docרשות כהלכה ינואר 2013 - שרקון, בן עמי, אשר ושות`
download 
Report Transcription
רשות כהלכה ינואר 2013 - שרקון, בן עמי, אשר ושות`
שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com שרקון -בן עמי -רוזנבוים -אשר ושות' משרד עורכי דין ָרשּות ַּכ ֲה ָל ָכה אב ,תשע"ב גיליון מס' 56 ינואר 3102 עורכים ראשיים :עו"ד דקלה טואשי ,עו"ד דורית חבאני עו"ד עודד בקרמן ,עו"ד ניב ארד ליקטו וערכו :המתמחים עדי מגנאג'י ויואש זליננגר 1 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com תוכן עניינים עדכוני פסיקה .0דיני עבודה: 1.1בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעת עובדת עיריית פ"ת להחזר כספים בשל זכאותה לפנסיה תקציבית עבור כל תקופת עבודתה וזאת בשל טעות של העירייה אשר ביטחה את העובדת בפנסיה צוברת בין השנים 1881 - 1811במקום בפנסיה תקציבית. .3מיסים ,ארנונה ,היטלים ואגרות: 1.1בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים פסק כי ככלל אין מקום להתיר לעירייה להמיר תשלום ארנונה בשווה ערך כספי .סמכות זו אינה נתונה לשיקול דעת הרשות ,ואין בכוחה להתנות על סמכות זו בהסדרים הסכמיים .בנוסף ,היה על העירייה להודיע לעותרת במפורש כי ההסכם איתה הממיר תשלום ארנונה ברשות שימוש בחניון שברשותה לא הוארך וכי היא תחויב בארנונה. 1.1בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קבע כי אין מניעה במישור העקרוני לכך שרשות מקומית תגבה אגרת פינוי פסולת מחוץ לארנונה הכללית ובלבד שמדובר בפינוי פסולת הקשורה לתהליכי הייצור של המפעל מעבר לרמת "בסיס" מסוימת שתיקבע .בנוסף ,אין איסור מן הדין לבחון העלאת ארנונה ולא כל שכן תשלומי חובה אחרים אך כל מקרה לפי נסיבותיו. בבוא שר הפנים לשקול אם להתיר פרסום של חוק עזר עירוני ,שיקוליו חייבים להיות רחבים ומגוונים יותר – כל חוק עזר לגופו ,על פי נסיבותיו ותכליותיו. 1.2בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק כי שינוי תעריפי ארנונה צריך להיבחן מזווית מרחבית ולא רק מקומית ולכן דחה עתירתם של מספר חברות ומפעלים כנגד החלטת שר הפנים ושר האוצר שלא להפחית הארנונה באזור התעשייה בו הם ממוקמים. 1.2בית משפט השלום בתל אביב-יפו ביושבו כועדת ערעורים לפי חוק הרשויות המקומיות (מים וביוב) תשכ"ב 1891-דחה את הערר בגין דרישה לתשלום היטל ביוב .נפסק כי תוספת היטל בגין תוספת בנייה היא למעשה בבחינת השלמת ההיטל הבסיסי שגבייתו נדחתה עד לניצול זכויות הבניה בנכס אשר בעתו נדרש בעל הנכס להשלים את ההיטל הבסיסי לפי שיטת תוספת הבניה. .2דיני מכרזים: 2.1בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע פסק כי גם פעולה ערכית של ניהול בתי ספר והקמת ישיבה נכנסים במסגרת המינוח "ביצוע עבודה" המופיע בסעיף 181לפקודת העיריות .לפיכך, לא היה מקום להתקשרות בהסכם בין העירייה לאמי"ת ללא מכרז והיא נעשתה שלא כדין. 2.1בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק כי היות העותר מי שעבד עם העירייה בעבר ,מהווה דווקא טעם ראוי להמשיך ולבחון אפשרות העסקתו במסגרת המכרזים הבאים של העירייה. בנוסף ,בנסיבות בהן מבוטל מכרז ומוצא כמעט מידית מכרז אחר תחתיו ,מחובתו של ביהמ"ש 2 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com לבחון מקרוב מה היו שיקולי ועדת המכרזים והאם יש בהם כדי להיות בגדר החלטה מנהלית סבירה. 2.2בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים קבע כי בכלל ופרט למקרים חריגים ויוצאי דופן ,ראוי להימנע מפסיקת פיצויי קיום ,אם לתובע הייתה אפשרות למצות הליכים בעתירה למימוש המכרז ,אך הוא נמנע מלעשות כן .זאת לאור כללי היסוד של המשפט המנהלי ,ובעיקר נוכח העובדה כי ההכרה בזכותו של משתתף במכרז לתבוע פיצויי קיום ,במקום סעד של אכיפה ,עלולה להביא לתשלום כפול עבור אותם שירותים או נכסים. .4עמותות: 2.1בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה וקבע כי ככל שהליך הבחירות לעמותה התנהל שלא כדין ושלא בתום לב ,יש לבטל ההחלטות אשר התקבלו ע"י העמותה לאחר הבחירות וכן את הבחירות לוועד העמותה. .5משפט מנהלי: 1.1בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את עתירתן של שתי עמותות ולפיהן האחריות לביצוע הריסת מבנה לא חוקי וקביעת מדיניות אכיפה של גזרי דין בנושא זה הינה בסמכותה של הועדה המקומית לתכנון ובניה ולא של היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים. 1.1בית המשפט קיבל את העתירה והורה על ביטל החלטת הועדה המחוזית לגבי אישור תוכנית בניין עיר בשל העובדה שלא ניתנה לעותרים זכות הטיעון וזכות ההתנגדות לתכנית. 1.2בית המ שפט המחוזי קבע כי עיקולים שהוטלו על ידי נושי המועצה המקומית ג'וליס בטלים מכיוון שהוטלו על כספי היטל השבחה שגבתה המועצה המקומית ואשר מטרתם הייתה לצרכי ציבור ולכן לא ניתן להשתמש בהם למטרות אחרות. .6חברות ופירוקים: 9.1בית המשפט המחוזי הורה על ביטול מחיקתן של שתי חברות גוש וחלקה לצורך העברת הבעלות בקרקעות החברות לידיהן של המשיבות מתוקף היותן היורשות של בעלי המניות אשר נפטרו .בית המשפט קיבל באופן חלקי את עמדו של רשם החברות וקבע כי על היורשות לשלם אגרת החברות אולם קבע כי היורשות חייבות בתשלומים הנ"ל רק החל מיום שבו הפכו ליורשות ולא ביחס לתקופת הזמן הכוללת שבה לא היו החברות פעילות. 9.1בית המשפט המחוזי מרכז קיבל ערעור הנוגע להארכת מועד להגשת תביעת חוב בהתאם להלכה פסוקה לפיה ניתן לאשר הארכת מועד במידה והנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק וכן כל עוד יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה מהארכת המועד. 3 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com עדכוני פסיקה .0דיני עבודה בית הדין האזורי לעבודה קיבל את תביעת עובדת עיריית פ"ת להחזר כספים בשל .0.0 זכאותה לפנסיה תקציבית עבור כל תקופת עבודתה וזאת בשל טעות של העירייה אשר ביטחה את העובדת בפנסיה צוברת בין השנים 0885- 0811במקום בפנסיה תקציבית. תע"א 1191-81איילה מרגלית נ' עיריית פתח תקווה ואח' (פורסם בנבו ,ניתן ביום )19.11.1811בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בפני כבוד השופטת ד"ר גילצר-כץ- אב"ד. התביעה שבכותרת עוסקת בתביעה שהוגשה ע"י גמלאית של עיריית פ"ת אשר עבדה כעובדת עירייה בין השנים 1892ל 1882-אזי פרשה לגמלאות .ביום 1.8.1881החליטה ממשלת ישראל להפסיק לבטח עובדים חדשים וארעיים שנקלטים בשירות המדינה בפנסיה תקציבית ולהעבירם לפנסיה צוברת .החלטה זו עוגנה בתיקון לחוק שירות המדינה (גמלאות) .פנסיה צוברת הינה פנסיה המורכבת מהפרשות סכומים על ידי המעביד ועל ידי העובד ,בעוד שפנסיה תקציבית מחושבת בהתאם למשכורת הקובעת. ככל הנראה ,בשל טעות העירייה המשיכה להיות התובעת מבוטחת בפנסיה צוברת בין השנים 1811ל .1881-בהסכם קיבוצי שנחתם ביום 2.2.1888בין כלל המעסיקים במגזר הציבורי להסתדרות לעניין העברת העובדים מפנסיה תקציבית לצוברת נקבע שעובדים קבועים יהיו מבוטחים בפנסיה תקציבית. בית הדין האזורי לעבודה קבע במקרה נשוא התביעה כי העובדת היא קבועה ולכן הייתה זכאית לפנסיה תקציבית לכל משך תקופת עבודתה לרבות התקופה שבה טעתה העירייה והמשיכה לבטחה בפנסיה צוברת .עוד פסק בית הדין האזורי לעבודה כי תקופת העסקתה של העובדת עומדת בתנאי הזכאות לפנסיה תקציבית כפי שמוגדרת בחוק שירות המדינה והעומדת על 18שנים ומעלה. המדינה שגם היא הייתה נתבעת בהליך זה טענה להתיישנות מכיוון שהעובדת ידעה לכל המאוחר על היותה מבוטחת בפנסיה צוברת כבר בשנת . 1888בית הדין האזורי לעבודה קבע כי העירייה היא זו שהתמהמהה בפנייה למשרד הפנים לצורך חישוב מחדש של כספי הפנסיה של העובדת ולכן לא יכולה המדינה לטעון התיישנות כנגד התובעת. עוד קבע בית הדין האזורי לעבודה כי בהתאם לסעיף 12לחוק החוזים ניתן לבטל חוזה בשל טעות בכריתתו וכי במקרה הנ" ל נעשתה טעות מצד העירייה ועל כן דינו של הביטוח הפנסיוני (פנסיה צוברת) להתבטל ועל הצד המעוול ,קרי העירייה ,לפצות את התובעת בשל טעות זו. בית הדין האזורי לעבודה פסק על תשלום של תוספת ₪ 1,129מיום פרישתה בשנת 1882וכן תשלום פנסיה תקציבית עברו כל שנות עבודתה בעירייה. 4 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com .3מיסים ,ארנונה ,היטלים ואגרות: .3.0 בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים פסק כי ככלל אין מקום להתיר לעירייה להמיר תשלום ארנונה בשווה ערך כספי .סמכות זו אינה נתונה לשיקול דעת הרשות ,ואין בכוחה להתנות על סמכות זו בהסדרים הסכמיים .בנוסף, היה על העירייה להודיע לעותרת במפורש כי ההסכם איתה הממיר תשלום ארנונה ברשות שימוש בחניון שברשותה לא הוארך וכי היא תחויב בארנונה. עת"מ 11212-18-11פלאפון תקשורת בע"מ נ' עיריית גבעתיים (ניתן ביום ,8.11.1811פורסם בנבו) בפני כב' השופטת רות רונן. בבעלות העותרת נכס בגבעתיים .המחלוקת בין העותרת למשיבה ,עיריית גבעתיים (להלן: "העירייה") ,מתייחסת לחניון הנכס בגינו הוציאה העירייה חיוב ארנונה עבור התקופה שבין שנת .1818-1811בשנת 1881נחתם הסכם בי העותרת לבין העירייה לפיו העירייה קיבלה מהעותרת רשות שימוש בחניון בשעות הערב למשך 118יום בשנה עבור מבקרי תיאטרון גבעתיים ובתמורה לכך פטרה העירייה את העותרת מתשלום ארנונה עבור החניון בבעלותה. בתחילת שנת 1889נחתם בין הצדדים הסכם נוסף שאף מכוחו ניתנה לעירייה שימוש בחניון, הפעם ללא הגבלה של ימים ולתקופה של 2שנים ,היינו עד לסוף שנת .1888לטענת העותרת בסוף שנת 1888נכנסה לתוקפה אופציה עבור הצדדים להארכת ההסכם כאשר העירייה הסכימה להארכתו בהתנהגותה כאשר בין היתר המשיכה לעשות שימוש בחניון .עם זאת ,בסוף שנת 1818קיבלה העותרת מהעירייה חיוב בתשלום ארנונה המתייחס לשנת המס 1818כולה. לטענת העותרת חיוב ארנונה זה של שטחי החניון ,מנוגד להסכמות בין העירייה לעותרת ונעשה בחוסר תום לב. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה ופסק כי למעשה ,מכוח ההסכם בין הצדדים ,תשלום הארנונה בפועל הומר במתן זכות לעירייה לעשות שימוש במקומות החנייה בחניון של העותרת .מכלול הראיות שהובאו ,מביא למסקנה לפיה העותרת הוכיחה שתוקף ההסכם הוארך על ידי הצדדים בהסכמה .הראייה העיקרית לכך היא העובדה כי העירייה הוסיפה לעשות שימוש בחניון ,גם לאחר שפג תוקפו של ההסכם הנוסף בינה לבין העותרת וזאת ללא קשר אם העירייה היא זו שנהנתה מכך באופן ישיר אם לאו .העירייה אף לא הודיעה לעותרת מפורשות כי ההסכם לא הוארך .אינדיקציה נוספת היא כי העירייה לא שלחה לעותרת חשבון ארנונה במהלך רוב שנת ,1818והחיוב נשלח לעותרת רק לקראת סוף השנה .העדר החיוב במהלך השנה – מחזק את המסקנה לפיה העירייה הייתה סבורה כי ההסכם מוסיף לחול. בנסיבות כאמור ,היה על העירייה להודיע לעותרת במפורש כי ההסכם לא הוארך וכי היא תחויב בארנונה .בהימנעה מלעשות כן ,הביאה העירייה לכך כי העותרת שינתה את מצבה לרעה .די בשינוי מצבה של העותרת לרעה כדי לאפשר את הקביעה כי העירייה מנועה מלכפור בכך כי תוקפו של ההסכם הוארך. ביחס לטענת העירייה כי לפי ההלכה הפסוקה אין להנציח טעות של רשות ויש לתת לה להשתחרר מההסכם נקבע כי על פי 'הלכת ההשתחררות' רשאית רשות להשתחרר מהסכם 5 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com שערכה כאשר קיים צורך ציבורי חיוני שאינו מתיישב עם המשך הקשר החוזי ,ובדרך כלל יהא עליה להראות כי היה שינוי בנסיבות החיצוניות ביסוד כריתת החוזה .במקרה דנן ,לא הייתה העירייה רשאית להשתחרר מההסכם במהלך שנת 1818קל וחומר כאשר העירייה הוסיפה לעשות שימוש – במישרין או בעקיפין – בזכות ההסכמית שניתנה לה .כך ,גם אם אין מקום לראות את ההסכם כהסכם שחל לנצח ,אין מקום לבטלו במסגרת השנה הראשונה לתחולתו – ודאי בלא שהוכח קיומן של נסיבות מיוחדות או של שינוי משמעותי בתנאים. אשר לטענת העירייה לפיה ההסכם נשוא העתירה הינו הסכם בלתי חוקי קבע בית המשפט כי ככלל ,אין מקום להתיר לעירייה להמיר תשלום ארנונה בשווה ערך כספי .סמכות זו אינה נתונה לשיקול דעת הרשות ,ואין בכוחה להתנות על סמכות זו בהסדרים הסכמיים .מתן אפשרות להמיר את התשלום בחלף תשלום ,יפתח פתח לתקלות אפשריות ,משום ששוויו של חלף התשלום עלול במקרים רבים להיות לא ברור .לכן ,מן הראוי כי העירייה תגבה את הארנונה מכול הנישומים באמצעות תשלום כספי ממש ,ותערוך הסכמים נפרדים – אם היא מוצאת לנכון לעשות כן – ביחס לטובות ההנאה שהיא מבקשת לרכוש מנישום כזה או אחר. ההסכם נושא העתירה הוא אם כן הסכם בלתי חוקי ומכאן שדינו של חוזה הוא בטלות. יחד עם זאת ,במקרה דנן לא היה מקום להורות על השבה הדדית ,ויש מקום לקבוע כי על העירייה לקיים את חיובה על פי ההסכם הנוסף – קרי להסתפק במתן האפשרות לעשות שימוש בחניון ,כתחליף לתשלום הארנונה .זאת בין היתר מאחר והעותרת קיימה את חלקה בהתחייבות .מעבר לכך ,העירייה לא עשתה כל ניסיון להפסיק את השימוש בחניון על ידי באי התיאטרון ,העירייה העלתה את טענת אי החוקיות באיחור ,והיא אף העלתה את הטענה רק ביחס לחלק מהתקופה בה היה ההסכם תקף – כאשר היא נמנעה מהעלאת הטענה ביחס לשנים עברו ,שגם בהן שילמה העותרת את הארנונה באמצעות מתן זכות שימוש בחניון. בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קבע כי אין מניעה במישור .3.3 העקרוני לכך שרשות מקומית תגבה אגרת פינוי פסולת מחוץ לארנונה הכללית ובלבד שמדובר בפינוי פסולת הקשורה לתהליכי הייצור של המפעל מעבר לרמת "בסיס" מסוימת שתיקבע .בנוסף ,אין איסור מן הדין לבחון העלאת ארנונה ולא כל שכן תשלומי חובה אחרים אך כל מקרה לפי נסיבותיו .בבוא שר הפנים לשקול אם להתיר פרסום של חוק עזר עירוני, שיקוליו חייבים להיות רחבים ומגוונים יותר – כל חוק עזר לגופו ,על פי נסיבותיו ותכליותיו. בג"ץ 1119018עיריית חולון נ' שר הפנים ואח' (פורסם בנבו ,ניתן ביום )1.1.1812בפני כבוד השופטים א' גרוניס ,נ' הנדל ,ד' ברק –ארז. בתחום שיפוטה של העותרת ,עיריית חולון (להלן" :העירייה") ,פועלים עסקים רבים ומגוונים אשר מייצרים כמות ניכרת של פסולת תעשייתית אגב הליך הייצור .ואכן מזה 28שנה נוהגת העירייה לגבות מן המפעלים שבתחומה אגרה לפינוי פסולת ממפעלים ,וזאת מכוח חוק עזר לחולון (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והניקיון) התשמ"ב .1811-בשנת 1881החליטה העירייה להחליף את חוק העזר הישן ולחוקק תחתיו חוק עזר חדש ועדכני יותר – חוק עזר לחולון (פינוי 6 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com פסולת) התשס"ח( 1881 -להלן" :חוק העזר החדש") .הגבייה על פי חוק העזר החדש משקפת את היקף ייצור הפסולת של החייב בתשלום. העתירה נסבה על סירובו של שר הפנים לאשר את חוק העזר החדש שביקשה לקדם עיריית חולון .סירובו של שר הפנים נבע מהתנגדותו העקרונית לכל שינוי נורמטיבי שיביא להעלאה בפועל של היקף הגבייה בגין שירותים מוניציפליים וזאת בהסתמכך על חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג( 1881-להלן" :חוק ההסדרים") שהטיל מגבלות על כוחן של הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה .לשיטתו ,פינוי פסולת הוא חלק מן השירותים המוניציפאליים הניתנים על-ידי הרשויות המקומיות באמצעות גביית ארנונה ,ומכל מקום ,כשם שלא מוסכם להעלות את שיעור הארנונה ,כך גם קיימת התנגדות להעלאת תשלומי חובה עירוניים נוספים ,גם אם אינם מכונים "ארנונה". בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק קיבל את העתירה בחלקה בקובעו כי לצד עצמאותה הניהולית ,כפופה העירייה ,במידה רבה ,לפיקוחו של השלטון המרכזי ,וכך גם בשני התחומים שבפנינו – קביעת שיעור הארנונה והטלת תשלומי חובה אחרים .כיום ,הפיקוח על שיעור הארנונה מוסדר ב"דיני ההקפאה" ,ואילו הטלת תשלומי חובה נוספים כפופה לאישורו של שר הפנים כמפורט בסעיף 111לפקודת העיריות .שר הפנים נימק את התנגדותו לפרסום חוק העזר בטענה שהחוק סותר את דיני ההקפאה ושלמעשה יש לראותו כניסיון פסול של העותרת להעלות את שיעורי הארנונה. אכן ,הבחנה בין שירותי "בסיס" הנופלים לגדר חובותיהן של הרשויות לבין שירותים החורגים מעבר לכך (ולכן מחייבים בתשלום) עשויה להיות הבחנה "חשודה" בהקשרים מסוימים .לעומת זאת ,ההבחנה המוצעת כאן על-ידי העותרת אינה הבחנה מלאכותית אלא הבחנה הכרחית, שמבטאת את ההכרה בשינויים בתפיסה הכלכלית והסביבתית של תהליכי יצור. העלאת שיעור הארנונה לתעשייה (שוב ,בכפוף לאישור) תוביל לכך שכלל המפעלים התעשייתיים יישאו בנטל תשלום נוסף ללא הבחנה בין המפעלים בהתאם למידת תרומתם ליצירתם של תוצרי הפסולת .לעומת זאת ,אגרת פינוי פסולת ,כמוצע על-ידי העותרת ,מאפשרת הבחנה בין המפעלים בהתאם למידת תרומתם ליצירת הפסולת ,בבחינת – איש איש "כפרי מעלליו". הרשות המקומית נושאת בעלויות הטמנת הפסולת שהיא אוספת בהתאם לכמויות המוטמנות. אין כל היגיון בכך שהרשות המקומית תהיה מנועה מלתת ביטוי למנגנון חיוב זה באופן שבו היא מטילה תשלומי חובה. אם כלל הציבור יידרש לשאת בנטל עלויות הטיפול בפסולת שייצר מפעל פלוני ,התוצאה תהיה לא צודקת ,ואף לא יעילה ,במובן זה שלא יהיה כל תמריץ למפעל להקטין את ייצור הפסלות או למחזרה .לפי שיטת העירייה ,מפעל שיפעל לצמצום היקף הפסולת שלו ,או יפעל (כדין) לפינויה בדרכים אחרות ,לא יזדקק למילוי מיכלי האשפה של העירייה וממילא גם לא ישלם בגין שירות זה .לפיכך ,אין מניעה במישור העקרוני לכך שרשות מקומית תגבה אגרת פינוי פסולת מחוץ לארנונה הכללית ובלבד שמדובר בפינוי פסולת הקשורה לתהליכי הייצור של המפעל מעבר לרמת "בסיס" מסוימת שתיקבע. יצוין כי חוק ההסדרים אינו מונע העלאה בשיעור הארנונה; אמנם הפרקטיקה שהתגבשה במהלך השנים היא שמשרד הפנים מעדיף ,על-פי רוב ,שלא להתיר את הרצועה ולאפשר העלאת 7 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com ארנונה ,אך כל מקרה לפי נסיבותיו ,ואין איסור מן הדין לבחון העלאת ארנונה ,ולא כל שכן תשלומי חובה אחרים ,במקרים מתאימים. בבוא שר הפנים לשקול אם להתיר פרסום של חוק עזר עירוני ,שיקוליו חייבים להיות רחבים ומגוונים יותר – כל חוק עזר לגופו ,על פי נסיבותיו ותכליותיו .ההחלטה בעניין בקשתה של עיריית חולון נדונה במשרד הפנים בלבד ,ללא הליך של היוועצות בגורמים מקצועיים רלוונטיים נוספים לנושא ,ובראשם המשרד להגנת הסביבה .ניתן היה לצפות שמשרד הפנים יידע את המשרד להגנת הסביבה על נושא מסוג זה שבו הוא נדרש להחליט – ולו על מנת להרחיב את נקודת מבטו באשר להחלטה שעליו לקבל. התוצאה היא שההחלטה צריכה לחזור למשרד הפנים ולהתקבל בהתאם לעקרונות שהותוו בפסק דין זה ,בכפוף לכך שהוא יהיה מנוע מלפסול את חוק העזר אך מן הטעם שיש בו הגדלה של תשלומי החובה שעשויים לחול על המפעלים .עם זאת ,מאחר שחוק העזר שהוגש על-ידי העירייה לאישור אינו מקיים לכאורה באופן מלא את אמות המידה שהותוו בפסק דין זה, שומה על העירייה לחזור ולחוקק חוק עזר עדכני קודם שתגישו מחדש לאישורו של שר הפנים. .3.2 בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק כי שינוי תעריפי ארנונה צריך להיבחן מזווית מרחבית ולא רק מקומית ולכן דחה עתירתם של מספר חברות ומפעלים כנגד החלטת שר הפנים ושר האוצר שלא להפחית הארנונה באזור התעשייה בו הם ממוקמים. בג"ץ 1211088טוטנאור בע"מ ואח' נ' שר הפנים ואח' בבית המשפט העליון כבית משפט גבוה לצדק (פורסם בנבו ,ניתן ב )2.1.12בפני כבוד השופטים ע' ארבל ,נ' הנדל ,ד' ברק-ארז. המדובר בעתירה של מספר חברות ומפעלים המצויים באזור התעשייה הנמצא בסמוך לבית שמש ובתחומי שטחה של המועצה האזורית מטה יהודה .אזור תעשייה זה הוקם בשנת 1888 במגמה למשוך חברות היי טק ותעשיות עתירות ידע ובהתאם לכך נגבתה ארנונה בתעריף הגבוה באופן משמעותי לעומת אזורי תעשייה סמוכים בתחומי המועצה האזורית וכך נקבע אזור גבייה חדש לשטח זה "אזור גבייה ג" .במהלך השנים התברר כי האזור לא הגשים את מטרתו והמועצה האזורית פנתה בשנת 1881לשר הפנים ושר האוצר בבקשה לבטל אזור גבייה זה ולהחיל תחתיו את תעריפי הארנונה הנמוכים יותר כמקובל באזורי תעשייה סמוכים. השרים דחו את הבקשה ולפיכך המשיכה המועצה האזורית לגבות ארנונה בהתאם לתעריף הגבוה כאמור לעיל. הסוגיה המרכזית שעלתה בעתירה היתה מחד רצונה של המועצה האזורית להשוות את שיעורי הארנונה שהיא גובה בין אזורי התעשייה שבתחומה ומאידך ,שאיפתם של השרים למנוע בריחת מפעלים מרשויות שכנות אל שטחי המועצה האזורית ,בשל תעריף הארנונה הנמוך המובטח להם. העותרות טענו שתכלית דיני ההקפאה כפי שנקבעו בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) ,התשנ"ג 1881-הייתה להגביל את הרשויות המקומיות בקביעת תעריפי ארנונה ונועדו להתמודד עם העלאות בלתי מבוקרות של שיעורי הארנונה .מכיוון שכך, החלטת השרים שלא לבטל את "אזור הגבייה ג" נוגדת את מטרת דיני ההקפאה. 8 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com טענה נוספת אותן העלו העותרות הינה כי ברגע שאזור התעשייה קם התווסף אזור הגבייה החדש בעל תעריף ארנונה גבוה אשר אמור היה להעניק שירותים ברמה גבוהה באופן משמעותי מאזורים אחרים .מרגע שלא צלח אזור תעשייה זה בהגשמת מטרתו הרי שסירובם של השרים להפחית את הארנונה מהווה הפליה ביחס למפעלים באזורי התעשייה אחרים במועצה האזורית מטה יהודה בהם שיעור הארנונה נמוך יותר ,היות ולא קיים עוד שוני רלוונטי בינם לבין המפעלים באזורי התעשייה האחרים. בית המשפט דחה את העתירה וקבע כי יש לבחון את סוגיית תעריפי הארנונה בראיה מרחבית ולא רק מקומית וכי יש לקחת בחשבון גם שיקולים של צדק חלוקתי .לכן ,פסק בית המשפט בעתירה זו כי החלטת השרים שלא להפחית את תעריפי הארנונה הייתה סבירה היות וההחלטה לקחה בחשבון גם את ההשפעה על רשויות מקומיות אחרות ולא רק על המועצה האזורית מטה יהודה .עוד הוסיף בית המשפט כי בהתאם לפסיקה ,פיקוחם של השרים על שיעור הארנונה חל גם המקרים של הפחתת הארנונה ולא רק במקרים של העלתה. השופט הנדל הוסיף וקבע כי שקילת שיקולים מרחביים לא שוללת את הצורך להתייחס לשיקולים מקומיים בשל העובדה כי לעיתים קיים גם שוני בין מקומות שונים באותו איזור בית משפט השלום בתל אביב-יפו ביושבו כועדת ערעורים לפי חוק הרשויות .3.4 המקומיות (מים וביוב) תשכ"ב 0863-דחה את הערר בגין דרישה לתשלום היטל ביוב .נפסק כי תוספת היטל בגין תוספת בנייה היא למעשה בבחינת השלמת ההיטל הבסיסי שגבייתו נדחתה עד לניצול זכויות הבניה בנכס אשר בעתו נדרש בעל הנכס להשלים את ההיטל הבסיסי לפי שיטת תוספת הבניה. ו"ע 1122-81-88תייר ואח' נ' עיריית גבעתיים (פורסם בנבו ,ניתן ביום )18.11.1811בפני כבוד השופטת עינת רביד ,עו"ד אראלה עפרון חברת הוועדה ומר יוסף מושקוביץ חבר הוועדה. המדובר בערר בגין דרישת תשלום היטל ביוב ,אשר הוצאה על ידי עיריית גבעתיים בעקבות בקשה להיתר בנייה ,שהוגשה על ידי העוררים ,להריסת מבנה קיים והקמת מבנה חדש תחתיו. לטענת העוררים תשלום תשתית הביוב נגבה בשעתו מהבעלים הקודמים של המגרש עת הוקם בשנת .1892עוד טוענים העוררים ,כי חלוף הזמן שבין בניית קו הביוב לבין הודעת התשלום מנתק את הזיקה שבין השניים ,ולכן יש לפטור מתשלום ההיטל .כן טוענים הם ,כי המצב בענייננו הינו מצב משפטי שונה מהתקופה בה בוצעו לראשונה עבודות הביוב במקרקעין ,שכן במועד שבו בוצעו עבודות הביוב המשרתות את הנכס ,קמה חובה בתשלום "דמי השתתפות" ולא הונהגה שיטת ההיטל. ועדת הערר קבעה כי העוררים כלל לא הרימו את נטל ההוכחה ואף לא הציגו כל ראשית ראיה לטענה כי התשלום שולם על ידי בעלי הנכס הקודמים ולכן אין כל עילה להפחית מגובה ההיטל. בנוסף ,אישורי המיסים שנתנה העירייה בגין רכישת המקרקעין מעידים אך ורק על סילוק חובות כלפי העירייה ולכן מקום שלא נדרש תשלום כלשהו בגין היטלי ביוב – לא ירשם חוב על הנכס בפנקסי העירייה ויונפקו אישורי המיסים .משלא הוכח כי נדרשו דמי השתתפות ולא 9 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com שולמו ,כי אז לא נוצר חיוב הנרשם בפנקסי העירייה ומכאן ניתן אישור המיסים .לפיכך ,אין להסתמך על אישורי המיסים כהוכחה לכך ששולמו בעבר דמי השתתפות. העיקרון העומד בבסיס הפטור כתוצאה מתשלום דמי השתתפות הוא סעיף 11לחוק הביוב אשר בית המשפט העליון בפסיקותיו הרבות ביקש לצמצם את תחולתו .העובדה שהחיוב הראשוני היה דמי השתתפות (אשר לא הוכח כי שולם) רק מעצימה את הבעיה שבמתן פטור, כאשר הבניין המקורי היה קטן בשטחו והמבנה החדש הוא פי כמה וכמה בגודלו. אשר לטענת ניתוק הזיקה נקבע כי לאור הלכת פסק דין אשבד (להלן" :הלכת אשבד") ,ההופכת את הלכת פסק דין אל עמי (להלן" :הלכת אל עמי") ,קיימת זיקה בין הבנייה החדשה נשוא הודעת החיוב לבין בניית קו הביוב .הלכת אל עמי קבעה כי חלוף הזמן שבין בניית קו הביוב לבין הודעת התשלום מנתק את הזיקה שבין השניים ,ולכן יש לפטור מתשלום ההיטל .לעומת זאת הלכת אשבד קבעה כי הלכת אל עמי אינה יכולה להתקיים מכמה סיבות :תוצאתה עומדת בניגוד לרציונאל העומד בבסיס שיטת ההיטל ,היא יוצרת לרשויות המקומיות מערך תמריצים לקוי באופן שעלול לפגוע ברווחה המצרפית וכן היא מחלקת את נטל מימון התשתיות העירוניות באופן בלתי שיוויוני ובלתי הוגן. בנוסף על פי סעיף )2(11לחוק הביוב וכן סעיף (1ב)( )1לחוק עזר לגבעתיים (ביוב) התש"ס,1888- היטל ביוב יוטל בהתקיים "הוספת בנייה או בנייה חדשה בנכס"; תוספת ההיטל בגין תוספת הבנייה היא למעשה בבחינת השלמת ההיטל הבסיסי שגבייתו נדחתה עד ניצול זכויות הבנייה בנכס,כאשר עם ניצול זכויות הבנייה בנכס ,נדרש בעליו להשלים את ההיטל הבסיסי לפי שטח תוספת הבנייה בפועל או בנפחה .בהתאם לכל אלה ,הוועדה דחתה את הערר בדעת רוב. .2מכרזים : .2.0בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע פסק כי גם פעולה ערכית של ניהול בתי ספר והקמת ישיבה נכנסים במסגרת המינוח "ביצוע עבודה" המופיע בסעיף 081לפקודת העיריות .לפיכך ,לא היה מקום להתקשרות בהסכם בין העירייה לאמ"ית ללא מכרז והיא נעשתה שלא כדין. עת"מ 18191-81-11גלבר נ' עיריית אשדוד ואח' (ניתן ביום ,19.11.1811פורסם בנבו) בפני כבוד השופטת רות אבידע. המדובר בעתירה כנגד החלטת עיריית אשדוד להעביר את ניהולם של שניים מבתי הספר המקיפים בעיר לרשת חינוך חיצונית – רשת אמי"ת ,הכל בפטור ממכרז .ההחלטה על ביצוע ההתקשרות בפטור ממכרז נבעה מחוות דעת של וועדת המכרזים בעירייה אשר קבעה כי המדובר בספק יחיד ומכאן שפטורה היא ממכרז .עוד קבעה וועדת המכרזים כי התקשרות עם רשת חינוך – רשת אמי"ת אינה עולה לכדי "ביצוע עבודה" כהגדרתה בסעיף 181לפקודת העיריות" אלא הינה פעולה "ערכית" שסעיף 181לפקודה אינו חל עליה ולכן העירייה פטורה מחובתה לצאת למכרז. בעתירה התבקש בית המשפט לקבוע כי התקשרות זו של העירייה ללא מכרז הינה פסולה ומבוטלת וכן כי על העירייה לערוך מכרז פומבי לשם קבלת השירותים הנדונים בעתירה. 11 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר שבע קיבל את העתירה בקובעו כי גם פעולה ערכית של ניהול בתי ספר והקמת ישיבה נכנסים במסגרת המינוח המופיע בסעיף 181של "ביצוע עבודה". רק בגלל שמדובר בפעולה ערכית 0עבודה ערכית ,אין זאת אומרת כי אין המדובר בעבודה כהגדרתה בחוק .לפיכך ,לא היה מקום להתקשרות בהסכם בין העירייה לאמי"ת ללא מכרז. עוד נקבע ,כי בניגוד לחוות הדעת של וועדת המכרזים רשת אמי"ת אינה הרשת היחידה בארץ המספקת שירותי ניהול לבתי ספר טכנולוגיים בחינוך הדתי ומכאן שאין המדובר בספק יחיד כהגדרתו בחוק. לאור האמור ,בית המשפט קבע כי התקשרותן של העירייה ואמי"ת ללא מכרז הייתה שלא כדין ,שכן ,נעשתה ללא קיום מכרז כנדרש על פי החוק וכפועל יוצא ,על העירייה היה לערוך מכרז לשם קבלת השירות נשוא העתירה. יחד עם זאת ,מאחר ושנת הלימודים בעיצומה לא ניתן להורות על קיום מכרז לאלתר .פעולות חינוכיות ,כידוע ,הן פעולות מתמשכות ,שבמסגרתן יש חשיבות לקשר בין התלמידים למורים, לצוות הפדגוגי ולצוות ההנהלה ,ואין לקטוע את פעולות החינוך בעודן באיבן. בית המשפט החיל על נסיבות המקרה את הדוקטרינה של בטלות יחסית וכך הוא מאזן בין דרישות החוק מחד ,לבין הצורך שלא לפגוע בתלמידי בית הספר מאידך .בהתאם לכך ,נקבע כי ההתקשרות בין העירייה לאמי"ת תעמוד בתוקפה עבור שנת הלימודים הנוכחית ועבור השנה הבאה .יחד עם זאת ,על העירייה להוציא מכרז לגבי העבודות ,השירותים מושא העתירה ,לא יאוחר מיום ,21.11.12לגבי שנת הלימודים תשע"ה. .2.3בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו פסק כי היות העותר מי שעבד עם העירייה בעבר ,מהווה דווקא טעם ראוי להמשיך ולבחון אפשרות העסקתו במסגרת המכרזים הבאים של העירייה. בנוסף ,בנסיבות בהן מבוטל מכרז ומוצא כמעט מידית מכרז אחר תחתיו ,מחובתו של ביהמ"ש לבחון מקרוב מה היו שיקולי ועדת המכרזים והאם יש בהם כדי להיות בגדר החלטה מנהלית סבירה. עת"מ 1811-11זמיר נ' עיריית הרצליה ואח' (פורסם בנבו ,ניתן ביום )2.11.1811בפני כבוד השופט אליהו בכר. עיריית הרצליה (להלן" :העירייה") פרסמה מכרז לצורך קבלת הצעות לביצוע עבודות תחזוקה ופיתוח שונות ומגוונות לצרכיה השוטפים של העירייה .למכרז צורף "כתב כמויות" ועל פי תנאי המכרז על המציע לנקוב את שיעור ההנחה המוצע על ידו מהמחירים המפורטים בכתב כמויות זה. לאחר פתיחת ההצעות על ידי ועדת המכרזים הוחלט למנות יועץ מומחה אשר יבדוק את כתב הכמויות שצירפה העירייה מלכתחילה למכרז .חוות הדעת של היועץ ציינה כי נפלו פגמים באומדן כתב הכמויות באופן שהמחירים בו עולים על מחירי השוק בשיעור ממוצע של 18-18% ולכן ההצעה הזולה ביותר ונמוכה מאוד מהאומדן הינה סבירה ביחס למחירי השוק .לפיכך, התכנסה שוב ועדת המכרזים והחליטה להמליץ על ביטול המכרז ויציאה למכרז חדש תחתיו 11 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com (עקב פגמים בעריכת כתב הכמויות) וזאת מבלי שיידעה באותו עת את משתתפי המכרז על הטעמים לביטולו. בעתירה התבקש בית המשפט לקבוע כי ההחלטה על ביטול המכרז המקורי ופרסום מכרז חדש תחתיו הינה בטלה וכי העותר הוא הזוכה היחידי במכרז הראשון. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו קיבל את העתירה ופסק כי אין לפרסם מכרז אחר כאשר אין בין המכרז הראשון לשני שוני מהותי זולת אם לדעת הוועדה נשתנו הנסיבות שגרמו להחלטה על הביטול שכן המכרז החדש מציב את המציעים שהתמודדו במכרז המבוטל בעמדת נחיתות .בית המשפט ציין כי בהתאם לתקנה 12לתקנות העיריות (מכרזים) ,העירייה רשאית לבטל מכרז בהחלטת ועדת המכרזים ובאישור ראש העירייה .ביטול מכרז ,יכול שיתבצע לאורך כל שלבי המכרז וכן טעמי הביטול יכולים להיות רבים .שיקולי מדיניות שונים מתווים את הנסיבות הראויות בהן תוכל הרשות לבטל מכרז ,בנסיבות בהן הייתה אכן קיימת לכך הצדקה. יחד עם זאת ,מתן אפשרות ביטול מכרז באופן גורף עלולה לפתוח פתח לשחיתות שתתבטא בביטול מכרז עת הזוכה אינו מי שהועדה חפצה בייקרו ,או עלול להיות בכך כדי להוות תמריץ לפרסום מכרז למראית עין ,על מנת לבחון יכולות המציעים השונים ,תוך חשיפת יכולות אלה בפני המציע המקורב .מעבר לכך ,הדבר עלול לפגוע באינטרס ההסתמכות של המציעים שהשתתפו במכרז ,תוך מתן אפשרות לשיפור תנאי ההתקשרות על ידי הרשות .כפועל יוצא משיקולים אלה ,ראוי לגזור את ההסדר שבבסיס הביטול תוך התייחסות למועד הביטול מחד ולטעם הביטול מאידך. בנסיבות המקרה דנן ,המועד לביטול המכרז הינו בשלב מתקדם יחסית ,ולאחר פתיחת ההצעות השונות ,דבר אשר עלול להוות פגיעה באינטרס ההסתמכות ובאינטרס הציפייה של המציעים ,תוך פתיחת פתח לשחיתות והעדפה אסורה .בנסיבות אלו מחובתו של ביהמ"ש לבחון מקרוב מה היו שיקולי הועדה והאם יש בהם כדי להיות בגדר החלטה מנהלית סבירה. התרשלות העירייה בבחירת היועץ שהכין את כתב הכמויות המקורי אינה מהווה טעם מספיק לביטול החלטת ועדת המכרזים כפי המבוקש .כמו כן ,אין המדובר בפער חריג ומהותי המאפשר ביטול מכרז -באותו עניין הטעויות הנטענות כקיימות בכתב הכמויות הינן בפער שבינן למחירי השוק כאשר ברוב המקרים שיעור הפער זהה ורק ביחס לחלק קטן מפריטי העבודות קיים פער גדול יותר. באשר לטענת העירייה כי לעותר יתרון יחסי הפוגם בשוויוניות שבין המציעים השונים בהיותו מי שעבד עמה בשנים עברו נדמה לבית המשפט כי יתרונו של מי שעבד כבר עם הרשות והיא מכירה את מלאכתו ,מהווה דווקא טעם ראוי להמשיך ולבחון את אפשרות העסקתו במסגרת המכרזים הבאים שתוציא הרשות ואין בכך כדי להוות נימוק לרעתו או ניסיון להפוך את הצעותיו ללא שוויוניות ביחס לאחרים .בחירת דרך זו ע"י הרשות יוצרת שוויון מלאכותי בין המציעים תוך מחיקת היתרון הלגיטימי של העותר בדרך לא ראויה של ביטול המכרז והעמדת הצעתו של המציע בדרך זו באופן שווה לאחרים שעתה מבצעים תיקונים מתאימים להצעתם לפי הצעת העותר לקראת המכרז הבא. לבסוף ערך בית המשפט איזון בין הנזק שיגרם לעותר בביטול המכרז ועריכת מכרז חדש תחתיו לבין הנזק הכלכלי שיגרם לעירייה מאי ביטול המכרז .בית המשפט קבע כי טעמי העירייה לביטול המכרז ועריכת אחר תחתיו אינם יכולים להוות בנסיבות העניין טעמים הגוברים על 12 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com הנזק שנגרם לעותר ומכאן שיש להחזיר הדיון אל ועדת המכרזים שתמשיך בו כאילו לא ניתנה החלטת הביטול ומאותו שלב תקבע את הזוכה לפי מיטב הבנתה. .2.2בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים קבע כי בכלל ופרט למקרים חריגים ויוצאי דופן ,ראוי להימנע מפסיקת פיצויי קיום ,אם לתובע הייתה אפשרות למצות הליכים בעתירה למימוש המכרז ,אך הוא נמנע מלעשות כן .זאת לאור כללי היסוד של המשפט המנהלי ,ובעיקר נוכח העובדה כי ההכרה בזכותו של משתתף במכרז לתבוע פיצויי קיום ,במקום סעד של אכיפה ,עלולה להביא לתשלום כפול עבור אותם שירותים או נכסים. ת"מ 282088י.ו.ק.א .נדל"ן בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם בנבו ,ניתן ביום )11.11.1811בפני כב' השופט י' נועם. המדובר בתובענה מנהלית בגדרה עותרת התובעת ,י.ו.ק.א נדל"ן בע"מ ,לתשלום "פיצויי קיום" בגין נזקים שהוסבו לה עקב אי מימוש זכייתה במכרז שהוציא הנתבע ,מינהל מקרקעי ישראל (להלן" :המינהל") ,לחכירת מקרקעין לבניית יחידות דיור בנס ציונה. בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים דחה את התובענה ופסק כי מתמודד במכרז ,הטוען כי אמור היה לזכות במכרז ,רשאי לעתור לאכיפת הזכייה הנטענת בעתירה מנהלית ,או להגיש ,בבחינת "זוכה וירטואלי" ,תובענה מנהלית לפיצויי קיום שיעמידו אותו במצב זהה לזה שהיה מגיע אליו אילו זכה בפועל במכרז .עם-זאת ,ככלל ופרט למקרים חריגים ויוצאי דופן ,ראוי להימנע מפסיקת פיצויי קיום ,אם לתובע הייתה אפשרות למצות הליכים בעתירה למימוש המכרז ,אך הוא נמנע מלעשות כן. על-פי גישה זו ,נוכח מאפייניו הייחודיים של המכרז הציבורי ,נדרש מתובע ,בטרם יעתור לפיצויי קיום ,למצות את הליכי האכיפה במועד ,זאת לאור כללי היסוד של המשפט המנהלי, ובעיקר נוכח העובדה כי ההכרה בזכותו של משתתף במכרז לתבוע פיצויי קיום ,במקום סעד של אכיפה ,עלולה להביא לתשלום כפול עבור אותם שירותים או נכסים שיינתנו הן לתובע בעקבות תביעתו לפיצויי קיום ,והן למי שהוכרז כזוכה במכרז .דרישה זו נובעת ,בין היתר, מעיקרון חובת הקטנת הנזק ומהתפיסה לפיה שיהוי ממושך עשוי להיחשב כוויתור של התובע על זכויותיו וזניחת טענותיו .על-פי גישה זו ,הדרישה מהתובע למצות את הליכי האכיפה במועד ,בטרם יגיש תובענה לפיצויי קיום ,הולמת את האינטרס הציבורי – בכלל ,ואת דיני המכרזים – בפרט. על כן נפסק ,כי ראוי ש"פיצויי קיום" ישמשו סעד שיורי רק במקרים חריגים ובעיקר במקרים של "מעשה עשוי" ,שאינם נובעים מהתנהלותו של העותר .לפיכך ,יש לדחות את התובענה לפיצויי קיום ,הואיל וזו הוגשה מבלי שהתובעת מיצתה הליכים למימוש זכייתה במכרז. זאת ועוד ,לא מתקיימים בעניינה של התובעת החריגים שנקבעו לכלל בדבר החובה להקדים עתירה אכיפתית לתובענה לפיצויי קיום .חריגים אלו חלים ,למשל ,כאשר מדובר בהתנהלות שערורייתית של הרשות ,כמו העלמת מידע מכוונת או כאשר אכיפה אינה אפשרית מטעמים שאינם תלויים במציע או בהתנהגותו .בהקשר זה יוער ,כי בדיני המכרזים קיימת חשיבות להגשת עתירה לבית המשפט באופן מיידי וללא דיחוי ,ואף לפני המועד הסטטוטורי הקבוע לכך 13 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com זאת לאור הדחיפות הנוגעת להליכי המכרז ולהכרעה בעניין ההצעה הזוכה .ודוק ,הגשת עתירה אכיפתית ,כתנאי מוקדם להגשת תובענה לפיצויי קיום בגין עילה שמקורה במכרז ,נדרשת ללא קשר לבחינת סיכויי העתירה. .4עמותות: בית המשפט המחוזי קיבל את התובענה וקבע כי ככל שהליך הבחירות לעמותה .4.0 התנהל שלא כדין ושלא התום לב ,יש לבטל ההחלטות אשר התקבלו ע"י העמותה לאחר לאחר הבחירות וכן את הבחירות לוועד העמותה. ה"פ 1929-82-11שחר פדלון נ' יואב דבוש (פורסם בנבו ,ניתן ביום )28.11.1811בבית המשפט המחוזי ,בפני כבוד השופט יעקב שפסר. המדובר בתובענה אשר נסובה סביב הליך הבחירות לעמותת צ'לאח בושאיף המנהלת את בית הכנסת ביישוב זיתן ,שני הצדדים הינם מייסדי העמותה .התובענה הינה למתן פס"ד הצהרתי המבקש לבטל את הבחירות לעמותה וכן את ההחלטות שהתקבלו ע"י חברי העמותה לפני ואחרי הבחירות. לטענת המבקשים ההליך שקדם לבחירות הוועד של העמותה התנהל שלא כדין ,שכן חברי הוועד של העמותה לא אפשרו לחברי העמותה שנרשמו כדין להשתתף בבחירות ואילו מנגד לחברים אחרים אשר צורפו על ידי וועד העמותה כן ניתנה האפשרות להשתתף ,כל זאת בניגוד לנהלים ולהוראות תקנון העמותה. כמו כן ,טענו המבקשים כי אופן פרסום המודעה על הבחירות לוועד היה פסול ,שכן חברי הוועד פרסמו את המודעה באופן מצומצם וכן דאגו להסירה מייד לאחר תלייתה .עוד נטען כי הליך קבלת טפסי ההצטרפות לעמותה היה גם הוא נגוע בחוסר תום לב ,ונועד אף הוא להשפיע על תוצאות הבחירות לוועד העמותה ,שכן טפסי ההצטרפות רוכזו ע"י המשיב בלבד .לבסוף נטען כ י ניהול הליך הבחירות בכללותו נגוע בחוסר תום לב ויש בו כדי להשפיע על תוצאות הבחירות ולפיכך דינו להתבטל. בית המשפט המחוזי קיבל את טענות המבקשים וקבע כי אכן התנהלות הליך הבחירות היה נגוע בכל שלביו בחוסר תום לב והטיה של הבחירות לטובת המשיבים .לפיכך ,נקבע כי כל ההחלטות שהתקבלו במסגרת האסיפה הכללית של העמותה בטלות ומבוטלות ובהתאמה נקבע כי לאור השיקולים דלעיל הבחירות לוועד העמותה בטלות גם הן.יחד עם זאת ,סרב בית המשפט לבטל את ההחלטות שקדמו לאסיפה הכללית דנן ,שכן לטענתו לא ברור מה יהיו ההשלכות של קביעה זו. 14 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com .5משפט מנהלי: .5.0 הריסת מבנה לא חוקי וקביעת מדיניות אכיפה של גזרי דין בנושא זה הינה בסמכותה של הועדה המקומית לתכנון ובניה ולא של היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים. עתמ 11111-82-18עמותת "בצדק" ואח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים ואח' (פורסם בנבו ,ניתן ביום )11.11.1811בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בפני כבוד השופט משה סובל. המדובר בעתירת שתי עמותות (האחת עוסקת בביקורת על הפעלת סמכות שלטונית על ידי הרשות הציבוריות והשנייה עוסקת בשמירה על איכות הסביבה) אשר ביקשו להורות לוועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים לבצע כ 288-צווי הריסה במזרח ירושלים אשר הוטלו עליה במסגרת גזרי דין .העתירה תוקנה כך שכללה לבסוף חמישה מבנים לא חוקיים המדגימים לטענתן של העותרות גרימת נזק לציבור ולסביבה ופגיעה חמורה בשלטון החוק. המדינה טענה במסגרת העתירה כי החלטה וביצוע של צו הריסה שהוטל על הוועדה המחוזית הינם בסמכות היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים אשר כפופה למנכ"ל משרד הפנים והנחיות היועץ המשפטי לממשלה .מכאן ,שלטענת המדינה המשיבה בעתירה אינה הועדה המחוזית אלא היחידה הארצית לפיקוח על הבניה במשרד הפנים. טענת המדינה בהליך זה התבססה על כך שמערכת האכיפה הפלילית בישראל בנויה באופן שבו יש הפרדה בין גופי האכיפה לגופי התכנון וזאת במסגרת עקרון היסוד של הפרדת הרשויות לצורך הפרדה בין הדרג הפוליטי למקצועי .משכך ,טוענת המדינה כי יחידת הפיקוח במשרד הפנים הינה גוף עצמאי האמון על אכיפה בעוד שהועדה המחוזית הינה גוף תכנוני שבו יושבים בעלי אינטרסים ציבוריים שונים האמורים לשקף מדיניות תכנון כוללנית. לטענת המדינה גם במקרים שבהם מועמד אדם לדין על עבירת בניה על ידי הועדה המקומית וכתב האישום מוגש בשמה הרי שייצוג זה נעשה על ידי מי שהיועץ המשפטי לממשלה הסמיכו לכך וזאת בהתאם לסייפא של סעיף 111לחוק התכנון והבניה .עוד המשיכה וטענה המדינה כי יש לה סמכות אכיפה כללית כריבון ולכן גם כאשר בית המשפט משתמש במונח "וועדה מחוזית" ניתן לראות זאת כאילו התכוון למילה "מדינה" .השימוש במילה "וועדה מחוזית" נעשה רק מתוך "הרגל" לצורך הפרדה בין הליכים פליליים להליכים פליליים בענייני תכנון ובניה. בית המשפט פסק כי ההרכב המעורב של הוועדה המחוזית מנתק את זיקתה מכל גוף ממשלתי באשר הוא ,לרבות משרד הפנים ,וכן כי העובדה שגוף זה אינו כפוף להנחיות היועץ המשפטי לממשלה מצביע על כך שמדובר ברשות מנהלית עצמאית שמטרתה בהתווית מדיניות תכנון מחוזית ועל כן אינה מהווה אורגן של המדינה .עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי הוועדה המחוזית נכללת בין אותם גופים ציבוריים שפועלים עבור הממשלה אך יש להם קיום עצמאי ונפרד .הוועדה המחוזית פועלת כגוף עצמאי גם לעניין האכיפה ולא רק בעניין קביעת מדיניות תכנון. 15 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com בעתירה זו עמד בית המשפט על ההבחנה בין וועדה מקומית שהעומד בראשה הוא נבחר ציבור לבין וועדה מחוזית שרוב היושבים בה הם נציגים ממשרדי ממשלה שונים ויו"ר הועדה הוא עובד בכיר במשרד הפנים ולכן ניתן להעניק לגוף שכזה גם סמכויות אכיפה והריסה. לסיכום ,קבע בית המשפט כי מכיוון שההסמכה בגזרי הדין נשוא העתירה לעניין ההחלטה וביצוע צווי ההריסה הייתה נתונה לוועדה המחוזית ,ולא למדינה הרי שעליה לשוב ולדון בעניין סדרי העדיפות ,מועדי הביצוע ואמות המידה של אותם צווי הריסה. .5.3בית המשפט קיבל את העתירה והורה על ביטל נחלטת הועדה המחוזית לגבי אישור תוכנית בניין עיר בשל העובדה שלא ניתנה לעותרים זכות הטיעון וזכות ההתנגדות לתכנית. עתמ 21218-81-11רחמים בובליל נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה-מרכז ואח' (פורסם בנבו, ניתן ביום )11.11.1811בבית המשפט המחוזי-מרכז בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בפני כב' השופטת זהבה בוסתן. מדובר בעתירתם של בעלי קרקע בתחום תכנית לסלילת ציר תחבורתי שיקשר בין אזור התעשייה סגולה לבין אזור צפון העיר פ"ת .במסגרת התכנית מתוכננת הפקעת חלק משטחם של בעלי הקרקע המפעילים במקום אולם שמחות וגן אירועים. המשיבים בעתירה טענו לדחיית העתירה על הסף בשל שיהוי מצד העותרים מכיוון שלפי תקנות בית משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין) תשס"א ,1888-קובעות כי עתירה תוגש במועד שנקבע לה ואם לא נקבע מועד ,תוגש ללא שיהוי בנסיבות העניין ולא יאוחר מ 21-יום מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה והכל לפי המוקדם מביניהם .במקרה דנן ,התכנית הופקדה בשנת 1888בעוד שהתביעה הראשונה הוגשה ב.1811- בית המשפט פסק כי טענת השיהוי מורכת משלושה מבחנים :סובייקטיבי-האם העותר וויתר על זכיותיו ,האובייקטיבי-בודק את רמת הפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המנהלית או צדדים שלישיים וכן את השינוי שנגרם לרעה במצב הרשות לאור הגשת העתירה באיחור. הפגיעה בלשון החוק-בוחנת מכיוון שהמשיבים הסכימו להארכת המועד להגשת עתירה מתוקנת הרי שהדבר מעיד כי הארכת המועד לא תפגע באינטרסים ראויים של הועדה המחוזית והמקומית ולכן מבחינת המבחן האובייקטיבי אין המדובר במקרה זה בשיהוי. טענה נוספת שהעלו העותרים היא כי הועדה המחוזית לא בחנה לעומק את טענותיהם בדבר ביטול ההפקעה .בית המשפט פסק כי הועדה לא שקלה כראוי שיקולים רלוונטיים ולכן דבר זה מצביע על התנהלות לא סבירה. .5.2בית המשפט המחוזי קבע כי עיקולים שהוטלו על ידי נושי המועצה המקומית ג'וליס בטלים מכיוון שהוטלו על כספי היטל השבחה שגבתה המועצה המקומית ואשר מטרתם הייתה לצרכי ציבור ולכן לא ניתן להשתמש בהם למטרות אחרות. 16 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com ברע 1129081הועדה המקומית לתכנון ובניה "גליל מרכזי" נ' סלים נסובאני ואח' (פורסם בנבו ,ניתן ביום )19.11.11בבית המשפט המחוזי בפני כב' השופט יצחק כהן. מדובר בארבע בקשות ערעור שהגישה הועדה המקומית "גליל מרכזי" ושהדיון בהם אוחד, המתייחסות להחלטות בארבעה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו כנגד המועצה המקומית ג'וליס בשל חובות של המועצה .נושי המועצה המקומית הגישו בקשות ללשכות ההוצאה לפועל בקריות ובעכו ,להטיל עיקולים על כספים שהועדה המקומית גובה כהיטל השבחה ואמורים להיות מועברים למועצה המקומית. הועדה המקומית טענה כי הכספים שאותם היא אמורה להעביר למועצה המקומית הם כספים בעלי מטרה ספציפית לצורך מימון הוצאות פיתוח ורכישת מקרקעין לצרכי ציבור וזאת כפי שקבוע בהוראת סעיף 12לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה .משכך ,לא ניתן לעקל סכומי כסף אלו ולא לשעבד אותם או לעקלם. טענה נוספת שהעלתה הועדה המקומית הינה שלא ניתן להמחות את הזכות לקבלת היטל השבחה .הועדה המקומית הוסיפה וטענה שזכותה של המועצה המקומית לקבל את כספי היטל ההשבחה עומדת לה רק כאשר היא מתכוונת להשתמש בהם למטרות הציבוריות .לפיכך, במידה ונושי המועצה המקומית מעוניינים לעקל כספים אלו הם למעשה לא יכולים לעשות כן, מכיוון שמדובר בהמחאת הזכות מהמועצה המקומית לנושים .בהמשך לכך ,טענה הועדה המקומית כי לפי חוק יסודות התקציב ,תשמ"ה 1811-היטל השבחה מהווה למעשה "הקצבה לפיתוח" שאמור להיות מוחזק בחשבון מיוחד שמטרתו פיתוח בלבד וכי על פי חוק זה לא ניתן להמחות או לשעבד כספים אלו .עוד הוסיפה הועדה המקומית שהיטל השבחה הוא בבחינת מס וככזה לא ניתן לעקלו וזאת לאור עמדת היועץ המשפטי לממשלה. לדיון בבית המשפט הצטרף היועץ המשפטי לממשלה אשר הביע את עמדתו (בכתב) בדומה לעמדת הועדה המקומית אך הוסיף כי לגבי כל אחד מהנושים דרושה בדיקה למקור החוב שבגינו נפתח כל תיק הוצאה לפועל .לפיו הטלת עיקול על כספי היטל ההשבחה תתאפשר רק במידה והמעקל יוכיח שהעיקול מיועד לפירעון חוב בגין עבודה אותה ביצע עבור הרשות המקומית ושניתן היה לממנה מתוך כספי היטל ההשבחה. הנושים טענו בפני בית המשפט כי זכותם של הנושים מוגנת מכוח חוק יסוד :כבוד האדם וחירותו וכי שלילת זכותם לפעולות גביית חובות המגיעים להם פוגעת למעשה בזכותם הקניינית .טענה נוספת שהעלו הנושים הינה כי כספי היטל ההשבחה לא מנויים ברשימת הנכסים הפטורים מעיקול בידי צד שלישי כפי שמופיעה בסעיף 18לחוק ההוצאה לפועל ומשכך ,ניתן לעקלם .עוד המשיכו הנושים וטענו כי כל הכספים שמגיעים למועצה המקומית הם כספים אשר תוכל לטעון המועצה כי הם בעלי מטרה מסוימת ולכן יהיה קשה לנושים להיפרע מחובותיהם .בהמשך לכך ,טענו הנושים כי המועצה המקומית לא הוכיחה שהכספים שהיא מקבלת בתור היטלי השבחה מועברים לחשבון פיתוח נפרד ולכן הם מתערבבים עם כל שאר סכומי הכסף שהמועצה המקומית מקבלת. לבסוף ,פסק בית המשפט כי לאור הוראת סעיף 12לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה כפסי היטל ההשבחה מיועדים למטרת הכנת תוכניות המרחב התכנון או בתחום הרשות המקומית ולביצוען וכן לצרכי פיתוח מקרקעין ורכישת מקרקעין .בית המשפט קבע כי אין חשיבות לעובדה האם סכומי הכסף מופקדים בחשבון פיתוח או לא מכיוון שבכל מקרה 17 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com המועצה המקומית חייבת להשתמש בסכומים אלו רק למטרות האמורות .עוד הוסיף בית המשפט וקבע שהאינטרס הציבורי מצריך הבטחה כי הכספים שנגבו מהציבור ישמשו רק למטרות מהן הציבור יינה בסופ ו של דבר וכי מדובר כאן ביחסי נאמנות בין הציבור לרשות המקומית .האינטרס הציבורי גובר על זכות הקניין של הנושים ולכן סכומי הכסף הנגבים בתורת היטל השבחה הינם סכומים מוגנים אשר לא ניתן לעקלם. לאור האמור לעיל ,פסק בית המשפט כי העיקולים שהוטלו בתיק ההוצאה לפועל מבוטלים וכי ניתן יהיה להטיל עיקולים על כספי היטל ההשבחה רק אם יתברר שהחוב נשוא העיקול הינו תוצאה של עבודה או שירות שהיה אפשר לממנם מכספי היטל ההשבחה. .6חברות ופירוקים: .6.0 בית המשפט המחוזי הורה על ביטול מחיקתן של שתי חברות גוש וחלקה לצורך העברת הבעלות בקרקעות החברות לידיהן של המשיבות מתוקף היותן היורשות של בעלי המניות אשר נפטרו .בית המשפט קבע כי על היורשות לשלם את אגרת החברות רק החל מיום שבו הפכו ליורשות ולא לגבי כל התקופה שבה החברות לא היו פעילות. ה"פ 21181-18-11אזיה ואח' נ' משרד המשפטים/אגף רשם החברות ,שות ואח' ( פורסם בנבו, ניתן ביום )81.81.1812בבית המשפט המחוזי בפני כבוד השופט חאלד כבוב. שתי חברות גוש וחלקה אשר נמחקו בשנים 1818-1812ביקשו לבטל את מחיקתן לצורך העברת הבעלות בעלות בקרקעות החברה ממנהלי החברה שנפטרו על שם יורשיהם (להלן: "המבקשות") .המבקשות טענו כי מדובר ב"החייאה רגעית" מכיוון שהחברות לא פעילות מזה מספר רב של שנים .רשם החברות טען כי מדובר בפעילות של "איגוד מקרקעין" כפי שהדבר מוגדר בחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) ,תשכ"ג 1892-ולפיו העברת הנכסים מהחברות למבקשות הינה פעולה שגרתית של "איגוד מקרקעין" המתאפיינת בין השאר בכך שבין הפעולות חולף זמן רב .מנגד ,טענו המבקשות כי בכל התקופה שבה החברות לא היו פעילות ,הן לא קיבלו שירות מהרשם ולכן יש לפטור אותן מאגרת החברות בהתאם לתקנה 1א (ד) לתקנות החברות (אגרות) ,תשס"א .1881-לפי תקנה זו במקרים מסוימים תהא חברה אשר מחיקתה בוטלה ,פטורה מתשלום אגרה וביניהם במצב בו נדרשת החברה לבצע פעולות שחובה עליה לבצען לפי דין ולא לשם המשך פעילות. בהליך זה עלתה השאלה האם העברת הנכסים מהחברות ליורשים של בעלי המניות היא פעולה הנדרשת על פי דין ובמידה והתשובה לכך חיובית הרי שהמבקשות יהיו פטורות מתשלום אגרת החברות. בית המשפט קבע כי בהתאם לסעיף 298לפקודת החברות ולפסיקה בעניין ,יכול הוא להפעיל את שיקול דעתו ,ומשכך ,פסק שעל המבקשות לשלם את אגרת החברות רק החל מהתקופה שבו נפטר אחרון מנהלי החברה (משנת .)1881וכי החל מאותו יום לא פעלו היורשות להסדיר הזכויות במקרקעין ולא על מנת להחיות את החברות .עוד קבע בית המשפט תנאים שונים (המצאת צווי ירושה ,פרסות בעיתונים לצורך מתן הזדמנות לציבור להתנגד) שרק בהתקיימותם ,יבטל הרשם את מחיקתן של החברות. 18 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com בית המשפט המחוזי מרכז קיבל ערעור הנוגע להארכת מועד להגשת תביעת חוב זאת .6.3 בהתאם להלכה הפסוקה שנקבעה בפסק דין רותם לפיה ניתן לאשר הארכת מועד באם הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק וכן כל עוד יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה ממתן הארכת המועד פר"ק 11881-18-11גלעד גילאור ואח' נ' אמ די גי מדיקל בע"מ ואח' (פורסם בנבו ,ניתן ביום )82.81.12בבית המשפט המחוזי בפני כבוד השופט בנימין ארנון. בית המשפט המחוזי מרכז קיבל את הערעור ופסק כדלקמן :סעיף (11ב) לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] ,תש"ם( 1818-להלן" :פקודת פשיטת רגל") ,קובע כי ביחס לנושה המצוי בהליך של פשיטת רגל ובהתייחס לחברה המצויה בפירוק ,המועד להגשת תביעת חוב הינו תוך שישה חודשים מיום מתן צו הכינוס .להבדיל תקנה 11לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), התשס"ב( 1881-להלן" :תקנות החברות") מסדירה את הליך הגשת תביעות החוב כנגד חברה המצויה בהקפאת הליכים והקובעת כי מועד הגשת תביעת החוב יקבע על ידי בית המשפט .עם זאת ,סעיף (11ב) מציין בתוכו חריג על פיו הכנ"ר או הנאמן רשאים להאריך את התקופה להגשת תביעת חוב אם שוכנעו "כי הנושה לא יכול היה להגישה במועד שנקבע". באשר לאפשרות הארכת המועד להגשת תביעת חוב ,שני הסעיפים הנ"ל קובעים כי הארכת מועד תינתן במידה ובית המשפט שוכנע שהנושה לא יכול היה להגיש את תביעת החוב במועד שנקבע. על פי ההלכה שנקבעה בפסק דין מלונות רותם (להלן" :פרשת רותם") ,ניתן לאשר לנושה של חברה המצויה בפירוק ,הארכת מועד להגשת תביעת חוב מכוח החריג הקבוע בסעיף (11ב) לפקודת פשיטת רגל במידה ומתקיימים התנאים הבאים .1 :הנושה לא ידע בפועל אודות מתן צו הכינוס או הפירוק .1 .יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה ממתן הארכת המועד המבוקשת. במסגרת תנאי זה ,על הנאמן או המפרק "להתחשב בכלל הנסיבות הרלוונטיות להליך המנוהל על ידו ולהעריך את השפעתה של קבלת הבקשה על ההליך" .נראה כי להבדיל מקביעת המועד להגשת תביעות חוב הקבועה בסעיף (11ב) לפקודת פשיטת הרגל אשר מקורה בחיקוק ,תקנה 11לעיל אשר עניינה בהקפאת הליכים קובעת כי מועד הגשת תביעות החוב יקבע על ידי בית המשפט .מכאן עולה כי ניתן להחיל את ההלכה הפסוקה שנקבעה בפרשת רותם גם על דיני הקפאת הליכים תוך ביצוע התאמות נדרשות. בנוגע לתנאי הראשון שנקבע בפרשת רותם יש להתאימו ולקבוע כי התנאי הינו שהנושה לא ידע בפועל אודות המועד שקצב בית המשפט להגשת תביעת חוב .זאת מכיוון שבהליך של הקפאת הליכים ,המועד להגשת תביעות החוב אינו קבוע בחיקוק אלא נקבע על ידי בית המשפט ,כך שאין די בכך שהנושה מודע לעובדת כניסתה של החברה להקפאת הליכים .יתר על כן ,תקנה (12ג) לתקנות החברות קובעת כי החלטת בעל התפקיד בעניין תביעת החוב נועדה אך ורק לשם קביעת זכאותו של בעל המניה או הנושה להצביע באסיפות ולא יהיה בה משום הכרעה בדבר החוב ,דהיינו ,שעצם ידיעתו של הנושה על המועד שנקבע להגשת תביעת החוב אין די בה ,ככל 19 שרקון ,בן עמי ,רוזנבוים ,אשר ושות' – http://www.cbralaw.com שהנושה אינו יודע בנוסף לכך גם מהי התכלית שלשמה נתבקשו הנושים להגיש את תביעת החוב. ככל שהמועד שהוקצב על ידי בית המשפט נועד לצורך הכרעה בתביעות החוב גופן – יש לציין זאת בהודעה הנמסרת לנושים באופן ברור .שאם לא כן ,עלולים הנושים לסבור לאור תקנה (12ג) לתקנות החברות שאי הגשת תביעת החוב במועדים תשלול מהם לכל היותר את זכאותן להצביע באסיפות ותו לא. נוכח דברים אלו ,בנסיבות המקרה דנן התנאי הראשון של אי ידיעה בפועל של המערערת אודות המועד שהוקצב לתביעת החוב אכן מתקיים ,זאת לאור חוסר בהירות הדברים המפורטים במכתב שנשלח אל המערערת על ידי הנאמן ,הן בהיבט של אי הדגשה מספקת של לוח הזמנים שנקבע להגשת תביעת החוב והן בהיבט של אי הבהרה מספקת של התכלית בהגשת תביעת החוב. בנוסף ,נראה כי התנאי השני לפיו יעילות ההליך וקידומו לא ייפגעו באופן משמעותי כתוצאה ממתן הארכת המועד המבוקש ,גם הוא מתקיים בנסיבות דנן .זאת מאחר ותביעת החוב הוגשה באיחור של 11ימים לכל היותר מהמועד שנקבע על פי החלטת בית המשפט .קבלת תביעת החוב בהתחשב באיחור קצר זה ,בעת שהליכי חדלות הפירעון של החברה מצויים בתחילת דרכם ,בטרם הסתיים הליך בחינת החובות של החברה וכן עוד בטרם נבדקו תביעות החוב, גובש הסדר נושים או חולק דיבידנד לנושים – לא הייתה פוגעת כלל ביעילותו ו0או בקידומו של ההליך. 21
