב ת ו ר ת משכון‪ ,‬אפילו אם החזיק בה‬
‫ג׳‬
‫שנים בפני‬
‫היורשים הקטנים‪ ,‬מוציאים הקרקע מידו של‬
‫המוחזק‪ .‬שהואיל‬
‫ויצא קול כזה שוב אינו יכול לסעון‪ :‬לקוח הוא בידי‪ ,‬או לא היה של‬
‫אביכם‬
‫או מורישכס‪ ,‬שהרי הקול מכחישו שכן היה של מורישפ‪ ,‬וחזקחו בפני הקטנים‬
‫ג׳ שנים אינה כלום דאין מחזיקים בנכטי קטן א[•‬
‫ד‪ ,‬אכלה שני חזקה בחיי המוריש‪ ,‬ומען חוב יש לי על מורישם וקרקע‬
‫זה ממושכנת בידי לגבות החוב מפירוחיה ולא יצא קול שהיחד• של אביהם‪,‬‬
‫גאמן המוען במגו שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי‪ ,‬ויש מי שאומר שמשביעים‬
‫בי״ד או הפוטרופוס‬
‫א ת הטוען‪ ,‬שכל מה שהמוריש היה יכול לטעון טוענים‬
‫לזכות היורשיפ אפילו בטענת שמא נ[•‬
‫ה‪,‬‬
‫הטוען שקרקע‬
‫היורשיפ‬
‫שבידו‬
‫בתורת משכנתא‬
‫באה לו‬
‫דטורא‬
‫לאכול טירותיה ולהחזיר גוף הקרקע לבעליה במשלם‬
‫שנות המשכנתא‪ ,‬ורוצה‬
‫להחזיק הקרקע עוד מספר שנים עד שישלמו שנות‬
‫המשכנחא כפי טענותיו‪,‬‬
‫ואפילו אט טען שטר משכונא היה‬
‫בידי‬
‫ואבד‬
‫ממני‬
‫בשבועה‬
‫נאמן‬
‫במגו‬
‫דלקוחה היא בידי ב[‪.‬‬
‫ו‪,‬‬
‫טען‬
‫שקרקע‬
‫באה לידו‬
‫זו‬
‫אפותיקאית ושטר היה לו‬
‫במשכנחא‬
‫ואבד מפנו אינו נאמן במנו דלקוחה היא בידי‪ ,‬שהואיל והוא מודה שמשכנחא‬
‫זו נעשית בשטר‪ .‬והואיל ושטר זה עומד לגובינא זהיר הוא‬
‫בשמירחו‪.‬‬
‫הלכך‬
‫אינו נאמן להחזיק הקרקע בידו בלא ראיה בפני היורשים לכשינדלו ד[‪,‬‬
‫ז‪,‬‬
‫המחזיק בקרקע יתומים שבידו ב ט ע נ ה ‪ :‬שבאה לידו בתורה משכנחא‬
‫מ א ת מורישם‬
‫וכבר‬
‫גבה‬
‫כל‬
‫דמי משכון זה אלא שהוא מעכבר‪ .‬כדי ל ג ב ו ת‬
‫מפירותיה מלוה על פה שיש לו על מורישם‪ .‬אם אין עדוח ולא קול‪ ,‬שהוחזק‬
‫ב ב י ת דין שקרקע זו היחד‪ .‬של מורישם ובא ליד המחזיק בתורת משכון‪ .‬נאמן‬
‫ממושכן בידו גאמן לגבות אפילו מגיף הקרקע עד כדי דמיו‪ ,‬ואין‬
‫שיגדלו‪.‬‬
‫ומה שכתבו מרן והרמב״ס‪ •.‬חדי זח גובה משבחה‪ ,‬הוא לפי‬
‫דבחב* במשלם שביא אילץ תימוק ארעא דא‬
‫לו‬
‫אלא‬
‫צריך‬
‫שבחה‬
‫ופירוחיה‪.‬‬
‫אבל‬
‫כל‬
‫לומר‬
‫שחפ דברו‬
‫ממידותיו שגדלו או‬
‫במשכנתא‬
‫דסורא‪,‬‬
‫בלא כםף‪ ,‬והלכך גמ לפי מענתו שמשכון היא בידו‪ ,‬אין‬
‫משכנתא שמשועבד הקרקע לםרעון התוב נאמן המלוח בשבועה‬
‫לגבוח גוף הקרקע עד כדי דמיו בכל מקוש שיש לו מגו דלקוח או החזרתי‪.‬‬
‫ב[ סמ״ע חו״מ‬
‫א[ נהמ״ש חו״מ סי׳ קמ״ט ס״ק י׳ ואה״ע סי׳ מ״ו סעיף א׳‪.‬‬
‫סי׳ קמ״ט ס״ק ל״ח׳ ונהמ״ש ס״ק י״ס‪ ,‬ועי״ע שם סמ״ע ס״ק ל״ס ש״ך ס״ק כ״ח וטריז שם‪.‬‬
‫נ( יזו״מ סי׳ ק״ןספיף ז וש״ך ס״ק כף‪ ,‬ועיין מיש לעל בהערה ב׳‪ ,‬ומסהברא שנס בדין‬
‫זה אין המלוה נאמן בלא שבועה‪ .‬ד[ חו״מ שם וש״ך ס״ק פ׳‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫מ ע ד כר‪.‬‬
‫בלא שבועה ל ג ב ו ת‬
‫טענת לקוח מחנה או משמן בקרקעות » ל יתומים‬
‫מיתומימ‬
‫רמה‬
‫מפירות שדה זו שכבר אכלם עד כדי תביעתו‪,‬‬
‫שהואיל ואין היודשימ יכולימ להכחיש תביעתו על מלוה על פה שיש לו ולא‬
‫על טעגת לקוחה היא בידי‪ .‬שהיה יכול לטעון זה שמוחזק בה‪ ,‬גאמן ב ת ב י ע ת ו‬
‫על הטירות שאכל במגו שיכול היה לטעון לקוחה היא בידי‪.‬‬
‫אבל איגו גאמן‬
‫בתביעתו‬
‫בשבועה‬
‫אפילו‬
‫הקרקע‬
‫לעכב‬
‫כדי‬
‫בידו‬
‫ל ג ב ו ת חובו שבעל פח פפירותיה שלא אכלם עדיין אפילו אפ גדלו כבר‪ ,‬ואין‬
‫עריך לומר פירות שיגדילו‬
‫מעתה‪,‬‬
‫דמי‬
‫שמשעה שנשלמו‬
‫נםקעה‬
‫המשכון‬
‫שעבודה של הקרקע וחזרח לעמוד בחזקת בעליה‪ ,‬שהפ היורשים‪ ,‬וכל המחובר‬
‫ל ק ר ק ע הרי הוא כקרקע עצמו‪ ,‬ואטילו אם הם פירות העומדים להבצר‪ ,‬הואיל‬
‫ו ת פ י פ ת ו כפירות הקרקע היא מחמת הקרקע עצמה ואם‬
‫ממילא יצאו גט‬
‫טירותיה‪,‬‬
‫תצא‬
‫הלכך הפוען לעכב הקרקע ופירותיה נקרא מוציא‬
‫מחברו ועליו להביא ראיה לכשיגדלו היתומיט ולא בקטגותמ‬
‫ולא‬
‫אטוטרוטוטט‬
‫נזקקימ‬
‫היתומים ואין דנים בזה‬
‫הקרקע‬
‫מידו‬
‫לשמוע‬
‫להאמינו‬
‫טענות‬
‫שאין‬
‫דין‬
‫בית‬
‫ולקבל עדות כדי להוציא מחזקת‬
‫במגו דלקוחה היא בידי שאין אומריט מגו‬
‫מממון לממון‪,‬‬
‫ואט הוא בענין שאינו יכול לטעון לקוחה היא כגון שיש עדים או קול‬
‫שהוחזק בבי״ד שקרקע זו באה לידו‬
‫בטענתו שיש לו מלוה על טח‬
‫בתורת‬
‫ומוציאים מידו‬
‫משכון אין מאמינין את התובע‬
‫הקרקע‬
‫וגט‬
‫שכבר‬
‫הטירות‬
‫אכלמ ומחזירים אותם להיורשיט א[‪,‬‬
‫ז‪.‬‬
‫במדינות שלפי דינא דמלכותא כל קרקעות המדינה צריכות להדשם‬
‫בספרי האחוזה של הממשלה בגבוליהם ומיצריהם ושמות בעליהם וכל פעולות‬
‫העברה מרשות לרשות בדרך מכירה או מ ח נ ה וירושה או משכנחא ואםותיקאי‬
‫א ו אפילו חכירה ושכירות לזמן שנים אחדות‪ ,‬מ ק ב ל ו ת תוקפם החוקי ר ק אחרי‬
‫הרשמם‬
‫ב פ פ ר י האחוזה‪ ,‬ובלא‬
‫ומבוטלת כאלו לא היתד‪,‬‬
‫הרשמה‬
‫לגמרי‪.‬‬
‫שהיא מבוםטת על עדות חזקת‬
‫המכירה‬
‫זו‪.‬‬
‫או‬
‫המשכנתא‬
‫בשלח‬
‫אין בית דין נזקקיט ל כ ל טענת מכר וקנין‬
‫שלש‬
‫שניט‬
‫ולא על טענת משכנתא על גוף‬
‫הקרקע או אפילו על סירותיו‪ ,‬להוציא הקרקע או טירותיה מידי היתומים‪ .‬ולא‬
‫ע ו ד אלא שמוציאים מידי הסוען גם‬
‫הפירות‬
‫שאכל‬
‫כבר‪ .‬שכיון‬
‫שהוחזקה‬
‫בעלותו של המוריש בקרקע זה ברשימת ספרי האחוזה‪ .‬אין עדות חזקת שלש‬
‫שגימ מוציאה את הקרקע מרשות בעליה לא לגופה של קרקע ולא למידותיה‪,‬‬
‫ואין הטוען גאמן אפילו בשבועה‪ ,‬וגס אין‬
‫משביעים‬
‫את‬
‫היורשימ להכחיש‬
‫ת ב י ע ת הטוען או שבועה שלא םקדנו מורישנו‪ .‬שאין משביעיט‬
‫את‬
‫היורשים‬
‫א[ עיין חו״מ סי׳ ק״ן סעיף ר׳ ו׳ וסמ״ע וש״ך ונהמ״ש כס והנלסעיד כתבתי‪.‬‬
‫סרק נ‪.‬‬
‫רמו‬
‫טענת משכין‬
‫אלא ליטול אבל לא להחזיק מד‪ .‬שבידם א(‪.‬‬
‫‪:‬‬
‫ח‪.‬‬
‫לו מקוט בביהכ״נ ׳ונכתב שמו על‬
‫במקוט שנוהגים שבל איש קונה‬
‫המקום הקנוי לו או שנרשמים המקומות במםפרים ובשמות בעליהם בספר אל‬
‫יד גבאי ומנהלי ביהכ״נ‪ ,‬אין בית‬
‫להוציא‬
‫נזקקים לכל‬
‫דין‬
‫טענת‬
‫או‬
‫המקום מיד היורשים‪ ,‬שכתיבת השם על המקום‬
‫לקוח או‬
‫בםפר‬
‫חזקה‬
‫הגבאים‬
‫היא כשטר גמור ביד היורשים‪ ,‬ואין עדות חזקה מוציאתו מידם י‪•1‬‬
‫א( כנ״ל מסברא‪ ,‬ואמינא מל יא בשעמא שהרי כל יסוד טענת חזקה היא מ ס י ם ‪ :‬ששתא קמיתא‬
‫מזדהר איניש בששריה תרתי ותלת מזרהר ט פ י לא מ ז ו ה ר אז‪ ,‬ובמקיס ש ‪ :‬ל‬
‫והם‬
‫האחוזה הממשלתיים‬
‫המכירות‬
‫נשמרים עשרות או מאות שנים‪ ,‬אין מקים לטענה זו‪.‬‬
‫ואם‬
‫נעשוח‬
‫יטעון‬
‫בספרי‬
‫שקנאה‬
‫מעיקרא בלא שטר‪ ,‬אין חזקת שלש שנים מקנה לו הקרקע וכמ־ש הםמ״ע ב[‪ .‬דאין חזקה מועלת‬
‫שם כן אומר חית לי ששר ואבדתיתו‪ ,‬ואפילו להרמ״ח גז שכתב‪ :‬אפילו‬
‫אי‬
‫לא‬
‫טעין‬
‫שטרא‬
‫אל*‬
‫חו׳יל‬
‫ואדכם מהניא ליה חזקת‪) .‬ובפתחי־ תשובה דז כתב ‪ t‬משם שער משפט שהסתפק בדין זה(‪ .‬אבל כמקומות‬
‫שאין קנין קרקע אלא‬
‫מקנה‬
‫בשטר‬
‫ך״ואיל שקנין זה אינו נותן לו‬
‫בלא שטר‬
‫מקנה‬
‫זה‪,‬‬
‫חוק‬
‫ממשלתי לכל הדעות אין מאמינים לומר שקנה בלא שטר‪,‬‬
‫האפשרות י מ ש כ ן‬
‫הלכך אין להאמינו‬
‫בגדר מנו דלא שכיח הן‪ .‬ועוד שהמוכר או‬
‫במגו‬
‫ב״כ‬
‫או‬
‫למכור שדהו זה לאתרים‪ .‬אין אדם עשוי לקנות‬
‫טענת לקוחה‪,‬‬
‫ולא בשענת לקוחה היא‬
‫בידי‪,‬‬
‫דזת‬
‫ויורשיו יכולים להוציאו ברינא דמלכותא‪ ,‬ובכגון זח‬
‫הסברא נותנת שאין ארמ מאבד ממונו לריק‪ .‬הלכך אם טען‬
‫בפני‬
‫המוכר ואמר‪ :‬קניתי ושלמתי דמיה‬
‫!והאמנתי בך שתאשר מכירתך כדין וכחוק והלה מכתיש‪ ,‬משביעו היםת‪ ,‬אבל ל ג נ י יתומים אינו נאמן‬
‫•שילו בשבועת לחוציא מרשותמ‪ ,‬ואין משביעים את היורשים להחזיק מר‪ .‬שביום‬
‫\‪i‬‬
‫וראיה מפורשת לזה ממ״ש הרא׳־ש ז[ ברין מקוסות בית הכנסת‪ ,‬אם מ נ ה ג ידוע בעיר שכתיבת‬
‫חשם על המקום חויא חזקה וכוי‪ ,‬הוי כתיבת השם כמו שטר‪ ,‬וערעור שמעין לאו כלום הוא ואפילו אס‬
‫כתוב בשטרו שקנאו מיעקב‬
‫שקר‬
‫וכו׳‬
‫ע״כ‪,‬‬
‫ודין‬
‫אפשר שיעקב חזר וקנאו ממנו ושמו שכתוב על המקום מוכיח דהוא כמו‬
‫זה פסקו רמ״א חז‪ ,‬ומתשר זו נלמוד במכ״ש לנידון דידן‪ ,‬שאין עדות חזקה‬
‫וטענת קנין שאין בה שסר מוציאה הקרקע מתזקת בעליה או יורשיו‪.‬‬
‫ומינה נלסוד לסענת משכץ שאץ הסוען נאסן אפילו בשבועת ואפילו לגבי הסירות שכבר אכל‪,‬‬
‫שהרי מת שהאמינו את המוחזק בקרקע‬
‫בטענת‬
‫משכנתא‬
‫או מלוה על פה שיש לו על‬
‫המוריש‬
‫על‬
‫»סירוח שאכל הוא מוין מגו שהיה יכול לומר לקוחה היא בידי ס[ ובמקום שאינו יכול לטעון לקוחה‬
‫גדאמרן‪ .‬איגו גאמן גם על‬
‫מענת‬
‫משכנתא‬
‫או מלוה על סה שיש לו על המוריש‪ .‬ותחזור חשדה וכל‬
‫מסירות שאכל ליתומים עד שיגדילו ויעשה עמהמ דין‪.‬‬
‫נ[ שימם‬
‫ב[ סמ״פ סי׳ ק״מ ס״ק ד‪.‬‬
‫א[ ב״ב כ״ס וחו״מ סי׳ ק׳׳מ סעיף ז׳‪.‬‬
‫ה[ חו״מ סי׳ ס״ב‪.‬‬
‫ל( פתחי השובה סי׳ ק״מ ס״ק ה׳‪.‬‬
‫מרס״ה ב״ב פרק ג ס סשוס‪.‬‬
‫ת[ הו״מ‬
‫ז[ תשובות הרא״ש כלל ה׳ סי׳ ה׳‪.‬‬
‫י[ מיץ ש״ך סי׳ מ״מ ס״ק כ״ה‪.‬‬
‫סי׳ ק״מ סוף סעיף ח׳‪ .‬ס[ חו״מ סי׳ קמ״ס סעיף כ״א וסי׳ ק״ן סעיף ג׳ ב׳‪ .‬י[ חשובות‬
‫הרא״ש כלל ה׳ ושו״פ תו״מ סי׳ ק״מ סעיף ח׳ תשובת חתם סופר חלק ו׳ סי׳ נ״ל‪.‬‬
‫שער כה‪.‬‬
‫ג ז י ל ה‬
‫ט ע נ ת‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪ ,‬םעגת גזילה על מסלטלי או מקרקעי‬
‫מורישם‪ .‬נזקקים לה בית דין‪.‬‬
‫של יתומים‪ ,‬שהם גזולים ביד‬
‫אחר שמעמידים אפוםרוטוס לםעון ולדון ולקבל‬
‫עדות בפניו‪ ,‬ואם י ת ב ר ר בעדותם שהם גזולים‪ ,‬מחזירים בית‬
‫או הקרקע לבעליה‪ .‬דהואיל וגזלה זו לא היחד• של‬
‫אין‬
‫מגכסי‬
‫מוציאין‬
‫אלא‬
‫יתומים‪,‬‬
‫החזרת‬
‫דין‬
‫מורישם‪,‬‬
‫הגזילה‬
‫המטלטלים‬
‫אין‬
‫שברשוחם‬
‫בכלל‬
‫זה‬
‫לבעליה‬
‫הגגזלים‪ ,‬וזו היא חובת בית דין להציל גזול מידי הגזלן או יורשיו אפילו אם‬
‫הם קםגים א(‪.‬‬
‫א( כן פסק חרמב׳׳ס ז׳יל בהלכות מלוח א[‪ ,‬והמ׳־מ חפה על פסק זה שהוא נסחר מ ס ו ג י • דגמרא‬
‫דאמרי נהרדעי בכולחו )כץ אמר תנו מנה ושדה סתמ ובין אמר הנו פנה זו ושדה זו( נזקקין ומעםידים‬
‫אסוסדופוס ל נ ר מנמבאת שדה שאינה‬
‫הכי קאמר! מעמידים להפ אסוסרוסוס‬
‫דאחזוקי סהדי בשקרא לא מחזיקינן ב[‪ ,‬ותירץ דהרמב׳׳ם‬
‫שלו‬
‫הטענות שזה טוען שהיא גזולה‪ .‬וקודם שהביא ע ד י ס‬
‫בתחילת‬
‫;‬
‫אבל יבאו עדיס אין בדיך אפוסרוסום‪ ,‬כלומר שאין מאחרין את דינו בשביל מענות שיטעון חאפוסרוסום‬
‫ע ־ כ ואין זח מחוור לע״ד דמהיכא תיתי‬
‫;‬
‫וחדשב־א ג[ כ ת כ‬
‫‪8‬‬
‫לתרץ‬
‫דברי‬
‫לעכב‬
‫הרסב׳׳ם‪,‬‬
‫לאפוטרופוס לםעון שמא חזר ולקחה‬
‫פסק‬
‫הדין‬
‫בשביל‬
‫פענוח‬
‫שיטעון‬
‫האפוטרופוס‪.‬‬
‫דם‪-‬ל דנמעאת שדה שאינה שלו הוי כשות סתם‪ ,‬שהרי יש‬
‫האב ממנו‪ .‬וכמתלמד מדבריהם גראח לע״ד לתרץ דברי הרמב׳׳ם‬
‫ו״ל‪ ,‬שהוא סובר דלעולס כשנזקקימ בי״ד לקבל עדות לתובת‬
‫ולדון‪ ,‬וזהו שאמר רב אשי‪ :‬אי מזדקקינן‬
‫היורשים‪,‬‬
‫מעמידים‬
‫אפוטרופוס‬
‫לטעון‬
‫מעמידים אפוטרופוס‪ ,‬והיינו באמר המוריש דנו מנה סתם‬
‫א ו שרה סתם לפליגי מעמידימ אפוסרוסוס לקבלת עדות‪ ,‬לקיופ פסק דינם ולהוביא מרכוש הנחלה מנת‬
‫או שדה כדי לתת ביד הזוכה בו‪ ,‬וכן‬
‫במנה‬
‫זו‬
‫סבירא להו לגהרדעי שמעמידים אפוטרופוס לנתינת‬
‫שדת זו‪ .‬הואיל וגס זת נקרא הובאת דבר מרכוש נחלתמ‪ .‬וכל הובאה מרשות היתומים זקוקה לאסוטרופום‪.‬‬
‫‪:‬אבל‬
‫בשדה‬
‫שלהמ‬
‫שאינה‬
‫שאין כאן הובאה מרשותם‪ ,‬שהרי לא חיתה של מורישם‪ ,‬ואין כאן אלא‬
‫* ח ז ר ת לבעליה שהם ד\לכיס בתוקף פסק בי״ד ונכנסים בשדח שלהם‪ .‬לדברי הכל אין ממנים אפוטרופוס‬
‫לנתינה מרכוש היתומיס‪.‬‬
‫רבא‬
‫סיבר‬
‫בשדה זו אין ממנים אפוטרופוס‪ ,‬אלא לטעון ולדון‪ ,‬א^ל‬
‫שנם‬
‫לעגין נתינת שדה זו או החזרת שדה גזולח לבעליה‪ ,‬הואיל והזוכה בה הולך ונוטלה‬‫דין‪,‬‬
‫אינו זקוק לאםוםר\פום שיתן לו את‬
‫זכותו‪.‬‬
‫והרמב׳־ם סםק כרנא‪ .‬וכן מדוקדקים ד נ ר י הרמנ׳׳ם‬
‫שכתב‪ :‬מעמידים להם אפוטרוטוט לטעון ולדון‪ ,‬אס נ מ נ א ת נוולה מחזירים‬
‫אין מעמידים אטוטרוסים אלא למעון ולדון ולא למסירת הקרקע‪.‬‬
‫שדה שאינח שלו‪,‬‬
‫אין‬
‫בית‬
‫דין‬
‫נזקקים‬
‫אוחה ל נ ע ל י ו ‪ /‬זאת אומרת‬
‫והרא׳׳ש והטור פסקו שגם בנמבאת‬
‫להועיאח מידי היורשים אלא אס נתקבלה עדות ו ו בתיי‬
‫א[ למב״ם‪ ,‬הלטה מלוה וליה פ׳ ר •ה׳ ו׳‪.‬‬
‫להרשב״א בי׳ רכ״מ‪.‬‬
‫נתוקף פסק בית‬
‫ב[ פרטן כ״ב‪.‬‬
‫ג( תולדות ‪ujfr‬‬
‫‪c‬‬
‫טרק א‪.‬‬
‫דמח‬
‫טענת גזילה‬
‫ב‪ .‬טענת גזילה על היתומים שהתבררה בעדות‬
‫מורישם‬
‫בית‬
‫לםני‬
‫שגזל‬
‫דין‬
‫קרקע או מטלטלים ואכלה בחייו או שמכרה ונחנה לאחר‪ ,‬בין נתיאשו‬
‫אפוטרופוט‬
‫או לא נתיאשו בעליה‪ .‬מעמידים בית דין‬
‫ולדון ומחייבים‬
‫לטעון‬
‫אותו לפרוע גזילה זו ממקרקעי או אפילו מטלטלי הנחלה‪ ,‬שכל נכסי המוריש‬
‫להשיב דמי ה מ י ל ה לבעליה ז[‪.‬‬
‫משועבדים‬
‫ג‪ .‬יורשים‬
‫בחיי‬
‫שאכלוה‬
‫שאכלו‬
‫מורישם‬
‫גזילת‬
‫קורם שנחיאשו הבעלים ממנה‪ ,‬בין‬
‫מורישם‬
‫או אחרי מוחו‪ ,‬חייבים לשלם דמי הגזילה אפילו אם‬
‫לא השאיר להם מורישם נכסים ח(‪.‬‬
‫ד‪ .‬בכל טענת גזילה שאינה קיימת‪ ,‬אם היורשים הגדולים טוענים ט ע נ ת‬
‫ברי שיודעים שמורישם השיב דמי הגזילח להננזל ולא נשאר לו על‬
‫כלום‪ ,‬או שמורישם אמר להם כן‪ .‬נאמנים בטענתם‬
‫מורישם‬
‫בשבועת היסח במגו שהיו‬
‫יכולים לטעון החזרנו לך הנזילה ט(‪.‬‬
‫אבל אין בית דין ולא אפוטרוסוס יתומים רשאיט לטעון טענה זו‪ ,‬כיון‬
‫־שלהם היא טענת שמא וטענה שאינה מצויה‪ .‬ולהרמבין‬
‫דסובר דטענינן ליתמי‬
‫שענה דלא שכיח‪ ,‬אם לא ראו העדים הגזילה ביד היחומים אחדי מות מורישם‬
‫טוענים להם בית דין או אפוטרוסוסם טענת לקוח ביד מורישם אחר שגזלה י‪.1‬‬
‫שביהם א[‪ ,‬ואין דבריהמ נהירין לי דלא מסחברא שבי״ד יסתלקו‬
‫היורשימ עד‬
‫גזילה וישאירו הקרקע בירי‬
‫מטענת‬
‫שיגדלו‪ ,‬וגמ מעמא דגמ׳ דאחזיקי מהדי בשקרי לא מחייקינן משמע לענין קבלת עדות‪.‬‬
‫א ב ל אחר קבלת עדות ודאי שאין בית דין רשאים לבסל עדותם שהתורה אמרה עפ״י שנים עדימ יקומ‬
‫דבר‪ .‬והגה הרא״ש למד זה‪ ,‬מעובדא דבר חמוה דרבי ירמיה‪ :‬דטרק גלי באמי רבי ירמיה‪ ,‬אתא לקיימיה דרבי‬
‫אבין אמר‪ :‬שלו הוא תובע‪ ,‬א״ל והא מייתיבא מהדי דאחזקיה ביה בתיי אבוד‪ .‬אמ״ל וכי מקבלין עדים שלא בסגי‬
‫בע״ר ? ב[‪ ,‬ואין מזה ראיה דשאני התמ שהשדח חיתה מותזקת למוריש‪ ,‬ובר חמוה דרבי ירמיה בא להוביא‬
‫הואיל ועדות ברורה היא מקכלימ אותה גמ כשהיורשים‬
‫פ י ר ו בטענת חזקת‪ ,‬אבל נמעאת שאינה שלו‪,‬‬
‫ק ט נ י מ ולא חיישינן שמא עדים שקרנים הס כדי להסתלק מקבלת עוותס‪ .‬וכ»כ התום׳ ג‪.1‬‬
‫ולהרמב״ס בדיך להעמיד אפוטרוסוס לדון ולמעין‪ ,‬והואיל ודברי‬
‫ואסשר לתרץ הגס׳ כותיה‬
‫הרמב־מ‬
‫ראוי לטםוק הלכה כמותו‪ ,‬ולוח מכוונימ דברי מרן‬
‫» ס ע א קרקע שאינו שלהם וכו׳ נזקקים להם ואמ נמעאת גזולח מחזירימ‬
‫מוסברים‬
‫ז׳יל‬
‫לבעליח‪.‬‬
‫מעבםם‬
‫יתומים‬
‫שכתבי‬
‫ולהדמב׳׳מ ב ד י ך‬
‫להעמיד אסוטרוסים לדון ולסעין ד[‪.‬‬
‫וכן אסרו רז״ל‪ :‬יהוםיס דאכלי דלאו דידחו ל ת ל ו בחר שיבקייהו‬
‫בםםקה הלכה כר״ה בריח דרב יהושע‪:‬‬
‫זזדבד שאוכלין‬
‫ממלח‬
‫היתומימ‬
‫קרקע‬
‫גזולה‬
‫דאימר‬
‫שסא בררי אתטסיה ו[‪,‬‬
‫בשדה שאינה שלו‬
‫שברור‬
‫וכן באומר המוריש חנו מנח ושרה זו‪ ,‬נזקקים בי־ד לחושיא‬
‫מידם ולהשיבה לבעליה‪.‬‬
‫א[ הרא׳׳ש כתובות פ׳ אלמנה נזונית וטור חו״מ טי ק״י‪.‬‬
‫ב״ב‪ :‬תל״ה אמר רב אשי‪.‬‬
‫כ״‪0‬‬
‫הז‪,‬‬
‫ואע״ג דלענין‬
‫מלוח‬
‫ד[ שו״ע חרמ סי׳ ק״י סעיף ה׳‪.‬‬
‫ז[ מו״מ סי׳ ק‪-‬י סעיף ז׳ וסי׳‬
‫שס״א סעיף ז׳‪.‬‬
‫שמ״א‬
‫ב[ ב״ק קי״ב‪.‬‬
‫ג[ ערכין‬
‫ה[ ב״מ פ•‬
‫ו[ ערכין‬
‫םפיף ז׳ וסמ״פ ס״ס י׳‪.‬‬
‫ם[ שם ש״ך ס״ק ה׳ וס״ק ר‪.‬‬
‫מ[ חר׳מ סי׳‬
‫י[ שם סמ״ע ס״ק י״ב וש״ך ס״ק ל׳‪.‬‬
‫״עי‬
‫כי׳‬
‫ס‬
‫*‬
‫נ ת‬
‫ג ז י‬
‫^‬
‫ה‬
‫רמס‬
‫ויש אומרים שאין הגדולים נאמנים בטענת לקוח אלא‬
‫על‬
‫טי הודאתם‪ .‬אבל אס‬
‫כשנודעה הגזלה‬
‫החבררה הגזלה כעדים‪ ,‬שוב אינם נאמנים ב ט ע נ ת‬
‫לקוח‪ ,‬דהואיל ונאמנותם בטענה זו היא במגו שהיו אומרים‪ :‬החזרנו לך‪ ,‬וכיון‬
‫דטענח החזרנו היא טענת העזה‪ ,‬אין אומרים בה מגו‪ ,‬דנוח ליה לאיש לטעון‬
‫ט ע נ ח לקיח ולא להעיז סניו ולטעון החזרנו א ‪/‬‬
‫ה‪.‬‬
‫כל‬
‫טעגת‬
‫לקוח שהגדולים‬
‫גאמגים לה‪ ,‬גאמן גם‬
‫אסוטרופםם של‬
‫הקטגים כשהוא טוען ברי שיודע שהמוריש לקח את הגזלה שבידו מהגגזל ושלם‬
‫לו כל דמיה‪ .‬או ששמע כזאח משי המוריש‪ .‬שהרי האסוטרופוט הוא ב״כ של‬
‫המוריש ואביהם של יורשיו הקטנים וטענתו היא כטענת המוריש עצמו ובטענת‬
‫היורשים הגדולים‪ ,‬אבל במקום שאין היורשים נאמנים בטענחם‪ ,‬לדעת האומרים‬
‫שאם נודעה הגזלה‬
‫מפי עדים אין‬
‫לטעון בשבילם‪ .‬אבל הוא יכול‬
‫היורשים‬
‫להעיד ונאמן‬
‫נאמנים‪,‬‬
‫ואין אפוטרופוס יכול‬
‫בערוהו כעד אחד או להצטרף‬
‫לעד שני‪ .‬וזה דוקא כשאינו מקבל פרם‪ ,‬על עניני האסוטרוםסות ב(‪.‬‬
‫ו‪ .‬טענת נזלה שהתקימה רק בהודאת היורשים הקטנים‪ ,‬נאמנים יורשים‬
‫הקטנים בטענה‪ :‬שיודעים שמורישם עשה עמו חשבון ולא נשאר לו עליו כלוט‪,‬‬
‫או שכך שמענו מפי מורישנו‪ ,‬שאם לא נאמין אוחם בטענחם זו משום שהם‬
‫קסגים‪ .‬הדין גותן שלא להאמיגס גס בהודאחם על דבר הגזלה‬
‫ז‪ .‬במה דברים אמורים כשלא נודעה הגזלה אלא‬
‫ג‪/‬‬
‫מסיהם של היורשים‪,‬‬
‫שהם קטנים‪ ,‬אבל אס נ ח ק ב ל ו עדי הנזלה בפני ביח דין‪ .‬אין הקטנים נאמגיס‬
‫בטענה זו לכל הדעות‪ .‬אלא מוציאים את הגזלה מידם ומחזירים אותה להחובע‪,‬‬
‫ולכשיגדלו‬
‫א(‬
‫הקטניט‬
‫יעמדו בדין וישבעו היטת‬
‫לאמת טענתט ויוציאו מידי‬
‫הש״ך א(‪ .‬ס ו ב י שנם בכי האי גינא אמרינן מגו‪ ,‬ומ׳׳ש המחבר ‪ :‬ויש אומרים דהני מילי‬
‫כשאין ידוע שגזלה אביהם אלא על פיהם‪ ,‬היינו משים דבשם איתא סתם‪ ,‬נאמנים‪ ,‬ובאו הי״א‬
‫למר•‬
‫דלא מהימגי אלא במגו‪ .‬ונראים דבריו‪.‬‬
‫ב(‬
‫וחרא״ש בז‪ ,‬כתב‪ :‬גס התוס׳ הסכימו דאפוסרוסוס מעיד‪ ,‬ומסתברא • ז ה ו כשאין הוא מקבל‬
‫סרס שאינו נונע בדבר‪ .‬אבל אמ מקבל פרס אינו נאמן בתור עד‪ ,‬הואיל והוא נוגע בדבר‪.‬‬
‫ג( כתב רש״ל ג[‪ ,‬נראיט לי דברי ריב״א‪ ,‬דבריט של טעם הם‬
‫אי חשבת‬
‫ליה לטענת‬
‫הקטן‬
‫) • ת י ק ף שדה חברו(‪ ,‬להוביא מן הבית )בטענת חזקת אבות( תקבל נמי עדות )מי שכגגדו( • ה ח ז י ק בו‪.‬‬
‫דאמ אי אתה רובה לקבל עדותו משומ דקסן כמאן דליתיה איכ תביעתו‬
‫בנדון דידן שחהובאח והמענה יועאות מפי הקטן‬
‫כתב‪:‬‬
‫נ״ל‬
‫דהכא‬
‫לאו‬
‫דוקא‬
‫א[ ש״ך שס טק״ז‪.‬‬
‫החשן סי׳ ק״י םק״א‪.‬‬
‫אינה תביעה‪,‬‬
‫ודאי שנאמן הקטן מטעם זה‪,‬‬
‫גדוליט א־יא אורחא‬
‫דטילתא‬
‫קתני‬
‫דקטנימ‬
‫ע״כ‪ .‬וכל‬
‫•כן‬
‫והסלסולא חריסתא ד!‪.‬‬
‫לא‬
‫ידעי‬
‫ב[ השיבית הרא״ש כלל פ״ז ויזו״מ טי׳ ל״ד‪.‬‬
‫ד[ פלפינא חריסתא נ״־‪ ,‬פ׳ הייזל ומאכיל סי׳ א׳ אות ר‪.‬‬
‫בחושבגש‬
‫ג[ פין קצות‬
‫סדק א‪.‬‬
‫דג‬
‫םענה נזילה‬
‫הגזלן‪ ,‬דכיון שטעגת הקטן איגה סעגה‪ .‬פה שהוציאו בית דין םידם איגו אלא‬
‫העםדת ה ד ב ר על חזקתו‪ ,‬ולכשיגדלו היתומיט ויטענו‪ ,‬יזדקקו בית דין לדון‪.‬‬
‫דשבוהון ובםחדי דשית ליה וכ׳׳ו‪ .‬שבל אח״נ כי סעני‪ ,‬ידעי שנן דלא סש וכר‪ ,‬שמעינן להו‬
‫נשבעים ע״כ‪ ,‬ולעיר נראה דגדולים‬
‫דנקם הבא‬
‫הוא יוק*‬
‫לאשמועינן דאעס״י‬
‫ולכשיגדלו‬
‫שהס מחוייבים‬
‫עס״י‬
‫הודאתם )לדעח הרא׳׳ש שדין זה נאמר בדלא ידעינן שבאחד• הגזלה לידי אביהם אלא על פיהם( נאמנים‬
‫במענת יודעים‬
‫אנו וכ״ו מדין מגו‪ ,‬אבל בקסנימ‬
‫לא היה בדיך הדבר לאומרו דכיון שאין כאן ע ו י‬
‫גזלה םהיכא תיתי לחייבם על סי הודאתמ כיון שאין מעבת קטן‬
‫תביעה גמורה א(‪.‬‬
‫מכל שכן שאין‬
‫הודאתו הודאה‪ .‬ואמ נאמין להודאחו מוכרחים אגו להאמין גם לסעגתו שגגד הודאתו‪ .‬ב[‪,‬‬
‫א[ עץ חו״מ סי׳ צ״ז סעיף א׳‪.‬‬
‫ה׳ ובמ״ש לעיל שער כ״ל ס״ב ובהערות‪.‬‬
‫‪ ]3‬עין חו״מ סי״ צ״ו סעיף נ׳‪ .‬סי׳ ק״י סעיף‬
‫שער כר‪.‬‬
‫ט ע נ ת השאלה או שכירות ב מ ט ל ט ל י היתומים‬
‫פרק‬
‫א‪.‬‬
‫א‪.‬‬
‫•‬
‫ה מ ט ל ט ל י ן נחלקים ל ש ל ש ה סוגים ל ע נ י ן ט ע נ ת ה ש א ל ה‬
‫א‪.‬‬
‫דברים‬
‫העשוייט‬
‫ב•‬
‫דברים‬
‫שאינם‬
‫להשאיל‬
‫או‬
‫״‬
‫שכירות‪:‬‬
‫ולהשכיר‪.‬‬
‫עשויים ל ה ש א י ל ולהשכיר‪.‬‬
‫ג‪ .‬ב ע ל י חיים שהם ב ע ל י תנועה‪.‬‬
‫בהערכת‬
‫תלויה‬
‫בתכונות‬
‫שאינו‬
‫משאיל‬
‫אצלו‪ .‬ויש‬
‫הבדלים‬
‫ראות‬
‫ה ם ט ל ט ל י ם אם הם מ ד ב ר י ם שעשויים ל ה ש א י ל ו ל ה ש כ י ר‬
‫ה א נ ש י ם ויחסי‬
‫הידידות‬
‫שבין‬
‫או לא‪,‬‬
‫ה מ ש א י ל והשואל‪ .‬כי יש א ד ם‬
‫כליו לשום אדם‪ ,‬ויש ‪ .‬ש מ ש א י ל לכל א ד ם א ע פ ״ י ש א י נ ן רגילים‬
‫ואינו‬
‫שמשאיל לרגילים‬
‫משאיל‬
‫לשאינן‬
‫רגילים‬
‫כ א ל ה ב מ ג ה ג ה מ ק ו מ ו ת ל ה ש א י ל כלים אלה או לא‬
‫אצלו‪.‬‬
‫יש‬
‫וכן‬
‫ל ה ש א י ל ם ‪ ,‬והכל לטי‬
‫ע י נ י ה ד י י ן א(‪.‬‬
‫א( בבאור דברים העשויים להשאיל‬
‫ולהשכיר‬
‫נאמרו ג׳‬
‫דעות‪ (1 :‬הרי״ף ור־ת מבארים מונח‬
‫עשויס להשאיל‪ .‬בהוראת רגילות‪ ,‬דומה למ״ש‪ :‬אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה א[‪ ,‬שמובנו הוא ארס‬
‫רגיל ולפי זה כל סתם מטלטלים הם דברים שרגילות מצויה בהם להשאילם ולהשכירמ‪ :‬ורברימ שאינם עשויים‬
‫להשאיל ולהשכיר הם‪ :‬מטלטלים שאין בעליהם רגילים להשאילם או להשכירם מסבת קפדגות בעליהםי^שלא‬
‫להשאילמ ככלל‪,‬או מטגי שהם עלולים להתקלקל‪ ,‬או שאיגם משאילים אותם לאדם זה שנמצאים בידו ב(‪..‬‬
‫‪ >2‬הרמב׳׳ס אומר‪ :‬אל תסעה בין דברים העשויים להשאיל ולהשכיר לדברים שדרכם‬
‫ולהשכיר‪ .‬שכל הדברים ראויין‬
‫להשאיל‬
‫ודרכן‬
‫להשאיל‬
‫להשאיל‬
‫אפילו חלוקו של אדמ ומבעו וממתו ראויין‬
‫להשאיל‪ .‬א כ ל ‪ :‬דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ה ס ‪ :‬הכלימ שבני אותת מדינה עושים אותם‬
‫םתמלת‬
‫עשייתן כדי להשאילן ולהשכי‪ p‬וליסול שכרן‪ .‬והרי הן לבעליהמ‪ ,‬כ ג ק היורות הגדולות שסבשלין‬
‫בבית הסשתאות וכוי שעשיית אלו הכלים אינן למכירת עבמן ולא להשתמש‬
‫בחס‬
‫בעל‬
‫הבית‬
‫בהן‬
‫בביתו‬
‫אלא להשאיל לאחרים כדי ליהנות כנגדן או להשכירן וליםול שכרם‪.‬‬
‫וכן אס היד‪ ,‬לארס משאד הכלים‪ ,‬ויש לו עדים שהוא‬
‫משכירו חמיד‬
‫ומשאילו‬
‫והוחזק‬
‫לו‬
‫שהוא להשאיל ולהשכיר‪ ,‬הרי הס ככלים העשויים להשאיל ולהשכיר‪ ,‬וכלי שהפסדו מרובה משכרו ובני‬
‫אדם מקפידים עליו שלא ישאיליהו‪ ,‬הרי הוא ‪.‬בחזקת שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ג[‪.‬‬
‫תמצית דבריו הוא‪ :‬כל סתם כלים הם בנדר שאינם עשויים להשאיל עד שיתברר סעד פהותו‬
‫של הכלי אי עומדת להשאיל ולהשכיר‪ .‬כלוסר שקגאו או שהוחזק לו לשמ השאלה והשכרה‪ .‬ודבר‬
‫‪m‬‬
‫לשד הרמב״מ ז״ל ממאמר הגמרא‪ :‬רבא אפיק זוגא דםרבלא וספרא דאגדחא פיתמי בדברים העשויים‬
‫להשאיל ולהשכיר רז בלומר‪ :‬שכלים א * הס דברים שבעליהם מחזיקים אותם כדי להשאילם ה[‪ ,‬יובא‬
‫אן ב״מ כ׳׳א‪.‬‬
‫ב[ ב״מ קכג״ז‪ ,‬תד׳ה והא‪ ,‬ועיין הגהות ב״ח‬
‫טוען פ״ה‪ .‬ה׳ כ ׳ יעיין בלמ״מ‪.‬‬
‫ד[‪.‬ג׳׳מ‬
‫שם‪.‬‬
‫ה[ רמב״ס‬
‫שם‪.‬‬
‫שם‪.‬‬
‫נ[‪ ,‬רמב״ם הלכות‬
‫טרק א‪.‬‬
‫רגב‬
‫מענת השאלה או שכירות נ מ ס ל ס ל י היתומים‬
‫ב‪ .‬ה פ ס ל ס ל י ם לכל סוגיהם אין דין חזקה נוהג‬
‫בהם‪:‬‬
‫דממלסלי‬
‫דכיון‬
‫לאו בני שסרא ניגהו ופעמים שמשאיליט ומשכירים אוחם ליוחר משלש שנים‪.‬‬
‫ויש שבעליהם שוכחים למי השאילום או השכירום לא שייכא בהו חזקה‪.‬‬
‫ג‪ .‬הגוררות והמ מסלסלים בעלי הנועד‪ ,‬שהם נעים ומתהלכיס‬
‫בשווקים‬
‫ובדרכים דינם חזקת שלש שנים כדין הקרקעות ג[ א(‪.‬‬
‫ד‪ .‬מטלטלים שהם מסוג דברים‬
‫בחזקת בעליהם הראשונים‬
‫להשאיל‬
‫העשויים‬
‫עומדיס‬
‫ולהשכיר‪.‬‬
‫עד שיוכיח המחזיק בהם בהוכחות ודאיוח שהגיעו‬
‫לידו בדרך קנין או מחנה‪ .‬לפיכך‬
‫הטוען על‬
‫מטלטלים‬
‫מסוג‬
‫שנמצאים‬
‫זה‬
‫ברשות היורש‪ .‬שהם שאולים שכורים או מופקרים בידי מורישם‪ ,‬ומוכיח בעדות‬
‫שמטלטלימ אלה היו שלו ומוכיח בעדי‬
‫ראיה‬
‫מטלטלים‬
‫שראו‬
‫בידי‬
‫אלה‬
‫המוריש או יורשיו‪ .‬אעם״י שאינו מוכיח בעדים שמסרם למוריש בתור שכירות‬
‫או שאלה‪ .‬מוציאים מטלטלים אלה מיד‬
‫היורשים‬
‫ומחזירים אותם לטוען בלא‬
‫שבועה‪ ,‬ואין בית דין או אפוסרוטסם של היורשים טוענים לזכוחס טענה לקוח‬
‫או מתנה‪ .‬ולא מענת משכון או חוב שמגיע למורישם להחזיק מסלסלים‬
‫בידי‬
‫היורשים‪.‬‬
‫הואיל‬
‫ומסלסלים‬
‫העשויים‬
‫להשאיל‬
‫אלה‬
‫ולהשכיר הם בחזקת‬
‫מכלל זה כלי שהפסדו מרובה משכרו אעפ״י שבעליו רגיל להשאילו‪ ,‬הרי הוא‬
‫שאיגו‬
‫בחזקה‬
‫עשוי‬
‫להשאיל ולהשכיר עד שיודע שהשאילו או השכירו למי שמחזיק בהם אז‬
‫‪ (3‬הדעה השלישית היא דעת הטור והגיא ותרשב״א ורמ׳׳א בז שסוברימ שהכל תלוי באהבת האיש‬
‫ושנאתו ולפי מנהגו ומגהג המקופ ולפי ראות עיני הדיין‪ ,‬וכן בקטיבן לחלכת‪.‬‬
‫א( המ׳׳מ דז כותב בדעת הרמב״ס‪ :‬שאין דין חזקת שלש שגים גוהג אלא‬
‫שםרא(‪ .‬אבל בכל בע״ח אין חזקתי נוהגת בהם ודינם לענין זה‬
‫ככל‬
‫יתר‬
‫בעבדים )שהפ בני‬
‫המטלסלין‪ ,‬וגם הלח״מ ה(‬
‫סובר ק ‪ .‬אבל הש״ך הוכיח מסוגית הגבר‪ .‬עבדים יש להם חזקה והאמר ר״ל הגוררות אין להם חזקה?‬
‫אמר דבא אין לחמ חזקה לאלתר‪ ,‬אבל יש להם חזקה לאחר ג׳ שגיס יז‪ ,‬ולשיטת‬
‫המ״מ‬
‫מאי‬
‫קושיא‬
‫מגודרות לעבדים‪ ,‬והלח״מ עמד בזה‪ ,‬וכתב‪ :‬וי־ל דמשמע דאסילו עבדים נכנס בכלל גוררות‪ ,‬כיון שחם‬
‫מהלכים בדרכים ע״כ‪ .‬ודבריו' נמלאו מסבי‪ ,‬דא״כ לתירובא דרבא עבדים ובהמות שהם בכלל גידרות יש‬
‫להם דין תזקת ג' שנים‪ .‬ר‪0‬רך ז״ל זז ס ס ק ‪ :‬ואם החזיק בהם‬
‫)עבדימ ובהמת(‬
‫עדימ בכך‪ ,‬הרי זה נאמן וישבע היסת וכוי‪ .‬וכן כחב ח[‪ :‬עבד כנעני גדול הרי‬
‫ויש‬
‫לו‬
‫היא כבהםה ואין‬
‫לו‬
‫שלוש‬
‫שנימ‬
‫תזקח עד אחר שלש שנים‪ .‬משמע דאחד שלש שנים עבד ובהמה דינם שוח ויש להמ חזקה‪ ,‬ורמ־א ם(‬
‫כ ח ב ‪ :‬ויש אומרים דאס החזיק בהם )כבע״ח( ג׳ שנים בכל ‪7‬נין הוי חזקה‪ .‬מדבריו מוכח שהבין בדעת‬
‫מ ק שאץ דין חזקת שלש שנים בבעלי חיים‪ .‬ו ע י ץ •בםמ־ע י[‪ ,‬והש־ך יא[ כתל בדעת הרמב׳׳ס ומרן שגם‬
‫בלע״ח נוהג דין ח^קה‪ ,‬ודבריו נכונים לע״ד‪.‬‬
‫ב[ םור וכיח יוסף ושו״פ חו׳׳מ כי׳ ע׳׳ב‪,‬‬
‫א[ עיין חו״מ סי׳ פ״נ ש״ך ס״ק ס״ג‪.‬‬
‫נ( סור חרמ סי׳ קל״ג‪-‬בשם בעל העיטור ולנינו יונה ל״מ שם‪,‬ס״ק בי‪ ,‬ושו״ע סעיף ה׳‪,‬‬
‫ד[ מ״מ ה׳ סופן פ״י ה״י ה( לח״מ שם‪ ,‬ו( ב״כ ל״ו‪.‬‬
‫ועיין בעלוך השלם עלך גלל א׳‪.‬‬
‫ז[ שו״ע חו״מ סי׳ ע״ב סעיף כ״א‪ .‬ח[ חו״מ סי׳ קל״ה סעיף בי‪ .‬ס[ שס סעיף א׳ בהגה‪.‬‬
‫י[ סמ״ע טי׳ ע״ב ם׳׳ק פ׳ וסי׳ קל״ה ס״ק ג׳‪ .‬יא( ש״ך שם סי׳ ס״ב ס״ק ק״ו וסי׳ קל״ה סק״ג‪.‬‬
‫מ ע ר כי‪.‬‬
‫ר‪3‬ג‬
‫מענת תשאלה «ו שכירות במטלטלי היתומים‬
‫שכירות‬
‫בעליהם וסעיאותם ברשות היורשים היא בודאי בדרך שאלה או‬
‫עד‬
‫שיוכיחו בעדות בדורה שבאו לידם בדרך קנין או מתנה‪.‬‬
‫ויש אומדים שסועניס בית דין ליורשים מענת לקוח או מתנה ומחייבים‬
‫א ת הטוען להשבע היסת וליטול‪,‬‬
‫מה‬
‫שכל‬
‫או‬
‫שבי״ד‬
‫טוענים‬
‫אפוטרופוס‬
‫ליתומיט חשובה כטענת ברי א[‪.‬‬
‫ה‪ .‬אסוטרופוט או יורש שידע‬
‫שמטלטלים אלה באו ליד מורישו במכר'‬
‫או מתנה‪ ,‬וטען טענת ודאי ואמר‪ :‬בטני נתנו למורישי או מכרו‪ .‬משביעים א ת‬
‫שטוען עליהם שהט שלו‪,‬‬
‫הטוען שבועת הימת ומחזירים לו המטלטליט‬
‫ו‪ .‬היורשיט או אטוטרופטט שטענו על מטלטליט שהם עשויים‬
‫של‬
‫ולהשכיר שנסצאיט ברשות אחר‪ ,‬שהט‬
‫מורישם‪.‬‬
‫להשאיל‬
‫והביאו עדימ שהיו של‬
‫מורישם ושראו אותם ביד זה שהוא מוחזק בהם אעס״י שאינט יודעים אס הוא‬
‫שאול או שהוא לקוח ביד מי שנמצאימ בידו‪ ,‬מוציאים בית דין מטלטלים מיד‬
‫שהוא מוחזק בהם ומחזירים אוחט ליחומיםכ[‪.‬‬
‫ז‪ .‬מסלסלים מטוג דבריט שאינמ עשויים להשאיל ולהשכיר‪ ,‬עומדים בחזקת‬
‫מי שנטצאיט בידו‪ .‬לםיכך אם יצא מערער נגד ממלמלים של‬
‫שאולים או שכורים ממנו ביד מורישט וגט‬
‫שהוא טוען‪ ,‬היה שלו ומסרו בפני עדים‬
‫מורישם‪,‬‬
‫נזקקיט‬
‫בית‬
‫הביא עדים‬
‫שהכירו‪,‬‬
‫ושכירות‬
‫דין לטענותיו‪ .‬הואיל ולפי טענותיו חפץ זה לא‬
‫היה‬
‫מעולם קנינו של המוריש‪.‬‬
‫בית‬
‫או ‪.‬שאלה‬
‫שחפץ‬
‫זה‬
‫ביד‬
‫וטועניט‬
‫בסקדון‬
‫היורשים‬
‫שהם‬
‫דין או אפוטרופוס היורשים שהוא‬
‫קנוי או נתון ביד המוריש‪ .‬או שהחזירו המוריש‪ ,‬ודוקא אם אין‬
‫חפץ זה ביד המוריש או יורשיו‪.‬‬
‫אבל‬
‫עדים שראו‬
‫אם ראו אותו בידו או שהוא מפורסם‬
‫ל כ ל שהוא בידו‪ .‬שוב אינם טוענים לקוח שחדי‬
‫גס‬
‫אביהם לא‬
‫היה‬
‫נאמן‬
‫בטענתו זאת נ[‬
‫ח‪.‬‬
‫אין‬
‫בית דין או אפוטרוטטט טוענים לזכות היורשים שמא ממושכן‬
‫הוא בידו או שמגיע חוב ממנו עד כדי דמיו‪ .‬שהואיל ואין גוף‬
‫להט‬
‫ואין‬
‫להט‬
‫אלא‬
‫המשכון קנוי‬
‫שעבודו‪ .‬כשבאים לעכב המשכון בידט נקראים מיציא‬
‫מחברו‪ ,‬ואין בית דין טוענימ שמא להוציא ר(‪.‬‬
‫ט‪ .‬יורש שבא להוציא כלים שאינט עשויימ להשאיל ולהשכיר מידי מי‬
‫שהוא מוחזק בסענה שהם שאולים או שכורים ממורישו ומביא עדים שהמוריש‬
‫השאיל לו כליו‪ .‬אפילו אם‬
‫אינו‬
‫יודע אס מורישו מכרו אח״כ‪ ,‬אס ראו עחה‬
‫הכלים ביד המחזיק בהם מוציאים אוחו מידו ומחזירים ליורשיפ ה(‪.‬‬
‫נ( ‪:‬״ך סי׳ ע״ב ס״ק פ״ח‪ .‬י[ חי״מ סי׳‬
‫א[ חו״מ סי׳ קל״נ מעיף ה׳ וכהנה•‬
‫קל״נ וטי׳ ע״ב סעיף י״ח בהנה• ד[ פיץ חרמ סי׳ ק״ח ספי׳ ד׳ ובשער כ״ז פרק אי‪.‬‬
‫ה[ ש״ך סי׳ עיב ט״ק ס״ח‪.‬‬
‫ט ר ק ‪ . 4 1 .‬ט ע נ ת ר״מאלה‬
‫ף^ך‬
‫«ו ‪ .‬ש נ ז ר ו ת ב מ ט ל ט ל י‬
‫היתומים‬
‫י‪ .‬בעלי חיים שדרך למוסרם לרועה שהרית וללוקחם מידו ערבית בעגין‬
‫שאינה הולכת לבדה כלל דינם‬
‫כשאר מטלסלין ונאמן המחזיק בשבועת היסת‬
‫לומר שקנויה לו•‬
‫יא‪ .‬בעלי חיים שאינם מסורים ביד רועה שלוקחם מידי בעליהם ב ב נ ק ר ‪.‬‬
‫ומחזירם לידו בערב‪ ,‬עומדים בחזקת בעליהם ואם לא החזיקו בהם שלש‪ .‬שנים‬
‫מוציאים‬
‫אותם‬
‫מיד היורשים אחרי שיביא המערער עדים וישבע היסת שהמ‬
‫שלג א[‪,‬‬
‫יב‪ .‬האומן בדברים שהם מאומנותו‪ ,‬בין שהם מדברים העשויים ל ה ש א י ל ‪,‬‬
‫ולהשכיר ואפילו בדברים שאינם עשו‪1‬ים להשאיל ולהשכיר‪ ,‬אין לו בהם חזקה‪,‬‬
‫והסוען על כלים הנמצאים ביד האומן שהם שלו שנתנם לו לתקן והביא עדים‬
‫המכירים שכלים אלה שהוא‪.‬טוען הם שלו מוציאים בית דין הכלים‬
‫מיד יורשיו ומחזירים אותו‬
‫לבעליו‬
‫ואם‬
‫שהו כלים‬
‫אלה‬
‫מידו‪ ,‬א ו ‪,‬‬
‫ביד היורש זמן‬
‫ר ב וטען היורש או אפוסרוססו בפני הודה בעליו שמכרו או נתנו‪ ,‬אין מוציאים‬
‫אותו מידם כ[•‬
‫בהלכות אלה הפתםקנו בהלכות קצרות אלה שהם רק מראה מקום והרוצה‬
‫לעיין בשרשם ופעיפיהם של הלכות אלה יעיין‬
‫א[ חו״מ סימן קל״ד‪.‬‬
‫במקומם באריכות‪,‬‬
‫ב[ חו״מ סי׳ קל״ד סעיף א׳ ו׳ ועיין בב״ח יכ״ך ס״ק ה׳‬
‫י‬
‫שער כז‪.‬‬
‫פ ק ד ו ן‬
‫ט ע נ ת‬
‫פרק א‪.‬‬
‫על‬
‫א‪ .‬נזקקים בית דין ל כ ל טענת סקדון‬
‫חפץ‬
‫המוריש בתור סקדון‪ ,‬ואם הטוען יביא עדימ שהפקיד‬
‫ועדים אחרים‬
‫מסוים‬
‫ביד‬
‫שנמצא‬
‫המוריש‬
‫שראו חפץ זה בידי המוריש או יורשיו אחרי‬
‫ביד‬
‫חםץ‬
‫מותו‪.‬‬
‫זה‬
‫מקבלימ‬
‫עדותפ בפני אטוטרוטטט ומצרפים עדות הפקדון לעדות ראיה שחפץ זה ראוהו‬
‫בידט או ביד מורישם‪ ,‬ומוציאיט הטקדון מידי היורשיט ומחזיריט אוחו לבעליו‬
‫בלא שבועה א(•‬
‫ב‪ .‬סען ה ס פ ק י ד ‪ :‬חפץ סלוני שסימנו‬
‫וכך‬
‫כך‬
‫חפקדחיו‬
‫ביד‬
‫בעדיט‬
‫המוריש והוא נמצא עדיין בידי יורשיו‪ .‬מחייבים בית דין את היורשים להראות‬
‫לו חפץ זה לפני עדיו שמכירים אותו בטביעות עינא‪ .‬ומקבלים‬
‫אטוטרופסם‪ .‬ואם יתברר מחוך עדותט שחסץ זה‬
‫שנמצא‬
‫עדוחם‬
‫הוא‬
‫בידמ‬
‫בפני‬
‫מופקד‬
‫בידי מורישם כטענת התובע אפילו אם היה המוריש אמוד להיות לו חפץ כזה‪.‬‬
‫מוציאים אותו מיד היורשים ומחזירים אוחו לידי המפקיד אפילו בלא שבועה כ(‬
‫שכל םענח פקדון היא בגדר שלא היה חסץ זה מעולם‬
‫בחזקת‬
‫וכל‬
‫מורישם‬
‫מענה כזאת או טענה מבוררת מקבלים עדות שלא בפניג•‬
‫ג• בכל טענת םקדון או נכסי‬
‫המוריש‬
‫אין‬
‫בית‬
‫דין‬
‫לזכות‬
‫טוענים‬
‫היורשים שמא קנה המוריש חפץ זה אחדי שהופקד בידו שטענת לקוח בפקדון‬
‫הוא מילתא דלא שכיחא‪ .‬ואין בי״ד טוענים ליחומים דבר שאינו מצוי ג[•‬
‫ד‪ ,‬בכל טענת פקדון על נכטי המוריש‬
‫לעטוד‬
‫שיודע‬
‫בדין‬
‫ולטעון‬
‫מעמידין‬
‫לזכות היתומים‪ ,‬ומקבליט‬
‫בית‬
‫עדות‬
‫אסוטרופומ‬
‫דין‬
‫בפני‬
‫הטוען‬
‫האפוסרוסוט כדי שיטעון לזכות היתומים ל(‪.‬‬
‫ה‪ ,‬הטוען על חפץ מסוים‪ ,‬שהפקיד ביד‬
‫המוריש‬
‫והביא עדים‬
‫שהכירו‬
‫החפץ בםימניו בידי המוריש‪ .‬יכולים היורשיט לטעון נגדו ששמעו מפי מורישם‬
‫שחפץ זה שלו הוא ונאמנים בשבועה א ה[‪ ,‬שהואיל ואין העדים מעידים שהופקד‬
‫א(‬
‫הםם־ע וז כתב‪ :‬אבל‬
‫בלא שנועה‬
‫אינם‬
‫נאמנים‪ ,‬ואע״נ דאין היורשים‬
‫נשבעים‬
‫ב[ שם וסמ״פ ס״ק י״א‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ רצ״ז סעיף א׳ וסמ״פ ס״ק ז׳‪.‬‬
‫ס״ק כ׳ ונמ״ש לעיל שער כ״ו ס׳ א׳‪ .‬ד[ עיין לעיל שער כ״ד פ׳ א׳ סעי׳ א׳‬
‫ו[ סמ״ע שם ס״ק י״ג•‬
‫סי׳ רצ״ז סעיף א׳ בהגה‪.‬‬
‫אלא‬
‫נ[ סמ״ע‬
‫ה[ חו״מ‬
‫טרק א‪.‬‬
‫רגו‬
‫טענת מקורן‬
‫בידו‪ .‬מה שמכירים אותו בסימניו‪ ,‬איגו מוציא מידי אפשרות שלקחו מורישם‬
‫בחייו ממסקיד זה‪ ,‬והואיל ואביהם היה נאמן לומר‪ :‬לקוח הוא‬
‫היורשימ בשבועה לומד‪ :‬שאביהם׳ אמר להם שהוא‬
‫הם גדולים‪ ,‬אבל אס הם קםנים אין םענחם‬
‫שלו‪.‬‬
‫מספיקה‬
‫בידי‪ .‬נאמנים‬
‫ודוקא אם היודשימ‬
‫להוציא‬
‫מידי‬
‫המפקיד‪.‬‬
‫ולכשיגדלו ישבעו ויוציאו בית דין מיד המפקיד‪.‬‬
‫ו‪ ,‬ולא עוד אלא אם טען החובע חפץ סלוני הפקדחי בידי המוריש ואלה‬
‫‪ .‬ת ם פימניו‬
‫המובהקימ‬
‫ונמצא‬
‫הפקדון‬
‫כמו שאמר התובע‪ .‬בעזבון‬
‫בטימניו‪.‬‬
‫המוריש‪ ,‬והדיין יודע מתוך הכרחו העצמית שהמוריש לא היה‬
‫‪ .‬אצלו חפץ‬
‫אמוד‬
‫שימצא‬
‫זה ושתובע זה לא היה רגיל להכנט בביחו של המוריש‪ ,‬מוציאימ‬
‫ב י ת דין חםץ זה מרשות היורשים ומחזיריט אותו לבעליו א(‪,‬‬
‫ז‪ ,‬אם הדיין לא ידע שהמוריש לא היה אמוד אלא עס״י עדים‬
‫מוציאים‬
‫לפניו שאין זה אמוד‪ ,‬אין‬
‫מידי‬
‫היחוםים‬
‫ב ר ו ר ה אלא אומדן דעת‪ ,‬ואין מוציאים מיתומים‬
‫שהעידו‬
‫בעדוחן שאין זאת ראיה‬
‫באומדן‬
‫דעח של‬
‫הדיינים‬
‫בזמן הזה ב׳‪ ,‬ובכל דין זה אין חלוק בין יתומים גדולים ליתומים קטנים ג‪/.‬‬
‫ליטול ולא להםטר‪ ,‬שאני הכא דבעה״ב נותן םיגינים ומביא עדים שמכירים בטביעות‬
‫שהוא שלו‪ .‬הלכך הות ליה כאלו‬
‫עין‬
‫*ח‬
‫החפץ‬
‫באים ל ה ת י א מהמפקיד‪.‬‬
‫א( בקבוה״ח א[ כתב‪ :‬והיינו דוקא בידוע שלא‬
‫היה‬
‫אמיד‪,‬‬
‫אכל אמ אינו יודע בודאי שלא‬
‫היה אמיד ליכא אומדנא כלל כיון דלא ידעינן בברור שאינו אמיד‪.‬‬
‫ב( שם‪ ,‬והטמיע ב[ כתב‪ :‬נראה טשוס דהיינו דוקא בהאי דינא ב ת י א קאמר דאין מוביאין אבל‬
‫גמ״ש לפני זה בערימ וראח דאין תלוי באמדן דעת‪ ,‬םוביאיס גם בזמננו מיד היתומים‪.‬‬
‫ג( ג[ ומסתברא שגס םקדון דומה לגזלה בענין זה ושניהמ נקראימ מילי דיתטי וטענה מבוררת‪.‬‬
‫א[ קצוה״מ שס ס״ק ב׳‪.‬‬
‫ב[ סמ״פ שם ס״ק ג׳‪.‬‬
‫ג( עיין חו״מ סי׳ שס״א סעיף נף‪.‬‬
‫שער כח‪.‬‬
‫ט ע נ ת ע י ם ק א‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪ .‬ט ע נ ת עיסקא א( היוצאת על היורשים‪ .‬נזקקים לד‪ .‬בית דין ו מ ק ב ל י ם‬
‫עדות אפילו אם היורשים הט קטנים ב(‪ .‬ואם יתברר הדבר בעדים‪ :‬שחסץ זה‬
‫שנמצא בעזבון המוריש נמטר לו מ צ ד הטוען לשם‬
‫או‬
‫עיסקא‪,‬‬
‫קנויה‬
‫שהיא‬
‫בדמים לו לעיסקא או שהיא חלוםיה של העיסקא‪ ,‬מוציאים אותה מידי היורשים‬
‫ומחזירים לבעל העיםקא הקרן והריוח שמגיע לחלקו אפילו בלא שבועה‪ :‬שגוף‬
‫העיסקא וריוח המגיע לו ממגד‪ ,‬הם כפקדון‬
‫אומרים שאין מוציאין‬
‫ביד‬
‫המוריש או יורשיו נ[‪,‬‬
‫גתקבלה‬
‫מידי יורשים קסגים העיםקא אלא אם‬
‫בחיי מורישם‪ .‬שחפץ או ממון זה שנמצא בעזבוגו הוא מה שססר‬
‫ל ה ת ע ס ק בהט או חליטיו י(‪ .‬ואף‬
‫מופקדים ביד אחרים‪ .‬מקבלימ‬
‫לדעחט אט עטק‬
‫בית דין עדות‬
‫זה‬
‫הודאת‬
‫או‬
‫לו‬
‫חליםיו‬
‫המוריש‬
‫ויש‬
‫עדות‬
‫הטוען‬
‫נמצאים‬
‫על מטלטלים‬
‫אלו שחט עיטקא או םקדון בידו ומוציאים אוחמ מיד הנפקד ומחזירים אותם‬
‫ל ב ע ל העיםקא ג( ז(‪.‬‬
‫א( הגדרת מונח ע י ס ק א היא‪:‬‬
‫מסירת ח ס ץ או סכים כםף ממי שהיא בעליו‪,‬‬
‫לידי איש אחר‬
‫לשם התעסקות ב א ו פ ן מסתרי למחביח שכר *[‪J‬‬
‫העיסקא נבדלת מהלואה בזה‪:‬‬
‫ואפילו למשתי ביה שכרא‪.‬‬
‫אבל‬
‫מממון‪ ,‬והיא תמיד כרשות‬
‫בעליה‪.‬‬
‫שתהלואד‪.‬‬
‫העיפקא‬
‫גחגת‬
‫להובאח‬
‫הגמור של הלוה‪,‬‬
‫לפי חםבו ורבונו‬
‫גתוגת למתעפק בה‪ ,‬לשפ התעפקותו לפובת בעלי החפץ או‬
‫והמתעסק‬
‫בה אינו אלא כנפקד נאמן כה לשומרה ולהרויחח‪ .‬אלא‬
‫שחכםים עשו אותת כפלגא מלוה ופלגא מקרון‬
‫לית‬
‫ללוה״‪ .‬וכשנפלה לפני‬
‫יתימימ‬
‫העמידוה‬
‫ליה‬
‫״דעכוד רבנן תקנחא דניחא‬
‫וניחא‬
‫למלוח‬
‫על עיקר דינה‪ ,‬ואמרו‪ :‬לחכי קרו ליח עיסקא‪ ,‬שאמ מת ל א‬
‫יעשת מפלמלימ אבל בניו‪ ,‬לענין זה שיגבו ממנה בעלי תוב או אלמנת המוריש‪.‬‬
‫ב( מרן הב״י כ ת ג וכתב ת פ ר ר כ י ‪ :‬דאפילו מיתומיס קסנימ נמי שקיל‪.‬‬
‫למישקל מיתומים קטנים?‪ .‬ובר‪-‬מ כתב שדברי ה מ ר ו נ י נאמרו כשנתקבלה‬
‫ערות‬
‫ותמהני‬
‫בחיי‬
‫היאך אפשר‬
‫אביהם‪,‬‬
‫וכיב‬
‫מב״י ב[‪ ,‬א נ ל בספר התרומות כ ת ב ‪ :‬ויש דברים שנזקקים להס אעפ׳יי שהם קטנים‪ ,‬כ נ ץ שהפקידו עסק‬
‫מידי‬
‫יחוסים קטנים‪ ,‬הוא הדין בעיםקא‬
‫ביד אביהם וכי'‪ ,‬ולפי מ״ש לעיל ד[ שגם בסקדון‬
‫מוביאימ‬
‫ג( בסטר תתרוםית ח( כ ת ב ‪ :‬ותהוא עיםקא איתברר בסהדי‬
‫ליה‬
‫• ל ג ב י יחומיפ דיגא כטקדון הז­‬
‫ראיתיה‬
‫בעיגיה‬
‫בהא‬
‫גגי‬
‫א[ ב״מ ק״ל‪ :‬רשיי ד״ה עיסקא יהרא״ש שס‪ .‬ב[ פוי ושרע חו״מ סי׳ ק״ח סעי׳‬
‫ה[ עיין גלולי חרומה שס‪.‬‬
‫ד[ שער כ״ז ס״א‪.‬‬
‫נ[ ספר ההרומוה שער הי‪.‬‬
‫ו׳‪.‬‬
‫ז[ עיין בספר מעה שמעץ סי׳ ק״ח הגה כ״ו ס״ק‬
‫ו[ חו״מ סי׳ ק׳־ח סעיף ל׳ כהגה‪.‬‬
‫מ״א בשס הכנהיג ובמ׳׳ש להלן במביא לשער כימ‪ .‬ח[ ספר ההרומות שער י״ל ח״א‪.‬‬
‫סרק א‪ .‬טענת עיסקא‬
‫יגח‬
‫ב‪ .‬הודאת המוריש בכתב ידו שבשטר‪ .‬או ברשימת פנקטו‪ :‬שמטלטלים‬
‫אלה שבידו הט מעטק או סקדון שיש לו מאחרימ‪ ,‬מתקיימת אחרי‬
‫ידי ק ב ל ת עדות לקיומ כ ת ב ידו‪,‬‬
‫ומוציאים‬
‫על‬
‫מותו‬
‫על סיה מידי היורשיט אפילו אס‬
‫הט קטנים‪ ,‬שכל עסק וסקדון ברשות בעליו עומדים בכל מקום שהם‪ .‬ואין בית‬
‫דין טועניט לזכותמ שמא קנאו מורישט בחייו ה[‪.‬‬
‫או‬
‫ג‪ .‬אין בית דין מגבים לבע״ח המוריש‬
‫אלמנתו‪ .‬מעיטקא‬
‫לכתובת‬
‫וסקדון וחליפיהס‪ ,‬ולא מהריוח המגיע מהם לבעל העםק ו[‪ .‬אבל בית דין מגבים‬
‫לבע״ח ולכתובת אשה מחלק הריוח שמגיע להמחעסק ז[‪.‬‬
‫ד‪ .‬העיפקא אפילו אט געשית לזמן קבוע מ ת ב ט ל ת עם מותו של המתעסק‪.‬‬
‫דין שחפץ זה‬
‫שנמצא‬
‫ואחרי שיברר בעל העיפקא בפני בית‬
‫הוא מגוף הטהורה שמטר לו לשם עיפקא או חליפיה‪.‬‬
‫רשאי‬
‫היורשים‬
‫ביד‬
‫לקחחו אפילו‬
‫אט עדין לא כלה זמן השותפות ח(‪ ,‬ואפילו אט יורשמ המ אשתו ובניו א(‪.‬‬
‫ה‪ .‬אם ירצו היורשים להמשיך העסק‪ .‬אין שומעים להם‪ ,‬שמן הסתם לא‬
‫רצה בעל העסק להתעסק אלא עם מורישם לסי שהאמין בנאמנותו ובינתו ולא‬
‫עם יורשיו‪ ,‬אפילו אם הם מוכרים לנאמנים וזריזים כמורישם יא(‪.‬‬
‫אפילו מיתומים‪ ,‬וכן שסק י ב י נ ו תאי ז״ל בתשובתו‪ ,‬ובן כתב ננמק״י *‪ .1‬אבל‬
‫אי איכא םהדי דחני מסלמלי מחמת ההוא עיסקא נינהו‪.‬‬
‫וכן‬
‫כתב‬
‫הרייף והרא״ש‬
‫הרמב״ם‪:‬‬
‫שהסטלסלים‬
‫כתבו‪:‬‬
‫אלו‬
‫מן‬
‫המעות של עסק הם ב‪ ,1‬וכן כתב מ ק ‪ :‬ואם יש מהעסק בעין ויש עדים מהוא מאותו העסק או חליפיד‪.‬‬
‫נופל המלוה בלא שבועה ג[‪.‬‬
‫ולע״ר נראה שגס רהיג לא אמר ‪,‬ראיתיה בעינה״ אלא לאסוקי אמ אכלה המוריש שאז נעשית‬
‫אבלו כסלוה‪:‬‬
‫אבל‬
‫כל‬
‫חליפי‬
‫העסק‬
‫שהם‬
‫בעין‪ ,‬דינם כאלו העסק עבמו בעין‪ ,‬שכל החליפים הם‬
‫בישותו של בעל העיםקא‪ ,‬והסתעםק א מ ו אלא נאמנו לשמור העסק או להחליפו לטובתו‪ .‬הלכך מו!י**ם‬
‫מידי‬
‫היורשים‬
‫העיםקא‬
‫ממה‬
‫או הליטיח‪.‬‬
‫אבל אם אכלה או הסטירה‪ ,‬רינת כ ש מ י כיס חיובא על‬
‫היתומים שיתבאר להלן ד[‪.‬‬
‫א( כתב הבית יוסף בדעת רם״ה ס[ דכשחיורשים חם אשתו ובניו‬
‫חעיסקא בתוך זמנה הקבוע מראש‬
‫סשוס‬
‫רכל‬
‫המפקיד‬
‫על דעת‬
‫אשתו‬
‫אין‬
‫בעל העסק יכול לבטל‬
‫ובניו הוא‬
‫מפקיד‪ .‬אולם‬
‫*;ב״ת י( כ ת נ ‪ :‬ו א ק נ״ל לסמוך ע״ז‪ ,‬דאע״ג דחמפקיד ע״ד אשתו היא מסקיד אינו אלא לענין שמירת‬
‫וזםקדון אבל להרוחת השותפות יכול לפעון‪'.‬הס אינמ יכולימ להרויח כמו אביהם‪ .‬ותו דאמילו אם תמעא‬
‫* ו מ י ד י נ י נ ו מ א י י מחלק בכך‪ ,‬מ״מ שאד חנאוניס כ ח נ ו בםחס דרמלח השותפות‬
‫והעסק‬
‫ולא תלקי‪,‬‬
‫הלכך הכי נקטינן דאסילו יש ל ו אשה ובנים מתבטלת השותפות ע״כ‪ ,‬ודבריו נראים להלכה‪.‬‬
‫א[ נגליתי ייםף ב״מ שם‪ .‬ב[ למבים הלכות שותסין ס״ז ה״ה‪ {< .‬שו״ע חר׳מ סי׳ ק״מ‬
‫סעיף ל׳ ד[ עיין קצות החושן סי׳ ק״ח ס״ק ז׳‪ .‬ה[ חו״מ סי* ק״י סעיף ז׳ וסמ״פ ס״ק‬
‫י״ח‪ ,‬ופי׳ בתשר המבי״ס ח״א סי׳ שס״ה ובמ״ש בשפל כ״ז סעיף ג׳ ובמבוא לשער כ״כ‪.‬‬
‫ו[ שרפ על״ל סי׳ קע״ז סעיף ל״א‪ .‬ז[ רמב״ם ה׳ שלוחץ ס״ז ה׳ ה׳‪ .‬ח( שו״ע חו״מ סי׳ ק״ח‬
‫סעיף ד׳ וסמ״ע ס״ק י״מ ותשובת הלשב״א בב״י פי׳ קפ״ו‪ .‬ס[ בית יוסף חדמ סי׳ קפ״ו‪.‬‬
‫י[ ב״ח שם‪ .‬יא[ עיין הרא״ש ב״מ ק״ס‪ ,‬ותשו׳ הלשב״א בב״י סי׳ קע״ו סעי׳ ל״ה‪ ,‬ובדבליט לקמן‪.‬‬
‫טענת זגסקא‬
‫» » ר כת‪.‬‬
‫רנט‬
‫ו‪ .‬אין בעל העסק יכול לנוף את יורשי המתעסק למלא מקום‬
‫העסק‬
‫בהמשכת‬
‫חלק‬
‫או להסםידם‬
‫שהרי במת המחעסק עובר זכוחו‬
‫מורישם‬
‫הריוח שהגיע למורישם עד שעת מותו‪.‬‬
‫בריוח‬
‫ליורשיו‬
‫העיסקא‬
‫התחייבות‬
‫ואין‬
‫המתעסק שבגופו מחייבת גס את יורשיו א‪ 1‬א(‪.‬‬
‫ז• כשם שמיתת המתעסק מבטלת‬
‫כך היא מ ת ב ט ל ת ב מ י ת ת‬
‫השוחסות‪.‬‬
‫בעל העסק‪ .‬שכיון שעבר ממוגו לזכות יורשיו‪ ,‬במות מורישם מ ת ב ט ל ת העיסקא‬
‫מאליה ורשאים לקחת את ממון העיסקא או חליםיה לעצמם וישלמו ל ה מ ת ע ס ק‬
‫או‬
‫יורשיו‬
‫חלקם‬
‫בריוח‬
‫המתעסק ויורשיו כופים‬
‫עד מיתת בעל‬
‫העסק‬
‫עד שעת‬
‫את‬
‫יורשי‬
‫ולבטל‬
‫העיםקא מאליה‪ .‬ויכולים‬
‫הם‬
‫מות מורישם שהוא בעל העסק י‪.1‬‬
‫וכן‬
‫בעל העסק ל ח ת להם הריוח המגיע להם‬
‫העסק‪.‬‬
‫הואיל‬
‫לטעון‪ .‬עם‬
‫בעל‬
‫ובמיתת‬
‫התבטלה‬
‫העסק‬
‫מורישכם היה לגו הכבוד והנעימות‬
‫ל ה ת ע ס ק לטובתו ולא אחכם יורשיו ל(‪ .‬אלא שכל זמן שלא ישיבו העיםקא או‬
‫חליסיה וחמורחה לבעל העסק‪ ,‬חייבים הם‬
‫העיסקא‬
‫באחריוח‬
‫האחת‬
‫בחציה‬
‫בתור לוים ומחעיה השנית בתור נפקדים ל(‪.‬‬
‫ח‪ .‬שסר היתר עיסקא מ ת ב ס ל במות בעל העסק או המתעסק עס״י ת ב י ע ת‬
‫כ ל אחד מהם או יורשיו‪,‬‬
‫ט‪ .‬שסר בהיתר עיםקא היוצא על היתומימ‪ ,‬גובה מנכסי עזבון סורישם‬
‫הקרן והריוח שהתחייב המוריש‬
‫בגוף‬
‫התחייב‬
‫העיםקא‬
‫לתת‬
‫ופירותיו‪.‬‬
‫להםלוה‪ ,‬שכיון‬
‫שהלוה‬
‫העוטק‬
‫שהוא‬
‫כל זמן שלא י ב ר ר בעדים שקיים התגאים‬
‫שהתנה עליו‪ :‬שלא ילוה ולא יקיף ושישמור את העיסקא שמירח מעולה‪ .‬משעת‬
‫שלא קיים חגאיו‪ ,‬גוף העיםקא והדוחים נעשו עליו מלוה‪ .‬ואין בית דין טוענים‬
‫ל ז כ ו ח היתומימ שקיימ מורישם תגאי השמירה‪ ,‬שזו םעגה‬
‫הדעת‬
‫שאין‬
‫גומה‬
‫לה‪ ,‬ולהיפך הסברא נ ו ת נ ת לומר שכל מלוה בהיחר עימקא‪ ,‬ד ע ח הגוחן והמקבל‬
‫ל ה ת ח י י ב באוגסיב‪ ,‬ואדעתא דהכי‬
‫כותבימ‬
‫חנאימ‬
‫יתקיימו‪ .‬כדי להחחייב בגוף חעיםקא והריוחיס‬
‫העיסקא‬
‫להחחייב‬
‫ולשלמ‬
‫אלה‬
‫שעליה‪.‬‬
‫שברור ל מ פ ר ע שלא‬
‫וכך‬
‫לו ל מ ק ב ל‬
‫גוח‬
‫הכל כדי לעמוד בנאמנותו וכדי שלא לנעול ד ל ת‬
‫ב פ נ י לוין בהיתר עיםקא י(‪.‬‬
‫א( בחקרי לב בז נסתפק בדין זה‪ .‬ובםו־יד הבי•‬
‫»״‪ r‬סהריק״ש דבמיו ניחן העסק‬
‫•גיד יורשיו לבטל חעסק‪ .‬יל»יד נראה »ד»יו הפבי־ט היא מ כ ר ן ת‬
‫להלכה‬
‫וכפו‬
‫‪pv‬‬
‫לכו׳יע * י ן‬
‫ה»לה‬
‫למלכה‬
‫בטטר זקן א ה ק ו״ל‪.‬‬
‫א‪ 1‬עיין בתשיבית המביים מ״ב סי׳ קנדב‪ .‬ב[ חקרי לב חר׳מ פי׳ קכ״ח‪ .‬ג[ עיין‬
‫בתשובת המבי״ם שם‪ ,‬ופייפ בתשו׳ סרח מסה אמץ ירב פי׳ מ״ל‪ .‬ל( עיין בתשובת אבקת‬
‫ו[ שמחת עם סוב למהרי״ס‬
‫ה[ ביין נהמ‪-‬ש סי׳ קע״ו ס״ק ל״ה‪.‬‬
‫מכל סימן קל״ו‪.‬‬
‫אלגאזי סימן לי‪.‬‬
‫טרק «‪.‬‬
‫רם‬
‫טענת קי‪0‬ק«‬
‫ומטעם זה ג ו נ ה מהיורשים הדוחים שהתנה המוריש נ ש ם ר עיסקא זר‪ .‬גם‬
‫אחרי מות מורישמ כל זמן שלא ישיבו‬
‫בטלו‬
‫העימקא‬
‫בפירוש‬
‫אחרי‬
‫דמי‬
‫העיםקא לבעליה‪.‬‬
‫דהואיל‬
‫ולא‬
‫מות מורישם גכגסו היורשים בכל התחייבות‬
‫םורישט בשטר עיטקא זה‪.‬‬
‫י ‪ .‬אם היורשים הם קטנים אפילו אט יש‬
‫להט‬
‫מנכפי עזבון מורישפ אלא גוף העיפקא והרוחיפ עד‬
‫אטוטרופוט‪.‬‬
‫מות‬
‫הםוריש‪.‬‬
‫אינו גובה‬
‫אבל לא‬
‫הדוחים שמאחרי מות המוריש ואילך‪ .‬הואיל ובמוח מורישם נ ח ב פ ל ה העיפקא‬
‫ורשאי בעל‬
‫העסק‬
‫שהוא‬
‫המלוח ל ג כ ו ח כל דמי העיפקא ואם לא גבה הוא‬
‫הפסיד א ת העסק׳ ושתיקתט של הקטנים או אטוטרוטטט אינה גחשבת להסכמה‬
‫ע ל הפשכת חעטק‪ .‬שקטניפ לאו כני‬
‫עיפקא‬
‫גיגהו‪ .‬ואפוטרופטט ששתק איגו‬
‫מחייב אותפ‪ ,‬הואיל ואין האפוטרופוס מתמנה אלא לזכות היתומים ולא ל ח ו ב ת • ‪,‬‬
‫וכל מה שעושה ל ח ו ב ת היתומימ מעשיו בטלים א(‪.‬‬
‫א[ מיין בחקרי צב חו״מ טי׳ קכ׳׳ז‪.‬‬
‫שער כט‪.‬‬
‫ו ע ט ק א‬
‫שותפות‬
‫מבוא‬
‫עםקא או שותפות שבעזבון המוריש‬
‫ה ג ד ר ת שם עסקא היא‪:‬‬
‫בשומא כפי דמיה שהיא‬
‫ק ב ל ת סרקמסיא‬
‫כאן‬
‫שוד‪.‬‬
‫במקום‬
‫להוליכה‬
‫אחר ולהתעסק במכירתה למחצית שכר א[‪ ,‬או שמקבל מעות כדי ל ה ת ע ס ק בהס כ(‪.‬‬
‫לעםקא‬
‫ההבדל שבין מלוה‬
‫היא ברשותו של הלוה לעשות בו‬
‫שמלוה‬
‫כחפצו ולהגאתו‪ ,‬אלא שככלות זמן המלוח חייב לשלמ להמלוה אח חובו‪.‬‬
‫א ב ל עםקא‬
‫שהיא‬
‫בין‬
‫להוציאה כחפצו אלא היא‬
‫סרקמסיא או דמים איגד‪ .‬ברשותו של ה ס ת ע ם ק‬
‫לו‬
‫נחונה‬
‫התעסקותו‬
‫לשם‬
‫לטובת‬
‫בה‪.‬‬
‫בעל‬
‫הסרקםסיא או הדמימ למחציח שכר לעצמו‪ .‬הילכך העסקא דינה כפקדון שהיא‬
‫ת ם י ד ברשות בעליה‪ .‬ולכן גססקח ההלכה בגמ׳ ו א מ ר ו ‪ :‬להכי‬
‫שאמ‬
‫מטלטלים‬
‫מת לא תעשה‬
‫לה עםקא‬
‫קרו‬
‫אצל בגיו ג(‪ .‬וכן פסקו הרי״ף והרא״ש ‪ :‬אי‬
‫אי איכא טהדי דהני מטלטלי מ ח מ ת ההוא עמקא נינהו שקיל להו מלוה‬
‫בלא‬
‫שבועה ואפילו מיתמי י‪.1‬‬
‫ובעה״ת ה[ כ ת ב‬
‫אעפ״י שהם‬
‫קסגים‬
‫בשם רביגו האי גאון‪:‬‬
‫כגון שהפקידו‬
‫עסק‬
‫ויש‬
‫ביד‬
‫שנזקקיפ‬
‫דברים‬
‫להם‬
‫אביהם וההוא עסק א י ת ב ר ד‬
‫בםהדי דאיחיח בעיניה‪ .‬וכן כ ת ב * נ מ ק ״ ו בשם רה״ג ו[‪.‬‬
‫ולע״ד נראה שגס לרה״ג‪ .‬אם‬
‫יתברר‪:‬‬
‫בעזבון המוריש הפ חליפי הפרקםםיא או‬
‫שסטלםליס או מעות הנמצאים‬
‫הסעות‬
‫שקבל בחור‬
‫עסקא‬
‫דינה‬
‫כאלו גטצאת הטרקמטיא בעיגה‪ .‬ולא קאסר רה״ג ראיתיה בעיניה אלא להוציא‬
‫היכא שאבדה ובאיט להוציא ממון תמורתה מיד המתעטק‪ .‬א ב ל היכא ש ח מ ו ר ח ה‬
‫קיימת הרי‬
‫היא‬
‫כאלו העפקא בעינה ד כ ל חליסיה שט עםקא‬
‫הרי״ף והרא״ש איגס חולקימ על רה״ג רכל‬
‫דבר‬
‫דאתי‬
‫מחסת‬
‫עליהפ‪.‬‬
‫וא״כ‬
‫עםקא‬
‫היינו‬
‫עפקא כעיגה ז(‪.‬‬
‫ומרן ז״ל פ ם ק ‪ :‬אם יש מהעמק בעין ויש עדים שהוא‬
‫פאוחו‬
‫עפק א ו‬
‫חליסיה גומל המלוח ב ל א שבועה יז[‪.‬‬
‫ל[ הרי״ן>‬
‫ג( ב״מ יךר‪.‬‬
‫ב[ הראש שם‪.‬‬
‫א[ ב״מ ק״ל רש״י ל״ה האי עסקא‪.‬‬
‫‪ V‬סיץ לפיל שער כ־מ‬
‫ו[ ב״מ שס•‬
‫זהרא״ש שם‪ .‬ה[ ספר התרומות שפר י״ל ודא‪.‬‬
‫ע״א סעי׳ א׳ הערה ג ‪ /‬ח[ חו״מ ת״ח סעיף י״ת וקצוה״ח ס״ין זי‪.‬‬
‫מ נ ו *‬
‫יסב‬
‫ובבית יוסף כ ת ב ‪ :‬צריך שהעדים יעידו כן בחיי‬
‫מיתתו אין מקבלימ עדות על יתומים קטנים א[‪ ,‬ולפי מה‬
‫גזלה מקבלים אותה שלא בפני האפוטרופוס‪ ,‬הוא הדין‬
‫אביהם‬
‫דאילו‬
‫שנתבאר ב[‬
‫בעדות‬
‫אותם הדברים שלא היו של מורישם לעולם ובכגון‬
‫זה‬
‫שעדות‬
‫עסקא‬
‫ואין אנו באים להוציא מנכסי היתומים לפרעון חוב אלא שמוציאים‬
‫מקבלים‬
‫לאחר‬
‫הואיל‬
‫מרשותם‬
‫עדות‬
‫אחר‬
‫מיתת המוריש ומשיבים לבעליהם העסק והפקדון שגמצא בעזבון מורישם‪.‬‬
‫ולפי זה אט‬
‫המוריש‬
‫נמצאים‬
‫הטטלםלים‬
‫מופקדים‬
‫שסוענים עליהם שהם עסק‬
‫או‬
‫פקדון‬
‫ביד‬
‫ביד אחרימ‪ .‬מקבליפ בי״ד עדות הודאת המוריש‬
‫על מטלטלים אלו שהם של אחרים ודנים על פי עדות זו הואיל ואין היתומים‬
‫‪.‬מוחזקים בנכסים אלו נ(‪.‬‬
‫והוא הדין אם גודע על ידי הודאת המוריש ב כ ת ב ידו או שנמצא כ ת ו ב‬
‫בטגקטו ל(‪ ,‬שמטלטלים שבידו המ מעמק שיש לו מטלוגי או שהוא טקדון בידו‬
‫׳מפלוני‪.‬‬
‫מקיימים‬
‫כ ת ב ידו‬
‫של המוריש אחרי מותו ומוציאים מידי היתומים‬
‫׳תקטניס‪ ,‬דכל עפק וטקדון ברשות בעליו ואין טועניפ עליו שמא קנאפ הפוריש‬
‫בחייו ה(‪.‬‬
‫כ[ חו״מ ק׳ סעיף ה׳‬
‫א[ ב״י חו״מ סי׳ ק״ח וירד סי׳ קע״ז ולמ״א חו״מ שם‪.‬‬
‫ג[ מפה שמעון סי׳ ק׳ הגה מ״ו ם״ין‬
‫ןסמ״ע ס״ק י״ב וס״ק י״ח וש״ך שם ס״ק י״ח‪.‬‬
‫ה[ חו״מ טי׳ ק״י טעיף י״ז וסמ״פ ס״ק‬
‫ד[ מבי׳׳ם ח״א סי׳ מ״ד‪.‬‬
‫מ״א בשה כנה״ג‪.‬‬
‫י״ח‪.‬‬
‫ש ע י כם‪.‬‬
‫דםג‬
‫שותשוח י»«?‬
‫פרק א‪.‬‬
‫ועסק‬
‫שותפות‬
‫א‪ .‬שנים שהם נושאים ונותנים בממון השותפות‬
‫אחד מהפ‪ ,‬הרי זו‬
‫נקראת‬
‫שותפות‪.‬‬
‫אעס״י‬
‫שהממון‬
‫של‬
‫ואפ פחתו או הותירו‪ .‬הרי הוא לאמצע‬
‫ויש להם ל ה ת נ ו ת בשכר ובהפסד כל מה שירצו‪.‬‬
‫עסק נקרא כשאחד ב ל ב ד הוא נושא ונותן בממון השותף אעס״י שהממון‬
‫משל שניהם‪ ,‬וזה הנושא ונוחן בממון‬
‫מחעפק‪ ,‬ושוחםו‬
‫נקרא‪:‬‬
‫שאינו‬
‫נושא‬
‫ונוחן נקרא בעל המעות א[‪.‬‬
‫ב‪ .‬אחד השותפים או הסתעסקים שמת‪ ,‬בסלה השותפות או העסק אעפיי‬
‫שהחנו לזמן קבוע‪ ,‬שכבר יצא‬
‫הממון‬
‫א( התשב״ץ ז״ל ג[ ס י ר • יברי הדמב׳׳ס‬
‫השותסות‬
‫מאליה‪.‬‬
‫ועל‬
‫יסוד זח סמק‪:‬‬
‫לרשוח?היורשיס נ( א(‪,‬‬
‫אלה‪:‬‬
‫שמיתת‬
‫שמת ביד נאמן‪ ,‬ואין ב ו ר ן שיחלוק בטני בית דין‪.‬‬
‫המת‬
‫בשותפות‬
‫ליורשיו‬
‫חמוקיים‬
‫או אחד המתעסקים מנסלוו‬
‫להרשות א ח י ה ש ו ח ף הקייס לתסקיר חלק השותף או המתעסק‬
‫וריחטת דברי הרמב״ס מוגיחיס כן שהרי נמק דין‬
‫הגאונים‪ :‬שכבר יבא הממון לרשות תיודשיס‪ ,‬זאת אומרת‪:‬‬
‫מדין‬
‫השיחף‬
‫ולכן‬
‫רשאים‬
‫שבמיתת‬
‫השוחטים עובר תלקו של‬
‫אחד‬
‫נתלה‪ ,‬ובמו בן במתעסקימ הממון שביוו מבעל העסק עובר‬
‫ליורשיו שהמ חייבים נאזזריותי‪ ,‬ונשש שעוברת הנחלה מאליה ליורשים‪ ,‬כן מתבטלת השותפות או העסק‬
‫מאליו‪ .‬אולם דעת התשב״ץ היא סברה יחידאח‪.‬‬
‫וסרן זיל בתשובותיו ד[ כתב בדעת ה ר מ ב ‪ -‬ס ‪ :‬שאם ד נ ה‬
‫חשוחף‬
‫או‬
‫מרשות נידו ואינס יבולים לעכב על ידו מסני שעדיין לא הגיע מזמן שקבעו ‪j‬‬
‫המתעסק‬
‫החי‬
‫לחלוק‪,‬‬
‫מפני שביון שםת יעא‬
‫*וממון לרשות היורשים‪ .‬אבל ממילא לא ח ש ג מ ן ל ח אלא עם המת לא עם יורשיו‪ ,‬דאילו הדרא ל פ ר ת‬
‫ג נ ל זמן שלא הגיע לידו אלא ל א נשמרו היורשים מהעי חעסקא שהוא מלוה ובו׳‪ ,‬ודבריו מגומגמים‬
‫מ א ד ובלחי מוגנים‪ .‬ונראה לע‪-‬ד להגיה‪ :‬אבל ממילא לא חשביגן לה שלא השתתף אלא עם המת ולא‬
‫ע ם יורשיו‪ ,‬ולא ה י ר א למדה דבל שלא הגיע ^ ‪ r r‬לש נמסרו היורשים‬
‫מחני‬
‫העסקא‬
‫וכר‪.‬‬
‫פירוש‬
‫יזנריו שאץ השיתפזח מתבשלת מאליה‪ .‬במענה שלא השתתף הםתעכק אלא עם א מ ת ולא יורשיו‪ ,‬שהרי‬
‫ז ז י י א ז‪7‬ע‪0‬ק י מ י א ‪ ,‬אלא עד שיגיע לידו‪ ,‬יכל זמן שלא ה ג י ! לידו ל א נפםרו היורשים‬
‫מגל‬
‫אונסים‬
‫*‪ 1‬אם‪0‬י שנעסקא‪ ,‬ה ל כ ך הדין גימן שיזכו גם בריות ב ל זמן שלא שען לחליק‪ .‬וחלק את העסקא כדין‬
‫וצהלכח‪.‬‬
‫ומדבריי למדני ז ‪ (1‬שאין השותפות בסלה מאליה‪ ,‬אלא שאם ר ז ה •השותף החי לחלוק הרשות‬
‫בידי‪ ,‬והבעת ראוני זה אדיבה להיות מדעת היורשים או בשני‬
‫שלשה נאמנים‬
‫ויודעים‬
‫בשומא‪ ,‬זים‬
‫רכוש השותפות העומר לתלוקה הוא ד ג י ה ע ד י ן שימא‪ ,‬כגון סירות או מטבעית שינית‪ ,‬וגס א י י ך ל מ י ת‬
‫מ ל ק ח י י ד ^ ס ג י י א ‪* • P‬דין ד״חולק שלש מדעת חבדז ו *‬
‫‪ (2‬יעיד ל מ י נ ו מדבריו שישות החלוקה‬
‫א| מלב״ס ה׳ בלוח? ישהסין ס״י ש״א־‬
‫נ( חשב׳׳ן ח״ב שי׳ רכ״ס וחוס המי‪$‬ש שיר א• שי׳ כ״ד‪.‬‬
‫ה[ הרמב״ם ה׳ שליחין ישיתסין ס״ה ה״ס‪.‬‬
‫כ( •מנב״ם ‪5‬ם ס״ה ה׳ י׳׳א‪.‬‬
‫ל( אבקת רוכל סי׳ קלי׳ו‪.‬‬
‫פרק ‪jr‬‬
‫דסד‬
‫שותפות ועסק‬
‫השותפים או המתעסקים הקיימים לתבוע בפני בית דין חלוקת השותפות‪ .‬ואין‬
‫היורשים יכולים לעכב חלוקת השותפות או הריוח‬
‫שעדיין לא הגיע הזמן שהתגו ביגיהם‪ .‬שמיתת‬
‫המגיע‬
‫להמתעסק‬
‫אחד השותפים או‬
‫ם ב ם ל ת תגאי זמן השותפות‪ .‬שטוען השותף או המתעסק עם‬
‫בסענה‬
‫המתעסקים‬
‫מורישכס רעיתי‬
‫להשתתף ולהתעסק‪ .‬ולא עס יורשיו ובאי כהו‪.‬‬
‫השותף או המתעסק‪,‬‬
‫ג‪ .‬והוא הדין יורשי‬
‫רשאים‬
‫בבית‬
‫לתבוע‬
‫מ ל ו ק ח השותפות או העסק‪ ,‬שהואיל ובמות מורישם עוברים זכויותיו‬
‫דין‬
‫לרשותם‪.‬‬
‫יכולים הם לומר אין אגו רוצים לחדש שותפות מורישגו אחך א( ח[‪.‬‬
‫בסבת מיתת השיתף‬
‫היא‬
‫להשיתף החי‪ .‬משופ שהוא יכול למעון ולומר‪:‬‬
‫רק‬
‫בנאמנותו ובהכשרתו המסחרית‪ ,‬שבל יורשי השוהף המת אינם יכולים לחייב את‬
‫השותשות ולתת להם תלקס שהכניס מורישמ בשיתםיח‪ ,‬או הריוח‬
‫שהגיע‬
‫בסודישכס האמנתי בו‬
‫מי‬
‫למירישם‬
‫לחלוק‬
‫שכנגדם‬
‫הואיל‬
‫חמתעשק‪.‬‬
‫ולגבי דידס לא גשתגד‪ .‬הדבר‪ ,‬וכשם שמורישם האמין בו בחייו‪ .‬כן יאמיגו גס הם בו אחרי מוחו‪.‬‬
‫וכן נראה שהוא דעת הרא״ש והגמק׳׳י א[ שהביאו ראיה לססק הגאיבימ‪ :‬מעיבדא דההוא שחלש‬
‫דמית ושביק חמש חתנא וסליק רב יוסף את יורשיו‪ ,‬בטענה‪ :‬דעו האידנא הוד‪ .‬חר והשתא חמש וסמכי‬
‫אהדדי ומפםדו לי‪ .‬ואע״ג שכתב‬
‫הרא״ש‪ :‬שלםייסס בדברימ אמר ‪ p‬והוא הדין אס לא שבק אלא חד‬
‫זריז ומהימן מ נ י מסלק ליה‪ .‬על כל סנימ למוני סעוכוא זו שאס שתק ולא ת נ ע בסול השותפות‪ ,‬איגד‪,‬‬
‫מתבטלת מאליח‪ .‬וזו היא רעת מהרשו״ם ב[‪ ,‬אלא שלדעתו גם יורשי המתעסק יכולים לבםל‬
‫בלי שים מענה של‬
‫הסםר‪,‬‬
‫משובותיו נלמוו‪ ,‬שלבטול וכן‬
‫אלא‬
‫באומרם אבינו רבה כ ך ואני אין אגר דובים סגי ג[‪,‬‬
‫לחלוקת‬
‫בדיך‬
‫השותפות‬
‫השותפות‬
‫ומתוך‬
‫שתי‬
‫בית דין של ג׳ וכל מה שעשת חשיתף שלא‬
‫במני בית דין מעשיו בטלים והשוחסיח קיימה‪ ,‬וחולקים עם היורשים כריוח ותטסד שאחרי מות מורישם‬
‫כ כ ל מת שהתנה עם המוריש בתייר‪ ,‬וביל לפי זה שבתשרבתו ביור״ד‬
‫בתו״מ שחבריך שיאמר בסני בית‬
‫דין!‬
‫והרי‬
‫שם‬
‫סמך‬
‫על‬
‫תשובותיו‬
‫דברי‬
‫אנו משביחים מכאן ואילן לעבמנו‪ .‬והרדב״ז ד! כ ת ב ‪.‬‬
‫*מ״מ מודה אני שאם בשעת ששפע ר א ו ק שמת שמעון‪ ,‬עשח בית ר ץ ואמר‬
‫בסניהם‪:‬‬
‫דעו שהעסקא‬
‫• י ש לי ביד שמעין שמת‪ ,‬אני חולק אומת והרי חיא לאחריוחי ו כ י ‪ ,‬שמין מה שהשכיחה חעסקא ע ד‬
‫מ ע ת שטת שמעון וכר‪ ,‬וכיון שלא עשה כן או שלא שמע במיתת שמעץ עד שנמכרה הסחורה‪ ,‬נישלין‬
‫היורשים‬
‫הלק‬
‫אשר‬
‫היה‬
‫סגיע‬
‫כסי‬
‫לאביהם‬
‫תנאי‬
‫השסר‪.‬‬
‫יהמבי״ס‬
‫כן‪:‬‬
‫סובר‬
‫שאין‬
‫ה[‬
‫משותפית בפלח מאליה במיתת אחד חשותםים‪ ,‬אלא • י כ ו ל י ם יורשי המת לבסלח אס ירעו אחרי שיאמרו‬
‫<בר יעא הממון לידינו‪ ,‬ואם ל א אסרו כן‪ ,‬ע ר י ק השותסות קיימת‪ ,‬כמו שותםין שקעבו‬
‫י ע ב ר הזמן ולא אמר‬
‫אתד‬
‫לתכרו גחלוק‪,‬‬
‫על‬
‫* י א מ ר ו בפני בית דין‪ ,‬שהרי • פ ק מרן ו[ שגס‬
‫•שלק בפני‬
‫שלשה‪,‬‬
‫הלכן‬
‫חםתס‬
‫זמן‬
‫לשותפות‬
‫עדיין חס שותפימ ע״ב‪ ,‬ומשמע לדעתו ש ב ד י ן‬
‫בקבעו זמן ת ש ל ם ובא אחד לחלוק שלא מדעת ח ב ר ו‬
‫כל שלא חלקו כדין‪ ,‬שותפיתס קיימת‪ .‬וכן כתב בהגהות מימוניוח ז[ בשם‬
‫רש*י ו אם חלק ארס * ל « מדעת חברו לא ששיבש מלוקח והשכר לאמעע‪ .‬ואעפ״י שחברו מורח שחלק‬
‫<שומ וכר‪ ,‬דשותפין מעיקרא אדעתא דהכי בחית לממוי שליח לחכרו‬
‫קמיח‪ ,‬וכל‬
‫חלוקתו‬
‫זמן שאין‬
‫מלוקח עודנו בתנאי הראשון‪.‬‬
‫א( ועיץ בתשובת םהרשד׳יס שכתב בשם חרשכ״א וםט״ג‪ :‬אחד מן השותפים‬
‫גתסדדת‬
‫שמת‬
‫א( הרא״ש ומנוקי יוסף ב״מ ק״ס‪ .‬ב[ משוגות מהישל״ם חו״מ סי׳ מרז‪ .‬ג[ מהרשל״ם‬
‫ידל סי׳ ע״א‪ .‬ל[ תשוטת הרלב״ז החרשות סי׳ תקס״ל‪ .‬ה[ תשובות המבי״ם ח״ג י ‪ /‬ס״י‪.‬‬
‫<[ מרמ סי׳ קע״ו סעי׳ י״ח‪ .‬ז[ הגהות מימיניות ה׳ שותסץ ס״ל אות ל׳‪ .‬ח[ מהרשל״ם חו״מ סי׳ קנ״ו‪.‬‬
‫ס‬
‫שעד בם‪.‬‬
‫שיתסות ועסק‬
‫רסח‬
‫ד‪ .‬לא חלקו בפגי בית דין‪ ,‬אטילו אם א ס ר השותף מקיים או היורשים‬
‫•בפני עדיפ‪ .‬אין אגו רוצים בהמשכת השוחפות‪ ,‬השותסות‬
‫שירויחו בשותפות זו עד חלוקתה בבית דין חולקיפ לפי‬
‫וכל‬
‫קייפת‬
‫הרימו‬
‫תנאי שותפותם‪ .‬וכן‬
‫חולקים בהפסדו ואין הצד השני יכול למעון גגד הצד שרצה בחלוקת השותפות‪,‬‬
‫הואיל ורצית בחלוקת השותפות‪ ,‬הרי כאלו נשאר חלקנו סקדון בידך ואין אנו‬
‫חולקים בהפסד ז שלא רצה זח בחלוקת השותפות‪ .‬אלא באוסן שתתקיים החלוקה‬
‫לגמרי לריוח או להפסד‪ .‬וכל שלא נתקיימה מחשבתו נשארת השותפות בתוקפה ל‪.1‬‬
‫אין אפוטרופוס רשאי ל ב ם ל השותפות‬
‫אלא‬
‫ברשות בית דין‪ .‬ובלא זה‬
‫מעשיו במלין והשותפות קיימת א(‪.‬‬
‫ח‪ .‬אפוטרופםס של יתומים קטנימ שהתמנה מצד המוריש או‬
‫חייבים לבטל השותפות כדי להציל חלק היתומים מפפק הפפד‪.‬‬
‫היתומים‬
‫מזומנים‬
‫במעות‬
‫בית דין‪,‬‬
‫ולברור‬
‫חלק‬
‫וטהורות וחובות שלזכות השוחםות בהתאם ל ת נ א י‬
‫השותפות‪ .‬וכך שורת הדין נוחנח‪ ,‬וזו היא הדרך הטובה והישרה בעיני אלקיס‬
‫ואדם‪ ,‬ופי שאינו עושה כן‪ ,‬נקרא פושע ז(‪.‬‬
‫או‬
‫ראו בית דין כי בפול השותפות מביאה הפםד ליתומים‬
‫שהמשכתח‬
‫ל ז מ ן ידוע תביא להיתוםים ריוח ברור‪ ,‬אינם רשאים לבטלה ח{‪.‬‬
‫החבילה בץ יחיה יורש גדול או קטן‪ ,‬ואסילו אם הוא סיב ממורישו אז‪.‬‬
‫נשק דין זה‪:‬‬
‫בחשיבת סרח מטה « ‪ p n‬בז‬
‫שנעיד בעל העשק חי‪ .‬רבת המתעסק‪ .‬לשרתו ולברך בשמו באהבתו אותו‪ ,‬מה שאין כן‬
‫• מ ר ש י ו נ[‪.‬‬
‫א( בחקרי ל נ ה[ הוכיח‪ ,‬שאפוטרופוס של‬
‫השותפות בפניו הרי‬
‫היא‬
‫כאלו‬
‫הודיע‬
‫יתומיס הוא‬
‫והלק בבית‬
‫כאכיהס‬
‫ממש‪,‬‬
‫ולכן‬
‫הודעת‬
‫בסול‬
‫דין‪ ,‬וחזק סברתו זאת מבד המנהנ ״דמעילס לא‬
‫חברינו בית דין‪ ,‬לחלוקת שותפות עמ היתופיפ להבריך בית דין עפ האפוטרופוס‪ ,‬כי אם האפוטרושום‬
‫לבד״‪ .‬ואפילו לדעת‬
‫הסוברים‬
‫שנס‬
‫בחלוקת סטלטלים עריך בית דין חשוב ואפוטרופוס‪ ,‬חיינו דוקא‬
‫במידי דבעי שימא‪ ,‬א כ ל ‪ :‬לחלוק אתר שיעשה הכל מעות כו״ע יודו דםגי באמוסרוסום‪ .‬ולע״ר )אני עבדו‬
‫ונכדו מבד אדונתי אמי ז־ל( נראה ש א ץ האפוטריטוט רשאי להזדקק לבטול ותלוקת השותתות אס לש‬
‫בדשות מיותרת מ נ י ת דין‪ ,‬ואמינא לה ממה שפסק רמ״א‪ :‬אטוטרופום אטילו שמנתו אבי יתומים‪ ,‬אינו‬
‫יכול לחלוק בלא בית דין‪ .‬אא״כ התמני‪ .‬בפירוש לכך \[‪ ,‬והוא הדין בבטזל וחלוקת השותפות‪ ,‬שהואיל‬
‫ממעשר‪ ,‬זה יש בו ער תיבת ליתומים ששסםידים הדיוח עריכה ג פ שומא ודקדוק‬
‫ואין חאפיטרומים‬
‫דשאי‬
‫לחוב‬
‫ב ד ב י זה שיש בו ‪1‬ד חובת‪,‬‬
‫החשבונות‪,‬‬
‫והואיל‬
‫היתומיפ‬
‫שאין אפומרופים מתמנה אלא לזכיח היחומימ ולא לחובחמ‪,‬‬
‫אפילו אם‬
‫מנתו אבי יתומים אין תוקף חוקי לאפוטרופםוווו עד שיראו‬
‫ג י ת דין כי ביטול שותפות זו בשעת זו היא זכות היתימימ‪ ,‬וימנו שמאיפ ו מ נ ק י י‬
‫חשבץ יאוייס צ‪1‬י‬
‫לתבן על זכות היתומים‪.‬‬
‫ג[ עיין‬
‫ב[ סלח מכה אהרן ח״ב סי׳ מ״ל‪.‬‬
‫א[ עיין םמ״ע סי׳ קע״ו ס״ק נ׳‪,‬‬
‫מסה שמעון מו״מ סי׳ קפ״ו הנהות הסול ס״ק קס״ר‪ .‬ל[ חרמ סי׳ קע״ו סעיף י״ב כהנה‬
‫ו[ תו״מ סי׳ רס״ט סעיף א׳ בהגה‪,‬‬
‫ה[ חקלי לב חו״מ סי׳ קכ״נ‪.‬‬
‫וסמ״ע שם קס״ז‪.‬‬
‫ז[ עיין שו״ת מהלשד׳ס סי׳ מרי‪ ,‬ובשעל כ״ז ס״א‪ .‬ח[ תשובות לרב״ז החלשות סי׳ תקנ״ו‪.‬‬
‫סרק ‪m‬‬
‫דםו‬
‫מואסות ועסק‬
‫ו‪ .‬שותפימ או מתעסקים שקנו מחורת להוליכה למקום אחר ולמוכרה שם״‬
‫ו מ ת אחד מהמ‬
‫קודמ‬
‫שתמכד הפחורה במקומה‪ .‬אין שוחםוחם מ ת נ פ ל ת ואין‬
‫השותף החי או יורשי המת רשאיפ‬
‫לבטל‬
‫השותפות‬
‫קודמ‬
‫הסחורה‬
‫שתמכר‬
‫המשותפת במקומה ובזמנה א(‪.‬‬
‫ז‪ .‬לא אמדו שמיתת אחד מהשותפין או המתעםקין נותנת הרשות להשותף‬
‫הקיימ או היורשים ל ב פ ל השוחפות‪ .‬אלא בזמן שאפשר לו להצר השני ל ק ב ל‬
‫א ת חלקו בשותפות או העסקא‪ .‬אבל אם אי אפשר לו ליםול חלקו‪,‬‬
‫השוחפות‬
‫או העסקא קיימת בתוקפה לריוח או להסטד עד שיחלוקו ויטול כל אחד חלקו א(‪.‬‬
‫ח‪ .‬שותפיפ שלוו לצורך השותפות ומת אחד מהפ‪ ,‬אין השותפות מתבטלת‪,‬‬
‫שכל נכסי חשוחסוח עומדים‬
‫בחזקת השוחפוח‪ .‬הלכך אין אחד מהשותפים או‬
‫יורשיו יכוליט לתבוע בסול השותפות או חלוקתו עד שישולמו כל ההחהיבויות‬
‫ש ק ב ל ו עליחס חשותפיט ב(‪.‬‬
‫י־‬
‫ט‪ .‬חובות שלוו השותפים לצורך השותפות‪ .‬גגבים מנכסי השוחפות גם‬
‫אחרי מיתת אחד השותפים או המתעסקים ואפילו אם יורשיו הם קטנים‪ .‬שכל‬
‫נ כ פ י השותפות משועבדים לפרעון חובות השוחסות ועומדין‬
‫וכשגובים מנכטיט אלו‬
‫אין‬
‫בהזקח השותפות‪,‬‬
‫זה גובה סנכסי יחומים קטנים אלא גובים מנכסי‬
‫השותפות נ[‪.‬‬
‫י‪ .‬שותפים ששכרו בית חרושת או שחכרו בית או שדה לזמן‪ .‬ומת אחד‬
‫מהם‪ ,‬אין השני יכול‬
‫לדחות‬
‫היחומים‬
‫מהשוחפות‪ .‬שהואיל ואי אפשר לחלק‬
‫חשותסות ו ל ת ת ליורשים א ת חלקס להתעסק בו‪ .‬אינו מן הדין שהוא יקח חלק הריוח‬
‫*זטגיע להם‪ .‬אבל יכול לומר להם‪ .‬או לאסוסרוססם אם הם קסניפ‪ ,‬גוד או אגוד‬
‫א( רדביו נמק• ד ע ו ור׳ז דאי‬
‫י\‬
‫לא תימא חפי תהיה יד בעל העסק* על העליונה‪ .‬אס יהית בח‬
‫הספד‪ ,‬יאמר אני לא חלקתי וברמות המתעסק נפסד‪ ,‬ויסול מן היהומיס‪ ,‬ואס יחיה נ ה ריוח‪ ,‬יאמר אני‬
‫שלקתי חעמקא ע׳יכ‪ -,‬ולא זכיתי להבין דבריו‪ ,‬מהרי הוכחנו שאמירה מלא בפני בית דין או אסוסרופוס‬
‫אינה מבטלת השותפות‪.‬‬
‫אולס להלכת נראת לי כותיה דהרדב׳־ז‪ ,‬שאץ הסברא ניתנת ל נ ו ף את השותף או יורשיו לבסל‬
‫תשותפות‪ ,‬משוס שתשני מוען נגדס אין אני רועת להשאיר בירך מעיתי בתור הלואח או פקדון‪ ,‬אלא‬
‫ראוני לקיים תשותסות עד שאקבל את שלי‪.‬‬
‫נ ( ג ק פ ר מ ס ה שמעון נ { כ ת נ ‪ :‬יש להסתפק אם היו חייבים חובות ולא הגיע זמן‬
‫השותמות‬
‫ומת אתד מן השוחפ־ם‪ ,‬א‪ 0‬מ ת נ פ ל ת השותפות קודמ מגעת הזמן‪ .‬מאחר שהם ערבאים ואחראים‪ .‬ולע״ו‬
‫גראה ברור שאץ השותפות מתבשלת שהרי סעםם של הגאונים בדין מת אחד מן השותסין הוא‪ :‬משומ‬
‫שיבש הממץ לרשות היורשימ‪ .‬וכשיש חובות על השותפות לא יבא הממון לרש׳ ח היורשים‪ ,‬אלא נשאר‬
‫משועבד למרעץ החובות‪.‬‬
‫ב[ מסה שמפו! חו״מ סי׳ קע״ו הנהית הטור ס״ק קע״ל‪.‬‬
‫א[ תשובות ־מ־ב׳׳ז שם‪.‬‬
‫ג‪ 1‬פיץ אבקת רוכל סי׳ קע״נ‪ .‬ל[ ב״ח שם וש״ך ס״ק ל״ה וכהמ״ש ס״ק• ל״ו‪ ,‬ומיין במ״ש‬
‫גשעד י״ב ס״ל סעיף מ׳ ובהפרה‪.‬‬
‫שעד נם‪.‬‬
‫קבוע‬
‫יא‪ .‬שותסות לזמן‬
‫ים?‬
‫שוחפ־ח ועסק‬
‫ובתנאי ׳ שגם אס יםות ‪.‬אחד‬
‫תתקיים‬
‫סהם‬
‫השותפות‪ .‬ומת אחד מהם‪ ,‬אין יורשיו יכולים לביף אח השני ל ב ט ל השותפות‪,‬‬
‫שעל יסוד תנאי‬
‫א ב ל אין השותף‬
‫השותסות‬
‫החי‬
‫שאין המוריש יכול‬
‫הנכסים המשותטים לכל זמן השותטות‪.‬‬
‫השתעבדו‬
‫יהיל לכוף את יורשי שותסו ל ה ת ע ס ק ב ע ס ק השותפות‪,‬‬
‫לשעבד את גיף יורשיהם לאיזו עבודה שהיא‪ ,‬הלכך יכול‬
‫בה‬
‫ולהתעסק‬
‫לבדו‬
‫מבלי‬
‫השותף להמשיך ה ע ס ק ער כלות זמן‬
‫השותפות‬
‫שיהיה לו ש ו ס יתרון נוסף על חלקו‬
‫המגיע לו לסי תנא• השותפות א(‪ ,‬א ל א‬
‫גומל שכר ע ב ו ד ה מ ח ל ק היורשים בשותפות זו כפועל‪ ,‬וכל שאר הריוח חולקים‬
‫ל פ י תנאי השותפות א(‪.‬‬
‫האומנותית‪,‬‬
‫יב‪ .‬האומנים שהשתתפו בעבודתם‬
‫ומת‬
‫אחד‬
‫מהם‪,‬‬
‫בסלה‬
‫השותפות מאליה וחילקים בריוח או הפסד שהגיע עד שעת מיתת אחד השוחםים‪,‬‬
‫ז א ס קנו כלי א ו מ נ ו ת מן‬
‫האמצע‪ .‬משלם השוחף הקיים דמי פחת ושמוש כלי‬
‫האומנות ליורשי שוחפו ג(‪.‬‬
‫יג‪ .‬אחד השותסימ שמת‪ ,‬ממניט בי״ד אטוטרופופ על היורשיפ‬
‫כדי להשביע אח השוחטים‪ .‬שאעפ״י ששבועת השותטיט היא‬
‫טוענים להם בית דין ט ע נ ה זו ומשביעים‬
‫על‬
‫הקטנים‬
‫טעגת פפק‪.‬‬
‫את השותפים‪ ,‬כי האפוטדוםוט הוא‬
‫בםקום המוריש‪ .‬ובל מ ה שמורישט היה יכול לטעון‪ ,‬טוענים להם בית דין או‬
‫אטוטרופםם ומשביעים את בעל דינם ב(‪.‬‬
‫א( הרדב״ז כתב‪ :‬ולא מצי ראובן לומר אטול יותר מפני שאני סודה לבדי‪,‬דס‪1‬י היורש לומר‬
‫אט אין אתה רוצה בזה נתלוק ע־כ‪ .‬ומסתברא לע״ד לומר שעל כל פנים שכר עבודה כפועל נומל‪ ,‬ואין‬
‫היורש יכול לומר לו שיעבוד בחלקו בלי שוט שכר ב(‪.‬‬
‫ב( התשב״ץ ד[ פסק כן‪ ,‬ולמד ממ־ש בנמדא ה[‪ :,‬ואמ הוחזקו נגחניןמעמידימלהמ אפוטרופוס‬
‫וסעידיט להם בטני אסוסרוסיס ומשיינן להו מועד‪ ,‬ואין זו ראיה‬
‫נזיקין שאחרי מית מירישם‪ ,‬הואיל ואנו באים לתייב‬
‫את‬
‫לע״ר‪ ,‬שלא‬
‫זה אלא לענין‬
‫נאמר‬
‫היתומים עצמם‪ .‬אבל כל טענה היובאת על‬
‫מורישם של יתימימ‪ .‬יש לומר שאין האפוטרופוס או בית דין במקום המוריש עצמו ון‪.‬‬
‫ולעיקר הדין נראה שהלכה זו במחלוקת‬
‫היורשימ משביעים‬
‫כיון שאין להם טענת‬
‫ברי‬
‫היא שנויה ז[‪,‬‬
‫וגובים‬
‫ודעת מרן היא כטגדא קמיתא שאין‬
‫מהם בלא שבועה ח[‪ ,‬ורמ׳׳א ט[ כתב‪:‬‬
‫ויש‬
‫אוסרים דבריך המערער להשבע וליטול‪ ,‬אבל במקיס אתר י[ לא הניה כן‪ .‬ועיין בס״ז שהניח יא[ דבריו‬
‫גב״זג והפרך יבז כ ת ב ‪ :‬שלא נחלקו הפוסקים אלא כשבאים להוןייא מהיתומימ נבזה‪ .‬הוא דסוברים הרא׳יש‬
‫בשבועה‬
‫ברץ הנשבעים ונוטלים‪ .‬י ל נ ך בם׳‪,‬ק־ן שהמחזיק אינו‬
‫ודעימיה שאין מוביאיס‬
‫ביום‬
‫אלא‬
‫סוען שגוף המשכון הוא‬
‫ש־יו‬
‫אלא שהיא בא ליטול בשבועה יחוב המגיע לו לסי‬
‫א[ הרלב״ז ההלכות סי׳ כ״ך‪ .‬ב[ עיין כחילות המכפע סי׳ קע״ו‬
‫ה[‬
‫ל[ השב״ן ה״ג סי׳ לכ״פ‪.‬‬
‫לג חו״מ סי׳ קכ״ז ל׳ ד״י! ע״ל‪.‬‬
‫בלכרינו במבוא לסלק זה‪ .‬ז[ עיין חו״מ סי׳ ק״ן סעיף י׳‪ .‬ח[ עיין‬
‫ה׳‪ ,‬סי׳ קמ״ס סעיף כ״ב‪ ,‬רצ״ז סעיף א׳‪ .‬כ[ חו״מ סי׳ ‪:‬ל״נ בהנה‪.‬‬
‫ורצ״ז‪ .‬יא[ עו״ז סי׳ קל״ג‪ .‬יב[ ש״ך סי׳ קל״נ ס״ק י״א•‬
‫טענתו‬
‫ס״ק ל״ו‪.‬‬
‫ב״ק ל״ע‪:‬‬
‫חו״מ סי׳‬
‫י[ חו״מ‬
‫ממורישמ‬
‫ג[ חהרי‬
‫ו[ עיין‬
‫קל״ג סעי׳‬
‫סי׳ קמ״ט‬
‫דסח‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫שוחטות ועסק‬
‫יד‪ .‬שבועת השותפים סוטרת את‬
‫אפוסדוססס‪ .‬א ב ל אינה מחייבת‬
‫שוחף מורישמ בחייו או‬
‫ואין עדימ ולא כ ת ב יד‬
‫בטדעונט ולא להשבע‬
‫את‬
‫מכל‬
‫השותף‬
‫טענות‬
‫או‬
‫היורשים‬
‫היורשים בתשלומי החוב שנעשו על י ד י‬
‫אחרי מות מורישם יותר על קרן השותפות‪ .‬שהואיל‬
‫המוריש‬
‫המאשרים חובות אלה‪ .‬אין היורשימ חייבים‬
‫להכחיש טענות השוחף או‬
‫פנקסי‪.‬‬
‫או‬
‫שבועה‬
‫שלא‬
‫פקדנו מורישנו לשלם חובות אלה‪ .‬שלגבי יורשים לא נאמר מחוך שאינו יכול‬
‫להשבע משלפ אפילו במקום שהם מודים במקצח‪ ,‬ואין משביעים את היורשים‬
‫שלא פקדם מורישם כשבאים במענה זו להוציא מידם א ‪/‬‬
‫מענינן ליחמי אםילו טענת שמא‪ .‬אבל במקום שהמיריש חייב‬
‫להחזיר אלא שהיה‬
‫יכול‬
‫להשביע את‬
‫חתובע שכנגדו שבועת תיסת‪ ,‬בהיסת אין נשבעים בטענת שמא לכו״ע עכחיד‪.‬‬
‫ובזה מחישב מסק מ ק בדין המחזיק בשדה יתומימ שאכלה שני חזקה בחיי אביהמ שנאמן לומד‬
‫חוב יש לי על אביהם וגובה מהמידות בלא שבועה אז‪,‬‬
‫בידו‪ ,‬אלא שיש לי חוב‬
‫נ א לאכול‬
‫על‬
‫םירותיח‪ ,‬הרי הוא‬
‫אביהם‪.‬‬
‫בכלל‬
‫וכיון‬
‫שהואיל ואינו מוען בגוף הקרקע שהוא משכון‬
‫ששלמו ימי משכנחא הדרא קרקע בחזקת בעליה‪ .‬כשהוא‬
‫הנשבעים ונוםלים‪ .‬ולדעה הרא״ש ודעימיה‬
‫טוענים ביח דין או‬
‫אטוםדופוס להשביעו בטענת שמא‪ .‬וכן כתב השיך בז‪ ,‬דסמך סרן אמ׳׳ש בס״ קין‪ ,‬אי נמי עד כאן לא קאםר‬
‫אלא דאין בדיך שבועה חמורח דהיינו שבועת הנאוניט כדין נשבע ונוטל על המשכון ע״כ‪ .‬והוא תמוה‬
‫לע״ד שהרי כתב השיך עבמו גז דבהיסת אין נשבעיס על טענת שמא לכויע‪ .‬וממ״ש בסי' רצ״ז בטענת‬
‫סקדון‪ :‬כיון שעדים‬
‫מעידים שנא ליד מורישם‬
‫בתורת‬
‫פקדון וראיהו עתה בידו גם מורישם לא היח‬
‫נאמן לומר לקיח אסילו לחשביע היסח‪ ,‬ולא טעגיגן ליחומימ מילחא דלא שכיחא‪ .‬מזה נראת שבשבועה‬
‫השוחטים‬
‫שחיתומימ‬
‫המ‬
‫מוביאיס‬
‫שהרי‬
‫כל נכסי השותפות בחזקת שניהם עומדת‪ .‬הדין ניתן שאין‬
‫משביעים על הססק‪.‬‬
‫אולמ הרמב״ס זיל הכריע להלכה כדעת הסוברים להשביע השותף בסענח שמא‪ ,‬שהרי היורשימ‬
‫משביעים את האשד‪ .‬שנעשית א ס ו ס ת ס א בחיי בעלה דז‪ ,‬ובריך לומר בדעתו ששבועת השותסים שנחקנה‬
‫מעיקרא על הססק כדי שיעשו מעשיהמ בבדק ואמונה‪ ,‬משביעים על סי תביעת חיורשיס או אפיסרוסוס‬
‫אעס״י שאינם יודעים שמורישם חיה חושד אותו בשתי כסף‪ ,‬שהרי כשםת סורישם נעשו‬
‫יורשיו‬
‫או‬
‫אסוסרוםסט של קטנימ בעלי הרכוש‪ ,‬וחשדתמ בשתי כסף מתייבת שבועה אח שותף מורישם‪ .‬וכל סד‪.‬‬
‫שהמוריש או יורשיו הגדולים יכולים לטעון‪ ,‬טוען לזכוחט אסוטרוססמ‪ .‬וכמ״ש התשביץ‪.‬‬
‫א( עיין תשובות אבקת רוכל ה(‪ .‬ומםתברא לן שגמ לזה מעמידימ אמוסרוטום כדי‬
‫לעמוד על‬
‫מחוח החוב ואיכות תשלומיו‪.‬‬
‫א[ חו״מ ס* קמ״פ ספיף כ״ב‪.‬‬
‫ד( רמב״ם ה׳ שלוחץ שחפץ ס״ס ה״ג‪.‬‬
‫ב[ ש״ר שם ס״ק כיח‪.‬‬
‫ה[ אבקת מכל סי׳ קפ״ג‪.‬‬
‫נ( ש״ך פי׳ קל״ג‪.‬‬
‫שער ל‪.‬‬
‫שסר בים היוצא על היתומים‬
‫מבוא‬
‫שטר ביט נקרא‪ :‬שטר עסקא שבין בעל המעות‬
‫ה מ ת ע ס ק בהם למחצית שכד‪ .‬בכל‬
‫הצדדים שלא יסטיד‬
‫בעל‬
‫הממון‬
‫שטר‬
‫עטקא‬
‫או‬
‫חששו‬
‫הטרקסטיא!‬
‫ובץ‬
‫לתקנת‬
‫שני‬
‫הבסיס‬
‫כל ממונו במקרה של אבידת ממונו פ ח ם ת‬
‫שנמסרה‬
‫אונם‪ ,‬ושלא יתחייב המתעסק לשלם כל הססד הממון או הסרקמטיא‬
‫לידו להתעסקוח בו למחצית שכר כשלא השתמש בה להנאתו‪ ,‬וכן אמרו ב ג מ ‪/‬‬
‫אמרי נהרדעי‪ :‬האי עטקא סלגא מלוה וסלגא סקדון עבוד רבנן מילתא דניחא‬
‫ל י ה ללוד‪ .‬וניחא ליה למלוה וכו׳ רבא אמר להבי קדו ליה עסקא דאמר ליה‬
‫כי יהיבנא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שכרא א[•‬
‫מכאן למד הרי״ף ז״ל‪ :‬שאין המתעסק רשזני‬
‫לחלוק‬
‫מעות‬
‫העסק‬
‫או‬
‫הסחורה שבידו‪ .‬להחעסק לעצמו בחלק המחצה שהיא הלואה אצלו‪ ,‬ולהשליש‬
‫חלק המחצה י השני ביד בית דין לזכות בעליו‪ .‬שהרי‬
‫ממון או סחורה זו אלא‬
‫הגדול לא‬
‫לא‬
‫נחן‬
‫לו‬
‫להמחעסק‬
‫כדי שיחעסק בכולה‪ ,‬ואם נעע־ה זה אפילו בבית דין‬
‫עשה כלום אלא השכר או ההפסד ביניהם הוא לאמצע כ[‪ ,‬ולפיכך‬
‫שטר עסקא היוצא על היחומים שהמוריש ק ב ל מעות או מסלסלים מאחר ב ת ו ר ת‬
‫עסקא למחצית שכר‪ .‬ואין המעות או מ ס ל ס ל י העסקא מצויים וידועים לבי״ד •‬
‫א ל א שמתוך השטר מ ת ב ר ר שיש ביד המוריש מעות או מסלסלים שאינם שלו‬
‫ומסורים בידו לשם התעסקוח בהם‪ ,‬הואיל ושטר זה נחשב מ ת ק נ ת ח כ מ י מ ‪ .‬ח צ י‬
‫מלוה וחצי פקדון‪ ,‬שקדו חכמים כ ח ק נ ח ם לגבות את חצי המלוה אפילו מיתומים‬
‫קטנים‪.‬‬
‫אחרי‬
‫שישבע המלוה כדין כל הנפרע‬
‫מנכסי יחומיפ‪,‬‬
‫ולא‬
‫טוענים‬
‫לזכותט שהוא פרוע ג[‪,‬‬
‫אבל על חלק המחצה שנחשב כפקדון בידו של המוריש אין בעל המעות‬
‫גובה מהט אפילו בשבועה וטוענים האפוטרופוס או בית דין שמורישם החזיר‬
‫םקדון זה‪ .‬הואיל ומורישם היה נאמן לטעון החזרתי במגו דנאנסו ל[‪ ,‬א ב ל אין‬
‫בית דין ולא האטוטרוסוט טוענים לזכות היחומים‪ .‬טענה דנאנסו‪ ,‬הואיל ומקרה‬
‫א ב ד ה םטיבת אונט הוא ד ב ר דלא שכיח ה(‪,‬‬
‫א כ ל אם הודה המתעסק לפני םוחו שלא החזיר העםקא לבעליה או אם‬
‫‪,‬‬
‫א[ ב״מ ק״ל‪ .‬ב[ הרי״ף שם והרמב״ס ה כלוחץ ס״ז ה״ל‪ .‬נ[ הימב״ס ה׳ שלוחין‬
‫כ״ז היא‪ .‬ד[ תדמ סי׳ ק״ח סעיף ד׳‪ .‬ה[ סמ״ע סי׳ ק״ח ס״ק י״ז•‬
‫מ נ ו *‬
‫רע‬
‫נ ק ב ע זמן העסקא ומת המתעסק קודם שהגיע זמן השבת העסקא לבעליה א(‪,‬‬
‫וכן אם גכתב בשסר זה נאמנוח על כל מה שיסעון בעל העסקא שלא החזיר‬
‫ל ו מעוחיו ל[‪,‬‬
‫ליתומים‬
‫הואיל‬
‫נאנסו‪,‬‬
‫ואי אסשר‬
‫לטעון‬
‫החזרתי‬
‫לך‬
‫אין בית דין םועגים‬
‫שטענת גאגטו היא מקרה שאינו סעוי ודבר דלא שכיח אין‬
‫טוענים ליתומים‪,‬‬
‫ויש טובריט שטועניט טענת‬
‫נאנסו‬
‫לזכוח‬
‫היחומים‬
‫בםקום שאי‬
‫גם‬
‫א פ ש ר לטעון לזכותט טענת החזרה ה‪.1‬‬
‫ולכל‬
‫הדעות י אט‬
‫האפוטרופוס מסתפק‪ ,‬שמא נאנסו ויש ידיפ מוכיחות‬
‫ל פ פ ק זה יכול הוא לטעון טענת נאנטו לסטור את היתוםיט‪,‬‬
‫אבל אפור לו לאפוטרופוט לטעון טענה זו שנראה לו שהיא טענת שקר‪,‬‬
‫חח הוא בכלל טדבר שקר חרחק‪,‬‬
‫וכן‬
‫יכולים‬
‫היחומים‬
‫עצמט‬
‫כשהט גדולים לטעון שמא גאנפו לפטור‬
‫עעממ מחשיב חצי טכומ דמי העטק שבשטר הכיט שהוא טקדון אצל סורישמ ו(‪.‬‬
‫א( הש״ך א[ חולק בזה‪ ,‬וסובר שגמ בתוך הזמן נאמן המתעסק‬
‫נראה דבשסר חעםקא שתוך זמנו אין שוס סברא לומר שהחזיר‪,‬‬
‫בטענת‬
‫שהואיל‬
‫ג מ ס ו ן זה ואינו מתחייב באונסיו לסח יחזיר‪ .‬וסברא זו עדיסא מחזקה‬
‫החזרתיו‬
‫והמתעסק‬
‫שאין‬
‫אדם‬
‫לך‪.‬‬
‫ולע״ד‬
‫נהנה‬
‫בהתעסקותו‬
‫סורע‬
‫ומנו‪.‬‬
‫תוך‬
‫ולבן אף במקיס מגו אין מאמינים את המתעסק ב[‪.‬‬
‫ואל תשיבני ממ־ש רמ״א ג[‪:‬‬
‫אמ היו‬
‫מעות‬
‫מופקדות בידו ועוסק בהם לבורך אחרימ הוי‬
‫משאר מקרון ויכול לומר דהחזירן אפילו תוך הזמן שקבע‪ ,‬דשאני‬
‫בהתעסקותו‬
‫בחלק‬
‫מקרון זה‬
‫שסד כיס‪ ,‬הואיל‬
‫והמתעפק‬
‫נחנה‬
‫למתבית שכר ואינו מתחייב באונסיו‪ .‬אנן סהדי דלא החזירן כיון שהוא‬
‫נהנה מממון זה שחוא בידו מבלי קבלת אחריות בסקרה אונם‪.‬‬
‫ג[ חו״מ‬
‫ב[ עיין קצוה״ח כס ס״ק ל׳‪ ,‬ותומיס סק״כ‪,‬‬
‫א{ ש״ך שם ס״ק י׳‪,‬‬
‫סי׳‪v ,‬״)‪ j‬סעיף א׳‪ . .‬ל! חו״מ שס ונתינות המשספ משפם האודים ס״ק א׳‪ ,‬ה[ שרפ שם‬
‫וש״ך ס״ק ח׳‪ .‬ו[ קצית החושן סי׳ ק״ח ס״ק ה׳‪.‬‬
‫‪19‬ר כים חיועא על היתומים‬
‫שער ל‪.‬‬
‫ףעא‬
‫פרק א‪.‬‬
‫כים‬
‫שטר‬
‫א‪ .‬שטר כים היוצא על היתומים‪ .‬והוא שטר עםקא בעדים או ב כ ת ב י ד‬
‫המתעסק‬
‫שקבל‬
‫טכומ‬
‫דין‬
‫הםכום שיש לו‬
‫מםוים להתעמק בו לזמן קבוע למחציח שכר א(‪ .‬חצי‬
‫אחדי‬
‫מלוה‪ .‬גובה אותו מיורשיו אפילו אט הט קטנים‪.‬‬
‫שישבע התובע שיש לו אצל מורישם כל הםכומ ואין לו פחות ממחציתו‪ ,‬ו א ץ‬
‫היורשיט ולא חאסוטרוססים או בית דין סוענימ‪ :‬שמא טרע מורישם־ המחצה‪.‬‬
‫שםציאות השטר ביד בעל העטקא היא הוכחה שלא נסרע ועל חציו השני‬
‫‪ ©»r‬לו דין סקדון‪ ,‬טוענים היורשים או אסוסרוססם או בית דין‪ ,‬אכ לא סענו‬
‫הס‪ ,‬שהמוריש החזיר חצי הטכום שהיה סקדון‬
‫ב(•‬
‫הממון משום חצי המלוה שבו‬
‫אצלו‬
‫ונשאר השטר ביד בעל‬
‫שהואיל ומורישם‬
‫זו‬
‫בשנועה‪ .‬במנו שהיה יכול לטעון נאנטו‪,‬‬
‫טוענים‬
‫בית דין‪ ,‬שמורישט החזיר חצי הםקדון‪ .‬ואין‬
‫נאמן‬
‫היה‬
‫נטענה‬
‫היורשיט‪ ,‬האפוסרופסים‪ .‬או‬
‫מחייבים‬
‫היורשים להשבע‬
‫את‬
‫ל א מ ת טענתם‪ ,‬ולא שבועה דשלא פקדנו מורישנו‪ .‬שלא החזיר פקדון זה‪ .‬א ב ל‬
‫מטילים עליהם חרט‪,‬‬
‫א( שסר כיס‪,‬‬
‫מתמ‬
‫הערוך‬
‫א[‬
‫שלא יודעימ שמורישפ חייב פקדון זה‪ ,‬ופטורים‬
‫פירשו בהוראת שותפיה שכל שותפות נקראת כיס‪ ,‬כדכתיב‪:‬‬
‫כיס‬
‫אחד יהיח לכולנו ב{‪ .‬ומזה הישאל ביברי רז״ל להתהוות השיתסות‪ ,‬שיישר‪ .‬שהטילו לכיס ג[‪ ,‬ל פ י ‪ .‬ש ב ך‬
‫היה דרכם של דורות קדומים שהיו שומרים את ממונם‬
‫בכיס‪,‬‬
‫או שהיו עושיפ להם כיסים של ממון‬
‫לסכומים ססוייטים‪ ,‬כדנרסינן התם‪ :‬בשני כיסין מחלוקת ד[‪ ,‬ומזה הושאל‬
‫כיס‬
‫שטר‬
‫בהוראת‬
‫שטר‬
‫שותפות‪ ,‬לפי שתשפר שבו מפורש סכומ המסרן שהטילו ל נ י ם ותנאי השותפות‪ ,‬הרי הוא כיסם המשותף‬
‫של כ ל השותפים בעסק וו‪ /‬וגן פ ר ש נ י ת ‪ :‬ראובן שנתן מעות לשמעון למחצית‬
‫שכר‬
‫וכתב‬
‫לו‬
‫שסר‬
‫עמה‪ ,‬הסקי ד ל ו ‪An‬‬
‫ב( שותפות ביס‪ ,‬שאהו נותן ה ק ס והשני מתעסק‪,‬בר‪ .‬בעבירה‪ ,‬עשו אותה מתקנת חכמים כפלגא‬
‫‪!$‬לוה וםלגמ •קדין‪ .‬הלכך כשמת המתעסק״חלת החובה על‪-‬עזבונו‬
‫שגמחציתה‬
‫שהוא‬
‫פקמן‬
‫יש‬
‫מקים‬
‫לשלם‬
‫כל‬
‫העסקא‬
‫לבעליה‪,‬‬
‫אלא‬
‫לטעון שמורישט החזיר השקדי ן בחייו‪ ,‬ונשאר השטר ב י ד ‪ .‬ב ע ל‬
‫‪9‬ממץ לראיה על מהצית המלוח וחואיל ואביהם היל‪ .‬נאמן בטענה‬
‫זו‬
‫בפגו‬
‫ונאנסו‪,‬‬
‫םעניגן ליתמי‬
‫שאביהם החזיר תפקדון! אבל במחצית המלית אין שום כ ענה יכולה לפטור את היורשים‪ ,‬שאינם יכולים‬
‫לטעון טרוע‪ ,‬משוט‬
‫שחטיען‬
‫אומר לו‪ ,‬מ ט ר ך נ י ד י מ א י בעי‪ ,‬ומציאות השטר ביד בעל העסקא מובימ‬
‫שלא החזיר לו מחבית המלוה‪ ,‬ונמליה אין‬
‫;‬
‫מקום‬
‫לטענת נאנס־‪ .‬הלכך נפטקה הלכה בגמ׳ כדייני ארץ‬
‫*שראל שאמרו‪ :‬נשבע ו נ ו נ ה ס ח ג ה ו[‪.‬‬
‫ג[ כתובות צ״ל‪.‬‬
‫ב[ משל*‪ :‬א׳ י״ל‪.‬‬
‫א{ העריך ערך ‪.‬כיפ‪.‬‬
‫ה[ ביב פ׳‪ :‬פדשב״ס ל״ה שפד כיס‪ .‬ו[ ב״ב ע׳‪ :‬ותוס׳ ל״ה נשבע‪.‬‬
‫ל[ ביצה י׳‪.‬‬
‫רעב‬
‫מרק ו ‪ .‬שטר כים‬
‫אם‬
‫מתשלומיו א(‪ ,‬ואפילו‬
‫נשבע‬
‫התובע שמורישס של יתומים לא החזיר ל ו‬
‫סקדונו זה‪ ,‬אין שומעים לו ב(‪.‬‬
‫ב‪ ,‬הודה המוריש בחייו או‬
‫בכתב ידו או בפני עדים בע״פ‪ ,‬לפני מותו‬
‫שלא החזיר חצי הםקדון‪ .‬נזקקים בית דין לטענת‬
‫וגובין‬
‫התובע‬
‫עדות בטני‬
‫אטוטרוםםם של היתומים ומחייבין אותפ או אפוטרופםם לשלם ‪.b‬‬
‫נ• מת הטוריש ת ו ך זמן העסק שקבעו בשטר‪ ,‬או שכתב לו בשטר עטקא‬
‫שהוא מאמין לבעל העטקא אט יאטר שלא החזיר‬
‫כל‬
‫שבשטר‪,‬‬
‫הסכום‬
‫נובה‬
‫ה ת ו ב ע כל הטכום שבשטר ואין בית דין טוענים לזכות היחומים שמא גאנט ו א ב ד‬
‫םכוט חצי הטקדון‪ ,‬שטענח נאנטו היא טענה‬
‫םענה‬
‫כזו‬
‫ליתומים‪,‬‬
‫דלא שכיחא‪ ,‬ואין בייד טוענים‬
‫יש אומרים שטוענים להט נאנסו״ או החזיר המוריש ג(‪.‬‬
‫א( הםמ״ע א[ כתב‪ :‬ואין הגותן יכול לומר אם כן • ה ח ז ר ת ו לי שמר עסקא בידי ליאי־ בעי‪.‬‬
‫דיכול לומר סמכתי נמשי אמגו‪ ,‬ויותר מסתבר לע״ד כמו מכתבנו‪ ,‬ואין זח דומה‬
‫מלוח מ א ץ‬
‫למטר‬
‫מליח נאמן לומר מדעתי מ ק ב ת והשארתי השטר משומ מחביתו השגיח‪ ,‬שתואיל והלוה חייב באונס*!‬
‫ל ש ל ם משלו אינו משאיר שסרו ביד המלוח אם לא שמקבל ממנו שובר‪ .‬אבל בפקרון היאיל ואינו חייב‬
‫גאונםין אלא שאט היה בעין חוזרת לבעליה‪ ,‬ואם אבר או נאנס סטור‪ ,‬ואינו חושש להניח שמרו ביד‬
‫בעל העסק שהעיבדא עבמת של הערר מביאות הסקדון או חלישיו בידו היא הוכחה שהתזירו או שנאבד‬
‫ונאנס‪ ,‬והלכך מאמיניט אותו בטענת רתזרתי בשבועה‪ ,‬במנו רנאנטו‪.‬‬
‫נ> מ ק הנית יוסף הניא דברי בעל התרימוח‪ ,‬שכתב טשם רבינו אפרים‪ :‬דרוקא א נ ו ה ץ דסען‬
‫מלוח נגדו סענת ברי‪ ,‬הוא דסשתבע‪ ,‬אבל איגהו )יתוסים( דלא יכול מלוח למטענינתו בברי‪ ,‬דבייי^ו‬
‫הוא‪ ,‬סשידי בלא שבועה וכר‪ ,‬ובעל התיס׳ נ ת ב ‪ :‬כי רשב״ס ססק רבאידך סלגא נשבעים תיורשיס שבועה‬
‫* ל א אמר לנו א נ א שחייב זה המחצה‪ ,‬ואץ נראימ דבריו‪,‬‬
‫דהאי שבועת ליתא בתלמוד שיהיו יורשיס‬
‫נשבעים כרי לתטסר‪ ,‬אלא כדי לנכות‪ ,‬ואפילו שבועת היםת אין להגויל עליהפ‪ ,‬לפי שאין להמ לדעת‬
‫שם סשע אביהס אם לאו ב[‪ ,‬ועיין בחרא״ש והרסב״ן נתידושיו ג‪4‬‬
‫ג( חש״ך ח[ תולק ע״ז‪ .‬וסובר שגמ בתוך זמנו נאמן תמתעטק‬
‫לטעון‬
‫החזרתי‬
‫במגו רנאנסו‪,‬‬
‫וממילא הדין נותן למעץ ‪ p‬לזכות חיתימיס‪ ,‬ועיין בתומימ וגקצוח״ח ו[‪.,‬ולע״י נראת לי כד&ו‬
‫‪•nn‬‬
‫ליה‬
‫זוזי‪,‬‬
‫ו מ ק דיל‪ ,‬שבסלוה הואיל והלוה חייב באתםיח‪ ,‬עכיד הוא להחזיר‬
‫לפיכך מאמינים‬
‫אותו‬
‫במגו‬
‫זכן ב ס ק י ץ סתם כיץ שאינו‬
‫כתוך‬
‫ומנו‬
‫כשיתרמי‬
‫דמזויף דעביד איניש להחזיר בחוך הזמן כ ו י להססר מכל מקרח אונ*‪,‬‬
‫יכול להשתמש בו עשוי להחזירם אפילו בתיך הזמן‪ ,‬דלמה יחזיקמ בידו‬
‫להתחייב באונסין ולא ישתמש בהפ‪ .‬אבל בעםקא שהוא רשאי להשתסש בו ולהרוימ ממצית שבד ו ג ם‬
‫מסור מאוגםים‪ ,‬עדיף מחזקת שאין אדם סידע תוך זמנו‪ ,‬וחוי כאגן םהר• שלא החזיר‪ ,‬תלכך אינו נאמן‬
‫אסילו נמקים ם נ ו בטענת החזרתי‪ ,‬וממילא יועא שאין בית דין סועניס ליתומים ו!תזרתי‪.‬‬
‫ואע״נ ש ל •‬
‫מתב לו נאמנות גס לגבי יורשיו א ץ בית דין טוענים להם שסא התזיר סייישס‪ : • :‬ל סענת • ל א היה‬
‫• כ י ח ס נאםן בת‪ ,‬אין בית יין מועניס אותת ליורשיו מ‪.‬‬
‫ג( חלוש*‬
‫א[ סמ״פ חו״מ סי׳ ק״ח סכדע סקי״ז‪ .‬ב[ בית יוסף חו״ס סי׳ ס״ח‪.‬‬
‫ל[ עיין חו״מ סי׳ ק״י ומ״ש בשפל כיא ס״א‪.‬‬
‫הרמב״ן ב״ב ע׳ והלא״ש שם‪.‬‬
‫ה[ ש״ך חי״מ סי׳ ק״ח ס״ק ז׳‪.‬‬
‫ונהמ״ש ס״ק א׳‪.‬‬
‫ו[ קצוה״יח שם ם״ק ד׳‪.‬‬
‫ז[ עיין בחופים שם ס״ק נ׳‪,‬‬
‫ש»ר ל‪.‬‬
‫ששר כיס חייג* ‪ by‬היתומים‬
‫רעג‬
‫ד‪ .‬אין האסוסדוםום יכול לםעון טענת נאנסו לזכות היתומים‪ ,‬אס הוא‬
‫יודע באמת שלא נאנסו‪ ,‬אלא חייב להגיד האמת הידועה לו אפילו אם היא‬
‫ל ח ו ב ת היתומים‪ .‬משום שנאמר מדבר שקר תרחק א(‪.‬‬
‫לםעון‬
‫א ב ל אם הוא ססתסק בדבר ויש לו ידים מוכיחוח‪ .‬יכול‬
‫נאנסו‪,‬‬
‫וסומכים בית דין על טענתו שלא להוציא מידי היורשים ב[‪.‬‬
‫ה‪ .‬היתומים עצמם יכולים לסעון‬
‫ס ע נ ת נאנסו‪,‬‬
‫שהיורשים‬
‫חם כבעלי‬
‫ד ב ר עצמם ויכולים לטעון כל מה שאביהט היה טוען ונאמן בשבועה ג[‪.‬‬
‫ו‪ .‬מענת כיס שעל היתומים שהיא מ ב ו ס ס ת רק על עדות עדים ולא על‬
‫שטר‪ ,‬דיגה כעל מלוה על טה‪ ,‬ואין הטוען גובה כלום אפילו בשבועה‪ .‬שבי״ד‬
‫טוענים להו ליתמי טדוע‪ .‬אבל מסילים עליהמ חרט שלא ידוע להט שלא פ ר ע‬
‫מורישם‪.‬‬
‫ז‪ .‬הודה מורישם לפני מותו שלא החזיר כלום מעסקא‬
‫בית דין ומת בשמחיה‪ ,‬גובה בעל הממון גם חצי‬
‫דמי‬
‫זו‬
‫או דשמתוח‬
‫העםקא‬
‫שהם‬
‫אעפ״י‬
‫מלוה אצל המתעסק ויורשיו א(‪.‬‬
‫ח‪ .‬אין כל הדברים אמורימ אלא כשאין מעות העסקא‬
‫או‬
‫מה‬
‫שגקגה‬
‫בתמורתם בעין‪ .‬אבל אט ידוע לבי״ד בעדות ברורה שמטלטלימ אלו שבעזבון‬
‫המוריש הם קנויים בדמי העסקא‪ .‬וכן אם הודה המוריש ב כ ת ב ידו על מסלסלים‬
‫שבידו שהם מעםקא שמסר לו פלוני‪ .‬ואפילו אם יש אומדנא דמוכחא‬
‫שמעות‬
‫אלה או מטלטלים אלה שבעזבון המוריש הס מעסק זה‪ .‬גובה אותם ב ע ל העסק‬
‫בלא שבועה י(‪.‬‬
‫ט‪ .‬מחורה שגמצאת בעזבון המוריש‪ ,‬אעפ״י ש ה ח ב ר ר בעדימ שהיא ל ק ו ח ה‬
‫א צ ל ו בהקפה והיא בעינה‪ ,‬א ץ דינה כעטקא שחוזרת בעינה או בחליטיה ל ב ע ל‬
‫העמק‪ .‬א ב ל דינה ככל מלוה ע״פ‪ .‬או מלוה בשטר אט זקפה עליו מלוה בשטר‪,‬‬
‫והיא נעשית מטלטליפ אצל יורשיו ובעיח ו כ ת ו ב ת אשה גובים ממנה ב(‪.‬‬
‫א( התים׳ כ ת ב ו ‪ :‬ר[ ודוקא שסר כיס‪ ,‬אבל‬
‫דדלמא פרע כבד‪ ,‬ומלוה ע״פ אינה גובה מן‬
‫עסקא בלא ש ס ר לא גבי מירי * ס י ל ו חצי המלוה‪,‬‬
‫היורשימ אלא כשחייב מודח ומית אי גמי דשמתוה ומית‬
‫} * מ ת י ה )וב״ל דתרתי מניימו נקם‪ .‬והוא הדין במת תוך זמנו דהא נמ מלוח נגבית מן היורשים כשהיא‬
‫תוך זמנו( ח(‪.‬‬
‫ב( ב»ל התרומות זן כתב משם הנאונימ י ב ת ו שרידא ורבינו האי ‪ 1‬ולענין אשת איש ששאלתם‪,‬‬
‫בודאי לענין דיני קנסות וחבלות שאינו ממץ שלקחה אותו‪ ,‬הדין נותן‬
‫ז פ ך א נ ל ממון‬
‫הלואר‪.‬‬
‫ופקדון‬
‫ונזל וננכח‪,‬‬
‫שהן‬
‫מסודות‬
‫ומשלמות־ לאחד‬
‫אמ הוא מבוי בידה משלמת ואין חב»ל מזנכב‪ ,‬שאמ ל א‬
‫ת א מ ר ק ‪ ,‬נמבאת אשת איש שגוזלת כיסן של בני אדם והוא מבוי בידה * א י ן ‪ .‬מ ת ז י ב י פ אוח‪ 3‬להחזירו‪.‬‬
‫א[ לאה מ ע י פז ס״ב• ב[ קצוה״ח סי׳ ק״ח ס״ק ה׳‪ .‬ג[ קצוה״ח כס‪ .‬ל[ נ״ב‬
‫ו[ ח ר מ סי׳ ק״י סעיף ז׳ ומיין‬
‫פ׳‪ :‬הל״ה לאס איהא‪ .‬ה[ חו״מ סי׳ ק‪-‬ח סעיף א׳'‪.‬‬
‫במעה שמעין סי׳ ק״ח הנה ע״ו ס״ק נ״א נ״נ ונ״ג‪ .‬ז[ החלומות שעל ל״ו סלק א׳‪.‬‬
‫סרק ש‪ .‬ששי כיס‬
‫רעד‬
‫ואם חמסו בעל הסחורה א ת סחורתו או חליפיה זבה בה‬
‫ואין מוציאין‬
‫אותה מידו לפרוע מסנה חובות אחרים או כ ת ו ב ת אשר‪ ,‬א(‪.‬‬
‫י‪ .‬מלוה בשסד עםקא הנהוגה בזמננו להיתר הרבית‬
‫בשלמותה ואין בית דין‬
‫נגבית‬
‫מהיורשים‬
‫טוענים ליתומים החזיר המוריש חצי הפקדון שבה‪,‬‬
‫שהואיל ולטי תנאי השטר מחחייב המתעסק באונסיה בכל סכום השטר אם לא‬
‫יקיים תנאי השמירה ואינו נסטר בטענת נאנסו‪ ,‬ואינו נאמן בסענת החזרתי‪ .‬גם‬
‫יורשיו אינם נפטרים בםענת החזיר מורישנו בסגו דנאנםו כ[״‬
‫ואמ כבר אבד כגון שאכלתו הרי הוא כדין חבלות ויש לבעל לעכב מלתת משלו תחתיו ע״כ‪ .‬ומדבריהם‬
‫תשמע שאץ האשת שמירה מלשלמ בעודה נשואה‪ ,‬אלא באבדה‬
‫המלות‬
‫כנין שאכלתו‪ .‬אבל אם‬
‫לגמרי‬
‫ן«ל»פה המלוה בדבר שחר והל»סיה עומדים בעינם‪ ,‬מחזירים המלות וחליפיה למלוח‪ .‬וכן כתב ע י י‬
‫‪tit‬‬
‫וזת שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמימ אלא לאחר זמן‪ ,‬אם יש עדימ שמעות עצמן של הלואו‪/‬‬
‫או‬
‫מאי דאתי מחמתיהו קיים‪ ,‬בודאי שאין בו ספק שנפרע מהן המלוה וכן סברת הראשונים ד[‪.‬‬
‫אבל הרמב׳׳ם ז״ל ה[ טסק‪ :‬האשה שלותר‪ .‬בשטר או ערבה בשטר ונשאה‪,‬‬
‫היתה מלוח על‬
‫חייבת‬
‫לשלם‪ ,‬ואם‬
‫פה אינה משלמת עד שתתנדש או שתתאלמן וכר‪ .‬ואם היו אותן מעות ההלואה עצמן‬
‫קיימין יתזידו אותן למלוה‪ .‬וכ׳׳כ רמ״א‪ :‬אם המעות שהלוה הם בעין חייב לשלמ ע״כ‪ ,‬ו[ הרי שלא חייבו‬
‫להחזיר אלא סעות ה־לושוו עצסם כשהם בעין‪ ,‬אבל לא חליסיחמ‪.‬‬
‫ובעיקר פסק הגאונים דיל‪ ,‬כ ת ג המ״ם ז!‪ ,‬ודבריהם צל׳׳ע‬
‫בלותה‪,‬‬
‫לפי שיש‬
‫לומר‬
‫שפיק‬
‫? ‪ 9‬ל י ח להוצ*ה נתגה תיכף עלותה זכה בה בעל לאכילת פירוז‪ /‬ואפשר שיעא לחם בכאן מם׳׳ש בגם׳‬
‫ח[ לותה ואכלה ועמדת ונשאת מהו‪ ,‬משמע דלא מבעיא להו אלא דוקא באכיח הא איתנהו בעין מחזיריןן‬
‫למלויה ט[‪ ,‬ועדין השאלה במקומה עומדת על הנמ׳ עצמה דהואיל ומלוה להוצאה נחנה אפילו אפ המעות‬
‫קימימ יחיו לבעלח מדין ל ו ק ח ? ולכן נלע׳׳ד לומר בסברחן של‬
‫אמרו‪ :‬מלוה להוצאה‬
‫הנאונימ‪ ,‬שלא‬
‫נתנה אפילו למשתי ביה שכרא‪ ,‬אלא כשיש בהן אפשרות של פרעון מ ה ק ק או סירות עבודתו של הלוח‬
‫שגל כשהועיש המלוח‪ ,‬בעירת • א מ ת הוזרת בזמנה‪ ,‬כגון שמכןיסת אותת לבעל!‪ /‬שמעתה בל מעשה ידיה‬
‫וקירנת ה^לות ענ»גם קם ל^עלת‪ ,‬להיעאת »זו לש נתנה חקייןז‪ ,‬ו ה ש ת א ו ת ת‬
‫גמלות תיש נזלה מ ן *‬
‫ד ע • לי גזלה מרשות ?עלה או גזלת תלואתו‪ .‬והכי דיקי ד ג ר ׳ ר״גאוגיפ ב ס ע פ ם ‪ :‬שאם לא ת א מ י ק ‪,‬‬
‫גמצאת אשת איש גוזלת כיסן של בני ארס ע‪-‬כ‪ ,‬הרי שסוברים דםליה וגזל אד דינא אית לחו‬
‫ם‪£)7‬‬
‫דהוצאח המלוח בדרך אבדה זי היא גזל‪ ,‬וחובת בי׳׳ד להוציא גזלה מידה אסילו אם נכנסת עמד* ל ר א ו מ‬
‫? ע ל ו ‪ /‬הואיל ו כ ל ומן » ה י « בעיגח ודא א ו חליטיח אין למ רשמו ל א ת י א ח לרשות אארת שלא תוכל‬
‫ל מ ש י ל י ד אסלות‪.‬‬
‫ובגי״ת י( כ מ ו גדעת מרמב׳ימ‪ ,‬שדוקא בלותם » ? א מ • ‪ m r‬תחלואה‬
‫דחכי לא‬
‫הלוח לח‪ ,‬אבל‬
‫?‪p ram‬‬
‫לזת• כשיד•‬
‫געיות מ ש ו •‬
‫דאדעמ«‬
‫בלוחח ועודה נשואה איהו אפסיד אנפשיה לחלות לאשת א*•• ילע״ד ל «‬
‫דזגיקי תשו‪9‬ת ה ג א מ י ס נ א מ ר ת באשת « ש • ל ו מ א ‪ .‬וחרמב״מ ל י » נ א‬
‫דגמי‪ftpi‬‬
‫ואו א הדין‬
‫‪mm‬‬
‫א( מטם שממון מיי ק״ח הגם נדו ס״ק ל ‪/‬‬
‫ב( מסה שמעיז שם ס״ק <‪/‬‬
‫ג{ החלומות שם ס<דף ל ‪ /‬ל[ מיין ב״ח חי׳» סר ל י ס״ק כ״ג• ק[ פלטת מלוע ס׳ כ״ר‬
‫ה׳ י״ב‪ 1J .‬אה״פ סי׳ צ״א סעיף ר‪ [ .t‬מגיל פשנק הלכות מלוה פ׳ כ״ו ה׳ ס׳״‬
‫ח[ ב״ב קל״ט‪ .‬פ[ מ״מ שם הי״^ ‪ f‬גלולי תרומה‪ ,‬עם‪.‬‬
‫ששר כים !־‪,‬יוצא על היתומים‬
‫שער ל‪.‬‬
‫המשותפת‬
‫יא‪ .‬שמר כים היוצא ן ל היתומים ואבדה או נססד־ה הסחורה‬
‫אחרי מות המוריש‪ .‬מגבין ביה דין מנכסי עובון המוריש הצי דמי הסהודר•‬
‫שהיא מלוה אצל המוריש ויורשיו וכן אם הרויחוז העםקא בידי היורשים גובה‬
‫ולםי״ו יוצא שהוא הדין בחלישיה של המלוה חוזרים למלוה‪ ,‬שכל‬
‫לרשות אחרת שאיגח חוזרח‪ ,‬דינה בגזלה‬
‫העבדה‬
‫וחוזרת לנעליה‪ .‬והרמב״ם ורמ׳׳א שכחגו‬
‫מרשות‬
‫לוח‬
‫של‬
‫אם‬
‫המעות עצמן‬
‫נסחרת‬
‫םסוגית הגמ׳‪,‬‬
‫בעין‪ ,‬לא זכיתי לרדת לסוף דעתם א‪.1‬‬
‫ועדין נשאר מקום עיון בםסקם של הגאונים‪ .‬שלכאורת גראה‬
‫שסברתם‬
‫שאמר רבא‪ :‬להכי קרו ליה עסקא‪ ,‬דאם מת לא יעשה ממלסלים אגל בניו ב ‪/‬‬
‫שאין המתעסק רשאי למשתי ביה שברא הוא דאמר‪ :‬כי יהיבנא לאעסוקי‬
‫משמע שדוקא נ ע ס ק א‬
‫ביה ולא למשתי ביה שכרא‪,‬‬
‫נובימ ממנוע ולכן נראה‬
‫אבל מלוה שנתנה להוצאה‪ ,‬נעשית ממלםליס אבל בניו‪ ,‬ובע״ח וכתובת אשה‬
‫ל ע י ר בדעת הגאונים שלא אמרו למלתיהו‪ ,‬אלא באשת איש שלותה‪ ,‬שמתחילה נעשית הלואר‪ .‬לשמ נזלה‬
‫ומסירתה ביד מי שלא יוכל המלוה‬
‫לגבות או‬
‫אפילו‬
‫בלותה‬
‫כיון‬
‫ונשאו‪/‬‬
‫או‬
‫שההלואה‬
‫חליםיה‬
‫נמצאים ברשותו‪ /‬אינה רשאית להכניסה עמה לרשות בעלה‪ .‬אבל בלוד‪ .‬ומת‪ .‬מה שעוברת ירושתו‬
‫יורשיו אינה באשמת הלוה ואין כאן הברחת השלוה‪ ,‬דמה שהיורשים אינם‬
‫משוס דתיישינן לפרעון‪ ,‬ואם יתברר שלא פרעי‬
‫כגון שנתקבלה עדות‬
‫משלמים מלוה על‬
‫בחיי‬
‫המוריש‬
‫ליד‬
‫פה חוש‬
‫מהם‪,‬‬
‫נסרעימ‬
‫ובכגון זה מלוה להוצאה נתנת ואינת חוזרת למלוה‪ ,‬אלא תולק עם בעלי התוב האתרים‪ .‬ועל כל פנים‬
‫ס ס ק ס של הגאונים ומרמנ״ס שיגח הלכת מסוקו‪ /‬שהרי חנמוק״י כתב בשש חריםב״א‪ :‬חש דנקט ואכלה‬
‫לאו דוקא דהוא הדין כשהמעות בעין דין נכסי מלוג יש לחם דםלוח להוזשה נת&ח ג[‪ ,‬ונראה שגם מ ק‬
‫ס ו ב ר כן מרהשסיס דינו של הרםב״ם‪ ,‬במ״ש ואם היו מעות ההלואת עצמת קיימימ ד[‪.‬‬
‫והב״ח כתב עיר תשובות הגאונימ‪ :‬הוא הדין לוה שאין לו לשלמ לכל ב׳׳ח אס הסחורה שלקה‬
‫בתקשת הוא בעין או מאי דאתא מתמתיהו קיים אין לאחדימ חלק בהמ ה[‪ .‬ומזה במשך בהכרח שאם מת‬
‫המוריש מוציאים את‬
‫הסחורה‬
‫או‬
‫חליסיה מידי יורשיו ולא טעגיבן להו פרוע‬
‫אפילו אמ זקפה על‬
‫מודישמ במלוה ואשילו אחר זמן פדעונה‪ .‬ולפי מה שכתבגו לעיל אין ללמוד מדין לותה ועודה גשואה‬
‫או לותת ונשאת לכל בע״ת שמת או שאין לו לשלמ לכל בע״ח‪ ,‬וכן כתב הש״ך‪:‬‬
‫חייב לפלוני לענין שיסול חלק במעות ככל שאר בע״ח‪ ,‬א נ ל יותר מחלקו אינו‬
‫המעות או מביא ראיה שמעות אלו‬
‫וכן נאמן לומר אני‬
‫נומל‬
‫אפילו‬
‫יחד ל ו‬
‫הלוה לו‪ ,‬דכיון דיכול להוביא המעות לברכו‪ ,‬הרי הוא נעשה לוה‬
‫עגליהם והמ שלו ו[‪.‬‬
‫ושש ז[ כתב‪ :‬שגם בעםקא‪ ,‬בעל הממון שוד‪ .‬לכל יתר בעה״ת בפלגא מלוה‪ .‬ודבריו א ל ה ה ם ו ה י ס‬
‫מאד‪ ,‬דבעסקא גם מה שהוא מלגא מלוח לא נחנה להוצאה כחפצו ורצונו של המתעסק‪ ,‬דאמר ליה‪ :‬כי‬
‫יהיבנא ל ך לאעסוקי ביה‪ ,‬ולא למשתי שכרא‪ .‬ולא עוד אלא שאפילו החזיר חצי הפקדון ורוצח להחזיק‬
‫בידו חצי המלוה אין שומעין לו‪ ,‬שלא נתן לו זה הממון אלא‬
‫שיוב‬
‫ראיתי בתומימ‬
‫ם[‬
‫להתעסק‬
‫בכולו ח[‪ ,‬ועיין בכסף משנה‪,‬‬
‫שכתב ע‪-‬ד הש‪-‬ך א ל ה ‪ :‬ודבריו תמוהים הם עד למאד‪ .‬ועי״ע‬
‫בספר‬
‫מסה‬
‫שמעץ יז‪.‬‬
‫ולעיקר דינו של הבית‪ ,‬הקעוה״ת יא[‬
‫הסכימ לרעתו‪,‬‬
‫אבל‬
‫במטה‬
‫שמעון יב[‬
‫הביא‬
‫להקת‬
‫א[ עיי; אה״ע כי׳ צ׳ כעי׳ כ׳ נהנה‪ ,‬וביין חלקה מחוקק ובית שמואל סי׳ צ״א‬
‫סעי׳ ד‪ .‬ב( ב״מ ק״ל‪ .‬נ( נמוקי יוסף ב״ב ע׳‪ :‬ל[ עיין אה״ע סי׳ צ״א‪ .‬ה[ ב״ת חו״מ‬
‫ז[ ש״ך חו״מ סי׳ צ״ס ס״ק ח׳‪.‬‬
‫ו[ ש״ך חו״מ סי׳ צ״ע ס״ק ז׳‪.‬‬
‫מי׳ צ״ו ס״ק כ״ג‪.‬‬
‫ח[ הלמב״ן ה׳ שלוחץ פ״ז ה׳ ב׳ וכ״מ שם‪ .‬פ[ הימיס חר׳מ סי׳ צ״ס ס״ק ו׳‪ .‬י[ מסה‬
‫יא[ קצוה״ה סי׳ ע״ב ס״ק כ״ב• יב[ מכה‬
‫שמעון חו״מ סי׳ צ״ע הנה ע״ו ס״ק נ״ל‪.‬‬
‫שמעון סי׳ ק״ל הנה כ״ו ס״ק נ׳‪.‬‬
‫׳‬
‫סרק ‪ .R‬שפר כים‬
‫רעו‬
‫ב ע ל העסק מחצית הריוח‪ ,‬שכל זמן‬
‫שלא‪-‬הושבה העסקא‬
‫עפק השותפות אחרי םות שותפו‪ .‬נכנסים היורשים‬
‫לבעליה ולא ב ס ל‬
‫במקום‬
‫להסםד‬
‫מורישם‬
‫ושבר בעסקא זו שמורישם היה שותף בה ז(‪.‬‬
‫הפוסקים שתולקים על חב״ח ובראשם תשובות צמח ‪ 1‬י ק א[‪ ,‬והואיל‬
‫ועיקר‬
‫דינם של‬
‫מוםכמ להלכה דהרי הריטב״א מ ס ו ק י יוסף חולקימ בזה‪ ,‬והואיל ומדברי מ ק נמי‬
‫על דברי חרמב׳ימ בדין לותת ונשאת והמלוח היא בעינה‪ ,‬וכמ״ש‬
‫עבממ אין ללמוד לכל בע״ח שאין לו לשלמ‬
‫לעיל‪,‬‬
‫משמע שהוא חולק‬
‫והואיל וגמ‬
‫לבע״ח או שמח ונסלו נכסיו קמי‬
‫הנאונים‬
‫אינו‬
‫מדברי‬
‫יורשיו‪,‬‬
‫חנאוניס‬
‫והואיל וגם‬
‫חש״ך מובר במשימות דלא כוותיח דהב״ח‪ ,‬נקטינן כדעת הש״ך ודעימיח‪ ,‬שגם אם ההלואח בעינח נעשית‬
‫מסלסלים‬
‫אבל‬
‫וראיחי בספר‬
‫שרבות(‪,‬‬
‫היורשים‬
‫וכתובת אשח גובים ממנה‪ ,‬ואין לבעל הסחודת כל זכות קדימה בה‪.‬‬
‫ובע״ת‬
‫ערוך השולחן למהרא׳׳ה עפשטיין ב[ שפסק‬
‫וסיימ‬
‫הגמ‬
‫שמעיקר‬
‫הדין יש‬
‫כחב״ח מדין תקנת המדינה )היא תקנת די‬
‫לטקסק בזה אך גהגו כן ולכן אם החליף על סחורה אחרת‬
‫אין בזה דין קדימה ע״כ‪ .‬אבל החת׳׳ם ג[ מסיק להלכה שגם תקגת ד׳ אדבות לא גתקגת אלא לסישסי‬
‫י ג ל או לבורחימ שקרוב לודאי שלקח המתודה בהקפה כדי להיות לוה רשע‪ .‬ומינה יובא לגבי יורשים‬
‫* ל א נחקנח תקנה זו וחדר דינא שסחורה הנמבאת בעזבון םורישס אסילו אס ידוע שהיא לקוחה אבלו‬
‫בהקפה נעשית םסלםלים אבלס‪.‬‬
‫א[ צמח צדק סר קי״ז‪.‬‬
‫חו״מ סי׳ נ׳׳ח‪.‬‬
‫ב[ פרוך השולחן חו״מ סי׳ צ״ו סנניף ס׳‪.‬‬
‫ד[ אכקח רוכל סי׳ קל״ו‪.‬‬
‫ג[ חח״ם‬
‫שער לא‪.‬‬
‫טענה לזכות היורשים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪ .‬אםוםרופסוח בית דין מ ס ת ע פ ת גם על היורשים הבוגרים בכל הנוגע‬
‫לטעון לזכותם‪ .‬הואיל וסתם יורשים אינם יודעים בכל‬
‫ואינם יכולים לטעון‬
‫פרסי‬
‫עסקי‬
‫לזכותם בכל הטענות שמורישם היה יכול‬
‫מורישם‬
‫אילו‬
‫לטעון‬
‫היה חי‪ .‬וכלל אמרו ב ז ה ‪ :‬הבא משוט ירושה אינו צריך טענה א[•‬
‫ב‪ .‬הטענה‬
‫לזכות היורשימ היא‬
‫מחובה בית דין‪ .‬כדי לדון דין א מ ת‬
‫ל א מ ת ו ולהגן על היורשימ מ כ ל תביעות על רכוש מורישט‬
‫שיכולות‬
‫בטענות‬
‫להיות טעגת שקר א(‪.‬‬
‫ג‪ .‬חובת בית דין זאת קיימת על היתומים הקטנים אסילו אם מנה להמ‬
‫מורישמ או בית דץ‪ .‬אסוטדוםום‪ .‬אלא שבית דין‬
‫שומעים‬
‫טענות‬
‫בראשונה‬
‫האטוטדוםום ואם לא טען כל ט ע נ ו ת זכות בשביל היתוסיס סוענים להם‬
‫בית‬
‫דין טענת זכות נומסת על מה שטען האטוטרוטוט ג[‪.‬‬
‫ד‪ .‬אס היורשימ או האטוטרוסוט טוען טענה שמחייבת אותם‪ .‬דנים ב י ת‬
‫דין עס״י טענוחיו‪ .‬ולכן אין ביח דין טוענים ליחומימ עד ששומעים טענוחיהם‬
‫או ט ע נ ח האפוטדוטטיט חחלה‪ .‬ד(‪.‬‬
‫ה‪ .‬במה דברימ אמורימ בטענות שהן קרובות להיות א מ ת והט ב ד ב ר י ם‬
‫מצויים ורגילים‪ .‬א ב ל טענה‬
‫שהיחה ביד המוריש‪,‬‬
‫והואיל‬
‫ואין‬
‫בזה‬
‫ב ד ב ר שאיגו ם ע ו י‬
‫כגון‬
‫נחלקו הפוסקים הראשונים‬
‫טענת‬
‫נאנטו‬
‫בעמק*‬
‫ולא‬
‫הוכרעה‬
‫הלכה‪.‬‬
‫מוציאימ מהיורשים אלא בטענה ודאית בדורה‪ .‬םועניס בית דין‬
‫ט ע נ ת נאגפו לפטור היתומים מ ח ב י ע ח עםקא שביד מורישם גם על חציה השני‬
‫שהיא פקדון אצלם ה(‪.‬‬
‫ו‪ .‬אין בית דין טוענים ליתומים ט ע נ ת פרוע אם מ ת מורישם קודם זמן‬
‫הפרעון‪ ,‬ואפילו אם לא נתקיים כ ת ב יד סורישם אלא בהודאתם‪ ,‬הואיל ופרעון‬
‫בחוך הזמן הוא ד ב ר שאינו מצוי‪ ,‬וחזקה‬
‫שאין אדם פורע תוך זפנו•‬
‫אע״ג שםורישם חיה נאמן במגו דמזויף‪ ,‬אין בית‬
‫דין‬
‫טוענימ‬
‫טענת‬
‫א( ה ר * ״ * ז״ל כ ח ג ז ומחכא יל»ינן בכל י ו כ ח * ד ס ן ג י ג ן ל י ו י מ כ ל מ י ד י דאבות‬
‫כי‬
‫מ*י‬
‫הילכך‬
‫פרוע‬
‫לממען‬
‫קסן ל « י ד ע ב מ י ל י ד א ב ו ת ו כ ג ו ן ז ת מ ת מ מ י ד ל א ל מ ה ו א ב[‪.‬‬
‫א( ב״ב מ״א‪.‬‬
‫עליי עוררין‪.‬‬
‫ב[ חשובוח הרא״ש כלל פ‪-‬ו סי׳ א׳‪ ,‬ועיין נימין ב״י חל״ה ואם יש‬
‫ג( שו״פ מו״מ סי״ לך׳ח סעיף ל׳ בהגה‪.‬‬
‫ל[ מו״מ סי׳ ר״ן סעיף י״ב בהגה‬
‫מלברי הרשב״א והר״ן ו פ ת בבית יוםף‪ .‬ועיין לפיל שער מ״ז ס״ב ספיף ס״ו הערה א‪.‬‬
‫ה[ חדמ סי׳ יךח ספיף ל׳ וש״ך שם‪.‬‬
‫מרק ם‪.‬‬
‫רעה‬
‫טענה לזכות היורשים‬
‫ליתופיט‪ ,‬הואיל והיא טענה דלא שכיחא א( א[•‬
‫ז‪ .‬אין בית‬
‫דין‬
‫טוענימ‬
‫ליתומים טענת לקוח או מתנה נגד כל טענה‬
‫ברורה של טקדון או גזלה‪ .‬הואיל ואין זה מעוי לקנות‬
‫הגזלה‬
‫או להחזיר‬
‫הטקדון‬
‫ב( ז(‪.‬‬
‫ח‪ .‬אין בית דין טוענים לזכות היתומימ כל טענה שאינה‬
‫מ ת ק ב ל ת אל‬
‫דין‬
‫להועיא‬
‫הדעת ושהיא ידועה להם שאינה אמתית‪ ,‬א ב ל ח ו ב ת בית‬
‫היא‬
‫מעזבון מורישם כל הידוע בידיעה ברודח שהיא של אחדים שזכות הוא ליתומים‬
‫להשיב כל דבר שאינו שייך לחם וכן אמרו דז״ל‪ :‬יתוםים דאכלי דלאו דילהו‬
‫ליזלו‬
‫בתר שבקיהו‪.‬‬
‫ט‪ .‬אין בית דין טועגים ליתומים סעגח מחילה‬
‫לי בידך כ נ ג ד‬
‫או יש‬
‫ת ב י ע ת ך שטענות אלה איגן שכיחות לגמרי‪.‬‬
‫י‪ .‬נמ‪1‬א בעזבץ‬
‫שהעידו‪ .‬שראובן נתן‬
‫המוריש‬
‫שסר חוב ע ל ראובן‪ .‬וראובן‬
‫ביד המוריש סכום‬
‫נ ת נ מ במתנה או פקדון או לפריעת‬
‫מחאים לחובו‪.‬‬
‫תובו‪,‬‬
‫עדים‬
‫מביא‬
‫א‪0‬‬
‫א ב ל לא ידעו‬
‫שומעים טענתו של ראובן ש נ ת נ ם‬
‫לטדעון חובו ואין בית דין טוענים ליתומים שמא‬
‫בחור‬
‫נתנמ‬
‫הואיל‬
‫מתנה׳‬
‫דלא מבוי הוא כלל שהלוה יתן מחנה בעודו חייב לו ובודאי שנחנם לפרעון ו[•‬
‫יא‪ .‬אין ביח דין טוענים‬
‫ליורשי נאמן הקהלח שםורישם‬
‫בחייו‬
‫החזיר‬
‫ם ה שהיה בידו לזכות הקהלה‪ .‬הואיל ורגילות הוא שנאמן חקחלח מ ב ר ר פ ע ם‬
‫לשנה ונותן חשבון הכנפה והוצאה מכל פעולוחיו ב פ ו ף כל‬
‫הוא שמהוייכ‬
‫הנאמן‬
‫להראות כ ת ב ראיה על כ ל ההוצאות‬
‫וגם מ ג ה נ‬
‫שנה*‬
‫שהוויא‬
‫ידו‬
‫על‬
‫ו ב ל א זה אינו נאמן לומד החזרתי״ ה י ל כ ן אין טוענים ליחומים שהחזיר מורישם‪.‬‬
‫ו א ס י ב ר ר ו תקחל עםיי כתב‪ .‬יד‬
‫המוריש‬
‫או‬
‫בהוכחות‬
‫ברורות‬
‫כמות‬
‫סכום‬
‫א( הש׳ין• ב[ חולין *׳׳ז וסובר שגס ב מ ו ן וה מוענימ ליתומים םרוע‪ ,‬שכל ‪ nb‬שהיה אציתמ‬
‫יכול לטעון‪ ,‬סוענים בית דין ליתומים ג[‪.‬‬
‫‪ (1‬הש״ן וזן ז*לק נכל מלמח שלח ו מ מ ר ‪ :‬שבכל עבי! שועויס לוכות היתומים כל מת‬
‫*אב״חמ חית שוק ואםילו אס‪- ,‬ר*א מלתא דלא שכיס‪ p w .‬ורמ״א כרין נאנסו לא הכריעו‪,‬לפסוק‬
‫כדעת הסוברים‪ .‬שאין םועגיס לזכות היתומים טענה דלא שכיתא‪ ,‬ואלו בטענת סרעון ולקוח וחזרה‪,‬‬
‫פסקו בםתס שאין סוענים ליתוסים ‪ V‬ונ׳׳ל לומד בדעתם שהם סוברים לחלק בין דבר דלא שכיחש‬
‫בדוגמת נאנסו שאינו תלוי בפעולת המוריש וגרעינו‪ ,‬והילכך ס'ו*נים לזצוות ח׳יו<ו*יט אפילו בדבי י ל א‬
‫•כיח‪ ,‬שעל בר חמיעום ‪ 9‬ו ל לקרווז א ת * אכל שעגה שתלויה בפעולתו ודעונן של ממוריש כגון מענת‬
‫מרוע ולקוח‪ ,‬אין שוס סברא לומר שמוריש אז ש « רעמו ו מ ו נ ו מדעת ומנת* נ < » י ארם‪ ,‬והילכך‬
‫שענות אלו הוו בגדר לא שכיח כלל ואין םוענים אותם לזכות היורשים‪.‬‬
‫א[ חו״מ סי׳ ס׳יכ ספיף ה׳‪.‬‬
‫צעיף ר׳ נהנה וש״ך שס‪.‬‬
‫נן ש״ן ‪ t c‬ס״ק כ״י• ‪ ft‬פיץ מי׳ע חדמ ‪0‬י»‬
‫ד['מדני סי׳ירצ״ז ספיף אי וטי׳ ‪.VrtJ‬‬
‫י[ ערכין כ״ב‪ :‬ועיין תשו׳ הרא״ש כלל ס״ו סי׳ א׳ ובית יים^ םי׳ רץ‬
‫‪tt‬‬
‫‪fa‬‬
‫ן ״ ף ‪JSZ‬‬
‫הרםנ״ן‪,3‬‬
‫שעד ל‪.‬‬
‫רעם‬
‫שטר כיס היובא על היתומים‬
‫הכםסימ שנמסרו ליד הנאמן‪ .‬מנבימ להמ בית דין מנכסי המוריש א(‪.‬‬
‫יב‪ .‬שסר חוב של אחרים שנמצא ברשות המוריש‪ .‬מוציאים‬
‫היורשימ‬
‫ומחזירימ‬
‫אוחו‬
‫לבע״ח‬
‫ששםר‬
‫זה‬
‫אותו מידי‬
‫כ ת ו ב על שמו‪ .‬ואין בית דין‬
‫טוענים ששמר זה מסרו הלוח למורישם בתור משכון‪ ,‬שהואיל ושמד‬
‫זה אינו‬
‫יכול להיות נגבה אלא על ידי מי שכתוב לשמו‪ .‬אין אדם עשוי לקבלו‬
‫בתור‬
‫משכון אלא ודאי פקדון הוא בידי המוריש כ(‪.‬‬
‫יג‪ .‬ואס חם נ ח ו ב י ס באוסן שיכולים ל ג ב ו ה בהם‪ ,‬טוענימ‬
‫בי״ד ל ז כ ו ח ם‬
‫שססושכניס או לקוחים הם נ י ד מורישם א( ג(‪.‬‬
‫יד‪ .‬בית דין טוענים ליתומים קטנים ט ע נ ח בר מצרא ל ס ל ק א ח הלוקח‬
‫או שיפלו היתומים חלקמ עם שאד המצדנים‪ .‬ו ב ל ב ד שיראו בית דין‬
‫שטענת‬
‫?י היא זכות ליתומים הקטנים ל(‪.‬‬
‫א( חתומיט כתב‪ :‬דבשטרות אלה גקראימ היתומים מוביאימ ואין בית דין‬
‫םוענימ מלתא דלא‬
‫שכיח לחוביא לזכותם‪ .‬ועיין ש״ש לעיל סעיף ר‪.‬‬
‫א[ פתחי חשוגם טי׳ ק״ח ס״ס ה׳ משם השונות נאוה לשא‪ .‬ועיין למיל שער ה׳‬
‫ס״ה פעי׳ ת׳ ושעל י״ב ס״ב סעי׳ זי• ב[ שם משס תשובת סמ׳׳א ח״ב סי׳ י״ז‪ .‬ג[ חשובת‬
‫ל[ חו״מ סי׳ קס״ה סעיף מ״ח‪,‬‬
‫הלח״ש כלל ין״ה סי׳ ח׳ושו״ע חו״מ סי׳ ס״ה סעיף ל׳‪.‬‬
‫שער לב‪.‬‬
‫קבלת עדות לחובת יורשים קטנים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫א‪ .‬אין בית דין מקבלים עדות לחובת היורשים הקטנים מבני י״ג שנה‬
‫שלמות ואפילו בסניהם או אטילו‬
‫אינט‬
‫בטני‬
‫בית‬
‫דין דמו‪,‬‬
‫שאין אטוטרופוט מהמנה‬
‫לזכות ולא לחובה א[• ואפילו אט התובע חולה‬
‫או שהעדים חולים או שרדופים‬
‫בחייו‬
‫עדותם‬
‫כדי‬
‫קםנימ‬
‫ואטוטרוטפמ אינו מיופה כח ל ק ב ל עדות ל ח ו ב ת ם‬
‫אלא‬
‫שיזכיר‬
‫בטני‬
‫אםוםרוםסס‪,‬‬
‫דיתוםים‬
‫כאלו‬
‫ללכת‬
‫להם‬
‫למדינת הים‪.‬‬
‫וטוען‬
‫לקבל‬
‫התובע‪:‬‬
‫עדותם‪ ,‬או כדי שלא ת א ב ד עדוחם לגמרי‪,‬‬
‫אין שוםעים לו כ[• ואס קבלו עדות בקסנותם‪ .‬אין דגים על פיו‪.‬‬
‫בסניו‬
‫ב‪ .‬היה ה נ ת ב ע חולה וטען התובע ל ק ב ל עדות שלא‬
‫לעקל‬
‫או‬
‫דכושו ביד בית דין כדי שלא יפול בידי יתומימ ויאכלוהו‪ .‬אין שומעים לו א( ג[‪.‬‬
‫ואין צריך לומר שאין בית דין מעקליפ רכוש יתומימ אחרי מות מורישפ‬
‫עד‬
‫לבררו‬
‫עד‬
‫*שיגדלו ויעםדו לדין‪ ,‬הואיל ועדיין לא ה ח ב ר ר חובם‪ ,‬ואי אפשר‬
‫שיגדלו‪.‬‬
‫א( התוםים ד[ כ ת נ ‪ :‬שלדעת המכורים שמקבלים עדות שלא בפניו נמקים שיש חשש םםידא‬
‫אע״ג דלא פשע הנתבע‪ ,‬הוא הדין נחלה הנתנע שיש ססידא שיפלו חנכסימ קמי יתמי‬
‫שלא בפניו‪ .‬אבל אחרי ההתבוננות נראה דבחלה‬
‫הנתבע‬
‫ואין‬
‫סקנלים‬
‫עדות‬
‫בדיך לומר פת ונפלו נכסיו קמי יתסי‬
‫לכו״ע א ץ סקבליס עדות שלא בפניו שחרי מן תתורח אין מקבליפ עדות‬
‫שלא‬
‫בפני‬
‫דוחועד‬
‫בע״ד‪,‬‬
‫בבעליו כתיב‪ ,‬אלא חכמימ תקנו לקבל עדות שלא כפניו במקום שיש ה פ ס ו ודאי לוזתיבע באתור קבלת‬
‫*דית עד שיבוא הנתבע‪ .‬אפילו בלא הודיעוהו לנתבע או דוקא בהודיעוחו לדעת הסוברים דבעינן תרתי‬
‫הפסד ודאי ופשיעת הנתבע ה[‪ .‬וסעמפ של חכמים בתקנתמ זו הוא משום שגפ אחרי קבלת עדות שלא‬
‫בפניו יכול הנתבע להגן על זכותי לסתור עדותפ של העדיפ או להביא ראיות לסטור עבמו‪.‬‬
‫לחו לרז״ל‪ :‬שכל עיקר דין והועד בבעליו הוא לזכות הנתבע‪ ,‬כדי שיגן‬
‫על‬
‫זכויותיו‪,‬‬
‫יתברר הדין לאמתו וכיץ שאםשר לקיים זאת נם אחדי קבלת עדות שלא בפניו בשעה‬
‫ממנו‬
‫במקום הטםד של התובע הקלו לקבל עדות שיא נטניו‪ .‬משא״כ נחלה‬
‫היתומים יודעים לחפש‬
‫זכיותיהם‬
‫וכדכתנו הרשנ״א והנ׳׳י ו[‪,‬‬
‫הנתבע‬
‫ומסתברא‬
‫וכדי‬
‫שעי״כ‬
‫שיבואו לגבות‬
‫או‬
‫שמת‬
‫שאץ‬
‫לבטל העדות‪ ,‬שחרי קטנים‪ ,‬כמי שאינם במביאות דוםים ל ע נ ץ ‪JW‬‬
‫ושניהם לדבר אחד התכוונו לע״ד וכיון שאינפ יכוליפ לחפש זכותם כמי‬
‫* א י נ ם בסעיאות דסו‪ .‬חזר הדין לסיני‪ ,‬ואין‬
‫סקבלים עדוח שלא בפני הנתבע כשחוא חולה או אפילו‬
‫א[ חו״מ סי׳ כיח סעיף ט״ו וסעיף י״ס‪ ,‬ולעיל שעל כ״ז ס״ג‪ .‬נ[ סחחי חשוכה‬
‫ל[ הומים שם ס״ק‬
‫שס ס״ק ל״א ועיין בעלה ג׳‪ .‬ג( שס סימן כ״ח סעיף ס״ז בהגה‪.‬‬
‫כ׳׳א‪ .‬ה[ עיין בלא״ש ב״ק קי״ב ובית יוסף חו״מ סי׳ כ״ח‪ .‬ו[ עיין חומים שם‪.‬‬
‫שער לב‪.‬‬
‫קבלת עדות לחובת יורשים ‪o o t f‬‬
‫ג‪ .‬במה דברימאמורים״ כשבאים להוציא מידי ה י ו ר ש י ם ד ב ר שיש להט מ­‬
‫חזקת אבות ושהוא מוחזק בידיהם! אבל אמ אין להמ בו חזקת א ב ו ת כגון‪ :‬קטן‬
‫שלי‬
‫שתקף מטלסלים או שירד ל ח ו ך שדה חברו ורכשה ואמר‪:‬‬
‫אעס״י‬
‫הם‪,‬‬
‫שהוא מוחזק בהט כיון שאין לו חזקת אבות‪ ,‬מקבלים עדות לזכות מי שהיה‬
‫מוחזק בה וטוציאימ אותה מידי היחומיט כ[•‬
‫ד• דבר שיש להט חזקת א ב ו ת אבל אין היורשיט מוחזקימ בו והמוחזק בו‬
‫גווען שהיא לקוחה בידו ואכלה שגי חזקה בחיי אביהם‪ .‬מקבלים עדוח לזכות‬
‫המוחזק להשאיר בידו מה שהוא מוחזק בו‪ ,‬עד שיגדלו היורשים ויחדיינו שוב‪.‬‬
‫ה‪ .‬ד ב ר שיש להיורשימ בו חזקת א ב ו ח שידוע שהיה של מורישם ובאו‬
‫היורשימ והוציאו אותו מיד המוחזק‪ ,‬אין מוציאימ אותו מידם עד שיגדילו גז­‬
‫ו‪ .‬רכוש המוריש שנמצא ביד‬
‫אחרים וסען התובע לעקל רכוש זה כדי‬
‫שלא יאכלוהו היתומים עד שיגדלו‪ ,‬אין שומעים לו‪ .‬וי״א שמקבלימ עדות בטני‬
‫אפוטרוםםס‪ ,‬ואמ יזכה ה נ ת ב ע בדינו‪ .‬מוציאימ מהיורשימ וגותגימ לו א(‪.‬‬
‫ז‪ .‬שטר חוב‪ ,‬מכר או מתנה‪ .‬היוצא על היתומים‪,‬מקיימימ בית דין ח ת י מ ת‬
‫העדים על ידי עדותם של החהומימ לקיומ חתימתט‪ .‬או על ידי עדימ אחרים‬
‫המעידים על זהות חתימת העדים החתומים‬
‫בו‪ ,‬שהואיל‬
‫וגם‬
‫מורישם‬
‫בחיי‬
‫מקיימים השםר שלא בפניו ואפילו כשעומד וצווח אל תקיימוהו‪ ,‬לכן מקיימים‬
‫השטר אחרי מותו אפילו אם יורשיו הם קטנים ב(‪ .‬ומסעמ זה מקבלימ‬
‫עדות‬
‫אחרי מותו כשיורשיו הם קטנים‪ ,‬אפילו אם תוא דבר נתוץ כגון שתתובע או העדים חולים או שדובים‬
‫ללכת למדינת הים‪ ,‬שלגבי יתומים קטנים דנים בה‬
‫כדין תורה‪,‬‬
‫לא חשו חכסים להספדו של התובע‪:‬‬
‫שיגדלו ובינתימ יש‬
‫ששוט שלאידך גיפא‪ ,‬יש הפסד ודאי ליתומים שלא יוכלו לחטש זכותמ אלא עד‬
‫לחוש שיאבדו זכיותיהמ בהמשך הזמן‪ .‬והואיל ואין מקבלים עדות נגדם‪ ,‬אין םעקלים אח נכסי מורישמ‬
‫ביד בית דין שהדי אין התביעה מבוררת ואינח יכילה להתברר עד שיגדלו היחומימ אז‪.‬‬
‫א( כתב הרשד״מ‪:‬‬
‫ד[ נראה בעיני‪ :‬דוקא בממון שהוא‬
‫לתוביאו מידם‪ :‬כי מזל תתובע גרימ‪,‬‬
‫בידמ כדי שיאכלוהו‪ ,‬אדרבא‬
‫נאמר‪:‬‬
‫אבל‬
‫הממון‬
‫שעדיין‬
‫מזל התובע גרמ כן כדי שיוכל לגבות את שלו‪ .‬כן נראת לי מן‬
‫הסברא ע־כ‪ .‬ולע׳׳ד נראה שכיון שאין התובע מוחזק בממון זח כל‬
‫היתוםים‬
‫וחזקתמ‪ ,‬ואין בית דין‬
‫ביד‬
‫היתומים אין‬
‫בית דין נזקקים‬
‫לא גא לידפ‪ ,‬פשיםא שאין נותנים הממון‬
‫מקום דאיחיח‬
‫נזקקימ לקבל עדות נגדמ ולהוביאו מרשוחס‪.‬‬
‫עדות‪ ,‬אין פעקליס נכפיחפ‪ ,‬הואיל ולא התברר חובפ‬
‫הרי‬
‫והואיל‬
‫ואין‬
‫ואי אפשר ל נ ד ר ו עד שינדלו הן‪,‬‬
‫נותנת כן שלא להרעיב חיתוםיס ע״י עיקול רכוש מורישם‪ ,‬ולנרופ עי״כ הפסד‬
‫ודאי‬
‫הוא‬
‫ברשות‬
‫מקבלים‬
‫ו נ ס הסברא‬
‫ליתופיפ משום‬
‫ספק תוב שלא התברר ו[‪.‬‬‫נ ( בעיקר דין קיום שפרות שלא בסני בע״ד כתבו התיס׳ ז[‪ ,‬דבכל ע נ ץ מקיימים השפר‪ ,‬דקיוס‬
‫נ[ מו״מ טי׳‬
‫א[ עיין סמ״פ ס״ח נ״ב ופו״ז שם‪ .‬ב[ עיין לעיל שפר כ״יל ס״א‪.‬‬
‫ק״י סעיף ה׳ ו׳ וסמ״ע ס״ק י״ל וש״ך ס״ק מ״ו‪ .‬ל[ הרשל״ם חו״מ סי* י״י‪ .‬ה( סיין לעיל‬
‫ז[ ב״ק קי״ב ‪:‬‬
‫ו[ עיין מעה שמעון שם הגהת הטול ס״ק מ״א‬
‫סעי׳ ב הערה א׳‪.‬‬
‫תל״ה מקיימים‪.‬‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫דפב‬
‫קבלת עדות לחובת יורשים קטנים‬
‫לקיים חתימת ידו של ממוריש אפילו אם יורשיו חם קםגים א(‪.‬‬
‫שמר דרבנן ועדימ החתומים על חשסר נעשת כמי שנחקרה עדותם ב נ י ת וין‪.‬‬
‫אולם הרשב״א כתב‪ :‬סעמא דמקימים השטר שלא בפני בע׳יו‪ :‬משני שחמקימים לא‬
‫שבשמד הם מעידימ‪ ,‬אלא‬
‫על‬
‫על‬
‫מנה‬
‫חתימת העדים אז‪ ,‬ולסי״ז יובא לכאורה שבמקום שמתקיים השםר ע‪-‬י‬
‫חחחומים בו‪ ,‬הואיל ועדים חחחומים על השטר גם כשסעידים על כתב ידמ אמנה שבשטר הם מעירימ ב[‬
‫אין מקימים‬
‫השטר' אלא בפגי‬
‫אולם בדין מלוח בשטר שבתוך חזמן שמיביאימ מן היורשים‬
‫בע״ד‪.‬‬
‫אפילו חפ קפניס‪ ,‬כ ח ג הדשביא‪ :‬ואי םשומ שאין מקבלימ ע ד ו ח א ל א בפני בע״ד חאקי״ל דםקימים חשםד‬
‫שלא בפני בע״ד וכל‬
‫השפר‬
‫שנתקיים‬
‫חדי הוא כאלו נתקיימת חתימתן בבית דין גו‪ ,‬הרי שהרשב״א‬
‫םוגר שכל שטר מתקיים על ירי בית דין‬
‫קםנימ נעשת כמי שנתקרת עדותם‬
‫הראשונים‬
‫כמ־ש‬
‫בתיי‬
‫הדרישה‪ :‬תואיל ובשעת‬
‫בכל‬
‫אחד מדרכי הקיום אפילו ע״י עדים עצמם וגם לגבי‬
‫מורישם ד[‪,‬‬
‫העדות על‬
‫ומוכרתיט‬
‫אגו‬
‫לפרש‬
‫לטי־ז‬
‫דברי‬
‫הרשב״א‬
‫חתימת ידם לא תדשו דבר בעיקר עדותם‪ ,‬אין‬
‫זח נ ג ו ר והועד בבעליו ה[‪ ,‬וא״כ למדנו לוין שגמ כשתשסר מתקיימ בעדות החתומים בו‪ ,‬מקימים בית‬
‫?•ין שלא בטניו\יתוא"חדץ ליתומים קטגיס‪ .‬אבל הרא״ש בתשובותיו סובר שאין‬
‫על המוריש כשחיתומים‬
‫תם‪ .‬קםנימ‪ ,‬והביי ו[‬
‫בע׳יר; יתום קטן שאני וביון‬
‫מקימים שטר‬
‫כתב בדעת הרא״ש‪ ,‬דאע‪-‬ג דמקימים‬
‫היוצא‬
‫השטר שלא בשני‬
‫דאיכא למיחש לטרעון‪ ,‬ומשום הכי אין נפרעים ממנו אשילו יש בשטר‬
‫כל התנאים שבעולם‪ .‬הלכך אין מקימים השםר היוצא עליהם‪ .‬והמרדני ז‪ 1‬גם הוא ס ו נ ר שאין מקימים‬
‫שמד תוב שעל היתומים משום דפריעת בע״ת מצוה ויתומים לאו בני מעבד מבוה נינהו ח!‪.‬‬
‫ודעת הרמב״מ ומרן ז״ל היא שמקימים השטר אפילו אם‬
‫היתומים‬
‫קטנים‬
‫הם‬
‫מז‪,‬‬
‫וטעטם‬
‫ונמוקם הוא משום דמדאורייתא עדים החתימים על השטר געשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין משעת‬
‫חתימתם )כמ״ש חרשב־א זיל(‪ .‬והוא הדין לגבי יתומימ‬
‫קםנים‬
‫שאע׳יג‬
‫שאין‬
‫דחיישינן לפרעון או משומ דלא בני מעמד מצור‪ .‬נינהו‪ ,‬מקימים השטר אפילו‬
‫נפרעים‬
‫מהם' משום‬
‫בקטנותם‪.‬‬
‫א( מתרשד״מ י[ פסק ‪ :‬שמקימים כתב יד המוריש אחרי מותו אשילו הם קטנים‪ ,‬ולמד זר‪ .‬ממ״ש בגמ׳‪:‬‬
‫מקימיט השטר שלא בפגי בע״ר‪ ,‬ופסקו הטור להלכה יא[‪ ,‬ואין לחלק ולומר דדוקא בקיומ ששרות הוא דאמרינן‬
‫הכי משום דעדים התתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בבית דין‪ .‬אבל בכתיבת ידו דליכא האי‬
‫מעמא אטשר לומר דאין מקימין השטר אלא בסניו‪ ,‬דלא סשתמיס שום פוסק דלימא חלוק זה‪ .‬ואדרבח‬
‫המור כתב‪ :‬על חלוק רב שריךא גאון‪ ,‬דאין לתלק בין קיום זד‪ .‬לשאר קיומים יב[‪,‬‬
‫ועיר‬
‫דלפי מ״ש‬
‫הרשב״א דטעפ דמקיפיט שטר שלא בפני בע״ד מפני שהמקימים לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא‬
‫על תתיפת עדים‬
‫•‪-•---‬׳‬
‫א׳׳כ‬
‫הוא הדין והוא הטעם בקיום כתיבת ידו ע״כ‪.‬‬
‫והשייך יג[ חולק על מהרשד״ט‬
‫• י‬
‫ב ך עיין כתובות כ״א‪ ,‬הי״ע חו״מ פי׳ מ״ו‬
‫א[ עיין בית יוסף חו״מ סי׳ לדו‪.‬‬
‫ל[ ראה שרע שס פי׳ מ״ו סעי‪ /‬י‪./‬‬
‫נ[ ראה בית יוסף חו״מ סי׳ ע״ח‪.‬‬
‫סעיף י׳‪.‬‬
‫ה[ לרישה סי׳ מ״ו ס״ק א׳‪ .‬ו[ בית יוסף חו״מ סי׳ ק׳יי‪ .‬ז[ ארללי'ב״ח פ״ל‪ ,‬ת[ עיין‬
‫ע( עיין שי״ע סי׳ ק״י‬
‫ללישה חו״מ סי׳ מ״ו ב״ח סק״י‪ ,‬וסו״ז שם והומים שם ס״ק ר‪.‬‬
‫סעיף ו׳ וסי׳ פ״ח סעיף א׳‪ .‬וסמ״ע ס״ק ל׳ סי׳ ק״ח סעיף נ׳ יסמ״ע ס״ק י״ב‪ .‬י[ מהלשל״ס‬
‫יג[ ש״ך חרמ סי׳ מ״ע‬
‫יב[ סול שם‪.‬‬
‫סי׳ ק״י סי׳ קמ״וי יא[ סור חרמ סי׳ מ״ו‪.‬‬
‫ס ״ ק י״נ‬
‫דסג‬
‫שער לב‪ .‬קבלת קרות לחובתיודשימ •קשני•‬
‫ח‪ .‬לא אמדו א ץ מקבלין עדות נ ג ד יורשים קטנים אלא כשבאים ל ת ב ו ע‬
‫מהם ולהוציא מרשותם‪ ,‬א ב ל אסוסרוסומ היתומים שבא ל ת ב ו ע זכות היתומים‬
‫מאחרים ו ה נ ת ב ע‬
‫גם‬
‫מביא עדים לטטור עצמו מקבלים עדות‬
‫קטנים‬
‫כשהם‬
‫בפני אטוטדוסםט‪ ,‬הואיל גם בחיי מורישמ מקבלים עדות שלא בפניו לפטור‬
‫א ת עצמו מ ת ב י ע ת בית דין א(‪.‬‬
‫בזה‪ ,‬וסובר דכל מקום שהקילו חכמיפ בקעם שטרות דרבנן כנון שלא בפני‬
‫בכתב ידו דבעי קיום דאורייתא‪ .‬וכן כתב א[‬
‫וכר‬
‫בע״ד‬
‫מקילינן‬
‫לא‬
‫שדוקא שטר היא דמקימיס שלא בטני בע״ד או מטעמו‬
‫של הרשב״א דכיון דנעשה כמי דנחקרת עדותם בבי״ד משעת חתימתמ כשמעידימ על זהות חתימת ידם‬
‫אינמ מעידיט על מנה שבשטר‪ ,‬או מטעמם של התום׳ דבקיוט שטרות שהוא מדרבנן הקלו לקיים‬
‫בפניו‪ .‬אבל בכתיבת ידו שאין דו אף אחר משני םעמימ הנ־ל אין מקימים אותה אלא‬
‫שלא‬
‫בפניו לכו״ע‪.‬‬
‫<ולדעתו מ״ש מרן ויש מי ש‪:‬תב שאין מקבלים אותם )עפ״י הצואה( בפני האפיטרופופ והיכי משכחת‬
‫לד‪ ,‬שהמניח יתימים קטנים תחא צואתו קיימת שכתב הוא עצמו צואתו‬
‫הנכרת‬
‫בכתב ידו‬
‫לבית‬
‫דין‬
‫ע־כ בן הוא אסילו למאן דסובר שמקימיס עדות בשסר שלא בפני בע״ד ודלא כמ״ש הסמ״ע ג[(‪ ,‬ולמעשה‬
‫מפיק דבמקוט‬
‫על‬
‫שנהגו‬
‫אולם הקצוה״ח הן למד מדברי מהרי״ק שלענץ חשש"זיוף מעמידיט השטר על חזקתו‬
‫גם‬
‫בכתב‬
‫חזקתי‬
‫ידו דלא‬
‫לקייט כת״י אף שלא בפני בע״ד‪ ,‬דינן דין משומ אתי מנהג ומבטל הלכה ד[‪.‬‬
‫והאיש‬
‫שאינו‬
‫חציף‬
‫חשור‬
‫לזייף‪,‬‬
‫ומדרבנן‬
‫הוא‬
‫שהצריכו‬
‫איניש לזייף במילתא דעבידא לגלויי‪ .‬וכן‬
‫הסוברים שמקימים השסר שלא‬
‫כתב‬
‫וסברא‬
‫קיום‬
‫לתמוך‬
‫ו[‬
‫זו ישגה‬
‫הממ״ע‬
‫שלדעת‬
‫בפניו הוא הדין לכתב ידו‪ .‬ולפי״ז יוצא לדעת הדמב״מ ו מ ק‬
‫שפסקו‬
‫בדעת‬
‫מקימים ששר היוצא ננד יתומימ קסנימ‪ ,‬הוא הדין שמקיימים גם כתב יד מורישם‪.‬‬
‫והפתחי תשובה זן כתב‪ :‬ובתשובה המיותסת להרמב׳׳ן חן כתב יהדיא דגמ‬
‫בכתב‬
‫יד לא בעי‬
‫קיומ מדאורייתא‪ ,‬וממילא יובא שמקימימ כתב יד המוריש היוצא על יורשיו הקטנים‪ .‬וגמ הש״ך שחולק‬
‫בזה מעיקר הדין מקיים המנהג לקיימ‬
‫א( מרן ז״ל י[ פסק‪:‬‬
‫כתב יד המוריש אפילו לנכי יורשיו הקטנימ טז‪.‬‬
‫לא אמרו אין מקבלימ עדות שלא בפני בע‪-‬ד אלא בתובע שמביא עדים‬
‫ע ל תביעתו אכל המביא עדיט לפטור את עבמו מקבלים‪ .‬ודבריו כסשוסמ אינמ‬
‫מובניס שא״כ‬
‫כל לוה‬
‫יבוא לבי״ד וישעון לבטלשטרו של המלוה או הלוקה שלא בשניו‪ .‬וכך הוא הפקעת זכות התובע ובטול‬
‫* כ ר ו כהוצאת ממון מרשות הנתבע‪.‬‬
‫ולכן פי׳ מהרימ׳׳מ דברי ה ר ץ אלה‪ ,‬שמהט למר מרן ־דין זה‪ ,‬שלא נאמרו אלא‬
‫תובעימ שלא בשניו של‬
‫המלוח‬
‫כגץ‬
‫א[ ש״ך פי׳ ירו פ״ק י׳‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ב[ חו״מ טי* ק״י טעיף ס ‪ .‬י נ[ טמ״פ שם־ ס״ק כיי״‬
‫ד[ פיין כ״ת סי׳ רךי סעיף י״ב‪ ,‬תימיס סי׳ כדו ס״ק י״נ וסי׳ ק״י סק״נו‪.‬‬
‫סי׳ מ״ו ס״ק ה׳‪.‬‬
‫היכא שבי׳׳ד‬
‫יחומים קטנים‪ ,‬או בדינו של הריין שתובעים בי״ד את האלמנה‬
‫ו( קציה״ח סי׳ ק״ו סק״ד‪.‬‬
‫ח[ תשובות המיוחסות להלמב״ן סי׳ כ״ב‪.‬‬
‫ה[ קצוה׳ימ‬
‫ז( סתתי תשובה סי׳ ס״ס סק״ב•‬
‫פ[ עיין מחנה אפלים ה׳ עדות ‪-‬סי׳ « ‪• 4‬משכנות‬
‫הלועים מעלכת קיף סי׳ ליס׳ ובהעלה דלקמן‪.‬‬
‫י[ שר׳ע חו״מ סי׳ ק״ח סעיף י״ח‪.‬‬
‫• ר ק ש‪ .‬קבלת עדות לחובת מרשים קסנימ‬
‫רפד‬
‫ט‪ .‬אפוטרופוס יחוסיס קטנים שהואיא שטר חוב על אחרים ותבע סרעונו‬
‫הועיא‬
‫וחנהבע‬
‫חתוט‬
‫שובר‬
‫ב כ ח ב יד המוריש שפרע כל החוב‪.‬‬
‫בעדיפ או‬
‫אפילו אם יש עדים שזוכרים הםרעון‪ .‬אין עדותם עדות שהואיל ו נ ח ב ע זח ל א‬
‫הועיא שוברו בחיי המוריש ולא ח ב ע החזרת שסרו‪ ,‬הורע כהו של שובר זח‬
‫וחוששים‪ :‬שמא נ כ ת ב ונעשה הםרעון למראית עין לשם קנוניא להבריח‬
‫מעל‬
‫שמר זה א ת בעלי חובו‪ ,‬והלכך אין מקבליפ עדוח פרעון שובר זה עד שינדלו‬
‫היתומיפ ויעידו בפניהפ א(•‬
‫לחוכיח שמכרח נכסי יתומים לםזונותיח בשוים‪ ,‬למי מאי דםסקיגן שהשמשים יש להם דין עדים‪ .‬שבל‬
‫כשהם‬
‫באים‬
‫להוביא‬
‫םאחרים לאו כל כמיניחו לאפוקי‬
‫היחוסיס או אטוסרומםם א[‪ ,‬וחקבוח״ח ב[ הבין בדברי‬
‫סאחרים‬
‫אלא‬
‫כנגד העדימ‪,‬‬
‫בםני‬
‫יקבלו‬
‫מהריט׳־ט דמקבלים עדות לדחות התביעה לטי‬
‫שעד‪ ,‬אבל לכשיגדלו היתוסים ויתבעוהו שנית יתחייב להניא עדיו שוב לםני בית דין‪ .‬למ״ד שאם קבלו‬
‫עדות שלא בסגיו אםילו בדיעבד •סול‪ ,‬וגסתיע לזה מדברי מהרש‪-‬ל‪,‬‬
‫ומחרימ׳יס‪ ,‬ואין הסברא ‪.‬מתנת לומר שקבלת עדות בטני בית דין‬
‫חואיל‬
‫ואטוסדוםוס‬
‫בא‬
‫ולעיר‬
‫חהיח‬
‫לא נראה כן סדברי ח ר ץ‬
‫דוקא לדחות‬
‫אלא‬
‫חחביעח‪,‬‬
‫לזבוח היחומיס הרי הוא כאלו אביהם קיים‪ .‬שבכל מקום שרשאים בית דין‬
‫או אטוטרומסם להטפל בנכסי יתומים‪ ,‬הרי הם כאביהם של יתומים ומה שעשו כדין עשו ואין היתומים‬
‫לזה ממ־ש‬
‫יכולים למחות כשיגדילו ג[‪ ,‬וראיה‬
‫מרן ז׳׳ל ד[‪ :‬יורש קטן שחיה שט״ח ייבש‬
‫ויבא עליו שובר אחר מיתת אביו וכר ואסילו יש עדים שמעידים‬
‫שאין םקבליס עדות שלא בםני‬
‫בעל‬
‫ולדברי הקבוה״ח‬
‫דין‪,‬‬
‫של השובר ואם‬
‫יתקיים‬
‫על‬
‫שזוכרים‬
‫הםרעון אין עדותם עדות‬
‫העדימ‬
‫שנמ‬
‫אחרי‬
‫עדוחם‬
‫בסולו‬
‫יקבלו‬
‫קכלת עדותם לא קרעינן לשטרא יובא דקבלת העדות היא לתועלתם‬
‫אביו‬
‫עתה‬
‫וכיון‬
‫שמא יחברר מתוך‬
‫קבלו‬
‫השובר לכשיגדלו‪ ,‬יקבלו שוב עדותם בפניהם‪ ,‬ומזה מוכת כמ*ש שאם‬
‫עדות בקטנותם דנים על םיו‪.‬‬
‫א( נרםינן״בנמ׳ ‪:‬‬
‫קרעינן ליה דכי גדלי‬
‫ההוא שסרא דיתפי מ ס ק עליה תברא אגבויי לא מגבינן ליה ומקרע‬
‫יתמי‬
‫דילמא‬
‫מיחו‬
‫ראיה‬
‫ומרעי ליה‬
‫ה[ ומרן ז״ל‬
‫פסק דין זה‬
‫לא‬
‫להלכה‬
‫ו כ ת ב ‪ . :‬ואפילו יש עדים שזובריפ חפרעון‪ ,‬אין עדותפ עדות לפי שאין מקבלימ עוות שלא בפני נ ע י ד‬
‫ואפילו מתקיים‬
‫השובר‬
‫בחוחמיו‬
‫ואפילו מפי עדים שאמרו אנו חחמנוחו ונקב‪ .‬יש בבד אות פלונית‪,‬‬
‫אין מקבליפ מהם‪ ,‬לסי שאין מקבלים עדות שלא בפני בע׳׳ד ע״כ וז‪ ,‬והא עדות שובר באת לממיר תנתבע‬
‫מתביעת היורשים או אטוטרופסס‪ ,‬ולפי מדש מרן ז[ דלמטוד עבמו מקבליפ עדות שלא‬
‫הדין נותנת לקבל עדות העדיפ שזוכדיט הטרעון‪ .‬וחש״ך ח ג עמד בזה‬
‫בפניו‬
‫שורת‬
‫‪ :‬שאני התם )בדין הוביא‬
‫שובר( דחשב להוביא שהרי רועת להוביא השטר ולקורעו‪ ,‬ואין תירובו מסטיק לע־ד שאמ מקנליט עדות‬
‫לפמור עיקר החוב‪ ,‬הוא הדין‬
‫מבוטל‪.‬‬
‫ועיין‬
‫בקבוח״ח‬
‫שמקבלים‬
‫להועיא השטר ולקורעו‪ ,‬דמה מועיל השטר נש״חחוב שנו הוא‬
‫שחקשה עוד על‬
‫הלכה‬
‫זו ממה שקי״ל‪:‬‬
‫מקימים שסר שלא בפני בע״ד‬
‫ווויוץ דבשובר שיבא אחרי מות המוריש‪ ,‬הואיל וחיישינן בו לזיוף לא מהניא עדות על זהות החתימה‬
‫אלא עדיך שיעידו על נוף מנה שנשמר‪ .‬הלכך אין מקבלים עדותם ם[‪ ,‬ועדיין השאלה במקומח עומדת‬
‫א[ השוטה מהי־ימ״ס ח״״מ סי׳ ל״ב‪ .‬ב[ קצוה׳׳ח פי׳ ק״י סק״א‪ .‬ג[ קדושין נדבי‬
‫ד[ שו״ע חרמ סי׳ ק״ח סעיף פ״ז‪ .‬ה[ ב״ב ז ‪ :‬ו[ חו״מ סי׳ ק״ח סעי׳ פ״ז‪ .‬ז[ שרע‬
‫ח ד מ סי׳ כ״ח‪ ,‬ח[ ש״ך סי׳ כ״ח ס״ק כ״ט‪ .‬כ[ קצוה״ח סי׳ כ״ח ס״ק י״א‪.‬‬
‫ק כ ל ח קרות לחומו יורשים‬
‫שער לג‪.‬‬
‫ר§ח‬
‫קטנים‬
‫י‪ .‬בםח דברים אמורים כשחשובר הוא על כל החוב אבל אם הוא על‬
‫פקעת החוב מקבלים עדים על קיומו של השובר או על סרעון הסך הכחוב‬
‫בו ה[‪,‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫אשור ‪1‬ואת המוריש וקיומה‬
‫א‪ .‬צואת המוריש שנעשחח כדינה בהיוחו בריא או בהיוחו שכיב מרע‪.‬‬
‫בין שהיא ב כ ת ב יד המעוה וחתימחו או ב כ ח ב העדימ וחתימתם‪ .‬ואפילו שלא‬
‫כ ח ב ו עדוחם בחיי הסצוה‪ ,‬ם ת א ש ר ת בפני האפוסרופוס על ידי קיום בית דין‪,‬‬
‫ב‪ ,‬והוא הדין לצואת שכיב מדע או צואת בריא‬
‫בקנין‬
‫מפי‬
‫שנאמרה‬
‫המצוד• בפני עדים םקבלים בית דין עדותם בפני א פ ו ס ר ו פ ו פ היתומיפ א(‪.‬‬
‫ל פ י מה שפסק מ ק שלפטור מקבלימ‬
‫הב״י‬
‫‪ p>m‬הכל‪ ,‬שהרי בבדק חבית‬
‫אפילו על עבמ חחביעח‪ .‬אולמ אחדי העיון בדברי‬
‫עדות‬
‫השטר שלא בפני בע״ד‪ .‬וי״ל דשאני התפ שרגלימ לדבר שלא לסמוך על עדות זו‬
‫חיחומים א[‪ .‬וחירוץ זח מסטיק לבטל עדות העדיפ שפעידיפ על פרעון זה‬
‫השטר ביד‬
‫ליה‬
‫חיחומים מרע‬
‫לשובר‬
‫שהרי‬
‫השטר ביד‬
‫שכתוב בשובר‪ ,‬שמביאות‬
‫וחיישינן בו לקנוניא דומה למ־ש המובא שמר חוב וכו• לא‬
‫יחזיר דחיישינן לקנוניא בז וחיינו משופ דכיון ת פ ל איחרע ג[ והוא הדין בשובר' שיבא‬
‫המוריש חיישינן בו לקנוניא‬
‫מרן‬
‫בחב על דברי חרשב״א‪ :‬ויש לגמגמ על זח מדקי״ל מקימיפ אוו‬
‫אחרי‬
‫מות‬
‫שפרע למראית‬
‫עין כדי להבריח מבע׳־ח והו״ל כדין מרומה שהעמידוהו‬
‫חכמים אדין חורה לענין דרישח וחקירה ד[‪,‬‬
‫וכמו כן העמידו חכמימ דין קבלת עדות שובר זח‪ ,‬אדין‬
‫תורה ו א ץ מקבליפ ע ו ו ח שלא בפני בע״ד וקמן אפילו בפני אפומרופםו כשלא בפניו‬
‫א( בדין זת נאמרו ד׳ דעות‪ (1 :‬מרן הב״י ו[ כתב בשט שטח אחת‪ :‬דבואת‬
‫עדותן על הקסנימ‪ ,‬משומ‬
‫אפילו‬
‫נכחכה _ בשמד‪,‬‬
‫דאלמוח‬
‫ודוקא‬
‫אם‬
‫כרי שלא תשרוף‬
‫היא‬
‫דעתו עליו‪,‬‬
‫ולשמה זו מקימימ‬
‫דמי‪.‬‬
‫אביהמ‬
‫מקבלים‬
‫מבות‬
‫המוריש‬
‫צואת שכיב מרע‪ ,‬אבל צואת בריא אין מקבלים עוותת אם‬
‫היורשים הפ קטנים‪.‬‬
‫‪ (2‬חריסב״א והנםק׳יי םוברים שכל בואר‪ ,‬מתקימת על ידי ביה דין‪ ,‬הואיל והוא דבר ברור דליכא‬
‫למיחש לסידי ובכל דבר שהוא ב ת ר לא נאםר בו כלל דין זח שאין מקבלים עדות שלא‬
‫בפניו‪.‬‬
‫וזו‬
‫היא דעת היש אומרים שכתב רם״א ז[ ולדעתם מקבלים עדות בואה של מתנה או חודאה אפילו בצואת‬
‫בריא ואעפ״י שלא כתבוה בחיי םודישס‪.‬‬
‫‪ (3‬הדפבין ס ו נ ר שכל בואח המוריש ליורשיו לתח לפלוני מנכמיו‪ ,‬מקבליפ עדוחח אפילו אם‬
‫היורשים קםנימ‪,‬‬
‫לצרכס של‬
‫משוס רעדי‬
‫חיתומימ‪,‬‬
‫צואה פילי דיתומיס נינהו‪ ,‬כדין לוו‬
‫ובכל מילי‬
‫דיתומיס‬
‫בי־ד‬
‫או‬
‫אפומרופומ‬
‫חיתוסיס‬
‫ליכא בהו משוס אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין‪.‬‬
‫א[ ט ח יוסף בלק הטח מר׳מ סי׳ ק״ח סי׳ ליד• ב( שו״ע מו״מ מיי ס״ס‪ -‬פעי׳ ו׳‪.‬‬
‫ג! ב״מ־י״ג‪ .‬ד( חו״מ סי׳ ל׳ סנדף א׳‪ .‬ה[ מפנה למלך ה׳ מלוה פי״ז ה׳ חי‪.‬‬
‫ז[ חו״מ סי׳ ק״י סעיף פ׳ בהגה‪.‬‬
‫ו[ בית יוסף חו״מ סי׳ כ״ח‪.‬‬
‫א מ ו ר •ואיו המוריש׳וקיומו!‬
‫מרק‪-‬נ‪.‬‬
‫•י ‪ ,1‬פשנזקקימ בית ידיך להוציא מעזפון ׳המוריש על שי צואתו ב כ ת ב א ו‬
‫פ ע ל פה מתנותיו או הודאתו במה שהוא חייב לאחדזס‪ .‬מ^טידיט ‪ -‬א מ ס ד ו ס ו ס‬
‫לטעון‬
‫היורשיפ‬
‫לזכות‬
‫הקטניפ לבטול הצואה ביסודה או ל ב ט ל חלק ממנת‬
‫ו ל ב ר ר חלק יטה ליתומים אחרי שחתקיימ בדין צואת המוריש א(‪,‬‬
‫ולדעתו אמ הודה המוריש בבואתו א ח י י ג לאחרים‪ ,‬אין מקבלים עדוחה אם היורמים הם קטנים‪ ,‬מעדות‬
‫הודאת המוריש הוא‬
‫מילי‬
‫ואין עדות זו מהקגלח בבי׳׳ד אלא בםניהם של‬
‫דאבוהון‬
‫גדולימ‪.‬‬
‫היורשים‬
‫כשחמ‬
‫‪., .‬‬
‫י( הראב׳׳ד והרא״ש והטור אן םוברימ‪:‬‬
‫שאין מקבלימ עדות גואה עד שיגדלו היורשימ‪ ,‬אם‬
‫ל א שכתבו העדימ עדותם בכתב ונתקיימה בבית דין גתיי המוריש או שחתימת העדים נ י כ ר ת ‪ .‬ל ב י ת דין‬
‫א ו שכתב המוריש עואתו בכתב‬
‫ידו‬
‫לבית‬
‫הניכרת‬
‫ודעה זו כתבה‪ .‬מרן בשם יש מי שכתב ‪U‬‬
‫דין‪,‬‬
‫ולהלכה מסק מ ק ‪ :‬עדי בואה ס ק נ ל י ס בפני האפוטרוםיס נ[‪.‬‬
‫ובנימוקו של מרן בריבים אנו לומר‪ ,‬שהוא סובר כדעת הרמב״ן שכל ‪1‬ואת המוריש על יורשיו‬
‫לתת מנכטי עזבונו לאתרימ הוא‬
‫דין‬
‫בנדר «מילי דיתומימ״ ונזקקימ להמ בית‬
‫לקבל‬
‫בפני‬
‫עדות‬
‫האפימרוטום‪.‬‬
‫יהרמ״א‬
‫את‬
‫מקיפים‬
‫נאמר בו‬
‫תיפם‬
‫לעיקר‬
‫דבריו מטעם‬
‫זה‪:‬‬
‫נימוקם של הרימב״א והנמק׳׳י‪ ,‬ולדעתם אפילו כשחייב מודה‪ ,‬בבואתו‬
‫שכל בואה של נתינה או אפילו הודאה היא נ נ ד ר דבר גרור שלא‬
‫בפני‬
‫הקטן ושלא כפני‬
‫ובפתחי חשובה ד[ הביא משם כנסת יחזקאל דאף שדעת הרשב״א והרמב״ן‬
‫דבעיאה מקבלים‬
‫מעיקרו‬
‫קבלת עדות שלא בפניו והלכך מקבלים עדותה אפילו‬
‫דין‬
‫האפוטרופוס•‬
‫עדות על הקסניס‪ ,‬הנה‬
‫איתא לזה ב׳‬
‫טעמים‪:‬‬
‫‪ (2‬שהוא ו ב ר נ ת ר ‪ .‬ולטעם‬
‫‪ (1‬שלא תסדף דעתו;‬
‫הראשון יש לומר שדוקא בבואה בקנין ס ו ו ר דקונה מדאורייתא מקבלים עדות בפני קטן מתקנת חכמים‬
‫כדי שלא תמרף דעתו‪ ,‬אבל בואת שכי״מ‬
‫בלא‬
‫קנין שאינה מתקימת‬
‫לקבל ע ח ת בפני הקטן‪ ,‬דתקנתא לתקנתא לא עבדינן‪.‬‬
‫השכי״מ תיכף לבואחו הוי דבר ברור מה שאין כן‬
‫מדאורייתא לא תקני כח חכמיה‬
‫ולטעם השני נסי יש‬
‫לומר‬
‫דדוקא ‪..‬אס‬
‫‪.‬מ‪0‬‬
‫אפ נחעכבה מיחחו יומיפ אפשר שחזר בו וכאשר‬
‫יגדלו היתומיט יביאו עדי חזרה‪ ,‬ומטיק מאחר שיש שתי דעות אין מוביאימ מן הקטנימ עכת״ד‪ .‬ולע״ר‬
‫דבריו אינם מחורים שתקנת‬
‫דעתו‬
‫כוללת‬
‫גפ‬
‫קבלת‬
‫חכמימ לעשות דברי שכיב‬
‫עוות שלא‬
‫בפניו‪,‬‬
‫מרע‬
‫ככתובים‬
‫וכמםודימ‬
‫מטעמ שלא הטרף‬
‫שאל״כ לא משכחת לה קיום בושתי'שכיב מרע בקטנים‪,‬‬
‫ולחזרה נמי אין מקומ לחוש כל שלא יתברר שהיה סבה מוכרחת לחזרתו‪.‬‬
‫ולבד זה הלא למעמיח דהרמב״ן ובואה הוי מילי דיתמי‬
‫^שלא‬
‫בטניו‪.‬‬
‫בכל‬
‫ענין‬
‫מקבלים‬
‫עמת‬
‫ולא נאמר בהם שאין מקבלים ע מ ת‬
‫אשור בואה‪ .‬ומהרשדימ‬
‫הן‬
‫הביא דברי להקת הפוסקים‬
‫הראשונים שסוברים לקבל עדות בואה כשהיורשים הם קטנימ‪ ,‬והוסיף לומר דאעיג רכל שתנתבע יכול‬
‫לומר קים לי בית דין טוענים כן ליתומים‪ ,‬אין זה אלא כשהנתבע יכול לשעון טענת זכות וראית‪ ,‬א ב ל‬
‫מענת שמא לכשיגדלו‬
‫חיתומימ‬
‫ימגאו מענה מבטלת העואה היא חששה רחוקה ולא טענינן ליתמי ו (‬
‫א( נרםינן בנמ׳‪ :‬הלכתא אין נזקקימ לנכסי יתומימ ואמ אמר תנו נזקקים‪ ,‬שדה זו ומנה זו‬
‫גוקקים ואין מעמידים אפוטרופוס‪ ,‬שרת סתמ ומנה סתמ נזקקימ ומעמידים‬
‫אסוסרוסוס‬
‫אמרי‬
‫נחרדעי‬
‫א[ בית יזםף סי׳ ק׳׳י סעיף י״נ• ב[ סי* כ״ח וסי׳־ק׳יי‪ .‬נ[ שדע־פי׳ ק״י סעיף‬
‫ס וסמ״ע וש״ך שס‪ .‬ד[ פתחי תשובה סי׳ ק׳׳י ס״ק ה׳‪ .‬ה[ תשובות מהרשד״ם ׳חדמ סי׳‬
‫קצ״ו‪ .‬ו[ עיין תשובות פיית מסה אהרן ת׳׳א סי׳ ס״ה‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫קבלת ע ו ו ת לתובח יורשימ ק ט נ י ם‬
‫ש ע ד לנ‪.‬‬
‫־מ והוא ח ד ק א ס ציין המוריש בצואתו ו א מ ר ‪ :‬מ נ ו‬
‫‪tin‬‬
‫סנה‬
‫שדה‪ ,‬זו‬
‫זו‬
‫ל פ ל ו נ י ב ח ו ד מתנה שאני חייב לו‪ ,‬מעמידים אפושרופוס למעון לזכות היחומ?‪,0‬‬
‫ב ס ע נ ו ת חוקיות ומתקבלות אל הדעת לבסול הצוואה או באורה לזכות היורשים‬
‫הקסנים‪,‬‬
‫ה‪ .‬אין האפוסרופוס רשאי לסעון ולא בית דין נזקקים ל ס צ נ ו ת שאין‬
‫בחן ממש; ב ס מ ר ח ל ה ל א ו ת את התובעים בדינא ודינא כדי להביא אותם לידי‬
‫אפשרות וויתורים ל ם ו ב ת חיתומימ‪ .‬ויש אומרים שנזקקים בית דין גם ל ס ע נ ו ת‬
‫בכולהו‬
‫נזקקים‬
‫ומעסידים‬
‫לבד‬
‫אטוטרוםום‬
‫מנמבאת‬
‫שדח שאינת שלו‬
‫דאתזוקי סחרי בשקרי לא‬
‫מחזיקינן א[ ורש״י )ד״ה שדח( בחב‪ :‬ומעמידים אסוטרוסום ‪$‬ברור לחם חלק יטה ולהגבות‬
‫את זד‪ ,‬מן‬
‫הזבוריח‪ ,‬משמע מדבריו דבאומר מנח ושדה זו שאין מקומ לברור חלק יטה‪ ,‬אין מעמידים אפוטרוטומ‪,‬‬
‫והרשב‪-‬א ז״ל בחב שגט בזה‬
‫ואטילו שדה זו יטעון‬
‫מעמידימ‬
‫אטוטרוטוט‬
‫קאמר‬
‫לברור חלק יטה ולטעון שמא מנה מדינה‬
‫האםוטרופוס עד כאן החום השדה ע־כ ב[‪ ,‬ורבדיו ל א ז כ י ח י להביגם שהרי מנה‬
‫זו ושדח זו בגגוד למנח ושדה טתט‪ ,‬מובנו הברור הוא מנה ושדה‬
‫מקום לברור חלק ימח או‬
‫והגד״ת‬
‫הגבלת תחומיו‪.‬‬
‫מתר‬
‫דברי‬
‫ממוימימ‬
‫הרשב׳׳א‬
‫בסימגיו‬
‫אלח‬
‫ומבריו‪,‬‬
‫שא״כ‬
‫גמ‬
‫ואין‬
‫בגמבאת‬
‫שאיגח שלו יעמידו אסוסרוטוס לסמן תחומי השדח ג[‪.‬‬
‫תגו אם גחקימה הבואח בביח דין יש בד זכות ליחומימ לסמור‬
‫והתום׳ כתבו‪ :‬שאסילו באומר‬
‫עבמם‪ ,‬דמםרשינן דבריו שמת שאמר תנו הוא מפני שהוא סבור שהיה חייב‬
‫הבא ראיה שהיה חייב לך ד[‪,‬‬
‫נותן מתנה‪ .‬ולכן יטעון האפוטרופוס‬
‫תמבא לעולם ‪,‬אפשרות קיגם בואה באומר ת נ ו‬
‫ולולא‬
‫לי‪,‬‬
‫לא היח‬
‫זאת‬
‫ודבריהם נפלאו ממני שא׳׳כ ל א‬
‫גגם כשהיורשים מס גדולים ‪.‬י»עט כזאת ויבטלו מתנת‬
‫אביהם‪.‬‬
‫והנכון לע״ד בבאור סוניא זו‪ ,‬הוא מ׳׳ש הסמ׳יע‪ ,‬דבשדה ומנה סתמ מעמידים אטוסרוםוס בתפקיד‬
‫משנה‪ :‬לטעון לבטול הביאה או טענות אתרות‬
‫זו מעפיריט אפוטרופוס‬
‫קסנימ שבוה‬
‫מורישם‬
‫לטעון‬
‫ואמר‬
‫לבטול‬
‫תנו‬
‫לפירוש העואר‪,‬‬
‫וגס לברר להפ הלק יטה ובשדה ומנה‬
‫הבואה ובאורה לזכות היתומימ‪ ,‬וזו היא דעת מ י ן ז״ל שכתב‪:‬‬
‫מנה לםלוני נזקקים לנכסיהם אחר שמעמידיס אפוטרופוס‪ ,‬להפוך‬
‫בזכותם‪ .‬וכן אמ אמר תנו מנת זו או‬
‫שדה‬
‫תנו‬
‫זו‬
‫נזקקיס‬
‫למלוני‬
‫אחר‬
‫לנכסימ‬
‫שמעמידים‬
‫לחם‬
‫אפוטרופוס ע״כ‪ ,‬ובאור דבריו הוא זה‪ ,‬שבשדה סתם מעמידים אפופרופוס להפוך בזכותם בעיקר הצואת‬
‫ובברור חלק יפה‪ ,‬וגפ בשדה זו אעפ״י שאין‬
‫מקופ לברור‬
‫חלק יפה‬
‫אפוסדוסוס‬
‫מעמידיפ‬
‫להטוך‬
‫בזכותם‪.‬‬
‫והרמב״פ פוסק כדבא שהעמדת‬
‫אטוטרוטופ היא ר ק לברור חלק יפה‪ .‬הלכך באומר מנה ושדה‬
‫אטוסרוסוט ה[‪,‬‬
‫הראשונים‬
‫זו אין מקום‬
‫להעמדת‬
‫חלקו עליה‪ .‬הלכך‬
‫וממשיות‬
‫לבטול‬
‫נקטינן כדעה‬
‫הבואח‬
‫ונאורה‬
‫ודעת הרמב״ם זו‪ ,‬היא דעה יחירית שכל‬
‫הפוסקים‬
‫מ ק שלעולמ ממנין אפוטרופוס לטעון לזכוח היחומים טענות חוקיות‬
‫ומובנה‬
‫ולברר‬
‫ליתומיפ‬
‫חלק‬
‫יפה אחדי שתחקיימ הבואה ביסודה‬
‫ומובנה כאוסר םנח ושדה סתם‪ .‬ובשדה ומנה זו מעמידיט אפוטרופוט‬
‫לטעץ‬
‫לבמול‬
‫הגואה‬
‫ובאורת‬
‫לזכות חיתוםים‪.‬‬
‫א[ פלכין כ״ב‪:‬‬
‫ב[ בית יוסף סי׳ ה״י ספי׳ י‪.‬‬
‫ד[ פלכין כ״ב‪ :‬תל״ה ואין‪.‬‬
‫ה[ פיין ש״ך סי׳ ק״י ס״ק י׳‪.‬‬
‫נ[ נמלי חלומה שמל י״ד ח״א‪.‬‬
‫שרק נ ‪.‬‬
‫ד&ח‬
‫ששור בואת המוריש וקיומה־‬
‫אלה שזה הוא מכלל חובת בית דין להפוך בזכות היתומים א(‪ ,‬ותדבר מסור‬
‫לשקול דעת בית דין להפוך בזכות היתומים בדרך‬
‫האםת והשלום‬
‫כדכתיב‪:‬‬
‫והאמת והשלום אהבו״ ״‬
‫א(חראב״ד כתב‪ :‬ממנים שסוטרוסום ל ט ע ו ן נ נ ד בעל דבר בין שחיה ממש בטענותיו ובין שלש‬
‫היה‬
‫‪ too‬אולי יתטשד עמו לטובת היתומימ‪ .‬וכן כחב רמ״א א ן ולע״ד אין חםבדא׳ נ מ ת לחםכים ל כ ך‬
‫שיסעון חאמוםרופום וישמעו בית דין טענות שאין בהן ממש כדי להביא את חתובע לידי ששרה‪ .‬ל ק‬
‫בראה שאין הדברימ אמורים אלא במקום שנראה לבית דין לסי‬
‫שקול‬
‫דעתם‬
‫שאץ‬
‫תתביעה‬
‫נכונה‬
‫בעיקרה לכן שומעימ מענות האסוםרוםוס שאין בה םםש כדי שיבואו לידי פשרה‪ ,‬אבל במקום שהמענה‬
‫נראית יביבה ונכונה‪ ,‬אץ בית דין נזקקימ למענות שאין בחמ‬
‫ממש‪,‬‬
‫דכלל‬
‫נדול‬
‫הוא ב ד י ן ‪ :‬האמת‬
‫והשלומ אהבו‪.‬‬
‫א[ פי׳ ק״י סעיף ה׳ בה‪:‬ה‪ ,‬ונדע ״ק פ״ז‪.‬‬
‫תפ ונשלפ חלק אי פפפר ״שעדי עזיאל״ השופט והמשפט‪,‬‬
‫‪,‬‬
‫«‬
‫יופ‬
‫בחמד ה מלך המשפט‪.‬‬
‫‪,‬‬
‫ה לפדר ״ועל פיך ישק כל עמי״ ב׳ דחנוכה תש״ד‪.‬‬
‫פתחי‬
‫שערים‬
‫מבוא‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫אפוטרופוס או אפיטרופוס‬
‫‪2—1‬‬
‫סרק ה‪.‬‬
‫ספרי לימור ל נ ב ו ר‬
‫ס ד ק ב‪.‬‬
‫חאפוסרוססות ומשפטה‬
‫‪11—2‬‬
‫פרק ו‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין לבתי כנסת‬
‫סשפט האפוטרוססות‬
‫עבםם אבל בעה״ב‬
‫פרק ז‪.‬‬
‫שער א‪.‬‬
‫‪24—20‬‬
‫אפוטרופסות בית דין‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫בית דין למנוי אפוטרופוס‬
‫פ ר ק כ‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין על קטנים‬
‫א—ג‬
‫דברי קדושה של חיתיר‬
‫פרק ת‪.‬‬
‫גבאי בית הכנמת‬
‫מס—נד‬
‫פ ר ק ט‪.‬‬
‫הנחלת בית הכנפת‬
‫פרק י‪.‬‬
‫פ פ ר תורה ותשמישי קדושה‬
‫נת—נו‬
‫נז—נת‬
‫סרק יא‪ .‬בדקות ונדבות לבורך בית הכנסת‬
‫שבבית הכנסת‬
‫ד‬
‫מרק ג‪.‬‬
‫הפרשת צדקת ותרומות מנכטי יתומיפ‪ .‬ח‬
‫פ ר ק ד‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין לאשה ובגימ‬
‫ו—ז‬
‫עזובים מאבותיהפ‬
‫אפוטרופסות בית דין על הקדשות‬
‫וצדקה לעניים‬
‫אפופרופסוה בית דין על הקדשות‬
‫נט—ס‬
‫פרק יב‪ .‬צדקות לעניים וסופדות הבכור‬
‫בחיי הוריהט‬
‫ס ר ק ה‪.‬‬
‫מה־‪-‬מז‬
‫מז—מת‬
‫‪20—10‬‬
‫אפוטרופסות של מי שנמצא בידו‬
‫רכוש יתומים‪.‬‬
‫ובתי מדרמ מ ל הבבור‬
‫‪16—11‬‬
‫יסוד המשפטי לדין יתומים שסמכו‬
‫סד‪,‬‬
‫שער ה‪ .‬אפוטרופסות צדקה והקדשות‬
‫לעניים וסופדות הפד‬
‫פרק א‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫ת‬
‫שער ב‪ .‬אפוטדופפות בית דין על‬
‫נכסים עזובים מבעליהם‬
‫סא—פג‬
‫‪f—10‬‬
‫צדקת לעניים‬
‫צדקה ופרנסה לעניים קרובים‬
‫עא‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫גבית הצדקה על ידי בית דין‬
‫עב—עו‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫קופ־; של צוקה ותמחוי‬
‫עז_עס‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫גבאי צדקה ופרבסי הצבור‬
‫פ—סד‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫נכסי םקדזן‬
‫ט—יב‬
‫פרק ו‪.‬‬
‫קופת הצדקה‬
‫פה—פו‬
‫ס ר ק ב‪.‬‬
‫נכסי שבוים נטושים ורטושים‬
‫ינ—כב‬
‫פרק ז‪.‬‬
‫החייבים בתרומת קופת הצדקת‬
‫פז—פס‬
‫ס ר ק ג‪.‬‬
‫נכסי רסושין‬
‫כג‬
‫פרק ח‪.‬‬
‫ס ר ק ד‪.‬‬
‫אפוטרופסות בית דין לפדיון שבוים‬
‫מנכסי השבוי או הקרוב‬
‫ס ר ק ה‪.‬‬
‫שער ו‪.‬‬
‫כד—כו‬
‫סדיון שבויים מקופת או מגבית‬
‫הצבור‬
‫כז—לא‬
‫שער ג‪ .‬אפוםרופםות בית דין‬
‫על נכסי מחופרי ד ע ת‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫נכסי שוטה‬
‫לב—לד‬
‫ס ר ק ב‪.‬‬
‫נכסי הרש ואלס‬
‫לה‬
‫שער ד‪.‬‬
‫חלוקת צדקה לעניים‬
‫אפוטרופסות בית דין‬
‫נדרים והקדשות‬
‫פ ר ק א‪.‬‬
‫גדרי צדקה‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫הקדשות לצדקה‬
‫שעד ז‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫צ—צב‬
‫לצדקה‬
‫צג—עמ‬
‫ק—קב‬
‫אפוטרופסות להקדשות‬
‫אפוטרופסי הקדשות מםוגיפ על‬
‫ידי המקדיש‬
‫קג—קז‬
‫שער ח‪ .‬הראויים להפנות אפוטרופסי‬
‫בית דין‬
‫פ ר ק א‪.‬‬
‫מנוי קרובים ונוגעים בדבר‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫מנוי אשר‪ .‬לאטוםרוםא‬
‫קט—קיש‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫םילת בנים עבדים וגרים‬
‫לו—לח‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫מנוי קטן ולא יהודי לאפומרופופ‬
‫קיא—קיב‬
‫מ ר ק ב‪.‬‬
‫תלמוד תורה‬
‫לס—ס‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫מגוי עפ הארץ לאפומרופופ‬
‫קיב—קיג‬
‫ס ד ק נ‪.‬‬
‫בתי סמר ובתי תלמוד‬
‫מא—מנ‬
‫פרק ה‪.‬‬
‫מנוי אםוסרופסים רבים‬
‫קיג—קיד‬
‫מ ר ק ד‪.‬‬
‫הרבצת תורה בישראל‬
‫מד—מה‬
‫פרק ו‪.‬‬
‫הקבבת פרס לאפופרופופ‬
‫קיר—קמו‬
‫למלוי יסודות התודה‬
‫קח—קס‬
‫פתחי‬
‫דג‬
‫שער ט‪ .‬יתומימ שטמכו אצל בעה״ב‬
‫פרק א‪.‬‬
‫פרק ב‪.‬‬
‫קטז—קכ‬
‫יחומים שסמכו אבל נ ע ל חבית‬
‫קכ—קכב‬
‫אפוטרופטות מי שנמצא בידו‬
‫רכוש היתומים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫אפוטרופפות המוריש‬
‫חפקידי‬
‫קל—קלת‬
‫אפוסרופופ ממונה מבד המוריש‬
‫קלם—קמ‬
‫פ ר ק ב‪.‬‬
‫רנ‪-‬רד‬
‫רה—רז‬
‫מכירת קטן ומתנתו‬
‫טרק «‪.‬‬
‫טרק ב‬
‫דת—רטז‬
‫תנאי חרמות למכירת קרקעות‬
‫היתומיט‬
‫קמר—קמו‬
‫ך י ן _ ףיןן‬
‫שער כא‪ .‬מצוה לקיים דברי המת‬
‫מנוי אמוםרוםוס המוריש עפ״י‬
‫קמז—קמט‬
‫מנוי אשת המוריש לאפוסרוסא מבד‬
‫קנ—קנב‬
‫ריט—רכ־‬
‫מבוא‪.‬‬
‫פרק «‪.‬‬
‫טרק ב‪.‬‬
‫אמופרופופ המוריש לתלוקת‬
‫נחלתו‬
‫מרק ת‪.‬‬
‫קבט‪-‬רב‬
‫שער כ‪ .‬קרקעות היתומים‬
‫קמ—קמג‬
‫הסורי* עפרי ושמדן דעתו‪.‬‬
‫• ד ק ר‪.‬‬
‫הכרזת בית דין למכירת קרקע‬
‫שעד יט‪ .‬מטלטלי היתומים‬
‫אסוסרופםות בית דין או הסודיש‬
‫א ו מ ק דעתו‬
‫קבו‪-‬ק««‬
‫פרק א‪.‬‬
‫שער יג‪ .‬מנוי אפוטרופופ המוריש‬
‫מ ד ק ‪.1‬‬
‫מרק ב‪.‬‬
‫אפוטרופוס המוריש‬
‫ארק• א‪.‬‬
‫קבב—קבה‬
‫שער יח‪ .‬שומת בית דין למכירת‬
‫קרקעות יתומימ‬
‫קלו—קלח‬
‫לחלוקת נחלח‬
‫ה ר ק ב‪.‬‬
‫שעד יז‪ .‬שבועת האפוטתפום‬
‫יתומימ‬
‫לחלוקת עזבונו בין יורשיו‬
‫פרק ד‪.‬‬
‫קפז—קבא‬
‫ס י ק א‪.‬‬
‫תובת חםוריש לםנוי אסוםרוסום‬
‫ונאמנותו‬
‫סרק נ‪.‬‬
‫פ ר ק י‪.‬‬
‫קטו‬
‫שבועת האסוסרוסוס לגבית זכות‬
‫טרק א‪.‬‬
‫קכז—קכס‬
‫והראויים לחשנות על ידו‬
‫• ד ק ב‪.‬‬
‫מברא‬
‫קכו‬
‫רכוש בניהם וקרובי׳חם חקסנים‬
‫ס ד ק א‪.‬‬
‫ס ד ק ‪.1‬‬
‫יתומיפ‬
‫אפופרוססות ההורים והקרובים על‬
‫שעד יב‪.‬‬
‫טענת אפוטרופסות לזבוח‬
‫קפב—קסו‬
‫אסוסרוסים היתומים בטענת נ ר‬
‫אפוטרופסות החורימ על בניהם‬
‫הקטניפ‬
‫ס ר ק ב‪.‬‬
‫• ר ק ב‪.‬‬
‫קעח—קםא‬
‫היתומים‬
‫קכג—קכת‬
‫שעד יא‪ .‬אפוטרופטות ההודים והמנחילים‬
‫פרק א‪.‬‬
‫שער פז‪ .‬שמירת ממון היתומים‬
‫והשבחתו‬
‫סרק *‬
‫ופדנסמ משלו‬
‫שער י ‪.‬‬
‫שערים‬
‫קנ‪—4‬קנו‬
‫פרק ג‪.‬‬
‫דכא—רכר‬
‫מ ז י ח לקיימ דברי הפת במת שמפר‬
‫לשלוחו או שלישו‬
‫רכז—רכת‬
‫מלקי״ח באפוטרומום המוריש‬
‫רכח‬
‫אשוטדוסםות גית דין או המוריש‬
‫עדי יורשיזג שהם גדולים‬
‫ק‪0‬ו—קס‬
‫שעד נ ב ‪ .‬פ ד ע ץ נדרים ונדבות‬
‫מנכםי המוריש‬
‫•רק• ת‬
‫אפוטרופסות ח מ ו ר י •‬
‫קסא—קסג‬
‫סדקי ז‪.‬‬
‫עקירת הידזשת או הפסקתה‬
‫קסז•—קסח‬
‫פ ר ק א״‬
‫שער יד‪ .‬תפקידי ב י ת ד ץ באפוטרוםסותם‬
‫פרק כ‪.‬‬
‫רכס—רלש‬
‫נדרי אסמכתא‬
‫דלג‬
‫על מ ט י יתומים קטנים‬
‫שרק *‬
‫מדק ב‬
‫קסם—קע‬
‫הנחלות האפוםרוסםות‬
‫קע‪—.‬קעב‬
‫ש ע ר טד‪ .‬ח מ ך היתומים‬
‫שער כג‪ .‬הקדשות המוריש בחייו‬
‫או אחרי מותו‬
‫פרק־ ש‪.‬‬
‫מדק ש!‬
‫לימוד תידז* מ ד ע ואוםנות‬
‫קעגי—קעי‬
‫מ ר ק ב‪.‬‬
‫חנוך ב טבוח אומנות ומסתר‬
‫קעז‬
‫מ ר ק נ‪.‬‬
‫הקדש קרן לפירותיו‬
‫רל»—רלד‬
‫הקדש דבר ש ל * ב * לעולמו‪ ,‬ו ד ב י‬
‫שאינו ברשותו‬
‫רלח׳—רמ‬
‫פתחי‬
‫ש ע ר כד‪ .‬טענת לקוח מתנה או משכון‬
‫בקרקעות של יתומים‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫סרק ב‪.‬‬
‫שער כפ‪ .‬שותפות ועיפקא‬
‫עסקא ו ו ו שותפות שבקזנון‬
‫מנו*‪.‬‬
‫רשא—ועב‬
‫מענת משכון‬
‫רמג—רמו‬
‫ס ר ק א‪.‬‬
‫רסז—דנ‬
‫ש ע ר כו‪ .‬ס ע נ ת השאלה א ו שכירות‬
‫בםטלטלי היתומים‬
‫שדק א‪.‬‬
‫רגש—רני‬
‫שער כז‪ .‬מ ע נ ת פקדון‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫פרק »‪.‬‬
‫ש צ ר ל‪.‬‬
‫שער כה‪ .‬ם ע נ ת נזילה‬
‫רנת—דנו‬
‫שער כח‪ .‬מ ע נ ת עיםקא‬
‫• ד ק א‪.‬‬
‫שערים‬
‫רגו!‬
‫א»וי״»‬
‫רפא—רסג‬
‫שותפות ועסק‬
‫רםנ—רסת‬
‫שטר כיפ היוצא על היתומים‬
‫רפ•—ועש‬
‫מבוא‪.‬‬
‫פרק א‪.‬‬
‫שסר כיפ‬
‫שער לא‪ .‬טענה •לזכות היורשים‬
‫רעו—רעש‬
‫שרק א‪.‬‬
‫שער לב‪ .‬ק ב ל ת עדות ל ח ו ב ת‬
‫יורשים קטנים‬
‫• ר ק א‪.‬‬
‫רנז—רס‬
‫רקא—רעו‬
‫• ר ק ב‪.‬‬
‫ר•—ר•!!‬
‫אשור ‪1‬ואת המוריש וקיושה‬
‫ר»ה—ר»וו‬
‫הענינים‬
‫מפתח‬
‫לפי סדר א״ב‬
‫א‬
‫ו‬
‫אב חייב ללמד אח בנו חורח‬
‫סח‬
‫אבידתו ואבידת רבו‬
‫קכח‬
‫אבי אבות חשובים כאבות‬
‫קבז‬
‫אגרת בקורת‬
‫עח‬
‫אדם נותן מעשרותיו בטובת הגאה‬
‫מה‪ .‬קיד‬
‫אחרי רבים לחסות‬
‫רמז‬
‫אחזוקי םהדי בשיקרא לא םחזקינן‬
‫א* לא דיל** לד חסטא לא משכחח מרגניחא‬
‫חקדמח ‪V I‬‬
‫תותיה‬
‫אין ח ב ץ לארס אלא בסגיו‬
‫ר»י‪.‬דסו‬
‫אין אדמ משים עעמו רשע‬
‫רכח‬
‫אין שטר לאחר מיתה‬
‫דלי‬
‫אין אדמ מקדיש דבר שלא בא‬
‫דלה‪ .‬דלו‪ .‬רלז‪ .‬דלת‪ .‬י ל * ‪.‬‬
‫לעולם‬
‫אין אדמ מקדיש דבר שאמו שלו‬
‫דלו‬
‫אין אדם םקדיש דבר • א י נ ו ברשוחו‬
‫רל*‬
‫אין נשבעין על חקרקעוח‬
‫דסג‬
‫אין נשבעין על סענת שמא בהיסח‬
‫רסת‬
‫אין מקנלין עדות שלא בטני בעל‬
‫דין‬
‫אין פוסקין מזונוח לאשה אלא ג׳ חדשים‬
‫ו‬
‫אחרי נסיעת בעלה‬
‫נב‬
‫אין משנין אלא מקדושת קלת לחמורה‬
‫רס‪ .‬רמג‪ .‬רםד‪ .‬רםח‪ .‬רמו‬
‫אלם להנהלת רכושו‬
‫לה‬
‫חרש ושוסת‬
‫ז‬
‫מ י ב ר ואינו שוסע‬
‫לח‬
‫מד‬
‫אל ישוב דך נכלמ‬
‫סס‬
‫אין אדמ מישראל מוביא עעמו מדין חורה‬
‫נט‬
‫אל תםג גבול עולימ וגו׳‬
‫אין א ו ם דר עם נחש בבסיסה אחת‬
‫לח‬
‫אין מעמידין טרנס על העיבור אלא אמ כן‬
‫נמלכין בגבור החילה‬
‫עה‪ .‬סב‬
‫אין עושין שררה על הבבור סחות סשניס‬
‫סב‬
‫אין מעםידין סרנסין סחות משלשה‬
‫אין םורידין קרוב לנכסי קסן‬
‫סח‬
‫קח‬
‫אין מקנלין סקדונות מן חקסן‬
‫קנג‬
‫אסמכתא בהקדש‬
‫בג‬
‫אטוסרוסוס‬
‫אין‬
‫קל‪ .‬קמה‬
‫אין בואח בריא עוקרה ירושה דאורייחא‬
‫א ץ קנין לאחר מיתה‬
‫אין אדם רניל לסלק‬
‫לאחד מבניו‬
‫מבוא ‪24‬‬
‫סא‬
‫ח‪ .‬עב‪ .‬עו ב ד ‪« .‬‬
‫רלב‬
‫אסוסרוסום שטינחו אבי יתומיס‬
‫נשים ועבדים‬
‫וקטנים‬
‫בג‪ .‬בה‪ .‬בס‪ .‬רכס‪ .‬ר ל‬
‫אני בבדק אחזה ס ג י ן‬
‫קכח‬
‫ממנים‬
‫בג‪ .‬בד‪ .‬בו‪ .‬בם‪ .‬רכס‪ .‬רל‪ .‬דלב‪ .‬דלד‬
‫אמירח לבדקח‬
‫אנן יד עניים אגן‬
‫אסוםרופום‬
‫םגחילים‬
‫«ף‬
‫מבוא ‪ .15‬קנג‬
‫אם שמעת בישן תשמע בחוש‬
‫אין להקוש אלא םקוםו ושעתו‬
‫אין אדם^משליס סח שאין בשלטונו‬
‫אלעזר‬
‫ראשימ מנחןלים‬
‫קכד‪ .‬רא‬
‫אין אדם חייב בנדרי או הקדש שבסחשבח‬
‫נחלו לבם‬
‫הכתן וגר מת אבות‬
‫אמירה לגבוה‬
‫אין אדם רשאי להעשיר עעסו על ידי הטלת‬
‫מזונות אשתו ובניו על הבבור‬
‫אלח הנחלות‬
‫אשר‬
‫מבוא ‪7‬‬
‫קלס‬
‫קמר‬
‫נ נ י ו מנחלתו וליחנה‬
‫אסוטרושא לדיקנני לא‬
‫מוקמינן‬
‫םז‪ .‬קכז‪ .‬קנח‪ .‬קנה‪ .‬קם‪ .‬רי‪ .‬ריש‬
‫אסוסרוסום לנכסי יתומים‬
‫אין מעמידין אשה אסוטרופא‬
‫קמז‬
‫א ץ אדם םקנה לעעםו‬
‫רד‬
‫א ץ שליחות לקטן‬
‫רו‬
‫קיח‪ .‬קנג‬
‫נ‬
‫מבוא ‪ .18‬קס‪ .‬קי‬
‫אין האסוסרוסוס רשאי לבזבז נכסי יתוסיס‬
‫קנא‬
‫ח‪:‬ותב נכסיו לאשתו לא עשאו אלא‬
‫אםוםרוםא‬
‫קל‪ .‬קמח‪ .‬קנ‪ .‬קנב‬
‫ממתח‬
‫אסוסרוסוס לקמן‬
‫אין‬
‫אסוטרוםין‬
‫מנוי‬
‫חעגיגיס‬
‫קל*‬
‫םשחחזיקו אין יכולין לחזור‬
‫קלג‪.‬קלח‬
‫קמר‬
‫שמר‬
‫נקרא אסוסרוסומ שמינהו אבי יחומים‬
‫אלא‬
‫אמ מינהו סמוך למיתתו‬
‫אין א ו ם ס ס נ ח אסוסרוטוס לגדולימ‬
‫וכוי‬
‫קעו‬
‫חאטוסרוסםין‬
‫אתה‬
‫על‬
‫אין‬
‫אין‬
‫בחיי בעלה על סילכח ועל עיסחה‬
‫אסוסדופוס לעריות‬
‫ארבעה‬
‫מביא ‪2‬‬
‫י‬
‫ארור‬
‫הגבר אשר יבטח בארס‬
‫ארור‬
‫ממה משטט ג ר יתיט ו א ל מ נ ה‬
‫מבוא ‪8‬‬
‫ששהו‬
‫כגוסו‬
‫בד‪ .‬כ ח‬
‫רסג‬
‫נ‬
‫מבוא ד‬
‫‪ .1510‬ב‪ .‬ק י א ‪ .‬ק ל ג ‪ .‬ק ל ח ק ע י ‪.‬‬
‫ב י ת ד»ן ב ת ו ר א ב י ה ם ש ל י ת ו ס י ם מ ב ו י ם‬
‫בית‬
‫דין בכל מקום הוא‬
‫הקדשות‬
‫ביום‬
‫אסוםרוסום של‬
‫לעניים או מוסדות תורה וחסד‬
‫תאמת‬
‫האפוטרופוס‬
‫האחר נבדקה‬
‫קג‬
‫והעלום אהבו‬
‫בני‬
‫בעל‬
‫בעון‬
‫מזוזה בניס‬
‫בעדן‬
‫ביסול חורה בניס מתים‬
‫מתים‬
‫מברא‬
‫האומר‬
‫נ י‬
‫לי‬
‫מ ש ו ס י ר ו ש ה אין א ר י ך טעמו‬
‫הנודדות‬
‫גדול‬
‫שאינו י ו ו ע י ב ש י ב משא ומתן‬
‫הזמנה‬
‫ר‬
‫אין להמ חזקה‬
‫ר ‪ 1‬י <‬
‫ל א י ה י ו ק ר ו ב י מ זה ל ז ח‬
‫לאו מילתא היא‬
‫החובל‬
‫החובל‬
‫בבנו קטן יעשה לו סגולה‬
‫הלא‬
‫המחלק‬
‫אל יבזבז יותר‬
‫העוזבים‬
‫לס‬
‫לס‬
‫הפעוסוח‬
‫חרובה‬
‫ע‬
‫קגז‬
‫‪p‬‬
‫‪T S‬‬
‫קמס‬
‫ס‬
‫קנג‬
‫מחום•‬
‫םז‬
‫הקדמה ‪V‬‬
‫אודחות^יושד ללכח בדרכי ח ו מ ך‬
‫דין ה ס ק ר‬
‫ג‬
‫מ ב ו א ‪ .13‬ק נ ג‬
‫מ ק ח ן מ ק ח וכוי‬
‫להחכים יעסוק בדיני ממונוח‪.‬‬
‫מ‬
‫^לד‬
‫בהורה םדה ואינה מדח‬
‫חשבת אבירה‬
‫שומר‬
‫ר‬
‫נ‬
‫מ ב ו א ‪ .21‬ק נ ז ‪ .‬ק כ ח‬
‫נכסיו על סיו וריבה לאחד וכר‬
‫הפקר^בית‬
‫ד‬
‫הגדולים‬
‫במבוה אומרימ לו גמור‬
‫עג‬
‫״‬
‫ד‬
‫ס ד ו ם ל ר ע ב ל ח מ ך וכו׳‬
‫המבזבז‬
‫ן‬
‫מ ס ‪ .‬נ‪ .‬נ א ‪ .‬נ ט ‪ .‬ם‬
‫בבניו‬
‫קעג‬
‫ג‬
‫גדול‬
‫קםד‪ .‬קסח‪ .‬קםו‪ .‬ק ם ז‬
‫העוסקים‬
‫קפו‬
‫המעשה יותר מהעושח‬
‫כמ‬
‫ליורשו נכסי לך ואחריך‬
‫המחחיל‬
‫עב‬
‫חוב‬
‫רםת‬
‫הכוחב נכסיו מהיום ולאחר מיחה‬
‫קגג‬
‫נ נ י ס ה ר י הם כ ב נ י ם‬
‫בר‬
‫ריח‬
‫ה נ ח י ל ו א ח בניו‪ ,‬האב ס נ ח י ל מ ח י י ס‬
‫ולא‬
‫בל‬
‫נכסיהם של יתומים‬
‫מבוא«‬
‫ה א מ ח שנחבשה ע״י מ מ ו ן‬
‫הבא‬
‫דין ה ו א א ב י ה ם ש ל‬
‫יתימים‬
‫מ ע מ ם • מ מ ו יתומ ד י נ ו אלמנה‬
‫הדיינים‬
‫מבוא‬
‫מ נ ו א ‪ M2‬ק י א‬
‫רטר‬
‫ה‬
‫ל ט‬
‫ה ע מ ו ד ו ה א י ש א ש ר א ת ה ג ו ש ה בו‬
‫אליך אח העבוס החובה‬
‫מחסורו א מ ר יחסר לי‬
‫דרמו‬
‫סו‪.‬סז‪.‬םו‪#‬‬
‫מא‬
‫מבוא ‪6‬‬
‫מנהג וםבסל‬
‫העשוים לח»איל או להשכיר‬
‫דעת‬
‫אריס‬
‫לשםוד‬
‫רנדים‬
‫קפס‪.‬קע‪.‬רנ‬
‫דינא‬
‫ארבע‬
‫בית‬
‫דמי‬
‫קנג‪ .‬קנד‪ .‬דכ־ רל‪ .‬דלד‪ .‬דלו‪ .‬ר מ‬
‫דמלכותא דינא‬
‫לנכסי יתומים‬
‫בחוץ‬
‫דבריםשבלב‬
‫• כ י ב מרע נכחונין ונססתיין‬
‫אחרת מקנה נ ק ס ן‬
‫יג‪ .‬טו‪ .‬ס ז‬
‫הלכה‬
‫לז‪ .‬ל ת‬
‫עג‬
‫מבוא ‪1‬‬
‫שיםריס‬
‫יוביא‬
‫נר‬
‫קטן מ ס נ ל י ן אוהו על דעה נ י ת דין‬
‫די‬
‫מאות ושמונים בתי כנסת תיו בירושלים‬
‫אתי‬
‫נל‬
‫עיני ואביםה נמלאות מחורחך‬
‫הקדמה ‪V I I I‬‬
‫מבוא נ‬
‫ל ך אשה שלא נעשית אסומרוסא שעת‬
‫אחת‬
‫אינה ע ר ר ה אלא נאםנית‬
‫סא‬
‫דברי‬
‫תחיה על ביחי‪ .‬אנה חחי אסוסרוסוס‬
‫ביתי‬
‫גיד‬
‫קמח‬
‫קמז‬
‫חורמין וסעשרין‬
‫גדול‬
‫אגוד‬
‫נוגדות‬
‫א ס ו ט ד ו ט ו ט אין ב ד י ך ל א קנין ו ל א‬
‫לא‬
‫ו ס ם ו ן על • ל ח ן אביו‬
‫או‬
‫קנו‬
‫קמא‪.‬קמב‪.‬רסי‬
‫קסא‬
‫הקרמה ‪I X‬‬
‫ט‬
‫יא‬
‫אבידח‬
‫יב‬
‫מובא מביאה‬
‫יא‪ .‬י כ‬
‫ד!ד‬
‫הע‪1‬יגי&‬
‫‪no in.‬‬
‫ז׳ מוגי העיר‬
‫יאמנמ לך אם לוחות האבן אלו עשרת‬
‫הוברות וכו׳‬
‫עאמבת את ה׳ אלהיך שיהא שם‬
‫כז‬
‫חקדמח ‪I X‬‬
‫וכין לאדם מלא גפניו‬
‫מ נ ו • ‪ .12‬לז‪ .‬לח‪ .‬קטב‪ .‬קשג‪ .‬ר י ר‬
‫שמים‬
‫מתאהב על ידך‬
‫ח‬
‫‪°‬י‬
‫חבר עיר‬
‫ובגוים חובסים אותו ואוסרים לו עשה מה‬
‫ל*‬
‫שישראל אוסרים לך‪ ,‬וכשר‬
‫כז‪ .‬מ י‬
‫חוקה‬
‫ומשביעית תשמטנה ונסשתח‬
‫יי‬
‫חזקה‬
‫והודעת להמ את מ ו ר ך ילכו בה‬
‫מי‬
‫חזקת מלש מנים‬
‫והלך לסניך מדקך‬
‫סי‬
‫אוקי ממונא אחזקתו‬
‫ע‬
‫וחתוקת בו‬
‫וחמשבילימ יזהירו כזוהר הרקיע זה דיין שדן‬
‫‪.‬דין א מ ת לאמיתו‪ ,‬וגבאי בדקת‬
‫וחייתם נקיים מחי ומישראל‬
‫מא‪ .‬פג‪ .‬קלו‪ .‬קעא‬
‫וחיה ‪3‬יום הנחילו את בגיו‬
‫מבוא ‪ .15‬ר י ס‬
‫והאלקיס יבקש נרדף אסי׳ בריק רודף רשע‬
‫יש‬
‫רע‪.‬רעב‪.‬רעז‬
‫חזקת אין אדם פורק תוך זמנו‬
‫יא‬
‫י‬
‫חמץ כפפת‬
‫‪D‬‬
‫»‬
‫מופפרא דלניח באנפיח שכירו‬
‫סביא ‪5‬‬
‫סבוא ‪5‬‬
‫והיתה זאת לכפ לחוקת משפפ‪ ,‬אורעה כל‬
‫הפרשה כולה לחיות רין‬
‫דנב‬
‫חזקה כל מח שניר א ו • הוא שלו‬
‫ס‬
‫וחלכת בדרכיו‬
‫יא‪ .‬יב‪ .‬ר מ ו‬
‫יר המוחזק על העליונה‬
‫מבוא ‪15‬‬
‫וחי אחיך עמך‪ ,‬חייך קודמין לחיי אחיך‬
‫קבם‬
‫קנח‬
‫יד הקדש על העליונה‬
‫סה‬
‫יהיו עניים בני נ י ת ך‬
‫‪0.‬פ‬
‫וישרוף את בית ה׳ וכל בחי ירושלים‬
‫מא‬
‫יהי ביתך פתוה לרוחה‬
‫מם‬
‫ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתםאר‬
‫מד‬
‫ירושה אין לה הפסק‬
‫וישב שלמה על כסא ה׳‬
‫מבוא ‪5‬‬
‫ולחושך קרא לילה‬
‫ולמדתם אותם את בניכם‬
‫ג‬
‫קעג‪ .‬קעד‬
‫ולמדתם ולמדתם‪ ,‬כל שמבוה ללמוד מבומ‬
‫ללמד‬
‫קעו‬
‫סג‬
‫מבוא ‪15‬‬
‫ק‪1‬ח‪.‬קבט‬
‫מבוא ‪8‬‬
‫וקחו לבניבמ נשים ואת בנותיכם מנו‬
‫‪ .22 21 1913‬א‪ .‬קי‪ .‬קסז‪ .‬קיס‪ .‬קכ‪ ,‬קמו‪ .‬ק ע‬
‫קעה‬
‫מביא ‪5‬‬
‫ותפסו בו אניו ואמו והועיאו אותו אל זקני‬
‫ק מ * קע‬
‫אין בי״ד טוענים ליתומימ דבר שאינו‬
‫מבוי‬
‫רנה‪ .‬רעז‪ .‬רעת‪ .‬ר ע ם‬
‫»תמי דאכלי דלאו דילהו ליזלו בתר‬
‫קםג‪jcgr\ JRV\ .‬‬
‫יתמי לאו בני מיעבד מבור• נינתו‬
‫רבו‪ .‬ר פ ב‬
‫יתום לא ישטוטווריב אלמנה לא יבוא‬
‫אליהמ וגוי‬
‫מבוא ‪9‬‬
‫קיפ‬
‫יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם‬
‫שנקיהו‬
‫לאנשים‬
‫‪ .‬ע י ר ו ואל שער מקומו‬
‫קם‬
‫מבוא ‪171610‬‬
‫נכסי יחוםים הרי הס בהקדש‬
‫ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו׳‬
‫ושמרו דרך ה׳ לעשות ג ו ק ח ומשפט‬
‫מ ב ו א ‪ A‬ש‪ .‬קבז‪ .‬ק נ ה‬
‫אין מורידין ק ר ו נ לנכסי יתומים‬
‫הקדמה ‪X‬‬
‫גכ»י * י ק ה‬
‫ועשיון הישר והטוכ‬
‫מ‬
‫רבן נמליאל ו ב י ם דינו אביהמ • ל‬
‫יתומימ שסמכו אגל •בעל הבית‬
‫וםבדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו‬
‫מ ש י א אחד נשיא אחד ממסה מקחו‬
‫יתומים‪:‬‬
‫אין מאכילין את היתוםים דבר איסור‬
‫יתוסים‬
‫ו מ י גוי גדול אשר לו חוקים ומשסםיס‬
‫בדיקים‬
‫קנד‪.‬קסד‪.‬קסה‪.‬קסו‪.‬קסז‪.‬קפת‬
‫ימן ולא יתנו אחרים‬
‫מבוא ‪8‬‬
‫ק‬
‫ה־עניניט‬
‫מפתח־‬
‫כפר ל נ ס ך ישראל אלו חתיים א ש ר פדית‬
‫סח‬
‫בבד את ח׳ מהוגך ומראשית תבואתך‬
‫עד‬
‫<וסין על מבות עשת‬
‫הכנסת‬
‫ל‪ .‬עד‬
‫מב‬
‫בי מציק תצא תורה ודבר ה' סירושלים‬
‫כי דרוש ידרשנו ח׳ אלקיך מעמך וחיה בד‬
‫ענ‬
‫חטא‬
‫כי לא יחדל אביון םקרב ח א ‪p‬‬
‫סא‪ .‬עט‬
‫כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם ולא‬
‫עבדים לעבדים‬
‫קלד‬
‫כי‬
‫אם לה׳‬
‫ועמכם‬
‫בדבר המשפט‬
‫נ י אם צעוק יצעק אלי אשמע צעקתו‬
‫בי ח• יריב ריבמ‬
‫בכל היוצא מסיו יעשה‬
‫מבוא ‪0‬‬
‫לאו בעל דברימ דידי את‬
‫ל* תבוא אל ביתו‬
‫לא תעמוד ע ל דם רעך‬
‫כס‬
‫ער‪ .‬עד‬
‫לא יתל דברו‬
‫לא תאמץ את לבבך‬
‫מה‪ .‬ע ב‬
‫לא תקפוץ ידך מאחיך האביון‬
‫סוד‪ .‬עב‬
‫‪j‬‬
‫לא ידע ל ב נ ך בתתך לו‬
‫לא תתגודדו‬
‫פת‬
‫מבוא ‪5‬‬
‫מבוא ין‬
‫לא חהיח לו כנושה‬
‫מבוא• ד‬
‫מבוא ‪9‬‬
‫לא ימוש ספר התורה הזה סםיך‬
‫רלח‪ .‬רלח‬
‫הקדמה ‪!1‬‬
‫לא עשת כן לכל גוי ומשפמים בל ידעומ חקדמח‪/‬ץז‬
‫לב בית דין מחנה עליהמ‬
‫מבוא ‪7‬‬
‫השמים‬
‫כל חנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא‬
‫כל הקרוב קרוב קודם‬
‫כו‬
‫נם‬
‫כל המתנדב על דעת בייד תוא נותן‬
‫כל המקדיש על דעת המנהנ הוא מקדיש‬
‫ם‬
‫כל מי שהוא חכפ ושפל נ ר ך ודעת הבריות‬
‫נוחה הימנו יהא דיין בעירו‬
‫מד‬
‫כל אמ תמצא לומר טשיטותא היא‬
‫קא‪ .‬קב‬
‫כל תיקו דאיםורא לתומרא‬
‫כ ל מקדיש שממנה אפוסרופים בסתם על‬
‫גז‪ .‬נח‪ .‬ם‬
‫למען אשר יבוה את בניו ואת ביתו‬
‫םז«‬
‫אחריו ונו׳‬
‫למה נמשלו דברי־ תודח לדרבן ונו׳‬
‫מבוא ‪23‬‬
‫למרגמה שמיך באב‬
‫קגג‪ .‬קנד‬
‫יב‬
‫לקש שכחה ומאה‬
‫לתקדני שודתיך ולא לעוותי‬
‫קא‬
‫מבוא ‪13 12‬‬
‫מ‬
‫קצת‬
‫מאה כתרי ותרי כמאה‬
‫לס‬
‫מאזני ב ד ק אמי־ בדק‬
‫מ נ מ ל כיסו של ה כ י ת‬
‫קה‬
‫דעת המנהנ הוא עושה‬
‫כל לשונות ברורימ של מחנה מנטל׳ין‬
‫קנב‬
‫אומדנא‬
‫כל אלמנה ויתומ לא חענון‬
‫קעא‬
‫כ ל ראיתיה בירושת איתא בפעוח לקיים‬
‫קכד‬
‫מגו דמוקמיגן אסוםדוסום ל ס ל ג * מוקמינן‬
‫לאידך סלגא‬
‫סד‬
‫מגו דלא שכיה‬
‫רמו‬
‫מגי‬
‫קפט‪ .‬קע‪ .‬קעא‪ .‬רמג‪ .‬רמד‪ .‬רמס‪ .‬רסס‪ .‬רע‪ .‬רעב‬
‫מגז דהעזה‬
‫רמש‬
‫ריס‪ .‬רכא‬
‫מגו מממון לממון‬
‫דמג‬
‫דלו‬
‫מדבר שקד תרחק‬
‫הקדמה ‪ V H I‬קםג‪ .‬ר ע ג‬
‫כל מילתא דליתא בבריא ליחש בשכיב מדע‬
‫כל השובה דבר ממשנתו מעלה עליו הכתוב‬
‫כאלו מתחייב בנפשו‬
‫יב‬
‫עד‬
‫לאי תגורו מפני איש‬
‫כה‬
‫דברי חמת‬
‫ל‬
‫מבוא• ‪8‬‬
‫כל המרחמ על חבריוח מרחמין עליו מן‬
‫מוגבז המלך בזבז אוצרותיו ואובדות אבותיו‬
‫הקדמת ןן‬
‫כל חמשחמש באור חורה א ו ר תודח‬
‫כן תריםו נ ם אתם‬
‫כפרת למתים‬
‫מת‬
‫כוסין אותו עד שיאמר רובה אני‬
‫מחייהו‬
‫אלו המתים‬
‫סב‬
‫כרחם אכ ?ל בנימ‬
‫כוסין בני העיר זח את זה לננות לחם בית‬
‫כי לא לאדם חשסומו‬
‫סב‬
‫בשני בעירת‬
‫מומר לתאבון‬
‫הקדמה‬
‫‪V‬‬
‫מבוא ‪14‬‬
‫סז‬
‫כו‪ .‬כס‬
‫מותר המת למתים‬
‫מס‬
‫מותר חמת ליורשיו‬
‫מס‬
‫ספתח‬
‫רצו‬
‫הע נינים‬
‫מובא שפתיך תשמור ועשית כאשר גדרת‬
‫דלה‬
‫בפיך‪ ,‬אזהרת לבי״ד שיעשוך‬
‫סימנים עשויים להשתנות‬
‫מו‬
‫מ י פ שאין להפ סוף‬
‫מילה‬
‫לו‬
‫המול לכפ כל זכר‬
‫לו‬
‫מי שהלך למדינת חימ יורדין לגכפיו‬
‫ע‬
‫עבד קטן או שומת מסנילין אותו על‬
‫לז‬
‫דעת בי״ר‬
‫עדימ החתומים על השטר נעשה כמי‬
‫עג‬
‫וזנין אשתו‬
‫מלוה להוצאת ניתנה‬
‫רינ‬
‫רעד‪ .‬רעה‪ .‬רעו‬
‫שנחקרה עדותמ בבית דין‬
‫עושה בדקה בכל עת‪ ,‬זה הכותב‬
‫רטב‬
‫תורה‬
‫ממון שאין לו תובעין‬
‫יב‬
‫ממון המיטל בספק חילקין‬
‫צח‬
‫עישור נכסי‬
‫מעשר ראשון‬
‫יב‬
‫על סי הדברים האלח כרתי אתכם ברית‬
‫מעשר כספים‬
‫סז‪ .‬סח‬
‫סח‬
‫מעשר עגי‬
‫מעשר שני שאין דמיו ידועין‬
‫נביאים כתובים ומשאילן לאחרימ‬
‫מעלין בקודש ואין מורידין‬
‫קלז‬
‫מערכין בכית ישן מפני דרכי שלומ‬
‫קפ‬
‫מעמד שלשתן‬
‫ב‬
‫מסרנסין עניי עכו״מ עמ עניי ישראל‬
‫לט‪ .‬מ‪ .‬ענ‪ .‬עג‬
‫מבות עשה שמתן שכרה בבדה‬
‫מצות בו יותר מנשלוחו‬
‫קעג‬
‫מבור‪ .‬לקיים דברי המת‬
‫קלב‪ .‬קגג‪ .‬קנר‪ .‬קנח‪ .‬קנמ‬
‫קנג‪ .‬קנד‬
‫הקדמה ‪I V‬‬
‫עס ישראל‬
‫עשר תעשר את כל תבואת זרעך‬
‫פועל יכול לחוור בחבי היום‬
‫סתח סיך לאלם‬
‫פלפלת בתכמה הבנת דבר מתוך דבר‬
‫פקדון‬
‫ם‪ .‬י‪ .‬יא‪ .‬יב‬
‫אין רבוני שיהא פקדוני ביד אתר‬
‫כ‪.‬כא‪.‬קנ‪.‬קו‬
‫כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד‬
‫קסח‪ .‬ריס‪ .‬רכ‪ .‬דכא‪ .‬רכב‪.‬‬
‫פריעת בעל חוב מבוח‬
‫מביל עני מחזק ממנו‬
‫משפט אחד יהיה לכמ‬
‫לח‬
‫מבוא ‪ .21‬ק ל מ ‪ .‬ק מ‬
‫סו‬
‫צ‬
‫ברק בדק תרדוף וגו׳‬
‫ברקת‬
‫מתנת שכיב מרע בכולה אפ עמד חוזר‬
‫קמו‬
‫ברקה אינה מתתלקת אלא בשלשה‬
‫קנד‪ .‬קסב‪ .‬קסנ‬
‫מתנת שכיב מרע כירושה שוויה רבנן‬
‫נ ד י נ י עפים נאספו עם • ל ק י אברהם‬
‫כה‬
‫הנודר בסתם על המנהג הוא נודר‬
‫צת‬
‫אין נכסי אדם משועבדים לבדקח‬
‫צט‬
‫ועשית‪ ,‬אזהרה לבי‪-‬ד שיעשוך‬
‫נדרים‬
‫רמב‬
‫נמנו באושא להיות־ אדם מפריש חומש‬
‫נכסיו למבוה‬
‫נד‬
‫כל המעלימ עינו מן הבדקר‪ .‬כאילו עובד עכו״מ‬
‫סד‬
‫אין ישראל גגאלימ אלא בבדקח‬
‫סו‬
‫ביון במשספ תפדה ושביה בברקה‬
‫סד‬
‫אפילו עני הפתפרנס מן הברקה יעשר‪ .‬עדקה‬
‫סד‬
‫םםשכנין על הבדקת אפי׳ בע־׳ש‬
‫האומר סלע זו לבדקה‬
‫סו‪ .‬םז‪ .‬סח‬
‫ס‪ .‬סא‪ .‬מד‬
‫ח‪ .‬פא‬
‫אין דותין בדקה שהיא מבות עוברת‬
‫רכ‬
‫נ‬
‫מבוא »נ‬
‫בדקה‬
‫מתנת מכיב מרע שכחוב בה קגץ‬
‫שין בנדר ושנועד‪ .‬משומ אסמכתא‬
‫הקדמה ‪I‬‬
‫ל‪ .‬קעו‪ .‬רפב‬
‫קמד‬
‫ביחא ליה למוכר רליקומ בהימנותיה‬
‫קג‬
‫פתוח תפתח את ידך‬
‫מבוא ‪7‬‬
‫מתנת על מה שכתוב בתורה‬
‫הקדמה‬
‫‪V‬‬
‫םקדון‬
‫פקודי ה׳ ישריפ משמחי לב‬
‫משיב אכירה‬
‫קלד‬
‫קסה‪ .‬רעז‬
‫קס‪ .‬קסא‪ .‬ק ס ג קסג‪ .‬קסז‪.‬‬
‫רכג‪ .‬רכד‪ .‬רלז‪ .‬דלה‬
‫סח‬
‫ס‬
‫קצז‬
‫גח‪ .‬נס‬
‫נב‬
‫ושמרו דרך ה׳ לעשות בדקה ומשפט‬
‫‪y‬‬
‫‪n‬‬
‫על‪9 ,‬ן‬
‫‪9‬‬
‫ר‬
‫‪ 9‬י‬
‫‪y‬‬
‫‪e‬‬
‫חעניניס‬
‫סםתח‬
‫*וסה‬
‫קופח של בדקה נגבית בשתים ומתחלקת‬
‫סא‪ .‬ס נ‬
‫בשלשה‬
‫בז‬
‫חמחפים בבדקח‬
‫יד לבדקה‬
‫ספק‬
‫איזהו שוטח‬
‫שיסה א י ן 'מקחו מקח‬
‫לב‬
‫השוטח מטול לעווח‬
‫לב‬
‫ק‪ .‬ק*‬
‫עתים שו‪6‬ה ועתים שטוי‬
‫לי‬
‫קא‪.‬קב‬
‫שלשת א ץ מקוץ מקח ואין ממכרן ממכר‬
‫כל המקדיש בזמן הזח אין כווגחו אלא לעדקח‬
‫בדקה‬
‫י‬
‫•‬
‫לב‪ .‬לג‪ .‬לד‪ .‬ר י ר‬
‫ק‬
‫עני ורש הבריקו‪ .‬בדק משלך וחן לו ‪.‬‬
‫קב‬
‫שומת ביח דין‬
‫בסיך זו בדקה‬
‫עד‬
‫שומא ה י ר א‬
‫מבוא ‪ .13‬יב‬
‫קבה‬
‫אין אדם נוחן ערקה'דבר שלא בא לעולם‬
‫רלז‬
‫שמין כ ע ב י הנמבר בשיק‬
‫בופיה הליכות ביחח ולחם עבלות לא תאבל‬
‫קעה‬
‫שליח המשנת מ ו ע ת משלחו‬
‫ברכי רביס גקראימ דבר מעוח‬
‫מם‬
‫קיצס כחגים ^ויים נהנים לי‬
‫עח‬
‫דיי‬
‫כי‪ .‬כה‬
‫קד‬
‫שמרו משפט ועשו נ י ק ח כי קרובה ישועתי‬
‫לבוא ובדקתי לחגלוח‬
‫קטן‬
‫שנים שהולכים בדרך וביד אחד קיתק שי מים מת‬
‫שטמו יחוס ריבו אלמנח‬
‫י י‬
‫קטן לאו בר תנאה הוא‬
‫מבוא ‪12‬‬
‫קסנים לאו בני מיעבר' מעוול* נ^נחו‬
‫קטן שחנדיל והביא ב׳ שערוה *‬
‫קטנים לאו נ נ י שליחות נינהו‬
‫קסא‬
‫רם‬
‫רסא‪ .‬רסב‪ .‬י ס ב‬
‫מבוא ‪81‬‬
‫ד‬
‫ראה חיים אם האשח אשר אהבת‬
‫קעת‬
‫קיום שמרוח דרבנן‬
‫לשכירות ליומיח ס מ נ י הוא‬
‫קלט‪ .‬קמ‬
‫קעג‪ .‬קעד‬
‫שבועה חיםח אין לה שיעור‬
‫ק»ד‬
‫שבועת האסוםרוססים‬
‫קבג‬
‫מ נ י א ‪ .12 .11‬קעג‬
‫שכיב ס ר ע שאסר נ נ ס י לך ואחריך‬
‫לסלוני‬
‫ראו מה אתם עושים כי ל׳א לאדם‬
‫חשפםו ונוי‬
‫יריב‬
‫שצועת חמ‪#‬נח‬
‫• ל ו ח ו של שים במוחו‬
‫ראה אביו שחס״סץ מעות ואמר של סלוני‬
‫הם‬
‫שמרי תוב חמוקדמין‬
‫ר‬
‫מבוא ‪8‬‬
‫קנז‪ .‬קם‪ .‬דלו‬
‫שלש מאות וארבעה בחי דינין היו בירושלים‬
‫*‬
‫שנוי‬
‫תלמוד תורה‬
‫תלמוד‪ .‬תודח‬
‫ש נ ו י שנשנה והניח קמח לקעור‬
‫י‬
‫סז‪ .‬כ‪ .‬קנה‬
‫ינ‪ .‬י ד ‪ .‬ב נ‬
‫נ נ ס י דסושין‬
‫יבא לדעת‬
‫ינ‪ .‬יד‬
‫יי‬
‫יבא שלא לדעת‬
‫יג‪ .‬יד‬
‫יג‪ .‬יד‬
‫לס‪ .0 .‬עג‪ .‬עד‬
‫מושיבין מלמדי תינוקוה בכל עיר ועיר‬
‫מחרימין אוחח‬
‫‪ .‬של ביה רבן‬
‫אין סורידין קטן לנכסי שנוי‬
‫יה‬
‫קטן שנשנת‬
‫ית‬
‫בן חמש למקרא ו ג ר‬
‫אין מורידץ קרוב מחסת קרוב‬
‫יח‬
‫תמחוי‬
‫אין מורידין קרוב לנכסי קסן‬
‫אין סודץ אח ה ש מ י ם יותר מכדי דסיחן‬
‫ננ‪ .‬נג‪ .‬נ ד‬
‫מא‬
‫כל מ י ‪ .‬ע א י נ ו מלמד אח בנו תורה הרי‬
‫גדול תלמוד חורה יותר מספרי תורה‬
‫כז‪ .‬כח‬
‫מא‬
‫א ץ העולם מתקיים אלא בהבל תינוקות‬
‫מורידין קרוב לנכסי שכוי‬
‫יח‪ .‬ימ‬
‫מא‪ .‬קעג‪ .‬קעד‬
‫כל עיר שאין בת מלמדי תינוקות‬
‫יג‬
‫פדיון שנוים‬
‫מג‬
‫ת‬
‫'ס‬
‫‪:‬‬
‫ס‬
‫‪3‬‬
‫מקיימים שסר שלא בסני בע‪-‬ד רסא‪ .‬דסב‪ .‬רטד‪ .‬רסח‬
‫מבוא ‪i t .11‬‬
‫הםזכח לקמן‬
‫מבוא ‪!0‬‬
‫שסר‬
‫קכנ‬
‫מביאת קסן יש נ ח גזל מפני דרכי שלום‬
‫נ נ ס י נמושין י‬
‫סד‬
‫הוא כאילו קברו‬
‫מא‬
‫נמ‬
‫תמחוי נגבית בשלשה ומתחלקת בשלשה‬
‫תן כזכי‬
‫תקנתא לתקנתא לא עבדינן‬
‫תרוםת שקלים‬
‫הקדמה ‪I I F‬‬
‫׳‪:‬עז‬
‫םא‪..‬םב‬
‫»ו‬
‫רמו‬
‫פז‬
‫ת י ק ו נ י ם‬
‫דף‬
‫מכוא‬
‫‪1‬‬
‫מנוא‬
‫‪2‬‬
‫שורה‬
‫‪'1‬ל‬
‫במקום‬
‫‪3‬‬
‫אפימרוםום‬
‫אפופרופום‬
‫‪22‬‬
‫פאאריאריאלית‬
‫•אפניארכאלית‬
‫״‬
‫שלהם‬
‫‪4‬‬
‫‪ .‬״‬
‫י‬
‫״‬
‫שלהן‬
‫‪2‬‬
‫נאמר‬
‫נאסרת‬
‫‪12‬‬
‫‪18‬‬
‫והרטג׳׳פ‬
‫וחרסנ׳׳ן‬
‫״‬
‫‪27‬‬
‫ומרי^״ל‬
‫‪24‬‬
‫‪2‬‬
‫וסעין‬
‫‪83‬‬
‫מאגדה‬
‫‪ ,‬״‬
‫ברנלוגי‬
‫אלברנלוני‬
‫חר״י‬
‫״‬
‫לביין‪ .‬בית‬
‫ד סוף הערה א‬
‫כמיני!‬
‫האנייה‬
‫י\םף‬
‫סי׳‬
‫ר״נ‬
‫הרמנ״ן וחרא״ש ורס״א נ ה נ ה‬
‫‪.‬‬
‫ד מיונים‬
‫‪a‬‬
‫ג׳‬
‫י הערה א׳‬
‫‪5‬‬
‫שאכוון‬
‫שסביון‬
‫י בעיונים‬
‫‪1‬‬
‫רג״א סעי׳ מ־ו‬
‫רו׳׳א סעיף נ ״ ו‬
‫מו‬
‫‪3‬‬
‫אין‬
‫שאין‬
‫ימ‬
‫‪12‬‬
‫אתרי מ ל ת אהד‬
‫להוסיף סילת מהם‬
‫ג א גהערח‬
‫‪18‬‬
‫אתרי מלת לו‬
‫להוסיף‬
‫גב‬
‫«‬
‫גית‬
‫סבית‬
‫כד‬
‫‪5‬‬
‫ובמל‬
‫ובטל‬
‫גו בהערה‬
‫‪10‬‬
‫מ א ר י מילת וכן‬
‫להוסיף »ילת כ ת ו‬
‫לח געיוניס‬
‫•‬
‫םילוו עול‬
‫גי‬
‫י׳‬
‫לו‬
‫‪2‬‬
‫ונכרתו‬
‫שגגרתו‬
‫לו‬
‫«‬
‫ואס אין‬
‫ונם כשאין‬
‫לו‬
‫‪4‬‬
‫אתרי מילת מגיירץ‬
‫לתוסיף ס י ל ת אותו‬
‫‪.‬‬
‫מה‬
‫‪17‬‬
‫מהרי מילת אפוטרופסות‬
‫מש בהערת‬
‫‪11‬‬
‫כהניאו‬
‫ו‪0‬גו‪0‬‬
‫׳׳‬
‫אתרי מילת ומרי זת‬
‫להוסיף םילת נ ס נ י א‬
‫״‬
‫״‬
‫בית־וין‬
‫נ‬
‫‪2‬‬
‫תפעם‬
‫כהסעם‬
‫נד‬
‫‪9‬‬
‫ד ג נ י העיר‬
‫דרכני‬
‫נ ו בהערה‬
‫‪2‬‬
‫אתרי מילת זח‬
‫להוסיף מילת ל ג‬
‫‪m‬‬
‫‪w‬‬
‫״‬
‫אתרי מילת זראזה‬
‫להוסיף מילת מ ר ץ‬
‫•‬
‫‪m‬‬
‫‪m‬‬
‫אותם‬
‫מחיק‪.‬‬
‫‪0‬‬
‫‪12‬‬
‫גמקע‬
‫נקרא‬
‫מא‬
‫‪3‬‬
‫לתפלת‬
‫ותפלת‬
‫סב‬
‫»‬
‫א׳‬
‫ה׳‬
‫‪15‬‬
‫נ׳‬
‫ו׳‬
‫‪1‬‬
‫לכל‬
‫ככל‬
‫‪m‬‬
‫םנ‬
‫פי‬
‫רס־יה סעיף וו׳ ו ס ם ״ ! ס״ק ל ״ ‪4‬‬
‫סיג‬
‫מש‬
‫י‬
‫־‬
‫נסם‬
‫‪#‬‬
‫תיקונים‬
‫יף‬
‫םג‬
‫במקום‬
‫שורה‬
‫‪12‬‬
‫רצם‬
‫והנהלתו‬
‫~‬
‫צ׳׳ל‬
‫ותנהלתן‬
‫פז‬
‫‪1‬‬
‫כאפרן‬
‫מפ‬
‫‪10‬‬
‫אתרי פילת סתעסקין‬
‫להוסיף מילת עמו‬
‫ע בהערת‬
‫‪41‬‬
‫שכירו‬
‫שכיחי‬
‫עב בהערה‬
‫‪10‬‬
‫שתר״ג‬
‫שכה־נ‬
‫עת‬
‫‪0‬‬
‫ל‪1‬יין כםוף השורה אות )נ(‬
‫־ בהערה‬
‫‪0‬‬
‫ל‪1‬יין גראש השורה ‪ ) ma‬נ (‬
‫ע«‬
‫קפה‬
‫קופת‬
‫פ‬
‫‪15‬‬
‫אחרי פילת דין‬
‫לתופיף מילת אמת‬
‫פז‬
‫קא בהערה‬
‫‪3‬‬
‫תקהל‬
‫הקהלה‬
‫‪20‬‬
‫אחרי מילת אין‬
‫ל ה ו פ י ף מ י ל ת הרבר‬
‫‪w‬‬
‫•‬
‫‪25‬‬
‫שמדברי‬
‫מדברי‬
‫‪n‬‬
‫‪w‬‬
‫‪27‬‬
‫רבעי‬
‫דבעיא‬
‫‪1‬‬
‫אפומרופוס‬
‫אפוטרושפי‬
‫הפרות‬
‫חפירות‬
‫קח‬
‫‪1‬‬
‫הנוגעים‬
‫וגוגעיפ‬
‫קיא‬
‫‪8‬‬
‫אחרי מילת קמן‬
‫להופיף מילת ולא יהודי‬
‫קיא בביוניפ‬
‫‪3‬‬
‫רב בשני‬
‫רך בשנים‬
‫קטו בהערה‬
‫‪1‬‬
‫עיין דיני שומר • כ ר‬
‫למתוק‬
‫קיז בהערה‬
‫‪, 4‬‬
‫חנכפי‬
‫*ני‬
‫קג‬
‫קג בהערה‬
‫קנא בהערה‬
‫קנג‬
‫ק נ ח בהערת‬
‫קנח‬
‫ק נ ס בהערת‬
‫‪-‬‬
‫״‬
‫קענ‬
‫קעד בחערח‬
‫קעו בחערה‬
‫קעו בעיונים‬
‫•‬
‫קעח‬
‫•‬
‫הנכפימ‬
‫‪7‬‬
‫מדא‬
‫מרה‬
‫‪14‬‬
‫לפני מילת נוטה‬
‫הדעת‬
‫‪1‬‬
‫לחלוק‬
‫לתלק‬
‫‪9‬‬
‫ומנתל‬
‫ומנהלת‬
‫‪15‬‬
‫לפני מילת «ו‬
‫להוסיף מילת קטניפ‬
‫‪4‬‬
‫להגדיל‬
‫להגביל‬
‫‪11‬‬
‫אחרי מילת הנכטימ‬
‫להוסיף מילות דבריו ק י י פ י מ‬
‫‪26‬‬
‫לגדולימ‬
‫הגדוליס‬
‫‪1‬‬
‫לפני מילת ל ג נ י‬
‫להוסיף מילת דברי המת‬
‫‪0‬‬
‫לפקח‬
‫לפקח‬
‫‪9‬‬
‫אחרי פילת על‬
‫לחופיף פילת בל‬
‫‪19‬‬
‫שאבד‬
‫שהפסיד‬
‫‪5‬‬
‫יושרפ‬
‫עשרים‬
‫‪1‬‬
‫היתופיפ‬
‫יתימיפ‬
‫‪8‬‬
‫ע‪-‬ד‬
‫עד‬
‫‪2‬‬
‫חרבונ‬
‫ס׳׳פ‬
‫‪2‬‬
‫לפני מילת מהרש״פ‬
‫להופיף מילות תיקון סופרים‬
‫‪15‬‬
‫אחרי מילת בית‬
‫להופיף מילת דין‬
‫‪V‬‬
‫יזו‬
‫ןנ״ל‬
‫במקום‬
‫שורה‬
‫י ף‬
‫י ק ו נ י ם‬
‫קעס‬
‫אחרי מילה שכר‬
‫להוסיף םילזו ריוח‬
‫קעמ בעיונים‬
‫ר׳‬
‫ר״‪ 1‬סעי׳ י״ב י״ג‬
‫קפד‬
‫‪1%‬‬
‫אחדי מילח והוא‬
‫להוסיף מילח מוחזק‬
‫קסם בהערת‬
‫‪18‬‬
‫בריא‬
‫ברי‬
‫‪80‬‬
‫לוית‬
‫הלואח‬
‫*‬
‫•‬
‫קב­‬
‫‪8‬‬
‫בריא‬
‫ברי‬
‫קב* נ ח ע ר ת‬
‫«‬
‫רבי‬
‫רבינו‬
‫‪9‬‬
‫מודה‬
‫הודאה‬
‫‪ 1‬־ ‪-‬‬
‫*‬
‫‪V‬‬
‫ק ב ס בעיונים‬
‫*‬
‫‪8‬‬
‫דג‬
‫״‬
‫דו‬
‫י‬
‫‪10‬‬
‫החביב‬
‫החניף‬
‫בחמוח‬
‫נעלי חיים‬
‫דאונס‬
‫ואונםין‬
‫בכל‬
‫בעל‬
‫״‬
‫‪19‬‬
‫מסחברא‬
‫מסנרא‬
‫די‬
‫‪19‬‬
‫למעלה‬
‫מלמעלח‬
‫ריא‬
‫‪8‬‬
‫ומבסל‬
‫מנמל‬
‫‪18‬‬
‫‪8‬‬
‫‪•9‬‬
‫יחישו‬
‫יתינשו‬
‫אחרי מילת להשכירם‬
‫להוסיף מילוח או לחחנירס‬
‫אחרי סילת או‬
‫להוסיף מילת נ ו ח‬
‫רכג‬
‫‪3‬‬
‫אחרי מילת ׳דאורייתא‬
‫להוסיף מילת זכאים‬
‫רלז בהערה‬
‫‪12‬‬
‫מסורשת‬
‫מומרשת‬
‫רמנ בהערת‬
‫‪1‬‬
‫בריא‬
‫ברי‬
‫רמה‬
‫‪10‬‬
‫ואם‬
‫אם‬
‫ריז‬
‫״‬
‫רכ‬
‫‪10‬‬
‫חק‬
‫חקי‬
‫ובשם‬
‫דבש׳׳ס‬
‫אחדי מילח שהרי‬
‫להוסיף •»לח לא‬
‫‪8‬‬
‫יכול‬
‫חייב‬
‫‪0‬‬
‫נעל‬
‫בסענח‬
‫ע׳‬
‫קל״ס‬
‫ווינא‬
‫וריינא‬
‫רמו בחערח‬
‫ד‬
‫רממ בהערה‬
‫ו‬
‫דפג בהערה‪:‬‬
‫רסז‬
‫רע‪4‬‬
‫רעה נביונים‬
‫רסז‬
‫‪2‬‬
‫‪8‬‬
‫י‬
‫‪c‬‬
‫•‬