הרב מרדכי אלון סיון תשע"ה

Transcription

‫מגילת רות‬
‫הרב מרדכי אלון‬
‫סיון תשע"ה‬
‫נכתב ונערך ע"י תלמידים‪.‬‬
‫‪ 2‬מגילת רות – הרב מרדכי אלון‬
‫פתח דבר‪:‬‬
‫אנו מודים לה' על שזיכה אותנו לכתוב שיעורים אלו של הרב על מגילת רות‪ .‬שיעורים אלו נכתבו‬
‫ונערכו ע"פ הבנתנו‪ ,‬והרב לא עבר עליהם‪ .‬על כן כל טעות או חיסרון אשר מופיעים בחוברת זו‪ ,‬הינם‬
‫אך ורק מצדנו הכותבים‪.‬‬
‫רוב השיעורים הינם משנים עברו‪ ,‬וניתן להאזין לשיעורים הללו באתר‪.haravelon.co.il :‬‬
‫תודה רבה לקהת ולחזקי על הסיכומים‪.‬‬
‫על כל טעות‪ ,‬הערות‪ ,‬והארות נשמח לשמוע במייל‪[email protected] :‬‬
‫חג שמח!‬
‫העורכים‬
‫מגילת רות ‪3‬‬
‫מעין הקדמה‪:‬‬
‫מתוך שלוש המגילות שתיקנו רבותינו לקרוא בשלושת הרגלים (אסתר ואיכה הן מאוחרות יותר ולא‬
‫קשורות לרגלים)‪ ,‬המגילה היחידה שקוראים כולם בבית‪ -‬הכנסת היא רות‪ :‬תימנים ‪,‬ספרדים‪ ,‬אשכנזים‪.‬‬
‫חלק במנחה‪ ,‬חלק בשחרית‪ ,‬לפני או אחרי ותיקין ‪ ,‬זאת בניגוד לשיר השירים בפסח למשל‪ ,‬שרוב הספרדים‬
‫קוראים אחרי ההגדה בבית ולא בבית‪ -‬הכנסת ‪ .‬אצל התימנים דווקא יש מנהג לקרוא‪ ,‬אבל לא כולם קיבלו‬
‫זאת על עצמם‪ .‬לעומת זאת קהלת‪ ,‬דווקא אצל התימנים קוראים עם תרג'ום ‪ ,‬והספרדים בכלל לא קוראים‬
‫קהלת‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬המגילה היחידה מבין השלוש הללו שכולם קוראים בבית‪ -‬הכנסת היא רות‪ ,‬ואני רוצה להגיד לכם‬
‫למה‪ :‬כי השאלה איך אדם מתנהג בבית לא רלוונטית פה; השאלה היא מה נשמר בבית‪-‬הכנסת? האם‬
‫אנחנו מקבלים פה את נעמי ורות בבית‪-‬הכנסת? או שבשם ה' אתה לא תיגע בכיסא שלי? לא תרצה לגעת‬
‫בי כי אני שונה? לא תקבל אותי?‬
‫במובן הזה‪ ,‬מגילת רות זה בית‪-‬הכנסת של ימי שפוט השופטים‪ .‬בית לחם יהודה זה בית ‪-‬הכנסת‪ ,‬זה ועד‬
‫היישוב‪ ,‬זה ועד השכונה‪ .‬וביום קבלת התורה בבית‪-‬הכנסת קוראים את מגילת רות‪ ,‬כדי לדון בשאלה האם‬
‫בית‪ -‬הכנסת ידע לעבור תהליך‪ .‬זה לא אישי לאדם שונה מסוים; זה אישי לכל אחד ואחד‪ ,‬כי יש לזה נפקא‬
‫מינה לאיך אני אתנהג עם אשתי מחר‪ ,‬אבל זה גם דבר כללי לכל החברה‪.‬‬
‫פרק א'‪:‬‬
‫התקופה‪:‬‬
‫ְהודה‬
‫חם י ָ‬
‫ֵלְך ִאיש ִמ ֵבית ֶל ֶ‬
‫ָארץ ַוט ֶ‬
‫ְהי ָר ָעב ָב ֶ‬
‫ֹפ ִטים ַוי ִ‬
‫הש ְ‬
‫שפֹט ַ‬
‫ימי ְ‬
‫ְהי ִב ֵ‬
‫(א) ַוי ִ‬
‫ושנֵי ָבנָיו‪.‬‬
‫שּתֹו ְ‬
‫ש ֵדי מֹוָאב הוא ְו ִא ְ‬
‫ָלגור ִב ְ‬
‫אמנם המגילה פותחת בתיאור זמן‪ ,‬אך אין זה פרק זמן מוגדר‪ .‬יש מרחב זמן גדול מאוד להתרחשות‬
‫הסיפור‪ ,‬וחז"ל מתלבטים בכך‪" .‬ויהי בימי שפוט השופטים"‪ .‬האפשרויות שעולות מהפסוק הן מימי אהוד בן‬
‫גרא ושמגר בן ענת‪ ,‬כמלך מואב הוא עגלון‪ .‬עד כדי שמדרש אחד רואה ברות כבתו‪ ,‬שזו ממש התחלת‬
‫תקופת השופטים‪ ,‬עד לימי איבצן‪ ,‬דבורה וברק‪ .‬לעומת זאת ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו מייחס את‬
‫תקופת הזמן ליֵמֵ י עֵ לי‪.‬‬
‫ברור לכל‪ ,‬שלמרות שמחבר המגילה לא מיקם אותה בציר הזמן התנכ"י‪ ,‬הוא הגדיר אותה באופן כללי‪ .‬היה‬
‫לו חשוב לא לציין מתי בדיוק התרחשה המגילה‪ ,‬כדי שכל האפשרויות יהיו תקינות‪ ,‬כלומר מתחילת ימי‬
‫השופטים עד סופם‪ ,‬ומאידך היה חשוב בכל זאת כן לציין שזה היה בימי השופטים‪.‬‬
‫ימי שפוט השופטים מיד מזכירים לנו עולם של הפקרות ואנרכיה‪" ,‬איש הישר בעיניו יעשה"‪ 1.‬עולם שבו‬
‫יש ניסיונות שלטוניים‪ ,‬אך העם מאבד שליטה‪ :‬פילגש בגבעה‪ ,‬פסל מיכה ועוד דברים קשים‪ .‬ובימי שפוט‬
‫השופטים הללו יש פתאום מגילה שמכניסה אותנו לעולם הפוך לגמרי! עיר קטנה בבית לחם יהודה‪ ,‬ששם‬
‫בכלל לא מתקיים הפסוק‪" :‬איש הישר בעיניו יעשה"‪.‬‬
‫שם יש מסורת‪ ,‬יש משמעת‪ ,‬הכול הלכתי‪ ,‬הפוך על הפוך‪ .‬שם התרחש סיפור התבוללות נורא ומזעזע‬
‫"איש" מרכזי מבית לחם יהודה עזב עם אשתו ושני בניו שנשאו להם נשים מואביות‪ .‬יכולנו לצפות שהעיר‬
‫תיכנס בעקבות זה למשבר נוראי וכולם "יורידו את הכיפות‪ "...‬וראה איזה פלא ‪:‬בואו נרד לשדה פשוט בעיר‬
‫הזו ונראה מה זה לקט‪ ,‬שכחה‪ ,‬פאה‪ ,‬גאולת קרקעות‪ ,‬בית דין ‪,‬שמירת הלכות‪ -‬החיוביות והשליליות‪ .‬גם‬
‫ביחס לרות זו עיר לחומרא‪' ,‬זו עדת מחמירים'‪.‬‬
‫לדוגמא‪ ,‬כשהגואל אומר‪" :‬לא אשחית נחלתי" או באמירת הנער הניצב על הקוצרים‪" :‬נערה מואביה היא‬
‫השבה עם נעמי משדה מואב"‪ .‬הם בעצם מבטאים את רגשות העיר כולה‪.‬‬
‫איפה עוד רואים עיסוק רב כל‪ -‬כך במתנות עניים‪ ,‬ביחס בין עניים לעשירים‪ ,‬ומאידך גם בבן אדם למקום‪-‬‬
‫ההקפדה היא עד הסוף!‬
‫קוָק ַעד‬
‫הל ְי ֹ‬
‫הם ִב ְק ַ‬
‫ירי ֹלא ָיבֹא ָל ֶ‬
‫שִ‬
‫קוָק גַם דֹור ֲע ִ‬
‫הל ְי ֹ‬
‫ומֹוָאבי ִב ְק ַ‬
‫ִ‬
‫ֹלא ָיבֹא ַעםֹונִי‬
‫עֹולם‪.‬‬
‫ָ‬
‫‪2‬‬
‫חז" ל אומרים שרות מחדשת חידוש שעד ימי דוד עוד מרננים עליו ומשמיצים את ייחוסו‪ -‬מי הוא בכלל?‬
‫"קופה של שרצים תלויה מאחוריו "‪ 3.‬דוד המלך צריך להושיב את בית דינו ולאשש את ההלכה שקבע בועז‬
‫‪ 1‬שופטים‪ ,‬יז'‪ ,‬ו'‪.‬‬
‫‪ 2‬דברים‪ ,‬כ"ג‪ ,‬ד'‪.‬‬
‫‪ 3‬יומא‪ ,‬כב'‪:‬‬
‫ובית דינו ושקבעה אותה נעמי בשדה‪ ,‬שאמנם "לא יבא עמוני ומואבי"‪ ,‬אך מואבית כן! אם כן‪ ,‬נראה‬
‫שבתוך אותם ימים של שפוט השופטים הייתה עיר אחת שאף אחד לא עשה 'הישר בעיניו'‪ .‬היה סדר והיה‬
‫'טרור הלכתי' (ביטוי שניפגש עם מהותו בהמשך)‪.‬‬
‫ונחזור להביט בפסוקים‪:‬‬
‫"שדי מואב" ‪ -‬השדות של מואב‪ ,‬לא מקום ספציפי‪ ,‬לא היה יעד מסוים‪ ,‬העיקר היה ללכת מבית לחם‪ ,‬אך‬
‫בכל זאת למואב‪ .‬הוא היה יכול גם לחשוב על מקום אחר‪ ,‬מואב היא קיצונית ומאוד מסוימת – "אוי לך‬
‫מואב אבדת עם כמוש"‪ 4.‬ולא מספיק שאלימלך עוזב את בית לחם יהודה ‪,‬אלא הוא הולך לגור שם‪,‬‬
‫בהתחלה כבירידת מצרים‪" -‬לגור בארץ באנו"‪ ,‬ורק אחר‪ -‬כך "וישב ישראל בארץ מצרים שבע עשרה שנה"‪...‬‬
‫מ ְחלֹון ְו ִכ ְליֹון‬
‫שנֵי ָבנָיו ַ‬
‫שם ְ‬
‫ָע ִמי ְו ֵ‬
‫שּתֹו נ ֳ‬
‫שם ִא ְ‬
‫ימ ֶלְך ְו ֵ‬
‫א ִל ֶ‬
‫ה ִאיש ֱ‬
‫שם ָ‬
‫(ב) ְו ֵ‬
‫שם‪.‬‬
‫ִהיו ָ‬
‫ש ֵדי מֹוָאב ַוט ְ‬
‫ְהודה ַוָטבֹאו ְ‬
‫חם י ָ‬
‫תים ִמ ֵבית ֶל ֶ‬
‫ֶא ְפָר ִ‬
‫פסוק ב' בא להוציא אותנו מה'אנונימיות' של פסוק א'‪ .‬במגילת רות יופיעו כמה שמות‪ .‬חז"ל רגילים‬
‫לדרוש את השמות בעיקר על שם סופם (מצבם בסוף סיפורם) כך ידרשו את רות על שם סופה – שיצא‬
‫ממנה דוד ‪:‬‬
‫מאי רות? " אמ ר יוחנן‪ :‬שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקדוש ברוך הוא בשירות‬
‫ותשבחות ‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫שמות יכולים להידרש על שם סופם וכן על שם מציאותם‪ .‬לא צריך תמיד לצאת מנקודת הנחה שאלו לא‬
‫השמות 'והלבישו' עליהם שמות ספרותיים על שם סופם‪ .‬למשל אלימלך‪ ,‬כנראה שנקרא כך כיוון שהוא בנו‬
‫של נחשון בן עמינדב שהיה נשיא בישראל‪.‬‬
‫"ושם אשתו נעמי" – היא בעצמה תסביר את שמה בהמשך‪.‬‬
‫"ושם שני בניו מחלון וכליון אפרתים" ‪' -‬אפרתים' הכוונה חשובים‪ ,‬או על שם המקום 'אפרת'‪.‬‬
‫טבעי שמנקודת מבטנו יהיה לנו נוח לדרוש את שמות מחלון וכליון על שם סופם; מחלה וכליה ‪.‬אך אם‬
‫נדרוש על שם ההווה אפשר יהיה לומר שוודאי לא נתנו להם שמות אלה‪ ,‬אלא נקראו כך בשמות‬
‫ספרותיים‪ .‬אך לא צריך לומר כך‪ :‬פירוש השם מחלון יכול להיות כ"מחלת בת ישמעאל"‪ 6,‬שנמחלים כל‬
‫עוונותיה‪" .‬מחלה נעה וחגלה"‪ ,‬בנות צלפחד‪.‬‬
‫שם הוא תמיד במובן חיובי‪ ,‬ואין שום סיבה שכאן לא יופיע בחיוב‪ .‬אולי נעמי שונה מהכלל‪ ,‬כיוון שאחר כך‬
‫אומרת‪" :‬כיון שיצאה בי יד ה'"‪ ,‬שהיא היחידה בביתה שעושה חשבון נפש היא זו שקוראת שם לבניה על‬
‫שם המחילה‪ .‬כשקראה לילדה השני כליון אולי התכוונה ל'כלות הנפש "'‪ ,‬נכספה וגם כלתה נפשי ‪ " ,‬מלשון‬
‫'ויכולו'‪' ,‬או ויכל' שבבראשית‪.‬‬
‫כך שהמשמעות של שני הבנים היא מחילת עוונות וציפייה לזמנים טובים יותר מתקופת הרעב בארץ‪ .‬ולא‬
‫באו פסוקים אלה אלא להדגיש את עצמת השבר‪ ,‬ודווקא במשפחת מלוכה זו‪.‬‬
‫‪ 4‬במדבר‪ ,‬כ"א‪ ,‬כט'‪.‬‬
‫‪ 5‬ברכות‪ ,‬ז'‪:‬‬
‫‪ 6‬בראשית‪ ,‬כ"ח‪ ,‬ט'‪.‬‬
‫פסוק ב' בא לתת עוצמה אדירה לפסוק א'‪ ,‬בכך שהוא ממחיש את גודל הטרגדיה‪ .‬לא מדובר בסתם אדם מן‬
‫השוק‪ .‬מדובר כאן באלימלך מהמשפחה החשובה והידועה בית פרץ‪ ,‬משבט יהודה‪ .‬בניו אמורים להיות דור‬
‫ההמשך לבית פרץ עד דוד‪ .‬אי אפשר שלא להיזכר בבית דומה שגם בו שני בנים מתו וגם הם משבט יהודה‪:‬‬
‫הלא הם בניו של יהודה‪ ,‬ער ואונן וסיפור תמר‪ .‬ההקבלה היא מדהימה ‪ .‬מחלון וכליון הם השאיפה‬
‫והמחילה יחד ‪ .‬בדרך אגב‪ ,‬כשמדובר בלידה של בן משפחה חדש‪ ,‬הלידה בדרך‪-‬כלל מסמנת את הפסקת‬
‫הצרות' והתחלת הצמיחה והשמחה‪ .‬לדוגמה‪:‬‬
‫ַת ֶלד‬
‫ַת ַהר ו ֵ‬
‫ִּפ ַתח ֶאת ַר ְח ָמה‪( :‬כג) ו ַ‬
‫ֹלהים וַי ְ‬
‫יה ֱא ִּ‬
‫ִּש ַמע ֵא ֶל ָ‬
‫ֹלהים ֶאת ָר ֵחל וַי ְ‬
‫(כב) וַיְִּזכֹר ֱא ִּ‬
‫קוָק ִּלי‬
‫ֹסף ְי ֹ‬
‫יֹוסף ֵלאמֹר י ֵ‬
‫ַת ְקָרא ֶאת ְשמֹו ֵ‬
‫ֹלהים ֶאת ֶחְר ָפ ִּתי‪( :‬כד) ו ִּ‬
‫ָאסף ֱא ִּ‬
‫ֹאמר ַ‬
‫ֵבן ַות ֶ‬
‫ַאחר‪.‬‬
‫ֵבן ֵ‬
‫‪7‬‬
‫גם אצל שמעון ולוי‪:‬‬
‫ִּתן ִּלי גַם ֶאת זֶה‬
‫ֹכי וַי ֶ‬
‫קוָק ִּכי ְשנוָאה ָאנ ִּ‬
‫ֹאמר ִּכי ָש ַמע ְי ֹ‬
‫ַת ֶלד ֵבן ַות ֶ‬
‫ַת ַהר עֹוד ו ֵ‬
‫(לג) ו ַ‬
‫ישי ֵא ַלי ִּכי‬
‫ִּלוֶה ִּא ִּ‬
‫ֹאמר ַע ָתה ַה ַפ ַעם י ָ‬
‫ַת ֶלד ֵבן ַות ֶ‬
‫ַת ַהר עֹוד ו ֵ‬
‫ַת ְקָרא ְשמֹו ִּש ְמעֹון‪( :‬לד) ו ַ‬
‫ו ִּ‬
‫ֹלשה ָבנִּים ַעל ֵכן ָקָרא ְשמֹו ֵלִּוי‪.‬‬
‫ָל ְד ִּתי לֹו ְש ָ‬
‫יַ‬
‫‪8‬‬
‫ֶיה‪.‬‬
‫ושנֵי ָבנ ָ‬
‫ש ֵאר ִהיא ְ‬
‫ַּת ָ‬
‫ָע ִמי ו ִ‬
‫ימ ֶלְך ִאיש נ ֳ‬
‫א ִל ֶ‬
‫ָמת ֱ‬
‫(ג) ַוט ָ‬
‫החל מפסוק זה מפנה אלימלך בהדרגה את ה"במה" כולה לנעמי‪ .‬האיש הגדול הזה‪ ,‬שאפשר לראות בו את‬
‫מוביל העלילה עד כה‪ ,‬מכונה כאן ִאיׁש נָעֳ ִמי; כלומר‪ ,‬לשון הכתוב מפנה את תשומת לבנו לחשיבותה של‬
‫נעמי‪ ,‬שתוביל למעשה את הסיפור בהמשך‪.‬‬
‫לא נעמי ירדה למואב‪ .‬הוא האיש! הוא המוביל! אבל כפי שנראה בהמשך‪ ,‬היא 'הגדולה'‪ .‬בשלושת‬
‫הפסוקים הראשונים ראינו שאלימלך הוא המרכז‪ ,‬הכול סביבו‪ .‬מכאן ואילך נעמי מובילה את מהלך הסיפור‪.‬‬
‫הגיע הרגע שנדע מי באמת הגדול בבית‪.‬‬
‫כך גם רואים אצל שרה אימנו‪:‬‬
‫"וה' ברך את אברהם בכל"‪ ,‬אומרים חז"ל במדרש‪" :‬אמר לו אברהם‪ :‬רבש"ע‪ ,‬עכשיו שמתה שרה נעלמה‬
‫ממני רוח הקודש‪ ,‬עתה ידעו הבריות שלא הייתה לי רוח הקודש אלא מאת שרה‪ ,‬ויאמרו מיהו אברהם‪ ,‬על‬
‫כן "וה' ברך את אברהם בכל"‪ ,‬ונתן לו רוח הקודש משלו‪ .‬אחרי מות שרה מתגלה שכל האור הפנימי הוא‬
‫שרה‪.‬‬
‫שם‬
‫ֵשבו ָ‬
‫שנִית רות ַוט ְ‬
‫הֵ‬
‫שם ַ‬
‫ַאחת ָע ְר ָפה ְו ֵ‬
‫ה ַ‬
‫שם ָ‬
‫ֹא ִבטֹות ֵ‬
‫ָשים מ ֲ‬
‫הם נ ִ‬
‫ִשאו ָל ֶ‬
‫(ד) ַוט ְ‬
‫שנִים‪.‬‬
‫שר ָ‬
‫ְכ ֶע ֶ‬
‫"נשים מואביות" – הם האנטיתזה ל"בית לחם יהודה"‪ ,‬ונבאר זאת בהמשך‪.‬‬
‫רות וערפה‪ .‬שוב‪ ,‬אנו רגילים לדרוש שמות על פי סופם ונשמע לנו שערפה מלשון עורף‪ ,‬כיוון שהפנתה‬
‫עורף‪ ,‬אך דווקא נראה בהמשך שערפה היא ענקית כמעט כמו רות‪( .‬ובהבדל הזה של ה'כמעט' נתמקד‬
‫בהמשך‪.‬‬
‫‪ 7‬בראשית‪ ,‬ל'‪.‬‬
‫‪ 8‬בראשית‪ ,‬כ"ט‪.‬‬
‫ערפה היא גם אולי מלשון‪" :‬יַעֲ רֹף ךַלָ טָ ר לִ ְק ִחי ִת ַזל ךַחַ ל ִא ְמ ָר ִתי"‪ 9.‬להעריף אהבה‪ .‬בהמשך נראה את‬
‫אהבתה של ערפה‪ ,‬ואם נבחן את הדברים אובייקטיבית זה יהיה מדהים‪ .‬כך גם ברות‪ ,‬מדוע לחכות לדרוש‬
‫את שמה על שם עתיד? כבר במציאות רות מסמנת את הרוויה בתוך עולם של צמא‪ ,‬וגם בהמשך נראה‬
‫שבועז אומר לה‪" :‬וצמת והלכת אל הכלים ושתית"‪ ,‬היא המרווה את כולנו‪ ,‬והיא מרווה עכשיו את חמותה‪.‬‬
‫מול מחלון וכליון עומדות שתי נשים שנישאו לשני 'חברה'‪ ,‬מבית מאוד מכובד והתבוללו‪ .‬הם מתו‪ ,‬וערפה‬
‫ורות נשארו‪.‬‬
‫ישה‪.‬‬
‫ומ ִא ָ‬
‫יה ֵ‬
‫שנֵי ְי ָל ֶד ָ‬
‫שה ִמ ְ‬
‫ה ִא ָ‬
‫ש ֵאר ָ‬
‫ַּת ָ‬
‫מ ְחלֹון ְו ִכ ְליֹון ו ִ‬
‫ֵיהם ַ‬
‫שנ ֶ‬
‫(ה) ַוטָמותו גַם ְ‬
‫המלה "גם" פירושה כאן "בנוסף לצרות האחרות"‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬כמו שנכתב על אונן‪..." ,‬וַ טָמֶ ת גַם ֹאת ֹו"‪– 10‬‬
‫היינו‪ ,‬הומת בגין אותו חטא; כך גם אצלנו‪ :‬כמו שאלימלך מת בחטאו כך גם הם‪ ,‬בהתבוללותם מתו‬
‫בחטאם‪.‬‬
‫עד כאן תיאור קצר אך מסכם פרק זמן של כעשר שנים‪ ,‬הארוך ביותר במגילה מבחינה כרונולוגית‪ .‬מכאן‬
‫ועד סוף המגילה נעסוק בשלושה חודשים ובעוד לילה ויום‪ ,‬למעט תיאור הגאולה הארוך המובא בפסוקים‬
‫מועטים‪.‬‬
‫ש ֵדה מֹוָאב ִכי ָפ ַקד‬
‫ש ְמ ָעה ִב ְ‬
‫ש ֵדי מֹוָאב ִכי ָ‬
‫שב ִמ ְ‬
‫ַּת ָ‬
‫יה ו ָ‬
‫ֹּלת ָ‬
‫ַּת ָקם ִהיא ְו ַכ ֶ‬
‫(ו) ו ָ‬
‫חם‪.‬‬
‫הם ָל ֶ‬
‫תת ָל ֶ‬
‫קוָק ֶאת ַעםֹו ָל ֵ‬
‫ְי ֹ‬
‫הזמן הוא ערב הכניסה לארץ‪ ,‬לפני שלושת חודשי הקציר בארץ‪ .‬נעמי היא היוזמת‪ ,‬היא הדומיננטית‪ ,‬אך‬
‫כלותיה נשארות לצדה‪ .‬טבעי היה שיעזבו אותה‪ ,‬ואם לא התגיירו – על אחת כמה וכמה‪..." .‬וַ ָת ָׁשב ִמ ְשדֵ י‬
‫מוָֹאב ךִ י ָׁש ְמעָ ה בִ ְשדֵ ה מוָֹאב ךִ י פָ ַקד ה’ אֶ ת‪-‬עַ ל ֹו‪[ "...‬א'‪ ,‬ו']‪ :‬נעמי שמעה שה' פקד את עמו בשדה מסוים‬
‫(נעמוד על הדקויות מיד)‪.‬‬
‫ַּת ַל ְכנָה ַב ֶדֶרְך‬
‫םה ו ֵ‬
‫יה ִע ָ‬
‫ֹּלת ָ‬
‫ּתי ַכ ֶ‬
‫וש ֵ‬
‫םה ְ‬
‫שָ‬
‫ְתה ָ‬
‫הי ָ‬
‫שר ָ‬
‫אֶ‬
‫םקֹום ֲ‬
‫הָ‬
‫ַּת ֵצא ִמן ַ‬
‫(ז) ו ֵ‬
‫ְהודה‪.‬‬
‫ָלשוב ֶאל ֶאֶרץ י ָ‬
‫בפשטות‪ ,‬הפסוקים אומרים שהתכנית המקורית של שלוש הנשים היא ללכת אל ארץ יהודה‪ .‬המילה 'לשוב'‬
‫בפסוק קשה‪..." :‬לָׁשוב אֶ ל אֶ ֶרץ יְהודָ ה " [א'‪ ,‬ז']‪ ,‬שהרי הכלות מעולם לא יצאו מארץ יהודה‪ .‬יתרה מכך‪,‬‬
‫בפסוק האחרון בפרקנו נכתב "וַ ָת ָׁשב נָעֳ ִמי וְ רות הַ לוֹאֲ בִ טָה ַככ ָָתה עִ לָ ה הַ ָשבָ ה ִמ ְשדֵ י מוָֹאב‪[ "...‬א'‪ ,‬כ"ב]‪,‬‬
‫ובפסוק זה ודאי מדובר ברות‪ ,‬אשר מעולם לא היתה בבית לחם יהודה‪ .‬הדבר מרמז אולי על כך שמהותה‪,‬‬
‫נשמת האמת שבה‪ ,‬היתה שם‪" .‬לחזור בתשובה" משמעו לשוב למקום שהיינו בו; נעמי שבה פיזית לארץ‬
‫יהודה‪ ,‬ואילו אצל רות הכוונה ליותר מכך‪.‬‬
‫נעמי וכלותיה הולכות יחד במטרה משותפת לשוב אל ארץ יהודה‪ ,‬ובדרך‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬צצות ההתלבטויות‪.‬‬
‫הפסוקים הבאים‪ ,‬אשר בהם ערפה שבה על עקבותיה ואילו רות ממשיכה עם נעמי‪ ,‬מזכירים משפחה‬
‫אחרת שהלכה לארץ יהודה‪ ,‬עצרה בדרך‪ ,‬ורק חלק מבניה המשיכו הלאה; מעט לפני תחילת פרשת "לך לך"‬
‫נכתב "וַ ט ִַסח ֶת ַרח אֶ ת ַאבְ ָרם בְ נ ֹו‪ :11"...‬תרח ואברהם בורחים מאור כשדים ומתיישבים בחרן‪ ,‬בדרך לכנען‪,‬‬
‫ַאראֶ ָי"‪ .12‬השאלה הגדולה היא האם לוט יישאר עם הדוד‬
‫ָארץ אֲ ֶׁשר ְ‬
‫ומשם מצטווה אברהם‪..." :‬לְֶך לְ ָך‪ ...‬אֶ ל הָ ֶ‬
‫‪ 9‬דברים‪ ,‬ל"ב‪ ,‬ב'‪.‬‬
‫‪10‬בראשית ל"ח‪ ,‬י'‪.‬‬
‫‪ 11‬בראשית י"א‪ ,‬ל"א‬
‫‪ 12‬בראשית י"ב‪ ,‬א'‬
‫תרח או שימשיך עם אברהם‪ ,‬ישלים את "גיורו" ויהפוך להיות אברהם העברי‪ .‬לאורך כל הדרך מתלבט לוט‬
‫אם לעבור את הנהר או לא‪ .‬יש בו גם מרות וגם מערפה‪ ,‬הוא רוצה גם את גן ה' וגם את ארץ מצרים‪.‬‬
‫האם יש "דה‪-‬ז'ה‪-‬וו" חזק מזה? החותן שהולך עם כלתו ועם הנכד‪ ,‬שהוא בעצם הסבא של רות וערפה‬
‫(מואב‪ ,‬בנו של לוט מבתו) – שהולכים אל ארץ כנען?‬
‫כאן מתחיל תהליך חשוב‪ ,‬שבסופו של דבר הוא בירור של גיור‪ :‬המפגש בין מואב לנצח‪ ,‬מפגש שנרמז עוד‬
‫בסיפור אברהם ולוט‪.‬‬
‫ַעש‬
‫םה יעשה י ַ‬
‫שה ְל ֵבית ִא ָ‬
‫ֹבנָה ִא ָ‬
‫יה ֵל ְכנָה ש ְ‬
‫ֹּלת ָ‬
‫ּתי ַכ ֶ‬
‫שֵ‬
‫ָע ִמי ִל ְ‬
‫ֹאמר נ ֳ‬
‫(ח) ַוּת ֶ‬
‫ם ִדי‪.‬‬
‫תים ְו ִע ָ‬
‫םִ‬
‫הֵ‬
‫יתם ִעם ַ‬
‫ש ֶ‬
‫שר ֲע ִ‬
‫אֶ‬
‫ח ֶסד ַכ ֲ‬
‫ם ֶכם ֶ‬
‫קוָק ִע ָ‬
‫ְי ֹ‬
‫ְהודה"‪ ,‬ואילו נעמי ממהרת להעמידן על טעותן‪" :‬לֵכְ נָה ׁשֹבְ נָה ִא ָשה‬
‫הכלות הולכות בדרך‪" ,‬לָׁשוב אֶ ל אֶ ֶרץ י ָ‬
‫לְ בֵ ית ִאלָ ה"‪ ,‬כלומר‪ ,‬שבים למקום שבאים ממנו; אתן לא שבות אתי לארץ יהודה‪ ,‬זה לא מקור נשמתכן‪,‬‬
‫שובו לבית אמא‪ .‬נעמי ידעה היטב שבמואב אך אחד לא יודע מי האב‪ ,‬ולא סתם אמרה להן לשוב " ִא ָשה‬
‫לְ בֵ ית ִאלָ ה"‪ .‬מו‪-‬אב‪ :‬מי האב? מי הסב? אנו מכירים את בנות מואב לאורך ההיסטוריה‪ .‬נעמי מכוונת אותן‬
‫לשוב לדבר בטוח‪ ,‬שהרי בארץ יהודה אין להן לאן לחזור‪ .‬הלשון "לֵכְ נָה ׁשֹבְ נָה" אף היא מדגישה את העניין‪:‬‬
‫"לֵכְ נָה" – ממה שחשבתן ורציתן לעשות‪ ,‬היינו לבוא עמי; "ׁשֹבְ נָה" – למקומכן‪-‬שלכן‪.‬‬
‫יתם עִ ם הַ לֵ ִתים וְ עִ לָ ִדי" [א'‪ ,‬ח']‪ :‬בשום מקום לא נכתב שצריך להתגייר‪,‬‬
‫"‪ ...‬יַעַ ש ה' עִ לָ כֶם חֶ סֶ ד ךַאֲ ֶׁשר ֲע ִש ֶ‬
‫אתן האנטי‪-‬תזה של מואב‪ ,‬אתן תוכלו ללמד את העולם שהמואבים יכולים לנהוג אחרת‪ .‬המשיכו ללמד‬
‫את העולם חסד‪ ,‬כל אחת מבית אמה‪.‬‬
‫בשום מקום לא נכתב שעליהן להיות אתנו‪.‬‬
‫נּוחה ִאשָ ה בֵּ ית ִאישָ ּה ו ִַתשַ ק לָהֶ ן וַ ִתשֶ אנָה קולָן ו ִַתבְ ֶכינָה‪.‬‬
‫ּומצֶ אןָ ְמ ָ‬
‫(ט) י ִֵּתן יְקוָק ָלכֶם ְ‬
‫פסוק זה מסכם את כל מה שנעמי רוצה לומר לכלותיה באופן הכי אוהב‪ :‬אתן באמת נשות חסד‪ ,‬אך אל‬
‫תשובו לארץ יהודה‪ ,‬למקום שאתן חושבות כמקומכן בנשמתכן; שובו אל בית אביכן‪.‬‬
‫יׁשה"‪ ,‬שלא כלפני כן‪ִ " ,‬א ָשה לְ בֵ ית ִאלָ ה"‪ .‬כפי‬
‫עכשיו מבקשת נעמי לברך אותן‪ ,‬והברכה ביחס ל" ִא ָשה בֵ ית ִא ָ‬
‫שהסברנו‪ ,‬לא ידוע מי האב – עכשיו תדעו מי האיש‪ ,‬בבית האיש שלכן; ועמו תמצאו מנוחה‪ ,‬שאני לא‬
‫מצאתי‪.‬‬
‫"וַ ִת ַשק לָהֶ ן"‪ :‬היא להן‪ ,‬לא נראה שהן השיבו לה‪.‬‬
‫"וַ ִת ֶשאנָה ק ֹולָן"‪ :‬או הן‪ ,‬הכלות‪ ,‬או שלוש הנשים יחד‪.‬‬
‫םְך‪.‬‬
‫ּתְך נָשוב ְל ַע ֵ‬
‫ֹאמ ְרנָה ָלה ִכי ִא ָ‬
‫(י) ַוּת ַ‬
‫שימו לב היטב לתהליך המתרחש כאן; זהו הגיור הראשון בתנ"ך‪ .‬אפילו אצל יתרו לא ראינו תהליך שכזה‪.‬‬
‫נכתב כאן "לעמך"‪ ,‬לא "לאלוקייך"; נעמי אומרת לכלותיה ש"לשוב" פירושו לא לארץ יהודה כי אם לבית‬
‫ה"ׁשיבה" היא עם רות לעמה‪ ,‬זו הצטרפותן לעם‪.‬‬
‫ִ‬
‫אמא‪ ,‬והן עונות לה כי עזבו את בית אמן‪,‬‬
‫היו‬
‫מ ַעי ְו ָ‬
‫העֹוד ִלי ָבנִים ְב ֵ‬
‫ת ַל ְכנָה ִע ִםי ַ‬
‫םה ֵ‬
‫ֹתי ָל ָ‬
‫ֹבנָה ְבנ ַ‬
‫ָע ִמי ש ְ‬
‫(יא) ַוּת ֶ‬
‫ָשים‪.‬‬
‫אנ ִ‬
‫ָל ֶכם ַל ֲ‬
‫לא נכתב כאן "לֵכְ נָה ׁשֹבְ נָה" (כבפסוק ח') אלא "ׁשֹבְ נָה בְ נֹ ַתי – לָלָ ה ֵתלַכְ נָה"; כלומר‪ ,‬אתן לא שבות עמי אלא‬
‫הולכות עמי‪ .‬לשוב אפשר רק לאחור‪ .‬נעמי מתבצרת בעמדתה‪ :‬שובנה למקורכן‪ ,‬אין לכן סיבה ללכת אתי‪.‬‬
‫נעמי פונה לכלותיה באופן ישיר‪" ,‬וַ תֹאמֶ ר נָעֳ ִמי"‪ ,‬ללא שום ִמלת קישור (כאשר הן פונות אליה נכתב‬
‫"וַ תֹאמַ ְרנָה כָה‪[ "...‬א'‪ ,‬י'] – בניסיון להתמתק)‪..." .‬הַ עוֹד לִ י בָ נִים בְ מֵ עַ י וְ הָ יו ָלכֶם לַאֲ נ ִָׁשים? ׁשֹבְ נָה בְ נֹ ַתי לֵכְ ן ָ‪"...‬‬
‫[א'‪ ,‬י"א‪-‬י"ב]‪ :‬עכשיו הסדר הפוך – "ׁשֹבְ נָה" קודם ל"לֵכְ ן ָ" – והאמירה חדה‪ ,‬ברורה ועיקשת‪ :‬די‪ ,‬לכו מכאן‪.‬‬
‫ִיתי‬
‫הי ִ‬
‫ת ְקוָה גַם ָ‬
‫ּתי יֶש ִלי ִ‬
‫ָאמ ְר ִ‬
‫ְּתי ִמ ְהיֹות ְל ִאיש ִכי ַ‬
‫ָקנ ִ‬
‫ֹתי ֵל ְכןָ ִכי ז ַ‬
‫ֹבנָה ְבנ ַ‬
‫(יב) ש ְ‬
‫ּתי ָבנִים‪.‬‬
‫ָל ְד ִ‬
‫ְלה ְל ִאיש ְוגַם י ַ‬
‫ה ַלי ָ‬
‫ַ‬
‫כאילו נזרקה בה רוח הקודש‪ :‬אותו "לילה" יהיה משמעותי ביותר בפרק ג'‪ִ ..." :‬הםֵה הוא ז ֶֹרה אֶ ת ג ֶֹרן‬
‫הַ ְשע ִֹרים הַ ָכ ְילָה" [ג'‪ ,‬ב']; "וַ י ְִהי בַ חֲ צִ י הַ ַכ ְילָה‪[ "...‬ג'‪ ,‬ח']‪ .‬כלומר זוהי כעין נבואה‪ :‬לא היא‪ ,‬נעמי‪ ,‬תהיה לאיש‬
‫אלא כלתה רות‪.‬‬
‫לו היתה לי תקווה והיו לי בנים‪ ,‬כי אז‪:‬‬
‫ֹתי‬
‫היֹות ְל ִאיש ַאל ְבנ ַ‬
‫ּתי ֱ‬
‫ּת ָע ֵגנָה ְל ִב ְל ִ‬
‫הן ֵ‬
‫ה ָל ֵ‬
‫ִג ָדלו ֲ‬
‫שר י ְ‬
‫אֶ‬
‫ש ֵב ְרנָה ַעד ֲ‬
‫ּת ַ‬
‫הן ְ‬
‫ה ָל ֵ‬
‫(יג) ֲ‬
‫קוָק‪.‬‬
‫ָצָאה ִבי יַד ְי ֹ‬
‫מר ִלי ְמאֹד ִמ ֶכם ִכי י ְ‬
‫ִכי ַ‬
‫אג ב‪ ,‬לשונות הפסוק הזה הפוכות! נעמי מדברת על הבנים בלשון נקבה ופונה לכלותיה בלשון זכר‪" :‬הֲ לָהֵ ן"‬
‫– לבנים; "מַ ר לִ י ְמאֹד ִמךֶם" – לכלות‪.‬‬
‫מֹותה ְורות ָד ְב ָקה ָבה‪.‬‬
‫ח ָ‬
‫שק ָע ְר ָפה ַל ֲ‬
‫ַּת ַ‬
‫ַּת ְב ֶכינָה עֹוד ו ִ‬
‫קֹולן ו ִ‬
‫שנָה ָ‬
‫ַּת ֶ‬
‫(יד) ו ִ‬
‫ערפה משיבה נשיקה לנעמי ש"וַ ִת ַשק לָהֶ ן" (פסוק ט'); רות לא משיבה בנשיקה‪ ,‬אלא "‪...‬וְ רות דָ בְ ָקה בָ ה" [א'‪,‬‬
‫י"ד]‪.‬‬
‫פסוקים אלה מצריכים עיון מעמיק כדי לעמוד על תכנם ועל לשונם‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬מבחינה הלכתית אין כאן ייבום אפשרי כי אין קידושין‪ ,‬ואם היו קידושין לא יוכל להיות ייבום כי‬
‫הא ח טרם נולד בעת מיתת הבעל‪ ,‬והרי ייבום מתקיים רק אם יש אח בעת מיתת הבעל‪ .‬בעצם אין שום‬
‫זיקת ייבום אפשרית‪.‬‬
‫מה באה נעמי לומר?‬
‫נעמי מעלה את האפשרות הבאה‪ ,‬רק כדי להראות לכלותיה כמה היא לא הגיונית‪ :‬בואנה ִאתי‪ ,‬עד שייוולדו‬
‫לי בנים שיגדלו ואז תזכו בהם‪ ,‬שלא משום סיבה הלכתית; האם אתן תופסות את המשמעות של מואביות‬
‫המגיעות לבית לחם יהודה?! נכון‪ ,‬אתן אוהבות אותי‪ ,‬אתן רוצות לדבוק במשפחה הזו (הן ודאי ידעו באיזו‬
‫משפחה מדובר; שהרי לבסוף מתגלה שרות היא זו שתביא את משפחת פרץ בן יהודה בן יעקב‪ ,‬שהתבוללה‬
‫למואב‪ ,‬בחזרה פנימה עד למשיח בן דוד‪ .‬רות‪ ,‬נכדתו של לוט‪ ,‬תעשה זאת מן המקום הכי רחוק)‪ ,‬אך האם‬
‫אתן באמת מאמינות שתוכלו להתמודד עם כל ה"מתחרות" שיהיו לכן בעתיד? אתן תעמדו מול כל‬
‫היהודים ותביאו את פסק הדין של "מואבי ולא מואבית" מול כל בית לחם? אתן באמת חושבות‬
‫שתצליחו?!‬
‫"הֲ לָהֵ ן ְת ַשבֵ ְרנָה"‪ :‬הכוונה לבנות הממתינות לבנים‪.‬‬
‫"הֲ לָהֵ ן ֵתעָ ֵגנָה"‪ :‬האם בגללן‪ ,‬בגלל בנות ישראל‪ ,‬אתן רוצות להיות עגונות‪" ,‬לְ בִ לְ ִתי הֱ יוֹת לְ ִאיׁש"?‬
‫נעמי פונה אליהן באופן רגשי ונפשי מאוד‪ :‬אם ברצונכן לעזור לי‪ ,‬הניחו לי להשתקם‪ .‬אל תבואו איתי לבית‬
‫לחם‪ .‬אם יהיו לי ילדים‪ ,‬אני רוצה שיהיו להם כלות יהודיות‪ .‬זהו‪ .‬חטאתי בזה כבר בעבר – איני רוצה‬
‫אתכן! ואז היא מביעה כלפיהן טענה – "ךִ י מַ ר לִ י ְמאֹד ִמךֶם" – בלשון זכר רבים‪ :‬מר לי מאוד מכן כלותיי‪,‬‬
‫מכן המואביות‪ ,‬מכם מואב! מכם הבנים המתבוללים שלי‪ ,‬מכל ההתבוללות בעולם הזה! נמאס לי‪.‬‬
‫ִיתי הַ ַכ ְילָה לְ ִאיׁש וְ גַם ָיל ְַד ִתי בָ נִים" – מבטא חלום‪ ,‬תקווה לתיקון‪ .‬נעמי מבקשת‪ :‬איני‬
‫פסוק י"ב – " גַם הָ י ִ‬
‫רוצה שתהיו כלותיי‪.‬‬
‫מכם מר לי (נאמר בפס' יג')‪ ,‬לא מכן; אתן הייתן נקודות האור בחיי‪ ,‬אתן הערפתן כמטר עליי‪ ,‬אתן הרוויתן‬
‫אותי בעולם הצמא שלי; אתכן אני מעריצה‪ :‬זה ההבדל‪.‬‬
‫בפסוק י"ג רות מסיימת את דבריה בצורה נחרצת‪..." :‬ךִ י יָצְ ָאה בִ י יַד ה'"‪ .‬היא נושאת באשמה כולה‪ :‬אני‬
‫אשמה‪ ,‬לא אלימלך‪ ,‬לא מחלון וכליון ולא אתן‪ .‬נעמי מבינה שערפה ורות ודאי חושבות שהיא צדקת‪.‬‬
‫אלימלך‪ ,‬מחלון וכליון הם החוטאים ולכן ערפה ונעמי מרגישות צורך לדבוק בה‪ ,‬היא נקודת האור בבית‪.‬‬
‫נעמי מנסה להבהיר להן – אני אשמה‪" ,‬יָצְ ָאה בִ י יַד ה'"‪ ,‬עלי לעשות תשובה עכשיו‪ ,‬הניחו לי לעשות זאת‬
‫לבד; שובנה‪ ,‬לכנה‪ .‬יש לי אפילו חלום שעוד יהיו לי ילדים‪ ,‬אבל אני לא רוצה אתכן בתמונה‪.‬‬
‫ולאחר האמירה הברורה של נעמי "וַ ִת ֶשנָה ק ֹו ָלן וַ ִתבְ ךֶינָה עוֹד וַ ִת ַשק עָ ְרןָ ה לַחֲ מו ָֹתה‪( "...‬פסוק י"ד)‪ .‬אילו‬
‫נגמר הפסוק כאן‪ ,‬לכאורה נראה היה שערפה היא המבוגרת מבין הכלות‪ ,‬רק היא נושקת לנעמי בחזרה‪.‬‬
‫נשיקה היא מעבר למלים‪ ,‬היא השתקת המלים והתחברות גמורה לאחר‪" ,‬י ִָש ֵקנִי ִמם ְִׁשיקוֹת ןִ יהו ‪ ,13"...‬יש‬
‫השקה בין השניים‪ .‬ערפה החזירה לנעמי נשיקה עד ששתיהן הפכו מַ שיקות‪ ,‬ו"‪...‬וְ רות דָ בְ ָקה בָ ה"‪ ,‬מסביר‬
‫האלשיך – דבקה בנשיקה!‬
‫רות המשיכה את הנשיקה‪ ,‬המשיכה את הדבקות‪ .‬יש לשים לב שהנשיקה קוטעת את הדיבור של נעמי; רות‬
‫מוחקת את הדיבור הזה‪ ,‬היא נשארת "מנושקת"‪ ,‬היא דבקה בנעמי‪.‬‬
‫ערפה שמעה את דברי נעמי והחזירה לה נשיקה‪ .‬היא היתה שותפה לאמירה "ךִ י ִא ָתְך נָׁשוב לְ עַ לֵ ְך" (פסוק‬
‫י')‪ ,‬אך כאן נפסק תהליך הגיור שלה‪.‬‬
‫מיד אחר כך‪ ,‬נעמי מפצירה שוב ברות‪:‬‬
‫ּתְך‪.‬‬
‫ְב ְמ ֵ‬
‫ַאחֵרי י ִ‬
‫שובי ֲ‬
‫ִ‬
‫יה‬
‫ֹלה ָ‬
‫א ֶ‬
‫םה ְו ֶאל ֱ‬
‫ּתְך ֶאל ַע ָ‬
‫ְב ְמ ֵ‬
‫ש ָבה י ִ‬
‫ֹאמר ִהמֵה ָ‬
‫(טו) ַוּת ֶ‬
‫נראה שערפה שבה לאלוהיה‪ ,‬היא לא מוכנה להיכנס לעולם ההלכתי שלנו אלא רצתה לבוא אל העם –‬
‫היא שמעה על מתנות העניים המופלאות‪ ,‬הכירה את משפחת אלימלך ורצתה להתנדב ולהיות חלק מהעם‬
‫– אבל מלכתחילה לא שקלה בשום פנים ואופן לעזוב את אלוהיה‪ .‬זה היה מבחן הגיור שלא עמדה בו‪.‬‬
‫ונעמי ממשיכה‪ׁ" :‬שובִ י ַאחֲ ֵרי יְבִ ְמתֵ ְך"‪ .‬כבפעמים הקודמות הלשון "שובי" מורה אל המקום שאליו רות‬
‫שייכת‪ .‬ואז "וַ תֹאמֶ ר רות‪[" ...‬א'‪ ,‬ט"ז] ללא שום ִמלת קישור‪ :‬היא לא מדברת רק לנעמי‪ ,‬אלא גם לכנסת‬
‫ישראל; זו שיחת גיור ב ין כנסת ישראל לבין השכינה‪ .‬רות מבקשת מנעמי להקשיב לה עכשיו לא רק כצד‬
‫אישי בשיחה‪ ,‬כי זו לא עוד שיחה בין השתיים בלבד‪ .‬זו הפעם הראשונה והאחרונה שרות מדברת אל נעמי‪:‬‬
‫נעמי תמיד מדברת אל רות‪ ,‬המבטלת את עצמה לחלוטין ושותקת‪.‬‬
‫‪ 13‬שיר השירים א'‪ ,‬ב'‬
‫כדאי להקשיב לנאום המיוחד הזה שבו נעמי שותקת כעת‪ ,‬ולא רק בדברים אלא גם בתוצאות ובמעשים‪.‬‬
‫ּת ְל ִכי ֵא ֵלְך‬
‫שר ֵ‬
‫אֶ‬
‫ַאחָריְִך ִכי ֶאל ֲ‬
‫מ ֲ‬
‫ּת ְפ ְג ִעי ִבי ְל ָע ְז ֵבְך ָלשוב ֵ‬
‫ֹאמר רות ַאל ִ‬
‫(טז) ַוּת ֶ‬
‫שם‬
‫מותי ָאמות ְו ָ‬
‫ּת ִ‬
‫שר ָ‬
‫אֶ‬
‫ֹלהי‪( :‬יז) ַב ֲ‬
‫א ָ‬
‫ֵאֹלהיְִך ֱ‬
‫םְך ַע ִםי ו ַ‬
‫ָאלין ַע ֵ‬
‫ּת ִלינִי ִ‬
‫שר ָ‬
‫אֶ‬
‫וב ֲ‬
‫ַ‬
‫ובינְֵך‪.‬‬
‫ַפ ִריד ֵבינִי ֵ‬
‫םוֶת י ְ‬
‫הָ‬
‫ֹסיף ִכי ַ‬
‫קוָק ִלי ְוכֹה י ִ‬
‫שה ְי ֹ‬
‫ַע ֶ‬
‫ֶא ָק ֵבר כֹה י ֲ‬
‫"וַ תֹאמֶ ר רות ַאל ִתפְ גְעִ י בִ י‪ : "...‬אל תפצירי בי‪.‬‬
‫"‪...‬לְ עָ זְבֵ ְך לָׁשוב מֵ ַאחֲ ָריְִך‪ :"...‬לשוב מאחורייך‪ ,‬אני כבר שם‪.‬‬
‫"‪...‬ךִ י אֶ ל אֲ ֶׁשר ֵתלְ כִ י אֵ לְֵך‪ : "...‬אני ִאתך בדרך‪ ,‬לא משנה כמה זמן תארך‪ .‬אם נגיע ואם לא‪ ,‬אני ִאתך‪.‬‬
‫"‪ ...‬ובַ אֲ ׁשֶ ר ָתלִ ינִי ָאלִ ין עַ לֵ ְך עַ ִלי וֵאֹלהַ יְִך אֱ ֹלהָ י" ‪ :‬אלו פרטי הגרות‪.‬‬
‫מותי ָאמות וְ ָׁשם אֶ ָסבֵ ר‪ :"...‬אני מבטיחה לך באופן אישי כי לא תשני לבד וכי לא תיקברי לבד‪.‬‬
‫"בַ אֲ ֶׁשר ָת ִ‬
‫הפרדה בין הגופים‪ ,‬הנשיקה‪ .‬אך את הנפשות‪,‬‬
‫ֵ‬
‫"‪ ...‬ךֹה יַעֲ ֶשה ה' לִ י וְ כֹה י ִֹסיף ךִ י הַ לָ וֶת יַפְ ִריד בֵ ינִי ובֵ ינְֵך"‪ :‬זו‬
‫הנפגשות בדבקות‪ ,‬אי אפשר להפריד‪ .‬רות מבהירה שכל עוד היא חיה‪ ,‬היא תשתייך לנצח שנעמי משתייכת‬
‫אליו‪.‬‬
‫אבל נעמי לא עונה‪:‬‬
‫יה‪.‬‬
‫ַּת ְח ַדל ְל ַד ֵבר ֵא ֶל ָ‬
‫ּתה ו ֶ‬
‫ם ֶצת ִהיא ָל ֶל ֶכת ִא ָ‬
‫אֶ‬
‫תַ‬
‫ַּתֶרא ִכי ִמ ְ‬
‫(יח) ו ֵ‬
‫בדרך כלל כשמפצירים באחר הוא נחלש‪ ,‬אך נעמי התחזקה אל מול ההפצרות; כאשר יענו אותו‪ ,‬כן ירבה‬
‫וכן יפרוץ‪ .‬וכאן נלמדת הלכה מפורשת בגיור‪" :‬כיוון שנראה שמתאמץ יפסיק לסרב לו"‪ .‬כל הלכות הגיור‬
‫נלמדות מבית הדין הגדול של נעמי ורות‪.‬‬
‫ַּתהֹם כָל‬
‫חם ו ֵ‬
‫ְהי ְכבָֹאנָה ֵבית ֶל ֶ‬
‫חם ַוי ִ‬
‫יהם ַעד בָֹאנָה ֵבית ָל ֶ‬
‫ּת ֶ‬
‫שֵ‬
‫ַּת ַל ְכנָה ְ‬
‫(יט) ו ֵ‬
‫ָע ִמי‪.‬‬
‫הזֹאת נ ֳ‬
‫ֹאמ ְרנָה ֲ‬
‫יהן ַוּת ַ‬
‫ה ִעיר ֲע ֵל ֶ‬
‫ָ‬
‫לשון הפסוק משלבת זכר ונקבה – לא "שניהם" ולא "שתיהן" – עכשיו נעמי ורות מופיעות כשתי נשים‬
‫בשם כולל‪ ,‬כסמל לעם‪-‬ישראל ולגויים‪ .‬שתי מציאויות יחד‪ .‬והן הולכות יחד לבית לחם‪...‬‬
‫העיר הומה עליהן‪ ,‬בני העיר לא ראו כלל את המציאות הייחודית של "שתיהם"! זה כלל לא קיים‬
‫בתודעתם‪ ,‬הם בקושי מקבלים את נעמי! ומה מפליא לראות את התהליך שיעברו אנשי העיר‪ ,‬כאשר בסוף‬
‫המגילה הזקנים מברכים את בועז‪ ..." :‬עֵ ִדים י ִֵתן ה' אֶ ת הָ ִא ָשה הַ בָ ָאה אֶ ל בֵ יתֶ ָך ךְ ָרחֵ ל וכְ לֵָאה אֲ ֶׁשר בָ נו‬
‫ְׁש ֵתיהֶ ם אֶ ת בֵ ית י ְִש ָראֵ ל‪[ "...‬ד'‪ ,‬י"א] – אז הבינו את שלמעשה אין יותר "שתיהן"!‬
‫בעיר הצדקת‪ ,‬בית לחם יהודה‪ ,‬משתרר תוהו ובוהו‪ ,‬מהומה גדולה‪ .‬אשה אחת – נעמי – מבטאת את‬
‫התשובה מן הסוג הקשה ביותר‪ ,‬כצדיק שצריך לשוב אחרי שהתבולל‪ ,‬שאין לו "נקודת זכות" שיש לרשע‬
‫החוזר בתשובה‪ ,‬או למסומם המעורר חמלה בלב כולם‪ .‬נעמי היא אשתו של אלימלך‪ :‬בוגדת‪ ,‬שפלה‬
‫שאתה‪ ,‬היא מושא הגועל‪ ,‬בדומה למסומם‪.‬‬
‫האשה ִ‬
‫ומנוולת‪ .‬אותה הכי קשה לקבל! והשנייה‪ִ ,‬‬
‫בית לחם יהודה ידעה אולי להקים מוסדות לחזרה בתשובה‪ ,‬אך לא ידעה לקיים חברה הקולטת את‬
‫השבים; זה הרבה יותר קשה‪ .‬דומה הדבר לאימרה הידועה שמדינת ישראל אוהבת עלייה‪ ,‬יש לה רק בעיה‬
‫עם העולים‪ .‬לבד מהעולים עצמם‪ ,‬העלייה היא דבר נהדר‪...‬‬
‫נעמי ורות מייצגות שתי תופעות הפוכות זו מזו‪ .‬כשהופכים אותן מ"שתיהן" ל"שתיהם"‪ ,‬לא רק שיורדים‬
‫מהתופעה לפרט‪ ,‬גם עולים מהתופעה לכלל‪ .‬מדהים לראות את דיוק המגילה בהחלפת הלשון בין זכר‬
‫לנקבה‪.‬‬
‫כשנביט בהן כ"שתיהן" נראה שיש כאן שתי נשים‪ :‬אחת שבאה משיא הגועל‪ ,‬ממואב‪ ,‬ואחת שנופלת מרום‬
‫הפסגה‪ .‬כשרות ונעמי הולכות בדרך הן הולכות כשתיהם‪ .‬התפיסה החברתית רואה בהן "שתיהן"‪ ,‬ולכן‬
‫העיר תיבָ חן על שתיהן‪ ,‬ואם תי ָךשל – יתעכב גם המשיח‪ ,‬שאמור לצאת מהעיר‪...‬‬
‫גם הביטוי הסמוך‪" ,‬ךְ בָֹאנָה"‪ ,‬מודגש ספרותית בלשון נקבה‪ :‬בואנה‪ ,‬לכנה‪ ,‬שובנה; ברור שלא לחינם נכתב‬
‫דווקא כך‪.‬‬
‫"‪...‬וַ תֹאמַ ְרנָה הֲ זֹאת נָעֳ ִמי " (פסוק י"ט)‪ :‬אין שום התייחסות לרות‪ ,‬מה שמכונה בימינו "לא רואים אותה‬
‫ממטר"‪" ,‬לא סופרים אותה" בכלל‪ ,‬מתעלמים‪.‬‬
‫ש ַדי ִלי ְמאֹד‪.‬‬
‫מר ַ‬
‫הַ‬
‫מָרא ִכי ֵ‬
‫ָע ִמי ְקֶראןָ ִלי ָ‬
‫ּת ְקֶראנָה ִלי נ ֳ‬
‫יהן ַאל ִ‬
‫א ֵל ֶ‬
‫ֹאמר ֲ‬
‫(כ) ַוּת ֶ‬
‫יש לאיית "מרא" בה' בסוף‪ ,‬וברור שהמלה קשורה במלה "מר" שבהסברה של נעמי בסוף הפסוק – "‪...‬ךִ י‬
‫הֵ מַ ר ַׁשדַ י לִ י ְמאֹד " [א'‪ ,‬כ']‪" .‬מרא" בא' פירושו בארמית אדון‪ ,‬מר‪" ,‬מרא דאתרא"‪" ,‬מרא קמא" וכדומה‪ .‬כך‬
‫שבפשט הפסוק מודגש עניין המרירות‪ ,‬אלא שאפשר לקרוא את הפסוק גם אחרת‪ ,‬כפי שעושה האלשיך‪:‬‬
‫"ַאל ִת ְק ֶראנָה לִ י נָעֳ ִמי "‪ :‬אני מבינה‪ ,‬סוברת נעמי‪ ,‬שעם כל הכעס כלפיי יש גם חמלה‪ .‬אלימלך לא חזר‪ ,‬וגם‬
‫לא מחלון וכליון‪ .‬הם ודאי מתו בחטאם‪ ,‬ונעמי‪ ,‬השורדת‪ ,‬היא הצדקת במשפחה‪.‬‬
‫"וַ תֹאמַ ְרנָה"‪ :‬הנשים‪ .‬הן תמיד אמרו שאלימלך היה זה שתפס את כל תשומת הלב‪ .‬נעמי היא הנעימה‪ ,‬בעלת‬
‫הנעימות; מסכנה‪ ,‬איך קלקלו אותה‪...‬‬
‫לא רק! מנסה נעמי לומר‪ְ " :‬ק ֶראן ָ לִ י מָ ָרא ךִ י הֵ מַ ר ַׁשדַ י לִ י ְמאֹד" – אני האשמה‪ ,‬אני האחראית לכל הסיפור‬
‫הזה‪.‬‬
‫"לִ י"‪ :‬בעבורי‪.‬‬
‫קוָק‬
‫ָע ִמי וַי ֹ‬
‫ת ְקֶראנָה ִלי נ ֳ‬
‫םה ִ‬
‫קוָק ָל ָ‬
‫יבנִי ְי ֹ‬
‫ש ַ‬
‫הִ‬
‫יקם ֱ‬
‫ּתי ְוֵר ָ‬
‫ה ַל ְכ ִ‬
‫אנִי ְמ ֵלָאה ָ‬
‫(כא) ֲ‬
‫הַרע ִלי‪.‬‬
‫ש ַדי ֵ‬
‫ָענָה ִבי ְו ַ‬
‫זה כל כך בולט בפסוק! אני הרשעית‪ ,‬אני לא רוצה שום חמלה‪ ,‬אני רוצה להתחיל מחדש! איני רוצה להיות‬
‫אחת מהמסכנים‪ ,‬לא רוצה מכם אוכל‪ ,‬באתי הנה לרעוב לבד‪ ,‬חזרתי לבית לחם למות פה‪ .‬אם אקבל מכם‬
‫משהו‪ ,‬יהיה זה "נהמא דכיסופא"‪ ,‬לחם חינם‪ .‬זו תחושה קשה‪ ,‬נוראה‪ ,‬של ניסיון להתנקות באופן מוחלט‪.‬‬
‫בני העיר רואים במצבה הירוד תשובה משמים לרשעותה‪.‬‬
‫םה ָבאו‬
‫הָ‬
‫ש ֵדי מֹוָאב ְו ֵ‬
‫ש ָבה ִמ ְ‬
‫הָ‬
‫םה ַ‬
‫תה ִע ָ‬
‫םֹוא ִבטָה ַכ ָל ָ‬
‫ה ֲ‬
‫ָע ִמי ְורות ַ‬
‫שב נ ֳ‬
‫ַּת ָ‬
‫(כב) ו ָ‬
‫שע ִֹרים‪.‬‬
‫ת ִח ַלת ְק ִציר ְ‬
‫חם ִב ְ‬
‫ֵבית ֶל ֶ‬
‫היש סיכום טוב מזה לפרק? שימו לב‪ :‬אם רות‪ ,‬שנתפסת כמואבייה‪ ,‬היא כבר כלתה של נעמי – הרי‬
‫שהגיור תפס! "הַ ָשבָ ה"‪ :‬אל ביתה‪ ,‬אל מקורותיה! לא לבית ִאמה‪ ,‬כי אם אל עַ מה‪ ,‬עַ ם נעמי‪.‬‬
‫המה‪ ,‬נעמי ורות‪ ,‬ולא "הֵ םָה"! מנקודת המבט החברתית של העיר שהומה עליהן ורואה בהן שתי נשים‬
‫נפרדות‪ ,‬חוזר הסיפור להצגתן של רות ונעמי יחד‪.‬‬
‫ומתי? "בִ ְת ִחכַת ְקצִ יר ְשע ִֹרים "‪ .‬תחילת קציר שעורים הוא תאריך מדויק‪ .‬בפשט‪ ,‬זהו יום המוגדר בתורה ‪-‬‬
‫ט"ז בניסן‪.‬‬
‫'כי נפלתי קמתי'‪:‬‬
‫וקצִ יר הַ ִח ִחים וַ תֵ ֶׁשב אֶ ת‬
‫פרק ב' מסתיים בפסוק "וַ ִת ְד בַ ק בְ נַעֲ רוֹת בֹעַ ז לְ ל ֵַסט עַ ד ךְ לוֹת ְקצִ יר הַ ְשע ִֹרים ְ‬
‫חֲ מו ָֹתה " [ב'‪ ,‬כ"ג]‪ .‬חז"ל אמרו במפורש שסוף זמן קציר השעורים והחיטים הוא שלושה חודשים מעת לעת‪.‬‬
‫(מזה‪ ,‬אגב‪ ,‬למדו חז"ל שנותנים לגר שלושה חודשים להוכיח את רצונו בגיור)‪ .‬אם נחבר את הנתונים‪,‬‬
‫נראה כי שלושת החודשים הללו מסתיימים בט"ז בתמוז‪ .‬ואז בלילה‪" ,‬בחצי הלילה"‪ ,‬נפגשת רות עם בועז‪.‬‬
‫בבוקר י"ז בתמוז לוקח בועז את רות‪ .‬בי"ז בתמוז מושיב בועז עשרה אנשים בשער עם הגואל‪.‬‬
‫בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות‪ ,‬ועכשיו בי"ז בתמוז חזרה השכינה לכנסת ישראל! זה לא ייאמן‪ ,‬אך זה כתוב‬
‫בפשט‪ .‬בי"ז בתמוז ייפרצו החומות‪ ,‬בי"ז בתמוז ניפול ובי"ז תמוז נקום‪.‬‬
‫בי"ז בתמוז מתחילים ימי בין המצרים; זו תקופת החורבן‪ .‬בסוף ימי ספירת העומר‪ ,‬שבהם מתו תלמידי רבי‬
‫עקיבא אשר לא נהגו כבוד זה בזה‪ ,‬קוראים את מגילת רות שכל עניינה בין ט"ז ניסן לט"ז בתמוז‪ ,‬בתוספת‬
‫יום‪ .‬נראה שהדבר כתוב בפירוש בפסוקים‪ .‬פלאי פלאות‪.‬‬
‫מגילה שבתחילתה עשר שנות חורבן והליכה בדרך‪ ,‬בסופה אלפי שנות גאולה ועניינה שלושה חודשים ועוד‬
‫יום אחד‪ ,‬שמתחילים בפסח ומסתיימים ביום שבירת הלוחות‪ ,‬ביום חטא העגל‪ ,‬יום ההתנתקות שצריך‬
‫להיות יום ההתחברות‪ ,‬היום שבו ייפרצו החומות‪ ,‬שצריך להיות היום שבו נפרוץ אנו את החומות שבינינו‪.‬‬
‫צריך לתת את הדעת לכך שיום י"ז בתמוז כה משמעותי‪ .‬זה היה אמור להיות זמן קבלת התורה – משה‬
‫עלה להר סיני ב‪-‬ו' בסיוון למשך ארבעים יום‪ ,‬עד י"ז בתמוז‪.‬‬
‫האם אנו מבינים את משמעות קריאת המגילה ביום ו' בסיוון? עוד ארבעים יום מאז שנפגשה רות עם בועז‬
‫"בחצי הלילה"‪ ,‬ושכינה בישראל יקומו מעפרא!‬
‫למעשה המגילה כולה עוסקת בכל פרטיה בגאולת ישראל‪ .‬בחטא העגל נגרר עם‪-‬ישראל אחרי ערב‪-‬רב‬
‫ובהשפעתו הרעה עזב את משה; במגילה שתי נשים שבאו מהמקום הרחוק ביותר החזירו שכינה לישראל!‬
‫זה מופלא‪ .‬זו כביכול מגילה ללא תאריכים‪ ,‬אך למעשה התאריכים שבה מדויקים להפליא‪.‬‬
‫פרק ב'‪:‬‬
‫ֹעז‪.‬‬
‫ושמֹו ב ַ‬
‫ימ ֶלְך ְ‬
‫א ִל ֶ‬
‫חת ֱ‬
‫ש ַפ ַ‬
‫חיִל ִמ ִם ְ‬
‫ישה ִאיש ִגבֹור ַ‬
‫מֹודע ְל ִא ָ‬
‫ָע ִמי מידע ַ‬
‫ולנ ֳ‬
‫(א) ְ‬
‫בפתי חת הפרק מציג המקרא הקבלה של "איש מול איש"‪ ,‬כנגד פתיחת פרק א'‪" :‬וַ ֵטלְֶך ִאיׁש ִמבֵ ית לֶחֶ ם‬
‫וׁשמ ֹו‬
‫יׁשה"‪ .‬בועז מופיע כנגד אלימלך‪ .‬האיש הוא "גִבוֹר חַ יִל ִמ ִל ְׁשןַ חַ ת אֱ לִ ימֶ לְֶך ְ‬
‫ְהודה" – " ולְ נָעֳ ִמי מו ָֹדע לְ ִא ָ‬
‫י ָ‬
‫בֹעַ ז"‪.‬‬
‫באלימלך מופיע שם ה' – אלי‪ ,‬ומלכות – מלך‪ .‬אך בועז הוא לא מלך כמו אלימלך‪ ,‬אבל יש בו עזות‪ ,‬בו‪-‬עז‪,‬‬
‫עצמה‪" ,‬תקיף באורייתא" כלשון התרגום‪.‬‬
‫בועז הוא גיבור הפרשה; לא אלימלך‪ ,‬שכבר פגשנו בכישלונו הנורא‪ ,‬לא בניו ואף לא הגואל האלמוני או‬
‫הנער הניצב על הקוצרים‪ .‬מול רות ונעמי הגדולות ניצב מעתה אדם אדיר בשם בועז‪.‬‬
‫הפסוק הזה קשה מאוד‪ ,‬כי אם יש בו כזה עוז והוא ממשפחת אלימלך – למה לא שלח לה שום דבר? אפילו‬
‫לא לחמנייה אחת‪ ,‬פרוסה לפחות‪ ,‬משהו? למה זה קורה רק אחרי "וַ ט ִֶקר ִמ ְק ֶרהָ חֶ לְ ַקת הַ ָשדֶ ה לְ בֹעַ ז אֲ ֶׁשר‬
‫ִמ ִל ְׁשןַ חַ ת אֱ לִ ימֶ לְֶך" שנראה עוד מעט (בפסוק ג')?‬
‫אפשר לראות איך ה"טרור" הצדקני‪-‬ההלכתי שהזכרנו מופיע כאן בשיאו‪ ,‬עד שאפילו בועז – שבתוך שלושה‬
‫"איׁש גִבוֹר חַ יִל"‪ ,‬לא יכול באווירה‬
‫חודשים יעביר את העיר תהליך שלם – נאלץ להיכנע לזה‪ .‬גם בועז‪ִ ,‬‬
‫ה"טרוריסטית" הזאת לשלוח פרוסת לחם בשקט לשתי אלמנות מסכנות‪.‬‬
‫לא במקרה זה מזכיר את סדום‪ ...‬ציפינו שבועז יקדם את רות בלחם ובמים‪ ,‬ההפך ממואב שלא עשו זאת –‬
‫אתכֶם ִמ ִלצְ ָריִם"‪ .14‬האין זו סדום ממש‪ ,‬כאן‪ ,‬אצל‬
‫" עַ ל ְדבַ ר אֲ ׁשֶ ר ֹלא ִק ְדמו אֶ ְתכֶם בַ כֶחֶ ם ובַ לַ יִם בַ דֶ ֶרְך בְ צֵ ְ‬
‫ה"צדיקים" בשדות בית לחם?! – "צדיקים"‪ ,‬שיכולים לדאוג לתשובה של כולם ולא יכולים לשלוח פרוסת‬
‫לחם‪ ,‬ואם מישהו ישלח‪ ,‬יקפצו עליו משמרות‪-‬המי‪-‬יודע‪-‬מה‪...‬‬
‫בועז‪ ,‬האיש הגדול‪ ,‬לא יכול לעשות את הדבר פשוט‪ ,‬האנושי‪ .‬משהו בצדקות שלנו הופך אותנו לפעמים‬
‫לתת‪-‬אנושיים‪ .‬מכאן מתחיל התהליך‪.‬‬
‫פסוק א' הוא הכותרת‪ .‬רות לא מודעת אליו‪ ,‬שהרי כל הפרק בנוי על אי‪-‬הידיעה שלה‪.‬‬
‫ַאחר‬
‫ב ִלים ַ‬
‫שֳ‬
‫ַא ַל ֳק ָטה ַב ִ‬
‫ש ֶדה ו ֲ‬
‫הָ‬
‫ָע ִמי ֵא ְל ָכה מָא ַ‬
‫םֹוא ִבטָה ֶאל נ ֳ‬
‫ה ֲ‬
‫ֹאמר רות ַ‬
‫(ב) ַוּת ֶ‬
‫ּתי‪.‬‬
‫ֹאמר ָלה ְל ִכי ִב ִ‬
‫חן ְב ֵעינָיו ַוּת ֶ‬
‫שר ֶא ְמ ָצא ֵ‬
‫אֶ‬
‫ֲ‬
‫רות עדיין מואבייה‪ .‬היא עדיין לא קיבלה את ההכרה החברתית‪.‬‬
‫היוזמה כולה היא של רות; נעמי רק מאשרת‪ .‬רות יודעת בדיוק את החשש שלה מן הקוצרים‪ ,‬ואת היחס‬
‫אל המואביה‪ ,‬ולכן היא מחפשת את הקוצר "אֲ ֶׁשר אֶ ְמצָ א חֵ ן בְ עֵ ינָיו" – הכי פחות קשה‪ ,‬הכי טוב שיכול‬
‫להיות‪.‬‬
‫‪ 14‬דברים כ"ג‪ ,‬ה'‬
‫ש ֶדה‬
‫הָ‬
‫ח ְל ַקת ַ‬
‫ה ֶ‬
‫ִקר ִמ ְקֶר ָ‬
‫ֹצ ִרים ַוט ֶ‬
‫הק ְ‬
‫ַאחֵרי ַ‬
‫ש ֶדה ֲ‬
‫ַּת ַל ֵקט ַב ָ‬
‫ַּתבֹוא ו ְ‬
‫ַּת ֶלְך ו ָ‬
‫(ג) ו ֵ‬
‫ימ ֶלְך‪.‬‬
‫א ִל ֶ‬
‫חת ֱ‬
‫ש ַפ ַ‬
‫שר ִמ ִם ְ‬
‫אֶ‬
‫ֹעז ֲ‬
‫ְלב ַ‬
‫יש קושי‪ ,‬יש פחד מהקוצרים‪ .‬בסוף היא "מתגלגלת" ("וַ ט ִֶקר ִמ ְק ֶרהָ " – אנחנו היינו אומרים "בפוקס") לקוצר‬
‫הכי נחמד שמצאה‪ ,‬שהוא גם ה"מנכ"ל" של בועז‪ .‬זה המקום הטוב ביותר‪ ,‬אבל אפילו שם בועז יצטרך אחר‪-‬‬
‫כך לכנס את כל הקוצרים ולבקש שלא יכלימו ולא יפגעו בה‪ .‬איזו זהירות היא צריכה‪.‬‬
‫הלשון מחזירה אותנו לספר בראשית‪ .‬המגילה חוזרת על כמה דפוסים של סיפורים קודמים – סיפור‬
‫אברהם ומשפחתו בדרך‪ ,‬סיפורם של תמר ויהודה וכן סיפור אליעזר ורבקה – שנעיין בו להלן‪.‬‬
‫לא רק שרות מזכירה את רבקה‪ ,‬גם הנערים‪-‬השואבים מזכירים לנו את הקוצרים‪ .‬אליעזר מצא את רבקה‬
‫על‪-‬פי החסד דווקא‪ .‬גם רות וגם רבקה באות ממשפחות מפוקפקות מאוד‪ ,‬ודווקא שתיהן משמעותיות‪.‬‬
‫מיצחק ורבקה יוצא נצח ישראל – זו החתונה היהודית הראשונה‪ ,‬ומבועז ורות תשוב שכינה לישראל‪ .‬יסוד‬
‫שני הסיפורים הוא חסד‪ ,‬ושניהם מתרחשים בשדה‪ :‬בבראשית יצחק יוצא לשוח בשדה ושם פוגש את‬
‫רבקה לראשונה‪ ,‬וסיפור מגילת רות מתרחש בשדות בית לחם בימי הקציר‪ .‬רבקה שואבת – רות קוצרת‪.‬‬
‫אליעזר עבד אברהם פונה לקב"ה כך‪" :‬וַ טֹאמַ ר ה' אֱ ֹלהֵ י אֲ דֹנִ י ַאבְ ָרהָ ם הַ ְק ֵרה נָא לְ פָ נַי הַ טוֹם וַ עֲ ֵשה חֶ סֶ ד עִ ם‬
‫אֲ דֹנִ י ַאבְ ָרהָ ם "‪ ,15‬ובפרקנו בולט הדמיון‪" :‬וַ ט ִֶקר ִמ ְק ֶרהָ חֶ לְ ַקת הַ ָשדֶ ה לְ בֹעַ ז"‪.‬‬
‫"הםֵה ָאנֹ כִ י נִנָ ב עַ ל עֵ ין הַ לָ יִם ובְ נוֹת ַאנְ ֵׁשי הָ ִעיר י ְֹצ ֹאת לִ ְׁשאֹ ב מָ יִם"‪ 16‬של אליעזר בבראשית מזכיר את "הַ םַעַ ר‬
‫ִ‬
‫הַ םִ נָ ב עַ ל הַ סו ְֹצ ִרים" שבפרקנו (בפסוק ו')‪.‬‬
‫גם דברי אליעזר‪" ,‬וַ טֹאמֶ ר בָ רוְך ה' אֱ ֹלהֵ י אֲ דֹנִ י ַאבְ ָרהָ ם אֲ ֶׁשר ֹלא עָ זַב חַ ְסד ֹו וַ אֲ ִמת ֹו מֵ ִעם אֲ דֹנִ י ָאנֹ כִ י בַ דֶ ֶרְך נָחַ נִי‬
‫ה' בֵ ית אֲ חֵ י אֲ ֹדנִי"‪ ,17‬מזכירים את פרקנו בפסוק כ'‪" :‬וַ תֹאמֶ ר נָעֳ ִמי לְ ַככ ָָתה בָ רוְך הוא לַה' אֲ ֶׁשר ֹלא עָ זַב חַ ְסד ֹו‬
‫אֶ ת הַ חַ טִים וְ אֶ ת הַ לֵ ִתים‪ ,‬וַ תֹאמֶ ר לָה נָעֳ ִמי ָקרוֹב לָנו הָ ִאיׁש ִמגֹ אֲ לֵנו הוא‪".‬‬
‫הביטוי "אֲ ֶׁשר ֹלא עָ זַב חַ ְסדוֹ" מופיע בשני מקרים אלה בלבד‪ ,‬מה שהופך את זה לתקבולת ברורה‪ .‬מבחינה‬
‫רעיונית‪ ,‬בשני הסיפורים מעמיד השליח האלוקי את שני האנשים‪ ,‬השחקנים בשטח‪ ,‬בפני בחירה חופשית‬
‫לשתף פעולה עם ההשגחה או לא‪.‬‬
‫הדמיון בפסוקים נמשך הלאה‪" :‬וְ עַ ָתה ִאם י ְֶׁשכֶם ע ִֹשים חֶ סֶ ד וֶאֱ מֶ ת אֶ ת אֲ דֹנִ י הַ גִידו לִ י וְ ִאם ֹלא הַ גִידו לִ י‬
‫וְ אֶ פְ נֶה עַ ל י ִָמין א ֹו עַ ל ְשמֹ אל"‪ 18‬מזכיר לנו את מגילתנו בפרק ד' פסוק ד'‪ ,‬שבו פונה בועז אל הגואל במלים‪:‬‬
‫ִידה כִ י וְ אֵ ְדעָ ה ךִ י אֵ ין זול ְָתָך לִ גְאוֹל וְ ָאנֹ כִ י ַאחֲ ֶריָך‪ ;"...‬ובסוף הסיפור‬
‫"‪...‬אם ִתגְַאל גְָאל וְ ִאם ֹלא ִיגְַאל הַ ג ָ‬
‫ִ‬
‫‪19‬‬
‫בבראשית מוצא יצחק את נחמתו – "וַ ט ִַסח אֶ ת ִרבְ ָקה וַ ְת ִהי ל ֹו לְ ִא ָשה וַ טֶאֱ הָ בֶ הָ ‪ ,‬וַ ִטםָחֵ ם י ְִצחָ ק ַאחֲ ֵרי ִאלוֹ" –‬
‫ובמגילתנו‪ " :‬וַ תֹאמֶ ר אֶ ְמצָ א חֵ ן בְ עֵ ינֶיָך אֲ דֹנִי ךִ י נִ חַ ְמ ָתנִ י וְ כִ י ִדבַ ְר ָת עַ ל לֵב ִׁשפְ חָ ֶתָך" [ב'‪ ,‬י"ג] – רות מוצאת את‬
‫נחמתה בבועז‪ .‬ממש אותם ביטויים במהלכים כל כך דומים‪...‬‬
‫נשוב לעניין המקרה – "וַ ט ִֶקר ִמ ְק ֶרהָ "‪ .‬אליעזר מבין שהוא עוסק ביצירת נצח ישראל‪ ,‬והוא אומר – המלה‬
‫"וַ טֹאמֶ ר" מוטעמת בהדגשה‪ ,‬בשלשלת – ומבקש מה' "הַ ְק ֵרה נָא לְ פָ נַי הַ טוֹם"‪ ,‬כלומר שיסדר את מהלך‬
‫העניינים כמו מקרה‪ ,‬כי נצח ישראל הוא מעל ההיגיון! הוא באמירתו – "וַ טֹאמַ ר" בשלשלת – מבטל את‬
‫עצמו בפני המהלך האלוקי האדיר הזה‪.‬‬
‫‪ 15‬בראשית כ"ד‪,‬י"ב‬
‫‪ 16‬שם‪ ,‬י"ג‬
‫‪ 17‬שם‪ ,‬כ"ז‬
‫‪ 18‬בבראשית כ"ד‪ ,‬מ"ט‬
‫‪ 19‬שם‪ ,‬ס"ז‬
‫וזה מה שעושה גם רות בבואה אל בועז‪ .‬היא מתבטלת כולה בפני נעמי ועם‪-‬ישראל ומבקשת מהקב"ה‬
‫שיוביל אותה‪ ,‬שהכל יהיה אלוקי‪ .‬זה "וַ ט ִֶקר ִמ ְק ֶרהָ "!‬
‫ֹלהים אֶ ל בִ לְ עָ ם"‪" ,20‬אֲ ֶׁשר ָק ְרָך בַ דֶ ֶרְך וַ ְי ַזםֵב בְ ָך ךָל‬
‫מקרה זו מלה עם קונוטציה של טומאה – קרי‪" .‬וַ ט ִָסר אֱ ִ‬
‫הַ םֶחֱ ָׁשלִ ים ַאחֲ ֶריָך"‪ .21‬אבל בעומק – אין קדוש מזה! כמו דרשת החסידים הידועה שאותיות מקרה – רק מה'‪.‬‬
‫גם בפתיחת ספר ויקרא – "וַ ט ְִק ָרא אֶ ל ֹמ ֶׁשה"‪ – 22‬האות א' במלה "ויקרא" כתובה בקטן‪ .‬בלי האות א' יש‬
‫"ויקר"‪ .‬במלה זו טמון כל תפקידו של ספר ויקרא – להפוך את "ויקר" (כל מה שקר ומקרי) ל"ויקרא"‪.‬‬
‫כשאליעזר מדבר עם לבן ובתואל‪ ,‬הוא לא יכול לפנות אליהם באמירה של "הַ ְק ֵרה נָא לְ פָ נַי הַ טוֹם" ‪ -‬זה לא‬
‫פיס‪ ...‬א ך בפנייה האישית שלו לקב"ה הוא מסוגל לבקש שייקח ממנו את כל השכל שלו‪ ,‬את הנגיעה‬
‫האישית שלו בהתגלגלות הסיפור כמי שהעמיד את הנצח הזה‪ ,‬ומבקש רק מקרה – מבטל את עצמו בפניו‪.‬‬
‫מהמקרה הראשון‪ ,‬בבראשית – "הַ ְק ֵרה נָא לְ פָ נַי הַ טוֹם" – הגיעה רבקה ויצא עם‪-‬ישראל; מהמקרה השני‪,‬‬
‫במגילתנו – "וַ ט ִֶקר ִמ ְק ֶרהָ חֶ לְ ַקת הַ ָשדֶ ה לְ בֹעַ ז" – נולד משיח בן דוד‪.‬‬
‫שני ה"מקרים" הכלל לא מקריים הללו מלמדים אותנו‪ ,‬שיש פה מהלך שהוא רק אלוקי‪ .‬הבנת הסיפור‬
‫מותנית בכך שנבין שלא הבנו‪ ,‬זה מעבר להגיון שלנו ושייך לסדר האלוקי‪.‬‬
‫ְבֶר ְכָך‬
‫ֹאמרו לֹו י ָ‬
‫ם ֶכם ַוט ְ‬
‫קוָק ִע ָ‬
‫קֹוצ ִרים ְי ֹ‬
‫ֹאמר ַל ְ‬
‫חם ַוט ֶ‬
‫ֹעז ָבא ִמ ֵבית ֶל ֶ‬
‫(ד) ְו ִהמֵה ב ַ‬
‫קוָק‪.‬‬
‫ְי ֹ‬
‫לומדת המשנה בסוף מסכת ברכות‪ ,‬שבועז ובית דינו התקינו לשאול בשם ה'‪ .‬זו הלכה חשובה מאוד‪ ,‬שהיא‬
‫לכאורה צדדית‪ ,‬אבל כשאנחנו מדברים על האווירה הרוחנית החיובית של בית לחם יהודה – בניגוד לכל‬
‫המקומות האחרים בימי שפוט השופטים – אז באווירה של בית לחם יהודה זו הפתיחה‪ ,‬עוד לפני שמגיעים‬
‫למתנות עניים‪ .‬ה"בוס" מגיע‪ ,‬והפתיחה שלו היא‪" :‬ה' עמכם"‪ .‬זו פתיחה בשם ה'‪ ,‬והעונים אומרים "יברכך‬
‫ה'" ‪ -‬כך נפסק בבית דינו של בועז‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬הערה מרתקת מופיעה בתלמוד הירושלמי‪ :‬אתם זוכרים את גדעון חובט חיטים בגת בעפרה? זה בערך‬
‫באותה תקופה‪ ,‬כי אנחנו בתקופת קציר השעורים שאחריה מתחיל קציר החיטים‪ .‬אומר המלאך לגדעון‪:‬‬
‫"ה' ִע ְלָך גִבוֹר הֶ חָ יִל"‪ ,23‬וגדעון עונה לו‪" :‬איפה ה'?"‪ .‬אומר התלמוד הירושלמי‪ ,‬שצורת פנייתו של המלאך‬
‫לגדעון מראה לנו כי בית דין של מעלה הסכים עם בית דינו של בועז‪ ,‬קיבל ואישר את פסיקתו‪ .‬עצם‬
‫ההגדרה הזו היא מרתקת‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬קודם כל בועז ובית דינו מתקנים תקנה‪ ,‬כי הם כנראה מרגישים את‬
‫בעיית השלום‪ ,‬אז הם מתקנים לשאול בשלום – אבל לשאול בשלום בשם ה'‪ .‬ובמקום הזה‪ ,‬שבו פותחים‬
‫שיחה בשאלה בשלום בשם ה' ואפילו המלאך לומד מזה איך להתנהג – במקום הזה לא יודעים לקבל את‬
‫נעמי ורות‪.‬‬
‫‪ 20‬במדבר כ"ג‪ ,‬ד'‬
‫‪ 21‬דברים כ"ה‪ ,‬י"ח‬
‫‪ 22‬ויקרא א'‪ ,‬א'‬
‫‪ 23‬שופטים ו'‪ ,‬י"ב‬
‫ַער‬
‫המ ַ‬
‫ַען ַ‬
‫הזֹאת‪( :‬ו) ַוט ַ‬
‫ַעָרה ַ‬
‫המ ֲ‬
‫קֹוצ ִרים ְל ִמי ַ‬
‫ה ְ‬
‫ִצב ַעל ַ‬
‫המ ָ‬
‫ַערֹו ַ‬
‫ֹעז ְלנ ֲ‬
‫ֹאמר ב ַ‬
‫(ה) ַוט ֶ‬
‫ש ֵדה מֹוָאב‪.‬‬
‫ָע ִמי ִמ ְ‬
‫ש ָבה ִעם נ ֳ‬
‫הָ‬
‫מֹוא ִבטָה ִהיא ַ‬
‫ֲ‬
‫ַעָרה‬
‫אמר נ ֲ‬
‫קֹוצ ִרים ַו ֹט ַ‬
‫ה ְ‬
‫ִצב ַעל ַ‬
‫המ ָ‬
‫ַ‬
‫בועז פונה לרות ומדבר ִאתה‪ .‬בשיחה בין בועז לנער אנחנו למעשה נחשפים בפעם הראשונה לדיבורים‬
‫ברורים המשקפים את מה שקורא בבית לחם יהודה‪ .‬עד עכשיו קיבלנו מושג על כך רק מהתגובה שנעמי‬
‫ורות קיבלו כשהגיעו‪" :‬וַ ֵת ֹהם ךָל הָ ִעיר עֲ לֵיהֶ ן" [א'‪ ,‬י"ט]‪ .‬המגילה מיקדה אותנו בכוונה בנשים – "וַ תֹאמַ ְרנָה‬
‫הֲ זֹאת נָעֳ ִמי" [שם]‪ .‬זו היתה מין אמירה כזאת שמבטאת את התחושה בעיר‪ .‬עוד לא שמענו כלום מפי רות‪,‬‬
‫וכבר אנחנו מבינים שמבחינת תושבי העיר‪ ,‬רות אפילו לא שווה התייחסות‪.‬‬
‫עכשיו אנו שומעים בפעם הראשונה את הנער הניצב על הקוצרים‪ .‬זה לא סתם נער שהגיע עכשיו מאיזו‬
‫מסיבת בר‪-‬מצווה; בועז הוא איש עשיר בבית לחם יהודה‪ ,‬יש לו שדות חיטים ושעורים‪ ,‬והנער הניצב על‬
‫הקוצרים הוא המנכ"ל שלו‪ ,‬לא פחות‪ .‬זה איש כלכלי מרכזי מאוד‪ .‬בועז פונה לנערו‪" ,‬וַ טֹאמֶ ר בֹעַ ז לְ נַעֲ ר ֹו‬
‫הַ םִ נָ ב עַ ל הַ סו ְֹצ ִרים לְ ִמי הַ םַעֲ ָרה הַ זֹאת"‪ .‬הוא לא שואל מי היא‪ ,‬הוא שואל למי היא‪ .‬זה לא מפתיע אותנו –‬
‫גם אליעזר שאל את רבקה "בַ ת ִמי אַ ְת" [בראשית כ"ד‪ ,‬כ"ג]; אבל אם זו המקבילה‪ ,‬הרי שבועז היה צריך‬
‫לשאול "בת מי הנ ערה הזאת?"‪ .‬כלומר‪ ,‬אם הוא לא שואל מי היא אלא בת מי היא מטעמי צניעות‪ ,‬מפני‬
‫שהיא נראית כנערה ואין לה סימני נישואין‪ ,‬כלומר אם הוא שואל בתמימות – שישאל "בת מי הנערה‬
‫הזאת"‪ .‬אבל בועז שואל "למי הנערה הזאת"‪ .‬האם בועז קולט איכשהו את הנסיבות? אולי הוא זוכר את‬
‫הפנים במעומעם? האם בועז יודע שאין לה בדיוק אמא או אבא רלוונטיים לגביו? זה מעורפל‪ ,‬הרי גם בועז‬
‫היה עם כל העיר שהמתה עליהם‪.‬‬
‫"וַ טַעַ ן הַ םַעַ ר הַ םִ נָ ב עַ ל הַ סו ְֹצ ִרים וַ טֹאמַ ר‪ ."...‬בתורה "ויען ויאמר" זה תמיד ויכוח – זו לא תשובה רגועה‪ ,‬זה‬
‫תמיד בניגוד למה שנאמר קודם לכן‪ ,‬כפי שראינו למשל בוויכוחים בין לבן ליעקב‪ ,‬בין עפרון לאברהם‪" :‬וַ טַעַ ן‬
‫לָבָ ן וַ טֹאמֶ ר אֶ ל יַעֲ קֹ ב"‪" ,24‬וַ טַעַ ן עֶ ְפרוֹן הַ ִח ִתי"‪ – 25‬בניגוד למה שנאמר‪" .‬ויען" זה מענה לעומתי‪ .‬אגב‪ ,‬השורש‬
‫ענ"ה מופיע במגילה הזו במובן הקשה שלו‪ ,‬כפי שאומרת נעמי‪" :‬וַ ה' עָ נָה בִ י" [א'‪ ,‬כ"א]‪ .‬יש פה כפל לשון‪:‬‬
‫גם מענה‪ ,‬כלומר ה' באמת ענה לה על מה שהגיע לה‪ ,‬אבל גם עינוי‪ ,‬הוא גם עינה אותה‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬נחזור אל הפסוק‪" :‬וַ טַעַ ן הַ םַעַ ר הַ םִנָ ב עַ ל הַ סו ְֹצ ִרים וַ טֹאמַ ר‪ "...‬הוא אומר לו הכל‪ – :‬למי הנערה הזו? –‬
‫למואב‪ – .‬ומה היא עושה פה? – שאל את בת‪-‬הדודה שלך‪" ,‬הַ ָשבָ ה ִעם נָעֳ ִמי ִמ ְשדֵ ה מוָֹאב"‪ .‬שימו לב‪ ,‬כל‪-‬כך‬
‫מעט מלים‪ ,‬וכל‪-‬כך מודגש‪ .‬היא נערה מואבייה‪ ,‬אז היא בטח באה משדה מואב‪ ,‬אלא מאיפה? מכווית?‬
‫נאמר שהיא נערה מואבייה‪ ,‬אז ברור שהיא באה ממואב‪ .‬אבל הנער חוזר ומדגיש שהיא נערה מואבייה‪,‬‬
‫רוצה לומר‪ :‬היא לא שייכת לשום מקום‪ ,‬ובכלל אם אתה שואל אותי‪ ,‬זה לא בדיוק עם שבו אפשר לדעת‬
‫למי שייך הילד‪ ...‬אתה מכיר את ההיסטוריה של מואב‪ .‬אשה כזאת היא מיותרת פה בשדה‪ .‬אלא מה‪ ,‬היא‬
‫שבה עם נעמי ואנחנו תקועים‪.‬‬
‫מָאז‬
‫ַּת ֲעמֹוד ֵ‬
‫ַּתבֹוא ו ַ‬
‫קֹוצ ִרים ו ָ‬
‫ה ְ‬
‫מ ִרים ֲ‬
‫ּתי ָב ֳע ָ‬
‫ָאס ְפ ִ‬
‫א ַל ֳק ָטה מָא ְו ַ‬
‫ֹאמר ֲ‬
‫(ז) ַוּת ֶ‬
‫ה ַביִת ְמ ָעט‪.‬‬
‫ּתה ַ‬
‫ש ְב ָ‬
‫ּתה זֶה ִ‬
‫ֹקר ְו ַעד ַע ָ‬
‫הב ֶ‬
‫ַ‬
‫"וַ תֹאמֶ ר" – עכשיו הוא מתאר את דבריה‪ .‬הוא מתאר דבר מעניין שאפשר לזקוף גם לחיוב‪ :‬הרי היא בחרה‬
‫ללקט בשדה אחרי אחד שמצאה חן בעיניו‪ ,‬מבלי לדעת שזה השדה של בועז; אילו ידעה שבועז הוא בעל‬
‫השדה‪ ,‬היא בטח לא היתה באה‪ .‬היא לא יודעת שזה השדה של בועז – כלומר הוא הטוב ביותר האפשרי‪,‬‬
‫ולכן יש פה ממד חיובי‪ .‬לכן השיחה של בועז עם הנער הניצב על הקוצרים משקפת כמה קשה המצב בבית‬
‫‪ 24‬בראשית ל"א‪ ,‬מ"ג‬
‫‪ 25‬שם כ"ג‪ ,‬י'‬
‫"ׁשלַף ִאיׁש נַעֲ לוֹ" [ד'‪ ,‬ז'] ושל מתנות‬
‫לחם יהודה‪ .‬זאת בית לחם יהודה של "ה' עמכם ‪ /‬ויבר כך ה'"‪ ,‬של ָ‬
‫עניים‪ ,‬ובמקום הזה – כמה קשה לקבל את נעמי ורות‪...‬‬
‫כאמור‪ ,‬עכשיו הנער מתאר את דברי רות‪ ,‬אבל הוא מתאר אותם באוזני בועז; וכאן נשאלת השאלה‪ ,‬איך‬
‫בועז לא שלח איזו פיתה עם פלאפל לבת הדודה האלמנה שלו שחזרה? בסתר‪ ,‬בלי שאף אחד יראה? למי‬
‫הוא חיכה?‬
‫"וַ תֹאמֶ ר אֲ ל ֳַקטָ ה םָא וְ ָאסַ פְ ִתי בָ עֳ מָ ִרים ַאחֲ ֵרי הַ סו ְֹצ ִרים‪ – "...‬יכול היה הנער להסתפק בדברים האלה‪ ,‬אבל‬
‫הוא גם מתאר מה היא עשתה‪..." :‬וַ ָתבוֹא וַ ַתעֲ מוֹד מֵ ָאז הַ ב ֶֹקר וְ עַ ד עַ ָתה זֶה ִׁשבְ ָתה הַ בַ יִת ְמעָ ט" – כלומר היא‬
‫לא ישבה בכלל‪ .‬חז"ל מפרטים כל מיני ענייני צניעות שהוא ראה בה‪ ,‬אבל בפשט הפסוק היא עומדת‪ ,‬היא‬
‫הולכת‪ ,‬היא לא יושבת‪ .‬אולי הפשט הפשוט ביותר של "זֶה ִׁשבְ ָתה הַ בַ יִת ְמעָ ט" הוא שלקוצרים היה איזה‬
‫מין צריף כזה‪ ,‬איזו סככה או נקודת צל‪ .‬זה היה קיץ‪ ,‬אי אפשר היה להיות בשמש כל הזמן‪ ,‬אז היתה להם‬
‫איזה תחנת התרעננות שבה היה ה"בית"‪ ,‬שם היו מתיישבים לנוח‪ ,‬שם היו שותים מים; וגם ללוקטים‬
‫אחריהם היה מקום שבו הם קיבלו את הפירורים שלהם‪ .‬אבל רות כל הזמן עמדה‪ ,‬היא לא ישבה כמעט‪,‬‬
‫"ׁשבְ ָתה הַ בַ יִת ְמעָ ט"‪.‬‬
‫ִ‬
‫עכשיו יש פה עוד ממד‪ .‬למה היא לא יושבת? כי מה עושים שם‪ ,‬ב"בית"? שם מדברים זו עם זו‪ :‬מי סבא‬
‫שלך ומי סבתא שלך‪ ...‬אז מה היא תעשה שם? מה היא תגיד‪ ,‬מי הסבתא שלה? היא זרה לחלוטין‪ ,‬היא לא‬
‫יכולה להיכנס בעצם לעניינים‪ .‬ואפשר לראות בפסוק הזה יש דבר נוסף‪ :‬היא רעבה בצורה נוראית‪ ,‬היא לא‬
‫מפסיקה לעבוד כדי ללקט עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת‪.‬‬
‫אומר הנער‪ ,‬זה שעליו אמרה רות "אני מוצאת חן בעיניו"‪" :‬תראה‪ ,‬אני נוגע פה בדברים רגישים‪ ...‬רחמיי‬
‫עליה‪ ,‬אבל בוא נהיה חכמים ונשתחרר מהמפלצת הזאת‪ ,‬נשתחרר מהמטרד הזה‪ .‬יש לנו פה נערה מואבייה‬
‫השבה משדה מואב‪ ,‬אתה השתגעת? בועז‪ ,‬אתה אחראי על בית לחם יהודה‪ ,‬אתה רוצה להיות כמו שאר‬
‫הערים בימי שפוט השופטים? אנחנו מדברים על זה כל השבוע‪ ,‬אנחנו 'אקווריום' בימי שפוט השופטים‪,‬‬
‫אנחנו מדברים 'ה' עמכם' ו'יברכך ה''‪ ,‬פה לא נוסעים בשבת‪ .‬מה אתה רוצה‪"?...‬‬
‫זו שיחה חשובה מאוד‪ .‬זו לא שיחה רכה‪ ,‬זו שיחה של מענה לשון‪ ,‬זה "ויען ויאמר"‪ ,‬זה אפילו לא "ויען‬
‫ויאמר לבועז" ‪ -‬זו מעין אווירה כזו של נציג הציבור הטוב‪ ,‬הנחמד‪ ,‬החיובי‪ .‬בכלל‪ ,‬נציגי הציבור האנונימיים‬
‫במגילת רות הם הנער הניצב על הקוצרים ופלוני אלמוני‪ ,‬שאולי שמו הוא "טוב"‪ .‬כי בועז אומר לרות " ִאם‬
‫ִיגְָאלְֵך‪ ,‬טוֹב ִיגְָאל" [ג'‪ ,‬י"ג]‪ ,‬והפסוק הזה יכול להתפרש בשתי צורות‪ .‬הפשט הוא‪" :‬אם יגאלך מיסטר טוב‪,‬‬
‫יגאל הוא; ואם אני‪ ,‬אני"‪( .‬אולי "טוב" נשמע כמו שם מוזר‪ ...‬לא נורא – לאחיו קראו שלמון‪ ,‬לאח נוסף‬
‫אלימלך‪ ,‬ולאח הזה קראו טוב‪" .‬טוב" זה בסדר גמור‪ ,‬שם יפה ונחמד ומתאים למשפחה‪).‬‬
‫בכל מקרה‪ ,‬הנער הניצב על הקוצרים ופלוני אלמוני מתארים שתי דמויות נפלאות‪ .‬פלוני אלמוני בא‬
‫ואומר‪ :‬אני קונה את השדה‪ .‬הרי בועז ִמלְ ךֵד אותו; הוא אמר לו‪" :‬אתה רוצה את השדה כדי להקים שם‬
‫למחלון? שלא נתבלבל‪ ,‬אתה מוכן להקים שם למחלון? מחלון המתבולל? על השדה שלך יהיה שלט ובו‬
‫כתוב 'שדה מחלון'?" – והוא אומר "כן"‪" – .‬ואת רות אתה מוכן?" – "לאאא‪ ,‬להשחית את נחלתי?!"‬
‫שני הגיבורים המשניים האלה‪ ,‬הגיבורים האנונימיים של המגילה‪ ,‬מייצגים אנשים בעלי משמעות ציבורית‬
‫חזקה מאוד‪ .‬לא ייתכן שלאחיו של אלימלך ושל שלמון אין משמעות ציבורית; זה הנער הניצב על‬
‫הקוצרים‪ ,‬המנכ"ל של המקום אולי המרכזי ביותר בבית לחם יהודה‪ .‬ושניהם אומרים לבועז במענה לשון‪:‬‬
‫"אל תכניס אותנו לצרות האלה"‪ .‬הוא אומר חצי משפט‪ ,‬הוא אומר‪" :‬וַ תֹאמֶ ר אֲ ל ֳַקטָ ה םָא"‪ ,‬ומה אמר הוא‬
‫לה – לא אמר כלום‪ .‬היא מסתובבת ורוצה ללקט‪" ,‬וְ ָאסַ פְ ִתי בָ עֳ מָ ִרים" – "אבל עוד אפשר לעצור את זה‪.‬‬
‫מכירים את הסיפור‪ ,‬זה סיפור רגיש‪ ,‬אבל עוד אפשר לעצור את זה עכשיו‪ ,‬אתה הרי יודע עם מי אתה‬
‫מדבר‪ ,‬בועז‪".‬‬
‫מגילת רות מספרת לנו שבועז וכל בית לחם יהודה לא קיבלו את רות ונעמי הבאות משדה מואב בלחם‬
‫ובמים‪ .‬החיים התהפכו‪ :‬פעם המואבים לא קידמו אותנו בלחם ובמים‪ ,‬היום בית לחם יהודה – כולל בועז‬
‫– לא קידמו‪ ...‬אחר‪-‬כך בועז יחזור בו רטרואקטיבית‪ .‬זה היופי של המגילה‪ ,‬כי היא מגילה של תהליכים‪,‬‬
‫היא מגילה של תשובה‪ .‬הגיבורות הן בעלות תשובה‪ .‬אם בועז לא היה בעל תשובה‪ ,‬לא היה לו מה לחפש‬
‫במגילה הזו‪ .‬אם בועז היה בא מושלם‪ ,‬אז לא היה לי מה לעשות עם מגילת רות‪.‬‬
‫בעל תשובה זה תהליך קשה מאוד‪ .‬התורה אומרת‪" :‬יתום ואלמנה לא תענו"; אבל לא אשת הבוגד‪ ,‬ולא אם‬
‫המתבוללים‪ ...‬תרצה שאראה לך ברש"י שכתוב על אשת הבוגד שמבקשת לחזור – לא יכול להראות לך‪ ,‬זה‬
‫מה שאני מרגיש‪ .‬אז אני צריך לעלות שלב‪.‬‬
‫זה מעניין מאוד‪ ,‬דיברנו על כך בפרק הראשון‪ .‬נעמי אומרת‪" :‬לאן שבים? רות וערפה‪ׁ ,‬שֹבְ נָה לבית אמכן‪ ,‬אל‬
‫תלכנה אתי אם זה לא המקום שלכם‪ ".‬הן רוצות לשוב לארץ יהודה? אדם לא יכול לשוב למקום שהוא לא‬
‫היה בו‪ ...‬אלא אם הו א גֵר‪ .‬ולכן בסוף פרק א' כתוב‪" :‬וַ ָת ָׁשב נָעֳ ִמי וְ רות הַ לוֹאֲ בִ טָה ַככ ָָתה ִעלָ ה הַ ָשבָ ה‪[ "...‬א'‪,‬‬
‫כ"ב] – ולפיכך זה עוד יותר חזק כאשר אומר עכשיו הנער הניצב על הקוצרים‪" ,‬היא צריכה לשוב"‪.‬‬
‫ַאחר ְוגַם‬
‫ש ֶדה ֵ‬
‫ּת ְל ִכי ִל ְלקֹט ְב ָ‬
‫ּתי ַאל ֵ‬
‫ּת ִב ִ‬
‫מ ַע ְ‬
‫שַ‬
‫הלֹוא ָ‬
‫ֹעז ֶאל רות ֲ‬
‫(ח) ַוט ֶ‬
‫ִקצֹרון‬
‫שר י ְ‬
‫אֶ‬
‫ש ֶדה ֲ‬
‫ֹתי‪( :‬ט) ֵעי ַניְִך ַב ָ‬
‫ַער ָ‬
‫ת ְד ָב ִקין ִעם נ ֲ‬
‫בורי ִמזֶה ְוכֹה ִ‬
‫ת ֲע ִ‬
‫ֹלא ַ‬
‫ּת ֶאל‬
‫ה ַל ְכ ְ‬
‫ָג ֵעְך ְו ָצ ִמת ְו ָ‬
‫ּתי נ ְ‬
‫ְע ִרים ְל ִב ְל ִ‬
‫המ ָ‬
‫יתי ֶאת ַ‬
‫הלֹוא ִצִו ִ‬
‫יהן ֲ‬
‫ַאחֵר ֶ‬
‫ּת ֲ‬
‫ה ַל ְכ ְ‬
‫ְו ָ‬
‫ְע ִרים‪.‬‬
‫המ ָ‬
‫אבון ַ‬
‫ִש ֲ‬
‫שר י ְ‬
‫אֶ‬
‫מֲ‬
‫ת ית ֵ‬
‫שִ‬
‫ה ֵכ ִלים ְו ָ‬
‫ַ‬
‫עכשיו הדו‪-‬שיח מתנהל בין בועז לרות‪ .‬נקרא את כולו ונעבור עליו שלב אחרי שלב‪:‬‬
‫"הֲ לוֹא ָׁשמַ עַ ְת בִ ִתי" – אפשר לומר שזו פתיחה די מוזרה לשיחה – לא רק ה"בתי"‪ ,‬גם ה"הלוא שמעת"‪ .‬לא‪,‬‬
‫למלה "תדבקין"‪ ,‬שורש דב"ק‪" ,‬וְ רות ָדבְ ָקה‬
‫היא לא שמעה‪ ,‬הוא גם לא אמר לה שום דבר קודם‪ .‬שימו לב ִ‬
‫בָ ה" [א'‪ ,‬י"ד] – רות היא הדבוקה‪ ,‬היא זו שנמצאת‪ .‬ידוע לנו שגוליית הוא צאצא של ערפה ודוד הוא נינה‬
‫של רות‪ ,‬וחז"ל אומרים‪" :‬יבואו בני הנשוקה ויפלו בידי בני הדבוקה"‪.‬‬
‫"בַ ָשדֶ ה אֲ ֶׁשר י ְִקצֹרון" – יקצורון ב‪ -‬נ'‪ ,‬כי אלה הנערות‪" .‬וְ כֹה ִת ְדבָ ִקין ִעם נַעֲ ר ָֹתי"‪ ,‬הן הקוצרות‪" ,‬עֵ י ַניְִך בַ ָשדֶ ה‬
‫יתי אֶ ת הַ םְעָ ִרים לְ בִ לְ ִתי ָנגְעֵ ְך" –‬
‫אֲ ֶׁשר י ְִקצֹרון וְ הָ לַכְ ְת ַאחֲ ֵריהֶ ן"‪ .‬זה מסתדר לגמרי‪ ,‬זה עם הנערות‪" .‬הֲ לוֹא ִצוִ ִ‬
‫לא נכון‪ ,‬הוא לא ציווה‪ !...‬אתם שמים לב שהוא מתאר את הכל בלשון עבר? "הֲ לוֹא ָׁשמַ עַ ְת בִ ִתי" – בעברית‬
‫היינו אומרים‪" ,‬שמעי בתי‪ :‬אל תלכי‪ "...‬וכו' – אבל הוא‪" :‬הֲ לוֹא ָׁשמַ עַ ְת בִ ִתי"‪ .‬זה יפה ספרותית‪ ,‬אבל צריך‬
‫יתי אֶ ת הַ םְעָ ִרים" – לא‪ ,‬רק בעוד שני רגעים הוא יכנס את הנערים ויצווה‬
‫להבין מה זה אומר‪" .‬הֲ לוֹא ִצוִ ִ‬
‫אותם‪ ,‬כלומר הוא אומר לה עכשיו משהו עתידי בלשון עבר‪" .‬וְ צָ ִמת"‪ ,‬ואם תצמאי‪" ,‬וְ הָ לַכְ ְת אֶ ל הַ ךֵלִ ים‬
‫וְ ָׁש ִתית מֵ אֲ ֶׁשר י ְִׁשאֲ בון הַ םְ עָ ִרים" – סיפור רבקה אבל הפוך‪ :‬לא את תשאבי אלא הם ישאבו ואת תשתי‪.‬‬
‫חן ְב ֵעינֶיָך‬
‫אתי ֵ‬
‫מ ָצ ִ‬
‫דוע ָ‬
‫מ ַ‬
‫ֹאמר ֵא ָליו ַ‬
‫ָאר ָצה ַוּת ֶ‬
‫ּתחו ְ‬
‫שַ‬
‫ַּת ְ‬
‫ֶיה ו ִ‬
‫ַּתפֹל ַעל ָפנ ָ‬
‫( י) ו ִ‬
‫ָכ ִרטָה‪.‬‬
‫ֹכי נ ְ‬
‫ירנִי ְוָאנ ִ‬
‫ה ִכ ֵ‬
‫ְל ַ‬
‫גם אם היא עברה תהליך גיור לפי תפיסתה – זוכרים את שלושת החודשים שדיברנו עליהם? רק בסופם‪,‬‬
‫בתום קציר השעורים וקציר החיטים‪ ,‬זה יאושרר בשער העיר על‪-‬ידי עשרת הזקנים‪.‬‬
‫המלים האלה‪" ,‬להכיר" ו"נכרי"? הנכרי הוא זה שלא‬
‫"לְ הַ ךִ ֵירנִ י וְ ָאנֹ כִ י נָכְ ִרטָה" – שמתם לב פעם לדמיון בין ִ‬
‫מכיר‪ ,‬המתנכר‪ .‬נכר והכרה זה אותו דבר‪.‬‬
‫ַאחֵרי מֹות‬
‫מֹותְך ֲ‬
‫ח ֵ‬
‫שית ֶאת ֲ‬
‫שר ָע ִ‬
‫אֶ‬
‫הגַד ִלי כֹל ֲ‬
‫הגֵד ֺ‬
‫ֹאמר ָלה ֺ‬
‫ֹעז ַוט ֶ‬
‫ַען ב ַ‬
‫(יא) ַוט ַ‬
‫ּתמֹול‬
‫ּת ְ‬
‫ָד ַע ְ‬
‫שר ֹלא י ַ‬
‫אֶ‬
‫ַּת ְל ִכי ֶאל ַעם ֲ‬
‫ּתְך ו ֵ‬
‫מֹול ְד ֵ‬
‫ַ‬
‫םְך ְו ֶאֶרץ‬
‫ָאביְך ְו ִא ֵ‬
‫ַּת ַע ְז ִבי ִ‬
‫ישְך ו ַ‬
‫ִא ֵ‬
‫ש ְלשֹום‪.‬‬
‫ִ‬
‫לא סתם "ויאמר" אלא "וַ טֹאמֶ ר לָה"‪ .‬כאשר הנער הניצב על הקוצרים דיבר‪ ,‬נכתב "ויאמר"‪ ,‬מפני שהוא לא‬
‫אמר רק לבועז אלא לכל מי שיכל לשמוע; הוא רצה מאוד שישמעו‪ .‬לא כך אצל בועז‪" .‬וַ טַעַ ן" – כאמור‪,‬‬
‫לשון "ויען" זה תשובה לעומתית‪ ,‬כלומר בועז אומר לה‪" :‬אני חולק עלייך‪ ,‬אני לא מקבל את דברייך‪,‬‬
‫תפסיקי עם התחושה הזאת"‪ .‬זה ויכוח‪ ,‬אבל ויכוח מצד אדם עם אהבה אדירה שאומר לנערה הזאת‪,‬‬
‫"מספיק עם התחושה הנוראית הזאת‪ ,‬אני לא אעבור על זה בשתיקה‪ ,‬אנחנו נתווכח על זה‪ ,‬זה לא יהיה"‪.‬‬
‫ובכן‪" ,‬וַ טַעַ ן בֹעַ ז וַ טֹאמֶ ר לָה‪ ,‬הֺ גֵד הֺ גַד לִ י ךֹל אֲ ֶׁשר עָ ִשית אֶ ת חֲ מו ֵֹתְך"‪ ...‬לכאורה‪ ,‬מספיק להגיד "אני יודע";‬
‫אולם "הֺ גֵד הֺ גַד לִ י" פירושו‪ :‬לא רק לשון הרע מסתובב‪ ,‬יש גם לשון הטוב שמסתובב‪ .‬אמנם הדרך לחירות‬
‫ארוכה‪ ,‬אבל לא כמו שאת חושבת – יש ניצנים‪ ,‬הרבה אנשים מדברים על דברים טובים‪ ...‬יש אווירה קשה‪,‬‬
‫אבל אנחנו נפרוץ אותה‪ ,‬ננצח; תפקידנו לקלוט את הטוב המועט ולהפוך אותו לעובדה‪ .‬את אומרת "וְ ָאנֹ כִ י‬
‫נָכְ ִרטָה"? שכחי מזה‪ ,‬אני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה‪" .‬הֺ גֵד הֺ גַד לִ י ךֹל אֲ ֶׁשר עָ ִשית אֶ ת חֲ מו ֵֹתְך ַאחֲ ֵרי מוֹת‬
‫יׁשְך" – הוא יודע שהאישות שלהם לא היתה אישות‪ ...‬אבל תראו איך הוא מדבר אליה‪" :‬וַ ַתעַ זְ בִ י ָאבִ יְך‬
‫ִא ֵ‬
‫ומבֵ ית‬
‫ומל ֹול ְַד ְתָך ִ‬
‫ַאר ְצָך ִ‬
‫וְ ִאלֵ ְך וְ אֶ ֶרץ מ ֹול ְַד ֵתְך וַ ֵתלְ כִ י" – איזה פסוק זה מזכיר לנו? כמובן‪ ,‬את "לְֶך לְ ָך מֵ ְ‬
‫ָאבִ יָך"‪ .26‬זאת אשה שבאה עם כלתה כמו שאברהם בא עם תרח ועם כלתו‪ .‬הם יצאו אל ארצה כענן אבל‬
‫לא הגיעו אליה בשלב ההוא‪ ,‬ורות כן הגיעה לארץ כנען‪ .‬היא הבת של לוט – היא הרי מואבייה‪ ,‬מלוט –‬
‫אבל‪ ,‬אומר לה בועז‪ ,‬אני יודע שאת באת עם חמותך ואינך עוזבת אותה‪ ,‬כמו לוט את אברהם‪" ,‬וַ ֵתלְ כִ י אֶ ל‬
‫עַ ם אֲ ֶׁשר ֹלא י ַָדעַ ְת ְתמוֹל ִׁשלְ ׁשוֹם"‪.‬‬
‫לדעתי‪ ,‬בפסוק הזה בועז אומר את הכל‪ .‬הוא לא קונה את הטענה שאולי היה איזשהו גיור כשרות לקחת‬
‫את מחלון‪ .‬מבחינתו רות באמת לא ידעה את העם הזה תמול שלשום‪ ,‬אפילו בנישואיה – והוא מוכן לקבל‬
‫את זה‪ ,‬את העניין הזה שהוא הכי קשה שיש; אבל אנושית הוא אומר‪" ,‬אני יודע מה קרה לך אחרי מות‬
‫אישך‪ ,‬אני יודע מה בחרת לעשות עִ ם וכלפי חמותך‪ .‬עשית ִאתה‪ ,‬אבל מבחירתך עשית זאת; את לא איזו‬
‫גרורה‪".‬‬
‫שר‬
‫אֶ‬
‫ִשָר ֵאל ֲ‬
‫ֹלהי י ְ‬
‫א ֵ‬
‫קוָק ֱ‬
‫מ ִעם ְי ֹ‬
‫מה ֵ‬
‫ש ֵל ָ‬
‫ּתְך ְ‬
‫ֺר ֵ‬
‫שכ ְ‬
‫מְ‬
‫ות ִהי ַ‬
‫קָוק ָפ ֳע ֵלְך ְ‬
‫ְש ֵלם ְי ֹ‬
‫(יב) י ַ‬
‫ָפיו‪.‬‬
‫חת ְכנ ָ‬
‫ּת ַ‬
‫חסֹות ַ‬
‫ָבאת ַל ֲ‬
‫שימו לב‪ ,‬זה מדהים‪ :‬בכל הפסוקים של "ויען בועז ויאמר לה"‪ ,‬הוא עונה כנגד ה"אנוכי נכרייה" – ועכשיו‬
‫הוא מגיע לעיקר‪ :‬לאן מגיעה רות‪ ,‬בשונה מערפה ? ערפה גם היא אמרה "ךִ י ִא ָתְך נָׁשוב לְ עַ לֵ ְך" [א'‪ ,‬י']; ומה‬
‫הוסיפה רות? "עַ לֵ ְך עַ ִלי וֵאֹלהַ יְִך אֱ ֹלהָ י" [שם‪ ,‬ט"ז]! שימו לב מה הוא אומר‪" :‬וַ ַתעַ זְ בִ י‪ ...‬וַ ֵתלְ כִ י אֶ ל עַ ם אֲ ֶׁשר‬
‫ֹלא י ַָדעַ ְת ְתמוֹל ִׁשלְ ׁשוֹם" – אמרת "עמך עמי"? "י ְַׁשכֵם ה' ןָ עֳ לְֵך"‪ .‬אני יודע שאת כאן בגלל הקב"ה‪ .‬את‬
‫"ות ִהי‬
‫שואלת אותי למה אני עוד לא שלחתי טוסט לחמותך? בואי נשמע מאיפה תהיה משכורתך עכשיו‪ְ :‬‬
‫מַ ְשך ְֺר ֵתְך ְׁשלֵמָ ה מֵ עִ ם ה'" – ושימו לב לתואר של הקב"ה – " אֱ ֹלהֵ י י ְִש ָראֵ ל"‪ .‬את לא חלק רק מה' עכשיו‪,‬‬
‫את חלק מה' א לוהי ישראל‪" .‬ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוהי ישראל מלך‪ "...‬כשאת לוקחת את החסד‬
‫שלך ומחליטה להעביר אותו דרך נצח ישראל ודרך ה'‪ ,‬ולגלות שה' הזה הוא אלוהי ישראל למרות כל‬
‫‪ 26‬בראשית י"ב‪ ,‬א'‬
‫הקשיים – רק ה' מוכן לשלם את גמולך‪ .‬אני מקבל את הטענה שגם אני צריך לתקן את שלי‪ ,‬אבל דעי לך‬
‫שתחושתך שאת נכרייה היא תחושה מוטעית‪.‬‬
‫אתי חֵ ן בְ עֵ ינֶיָך לְ הַ ךִ ֵירנִ י?" – זה כמובן משפט של אהבה‬
‫רות מתפעלת מהחסד שבעז עושה ִאתה‪" :‬מַ דועַ מָ צָ ִ‬
‫והערצה‪ ,‬אבל בעצם היא גם אומרת לבועז‪" :‬אני הרי נכרייה בעיני כולם‪ ,‬זה לא יעזור שאתה תשתנה‪,‬‬
‫האווירה הכללית לא תשתנה; אני מצאתי חן בעיניך"‪ .‬ולאט לאט אומר לה בועז‪" :‬גברת‪ ,‬את טועה‪ ,‬זה לא‬
‫בעיניי‪ ,‬זה הקב"ה‪ ...‬ואת רוצה הוכחה? 'הֺ גֵד הֺ גַד לִ י'! ממי? מהחבר'ה! נכון‪ ,‬אמנם ברגעים מסוימים את‬
‫רואה רק רע‪ "...‬הרי איך היא באה אל הקוצרים? "וַ ֵתלְֶך וַ ָתבוֹא וַ ְתל ֵַסט" [ב'‪ ,‬ג'] – רש"י הסביר שהיא הלכה‪,‬‬
‫נבהלה וחזרה‪ ,‬הלכה‪ ,‬נבהלה וחזרה‪ ,‬מי לא מכיר את התחושה שכולם רודפים אחריו? רק אתמול היא‬
‫היתה ב"וַ ֵת ֹהם ךָל הָ ִעיר" [א'‪ ,‬י"ט] בתחילת קציר השעורים‪ ...‬אז הוא מרגיע אותה בשלוש אמירות‪ ,‬שלושה‬
‫שלבים של הרגעה‪:‬‬
‫קודם כל הוא אומר לה‪" ,‬אני ִאתך"‪ .‬זה אמנם יכול לגרום לתחושה נפלאה‪ ,‬איזו אהבה‪ ,‬אבל גם לתחושה‬
‫בעייתית של תלות‪ ,‬כי אם רק אתה אתי ולא אף‪-‬אחד אחר‪ ,‬הרי שאני תלויה בך‪ ,‬ואז איפה אני? אני‬
‫מחויבת לך‪.‬‬
‫רק אתה‪ ,‬ותלות – אלה שני הסיכונים ב"אני אתך"‪ .‬הדבר הראשון שאדם שבא אלי צריך לקבל זה "אני‬
‫אתך"‪ ,‬אבל אתה חייב לדעת את שני הסיכונים‪ .‬שני הסיכונים אומרים‪ :‬אוקיי‪ ,‬מה יהיה כשאני אצא‬
‫מהחדר? אתה יודע מה‪ ,‬כל כך נתפסת בשיחה אתי‪ ,‬עכשיו אני יותר מפחד לצאת מהחדר‪ .‬ההבטחה שלך‬
‫מסחררת‪ ,‬הרסת אותי לגמרי‪ .‬זה פחד אדיר‪ .‬סיכון א' של "אני אתך" אומר "אין אף אחד אחר בעולם"‪,‬‬
‫וסיכון ב' של "אני אתך" – והרבה פעמים באהבה אנחנו אומרים את המשפט הזה בטעות‪ ,‬הוא משפט נורא‬
‫חזק ונורא מסוכן – סיכון ב' אומר "אני אתך ולכן את כלום" (כמובן‪ ,‬לא אומרים את המלים‪ ,‬אבל יש‬
‫סכנות עצומות)‪.‬‬
‫ובכן שמעו איך בועז ממשיך‪ ,‬זה נפלא‪ .‬הוא אומר לה‪" :‬א'‪ ,‬אני אתך" – והיא שואלת‪" ,‬מדוע מצאתי חן‬
‫בעיניך להכירני? רק אתה ִאתי‪ ,‬ואנוכי נכרייה‪ ,‬כל השאר בכלל לא אתי‪ ,‬אני תלויה בך‪ ".‬אז בועז משיב לה‪:‬‬
‫"הגד הגד לי‪ ...‬את עוד לא מרגישה את זה‪ ,‬גם אני לא‪ .‬מי אני? אני רק לוקח אחריות על זה‪ .‬חושבת שאני‬
‫לוקח אחריות רק עלייך‪ ,‬להגיד לך שאת נחמדה? אני לוקח אחריות על האווירה באזור‪ .‬את מבינה מי אני‪.‬‬
‫זה לגבי סיכון א'‪ .‬ובאשר לסיכון ב' – בי את תלויה?! ישלם ה' לך פועלך‪ ,‬ותהי משכורתך שלמה מאת ה'‬
‫אלוהי ישראל! הרי את יודעת מה זה ה'‪ ,‬הרי את אמרת 'אלוהייך אלוהי'‪ ,‬תוציאי אותי בכלל מהתמונה‪"...‬‬
‫זאת עצמה של אד ם‪" .‬אני נותן את כולי"‪ ,‬ואז בא השלב השני‪" :‬אני כלום"‪ .‬אני עם ה"כולי" הזה לוקח עוד‬
‫שני תפקידים‪ :‬לתת לה אווירה סביבתית ולהסביר לה שזה נצחי‪ .‬זה פלאי פלאות‪...‬‬
‫יתָך ךְ ָרחֵ ל וכְ ֵלָאה" [ד'‪ ,‬י"א]‪.‬‬
‫שומעים פה את רחל – "כי יש שכר לפעולתך"‪" :‬י ִֵתן ה' אֶ ת הָ ִא ָשה הַ בָ ָאה אֶ ל בֵ ֶ‬
‫אנשי יהודה מקדימים את רחל ללאה‪ ,‬ורחל – רחל זה האזור הזה‪ .‬צריך לזכור‪ ,‬שומעים פה מאוד את רחל‪,‬‬
‫כל מגילת רות לדעתי היא מגילת בית לחם יהודה של רחל‪ ,‬כולה רחל‪ .‬קודם כל היא מתרחשת בדיוק‬
‫באותה מקום‪ ,‬בדיוק בדרך בית לחם היא אפרתה‪ ,‬והיא גם מתרחשת בדרך – זו מגילה שעוסקת בתהליך;‬
‫וגם רחל זה התהליך‪ ,‬רחל זו הדרך‪ :‬היא פגשה את יעקב בדרך‪ ,‬היא מתה בדרך‪ ,‬היא כולה הדרך‪.‬‬
‫ות ִהי מַ ְשך ְֺר ֵתְך ְׁשלֵמָ ה מֵ עִ ם ה' אֱ ֹלהֵ י י ְִש ָראֵ ל אֲ ֶׁשר בָ את לַחֲ סוֹת ַתחַ ת ךְ נָפָ יו"‪ .‬המלים "לחסות‬
‫"י ְַׁשכֵם ה' ןָ עֳ לְֵך ְ‬
‫תחת כנפיו" עוד קודמות ל"הכניסיני תחת כנפך והיי לי אם ואחות"‪ ,27‬המלים האלה עוד יחזרו‪ָ" :‬אנֹ כִ י רות‬
‫"תחַ ת ךְ נָפָ יו"‪ .‬עכשיו‪ ,‬אני לא יודע אם לבועז‬
‫אֲ מָ ֶתָך ופָ ַר ְש ָת כְ נָפֶ ָך עַ ל אֲ מָ ְתָך" [ג'‪ ,‬ט']‪ ,‬ולכן הוא מקדים ואומר ַ‬
‫‪" 27‬הכניסיני תחת כנפך"‪ ,‬שירו של חיים נחמן ביאליק‬
‫ולרות כבר יש כוונות נוספות – זה נתון לפר שנות האישית של כל אחד‪ .‬נדון בזה בפרק ג'‪ ,‬כשנגיע לשם‪.‬‬
‫אבל את הסוגריים האלה מותר לפתוח‪ ,‬ואגב – ככל שנחשוב שכן‪ ,‬כך מסתמנת סבירות גדולה יותר שלא‬
‫נעשה כלום בין בועז לרות לפני שיש אישור‪.‬‬
‫תָך‬
‫חֶ‬
‫ש ְפ ָ‬
‫ּת ַעל ֵלב ִ‬
‫ּתנִי ְו ִכי ִד ַב ְר ָ‬
‫ִח ְמ ָ‬
‫דנִי ִכי נ ַ‬
‫אֹ‬
‫חן ְב ֵעינֶיָך ֲ‬
‫ֹאמר ֶא ְמ ָצא ֵ‬
‫(יג) ַוּת ֶ‬
‫ֹתיָך‪.‬‬
‫ש ְפח ֶ‬
‫ַאחת ִ‬
‫ֹכי ֹלא ֶא ְהיֶה ְכ ַ‬
‫ְוָאנ ִ‬
‫זה נפלא‪ .‬בהתחלה היא אמרה "מצאתי חן בעיניך להכירני"‪ ,‬ופה בשיחה הזאת אני מוצא משהו שהלוואי‬
‫שאלמד פעם‪ :‬כשהוא אמר לה "אני אתך"‪ ,‬היא הרגישה שיש מישהו שמכיר אותה‪ ,‬שהיא לא בודדה;‬
‫וכשהוא אמר לה "ה' אתך והסביבה תשתנה"‪ ,‬היא אמרה לו‪" ,‬ניחמת אותי"‪.‬‬
‫אלה שני דברים שונים‪" ,‬קיבלתי הכרה" ו"נוחמתי"‪ .‬מתי אדם מתנחם? זה שוב מזכיר את סיפור רבקה –‬
‫"וַ ִטםָחֵ ם י ְִצחָ ק ַאחֲ ֵרי ִאלוֹ"‪ .28‬מאז שאמו נפטרה יצחק הרגיש שאין לו אוהל‪ ,‬שאין לו בית‪ .‬הוא לא הרגיש‬
‫שלא מכ ירים בו; כולם הכירו את יצחק‪ ,‬הוא היה בנו של אברהם‪ ,‬היה לו הכל; הוא הרגיש מוכר אבל לא‬
‫מנוחם‪ .‬אלה שני דברים שונים לגמרי‪ .‬בלילה הוא היה לבד‪ .‬היה לו הכרה‪ ,‬הכירו בו‪ ,‬אבל לא היתה לו‬
‫נחמה‪.‬‬
‫"‪...‬וְ ָאנֹ כִ י ֹלא אֶ ְהיֶה ךְ ַאחַ ת ִׁשפְ ח ֶֹתיָך" – בעצם לא הייתי ראויה אפילו להיות כאחת שפחותיך‪ ,‬והנה אתה לא‬
‫רק מכיר בי אלא גם מנחם אותי‪ .‬היא אומרת את הפסוק זה בצורה מאוד מדויקת‪ ,‬יפה כזאת‪ ,‬מה שנקרא‬
‫– משיב על אחרון אחרון ועל ראשון ראשון‪ .‬בחלק הראשון ההכרה ברות היתה העניין‪ ,‬ועכשיו –‬
‫"ניחמתני"‪ .‬אז קודם כל נגמור עם החלק השני‪.‬‬
‫מה שקרה בחלק השני‪ ,‬מאז "ויען בועז ויאמר"‪ ,‬זה היה הניחום – יש לי ה' ויש לי רע‪ .‬ומה שעשה בועז‬
‫בהתחלה היה הדיבור "על לב שפחתך"‪ ,‬וזה הדבר הראשון שרות רוצה ממנו‪ .‬אחר‪-‬כך הוא ניחם אותה‪,‬‬
‫ובעצם לסיכום – כשהיא הגיעה באותו יום לשדה‪ ,‬אמרה "הלוואי אהיה כאחת שפחותיך"‪ ,‬וחשבה שגם זה‬
‫לא מגיע לה בגלל הרקע שלה – הרקע שחזר עליו רק לפני שתי דקות הנער הניצב על הקוצרים‪" :‬נערה‬
‫מואבייה היא השבה משדה מואב"‪.‬‬
‫ּתְך‬
‫ּת ִפ ֵ‬
‫חם ְו ָט ַב ְל ְ‬
‫ה ֶל ֶ‬
‫ּת ִמן ַ‬
‫ָאכ ְל ְ‬
‫הֹלם ְו ַ‬
‫ֹשי ֲ‬
‫ֹכל ג ִ‬
‫הא ֶ‬
‫ֹעז ְל ֵעת ָ‬
‫ֹאמר ָלה ב ַ‬
‫(יד) ַוט ֶ‬
‫ֹתר‪.‬‬
‫ש ַבע ַוּת ַ‬
‫ַּת ְ‬
‫ֹאכל ו ִ‬
‫ִצ ָבט ָלה ָק ִלי ַוּת ַ‬
‫קֹוצ ִרים ַוט ְ‬
‫ה ְ‬
‫שב ִמ ַצד ַ‬
‫ַּת ֶ‬
‫ֹמץ ו ֵ‬
‫ַבח ֶ‬
‫ְהודה"‪ְ " ;29‬גׁשו נָא אֵ לַי"‪" ;30‬וַ ִטגָׁשו"‪" ;31‬וַ ִט ְגׁשו‬
‫לגשת זה תמיד עוד שלב בהתקרבות‪ֹ " .‬ג ִׁשי הֲ ֹלם"; "וַ ִטגַׁש אֵ לָיו י ָ‬
‫אֵ לָיו"‪" ...32‬גושי" זה הווה מתמשך; כשאומרים למישהו "גש"‪ ,‬קשה לו מאד לעשות את זה‪" .‬גושי"‪ ,‬המשיכי‬
‫לגשת – אני רואה אותה כאילו מנסה לגשת‪ ,‬ומתיישבת‪ֹ " .‬ג ִׁשי הֲ ֹלם"? מבחינתה‪ ,‬אין לה הוה‪-‬אמינא בעולם‬
‫שהיא תשב לאכול לחם עם – חזרה למצרים – עם העברים?! "תועבת מצרים ‪ /‬היהודים היא"‪ ,‬המואבייה‬
‫הזאת‪.‬‬
‫" ֹג ִׁשי הֲ ֹלם וְ ָאכַלְ ְת ִמן הַ כֶחֶ ם"‪ ,‬וגם תנגבי בחומוס – "וְ טָ בַ לְ ְת ןִ ֵתְך בַ חֹמֶ ץ"‪ .‬בשביל לטבול פתך בחומץ אני‬
‫משער שהיתה איזו צלחת מרכזית‪ ,‬כלומר שמי שטובל פתו כבר לא יושב מהצד‪ .‬אומר לה בועז‪ ,‬הפסיקי‬
‫לשבת בצד‪ ,‬שימי עצמך במרכז‪" .‬גֹ ִׁשי הֲ ֹלם" – לא גושי אלי; יוסף אומר " ְגׁשו ָנא אֵ לַי"‪ ,‬כי שם צריך אחווה‪,‬‬
‫‪ 28‬בראשית כ"ד‪ ,‬ס"ז‬
‫‪ 29‬בראשית מ"ד‪ ,‬י"ח‬
‫‪ 30‬שם מ"ה‪ ,‬ד'‬
‫‪ 31‬שם‬
‫‪ 32‬במדבר ל"ב‪ ,‬ט"ז‬
‫אבל מה זה "גֹ ִׁשי הֲ ֹלם"? התחברי לסביבה‪ .‬על זה דיברנו קודם‪" ,‬הֺ גֵד הֺ גַד"‪" ...‬גושי הלום וטבלת פתך‬
‫בחומץ" זה לא "בואי אלי עכשיו"; "וְ טָ בַ לְ ְת ןִ ֵתְך בַ חֹמֶ ץ" פירושו "התחברי עם החבר'ה"‪.‬‬
‫"וַ ֵת ֶׁשב ִמנַ ד הַ סו ְֹצ ִרים" – היא כבר יושבת בצד הקוצרים! ברור שאדם לא נכנס היְשר לאמצע‪ ,‬אבל היא‬
‫כבר יושבת מצד הקוצרים! בהתחלה היא ישבה מאחור‪ .‬יש אומרים שבצד אחד ישבו הקוצרים ובצד שני‬
‫הנערות; אבל איך שלא נקרא את זה‪ ,‬ברור שהיא הולכת ומתקרבת‪ .‬כלומר קודם כל הוא דאג לסביבה‬
‫שונה; זו פסיכולוגיה מדהימה‪ ,‬כשאנחנו רואים את זה לאט לאט אנחנו מבינים את העדינות שלו‪ ,‬עדינות‬
‫שלא תתואר‪.‬‬
‫ואז הוא מגיע‪" .‬וַ ט ְִצבָ ט לָה ָקלִ י" – אגב‪ ,‬צב"ט זה יחידאי במקרא‪ .‬וכשמלה היא יחידאית‪ ,‬סימן שהיה פה‬
‫מקרה יחידאי‪" .‬וַ תֹאכַל וַ ִת ְשבַ ע וַ ת ַֹתר" – אני רואה פה אצילות שלא תיאמן‪ .‬באה נערה מואבייה‪ ,‬שלא‬
‫הצליחה בכלל לשבת מרוב שכל הזמן היתה מתרוצצת ומלקטת‪ ,‬והיא יושבת ואוכלת – אולי לראשונה זה‬
‫זמן רב – פיתה עם חומץ‪ ,‬ומקבלת מהקלי‪ ,‬והיא שבעה ומותירה‪ ,‬לא נוגעת בשום דבר אחר‪ .‬אתם יודעים‬
‫מה היא עושה במה שהיא מותירה? אחרי זה כתוב (בפסוק י"ח)‪ :‬את אשר הותירה משובעה היא שומרת‪.‬‬
‫הרי היא רואה מי בועז‪ .‬אם היא תגיד לו עכשיו "אני רוצה להמשיך עוד שעה"‪ ,‬יהיה לה אוכל גם בשביל‬
‫נעמי‪ .‬בסוף היום היא יוצאת מהשדה עם איפָ ה שעורים! איפה זה עשרה עומרים‪" ,‬וְ הָ עֹמֶ ר עֲ ִש ִרית הָ אֵ יפָ ה‬
‫הוא"‪ .33‬עומר זה מזון ליום‪" ,‬עֹמֶ ר ַלגֺלְ גֹ לֶת"‪ ,34‬כך שהיא יוצאת עם מזון שיספיק לשתי נשים לחמישה ימים‪.‬‬
‫ובאמצע היום היא יושבת לאכול‪ .‬אתם קולטים את האחריות שלה‪ ,‬כמו אחריות של אם לתינוק? קודם כל‬
‫היא אכלה‪ ,‬היא שבעה‪ ,‬היא הותירה‪ ,‬ואת מה שהיא הותירה היא שומרת לחמותה‪ ,‬וכשהיא תביא את‬
‫איפת השעורים היא לא תיכנס הביתה לפני שהיא תיתן לה משבעה‪" ,‬אֵ ת אֲ ֶׁשר הו ִֹת ָרה ִמ ָשבְ עָ ה" [ב'‪ ,‬י"ח]‪.‬‬
‫יש כאן חסד שאי אפשר לתאר‪ ,‬אבל גם שליטה עצמית – "אני לא אֹ כַל פירור יותר ממה שאני צריכה"‪.‬‬
‫הרמב"ם מגדיר בהלכות דעות בהלכות רפואה‪ ,‬שהבעיה המרכזית ברפואה היא שאדם אוכל יותר ממה‬
‫שהוא צריך‪ .‬אסור לו לאכול פחות מזה‪ ,‬אבל הוא רוצה עוד טיפה‪ ...‬אצל רות זה לא קשור לשאלה אם‬
‫אסור לאכול יותר‪ ,‬אלא שהיא יודעת שלא צריך‪ ,‬יש לה משמעת‪ .‬את איפת השעורים צריך לקחת למחסן –‬
‫מצוין‪ ,‬איזו אחריות אמהית זאת‪ ,‬איזה יופי‪ .‬נעמי יכולה לאכול את זה ולהרגיש גם קצת מהחומץ‪ ,‬החומוס‪.‬‬
‫את איפת השעורים לוקחים למטבח‪ ,‬להכין‪ ,‬ומה נעמי תאכל בינתיים? את מה שהותירה רות! זה כיבוד‬
‫הורים! מגלים פה פתאום שמה שרות דואגת לו זה נעמי‪.‬‬
‫ּת ַל ֵקט ְוֹלא‬
‫מ ִרים ְ‬
‫ה ֳע ָ‬
‫ְעָריו ֵלאמֹר גַם ֵבין ָ‬
‫ֹעז ֶאת נ ָ‬
‫ְצו ב ַ‬
‫ַּת ָקם ְל ַל ֵקט ַוי ַ‬
‫(טו) ו ָ‬
‫ימוה‪.‬‬
‫ָ‬
‫ת ְכ ִל‬
‫ַ‬
‫"וַ ָת ָקם לְ ל ֵַסט" – היא קמה ללקט בתחושה שאין שום בעיה‪ ,‬יהיה פה אוכל‪ .‬אבל היא מבינה בדיוק את‬
‫האווירה שכבר נוצרה‪ .‬זה כבר לא באמת צורך‪ ,‬זו אחריות במובן האמהי‪ .‬זו אחריות שלְ ָך אין‪ ,‬שלְָך יש‪ .‬זה‬
‫משהו אחר‪" .‬וַ ָת ָקם לְ ל ֵַסט וַ יְצַ ו ֹבעַ ז אֶ ת נְעָ ָריו לֵאמֹר" – עכשיו שימו לב לעדינות של בועז‪ :‬הוא מצווה‬
‫יתי אֶ ת הַ םְ עָ ִרים" [פסוק‬
‫אותם כשהיא לא שומעת! עכשיו אנחנו רואים שאת מה שאמר לה קודם‪" ,‬הֲ לוֹא ִצוִ ִ‬
‫ט']‪ ,‬הוא אומר רק עכשיו‪.‬‬
‫כשבועז מצווה את הנערים הוא משתמש בכוח סמכותו‪ ,‬בציווי‪ ,‬אבל שמעו את עדינות הציווי‪" :‬גַם בֵ ין‬
‫הָ עֳ מָ ִרים ְתל ֵַסט וְ ֹלא ַתכְ לִ ימוהָ "‪ .‬המלקטים מלקטים בצדדים ולא בין האלומות (העומרים)‪ ,‬ועכשיו מצווה‬
‫בועז "בֵ ין הָ עֳ מָ ִרים ְתל ֵַסט וְ ֹלא ַתכְ לִ ימוהָ "‪ :‬כמו שאמר לה קודם שתתקרב אל הקוצרים ותאכל בפתה‬
‫‪ 33‬שמות ט"ז‪ ,‬ל"ו‬
‫‪ 34‬שם‪ ,‬ט"ז‬
‫מהצלחת המרכזית‪ ,‬לא מהצד – כך היא מלקטת גם מהעומרים‪ ,‬בתוך השדה‪ .‬כלומר לְ מה נתונה דאגתו של‬
‫בועז? ל"הגד הוגד לי"‪ ,‬לכך שרות תיכנס לתוך החברה‪.‬‬
‫עכשיו עוד יותר בולטת ומובנת האחריות החינוכית שלקח בועז‪ ,‬להכניס את רות לחברה ואת החברה‬
‫לתפיסה של קבלת הגר‪.‬‬
‫"וַ ָת ָקם לְ ל ֵַסט וַ יְצַ ו בֹעַ ז אֶ ת נְ עָ ָריו לֵאמֹ ר"‪ ...‬כל השיחות האלה – בין בועז לנערים‪ ,‬לנער הניצב על הקוצרים‬
‫– זו שיחה קהילתית‪ ,‬זו שיחת גיבוש של החברה‪ ,‬זו שיחת פלוגה על החייל שיצא החוצה ועכשיו המפקד‬
‫רוצה לדבר עליו‪ .‬הוא אומר להם דברים קשים‪ ,‬אבל הוא עושה זאת לאט כי הוא יודע מאיפה הם באים;‬
‫הוא גם לא כועס‪ ,‬כי הרי אם הם בעצם אומרים שהם לא רוצים כאן מואביות‪ ,‬אז ברוך ה' שיש גדרות‪ .‬גם‬
‫על פלוני אלמוני הוא לא רוצה לכעוס‪ ,‬כי פלוני אלמוני הוא גדר‪ ,‬הוא אומר "מה אתם באים אלי עכשיו עם‬
‫כל מיני מלים יפות על מואביות?" בלי פלוני אלמוני כזה י ֶֶקה לא היו לכם גם בועז ורות‪.‬‬
‫"גַם בֵ ין הָ עֳ מָ ִרים ְתל ֵַסט וְ ֹלא ַתכְ לִ ימוהָ "‪ .‬כשאומרים בבית‪-‬הכנסת "ולא תכלימוה"‪ ,‬לא מדובר בהרהור‬
‫פילוסופי; להכלים ודאי אסור‪ ...‬אם אומרים "לא תכלימוה" סימן שיש פה בעיית הכלמה‪.‬‬
‫ת ְג ֲערו ָבה‪.‬‬
‫ּתם ְו ִל ְק ָטה ְוֹלא ִ‬
‫ַב ֶ‬
‫ַעז ְ‬
‫תים ו ֲ‬
‫ה ְצ ָב ִ‬
‫ּתשֹלו ָלה ִמן ַ‬
‫(טז) ְוגַם שֹל ָ‬
‫"וְ גַם ׁשֹל ָתׁשֹכו" – למה "גם"? גם תמיד בא להרבות‪" ,‬וְ גַם ׁשֹל ָתׁשֹכו" – אתם תוסיפו‪ .‬לא אגיד לכם הכל‪,‬‬
‫שיחת מוסר זה לא לתינוקות‪ ,‬תמשיכו לחשוב בדרך‪.‬‬
‫"ׁשֹל ָתׁשֹכו לָה" – תשולו זה תשכחו מהצבתים‪ ,‬כלומר תקיימו שכחה‪ ,‬תשדלו לשכוח הרבה‪.‬‬
‫"וְ ֹלא ִתגְעֲ רו בָ ה" – קודם נאמר "לא תכלימוה"‪ ,‬וכלימה זה מלשון כלום‪ :‬כדי להכלים אדם ולתת לו להרגיש‬
‫שהוא כלום‪ ,‬לא צריך לעשות משהו באופן אקטיבי; בזה שאתה לא עושה כלום אתה מכלים‪ .‬כאן בועז‬
‫אומר להם "לא תגערו"‪ ,‬זו כבר פעולה אחרת‪" .‬לגעור" ו"לגרוע" אלה מלים קרובות מאוד‪ .‬כלומר "אל‬
‫תהפכו אותה לכלום‪ ,‬ואל תחתכו ממנה"‪.‬‬
‫שע ִֹרים‪.‬‬
‫יפה ְ‬
‫ְהי ְכ ֵא ָ‬
‫שר ִל ֵק ָטה ַוי ִ‬
‫אֶ‬
‫ַּת ְחבֹט ֵאת ֲ‬
‫ה ָעֶרב ו ַ‬
‫ש ֶדה ַעד ָ‬
‫ַּת ַל ֵקט ַב ָ‬
‫(יז) ו ְ‬
‫"וַ ְתל ֵַסט‪ ...‬וַ ַת ְחבֹט" – זה קודם כל דבר פיזי‪ .‬כשחובטים מוציאים את כל המשקל‪ ,‬אחרת היא לא תוכל‬
‫לסחוב את זה‪ .‬אדם לא יכול לקת איפה שעורים‪ .‬אז היא חובטת ולוקחת בעצם רק את התוכן‪.‬‬
‫ּתן ָלה ֵאת‬
‫ַּת ֶ‬
‫ַּתֹוצא ו ִ‬
‫שר ִל ֵק ָטה ו ֵ‬
‫אֶ‬
‫מֹותה ֵאת ֲ‬
‫ח ָ‬
‫ַּתֶרא ֲ‬
‫ה ִעיר ו ֵ‬
‫ַּתבֹוא ָ‬
‫שא ו ָ‬
‫ַּת ָ‬
‫(יח) ו ִ‬
‫ש ְב ָעה‪.‬‬
‫הֹותָרה ִמ ָ‬
‫ִ‬
‫שר‬
‫אֶ‬
‫ֲ‬
‫הפסוק הזה תופס אותי חזק מאוד‪ ,‬אף‪-‬על‪-‬פי שהוא נראה טכני‪" .‬וַ ִת ָשא וַ ָתבוֹא" – הייתי מצפה שהיא תבוא‬
‫הביתה‪ ,‬אבל כתוב "וַ ָתבוֹא הָ ִעיר"‪ ,‬ואני מבין מזה שנעמי דאגה לרות חיכתה לה בכניסה לעיר‪ .‬הכניסה לעיר‬
‫זה המקום של "ותהם כל העיר עליהן"‪ ,‬שם התחילו כל הצרות‪ ,‬ועכשיו מחכה לה שם נעמי‪.‬‬
‫"וַ ֵת ֶרא חֲ מו ָֹתה אֵ ת אֲ ֶׁשר לִ ֵסטָ ה"‪ ,‬אבל היא לא שואלת אותה מיד איפה ליקטה היום‪ ,‬אלא "וַ תוֹצֵ א וַ ִת ֶתן לָה‬
‫אֵ ת אֲ ֶׁשר הו ִֹת ָרה ִמ ָשבְ עָ ה"‪ :‬אומרת רות לנעמי‪" ,‬מותק‪ ,‬תאכלי‪ ,‬ורק אחרי‪-‬כן נדבר"‪ .‬זו רות‪ ,‬זה חסד שבכלל‬
‫לא נתפס‪ .‬אצל רבקה‪ ,‬העבד לא רוצה לדבר עד שיאכל הוא‪!...‬‬
‫ַּתגֵד‬
‫ירְך ָברוְך ו ַ‬
‫מ ִכ ֵ‬
‫ְהי ַ‬
‫שית י ִ‬
‫הטֹום ְוָאנָה ָע ִ‬
‫ּת ַ‬
‫מֹותה ֵאיפֹה ִל ַק ְט ְ‬
‫ח ָ‬
‫ֹאמר ָלה ֲ‬
‫(יט) ַוּת ֶ‬
‫הטֹום‬
‫יתי ִעםֹו ַ‬
‫ש ִ‬
‫שר ָע ִ‬
‫אֶ‬
‫ה ִאיש ֲ‬
‫שם ָ‬
‫ֹאמר ֵ‬
‫תה ִעםֹו ַוּת ֶ‬
‫שָ‬
‫שר ָע ְ‬
‫אֶ‬
‫מֹותה ֵאת ֲ‬
‫ח ָ‬
‫ַל ֲ‬
‫ֹעז‪.‬‬
‫בַ‬
‫"וַ תֹאמֶ ר לָה חֲ מו ָֹתה אֵ יפֹ ה לִ ַס ְט ְת הַ טוֹם וְ ָאנָה עָ ִשית"‪ .‬המלים "איפה" ו"אנה" לכאורה אומרות אותו דבר‪,‬‬
‫ִידה םָא לִ י אֵ יפֹ ה הֵ ם ר ִֹעים"‪" .)35‬אנה"‬
‫אבל המשמעות שלהן שונה‪" .‬איפה" זה טכני‪ ,‬כלומר באיזה מקום ("הַ ג ָ‬
‫‪36‬‬
‫– זו מגמה‪ .‬אנה בסיומת ה"א זה כמו אנא ה'‪ ,‬ולראיה הפסוק "אָ םָה ה' ךִ י אֲ נִ י עַ בְ דֶ ָך" ‪.‬‬
‫אתי חֵ ן בְ עֵ ינֶיָך‬
‫"וְ ָאנָה עָ ִשית י ְִהי מַ ךִ ֵירְך בָ רוְך"‪ ...‬היא כבר יוצאת מנקודת הנחה שיש לה מכיר – " מַ דועַ מָ צָ ִ‬
‫לְ הַ ךִ ֵירנֳי" [פסוק י'] – אבל היא עוד לא יודעת שיש לה מנחם‪ .‬נעמי רואה עליה שהיא כבר מוכרת‪ ,‬הרי היא‬
‫באה עם איפת שעורים חבוטים‪ ,‬היא הותירה משובעה‪ ,‬כלומר לא ליקטה בבושה כאדם זר‪ .‬היא כבר עברה‬
‫הכרה; לא יכול להיות שלא‪.‬‬
‫"י ְִהי מַ ךִ ֵירְך בָ רוְך וַ ַתגֵד לַחֲ מו ָֹתה"‪ ...‬עכשיו רות היתה כביכול צריכה לענות‪" ,‬הייתי בחלקת שדה ‪ ."16/11‬הרי‬
‫נעמי לא שאלה אותה "מי" אלא "איפה"‪ ...‬אבל נעמי מוסיפה "י ְִהי מַ ךִ ֵירְך בָ רוְך"‪ ,‬ורות עונה לה על זה –‬
‫יתי ִעל ֹו הַ טוֹם בֹעַ ז"‪ .‬חז"ל אומרים על זה משפט מפורסם‪ ,‬יפה ונפלא‪ :‬יותר ממה‬
‫"ׁשם הָ ִאיׁש אֲ ֶׁשר עָ ִש ִ‬
‫ֵ‬
‫שרוצה העגל לינוק\ רוצה הפרה להיניק‪ ,‬ויותר ממה שעושה בעל הבית עם העני‪ ,‬עושה העני עם בעל‬
‫יתי ִעלוֹ"‪ .‬באה רות‬
‫"ׁשם הָ ִאיׁש אֲ ֶׁשר עָ ִש ִ‬
‫הבית‪ .‬שנאמר‪" :‬שם האיש אשר עשה עמי" לא כתוב פה‪ ,‬אלא ֵ‬
‫ואומרת לנעמי‪ :‬אני עשיתי אדם היום‪ ,‬אני ראיתי את התהליך שהוא עבר‪ .‬את אומרת "י ְִהי מַ ךִ ֵירְך בָ רוְך" –‬
‫זה היה השלב הראשון‪ .‬השלב השני היה שאני לא רק מוך ֶֶרת‪ ,‬אלא יש לי תפקיד בעולם‪.‬‬
‫אתם יודעים מה פירוש "יש לי תפקיד"? לכל אחד יש תפקיד‪ ,‬אחרת הוא לא היה חי; לרצוח אדם זה להגיד‬
‫שאין לו תפקיד‪ .‬אומרת רות‪" ,‬יש לי תפקיד‪ ,‬אני עשיתי היום אדם‪ ,‬אני ראיתי את התהליך שהוא עבר‪ .‬אני‬
‫לא יודעת כלום‪ ,‬ואני לא יודעת מי זה בועז‪ ,‬אבל אני מרגישה שהוא עבר משהו‪".‬‬
‫חטִים‬
‫הַ‬
‫ח ְסדֹו ֶאת ַ‬
‫שר ֹלא ָעזַב ַ‬
‫אֶ‬
‫קוָק ֲ‬
‫תה ָברוְך הוא ַלי ֹ‬
‫ָע ִמי ְל ַכ ָל ָ‬
‫(כ) ַוּת ֶ‬
‫ֹא ֵלנו הוא‪.‬‬
‫ה ִאיש ִמג ֲ‬
‫ֹאמר ָלה ָנ ֳע ִמי ָקרֹוב ָלנו ָ‬
‫תים ַוּת ֶ‬
‫םִ‬
‫הֵ‬
‫ְו ֶאת ַ‬
‫מי לא עזב חסדו את החיים ואת המתים? ה'? בועז? זה פסוק שאפשר לקרוא אותו בשתי דרכים‪:‬‬
‫‪ .1‬ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים‬
‫‪ .2‬ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו הוא את החיים ואת המתים‬
‫ות ִהי מַ ְשך ְֺר ֵתְך ְׁשלֵמָ ה מֵ עִ ם‬
‫היא אומרת "ברוך ה'" והיא ב עצם חוזרת על מה שאמר בועז‪" :‬י ְַׁשכֵם ה' ןָ עֳ לְֵך ְ‬
‫ה' אֱ ֹלהֵ י י ְִש ָראֵ ל"‪ .‬זה לא בועז‪ ,‬זה ה'‪ .‬היא אומרת‪ ,‬יש כאן אדם אלוקי‪ .‬ואני בטוח שהיא גם שואלת את‬
‫עצמה לרגע‪" ,‬למה האדם האלוקי הזה לא שלח לי מכתב בשבוע‪-‬שבועיים‪-‬יומיים‪-‬שעתיים האחרונות"? יש‬
‫כאן אדם אלוקי‪ ,‬גם הוא עושה את התהליך שלו‪ ,‬כמו שאת (רות) עשית אותי‪ָ" .‬אנָה עָ ִשית"‪.‬‬
‫היא מדברת עם כלתה והיא מדברת על המתים‪ ,‬אילו מתים? בועז לא עשה עכשיו חסד עם המתים‪ ...‬ואם‬
‫זה הקב"ה שעשה חסד עם החיים ועם המתים‪ ,‬אז עכשיו היא חושבת קדימה‪:‬‬
‫"‪...‬וַ תֹאמֶ ר לָה נָעֳ ִמי ָקרוֹב לָנו הָ ִאיׁש ִמגֹאֲ לֵנו הוא" [שם]‪.‬‬
‫לעתים קרובות‪ ,‬כשמופיע "ויאמר" אחרי "ויאמר"‪ ,‬זה סימן שהדובר רוצה להספיק לומר עוד משהו‪.‬‬
‫‪ 35‬בראשית ל"ז‪ ,‬ט"ז‬
‫‪ 36‬תהלים קי"ו‪ ,‬ט"ז‬
‫ּת ְד ָב ִקין ַעד‬
‫שר ִלי ִ‬
‫אֶ‬
‫ְע ִרים ֲ‬
‫המ ָ‬
‫ָאמר ֵא ַלי ִעם ַ‬
‫םֹוא ִבטָה גַם ִכי ַ‬
‫ה ֲ‬
‫ֹאמר רות ַ‬
‫(כא) ַוּת ֶ‬
‫שר ִלי‪.‬‬
‫אֶ‬
‫ה ָק ִציר ֲ‬
‫ִאם ִכלו ֵאת ָכל ַ‬
‫"וַ תֹאמֶ ר רות הַ לוֹאֲ בִ טָה" – שימו לב איך היא מוגדרת כאן‪ ,‬כאילו היא עוד בשלב הקודם‪.‬‬
‫"גַם ךִ י ָאמַ ר אֵ לַי עִ ם הַ םְעָ ִרים אֲ ֶׁשר לִ י ִת ְדבָ ִקין עַ ד ִאם ךִ כו אֵ ת ךָל הַ ָס ִציר אֲ ֶׁשר לִ י" – ִמלת המפתח פה היא‬
‫"ת ְדבָ ִקין"‪ .‬רות יודעת מה זאת דבקות‪ ,‬כי היא דבקה בנעמי‪ ,‬ובועז אומר לה‪" ,‬אני רוצה שאת הדבקות‬
‫ִ‬
‫הזאת תמשיכי עכשיו בעם הזה‪ .‬את רואה פה את הנערות? תתחילי לדבוק בהן‪ .‬תדבקי בכולם‪ ,‬לא רק‬
‫בנעמי‪ .‬נכון‪ ,‬את דבקה בה' עכשיו‪ ,‬את דבקה בעם – תרגמי את זה לדבקות בנערות‪ .‬תדבקי‪ ,‬בואי‪ ,‬נאכל‬
‫יחד‪"...‬‬
‫ואז היא אומרת – "עַ ד ִאם ךִ כו אֵ ת ךָל הַ ָס ִציר אֲ ֶׁשר לִ י" – כלומר יש לנו עכשיו שלושה חודשים‪ ,‬ואני‬
‫מוזמנת להמשיך לבוא לשם במשך כל תקופת הקציר‪.‬‬
‫ִפ ְגעו‬
‫רֹותיו ְוֹלא י ְ‬
‫ַע ָ‬
‫ת ְצ ִאי ִעם נ ֲ‬
‫ּתי ִכי ֵ‬
‫תה טֹוב ִב ִ‬
‫ָע ִמי ֶאל רות ַכ ָל ָ‬
‫(כב) ַוּת ֶ‬
‫ַאחר‪.‬‬
‫ש ֶדה ֵ‬
‫ָבְך ְב ָ‬
‫קודם ראינו שרות ביקשה מנעמי "ַאל ִתפְ ג ְִעי בִ י לְ עָ זְ בֵ ְך לָׁשוב מֵ ַאחֲ ָריְִך" [א'‪ ,‬ט"ז]‪ ,‬ועכשיו אומרת לה נעמי‪,‬‬
‫"אל תתני שיפגעו בך‪ .‬האחרונה שפגעה בך הייתי אני‪ ,‬כשאמרתי לך לא לבוא הנה‪ ,‬אבל די – את משלנו‪.‬‬
‫אל תלכי לעוד מקומות שבהם יפגעו בך‪.‬‬
‫שב‬
‫ַּת ֶ‬
‫ה ִח ִחים ו ֵ‬
‫וק ִציר ַ‬
‫שע ִֹרים ְ‬
‫הְ‬
‫ֹעז ְל ַל ֵקט ַעד ְכלֹות ְק ִציר ַ‬
‫ַערֹות ב ַ‬
‫ַּת ְד ַבק ְבנ ֲ‬
‫(כג) ו ִ‬
‫מֹותה‪.‬‬
‫ח ָ‬
‫ֶאת ֲ‬
‫"וַ ִת ְדבַ ק בְ נַעֲ רוֹת בֹעַ ז לְ ל ֵַסט" – השורש דב"ק הוא מוטיב חוזר במגילת רות‪ .‬דבקות זה סוג קשר שאינו‬
‫ביולוגי‪" :‬עַ ל ךֵן יַעֲ זָב ִאיׁש אֶ ת ָאבִ יו וְ אֶ ת ִאלוֹ‪ ,‬וְ ָדבַ ק‪ .37"...‬זה סוג של קשר שאדם מעוניין בו ורוצה להפוך‬
‫אותו לביולוגי‪ .‬לדבוק בה'‪ ,‬לדבוק באשה‪ ...‬אדם מבקש ליצור משהו בבחירתו ולהפוך אותו לדבקות‪ .‬זה‬
‫ב"ת ְדבָ ִקין" עם נערותיו [ב'‪ ,‬כ"א]‪ ,‬ובסוף זה מופיע כעובדה‪:‬‬
‫ִ‬
‫התחיל ב"וְ רות ָדבְ ָקה בָ ה" [א'‪ ,‬י" ד] והמשיך‬
‫"וַ ִת ְדבַ ק בְ נַעֲ רוֹת בֹעַ ז לְ ל ֵַסט עַ ד ךְ לוֹת ְק ִציר הַ ְשע ִֹרים"‪ .‬קציר השעורים כלה בערך סביב שבועות‪ ,‬ואז מתחיל‬
‫קציר החיטים‪ ,‬ושניהם כלים בתוך שלושה חודשים – "וַ ֵת ֶׁשב אֶ ת חֲ מ ֹו ָתה"‪.‬‬
‫וכאן שוב חוזרת הנקודה שכבר נגענו בה‪ ,‬הנקודה שהיא לדעתי הנקודה של כל מגילת רות‪ :‬שלושת‬
‫החדשים מסתיימים ב‪-‬ט"ז בתמוז‪ .‬יום תחילת קציר השעורים הוא תאריך מסוים ומדויק בשנה – יום קציר‬
‫העומר‪ ,‬ט"ז בניסן‪ .‬נספור שלושה חודשים‪ :‬ט"ז בניסן עד ט"ז באייר‪ ,‬ט"ז באייר עד ט"ז בסיוון‪ ,‬ט"ז בסיוון‬
‫עד ט"ז בתמוז‪ .‬ב‪-‬ט"ז בתמוז פונה נעמי אל רות ואמרת לה‪ :‬הלילה‪ ...‬הלילה הוא ליל י"ז בתמוז‪ .‬בתאריך זה‬
‫תתחבר שכינה לכנסת ישראל‪ .‬אז נשברו הלוחות‪ ,‬אז חטאנו בעגל‪ ,‬אז נפרצו החומות – ואז ייפגש בועז עם‬
‫רות‪ .‬אז יהיה "וַ י ְִהי בַ חֲ ִצי הַ ַכ ְילָה" [ג'‪ ,‬ח']‪ .‬זאת המהפכה‪.‬‬
‫‪ 37‬בראשית ב'‪ ,‬כ"ד‬
‫פרק ג'‪:‬‬
‫ִיטב ָלְך‪.‬‬
‫שר י ַ‬
‫אֶ‬
‫נֹוח ֲ‬
‫מ ַ‬
‫א ַב ֶקש ָלְך ָ‬
‫הֹלא ֲ‬
‫ּתי ֲ‬
‫מֹותה ִב ִ‬
‫ח ָ‬
‫ָע ִמי ֲ‬
‫ֹאמר ָלה נ ֳ‬
‫(א) ַוּת ֶ‬
‫"הֲ ֹלא אֲ בַ ֶסׁש לְָך מָ נוֹחַ " – מנוח ונחמה אלה שני דברים קרובים מאוד‪ .‬אומרת נעמי לרות‪ ,‬את עובדת‬
‫שלושה חדשים‪ ,‬הבאת כל כך הרבה‪ ,‬אבל די – עכשיו צריך מנוח לכף רגלך‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬לא ברור אם כמות הקציר של היום הראשון זה מה שהיא הביאה בכל יום‪ .‬אבל אם כן‪ ,‬הבית הזה‬
‫מסודר לתקופה ארוכה‪ ...‬ביום הראשון היא חזרה עם איפת שעורים‪ ,‬ועכשיו היא אמורה ללכת ללקט בכל‬
‫יום עד כלות קציר שעורים והחיטים‪ .‬אם זאת תהיה הכמות היומית‪ ,‬אז בשלושה חודשים זה מסתכם ב‪-‬‬
‫‪ 000‬איפה! אם עומר מספיק ליום לאדם‪ ,‬הרי שהיא מביאה אוכל לתקופה ארוכה מאוד‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬רות מביאה מקציר החיטים והשעורים אוכל עד לעונה הבאה‪ .‬זאת אחריות בלתי רגילה‪ ,‬בדרך כלל יש‬
‫סתירה בין האדם שעוסק באחריות לבין ה"דודה" שמביאה את ה"סוכרייה" כדי שיהיה מתוק; רות עושה‬
‫את שניהם‪.‬‬
‫"הֲ ֹלא אֲ בַ ֶסׁש לְָך מָ נוֹחַ אֲ ֶׁשר יִיטַ ב לְָך" – יש אדם אחד שכבר היה אמור להיות ה"מנוח" שלה‪ ,‬שמו הוא‬
‫"טוב"‪ .‬הוא הקרוב ביותר‪ .‬ונעמי מן הסתם מכירה את המשפחה שלה – אם היא יודעת שבועז הוא בן‪-‬דוד‪,‬‬
‫"קרוֹב לָנו‬
‫אז היא יודעת שטוב הוא הדוד‪ ,‬כלומר היא יודעת שטוב קרוב יותר מבועז‪ .‬כאשר נעמי אומרת ָ‬
‫הָ ִאיׁש‪ִ ,‬מגֹ אֲ לֵנו הוא" [ב'‪ ,‬כ'] היא מתכוונת שצריך לעקוף מישהו קרוב יותר‪ ,‬אז בואי ניתן לו לעשות את‬
‫זה‪ ...‬זה דבר חכם מאוד‪ .‬אולי להשאיר את הכל לקב"ה? אולי היא עוד לא יודעת אם בועז יהיה מסוגל‬
‫לזה? אולי אין הוה אמינא בכלל?‬
‫רֹותיו ִהמֵה הוא זֶֹרה ֶאת גֶֹרן‬
‫ַע ָ‬
‫היִית ֶאת נ ֲ‬
‫שר ָ‬
‫אֶ‬
‫ּתנו ֲ‬
‫ֹד ְע ָ‬
‫ֹעז מ ַ‬
‫הֹלא ב ַ‬
‫ּתה ֲ‬
‫(ב) ְו ַע ָ‬
‫ְלה‪.‬‬
‫ה ָלי ָ‬
‫שע ִֹרים ַ‬
‫הְ‬
‫ַ‬
‫"וְ עַ ָתה הֲ ֹלא בֹעַ ז מֹ ַד ְע ָתנו" – מה‪ ,‬עכשיו קוראים לו בבית "הדוד"? פעם כאילו לא הכירו אותו בכלל‪ ,‬ועכשיו‬
‫יׁשה" [ב'‪ ,‬א']‪ ,‬אז היא היתה הצריכה‬
‫"מודעתנו"‪ ,‬הדוד העשיר‪ ...‬אגב‪ ,‬למה "מ ַֹדעְ ָתנו"? הרי "ולְ נָעֳ ִמי מו ַֹדע לְ ִא ָ‬
‫לומר "מודעי"‪ .‬אבל לא‪" ,‬מודעתנו" ברבים‪ ,‬כי היא כבר לא לבד‪ ,‬אין "אני"‪ ,‬זה "אנחנו"‪.‬‬
‫בפרק הזה‪ ,‬פרק ג'‪ ,‬יש תופעה שלדעתי אין לה אח ורע בתנ"ך‪ .‬בשלושת הפסוקים הבאים אני = את‪ ,‬את =‬
‫אני‪ .‬נקרא את הפסוקים ונשים לב לקרי ולכתיב‪:‬‬
‫ֹלתיְִך ָע ַליְִך (כתיב‪-‬וירדתי)‬
‫ש ְמ ַ‬
‫ּת (כתיב‪ -‬שמלתך) ִ‬
‫ש ְמ ְ‬
‫ּת ְו ַ‬
‫ָס ְכ ְ‬
‫ּת ו ַ‬
‫ח ְצ ְ‬
‫(ג) ְוָר ַ‬
‫ּת‬
‫ָד ַע ְ‬
‫ש ְכבֹו ְוי ַ‬
‫יהי ְב ָ‬
‫שּתֹות‪( :‬ד) ִו ִ‬
‫אכֹל ְו ִל ְ‬
‫ָד ִעי ָל ִאיש ַעד ַכֹּלתֹו ֶל ֱ‬
‫ּתו ְ‬
‫הגֶֹרן ַאל ִ‬
‫ּת ַ‬
‫ָר ְד ְ‬
‫ְויַ‬
‫ּת‬
‫ש ָכ ְב ְ‬
‫ֹלתיו (כתיב – ושכבתי) ְו ָ‬
‫מ ְר ְג ָ‬
‫ובאת ְו ִג ִלית ַ‬
‫שם ָ‬
‫ִש ַכב ָ‬
‫שר י ְ‬
‫אֶ‬
‫םקֹום ֲ‬
‫הָ‬
‫ֶאת ַ‬
‫ֹאמ ִרי (קרי‪ֵ )-‬א ַלי‬
‫שר ּת ְ‬
‫אֶ‬
‫יה כֹל ֲ‬
‫ֹאמר ֵא ֶל ָ‬
‫שין‪( :‬ה) ַוּת ֶ‬
‫ּת ֲע ִ‬
‫שר ַ‬
‫אֶ‬
‫ַגיד ָלְך ֵאת ֲ‬
‫ְוהוא י ִ‬
‫שה‪.‬‬
‫ֶא ֱע ֶ‬
‫אומרת האם הגדולה לרות‪ ,‬הגיע הזמן שתביני איך מתחתנים‪ .‬אלה הסברים ברורים ממש‪" .‬וְ ַש ְמ ְת‬
‫ְֹלתיו וְ ָׁשכָבְ ְת" ‪ -‬כתוב "ושכבתי" – "וְ הוא‬
‫ֹלתיְִך‪ ...‬וְ י ַָר ְד ְת" – כתוב "וירדתי" – "הַ גֹ ֶרן‪ ...‬ובָ את וְ גִכִ ית מַ ְרג ָ‬
‫ִש ְמ ַ‬
‫ַיגִיד לְָך‪ – "...‬לא את‪ ,‬אני ! אין את ואני; את אני‪ ,‬אני את‪ .‬כביכול אני הולכת לשכב שם עכשיו‪" .‬וַ תֹאמֶ ר‬
‫ֹאמ ִרי" – המלה "אלי" לא מופיעה בכתיב! אין אני! כרחל וכלאה!‬
‫אֵ לֶיהָ ‪ ,‬ךֹל אֲ ֶׁשר ת ְ‬
‫מֹותה‪.‬‬
‫ח ָ‬
‫ַּתה ֲ‬
‫שר ִצו ָ‬
‫אֶ‬
‫ַּת ַעש ְככֹל ֲ‬
‫הגֶֹרן ו ַ‬
‫ַּתֶרד ַ‬
‫(ו) ו ֵ‬
‫ככל אשר ציוותה חמותה? ומה עם רות‪ ,‬היא לא פה? הרי היא הולכת "להתחיל" עם בעלה לעתיד‪ .‬אין לה‬
‫שום דבר משלה בזה? אני מבין שבצלאל עושה כל אשר ציווה משה‪ ,‬בסדר‪ ,‬זה קרשים; אבל כאן? אין פה‬
‫משהו אישי שלך? אלא‪ ,‬יש אישי‪" :‬כל אשר ציוותה חמותה" זה האישי שלה‪ .‬אתם מבינים מה זה דבקות?‬
‫אתם מבינים את המושג דבקות אצל רות ונעמי?‬
‫ַּתגַל‬
‫ַּתבֹא ַב ָלט ו ְ‬
‫מה ו ָ‬
‫ה ֲעֵר ָ‬
‫ש ַכב ִב ְק ֵצה ָ‬
‫ִיטב ִלבֹו ַוָטבֹא ִל ְ‬
‫ּת ַוט ַ‬
‫ֵש ְ‬
‫ֹעז ַוט ְ‬
‫ֹאכל ב ַ‬
‫(ז) ַוט ַ‬
‫ש ָכב‪.‬‬
‫ַּת ְ‬
‫ֹלתיו ו ִ‬
‫ַ‬
‫הפסוק נשמע גבולי מבחינת הלגיטימיות של מה שקורה – "וַ ְתגַל"‪" ,‬וַ ִת ְׁשךָב"‪ ...‬אבל אני רוצה להזכיר את‬
‫מעמדם של השניים‪ :‬הוא פנוי (חז"ל אומרים שאשתו נפטרה‪ ,‬וגם אם לא‪ ,‬הוא יכול לקחת עוד אשה)‪ ,‬היא‬
‫פנויה‪ ,‬הוא מכיר בגיורה במאה אחוזים‪.‬‬
‫ֹלתיו‪.‬‬
‫ֹכ ֶבת ַ‬
‫שה ש ֶ‬
‫ִל ֵפת ְו ִהמֵה ִא ָ‬
‫ה ִאיש ַוט ָ‬
‫ֶחַרד ָ‬
‫ְלה ַוט ֱ‬
‫ה ַלי ָ‬
‫ח ִצי ַ‬
‫ְהי ַב ֲ‬
‫(ח) ַוי ִ‬
‫ִיתי הַ ַכ ְילָה לְ ִאיׁש"‬
‫מה כתוב פה בעצם? פרק ג' עוסק בלילה‪" .‬הלילה" כבר הוזכר פעם אחת קודם‪" :‬גַם הָ י ִ‬
‫[א'‪ ,‬י"ב]‪ .‬נעמי אמרה זאת לרות וערפה‪ ,‬היא עומדת להיות הלילה לאיש‪ ...‬הרי נעמי ובועז הם המתאימים‬
‫"מגֹאֲ לֵנו הוא" [ב'‪ ,‬כ']‪" ,‬מֹדַ ְע ָתנו" [ג'‪ ,‬ב'] – איך‬
‫מבחינת הגיל‪ .‬מה לרות ולבועז? אין שום קשר הלכתי‪ִ .‬‬
‫הופכים את מודעי למודעתנו‪ ,‬את גואלי לגואלנו? זה רק מפני ש"את" (רות) הפכת להיות "אני" (נעמי)‪.‬‬
‫פרק ג' הוא הפרק של הלילה‪ .‬ובשיאו – "וַ י ְִהי בַ חֲ ִצי הַ ַכ ְילָה" שם‪ ,‬בגורן השעורים בבית לחם‪ .‬המלים הללו‬
‫מיד מזכירות לנו את מ צרים ומכת בכורות‪ ,‬אבל "בחצי הלילה" הזה יכול להיות גם הרגע הכי מכוער‪ .‬אגב‪,‬‬
‫לִיהודה" [ד'‪ ,‬י"ב]‪ .‬שם זה לא היה מסודר לגמרי;‬
‫ָ‬
‫"תמָ ר‬
‫בברכה שיברכו אותו בהמשך יברכו אותו להיות כמו ָ‬
‫‪38‬‬
‫גם שם היו שלושה חודשים‪ ,‬אלא שבסיפור ההוא הקדימו בשלושה חודשים – "וַ י ְִהי ךְ ִמ ְׁשֹלׁש חֳ ָד ִׁשים‪– "...‬‬
‫ואצל רות ובועז זה אחרי שלושה חדשים‪.‬‬
‫כאן‪ ,‬אחרי שלושה חדשים בחצי הלילה‪ ,‬היא שוכבת למרגלותיו של בועז‪ ,‬שרוצה אותה כל מאודו ונפשו‬
‫ולמחרת יתחתן ִאתה‪ ,‬והוא נלפת ואומר לה‪" :‬מחר נדבר‪ .‬אנחנו צריכים עשרה זקנים‪ ,‬אנחנו צריכים את‬
‫העם‪ ".‬כאן זה הוא והיא‪ .‬אפשר ללמד צניעות‪ ,‬אבל הצניעות הכי גדולה זו לא צניעות מהמעבדה‪ ,‬זו לא‬
‫צניעות של כמרים; "ותגל ותשכב" זו צניעות מהמקום הכי עמוק שיכול להיות‪ ,‬זו צניעות של חצי לילה‬
‫לפני החתונה הגדולה‪ .‬שום עיכוב לא קיים‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬אני משוכנע שבועז נזכר בסיפורים על תמר ויהודה‪ ,‬שקרו בסך הכל שישה דורות לפניו‪ .‬זה דז'ה‪-‬וו‪.‬‬
‫ׁשכֶבֶ ת‬
‫"וַ י ְִהי בַ חֲ ִצי הַ ַכ ְילָה וַ טֶחֱ ַרד הָ ִאיׁש וַ ִטכָפֵ ת"‪ ...‬מבועז לומדים מה זה הגודל של ההתגברות – "וְ ִהםֵה ִא ָשה ֹ‬
‫ְֹלתיו"‪.‬‬
‫מַ ְרג ָ‬
‫ֹאל‬
‫תָך ִכי ג ֵ‬
‫מְ‬
‫אָ‬
‫ָפָך ַעל ֲ‬
‫ּת ְכנ ֶ‬
‫שָ‬
‫ופַר ְ‬
‫תָך ָ‬
‫מֶ‬
‫אָ‬
‫ֹכי רות ֲ‬
‫ֹאמר ָאנ ִ‬
‫ּת ַוּת ֶ‬
‫ֹאמר ִמי ָא ְ‬
‫(ט) ַוט ֶ‬
‫ּתה‪:‬‬
‫ָא ָ‬
‫‪ 38‬בראשית ל"ח‪ ,‬כ"ד‬
‫זה פסוק שמתאר את זה ברמה הכי פשוטה‪ .‬הוא רואה פה אשה ולא רואה מי היא‪ ,‬אז הוא שואל‪" :‬מי‬
‫את?"‬
‫ּתי‬
‫ה ִראשֹון ְל ִב ְל ִ‬
‫ַאחרֹון ִמן ָ‬
‫ה ֲ‬
‫ח ְס ֵדְך ָ‬
‫ּת ַ‬
‫יט ְב ְ‬
‫ה ַ‬
‫ּתי ֵ‬
‫קוָק ִב ִ‬
‫ּת ַלי ֹ‬
‫רוכה ַא ְ‬
‫ֹאמר ְב ָ‬
‫(י) ַוט ֶ‬
‫שיר‪.‬‬
‫חורים ִאם ַדל ְו ִאם ָע ִ‬
‫ה ַב ִ‬
‫ֶל ֶכת ֲ‬
‫מן הפסוק הזה אנחנו מבינים שבועז בכלל לא חשב שהיא מגיעה לו‪ ,‬והוא לא ראה פה שום מצב של גואל;‬
‫הוא היה משוכנע שהיא תלך אחרי הבחורים‪ ...‬הוא אומר לה "לא הלכת אחרי הדלים ולא אחרי העשירים"‪.‬‬
‫הוא לא אומר "אני גואל שלך"‪ .‬אדרבא‪ ,‬עוד מעט הוא יגיד‪" :‬לגבי הגואל‪ ...‬זה רעיון‪ ,‬אבל יש אחד יותר‬
‫מתאים‪".‬‬
‫כי אילו הלכה רות עם הבחורים‪ ,‬מה היה קורה עם נעמי? בחסד הראשון שעשתה רות עם נעמי עוד יש גם‬
‫אינטרס שלה‪ ,‬כי אחרת עם מי היתה באה לבית לחם? אם היא רצתה להתגייר‪ ,‬זאת היתה הדרך היחידה‬
‫שלה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬עכשיו זה חסד נטו‪.‬‬
‫יותר מזה‪ :‬הרי רות ארגנה לנעמי אוכל לשנה הקרובה‪ .‬היא רוצה להתחתן? בועז משוכנע שהיא תוכל‬
‫להמשיך לדאוג לנעמי‪ .‬אם רות תמצא בחור‪ ,‬היא תמשיך לדאוג לה כל שבת‪.‬‬
‫אין לי ספק שכשרות שוכבת למרגלותיו‪ ,‬הוא מרגיש גם את נעמי‪ ,‬שנוכחת שם כפי שראינו בפסוקים ג'‪-‬‬
‫ה'‪ ...‬ממי למדה רות את המידות האלה אם לא מנעמי? אנחנו כל הזמן מדברים על רות; אבל גיבורת‬
‫המגילה היא נעמי‪ .‬גיורת שהחליטה לעלות לארץ זאת עוצמה שלא תיאמן‪ ,‬אבל האשה הזקנה הזאת‬
‫שמחליטה לחזור לבית לחם יהודה ולרעוב שם – זו הגיבורה האמיתית‪ .‬היא לא באה אל שום דבר‪ ,‬לא‬
‫מחכה לה שום הזדמנות‪ ,‬שום תקווה‪ .‬היא באה כדי להיות מושפלת פה‪ .‬אני במקומה הייתי נגמר שם‪,‬‬
‫במואב‪.‬‬
‫בדומה להחלטה של נעמי להיות מושפלת פה‪ ,‬רות קיבלה החלטה נפשית‪-‬רוחנית להתבטל בפני נעמי‪ .‬זה‬
‫לא מובן בכלל‪ ,‬הביטול ההדדי הזה‪.‬‬
‫רות היא האדם הכי יוזם בעולם‪ .‬היא מחליטה‪ ,‬הולכת‪ ,‬אוספת‪ ,‬מביאה איפָ ה שעורים‪ ,‬היא כולה פעילה‪.‬‬
‫ומה כאן? לפחות כשאת "מתחילה" עם החתן שלך‪ ,‬סליחה על הביטוי‪ ,‬תעשי את זה כמו שאת חושבת!‬
‫תסתרקי כמו שאת מבינה! לא‪ ,‬היא מסתרקת כמו שהשויגער אמרה לה‪...‬‬
‫אבל היא כבר היתה פעם בת מלך מואב‪ .‬היא יודעת מה זה להיות אינדיבידואלית‪ .‬היא באה ממואב‪,‬‬
‫ממלכת האינדיבידואליזם‪ .‬במואב‪ ,‬אם הבת רוצה לבוא על הסבא ולהיות הנכדה של האבא ושהסבא יהיה‬
‫האבא של הבן‪ ,‬הכל בסדר‪ .‬מואב זה פעור‪ .‬מואב זה ביטוי עצמי‪ .‬והבת של מלך מואב – זה ביטוי עצמי‬
‫בריבוע! היא יודעת מה זה אני‪ ,‬ועכשיו היא באה להגיד שה"אני" שלה זה הנצח‪ .‬היא רוצה את הפגישה של‬
‫הרגע עם הנצח‪ ,‬היא רוצה לתת את הרגע שלה לנצח‪ .‬היא יודעת שהיא תהיה‪ .‬לכן‪ ,‬היא היוזמת יותר מכל‬
‫אחד אחר‪.‬‬
‫כשרות מפצירה שוב ושוב ואומרת "אל תבואי אתי‪ ,‬אני מבקשת בשבילי"‪ ,‬אז תכונה אנושית היא לומר‬
‫"בסדר ולהתראות" כמו ערפה‪ .‬רות לעומת זאת היא היוזמת‪ ,‬היא לא קיבלה את בקשת נעמי לא לבוא;‬
‫אבל מאותה שנייה שהיא נכנסה – כל עניינה הוא ביטול לנצח הזה‪ .‬רק אם היא תתבטל בפניו‪ ,‬היא תהיה‬
‫כרחל וכלאה‪.‬‬
‫אומר בועז‪:‬‬
‫ש ַער ַע ִםי ִכי‬
‫יֹוד ַע ָכל ַ‬
‫שה ָלְך ִכי ֵ‬
‫ֹאמ ִרי ֶא ֱע ֶ‬
‫שר ּת ְ‬
‫אֶ‬
‫יר ִאי כֹל ֲ‬
‫ּת ְ‬
‫ּתי ַאל ִ‬
‫ּתה ִב ִ‬
‫(יא) ְו ַע ָ‬
‫ּת‪.‬‬
‫חיִל ָא ְ‬
‫שת ַ‬
‫ֵא ֶ‬
‫"‪...‬אֵ ֶׁשת חַ יִל‪ – "...‬כששלמה שר "אשת חיל" הוא ידע מאיפה הוא לוקח את המלים האלו‪ .‬מפה‪.‬‬
‫"‪...‬וַ עֲ ֵשה חַ יִל בְ אֶ פְ ָר ָתה‪[ "...‬ד'‪ ,‬י"א] – עם האשה! אשת חיל זה מכאן‪ .‬לדעתי "אשת חיל" זה על סבתא‪-‬רות‪.‬‬
‫ֵאשֶ ת חַ ִיל ִמי י ְִמצָ א וְ ָרחֹק ִמנְ נִינִים ִמכְ ָרה‪ .‬בָ טַ ח בָ ה לֵב בַ עְ לָה וְ שָ לָל ל ֹא י ְֶחסָ ר‪ .‬גְ מָ ל ְַתהו טֹוב וְ ל ֹא ָרע‬
‫כֹל יְמֵ י חַ יֶיהָ ‪ .‬דָ ְרשָ ה צֶ מֶ ר ופִ ְש ִתים ו ַַתעַ ׂש בְ חֵ פֶץ ַכנֶיהָ ‪ .‬הָ י ְָתה כָאֳ נִיֹות סֹוחֵ ר ִמםֶ ְרחָ ק ָתבִ יא ל ְַחמָ ה‪.‬‬
‫יתה וְ חֹק ְל ַנ ֲער ֶֹתיהָ ‪ .‬ז ְָממָ ה ׂשָ דֶ ה ו ִַת ָקחֵ הו ִמנְ ִרי ַכנֶיהָ נ ְָטעָ ה כ ֶָרם [יז]‬
‫ו ַָת ָקם בְ עֹוד ַל ְילָה ו ִַת ֵתן טֶ ֶרף לְבֵ ָ‬
‫ֹעֹותיהָ ‪ .‬טָ עֲמָ ה כִ י טֹוב סַ ְח ָרה ל ֹא יִכְ בֶ ה בַ ַל ְילָה נ ֵָרה‪ .‬יָדֶ יהָ ִשלְחָ ה בַכִ ישֹור‬
‫חָ גְ ָרה בְ עֹוז מָ ְתנֶיהָ ו ְַת ַאםֵ ץ זְ ר ֶ‬
‫יתה ָלבֺש‬
‫יתה ִמשָ לֶג כִ י כָל בֵ ָ‬
‫וְ ַכנֶיהָ ָת ְמכו ָפלְֶך‪ַ .‬כנָה נ ְָרׂשָ ה לֶעָ נִי וְ יָדֶ יהָ ִשלְחָ ה ל ֶָאבְ יֹון‪ .‬ל ֹא ִת ָירא לְבֵ ָ‬
‫שָ נִים‪ .‬מַ ְרבַ ִדים עָ ְׂש ָתה לָה שֵ ש וְ ַא ְרגָמָ ן לְבושָ ה‪ .‬נֹודָ ע בַ ְשעָ ִרים בַ עְ לָה בְ ִשבְ תֹו עִ ם זִ ְקנֵי ָא ֶרץ‪ .‬סָ ִדין‬
‫תֹורת‬
‫עָ ְׂש ָתה ו ִַת ְמכֹר וַחֲ גֹור נ ְָתנָה לַכְ ַנ ֲענִי‪ .‬עֹז וְ הָ דָ ר לְבושָ ה ו ִַת ְׂשחַ ק לְיֹום ַאחֲ רֹון‪ .‬נִ יהָ נ ְָתחָ ה בְ חָ כְ מָ ה וְ ַ‬
‫יתה וְ לֶחֶ ם עַ צְ לות ל ֹא ת ֹאכֵל‪ָ .‬קמו בָ נֶיהָ ַוי ְַא ְשרוהָ בַ עְ לָה ַויְהַ ְללָה‪.‬‬
‫חֶ סֶ ד עַ ל לְשֹונָה‪ .‬צֹופִ יָה הֲ לִיכֹות בֵ ָ‬
‫ַרבֹות בָ נֹות עָ ׂשו חָ יִל וְ ַא ְת עָ לִית עַ ל ֺכ ָלנָה‪ .‬שֶ ֶקר הַ חֵ ן וְ הֶ בֶ ל הַ יֹפִ י ִאשָ ה י ְִר ַאת יְהוָה ִהיא ִת ְתהַ לָל‪ְ .‬תנו‬
‫‪39‬‬
‫לָה ִמנְ ִרי יָדֶ יהָ וִ יהַ לְלוהָ בַ ְשעָ ִרים מַ ֲעׂשֶ יהָ ‪.‬‬
‫"אשת" זה את אשת איש‪ ,‬אבל היא ה"חיל"‪ .‬היא לא בשערים‪ ,‬בעלה בשערים ("נו ָֹדע בַ ְשעָ ִרים בַ ְעלָה בְ ִׁשבְ ת ֹו‬
‫ב"ׁשעַ ר עַ ִלי"‪ .‬מי יבוא לשבת בשער עם זקני ארץ בעוד שמונה‬
‫ַ‬
‫ָארץ")‪ .‬איפה הם הולכים להיפגש?‬
‫ִעם זִ ְקנֵי ֶ‬
‫פסוקים? בועז!‬
‫הוא "גִבוֹר חַ יִל" [ב'‪ ,‬א']‪ ,‬והיא "אֵ ֶׁשת חַ יִל"‪.‬‬
‫היא עושה את כל הבית‪ ,‬הוא – כלום‪ .‬היא מובילה את הבית‪ .‬היא החַ יִל‪ ,‬אבל היא ַחיִל כאשת איש‪" .‬וַ ָת ָקם‬
‫בְ עוֹד ַל ְילָה וַ ִת ֵתן טֶ ֶרף" – היא לא עושה את זה ביום‪ ,‬אלא כשלא רואים‪" ...‬וַ י ְִהי בַ חֲ ִצי הַ ַכ ְילָה" [ג'‪ ,‬ח']‪...‬‬
‫שלמה שר על אשת חיל‪ ,‬אבל הוא מכיר גם את ההפך‪ .‬לפני‪-‬כן מופיעים הפסוקים הבאים‪:‬‬
‫ְמואל מֶ לְֶך מַ שָ א אֲ שֶ ר י ְִן ַרתו ִאםֹו‪ .‬מַ ה בְ ִרי ומַ ה בַ ר בִ ְטנִי ומֶ ה בַ ר נְדָ ָרי‪ַ .‬אל ִת ֵתן ַלמ ִָשים‬
‫" ִדבְ ֵרי ל ֵ‬
‫ְמֹואל ַאל ל ְַמלָכִ ים ְשתֹו ָייִן ולְרֹוזְ נִים ֵאי שֵ כָר‪ .‬נֶן יִ ְש ֶתה‬
‫וד ָרכֶיָך ל ְַמחֹות ְמלָכִ ין‪ַ .‬אל ל ְַמ ָלכִ ים ל ֵ‬
‫חֵ ילֶָך ְ‬
‫וְ י ְִשכַח ְמחֺ ָקק וִ ישַ מֶה ִדין כָל בְ נֵי ֹענִי‪ְ .‬תנו שֵ כָר לְאֹובֵ ד וְ ַייִן לְמָ ֵרי ָנפֶש‪ .‬י ְִש ֶתה וְ י ְִשכַח ִרישֹו ַועֲמָ לֹו ל ֹא‬
‫יִזְ כָר עֹוד‪ .‬נְ ַתח נִ יָך ל ְִאלֵם ֶאל ִדין כָל בְ נֵי חֲ לֹוף‪ .‬נְ ַתח נִ יָך ְשפָט צֶ דֶ ק וְ ִדין עָ נִי וְ ֶאבְ יֹון!"‬
‫‪40‬‬
‫ואז – "אשת חיל מי ימצא‪"...‬‬
‫שלמה שר שיר על דמויות שהוא רוצה לראות‪ .‬הוא לא מעביר אחריות‪ ,‬הוא יודע איפה הוא עומד‪ .‬הוא‬
‫וד ָרכֶיָך ל ְַמחוֹת ְמלָכִ ין‪ֵׁ ...‬שכָר"‪ .‬יש‬
‫מקבל מוסר עצום שם‪" ,‬מַ ָשא אֲ ֶׁשר י ְִמ ַר תו ִאלוֹ"‪ַ" :‬אל ִת ֵתן ַלם ִָׁשים חֵ ילֶָך ְ‬
‫מוסר גדול יותר מזה שאומר המלך החכם באדם לאחר שקיבלו מאמו?! תנו שיכר לאובד‪ ,‬לא לתענוגות‬
‫"ׁשפָ ט צֶ דֶ ק וְ ִדין עָ נִ י‬
‫מלכים! שישתה האובד המסכן "וְ י ְִׁשךַח ִריׁש ֹו וַ עֲ מָ ל ֹו ֹלא יִזְ ךָר עוֹד"‪" ,‬ןְ ַתח ןִ יָך לְ ִאכֵם"‪ְ ,‬‬
‫וְ אֶ בְ יוֹן"‪ ,‬ואחרי כל זה – "אשת חיל מי ימצא"‪.‬‬
‫אגב‪ ,‬ערפה היתה הראשונה לעשות את החסד‪ ,‬אבל ברגע שהיא לא חיברה את זה לעולם ההלכה‪ ,‬לא היה‬
‫מה שיתגלגל בהמשך; קבלת התורה היא לא "אנחנו מחליטים חסד"‪ ,‬אלא "וְ תו ַֹרת חֶ סֶ ד עַ ל לְ ׁש ֹונָה"‪.‬‬
‫‪ 39‬משלי ל"א‪ ,‬י'‪-‬ל"א‬
‫‪ 40‬משלי ל"א‪ ,‬א'‪-‬ט'‬
‫םמִי‪.‬‬
‫ֹאל ָקרֹוב ִמ ֶ‬
‫ֹכי ְוגַם יֵש ג ֵ‬
‫ֹאל ָאנ ִ‬
‫ָאמנָם ִכי (אם) ג ֵ‬
‫ּתה ִכי ְ‬
‫(יב) ְו ַע ָ‬
‫אומר בועז‪" ,‬אני צריך איכשהו להיות גואל‪ ,‬אבל אני לא בטוח‪ ,‬אני לא יודע‪ ,‬יש גם גואל קרוב ממני‪...‬‬
‫וכשבת‪-‬הדודה החכמה שלי אמרה 'מגואלנו הוא'‪ ,‬היא התכוונה שנצטרך לעשות תרגיל עקיפה‪".‬‬
‫ָא ֵלְך‬
‫ַחפֹץ ְלג ֳ‬
‫ִגָאל ְו ִאם ֹלא י ְ‬
‫ָאלְך טֹוב י ְ‬
‫ִג ֵ‬
‫ֹקר ִאם י ְ‬
‫היָה ַבב ֶ‬
‫ְלה ְו ָ‬
‫ה ַלי ָ‬
‫(יג) ִלינִי ַ‬
‫ֹקר‪.‬‬
‫הב ֶ‬
‫ש ְכ ִבי ַעד ַ‬
‫קוָק ִ‬
‫חי ְי ֹ‬
‫ֹכי ַ‬
‫ּתיְך ָאנ ִ‬
‫ַאל ִ‬
‫וג ְ‬
‫ְ‬
‫בסיפור יציאת מצרים‪ ,‬מתי מתרחשת הגאולה – בחצי הלילה או בבוקר? יש על זה מחלוקת‪ .‬הגאולה‬
‫התחילה מאורתא‪ ,‬אור ל‪ ,-‬כלומר בערב‪ ,‬אבל עצם הגאולה היא ביום‪ .‬מתרחשת ביום‪ ,‬אבל תחילתה‬
‫בלילה‪" .‬לִ ינִ י הַ ַכ ְילָה‪ ,‬וְ הָ יָה בַ ב ֶֹקר" – בבוקר החלומות באים לידי הכרה‪.‬‬
‫"וְ ִאם ֹלא י ְַחןֹ ץ לְ גָאֳ לְֵך‪ ,‬וגְַאלְ ִתיְך ָאנֹ כִ י‪ ,‬חַ י ה'" – לשון שבועה‪.‬‬
‫ַכיר ִאיש‬
‫ַּת ָקם (בטרום) ְב ֶטֶרם י ִ‬
‫ֹקר ו ָ‬
‫הב ֶ‬
‫לֹותיו ַעד ַ‬
‫ש ַכב (מרגלתו) ַ‬
‫ַּת ְ‬
‫(יד) ו ִ‬
‫הגֶֹרן‪.‬‬
‫שה ַ‬
‫ה ִא ָ‬
‫ָדע ִכי ָבָאה ָ‬
‫ֹאמר ַאל ִיו ַ‬
‫ֶאת ֵר ֵעהו ַוט ֶ‬
‫זה פסוק נפלא‪ .‬היא קמה כדי שאף אחד לא יראה אותה‪ ,‬ומיד אחרי זה הוא אומר "ַאל יִוָ ַדע ךִ י בָ ָאה‬
‫הָ ִא ָשה"‪ .‬זה מלמד אותנו על התקשורת בזוגיות הזו‪ ,‬על ההבנה‪ .‬היא הבינה מה הוא אומר‪.‬‬
‫זה כל כך עדין‪ ,‬הוא לא אומר לה "לכי"‪ .‬כביכול היה צריך להגיד לה‪" ,‬רבע לארבע את לא פה"‪ ...‬לא‪ ,‬הוא לא‬
‫אומר לה מלה‪ ,‬והיא גם לא צריכה שהוא יגיד – היא קמה לפני שהוא אומר‪.‬‬
‫ָשת‬
‫עֹרים ַוי ֶ‬
‫ֹאחז בָ ּה ַוי ָָמד ֵשש ְש ִ‬
‫(טו) וַי ֹא ֶמר הָ ִבי הַ ִמ ְטפַ חַ ת אֲ ֶשר עָ לַ יְִך וְאֶ חֳ זִ י בָ ּה וַת ֶ‬
‫עָ לֶ יהָ ַויָב ֹא הָ ִעיר‪.‬‬
‫– זה בעצם הוו ְֹרט‪ ,‬אלה האירוסין‪.‬‬
‫הוא נותן לה שש שעורים‪ .‬חז"ל אומרים ששש השעורים האלה הן מה שנאמר על דוד ועל משיח בן דוד‪:‬‬
‫"וְ יָצָ א חֹטֶ ר ִמ ֵגזַע י ִָׁשי וְ נֵצֶ ר ִמ ָש ָר ָׁשיו יִפְ ֶרה‪ .‬וְ נָחָ ה עָ לָיו רוחַ ה' רוחַ חָ כְ מָ ה ובִ ינָה רוחַ עֵ צָ ה ו ְגבו ָרה רוחַ ַדעַ ת‬
‫‪41‬‬
‫וְ י ְִרַאת ה'‪ ...‬וְ גָר זְ אֵ ב ִעם ךֶבֶ ש וְ נָמֵ ר ִעם ג ְִדי י ְִרבָ ץ‪"...‬‬
‫ֹאמר ִמי אַ ְת ִב ִתי ו ַַתגֶד לָ ּה אֵ ת כָל אֲ ֶשר עָ ָשה לָ ּה ָה ִאיש‪:‬‬
‫מֹותּה וַת ֶ‬
‫(טז) ו ַָתבֹוא אֶ ל חֲ ָ‬
‫יקם ֶאל‬
‫בֹואי ֵר ָ‬
‫ּת ִ‬
‫ָאמר ֵא ַלי ַאל ָ‬
‫ָתן ִלי ִכי ַ‬
‫ה ֵא ֶלה נ ַ‬
‫שע ִֹרים ָ‬
‫הְ‬
‫שש ַ‬
‫ֹאמר ֵ‬
‫(יז) ַוּת ֶ‬
‫מֹותְך‪.‬‬
‫ח ֵ‬
‫ֲ‬
‫אחרי ששש השעורים האלה ניתנו לה‪ ,‬היא באה אל חמותה ומספרת לה "אֵ ת ךָל אֲ ֶׁשר עָ ָשה לָה הָ ִאיׁש"‪.‬‬
‫בפסוק ט"ו נראה לנו כי שש השעורים היו הדבר הכי אינטימי ורומנטי‪ ,‬והנה כאן היא אומרת שהם בכלל‬
‫יקם אֶ ל חֲ מו ֵֹתְך"‪ .‬הוא אמר את זה?! לא! אבל זה‬
‫לא מיועדים לה כי אם לנעמי‪" ,‬ךִ י ָאמַ ר אֵ לַי ַאל ָתבו ִֹאי ֵר ָ‬
‫יקם" – כי גם עם אוכל שיספיק עד לעונה הבאה את "ריקם"‪,‬‬
‫מה שהיא הבינה‪ " .‬ךִ י ָאמַ ר אֵ לַי ַאל ָתבו ִֹאי ֵר ָ‬
‫‪42‬‬
‫כך רות‪ ,‬כל עוד אין " רוחַ חָ כְ מָ ה ובִ ינָה‪ ...‬רוחַ ַדעַ ת וְ י ְִרַאת ה'" היא עדיין 'ריקם'‪.‬‬
‫‪ 41‬ישעיה י"א‪ ,‬א'‪-‬ו'‬
‫‪ 42‬ישעיה י"א‪ ,‬ב'‬
‫יקם הֱ ִׁשיבַ נִ י ה'‪[ "...‬א'‪ ,‬כ"א]‪ .‬עכשיו נגמר‬
‫מתי הופיעה המילה ריקם בפעם האחרונה? "אֲ נִ י ְמלֵָאה הָ לַכְ ִתי וְ ֵר ָ‬
‫הר יקם‪ .‬רות מצאה מנוח לכף רגלה‪ ,‬אבל נגמר הריקם גם לנעמי‪ .‬לא רק לרות עומד להיוולד בן‪ ,‬אלא‬
‫לנעמי‪ .‬רות ובועז לא דיברו עליה מלה‪ ,‬אבל נעמי היתה נוכחת בפסוקים משך כל השיחה (בהבדלי קרי‬
‫וכתיב‪ :‬ושכבת – ושכבתי‪ ,‬וירדת – וירדתי וכו')‪.‬‬
‫יש בה ביטול ממש‪ .‬את זה רק גר יכול להסביר‪ ...‬אני מבין שאני לא מבין את זה‪.‬‬
‫ה ִאיש ִכי ִאם‬
‫ִשקֹט ָ‬
‫ּת ְד ִעין ֵאיְך ִיפֹל ָד ָבר ִכי ֹלא י ְ‬
‫שר ֵ‬
‫אֶ‬
‫ּתי ַעד ֲ‬
‫ש ִבי ִב ִ‬
‫ֹאמר ְ‬
‫(יח) ַוּת ֶ‬
‫הטֹום‪.‬‬
‫ה ָד ָבר ַ‬
‫ִכ ָלה ַ‬
‫"ׁשבִ י בִ ִתי" פירושו‪" ,‬שבי ונראה מה יהיה‪ ,‬תני לתהליך לזרום‪ .‬אני מודיע לך שזה יהיה היום" – והיום הוא‬
‫ְ‬
‫"אם ךִ כָה‬
‫י"ז בתמוז‪ .‬ביום זה נותקו היחסים‪ ,‬חטאנו בעגל‪ ,‬נשברו הלוחות‪ ,‬ולכן בועז לא ישקוט עד אשר ִ‬
‫הַ ָדבָ ר הַ טוֹם"‪.‬‬
‫התרגום אומר ש"איך יפול דבר" – זה איך יפול הדבר מן השמיים‪ ,‬ולכן בגלל שאנחנו לא יודעים עלינו‬
‫לשקוט עכשיו‪ .‬ובסיום‪ :‬כי אם כלה הדבר היום‪ ,‬מוסיף התרגום את המילה 'לטב'‪ .‬כלומר ברור הדבר שיכלה‬
‫הדבר ויסתיים לטובה‪ ,‬רק עכשיו עלינו לשבת ולחכות‪.‬‬
‫"ׁשבִ י בִ ִתי" – זו תחילת מציאת המנוח לרגיעה‪ ,‬שמתאפשרת בפסוקים האחרונים בפרק הזה‪.‬‬
‫ְ‬
‫מגילת רות משתרעת כל כולה על‪-‬פני שלושה חודשים ולילה ויום‪ ,‬ומתוך שלושת החודשים מסופר יום‬
‫במלה אחת ("וַ ט ְֵׁשבו ָׁשם ךְ עֶ ֶשר ָׁשנִ ים" – א'‪ ,‬ד')‪ ,‬ותחתום‬
‫אחד‪ .‬היא פותחת בעשר שנות חורבן שמוזכרים ִ‬
‫באלפי שנות הגאולה‪.‬‬
‫על ההיריון שבסופה אמרו חז"ל‪ ,‬שזה קרה בלילה הזה‪ .‬אבל זה ימשיך בלי שנראה את רות‪ .‬כי לא צריך‬
‫לראות אותה‪ ,‬כי היא ביקשה והתחננה שלא נראה אותה – כפי שביקשה להעביר את שש השעורים‪ ,‬כך‬
‫ביקשה רות להעביר את התוצאות להבנה שלנו את התהליך‪.‬‬
‫רות היא חסידת אומות העולם שמתגיירת‪ .‬רק משם נוכל ללמוד סוגיות של דבקות – מהמקום שאין בו‬
‫כלום‪.‬‬
‫הצהרת האמונים שלנו ביום קבלת התורה היא סיפור על הגיורת ממואב שממנה יצא משיח בן דוד‪ ,‬ומבלי‬
‫להתבייש בכך ש"פישלנו" ולא קידמנו בלחם ובמים‪ ,‬אנו לומדים את התהליך ועושים זאת בכל הלב‪.‬‬
‫פרק ד'‪:‬‬
‫סורה‬
‫ֹאמר ָ‬
‫ֹעז ַוט ֶ‬
‫שר ִד ֶבר ב ַ‬
‫אֶ‬
‫ֹבר ֲ‬
‫ֹאל ע ֵ‬
‫הג ֵ‬
‫שם ְו ִהמֵה ַ‬
‫ֵשב ָ‬
‫ש ַער ַוט ֶ‬
‫הַ‬
‫ֹעז ָע ָלה ַ‬
‫(א) וב ַ‬
‫ֵשב‪.‬‬
‫ָסר ַוט ֵ‬
‫מנִי ַוט ַ‬
‫ַאל ֹ‬
‫ש ָבה פֹה ְפֹלנִי ְ‬
‫ְ‬
‫נזכיר לעצמנו את התאריך‪ ,‬שלושה חודשים מט"ז בניסן‪ ,‬עד ט"ז בתמוז‪ .‬היום בו עולה בועז לשער הוא‬
‫ביום זה‪ ,‬והם מתחתנים ביז' בתמוז‪ .‬ביום בו נשברו הלוחות‪ ,‬ביום שבו עם ישראל היה צריך לקבל את‬
‫התורה‪ ,‬אך במקום זאת משה שבר את הלוחות‪.‬‬
‫חג השבועות הוא לא הזמן בו קיבלנו את התורה‪ ,‬אלא הוא הזמן בו משה עלה להר כדי לקבל את הלוחות‪,‬‬
‫ודווקא את אלה השבורים‪.‬‬
‫"וישב שם"‪ .‬מזכיר לנו את "וַ ט ְֵׁשבו ָׁשם ךְ עֶ ֶשר ָׁשנִ ים" (א'‪,‬ד')– בתחילת המגילה‪ .‬הפסוקים הראשונים של‬
‫המגילה‪ ,‬בלי שם ה'‪ ,‬ועם הדמויות שנעלמות‪ .‬והסיום הוא כבר הלימוד של רות ונעמי שאפשר להחזיר את‬
‫כולם‪ ,‬וגם בית לחם יקימו שם למחלון‪.‬‬
‫"הגואל עובר" – כל הזמן הוא עובר‪ ,‬אבל כשכולם עושים את שלהם הגואל יתגלה‪.‬‬
‫"ויסר וישב"‪ .‬כבר לא קוצרים ומלקטים‪ ,‬ואין שכיבה‪ ,‬קימה‪ ,‬הליכה‪ - ,‬עכשיו רק יושבים‪ .‬כל הפרק כולו הוא‬
‫ישיבה‪.‬‬
‫פלוני אלמוני – הוא כל פרק ד'‪ .‬הוא הגואל היותר קרוב מבועז‪ .‬בהמשך נראה שבועז הוא נכדו של נחשון‪,‬‬
‫והוא בנו של שלמון‪ .‬אך הגואל הוא האח – ולכן הוא הגואל היותר קרוב‪ .‬כך שיוצא לנו שיש ‪ 4‬בנים‬
‫לנחשון‪ :‬שלמון אבי בועז‪ ,‬אלימלך‪ ,‬אבי נעמי שאיננו מכירים בשם‪ ,‬ופלוני אלמוני הגואל – שאולי נקרא‬
‫טוב ואולי נקרא פלוני אלמוני‪.‬‬
‫אך לפני שדנים מיהו הגואל עלינו להבין דבר אחד במהותו‪ .‬המגילה בכוונה משאירה לנו את שמו בתור‬
‫'פלוני אלמוני'‪ ,‬ומדוע?‬
‫בסדר עולם רבה כתוב שנחשון מת בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים‪ .‬וברור שארבעת בניו היו‬
‫בקריעת ים סוף‪ .‬אנו לא יודעים באיזה גיל‪ .‬אבל חשוב להבין שאם אלימלך עוזב את הארץ – זה טרגדיה‬
‫לכולם‪ .‬כי הוא היה הבכור של נחשון ואם הוא עוזב את הארץ בשעת המשבר זה מסמל על משהו‪.‬‬
‫פלוני אלמוני הוא הגואל הקרוב והוא מעכב את בועז מלגאול‪ .‬אבל גם נעמי וגם בועז לא רוצים שהוא‬
‫יגאל את רות‪.‬‬
‫ֵשבו‪.‬‬
‫שבו פֹה ַוט ֵ‬
‫ֹאמר ְ‬
‫ה ִעיר ַוט ֶ‬
‫ָשים ִמ ִז ְקנֵי ָ‬
‫אנ ִ‬
‫שָרה ֲ‬
‫ִקח ֲע ָ‬
‫(ב) ַוט ַ‬
‫חז "ל אומרים שישבו כאן עשרה זקנים‪ ,‬והם שוב פעם יושבים‪ .‬המוטיב המרכזי בפרק זה הוא הישיבה‪.‬‬
‫אנחנו בבית – בבית לחם‪ ,‬ואנחנו יושבים‪.‬‬
‫ש ָבה‬
‫הָ‬
‫ָע ִמי ַ‬
‫מ ְכָרה נ ֳ‬
‫ימ ֶלְך ָ‬
‫א ִל ֶ‬
‫ָאחינו ֶל ֱ‬
‫שר ְל ִ‬
‫אֶ‬
‫ש ֶדה ֲ‬
‫הָ‬
‫ח ְל ַקת ַ‬
‫ֹאל ֶ‬
‫ֹאמר ַלג ֵ‬
‫(ג) ַוט ֶ‬
‫ש ֵדה מֹוָאב‪.‬‬
‫ִמ ְ‬
‫לבועז אין ספק שהוא הגואל‪ .‬אחינו לאלימלך? אומרים חז"ל‪" :‬לא נמנה אדם מלקרא לדודו אחינו"‪ .‬בועז‬
‫הוא ראש הסנהדרין והוא מנסח את שאלתו במדוייק‪ " :‬אשר לאחינו לאלימלך"‪ .‬והרי כולם יודעים את זה‪,‬‬
‫אז מדוע הוא מזכיר זאת שוב?‬
‫"מכרה נעמי" – היא עד כדי כך רוצה למכור ‪ ,‬כאילו כבר מכרה אותו‪.‬‬
‫ּת ְגַאל‬
‫ֹש ִבים ְו ֶנגֶד ִז ְקנֵי ַע ִםי ִאם ִ‬
‫הט ְ‬
‫ָאזנְָך ֵלאמֹר ְקנֵה ֶנגֶד ַ‬
‫ּתי ֶא ְג ֶלה ְ‬
‫ָאמ ְר ִ‬
‫ַאנִי ַ‬
‫(ד) ו ֲ‬
‫ַאחֶריָך‬
‫ֹכי ֲ‬
‫תָך ִל ְגאֹול ְוָאנ ִ‬
‫זול ְ‬
‫ידה ִלי ואדע ְו ֵא ְד ָעה ִכי ֵאין ָ‬
‫ה ִג ָ‬
‫ִגַאל ַ‬
‫ְגָאל ְו ִאם ֹלא י ְ‬
‫ֹכי ֶא ְגָאל‪.‬‬
‫ֹאמר ָאנ ִ‬
‫ַוט ֶ‬
‫שוב פעם היושבים‪ ,‬אבל הפעם הם הסנהדרין‪ .‬אך מה קורה כאן? בועז אומר לרות לחכות כי יש לו תכנית‬
‫והוא יודע מה לעשות‪ .‬רות ביקשה רק ש"יפרוס כפיה על אמתך"‪ .‬אבל המשמעות היא שיש לו אחריות על‬
‫כל מה ששייך למשפחה‪ .‬הכלל ההלכתי אומר שהראשונים הזכאים לקנות הם הגואלים של המשפחה כדי‬
‫שהרכוש יישאר במשפחה‪ ,‬והגואל הקרוב הוא הקודם‪.‬‬
‫בועז קושר את הנישואים של רות בקניית השדה של אלימלך‪ ,‬שהיא גם של מחלון וכליון‪ .‬בועז מדבר עם‬
‫הגואל בתחילה רק על השדה‪ ,‬אך בועז לא עושה כאן תרגיל‪ .‬אלא בועז רוצה להיות משוכנע שאכן הגואל‬
‫לא מוכן לגאול‪ .‬ולכן הוא מביך אותו לא בכדי לפגוע בו ח"ו‪ ,‬אלא להעמיד אותו במצב שאת השדה הוא‬
‫כבר הסכים לגאול‪ ,‬ואם הוא יסרב על רות – זה יהיה בתמורה גם להפסד של השדה‪.‬‬
‫הפלוני אלמוני הוא לא רק הגואל הקרוב‪ ,‬אלא הוא גם הדור של אלימלך‪ .‬והשאלה היא מי בעצם ימשיך‬
‫אותו? דוד בני נחשון‪ ,‬או שכבר הנכדים ימשיכו‪ .‬יש כאן חיבור בין הגאולה הראשונה של גאולת מצרים –‬
‫עם הגאולה האחרונה‪.‬‬
‫"ואנכי אחריך" – לא רק במשמעות של מס' ‪ 2‬ברשימה‪ .‬אלא גם במשמעות שונה של גואל‪ .‬אם פלוני‬
‫אלמוני יגאל או בועז יגאל זה שאלה מהותית מי ימשיך את אלימלך‪.‬‬
‫לא פשוט לגואל לקחת את חלקת השדה‪ .‬לא ברור שבקניית השדה של אלימלך מחלון וכליון יש כבוד ופאר‬
‫למשפחה‪ .‬לכן כשמציעים לפלוני אלמוני את השדה‪ ,‬יש אפשרות שהוא יסרב‪.‬‬
‫בועז אומר לגואל שהוא מתכוון לעשות הפיכה שלדור שלו יהיה קשה לקבל אותה‪ .‬זאת הפיכה של עמונית‬
‫ולא עמוני‪ ,‬ומואבי ולא מואבית‪ .‬אבל לפני כן אני רוצה לבדק עד כמה אתה תהייה מוכן לקבל‪.‬‬
‫שת‬
‫אֶ‬
‫םֹוא ִבטָה ֵ‬
‫ה ֲ‬
‫ומ ֵאת רות ַ‬
‫ָע ִמי ֵ‬
‫ש ֶדה ִמטַד נ ֳ‬
‫הָ‬
‫נֹותָך ַ‬
‫ֹעז ְביֹום ְק ְ‬
‫(ה) ַוט ֶ‬
‫ַח ָלתֹו‪.‬‬
‫םת ַעל נ ֲ‬
‫הֵ‬
‫שם ַ‬
‫ה ִקים ֵ‬
‫ִיתה ְל ָ‬
‫םת (כתיב – קניתי) ָקנ ָ‬
‫הֵ‬
‫ַ‬
‫לגבי השדה הגואל מסכים‪ ,‬ואז בועז מדבר גם על רות‪ .‬כי גם לרות יש חלק בחלקת השדה‪ .‬רות ונעמי‬
‫סיכמו ביניהן שזאת מכירה אחת‪ ,‬הם סיכמו ששדה נעמי הוא שדה רות‪.‬‬
‫בועז הוציא אישור דיני של בית לחם להרחבת המושג 'הקמת שם המת' – מייבום של אח‪ ,‬לאחריות על‬
‫מת נידח (בן דוד מתבולל) שאם יש אפשרות להחזיר את שמו לכלל ישראל חובה עלינו לעשות זאת‪.‬‬
‫ּתה‬
‫תי ְגַאל ְלָך ַא ָ‬
‫ַח ָל ִ‬
‫ש ִחית ֶאת נ ֲ‬
‫אוכל לגאול ִל ְגָאל ִלי ֶפן ַא ְ‬
‫ַ‬
‫ֹאל ֹלא‬
‫הג ֵ‬
‫ֹאמר ַ‬
‫(ו) ַוט ֶ‬
‫אוכל ִל ְגאֹל‪.‬‬
‫תי ִכי ֹלא ַ‬
‫א ָל ִ‬
‫ֶאת ְג ֺ‬
‫רש"י מסביר ש"נחלתי" – הכוונה היא לזרעי‪ .‬והמעניין בפסוק הוא שהביטוי "לא אוכל לגאל" – חוזר‬
‫פעמיים‪ .‬החשש של הגואל הוא השחתת נחלתו‪ .‬אבל מדוע? הסנהדרין יושבים מולו ואומרים שאין לו שום‬
‫בעיה‪ ,‬אז מה הבעיה? "לא אוכל" – הכוונה לאסור לי‪ ,‬אך מה אסור כאן?‬
‫אלא יש פעמים שלמילה "אוכל" – יש משמעות לא רק של לא יכול‪ ,‬אלא גם לא רוצה‪" .‬לא תוכל לתת‬
‫עליך איש נוכרי"‪ ,‬או "לא תוכל להתעלם" – בוודאי שאדם יכול לתת עליו איש נוכרי או להתעלם‪ .‬אז מה‬
‫פירוש "לא תוכל"?‬
‫במצוות השבת אבידה נאמר‪" :‬השב תשיבם לאחיך" – ואומרים חז"ל – "אפילו מאה פעמים"‪ ,‬והסיום‪" :‬לא‬
‫תוכל להתעלם"‪ .‬רש"י מסביר‪" :‬אסור לך"‪ .‬אך כבר כתוב‪ :‬השב תשיבם? על כן רש"י עונה שמי שלא החזיר‬
‫גם עבר על ביטול עשה‪.‬‬
‫האלשיך הקדוש מסביר שהשבת אבידה היא מצווה קשה מוסרית‪ .‬כי הרי אם אדם מוצא אבידה הוא יכול‬
‫בקלות לחשוק בה‪ ,‬ולא להחזיר‪ .‬על כן התורה אומרת לו "השב תשיבם" – אפילו מאה פעמים‪ ,‬עד שלבסוף‬
‫זה יהיה חלק מהטבע שלך – ולכן לא תוכל להתעלם‪.‬‬
‫במובן ההפוך זה מה שאומר הגואל‪ .‬זה לא שאסור לו‪ ,‬אלא לא מתאים – כי זה מנוגד לטבע שלו‪.‬‬
‫ש ַלף ִאיש‬
‫מורה ְל ַקטֵם ָכל ָד ָבר ָ‬
‫ּת ָ‬
‫הְ‬
‫אולה ְו ַעל ַ‬
‫ה ְג ָ‬
‫ִשָר ֵאל ַעל ַ‬
‫(ז) ְוזֹאת ְל ָפנִים ְבי ְ‬
‫ִשָר ֵאל‪.‬‬
‫עודה ְבי ְ‬
‫ּת ָ‬
‫הְ‬
‫ָתן ְלֵר ֵעהו ְוזֹאת ַ‬
‫ַעלֹו ְונ ַ‬
‫נֲ‬
‫לפנים משורת הדין‪:‬‬
‫זאת לא חליצה‪ ,‬אלא זה קניין סודר שהיה נעשה ע"י מנעל‪ .‬אך יש כאן מימד שמזכיר חליצה‪ .‬הנעל הזאת‬
‫ורות שאנו לא יו דעים היכן היא‪ ,‬והוויתור של הגואל להקים את שם המת על נחלתו‪ ,‬זה לא ייבום הלכתי‪,‬‬
‫אבל כל האווירה במגילה היא אווירה הלכתית‪.‬‬
‫מגילת רות – "אין בה לא איסור ולא היתר‪ ,‬לא טומאה ולא טהרה וכו'"‪ ,‬אבל ההלכות שנפסקות במגילה‬
‫הם לפנים משורת הדין‪ .‬והחידוש של המגילה הוא שהלפנים משורת הדין נעשה כאן לדין‪ .‬לוקחים את כל‬
‫מושג החסד‪ ,‬ומכניסים אותו לעולם דיני‪ ,‬משפטי‪ ,‬הלכתי‪.‬‬
‫זה התחיל כשבועז הגיע לשדה – "והנה בועז בא מבית לחם"‪ ,‬והסברנו שהוא בא מבית דינו והתקין שאדם‬
‫ישאל את חברו בשם ה'‪ .‬דבר זה לא פשוט בכלל‪ ,‬אבל זאת תקנה הלכתית – שבה הלפנים משורת הדין‬
‫ינצח את הדין‪ .‬וזה התיקון של יז' בתמוז‪ .‬ירושלים חרבה במציאות של 'שפוט השופטים'‪ -‬ושופטים אחד‬
‫את השני‪ ,‬והיא תיבנה רק כאשר ינהגו אחד עם השני לפנים משורת הדין‪.‬‬
‫פלוני אלמוני יישאר תמיד בלי שם‪ ,‬כי הוא לא שותף בגאולה‪ .‬הוא לא ישחית את נחלתו – למרות שאין‬
‫בכך שום בעיה‪ ,‬והוא גם לא יועיל בהבאת המשיח‪.‬‬
‫הייבום כאן הורחב למקומות שאין בהם אחיזה של הדין ההלכתי‪ ,‬אבל לפנים משורת הדין הוא קיים‪ .‬בועז‬
‫הופך את בית לחם לעיר של לפנים משורת הדין‪ .‬אולי בועז אומר לגואל שלא יכעס‪ ,‬אבל כנראה שאלימלך‬
‫גם פועל ע"פ הדין – היה רעב ולכן הוא יצא מן העיר‪.‬‬
‫חז"ל אומרים שהוא יצא‪ ,‬כי הוא ידע שיבואו אליו כל העניים‪ ,‬ואיך הוא יעשה את כל החסד הזה? אך באה‬
‫רות – מאלה שלא קידמו אותנו בלחם ומים ומלמדת אותנו מהו חסד‪ .‬היא תלקט בעומרים למרות שמן‬
‫הדין היא הייתה צריכה ללקט בשיבולים‪.‬‬
‫כדי להבין מה פירוש עולם של 'לפנים משורת הדין'‪ ,‬נעיין במעשה המופיע בגמרא במסכת בבא‪-‬מציעא‪:‬‬
‫רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא (שברו לו פועליו חבית יין ששילם‬
‫להם עבור העברתה ממקום למקום)‪ .‬שקל לגלימייהו (לקח את בגדיהם כפיצוי על‬
‫ההפסד)‪ ,‬אתו אמרו לרב (באו לרב לדין ודרשו שיחזיר להם את בגדיהם)‪ .‬אמר ליה‪ :‬הב‬
‫להו גלימייהו (פסק רב לרבה שהוא מחוייב להחזיר)‪ - .‬אמר ליה‪ :‬דינא הכי? (שאלו רבה‪:‬‬
‫האם כך הוא הדין?!)‪ -‬אמר ליה‪ :‬אין (כן! ‪' ,) -‬למען תלך בדרך טובים'‪ .‬יהיב להו גלימייהו‬
‫(החזיר להם)‪ .‬אמרו ליה‪ :‬עניי אנן‪ ,‬וטרחינן כולה יומא‪ ,‬וכפינן‪ ,‬ולית לן מידי (העזו הסבלים‬
‫ודרשו לקבל גם את המשכורת שנצרכת להם מאד כי הם עניים)‪ .‬אמר ליה‪ :‬זיל הב‬
‫אגרייהו (רב פסק גם כאן שרבה מחוייב לשלם את שכרם)‪ - .‬אמר ליה‪ :‬דינא הכי? ‪ -‬אמר‬
‫ליה‪ :‬אין‪' - ,‬וארחות צדיקים תשמור'‬
‫‪43‬‬
‫רבה בר בר חנה מתפלא פעמיים על פסיקתו של רב‪ .‬כשהוא מברר בעדינות האם כך הוא באמת הדין עונה‬
‫לו רב שבוודאי ואף מביא פסוק להוכיח את זה‪ .‬איך יכול רב לומר שזהו הדין? על המילים 'בדרך טובים'‬
‫שמביא רב‪ ,‬כותב רש"י‪' :‬לפנים משורת הדין'‪ .‬אז זה הדין‪ ,‬או שזה לפנים משורת הדין?‬
‫השל"ה הקדוש מביא משל למורה שנכנס לכיתה ויושבים שני ילדים אחד ליד השני‪ .‬האחד בחור מוכשר –‬
‫מבין מהר מה עליו לעשות‪ ,‬והשני קצת פחות מחודד‪ .‬המורה מבקש מהראשון שיעשה מטלה חשובה‬
‫ומהשני לא‪ .‬כשהילד השני שואל את המורה למה לא ביקש ממנו‪ ,‬המורה עונה שממנו הוא לא מצפה‬
‫להצליח במשימה‪...‬‬
‫המשל הפשוט הזה מחדד את ההסבר למושג דין‪ .‬רב מחדש לרבה שהוא הגיע למדרגה שלפנים משורת‬
‫הדין זהו הדין בשבילו‪ .‬כמו המטלה שמבקש המחנך – היא מטלה שצריכה להיעשות מן הדין‪ ,‬אך לא מכל‬
‫תלמיד הוא ידרוש אותה‪ .‬אך בשביל רבה בר בר חנה – הדין הוא שיחזיר להם את גלימותיהם ואף ישלם‬
‫הם את משכורתם‪ .‬רבה בר בר חנה מתפלא 'האמנם?! הגעתי למדרגה שזהו הדין?' ורב עונה לו 'כן‪ ,‬זכית‬
‫לקיים 'וארחות צדיקים תשמור'‪.‬‬
‫מגילת רות מלמדת אותנו איך מעבירים את הכל ללפנים משורת הדין‪.‬‬
‫ה ָעם‬
‫ֹעז ַל ְז ֵקנִים ְו ָכל ָ‬
‫ַעלֹו‪( :‬ט) ַוט ֶ‬
‫ִשֹלף נ ֲ‬
‫ֹעז ְקנֵה ָלְך ַוט ְ‬
‫ֹאל ְלב ַ‬
‫הג ֵ‬
‫ֹאמר ַ‬
‫(ח) ַוט ֶ‬
‫שר ְל ִכ ְליֹון‬
‫אֶ‬
‫ימ ֶלְך ְו ֵאת ָכל ֲ‬
‫א ִל ֶ‬
‫שר ֶל ֱ‬
‫אֶ‬
‫את ָכל ֲ‬
‫ִיתי ֶ‬
‫הטֹום ִכי ָקנ ִ‬
‫ּתם ַ‬
‫ֵע ִדים ַא ֶ‬
‫ָע ִמי‪.‬‬
‫ומ ְחלֹון ִמטַד נ ֳ‬
‫ַ‬
‫הפרטים הקטנים הם החשובים‪ ,‬כי זה הדין‪ .‬בועז פונה קודם לזקנים ואז לכל העם – שיהיו עדים‪ .‬עדים‬
‫למה? לכך שהוא קנה לא רק את כל אשר לאלימלך‪ ,‬אלא גם את אשר לכליון ולמחלון‪.‬‬
‫גם את שם כליון ומחלון צריך להקים‪ .‬ובהמשך רות תלד ילד‪ ,‬והוא גם יהיה הבן של מחלון‪.‬‬
‫‪ 43‬בבלי בבא‪-‬מציעא דף פ"ג עמוד א'‪.‬‬
‫םת ַעל‬
‫הֵ‬
‫שם ַ‬
‫ה ִקים ֵ‬
‫שה ְל ָ‬
‫ִיתי ִלי ְל ִא ָ‬
‫מ ְחלֹון ָקנ ִ‬
‫שת ַ‬
‫ֹא ִבטָה ֵא ֶ‬
‫הם ֲ‬
‫(י) ְוגַם ֶאת רות ַ‬
‫הטֹום‪.‬‬
‫ּתם ַ‬
‫ש ַער ְמקֹומֹו ֵע ִדים ַא ֶ‬
‫ומ ַ‬
‫חיו ִ‬
‫מ ִעם ֶא ָ‬
‫םת ֵ‬
‫הֵ‬
‫שם ַ‬
‫ִכֵרת ֵ‬
‫ַח ָלתֹו ְוֹלא י ָ‬
‫נֲ‬
‫"וגם" ‪ .‬מה פירוש? העיקר הוא מה שאמרתי לך בהתחלה‪ .‬העיקר הוא קודם כל להחזיר את מחלון וכליון‬
‫לישראל‪ ,‬ואח"כ וממילא גם לשאת לאישה את רות‪.‬‬
‫"אשת מחלון" ‪ -‬מדוע הוא מזכיר זאת שוב? הרי כולם יודעים? אלא כפי שהסברנו הוא רוצה להראות‬
‫כיצד הוא מקים עכשיו את שמו של מחלון‪ ,‬והוא מחזיר אותו בחזרה אל ישראל‪ ,‬ועל זה כולם עדים‪ .‬בועז‬
‫אומר זאת לזקנים ורק אח"כ לכל העם‪ ,‬אך עכשיו‪:‬‬
‫ה ָבָאה‬
‫שה ַ‬
‫ה ִא ָ‬
‫קוָק ֶאת ָ‬
‫ִּתן ְי ֹ‬
‫ה ְז ֵקנִים ֵע ִדים י ֵ‬
‫ש ַער ְו ַ‬
‫שר ַב ַ‬
‫אֶ‬
‫ה ָעם ֲ‬
‫ֹאמרו כָל ָ‬
‫(יא) ַוט ְ‬
‫חיִל‬
‫שה ַ‬
‫ַע ֵ‬
‫ִשָר ֵאל ו ֲ‬
‫יהם ֶאת ֵבית י ְ‬
‫ּת ֶ‬
‫שֵ‬
‫שר ָבנו ְ‬
‫אֶ‬
‫וכ ֵלָאה ֲ‬
‫חל ְ‬
‫יתָך ְכָר ֵ‬
‫ֶאל ֵב ֶ‬
‫חם‪.‬‬
‫שם ְב ֵבית ָל ֶ‬
‫וקָרא ֵ‬
‫תה ְ‬
‫ְב ֶא ְפָר ָ‬
‫כאן כבר קודם כל העם‪ ,‬ורק לאחר מכן הזקנים‪ .‬כי בסוף גם הזקנים יבינו זאת‪ .‬שינוי נוסף זה שכאן זה 'כל‬
‫העם'‪ ,‬לעומת מקודם שהיה רק 'העם'‪ .‬בועז לא מתייאש‪ ,‬והוא מצליח להפך את כולם‪.‬‬
‫'יתן ה' האשה הבאה אל ביתך"‪ .‬האם זה לא מזכיר לנו את דברי נעמי לכלותיה בתחילת המגילה‪" :‬י ִֵתן יְקֹ וָ ק‬
‫יׁשה" (א'‪ ,‬ט')‪.‬‬
‫ומצֶ אן ָ ְמנוחָ ה ִא ָשה בֵ ית ִא ָ‬
‫ָלכֶם ְ‬
‫"רחל ולאה" – מדוע רחל לפני לאה? כי המגילה הזאת היא מגילת גמילות חסדים‪ .‬מי מסרה את הסימנים‬
‫כדי לא לבייש את אחותה? מי חיכתה עוד שבע שנים לחתונתה? מי שיחררה את לאה מ'הגואל' הלא נכון‬
‫– עשיו? (שהרי רש"י מסביר שם שהגדול של יצחק היה צריך להיות לגדולה של לבן וכן הקטן לקטנה)‪.‬‬
‫"אשר בנו שתיהם" ‪ -‬גם כאן הם נקבה‪ ,‬שהופכים להיות אחד‪ .‬תיקון רחל ותיקון לאה‪.‬‬
‫"וקרא שם בבית לחם" – לכל איש יש שם אשר נתן לו הקב"ה‪ ,‬ונתן לו עמו‪ .‬את השם הזה אי אפשר לקחת‬
‫ממנו גם אם קוראים לו כליון‪ ,‬וצריך רק לדאוג שהשם הזה ימשיך להופיע‪ .‬זה המשיח‪.‬‬
‫קוָק‬
‫שר י ֵ‬
‫אֶ‬
‫ֶרע ֲ‬
‫הזַ‬
‫יהודה ִמן ַ‬
‫מר ִל ָ‬
‫תָ‬
‫ָל ָדה ָ‬
‫שר י ְ‬
‫אֶ‬
‫יתָך ְכ ֵבית ֶפֶרץ ֲ‬
‫יהי ֵב ְ‬
‫(יב) ִו ִ‬
‫הזֹאת‪.‬‬
‫ַעָרה ַ‬
‫המ ֲ‬
‫ְלָך ִמן ַ‬
‫לא כבית יהודה‪ ,‬אלא דווקא כבית פרץ‪ .‬פרץ היה הבן של תמר ויהודה שלא היה 'ע"פ הסדר'‪ .‬כל העם‬
‫והזקנים מברכים את בועז להמשיך בדרך זו‪.‬‬
‫כשדוד הגיע למלחמה בפלשתים‪ ,‬שאל שאול "בן מי זה הנער" (שמואל א'‪ ,‬י"ז‪ ,‬נה') ומסביר רש"י שם‪:‬‬
‫וכי לא היה מכירו והלא כתיב ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו‪ ,‬אלא ראהו מתנהג‬
‫בטכסיסי מלכות אמר שאול אם בא ממשפחת פרץ מלך יהיה שהמלך פורץ‬
‫גדר לעשות לו דרך ואין ממחין בידו ואם ממשפחת זרח בא חשוב יהיה אמר‬
‫לו דואג עד שאתה שואל אם בא ממשפחה שיהא הוא הגון למלכות אם לאו שאל‬
‫אם ראוי לבא בקהל אם לאו שהרי מרות המואביה בא אמר לו אבנר שנינו עמוני‬
‫ולא עמונית אמר לו דואג אם כן ממזר ולא ממזרת אמר לו כאן נאמר על דבר אשר‬
‫לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כ"ג ה') ואין דרך אשה בכך א"ל היה להם‬
‫לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים נשתתק אבנר‪ ,‬אמר לו שאול‪.‬‬
‫דואג היה אביר הרועים אשר לשאול‪ ,‬והוא היה ראש הסנהדרין‪ .‬האם הוא לא מזכיר לנו את הנער הניצב‬
‫על הקוצרים – שיודע שהיא מותרת ואין שום בעיה‪ ,‬אבל היא מואביה!‬
‫לכן עכשיו כולם אומרים לו בסוף‪" :‬מן הנערה הזאת"‪ .‬היא כבר לא מואביה!‬
‫ַּת ֶלד‬
‫קוָק ָלה ֵהָריֹון ו ֵ‬
‫יה ַוט ֵ‬
‫שה ַוָטבֹא ֵא ֶל ָ‬
‫ַּת ִהי לֹו ְל ִא ָ‬
‫ֹעז ֶאת רות ו ְ‬
‫ִקח ב ַ‬
‫(יג) ַוט ַ‬
‫ֵבן‪.‬‬
‫יש הרבה פסוקי שיא במגילה‪ ,‬ואחד מהם הוא כאן‪ .‬המתנה שרות קיבלה על מעשיה – זה הריון‪ .‬רק אצל‬
‫רות משתמשים בלשון "ויתן לה ה' הריון"‪ .‬בן הוא התוצאה‪ ,‬אך הריון הוא התהליך‪ .‬רות היא זאת שמלמדת‬
‫אותנו את התהליך בדרך אל הגאולה‪.‬‬
‫מכאן רות ובועז כבר נעלמים‪ .‬חז"ל אומרים שבאותו היום בועז מת‪ .‬בועז מילא את תפקידנו וכאן המגילה‬
‫לא תמשיך לספר לנו עליו‪ .‬רות קיימה את דברי נעמי – ומצאה מנוח לזכר בעלה ובניה‪ .‬במסכת אבות‬
‫כתוב‪" :‬ושוב יום אחד לפני מיתתך" (אבות‪ ,‬ב'‪ ,‬י')‪ .‬ושואלים חז"ל‪:‬‬
‫שאלו תלמידיו את ר' אליעזר אמרין ליה רבי וכי אדם יודע אימתי הוא מת שיעשה‬
‫תשובה‪ ,‬אמר להם לא כ"ש ישוב היום שמא ימות למחר של אחריו ונמצאו כל ימיו‬
‫בתשובה לכך נאמר בכל עת יהיו בגדיך לבנים‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫אנחנו לא יודעים מתי יום מיתתנו‪ .‬אך עלינו תמיד לפעול בכדי שכשיום זה יבוא אנו נדע להגיד שמילאנו‬
‫את ת פקידנו בעולם‪ .‬רות ובועז מסיימים את תפקידם ומכאן הם נעלמים‪ .‬בועז מת ביום למחרת‪ ,‬ועל רות‬
‫אנחנו יותר לא נשמע‪ .‬הם שבו יום אחד לפני מיתתם‪.‬‬
‫הטֹום‬
‫ֹאל ַ‬
‫ש ִבית ָלְך ג ֵ‬
‫שר ֹלא ִה ְ‬
‫אֶ‬
‫קוָק ֲ‬
‫ָע ִמי ָברוְך ְי ֹ‬
‫ָשים ֶאל נ ֳ‬
‫המ ִ‬
‫ֹאמ ְרנָה ַ‬
‫(יד) ַוּת ַ‬
‫ִשָר ֵאל‪:‬‬
‫שמֹו ְבי ְ‬
‫ִקֵרא ְ‬
‫ְוי ָ‬
‫"ויקרא שמו בישראל" – זה החידוש‪ .‬לא משנה איך קראו לו‪ ,‬העיקר שיש לו שם ומשמעות בישראל‪.‬‬
‫הנשים אומרות לנעמי שיש לה עכשיו ילד עם שם בישראל‪ ,‬ועכשיו יש לה משיב נפש‪ .‬נעמי עדיין לא‬
‫סיימה את תפקידה ולכן היא עדיין מופיעה‪ .‬הילד הזה הוא זה שישיב את נעמי בחזרה אל הקב"ה‪:‬‬
‫ְל ַדּתו‬
‫תְך י ָ‬
‫ה ַב ֶ‬
‫אֵ‬
‫שר ֲ‬
‫אֶ‬
‫תְך ֲ‬
‫תְך ִכי ַכ ָל ֵ‬
‫יב ֵ‬
‫ש ָ‬
‫ול ַכ ְל ֵכל ֶאת ֵ‬
‫ֶפש ְ‬
‫שיב נ ֶ‬
‫מִ‬
‫היָה ָלְך ְל ֵ‬
‫(טו) ְו ָ‬
‫ש ְב ָעה ָבנִים‪.‬‬
‫טֹובה ָלְך ִמ ִ‬
‫שר ִהיא ָ‬
‫אֶ‬
‫ֲ‬
‫זוהי מגילה שכולה חסד‪ .‬המגילה מלמדת אותנו שהמשיח יבוא בסוף רק מאהבה וחסד‪ .‬בועז אומר‬
‫לקוצרים – חסד‪ .‬לגואל היה חסר בסוף רק חסד‪ .‬אבל נעמי אוהבת את רות‪ ,‬ורות דביקה בה‪.‬‬
‫‪ 44‬קהלת רבה (וילנא) פרשה ט'‬
‫תחילת המגילה דומה מאד לאיוב‪ ,‬אבל הסיום הוא ההפך הגמור‪ .‬אין שבעה בנים‪ ,‬יש רק אחד‪ ,‬אבל הוא‬
‫טוב משבעה בנים‪.‬‬
‫ֹמנֶת‪.‬‬
‫ַּת ִהי לֹו ְלא ֶ‬
‫יקה ו ְ‬
‫ח ָ‬
‫תהו ְב ֵ‬
‫שֵ‬
‫ַּת ִ‬
‫ֶלד ו ְ‬
‫הט ֶ‬
‫ָע ִמי ֶאת ַ‬
‫ַּת ַקח נ ֳ‬
‫(טז) ו ִ‬
‫נעמי לא מתבלבלת והיא יודעת שהיא רק האומנת‪ .‬והיכן רות? לאן היא נעלמת? היא אמה של מלכות‪.‬‬
‫עֹובד הוא‬
‫שמֹו ֵ‬
‫ַּת ְקֶראנָה ְ‬
‫ָע ִמי ו ִ‬
‫ֺלד ֵבן ְלנ ֳ‬
‫שם ֵלאמֹר י ַ‬
‫ש ֵכנֹות ֵ‬
‫הְ‬
‫ַּת ְקֶראנָה לֹו ַ‬
‫(יז) ו ִ‬
‫א ִבי ָד ִוד‪.‬‬
‫ִשי ֲ‬
‫א ִבי י ַ‬
‫ֲ‬
‫מקודם רק אמרו שקוראים לו שם‪ .‬הפסוק כתוב מוזר – כי הוא פותח במילים שקוראות לו בשם‪ ,‬אבל לפני‬
‫שאומרים מה השם אומרים לנו שהם אמרו 'יולד בן לנעמי' – ורק אז "ותקרא את שמו עובד"‪ .‬רוצים‬
‫להדגיש לנו קודם כל את האמרה שזה ההמשך של נעמי‪.‬‬
‫"ותקראנה שמו עובד"‪ .‬מסביר האבן עזרא‪:‬‬
‫ויתכן שנקרא עובד שהולידו זקן ולא לקח האשה כי אם בעבור כבוד השם וגם‬
‫האם עזבה דתה וארץ מולדתה וחסתה בצל כנף השם על כן יהיה הבן עובד השם‬
‫כי רובי הבנים דומים לאב ולאם כי הם השרשים;‬
‫בועז לא לקח את רות בשבילו אלא רק בשביל הקב"ה‪ .‬ורות לא עשתה כלום בשבילה – ומהחיבור הזה של‬
‫הביטול הגמור – ייוולד בן עובד אלוקים‪.‬‬
‫מכאן אנו עוברים לצד השני של המשפחה‪ ,‬והוא לא בא רק לייחס את דוד‪:‬‬
‫ח ְצרֹון‪.‬‬
‫הֹוליד ֶאת ֶ‬
‫ּתֹולדֹות ָפֶרץ ֶפֶרץ ִ‬
‫ְ‬
‫(יח) ְו ֵא ֶלה‬
‫יש כאן עשרה דורות‪ ,‬מפרץ עד דוד‪ .‬אז מדוע לא התחילו מיהודה? אין הסיבה בגלל שכבר אמרו לנו על‬
‫יהודה‪ ,‬כי גם על פרץ כבר אמרו‪ .‬אלא העומק הוא בעשרת הדורות‪ .‬אנו מכירים עשרה דורות מאדם ועד‬
‫נוח‪ ,‬ומנוח ועד אברהם‪ ,‬ועכשיו גם מפרץ ועד דוד‪ .‬עשרה דורות זה תהליך עצום שהקב"ה ממתין עד שנגיע‬
‫אל השלב הבא‪.‬‬
‫פרץ הוא המבוגר שיצא ממצרים‪ ,‬ודוד הוא הגואל האחרון‪ .‬ועשרה הדורות הללו מחברים בין הגאולה‬
‫הראשונה במצרים לגאולה האחרונה‪.‬‬
‫וׁשנֵי בָ נָיו" (א'‪ ,‬א')‬
‫ְהודה לָגור בִ ְשדֵ י מוָֹאב הוא וְ ִא ְׁשת ֹו ְ‬
‫האם תחילתה של המגילה‪" :‬וַ ֵטלְֶך ִאיׁש ִמבֵ ית לֶחֶ ם י ָ‬
‫לא מזכירה לנו את‪" :‬וַ ֵטלְֶך ִאיׁש ִמבֵ ית לֵוִ י וַ ט ִַסח אֶ ת בַ ת לֵוִ י"‪( .‬שמות‪ ,‬ב'‪ ,‬א')?! – "הלך מעצת פרעה להביא‬
‫גאולה"‪.‬‬
‫בעל הטורים מסביר שזה הלך להביא גואל ראשון וזה הלך להביא גואל אחרון‪ .‬אבל היאך זה הלך להביא‬
‫גואל אחרון – הרי הוא הלך למואב? זהו כל הלימוד של מגילת רות‪ .‬גאולה אחרונה היא זו שתבוא מלמטה‬
‫למטה‪ - -‬מהתחתית הכי נמוכה‪ ,‬ומשם היא תעלה את הכל‪ .‬היא לא תבוא בחיפזון מלמעלה‪.‬‬
‫רות היא הגאולה שהתולדות שלה מתחילים מפרץ שנולד בא"י‪ ,‬גדל בה‪ ,‬ירד למצרים ופגש בגואל הראשון‪,‬‬
‫ולבסוף אנו נגיע גם אל הגואל האחרון‪.‬‬
‫ָדב הֹו ִליד ֶאת‬
‫ָדב‪( :‬כ) ְו ַע ִםינ ָ‬
‫הֹוליד ֶאת ַע ִםינ ָ‬
‫ִ‬
‫הֹוליד ֶאת ָרם ְוָרם‬
‫ִ‬
‫ח ְצרֹון‬
‫(יט) ְו ֶ‬
‫מה‪.‬‬
‫ש ְל ָ‬
‫הֹוליד ֶאת ַ‬
‫ַחשֹון ִ‬
‫ַחשֹון ְונ ְ‬
‫נְ‬
‫עמינדב הוא השם הראשון שמקבל כבר משמעות של עם‪ .‬הוא הוליד את נחשון‪ .‬משמעות השם נחשון הוא‬
‫נחש קטן‪ .‬הקונוטציה הראשונה שעולה לנו כשאנו מדברים על נחש היא משמעות שלילית‪ .‬אפילו ישי אביו‬
‫של דוד מת בעטיו של נחש‪ 45.‬אך עלינו לזכור תמיד ש'נחש' הוא גם גימט' של משיח‪.‬‬
‫מנחשון מתחיל הדורות של יוצאי מצרים ועוברי הים‪ ,‬שלוקחים אותנו מן המקום הכי נמוך אל המקום הכי‬
‫גבוה‪.‬‬
‫התרגום אומר‪" :‬ונחשון רב בית אבא לבית יהודה" – הוא הנשיא הראשון‪" .‬ונחשון אוליד ית סלמא צדיקא‪,‬‬
‫הוא סלמא מן בי ת לחם ונטופה דבטילו בנוי פרוזבין דאותיב ירבעם חייבא על אורחי והואן עובדי אב ובנין‬
‫יאוון כנטופא"‪.‬‬
‫בבית המקדש הייתה משמרת מבית לחם הנטופתי‪ .‬בימי ירבעם‪ ,‬הם אלו שניסו לעצור את גזירת ירבעם‪.‬‬
‫שלמה כפי שנקרא בתחילה הוא לבוש‪ .‬לא ציפו ממנו להיות המנהיג‪ ,‬האור הראשון‪ .‬אלימלך היה המנהיג‬
‫והבולט‪ .‬אבל בהמשך השלמה הופך להיות שלמון‪ .‬למילה 'שלמון' ישנם שתי משמעויות בעברית‪ .‬או‬
‫במשמעות של המילה 'במקום'‪ .‬כלומר שלמה שהיה רק לבוש בתחילה‪ ,‬הפך להיות במקום אלימלך‪ .‬או‬
‫במשמעות נוספת של השלמות‪ ,‬שלבסוף יצא ממנו שלמה‪.‬‬
‫עֹובד‪.‬‬
‫הֹוליד ֶאת ֵ‬
‫ֹעז ִ‬
‫ֹעז וב ַ‬
‫הֹוליד ֶאת ב ַ‬
‫ש ְלמֹון ִ‬
‫(כא) ְו ַ‬
‫השם 'עובד' הוא שם מפתיע‪ .‬עיון מחודש במגילה יגלה לנו את מהותו של השם כעומק של כל המגילה‬
‫והפתיחה של הגואל האחרון‪.‬‬
‫השכנות אומרות ש'יולד בן לנעמי' והם קוראות לו עובד‪ .‬הפסוק מוזר‪ ,‬כי הוא פותח שהשכנות קוראות לו‬
‫שם לאמר‪ ,‬אך לא אומרים את השם‪ ,‬אלא "ויולד בן לנעמי"‪ ,‬ורק אז מגיעים אל השם – 'עובד'‪.‬‬
‫חז"ל במדרש לקח טוב‪ ,‬דורשים את הפסוק בסוף ספר מלאכי – הוא הספר החותם את תרי עשר ואת כל‬
‫ספרי הנבואה‪:‬‬
‫ָארץ ֵחֶרם‪.‬‬
‫יתי ֶאת ָה ֶ‬
‫בֹותם ֶפן ָאבֹוא ְו ִּה ֵכ ִּ‬
‫ְו ֵה ִּשיב ֵלב ָאבֹות ַעל ָבנִּים ְו ֵלב ָבנִּים ַעל ֲא ָ‬
‫‪46‬‬
‫בהפטרה זו הנביא אומר שהעם אומר‪" :‬אמרתם שב עבוד אלוקים"‪ .‬הנביא עונה ואומר שעוד יבוא יום‬
‫גדול‪ ,‬ובאותו היום יתקיים הפסוק הבא‪:‬‬
‫ֹלהים ַל ֲא ֶשר ֹלא ֲע ָבדֹו‪.‬‬
‫ֹבד ֱא ִּ‬
‫יתם ֵבין ַצ ִּדיק ְלָר ָשע ֵבין ע ֵ‬
‫ְו ַש ְב ֶתם ְור ִּא ֶ‬
‫‪47‬‬
‫הגמרא אומרת‪:‬‬
‫אמר ליה בר הי הי להלל‪ :‬מאי דכתיב‪ :‬ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד‬
‫אלהים לאשר לא עבדו‪ ,‬היינו צדיק היינו עובד אלהים‪ ,‬היינו רשע היינו אשר לא‬
‫‪ 45‬שבת נה'‪:‬‬
‫‪ 46‬מלאכי‪ ,‬ג'‪ ,‬כ"ד‪.‬‬
‫‪ 47‬מלאכי‪ ,‬ג'‪ ,‬י"ח‪.‬‬
‫עבדו! ‪ -‬אמר ליה‪ :‬עבדו ולא עבדו ‪ -‬תרוייהו צדיקי גמורי נינהו‪ .‬ואינו דומה שונה‬
‫‪48‬‬
‫פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד‪.‬‬
‫ע"פ דברי הגמרא ההבדל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו‪ ,‬הוא המשנה ה‪ .101‬והרי מדוע?‬
‫המדרש אומר‪:‬‬
‫ותקראנה שמו עובד‪ .‬על שם אביו ועל שם אמו‪ .‬אביו שהיה זקן ונשא אשה לשם‬
‫שמים ונקרא עובד אלהים‪ ,‬וכן הוא אומר (הושע יג‪ ,‬ב) ויעבד ישראל באשה‪ .‬על שם‬
‫אמו דכתיב (מלאכי ג‪ ,‬טו) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר‬
‫לא עבדו‪ .‬בין רות לערפה‪ ,‬ערפה היתה לחרפה‪ ,‬ורות דבקה בייחוד לכך‬
‫קראו שמו עובד‪ ,‬צדיק נשא צדקת והבן צדיק גמור‪ ,‬שלישי לו בחר בו‬
‫הקדוש ברוך הוא שנאמר (תהלים עח‪ ,‬ע) ויבחר בדוד עבדו‪.‬‬
‫‪49‬‬
‫רות היא 'עובד אלוקים' ע"פ המדרש‪ ,‬ואילו ערפה – היא 'אשר לא עבדו'‪.‬‬
‫כל מטרת היציאה ממצרים הייתה‪" :‬תעבדון את האלוקים על ההר הזה"‪ .‬וזהו עובד‪ .‬עפ דברים אלו המגילה‬
‫באה לסגור את החידה שנשארה לנו פתוחה‪ .‬בפרק א' הולכות רות וערפה עם נעמי‪ .‬נעמי מדברת אל‬
‫שתיהן אותן מי לים‪ ,‬והיא אומרת לשתיהן שבחים מופלאים‪ :‬יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתן עם המתים‬
‫ועמדי‪ ...‬יתן ה' לכם ומצאנה מנוחה אישה בית אישה"‪ ,‬והם לא מוכנות‪ ,‬והם ממשיכות ללכת איתה‪ .‬היא‬
‫ממשיכה לזעוק‪" :‬העוד לי בנים במעי‪ ...‬הלהן תעגנה הלהן תשברנה‪ ...‬וכו'"‪ .‬היא לא מרמזת לנו על שום‬
‫חלוקה בהבדל רות לערפה‪ .‬אבל ‪:‬‬
‫"ותשק ערפה לחמתה‪ ,‬ורות דבקה בו"‪ .‬ואלמלא היינו יודעים את המשך הסיפור‪ ,‬אולי לא היינו יודעים‬
‫שיש הבדל בין נשיקה לדבקות‪ .‬הרי אהרן נשק למשה כשהוא בא אליו 'הר האלוקים'‪ .‬אז מדוע ההבדל?‬
‫ומדוע החשיבות היתירה לדבקות מאשר על הנשיקה? אלא ההמשך‪:‬‬
‫ֹאמר‬
‫ְב ְמ ֵתְך‪( :‬טז) ַות ֶ‬
‫ַאחֵרי י ִּ‬
‫שובי ֲ‬
‫יה ִּ‬
‫ֹלה ָ‬
‫ְב ְמ ֵתְך ֶאל ַע ָםה ְו ֶאל ֱא ֶ‬
‫ֹאמר ִּהמֵה ָש ָבה י ִּ‬
‫(טו) ַות ֶ‬
‫ָאלין‬
‫וב ֲא ֶשר ָת ִּלינִּי ִּ‬
‫ַאחָריְִּך ִּכי ֶאל ֲא ֶשר ֵת ְל ִּכי ֵא ֵלְך ַ‬
‫רות ַאל ִּת ְפ ְג ִּעי ִּבי ְל ָעְז ֵבְך ָלשוב ֵמ ֲ‬
‫קוָק ִּלי ְוכֹה‬
‫ַע ֶשה ְי ֹ‬
‫מותי ָאמות ְו ָשם ֶא ָק ֵבר כֹה י ֲ‬
‫ֹלהי‪( :‬יז) ַב ֲא ֶשר ָת ִּ‬
‫ֵאֹלהיְִּך ֱא ָ‬
‫ַע ֵםְך ַע ִּםי ו ַ‬
‫ובינְֵך‪.‬‬
‫ַפִּריד ֵבינִּי ֵ‬
‫ֹסיף ִּכי ַה ָםוֶת י ְ‬
‫י ִּ‬
‫נעמי מופתעת ('הנה') מתגובה זו של רות‪ .‬וכנראה העומק במהותה של רות הוא הצופן להבנת עובד‬
‫אלוקים‪.‬‬
‫רות ובועז הם שני עובדי אלוקים‪ .‬השכנות הם השכנות שבתחילת קציר השעורים (לפני ‪ 3‬חודשים) –‬
‫קיבלו את נעמי (ולא שמו לב לרות בכלל!) ‪" :‬הזאת נעמי?!"‪ .‬הנשים הללו השכנות הם אלו שאומרות לה‬
‫על הילד‪ ,‬ועל רות כלתה‪ .‬הם הקוראות לילד עובד‪ ,‬והם המבחינות בין רות לערפה‪.‬‬
‫‪ 4848‬חגיגה‪ ,‬ט'‪:‬‬
‫‪ 49‬פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) רות פרק ד‬
‫ומה שכתוב בנביא שיקרה לכולנו בעתיד לבוא‪ ,‬קרא בהולדת עובד ע"י הנשים‪ ,‬והוא החותם את מגילת‬
‫העתיד‪" :‬הוא אבי ישי ואבי דוד"‪ .‬ה"ושבתם וראיתם" – התרחש עכשיו‪.‬‬
‫את ָד ִוד‪.‬‬
‫הֹוליד ֶ‬
‫ִשי ִ‬
‫ִשי ְוי ַ‬
‫הֹוליד ֶאת י ָ‬
‫ֹבד ִ‬
‫(כב) ְוע ֵ‬
‫בעל התניא בשער הייחוד והאמונה אומר ש'שמע ישראל' זה 'ייחודא עילאה'‪ .‬וברוך שם כבוד מלכותו‬
‫לעולם ועד – הוא 'יחודא תתאה'‪.‬‬
‫ייחוד עליון פירושו ש'אין עוד מלבדו'‪' .‬שמע ישראל'‪ -‬תבין ישראל‪ ,‬שיקוק אלוקינו‪ ,‬הוא אחד‪ .‬לא במובן‬
‫שאחד ואין עוד אלוה‪ ,‬אלא יש רק אותו‪ .‬גם אני לא קיים בייחוד עליון‪.‬‬
‫ייחוד תחתון בא להבריך את שמו של ה' בעולם‪ .‬כדי להגיע ל"ואהבת"‪ ,‬חייבים להבריך את שמו של הקב"ה‬
‫בעולם לעולם ועד‪.‬‬
‫את המילה 'ישי' אפשר לקרוא משני הצדדים‪ .‬כי בישי יש את שתי הבחינות – של של ייחוד עילאה‪ ,‬וגם‬
‫של ייחוד תתאה‪ .‬ישי הוא זה שישלח את דוד למלחמה עם גולית (כמתואר בשמואל א'‪ ,‬פרק יז')‪ .‬ישי אמר‬
‫‪50‬‬
‫לדוד‪" :‬וְ אֵ ת עֲ ֶש ֶרת חֲ ִריצֵ י הֶ חָ לָב הָ אֵ כֶה ָתבִ יא לְ ַשר הָ ָאלֶף וְ אֶ ת ַאחֶ יָך ִתפְ קֹ ד לְ ָׁשלוֹם וְ אֶ ת עֲ רֺ בָ ָתם ִת ָסח"‪.‬‬
‫ישי אומר לדוד שסבא יהודה הבטיח ליעקב להיות ערב על בנימין‪ .‬בסוף נאומו של יהודה יוסף לא התאפק‪,‬‬
‫ועד היום לא היה צריך לפרוע את הערבות‪ .‬כאן ישי שולח עשרה חריצי חלב כנגד עשר האחים‪ ,‬ומצוה‬
‫ממנו לשאול בשלום עשרת אחיו‪" .‬ואת ערובתם תקח" – אתה ערב על בנימין – על שאול מזרע בנימין‪.‬‬
‫זוהי מסירות נפש של דוד על כלל ישראל‪ .‬את המסירות נפש הזאת ישי מצווה את דוד מכוח יהודה‪ ,‬נעמי‪,‬‬
‫רות ובועז‪ .‬דוד הוא הרגל הרביעית של המרכבה – והוא ה'דוד'‪ .‬והוא הסיום של המגילה אותה אנו קוראים‬
‫בחג השבועות‪ ,‬יום פטירתו של דוד‪.‬‬
‫בחג השבועות אין עוד מה לקרו א חוץ ממגילת רות‪ .‬כל יסודה של קבלת התורה הוא מסירות נפש המגיע‬
‫בביטול גמור‪.‬‬
‫‪ 50‬שמואל א'‪ ,‬י"ז‪ ,‬יח'‪.‬‬
‫'סוף דבר הכל נשמע'‪:‬‬
‫הדמויות במגילה‪:‬‬
‫נתמקד בשש הדמויות המרכזיות במגילה‪ :‬רות‪ ,‬ערפה ונעמי‪ .‬בועז‪ ,‬אלמוני (הגואל)‪ ,‬והנער הניצב על‬
‫הקוצרים‪ .‬ננסה לטעון שיש כאן שלוש דמויות כנגד שלוש אחרות‪ .‬שלוש מרכזיות ושלוש משניות ‪ .‬ערפה‪-‬‬
‫כ' נעלם' בהמשך הסיפור‪ .‬הנער ששמו לא ידוע‪ ,‬הוא דמות לתפאורה שמסביר לבועז מי הנערה‪ ,‬והגואל הוא‬
‫אלמוני‪ ,‬דמות אפיזודית שנצרכת בסיפור כדי שכל המהלך יעבור לבועז ‪.‬רות ‪ -‬הגיבורה‪ ,‬וכן נעמי ובועז‪.‬‬
‫אם נרד לעו מק החלוקה בין הקבוצות‪ ,‬נבחין שהדמויות המשניות הן הדמויות של הדין‪ ,‬של הצדק‪ ,‬של‬
‫ההלכה‪ .‬שלוש הדמויות המרכזיות בסיפור הן הדמויות של ה'אנטי הלכה'‪ ,‬של 'החסד'‪ ,‬של ה‪' -‬לפנים‬
‫משורת הדין'‪.‬‬
‫"ולא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה"‪ 51.‬כך נאמר על בית שני‪ .‬ולכאורה נשאל‪ :‬ומה יעשו? שלא‬
‫ידונו דין תורה? עונים חז"ל ‪ :‬אלא "שלא עבדו לפנים משורת הדין" (שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא‬
‫עבדו לפנים משורת הדין)‪.‬‬
‫הנער הניצב על הקוצרים הוא ‪ %100‬על‪ -‬פי דין‪ .‬אם אֶ ת נעמי עוד הסכמנו לקבל‪ ,‬לאחר שהלכה והתבוללה‬
‫בשדה מואב‪ ,‬ויש שישאלו איך היא מעזה בכלל לחזור? מגיע לנו פרס נובל על כך שבכלל הסכמנו לקבלה‪,‬‬
‫אך לקבל את כלתה הגויה? זה לא מתקבל על הדעת מצד הדין! ומה כבר תוכל רות לטעון? שהיא הייתה‬
‫ראש בית הדין לגיור במואב? ושהיא גם הייתה העד ‪,‬המגיירת והגיורת' ! ?הניצב על הקוצרים'‪ ,‬גם‬
‫כפשוטו‪ ,‬הוא ניצב וזועק את צעקת העם כנגד בועז לדחות בכלל את 'ההווא אמינה' לקבל את רות‪.‬‬
‫גם הגואל האלמוני הוא איש ההלכה הצרופה‪ .‬מושיבים אותו מול עשרה אנשים ושואלים אותו אם ברצונו‬
‫לגאול את השדה של נעמי‪ ,‬הוא מיד עונה שכן‪ .‬ומוסיפים לו‪ :‬ביום זה קנית גם את רות ומיד‪"" :‬ויאמר‬
‫הגואל לא אוכל לגאול פן אשחית את נחלתי"‪ ,‬מה יכתבו מחר בעיתון? מה יהיה בבית‪ ,‬מה יהיה עם‬
‫השידוכים לילדיי?‬
‫ערפה היא גומלת חסדים‪ .‬על מגילת רות נאמר שהיא מגילת החסד‪" :‬אין בה איסור ואין בה היתר‪ -‬כולה‬
‫גמילות חסדים "כמאמר המדרש‪ .‬תמיד הבנו שמתנות העניים‪ :‬לקט‪ ,‬שכחה ופאה במגילה הם החסד‬
‫המרכזי במגילה ‪ .‬עיון בפסוק מראה אחרת‪ .‬המילה 'חסד' במגילה נכתבה שלוש פעמים בלבד‪:‬‬
‫‪.1‬‬
‫יתם ִעם‬
‫ַֹּלתיהָ לֵכְ נָה ׁשֹבְ נָה ִא ָשה לְ בֵ ית ִאלָ ה יַעַ ש יְקֹ וָ ק ִעלָ כֶם חֶ סֶ ד ךַאֲ ֶׁשר עֲ ִש ֶ‬
‫וַ תֹאמֶ ר נָעֳ ִמי לִ ְׁש ֵתי כ ֶ‬
‫הַ לֵ ִתים וְ ִעלָ ִדי‪( .‬א'‪ ,‬ח')‬
‫‪ .2‬וַ תֹאמֶ ר נָעֳ ִמי לְ ַככ ָָתה בָ רוְך הוא לַיקֹ וָ ק אֲ ֶׁשר ֹלא עָ זַב חַ ְסד ֹו אֶ ת הַ חַ טִים וְ אֶ ת הַ לֵ ִתים וַ תֹאמֶ ר לָה נָעֳ ִמי‬
‫ָקרוֹב לָנו הָ ִאיׁש ִמגֹ אֲ לֵנו הוא‪( .‬ב'‪ ,‬כ')‬
‫‪.3‬‬
‫חורים ִאם ַדל‬
‫וַ טֹאמֶ ר בְ רוכָה אַ ְת לַיקֹ וָ ק בִ ִתי הֵ יטַ בְ ְת חַ ְסדֵ ְך הָ ַאחֲ רוֹן ִמן הָ ִראׁשוֹן לְ בִ לְ ִתי ֶלכֶת ַאחֲ ֵרי הַ בַ ִ‬
‫וְ ִאם עָ ִׁשיר‪.‬‬
‫‪ 51‬בבא מציעא‪ ,‬ל'‪.‬‬
‫אין על רות שום חובת ייבום‪ ,‬כיוון שהיא לא 'זקוקת יבם'‪ .‬היא גיורת ולא מקובלת על כולם‪ ,‬ובכל זאת‬
‫היא מקבלת זאת על עצמה ‪ .‬החסד הוא להמשיך את הקשר עם המשפחה למרות שהיא לא צריכה! אין כאן‬
‫שום דין או הלכה ‪.‬היא החליטה להקים שם ליהודי מתבולל שאין לה ולו כלום‪ ,‬היא האנטי תזה שלו בכלל !‬
‫כנראה שהמילה 'חסד' שונה ממה שאנו מבינים ‪ .‬בפעם הראשונה‪ ,‬ערפה ורות עושות חסד עם החיים‬
‫והמתים‪ ,‬הן דבקות בנעמי‪ .‬הן ממשיכות איתה ללא שום מחויבות לכך! חסד שני עושה הקב"ה עם החיים‬
‫והמתים‪ ,‬וחסד שלישי עושה רות שהולכת אל בועז‪ .‬אין עוד חסד בלשון הפסוק‪ .‬האם אין כל מצוות‬
‫מתנות עניים המופלאות שבבית לחם יהודה ראויות לתואר חסד? כלום ולו אזכור קטן? חז"ל אומרים‬
‫שמגילת רות היא כולה מגילה של חסדים‪ ,‬ולכן נקראת בשבועות שהוא חג מתן תורה‪ ,‬שתחילתה גמילות‬
‫חסדים וסופה גמילות חסדים‪.‬‬
‫ָאדם ולְ ִא ְׁשת ֹו ך ְָתנוֹת עוֹר וַ טַלְ בִ ֵׁשם"‪( .‬בראשית‪ ,‬ג'‪,‬‬
‫ֹלהים לְ ָ‬
‫תחילת התורה היא בגמילות חסדים‪" :‬וַ טַעַ ש יְקֹ וָ ק אֱ ִ‬
‫כ"א)‪ .‬וסופה גם בחסד‪" :‬וַ ט ְִקבֹר אֹ ת ֹו בַ ַג ְי בְ אֶ ֶרץ מוָֹאב מול בֵ ית ןְ עוֹר וְ ֹלא י ַָדע ִאיׁש אֶ ת ְקב ָֺרת ֹו עַ ד הַ טוֹם הַ זֶה"‪.‬‬
‫(דברים‪ ,‬ל"ד‪ ,‬ו')‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫חסד הוא משהו שאין חיוב לעשותו‪ .‬הוא לא שייך לדין ולהלכה‪ ,‬ורק כשהוא יעשה ‪,‬העולם יוכל להתקיים ‪.‬‬
‫מדוע הקב"ה הלביש לאדם ולאשתו כותנות עור? היה לו פשוט לסלקם משם לאחר חטאם? כך ‪-‬על פי‬
‫ההלכה! אלא שהקב"ה מבין שהעולם יורד במדרגתו‪ ,‬והוא הולך עם האדם למקום הנמוך ומשם ממשיך‪.‬‬
‫באמת לא מגיע לאדם כלום‪ ,‬אך הקב"ה לא יכול אחרת‪ .‬כך גם במשה‪" :‬ויקבור אותו בגיא"‪.‬‬
‫הקב"ה לא צריך לקבור מתים‪ ,‬כיוון שזה תפקיד האדם‪ ,‬אלא שידע הקב"ה מה יקרה אם משה יקבר על ידי‬
‫אדם‪ .‬הוא בחולשתו יהפוך את משה לעוד עבודה זרה‪ .‬נתאר לעצמנו איפה היינו לו ידענו את מקום‬
‫קבורתו‪ ,‬וכיוון שהקב"ה יודע את חולשת העולם הוא עושה חסד‪ .‬החסד הוא לעשות את מה שאני לא צריך‬
‫לעשות כי נכון שהוא יֵעשה ‪ .‬ערפה ורות עושות חסד אדיר עם החיים ועם המתים‪ .‬ההבדל ביניהן יתבהר‬
‫בהמשך ב'טיפ טיפה' חסד‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫ע"פ הגמרא בסוטה‪ ,‬דף יד'‪.‬‬
‫מבנה המגילה‪:‬‬
‫מגילת רות מתרחשת במבנה הבא‪ :‬על עשר השנים הראשונות לא מפרטים‪ ,‬הכול קורא בשדה מואב‪-‬‬
‫לוקחים אותנו לדרך‪ ,‬לשיחות‪ ,‬לנשיקות‪ ,‬לפרידות ולבכיות "ותשאנה קולם ותבכנה"‪ .‬פרק ב' עוסק‬
‫בשלושה חודשים‪ .‬בפסוק האחרון בפרק א ‪ ' -‬בתחילת קציר שעורים‪ ,‬ובסוף פרק ב'‪" :‬עד כלות קציר‬
‫השעורים"‪.‬‬
‫בתקופת קציר השעורים הזו אנו נלקחים משדות מואב לשדות בית לחם‪ .‬שדות מואב היו ההתבוללות‪,‬‬
‫ואילו בשדות בית לחם היו מצוות נפלאות‪ .‬ובצד‪ ,‬יש בית קטן של שתי נשים שהיו פעם בנות מלכים‬
‫ועכשיו הן שתי עניות מרודות‪.‬‬
‫הפרק השלישי הוא לילה אחד בלבד‪ ,‬ובלילה הזה בועז זורה את גורן השעורים ובחצי הלילה מתחיל כל‬
‫סיפור הגאולה‪.‬‬
‫הפרק הרביעי חותם במושב בית דין אחד של אולי כשעה ואחריו עשר השנים הבאות‪ ,‬שבהן ההיריון והבן‪,‬‬
‫פרץ‪ ,‬עובד וישי ‪...‬המגילה בעצם מתחילה בחורבן ארוך‪ ,‬מסתיימת בגאולה ארוכה‪ ,‬ומתארת שלעולם‬
‫החורבן הוא פחות מן הגאולה‪ .‬תמיד הגאולה תביא למשהו אחר שיש לו סוף‪ ,‬והאמצע הוא שלוש‬
‫אנקדוטות שמתרחשות בשלוש נקודות קצרות‪ :‬יום אחד של פרק ב'‪ ,‬לילה אחד של פרק ג'‪ ,‬מושב בית דין‬
‫אחד של פרק ד'‪ ,‬כאשר כל זה מתרחש בתקופת זמן קצרה בבית לחם ‪.‬‬
‫נשים לב שקריאת המגילה היא כמובן בחג השבועות לאחר ספירת העומר‪ ,‬אך גם לאחר ספירת העומר‬
‫הולכים וקרבים 'ימי בין המצרים' בקיץ ‪ .‬תלמידי ר' עקיבא שמתו בין פסח לעצרת לא נהגו כבוד זה בזה‪.‬‬
‫מצבם ההלכתי היה מעולה! איזו רמה של דין תורה הייתה בבית שני! איזו הקפדה !‬
‫במגילת רות מתוארת קבוצה קטנה של מתבוללים שנדחית‪ ,‬בצדק‪ ,‬על ידי עיר שומרת תורה ומצוות‪.‬‬
‫המבחן הוא ביכולת העיר לקבל את מי שלא שייך לבית הספר שלהם‪ ,‬אך הוא גם לא מהמתבוללים‪ ,‬אלו‬
‫שבאמצע‪ .‬מה יקרה איתו? זה תלוי בהם‪ .‬מעולם ההלכה שלהם לא יצא דבר ‪,‬אפילו את שמו של הגואל אנו‬
‫לא יודעים‪ .‬בימינו 'פלוני אלמוני' זה סתם אדם‪ ,‬יכול להיות שהוא היה גאון עולם‪ ,‬אך זה לא מעניין את‬
‫ההיסטוריה‪.‬‬
‫גם מהמתבוללים לא יצא כלום‪ .‬המשיח יצא דווקא ממי שנהגו כבוד זה בזה‪ .‬בימי 'שפוט השופטים'‪ ,‬היינו‬
‫מצפים מעיר שלמה שתלך למואב ותתבולל‪" :‬איש הישר בעיניו יעשה"‪ ,‬אך בבית לחם של שפוט השופטים‪:‬‬
‫מי שרוצה להתבו לל אין לו מה לחפש שם‪ ,‬הוא צריך לצאת לחוץ לארץ‪ .‬בכל ספר שופטים מי שרוצה‬
‫להתבולל‪ -‬שיבוא לכיכר העיר! בוא נראה אותך ‪.‬זו האווירה‪ ,‬בבית לחם יהודה‪ -‬החוצה! וזה צודק‪ ,‬אך‬
‫חובתנו לשאול‪ ,‬לאן זה מביא? מה קורה שם בפנים ?‬
‫ערפה ורות עומדות כדמויות מופת‪ .‬הן נשים מואביות גויות ממואב‪ ,‬עַ ם ש'אנטי חסד' זה ב ‪ d.n.a‬שלו‪" .‬לא‬
‫יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'"‪ ,‬לא בגלל מעשי בנותיהם בשיטים‪ ,‬אלא בגלל "על אשר לא קדמו אתכם‬
‫בלחם ובמים‪ ,‬בדרך בצאתכם ממצרים"‪ .‬בתו הבכורה של לוט שבאה עליו כשהשתכר במערה‪ ,‬והיא קראה‬
‫לבנה מואב‪ ,‬כלומר שבא מ‪-‬אב‪ 53.‬היא מביאה איתה את סדום ומעשיהם‪ ,‬וסדום באה לידי ביטוי במואב!‬
‫מגילתנו פותחת בשתי נשים מואביות שמגלות לנו איך גם ממואב הכול יכול להתהפך! ושתי נשים אלו הן‬
‫החסד של מגילת רות‪ ,‬ולא כל מתנות העניים עם החומרות והסעיפים המרובים‪ .‬פעם אחת לא מופיעה‬
‫המילה חסד חוץ מהחסד של הקב"ה ‪ ,‬והחסד הזה הוא של ערפה ושל רות בהמשך‪ ,‬זה החסד‪.‬‬
‫רבי עקיבא תלמידיו וגמילות חסדים‪:‬‬
‫למה ר' עקיבא לא הצטרף לבית המדרש? ר' עקיבא היה בן ‪ 40‬ורועה צאנו של כלבא שבוע ‪.‬בהמשך חייו‬
‫הוא נהיה גדול הדור‪ ,‬והוא מעמיד התורה שבעל פה‪ .‬כלבא שבוע מעסיקו הוא אחד מעשירי ירושלים‪ ,‬וכך‬
‫מבטא גם שמו‪ .‬באותו דור‪ ,‬תקופת ימי בית שני‪ ,‬יש תלמידי חכמים אדירים‪ ,‬שהם באי ביתו של כלבא‬
‫שבוע ר' עקיבא בתפקידו הוא למעשה 'המנכ"ל' של כלבא שבוע‪ .‬רחל בתו של כלבא שבוע רואה את החסד‬
‫הנפלא שיש באדם גדול זה‪ ,‬אך עם זאת הוא שונא את תלמידי החכמים ‪ .‬היא רואה בו צנוע ומעולה ורוצה‬
‫מתנה זאת בכך שילך ללמוד תורה ‪.‬‬
‫אותו לבעל‪ ,‬אך ְ‬
‫מי היה ר' עקיבא בשנותיו הראשונות? הגמרא מספרת ששנא תלמידי חכמים ואף אמר‪ ":‬מי ייתן לי ת"ח‬
‫ואנשכהו כחמ ור" חמור ולא כלב‪ ,‬שהחמור משאיר סימן ושובר את העצם‪ .‬לשבור עצם ‪ -‬זה רצון להילחם!‬
‫זו שנאה! מה מסופר לנו על דמות מרתקת זו ?‬
‫יש מקור אחד לכך שהיה עקיבא בן יוסף‪ ,‬בן גרים‪ .‬הוא הופך לכתב חידה אדיר‪ .‬אחד המקורות לכך מסופר‬
‫בסיפור במסכת שבת על אדם שהיה פועל אצל מעביד‪.‬הכול כתוב שם באנונימיות ‪,‬למעט שמו של בן‬
‫המעביד‪ ,‬וגם זאת בדרך אגב‪ .‬הסיפור בא לחזק את הצורך לדון לכף זכות ‪,‬למרות שהתחושה היא אחרת‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות‪ .‬ומעשה באדם אחד שירד מגליל‬
‫העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים‪ .‬ערב יום הכפורים אמר לו‪:‬‬
‫תן לי שכרי‪ ,‬ואלך ואזון את אשתי ובני‪ .‬אמר לו‪ :‬אין לי מעות‪ .‬אמר לו‪ :‬תן לי פירות‪.‬‬
‫ אמר לו‪ :‬אין לי‪ - .‬תן לי קרקע‪ - .‬אין לי‪ - .‬תן לי בהמה‪ - .‬אין לי‪ .‬תן לי כרים‬‫וכסתות‪ - .‬אין לי‪ .‬הפשיל כליו לאחוריו‪ ,‬והלך לביתו בפחי נפש‪ .‬לאחר הרגל נטל‬
‫בעל הבית שכרו בידו‪ ,‬ועמו משוי שלשה חמורים‪ ,‬אחד של מאכל ואחד של משתה‬
‫ואחד של מיני מגדים‪ ,‬והלך לו לביתו‪ .‬אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו‪ .‬אמר לו‪:‬‬
‫בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? ‪ -‬אמרתי‪ :‬שמא‬
‫פרקמטיא בזול נזדמנה לך‪ ,‬ולקחת בהן‪ - .‬ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי‬
‫אין לי בהמה במה חשדתני? ‪ -‬אמרתי‪ :‬שמא מושכרת ביד אחרים‪ - .‬בשעה‬
‫שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? ‪ -‬אמרתי‪ :‬שמא‬
‫מוחכרת ביד אחרים היא‪ - .‬ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? ‪-‬‬
‫אמרתי שמא אינן מעושרות‪ - .‬ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה‬
‫‪53‬‬
‫ע"פ הוריות י'‪:‬‬
‫חשדתני? ‪ -‬אמרתי‪ :‬שמא הקדיש כל נכסיו לשמים‪ - .‬אמר לו‪ :‬העבודה‪ ,‬כך היה!‬
‫הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה‪ ,‬וכשבאתי אצל חבירי‬
‫בדרום התירו לי כל נדרי‪ .‬ואתה‪ ,‬כשם שדנתני לזכות ‪ -‬המקום ידין אותך לזכות‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬מעשה בחסיד אחד שפדה ריבה אחת בת ישראל‪ ,‬ולמלון השכיבה תחת‬
‫מרגלותיו‪ ,‬למחר ירד וטבל ושנה לתלמידיו‪ .‬ואמר (להן) ‪+‬מסורת הש"ס‪[ :‬להם]‪+‬‬
‫בשעה שהשכבתיה תחת מרגלותי במה חשדתוני? ‪ -‬אמרנו‪ :‬שמא יש בנו תלמיד‬
‫שאינו בדוק לרבי‪ - .‬בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? ‪ -‬אמרנו‪ :‬שמא מפני‬
‫טורח הדרך אירע קרי לרבי‪ - .‬אמר להם‪ :‬העבודה‪ ,‬כך היה‪ .‬ואתם‪ ,‬כשם שדנתוני‬
‫לכף זכות ‪ -‬המקום ידין אתכם לכף זכות‪ .‬תנו רבנן‪ :‬פעם אחת הוצרך דבר אחד‬
‫לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת‪ ,‬שכל גדולי רומי מצויין אצלה‪ .‬אמרו‪ :‬מי‬
‫ילך? ‪ -‬אמר להם רבי יהושע‪ :‬אני אלך‪ .‬הלך רבי יהושע ותלמידיו‪ ,‬כיון שהגיע לפתח‬
‫ביתה חלץ תפיליו ברחוק ארבע אמות‪ ,‬ונכנס ונעל הדלת בפניהן‪ .‬אחר שיצא ירד‬
‫וטבל‪ ,‬ושנה לתלמידיו‪ .‬ואמר (להן) ‪+‬מסורת הש"ס‪[ :‬להם]‪ +‬בשעה שחלצתי‬
‫תפילין במה חשדתוני? ‪ -‬אמרנו‪ :‬כסבור רבי לא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה‪.‬‬
‫ בשעה שנעלתי במה חשדתוני? ‪ -‬אמרנו‪ :‬שמא דבר מלכות יש בינו לבינה‪- .‬‬‫בשעה שירדתי וטבלתי במה חשדתוני? ‪ -‬אמרנו‪ :‬שמא ניתזה צינורא מפיה על‬
‫בגדיו של רבי‪ - .‬אמר להם‪ :‬העבודה‪ ,‬כך היה‪ .‬ואתם‪ ,‬כשם שדנתוני לזכות ‪ -‬המקום‬
‫ידין אתכם לזכות‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫רב האי גאון בתקופת הגאונים‪ ,‬מעט אחרי הגמרא‪ ,‬מביא את הגמרא ומוסיף תוספת קטנה‪ ,‬את השמות‪:‬‬
‫המעביד‪ -‬ר' אליעזר בן הורקנוס המחתן את בנו הורקנוס שעושרו מתואר גם בגמרות נוספות‪ .‬העובד היה‬
‫עקיבא בן יוסף לפני שעלה לגדולתו‪ .‬מן הסתם הוא היה גם 'המנכ"ל' של הורקנוס‪ .‬לעבוד אצל כלבא‬
‫שבוע והורקנוס זה לא רע‪...‬זהו תפקיד מאוד חשוב במשק הישראלי דאז ‪.‬‬
‫ר' אליעזר בן הורקנוס אומר על ר' עקיבא עוד לפני חזרתו בתשובה שמידותיו הן כאלה עצומות שאי‬
‫אפשר לעמוד בהם‪.‬‬
‫מביא החתם‪ -‬סופר בחידושיו למסכת שבת את דברי בעל ‪ -‬הפלאה‪ ,‬שאפשר ללמוד דבר נפלא שצריך לתת‬
‫עליו את הדעת‪ .‬יוצא שלר' עקיבא עוד לפני חזרתו בתשובה היו מידות אציליות ‪,‬ורואים זאת בסיפור‪ .‬יוצא‬
‫מכך שר' עקיבא היה דמות משונה‪ -‬מצד אחד היה בעל מידות מיוחדות‪ ,‬ומצד שני שנא תלמידי חכמים‪.‬‬
‫למה לשנוא? ועונה החתם‪ -‬סופר שמכאן משמע שגם עמי הארץ‪ ,‬אנשים פשוטים שלא קשורים ל'לימוד'‪,‬‬
‫שונאים תלמידי חכמים‪ .‬אי אפשר להתעלם מהמתח הרב ששרר במקומו של החתם‪ -‬סופר‪ ,‬בפרשבורג‬
‫שבהונגריה‪.‬‬
‫‪ 54‬שבת קכז'‪:‬‬
‫מתנה את נישואיה עמו בלימוד‬
‫ממבט זה של החתם‪ -‬סופר ‪ ,‬נחזור לסיפורו של ר' עקיבא‪ .‬כאמור‪ ,‬רחל ְ‬
‫תורה‪ .‬אביה כלבא שבוע‪ ,‬מכיר את בית המדרש היטב‪ ,‬הוא חותם שם על הצ'קים‪ ...‬הוא ידע שם את הכול‬
‫בת ו של כלבא שבוע רואה בו צניעות‪ .‬זה מה שמייחד אותו‪ ,‬מעולה שבמידות‪ .‬לא בלימוד‪ ,‬כפי שהוא מעיד‬
‫על עצמו שלא ידע הלכה אחת‪ ,‬לא ִמשנה אחת‪ ,‬ולא פרק אחד‪ .‬הוא לא רצה לפתוח ספרים של תלמידי‬
‫חכמים‪ ,‬הוא לא רצה שום קשר לשפתם ולא רוצה לדבר איתם! בא ר' עקיבא ואומר‪ :‬אני מכיר את הבעיה‪,‬‬
‫אין לי חשק למתח ה'בית מדרשי' של החכמים‪ ,‬לא רוצה להצטרף לזה‪ ,‬לא רוצה לעבור וועדות קבלה‬
‫אצלכם‪ .‬שונא אתכם‪ ,‬למה? כי אני רוצה להוביל למקום שכולו חסד ורואה בחכמים ניגוד לכך‬
‫ואז האישה‪ ,‬כמו רות‪ ,‬נעמי‪ ,‬וכמו שרה‪ ,‬האישה שממנה מגיע כל הכוח‪ ,‬היא זו שבסוף אחרי שתיים עשרה‬
‫שנים ועשרים וארבע שנים מקבלת את ר' עקיבא חזרה‪ ,‬והוא אומר "‪ :‬שלי ושלכם ‪ -‬שלה"‪ .‬בתו של כלבא‬
‫שבוע מתנה את הנישואים בכניסתו לבית המדרש‪ .‬היא מבינה שרק הוא יוכל לחבר את עולם החסד עם‬
‫בית המדרש‪ .‬אם אתה לא מוכן להיכנס לעולם הזה שהמבנה שלו הוא הלכה וחסד‪ -‬אני לא רוצה אותך‪,‬‬
‫והוא הסכים‪.‬‬
‫כלבא שבוע‪ ,‬יודע שר' עקיבא הוא מנכ"ל מצוין למרות שהוא אנטי דתי‪ ,‬הוא מוכן לעשות איתו חסד כמו‬
‫עם כולם‪' ,‬אך עד הבת שלי‪ ,'..‬לכך הוא לא מוכן ‪ .‬ר' עקיבא נכנס לבית המדרש "ואבנים שחקו מים"‪ .‬הוא‬
‫לומד ולומד ונהיה רבי עקיבא‪ ,‬ומלמד א ת תלמידיו "ואהבת לרעך כמוך!"‪ ,‬כך הוא משלב את שני העולמות‪,‬‬
‫אך עשרים וארבעה אלף תלמידיו מתים כי הם לא מבינים את זה! היש סיפור גדול מזה? סיפור שכל כך‬
‫מתאים לספירת העומר ! ?מה נקרא סיפור אם לא זה? זה כל עניינה של המגילה ‪ -‬האם הלכה וחסד‬
‫נושקים יחד‪.‬‬
‫ערפה היא חסד‪ ,‬ל א פחות מרות‪ .‬יש רק הבדל אחד בסוף‪ :‬רות מתרגמת את החסד להלכה כמו ר' עקיבא‪,‬‬
‫היא רוצה לעבור גיור‪ ,‬רוצה להיכנס לבית המדרש– "באשר תלכי אלך‪ ,‬שם אמות‪ ,‬שם אקבר‪ ,‬כה יתן ה'‪,‬‬
‫כה יוסיף"‪ .‬לעומתה ערפה – שאמנם בוכה ומצטערת‪ ,‬אך אצלה החסד הוא חסד ולהתראות‪ .‬היא לא מוכנה‬
‫להפוך לחלק מהעם הזה עד הסוף‪ .‬אולי זה ה'עורף ' שמתבטא בשמה‪ ,‬לכן רות היא גיבורת הסיפור‪ .‬היא זו‬
‫שמעניקה לנו את ההלכה שאפשר לחבר את שני הדברים‪ ,‬ומשיח יבוא רק אם נחבר את שני הדברים יחד!‬
‫חסד לבד יכול להוביל לדברים קשים‪ ,‬גם הזונות במואב עושות חסד‪ ,‬זו פתיחות‪ ,‬קבלה אין סופית – רק‬
‫גם‪" :‬ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו‪ ...‬חסד הוא"‪ .‬חרפה 'קלנא' הוא ‪ ,‬כמתורגם‪.‬‬
‫בתו של כלבא שבוע מבינה שר"ע הוא ענק‪ .‬אין ספק‪ ,‬אך כדי שזה יהפוך לשיטה‪ ,‬כדי שיהיו לך תלמידים‬
‫אתה חייב להיכנס לתורה הזאת‪ .‬ויש שני שלבים‪ :‬חלק א'‪ :‬אמנם לא הצליח‪ ,‬במותם של עשרים וארבעה‬
‫אלף התלמידים כמו שהלוחות הראשונים נשברו‪ ,‬חלק ב' כשר' עקיבא מעביר את זה לחמשת תלמידיו‪.‬‬
‫האם זה הצליח? זה תלוי בשאלה האם אנחנו נחבר את הדברים‪ .‬בכל שנה אנו קוראים את המגילה‪ ,‬כדי‬
‫לבדוק אם זה הצליח‪ .‬עוצרים בעצרת כל שנה לבדוק אם זה הצליח‪ ,‬ולא תמיד ההצלחה מובטחת‪ .‬אין ספק‬
‫שזו הסוגיה‪.‬‬
‫אולי המגילה תלמד אותנו איך מקבלים בעלי תשובה? כשנעמי ורות מגיעות – "ותהם כל העיר עליהן"‪.‬‬
‫מהומה – "הזאת נעמי"? והיא מתחננת‪" :‬אל תקראנה לי נעמי‪ ,‬קראנה לי מרה כי המר שדי לי מאד"‪.‬‬
‫מה עוד? יותר מכך‪ ,‬איך מקבלים צדיק שחטא ורוצה לשוב? נעמי היא אשת אלימלך שיצרה כזו נבזות‪,‬‬
‫שבימי רעב ברחה עם משפחתה להתבולל‪ ,‬והיא עכשיו רוצה לחזור ואומרת "אני מרה!"‪ .‬והעיר נדהמת‬
‫מולה‪ ,‬ובכלל לא ראינו יחס לרות‪ .‬היחס הראשון אליה הוא הנער הניצב על הקוצרים שמכנה אותה מיד‬
‫'נערה מואבייה ‪ ' .‬והוא הנע ר שרות הלכה לחפש את הנער הנחמד שיקבל אותה‪ .‬המצב הוא‪ :‬את נעמי‬
‫שמנו בצד‪ ,‬את רות לא מקבלים בכלל ‪.‬‬
‫אי אפשר שלא לשאול מדוע בועז לא בא לעזרת נעמי בת דודו? בשקט‪ ,‬בסתר‪ ...‬מדוע היא צריכה לקבל‬
‫פירורים מרות שבאה שפגשה במקרה את בועז? הרי בועז הוא צדיק! הוא אדם מרכזי ביותר‪ ,‬הוא מסוגל‬
‫להעמיד עשרה אנשים בשער כדי לדון‪ ,‬אך כאן הוא לא יכול לעשות כלום! זה בדיוק ה'טרור ההלכתי'‬
‫שהזכרנו בתחילה! זו האווירה הרווחת באותם ימים‪ ,‬אך בכל זאת אנו מצפים מבועז למשהו אחר !‬
‫הטענה כלפי בועז היא רצינית מאוד! האם נוכל לשמור לפחות על בית לחם יהודה כבונקר?! הרי אלו‬
‫אותם קולות הנשמעים בימינו אנו‪ ,‬איפה אתה רוצה להיות בועז‪ -‬בתל אביב? עם החילונים ?? עונה להם‬
‫בועז‪ :‬מה אתם רוצים? הרי זה גיור תקין! והם עונים לו‪ :‬לא רוצים גיור תקין‪ ,‬הרי אנחנו נלחמים בזה !‬
‫ואז בפרק הבא‪ :‬נעמי‪ -‬היא הצדיק שמרד ומבקש לחזור‪ ,‬וזה בעל התשובה שהכי קשה לקבל ‪.‬בעל תשובה‬
‫שיש לו אקשן בעברו‪ :‬היה מסומם‪ ,‬היה כומר ויש לו סיפור‪ ,‬אך אחד שהיה גדול 'ודרש ברבים' ומצא עצמו‬
‫מתבולל‪ ,‬ולאחר מכן רוצה לחזור‪ -‬הוא צבוע! מנוול!‬
‫בועז פשוט לא יכול לשלוח לנעמי דבר‪ .‬הוא מבין שזה לא ייקלט בחברה‪ .‬אז הוא מתחיל לאט לאט‪ :‬אל‬
‫תגעו בה‪ ,‬אל תכלימו אותה‪ ..‬וכי צריך לומר זאת בכלל? בעיר שכולה הלכתית צריך לבקש לא להכלים?‬
‫בטח ליד כל טלפון הייתה תמונה של ה'חפץ חיים' עם תזכורת שאסור לדבר לשון‪ -‬הרע ובסוגריים‪" :‬על‬
‫אלה שאסור לספר"‪ ,‬ואולי גם רשימה על מי מצווה לספר ‪...‬‬
‫עוד דבר שבועז עושה‪" :‬שול תשולו לה מן הצבתים"‪ .‬והיא תשב פה בצד הקוצרים‪ ,‬בועז ממציא מצוות!‬
‫בועז התפלל שהיא תגיע אליו‪ ,‬שהיא תאכל ותותיר ותיתן לנעמי‪ ,‬הרי לא היה יכול לעשות אחרת‪ .‬הוא‬
‫בהמשך מודד לה שישה שעורים כדי ש"אל תבואי ריקם אל חמותך"‪ .‬הוא זוכר את נעמי כשכל העיר הומה‬
‫עליה ואומרת‪" :‬מלאה הלכתי‪ ,‬וריקם השיבני ה'"‪.‬‬
‫הוא לא מסוגל לחשוב על נעמי כך‪ ,‬שהיא בריקנות הזו‪ .‬הוא לא היה מסוגל עד עכשיו לעשות כלום‪ ,‬הוא‬
‫מתבייש בכך ‪,‬אך אין לו ברירה ‪ .‬בסוף המגילה בועז פועל בצורה גאונית‪ .‬הוא אוסף עשרה אנשים לשער‪,‬‬
‫בתחילה מדברי ם רק על גאולת קרקעות‪ ,‬לאט לאט מצטרפים העוברים ושבים‪ ,‬בית הדין הופך לאצטדיון‪.‬‬
‫לאט לאט מדברים על כך שהמואבייה היא לא מואבייה‪ ,‬אלא היא נערה‪ .‬והשינוי מתחלחל עד כדי‬
‫שהשכנות הן אלו שקוראות שם לילד שנולד‪ ,‬אותן שכנות שיצאו במהומה‪" :‬הזאת נעמי"?‬
‫המגילה‪ ,‬זה התהליך‪ .‬זו האופטימיות של המגילה הזו! אותה עיר שהמתה והפכה לתהום ולתוהו ובוהו‬
‫שלא מקבלת את נעמי וודאי שלא את רות‪ ,‬בסוף קוראת לה‪" :‬כלתך אשר אהבתך ילדתו"‪ .‬הדברים‬
‫משתנים‪ .‬לא בטוח שכל העיר‪ ,‬אבל משהו נרגע‪ ,‬פתאום קלטו שהמבחן האמיתי הוא לא האם הוא יעשה‬
‫תשובה‪ ,‬אלא האם הכנו את עצמנו לקבל אותו‪ ,‬לא מה יהיה בגיור אלא מי אנחנו שנקבל אותו‪ .‬זה החסד‬
‫שגומלים ולא עושים כי זה לא מהמקום המחויב‪ .‬זהו מבחן החסד‪ .‬גם "רות דבקה בה"‪ ,‬הדבקות באה‬
‫דווקא מאי החיוב‪ .‬כך גם‪" :‬ועזב את אביו ואת אמו ודבק באשתו וכו"‪.‬‬
‫זה ההבדל בין היחס הביולוגי המחויב להורים‪ ,‬לבין היחס לאשתו‪ .‬דבקות מתארת קשר רצוני שהופך‬
‫בהמשך יותר מביולוגי ועתידי‪ ,‬אך אותו אפשר לעזוב‪ .‬קשר ביולוגי הוא מחייב‪ ,‬הוא בתוכנו‪ ,‬ולא ניתן‬
‫להשתחרר ממנו‪ .‬גם הקשר לקב"ה הוא בבחירה חופשית לגמרי‪ ,‬הוא יכול לומר‪ -‬לא רוצה‪ .‬לכן רות מתארת‬
‫את הדבקות‪ ,‬היא מרצונה החופשי מצטרפת ומקבלת את עולם ההלכה‪ ,‬עולם שעל‪ -‬פי ההלכה הוא לא‬
‫מסכים שתיכנס אליו‪.‬‬
‫זה החסד האחרון הגדול מן הראשון‪ .‬חסד הוא התחייבות למה שבכלל לא הייתי מחויב בו‪ .‬רות בתהליך‪,‬‬
‫מהחסד הראשון היא למדה להגיע לאחרון‪ .‬זו בחירה מוחלטת‪.‬‬
‫החסיד הוא זה שעושה חסד עם הקב"ה ‪ ,‬זה לא קשור למה שהקב"ה ציווה אותו‪ ,‬והוא מכניס את עצמו‬
‫למערכת מחייבת‪ .‬כך גם רחל אשת ר' עקיבא מבינה שאם לא נכניס את החסד הזה למערכת מחייבת לא‬
‫יישאר ממנו כלום! יותר מזה‪ ,‬היה יהודי אחר מפורסם שמאס בהלכה כי רצה לדבוק בחסד‪ ,‬הוא חילק לחם‬
‫ואוכל לאנשים‪ .‬נמאס לו מהעולם הסגור הזה‪ .‬מה קורה לחסד שיצא ממקורו? בהמשך היה יכול לצאת מזה‬
‫הרצח הכי גדול‪ ,‬כל כך הרבה דם נשפך בשם 'הלחם' הזה ‪ .‬רחל מבינה שהיא חייבת להכריח את ר' עקיבא‬
‫לעגן את החסד הזה בעולם של בית המדרש‬
‫איזהו חכם? הלומד מכל אדם‪ .‬לפגוש את הכול‪ ,‬את הספיח ואת החריג‪ ,‬את זה ש ֶלי ִָדי שחרג מן המסגרת‪-‬‬
‫לידי‪ .‬גם בעצמנו יש את החלק שאנו לא מקבלים ומדחיקים‪ .‬את החלק הזה שאני לא מקבל בעצמי‬
‫אך הוא ִ‬
‫אני משליך‪ ,‬לפעמים אולי כלפי מעלה ‪.‬‬
‫לסיכום‪:‬‬
‫כל סיפור מגילת רות הוא איך עוברים תהליך חינוכי‪ .‬זה המבחן בקבלת תורה האם זה 'ידע'‪ ,‬או שאני יכול‬
‫להתחיל לעבור תהליכים כמו שרות עוברת בין החסד הראשון לאחרון‪ .‬זה היום שהתחלנו לקבל את‬
‫התורה ואז צפויים לנו משברים בהמשך הדרך‪ ,‬כמו לר' עקיבא שמתים תלמידיו והוא מבין שיש תהליך ולא‬
‫נשבר‪ ,‬כמו שהיו לוחות ראשונים שנשברו ולאחר מכן יש לוחות שניים‪.‬‬

הרב מרדכי אלון סיון תשע"ה

Transcription

Similar documents

לחץ כאן להורדת מאמר

9. מגילת אסתר ודף עם פסוקים וברכות המגילה 11. מגלת

לפורים מקוון עלון ! בְשִמְחָה מַרְ בִין אֲדָר מִשֶּׁנִכְנַס

תשבץ פורים לפורים פתרון . רוקד עם כל אחד , ליצן קטן נחמד : השורות , נסיך ,

תוכן העניינים

חידון על מסכת מגילה

דיווח שעות