חיים הילף - ניר עציון מושב שיתופי

‫חיים הילף‬
‫ראיינה‪:‬לאה רוזנברג‬
‫ניר עציון תשע"א‪0202-‬‬
‫‪1‬‬
‫בס"ד‬
‫תמונות ממוסגרות של אוצר מיוחד במינו מקדמות את פני‬
‫באי ביתם של חיים וחנה הילף‪ .‬אוצר יקר מאין כמוהו‪.‬‬
‫אוצר שהם השיגו לאחר שנים של תלאות‪ .‬בדם‪ ,‬בעמל‬
‫וביזע רב‪ ,‬אוצר שהוא לא לגמרי מובן מאליו לאחר שנות‬
‫התופת שעבר חיים והקשיים שעברה חנה‪.‬‬
‫ילדים מחייכים בבגדי חג מביטים מהמסגרות‪ .‬אלה‬
‫התמונות של הנכדים והנינים של חיים וחנה‪ .‬הם האוצר‬
‫המשמעותי ביותר‪ .‬כל ילד מחייך הוא אות ניצחון‪ .‬ניצחון‬
‫על החיות הנאציות שניסו להשמיד את סבא חיים ואת עם‬
‫ישראל‪ ,‬וב"ה‪ ,‬לא הצליחו‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫רקע כללי‬
‫מתולדות העיירה ורזבניק‬
‫(ע"פ יפה זהבי מדריך ורזבניק סטרחוביצה)‬
‫וירזבניק – הינה יישוב עירוני‪ ,‬עיירה‪ ,‬כלולה במחוז אילז'ה‪ ,‬רשות מקומית ואזורית‪.‬‬
‫המקום משתרע על פני המישור הליסגורסקי‪ ,‬בגדה השמאלית של הנהר "קמיננה"‬
‫המשתפך כארבעה‬
‫קילומטרים מהעיירה‬
‫– ויוצר אגם גדול (ליד מיכאלוב)‬
‫היישוב ממוקם בעמק שהתהווה בפרשת הדרכים של כמה וכמה פלגים‪ ,‬המקבצים את‬
‫מימיהם משטחים נרחבים ומיוערים‪.‬‬
‫החשוב מבין הפלגים האלה הוא "לוביאנקה"‪,‬‬
‫המסתעף מהחוף המזרחי של ה"קמיננה"‪ ,‬מעבר לגדה השניה – ממוקמת סטרוכוביצה‪.‬‬
‫וירזבניק‬
‫מרוחקת‬
‫ק"מ‬
‫כארבע‬
‫מזרחה‬
‫מוונכוצק‪.‬‬
‫על חופי הנהר קימננה שהוא אחד הפלגים של הנהר "וויסלה‪ ,‬במרכזה של ארץ פולין‪,‬‬
‫התמקם יישוב קטן – וירזבניק‪ ,‬אשר הלך וגדל במרוצת השנים לעיירה ערה ותוססת‪.‬‬
‫תושבי המקום‪ ,‬ידעו לספר‪ ,‬כי שמה של ה עיירה בא לה בשל עושרה בעצי הערבה‬
‫(בפולנית – "וירזבה")‪ ,‬הגם שהדבר לא ניתן להוכחה‪ ,‬באשר המציאות בימינו הינה‬
‫הפוכה‪ ,‬כל הסביבה שופעת דווקא עצי מחטים‪ ,‬ואילו הערבה שייכת ל"עצי עלים "ולא‬
‫"מחטים‪"...‬‬
‫את העיירה שהשתרעה בתוך עמק‪ ,‬סובבו גבעות‪ .‬מצד אחד – רכסי הונאציה‪ ,‬ומאידך –‬
‫גבעות סטרכוביצה‪ .‬מהעיר נשתלחו שתי דרכים ומסילות ברזל‪ ,‬האחת "ויהוונחוצק" –‬
‫המובילה לעיר התעשייתית סקרז'יסקו‪ ,‬והשניה‪" -‬ויה קונוב" _ אל העיר אוסטרוביץ‪ .‬ועוד‬
‫דרך‬
‫אחת‬
‫היתה‪,‬‬
‫המובילה‬
‫זו‬
‫לעיר‬
‫אילזה‪.‬‬
‫בעת שלטונה של רוסיה הטרום‪-‬מהפכנית‪ ,‬עד למלחמת העולה הראשונה‪ ,‬נכללה העיירה‬
‫במחוז ראדום‪ ,‬ואילו לאחר שנת – ‪1918‬במחוז קילצה‪ ,‬אזור אילז'ה‪ .‬למרות ששמו של‬
‫האזור נישא על עיר אחרת‪ ,‬הרי בשל מציאותה של מסילת הברזל‪ ,‬נקבע מושבו‬
‫בוירזבניק‪ .‬כאמור‪ ,‬היתה סביבתה של העיירה יערות ואדמתה עשירה במירבצי ברזל‪,‬‬
‫בעל איכות גבוהה שלא נוצלו כדבעי‪ .‬מלבד זה מצויה במקום‪ ,‬בין וירזבניק לוונכוצק‪,‬‬
‫בסביבות פרשוב‪ ,‬שכבות עמוקות של חימר סביל נגד אש‪ ,‬וכל אלה – תרמו להתפתחות‬
‫התעשיה בתוך העיירה גופה ובסביבתה בענף המתכת‪.‬‬
‫‪3‬‬
4
‫בית אבי‬
‫שמי חיים מרדכי הילף‪ ,‬בבית הורי הוצמד לי כינוי החיבה חיימלה‪ .‬התרגום של שם‬
‫המשפחה שלי בעברית הוא עזרה‪ ,‬משפחתנו הייתה ידועה במהלך הדורות כמשפחה של‬
‫צדיקים וגומלי חסדים וכפי הנראה זה המקור לשם משפחתנו‪ .‬נולדתי ב‪01.1.0.02 -‬‬
‫בעיירה ורזבניק שהיא למעשה שלוחה של העיירה סטרחוביצה שבפולין‪ ,‬לא רחוק‬
‫מהעיירות ראדום ואוסטרובצה‪ .‬איתי נולד תינוק נוסף‪ ,‬אחי התאום מנשה‪ .‬נולדנו על‬
‫מיטה בבית‪ ,‬כי אז לא היה מקובל שנשים יולדות בבית חולים‪ ,‬כל אישה ילדה בביתה‪.‬‬
‫נקראתי על שם סבי‪ ,‬האבא של אבא שלי שנפטר לפני שנולדנו‪ .‬שמו של אבי היה אפרים‬
‫פישל‪ .‬אימי אסתר מלכה לבית בנקיר‪ .‬אבי ואימי הכירו בשידוך ונישאו בעיירה ראדום היכן‬
‫שהתגוררה משפחת אימי‪ .‬לאחר נישואיהם הם עברו להתגורר בעיירה של אבי ורזבניק‪.‬‬
‫לאבי ולאימי נולד קודם אחי הבכור יצחק שהיה גדול ממני בארבע שנים אח"כ נולדנו אנחנו‬
‫(אחי התאום ואני)‪ ,‬אחרינו נולדו עוד שני בנים שנפטרו כשהיו בני יום או יומיים‪ .‬אחר כך‬
‫נולד אחי יענקעל‪ ,‬לבסוף נולדה אחותי רחל‪ .‬להוריי הייתה רק בת אחת‪ .‬כשמנשה ואני היינו‬
‫בני שנה וחצי חלינו במחלה קשה‪ ,‬מנשה נפטר‪ .‬הוריי חששו שגם אני אמות‪ .‬הם החליטו‬
‫לשלוח את סבתי צוטל‪ ,‬אם אבי‪ ,‬אל העיירה אמנישוב לבקש ברכה מה"רבה" מאמנישוב‬
‫כדי שאבריא ואחיה ולא אלך חס וחלילה בדרכו של אחי התאום‪ .‬סבתא נסעה כל הדרך‬
‫מהעיירה שלנו לאמנישוב וכשהגיעה סוף סוף לחצרו של ה"רבה"‪ ,‬ראתה שם תור ענק של‬
‫חסידים הממתינים לברכתו‪ .‬סבתא הייתה נחושה בדעתה לקבל את הברכה בשבילי ובקשה‬
‫מהשמש של ה"רבה" להגיד לו שצוטל ממתינה לו בחוץ‪ .‬ה"רבה" אמר לשמש שלא ייתן‬
‫לאף אחד להיכנס אליו ושהוא בעצמו יפתח לה את הדלת כי היא אישה צדקנית וגומלת‬
‫חסדים‪ .‬ה"רבה" שאל לרצונה של סבתא וזו סיפרה לו על מחלתי ועל מותו של אחי התאום‪.‬‬
‫ה"רבה" אמר שיקראו לי חיים ללא צרוף השם מרדכי‪ ,‬בירך אותי ואמר שאזכה לאריכות‬
‫ימים‪ .‬מי יודע אולי מסירותה וצדקותה של סבתי וברכתו של ה"רבה" שמרו עליי בכל שנות‬
‫התופת שעברתי באירופה וגם אחר כך‪.‬‬
‫שמו של סבי מצד אימי היה משה בנקיר‪ ,‬הייתה לו חנות מכולת גדולה בעיירה ראדום‪.‬‬
‫לסבתי מצד אימי קראו הודס (הדס) היא נפטרה בדרך "טבעית" עוד לפני המלחמה‪ .‬אני‬
‫זוכר אותה בברור‪ .‬לסבא משה וסבתא הודס היו חמש בנות ובן אחד‪ :‬הבכור מאייר (מאיר)‪,‬‬
‫חנצ'ה (חנה)‪ ,‬דבוירה‪ ,‬ליה (לאה)‪ ,‬גולדה‪ ,‬אסתר מלכה (אימי)‪ .‬מאייר עלה לארץ ישראל‬
‫בשנת ‪ 0.91‬עם אשתו רבקה‪ .‬הם באו לארץ בעקבות בניהם ינעק'ל ואפרים שעלו לארץ‬
‫בשנת ‪ .0.92‬קודם עלה יענק'ל‪ ,‬ואחריו אפרים‪ .‬הדוד מאייר ואשתו רבקה חיכו‬
‫לסרטיפיקטים ועלו לארץ אחריהם‪ .‬הם השתקעו בחיפה‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫מצד אבי הכרתי רק את סבתי צוטל שהתגוררה בעיירה שלנו‪ ,‬בסמוך מאד אלינו אפשר‬
‫לומר שבאותו בית‪ .‬לאבא היו שני אחים שמיל ויענק'ל ושלוש אחיות שרקה (שרה)‪ ,‬ליה‬
‫(לאה) והינדל‪.‬‬
‫שרקה נפטרה באמצע הלידה הראשונה‪ ,‬בתה נותרה בחיים‪ ,‬ונקראה בשם הינדה שיינדל‪,‬‬
‫סבתא צוטל גידלה אותה במסירות עד לנישואיה‪.‬‬
‫בגיל שלוש נשלחתי‪ ,‬ל"חיידר"‪ ,‬אפשר לומר שהלימוד התבצע במחתרת‪ ,‬כי רשמית היה‬
‫אסור ללמד מחוץ לבתי הספר של המדינה‪ .‬היינו כשישה תלמידים אצל המלמד אבל הוריי‪,‬‬
‫משום מה‪ ,‬לא ראו שום התקדמות בלימוד שלי‪ .‬לבסוף‪ ,‬הסתבר ש"המלמד" במקום ללמד‬
‫מנמנם לו להנאתו ואנחנו במקום ללמוד לקרוא‪ ,‬צפינו בו מנמנם‪ .‬אבא החליט שזה לא עסק‬
‫והעביר אותי למלמד אחר‪ ,‬כינו אותו "המלמד מווילנה"‪ .‬הוא כנראה בא עם גישה חינוכית‬
‫מאד קפדנית והרביץ בנו תורה תרתי משמע‪ .‬חטפנו אצלו מכות חזקות שאני לא שוכח עד‬
‫היום‪ ,‬פחדתי ממנו מאד‪ .‬אצלו למדתי בערך עד גיל שש‪ .‬המלמד הזה הצליח ללמד אותי‬
‫לקרוא אבל אימא חשבה שזה לא מספיק ושכדאי שתהיה לי גם השכלה כללית והציעה‬
‫לאבא לשלוח אותי לבית הספר הפולני‪ .‬בבוקר למדתי בבית הספר של הפולנים ואחר כך‬
‫בשעות אחר הצהריים והערב למדתי בבית‪ .‬הוריי אספו אליהם הביתה בחור צעיר שהיה‬
‫מוכן ללמד אותנו תמורת כמה פרוטות וארוחת ערב חמה שאימא הכינה עבור כולנו‪ .‬הוא‬
‫לימד אותי לקרוא ולכתוב ביידיש והיה מאד שבע רצון מקצב ההתקדמות שלי ולכן לימד‬
‫אותי גם דברים שלא תוכננו מראש‪ .‬הוריי היו דתיים מאד‪ ,‬לאבא היה מאד חשוב שנדע‬
‫לעשות קידוש‪ .‬קודם הוא קידש על היין ואחר כך קידש כל בן בתורו‪ .‬אוי ואבוי היה למי‬
‫שלא ידע להגיד את הקידוש‪ ,‬הוא חטף מכות מאבא‪ ,‬גם בגיל מאד צעיר‪ .‬בשבת אחרי‬
‫הצהרים אחרי שאבא נח התייצבנו אצלו לבחינה על החומר שלמדנו בחומש במשך השבוע‬
‫ואוי ואבוי למי שלא ידע לענות על השאלות‪ .‬אני לא פעם חטפתי עונשים כבדים מאבא וגם‬
‫מכות כי לא עניתי כפי שאבא ציפה‪ .‬התפללתי בשטיבל (בית הכנסת קטן) של חסידות‬
‫מונקטש למרות שלא היינו שייכים לחסידות מונקטש‪ .‬לא הסתובבנו עם קפוטות או‬
‫שטריימל אלא עם קסקטים שחורים‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫זיכרון מבית אבא‪ .‬מכתב בכתב ידו של אבי שנשלח לדודי מברזיל‪.‬זה הזיכרון היחיד ששרד מהורי‬
‫‪7‬‬
8
‫אבי היה אופה‪ ,‬הייתה לו חנות קטנה בסמוך מאד לביתנו בה הוא אפה לחם‪ ,‬לחמניות‪,‬‬
‫ליקח‪ ,‬חלות לשבת וכל מיני עוגות‪ .‬לכבוד פסח אפינו מצות מהודרות‪.‬‬
‫אבא עבד קשה מבוקר ועד ליל במאפיה‪ .‬הפרנסה הייתה בדוחק‪ .‬הוא לא החסיר מפינו דבר‪,‬‬
‫אבל היה צריך לעבוד קשה מאד בשביל זה‪ .‬גם אני הצטרכתי לעבוד במאפיה מגיל מאד‬
‫צעיר‪ .‬אבא אהב אותי מאד ורצה שדווקא אני אעזור לו‪ ,‬הוא טען שאני זריז כמו חתול‬
‫ומועיל מאד במאפיה למרות גילי הצעיר‪ .‬התחלתי לעבוד במאפיה כבר בגיל שש‪.‬‬
‫אני למעלה בסינר לבן ‪.‬מימין ינקעל אחי ומשמאל‬
‫בן דודי אביגדור בפתח המאפיה שלנו ‪.‬התמונה‬
‫שרדה בברזיל‬
‫מוניתי כאחראי על שקילת הבצק‪ .‬זאת הייתה עבודה אחראית מאד‪ ,‬לאבא היה מאד חשוב‬
‫שהמשקל יהיה מדויק‪ .‬השילוב של לימודי בוקר וערב ביחד עם עבודה במאפיה היה לי קשה‬
‫מאד‪ .‬אני זוכר את עצמי מתחנן לאבא שייתן לי לישון רק עוד חצי שעה‪ ,‬אך אבא זירז אותי‬
‫לקום לעבודה במאפיה‪ .‬התקופה הכי קשה הייתה סמוך לפסח‪ ,‬אז הצטרכנו לעבוד מסביב‬
‫לשעון כדי לספק את הביקוש‪ .‬אני זוכר שלא ישנו יממות שלימות‪ ,‬היה לנו חשוב שלא יהיה‬
‫אף יהודי שיישאר ללא מצות בפסח‪ ,‬וזה בכלל לא היה פשוט‪ .‬אבא שלי חזר ושינן באוזניי‪,‬‬
‫חיים שלא תעיז לחשוב על קריירה של אופה‪ ,‬לא יהיו לך חיים משלך לא יום ולא לילה‬
‫‪9‬‬
‫ואפילו בחגים תצטרך לעבוד קשה מאד‪ .‬היום אני אמנם עובד בקונדיטוריה של ניר עציון‪,‬‬
‫אבל זה אחרת כי האחריות לא עליי‪.‬‬
‫למרות הדוחק והעבודה הקשה בשביל הפרנסה‪ ,‬הקפידו הוריי מאד על מצוות הכנסת‬
‫אורחים‪ .‬לא היה ליל שבת שאבא לא הביא אורח מבית הכנסת לאכול אצלנו‪ .‬האורחים‬
‫אהבו מאד את האוכל של אימא שלי‪ ,‬ומאד הודו לנו על שהכנסנו אותם לביתנו‪ .‬התפריט‬
‫שלנו בשבת כלל עופות‪ ,‬דגים ולפעמים גם בשר אווזים‪ .‬בימי החול אכלתי בבוקר מאפה‬
‫שהכנתי בעצמי במאפיה של אבא‪ .‬אהבתי את ריח המאפה הטרי‪ ,‬את המרקם שלו ואת‬
‫הטעם‪ ,‬אח איזה טעם!!! את המאפה מרחתי בריבה וזה היה מעדן של ממש‪ .‬את הארוחה‬
‫העיקרית אכלנו בערב‪ ,‬אימא השתדלה מאד שיהיה בכל ערב ארוחה חמה עם בשר‪ ,‬אז‬
‫השתדלו להקפיד על בשר כי זה נחשב לאוכל מחזק ובריא‪ .‬אכלנו הרינג ושתינו הרבה תה‪.‬‬
‫הפירות שאני זוכר שאכלנו היו פירות שמתאימים לאקלים האירופי כגון שזיפים‬
‫ודובדבנים‪ ,‬תפוחי עץ‪ ,‬אגסים וענבים‪ .‬סל הירקות היה מאד דל וכלל תפוחי אדמה‪ ,‬גזר‪,‬‬
‫ומלפפונים ועגבניות בקיץ‪ .‬אצלנו בבית אכלו עגבניות אבל‪ ,‬היו יהודים בעיירה שלנו שלא‬
‫נגעו בעגבניות‪ .‬הם טענו שהעגבניות מליאות בדם ואסור בתכלית האיסור לאכול אותן‬
‫מטעמי כשרות‪ .‬את הפירות והירקות נהג אבא לקנות אצל הגויים בשוק‪.‬‬
‫הבר מצווה שלי נחוגה בפשטות‪ ,‬עליתי לתורה‪ ,‬עשו קידוש קטן‪ ,‬קנו לי תפילין וזהו‪ .‬אז לא‬
‫היה נהוג לקרוא את כל הפרשה ואפילו לא את הקטע של העלייה לתורה‪ .‬תפילת שחרית לא‬
‫התפללתי במניין כי הייתי עסוק בעבודה אך על תפילות מנחה ומעריב היה אסור לי לוותר‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬אף שהוא עצמו לא בא לבית הכנסת‪ ,‬הקפיד לברר אם נכחתי בתפילה‪ .‬אוי ואבוי אם‬
‫לא הייתי מפגין נוכחות מלאה בתפילות מנחה ומעריב‪ .‬אבא היה כועס עליי מאד והייתי‬
‫חוטף‪ .‬בבית הכנסת שמחו לקראתי וניסו לקרב אותי‪ .‬לא פעם שימשתי כ "צנטר" העשירי‬
‫למניין‪ .‬היו הרבה שטיבלים בעיירה שלנו‪ ,‬לא את כולם אני זוכר‪ .‬הבולטים שבהם היו‬
‫השטיבלים של גרא –גור וחסידות אלכסנדר‪.‬‬
‫מאייר‪ ,‬אחיה של אימי‪ ,‬הציע לאבי‪ ,‬זמן קצר לפני שהוא נסע לארץ ישראל‪ ,‬לשלוח אותי‬
‫לכפר נוער בישראל‪ ,‬כדי שאלמד מקצוע‪ ,‬אך אבי סרב בטענה שהוא זקוק לי מאד במאפיה‪.‬‬
‫אחי הבכור יצחק‪ ,‬למד נגרות ולא התפנה לעזור לנו‪ .‬המאפיה סיפקה לחם ועוגות ליהודים‬
‫וגויים‪ .‬הגויים לא תמיד שילמו‪ ,‬ולפעמים הצטברו חובות שגרמו לאבא נזקים‪ .‬ביתנו וגם‬
‫המאפיה שבסמוך היו שייכים במקור לסבי חיים מרדכי ז"ל‪ .‬בסמיכות אלינו‪ ,‬באחד מחדרי‬
‫הבית התגורר דודי‪ ,‬אחי אבי‪ ,‬שמיל‪ .‬יענקל אחיו השני של אבי נישא בסטרחוביצה ועבר‬
‫לאחר נישואיו להתגורר בברזיל‪ .‬היו לנו גם שכנים גויים‪ .‬אני לא זוכר שכנות טובה עם‬
‫הגויים‪ ,‬אבל גם לא זכורים לי גלויי שנאה מיוחדים חוץ מהמכות שחטפתי מדי פעם מידי‬
‫נערים פרחחים בשובי מבית הספר‪ .‬אני לא זוכר ששיחקתי במשחקי ילדות‪ ,‬לא היה לי פנאי‬
‫‪11‬‬
‫לזה‪ .‬רק בשבת אחרי הצהריים‪ ,‬אחרי המבחן השבועי שערך לנו אבא‪ ,‬יצאתי לטייל קצת‬
‫ביער הסמוך‪ .‬הלכנו ביחד כמה ילדים יהודים כדי שנוכל להגן אחד על השני במקרה הצורך‪.‬‬
‫לא הייתי ילד של משחקים‪ .‬את מעט שעות הפנאי שהיו לי ניצלתי כדי לקרוא עיתונים‬
‫ביידיש‪ .‬אהבתי מאד לקרוא‪ .‬הייתה בשכנותינו יהודיה אלמנה שמכרה עיתונים והיה לי‬
‫איתה "הסכם עודפים"‪ .‬את כל העיתונים שהיא לא הצליחה למכור היא העבירה אליי‬
‫לקריאה‪ .‬היה לי יותר קל לקרוא ביידיש אף על פי שידעתי פולנית היטב‪ ,‬אבל שפת האם‬
‫שלי הייתה יידיש‪ .‬אני זוכר שקיבלתי לא פעם מהמורה פתק להוריי בו היא מבקשת מהם‬
‫לדבר בבית גם פולנית כדי שארגיש נוח עם השפה‪ .‬כאמור‪ ,‬לא היה לי זמן לשחק‪ ,‬אך אחד‬
‫הדברים האהובים עליי היה לנסוע לבית דודתי בראדום‪ .‬היה אוטובוס אחד ביום שנסע‬
‫מהעיירה שלנו לעבר ראדום‪ .‬הנהג הכיר את כולם בשמות וידע היכן כל נוסע צריך לרדת‪.‬‬
‫עצם הנסיעה הייתה חוויה‪ .‬אהבו אותי מאד בראדום ופינקו אותי בבית הדודה‪ ,‬דבר שלא‬
‫הייתי רגיל אליו בחיי היום יום בבית הוריי‪ .‬בראדום הייתי פנוי מעול הלימודים ומעול‬
‫העבודה הקשה במאפיה‪ .‬יכולתי לישון עד שעה מאוחרת יחסית‪ .‬תמיד היה לי קשה לחזור‬
‫מראדום הביתה‪ .‬ביקשתי להישאר שם עוד ועוד‪ .‬פעם שלחו אותי לראדום להביא סחורה‬
‫למאפיה‪ .‬זה היה בסביבות חג המולד הנוצרי‪ .‬הייתי גאה מאד בכך שסמכו עליי ושלחו אותי‬
‫עם כסף‪ .‬החבאתי את הכסף עמוק עמוק בבגדי ויצאתי לדרך‪ .‬כשהגעתי לשם‪ ,‬יצאתי עם‬
‫אחד מהדודים לקניות בשוק המקומי ואחרי שהשגנו את כל הסחורה ביקשתי לחזור‬
‫לסטרחוביצה‪ .‬כל הדודים ניסו לשכנע אותי להישאר‪ ,‬הדודות כמעט בכו‪ ,‬אבל אני הייתי‬
‫נחוש למלא במהירות וביעילות את השליחות שהוטלה עליי וחזרתי עוד באותו היום‬
‫לסטרחוביצה‪ .‬כשהגעתי חזרה הוריי התפלאו מאד‪" .‬חשבנו שתישאר בראדום כמה ימים"‪,‬‬
‫הם אמרו‪" .‬לא העלנו בדעתנו שתשוב כל כך מהר"‪.‬‬
‫רוחות מלחמה‬
‫כבר בשנת ‪ 0.91‬התחלנו להרגיש מתח באוויר‪ .‬חבורות של חוליגנים‪ ,‬פושעים מקומיים‬
‫עמדו עם מקלות על יד החנויות של היהודים ולא נתנו לגויים להיכנס לחנויות לקנות בשום‬
‫פנים ואופן‪ .‬היה חבל להם‪ ,‬שכסף פולני יעבור לידיים יהודיות‪ .‬בפתח המאפיה שלנו לא‬
‫עמדו חוליגנים‪ ,‬אולי בגלל שהמאפייה שלנו לא הייתה מספיק גדולה‪ ,‬לא היה כדאי להשקיע‬
‫בה‪ .‬המצב החמיר מיום ליום‪ .‬יום אחד חזרתי הביתה מכוסה בדם ממכות רצח שקיבלתי‬
‫‪11‬‬
‫מנערים פולנים‪ .‬השכנים הפולנים שהיו איתנו בידידות הזהירו מפני היטלר שיבוא ויחסל‬
‫חשבונות עם היהודים‪ .‬אימי התחילה לחשוש לשלומנו‪ .‬היא פנתה יום אחד לאבא ואמרה‬
‫לו‪" :‬פישל‪ ,‬תכתוב מכתב לאח שלך בברזיל ותבקש ממנו לקבל את הילדים אליו‪ ,‬לפחות את‬
‫הילדים נציל"‪ .‬אימא חשבה שאם הבקשה תגיע מברזיל יהיה הרבה יותר קל להוציא אותנו‬
‫מפולין‪ .‬הבעיה הייתה שגם בברזיל לא ממש רצו יהודים‪ .‬הדוד ענה לאבי שהוא יכול להגיע‬
‫בעצמו‪ ,‬לבד‪ ,‬לנו הילדים הוא לא יכול לסדר אשרת כניסה לברזיל‪ .‬אבא כמובן לא הסכים‬
‫לסידור הזה‪ ,‬איך אפשר להשאיר לבד אישה וילדים כשיש רוחות מלחמה‪ .‬חיינו כל הזמן‬
‫בחרדה גדולה מן העתיד‪ ,‬לא ידענו מה ילד יום‪ .‬אבא יצר קשר עם גוי אחד שהיה קליינט‬
‫קבוע אצלו במאפייה‪ .‬הגוי התבקש לקחת אליו לכפר אותי ואת אחי יענקל‪ .‬בביתו הוא ריפד‬
‫את הרצפה בערימה של קש ושלח אותנו לישון על הקש‪ ,‬שמיכות לא קיבלנו‪ .‬יענקל נרדם‬
‫מיד‪ ,‬אבל אני לא יכולתי לישון כל אותו הלילה‪ .‬זה היה בסוף אוגוסט ‪ ,0.9.‬קצת לפני‬
‫שפרצה המלחמה‪ .‬למחרת בבוקר‪ ,‬יצאתי החוצה‪ ,‬ואז ראיתי את אימא ואחותי על עגלה‪,‬‬
‫אימא באה לאסוף אותנו לבית דודתי ליה (לאה) שגרה בעיירה ליפסק‪ .‬לא הרחק מנהר‬
‫הוויסלה‪ .‬נפרדנו מהגוי ועלינו לעגלה‪ .‬על העגלה מלבד אימי ואחותי היו גם זוג מבוגרים‬
‫מהעיירה שלנו‪ ,‬האיש היה בעל מאפיה‪ .‬נסעה איתנו גם בחורה יהודייה שעבדה אצלם בתור‬
‫משרתת‪ .‬הבחורה החזיקה בידה חבילה עטופה וכבדה‪ .‬האיש המבוגר ביקש ממני לקחת את‬
‫החבילה מהבחורה‪ ,‬בחבילה היה ספר תורה‪ .‬ספר התורה היה כבד מאד‪ ,‬היה לי קשה מאד‬
‫להחזיק אותו‪ .‬באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא מסוגל יותר להחזיק את ספר התורה והיה‬
‫חשש כבד שהוא יישמט מידי‪ .‬העגלון החליט לעצור את העגלה ולסדר מקום לספר תורה‪.‬‬
‫ורק אחרי שנמצא "סידור הולם" לספר תורה המשכנו בדרך‪.‬‬
‫בדרך פגשנו חיילים רבים של הצבא הפולני‪ ,‬הם נסעו לכיוון נהר הוויסלה כנראה נסוגו או‬
‫ברחו מפני הצבא הגרמני‪.‬‬
‫בבית דודתי ליה שמחו מאד לקראתנו וקיבלו אותנו בסבר פנים יפות‪ .‬יומיים אחרינו הגיעו‬
‫לליפסק גם דודתי דבוירה בעלה יוסל וילדיהם ואחריהם הגיע גם אחי יצחק‪ .‬הוא נסע את‬
‫כל הדרך מסטרחוביצה לליפסק באופניים של אחד הדודים שברח לעיירה אחרת‪ .‬הוא סיפר‬
‫שראה בדרך מטוסים גרמנים רבים שירו על השיירות של הצבא הפולני‪ .‬אני לא אשכח את‬
‫היום בו הגיעו הגרמנים לעיירה זה היה יום שישי בערך בסביבות השעה שש בבקר‪ .‬כולם‬
‫מסביבי עוד ישנו‪ ,‬שמעתי שמדברים בחוץ שפה הדומה לשפה יידיש‪ .‬מיד הבנתי שאלה‬
‫הגרמנים ימ"ש‪ .‬בערך בסביבות השעה תשע יצא הרב של העיירה ליפסק הרב מיילך לקבל‬
‫את פניהם של הגרמנים בהתאם למסורת היהודית‪ .‬הוא יצא עם מגש ועליו חלה גדולה‪ .‬הוא‬
‫ניגש למפקד הגרמני בירך אותו והציע לו לטעום מהחלה‪ .‬המפקד היה עוין מאד וסירב‬
‫אפילו לגעת בחלה‪ .‬הרב ניסה להפציר בגרמני‪" ,‬תאכל‪ ,‬תאכל אני מקבל אותך כמו שאברהם‬
‫‪12‬‬
‫אבינו קיבל את שלושת המלאכים"‪ .‬הגרמני נותר קשוח גם לשמע המילים האלה‪ .‬הרב לא‬
‫הבין עם מי יש לו עסק ושאל את הגרמני מה אפשר לעשות בשבילכם‪ ,‬הגרמני ימ"ש ניצל‬
‫את ההזדמנות וביקש אספקת של מזון בכמויות כאלה שלא היה שום סיכוי שהרב יוכל‬
‫לעמוד בהם‪ .‬אחר כך הם קראו לכעשרים יהודים וביניהם גם דודי יוסל וביקשו מהם לעמוד‬
‫צמוד לקיר עם ידיים למעלה‪ ,‬הם היו מוכנים לירות בהם בו במקום אבל אחד המפקדים‬
‫עצר אותם‪ .‬אחרי שהגרמנים קיבלו את האספקה שהרב הצליח לגייס עבורם הם הציתו אש‬
‫בבית הכנסת‪ ,‬בית הכנסת נשרף כליל‪ ,‬גם הבתים של היהודים שגרו קרוב לבית הכנסת‬
‫ניזוקו מאד‪ .‬אחרי שהגרמנים סיימו להתעסק עם בית הכנסת הם החליטו לטפל ברב שהיה‬
‫לבוש במיטב בגדי השבת שלו והתכונן לצאת לבית הכנסת‪ .‬הם נכנסו אליו הביתה וירו בו‪.‬‬
‫הרב לא מת מיד‪ ,‬הוא התבוסס בדמו‪ ,‬והשיב את נשמתו הטהורה לבורא בשבת בבוקר‪ .‬הוא‬
‫היה איש מקסים עם הדרת פנים מיוחדת ויופי אצילי‪ ,‬אני לא יכול לשכוח אותו‪ .‬הי"ד!‬
‫אחרי ששמענו על רציחתו של הרב הגיעה דודתי ליה שבביתה שהינו‪ ,‬וביקשה מכולנו לברוח‬
‫צפונה‪ ,‬התברר שהגרמנים ימ"ש ניצלו את העובדה שזה היה ליל שבת‪ ,‬הם ראו נרות בבתים‬
‫וכך ידעו באיזה בית שוכנים יהודים‪ .‬הם ירו בלי אבחנה בכל מי שהיה בבית הזה‪ .‬באותה‬
‫שבת מתו בליפסק ארבעים ושלושה יהודים וביניהם גם הרב של ליפסק הרב מיילך הי"ד‪.‬‬
‫זה היה המפגש הראשון שלי עם המוות ועם דמם המופקר של היהודים‪ .‬לא יכולתי לשער‬
‫שהמראות הקשים והמצמררים האלה יחזרו על עצמם יום יום וביתר עוצמה במהלך השנים‬
‫הבאות‪.‬‬
‫אנחנו הצלחנו לברוח מהבית מבעוד מועד‪ ,‬אימי אחותי אחי הצעיר ואני‪ .‬אני לא יודע לאן‬
‫ברח יצחק אחי הגדול‪ .‬הגענו לשדה‪ ,‬אני זוכר שקפאתי מקור‪ .‬זה לא היה פשוט להיות בחוץ‬
‫בלי בגדים בקור של ספטמבר בפולין‪ .‬מרחוק שמענו את היריות של הגרמנים‪ .‬ידענו שכל‬
‫ירייה כזאת שולחת עוד יהודי למות‪ .‬בבקר נכנסנו לבית של יהודים שהיה לא רחוק מהשדה‬
‫אליו ברחנו‪ .‬בעלת הבית כיבדה אותנו בסוכריות‪ .‬זה היה אחרי שלא אכלנו כמעט יממה‬
‫שלמה‪ .‬נשארנו ללון אצל אותה משפחה במוצאי שבת ולמחרת ביום ראשון אימי החליטה‬
‫שננסה לחזור לבית דודתי ליה אבל‪ ,‬אחי הצעיר יענקל נעלם‪ .‬חפשנו אותו ולא מצאנו‪ .‬בסוף‬
‫התברר שהוא הלך עם עוד כמה ילדים סקרנים לבדוק מה קרה בדיוק עם הרב‪ .‬הוא חזר עם‬
‫סיפורי זוועה‪ .‬איך הכול היה מלא דם‪ ,‬איך חתכו לרב את הזקן ביחד עם עור הפנים‪.‬‬
‫הגרמנים ימ"ש שרפו את כל הבתים שהיו בסמיכות לבית הכנסת‪ .‬ביום ראשון בבוקר‬
‫החלטנו לחזור אל הדודה ולמזלנו‪ ,‬בית הדודה היה רחוק מבית הכנסת והגרמנים לא נגעו‬
‫בו‪ .‬בדרך חזרה ראינו הרבה מאד גרמנים עם נשק‪ ,‬זה היה מראה מפחיד מאד‪ .‬כשהגענו‬
‫לבית הדודה גילינו שהבית נבזז‪ .‬לקחו את כל הסחורה של הדוד שהיה סוחר בדים‪ .‬בבית‬
‫נותרו רק מעט בגדים ואוכל שגם עליהם הצטרכנו לוותר לטובת שתי בחורות פולניות‬
‫‪13‬‬
‫שהגיעו בלוית חייל גרמני שאיים עלינו‪ ,‬שאם לא ניתן להם את כל מה שיש בבית‪ ,‬זה יהיה‬
‫הסוף שלנו‪ .‬אחרי יומיים ריכזו את כל היהודים במקום שבו עמד בית הכנסת לפני ששרפו‬
‫אותו‪ ,‬גם אותי הכריחו להגיע למקום הכינוס‪ ,‬שם חנתה משאית גדולה‪ .‬את אחי יצחק‬
‫הכניסו למשאית‪ .‬אותי הם לא רצו כי נראיתי צעיר מדי‪" .‬אתה תלך לאימא שלך אתה קטן"‬
‫שמחתי מאד לדעת שאני לא מעניין אותם‪ .‬כמה ימים אחרי שיצחק נלקח למשאית‪ ,‬החלטנו‬
‫לחזור הביתה‪ .‬אבא שלח עגלה שתיקח אותנו חזרה לעיירה שלנו‪ .‬הוא לא הצליח למצוא‬
‫עגלון יהודי ומצא עגלון גוי שלקח אותנו חזרה לעיירה שלנו‪ .‬חזרנו הביתה‪ ,‬אבא קיבל‬
‫אותנו בחיבוקים ונשיקות‪ .‬הוא סיפר שהמשאית שלקחה את יצחק עברה בעיירה שלנו‪.‬‬
‫הגרמנים ימ"ש עצרו כדי להרוות את צימאונם במסבאה‪ .‬אבא חשב שהוא יצליח לשכנע את‬
‫השומרים לשחרר את יצחק אבל הוא לא הצליח‪ .‬לשמחתנו והפתעתנו יצחק חזר הביתה‬
‫אחרי כמה ימים‪ .‬הוא סיפר שלקחו אותם לעיירה קלץ ובגלל שלא ידעו מה לעשות איתם‬
‫שחררו אותם כעבור כמה ימים‪.‬‬
‫שיגרה בצל האימה‬
‫את רוב חגי תשרי של שנת תש' ‪ 0.9.‬חגגנו ללא בית כנסת‪ ,‬הגרמנים ימ"ש שרפו את בית‬
‫הכנסת שלנו יומיים לפני יום הכיפורים‪ .‬את תפילות יום הכיפורים‪ ,‬סוכות ושמחה תורה‬
‫התפללנו בפחד גדול באחד הבתים‪.‬‬
‫אחרי החגים‪ .‬אבא החליט לחזור לשגרה והתחיל לאפות לחם ולמכור לכל דורש‪ .‬אני‬
‫חשבתי שלא כדאי לחזור לתפוקה מלאה במאפיה ושכדאי להחביא חלק מהקמח בבוידם כי‬
‫אי אפשר לדעת מה ילד יום‪ .‬מה נוכל לעשות עם הכסף שאתה מקבל תמורת הלחם שאתה‬
‫מוכר כשלא יהיה קמח‪ .‬אבא לא קיבל את דבריי‪ ,‬והמשיך לאפות לחם‪ .‬שבועיים אחר כך‬
‫נכנסו חיילים גרמנים ימ"ש למאפיה והכו אותו מכות חזקות מאד‪ .‬הוא הגיע הביתה פצוע‬
‫וחבול ולא יצא מהמיטה למעלה משבועיים‪ .‬אבא שלי נחשב בעיניי כאיש גיבור וחזק‪ ,‬היה‬
‫לי קשה מאד לראות אותו במצב הזה‪ .‬בזמן שאבא שכב פצוע במיטה הוא ביקש שאלך‬
‫לישון במאפיה‪.‬‬
‫חורף ‪0.22‬‬
‫אחרי זמן לא רב של שקט יחסי התחילו הגרמנים ימ"ש במלאכת האיסוף של יהודים‬
‫לעבודה‪ .‬הם לא תמיד ידעו להבחין בין יהודים למי שאינם יהודים ולשם כך נעזרו בפולנים‬
‫שהתנדבו די בשמחה להראות להם היכן היהודים‪ .‬היהודים נלקחו לעבודות יומיות‪.‬‬
‫מהבוקר עד הלילה בלי מזון ושתייה‪ ,‬ובטח שבלי שכר עבודה‪ .‬באחד הלילות התעוררנו‬
‫‪14‬‬
‫לשמע צעקות‪ .‬התברר‪ ,‬שהגרמנים ימ"ש‪ ,‬עברו עם רשימות מוכנות מראש והוציאו את כל‬
‫נכבדי העיירה‪ .‬הגרמנים טענו שהם לוקחים אותם לחקירה קצרה ומיד מחזירים אותם‬
‫השעות נקפו והם לא חזרו‪ .‬אחרי שבועיים קיבלנו הודעה מהדואר המקומי שהגיעו צנצנות‬
‫עם אפר של היהודים ובשביל לקבל את האפר צריך לשלם טבין ותקילין‪ .‬הרציחות הפכו‬
‫לחלק מהשגרה של החיים שלנו‪ .‬הגרמנים תפשו יהודי מזדמן גררו אותו לבית הקברות‪ ,‬ציוו‬
‫עליו לחפור בור וירו בו למות‪ .‬הגרמנים אסרו על היהודים לצאת מהבתים בשעות הלילה‪.‬‬
‫יהודי הורשה להסתובב בחוץ רק משבע בבוקר עד שבע בערב‪ .‬ליהודים היה אסור ללכת על‬
‫גבי מדרכות אלא רק בכביש‪ .‬אט אט התחילו הגרמנים להעביר יהודים ממקומות אחרים‬
‫לעיירה שלנו‪ .‬לאנשי הקהילה שלנו נוספה גם הדאגה לאותם יהודים גולים‪ .‬אנחנו אספנו‬
‫לבית שלנו ילדי משפחה יהודית‪ ,‬ההורים שהו בבית אחר‪ .‬הצטרכנו להתחלק איתם במעט‬
‫האוכל שהיה לנו‪ .‬אני זוכר שחלק מהזמן לא היה מספיק אוכל‪ ,‬אימא השתדלה מאד להשיג‬
‫תפוחי אדמה כדי שנוכל להכין מהם ארוחה חמה‪ .‬זרם היהודים לא פסק ואנשי העיירה‬
‫שלנו והוריי ביניהם השתדלו בכל מאודם לנהוג מידת הכנסת אורחים באותם יהודים‪.‬‬
‫עבודות כפייה בעיירה‬
‫הגרמנים הקימו מועצה יהודית‪ ,‬יודנראט‪ .‬בצמוד ליודנראט הוקמה גם משטרה יהודית‬
‫שהייתה אחראית לבצע את פקודות הגרמנים והחלטות היודנראט‪ .‬הגרמנים בקשו‬
‫מהיודנראט להעביר להם בכל בוקר מכסה של יהודים לעבודה‪ ,‬מי שסירב להגיע גורלו היה‬
‫מר‪.‬‬
‫בקיץ ‪ 0.22‬פתחו את המפעלים בסביבה לעבודת יהודים‪ .‬מפעלים שבעבר לא הייתה‬
‫ליהודים דריסת רגל בהם‪ .‬רציתי לעבוד במפעל כזה‪ ,‬קיוויתי שאוכל לקבל פרוסת לחם‬
‫תמורת העבודה שלי ואפילו העזתי לחלום על שכר עבודה‪ .‬הייתה גם מחשבה שמי שעובד‬
‫במפעל חיוני לא יעזו לגעת בו לרעה‪ .‬בינתיים עבדתי בדילול עצים ביער‪ ,‬והיה איזשהו שלב‬
‫שגם אבא שלי עבד איתי‪ .‬יום אחד נקראתי להתייצב במשרדי היודנראט יחד עם כל הגברים‬
‫בעיירה שלנו מגיל שתים עשרה עד גיל שישים‪ .‬חשבתי שאוכל להתחמק אם אלך לעבוד‬
‫בחורשה‪ ,‬אבל זה לא עזר לי‪ ,‬בא אוקראיני ולקח אותי לשם בכוח‪ .‬הגעתי למקום בו שמעתי‬
‫הרבה צעקות ובכיות וראיתי את הגרמנים מכים את היהודים‪ .‬החברים שלי קראו לי‬
‫להתפשט מיד כי הגעתי באיחור‪ ,‬כל מי שהגרמנים תופשים שהגיע באיחור הם נותנים לו‬
‫מכות רצח‪ .‬לא בדיוק הבנתי מה קורה איתי‪ ,‬הכניסו אותי לחדר בו ישבו שוטרים‬
‫מהמשטרה הפולנית ורופא גרמני‪ .‬הופתעתי לגלות שם גם את הרופא היהודי של העיירה‬
‫שלנו‪ ,‬ד"ר קרמש‪ .‬ד"ר קרמש הכיר אותי‪ .‬הרופא הגרמני שאל לשמי ומצא אותי ברשימות‬
‫שלו‪ .‬הוא ציווה עליי ללכת מקיר לקיר הלוך ושוב‪ .‬הרופא הגרמני קבע שאני כשיר לעבודה‬
‫‪15‬‬
‫קשה‪ .‬ד"ר קרמש ניסה לשכנע אותו שאני עוד צעיר לעבודה‪ .‬הרופא הגרמני לא ממש‬
‫התרשם מהדברים שלו ואמר לו‪ ,‬תשתוק‪ ,‬אני הבעל בית פה ואתה בסך הכול יהודון‪.‬‬
‫נלקחתי בכוח ולמורת רוחו של הרופא היהודי‪.‬‬
‫מחנות עבודה‬
‫סידרו אותנו בחמישיות והצעידו אותנו לכיוון תחנת הרכבת‪ .‬אימא שלי הצליחה להגניב לי‬
‫חבילה קטנה עם מעט בגדים חמים וחבילת עוגיות קטנה‪ .‬היא העבירה לי את החבילה‬
‫מבעד לגדר‪ ,‬כי כמובן שמרו עלינו‪ .‬אחר כך הגרמנים סידרו אותנו בחמישיות והצעידו אותנו‬
‫לעבר תחנת הרכבת‪ .‬הם היו חמושים במכונות ירייה בכלבים ומקלות‪ .‬הם ספרו שמונים‬
‫גברים והעמיסו אותנו לקרונות משא‪ ,‬ממש כמו בהמות‪ .‬את הקרונות סגרו הרמטית ונעלו‬
‫כדי שלא נברח‪ .‬לתחנת הרכבת הגיעו גם אמהות ונשים‪ ,‬היו שם צעקות עד לב השמים ובכי‬
‫קורע לב‪ .‬הגענו לראדום‪ ,‬כשפתחו את הדלתות נשמנו לרווחה אך שמחתנו לא ארכה זמן‬
‫רב‪ ,‬הגרמנים העמיסו עשרה גברים נוספים לקרונות שלנו שהיו צפופים ממילא‪ .‬נסענו‬
‫צפופים מאד‪ ,‬בלי אוכל ושתייה וגם בלי טיפת אויר לנשימה‪ .‬בדרך עצרו את הרכבת לחמש‬
‫דקות כדי שנוכל לעשות את הצרכים שלנו‪ .‬הגרמנים הזהירו אותנו לבל נעז ללכלך את‬
‫הקרונות‪ .‬קרון שימצא מלוכלך כל נוסעיו יהרגו‪ .‬אני הייתי בר מזל כי הייתה לי החבילה של‬
‫אימא שלי‪ .‬העוגיות שלה הצילו אותי מרעב‪ .‬הרכבת המשיכה לנסוע והגענו למקום שלא‬
‫הכרתי קודם‪ .‬היהודים ה"ותיקים" במקום סיפרו לנו שהגענו ללובלין מיידנק‪ .‬על מחנה‬
‫מיידנק שמעתי כבר בבית‪ ,‬סיפרו שהיהודים שמגיעים לשם נעלמים בלי להותיר עקבות‪.‬‬
‫הכניסו אותנו לצריף ענק בו היו מסודרים דרגשים ששמשו כמיטות כמובן ללא מזרנים‪,‬‬
‫היה צפוף ומחניק‪ .‬בצריף זה שהו כ‪ 022-‬גברים‪ .‬למחרת נשלחנו לעבוד בתחנת הרכבת‬
‫בלובלין‪ .‬החיילים הנאצים ימ"ש ליוו אותנו‪ ,‬עם מקלות ונשק‪ .‬הם היו בכל מקום‪ .‬התייחסו‬
‫אלינו כמו אל בהמות‪ ,‬קמנו ב‪ 1.22-‬בבקר‪ .‬מי שהספיק והצליח לצלוח את התורים‬
‫הארוכים זכה לפרוסת לחם דקה וכוס קפה‪ ,‬מי שלא‪ ,‬נשאר רעב‪ .‬אחר כך היה מסדר ספירה‬
‫ואחר כך הריצו אותנו לתחנת הרכבת‪ .‬תפקידנו היה לפרוק פחם מהקרונות‪ .‬על כל קרון‬
‫היו ‪ 02‬טון פחם‪ .‬אוי לו למי שלא הספיק לפרוק את מכסת הפחם מהקרונות עד השעה‬
‫‪ .01.22‬הפחם היה נחוץ לגרמנים לחימום‪ .‬ארוחת צהריים לא קיבלנו‪ .‬בהתחלה היו מגיעות‬
‫לתחנת הרכבת כמה נערות יהודיות מלובלין שהביאו לנו קצת לחם וירקות‪ .‬הן ניצלו את‬
‫היעדרותם של הפושעים הנאצים ימ"ש‪ ,‬שהלכו לאכול צהרים בדיוק ב‪ ,00.22-‬והותירו‬
‫אותנו חופשיים לנפשנו‪ .‬כמובן שהן לא יכלו להביא אוכל שישביע את כולנו‪ ,‬מי שנדחף‬
‫הצליח לזכות במעט אוכל‪ ,‬מי שלא‪ ,‬לא! ב‪ 01.22-‬החזירו אותנו למיידנק‪ .‬אחרי ארבע היינו‬
‫יחסית חופשיים לנפשנו ויכולנו להתרחץ‪ .‬כמובן שיכולנו רק לחלום על מים חמים‪ ,‬היו מים‬
‫‪16‬‬
‫קפואים‪ .‬לא היו לנו תנאים סניטרים בסיסיים ואפילו נייר טואלט לא היה לנו‪ .‬הגרמנים‬
‫עשו הכול כדי שנאבד את צלם האנוש שלנו‪ .‬פעם אחת הגרמנים הגיעו למקום בו עשינו‬
‫צרכים וציוו עלינו למרוח את הצרכים על הפנים‪ .‬אחרי כשלושה שבועות במיידנק הוציאו‬
‫אותנו לילה אחד בחיפזון מהצריפים והעבירו אותנו בבהילות לתחנת הרכבת‪ ,‬ברכבת נודע‬
‫לנו שאנחנו נוסעים לצ'שאנוב לחפור תעלות נ‪.‬ט‪ .‬צ'שאנוב הייתה לא רחוק מהגבול עם‬
‫הרוסים‪ .‬ראינו את הרוסים כמעט מדי יום‪ .‬בצ'שאנוב הנאצים ימ"ש התחילו להשתולל‬
‫ורצחו בכל יום עשרות בחורים יהודים‪ .‬עבדנו שם שתיים עשרה שעות ללא אוכל כמעט‪ .‬הם‬
‫נתנו כמה פרוסות לחם לחמישה אנשים תוך כדי הליכה‪ .‬בלילות ישנו בבית הכנסת‪ ,‬הם‬
‫דחסו את כולנו לשם‪ .‬בית הכנסת היה ללא דלתות או חלונות‪ .‬את הכול הגרמנים ימ"ש‬
‫שברו והרסו‪ .‬את יהודי העיירה לא פגשנו‪ ,‬סיפרו שרובם נרצחו‪ .‬במו עיניי ראיתי איך נאצי‬
‫מכה יהודי זקן‪ ,‬אחד מהאחרונים שנותרו בעיירה‪ .‬הוא הכה בו עד שמת‪ .‬אחר כך העבירו‬
‫אותנו למחנה בשם בלז'ץ‪ ,‬כשהגענו לבלז'ץ חייל נאצי‪ ,‬שלא הייתי מספיק זריז לטעמו‪ ,‬הכה‬
‫אותי בשוט על הלחי‪ ,‬ראיתי כוכבים ובמשך דקות ארוכות לא יכולתי לראות כלום‪ .‬היה לי‬
‫מזל גדול שהשוט לא פגע בעין‪ .‬את סימני המכה ההיא אפשר לראות עד היום שבעים שנים‬
‫אחרי‪ .‬בבלז'ץ אירע לי נס‪ ,‬יום אחד קצין גרמני‪ ,‬זרק לי קערה של אוכל וציווה עליי בגסות‬
‫לאכול אותה‪ .‬בקערה היה אוכל טעים שכבר מזמן שכחתי את טעמו‪ .‬אחר כך שמעתי‬
‫מרחוק צעקות ובכי‪ ,‬הפושעים הגרמנים ימ"ש החליטו להתעלל בנו‪ ,‬והכו בשוטים ובמקלות‬
‫את כל היהודים שהיו שם‪ .‬הם הכו ללא רחם‪ ,‬ושברו ידיים ורגלים‪ .‬הקצין הגרמני שדאג לי‬
‫קודם לאוכל‪ ,‬צעק עליי ואמר לי‪ ,‬תצא מפה‪ .‬הוא ציווה עליי בגסות לעבור לצד של היהודים‬
‫שכבר ספגו את המכות וככה הציל אותי מהמכות‪ .‬אני לא חושב שלאותו קצין הייתה‬
‫סימפטיה מיוחדת כלפיי‪ ,‬הוא פשוט היה צריך אותי בתור פועל‪ .‬בבלז'ץ גם חיכתה לי‬
‫הפתעה נעימה‪ ,‬יום אחד ראיתי את אבא שלי מגיע עם העגלון‪ ,‬הוא זרק דרך הגדר כיכרות‬
‫של לחם לתוך המחנה‪ .‬חשבתי שזה חזיון תעתועים‪ ,‬אבל טעם הלחם היה מאד מציאותי‪ .‬עד‬
‫היום אני לא יודע כיצד קרה הנס הזה‪ .‬כנראה שאבא פנה ליודנראט בעיירה שלנו והם‬
‫קיבלו רשות מהגסטפו‪ ,‬תמורת הרבה כסף להעביר לחם לכל ה"ורזבניקס"‪ ,‬בני העיירה‬
‫ורזבניק‪ ,‬השוהים במחנה‪ .‬בכיתי לאבא שלי מעבר לגדר והתחננתי אליו שיוציא אותי‬
‫מהמחנה אבל שנינו ידענו שהדבר בלתי אפשרי‪ .‬אבא סיים את מלאי הלחם שהביא ואח"כ‬
‫נסע להביא עוד לחם‪ .‬בפעם השנייה תפשו אותו חיילי הגסטפו וציוו עליו להיכנס לעבוד‬
‫במחנה‪ .‬לא הועילו הניירות ואישורים‪ .‬הגרמנים אמרו שלא מעניין אותם שום דבר‪ ,‬הוא‬
‫יהודי ובתור אחד שכזה הוא חייב לעבוד במחנה‪ .‬אבא עבד במחנה חצי יום‪ ,‬אח"כ מפקד‬
‫המחנה שחרר אותו והזהיר אותו שלא יעז להתקרב למחנה עוד פעם כי אחרת הוא ייכלא‬
‫במחנה לצמיתות‪ .‬אני לא הייתי עד לסיפור כליאתו של אבא כי יצאתי בדיוק לעבודה‪ .‬את‬
‫הדברים שמעתי מאנשים במחנה‪ .‬הם סיפרו לי שאבא ביקש לדעת היכן אני ישן וישב במשך‬
‫‪17‬‬
‫כמה דקות על הדרגש שלי והריח את מעט החפצים שהיו לי‪ .‬זאת הייתה הדרך שלו לחוש‬
‫אותי‪ .‬מצד אחד שמחתי שלא הייתי עד לכליאתו והשפלתו של אבא ומצד שני הצטערתי‬
‫שלא פגשתי אותו‪ .‬גם בבלז'ץ עבדנו בחפירת בורות כדי לשבש את יכולת העבירות של‬
‫הטנקים הרוסים‪ .‬הבורות נועדו לשמש כמלכודות לשריון הרוסי‪ .‬כבר יכולנו לראות בעינינו‬
‫את הרוסים‪ .‬היה קוד כינוי פנימי בין האסירים לצבא הרוסי‪ ,‬קראנו להם עגבניות על שם‬
‫הצבא האדום‪ .‬החיים במחנה היו קשים מאד‪ ,‬אני זוכר את עצמי מטונף מכף רגל ועד ראש‬
‫ומלא בכינים‪ .‬חשתי על בשרי את משמעותה של מכת כינים במצרים‪ .‬לא היה איזור בגוף‬
‫שלי שלא היה מכוסה כינים‪ ,‬הגירודים עינו אותי ממש‪ ,‬הייתי נפוח מרוב נגעים‪ .‬יום אחד‬
‫הגרמנים הכו למוות את האחראי היהודי של המחנה‪ .‬הוא לא עשה כלום‪ .‬הם סתם החליטו‬
‫להיטפל אליו‪ ,‬הגופה שלו הייתה זרוקה במשך כמה ימים במחנה‪.‬‬
‫בבלז'ץ שהינו כחודש ימים‪ .‬יום אחד הגיע מפקד המחנה והתחיל לצעוק‪ .‬כל היהודים‬
‫מאזור ראדום לצאת מיד מהצריפים‪ .‬ביקשו מכל היהודים מאזור ראדום להתרכז במקום‬
‫אחד‪ .‬גם העיירה שלנו נכללה באזור ראדום‪ .‬הינו קבוצה מגובשת של אסירים מהעיירה‬
‫שלנו‪ .‬הובילו אותנו ברגל לתחנת רכבת‪ .‬הפעם חיכו לנו בתחנת הרכבת קרונות של בני אדם‬
‫ולא קרונות של בהמות‪ .‬ספרו אותנו והכניסו את האסירים בחמישיות לקרונות‪ .‬הרכבת‬
‫התמלאה‪ .‬אני נותרתי ברציף עם עוד אסירים ואז דלת אחד הקרונות נפתחה מחדש ואמרו‬
‫שיש מקום לעוד עשרה אסירים‪ .‬נסענו ברכבת נוסעים‪ .‬הגרמנים ימ"ש שמרו שלא נתקרב‬
‫לחלונות הם פחדו מבריחות‪ .‬מי שהתקרב לחלון נורה או הוכה‪ .‬באיזשהו שלב השומר של‬
‫הקרון שלנו יצא והזהיר אותנו שלא נעיז לחשוב על בריחה‪" .‬אני בא לכאן בעוד שעה ואם‬
‫אמצא כאן יהודון אחד פחות אהרוג את כל הנותרים"‪ .‬כולם פחדו מאד לזוז בקרון שלנו‪,‬‬
‫אף אחד לא העז לחשוב על בריחה‪ .‬הרכבת הגיעה למקום ליד קראקוב בשם ויליצ'קה‪ .‬זה‬
‫היה מחנה איום ונורא‪ .‬היהודים עבדו שם בכרייה ומתו באלפים‪ .‬בחוץ שרר חושך אימים‬
‫ואותנו שלחו מהרכבת לחושך‪.‬‬
‫הבריחה‬
‫כשהגענו למחנה שמעתי אנשים מתלחשים ביניהם שבזמן חילופי משמרות יש שתי דקות‬
‫שניתן לנצל לבריחה‪ .‬מי שזריז יכול לברוח מכאן הם אמרו‪ .‬בלילה ההוא לא נרדמתי בכלל‪,‬‬
‫כל הלילה תכננתי את הבריחה‪ .‬חששתי שאני לא מספיק זריז ושאני עלול להמיט אסון על‬
‫הבורחים איתי‪ .‬ב‪ 0.92-‬בבקר נפלה ההחלטה‪ .‬החלטתי לברוח לבד‪ .‬ניצלתי את חילופי‬
‫‪18‬‬
‫המשמרות וברחתי מחוץ למחנה‪ .‬לא הכרתי את הסביבה ולא ידעתי אם לרוץ שמאלה או‬
‫ימינה צפונה או מזרחה‪ .‬פחדתי מאד שאטעה בדרך ואחזור בטעות למחנה הישר לזרועות‬
‫הנאצים ימ"ש‪ .‬הקב"ה דאג לשמור עליי‪ ,‬פתאום ראיתי שני בחורים מהעיירה שלנו שברחו‬
‫אף הם מהמחנה‪ .‬הם מאד שמחו לקראתי וגם אני שמחתי בהם‪ .‬הם היו מבוגרים ממני‬
‫בכמה שנים‪ .‬אחד מהם היה הבן של הקצב בעיירה שלנו‪ .‬הוא הכיר את האזור היטב‪ ,‬כי שם‬
‫הם קנו עגלות המיועדות לשחיטה‪ ,‬לאטליז שלהם בעיירה‪ .‬הם הציעו שנברח כמה שיותר‬
‫רחוק מהמחנה‪ .‬הבעיה הייתה‪ ,‬שהייתי עייף רעב וחבול‪ ,‬היה קשה מאד ללכת‪ .‬הם לא ויתרו‬
‫לי והכריחו אותי ללכת‪ .‬לבסוף‪ ,‬הגענו לעיירה קטנה‪ .‬ראינו מרחוק מאפיה והחלטנו להיכנס‬
‫אליה‪ .‬בן הקצב הציע שניכנס למאפיה בהתגנבות יחידים ולא בבת אחת‪ ,‬כדי לא לעורר‬
‫חשד‪ .‬חשוב לי לציין שהינו לבושים בבגדים רגילים כך שלא היינו אמורים לעורר חשד בגלל‬
‫הלבוש‪ .‬לחברי היה כסף‪ ,‬אין לי שמץ של מושג מהיכן‪ .‬לי לא הייתה אגורה שחוקה‪.‬‬
‫כשנכנסתי למאפיה הבנתי שבעל המאפיה יהודי סיפרתי לו שלא אכלתי כמה ימים והוא‬
‫הסכים לתת לי לחם חינם‪ .‬הוא שאל מנין אני‪ .‬הוא התרגש מאד לשמוע שאני מורזבניק‪.‬‬
‫ושאל אותי לשם אבי‪ .‬כשהוא שמע שאני בנו של פישל האופה מורזבניק הוא מאד התרגש‪.‬‬
‫מתברר שהוא הבן דוד שלי‪ .‬הוא פינק אותי בלחם וכוס חלב‪ .‬הוא לא רצה לתת לי לצאת‬
‫מהמאפיה ואמר לי אתה "אתה נשאר פה"‪ .‬חבריי למסע לא הסכימו בשום אופן לסידור‬
‫הזה‪ ,‬הם לא הסכימו בשום אופן להשאיר אותי לבד והתעקשו שאחזור איתם לבית הוריי‪.‬‬
‫בן הדוד ניסה לדבר על ליבם שלפחות יניחו לי ללון בלילה בביתו ואחר כך הוא ישלח אותי‬
‫לבית הוריי‪ ,‬אך הם משום מה התעקשו שאלך איתם‪ .‬וכך הלכנו ברגל‪ ,‬באיזשהו שלב של‬
‫המסע לא יכולתי להמשיך יותר ואחד הבחורים נשא אותי על גבו‪ .‬הצטרכנו להגיע לעיירה‬
‫לפני העוצר שהחל בשעה שבע‪.‬‬
‫השיבה הביתה‬
‫כשנכנסנו לעיירה נפרדנו זה מזה וכל אחד הלך לדרכו‪ .‬מסביב היה חושך מוחלט‪ .‬החלטתי‬
‫לא להיכנס לבית הוריי בפתאומיות כדי לא לגרום להתרגשות וכדי לא למשוך תשומת לב‬
‫מיוחדת‪ .‬התחבאתי בחצר בית הוריי בחסות החשיכה והמתנתי עד שראיתי את אחותי‬
‫יוצאת החוצה מהבית‪ .‬קראתי לה וביקשתי ממנה להגיד בשקט לאימא שלי שאני בחצר‪.‬‬
‫אחותי אמרה לי שאימא כבר יודעת שאני צריך להגיע‪ .‬הסתבר שהבית מלא באימהות‬
‫‪19‬‬
‫ששמעו על בריחתי מהמחנה והגיעו לשמוע ממני אולי אני יודע מה עלה בגורל יקיריהן‪ .‬לא‬
‫העזתי להיכנס הביתה כי לא הייתי מסוגל להסתכל בעיניהן של האימהות‪ .‬היו שם הרבה‬
‫אימהות של כאלה שידעתי בוודאות שנרצחו‪ ,‬את חלקם ראיתי מתים במו עיני‪ .‬לא העזתי‬
‫להגיד לאימהות את האמת והעדפתי לשתוק ולומר שאיני יודע‪ .‬פתאום הגיעה דודתי‪ ,‬אחות‬
‫אבי‪ ,‬שהבינה שאי אפשר להיפטר מהנשים שם‪ ,‬הבריחה אותי לביתה וסגרה אותי בחדר‪.‬‬
‫היה לה חשוב שאני אנוח והיא גם חששה שדבר בריחתי ייוודע לשלטונות וימיט אסון על כל‬
‫המשפחה‪ .‬לבית הוריי חזרתי רק לאחר שהבית התרוקן‪ .‬אימא חיממה לי מים התקלחתי‬
‫והלכתי לישון במיטתי החמה אחרי שלושה חודשים שישנתי על דרגשים במחנות‪ .‬אחרי‬
‫שובי מהמחנה עלה חום גופי ושכבתי שבועיים חולה במיטה‪ .‬אימא פינקה אותי במרק עוף‬
‫מבריא‪ .‬לאט לאט הרגשתי שהכוחות מתחילים לחזור אליי‪ .‬אז הגיע מי שהשבית את‬
‫השמחה‪ .‬זה היה שוטר יהודי שהודיע לי שאני צריך להתייצב בעבודה למחרת בבוקר‪.‬‬
‫כעסתי מאד על השוטר היהודי והטחתי בפניו טענות‪ .‬מה פתאום שתיקח אותי לעבודה וכי‬
‫אתה דאגת לשחרר אותי מהמחנה? מבחינתך אני בכלל לא אמור להיות כאן‪ .‬הגרמנים לא‬
‫ידעו שברחתי מהמחנה ולא הייתי קיים ברשימות שלהם‪ ,‬אלמלא "הנשמות הטובות" מקרב‬
‫בני עמנו שהיו צריכים אותי בכדי למלא את מכסת העבודה‪ .‬השוטר היהודי הסביר לי שהוא‬
‫רק ממלא פקודות‪ .‬למחרת סירבתי להגיע לעבודה ואז הגיע שוטרים פולנים ששלחו אותי‬
‫למעצר‪ .‬במעצר פגשתי כמה יהודים‪ .‬הגרמנים שחררו אותנו מהמעצר עם כלי עבודה וציוו‬
‫עלינו לטאטא את הרחובות‪ .‬לא זכור לי שהיו מנקי רחובות יהודים בעיירה שלנו‪ .‬זאת‬
‫הייתה בושה לעבוד בניקיון רחובות‪ .‬כאב לי לראות איך הפולנים מתכבדים בקלוננו‬
‫ושמחים לאידנו‪ .‬בתחילה אמרו לנו שאם נסיים לטאטא את מכסת הרחובות שהוקצו לנו‬
‫נהיה חופשיים ללכת הביתה‪ ,‬אבל אחר כך הם הוסיפו לנו עוד ועוד רחובות בכדי שלא‬
‫נסיים את העבודה מוקדם‪ .‬עבדתי קשה מאד‪ ,‬ניקוי הרחובות כלל גם פינוי שלג אבל יחסית‬
‫לתנאים שהיו לי במחנה מצבי היה טוב מאד‪ ,‬יכולתי לישון בבית במיטה נקייה ורכה‪,‬‬
‫יכולתי לאכול אוכל של בית‪ .‬אמנם לא היה הרבה אבל בכל זאת הרגשתי בר מזל והודיתי‬
‫לאלוקים שהציל אותי מהמחנה‪ .‬לאחר זמן‪ ,‬שמענו שהמפעלים בעיירה שלנו פתחו את‬
‫שעריהם לעבודת יהודים‪ .‬אלו היו מפעלים שעד אז לא הייתה דריסת רגל ליהודים בתוכם‪.‬‬
‫ניסיתי להתקבל לאחד המפעלים הללו ולשמחתי והפתעתי הרבה קיבלו אותי לעבודה לאחד‬
‫המפעלים שנקרא הרמן גרינג‪ 1‬זה היה מפעל פלדה בעיירה שלנו המפעל היה חיוני למכונת‬
‫המלחמה הנאצית‪ ,‬הם נזקקו לפלדה כדי ליצר תחמושת‪ .‬שובצתי לעבוד בהוצאת קוביות‬
‫הפלדה מהתנורים‪ .‬זה היה גיהינום עלי אדמות‪ .‬החום היה ממש בלתי נסבל‪ .‬אני הייתי לא‬
‫מיומן בעבודה וחזרתי הביתה בוכה‪ .‬אך למרות העבודה הקשה‪ ,‬הרגשתי בר מזל כי עבדתי‬
‫‪1‬‬
‫ע"ש הרמן גרינג ימ"ש‪,‬מראשי המשטר הנאצי‪,‬מפקד חיל האוויר הגרמני ויורשו של היטלר‪.‬נידון למוות במשפטי נירנברג‬
‫והתאבד‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫רק שמונה שעות‪ ,‬קיבלתי במפעל ארוחת בוקר דלה‪ ,‬ארוחת צהריים חמה ואפילו משכורת‬
‫מסודרת‪ .‬עבדנו שבעה ימים בשבוע‪ .‬במפעל עבדו יהודים ופולנים‪ .‬השומרים היו אוקראינים‬
‫אנטישמים שהצטרפו לנאצים‪ .‬הם היו צמאים לדם יהודי ועשו את הכול בכדי למרר את‬
‫החיים שלנו‪ .‬ביחידה שלי עבדו בסה"כ שמונה יהודים‪ .‬יום אחד בא אחד השומרים‬
‫האוקראינים ודרש מאיתנו להביא לו את תעודות הזהות שלנו‪ .‬הוא הכה אותי חזק וציווה‬
‫עליי להביא לו את תעודות הזהות שלי תכף ומיד (למרות שברחתי מהמחנה הייתה לי‬
‫תעודת זהות שנותרה בבית הוריי)‪ .‬האוקראיני לא הסתפק בתעודות שקיבל והמשיך‬
‫להתעלל בנו‪ .‬הוא ציווה עלינו לפרק את אחד הצריפים שהיו במפעל בצורה מסודרת ולמיין‬
‫את החומרים‪ .‬הוא איים עלינו שאם לא נסיים את העבודה תוך שעתיים הוא לא ישחרר‬
‫אותנו הביתה ויותיר אותנו במפעל עד הלילה‪ .‬אני קיבלתי "בונוס" מיוחד‪ .‬אותי הוא מינה‬
‫כאחראי ואיים עליי שאם העבודה לא תסתיים במועד הנקוב‪ ,‬אני אחטוף מכות יותר‬
‫כואבות מאלה שכבר טעמתי‪ .‬סיימנו את פרוק הצריף תוך שעה‪ ,‬כי עבדנו בצורה מאורגנת‪.‬‬
‫היה במפעל איזה גוי פולני שמאד ריחם עליי‪ .‬הוא רצה לעזור לי אבל פחד פחד מוות‬
‫מהגרמנים‪ .‬הוא הכיר את המשפחה שלי והעריך מאד את אבא שלי‪ .‬באחד הימים אני רואה‬
‫את אבא שלי מגיע למפעל‪ .‬גם הוא "זכה" להתקבל עבודה במפעל‪ .‬מינו אותו לפרוק חול‬
‫מהקרונות‪ .‬העבודה הייתה רבה ואבא לא תמיד הספיק לפרוק את מכסת החול שהוטלה‬
‫עליו‪ .‬באחד הימים הגרמני ששמר עליו תפש אותו והכה אותו עד זוב דם‪ .‬ריחמתי על אבא‬
‫שלי‪ ,‬הגיבור החזק‪ .‬הוא נראה כל כך עלוב‪ ,‬הגרמנים גילחו את זקנו ועכשיו הכו אותו‪ .‬לא‬
‫יכולתי לשאת את השפלתו של אבא ולא חשבתי פעמיים החלטתי לפרוק את קרון החול‬
‫במקומו‪ .‬לא שמתי לב שהזמן רץ ומכסת העבודה שלי רחוקה מסיום‪ .‬אחרי שסיימתי את‬
‫פרוק החול רצתי למקום העבודה שלי‪ .‬הייתי בטוח שהפולני ייתן לי מכות רצח הוא שאל‬
‫אותי איפה הייתי ואני לא יכולתי לענות לו ופרצתי בבכי וסיפרתי לו מה קרה‪ .‬הגוי הפולני‬
‫אמר לי‪ .‬יש לך אבא כל כך טוב ותראה מה עשו לו הפושעים האלה‪ .‬אני מקווה שנזכה‬
‫לראות בקרוב את הסוף של הגרמנים האלה‪.‬‬
‫המצב של יהודי העיירה הלך והחמיר מיום ליום‪ ,‬הוכרחנו לשאת טלאי‪ .‬זה לא היה הטלאי‬
‫הצהוב המוכר אלא טלאי לבן עם מגן דוד‪ .‬סרט לבן על הזרוע עם מגן דוד כחול בתוכו‪.‬‬
‫התנועה של היהודים הוגבלה והיה אסור להם להסתובב ברחובות חלק גדול משעות‬
‫היממה‪ .‬ברחוב הראשי היה אסור ליהודים להסתובב בכלל‪ .‬באחד הימים חלתה בתו של בן‬
‫דודי שהיה שען‪ .‬הביאו לה רופא והרופא אמר שחייבים להשיג לה תרופה באופן דחוף מבית‬
‫המרקחת שהיה ברחוב הראשי בו ליהודים לא הייתה דריסת רגל‪ .‬החליטו לשלוח אותי‬
‫לשליחות המסוכנת כי לי היה אישור להסתובב כי עבדתי במפעל‪ .‬בדרך עצר אותי גרמני‬
‫ושאל לפשר מעשיי בחוץ בשעות שליהודים אסור להסתובב‪ .‬לא התבלבלתי והראיתי לו את‬
‫‪21‬‬
‫רישיון העבודה שלי בהרמן גרינג‪ .‬סיפרתי לגרמני שאני אחראי על העבודה במפעל וקראו לי‬
‫למפעל כי יש תקלה‪ .‬הגרמני רטן קצת ונתן לי להמשיך בדרכי‪ .‬הרגשתי שהוא עוקב אחרי‬
‫אבל לבסוף הצלחתי להתחמק ממנו ולהגיע לבית המרקחת‪ .‬הרוקח הפולני כמעט התעלף‬
‫כשהוא ראה אותי‪ .‬הוא צעק עליי למה באת לכאן‪ .‬אסור לך להיות כאן‪ .‬אתה מסבך אותי‪.‬‬
‫אם יתפשו אותך יהרגו את שנינו‪ .‬הוא רחם עליי ונתן לי לבסוף את התרופה‪ .‬רצתי בחזרה‪.‬‬
‫כל הדרך התפללתי שהגרמני לא יתפוש אותי‪ .‬בסוף הגעתי בשלום עם התרופה והילדה‬
‫הבריאה‪.‬‬
‫חורבן הבית‬
‫אחרי סוכות ‪ 0.20‬חשנו שמשהו חמור עומד להתרחש‪ ,‬היו כל מיני שמועות‪ .‬ביום ראשון‬
‫ראש חודש חשוון תש"ג (‪ )02.02.0.20‬יצאתי לעבודה בשעה ‪ ,02.22‬זה היה סתם יום רגיל‬
‫של שגרה‪ .‬עוד יום משרשרת ימים‪ .‬שום דבר לא היה נראה חשוד במיוחד כך שלא יכולתי‬
‫להתכונן לבאות‪ .‬נפרדתי לשלום מהוריי והתכוננתי לחזור בתום המשמרת השנייה‪ .‬בשעה‬
‫‪ 09.22‬סיימתי את המשמרת ובקשתי לצאת מהמפעל וללכת הביתה‪ .‬בפתח עמדו שומרים‬
‫אוקראינים חמושים וירו על כל מי שהעז לצאת מהמפעל‪ .‬התחננתי לצאת‪ ,‬אך השומר כיון‬
‫אלי את הרובה ואיים עלי שהוא יירה בי‪ .‬הבנתי שאין לי הרבה ברירות ואני חייב להישאר‬
‫במפעל‪ .‬המחליפים למשמרת לא הגיעו והצטרכתי להמשיך ולעבוד כמעט בלי הפסקה‪.‬‬
‫איימו עלינו שאם לא נמשיך לעבוד יירו עלינו‪ .‬גם אחרי שהגיעו המחליפים הפולנים‪ ,‬לא‬
‫נתנו לי לצאת משערי המפעל‪ .‬למרות שהייתי סגור במפעל‪ ,‬יכולתי לראות ולהרגיש את‬
‫האווירה בעיירה‪ .‬בכל מקום היו גרמנים חמושים ועצבניים‪ .‬שמעתי הרבה יריות‪ .‬המפעל‬
‫היה במרחק של שלוש מאות מטרים מתחנת הרכבת וראיתי שמעמיסים את היהודים‬
‫בחיפזון ובגסות על קרונות משא‪ .‬בא אחד השכנים הפולנים ואמר לי חיימלה‪ ,‬נכון שאתה‬
‫רוצה לדעת על איזה קרון העמיסו את ההורים שלך ואחותך רחל‪ .‬הוא גם סיפר לי בלי‬
‫להסתיר את שמחתו שלקחו לאבא שלי את הנעליים‪ .‬ראיתי את הרכבת מרחוק היו לה‬
‫שישים קרונות היו שם כל יהודי העיירה שלנו ועוד יהודים מעיירות סמוכות‪ .‬הרכבת נסעה‪,‬‬
‫ואני נותרתי עם חלל בלב‪ .‬לא יכולתי להתאפק ופרצתי בבכי‪ .‬יותר לא ראיתי את הוריי‪ .‬עד‬
‫היום אני מתייסר מכך שלא יכולתי אפילו להיפרד מהם‪ .‬הוריי ואחותי רחל‪ ,‬צוטל סבתי‬
‫האהובה וכל בני משפחתי‪ ,‬עלו בסערה השמימה בעשן הכבשנים של טרבלינקה‪.‬‬
‫אני נותרתי במפעל הפלדה‪ ,‬לא היה לי בית לחזור אליו‪ ,‬לנתי בצריף בו עבדתי‪ .‬השכנים‬
‫הפולנים סיפרו לי שאימי שלחה לי מעיל בטרם עלותה לרכבת‪ .‬את המעיל היא הפקידה‬
‫בידי אחד השכנים‪ ,‬שעד אז היה נחשב ידיד המשפחה‪" .‬הידיד" הכחיש שקיבל מעיל מאימי‬
‫ואמר לי‪" ,‬אימא שלך הייתה אישה אכזרית אפילו שעון מעורר היא לא רצתה לתת לי"‪ .‬גם‬
‫‪22‬‬
‫יתר ה"ידידים" הפולנים החלו לתפוש ממני מרחק‪" .‬ידיד" אחד אמר לי שלא תעיז להתקרב‬
‫אליי‪ ,‬אני בכלל לא מכיר אותך‪ .‬אתם היהודים הולכים להיות חומר גלם בתעשיית הסבון‪,‬‬
‫ממך יעשו בקרוב סבון‪ .‬היו בעיירה כל מיני פרסומות כמו היהודים עכברים צריך להשמיד‬
‫אותם‪.‬‬
‫שמעתי מאחד העובדים במפעל שאחי יענקל נותר בחיים והוא עובד במחנה בסטרחוביצה‪.‬‬
‫אחרי כמה ימים של לינה מאולתרת במפעל הציעו לי הגויים לעבור ללון במחנה‪ .‬שם‪ ,‬כך הם‬
‫אמרו לי‪ ,‬יהיה לך איפה לישון‪ .‬אחרי כמה ימים השומרים של המפעל העבירו אותי למחנה‪.‬‬
‫המחנה היה במאיובקה שזה קרוב מאד לעיירת הולדתי ורזבניק‪ .‬התנאים שם היו גרועים‬
‫בהרבה מהתנאים המאולתרים שהיו לי במפעל‪ .‬הלינה הייתה על גבי דרגשים והצפיפות‬
‫הייתה רבה‪,‬אבל לא הכו אותנו‪ .‬המשכתי לעבוד במפעל‪ ,‬שוטר אוקראיני לקח אותנו‬
‫לעבודה‪ ,‬המשכתי לקבל מעט משכורת ותמורת כסף גם יכולתי לקנות לעצמי לחם‪ .‬באחד‬
‫הימים הציע לי בן דודי שגם הוא עבד במפעל לברוח חזרה לבית הוריי‪ .‬פחדתי מאד לעשות‬
‫זאת כי אם היו תופשים אותנו היו הורגים אותנו במקום‪ .‬בן דודי לחץ ולבסוף השתכנעתי‪.‬‬
‫יצאנו מהמחנה והלכנו הביתה‪ .‬אחד השכנים שראה אותנו אמר מה אתם עושים פה? אתם‬
‫צריכים ללכת להיות סבון כמו כל היהודים‪ .‬לא העזנו להיכנס הביתה בדלת הראשית‪.‬‬
‫חיכינו שהשכן ילך לישון‪ ,‬גנבנו ממנו סולם ונכנסנו לעליית הגג‪ .‬שמענו בבית בכי של תינוק‬
‫והבנתי שיש דיירים חדשים בבית שלי‪ .‬ירדתי בחזרה לחצר‪ ,‬ראיתי את הצריף שאבי בנה‬
‫במו ידיו והיה יקר לו מאד‪ .‬הצריף היה הרוס לחלוטין‪ .‬כשראיתי את כל ההרס התחלתי‬
‫לבכות ולא יכולתי להפסיק במשך דקות ארוכות‪ .‬זו הייתה הפעם האחרונה בה הצלחתי‬
‫לבכות‪ .‬מאז‪ ,‬יבשו הדמעות שלי‪.‬‬
‫חזרנו אבלים וחפויי ראש למחנה‪ .‬הבנו סופית שאין לנו לאן ללכת‪ .‬אחר כך הגרמנים‬
‫הקשיחו את השמירה על המחנה‪ ,‬הם בנו גדרות תיל ומגדלי שמירה ותאורה שהאירה את‬
‫הגדרות בלילה‪ .‬הגרמנים החלו לעשות סלקציות‪ ,‬הם לקחו מבוגרים‪ ,‬נשים וילדים ליערות‬
‫וירו בהם‪ .‬שמענו את היריות היטב‪.‬‬
‫מגיפת הטיפוס‬
‫בתחילת ‪ 0.29‬החלה מגיפת הטיפוס‪ .‬המגיפה החלה במחנה הסמוך בסטרחוביצה‪ ,‬ואט אט‬
‫גם גלשה אלינו ‪.‬אלטוף ימ"ש‪ ,‬מפקד המחנה בסטרחוביצה מצא "דרך מקורית" להפסיק‬
‫את המגיפה‪ .‬הוא נכנס לחדרי החולים והרג אותם במיטות‪ .‬הוא רדף אחרי אלה שהצליחו‬
‫לברוח דרך החלונות וירה בהם‪ .‬המגיפה נעצרה לזמן קצר וכעבור זמן לא רב התפרצה שוב‪.‬‬
‫בין החולים בהתפרצות השנייה חלה גם אחי יענקל‪ ,‬שהיה צעיר ממני בשלוש שנים‪ .‬אלטוף‬
‫‪23‬‬
‫ימ"ש‪ ,‬החליט הפעם לשכלל את שיטת ה"טיפול" בחולים‪ .‬הוא פקד על כל מי שנראה לו‬
‫חולה לרוץ אל גבעה סמוכה‪ .‬כל מי שמעד בדרך נגרר הצידה ונלקח לבורות ענק שהוכנו‬
‫מראש‪ .‬ליד הבור הוצבה כיתת יורים שדאגה לחסל כל מי שהגיע לשם‪ .‬גם הפעם הטיפוס‬
‫הגיע למחנה שלנו והפעם גם אני נדבקתי‪ .‬שכבתי במשך כמה ימים על הדרגש הקשה בלי‬
‫יכולת לזוז‪ .‬לא יכולתי לקום ולשתות מעט מים‪ .‬על מישהו שיגיש לי מים‪ ,‬או ירטיב לי את‬
‫השפתיים אפילו לא יכולתי לחלום ובטח שלא על מרק או אוכל מבריא‪ .‬כך שכבתי במשך‬
‫ימים אחדים‪ .‬הרבה נפטרו מבין החזקים‪ ,‬דווקא החלשים שרדו‪ .‬מישהו הצליח להביא לי‬
‫מעט מרק והתחלתי להתאושש‪ .‬כעבור כמה ימים הגיע רופא שמדד לי חום‪ .‬התחננתי אליו‬
‫שיציל אותי ויאפשר לי ללכת לעבוד במפעל‪ .‬ידעתי שבמפעל יש אוכל ויש לי יותר סיכוי‬
‫להינצל‪ .‬הרופא ביקש לבחון את ה"כושר הגופני" שלי וביקש ממני לעלות לקומה השנייה‪.‬‬
‫התעלפתי בדרך‪ ,‬אין לי מושג איך הגעתי לדרגש שלי‪ .‬כעבור כמה ימים התחלתי להתאושש‬
‫לבד בלי תרופות‪ .‬בן דודי שעבד במטבח הגניב לי מעט אוכל שחיזק אותי‪ .‬אפשר להגיד שבן‬
‫הדוד הזה הציל את חיי‪ .‬למזלנו הגרמנים והאוקראינים חששו להדבק ולא העיזו להיכנס‬
‫למחנה‪ .‬אחרי למעלה מחודש היעדרות חזרתי לעבודה כרגיל כאילו כלום לא קרה‪.‬‬
‫בסביבות פסח תשג' (‪ )0.29‬הגיעו שמועות על רצונם של הגרמנים לחסל את המחנה שלנו‪.‬‬
‫ריכזו את כולנו נשים וגברים בצריף אחד בתנאים איומים‪ .‬כולם היו בפאניקה‪ .‬אנשים ניסו‬
‫לברוח והגרמים חיסלו באכזריות את כל מי שהעז לברוח‪ .‬את הגופות הם הביאו למחנה‬
‫למען יראו ויראו‪ .‬הגופות היו מרוטשות לחלוטין‪ .‬האברים הפנימיים של הנרצחים נשפכו‬
‫החוצה‪ .‬בין הנרצחים היה גם בן דודי שעבד במטבח והציל את חיי‪ ,‬במו עיני ראיתי את‬
‫גופתו המרוטשת‪ .‬אחר כך זרקו את הגופות של הנרצחים לבור‪ .‬צרפו אלינו אנשים מהמחנה‬
‫הסמוך סטרחוביצה‪ .‬הצפיפות הייתה נוראית לא יכולנו אפילו למצוא מקום קטן להניח את‬
‫הראש‪ .‬למרות הצפיפות קצת שמחתי כשצרפו אלינו אנשים מסטרחוביצה‪ .‬קיוויתי לפגוש‬
‫את אחי יענקל‪ ,‬אבל אז שמעתי את הבשורה המרה על מגיפת הטיפוס במחנה שלהם ומותו‬
‫של אחי הקטן והאהוב‪ ,‬הנצר האחרון שנותר ממשפחתי‪ .‬נזכרתי בפגישתנו האחרונה‪.‬‬
‫נפגשנו בסטרחוביצה בפעם הבודדת שלקחו אותנו להתרחץ‪ .‬אחי רץ אליי‪ ,‬הוא רצה לכבד‬
‫אותי בפרוסת לחם דלה שהייתה לו‪ .‬הוא אמר לי‪ ,‬חיים כמה דברים שיש לי לספר לך‪ .‬אימא‬
‫ואבא נתנו לי דברים לתת לך‪ .‬אבל אז הגיעו הקלגסים הנאצים והפסיקו את השיחה בינינו‬
‫בצעקות ובאיומים‪ ,‬אפילו לא הספקתי להיפרד ממנו‪ ,‬נותרתי בודד ועזוב בעולם‪ ,‬אבל לא‬
‫הייתה לי שהות להתאבל‪ ,‬הצטרכתי לשים בצד את הרגשות שלי ולצאת למלחמת‬
‫הישרדות‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫אחי ינקעל ואני‬
‫יום אחד הגיעה למחנה שלנו משאית ענקית מלאה בבגדים ומלווה בכמה בחורים‬
‫מאוסטרובצה‪ .‬קראו לנו לבוא ולקחת בגדים‪ .‬הבגדים היו בגדיהם של מי שנטבחו‬
‫במשרפות‪ ,‬חלקם היו בגדים חדשים כמעט לגמרי‪ ,‬בחלקם מצאנו אפילו כסף פולני זהב‬
‫ודולרים שנעלם מעיני הרוצחים הגרמנים ימ"ש‪ .‬הם לא הצליחו כנראה לעמוד בקצב מרוב‬
‫נרצחים ולא הספיקו לחפש בכל הכיסים‪ .‬את הבגדים פינו מהמשאית וקראו לנו לבוא‬
‫לקחת‪ .‬היה לי חסר מעיל ולא הייתה לי ברירה‪ .‬לקחתי מעיל מבגדי הנספים‪ .‬המעיל היה‬
‫חדש ויפה‪ .‬המעיל הזה שהיה שייך במקור למי שעלה בסערה השמימה‪ ,‬שימש אותי רבות‬
‫ובמובן מסוים גם עזר לי לשרוד את התופת‪.‬‬
‫בצל התופת‬
‫במיובקה‪ ,‬בצל התופת‪ ,‬השתדלנו מאד לשמור על מורשת בית אבא ושיגרה של לימוד‬
‫תורה‪ .‬היה אצלנו בחור שאסף כמה בחורים כל יום אחרי העבודה והעביר שיעור גמרא‪ .‬עד‬
‫היום אני בוכה כשאני נזכר בו ובמסירות הנפש שלו לשיעורי הגמרא‪ .‬יום אחד השתבשה‬
‫דעתו של אותו בחור והוא התחיל להתנהג כמשוגע‪ .‬הגיע אחד המפקדים האוקראינים וירה‬
‫בו ממש לידי‪ .‬רסיסים מהדם שלו ניתזו עליי‪ .‬המראה הנורא הזה‪ ,‬והרגשת חוסר האונים‬
‫שלי שלא יכולתי לעזור לו‪ ,‬לא מרפה ממני עד היום‪ .‬זמן לא רב אחרי הירי הזה אספו את‬
‫כולנו למסדר‪ ,‬ועשו סלקציה‪ ,‬חלק מהבחורים שהיו איתנו הועלו למשאית שנסעה ליעד לא‬
‫ידוע‪ .‬אחד הבחורים הצעירים שנותרו איתנו במחנה פלט ליד אחד השומרים האוקראינים‬
‫שהוא יודע לאן נוסעת המשאית‪ ,‬השומר האוקראיני לא היסס לרגע וירה בו‪ ,‬הייתי צריך‬
‫‪25‬‬
‫לזוז בכדי שהגופה לא תיפול עלי‪ .‬הייתי עד למחזות קורעי לב‪ .‬ילד צעיר שהוריו נלקחו בכוח‬
‫למשאית‪ ,‬הוא נשאר בוכה במחנה‪ .‬כאב לי על הילד הזה ושאלתי בקול‪ ,‬ריבונו של עולם‬
‫במה חטא הילד הזה? היו הרבה מראות קשים‪ .‬המוות ארב בכל מקום‪ ,‬איש לא ידע אם‬
‫הוא לא הבא בתור‪ .‬חיי אדם היו הפקר‪.‬‬
‫בשנת ‪ 0.22‬החליטו לחסל את המחנה שלנו ואיחדו אותנו עם מחנה אחר‪ .‬הובילו אותנו‬
‫למקום בשם יולק‪ .‬הכניסו אותנו לצרפי ענק‪ .‬מצבנו שגם במיובקה לא היה טוב‪ ,‬הורע עוד‬
‫יותר ביולק‪ .‬במיובקה היה לנו לפחות את מפעל הפלדה שאכלנו בו לעיתים‪ ,‬והתרגלנו‬
‫לעבודה‪ .‬כאן‪ ,‬גם זה לא היה‪ .‬במחנה היו שמועות שהרוסים מתקרבים ולכן החליטו להעביר‬
‫אותנו לאושויץ בירקנאו‪.‬‬
‫"גם כי אלך בגיא צלמוות"‬
‫העמיסו אותנו בחיפזון על רכבת‪ .‬ברכבת המצב היה קשה מאד‪ .‬נסענו שלושה ימים‬
‫בקרונות סגורים‪ .‬בלי כמעט אויר‪ ,‬בלי מים ואוכל‪ .‬היה חום אימים ואנשים התחננו לטיפת‬
‫מים‪ .‬הגרמנים סגרו היטב את הקרונות כך שלא יכולנו אפילו לחלום על בריחה‪ ,‬בעצם גם‬
‫לא היה לנו לאן לברוח‪ ,‬בריחה במצבנו הייתה משולה למי שקופץ מאניה בלב ים והוא‬
‫אפילו אינו יודע לשחות‪ .‬הפולנים רק חיכו שמישהו יברח כדי שגם הם יוכלו להתפאר בהרג‬
‫יהודים‪ .‬אנשים מתו בקרונות‪ .‬אין לי שמץ של מושג איך שרדתי שלושה ימים בחום נורא‬
‫בלי אויר‪ ,‬אוכל ומים‪ .‬במצב הזה‪ ,‬רק נס משמים יכול להציל אותי‪ .‬המרחק מיולק לאושויץ‬
‫הוא לא רב ואמור לקחת כשעתיים נסיעה ברכבת‪ ,‬אך הגרמנים ימ"ש החליטו להוציא לנו‬
‫את הנשמה בדרך‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ .‬הרופא היהודי חילק כדורי רעל ליהודים המיוחסים‪,‬‬
‫כדי לחסוך מהם את הסבל וההשפלה באושויץ‪ .‬אין לי מושג מהיכן הוא השיג את הכדורים‬
‫האלה‪ .‬כעבור שלושה ימים הגענו לאושויץ בירקנאו‪ .‬אז עוד לא ידעתי מה בדיוק מתחולל‬
‫באושויץ‪ .‬את פנינו קיבלו על הרמפה בבירקנאו‪ ,‬הזונדר קומנדו‪ 3 2‬הם ביקשו מאיתנו‬
‫להתפשט לקחו לנו את הבגדים ובמקומם קיבלנו מדי אסיר עלובים שנראו לנו כמו פיג'מות‪,‬‬
‫וכפכפי עץ‪ .‬הזונדר קומנדו ניסו להכניס אותנו לעניינים ולהסביר לנו לקראת מה אנחנו‬
‫הולכים‪ .‬הם אמרו לנו שאם יעשו לנו מספר על היד יש לנו סיכוי לחיות ואם לא‪ ,‬כנראה‬
‫שנחרץ גורלכם להגיע לשם‪ .‬אמרו‪ ,‬והצביעו על עשן הארובות‪ .‬העשן היה סמיך מאד‪ .‬הריח‬
‫היה שונה מכל ריח שהרחתי אי פעם‪ .‬עד אז הגיעו אלי קטעי שמועות על זוועות הנאצים‬
‫‪3‬‬
‫יחידות של יהודים (לרוב) שהוכרחו ע"י הנאצים לעזור טכנית ליישום תכנית הפיתרון הסופי‪ .‬תפקידם היה להפשיט את‬
‫הנכנסים לתאי הגזים מבגדיהם‪ ,‬לפנות את הגופות מתאי הגזים ולהעבירם למשרפות‪ .‬אחת לכמה חודשים הוחלפו‬
‫הזונדר קומנדו‪ .‬הותיקים‪ ,‬נטבחו ועלו בעשן המשרפות‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫חלק מהזוועות חוויתי על בשרי וראיתי במו עיני‪ ,‬אבל גם כשראיתי את עשן הארובות‬
‫התקשיתי להאמין ששורפים בני אדם בסיטונות‪ .‬אז עוד הייתי תמים‪.‬‬
‫לפנות ערב הייתה לי "פגישה חשובה" עם ד"ר מנגלה ימ"ש‪ ,‬הוא גזר את גורלי לחסד ופקד‬
‫עלי ללכת לצד ימין‪ .‬קיבלתי מספר‪ .‬הבחור שעשה את המספרים היה יהודי‪ .‬הוא אמר לי‬
‫שהוא עושה לי מספר קטן ולא בולט כי אם אשאר בחיים הוא לא רוצה שהמספר על היד‬
‫יהיה בולט‪ .‬גם בגיהינום עלי אדמות היה מי שחשב על העתיד או יותר נכון על העתיד‬
‫האסתטי שלי‪ .‬המספר שקיבלתי ‪ .A-19128‬את המספרים חקקו על עורנו במחטים‬
‫מלובנות‪ .‬הבחור שעשה לי את המספר היה עדין וכתיבת המספר לא כאבה לי במיוחד‪.‬את‬
‫מספר האסיר גם תפרנו על מדי האסיר שלנו‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫החיים באושויץ היו זוועתיים‪ ,‬הקאפו היהודים התייחסו אלינו כמו אל בהמות‪ .‬הצריפים‬
‫היו צפופים‪ ,‬היינו אלף אנשים בצריף‪ .‬ישנו כמו סרדינים‪ ,‬כמה ביחד על דרגש‪ .‬לא אפשרו‬
‫לנו לעשות צרכים‪ .‬קיבלנו הקצבה של ליטר מים ליום‪ .‬ארוחת הבוקר כללה קפה מגעיל‬
‫שכנראה היה עשוי ברובו מבוץ‪ ,‬לא בכל יום קיבלנו צהריים‪ ,‬בימים הטובים ארוחת‬
‫הצהרים כללה מרק דלוח‪ .‬איתנו במחנה היו גם צוענים‪ .‬למזלי שהיתי באושויץ פרק זמן‬
‫קצר (כשבועיים) יום אחד הגיע קצין ‪ S.S.‬שביקש מאתיים אסירים ללא מקצוע‪ .‬לי לא היה‬
‫מקצוע מוגדר ולכן יצאתי‪ .‬העמיסו אותנו על משאיות וכעבור זמן לא רב הגענו לקטוביץ‬
‫למחנה בשם לאורהוטה‪ .‬הכניסו אותנו למבנה ענק ששימש כבית חרושת לתותחים‪.‬‬
‫במבנה היו שני חדרים שהוקצו ללינת אסירים‪ .‬שם ראיתי לראשונה מזה זמן רב מיטה‪.‬‬
‫ואפילו קיבלנו שמיכות‪ .‬המשטר היה אמנם נוקשה והתייחסו אלינו כאסירים לכל דבר‪,‬‬
‫אבל יחסית לתנאים שהיו לנו באושויץ הרגשתי שהגעתי לגן עדן‪ .‬קיבלנו נעלים‪ ,‬התנאים‬
‫הסניטרים היו מעולים‪ ,‬היו מים זורמים כך שיכולנו להתרחץ‪ .‬כל שבועיים עשו לנו בדיקות‬
‫לראות אם אין לנו כינים‪ .‬קיבלנו אפילו סבון‪ .‬עם הסבון הייתה לי בעיה קשה‪ ,‬כי מישהו‬
‫הפנה את תשומת ליבי‪ ,‬שעל הסבון כתוב "יודן זייף"‪ ,‬איך יכולתי להתרחץ מסבון שעשוי‬
‫מיהודים?‬
‫בימים הראשונים שלי בקטוביץ עבדתי בחפירת בונקרים‪ .‬הגרמנים ידעו שהרוסים‬
‫מתקרבים וניסו להתכונן לבאות‪ .‬חפירת הבונקרים הייתה מלאכה לא פשוטה בכלל‪ .‬היינו‬
‫צריכים לחפור למלא שקים בחול ובמלט‪ .‬לא פעם קרה שהשקים שסחבתי הכריעו את כובד‬
‫משקלי ונפלתי‪ ,‬הנעלים נקרעו לי‪ .‬כשחזרתי למחנה ביקשתי לקבל נעליים חדשות מערימת‬
‫הנעלים הענקית שהייתה בארון‪ .‬היהודי האחראי על ארון הנעליים פחד לתת לי נעלים‬
‫מהארון‪ .‬מי שנחלץ לעזרתי היה דווקא אסיר ארי ששהה איתנו במחנה בגלל איזושהי‬
‫עבירה פלילית חמורה שעבר‪ .‬הוא נחשב לאסיר מיוחס‪ ,‬האחראי היהודי "נאלץ" לציית‬
‫לפקודתו של הארי לתת לי נעליים‪ .‬הארי הזה בעצם הציל אותי כי בלי נעלים לא היה לי‬
‫סיכוי לשרוד בעבודת החפירות‪ .‬אחרי שבוע של עבודה בחפירות שובצתי לעבודה במפעל‬
‫התותחים‪ ,‬עבודות הכפייה של היהודים היו חלק מאד חשוב במכונת המלחמה הגרמנית‪.‬‬
‫העבודה הייתה מאד אינטנסיבית ‪ 00‬שעות עבודה רצופות‪ .‬לא היה מקום לגילויי חולשה‪,‬‬
‫כל מי שחלה או נחלש גורלו נחרץ‪ ,‬הוא קיבל כדור בראש‪ .‬את הגופות פינו לאושויץ לשריפה‪.‬‬
‫גורלו של מי שניסה לברוח היה גרוע עוד יותר‪ .‬אני לא אשכח איך אחד השבויים הרוסים‬
‫שהיה בסך הכול ילד צעיר מאד‪ ,‬ניסה לברוח‪ .‬הקאפו תפשו ותלו אותו‪ ,‬הם השאירו את‬
‫הגופה שלו תלויה ימים אחדים למען יראו ויראו‪ .‬אחר כך העבירו את הגופה לשריפה‬
‫באושויץ‪ .‬היה לי מזל גדול שהגרמני האחראי על העבודה אהב אותי‪ ,‬הוא דאג להביא לי‬
‫לחם כל בוקר‪ .‬את הלחם הוא לא נתן לי ישירות אלא זרק לי לתוך פח אשפה‪ ,‬הוא שלח‬
‫‪28‬‬
‫אותי לטאטא באזור פח האשפה וכך יכולתי ליהנות בהיחבא ממנת לחם נוספת בתמורה‬
‫לעבודות הניקיון שעשיתי‪ .‬גם זכיתי לעבודה מיוחסת יחסית‪ .‬מוניתי ל"בקר האיכות" של‬
‫התותחים‪ .‬הייתי צריך לבדוק את התותחים אם אין סדקים בתותחים‪ .‬היה לי פטיש קטן‬
‫בו סימנתי את התותחים‪ .‬למרות התנאים היחסית טובים היינו עדים לא פעם לסיפורים‬
‫קורעי לב‪ .‬אחד מהאסירים היהודים היה בן למשפחה מתבוללת‪ .‬אימו הייתה גויה וכך גם‬
‫אשתו‪ .‬ההתבוללות לא עזרה לו להינצל מציפורני הנאצים‪ .‬אך בנו נחשב לא יהודי‪ .‬הבן‪,‬‬
‫קצין בכיר‪ ,‬עטור אותות הצטיינות בצבא ההונגרי‪ ,‬בא לבקר את אביו היהודי הכלוא‬
‫במחנה‪ .‬האב התחנן לבנו בבכי ובתחנונים שיוציא אותו מהמחנה אך הבן טען שהוא לא‬
‫יכול‪ .‬למחרת האב התאבד‪.‬‬
‫בסוף ‪ ,0.22‬לאחר כחצי שנה של עבודה ותנאים יחסית טובים בקאטוביץ‪ -‬לאורהוטה‬
‫קראו לנו יום אחד והעבירו אותנו בחיפזון לתחנת רכבת‪ ,‬היעד לא היה ברור‪ .‬נדחקנו‬
‫למעלה ממאה איש בקרון צפוף‪ ,‬ללא אוכל או שתייה‪ .‬החמצן הדל הספיק בקושי‪ ,‬הרבה‬
‫מחברי מתו בדרך‪ .‬אנחנו‪ ,‬ש"שפר" גורלנו‪ ,‬ולא מתנו בדרך הגענו למחנה ההשמדה‬
‫מהוטהאוזן שבאוסטריה‪ .‬במהוטהאוזן שהיתי כמה ימים ללא אוכל או שתייה‪ .‬מי ששפר‬
‫גורלו והגיע ראשון עוד הספיק לאכול משהו‪ ,‬אני שהגעתי בין האחרונים נותרתי רעב‪ .‬אז‬
‫הגיע תור הסלקציה‪ ,‬הקריטריון להיות בצד הנכון לא היה כשירות לעבודה או חוזק‪ ,‬אלא‬
‫מציאת חן בעיני המפקד‪ .‬מי שלא‪ ,‬נלקח פנימה לחדרים הפנימיים ונעלם לצמיתות‪.‬‬
‫ב"ראיון" שערך לי מפקד המחנה נשאלתי לסיבת היותי שבוי‪ ,‬עניתי בלי פחד שאני שבוי של‬
‫הגסטפו‪ ,‬התשובה כנראה הניחה את דעתו של המפקד והוא לא שלח אותי ל"חדרים‬
‫הפנימיים"‪ .‬קרוב משפחה ששהה איתי במחנה הציע לי לחפש לעצמי נעליים טובות כי‬
‫בקרוב נצא לדרך ארוכה‪ .‬ובאמת כעבור שעות אחדות יצאנו מהמחנה והתחלנו לצעוד‪ .‬בחוץ‬
‫היה קור אימים השלג הגיע לגובה של מטר ועשרים ואנחנו צועדים מוכים וחבולים ללא‬
‫אוכל ושתייה‪ ,‬עם ביגוד דל לכיוון בלתי ידוע‪ .‬ההליכה בשלג הייתה קשה מאד‪ ,‬הרגליים‬
‫שקעו בשלג והיה צריך להפעיל כוח כדי לחלץ אותן‪ ,‬למרות שהייתי תשוש ורעב אזרתי‬
‫כוחות והמשכתי ללכת‪ ,‬גם לפושעים הנאצים שהיו איתנו היה קשה ללכת‪ ,‬אבל הם היו‬
‫מצוידים היטב ושבעים‪ .‬אחרי הליכה של איני זוכר כמה קילומטרים הגענו למחנה בשם‬
‫גוזן‪ .‬המחנה היה מחולק לשני חלקים גוזן ‪ 0‬וגוזן ‪ .0‬התנאים בגוזן היו זוועתיים‪ .‬איך‬
‫שהגענו הפשיטו אותנו מכול הבגדים המרופטים שהיו עלינו בטענה שהבגדים צריכים לעבור‬
‫דיזנפיקציה (חיטוי) במשך שלושה ימים הסתובבנו ערומים כביום היוולדנו בקור ובשלג ‪,‬‬
‫אין לי מושג איך לא קפאנו מקור‪ .‬אחרי שלושה ימים קיבלנו את הבגדים בערימה‪ .‬מי‬
‫שהצליח לתפוש בגדים תפש ומי שלא‪ ,‬נשאר בלי‪ .‬גם בגוזן היינו עדים לאכזריות של‬
‫האוקראינים ימ"ש‪ .‬היו שם שני יהודים מהעיירה שלנו שהרגישו לא טוב אולי סבלו‬
‫‪29‬‬
‫מתשישות ואולי חלו בדיזנטריה‪ .‬הקאפו‪ ,‬במקום להניח להם למות בשקט או לחסל אותם‬
‫בירייה לקחו אותם והטביעו אותם כשראשם למטה בחבית הצרכים‪ .‬הרבה מהאסירים מתו‬
‫מרעב או מחלות‪ .‬ראיתי מסביבי הרבה אנשים מתים‪ .‬בגוזן שהינו שבועיים שלושה בלי‬
‫תעסוקה ובלי כמעט אוכל‪ .‬אחר כך החליטו לפנות אותנו מגוזן‪ .‬סידרו אותנו בחמישיות‬
‫צידו אותנו בלחם ובנקניק חזיר ושלחו אותנו לרכבת‪ .‬זאת הייתה רכבת נוסעים רגילה עם‬
‫מושבים וחלונות‪ .‬הזהירו אותנו לא להתקרב לחלונות‪ ,‬אבל לא היה קשה לראות את‬
‫המתרחש בחוץ‪ .‬בתחנות‪ ,‬כשהרכבת עצרה ראינו הרבה גרמנים‪ ,‬הם נראו עצובים ומודאגים‬
‫כמי שיודעים שקיצם קרב‪ .‬אחר כך הגענו למחנה בשם גראודיץ‪ .‬כשהגענו לשם עשו לנו‬
‫שוב סלקציה‪ ,‬הרבה אנשים נלקחו לרכבות גם אני נשלחתי לרכבת‪ .‬קשה לי לזכור מה‬
‫בדיוק קרה כי הייתי מטושטש מעיפות ורעב‪ .‬אולי שכחו לעלות אותי לרכבת ואולי הצלחתי‬
‫לחמוק מעיני הנאצים‪ .‬מצאתי את עצמי לבד ברציף הרכבת‪ .‬לקחתי פטיש שהיה מונח שם‬
‫בצד ועשיתי את עצמי עובד‪ .‬הקאפו מצא אותי והוביל אותי לקצין הגרמני‪ ,‬מפקד המחנה‪.‬‬
‫הקצין הסתכל עלי ואמר‪ ,‬הוא עוד נראה טוב קחו אותו לעבודה‪ .‬כך מצאתי את עצמי עובד‬
‫שוב במפעל תותחים אלה היו תותחים שיועדו לאוניות המלחמה הגרמניות‪ .‬העבודה הייתה‬
‫מסביב לשעון‪ 02 ,‬שעות ביממה כשבכל משמרת עובדים ‪ 00‬שעות‪ .‬שיבצו אותי לעבוד על‬
‫מכונה גבוהה‪ ,‬הייתי נמוך קומה תשוש ורעב ולא היה לי שמץ של מושג איך עובדים על‬
‫המכונה הזאת‪ .‬היו שם שבויים צ'כים‪ ,‬הם שאלו אותי מי אני ועניתי להם שאני יהודי‪ .‬הם‬
‫אמרו לי אל תדאג‪ ,‬אנחנו נעזור לך ונלמד אותך לעבוד על המכונה‪ .‬היה לי קשה מאד ללמוד‬
‫את העבודה והרסתי יותר משהועלתי‪ .‬אלה היו תותחים שלקח חודש לייצר אותם ואני‬
‫הרסתי הרבה מהם‪ .‬טענתי להגנתי שהמכונה לא טובה אבל בעצם מי שלא היה טוב זה אני‪.‬‬
‫לא ידעתי לעבוד‪ ,‬וגם הייתי תשוש מעיפות וחוסר מזון‪ .‬היה לי מזל שהשבויים הצ'כים חיפו‬
‫עליי‪ .‬היה שם איזה אחראי גרמני שהיה קומוניסט וחיכה מאד לראות במפלת הנאצים הוא‬
‫החליט לנסות ללמד אותי לעבוד על המכונה אבל גם הוא לא ממש הצליח‪ ,‬הביצועים שלי‬
‫השתפרו במעט אבל המשכתי לשבור את הכלים‪ .‬פעם הקאפו ראה אותי שובר כלי ונתן לי‬
‫מכות‪ .‬הגרמני הקומוניסט צעק עליו וביקש ממנו להוריד ממני את הידיים‪ .‬אחר כך הגיע‬
‫המפקד הגרמני והקומוניסט הלשין על הקאפו ואמר שאני לא עשיתי שום דבר רע והקאפו‬
‫סתם נטפל אליי‪ .‬הוא הסביר לו אחר כך שיש מכסה של חמש עשרה כלים שמותר לשבור‬
‫אני שברתי רק ארבעה כלים‪ .‬הוא הציע לי לעבוד עם הכפתור האיטי של המכונה ולא להגיע‬
‫למכסת השבירה‪ .‬הוא אמר לי אל תדאג המלחמה עוד מעט נגמרת ואין לך שום סיבה‬
‫למהר‪ .‬ניסיתי ליישם את העצות שלו אבל כלום לא עזר‪ ,‬המשכתי לשבור את הכלים‪ .‬לילה‬
‫אחד שברתי את כל הכלים שהגיעו אלי‪ ,‬טענו שעשיתי סבוטז' (קלקול מכוון כצעד מחאה)‬
‫ומאד חרדתי מה יהיה איתי‪" .‬למזלי"‪ ,‬למחרת עשו סלקציה‪ .‬המפקד ביקש ‪ 002‬שבויים‬
‫ושלח חלק לימין וחלק לשמאל‪ .‬אני נשלחתי לשמאל‪ .‬לא הייתה לנו שהות לעכל מה קורה‬
‫‪31‬‬
‫ומיד פקדו עלינו לצעוד‪ .‬כך מצאתי את עצמי צועד בצעדה הידועה בשם "צעדת המוות"‪.‬‬
‫התחלנו ללכת ליעד בלתי ידוע‪ ,‬אנשים החלו למות בזה אחר זה‪ .‬הייתי עד למיתתם של‬
‫חברים ותיקים וגם חברים לצרה שהכרתי במחנות‪ .‬כל מי שנעצר לרגע מיד לקחו אותו‬
‫הצידה וירו בו‪ .‬הכי נורא‪ ,‬היה לשמוע את חרחורי הגסיסה של מי שהיו חבריי והנשמות‬
‫הקרובות היחידות שנותרו לי עלי אדמות‪ ,‬בלי יכולת להושיט להם עזרה כלשהי‪ ,‬ובלי לעכל‬
‫את האובדן‪ .‬המוות ארב בכל פינה‪ ,‬ובכל רגע יכולתי להפוך בקלות ל"בא בתור"‪ .‬בדרך‬
‫עברנו בשדות חיטה רבים ומדי פעם הצלחנו לאסוף כמה גרגירים מבלי שאף אחד יראה‬
‫ולהטמין בבגדים שלנו‪ .‬הגרגירים העלובים הללו הצליחו להציל את השכן שלי מוורזבניק‪,‬‬
‫באחד הימים הוא חש שכוחותיו אוזלים וביקש לנוח‪ ,‬זאת למרות שידע שמנוחה פירושה‬
‫מות בטוח‪ .‬הוצאתי בהיחבא כמה גרגרי חיטה מהכיס שלי ונתתי לו‪ .‬החבר טען שהוא לא‬
‫מסוגל לאכול גרגירים ואני שכנעתי אותו‪ .‬לגודל הנס‪ ,‬הגרגירים חיזקו אותו מעט והוא‬
‫הצליח להמשיך במסע בתמיכה שלי‪ .‬לשמחתי החבר שרד את המלחמה‪ ,‬הוא התגורר‬
‫באוסטרליה ולא שכח להכיר לי טובה במשך שנים רבות‪ .‬באיזשהו שלב הנאצים עלו עלינו‬
‫וביקשו לערוך מסדר ולבדוק למי יש חיטה בכיסים‪ ,‬היה ברור שכל מי שימצאו אצלו חיטה‬
‫בכיסים יומת מיד‪ .‬לא טרחתי להיפטר מגרגרי האוצר האלה‪ ,‬כי עשיתי חשבון שאני ממילא‬
‫חצי מת‪ .‬למזלי‪ ,‬הגרמנים לא חיפשו אצלי וכך הייתה לי צידה לדרך בחלק מהמסע‪ .‬צעדנו‬
‫בלי הפסקה בכל שעות היום וגם בחלק מהלילה‪ .‬את שנת הלילה בילינו בדירים של חזירים‪.‬‬
‫לאחר הליכה ממושכת מאד הגענו לעיר דרזדן שהייתה הרוסה מההפצצות של הבריטים‪.‬‬
‫הגרמנים לא כל כך ידעו מה לעשות איתנו‪ .‬הם הכניסו אותנו לאיזשהו בונקר עמוק באדמה‪.‬‬
‫בצידי הבונקר היו מאופסנים אוצרות‪ .‬הגרמנים שחשו שקיצם קרב אגרו בבונקר שקי לחם‪.‬‬
‫אנחנו היינו כל כך רעבים והלחם היה כל כך קרוב‪ .‬היה לי קשה להתאפק והחלטתי‬
‫להסתכן ולנסות לגנוב‪ .‬הצלחתי להשיג כיכר לחם שלימה‪ .‬התרגשתי מאד‪ ,‬זו הייתה הפעם‬
‫הראשונה מזה זמן רב שהחזקתי ביד כיכר לחם שלימה‪ .‬כשבאתי להתחלק עם חברי באוצר‪,‬‬
‫התברר שגם לו יש‪ .‬תוך כמה רגעים חיסלתי את כל כיכר הלחם בעצמי‪ .‬לא שמרתי אפילו‬
‫פרור ליום הבא כי לא יכולתי לדעת אם אשאר בחיים בכלל וגם חששתי שיעלו עליי‪.‬‬
‫הגרמנים החזיקו אותנו בבונקר בדרזדן לילה אחד בלבד ולמחרת המשכנו ללכת‪.‬‬
‫האוברקאפו הפולני שליווה אותנו‪ ,‬זה שטרח להזכיר לנו כל הזמן שהחיים שלנו הפקר‬
‫ותלויים בו‪ ,‬אמר לנו יום אחד‪ ,‬לאחר כשבועיים של הליכה‪" :‬החיים שלכם עדיין בסכנה‪,‬‬
‫אבל אם תצליחו לעבור את הגבול לצ'כיה‪ ,‬תדעו שניצלתם"‪ .‬ככל שהתקרבנו יותר לגבול‬
‫הרגשנו בתכונה הולכת וגוברת‪ .‬חשנו שמשהו מתרחש‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫בדרך אל החופש‬
‫מעבר לגבול חיכו לנו נערות צ'כיות רבות שצעקו לעברנו אחים שלנו‪ .‬הן הכו בחיילים‬
‫הגרמנים בלי פחד‪ ,‬צעקו וקיללו אותם‪ .‬הנערות בכלל לא פחדו מהגרמנים למרות שהיו להם‬
‫רובים‪ .‬הן נשאו בידיהן שקיות מליאות בתפוחי עץ‪ .‬לראשונה מזה שנים רבות זכיתי לטעום‬
‫תפוח עץ‪ .‬תפוח עץ‪ ,‬פרי גן העדן‪ ,‬משהו שהיה אפילו מעבר לכל חלומותיי בכל שנותיי‬
‫במחנות‪ .‬והנה זכיתי להחזיק ביד תפוח עץ ואפילו לאכול אותו‪ .‬זה היה משהו שהיה קשה‬
‫לי לעכל‪ .‬משם הלכנו כבר בלי ליווי של הגרמנים והגענו למקום בשם ליטמריץ‪ .‬בלטמריץ‬
‫שהינו לילה אחד ושם קיבלנו מרק חם לאכול‪ .‬למחרת שמענו שקוראים לכל היהודים‬
‫לצאת‪ .‬אנחנו שהינו מורגלים בסלקציות נבהלנו מאד‪ ,‬כי פחדנו ששוב לוקחים אותנו למות‪.‬‬
‫היה שם איזה חייל יהודי אמריקאי שהרגיע אותנו ואמר לנו אל תדאגו‪ ,‬לוקחים אתכם‬
‫לטריזנשטאט‬
‫טריזנשטאט מראה כללי‬
‫ושם ישחררו אתכם‪ .‬לא ידעתי מה זה טריזנשטאט ולמרות הניסיונות להרגיע אותי פחדתי‪.‬‬
‫בטריזנשטאט לא כל כך ידעו מה לעשות איתנו‪ .‬הם אמנם התרגלו לראות יהודים ניצולי‬
‫מחנות במצבים קשים אבל טרנספורט קשה כמו שלנו הם טרם פגשו‪ .‬הם בודדו אותנו‬
‫משאר הניצולים שהיו גרמנים ברובם ופחדו להידבק מהמחלות שהם חשבו שאנחנו‬
‫נושאים‪ .‬בימים הראשונים קיבלנו רק מרק‪ .‬רבים מאיתנו צנחו באפיסת כוחות על רצפת‬
‫המבנה בו שהינו‪ .‬לא היינו מסוגלים אפילו לזוז‪ .‬הייתי מוזלמן ואפילו להתרחץ לא יכולתי‬
‫בכוחות עצמי‪ .‬באו שני בחורים חזקים תפשו אותי משני הצדדים ורחצו אותי‪ .‬אחר כך‬
‫‪32‬‬
‫הביאו לי בגדים חדשים‪ .‬הוקצבה לי מכסה יומית של אוכל‪ 00 ,‬תפוחי אדמה קטנים‬
‫מבושלים בגודל אגוז פקאן‪.‬‬
‫השחרור‬
‫לאחר כמה ימים‪ ,‬ב‪ 1-‬למאי ‪ ,0.20‬הצבא האדום שיחרר את המחנה‪ .‬שני חיילים רוסים‬
‫נכנסו למחנה‪ .‬אנחנו לא ידענו את נפשנו מרוב שמחה‪ .‬מי שהיה לו כוח רקד ומי שלא‪ ,‬שמח‬
‫בליבו‪ .‬אני הייתי באפיסת כוחות ולא יכולתי להשתתף בחגיגות‪ .‬איזה ילד דאג לי והביא לי‬
‫מעט אוכל ממה שזרקו למחנה החיילים הרוסים‪ .‬הרוסים פתחו את שערי המחנה ובעצם‬
‫היינו חופשיים ועזובים לנפשנו‪ .‬מי שהיה לו כוח יצא מהמחנה מי שלא‪ ,‬כמוני למשל‪ ,‬נשאר‬
‫במחנה‪ .‬זה היה המזל שלי כי רבים מהאנשים שיצאו מהמחנה אכלו בצורה לא מבוקרת‬
‫ומתו‪ .‬אחרים לקו בטיפוס‪ .‬גם אחרי השחרור הניצולים המשיכו למות‪ ,‬מסביבי היו מאות‬
‫גופות וריח נורא של בשר אדם רקוב‪ ,‬ראיתי הרבה מות בעיניי‪ .‬הרוסים חששו מהתפשטות‬
‫מגיפת הטיפוס ולכן החליטו לסגור שוב את המחנה ולא לאפשר יציאה ממנו‪ .‬לבסוף‬
‫הרוסים נכנסו למחנה עם חומרי חיטוי ואמצעי הגנה וערכו חיטוי כללי‪ .‬אלה שנותרו‬
‫בריאים הוצאו מהמחנה‪ ,‬גם אני הייתי חלש מכדי לצאת בכוחות עצמי‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫טריזנשטאט לאחר השחרור ‪ .‬אני משמאל‬
‫כעבור כמה ימים הרוסים התחילו ללחוץ על היהודים לחזור כל אחד למקום מגוריו לפני‬
‫המלחמה‪ .‬הם סיפרו ניסים ונפלאות ואמרו שהחנויות והבתים מחכים לנו בעיירות‬
‫הולדתנו‪ .‬התכוננתי לחזור לעיירה שלי אבל פתאום פגשתי מכרים‪ .‬הם אמרו לי‪" :‬חיים‪,‬‬
‫שלא תעז לחזור לורזבניק‪ ,‬הפולנים הורגים שם יהודים בלי רחמנות"‪ .‬הם סיפרו לי על בת‬
‫דודתי שניצלה מאושויץ ביחד עם שני ילדיה ונרצחה ע"י הפולנים‪ .‬סיפרו לי שאפילו‬
‫השכנים הפולנים בכו על הרצח הזה‪ .‬הצטערתי מאד כששמעתי על מותה של בת דודתי‪,‬‬
‫אהבתי מאד את ילדיה וקיוויתי מאד להצטרף אליה אחרי ששמעתי על שחרורה מאושויץ‪.‬‬
‫החלטתי לא לחזור לפולין אבל לא היה לי מקום אחר ללכת אליו ובעצם לא ידעתי מה‬
‫לעשות עם עצמי‪ .‬במחנה לא יכולתי להישאר כי הצ'כים נכנסו אליו והשתמשו בו לצורך‬
‫שיקום צבאם‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫לאחר השחרור‪.‬אני שני מימין‪.‬‬
‫בית הילדים בטריזנשטאט‬
‫פתאום באורח נס פגשתי שני נערים מהעיירה שלי‪ ,‬הרשל וחיימלה‪ ,‬שהיו צעירים ממני‪ .‬הם‬
‫התרגשו מאד לפגוש אותי ושאלו מה עבר עליי וכיצד הגעתי לטריזנשטאט‪ .‬הם שאלו אותי‬
‫אם יש לי לאן ללכת והציעו לי ללכת איתם לקינדרהיים‪ ,‬בית ילדים‪ .‬הייתי בן תשע עשרה‬
‫ומעט מבוגר בכדי להיכנס לבית ילדים‪ ,‬אבל הרשל וחיימלה הצליחו לשכנע את המנהל‬
‫לקבל אותי רק ללילה אחד‪ .‬הלילה נמשך חצי שנה‪ .‬קיבלו אותי במקום ילד אחד שנפטר‬
‫בבית חולים‪ .‬הילדים הדריכו אותי להגיד לרופא של בית הילדים שאני אותו הילד‪ .‬הרופא‬
‫שמח מאד לשמוע שהבראתי וזקף את "הבראתי" לזכות התפילות שלו‪ .‬חייתי בפחד‬
‫מתמיד‪ ,‬פחדתי כל הזמן שמחפשים אותי ולא הסגרתי את זהותי האמיתית כי חששתי‬
‫שאצטרך לעזוב את טריזנשטאט‪ .‬אבל איש לא חיפש אותי‪ .‬אף אחד בעולם לא ידע על‬
‫קיומי ולא שאל בשלומי‪ .‬תנאי החיים בבית הילדים היו מצוינים הארוחות היו מסודרות‪.‬‬
‫קיבלנו לחמניות טריות וחלב בבוקר‪ ,‬בשר לארוחת צהרים‪ ,‬ולחמניות ומוצרי חלב לארוחת‬
‫ערב‪ .‬ילדים רבים עזבו את בית הילדים כי היה מי שחיפש אותם‪ ,‬אותי לא חיפש אף אחד‪.‬‬
‫יום אחד הגיע מפראג רופא שדיבר גרמנית בלבד שאל אותי אם נשארה לי משפחה בעולם‪,‬‬
‫ידעתי שכל משפחתי נספתה בטרבלינקה‪ .‬אחי הקטן יענקל נהרג בסטרחוביצה‪ ,‬ועקבותיו‬
‫של אחי הבכור יצחק נעלמו ברוסיה עוד לפני המלחמה‪ .‬זכרתי שיש לי דוד בברזיל ודוד‬
‫בארץ ישראל‪ .‬כששאלו אותי היכן מתגורר הדוד בארץ ישראל השבתי שביפו‪ -‬חיפה‪ ,‬אז‪ ,‬לא‬
‫‪35‬‬
‫ידעתי להבחין ביניהן‪ ,‬חשבתי שבארץ ישראל יש רק עיר אחת‪ .‬הרופא חיבב אותי מאד‬
‫והשתדל מאד לדאוג לכל מחסורי‪ .‬הוא שאל אותי אם אני רוצה לנסוע לארץ ישראל‪ ,‬כמובן‬
‫שהסכמתי‪ ,‬באותה תקופה הסכמתי לכול מה שהציעו לי‪ .‬הרופא סיפר לי שהילדים מבית‬
‫הילדים נוסעים לפראג והציע לי להצטרף אליהם‪ .‬יצאנו בשלשות ובצעידה מסודרת מבית‬
‫הילדים לעבר האוטובוסים שהובילו אותנו לתחנת הרכבת‪ .‬פתאום ראינו זוג מבוגרים‬
‫שחיפשו את הילדים שלהם‪ .‬האישה בכתה בקול‪ ,‬איפה הילדים שלי? איפה הילדים שלי?‬
‫לפתע יצאו מהשורה שני ילדים בן ובת צעקו ובכו‪ ,‬אימא אבא‪ .‬האישה התעלפה במקום‪.‬‬
‫הצוות הציע להורים להצטרף אלינו לפראג ורק אחר כך להעביר בהדרגה את הילדים‬
‫לידיהם‪ .‬שמחתי בשביל הילדים שמצאו את הוריהם אבל ידעתי שלי לא יקרה נס כזה‪.‬‬
‫אני בדרך להיות כאחד האדם‬
‫חיכינו בפראג למטוסים שייקחו אותנו לארץ ישראל‪ .‬בתקופת ההמתנה בבית הילדים‬
‫בפראג יצא לי להיות אחראי על שבויים גרמנים שהועסקו בעבודות תחזוקה בבית הילדים‬
‫שלנו‪ ,‬זו הייתה תחושה מוזרה לעמוד בצד השני של המתרס‪ .‬בפראג גם יצאנו מעט לטייל‬
‫ויום אחד הגענו לבית הכנסת של המהר"ל מפראג‪ .‬על המהר"ל מפראג שמעתי עוד לפני‬
‫המלחמה כשהייתי בבית הורי‪ .‬היינו כמה נערים פרועים בלי כיפות‪ .‬הגענו לשמש בית‬
‫הכנסת וביקשנו להיכנס‪ .‬השמש שהיה כנראה רגיל בבקשות של נערים כמונו הביא לנו‬
‫כיפות וניסה לפתוח עבורנו את בית הכנסת‪ ,‬המפתח סירב להסתובב‪ .‬לא עזרו הניסיונות של‬
‫הגבאי וגם הנערים האחרים ניסו את כוחם‪ ,‬בתחילה לא העזתי לבקש את המפתח כי‬
‫הרגשתי חלש‪ ,‬לבסוף ביקשתי לנסות לפתוח את בית הכנסת והמפתח נענה לי בקלות‪ .‬זה‬
‫היה בלתי נתפש‪ ,‬אני חיים החלש הצלחתי במקום שאחרים נכשלו‪ .‬נכנסנו פנימה לבית‬
‫הכנסת‪ ,‬על כל הרהיטים היו שכבות עבות של אבק שהוסיפו הוד ומסתורין למקום‪.‬‬
‫האחראי הזהיר אותנו שלא נעז לשבת על כיסאו של המהר"ל‪ .‬אחרי שהסתובבנו מוקסמים‬
‫‪36‬‬
‫במשך כמה דקות בבית הכנסת שאלתי‪ ,‬היכן הגולם? השמש התפעל מאד מכך ששאלתי על‬
‫הגולם‪ ,‬הוא לא העלה בדעתו ששמעו עליו מחוץ לגבולות פראג והסביבה‪ .‬השמש הוליך‬
‫אותנו לעלית הגג של בית הכנסת‪ .‬הוא הצביע על מקומו של הגולם והזהיר אותנו לבל נעז‬
‫להתקרב‪ .‬הוא סיפר לנו על קצינים נאצים שביקשו להיכנס למקום בו מונח הגולם ועד‬
‫היום לא נודעו עקבותיהם‪ .‬עוד הוא סיפר‪ ,‬שהגרמנים ביקשו לשלוח אש בבית הכנסת‬
‫ונכבדים צ'כים הזהירו אותם לבל יעזו לעשות כן‪ .‬הצ'כים ראו את בית הכנסת כחלק‬
‫ממורשתם ורכושם‪ .‬הוא סיפר שכל מי שהעז לפגוע בבית הכנסת נפגע באופן מסתורי‪.‬‬
‫כמעט בדרך לארץ המובטחת‬
‫כעבור כמה שבועות ארזנו את מעט החפצים שהיו לנו ועלינו לאוטובוסים שהובילו אותנו‬
‫לנמל התעופה בדרך לארץ ישראל‪ .‬התרגשתי מאד‪ ,‬זאת הייתה הפעם הראשונה בה עליתי‬
‫על מטוס ולא סתם מטוס‪ ,‬אלא מטוס שאמור להוביל אותי לארץ ישראל המקום אליו‬
‫התפללו ועליו חלמו אבותיי ואבות אבותיי ולא זכו‪ ,‬והנה אני חיימלה הקטן עומד להגשים‬
‫את חלומם‪ .‬המטוס היה מטוס מלחמה רעוע והתנאים בו היו קשים מאד‪ ,‬אבל לנו לא היה‬
‫איכפת כי ידענו שאנחנו בדרך לארץ ישראל‪ .‬באמצע הטיסה הודיעו לנו על שינוי יעד‬
‫הטיסה‪ ,‬במקום לארץ ישראל ניסע לאנגליה‪ .‬לא היו לנו סרטיפיקטים ולכן לא יכולנו לנסוע‬
‫לישראל‪ .‬קשה לתאר את המהומה שקמה במטוס ואת גודל האכזבה שלנו‪ .‬נחתנו בנמל‬
‫התעופה של לונדון שם קיבלנו מעט כריכים ואוכל ואחר כך הובילו אותנו לאולם ענק מאד‪.‬‬
‫במחנה באנגליה‬
‫‪37‬‬
‫היו שם המוני רופאים שערכו לנו בדיקות שונות ומשונות עם כל מיני מכשירים‪ .‬לחלקנו היו‬
‫פגישות מאד לא נעימות עם רופאים בעבר‪ .‬היו גם כאלה שעברו תחת ידו של הרופא‬
‫המסוים הידוע לשמצה מאושויץ‪ ,‬מנגלה ימ"ש‪ .‬המפגש עם הרופאים עורר אצלנו את‬
‫הטראומות הישנות וזה לא היה פשוט‪ .‬היו ילדים שבכו והיו כאלה שסירבו להתפשט כי הם‬
‫פחדו שלוקחים אותם לקרמטוריום‪ .‬היה שם רב צעיר שביקש ממני בתור בוגר להרגיע את‬
‫הצעירים‪ .‬הסברתי להם שאנחנו באנגליה ושהבדיקות לטובתנו‪ ,‬אבל לא את כולם הצלחתי‬
‫לשכנע‪ .‬בא רופא אחד שלקח אותי לחדר מלא בכל טוב‪ ,‬מיטה יפה‪ ,‬פירות‪ ,‬שוקולד והרבה‬
‫מאד ממתקים‪ .‬היו שם תנאים טובים מאלה שיכולתי לחלום עליהם בימים הטובים שלפני‬
‫המלחמה כשהייתי בבית הוריי בוורזבניק‪ .‬הרופאים קבעו שאני במצב רגשי ופיזי קשה‪ .‬הם‬
‫ציוו עליי לנוח כדי להתחזק ולקחת כדור שיגרום לי לשכוח את הטראומות ולהיות יותר‬
‫שמח‪ .‬הרופאים שבדקו אותי היו מאד מודאגים ממצבי‪ ,‬הייתה רופאה שטענה שאם הייתי‬
‫נשאר עוד כמה שבועות במחנות בוודאי הייתי מת‪ ,‬כי הגעתי למצב של תת תזונה ואפיסת‬
‫כוחות‪ .‬שלחו אותי לסנטוריום – בית הבראה כדי שאתחזק ואבריא‪ .‬היינו מבודדים במשך‬
‫שלושה חודשים‪ .‬האנגלים לא אפשרו לנו להתקרב לאוכלוסיה המקומית‪ ,‬כנראה בגלל חשש‬
‫ממחלות‪ .‬היו יהודים שמאד רצו להיכנס אלינו ולעזור לנו‪ ,‬אבל השלטונות לא אפשרו להם‪.‬‬
‫רק אחרי שלושה חודשים אט אט מעטפת הבידוד שלנו החלה להיסדק‪ .‬אפשרו לנו לצאת‬
‫מהמקום וללכת לקולנוע‪.‬‬
‫עם הרופאה וחברים אני למעלה משמאל‬
‫‪38‬‬
‫שלב ראשון לקראת הפיכתי לג'נטלמן‬
‫גייטסהד‬
‫הגיע אלינו מגייטסהד רב שקראו לו משה וייס‪ ,‬לימים הוא מונה לרב הראשי של ציריך‪.‬‬
‫הוא ניסה לחזק אותנו מבחינה רוחנית‪ ,‬יזם תפילות במניין וניסה ללמד אותנו‪ .‬הוא קירב‬
‫אותנו ליהדות‪ ,‬בחוכמה ללא הפעלת לחץ‪ ,‬רק מי שרצה בא לתפילות וללימוד‪ .‬הרב ניסה‬
‫להחזיר עטרה ליושנה והמשיך את הלימוד במקום שקטעה אותו הזוועה‪ .‬הוא האמין וניסה‬
‫לטעת גם בנו את האמונה שהורינו הי"ד היו רוצים שנמשיך בלימוד התורה‪ .‬כעבור זמן הרב‬
‫וייס אמר לי שהוא צריך לחזור לגייטסהד ביחד עם ‪ 00‬נערים שניצלו מהתופת ושלא היו‬
‫להם שארי בשר שנותרו בחיים‪ .‬הוא ביקש ממני להיות בין אלה שיתלוו אליו‪ .‬הרופאים לא‬
‫התלהבו מכך שאסע‪ .‬הם סברו שאני עוד חולה וחלש ושעליי עוד להתחזק לפני שאני עובר‬
‫למקום אחר ומתחיל חיים חדשים‪ .‬הרב הצליח לשכנע את הרופאים וקיבלתי אישור נסיעה‬
‫לגייטסהד‪ .‬כשהגענו לגייטסהד לקחו אותנו לבית הכנסת חילקו לנו סידורים ונתנו לנו‬
‫להניח תפילין‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שהנחתי תפילין אחרי כל שנות התופת שעברתי‬
‫במחנות‪ .‬זה היה מעמד מאד מרגש‪ .‬אחרי שהתפללנו הרב משה (וייס) סיפר עלינו למתפללי‬
‫בית הכנסת‪ .‬הוא אמר להם‪" :‬הבאתי לכם אודים מוצלים מאש‪ .‬ילדים שאין להם אף אחד‬
‫‪39‬‬
‫בעולם"‪ .‬כל הנוכחים כולל הילדים פרצו בבכי‪ .‬רק אני‪ ,‬שמקור דמעותיי אבד במחנות‪ ,‬לא‬
‫בכיתי‪ .‬אחר כך העבירו אותנו להוסטל שנועד לנערים שניצלו מהתופת‪ .‬ההוסטל היה תחת‬
‫חסות של הישיבה‪ .‬שם קיבלנו כל הנערים החוסים בהוסטל זוג תפילין אחד ששימש את‬
‫כולנו‪ .‬זוג התפילין הזה מלווה אותי מאז‪ ,‬ונמצא ברשותי עד היום‪ .‬בגייטסהד זכינו להיות‬
‫במחיצה אחת עם גדולי הרבנים‪ .‬הרב פינסקר‪ ,‬הרבנים לאפיאן והרב דסלר‪ .‬הפכנו מנערים‬
‫פרועים ללא כיפות וללא כל זיקה לדת או לשמירת מצוות לבחורי ישיבה המקפידים על‬
‫קלה כבחמורה‪ .‬הקפדנו אפילו על לא ללכת ד' אמות ללא נטילת ידיים‪ ,‬היו לנו כלים עם‬
‫מים ליד המיטה‪ .‬היו לי פאות‪ ,‬כיפה שחורה גדולה ולבוש ישיבתי הכולל חליפה מפוארת‪.‬‬
‫אני כג'נטלמן אנגלי‬
‫לא למדנו עם שאר הבחורים בישיבה‪ .‬הרבנים‪ ,‬גם הגדולים שבהם‪ ,‬באו ללמד אותנו‬
‫בהוסטל‪ .‬לעיתים הרבנים לקחו אותנו לביתם כדי שנוכל לחזור על החומר וכדי שנחוש‬
‫אווירת בית‪ .‬שפת הדיבור בישיבה הייתה שפת האם שלי‪ ,‬יידיש‪ .‬הביאו לנו גם מורה שלימד‬
‫אותנו את השפה המקומית‪ ,‬אנגלית‪ .‬התקדמתי בלימוד והרבנים רצו מאד שאשאר שם‪ .‬הם‬
‫ניסו לדבר על ליבי להישאר‪ .‬אבל אני הייתי צמא למשפחה ולא רציתי להישאר בגייטסהד‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫שכניי מהעיירה שהביאו אותי לבית הילדים בטריזנשטאט‪ ,‬הרשל וחיימלה‪ ,‬מצאו קרובים‬
‫בלונדון עוד לפני שהגעתי לגייטסהד‪ .‬גם בלונדון הם לא הפסיקו לחשוב עליי ולדאוג לי‪ .‬הם‬
‫סיפרו לדודתם עליי וזו נזכרה שיש לה חברה בלונדון הנושאת את שם המשפחה הילף‪.‬‬
‫הדודה החליטה לכתוב מכתב לחברה ולשאול אותה האם יש לה קשר כלשהו למשפחת‬
‫הילף מוורזבניק‪ .‬החברה הזמינה אותי לביתה כדי לנסות לבדוק אם אנחנו קרובי משפחה‪.‬‬
‫התחלתי לספר על המשפחה שלי הזכרתי את שמות הוריי וסבי‪ .‬היה להם קשה להיזכר כי‬
‫הם גרו בלונדון שנים רבות‪ .‬עזבתי את ביתם בידיעה שהם אינם קרובי משפחתי‪ ,‬אך הם‬
‫בכל זאת החליטו לשמור איתי על קשר ולשלוח לי חבילה‪ .‬לאחר שקיבלתי מהם חבילה‬
‫מלאה בחפיסות שוקולד וממתקים החלטתי לכתוב להם מכתב תודה‪ .‬לאחר מכתב התודה‬
‫הם נזכרו במשפחה‪ ,‬התברר שהם בני דודים של אבי‪ .‬לזוג הילף היו שני ילדים‪ ,‬בת רווקה‬
‫בת שלושים ובן נשוי ללא ילדים‪ .‬יום אחד הבן מוריס הילף הופיע בישיבה שלי בגייטסהד‪.‬‬
‫קראו לי למשרד‪ ,‬ראיתי מולי ג'נטלמן אנגלי שסיפר לי שהוא בן דוד שני שלי‪ .‬הוא רצה‬
‫לקחת אותי אבל הרב סירב בטענה שהוא אחראי עליי‪ .‬הוא הסכים לתת לו להוציא אותי‬
‫למספר שעות רק בתנאי שהוא יחזיר אותי בזמן‪ .‬מוריס לקח אותי לבלות בלונדון והציע לי‬
‫לבוא לגור אצלו הוא רצה לאמץ אותי כבן והתחיל לדבר על ליבי שאסכים‪ .‬הוא הבטיח לי‬
‫לרשום את כל רכושו על שמי‪ .‬ההצעה נשמעה מאד מפתה‪ ,‬סוף סוף תהיה לי משפחה וגם‬
‫כסף ורכוש לא יחסר לי‪ .‬רק הייתה בעיה אחת הוא היה חילוני גמור ואני שחזרתי‬
‫בגייטסהד לשמור מצוות ידעתי שאם אסכים לאימוץ‪ ,‬אצטרך לוותר על שמירת המצוות‪.‬‬
‫גם רציתי לנסוע לברזיל לאח של אבא שלי‪ ,‬קרוב משפחה מדרגה קרובה יותר‪ .‬בינתיים‬
‫אחיו של אבי התחיל לשלוח לי חבילות מברזיל‪ .‬הדרך שהוא גילה אותי מדהימה ממש‪.‬‬
‫כשהשתחררנו מהמחנה פגשו אותנו חיילים אמריקאים שהציעו לנו לכתוב לקרובים‪ .‬אני‬
‫שרבטתי את שמו של דודי‪ ,‬יענקל הילף ריו דה ז'נרו‪ .‬זכרתי שהוא מתגורר בריו בגלל‬
‫המכתבים שקיבלנו ממנו לעיתים‪ .‬אבל לא זכרתי את כתובתו המדויקת ולא האמנתי‬
‫שהפתק שלי יגיע אליו‪ .‬והנה הפתק מצא את דרכו אליו דרך ארגונים יהודים שעסקו‬
‫באיתור קרובים‪ .‬הם עזרו לו לאתר אותי והוא התחיל לשלוח אלי מכתבים‪ .‬גם דודי‪ ,‬אחיה‬
‫של אימי‪ ,‬שגר בחיפה‪ ,‬מאיר בנקיר‪ ,‬שמע שניצלתי והתחיל לשלוח אליי מכתבים‪ .‬התלבטתי‬
‫מאד לאן לנסוע ולבסוף החלטתי לנסוע לדודי מחיפה‪ .‬רק הייתה בעיה‪ ,‬בארץ אז היו‬
‫מהומות וגם סרטיפיקאט לא היה לי‪ .‬דודי חס עליי אחרי כל הטלטלות והתופת שעברתי‬
‫והציע לי לדחות את נסיעתי לארץ ישראל לזמנים טובים יותר‪ .‬הוא הציע לי לנסוע לברזיל‬
‫ולבוא לארץ ישראל רק אחרי שיתבהר המצב ויפתחו השערים‪ .‬וכך החלטתי לנסוע לברזיל‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫היציאה מאירופה‬
‫כדי להגיע לברזיל הצטרכתי לקבל ויזה מהקונסוליה הברזילאית ששכנה בליברפול‪ .‬מכיוון‬
‫שלא הכרתי היטב את השפה האנגלית וחששו שלא אצליח להסתדר בדרך‪ ,‬אחד הבחורים‬
‫מהישיבה ליווה אותי והפקיד אותי בידיו של יהודי מקומי‪ .‬היהודי התגלה כאיש קשה מאד‪,‬‬
‫ממש אנטיפט‪ .‬אשתו‪ ,‬לעומת זה הייתה אישה חביבה והתנהגה אליי בכפפות של משי ממש‪.‬‬
‫לנתי שם לילה אחד‪ .‬בבוקר‪ ,‬אחד הבנים של המשפחה ליווה אותי לקונסוליה הברזילאית‪.‬‬
‫שם שוחחו איתי ואמרו לי שיתנו לי אשרת כניסה לברזיל מאחר שקרובי שם נחשבים‬
‫לאנשים עשירים אבל אקבל את אשרת הכניסה לברזיל רק בעוד חצי שנה‪ .‬תגובת‬
‫השגרירות אכזבה אותי מאד‪ ,‬הייתי להוט למצוא משפחה ולחוש חמימות של בית‪ .‬חזרתי‬
‫במפח נפש לבית המשפחה שאירחה אותי בליברפול והם אפשרו לי לשוחח עם אנשי הישיבה‬
‫בגייטסהד‪ .‬בישיבה הציעו לי לנסוע ללונדון‪ .‬נפרדתי לשלום ממארחיי‪ ,‬האישה הצטערה‬
‫מאד שאני עוזב אותם‪ .‬היא קיוותה שאשאר אצלם בשבת והיא תכיר לי את הבת שלה‪ .‬גם‬
‫בנסיעה חזרה היו לי הרפתקאות‪ .‬ישבה מולי בנסיעה אישה שחשה שאני לא אנגלי אותנטי‪,‬‬
‫זאת למרות שהייתי לבוש כמיטב המסורת האנגלית‪ :‬חליפה‪ ,‬מגבעת‪ ,‬ג'נטלמן של ממש‪.‬‬
‫היא שאלה אותי למוצאי וסיפרתי לה את הקורות אותי‪ .‬האישה התרגשה מאד ורצתה‬
‫לקחת אותי איתה‪ .‬היא סיפרה לי שהיא מנהלת מוסד של בנות וכרגע יש לה שלושים בנות‬
‫להציע לי‪ ,‬וכדאי שאבוא איתה‪ ,‬יקבלו אותי בשמחה ויארחו אותי כיד המלך‪ ,‬אבל אני‬
‫סירבתי כמובן‪ .‬למרות הסירוב‪ ,‬היא המשיכה לשוחח איתי ואף הכריחה אותי לקחת ממנה‬
‫‪ 02‬פאונד‪ .‬יעד הנסיעה שלי היה לונדון אבל לא היה לי שמץ של מושג כיצד להגיע לישיבה‬
‫בלונדון שם הייתי אמור לעשות את השבת‪ .‬בין הנוסעים שהיו בקרבתי היה חתן שנסע‬
‫לחתונה שלו (אז נהגו לערוך חופות ביום שישי אחה"צ)‪ .‬החתן עמד על כך שאבוא איתו‬
‫לחתונתו ואהיה האורח שלו‪ .‬סירבתי בנימוס‪ .‬הוא הנחה אותי כיצד למצוא את הישיבה‬
‫בלונדון‪ .‬בישיבה ציפו להגעתי וקיבלו אותי בסבר פנים יפות‪ .‬שם בישיבת סטנפורטיל פגשתי‬
‫כמה נערים מהעיירה שלי שניצלו מהתופת כמוני‪ .‬שמחנו מאד להיפגש‪ ,‬זאת הייתה‬
‫התרגשות גדולה‪ .‬הודעתי לקרוביי בלונדון על הגעתי‪ ,‬וביום ראשון יצאתי איתם לטיול‪.‬‬
‫ביום שני התחלתי לפעול למען המטרה שלשמה הגעתי ללונדון‪ ,‬השגת אשרת כניסה לברזיל‪.‬‬
‫הגעתי למשרדי הג'ואיש איג'נסי‪ .‬שם חיכתה לבואי פקידה גויה שליוותה אותי לשגרירות‬
‫הברזילאית בלונדון‪ .‬התקבלנו שם בכבוד רב‪ .‬נוכחותה של הפקידה עשתה רושם רב על‬
‫האנגלים ופתחה בפני דלתות ותוך דקות אחדות קיבלתי את הנייר אליו ייחלתי ‪ -‬אשרת‬
‫כניסה לברזיל‪ .‬נשארתי בלונדון כדי להתכונן לנסיעה לברזיל‪ .‬את פרק הזמן שנותר עד‬
‫לנסיעתי ביליתי אצל בן הדוד של אבי בלונדון‪ .‬בלונדון שהיתי כשבועיים ואחר כך נשלחתי‬
‫לפאריז‪ ,‬משם הייתה עתידה להפליג האוניה שתשיט אותי לחופי ברזיל‪ .‬הסוכנות היהודית‬
‫‪42‬‬
‫איתרה בן דוד שלי שהתגורר בפריז‪ ,‬אברום (אברמל)‪ ,‬הבן של דודתי הינדל‪ .‬אברמל שלח לי‬
‫כמה מכתבים‪ .‬עכשיו הודיעו לו מהסוכנות על הגעתי הצפויה לפריז ברכבת מלונדון‪.‬‬
‫אברמל‪ ,‬הגיע לפריז עוד לפני המלחמה אך גם הוא חווה את אימי השואה והיה כלוא‬
‫באושויץ‪ .‬אברמל החליף בדיוק את דירתו והמברק הגיע לכתובתו הישנה‪ .‬אחרי שנפגשנו‪,‬‬
‫הוא סיפר שהייתה לו תחושת בטן לא מוסברת שהוא צריך לבדוק דואר בכתובת הישנה‬
‫וכך‪ ,‬לגודל הנס‪ ,‬הוא מצא את המברק המבשר על הגעתי‪ .‬ירדתי מהרכבת בפריז‪ ,‬אבל איש‬
‫לא חיכה לי‪ .‬נותרתי לבד בתחנה וראיתי כיצד מכבים את התאורה בתחנה‪ .‬הייתי חסר‬
‫אונים‪ ,‬לא הכרתי את השפה וגם לא ידעתי לאיזו כתובת עלי להגיע‪ .‬פתאום ראיתי מרחוק‬
‫שתי דמויות מתקרבות‪ ,‬אחר כך שמעתי אותם קוראים חיים‪ .‬זה היה בן דודתי אברמל‬
‫ואשתו‪ .‬אברמל הסביר לי שאיחר בגלל שהמברק הגיע לכתובת הישנה‪ .‬חשתי כיצד משמים‬
‫שומרים עליי וממשיכים לדאוג לי‪ .‬זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם אברמל‪ ,‬שעבר‬
‫לפריז עוד לפני שנולדתי‪ .‬האווירה בבית אברמל הייתה לי קשה‪ .‬הם לא שמרו מצוות לא‬
‫חשתי כלל באווירת שבת‪ .‬לא העזתי לאכול אוכל מבושל אצלם כי הם לא שמרו כשרות‪.‬‬
‫בבית אברמל שהיתי ימים אחדים ואז הגיע סוף סוף זמן ההפלגה לברזיל‪.‬‬
‫עם בן דודי אברמל ואשתו פאריז ‪9191‬‬
‫האוניה הייתה מלאה בפליטים יהודים מהשואה שקיוו להתחיל חיים חדשים באמריקה‪.‬‬
‫האוניה הייתה צפופה והתנאים בה היו קשים‪ .‬שם פגשתי חבר מהעיירה שלא ידע שניצלתי‪.‬‬
‫שמחנו מאד לפגוש איש את רעהו‪ .‬באוניה סירבתי לאכול כי חששתי מבעיות כשרות‪ .‬אכלתי‬
‫לחם ומעט ירקות‪ .‬את מנת הבשר שקיבלתי מסרתי לנוסעים אחרים ששמחו מאד למנת‬
‫בשר נוספת‪ .‬אחד הנוסעים שם לב שאני לא אוכל בשר ושאל אותי לפשר הדבר‪ .‬התברר‬
‫שהוא רב ויש בידו מכתב המורה לתת לו אוכל כשר‪ .‬מאותו יום הייתי סמוך על שולחנו של‬
‫‪43‬‬
‫הרב‪ ,‬שישב בשולחן שהוקצה לו‪ ,‬ואכל אוכל כשר למהדרין‪ .‬האוכל הכשר היה טוב ומזין‬
‫יותר‪ .‬קיבלנו ירקות טריים‪ ,‬צנצנות גפילטע פיש ועוד‪ .‬כעבור כמה ימים כל נוסעי האוניה‬
‫דרשו לאכול מהאוכל הכשר‪ .‬חווינו גילויי אנטישמיות מצד צוות האוניה‪ .‬הם ניסו להכות‬
‫בנו‪ .‬אחד הנוסעים שהיה פרטיזן הכה אותם בבקבוק שבור והם יותר לא העזו להתעסק‬
‫איתנו‪ .‬כשהאוניה חנתה חניית ביניים במרוקו שלחתי גלויה לדודי בברזיל שאני בדרך אליו‪.‬‬
‫ברזיל‬
‫לאחר שבועות של הפלגה הגענו סוף סוף לנמל ריו דה ז'נרו‪ .‬דודי ציפה לי בנמל ביחד עם‬
‫אשתו‪ ,‬בתו וחתנו‪ .‬המפגש היה מרגש‪ ,‬התחבקנו והתנשקנו‪ ,‬הדודים בכו‪ .‬אני שמקור‬
‫דמעותיי יבש בכבשני אירופה לא בכיתי בכלל‪ .‬דודי סיפר לי עד כמה התרגש לקבל את‬
‫הפתק ששרבטתי בטריזנשטאט‪ .‬הפתק הגיע אליו בדיוק בערב יום כיפור‪ ,‬הוא חשב שכל‬
‫המשפחה נספתה והנה הוא מקבל אות חיים משאר בשר‪.‬‬
‫דודי ינקעל‪ ,‬אשתו חוה ובנם פישל‬
‫‪44‬‬
‫אחרי חודש של שהייה בבית דודי הרגשתי מיותר ולא רצוי‪ .‬היה קשה להם להתמודד עם‬
‫העובדה שאיני בוכה‪ .‬הם התקשו להכיל את נוכחותי‪ .‬אולי גרמתי להם נקיפות מצפון על כך‬
‫שלא שעו לבקשת אבי לפני המלחמה לקלוט את כל המשפחה ואולי פשוט התקשו להתמודד‬
‫עם נער כמוני שחווה כל כך הרבה דברים קשים‪ .‬כעבור זמן מה דודי ביקש שאשתכר‬
‫למחייתי‪ .‬הוא תירץ זאת בכך שהוא דואג לטובתי ורוצה לסייע לי להיות עצמאי‪.‬‬
‫בתקופת שהותי בגייטסהד למדתי לתקן שעונים‪ .‬בריו‪ ,‬התקבלתי לעבוד כשוליה של שען‪,‬‬
‫אף הוא מהגר מאירופה‪ .‬נראה לי שהשען חמל על הילד היתום מפולין ולכן קיבל אותי‬
‫לעבודה‪ .‬הוא תיקן את השעונים ואני החזרתי אותם לבעליהם‪ .‬כך השתכרתי למחייתי ולא‬
‫הייתי סמוך על שולחן דודי‪ .‬אחרי שנה דודי החליט שעלי לעזוב את ביתו‪ ,‬שוב מצאתי את‬
‫עצמי מחפש דרך לשרוד‪ .‬זה לא היה פשוט‪ .‬הייתי צמא לקשר משפחתי והתקשיתי לעכל את‬
‫העובדה שאיני רצוי בבית דודי‪ .‬חיפשתי מקום לגור בו‪ .‬מצאתי איזה חדר קטן בתוך בית‬
‫שבעליו הסכים בנדיבותו שאבוא לגור בו בתמורה לדמי שכירות‪ .‬השען שעבדתי איתו הציע‬
‫לי עבודות נוספות כדי שאוכל לעמוד בדמי השכירות‪ ,‬הוא תיקן את השעונים עם התיקונים‬
‫המסובכים‪ ,‬ואת השעונים הפשוטים נתן לי לתקן‪ .‬הצטרכתי לקנות ריהוט בסיסי‪ ,‬לדאוג‬
‫לעצמי לאוכל‪ ,‬ולדאוג לכביסה שלי‪ .‬המשכתי להתפלל באותו בית הכנסת בו התפלל דודי‪,‬‬
‫אך הוא התעלם ממני לחלוטין‪ .‬הוא אפילו לא השיב לי כשברכתי אותו לשלום‪ .‬שוב נותרתי‬
‫בודד בעולם‪ .‬הצטערתי שלא שמעתי בקול הרבנים שהציעו לי להישאר באנגליה‪ .‬אך החיים‬
‫היו חייבים להימשך ואני השתדלתי לא לחשוב יותר מדי על מה שקרה לי ושקעתי בעבודה‪.‬‬
‫יום אחד הגיעה לקוחה לתקן שעון‪ .‬מסתבר שהיא מאותה עיירה בה גדלתי והכירה את‬
‫הוריי ואותי כילד‪ ,‬הם היגרו לברזיל שנים קודם למלחמה ואף התארחו בביתנו באחד‬
‫מהביקורים שלהם בוורזבניק‪ .‬האישה סיפרה שאנחנו קרובי משפחה רחוקים מצד סבתא‬
‫צוטל‪ .‬בנה של האישה למד איתי בחיידר והיה חבר קרוב‪ .‬האישה סיפרה לי שגרה בשכנותם‬
‫נערה טובה מאד והיא רוצה להציע לי אותה כשידוך‪.‬‬
‫‪45‬‬
‫קול חתן וקול כלה‬
‫שידוך? איתי? זה נשמע לי בלתי נתפש‪ ,‬הרגשתי אפס אחרי כל הקורות אותי‪ ,‬לא חשבתי‬
‫שאני בשל לשידוך‪ .‬האישה לא הרפתה והפצירה בי עד שהסכמתי‪ .‬לבחורה קראו חנה‪ .‬היא‬
‫בת למשפחה יוצאת פולין‪ ,‬הוריה עזבו את פולין בדקה התשעים‪ ,‬באוניות האחרונות שיצאו‬
‫לפני המלחמה‪ .‬יצאנו כמה פעמים אבל עדיין לא הייתי בשל לנישואין‪ .‬הקשר נותק לזמן‬
‫מה‪ ,‬וראיתי אותה יוצאת עם בחור אחר‪ .‬חשבתי שהיא תינשא לו‪ .‬איחלתי להם בליבי מזל‬
‫טוב והשתדלתי להוציא אותה מהראש‪ .‬אבל הקב"ה רצה אחרת‪ ,‬חנה לא רצתה את הבחור‬
‫ההוא וביקשה לחזור אלי‪ .‬כך נכנסתי לביתה של חנה‪ .‬זה היה בית צנוע ואביה של חנה‪,‬‬
‫אליעזר‪ ,‬היה חייט‪ ,‬איש ישר ועניו‪ .‬התחלתי להתארח אצלם כל שבת והלכתי עם אבא של‬
‫חנה לבית הכנסת‪ .‬אחרי כחצי שנה של הכרות עם חנה התקשרנו ב"תנאים"‪ .‬חצי שנה אחרי‬
‫ה"תנאים" הייתה החתונה‪ .‬החתונה נערכה בבית הכנסת‪ .‬והיו בה די הרבה משתתפים‪ .‬גם‬
‫דודי יענקל הוזמן לחתונה והגיע עם אשתו ובתו‪ .‬הם אפילו הזמינו אותנו לבוא ולהתארח‬
‫בביתם‪ .‬לבקשתי החתונה הייתה ללא מוזיקה‪ ,‬הרגשתי שאני לא יכול לשמוח יותר מדי ללא‬
‫הוריי‪ .‬החופה הייתה מאד מרגשת וראיתי הרבה אנשים בוכים מעצב ומהתרגשות‪ ,‬עצב על‬
‫אותם שלא זכו להיות בחתונה והתרגשות מכך שאוד מוצל מאש כמוני זוכה להקים בית‬
‫בישראל‪.‬‬
‫חנה ואני‬
‫‪46‬‬
‫חנה ואני ביום חתונתנו‬
‫‪47‬‬
‫לאחר החתונה התגוררנו בבית הוריה של חנה‪ ,‬השתדלתי לתרום מעט לרווחת המשפחה‪,‬‬
‫קניתי מקרר ועוד קצת מוצרים‪ .‬סוף סוף זכיתי למה שהיה חסר לי‪ ,‬אוירה של בית‪ .‬אחרי‬
‫שנה נולדה בתנו הבכורה‪ .‬אסתר מלכה קראנו לה‪ ,‬על שם אימי ע"ה‪.‬‬
‫אסתר חנה ואני עם העוזרת שלנו בריאו דה ז'נרו‬
‫הגיע שלב שהפרנסה מתיקון שעונים לא הספיקה לי והתחלתי למכור מוצרי טקסטיל וכלי‬
‫בית על מנת להתפרנס‪ .‬הצלחתי בעסקים והחלטתי להתקדם ולמכור גם מוצרי חשמל‪ .‬כאן‬
‫ההצלחה לא האירה לי פנים‪ ,‬אנשים קנו מוצרים ולא שילמו‪ ,‬הייתי על סף פשיטת רגל‪ .‬ב"ה‬
‫גם מהמשבר הזה הצלחתי להתאושש‪ ,‬הפרנסה הייתה בדוחק אבל לא התלוננו ואפילו‬
‫הצלחנו לחסוך מעט כסף כל חודש‪ .‬יום אחד פגשתי כמה חברים שהציעו לי לפנות‬
‫לשגרירות הגרמנית באמצעות המוסדות היהודים‪ .‬הם סיפרו לי שהגרמנים משלמים ליוצאי‬
‫המחנות‪ .‬בתחילה סירבתי לשמוע מהרעיון‪ .‬לא רציתי את הכסף הטמא של הגרמנים‪ .‬אחד‬
‫מחברי הציע לי למכור לו את זכויותיי כניצול תמורת סכום נכבד‪ .‬ההצעה של החבר גרמה‬
‫לי למחשבה שנייה והחלטתי לגשת לשגרירות הגרמנית‪ .‬הייתי טעון מאוד נגד הגרמנים‬
‫וחששתי מהמפגש‪ .‬הגרמני שפגשתי בשגרירות היה מנומס והשתדל להיות נחמד‪ .‬הוא סירב‬
‫להעתיק למסמכים את המספר מהיד שלי ואני הרמתי עליו את קולי והזכרתי לו שהגרמנים‬
‫רצחו את הוריי ואת כול משפחתי‪ .‬הרמת הקול פעלה‪ ,‬והגרמני השתכנע‪ .‬אחר כך התברר‬
‫שהעקשנות שלי השתלמה וקיבלתי סכום כסף שעזר לי‪ ,‬בנוסף לחסכונותיי‪ ,‬לקנות דירה‬
‫בריו דה ז'נרו‪ ,‬גם הוריה של חנה עזרו לנו קצת למרות שבעצם גם להם לא היה‪ .‬אחרי‬
‫שהתבססנו קצת חנה ביקשה ללדת ילד נוסף‪ ,‬היא לא רצתה שאסתר תישאר לבד ותצטרך‬
‫לטפל בנו לבד כשנזדקן וביקשה ללדת לה אח או אחות‪ .‬ארבע שנים אחרי הולדתה של‬
‫אסתר נולד בננו‪ ,‬אפרים פישל קראתי לו‪ ,‬על שם אבי‪ .‬הייתי מאושר מאד‪ ,‬התקשרתי לכל‬
‫מכריי וחבריי ברחבי ברזיל ובשרתי להם את הבשורה‪ .‬כולם שמחו בשמחתי‪ .‬אפרים היה‬
‫ילד קשה מאד הוא בכה בלי הפסקה והיה חולה לעתים קרובות‪ .‬חנה טיפלה בו במסירות‪,‬‬
‫אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫העלייה לארץ ישראל‬
‫לאחות הגדולה של חנה חיה‪ ,‬שגרה בריו דה ז'נרו היו ארבעה ילדים‪ ,‬שני בנים ושתי בנות‪.‬‬
‫הפרנסה הייתה בדוחק וכמעט לא הספיקה להם‪ .‬הם החליטו לעזוב את ברזיל ולעלות לארץ‬
‫ישראל‪ .‬הם הגיעו לקיבוץ עין כרמל והחלו לשלוח לנו מכתבים המתארים עד כמה טוב להם‬
‫בארץ ישראל‪ ,‬ועד כמה טוב לגור בקיבוץ‪ .‬עובדים קשה‪ ,‬אבל אין דאגות פרנסה החיים יפים‬
‫ושקטים‪ .‬חנה והוריה החלו להתגעגע לאחות‪ .‬יום אחד חנה הציעה לי שנמכור את הבית‪,‬‬
‫וניסע גם אנחנו לארץ ישראל‪ .‬אני‪ ,‬שתכננתי בעבר כמה פעמים לעלות לישראל‪ ,‬משום מה‬
‫קצת חששתי‪ .‬למה לי לעזוב מקום מוכר‪ ,‬בית שקניתי בעמל רב ופרנסה ולהתחיל שוב הכול‬
‫מחדש‪ .‬לא היה לי כוח ללכת שוב אל הלא נודע‪ .‬לבסוף חנה ניצחה‪ ,‬החלטנו למכור את‬
‫הבית שלנו‪ ,‬ולעלות יחד עם הוריה של חנה לארץ ישראל‪ .‬ארזנו את החפצים שהיו לנו ואת‬
‫מעט החפצים שהיו להוריה של חנה והפלגנו לארץ ישראל‪ .‬לאחר הפלגה של כשבועיים‪,‬‬
‫בשנת ‪ , 0.19‬יומיים לפני ראש השנה‪ ,‬הגענו לחופי הארץ המובטחת‪ ,‬לנמל חיפה‪ .‬בנמל ציפה‬
‫לנו מוניק‪ ,‬בנה של דודתי ליה שהיה תושב בית שאן ונהג משאית‪ .‬הוא עזר לנו להעביר את‬
‫החפצים שהגיעו איתנו באוניה‪ ,‬למקום מגורנו החדש‪ ,‬קיבוץ עין כרמל‪ .‬אחרי שפרקנו את‬
‫חפצנו‪ ,‬מוניק הסיע אותנו לביתו שבבית שאן‪ .‬אחרי הכרות עם בני המשפחה‪ ,‬נכנסנו לישון‪.‬‬
‫בבוקר ציפתה לי הפתעה‪ :‬בן דודי מוניק תלה בכל רחבי העיר מודעות פרסום על החזן‬
‫שהגיע מריו דה ז'נירו ויתפלל בראש השנה בבית הכנסת‪ .‬שם חגגנו את ראש השנה הראשון‬
‫שלנו בארץ ישראל‪ .‬אחרי יומיים נוספים של שהות בבית שאן‪ ,‬חזרנו לקיבוץ עין כרמל‪.‬‬
‫עכשיו התעוררה בעיה‪ ,‬בעין כרמל אין בית כנסת ואני רציתי להתפלל במניין ביום כיפור‪ .‬בן‬
‫דוד של חנה מקרית אליעזר הזמין אותי אליו ליום כיפור ואף "קנה" לי מקום בבית הכנסת‪.‬‬
‫חנה והילדים נשארו בעין כרמל‪ .‬במוצאי יום כיפור רציתי לחזור אל חנה והילדים‪ ,‬אז‬
‫התברר שאין תחבורה לאזור בלילה‪ .‬חזרתי לעין כרמל רק למחרת בבוקר‪ .‬לסוכה לא הייתי‬
‫צריך לדאוג כיון שמישהו מעין כרמל בנה סוכה‪ .‬בעין כרמל היה חבר נוסף שהקפיד על‬
‫תפילות במניין בשבתות וחגים‪ .‬הוא הלך ברגל כל שבת מעין כרמל לעתלית‪ ,‬התחלתי‬
‫להצטרף אליו‪ .‬הגעתי לראשונה לבית הכנסת בעתלית בחג הסוכות‪ .‬קיבלו אותי בשמחה‬
‫ובסבר פנים יפות‪ .‬המלווה שלי הציג אותי בתור חזן ואפילו ביקשו ממני להיות שליח ציבור‪.‬‬
‫בעין כרמל התייחסו אלינו מאד יפה‪ ,‬קיבלנו דירת חדר‪ ,‬אסתר ואפרים עברו לבית הילדים‪.‬‬
‫אחרי סוכות התחלתי לעבוד במטעי התפוחים האגסים והחבושים של עין כרמל‪ .‬הצלחתי‬
‫מאד בעבודה במטעים‪ ,‬מנהל העבודה התקשה להאמין שאני עולה חדש חסר ניסיון בעבודת‬
‫אדמה‪ ,‬הוא היה משוכנע שלמדתי חקלאות בעבר‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫במטעי עין כרמל‪,‬אני משמאל‪.‬‬
‫רק דבר אחד העיק עליי‪ ,‬התחלתי לשים לב שהחברים מעין כרמל יוצאים עם הטרקטורים‬
‫לעבוד בשדות בשבת‪ ,‬זה מאד חרה לי‪ .‬שמירת המצוות הייתה לי חשובה מאד‪ .‬התחלתי‬
‫להבין לאט לאט‪ ,‬שעין כרמל לא מתאימה לנו בתור יהודים שומרי מצוות‪ .‬לא יכולנו לאכול‬
‫ארוחות חמות בחדר האוכל ובישלנו לעצמנו בבית‪ .‬התחלתי למצוא את עצמי מגיע יותר‬
‫ויותר לתפילות ושיעורים בבית הכנסת בעתלית‪ .‬רב בית הכנסת בעתלית‪ ,‬הרב הלפרין‪ ,‬תפש‬
‫אותי לשיחה יום אחד ואמר לי מפורשות שעין כרמל הוא קיבוץ חילוני והוא רואה שאני‬
‫דתי‪ .‬לדעתו‪ ,‬עין כרמל אינה מתאימה לי‪ .‬הוא אמר שהוא יעשה הכול כדי לעזור לי לצאת‬
‫משם‪ .‬נכנסתי לדילמה קשה‪ ,‬מצד אחד רציתי לאפשר לחנה להיות קרוב לבני משפחתה‬
‫שבזכותם עלינו לארץ ישראל‪ ,‬ומצד שני היה קשה לי מאד לחיות בקיבוץ חילוני‪ .‬באחת‬
‫השבתות שהייתי בעתלית עלה לרב הלפרין רעיון מבריק‪ .‬הוא הצביע על ההרים מול עתלית‬
‫ואמר לי‪ ,‬אתה רואה את הבתים שם על ההר‪ ,‬שם יש מושב דתי‪ ,‬שהוא כמו קיבוץ‪ ,‬בשם ניר‬
‫עציון‪ .‬כדאי לך ללכת לבדוק את המקום‪ .‬הוא לא רחוק מעין כרמל‪ .‬באחת‬
‫השבתות‪,‬החלטתי לעלות ברגל אל ההר ולבדוק מה זה המקום הזה ניר עציון‪ .‬הדרך ברגל‬
‫הייתה ארוכה והגעתי חסר נשימה עד עין הוד‪ .‬קיוויתי שכבר הגעתי לניר עציון‪ ,‬אבל‬
‫התאכזבתי‪ .‬אחרי הליכה מאומצת בעלייה של עוד קילומטר וחצי‪ ,‬הגעתי לניר עציון‪ .‬בניר‬
‫עציון לא ראיתי נפש חיה בחוץ‪ ,‬כולם נחו‪ .‬אחרי מאמצים מרובים פגשתי חבורת ילדים‪.‬‬
‫התחלתי לתחקר אותם על הרכב האוכלוסייה בניר עציון‪ .‬הם סיפרו שיש בניר עציון הרבה‬
‫‪51‬‬
‫משפחות יוצאות הונגריה ומישהו גם ניזכר שיש משפחה אחת מברזיל‪ ,‬משפחת ציקוני‪.‬‬
‫הילד היה נדיב ומנומס והסכים לקחת אותי אליהם‪ .‬דפקתי על דלתה של המשפחה‪ ,‬יהודי‬
‫צעיר ומזוקן פתח לי את הדלת‪ .‬הוא בירך אותי לשלום במאור פנים והכניס אותי פנימה‪.‬‬
‫סיפרתי לו על סיבת בואי לניר עציון‪ .‬ופתאום בפינת החדר ראיתי יהודי מבוגר שהיה מוכר‬
‫לי מאד‪ .‬ניסיתי להיזכר מהיכן אני מכיר אותו‪ .‬האיש הצעיר פנה אליי ואמר לי אם אתה‬
‫מריו דה ז'נרו יתכן ואתה מכיר את אבא שלי‪ ,‬הרב צ'יקונובסקי‪ .‬בטח שהכרתי‪ ,‬הרב‬
‫צ'יקונובסקי הוא זה שערך את החופה המרגשת והזכורה לטוב של חנה ושלי‪ .‬התרגשתי‬
‫מאוד לראות כיצד הקב"ה מגלגל את הדברים‪ .‬הרב בדיוק בא לביקור אצל בנו ואני‬
‫"במקרה" הגעתי‪ .‬הרב בירך אותי ואיחל לי הצלחה‪ ,‬בנו לקח אותי לסיור במשק‪ .‬השמש‬
‫כבר עמדה לשקוע ואני החלטתי לא לחכות עד לצאת השבת והחלטתי ללכת ברגל בחזרה‬
‫לעין כרמל‪ .‬הדרך חזרה בירידה כבר הייתה קלה יותר‪ .‬בעין כרמל ציפתה חנה לשמוע מה‬
‫מצאתי בביקורי בניר עציון‪ .‬היא התרגשה מאוד לשמוע שפגשתי את הרב צ'קונובסקי‬
‫וקיבלתי את בירכתו‪ .‬ראינו בכך אות משמים‪ .‬בימים שאחרי ניסינו להתחיל בהליכים‬
‫הבירוקרטים שיאפשרו לנו להגיע לניר עציון‪ .‬אנשים מעתלית ניסו לעזור לזרז את ההליכים‬
‫ושוחחו עם יעקב שיפמן ועזריאל ברוק‪ .‬הזמינו אותנו לביקור הכרות בשבת ויהושע רייך‬
‫הגיע ביום שישי עם רכב לקחת את חנה הילדים ואותי לעשות את השבת בניר עציון‪ .‬ניר‬
‫עציון לעומת עין כרמל נראתה לי כמקום עני ועלוב‪ ,‬האנשים עדיין גרו בצריפים והיו מעט‬
‫בתי אבן‪ .‬חששתי שאני ממשכן את העתיד של הילדים שלי ומכניס ראש בריא למיטה חולה‬
‫והתחלתי להתלבט אם אני רוצה בכלל להיקלט בניר עציון‪ .‬ועדת קליטה שוחחה איתנו‬
‫במוצאי שבת והחליטה להמשיך בהליכים למרות שכבר הייתי מבוגר יחסית‪ ,‬כמעט בן ‪.22‬‬
‫בעין כרמל לחצו עלינו להישאר וגם היו מוכנים ללכת לקראתנו‪ ,‬לאפשר לילדים לישון‬
‫איתנו בבית בחלק מהזמן‪ ,‬גם היו מוכנים לאפשר לנו לא לעבוד בשבתות וחגים‪ .‬האנשים‬
‫בעין כרמל היו טובים וחביבים אלינו‪ .‬הם אומנם לא שמרו שבת ולא אכלו כשר אבל‬
‫הקפידו מאוד על מצוות שבין אדם לחברו‪ ,‬אף פעם לא שמעתי מהם מילה רעה או דבר‬
‫רכילות‪ .‬אחד ממנהלי המטעים היה איש קשה מאד‪ ,‬הוא הבהיר לי‪ ,‬בלי להכיר אותי‪ ,‬שהוא‬
‫לא אוהב אנשים שמתחמקים מעבודה וצעק עליי שהוא ילמד אותי מה זה לעבוד‪ ,‬אדם אחר‬
‫שנכח במקום נעלב מאוד בשמי‪ .‬אני שהייתי בוגר מחנות עבודה ומחנות מוות התייחסתי‬
‫לדבריו קצת בגיחוך‪ ,‬הוא חושב שאחרי כול מה שעברתי הוא ילמד אותי מה זה לעבוד‪ .‬אחר‬
‫כך‪ ,‬אחרי שהוא הבין שאני עובד טוב ולמרות שאני לא עובד בשבת‪ ,‬הספק העבודה שלי‬
‫גבוה משל האחרים‪ .‬פעם אחת באחד במאי שהיה יום חג ושבתון בעין כרמל‪ .‬הוא קרא לי‬
‫לעבוד איתו וכמעט התעלף כשראה את ההספקים שלי‪ .‬בסך הכול‪ ,‬מלבד הנושא של שמירת‬
‫המצוות וחינוך הילדים היה לנו טוב בעין כרמל‪ ,‬ומה ששם קץ להתלבטויות והכריע בסופו‬
‫של דבר את הכף לטובת ניר עציון היה נושא החינוך‪ .‬שבת אחת היה גיוס לעבודה לכל הנוער‬
‫‪51‬‬
‫של עין כרמל‪ .‬אסתר נקראה למנהל שהבהיר לה שהיא אינה מיוחסת וגם היא חייבת להגיע‬
‫לגיוס בשבת‪ .‬אסתר הגיעה בוכה הביתה וסיפרה שהמנהל רוצה להכריח אותה לעבוד‬
‫בשבת‪ .‬ביקשתי מאסתר להגיד למנהל‪ ,‬שאבא שלה לא מרשה לה לעבוד בשבת ואם זה לא‬
‫מקובל עליו שידבר איתי‪ .‬המנהל הגיע אליי כועס מאוד‪ ,‬הוא לא הבין למה אני לא מאפשר‬
‫לבת שלי לעבוד בשבת‪ ,‬מה אתה חושב שאם לא תעבוד בשבת תלך לגן עדן? הרי אלוקים‬
‫כבר עשה לך גיהינום‪ ,‬מה זה לא הספיק לך? אחרי השיחה הקשה עם המנהל קיבלתי מכתב‬
‫מהמזכירות בו מבקשים מאיתנו להחליט אם אנחנו רוצים להתקבל לחברות בעין כרמל‪.‬‬
‫התזמון היה מדהים‪ .‬למרות שהתעקשנו על שמירת שבת אהבו אותנו בעין כרמל ומאוד רצו‬
‫שנישאר‪ .‬מלבד נושא שמירת השבת היו עוד כמה דברים שהיו לי קשים בעין כרמל‪ ,‬העובדה‬
‫שהילדים ישנו בבית ילדים והיעדר בית הכנסת‪ .‬לאספקת אוכל כשר דאגו לנו כל הזמן‪.‬‬
‫ניר עציון‬
‫אחרי שנה וחודשיים של שהות בעין כרמל קיבלנו הודעה מניר עציון שהחליטו לקבל אותנו‬
‫למועמדות‪ .‬וילי הגיע עם טנדר לקחת אותנו ואת מעט החפצים שהיו לנו‪ ,‬לניר עציון‪.‬‬
‫המעבר מעין כרמל לניר עציון היה קשה מאוד‪ .‬ניר עציון הייתה עוד בתחילת דרכה והמצב‬
‫הכלכלי בה היה כמעט בלתי נסבל‪ .‬האווירה‪ ,‬לעומת זאת הייתה חיובית‪ ,‬האנשים היו‬
‫טובים וחינוך הילדים היה לשביעות רצוננו‪ .‬מקום המגורים שהוקצה לנו היה מתחת‬
‫למשפחת חיים זוהר‪ .‬הגענו לניר עציון במהלך חודש נובמבר‪ ,‬עם תחילתה של עונת‬
‫הגשמים‪ .‬את הגשם הרגשנו חזק באותה שנה‪ .‬לא פעם חדרו מים לביתנו‪ .‬אני לא אשכח‬
‫איך יום שישי אחד חזרתי עייף ורטוב מהעבודה וחלמתי על כוס תה חמה‪ ,‬כשהגעתי הביתה‬
‫חשכו עיניי‪ ,‬ראיתי את חנה והילדים גורפים מים מהבית‪ .‬בבית שמתחת למשפחת זוהר גרנו‬
‫כחמש שנים‪ .‬הילדים השתלבו מהר בניר עציון‪ ,‬אסתר מצאה חברות מיד‪ ,‬הבית היה מלא‬
‫בבנות ובקולות שמחה תמיד‪ .‬אחרי מה שעברתי‪ ,‬זה היה הדבר המשמח ביותר עבורי‪ .‬גם‬
‫אפרים השתלב טוב בחברה‪ .‬חנה הייתה בקשר קרוב מאוד עם גב' ציקוני‪ ,‬הן שוחחו אחת‬
‫עם השנייה בפורטוגזית והיו חברות קרובות‪ .‬היינו בקשר קרוב מאוד עם כמה משפחות‪,‬‬
‫בעיקר עם משפחת ישראל בן ארי‪ .‬לא שלטנו טוב בשפה העברית והיה לנו נוח מאוד לשוחח‬
‫איתם ביידיש‪ .‬היה לנו קשר קרוב עם עוד כמה משפחות‪ ,‬כמו משפחת יצחק בן סירא‪,‬‬
‫משפחת קלוש ועוד‪ .‬הרגשנו שמצאנו משפחה‪ .‬אני השתלבתי בעבודה בענף הבננות‪.‬‬
‫הועסקתי כפועל פשוט סחבתי אשכולות‪ .‬עבדתי קשה מאוד עד שהגיעו הבחורים מהנח"ל‬
‫שעזרו לי מאוד ולא הניחו לי לעבוד קשה מדי‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫אני סוחב אשכול בננות במטעי ניר עציון‬
‫אני על העגלה‪ .,‬נטיעת בננות בניר עציון‬
‫‪53‬‬
‫בינתיים גם נקראתי לשרות צבאי והועסקתי בתפקידי שמירה בגבול הצפון‪ .‬למרות הקושי‪,‬‬
‫זה היה דבר מאד מרגש בשבילי‪ .‬אני חיים הקטן והנרדף משרת בצבא של היהודים שומר על‬
‫הגבולות ומחזיק בנשק‪ ,‬זה היה בלתי נתפש‪.‬‬
‫החיילים האמיצים‪ .‬בנימין זמיר ואני‪ ,‬במילואים בכפר גינת‬
‫לאט לאט למדתי את העבודה בענף הבננות והגעתי למצב שמנהל הענף היה מתייעץ איתי‬
‫מתי להוריד את הפרי‪ .‬היו לי ויכוחים מקצועיים עם חברי המשק שעבדו איתי בענף‪ .‬הייתה‬
‫חלקה שטענתי שצריך לתמוך את הבננות בצורה יותר חזקה כי השטח חשוף לרוח‪ .‬לא‬
‫שמעו בקולי ואחר כך השטח כולו קרס‪ .‬בפעם אחרת גיליתי שני עצים נגועים והצעתי‬
‫לעקור אותם‪ ,‬גם אז לא התייחסו לדבריי ברצינות ובסוף היו צריכים לעקור שטח של‬
‫שלושים דונם‪ .‬הצטערתי שלא התעקשתי‪ .‬עבדתי בענף הבננות למעלה מתשע שנים‪.‬‬
‫החלטתי לעזוב את ענף הבננות על רקע הויכוחים המקצועיים‪ .‬הרגשתי שקשה לי לשאת את‬
‫העובדה שלא מקבלים את דבריי ואח"כ נגרם נזק לענף‪ .‬עזבתי באופן פתאומי מהיום למחר‬
‫ונאלצתי לעבוד שלושה חודשים בשמירה כי לא נמצא ענף שהיה זקוק לי‪ .‬למרות הקושי‬
‫הייתי נחוש בדעתי לא לחזור לעבוד בבננות‪ .‬אחרי שלושה חודשים נמצאה לי עבודה במטבח‬
‫של מפעל הארוחות‪ .‬המפעל אז היה ענף קטן ומצומצם ובסה"כ סיפק כ‪ 122-‬מנות‪ .‬כל‬
‫ה"משרות" במפעל היו מאוישות אבל בכל זאת מצאו לי עבודה‪ .‬הילל‪ ,‬שהיה מנהל המטבח‪,‬‬
‫קיבל אותי בסבר פנים יפות ודאג לי כאילו הייתי בנו‪ .‬הרגשתי שהוא אוהב אותי מכל הלב‬
‫אהבה אמיתית ולא מן השפה לחוץ‪ .‬היחס החם של הילל יצר אצלי מוטיבציה לעבוד יותר‬
‫‪54‬‬
‫מהנדרש‪ .‬הגעתי למפעל בשלוש לפנות בוקר‪ ,‬כשעה לפני שהגיעו כולם‪ .‬דאגתי להכין את‬
‫הסירים והמחבתות לבישול כדי שבארבע בבוקר יוכלו להתחיל לבשל ישר‪.‬‬
‫עבודה במפעל ארוחות ניר עציון‬
‫במפעל עשיתי עבודות שונות ומגוונות עד שהגעתי לעבוד במדור מנות אחרונות שם אני‬
‫בעצם עובד עד עצם היום הזה‪ .‬מקס האחראי על העוגות סיפח אותי למדור שלו ושם‬
‫נשארתי עד היום‪ .‬מקס לימד אותי לטפל במאפים ובעוגות‪ .‬הוא התפעל מאוד‬
‫מהמקצועיות שרכשתי אחרי תקופת עבודה קצרה מאוד בענף‪ .‬העבודה אצל אבא שלי‬
‫במאפיה עזרה לי מאד וגם ה"גנים" כנראה עשו את שלהם‪ .‬אני אוהב את העבודה הזאת‪,‬‬
‫‪55‬‬
‫וגם היום הרבה אחרי הזמן שהייתי אמור לסיים את העבודה ולצאת לגמלאות אני מאד‬
‫נהנה לעבוד בה‪.‬‬
‫קונדיטוריה ניר עציון ‪9111‬‬
‫גם חנה עבדה במפעל‪ ,‬במחסן הבגדים‪ .‬היא סיפקה בגדים נקיים ומגוהצים לעובדי המפעל‪.‬‬
‫החריצות ונועם ההליכות שלה גרמו לכל מי שעבד איתה להיות מרוצה ממנה‪ .‬אחר כך גם‬
‫היא עברה לעבוד בקונדיטוריה וגם שם עבדה במסירות וחריצות לשביעות רצונו של כל מי‬
‫שבא איתה במגע‪.‬‬
‫‪56‬‬
‫השנים חלפו במהירות‪ ,‬אסתר בתנו הבכורה‪ ,‬מצאה את בחיר ליבה אליעזר‪ ,‬כאן בניר עציון‪.‬‬
‫הוא היה בנח"ל בניר עציון וכך הם הכירו וכעבור זמן לא רב נישאו‪ .‬החתונה הייתה שמחה‬
‫וגרמה לחנה ולי נחת רוח רבה‪.‬‬
‫אסתר ואליעזר ביום חתונתם עם הורי חנה‬
‫אסתר ואליעזר חיו בניר עציון‪ ,‬הם גרו לא רחוק מאיתנו‪ ,‬מתחת לבית של יהודית וג'ו‬
‫בקרמן‪ .‬כאן נולדו נכדיי הראשונים שמוליק וירון‪ .‬לידת הנכדים גרמה לנו לשמחה גדולה‬
‫והרבה נחת רוח‪.‬‬
‫אפרים בני שהפך לדוד‪ ,‬חנה ‪ ,‬שמוליק נכדי הראשון ואני‪.‬‬
‫לאחר שש שנים‪ ,‬מסיבות שלא כאן המקום לפרטן‪ ,‬עזבו אסתר ואליעזר את ניר עציון ועברו‬
‫לשדה יעקב‪ .‬בשדה יעקב נולד להם עוד ילד – איתן‪ .‬לאחר מכן הם עברו לקרית ים‪ ,‬שם‬
‫‪57‬‬
‫נולדה בתם טלי‪ .‬ב"ה‪ ,‬כל הילדים של אסתר נשואים‪ .‬שמוליק נשוי לרונית ויש להם שלושה‬
‫ילדים‪ .‬מוריה הנינה הראשונה שלנו שהיא כיום כבת ‪.02‬‬
‫הנינה הראשונה שלנו מוריה בת חצי שנה‬
‫דביר והודיה התאומים‪ ,‬נולדו כמה שנים אחר כך‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫ירון נשוי לנגה ויש לו בת בשם נעמה‪ .‬טלי נשואה לג'רמי ויש לה שלוש בנות‪ :‬מיכל יעל‬
‫ותמר‪ .‬איתן נשוי לאודליה ויש לו שני בנים‪ :‬שלמה וישראל מאיר‪ .‬הבן שלנו אפרים‪ ,‬נשוי‬
‫לחני‪,‬‬
‫חני ואפרים‬
‫כרגע הם מתגוררים בסאו פאולו שבברזיל‪ .‬לאפרים וחני שני ילדים‪ ,‬הדס ורועי‪ .‬הדס‬
‫נשואה לבועז שהוא בן קיבוץ יבנה‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫חנה ואני בחתונת הדס‬
‫הם מתגוררים בתל אביב‪ ,‬לעת עתה אין להם ילדים‪ .‬רועי סיים ללמוד בישיבה יוניברסיטי‬
‫והגיע לארץ כדי להתגייס לצה"ל‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫רועי מקבל תואר מישיבה יונברסיטי‪.‬‬
‫הילדים‪ ,‬הנכדים והנינים שנולדו לנו (כן ירבו) כאן על אדמת ארץ ישראל הרחק מהחיות‬
‫הדו רגליות של אירופה‪ ,‬הם הנס הגדול שקרה לי ולכל בני הדור שלי‪ .‬הם התשובה‪,‬‬
‫והניצחון שלי ושלנו והם הנקמה שלנו בכל אלה שקמו עלינו לכלותינו‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫חנה ואני עם הילדים שלנו ביום הולדתי ה‪18‬‬
‫‪62‬‬
‫ניצחון ונקמה‪ ,‬משפחתי ביום הולדתי ה‪18‬‬
‫השנים חלפו במהירות‪ .‬אנחנו גרים בניר עציון כבר למעלה מ‪ 21-‬שנים‪ .‬ב"ה זכינו כאן‬
‫להרבה שמחה ונחת‪ .‬אני מתפלל שכולנו נזכה לעוד שנים רבות בניר עציון‪ ,‬בנחת בריאות‬
‫ושמחה‪ .‬אכי"ר‪.‬‬
‫‪63‬‬
64
65
66
‫עם חלק מהנינים בברית של ישראל מאיר‬
‫הנינים שלמה וישראל מאיר‬
‫‪67‬‬
‫מוריה ‪,‬עולם‬
‫של בורא‬
‫מצווהלאל‬
‫בבתשבח‬
‫נשלם‪,‬‬
‫תם ולא‬
‫הנינה הראשונה‬
‫חנה ואני‬
‫תם ולא נשלם שבח לאל בורא עולם‪.‬‬
‫‪68‬‬