העברה והעברה נגדית 1) סיום טיפול 2) SETTING וגבולות

‫הפקולטה למדעי החברה ‪ -‬החוג לפסיכולוגיה ‪2012‬‬
‫מבוא לפסיכותרפיה פסיכו דינמית – פרופ' שמשון רובין‬
‫‪ )1‬העברה והעברה נגדית‬
‫‪ )2‬סיום טיפול‬
‫‪ SETTING )3‬וגבולות בטיפול‬
‫‪ )4‬העצמי של המטופל‬
‫‪ )5‬העצמי של המטפל וחשיפה עצמית‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫העברה והעברה נגדית‬
‫מגישים‪:‬‬
‫ארנון גבע‬
‫טליה כוכבי‬
‫" דבר נפלא מאוד הוא שהלא מודע של אדם אחד יכול לפעול על הלא מודע של אדם אחר בלא לעבור‬
‫על המודע‪ "...‬ציטוט זה של פרויד משנת ‪ 1111‬נושא בחובו את האלמנט המרכזי שעומד בבסיס‬
‫המונח ההעברה‪ ,‬התקיימותה במרחב הלא מודע‪ ,‬של המטפל והמטופל‪ .‬טבעה הלא מודע של‬
‫ההעברה הוא גם ההופך אותה לתופעה שקשה להגדירה ולעמוד על טיבה‪ .‬לאורך השנים מיטב‬
‫התאוריטקנים מכל קצווי הקשת הפסיכואנליטית ניסו לתת מענה לשאלות שוונת המנסות להבהיר‬
‫מונח עמום זה‪ .‬מה תוכן ההעברה? כיצד היא נוצרת? מה היקפה בשדה הטיפולי וכיצד היא תורמת‬
‫לו? הן רק מדגם חלקי לסוגיות שעלו בהקשר למונח זה‪ .‬בעבודה זו ברצוננו להציג את האופן בו‬
‫הובנתה תופעת ההעברה על ידי גישות שונות‪ ,‬תוך ניסיון לבחון את את הקווים המשותפים‪,‬‬
‫ההבדלים וההשפעה ההדדית ביניהם‪.‬‬
‫תופעת ההעברה‪ ,‬הניתפסת כיום כרכיב משמעותי בתהליך הטיפולי‪ ,‬אוזכרה לראשונה על ידי פרויד‪,‬‬
‫דווקא כמכשול הפוגע בתהליך העלאת האסוציאציות החופשיות על ידי המטופל‪ .‬פרויד שם לב כי‬
‫במהלך התהליך הטיפולי‪ ,‬חלים שינויים ביחסו של של המטופל כלפי המטפל‪ .‬שינויים אלו ‪ ,‬על פי‬
‫פרויד‪ ,‬נוצרים כתוצאה מ"קישור שקרי" שעושה המטופל‪ ,‬בין המטפל לבין אוביקט שהינו מושא‬
‫המשאלות הלא מודעות של המטופל‪ ,‬בעבר או בהווה‪ .‬כתוצאה מקישור זה‪ ,‬המטופל "מעביר" את‬
‫הליבידיו (הדחפים והמשאלות‪ ,‬המיניים במיוחד) מהזיכרון של האוביקט המקורי‪ ,‬כלפי דמות המטפל‪,‬‬
‫שהופך להיות המושא החדש של משאלות המטופל‪ .‬תפיסתו הראשונית של פרויד לפיה ההעברה‬
‫מהווה מכשול לתהליך הטיפולי‪ ,‬השתנתה עם ההכרה בכך כי מאפייני ההעברה מאפשרים למטפל‬
‫ללמוד אודות הנוירוזות של המטופל‪ .‬הכרה זו מושתת על הנחתו של פרויד כי המקור להעברה הוא‬
‫הנטייה האנושית לשחזר דפוסי התנהגות מוקדמים שעוצבו על ידי הנטיות המולדות וההשפעות‬
‫שהאדם נחשף אליהן לאורך ילדותו (‪ .)repetition compulsion‬דפוסים אלו הם למעשה מעין גלופה‬
‫שחוזרים עליה שוב ושוב במהלך החיים והיא קובעת את התנהלותנו ביחסינו הבינאישיים‪ ,‬בתנאים‬
‫שאנו מעמידים לסביבתנו והדחפים והמטרות שאנו מציבים לעצמנו‪ .‬פרויד‪ ,‬טען כי תכני ההעברה הם‬
‫תכנים ליבידינלים וחילק אותם לשני סוגים‪ .‬העברה חיובית‪ ,‬היא זו הנובעת ממקורות ארוטיים אם כי‬
‫באופן מודע יכולה לבוא לידי ביטוי ברגשות של ידידות וחיבה‪ .‬לעומת זאת העברה שלילית‪ ,‬כוללת‬
‫רגשות של עוינות כלפי המטפל ולכן יכולה לעיתים לשמש כהתנגדות בטיפול‪ .‬ממשיכתו של פרויד‪,‬‬
‫‪2‬‬
‫אנה פרויד‪ ,‬הרחיבה את גבולות התוכן של תופעת ההעברה בהוסיפה קטגוריה נוספת של תכנים‪,‬‬
‫העברה של מנגנוני הגנה‪ .‬בניגוד לפרויד שראה ברגשות עוניים חזרה על כלי הגנתי מהילדות‪ ,‬על פי‬
‫אנה פרויד‪ ,‬מדובר בתהליך אקטיבי העושה שימוש ברגשות מהווה על מנת להגן מפני תכנים‬
‫מאיימים (רגשות ארוטיים)‪( .‬סנדלר וסנדלר ‪)1191‬‬
‫הפרוידיאנים ראו בהעברה כנושאת תכנים תוך אישיים‪ .‬קליין וסטרצ'י הרחיבו את תופעת ההעברה‬
‫מהדגש התוך אישי לדגש הבינאישי בטענתם כי בנוסף להעברה של מנגנוני הגנה יש גם העברה של‬
‫אוביקטים מופנמים‪ .‬בהעברה מסוג זה‪ ,‬המטופל משליך על המטפל את האוביקטים המופנמים שלו‪,‬‬
‫על מנת שהמטפל יכיל אותם‪,‬הכלה זו נקראת הזדהות השלכתית (‪ .)Joseph,1985‬אוגדן‪ ,‬לעומתם‬
‫טען כי אובייקטים לכשלעצמם אינם יכולים להיות מופנמים וכי מה שמופנם הוא דפוס היחסים עם‬
‫האוביקט (במסגרת הפנמה זו‪ ,‬חל פיצול‪ ,‬כך שעל חלק מהעצמי מושלך ייצוג מנטלי של האוביקט)‪.‬‬
‫מכאן כי בהעברה מתרחשת החצנה בינאישית של יחסי האוביקט המופנמים כך שעל המטפל מושלך‬
‫אחד מהקטבים של יחסי האוביקט ("עצמי" או "אוביקט")‪ .‬בדומה לאוגדן‪ ,‬גם )‪Greenson (1967‬‬
‫ממשיג את תכני ההעברה במנוחים של יחסי אוביקט ומוסיף להגדרתו את התנאי כי צריכה להתקיים‬
‫חוסר התאמה בין הרגשות והיחס שמפגין המטופל כלפי המטפל (המונעים על ידי יחסי האוביקט‬
‫המופנמים שלו) לבין הסיטואציה או האדם כלפיהם הם מופנים‪ .‬את הסיבה לחוסר ההתאמה ניתן‬
‫למצוא בתפיסתו של רוזנהיים (רוזנהיים ‪ )1110‬לפיה בהעברה מתקיים שחזור בלתי מודע של‬
‫תבניות תגובה מהעבר אך מבלי שהמעביר בודק האם האדם כלפיו מופעלות תבניות התגובה זהה‬
‫במאפייניו לאוביקט כלפיו התפתחו תגובות אלו במקור‪.‬‬
‫הגישות שהוצגו לעיל משקפות את התפיסה הקלאסית לפיה ההעברה היא ברובה שחזור‬
‫של דפוסי התנהגות מהעבר‪ ,‬בעוד שגישות מודרניות יותר‪ ,‬כמו גישתו של ‪ )1191( cooper‬טוענות כי‬
‫בהעברה יש גם יצירה של חוויה חדשה‪ .‬סנדלר וסנדלר (‪ )1191‬הרואים בהעברה ביטוי קליני של‬
‫הרכיבים השונים של מערכים היחסים בין המטפל והמטופל טוענים כי היא כוללת חזרה על דפוסי‬
‫יחסים מוקדמים מחד אך גם התפתחות של רכיבים הנובעים מתוך האינטרקציה בין המטפל למטופל‪.‬‬
‫התפתחותם של רכיבים אלו (רגשות וגישות) מושפעת מזיהויו של המטפל עם מוסד או דמות כלשהי‬
‫מהעבר‪ .‬גם גיל ( ‪ )1192‬שם דגש על הכאן ועכשיו וטוען כי העברה משקפת עיוותים באופן בו תופס‬
‫המטופל את המטפל‪ ,‬עיוותים הנובעים מעולמו הפנימי של המטופל‪..‬בדומה לגיל‪ ,‬השם את הדגש על‬
‫המציאות הבינאישית בין המטופל למטפל‪ ,‬גם לאנגס (‪ )1119‬רואה במרחב הטיפולי כשדה‬
‫בינאישי‪,‬אך לטענתו ההעברה משקפת את תגובות המטופל להתנהגותו (מעשיו ומחדליו) של המטפל‬
‫(ברמן‪ ,)1191 ,‬כלומר תגובות על ההעברה הנגדית‪.‬‬
‫מגוון התפיסות אודות תופעת ההעברה מעלות את השאלה מהו תפקידה של ההעברה‬
‫בשדה הטיפולי ‪ ,‬שאלה שהתשובה עליה משפיעה במידה רבה על אופן התנהלותו של המטפל‬
‫במרחב הטיפולי‪ .‬סטוצ'י‪ ,‬שטבע את המונח "הפירוש המוטטיבי" טען כי הפירושים שמביאים לשינוי‬
‫הם רק אלו הנוגעים להעברה‪ .‬לטענתו‪ ,‬מטרת פירוש ההעברה היא ליצור עימות בין הדמות‬
‫המדומיינת שמשליך המטופל על המטפל לבין המציאות (שהמטפל מבטא בפירושיו) ‪ ,‬עימות שיייצור‬
‫אפקט רגשי שיביא לשינוי במבנים הפנימייים של המטופל (ברמן‪ .)1191 ,‬רוזנהיים גם כן מייחס‬
‫‪3‬‬
‫חשיבות לשיקוף ופירוש ההעברה למטופל‪ ,‬וטוען כי היא מהווה אמצעי יעיל להביא למודעתו של‬
‫המטופל תכנים שהוא מתקשה להשמיע וצורות תגובה שלא זיהה כהלכה (רוזנהיים‪ .)1110 ,‬סנדלר‬
‫וסנדלר (ברמן ‪ )1191 ,‬ראו בהעלאת פירושים באופן אמפטי‪ ,‬אמצעי לאפשר למטופל להתחבר‬
‫לחלקים בעצמו שהוא תופס כבלתי ניסבלים‪ ,‬ולהשלים עם דחפים ומשאלות שנתפסים מאיימים‪ .‬על‬
‫מנת שהמטפל יוכל להבין את משמעות המצב בו נימצא המטופל‪ ,‬עליו לקבל על עצמו את "התפקיד"‬
‫שהמטופל מייחס לו (תפקיד שנבנה מזיהויו של המטפל עם דמויות או מוסדות מעברו של המטופל)‪.‬‬
‫תפיסה זו של "היענות לתפקיד" דומה בגישתה לרעיון ההזדהות ההשלכתית של קליין‪ ,‬לפיו על‬
‫המטפל לקבל על עצמו את האוביקט שהמטופל משליך עליו‪ .‬אוגדן‪ ,‬שעבורו המונח הזדהות‬
‫השלכתית מתייחס להזדהות עם קוטב האוביקט המושלך (ראה לעיל) ‪ ,‬טען כי בנוסף להכלת הקוטב‬
‫המושלך‪ ,‬על המטפל לעבד אותו ולהחזירו מעובד למטופל (ברמן ‪ .)1191‬בניגוד לגישתו של אוגדן‪,‬‬
‫וגישות אחרות המצדדות בהחזרת ההעברות מעובדות ומפורשות למטופל‪ ,‬וויניקוט דווקא טען כי‬
‫הפירושים פוגעים בתהליך התפתחתה הטבעי של ההעברה‪ .‬על פי וויניקוט תפקידו של המטפל הוא‬
‫ליצור "סביבה מחזיקה" על ידי הכלת התכנים והחוויה הרגשית שמביא המטופל לסיטואציה‬
‫הטיפולית‪ .‬גיל (‪ ,)1192‬רואה בקשר הטיפולי‪ ,‬כלי באמצעותו יכול המטפל ליצור עבור המטופל חוויה‬
‫ייחודית וחדשה שתאפשר לו לפתח את היכולת להעלות חוויות ותחושות לא מודעים‪ .‬משעלו תכנים‬
‫אלו על המטפל לעשות שימוש בפירושים על מנת להעלות את מודעות המטופל להעברה‪ .‬משהצליח‬
‫לעשות זאת‪ ,‬עובר המטפל לשלב השני בתהליך הטיפולי ‪ ,‬המתמקד בפתרון סוגיות מעברו של‬
‫המטופל‪( .‬ברמן ‪)1191 ,‬‬
‫העברה נגדית‬
‫כמו שהמונח "העברה" מתייחס פעמים רבות באופן חופשי למכלול ההרגשות של המטופל כלפי‬
‫המטפל‪ ,‬כך ניתן לראות במונח "העברה נגדית" כמשמש לתיאור הרגשות והעמדות של המטפל כלפי‬
‫המטופל (‪ .)Sandler, 1992‬אולם‪ ,‬תיאור זה מהווה תפיסה עכשווית יותר ורחוקה קונספטואלית‬
‫מהשימוש בו עשה פרויד כאשר טבע את המונח‪ .‬המרחק הרב בין הגדרתו הראשונית של פרויד וזו‬
‫הרואה את העברה הנגדית כמכלול החוויה של המטפל כלפי המטופל‪ ,‬מאגד בתוכו שנים רבות של‬
‫חשיבה ופיתוח תיאורטי‪ ,‬בקרב הוגים שונים וזרמים שונים בעולם הפסיכואנליטי‪ .‬מטרה מרכזית של‬
‫פרויד בפיתוח המושג של העברה נגדית יצאה מתוך מחשבתו כי תהליכים שונים המתרחשים אצל‬
‫המטפל בזמן בתהליך האנליטי עלולים בעצם לפגוע באנליזה ועל כן על המטפל לבחון את ולמנוע את‬
‫התהליכים הללו‪ .‬לדידו‪ ,‬פרויד האמין כי על המטפל להיזהר מלערב ולחשוף את עולמו הפנימי‬
‫בתהליך האנליטי וראה בהעברה הנגדית כתהליך הפוגע באנליזה והזהיר מפני "הפיתוי להשליך‬
‫החוצה חלקים מאישיותו העצמו ומהיסטוריה האישית של המטפל" ו"כמו שהעברה נתפסה אצלו‬
‫כמכשול לזרם האסוציאטיבי של המטופל כך העברה נגדית נראתה כמכשול ליכולתו החופשית של‬
‫המטפל להבין את המטופל"‪ .)Sandler, 1992( .‬כך שמכאן‪ ,‬העברה נגדית נתפסה בתחילתה כתוצר‬
‫לוואי של התהליך האנליטי וכזה אשר יש להיזהר ממנו ולפעול על מנת להפחיתו‪ .‬אולם מאז פרויד‬
‫ראייה זו של תהליך "ההעברה הנגדית" השתנה והתפתח וכיום ניתן לראות הוגים רבים אשר רואים‬
‫‪4‬‬
‫בתהליך ההעברה הנגדית ככלי טיפולי רב עוצמה אשר ניתן להיעזר בו על מנת לחשוף ולהבין את‬
‫הצדדים המודעים והלא מודעים בתהליך הטיפולי הן מצד המטפל והן מצד המטופל‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬כמאה שנים לאחר הצגתו של פרויד את המונח של העברה נגדית‪ ,‬ניתן לחלק בגדול את‬
‫התייחסות השדה הפסיכואנליטי למושג העברה הנגדית כרצף אשר בצידו האחד גישות "קלאסיות"‬
‫הרואות בהעברה נגדית כתהליך הפוגע באנליזה ובצידו השני גישות "טוטאליסטיות" אשר בוחרות‬
‫להדגיש את החשיבות והפוטנציאל הרב של העברה הנגדית בהליך האנליטי‪ .‬הגישות הקלאסיות‬
‫קרובות יותר להמשגתו הראשונית של פרויד את תהליך העברה הנגדית ככזה המשקף את‬
‫הקונפליקטים הנוירוטיים של המטפל ומבטאות התנגדות מצידו של המטפל‪ .‬הגישות הטוטאלי סטיות‬
‫לעומת זאת ממשיגות את תהליך העברה הנגדית כמכלול התגובות הרגשיות של המטפל אל‬
‫המטופל בקונטקסט הטיפולי‪ .‬התומכים בגישות אלו מאמינים כי תגובות רגשיות אלו‪ ,‬הן מודעות והן‬
‫לא מודעות‪ ,‬הם למעשה תגובות המופנות הן לחוויית המציאות של המטופל כמו גם להעברה של‬
‫תכניו הלא מודעים למטפל והן לצרכיו המציאותיים והנוירוטיים של המטפל עצמו‪ .‬אם הגישות‬
‫ה"קלאסיות" ניתן לזהות עם עבודותיהם של הוגים כגון רייך‪ ,‬גוליבר‪ ,‬גיטלסון בעוד תיאורטיקנים‬
‫בולטים בזרם הטוטאליסטי הם כהן‪ ,‬פרום‪ ,‬ראקר‪ ,‬ווינקוט ועוד‪.‬‬
‫הביקורת העיקרית של הגישה הקלאסית לגבי הגישות הרואות את תהליך העברה הנגדי כמכלול‬
‫חוויתי ורגשי נובעת מהטענה שהרחבה של העברה הנגדית לתופעה הכוללת כל תופעה רגשית אצל‬
‫המטפל במהלך הטיפול גורמת לבלבול רב ולכך שהתופעה מאבדת ממשמעותה (‪.)Reich, 1951‬‬
‫בנוסף טוענים מצדדי הגישה הקלאסית כי מתן תשומת לב רב מדי לרגשות המטפל נוטה להגזים‬
‫בחשיבות הניתנת לרגשות המטפל ולהרחקתו מהעמדה הניטראלית בה הוא אמור לשאוף להימצא‪.‬‬
‫בנוסף‪ ,‬הם מדגישים בדאגה מפני התערבות יתרה של אישיותו של המטפל כאשר זאתי נמצאת כל‬
‫כך במרכז‪ .‬רייך לדוגמא ציין כי מצדדי הגיה הטוטאלי סטית עושים עוול לפרויד וממשיכו בטענה‬
‫שעמדה ניטראלית מקבילה ל"ריחוק אמפאתי וחוסר באנושיות"‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬הביקורות של מצדדי הגישה הטוטאלי סטית הן כדלקמן‪ .‬ראשית‪ ,‬הטענה שהעברה נגדית היא‬
‫ביסודה תהליך שלילי אשר יש להתגבר עליו גורמת למטפל להפחית מהחשיבות הרבה לתהליך‪ .‬כך‬
‫ה"פוביה" מתגובותיו הרגשיות של עצמו מונעות מהמטפל הבנה יעילה של התהליך האנליטי‪ .‬שנית‪,‬‬
‫השילוב בין תהליכי העברה והמציאות של המטופל והשפעות העבר והמציאות העכשווית של המטפל‪,‬‬
‫יוצרות הבנה ייחודית של התקשורת הלא מילולית בין המטפל והאנליסט‪ .‬כאשר תגובותיו הרגשיות‬
‫מודחקות ישנו קושי להבין תקשורת לא מילולית זו והיא נוטה ללכת "לאיבוד" לעומת זאת כאשר‬
‫המטפל מבין כי רגשותיו יכולות לתרום להליך האנליטי ולהבנת המטופל‪ ,‬הוא חש חופשי יותר לבחון‬
‫את רגשותיו‪ ,‬הן החיוביות והן השליליות ולרתום אותם לטובת העבודה האנליטית‪.‬‬
‫כך‪ ,‬ניתן לראות כי דגש חשוב בהסתכלות על העברה נגדית בתקופתנו היא לאו דווקא על בחינה של‬
‫תהליכי העברה של המטופל והקונפליקטים הנוירוטיים של המטפל אלא דווקא על בחינה של‬
‫התגובות הרגשיות של המטפל שהן כתוצאה מביטוי "מופרע" וריאליסטי של המטופל‪ .‬המציאות של‬
‫המטופל‪ ,‬הן הפנים אנליטית והן מחוצה לתהליך הטיפולי עלולות לעורר רגשות סוערים אצל המטפל‬
‫‪1‬‬
‫ובחינה של רגשות אלו הן כפי שציינו יכולה להיות יעילה ביותר בהבנה של המטופל ובקשיים או‬
‫במסרים שאותם הוא מנסה לשדר בזמן הטיפול‪ .‬בהקשר זה ניתן להזכיר את ווינקוט אשר הגדיר את‬
‫המושג "העברה נגדית אובייקטיבית" – כ"תגובות הניטראליות של המטפל לביטויים התנהגותיים‬
‫קיצוניים של המטופל כלפיו" )‪ .)Winnicott, 1960‬בהקשר זה ניתן להזכיר כי ווינקוט היה גם בין‬
‫הראשונים להכיר בהיבטים השליליים של העברה הנגדית בהגדרתו את המושג "שנאה‬
‫אובייקטיבית"‪ .‬כלומר עוינות שיש במטפל כלפי המטופל שמהווה "תגובתיות סבירה לתכונות הבלתי‬
‫נסבלות של המטופל" (ברמן‪.) ,‬‬
‫ניתן לראות בהעברה נגדית כתומכת בראיה של הסיטאציה האנליטית בה קיימים תהליכי‬
‫אינטראקציה אשר בהם עבר והווה של שני המשתתפים‪ ,‬כמו כן התגובה שלהם לעבר ולהווה הללו‬
‫משתלבים לתוך עמדה רגשית ייחודית אשר מתייחסת אל שניהם‪ .‬עמדה זו קרובה מאד להוגים אשר‬
‫יוצאים מתוך הגישה האינטרפרסונלית כגון סאליבן ומאנינגר‪.‬‬
‫במבט רחב‪ ,‬ניתן לראות בספרות המקצועית על העברה נגדית כמתייחסת בעיקר ללתגובות הרגשיות‬
‫של המטפל אשר הן מודעות‪ ,‬בעוד אלו אשר לא מודעות נחשבות כ"‪ "blind spot‬רגעיות אשר עם‬
‫הזמן ילמד ויחשף המטפל אליהן‪ .‬בעוד הגישה הקלאסית תיטה להסביר רק את "הנקודות העיוורות"‬
‫כהעברה נגדית‪ ,‬ישנו בעיתיות אם כך שכן פעמים רבות הבעיה של המטפל היאלא להיות מודע‬
‫לרגשות ולתגובות אלו של עצמו כלפי המטופל אלא דווקא להתמודד עם רגשות אלו אשר יכולות‬
‫להיות סוערות מאד ולהשפיע על הטיפול‪.‬‬
‫רייך‪ ,‬מפרידה בין "העברה נגדית קבועה" (‪ )permanent‬ו"העברה נגדית חולפת" (‪ .)acute‬בעוד‬
‫הראשונה נובעת מקשיים והפרעות אישיות של המטפל‪ ,‬השנייה נובעת מביטויי העברה שונים של‬
‫המטופל‪ .‬היא מאמינה כי התהליכים ה"קבועים" הם קשים יותר למטפל להתמודד איתם אך למרות‬
‫זאת הם קשורים קשר הדוק לתהליך ואינטראקציה האנליטית בין המטפל והמטופל‪ .‬היא טוענת כי‬
‫דרך המכניזם של "רגרסיה אמפאטית"‪ ,‬קונפליקטים מסוימים של המטופל עלולים לעורר קונפליקטים‬
‫זהים מן העבר של המטפל‪ ,‬ובתגובה לאלו יתעוררו גם הגנות ישנות וזנוחות מן עברו‪.‬‬
‫אריקסון טען כי ניתן לתאר את העברה הנגדית גם כציר‪ ,‬בו בצד אחד מתקיימות התגובות הקשורות‬
‫לסימפטומים הנוירוטיים ובצידו השני התגובות הפסיכוטיות‪ .‬ציר זה מבטא הן את מרכיבי המציאות‬
‫והן מרכיבי ההעברה השונים של המטופל והן של המטפל ובנוסף מפריד ביניהם‪ .‬בעוד אנו מתקדמים‬
‫מהקצה הנוירוטי לכיוון הקצה הפסיכוטי‪ ,‬ביטויי העברה הופכים יותר דומיננטיים כתוצאה מתרומתו‬
‫של המטופל לתגובות ההעברה הנגדית של המטפל ומתעלים על תרומתו של הנרטיב ההיסטורי שלו‪.‬‬
‫כאשר מטפלים בחולים בעלי מאפיינים גבוליים או פסיכוטיים‪ ,‬וזאת בניגוד למטופלים בעלי קווי‬
‫אישיות נוירוטיים‪ ,‬המטפל לרוב חש תגובות רגשיות עזות כבר מתחילתו של הטיפול כ"תוצאה‬
‫מההעברה הילדותית‪ ,‬העוצמתית והכאוטית של המטופל" ומיכולתו של המטפל להתמודד עם מתח‬
‫פסיכולוגי וחרדה‪" ,‬ודווקא עברו של המטפל‪ ,‬הינו בעל תרומה מועטה לתגובות רגשיות אלו"‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫בעוד מניחים שהמטפל הוא בעל יכולות אדפטציה יעילות‪ ,‬ההעברה הנגדית שלו תבטא את הבעיות‬
‫של המטופל במידה רבה יותר מכל בעיה כזו או אחרת בעברו של המטפל‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫לסיכום‪ ,‬ניתן לציין שהמעבר בין גישות קלאסיות להעברה נגדית לגישות יותר טוטאליסטיות מהוות‬
‫מאין שינוי מחשבתי שחל בשדה הפסיכואנליטי מראייה של ההליך האנליטי כתהליך של מטופל‬
‫הנעמד תחת עינו המנתחת של מטפל אובייקטיבי לתהליך בו האינטראקציה וההשפעות הינן הדדיות‬
‫במידה רבה יותר‪ .‬שינוי זה מאפשר לראות בהעברה הנגדית ככלי אבחוני רב עוצמה שכן‪ ,‬בעזרת‬
‫ניטור התגובות הרגשיות של המטפל‪ ,‬יכול הוא ללמוד משהו משמעותי ועמוק על התקדמותו של‬
‫ההליך האנליטי ולרדת לעומקם של קשיי המטופל בעין דקדקנית יותר‪.‬‬
‫ביבילוגרפיה‪:‬‬
‫‪Joseph, B. (1985). Transference. International Journal of psycho-analysis Vol 66,‬‬
‫‪447-454.‬‬
‫‪Reich, A. On countertransference Int. J. Psychoanal. 32:25-31 1951‬‬
‫‪Sandler, J., Dare, C. and Holder, A. (1992). The patient and the analyst, Second Edition.‬‬
‫‪Chapters 4, 6.London, Karnac Books‬‬
‫‪Winnicott, D. W. Countertransference Brit. J. Med. Psychol. 33 17-21 1960‬‬
‫ברמן‪.‬ע‪.)1191( .‬העברה נגדית כתהליך בינאישי כולל‪.‬שיחות‪11-1)1( : 1.‬‬
‫רוזנהיים א‪.)1110(.‬המטפל כאדם‪.‬האדם ניפגש עם עצמו‪ .‬ירושלים‪:‬הוצאת שוקן‪11-91.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫עבודה מסכמת בקורס מבוא לפסיכותרפיה דינמית‬
‫מרצה‪ :‬פרופ' שמשון רובין‬
‫מגישות‪ :‬דורין קירשנבאום‪ ,‬שלי בן‪-‬ישראל ונופר פרח‪-‬ברזילי‬
‫סיום טיפול‬
‫"סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר‬
‫טוב יותר?‬
‫רע יותר?‬
‫לא יודעת מה יותר‬
‫משהו אחר‪".‬‬
‫(מתוך "סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר" מאת‪ :‬לאה נאור)‬
‫טיפול פסיכולוגי לרוב מערב מפגש אישי ואינטימי עם אדם נוסף‪ .‬מפגש שלכל אורכו‬
‫רווי התבוננות פנימית מעמיקה‪ ,‬שיתוף בחלקים רבים בחיי הנפש של המטופל לרבות‬
‫החלקים הקשים‪ .‬מפגש שבסופו פעמים רבות מתגלים רבדים חדשים של המטופל ופעמים‬
‫נחשפים מחדש רבדים שכוסו והוחבאו במשך זמן רב‪ .‬על כן אין זה מפתיע כי אף אחד‬
‫מהשותפים למסע זה אינו יכול להישאר אדיש כאשר הוא מגיע לסיומו‪ .‬סיום טיפול באופן‬
‫טבעי מעורר תחושות רבות ומעורבות‪ .‬מהווה הזדמנות פז לחיזוק היסודות שנבנו במשך זמן‬
‫רב בין המטפל למטופל‪ .‬שאלות רבות עולות אצלנו כאשר אנו נערכים לקראת שלב זה‬
‫כאשר מטרתן העקרית היא כיצד‪ ,‬באותו רגע שבו תיסגר הדלת מאחור בפעם האחרונה‪ ,‬שני‬
‫השותפים למסע יחושו כי הטיפול שלם‪.‬‬
‫כחלק בלתי נפרד מהדיון בסיום טיפול עולות שאלות העוסקות ב"למה" לסיים וכן‬
‫"מתי" לסיים‪ ,‬ומכאן דיון על מטרת הטיפול ומה נחשב להצלחה של טיפול‪ .‬לדוגמא‪ ,‬פרויד‬
‫(‪ ,)1131‬אשר עבד בהתאם למודל הרפואי‪-‬מערבי‪ ,‬טען שהטיפול יופסק כשהסימפטומים‬
‫ייעלמו וכאשר אין לחשוש מחזרתם של אותם הסימפטומים‪ .‬לעומתו‪ ,‬פרנצי (‪ ,1121‬מתוך‪:‬‬
‫‪ )Salberg, 2009‬מציע כי טיפול יסתיים לא על ידי החלטה יזומה של המטפל או המטופל‬
‫אלא כאשר הטיפול ידעך מתשישות ("‪ .)"dies of exhaustion‬לעומתם הדר (‪ ,2001‬מתוך‬
‫בר‪-‬שדה‪ )2003 ,‬העובד בגישה הלאקאניינית‪ ,‬גורס כי "אין משמעות לרעיון שקיים עיתוי נכון‬
‫של סיום טיפול"‪ ,‬וכי התהליך הטיפולי הינו תהליך פתוח ואיננו בר מיצוי‪ ,‬ויכול להמשך כל‬
‫החיים‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫סיום הטיפול כמעט ואינו נחקר כלל‪ .‬על פניו‪ ,‬ראוי כי ההחלטה על סיום הטיפול‬
‫תתבסס על מצבו הנפשי של המטופל והצפי להתנהגותו בעתיד‪ .‬מומחים אינם תמימי דעים‬
‫לגבי קריטריונים לסיום הטיפול‪ ,‬המחלוקות נובעות מכך שקשה מאוד לחזות כיצד יתנהג או‬
‫ירגיש המטופל בעתיד‪ .‬בסופו של דבר ההחלטות מתקבלות בהתבסס על ידע תיאורטי‪,‬‬
‫תחושות בטן וניסיונו של המטפל‪ .‬בחלק מהמוסדות סיום הטיפול מוכתב על ידי גורמים‬
‫שונים‪ ,‬אם כלכליים ואם מתוך נסיון לתת מענה לכלל רשימת הממתינים ועוד‪.‬‬
‫על אף הגישות והדעות המרתקות בנושא‪ ,‬בעבודה הנוכחית נתמקד בשאלות‬
‫המעסיקות אותנו בהתנסות המעשית שלנו השנה‪ ,‬שבה הטיפולים הינם קצרי מועד‬
‫בהגדרתם והסוף נקבע לרוב על ידי תנאי המערכת ולא על ידי צרכי המטופל או בהתאם‬
‫להבנת המטפל‪ .‬לפיכך נעסוק בסיום ככלי טיפולי‪ ,‬בתהליכים הרגשיים שהסיום מזמן מנקודת‬
‫מבטם של המטפל והמטופל ובדרכים אופרציונליות לסיום הטיפול‪.‬‬
‫הסיום ככלי טיפולי‬
‫ניתן לראות בתהליך הסיום כלי טיפולי אשר מאפשר הזדמנות לתהליך ייחודי‬
‫והעלאת תכנים ייחודיים שלא עלו במהלך הטיפול‪ .‬פרויד בכתביו מתייחס לסיום הטיפול כאל‬
‫"אמצעי סחטני‪ .‬הוא יעיל בתנאי שמפעילים אותו ברגע הנכון (‪ .)...‬אולם‪ ,‬אין הוא יכול להוות‬
‫ערובה להשלמת המשימה; להפך‪ ,‬אפשר להיות בטוחים בכך שבעוד שלחץ האיום פותח‬
‫לפנינו את הגישה לחלק מן החומר‪ ,‬הרי חלקו האחר נותר אצור‪ ,‬נקבר במעמקים ואובד‬
‫למרות מאמצינו הטיפוליים‪ .‬לפיכך‪ ,‬משעה שקבענו את תאריך הסיום‪ ,‬אסור לנו להאריך‬
‫אותו‪ ,‬שמא יאבד המטופל את האמון בו בהמשך" (‪ .)1131‬לדבריו‪ ,‬הסיום מאפשר הזדמנות‬
‫לתהליכי עיבוד והתמודדות עם תכנים כגון פרידה‪ ,‬אבדן‪ ,‬עצמאות לעומת תלות ועוד‪ .‬פרויד‬
‫מחזיק בדעה שחשוב ואף הכרחי להעלות את הסיום למודעות ולא לאפשר הכחשה אליו‬
‫מאחר וברגע שהנושא נמצא במודעות‪ ,‬נפתחת בפני המטופל גישה לתכנים רגשיים רבים‬
‫שעד רגע הסיום לא היו נגישים‪ ,‬אלא אצורים וקבורים והיה אפשר להתעלם מהם ולהגן‬
‫עליהם‪.‬‬
‫סול (‪ Saul, 1958‬מתוך‪ )Rhoads, 1995 :‬טען כי אפילו הצעה טנטטיבית להפסקה‬
‫או לסיום הטיפול מעוררת זרם מוגבר של אסוציאציות‪ .‬הוא הציע ליזום הפסקות במהלך‬
‫הטיפול במצבים של התנגדות קשה וממושכת בטיפול‪ .‬לדבריו‪" ,‬לאחר הפסקה של שנה‬
‫ויותר המטופל זוכה בפרספקטיבה חדשה ואחרי שמתמודד עם כוחות אלו בעצמו‪ ,‬האגו שלו‬
‫מתחזק‪ ,‬הוא מצליח להתמודד טוב יותר עם הלא מודע שלו‪ ,‬מעלה אסוציאציות בחופשיות‬
‫רבה יותר ומצליח לעשות שימוש טוב יותר בחוויה הפסיכואנליטית"‪ .‬קטיעות אלו מציעות‬
‫‪1‬‬
‫לאנליטיקאי ולמטופל את האפשרות "לקחת צעד אחורה" ולהתבונן בסיטואציה מעמדה פחות‬
‫מעורבת רגשית‪ ,‬ומאפשרות למטופל הזדמנות ייחודית לעריכת אינטגרציה לחומרים שעובדו‪.‬‬
‫לפיכך ניתן לראות כי בין אם יש או אין הכרח בסיום טיפול‪ ,‬ניתן לראות בתהליך זה‬
‫כלי טיפולי המאפשר הזדמנות ייחודית להתמודדות עם תכנים רגשיים שאינם נגישים במהלך‬
‫הטיפולי השוטף‪.‬‬
‫תחילת תהליך הסיום‬
‫בעולם הפסיכותרפיה קיימות דעות שונות לגבי תהליך הסיום‪ ,‬החל מההחלטה מי‬
‫מעלה את הנושא‪ .‬קיימים זרמים לפיהם המטפל אינו מעלה את הנושא מיוזמתו‪ ,‬והנושא לא‬
‫נידון אלא עד שהמטופל עושה זאת‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬יש מטפלים המנכיחים את הסיום החל‬
‫מהפגישה הראשונה ובכל פגישה מזכירים את מספר הפגישות שנותרו בטיפול‪.‬‬
‫קווינטנה (‪ )1113‬מציעים כי על המטפל ליזום שיחה על סיום הטיפול כבר בשלבים‬
‫מוקדמים של הטיפול וכן להזכיר את הנושא מפעם לפעם לאורך תקופת הטיפול‪ .‬לאורך‬
‫הטיפול כולו יש צורך אמיתי להעלות תחושות ואינטראקציות לא מילוליות ולדבר עליהן בגלוי‬
‫על מנת למנוע הזדקקות להתנהגויות ‪ acting out‬של המטפל והמטופל נוכח הסיום‪ .‬באופן‬
‫מיוחד יש לשים לב להשלכות של המטופל על המטפל‪ ,‬ליחסי ההעברה‪ ,‬המשפיעים על הדרך‬
‫בה המטופל עשוי להטמיע את האבדן שלו ובכך להגיב לתהליך סיום הטיפול‪ .‬עוד לפני‬
‫העלאת נושא הסיום‪ ,‬על המטפל להיות קשוב לאיתותי המטופל ולדינמיקה בחדר על מנת‬
‫להבין ולנסות לנבא את תגובתו וחוויתו של המטופל נוכח תהליך הסיום‪ .‬חוקרים מצאו כי‬
‫במסגרת טיפולים קצרי‪-‬מועד‪ ,‬מטפלים שערכו הכנות רבות לסיום עם המטופלים‪ ,‬עיבדו עמם‬
‫את התגובות הרגשיות שבאות עם סיום ועברו איתם על מהלך הטיפול‪ ,‬הראו סיום טיפול‬
‫מוצלח‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬טיפולים בהם הסיום לא צלח‪ ,‬היו מאופיינים בכך שהמטפלים נמנעו‬
‫מלדון בסוגיות סיום עם המטופלים‪ ,‬ערכו פחות הכנות לסיום‪ ,‬המטפלים עקבו ועיבדו את‬
‫תגובותיו של המטופל לסיום באופן לא מספק ולא עברו על מהלך הטיפול עם המטופלים‪.‬‬
‫תהליכים רגשיים בתקופת סיום הטיפול‬
‫לאחר שנושא הסיום הועלה‪ ,‬ניתן לצפות למנעד רחב של תגובות מצד המטופל‬
‫והמטפל נוכח הסיום‪ .‬סיום הטיפול‪ ,‬עומד כאחד מאותם רגעים בודדים בחיים בהם אנו‬
‫בוחרים לסיים באופן קבוע מערכת יחסים הדדית ואוהבת‪.‬‬
‫כתוצאה מהדיון שנוצר בין המטפל למטופל על סיום הטיפול‪ ,‬עשויים להופיע אצל‬
‫המטופל רגשות של עצב‪ ,‬כעס ופחד‪ ,‬כמו גם אסוציאציות לפרידות מוקדמות מאחרים‬
‫משמעותיים‪ ,‬אשר צפויים להיות מובעים בהעברה אל מול המטפל ( & ‪Pinkerton‬‬
‫‪ .)Rockwell, 1990‬לעיתים יעלו חרדות דפרסיביות או פחדים פוביים או פרנואידיים‬
‫‪10‬‬
‫להישאר ללא המטפל (בר שדה‪ .)2003 ,‬מטופלים עשויים לנסות להימנע מתחושות ורגשות‬
‫כגון העברה שלילית‪ ,‬כאב‪ ,‬יגון ואבל הקשורים בסיום צפוי‪ .‬עשויות לצוף שאלות כגון‪' :‬מדוע‬
‫שאתן לעצמי לאהוב אותך? אם בסופו של דבר מערכת יחסים זו תצטרך להסתיים?'‬
‫(‪ .)Davies, 2005‬מטופלים עשויים להגיב בסיום מוקדם מן המתוכנן‪ ,‬הם עשויים להכחיש‬
‫את העובדה שהסיום קרב ולסרב לדון בכך‪ .‬מטופלים עשויים להגיב בדה‪-‬ולואציה כניסיון‬
‫להרגיע את עצמם שהם לא מאבדים שום דבר בעל משמעות‪ .‬במחקר שעסק בטיפולים קצרי‬
‫מועד עלה כי לעתים מטופלים אינם מגיעים למפגש הסיום‪ .‬החוקרים שיערו כי הסיבה לכך‬
‫היא שיש מטופלים החשים כי העבודה נגמרה ושאין צורך בפגישת הסיכום ואילו אחרים‬
‫חשים חרדת נטישה )‪ .)Epstein & Brown, 2002‬עוד נמצא כי מטופלים אשר הגיבו באופן‬
‫קשה לסיום טיפול‪ ,‬עשו זאת משום שמטרותיהם לא הושגו או כי נקשרו במידה רבה למטפל‬
‫ונהיו תלותיים בו‪ .‬נסיבות אלו הינן לגיטימיות לכן יש חוקרים הממליצים כי במידה ומתעוררות‬
‫תגובות קשות לסיום‪ ,‬ניתן להאריך את הטיפול‪ ,‬על מנת לפתור נושאים אלו אך לא מעבר‬
‫לכך )‪.)Epstein & Brown, 2002‬‬
‫תהליך סיום הקשר תלוי במספר רב של גורמים‪ .‬גורם ראשון ומשמעותי המשפיע על‬
‫תגובת המטופל לסיום‪ ,‬הוא חוויות העבר של המטופל נוכח פרידות‪ .‬בתהליך הסיום ייתכן כי‬
‫חסכים ואבדנים מוקדמים יחוו מחדש ויועצמו ככל שהסיום יתקרב‪ .‬כמו כן הסיום יושפע‬
‫מהאופן בו נפתר משבר הספרציה‪-‬אינדיוידואציה בהתפתחותו של המטופל מול המטפל‬
‫העיקרי בילדותו‪ .‬כמו כן‪ ,‬תגובות המטופל תושפענה גם מיכולתו של המטפל להיות רגיש‪,‬‬
‫אמפתי‪ ,‬ותגובתי למטופל בשלב זה‪ .‬בנוסף קיימים גורמים המושפעים מטיב הקשר הטיפולי‬
‫המשפיעים על הסיום‪ .‬לצד אובדן של הקשר ההעברתי‪ ,‬ובתוכו האובייקטים המועברים‬
‫מילדות‪ ,‬ישנו גם אובדן של הקשר האישי שנוצר בין המטפל והמטופל‪ ,‬ושל המטפל ( ‪Penn,‬‬
‫‪ .)1990‬ככל שהמטופל יותר מעורב רגשית בטיפול וככל שרמת ההעברה בטיפול רבה יותר‪,‬‬
‫כך התגובות לקראת סיום הטיפול יהיו חזקות יותר‪.‬‬
‫במקביל‪ ,‬ותוך אינטראקציה לתגובות המטופל נוכח הסיום‪ ,‬גם המטפל עובר תהליך‬
‫רגשי מורכב ודומה לזה של המטופל‪ .‬הטיפול וסיומו אינם "תרגיל אינטלקטואלי" בו המטופל‬
‫מתאמן על קשר ומערכת יחסים‪ .‬זהו קשר אמיתי בין שניים‪ ,‬קשר אותנטי‪ ,‬חזק‪ ,‬משמעותי‬
‫ואינטימי‪ ,‬וכך גם התחושות שעולות הן אמיתיות‪ ,‬חזקות ומשמעותיות‪.‬‬
‫מטפלים עלולים לבקר את עצמם על דרך הטיפול או לחבב במיוחד מטופלים ולא‬
‫לרצות להיפרד מהם‪ .‬לעיתים מטפלים יחושו גאווה בעבודתם ולא ירצו לסיים את הטיפול‬
‫)‪ָ ) .)Epstein & Brown ,2002‬סלָמון‪ 1111 ,‬מתוך‪ :‬בר שדה‪ )2003 ,‬מזהיר מפני הנטייה‬
‫להדחיק את האבל של המטופל מתוך הרצון של המטפל שיהיו תלויים בו‪ ,‬את הצורך שלו‬
‫בשליטה ואת ההזדהות המקובעת שלו עם דמות "האם הגדולה"‪ .‬לטענתו לעתים המטפל‪,‬‬
‫ולא המטופל‪ ,‬חרד בעומדו נוכח האפשרות של אובדן האובייקט היונק (המטופל)‪ ,‬אליו פיתח‬
‫קשר במהלך הטיפול (בר שדה‪.)2003 ,‬‬
‫‪11‬‬
‫מרטין ושורטמן )‪ )Martin & Schurtman, 1985‬עוסקים במאמרם בחרדות נפוצות‬
‫העולות אצל המטפל נוכח סיום הטיפול‪ ,‬וכן בהגנות העולות נוכח חרדות אלו‪ .‬הם מציגים‬
‫סוגים שונים של חרדות סיום של המטפל‪:‬‬
‫‪‬‬
‫חרדת נטישה של המטפל ‪ -‬חרדת נטישה הנובעת מאישיות המטפל‪ ,‬מנסיון חייו‬
‫וחוויותיו‪ .‬תהליך הספרציה‪-‬אינדיבידואציה שהופרע בילדותו של המטפל‪ ,‬עלול להאיב‬
‫על יכולתו להיפרד ממטופליו בבוא העת‪ .‬מטפל עם חרדת פרידה יהיה רגיש לסיום‪,‬‬
‫יגיב בהגנתיות או תוקפנות כשמטופל יעלה רצון לסיים ויעלה פגיעות נרקסיסטית של‬
‫המטפל אל מול החוויה שהמטופל נוטש אותו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫חרדה על אבדן הסמכות המקצועית – לקראת הסיום הגבול שבין תפקידי המטפל‬
‫והמטופל עשוי להיטשטש‪ .‬מחד יש ציפייה מהמטופל שמהיום והלאה יהיה המטפל‬
‫של עצמו‪ ,‬ומאידך מהיום והלאה המטפל לא מטפל יותר (במטופל הספציפי)‪ .‬מבחינה‬
‫רגשית‪ ,‬המטפל והמטופל יכולים להרגיש רגשות מאוד דומים‪ ,‬של צער על פרידה או‬
‫שמחה על סיום‪ .‬יש חוויה של שוויון ואיזון שעלולים להחוות כערעור על הסמכות‬
‫הטיפולית‪ .‬המטפל מרגיש צורך לבנות מחדש את זהותו בתוך מערכת היחסים‬
‫החדשה והרגעית של סוף הטיפול‪ ,‬מאחר והוא כבר אינו מטפל‪.‬‬
‫‪‬‬
‫חרדה של המטפל כתגובה לחרדת המטופל – המטופל עשוי לחוות מגון רחב של‬
‫רגשות אל מול הסיום‪ ,‬עלול לחוות את המטפל כ"אמא נוטשת" בסמביוזה‪ ,‬עלולים‬
‫לעלות רגשות של כעס ועוינות‪ .‬בתגובה המטפל יכול להזדהות עם התפקיד ולחוש‬
‫חרדה על היותו "הורה רע" ותחושה שאכזב קשות את המטופל ולא מילא את‬
‫תפקידו כראוי‪.‬‬
‫‪‬‬
‫חרדה אל מול הציפיות הגבוהות מהסיום – אמונה רווחת היא שפרידה לא טובה‬
‫עשויה לחבל בטיפול כולו ואף לגרום נזק משי וכי בכמה דקות של סיום הכל עלול‬
‫לקרוס ולהיהרס‪ .‬אמונה קטסטרופלית כזו יכולה להכניס את המטפל ללחץ משמעותי‬
‫ומשתק‪.‬‬
‫‪‬‬
‫חרדה של אבדן קשר משמעותי – תחושת חרדה אל מול אבדן כנה ואמיתי של קשר‬
‫משמעותי ואינטימי שחווה עם המטופל‪.‬‬
‫הכותבים ממשיכים ודנים בכך שגם אצל המטפל‪ ,‬כמו אצל כל אדם‪ ,‬כשעולה חרדה‬
‫מגנוני ההגנה מופעלים‪ .‬כמטפלים‪ ,‬עלינו להיות מודעים לכך שרגשות אלה עלולים להתעורר‪,‬‬
‫ועלינו להיות ערים למנגנוני התגובה שלנו לאורם‪ .‬אם זה בהיפוך תגובה (להרגיש כעס‬
‫ולהפגין רגשות חיוביים צבועים)‪ ,‬השלכה (תתבטא לדוגמא ברגשות כעס של המטפל על כך‬
‫שהמטופל לא מעריך אותו כראוי)‪ ,‬הדחקה של הסיום‪ ,‬אינטלקטואליזציה והרחקה של‬
‫הרגשות העולים בתהליך הסיום‪ ,‬דה‪-‬אבלואציה של הטיפול מחשש להתמודד עם אבדן‬
‫‪12‬‬
‫אמיתי‪ ,‬התקה (כעס כלפי המערכת שלא נותנת לסיים טיפולים כמו שצריך משיקולים‬
‫כלכליים) ועוד‪.‬‬
‫סוף טיפול מחזיק בתוכו אבדן של קשר משמעותי‪ .‬כמו החיים‪ ,‬גם הטיפול מסתיים‪ .‬ניתן‬
‫לראות בתהליך הסיום מעין "‪ "modeling‬של המטפל באופן התיחסותו לסופים‪ .‬האם המטפל‬
‫מתגונן נגד המוות‪ ,‬נמנע ממנו? מכחיש אותו? או חווה אותו בעוצמתו וברגשות שהוא‬
‫מעורר? אם המטפל נמנע מלהגיב ולהתמודד עם הסיום בצורה רגשית מותאמת ומכילה‪,‬‬
‫המסר שהוא מעביר למטופל הוא שסוף הוא דבר קשה שאי אפשר להתמודד איתו‪ .‬כמו‬
‫שבסוף טיפול המטופל מתחיל לחפש תמיכה "בחוץ"‪ ,‬כך הדרכה וקבלת עזרה הן דרכים‬
‫טובות להתמודד עם סיום טיפול עבור המטפל‪.‬‬
‫הכותבים מסכמים באמרם שעל המטפל מוטלת האחריות לדעת ולהכיר את עצמו עד‬
‫כמה שניתן ולהיות מסוגל להתבונן על התהליכים שקורים לו ולמטופל שלו בתהליך הסיום‪.‬‬
‫כמו לאורך הטיפול כולו‪ ,‬גם בסוף הטיפול על המטפל לשמור על זמינות רגשית‪ ,‬להכיר‬
‫בחרדות שהסיום מעלה במטופל ובו‪ ,‬לאזור אומץ ולהשתתף באופן מלא וכנה הן בקשר‬
‫("החיים") והן בסיומו ("המוות")‪ .‬העלאת המודעות של המטפל לחרדות ולהגנות האפשריות‬
‫מפנה מקום ומרחב בטיפול‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬תיאורטיקנים רבים ממשיגים את סיום הטיפול לחיים ולמוות; המטופל מתחיל‬
‫לסיים החל מתחילת הטיפול‪ ,‬כפי שהתינוק מתחיל למות מרגע היווצרותו‪ .‬מתוך ההנחה‬
‫שאבדן הוא חלק אינהרנטי בסיום‪ ,‬ניתן לראות כי חוקרים ומטפלים רבים כמו מצפים למשבר‬
‫בסיום הטיפול‪ .‬יש ציפייה לתגובות ולסימפטומים נוירוטיים‪ ,‬אפקטיביים‪ ,‬קוגניטיביים‪,‬‬
‫בינאישיים והגנות‪ ,‬הקשורים לתגובות אבל‪ ,‬וכן שהמטפל יגיב ויפתח העברה נגדית ומנגנוני‬
‫הגנה ‪ -‬בתגובה לחרדת הסיום האישית שלו‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬מחקרים מציעים ששלב הסיום לא בהכרח נחווה כמשבר הן עבור המטופל‬
‫והן עבור המטפל בטיפולים קצרי‪-‬מועד ‪ 11%‬מהמטופלים היו מרוצים מהסיום‪ ,‬לעומת ‪10%‬‬
‫עשרה אחוז שלא היו‪ .‬תגובות המטפלים והמטופלים היו לרוב חיוביות‪ :‬דיווחו על תחושות של‬
‫רוגע‪ ,‬חיות ובריאות בסיום טיפול‪ .‬רק מיעוט מטופלים מתייחסים למשבר שבסיום הטיפול‪,‬‬
‫והמשבר מתמקד באכזבה מתוצאות הטיפול ולא סביב אובדן המטפל ( & ‪Pinkerton‬‬
‫‪.)Rockwell, 1990‬‬
‫נראה כי ניתן להתיחס לתהליך הסיום כאל רגע שמזמן התפתחות וצמיחה‪ .‬מיטשל‬
‫(‪ )1113‬טוען כי סיום טיפול הוא הכרחי למתן אפשרות לחיים מלאים של המטופל‪ .‬לדבריו‪,‬‬
‫האנליזה מזמנת מטבעה השהייה של לקיחת אחריות אישית על חיי המטופל‪ .‬בתהליך‬
‫הטיפולי המטופל הולך בדרך של התבוננות‪ ,‬בה הוא מתמסר לידי המטפל‪ ,‬מרפה את הצורך‬
‫‪13‬‬
‫להחליט ולקחת אחריות על החלטותיו‪ .‬סיום הטיפול מחזיר את המושכות באופן בלעדי‬
‫למטופל ולפיכך עשוי לזמן חווית אחריות‪ ,‬עצמאות ובעלות בלעדית על החיים שכאמור‬
‫מתאפשרת רק לאחר סיום טיפול‪.‬‬
‫ניהול הפגישה אחרונה‬
‫במסגרת טיפולים קצרי מועד‪ ,‬חוקרים מציעים כי בפגישה האחרונה יש לסקור ולסכם‬
‫את תהליך הטיפול ולתת כלים למטופל להתמודדות בעתיד‪ .‬בפגישת הסיום ניתן להשתמש‬
‫במשפטים שונים כגון "זה מה שהשגנו"‪" ,‬זה מה שלא השגנו"‪" ,‬זה מה שאתה עשית"‪" ,‬זה‬
‫מה שאני עשיתי"‪ ,‬ועוד (‪ .)Epstein & Brown, 2002‬המטפל יכול לסייע למטופל על‪-‬ידי ציון‬
‫דוגמאות ספציפיות‪ ,‬שמראות כיצד המטופל עשה או תרם באופן משמעותי לתהליך הטיפולי‪.‬‬
‫טיפולים באוריינטציה קוגניטיבית ונרטיבית עושים שימוש במכתבי סיום כחלק‬
‫מהתהליך המסכם‪ .‬מכתבים אלו כוללים סיכום של נושאים משמעותיים שעלו בטיפול‪,‬‬
‫הישגים טיפוליים והתייחסות לאופן בו הם יכולים להישמר לאורך זמן‪ .‬בחלק מהמקרים‬
‫המטפל מתייחס במכתב גם לאופן בו חווה את המטופל‪ ,‬לאתגרים שהעסיקו אותו בטיפול‪,‬‬
‫הנאתו מהעבודה המשותפת והדברים שהמטפל עצמו למד מהתהליך‪ .‬דיון במכתב מאפשר‬
‫למטפל לקבל מהמטופל פידבק על היבטים שתרמו לו יותר ופחות בתהליך‪ ,‬ומאפשר לזהות‬
‫אי הבנות ולערוך התאמות אחרונות לחווית המטופל‪ .‬בעקבות מכתבים אלו המטופל משתף‬
‫לא פעם גם בתחושות של חוסר סיפוק‪ ,‬חוסר מיצוי‪ ,‬אכזבה או תסכול בנוגע לסיום‬
‫ולהתקדמות בטיפול (‪.)Macneil et al., 2010‬‬
‫יש ה מאמינים כי לעריכה וניהול שגוי של סיום תהיינה השלכות חריפות על הטיפול‪,‬‬
‫ואף פוטנציאל להרוס הישגים קודמים וכי "ללא תלות במשך הטיפול‪ ,‬סיום טיפול מייצג אתגר‬
‫מאוד מרכזי למטפל‪ ,‬וניהול של סוגיה זו עשוי לקבוע האם הטיפול יהיה מוצלח או ינחל‬
‫כישלון "(‪ )Kramer, 1986‬לצד דעה זו‪ ,‬יש הטוענים כי למעשה נדיר למצוא מטופלים אשר‬
‫נפגעים באמת מסיום הטיפול‪ ,‬מטפלים נוטים לייחס לעצמם חשיבות רבה מידיי בחיי‬
‫המטופל ולגרום למטופל לחשוב כי הם נורא משמעותיים בחייהם‪ .‬כך או כך‪ ,‬כפי שלשורת‬
‫הסיום של המטופל יש משמעות ייחודית עבור המטפל‪ ,‬כך לשורה האחרונה בדברי המטפל‬
‫יש משמעות רבה עבור המטופל‪ .‬הערות הסיום של המטפל עשויות לשמש כבסיס להפנמת‬
‫המטפל לצד המצב הרגשי הספציפי המקושר אליו‪ .‬מילים אלו נתפסות לעיתים כבעלות‬
‫אפקט משכך על המטופל‪ ,‬אשר מקל עליו לשאת את הפרידה‪ .‬מזווית התפתחותית‪ ,‬מילים‬
‫הן התחליף הראשוני לאובייקט‪ .‬הן מכילות את הקתקסיס אל האובייקט בתהליך הראשוני‬
‫ולכן נתפסות כמשמעותיות בתהליך הפרידה בסיום הפגישות‪ .‬לכן‪ ,‬המטפל מחוייב להקדיש‬
‫למילותיו האחרונות תשומת לב ייחודית וכך גם לאופן בו ההעברה יכולה לצבוע אותן‪ .‬כפי‬
‫‪14‬‬
‫שהמטופל עשוי לחוש דברים מסוימים אך לתת להם ביטוי רק בשורת היציאה‪ ,‬כך עשוי‬
‫לקרות גם למטפל (‪ .)Gabbard, 1982‬למעשה‪ ,‬קביעת מסגרת לטיפול‪ ,‬כולל מועד סיום‬
‫הטיפול‪ ,‬מאפשרת למטופלים לקחת אחריות על השתתפותם בטיפול במהלכו וכן על‬
‫תוצאות הטיפול וסיומו‪ ,‬שלב אשר בו הוא זוכה לחופש‪ ,‬עצמאות ובדיקה מחודשת ומחוזקת‬
‫של חייו (‪.)Epstein & Brown, 2002‬‬
‫לסיכום‪ ,‬לאחר מענה על שאלות רבות שהיו לנו בנוגע לסיום תהליך הטיפולי‪ ,‬נראה כי נותרה‬
‫בנו עדיין תקווה אחת כמטפלים והיא לסיום מושלם עם המטופל‪ .‬בסיום זה כחלק מהשינוי‬
‫אותו עובר המטופל‪ ,‬תיוותר אצלו חוויה מופנמת של המטפל‪ ,‬כאשר הפנמה זו אמורה‬
‫לאפשר למטופל להמשיך הלאה בחייו‪ ,‬באופן עצמאי‪ ,‬כשברשותו מרחב גדול יותר וכלים‬
‫להתמודדות עם מצבים מורכבים בחייו‪ .‬אולם נדמה כי עלינו להכיר בכך שסיום מושלם שכזה‬
‫אינו קיים ויתכן שבמטופל לאחר תהליך הסיום יוותרו סבל‪ ,‬מצוקה וקונפליקטים שלא נפתרו‬
‫בתהליך הטיפולי ואשר יצטרך להתמודד איתם לבדו‪ .‬נסיים בכך כי נדמה שסיום מוצלח כולל‬
‫את היכולת לקבל שלא הכל ניתן להגשים‪ .‬אבל התחושה היא של מלאות והפנמה‬
‫המאפשרת יציאה לדרך חדשה‪.‬‬
‫‪11‬‬
:‫ביבליוגרפיה‬
Davies, J.M. (2005). Transformations of Desire and Despair
Reflections on the Termination Process from a Relational Perspective.
Psychoanalytic Dialogues, 15(6), 111-901.
Epstein & Brown (2002). Brief Treatment and a New Look at the TaskCentered Approach. 4th edition. New York: MacMillan Chapter 9: termination:
discontinuance, extension and monitoring. 228-237.
Ferenczi, S. (1927). The problem of termination of the analysis. InM.
Balint (Ed.), Final contributions to the problems and methods of psychoanalysis (E. Mosbacher, Trans.,77–86. London: Hogarth Press.
Freud, S. (1937). Analysis terminable and interminable. Standard
Edition, 23, 211–253.
Gabbard, G.O. (1982). The exit line: Heightened transferencecountertransference manifestations at the end of the hour. Journal of the
American Psychoanalytic Association, 30(3), 579-598.
Gabbard, G.O. (2009). What is A "Good Enough" Termination? Journal
of the
American Psychoanalytic Association, 57(3), 575- 594.
Kramer, S. A. (1986). The Termination Process in Open Ended
Psychotherapy: Guidelines for Clinical Practice. Psychotherapy. 1-11
Macneil, C. A.; Hasty, M. K.; Conus, P; Berk, M. A. (2010) Termination
of therapy: What can clinicians do to maximise gains? Neuropsychiatrica,
22(1), 43-45.
Martin, E.S. and Schurtman, R. (1985). Termination anxiety as it
affects the therapist. Psychotherapy. 22, 92-96.
Mitchell, S. A. (1993). Hope and dread in psychoanalysis. New York:
Basic Books.
11
Noy-Sharav, D. (1998). Who is afraid of STDP? Termination in STDP
and the therapist’s personality. Psychotherapy, 35, 69-76.
Penn, L.S. (1990). When the therapist must leave: forced termination of
psychodynamic psychotherapy. Professional Psychology: Research and
Practice ,
311-394 ,)1( 21.
Pinkerton, R.S., & Rockwell, W.J.K. (1990). Termination in Brief
Psychotherapy. The Case for an Eclectic Approach. Psychotherapy, 27(3),
362-365.
Quintana, S. M. (1993). Toward an expanded and updated
conceptualization of termination: Implications for short-term, individual
psychotherapy. Professional Psychology: Research and Practice, 24(4), 426432. doi:10.1037/0735-7028.24.4.426
Rhoads, E. J, Rhoads, J. M (1995). The benefits of vacations /
interruptions in psychoanalysis. Journal of Clinical Psychoanalysis, 4(2), 209222.
Salberg, J., (2009): Leaning Into Termination, Psychoanalytic
Dialogues: The International Journal of Relational Perspectives, 19:6, 704722.
‫ [גרסה‬.‫סוגיות העולות בפסיכותרפיה עם ילדים‬-‫ סיום טיפול‬.)2004( '‫ נ‬,‫שדה‬-‫בר‬
[‫אלקטרונית‬
:‫ מאתר פסיכולוגיה עברית‬,112322012-‫נדלה ב‬
http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=233
‫ הוצאת‬.‫ הטיפול הפסיכואנליטי‬:‫ מתוך‬.)1131( ‫סופית‬-‫ אנליזה סופית ואין‬.‫ ז‬,‫פרויד‬
.201-221 ,‫ ערן רולניק‬:‫ תרגום‬,2002 ,‫עם עובד‬
11
‫‪ Settings‬וגבולות‬
‫הגדרתם וההתמודדות איתם בטיפול‬
‫עבודה מסכמת בקורס מבוא לפסיכותרפיה דינאמית‬
‫שם המרצה‪ :‬פרופסור שמשון רובין‬
‫תאריך הגשה‪0262/60220 :‬‬
‫מגישים‪ :‬יעל ברנר‪,‬‬
‫שנה ג'‬
‫אסף אטיאס‬
‫ויערה חצרוני‬
‫שנה ב'‬
‫שנה ב'‬
‫‪19‬‬
‫בעבודה זו נדון בסוגיית הגבולות וה‪ settings-‬של מסגרת הטיפול הפסיכותרפי‪ Settings .‬הוא מושג הטומן‬
‫בחובו את מערכת החוקים הסביבתיים שמכתיבים את המסגרת הטיפולית באופן קונקרטי‪ .‬אל תוך‬
‫מסגרת זו מתווספים כללים נוספים‪ ,‬פחות נוקשים‪ ,‬שמותווים על ידי אישיותו של המטפל‪ ,‬אישיותו של‬
‫המטופל והאינטראקציה ביניהם‪ ,‬ומהווים פעמים רבות מעין "הגדרות גבול" במסגרת הטיפול‪ .‬מסגרת זו‬
‫מאפשרת יצירת קשר טיפולי ומשפיעה עליו לכל אורכו‪.‬‬
‫סוגיית ה‪ settings-‬והגבולות היא מורכבת מאד וטומנת בחובה תחומים אפורים ומעורפלים‪ ,‬אותם קשה‬
‫להגדיר באופן מדויק‪ ,‬ומעלה שאלות רבות העוסקות במהותו של הגבול‪ .‬אחת השאלות המרכזיות‬
‫שנשאלות היא באילו מצבים דווקא המרחב התחום בגבולות מאפשר לטיפול לצמוח ולהתקדם ובאילו‬
‫מצבים הוא מצמצם ומקבע‪ .‬סוגיית הגבול וה‪ settings-‬עוסקת גם בשאלת טובת המטפל והמטופל‬
‫ובהתמודדותם המתמדת עם צרכיהם ומטרותיהם בקשר הטיפולי‪ .‬נפתח בתיאוריות שונות שמנסות‬
‫להמשיג טרמינולוגיה רלוונטית לסטינג הטיפולי ולהסביר את מהותה‪ .‬לאחר מכן נדון במושג ה‪acting -‬‬
‫‪ ,out‬ולבסוף נסכם בדיון שהתקיים בכיתה‪.‬‬
‫גישות מוקדמות‬
‫על פי התיאוריה הקלאסית מטרת התפתחותו של האדם היא התאמה והסתגלות לחברה תוך עימות עם‬
‫מציאות בעלת גבולות‪ .‬בסוף תהליך ההתפתחות האידיאלי‪ ,‬על האדם להפנים את הגבולות החיצוניים‬
‫הללו ולמעשה "‪ "need to adapt‬את שמכתיבה לו הסביבה‪ .‬תהליך העימות נחווה על‪-‬ידי האדם כפרדוקס‬
‫בין צרכיו הפנימיים לבין הגבולות החיצוניים‪ ,‬שבסופו מופנמים הגבולות החיצוניים ולרוב אינם נחווים‬
‫עוד כמעוררי מתח וקונפליקט‪.‬‬
‫על מנת שתהליך הפנמת הגבולות יתקיים באופן מתאים‪ ,‬לטענת פרויד על האם להכיל ולהחזיק את‬
‫התינוק באופן מוחלט ונטול גבולות‪ .‬כתוצאה חווה עצמו התינוק כחלק חסר גבולות ובלתי נפרד מהאם‪.‬‬
‫בהמשך ההתפתחות הופכת מערכת היחסים עם האם מסתכלת יותר עבור התינוק‪ ,‬כאשר הוא נחשף‬
‫לגבולותיה באופן הדרגתי‪ ,‬וכך מצליח להפנים בסופו של התהליך את הגבולות החיצוניים של האם ושל‬
‫החברה‪.‬‬
‫הקבלה של הגבולות היא חשובה ומרכזית ומכרעת לצורך התפתחות תקינה של הילד‪ .‬כאשר גבולות אלו‬
‫אינם ניתנים עשויה להתפתח אישיות פתולוגית‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫כאשר אדם מגיע לטיפול‪ ,‬תפקידו של המטפל הוא לייצר עבורו את תהליך הפנמת הגבולות אשר לא‬
‫התרחש באופן תקין בשלבים ההתפתחותיים המיועדים לכך‪ .‬על המטפל להציב את הגבולות באופן הדרגתי‬
‫וברור‪,‬‬
‫עד‬
‫שיופנמו‬
‫על‬
‫ידי‬
‫המטופל‬
‫והאגו‬
‫יתפוס‬
‫את‬
‫מקום‬
‫האיד‪.‬‬
‫לפי ‪ ,Gourney‬המטופל מעוניין (לרוב מבלי לדעת) בהצבת גבולות בטוחה מצד המטפל‪ ,‬אך זו צריכה‬
‫להתקיים בזמן המתאים בטיפול‪ ,‬ממש כפי שהיא מתרחשת בזמן המתאים בהתפתחותו של התינוק‪.‬‬
‫הגדרת הגבולות על ידי המטפל צריכה להתקיים רק לאחר תקופה מספקת של היכרות בין המטפל למטופל‪,‬‬
‫אשר מאפשרת למטפל להכיר את הגבולות שלו עצמו מול המטופל המסוים‪ ,‬ובכך להציב גבולות אותנטיים‬
‫ומתאימים‪.‬‬
‫גישות מאוחרות‪ :‬גבול על פי ויניקוט‪:‬‬
‫ויניקוט משתמש בהמשגות "חדשניות" בכל הנוגע לגבולות‪ .‬הוא למעשה משתמש בהמשגות מופשטות של‬
‫חוויה של אין גבוליות ואינסופיות שבתורה מאפשרת בריאת חוויה של עצמי יצירתי‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬במקום להשתמש במושג גבול הוא מחליפו במושג‪ :‬מימוש פוטנציאל אנושי‪ .‬חוויות של חיוניות‪,‬‬
‫אפקטיביות משמעותית וריאליות מאפשרות בריאת חוויה של עצמי יצירתי‪ ,‬ועל ידי כך מימוש הפוטנציאל‬
‫האנושי‪ .‬בריאת עצמי יצירתי מותנית ביחס הזולת לעצמי‪.‬‬
‫לטענת ויניקוט דווקא השהיית הגבול היא זו שעשויה לאפשר התפתחות חיונית אבל רק בנוכחות זולת‬
‫שאינו זר אלא סובייקטיבי‪ .‬התפתחות זו אופטימאלית בסביבה בה ההיענות של הזולת מותאמת ומשתנה‬
‫תדיר‪ ,‬ומאחוריה עומדת התפיסה של "‪ ." adaptation to need‬כלומר‪ ,‬סביבה שמתמסרת לצרכי האדם‬
‫וכך למעשה מאפשרת את התפתחותו‪ .‬ההתמסרות באה לידי ביטוי בנוכחות מתמזגת עם היחיד ובהכוונת‬
‫קשב רב אליו‪ .‬כך היא למעשה מאפשרת לו להיות הוא עצמו תוך כדי תנועה‪.‬‬
‫ויניקוט מדבר על חוויית הגבול בהיבטים שונים‪ ,‬ביניהם ההיבט ההתפתחותי‪ ,‬ההיבט המבני וההיבט‬
‫הטיפולי‪ .‬לשיטתו‪ ,‬על פי ההיבט ההתפתחותי תהליך האינדיווידואציה עובר דרך מיזוג ‪ .‬האובייקט‬
‫שמתאים עצמו לתינוק נקרא "אובייקט סובייקטיבי" שיודע את הגבול של עצמו‪ ,‬אבל מוכן לוותר עליו או‬
‫להשהותו באופן זמני מתוך התאמה מקסימלית לצרכי התינוק‪ .‬דבר זה בא לידי ביטוי ב‪:‬‬
‫א'‪ -‬מושקעות אימהית ראשונית בשלבי החיים הראשונים כאשר האם מתכווננת לעבר התינוק ורגישה‬
‫מאד לצרכיו‪ ,‬דבר שמלווה אצלה בניתוק מהעולם החיצון‪ .‬התינוק מקבל תחושה שהוא למעשה מחולל את‬
‫העולם עם המחוות הספונטניות שלו‪ .‬זוהי למעשה קריסה זמנית של גבול בין האם לתינוק‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫ב'‪ -‬חוויית האשליה האומניפוטנטית‪ :‬להבדיל מהתיאוריות הקלאסיות שמדגישות את שחרור הילד‬
‫מהחוויה האומניפוטנטית והפגשתו עם המציאות החיצונית‪ ,‬ויניקוט מדגיש את חשיבות ביסוס חוויית‬
‫האשליה של הכל‪-‬יכולות בתחילת החיים‪ .‬לטענתו‪ ,‬התינוק מגיח לעולם חסר אונים לחלוטין ועליו להרגיש‬
‫שבמציאות הסובייקטיבית הוא מרגיע את עצמו דרך התאמתה המוחלטת של האם אליו‪ .‬לטענתו‪ ,‬האם‬
‫אינה צריכה לאתגר את חוויית הכל‪-‬יכולות של התינוק בכך שתפגיש אותו עם המציאות האובייקטיבית‪,‬‬
‫משום שרק באמצעות חוויה זו הוא יוכל לחיות את עצמו ולהתפתח מתוך נביעה פנימית‪ .‬עמדה זו‬
‫מתארת את הסכמתה של האם להשהות את הגבול שלה ולחבור לאשליה שהתינוק הוא המציאות היחידה‬
‫שמתקיימת‪.‬‬
‫ג'‪ -‬ההתייחסות לתוקפנות‪ :‬ככל שהתינוק גדל משתנה ההתאמה הראשונית של האם‪ .‬ויניקוט רואה‬
‫בתוקפנות מנוף וכוח חיים בשירות האינדיווידואציה‪ .‬האם המשהה את הגבולות שורדת את התוקפנות של‬
‫התינוק בכך שאינה נהרסת‪ ,‬נוטשת או נוקמת‪ ,‬אלא ממשיכה להתאים את עצמה לצורך שלו שהיא תישאר‬
‫שלמה ולא משתנה‪ .‬האם שאינה משתנה למעשה מאפשרת לתינוק בשלב זה לחוות אותה כמובחנת ממנו‬
‫משום שהיא מחוץ לטווח שליטתו האומניפוטנטית וכך נבנית בהדרגה המציאות החיצונית כנפרדת‪.‬‬
‫בהמשך תהיה המציאות החיצונית מובחנת יותר ויותר‪.‬‬
‫על פי ההיבט המבני של הנפש‪ ,‬ויניקוט משרטט שלושה אזורים של פעילות מנטאלית‪ :‬מציאות פנימית‪,‬‬
‫מציאות חיצונית ומרחב פוטנציאלי שלמעשה נמצא בין המציאות הפנימית לחיצונית‪ .‬זהו אינו גבול ברור‬
‫בין פנים לחוץ‪ ,‬אלא אזור גבול מטושטש – אזור ביניים‪ -‬אזור הנפש השלישי של החוויה‪ .‬זהו אזור חוויה‬
‫של העדר גבול‪ .‬על פי ויניקוט הפרט חי את חייו באזור המרחב הפוטנציאלי ואיכותו נקבעת בתהליך‬
‫ההתפתחותי על‪-‬ידי הקשר עם האם או עם הסביבה האנושית‪.‬‬
‫על פי ההיבט הטיפולי אדם שחווה חסכים כתוצאה מאי מותאמות הסביבה נתפס כמי שמרכז החוויה‬
‫האנושית שלו התמוטט‪ ,‬נחלש או נעצר‪ .‬וכך הוא למעשה מגיע לטיפול‪ .‬ויניקוט סובר כי "הפציינט זקוק‬
‫למפגש עם סביבה אנושית מאפשרת ומקבלת יותר‪ .‬המטפל צריך להציע עצמו כמרחב של קרקע מזינה‬
‫ומקבלת בתוך המצב הרגרסיבי בטיפול‪ .‬כך יוכל המטופל להתמסר מתוך אמון למטפל המחזיק ויהיה מוכן‬
‫להשיל מעליו את השריון של העצמי הכוזב שנועד להגן מפני העצמי האמיתי‪ .‬כאשר המטופל יגיע לחוויה‬
‫של רוויה סימבולית בתוך הרגרסיה הוא ימצא בתוכו את הגבול הקיומי‪ ,‬הספונטני שצומח מתוך תנועה‬
‫ולא מתוך קיבוע"‪ .‬כך למעשה ויניקוט ממעט לפרש ומשתדל להיות סובלני עד שהמטופל מייצר בעצמו את‬
‫הפירוש‪ .‬הוא משהה ידע ומתרוקן לקראת המטופל‪ .‬הוא משהה גבול מתוך נכונות ואמון שהעצמיות‬
‫האמיתית הייחודית תתעורר אם תהיה נוכחות רגשית מושקעת‪ ,‬מהדהדת ומלווה שאינה כופה קצב וגבול‬
‫חיצוניים למטופל‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫לסיכום טוען ויניקוט שבמהלך החיים ובתוך תהליך טיפולי מתקיימים רגעי חסד שבהם חווה האדם את‬
‫שולי העצמי האמיתי שלו‪ .‬כשהם לא ייענו יוחמץ רגע עם משמעות קריטית לכוונון ולהיווצרות העצמיות‪.‬‬
‫בכדי להבין את הצורך ב‪ settings‬מובנים ומוסכמים ובהגדרת גבולות ברורים בטיפול‪ ,‬יש לבחון את‬
‫התופעה המוכרת כ ‪ ,acting out‬פעולה שבדרך כלל קוראת תיגר על הגבולות וה‪ settings-‬בטיפול‪ ,‬אך‬
‫שנויה גם היא במחלוקת בעצם הניסיון להגדירה ולהתייחס אליה בהתאם‪.‬‬
‫‪Acting out‬‬
‫במסגרת זו‪ ,‬נסקור בקצרה את התפתחות המושג על ידי פרויד וממשיכי דרכו‪ ,‬ונביא גם את הרחבתו של‬
‫ויניקוט‬
‫ותפיסתו‬
‫מעט‬
‫השונה‬
‫את‬
‫המושג‪.‬‬
‫מושג ה‪ acting out-‬הוצג לראשונה על ידי פרויד‪ ,‬בפרק 'היזכרות‪ ,‬חזרה ועיבוד' מתוך ספרו 'הטיפול‬
‫הפסיכואנליטי'‪ ,‬בהקשר לטיפולו בדורה (‪ .)1114‬הצגת המושג הובילה למחלוקות רבות בנוגע להגדרה‬
‫המתאימה ל‪ acting out‬ובנוגע לאופן בו נכון להתייחס אליו בטיפול‪ .‬נראה כי המחלוקת קשורה באופן‬
‫הגדרתו של פרויד‪ ,‬שמצד אחד הבין את ה‪ acting out -‬כפעולה המבטאת התנגדות מצד המטופל להיזכרות‬
‫בתכנים לא מודעים‪ ,‬בעוד מצד שני הוא ראה בפעולות כאלה צורה ספציפית של היזכרות המבוטאת‬
‫במעשים במקום במילים ותלויה באופי ההעברה בין המטופל למטפל‪ .‬מבחינה קלינית‪ ,‬פרויד טען כי על‬
‫המטפל להתמודד עם ‪ acting out‬במהלך הטיפול על ידי פירושו למטופל כהתנגדות במסגרת ההעברה‬
‫הנגדית‪ .‬לאחר פירוש ההתנהגות‪ ,‬ניתן יהיה לשלוט בה ואז זיכרונות ותחושות מהעבר יציפו את המטופל‪.‬‬
‫מתוך כפילות זו בהגדרה של פרויד‪ ,‬תיאורטיקנים וחוקרים רבים מאז פרויד התייחסו ל ‪acting out‬‬
‫באופנים שונים‪ ,‬כאשר חלקם התמקדו הבינו זאת כהתנגדות להעברה ולהיזכרות‪ ,‬בעוד אחרים התמקדו‬
‫באספקטים הקומוניקטיביים של ה ‪ ,acting out‬והבינו זאת כפוטנציאל לתקשורת ישירה עם הרמות‬
‫העמוקות של הפתולוגיה של המטופל בתוך הקשר הטיפולי‪.‬‬
‫בהמשך לעמדה זו‪ ,‬חשוב להזכיר את תפיסתו המעניינת והשונה של ויניקוט בנוגע ל ‪ .acting out‬ויניקוט‬
‫התייחס להתנהגות המובנת כ ‪ acting out‬על כל ביטוייה השונים כבעלת משמעויות חיוביות ותקשורתיות‪.‬‬
‫הוא הרחיב את ההשקפות הקודמות המתייחסות למושג‪ ,‬בכך שהתמקד במה שהגדיר כ‪hoped-for -‬‬
‫‪ response‬מצד המטופל בעת ביצוע התנהגויות אלו‪ .‬לפי תפיסתו‪ ,‬הנטיות האנטי‪-‬סוציאליות של המטופל‬
‫בטיפול משקפות כשלים בתגובת הסביבה המטפלת המוקדמת‪ ,‬ושחזורם בטיפול משקף את שאיפתו הלא‬
‫מודעת של המטופל לאימוץ תגובה חדשה מהמטפל‪ ,‬כזו שעשויה להביא לתיקון של טראומות ואכזבות‬
‫‪22‬‬
‫מוקדמות‪ .‬לפי תפיסתו‪ acting out ,‬בטיפול קשור באופן בלתי נמנע בתגובות כושלות מצד המטפל‪,‬‬
‫המשחזרות ומפעילות חלקים מודחקים של הכשלים בסביבה המקורית של המטופל‪ .‬על כן‪ ,‬ויניקוט תפס‬
‫התנהגויות אלו כמרמזות דווקא על תקווה משום שהן מבטאות בעיות התפתחותיות משמעותיות ובכך‬
‫מסייעות בחשיפת עיוותים ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית בין המטפל למטופל‪.‬‬
‫סיכום‪:‬‬
‫בכיתה עוררה סוגיית ה‪ settings -‬והגבולות תהיות‪ ,‬מחלוקות ובעיקר שאלות רבות שאת רובן ניתן לרכז‬
‫לכדי שאלה אחת‪ :‬האם בעולמנו כמטפלים‪ ,‬בחדר הטיפולים וביחסינו מול המטופל יש חוקים ברורים‬
‫אותם ניתן ללמוד‪ ,‬או שמא החוקים מעורפלים‪ ,‬גמישים ומותאמים עבור כל מטופל באופן ייחודי‪ .‬במהלך‬
‫הדיון הכיתתי נעשה ניסיון להגדיר גבול דרך המפגש עימו כמו גם עם חצייתו‪ .‬ככל שהעמיק הדיון נדמה‬
‫היה כי כמעט שלא ניתן להגיע לכדי הסכמה ברורה מהו למעשה גבול‪ ,‬מי מגדיר אותו ומתי‪ ,‬ומהי "חציית‬
‫גבול"‪ .‬בנוסף‪ ,‬נראה היה שיש חילוקי דעות רבים לגבי קיומם של רכיבים ספציפיים ב‪ .settings-‬יחד עם‬
‫זאת‪ ,‬ניכר היה שקיימת הסכמה לגבי כך שלטיפול דינאמיות משלו‪ ,‬וככזה‪ ,‬אל למטפל להפסיק לבחון‪,‬‬
‫השכם וערב‪ ,‬האם הטיפול ומסגרתו באשר הם מיטיבים עם המטופל ומהווים עבורו סביבה אופטימאלית‪.‬‬
‫אחת התחושות המרכזיות שהועברו בדיון הכיתתי הייתה של חשש מפני היתקלות במצבים מעוררי שאלות‬
‫בנוגע לגבולות וה‪ settings-‬בחדר הטיפולים‪ ,‬ומהתמודדות עם הקושי הכרוך בהבהרת הגבול מצד המטפל‬
‫אל מול המטופל‪ .‬מתוך חשש זה עולה הצורך שלנו כמטפלים לשוב ולבחון סוגיה זו ולהגדיר‪ ,‬כל מטפל‬
‫עבור עצמו‪ ,‬חוקים בסיסיים שעליהם יישען בהמשך דרכו כמטפל‪.‬‬
‫מקורות‪:‬‬
‫פרויד‪ ,‬ז‪ – .‬היזכרות חזרה ועיבוד (‪ .)1114‬מתוך‪ :‬הטיפול הפסיכואנליטי ‪ :‬זיגמונד פרויד‪ .‬תרגום ועריכה‪:‬‬
‫ערן רולניק ועמנואל ברמן (‪ .)2002‬ת"א‪ ,‬עם עובד‪.‬‬
‫פטרן‪ ,‬מ‪ -)2001( .‬תפיסת הגבול במשנתו של וויניקוט‪ .‬שיחות‪ :‬כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה‪.)2( 15 ,‬‬
‫‪.115-121‬‬
‫אשל‪ ,‬ע (‪ ACTING OUT .)1111‬ו'הינכחות' המטפל (או‪ :‬אל תוך עין הסערה)‪ .‬שיחות‪ :‬כתב עת ישראלי‬
‫לפסיכותרפיה‪.4-11 .)1( 13 ,‬‬
‫‪23‬‬
,‫ כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה‬:‫ או של מי השעון? שיחות‬Setting ‫ הרבדים השונים של ה‬.)2002(.‫ א‬,‫ברקן‬
.31-41 ,)1( 11
Pam, A. (1994). Limit setting: Theory, techniques and risks. American Journal Of
Psychotherapy, 48 (3). 432-440.
Gorney, J.E. (1994). On limit and limit setting. Psychoanalytic review. 81 (2). 259-278.
24
‫עבודה מסכמת בקורס 'מבוא לפסיכותרפיה דינאמית'‪ ,‬בנושא‪:‬‬
‫העצמי של המטופל‬
‫מוגש לפרופ' שמשון רובין‬
‫מגישות‪ :‬יעל ליכטש‪ ,‬טל איבנקובסקי ואלונה דרור (שולימנקו)‬
‫יולי‪.2102 ,‬‬
‫‪21‬‬
‫"אין לי ידיעה של עצמי כמו שאני קיים‪ ,‬אלא רק כמו שאני מופיע לעצמי"‪.‬‬
‫‪ -‬עמנואל קאנט‪-‬‬
‫מושג העצמי‬
‫בתחילת הדרך של הפסיכולוגיה‪ ,‬פרויד וממשיכיו‪ ,‬שרצו לבסס את התחום כמדע‪ ,‬נמנעו‬
‫מבחינה ישירה של מושג העצמי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬קיימת סברה כי למעשה פרויד התייחס לחוויית‬
‫העצמי בתיאורו את מבנה הנפש‪ ,‬כפי שבא לידי ביטוי בציטוט "היכן שהאיד‪ ,‬שם יהיה האגו" ‪-‬‬
‫כשהרמיזה היא שחוויית העצמי טמונה באגו‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬פסיכולוגים ניאו‪-‬פרוידיאניים‪ ,‬כמו‬
‫סאליבן והורני‪ ,‬המשיכו לפתח את מושג העצמי‪ .‬הורני ראתה בעצמי מקור ליכולת לחוות ולבטא‬
‫רגשות‪ ,‬לפיתוח ערכים ולקיחת החלטות‪ ,‬ולקיחת אחריות למעשים שלנו‪ .‬סאליבן התייחס לעצמי‬
‫באופן ישיר יותר והגדיר אותו כמערכת דינאמיקות מרכזית של הארגון האנושי‪ .‬כאשר‬
‫'דינאמיקות' הוא הגדיר כ"תבניות מתמשכות יחסית של טרנספורמציית אנרגיה‪ ,‬אשר באופן‬
‫חוזר ונשנה מאפיינת את היחסים הבין‪-‬אישיים‪ ...‬אשר יוצרים באופן מובחן ישות אדם"‪.‬‬
‫שתי תרומות משמעותיות בעולם הפסיכואנליטי שייכות לאריק אריקסון והינץ קוהוט‪.‬‬
‫שניהם התרכזו בצמיחה סובייקטיבית אישית בתוך הקשר בין‪-‬אישי ותרבותי‪ ,‬ופחות‬
‫בקונפליקטים יצריים‪ .‬אריקסון התמקד בתיאור התפתחות זהות האדם לאורך חייו‪ .‬ואילו‪,‬‬
‫קוהוט‪ ,‬הבולט מבניהם ומפתח "פסיכולוגיית העצמי"‪ ,‬התמקד בהתפתחות הלכידות של חוויית‬
‫העצמי‪ .‬הוא טען שהעצמי קיים כבר בשלבים מוקדמים בילדות והתפתחותו נשלטת על‪-‬ידי עקרון‬
‫"שימור העצמי"‪ ,‬שזהו גם המניע ביסוד כל ההתנהגויות שלנו‪ ,‬בעוד שמנגד‪" ,‬השמדת העצמי"‬
‫הינה האיום העמוק ביותר שלנו‪ .‬יחד עם כל זאת‪ ,‬קוהוט הדגיש כי לא ניתן להגדיר את חווית‬
‫העצמי עצמה‪ ,‬אלא רק את התופעות שהולידו את הצורך במושג (לדוג' אמפתיה‪ ,‬התבוננות‬
‫עצמית)‪.‬‬
‫ההתייחסות המשמעותית הראשונה‪ ,‬בתרבות המערבית‪ ,‬למושג העצמי עלתה בקרב‬
‫הוגים אקזיסטנציאליסטיים באירופה‪ .‬אלה טענו שחוויית הנוירוזה‪ ,‬וכן‪ ,‬אופי הטיפול‬
‫הפסיכותרפי‪ ,‬השתנו מאז ימיו של פרויד ושיש לשים יותר דגש על חוויית חוסר המשמעות של‬
‫המטופל‪ .‬בהתאם לכך‪ ,‬ויקטור פרנקל‪ ,‬שהיה בין ההוגים הבולטים בשדה‪ ,‬ראה בהתעלות עצמית‪,‬‬
‫ולא מימוש עצמי‪ ,‬את מהות הקיום‪ .‬הוא טען שהדבר בו חפץ האדם אינו "מצב חסר מתח‪ ,‬כי אם‬
‫התמודדות וחתירה לשם מטרה שראויה בעיניו"‪ .‬באופן דומה‪ ,‬לאנג ראה במטרת התרפיה יצירה‬
‫של מגע עם העצמי האמיתי של המטופל‪ .‬מגע זה‪ ,‬לטענתו‪ ,‬יש לממש דרך הבנת העולם הקיומי של‬
‫העצמי הכוזב‪ .‬אולם‪ ,‬אין זה אומר שהעצמי של המטופל ידוע או נחווה ישירות‪ ,‬אלא שהעצמי שלו‬
‫מקבל אישור‪ .‬לאנג ביסס דברים אלה על מרטין בובר באומרו כי "משאלתו של כל אדם (היא)‬
‫לקבל אישור על מה שהוא‪ ,‬אפילו כמה שהוא יכול להיהפך לו"‪.‬‬
‫במקביל להתפתחות המשגת העצמי בשדה האקזיסטנציאליסטי‪ ,‬הופיעה בארצות‪-‬הברית‬
‫התנועה ההומניסטית אשר התייחסה גם היא בדטרמיניזם וברדוקציוניזם הפרוידיאני כלא‬
‫מספקים מנקודת מבט אישית ומקצועית (טיפולית)‪ .‬גישה זו תרמה רבות להתעניינות בייחודיות‬
‫ובאותנטיות של חוויית האדם וברעיון של מימוש עצמי כמטרה שמכוונת את הטיפול‬
‫‪21‬‬
‫הפסיכותרפי‪ .‬דמות מרכזית בשדה הפסיכולוגי של ההומניזם היא של קרל רוג'רס‪ ,‬אבי גישת‬
‫הטיפול הממוקד‪-‬אדם‪ .‬בשיטת הטיפול שפיתח‪ ,‬התמקד בחוויית עולמו הפנימי של המטופל ושם‬
‫דגש על הכוונה‪-‬עצמית של המטופל על פני עידוד תהליך של קביעה‪-‬עצמית‪.‬‬
‫התפתחות העצמי‬
‫אריק אריקסון‬
‫אריק אריקסון משתייך לזרם פסיכולוגיית האגו‪ ,‬שעל הוגיה המרכזיים נמנים אנה פרויד‪,‬‬
‫היינץ הרטמן‪ ,‬מרגרט מאהלר ועוד‪ .‬התיאוריה הפסיכואנליטית המסורתית תיארה את האגו בתור‬
‫מבנה נפשי שעיקר תפקידו הינו ייצוג המציאות‪ ,‬וכן ויסות הדחפים של האיד מחד‪ ,‬והצרת צעדיו‬
‫של הסופר‪-‬אגו מאידך‪ .‬הוגי פסיכולוגיית האגו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬העמידו את האגו במרכז‪ ,‬כמבנה בעל‬
‫כוחות עצמאיים‪ ,‬הנותן משמעות להתנהלות היומיומית‪ ,‬משפיע על הסביבה ומושפע ממנה‬
‫בדרכים מגוונות‪.‬‬
‫תרומתו העיקרית של אריקסון כהוגה באסכולת האגו‪ ,‬הינה בתיאורו את זהותו של‬
‫האדם כמתפתחת ומתעצבת לאורך כל שנות חייו‪ .‬התיאוריה הפסיכואנליטית וממשיכיה‬
‫המסורתיים יותר כגון תיאוריית יחסי האובייקט‪ ,‬האמינו כי עיקר אישיותנו מתעצבת בשנות‬
‫חיינו הראשונות‪ ,‬והיכולת להשתנות ולהתפתח מעבר לגיל הילדות הינה מוגבלת ביותר‪ .‬אריקסון‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬טען כי אחת מהפונקציות החשובות ביותר של האני הינה יצירת של תחושת זהות‬
‫ושמירה עליה לאורך כל מהלך החיים‪ .‬הוא הגדיר ארבעה מרכיבים עיקריים לתחושת זהות זו‪:‬‬
‫‪ .1‬ייחודיות ‪ -‬תחושת האדם כי הוא מתקיים כיחידה אנושית ברורה ונפרדת מאחרים‪.‬‬
‫סכיזופרניה‪ ,‬למשל‪ ,‬הינה הפרעה בה סובל האדם מחסך משמעותי בתחושה של ייחודיות‬
‫ושל נפרדות מהאחר‪.‬‬
‫‪ .2‬שלמות וסינתזה ‪ -‬האישיות של כל אחד מאיתנו כוללת חלקים שונים ולעיתים אף‬
‫מנוגדים‪ ,‬ואחד מהתפקידים של האגו הוא ליצור את החיבור ואת ההרמוניה ביניהם‪.‬‬
‫הפרעות דיסוציאטיביות נובעות מחוסר בתחושה זו של שלמות וסינתזה של העצמי‪.‬‬
‫‪ .3‬אחידות והמשכיות ‪ -‬התחושה שמי שהייתי בעבר קשור למי שאני בהווה ולמי שאהיה‬
‫כנראה בעתיד‪ .‬אנשים שהקשר בין הזהות שלהם לאורך זמן אינו ברור להם עלולים‬
‫לסבול ממשברי זהות כגון משבר אמצע החיים‪.‬‬
‫‪.4‬‬
‫שייכות חברתית ‪ -‬תחושה של שייכות לקבוצה חברתית מסויימת ולאידיאלים‬
‫שאותם היא מקדמת‪ ,‬המעניקה הרגשת ביטחון‪ .‬בידוד חברתי (כגון זה המאפיין הפרעת‬
‫אישיות סכיזואידית) הוא תוצאה של כשלים בתחושת השייכות החברתית המרכיבה את‬
‫זהותו של היחיד‪.‬‬
‫אריקסון מתייחס אל התהליך ההתפתחותי כמלווה בקונפליקטים ובאתגרים רבים‪ ,‬להם‬
‫הוא קורא משברי זהות‪ .‬פתרון חיובי של הקונפליקט מוביל לתוצאה של רכישת מעלה (‪,)virtue‬‬
‫ואילו פתרון שלילי יכול לגרום לפתולוגיה התפתחותית‪ .‬למשל‪ ,‬תינוק שאמו לא נענית לו באופן‬
‫מהימן ואוהב‪ ,‬עלול לחוש כי הוא אינו כשיר להתמודד עם העולם ולפתח חשדנות שתלווה אותו‬
‫בהמשך התהליך ההתפתחותי ולאורך כל החיים‪ .‬מבוגר שאינו מצליח לחוות סיפוק מהטיפול‬
‫‪21‬‬
‫בילדיו וחש שעמום מהמטלות שלו בחיים‪ ,‬עלול להגיע למצב של קיפאון ולסבול ממה שאריקסון‬
‫כינה משבר אמצע החיים‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬בניגוד לפרויד‪ ,‬שראה את עיקר תרומתה של החברה עבור הפרט במגבלות שהיא‬
‫מציבה לו בפני מימוש דחפיו האסורים‪ ,‬הרי שראייתו של אריק אריקסון את החברה הינה חיובית‬
‫בעיקרה‪ .‬החברה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬מסייעת לאדם בכך שהיא מעודדת אותו ומכוונת אותו להתפתחות‬
‫ולתפקוד הבריאים‪ .‬עם זאת‪ ,‬ישנן חברות המציבות בפני פרטיהן ערכים שליליים כגון גזענות ואז‬
‫נוצרת זהות שלילית (כדוגמת גרמניה הנאצית)‪ .‬בנוסף‪ ,‬קיימות חברות המציבות בפני חבריהן‬
‫ערכים סותרים ומבלבלים‪ ,‬מה שעשוי להקשות על גיבוש זהותו של היחיד‪.‬‬
‫מנקודת השקפה פסיכואנליטית מסורתית‪ ,‬החברה היה הרחבה של האני במסעו לווסת‬
‫את הדחפים‪ .‬אריקסון‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬שם דגש על האופן בו תרבות והבדלים תרבותיים מעצבים‬
‫את התפתחות הפרט‪ .‬הוא סבר כי ישנה חדירות הדדית של הפרט והחברה‪.‬‬
‫אריקסון ראה את ה'אני' כמו את הדחפים‪ ,‬כמתגלה במהלך רצף של שלבים או משברים‪:‬‬
‫*אמון בסיסי לעומת חשדנות בסיסית‪* .‬אוטונומיה לעומת בושה וספק‪* .‬יוזמה לעומת אשמה‪.‬‬
‫*יצרנות לעומת נחיתות‪* .‬זהות לעומת בלבול תפקידים‪* .‬אינטימיות לעומת בידוד‪* .‬פוריות‬
‫לעומת קיפאון‪* .‬שלמות האני לעומת ייאוש‪ .‬השלבים הראשונים חופפים לשלבים‬
‫הפסיכוסקסואליים של פרויד ומהווים הרחבה שלהם‪ .‬אך בניגוד לפרויד‪ ,‬שסבר שההתפתחות‬
‫מסתיימת בתחילת גחל החביון‪ ,‬אריקסון ראה את צמיחת האני כממשיכה מעבר לתקופה‬
‫האדיפלית עד לגיל הזקנה‪.‬‬
‫היינץ קוהוט‬
‫היינץ קוהוט‪ ,‬מייסד פסיכולוגית העצמי‪ ,‬התייחס לעצמי גולמי (גרעיני) שקיים בשלב‬
‫מוקדם בחיים ומתפתח בזכות טיפולם של ההורים‪ .‬ההכרה בעצמי הפוטנציאלי עומדת בבסיס‬
‫היווצרותו של העצמי‪ .‬קוהוט‪ ,‬ראה חשיבות גדולה בבניית עצמי גרעיני קוהרנטי ושימורו‪.‬‬
‫הלכידות של העצמי מתפתחת דרך אינטראקציות עם "זולת‪-‬עצמי" (‪ :(selfobject‬שלוחה של‬
‫העצמי‪ ,‬מישהו שיש לי שליטה מסוימת עליו ושתגובותיו ממלאות עבורי צרכים מסוימים‪.‬‬
‫הצרכים שמסופקים‪ ,‬חשובים יותר ממי שמספק אותם (בניגוד לאובייקט שהוא ישות אוטונומית‬
‫וזהותו חשובה)‪ .‬התפתחות זו מגיעה לשיאה בתוכנית מולדת של העצמי הגרעיני‪ .‬מהלך החיים‬
‫כולו טמון בתוכנית זו – מימושה מוביל לעצמי אותנטי‪ .‬התנסויות שונות יכולות לשנות את העצמי‬
‫ולעצב אותו‪ ,‬אך יש לו בכל זאת תכונות יסוד מסוימות‪.‬‬
‫קוהוט ראה את השנים הראשונות‪ ,‬המתאפיינות בתחושת גרנדיוזיות‪ ,‬כמלאות בחיוניות‪,‬‬
‫שמחת חיים‪ ,‬התרחבות ויצירתיות אישית והוא החל להתעניין בשאלה מה עלה בגורלן של‬
‫תחושות אלו במהלך ההתפתחות וכיצד ניתן לשמרן בבגרות‪ ,‬בלי להידחף למסלול של נרקיסיזם‬
‫פתולוגי‪ .‬בכדי שתתרחש התפתחות בריאה אין צורך להתעמת עם מאפייניהם הלא מציאותיים של‬
‫מצבי הילדות הנרקיסיסטיים‪ .‬אלא יש להניח להם לעבור התמרה איטית‪ ,‬פשוט מתוך חשיפה‬
‫למציאות‪ ,‬תהליך אותו מכנה קוהוט "הפנמה ממירה"‪ .‬זהו תהליך בו מתפתחים המבנים‬
‫המשמרים ערך עצמי‪ ,‬ומרגיעים את העצמי‪ .‬חלקים חשובים של "זולת‪-‬עצמי" מופנמים ולא דמות‬
‫במלואה כמו שקורה בתהליך הפנמה רגיל‪ .‬הילד מסוגל לשנות אותם כדי שייענו על צרכיו –‬
‫‪29‬‬
‫בדומה לתהליך העיכול של חלבונים‪ :‬פירוק לחומצות אמינו‪ ,‬ספיגה והרכבה מחודשת לחלבונים‬
‫דומים‪.‬‬
‫קוהוט הגיע למסקנה כי עצמי בריא צומח בתוך סביבה התפתחותית של שלושה סוגים‬
‫ספציפיים של התנסויות 'זולת‪-‬עצמי'‪:‬‬
‫‪ .2‬זולתי‪-‬עצמי אשר מגיבים ומאששים את תחושת המושלמות העצמית של הילד‪.‬‬
‫‪ .0‬מעורבותו של הילד עם זולתי‪-‬עצמי רבי עוצמה‪ ,‬אשר הוא יוכל לשאוף להידמות אליהם ולהתמזג‬
‫איתם‪.‬‬
‫‪ .3‬זולתי‪-‬עצמי המעוררים תחושה של דומות בין הילד לבין עצמם‪.‬‬
‫את סוג ההתנסות הראשונה קוהוט מכנה "מירורינג"‪ .‬זוהי ההסתמכות שלנו על שיקוף‬
‫מצידם של אחרים להגדרת העצמי‪ .‬לדוגמה‪ ,‬תגובות התלהבות של ההורה מילדו לנוכח הצלחתו‪,‬‬
‫או אישור נוכח רגשותיו באשר הם‪ ,‬הינן קריטיות להתפתחות הילד‪ .‬תגובות מסוג זה תורמות‬
‫להתפתחות תחושת הערך העצמי ויוצרות אצלו תחושה של כבוד עצמי ואסרטיביות‪ .‬לעומתן‪,‬‬
‫ביקורתיות‪ ,‬עוינות ואדישות‪ ,‬המופיעות באופן עקבי‪ ,‬פוגעות בבניית הערך העצמי וכתוצאה מכך‬
‫עלולות להוביל בין היתר לחוסר ביטחון‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬חשוב כי השיקוף שההורה עושה יהיה‬
‫אותנטי ותואם את גילו של הילד‪ ,‬אחרת התוצאה עלולה להיות הרסנית גם היא‪.‬‬
‫דוגמה למירורינג חיובי‪ ,‬שהוצגה בכתה‪ ,‬היא של ילד בן ‪ 5‬שלמד לנסוע על סקטים‬
‫בעידודם של הוריו‪ .‬אך באחת ההזדמנויות כאשר ניסה לנסוע בחברת חבריו בלבד‪ ,‬כשל‪ .‬נראה כי‬
‫אותה נוכחות מאשרת של הוריו הייתה הכרחית עבורו בכדי לתפקד‪ ,‬ואילו בעת שזו נמנעה ממנו‬
‫נפגעו יחסי ה"זולת‪-‬עצמי" שלו‪ .‬כשל מינורי זה בהיענות לצרכיו הוביל‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬לצמיחה‬
‫והתפתחות‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬דוגמה למירורינג פתוגני שהובאה בכתה הייתה מקרה של בחור צעיר‬
‫שהתקבל לקולג' יוקרתי ואביו הפגין זלזול כלפיו על כך‪ .‬האב העיר לו שבטח יהפוך מפונק בגלל‬
‫המעבר‪ ,‬זאת מתוך פגיעותו הנרקסיסטית של האב עצמו‪ ,‬שהרגיש מאוים מהצלחת הבן‪ .‬האב לא‬
‫הצליח להתפעל מהצלחת בנו והציג לו מירורינג מעוות‪ ,‬תגובה שפגמה בבניית הערך העצמי של‬
‫בנו‪.‬‬
‫לצד צרכי המירורינג‪ ,‬ישנן גם דרישות של אידיאליזציה‪ .‬הצורך שלנו להתמזג עם מישהו‬
‫או להיות קרוב למישהו‪ ,‬שאנחנו מרגישים בטוחים ורגועים על ידו‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ילד שנופל ונפצע‬
‫בברך רץ להוריו כדי לקבל נשיקה שבאורח קסם מפיגה את הכאב‪ .‬גם כאן‪ ,‬אובייקט חיצוני ממלא‬
‫תפקיד פנימי של הרגעה וניחום‪ .‬בדומה לצרכי "זולת‪-‬עצמי" אחרים‪ ,‬מדובר בתהליך התפתחותי‪:‬‬
‫בהתחלה קיים רצון להתמזג עם ההורה‪ ,‬אח" כ יש צורך רק להיות בקרבתו ולבסוף קיים צורך‬
‫שהוא יהיה זמין רק במצבי לחץ‪.‬‬
‫בכיתה הבאנו כדוגמה את סיפורו של פיגמליון‪ ,‬הפסל הקפריסאי‪ ,‬אשר מצא פגמים רבים‬
‫בנשים‪ ,‬עד אשר בייאושו הגובר גמר אומר שלא לשאת אישה‪ .‬פיגמליון התאהב באלה אפרודיטה‬
‫ובכישרונו הרב יצר פסל יפהפה משנהב בדמותה‪ ,‬דמות אישה מושלמת‪ ,‬וקרא לה "גלתיאה"‪.‬‬
‫דמות האישה שיצר נראתה כאילו היא חיה ונושמת‪ .‬פיגמליון התייחס לדמות כאל נסיכה‪ ,‬הלביש‬
‫אותה‪ ,‬נתן לה מתנות ואף הושיב אותה על ספה יקרת ערך‪ .‬בעת הילולת אפרודיטה‪ ,‬לאחר שקיים‬
‫את כל גינוני הטקס הנדרשים‪ ,‬התפלל פיגמליון לפני המזבח וביקש כי דמות פסל השנהב תינתן לו‬
‫לאישה‪ .‬אפרודיטה שמעה את תפילתו ונענתה לה‪ .‬כששב פיגמליון לביתו ונשק לפסל נדהם לגלות‬
‫‪21‬‬
‫כי היא פוקחת את עיניה ומתעוררת לחיים‪ ...‬סיפורו של פיגמליון ממחיש את הצורך בהערצה‬
‫והאדרה של דמות כלשהי‪ ,‬בין אם היא דמיונית ובין אם היא שרירה וקיימת‪.‬‬
‫סוג ההתנסות השלישית שקוהוט מתייחס אליה‪ ,‬היא תאומות (‪ .)Twinship‬המושג‬
‫'תאומות' מבטא את הצורך לחוש דמיון למישהו אחר‪ .‬ילד קטן המביט במראה בזמן שאביו‬
‫מתגלח ורוצה לשים כמוהו קצף גילוח על הפנים‪ ,‬מבטא צורך זה‪ .‬הקירבה והאמון בהורים הכרחי‬
‫להתפתחות אוטונומיה אצל הילד‪ .‬כשאין קירבה בין הילד להורים‪ ,‬הילד פועל באופן הגנתי והופך‬
‫להיות מרוחק ודחוי או ללא זהות עצמית‪ ,‬כשכפול של ההורה‪/‬ילדים אחרים‪.‬‬
‫במהלך השיעור הקרנו שני סרטונים שבאו להדגים את התופעה‪ .‬בסרטון הראשון‪ ,‬הוקרן‬
‫קטע מתוך תחרות על תואר האם והבת הדומות ביותר‪ ,‬בו נראות אימהות ובנות המנסות לגרום‬
‫למראהן להיות דומה ככול הניתן‪ ,‬באמצעות התאמת בגדים ותסרוקות‪ .‬תחרות זו מבטאה את‬
‫הרצון וההנאה שבחוויית התאומות עבור אימהות ובנות אלו‪ .‬בסרטון השני מוצגת התופעה‬
‫בגרסה מוקצנת‪ .‬מוצגות בו אם וביתה הבוגרת‪ ,‬הנראות דומות כשתי תאומות‪ ,‬עקב ניסיונה של‬
‫האם להידמות לביתה‪ ,‬אותו היא מגשימה באמצעות ניתוחים פלסטיים וחיקויי סגנון הלבוש‬
‫והאיפור שלה‪.‬‬
‫צרכי ""זולת‪-‬עצמי"" עוברים תהליך התפתחותי‪ :‬בינקות‪ ,‬הצרכים הם מוחלטים‬
‫וצריכים להיות מסופקים באופן חיצוני – בעיקר על ידי האם‪ .‬בילדות‪ ,‬האב ודמויות נוספות‬
‫הופכות למשמעותיות יותר‪ .‬בגיל ההתבגרות‪ ,‬ההישענות היא בעיקר על קבוצת השווים ובבגרות‬
‫על בן זוג‪ ,‬חברים וקריירה‪ .‬בנוסף להרחבת הדמויות שיכולות לשמש כ"זולת‪-‬עצמי"‪ ,‬מתפתחים‬
‫מבנים פנימיים שמספקים הרבה תפקודים שבעבר סופקו על ידי "זולת‪-‬עצמי" חיצוניים‪.‬‬
‫עוצמת צרכי "זולת‪-‬עצמי" יורדת ככל שהיכולות הפנימיות מתחזקות‪ ,‬כמו למשל יכולת‬
‫הרגעה עצמית ושליטה בדחפים‪ .‬סביבה הורית טובה דיה הכרחית בכדי שהתהליך ההתפתחותי‬
‫יתרחש‪ .‬כשלים קטנים בסיפוק הצרכים יוצרים את הצורך ביצירת מבנים פנימיים לסיפוק‬
‫הצרכים‪ .‬הצלחות קטנות יוצרות סביבה בטוחה שתאפשר את ההתפתחות הזו‪ .‬המבנים הפנימיים‬
‫מתפתחים בדומה לשרירים‪ :‬התנגדות מסוימת מחזקת את השריר‪ .‬חוסר התנגדות מוחלט מוביל‬
‫לאטרופיה ואילו התנגדות חזקה מדי מובילה להתשה או אפילו לקריעה של השריר‪.‬‬
‫שלושת התנסויות "זולת‪-‬עצמי" הכרחיות לבנית עצמי טריפולרי המורכב משלושה‬
‫קטבים‪ :‬קוטב השאיפות הנגזר מן העצמי הגרנדיוזי (מירורינג) וקוטב האידיאלים הנגזר מן‬
‫הדימוי הפנימי של ההורה הנערץ (אידיאליזציה)‪ .‬בין השניים נוצרת קשת של מתח – כמו בין שני‬
‫קטבים חשמליים‪ .‬היחסים בין מרכיבי העצמי מונעים על ידי המתח הזה‪ :‬העצמי נדחף על ידי‬
‫שאיפותיו ומונחה על ידי האידיאלים שלו‪ .‬המרכיב המתווך את שני הקטבים הוא קוטב היכולות‬
‫והכישרונות של האדם‪ ,‬המתפתחים כתוצאה מתחושת תאומות‪ ,‬שהם גם הבסיס לפיתוח מבנים‬
‫מפצים‪ ,‬כאשר העצמי פגום‪ .‬לעיתים העצמי נשען על קוטב אחד יותר מעל משנהו‪ ,‬זאת כאשר הוא‬
‫אינו מוזן מספיק על ידי "זולת‪-‬עצמי" מתאימים‪ .‬רק כאשר שני הקטבים פגועים‪ ,‬העצמי יהפוך‬
‫לשביר‪ .‬במקרה שיש קושי רק בקוטב אחד‪ ,‬ההסתמכות על הקטבים האחרים מאפשרת לילד‬
‫לחיות חיים נטולי סימפטומים‪ ,‬למרות שההתפתחות לא הייתה לגמרי מושלמת‪.‬‬
‫כשהעצמי אינו בריא הוא נשען על "זולת‪-‬עצמי" כדי לבצע את פעולות שונות שהעצמי לא‬
‫יכול לבצע לבדו‪ .‬יחסי "זולת‪-‬עצמי" כאלה בדרך כלל מפריעים לתפקוד בינאישי‪ .‬לדוגמה‪ ,‬צורך‬
‫ארכאי של הבעל בתשומת לב מתמדת מאשתו יפגע ביחסים ביניהם‪ .‬כשיחסי "זולת‪-‬עצמי"‬
‫‪30‬‬
‫נפגעים‪ ,‬הדבר עשוי להוביל לפגיעה נרקיסיסטית בקרב עצמי לא בריא‪ ,‬לדיכאון ולחרדה‪ ,‬למרות‬
‫שבאופן אובייקטיבי מדובר במשהו מינורי‪ .‬במצב זה‪ ,‬לכידות העצמי מעורערת באופן זמני או‬
‫קבוע‪ .‬כאשר ההתפוררות חריפה‪ ,‬היא מובילה לרגרסיה לשלב התפתחותי מוקדם‪ ,‬בו העצמי‬
‫מצומצם למצבו ההתחלתי‪ .‬התפוררות העצמי מובילה לחרדת פירוק‪ ,‬דיסאינטגרציה‪ .‬לדעת‬
‫קוהוט‪ ,‬זוהי החרדה העמוקה ביותר שאדם יכול לחוות‪ .‬היא דומה לחרדה ממוות‪ ,‬אך הפחד אינו‬
‫לגבי חוסר קיום אלא זהו פחד מאובדן האנושיות‪ :‬מוות פסיכולוגי‪ .‬החוויה של עצמי שברירי‬
‫גורמת לעצמי המבצע לחפש דרכים כדי לסיים את המצב הבלתי נסבל הזה ולהפוך את העצמי‬
‫למלוכד בכל דרך אפשרית‪ ,‬גם אם מדובר בפגיעה עצמית‪.‬‬
‫טיפול‬
‫פסיכולוגית העצמי מתמקדת באופן בו המטופל מנסה לשקם תחושה של עצמי מלוכד‪,‬‬
‫הרמוני וחיוני לאחר פגיעה נרקיסיסטית שחווה או לאור איום מצד "זולת‪-‬עצמי" משמעותי‪.‬‬
‫התנהגות הרסנית מובנת כניסיון לשיקום עצמי שביר ומדוכא ולכן נתפסת כבריאה במובן מסוים‪.‬‬
‫הפרשנות הטיפולית מתמקדת בפגיעות הנרקיסיסטיות וביחסים עם "זולת‪-‬עצמי" משמעותיים‪,‬‬
‫איך העצמי מרגיש בהתמודדיות הללו‪ ,‬הזעם שעשוי לפרוץ והניסיונות לשיקום לאור האיום על‬
‫חיוניות העצמי‪.‬‬
‫קוהוט ראה את הסיטואציה האנליטית כמצב בו המטופל מנסה להחיות‪-‬מחדש תהליך‬
‫התפתחותי שהופרע‪ .‬על האנליטקאי לאפשר למטופל לעבור את התהליכים ההתפתחותיים‬
‫הנדרשים‪ ,‬בלי להתנגד או להתעלם מהעברות המטופל‪ .‬קוהוט שם למעשה את היחסים בין‬
‫המטופל למטפל במוקד הטיפול ובכך אפשר חקירה של הפוטנציאל ההתפתחותי שלהם עבור‬
‫המטופל‪ .‬בדומה להורה‪ ,‬על האנליטיקאי לא להיענות באופן מושלם לצורכי המטופל ולאפשר לו‬
‫לחוות גם אכזבות‪ .‬בכך הוא יאפשר למטופל להתמיר את העברותיו הנרקיסיסטיות לתחושת‬
‫עצמי ואחר מציאותית יותר‪ ,‬אך עדין חיונית ואיתנה‪.‬‬
‫על כן‪ ,‬בטיפול המטפל משמש כ"זולת‪-‬עצמי" שמספק הבנה אמפאתית‪ .‬המטרה היא‬
‫לשקם את התהליך ההתפתחותי הקטוע וליצור מבנים פנימיים שיספקו את הפונקציות שסופקו‬
‫על ידי "זולת‪-‬עצמי" בעבר‪ .‬סוגי ההעברות מקבילים לשלושת התנסויות "זולת‪-‬עצמי" בהתפתחות‬
‫העצמי‪:‬‬
‫‪ .2‬העברת מראה‪ -‬היקשרות רבת עוצמה אל האנליטיקאי‪ ,‬המשקפת צורך להבנה ושיקוף חזרה את‬
‫חווית המטופל‪ .‬על‪-‬פניו זה יכול להתבטא כאילו האנליטיקאי אינו משמעותי‪.‬‬
‫‪.0‬‬
‫העברת האדרה‪ -‬התייחסות לאנליטיקאי כאל מושלם‪ ,‬ותחושת התחזקות וחשיבות בעקבות‬
‫הקשר עם דמות רבת‪-‬עוצמה זו‪.‬‬
‫‪ .3‬העברת אני אחר‪/‬תאומות‪ -‬כמיהה לחוש דומות מהותית לאנליטיקאי‪.‬‬
‫באמצעות העברות אלו‪ ,‬היחסים עם ה‪" -‬זולת‪-‬עצמי" יכולים להשתנות מארכאיים‬
‫לבוגרים‪ .‬לצורך כך‪ ,‬על המטפל לספק למטופל את הצורך להיות מובן אך לא מעבר לכך‪.‬‬
‫ההתייחסות לצרכים אחרים היא פרשנית בלבד‪ .‬בכדי ליצור קשר טיפולי נדרשת אמפתיה מצד‬
‫‪31‬‬
‫המטפל‪ ,‬אך זה בלתי נמנע שמדי פעם הוא ייכשל (פרשנות שגויה‪ ,‬תזמון לא נכון‪ ,‬יצא לחופשה‬
‫וכו')‪ .‬אלו יתפסו על ידי המטופל ככשל בקשר שלו עם המטפל (המשמש כ"זולת‪-‬עצמי")‪ .‬כשלים‬
‫אלו צריכים לזכות להתייחסות מצד המטפל‪ .‬אחרי שהקשר שוקם‪ ,‬על המטפל להפנות את‬
‫תשומת ליבו של המטופל לאכזבה שמקורה בילדות וביחסי "זולת‪-‬עצמי" מוקדמים‪ .‬ההרס‬
‫והשיקום של הקשר מאפשרים למטופל לפתח מנגנונים פנימיים (דרך הפנמה ממירה) דרכם יוכלו‬
‫לווסת את העצמי‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬המטפל צריך להכיר באופן אמפאתי בחשיבות של צרכי המטופל‪ ,‬אך לא להגיב‬
‫מעבר לכך (להסכים‪/‬לא להסכים‪/‬לעודד צורך מסוים)‪ .‬כל אחת מהתגובות הללו עשויה לחבל‬
‫ביחסי "זולת‪-‬עצמי" של המטופל‪ .‬התחושה של המטופל שהוא מובן מאפשר לעצמי שלו להתייצב‬
‫וכך להיות מסוגל לחוות רגשות שהוא לא היה מסוגל להתמודד עמם קודם לכן – או בגלל‬
‫עוצמתם או בגלל התוכן שלהם‪ .‬ייצוב העצמי מושג רק אחרי הבנה של כשלים מוקדמים ביחסי‬
‫אובייקט והפגיעות שהמטופל חש בעקבות כך‪ .‬לרוב המטופל מגיע לתובנה הזו בכוחות עצמו‪.‬‬
‫כדוגמה להעברת "זולת‪-‬עצמי" בטיפול‪ ,‬הצגנו את מאמרו של יוסי טמיר "היחס האדרתי‬
‫בתהליך הטיפולי כחוויה רגשית מרפאה"‪ ,‬המתמקד בהעברת האדרה‪ .‬כאמור‪ ,‬קוהוט זיהה‬
‫והדגיש את משמעותו ההתפתחותית של יחס ההאדרה (אידיאליזציה) בצמיחת העצמי ואת‬
‫חשיבותו הטיפולית כדפוס העברה‪ .‬העמדה הטיפולית שהוא הציע בהקשר זה הייתה של קבלה‬
‫פסיבית ולא מפרשת‪ ,‬במטרה לאפשר את התהוותה ללא הפרעה‪ .‬טמיר מציע לנקוט בגישה אחרת‬
‫מזו שהציע קוהוט‪ ,‬גישה של 'קבלה פעילה'‪ ,‬על‪-‬פיה המטפל נדרש לקבל על עצמו להיות זולת‪-‬‬
‫עצמי מואדר עבור המטופל‪ .‬הפיכה לדמות מואדרת מקבילה למעשה לאם המחבקת את תינוקה‬
‫הנסער ומאפשרת לו להתמזג עם גופה החזק והרגוע או להורה שמוחק את כאב המכה שילדו ספג‬
‫באמצעות נשיקתו ה'מאגית'‪.‬‬
‫במאמר מובאות שתי דוגמאות קליניות בהן נעשה שימוש ב'יחס ההאדרה'‪ .‬בראשונה‬
‫מתואר שמשון‪ ,‬ילד בן ‪ ,1‬שהופנה לטיפול עם תלונות על קשיי ריסון והתנהגות בביה"ס ובית‪.‬‬
‫שמשון גדל עם אם ילדותית ונרקיסיסטית‪ ,‬שקועה מאוד בעצמה ונוטה לדיכאונות‪ .‬אביו היה‬
‫שקוע בקריה שלו והקדיש מעט מאוד זמן לבנו ולבייתו‪ .‬במהלך הטיפול‪ ,‬שמשון התקשה לקבל‬
‫את גבולותיו‪ ,‬כאשר בין השאר דרש לתלות באמצעות דבק את ציוריו על קירות חדר הטיפולים‬
‫ולהשאירם שם באופן קבוע‪ .‬הכותב מפרש את התנהגותו של שמשון כמביעה את החסך שלו‬
‫בדמות נענית ובחוויית הד‪ .‬בכותב סבור כי שמשון רצה לשמור את המטפל רק לעצמו‪ ,‬לדבוק בו‬
‫ולהתמזג עמו‪ .‬בשלב מסוים הוא החל להדביק את ציוריו על קירות החדר‪ ,‬למרות שמטפלו אסר‬
‫על כך‪ .‬בתגובה ולאחר שניסיון להגיע אליו באמצעות מילים לא צלח ורק הפך אותו לנסער יותר‪,‬‬
‫אחז בו המטפל והחזיק אותו בידיו בכוח תוך שהוא מסביר לו שיש לו מספיק כוח בכדי להחזיק‬
‫אותו ולהעביר אליו מן הכוח שלו‪ .‬חוויה זו חזרה פעמים רבות במהלך הטיפול‪ ,‬כאשר בכל פעם‬
‫המטפל היה מנסה להפסיק את החיבוק‪ ,‬רק כדי להיווכח ששמשון מתנהג באופן אלים‪ ,‬שלא‬
‫מאפשר לו לשחררו עדין‪ .‬נראה כי שמשון היה זקוק לנוכחות איתנה‪ ,‬מעין 'מיכל כוח' דרכו יוכל‬
‫לחוש את הכוח של הדמות המואדרת כשלו‪ .‬מדובר היה בחוויית קבלה אקטיבית מצד המטפל‪,‬‬
‫של הצורך של שמשון בזולת‪-‬עצמי מואדר‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫בדוגמא השנייה מתוארת מטופלת בשם שירה‪ ,‬בת ‪ ,30‬נשואה‪ 2+‬ומורה במקצועה‪ .‬שירה‬
‫פנתה לטיפול עקב משבר דיכאוני חריף‪ ,‬שפרץ בעקבות הפסקת קשר מקצועי שהיה לה בשנתיים‬
‫האחרונות עם עמית בכיר‪ .‬נראה היה שקשר זה עורר בה משאלות האדרה 'מוקפאות' והפסקתו‬
‫הפתאומית לא אפשרה לה להשלים את חיזוקו וביסוסו של העצמי השביר שלה‪ .‬בתחילת הטיפול‬
‫השתמש הכותב בעמדה החקרנית‪ ,‬אך זו לא הובילה להקלה או שינוי כלשהו במצבה של‬
‫המטופלת‪ .‬בהדרגה הוא החל להבין שהיא שרויה בחיפוש נואש אחר נוכחות אומניפוטנטית‬
‫שתציל אותה ולא תכיל אותה בלבד‪ .‬לכן‪ ,‬המטפל החל לשדר לה כי יש בכוחו להוציאה מוך הבור‬
‫העמוק בו היא נמצאת‪ .‬בעקבות קבלת משאלות ההיזקקות של שירה כצורך לגיטימי‪ ,‬עוצמת‬
‫הדיכאון שלה הלכה ופחתה‪.‬‬
‫דוגמאות אלו ממחישות כי חוויית ההאדרה איננה רק שלב במהלך הטיפול‪ ,‬אלא ניתן‬
‫לראות בה מרחב מהותי של הקשר הטיפולי‪ .‬חוויה זו מתמקדת בציפייה הראשונית של המטופל‬
‫שהמטפל יחלץ אותו ממצוקתו וסבלו‪ .‬גישה טיפולית זו תהיה אפקטיבית רק אם המטפל מצליח‬
‫להתגבר על רתיעתו מתחושות של גרנדיוזיות ואומניפוטנטיות שיחס ההאדרה כלפיו מעורר בו‪.‬‬
‫הרציונל של היענות להעברת ההאדרה מצד המטופל מתבסס על המחשבה כי ברגע שהחוסר שחש‬
‫המטופל יתמלא בצורה מספקת‪ ,‬הוא ינוע הלאה באופן טבעי‪ ,‬שכן שההנעה הבסיסית שלו איננה‬
‫לחזור ל'גן‪-‬העדן הילדי האבוד'‪ ,‬אלא לנוע קדימה‪.‬‬
‫לסיכום הצגנו את שלבי הטיפול לפי ארנסט וולף‪ ,‬מממשיכי דרכו של קוהוט‪:‬‬
‫‪ .2‬ניתוח ההגנות נגד הטיפול‪ ,‬הפחדים מפני כשל "זולת‪-‬עצמי" נוסף‪ ,‬והפגיעה שהכשלים גרמו‪ .‬לכן‬
‫צריך ליצור אוירה של הבנה וקבלה שהכרחית ומעודדת רגרסיה והעברה‪.‬‬
‫‪ .0‬פירוש ההעברה‪ .‬לשם כך אסור להתערב בתהליך זה ע"י מתן פרשנויות ביקורתיות‪ ,‬כמו הערות‬
‫מחנכות על אירועים שהמטופל מביא לטיפול‪.‬‬
‫‪ .3‬הרס בלתי נמנע של יחסי ה‪" -‬זולת‪-‬עצמי"‪.‬‬
‫‪.4‬‬
‫פירוש של ההרס‪ ,‬שיקום ההבנה ההדדית‪ .‬לשם כך על המטפל להסביר את הכשל באופן כן‬
‫ואמיתי‪ ,‬כבלתי נמנע ולא מכוון‪.‬‬
‫‪ .5‬העצמי של המטופל‪ ,‬שעכשיו מחוזק‪ ,‬ממשיך לחקור צרכי "זולת‪-‬עצמי" מוקדמים יותר באמצעות‬
‫ההעברה‪ .‬המטפל מציין את הכשלים וההצלחות של המטופל בחיזוק העצמי שלו ובאינטגרציה‬
‫שלו עם הסביבה וביצירת יחסי אובייקט ו "זולת‪-‬עצמי" בוגרים ובריאים‪.‬‬
‫כדוגמה להמשגת מקרה לפי עקרונותיו של קוהוט ופסיכולוגית העצמי‪ ,‬הובא בכיתה סיפורו של‬
‫גיא‪:‬‬
‫גיא‪ ,‬רווק בן ‪ ,53‬נאה ומרשים מאד‪ ,‬אקדמאי עובד בתחום הפיננסי ומצבו הכלכלי טוב‪ .‬מרבה‬
‫לצאת עם בחורות אך לא מצליח (ולדבריו גם לא רוצה) למצוא זוגיות‪ .‬הגיע לטיפול בגלל תחושות‬
‫מתמשכות של תפלות‪ ,‬שיעמום‪ ,‬ריקנות‪ ,‬וחוסר מימוש אישי ומקצועי‪ .‬החוויה העיקרית שלדבריו‬
‫מלווה אותו מאז ומעולם היא הבדידות‪ .‬אופן דיבורו השטוח והאדיש‪ ,‬מצוי בניגוד בולט לרושם‬
‫‪33‬‬
‫הראשוני שהופעתו המרשימה יוצרת‪ .‬בשיחות הראשונות מבטא תחושות של אכזבה מעצמו‬
‫ומיכולתו הרגשית הדלה‪ ,‬יחד עם תיסכול ושיעמום מהעולם הסובב אותו ומשדר פעמים רבות‬
‫עליונות ובוז‪.‬‬
‫במקביל לגנאי כלפי אחרים‪ ,‬הוא נוטה לשיפוט עצמי חמור ומבטא תחושה של מיאוס מעצמו‪:‬‬
‫"מגיל צעיר אני משחק את המשחק שמצפים ממני לשחק‪ :‬מתפעלים ממני‪ ,‬ואני יודע שלא ממני‬
‫מתפעלים‪ ,‬אלא מהבלוף‪ ,‬מהרושם שאני יודע לעשות‪ .‬אני אדם מזוייף ‪.‬יש לי חברים ויש בחורות‬
‫שרוצות אותי‪ ,‬אבל אני תמיד לבד‪ .‬משתדל לשרוד‪ ,‬לא ליפול‪ -‬אם אפול‪ ,‬אני יודע שלא יהיה לי‬
‫כוח לקום מחדש‪".‬‬
‫בהמשך אומר ‪" :‬אני רואה אנשים חיים אחד עם השני שנים‪ ,‬ולא מצליח להבין את זה‪ .‬איך לא‬
‫נמאס להם? איך לא בא להם לברוח? אני לא יודע מה זאת אהבה שנמשכת כל כך הרבה זמן‪ .‬זה‬
‫לא הגיוני בעיניי‪".‬‬
‫הקשר הרגשי היחיד שהיה לו‪ ,‬נמשך כשנתיים והיה רצוף מריבות ומאבקי כוח‪ .‬הנתק היה חד‬
‫וכואב‪ ,‬ואחריו באה תקופה של קהות רגשית בדידות ודיכאון‪ .‬מאז חלפו שלוש שנים והוא טרם‬
‫הצליח להתאהב ‪.‬הקשר שאבד היה מיוחד במינו ומפתיע‪ :‬זה קרה כאשר כמעט בלי לשים לב‪,‬‬
‫מצא עצמו נקשר רגשית לנעמה‪ ,‬בחורה שעבדה איתו והיה מיודד איתה מאד‪" :‬בחורה עם ראש‬
‫טוב‪ ,‬חכמה‪ ,‬מצחיקה‪ ,‬ישרה‪ .‬לא חשבתי בכלל לצאת איתה‪ ,‬היא הייתה כמו חבר נאמן והרגשתי‬
‫איתה חופשי ובטוח "‬
‫אלא שפעם אחת היתה מסיבת פורים בעבודה‪ ,‬שניהם שתו יותר מדיי ואיכשהו נהיה פתאום גם‬
‫רומן‪ .‬הוא אומר‪" :‬חשבנו שאנחנו "נפשות תאומות"‪ .‬היא היתה כל כך דומה לי‪ .‬זה היה מושך‬
‫בצורה לא רגילה‪ ,‬אבל פתאום‪ ,‬מתוך קירבה כזאת שבה אני מספר לה את כל הסודות שלי והיא‬
‫את שלה‪ ,‬אני מוצא עצמי בצרה גדולה כשהיא נהיית גם הבחורה שלי‪ ,‬זו שאני צריך לברוח ממנה!‬
‫אני לא יכול להרשות לעצמי להסתבך עם מישהי שמכירה אותי יותר מדי ורואה את הבלוף שלי‬
‫ממרחק אפס‪ .‬הרגשתי שאני מוכרח להרוס את הכוח שיש לה עליי‪ .‬לא יכול להסתכן איתה‪.‬‬
‫מוכרח לברוח ממנה לפני שהיא תפגע בי‪ .‬וכל הזמן אני פוחד‪ .‬ושונא את הפחד הזה‪ .‬עד שהכרתי‬
‫אותה לא פחדתי מכלום‪.‬‬
‫גיא הבן הצעיר במשפחה בת שלושה ילדים‪ .‬שני אחיו מבוגרים ממנו בהרבה‪.‬אביו הרבה לנסוע‬
‫לתקופות ארוכות לחו"ל במסגרת עבודתו‪ ,‬ובשובו היה מביא עימו משחקים מיוחדים "עם ריח של‬
‫חו"ל"‪ -‬מעמדו של גיא בקרב חבריו נבנה לא מעט על מתנות אטרקטיביות אלה‪ .‬גיא זוכר קשר‬
‫קרוב אך טעון עם אימו‪ ,‬שסבלה מכאבי ראש תכופים וכנראה גם מדיכאונות‪ .‬בכל יום כשחזר‬
‫מבית הספר‪ ,‬היה מוצא אותה ישנה "שנת צהריים" ממושכת‪ .‬הוא היה מניח בשקט את הילקוט‪,‬‬
‫אוכל משהו שמצא במקרר‪ ,‬ויוצא החוצה‪ .‬העיד כי הרבה לשחק משחקים דמיוניים עם עצמו‪.‬‬
‫בגיל ההתבגרות התגלה לגיא כי נסיעותיו של האב היו מעין "פיתרון" ליחסי זוגיות כושלים ‪.‬‬
‫בידיעתה החלקית של האם‪ ,‬ניהל האב מערכות יחסים מחוץ לנישואים‪ ,‬עד שהתאהב אהבה‬
‫גדולה‪ ,‬והחליט לעזוב את הבית‪ .‬גירושי ההורים היו קשים וגיא סרב לדבר עם אביו במשך שנים‬
‫ארוכות‪ .‬עם אימו‪ ,‬הפכו יחסיו למעיקים ורוויי אשמה והוא ניצל כל הזדמנות לשהות מחוץ לבית‬
‫ולהימלט מטרוניותיה על שהוא דואג רק לעצמו‪ ,‬ומשאיר אותה בבדידותה‪.‬‬
‫גיא היה תמיד בחור פופולרי בקרב הבנות‪ .‬את יחסו לנשים הוא מחלק לשתי תקופות‪ -‬עד לרומן‬
‫עם נעמה נהג לומר לעצמו שמכיוון שאינו רוצה קשר רציני עד גיל ‪ ,53‬אינו מעוניין להיקשר‬
‫‪34‬‬
‫רגשית לבחורה‪ ,‬מפני שהיא תצפה ממנו למחוייבות בה לא יוכל לעמוד‪ .‬כך‪ ,‬על כל פנים‪ ,‬נהג‬
‫להסביר לעצמו את התנהגותו ‪.‬‬
‫אחרי התנפצות הרומן עם נעמה‪ ,‬אי היכולת שלו למצוא עניין רגשי בשום דבר‪ ,‬לבשה צורה של‬
‫ייאוש‪ .‬הוא יצא הרבה‪ ,‬אך בכל פעם שהשיג בחורה שחשב שרוצה ‪ ,‬איבד עניין תוך זמן קצר‪,‬‬
‫והתחיל להשתעמם ולתכנן תוכניות איך לצאת מהקשר מבלי לפגוע בבחורה ולהיפגע מכעסה‪,‬‬
‫אותו הוא חווה כמוצדק לגמרי ‪.‬כך עברו כמעט שלוש שנים‪" :‬לא שמתי לב בכלל לזמן שעבר מרוב‬
‫שהימים דומים זה לזה‪ .‬אני לא מרגיש כלום‪ ,‬רק קהות ושיעמום‪ .‬צף מעל החיים אבל לא נוגע‬
‫בהם‪ .‬לא מתערבב‪".‬‬
‫דרך סיפור מקרה זה ניסינו להמחיש כיצד חסכים בצרכי "זולת‪-‬עצמי" בילדות באים‬
‫לידי ביטוי בבגרות‪ .‬לגיא חסך בולט במירורינג – אימו חוותה דיכאון ואביו שהה תקופות‬
‫ממושכות בחו"ל‪ ,‬מה שהוביל לחוסר נראות שלו מצד הוריו‪ .‬בנוסף‪ ,‬הגירושין של הוריו והרומן של‬
‫אביו שקדם להם‪ ,‬הרסו את האידיאליזציה של האב‪ .‬עד לאותה נקודה גיא העריץ את האב‬
‫המצליח ועל ידי כך יכול היה לחוש כבעל ערך‪ .‬הפגיעה הנרקיסיסטית הקשה שחווה גיא הובילה‬
‫לניתוק רגשי מהסובבים לו ולפיצול מסוים‪ :‬מחד‪ ,‬דמות גרנדיוזית של מצליחן ומאידך‪ ,‬תחושה‬
‫פנימית של בדידות ופחד מנטישה‪ ,‬אותה הקפיד להסתיר‪ .‬נעמה‪ ,‬שהיוותה עבור גיא "זולת‪-‬עצמי"‬
‫של תאומות סיפקה גם את צרכיו המוקדמים של מירורינג ואידיאליזציה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬הוא הרגיש‬
‫שלידה הוא יכול להשיל את כל הגנותיו וכי הוא מובן באופן מלא‪ .‬מצד שני‪ ,‬הוא חש חרדה וצורך‬
‫לברוח דווקא ממי שאפשרה לו להרגיש שלם‪ ,‬פחד אופייני למי שחווה כשלים של "זולת‪-‬עצמי"‪.‬‬
‫קרל רוג'רס‬
‫רוג'רס‪ ,‬מייסד שיטת טיפול ממוקד‪-‬אדם‪ ,‬התמקד בפיתוח חוויית החירות של המטופל‬
‫להיות עצמו‪ ,‬כשהכוונה לחיזוק האוטונומיות‪ ,‬הספונטאניות והביטחון העצמי שלו‪ .‬לפי רוג'רס‪,‬‬
‫לאורך הטיפול הבנתו של המטופל‪ ,‬שגורלו אינו נתון בידיהם של אחרים ואינו מחויב לציפיות או‬
‫לדרישות שלהם‪ ,‬אמורה להתחזק‪ .‬המטופל לומד להכיר בחירותו לרצות ולבחור ולקחת אחריות‬
‫על כך‪ ,‬וכן‪ ,‬לומד לקבל את האינדיבידואליות שלו‪ .‬כך שלבסוף מתאפשר לו למצות את‬
‫הפוטנציאל שלו באופן יותר מלא‪ .‬הקשר הטיפולי צריך להתאפיין ביחס חיובי בלתי מותנה כלפי‬
‫המטופל‪ ,‬על מנת לאפשר את אותה חירות‪ .‬הכוונה בכך היא ליחס חם וחיובי מצד המטפל לגבי‬
‫מה שהמטופל מביא‪ ,‬שמאפשר למטופל להיות עצמו בטיפול והבנה אמפתית רגשית ואותנטיות‬
‫מצד המטפל‪ ,‬שאמורה לעודד את אמונו של המטופל כלפיו‪.‬‬
‫רוג'רס תיאר את מהלך הטיפול בגישתו לפי מספר תהליכים מאפיינים‪ .‬המאפיין הראשון‬
‫הוא שבתחילה‪ ,‬המטופל מפחד מרגשותיו ומנסה להתגונן מפניהם ואילו לאורך הטיפול הוא‬
‫מאפשר בהדרגה לרגשות הללו להתקיים בתוכו‪ ,‬כחלקים מעצמו‪ .‬במקום להמשיך להיות מנותק‬
‫מאספקטים אלה של חווייתו הוא מסגל לעצמו תקשורת פנימית חופשיה יותר ומודעות גדולה‬
‫יותר למה שעובר עליו מרגע לרגע‪ .‬המאפיין השני הוא שהמטופל עובר מלפעול לפי ערכים‬
‫מופנמים של אחרים לפעולה לפי ערכים נוכחיים שלו עצמו‪ .‬המאפיין השלישי הוא ההפיכה של‬
‫המטופל לאחראי על בחירותיו במקום תחושה של עצמי כמי שמונע על‪-‬ידי כוחות פנימיים‬
‫‪31‬‬
‫וחיצוניים שמחוץ לשליטתו‪ .‬המאפיין הרביעי הוא שהמטופל לומד להאמין באספקטים‬
‫הספונטאניים והלא מודעים של חווייתו‪ .‬המאפיין החמישי‪ ,‬המהווה את השלב האחרון בטיפול‪,‬‬
‫הוא שהמטופל מקבל על עצמו חירות להיות עצמו הוא ואת האחריות הנלווית לכך‪.‬‬
‫בכיתה הוצג וידיאו של מקרה טיפולי מוכר של רוג'רס באישה צעירה בשם גלוריה‪.‬‬
‫גלוריה הינה גרושה טריה המגדלת ילדה יחידה ופונה לטיפול בעיקר עקב הניסיון שלה להסתגל‬
‫חזרה לחיי הרווקות‪ ,‬נוסף על תפקידה כאמא‪ .‬במהלך הטיפול‪ ,‬גלוריה מתארת כיצד היא רוצה‬
‫להצטייר בעיני בתה כאמא מושלמת ואוהבת ואף עולה כי זוהי התדמית עליה היא מנסה לשמור‬
‫בקרב שאר הסובבים אותה‪ .‬רוג'רס מבחין כי המטופלת פוחדת מרגשותיה ומנסה להגן על עצמה‬
‫מפניהם – נראה כי גלוריה חוששת שאחרים לא יקבלו חלקים מסוימים שלה‪ ,‬כפי שבא לידי ביטוי‬
‫בחששותיה מתגובת בתה כשתגלה על קשריה עם גברים חדשים בחייה‪ .‬כמו כן‪ ,‬היא מביעה‬
‫אשמה רבה על רגשות מסוימים שיש לה וחשה שעליה להסתיר אותם מאחרים‪ .‬רוג'רס מבחין כי‬
‫המטופלת מרגישה שהיא מונעת על‪-‬ידי כוחות שמעבר לשליטתה – כאשר את הרגשות‬
‫והתנהגויות שלה שאינה שלמה עמם היא מתארת כחיצוניים אליה (" ‪some actions are outside‬‬
‫‪.)"of me‬‬
‫לאורך הפגישה של רוג'רס עם גלוריה בולטת האיכות הטיפולית של רוג'רס‪ ,‬הממעט‬
‫לפרש ולעסוק בהעברות והעברות נגדיות‪ ,‬ובמקום זאת מתמקד בהדהוד‪ ,‬יחס חיובי בלתי מותנה‪,‬‬
‫אותנטיות (הוא אף מתוודה ברגשות החיבה שלו כלפיה) ואמפתיה כלפי המטופלת‪ .‬בתחילת‬
‫המפגש גלוריה תיארה את חששותיה ואת עצמה באופן מנותק‪ ,‬כאילו כל אלה הנם חיצוניים אליה‬
‫וכן‪ ,‬נטתה לאפיין את המציאות בגווני שחור ולבן‪ ,‬ללא יכולת לקבל את החלקים ה"שחורים" של‬
‫עצמה‪ .‬לעומת‪-‬זאת‪ ,‬לאורך המפגש‪ ,‬בעוד רוג'רס מספק סביבה מאפשרת ומקבלת עבורה‪ ,‬גלוריה‬
‫לומדת בהדרגה לדבר את רגשותיה באופן אותנטי ואף מצליחה לבטא את אותם כלפי המטפל‪.‬‬
‫כמו כן‪ ,‬נדמה כי מתאפשר לה להפוך מודעת יותר לאפשרות הבחירה בחייה על פני ההרגשה‬
‫כקורבן‪ ,‬מה שמוביל‪ ,‬לבסוף‪ ,‬לתחושת הקלה וקבלה עצמית גדולה יותר‪.‬‬
‫בעבודה זו ניסינו להבין לעומק את מושג העצמי דרך נקודת מבטם של הוגים שונים‪.‬‬
‫העצמי הוא מושג מעורפל‪ ,‬ללא הגדרה חד משמעית ועל כן חשוב היה לנו לבחון מושג זה‪ ,‬טרם‬
‫התייחסותנו לעצמי בסיטואציה טיפולית‪ .‬נחשפנו לנושא מרתק ומורכב‪ ,‬הן מבחינה פילוסופית‪-‬‬
‫תיאורטית והן מבחינה יישומית דרך בחינת שיטות הטיפול של קוהוט ורוג'רס‪ .‬נסיים במילותיו‬
‫של קוהוט שהיטיב להגדיר את העצמי‪ ,‬על אף שטען שאי אפשר לתפוס אותו במדויק‪:‬‬
‫"‪ ...‬לא נוכל להכיר את מהותו [של העצמי]‪ ,‬כשם שאין ביכולתנו להכיר את המציאות כולה‪ -‬את‬
‫המציאות הפיזית‪ ...‬או המציאות הנפשית‪ ...‬באמצעות האמפתיה וההתבוננות העצמית לא נוכל‬
‫לחדור אל תוך העצמי ממש; רק ביטויים הפסיכולוגיים הנקלטים על‪-‬ידי האמפתיה וההתבוננות‬
‫העצמית פתוחים לפנינו"‪.‬‬
‫(קוהוט‪ ,‬מתוך‪ :‬שיקום העצמי‪.)1114 ,‬‬
‫‪31‬‬
‫ביבליוגרפיה‬
‫‪ .1‬אופנהיימר‪ ,‬אניס‪ ,‬היינץ קוהוט; מצרפתית‪ :‬הילה קרס ; עריכה מדעית‪ :‬דוד קיטרון‪ ,‬תל‪-‬‬
‫אביב‪ :‬תולעת ספרים‪.2000 ,‬‬
‫‪ .2‬ביטמן‪ ,‬א‪ .‬ואחרים (‪ .)1112‬אישיות‪ :‬תיאוריה ומחקר‪ .‬תל‪-‬אביב‪ :‬האוניברסיטה הפתוחה‪.‬‬
‫‪ .3‬טמיר‪ ,‬י‪" .)2003( .‬היחס האדרתי בתהליך הטיפולי כחוויה רגשית מרפאה"‪ .‬שיחות‪ ,‬י"ז‬
‫(‪.)2‬‬
‫‪ .4‬סטיבן א' מיטשל‪ ,‬ומרגרט ג' בלאק (‪" .)2001‬פסיכולוגיות של זהות ושל עצמי‪ :‬אריק‬
‫אריקסון והיינץ קוהוט"‪ .‬בתוך‪ :‬פרויד ומעבר לו‪ :‬תלודות החשיבה הפסיכואנליטית‬
‫המודרנית‪ .‬עמ' ‪.211-243‬‬
‫‪ .5‬קוהוט‪,‬היינץ‪ ,‬כיצד מרפאת האנליזה?; בעריכת ארנולד גולדברג‪ ,‬בהשתתפות פול‬
‫סטפנסקי; תרגם מאנגלית‪ :‬אלדד אידן ; עריכה והקדמה‪ :‬רענן קולקה‪ ,‬תל‪-‬אביב ‪ :‬עם‬
‫עובד‪ ,‬תשס"ה ‪.2005‬‬
‫‪ .1‬קוהוט היינץ‪ ,‬פסיכולוגיית‪-‬העצמי וחקר רוח האדם ‪ :‬הרהורים בגישה פסיכואנליטית‬
‫חדשה; נערך עם הקדמה על‪-‬ידי צ'ארלס ב‪ .‬סטרוזייר ; תרגום מאנגלית‪ ,‬הקדמה ועריכה‬
‫מדעית‪ :‬צילי זוננס ואלדד אידן‪[ ,‬תל‪-‬אביב] ‪ :‬תולעת ספרים‪.2001 ,‬‬
‫‪7. Baker, H. S. & Baker, M. N. (1987). "Heinz Kohut’s Self Psychology: An‬‬
‫‪Overview" .American Journal of Psychiatry, 144(1), 1-9.‬‬
‫‪8. Baldwin, M. & Satir, V. (1987). The use of self in therapy. Haworth Press.‬‬
‫‪9. Rogers, C. R. (1957). "The Necessary and Sufficient Conditions of Therapeutic‬‬
‫‪Personality Change". Journal of Consulting Psychology, 21, (2), 95-103.‬‬
‫‪10. Rogers, C., R. (1967). Person to person: the problem of being human; a new‬‬
‫‪trend in psychology. Real People Press. p. 47-56.‬‬
‫מקורות מהאינטרנט‪:‬‬
‫פסיכותרפיה ויצירה ברוח פסיכולוגית העצמי‪http://www.self-psy.co.il :‬‬
‫‪Carl Rogers and Gloria counseling, pt 2-5 :‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=m30jsZx_Ngs‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=RX_Y3zUPzEo‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=zHxl5NtcDow‬‬
‫‪http://www.youtube.com/watch?v=L19nXMvbS8E‬‬
‫‪31‬‬
‫הפקולטה למדעי החברה‬
‫החוג לפסיכולוגיה‬
‫העצמי של המטפל וחשיפה‬
‫עצמית בטיפול‬
‫עבודה מסכמת בקורס מבוא לפסיכותרפיה דינמית –‬
‫תשע"ב‬
‫מרצה‪ :‬פרופ' שמשון רובין‬
‫יאיר ב‪ .‬ועדי מ‪.‬ל‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫יולי ‪2102‬‬
‫כמטפלים בתהליך ההכשרה אנו לומדים‪ ,‬בין היתר‪ ,‬להכיר שיטות וטכניקות שונות שמטרתן‬
‫לקדם תהליכים טיפוליים‪ ,‬המבוססים על תיאוריות ומסגרות חשיבה שמסייעות לנו להבין את‬
‫מורכבותה של החוויה האנושית‪ .‬אולם‪ ,‬תהליך טיפולי מוצלח אינו תלוי ביישום הטכניקות‬
‫הללו לבדן ויעילותן של אלו תלויות גם בדינמיקת היחסים והאינטראקציה המורכבת בין‬
‫המטפל למטופל‪ .‬יתר על כן‪ ,‬הגישות השונות והטכניקות הטיפוליות השונות מקבלות ביטוי‬
‫בעולם החיצוני דרך האדם שמוציא אותן לפועל‪ .‬כל מטפל מגיע עם האישיות הייחודית שלו‪.‬‬
‫בכל אסכולה טיפולית ישנם מטפלים יותר מפותחים מבחינה אישיותית‪ ,‬יותר כריזמתים‪,‬‬
‫שמרגישים יותר בנוח במערכת היחסים הטיפולית האינטימית‪ .‬בכל אסכולה ישנם מטפלים‬
‫פחות אינטרוספקטיביים‪ ,‬שנוטים פחות להתעמק בסוגיות הפנימיות של עצמם ושמרגישים‬
‫יותר בנוח בעמדה מרוחקת רגשית‪ ,‬אותה הם יכולים לתפוס במסגרת תפקידם כמטפלים‪.‬‬
‫אותן טכניקות טיפוליות‪ ,‬המלוות באותה הכשרה והדרכה צמודה‪ ,‬יכולות להוביל לתוצאות‬
‫טיפוליות שונות כשהן מיושמות על ידי מטפלים שונים (‪ .)Lambert & Bergin, 1994‬מטפלים‬
‫בוחרים טכניקות טיפוליות ותיאוריות בגלל מי שהם כאנשים‪ .‬אסטרטגיות הטיפול שלהם הם‬
‫ביטויים של האישיות שלהם‪.‬‬
‫וויניקוט (‪ )Winnicot, 1965‬טבע את המושגים "העצמי האמיתי" ו"העצמי המזויף" והחדיר‬
‫אותם לחשיבה הפסיכולוגית הטיפולית‪ .‬מנקודת המבט שלו‪ ,‬קיימים שני קוים אפשריים של‬
‫התפתחות ‪ :‬בקו הראשון‪ ,‬האדפטציה של האם לתנועות ולצרכים של התינוק היא טובה‬
‫מספיק וכתוצאה מכך הוא מתחיל להאמין במציאות חיצונית המופיעה ומתנהגת כמו בקסם‪,‬‬
‫ופועלת באופן שאינו מתנגש באומניפוטנטיות של התינוק‪ .‬על בסיס זה התינוק יכול בהדרגה‬
‫לבטל את האומניפוטנטיות‪ ,‬ואז לעצמי האמיתי יש יכולת לבוא לידי ביטוי באופן ספונטני‪ .‬בקו‬
‫‪31‬‬
‫ההתפתחות השני‪ ,‬היכן שהאם אינה משמרת אדפטציה טובה מספיק‪ ,‬התינוק מפותה‬
‫להיענות לדרישות הסביבה‪ ,‬עצמי מזויף נענה ומגיב לדרישות אלו‪ ,‬והתינוק נראה כמי‬
‫שמקבל אותן‪ .‬דרך העצמי המזויף הזה התינוק בונה מערכת מזויפת של יחסים‪ ,‬ועל‪-‬ידי‬
‫הפנמות גם משיג מראה של היותו אמיתי‪ ,‬כך שהילד יכול לגדול להיות ממש כמו אמא‪,‬‬
‫אחות‪ ,‬דוד‪ ,‬אח או מי ששולט בסצנה באותו מצב‪ .‬התפקיד החשוב של העצמי המזויף הוא‬
‫להסתיר את העצמי האמיתי‪ ,‬ואת זה הוא עושה על‪-‬ידי היענות לדרישות הסביבה‪ .‬וויניקוט‬
‫הדגיש שכדי שהעצמי האמיתי יוכל לצמוח‪ ,‬הוא זקוק גם לעצמי המזויף שיגן עליו ושיידע‬
‫לעמוד בדרישות החברתיות הנחוצות והחשובות‪ .‬פעמים רבות‪ ,‬בטיפול‪ ,‬אנחנו עוזרים‬
‫למטופלים לברר מהו העצמי האמיתי שלהם‪ ,‬כיצד ניתן לבטא אותו בחייהם‪ ,‬ובירור זה הופך‬
‫להיות חלק דומיננטי וחשוב מהטיפול‪ .‬מאידך‪ ,‬לעיתים מטפלים עוזרים למטופלים‪ ,‬שאינם‬
‫יודעים להשתמש היטב בעצמי המזויף שלהם‪ ,‬לעשות בו שימוש טוב יותר‪ ,‬על מנת להגן על‬
‫העצמי האמיתי שלהם‪ ,‬ולהסתדר טוב יותר עם דרישות חברתיות חיצוניות‪ .‬אך מהו מקומו‬
‫של העצמי האמיתי והמזויף של המטפל בטיפול? מהי החשיבות בביטוי עצמי זה בטיפול‬
‫וכיצד הדבר בא לידי ביטוי?‬
‫הגישה ההומניסטית‪ ,‬והגישה הממוקדת בלקוח בעיקר‪ ,‬זיהו את חשיבותו של המטפל כאדם‬
‫לתהליך הטיפולי‪ .‬הדגש בגישות אלו הינו פחות על הטכניקה‪ ,‬אלא על היותו של המטפל‬
‫כנה‪ ,‬אמין‪ ,‬עקבי‪ ,‬מבין‪ ,‬אמפאתי וכזה שמכבד ומעריך את יכולתו של המטופל להכוונה‬
‫עצמית‪ .‬אם המטופל מצליח לזהות את האיכויות הללו אצל המטפל‪ ,‬הוא יתחיל להיות מעורב‬
‫בתהליך שינוי חיובי (‪ .)Meador & Rogers, 1984‬בהתבסס על עבודותיו של אוגדן‪ ,‬מילר‬
‫(‪ )Miller, 1990‬הדגיש את יכולתו של המטפל להוות גורם מכיל עבור המחשבות והתחושות‬
‫הלא מודעות של המטופל‪ ,‬וע"י כך‪ ,‬לספק ולעבד מידע חשוב ולא נגיש בנוגע לחייו הפנימיים‪.‬‬
‫תהליך זה‪ ,‬דורש מודעות עצמית גבוהה מצד המטפל‪ ,‬על מנת שיוכל להבחין בין תגובות‬
‫העולות מהמטופל לבין תגובות העולות מהתכנים הלא פתורים שלו עצמו‪ .‬גרינסון‬
‫(‪ )Greenson, 1971‬טען כי בכדי להיות באינטראקציה אמיתית וכנה עם המטופל‪ ,‬למטפל‬
‫חייבת להיות היכולת להכיר בתכנים האינטימיים ובמאפיינים האישיים המכאיבים שלו עצמו‪.‬‬
‫כשהמטופל חווה חוויות קשות‪ ,‬כמו אסונות‪ ,‬אבדנים וכו'‪ ,‬או חווה התקדמות בטיפול‪ ,‬או‬
‫כאשר המטפל עושה טעויות בטיפול‪ ,‬חשוב שהמטפל יגיב כבן‪-‬אדם‪ .‬נקיטת עמדה‬
‫אובייקטיבית נוקשה בתגובה לכל חוויה של המטופל יכולה להיות הרסנית‪ .‬גרינסון הוסיף כי‬
‫למטפלים אשר מרסנים את יכולתם לגלות אמפתיה סיכוי נמוך יותר להיות קלינאים טובים‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬גילוי עמדה אמפאטית לחוויותיו של המטופל‪ ,‬יכול במקרים מסוימים לעורר חוויה‬
‫מאיימת ומציפה עבור המטפל‪ .‬חוויה זו יכולה לנבוע ממספר גורמים‪ ,‬בין אם בשל קושי‬
‫אישיותי של המטפל או בשל תפיסה של קודים נוקשים של החינוך המקצועי של המטפל‪,‬‬
‫שמתחברים לנטיות אישיותיות שקיימות מלכתחילה‪ .‬מטפלים אשר חווים קושי עמוק בעצמם‬
‫‪40‬‬
‫ומשאביהם האישיים מוגבלים‪ ,‬ייתקלו בקושי רב להיות קשובים לצרכי המטופלים שלהם‪ .‬על‬
‫כן‪ ,‬חשוב וקריטי שלמטפל תהיה תחושת עצמי יציבה ומחויבות עמוקה להתפתחות העצמי‬
‫שלו (‪ .)Reik, 1948‬אין הדבר אומר כי על המטפל להיות כליל השלמות מבחינת בריאות‬
‫נפשית‪ ,‬או שעליו לעבור "אנליזה מושלמת"‪ .‬הכוונה היא שהעניין שיש למטפל בהתפתחותו‬
‫האישית היא קריטית ליכולתו לעזור למטופל לחולל שינוי‪ .‬מטפל נמרץ ובעל עניין שכזה‪ ,‬יביא‬
‫עימו מרץ זה לעבודתו הקלינית וזו‪ ,‬בתורה‪ ,‬תגביר את תהליך גילוי העצמי שלו‪ .‬ההתלהבות‬
‫של המטפל בנוגע לצמיחה אישית תועבר גם למטופל ומאפיין זה יכול לשרת אותו‬
‫בהתקדמות אל עבר שינוי חיובי (‪.)McConnaughty, 1987‬‬
‫המטפל צריך להיות קשוב לתחושות העולות בו במהלך השעה הטיפולית‪ .‬תחושות אלו‬
‫מספקות מידע בעל ערך לגבי לחצים ומצוקות של המטופל‪ .‬במקום רק להכיר בתחושות‬
‫העולות בו‪ ,‬מטפל בעל תחושת עצמי יציבה יכול להשתמש בהן על מנת להבין את הדינמיקה‬
‫הפנימית של המטופל‪ .‬מה שמתוקשר אל המטופל הוא המאפיין המבוסס בעצמי ( & ‪Meador‬‬
‫‪ .)Rogers, 1984‬התוכן האפקטיבי שמתעורר אצל המטפל בפועל אינו חייב להיאמר למטופל‪.‬‬
‫המטפל ייקבע מה מתחושותיו הוא ישתף‪ ,‬בהתאם לצרכים של המטופל הספציפי‪ .‬היכולת‬
‫להעריך מה לשתף עם מטופלים והתזמון של שיתוף זה דורש מיומנות בין‪-‬אישית ומודעות‬
‫עצמית‪ .‬על המטפלים לקבוע כיצד תקשורת כלשהי יכולה להתקבל ע"י המטופל‪ .‬דפוס‬
‫אישיות גמיש והיכולת של המטפל לסבול אמביוולנטיות וחוסר וודאות חשובים על מנת‬
‫לאפשר התמודדות יעילה עם אלו ולשמור על שילוב מאוזן בין ביטוי העצמי האמיתי לבין‬
‫השימוש הנחוץ בעצמי המזויף‪.‬‬
‫אנדראה רופרט (‪ )Rupert, 2008‬הזמינה מטפלים המזוהים עם אוריינטציות טיפוליות שונות‬
‫לתאר את חוויית העצמי שלהם בטיפול‪ .‬שתי השאלות המרכזיות שהנחו את התיאורים היו‪:‬‬
‫‪ .1‬מה מעצמך את‪2‬ה מביא לעבודה הטיפולית? ‪ .2‬כיצד‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬העצמי שלך מעורב‬
‫בטיפול?‬
‫בתגובה לשאלה הראשונה‪ ,‬חלק מהמטפלים תיארו את העצמי אותו הם מביאים לטיפול‬
‫כישות מגדירה‪ ,‬המאפיינת את נוכחותם האישית‪ ,‬הכוללת את ההיסטוריה האישית שלהם‪,‬‬
‫חוויות העבר המשפחתיות שלהם‪ ,‬המחשבות‪ ,‬תחושות‪ ,‬תפיסות‪ ,‬אמונות‪ ,‬יחד עם מאפיינים‬
‫מקצועיים – הידע התיאורטי שלמדו‪ ,‬הניסיון והמיומנות הטיפולית שלהם‪ .‬חלק נוסף תיאר‬
‫עצמי מועיל ומתפקד אותו הם מביאים לטיפול ‪ -‬חלק מהמטפלים אמרו שהעצמי המוצג‬
‫למטופלים הוא עצמי חזק יותר‪ ,‬כזה שיכול לעבוד עם כאבם של המטופלים‪ .‬במקביל‪ ,‬אמרו‬
‫שלפעמים התכנים הבעייתיים שלהם יכולים להקשות עליהם בעבודה מול המטופלים‬
‫ולעיתים הם מרגישים שעליהם להיות זהירים על מנת שאלו לא יפריעו בעבודתם‪ .‬רובם ציינו‬
‫‪41‬‬
‫שכדרך התמודדות עם אלו‪ ,‬כאשר הם נהיים מודעים לתחושות שליליות בתוכם‪ ,‬הם מנסים‬
‫להחזיק אותן ובהמשך לנסות לברר את העניין עם עצמם‪ ,‬או מאוחר יותר‪ ,‬בהדרכה‪.‬‬
‫בתגובה לשאלה השנייה‪ ,‬תיארו את מעורבותו של העצמי שלהם בטיפול בכמה מישורים‪:‬‬
‫מנוכחות בלתי נמנעת של העצמי (בעיקר בשל מאפיינים קונטקסטואלים כמו לבוש או ריהוט‬
‫ועיצוב המשרד)‪ ,‬דרך נוכחות סלקטיבית של העצמי (ככלי בו הם בוחרים להשתמש באופן‬
‫מכוון‪ ,‬או לא להשתמש בו באופן מכוון‪ ,‬תלוי בסיטואציה) ועד דרכים ספציפיות בהם העצמי‬
‫של המטפל מעורב‪ .‬אלו כללו שימוש בהומור‪ ,‬שימוש בעצמי כדי לכוון את הטיפול (ע"י מיקוד‬
‫בנושאים שהם ראו אותם כחשובים) ושימוש בעצמי כמודל למטופל‪ .‬דרך נוספת באה לידי‬
‫ביטוי על ידי חשיפה עצמית מילולית‪.‬‬
‫חשיפה עצמית‬
‫כאמור‪ ,‬חשיפה עצמית בטיפול באה לידי ביטוי בדרכים שונות‪ .‬כאשר מטופל מבקש מן‬
‫המטפל לחשוף דבר מה‪ ,‬מה משפיע על תגובתו של המטפל לבקשה זו? פרבר ( ‪Farber‬‬
‫‪ )2006‬מסביר כי דברים כגון הנטייה התאורטית‪ ,‬החוויות בטיפול האישי ובהדרכה של כל‬
‫מטפל‪ ,‬הנורמות במקום העבודה‪ ,‬מטרות הטיפול עם מטופל ספציפי והתועלת שהפיק‬
‫המטפל מחשיפות בעבר‪ ,‬כל אלו ועוד משפיעים על נטייתו של מטפל לחשיפה‪.‬‬
‫באשר לגישה התאורטית‪ ,‬לעמדות תאורטיות שונות גישה שונה לגבי חשיפה‪ .‬בפסיכואנליזה‬
‫הקלאסית (‪ )Freud 1912‬פרויד ממליץ להימנע מחשיפה‪ ,‬שכן היא מחבלת ביכולת העיבוד‬
‫של ההעברה‪ .‬הוא ממליץ על תנאים סטריליים ככל האפשר בהם נוכחות המטפל מינימלית‪,‬‬
‫לא כל שכן אין מקום לחשיפה של תכנים משלו‪ .‬הוא מדבר על "עקרון ההתנזרות" בו אין‬
‫לספק את תאוות המטופל באופן כללי‪ ,‬שכן התאוות הלא מסופקות מהוות דלק להמשך‬
‫ההתקדמות בעבודה הטיפולית‪ .‬מאידך‪ ,‬תאורטיקנים הומניסטים (‪ )Rogers 1961‬מדגישים‬
‫את הצורך באותנטיות של המטפל והענקה של חוויה חדשה וחיובית של אינטימיות‪ .‬הם‬
‫מתייחסים לעמדה הפסיכואנליטית כ"נוקשה" ומגבילה את החוויה האותנטית הדרושה‬
‫להתפתחותו של המטופל‪.‬‬
‫עוד אומר פרבר (‪ ,)Farber 2006‬כי לפעמים זה ברור יחסית מה כדאי לעשות‪ ,‬זאת כאשר‬
‫למשל המידע המתבקש אינו אינטימי‪ ,‬החשיפה עשויה לעזור למטופל ואינה מאיימת על‬
‫גבולות הטיפול‪ ,‬או מאידך‪ ,‬כשהחשיפה אינה מועילה עבור המטופל והיא אינטימית מידי או‬
‫פרובוקטיבית‪ .‬אלו המקרים הקלים‪ ,‬אבל ישנם מקרים מורכבים יותר‪ ,‬בהם הסיכון והסיכוי‬
‫משתווים‪ ,‬מה נעשה אז? ברגע החשיפה עולה התלבטות הקשורה בגורמים רבים‪ ,‬נעלה‬
‫כמה מהם כאן‪.‬‬
‫ישנם מימדים שונים לחשיפה‪ ,‬הקשורים בתהליך החשיפה ובתכניה‪ .‬כאשר המטפל חושף‬
‫מתוך כוונה מודעת והבנה של התוצאות האפשריות של החשיפה‪ ,‬הדבר שונה מחשיפה‬
‫‪42‬‬
‫בהיסח הדעת‪ ,‬שהיא ספונטנית יותר וללא כוונה מודעת (‪ .)Frank 1997‬פרנצי טוען כי‬
‫החשיפה תתרחש בכל מקרה‪ ,‬דרך דברים המייצגים את העצמי של המטפל‪ ,‬כגון סידור‬
‫המשרד (‪ .(Ferenczi 1988‬גרינברג )‪ (Greenberg 1995‬מעלה דיון תאורטי בין פרויד לפרנזי‪,‬‬
‫בו פרנזי טוען כי תהליך האנונימיות של המטפל עשוי לחזור על טראומה מוקדמת של‬
‫המטופל‪ ,‬וכי חשוב שהמטפל ישתף את המטופל ברגשותיו‪ ,‬ובכך יעודד אותו להשתתף‬
‫בטיפול‪ .‬גרינברג מתאר תהליך מורכב המתייחס לצרכי המטופל‪ ,‬לתחושות המטפל‪,‬‬
‫לסיטואציה הספציפית ולנימוקי החשיפה‪ ,‬כי אלו אמורים לעזור למטפל להחליט האם לחשוף‬
‫וכיצד‪.‬‬
‫נקודה משמעותית נוספת הינה תוכן החשיפה‪ ,‬אשר עשוי להיות קשור לקשר הטיפולי או‬
‫לחייו הפרטיים של המטפל‪ .‬הנושאים שונים משמעותית זה מזה ומורכבים כל אחד בפני‬
‫עצמו‪ .‬כאשר אירועי חיים דרמטיים של המטפל חודרים לחדר הטיפולי‪ ,‬כפי שראינו בכיתה‬
‫בעקבות הצפייה בפרק של הסופרנוס‪ ,‬הם עשויים להשפיע על הטיפול בדרכים שונות‪,‬‬
‫ולמטפל ישנה שליטה מוגבלת על השפעתם (‪ .)Pizer 1997‬עם זאת‪ ,‬המטפל יכול להגיב על‬
‫החשיפה שנכפתה עליו בדרכים שונות‪ ,‬ובכך להוסיף על החשיפה הספונטנית חשיפה מכוונת‬
‫ומודעת (‪ .)Frank 1997‬כך נראה בדיון בכיתה כי היו כמה דעות לגבי תגובה אפשרית של‬
‫המטפלת בסיטואציה שנוצרה‪ .‬מאידך‪ ,‬כאשר נשאלת שאלה אישית לגבי חייו של המטפל‪,‬‬
‫המטפל יכול לבחור האם לשתף במידע וכיצד‪ .‬המצב שונה כאשר עולה שאלה לגבי הקשר‬
‫הטיפולי‪ ,‬או כאשר המטפל יוזם אותה‪ .‬חשיפה זו קשורה ישירות במטופל ובקשר והרצון‬
‫ודרך החשיפה עשויים להשתנות בהתאם‪ .‬כאשר שאלנו בכיתה לגבי ההבדל בין שני סוגי‬
‫החשיפות‪ ,‬נראו תגובות שונות וחשש גדול יותר לחשוף דווקא לגבי הקשר הטיפולי‪ .‬לפי‬
‫בודור (בודור‪ ,‬ר‪ )1002 .‬נראה כי המוכנות לחשוף באופן כללי‪ ,‬ובנושאים השונים בפרט‪,‬‬
‫משתנה עם מומחיות המטפל‪ ,‬כאשר סטודנטים דווקא העדיפו לחשוף תכנים הקשורים‬
‫בקשר הטיפולי‪ ,‬פער אשר הצטמצם עם המומחיות המצטברת לאורך השנים‪.‬‬
‫מימד חשוב אשר קשה להעריכו הינו התרומה של החשיפה לטיפול‪ .‬התשובה לשאלה זו‬
‫נמצאת כמובן בידיו של כל מטפל בטיפול ספציפי ‪ ,‬מהם מניעיו של המטופל בשאלתו? האם‬
‫הוא זקוק לתשובה ישירה או שמא הצבעה על דפוס כזה או אחר שלו תועיל לו יותר? איך‬
‫תתקבל תשובה מכל סוג (למשל ישירה או עקיפה‪ ,‬חשיפה מול הימנעות מחשיפה)‪ ,‬אולי‬
‫הימנעות או תשובה עקיפה יחוו כהתחמקות ואפילו זלזול? התשובה לשאלות אלו תלויה‬
‫פעמים רבות במטפל ובמטופל בקשר טיפולי ספציפי‪ ,‬ואינה תלויה רק במרכיבים‬
‫אובייקטיביים יותר כגון תוכן החשיפה או הרקע התאורטי המועדף על המטפל‪ .‬מדובר‬
‫בתשובה העשויה להגיע מהכרות מעמיקה עם המטופל הספציפי והקשר עימו‪ ,‬ותבחן‬
‫בהמשך התפתחותו של הקשר הטיפולי‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫ישנם מימדים רבים לחשיפה עצמית של המטפל‪ .‬אנו מקווים ומאמינים כי העצמי של כל אחד‬
‫מאיתנו כאדם וכמטפל‪ ,‬יחד עם שיקול דעת נכון והידע והניסיון המצטבר לאיטו‪ ,‬יעזרו לנו‬
‫להחליט החלטות נבונות ונכונות טיפולית ככל שניתן‪ ,‬ובו בזמן להביע את העצמי שלנו באופן‬
‫המתאים לכל אחד מאיתנו ולטיפול עצמו‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫ביבליוגרפיה‬
Farber, B.A. (2006). Self-disclosure in psychotherapy: New York: Guilford Press, 148179
Ferenczi, S. (1988) The clinical diary of Sandor Ferenczi ed. J. Dupont. Cambridge:
Harvard University Press.
Frank, K. A. (1997a). The role of the analyst's inadvertent self-revelations.
Psychoanalytic Dialogues. 7 (3). 281-314.
Frank, K. A (1997b). Reply to commentaries. Psychoanalytic Dialogues. 7(3). 347-361.
Freud, S. (1912). Recommendations to physicians practising psychoanalysis.
Standard; Editioiu Vol. 12. London: Hogarth Press.
Greenberg, J. (1995) Self-disclosure: Is It Psychoanalytic? (1995). Contemporary
Psychoanalysis, 31:193
Greenson, R. R. (1971). The "real "relationship between the patient and the
psychoanalyst. In M. Kanzer (Ed.), The unconscious today (Pg. 213-232). New York:
International universities press.
Lambert, M., & Bergin, A. (1994). The effectiveness of psychotherapy. In A. Bergin &
S. Garfield (Eds), Handbook of psychotherapy and behavior change. (Pg. 143-189).
New York: Wiley.
McConnaughty, E. A. (1987). The person of the therapist in psychotherapeutic
practice. Psychotherapy. 24(3), 303-314.
Meador, B. D., & Rogers, C. R. (1984). Person-Centered Therapy. In R. J. Corsini (Ed.),
Current psychotherapies (3rd ed., pp. 142–195). Illinois: Peacock Publishers
Miller, R.C. (2990). Projective identification and the therapist’s use of self. Journal of
Contemporary Psychotherapy, 20(1), 63–73.
Pizer, B. (1997). When the analyst is ill: Dimensions of self-disclosure. Psychoanalytic
Quarterly. LXVL 450-469.
Reik, T. (1948). Listening with the third ear: The inner experience of a psychoanalyst.
New York: Farrar and Strauss.
41
Reupert, A. (2008). A trans-disciplinary study of the therapist's self. European Journal
of Psychotherapy & Counselling. 10:4, 369-383.
Rogers, C. (1961). Self-disclosure: an Experimental Analysis of the Transparent Self.
Wiley-Interscience, New York.
Winnicot, D. W. (1965). Maturational Processes and the Facilitating Environment.
London, Hogarth Press, and The Institute of Psycho- Analysis.
‫עמדות והתנהגות של פסיכולוגים קליניים בעלי‬:‫חשיפה עצמית של המטפל‬. ( 2001 ). ‫ר‬,‫בודור‬
‫אוריינטציה‬
' 64-81 , 89,91,93 .‫עמ‬. ‫אוניברסיטת חיפה‬.‫עבודת תיזה בהנחיית פרופ 'רובין ש‬. ‫פסיכו דינאמית‬
41