להורדת הפרק לחצו כאן

‫‪1‬‬
‫הפסיכואנליזה וחקר המוח ‪ /‬ד"ר יורם יובל‬
‫פרק מן הספר "פסיכואנליזה – הלכה ומעשה" בעריכת ד"ר יוסף הטב‬
‫מבוא‬
‫פרק זה עוסק במפגש המחודש‪ ,‬המתחולל בשנים האחרונות‪ ,‬בין הפסיכואנליזה ומדעי המוח‪ .‬הקשר בין‬
‫הפסיכואנליזה החוקרת את הנפש והנוירוביולוגיה החוקרת את המוח ימיו כימי הפסיכואנליזה‪ ,‬ותחילתו‬
‫בניסיון מהפכני לאינטגרציה של שתי הדיסציפלינות הללו‪ .‬בשנת ‪ ,1895‬שנתיים לאחר שפרסם עם יוזף‬
‫ברויר את ספרם "מחקרים בהיסטריה"‪ ,‬ספר שניתן לראותו כחיבור הפסיכואנליטי הראשון‪ ,‬הציב לעצמו‬
‫זיגמונד פרויד מטרה מרחיקת לכת‪ .‬הוא הגדיר מטרה זו במשפט הפתיחה של חיבורו "הפרוייקט‬
‫לפסיכולוגיה מדעית"‪:‬‬
‫"הכוונה היא לבנות פסיכולוגיה שתהיה אחד ממדעי הטבע‪ ,‬כלומר‪ ,‬להציג תהליכים נפשיים‬
‫כמצבים הניתנים לכִּימּות של עצמים גשמיים מסוימים‪".‬‬
‫זה היה ניסיון ראשון ושאפתני לקשור את הפסיכואנליזה‪ ,‬שהיתה אז בחיתוליה‪ ,‬עם מדעי הטבע ובפרט עם‬
‫הנוירוביולוגיה‪ .‬אך פרויד לא זכה לראות בהתגשמות שאיפתו בימי חייו‪ ,‬ובסופו של דבר גנז את‬
‫ה"פרוייקט" שלו מתוך תחושה קשה של כישלון והחמצה‪ .‬בהמשך דרכו הוא התרחק בהדרגה מן‬
‫– התפתחותם‪ ,‬היחסים‬
‫הביולוגיה והפנה את תשומת ליבו לחקר התהליכים והמבנים הנפשיים עצמם‬
‫ביניהם‪ ,‬והפתולוגיה שלהם‪ .‬חקירה זו‪ ,‬המהווה את עיקרה של ההגות הפסיכואנליטית‪ ,‬התרחשה עד‬
‫לשנים האחרונות בניתוק גובר והולך ממדעי הטבע‪ :‬במהלך מאה השנים שבאו לאחר ה"פרוייקט" התרחקו‬
‫הפסיכואנליזה והנוירוביולוגיה זו מזו‪ ,‬והיחסים ביניהן הידרדרו עד לאנטגוניזם והתעלמות הדדית‬
‫ומוחלטת‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬בשנים האחרונות חלה התקרבות מחודשת בין שני התחומים‪ .‬להתקרבות זו אחראים‪ ,‬לדעתי‪,‬‬
‫שני תהליכים מקבילים‪ .‬ראשית‪ ,‬המהפכה הגדולה שחלה בתחום מדעי המוח בשני העשורים האחרונים‬
‫הביאה את חקר הרגשות‪ ,‬החלומות‪ ,‬הזיכרון‪ ,‬ואף את הלא‪-‬מודע אל תחום ההסתכלות והעיסוק המדעי‪.‬‬
‫כך נוצר לראשונה מצב שבו הנוירוביולוגיה והפסיכואנליזה עוסקות באותם תהליכים ותכנים נפשיים‬
‫ממש‪ ,‬כל אחת מנקודת מבטה‪ .‬שנית‪ ,‬התחזקה בהדרגה התחושה בקרב פסיכואנליטיקאים שהנתק‬
‫המתמשך ממדעי הטבע הוא בעוכרי הפסיכואנליזה‪ .‬היום נראה שלנוירוביולוגיה יש תרומה חשובה לדיון‬
‫בסוגיות שהיו‪ ,‬עד השנים האחרונות‪ ,‬נחלתם הבלעדית של פסיכואנליטיקאים‪ .‬בו בזמן‪ ,‬למרות הנטייה‬
‫להתעלם מן הפסיכואנליזה שרווחה בתחום הנוירוביולוגיה‪ ,‬שמו כמה חוקרי מוח לב לכך שהפסיכואנליזה‬
‫הפכה להיות רלבנטית יותר בשבילם בשנים האחרונות‪.‬‬
‫‪ 2000‬על מפעל חייו‪ ,‬חקר הבסיס התאי‬
‫אריק קנדל‪ ,‬חתן פרס נובל לרפואה ופיזיולוגיה לשנת‬
‫והמולקולרי לזיכרון‪ ,‬נמשך בצעירותו לפסיכואנליזה ונטש אותה למען מדעי המוח‪ .‬הוא הביע לא מזמן‬
‫את דעתו הנוקבת בנושא הקשר בין הפסיכואנליזה למדעי המוח‪:‬‬
‫"במשך המחצית הראשונה של המאה העשרים גרמה הפסיכואנליזה למהפכה ושינתה ללא‬
‫הכר את האופן בו אנו מבינים את חיי הנפש‪ .‬היא הביאה עימה תובנות חדשות ומסעירות‬
‫על תהליכים נפשיים לא מודעים‪ ,‬על דטרמיניזם נפשי‪ ,‬על מיניות בתקופת הילדות‪ ,‬ואולי‬
‫החשוב מכל‪ ,‬על האי‪-‬רציונליות של המוטיבציה האנושית‪ .‬לעומת הישגים אלה‪ ,‬הישגיה‬
‫של הפסיכואנליזה במחצית השנייה של המאה העשרים היו מרשימים פחות‪ .‬למרות‬
‫‪2‬‬
‫שההגות הפסיכואנליטית הוסיפה להתפתח נבעו ממנה פחות תובנות מהפכניות חדשות‪,‬‬
‫להוציא‪ ,‬אולי‪ ,‬בתחום התפתחות הילד‪ .‬החשוב ביותר והמאכזב ביותר הוא שהפסיכואנליזה‬
‫לא התפתחה מבחינה מדעית‪ .‬היא לא פיתחה שיטות אובייקטיביות לבחינת הרעיונות‬
‫המסעירים שהעלתה קודם לכן‪ .‬כתוצאה מכך הפסיכואנליזה נכנסת למאה העשרים ואחת‬
‫כשהשפעתה נמצאת בירידה‪ .‬זהו מצב מצער‪ ,‬משום שהפסיכואנליזה היא עדיין נקודת‬
‫המבט הקוהרנטית והמספקת ביותר מבחינה אינטלקטואלית על הנפש‪ .‬על מנת לכבוש‬
‫מחדש את השפעתה האינטלקטואלית‪ ,‬הפסיכואנליזה תזדקק ליותר מאשר תשובות‬
‫למבקריה העוינים‪ .‬אנשים שהפסיכואנליזה יקרה לליבם יצטרכו לבחון אותה בצורה‬
‫קונסטרוקטיבית על מנת להשיב לה את מעמדה כתיאוריה ריאליסטית ומתוחכמת של‬
‫המוטיבציה האנושית‪".‬‬
‫בפרק זה לא נעמיק בשאלת היחס הראוי בין נוירוביולוגיה ופסיכואנליזה‪ ,‬נושא שד"ר הטב עוסק בו‬
‫‪ ‬ובתרומה האפשרית שלה‬
‫במבוא לספר‪ .‬כמו כן‪ ,‬לא נדון בשאלת מעמדה המדעי של הפסיכואנליזה‬
‫למדעי המוח‪ .‬הפרק יתמקד בבחינת נושאי מפתח והנחות חשובות מתחום הפסיכואנליזה לאור‬
‫התפתחויות חדשות בתחומי הנוירוביולוגיה והפסיכולוגיה הקוגניטיבית ‪ .‬במסגרת זו יידונו בפרק חמשת‬
‫הנושאים הבאים‪:‬‬
‫א‪ .‬הנחת המעמקים והארגון ההיררכי של הנפש‬
‫ב‪ .‬נוירוביולוגיה של זיכרון מודע‪ ,‬זיכרון לא‪-‬מודע וזיכרונות טראומטיים‬
‫ג‪ .‬מיפוי אנטומי של חלקי הנפש‬
‫ד‪ .‬נוירוביולוגיה של חלומות‬
‫ה‪ .‬נוירוביולוגיה של פסיכותרפיה‬
‫רשימה זו אינה כוללת את כל התחומים המשותפים כיום לנוירוביולוגיה ופסיכואנליזה‪ ,‬אך היא מהווה‬
‫מדגם של הקשרים הנרקמים כיום בין שתי נקודות המבט השונות הללו על נפש האדם‪.‬‬
‫* * *‬
‫א‪ .‬הנחת המעמקים והארגון ההיררכי של הנפש‬
‫הפסיכואנליזה נבדלת משאר התיאוריות הפסיכולוגיות המודרניות בכך שהיא מניחה שנפש האדם בנויה‬
‫מרבדים מעמיקים והולכים‪ .‬על פי הנחה זו‪ ,‬רק הרובד העליון נמצא "על פני השטח" ומתבטא באופן‬
‫ישיר בתודעתו הסובייקטיבית של האדם ובפעולותיו בעולם‪ .‬שאר הרבדים נמצאים "מתחת לפני השטח"‬
‫ובאים לידי ביטוי רק בעקיפין‪ .‬הפסיכואנליזה רואה בחקר הרבדים העמוקים שבתוך הנפש ובהעלאתם‬
‫אל פני השטח‪ ,‬כלומר אל התודעה ואל תחום ההסתכלות האנליטית‪ ,‬את אחד מתפקידיה התיאורטיים‬
‫והקליניים החשובים‪ .‬בגלל הנחה זו נקראות הפסיכואנליזה וקשת השיטות הפסיכולוגיות שנגזרו ממנה‬
‫"פסיכולוגיות מעמקים" (‪.)depth psychologies‬‬
‫הנחת המעמקים אינה מקובלת בדרך כלל על הפסיכולוגיה הקוגניטיבית והפסיכולוגיה ההתנהגותית‪,‬‬
‫שיטות המתארות את נפש האדם ללא ממד העומק המאפיין את הפסיכואנליזה‪ .‬אך כפי שנראה להלן‬
‫הגישה הפסיכואנליטית המסורתית קרובה יותר לגישה הרווחת בנוירוביולוגיה ובנוירולוגיה‪ ,‬ולא במקרה‪:‬‬
‫פרויד‪ ,‬הפסיכואנליטיקאי הראשון‪ ,‬היה בן‪-‬בית בעולם מדעי המוח של זמנו‪ .‬בבואו לבנות את התיאוריות‬
‫שלו על מבנה הנפש נשען פרויד על מה שהיה ידוע בימיו‪ ,‬כלומר ברבע האחרון של המאה התשע עשרה‪,‬‬
‫על המבנה והתפקוד של המוח‪.‬‬
‫‪‬‬
‫רוב העוסקים במדעי הטבע אינם מתייחסים לפסיכואנליזה כאל מדע‪ .‬זאת משום שהיא אינה עומדת בקריטריון "היכולת‬
‫לשלילה" ( ‪ )refutability‬שהציע הפילוסוף קרל פופר כמבחן לכך שדיסציפלינה מסוימת היא אכן מדעית‪ .‬על פי עיקרון זה‬
‫דיסציפלינה תחשב למדעית רק אם לכל היפותיזה שהיא מציגה ניתן להעלות על הדעת ניסוי שיפריך אותה‪ .‬מאחר‬
‫שבמתודולוגיה הפסיכואנליטית אין דרך אמפירית להכריע בין מודלים מטה‪-‬פסיכולוגיים שונים (וכך מודל פרוידיאני‪,‬‬
‫קוהוטיאני‪ ,‬קלייניאני ולקאנייני מתקיימים בה זה בצד זה)‪ ,‬היא אינה נחשבת למדע‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש פילוסופים הגורסים‬
‫‪Grunbaum, A. (1993),‬‬
‫שהפסיכואנליזה יכולה‪ ,‬עקרונית‪ ,‬לעמוד בסטנדרטים מדעיים‪ .‬לדיון מקיף בשאלה זו ראה‬
‫‪.Validation in the Clinical Theory of Psychoanalysis, International Universities Press, Madison, CT.‬‬
‫‪3‬‬
‫מבין הוגי הדעות והמדענים הגדולים שפעלו בשלהי המאה התשע עשרה בולטת תרומתו של ג'ון יולינגס‬
‫ג'קסון ( ‪ )John Hulings Jackson‬למדעי המוח‪ .‬השפעת רעיונותיו המקוריים של ג'קסון על התפתחות‬
‫הנוירולוגיה והנוירוביולוגיה היתה מכרעת‪ ,‬והיא נמשכת עד ימינו‪ .‬פרויד הצעיר‪ ,‬שהוכשר כנוירולוג‬
‫בעצמו‪ ,‬הכיר היטב את עבודותיו של ג'קסון ואף ציטט מהן בחיבורו הנוירולוגי על אפזיות‪ .‬בשנת ‪1876‬‬
‫‪an “anatomical” view of the‬‬
‫פרסם ג'קסון היפותזה אותה כינה בשם השקפה "אנטומית" על הנפש (‬
‫‪ .)mind‬על פי השקפה זו‪ ,‬כל אחד מן התפקודים הנפשיים והמוחיים אינו מהווה מיקשה אחת‪ ,‬אלא‬
‫מתבסס על היררכיה של מערכות ותת‪-‬מערכות עצביות‪ .‬בהיררכיה זו המערכת המאוחרת‪ ,‬והמפותחת‬
‫יותר‪ ,‬ממפה אל תוכה ( ‪ )re-represents‬את כל המערכות שתחתיה‪ .‬בנוסף לכך היא מעכבת את פעילותן‪,‬‬
‫כך שאינן מתבטאות בדרך כלל‪ .‬כאשר בעקבות מחלה או תאונה נפגעת המערכת העליונה בהיררכיה‪,‬‬
‫ישתחררו המערכות הנמוכות יותר מן העיכוב וישלטו על התפקוד הנדון‪ .‬לדוגמה‪ ,‬מערכת העצבים‬
‫הפירמידלית שבקליפת המוח‪ ,‬שהיא גם מאוחרת מבחינה אבולוציונית‪ ,‬שולטת על רוב שרירי הגוף‬
‫ומוציאה לפועל את תנועותינו הרצוניות‪ .‬כאשר המערכת הפירמידלית של אדם מבוגר ניזוקה בעקבות‬
‫פגיעה מוחית‪ ,‬התוצאה אינה שיתוק מלא ואובדן מוחלט של כושר התנועה‪ .‬במקום זאת‪ ,‬מופיעים מחדש‬
‫דפוסי תנועה והחזרים השייכים למרכזים מוטוריים בתלמוס (חלק קדום יותר של המוח) ובחוט השדרה‪,‬‬
‫דפוסי תנועה שהיו קיימים בתינוק בשנה הראשונה לחייו ונעלמו עם הבשלת המערכת הפירמידלית שלו‬
‫במהלך הילדות‪.‬‬
‫אחת ההנחות החשובות של הפסיכואנליזה‪ ,‬אולי החשובה ביותר‪ ,‬היא שניתן לתאר את נפש האדם‬
‫כמורכבת מחלק מודע ומחלק לא‪-‬מודע‪ .‬החלק הלא‪-‬מודע קדום ופרימיטיבי יותר‪ ,‬ומתבטא בין השאר‬
‫באופן חשיבתם של ילדים קטנים ובחלומותיהם של מבוגרים‪ .‬חלק קדום זה מציית ל"עקרון העונג"‪ .‬הוא‬
‫קיים באדם מבוגר מתחת לפני השטח התודעתי‪ ,‬אך הוא משפיע בעקיפין ובצורה סמויה על החשיבה‬
‫המודעת של האדם ועל מעשיו‪ .‬החלק המודע‪ ,‬הנמצא על פני השטח במבוגר‪ ,‬מתאפיין בתהליך חשיבה‬
‫שניונית ( ‪ .)secondary process thinking‬צורת חשיבה זו מאוחרת יותר בהתפתחותה‪ ,‬סדורה בזמן‬
‫ובמרחב‪ ,‬מצייתת לחוקי ההגיון הבסיסיים‪ ,‬ונאמנה ל"עקרון המציאות"‪ .‬לעומת זאת הלא‪-‬מודע מתאפיין‬
‫בתהליך חשיבה ראשונית (‪ .)primary process thinking‬זוהי צורת חשיבה שבה הקשרים האסוציאטיביים‬
‫בין רעיונות משקפים את הדחפים הפנימיים של האדם ואינם מוגבלים על ידי דרישות המציאות‪ .‬כמו כן‬
‫מתאפיין הלא‪-‬מודע ב סבילות לסתירות פנימיות ‪ ,‬ב חוסר תחושת זמן ‪ ,‬ו בהחלפת המציאות החיצונית‬
‫במציאות פנימית ששולטות בה משאלות ופנטזיות ואין בה ביקורת המציאות‪.‬‬
‫על פי ההשקפה הפסיכואנליטית‪ ,‬פגיעה או הפסקה זמנית של תהליך החשיבה ה"רגיל” תעלה אל פני‬
‫השטח תהליכי חשיבה שמקורם בלא‪-‬מודע והמתאפיינים בארבעת המרכיבים שלעיל‪ .‬כפי שראינו‪,‬‬
‫תרחיש כזה מתואר על ידי ההנחה האנטומית של ג'קסון‪ .‬עד לא מזמן באו העדויות הפסיכואנליטיות‬
‫לעליית הלא‪ -‬מודע אל פני השטח בעיקר מעבודה קלינית עם מטופלים שסבלו מבעיות פסיכולוגיות שהיום‬
‫היינו מגדירים אותן כהפרעות חרדה והפרעות אישיות‪ .‬עליית תכנים ואופני חשיבה לא‪-‬מודעים אל פני‬
‫השטח תוארה בספרות האנליטית בין השאר במונחים של נסיגה ( ‪ )regression‬אל דפוסים מוקדמים יותר‬
‫של חשיבה‪ .‬מאחר שהיה מדובר בתופעות שנצפו במהלך טיפול פסיכואנליטי באנשים "בריאים" ומאחר‬
‫שהעדויות התבססו על אינטרפרטציה של דבריהם של המטופלים על ידי האנליטיקאים‪ ,‬לא היה לעדויות‬
‫אלו הד כלשהו בעולם מדעי המוח‪.‬‬
‫בשנים האחרונות השתנתה גישתם של רבים ממדעני המוח לנושא הלא‪-‬מודע‪ .‬היום מקובל בעולם המדעי‬
‫שיש לכל בני האדם זיכרונות שאינם מודעים‪ ,‬המשפיעים בצורה חזקה וסמויה על פעולותיהם‬
‫ומחשבותיהם‪ .‬אנו נעסוק בנושא זה בהמשך הפרק‪ .‬בשנים האחרונות הופיעו גם עדויות לכך שפגיעות‬
‫ממוקדות באזור מסוים במוח עלולות לגרום לאדם מבוגר לאבד את תהליך החשיבה השניונית שלו‪,‬‬
‫ולחזור לאופן חשיבה הכולל את אותם מאפיינים שייחס פרויד ללא‪-‬מודע‪ :‬סבילות לסתירות פנימיות‪,‬‬
‫חוסר תחושת זמן‪ ,‬החלפת המציאות החיצונית במציאות פנימית ששולטות בה משאלות ופנטזיות‪ ,‬ותהליך‬
‫חשיבה ראשוני (כלומר‪ ,‬קשרים אסוציאטיביים בין רעיונות שאינם מוגבלים על ידי עקרון המציאות)‪.‬‬
‫לעדויות אלה חשיבות רבה משתי סיבות‪ .‬ראשית‪ ,‬הן מעלות את האפשרות שלחלוקה הפסיכואנליטית של‬
‫אופני החשיבה לתהליכים ראשוניים ושניוניים יש מקבילה אנטומית במוח‪ .‬שנית‪ ,‬הן תומכות ברעיון‬
‫‪4‬‬
‫הפסיכואנליטי שבאדם מבוגר תהליך החשיבה הראשוני עבר דיכוי על ידי תהליכי החשיבה השניוניים‪ ,‬אך‬
‫לא נעלם לגמרי‪ .‬הוא מוסיף להתקיים מתחת לפני השטח ומתבטא‪ ,‬למשל‪ ,‬בחלומות‪ ,‬כפי שנראה בהמשך‬
‫פרק זה‪ .‬בהתאם להנחותיו של ג'קסון תהליך החשיבה הראשוני עלול להשתלט על התודעה בעקבות‬
‫פגיעה מוחית ספציפית‪.‬‬
‫‪ )Solms‬וקרן קפלן‪-‬סולמס‪ ,‬ששניהם הוכשרו כנוירופסיכולוגים‬
‫בני הזוג מרק סולמס (‬
‫וכפסיכואנליטיקאים‪ ,‬חקרו את תהליכי החשיבה של קבוצת חולים שכולם סבלו מפגיעות ממוקדות באזור‬
‫קטן במוח הנמצא בחלק האחורי והתחתון ביותר של האונות המצחיות של המוח‪ ,‬סמוך לקו האמצע‪.‬‬
‫חולים אלה סבלו מהפרעה נוירולוגית הנקראת סינדרום קורסקוף ( ‪ )Korsakoff syndrome‬וכוללת‪ ,‬בין‬
‫היתר‪ ,‬שכחה (אמנזיה) קיצונית‪ .‬דבריהם של הסובלים מהפרעה זאת מתאפיינים בקונפבולציות‬
‫(‪ .)confabulations‬קונפבולציות הן התבטאויות המתיימרות לתאר את המציאות אך כוללות עיוותים‬
‫בולטים שלה‪ .‬עיוותים אלה מתארים לרוב מציאות טובה יותר מן המציאות "האמיתית" שבה שרוי‬
‫החולה‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬האדם הסובל מקונפבולציות אינו מודע כלל לכך שהוא מתאר דברים שלא קרו או‬
‫שלא ייתכנו‪ .‬עם זאת‪ ,‬תוכן הדברים כולל אירועים שהתרחשו במציאות‪ .‬כדוגמה לכך‪ ,‬חולה הסובל‬
‫מקונפבולציות יטען שהוא שוהה בבית מלון ולא בבית חולים‪ .‬הוא עשוי לטעון שזה עתה ביקר אותו בנו‬
‫בן ה‪ ,-23‬כאשר במציאות הבן הזה מת לפני ‪ 20‬שנה‪ ,‬כשהיה בן ‪.3‬‬
‫בני הזוג סולמס הוכיחו‪ ,‬באמצעות רישום מדוקדק של ראיונות עם חולים הסובלים מקונפבולציות‬
‫בעקבות פגיעה מוחית ממוקדת‪ ,‬שתהליכי החשיבה שלהם מתאפיינים על ידי סבילות לסתירות פנימיות‪,‬‬
‫חוסר תחושת זמן‪ ,‬החלפת המציאות החיצונית במציאות פנימית ששולטות בה משאלות ופנטזיות‪ ,‬ותהליך‬
‫חשיבה ראשוני (כלומר‪ ,‬קשרים אסוציאטיביים בין רעיונות שאינם מוגבלים על ידי עקרון המציאות)‪.‬‬
‫ממצאים אלה קושרים בין סינדרום נוירולוגי שהרקע האנטומי שלו ידוע‪ ,‬לבין התיאור הפסיכואנליטי של‬
‫תהליכי חשיבה לא‪-‬מודעים‪.‬‬
‫* * *‬
‫ב‪ .‬נוירוביולוגיה של זיכרון מודע‪ ,‬זיכרון לא‪-‬מודע וזיכרונות טראומטיים‬
‫מאז ראשית ימי הפסיכואנליזה היתה נקודת המבט האנליטית על הזיכרון האנושי שונה מנקודת המבט‬
‫שרווחה במדעי המוח ובפסיכולוגיה הקוגניטיבית‪ .‬הפסיכואנליזה‪ ,‬בניגוד למקובל במדעי המוח במחצית‬
‫הראשונה של המאה העשרים‪ ,‬הכירה בכך שלזיכרון האנושי יש מרכיבים לא‪-‬מודעים המשפיעים באופן‬
‫סמוי אך מכריע על ההתנהגות והתחושות המודעות שלנו‪.‬‬
‫בעשרים השנים האחרונות חלו במדעי המוח התפתחויות מרחיקות לכת שהביאו את הזיכרון לחזית‬
‫המחקר ושינו את ההתייחסות אליו‪ .‬כיום הקונסנסוס המדעי הוא שלזיכרון יש מרכיבים לא‪-‬מודעים‬
‫חשובים‪ .‬הידע הנרחב הקיים היום בתחום מדעי המוח על תהליכי הזיכרון המודעים והלא‪-‬מודעים‬
‫רלבנטי הן לתיאוריה והן לפרקטיקה של הפסיכואנליזה‪ ,‬ועשוי להעשיר ולהנהיר את שתיהן‪.‬‬
‫בתחום הטיפול בטראומה נפשית יש‪ ,‬לדעתי‪ ,‬חשיבות רבה לידע החדש על הנוירוביולוגיה של הזיכרון‪.‬‬
‫שאלת אמיתותם של זיכרונות מודחקים מטראומה שהתחוללה בילדות היא אחד הנושאים ה"חמים" ביותר‬
‫בפסיכולוגיה העכשווית וזוכה לסיקור תקשורתי נרחב בשנים האחרונות‪ .‬אין זו שאלה חדשה‪ .‬היא‬
‫עלתה לראשונה לפני קצת יותר ממאה שנה בהקשר של היסטריה‪ ,‬ההפרעה ממנה סבלו רבות מן‬
‫המטופלות הראשונות של פרויד כגון אנה או ודורה‪ .‬ההיסטריה‪ ,‬תסמונת הכוללת בין השאר הפרעות‬
‫בזיכרון‪ ,‬היתה תופעה נפוצה מאוד במערב אירופה בשלהי המאה התשע עשרה‪ .‬הפסיכואנליזה צעדה את‬
‫…היסטרים‬
‫צעדיה הראשונים כטיפול בהיסטריה‪ ,‬וכבר אז הגיעו פרויד וברויר למסקנה מפתיעה‪" :‬‬
‫סובלים בעיקר מזיכרונות‪ ".‬כפי שנראה להלן‪ ,‬מסקנתם נראית נכונה היום לאור ממצאים מתחום מדעי‬
‫המוח שנתגלו בשנים האחרונות‪ .‬אבל עוד בשלהי המאה התשע עשרה הגיע פרויד למסקנה נוספת‬
‫ומרחיקת לכת‪ ,‬אותה הציג בשנת ‪:1896‬‬
‫‪5‬‬
‫"… ביסודו של כל מקרה של היסטריה עומדים אירוע אחד או יותר של התנסות מינית‬
‫שקרתה טרם זמנה‪ ,‬אירועים שהתרחשו בשנים המוקדמות ביותר של הילדות‪ ,‬אך ניתן‬
‫לשחזרם על‪-‬ידי הפסיכואנליזה על אף עשרות השנים שחלפו‪".‬‬
‫פרויד טען שהנערות והנשים ההיסטריות הן קורבנות של ניצול מיני בילדותן‪ .‬זיכרון המעשים שנעשו‬
‫בהן הודחק ונשכח מתודעתן‪ ,‬אך לא נעלם לחלוטין‪ .‬הזיכרון הלא‪-‬מודע גורם לסימפטומים של היסטריה‪,‬‬
‫וכעבור עשרות שנים הוא עשוי לצוף מחדש אל פני השטח‪ .‬האם זה ייתכן? בני דורו של פרויד לעגו‬
‫לאפשרות זו‪ ,‬והוא עצמו חזר בו כעבור כמה שנים מרוב טענותיו‪ .‬אך היום ידוע שהדבר אמנם יכול‬
‫לקרות‪ .‬אופן הפעולה של מערכת הזיכרון במוח האדם יכול להסביר‪ ,‬בין השאר‪ ,‬גם את התופעה התמוהה‬
‫והשניה במחלוקת של זיכרונות מודחקים של טראומה נפשית‪.‬‬
‫לבני אדם יש שתי מערכות‪-‬על של זיכרון‪ .‬מערכות אלה פועלות תמיד במקביל‪ ,‬ובדרך כלל גם בתיאום‬
‫מלא ביניהן‪ :‬הזיכרון המפורש (זיכרון דקלרטיבי) והזיכרון המובלע (זיכרון לא דקלרטיבי או זיכרון‬
‫פרוצדורלי)‪ .‬כדי להבין את מה שעלול להתחולל במוח ובנפש בעקבות טראומה נפשית יש להבין את‬
‫אופני הפעולה של שתי מערכות הזיכרון הללו ואת ההבדלים ביניהן‪.‬‬
‫זיכרון מפורש הוא מה שבני אדם מתכוונים אליו בדרך כלל במילה "זיכרון"‪ .‬כלולים בו כל הזיכרונות‬
‫המודעים שלנו‪ :‬כל מה שאנו יודעים וכל מה שאנו זוכרים שקרה לנו‪ .‬בעזרת הזיכרון המפורש אדם‬
‫זוכר‪ ,‬למשל‪ ,‬את פניה של המורה שלו מכיתה א'‪ ,‬את מספר תעודת הזהות שלו‪ ,‬את הדרך העוקפת שבה‬
‫הוא נוסע הביתה בשעות העומס‪ ,‬את המקום בו היה כששמע לראשונה על רצח רבין ואת הידיעה‬
‫שבירתה של דנמרק היא קופנהגן‪ .‬יכולת הזיכרון של המוח האנושי היא פלא אמיתי‪ .‬כל אחד מאיתנו‬
‫זוכר‪ ,‬למשל‪ ,‬בקלות ולמשך עשרות שנים את מראה פניהם של כמה מאות אנשים ויכול לזהות אותם מכל‬
‫זווית‪ ,‬גם לאחר שחזותם השתנתה עם השנים‪ .‬עדיין אין מחשב‪ ,‬גדול ומשוכלל ככל שיהיה‪ ,‬המסוגל‬
‫לעשות משהו המתקרב ליכולת הזאת‪.‬‬
‫במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים ניסו חוקרי המוח להבין‬
‫את מנגנוני הזיכרון המפורש ולמצוא את המקומות במוח שבהם הוא מתרחש‪ .‬איש לא הצליח לעשות‬
‫זאת‪ .‬גם לאחר שהתברר כי תפקודים נפשיים רבים ממוקמים באזורים ספציפיים של המוח נותרו תהליכי‬
‫הזיכרון בגדר תעלומה‪ .‬פה ושם צצו ראיות ראשונות לכך שתהליכי הזיכרון המפורש קשורים לחלקים‬
‫של האונות הצדעיות במוח‪ ,‬אך העדויות היו עקיפות ושנויות במחלוקת‪.‬‬
‫כל זה השתנה בשנת ‪ 1953‬בעקבות ניתוח אחד‪ ,‬אולי ניתוח המוח המפורסם ביותר‪ ,‬שנעשה בעיר‬
‫– ‪ .HM‬הוא סבל‬
‫הרטפורד‪ ,‬קונטיקט‪ ,‬במוחו של איש צעיר הידוע עד היום בראשי התיבות של שמו‬
‫ממחלת הנפילה (אפילפסיה)‪ ,‬שפקדה אותו באופן קשה במיוחד‪ .‬ההתקפים האפילפטיים באו מאזורים‬
‫מסוימים באונות הצדעיות של מוחו‪ ,‬מימין ומשמאל‪ ,‬ולא ניתן היה להשתלט עליהם בעזרת תרופות‪.‬‬
‫תכיפות ההתקפים עלתה בהדרגה‪ ,‬עד שהוא לא היה מסוגל עוד לעבוד או לנהל אורח חיים נורמלי‪ .‬אז‬
‫הוחלט על ניתוח שבו יסולקו האזורים הבעייתיים‪ ,‬שהיו קטנים מאוד‪ ,‬משני צדי מוחו‪.‬‬
‫האזורים הקטנים סולקו ללא בעיות‪ ,‬ו ‪ HM-‬התעורר לאחר הניתוח ודיבר בחופשיות ובשטף‪ .‬הוא היה‬
‫מודע היטב לסביבתו והגיב לה כראוי‪ .‬גם תכיפות ההתקפים האפילפטיים פחתה מאוד‪ ,‬וניתן היה‬
‫להשתלט עליהם בעזרת תרופות‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬כפי שהתברר כבר בימים הראשונים אחרי הניתוח‪ ,‬עולמו‬
‫של ‪ HM‬חרב עליו‪.‬‬
‫הוא זכר היטב את הדברים שקרו לו עד הניתוח‪ ,‬כולל המאורעות החשובים בחייו‪ ,‬ונצר גם את כל‬
‫זיכרונות ילדותו‪ .‬יכולות השפה והאינטליגנציה שלו לא נפגעו כלל‪ .‬אבל הוא איבד לחלוטין את הכושר‬
‫לזכור משהו חדש ליותר מכמה דקות‪ ,‬ועקב כך יכולתו ליצור יחסים משמעותיים עם בני אדם חדשים‬
‫נהרסה לחלוטין‪ .‬ברנדה מילנר‪ ,‬הפסיכולוגית שתיארה את עולמו המרוסק של ‪ ,HM‬נפגשה איתו לפחות‬
‫אחת לחודש לאורך שנים רבות‪ .‬בכל פעם היה ‪ HM‬מציג את עצמו לפניה בנימוס ושואל אותה לשמה‪.‬‬
‫הוא לא זכר אותה‪ ,‬ואף לא אנשים אחרים שפגש מאז הניתוח‪ .‬גם יכולתו לזכור את מבנהו של בית חדש‬
‫‪6‬‬
‫ולהכיר את סדר החדרים שבו‪ ,‬את מיקום האמבטיה וכדומה‪ ,‬נפגעה מאוד‪ .‬הוא נזקק לשנה תמימה כדי‬
‫למצוא את דרכו ללא בעיות בדירתו החדשה‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הזיכרון של ‪ HM‬לטווח קצר היה ונשאר טוב מן הממוצע‪ .‬הוא היה יכול לזכור בקלות מספר‬
‫טלפון של שבע ספרות למשך דקות ארוכות כשהתבקש לעשות זאת‪ .‬אבל אם דעתו הוסחה לרגע‪ ,‬היה‬
‫המספר אובד מזיכרונו לתמיד‪ ,‬וכך גם אבד לבלי שוב הזיכרון של כל מה שקרה לו אחרי הניתוח‪.‬‬
‫מבחינת ‪ HM‬מחוגי השעון של ההיסטוריה העולמית וההיסטוריה האישית שלו עמדו מלכת בשנת ‪.1953‬‬
‫‪ HM‬הם ההִּיּפֹוק ְמּפּוס והמבנים‬
‫הוא אינו זוכר דבר ממה שקרה לו מאז‪ .‬החלקים שהוצאו ממוחו של‬
‫שסביבו‪ .‬בעקבות הניתוח לא היה ספק בכך שההיפוקמפוס והאזורים הסמוכים אליו חיוניים לזיכרון‪ .‬אך‬
‫האם הכול אבד בניתוח? עוד לפני כמאה שנים היתה ידועה התשובה‪ :‬לא‪ ,‬לא הכול אבד‪ .‬נוסף על‬
‫זיכרונות שאנו מודעים להם‪ ,‬יש גם זיכרון שאינו מפורש‪ .‬בתחילת המאה העשרים היתה לרופא הצרפתי‬
‫אדוארד ְק ָלּפ ֲֶּרד מטופלת שסבלה מחוסר יכולת מוחלט ליצור זיכרונות חדשים בשל נזק מוחי‪ ,‬ממש כמו‬
‫‪ .HM‬בכל פעם שקלפרד נכנס לחדרה היה עליו להציג את עצמו לפניה וללחוץ את ידה‪ ,‬שכן היא שכחה‬
‫מי הוא‪ .‬יום אחד ניסה קלפרד משהו חדש‪ .‬בתוך כף היד שהושיט לה לשלום כשהציג את עצמו הוא‬
‫הסתיר סיכה‪ .‬המטופלת שלו לחצה את ידו וקפצה לאחור בבהלה ובכאב‪ .‬למחרת‪ ,‬כשחזר קלפרד‬
‫לחדרה‪ ,‬היא לא זכרה מי הוא‪ ,‬אך היא סירבה בכל תוקף ללחוץ את ידו‪ .‬היא לא היתה מסוגלת להסביר‬
‫מדוע אינה רוצה לעשות זאת‪ ,‬היא פשוט לא עשתה זאת‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬המטופלת של קלפרד‪ ,‬שאיבדה‬
‫לחלוטין את היכולת ליצור זיכרונות מודעים לאורך זמן‪ ,‬פיתחה כלפיו יחס מיוחד במינו‪ :‬היא לא זכרה מי‬
‫הוא‪ ,‬אך זכרה היטב שהיא פוחדת מפניו‪.‬‬
‫גם ‪ HM‬היה מסוגל לזכור דברים מסוימים אחרי הניתוח‪ .‬הוא למד בקלות לשחק משחקי היגיון ומשחקי‬
‫זריזות‪ ,‬שהמיומנות בהם עולה עם התרגול‪ .‬כשניתן לו משחק כזה‪ ,‬אחרי חודשים רבים שלא נגע בו‪ ,‬הוא‬
‫זכר היטב איך לשחק‪ .‬אך כשנשאל מניין באים הביצועים המרשימים שלו אמר כמובן שאין לו מושג‬
‫מאחר שזו הפעם הראשונה שהוא רואה את המשחק‪ .‬זיכרון הפחד של המטופלת של קלפרד‪ ,‬זיכרון‬
‫המיומנות של ‪ HM‬וזיכרונות אחרים שאינם דורשים היזכרות מודעת הם המרכיבים את מערכת‪-‬העל‬
‫השנייה של הזיכרון‪ :‬הזיכרון המובלע‪.‬‬
‫זיכרון מובלע הוא אוסף של תפקודי זיכרון שונים‪ ,‬שכל אחד מהם קשור לאתר אחר במוח‪ .‬מכל‬
‫הזיכרונות המובלעים נעסוק כאן בסוג אחד בלבד‪ :‬בזיכרון הרגשי‪ ,‬ובפרט בזיכרון של רגשות פחד‪ .‬חוקר‬
‫המוח ג'וזף לֶה‪-‬דּו (‪ )LeDoux‬ועמיתיו הציגו בעשור האחרון הוכחות משכנעות שזיכרון רגשות פחד נעשה‬
‫בתיווכו של אזור קטן במוח השוכן בעומק האונה הצדעית‪ ,‬לא הרחק מן ההיפוקמפוס‪ .‬אזור זה נקרא‬
‫ָא ִּמיגְדלָה‪ ,‬שקד ביוונית‪ ,‬בגלל דמיונו בגודלו ובצורתו לפרי זה‪ .‬האמיגדלה היא המפסק הראשי של‬
‫תגובות פחד וחרדה במוח‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬כפי שגילה לה‪-‬דו‪ ,‬האמיגדלה זוכרת את הקשר בין חווית פחד‬
‫לבין גירוי "תמים" לכאורה‪ ,‬שהתרחש בעת שהתחולל האירוע המפחיד‪ .‬המטופלת של קלפרד‪ ,‬שאיבדה‬
‫את היכולת לזכור זיכרונות מפורשים‪ ,‬זכרה היטב את הקשר בין הרופא המושיט לה את ידו לבין כאב‬
‫הסיכה שהסתיר בכפו‪ .‬הזיכרון של האמיגדלה מתאפיין בכך שהוא עצמו לא‪-‬מודע‪ .‬אף על פי כן‪ ,‬אין‬
‫הוא זקוק לזיכרון מפורש על מנת להתקיים ולהתבטא‪ .‬לכן המטופלת של קלפרד לא ידעה מדוע היא‬
‫פוחדת ממנו‪ ,‬ובכל זאת ידעה שהיא פוחדת מפניו‪.‬‬
‫אף שזיכרון לטווח ארוך נרשם גם בהיפוקמפוס (זיכרון מפורש) וגם באמיגדלה (זיכרון מובלע של פחד)‪,‬‬
‫קיימים הבדלים גדולים בין זיכרונות שעברו עיבוד בשני החלקים הללו במוח‪ .‬ההבדל הראשון והחשוב‬
‫ביותר הוא ביכולת לשכוח‪ .‬ההיפוקמפוס הוא שכחן גדול‪ .‬האמיגדלה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬אינה שוכחת דבר‪.‬‬
‫היא מסוגלת לזכור כל החיים את הקשר בין אירוע מפחיד לאירוע תמים‪ ,‬גם אם התרחשו בוזמנית פעם‬
‫אחת בלבד‪ .‬די בחשיפה אחת לשני האירועים הללו כדי "לצרוב" במוח את הזיכרון‪ .‬הבדל נוסף הוא‬
‫שזיכרונות ההיפוקמפוס הם לרוב מודעים‪ ,‬ואילו זיכרונות האמיגדלה‪ ,‬כפי שהוכיחה המטופלת של‬
‫קלפרד‪ ,‬אינם כאלה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬ההיפוקמפוס דייקן וזוכר פרטי פרטים והאמיגדלה זוכרת "בערך"‪.‬‬
‫לאמיגדלה יש תפקיד מכריע בסימפטומים של תעוקה פוסט‪-‬טראומטית‪ ,‬הסינדרום המתרחש לפעמים‬
‫בעקבות טראומות נפשיות קשות‪ .‬לה‪-‬דו הביא דוגמה לכך‪ :‬אדם מעורב בתאונת דרכים‪ .‬המכונית שנהג‬
‫בה עפה מן הכביש‪ ,‬וגופו הוטח בהגה‪ .‬הוא פצוע‪ ,‬שמוט קדימה במושב שלו ללא יכולת לצאת מן‬
‫‪7‬‬
‫המכונית שנמעכה‪ .‬גופו לוחץ על הצופר‪ ,‬המשמיע צפצוף ממושך‪ .‬בזמן בו הוא מחכה לחילוץ הוא‬
‫מבוהל מן האפשרות שימות לפני שיספיקו להגיע אליו וחש את פחד התאונה ואת כאב הפצעים‪ .‬בכל‬
‫אותה עת מצפצף הצופר עוד ועוד‪ .‬לבסוף מחלצים אותו‪ ,‬וכעבור כמה שבועות הוא מבריא מפצעיו‪ .‬אבל‬
‫באמיגדלה שלו נוצר קשר בין הפחד והכאב שחווה מיד אחרי התאונה לבין צפצוף הצופר‪ ,‬והקשר הזה‬
‫אינו ניתן למחיקה‪ .‬מעתה ואילך‪ ,‬בכל פעם שישמע צופר של מכונית בכביש‪ ,‬הוא יחוש פחד נורא ויקפוץ‬
‫בבהלה‪.‬‬
‫כפי שעולה מדוגמה זו‪ ,‬בדרך כלל אנו זוכרים היטב את הטראומות הגדולות של חיינו‪ .‬אך יש מקרים‬
‫בהם טראומה נפשית קשה‪ ,‬בעיקר בילדות‪ ,‬נשכחת לכאורה‪ .‬פרויד‪ ,‬לפני קצת יותר ממאה שנה‪ ,‬טבע את‬
‫המונח הדחקה ( ‪ )repression‬כדי לתאר את המנגנון המסלק תכנים מאיימים או מפחידים מן המחשבה‬
‫המודעת אל הלא‪-‬מודע‪ .‬בתחילה התכוון פרויד לסילוקם מן התודעה של זיכרונות טראומטיים ממשיים‪.‬‬
‫לאחר מכן שינה את דעתו ודיבר בעיקר על משאלות אסורות שמודחקות מן התודעה‪ ,‬משאלות ששיאן‬
‫הוא בתסביך אדיפוס‪ .‬זיכרון המשאלות האסורות הללו‪ ,‬על‪-‬פי פרויד‪ ,‬מודחק ומסולק מתודעתו של הילד‬
‫בהגיעו לגיל בית הספר‪ .‬היום‪ ,‬בעקבות ממצאים נוירוביולוגיים שנתגלו בשנים האחרונות‪ ,‬נראה שפרויד‬
‫צדק יותר בפעם הראשונה‪.‬‬
‫כיצד מתרחשת שכחה טראומטית? היום ידוע שבעת מצוקה קשה מופרשים הורמונים שתפקידם לסייע‬
‫לגוף להתמודד עם מצב החירום שהוא נתון בו‪ .‬אחד ההורמונים האלה הוא אדרנלין‪ .‬הורמון נוסף‬
‫המופרש במצבי חירום הוא קֹורטִּיזֹול‪ .‬לקורטיזול במינונים גבוהים יש השפעות מנוגדות על ההיפוקמפוס‬
‫והאמיגדלה‪ .‬הוא גורם להפסקת פעילות ההיפוקמפוס‪ ,‬אך מגביר את פעילות האמיגדלה‪ .‬במילים אחרות‪,‬‬
‫בתנאי לחץ נפשי קשה ייתכן שההיפוקמפוס‪ ,‬שתפקידו לתעד בזיכרון מפורש את מה שקורה‪ ,‬יצא מכלל‬
‫פעולה‪ .‬באותו זמן פועלת היטב האמיגדלה‪ ,‬שתפקידה לזכור בזיכרון מובלע ובאופן לא‪-‬מודע את תגובת‬
‫הפחד ואת הגירויים הקשורים לה‪ .‬התוצאה עלולה להיות שהטראומה עצמה נשכחת‪ ,‬אף שניתן לפעמים‪,‬‬
‫בתנאים מסוימים‪ ,‬להיזכר בה‪ .‬אבל הפחד והאימה של הטראומה נזכרים היטב‪ ,‬וכך גם הגירויים‬
‫הקשורים בה‪.‬‬
‫התיאור שלעיל מסביר כיצד ניתן לשכוח את הזיכרון המפורש של אירוע טראומטי בלי לשכוח את זיכרון‬
‫הפחד שנלווה אליו‪ .‬עדיין לא הסברנו את ההפך‪ :‬כיצד ניתן להיזכר בזיכרון מפורש שנשכח ונמחק מן‬
‫התודעה‪ .‬התשובה לכך נעוצה כנראה ביכולת האסוציאטיבית של ההיפוקמפוס‪ .‬קיימות במוח‬
‫אסטרטגיות שמטרתן לסייע לזיכרון המפורש‪ .‬הן מתבססות על אסוציאציה‪ .‬פרט כלשהו הקשור לזיכרון‬
‫מסוים עשוי להיות קצה החוט שיעלה את הזיכרון בשלמותו אל פני התודעה‪ .‬כך ניתן להיזכר בבת‪-‬אחת‬
‫בזיכרונות שהיו מחוץ לתודעה במשך שנים רבות‪.‬‬
‫עודף קורטיזול פוגע זמנית בתפקוד ההיפוקמפוס‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬כשהטראומה קשה ומתמשכת‪ ,‬עלול‬
‫להיגרם גם נזק קבוע להיפוקמפוס‪ .‬בסדרת מחקרים מקוריים שנעשו בשנים האחרונות בדקו דגלס‬
‫ברמנר‪ ,‬דניס צ'רני ועמיתיהם באוניברסיטת ייל את גודל ההיפוקמפוס ואת תפקוד הזיכרון המפורש אצל‬
‫שתי קבוצות של מטופלים‪ :‬חיילים משוחררים שסבלו מתעוקה פוסט‪-‬טראומטית בעקבות מלחמת‬
‫וייטנאם‪ ,‬ונשים וגברים שעברו התעללות מינית או גופנית ממושכת בילדותם‪ .‬בשתי הקבוצות‪ ,‬שהושוו‬
‫לקבוצות ביקורת‪ ,‬נמצא שההיפוקמפוס של המטופלים‪ ,‬שגודלו נמדד בהדמיית מוח ממוחשבת‪ ,‬היה קטן‬
‫יותר מההיפוקמפוס של אנשי קבוצת הביקורת‪ .‬גם הזיכרון המפורש של אנשי שתי קבוצות המטופלים‪,‬‬
‫שנמדד במטלות כגון שינון סדרת מילים‪ ,‬היה גרוע יותר ביחס לאנשי קבוצת הביקורת‪ .‬נוסף על כך‪,‬‬
‫נמצא אצל חיילי מלחמת וייטנאם קשר בין מספר ימי הלחימה שלהם לבין גודל הפגיעה בהיפוקמפוס‪.‬‬
‫לחיילים משוחררים שנחשפו לטראומות רבות יותר היה לעתים קרובות היפוקמפוס קטן יותר וזיכרון‬
‫גרוע יותר‪.‬‬
‫אחת החידות הגדולות בחקר הזיכרון היתה האמנזיה (שכחה) של הילדּות‪ :‬העובדה שלרוב איננו זוכרים‬
‫את מה שקרה לנו לפני גיל ארבע‪ ,‬פחות או יותר‪ ,‬אף שבשנים הראשונות לחיינו קרו לנו דברים גדולים‬
‫וחשובים‪ ,‬אולי הדברים החשובים ביותר בחיינו‪ .‬פרויד‪ ,‬שהסב את תשומת לבנו לתופעה‪ ,‬טען שהסיבה‬
‫לאמנזיה היא הדחקה מסיבית‪ ,‬שהיא תוצאה של תסביך אדיפוס‪ .‬היום ידוע ש"אמנזיה של הילדות" קיימת‬
‫גם בקופים ובחולדות‪ .‬בעקבות המחקרים של השנים האחרונות סבורים רוב חוקרי המוח שהסיבה‬
‫‪8‬‬
‫העיקרית לאמנזיה של הילדות היא שההיפוקמפוס עדיין אינו מוכן לפעולה עם הלידה‪ ,‬ובבני אדם אינו‬
‫מתפקד במלואו לפני גיל ארבע או חמש‪ .‬האמיגדלה‪ ,‬לעומתו‪ ,‬מוכנה לפעולה כבר עם הלידה‪ .‬לכן קורה‬
‫לעתים קרובות שאנשים שהיו חשופים לטראומה מתמשכת מכל סוג שהוא בשנותיהם הראשונות יסבלו‬
‫מתוצאות הטראומה בבגרותם (בצורת נטייה לחרדה‪ ,‬דיכאון ושנאה עצמית)‪ ,‬בלי לזכור כלל את מה‬
‫שקרה להם בילדותם‪.‬‬
‫כפי שראינו מדעי המוח מעניקים תמיכה לאפשרות‪ ,‬עליה דיווח פרויד לפני יותר ממאה שנה‪ ,‬שאדם‬
‫שסבל מטראומה בשנות ילדותו המוקדמות ביותר ייזכר במה שקרה לו אחרי שנים רבות בהן הזיכרונות‬
‫לא היו זמינים לתודעתו‪ .‬אבל האמת מורכבת יותר‪ .‬קיימים גם זיכרונות שקריים‪ ,‬זיכרונות של דברים‬
‫שלא היו מעולם‪ ,‬אך נחווים כאמיתיים‪ .‬אליזבט לופטוס‪ ,‬פסיכולוגית אמריקנית החוקרת את הזיכרון‬
‫האנושי ואת השינויים החלים בו לאורך זמן הראתה שקל מאוד "להשתיל" זיכרון טראומטי שקרי במוחו‬
‫של ילד‪ .‬בניסוי קלאסי היא ביקשה מבני משפחתם של ילדים רגילים לגמרי לחזור באוזניהם כמה פעמים‬
‫על סיפור בדוי‪ :‬הילד הלך לאיבוד בקניון‪ ,‬שוטר מצא אותו והביא אותו לתחנת המשטרה‪ .‬אז הגיעה האם‬
‫לתחנה ובנשיקות ובדמעות החזירה אותו הביתה‪ .‬כעבור כמה חודשים נשאלו הילדים‪" :‬האם הלכת אי‬
‫פעם לאיבוד?" כמעט כולם "זכרו" מיד את סיפור הקניון והשוטר‪ ,‬חלקם אף בדמעות ובפחד‪ .‬אך מה‬
‫שמפתיע יותר הוא שרוב הילדים הוסיפו פרטים אישיים‪ ,‬לעתים קרובות אמיתיים‪ ,‬לסיפור המושתל‪.‬‬
‫פרטים אלה לא היו חלק מן הסיפור הבדוי המקורי אך נארגו לתוך הזיכרון‪ ,‬שנעשה עקב כך עשיר וחי‬
‫יותר‪ .‬למשל‪" :‬אני זוכר שהלכתי עם אמא לקניון לקנות מתנה לאחותי ליום הולדת‪ .‬קנינו לה בית בובות‬
‫עם גג אדום ואחר כך הלכנו לסופרמרקט‪ ,‬אבל אני עזבתי את אמא וחזרתי לחנות הצעצועים כי רציתי‬
‫לשחק ברכבת החשמלית‪ .‬פתאום ראיתי שאמא איננה וצעקתי ובכיתי‪ .‬שתי זקנות עם כלב ניגשו אלי‬
‫ושאלו אותי איפה אמא‪ ,‬אבל לא רציתי לדבר איתן כי פחדתי מהכלב …" וכו' וכו'‪ .‬דוגמה זו ממחישה‬
‫עיקרון חשוב של הזיכרון המפורש האנושי‪ :‬הוא אינו קבוע אלא משתנה ללא הרף‪ .‬בכל פעם שאנו‬
‫נזכרים במשהו‪ ,‬אנחנו משנים במקצת את הזיכרון‪ ,‬המערב בתוכו תכנים מקוריים עם תכנים השייכים‬
‫לזמן שנזכרנו בו‪ .‬ייתכן שתכונה זו של הזיכרון היא האחראית לכך שזיכרונות הילדות עוברים שינוי‬
‫בזמן פסיכואנליזה‪ ,‬אלא שכאן מדובר בשינויים קלים בזיכרונות אמיתיים‪.‬‬
‫אחד הגורמים לזיכרונות שקריים היא נטייתו של ההיפוקמפוס לפעול באופן אסוציאטיבי‪ .‬זוהי אותה‬
‫נטייה העוזרת לנו לדלות זיכרונות אמיתיים מתהום השכחה‪ .‬כשהזיכרון אינו שלם‪ ,‬וכאשר האמיגדלה‬
‫מעוררת פחד לא מובן ממישהו או ממשהו‪ ,‬נוטה ההיפוקמפוס "להשלים את החסר" בזיכרון על‪-‬ידי‬
‫פרטים הנראים קרובים לאמת ומסבירים את התחושה הרעה‪.‬‬
‫קיימות היום שתי אסכולות מנוגדות בעניין היחס לזיכרונות טראומטיים שנשכחו ונזכרו מחדש‪ .‬גישה‬
‫אחת‪ ,‬של אליזבט לופטוס ועמיתיה‪ ,‬רואה את הזיכרונות האלה כשקריים כמעט תמיד‪ .‬הגישה השנייה‪,‬‬
‫שמקורה במטפלות פמיניסטיות‪ ,‬היא לקבל זיכרונות טראומטיים של ניצול מיני בילדות כאמיתיים בכל‬
‫מקרה‪ .‬שתי הגישות הללו פשטניות ועלולות להביא להרבה כאב ואי‪-‬צדק‪ .‬לדעתי‪ ,‬מוטב למטפל‬
‫הפסיכואנליטי להודות בחוסר יכולתו לדעת בוודאות את האמת ההיסטורית‪ .‬תפקידו הוא לעזור למטופל‬
‫להתמודד עם הפחד ועם חוסר הוודאות הנלווים לזיכרונות‪ ,‬לעזור לו להבין כיצד הזיכרון שלו פועל‪,‬‬
‫ולעזור לו לסלוח לעצמו על שאינו זוכר בוודאות את מה שעבר עליו‪ .‬המטפל יכול גם לתת למטופל את‬
‫האומץ לנסות ולגלות בעצמו את האמת ההיסטורית על‪-‬ידי הפניית שאלות לקרובי משפחה או עיון‬
‫במסמכים ישנים‪ .‬עליו גם לעזור למטופל להתמודד עם מה שיתגלה על ידי בירורים אלה‪ .‬כך או כך‪,‬‬
‫הטיפול הפסיכואנליטי בסובלים מטראומה נפשית בילדות הוא ארוך וקשה‪ .‬הוא קשור בתהליך מכאיב‬
‫של היזכרות וחשיפה לאימי העבר‪ ,‬ולפעמים גם בספקות מייסרים‪ .‬אך כשהטיפול נעשה בעיתוי נכון‪ ,‬על‪-‬‬
‫ידי מטפל אמין ותומך‪ ,‬הוא עשוי להביא להחלמה‪ .‬החלמה אין פירושה שכחת הטראומה אלא שילובה‬
‫בתוך הביוגרפיה האישית של המטופל‪ ,‬באופן המשאיר מקום לאמונה שהעתיד יכול להיות שונה מן העבר‬
‫וטוב ממנו‪.‬‬
‫* * *‬
‫‪9‬‬
‫ג‪ .‬מיפוי אנטומי של חלקי הנפש‬
‫מראשית דרכה עסקה הנוירולוגיה במיפוי של תפקודים נפשיים אל חלקים מסוימים במוח‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫התברר כבר באמצע המאה התשע עשרה שהבנת השפה הנשמעת והנקראת ותהליך יצירת השפה‬
‫המדוברת תלויים לחלוטין בפעילותם התקינה של שני אזורים מוגדרים בקליפת המוח של ההמיספרה‬
‫השמאלית‪ .‬ממצא זה היה גם ההוכחה הראשונה לכך ששתי ההמיספרות המוחיות‪ ,‬למרות שהן דומות‬
‫מאוד זו לזו‪ ,‬שונות מבחינה תפקודית‪ .‬התחום החוקר את הקשר בין פגיעות מוחיות לבין הפרעות נפשיות‬
‫כגון אלה שהפסיכולוגיה והפסיכיאטריה עוסקות בהן הוא הנוירופסיכולוגיה‪ ,‬ענף מחקרי וקליני שבא‬
‫לעולם עקב עבודתו של הנוירולוג הסובייטי אלכסנדר רומנוביץ' לוריא ( ‪ .)Luria‬לוריא עסק בצעירותו‬
‫גם בפסיכואנליזה‪ ,‬עד שזו נאסרה בברית המועצות בשל היותה "מדע בורגני ודקדנטי"‪.‬‬
‫שיטת המחקר של לוריא הנוירופסיכולוג היתה בעצם תערובת של שתי שיטות‪ .‬האחת היתה (אף שהוא‬
‫לא הודה בכך) שיטתו של פרויד‪ :‬שיחות ארוכות עם המטופל‪ ,‬שמטרתן להתקדם מעבר לסימפטומים שלו‬
‫ולהגיע להבנה עמוקה וסובייקטיבית של עולמו הפנימי‪ .‬השיטה השנייה היתה השיטה הנוירולוגית‬
‫הקלאסית של שיוך סימפטום מסוים לאתר המדויק של הנזק במוחו של הסובל מן הסימפטום‪ .‬המטופלים‬
‫של לוריא סבלו משבץ מוחי‪ ,‬מגידולי מוח או מחבלות ראש חודרות‪ .‬כל הגורמים הללו מביאים לנזק‬
‫ממוקד באזור מסוים במוח‪ .‬על סמך שתי השיטות שלו ופגישות עם מאות ואולי אלפי מטופלים יצר‬
‫לוריא תמונה מורכבת על פעולת המוח והקשר שלו לנפש‪ .‬המודל של לוריא וספריו הרבים נחשבים עד‬
‫היום לתנ"ך של הנוירופסיכולוגיה‪.‬‬
‫בשנים האחרונות עודכן המודל של לוריא בידי בני הזוג מרק סולמס וקרן קפלן‪-‬סולמס‪ .‬המודל שלהם‪,‬‬
‫הדומה מאוד למודל של לוריא‪ ,‬משלב גם את ממצאי השנים האחרונות בחקר המוח ושואף לעשות דבר‬
‫שפרויד ניסה לעשותו לפני מאה שנים ב"פרוייקט לפסיכולוגיה מדעית" ונכשל‪ :‬לשייך מבנים נפשיים‬
‫למבנים מוחיים‪ ,‬כלומר לתאר בפרוטרוט (אם כי לא להסביר) את המפגש בין גוף לנפש‪ .‬במילים אחרות‪,‬‬
‫המודל של לוריא וסולמס מנסה למפות את הנפש וחלקיה‪ ,‬כפי שהם ידועים לפסיכולוגים‪ ,‬אל המוח‬
‫וחלקיו‪ ,‬כפי שהם ידועים לנוירולוגים ולנוירוביולוגים‪ .‬על‪-‬פי הגישה הגיאוגרפית הזאת‪ ,‬ניתן לחלק את‬
‫המוח לשלושה חלקים שלכל אחד מהם אופי משלו ותפקיד משלו‪ :‬החלק הקולט‪ ,‬החלק הי ִּצרי והחלק‬
‫המנהל‪.‬‬
‫החלק הקולט של המוח עוסק בעיבוד מידע וזכירתו‪ .‬הוא כולל את כל החלקים האחוריים של קליפת‬
‫המוח ואת רוב המערכת הלימבית‪ ,‬המורכבת מן ההיפוקמפוס‪ ,‬מגרעיני האמיגדלה‪ ,‬וממבנים נוספים‬
‫הנמצאים בעומק המוח‪ .‬שני אזורים גדולים אלו מקבלים מידע משני מקורות שונים‪ .‬כל מה שבא מבחוץ‬
‫– כלומר כל מה שאנו רואים‪ ,‬שומעים וממששים – מגיע אל חלקיה האחוריים של קליפת המוח ועובר‬
‫עיבוד שם‪ .‬אך בנוסף לכך טען פרויד שלמודעות האנושית – ל"אני" או ל"אגו" או ל"עצמי" – יש שני‬
‫צדדים חווייתיים‪ .‬צד אחד מופנה החוצה‪ ,‬אל מה שאנו רואים ושומעים וחשים בעולם; הצד השני מופנה‬
‫פנימה‪ ,‬אל מה שאנחנו מרגישים בתוכנו‪ :‬שמחה ועצב‪ ,‬חרדה ומשיכה מינית‪ ,‬גועל ואהבה‪ .‬בהכללה ניתן‬
‫לומר שכשם שקליפת המוח האחורית קולטת ומפענחת את העולם שסביבנו‪ ,‬המערכת הלימבית קולטת‬
‫ומפענחת את העולם שבתוכנו‪ .‬במהלך ההתפתחות‪ ,‬כשהתינוק גדל לילד ולאחר מכן לאיש‪ ,‬נוצרים‬
‫ומסתעפים הקשרים בין האזורים השונים של החלק הקולט‪ .‬כך נוצרות אסוציאציות בין מראות‪ ,‬קולות‪,‬‬
‫ריחות ורגשות‪ ,‬וכן אסוציאציות בין דמותם של בני אדם מסוימים לתחושות שהם מעוררים בנו‪ .‬כך‪,‬‬
‫בהדרגה‪ ,‬מתחיל שפע הגירויים המגיע אלינו ללא הרף – חיוכה של אמא‪ ,‬נביחה של כלב‪ ,‬עץ בשלכת‪,‬‬
‫חריקת בלמים‪ ,‬משפט בשפה זרה‪ ,‬ריחו של אדם אהוב – לקבל משמעות ייחודית בשבילנו‪.‬‬
‫עד כאן התייחסנו לשתי ההמיספרות המוחיות כאילו הן סימטריות‪ .‬במציאות‪ ,‬כאמור‪ ,‬הן שונות זו מזו‬
‫מבחינה תפקודית‪ ,‬בייחוד בחלקים שאינם קשורים רק לאחד מאיברי החוש (עיניים‪ ,‬אוזניים ועור) אלא‬
‫משלבים מידע מכמה מקורות חושיים‪ .‬לא רק שההמיספרות אינן זהות מבחינה תפקודית‪ ,‬הן גם פועלות‬
‫על‪-‬פי חוקיות שונה‪ .‬אזור גדול בהמיספרה הימנית מעבד דימויים וזיכרונות של העולם כאוסף של‬
‫עצמים שלמים‪ :‬צרור מפתחות‪ ,‬בן או בת הזוג‪ ,‬ומכונית הנוסעת על הכביש ממול‪ .‬כל המידע התחושתי‬
‫‪10‬‬
‫על כל עצם כזה מתנקז לדמות אחת שלמה של העצם‪ ,‬שמיוחסת לו לפעמים גם משמעות רגשית‪ .‬פעולות‬
‫אלו נעשות בצד ימין של המוח‪ ,‬מהר ובמקביל‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬ההמיספרה הימנית תופסת את העולם‬
‫כאוסף של עצמים במרחב‪ .‬אגב‪ ,‬בחלום רוב הדימויים הם חזותיים ואין בו מוקדם ומאוחר‪ ,‬ממש כמו‬
‫בהמיספרה הימנית‪ .‬ואכן‪ ,‬אחת התגליות המפתיעות של סולמס היא שפגיעה ממוקדת באזור זה גורמת‬
‫לאובדן היכולת לחלום‪.‬‬
‫דבר שונה לגמרי קורה באזור המקביל בהמיספרה השמאלית‪ .‬כאן נתפס העולם לא כסדרה של עצמים‬
‫במרחב אלא כשרשרת סדורה של סמלים או מילים‪ .‬פגיעות בהמיספרה השמאלית עלולות לגרום‬
‫לאפזיה‪ ,‬שהיא אובדן היכולת לדבר או להבין מילים‪ .‬מילים הן סמלים פשוטים לעצמים מורכבים‪ ,‬ולכן‬
‫חשיבה במילים היא יעילה ומהירה‪ .‬היכולת המילולית האדירה של ההמיספרה השמאלית מאפשרת לנו‬
‫לתאר את עולמנו הפנימי לאחרים ולהבין את עולמם‪ .‬ההמיספרה הימנית אינה עובדת בסמלים אלא‬
‫בעצמים‪ ,‬ולכן היא אינטואיטיבית יותר מן השמאלית‪ .‬היא מסוגלת להבחין בקלות בין חיוך אמיתי למזויף‬
‫ובין גערה לתחינה‪ ,‬הבחנה שההמיספרה השמאלית אינה מסוגלת לה‪ .‬עד כאן על החלק הקולט של המוח‪.‬‬
‫החלק הי ִּצרי של המוח הוא השני משלושת אזורי המוח על‪-‬פי לוריא וסולמס‪ .‬זהו חלק קטן מאוד‪ ,‬אך‬
‫השפעותיו מרחיקות לכת ומגיעות לכל מקום במוח‪ ,‬בגוף ובנפש‪ .‬הוא כולל חלקים מגזע המוח ואת‬
‫ההיפותלמוס‪ .‬חלק זה אחראי למצב הנפשי הכללי שלנו‪ :‬ערנות או עייפות‪ ,‬רעב וצמא‪ ,‬תאווה מינית או‬
‫שובע‪ ,‬מרץ ואנרגיה או אדישות‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬ניתן לומר בהכללה שאל אזור קטן זה במוח מתמפה‬
‫אותו חלק לא‪-‬מודע של הנפש שפרויד קרא לו ה"איד" או ה"ליבידו"‪ .‬זהו מקור האינסטינקטים‪ ,‬היצרים‬
‫והדחפים השולטים בנו לעתים קרובות‪ .‬חלק מתהליך ההתבגרות הוא ההשתלטות החלקית וההדרגתית‬
‫על החלק הזה של הנפש‪ ,‬שינוי המתואר במונחים פסיכואנליטיים כהתפתחותו של הסופר‪-‬אגו‪.‬‬
‫החלק המנהל‪ ,‬החלק השלישי של המוח על‪-‬פי לוריא וסולמס‪ ,‬כולל את שתי האונות המצחיות‪ ,‬הימנית‬
‫והשמאלית‪ ,‬בשלמותן‪ .‬תפקידו הנפשי הוא לתכנן‪ ,‬לבקר ולשלוט בכל מה שאנו עושים‪ .‬שלא כמו החלק‬
‫האחורי של המוח‪ ,‬הרואה את העולם כאוסף של עצמים או סמלים הנתפסים בו‪-‬זמנית ובמקביל‪ ,‬החלק‬
‫הקדמי של המוח רואה את העולם כרצף של אירועים שיש בהם מוקדם ומאוחר‪ .‬בהכללה גסה ניתן לומר‬
‫שהחלק האחורי של המוח מתמצא במרחב והחלק הקדמי מתמצא בזמן‪ .‬אחד התפקידים החשובים של‬
‫האונות המצחיות במוח הוא לרסן את פעילותם של חלקי המוח האחרים‪ ,‬ובהם החלק הי ִּצרי שבו שוכנים‬
‫הדחפים ו"היצר הרע"‪ .‬במובן זה ניתן לומר שהאונות המצחיות הן כנראה מקום מושבו של ה"סופר‪-‬אגו"‬
‫או המצפון והמוסר‪ .‬אם כך‪ ,‬מה בנוגע לפושעים אימפולסיביים ואלימים? האם הם סובלים מהפרעה‬
‫בפעילות האונות המצחיות? הפסיכואנליזה מתארת אנשים הפועלים ללא התחשבות באחרים וללא ריסון‬
‫של דחפיהם האלימים כבעלי סופר‪-‬אגו בלתי מפותח או חסר לחלוטין‪ .‬האם לתפקוד הפסיכולוגי השונה‬
‫שלהם יש גם רקע אנטומי? ואם כן‪ ,‬באיזו מידה הם אחראים למעשיהם? האם ראוי לחברה להעניש‬
‫אותם?‬
‫עד לפני שנים אחדות היו שאלות אלו תיאורטיות בלבד‪ .‬היום‪ ,‬לאחר מחקרו החשוב של הפסיכולוג‬
‫אדריאן ֵריין ( ‪ ,)Raine‬לא רק הפסיכואנליזה כי אם גם החברה ומערכת המשפט נדרשות להתמודד איתן‬
‫בכל חריפותן‪ .‬ריין קיבל רשות משירות בתי הסוהר של קליפורניה לעשות דבר יוצא דופן‪ :‬לראיין‬
‫ולבדוק כעשרים רוצחים שהורשעו בדין וחיכו להוצאתם להורג‪ .‬ריין בחר להתרכז ברוצחים‬
‫אימפולסיביים‪ ,‬שרצחו את קורבנותיהם בהתקף זעם רגעי‪ .‬הוא ביצע הדמיית מוח תפקודית בכל‬
‫הרוצחים‪ ,‬והשווה אותה להדמיה שנעשתה בגברים "נורמלים" בני אותו גיל ובעלי נתוני רקע דומים‪.‬‬
‫המסקנות היו חד‪-‬משמעיות‪ :‬כמעט לכל הרוצחים האימפולסיביים היתה הפרעה חמורה בפעילות האונות‬
‫המצחיות‪ .‬מיום פרסומו של המחקר השתמשו בממצאיו רבים מן הרוצחים שהשתתפו בו כדי לערער על‬
‫הרשעתם או על עונש המוות שנגזר עליהם בנימוק של אי‪-‬שפיות חלקית או מלאה או דחף שאינו בר‪-‬‬
‫כיבוש‪ .‬רובם עדיין ממתינים לסיום ההליכים המשפטיים בעניינם‪.‬‬
‫קיים פיתוי להתייחס אל הממצאים שנסקרו לעיל בצורה פשטנית‪ ,‬כאילו מדובר במיפוי של חלקי הנפש‬
‫אל חלקי המוח‪ .‬אלא שבמציאות מיפוי כזה הוא שטחי ובלתי מספק‪ ,‬וכל שניתן לומר בוודאות הוא‬
‫שפגיעה באזור מסוים במוח גוררת אחריה‪ ,‬ברוב המקרים‪ ,‬פגיעה בתפקודים נפשיים ספציפיים‪ .‬הציפייה‬
‫שהביולוגיה תגלה את המיקום האנטומי של חלקי הנפש‪ ,‬אף על פי שקיבלה חיזוקים רבים בשנים‬
‫‪11‬‬
‫האחרונות‪ ,‬מתעלמת מן המורכבות האדירה של הנפש כפי שהיא מוכרת לפסיכואנליטיקאים ושל המוח‬
‫כפי שהוא מוכר לנוירוביולוגים‪.‬‬
‫* * *‬
‫ד‪ .‬נוירוביולוגיה של חלומות‬
‫‪ 1900‬מהווה טקסט מפתח בתולדות‬
‫חיבורו הגדול של פרויד "פשר החלומות" שהתפרסם בשנת‬
‫הפסיכואנליזה‪ .‬מעבר לחשיבות הקלינית של חלומות כביטוי לרצונות ומשאלות לא‪-‬מודעים של המטופל‪,‬‬
‫יש להם חשיבות תיאורטית‪ .‬הם מהווים‪ ,‬על פי ההשקפה הפסיכואנליטית‪ ,‬מעין חלון אל תהליכי חשיבה‬
‫לא‪-‬מודעים המתאפיינים בארבעת התכונות שמנינו לעיל‪ :‬סבילות לסתירות פנימיות‪ ,‬חוסר תחושת זמן‪,‬‬
‫החלפת המציאות החיצונית במציאות פנימית ששולטות בה משאלות ופנטזיות‪ ,‬ותהליך חשיבה ראשוני‪.‬‬
‫אבל חלומות הם לא רק סיפור פנימי שאנו מנסים למצוא בו משמעות‪ ,‬אלא גם תופעה פיזיולוגית‪ .‬יש‬
‫חוקרי מוח הטוענים שהידע הקיים היום על החלום כאירוע המתרחש במוח סותר את התיאוריות‬
‫הפרוידיאניות‪ .‬אחרים רואים בממצאים הפיזיולוגיים אישור לחלק מהנחותיו של פרויד‪ .‬כך או כך‪ ,‬הדיון‬
‫בחלומות התרחב בשנים האחרונות גם אל תחום מדעי המוח‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1953‬התגלה לראשונה שבמשך השינה פעילות המוח עוברת שינויים רבים‪ ,‬ויש פרקי זמן קצרים‬
‫שבהם היא מקבלת אופי מיוחד במינו‪ :‬אף על פי שהאדם ישן‪ ,‬הפעילות החשמלית של מוחו נעשית דומה‬
‫מאוד לפעילות החשמלית בזמן ערות‪ .‬בו בזמן קורים עוד שני דברים‪ :‬מצד אחד‪ ,‬הקשר בין המוח לבין‬
‫שרירי הגוף נחלש לזמן מה; מצד אחר‪ ,‬העיניים זזות במהירות מצד לצד‪ ,‬ממש כמו בערות‪ ,‬אף שהן‬
‫נשארות עצומות‪ .‬התופעה הזאת‪ ,‬שמתרחשת באופן טבעי פעמים אחדות בלילה‪ ,‬נקראת שנת רע"מ‬
‫(ריצודי עיניים מהירים)‪ .‬כעבור זמן קצר התברר שאנשים חולמים בזמן שהם ישנים שנת רע"מ‪ .‬סיכוייו‬
‫של אדם לזכור את החלום שלו גדלים ככל שהוא מתעורר סמוך יותר לזמן שישן שנת רע"מ‪.‬‬
‫בזמן חלום נזכר החולם בדברים שקרו לו וברגשות שהתעוררו בו באותו זמן‪ .‬ייתכן שזה רמז לתפקידו‬
‫הפיזיולוגי של החלום‪ ,‬לסיבה שבגללה שנת רע"מ נחוצה לנו‪ .‬חוקרי מוח רבים רואים בתופעת החלום‬
‫את הצד הנפשי של פעילות מוחית שמטרתה לעבד את זיכרונות היום שחלף ולקשור אותם לרגשות‪ .‬בכך‬
‫הופכים הזיכרונות הללו לזיכרונות "שימושיים" בעלי משמעות קיומית‪ ,‬זיכרונות שישפיעו על תפקודו‬
‫של האדם בהווה ובעתיד לאור מה שקרה לו בעבר‪.‬‬
‫תופעת הרע"מ עוררה בשעתו התרגשות גדולה וגם תקוות גדולות‪ .‬רבים האמינו שסוף‪-‬סוף ייחשף הקשר‬
‫בין תוכן החלומות לבין פעילות המוח‪ ,‬קשר ישיר בין נפש לגוף‪ .‬מחקרים רבים ניסו למצוא קשר בין‬
‫הפעילות החשמלית לבין תוכן החלום‪ .‬כולם נכשלו‪ .‬אף שהתבוננות בפעילות החשמלית של המוח בזמן‬
‫שינה מאפשרת לומר כמעט בוודאות מתי האדם חולם‪ ,‬היא אינה מגלה דבר על תוכן חלומו‪ .‬במחקרים‬
‫אלה העירו את הנבדק בזמן שהיה בשנת רע"מ‪ ,‬ושאלו אותו אם הוא זוכר חלום‪ .‬הקשר היחיד שנמצא‬
‫היה בין חלומות שכללו תנועה של הגפיים לבין תנועות קטנטנות של שרירי ידיו ורגליו של החולם‪ .‬כך‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬אדם שחלם שהוא רץ‪ ,‬הניע את שרירי הרגליים המופעלים בריצה בצורה לא מורגשת כמעט‪.‬‬
‫אבל לא נמצא קשר בין הפעילות החשמלית והתנועות לבין משמעות הריצה בחלום‪ :‬האם הוא חולם שהוא‬
‫בורח מאויב או רץ אל אהובתו? בשני המקרים הופעלו אותם שרירים‪ .‬תופעה זו‪ ,‬אגב‪ ,‬היא כנראה‬
‫הסיבה לכך שהגוף נכנס למצב של כמעט שיתוק בזמן שנת רע"מ‪ .‬אם החיבור בין המוח לשרירי הגוף לא‬
‫היה מוחלש‪ ,‬היינו כולנו הולכים ורצים מתוך שינה בזמן חלומות‪ .‬במציאות‪ ,‬אף על פי שאנחנו חולמים‬
‫כל לילה‪ ,‬הליכה מתוך שינה היא תופעה נדירה יחסית‪ ,‬והיא אינה מתרחשת בזמן שנת רע"מ‪.‬‬
‫מאוחר יותר התגלה שמה שמכניס את המוח לשנת רע"מ הוא פעילות של תאי עצב מסוימים בגזע המוח‪,‬‬
‫באזור שאינו נחשב קשור לתודעה או לרצון‪ .‬התגלה גם שכמעט כל היונקים ישנים שנת רע"מ‪ ,‬ושנתם‬
‫דומה דמיון מפתיע לשנת רע"מ של בני אדם‪ .‬תגליות אלו ואחרות הביאו את אלן הובסון‪ ,‬חוקר חלומות‬
‫אמריקני‪ ,‬לנסח תיאוריה ששללה את קביעתו המפורסמת של פרויד שכל חלום נוצר על‪-‬ידי משאלה‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫הובסון טען שבזמן שנת רע"מ גזע המוח מפעיל את שאר המוח באופן מקרי לחלוטין‪ ,‬והזיכרונות‬
‫והתחושות שבחלום הם תוצאה מקרית של חלקי המוח שהופעלו‪ .‬העובדה שאדם חווה את החלום כרצף‬
‫סיפורי שיש לו משמעות‪ ,‬ולא כסדרה מקרית של תמונות ותחושות‪ ,‬נובעת מעיבוד הנעשה בזמן ערות‪,‬‬
‫כשהחולם נזכר בחלומו‪ ,‬ואין לה קשר לתכנים נפשיים לא‪-‬מודעים ולמשאלות כמוסות‪ .‬החלום כסיפור‬
‫מייצג‪ ,‬לכל היותר‪ ,‬את סגנונו האישי של האדם‪ ,‬את דרכו לעבד זיכרונות ורגשות‪ .‬רעיון זה של הובסון‪,‬‬
‫שהחלום מקבל משמעות של סיפור רק בזמן שנזכרים בו‪ ,‬מזכיר רעיון של פרויד‪ ,‬שדיבר על עריכה‬
‫משנית של החלום בזמן ערות‪ ,‬עריכה שבה הוא מקבל את צורתו הסופית והופך לסיפור‪.‬‬
‫בשנים האחרונות התעורר עניין מחודש בגישה הפסיכואנליטית לחלומות‪ .‬הסיבה הראשונית לכך היתה‬
‫התגלית שהקשר בין שנת רע"מ לחלומות אינו מוחלט‪ .‬היום ידוע שאנשים חולמים לא רק בזמן שנת‬
‫רע"מ‪ .‬כמו כן ידוע שבעקבות פגיעות מוחיות מסוימות אובדת היכולת לחלום‪ ,‬בלי שהיכולת לישון שנת‬
‫רע"מ נפגעת‪ .‬נמצאו גם עדויות עקיפות לכך שחולדות מעבדה חולמות על דברים משמעותיים שקרו להן‪,‬‬
‫וציפורי שיר חולמות בלילה את השיר אותו הן שרות ביום‪ .‬מרק סולמס מצא שפגיעות באזור קטן‬
‫בקדמת המוח הקשור לרצון‪ ,‬לסקרנות ולהתכוונות מודעת מחסלות את יכולתם של אנשים לחלום‪ ,‬בלי‬
‫לפגוע בשנת הרע"מ שלהם‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬היום ידוע שבזמן חלום מופעלים בעוצמה רבה אזורים במוח‬
‫האנושי הקשורים לרגשות‪ ,‬ושהרגשות קשורים לזיכרונות מסוימים‪ .‬ממצאים אלה מחברים מחדש את‬
‫תופעת החלום לרצון‪ ,‬לרגש ולזיכרון‪ .‬כיום נראה שההשקפה הפסיכואנליטית המקורית שלחלומות יש‬
‫משמעות ייחודית לחולם ושהם משקפים רצונות מודעים ולא‪-‬מודעים זוכה לאישוש מתחום מדעי המוח‪.‬‬
‫* * *‬
‫ה‪ .‬נוירוביולוגיה של פסיכותרפיה‬
‫במאמרו "על תחילת הטיפול" משנת ‪ 1913‬כתב פרויד‪" :‬טעות [באבחנה] היא משמעותית הרבה יותר‬
‫לפסיכואנליטיקאי מאשר לפסיכיאטר הקליני … הוא [הפסיכיאטר] אינו מנסה לעשות דבר שיש בו‬
‫תועלת… הטעות היחידה שהוא עלול להיכשל בה היא טעות תיאורטית‪ ,‬והאבחנה שלו היא בעלת עניין‬
‫אקדמי בלבד"‪ .‬באותה תקופה לא היו דברים אלה בגדר התנשאות‪ .‬הפסיכואנליזה נחשבה אז‪ ,‬וכנראה‬
‫בצדק‪ ,‬לטיפול היעיל היחיד בהפרעות נפשיות‪ .‬מלבדה לא היו בידי הפסיכיאטרים של אותה תקופה‬
‫טיפולים משמעותיים להציע לחוליהם‪ .‬מאז עברו הפסיכיאטריה והנוירוביולוגיה כברת דרך‪ .‬בניגוד‬
‫למצב בתחילת המאה העשרים‪ ,‬כאשר לא היו בנמצא תרופות לטיפול במצבים נפשיים (פרט לתרופות‬
‫שינה וטשטוש שהקלו על סביבתו של החולה אך לא שיפרו את מצבו)‪ ,‬כיום עומדים לרשות הפסיכיאטר‬
‫כלים פרמקולוגיים רבי עוצמה‪ .‬באמצעות התרופות הקיימות היום ניתן לטפל ביעילות גם בהפרעות‬
‫נפשיות קשות וגם במצבים חמורים פחות שנחשבו בעבר מתאימים במיוחד לפסיכואנליזה‪ ,‬כגון מצבי‬
‫חרדה ודיכאון קל‪ .‬המהפכה הפרמקולוגית של ארבעים השנים האחרונות גרמה לכך שהיעילות הטיפולית‬
‫של הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה‪ ,‬שקודם לכן לא הוטל בה ספק‪ ,‬הועמדה בצל‪ .‬סיבה נוספת לכך שפחת‬
‫העניין ביכולת הטיפולית של הפסיכותרפיה היתה העובדה שהנוירוביולוגיה החדשה הביאה לגילוי מנגנוני‬
‫הפעולה של התרופות הפסיכיאטריות‪ .‬במקרים רבים ניתן היה להדגים‪ ,‬בעזרת הדמיית מוח תפקודית‪ ,‬את‬
‫השינויים החלים במוח בעקבות טיפול מוצלח בתרופות‪ .‬שינויים אלה כללו‪ ,‬לרוב‪ ,‬את העלמות סימני‬
‫ההפרעה ממוחו של המטופל‪.‬‬
‫מאז ראשיתה נחשבת הפסיכואנליזה לטיפול בהשפעות המזיקות של חוויות ילדות קשות על הנפש ועל‬
‫מבנה האישיות‪ .‬אך כפי שהתברר בשנים האחרונות‪ ,‬אנשים הסובלים מחרדה ומדיכאון בעקבות חוויות‬
‫ילדות קשות סובלים גם משינויים מזיקים במוחם‪ .‬דוגמה אחת לכך‪ ,‬שנסקרה לעיל‪ ,‬היא הפגיעה‬
‫בהיפוקמפוס ובזיכרון המתרחשת בעקבות טראומה נפשית‪ .‬אם טיפול פסיכולוגי עשוי לגרום לשיפור‬
‫בדיכאון ובחרדה‪ ,‬שהם מצבים הטבועים במוח‪ ,‬האם ניתן להסיק מכך שטיפול נפשי עשוי להשפיע על‬
‫המוח? כפי שנראה להלן‪ ,‬היום קיימות עדויות ראשונות לכך שטיפול פסיכולוגי גורם לשינויים "טובים"‬
‫במוח‪ .‬אחד האנשים שצפו זאת היה חוקר המוח אריק קנדל‪ .‬עוד בראשית שנות השמונים הוא אמר‪,‬‬
‫בשיחה עם עיתונאי‪:‬‬
‫‪13‬‬
‫"כשאני מדבר איתך ואתה מקשיב לי‪ ,‬תאי העצב במוח שלי משפיעים ישירות על תאי‬
‫העצב במוח שלך‪ .‬לא זו בלבד‪ ,‬אלא שההשפעה יכולה להיות ממושכת‪ .‬לכן אל תדבר עם‬
‫זרים‪ .‬עלולות להיות לכך השפעות בלתי רצויות על הסינפסות שלך!"‬
‫העדות הראשונה לכך שפסיכותרפיה גורמת לשינויים הניתנים למדידה במוח‪ ,‬וששינויים אלה מסבירים‬
‫את השיפור הקליני‪ ,‬קשורה לטיפול בהפרעה טורדנית‪-‬כפייתית ( ‪ .)Obsessive-compulsive disorder‬זוהי‬
‫הפרעה שאספקטים פסיכואנליטיים שלה תוארו על ידי פרויד בחיבורו "איש העכברוש"‪ .‬היום ידוע‬
‫שאנשים הסובלים מאובססיות או מפעילות כפייתית סובלים לעתים קרובות גם מכשל במנגנון מוחי‬
‫שמטרתו "לסנן" ולהחליש את המחשבות המודאגות שצצות בנו ("ומה אם הדלת לא נעולה?") ולמנוע‬
‫מהן להגיע לתודעה‪ .‬אחת התחנות במעגל המוחי הקשור להפרעה טורדנית‪-‬כפייתית היא גרעיני הבסיס‬
‫(‪ )basal ganglia‬שבעומק המוח‪ .‬במוחם של אנשים הסובלים מהפרעה טורדנית‪-‬כפייתית גרעיני הבסיס‬
‫פועלים פעילות‪-‬יתר‪ ,‬כנראה בניסיון שווא לעצור את המחשבות המודאגות שעולות בהם‪ .‬אך מאחר‬
‫שהסינון אינו יעיל‪ ,‬יעלו המחשבות המודאגות שוב ושוב‪ ,‬והסובל מן ההפרעה ייאלץ לבדוק את הדלת‬
‫שוב ושוב‪ .‬מכאן הדרך קצרה לשאלה פשוטה‪ :‬אם הפעילות המוגברת בגרעיני הבסיס אופיינית להפרעה‪,‬‬
‫האם היא תיעלם כשההפרעה תטופל?‬
‫טיפול בתרופות ממשפחת הפרוזק גורם לשיפור בהפרעה טורדנית‪-‬כפייתית‪ ,‬לפחות אצל חלק מן‬
‫המטופלים‪ .‬ואמנם‪ ,‬המחקרים הראשונים שבדקו את השפעת הפרוזק בעזרת הדמיית מוח תפקודית העלו‬
‫שאחרי כמה שבועות של טיפול‪ ,‬במקביל לשיפור שחל במצבו של המטופל‪ ,‬דועכת גם פעילות היתר‬
‫בגרעיני הבסיס שלו‪ .‬אבל לואיס בקסטר‪ ,‬ג'פרי שוורץ ועמיתיהם מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס‬
‫לא הסתפקו בבדיקת ההשפעה של פרוזק על גרעיני הבסיס‪ .‬הם הציעו למטופלים שלהם‪ ,‬שסבלו‬
‫מהפרעה טורדנית‪-‬כפייתית‪ ,‬את הבחירה בין טיפול קוגניטיבי‪-‬התנהגותי לבין טיפול בפרוזק‪ .‬המטופלים‬
‫עברו הדמיית מוח תפקודית לפני הטיפול בפסיכותרפיה או בפרוזק ואחריו‪ .‬התוצאות היו חד‪-‬משמעיות‪:‬‬
‫אצל המטופלים שהגיבו לטיפול הקוגניטיבי‪-‬התנהגותי‪ ,‬כמו אצל המטופלים שהגיבו לפרוזק‪ ,‬פחתה‬
‫פעילות היתר של גרעיני הבסיס בעקבות הטיפול‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬פסיכותרפיה ותרופה הביאו לתוצאה‬
‫טיפולית דומה (שיפור באובססיות) ולתוצאה מוחית דומה (הקטנת הפעילות המוגברת של גרעיני הבסיס)‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬הפסיכותרפיה הקוגניטיבית‪-‬התנהגותית שניתנה למטופליהם של בקסטר ושוורץ היתה שונה‬
‫מאוד מפסיכואנליזה‪ .‬עדות לכך שטיפול פסיכואנליטי עשוי גם הוא להביא לשינויים חיוביים במוח עולה‬
‫מסיפורו של מטופל צעיר מפינלנד‪ ,‬שיתואר להלן‪.‬‬
‫בעיירה קטנה בפינלנד‪ ,‬באמצע שנות התשעים‪ ,‬פנה איש צעיר ומיואש לטיפול פסיכולוגי‪ .‬הוא עבר לשם‬
‫עם אשתו חודשים ספורים קודם לכן‪ .‬בעיירה הוא התאהב באישה אחרת‪ ,‬עזב את ביתו ואיבד את מקום‬
‫עבודתו‪ .‬הוא לא הצליח להחליט עם איזו אישה ירצה לחיות‪ .‬הוא לא היה מסוגל להישאר לבדו משום‬
‫שהחרדה שיתקה אותו‪ ,‬ומאחר שלא היו לו חברים בעיירה‪ ,‬הוא חלק את זמנו בין ביתה של אשתו‪ ,‬ביתה‬
‫של אהובתו והפאבים המקומיים‪ ,‬שבהם היה משתכר ומסתבך בתגרות לעתים קרובות‪.‬‬
‫גם ילדותו של הצעיר הפיני לא היתה ורודה‪ .‬הוריו‪ ,‬שסבלו שניהם מאלכוהוליזם‪ ,‬נפרדו כשהיה בן שש‪.‬‬
‫הוא גדל אצל אמו ועזב את ביתה רק כשהתחתן‪ .‬כשהוא סיפר למטפל שלו על כך‪ ,‬הוא הוסיף שהוא‬
‫מרגיש "תלוי מדי" בה‪ .‬הוא קיבל פטור משירות החובה הצבאי‪ ,‬משום שלא היה מסוגל לעמוד בדרישות‬
‫הצבא‪ .‬בין גיל ‪ 16‬ל ‪ -18‬הוא נעצר עשר פעמים בגלל התפרצויות אלימות‪ ,‬שכולן קרו בהיותו שיכור‪.‬‬
‫לבסוף הוגש נגדו כתב אישום‪ ,‬והוא נשפט ונקנס‪ .‬הוא פנה לטיפול משום שהרגיש שחייו "נתקעו" ולא‬
‫היה לו מושג מה עליו לעשות‪ .‬הוא התלונן על תחושות של ריקנות פנימית‪ ,‬חרדה ודיכאון‪ .‬המטפל‬
‫שראיין אותו איבחן אותו כסובל מדיכאון קל וגם מהפרעת אישיות גבולית‪ ,‬ולכן הפנה אותו לטיפול‬
‫פסיכואנליטי עם פסיכיאטר‪.‬‬
‫הם נפגשו אחת לשבוע במשך שנה‪ ,‬ומצבו של הצעיר השתפר בהתמדה בעת הטיפול‪ .‬הוא נרשם לבית‬
‫ספר מקצועי ועמד בבחינות הכניסה‪ .‬הוא נפרד מאשתו וגם מאהובתו והמשיך להתגורר לבדו‪ ,‬אך ללא‬
‫התקפי החרדה ששיתקו אותו לפני הטיפול‪ .‬אף שהמשיך ללכת לפאבים ולשתות‪ ,‬ההתפרצויות האלימות‬
‫שלו נעלמו לחלוטין‪ .‬חלומותיו‪ ,‬שבתחילת הטיפול סבבו סביב הרצון לנקמה בחבר החדש של אשתו‬
‫לשעבר‪ ,‬השתנו במהלך הטיפול‪" .‬מקרה מספר אחת" התחיל לחלום שהוא ילד ההולך לבית ספר חדש‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫בחלומותיו אלה הוא האמין ביכולת שלו‪ ,‬אך חשש מפני הבלתי ידוע המחכה לו בבית הספר‪ .‬כעבור שנה‬
‫הוא התקבל למכללה למנויות בעיר אחרת‪ .‬בשיחה האחרונה עם הרופא שטיפל בו הוא אמר שתחושות‬
‫הריקנות שרדפו אותו לפני הטיפול נעלמו‪ ,‬אבל שהוא חושש מעט ממה שיבוא‪ .‬לפיכך הוא ביקש הפניה‬
‫למטפל בעיר שעבר אליה‪.‬‬
‫עד כאן תיארתי כיצד השפיע הטיפול על חייו ועל תחושותיו הפנימיות של המטופל הפיני‪ .‬האם הטיפול‬
‫השפיע גם על מוחו? המטופל הפיני עבר הדמיית מוח תפקודית שבדקה את כמות החלבון הנקרא "מוביל‬
‫הסרוטונין" במוחו לפני הטיפול ובסופו‪ .‬מוביל הסרוטונין ( ‪ )serotonin transporter‬הוא חלבון הנמצא‬
‫בתאי עצב מסוימים‪ ,‬ותפקידו להוביל את המתווך העצבי סרוטונין מן המרווח שבסינפסה בחזרה אל תוך‬
‫תא העצב‪ .‬מוביל הסרוטונין הוא היעד לפעולתן של פרוזק והתרופות הדומות לה‪ :‬הן מתקשרות אליו‬
‫ומפריעות לפעולתו‪ .‬כתוצאה מכך עולה כמות הסרוטונין בסינפסה‪ .‬חשוב לציין שהשינויים ברמתו של‬
‫מוביל הסרוטונין במוחו של המטופל הפיני התרחשו ללא כל טיפול תרופתי‪.‬‬
‫במוחם של הסובלים מדיכאון ומהפרעת אישיות גבולית קיים לפעמים חוסר במוביל הסרוטונין בקליפת‬
‫המוח של האונות המצחיות‪ .‬לפני תחילת הפסיכותרפיה הראתה הדמיית המוח שבמוחו של המטופל הפיני‬
‫קיים חוסר של מוביל הסרוטונין בדיוק באזור זה‪ .‬לאחר שנה של פסיכותרפיה הראתה ההדמיה שכמות‬
‫מוביל הסרוטונין חזרה לתקנה‪ .‬במילים אחרות‪ ,‬הטיפול שקיבל הצעיר הפיני שינה לא רק את חייו ואת‬
‫תחושותיו אלא גם את מוחו‪ .‬השינויים במוחו בעקבות הפסיכותרפיה התרחשו באותם נתיבים ואזורים‬
‫שעליהם משפיעות‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬תרופות נוגדות דיכאון‪ .‬ככל הידוע לי‪ ,‬זוהי הראיה הישירה הראשונה‬
‫לכך שטיפול פסיכואנליטי עשוי להשפיע לטובה גם על המוח‪.‬‬
‫* * *‬
‫לסיכום‪ ,‬פרק זה מציג שאלות רבות‪ ,‬ומביא להן תשובות מעטות‪ .‬הוא מצביע על מקצת מן הקשרים‬
‫המתחדשים בין הפסיכואנליזה למדעי המוח‪ ,‬קשרים המאפשרים לנו כבר היום לבחון סוגיות תיאורטיות‬
‫וטיפוליות מנקודת מבט רחבה ועמוקה יותר‪ .‬אך המפגש בין הביולוגיה לפסיכואנליזה הוא עדיין‬
‫בראשיתו‪ .‬לגבי מה שצפוי לנו בעתיד‪ ,‬יפות עדיין מילותיו של פרויד שנכתבו בשנת ‪ ,1920‬בסיומו של‬
‫חיבורו "מעבר לעקרון העונג"‪:‬‬
‫"החוסרים באופן שבו אנו מתארים [את מבנה הנפש] היו נעלמים לו היינו כבר במצב בו‬
‫יכולנו להחליף את המושגים הפסיכולוגיים במושגים פיזיולוגיים או כימיים … הביולוגיה‬
‫היא באמת ובתמים ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות‪ .‬אנו יכולים לצפות ממנה למידע‬
‫מפתיע ביותר‪ ,‬וקשה לנחש מה יהיו התשובות שתביא בעוד כמה עשרות שנים לשאלות‬
‫שהצגנו בפניה‪ .‬הן עשויות להיות כאלה שימוטטו לחלוטין את כל המבנה המלאכותי של‬
‫ההנחות שלנו‪".‬‬
‫ביבליוגרפיה‪:‬‬
‫‪Freud, S. (1895/1966), Project for a Scientific Psychology. Standard Edition, Vol. 1, pp. 295-343.‬‬
‫‪Freyd, J. J. (1996), Betrayal Trauma – The Logic of Forgetting Childhood Abuse, Harvard University‬‬
‫‪Press, Cambridge, Massachusetts.‬‬
‫‪Kandel, E. R. (1999), Biology and the Future of Psychoanalysis: A New Intellectual Framework for‬‬
‫‪Psychiatry Revisited. American J. Psychiatry 156, 505-524.‬‬
15
Kaplan-Solms, K., and Solms, M. (2000), Clinical Studies in Neuro-Psychoanalysis, Karnac, London.
LeDoux, J. (1996), The Emotional Brain, Simon and Schuster, New York.
Loftus, E. F. (1994), The Myth of Repressed Memory: False Memories and Allegations of Sexual
Abuse, St. Martin’s Press, New York.
Panksepp, J. (1998), Affective Neuroscience: The Foundations of Human and Animal Emotions,
Oxford University Press, New York.
Raine, A., Buchsbaum, M. S., LeCasse, L. (1997), Brain abnormalities in murderers indicated by
positron emission tomography, Biological Psychiatry 42, 495-508
Reiser, M. F. (2001), The dream in contemporary psychiatry, American Journal of Psychiatry 158,
351-359.
Schwartz, J. M., Stoessel, P. W., Baxter, L. R., Martin, K. M., and Phelps, M. E. (1996), Systematic
changes in cerebral glucose metabolic rate after successful behavior modification treatment of
obsessive-compulsive disorders, Archives of General Psychiatry 53, 109-113.
Solms, M. (1997), The Neuropsychology of Dreams: A Clinico-Anatomical Study, Lawrence Erlbaum
Associates, Mahwah, New Jersey.
Solms, M. (2000), A psychoanalytic perspective on confabulations. Neuro-Psychoanalysis 2, 2, 133138.
Viinamaki, H., Kuikka, J., Tiihonen, J, and Lehtonen, J. (1998), Change in monoamine transporter
density related to clinical recovery: a case-control study, Nordic Journal of Psychiatry 52, 39-44.
Watt, D. (2000), The Dialogue between Psychoanalysis and Neuroscience: Alienation and Reparation.
Neuro-Psychoanalysis 2, 2, 183-192.
Yovell, Y. (1997), From Mechanism to Metaphor – On Freud’s Struggle with the Biology of the Mind.
J. American Acad. Psychoanal. 25, 513-524.
Yovell, Y.(2000), From hysteria to posttraumatic stress disorder: psychoanalysis and the neurobiology
of traumatic memories, Neuro-Psychoanalysis 2, 171-181.