Child_06 Dyadic Rx O Eyal A Friedman

Transcription

Child_06 Dyadic Rx O Eyal A Friedman
‫סיום טיפול‬
‫יעל סיון ויעל צרפתי‬
‫יוני ‪2006‬‬
‫מבוא‬
‫בעבודה זו נתבונן על טיפול כתהליך שמתרחש על פני רצף הזמן‪ ,‬דבר שמאפשר לזהות את "סיום הטיפול" כנקודה‬
‫על פני הרצף‪ ,‬ולהבינו במסגרת של תהליך רחב יותר‪ .‬הבנה של "סיום הטיפול" כשלב בטיפול‪ ,‬ושל הטיפול כולו‬
‫כתקופה בתוך החיים‪ ,‬מעודדת את המטפל ואת המטופל לשייט בזמן בחיפוש אחרי משמעות לתהליכים שעובר‬
‫המטופל בהקשר הרחב של חייו‪.‬‬
‫נפתח את העבודה ב"הווה" וממנו נטייל אל הזמנים האחרים‪ .‬ההווה של סיום הטיפול‬
‫כולל תהליך של פרידה מקשר משמעותי‪ ,‬ומביא לחוויות רגשיות שמתעוררות במצבי‬
‫היפרדות‪ .‬מתוך זמן ההווה‪ ,‬נפנה להביט אל העבר ונבחן כיצד חוויות פרידה קודמות‪ ,‬הן‬
‫של המטופל והן של המטפל‪ ,‬משפיעות על חווית הפרידה בהווה‪ ,‬וכיצד הפרידה בהווה‪,‬‬
‫מעוררת לחיים חוויות היפרדות קודמות‪ .‬כחלק מתנועה בין הזמנים נראה כיצד שאלות‬
‫אודות מטרות הטיפול‪ ,‬והמידה בה הן הושגו‪ ,‬נוכחות בצורה מוחשית בשלב סיום‬
‫הטיפול‪ .‬במסגרת המסע נפנה גם אל העתיד‪ ,‬וננסה להציץ אל תוך זמן שכולל אי ודאות‬
‫ הצצה שיכולה להיות מלהיבה ומסקרנת אך גם מעוררת חרדה ומתסכלת‪ .‬לבסוף‬‫נעבור לזמן "פנטזיה" ונבדוק מהן הפנטזיות שיש למטפלים בתחילת דרכם בנוגע לסיום‬
‫הטיפול הצפוי‪ ,‬ומהן הפנטזיות והחוויות שהיו לנו‪ ,‬כותבות העבודה‪ ,‬במהלך הכנת‬
‫הרפרט‪ .‬בהתאם למודל של טיפול כתהליך שבו אפשר ורצוי לנוע בין זמנים‪ ,‬גם אנו לא‬
‫נשמור בנוקשות על הרצף אותו הצגנו‪ ,‬ומדי פעם נתבונן על הסיום מזוויות שונות‪.‬‬
‫סיום טיפול כפרידה‬
‫‪“Certain recurrent and distinct kinds of losses have been described as fairly universal in the life‬‬
‫‪process from birth to death (weaning, oedipal, puberty, college/work, marriage, birth of children,‬‬
‫‪menopause, old age, and so forth). It is likely that there are also an almost limitless number of‬‬
‫‪experiences throughout life that revive over and over again the experience of loss and anxiety related‬‬
‫)‪to the separation-individuation crisis.” (Mann, 1975‬‬
‫‪2‬‬
‫פרידה היא חוויה אוניברסאלית‬
‫ בערב השמש שקעה‪ .‬אחי בא למיטה לתת לי נשיקה‪ .‬נגמר הקיץ‪ ,‬אני עולה כיתה‪ .‬הוא השתחרר‪ ,‬ארז תרמיל‪,‬‬‫ובקרוב ייסע‪.‬‬
‫ השתחררתי מהצבא‪ ,‬נפרדתי מהפלוגה‪ .‬גידלתי שיער פרא‪ ,‬אמא לא שמחה‪ ...‬עוד שבוע הטיסה‪ ,‬גוואטמלה‪ ,‬הנה‬‫אני בא!‬
‫ הבית מרגיש ריק‪ .‬הוא כבר נסע‪ .‬הלכתי להסתפר )במקומו?(‪ ,‬רציתי להיפרד מהמועקה‪ .‬הספר שאל אותי דרך‬‫המראה‪ :‬הכל בסדר? וקיצץ את הרעמה‪.‬‬
‫ ממונה על חיתוך השיער‪ ,‬וכל כך מפחד מהחיתוך בדם קר‪ .‬אני אבא‪ ,‬והברית כבר מחר!‬‫ כאב‪ .‬בכי‪ .‬בהלה‪ .‬אל תשאירו אותי לבדי בעריסה‪ .‬אמא‪ ,‬אמא‪ ,‬נחמיני‪ ,‬החזיקיני איתך לעד‪ .‬קרוב קרוב לשד‪.‬‬‫ באישון לילה‪ ,‬אני נגשת אל ילדי הקט‪ ,‬מתבוננת בפניו‪ ,‬ורואה את אבי‪ ,‬זכרונו לברכה‪.‬‬‫ "אהובתי‪ ,‬המדבר הרחב סוגר עלי‪ ,‬יושבים ומחכים במוצב‪ ,‬מחכים אלי קרב‪ .‬מתגעגע אליך ואל נעמי‪ .‬מסרי לה‬‫נשיקה בשמי"‪.‬‬
‫ עלי להיות חזקה‪ .‬עלי לשמור על עצמי ועל המשפחה‪ .‬לא לתת לאבל להתפשט כמו כתם דיו‪ ,‬ולמלא אותי בעלטה‪.‬‬‫ הכרחתי את אחותי לצאת‪ .‬זאת הפעם הראשונה מאז‪ .‬הבטחתי לה שאשמור על הילדה‪ .‬בלילה ראובן בא וחיבק‬‫אותי חזק עד שהשחר עלה‪.‬‬
‫ "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה‪ ,‬רבה אמונתך"‪ .‬איני יכול לוותר על התפילה‪ .‬אבל‬‫שוב עולה בי השאלה‪...‬‬
‫ "וה' הוא ההולך לפניך‪ ,‬הוא יהיה עמך‪ ,‬לא ירפך‪ ,‬ולא יעזבך‪ ,‬לא תירא ולא תחת"‪) .‬דברים לא‪ ,‬ח'‪ ,‬דברי משה אל‬‫יהושע(‬
‫ אני רואה אותה מולי‪ .‬אני רוצה לבוא אליה‪ ,‬אך אסור לי להתקרב‪ .‬הנה‪ ,‬מותי קרב‪...‬‬‫ ארץ זבת חלב ודבש‪ .‬ארץ זבת דם ודמע‪ ...‬שתי גדות לירדן ‪ -‬זו שלי וזו גם כן!‬‫ כל הנחלים זורמים אל הים‪ ...‬ושם הם מאבדים את עצמם?‬‫ מאבדים את עצמנו‪ ...‬מתמזגים זו בזה‪ .‬נפרדים מהתמימות‪.‬‬‫ היא אמרה‪" :‬זה לא מה שאתה חושב"‪ .‬אבל אני ראיתי וזה צורב‪ .‬בת זונה‪ ,‬שתישרף ותירקב!‬‫פרידה זה כואב‬
‫"כל פרידה היא מוות ומשהו מטעם המוות" כתב המשורר נתן זך‪ ,‬ובאותה שורה פשוטה הצליח לגעת בתמצית הכאב‬
‫שבפרידה – הכאב שבסופיות‪ .‬ישנם הרבה מאד סוגי פרידות‪ :‬יש פרידות רצויות‪ ,‬הנובעות מתהליך התפתחותי‬
‫טבעי‪ ,‬ויש הנחוות כאובדן‪ ,‬כטראומה לנפש‪ .‬פרידה יכולה להתרחש ברמות שונות‪ :‬במציאות הפיזית ‪ -‬כאשר אין‬
‫עוד מפגשים בין שני אנשים‪ ,‬או במציאות הפנימית – כאשר יש נסיגה ממעורבות וצמצום הקשר הפנימי‪ .‬לא תמיד‬
‫מתקיימת התאמה בין השתיים‪ .‬למשל‪ ,‬במקרים של מוות של אדם קרוב‪ ,‬נותר קשר נפשי אל הנפטר אך לא פיזי‪,‬‬
‫ולעומת זאת שחיקה בחיי הנישואין יכולה לייצג המשך קיום קשר פיזי אך התרחקות נפשית‪.‬‬
‫במקרים של מוות הקשר הנפשי אל הנפטר ממשיך להתקיים לאורך החיים‪ .‬רובין )רובין‪ (1993 ,‬כותב‪" :‬בני אדם‬
‫נזכרים‪ ,‬מדמיינים‪ ,‬מלווים את יקיריהם ונעזבים על ידם בעולמם הפנימי הנפשי בדרכים‪ ,‬המשקפות תהליכים‪,‬‬
‫המקבילים לאלה של ניהול קשריהם השוטפים‪ .‬ברבדים מודעים יותר ופחות יש לכל אדם מערך שלם של ייצוגים‬
‫הקשור ליקיריו"‪ .‬הקשר עם הייצוג הפנימי של הנפטר יכול לעורר רגשות שונים כגון אשמה‪ ,‬כעס‪ ,‬ביטחון‪ ,‬חרדה‪,‬‬
‫דיכאון וכדומה‪ .‬אם העלאת זכרונות ומחשבות סביב ייצוג הנפטר גורמת לרגשות קשים‪ ,‬או לחלופין לתחושת רווחה‬
‫‪3‬‬
‫בולטת‪ ,‬קשה לדבר על "התרה" של הקשר לנפטר‪ ,‬אך כאשר הזכרונות זמינים באופן מאוזן‪ ,‬ומוסיפים לשכול כוח‪,‬‬
‫חום‪ ,‬או חוסן‪ ,‬אפשר לדבר על כך כמצב של התרה‪.‬‬
‫מצבי פרידה אחרים‪ ,‬בשונה ממוות‪ ,‬אינם שוללים המשך קיומו של קשר פיזי‪ ,‬אך ישנם מצבים רבים בהם אין עוד‬
‫תקשורת או קשר פיזי כלשהו לאחר הפרידה‪ ,‬ואילו קשר נפשי ומחשבות על "הפרוד" ממשיכות להתקיים‪ .‬מסיבה‬
‫זאת‪ ,‬ומתוך מחשבה "שבכל פרידה יש מטעם המוות"‪ ,‬בחרנו לחשוב בעבודה זו במונחים של "התרת קשר"‪ ,‬ושל‬
‫המשך קיומו של קשר נפשי פנימי‪ ,‬גם כאשר מדובר בפרידות משמעותיות אחרות – כמו בסיום הטיפול‪.‬‬
‫ישנם קשרים שקל להתיר‪ ,‬ואחרים שאפשר רק "להיקרע" מהם‪ .‬פרידה שמסתיימת ב"קריעה"‪ ,‬מותירה חלקים‬
‫מהנפש פצועים‪ ,‬מגששים בחיפוש אחר החלקים שנתלשו מעליהם‪ .‬במצב כזה אדם נדרש לארגן את עולמנו החיצוני‬
‫והפנימי למצב החיים החדש לאחר הפרידה‪ ,‬משימה שיכולה להיות מכאיבה ולא פשוטה ולעיתים להמשך זמן רב‪.‬‬
‫"אי אפשר לשנות את מה שקרה"‬
‫ומה אם היה אפשר?‬
‫בסרט "דומינו" )סיון‪ (1998 ,‬אליאנה מגיעה אל פסיכולוגית בשל טעות שעשתה ועליה היא מתחרטת‪ :‬היא נפרדה‬
‫מחבר שלה‪ ,‬לו אמרה דברים שאחריהם "אין דרך חזרה"‪ .‬הפסיכולוגית לוקחת אותה אחורה בזמן‪ ,‬כדי שתוכל לתקן‬
‫את הטעות‪ ,‬אך אליאנה בוחרת לעזוב אותו פעם נוספת‪ ,‬אם כי בדרך פחות פוגעת‪ .‬האפשרות לחזור אחורה בזמן‬
‫מציתה באליאנה סערה של רגשות‪ ,‬והיא מבקשת לחזור שבע שנים אחורה בזמן‪ ,‬לעוד פרידה כואבת ‪ -‬הפרידה‬
‫מיובל‪" ,‬הגבר היחיד שאהבה"‪ .‬יובל נהרג בתאונת טיס‪ .‬הפסיכולוגית אומרת לאליאנה‪" :‬יובל מת‪ ...‬אי אפשר‬
‫לשנות את מה שקרה"‪ ,‬אך אליאנה אינה מוותרת – היא מוכנה לשלם את המחיר‪.‬‬
‫אליאנה‪:‬‬
‫"אז כמה זה צריך לצאת?"‬
‫פסיכולוגית‪:‬‬
‫"את יכולה לשלם לי‪ ...‬בשנות חיים"‬
‫מדוע אליאנה משלמת לפסיכולוגית בשנות חיים ולא ‪ ₪ 400‬לשעה כמו בקליניקות מתוסרטות אחרות? אליאנה‬
‫חיה בתחושה של החמצה‪ ,‬היא שקועה באובדן שחוותה‪ ,‬בזיכרון של הגבר שאהבה‪ ,‬ועיסוקה בעבר גובה ממנה את‬
‫"שנות חייה"‪ .‬אליאנה מציגה התמודדות בעייתית עם אובדן – במקום לעבד אותו‪ ,‬היא מכחישה אותו ומנסה לשנות‬
‫את קיומו‪.‬‬
‫במהלך הסרט אנו נחשפים למשאלה לחזור אחורה בזמן כדי לתקן את העבר )פנטזיה(‪ ,‬דבר שגם העלה בנו את‬
‫השאלה האם‪ ,‬וכיצד‪ ,‬טיפול יכול לסייע לתקן את החוויה הפנימית של העבר )מציאות במרחב המאפשר פנטזיה(‪.‬‬
‫התבוננות בסרט ברמה מטפורית מציגה את אליאנה כמי שחוזרת אחורה בזמן כחלק ממסע פנימי אשר במהלכו היא‬
‫מבינה את הסיבות לבחירות )ולטעויות( שעשתה בחייה‪ .‬במסגרת הטיפול היא חווה מחדש את רגשות האובדן‬
‫וההחמצה‪ ,‬ולאחר מכן יכולה לצאת מחדר הטיפולים ולהמשיך לחיות חיים יותר שלמים‪.‬‬
‫פרידה בחיים ופרידה בטיפול‪ :‬ההזדמנות לעיבוד‬
‫הפסיכואנליטיקאי ג'יימס מאן מדבר על כך שהחיים הם סדרה בלתי נגמרת של פרידות ואובדנים‪ ,‬והתגובות‬
‫האנושיות הכואבות והברורות ביותר מופיעות כאשר ניצבים מול פרידה‪ .‬בשלב סיום הטיפול המטופל אינו מתמודד‬
‫רק עם הרגשות שהוא חש לנוכח הפרידה מהמטפל‪ ,‬אלא גם עם חוויות פרידות קודמות שהתרחשו בחייו‪ .‬במילותיה‬
‫של מלאני קליין‪"The termination of an analysis reactivates in the patient earlier situations of parting" :‬‬
‫)‪.(Klein, 1950‬‬
‫‪4‬‬
‫בעוד שבאנליזה‪ ,‬שלב הסיום יכול להשתרע על פני חודשים רבים‪ ,‬ג'יימס מאן פיתח שיטה לטיפול דינאמי קצר‬
‫מועד‪ ,‬בה הטיפול כולו מהווה "מעבדה לעיבוד פרידה"‪.‬‬
‫במודל הטיפול הדינאמי קצר המועד שפיתח מאן‪ ,‬הזמן הוא אחד מהשחקנים המרכזיים ב"מעבדה"‪ .‬על פי מאן יש‬
‫זמן ילדי‪-‬פנטזיוני‪ ,‬שהוא אינסופי‪ ,‬זמן בו יש התחברות נצחית אל האם‪ ,‬אל החום והנעימות שבחיקה‪ ,‬ויש את הזמן‬
‫הקלנדארי‪ ,‬שהוא מציאותי‪ ,‬סופי‪ ,‬ומכאיב‪ .‬המגבלה החד משמעית על משך הטיפול קצר המועד )כ‪ 12-‬פגישות(‬
‫מחדדת את תחושת הזמן הקלנדארי‪ ,‬מביאה למודעות את הפרידה הצפויה הבלתי נמנעת‪ ,‬ומאפשרת עבודה‬
‫אינטנסיבית על נושא הפרידה )נבון וחב'‪ .(1989 ,‬שלב ההתחלה של הטיפול הדינאמי קצר המועד )פגישות ‪(1-4‬‬
‫מתאפיין ביצירת ברית טיפולית‪ ,‬והוא כונה על ידי מאן ‪" -‬ירח הדבש"‪ ,‬אך ככל שהפגישות חולפות‪ ,‬יש מודעות‬
‫גוברת לכך שהטיפול כבר אינו בתחילתו והמטופל מתמודד עם ההכרה שמה שהיה כבר לא יחזור ‪ -‬לא בטיפול ולא‬
‫בחיים‪ .‬שלב זה )פגישות ‪ (5-8‬נקרא "אמביוולנטי" ומתאפיין ברגשות של ספק בנוגע לשינוי האפשרי‪ ,‬כעס וייאוש‬
‫לקראת הסוף הקרב‪ ,‬ופעמים רבות ניסיון "לדחות את הקץ"‪ .‬השלב האחרון של הטיפול )פגישות ‪ (9-12‬נקרא‬
‫"שלב הפרידה" ובו המטופל והמטפל מתעמתים עם הפרידה הצפויה וכן עם פרידות ואובדנים אחרים בחיי המטופל‪,‬‬
‫תוך השלמה עם הסוף הצפוי‪ .‬ההקבלה בין החוויה הטיפולית לחוויה הקיומית )כולנו חיים על זמן שאול‪ (...‬מגבירה‬
‫את היעילות של הטיפול ומאיצה את התהליכים המתרחשים בו‪ ,‬בדומה למתרחש בפסיכותרפיה דינאמית ארוכת‬
‫טווח לקראת הסיום )שפלר‪.(1990 ,‬‬
‫להיפרד ביחד ולא לבד‬
‫פרידה מקושרת פעמים רבות למצב של "לבד" ‪ -‬כבר נעזבנו‪ ,‬או שכבר עזבנו‪ ,‬היה קשר‪ ,‬אך לא עוד‪ .‬לעיתים‬
‫קרובות פרידה מעוררת תחושה של פרדוקס – האדם שהיה יכול לנחם אותנו הכי טוב על הפרידה הכואבת כל כך‬
‫ממנו עצמו‪ ,‬כבר אינו איתנו‪.‬‬
‫בטיפול המצב הוא שונה ומבחינות רבות ייחודי – הפרידה בסיום הטיפול )הידוע מראש( היא תהליך שמתרחש על‬
‫פני זמן‪ ,‬ויש למטופל מרחב לבטא מגוון של רגשות‪ ,‬ולהתמודד איתם יחד עם המטפל‪ ,‬במקום להישאר איתם לבדו‪.‬‬
‫פרידה בחיים הרגילים‪ ,‬אלה שמחוץ לטיפול‪ ,‬מתרחשת מול אדם‪ ,‬שלא תמיד יכול להכיל את הרגשות שעולים‬
‫בפרידה )רגשות האדם שמולו‪ ,‬כמו גם רגשותיו שלו עצמו(‪ .‬מסיבה זאת פעמים רבות פרידה אינה תהליך‪ ,‬אלא‬
‫מעבר חד בין מצב של "ביחד" למצב של "לחוד"‪ .‬מעבר חד כזה מקשה מאד על האפשרות ליצור "סגירה" או‬
‫להתיר את הקשר‪ .‬בסיום טיפול מתאפשרת חוויה חדשה ושונה של היפרדות‪ ,‬שיכולה לתקן משהו ממה שהמטופל‬
‫למד על אובדן ופרידה לאורך חייו‪ .‬על פי וויטנברג מטופלים רבים הינם אסירי תודה על כך שיש להם ליווי בתהליך‬
‫האבל של הסיום‪ ,‬והיא מציינת שזוהי חוויה מעשירה מאד הן עבור המטפל והן עבור המטופל‪ .‬האפשרות להתמודד‬
‫עם הפרידה ולשאת אותה מבלי לברוח ולהתכחש אליה‪ ,‬נוטעת במטופלים תקווה שהם יצליחו להתמודד באומץ עם‬
‫פרידות ואובדנים עתידיים – כך שמבחינות רבות הסיום‪ ,‬גם אם כואב‪ ,‬יכול להיות חוויה מחזקת ) ‪Wittenberg,‬‬
‫‪ .(1999‬היכולת של המטפל לשאת טווח של רגשות מבלי לצמצם‪ ,‬לקצר‪ ,‬להעניש‪ ,‬להתרחק‪ ,‬לטרפד‪ ,‬או לעוות את‬
‫המתרחש‪ ,‬יכולה להפוך את תהליך הסיום לחוויה מפתיעה ותרפויטית עבור המטופל‪.‬‬
‫"אל תוסיף עוד להתמהמה‪ ,‬כי הדבר מעורר את חמתי!"‬
‫בספר "הנסיך הקטן" ניתן לראות דוגמאות לסוגים שונים של פרידות‪ .‬הפרידה של הנסיך מהשושנה‪ ,‬היא פרידה‬
‫מבלבלת‪ ,‬שמעוררת רגשי אשמה‪ ,‬צער‪ ,‬ותחושת החמצה‪ .‬זו אינה פרידה "סגורה"‪ ,‬והנסיך מרבה להרהר ולהתחבט‬
‫במהלך מסעותיו בשאלה מה בעצם קרה בינו לבין השושנה‪ .‬דמות השושנה המופנמת שהוא נושא בתוכו מעוררת בו‬
‫‪5‬‬
‫רגשות סותרים ובעיקר בלבול‪ ,‬והוא אינו מסוגל להרפות מן המחשבה עליה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬המפגש עם השועל מביא‬
‫את הנסיך לקשר מסוג אחר ולחוויית פרידה בונה‪ ,‬פרידה שבה יש עיבוד של הרגשות בזמן אמת‪ ,‬וכן הבנה מחודשת‬
‫של הקשר עם השושנה ושל הפרידה ממנה‪.‬‬
‫הקשר בין הנסיך והשועל מזכיר טיפול פסיכולוגי‪ :‬יש שלב של "התקשרות"‪ ,‬שבו הנסיך מתקרב אט אט אל השועל‬
‫– זאת עד שהשועל יכול לתת בו אמון ויהיה מבוית )‪ ;(tame‬הפגישות של השועל והנסיך מתקיימות מידי יום )כמו‬
‫באנליזה( ותמיד באותה השעה )יש "סטינג" טיפולי(; ובדומה לטיפול‪ ,‬זהו קשר שסיומו ידוע – יבוא יום והנסיך‬
‫ימשיך במסע‪ ,‬או יחזור אל כוכבו‪ ,‬ושניהם ימשיכו את חייהם בנפרד‪ .‬גם הפרידה של הנסיך והשועל‪ ,‬דומה לפרידה‬
‫של "סיום טיפול" יותר מאשר לפרידה בחיים "הרגילים"‪ .‬ככל פרידה משמעותית‪ ,‬היא מעוררת רגשות קשים‪ :‬עצב‬
‫וכאב אצל השועל‪ ,‬ותחושות של צער ואף אשמה אצל הנסיך‪ ,‬אך הדיבור על הרגשות האלה‪ ,‬מאפשר לשני הצדדים‬
‫לשאת אותם מבלי לברוח ממפגש עם חווית הפרידה המתקרבת‪ ,‬וזאת בניגוד לשושנה שהאיצה בנסיך לעזוב כדי‬
‫שלא יראה אותה בבכייה‪.‬‬
‫היבט נוסף של דמיון ל"סיום טיפול" קשור לכך שהעיסוק בו מאפשר להתמודד ולעבד לא רק את הפרידה הנוכחית‪,‬‬
‫אלא חוויות פרידה קודמות‪ .‬כך זוכה הנסיך להבין את הפרידה מהשושנה‪ ,‬ומבין שהטיפול בה הוא זה שהעניק לה‬
‫את ייחודה בעיניו‪ .‬גילוי זה מאפשר לו ליצור קשר טוב יותר עם הייצוג המופנם של השושנה שבתוכו‪ .‬הסוד‬
‫שהשועל מספר לנסיך‪ ,‬שייך לעולם התיאורטי של תיאורית ההתקשרות של ‪ – (1988) Bowlby‬כאשר אדם נקשר‬
‫לרעהו‪ ,‬הוא הופך למשמעותי‪ ,‬ליחיד במינו‪.‬‬
‫בפרידה של הנסיך והשועל‪ ,‬קשה לומר מי המטפל ומי המטופל – שניהם חווים קושי‪ ,‬ושניהם יוצאים נשכרים‪ .‬על‬
‫פי ג'יימס מאן‪ ,‬הטשטוש הזה‪ ,‬וההתמודדות הן של המטופל והן של המטפל עם פרידות לא מעובדות‪ ,‬מהווים חלק‬
‫בלתי נמנע מסיום טיפול‪:‬‬
‫‪"The process of termination … is intensely affect-laden. More often than not it is as difficult for the‬‬
‫‪therapist as it is for the patient. … [it] exposes him to his own unconscious conflicts of exactly the‬‬
‫)‪same nature." (Mann, 1975‬‬
‫סוגי סיום טיפול‬
‫בטיפול‪ ,‬כמו בחיים‪ ,‬יש מגוון רחב של סוגי פרידות וסיומים‪ :‬סיום טבעי ‪ -‬כמו גמילה מיניקה או יציאה מהבית‬
‫בבגרות; סיום כפוי ‪ -‬מתוכנן – כמו מעבר לעיר אחרת‪ ,‬עליו מחליטים ההורים‪ ,‬או פתאומי – כמו מוות בתאונה‪.‬‬
‫בטיפול מונחת על המטפל האחריות לנסות להביא את כל אחד מסוגי הסיומים הללו‪ ,‬גם כשהתנאים אינם מיטביים‪,‬‬
‫ל"פרידה טובה דיה" )‪.(Lanyado, 1999‬‬
‫"פרידה טובה דיה"‬
‫על פי לניאדו‪ ,‬פרידה הינה "טובה דיה" אם לא מתרחש שחזור של חוויות פרידה טראומתיות מן העבר‪ ,‬ומתקיימת‬
‫האפשרות לחוויה חדשה של סוף שניתן לחשוב עליה ולתמלל אותה באופן אחר וחדש; אם חווית הפרידה תאפשר‬
‫הזדמנות‪ ,‬ולו קצרה‪ ,‬להתבונן על חווית הטיפול‪ ,‬להרהר על הרגשות העולים מאובדנו‪" ,‬פרידה" ו"סיום" יקבלו‬
‫משמעות חדשה ובונה עבור המטופל‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫סיום טבעי‬
‫אנו חושבות על סיום טבעי‪ ,‬כעל סיום המתרחש בזמן המתאים למטופל והנכון מבחינה טיפולית‪.‬‬
‫פרויד )‪ (1937‬שואל במאמרו 'אנליזה סופית ואין סופית' האם בכלל יש לאנליזה סוף טבעי ומתאר כיצד‬
‫אנליטיקאים מזהים בקלות יתרה כאשר לא הושלמה האנליזה‪..." :‬לעיתים קרובות נשמע אותם ]האנליטיקאים[‬
‫מביעים צער או התנצלות על בן אדם שנחשף בחוסר השלמות שלו‪ :‬האנליזה שלו לא הושלמה‪ ,‬או‪ :‬הוא לא עבר‬
‫אנליזה עד הסוף"‪ .‬נראה שקשה הרבה יותר לזהות כאשר האנליזה כן מגיעה לסיומה‪ ...‬לניאדו )‪ (1999‬משווה את‬
‫היכולת של המטפל לזהות את העת לסיום הטיפול‪ ,‬לתפקידו של ההורה 'לשחרר' את ילדו )באנגלית‪,('to let go' :‬‬
‫על מנת לאפשר המשך התבגרות וצמיחה‪ .‬ה‪ letting go-‬צריך להתרחש בזמן מתאים מבחינה התפתחותית‪ ,‬ובשילוב‬
‫עם החזקה מתאימה של הילד ב‪ mind -‬של ההורה‪ .‬סיום טיפול‪ ,‬לפיכך‪ ,‬יכול לשרת המשך צמיחה והתפתחות‬
‫"‪.(Wittenberg, 1999) "Ending in the service of further growth‬‬
‫סיום כפוי – מתוכנן מראש‬
‫לא כל סיום מתרחש בזמן המתאים למטופל‪ ,‬אך תאריך סיום ידוע מראש מאפשר להתמודד עם הפרידה הצפויה‬
‫והבלתי נמנעת‪ .‬במקרה זה עדיין קיימת השאלה מהו המועד המתאים להתחיל לעסוק בנושא הסיום הצפוי‪ .‬אם נושא‬
‫הפרידה עולה לשיחה זמן רב לפני תאריך הסיום הוא יכול לקטוע את ההתקדמות‪ ,‬ואם הוא עולה מאוחר מדי הוא‬
‫עלול להקשות על הפרידה‪ .‬על המטפל והמטופל לנסות לעבוד לקראת 'סגירה' של הקשר ביניהם‪ ,‬מבלי לסגור‬
‫תכנים טיפוליים בטרם עת; לנסות להתמודד עם מציאות הפרידה מבלי להכחיש את הקושי הקיים בסיום שאינו מגיע‬
‫בזמן המתאים למטופל )‪.(Penn, 1990‬‬
‫סיום כפוי ‪ -‬פתאומי‬
‫סיום פתאומי הינו לפי הגדרה סיום שהדיבור עליו )אם בכלל( מתחיל מאוחר מדי‪ .‬במקרים כאלה קשה להביא את‬
‫הקשר הטיפולי לסגירה הולמת‪ .‬עדיין‪ ,‬על פי ההגדרה של "פרידה טובה דיה"‪ ,‬המטפל יכול לעשות כמיטב יכולתו‬
‫)במידה והוא חי( להעניק למטופל חווית פרידה חדשה‪ ,‬הכוללת התבוננות‪ ,‬גם אם קצרה ולא ממצה‪ ,‬על הטיפול ועל‬
‫הפרידה‪ .‬יש לציין שהניסיון של המטפל ליצור "פרידה טובה דיה" עבור המטופל‪ ,‬אינה בהכרח פוטרת אותו‬
‫מהקשיים האישיים שהוא עצמו חש לנוכח הפרידה הבלתי צפויה‪.‬‬
‫התחלנו את העבודה בהווה ‪ -‬זמן פרידה‪ ,‬ויצאנו למסע בזמן אל העבר – אל חוויות‬
‫פרידה לאורך חייו של המטופל‪ .‬במסגרת המסע‪ ,‬הגענו עד למחוזות הכי ראשוניים‪ ,‬של‬
‫הינקות המוקדמת‪ .‬המסע החדש אליו נצא ישתרע על טווח זמן מצומצם יותר – פרק‬
‫הזמן של הטיפול עצמו‪ .‬במסע זה נתבונן על הטיפול כתהליך עם מטרות ומשאלות אשר‬
‫קיימות מתחילתו‪ ,‬ונבחנות לאורך הטיפול ובמיוחד לקראת סיומו‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫הערכת הטיפול כהיבט של סיום הטיפול‬
‫סיום הטיפול מזמין את המטפל והמטופל להתבונן אחורה על הדרך שעשו ביחד‪ .‬מטבעה‪ ,‬זוהי התבוננות שמתחקה‬
‫אחרי השינויים שחלו אצל המטופל‪ ,‬התבוננות שמנסה להעריך את התפקוד של כל אחד מהמשתתפים‪ :‬המטפל‪,‬‬
‫המטופל‪ ,‬והטיפול הנפשי עצמו‪(Erlich, 1988) .‬‬
‫אנליזה סופית‬
‫כאשר אין מגבלה חיצונית שמביאה לסיום הטיפול‪ ,‬כיצד מגיעים להחלטה שהעבודה המשותפת הגיעה לסיומה?‬
‫פרויד במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" )פרויד‪ (1937 ,‬דן בשאלה האם מטרת האנליזה היא להביא לריפוי של‬
‫התסמינים והעכבות שמהם סובל המטופל‪ ,‬או שהמטרה הינה‪ ,‬בנוסף לכך‪ ,‬להבטיח שפתולוגיה לא תפרוץ בעתיד‪.‬‬
‫האם יש "סיום" לאנליזה‪ ,‬זמן בו הטיפול אינו תורם עוד למטופל‪ ,‬או שתמיד אפשר להמשיך להעלות זכרונות לא‬
‫מודעים‪ ,‬ולהתיר הדחקות כאלה ואחרות? פרויד משתמש במושג "אנליזה שהושלמה" כדי לתאר אנליזה שהביאה‬
‫לריפוי מן התסמינים תוך הבטחה של יציבות עתידית‪.‬‬
‫אבל איך יודעים מתי זה מתרחש? אפשר למצוא דרך להעריך את מידת ההקלה בתסמינים )אם כי לרב נראה שלא‬
‫יהיה אפשר לדבר על ריפוי במונחים מוחלטים(‪ ,‬בעוד שאת המידה בה הטיפול חיזק את המטופל להתמודד עם‬
‫משברים עתידיים קשה להעריך‪ ,‬ונראה שזהו בכל מקרה מדד סובייקטיבי מאד‪ .‬בהנחה שגם כיום משמשות אבני‬
‫היסוד שהניח פרויד פסיכולוגים ואנליטיקאים בעבודתם‪ ,‬ניתן לראות שההתכוונות לקראת סיום הטיפול תלויה לא‬
‫רק במצבו האובייקטיבי של המטופל‪ ,‬אלא גם באישיות של המטפל ושל המטופל‪ ,‬ובאופן בו כל אחד מהם מתבונן‬
‫במטרות הטיפול‪ ,‬ובההישגים שהושגו במהלכו‪ .‬סיום טיפול )כאשר זה אינו כפוי( תמיד עולה בהקשר של השאלה‪:‬‬
‫איזו התקדמות חלה‪ ,‬והאם היא מספיקה?‬
‫מטרות בטיפול‬
‫אז מהן בעצם המטרות של הטיפול הפסיכולוגי? במאמר אודות פסיכואנליזה ומטרות בטיפול‪ ,‬מציג ברמן )ברמן‪,‬‬
‫‪ (2005‬אוסף של מטרות טיפוליות שהוצעו לאורך המאה האחרונה‪:‬‬
‫"להפוך את הלא מודע למודע; להביא את האני במקום שבו היה סתמי; להפוך את האני העליון לגמיש יותר ופחות‬
‫רודפני; לסייע במעבר מעמדה הפרנואידית‪-‬סכיזואידית לעמדה הדיכאונית; לקדם את האינטגרציה של העצמי;‬
‫להעמיק את יחסי האובייקט‪ ,‬או לאפשר התקדמות מהתייחסות אובייקט‪ ,‬לשימוש באובייקט; לסייע למטופל להרגיש‬
‫טוב יותר בתוך גופו"‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬כאשר אדם פונה לטיפול‪ ,‬הוא לרב אינו מגיע מתוך רצון לעבור מן העמדה הפרנואידית‪-‬סכיזואידית לעמדה‬
‫הדיכאונית‪ ,‬אלא בשל תחושת מצוקה‪ ,‬ושאיפה לשינוי בחייו‪ .‬אדם רוצה להרגיש שייך‪ ,‬אדם מפחד להתחייב; אדם‬
‫רוצה לדעת לקבל החלטות‪ ,‬אדם רוצה שמישהו ידע מה הכי טוב בשבילו; אדם רוצה לרדת במשקל‪ ,‬אדם רוצה‬
‫להישאר נאמן לעצמו‪ .‬התבוננות פסיכו‪-‬דינאמית מכירה בכך שישנן בתוכנו מטרות שהינן מנוגדות וסותרות‪ ,‬קולות‬
‫פנימיים שונים‪ ,‬שמבקשים מאיתנו לפעול בצורות שאינן תמיד תואמות‪ .‬איזה מן המטרות מנסה המטפל לקדם?‬
‫ארנסט טיכו כותב שחשוב לערוך אבחנה בין מטרות טיפול )‪ (treatment goals‬למטרות חיים )‪ .(life goals‬על פי‬
‫הבחנה זו‪ ,‬מטרות החיים הן המטרות שהמטופל היה מנסה להשיג אם היה יכול לעשות שימוש בפוטנציאל שיש לו‪,‬‬
‫‪8‬‬
‫אם ה"עצמי האמיתי" שלו היה משוחרר; בעוד מטרות הטיפול קשורות להסרת המכשולים המעכבים את המטופל‬
‫מלגלות את "הפוטנציאלים" השונים שיש לו‪ .‬צפוי שיתרחשו שינויים במטרות של המטופל במהלך הטיפול ‪ -‬מטרות‬
‫לא מודעות יהפכו למובנות וגלויות‪ ,‬והניגודים בינן לבין המטרות המודעות יפחת‪ ,‬דבר שיוביל את המטופל להגדיר‬
‫מחדש את מטרותיו בצורה רציונאלית יותר )‪(Ticho, 1972‬‬
‫ההבחנה בין מטרות חיים למטרות טיפול מבהירה שמוקד העבודה הטיפולית אינו בהכרח שינוי נסיבות החיים של‬
‫המטופל‪ ,‬אלא בניית היכולת לגשת אל החיים בדרך חדשה‪ ,‬שתאפשר לו לשנות את נסיבות חייו‪ .‬באופן דומה‪,‬‬
‫לניאדו מציינת שהגברת המוכנות של המטופל לשינוי הינה מטרה טיפולית מרכזית‪:‬‬
‫‪"… Increasing the readiness and capacity of a patient to change and be more open to life must be a‬‬
‫)‪central therapeutic 'aim'…” (Lanyado, 1999‬‬
‫לאור זאת‪ ,‬עולה שחלק מן ההישגים היותר קונקרטיים של הטיפול מגיעים למימוש מציאותי דווקא בשלב שאחרי‬
‫סיום הטיפול‪ .‬חשוב שמטפלים יהיו מודעים לכך ‪ -‬הן כדי שיאפשרו ואף יסייעו למטופל לסיים את הטיפול לאחר‬
‫שמטרות הטיפול מושגות‪ ,‬והן כדי שהסיום לא יצבע בתחושות של אכזבה לא מוצדקת‪.‬‬
‫ברמן )ברמן‪ (2005 ,‬מציג זווית נוספת‪ ,‬הרלוונטית בעיקר לטיפול ממושך‪" :‬כאשר חבריו או בני משפחתו של‬
‫המטופל מתלוננים שלמרות שביעות רצונו המוצהרת מן הטיפול הם אינם רואים שום שיפור‪ ,‬זוהי סיבה לדאגה"‪.‬‬
‫בהקשר מעט שונה הוא מוסיף וכותב‪" :‬כאשר אני שומע על טיפולים רבי שנים שבמהלכם כל החיים נמצאים‬
‫בהמתנה‪ ,‬אני מוטרד"‪.‬‬
‫נראה כי אחת השאלות המרכזיות היא עד כמה החיים והטיפול משתקפים אחד בשני‪ ,‬עד כמה הם מתערבבים זה‬
‫בזה‪ ,‬עד כמה הם מעכבים זה את זה‪ ,‬או במלים פשוטות ‪ -‬מתי השפעת הטיפול ניכרת בחיים עצמם?‬
‫"אם אין שום מקום אליו אתה רוצה להגיע‪ ,‬כל דרך תיקח אותך לשם"‬
‫אחת הטענות היא שדווקא האופי נטול המטרות של הטיפול הפסיכואנליטי‪ ,‬האפשרות להיות‪ ,‬באופן ספונטאני‬
‫וחופשי‪ ,‬הינה מרכזית לתהליכי ריפוי נפשיים‪ .‬פרויד דיבר על "תשומת לב מרחפת ואחידה"‪ ,‬וויניקוט על האיכות‬
‫"המשחקית" של הטיפול‪ ,‬ביון הציע שיש לבוא לכל פגישה "ללא זיכרון וללא תשוקה" )ברמן‪.(2005 ,‬‬
‫נראה שהמשגות אלה מתייחסות לאיכות של התהליך הטיפולי‪ ,‬אך לא למטרות העל של הטיפול שהוזכרו בציטוט‬
‫קודם )"להפוך את האני העליון לגמיש יותר ופחות רודפני‪ .("...‬נראה שגישות אלה מציבות בפני המטפל אתגר –‬
‫כדי להשיג את מטרות העל‪ ,‬באופן פרדוקסאלי עליו להיות מסוגל להשתחרר מהאמביציה במפגשים עצמם‪.‬‬
‫שינוי עכשיו‬
‫עד כה סקרנו ספרות מתוך העולם הפסיכואנליטי‪ ,‬אך מטופלים רבים מגיעים לטיפול עם מטרות ומשאלות ברורות‪,‬‬
‫ואינם רוצים "לבזבז את הזמן" ‪ -‬הם רוצים שינוי עכשיו‪ .‬במקרים כאלה יתכן שהדבר הנכון יהיה לבדוק את מידת‬
‫ההתאמה שלהם לטיפול דינאמי קצר מועד‪.‬‬
‫מטרות בטיפול דינאמי קצר מועד‬
‫לטיפול קודם תהליך הערכה כבן שעה או שעתיים בו המראיין מנסה להיות קשוב ורגיש לתהליכים שהמטופל מתאר‬
‫בחייו‪ ,‬ולכאב שיש בהם‪ .‬הניסיון לאתר את מוקד המצוקה הוא צעד חשוב בבניית ה"סוגיה המרכזית"‪ ,‬שהינה פירוש‬
‫ממוקד למצבו של המטופל בהווה‪ .‬הסוגיה המרכזית מורכבת‪ ,‬על פי מאן‪ ,‬משלושה מרכיבים‪ :‬זמן‪ ,‬רגש‪ ,‬וייחס‬
‫‪9‬‬
‫המטופל לעצמו )דימויו העצמי(‪ .‬המטפל מחבר מרכיבים משמעותיים מסיפור חייו של המטופל לכדי היגד אמפתי‪,‬‬
‫המהווה ניסוח של הקושי המרכזי בחייו‪ .‬במידה והגדרה זו אכן קולעת ומתאימה לחוויה של המטופל‪ ,‬נושא זה הופך‬
‫למוקד הטיפול )שפלר‪ .(1990 ,‬המטפל ממשיך ושומר את "הסוגיה המרכזית" כזמינה במחשבתו‪ ,‬ומפרש חומר‬
‫חדש לאורה‪ ,‬דבר ששומר על המיקוד של הטיפול‪ .‬מטרת הטיפול הינה לשנות משהו באותו היגד‪ ,‬ולאפשר למטופל‬
‫להשתחרר מן הכאב הכרוני שהוא חש‪ ,‬או לחוות ולהבין אותו באור חדש‪ .‬יש למטפל ולמטופל מספר מוגדר של‬
‫פגישות )במודל של מאן ‪ -‬שתים עשרה( כדי להשיג זאת‪ ,‬כאשר סיום הטיפול הינו ידוע מראש ואינו תלוי בהערכת‬
‫הטיפול ובהצלחתו‪Ready, set, go! .‬‬
‫התמודדות עם נושאי "ש ֵלמּות" במסגרת טיפול דינאמי קצר מועד‬
‫אחד הקשיים המרכזיים מולם ניצב המטפל בטיפול דינאמי קצר מועד‪ ,‬נוגע לשאלת הש ֵלמּות של הישגי הטיפול‪ .‬כפי‬
‫שראינו‪ ,‬התמודדות עם נושאים אלה אינה ייחודית לטיפול דינאמי קצר מועד‪ ,‬אך נראה שמספר הפגישות המצומצם‬
‫מעורר ביתר שאת את הרצון להספיק להגיע לתוצאות משמעותיות‪ .‬לדוגמה‪ ,‬אצל מטפל בעל בעיות נרקיסיסטיות‪,‬‬
‫יכולה להתעורר אמביציה אומניפוטנית "לפתור" את בעיותיו של המטופל בזמן קצר‪" :‬מה שאחרים לא הצליחו‬
‫להשיג בשנים של אנליזה עם המטופל הזה‪ ,‬אני אצליח ב‪ 15-‬פגישות!"‪ .‬גישה כזו עלולה להתעלם מהמגבלות של‬
‫המטופל )ושל שיטת הטיפול(‪ ,‬וללחוץ עליו להגיע להישגים שהינם מעל יכולתו )נוי‪-‬שרב‪ .(1995 ,‬בטיפול קצר‬
‫המועד מתקיים מתח אינהרנטי בין היותו טיפול בעל תנופת שינוי גדולה‪ ,‬לבין היותו מוגבל בזמן‪ ,‬דבר שעלול‬
‫להותיר את הפנטזיה שהיה אפשר‪ ,‬לו רק היה די זמן‪ ,‬להגיע לשלמות הנכספת‪ .‬נראה שאותה שלמות נכספת היא‬
‫סוג של "מלכודת"‪ ,‬משום שגם בטיפולים ארוכי טווח כדוגמת אנליזה‪ ,‬מטפלים מתמודדים עם אותן שאלות‪ ,‬במיוחד‬
‫לקראת סיום הטיפול‪.‬‬
‫פרויד מבקר במאה ה‪21-‬‬
‫נסו לדמיין‪ :‬מה פרויד‪ ,‬אבי הפסיכואנליזה‪ ,‬היה חושב על הטיפול הדינאמי קצר המועד?‬
‫אנו מניחות שפרויד היה טוען שטיפול זה אינו יכול להביא לשינוי אמיתי ובר קיימא‪ ,‬כי הרי אנליזה של האישיות‪,‬‬
‫החשיפה וההתרה של ההדחקות‪ ,‬לוקחת זמן רב‪ .‬מצד שני‪ ,‬יתכן שיש משהו שהיה קוסם לו בקצב שמוכתב על ידי‬
‫הסיום הצפוי מראש‪ .‬במאמרו "אנליזה סופית ואינסופית" פרויד מציע דרך להאיץ את מהלך הטיפול הפסיכואנליטי‪.‬‬
‫הוא מציג את המקרה של "איש הזאבים"‪ ,‬אשר התקדמותו בטיפול נעצרה לאחר מספר שנים‪ .‬על פי ההשקפה של‬
‫פרויד דווקא ההצלחה החלקית של הטיפול‪ ,‬היא זו שהעמידה את האפשרות לריפוי שלם בסכנה‪ .‬לכן‪ ,‬הוא ניגש למה‬
‫שכינה "הצעד ההירואי של קביעת תאריך הסיום" והודיע למטופל שנשארה להם שנת עבודה אחת ביחד ‪" -‬אחת‬
‫היא מה עוד ישיג בזמן הקצר העומד לרשותו"‪.‬‬
‫פרויד מתאר את החודשים לאחר מכן כמשמעותיים מבחינה טיפולית ‪ -‬המטופל המשיך לשחזר את זיכרונותיו‬
‫ולקשר בין אירועי חייו המוקדמים למצבו בהווה‪ .‬פרויד הכיר בערך של צעד זה‪ ,‬אך גם במחיר שיש לו‪" :‬בעוד‬
‫שלחץ האיום פותח לפנינו את הגישה לחלק מן החומר‪ ,‬הרי חלקו האחר נותר אצור‪ ,‬נקבר במעמקים ואובד למרות‬
‫מאמצינו הטיפוליים" )פרויד‪.(1937 ,‬‬
‫אחד החוקים החשובים של הטיפול הדינאמי קצר המועד הוא שאין להאריך את הטיפול מעבר לזמן שהוסכם מראש‪.‬‬
‫פרויד אמר את זה קודם‪" :‬משעה שקבענו את תאריך הסיום‪ ,‬אסור לנו להאריך אותו"‪ .‬נראה שהידיעה אודות‬
‫הסיום הקרב‪ ,‬יוצרת אצל המטופל מוטיבציה להתקדמות‪ ,‬שככל הנראה קשה יותר לשמר או לעורר כאשר אין כל‬
‫מגבלה של זמן‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫מטרה להאיר בה את הדרך ‪ -‬סיכום‬
‫אנו רואות את המטרות בטיפול הדינאמי כמאירות את הדרך – לא כזרקור ממוקד המסמא את העין ומותיר חלקים‬
‫רבים בחשכה ‪ -‬אלא כאור הדומה לאורם של נרות רבים‪ ,‬אור עמום ורך‪ ,‬שמאפשר להתבונן גם בפרטים ולמצוא‬
‫שבילים שקודם לכן לא היו גלויים‪ .‬אור כזה יכול להפוך את הדרך המשותפת לעשירה‪ ,‬ועם זאת ככזו שיש לה‬
‫כיוון‪ ,‬ולא פחות חשוב מכך ‪ -‬גם סוף‪.‬‬
‫מסע בזמן אל העבר מלווה במפגש חוזר עם כאב שכבר חווינו; אך מה מתעורר בנו מול‬
‫הלא נודע שצופן העתיד?‬
‫סיום טיפול כהתחלה חדשה‬
‫סיום טיפול הוא התחלה של פרק חדש בחיי המטופל‪ .‬לצד תחושות של אבל על הטיפול שמסתיים‪ ,‬המטופל חש‬
‫פעמים רבות גם שמחה‪ ,‬סיפוק‪ ,‬שחרור והתרגשות לקראת ההתחלה החדשה )‪ .(Ticho, 1972‬קל יותר לראות את‬
‫הרגשות החיוביים כאשר מדובר ב"סיום טבעי"‪ ,‬אך נראה שגם במצבים פחות אידיאליים מקומן של תחושות כגון‬
‫סיפוק‪ ,‬שחרור‪ ,‬והקלה אינו נפקד משלב הסיום‪.‬‬
‫התחלות וסיומים באים ביחד והינם פרדוקסאליים בטבעם‪ :‬בכדי להתקדם יש להיפרד ‪ -‬אם זאת פרידה מהשד‪ ,‬או‬
‫"פרידה" מהמעקה בבריכה‪ ,‬שאחריה אפשר לגלות את היכולת לצוף או לשחות )‪ .(Lanyado, 1999‬אבל מה קורה‬
‫כשרוצים לצאת אל הים?‬
‫"אפשר לשמור על קשר?"‬
‫הקשר הטיפולי יכול להיות מבלבל עבור מטופלים רבים בשל העובדה שהוא שונה מקשרים אישיים או חברתיים‬
‫אחרים‪ ,‬שלא חייבים להסתיים כאשר המסגרת המקורית של הקשר משתנה‪ .‬מטופלים רבים מטפחים תקוות להישאר‬
‫בקשר עם המטפל גם לאחר סיום הטיפול‪ .‬כאשר משאלות כאלה עולות‪ ,‬בצורה ישירה או עקיפה‪ ,‬על המטפל להגיב‬
‫בצורה שמבהירה מדוע מימוש הפנטזיה אינו אפשרי )‪.(Penn, 1990‬‬
‫במקרה של סיום כפוי‪ ,‬המטפל )ובמיוחד המטפל הלא מנוסה( עשוי לחוש רגשות אשמה על כך שהוא עוזב את‬
‫המטופל בטרם עת‪ ,‬ויהיה לו קשה יותר לעמוד מול בקשה של המטופל לשמור על קשר כלשהו‪ .‬יכולנו לדמיין‬
‫מטופלים מתבגרים מבקשים "כתובת אימייל" – שיוכלו לכתוב "פעם ב"‪ ,‬או מספר טלפון בו יוכלו להשיג את‬
‫המטפל‪" ,‬רק כדי להתקשר ביום ההולדת" או "להתייעץ" בנוגע לנושא שהשיחה לגביו לא הושלמה במסגרת‬
‫הפגישות‪ .‬הסירוב עשוי להחוות כדחייה‪ ,‬והמטפל )ובמיוחד המטפל הלא מנוסה( עשוי לחשוש מלפגוע במטופל‬
‫ולעורר רגשות קשים סמוך לסיום‪.‬‬
‫נראה שמה שיכול לסייע למטפלים המוצאים עצמם במצב הזה‪ ,‬הוא להבהיר‪ ,‬קודם כל לעצמם‪ ,‬מדוע ההשארות‬
‫בקשר לאחר סיום הטיפול אינה רצויה‪ .‬פן מציינת מספר סיבות לכך‪ ,‬הראשונה בהם היא שהקשר הטיפולי הינו‬
‫ייחודי‪ ,‬והצליח להיות כזה בזכות העובדה שהוא שונה מקשרים חברתיים אחרים‪ .‬המטפל והמטופל אינם נמצאים‬
‫בקשר שוויוני‪ ,‬אלא בכזה שבו המיקוד הוא על המטופל‪ .‬המשך קשר לאחר סיום הטיפול פוגע ביכולת של המטופל‬
‫לשמר את דמות המטפל כשם שהיה במהלך הטיפול‪ .‬בנוסף‪ ,‬המשך הקשר יכול להפריע למטופל ליצור התקשרות‬
‫טיפולית חדשה‪ ,‬במידה והוא עדיין זקוק לה )‪.(Penn,1990‬‬
‫‪11‬‬
‫"‪...‬אולי בכל זאת?"‬
‫בניגוד לאמונה של מטפלים רבים שאין להיפגש שוב לאחר סיום הטיפול‪ ,‬אלא אם כן המטופל רוצה לחזור לתקופת‬
‫טיפול נוספת‪ ,‬וויטנברג סבורה שזה חשוב להציע למטופלים את האפשרות לשוב זמן מה אחרי הסיום כדי לראות‬
‫איך הם מרגישים ומה מצבם‪ .‬היא מציינת שהיא עצמה מאד מעוניינת לדעת מה קורה איתם‪ ,‬ומביעה תחושה‬
‫שלמעשה אי אפשר להרגיש אחרת‪ .‬בוקסבאום )‪ (Buxbaum ,1950‬כותבת שהתגובה שלה לילדים שהביעו רצון‬
‫לראותה שוב היתה שיוכלו לבוא ולראותה מתי שרק ירצו‪ ,‬מבלי שיזדקקו לסימפטומים פתולוגיים ש"יצדיקו" זאת‪.‬‬
‫היא מוסיפה‪ ,‬שאף אחד ממטופליה הצעירים לא ניצל את הרשות הזאת לרעה‪ ,‬וכאשר אמצה את אותו נוהל גם מול‬
‫מטופלים בוגרים‪ ,‬נוכחה לדעת שגם איתם האפשרות לחזור ולבקר מדי פעם לא היוותה בעיה‪.‬‬
‫טרמינו‪-‬לוגיה‬
‫בחלק ניכר מהכתיבה הפסיכואנליטית‪ ,‬המינוח בו מתייחסים אל סיום טיפול הוא ”‪ ,“termination‬מילה בה‬
‫משתמשים במקרים של הפסקת הריון‪ ,‬מחלה סופנית )"טרמניאלית"(‪ ,‬והשמדת חרקים )‪ .(extermination‬זוהי מלה‬
‫שמעוררת תחושות מורבידיות‪ ,‬דרמטיות‪ ,‬שמקושרות למוות יותר מלחיים‪ .‬מגישה כזאת נובע שאין הרבה אפשרות‬
‫‪1‬‬
‫למפגשים "אחרי המוות"‪...‬‬
‫דרך אחרת לקיים שיח בנושא סיום‪ ,‬מאופיינת על ידי מונחים התפתחותיים כמו גמילה מיניקה‪ ,‬או התבגרות ויציאה‬
‫מבית ההורים‪ .‬התבוננות כזאת כוללת בתוכה את האפשרות לחזור ל"בסיס הבטוח"‪ ,‬מבלי שפירוש הדבר לסגת‬
‫לשלבים התפתחותיים קודמים‪.‬‬
‫אנו מעדיפות את המינוחים ההתפתחותיים לסיום‪ ,‬ונוטות להאמין בגישה פחות "חדה" לפרידה‪ ,‬כזו המאפשרת‬
‫למטופל לפנות אל המטפל במידה והוא חש צורך בכך‪ .‬עם זאת‪ ,‬יתכן שאחד החסרונות של פרידה מסוג זה קשור‬
‫לכך שהמטופל והמטפל אינם חייבים להכיר בסופיות של הפרידה‪ ,‬ובכך נמנעים מלהתמודד עם רגשות של אבל‬
‫ואובדן‪.‬‬
‫הטלפון מצלצל‪ ,‬קול באס מבקש לדבר עם יעל‪" :‬זוכרת אותי? אני דניאל‪ ,‬הילד המשתולל"‬
‫אחד הקשיים שמטפלים מתמודדים איתם קשור לא רק במשאלה של המטופל לשמור על קשר‪ ,‬אלא במשאלה שלהם‬
‫עצמם להמשיך ולדעת מה קורה למטופל בהמשך חייו‪ .‬הקושי הוא "‪ "to let go‬ולהשאיר זאת בגדר משאלה‪...‬‬
‫בין אם מדובר בסיום כפוי ‪ -‬שהינו סופי ולא מאפשר לשמור על קשר‪ ,‬או בסיום טבעי ‪ -‬בו האפשרות ליצור קשר‬
‫מחודש אינה נשללת‪ ,‬היוזמה בנושא נותרת בצד של המטופל‪ .‬מצב זה מותיר את המטפל להתמודד עם אי ידיעה‬
‫בנוגע לגורל של המטופל‪ ...‬האם בעקבות הטיפול המטופל עלה על "דרך הישר"? האם היא הצליחה להקים‬
‫משפחה? האם הילד יגדל להיות עבריין? האם הילדה המתבגרת תצליח להיות בקשר טוב עם אמה? המטפל‪,‬‬
‫שבמהלך הטיפול "החזיק" את המטופל במחשבתו ובליבו‪ ,‬צריך להכיר בכך שככל הנראה הוא לעולם לא יוכל לדעת‬
‫מה קורה עם המטופל אותו הכיר בצורה כל כך קרובה ואינטימית‪ .‬לא קל!‬
‫‪1‬‬
‫מעניין לצייין שדווקא פרויד במאמרו "אנליזה סופית ואין סופית"‪ ,‬שתורגם מגרמנית לאנגלית כ‪Analysis terminable and -‬‬
‫‪ ,interminable‬השתמש במקור במושגים של "סוף" – ‪ .Die Endliche und Unendliche Analyse‬נראה שבשפה העברית סיום‬
‫טיפול הוא מינוח מתאים ללא קונוטציות בעייתיות‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫קלישאה לסיום‬
‫כל סיום הוא התחלה חדשה‪.‬‬
‫אבל‪ ...‬סיום הטיפול הוא יותר סוף או יותר התחלה? או אולי זאת התחלה של סוף? או יותר טוב ‪ -‬הסוף של‬
‫ההתחלה? זה מפחיד או מרגש? עצוב או משמח? על המטפל להיות מסוגל להביט יחד עם המטופל אל האופק‪ ,‬אל‬
‫העתיד – הקרוב והרחוק‪ .‬להתבונן קדימה בלי מורא‪ ,‬לשאת את אי הוודאות‪ ,‬ולחלוק איתו מידה של התרגשות‬
‫לקראת ההתחלה החדשה‪.‬‬
‫"על המטפל להיות מסוגל להביט יחד עם המטופל אל האופק‪ ,‬אל העתיד – הקרוב‬
‫והרחוק! להתבונן קדימה בלי מורא‪ ,‬וללא חת!" )סיון וצרפתי‪(2006 ,‬‬
‫אבל איפה המפה‪ ,‬המצפן‪ ,‬הוראות ההגעה? מורה דרך‪ ,‬קצת כלי עבודה?! תזכירו לי‬
‫שוב‪ ,‬מה זאת 'פרידה טובה דיה'?‬
‫סיום טיפול‪ :‬מדריך למתחילים‬
‫המתכון על פי הספר‪ 2 :‬כפות כעס‪ ,‬כפית אחת אשמה‪ ,‬ליטר קבלה ‪...‬‬
‫פן )‪ ,(Penn, 1990‬במאמרה על ”‪ ,“Forced Termination of Psychodynamic Therapy‬מתייחסת לסוגיות כגון‬
‫הזמן שבו יש להתחיל לעסוק בסיום הצפוי‪ ,‬האופן שבו יש להעלות את נושא הפרידה‪ ,‬תגובות אפשריות של‬
‫המטופל והמטפל‪ ,‬והדרכים להתמודד עימם‪.‬‬
‫שאלות של תזמון‬
‫פן מדגישה שחשוב להותיר די זמן לעיסוק בסיום ופרידה‪ .‬היא ממליצה להעלות את הנושא ששה שבועות לפני סיום‬
‫הטיפול – זאת כאשר אורך הטיפול כולו הוא כשנה‪ .‬מדובר בפרק זמן שהינו מקובל בתחנות ציבוריות )לאור‬
‫המפגש שהיה לנו‪ ,‬כותבות העבודה( אך למרות זאת‪ ,‬הן אצל פן והן בספרות נוספת‪ ,‬חוזרת ועולה נטייה של מטפלים‬
‫להימנע מנושאי פרידה‪ ,‬ולהגיע למצב בו הזמן שנותר לעסוק בנושא הינו מצומצם מדי‪ .‬פן ממליצה להעלות את‬
‫הנושא של הסיום בתחילת מפגש‪ ,‬כדי לא להפריע לרצף שיחה‪ ,‬וכן להותיר די זמן להתייחסות במסגרת הפגישה‬
‫עצמה‪.‬‬
‫בנוסף לתזמון בו מעלים את נושא הסיום‪ ,‬יש חשיבות גדולה לאופן בו עושים זאת‪ .‬חשוב שהמטפל לא יציג את‬
‫הסיום בצורה דרמטית יתר על המידה‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬גם אין להמעיט בחשיבות ובקושי לנוכח הסיום‪ .‬גוון הקול של‬
‫המטפל‪ ,‬ובאופן כללי הדרך בה הוא מביע את עצמו‪ ,‬יכולים להוות דרך בה המטפל מבטא את הכרתו בכך שנושא‬
‫הסיום והפרידה הוא נושא חשוב ובעל משמעות‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫רגשות שעולים לנוכח הסיום הצפוי‬
‫על פי פן המטופל עשוי להרגיש מגוון של רגשות‪ ,‬כגון ‪ -‬כעס‪ ,‬חרדה‪ ,‬אובדן‪ ,‬אשמה‪ ,‬כאשר חלקם יבוטאו בצורה‬
‫גלויה ואחרים בצורה עקיפה‪ .‬על המטפל להיות רגיש למורכבות הרגשית ולמה שמסתתר מאחורי התגובה הגלויה‪,‬‬
‫תוך שהוא מתיחס למה שהמטופל בוחר לבטא; עליו להיות קשוב ל ֵתמֹות והתנהגויות עקיפות העלולות לרמז על‬
‫זיכרונות מפרידות קודמות והרגשות שעלו בהן‪ ,‬כדי לחברן לפרידה הנוכחית‪.‬‬
‫תחושת הכעס‪ ,‬למשל‪ ,‬הינה תחושה נפוצה אצל מטופלים העומדים מול סיום כפוי‪ ,‬אך לעיתים קרובות אינה מקבלת‬
‫קול או ביטוי ישיר‪ .‬על המטפל לעזור למטופל להכיר בקיומו של רגש זה על מנת שיהיה אפשר לפרקו לחלקיו‬
‫המציאותיים ולחלקיו ההעברתיים המעוותים‪ .‬כך ניתן יהיה להבין את הכעס‪ ,‬להווכח שהוא אינו הרסני‪ ,‬ולהתמודד‬
‫עמו‪.‬‬
‫לעיתים קרובות מסתתרות מאחורי הכעס תחושות של עצב ואובדן‪ ,‬או חרדה גדולה‪ .‬במקרים אלה על המטפל‬
‫לשרוד את הרגשות החיוביים של המטופל )כפי שעליו היה לשרוד את הכעס(‪ ,‬היכולת להתמודד עם תחושת העצב‬
‫והאובדן כאשר המטפל עוד נמצא וקיים‪ ,‬תאפשר "פרידה ביחד ולא לבד" )‪ .(Wittenberg, 1999‬אם המטפל יכול‬
‫לשאת את טווח הרגשות המופנים כלפיו‪ ,‬גם המטופל יוכל לקבל ולהשלים עם רגשותיו המעורבים סביב סיום‬
‫הטיפול‪.‬‬
‫למטפל ולמטופל יכולות להיות חוויות רגשיות דומות לקראת הסיום‪ .‬לדוגמה‪ ,‬תחושת האשמה של המטופל‪ ,‬על כך‬
‫שהטיפול ודאי נגמר מכיוון שלא היה "מטופל מספיק טוב"‪ ,‬יכולה להתבטא אצל המטפל בתחושת אשמה על כך‬
‫שאינו מטפל מספיק טוב‪ ,‬משום שהוא נוטש את המטופל; תחושת האובדן של המטופל על הקשר המסתיים מהדהדת‬
‫תחושת אובדן אצל המטפל‪ .‬זה טבעי כאשר רגשות כאלה עולים‪ ,‬אך יש להקדיש תשומת לב לעיבודם במסגרת‬
‫הדרכה‪ ,‬ולאופן בו המטפל בוחר לבטאם בטיפול‪ .‬כאשר רגשות המטפל באים לידי ביטוי בדרך הגנתית )של הכחשה‬
‫או השלכה( הם עלולים להחריף את רגשות המטופל – בין אם מדובר בחרדה‪ ,‬תחושת נטישה‪ ,‬כעס או אשמה‪ ,‬ובכך‬
‫להתערב באופן שלילי בתהליך הפרידה‪.‬‬
‫"תסריט" שיכול להיות מאד קשה למטפל‪ ,‬ומניסיוננו אף מציאותי‪ ,‬מתרחש כאשר המטופל‪ ,‬בתגובה להעלאת נושא‬
‫הסיום‪ ,‬מחליט לסיים בעצמו עוד לפני הפרידה‪ .‬זהו סיום "בטרם עת" של "בטרם עת"‪ ,‬ובה המטופל הופך להיות זה‬
‫שנוטש‪ ,‬המטפל נותר נטוש‪ ,‬ושניהם נותרים ללא אפשרות לעבד את הפרידה‪...‬‬
‫לצד כל הרגשות שעולים בסיום הטיפול‪ ,‬סיום ההתקשרות )הרשמית( מלווה גם בתחושת הקלה עבור המטפל‪ .‬חשוב‬
‫להבין שתחושת הקלה זו הינה טבעית‪ ,‬ומותאמת‪.‬‬
‫התבוננות על הישגי הטיפול‬
‫לאחר ניסיון לעבד ולהבין את כל הרגשות סביב הסיום‪ ,‬על המטפל והמטופל לאסוף ולסכם את מה שהיה בטיפול‪,‬‬
‫ולהותיר מקום לדון גם בהמשך‪ .‬רצוי לסכם נושאים מרכזיים‪ ,‬לתת מקום להישגים‪ ,‬אך בה בעת יש להיזהר מלסגור‬
‫קצוות‪ ,‬במיוחד כאשר הקשר הסתיים טרם זמנו ונדרשת עבודה נוספת סביב אותם נושאים‪.‬‬
‫לפעמים קשה לראות את ההישגים‪ ,‬ובכל זאת חשוב לזכור שגם לתרומה צנועה יש משמעות‪ .‬כסטודנטיות אנו‬
‫בוחרות לראות את ניסיוננו להיות בקשר בו טובת המטופל עומדת לנגד עינינו‪ ,‬ואת ההקשבה והמעורבות שלנו‪,‬‬
‫כדבר בעל ערך‪ .‬את תוצאות הפתיחות שאותה אנו מעודדות קשה לראות במסגרת הזמן המוגבלת של ‪ 6-10‬חודשים‪,‬‬
‫אך יתכן שהיא תאפשר למטופלים להיעזר בדמויות אחרות בחייהם‪ ,‬או לפנות שוב לטיפול בעתיד‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫פן מסכמת‪:‬‬
‫‪“A premature termination is not an optimal solution, but there is something to be gained from‬‬
‫‪facing a less than optimal situation head-on, understanding some of its complexities, neither‬‬
‫)‪exaggerating nor minimizing its impact, and moving on.” (Penn, 1990‬‬
‫זמן פנטזיה‬
‫מהן הפנטזיות שיש לסטודנטים שנה א' בנוגע לסיומי הטיפולים הצפויים?‬
‫במהלך השיעור בקשנו מחברי הכיתה להעלות על הכתב את הפנטזיה הכי "ורודה" ואת הפנטזיה הכי "מסויטת"‬
‫ושלילית בנוגע לאחד מסיומי הטיפולים הצפויים‪ .‬המטרה בתרגיל זה היתה לעודד את חברי הכיתה לחשוב על‬
‫הפנטזיות שלהם‪ ,‬מתוך מחשבה שמפגש איתן יכול לעזור להפיג את הפחדים‪ ,‬להכיר בציפיות ובתקוות‪ ,‬ובכך לסייע‬
‫בהכנה לקראת הפרידה והסיום המציאותיים‪.‬‬
‫לאחר מספר דקות נראה ששטף הכתיבה )שכנראה היה יותר 'זרזיף' מזרם‪ (...‬פסק ופנינו לדיון‪ .‬בתחילת הדיון עלו‬
‫פנטזיות יחסית צנועות – "להצליח להכיל את הסיום מול ההורים"‪" ,‬להביא לכך שהמטופלים לא יעזבו לפני‬
‫המועד"‪ ,‬וכדומה‪ .‬עלה הפחד שפגישת הסיום תהיה באופן מקרי "גרועה"‪ ,‬ואחריה לא תוכל להיות "פגישה טובה"‬
‫לתקן את ההרגשה שנותרה‪ ,‬וכן עלה חשש שבפגישה האחרונה תשתרר שתיקה כבדה וארוכה‪ .‬הכיתה בחרה לשתף‬
‫רק במעט‪ ,‬והאווירה הכללית היתה יחסית סגורה‪ .‬הדיון "נדד" לא פעם ולא פעמיים לכיוונים תיאורטיים‪ ,‬שנראו לנו‬
‫מתרחקים מהנושא של פנטזיות הסיום‪ .‬הערנו שישנם סוגים שונים של רגשות שיכולים לעלות בסיום‪ ,‬ולכל אחד‬
‫בוודאי קשה להתמודד עם רגשות אחרים‪ .‬בעקבות זאת מישהו סיפר שהכי קשה להתמודד עם "אין רגש"‪ ,‬עם חוסר‬
‫תגובה לסיום‪ ,‬ושוב התעורר פחד מהרעיון הזה‪.‬‬
‫בשלב זה‪ ,‬ציינו שנראה שהפנטזיות השליליות‪ ,‬הרבה יותר נוכחות מאשר הפנטזיות החיוביות‪ .‬תהינו האם ליאת‪,‬‬
‫שיצאה מהכיתה מוקדם מהצפוי‪ ,‬ובדרכה החוצה הספיקה לשתף בכך שהיא כתבה "פנטזיות חיוביות"‪ ,‬לקחה את‬
‫כולן איתה ולא נשאר לנו מקום לפנטז על "סוף טוב"‪ ...‬הערה זאת כנראה עזרה לפתוח את האפשרות לפנטזיות‬
‫דמיונות‪ ,‬ומשאלות מסוגים אחרים‪ ,‬ועד מהרה עלתה הפנטזיה לקבל הערכה וקרדיט על הטיפול הטוב בצורה של‬
‫מכתב תודה אישי וחם‪ .‬ההתייחסות הראשונה הזאת לפנטזיות "נרקיסיסטיות"‪ ,‬כפי שהן כונו‪ ,‬התקבלה בצחוק של‬
‫הקלה‪ ,‬ועוררה שיתוף בפנטזיות נוספות )"ארבעה מכתבי תודה‪ ,‬אחד ממנהלת התחנה!"(‪ .‬כהסבר לקושי להביא‬
‫פנטזיות חיוביות‪ ,‬עלה הנושא שיותר קל לחשוב על "השלילי" כי ככה נשארים "מוכנים לגרוע מכל"‪ ,‬ואכן נראה‬
‫שדיבור על הפנטזיות החיוביות‪ ,‬ועל התקוות‪ ,‬מותיר אותנו חשופים יותר‪ ,‬הן בפני עצמנו והן בפני הכיתה‪.‬‬
‫ההעזה לחשוף מול הכיתה עוד פן של רגשות שאנו חווים כמטפלים מתחילים היתה חשובה‪ ,‬ואחרי "השחרור" שהיא‬
‫הביאה הרגשנו שאנו יכולות לפנות ולסכם את השיעור‪.‬‬
‫אנו בוחרות להביא את הפנטזיות שלנו ולהתבונן בהן‪ ,‬כדי לבדוק מה אנחנו יכולות ללמוד מהן על עצמנו ועל‬
‫המטופלים‪ ,‬והאם יש ערך לתהליך כזה של חשיבה על הסיום‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫הפנטזיה של יעל סיון‪:‬‬
‫אמא של רותם )שם בדוי( מתרככת‪ ,‬במשך פגישה שלמה היא בוכה ומבטאת את הכאב‬
‫שהיא נושאת‪ ,‬ובתהליך הזה של התאבלות היא הופכת להיות "אמא חדשה" לרותם–‬
‫קשובה‪ ,‬רגישה‪ ,‬ורואה את כל הטוב שבה‪ .‬היא מפסיקה להיות ביקורתית כלפי בעלה‬
‫והם מתחילים להנות מלבלות ביחד‪ .‬הם מתקרבים‪ ,‬יושבים בפגישה זה ליד זה‪ ,‬מחזיקים‬
‫ידיים‪ .‬רותם מקבלת לעצמה זוג הורים חדשים – שמחים זה בזו ובה‪.‬‬
‫רותם מרשה לעצמה לבטא בפגישות בינינו את מה שמכאיב לה‪ .‬נוצרת בינינו אינטימיות‬
‫רבה והיא מדברת על היותה מאומצת‪ ,‬מבטאת צרכים ילדותיים ובוגרים‪ ,‬סומכת עלי‬
‫ורואה בי דמות מיטיבה‪.‬‬
‫כאשר מגיע הסיום קשה להיפרד – מכולם ‪ -‬אבל נראה כאילו הצער נשטף‪ ,‬העבר עבר‪,‬‬
‫והמשפחה נהנית מן הווה ומחכה לעתיד‪ .‬הם מודים לי בעל פה‪ ,‬וגם במכתב אישי‪,‬‬
‫שאיכשהו מגיע למנהלת התחנה‪ .‬רותם עצמה מביאה לי כרטיס פרידה ומתנה שהיא‬
‫יצרה‪ .‬אני מתרגשת עד דמעות ונפרדת ממנה בתחושה של אהבה ואמונה שהכל יהיה‬
‫בסדר עם המשפחה ואיתה‪ ,‬שהחיים שנתקעו ממשיכים עכשיו‪.‬‬
‫אחרי שכתבתי את הפנטזיה‪ ,‬נזכרתי בכך שחלום שחלמתי מייצג פנטזיה יותר "חזקה" ופחות מודעת‪ ,‬בנוגע לטיפול‪.‬‬
‫אמא של רותם באה לפגישה‪ ,‬ולמרות גילה המבוגר‪ ,‬וניסיונות רבים שלא צלחו בעבר‪,‬‬
‫היא מספרת לי בהתרגשות ובפנים מאירות שהיא ‪ -‬בהריון!‬
‫בחלום‪ ,‬היכולת להיכנס להריון היתה באורח פלאי קשורה לטיפול איתי‪ ,‬כאילו שמשהו שעשיתי‪ ,‬אפשר את זה‪ .‬זה‬
‫לקח כמה דקות עד שהתחושה הקשה חלחלה אלי‪ :‬זה באמת אבוד ‪ -‬אי אפשר לשנות את העובדה שלעולם לא תוכל‬
‫ללדת ילד‪.‬‬
‫חשיבה על הפנטזיה‪:‬‬
‫בפנטזיה המודעת יש שני היבטים עיקריים שבולטים‪ :‬האחד הוא השאיפה להצליח לעזור ולהיטיב‪ ,‬כאשר הביטוי‬
‫להטבה הוא שינוי מאד בולט ביחסים הבין אישיים – זאת "חגיגה" של קירבה שגם אני כמטפלת משתתפת בה‪.‬‬
‫ההיבט השני הוא ההערכה והכרת התודה שלהם כלפי כמטפלת‪ .‬מהפנטזיה עולה שאני רוצה לראות את עצמי‬
‫כ"מושיעה"‪ ...‬אך אולי יותר משזאת פנטזיה "נרקיסיסטית"‪ ,‬זאת פנטזיה על מסוגלות ועל יכולת‪ .‬הפרידה עצמה‬
‫נתפסת בפנטזיה כאירוע מרגש – עצוב‪ ,‬שמח‪ ,‬ובעיקר מאד "חי"‪ .‬בעצם‪ ,‬הפנטזיה כולה סובבת סביב הפשרה של‬
‫קיפאון בין כל השותפים לתהליך הטיפול‪ .‬נדמה לי שהפנטזיה מספרת שמתחת לאותו "קיפאון"‪ ,‬בני המשפחה‬
‫כמהים לקרבה ולקשר‪ ,‬אך שבויים בתוך יחסים ביקורתיים‪ ,‬סגורים‪ ,‬מוחמצים‪ .‬עולה אצלי השאלה איך אני עוזרת‬
‫להם להפשיר את כל מה שהוקפא? אולי עצם זה שאני יכולה לראות את הכמיהה לקשר חם‪ ,‬תאפשר להם להתחיל‬
‫להכיר בה‪ ,‬ולבטא את ההזדקקות ואת החשיבות שיש לכל אחד בחיי השני?‬
‫לעומת הפנטזיה המודעת‪ ,‬בחלום מופיעה פנטזיה מעט שונה‪ ,‬שמשקפת משהו על האופן שבו אני נכנסת לטיפול ‪-‬‬
‫זאת פנטזיה שיהיה אפשר לתקן את מה שכבר אי אפשר לתקן‪ .‬בדומה למתרחש בסרט "דומינו"‪ ,‬החלום מבטא רצון‬
‫לשנות את העבר‪ ,‬במקום להשלים איתו‪ .‬יתכן עם זאת‪ ,‬שבאופן סמלי‪ ,‬החלום מייצג תהליך בו אמא של רותם‪,‬‬
‫הופכת ל"אמא אמיתית"‪ ,‬שיכולה "להרות"‪ ,‬ולגדל את בתה המאומצת‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫הפנטזיה של יעל צרפתי‪:‬‬
‫למרות שאנה )שם בדוי( בת ה‪ ,15-‬הפסיקה להגיע באופן סדיר לפגישות מאז שנושא‬
‫הפרידה הועלה‪ ,‬היא מגיעה לפגישתנו האחרונה‪ .‬היא נראית מלאת אנרגיה וחיוניות –‬
‫אך עוד לפני שהיא מתיישבת היא מספרת לי בגאווה שהיא בהריון‪ ,‬ושהיא מתכננת‬
‫ללדת ולגדל את התינוק‪ .‬היא מספרת לי שהיא לעולם לא תעזוב את ילדּה‪ ,‬ושהוא‬
‫לעולם לא יעזוב אותה‪.‬‬
‫כמה חודשים לאחר הפרידה‪ ,‬אני שומעת מהפנימייה שאנה אכן ילדה‪ ,‬שהיא גרה כעת‬
‫בבית אימה‪ ,‬שתויה ובודדה – בדיוק כמוה‪ .‬הפרידה שלנו‪ ,‬שהיא כל כך לא רצתה בה‪,‬‬
‫הרסה את עתידה‪ .‬בשל הקושי לחוש נעזבת‪ ,‬היא בחרה להיפרד מילדותה ולהפוך לאם‪,‬‬
‫להבטיח שמישהו יהיה תמיד קשור אליה‪...‬‬
‫שבוע ימים לאחר שכתבתי את הפנטזיה הזו בכיתה‪ ,‬קיבלתי טלפון מהפנימייה ובו הודיעו לי שאנה בהריון‪ .‬היא‬
‫רצתה שאני אדע‪.‬‬
‫חשיבה על הפנטזיה‪:‬‬
‫הפנטזיה הזו מחביאה בתוכה שכבות גלויות ונסתרות של רגשות מעורבים‪ .‬ברמה הגלויה הפנטזיה מציגה פחד גדול‬
‫שנכשלתי כמטפלת ‪ -‬לא רק שלא הצלחתי לעזור לאנה לנווט את עתידה‪ ,‬תרמתי לכך שהוא נהרס‪ .‬אך נדמה לי‬
‫שמאחורי תחושת הכישלון‪ ,‬מסתתרים עוד הרבה רגשות‪ :‬רגשות אשם על כך שאני עוזבת אותה בדיוק כשהיא הכי‬
‫נזקקת; דאגה עמוקה שהפרידה ממני נחווית כנטישה; כעס על כך שהיא לא מנצלת ולוקחת מהטיפול את מה‬
‫שיכולה היתה לקחת; אכזבה שהיא משחזרת את חיי אמה; כאב על כך שלא הצלחתי להיות אמא טובה דיה; פנטזיה‬
‫לא לעזוב אותה לעולם‪ ,‬לשמור עליה לעד‪.‬‬
‫בתוך הבלבול הרגשי הזה קיים גם בלבול בין הפנטזיה למציאות‪ .‬הפנטזיה‪ ,‬שאמורה היתה להיות שלילית‪ ,‬פסימית‪,‬‬
‫לא באמת אפשרית‪ ,‬הפכה ברגע אחד למציאות‪ .‬הבלבול בין המציאות לפנטזיה המשיך במחשבה‪ ,‬שבאיזשהו אופן‪,‬‬
‫אני זו שהכנסתי את אנה להריון‪ ,‬שלמחשבותיי יש כוח בלתי נשלט‪.‬‬
‫העירוב בין רמות של פנטזיה למציאות המשיך להתבטא לאורך כל תקופת הפרידה בין אנה לביני‪ .‬היה עלינו לנסות‬
‫לעבור בין הפנטזיה ‪ -‬הפנטזיה שלה לילד שתמיד יהיה שם‪ ,‬והפנטזיה שלי להיות מטפלת )אמא?( שתמיד תהיה שם‪,‬‬
‫למציאות ‪ -‬של חוסר המוכנות שלה להיפרד מהילדות‪ ,‬ושל הקושי שלי לנוכח סיום הטיפול וסיום השנה‪ .‬הדמיון‬
‫והשוני בין הפנטזיות של כל אחת מאיתנו )סביב האמהות(‪ ,‬והמציאות המשותפת של שתינו )סביב סיום הטיפול(‬
‫נכחו בפגישות‪ .‬נענו בין הפרידה שלנו לבין הפרידה מההריון‪ ,‬בין החוויה של קשר בעל עוצמה ומשמעות‪ ,‬לבין‬
‫המציאות בה אנה הרבתה להיעדר מן הפגישות‪ .‬נפרדנו בתחושה שהיה אפשר עוד אבל שגם מה שהיה ממשיך‬
‫להתקיים‪.‬‬
‫הריון היה המושא לפנטזיות שלנו – הן המסויטת והן ה"ורודה"‪ ,‬וחשבנו שאין זה מקרה‬
‫שפנטזנו על הריון‪ ,‬שהרי הריון עצמו הוא פנטזיה‪ ,‬הפנטזיה על ילד‪...‬‬
‫‪17‬‬
‫סיכום‬
‫ וואו‪ .‬גמרנו‪ .‬היית מאמינה?‬‫ יעל‪ ,‬סיימנו‪.‬‬‫ גמרנו‪ ...‬סיימנו‪ ...‬זאת הפגישה האחרונה?‬‫ כן‪ ,‬נראה לי שזהו‪ ,‬אי אפשר למשוך את זה עוד‪.‬‬‫ עצוב לי‪ ...‬כלומר‪ ,‬ברור שאני גם שמחה‪ ,‬אבל‪...‬‬‫ כן יש הקלה‪ ,‬אבל‪ ...‬מצד שני תהיי לי חסרה‪.‬‬‫ את יודעת‪ ,‬זה לא כמו ב"סיום טיפול" – נוכל עוד להיפגש!‬‫ רק אם הסימפטומים יחזרו‪...‬‬‫ זוכרת את הפעם הראשונה שנפגשנו לעבוד ביחד?‬‫ הדחקתי‪.‬‬‫ ישבנו אצלך במטבח‪ ,‬עם עשרות דפים‪ ,‬מאמרים‪ ...‬היינו די אבודות‪.‬‬‫ …‪...It's all coming back to me now‬‬‫ די‪ ,‬זה לא היה כזה נורא‪.‬‬‫ נכון‪ ,‬אבל תגידי‪ ,‬יכולת אז לראות את הסוף?‬‫ אפילו את הדרך לא ראיתי‪...‬‬‫ ‪ ...‬הלכנו בהרבה דרכים צדדיות‪.‬‬‫ אבל מתישהו בכל זאת נהיו לנו מטרות‪.‬‬‫ כן‪ ,‬ואז שמשון לא ממש אהב אותן‪...‬‬‫ ‪...‬‬‫ השיעור הראשון בכיתה לא היה לי קל‪.‬‬‫ לי דווקא היה מרגש‪.‬‬‫ לי היתה פנטזיה שיהיה הרבה יותר מרגש!‬‫ השיעור השני לעומת זאת‪...‬‬‫ מה? חשבתי שהוא היה ממש טוב! לא?‬‫ החלק הטוב היה שזה נגמר‪.‬‬‫ החלק הטוב היה כשהתחלנו לכתוב את העבודה‪ .‬וגילינו שאנחנו כבר כל כך‪....‬‬‫ ‪ Tuned in‬אחת לשניה‪.‬‬‫ במקביל לכתיבה‪ ,‬גם הטיפולים בחיים התחילו להסתיים‪...‬‬‫ של המטופלים או שלנו?‬‫ שאלה טובה‪...‬‬‫ את יודעת‪ ,‬אחרי שנגמור את העבודה בטח לא יצא לנו להיות יצירתיות בכתיבה‪.‬‬‫ אבל רק עד שנה הבאה‪ ...‬מתאים לך לעשות ביחד עוד עבודה?‬‫‪ -‬זה לא קצת להתחמק מפרידה?‬
‫‪18‬‬
‫רשימת מקורות‬
Buxbaum, E. (1950)
Technique of termination of analysis. International Journal of
Psychoanalysis, 31: 184-90
Bowlby, J (1988) A Secure Base: Clinical Implications of Attachment Theory. London: Routledge
Erlich, H.S. (1988) The Terminability of Adolescence and Psychoanalysis. The Psychoanalytic
Study of the Child, 43: 199-211
Klein, M. (1940) On the Criteria for the Termination of Psychoanalysis. International Journal of
Psychoanalysis, 31: 78-80
Lanyado, M. (1999) Holding and Letting Go: Some Thoughts about the Process of Ending
Therapy. Journal of Child Psychotherapy, 25(3): 357-378
Mann, J. (1975) Time Limited Psychotherapy. Cambridge Mass.: Harvard University Press
Penn, S.L. (1990) When the Therapist Must Leave: Forced
Termination of Psychodynamic
Therapy. Professional Psychology: Research and Practice, 21(5): 379-384
Ticho, E (1972) Termination of Psychoanalysis: Treatment Goals, Life Goals. The Psychoanalytic
Quarterly, 41: 315-333
Wittenberg, I. (1999) Ending Therapy. Journal of Child Psychotherapy, 25(3): 339-356
129-139:(2)'‫ כרך כ‬,‫ שיחות‬.‫ הרהורים על מטרות הטיפול‬.‫( פסיכואנליזה וחיים‬2005) .‫ ע‬,‫ברמן‬
,‫ שיחות‬.‫( עיבוד פרידה ואובדן בטיפול הדינמי המוגבל בזמן ע"פ ג'ימס מאן‬1989) .‫ ג‬,‫ שפלר‬,.‫ א‬,‫ רומן‬,.‫ א‬,‫נבון‬
214-218 ;(3) '‫כרך ג‬
.‫ וויצטום א‬,.‫ רובין ש‬,.‫ ר‬,‫ מתוך מלקינסון‬.‫ וטיפול‬,‫ מחקר‬,‫ ציוני דרך בתיאוריה‬:‫( אובדן ושכול‬1993) .‫ ש‬,‫רובין‬
.‫משרד הביטחון‬/‫ קנה‬.‫( אובדן ושכול בחברה הישראלית‬1993) (‫)עורכים‬
13-19 :(1)'‫ כרך י‬,‫ שיחות‬.‫מועד ואישיות המטפל‬-‫קצר‬-‫( הסיום בטיפול דינאמי‬1995) .‫ ד‬,‫שרב‬-‫נוי‬
‫ עם עובד בע"מ‬:‫ תל אביב‬.‫ אילנה המרמן‬:(1993) ‫ מצרפתית‬.‫( הנסיך הקטן‬1945) .‫ א‬,‫אכזופרי‬-‫סנט‬
.‫( זיגמונד פרויד הטיפול הפסיכואנליטי‬2003) (‫ )עורך‬.‫ ע‬,‫ מתוך ברמן‬.‫ אנליזה סופית ואינסופית‬.(1937) .‫ ז‬,‫פרויד‬
‫ עם עובד בע"מ‬:‫תל אביב‬
181-182:(3)'‫ שיחות כרך ד‬.‫ מושגי יסוד ומודל טיפולי‬:‫( טיפול דינמי קצר מועד בשיטת ג'מס מאן‬1990) .‫ ג‬,‫שפלר‬
‫ הופק על ידי חגי לוי במסגרת פרויקט‬."‫( "דומינו‬1998) .‫ ל‬,‫ נחמיאס‬:‫ תסריט‬,.‫ א‬,‫ סיון‬:‫ בימוי ותסריט‬:‫סרט‬
"‫"סיפורים קצרים על אהבה‬
19
20

Similar documents