האוניברסיטה העברית בירושלים, תכנית "אמירים", שנה א` סמסטר א`

‫האוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬תכנית "אמירים"‬
‫קריאה מודרכת בטקסטים פילוסופיים – ניטשה‬
‫מתרגלת‪ :‬זהבית שטרן‪ ,‬מגיש‪ :‬יבגני ברזק‬
‫חלק ראשון ‪ :‬ניטשה‪" ,‬הרצון לעצמה"‬
‫בעבודה זו אתבסס על הספר‪Nietzsche, F. Jenseits von Gut und Boese, Zur Genealogie :‬‬
‫‪ ,der Moral, Alfred Kroener Verlag, Leipzig, 1930.‬כמו כן נעזרתי בתרגום העברי של י‪.‬‬
‫אלדד‪ :‬ניטשה‪ ,‬פ‪ .‬מעבר לטוב ולרוע‪ ,‬לגניאולוגיה של המוסר‪ ,‬תל אביב‪ :‬שוקן‪ .9191 ,‬המספרים‬
‫בסוגריים מסמנים את מספר הסעיף בספר‪.‬‬
‫בספר הנידון יוצא ניטשה נגד הנחות היסוד של הפילוסופיות השונות שקדמו לו‪ ,‬השאלות‬
‫שהעלו ודרך ההתמודדות עמן‪ .‬קריאת התגר של ניטשה מתחילה במושג האמת‪ .‬בהקדמה הוא‬
‫מדמה את האמת לאישה‪ ,‬אותה הפילוסופיה הישנה‪ ,‬בדמותו של הגבר‪ ,‬לא הצליחה להשיג‪ .‬דבר‬
‫זה קרה בגלל טיבן הדוגמאטי של פילוסופיות אלה ‪ ,‬אשר ניסו להפוך את האמת שלהן לאמת‬
‫אונ יברסאלית ומשותפת לכל‪ ,‬עליה יש להגן (‪ .) 52,34‬הפילוסופים הקודמים לא גילו את האמת‪,‬‬
‫אלא למעשה הגנו על דעותיהם‪ ,‬אותן כינו "אמת" (‪ ,) 3‬או לחילופין זייפו את החיים מתוך פחד‬
‫מהאמת (‪ . )41‬ענינו הבסיסי של ניטשה הוא במקורו של היצר האנושי שרוצה אל האמת (‪.)3‬‬
‫לטענתו רצון זה הינו רצון להמציא את האמת‪ ,‬ועל ידי כך לתת ביטוי לרצון לשלוט (‪ .)1‬למעשה‬
‫האמת אינה עדיפה על חוסר האמת‪ ,‬המדומה‪ ,‬האשליה או ההערכה הפרספקטיבית‪ .‬מושגים‬
‫אלה‪ ,‬הנחשבים גרועים מהאמת‪ ,‬הינם שלבים ולא ניגודים שלה‪ ,‬ויש לייחס להם ערך עליון יותר‪,‬‬
‫שמהווה תנאי הכרחי לחיים (‪ .)3,25‬מעבר לכך גם האמת עצמה אינה חייבת להיות טובה ויכולה‬
‫להיות רעה ומסוכנת‪ .‬מכאן שהכישלון של הפילוסופים למצוא אותה נבע בין היתר מחוסר‬
‫הקשיות וחוסר הערמה שלהם (‪ .)21‬באשר ליצר הדעת טוען ניטשה שבגלל טיבה האישי‬
‫והאינטרסנטי של הפילוסופיה‪ ,‬הוא איננו מאמין בקיומו של יצר דעת אצל הפילוסופים‪ .‬במקומו‬
‫קיימים יצרים אחרים שמשתמשים בדעת ככלי‪ .‬יצר הדעת מוחלף למעשה ברצון להיות אדונים‪,‬‬
‫ובאינטרסים ודחפים כוחניים וסובייקטיביים‪ .‬האפשרות היחידה לקיומו של יצר דעת קיימת‬
‫אצל אנשים מלומדים או מדענים המפנים דחפים אלה למטרות אחרות(‪ .)6‬באופן כללי יותר‪,‬‬
‫האדם אינו שואף לדעת ולהכיר את הדברים כפי שהם אלא מסתפק במידע מועט על מנת להמציא‬
‫את השאר‪ ,‬במילים אחרות הוא רגיל לשקר (‪ .)913‬ניטשה יוצא נגד מושג הנפש האטומיסטית‬
‫והנצחית‪ ,‬ומציע לבחון תפיסות חדשות של נפש בת תמותה‪ .‬הוא שולל את מושג האני כוודאות‬
‫בלתי אמצעית(‪ ) 96,99‬כנגזרת של שלילת קיומה של כל וודאות בלתי אמצעית‪ .‬הוודאות היחידה‬
‫היא שהעולם שגוי (‪ .)25‬ביקורת הפילוסופיה המודרנית על מושג הנפש הישן במסווה של ביקורת‬
‫לשונית של נושא ונשואהיא דרכם להגן על אפשרות קיומה המדומה של הנפש (‪ .)45‬בקשר למדע‬
‫מתייחס ניטשה לפיסיקה‪ ,‬באומרו ש"חוקיות של הטבע" היא המצאה של הפיסיקאים הבאה‬
‫להשביע את רצון האינסטינקטים הדמוקראטיים של הנפש המודרנית ‪ .)33(1‬מבחינת הפיסיקאים‪,‬‬
‫הטבע בדומה לאדם כפוף לשוויון בפני החוק‪ .‬המדע (בדומה לחיים האנושיים) מנוהל על ‪-‬ידי‬
‫החושים ולכן מונע על ידי הרצון לאי ‪-‬דעת (כשכלולו של הרצון לדעת)‪ .‬אי לכך הוא מפושט‬
‫ומזויף(‪ .)35‬האובייקטיביות שלו הופכת אותו למראה או מכשיר בלבד ואין בו שום כוח הרוצה‬
‫‪ 1‬אם כי ב ‪ )95 (-‬הטענה היא שהפיסיקה‪ ,‬בשונה מהפילוסופיה האפלטונית‪ ,‬מסתמכת על החושים ולכן אינה ממציאה‬
‫(אם כי מפשטת)‪ .‬נראה שטענה זו מרחיקת לכת עוד יותר מהטענה הפוסט ‪-‬מודרנית לכך שמסקנות מדעי הטבע‬
‫מושפעות מנסיבות חברתיות ופוליטיות‪.‬‬
‫להיות אדון (‪ .) 309‬ניטשה תוקף את "מדע המוסר"‪ .‬טענתו היא שהלכה למעשה הוא מתאר את‬
‫אמונתם של הפילוסופים במערכת המוסר השלטת‪ .‬מדע זה אינו שואל מדוע עדיפה דווקא מערכת‬
‫זו‪ ,‬ואינו רואה את המוסר עצמו כבעיה וכדבר שיש להטיל בו ספק (‪ .)986‬כל תורות המוסר אינן‬
‫בגדר מדע‪ ,‬שכן במסווה האובייקטיביות שהופכת אותן למכשיר בלבד‪ ,‬הן מנסות להדחיק‬
‫מההמון את הרצון להיות אדונים (‪ .)918,309‬על מנת להתייחס לחופש הרצון מנסה ניטשה‬
‫להגדיר תחילה את מושג הרצון‪ .‬לרצות הוא לדעתו דבר סבוך שאחדותו היא רק במילה‪ .‬הרצון‬
‫הוא שילוב של ציווי וציות פנימיים‪ ,‬ואילו חופש הרצון הוא הרגשת העליונות של החלק המצָ ווה‬
‫על המצּווה והרגשת ההזדהות עם מצּווה זה (‪ .)91‬התביעה לחופש רצון אינה מתקבלת על הדעת‬
‫שכן זוהי תביעה להיות סיבת עצמו‪ ,‬וזו היא סתירה‪ .‬גם אי חופש הרצון אינו אלא מיתוס‪ .‬המושג‬
‫שמתקיים בחיים הוא רצון חזק ורצון חלש (‪ .)39‬הספקנות‪ ,‬שהיא תולדה של האובייקטיביות‪,‬‬
‫וההשכלה המערבית ביטלו את הרצון ועל ידי כך גם את חופש הרצון(‪ .)306‬חיים הם רצון לעצמה‬
‫"‪ "Leben ist Wille zur Macht‬והקיום האנושי הוא אחת התוצאות העקיפות של רצון זה (‪.)92‬‬
‫הנחתו של ניטשה היא שהממשות היחידה בעולם היא זו של היצרים‪ .‬לפי הגדרת השיטה יש‬
‫להניח קיומה של סיבתיות אחת בלבד ‪ .2‬בהנחה שאנו מכירים ברצון ככוח פועל‪ ,‬סיבתיות זו היא‬
‫הסיבתיות של הרצון‪ .‬רצון יכול לפעול אך ורק על רצון וסיבתיות הרצון היא היחידה הקיימת‬
‫בטבע‪ .‬היא מניעה את העולם האנושי‪ ,‬העולם החי האורגאני‪ ,‬ואף את עולם החומר‪ ,‬היסודי יותר‪,‬‬
‫(שהוא צורה קדומה ופרימיטיבית של חיים ושל עולם היצרים)‪ ,‬כמעין כוח יוצר‪ ,‬בסיסי וכל הווה‪.‬‬
‫מכיוון שכל הרצונות והיצרים הם התגלמויות של הרצון לשלוט‪ ,‬כל פעולה אנושית‪ ,‬טבעית או‬
‫מכאנית‪ ,‬היא למעשה רצון לעצמה‪ )63,91( .‬מרכיבים שמאפיינים את הרצון לעצמה ומתנים את‬
‫החיים הם שנאה‪ ,‬קנאה‪ ,‬תאוות בצע‪ ,‬תאוות שלטון‪ ,‬אצילות‪ ,‬וכיוצא באלה (‪ .)32‬כל דבר חי ואף‬
‫הטבע החומרי רוצה בראש וראשונה להפעיל את כוחו (‪ .)92,3‬ההתפתחות האנושית התאפשרה‬
‫הודות לתנאים השליליים שאפשרו את התפתחות רצון החיים לרצון הכרחי לעצמה (‪ .)55‬הדת‬
‫שפועלת למען הסובלים‪ ,‬ומאוחר יותר המשטרים הדמוקרטיים‪ ,‬שהעלו על נס את שוויון הזכויות‬
‫והסוציאליזם משמרות את האדם בדרג נמוך‪ .‬הן עושות זאת על ידי דיכוי כל הרצונות ‪ ,‬היצרים‬
‫והתכונות הנעלות באדם‪ ,‬בהסתמכן על המ וסר האינסטינקטיבי של "בהמת העדר"‪ ,‬שפועל מתוך‬
‫פחד מהנעלה ומהשונה‪ .‬ניטשה מייחל להגעתו של סוג פילוסופים שונה אותו הוא מכנה‬
‫"הפילוסוף החדש"‪ .‬פילוסופים אלה יוציאו את הפילוסופיה מהשפל בו היא נמצאת ביחס למדע‬
‫על ידי כך שישאפו רצון לעצמה ויממשו את גדלותם ואת אדנותם‪ .‬הרצון שלהם לאמת יהיה‬
‫הרצון לעצמה‪ ,‬אולם בניגוד לדוגמטיקנים הם לא ישאפו להפוך את האמת השמורה לנבחרים‬
‫לאמת אוניברסאלית‪ .‬רק הם יהיו רשאים לעסוק בבעיות העליונות‪ .‬בניגוד לדוגמטיקנים‪,‬‬
‫למבקרים ולספקנים‪ ,‬אותם הוא מכנה "אנשי המדע" ו"העובדים הפילוסופיים"‪ .‬משימתם של‬
‫הפילוסופים החדשים היא ליצור ערכים‪ ,‬לצוות ולחוקק (‪ .)399,393,302,69‬הם יחיו מחוץ להמון‬
‫(‪ )306‬ויהיו אנשי ניסויים אשר ישתמשו בספק ובביקורת ככלי‪ .‬מתוך ההבנה של מכלול החיים‬
‫ינהיגו וינחו הפילוסופים החדשים את העתיד להיות תוצר של רצונותיו של האדם‪ ,‬ולא של‬
‫המקריו ת‪ ,‬כפי שהיה עד כה (‪.)390 ,302‬‬
‫‪ 2‬על ‪-‬אף שניטשה‪ ,‬בהתאם לרוח הדברים הכללית‪ ,‬מתאר זאת כניסיון בלבד‪ ,‬הגדרת שיטה כזו נראית כרדוקציוניזם‬
‫חמדני‪ .‬מצד שני זוהי אולי דוגמה מוצלחת לצורת החשיבה האלטרנטיבית של הפילוסוף החדש‪ ,‬השואפת לרצון‬
‫לעצמה שיכול להתבטא גם בחמדנות‪( .‬השימוש שלך ב'חמדנות' כאן אינו ברור לי כל צרכו)‪.‬‬
‫חלק שני‬
‫א'‪ :‬מוסר האדונים‪ ,‬מוסר העבדים ומרד העבדים‬
‫בעבודה זו אתבסס על הספר‪ :‬ניטשה‪ ,‬פ‪ .‬מעבר לטוב ולרוע‪ ,‬לגניאולוגיה של המוסר (תרגם‪ :‬י‪.‬‬
‫אלדד)‪ ,‬תל אביב‪ :‬שוקן‪ . 91913 ,‬המספרים בסוגריים מסמנים את מספר הסעיף בספר‪.‬‬
‫ניטשה מפריד בין שני סוגים עיקריים של שיטות מוסר‪ .‬את הסוג הראשון הוא מכנה "מוסר‬
‫אדונים"‪ ,‬ואת השני "מוסר עבדים"(‪.)360‬‬
‫מוסר האדונים נתהווה אצל שליטים‪ ,‬מתוך תודעת השוני והמרחק בינם ובין נתיניהם‬
‫ועבדיהם‪ ,‬ומתוך הרגשת רוממות‪ .)90,360(.‬האדם האציל מבדיל את עצמו מההמון‪ ,‬אשר אינו‬
‫חש רוממות כזו ‪ ,‬ובז לו‪ .‬מושג ה"טוב" במוסר האדונים זהה למעשה למושג האציל‪ ,‬מעורר‬
‫האימה‪ .‬ניגודו של מושג ה"טוב"‪ ,‬כלומר מושג ה"רע" זהה במשמעותו לכל מה שבזוי ושפל בעיני‬
‫האדונים (‪ .) 360‬המוסר האצילי פועל בדרך של צמיחה ספונטאנית‪ .‬הוא מהלל ומשבח את עצמו‬
‫(ואיננו מחפש ניגודים) על כן מוסר זה אינו מונע משנאה או מרגשות נטירת איבה כלפי העבדים‪.‬‬
‫המושג "רע" במוסר האדונים הוא רק בבואה או תוצר לוואי של המושג "טוב" (‪ .)90‬חקירתו‬
‫הבלשנית והאטימולוגית של ניטשה מעלה כי משמעותה המקורית של המילה "טוב" בכל השפות‬
‫היא "נפש אצילה"‪" ,‬אציל" וכיוצא באלה‪ ,‬ואילו המושג "רע" התפתח ממושגים כגון "המוני" או‬
‫"שפל"‪ .‬חקירה זו מחזקת את טענתו כי מוסר האדונים וערכיו קדומים יותר למוסר העבדים‪.‬‬
‫ניטשה פוסל את עמדת הפסיכולוגים האנגלים‪ ,‬לפיה ה"טוב" נקבע על ידי מי שלגביו הוא נעשה‪.‬‬
‫לטענתו ה"טוב" נקבע על ידי האנשים הנעלים שהגדירו את מעשיהם כטובים בניגוד לכל מה‬
‫שהוא נמוך והמוני‪ ,‬שמעצם טבעו ככזה כונה "רע"‪ .‬במקורו לא היה ה"טוב" מקושר בהכרח‬
‫בפעולה לא אנוכית‪ .‬מתוך הכרה העצמית באצילותם ומרחקם מההמון יצרו השליטים ערכים‬
‫וטבעו להם שמות‪ ,‬ללא שום תועלתנות המאפיינת את מוסר העבדים‪ .‬בזכות של קביעת שמות‬
‫רואה ניטשה את מקורה של הש פה‪ ,‬שהיא ביטוי לעוצמתם של השליטים‪ .‬מערכת הערכים במוסר‬
‫האדונים נקבעת על פי האינטרסים של האדונים בלבד‪ ,‬ולא על פי אינטרסים של הכלל‪ .‬ערכים‬
‫מרכזיים במוסר זה הם אמונה וגאווה עצמית‪ ,‬אנוכיות‪ ,‬המזוהה עם הצדק (‪ ,)364‬וכבוד לזקנה‬
‫ומסורת‪ .‬ערכים שלא קיימים בו כלל הם רחמים‪ ,‬חמלה‪ ,‬עשייה למען הזולת (‪ ,)360‬רדיפת כבוד‬
‫(‪ )369‬ופקחות ‪ .‬האושר במוסר האדונים מקושר בעשייה‪ .‬לפי מוסר האדונים על האדם מוטלת‬
‫חובה רק כלפי מי ששווה לו‪ .‬בתחום שווי הדרגה מאבד מושג ה"חסד" את משמעותו (‪.)364‬‬
‫לעומתו יש מקום לערכים כגון אסירות תודה‪ ,‬יראת כבוד‪ ,‬מסירות‪ ,‬ידידות‪ ,‬רכישת אויבים‬
‫וכיבודם‪ ,‬נקמה וגמול‪ .‬כלפי כל מה שהוא נחות וזר יש לנהוג כאוות הנפש‪ .‬לטענתו של ניטשה‬
‫קשה כיום לגלות את מוסר האדונים ‪ ,‬שכן שהוא עומד בסתירה לאידיאות המודרניות‪.‬‬
‫מוסר העבדים הינו מערכת ערכית שנתהוותה בקרב נתיני השלטון‪ ,‬המשועבדים‬
‫והמדוכאים‪ .‬זהו ביטוי לחשדנות פסימית‪ ,‬עוינות לסגולותיו של איש העוצמה‪ ,‬וספקנות ל"טוב"‬
‫שנקבע על ידו‪ .‬מוסר העבדים הוא מוסר תועלתני‪ .‬הוא מעריך את כל התכונות שמשמשות להקלת‬
‫קיום הסובל כגון‪ :‬רחמים‪ ,‬סבלנות‪ ,‬חריצות‪ ,‬ענווה‪ ,‬חביבות וכיוצא באלה (‪ .)360‬מרכיב נוסף‬
‫במוסר זה שאינו א קיים במוסר האדונים‪ ,‬הוא התשוקה לחופש ולאושר‪ ,‬אותו הוא רואה כבטלה‬
‫‪ 3‬לצערי נאלצת י להחזיר את המקור לספרייה‪..‬‬
‫וכ פסיביות‪ .‬במוסר העבדים קיים ניגוד חלופי לניגוד "טוב ורע" של מוסר האדונים‪ ,‬והוא הניגוד‬
‫"טוב ורוע"‪" .‬רוע" הינו כל מה שיש בו עצמה וסכנה והוא מעורר אימה ‪ -‬כלומר האדונים‪ .‬ה"טוב"‬
‫הינו כל מה שהוא לא מסוכן‪ ,‬תמים וישר ‪ -‬כלומר העבדים עצמם‪ .‬לטענתו של ניטשה הגדירו‬
‫החלשים את המעשה הטוב כמעשה היחיד שהם מסוגלים לעשות‪ ,‬שהוא להיות חלשים ולא‬
‫חזקים (‪ .)92‬מוסר העבדים‪ ,‬המונע על ידי רגש נטירת האיבה‪ ,‬אינו משבח את עצמו‪ ,‬אלא יוצא‬
‫כנגד כל מה שאינו הוא‪ .‬מוסר העבדים זקוק בראש וראשונה לעולם חיצוני ונגדי‪ ,‬וכל פעולה של‬
‫מוסר העבדים היא פעולת תגובה (‪ .) 90‬מכיוון שתגובה זו מונעת בראש וראשונה על ידי רגש נטירת‬
‫האיבה‪ ,‬ה"רוע" הוא הערך הראשוני מוסר זה ואילו ה"טוב" תוצר לוואי שלו‪ .‬שלא כמוסר‬
‫האדונים רואה מ וסר העבדים בפיקחות תנאי קיום‪ .‬נוטרי האיבה אינם רוכשים כבוד לאויביהם‬
‫אלא מקשרים אותו באופן ישיר עם ה"רוע" כניגוד ל"טוב" שמשמעותו כל מה שהם עצמם‬
‫מהווים‪ ) 90( .‬לטענתו של ניטשה המושג "רוע" שהוטבע מתוך שנאה לשליטים הביא לסילוף‬
‫מהותו האמיתית של האצילי‪ .‬את התב יעה של העבדים החלשים לכוח‪ ,‬שמשמעותה הפרדה בין‬
‫החזק לכוח‪ ,‬רואה ניטשה כסתירה‪ .‬התביעה מהחולשה להתגלם ככוח לא תיתכן‪ ,‬שכן לא ניתן‬
‫להפריד כוח מרצון‪ ,‬אדנות והכנעה (‪ .) 92‬המדוכאים והחלשים תופסים את החולשה כזכות שהם‬
‫יכולים לבחור בה‪ .‬אולם להיות חזק או חלש זוהי מהות שלא ניתן לבחור בה או לשנותה (‪.)92‬‬
‫מרד העבדים הוא הנקמה של העבדים כנגד האידיאלים של מוסר האדונים‪ ,‬אותה‬
‫התחילו היהודים והמשיכה הנצרות‪ ) 8( .‬מרד העבדים הפך את רגש נטירת האיבה לכוח יוצר‬
‫ומוליד ערכים (‪ .)90‬מתוך שנאה וחוסר אונים של היהודים (ואחר ‪-‬כך הנוצרים הראשונים) כנגד‬
‫האצילים והעריצים הרומאים‪ ,‬הביא עם הכוהנים היהודי להפיכת המשוואה האצילית של‬
‫הערכים ‪ .4‬ה"טוב" האצילי במשמעותו ככל מה שהוא נאצל‪ ,‬חזק‪ ,‬יפה וכו' בוטל‪ .‬במקומו הוגדר‬
‫ה"טוב" ככל מה שהוא עלוב חיים‪ ,‬חסראונים ושפל ברך‪ .‬מושג ה"רע" הפך להיות "רוע" שקושר‬
‫ישירות עם השליטים‪ ,‬נדיבי הארץ ועריציה‪ ,‬שמעתה היו רשעים (‪ .)9‬מתוך השנאה היהודית עלה‬
‫סוג חדש של אהבה שמשרתת את מטרותיה של השנאה‪ .‬טענתו של ניטשה היא שהיהודים‬
‫השתמשו בישו‪ ,‬המושיע ומביא הגאולה להמון‪ ,‬ככלי להגשמת שאיפות הנקם שלהם‪ .‬נקמה זו‬
‫הביאה לשינוי ערכים כולל בשדה המוסר‪ .‬בתהליך שהתחילו היהודים‪ ,‬ואשר נמשך עד היום הזה‬
‫ניצח העם‪ ,‬האספסוף‪ ,‬העדר ומוסר העבדים את האידיאלים הנאצלים ואת מוסר האדונים‪ .‬ניצחון‬
‫זה הוביל לערבוב גזעים וגאולת המין האנושי מהאדונים‪ .‬לטענתו של ניטשה מהותה של התרבות‬
‫שקמ ה בעקבות מרד העבדים היא אילופו של האדם להיות בהמת בית צייתנית ותרבותית‪ .‬נטירת‬
‫האיבה והשנאה כלפי האדונים הן כלים של תרבות זו‪ ,‬באמצעותם הושפלו שכבות אצילות‬
‫והאידיאלים שלהן (‪ .)92,93‬הקרב בין המושגים "טוב ורע" המאפיין את מוסר האדונים לבין "טוב‬
‫ורוע" של מוסר העבדים הסתיים בניצחונו של מוסר העבדים‪.‬‬
‫‪ 4‬נראה לי שעבור אנטישמים‪ ,‬הצעד הבא‪ ,‬כלומר חיסולו של מרד העבדים והשלטה מחודשת של מוסר האדונים על‬
‫ידי הגזעים האציליים נראה כמסקנה מתבקשת‪ .‬ניטשה עצמו לא מכחיש את רצונו בעלייה מחודשת זו של מוסר‬
‫האדונים הישן שיאפשר את ביטויו של הרצון לעצמה‪ ,‬מתייחס בשלילה לערבוב הגזעים‪ ,‬וכולי‪...‬‬
‫ב'‪ :‬הקדמה והמדינה הדמוקראטית‬
‫במהלך הספר מותח ניטשה ביקורת קשה כנגד המדינה הדמוקראטית והקדמה‪ ,‬אותן הוא מזהה‬
‫עם ה"אידאות המודרניות"‪ .‬הדת בכלל והנצרות בפרט דגלה מאז ומעולם במוסר בהמת העדר‪.‬‬
‫הכלל המנחה של הנצרות "השוויון בפני האלוהים" הדגיש את מתן העזרה לכל מי שסובל‪ ,‬מדוכא‬
‫ומשועבד‪ .‬בו בזמן היא נלחמה בכל מה שהוא חזק‪ ,‬כובש‪ ,‬שתלטני ויצרי‪ ,‬וניסתה להפוך אותו‬
‫להססני ‪ ,‬על ידי דיכוי החושיות ושל כל היצרים הנעלים באדם (‪ .)63‬במובן זה רואה ניטשה את‬
‫המדינה הדמוקראטית כהמשכה ש ל הנצרות‪ .‬המשטרים הדמוקרטיים‪ ,‬שהעלו על נס את שוויון‬
‫הזכויות והסוציאליזם‪ ,‬משמרים את האדם בדרג נמוך‪ .‬הם עושים זאת על ידי דיכוי של כל‬
‫הרצונות ‪,‬היצרים והתכונות הנעלות באדם‪ ,‬בהסתמכן גם הן על המוסר האינסטינקטיבי של‬
‫"בהמת העדר"‪ ,‬שפועל מתוך פחד לכלל מהנעלה והשונה (‪ .)55,302,393‬המדינה הדמוקראטית‬
‫מתנגדת לכל תביעה של זכויות יתר‪ ,‬פועלת למען הסובלים‪ ,‬ומאמינה בשיתוף ובעדר כיסוד גואל‬
‫(‪ .) 303‬את הקידמה מזהה ניטשה כזו שהעלתה על נס את צו הפחדנות העדרית‪ .‬מוסר התועלתיות‬
‫העדרית דואג בראש וראשונה לקיומה של העדה‪ .‬מתוך הפחד לכלל הוא מבקש לבטל את כל מה‬
‫שמסכן את הציבור‪ .‬את הסכנה לקיום העדר רואה הקידמה בכל מה שהוא עילאי וחזק (‪.)309‬‬
‫לטענתו של ניטשה פוסל האדם המודרני את כל ש איננו עדרי‪ ,‬ומפאר את התכונות שעושות אותו‬
‫למבוית‪ ,‬ומועיל לחברה‪ .‬התכונות אותן הוא מעלה על נס הן התחשבות בזולת‪ ,‬חריצות‪ ,‬מתינות‪,‬‬
‫ענווה‪ ,‬ותרנות רחמים וכיוצא באלה (‪ .) 911‬ניטשה רואה במדינה הדמוקראטית לא רק צורת ניוון‬
‫של הארגון הפוליטי אלא גם צורת ניוון של האדם וגימודו לבינוניות‪ .‬את אדם "החברה החפשית"‪,‬‬
‫שהוא למעשה פיחותו של האדם לבהמת עדר‪ ,‬מתאר ניטשה כדבר שאינו הכרחי‪ ,‬אלא הוא תוצאה‬
‫של מקריות שניתן לשנותה‪ .‬לטענתו התפתח האדם תמיד רק בתנאים הפוכים מאלה אליהם‬
‫שואפת הקידמה‪ .‬עילויו של האדם אפשרי רק בתנאים של סכנה‪ ,‬אלימות ועבדות שאותם שואפת‬
‫האידיאולוגיה הדמוקראטית והמודרנית לבטל (‪ .)55‬התודעה האירופאית ההמונית שואפת ליחסי‬
‫חברה בהם אין ניצול‪ .‬אולם הניצול אינו תכונה של חברה מושחתת או פרימיטיבית‪ .‬זוהי תכונה‬
‫של מהות החיים‪ ,‬כפעולת יסוד אורגאנית‪ ,‬תוצאה של עצם הרצון לעצמה‪ ,‬שהוא הרצון לחיים‬
‫(‪.)341‬‬
‫הקידמה והמדינה הדמוקראטית יצרו את "המצפון הרע" או רגש האשמה‪ .‬כל האינסטינקטים‬
‫העילאיים כגון האיבה‪ ,‬האכזריות‪ ,‬השינוי וההרס אינם יכולים יותר למצוא פורקן חיצוני‪ ,‬אלא‬
‫מופנים פנימה לתודעה כנגד האדם עצמו‪ ,‬וגורמים להרס עצמי(‪ .)96‬הנטיות הטבעיות של האדם‬
‫אוחדו עם המצפון הרע‪ .‬ניטשה מקווה לעלייתם של רוחות חדשים שיאחו את המצפון הרע עם כל‬
‫מה שהוא לא טבעי ולא חייתי(‪ .)35‬הוא רואה את מהות קיומה של חברה ככלי באמצעותו‬
‫מתרוממים בני הסגולה להיות ישות עילאית (‪ .) 348‬עקרון חברתי שדוגל ברצון הזולת והימנעות‬
‫מפגיעה הדדית‪ ,‬אלימות וניצול הוא בגדר רצון שלילתם של החיים‪ ,‬כלומר עקרון הניוון והפירוק‬
‫(‪.)341‬‬
‫הקידמה והמדינה הדמוקראטית הביאו עמם את ביטולו של הרצון‪ .‬ניטשה רואה צורך בשינוי‬
‫ערכים כולל ולעלייתם של מנהיגים חדשים שישימו קץ לניוונו של האדם יתנו מחדש ביטוי לרצון‬
‫לעצמה ולא למקריות ולבינוניות (‪.)302‬‬
‫חלק שלישי‬
‫א'‪ :‬הולדתה של הטרגדיה‬
‫בחלק זה אתבסס על‪:‬‬
‫‪Nietzsche, F. Die Geburt der Tragoedie, Carl Hansler Verlag, Muenchen-Wien, 1980,‬‬
‫‪ §1-5.‬המספרים בסוגריים מסמנים את מספר העמוד הרלוונטי בספר‪.‬‬
‫היסוד האפולוני מתבטא בא מנות הפלאסטית‪ .‬תנאי מוקדם שלו הוא האשליה של החלום‬
‫אשר ביצירתה הופך כל אדם לאמן‪ ,‬ואליה הוא נמשך‪ .‬היסוד האפולוני מרכזי עבור עולם הדמיון‬
‫הפנימי ‪ ,5‬והוא מוגבל על ידי המידה הטובה והשלווה‪ .‬היסוד הדיוניסי מתבטא בתחום המוסיקה‬
‫ובעקבותיה בריקוד‪ .‬הוא דומה למצב השכרות ועם התגברותו דועך היסוד הסובייקטיבי ומתרחש‬
‫ליכוד בין האדם לזולת ובין האדם לטבע‪ .‬האכסטזה של איחוד זה יכולה להוביל לתאוותנות‬
‫דיוניסי ‪ -‬מוסיקה‬
‫אפולוני ‪ -‬אמנות פלאסטית‬
‫האמנות שבשכרות (‪)39‬‬
‫תנאי מוקדם‪ :‬החלום ואשלייתו‪)33( .‬‬
‫העלמות היסוד הסובייקטיבי של היחיד והאני‬
‫מכוון ליחיד‪ ,‬לפרט‪)36,25( .‬‬
‫(‪)36 ,35‬‬
‫איחוד בין אדם לזולתו‪ ,‬ובין האדם לטבע (‪)35‬‬
‫עולם הדמיון הפנימי‪ ,‬ואמיתותו הנעלה‪)32( .‬‬
‫יכול לעורר תאוותנות ואכזריות (‪)39‬‬
‫הגבלת המידה‪ ,‬חירות מהתרגשויות הפרא‪,‬‬
‫שלווה מלאת תבונה‪)32( .‬‬
‫גירוי האדם לעילוי יכולותיו הסמליות‪,‬‬
‫היסוד הנאיבי – היבלעות מוחלטת ביופי‬
‫ביטוי הטבע בסמליות הגופנית שבמחול‪,‬‬
‫ביטול עצמי שנועד לאפשר את הביטוי‬
‫האשליה (‪ .)23‬האשליה כיסוד גואל‪)22( .‬‬
‫באמצעות הסמליות‪)38-1( .‬‬
‫אכסטזה ותסיסה ברברית של החגיגה (‪)24‬‬
‫תביעה להכרה עצמית‪,‬‬
‫המידה היתרה כאמת (‪)26‬‬
‫ולמידה הנכונה בהערכה העצמית (‪)24‬‬
‫ואכזריות או לביטול עצמי לשם ביטוי של הטבע באמצעות הסמל‪ .‬הטרגדיה האטית היא תוצר‬
‫סופי של המאבק הממושך בין שני היסודות‪ ,‬שיאם ותכליתם‪ .‬תחילתה ביסוד המוסיקלי הדיוניסי‬
‫המיסטי‪ ,‬אשר הופך בהשפעתו של היסוד האפולוני לחלום דמוי משל‪ ,‬שהסובייקטיביות שבו‬
‫הופכת פרי הדמיון‪.‬‬
‫האבחנה בין היסוד הדיוניסי ליסוד האפולוני משכנעת ובמידה מסוימת – אינטואיטיבית‪.‬‬
‫נראה לי כי אכן קיים מרכיב במוסיקה שיש בו כוח מאחד‪ .‬הרגשות שביכולתה להעביר יוצרים‬
‫פעמים רבות תחושה של הבנה הדדית‪ ,‬וזאת מתוך ההנחה האינטואיטיבית שאנשים מגיבים‬
‫לסמליותה בצורה דומה‪ ,‬ורבות אף באופן חושני ואכסטטי‪ .‬במובן זה‪ ,‬זהו פן בסיסי יותר של‬
‫האמנות‪ .‬עולם החלום והדמיון נחשב לעי תים קרובות כמקורה של האמנות הפלאסטית‪ .‬עם זאת‬
‫‪ 5‬יש כאן משחק מילים בין ‪ scheinen‬במשמעות של לזרוח ‪ ,‬להקרין אור בהקשר למקורו של אפולון כאל הזריחה‬
‫‪ ,‬לבין ‪ Schein‬כתדמית ואשלייה של עולם הדמיון הפנימי‪ ,‬שהוא גם משחק פנים וחוץ‪:‬‬
‫‪"Er, der seiner Wurzel nach der "Scheinende", die Lichtgottheit ist, beherrscht auch den schoenen‬‬
‫)‪Schein der inneren Phantasie-Welt" (23‬‬
‫נדמה לי שבכל זאת יש משהו שרירותי באבחנה זו‪ ,‬שכן גם המוסיקה יכולה להיות בבחינת חוויה‬
‫אישית שנובעת מתוך עולם הדמיון‪ .‬באופן דומה יכולה האמנות הפלאסטית לגרום וגם לנבוע‬
‫מתוך התפרצות חושים‪ .‬ניתן אולי לקשר אבחנה זו למעבר מחברות פרימיטיביות ‪ -‬בהן המרכיב‬
‫הדיוניסי השבטי והפראי מרכזי יותר‪ ,‬לחברות מודרניות‪ ,‬בהן מורגשת יותר נוכחותו של היסוד‬
‫האפולוני המרוסן ‪ ,‬והתבוני שמכוון לפרט ומדגיש את מרכזיותו‪ .‬מכיוון אחר לגמרי ניתן למצוא‬
‫את האבחנה בשתי תפיסות אפשריות של האהבה‪ .‬האחת חושנית‪ ,‬חייתית‪ ,‬בה מתמוגג?‬
‫הסובייקט והשנייה מרוסנת‪ ,‬תבונית‪ ,‬בה מרוכז כל צד בחוויה הפנימית שלו‪.‬‬
‫‪"..denn nur als aesthetisches Phaenomen ist das Dasein und die Welt ewig‬‬
‫"‪gerechtfertigt6‬‬
‫נקודת המוצא של ניטשה כאן היא פסילת השקפתו של שופנהאור על הניגוד בין הסובייקטיבי‬
‫לאובייקטיבי באומנות‪ .‬ניטשה טוען‪ ,‬כי הסובייקט אינו יכול להיות מקורה של האמנות‪ ,‬ולמעשה‬
‫הוא יריבה‪ .‬כאשר הסובייקט הוא אמן‪ ,‬הוא נגאל באמצאות האשליה מרצונו האישי ומהיותו‬
‫סובייקט והופך להיות מדיום‪ .‬בני האדם אינם יוצרים את עולם האמנות‪ ,‬ועולם האמנות לא נוצר‬
‫למענם‪ .‬הנחתו של ניטשה היא שבני האדם והעולם הן יצירות אומנות עבור היוצר האמיתי‬
‫(האלוהים?) ובכך גם ערכם הגדול ביותר‪ .‬צידוקו של העולם הוא בבחינת היותו פנומן אסטטי‬
‫עבור הבורא‪ .‬מכיוון שהאדם עצמו הוא יצירת אמנות‪ ,‬אין ביכולתו להבין את משמעותו ככזה‪,‬‬
‫בדומה לדמות מצוירת‪ .‬להבין משהו ממהותה של האמנות משמע להתאחד עם אמן בראשית‪,‬‬
‫להיות מסוגל להסתכל על עצמך כיצירת אמנות‪ ,‬להיות סובייקט ואובייקט בו בזמן‪.‬‬
‫‪ 6‬נדמה לי שגם אם נוציא משפט זה לגמרי מהקשרו הוא נהדר‪ ,‬ומבטא סוג של אינטואיציה שנמצאת עמוק בנפשו של‬
‫האדם‪ .‬כפי שניטשה אומר בפסקה הראשונה‪ ,‬עלינו להגיע לוודאות פנימית ולא רק להכרה לוגית‪..wenn wir nicht " :‬‬
‫)‪nur zur logischen Einsicht, sondern zur unmittelbaren Sicherheit der Anschaung gekommen sind"(21‬‬
‫ אנושי מדי‬,‫ אנושי‬: '‫ב‬
:‫בחלק זה אתבסס על‬
Nietzsche, F. Menschliches Allzumenschliches, Carl Hansler Verlag, Muenchen-Wien,
1980, §149.
Der langsame Pfeil der Schoenheit
In diesem Paragraph, beschreibt Nietzsche zwei Formen von Schoenheit. Die eine
kann gewaltig und total sein. Sie greift momentan an, zerreisst das innere des
Menschen, ohne dass er etwas dagegen tun kann. Insofern mann sich solcher
Schoenheit gegenueber sieht, kann sie oft Ekel erwecken. Die zweite Form sinkt fast
unbemerkbar in das innere des Menschen hinein. Sie waechst langsam, bis sie an
einen Punkt kommt, an dem man sie als dominierende Kraft anerkennt, und von ihre
Existenz ganz und gar besessen ist. Man sehnt sich nach dieser Schoenheit, und ist
nicht mehr faehig sich von ihr zu loesen. Das ist eine edlere und bedeutungsvollere
Schoenheit. Beide Formen existieren sowohl in der Kunst, als auch im Leben. Ich
finde diese Aussage sehr interresant und tief. Sie trifft sehr genau eine wichtige
Unterscheidung zwischen dem Unmittelbaren und Voruebergehenden, und dem zuerst
Unbewussten aber im nachinein Tieferen in der Kunst und im Leben. Nietzsche stellt
die Frage: "Wonach sehnen wir uns beim Anblick der Schoenheit?". Seine Antwort
lautet:"Darnach, schoen zu sein: wir
waehnen, es muesse viel Glueck damit
verbunden sein. – Aber das ist ein Irrtum". Ich glaube, was hier gemeint ist, ist die
Sehensucht schoen zu sein in dem ersten Sinne der Schoenheit. Die Sehnsucht als
schoen betrachtet zu werden, unmitellbare und momentan hineindringende Kunstwerk
zu werden. Aber eben sie kann niemals die zweite, wichtigere und wahrhaftigere Art
von Schoenheit sein, und daher kein Glueck in sich haben.