Torat Hakore, Hebrew, Ba`alei Keriah

‫גליון זה יו"ל ע"י מערכת טעמי תורה‪.‬‬
‫תודה לכל העוזרים והמסייעים שגליון זה יראה אור‪.‬‬
‫© כל הזכויות שמורות‪ ,‬ניתן לצלם ולהדפיס כמות שהוא ללא שינוי‪.‬‬
‫גליון מס' ‪49‬‬
‫פרשת ויקהל‬
‫הערות‪ ,‬הארות‪ ,‬ביקורת‪ ,‬שאלות‪ ,‬רעיונות‪ ,‬וכן תרומות לצורך‬
‫המשך פיתוח הגליונות‪ ,‬יתקבלו בברכה במערכת‪.‬‬
‫כמו"כ אפשר לשלוח בקשה לקבלת הגליונות במייל‪.‬‬
‫מייל‪ [email protected] :‬פקס‪153775150494 :‬‬
‫ה"א תשע"ד‬
‫‪XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW XâW‬‬
‫ִיאב ‪ -‬יש אומרים שהאל"ף הראשונה בקמץ קטןה‪,‬‬
‫ל"ה ל"ד‪ :‬ו ָ ֽ‬
‫ְא ֳהל ָ ֥‬
‫וי"א שהיא בקמץ גדול*ג‪ .‬וכן להלן‪.‬‬
‫ל"ה א'‪ַ :‬ויַּק ֵ ְ֣הל ‪ -‬הקו"ף בשווא נח‪ ,‬ויש להזהר שלא להבליע את‬
‫הה"א ולקרוא ַויַּקֵל‪ .‬וכן בכל מקום בו מנוקד שווא נח לפני אות‬
‫גרונית‪ ,‬יש להזהר שלא תבלע האות הגרוניתא‪ .‬ולהלן רשימת‬
‫המילים בפרשה שיש להזהר בהן בזה‪ַ :‬ק ְלעֵי‪ְ .‬בּ ַצלְאֵ ל‪ .‬וּלְהוֹר ֹת‪.‬‬
‫ַויְהִי‪ִ .‬לפְאַת‪ִ .‬ל ְמ ֻקצְע ֹת‪ַ .‬צלְעוֹ‪ .‬שִׁ ְבעָה‪ַ .‬צלְע ֹתָ יו‪.‬‬
‫ל"ה ל"ה‪ָ :‬ח ְכמַת־ ֵ֗לב ‪ -‬החי"ת בקמץ קטן‪.‬‬
‫כָּל־מ ְֶל֣אכֶת ח ָ ָ֣רשׁ | וְח ֹשֵׁ ֒ב ‪ -‬יש לנגן את שני המונחים כראוי‪ ,‬ואין‬
‫להשמיט את המונח השני ולהטעים כָּל־ ְמלֶאכֶת־ח ָ ָ֣רשׁ במקף‪.‬‬
‫ל"ה ה'‪ֵ :‬מֽאִ תְּ ֶכ֤ם ‪ -‬התי"ו בדגש‪ ,‬והשווא נע‪.‬‬
‫ל"ו א'‪ֶ :‬אֽת־ ָכּל־מ ֶ ְ֖לאכֶת ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪,‬‬
‫ולא להשמיט את המקף ולהטעים אֶת־כָּ ֥ל ְמ ֶל֖אכֶת‪.‬‬
‫ַם־לב ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪,‬‬
‫ל"ה י'‪ְ :‬וכָל־ ֲחכ ֵ ֖‬
‫ַם־ל֖ב‪.‬‬
‫ולא להשמיט את המקף ולהטעים וְכָ ֥ל ֲחכ ֵ‬
‫ל"ו ב'‪ :‬אֲ ֶ ֣שׁר נְשָׂ ֣אוֹ ל ִ֔בּוֹ ‪ -‬יש לנגן את ב' המונחים כראוי‪ ,‬ואין‬
‫להשמיט את המונח הראשון ולהטעים ֲאשֶׁר־נְשׂ ָ֣אוֹ ל ִ֔בּוֹ במקףו‪.‬‬
‫שׁר צ ָ ִ֖וּה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם הנכון‪ ,‬ולא‬
‫כָּל־אֲ ֶ ֥‬
‫להטעים ֥כּ ֹל ֲאשֶׁר־צ ִָוּ֖ה‪.‬‬
‫ְלק ְָר ָ ֥בה ‪ -‬הקו"ף בקמץ קטן‪.‬‬
‫ל"ה י"א‪ֶ :‬אֽת־אָה ֳ֖לוֹ ‪ -‬יש אומרים שהאל"ף בקמץ קטןב‪ .‬ויש‬
‫אומרים שהאל"ף בקמץ גדולג‪.‬‬
‫ָל־ה ֲח ָכ ִ֔מים ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא‬
‫ל"ו ד'‪ :‬כּ ַ ֣‬
‫להשמיט את המקף ולהטעים ָכּ֣ל ַה ֲח ָכ ִ֔מים‪.‬‬
‫ל"ה י"ג‪ :‬וְאֶ ת־כָּל־כּ ֵָל֑יו ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪,‬‬
‫ת־כּ֣ל כּ ֵָל֑יו‪ .‬וכן להלן ל"ה ט"ז‪.‬‬
‫ולא להשמיט את המקף ולהטעים ְו ֶא ָ‬
‫ֵ ֖את כָּל־מ ְֶל֣אכֶת ה ַ֑קּ ֹדֶ שׁ ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם‬
‫הנכון‪ ,‬ולא להטעים אֶת־ ָ ֖כּל מ ְֶל֣אכֶת ה ַ֑קּ ֹדֶ שׁ‪.‬‬
‫ל"ה כ"א‪ :‬וּ ְלכָל־ע ֲ֣ב ֹדָ ֔תוֹ ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪,‬‬
‫ולא להשמיט את המקף ולהטעים וּל ְָכ֣ל עֲב ֹ֔דָתוֹ‪.‬‬
‫ְהוֹתֽר ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם סוף פסוק כראוי‪ ,‬ולא‬
‫ל"ו ז'‪ :‬ו ֵ‬
‫֖הוֹתֽרז‪.‬‬
‫להוסיף טעם נוסף לפניו ולהטעים ְו ֵ‬
‫ל"ה כ"ב‪֣ ָ :‬חח ָו ֶ֜נזֶם ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי‪ ,‬ולא‬
‫להשמיט את המונח ולהטעים חָח־ ָו ֶ֜נז ֶם‪.‬‬
‫יעה ‪ -‬היו"ד רפה ובשווא נח‪ ,‬וכן להלן‪ ,‬וכן במילת‬
‫ל"ו ט'‪ַ :‬הי ְִר ָ ֣‬
‫ַהי ְִריע ֹת‪ַ ,‬בּי ְִריעָהח‪.‬‬
‫ל"ה כ"ד‪ :‬תְּ ֤רוּ ַמת ‪ -‬הטעם מלעיל ברי"שד‪.‬‬
‫ָהֽאַ ַ֗חת ‪ -‬ככלל‪ ,‬המילה אַחַת מנוקדת בפתח פתח – אַחַת‪ ,‬ובטעמים‬
‫סגול אתנחתא וסוף פסוק‪ ,‬מנוקדת בסגול קמץ – ֶאחָת‪ .‬ויש מקומות‬
‫שהיא מנוקדת בסגול קמץ גם בזקףט‪ ,‬ושנים מהם בפרשה‪ :‬ל"ו י"א‪,‬‬
‫ל"ז ג'‪.‬‬
‫ל"ה כ"ט‪ְ :‬בּיַד־מ ֶ ֹ֑שׁה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪,‬‬
‫ולא להשמיט את המקף ולהטעים ְבּ ַי֣ד מ ֶ ֹ֑שׁה‪.‬‬
‫ל"ה ל"ב‪ֽ ַ :‬מחֲשָׁ ֑ב ֹת ‪ -‬החי"ת בחטף פתח‪ ,‬ואין לקרוא ַמ ְחשָׁב ֹת בשווא‬
‫נח‪.‬‬
‫ל"ו י"א‪ :‬לֻ ֽל ְ֣א ֹת ‪ -‬הלמ"ד מנוקדות בשורוק )לוּלְא ֹת(‪ ,‬אלא שבכתיב‬
‫התורה נכתב כאן בכתיב חסר ללא וי"ו‪ ,‬ולכן השווא בלמ"ד הוא נע‪,‬‬
‫ככל שווא הבא לאחר תנועה גדולהי‪.‬‬
‫ל"ה ל"ג‪ְ :‬למ ַ֖‪1‬את ‪ -‬האל"ף לא נשמעת‪ ,‬ונקרא ְלמַ‪5‬ת‪.‬‬
‫א מחמת קלות האות הגרונית במבטא‪ ,‬כאשר יש לפניה אות המנוקדת בשווא נח‪,‬‬
‫יש נטיה חזקה להשמיט את האות הגרונית מהמבטא‪ ,‬ולנקד את האות שלפניה‬
‫שׁמְעוֹן‪ַ ,‬ויִּנַג‬
‫בניקוד שלה במקום בשווא נח‪ ,‬כגון ַמלַ‪ 6‬במקום ַמ ְלאַ‪ ,6‬שִׁמוֹן במקום ִ‬
‫במקום ַויִּנְהַג‪ .‬וזה מצוי פעמים רבות בכל פרשה‪ ,‬וצריך זהירות רבה מאד ע"מ לא‬
‫להיכשל בזה‪.‬‬
‫וכבר הזהיר על זה ביסוד ושורש העבודה )שער שלישי פרק שני(‪ ,‬והאריך‬
‫שם להראות לעין כל את גודל קלקולי התיבות וחסרון האותיות במי שאינו נזהר‬
‫לקרוא כראוי‪ .‬וציין לדבריו בבאור הלכה )סימן ס"א‪ ,‬ד"ה ידגיש(‪.‬‬
‫יא‬
‫ל"ו כ"ז‪ֽ :‬וּ ְלי ְַרכּ ֵ ְ֥תי ‪ -‬הוי"ו במתג‪ ,‬והלמ"ד שאחריו בשווא נח ‪.‬‬
‫ה שמזה שהה"א מנוקדת בחטף קמץ‪ ,‬ולא בחטף פתח‪ ,‬מוכח שהאל"ף בקמץ קטן‪,‬‬
‫ולכן נוקדה הה"א בחטף קמץ קטן‪ ,‬בדומה לתנועה הסמוכה לה‪.‬‬
‫ו ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה ל'‪.‬‬
‫ז מכיון שהסוף פסוק בא כאן מיד אחר האתנחתא‪ ,‬ללא טעם נוסף ביניהם‪ ,‬וע"י זה‬
‫נוצר קצת מחסור בנגינה‪ ,‬יש נטיה להוסיף טעם נוסף לפני הסוף פסוק )ובפרט‬
‫כאשר הוא בא בסיום עליה‪ ,‬שאז נגינת סיום העליה גורמת לנטית יתר להוסיף טעם‬
‫לפני הסוף פסוק(‪ ,‬ויש להזהר שלא לעשות כן‪.‬‬
‫ב וכך מסתבר ע"פ חוקי הלשון‪ ,‬שהלא חולם שמתבטל והופך לקמץ )כגון הכ"ף‬
‫שבמילה כּ ֹתֶ ל שכאשר מתארכת המילה מתבטל החולם והופך לקמץ ‪ -‬כָּתְ לֵיהֶם(‪,‬‬
‫הקמץ הוא קמץ קטן‪ .‬וכאן היה חולם במקור במילה אֹהֶל‪ ,‬וא"כ כשהתבטל החולם‬
‫והפך לקמץ‪ ,‬בפשטות הוא קמץ קטן‪ .‬וכן נראה שסבר בעל לשון למודים )הובא‬
‫במנחת שי תהילים פ"ו ב'(‪.‬‬
‫ח עיין במאמר על השווא שאחר ה"א הידיעה‪.‬‬
‫וכאן בכל הספרים אין מתג בה"א‪ ,‬וממילא מוכח שהיו"ד שאחריה בשווא נח‪.‬‬
‫ג שהרי כתבו המדקדקים )רד"ק מיכה ב' י"ב ותהילים פ"ו ב'‪ ,‬ועוד מדקדקים(‬
‫שקמץ עם מתג הוא קמץ גדול‪ ,‬ואף כשנראה שע"פ משפט הלשון הוא אמור להנקד‬
‫בקמץ קטן‪ .‬וכן יש שכתבו שכל קמץ קטן חייב לבוא אחריו שווא נח או דגש‪ ,‬וא"כ‬
‫קמץ הבא לפני חטף קמץ הוא בהכרח קמץ גדול‪ .‬וכך היא מסורת הספרדים שכל‬
‫קמץ שאין אחריו שווא נח או דגש‪ ,‬הוא נהגה כקמץ גדול‪.‬‬
‫י ועיין מה שכתב בענין זה במנחת שי לעיל כ"ו ד'‪ ,‬ובבראשית ל"א ל"ט‪ ,‬ובמאמר‬
‫המאריך )סוף תירוץ חקירה ב'(‪.‬‬
‫ד משום נסוג אחור‪ .‬וענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה ט"ז‪.‬‬
‫יא ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה כ"ג‪.‬‬
‫ט ועיין מה שכתב בזה רד"ק במכלול )קפ"ה ע"ב(‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫שלפניה ושלאחריה בתכיפה אחת‪ ,‬והקב"ה יודע הכרעותיח‪ .‬אך לא‬
‫נהגו כן‪ ,‬אלא נהגו להפסיק כהטעמיםיט‪.‬‬
‫ל"ו כ"ח‪ִ :‬ל ְמ ֻקצ ְ֖ע ֹת ‪ -‬הצד"י בשווא נח‪.‬‬
‫ָתיִם ‪ -‬הכ"ף רפה‪.‬‬
‫ַבּיּ ְַרכ ָ ֽ‬
‫ל"ז כ"ד‪ :‬כּ ִָכּ֛ר ‪ -‬הכ"ף השניה בקמץכ‪.‬‬
‫ָתיִם ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם סוף פסוק כראוי‪ ,‬ולא‬
‫ַבּיּ ְַרכ ָ ֽ‬
‫להוסיף טעם נוסף לפניו ולהטעים ַבּ ַיּ ְ֖רכָתָ ֽי ִם*ז‪.‬‬
‫‪ 8‬ל"ו כ"ט‪ :‬תַ מִּים֙ ‪ -‬התי"ו בפתח והמ"ם בדגש‪ .‬והקורא תָ מִים בקמץ‬
‫גדול ורפהיב‪ ,‬משנה משמעות‪ .‬כמו"כ למבדילים בין הגיית תי"ו רפה‬
‫לדגושה‪ ,‬יש להקפיד שלא ישמע שקורא ַסמִּים בסמ"ךיג‪.‬‬
‫ל"ו ל"ד‪ :‬בּ ִָ֖תּים ‪ -‬התי"ו בדגש קל‪ ,‬ולא בדגש חזקיד‪ .‬וכן להלן‪.‬‬
‫כָּל־כֵּלֶ ֽי ָה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעם כראוי במקף‪ ,‬ולא להשמיט‬
‫את המקף ולהטעים כָּ ֥ ל כֵּלֶ ֽיהָ‪.‬‬
‫ל"ח ד'‪ :‬כּ ְַרכּ ֻ֛בּוֹ ‪ -‬הבי"ת בדגש‪.‬‬
‫‪ 8‬ל"ח ח'‪ְ :‬בּ ַמ ְרא ֹ ֙ת ה ַ֣צּ ֹב ְ֔א ֹת ‪ -‬הבי"ת בשווא‪ ,‬ואין לקרוא ַבּ ַמ ְרא ֹת‬
‫בפתחכא‪.‬‬
‫ל"ח כ'‪ :‬וְ ֽכָל־ ַהיְתֵ ֞ד ֹת ‪ -‬היו"ד רפה ובשווא נח*ח‪.‬‬
‫ֵיהם ז ָ ָ֑הב ‪ -‬יש להקפיד להטעים‬
‫יהם ַוחֲשֻׁ ק ֶ ֖‬
‫ל"ו ל"ח‪ְ :‬וצ ָ ִ֧פּה ָראשֵׁ ֶ ֛‬
‫שׁ ֵקיהֶם‪ ,‬שהוא ניגון מפסיק‬
‫היטב את הטפחא המפסיק שבתיבת ַו ֲח ֻ‬
‫שׁיהֶם‪ ,‬שאם לא יפסיק כראוי ישמע‬
‫יותר מהתבירטו שבתיבת ָרא ֵ‬
‫שציפה רק את החשוקים בזהב‪ ,‬בעוד שפירושו שציפה בזהב את‬
‫ראשיהם ואת חשקיהם‪.‬‬
‫‪ Q‬חילופי נוסחאות ‪R‬‬
‫ל"ה כ'‪ :‬ו ֵ ַ֥יּצ ְ֛אוּ ‪ַ ) /‬ו ֵיּֽצ ְ֛אוּ(‬
‫היו"ד במרכא – בדפוס‪ :‬ברויאר‪.‬‬
‫היו"ד במתג – בדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬רוו"ה‪ ,‬גינצבורג‪ ,‬קסוטו‪,‬‬
‫קורן‪.‬‬
‫וראה הערהכב‪.‬‬
‫ל"ז ח'‪ :‬כְּרוּב־אֶ ָ ֤חד ִמ ָקּצָה֙ ִמ ֶ֔זּה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים‬
‫במקומם הנכון‪ ,‬ולא להטעים כּ ְ֤רוּב ֶא ָח ֙ד ִמקּ ָָצ֣ה ִמ ֶ֔זּה‪.‬‬
‫וּכְרוּב־אֶ ָ ֥חד ִמקּ ָ ָ֖צה ִמ ֶזּ֑ה ‪ -‬יש להקפיד לנגן את הטעמים במקומם‬
‫הנכון‪ ,‬ולא להטעים וּכ ְ֥רוּב א ָ ֶ֖חד ִמקּ ָָצ֣ה ִמ ֶזּ֑ה‪.‬‬
‫‪ 8‬ל"ז ט'‪ַ :‬ויִּהְי֣ וּ ‪ -‬הוי"ו בפתח ולא בשווא‪.‬‬
‫אַר ָגּ ָ֔מן(‬
‫ֶת־ה ְ‬
‫ת־ה ְ‬
‫ל"ה כ"ה‪ :‬וְאֶ ָ‬
‫ֽאַר ָגּ ָ֔מן ‪ְ ) /‬וא ָ ֣‬
‫הה"א ללא מונח – בכתבי היד‪ :‬ט"ב ט"ג ט"ד ט"ה ט"ח‪ ,‬ס"א ס"ג‬
‫ס"ה ס"ו ס"ז ס"ט סי"אכג סי"ג סט"ז‪ ,‬א"ד א"ה א"ז א"ט‪~ .‬‬
‫ובדפוסים‪ :‬קסוטו‪ ,‬ברויאר‪.‬‬
‫הה"א במונח – בכתבי היד‪ :‬ס"ב ס"ד ס"ח ס"י סי"ב סי"ד סט"ו‬
‫סי"ז‪ ,‬א"א א"ג א"ו א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬רוו"ה‪ ,‬לטריס‪,‬‬
‫גינצבורג‪ ,‬קורן‪.‬‬
‫ְל ַ֗מ ְעלָה ‪ -‬העי"ן בשווא נח‪ ,‬ואין להבליעה ולקרוא ְל ַמלָה‪ ,‬וכמו"כ‬
‫אין לקרוא ְל ַמ ַעלָה בפתח העי"ן‪.‬‬
‫ֽס ֹכ ְִכ֤ים ‪ -‬הכ"ף בשווא נע‪ .‬ואע"פ שיש ספרים המנקדים ס ֹ ֲככִים‬
‫בחטף פתח‪ ,‬אין להגותו כפתח‪ ,‬אלא כשווא נע פשוטטז‪.‬‬
‫אַרבּ ָ ָ֣עה ְג ִב ִ ֑עים מְשֻׁ֨ קּ ֔ ִָדים ַכּפְתּ ֶ ֹ֖רי ָה וּפ ְָר ֶחֽי ָה ‪ -‬פסוק‬
‫ל"ז כ'‪ :‬וּ ַבמְּנ ָ ֹ֖רה ְ‬
‫יז‬
‫זה הוא מן המקראות שאין להם הכרע ‪ .‬וע"כ יש מי שכתב שאע"פ‬
‫שאין לקורא לשנות מניגון הטעמים‪ ,‬מ"מ לא יעשה עצמו מכריע‪,‬‬
‫ולא יעשה הפסק במילה גְ ִבעִים‪ ,‬אלא יקרא תיבה זו עם התיבה‬
‫יח כ"כ בשערי אפרים )שער ג' סעיף ט"ו‪ ,‬ובפתחי שערים סקי"ג(‪.‬‬
‫יט כן כתב הגר"ש דבליצקי באם למקרא )בראשית ל"ד ז'(‪ ,‬שלא נהגו כן כי סמכו‬
‫בזה על הריטב"א ביומא )דף נ"ב( שס"ל שהספק הוא לולא היו לנו טעמים‪ ,‬אך‬
‫אחר הטעמים נתברר ספיקו ע"י פיסוק הטעמים‪.‬‬
‫ובאמת דברי השערי אפרים בזה צריכים באור‪ ,‬שהלא פיסוק הטעמים נקבע‬
‫ע"י הניגון בלבד‪ ,‬ולא ע"י הפסקת הקריאה‪ ,‬וזו מטרת הטעמים‪ ,‬להפסיק הענין ע"י‬
‫הניגון ללא צורך בשהייה‪ ,‬וא"כ‪ ,‬אף אם לא נתברר ספיקו‪ ,‬כיצד יועיל בזה שלא‬
‫ישהה לענין שלא יכריע‪ ,‬והלא הפיסוק נקבע ע"י הניגון ולא ע"י השהייה בפועל‪.‬‬
‫יב לקוראים בהגיה המבחינה בין קמץ לפתח‪ ,‬אם לא ידגישו את האות‪ ,‬אע"פ שעשו‬
‫שלא כדין‪ ,‬לא שינו משמעות‪ ,‬כיון שהמשמעות ניכרת גם ללא הדגש ע"י הפתח‪.‬‬
‫אך לקוראים בהגיה שאינה מבחינה בין קמץ לפתח‪ ,‬שאצלם כל הבידול בין‬
‫המשמעים הוא ע"י דגשות ורפיון האות‪ ,‬אם לא ידגישו יש לחשוש בזה לשינוי‬
‫משמעות‪.‬‬
‫כ ועיין במה שנכתב בזה בפרשת תרומה במדור חילופי נוסחאות‪.‬‬
‫יג שהגיית התי"ו הרפה דומה להגיית הסמ"ך‪ ,‬ואם יקראנה ממש כסמ"ך‪ ,‬שינה‬
‫משמעות‪ .‬ומי שאינו יודע להגות את התי"ו כהוגן‪ ,‬אלא כסמ"ך‪ ,‬יתכן שעדיף‬
‫להדגישה בדגש קל מאשר לקוראה כסמ"ך‪.‬‬
‫כא‬
‫בפתח משמעו שהמראות צובאות‪ ,‬בעוד שפירושו במראות של הנשים הצובאות‪.‬‬
‫כב ישנו כלל מוסכם בכל המדקדקים )בן אשר‪ ,‬דקדוקי הטעמים סעיף ‪ .20‬רבינו‬
‫תם‪ ,‬שיר אלוקים לי מגן על כללי הטעמים‪ .‬רד"ק‪ ,‬עט סופר ל"א ע"ב‪ .‬טעמי‬
‫המקרא המיוחס לר' יהודה בן בלעם‪ ,‬פרק לדבר על י"ב טעם‪ ,‬שער התביר‪ .‬ר'‬
‫משה הנקדן‪ ,‬דרכי הנקוד והנגינות‪ ,‬שער הנגינות‪ ,‬טעם תביר‪ .‬ובעוד מדקדקים(‪.‬‬
‫שכאשר בא תביר ללא טעם משרת לפניו‪ ,‬ויש עמו בתיבתו מקום הראוי למתג‪,‬‬
‫ובין מקום המתג לתביר יש שווא בלבד‪ ,‬יבוא מרכא במקום המתג‪.‬‬
‫ובכתבי היד אכן מוטעם מרכא במקומות אלו‪ ,‬ככלל זה‪ ,‬אך מחמת הדמיון‬
‫הרב שיש בכתבי היד בין מרכא למתג )ששניהם קו קצר נוטה מעט‪ ,‬וההבדל‬
‫ביניהם בכתבי היד כמעט ואינו מורגש(‪ ,‬טעו רוב המדפיסים‪ ,‬והדפיסו במקומות‬
‫אלו במתג במקום במרכא )ובדפוסים ההבדל בין המתג למרכא ניכר‪ ,‬שמתג הוא קו‬
‫ישר‪ ,‬ומרכא הוא קו מעוגל נוטה לשמאל(‪.‬‬
‫ואף רוו"ה שהביא לכלל זה בספרו משפטי הטעמים )דף כ"ו ע"ב(‪ ,‬עכ"ז‬
‫בחומשיו הדפיס במתג ולא במרכא‪ ,‬כמקובל בדפוסים שלפניו‪.‬‬
‫ולענין מעשה‪ ,‬כיון שכלל זה מוסכם ללא שום חולק‪ ,‬ואף בכתבי היד כך‬
‫הטעימו‪ ,‬וההטעמה במתג מקורה בטעות בלבד‪ ,‬פשוט שיש לקרוא במרכא ולא‬
‫במתג )וכן הדפיס בתנ"ך ברויאר בכל התנ"ך(‪.‬‬
‫יד ענין זה מבואר בגליון פרשת שמות הערה ט"ו‪.‬‬
‫טו בניגון הטעמים המקובל יש נטיה להטעים את התביר בניגון מפסיק יותר‬
‫מהטפחא‪ ,‬אך באמת הטעם טפחא הוא מפסיק יותר מהתביר‪ ,‬ויש להקפיד על הניגון‬
‫המתאים בכל מקום של צירוף הטעמים תביר וטפחא‪ ,‬כי בהרבה מקומות זה משנה‬
‫ומשבש את פירוש הענין‪.‬‬
‫טז כמבואר בארוכה במאמר החטפים שחטף פתח זה הוא ניקוד מושאל הבא לסמן‬
‫על שווא נע‪ ,‬ואינו חטף פתח ממש‪.‬‬
‫יז ביומא נ"ב איתא‪ :‬איסי בן יהודה אומר חמש מקראות בתורה אין להן הכרע‪,‬‬
‫שאת‪ ,‬משוקדים‪ ,‬מחר‪ ,‬ארור‪ ,‬וקם‪ .‬ו"משוקדים" הוא פסוק זה )ולעיל כ"ה ל"ד‬
‫מופיע פסוק זהה‪ ,‬וגם לו אין הכרע‪ ,‬ומכיון שהם זהים‪ ,‬נמנו כפסוק אחד(‪.‬‬
‫שׁקָּדִ ים‬
‫אַר ָבּעָה ְג ִבעִים‪ְ ,‬מ ֻ‬
‫והיינו‪ ,‬שאין הכרע האם הפיסוק הוא‪ :‬וּ ַבמְּנ ָֹרה ְ‬
‫ַכּפְתּ ֶֹרי ָה וּפ ְָרחֶיהָ‪ .‬ופירושו שהיו במנורה ארבעה גביעים‪ ,‬והיו בה גם כפתורים‬
‫שׁקָּדִ ים‪ַ ,‬כּפְתּ ֶֹרי ָה‬
‫אַר ָבּעָה גְ ִבעִים ְמ ֻ‬
‫ופרחים משוקדים‪ .‬או שהפיסוק הוא‪ :‬וּ ַבמְּנ ָֹרה ְ‬
‫וּפ ְָרחֶיהָ‪ .‬ופירושו שהיו במנורה ארבעה גביעים משוקדים‪ ,‬והיו בה גם כפתורים‬
‫ופרחים‪.‬‬
‫כג נראה שיש סימני מחיקה של מונח‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫ל"ז ח'‪ :‬כְּרוּב־אֶ ָ ֤חד ‪) /‬כּ ְ֨רוּב א ָ ֶ֤חד(‬
‫במקף – בכתבי היד‪ :‬ט"ב ט"ג ט"ד ט"ו‪ ,‬ס"א ס"ג ס"ד ס"ח ס"ט‬
‫ס"י סי"א סי"ב סי"ג סי"ד‪ ,‬א"ב א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬רוו"ה‪ ,‬קסוטו‪,‬‬
‫קורן‪ ,‬ברויאר‪ ~ .‬וכן הוא בעין הקורא‪.‬‬
‫בקדמא – בכתבי היד‪ :‬ט"ה ט"ח‪ ,‬ס"ה ס"ז סט"ז סי"ז‪ ,‬א"א א"ג א"ד‬
‫א"ה א"ו א"ז א"ט‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬לטריס‪ ,‬גינצבורג‪.‬‬
‫ֽישׁ־אישׁ ִמ ְמּלַאכ ְ֖תּוֹ ‪ִ ) /‬א֥ישׁ ִא֛ישׁ(‬
‫ל"ו ד'‪ִ :‬א‬
‫ִ֥‬
‫במקף מרכא – בכתבי היד‪ :‬ט"ב ט"ג ט"ד ט"ה ט"ו ט"ח‪ ,‬ס"א ס"ב‬
‫ס"ג ס"ד ס"ה ס"ו ס"ז ס"ט ס"י סי"א סי"ב סי"ד סט"ו סי"ז‪ ,‬א"ג‬
‫א"ד א"ה א"ו א"ט א"י‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬מק"ג‪ ,‬רא"פ‪ ,‬לטריס‪,‬‬
‫גינצבורגכד‪ ,‬קסוטו‪ ,‬ברויאר‪ ~ .‬וכן הוא בעין הקורא בשם מקצת‬
‫הספרים‪.‬‬
‫כה‬
‫במרכא תביר – בכתבי היד‪ :‬סי"ג סט"ז‪ ~ .‬ובדפוסים‪ :‬רוו"ה‪,‬‬
‫קורן‪ ~ .‬וכן הוא בעין הקורא בשם רוב הספרים‪.‬‬
‫כד כן הוא בנוסח הפנים‪ ,‬ובגליון כתב שבספרים אחרים מוטעם ֥איש ֛איש‪.‬‬
‫כה אמנם‪ ,‬הוא מטעים דרגא תביר‪ ,‬משום שדרכו שמשרת התביר תמיד יהיה דרגא‪,‬‬
‫ולא ישרתו המרכא‪ ,‬אף כאשר אין תנועה ביניהם )ובענין הכלל המקובל בזה‪ ,‬עיין‬
‫בגליון פרשת שמות הערה נ"ב(‪.‬‬
‫‪3‬‬