לומון

‫לומון‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪1 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫חדשות העמותה‬
‫ביו ם ‪ .16.5.13‬התקיימה האסיפה הכללית השל�י‬
‫שית של העמותה‪ .‬תקופה גורלית בתהליך התי‬
‫פתחותה של העמותה‪ .‬הזמן חלף כהרף עיין ‪,‬‬
‫במבט לאחור נראה שעסקנו במלאכה במרץ רב‬
‫וללא ליאות‪ ,‬אך כדרכו של עולם‪ ,‬כאשר לא רק‬
‫בנו תלוי מבחן התוצאה‪ ,‬לא כל המתוכנן בא‬
‫אל סיומו‪.‬‬
‫בדרכינו עד כה‪ ,‬הגענו לפרשת דרכים שתוביל‬
‫למפנה רציני להגשמת היעדים‪ .‬ראשית כול יש‬
‫אור בקצה המנהרה הקשור במציאת מקום לפי‬
‫רויקט‪ ,‬כמו כן הניהול התקין פותח לנו חלון‬
‫הזדמנויות רחב יותר למימון‪ .‬פנינו לעתיד‪.‬‬
‫באשר לסיכום שנת ‪ 2012‬וחלק משנת ‪2013‬‬
‫אביא בפניכם מתוך הסיכום שהוגש באסיפה‬
‫הכללית‪.‬‬
‫סכום שנת ‪ 2012-13‬עמותת “אלומה”‬
‫דו”ח לאסיפה כללית ‪16.5.13‬‬
‫זו השנה השלישית לקום העמותה‪ ,‬אנו חשים‬
‫כאילו הקמנו מדינה שיש תמיד מה לקדם בה‬
‫לעתים צועדים קדימה ולעתים צועדים גם אחוי‬
‫רה‪ .‬אך יש בנו תקווה‪ ,‬נחישות להגיע למטרה‬
‫וכן אמונה בשותפים ‪ ,‬בעירייה‪ ,‬בתורמים ובכל‬
‫הנוגעים בדבר‪.‬‬
‫ראשוני המייסדים‪ ,‬המתנדבים של ארץ ישראל‬
‫היפה‪ ,‬ממשיכים איתנו וכן המתנדבים הפעילים‬
‫שעושים את מלאכתם היומיומית‪.‬‬
‫חברי הועד וועדות המשנה של העמותה‪ ,‬עובי‬
‫דים במרץ ומניחים נדבך על נדבך לבניין‪ ,‬תרתי‬
‫משמע‪.‬‬
‫אך‪ ,‬עלינו גם לציין‪ ,‬שקצב ההתקדמות אל הגי‬
‫שמת המטרות‪ ,‬איטי מידי לטעמינו וזאת למי‬
‫רות ההכרה המוחשית בקוצר הזמן‪ ,‬עם התקרב‬
‫תפוגת “ הויזה “ שיש לנו לשורדי השואה‪.‬‬
‫באשר לאישור הקרקע‪ ,‬מזה יותר משנה אנו עוי‬
‫מדים במקום אחד‪ .‬הגשנו בקשה מפורטת‪ ,‬מכוי‬
‫בדת‪ ,‬עונה על כל דרישות ועדת הקצאות קרקע‬
‫של העירייה ועדיין אנו בדילמת הביצה והתרנגוי‬
‫לת‪ .‬קודם כסף אחר כך קרקע‪ ,‬והתורמים‪ ,‬קודם‬
‫קרקע אחר כך כסף‪.‬‬
‫מקווה שלאור הדיונים של הימים האחרונים נתי‬
‫‪ | 2‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫תמי בן‪-‬אור יו”ר העמותה‬
‫חיל לראות אור בקצה המנהרה‪.‬‬
‫אנו מוקירים ומכבדים את ראש העיר וצוות עוי‬
‫בדיו ומאמינים שנוכל בכוחות משותפים לקדם‬
‫את הפרויקט של העמותה‪ ,‬שיהיה נכס אנושי‬
‫והיסטורי ולתפארת כפר‪-‬סבא‪.‬‬
‫בתחום הארגוני והכספי – לאחר סיום הטיפול‬
‫בעיקר בנהלים ‪ ,‬ארגון דפוסי התנהלות‪ ,‬והכנת‬
‫כל הדרוש לקבלת ניהול תקין השנה‪ ,‬שמנו פעי‬
‫מינו להרחבת התקשורת עם מוסדות העירייה‬
‫הקשורים באוכלוסיות היעד שלנו‪ .‬מציאת דרכי‬
‫חשיפה לעמותה‪ ,‬תקשורת עם ארגונים בעלי‬
‫מטרות דומות לשיתוף פעולה‪ ,‬גיוס מתנדבים‬
‫בתחום החינוך‪ ,‬איתור תורמים פוטנציאליים‪ .‬ארי‬
‫גון הקרנת סרט שהכנסותיו לטובת העמותה‪.‬‬
‫העלאת אתר העמותה לאוויר‪ ,‬הרחבתו ועדכונו‬
‫כל העת‪ .‬רבעון העמותה “ אלומון “ יוצא לאור‬
‫כל שלושה חודשים‪.‬‬
‫ועדת הפרויקט‪ -‬מובילה במרץ וללא ליאות את‬
‫המשא ומתן עם נציגי העירייה‪ ,‬האדריכלים‪ ,‬בודי‬
‫קים בשיתוף פעולה מלא את ההצעות העולות‬
‫לקדום המטרות‪ .‬בינוא ר ‪ 2013‬הוגש יל ידי הו�ע‬
‫דה נייר העבודה הכולל את כל הפרקים על פי‬
‫הדרישות‪.‬‬
‫בכל הזדמנות נזכיר שוב ושוב את שתי הני‬
‫קודות החשובות לנו “ לזכור ולא לשכוח “‬
‫ו “שאין לנו זמן “‬
‫בתחום החינוכי –‬
‫השלמנו וצרפנו בינוא ר ‪ 2013‬את התוכנית החינ�ו‬
‫כית המורחבת לחומר הכללי שהוגש ע”י ועדת‬
‫הפרויקט‪.‬‬
‫המשך ביצוע תוכניות חינוכיות קיימות מטעמנו‪.‬‬
‫תקשורת לשיתוף פעולה עם אגף החינוך ‪.‬‬
‫תקשורת לפעילות משותפת עם עוד ‪ 5‬בתי ספר‬
‫תקשורת ופעילות משותפת עם תנועות הנוער‬
‫מועדוני נוער ובתי נוער הקשורים למח’ הנוער‬
‫של העירייה‪.‬‬
‫הפעלת סיפורי חיים של שורדי שואה על ידי‬
‫תלמידים‪.‬‬
‫בוצעו הרצאות על ידי חברנו בבתי ספר שונים‬
‫בכפר‪ -‬סבא ובערים השכנות‪.‬‬
‫ביקורי תלמידים אצל שורדים עריי‬
‫ריים‪.‬‬
‫חדשות העמותה‬
‫הגשנו בקשה להתקבל למרכז הארגונים של‬
‫ניצולי השואה‪ .‬חלק מחברינו פעיל בעמותה‬
‫הפרלמנטארית של ניצולי השואה‪.‬‬
‫במעמד זה המקום הראוי‪ ,‬לציין את פועלם‬
‫המסור‪ ,‬חדור האמונה‪ ,‬ומשרה חיוביות וחיוניות‪,‬‬
‫על כול חברי העמותה‪ ,‬שאקרא בשמותיהם ‪,‬‬
‫בני ברינדט‪ ,‬דב פלד‪ ,‬רון פרלמן‪ ,‬זאביק בונה‪,‬‬
‫יצחק פרינץ‪ ,‬שמעון רייצפלד‪ ,‬רעיה שמואלי‪,‬‬
‫חיים ליסטק‪ ,‬סשה מייסליק‪ ,‬שמוליק גולן‪ ,‬דודי‬
‫רונן‪ ,‬נתליה שוייצר‪ ,‬פרץ ויינרייך‪ ,‬אתי בורשי‬
‫טטין ‪ ,‬רווית דורפזאון‪ ,‬ונאווה סלמון‪.‬‬
‫עו”ד יעקב דנאי היועץ המשפטי ודרור ישראלי‬
‫הרו”ח‪.‬‬
‫כמו כן אציין את גב’ רינה פז על פועלה היעיל‪,‬‬
‫ממוקד ותמיד במקום הנכון ובזמן הנכון‪ ,‬ובי‬
‫עקר בכול אשר תלך‪ ,‬אהבת הזולת בולטת ‪.‬‬
‫יישר כוח לכולכם‪ .‬תודה‬
‫תמי בן‪-‬אור‬
‫שיר לעמותה – מפרי עטו של‬
‫חברנו דב צייכנר‪.‬‬
‫אלומה העמותה של הנצחה‪.‬‬
‫הנצחה היא מטרה חשובה‬
‫בזכותה ידעו ויזכרו‬
‫לשמור ולהזכיר לדורות הבאים‬
‫את אשר עשו לששה מליון היהודים‬
‫אנחנו השורדים המעטים‬
‫שמידי יום הולכים ופוחתים‬
‫רוצים ומבקשים שתזכרו‬
‫אותנו בהמשך החיים‪.‬‬
‫הקשיבו ולמדו את דברי ההנצחה‬
‫בזכות זה תהיה לנו‬
‫אומה חזקה‬
‫יו”ר העמותה‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪3 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫סיפורה של סופיה פלג‬
‫מאת לידור טוויטו תלמיד תיכון גלילי‬
‫נולדתי ב‪ ,27.8.1939‬לאחר ארבעה ימים פרצה מלחמת‬
‫העולם השנייה‪ .‬הגרמנים פלשו לפולין ב ‪.1.9.1939‬‬
‫כמובן שלא לקח הרבה זמן (לא יודעת בדיוק תאריכים‬
‫או זמנים) עד שהגרמנים החליטו לבנות את הגטאות‪-‬‬
‫ז”א להכניס את היהודים לתוך המסגרת שלהם‪ .‬אין‬
‫בא ואין יוצא‪ ,‬למעט אלו שהיו להם רישיונות‪ .‬ככה‬
‫הגרמנים ניסו להראות כביכול כלפי כל העולם שאין‬
‫דבר מיוחד ‪ -‬פשוט כל היהודים ביחד‪.‬‬
‫אבא שלי ז”ל היה אז איש צעיר ונמרץ מאוד‪ .‬הוא‬
‫החליט שהוא מתחיל להבריח אנשים מתוך הגטו‬
‫ולהחביא אותם‪ ,‬כך שיהיו חופשיים מהגטו‪ .‬הוא לקח‬
‫מישהו‪ ,‬שהיה כנראה מומחה לזיוף תעודות‪ ,‬והם ניפקו‬
‫תעודות פולניות בשביל היהודים בגטו‪.‬‬
‫אבא החליט שהוא יבריח גם אותי ואת אמא שלי‪ .‬הוא‬
‫שינה לנו את התעודות‪ ,‬שמי האמיתי היה שרה אך‬
‫שינו אותו לזופיה‪ -‬שם מפורסם מאוד בפולין‪ .‬הפכתי‬
‫להיות משרה רוזנצוויג לזופיה קרוז’בסקי‪.‬כך הוא‬
‫הוציא אותנו לרכבת ראשונה שהביאה אותנו לוורשה‪.‬‬
‫בוורשה הוא הכין לנו דירת מסתור אצל פולנים‪ ,‬ורוב‬
‫הזמן הוא לא היה בבית‪ .‬הוא נסע עם היהודים כדי‬
‫להציל אותם ולהעביר אותם ממסתור למסתור‪ .‬אמא‬
‫ואני נשארנו בוורשה‪ .‬מצבנו הכלכלי היה לא טוב‬
‫כמובן‪ ,‬לכן אימי י יצאה לעבוד בחלוקת לחם‪ ,‬ואותי‬
‫היא הכניסה לבית המנזר‪.‬‬
‫אבא גם ניצל את הדירה הזו בכדי להחביא נשק גנוב‪,‬‬
‫אינני יודעת מאיפה‪ .‬בד”כ בכל אירופה היו בבתים‬
‫מרתפים כאלה שיורדים ישר מהרצפה‪ ,‬אצלנו עמדה‬
‫מיטה זוגית מעל למרתף‪ .‬שם הוא הקים מחסן לנשק‪.‬‬
‫כמובן שזה היה מסוכן מאוד‪ ,‬אבל אבא היה מוכן‬
‫לעשות הכל כדי לעזור ליהודים לברוח ולהציל את‬
‫חייהם‪.‬‬
‫אני הייתי במנזר‪ .‬תחילה לא כל כך הבנתי מה עליי‬
‫לעשות‪ ,‬אבל לאט התחלתי להבין את המקום ואת‬
‫המנהגים שבו‪ .‬אני לא העליתי על דעתי שאני יהודייה‪.‬‬
‫הייתי ילדה פולנייה בתוך מנזר התפללתי איתם‪ ,‬שמנו‬
‫צלב והפכתי להיות קתולית לכל דבר‪.‬‬
‫אימא הייתה מדי פעם באה לבקר אותי‪ ,‬אבל היא לא‬
‫כל כך רצתה לבוא כי פחדה שמא יחשדו שאנחנו‬
‫יהודיות‪.‬‬
‫ככה חיינו שם במסתור‪ .‬פעם באו גרמנים לעשות‬
‫חיפוש‪ .‬את זה‪ ,‬למשל‪ ,‬אני זוכרת; מסתבר שישנם‬
‫דברים בחיים שאפילו בגיל צעיר מאוד נקלטים‪ ,‬כמו‬
‫מצלמה בתוך המוח‪ .‬אני מדברת עכשיו ואני רואה‬
‫בדיוק איך דפקו בדלת ופתחו אותה בכוח‪ .‬אבי‬
‫‪ | 4‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫לא היה בד”כ בבית בלילות כי הוא היה מבריח את‬
‫היהודים‪ .‬כשהיה לו קצת יותר זמן הוא היה מוציא אותי‬
‫מהמנזר ולוקח אותי כדי לשחק איתי‪.‬‬
‫באותו יום‪ ,‬כשהגרמנים פרצו לבית‪ ,‬אבי היה בבית‪.‬‬
‫היה לנו מזל‪ ,‬מסתבר שבחיים יש הרבה דברים שקורים‬
‫במזל‪ .‬כנראה שהמפקד של החיילים האלו שנכנסו‬
‫לחיפוש‪ ,‬ראה אותי והתאהב בי‪ .‬ממש תפס אותי‬
‫בידיים והתחיל לשחק איתי‪ ,‬ואפילו הביא לי סוכריות‪.‬‬
‫כנראה שהיו לו ילדים והוא התגעגע אליהם‪ .‬הוא הורה‬
‫לחיילים להפסיק את החיפוש וללכת אחריו‪ .‬למרות‬
‫שלא נתפסנו‪ ,‬אבא פחד והחליט שעוזבים את וורשה‪.‬‬
‫באותה שנה החלו אקציות בוורשה‪ .‬הגרמנים היו‬
‫מכתרים את הרובע וברמקולים גדולים צעקו‪“ :‬לצאת‬
‫החוצה! לצאת החוצה! הגברים לצד ימין‪ ,‬והנשים לצד‬
‫שמאל עם הילדים‪ ”.‬מי שלא יצא או מי שנתפס מתחבא‪,‬‬
‫נהרג במקום‪ .‬ברגע שהם לקחו את כל הגברים הצידה‪,‬‬
‫הם הפרידו ביניהם ולקחו את כל מי שהיה מגילאי‬
‫‪ 15-16‬עד גיל ‪ 40‬בערך‪ ,‬לעבודות כפייה (למשל לחפור‬
‫קברים‪ ,‬או עוד כל מיני עבודות נוראיות)‪.‬‬
‫את הזקנים הם היו לוקחים ומכניסים אותם לתוך‬
‫רכבות המוות ושולחים אותם פשוט למותם‪ .‬האמהות‬
‫היו נשארות עם הילדים כי באותו הזמן עוד לא נגעו‬
‫בנשים ובילדים‪ .‬עד שהיו מארגנים את הרכבת‪ ,‬את‬
‫ההסעה של הגברים‪ ,‬הם נתנו לנשים לחזור הביתה‬
‫ואמרו להן לתפור דגלים לבנים לכל מי שרוצה לבוא‬
‫לראות את בעלה (או לילדים שרצו לראות את אביהם)‪.‬‬
‫הם אמרו שייתנו לילדים להחזיק את הדגלים בידיים‪.‬‬
‫אמי ואני הלכנו לשם כדי לראות את אבי‪ .‬לפתע אימא‬
‫שלי חשבה על רעיון‪ ,‬והיא אמרה לי‪“ :‬עכשיו הולכים‬
‫לראות את אבא‪ ,‬אבל אם את לא תעשי את מה שאני‬
‫אומרת לך‪ ,‬לא ייתנו לנו לראות אותו”‪ .‬היא אמרה לי‬
‫שכשנגיע לשם היא תניח אותי על הרצפה ואז אני‬
‫צריכה לבכות שאין לי אימא ושאני צריכה את אבא‬
‫שלי כי אני לא יכולה להישאר לבד‪.‬‬
‫הגענו לשם וראינו את הגרמנים עם המדים המגעילים‬
‫שלהם ועם המגפיים הגבוהים‪ .‬אני התחלתי לבכות כי‬
‫אימא שלי השאירה אותי לבדי והלכה‪ .‬היא התחבאה‬
‫כמובן ועקבה אחריי מרחוק‪ .‬אני הייתי מבוהלת‬
‫והתחלתי לצעוק‪“ :‬אבא! אבא!”‪.‬‬
‫אחד מהקצינים בא אליי‪ ,‬הרים אותי על ידיו וביקש‬
‫ממישהו שיתרגם את מה שאמרתי‪ ,‬הקצין שאל אותי‪:‬‬
‫“איפה אבא שלך?” ועניתי לו שאני לא יודעת‪ .‬לאחר‬
‫מכן הוא שאל אותי איפה אימי‪ ,‬ועניתי לו שהיא מתה‪.‬‬
‫הוא הסתכל עליי ושיחק עם שערי‪ ,‬ואז אמר לי שתכף‬
‫יביאו את אבא שלי‪ .‬הם הביאו אותו והקצין אמר לו‬
‫סיפורה של סופיה פלג‬
‫המשך‬
‫שייקח אותי וילך הביתה‪ .‬לאחר מכן אבא שלי הודה‬
‫לי שהצלתי את חייו‪.‬‬
‫כשהגירושים מוורשה החלו‪ ,‬אבא שלי עזב את‬
‫וורשה‪ .‬מאוחר יותר הוא חזר ואמר לאמי שנעלה‬
‫יחדיו לרכבת‪ .‬עלינו יחד לקרון‪ ,‬שנועד להעביר בעלי‬
‫חיים‪ .‬הוא היה דחוס וצפוף‪ ,‬ומהחלונות הקטנים שהיו‬
‫בקרון יכולנו לראות קצת מהנוף ומהשמיים‪ .‬אבא שלי‬
‫אמר לאימא שלי שלא ידברו איתו‪ ,‬שלא ייצרו איתו‬
‫קשר עין ושאף אחד לא צריך לדעת שהוא בעלה‪.‬‬
‫לילה אחד הוא נשק אותי ואת אמי והלך‪ .‬כמה שניות‬
‫לאחר מכן שמענו יריות‪ .‬ידענו שאבי קפץ מהרכבת‪.‬‬
‫הגרמנים ניסו להרוג אותו אבל מאוחר יותר גילינו‬
‫שהם לא הצליחו‪.‬‬
‫הרכבות עברו תחנות רבות‪ ,‬ביניהן תחנה של “הצלב‬
‫האדום”‪ .‬בתחנה הזו אמי ירדה איתי‪ ,‬הלכה לתחנה‬
‫והתחילה לספר להם שהיא לא מרגישה טוב‪ .‬עד‬
‫שהיא סיימה את הסיפור‪ ,‬הרכבת כבר נסעה‪ ,‬והיא‬
‫טענה שהיא חייבת ללכת לשירותים‪ .‬היא החלה ללכת‬
‫בכיוון ההפוך לנסיעת הרכבת כדי לחפש את אבא‬
‫שלי שקפץ ממנה לפני זמן‪-‬מה‪ .‬היא זכרה שבאותו‬
‫אזור מתגוררת חברה ותיקה של אבי עוד מהתיכון‪,‬‬
‫והיא קיוותה שאולי הוא נמצא אצלה‪ .‬התחלנו ללכת‬
‫ברגל‪ ,‬בשלג שהגיע לי עד הברכיים‪ ,‬והיה מאוד קשה‬
‫ללכת‪ .‬פתאום שמענו צלצול פעמון‪ ,‬וראינו עגלה‬
‫מלאה בבקבוקי חלב‪ .‬העגלון העלה אותנו על העגלה‪.‬‬
‫נחנו שם כי היה מאוד קשה ללכת בקור ובשלג‪.‬‬
‫בעת הנסיעה אמי הציעה רעיון חדש; היא אמרה‪:‬‬
‫“אם נמצא את אבא‪ ,‬אל תקראי לו אבא!” היא פחדה‬
‫שאם אותם חברים ידעו את האמת‪ ,‬הם ימסרו אותנו‬
‫לנאצים‪ .‬רוב הפולנים נהגו להלשין על יהודים‪ .‬היא‬
‫אמרה לי לקרוא לאבא “דוד”‪,‬ואז הכל יהיה בסדר‪.‬‬
‫הגענו לחווה מוקפת קורות עץ‪ ,‬ודרך החורים ראיתי‬
‫אדם חוטב עצים לחימום (כי היה קר נורא)‪ .‬הייתי‬
‫בהלם ממה שראיתי‪ .‬אמי הזכירה לי לקרוא לאבי‬
‫‘דוד’‪ ,‬ופתחה את השער‪ .‬רצתי לעבר אבי‪ ,‬ובחוסר‬
‫אחריות קראתי “אבא! אבא!”‪.‬‬
‫באותו הלילה גירשו אותנו משם‪ .‬אבי הכיר את אותה‬
‫המשפחה בצעירותו לפני המלחמה‪ ,‬אבל הם לא ידעו‬
‫שהוא יהודי‪ ,‬כנראה בגלל המראה החיצוני שלו‪ .‬לפני ברגע שהסתיימה המלחמה‪ ,‬הוריי קבעו ביניהם להיפגש‬
‫המלחמה הוא למד בבית ספר חילוני‪ .‬כך אמא שלי בבית שבו גרנו בלודג’ אם לא יהיו ביחד כשהמלחמה‬
‫ידעה שאם יתברר שיש לו גם ילדה אז הם ילשינו עלינו תסתיים‪ .‬לכן‪ ,‬הגענו לשם בתום המלחמה בשנת ‪.1945‬‬
‫ויוציאו אותנו להורג‪ ,‬ולכן אמרה לי לקרוא לו “דוד” ביתנו הפך לאכסניה של מי ששרד מהמלחמה‪ ,‬הן‬
‫במקום אבא‪ .‬באותו לילה‪ ,‬החברה של אבי ומשפחתה מהמשפחה והן מכל היהודים‪.‬‬
‫סירבו להחביא אותנו משום שהם פחדו לסכן את כשעברנו לבית שלנו בלודג’‪ ,‬לא נתנו לי זמן להתארגן‬
‫חייהם‪ .‬לפחות הם לא הלשינו עלינו לגרמנים‪ ,‬ברחנו לזהות החדשה שלי כיהודייה ולא כנוצרייה‪ .‬האנשים‬
‫באישון לילה‪ .‬לא ידענו היכן אנחנו נמצאים‪ ,‬עברנו שגרו איתנו דיברו יידיש‪ ,‬שפה שלא הבנתי‪ ,‬ואז‬
‫דרך כפרים קטנים ושדות גדולים כי בפולין יש המון‬
‫חוות‪ .‬אבי מצא לנו מקום לשהות בו באחד מהכפרים‪.‬‬
‫הוא הכיר הרבה אנשים שזייפו עבורו תעודות וכך הוא‬
‫מצא עבורנו מקום אצל אחת מהמשפחות הפולניות‬
‫בכפר‪ .‬הייתי קטנה מדי לשאול‪ ,‬אבל אני יודעת שזה‬
‫היה לקראת סוף המלחמה‪.‬‬
‫בכפר שהתחבאנו גרנו אצל משפחה ואימא שלי‬
‫סיפרה שהיא אלמנה ושיש לה ילדה‪ .‬הם מאוד אהבו‬
‫אותי כי הייתי מאוד יפה וחברותית‪ ,‬אנשים ריחמו עליי‬
‫כנראה‪ .‬יום אחד דפקו בדלת ופתאום אני שומעת‬
‫“לפתוח!” בגרמנית‪ .‬אמא למדה גרמנית בתיכון אז‬
‫היא ידעה מצויין את השפה‪ .‬היא פתחה את הדלת‬
‫בגלל שבעלת הבית לא הייתה באותה שעה‪ .‬בפתח‬
‫עמד המושל הצבאי של הכפר‪ .‬אימא הייתה מפוחדת‪.‬‬
‫היא החזיקה אותי בידיה‪ ,‬והמושל הסתכל עליי ושאל‪:‬‬
‫“אני יכול להרים אותה על הידיים?”‪ .‬הוא שיחק עם‬
‫התלתלים שלי ואז הוא אמר לה “את מדברת טוב‬
‫גרמנית”‪,‬והיא ענתה שהיא למדה בתיכון‪“ .‬את יודעת‬
‫גם לקרוא גרמנית?” הוא שאל‪“ .‬כן” היא ענתה‪ .‬המושל‬
‫המשיך לשאול‪“ :‬ואת אוהבת לקרוא?”‪ .‬אמי ענתה לו ‪:‬‬
‫“כן” לאחר מכן הוא הציע להביא לה ספרים בגרמנית‬
‫כדי שלא תשתעמם‪ .‬הוא הביא לאמא ספרים ולי‬
‫ממתקים‪ .‬זה היה הגרמני היחיד שטיפל בנו‪ .‬אמי‬
‫אמרה למשך כל אותה שנה שלמרות הכל‪ ,‬יש בני‬
‫אנוש בקרב הנאצים‪,‬לא רק מפלצות‪ .‬לא היה לו כל‬
‫עניין‪ ,‬ולמרות זאת הוא טיפל בנו‪ .‬הוא לא רצה כלום‬
‫מאיתנו‪.‬‬
‫כעבור כמה חודשים התחילו להגיע חיילים רוסים‬
‫שחיפשו גרמנים‪ .‬בעלי הבית הגויים שגרנו אצלם‬
‫הלכו לרוסים ואמרו שאימא שלי גרמניה‪ ,‬ושהמפקד‬
‫הגרמני עזר לה וטיפל בשתינו‪ .‬הרוסים היו אלימים‪,‬‬
‫הייתה להם שנאה ליהודים‪ ,‬אך כשהם נכנסו לשחרר‬
‫את פולנים מהכיבוש הגרמני‪,‬עניין אותם יותר להרוג‬
‫גרמנים ומשתפי פעולה מאשר להציל את היהודים‬
‫והפולנים‪ .‬אמא שלי אמרה שהיא פולניה‪ ,‬ולמזלה היו‬
‫לה תעודות מזויפות טובות שהראו שהיא מוורשה‪,‬‬
‫ולכן שיחררו אותנו‪.‬‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪5 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫סיפורה של סופיה פלג‬
‫התחילו להסביר לי שזו השפה של יהודים ושאנחנו‬
‫יהודים‪“ .‬אני לא יהודייה‪ .‬הנה יש לי צלב”‪ ,‬עניתי להם‪.‬‬
‫בלילה‪ ,‬כשישנתי‪ ,‬הורידו לי את הצלב‪ ,‬וכשראיתי את‬
‫זה בבוקר בכיתי מאוד‪ ,‬ואז אמרו לי ‪“ :‬כנראה שאלוהים‬
‫רוצה שאת לא תהיי נוצרייה אלא יהודייה”‪.‬‬
‫אצלי היהודי הטיפוסי הצטייר כאדם עם זקן גדול ובגד‬
‫גדול ארוך וכובע שחור‪ .‬יום אחד הסתכלתי דרך החלון‬
‫על הרחוב הראשי וראיתי אדם כזה וצעקתי בפחד‪“ :‬‬
‫אבא‪ ,‬תסתכל‪ ,‬הנה יש יהודי”‪ .‬כנראה שכך חינכו אותי‬
‫במנזר‪ .‬לא רציתי להיות יהודיה‪ .‬כל התפילות הנוצריות‪,‬‬
‫השירים והחגים היו מושרשים בי‪ ,‬ולא היה לי שום קשר‬
‫עם היהדות‪ .‬היה לי גם קשה משום שהייתי רגילה לחיות‬
‫במסתורים כל הזמן‪ ,‬ופתאום הייתי מוקפת באנשים‪.‬‬
‫אחרי המלחמה למדתי בלודג’ עד כיתה ה’ ואז עלינו‬
‫ארצה וגרנו בהדר יוסף בשיכון של יוצאי פולין‪.‬‬
‫בבית הורי נמנעו מלספר את זוועות המלחמה‪ ,‬לכן‬
‫כנראה הסתירו וזרקו כל דבר שהעיד על כך‪ .‬שנים‬
‫רבות אני התכחשתי ולא רציתי לשמוע על המלחמה‬
‫ועל השואה‪.‬‬
‫אחרי המלחמה‪ ,‬הרבה יהודים דתיים זנחו את הדת‪ .‬הם‬
‫היו מפוחדים ופגועים‪ ,‬הם אמרו ‪“ :‬אם אלוהים יכול היה‬
‫לעמוד מהצד בזמן השואה‪ ,‬אז אין אלוהים בכלל”‪ .‬אבי‬
‫‪ | 6‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫המשך‬
‫היה אחד מהם‪ .‬שני הוריי הגיעו ממשפחות דתיות‪ ,‬אבל‬
‫אחרי מה שהם עברו‪ ,‬אבי אמר‪“ :‬אני לא רוצה לשמוע‬
‫על בתי כנסת‪ ,‬על חגים ועל יהדות אחרי שכל משפחתי‬
‫נספתה בשואה”‪.‬‬
‫אני חושבת שהמין האנושי בכלל מחפש להתכחש‬
‫לדברים רעים‪ ,‬שקרו לו כל אדם רוצה לשכוח‪ .‬גם לא‬
‫היה מי שיזכיר לי את זה‪ .‬היה לי קשה מאוד “לברוח” כל‬
‫הזמן אבל בסה”כ לא היה רע מאוד‪ .‬לא ראיתי מעולם‬
‫סרט או הצגה על השואה‪ ,‬כי אני לא מוכנה לשמוע מה‬
‫קרה‪ ,‬וגם לא קראתי ספרים על השואה‪.‬‬
‫הזמינו אותי לימי זיכרון אבל לא הלכתי‪ .‬אני חושבת‬
‫שפחדתי לזכור‪ .‬פחדתי מסיוטים וזוועות‪ .‬הגעתי‬
‫לראשונה ל‪”-‬יד ושם” רק לפני חצי שנה‪ ,‬והיה בי פחד‬
‫גדול שאגיע לשם ובטח אתחיל לזכור ולבכות ולא אוכל‬
‫לראות הכל אבל דמעה לא ירדה לי‪ .‬היה מעניין מאוד‬
‫ונחשפתי סוף סוף לכל מה שהתכחשתי אליו‪.‬‬
‫סיפרתי לך את כל מה שאני יודעת‪ ,‬אינני יכולה לספר‬
‫על הזוועות במחנות משום שלא הייתי שם‪ .‬כילדה קטנה‪,‬‬
‫לא הייתה לי ילדות‪ .‬גרנו במרתפים וברחנו מאקציות‪ ,‬לי‬
‫לא היה “סבל מיוחד”‪ .‬מה שהיה בעצם היה פחד וחרדה‬
‫כל הזמן‪.‬‬
‫ירושלים‪ :‬המפגש הטעון עם צאצאי הנאצים‬
‫במהלך המסע לפולין הכירו תלמידות התיכון הדתי פלך‬
‫קבוצה של סטודנטים גרמנים‪ :‬נכדים ונינים של חיילי‬
‫הצבא הנאצי‪ .‬לפני שבוע‪ ,‬בישראל‪ ,‬הן נפגשו עם הקבוצה‬
‫שמכונה ‪ TSM‬ודנו עמם על הנצחת השואה והאפשרות‬
‫לסליחה מיכאל סיארה‬
‫תלמידות התיכון הדתי פלך השתתפו בשבוע שעבר‬
‫במפגש טעון ומיוחד עם קבוצה של סטודנטים גרמנים‪,‬‬
‫צאצאים של חיילים נאצים‪ ,‬שהכירו במהלך מסע לפולין‪.‬‬
‫ראש המשלחת לפולין‪ ,‬מיכל דיין־פורס‪“ :‬הקשר בין הבנות‬
‫לסטודנטים מבוסס על תחושה של חוסר נעימות‪ ,‬אך‬
‫עם זאת מושתת על סקרנות רבה ועל תחושת אחריות‬
‫משותפת של שני הצדדים”‪.‬‬
‫התיכוניסטיות מירושלים פגשו את הסטודנטים הגרמנים‬
‫בעיר לובלין שבפולין‪ .‬קבוצת הסטודנטים‪ ,‬שקרויה ‪TSM‬‬
‫(קיצור של ‪,)Tos School of Ministry‬‬
‫באו מתוך חרטה עזה על מעללי של הנאצים ופועלים‬
‫להנצחת זיכרון השואה ‪ .‬דיין־פורס מספרת שבפגישה היה‬
‫ניתן לראות את הקשר המיוחד שנוצר במהירות בין הבנות‬
‫לסטודנטים‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫אחרי הפגישה בפולין חזרו הבנות ארצה המומות‪ ,‬אך‬
‫בתחושות מעורבות‪ .‬כחודש אחרי חזרתן הן קיבלו הזמנה‬
‫לפגישה נוספת עם קבוצת הסטודנטים‪ ,‬הפעם בארץ‪.‬‬
‫הפגישה השנייה הייתה חלק ממסע של ארבעה שבועות‬
‫שערכו חברי ‪ TSM‬בישראל‪ ,‬שבמהלכו ביקרו ביד ושם‬
‫ונפגשו עם ניצולי שואה ועם צאצאיהם‬
‫‪ ‬‬
‫לפגישה הוזמנו כל בנות שכבת י”ב‪ ,‬אך רק ‪ 20‬מהן‬
‫השתתפו במפגש המורכב‪ .‬במהלך הפגישה שהתקיימה‬
‫בתיכון עלו לדיון נושאים רבים‪ ,‬ביניהם הנצחת השואה‪,‬‬
‫מעמדה הבינלאומי של ישראל כיום והאפשרות למחילה‬
‫על פשעי הנאצים‪.‬‬
‫‪“ ‬הדבר שהכי הפתיע אותי היה שהם לא באו לבקש מאתנו‬
‫סתם סליחה‪ ,‬אלא לראות אם זה בכלל אפשרי‪ .‬הם באו‬
‫מתוך רצון לכפרה‪ ,‬אבל לא רצו שנסלח להם”‪ ,‬מספרת‬
‫תום עריכא‪ ,‬נכדה של ניצולי מחנות ובת לחוקרת שואה‪.‬‬
‫בהמשך למדו התלמידות עם הסטודנטים בחברותא‬
‫מדרשי חז”ל על משמעות הסליחה ובאיזה תנאים היא‬
‫ראויה להתקבל‪.‬‬
‫‪ ‬בין הדברים המפתיעים שגילו התלמידות התברר‬
‫שאחת מחברות ‪ TSM‬היא יהודייה‪ ,‬אך גם היא חשה צורך‬
‫לכפר על מעשיהם של בני משפחתה‪ ,‬ששירתו בצבא‬
‫הנאצי בלי לדעת שהם יהודים‪.‬‬
‫חברי הקבוצה הגרמנית הפגינו ידע מרשים גם בריקוד‬
‫חסידי‪ ,‬שלמדו מקבוצה יהודית אחרת שפגשו‪ .‬במהלך‬
‫המפגש הם ביצעו את הריקוד לעיני התלמידות‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫“לא הגענו למסקנה אם לסלוח‪ ,‬ואם בכלל יש לנו זכות‬
‫לעשות את זה”‪ ,‬מסכמת אחת התלמידות‪“ .‬אבל המפגש‬
‫נתן לנו כיווני מחשבה נוספים ותחושה טובה יותר בלב”‪.‬‬
‫‪ ‬‬
‫סגן יושב ראש ועד ההורים העירוני‪ ,‬לורן פוריס‪“ :‬המפגש‬
‫של תלמידות בית הספר פלך עם הסטודנטים הגרמנים‬
‫נותן תקווה שביכולתו של דור העתיד לחתור ליצירת‬
‫עולם ערכים טוב יותר”‪.‬‬
‫המפגש הטעון (צילום‪ :‬היינס רוס)‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪7 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫עיתון הארץ ‪ 15.6.12‬תרבות וספרות‬
‫אתם האחרונים‪ ,‬אנחנו מבקשים לשאול אתכם‪.‬‬
‫רות אלמוג‬
‫קומץ יוצרים ואנשי‪ -‬שם יהודים ילידי גרמניה נקבצו בסוף‬
‫האביב בטירת אלמאו שבבוואריה לספר את סיפורם‪.‬‬
‫מאי‪ ,‬אלמאו‬
‫מחלוני אני מביטה באין‪-‬אופק הסוגר על נוף היער ועל החלק המבורא שמסביב לארמון‪ ,‬אחו של עשב קצר‬
‫צהבהב שמתאמץ להוריק‪ ,‬ובו צומחים עתה במפוזר וכמעט בסתר פרחי אביב ‪ -‬פעמוניות כחולות וקחוונים‬
‫קטנים לבנים‪ .‬אבל האין‪-‬אופק‪ ,‬רכס ההרים האדיר האפור‪,‬‬
‫שחזיתו השבורה מרוצפת מדפי סלע כעין הצפחה‪ ,‬שביניהם שקע הלובן העז של השלג‪ ,‬מפריע לי וגורם‬
‫לי תחושת מחנק‪.‬‬
‫אני כאן‪ ,‬בשנית‪ ,‬בארמון אלמאו‪ ,‬וכאז‪ ,‬בהתכנסות לכבוד יובל שישים שנים למדינת ישראל‪ ,‬כן עתה‪ ,‬אני‬
‫מרגישה כלואה בסוגר‪ .‬איני מוצאת יופי באפור הצפחה המאיים מצלעות הרכס‪ ,‬ועם זאת אני מאזינה בעונג‬
‫לדממה שאין מושלה‪.‬‬
‫בקומת הקרקע בוערים בולי העץ באח ומישהו מנגן בפסנתר‪ .‬עוד מעט תוגש ארוחת הערב‪ ,‬והמלצרית‬
‫הבולגרייה תרגל אחרי הסועדים ותחטוף כל צלחת שהתרוקנה‪ .‬האנשים יתאספו ונשב יחדיו‪ .‬אחדים הכרתי‬
‫בשמותיהם קודם לכן‪ ,‬וחלקם זרים גמורים‪ .‬מוזר שכאן ביכרו היקים לספר בדיחות ביידיש דווקא‪.‬‬
‫את ההתכנסות הזאת יזמה רחל סלמנדר‪ ,‬כשם שיזמה את חגיגת היובל למדינה‪ ,‬ואירועי תרבות אחרים‪ .‬גם‬
‫הפעם הסתייעה בפרופסור ענת פיינברג מאוניברסיטת היידלברג להנחיית הראיונות ולבחירת המשתתפים‪.‬‬
‫את האירוח תרם כאז אדוני הארמון‪ ,‬דיטמר מילר‪-‬אלמאו‪ ,‬הרואה בכך שליחות של כפרת עוונות‪.‬‬
‫ד”ר רחל סלמנדר היא גיבורת תרבות ידועה במינכן וסביבותיה‪ ,‬ואולי אף בגרמניה כולה‪ .‬היא ביקשה לחוג‬
‫שלושים שנה למפעלה הגדול אך לא היחיד‪ ,‬הקמת בית מסחר לספרים במינכן‪ ,‬המתמחה בספרות יהודית‬
‫לסוגיה‪ .‬בית המסחר הזה מחזיק את אחד האוספים הגדולים ביותר של ספרים בגרמנית על היהדות‪,‬‬
‫והוא מקום מפגש לפעילויות תרבותיות שונות‪ ,‬לדיונים‪ ,‬לערבי קריאה וכיו”ב‪ .‬סלמנדר היא גם פובליציסטית‬
‫וסופרת‪ ,‬שכתבה על מחנות העקורים בגרמניה‪ ,‬שבאחד מהם‪ ,‬דגנדורף‪ ,‬נולדה‪ .‬נוסף לכך עורכת סלמנדר‬
‫את הדף הספרותי של העיתון “די ולט” ואת “ולט” הספרותי הברלינאי‪.‬‬
‫סלמנדר החליטה לזמן עדים אחרונים מן העולם היהודי בגרמניה של אתמול לספר את סיפורם לטלוויזיה‬
‫הבאוורית‪ ,‬כמו אמרה‪ :‬אתם האחרונים‪ ,‬אנחנו מבקשים לשאול אתכם‪ .‬האנשים שבחרו סלמנדר ופיינברג היו‬
‫דוברי גרמנית‪ ,‬ילידי גרמניה או אוסטריה‪ ,‬ומי שכתבו את זיכרונותיהם‪ ,‬או השיגו הישגים רוחניים או חומריים‬
‫בולטים‪.‬‬
‫אני הייתי שם במקרה‪ .‬מישראל הוזמנו המלחין צבי אבני (במקור הרמן יעקב‪ ,‬יליד‬
‫זארברוקן ‪ ,)1927‬מוסיקאי עטור פרסים‪ ,‬שכתב עשרות יצירות ושירים‪ ,‬ביניהם יצירה‬
‫לסופרן ותזמורת “אם זהו אדם”‪ ,‬על פי טקסט של פרימו לוי‪ ,‬ו”ספינת השעות” ‪ -‬יצירה סימפונית בהשראת‬
‫ציורים של מרדכי ארדון‪ .‬צבי אבני בא עם הוריו לחיפה ב‪ .1935-‬אביו‪ ,‬שהיה נהג משאית‪ ,‬נחטף במאורעות‬
‫‪ 1938‬וגורלו לא נודע‪ .‬בן ‪ 14‬עזב את ספסל הלימודים ועבד כשוליה בבית מלאכה לתיקון מוני‪-‬מים‪ .‬בראיון‬
‫עם ענת פיינברג סיפר שנמשך למוסיקה בראשית נעוריו‪ ,‬ולימד את עצמו לנגן בחלילית‪ ,‬במנדולינה‬
‫ובמפוחית פה‪ ,‬שקיבל לבר המצווה שלו‪ .‬בכלים אלה הלחין את מנגינותיו הראשונות‪ ,‬אך מאחר שלא ידע‬
‫לכתוב תווים‪ ,‬רשם את מנגינותיו בסימנים שהמציא בעצמו‪ .‬רק בן ‪ 16‬התחיל ללמוד פסנתר בצורה מסודרת‪.‬‬
‫מאוחר יותר למד אצל פרנק פלג‪ ,‬אבל ארליך ופאול בן חיים‪ ,‬ואחרי גלגולים רבים הצטרף לסגל המורים‬
‫של האקדמיה למוסיקה ע”ש רובין בירושלים‪ ,‬כמורה לתיאוריה וקומפוזיציה‪ ,‬וניהל את המעבדה למוסיקה‬
‫אלקטרונית‪.‬‬
‫איש המעשה הישראלי שבא לאלמאו הוא התעשיין סטף ורטהיימר‪ ,‬שפועלו מוכר ברבים‪ ,‬ומי שהקים בין‬
‫השאר את המוזיאון לתולדות יהודי גרמניה‪“ .‬איש הנפש” באלמאו היה ד”ר חזי כהן‪ ,‬פסיכואליטיקאי‪ ,‬שביני‬
‫לבין עצמי אני מכנה אותו קורצ’ק הישראלי‪ ,‬והוא מי שעמד שנים רבות בראשו של מוסד לילדים ונוער “בני‬
‫‪ | 8‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫כ”ד ניסן תשע”ג‬
‫‪ 4‬אפריל ‪2013‬‬
‫חברים יקרים‪,‬‬
‫לפני ימים אחדים הלך לעולמו אביו של גזבר העמותה שלנו‪ ,‬רמי הוכמן‪ ,‬הלא הוא פרץ הוכמן‪ ,‬ז”ל‪ .‬כותב אני‬
‫אליכם שורות אלה לא מפני שרמי הוא הגזבר‪ ,‬גם לא מפני שהוא ידידי הוותיק ‪ ,‬ולא מפני שאנו רגילים להפיץ‬
‫ברבים מכתבים אודות קרובי משפחה שלנו אשר הולכים לעולמם‪.‬במובן חשוב היה פרץ הוכמן דמות ציבורית‪,‬‬
‫וזו הסיבה לכך שאני משתף אתכם בפרטים אחדים מקורות חייו‪ .‬תולדותיו בתקופת השואה והאופן שבו הונצחו‬
‫בישראל ‪ ,‬הפכוהו לסמל‪.‬‬
‫פרף הוכמן נולד בוורשה ב‪ 1927-‬למשפחה מסורתית ואמידה‪ .‬בגטו וורשה היו תנאי חיים בלתי‪ -‬נסבלים ופרץ‬
‫בן ה‪ 13 -‬נמלט לצידה הפולני של העיר‪ .‬הוא הצליח להשיג לעצמו מסמכים מזויפים של נער פולני‪ .‬יחד עם‬
‫ילדים בורחים נוספים הקים קבוצה ששהתה בחלק הפולני‪ .‬הילדים ישנו במבנים נטושים ובבית העלמין‪ .‬מצאו‬
‫את מחייתם באמצעות מכירת סיגריות ועיתונים ובאמצעות זמרה בכיכר שלושת הצלבים שבוורשה‪ .‬חלק‬
‫נכבד מלקוחותיהם הקבועים היו אנשי אס‪.‬אס‪ .‬שמשרדם שכן סמוך לכיכר‪ .‬נוסף לשמירה על חייו ועל חיי חבריו‪,‬‬
‫משימה קשה שדרשה אומץ לב וחוכמת חיים ברמה גבוהה ביותר‪ ,‬הצליח פרץ להבריח דרך קבע מזון ובגדים‬
‫להוריו שבגטו‪.‬‬
‫ההורים וחלק מהאחרים נרצחו בידי הנאצים ועוזריהם בדרכים שונות‪ .‬באוגוסט ‪ 1944‬עם פרוץ המרד הפולני‬
‫בעיר‪ -‬הבירה‪ ,‬הצטרפו פרץ ואחד מאחיו למחתרת הפולנית “ארמיה קראיובה” גם כן בזהות נוצרית בדויה‪ -‬בין‬
‫השאר משום שמחתרת זו לא אהדה יהודים‪ ,‬ומעת לעת אף הסגירה אותם לנאצים‪ .‬פרץ הצטיין בפעולותיו‬
‫כחייל צעיר‪ ,‬ומפקדת המחתרת העניקה לו שני ציונים לשבח‪ .‬מאוחר יותר הוסיפה עליהם ממשלת פולין‬
‫החדשה ארבעה עיטורים חדשים‪.‬‬
‫בתום המרד‪ ,‬כשהמחתרת נאלצה להיכנע לנאצים (באוקטובר ‪ )1944‬גורש פרץ למחנה –הריכוז מילברג‬
‫שבגרמניה‪ .‬שם שוחרר בחודש מאי ‪ 1945‬ואז התגייס לצבא פולין והשתתף בהשגת הניצחון על גרמניה‪ .‬פרץ‬
‫הוכמן הצטרף לתנועת “הבריחה” ובקיץ ‪ 1946‬הגיע לארץ ישראל‪ .‬השלטון הבריטי כלא אותו יחד עם רבים‬
‫אחרים במחנה – מעצר שבעתלית‪.‬‬
‫לאחר שחרורו מהמעצר היה פרץ לחייל בפלמ”ח‪ ,‬השתתף בקרבות מלחמת הצמאות שנערכו בנגב ונפצע‬
‫בקרב‪.‬לאחר המלחמה נשא לאישה את סימה ויחד הביאו לעולם את רמי ואת שני אחיו‪ .‬דמותו של פרץ נודעת‬
‫לציבור הודות לספר “מוכר הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים “ מאת חברו ושותפו מתקופת השואה יוסף זיסמאן‪.‬‬
‫התושייה‪ ,‬ההקרבה והלחימה האמיצה הפכו את פרץ לאחד הסמלים האנושיים של השואה ושל התקומה‪.‬‬
‫ב‪ 1997 -‬הדליק משואה ביום העצמאות‪ ,‬וב‪ 2009 -‬קבל את הצטיינות ממשלת פולין‪ .‬עוד לפני ‪ -‬כן‪ ,‬ב‪ ,1990 -‬פרסם‬
‫פרץ את זיכרונותיו בספר “ להעיז לחיות” ‪ .‬ביום השואה המתקרב היה פרץ אמור להדליק משואה “ביד ושם “ ‪.‬‬
‫עוד לפני כן חלה ומצבו החמיר והלך‪ .‬בשביעי של פסח החזיר את נשמתו לבורא‪.‬‬
‫אולם משפחת הוכמן איננה נכנעת למוות‪ :‬האלמנה סימה החליטה למלא את מקומו של פרץ היא ניצולת שואה‬
‫בעצמה‪ ,‬תדליק את המשואה במקום בעלה‪ .‬גם רמי ואחיו בוודאי ימשיכו להעלות את זכרו של האב פרץ‪ ,‬שלא‬
‫ויתר – וניצח‪ .‬הסמל האנושי של מוכר הסיגריות הגיבור יישאר בליבנו‪ ,‬ובזיכרונה של האומה כולה‪.‬‬
‫ברנע‬
‫מילים אחדות על אריה ברנע‪.‬‬
‫אריה ברנע איש מעש‪ ,‬איש חינוך‪ ,‬רב פעלים הנושא כובעים רבים‪ .‬אציין אחדים מהם‪ .‬הכרתיו כמנהל גימנסיה‬
‫הרצלייה בתל ‪ -‬אביב ‪ ,‬היום מנהל בי”ס אזורי בבאר‪ -‬טוביה‪ ,‬יו”ר “עמך” ‪ ,‬חבר וממלא מקום יו”ר העמותה‬
‫הפרלמנטארית של ניצולי השואה‪ ,‬שבכנסת וכן יו”ר ועדת החינוך של העמותה הפרלמנטארית‪.‬‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪9 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫מדור ספרים‬
‫ם כל כך‪ ,‬פרחי‬
‫ם שוב ייפתחו‪.‬‬
‫לאים ששלחו‬
‫מי הילדה ולר‬
‫אהבה לבתם‬
‫דים בגרמניה‬
‫קיבוץ געגעוים‬
‫ת שלושתנו שוב‬
‫ה את זה‪.‬‬
‫שק אותך‪ ,‬אבא‪.‬‬
‫עוזית דגן‬
‫‪18.4.1939‬‬
‫קפורט אמ‪-‬מיין‬
‫ים משכילים‬
‫אה העשרים‪,‬‬
‫הם בכל דרך‬
‫ה‪ ,‬מהסופרים‬
‫את קולה‪ ,‬את‬
‫ש לאחר גילוי‬
‫עוזית דגן‬
‫‪ | 10‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫הרהורים לזכרם של ארנסט וגרטל ולר מפרנקפורט אמ‪-‬‬
‫מיין‪ ,‬ש”נעלמו” בגטו לודג’ באוקטובר ‪1941‬‬
‫מאת‪ :‬עוזית דגן‬
‫‬
‫לממלכת הגעגועים אין מקום ואין זמן‪.‬‬
‫היא נמצאת וקיימת בכל זמן ובכל מקום‪ ,‬יכולה להתעורר משנתה על ידי שתי שורות משיר שהושר לנו פעם‪ ,‬בדל ריח‬
‫מוכר של מאכל אהוב או דשא קצור‪ ,‬זיכרון תמונה שעולה בנו מאז‪ ,‬כשהם היו עוד חלק מחיינו‪.‬‬
‫זוכרת איך הוא תמיד צהל משמחה לקראתך כשהגעת? איך היא אמרה לך “אח קווטש” (שטויות) כשהייתה נבוכה‬
‫ממשהו? איך הרגשנו שייכים שם‪ ,‬איתם ‪ -‬מוגנים‪ ,‬תמימים‪ ,‬בטוחים ששום רע לא יאונה לנו? לתחושה הזו אנחנו‬
‫מתגעגעים‪.‬‬
‫אבל ישנו גם סוג געגועים אחר‪.‬‬
‫גן העדן הוא המקום שבו היינו פעם‪ ,‬מזמן‪ ,‬או המקום שאליו נגיע פעם‪ ,‬אחרי הכל‪.‬‬
‫שם‪ ,‬בתוך ה”היה היה פעם”‪ ,‬פועם לבה של ממלכת הגעגועים‪.‬‬
‫כולנו מכירים היטב את גן העדן הזה‪ ,‬שבו מעולם לא היינו אך כל נפשנו משתוקקת אליו בכיסופים עזים‪ .‬המקום שיודע‬
‫מי היינו יכולים להיות אילולא הפחד הזה‪ ,‬המרעיד אותנו מלעבור את הגשר‪.‬‬
‫שם פגשתי לראשונה אתכם‪ ,‬סבא ארנסט וסבתא גרטל‪ ,‬תלויים על חוט הגעגועים בין כאן לשם‪ ,‬בין תרבות אהובה‬
‫שהקיאה אתכם מקרבה‪ ,‬לבין זו שאליה אתם מגששים להגיע אבל היא רחוקה‪ ,‬כל כך רחוקה‪...‬‬
‫בזכותם מכתביכם‪ ,‬עליהם שמרה אמי מכל משמר מבלי שיכלה לספר לנו דבר גיליתי שאמי‪ ,‬החלוצה הנחושה עם‬
‫הנפש הרומנטית אשר זרקה את מפתח ליבה לים יחד עם כל רגשי האשם לאחר שנודע לה על מותכם‪ ,‬בעצם חיכתה‬
‫שאנחנו נצלול ונמשה אותו עבורה‪...‬‬
‫אלא שאנו לא ידענו לעשות זאת‪.‬‬
‫הספר אותו כתבנו יחד שלושה דורות ‪“ -‬קיבוץ געגועים” ‪ -‬הוא ניסיון לבנות את הגשר מעל גיאיות עמוקים של זמן‪,‬‬
‫מקום ושפה בעזרת אותה שפה משותפת שמצאנו לנו‪ ,‬שפת הגעגועים‪.‬‬
‫שהרי כבר אמרנו ‪ -‬לממלכת הגעגועים אין מקום ואין זמן חוץ ממרחב לבנו הזוכר‪ ,‬הפועם בפעימות של פעם‪...‬‬
‫מאז יצא הספר לאור‪ ,‬בסוכות תשע”ב‪ ,‬קיבלו המילים הכתובות בו חיים משל עצמן‪ .‬הן התדפקו על דלתם של קוראים‬
‫רבים אשר פתחו בפניהן את לבבם‬
‫ומצאו עצמם בוכים‪ ,‬צוחקים‪ ,‬מתרגשים ואוהבים יחד איתן‪.‬‬
‫ֵה ָדם של אותם הקוראים התפשט והגיע גם לאוזני אחרים‪ ,‬כמו אדוות מתרחבות בתוך אגם שקט אשר זיכו אותי ללוות‬
‫את הספר במפגשים רבים בכל רחבי הארץ‪.‬‬
‫בעיקר למדתי שלמילות אהבה יש כוח הרבה יותר מכל מכונת מלחמה‪:‬‬
‫“כאן נעמדו החיים מלכת‪,‬‬
‫אך האהבה לעולם נמשכת”‬
‫כך ביקשת‪ ,‬סבא‪ ,‬לחרוט על קברך‪ .‬אתה‪ ,‬שלא זכית לקבר משלך‪ ,‬הבנת שאם נמשיך ונחרוט מילים אלה על לוח לבנו‪,‬‬
‫נעצים את כוחה של האהבה עד שתזרום כמפל מדור לדור‪.‬‬
‫מי ייתן‪ ,‬סבא‪ ,‬ותתקיים צוואתך בנו לדורי דורות‪ :‬תשקה את כל מה שהתייבש בנו ותרווה את כל נחלינו‪ ,‬תסחוף את‬
‫כל המיותרים הרחק מאיתנו ותקרב את יכולתנו לאהוב סתם כך‪ ,‬בלי סיבה מיוחדת‪ ,‬רק מתוך החיבור עם הטוב שבנו‪...‬‬
‫אתכם תמיד‪ ,‬נכדתכם האוהבת והמתגעגעת‪ ,‬עוזית דגן‪.‬‬
‫עוזית דגן עוסקת בטיפול זוגי ומשפחתי ומכהנת כיו”ר חוג היוצרים של כפר‪-‬סבא והשרון‪.‬‬
‫ספרה הקודם “תר ותרה”‪ ,‬העוסק במסע אל הזוגיות‪ ,‬יצא לאור בשנת ‪ 2002‬בהוצאת תמוז‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪11 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫הקרן לרווחה לניצולי השואה שמה לעצמה מספר יעדים מרכזיים להגשמה‬
‫מתוך מחויבותנו לעם היהודי כאזרחיה של מדינת ישראל אנו לוקחים על עצמנו לעשות ככל שיאפשרו‬
‫האמצעים‪ ,‬את כל שנוכל למען שיפור רווחתם של ניצולי השואה ולמען יוכלו לחיות את חייהם ללא מחסור‪.‬‬
‫הקרן רואה את הצורך בהעלאת הנושא על סדר היום הציבורי ואת פיתוח המודעות בקרב אזרחי המדינה‪ ‬‬
‫כמטרה נעלה שיש לקדמה בכל דרך‪ .‬בין אם מדובר בילדים נוער או מבוגרים‪ ,‬על כולם להיות מודעים וערים‬
‫למצב‪ ,‬בשאיפה שמודעות זו תקדם שינוי‪.‬‬
‫הקרן לרווחה לניצולי השואה משמשת ותשמש בעתיד‪ ,‬כמקום אליו יכולים ניצולי השואה לפנות בבקשות‬
‫לסיוע מכל סוג שהוא‪ .‬הקרן מאמינה שמעל לכל סיוע חומרי‪ ,‬ישנו הצורך בתמיכה הבנה והקשבה אמיתית‪.‬‬
‫מנכ”ל הקרן רוני קלינסקי‪.‬‬
‫הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל היא עמותה‬
‫שהוקמה על ידי ניצולי שואה עבור ניצולי שואה‪.‬‬
‫לפעול‬
‫‪ 1991‬והחלה‬
‫בשנת‬
‫הקרן‪ ‬נוסדה‬
‫בשנת‪ 1994 ‬בסיוע מרכז הארגונים של ניצולי‬
‫השואה‪ ‬ובשיתוף ועידת התביעות‪, ‬‬
‫במטרה לסייע לניצולי השואה שניצלו מן התופת‬
‫הנוראית אך לא הצליחו להשתקם‪ .‬היום‪ ,‬בגיל מבוגר‪,‬‬
‫הם מתקשים לנהל אורח חיים תקין בכוחות עצמם‪.‬‬
‫לחלקם אין האמצעים הדרושים לרכישת מוצרים‬
‫בסיסים החיוניים למחייתם‪ .‬המימון העיקרי של הקרן‬
‫מגיע מועידת התביעות ומשרד האוצר‪.‬‬
‫ניצולי השואה סובלים מבעיות ייחודיות‪ ,‬שהן תולדה‬
‫ישירה של השואה‪ ,‬בעיות המלוות אותם כל היום‬
‫והלילה‪ ,‬מפרות את שלוותם‪ ,‬ומתעצמות עם השנים‪.‬‬
‫מדובר בבעיות פיזיות‪ ,‬בריאותיות‪ ,‬מצוקות נפשיות או‬
‫חרדות והגרוע מכל בדידות והעדר רשתות תמיכה‬
‫משפחתיות וחברתיות‪ ,‬כאלו שיכולות היו להמתיק ולו‬
‫במעט את חייהם הקשים‪.‬‬
‫‪ | 12‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫העמותה שמה לעצמה למטרה לפעול ככל שבידה‬
‫לרווחת נפגעי שואה בישראל הזקוקים לעזרה פרטנית‬
‫ולשמר את נושא רווחתם של ניצולי השואה ככלל‪,‬‬
‫על סדר היום הציבורי‪ .‬לצורך זה פועלת העמותה‬
‫לגיוס כספים ומשאבים ממקורות שונות המחולקים‬
‫לניצולים באמצעות תכניות הסיוע השונות‪ .‬המימון‬
‫העיקרי של הקרן מגיע מועידת התביעות ‪,‬מדינת‬
‫ישראל באמצעות הרשות לזכויות ניצולי השואה –‬
‫משרד האוצר‪ ,‬ותורמים‪.‬‬
‫הקרן מנוהלת על ידי הנהלה ציבורית הפועלת‬
‫בהתנדבות ורוב חבריה הם ניצולי שואה המכירים‬
‫היטב את צרכי הניצולים ומצבם העכשווי‪.‬‬
‫כל בקשה לסיוע המופנית לקרן מטופלת על ידי צוות‬
‫מקצועי הבקי בתחומו‪ .‬האישור סופי לתקינות כל‬
‫בקשה המוגשת לקרן ניתן על ידי ועדה של ניצולי‬
‫שואה מתנדבים‪ .‬שירותי רווחה עבור נפגעי רדיפות‬
‫הנאצים נתמכים באמצעות מענקי ועידת התביעות‬
‫שיר לעמותה – מפרי עטו של חברנו דב צייכנר‪.‬‬
‫אלומה העמותה של הנצחה‪.‬‬
‫הנצחה היא מטרה חשובה‬
‫בזכותה ידעו ויזכרו‬
‫לשמור ולהזכיר לדורות הבאים‬
‫את אשר עשו לששה מליון היהודים‬
‫אנחנו השורדים המעטים‬
‫שמידי יום הולכים ופוחתים‬
‫רוצים ומבקשים שתזכרו‬
‫אותנו בהמשך החיים‪.‬‬
‫הקשיבו ולמדו את דברי ההנצחה‬
‫בזכות זה תהיה לנו‬
‫אומה חזקה‬
‫נִ ָּסיֹון ְלׁש ַֹחד‬
‫ׁשֹומר חֹק‪.‬‬
‫ֵ‬
‫יתי‬
‫ּכֹל יָ ַמי ָהיִ ִ‬
‫יתי ּכְ ִביׁש‬
‫עֹולם ֹלא ָח ִצ ִ‬
‫ֵמ ָ‬
‫ְּב ַר ְמזֹור ָאדֹם‪,‬‬
‫ּגַ ם ֹלא ַּב ִּמ ְד ָּבר‬
‫ַּב ֲחצֹות ַה ַּליִ ל‪.‬‬
‫ֹלא ִה ְל ַּבנְ ִּתי ְּפנֵ י ָא ָדם ָּב ַר ִּבים‬
‫ּגַ ם ֹלא יָ ִּדיִ ִתי ֶא ֶבן ָּב ַח ָּל ִׁשים‪.‬‬
‫ֹלא ֲאנִ י ּכָ ַת ְב ִּתי‬
‫“ּכַ ֵּבד ֶאת ָא ִביְך וְ ֶאת ִא ְּמָך”‬
‫יתי‬
‫ֲאנִ י ַרק ָהיִ ִ‬
‫ּמֹוציא ַלּפ ַֹעל‪.‬‬
‫ַה ִ‬
‫ֵאין ִאיׁש ֶׁש ִּד ַּב ְר ִּתי ּבֹו ָס ָרה‬
‫יּבתֹו ָר ָעה‪.‬‬
‫אתי ִד ָ‬
‫הֹוצ ִ‬
‫ּגַ ם ֹלא ֵ‬
‫אתי ְּב ָחכְ ַמת יָ ִדיד‬
‫ֹלא ִקּנֵ ִ‬
‫שדֹותיו‪.‬‬
‫ַ‬
‫בּולי‬
‫ּגַ ם ֹלא ָח ַמ ְד ִּתי יְ ֵ‬
‫וְ ַדוְ ָקא ַעכְ ָׁשו‬
‫ּבֹואכָ ה גְ בּורֹות‬
‫ֲ‬
‫ֹלהים‬
‫ָח ַׁש ְב ִּתי ְל ַׁש ֵחד ֶאת ֱא ִ‬
‫ֶׁשּיַ ְסּכִ ים ִל ְדחֹות‪ ,‬וְ לּו ִּב ְמ ַעט‬
‫הֹור ַדת ַה ָּמ ָסְך‪.‬‬
‫ֶטּכֶ ס ָ‬
‫יעקב ברזילי‬
‫יעקב ברזילי על שירו‬
‫“נסיון לשוחד “‬
‫אדם שחש את משקל שנותיו ‪ ,‬ויש לו‬
‫עוד תוכניות רבות להגשים‪ ,‬מחפש‬
‫פתרונות להאריך את הויזה שלו עלי‬
‫אדמות‪.‬‬
‫באין מוצא אחר‪ ,‬על אף היותו ישר‬
‫כסרגל‪ ,‬יהיה מוכן לשחד את אלוהים‬
‫למען הסכמתו לדחות את טכס הורדת‬
‫המסך‪.‬‬
‫הערת מערכת‬
‫בשירו של יעקוב ברזילי “בעקבות הזמן האבוד”‪ ,‬אשר פורסם באלומון ‪ ,7‬נפלה טעות‪ .‬צריך להיות‪:‬‬
‫הולחן על ידי סטלה לרנר ‪ ,‬מושר בקולה של הזמרת שרון רוסטורף‪ -‬זמיר‪.‬‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪13 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫‪ | 14‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫תודות‪...‬‬
‫גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪15 | 2012‬‬
‫לומון‬
‫עמותת "אלומה" בעלי תפקידים ומתנדבים ‪2012-13‬‬
‫ש ם ומשפחה‬
‫טלפון‪/‬נייד‬
‫כתובת‬
‫דואר אלקטרוני‪/‬פקס‬
‫רעיה שמואלי‬
‫מזכירת העמותה חברת הועד‬
‫תמי בן‪-‬אור‬
‫יו”ר העמותה חברת הוועד וההנהלה יו”ר‬
‫ו‪.‬ארגון‬
‫דב פלד‬
‫מזכ”ל עמותה יו”ר ו‪ .‬פרויקט‬
‫חבר הוועד וההנהלה‬
‫בני ברינדט‬
‫ס‪/‬יו”ר העמותה חבר הוועד וההנהלה‪,‬‬
‫ו‪.‬ארגון‪ ,‬אחראי האתר‬
‫זאביק בונה‬
‫חבר הוועד‪,‬וההנהלה וחבר‬
‫ו‪ .‬פרויקט‬
‫רון פרלמן‬
‫חבר הוועד ויו”ר ו‪ .‬כספים‬
‫יצחק פרינץ‬
‫חבר ו‪ .‬ביקורת‬
‫חיים ליסטק‬
‫יו”ר ו‪ .‬ביקורת‬
‫שמעון רייצפלד‬
‫חבר ו‪.‬ביקורת‬
‫סשה מייזליק‬
‫חבר ו‪ .‬ביקורת‬
‫נתליה שוויצר‬
‫חברת ו‪.‬חינוך‬
‫דודי רונן‬
‫חבר ו‪ .‬העמותה‬
‫בנצי מילר‬
‫חבר ו‪.‬חינוך‬
‫דנה ברינדט‬
‫מקשרת דור שלישי‬
‫רז רונן‬
‫מקשרת דור שלישי‬
‫פרץ ויינרייך‬
‫קריקטוריסט “אלומון “‬
‫אתי בורשטיין‬
‫עורכת “אלומון”‬
‫רווית דורפצאון‬
‫גרפיקאית “אלומון “‬
‫רנה פז‬
‫מקשרת העמותה‪-‬עירייה‬
‫יעקב דנאי‬
‫יועץ משפטי‬
‫בית‬
‫דרור ישראלי‬
‫רו”ח‬
‫משה‬
‫‪09-7422414‬‬
‫‪052-3747119‬‬
‫רח’ חבצלת השרון ‪ 8‬כ”ס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪09-7658059‬‬
‫‪054-6880944‬‬
‫רח’ הכרמל ‪7/11‬‬
‫כ”ס ‪4421411‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪054-8118743‬‬
‫‪09-7658421‬‬
‫רח’ בן‪-‬גוריון ‪ 32/7‬כ”ס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪09-7454588‬‬
‫‪052-6966574‬‬
‫מורדי הגטאות‪ 2‬כ”ס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪09-7459888‬‬
‫‪054-9877005‬‬
‫רח’ סתיו ‪9/34‬‬
‫הוד‪-‬השרון ‪45295‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫רח’בקעת יריחו ‪/3‬ג‬
‫כ”ס‬
‫הגאון אליהו ‪12‬‬
‫רמת‪-‬גן ‪52364‬‬
‫יהושוע בן‪ -‬נון ‪70‬‬
‫תל‪-‬אביב‬
‫‪[email protected]‬‬
‫עיצוב‪ :‬רוית | ‪052-6551216‬‬
‫‪ | 16‬גליון מס’ ‪ | 8‬יולי ‪2013‬‬
‫‪09-7651349‬‬
‫‪052-2580329‬‬
‫‪03-5745606‬‬
‫‪052-3556125‬‬
‫‪03-6056064‬‬
‫‪054-5892095‬‬
‫‪09-7410139‬‬
‫‪050-9110765‬‬
‫‪09-7435131‬‬
‫‪050-5256054‬‬
‫‪09-7674382‬‬
‫‪052-2217087‬‬
‫‪09-7665444‬‬
‫‪054-5773311‬‬
‫‪09-7672596‬‬
‫‪054-4203141‬‬
‫‪09-7454588‬‬
‫‪052-4399224‬‬
‫‪09-7665444‬‬
‫‪054-4666915‬‬
‫‪09-7422414‬‬
‫רח’ משאבים ‪ 40/4‬הוד השרון‬
‫‪[email protected]‬‬
‫רח’ מרכוס ‪ 8‬כ”ס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫הרעות ‪ 8‬כ”ס ‪44602‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫אלתרמן ‪15/10‬‬
‫כ”ס ‪44228‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫רח’ בר‪-‬אילן ‪ 19‬כ”ס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫מורדי הגטאות‪ 2‬כ”ס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫אלתרמן ‪15/10‬‬
‫כ”ס ‪44228‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫רח’ חבצלת השרון ‪ 8‬כ”ס‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪09-7925085‬‬
‫‪054-4603238‬‬
‫אלפי מנשה‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪052-6551216‬‬
‫אלפי מנשה‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪09-7650361‬‬
‫‪054-9176476‬‬
‫‪03-5621112‬‬
‫‪050-5575633‬‬
‫‪09-7672292‬‬
‫‪09-7652913‬‬
‫‪054-7757230‬‬
‫‪050-560975‬‬
‫רח’ עיט ‪ 9/3‬כ”ס‬
‫‪09-7666596‬‬
‫עמינדב ‪ 17‬ת‪.‬א‪.‬‬
‫רח’ עמק עירון ‪/3‬א‬
‫כ”ס‬
‫רח’ ויצמן ‪140‬‬
‫כ “ס ‪44203‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪03-5624554‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪09-7656575‬‬
‫אתר העמותה‬
‫‪www.alumash.org.il‬‬