חם השמש - Hassidout

‫בעזהי''ת‬
‫ספר‬
‫חם השמש‬
‫והוא ספר כולל‬
‫ביאורים וחידושים ופלפולים‬
‫בש''ס ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים‬
‫שאלות ותשובות חקרי הלכות ובירורי דינים‬
‫להלכה למעשה‬
‫על הלכות כשרות‬
‫בהשתתפות מרנן ורבנן גדולי התורה ועמודי ההוראה‬
‫לכבודו של החה''ש‬
‫חסידא ופרישא‪ ,‬איש רב פעלים לתורה ולתעודה‪,‬‬
‫אשר הקים אהלה של תורה‪ ,‬והעמיד תלמידים הרבה‪,‬‬
‫אוצר כלי חמדה איש האשכולות‪,‬‬
‫כליל תפארת המידות והמעלות‬
‫הרב החסיד‬
‫רבי מסעוד חי חביב‬
‫זצ''ל זי''ע‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫שנת ''והארכתם ימים'' (תשע''ב) לפ''ק‬
‫מודעה רבא לאורייתא‬
‫חלק גדול מהמאמרים‬
‫רואים האור לראשונה‬
‫ומתפרסמים לראשונה‬
‫לעילוי נשמת החה''ש בנש''ק‬
‫הרה''ח ר' מסעוד חי חביב זצ''ל‬
‫אשר עסק כל ימיו‬
‫להרבצת התורה והיהדות‬
‫ולא החזיק טיבותא לנפשיה‬
‫יה''ר שיהיה מליץ יושר‬
‫עבור משפחתו ידידיו ותלמידיו‬
‫ובעד כל עם ישראל אכי''ר‪.‬‬
‫ניתן להשיג הספר‬
‫וכן ספר ''חם השמש'' על הל' אבלות‬
‫אצל הרב יעקב חביב‬
‫רח' חגווי הסלע ‪ 395/1‬כוכב יעקב‬
‫טל‪054.627.89.01 – 02.997.89.02 :‬‬
‫‪2‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫תוכן הענינים‬
‫פתח השער ‪9................................................................................................................................‬‬
‫פתחו שערים ‪21 ............................................................................................................................‬‬
‫הקדמת מילין לזכר אבא מארי זצוק''ל‬
‫שער האבות‬
‫בדיני תרומות ומעשרות ‪11 ....................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב משה חביב זצוק''ל‬
‫הראשל''צ ורבה של ירושלים‬
‫שער המלך‬
‫בדין שחיטה לפני מתן תורה ‪16 ............................................................................................‬‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש זצוק''ל‬
‫שער השמים‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה ‪33 ....................................................................‬‬
‫הגאון הרב יוסף ראזין זצוק''ל‬
‫אב''ד ור''מ דק''ק דווינסק‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה ‪38 ....................................................................‬‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש זצוק''ל‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה ‪41 ....................................................................‬‬
‫הגאון הרב פנחס הירשפרונג זצ''ל‬
‫גאב''ד מונטריאל ‪ -‬קנדה‬
‫‪3‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫בדין סכנה באכילת דגים עם בשר ‪44 ................................................................................‬‬
‫כ''ק אדמו''ר מצאנז קלויזנבורג זצוק''ל‬
‫בדין סכנה באכילת דגים עם בשר ‪46 ................................................................................‬‬
‫הגאון הרב אברהם דוד הורוויץ זצ''ל‬
‫אב''ד שטראסבורג‬
‫בדין כשרות הגבינה והשמנת ‪49 ........................................................................................‬‬
‫הגאון הרב משה שטערן זצ''ל‬
‫אב''ד דעברעצין יצ''ו‬
‫בדין בדיקת הסכין ופגימותיו ‪53 ..........................................................................................‬‬
‫הגאון הרב שלום משאש זצ''ל‬
‫הרב הראשי וראב''ד ירושלים‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון ‪55 ........................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב הלל פעווזנער זצ''ל‬
‫אב''ד ועד רבני ליובאוויטש צרפת‬
‫שערי ציון‬
‫בדין אכילת בשר ודגים על שולחן אחד ‪58 ......................................................................‬‬
‫הראשל''צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א‬
‫נשיא מועצת חכמי התורה‬
‫בדין התחייבות השוחט מול המד''א ‪63 .............................................................................‬‬
‫הראשל''צ הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א‬
‫נשיא מועצת חכמי התורה‬
‫בדין בישולי ופת עכו''ם ‪65 ......................................................................................................‬‬
‫הראשל''צ הגאון הרב מרדכי אליהו זצ''ל‬
‫הרב הראשי לישראל מלפנים‬
‫‪4‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בפרי הערמון ‪77 ...................................................................................‬‬
‫הראשל''צ הגאון הרב אליהו בקשי דורון שליט''א‬
‫הרב הראשי לישראל מלפנים‬
‫שער המזרח‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון ‪73 ........................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון ‪82 ........................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב אברהם ישראל רובין שליט''א‬
‫דומ''ץ רחובות וראש בד''ץ ''מהדרין''‬
‫בדין אכילת בשר לאחר אכילת גבינה קשה ‪91 .............................................................‬‬
‫הגאון הרב שמואל הלוי ואזנר שליט''א‬
‫אב''ד זכרון מאיר בני ברק‬
‫בדין אכילת בשר לאחר אכילת גבינה קשה ‪93 .............................................................‬‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫בדין תערובת דגים ובשר ‪99 ...................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב אלחנן היילפרין שליט''א‬
‫גאב''ד ק''ק רדומישלא‬
‫בדין כשרות שקיות תה קפה וסוכר ‪277 ..........................................................................‬‬
‫הגאון הרב מאיר מאזוז שליט''א‬
‫ראש ישיבת ''כסא רחמים'' בני ברק‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס ‪271 ................................................................................‬‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫‪5‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫בענין הנ''ל ‪231 ..............................................................................................................................‬‬
‫מכתב של הבד''ץ העדה החרדית ירושלים‬
‫בדין הדחת בשר לפני הכשרתו בנוזל חריף ‪233 ..........................................................‬‬
‫הגאון הרב יחזקאל ראטה שליט''א‬
‫אב''ד ק''ק קארלסבורג‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב ‪235 .................................................................................‬‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫בענין הנ''ל ‪246 .............................................................................................................................‬‬
‫מכתב של הראשל''צ הגאון הרב מרדכי אליהו זצ''ל‬
‫הרב הראשי לישראל מלפנים‬
‫בענין הנ''ל ‪246 ..............................................................................................................................‬‬
‫מכתב של הגאון הרב אברהם ישראל רובין שליט''א‬
‫דומ''ץ רחובות וראש בד''ץ ''מהדרין''‬
‫בדין כשרות הקושיניל ‪247 ......................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב ירמיה מנחם הכהן שליט''א‬
‫אב בית דין פאריס‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה ‪256 .............................................................................................‬‬
‫הגאון הרב יחיה טובול שליט''א‬
‫רב ואב''ד ק''ק ליאון‬
‫בדין כשרות עשיית השמרים ‪275 ........................................................................................‬‬
‫הגאון הרב יוסף דוד פראנקפורטר שליט''א‬
‫אב''ד ק''ק עדת יראים פאריש‬
‫בדין בישול במקרו גל ע''י עכו''ם ‪278 .................................................................................‬‬
‫הגאון הרב אליהו אברז'ל שליט''א‬
‫אב''ד ביה''ד הרבני האזורי ירושלים‬
‫רבה של שכונת בקעה ירושלים‬
‫‪6‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫בדין מאכלים שקשה לשכחה ומאכלים שיש בהם סכנה ‪285 ..................................‬‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫בענין הנ''ל ‪291 .............................................................................................................................‬‬
‫מכתב של הגאון הרב לוי הכהן רבינוביץ שליט''א‬
‫מומחה בעניני כשרות ומח''ס מעדני השלחן‬
‫בדין כבד שעבר ג' ימים ‪293 ................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב לוי הכהן רבינוביץ שליט''א‬
‫מומחה בעניני כשרות ומח''ס מעדני השלחן‬
‫בדין חומרי טעם בתעשיית המזון ‪295 ................................................................................‬‬
‫הגאון הרב עמרם אדרעי שליט''א‬
‫מראשי הכשרות בד''ץ ''ישא ברכה''‬
‫מרבני הכשרות ''תנובה'' למהדרין‬
‫בדין משגיח כשרות שנמצא שהוא גוי ‪299 ......................................................................‬‬
‫הגאון הרב שמאי קהת הכהן גראס שליט''א‬
‫חבר בד''ץ ''מחזיקי הדת'' בעלזא‬
‫בדין שומן חזיר כתרופה הומיאופתית ‪171 ......................................................................‬‬
‫הגאון הרב רצון ערוסי שליט"א‬
‫רב ואב"ד לממונות קרית אונו‬
‫ראש מוסדות ''הליכות עם ישראל''‬
‫בדין כשרות משחת שיניים ‪126 ............................................................................................‬‬
‫הגאון הרב אריה רלב''ג שליט''א‬
‫רב הראשי ואב''ד ק''ק אמשטרדם‬
‫בדין פת ישראל ‪117 ..................................................................................................................‬‬
‫הגאון הרב דן יואל ליווי שליט''א‬
‫ראש מערכת הכשרות של אוקי ארה''ב‬
‫‪7‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫בדין סכנה באכילת דגים עם בשר ‪113 ..............................................................................‬‬
‫הגאון הרב יוסף שמחה גינזבורג שליט''א‬
‫רב אזורי עומר‬
‫בדין כשרות מצה שרויה בפסח ‪115 ...................................................................................‬‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫בענין הנ''ל ‪118 .............................................................................................................................‬‬
‫מכתב של הגאון הרב מרדכי שמואל אשכנזי שליט''א‬
‫רב ואב''ד כפר חב''ד‬
‫שער הכשרות‬
‫מהות האדם ''קדש עצמך במותר לך'' ‪131 .......................................................................‬‬
‫על אודות הרב החסיד ר' חיים שמעון חביב זצ''ל‬
‫שער הזיכרון‬
‫הבונה ‪143 ......................................................................................................................................‬‬
‫על אודות החה''ש הרב מסעוד חי חביב זצ''ל‬
‫בין ההודאה על הנס בתפלה לברכת שעשה ניסים ‪147 .............................................‬‬
‫הגאון הרב מרדכי שמואל אשכנזי שליט''א‬
‫רב ואב''ד כפר חב''ד‬
‫וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' ‪157 ............................................‬‬
‫הרב אליהו בן דהן שליט''א‬
‫מנהל בתי הדין הרבניים‬
‫מכתבי תנחומין‪167 .....................................................................................................................‬‬
‫בית הדין הרבני האזורי ירושלים‬
‫הרבנות הראשית לישראל‬
‫‪8‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫פתח השער‬
‫ישמחו השמים ותגל הארץ‪ .‬זה שיר שבח לבורא כל הנבראים‪.‬‬
‫אשר ברא בעולמו הכל ולא החסיר בהם פרטים‪.‬‬
‫ברא בחכמה אור וחושך אש ומים‪ .‬תלה אדמה תוך שמים‪.‬‬
‫עץ ופרחים ריחניים‪ .‬אויר וחמה בין מחנים‪ .‬עופות שרצים ודגים‪.‬‬
‫חיות ובהמות ברא אותם נקבות וזכרים‪.‬‬
‫ושם עליהם האדם ראשון הנבראים‪.‬‬
‫אדם לעמל יולד נכתב בכתובים‪ ,‬שני עמלים הם‪,‬‬
‫אינם דומים רק מתחברים‪,‬‬
‫אחד עמל בדברי תורה‪ ,‬ואחד עמל בדרך ארץ‪,‬‬
‫הרוצה שיעמל בדרך ארץ נותנין עליו עמל דרך ארץ‪,‬‬
‫למה הוא דומה‪ ,‬לנוד שנתמלא מים‪,‬‬
‫נשפך והלך לו‪ ,‬לאחר שעה אין בו בנר כלום‪,‬‬
‫והרוצה שיעמול בדברי תורה נותנין עליו עמל דברי תורה‪,‬‬
‫ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו‪,‬‬
‫למה הוא דומה לאיסקופה התחתונה שהכל דשין עליה‪,‬‬
‫וקורה שהכל עוברין תחתיה‪ ,‬ואילן שהכל יושבין בצלו‪,‬‬
‫וכנר שעושה מאור עינים לרבים‪.‬‬
‫כי האדם לא נברא אלא לעבוד‪,‬‬
‫שנאמר‪'' :‬בזעת אפיך תאכל לחם''‪,‬‬
‫אם זכה עובד האל‪ ,‬ואם לא זכה עובד בני אדם‪.‬‬
‫וכן אמרו‪ ,‬תנו רבנן‪ ,‬אדם לעמל נברא‪,‬‬
‫שנאמר‪'' :‬כי אדם לעמל יולד''‪.‬‬
‫ואיני יודע אם לעמל פה או לעמל מלאכה‪,‬‬
‫כשהוא אומר‪'' :‬כי אכף עליו פיהו''‪ ,‬הוי אומר לעמל פה נברא‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה‪,‬‬
‫כשהוא אומר‪'' :‬לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'' הוי אומר לעמל תורה נברא‪.‬‬
‫''כי ששת ימים'' מגיד שהיה שקול כנגד כל מעשה בראשית‪,‬‬
‫''וינח ביום השביעי'' וכי יש לפניו יגיעה‬
‫והלא כבר נאמר‪'' :‬הלוא ידעת אם לא שמעת נותן ליעף כח''‪,‬‬
‫''בדבר ה' שמים נעשו'' מה ת"ל וינח ביום השביעי‪,‬‬
‫אלא כביכול הכתיב על עצמו‪,‬‬
‫שברא את עולמו לששה ימים ונח ביום השביעי‪,‬‬
‫והרי דברים ק"ו אם מי שאין לפניו יגיעה‪,‬‬
‫אדם שכתוב בו אדם לעמל יולד על אחת כמה וכמה‪,‬‬
‫שבת הוא לה' נכבד הוא משאר ימים‪ .‬קראתו חמדת הימים‪.‬‬
‫בחר בנו מכל העמים‪ .‬והבדילנו מן התועים‪ .‬ישראל קודש הילולים‪.‬‬
‫נתן לנו תורת אמת אמון שעשועים‪ .‬לעמול בה לילות כימים‪.‬‬
‫שרפים העומדים‪ .‬מקבלים אותיות התורה העולים במרומים‪.‬‬
‫סתרו עבים‪ .‬סביבו להבים‪ .‬רכובו כרובים‪ .‬המשבחים ומפארים‪.‬‬
‫נוצר חסד לאלפים‪ .‬סובל עליונים ותחתונים‪.‬‬
‫לכן יתגאה אדון האדונים אמרו לא‪-‬לוהים‪.‬‬
‫אשרי איש שלא ישכחך‪ ,‬ובן אדם יתאמץ בך‪ .‬אשרי אדם מצא חכמה‪.‬‬
‫ואדם יפיק תבונה‪ .‬אשרי איש ירא את ידוד במצותיו חפץ מאד‪.‬‬
‫אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם‪ .‬לב אדם יחשב דרכו‪ ,‬וה' יכין צעדו‪.‬‬
‫יראו העיניים וגילו הלבבות עד מקור נשמתם‪ .‬נר ה' נשמת אדם‪.‬‬
‫יגילו אנשים הרודפים דעת וחפץ נפשם‪ .‬התגלות יחודו של מלך העולם‪.‬‬
‫ולא יקנא לבם במעשה האדם ותחבולותיו באשר הוא שם‪.‬‬
‫סוף הכל הוא יתברך מלך העולם‪ .‬אשר יביא במשפט על כל נעלם‪.‬‬
‫יום בוא עת פקודתם‪ .‬ומה תהיה אחריתם‪.‬‬
‫רק ערל הלב משמוע תוכחת חיים‪ .‬לחשוב שלעד הם קיימים‪.‬‬
‫‪01‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫כי יצרם משכם בחלקת שפתיו גנבם‪ .‬לשלוט בהם ולהעבירם‪.‬‬
‫ולא חרדו כי הוא שונאם‪ .‬ואף אחר זה מקלקל בדינם‪.‬‬
‫אך בזאת יתהללו‪ .‬ובדרכי ה' בלבם יגבהו‪.‬‬
‫להשכיל ולידע מציאותו‪ .‬שאין כמוהו ואין זולתו‪.‬‬
‫קראנו לספר ''חם השמש'' וכדברי הרוקח אשר המה ידועים‪.‬‬
‫לרמז שמו של אבינו רוענו זצ''ל לעמוד לזכותו לחיי העולמים‪.‬‬
‫אשר אור שמשו וחמימותו מאיר עלינו‪.‬‬
‫כשמש ומגן בזריחתו ובשקיעתו‪.‬‬
‫ומובא בספרים הקדושים שהשמש מראה על השלימות‪.‬‬
‫כאור שבעת הימים אשר אין בו מעוט‪.‬‬
‫והוא בחייו חימם כל הסובבים במילים ובמעשים‪.‬‬
‫כאור השמש בגבורתו בחסד ובאהבה ומלא רחמים‪.‬‬
‫ואהבתו לתורה כחם השמש החדיר בלב צאצאיו בכפלי כפלים‪.‬‬
‫אוצר כלי חמדה איש האשכולות‪ .‬פה מפיק מרגליות‪.‬‬
‫כליל תפארת המידות והמעלות‪ .‬מהולל בכל התשבחות‪.‬‬
‫אבי אבי רכב ישראל ופרשיו‪ .‬ירחם ה' עלינו ברחמיו‪.‬‬
‫ובבטחון בה' אנחנו מתחזקים‪ .‬למצוא נחמה בזמנים קשים‪.‬‬
‫בהסתלקות אבינו כתר המשפחה לגנזי מרומים‪.‬‬
‫באור זרוע לצדיק המאירים כספירים‪ .‬אשר לארץ וחוצותיהם נמצאים‪.‬‬
‫שצדיקים מגינים על העולם במיתתן יותר מבחייהן לחיי העולמים‪.‬‬
‫להעלותם בקדושה ובטהרה עד שורש השורשים‪.‬‬
‫ויקומו לתחייה בתחיית המתים‪ .‬כאשר כולם יעמדו לקץ הימים‪.‬‬
‫ב''ה י' שבט לשנת ''ללכת בכל דרכיו'' לפ''ק (תשע''ב)‬
‫פה עיה''ק ירושלם תובב''א‬
‫‪00‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫פתחו שערים‬
‫הקדמת מילין לזכר אבא מארי זצוק''ל‬
‫חסידא קדישא ופרישא הרב מסעוד חי ע''ה‬
‫פתחנו את השער‪ ,‬על גדלות האמונה‪ ,‬שעל בעלי אמונה נאמר‪'' :‬פתחו שערים‬
‫ויבוא גוי צדיק שומר אמונים''‪ ,‬וכדברי הילקוט שמעוני (פר' בשלח) שהשער‬
‫הזה כל בעלי אמונה נכנסין בו‪ ,‬וכן הוא אומר‪'' :‬טוב להודות לה' ולזמר לשמך‬
‫עליון''‪ ,‬ומי גרם להם לבא לידי שמחה זו‪ ,‬אלא בשכר האמונה שהאמינו‬
‫אבותיהם בעולם הזה שכולו לילות‪ .‬לכך נאמר‪'' :‬להגיד בבקר חסדך''‪.‬‬
‫וכן יהושפט אומר לעם‪'' :‬האמינו בה' אלהיכם ותאמנו האמינו בנביאיו‬
‫ותצליחו'' וכתיב‪'' :‬עיניך הלא לאמונה וצדיק באמונתו יחיה חדשים לבקרים‬
‫רבה אמונתך''‪ ,‬וכן אתה מוצא שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמונה‪,‬‬
‫שנאמר‪'' :‬אתי מלבנון כלה וגו'‪ ,‬וארשתיך לי לעולם וגו' וארשתיך לי באמונה''‪,‬‬
‫הא גדולה האמונה לפני מי שאמר והיה העולם‪ ,‬שבשכר אמונה‪ ,‬שהאמינו‪,‬‬
‫שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה‪ ,‬שנאמר‪'' :‬ויאמינו בה' ובמשה עבדו‬
‫אז ישיר משה''‪ ,‬וכן הוא אומר‪'' :‬ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו''‪.‬‬
‫ובזכות כח האמונה והבטחון‪ ,‬עמד עם ישראל מול כל האוייבים והצרות‬
‫ובעזרתו יתברך הצליח ונתעלה עליהם‪ ,‬וזהו מה שאומרים בהגדה של פסח‬
‫"והיא שעמד ה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא‬
‫שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו‪ ,‬והקב''ה מצילנו מידם''‪.‬‬
‫‪02‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫הפירוש הפשוט שמדובר על ההבטחה שנזכרה לפני זה‪" :‬ברוך שומר‬
‫הבטחתו לישראל"‪ ,‬ועל זה נאמר "והיא" – ההבטחה – "היא שעמדה לאבותינו‬
‫ולנו" בכל דור ודור‪.‬‬
‫ובספרי קבלה מבואר ש"היא" קאי על ספירת המלכות‪ ,‬כח האמונה‪ .‬וכפי‬
‫שרואים במוחש‪ ,‬שהאמונה היא שעמדה לנו בכל דור ודור‪ ,‬שבני ישראל‬
‫עמדו בכל הניסיונות ונשארו שלמים‪ ,‬שזהו אך ורק מצד כוח האמונה‬
‫והמסירות נפש‪.‬‬
‫שהרי גם בעלי מוחין עמדו בכל הנסיונות‪ ,‬וכיוון שהנסיון אצל כל אחד הוא‬
‫בהתאם לענייניו‪ ,‬הרי מובן‪ ,‬שהנסיון אצל בעלי המוחין‪ ,‬שהמוחין שלהם הם‬
‫בשלימות‪ ,‬אינו בעניין המוחין‪ ,‬אלא בשאר העניינים‪ ,‬ואם כן‪ ,‬עמידתם בכל‬
‫הניסיונות היא אך ורק מצד כח האמונה והמסירות נפש‪.‬‬
‫וכמאמר האדמו"ר הזקן זי''ע שיהודי אינו רוצה וגם אינו יכול להיות נפרד‬
‫מאלקות‪ .‬וכפירושו של האדמו''ר הזקן זי''ע "דע מה למעלה ממך"‪ ,‬שכל‬
‫העניינים שלמעלה באים "ממך"‪ ,‬על ידי פעולת האדם‪ .‬ועל ידי מדת האמונה‬
‫והבטחון שבישראל‪ ,‬היא המעוררת את ההבטחה שמלמעלה‪ .‬כאשר איש‬
‫ישראל‪ ,‬בוטח בהקב''ה‪ ,‬ללא חשבונות כלל‪ ,‬מבלי להרהר אם הוא ראוי אם‬
‫לאו‪ ,‬ואפילו אם הוא אינו ראוי‪ ,‬בוטח בבטחון גמור שהקב"ה יתן לו‪ ,‬בני חיי‬
‫ומזוני‪ ,‬ביודעו ש"כל מה דעביד רחמנא לטב עביד"‪ ,‬ולמעלה מזה‪" ,‬גם זו‬
‫לטובה"‪ ,‬אז בטחונו מעורר וממשיך את ההבטחה שמלמעלה‪ ,‬שגם היא בלי‬
‫חשבונות‪ ,‬שהרי "בין כך ובין כך אתם קרויים בנים" ו"להחליפם באומה אחרת‬
‫אינו יכול"‪.‬‬
‫ביציאת מצרים היה אצל בני ישראל בטחון גמור בהקב"ה‪ ,‬וכן הוא אומר‪:‬‬
‫"זכרתי לך חסד נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" וכפי שאמר‬
‫ירמיהו הנביא‪ ,‬בדורו של צדקיהו‪ ,‬דור החורבן‪ ,‬שהנהגתו היתה שלא כדבעי‪,‬‬
‫ואף על פי כן‪ ,‬מצא ירמיהו נחמה לישראל בפסוק זה‪ ,‬באומרו‪" :‬זכרתי לך חסד‬
‫נעוריך גו' לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה"‪.‬‬
‫‪03‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫והגע עצמך הרי בני ישראל היו בארץ מצרים‪ ,‬עליה נאמר‪" :‬כגן ה' כארץ‬
‫מצרים"‪ ,‬היינו‪ ,‬שלא חסר בה דבר‪ ,‬בדוגמת גן עדן שיש בו כל התענוגים;‬
‫ובזה גופא – לא כארץ ישראל ש"למטר השמים תשתה מים"‪ ,‬היינו‪ ,‬שזקוקה‬
‫לגשמים‪ ,‬שלפעמים עלולים להיעצר וכו'‪ ,‬אלא "כגן ה'"‪ ,‬בדוגמת גן עדן‪,‬‬
‫שהתענוג שבו הוא תמידי ואינו שייך שיופסק כלל‪ .‬ובארץ מצרים גופא‪ ,‬היו‬
‫בני ישראל בארץ גושן‪" ,‬מיטב הארץ"‪.‬‬
‫ומשם יצאו בני‪-‬ישראל והלכו למדבר שמם‪" ,‬ארץ לא זרועה"‪ ,‬והרי זוהי‬
‫המעלה הגדולה ביותר בעניין הביטחון‪ ,‬שעוזבים מקום שיש בו כל ‪ -‬טוב כדי‬
‫ללכת למקום ריק ושומם‪.‬‬
‫"וגם צידה לא עשו להם"‪" ,‬מגיד שבחן של ישראל‪ ,‬שלא אמרו היאך נצא‬
‫למדבר בלא צידה‪ ,‬אלא האמינו והלכו‪ .‬וזה מה שמפורש בקבלה ''זכרתי לך‬
‫חסד נעוריך''‪ ,‬והיינו‪ ,‬זה שלא עשו להם צידה אינו לפי שלא הספיק הבצק‬
‫להחמיץ‪ ,‬שאם כן‪ ,‬מהו "שבחן של ישראל"‪ ,‬אלא בגלל ש"האמינו והלכו"‪ ,‬לפי‬
‫שחסו על הזמן והיה חבל להם על כל רגע‪ ,‬ורצו להקדים ככל האפשר קיום‬
‫ציווי ה' לילך למדבר‪.‬‬
‫ובטחון זה שהיה לבני ישראל‪ ,‬עורר את ההבטחה מלמעלה‪ ,‬שאע''פ שבני‬
‫ישראל היו מושקעים במ"ט שערי טומאה ועוד מעט היו שייכים גם לשער‬
‫הנו"ן‪ ,‬ועד ש"הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה"‪ ,‬אעפ''כ "בין‬
‫כך ובין כך אתם קרויים בנים"‪ ,‬ונגאלו ממצרים‪.‬‬
‫וכן הוא בכל דור ודור‪ ,‬שהבטחון שלמטה מעורר את ההבטחה שמלמעלה‪,‬‬
‫שמביאה את היציאה מהגלות‪ ,‬על‪-‬ידי משיח צדקנו‪.‬‬
‫ובכן כח האמונה והבטחון חיזק אותנו למצוא נחמה כאשר אראלים נצחו את‬
‫המצוקים ונתבקש לישיבה של מעלה‪ ,‬ביום חמישי פרשת ''טהרה''‪ ,‬ח''י אדר‬
‫התש''ע‪ ,‬אבא מארי ראש ונזר המשפחה בנש''ק אראלים ותרשישים‪ ,‬והוא בן‬
‫ס''ב שנים‪ ,‬ונשמתו הטהורה עלתה לשמי מרומים‪ ,‬ובחד קטירא איתקטר ביה‬
‫בקוב''ה‪.‬‬
‫‪04‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫אבל גדולה האמונה בתחיית המתים ובביאת הגואל ובמיוחד בדורינו עקבתא‬
‫דמשיחא שנראה את אבא מארי זצ''ל ושאר צדיקי עולם קמים לתחייה בבנין‬
‫בית המקדש במהרה בימינו אמן‪.‬‬
‫מובא בספרים הק' כי מעלת ההספד אינו רק לזכות הנפטר בבי''ד של מעלה‪,‬‬
‫אלא גם כדי לזכות את הנפטר במצוות נוספות‪ ,‬גם לאחר פטירתו‪ ,‬כי הרי‬
‫צדיקים במיתתן קרויים חיים‪ ,‬הואיל ומעשיהם ופעולותיהם שעשו בעוה''ז‬
‫ממשיכים להשפיע על התנהגות בני אדם החיים‪ .‬וכשמספרים שבחי הנפטר‬
‫''והחי יתן אל לבו'' ''ישמע חכם ויוסף לקח'' ומוסר‪ ,‬נמצא הנפטר זוכה בזה‬
‫שממשיך לזכות את הרבים‪ ,‬על דרך מה שאחז''ל תלמיד חכם שאומרים‬
‫שמועה מפיו בעוה''ז שפתותיו דובבות בקבר‪.‬‬
‫והנה על אבא מארי זצ''ל‪ ,‬יש הרבה מה ללמוד ממידותיו‪ ,‬מהנהגותיו ומאורח‬
‫חייו‪ ,‬אשר הם לדוגמא‪ .‬ואפשר לומר עליו שהוא היה מיוחד במידת החסד‬
‫ואהבה לזולת בלי גבול‪ ,‬וקנה לעצמו שם טוב בעוה''ז מכל אדם‪.‬‬
‫נביא כאן מקצת מהנהגותיו‪ ,‬כדי שיוסיף לזכות בזה שמזכה את הרבים‪,‬‬
‫סידרנו אותם לפי א‪-‬ב‪ .‬יה''ר שימליץ טוב עלינו ועל כל עם ישראל וזכותו תגן‬
‫עלינו אכי''ר‪.‬‬
‫אהוב – היה אהוב על כל מי שהכירו‪ ,‬ואהב כל אדם באשר הוא‪ ,‬בין אם זה‬
‫ישראל או להבדיל מאומות העולם‪ .‬היה אדם נוח‪ ,‬וחביב לסביבתו‪ ,‬בכל‬
‫מקום שהיה‪ ,‬תמיד הראה את עצמו מרוצה וטוב לו‪ ,‬מסתפק במועט ואינו‬
‫דורש כלום לעצמו‪ ,‬ואינו מכביד עצמו על אחרים‪.‬‬
‫‪05‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫בית הכנסת – היה נזהר בכבוד בית הכנסת‪ ,‬וכשהיה נכנס לבית הכנסת היה‬
‫נכנס בשתיקה‪ ,‬ובסיום התפילה היה יוצא בשתיקה‪ .‬מראשוני באי ביהכנ''ס‬
‫היה ומאחרוני היוצאים היה‪ .‬לומד ומתפלל בהתמדה ובכוונה‪ .‬במשך קריאת‬
‫התורה היה עומד ליד הס''ת‪ ,‬כמעמד הר סיני‪ ,‬ושומע בהתלהבות כל מילה‬
‫של הפרשה‪ ,‬וזאת עשה עד יומו האחרון‪ .‬בתפילות של ימים נוראים‪ ,‬היה‬
‫נשאר כל התפילה בעמידה‪ ,‬כמלאך ה' צבאות‪ ,‬כשעל פניו רואים קדושה‬
‫ואורה‪.‬‬
‫גמילות חסדים – היה גומל חסד בגופו ובממונו‪ ,‬היה ראשון לכל דבר‬
‫שבקדושה‪ ,‬ותורם לכל מטרה‪ .‬היה נדבן ומפזר צדקה בלי הגבלה‪ .‬אהב‬
‫לעזור ולסייע‪ ,‬וכל נדכא ידע שהוא הכתובת לעזרה ולתמיכה‪ .‬היה מבקר‬
‫חולים ואסירים כל ימי שישי ובערבי חג‪ .‬בחגים אם בראש השנה היה יוצא‬
‫לתקוע בשופר‪ ,‬לחולים ולאסירים‪ ,‬ואם בחג הפסח היה מחלק להם את‬
‫המצות‪ ,‬וכך שבכל חג היה מביא להם שמחה אהבה וחיזוק‪.‬‬
‫דיבור – כל דיבור היה בנחת ובחכמה‪ ,‬וזאת אף בזמן שהיה צריך להוכיח‬
‫וכדומה‪ .‬לכל אחד ידע מה להגיד‪ ,‬והיה מחזק כל אחד בדברי חיזוק ודברי‬
‫אהבה‪ .‬היה משתדל מאד בשמירת הלשון‪ ,‬והיה נזהר ממה שהיה מוצא מפיו‪.‬‬
‫הלכה – היה מקפיד מאד בכל הלכה ודקדוקיה‪ .‬וכן היה לומד את הלכה‬
‫באופן תדיר‪ ,‬וכל מה שלמד השתדל לקיים קלה כבחמורה‪ ,‬וזאת עד יומו‬
‫האחרון‪ .‬ובזמן שהיתה עולה שאלה בהלכה‪ ,‬היה פותח ספרים ומברר‪ ,‬ושואל‬
‫וחוקר עד כדי בירור ההלכה‪.‬‬
‫ותרן – היה ותרן בממונו ועל כבודו‪ ,‬וכל שיכל לעשות בו צדקה וחסד‬
‫ומעשים טובים היה עושה‪ .‬כל ימי חייו נתן לכולם בראשונה‪ ,‬ולעצמו היה‬
‫‪06‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫משאיר לאחרונה‪ .‬בהיותו מנהל בית ספר היה משלם עד העובד האחרון והיה‬
‫מחשב לעצמו בסוף‪ .‬ויתר על משכורת גדולה על כבוד וצרכי עולם הזה‪ ,‬וזאת‬
‫כדי לקדם את היהדות‪ ,‬בהפצת תורה ומצוות‪.‬‬
‫זריזות – כל מצוה היה זריז לקיים אותה ולא התעצל בה‪ .‬היה מקדים בקניית‬
‫המצוות ולא ממתין לרגע האחרון‪ .‬היה קונה מצוות ועליות לתורה‪ ,‬ברווח‪ ,‬והיה‬
‫מכבד מתפללים אחרים שיעלו במקומו‪ .‬היה זריז לקיום מצוות ושמח מאד‬
‫ומתלהב מכל קיום מצווה‪ ,‬ומשנה לשנה היו אצלו כאילו קיים אותה בפעם‬
‫ראשונה בחייו‪.‬‬
‫חינוך – אבא מארי זצ''ל היה איש חינוך ברמ''ח אבריו ושס''ה גידיו‪ .‬היה חי עם‬
‫זה כל ימי חייו‪ ,‬העמיד אלפי תלמידים‪ ,‬בנה מוסדות חינוך‪ ,‬וכל כולו היה‬
‫חינוך‪ .‬חינך בניו ובנותיו לתורה ויר''ש‪ .‬היה מחנך דגול וגם בחינוך נכדיו‬
‫ונכדותיו היה שם דגש והיה מסור בחינוכם‪.‬‬
‫טהרה – חסידא ופרישא שהיה מקפיד כל בוקר להרבות בטהרה וקדושה‬
‫יתירה‪ .‬היה הולך למקווה בכל זמן‪ ,‬חורף וקיץ‪ ,‬וזאת גם לפעמים בהיותו חלש‬
‫מאד‪ .‬היה רואה בזה יסוד גדול‪ ,‬של תורה ותפילה וקיום המצוות בקדושה‬
‫ובטהרה‪.‬‬
‫יחס – יחסו לזולת היה להפליא‪ ,‬לא היה מבדיל בין קטן לגדול‪ ,‬לכל אחד‬
‫התייחס בכבוד ובאהבה‪ .‬היה לו יחס חם וקרוב לבניו ובנותיו נכדיו ונכדותיו‬
‫אהב את ילדיו בלי שום הגבלה‪ .‬רגיש ואוזן קשבת לכל צרכיהם‪ .‬דאג‬
‫למשפחתו במסירות‪ .‬דוגמת מופת לכבוד אשתו‪ ,‬אהב אותה יותר מגופו‪ ,‬היה‬
‫לו יחס מיוחד כלפיה‪ .‬היה לו מנהג קבוע לקנות לאמא תחי' מתנות לכל‬
‫‪07‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫הזדמנות‪ ,‬ולכל יום הולדת ולכל חג היה קונה תכשיט יוקרתי‪ ,‬והיה אומר‬
‫שכך יראו הילדים וכך יעשו‪.‬‬
‫כיבוד הורים – היה מקפיד בציווי זה בכל כוחותיו‪ .‬היה מדבר על אביו זצ''ל‬
‫בכבוד רב ומספר עליו גדולות‪ .‬כשהיה מזכיר את שמו היה כולו רועד ונרגש‪.‬‬
‫אחרי פטירת אביו זצ''ל‪ ,‬עמד הוא כראש המשפחה‪ ,‬לחנך ולתמוך וגם לחתן‬
‫אחיותיו‪ .‬היה כולו מסור לאמו ע''ה והיה מקפיד בהקפדה גדולה לדאוג לכל‬
‫מחסורה ולהיות איתה בקשר תמידי‪ .‬הוא היה דוגמא למופת בקיום מצות‬
‫כיבוד הורים‪.‬‬
‫למדן – היה מתמיד גדול‪ ,‬ויושב שעות אין ספור מול הספרים הק' ולומד בהם‬
‫בשמחה ובאהבה‪ .‬ידע להעביר את לימודו לאחרים בהבנה גדולה ובמילים‬
‫פשוטות‪ ,‬היה לו חוש מיוחד בהסברה וכשהיה מוסר שיעור דבריו היו ברורים‬
‫כמים טהורים‪ .‬כל שבת קו' היה חוזר על אמרותיו ושיחותיו הקד' של כ''ק‬
‫אדמו''ר מליובאוויטש בתענוג גדול‪.‬‬
‫מחלוקת – השתדל מאד לברוח מן המחלוקת‪ ,‬היה איש של שלום‪ ,‬כשהיה‬
‫מרגיש שח''ו יכולים להגיע לויכוח ולמחלוקת היה מוותר על הכל‪ ,‬העיקר לא‬
‫להגיע לאש המחלוקת‪.‬‬
‫נתינה – היה נותן ורק נותן‪ .‬נותן בלי מחשבה לקבל בחזרה‪ ,‬הנתינה שלו‬
‫הייתה בלי גבול‪ .‬נתינה מהטוב‪ .‬נתינה בסתר‪ .‬נתינה בלי פרסום‪ .‬נתינה בחיוך‪.‬‬
‫נתינה באהבה‪.‬‬
‫‪08‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫סור מרע ועשה טוב – בכל הליכותיו בחיים היה מקיים את הפסוק ''סור‬
‫מרע ועשה טוב''‪ ,‬דברים שהיה מצליח להפוך מרע לטוב‪ ,‬היה הופך‪ .‬ואם לא‬
‫היה מקום להפוך אותו לטוב‪ ,‬אזי היה בורח מהרע‪ ,‬ומתחבר רק לטוב‪.‬‬
‫ענוותן – לא מחזיק טיבותא לנפשיה‪ .‬ענוותן כהלל ואין גומרין עליו את ההלל‪.‬‬
‫היה נחבא אל הכלים‪ ,‬והתרחק ככל שיכל מן הכבוד‪ .‬פעל ועשה רבות עבור‬
‫הקהילות היהודיות בצרפת‪ ,‬ואת השבחים העדיף שיתנו אותם לאנשים‬
‫אחרים‪ .‬כל אותן שנים שעמד כראש קהילה‪ ,‬היה פועל בסתר בלי פרסום‬
‫ובורח מהכבוד‪.‬‬
‫פרנסה – היה מקיים ''פרנסה מן השמים'' בטחונו בהשי''ת היה גדול‪ ,‬וידע שרק‬
‫מאיתו יתברך הפרנסה‪ ,‬ולכך לעולם לא דאג‪ ,‬והיה מחלק רוב כספו לצדקות‬
‫ולמעשה חסד ולא מפחד על ממונו ועל יום המחר‪.‬‬
‫צדקה – מעשה הצדקה שעשה רבים מספור‪ .‬היה נותן צדקות לכל מי‬
‫שמבקש‪ .‬תמך בכל כחו בארגוני צדקה‪ ,‬בתמיכה חד פעמית או בהוראות‬
‫קבע במשך שנים‪ .‬מעלת הצדקה היתה חשובה אצלו ביותר‪.‬‬
‫קידוש ה' – אנשים בסביבתו‪ ,‬גם אלה שעדיין אינם שומרי תו''מ‪ ,‬היו‬
‫מתפעלים ממעשיו וממידותיו‪ .‬גם להבדיל הגויים‪ ,‬שהכירו אותו‪ ,‬או שעבדו‬
‫תחתיו‪ ,‬ראו בו כאב רחום ואוהב‪ .‬בשעת הלוויה של אבא מארי זצ''ל‪ ,‬עמדו‬
‫שם גדולי הרבנים‪ ,‬ולצידם‪ ,‬המבדיל‪ ,‬גויים שהכירו אותו והעריצו אותו ובאו‬
‫לחלוק לו כבוד‪.‬‬
‫רצון – כלל גדול עמד לעיני אבא מארי זצ''ל‪ ,‬והוא שאין דבר העומד בפני‬
‫הרצון‪ ,‬ובכל שלב של חייו לחם‪ ,‬יגע והגיע‪ ,‬וקיים לעצמו ''יגעת ומצאת''‪.‬‬
‫‪09‬‬
‫השמש‬
‫חם‬
‫גם בזמנים קשים הראה לכל המשפחה שע''י הרצון יכולים להצליח‪ ,‬וב''ה‬
‫בכל תפקידיו בתחום הציבורי ובתחום החינוך הצליח‪ ,‬כי רצונו היה גדול‪.‬‬
‫שבת – שמור וזכור הקפיד על שניהם כאחד‪ .‬היה מכין את הנרות מבעוד יום‪.‬‬
‫מקפיד על כניסת השבת ומזהיר את המשפחה שלא לעבור מעבר לזמן‪ .‬היו‬
‫מרגישים אצלו בשבתות ובימים טובים‪ ,‬קדושה יתירה מזיו נשמה יתירה‪ .‬היה‬
‫מרבה בשירה ובדברי תורה ובלימוד‪'' ,‬ישמח משה במתנת חלקו''‪.‬‬
‫תורה – על אף התחייבויותיו בענייני הציבור‪ ,‬הן בהיותו עומד בראש הקהילות‬
‫היהודיות בצרפת‪ ,‬והן בהיותו עסוק בחינוך הנוער היהודי‪ ,‬היה קובע לעצמו‬
‫עתים לתורה‪ ,‬ולא היה מפספס את קביעות לימוד תורה‪ ,‬וזאת במשך שנים‪.‬‬
‫כל הזדמנות שהייתה לו‪ ,‬היה יושב ולומד‪.‬‬
‫יהי רצון שמקצת שבחיו יהיו לתועלת הרבים‪ ,‬ללמוד וללמד‪ ,‬לשמור ולעשות‪,‬‬
‫ויהיו לעילוי נשמת אבא מארי זצ''ל אכי''ר‪.‬‬
‫הכותב בצפייה לישועת ה'‬
‫יעקב בן אמו''ר ועט''ר הרב מסעוד חי חביב‬
‫פעיה''ק מקום הקודש והמקדש‬
‫‪21‬‬
‫שער‬
‫האבות‬
‫‪20‬‬
‫חם‬
‫הרב משה חביב‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב משה חביב זצוק''ל‬
‫הראשון לציון אב''ד ור''מ ירושלים תובב''א‬
‫הרב משה חביב‪ ,‬נולד בשנת ה'תי"ד בסלוניקי שביוון‪ ,‬לאביו רבי שלמה חביב‪ ,‬נצר לאחת‬
‫המשפחות המיוחסות ביותר בעם ישראל‪ ,‬ממגורשי ספרד וחתנו של ר' זרחיה גוטה‪ .‬אילן‬
‫היוחסין של משפחתו מגיע עד רבי יוסף חביבא‪ ,‬בעל "נימוקי יוסף" על הרי"ף‪ .‬בין בני‬
‫משפחתו מדורות קודמים נמנים גם רבי יעקב חביב‪ ,‬מחבר הספר "עין יעקב" על אגדות‬
‫התלמוד ובנו רבי לוי חביב ''המהרלב''ח''‪ .‬בצעירותו ישב בקושטא והיה ראש הישיבה‬
‫שיסד רבי משה בן יעיש‪ .‬בשנת תכ''ט בהיותו בן חמש עשרה שנה‪ ,‬עלה רבי משה‬
‫לירושלים‪ ,‬שם למד בישיבתו של רבו המובהק רבי יעקב חגיז זלה''ה בעל הלכות קטנות‪,‬‬
‫שבחר בו כחתן לבתו‪ .‬לאחר שזו נפטרה בצעירותה‪ ,‬נשא לאשה א ת בתו של החכם רבי‬
‫יהונתן גלנטי זלה''ה‪ ,‬אביו של הראשון לציון וראש הישיבה‪ ,‬רבי משה גלנטי זלה''ה‪ ,‬הנודע‬
‫בכינוי "הרב המג"ן"‪ .‬שתי בנותיו נישאו לרבנים המפורסמים‪ :‬החכם רבי מכיר כולי‪ ,‬אביו‬
‫של רבי יעקב כולי מחבר הספר "ילקוט מעם לועז"‪ .‬החכם רבי משה ישראל‪ ,‬שד"ר של‬
‫קהילות צפת וירושלים‪ .‬כבר עם הגעתו לירושלים והוא עודו נער‪ ,‬נודע רבי משה‬
‫בכישרונותיו הברוכים‪ .‬וחכמי ירושלים כגון‪ :‬רבי חזקיה די סילוה מחבר הספר "פרי חדש"‪,‬‬
‫רבי אפרים נבון בעל ה"מחנה אפרים" ואף רבו הרב יעקב חגיז‪ ,‬ראו בו כאחד מגדולי הדור‬
‫ונשאו ונתנו עמו בהלכה‪ .‬בין שנת ת''ל לשנת ת''מ‪ ,‬נשלח בשליחות חכמי ירושלים לארצות‬
‫הגולה‪ .‬עם פטירת גיסו‪ ,‬הרב המג"ן בשנת ה'תמ"ט (‪ ,)1689‬התמנה במקומו כראשון לציון‬
‫וכראש ישיבה‪ .‬ובבית דינו שימשו כדיינים‪ :‬רבי יעקב מולכו‪ ,‬רבי יום טוב צהלון ורבי יוסף‬
‫בר יוסף מחכמי ירושלים‪.‬אם כי כבר בעודו נער צעיר לימים‪ ,‬נודע רבי משה חביב בגאונותו‬
‫הרבה וידיעתו רחבת ההיקף בכל חלקי התורה‪ ,‬הרי שעיקר התמחותו בפסיקה ההלכתית‬
‫הייתה בדיני אישות‪ ,‬בפרט בתחום הסבוך של התרת עגונות‪ .‬הוא אף חיבר שני ספרים‬
‫בנושא זה; "גט פשוט"" ו"עזרת נשים"‪ ,‬הנחשבים עד היום כספרי יסוד הלכתיים בדינים אלו‪.‬‬
‫רבי משה‪ ,‬כתב ספר נוסף בשם "שמות בארץ" מפרי תורתו וחידושיו על התלמוד‪ ,‬המחולק‬
‫לשלושה חלקים‪" :‬הוא יום תרועה" – חידושים על מסכת ראש השנה‪" .‬תוספת יום הכיפורים"‬
‫– חידושים על מסכת יומא‪" .‬כפות תמרים" – חידושים על מסכת סוכה‪ .‬ספר השו"ת שלו‬
‫טבע בים‪ ,‬אך למרות זאת נתפרסמו ממנו תשובות רבות במספר קבצים‪ ,‬ביניהם "קול גדול"‬
‫בשנת תרס"ז בירושלים‪ .‬עוד בטרם מלאו לו ארבעים ושלוש נפטר הרב חביב והוא לא זכה‬
‫להוציא לאור את ספריו שנותרו בכתב יד‪ .‬אולם‪ ,‬כשגדל נכדו רבי יעקב כולי שהתגורר אז‬
‫בצפת‪ ,‬עמל הוא רבות בהגהתם ועריכתם לדפוס‪ .‬בעת ההיא עדיין לא היה קיים בית דפוס‬
‫בארץ ישראל ורבי יעקב נאלץ לנסוע במיוחד לקונסטנטינופול שבטורקיה‪ ,‬על מנת‬
‫להדפיסם‪ .‬הוא אכן הגיע לשם בשנת ה'תע"ד (‪ ,)1714‬אך רק בשנת ה'תפ"ב (‪,)1722‬‬
‫כעשרים וחמש שנה לאחר פטירתו של המחבר‪ ,‬יצאו לאור הספרים בסיועו של "החכם‬
‫השלם‪ ,‬רבי חיים אלפאנדרי"‪ .‬רבי משה חביב‪ ,‬כיהן עד יומו האחרון כראשון לציון‪ ,‬וחכם‬
‫באשי וכריש מתיבתא בעיה''ק ירושלים והוא נפטר בשנת ה'תנ"ו ומנוחתו כבוד בעיה''ק‬
‫ירושלים ת''ו‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫‪22‬‬
‫חם‬
‫בדיני תרומות ומעשרות‬
‫השמש‬
‫לעילוי נשמת אמו''ר ועט''ר ראש ותפארת המשפחה בנש''ק נצר קודש גאונים‬
‫וקדושים בוצ''ק חסידא ופרישא הרב מסעוד חי חביב זצ''ל צאצא ישיר למשפחה‬
‫מפורסמת בייחוסה ששורשיה וזקניה קדושי עליון‪ ,‬גזע אראלים‪ ,‬אליהם השתייכו‬
‫בין השאר גאוני ארץ ובהם ה''נימוקי יוסף''‪ ,‬מהר''י חביב בעל ''עין יעקב''‪,‬‬
‫מהרלב''ח רבה של ירושלים‪ ,‬והראשל''צ רבי משה חביב‪ ,‬הגר''א חביב ראב''ד‬
‫טריפולי‪ .‬יה''ר שזכות אבותינו אבות המשפחה יגן עלינו לטובה ולברכה‪ ,‬בברכת‬
‫שפע ברכה והצלחה בגשמיות וברוחניות אמן‪.‬‬
‫בדין תרומות ומעשרות‬
‫בגרגרים הנובלות מן האשכולות‬
‫ובענבים שעושים מהם יין‬
‫שאלה‪ :‬גרגרים הנובלות מן האשכולות‬
‫לארץ שקורין דאדמון ועושים מהם מים‬
‫צרופים אם יש ‪ ...‬כשיעשר וגם אם מותר‬
‫לעשר בעודם ענבים קודם שישעה יין‬
‫ושכמ''ה‪.‬‬
‫בהדיא דאפילו אם היה הגוי מניחו הפקר‪,‬‬
‫בתורת פרט‪ ,‬חייב במעשרות‪ ,‬משום‬
‫דכיון דגוי לא מפקיד אפרט לא חל עליו‬
‫שם פרט‪ ,‬והוה ליה כשאר פירות הגוי‪,‬‬
‫שנגמרה מלאכתן ביד ישראל‪ ,‬דחייבין‬
‫להפריש תרומות ומעשרות‪ ,‬אלא א''כ‬
‫הפקירן בפי'‪ ,‬דאז פטורין מן המעשרות‪,‬‬
‫משום הפקר‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬מתוך לשון השאלה משמע‬
‫דזה הדאמדמון‪ ,‬היינו פרט הנושר בשעת‬
‫הבצירה‪ ,‬ובודאי אם הם מקרקע ישראל‪,‬‬
‫שהם פטורים מן המעשרות‪ .‬כדתנן בפ''ק‬
‫דחלה משנה ג ''דלקט שכחה ופיאה והפקר‬
‫פטורין מן המעשרות''‪ ,‬ובודאי דה''ה‬
‫לפרט‪ ,‬וכמ''ש רמב''ם פ''ב מהל' תרומות ה''ט‪.‬‬
‫ובודאי שהגויים הללו אינם מניחים לשום‬
‫א' ללקוט הפרט אפילו לתורת פרט‪,‬‬
‫ואפילו יש גויים שמניחים בתורת פרט‪,‬‬
‫כיון שאין מניחים אותו אלא בתורת פרט‬
‫מיחייב להוציא ממנו תרומות ומעשרות‬
‫מן התורה‪.‬‬
‫ואם תיבעי לן‪ ,‬היינו פרט‪ ,‬היוצא משדה‬
‫הכותי‪ ,‬ואף זה תנינן תמן פ''ד דפיאה‬
‫משנה ט הלקט והשכחה והפיאה של נכרי‬
‫חייב במעשרות‪ ,‬אלא א''כ הפקיר‪ .‬הרי‬
‫ועוד אני אומר דהדאמדמון אפילו‬
‫משדה ישראל מיחייב להפריש תרומות‬
‫ומעשרות‪ ,‬משום דלאו היינו פרט הנושר‬
‫‪23‬‬
‫חם‬
‫הרב משה חביב‬
‫בשעת הבצירה‪ ,‬אלא מחמת הגשמים‬
‫מתעפשים כמה גרגרים באשכולות‬
‫הענבים‪ ,‬ואז בעלי הכרמים מנערים‬
‫האשכולות לתוך הכלכלה ונושרים‪,‬‬
‫ועושים כן בעוד האשכולות מחוברות‬
‫לארץ‪ ,‬ולפעמים בשעת הבצירה עושים‬
‫כן‪ ,‬שמנערים האשכולות לתוך הכלכלה‪,‬‬
‫שיפלו לתוכו הגרגרים‪ ,‬שנתעפשו‪,‬‬
‫ומשימים אותו בשמש‪ ,‬עד שיצטמקו‬
‫מעט‪ ,‬והיינו הדאמדמון‪.‬‬
‫השמש‬
‫שנגמרה מלאכתו‪ ,‬על דבר שלא נגמרה‬
‫מלאכתו‪ ,‬ולא מדבר שלא נגמרה‬
‫מלאכתו‪ ,‬על דבר שנגמרה מלאכתו‪ ,‬ולא‬
‫מדבר שלא נגמרה מלאכתו‪ ,‬על דבר‬
‫שלא נגמרה מלאכתו‪ ,‬ואם תרמו‪ ,‬תרומתן‬
‫תרומה‪ .‬וכן פסק רמב''ם פ''ה דתרומות ה''ד‬
‫ונפקא לן‪ ,‬מדכתיב במדבר יח כז ''כדגן מן‬
‫הגורן וכמלאה מן היקב''‪ ,‬מן הגמור על‬
‫הגמור‪ ,‬וגמר מלאכת היין תנן בפ''ק‬
‫דמעשרות משנה ז היין משיקפה‪ ,‬והאי‬
‫קיפוי פסק הרמב''ם פ''ג דמעשרות הל' יד‬
‫דהיינו קיפוי דחבית‪ ,‬שכתב וז''ל ''היין‬
‫משיניחנו בחביות וישלח הזגין והחרצנין‬
‫מעל פי החבית וכו''‪.‬‬
‫וא''כ מלתא דפשיטא היא דחייב להפריש‬
‫תרומות ומעשרות מן התורה‪ ,‬ויברך על‬
‫הפרשת מעשר מן מים צרופים העושים מן‬
‫הדאמדאמון‪.‬‬
‫וא''כ כיון שלא נגמרה מלאכתו אינו יכול‬
‫להפריש תרומות ומעשרות‪ ,‬בעודם‬
‫ענבים‪ ,‬דהוי דבר שלא נגמרה מלאכתו‬
‫על דבר שלא נגמרה מלאכתו‪ ,‬ואם עבר‬
‫והפריש תרומתן תרומה‪.‬‬
‫ולמאי דאיבעיא לן הקונה ענבים לעשות‬
‫יין‪ ,‬אם מותר להפריש תרומות ומעשרות‬
‫בעודם ענבים קודם שיעשה היין‪ .‬תנן‬
‫ספ''ק דתרומות משנה י אין תורמין מדבר‬
‫‪24‬‬
‫שער‬
‫המלך‬
‫‪25‬‬
‫חם‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‬
‫השמש‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש זצוק''ל‬
‫אור עולם מופת הדור רבן של ישראל‬
‫לזכותו של הרב החסיד ר' מסעוד חי חביב זצ''ל‪ ,‬אשר היה דבוק וקשור כל‬
‫כולו לכ''ק אדמו''ר‪ ,‬מסר את עצמו להוראותיו‪ ,‬לבקשותיו ולשליחויותיו הרבות‪.‬‬
‫יהי זכרו ברוך‪.‬‬
‫בדין שחיטה לפני מתן תורה‬
‫א‪ .‬גרסינן במס' חולין דף צא ע"א מאי‬
‫דכתיב מקץ מג‪ ,‬טז ''וטבוח טבח והכן'' פרע‬
‫להן בית השחיטה‪ ,‬והכן טול גיד הנשה‬
‫בפניהם"‪ .‬ובפרש"י "פרע להן בית‬
‫השחיטה — שלא יאמרו בשר הנחירה אני‬
‫אוכל‪ ,‬צע"ק ההדגשה "אני אוכל"‪ ,‬ולא שלא להאכיל‬
‫"ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל‬
‫לחם" שהיתה שחיטה כשרה‪ .‬ומ"ש שם "שחט‬
‫בהמות למשתה" י"ל כוונתו לשלול שלא הי' לקרבן‬
‫(רא"ם שם)‪.‬‬
‫ובפשטות י"ל שרק לעיל‬
‫מרש"י וירא כב‪ ,‬ו גבי יצחק שנדגש "שא נא‬
‫כליך"‪ ,‬ד"שא" הוא "לשון השחזה‪ .‬חדד‬
‫סכינך ושחוט יפה שלא תאכילני נבילה"‬
‫(כפרש"י שם)‪ ,‬שזהו הפירוש דלשון‬
‫זביחה וטביחה‪ ,‬ידעינן שאצל האבות‬
‫(כולל יעקב) היתה שחיטה כשרה‪.‬‬
‫משא"כ (ע"ד פשש"מ) בשבטים‪ ,‬כדלקמן‬
‫סעיף ה‪.‬‬
‫תולדות כז‪ ,‬ג‪ .‬ולהעיר‬
‫את אחיו בשר נחירה (וברש"י בע"י הגירסא "אנו‬
‫אוכלים")‪ .‬ואולי י"ל כי תמורת זה שהוא חשדן באבר מן‬
‫החי (רש"י וישב לז‪ ,‬ב מתנחומא וב"ר שם) לא רצה‬
‫שיחשדו אותו (אפילו) בבשר נחירה‪.‬‬
‫יעקב שומרי מצות היו‪,‬‬
‫לפי שבני‬
‫ראה ויק"ר פ"ב‪ ,‬יו"ד‪.‬‬
‫וראה פרשת דרכים ובית האוצר דאע"פ שלא‬
‫נתנה תורה מקובלין היו מאבותיהם"‪.‬‬
‫ובפרש"י עה"ת כותב "וטבוח טבח והכן‬
‫— כמו ולטבוח טבח ולהכן‪ ,‬ואין טבוח‬
‫לשון ציווי שהי' לו לומר וטבח"‪ ,‬ולא רמז‬
‫אפילו שהכוונה לשחיטה כשרה‪ .‬זה שרש"י‬
‫ובנדו"ד הרי אמר יוסף "לאשר על ביתו"‬
‫לטבוח‪ ,‬וא"כ ה"ז שחיטת נכרי‪ ,‬ראה חדא"ג‬
‫מהרש"א‪ ,‬חי' חת"ס ועוד חולין שם‪.‬שגם אם נעשתה‬
‫כדין‪ ,‬וישראל עומד ע"ג‪ ,‬שחיטתו נבילה‬
‫משנה חולין יג‪ ,‬א ‪.‬‬
‫לא פי' ש"והכן" קאי על נטילת גיד הנשה י"ל כי (ע"ד‬
‫הפשט) זה יכול כאו"א ליטול בעת אכילתו‪ .‬אבל עדיין‬
‫מקום לפרש שקאי על שאר הכנות הדרושות (כמו מליחה‬
‫כו')‪ .‬ובבחיי כאן "והכן זה ניקור חלב"‪ .‬וכן לא פירש‬
‫ורמז לעיל ויצא לא‪ ,‬נד מ"ש גבי יעקב ולבן‬
‫‪26‬‬
‫חם‬
‫בדין שחיטה לפני מתן תורה‬
‫ולהעיר שבתיב"ע מפרש שהממונה על‬
‫ביתו היה מנשה‪ ,‬ובבחיי מפורש "צוה זה‬
‫למנשה בנו שהרי בני יעקב נזהרים היו‬
‫על השחיטה"‪ ,‬אבל רש"י לשיטתיה שלא‬
‫היתה שחיטה כשירה ולא פירש‬
‫שהממונה על ביתו (שבכתוב זה) הוא‬
‫מנשה והוא היפך הפשט‪ ,‬שהרי הי' אז קטן (ראה דעת‬
‫זקנים מבעה"ת פסוק יז (ע"ד שפי' לעיל מב‪ ,‬כג‪.‬‬
‫וכ"ה בתיב"ע שם "שהמליץ בינותם — זה‬
‫מנשה בנו")‪ ,‬כי בפשטות הי' זה מצרי‪,‬‬
‫כפשטות הענין‪.‬‬
‫השמש‬
‫אבל דוחק קצת לומר שהאיש המצרי‬
‫שעל בית יוסף היה בקי בדיני שחיטה‬
‫ורגיל בשחיטה שלא ידרוס‪ .‬ועוד‪ :‬לכמה‬
‫דיעות‪ ,‬ראה רמב"ם הל' שחיטה פ"ד הי"ב עיקר‬
‫הפסול של שחיטת נכרי הוא להיותה‬
‫שחיטת עכו"ם כלשון המשנה חולין שם (והפסול‬
‫בשחיטת נכרי שאינו עובד ע"ז הוא רק‬
‫מדרבנן)‪ ,‬ופסול זה שייך גם לפני מ"ת‪,‬‬
‫וראה השקו"ט בבית האוצר שם‪ ,‬איך אכל יצחק‬
‫משחיטת עשו‪ ,‬שפירש לע"ז (רש"י תולדות כה‪ ,‬כז)‬
‫שהרי המצרים עובדי ע"ז היו‪ .‬אלא שבזה י"ל‬
‫שהממונה על ביתו דיוסף לא הי' עובד ע"ז (ולכאורה הי'‬
‫מפורסם לכל שיוסף לא עבד ע"ז)‪.‬‬
‫ב‪ .‬לכאורה יש מקום לומר שהיתה‬
‫שחיטה כשירה (אף שהשוחט הי' מצרי)‪,‬‬
‫בהקדם המבואר במ"א לקו"ש ח"ה ע' ‪143‬‬
‫בהא דקיימו האבות כל התורה כולה עד‬
‫שלא ניתנה‪ ,‬שנחלקו המפרשים ראה פרשת‬
‫דרכים ובית האוצר שבהערה ‪ 5‬אי יצאו האבות‬
‫מכלל בני נח או לא יצאו מכלל בני נח‬
‫שע"ד הפשט מסתבר לומר שקיום כל ה ‪-‬‬
‫תורה ע"י האבות היה חומרא שקיבלו על‬
‫עצמם‪ ,‬ואין בכלל (ובכח) קבלה זו להפ ‪-‬‬
‫קיעם מדין ב"נ (והלשון "גירות" שמצינו‬
‫אצל האבות היא רק בנוגע להוסיף על‬
‫הנהגת ב"נ — ע"ד שם המושאל רש"י לך יב‪,‬‬
‫ה‪ .‬וראה בפרטיות לקו"ש שם ‪.‬‬
‫ועפ"ז י"ל דהפסול של שחיטת נכרי‬
‫(כשנעשתה כדין) לא שייך לפני מ"ת‪ ,‬כיון‬
‫שהאבות לא יצאו מכלל בני נח‪ .‬ראה בית‬
‫האוצר שם אות יט וא"כ יוסף שצוה "לאשר על‬
‫ביתו" שישחט כדין‪ ,‬שחיטתו כשירה אף‬
‫שהוא מצרי‪.‬‬
‫ג‪ .‬יתירה מזו‪ :‬ע"ד הפשט‪ ,‬אין מקום‬
‫לפרש שצוה יוסף לשחוט כדין (והממונה‬
‫על ביתו היה מנשה)‪ ,‬כי בין כך לא היו‬
‫אחיו יכולים לאכול מטבח זה‪ ,‬שהרי הם‬
‫לא ידעו שהוא יוסף‪ ,‬ולדעתם היה (יוסף‬
‫ו)השוחט עכו"ם‪.‬‬
‫[ובחדא"ג מהרש"א חולין שם מבאר שזהו‬
‫דיוק לשון הגמ' "פרע להם בית השחיטה"‪,‬‬
‫ד"אם היה שוחט אחד מבית יוסף אפי'‬
‫לפניהם לא הי' מועיל כיון דשחיטת עכו"ם‬
‫פסולה אפי' בעומד ע"ג‪ ,‬ופרע להם בית‬
‫השחיטה היינו שיניח אותן שיפרעו להן‬
‫בעצמן"‪ ,‬ומציין לדבריו בחידושי הלכות‪,‬‬
‫ששם מחלק בין לשון "וטבוח" ולשון‬
‫"והכן"‪ ,‬ד"וטבוח אינו לשון ציווי"‪ ,‬ומציין‬
‫לפרש"י כאן‪ .‬וי"ל שכוונתו רק לזה ש"וטבוח אינו לשון‬
‫ציווי"‪ ,‬אבל בנוגע ל"והכן" הרי ברש"י כאן שפירושו‬
‫"ולהכן"‪ ,‬משא"כ לפי' התוס' שם (ע"ד ההלכה) שהוא‬
‫לשון ציווי‪ .‬ואכ"מ‪ .‬והיינו שלא צוה לאשר על‬
‫ביתו לשחוט‪ ,‬אלא שיניח אותן לשחוט‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫חם‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‬
‫אבל בפרש"י עה"ת אין כל רמז לזה‪ ,‬והרי‬
‫אין זה כלל לפי פשוטו של מקרא‪ ,‬שאחי‬
‫יוסף הם ששחטו זבח זה]‪.‬‬
‫השמש‬
‫גם י"ל (בדוחק עכ"פ) שבפועל לא אכלו‬
‫השבטים מהטבח שהושם לפניהם‪ .‬ובנוגע‬
‫ליוסף עצמו יש לפרש כן באופן מרווח‪ ,‬שלא אכל מטבח‬
‫זה‪ ,‬דפשטות ל' הכתוב "וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו‬
‫האנשים" הוא‪ ,‬שהטבח הוא בשביל האנשים‪ ,‬ואין ראי'‬
‫מזה מהו מאכלו של יוסף‪ .‬ובפרט ש"וישימו לו לבדו ולהם‬
‫ויש לומר יתירה מזו‪ ,‬שגם ליוסף אסור‬
‫להאכיל את אחיו מטבח זה‪ .‬דאף שנשחט‬
‫כדין‪ ,‬מ"מ‪ ,‬כיון שהם חושבים שהוא‬
‫נבילה‪ ,‬הרי אם יאכלוהו צריכים כפרה‬
‫(כמפורש בגמ' נזיר דף כג ע''א "מי שנתכוון‬
‫לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר‬
‫טלה טעון כפרה וסליחה"‪ ,‬וגם ע"פ פשוטו‬
‫של מקרא כן הוא‪ ,‬כפרש"י עה"פ מטות ל‪ ,‬ו‬
‫(מנזיר שם) "וה' יסלח לה" — "במה הכתוב‬
‫מדבר‪ ,‬באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה‬
‫והפר לה והיא לא ידעה ועוברת על נדרה‬
‫כו' זו היא שצריכה סליחה") — וא"כ גם‬
‫יוסף אסור להאכילם בשר זה מצד "לפני‬
‫עור" ראה תוד"ה דמחיל קידושין לב‪ ,‬א אבל יל"ע‬
‫לבדם" (שם‪ ,‬לב)‪ .‬ובכתוב נאמר רק שם "וישימו‬
‫גו'" ולא נזכר שאכלו כ"א רק "וישתו‬
‫וישכרו עמו"‪.‬‬
‫[ואף שנאמר שם "וישימו'' ולמצרים‬
‫האוכלים אתו לבדם כי לא יוכלון‬
‫המצרים לאכול את העברים לחם כי‬
‫תועבה היא למצרים" ובפרש"י "ואונקלוס‬
‫נתן טעם לדבר" וז"ל התרגום "ארי בעירא‬
‫דמצראי דחלין לה‪ ,‬עבראי אכלין"‬
‫(שהעברים אוכלים צאן שהוא יראתם של‬
‫המצרים ראה גם רש"י ויגש מו‪ ,‬לד‪ .‬וארא ח‪ ,‬כב )‬
‫ומזה משמע‪ ,‬שאחי יוסף אכלו אז בשר‬
‫צאן ראה רד"ק ואברבנאל שם‪ ,‬שהמצרים לא אכלו‬
‫להסברא שהותר להם בשר זה מפני אימת המלכות —‬
‫אם יש בזה לפני עור‪ ,‬כיון שלדעתם אוכלים בהיתר (מפני‬
‫האונס)‪ ,‬ולפי האמת הי'ה שחוט כדין‪.‬‬
‫בשר בכלל ולכן לא אכלו עם השבטים שאכלו בשר‬
‫בדוחק עכ"פ י"ל שלא אכלו בפועל‪,‬‬
‫והתרגום בא רק לבאר הנהגת עורכי‬
‫השלחן‪ ,‬הטעם ל"וישימו גו' ולמצרים גו'‬
‫לבדם" (שלא ישבו לאכול עם העברים)‪,‬‬
‫ולא מדבר ע"ד אכילת השבטים בפועל]‪.‬‬
‫ויש לומר שגם מהאי טעמא לא פרש"י ש‪-‬‬
‫היתה כאן שחיטה כשירה‪ ,‬כיון שאין זה‬
‫מועיל כלל להתיר בשחיטה לשבטים‪.‬‬
‫ד‪ .‬ולכאורה איך אכלו השבטים בשר זה?‬
‫וי"ל שלא היה איסור באכילת הבשר כי‬
‫היו מוכרחים בזה מצד יראת המלכות‬
‫(וע"ד מ"ש במהרש"א חדא"ג שבת קלט‪ ,‬א ד"ה‬
‫ולקדקד לענין "וישתו וישכרו עמו" מקץ מג‪,‬‬
‫לד‪ ,‬שבאותו יום שתו יין עם יוסף‪ ,‬אף‬
‫שהם חשבוהו לנכרי והוי סתם יינם‬
‫שאסור (מדרבנן)‪ ,‬אלא ש"מפני אימת‬
‫המלכות" הותר)‪.‬‬
‫ועוד‪ :‬אין כוונת הת"א לפרש שבסעודה זו אכלו השבטים‬
‫צאן ד"דחלין לי'"‪ ,‬דכי אפשר לומר שיוסף צוה "לאשר על‬
‫ביתו" לטבוח טבח מיראתם של מצרים?!* — אלא רק‬
‫לתת טעם על הנהגת המצרים בכלל‪ ,‬שלא אכלו עם‬
‫עברים בכלל כיון שהם אוכלי צאן‪ .‬ופשוט שהיו "בעירא‬
‫דלא דחלין לי'"‪ ,‬וכמפורש בפרש"י וישב (לז‪ ,‬לו) "שר‬
‫הטבחים‪ ,‬שוחטי בהמות המלך" (דלא כהתרגום‪ ,‬ראב"ע‬
‫ורמב"ן שם)‪ ,‬וכמ"ש במפרשים (רא"ם וריב"א שם‪ .‬מושב‬
‫זקנים (מבעה"ת) שם לט‪ ,‬א‪ .‬ועוד)‪ .‬ואפילו בצאן — ראה‬
‫רש"י ויגש (מז‪ ,‬ו) "על צאן שלי"‪ .‬ומ"ש (שם מו‪ ,‬לד) כי‬
‫"תועבת מצרים כל רועה צאן"‪ ,‬י"ל כי היו רועים גם צאן‬
‫דדחלין לי'‪ .‬וראה רש"י בא (יא‪ ,‬ה בסופו) שעבדו לבכור‬
‫[ואף ששם נאמר "וכל בכור בהמה"‪ ,‬בפשטות כ"ה בכל‬
‫‪28‬‬
‫חם‬
‫בדין שחיטה לפני מתן תורה‬
‫לומר שהשבטים לא היו נזהרים באיסור‬
‫אחות מ"מ‪ ,‬לא נזכר בפירוש בפרש"י‬
‫שהיו נזהרים בקיום כל התורה כולה‪.‬‬
‫המינים‪ ,‬גם בצאן‪ .‬ולהעיר מרש"י בראשית ד‪ ,‬כ‪ :‬לרועי‬
‫בהמות‪ .‬מרעה צאנו] אבל עדיין אין זה מתרץ‬
‫הנהגת יוסף‪ ,‬דאיך הותר לו לשים לפניהם‬
‫בשר נבילה‪ ,‬הלא יש בזה משום "לפני‬
‫עור"?‬
‫ואע"פ שהסברא נותנת‪ ,‬שכיון שיעקב‬
‫שמר כל התרי"ג מצות כאברהם‪ ,‬בטח‬
‫שגם הוא "ציוה את בניו ואת ביתו אחריו"‬
‫לשמור "דרך ה'"‪ ,‬ע"ד לשון הכתוב באברהם (וירא‬
‫ה‪ .‬ולכן נ"ל כי בפשוטו של מקרא לא‬
‫מצינו שגם השבטים‪ ,‬בני יעקב‪ ,‬קיימו כל‬
‫התורה כולה עד שלא ניתנה‪.‬‬
‫יח‪ ,‬יט)‪ .‬ולהעיר מרש"י וישב (לז‪ ,‬ג)‪ ,‬ויגש (מה‪ ,‬כז)‪ ,‬ויחי‬
‫(מח‪ ,‬א)‪ .‬והשבטים שמרו תרי"ג מצות אולי‬
‫י''ל‪ ,‬שהיה זה רק בהיותם בבית יעקב‬
‫(בסמיכות אליו)‪ .‬ע"ד באתרי' דרב כרב (שבת יט‪,‬‬
‫אצל האבות מביא רש"י שקיימו כל‬
‫התורה כולה‪ ,‬וכמ"ש שאברהם קיים‬
‫אפילו גזירות דרבנן‪ ,‬תולדות כו‪ ,‬ה וכן‬
‫ביעקב ר"פ וישלח ל‪ ,‬ה כתיב "ותרי"ג מצות‬
‫שמרתי" וביצחק מביא ששמר שחיטה (כנ"ל ס"א)‪ ,‬וכן‬
‫פסח (רש"י תולדות כז‪ ,‬ט)‪ .‬ועוד אבל בנוגע‬
‫לשבטים לא נזכר בפרש"י עה"ת בשום‬
‫מקום ברש"י ויחי (מח‪ ,‬ט) "שטר אירוסין ושטר כתובה"‪.‬‬
‫ב)‪ — .‬ובחי' חת"ס חולין שם (צא‪ ,‬א) שהשבטים לא שמרו‬
‫כל התורה בחו"ל (ע"ד מ"ש הרמב"ן תולדות כו‪ ,‬ה)‪ .‬וראה‬
‫גם שו"ת בית אפרים בהקדמתו לחלק יו"ד‪.‬‬
‫כלומר‪ :‬ע"ד הפשט‪ ,‬הגדר דקיימו האבות‬
‫כל התורה כולה עד שלא ניתנה הוא‬
‫חומרא שקיבלו האבות ע"ע (כנ"ל)‪ ,‬ואין‬
‫זה מחייב להעיר ממושב זקנים פרשתנו מג‪ ,‬כו‪.‬‬
‫תפארת ישראל (למהר"ל) פ"כ‪ .‬שו"ת הרמ"א ס"י‪ .‬את‬
‫השבטים (וזרעם אחריהם ומפורש בעמרם‬
‫שנשא יוכבד דודתו (וארא ו‪ ,‬כ)) להתנהג כמותם‪.‬‬
‫ולכן לא הזכיר זה רש"י כלל (בנוגע‬
‫לשבטים)‪.‬‬
‫אבל ראה בארוכה לקו"ש חלק ל ע' ‪ 243‬ואילך‪ ,‬שאין‬
‫כוונת רש"י לאירוסין כו' שלאחרי מ"ת‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫שהיו‬
‫נזהרים בשמירת תרי"ג מצות‪.‬‬
‫ואדרבה‪ :‬רש"י מביא בפירושו עה"ת וישב‬
‫לז‪ ,‬לה (דעת ר' יהודה) ש"אחיות תאומות‬
‫נולדו עם כל שבט ושבט ונשאום"‪,‬‬
‫שלדיעה זו לא היו נזהרים בכל תרי"ג‬
‫מצות שהרי נשאו אחותם ולכאורה כללות‬
‫ועפ"ז מתורץ בפשטות איך הכין להם‬
‫יוסף טבח זה שלא נשחט כדין‪ ,‬כי יוסף‬
‫חשב שלא היו נזהרים בבשר נחירה‪ .‬ראה‬
‫מעשה יהודה ותמר יוכיח (ראה מגיד משנה הל' אישות‬
‫פ"א ה"ד)‪ — .‬וברבותינו בעה"ת וישב (לח‪ ,‬יז) ועוד‪ ,‬שבא‬
‫עלי' ע"י קידושין‪ .‬ואינו לפי פשוטו של מקרא כלל*‪ .‬אלא‬
‫י"ל שע"ד הפשט אין ראי' ממעשה אחד כו'‪ .‬ואכ"מ‬
‫עד"ז מושב זקנים שם‪ .‬וראה פי' הב' בתוס' חולין שם ד"ה‬
‫ואפילו לדעת ר' נחמיה (שמביא רש"י‬
‫כפירוש שני) שנשי בני יעקב "כנעניות‬
‫היו"‪ ,‬ובמ"א לקו"ש ח"ה ע' ‪ 186‬נתבאר שא'‬
‫מטעמי ר"נ שחולק על ר"י הוא לפי שמ ‪-‬‬
‫הדר על כבודם של ישראל ולא נראה לו‬
‫‪29‬‬
‫כמ"ד ובפרט ע"פ פרש"י לעיל וישב שם‬
‫שיוסף היה חושד את אחיו באבר מן החי‪,‬‬
‫וא"כ אם חשד אותם במה שנצטוו‪ ,‬כ"ש‬
‫שאין זהירים במה שלא נצטוו‪.‬‬
‫חם‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‬
‫ו‪ .‬והנה כ"ז מתרץ רק השאלה איך אכלו‬
‫השבטים מטבח זה (ואיך הכינו יוסף‬
‫עבורם) — אבל עדיין ק"ק פי' "וטבוח‬
‫טבח והכן" — והרי מצינו כמ"פ בתורה‬
‫ע"ד עריכת סעודות‪ ,‬ולא נתפרשו פרטי‬
‫ההכנות לסעודה‪ ,‬וכמו גבי לוט "ויעש‬
‫להם משתה גו'"‪ ,‬וירא יט‪ ,‬ג (ומ"ש שם "ומצות‬
‫אפה" — כי "פסח הי'" (רש"י שם) וכן אחרי לידת‬
‫יצחק שם כא‪ ,‬ח "ויעש אברהם משתה גדול"‬
‫ועוד‪[ .‬ואינו דומה להאריכות בריש פרשת‬
‫וירא יח‪ ,‬וח "וימהר אברהם גו' מהרי שלש‬
‫סאים קמח גו' ויקח בן בקר גו' ויקח‬
‫חמאה גו'" — כי שם כוונת הכתוב להד ‪-‬‬
‫גיש גודל הכנסת אורחים של אברהם‬
‫אבינו וטרחתו בזה‪ ,‬וגם שנתן להם מן‬
‫המובחר כו'‪ ,‬כפרש"י שם שם‪ ,‬ז‪" .‬ג' פרים‬
‫כו' להאכילן ג' לשונות בחרדל"]‪.‬‬
‫ומ"ש גבי יעקב ולבן ויצא לא‪ ,‬נד "ויזבח‬
‫יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם"‬
‫(ובפרש"י "ויזבח יעקב זבח‪ ,‬שחט בהמות‬
‫למשתה") — ולא נאמר בקיצור "ויקרא‬
‫יעקב לאחיו לאכל לחם" ("כל דבר מאכל‬
‫קרוי לחם"‪ .‬רש"י שם) — י"ל בפשטות‪,‬‬
‫דכיון שיעקב שמר כל תרי"ג מצות‪,‬‬
‫הוצרך הכתוב להדגיש שיעקב זבח‬
‫הבהמות‪ ,‬דאל"כ לא היה אוכל מזבחים‬
‫שזבחו "אחיו" ("אוהביו שעם לבן"‪ .‬רש"י‬
‫שם)‪.‬‬
‫לכאורה י"ל שהוזקק לזה כי לולא זה לא‬
‫היו אוכלים את הבשר מחשש אבר מן‬
‫החי‪ ,‬ולכן אמר "וטבוח" שהוא בשר‬
‫נחירה ועפ"ז צ"ל שהשבטים שמעו (והבינו) דברי יוסף‬
‫(לאשר על ביתו) "וטבוח טבח והכן" (והרי עמדו אז לפניו‬
‫‪31‬‬
‫השמש‬
‫שם‪ ,‬טו)‪ .‬ומ"ש אח"כ (שם‪ ,‬כה) "כי שמעו כי שם יאכלו‬
‫לחם"‪ ,‬אין הכוונה שרק אז שמעו זה (ראה תיב"ע שם)‪,‬‬
‫אלא זהו טעם על הכנת המנחה אז‪ ,‬כיון ש"שמעו (מכבר)‬
‫כי שם יאכלו לחם"‪ .‬ראה גם חדא"ג מהר"ל ובאר שבע‬
‫חולין שם (לפי' התוס' ש"פרע להו בית השחיטה היינו‬
‫נחירה")‪ .‬חי' הר"ן שם‪ .‬אבל קשה קצת‪ ,‬כי גם‬
‫השבטים ידעו ע"ד שר הטבחים של פרעה‬
‫וישב לז‪ ,‬לו‪ ,‬שענינו שר של "שוחטי בהמות‬
‫המלך" רש"י שם‪ ,‬וא"כ בטח שגם אצל‬
‫יוסף היה כן‪ ,‬שטבחו הבהמות (ולא היה‬
‫בשר מן החי)‪.‬‬
‫ז‪ .‬ויש לומר הביאור בזה‪ :‬בהנהגת יוסף‬
‫עם אחיו‪ ,‬מצינו דברים הפכיים‪ :‬נאמר מקץ‬
‫מב‪ ,‬ז "ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות"‪,‬‬
‫שהטעם בפשטות להנהגה זו היה כדי‬
‫לבחון אותם אם מתחרטים על מכירתם‬
‫אותו ראה בארוכה אברבנאל (ועוד) פרשתנו שם‪.‬‬
‫ולהעיר מרש"י שם‪ ,‬יד (וכפי שמצינו שע"י‬
‫הדו"ד עמהם הביאם לכך שאמרו "אבל‬
‫אשמים אנחנו גו' ויען ראובן גו'); אבל‬
‫לאידך מצינו שאע"פ שלכתחילה אסר‬
‫יוסף את שמעון‪ ,‬הי' זה רק "לעיניהם‪,‬‬
‫וכיון שיצאו הוציאו והאכילו והשקהו" רש"י‬
‫שם‪ ,‬כד (ובודאי שכאשר חזרו למצרים‬
‫סיפר להם שמעון כ"ז)‪ ,‬וגם עתה הביאם‬
‫אל ביתו לאכול אתו (וכאשר עלה על‬
‫דעתם שזה רק מג‪ ,‬יח "להתגולל עלינו‬
‫ולהתנפל עלינו ולקחת אותנו לעבדים''‪,‬‬
‫הבטיח להם האיש אשר על ביתו‬
‫שאינו כן‪ ,‬אלא "שלום לכם" שם‪ ,‬כג)‪ ,‬ויוסף‬
‫עצמו אכל עמהם‪ ,‬עד ש"וישתו וישכרו‬
‫עמו" מקץ מג‪ ,‬לד‪.‬‬
‫חם‬
‫בדין שחיטה לפני מתן תורה‬
‫השמש‬
‫גו ‪-‬‬
‫ח‪ .‬וע"ד המוסר יש לומר‪ ,‬שבזה‬
‫פא שהכתוב מדגיש "וטבוח טבח והכן"‬
‫נחי ‪-‬‬
‫שלפרש"י הכין עבור אחיו בשר‬
‫רה בא ללמדנו את הדרך הרצויה בה ‪-‬‬
‫שתדלות בהכנסת אורחים‪ :‬הכנסת‬
‫אורחים כדבעי היא שהמארח טורח בכל‬
‫כחו לספק לאורחיו את כל צרכיהם‪ .‬וגם‬
‫אם ספק אצלו אם יטלו את חלקם מכל‬
‫מה שהכין להם‪ ,‬מ"מ מספק להם כל טוב‬
‫בהרחבה‪.‬‬
‫ויש לומר שיוסף רצה שכאשר יתוודע אל‬
‫אחיו יאמינו לו‪ ,‬ולכן עשה כמה דברים‬
‫כדי שאח"כ יתברר להם שכל מעשיו היו‬
‫לרמז להם שהוא יוסף ומתנהג עמהם‬
‫כאח‪ .‬וזהו גם הטעם שאמר "וטבוח טבח‬
‫והכן"‪ ,‬שמכין עבורם סעודה מיוחדת‪,‬‬
‫שזהו אות לחיבה יתירה‪.‬‬
‫ויש להוסיף עוד‪ :‬נוסף על ההנהגה באופן‬
‫של קירוב‪ ,‬מצינו שיוסף עשה כמה דברים‬
‫שאחיו יחשדו שהוא יודע מי הם‪ .‬וכמו זה‬
‫שהושיב אותם לפניו "הבכור כבכורתו‬
‫גו'" שם‪ ,‬לג‪ .‬וראה גם רש"י שם‪ ,‬ז (ומנאם לסדר‬
‫תולדותם כפרש"י) עד ש"ויתמהו האנשים‬
‫איש אל רעהו" שם‪ ,‬לג‪ .‬וראה גם רש"י שם‪ ,‬ז‪.‬‬
‫ועוד זאת‪ ,‬שאין לו לערב החומרות שלו‬
‫בהשתדלותו בהכנסת אורחים‪ ,‬אם עי"ז‬
‫יוגרע מטיב צרכיהם ראה גם לקו"ש ח"ה ע' ‪.148‬‬
‫שם ע' ‪.193‬‬
‫וזהו גם הטעם לאמירת "וטבוח טבח‬
‫והכן"‪ ,‬שהדגיש ענין של "וטבוח"‪ :‬ענין‬
‫הטביחה כהכנה לאכילה היא הנהגה‬
‫חשובה שיש בה פרטים שתהי' שחיטה‬
‫יפה‪ ,‬משא"כ בבני נח שאין מקום להדגיש‬
‫הטביחה כשלעצמה‪ ,‬כי אינה אלא הכנה‬
‫להאכילה‪.‬‬
‫ויתירה מזו‪ :‬יתכן שאורחיו יחמירו ע"ע‬
‫כמותו‪ ,‬אבל אין ענינו להכריחם ע"ז כ"א‬
‫להכין סעודה בהרחבה‪ ,‬והבחירה בידם‬
‫אם להחמיר על עצמם ועד כמה‪.‬‬
‫וע"י הוספה באהבת ישראל מבטלים‬
‫סיבת הגלות‪ ,‬ראה יומא דף ט ע''ב ובאה‬
‫הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח‬
‫צדקנו‪ ,‬במהרה בימינו ממש‪.‬‬
‫וזו הייתה כוונת יוסף באמרו "וטבוח טבח‬
‫והכן"‪ ,‬שנקט לשון כזו לרמז להם שהוא‬
‫יודע מהנוהג בבית יעקב שיש צורך‬
‫להזהיר במיוחד על אופן טביחת הבהמה‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫שער‬
‫השמים‬
‫‪32‬‬
‫חם‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יוסף ראזין זצוק''ל‬
‫''הגאון הרוגאצ'ובי''‬
‫אב''ד ור''מ דק''ק דווינסק‬
‫הגאון האדיר הרב יוסף רוז'ין זצ''ל ‪'' -‬הרוגצ'ובי '' נולד בשנת תרי"ח בעיר רוגצ'וב‬
‫שבבלארוס (פלך מוהליב) לר' אפרים פישל רוזין‪ .‬אביו היה תלמיד חכם וחסיד חב"ד‪ .‬אימו‬
‫הייתה נכדה של ר' גרשון‪ ,‬מראשוני חסידי אדמו"ר הזקן ברוגצ'וב‪ .‬בילדותו לקחו אביו‬
‫לאדמו"ר הצמח צדק בליובאוויטש שבירכו שיהיה למדן‪ ,‬תוך כדי שבנו של אדמו"ר הצמח‬
‫צדק‪ ,‬ר' יהודה לייב שניאורסון‪ ,‬מניח עליו את ידיו‪ .‬כבר בילדותו נודע כחריף ובעל זכרון לא‬
‫שגרתי‪ .‬בהיותו בן שמונה שנים כבר ידע את כל סדר נזיקין בעל פה‪ .‬בגיל שלוש עשרה‬
‫הביאו אביו לסלוצק אל הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ'יק מבריסק‪ ,‬שם למד בחברותא עם‬
‫בנו ר' חיים סולובייצ'יק‪ .‬אחר כך נסע ללמוד אצל ר' יהושע לייב דיסקין בשקלוב‪ .‬באותה‬
‫תקופה היה מבקר גם אצל ר' שלמה שניאור זלמן שניאורסון‪ ,‬האדמו"ר מקפוסט‪ .‬לפני‬
‫חתונתו נסע אל רבי שניאור זלמן מלובלין‪ .‬בגיל שמונה עשרה התחתן עם רעייתו מבית‬
‫גורפינקל ובמשך שמונה שנים עסק רק בתורה כשחמיו דואג לכלכלו‪ .‬בשנת תרמ"ט התמנה‬
‫על ידי אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש ובן דודו רבי שלמה זלמן שניאורסון לרב בעיר דווינסק‪,‬‬
‫שהייתה מאוכלסת ברובה בחסידי חב"ד ‪ -‬קפוסט‪ .‬במלחמת העולם הראשונה נתקע‬
‫בפטרבורג ובמשך עשר שנים שימש כרב עדת החסידים בעיר‪ .‬לאחר מכן חזר לדווינסק‪.‬‬
‫הרוגצ'ובי היה יוצא דופן בהתמדתו בתורה‪ .‬חריפותו וגאונותו הם נדירים ביותר ובודדים‬
‫שמשתווים לו‪ .‬ספריו "צפנת פענח" על התורה‪ ,‬הש"ס והרמב"ם‪ ,‬עמוקים מאוד ורק יחידי‬
‫סגולה יכולים לרדת לסוף דעתו‪ .‬הרוגצ'ובי היה "חד בדרא" לא נמצא שני לו בדורנו‪ ,‬וגם‬
‫בדורות הרבה לפניו ולאחריו‪ ,‬בבחינת ידיעה בקיאותית מופלאה של כל התורה כולה‪,‬‬
‫לכלליה ולפרטיה ולפרטי פרטיה‪ ,‬לחדרי חדריה ולעמקי סתריה‪ .‬ביום י"א באדר בשנת‬
‫תרצ"ו נפטר בוינה ומנוחתו כבוד בעיר רבנותו‪ ,‬דווינסק‪.‬‬
‫לע''נ הרה''ח ר' מסעוד חי חביב זצו''ל‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫אם חוזרת להכשרה המכתב הוא משנת‬
‫תרפ''ה ממה שידוע לנו הייתה ביניהם‬
‫התכתבות ממושכת‪ ,‬שהתחילה אולי‬
‫בפנינו התכתבות מעניינת בין הגאון‬
‫הרוגאצ'ובי זצוק''ל וכ''ק אדמו''ר‬
‫מליובאוויטש זצוק''ל בדין בהמה טריפה‬
‫‪33‬‬
‫חם‬
‫הרב יוסף ראזין‬
‫לפני שנת תרפ"ה ונמשכה לפחות עד‬
‫שנת תרצ''ב‪ ,‬ומסתבר שנמשכה גם‬
‫אח"כ‪.‬‬
‫השמש‬
‫טריפה אינה חיה מאליה כשהיא‬
‫בטריפותה‪ ,‬אבל ודאי יכולה להתרפא‬
‫ולחיות יותר מי''ב חדשים‪ .‬ומה שאמרו‬
‫בחולין דף סח ע''ב שטריפה כיון שנטרפה‬
‫שוב אין לה היתר‪ ,‬מדובר בטריפה‬
‫שנעשתה בידי אחרים‪ ,‬שהיא אין לה‬
‫רפואה לעולם‪ ,‬ולא אמרו שטריפה יכולה‬
‫להתרפא אלא בטריפה מחמת חולי‬
‫שבגופה‪.‬‬
‫על מנת שנוכל להבין את תוכן‬
‫ההתכתבות שהייתה בין הני תרי צנתרי‬
‫דדהבא גאוני עולם‪ ,‬יש להקדים תחילה‬
‫בהסבר הסוגיא‪:‬‬
‫הנה חז''ל מנו את סוגי החבלות או‬
‫החליים שאפשר שיהיה במיני הבהמה‬
‫וחיות הכשרות‪ ,‬ועל מספר מסוים פסקו‬
‫שהם טריפות‪ ,‬כמו ניקב הקיבה‪ ,‬שאז‬
‫הבהמה נטרפה ואסורה באכילה‪ .‬וישנם‬
‫סוגי חבלות וחליים בבהמה שלמרות‬
‫שהיא חולה‪ ,‬כמו ניטל הכליות‪ ,‬אינה‬
‫נטרפת על יד זה‪ ,‬ומותר לשוחטה‬
‫ולאכלה‪.‬‬
‫ויש שכתבו שדווקא באותו ענין‬
‫שהטריפות באה לה‪ ,‬אין לה רפואה ע''י‬
‫סממנים‪ ,‬משא''כ כשמשתנה ענינה‪ ,‬כגון‬
‫בהמה שנחתכה רגלה שאם נחתכה‬
‫במקום צומת הגידים היא טריפה‪ ,‬ואם‬
‫נחתכה למעלה מצומת הגידים כשרה‪,‬‬
‫ואם היה החתך במקום צומת הגידים‪,‬‬
‫חזרה להכשרה‪ ,‬שכבר אינה נטולה‬
‫הגידים‪ ,‬אלא היא עכשיו חתוכת הרגלים‬
‫למטה מן הארכובה‪ ,‬שהיא כשרה‪ .‬ואפילו‬
‫כבר התחילה מכתה להמיתה‪ ,‬חולה היא‬
‫זו ומסוכנת היא ולא טריפה‪ .‬וכן הובא‬
‫ברמב''ן חולין עו ע''א והרשב''א שם וברא''ש‬
‫חולין פ''ד סי' ז וע''ש‪.‬‬
‫והסתפקו חז''ל איזה מהן הן החליים‬
‫וסימני טריפה? "כל שאינה חיה י"ב‬
‫חדשים‪ ,‬הרי היא טריפה"‪ ,‬היינו שאלו‬
‫החליים שמנו חכמים שאסור לאכלם כי‬
‫הם טריפה אינם חיים יותר מי"ב חדשים‪,‬‬
‫וכשאצל בהמה מסויימת ישנה מכה או‬
‫חולי שאין אנו יודעים בבירור אם הוא‬
‫סימן טריפה או לא‪ ,‬אז ממתינים לראות‬
‫אם תחיה י"ב חדשים‪ ,‬ואם חיה אחרי י"ב‬
‫חדשים הרי זה סימן שכשרה היא ומותרת‬
‫לאכילה‪.‬‬
‫והנה יש שסוברים‪ ,‬שטריפה אין לה‬
‫רפואה בידי אדם‪ ,‬ואף לא על ידי חתיכת‬
‫רגליה למעלה מן הצומת‪ ,‬והרי כל שיש‬
‫לה רפואה בידי אדם אינה טריפה כל‬
‫עיקר‪ ,‬שאע''פ שאם תשאר בענין שהיא‬
‫עומדת בו עכשיו אין לה תקנה‪ ,‬מה בכך‪,‬‬
‫כיון שתקנה מצויה ורפואה קרובה לבוא‪,‬‬
‫אינה טריפה שכבר נכנס בה חולי‬
‫הטריפות‪ ,‬ושוב אין לה תקנה‪ ,‬ודווקא‬
‫בידי שמים אפשר שתהא לה רפואה‪,‬‬
‫והנה בדין הטריפה אם אפשר לה‬
‫להתרפא מטריפותה מצינו מחלוקת‬
‫בראשונים הובא בשו''ת נאות דשא‬
‫(איבשיץ) סי' קכז יש שסוברים שלא אמרו‬
‫‪34‬‬
‫חם‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫כדרך שמצינו בנקבים באיברים שנטרפה‬
‫בהן‪ ,‬שבאברים מסוימים אפשר שתעלה‬
‫להם רפואה ויסתמו‪ .‬ועיין בעונג יו''ט סי' עג‬
‫ובעמק שאלה שאילתא קנב אות יד ובפר''ח‬
‫יו''ד סי' מא ס''ק יג וע''ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫והנה עדיין יש לברר האם מה שאמרו‬
‫חז"ל שהטריפה לעולם לא תחיה יותר‬
‫מי"ב חדשים משתנה עם הנסיון של‬
‫חכמת הרפואה שהולך ומתפתח‪ ,‬ובכך‬
‫עם השנים יש התפתחות בעולם הרפואה‬
‫ובמיוחד בתחום של הניתוחים‪ ,‬ובכן מה‬
‫שאמרו חז''ל שהטריפה לא יכולה לחיות‬
‫יותר משנה‪ ,‬בימינו עם הטכנולוגיה יש‬
‫אפשרות לרפאות אותה ושתחיה לכו''כ‬
‫שנים‪ ,‬בריאה‪ ,‬והרי מפשטות לשון הש"ס‬
‫משמע לכאורה שאלו הטריפות שקבעו‬
‫חכמים אי אפשר שתתרפא ותחיה‪.‬‬
‫והנה מצינו בדעות הראשונים שכל שאנו‬
‫דנים עליה שהיא טריפה‪ ,‬א''א לה‬
‫שתתרפא בשום ענין‪ ,‬וזו היא שאמרו‬
‫בטריפה שכיון שנטרפה שוב אין לה‬
‫היתר‪ ,‬שאין טריפה אלא כשאין לה תקנה‬
‫בשום ענין‪ ,‬ואע''פ שישנם נקבים‬
‫במקומות שנטרפת בהם שאפשר‬
‫שייסתמו‪ ,‬אין כל הנקבים שווים‪ ,‬אלא יש‬
‫נקב שאפשר שייסתם‪ ,‬ואותו נקב כיון‬
‫שיש לו תקנה‪ ,‬מתחילתו אינה טריפה‪,‬‬
‫ויש נקב שא''א שייסתם‪ ,‬ובו הוא‬
‫שהבהמה נטרפת‪ ,‬וכיון שאין אנו בקיאים‬
‫איזה נקב אפשר לו להיסתם‪ ,‬לכן מספק‬
‫אנו אוסרים בכל הנקבים‪ ,‬ואם רואים אנו‬
‫נקב שנסתם‪ ,‬הוברר הדבר שמתחילתו‬
‫לא הייתה טריפה‪ .‬ועיין בר''ן חולין דף מו ע''ב‬
‫ועיין בדברי הש''ך יו''ד סי' מד ס''ק טו וע''ש‪.‬‬
‫ויוצא כמה נפק''מ‪ ,‬שהרי אם אנו רואין‬
‫במוחש בהמה שהיא נטרפה בוודאות‬
‫(כגון שנקטעה רגלה לגמרי) ואעפ"כ היא‬
‫חיה הרבה יותר מי"ב חודש‪ ,‬האם נפקע‬
‫ממנה דין טריפה? וכן בדין של מכה או‬
‫חולי שאינו "טריפה" אבל ברור לנו שלא‬
‫תחיה זמן רב‪ ,‬האם היא אסורה באכילה?‬
‫וכן האם בהמה שיש לה סימני טרפות‬
‫ונתרפאה – החוזרת היא להכשירה או‬
‫לא?‪.‬‬
‫ועיין בלבושי שרד סימן ל"ט ס"ק ל"ח לענין‬
‫סירכא כסדרן מביא פלוגתת הפוסקים אי‬
‫טריפה יכולה לחזור להכשירה‪ ,‬דהרא"ה‬
‫והר"ן סוברים שטריפה א"א שתחזור‬
‫להכשירה ומה שכשר בסתימה היינו‬
‫דאיגלאי מילתא למפרע שלא היתה‬
‫טריפה כלל‪ ,‬ושיטת התוס' והרמב"ן‬
‫והרא"ש שטריפה חוזרת להכשירה וקודם‬
‫שנסתמה היתה טריפה וכשנסתמה חזרה‬
‫להכשירה ועיי"ש‪.‬‬
‫ומפשטות דברי הרמב"ם‬
‫י"ג משמע שאין לסור בשום דבר ממה‬
‫שאמרו חז"ל‪ ,‬ולא מהני לא טענת שינוי‬
‫הזמן ולא דרכי הרפואה‪ ,‬שהרי פוסק הוא‬
‫בזה''ל‪'' :‬וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה‬
‫אף על פי שיראה בדרכי הרפואה‬
‫שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר‬
‫שתחיה מהן‪ ,‬אין לך אלא מה שמנו‬
‫חכמים שנאמר‪'' :‬על פי התורה אשר‬
‫יורוך'' עכ''ל‪.‬‬
‫הלכות שחיטה פ"י הל'‬
‫‪35‬‬
‫חם‬
‫הרב יוסף ראזין‬
‫וכן מבואר בספר תבואות שור‬
‫וזאת עפ"י דברי הפוסקים הראשונים‪,‬‬
‫שאין לנו בטריפות אלא מה שמנו חז"ל‬
‫ואף שהטבעיות משתנות לפי הזמנים‬
‫ולפי הארצות מכל מקום אפילו קוצו של‬
‫של יו"ד מדיני תורתנו לא ישונה בשום‬
‫מקום ובשום זמן ועיי"ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫וראיות לכאן ולכאן‪ ,‬מצד אחד מצינו‬
‫שבמקרים מסויימים אכן כן מכשרינן‬
‫כשנתרפאה המכה‪ ,‬מאידך לכאורה‬
‫מצינו בגמ' שבאלו הטריפות שמנו‬
‫חכמים "כיון שנטרפה שוב אין לה היתר"‬
‫וכן אם לא נמצא לטריפות רפואה או‬
‫שאין מועיל בהם רפואה‪ ,‬אלא אעפ"י‬
‫שנתרפאו נשארו בטרפותם‪ .‬ומביא את‬
‫דברי הראשונים ששקו"ט להשוות את‬
‫הסתירות בזה‪.‬‬
‫סי' ל' סק"ח‬
‫והנה על השאלה‪ ,‬האם בהמה שיש לה‬
‫סימני טרפות ונתרפאה‪ ,‬חוזרת היא‬
‫להכשירה או לא‪ ,‬דנו הגאון הרוגאצ'ובי‬
‫זצוק''ל וכ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‬
‫זצוק''ל ומדובר בדין שמצאו נקב בבהמה‬
‫שרופאים ריפאוה בסתימה מעלייתא‪,‬‬
‫האם אותה בהמה חוזרת להכשרה כי הרי‬
‫כעת אין לה עוד נקב‪ ,‬ובדין זה הגאון‬
‫מרוגוצ'וב השיב שאינה חוזרת להכשרה‪,‬‬
‫והוא ביסס פסיקתו ע"פ דברי הגמרא‬
‫בחולין דף סח ע''ב‪'' :‬בשר בשדה טרפה‪...‬‬
‫כיון שנטרפה שוב אין לה היתר''‪.‬‬
‫וכ"ק אדמו"ר רוצה לומר שאי אפשר‬
‫לקבל את ההנחה שטריפות אין להם‬
‫רפואה אפילו במכות וחוליים הכי‬
‫מסוכנים‪ ,‬והנקודה העיקרית היא‬
‫(לכאורה) שהרי מצינו בכמה מקומות‬
‫בש"ס דישנה רפואה אפילו לפסיק רישא‬
‫ואפשר גם להחיות מתים! ומוכיח שאין זה‬
‫בדרך נס אעפ"י שרפואה זו נדירה ואינה‬
‫בנמצא כ"כ רק היא דבר טבעי שאפשר‬
‫שיחתכו הראש לגמרי ולאחר זה להחזירו‬
‫למקומו ע"י רפואה אפי' באדם‪ ,‬הרי‬
‫שחז"ל ידעו ונקטו בפשטות שאין חולי‬
‫שאין לה תרופה‪.‬‬
‫וגם ע"פ הירושלמי יבמות פ"ח ה"ב אין בין‬
‫פצוע דכא לבין כרות שפכה אלא הלכות‬
‫רופאין‪ ,‬שפצוע דכא חוזר שבכרות שפכה‬
‫אינו חוזר וע''פ הספרי פרשת תצא פסקא רמז‪:‬‬
‫כרות שפכה אינו חוזר וזו מהלכות‬
‫רופאים‪ .‬א''כ הוא הדין ג''כ בדין של‬
‫בהמה שיש לה נקב ואף שהרופאים‬
‫ריפאוה מ''מ נשארת טריפה ואינה חוזרת‬
‫להיות כשרה‪.‬‬
‫ומ"ש בכמה מקומות שלטריפות לא מהני‬
‫רפואה‪"( ,‬כיון שנטרפה שוב אין לה‬
‫היתר") היינו רפואה שאינה גמורה‪,‬‬
‫במילים אחרות‪ :‬כדי שלא יסתור מה‬
‫שמצינו שרפואה כן מועלת אפילו לפסיק‬
‫רישא למ"ש בהל' טריפות שאין רפואה‬
‫מועלת לטריפה‪ ,‬על כרחך מוכרחינן אנו‬
‫לומר שישנו הבדל עיקרי בין רפואה‬
‫גמורה לשאינה גמורה‪ ,‬וכל מה שדברו‬
‫חכמים בהל' טריפות הוא ברפואה‬
‫אמנם אינו כך דעתו של כ׳׳ק אדמו״ר‬
‫זצ׳׳ל שהשיב ע''כ בתשובה שלפנינו‬
‫שמוכח בכ"מ שאם נסתם הנקב סתימה‬
‫מעלייתא חוזר להכשרו‪ .‬ומביא סברות‬
‫‪36‬‬
‫חם‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫פשוטה – כי בהמה שנטרפה אף שיביאו‬
‫לה רפואה פשוטה ותתרפא מ"מ תישאר‬
‫בחוליה קצת וסופה למות ושלכן אסורה‬
‫באכילה‪ ,‬אבל אם נמצאת התרופה שעל‬
‫השמש‬
‫ידה נרפא את הבעל חי ברפואה גמורה‬
‫המתאימה לחולי זה (שבודאי ישנו בעולם‬
‫כנ"ל) תחזור לכשרותה‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫חם‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‬
‫השמש‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש זצוק''ל‬
‫אור עולם מופת הדור רבן של ישראל‬
‫לזכותו של הרב החסיד ר' מסעוד חי חביב זצ''ל‪ ,‬אשר היה דבוק וקשור כל‬
‫כולו לכ''ק אדמו''ר‪ ,‬מסר את עצמו להוראותיו‪ ,‬לבקשותיו ולשליחויותיו הרבות‪.‬‬
‫יהי זכרו ברוך‪.‬‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫מתפרקות והקרום הולך וחזק‪ .‬ובדף מ״ט ד״ה הלב‬
‫טהור סותם‪ ,‬כגון דקים שניקבו וחלב הכנתא סותם את‬
‫הנקב כשרה‪ ,‬דחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה‬
‫ב״ה ‪,‬יום א׳ ט׳׳ו טבת ה׳תרפ״ה‬
‫יעקאטרינאסלוו‬
‫מעלייתא שבתחילה נעשה הנקב ואח״כ‬
‫הסירכא‪.‬‬
‫כבוד הרה׳׳ג סיני ועוקר הרים טוביינא‬
‫דחכימי חריף ומקשה‬
‫תל תלפיות איש האשכולות וכו' וכו'‬
‫מוהרר״י ראזין שליט״א‬
‫ואף דהר''ן דף מו ע''ב ד״ה היינו רביתייהו ‪,‬שמביא‬
‫את פרש״י הנ״ל ומקשה‪ :‬ואיכא למידק א״כ דכשיש נקב‬
‫בריאה אפשר לה דהדרא ובריא והדרא ומתכשרא‬
‫בסירכא בחברתה מחתוך לחתוך‪ .‬והא אמרינן כטרפה‪,‬‬
‫מה טרפה כיון שנטרפה אין לה תקנה ‪ .‬י״ל אין הכי נמי‬
‫דכל שאפשר להיות לו תקנה אינה טרפה וכל שנטרפה‬
‫אין לה היתר‪ ,‬אלא שאין כל הנקבים שווים‪ ,‬יש נקב‬
‫שאין ראוי שתעלה בה סירכא ויש נקב שהוא ראוי‬
‫שתעלה בו סירכא בכםדרן‪ ,‬וכל שהוא כן כיון שיש לה‬
‫אתד״ש ושלום תורתו!‬
‫מכתבו בקצרה הגיעני ואף כי מה אני‬
‫לחלוק עליו‪ ,‬בכל זאת תורה היא וללמוד‬
‫אני צריך‪ ,‬ואהיה כדן לפני חכמים ובפרט‬
‫כי קיצר בדבריו‪.‬‬
‫תקנה לא נטרפה מעולם ‪..‬זו היא שיטת רש״י תירץ‬
‫קושיא זו דנקב הראוי לעלות סירכא אינו‬
‫נטרף בו מתחילתו ואנן מטרפינן כל‬
‫הנקבים רק מחסרון ידיעה‪ ,‬וזה דוחק‬
‫קצת‪ ,‬בכ״ז יקשה מריאה שניקבה ודופן‬
‫סותמתה דף מח ע''א שהיא כשרה‪ .‬אמר רבינא והוא‬
‫וזה הוא‪:‬‬
‫אם נאמר שאין טריפה חוזרת להכשירה‬
‫קשה מסירכא במקום רבייתייהו לרש״י‬
‫חולין דף מ״ו ע''ב ד''ה ד״ה היינו רביתייהו‪ ,‬זו מגינה‬
‫דסביך בבשרא ‪.‬ופרש״י שנסבכת ונאחזת הריאה בבשר‬
‫שבין ב׳ הצלעות דהוי סתימה שרירא דלא מיפרקא‪,‬‬
‫אבל בצלעות עצמן אין זו סרכא קיימת‪ .‬וברמב״ם פ״ז‬
‫ה״ג ''וריאה שניקבה ‪ . .‬במקום חתוך האונות שלה והוא‬
‫המקום שרובצת עליו כשרה'' ובהלכה ד' ''במה דברים‬
‫על זו והדרא בריא‪ ,‬שמתוך ששוכבות זו על זו אינן‬
‫‪38‬‬
‫חם‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫איברא דלפ"ז צ"ע הגמרא חולין דף ס"ח ע"ב‬
‫''בשר בשדה טרפה‪ ...‬כיון שנטרפה שוב אין לה היתר'''‬
‫אמורים כשסתם מקום הנקב שבאונות בשר‪ ,‬אבל אם‬
‫נסמך הנקב לעצם אינו מגין''‪ .‬דלרש״י ורמב׳׳ם‬
‫שחיטה פ״ז בבישרא כשרה בגרמי טרפה‬
‫וכיון דהטריפות הוא מחמת הנקב וזה‬
‫לכאורה אינו תלוי בנקב אם יהיה סריך‬
‫בצלע או בין הצלעות‪ ,‬והסירכא נעשית‬
‫לאח׳׳ז‪ ,‬וכיון דאינו תלוי בנקב א״א לומר‬
‫בזה סברת הר״ן‪ ,‬או להכניס זה בגדר‬
‫בירור למפרע‪.‬‬
‫הל׳‬
‫שציין כהדר"ג‪.‬‬
‫ואולי יש לתרץ דשם קאי על הפסוק‪,‬‬
‫וטרפה האמורה בתורה היא דרוסה ‪-‬‬
‫רמב"ם הל' מ"א פ"ד ה"ו והל' שחיטה פ"ה ה"א וג' ‪-‬‬
‫ואין טריפתה משום נקובה (תוס' חולין דף מב‬
‫ד"ה דורסת הנץ‪ ,‬וטעמא לא משום דסופו לינקב‪ ...‬אלא‬
‫טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות) וא"כ י"ל‬
‫דקים להו לרבנן דא"א למצוא לדרוסה‬
‫רפואה‪ ,‬וטריפה אין לה היתר פירושו אין‬
‫במציאות תרופה לדרוסה‪ ,‬ולא מחמת‬
‫שאינה חוזרת להכשירה‪.‬‬
‫גם מלשון הגמרא דף מ''ח ע''א שמביאה בקשר‬
‫לזה את הברייתא של וזהו פסול שחוזר להכשירו מוכח‬
‫דסריך הוי פסול החוזר להכשירו‪ .‬גם‬
‫ברש״י חולין דף מ''ו ע''ב ד״ה לית להו‬
‫בדיקותא‪ ,‬הא אמרו קרום שעלה מחמת מכה בריאה‬
‫אינו קרום שסופו ליסתר ודף מ''ז ע''ב‬
‫קרום‪ ,‬שסופו ליסתר ודף מח ע''א‬
‫ובזה יתורץ ג"כ מנה"מ דטריפה גופא אין‬
‫לה היתר דמקיש לה בשר שיצא חוץ‬
‫למחיצתו‪ ,‬ותלי בדלא תניא (ויעויין שם‬
‫תוס ד"ה הכל דף סח ע''ב שם‪ ,‬ולמאי דמסיק הא כל‬
‫בד״ה אינו‬
‫ד"ה דאינו קרום‪,‬‬
‫אבל סתימת דופן‪ ,‬סתימה מעלייתא היא‬
‫השמש‬
‫וביבמות‬
‫דף עו ע''א ד"ה למעוטי קרום שעלה מחמת מכה‬
‫בריאה דאינו קרום‪ ,‬משום דהדר מיפחת )ומכ"ז נראה‬
‫שאינו תלוי אם הסרכה מברר שלמפרע לא היה נקב‬
‫כדברי הר"ן‪ ,‬אלא תלוי אם היא סתימה מעלייתא או‬
‫שסופה ליסתר‪ .‬וא"כ מוכח שדעת רש''י שטריפה חוזרת‬
‫להכשירה בנקב בריאה שנסתמה בסתימה מעלייתא(‬
‫מילי כיון דהדור שרי מיתוקמא הא דקרי ליה טרפה‬
‫למלתא אחריתי)‬
‫ואם הדין דחוזרת להכשירה אז בנידון‬
‫דידי דהוי סתימא מעלייתא כשרה‬
‫הבהמה‪.‬‬
‫משמע דקרום שעלה מחמת מכה אינו‬
‫קרום שסופו ליסתר‪ ,‬וסתימת דופן סתימה‬
‫מעלייתא היא (וע''כ צ''ל גם ברש''י דף מג‬
‫ע''א דעיקר כוונתו כתחלת דבריו שם ד"ה‬
‫ואין להקשות מחולין דף נ''ד ע''א וכי להוסיף‬
‫על הטרפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים‪ ,‬והא קא‬
‫חזינן דקא מתה‪ ,‬גמירי דאי בדרי לה סמא חייא (ראיה‬
‫(קרום שעלה מחמת מכה בוושט) אינו קרום‪ ,‬ואם ניקב‬
‫ונסתם אפילו עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת‪...‬דכל‬
‫נקובי דטרפות לא מהניא להו סתימא‪ ,‬דסלקא בהו לאחר‬
‫זמן‪ .‬ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה‪ ,‬ולסתימת‬
‫כבד במרה ולסתימה דירכים בחלחולת דלקמן (דף נ‪).‬‬
‫מכאן שבטרפה לא מהני לה סמא) ודף נ''ז ע''ב סימן‬
‫לטרפה י"ב חדש‪ ,‬ופרש"י ''אם כך חיה בידוע שלא‬
‫נטרפה'' דע''כ צ''ל דהא דטריפה אינה חיה‬
‫הוא דווקא אם לא עשו לה רפואה‪ ,‬דאם‬
‫לאו הכי הא יש יש רפואה גם לפסיק‬
‫רישא ב״ב דף ע''ד ע''ב (רב יהודה הינדוא משתעי‬
‫דההיא סתימה מעיקרא היא) גם ברמב''ם הלכות‬
‫שחיטה פ''ג הל' כא ''ניקב הושט ועלה בו קרום וסתמו‪,‬‬
‫אין הקרום כלום והרי הוא נקוב כשהיה'' משמע קצת‬
‫כן ואי אין טריפה חוזרת להכשירה‪ ,‬עיקר‬
‫חסר מן הספר וכמובן‪ .‬ומכל זה יש להביא‬
‫ראיה דחוזרת להכשירה‪.‬‬
‫זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא וחזינן ההוא אבן טבא‪...‬‬
‫פסקיה לרישיה‪ ...‬שקליה ותליה ליה וחיה)‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫חם‬
‫כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‬
‫ואף אם נדחוק דשם הוי כמו ניסא‪ ,‬חולין‬
‫דף מ''ג‬
‫אמר להם אין מזכירין מעשה נסים) הא איתא שם‬
‫ב״ב דף ע''ד ע''ב ''קא אזלינן במדברא והואי אטמא‬
‫דגריס בחולין סמתרי במקום סמי צ״ע‪.‬‬
‫דהא איתא שם שבטרפה ממש לא מהני סמא‪ ,‬ואי גרסינן‬
‫סמתרא חזינן מכאן דאף סמתרא לא מהני בטרפה‪ ,‬ואילו‬
‫בכל הני דלעיל חזינן דאף לפסיק רישא מהני סמתרא‬
‫ע''א (ישפוך לארץ מררתי ועדיין איוב קיים‪,‬‬
‫וי״ל בתוס׳ גיטין דף ס''ט ע''א ד"ה לברוקתי‪,‬‬
‫הכא משמע דיש לה רפואה‪ ...‬וקשה דבבכורות (דף לח‪):‬‬
‫חשיב ליה גבי מומין הקבועין‪ .‬ואומר רבינו יצחק דכל מה‬
‫שאינו עובר מאיליו או ע"י רפואה קלה חשיב מום קבוע‪.‬‬
‫אי נמי רפואה דהכא‪ ...‬היינו בתחילת החולי אבל בסוף‬
‫דבשרא בהדן פתחנא ונקרינא ואנחנא אעשבי‪,‬‬
‫אדמייתינן ציבי חלם (שנתחברה יחד כמתחלה) אטמא‪...‬‬
‫ההוא עישבא סמתרי הוה''‬
‫השמש‬
‫דסמתרי מהני‪ .‬וכן‬
‫ביבמות דף קי''ד ע''ב ''זימנין דמחו ליה בגירא או‬
‫ברומחא וסברא ודאי מת ואיכא דעבד סמתרי וחיה''‬
‫החולי אין לו רפואה‪.‬‬
‫ועיין תוס׳ יבמות דף ק''כ ע''ב ד"ה למימרא‪,‬‬
‫דודאי פשיטא דמגוייד דמתני' מת לבסוף כיון שמגוייד‬
‫במקום שעושים אותו טריפה כמו נחתך מן הארכובה‬
‫ולמעלה כדמשמע בסמוך אבל אינו דבר ברור שימות‬
‫מה שציין כהדר"ג בירושלמי יבמות פ"ח‬
‫ה"ב‪ :‬אין בין פצוע דכא לבין כרות שפכה אלא הלכות‬
‫רופאין שפצוע דכא חוזר שבכרות שפכה אינו חוזר‬
‫קודם שיתירוה לינשא וקצת ראיה גם מב״מ דף‬
‫ק''ז ע''ב ודף קי''ג ע''ב דאמר שמואל הכל ברוח‬
‫וספרי פרשת תצא פסקא רמז‪ :‬מה בין פצוע דכא‬
‫לכרות שפכה אלא שפצוע דכה חוזר וכרות שפכה אינו‬
‫חוזר‪ .‬זו מהלכות רופאים לא יכולתי ליישב זה‬
‫עם ש"ס דילן ביבמות ע''ו ניקב פסול מפני‬
‫(כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין ‪-‬‬
‫רש"י) ולשמואל הא איכא הרוגי מלכות (הרוגי חרב ‪-‬‬
‫רש"י) הנך נמי אי לאו זיקא עבדי להו סמא וחיי‪ .‬ובדף קיג‬
‫ע''ב אמר שמואל כל מילי ידענא אסותייהו לבר מהני‬
‫שהוא שותת נסתם כשר מפני שהוא מוליד‪ ,‬וזהו פסול‬
‫שחוזר להכשירו‪.‬‬
‫תלת כו' גם מפסחים דף נ''ו ע''א‬
‫גנז ספר רפואות'' לפי גירסת ש״ס בבלי ופי׳‬
‫רש״י שם ד"ה וגנז ספר רפואות‪ ,‬לפי שלא היה לבם‬
‫נכנע על חולים אלא מתרפאין מיד (לאפוקי פי׳‬
‫הרמב׳׳ם במו״נ אוצ"ל בפי' המשניות‪ :‬ספר רפואות‬
‫''חזקיה המלך‪...‬‬
‫דגריס להיפך (ועיין ברש"י חולין דף מ''ח‬
‫ע''א ניקב הגיד של אדם פסול משום כרות שפכה מפני‬
‫שהוא שותת ואינו יורה כחץ‪ ...‬נסתם הנקב אחרי כן‪,‬‬
‫כשר לבא בקהל מפני שהוא מוליד)‪ .‬ובנימוקי יוסף‬
‫היה ספר שהיה ענינו להתרפאות בדברים שלא התירה‬
‫תורה להתרפאות בהן כמו הדברים שחשבו בעלי הצורות‬
‫והוא כי יש אנשים חכמים בחכמת הכוכבים ועל פיהם‬
‫יעשו צורה לעתים ידועים ויועילו או יזיקו לדברים‬
‫ידועים‪ ..‬וכאשר השחיתו בני אדם דרכם והיו מתרפאין‬
‫באותן הדברים הסירן וגנזן (אח"כ מביא את הפי' המובא‬
‫בפרש"י ומפריכו‪ .‬וראה עוד בזה בקובץ יגדיל תורה נ‪.‬י‬
‫ביבמות שם ד"ה וזהו פסול‪ :‬שהרי אמרו בספרי דפצוע‬
‫דכא אינו חוזר לברייתו מצאתי הגירסא‬
‫בירושלמי כ"ש חוזר ופ"ד א"ח (ופי'‬
‫הקרבן עדה על הירושלמי אין בין נקב של פצוע‬
‫דכא‪ ,‬דהיינו נקב בגיד או נקב בביצים אלא משום הלכות‬
‫הרואין כלומר לכך נקב בגיד כשר שיש לו רפואה‬
‫חוב' לו סי' קמה)) יש לדייק כן‪.‬‬
‫ושבבצים אין לו רפואה תמוה) וצ"ע‪.‬‬
‫ובחולין דף נ״ד ודף נ״ז ע״כ צ״ל דאינו‬
‫רפואה גמורה וכמו שמחלק בתוס׳‬
‫בכורות ל״ח ע״ב ד"ה וסימניך ברקא‪ ,‬אבל רפואה‬
‫גמורה יכולה להעביר מום קבוע שציין כת״ר‪,‬‬
‫ולגירסת הרשב״ם ב״ב דף ע''ד ע''ב ד"ה‬
‫במכתבי הקודם שאלתי לפניו אם יש‬
‫למצוא מקור למה שכותבין במכתבים‬
‫"ב"ה" או "בעז"ה" וקצת ראי' להיפך בר"ה‬
‫דף י''ח ע''ב בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן‬
‫שטרייא שגזרה מלכות יון גזרה שלא להזכיר שם שמים‬
‫על פיהם וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו‬
‫שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבים‬
‫סמתרי‪ ,‬עשב שמחבר כדאמרינן בהמקבל (ב"מ דף ק"ז‪:):‬‬
‫ובאלו טריפות (חולין דף נד‪ ).‬דעבד ליה סמתרי וחיי‬
‫‪41‬‬
‫חם‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫השמש‬
‫תורה להלכה בכל זה‪ .‬כ"ד המחכה בכליון‬
‫עינים לתשובתו ומכבדו כגודל ורום‬
‫ערכו‪.‬‬
‫שבשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון‪ .‬וכששמעו‬
‫חכמים בדבר אמרו למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר‬
‫מוטל באשפה וביטלום וברש"י שם‬
‫ובקושי יכלו לבטל שכבר נהגו העם בקושי יכלו‬
‫לבטל וכו' גם בסנהדרין דף יא ע''ב שנעתקו‬
‫ד"ה בתלתא‪,‬‬
‫אחרי כתבי זה נזדמן לי בעברי בדרך‬
‫סה"מ להרמב"ם מל"ת קפא‪'' ,‬הבהמה או החיה‬
‫שם שלשת אגרות רבן גמליאל ולא נזכר בהם ב"ה‬
‫משמע כן‪ .‬ואין להביא ראי' מסנהדרין דף‬
‫צ''ו ע''א הכי כתובו שלם לאלהא רבא שלם לקרתא‬
‫דירושלם שלם למכלכא חזקיה וחולין דף צ''ה ע''ב‬
‫וכמובן ובכל נוסחי שטרות לא נמצא כן‬
‫גם יש להעיר מיבמות דף צו ע''ב ''אוזל ר'‬
‫שנולדו בהן אחת הטרפות שנלמדו באחת המדות הרי‬
‫אכילתה אסורה‪ ...‬לוקה מדרבנן'' וראיתי שפסק‬
‫שם דלוקה מדאורייתא רק על דרוסה ולא‬
‫על טריפות המקובלות ולא יכולתי לעיין‬
‫בו כראוי כי ראיתי בהעברה בעלמא‪.‬‬
‫אלעזר אמר לשמעתא בי מדרשא ולא אמרה משמיה דר'‬
‫יוחנן‪ ,‬שמע רבי יוחנן איקפד‪ ,‬עול לגביה רבי אמי ור 'אסי‬
‫אמרו ליה‪ ..‬ר' אלעזר תלמידך יושב ודורש סתם והכל‬
‫נתעכב המכתב וספרו פה‪ ,‬כי כהדר"ג‬
‫העתיק דירתו לדווינסק‪ ,‬אף כי אין אני‬
‫יודע אדריסתו בדיוק‪ ,‬בכ"ז בודאי ימסר‬
‫המכתב לידו גם כפי שכתבתי‪.‬‬
‫יודעין כי שלך היא'' אלעזר דורש סתם והכל‬
‫יודעים וכו' ועוד‪ .‬ולפלא שלא ענה לי‬
‫כהדר"ג מאומה ע"ז‪.‬‬
‫כל זה נראה לפענ"ד‪ ,‬ותקוותי אחרי‬
‫בקשת סליחתו‪ ,‬כי יודיעני דעתו דעת‬
‫‪40‬‬
‫חם‬
‫הרב פנחס הירשפרונג‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב פנחס הירשפרונג זצ''ל‬
‫גאב''ד עיר מונטריאל‬
‫רבה הראשי למדינת קנדה‬
‫יו''ר ועד הרבנים דקנדה וארה''ב‬
‫הגאון הרב פנחס הירשפרונג זצ''ל‪ ,‬נולד בעיירה דוקלא בשנת תרע''ב‪ ,‬לאביו הגאון ר' חיים‪,‬‬
‫חתנו של הראב''ד הגאון רבי דוד צבי זהמן זצ''ל‪ ,‬בעל מח''ס מנחת סולת‪ .‬למד אצל סבו‬
‫ואח''כ נעשה לתלמידו המובהק של הגאון ר' מאיר שפירא זצ''ל מלובלין‪ .‬בזמן השואה‬
‫הצליח בחסדי ה' להימלט ממחנה ריכוז‪ ,‬והצליח לנסוע לשנחאי‪ .‬בשנת תש''א הגיע לקנדה‬
‫והתקבל לרבה של ק''ק ''עדת ישורון'' וראש ישיבת ''מרכז התורה''‪ .‬אח''כ נעשה ליו''ר ועד‬
‫הרבנים והגאב''ד דמונטריאל‪ ,‬והרב הראשי למדינת קנדה‪ .‬הרב הירשפרונג היה משיירי‬
‫כנסת הגדולה של גאוני פולין‪ ,‬ואחד הבקיאים הגדולים ביותר בדורנו בש''ס ופוסקים‪,‬‬
‫השגורים על לשונו בע''פ‪ ,‬זאת ועוד לחריפותו הרבה בכל התורה כולה‪ .‬נלב''ע במוש''ק כ''ז‬
‫טבת תשנ''ח‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫מוקדש לע''נ הרב מסעוד חי זצ''ל חביב‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫טריפה תלוי בדברי חז׳׳ל‪ .‬ועיין ברמב״ם‬
‫פ״ב מהל׳ רוצח‪ ,‬ועיין בגמרא חולין דף נז ע״ב‬
‫מבואר דאף בעלה קרום ונסתם אינו קיים‬
‫י''ב חודשים‪.‬‬
‫הנה מה שכ׳׳ק אדמו״ר הגה״ק שליט׳׳א‬
‫מפלפל לענין טריפות‪ ,‬הב״ח ביו״ד סי׳ ל״ב‬
‫כתב לענין אם חסר הורדא שאע״פ דבזמן‬
‫חז״ל היה כשר מ״מ עכשיו שכל הבהמות‬
‫יש להן אם חסר טריפה‪ ,‬יעוין בדגול‬
‫מרבבה סי׳ כט במה שכתב לענין לקותא‬
‫דרכיש‪ .‬ועיין בתוס׳ בנדה דף כג כתב‬
‫שמבואר דאם אינו יכול לחיות י''ב‬
‫חודשים הוי טריפה ודבר זה צע״ג‪.‬‬
‫ועיין בפמ״ג ביו״ד סי׳ ל״ג‬
‫משב׳׳ז אות ד׳ ד״ה‬
‫עוד יש לחקור שהעלה לצדד דבעלה קרום‬
‫מחמת מכה אף שחיה יחיה עי״ז יותר מי״ב‬
‫חודש ואפילו אלף שנים מ״מ הוי ליה‬
‫טריפה‪ ,‬משום שבטריפות לאו בחיות תליא‬
‫מילתא דהלא בוודאי טריפה אפילו אם יחיה‬
‫יותר מי״ב חודש לא מהני‪.‬‬
‫ובאמת ברמב״ם מבואר דלענין אם עושה‬
‫חברו טריפה תלוי בדיני הרופאים‪ ,‬ולענין‬
‫‪42‬‬
‫חם‬
‫בדין בהמה טריפה אם חוזרת להכשרה‬
‫השמש‬
‫ועיין ברא״ש בחולין פרק ד דשיטת רמב״ן‬
‫דאע״ג שאם נעשה טריפה בצוה״ג מ״מ‬
‫אם חותך למעלה אז טריפה חוזרת‬
‫להכשירה ויוקשה מדברי הגמ׳ בכורות דף נו‬
‫והא איפסל ליה בלקוח‪ .‬ע''פ שיטת‬
‫וכמש״כ בתשובת הרשב״א סי׳ צ״ח‪ ,‬וע״כ‬
‫אומר שכיון שהיה פעם א׳ טריפה שוב אינו‬
‫חוזר להכשירו לעולם‪ .‬ולפי״ז הסבר שיטת‬
‫הרא״ש בשם הרמב״ן והחולקים אי טריפה‬
‫חוזרת להכשירה‪ ,‬תלוי אי האיסור מצד‬
‫שאינה חיה או מצד שנטרף‪ .‬וקשה ע׳׳ז‬
‫מסוגית הגמ׳ דחולין דף נז ע״ב ''ותרנגולת‬
‫היתה לו לר״ש בן חלפתא שנשמטה ירך‬
‫שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחיתה‪,‬‬
‫אלא מאי אית לך למימר תוך י״ב חודש‬
‫הוה''‪ ,‬ופירש״י תוך י״ב חדש‪ :‬חיתה המכה‪,‬‬
‫ולבסוף י״ב חודש מתה‪ .‬וא״כ מבואר מזה‬
‫דאף שעלה קרום מחמת מכה אפילו הכי‬
‫אינו מתקיים י''ב חודש דהא וחיתה היינו‬
‫שנתרפאה ואפילו הכי מוכח מזה דחי י''ב‬
‫חודש‪ ,‬וכבר העיר כן בטל תורה שם ע״ד‬
‫הפמ״ג‪ .‬ויש תירץ בזה‪.‬‬
‫הרמב״ן דטריפה חוזרת להכשירה‪ ,‬יש‬
‫להקשות ע''פ דברי הגמ׳ בבכורות ''אהא‬
‫דאתנן איירי בחזר ולקחו הימנה‪ ,‬והא‬
‫איפסיל ליה בלקוח''‪ ,‬והרי אם אמרינן‬
‫כהרמב׳ן דטריפה חוזרת להכשירה‪ ,‬א״כ‬
‫משכחת ליה שבזמן שלקחו היה טריפה‬
‫ואח״כ חזר להכשירו‪ ,‬ונמצא שבשעה שלקחו‬
‫לא היה חל הפטור דלקוח‪ .‬ואולי היה‬
‫מקודם נחתך בצוה״ג ואינו ראוי להתעשר‬
‫ואין בו איסור לקוח ואח״כ למעלה חתך‬
‫וא״כ שפיר פסל‪.‬‬
‫פנחס הירשפרונ‬
‫‪43‬‬
‫חם‬
‫כ''ק אדמו''ר מצאנז‬
‫השמש‬
‫כ''ק אדמו''ר מצאנז קלויזנבורג זצ''ל‬
‫שר התורה ועמוד ההוראה‬
‫הגה''ק רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצוק''ל נולד ברודניק בד' בשבט תרס''ה לאביו‬
‫האדמו''ר הגה''ק רבי צבי הירש זצ''ל‪ ,‬אב"ד רודניק‪ ,‬והוא נכדו של הגה''ק בעל ה"דברי‬
‫חיים" מצאנז זי''ע‪ .‬עוד בבית אביו הפך הנער הצעיר למופת ואגדה‪ ,‬בכישרונותיו הנעלים‪,‬‬
‫בהתמדתו בלימוד התורה‪ ,‬ובתפלתו וקדושתו‪ .‬בהיותו בגיל בר מצווה נבחן על הש"ס‪.‬‬
‫בהיותו בן ארבע עשרה התייתם מאביו‪ ,‬שממנו למד את עיקר תורתו‪ .‬באותה שנה גם‬
‫הוסמך להוראה ע''י הגה''ק האדמו'' ר מאוסטרובצה ומהגאון האדיר רבי מאיר אריק זצ''ל‪.‬‬
‫עלה על כסא הרבנות ברודניק‪ .‬נשא בזוו''ר בתו של בעל ה''עצי חיים'' הגה''ק רבי חיים צבי‬
‫טיטלבוים זצ''ל‪ ,‬אשר העיד עליו כי יודע בע''פ כל תוספות שבש''ס‪ .‬בן עשרים ושתים שנה‪,‬‬
‫נתמנה לאב''ד ק''ק קלויזנבורג‪ ,‬שם הרביץ תורה ברבים והנהיג את עדתו בנועם ובכוח‬
‫התורה‪ .‬בזמן השואה הנוראה שיכל ל''ע את אשתו הרבנית ואת אחד עשר ילדיו‪ ,‬לנגד עיניו‬
‫נרצחו רבים מתלמידיו ובני עדתו‪ ,‬אך אמונתו הלוהטת חיזקה את רוחו הקדושה‪ .‬בהיותו‬
‫במחנות השמדה הקפיד במסירות נפש על קלה כבחמורה והמשיך בלימוד והפצת התורה‬
‫בתנאים הנוראים‪ .‬אחרי השואה עבד במסי''נ לחזק את כל עניני היהדות‪ ,‬ויסד רשת של‬
‫מוסדות ''שארית הפליטה''‪ ,‬פעולותיו הנשגבות הפכו לאגדה‪ ,‬והלא הם חרוטים על לבותיהם‬
‫של כל ניצולי המחנות‪ .‬בשנת תש''ז בנה את ביתו מחדש עם הרבנית בתו של הגה''ק רבי‬
‫שמואל דוד אונגר זצ''ל‪ ,‬אב''ד נייטרא‪ .‬הוא הגיע לארה''ב והמשיך שם בהפצת תורה‬
‫וחסידות‪ .‬בשנת תשט''ז יסד את שכונת צאנז בנתניה‪ .‬בשנת תש''כ עלה לארה''ק והתיישב‬
‫בקרית צאנז ויסד שם תורה ויר''ש‪ .‬כמו כן הקים שכונה בירושלים‪ ,‬בתי מדרשות ומוסדות‬
‫מפוארים‪ .‬גולת הכותרת של מוסדותיו היא ''מפעל הש''ס בהיכלי התורה'' ארגון כלל עולמי‪,‬‬
‫ללימוד כל הש''ס והשו''ע‪ ,‬ע''י אלפי בני תורה בארה''ק ובעולם‪ .‬חלק מחידושיו התפרסו‬
‫בספר שפע חיים ודברי יציב‪ .‬נתבש''ם ליל ש''ק פרשת חקת ט' תמוז תשנ"ד‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫מאמר זה לעילוי נשמת החסיד הדגול פאר המעלות בנש''ק‬
‫הרב מסעוד חי חביב זצ''ל יה''ר שימליץ טוב עלינו ועל כל ישראל‪.‬‬
‫בדין תערובת בשר ודגים‬
‫הנה ידוע מה שנפסק ביור''ד סי' קטז ס''ב אי‬
‫בטל בששים‪ ,‬עיי''ש בטו''ז ס''ק ב ובפתחי‬
‫הנה על דבר השאלה אשר נפלה חתיכת‬
‫בשר ביורה של דגים שבשלו לכבוד‬
‫שבת קודש‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫חם‬
‫בדין תערובת בשר ודגים‬
‫תשובה שם ס''ק ג שבחוות יאיר ובשבות‬
‫יעקב הקילו ושכ''כ בחוט השני‪.‬‬
‫השמש‬
‫ואף שאין נראה הסכנה על אתר כמו ארס‬
‫נחש וכדומה‪ ,‬פשיטא שאין לחלק בסכנת‬
‫נפשות בין תיכף ובין לאחר זמן‪ ,‬ואפילו‬
‫לענין חילול שבת ויוה''כ ומכ''ש שאסור‬
‫מן התורה להכניס עצמו לכתחלה ודו''ק‪.‬‬
‫וברור שכל אותן מרעין בישין ומחלות‬
‫משונות ותאונות ומיתות משונות רח''ל‬
‫ששומעים היום מבית ומבחוץ בים‬
‫וביבשה‪ ,‬הכל מאותם רוח רעה שמזיקין‬
‫לאחר זמן‪ ,‬ויעויין בזכרון למשה דף מד מה‬
‫ששמע מפי הרה''ג אבד''ק פאקש‪ ,‬כאשר‬
‫נהרג מוה''ר יוזפא בן הח''ס לעת זקנתו‬
‫ע''י ערל‪ ,‬שמימי ילדותו נשאר בו קצת‬
‫קליפה ורוח מסאבא ע''י מעשה שהיה‬
‫בכתיבת קמיע‪ ,‬עד שהיה כח בערל זה‬
‫ועיי''ש ביד אפרים ס' ג דאין להחמיר בזה‬
‫כלל‪ .‬ואא''ז מצאנז זי''ע הקיל בזה‪.‬‬
‫ובאמת נשתנו הטבעיים‪ ,‬עיין מג''א‬
‫ס''ק א ובשו''ת חתם סופר יור''ד סי' קא‪ ,‬וגם‬
‫הך סכנתא לא הוה סכנה טבעיית‪.‬‬
‫סי' קעג‬
‫[ועיין בשו''ת אמרי אש יו''ד סי' ס דחמיר‬
‫סכנתא מאיסורא נאמר רק בסכנה‬
‫טבעית כגון ארס נחש‪ ,‬משא''כ בצוואת‬
‫רבי יהודה החסיד בזווגים שאין הסכנה‬
‫בטבע עיי''ש‪ .‬מ''מ נראה פשוט שבנדון‬
‫שאחז''ל מתחייב בנפשו ודמו בראשו‬
‫שהרוח רעה ממית אותו בפועל ממש‪,‬‬
‫והם כלסטים וחיות טורפות והוי סכנה‬
‫טבעית‪ ,‬כיון שרו''ר ושדין שכיחי וקיימי‬
‫עלן כי כסלא לאוגיא כמ''ש בברכות‬
‫דף ו ע''א‪ ,‬והם מנבראי ששת ימי בראשית‬
‫ואוכלין ושותין ופרין ורבין כבני אדם עיין‬
‫חגיגה דף טו ע''א וידועים כמה עובדות‬
‫מצדיקים ומזקה''ק בעל דברי חיים זי''ע‬
‫ומה שסיפר לו בנו זקה''ק מגארליץ זי''ע‪.‬‬
‫וכן בפוסקים עיין שו''ת מהר''ם לובלין‬
‫סי' קט''ז ושו''ת חיים שאל סי' נג ושו''ת מחנה‬
‫חיים תליתאי אהע''ז סי נה ומשו''ה דמו‬
‫בראשו‪ ,‬דדינו כמי שנכנס במקום חיות‬
‫רעות דהוי כמאבד עצמו לדעת‪.‬‬
‫להרגו לעת זקנתו‪ ,‬עיי''ש בארוכה]‬
‫ויש לומר דרק בסכנה כה''ג הוי איסור‬
‫תורה‪ ,‬מה שאין כן בסכנה רוחנית‪,‬‬
‫והארכנו בזה במקום אחר די''ל דהוה רק‬
‫אסור דרבנן‪.‬‬
‫ובנדון דידן יש לומר דשומר מצוה לא‬
‫ידע דבר רע‪ ,‬ועל דרך מ''ש בתקופה אור''ח‬
‫סי' תנה ס' א ברמ''א ובנו''כ‪ ,‬והוא הדין‬
‫בלכבוד שבת‪ ,‬ודו''ק‪.‬‬
‫יקותיאל יהודה הלברשטאם‬
‫‪45‬‬
‫חם‬
‫הרב אברהם דוד הורוויץ‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב אברהם דוד הורוויץ זצ''ל‬
‫אב''ד שטראסבורג ‪ -‬צרפת‬
‫חבר הבד''צ העדה החרדית ירושלים‬
‫הגאון הרב אברהם דוד הורוויץ זצ''ל‪ ,‬נולד בעיירה בולישוב שבגליסיא בשנת תרע''ג‪ ,‬לאביו‬
‫הגאון ר' שלמה זלמן לייב פרידלנדר חתנו של אב'' ד גראסורדיין הגאון רבי פנחס חיים הלוי‬
‫הורוויץ זצ''ל מח''ס בית פנחס‪ .‬מגזע הש''ך ובעל המאור זיע''א‪ .‬למד אצל סבו ואח''כ נעשה‬
‫לתלמידו המובהק של כ''ק אדמו''ר מויזניץ זצ''ל בעיר גראסורדיין‪ .‬לפני השואה ישב כאב''ד‬
‫בעיר גראסורדיין ושמו התפרסם כפוסק גדול‪ .‬בזמן השואה איבד את אשתו וחמשת ילדיו‬
‫הי''ד והצליח בחסדי ה' לצאת מכבשן האש‪ .‬אחרי השואה עמד יחד עם הגר''י וייס זצ''ל בעל‬
‫המנחת יצחק בבי''ד מיוחד להתיר עגונות שבעליהן לא חזרו מהמחנות‪ ,‬כמו כן הקים יחד‬
‫עם כ''ק אדמו''ר מצאנז קלויזבורג זצ''ל ''ועד ההצלה'‪ -‬שארית הפליטה''‪ .‬בשנת תש''ח הגיע‬
‫לשטראסבורג והתקבל לגאב''ד של העיר‪ ,‬שם הקים אהלה של תורה מקוואות מערכת‬
‫כשרות‪ ,‬בי''ד לעניני גיטין וקידושין‪ ,‬והתחיל להוציא לאור ספר שו''ת קנין תורה‪ .‬בשנת‬
‫תשל'' ח אחרי שלושים שנה של רבנות ודיינות פרש לגמלאות ועלה לא''י‪ ,‬שם התקבל ע''י‬
‫ידידו הראב''ד המנחת יצחק לשבת כחבר בי''ד בביה''ד העדה החרדית‪ .‬הרב הורוויץ היה‬
‫מגדולי הדיינים והפוסקים שעמדו על משמרת הדת כצור החלמיש‪ .‬נלב''ע ביום ו' אלול‬
‫תשס''ד‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫מאמר זה הוא לע''נ ולזכותו של האי גברא רבא ויקירא‪ ,‬אשר הקים קהילות בערי‬
‫צרפת‪ ,‬ובמשך שנים עמד כיו''ר ועד הקהילה של עיר שטראסבורג‪ ,‬בנה מקוואות‬
‫והקים בתי כנסיות ובתי מדרשות‪ ,‬הרה''ח עוסק בצ''צ באמונה הרב מסעוד חי‬
‫חביב זצ''ל‪ .‬יהי זכרו ברוך לנצח‪.‬‬
‫בדין סכנה באכילת דגים עם בשר‬
‫ואחר כך טיגנו מהשמן שבהבקבוק שני‬
‫ב''ה י''ט אלול תשמ''ו‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫עופות לשבת והוא הפסד ניכר‪.‬‬
‫הנה על דבר השאלה שטיגנו דגים עם‬
‫שמן והנשאר מן הטיגון החזירו השמן‬
‫בתוך הבקבוק שהיה בו רוב שמן סתם‬
‫אבל לא היה ששים נגד שמן המטוגן‬
‫הנה בעיקר החשש סכנה‪ ,‬בזה שכתב‬
‫השו''ע יו״ד סי׳ קט״ז ס״ב וס' ג‪ ,‬הנה כתב המג״א‬
‫סי׳ קע״ג סק״א על דעת המחבר שם דבשר‬
‫‪46‬‬
‫חם‬
‫השמש‬
‫בדין סכנה באכילת דגים עם בשר‬
‫בשדי חמד‬
‫וחחתם סופר‪.‬‬
‫ודגים קשה לדבר אחר וחמירא סכנתא‬
‫מאיסורא‪ ,‬ועל זה כתב ואפשר דבזה״ז אין‬
‫סכנה‪ ,‬שחזינא דכמה דברים המוזכרים‬
‫בגמ׳ שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים‪,‬‬
‫והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם‬
‫הכל לפי טבע הארצות עכ״ד‪.‬‬
‫מערכת ט׳ כלל ה‬
‫בדעת המג״א‬
‫והנה מצאנו בליקוטי הערות שהביא‬
‫מדעת התפארת צב״י‪ ,‬דל״ש ע״ז דבר‬
‫שנאסר במנין רק בדבר המפורש במשנה‬
‫כגילוי‪ ,‬אבל כל הני סכנות דרוח רעה‬
‫הנזכר בגמרא מעולם לא נאסרו במנין‪,‬‬
‫אלא דחכמים הודיעו לרבים איזהו דבר‬
‫שראוי ליזהר‪ ,‬ובעל המחבר ליקוטי‬
‫הערות העיר עוד דהא בגמ׳ גופא יש‬
‫פלוגתא בזה דלרבא מפרזיקיא לא נאסר‬
‫דג שנצלה עם בשר ע״ש‪.‬‬
‫והנה בשו״ת חת״ס‬
‫הביא דעת מהרש״ל פג״ה סוס״י ט״ו שכתב‬
‫מדלא הביא הרמב''ם הך דמר בר רב‬
‫אשי בפסחים דף ע״ו ע״ב ההיא ביניתא‬
‫דאיטווי בהדי בישרא דאמר אפילו‬
‫במילחא נמי אסורה משום דקשיא לריחא‬
‫ולד״א (צרעת‪ ,‬רש״י) ש״מ דהוא ברוב‬
‫בקיאותו בטבעיות וברפואות ידע‬
‫דבריחא אינו מזיק והש״ס מיירי שאיטוה‬
‫עם בשר ממש‪ ,‬ועל זה כתב החת״ס דכל‬
‫זה דוחק דאם כן הו״ל להרמב״ם להביא‬
‫עכ״פ דאסור לצלות דגים עם בשר והוא‬
‫השמיט הכל‪ .‬אשר עפי״ז ר״ל דביניתא‬
‫דוקא שהוא דג ידוע‪ ,‬הוא שאסור לאכול‬
‫עם בשר‪ ,‬ולא דגים אחרים והיות שזה‬
‫הדג אינו מצוי‪ ,‬בינינו‪ ,‬השמיטו הרמב״ם‪.‬‬
‫חיו״ד סי׳ ק״א ד״ה אברא‬
‫והנה בשו״ת דברי מלכיאל‬
‫בדרכ״ת) תמה הרבה בגוף הדבר דאפילו‬
‫שזה קשה לריחא ודבר אחר‪ ,‬שהוא צרעת‬
‫ר״ל‪ ,‬למה קרו לזה סכנה‪ ,‬ועוזיהו המלך חי‬
‫כמה שנים בבית החפשית‪ ,‬אשר ע״כ‬
‫למעשה בודאי שאסור לבשל בשר עם‬
‫דגים כמבואר בשו״ע‪ ,‬אבל בנפל חתיכת‬
‫דג לקדרה בשר והסירוה‪ ,‬והספק הוא‬
‫האם יש ששים נגד הטעם מהדג וגם יש‬
‫הפסד ומניעת כבוד שבת‪ ,‬בוודאי שיש‬
‫לסמוך על סברת המקילים‪ ,‬בכל הטעמים‬
‫שכתבו‪ ,‬וכמה אחרונים כתבו להקל‬
‫להוסיף עד ששים לכתחילה‪ ,‬והכלי די‬
‫להשהות מעל״ע ולא להטריח כלל‬
‫ח״ב סי׳ נ״ג (המובא‬
‫ושוב כתב דגם זה דוחק‪ ,‬אלא משום‬
‫דהרמב״ם בחקירתו מצא שנשתנו‬
‫הטבעיים‪ ,‬לכן השמיטו‪ ,‬וזה כדעת המג״א‬
‫הנ״ל‪ ,‬ועכ״ז אנן לא נסמוך ע״ז דהו״ל‬
‫כדבר שנאסר במנין‪ ,‬אבל עכ״פ יצאנו‬
‫מחמירת סכנתא‪ ,‬ודווקא במטווי או‬
‫מבשל להו ממש‪ ,‬אבל היכא דרק מבליע‬
‫ומפליט ומבלבל הטעמים מאן לימא לן‬
‫דגזרו ע״ז‪ ,‬כמו שמקילים לאכול בשר‬
‫בכלי דגים בני יומן דליכא סכנתא‬
‫בבלבול טעמי בעלמא עכתו״ד‪ .‬ועיין‬
‫בהגעלה עכתו״ד‪.‬‬
‫והנה בטו״ז סי' קט״ז סק״ב כתב מדעת‬
‫מהרי״ל דלא מהני ששים בשלחופית של‬
‫דג שנפל לקדרת בשר‪ ,‬והנקודת הכסף‬
‫חולק עליו די״ל דשם איירי שלא היה‬
‫ששים‪ ,‬אבל היכא דיש ששים לא מסתבר‬
‫‪47‬‬
‫חם‬
‫הרב אברהם דוד הורוויץ‬
‫כלל לאסור‪ ,‬וכך הוא בפתחי תשובה‬
‫בשם חו״י ושבו״י‪ ,‬שדווקא ארס של נחש‬
‫לא בטל‪ ,‬ועיין עוד ספר דרכי תשובה‬
‫סקכ״א שהחמיר כהטו״ז‪ ,‬ובחכ״ש כתב‬
‫להיפך דכל שיש ששים אין׳ סכנה‪.‬‬
‫השמש‬
‫טעם הדגים עדיין היתר הוא‪ ,‬לא שייך‬
‫בזה הגזירה‪ ,‬והיתר בהיתר בטל הוא‪,‬‬
‫כמבואר בסימן צ״ט ברמ״א סוס״ו ובש״ך‬
‫סקכ״ב‪ ,‬וממילא נתבטל ברוב וכשבא‬
‫השמן בטיגון עם העופות היה הרוב של‬
‫שמן שלא בא מעולם במגע עם דגים‪.‬‬
‫ועיין בשו''ת מהרש״ם‬
‫קכ״ד שהביא בשם חכם אחד שכתוב‬
‫בספר הקנה שאחר האלף החמישי בטלה‬
‫ח״ג סי׳ רפ״ח‪ ,‬ובח״ד סוס״י‬
‫ועוד יותר יש לומר דגם מיעוט השמן‬
‫שהיה במגע עם הדגים אין בו רק בליעה‬
‫מהדגים‪ ,‬וכבר כתב רבנו החתם סופר‬
‫דהיכא דרק מבליע ומפליט ומבלבל‬
‫הטעמים‪ ,‬מאן לימא לן דגזרו ע״ז‪ ,‬דהא‬
‫מקילים אנו בכלי דגים בני יומן‪ ,‬אלמא‬
‫דליכא סכנתא בבלבול הטעמים‪ ,‬והוא‬
‫הדין בשמן הזה שאין בו רק טעם מהדגים‪,‬‬
‫יתכן שאפילו אם היה השמן לבדו שטיגנו‬
‫בו עופות היו צדדים להקל‪ ,‬ומכ''ש אם‬
‫נתערב עם רוב שמן סתם דנקרא ע״ש‬
‫הרוב סתם שמן ולא מבליעת דגים‪,‬‬
‫והענין נוגע להפסד ניכר של שני עופות‬
‫והוא לצורך שבת מסתבר מאד דיש‬
‫להקל בזה‪ ,‬וכמ''ש בדברי מלכיאל הנ''ל‪.‬‬
‫הסכנה‪ ,‬אך לא ראה בעצמו ספר הקנה‪.‬‬
‫אשר כל כן למעשה בנד''ד‪ ,‬יש לומר דכל‬
‫המחלוקת אי מהני ששים כל זה אם היה‬
‫מגע ישיר בין הדג לבשר‪ ,‬וגם בזה הכריעו‬
‫הרוב דמהני ובטל בששים‪ ,‬אבל כבנ״ד‬
‫דשמן זה שטיגנו הדגים היה בו רק בליעה‬
‫מהדגים וכשעירבוהו עם רוב שמן סתם‬
‫דהו״ל לח בלח מב״מ דבטל ברוב מה״ת‪,‬‬
‫ואף דבאיסור לח בלח מב״מ מדרבנן‬
‫צריך ששים‪ ,‬מטעם גזירה אטו אינו מינו‬
‫דטע״כ דאו׳‪ ,‬כמבואר בפרמ׳׳ג שער‬
‫התערובות ח״ב פ״א אולם גזירה זו שייך רק‬
‫באו״ה‪ ,‬משא״כ כבנ״ד דגם אחר שקיבל‬
‫אברהם דוד הורוויץ‬
‫‪48‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות הגבינה והשמנת‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב משה שטערן זצ''ל‬
‫אב''ד דעברעצין יצ''ו‬
‫רב דק''ק יסודי התורה ברוקלין יע''א‬
‫הגאון הרב משה שטערן זצ''ל‪ ,‬נולד בשנת תרע''ד בעיר נייהייזל בסלובקיה‪ ,‬לאביו הגאון‬
‫רבי אברהם הי''ד מח''ס ''מליצי אש'' ו''גפי אש''‪ ,‬שהיה נצר לגאונים הקדושים בעל החתם‬
‫סופר ורבי עקיבא איגר זצ''ל‪ .‬משחר נעוריו נכרו בו כישרונות נעלים‪ ,‬כאשר החל לימודו‬
‫אצל הגר''נ פריי זצ''ל‪ ,‬בעיירה שוראני‪ ,‬ואח''כ אצל מו''ר הגאון רבי עקיבא סופר זצ''ל אב''ד‬
‫פרשבורג‪ .‬בהגיע לפרקו‪ ,‬נשא את בתו של הרב מרדכי ניסן שטרסר זצ''ל בן הגאון ר' שלמה‬
‫צבי שטרסר זצ''ל שהיה אב''ד דעברצין שבהונגריה‪ .‬לאחר נישואיו התמנה כדיין בעיר זו‪,‬‬
‫ושמו התפרסם כמורה הוראה מומחה‪ .‬בימי השואה סבל במחנה ההשמדה ומסר את נפשו‬
‫על שמירת תו''מ‪ ,‬ובחסדי שמים ניצל מגיא ההריגה‪ ,‬ולאחר המלחמה חזר לעירו דעברצין‬
‫ואסף את שארית הפליטה‪ .‬בשנת תש''י התמנה כרב ק''ק החרדית בארגנטינה‪ ,‬ואחרי‬
‫שלוש שנים היגר לניו יורק ומונה כראב''ד ק''ק ''יסודי התורה''‪ .‬עסק בההדרת ספרי סבו‬
‫הגדול מרן החתם סופר‪ .‬הרב שטערן נחשב לאחד מגדולי הפוסקים בדורנו‪ .‬נלב''ע ב' מנחם‬
‫אב תשנ''ז‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫לזכרון נצח בהיכל ה' לע''נ הרב מסעוד חי חביב זצ''ל‪,‬‬
‫הקים ובנה לתפארת ישראל‪ ,‬דורות של יראים ושלמים‪.‬‬
‫בדין כשרות הגבינה והשמנת‬
‫תחת השגחת ישראל‪ ,‬אז יש מקום לדון‪.‬‬
‫אבל אם ישראל קנה החלב מהגוי והוא‬
‫עשה ממנו גבינה‪ ,‬אז אין לו שום יסוד‬
‫להתיר‪.‬‬
‫הנה על דבר מה שנשאלתי בגבינה‬
‫כשרה בהשגחה משעת העשיה ולא‬
‫משעת החליבה‪ ,‬והלא החלב הוא חלב‬
‫שחלבו עכו''ם ואיך יתכשר אח''כ בעת‬
‫העשיה‪.‬‬
‫והנה דבר זה יצא מתחת ידו הגדולה‬
‫דרבינו הרמ״א סי׳ קט׳ו ס״ב שכתב‪ :‬ואם‬
‫ראה עשיית הגבינות ולא ראה החליבה‪,‬‬
‫והשבתי על כך שאם מתחלה נחלבה‬
‫לצורך גבינה והגוי עשה מהחלב‪ ,‬גבינה‪,‬‬
‫‪49‬‬
‫חם‬
‫הרב משה שטערן‬
‫יש להתיר בדיעבד וכו'‪ ,‬כי דבר טמא אינו‬
‫עומד‪ ,‬ובודאי לא עירב בו העכו''ם‪ ,‬מאחר‬
‫שדעתו לעשות גבינה‪ ,‬ומ׳׳מ אסור לאכול‬
‫החלב כך‪.‬‬
‫השמש‬
‫וחילוק זה יוצא מדברי הפר״ח שכתב‬
‫שם‪ ,‬שהנכרי בעל העדר עושה הגבינות‬
‫לעצמו לצורכו למכור לישראל‪ ,‬והיהודים‬
‫משימים הקיבה בתוך החלב להעמידו‬
‫ע״ש‪.‬‬
‫אולם הט׳׳ז שם סקי״א חולק ואוסר אפילו‬
‫בדיעבד‪ .‬ועיין גם בש״ך במה שמחמיר‬
‫יותר מהרמ״א‪ .‬אולם הברכ''י בשיו׳׳ב‬
‫אות ג הביא הרבה גדולי האחרונים‬
‫שמסכימים להרמ׳׳א ומתירין עור יותר‬
‫ממנו עיי״ש‪.‬‬
‫אבל גם בכה״ג מעצמו מובן שאינו כשר‬
‫לעשות ממנו גבינה‪ ,‬רק אם אנו יודעים‬
‫שהגוי חלבו לצורך עשיית גבינה‪.‬‬
‫ועיין נובי״ת או״ח סי׳ לז ובתשובת כ''ק‬
‫מוח״ז מרן החתם סופר יו״ד סי׳ קז וע''ש‪.‬‬
‫אבל זה לא מהני אלא כשהגוי עושה‬
‫הגבינה בהשגחת ישראל והחלב עדיין‬
‫של הגוי הוא‪ ,‬אבל אם הישראל קנה‬
‫החלב‪ ,‬שחלבו עכו׳׳ם‪ ,‬מהעכו״ם‪ ,‬ושוב‬
‫עושה הגבינה ברשותו‪ ,‬הגבינה אסורה‪.‬‬
‫ומאחר שבא החלב ברשותו של ישראל‬
‫באיסור‪ ,‬שוב א״א לעשות ממנו גביגה‪.‬‬
‫ומצאתי בתשובת ישכיל עבדי ח״ו סי׳ ט׳‬
‫שתח״י בתור שאלה על זמן קצר שכתב כן‪ ,‬וכתב‬
‫שהאריך בזה בספריו ח״ג חיו״ד סי׳ ו׳ ‪,‬וח״ד יו״ד‬
‫סי׳ א ורק הוא ז״ל דן על אבק חלב הנעשה‬
‫מחלב עכו״ם עם השגחת ישראל‪ ,‬בידי‬
‫נכרי לצורך ישראל‪ ,‬באופן ולא באו לידי‬
‫ישראל באיסור בעיניהו‪ ,‬רק אחר שנעשה‬
‫אבק‪ ,‬ושפיר מותרת לישראל בדיעבד‪,‬‬
‫ולבי לא כן אדמה ונראה לי דאסור‬
‫האבק בכה״ג‪ .‬דהאבק אינו אלא חלב‬
‫בעצמו רק שנתייבש הלחלוחית ע״י‬
‫שריפת האש וע״כ לא התירו והקילו‬
‫בחלב שחלבו עכו״ם ונעשה ממנו גביגה‬
‫או חמאה כי אין החלב עכו״ם לפנינו‪,‬‬
‫אבל באבק חלב הוי כאלו בא החלב‬
‫בעצמו בידו של ישראל ונשאר באיסורו‪.‬‬
‫והא ראיה דהלא אחר שנותנים האבק‬
‫במים נעשה חלב ונראה כחוזר לבריאתו‪,‬‬
‫ודי לנו מה שהקל הרמ״א ולא להוסיף‬
‫עלה‪ ,‬ותל״מ‪.‬‬
‫וזה מפורש בדברי הרמ״א בעצמו‬
‫ס״א שכתב וז״ל‪ :‬חלב של עובד כוכבים‬
‫שנאסרה אינו מועיל אם יעשו אח״כ‬
‫גביגות או חמאה ממנו אלא נשארת‬
‫באיסורה וכל מה שנעשה ממנה אסור‪.‬‬
‫סי׳ קט״ו‬
‫וכוונתו חלב של עובד כוכבים שנאסרה‬
‫פירוש שבא ברשות ישראל וחל שם‬
‫איסור חלב שחלבו עכו״ם עליו‪ ,‬נשארת‬
‫באיסורה לעולם‪ .‬ומה שמתיר הרמ״א‬
‫בדיעבד בס״ב‪ ,‬היינו כשלא חל שם איסור‬
‫עליה כי לא בא ברשותו של ישראל עד‬
‫שגעשה גבינה בהשגחה ישראל‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות הגבינה והשמנת‬
‫והנה כמו כן כותח אז שמנת חלב (היינו‬
‫קרי״ם סמעטענע בלשון המדינה) אין‬
‫לקנות מעכו״ם‪ ,‬עיין בט״ז סי׳ קי״ב סק״ט על‬
‫דברי השו״ע שם סי״ד ובדברי הנ״כ עליו‬
‫השמש‬
‫שישאר הרבה חלב בשמנת ויהיה נשקל‬
‫במחיר השמנת‪( ,‬ואין שום חידוש בדבר‬
‫שכן דרך מדינת ארה״ב ארץ החפזון‪,‬‬
‫להרויח בקל ובנקל) אסור מחלב שחלבו‬
‫עכו״ם‪ ,‬ובכה״ג גם הנה״כ אוסר‪ ,‬וכן‬
‫המהרש״ל שהביא הט״ז סק״ט הנ״ל‪ ,‬ועיין‬
‫בחכמ״א כלל ס״ז ס״ג וע''ש‪.‬‬
‫ובדרכ״ת שם‪ ,‬ועיין בדברי הש״ס‬
‫ע''ב דגבינה אסורה משום איכא דקאי‬
‫נסיובי דקיימי בגבינה ביני אטפי בתוך‬
‫הגומות שבגבינה‪ ,‬וחיישינן שמא החלב‬
‫טמא שלא עמד נשאר עם הנסיובי‬
‫בגומות‪.‬‬
‫ע״ז דף ל״ה‬
‫אולם לפי הביאור שבהנה״כ על קושיית‬
‫הט״ז על המהרש״ל‪ ,‬דרק על חלב גזרו‬
‫חז״ל שלא לקנות‪ ,‬לא כן על כותח‪,‬‬
‫שמעולם לא גזרו‪ .‬וכן הוא בב״ח‪ .‬ולתירוץ‬
‫זה הסכים הפר״ח עיי״ש‪ ,‬הקונה הקרי״ם‬
‫שנעשה בהשגחת ישראל מעכו״ם‪ ,‬אבל‬
‫גם בכה״נ דוקא קרים עב עכ״פ יש לו על‬
‫מה לסמוך‪ ,‬אבל קרים שמנת שבמדינתנו‬
‫שאיננו עב כלל‪ ,‬והרבה לחלוחית נמצא‬
‫בתוכו ולמעלה‪ ,‬בודאי אסור לקנות‪.‬‬
‫ועיין ביאור רחב ויפה בהבנת דברי חז״ל‬
‫אלו בספר היקר כוונת הלב קונטרס א‬
‫לכבוד ידיד״נ הרהגה״צ אב״ד קרסנא‬
‫שליט״א ותמצא שם הכל מפורש כשמלה‪,‬‬
‫בבקיאות ובחריפות עצום‪ ,‬ע״כ קצרתי כי‬
‫משם תדרשנו לטובה‪.‬‬
‫ואם כן ק״ו הוא בשמנת החלב (היינו‬
‫קרים בלשון המדינה)‪ ,‬שיש לחוש שנשאר‬
‫מהחלב טמא בתוך הקרי״ם שאינו דבר‬
‫גוש אלא דבר עב‪ ,‬ואינו דומה כלל‬
‫לחמאה שהוא דבר גוש וכעיסה קשה‬
‫שאין מקום לחלב טמא להמצא בה‪ .‬עיין‬
‫וביותר דהלא כ''ק מוח׳׳ז מרן החת״ס‬
‫סי׳ קז האריך שעתה בזמנינו חלב שחלבו‬
‫עכו''ם נאסר במנין‪ ,‬וקבלנו על עצמינו דור‬
‫אחר דור‪ ,‬ואסור מטעמא דנדר וכמעט‬
‫איסור דאורייתא עיי״ש‪.‬‬
‫חיו״ד‬
‫ברמב״ם הל׳ מאכ״א פ״ג הלט״ו‪ .‬ע״כ בודאי‬
‫אינו נכון לקנות קרי״ם מעכו״ם אפילו אם‬
‫נעשה מחלב עכו״ם שברשות עכו״ם‬
‫בהשגחת ישראל‪.‬‬
‫והנה ביאור דבריו תמצא בספר היקר‬
‫כוונח הלב קונטרס ג ומחלוקת הפוסקים אם‬
‫חלב שחלבו עכו״ם ואין ישראל רואהו אי‬
‫נאסר במנין או לא‪ ,‬עיין בספר הנ״ל‬
‫קונטרס ב' ביאור נפלא מראשון‬
‫שבראשונים עד אחרון שבאחרונים‪,‬‬
‫והוכיח במישור חד וחלק שאין לסמוך על‬
‫פקיחת הממשלה שמבטיחים שאין‬
‫בהחלב שום תערובות חלב טמא‪ ,‬יישר‬
‫כחו וחילו לאורייתא לאמיתה של תורה‪,‬‬
‫והנה המעיין בנוה״כ הנ״ל‪ ,‬מעצמו יבין‬
‫שהשמנת שלנו‪ ,‬היינו הקרי״ם בלשון‬
‫המדינה‪ ,‬שנמצא בו הרבה לחלוחיות הצף‬
‫למעלה ממש כחלב בעלמא‪ ,‬ועושים כן‬
‫בכוונה בשביל הרווחת ממון‪ ,‬היינו‬
‫‪50‬‬
‫חם‬
‫הרב משה שטערן‬
‫ראה והתבשם מדבריו מפז ומפנינים‬
‫יקרים‪.‬‬
‫השמש‬
‫ח״ו לסמוך לקנות סמעטענע (שמנת)‬
‫מעכו''ם הגם שנעשה בהשגחת ישראל‬
‫מחלב שחלבו עכו''ם שברשות עכו״ם‪.‬‬
‫ולכן בצירוף ב׳ טעמים כשהשמנת היא‬
‫עבה וגם שחז׳׳ל לא גזרו רק על חלב ולא‬
‫כן על השמנת‪ ,‬המיקל יש לו על מה‬
‫לסמוך‪ ,‬אבל השמנת הנמכר סתם‬
‫במדינתנו שאיננו עב הרבה‪ ,‬רחוק‬
‫מחמאה‪ ,‬אין לסמוך ולהתיר‪ ,‬ואין לו‬
‫למקיל על מה לסמוך‪.‬‬
‫ומצאתי בספר תבואות השדה‬
‫שמתיר לעשות חמאה מסמעטענע‬
‫(שמנת) של גוי במקום שלוקחים‬
‫חמאה הנקראת קונסט‪-‬בוטטער‪ ,‬שיש בו‬
‫תערובת חלב (תרבא) ועם כל זה מזהיר‬
‫שלא לשתות החלב שתחת הסמעטענע‬
‫(שמנת) ששם יש חשש תערובות חלב‬
‫טמא‪ ,‬עיי''ש‪.‬‬
‫סוף ח''ד סי' ג‬
‫וביותר שידוע וכבר נתברר שדרך סוחרי‬
‫חלב עכו״ם‪ ,‬לשים מעט מחלב טמא לתוך‬
‫חלב טהור כדי לשמרו שלא יתחמץ כ״כ‬
‫מהר‪ .‬ושמעתי כן מעד ראיה ונאמן‪ ,‬ע״כ‬
‫משה שטערן‬
‫אב''ד ק''ק דעברעצין‬
‫‪52‬‬
‫חם‬
‫דין בדיקת הסכין ופגימותיו‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב שלום משאש זצ''ל‬
‫הרב הראשי וראש אבות בתי הדין לירושלים‬
‫מלפנים הרב הראשי וראב''ד למדינת מרוקו‬
‫הגאון הרב שלום משאש זצ''ל‪ ,‬נולד לאביו הגאון רבי מימון זצ''ל בעל ''אוצרות השמים''‪,‬‬
‫בעיר מקנאס במרוקו‪ ,‬בכ''ב שבט תרס''ח‪ .‬בצעירותו למד אצל הגאון רבי יצחק אסבאג‬
‫זצ''ל‪ ,‬ומתוך שקידה נפלאה עלה ונתעלה במעלות התורה‪ .‬בתש''ט נתמנה לראב''ד של עיר‬
‫קזבלנקה ואח''כ לרבה הראשי וראב''ד לכל מדינת מרוקו‪ .‬שימש בתפקיד זה במשך‬
‫שלושים שנה‪ ,‬עד שנת תשל''ח‪ ,‬עלה ארי מבבל‪ ,‬לכהן פאר כרב הראשי וראש אבות בתי‬
‫הדין לעיה''ק ירושלים ת''ו‪ .‬הרב משאש זצ''ל היה מגדולי עמודי התורה שבדורנו‪ ,‬גאון חכמי‬
‫צפון אפריקה‪ ,‬בפסיקותיו ובהליכותיו‪ .‬נלב''ע בי' ניסן תשס''ג‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫לעי''נ הרב מסעוד חי חביב זצ''ל אשר עסק כל ימיו להגדיל תורה ולהאדירה‪ ,‬מסור‬
‫לכלל עם ישראל‪ ,‬במרומים ימליץ טוב בעד עם ישראל‪ ,‬ויעורר רחמים מרובים‪,‬‬
‫שנזכה בקרוב לגאולה השלימה אכי''ר‪.‬‬
‫בדין בדיקת הסכין ופגימותיו‬
‫הנה על אודות המעשה‪ ,‬שאחרי ששחטו‬
‫ג' בהמות‪ ,‬פגעה הסכין בכוח גדול עם‬
‫שלשלת של ברזל‪ ,‬ונמצא בה פגימה‬
‫גדולה‪ ,‬ולא ידענו אם נגעה בחודה עם‬
‫השלשלת או לא‪.‬‬
‫ואף ששם בסעיף יג פסק להתיר היכא‬
‫דנאבד אחר שחיטה‪ ,‬ואחר כך נמצא ויש‬
‫בו פגימה‪ ,‬דאמרינן שמא שיבר בה‬
‫עצמות‪ ,‬ולא אמרינן ספק בשחיטה‬
‫לחומרא‪.‬‬
‫הנה מן הדין לדעת מרן השו''ע‪ ,‬אין שום‬
‫היתר לבהמות הנזכרות‪ ,‬כיון דהוי ספק‬
‫בשחיטה ולחומרא‪ ,‬דאמרינן שמא בעור‬
‫נפגמה וכמו שפסק בשו''ע יו''ד סי' יח ס' טו‬
‫דהיכא שנפלה אחר שחיטה על קרקע‬
‫קשה ולא ידענו אם נפלה על חודה‪,‬‬
‫דאזלינן לחומרא‪.‬‬
‫וכבר תירצו הט''ז והש''ך דשאני התם‬
‫דאיירי בנאבד ויצא מלפנינו בחזקת‬
‫היתר‪ ,‬משא''כ היכא שהיא לפנינו שהיה‬
‫אפשר לבודקה‪ ,‬אין לה חזקת היתר כל‬
‫עוד שלא בדקנו אותה‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫חם‬
‫הרב שלום משאש‬
‫השמש‬
‫והרב כו''פ תירץ דשאני התם בנאבד‬
‫שיש בו כמה ספיקות ועברו עליו כמה‬
‫מקרים‪ ,‬ולכן תלינן לקולא שודאי נפגם‪,‬‬
‫משא''כ היכא שהוא לפנינו ולא עבר עליו‬
‫כי אם ספק אחד‪ ,‬בזה אזלינן לקולא‪.‬‬
‫קשה מסעיף יג‪ ,‬והתירוץ הנכון עיין‬
‫בכו''פ‪ .‬ומ''מ המנהג פשוט שאם נפלה‬
‫הסכין מידו לארץ‪ ,‬שתולין בקרקע דודאי‬
‫פוגם‪ ,‬ומ''מ הכל תלוי בפגימה‪ ,‬דפגימת‬
‫הארץ ניכרת לעינים‪ ,‬עכ''ל‪.‬‬
‫נמצינו למדים מכל התירוצים הנזכרים‬
‫לנדון דידן שהיא לפנינו‪ ,‬דאזלינן‬
‫לחומרא‪.‬‬
‫והנה אם בקרקע שאינו ודאי פוגם אמרו‬
‫כן‪ ,‬כל שכן בנדון דידן‪ ,‬בשלשלת של‬
‫ברזל‪ ,‬דאזלינן לקולא‪ ,‬וכן נעשה מעשה‬
‫ע''י הבית דין צדק‪.‬‬
‫ומה שתירץ הש''ך בתירוץ ראשון‪ ,‬דשאני‬
‫הכא דיש ס''ס לאיסור‪ ,‬שמא לא נפלה על‬
‫חודה‪ ,‬ואם תמצא לומר נפלה‪ ,‬שמא לא‬
‫נפגמה‪ ,‬דקרקע אינו ודאי פוגם‪ .‬כבר דחה‬
‫זה הפרי חדש‪ ,‬דגבי עצמות נמי אינם‬
‫ודאי פוגמים‪ ,‬וכמו שכתב הרשב''א‪.‬‬
‫ומנהג זה נראה שהוא מיוסד ע''פ דברי‬
‫הבית חדש והפרי חדש ז''ל‪ ,‬שהאריכו‬
‫והעלו ששני סעיפים האלו שבשו''ע‬
‫סותרים זה את זה‪ ,‬ומאן דמתיר בסעיף יג‬
‫מתיר גם כן בנפלה על חודה‪ ,‬וכך הייתה‬
‫סברת אבותינו ורבותינו נ''ן שנהגו כן‪,‬‬
‫וגם אנחנו בעקבותיהם נלך‪.‬‬
‫והנה מצינו להרב הגאון כמוהר''ר רפאל‬
‫בירדוגו זצ''ל בנימוקיו על השו''ע‪ ,‬בספר‬
‫תורות אמת סימן יח שכתב וז''ל‪'' :‬קצת‬
‫ע''ה שלום משאש ס''ט‬
‫‪54‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב הלל פעווזנער זצ''ל‬
‫רב ק''ק ליובאוויטש ‪ -‬פאריש‬
‫אב''ד ועד רבני ליובאוויטש – צרפת‬
‫הגאון הרב הלל פעווזנער זצ''ל‪ ,‬נולד בכ''ט טבת תרפ''א בעיר מינסק‪ ,‬לאביו הגה''ח ר'‬
‫אברהם ברוך הי''ד‪ .‬בצעירותו למד בישיבות תומכי תמימים ליובאוויטש המחתרתיות‪.‬‬
‫בתחילה למד בעיר ברדיטשוב ומשם לעיר זידומיר‪ ,‬ומשם לעיר וואראניז‪ .‬בימי המלחמה‬
‫נמלט לסמרקנד ולמד שם בישיבה ומשם נסע ללמוד בישיבת תו'''ת בפוקינג‪.‬‬
‫הוסמך להוראה ע''י הגאון החסיד ר' שניאור זלמן גרליק זצ''ל אב''ד כפר חב''ד‪.‬‬
‫הייתה לו בקיאות וזכרון מיוחד ידע להגיד ש''ס ופוסקים כלשונו‪ .‬משנת תש''ט עד שנת‬
‫תשל''ט כיהן כר''מ בישיבת תומכי תמימים ליובאוויטש בעיר ברינואה‪ -‬צרפת‪ .‬בשנת‬
‫תשי''ג עת שהגה''ח ר' זלמן שמעון דבורקין זצ''ל היגר מצרפת לארה''ב נבחר הרב הלל זצ''ל‬
‫כרבה של ק''ק ליובאוויטש בעיר פאריז‪ .‬בשנת תשמ''ח הוקם בית דין ''ועד רבני‬
‫ליובאוויטש צרפת'' והרב הלל זצ''ל מונה לאב בית דין וזאת עד יומו האחרון‪ .‬נלב''ע‬
‫במוצאי צום גדליה תשס''ט‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫מאמר זה הוא לע''נ ולזכותו של האי גברא רבא ויקירא‪ ,‬הרה''ח עוסק בצ''צ באמונה‬
‫הרב מסעוד חי חביב זצ''ל‪ .‬יהי זכרו ברוך לנצח‪.‬‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון*‬
‫* ראה לקמן אריכות בענין זה‬
‫ברורה לגבי הנהוג היום‪ ,‬הן לקהילות‬
‫האשכנזים והן לספרדים‪.‬‬
‫לכבוד ידידי ורב חביבי‬
‫הרה''ג הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דומ''ץ בירושלים ת''ו‬
‫ובכן כדבריו נהגו בקהילות האשכנזים‬
‫אשר בחו''ל‪ ,‬לנקר את גיד הדם‬
‫שבאורך הלשון‪ ,‬שהוא גיד דם עבה‬
‫וצורתו לבנה‪ ,‬וזאת מוציאים עם שאר‬
‫גידי הדם שרגילים לנקר ולהוציא‬
‫בחו''ל‪ .‬ועל אודות המנהג בא''י שלא‬
‫להוציא ורק לחתוך בהם‪ ,‬כב' הביא מקור‬
‫קבלתי לנכון את תשובת כב' בענין ניקור‬
‫חוטי הדם שבלשון‪ ,‬וכן שאר כל החוטי‬
‫דם הנמצאים בבשר‪ ,‬ומאד נהניתי‬
‫מדבריו שנאמרו בטוב טעם‪ ,‬כאשר‬
‫שקלי וטרי בדברי הפוסקים‪ ,‬ועולה הלכה‬
‫‪55‬‬
‫חם‬
‫הרב הלל פעווזנער‬
‫המנהג באר היטב‪ ,‬ואין צורך להוסיף על‬
‫דבריו‪.‬‬
‫השמש‬
‫ועוד הביא שם‪ ,‬בשם ספר בית יצחק‬
‫להגאון ר' יצחק ממונקאטש ז''ל‪ ,‬שנותן‬
‫עצה איך להוציא את חוט הדם שבלשון‬
‫בלי לקלקלה‪ .‬וז''ל‪ :‬ואם תחוס עינך על‬
‫הלשון שלא תהיה מחותך ומקולקל‬
‫בחתיכה שאינה ראויה להתכבד‪ ,‬תיקח‬
‫בגד פשתן בידך ואחוז על ידו בראש‬
‫החוט ומשוך‪ ,‬ונמשך מאליה כל החוט כי‬
‫לא ינתק מהרה עכ''ל‪.‬‬
‫רק ראיתי להוסיף עוד מקור לדבריו‪ ,‬והוא‬
‫ממה שמובא בספר גבעת פנחס להגאון‬
‫ר' פנחס זעליג הכהן שווארץ ז''ל‪,‬‬
‫רב ומו''צ בק''ק קליינווארדיין‪ ,‬שלגבי‬
‫ניקור הלשון הוא כותב‪'' :‬במקום היותר‬
‫גבוה בהלשון מחתכין משני צדדיו‪,‬‬
‫ומיד מתגלין הגידין הנמשכין מכאן‬
‫לאורך כל הלשון‪ ,‬ומוציאין אותן‪ .‬ודוקרין‬
‫לתוך הלשון להוציא גיד דם קטן נוסף‬
‫משני הצדדים‪ .‬ומאצל הגרגרת מוציאין‬
‫''עצם הטריפה'' עם ארבעת ראשיו‪.‬‬
‫כיסוי הגרגרת וגם קצה הלשון נקצצין‪.‬‬
‫בקצה העליון‪ ,‬לצד בית השחיטה‪ ,‬נמצא‬
‫בשני צדדי חוט הצוואר‪ ,‬שני חתיכות‪,‬‬
‫וגם הן נקצצות''‪.‬‬
‫אשר ע''כ מנהגנו בחו''ל לנקר ולהוציא‬
‫כל חוטי דם שבבשר כולל של הלשון‪,‬‬
‫וכדברי כב' בטוב טעם‪.‬‬
‫אוהבו דו''ש‬
‫הרב הלל פעווזנער‬
‫‪56‬‬
‫שער‬
‫ציון‬
‫חם‬
‫הרב עובדיה יוסף‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א‬
‫הראשון לציון‬
‫נשיא מועצת חכמי התורה‬
‫מאמר זה הוא לעילוי נשמת ולזכותו של החכם השלם פה מפיק מרגליות חכו‬
‫ממתקים וכולו מחמדים תהילתו בקהל חסידים‪ ,‬אשר הרביץ תורה‪ ,‬והקים מוסדות‬
‫תורה ברחבי צרפת‪ ,‬הרב הגדול מעוז ומגדול‪ ,‬רבי מסעוד חי חביב זצ''ל‪ ,‬יה''ר‬
‫שימליץ טוב על משפחתו ועל כל עם ישראל אמן‪.‬‬
‫בדין אכילת בשר ודגים על שולחן אחד‬
‫בדבר שאיסורו מן התורה‪ ,‬כגון בשר‬
‫וחלב שעיקר האיסור מה"ת גזרה שמא‬
‫יעלה באילפס ראשון‪ ,‬כדאיתא בחולין דף‬
‫קד ע''ב‪ ,‬הצריכו לעשות היכר‪ ,‬אבל כאן‬
‫שאין בו איסור תורה אין צריך היכר‪ ,‬אי‬
‫נמי יש לומר לאידך גיסא שאפילו היכר‬
‫לא מהני‪ ,‬כיון דחמירא סכנתא מאיסורא‪,‬‬
‫וכמ"ש הרמ"א בהגה סי' קטז ס"ה שיש ליזהר‬
‫מכל הדברים המביאים לידי סכנה‬
‫דחמירא סכנתא מאיסורא‪ .‬אלא דלפי מה‬
‫שכתב הכנה"ג סי' קטז הגב"י אות יט שאע"פ‬
‫שאסור לצלות בשר ודגים בתנור אחד‬
‫משום ריחא כמ"ש הרמ"א סי' קטז ס"ב‪ ,‬מ"מ‬
‫פת הנאפית עם בשר בתנור אחד‪ ,‬אע"פ‬
‫שאסור לאוכלו בכותח‪ ,‬כמ"ש בשו"ע סי'‬
‫צז ס"ג‪ ,‬מותר לאוכלו עם דגים‪ .‬ע"כ‪ .‬אלמא‬
‫דקיל טפי בשר ודגים מבשר וחלב‪ ,‬ולא‬
‫אמרינן בזה חמירא סכנתא מאיסורא‪,‬‬
‫ומכאן יש ללמוד לנ"ד שאין צריך היכר‬
‫הנה על דבר מה שנפסק בשו''ע‬
‫קטז ס"ב‪ ,‬שצריך ליזהר שלא לאכול בשר‬
‫ודגים ביחד מפני שקשה לצרעת‪ ,‬היאך‬
‫הדין נותן בשני בני אדם המכירים זה את‬
‫זה שאוכלים זה בשר וזה דגים‪ ,‬על שלחן‬
‫אחד‪ ,‬האם צריכים לעשות הפסק ביניהם‬
‫להיכר‪ ,‬כדי שלא יקח אחד מהם מחברו‬
‫ויבא לידי סכנה‪ ,‬כדקי"ל בסימן פח‪,‬‬
‫ששני בני אדם המכירים זה את זה אסור‬
‫להם לאכול על שלחן אחד ומפה אחת‪ ,‬זה‬
‫בשר וזה גבינה‪ ,‬גזרה שמא יבא אחד‬
‫מהם לאכול מהם ביחד‪ ,‬ורק אם עשו איזה‬
‫היכר‪ ,‬כגון שכל אחד אוכל על מפה שלו‬
‫או שנתנו ביניהם פת להיכר ואינם‬
‫אוכלים ממנו מותר‪ ,‬או שמא יש להתיר‬
‫בבשר ודגים בכל אופן‪.‬‬
‫יור''ד סימן‬
‫הנה ראיתי בספר שם חדש‬
‫ע"ב שנסתפק בדין זה‪ ,‬וכתב‪ ,‬שאולי דווקא‬
‫ח"ב סי' קמט דמ"ח‬
‫‪58‬‬
‫חם‬
‫בדין אכילת בשר ודגים על שולחן אחד‬
‫בין בשר לדגים‪ .‬ויש טעם להקל בנ"ד‪,‬‬
‫דשאני בשר וחלב שהאוכל בשר אסור לו‬
‫לאכול גבינה מיד אפילו ע"י קנוח והדחת‬
‫הפה ונט"י‪ ,‬ויש לגזור שמא יאכל גבינה‬
‫אחר בשר‪ ,‬אבל בשר ודגים כיון דאיכא‬
‫תקנתא לאוכלם מיד בזא"ז ע"י קנוח‬
‫והדחה לא גזרינן שמא יאכלם ביחד בלי‬
‫קינוח והדחה‪ ,‬ולכן מותר אפי' לכתחלה‬
‫בלא הפסק להיכר‪ .‬כנלע"ד כעת‪ .‬אלא‬
‫שלא מצאתי גילוי לזה בפוסקים‪ .‬וצריך‬
‫תלמוד‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫השמש‬
‫אלא מדרבנן‪ ,‬ודלא כמהר"י עייאש הנ"ל‪,‬‬
‫וע"ע בהערה שם‪.‬‬
‫ומה שכתב עוד הרב שם חדש להביא‬
‫ראיה מהכנה"ג‪ ,‬שבשר ודגים קיל טפי‬
‫מבשר וחלב‪ ,‬שפת שאפאו עם הצלי‬
‫אסור לאוכלו בכותח‪ ,‬ומותר לאוכלו עם‬
‫דגים‪ ,‬ולמד מזה דלא אמרינן בהא‪,‬‬
‫חמירא סכנתא מאיסורא‪ ,‬ואין צריך‬
‫הפסק להיכר בין בשר לדגים‪ .‬הנה בשו"ע‬
‫או"ח סי' קעג ס"ב איתא‪ ,‬שנטילת ידים בין‬
‫בשר לדגים חובה‪ ,‬משום דקשה לדבר‬
‫אחר‪ ,‬וחמירא סכנתא מאיסורא‪ .‬ומקורו‬
‫מהרא"ש הובא בטור שם‪ ,‬הא קמן שדבר‬
‫זה נאמר על אכילת בשר ודגים גופא‪.‬‬
‫ומההיא דהכנה"ג אין ראיה כלל‪ ,‬דשאני‬
‫התם דקים להו לרבנן דבריחא דפת ליכא‬
‫סכנתא‪ ,‬ולא עדיף ממה שהתירו הפוסקים‬
‫לבשל דגים בכלים של בשר בני יומן‪,‬‬
‫שאין פליטת כלים אוסרת מבשר לדגים‬
‫או להיפך‪ ,‬כמ"ש באיסור והיתר כלל ט"ל דין‬
‫כו וכ"כ מהרש"ל פרק כל הבשר סי' ט וכ"פ כל‬
‫האחרונים‪ .‬וכן ראיתי להכנה"ג שם בשם‬
‫האיסור והיתר כלל ט"ל אות כח שלמד דין פת‬
‫שאפאו עם הצלי שמותר לאוכלו עם‬
‫דגים‪ ,‬מדין פליטת כלים שאינה אוסרת‬
‫מבשר לדגים או להיפך‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫והנה מה שצידד תחלה דשמא יש להקל‬
‫בנ"ד כיון שאין בו איסור תורה‪ ,‬לכאורה‬
‫יש להעיר ע"ז לפמ"ש בשו"ת בית יהודה‬
‫חיו"ד סי' כה דבתערובת בשר ודגים‬
‫בתבשיל ונשפך ואין ידוע אם יש ששים‪,‬‬
‫ספקא דאורייתא לחומרא‪ ,‬כדין תערובת‬
‫מין בשאינו מינו ונשפך דקי"ל כמ"ד טעם‬
‫כעיקר דאורייתא וסד"א לחומרא כמ"ש‬
‫בשו"ע סי' צח ס"ב‪ .‬ע"ש‪ .‬וכ"כ הפמ"ג שפתי‬
‫דעת סי' צז סק"ג‪ ,‬שאם צלו בשר ודגים בתנור‬
‫אחד‪ ,‬וראינו שזב שומן מהבשר‪ ,‬אוסרים‬
‫הדגים מספק‪ ,‬דשמא זב השומן תחת‬
‫הדגים‪ ,‬וספקא דאורייתא לחומרא‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫הא קמן דס"ל דהכא נמי איכא איסורא‬
‫דאורייתא‪ .‬וכ"כ בפשיטות בשו"ת אבני‬
‫צדק חיו"ד סי' מט ע"ש‪.‬‬
‫וא"כ למדנו דריחא לאו מילתא הוא‬
‫בכה"ג‪ ,‬אבל אכילת בשר ודגים ממש‬
‫שיש בה סכנה אה"נ שיש לגזור‬
‫בהעלאתם כדין בשר וגבינה‪ .‬ומה שסיים‬
‫הרב שם חדש לחלק בין בשר וחלב‬
‫לבשר ודגים‪ ,‬דהתם אסור לאכול גבינה‬
‫אחר בשר מיד אפילו ע"י קנוח והדחה‪,‬‬
‫וא"כ הכי נמי איכא למיחש שמא יאכלם‬
‫יחד‪ ,‬שהרי עיקר הגזרה בהעלאת בשר‬
‫וחלב על שולחן אחד שמא יבא לאכול‬
‫מהם ביחד וה"נ יש לגזור בבשר ודגים‪.‬‬
‫אולם בשו"ת יביע אומר ח"א חיו"ד סי' ח אות ו‬
‫הסכמתי שאיסור אכילת בשר ודגים אינו‬
‫‪59‬‬
‫חם‬
‫הרב עובדיה יוסף‬
‫משא"כ בשר ודגים‪ ,‬הנה לפמ"ש‬
‫הפוסקים שאיסור העלאה הוא משום‬
‫שמא יבא לאוכלם ביחד‪ ,‬אין לחלק בין‬
‫זל"ז‪.‬‬
‫השמש‬
‫שם חדש הנ"ל להתיר העלאה בבשר‬
‫ודגים על שלחן אחד‪ ,‬וכתב‪ ,‬שמה שלא‬
‫כתבוהו הפוסקים הוא לרוב פשיטותו‪.‬‬
‫ובסוף דבריו ציין למ"ש הרב שם חדש‬
‫עצמו לעיל דף ל"א ע"ג שאף שבאיסורים‬
‫קי"ל שאסור להשהותן בביתו דחיישינן‬
‫לתקלה‪ ,‬במידי דסכנה לא חיישינן‬
‫לתקלה‪ .‬עכת"ד‪ .‬ולא זכר שר מכל הנ"ל‪.‬‬
‫וכבר כתבנו שאין ראיות הרב שם חדש‬
‫מכריעות להתיר‪.‬‬
‫ויותר היה לו לתת טעם דבסכנה דחמירא‬
‫מזהר זהיר ולא יבא לקחת מחבירו‪ ,‬כי‬
‫שומר נפשו ירחק מהם‪ .‬ומכיון דלא שכיח‬
‫שיאכל בשר ודגים ביחד‪ ,‬לא גזרו העלאה‬
‫אטו אכילה‪ .‬וכן מצאתי בשו"ת נודע‬
‫ביהודה קמא חאה"ע סי' יג ד"ה גם מה שכתב‪,‬‬
‫שכתב וז"ל‪ :‬ומ"ש שלא מצאנו שבמקום‬
‫חשש סכנה גזרו הא אטו הא‪ ,‬דבריו‬
‫תמוהים‪ ,‬דהא ודאי דחמירא סכנתא‬
‫מאיסורא‪ ,‬ומ"ש שלא גזרו העלאה בבשר‬
‫ודגים אטו אכילה‪ ,‬שאני התם דהסכנה‬
‫היא לאוכל עצמו‪ ,‬ומתוך דחמירא סכנתא‬
‫מאיסורא יזהר בעצמו שלא יאכל‪,‬‬
‫משא"כ הכא במעוברת חבירו‪ ,‬שהחשש‬
‫סכנה לולד‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫ומה שכתב הפתח הדביר שהפוסקים‬
‫השמיטו דבר זה לרוב פשיטותו‪ ,‬נעלם‬
‫מעינו הבדולח שהגאון ר' יהודה אשכנזי‬
‫בספר קהל יהודה סי' פח דף ה ע"א כתב וז"ל‪:‬‬
‫והוא הדין נמי דאסור להעלות דגים על‬
‫שלחן שיש עליו בשר‪ ,‬דחמירא סכנתא‬
‫מאיסורא‪ ,‬כמ"ש הטור או"ח סי' קעג בשם‬
‫הרא"ש לענין נט"י בין בשר לדגים‪ .‬ומיהו‬
‫יש לדחות‪ .‬ודו"ק‪ .‬ע"כ‪ .‬נמצא דלאו‬
‫מילתא פסיקתא היא‪ .‬ואפשר שנתכוון‬
‫בסו"ד לדחות ראיתו ע"פ מש"כ לעיל‬
‫דאדרבה מידי דסכנה חמירא להו לאינשי‬
‫טפי ולא חיישינן שמא ישכח ויאכל‪ .‬ושוב‬
‫ראיתי להגאון ר' דוד די בוטון בס' יד דוד‬
‫סי' פח הגה"ט אות ח שהביא דברי הרב קהל‬
‫יהודה הנ"ל‪ ,‬והעיר ממתני' ר"פ כל‬
‫הבשר‪ ,‬ואסור להעלות עם הגבינה על‬
‫השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים‪ ,‬ובתוס'‬
‫שם האי חוץ לא אצטריך דהא אפילו‬
‫בבישול ובאכילה מותרים‪ ,‬וע"ע בהר"ן‬
‫שם‪ .‬ובספר עצי לבונה סי' פח פירש עפ"ד‬
‫הב"י סי' פז שאסור לאכול דגים בחלב‬
‫משום סכנה‪ ,‬וקמ"ל דליכא בהו איסור‬
‫העלאה‪ .‬וע' קול הרמ"ז‪ .‬ולדידי לזה כיונו‬
‫והוא תנא דמסייע לן דבבשר ודגים לא‬
‫גזרו העלאה אטו אכילה‪ ,‬שאין חשש פן‬
‫ישלח ידו ויאכל מהמין האחר‪ ,‬כיון‬
‫דחמירא ליה סכנתא מאיסורא‪ .‬ובפרט‬
‫לדעת הפוסקים דס"ל שסכנת אכילת‬
‫בשר ודגים ביחד הוא סכנה טבעית ולא‬
‫סכנה סגולית‪ ,‬וכמש"כ בשו"ת יביע אומר‬
‫ח"א חיו"ד סי' ט אות י ע"ש‪ .‬וכיוצא בזה כתב‬
‫הישועות יעקב אה"ע בפי' הארוך ר"ס י דבסכנה‬
‫לא חיישינן שמא יביא עצמו לידי סכנה‪.‬‬
‫ע"ש‪ .‬ודון מינה ואוקי באתרין‪.‬‬
‫וראיתי להרב פתח הדביר‬
‫שסמך סמיכה בכל כחו על ראיות הרב‬
‫או"ח סי' קעג‬
‫‪61‬‬
‫חם‬
‫בדין אכילת בשר ודגים על שולחן אחד‬
‫להתיר העלאה דלא חשו לטעם סכנה‪.‬‬
‫עכת"ד‪.‬‬
‫השמש‬
‫והדחה‪ .‬ע"כ‪ .‬וליתא‪ ,‬שבכל אופן יש‬
‫להתיר‪ .‬ובכף החיים יו"ד סי' קטז ס"ק לה שנה‬
‫פרקו‪ ,‬והביא דברי השם חדש‪ ,‬וכתב שיש‬
‫לדחות ראיותיו‪ ,‬ולכן כתב שיש להחמיר‬
‫לעשות הפסק להיכר‪ ,‬דחיישינן שמא‬
‫ישכח ויאכל בהיותו טרוד באכילתו‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ותקפה עליו משנתו‪ ,‬כי הוא עצמו הביא‬
‫דברי הפתה"ד וזבחי צדק להקל‪ ,‬והודה‬
‫לדבריהם עכ"פ בשני בני אדם‪ .‬ומסתברא‬
‫נמי כוותייהו‪ ,‬וכמש"כ לעיל‪ ,‬דמשום‬
‫סכנה זהירי אינשי טפי‪.‬‬
‫ואין זה מוכרח‪ ,‬דאכתי ליכא סכנה‬
‫לאוכלם בחלב‪ ,‬ואעיקרא מתני' באיסור‬
‫בב"ח מיירי‪ ,‬ובסכנה לא מיירי‪ .‬וכההיא‬
‫דחולין דף צה ע''ב דגים שעלו בקערה מותר‬
‫לאוכלן בכותח‪ .‬ובשו"ת בית דוד חיו"ד סי'‬
‫לג כתב דלהב"י אסור לאכול דגים‬
‫בכותח‪ ,‬ובע"כ דבסכנה לא מיירי‪ .‬אלא‬
‫שיש לדחות דברי הב"ד דבכותח שיש בו‬
‫תערובת עיין פסחים דף מב ע''ב אין בו סכנה‬
‫כלל‪ .‬וכן הוא במילואים בגליון השו"ע ר"ס‬
‫פז וכן מוכח בגמרא חולין דף צה ע''ב‬
‫שאמוראים עבדי עובדא בנפשייהו ואכלו‬
‫דגים שעלו בקערה בכותח‪ .‬וכ"כ הט"ז יו"ד‬
‫סי' צה סק"ג והט"ז שם כתב שאפילו נאמר‬
‫שיש בפליטת כלים משום סכנה בבשר‬
‫ודגים‪ ,‬מ"מ התם לא נחית לדין סכנה‬
‫אלא מה שנוגע לענין נ"ט בר נ"ט‪ .‬וכיו"ב‬
‫כתב בשו"ת באר שבע סי' לה וזה כעין‬
‫מש"כ לדחות הראי' ממתני'‪.‬‬
‫ואף שהחת"ס חיו"ד סי' קא כתב בדעת‬
‫הרמב"ם שהשמיט דין אכילת בשר עם‬
‫דגים‪ ,‬משום דס"ל דבזה"ז נשתנו הטבעים‪,‬‬
‫וגם אפשר שלא חששו אלא במין דג‬
‫הנקרא ביניתא ולא בשאר דגים‪ .‬ונהי‬
‫דלא סמכינן ע"ז לעשות מעשה לאוכלם‬
‫זע"ז דאפשר דהו"ל כמו דבר הנאסר‬
‫במנין ואפשר דלא שייכי הכא הני טעמי‬
‫שאמרו בגילוי עיין תוס' ביצה דף ו ובפר"ח ר"ס‬
‫קטז‪ ,‬ומשום הכי אנו נזהרים בכך‪ ,‬ומנהג‬
‫אבותינו תורה‪ ,‬מ"מ יצאנו מיהא מחמירת‬
‫סכנתא‪ ,‬דהשתא מיהא ליכא סכנתא‪.‬‬
‫ע"כ‪ .‬ולפ"ז אפשר שהוא קל בעיני‬
‫הבריות‪ ,‬מ"מ מאחר שהוקל האיסור אין‬
‫לנו לגזור בזה מחדש בזה"ז העלאה אטו‬
‫אכילה‪.‬‬
‫ועכ"פ למדנו שדעת הרב יד דוד להתיר‬
‫בנ"ד‪ .‬וכן מצאתי בזבחי צדק סי' קטז ס"ק כה‬
‫שפסק להתיר‪ ,‬שהביא דברי הרב שם‬
‫חדש‪ ,‬וסיים‪ ,‬שמכיון שכל הפוסקים לא‬
‫הזכירו שום איסור בזה נראה ודאי שא"צ‬
‫שום היכר בין בשר לדגים‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫וכן מצאתי הלום בשו"ת משה האיש חיו"ד‬
‫סי' י שהרה"ג ר' צבי רינקוויץ כתב‬
‫להרהמ"ח ראיה ממתני' דר"פ כל הבשר‬
‫להתיר העלאת בשר ודגים‪ ,‬כמו דגים‬
‫וחלב שאסורים משום סכנה‪ ,‬ומותרים‬
‫בהעלאה‪ ,‬וע"כ דה"ט משום דכיון‬
‫והרב כף החיים או"ח סי' קעג סק"ו הביא דברי‬
‫השם חדש ופתח הדביר וזבחי צדק‪,‬‬
‫וסיים‪ ,‬שזהו דווקא בשני בני אדם‪ ,‬אבל‬
‫באדם אחד המסב לבדו אין להניחם יחד‬
‫על השלחן פן יבא לאוכלם בלי קינוח‬
‫‪60‬‬
‫חם‬
‫הרב עובדיה יוסף‬
‫דחמירא סכנתא מאיסורא מזהר זהירי‬
‫אינשי‪ .‬והרהמ"ח שם סי' יא נפק דק ואשכח‬
‫דברי הרבנים שם חדש וקהל יהודה ויד‬
‫דוד הנ"ל‪ .‬ומסיק שאין שום איסור‬
‫בהעלאת בשר ודגים על השלחן‪ ,‬והביא‬
‫דברי החת"ס הנ"ל‪ ,‬וכתב שלפ"ז אין שום‬
‫ספק בזה‪ ,‬וכן עמא דבר להתיר בהעלאת‬
‫בשר ודגים על שלחן אחד‪ .‬ולית דחש‬
‫השמש‬
‫להא להחמיר‪ .‬ע"ש‪ .‬והכי נקטינן להלכה‬
‫למעשה להתיר העלאת בשר ודגים על‬
‫שלחן אחד‪.‬‬
‫עובדיה יוסף‬
‫הראשון לציון‬
‫הרב הראשי לישראל‬
‫‪62‬‬
‫חם‬
‫השמש‬
‫בדין התחייבות השוחט‬
‫הגאון הרב עובדיה יוסף שליט''א‬
‫הראשון לציון‬
‫נשיא מועצת חכמי התורה‬
‫מאמר זה הוא לעילוי נשמת ולזכותו של החכם השלם פה מפיק מרגליות חכו‬
‫ממתקים וכולו מחמדים תהילתו בקהל חסידים‪ ,‬אשר הרביץ תורה‪ ,‬והקים מוסדות‬
‫תורה ברחבי צרפת‪ ,‬הרב הגדול מעוז ומגדול‪ ,‬רבי מסעוד חי חביב זצ''ל‪ ,‬יה''ר‬
‫שימליץ טוב על משפחתו ועל כל עם ישראל אמן‪.‬‬
‫בדין התחייבות השוחט לשחוט‬
‫עם אישורו של המד''א‬
‫ומשפטי שמואל ומהר''ם גלאנטי‪,‬‬
‫דסבירא להו שאין בזה ממש‪ .‬ושכן נראה‬
‫בתשובת מהרשד''ם ומהרימ''ט ומהר''י‬
‫אדרבי‪.‬‬
‫כ''ט אדר תשל''ב‬
‫הנה בדבר השוחט שהתחייב בכתב‬
‫וקיבל עליו באלה ובשבועה ובתקיעת‬
‫כף שלא לשחוט אפילו לעצמו‪ ,‬בלי‬
‫רשות הרב של הקהלה‪ ,‬ואסר עליו‬
‫שחיטתו אם ישחוט בלי רשות הרבנות‪.‬‬
‫ולעומת דעת‬
‫להחמיר‪ .‬וע''ש‪.‬‬
‫הנה אם לא נשבע בביטוי שפתים‪ ,‬רק‬
‫חתם על ההתחייבות הנ''ל‪ ,‬כפי שנמצא‬
‫לפנינו העתק הכתב שחתם עליו השוחט‪,‬‬
‫באנו למחלוקת גדולי האחרונים אם יש‬
‫בזה ממש‪.‬‬
‫הרדב''ז‬
‫ומהר''י‬
‫הלוי‬
‫ועל כל פנים רבו האחרונים הסוברים‬
‫להקל בכהאי גוונא‪ .‬וכ''כ בשו''ת בית‬
‫יצחק שמלקיס ח''ב חיור''ד סי' נב שכן דעת‬
‫רוב האחרונים‪ .‬וע''ש‪.‬‬
‫וכבר האריכו בזה הרבה אחרונים‪ ,‬ומהם‬
‫הנודע ביהודה קמא חיור''ד סי סח וחתם סופר‬
‫סי' רכ ובעל הכתב סופר סי' קו ותפארת‬
‫כי הכנסת הגדולה סי' רי הגה''ט אות ו הביא‬
‫לנו דברי מהריב''ל והמבי''ט ומהרש''ך‬
‫‪63‬‬
‫חם‬
‫הרב עובדיה יוסף‬
‫צבי סי סב ובית יהודה עייאש סי' טז ודבר‬
‫משה סי' מט וגנת ורדים כלל ג סי' א ודברי‬
‫יששכר סי' צג‪ ,‬ועוד‪ .‬ואכמ''ל‪.‬‬
‫השמש‬
‫וכל זה מבלי להתייחס על הנסיבות‬
‫שהביאו לידי התחייבותו וקבלתו כנ''ל‪.‬‬
‫ואם יתברר שיש סיבה לכך‪ ,‬כגון שהיה‬
‫בידו עוון גזל וכיוצ''ב‪ ,‬אסור לתת לו‬
‫לשחוט‪ ,‬לא עופות ולא בהמות גסות‪.‬‬
‫והסומך עליו מכשיל את הרבים‪ ,‬וחטא‬
‫הרבים נשא‪.‬‬
‫וברור שלפי דברי האוסרים אין בטענת‬
‫השוחט ממש שכאילו לא אסר שחיטתו‬
‫רק לאשכנזים ולא לספרדים‪ ,‬כי כל‬
‫הקורא כתב התחייבותו יראה נכוחה‬
‫שדבריו מהבל ימעטו‪ .‬והוא עומד‬
‫באיסורו‪.‬‬
‫ועיין בשו''ת הרמב''ם‬
‫אליהו ח''א חיור''ד סי ד וע''ש‪.‬‬
‫סי' פה‬
‫ולכן ברור שאם ביטא בשפתיו הנוסח‬
‫הכתוב‪ ,‬יש לאוסרו איסור עולם‪ ,‬ולהדפו‬
‫ממשמרתו ולא תעשינה ידיו תושיה‪,‬‬
‫אבל אם היה רק בכתב‪ ,‬רבו המקילים‪.‬‬
‫ובשו''ת קול‬
‫עובדיה יוסף‬
‫הרב הראשי לתל אביב ‪-‬יפו‬
‫‪64‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי ופת עכו''ם‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב מרדכי אליהו זצ''ל‬
‫הראשון לציון והרב הראשי לישראל‬
‫מיסד ביהמ''ד לרבנים ודיינים ''דרכי הוראה'' ירושת''ו‬
‫הגאון הרב מרדכי אליהו זצ''ל נולד בעיר העתיקה בירושלים בכ"א אדר א' ה'תרפ"ט‪ ,‬לאביו‬
‫הגאון המקובל רבי סלמאן אליהו זצ''ל בעל ''כרם שלמה''‪ ,‬ולאמו מזל ע''ה נכדת אחותו של‬
‫ה"בן איש חי"‪ ,‬מצעירותו עסק בלימוד התורה ובקיום המצוות‪ ,‬ונהיה לתלמידו החביב של‬
‫מרן הגאון הרב עזרא עטייה זצ''ל ראש ישיבת פורת יוסף ושל הגה''ק רבי צדקה חוצין זצ''ל‪.‬‬
‫למד דיינות אצל הראשל''צ הגאון רבי יצחק נסים זצ'' ל והיה לדיין הצעיר ביותר בארה''ק‪.‬‬
‫כיהן כדיין בבית הדין בבאר שבע‪ ,‬משם עבר לבית הדין בירושלים‪ ,‬ואח''כ לבית הדין‬
‫הגדול לערעורים‪ .‬בכ' אייר תש"ך הורה לו מורו ורבו הראשל''צ הגר''י נסים זצ''ל לטפל‬
‫בעניין העלאת עצמותיו של מרן החיד"א‪ ,‬מהעיר ליוורנו שבאיטליה‪ ,‬להר המנוחות‬
‫בירושלים‪ .‬בשנת תשמ''ג נבחר לתפקיד הראשון לציון והרב הראשי לארה''ק‪ ,‬יחד עם הרב‬
‫אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ''ל‪ ,‬במשרה זו שנשא בה עשר שנים התגלה כגאון אדיר בכל‬
‫מקצועות התורה בנגלה ובנסתר‪ .‬הרביץ תורה ברבים בדרכי נועם בארץ ישראל ובחו''ל‪.‬‬
‫הרב זצ'' ל הוא מגדולי פוסקי הדור אשר השיב לשואלים הרבים את המעשה אשר יעשון‬
‫בשמחה ובסבר פנים‪ .‬הרב זצ''ל הקים את בית המדרש "דרכי הוראה" בירושלים‪ ,‬המכשיר‬
‫אברכים לרבנות ודיינות ולהנהגת קהילות בארה''ק ובעולם‪ .‬חיבוריו‪ :‬דרכי טהרה‪ ,‬ספר‬
‫הלכה‪ ,‬שו"ת מאמר מרדכי‪ ,‬דברי מרדכי‪ .‬נפטר בכ"ה בסיון תש"ע‪ ,‬ומנוחתו כבוד בהר‬
‫המנוחות בירושלים בסמוך לקבר החיד''א הקדוש‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫תודתנו נתונה למכון הוצאת כתבי הרב בראשות בנו הרה"ג יוסף אליהו שליט"א‪,‬‬
‫ראש מוסדות ''דרכי הוראה''‪ ,‬על אישור פרסומו לעילוי נשמת הרב החסיד מפיץ‬
‫ומרביץ תורה הקים אהלה של תורה ויראת שמים בצרפת‪ ,‬הרב הגדול ר' מסעוד חי‬
‫חביב זצ''ל‪.‬‬
‫בדין בישולי ופת עכו''ם‬
‫להבדיל אותנו מן העכו"ם בתכלית‬
‫ההבדל‪ ,‬שלא נתערב ונרגיל עצמנו‬
‫עמהם‪ ,‬שעל ידי זה יימשכו הלבבות‬
‫ויקרבו דעתם אלו לאלו‪ ,‬ויבואו לזנות‬
‫הנה ידועים דברי גאון עוזינו מרן הבא"ח‬
‫זצוק''ל פרשת חוקת שנה שניה ה"א בעניין‬
‫בישולי עכו"ם אשר כותב הוא בזה''ל‪:‬‬
‫"רבותינו ז"ל אסרו פת של גוים‪ ,‬כדי‬
‫‪65‬‬
‫חם‬
‫הרב מרדכי אליהו‬
‫ולהתחתן עמהם‪ ,‬וכמו שאירע בערבות‬
‫מואב‪ .‬ולא גזרו אלא על פת של חמשה‬
‫מיני דגן‪ ,‬אבל פת קטניות ושל אורז‬
‫ודוחן‪ ,‬לא גזרו באלה מפני דאינם‬
‫חשובין‪ ,‬ואין מביאין לידי קרוב דעת‪ ,‬וגם‬
‫אין לאוסרם משום בשולי גוים דאין עולין‬
‫על שלחן מלכים ושרים‪ ,‬דאע"ג שהאורז‬
‫עולה על שלחן מלכים‪ ,‬היינו אורז‬
‫המבושל בקדרה‪ ,‬אבל אורז העשוי פת‬
‫בתנור אין עולה על שלחן מלכים"‪.‬‬
‫השמש‬
‫והנפקא מינה בין שני הטעמים היא‪ ,‬אם‬
‫אוכל אצל יהודי שהוא מומר להכעיס‪,‬‬
‫לטעם "שמא יאכילנו דבר טמא" גם‬
‫ייאסר‪ ,‬כי לא יודעים מה הכניס‬
‫במאכלים‪ ,‬אבל לטעם של "גזרה משום‬
‫חתנות" ליכא ועיין לבא"ח שם בהלכה ט‬
‫ע''ש‪.‬‬
‫עוד כותב מרן הרי''ח הטוב זיע''א שם‪ ,‬ה"ב‬
‫בדין של פת עכו"ם‪ ,‬וז"ל‪" :‬כשגזרו‬
‫רבותינו ז"ל גזרה זו של פת‪ ,‬לא נתפשטה‬
‫בכל מקומות ישראל אלא בפת בעה"ב‬
‫שעשאו לבני ביתו‪ ,‬אבל בפת של פלטר‬
‫שעושה למכור לאחרים‪ ,‬לא נתפשט‬
‫האיסור הזה בכל המקומות מפני הדחק‪,‬‬
‫דחיי האדם תלוי בפת‪ .‬ולכן יש מקומת‬
‫שנוהגים היתר בפת פלטר במקום שאין‬
‫פלטר ישראל‪ ,‬דאין קרוב דעת כל כך כיון‬
‫שעוסק באומנותו‪ ,‬ויש מקילין לקנות מן‬
‫פלטר גוי אפילו שיש פת פלטר ישראל‬
‫מצוי‪ ,‬וכן נוהגים פה עירנו בגדאד יע"א‬
‫לקנות מפלטר גוי אע"פ שמצוי פת פלטר‬
‫ישראל‪ .‬ורבנו האר"י ז"ל מחמיר אפילו‬
‫בספק אם הוא מפלטר ישראל או פלטר‬
‫גוי וכמ"ש בשער טעמי המצות"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫טעמי האיסור של בישולי עכו"ם נחלקו‬
‫הראשונים בטעם העיקרי שנאמר‬
‫בבישולי עכו"ם‪ .‬רש"י ע"ז דף לח ע''א ד"ה‬
‫מדרבנן למד שהטעם הוא שמא יאכילנו‬
‫דבר טמא‪ ,‬וז"ל‪" :‬שלא יהא ישראל רגיל‬
‫אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר‬
‫טמא"‪ .‬ובתוספות שם ד"ה אלא מדרבנן‪ :‬הביאו‬
‫טעם נוסף ‪ -‬גזרה משום חתנות‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"ויותר היה נראה לפרש הטעם משום‬
‫חתנות‪ ,‬וכן פ"ה במתני'‪ .‬אומר הר"ר‬
‫אברהם ב"ר דוד‪ ,‬דודאי שלקות אסרו‬
‫חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם‬
‫בביתו‪ ,‬אבל כשהוא מבשל בביתו של‬
‫ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא‬
‫יאכילנו דברים טמאים‪ .‬ולא הודה לו ר"ת‬
‫דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא‬
‫חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל‬
‫לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש‬
‫שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו‬
‫בביתו של עובד כוכבים"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וראה‬
‫עוד ברמב"ם פי"ז מהלכות מאכלות אסורות הל י"ב‬
‫ע''ש‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬ההיתר של פת גויים אינו אלא‬
‫בפת שאופים במפעלים גדולים‪ ,‬אבל‬
‫בפת שאפאו בעל הבית לביתו אסור‪ ,‬ולא‬
‫הותר פת זה כלל ועיקר‪ .‬וז"ל הבא"ח שם‬
‫ה"ד‪" :‬פת של בעלי בתים אין לה היתר‬
‫עולמית אפילו במקום דאינו מצוי פת‬
‫ישראל וגם לאפיית פלטר גוי‪ ,‬דקי"ל‬
‫כסתם מרן ז"ל דאסר בפת של בעלי‬
‫בתים בכל גוונא"‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי ופת עכו''ם‬
‫ובדין איסור אכילה באוהלי בדואים‬
‫כותב מרן הבן איש חי זיע''א שם ה"ה ‪:‬‬
‫"ישראלים ההולכים אצל הערביים יושבי‬
‫אוהלים‪ ,‬ושם אין מצוי פלטר גוי למכור ‪-‬‬
‫לא יאכל מן הפת המצוי אצלם‪ ,‬שזה פת‬
‫בעה"ב ואסור‪ ,‬אלא ימתין עד שעה‬
‫שאופין הפת‪ ,‬כי אלו דרכם לאפות כל יום‬
‫בבוקר ובערב‪ ,‬ולפעמים גם באמצע היום‬
‫כשיזדמן אצלם אורחים‪ ,‬ואז יניח‬
‫הישראל קיסם‪ ,‬דהיינו חתיכת עץ בתוך‬
‫התנור‪ ,‬ובזה מכשיר כל הפת שבתנור‪,‬‬
‫שאין הדבר אלא להיות היכר דהפת‬
‫שלהם אסורה‪ ,‬ומאחר שבחתיכת עץ‬
‫אחד שהניח ישראל מוסיף חום מעט‬
‫בתנור וכל תוספת חום אפילו מעט מקרב‬
‫הבישול הוי היכר בזה‪ .‬מיהו צריך שיכוין‬
‫שהוא מסייע בהטלת הקיסם כדי‬
‫להכשיר‪ ,‬אבל אם זרק קיסם לתנור‬
‫כמתעסק בעלמא שלא כיון כדי להכשיר‪,‬‬
‫לא מהני כלום"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬מכאן ילמדו אלו‬
‫המטיילים ומצוי שמתארחים אצל‬
‫בדואים ושותים אתם קפה וגם אוכלים‬
‫מפתם‪ ,‬שצריכים להזהר מזה מאוד‪ .‬ועיין‬
‫עוד שם בהלכה ו‪ ,‬ובעניין שתיית קפה‬
‫שם בהלכה טז‪.‬‬
‫השמש‬
‫אסור ואין לו שום היתר‪ .‬ולדעת מור''ם גם‬
‫בהדלקת האש סגי‪ .‬וגם לדעת מרן הקילו‬
‫בפת משום שהוא נצרך לקיום האדם‪,‬‬
‫אבל בשאר תבשילים לא‪ .‬וז"ל הבא"ח שם‬
‫הי"ח‪" :‬אין הבערת התנור מועלת אלא‬
‫בפת‪ ,‬אבל בשאר דברים המתבשלים‪,‬‬
‫אינו מועיל אלא ההנחה על האש‪ ,‬או‬
‫שיעשה הישראל שאר צרכי בישול‪ ,‬כגון‬
‫שיתהפך ויגיד באופן שבלא זה לא היה‬
‫מתבשל‪ .‬ואע"ג די"א דגם בבישול מהני‬
‫כדין הפת ‪ -‬אנן בתר מרן ז"ל גרירן‪,‬‬
‫שפסק לאסור‪ ,‬וגם בדיעבד יש להחמיר"‪,‬‬
‫עכ"ל‪.‬‬
‫תנאים לאיסור בישולי עכו''ם‬
‫תנאים לאיסור בישולי עכו"ם שני תנאים‬
‫נאמרו באיסור בישולי עכו"מ‪ ,‬וז"ל‬
‫הבא"ח שם‪ ,‬ט‪ ,‬י‪ ,‬יא‪" :‬דבר שבשלו גוי‪,‬‬
‫אפילו בשלו בבית ישראל ובכלי של‬
‫ישראל אסרוהו חז"ל משום חתנות‪ .‬ועוד‬
‫יש בזה טעם אחר שמא ירגיל ישראל‬
‫לאכול מן תבשיליהם ויאכילהו דבר‬
‫טמא‪ ,‬אך לא אסרו חז"ל בבישולי גויים‬
‫אלא בדבר שאינו נאכל כמו שהוא חי‪,‬‬
‫וגם עוד תנאי שני שיהיה אותו דבר ראוי‬
‫לעלות על שלחן מלכים ללפת בו הפת או‬
‫לקנוח סעודה או בתורת מאכל וכו' והא‬
‫דבעינן עולה על שלחן מלכים לאו דוקא‬
‫מלכים אלא אפילו על שלחן שרים‬
‫שבארץ ההיא נמי אסור ועיין שיו"ב אות‬
‫ב' ושאר אחרונים וכן סבר רבינו האר"י‬
‫ז"ל"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫והנה בענין הדלקת אש בבישולי עכו"ם‬
‫ישנה מחלוקת בין מרן השו''ע ומור''ם אם‬
‫די בהנחת קיסם או שידליקו את האש‪ ,‬או‬
‫שמא צריך להניח את התבשיל על האש‬
‫דוקא‪ .‬לדעת מרן צריך הישראל להניח‬
‫את התבשיל על האש או להניח את‬
‫המאכל בתוך הסיר שעל גבי האש‪ ,‬ולא‬
‫סגי בהדלקת האש גרידא‪ ,‬וכיון שמרן‬
‫אסר בהדלקת האש‪ ,‬אפילו בדיעבד‬
‫‪67‬‬
‫חם‬
‫הרב מרדכי אליהו‬
‫פעם בהיותנו בלונדון‪ ,‬והגישו קורנפלקס‬
‫לארוחת בוקר‪ ,‬ישב איתנו רב חשוב‬
‫מירושלים‪ ,‬והוא הראה לנו שבאנגליה‬
‫אוהבים מאוד את המלוכה וזה מתבטא‬
‫בכך שהסמל של המלוכה נמצא על‬
‫מוצרי מאכל חשובים‪ .‬והראה לנו שהסמל‬
‫של המלוכה מודפס על חבילת‬
‫הקורנפלקס להראות ולגלות את‬
‫חשיבותו של מאכל זה‪ .‬אמרתי לו‪ ,‬אם כך‬
‫הקורנפלקס הזה אסור באכילה כיון שיש‬
‫בזה איסור של בישולי עכו"ם‪ .‬אמר לי‬
‫אותו רב אבל הרי לא מגישים קורנפלקס‬
‫בארוחות של שרים חשובים וכדומה‪,‬‬
‫אמרתי לו‪ ,‬הכיצד אתה אומר כן והרי‬
‫הנה עכשיו אני ואתה יושבים כאן והגישו‬
‫לנו מאותו המוצר‪ ,‬וממילא זה נאסר מדין‬
‫מאכלי עכו"ם‪ .‬ובר מן דין‪ ,‬הרי ידוע שמאן‬
‫מלכי רבנן‪ ,‬וזה נקרא עולה על שולחן‬
‫מלכים‪.‬‬
‫השמש‬
‫פעם אמר לי אברך חשוב שהיו אוכלים‬
‫חצילים חיים‪ ,‬וכי בגלל זה חשיב נאכל‬
‫כמות שהוא חי‪ ,‬אלא הולכים לפי רוב בני‬
‫אדם‪ .‬וממילא‪ ,‬כיון שרוב האנשים‬
‫אוכלים את השומשום רק קלוי ורק מעט‬
‫אוכלים אותו כשהוא חי מטעמי בריאות‬
‫וכדומה‪ ,‬נאסרה הטחינה לא רק לאותם‬
‫מעט אנשים אלא לכל האנשים ואפילו‬
‫לאותם המיעוט שאוכלים אותו חי‪ ,‬כיון‬
‫שבטלה דעתם‪.‬‬
‫גם מרן החיד"א כותב דין זה לגבי‬
‫ערמונים‪ ,‬ואומר שהכל לפי המקום‬
‫והזמן‪ .‬ובדין קליות יצאו עוררין על פסקו‬
‫של הרב‪ ,‬שבקליות יש דין של בישולי‬
‫עכו"ם‪ .‬והמעוררים טענו כי מור''ם יו"ד סי'‬
‫קי"ג סעי' ב כותב שאין בקליות משום‬
‫בישולי עכו"ם‪ ,‬ומקור דבריו מדברי‬
‫הרמב"ם‪ ,‬והשו"ע כתב שקליות לא נאסר‬
‫כיון שאינו עולה על שולחן מלכים‪.‬‬
‫והנה הוא הדין נמי בעניין איסור אכילת‬
‫טחינה משום שיש בה משום בישולי‬
‫גויים‪ .‬ויצאו עוררין על כך בטענה‬
‫שהשומשום נאכל כמות שהוא חי‪.‬‬
‫למעשה השו"ע סותר את הדברים בדין‬
‫ביצה שנאכלת כמות שהיא חיה‪ ,‬אך כיון‬
‫שהמציאות היא שרוב האנשים לא‬
‫גומעים ביצה חיה‪ ,‬לכן כותב מרן שאם‬
‫בישלה נוכרי היא אסורה‪ .‬והמקור לכך‬
‫ּ‬
‫מהתוספות ביבמות שכותבים שביצה לא‬
‫נקראת "נאכל כמות שהוא חי" אם נאכל‬
‫על ידי מעט אנשים ועל ידי הדחק‪ ,‬וכך‬
‫פסק מרן‪ .‬גם 'כף החיים' פוסק כן להלכה‬
‫בשני מקומות‪.‬‬
‫ומיהו אין טענה זו מדוייקת כיון‬
‫שהמציאות מוכיחה כי מעלים פיצוחים‬
‫על שולחן מלכים‪ .‬ודבר זה אינו חידוש‬
‫של הרב אלא זה מפורש בלשון האר"י‬
‫הקדוש והביאו הבא"ח שם הי"ב‪ ,‬וז"ל‪:‬‬
‫"אפונים שקורין בערבי חומ"ץ שקלו‬
‫אותם הגוים כתב רבינו מהרח"ו ז"ל‬
‫שער טעמי המצות פרשת עקב בשם רבינו האר"י‬
‫ז"ל‪ ,‬דאסורים מדינא‪ ,‬לפי דאלו הקליות‬
‫שלהם עולין על שלחן מלכים ושרים של‬
‫אותם המקומות שעושין אותם הקליות‬
‫ע"ש‪ .‬ומדבריו משמע דאוסר אותם גם‬
‫במקום שאין עולין על שלחן מלכים או‬
‫‪68‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי ופת עכו''ם‬
‫שרים מפני שבמקום שעושין אותם‬
‫עולין"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬
‫השמש‬
‫מטמטם את מוחו של האדם‪ .‬ואם בריח‬
‫הדברים אמורים‪ ,‬קל וחומר שמאכלות‬
‫אסורות שאדם מכניס למעיו‪ ,‬ודאי וודאי‬
‫שזה גורם לטמטום‪ .‬ועוד כמה וכמה‬
‫פעמים שצריך להזהר בבישולי עכו"ם‬
‫במאוד מאוד משום חתנות‪ .‬והמציאות‬
‫מורה כן שבאותם מקומות שהקפידו‬
‫מאוד שלא לאכול בישולי עכו"ם בחו"ל‪,‬‬
‫אחוז ההתבוללות היה נמוך מאוד וכמעט‬
‫שלא היה בכלל‪ .‬אבל באותם מקומות‬
‫שלא הקפידו בזה‪ ,‬אחוז ההתבוללות היה‬
‫גבוה מאד‪ .‬לכן עד כמה צריך אדם‬
‫להיזהר על דברי חז''ל שנתנו גדר בכל‬
‫עניני כשרות המזון‪.‬‬
‫עוד אמרו טעם להתיר את הטחינה והוא‬
‫שהקליה אינה משנה דבר בטעם המאכל‪,‬‬
‫וזה אינו‪ ,‬כי המציאות מראה ההיפך‪ ,‬כי‬
‫אם לוקחים את השומשום וטוחנים אותו‬
‫חי זה לא טעים‪ ,‬והקליה היא שנותנת בו‬
‫תוספת טעם‪ ,‬ורוב הפוסקים מסכימים‬
‫לכך‪.‬‬
‫והאמת היא שאפילו לאותם הסוברים כן‪,‬‬
‫הרי סוף סוף המציאות היא שהקליה‬
‫משנה את הטעם ויש בו משום בישולי‬
‫עכו"ם‪ .‬ולפי דברים אלו אין האיסור‬
‫חומרא בעלמא בטחינה‪ ,‬אלא מעיקר‬
‫הדין ‪.‬‬
‫בברכה‪,‬‬
‫מרדכי אליהו‬
‫ראשון לציון הרב הראשי לישראל‬
‫עוד צריך לדעת שכל אדם צריך מאוד‬
‫מאוד להתרחק אפילו מריח נבלה לפי‬
‫שאפילו ריח מאכלות אסורות או נבלה‬
‫‪69‬‬
‫חם‬
‫הרב אליהו בקשי דורון‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב אליהו בקשי דורון שליט''א‬
‫הראשון לציון והרב הראשי לישראל מלפנים‬
‫ראש בית מדרש להוראה ''בנין אב'' ירושלים‬
‫יהיו נא דברי התורה האלה קודש לעילוי נשמתו המופלאה של הרב הגדול עוסק‬
‫במלאכת קודש איש רב פעלים לתורה ולתעודה הרב מסעוד חי חביב זצ''ל‪ .‬זכותו‬
‫יגן עלינו ועל כל ישראל‪.‬‬
‫בדין בישולי עכו''ם בפרי הערמון‬
‫הערמונים‪ ,‬כתב ״והולכים בזה לפי‬
‫המקום והזמן‪ ,‬אם רוב המקום ההוא‬
‫אוכלים אותם חיים אין בהם משום‬
‫בישולי גויים ואם לאו יש בהם משום‬
‫בישולי גויים''‪ ,‬עכ״ל‪.‬‬
‫הנה על דבר השאלה אם יש להכשיר‬
‫גלידה מבית חרושת של עכו''ם‪ ,‬כשיש‬
‫בתוכה חתיכות של ערמונים קלויים‪.‬‬
‫ראיתי הויכוח בין שני הרבנים במכתבים‪,‬‬
‫אם יש להכשיר הערמונים משום שנאכל‬
‫כמותו חי‪.‬‬
‫והנה אמנם כיום דרך כלל אוכלים‬
‫הערמונים רק קלויים‪ ,‬ומיעוט גמור‬
‫אוכלים אותם חיים‪ ,‬וא''כ לא נחשב‬
‫לנאכל כמו שהוא חי‪.‬‬
‫והנה הברכי יוסף סי קיג סעיף ה הביא דעת‬
‫הפר''ח שהביא בזה מחלוקת והעלה‬
‫להתיר‪ ,‬אולם כיון שהשאלה היא‬
‫במציאות אם נאכל כמו שהוא חי ועולה‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬השאלה תלויה לפי‬
‫המקום והזמן‪ ,‬ואין לנו לחפש מקורות‬
‫מקדמא דנא‪.‬‬
‫וכן כתב בכף החיים‬
‫שהביא דברי הברכי‬
‫סימן קי״ג ס״ק ו‬
‫יוסף‬
‫אולם הערמונים אינם עולים על שולחן‬
‫מלכים‪ ,‬ולא שמענו שיחשב מאכל שרים‬
‫וחשובים‪ ,‬והוא כמו שכתב הרמב''ם פי״ז‬
‫מהל׳ מאכלות אסורות הי״ז בדין הקליות שאינם‬
‫חשובים‪ ,‬שאין אדם מזמין חבירו לקליות‪,‬‬
‫וק''ו לערמונים שדרך כלל נאכלים קלויים‬
‫בקליפתם‪.‬‬
‫לאחר‬
‫בענין‬
‫‪71‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בפרי הערמון‬
‫השמש‬
‫ועיין בבן איש חי שנה שניה פרשת חוקת ס' י״ד‬
‫שכתב על הלפת שצולין אותו באפר חם‪,‬‬
‫כיון שמלוכלך באפר אינו עולה על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬והוא הדין בשימוש הרגיל‬
‫בקליית הערמונים‪.‬‬
‫לצורך תערובת בגלידה‪ ,‬ולא למאכל‬
‫בפני עצמו‪ ,‬ואין בכך משום בישולי גויים‪,‬‬
‫על כן נראה שיש להתיר הערמונים‬
‫שבגלידה‪ ,‬ואין לאסור משום בישולי‬
‫עכו''ם‪ .‬וזה מה שנלענ''ד‪.‬‬
‫והנה כאן קולים אותם עם שאר קליות‬
‫הנאכלים כשהם חיים‪ .‬ועוד עיקר הקליה‬
‫אליהו בקשי דורון‬
‫הראשון לציון הרב הראשי לישראל‬
‫‪70‬‬
‫שער‬
‫המזרח‬
‫‪72‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫''אבי אבי רכב ישראל ופרשיו''‪ ,‬מעיין החכמה‪ ,‬חוט החסד‪ ,‬לבושו צדקה וענווה‪ ,‬ציון‬
‫במרר תבכה וירושלים תתן קולה‪ ,‬על כי הוסרה המצנפת והורמה העטרה‪ .‬נפלה‬
‫עטרת ראשנו ונזר תפארתנו‪ ,‬דודי ירד לגנו ללקוט שושנים‪ ,‬ונשבה ארון האלוקים‪,‬‬
‫הוא אבי‪ ,‬הוא ראשי‪ ,‬מורי ורבי‪ ,‬אהובי‪ ,‬חמדת לבבי‪ ,‬עיני עיני ירדה מים כי רחק‬
‫ממני מנחם משיב נפשי‪ .‬ובתפילה לה' הרופא לשבורי לב‪ ,‬שנמצא נחמה בנחמת‬
‫ציון ובנין ירושלים‪.‬‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫ובמיוחד שהיה לו מו''מ עם עמיתו הגאון‬
‫ר' מרדכי בלינוב שליט''א‪ ,‬וכת''ר היה‬
‫בדעה שצריכים ליטול אותם חוטי דם‬
‫מהבשר‪ ,‬והגר''מ בלינוב חלק עליו‬
‫ולדעתו מספיק ע''י חתך‪ ,‬והוסיף לו‬
‫אליבא‬
‫אינם‬
‫''שדבריו‬
‫במכתבו‬
‫דהלכתא‪ ,‬כי להלכה למעשה פסקינן‬
‫כשחותכין את החוטין – הגידים זה טוב‪''.‬‬
‫ב''ה עש''ק כ''א אד''ש‬
‫לסדר ''זאת תורת הבהמה''‬
‫לשנת ''יראת ה' היא חכמה'' לפ''ק‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫לכבוד הגאון החסיד‬
‫מוהר''ר הלל פעווזנער שליט''א‬
‫אב''ד ק''ק ליובאוויטש ‪ -‬צרפת‬
‫והנה משנה ארוכה היא בשו''ע‬
‫וכן בדברי הפוסקים כאשר דנו ודשו בו‬
‫רבים וטובים‪ ,‬והיות שכעת עש''ק אחרי‬
‫חצות ודבר זה נחוץ לכת''ר‪ ,‬לא יכולתי‬
‫לסדר דברי תשובתי באורך כאשר עם‬
‫לבבי‪ ,‬והשבתי לו תשובה בקוצר‪ ,‬וקצרתי‬
‫במילים לכתוב רק ראשי פרקים‪ ,‬ועוד‬
‫חזון למועד‪.‬‬
‫יו''ד סי' סה‬
‫אחדשכת''ה כמשפט לאוהבי שמו‪.‬‬
‫הנה על דבר מה שכת''ר בקש ממני‬
‫להעלות לו על הכתב בירור הלכתי‪ ,‬והוא‬
‫על אודות ניקור חוטי הדם שבלשון‪,‬‬
‫והדבר נחוץ לו לדעת מה שנהגו בזה‪,‬‬
‫‪73‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫ואומר אני שדברי מר ודברי מר נאמרו‬
‫בצדק‪ ,‬והכל תלוי ע''פ מנהג המקום‪,‬שיש‬
‫מקומות שתפסו להלכה שצריך לחתוך‬
‫ולהוציא גידי הדם שבבשר‪ ,‬ויש מקומות‬
‫שהסתפקו רק לחתוך אותם היטב‪ ,‬וכמו‬
‫שאבאר להלן‪.‬‬
‫השמש‬
‫בתרייהו ‪ -‬עד שימצא במספר הזה‬
‫וראשן אחד מחובר בשדרה וראשי‬
‫הפצולין נדבקין תחת החזה בראשי‬
‫הצלעות‪ .‬ה' חוטי הוו ‪ -‬ה' מקומות ובהן‬
‫חוטים של איסור‪ .‬דטחלא ‪ -‬טחול‪ .‬דידא‬
‫ שביד‪ .‬ודלועא ‪ -‬שבלחי וחוטים דקין‬‫הוא דקחשיב‪ ,‬הלכך לא תנא מזרקי‬
‫הצוואר‪ ,‬שאף הם משום דם‪.‬‬
‫ולהקדים איתא בגמ' חולין דף צג ע''א ''אמר‬
‫רבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל‪:‬‬
‫חוטין שביד אסורין‪ .‬אמר רב ספרא‪:‬‬
‫משה‪ ,‬מי אמר רחמנא לא תיכול בישרא‪.‬‬
‫אמר רבא‪ :‬משה‪ ,‬מי אמר רחמנא אכול‬
‫דמא‪ ,‬חתכיה ומלחיה‪ ,‬אפילו לקדירה נמי‪.‬‬
‫ואמר רב יהודה‪ :‬חוטין שבעוקץ אסורין‪,‬‬
‫חמשא חוטי אית ביה בכפלא‪ ,‬תלתא‬
‫מימינא ותרתי משמאלא‪ ,‬תלתא מפצלי‬
‫לתרי תרי‪ ,‬תרי מפצלי לתלתא תלתא‪,‬‬
‫נפקא מינה‪ ,‬דאי שליף להו עד דחמימי‪,‬‬
‫משתלפי‪ ,‬ואי לא‪ ,‬בעי חטוטי בתרייהו‪.‬‬
‫אמר אביי ואיתימא רב יהודה‪ :‬חמשא‬
‫חוטי הוו‪ ,‬תלתא משום תרבא ותרין‬
‫משום דמא‪ ,‬דטחלי ודכפלי ודכוליתא‪,‬‬
‫משום תרבא‪ ,‬דידא ודלועא‪ ,‬משום דמא‪,‬‬
‫למאי נפקא מינה‪ ,‬הני דמשום דמא‪ ,‬אי‬
‫מחתך להו ומלח להו שפיר דמי‪ ,‬הנך‪,‬‬
‫לית להו תקנתא'' עכ''ל‪.‬‬
‫היינו שמדברי הגמ' למדנו שלגבי חוטי‬
‫דם הנמצאים בתוך הבשר מספיק לחתוך‬
‫אותם חוטין‪ ,‬ואח''כ למלוח את הבשר‪,‬‬
‫ויכולים לאכלה ללא שום חשש‪ ,‬ואין‬
‫צורך לנוטלם וזה מה שענה לו רבא ''‬
‫חתכיה ומלחיה ‪ -‬אפילו לקדירה נמי‬
‫שפיר דמי'' היינו שאף לכתחילה יכולים‬
‫לעשות כן‪ ,‬ולא להצריך כלל להוציא‬
‫אותם חוטין כדי לאכלם‪ ,‬והדין הוא לא‬
‫רק אם כוונתו לצלות אותה בשר‪ ,‬אלא‬
‫אף לבשלו בקדירה הדין כן‪ ,‬ולא אמר‬
‫כלל שצריך לכתחילה להוציא חוטי הדם‬
‫אם רוצה לבשל את הבשר בקדירה‪ .‬ועיין‬
‫בתוס' שם ד''ה חתכיה ומלחיה וע''ש‪.‬‬
‫והנה המעיין בדברי הראשונים שם יראה‬
‫שפסקו את דברי הגמ' להלכה‪ ,‬שלגבי‬
‫חוטי דם הנמצאים בבשר אם רוצים‬
‫להכשירו‪ ,‬מספיק לחתוך אותם חוטין‬
‫היטב‪ ,‬ובכך זב הדם החוצה‪ ,‬ואח''כ‬
‫למלוח את הבשר‪ ,‬ואין צורך כלל לנקר‬
‫את החוטין מהבשר‪ .‬וכן כתב הרי''ף שם‬
‫וכן כתב הרא''ש שם סי' ח‪ .‬והוסיף הר''ן‬
‫בשם הראב''ד שמ''מ צריך לאותיבו‬
‫חתיכה לתחת‪ ,‬ובכך הדם הנמצא בחוטין‬
‫יכול לצאת יפה‪.‬‬
‫ופרש"י שם חוטין שביד ‪ -‬שאנו נוטלין מן‬
‫הכתף‪ .‬משה ‪ -‬תלמיד חכם‪ .‬ריש מעיא ‪-‬‬
‫כשהדקין יוצאין מן הקבה צריך לגרר‬
‫חלב שעליהן אורך אמה‪ .‬וזהו חלב שעל‬
‫הדקין ‪ -‬שנחלקו בו רבי ישמעאל ורבי‬
‫עקיבא באלו טרפות לעיל דף מט ע''ב‪.‬‬
‫שבעוקץ ‪ -‬היינו ה' חוטי דכפלי‬
‫פלונקש"א‪ .‬עוקץ ‪ -‬הנק"א‪ .‬בעי לחטוטי‬
‫‪74‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫וכדברי הר''ן בשם הראב''ד מצאנו מובא‬
‫בחידושי הריטב''א שם שכתב בזה''ל‪:‬‬
‫ובשעת המליחה ייתן החתוך למטה‬
‫בירידה‪ ,‬וכן הדם יוצא יפה עכ''ל‪.‬‬
‫והשיורי ברכה כתב שזאת היא כוונתו‬
‫של הר''ן כשכתב שצריך ''לאותיבו‬
‫לתחת''‪ ,‬היינו שצריך להניח את מקום‬
‫החתך למטה‪ ,‬כדי שיזוב ע''י כך כל הדם‬
‫הנמצא בחוטין‪.‬‬
‫השמש‬
‫חוטין שאסורין משום דם שבהם‪ ,‬כגון‬
‫חוטין שביד ושבכתף ושבלחי ובלשון‬
‫ובצואר‪ ,‬ומליחה לא מהני בהו‪ ,‬אם לא‬
‫שיחתכם תחלה ואח"כ ימלחם‪ ,‬ואז‬
‫מותרין אפילו לבשלם בקדרה עכ''ל‪.‬‬
‫והוסיף על דבריו מרן הב''י שם‪'' :‬דמה‬
‫שכתב רבנו שבלשון יש חוט של דם‪ .‬הנה‬
‫לא מצאתיו בגמרא‪ ,‬אלא שהרשב"א‬
‫והר"ן כתבו בשם הראב"ד‪ ,‬דחוטין‬
‫שבלשון בכלל דלועא הן‪ ,‬וצריך לחתכן‬
‫או ליטלן‪ ,‬וכתוב בסדר הניקור שהביא‬
‫רבנו בסימן זה מחתך בסכין תחת שורש‬
‫הלשון ומוציא ממנו חוט של דם''‪.‬‬
‫והנה על דברי הגמ' שהזכרנו לעיל על‬
‫אודות סוגי חוטין הנמצאים בבשר‪,‬‬
‫ושחלקם אסורים משום דם‪ ,‬מנתה הגמ'‬
‫חוטי דם דלועא‪ ,‬ופרש''י שם שהכוונה היא‬
‫על החוטין שבלחי‪ .‬הנה ע''כ כתב הרא''ש‬
‫שם שחוטין שבלשון הם בכלל דלועא‪,‬‬
‫שהרי הלשון היא בכלל הלחיים במתנות‬
‫כהונה‪ .‬ובאמת כך כתב הר''ן בשם‬
‫הראב''ד שחוטי הלשון הם בכלל הלחיים‪,‬‬
‫ולכך הרוצה להכשירו צריך לחתכן או‬
‫לנוטלן‪ .‬וכן כתב הרשב''א שם וע''ש‪.‬‬
‫והנה לפי מה שביארנו שחוטי הלשון הם‬
‫בכלל דלועא‪ ,‬משמע לפ''ז שיש בזה שני‬
‫סוגי חוטין‪ ,‬וכמו שמצאנו גבי חוטי הכתף‬
‫שמרן הב''י בהמשך דבריו מביא שיש‬
‫תרי גווני חוטין‪ .‬שהרי הראב''ד כותב‬
‫שחוטי הכתף הם בכלל ''דידא'' המובא‬
‫בגמ' משמע שהם שני סוגי חוטין שונים‪.‬‬
‫ולפ''ז יוצא לנו לדינא שצריך לחתוך גם‬
‫חוטי הלחיים וגם חוטי הלשון ולא מספיק‬
‫בחתיכת הלחיים אלא שצריך לחתוך ג''כ‬
‫את חוטי הלשון‪ .‬ובאמת כך פסק מרן‬
‫להלכה יו''ד סי' סה ס' א שחוטי הלחי וחוטי‬
‫הלשון צריכים חתיכה‪ ,‬היינו שגם מהלשון‬
‫צריך לחתוך את חוטי הדם‪ ,‬ולא מספיק‬
‫בחתיכת הלחיים‪.‬‬
‫אשר לפ''ז למדנו שבכלל החוטין‬
‫האסורים משום דם‪ ,‬נמנו ג''כ חוטי הדם‬
‫הנמצאים בלשון‪ ,‬ומדברי הגמ' מספיק‬
‫לחתכם היטב ולמלחם אח''כ‪ ,‬וזאת אף‬
‫אם רוצה לבשלו אח''כ‪.‬‬
‫ואנכי הרואה לדברי רבנו הטור‬
‫שפסק להלכה כדברי הגמ' ושאר‬
‫הראשונים שהזכרנו‪ ,‬שכדי להכשיר את‬
‫הבשר שיש בתוכו חוטין של דם מספיק‬
‫לחתוך אותו בלי להוציא את החוטין‪,‬‬
‫ואח''כ למלחו‪ ,‬וזאת אף לבישול בקדירה‪.‬‬
‫ובכללן חוטי הלשון‪ .‬וז''ל של הטור‪ :‬יש‬
‫יו''ד סי' סה‬
‫והנה המעיין בדברי הב''י שם ד''ה הנוקר את‬
‫הבשר יראה שלדעתו הדין הוא שאף‬
‫לכתחילה אין צורך לנקר את חוטי הדם‪,‬‬
‫ומספיק לחתוך אותן‪ ,‬ולכך ה''ה גבי חוטי‬
‫‪75‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫הדם שבלשון‪ .‬וז''ל‪ :‬ומ"ש ונוטל הלחיים‬
‫ומחתך בסכין תחת שורש הלשון וכו'‪.‬‬
‫בפרק גיד הנשה שם אמרינן דחוטי‬
‫דלועא אסורים משום דמא‪ ,‬וכבר כתבתי‬
‫בראש סימן זה שהרשב"א והר"ן כתבו‬
‫בשם הראב"ד שחוטין שבלשון בכלל‬
‫דלועא הן וצריך לחתכן או ליטלן‪ ,‬וכן‬
‫כתב רבינו שם‪ ,‬ע''כ‪ .‬ובהמשך דבריו‬
‫כתב‪ :‬ודברי המחבר הזה כשלא הפריד‬
‫הראש מן הגוף הוא‪ ,‬דאל"כ לא היה צריך‬
‫להוציא שום חוטין כלל משם‪ ,‬דכיון‬
‫שהפריד הראש מהגוף כבר כל חוטין‬
‫ששם נחתכו‪ ,‬ושוב אינו צריך להסירם‬
‫ע''כ‪ .‬מדבריו למדנו דדי בחתיכה ולא‬
‫צריך להסירם‪.‬‬
‫השמש‬
‫והלך בעקבותיהם המהרי''ו ופסק להלכה‬
‫בסדר הניקור שלו ''שלא ראה משום טבח‬
‫שמנקרים את חוטי הדם שבלשון‪ ,‬רק‬
‫שהטבחין חותכין היטב אותם חוטין‬
‫שתחת הלשון ובזה מספיק אף‬
‫לכתחילה''‪.‬‬
‫אמנם עדיין צריך עיון שמה שהוא פשוט‬
‫שכך דעתו של מרן הב''י שמספיק רק‬
‫לחתוך את החוטין ולא להוציאן‪,‬‬
‫ושבאמת כך הסבירו את דעתו גדולי‬
‫הפוסקים הספרדים‪ ,‬שדעת מרן הב''י היא‬
‫כן להלכה‪ ,‬וזאת אף לכתחילה‪ .‬עדיין לא‬
‫יצאנו לומר שכך היא דעתו של הרמ''א‪,‬‬
‫וההולכים אחריו ק''ק האשכנזים‪.‬‬
‫והנה המעיין בדרכי משה שם אות ז יראה‬
‫שדעתו היא שלכתחילה צריך להסירם‬
‫ולא מספיק לחתכן‪ ,‬והביא זאת בשם‬
‫כמה פוסקים‪ .‬וז''ל‪ :‬ובאו''ה הארוך כלל יט‬
‫משמע דלכתחלה אל יסמוך על החתיכה‪,‬‬
‫אלא צריך ליטלם משם‪ ,‬אבל בדיעבד יש‬
‫לסמוך על החתיכה‪ ,‬כאילו הוסרו משם‬
‫לגמרי‪ .‬וכן כתב האור זרוע ח''א סי' תמח אם‬
‫לא הסירו גידי הצוואר כמו שרגילין‪,‬‬
‫מותר בדיעבד אם נחתכו‪ ,‬עכ''ל‪.‬‬
‫וכן פסק מרן להלכה שם ‪ :‬יש חוטים‬
‫שאסורים משום דם שבהם‪ ,‬כגון‪ :‬חוטין‬
‫שביד‪ ,‬ושבכתף ושבלחי התחתון שבצד‬
‫הלשון מכאן ומכאן‪ ,‬ובלשון‪ ,‬ובצוואר‪,‬‬
‫וחוטי הלב‪ ,‬וחוטי העוקץ‪ ,‬וחוטי הדקין‪,‬‬
‫שהם בתוך שומן הדקין כמו בית עכביש‬
‫מסובכין זה בזה‪ .‬וכן נוטלין חוטין אחורי‬
‫האוזניים‪ .‬וקרום שעל המוח שבקדקוד‬
‫ומליחה לא מהני‬
‫וקרום שעל הביצים‪.‬‬
‫בהו‪ ,‬אם לא שיחתכם תחלה (וחתוך‬
‫לתחת)‪ .‬ואח"כ ימלחם עכ''ל‪.‬‬
‫הרי לפ''ז מצאנו שגדולי הפוסקים‬
‫האשכנזים חששו לענין חתך בלבד‪,‬‬
‫והצריכו לכתחילה לנקר ולהוציא לגמרי‬
‫את חוטי הדם מהבשר‪ ,‬ואח''כ למלחו‪.‬‬
‫ושכן הובא באו''ה ובאו''ז לחשוש לכך‬
‫ולעשותו לכתחילה‪.‬‬
‫והנה גם הרמ''א לא השיג כלום על דבריו‪,‬‬
‫להצריך לנוטלם ולא לחתכם‪ .‬ולפ''ז‬
‫למדנו שבפשטות דעתו של הרמ''א‪ ,‬היא‬
‫כמו דעת מרן השו''ע‪ ,‬שלא להצריך לנקר‬
‫ולהוציא את חוטי הדם שבלשון‪ ,‬אלא‬
‫שמספיק לחותכן היטב‪ ,‬חתוך תחת‪ ,‬כדי‬
‫שיזוב הדם‪ ,‬ואח''כ למלחם‪ ,‬ותו לא‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫והנה אף שהרמ''א לא הביא את דבריו‬
‫שכתב בד''מ להלכה בשו''ע‪ ,‬אמנם לבוא‬
‫ולומר שלא חשש לכך‪ ,‬ולכל הפחות‬
‫לעשותו לכתחילה‪ ,‬קשה לומר כן‪,‬‬
‫ובמיוחד אחרי שהביא את דבריו של‬
‫האו''ה ושל האו''ז שצריכים לנקר‬
‫ולהוציא‪ ,‬ולא מספיק רק בזה שחותך‬
‫אותם‪.‬‬
‫השמש‬
‫הלשון‪ ,‬רק שהקצב חותך הלשון‬
‫לחתיכות קטנות‪ ,‬ובכך חותך החוטין‪ ,‬ואז‬
‫מהני‪ .‬אבל כשקונים לשון שלם ודאי‬
‫מנקרים החוטין ולא מספיק לחתוך‪,‬‬
‫ובמקום שיש מנהג שלא לנקר צריך‬
‫לבטל המנהג‪.‬‬
‫ובהיותי בזה ראיתי בשו''ת מים רבים‬
‫יו''ד סי' ד שהביא בשם הכנה''ג הגהב''י‬
‫אות ה שכתב שם בזה''ל‪ :‬שכמדומה‬
‫שבקושטאנטינה אינם נוטלין חוטי‬
‫הלשון‪ ,‬ואיני יודע למה‪ .‬ושוב מצאתי‬
‫בספר הזכרונות שמתרעם על זה‪ ,‬ומסיים‬
‫שם שצריכים ליטול חוטי הלשון‪ ,‬ועכ''פ‬
‫לחתוך אותם ובלי חתיכה ומליחה אסור‬
‫לבשלם‪.‬‬
‫וגדולה מזו מצאתי שהמהרש''ל פסק‬
‫להלכה כדברי הד''מ‪ ,‬והובא זאת בספרו‬
‫יש''ש חולין פגה''נ סי' ו שהביא זאת בשם‬
‫מהרא''י בשערים‪ .‬ולחיבת הקודש נביא‬
‫מקצת דבריו וז''ל‪ :‬המנהג הוא‬
‫לנקר וליטול כל הגידין האסורים אף‬
‫משום דם ואפילו לצליה‪ ,‬ובדיעבד אם‬
‫לא נטלו או לא נחתכו בצליה או במליחה‬
‫נוטלין הגידין ואח''כ קולפין מיד‬
‫סביבותיו ומשליכין אותו‪ ,‬והשאר מותר‪,‬‬
‫וכ''ש לקדירה שמנקרין ואין סומכין על‬
‫חתיכה ומליחה‪ ,‬ואע''פ שסגי בחתיכה‬
‫ומליחה לכו''ע‪ ,‬מ''מ מנהג הניקור עוקר‬
‫הלכה עכ''ל‪.‬‬
‫וכן פסק להלכה הבית לחם יהודה‬
‫שהביא את דברי הכנה''ג והנחלת שבעה‬
‫שהזכרנו‪ ,‬להלכה ולמעשה‪ .‬וסיים שכן‬
‫המנהג במדינתנו ליטול ולהוציא חוטי‬
‫הלשון‪ ,‬ולא מהני בזה שחותכן‪.‬‬
‫ס''ק א‬
‫אשר על כן מצאנו חבל נביאים אשר‬
‫נבאו בסגנון אחד‪ ,‬הלא הם האו''ה‪,‬‬
‫האו''ז‪ ,‬המהרש''ל‪ ,‬בעל העיטור‪ ,‬הכנה''ג‪,‬‬
‫הנחל''ש‪ ,‬ועוד גדולים וקדושים‪ ,‬שלדעתם‬
‫המנהג המקובל הוא שצריך לנקר‬
‫ולהוציא חוטי הדם שבלשון‪ ,‬ולא מספיק‬
‫ע''י חתך‪ ,‬ומליחה אח''כ‪ ,‬ואם לא לענין‬
‫בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחילה לדעתם הדבר‬
‫פשוט שחייבים לעשותו‪.‬‬
‫ובאמת כך פסק להלכה בעל העיטור‬
‫בסדר הניקור שלו שלדעתו לגבי הלשון‬
‫צריך ליטול את חוטי הדם ולא מספיק‬
‫לחתכם‪ .‬וע''ש שהביא שכך המנהג הנהוג‬
‫לנקר ולא רק לחתוך‪.‬‬
‫וחזי הוית בשו''ת נחלת שבעה‬
‫סי' מד אשר האריך בדין חוטי דם שבלשון‪,‬‬
‫וכתב שאין שום ספק שחוטי הלשון‬
‫אסורים משום דם‪ .‬ולכך בק''ק פיורדא‬
‫המנהג הוא שלא מוכרים אף פעם את‬
‫סי' מא וכן‬
‫והנה ע''פ דבריהם‪ ,‬השאלה היא היאך‬
‫נכון להיום‪ ,‬בכל גופי כשרות הנמצאים‬
‫‪77‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫בא''י הן אצל הספרדים והן אצל‬
‫האשכנזים כולל קהל החסידים‪ ,‬לא‬
‫נוהגים כלל לנקר ולהוציא את חוטי‬
‫הלשון‪ ,‬ומסתפקים רק בחתך‪ .‬שהרי‬
‫כאמור יש וצריכים לחוש לדברי אותם‬
‫גדולים המצריכים ניקור‪ ,‬וזאת לפחות‬
‫לכתחילה‪ .‬והדבר תמוה שלא מצאנו גוף‬
‫של כשרות מהדרין אשר יקפיד ע''כ‬
‫לעשותו לכתחילה‪.‬‬
‫השמש‬
‫מהספרדים‪ ,‬בעת אשר נקבעה שחיטה‬
‫אשכנזית מיוחדת‪ ,‬ונמשך כן ג"כ בימי‬
‫הנהגת הגאון מוהרמ"א מקליש ז"ל‪,‬‬
‫וכשבא הנה מרן הגאון מוהרי"ל דיסקין‬
‫זצ"ל היה העסק של כשרות הבשר‬
‫כמעט כולו תחת הנהגתו‪ ,‬והוא ג"כ‬
‫השאיר את המנהג הזה‪ ,‬ועל יסוד זה‬
‫נתפשט מנהג ספרדי זה בכל א"י גם‬
‫אצל האשכנזים‪ .‬וע"כ אע"פ שאין דעתי‬
‫ודעת רבנים מידידינו נוחה מזה‪ ,‬כעת‬
‫שהעדה האשכנזית היא כמעט העיקרית‬
‫פעה"ק ת"ו‪ ,‬מ"מ אי אפשר לשנות פה‬
‫את המנהג עכ''ל‪ .‬ומשום הכי הגרא''י קוק‬
‫ז''ל הגיה בלוח הניקור הנהוג בירושלים‪,‬‬
‫של הגאון ר' בצלאל הכהן ז''ל מווילנא‬
‫שמנהג א''י הוא כדינא דגמ' שלענין חוטי‬
‫הדם סומכים על חתיכה ומליחה‪.‬‬
‫ואחרי בירור יסודי ודו''ח היטב אצל‬
‫גדולי המנקרים באה''ק‪ ,‬שאלתי לאותם‬
‫המנקרים הזקנים שזוכרים על הנהוג בענין‬
‫זה בירושלים‪ .‬ונוודעתי שתקנה זו שלא‬
‫לנקר את הלשון ולא לחוש לגדולי‬
‫הפוסקים המצריכים זאת לכתחילה‪ ,‬נובע‬
‫מתקנה שעשו גאוני ירושלים ובראשם‬
‫מהרי''ל דיסקין זצ''ל ומהר''ש סאלענט‬
‫זצ''ל כאשר הקימו לראשונה גוף הכשרות‬
‫עבור הקהילות האשכנזיות בא''י‪.‬‬
‫אמנם קיבלתי עדות נאמנה מנכד הגר''ד‬
‫המבורגר זצ''ל שהיה בין המנקרים‬
‫שהתמנו ע''י הגאונים מהרי''ל דיסקין‬
‫ומהר''ש סאלענט זצ''ל‪ ,‬וסיפר לי שאף‬
‫שהנהוג היה בא''י שלגבי חוטי הדם‬
‫של הלשון לעשות כמנהג הספרדים‬
‫שמספיק ע''י חתך‪ ,‬מ''מ כשהיה עושה‬
‫זאת בשביל ב''ב‪ ,‬היה מנקר ומוציא את‬
‫חוטי הדם שבלשון‪ ,‬וכן בשאר חלקי‬
‫הבשר היה נוהג כך‪.‬‬
‫ויעיד ע''כ מכתבו של הרב הראשי‬
‫לישראל הראשון‪ ,‬הגאון מהרא''י קוק ז''ל‬
‫מהרח''ע‬
‫להגאון‬
‫ששלח‬
‫במכתב‬
‫גראדזענסקי זצ''ל מווילנא‪ .‬ואותו מכתב‬
‫מובא בספרו דעת כהן סי' רכג וז''ל‪ :‬ובענין‬
‫הניקור של חוטי הדם‪ ,‬האמת היא‬
‫שנוהגים פה להקל בזה גם אצל‬
‫האשכנזים‪ ,‬מפני שהספרדים נוהגים‬
‫מעולם לסמוך על החתיכה והמליחה‪,‬‬
‫אע"פ שכאן מוכרים את הבשר עם‬
‫העצמות‪ ,‬מ"מ הם מחזיקים שהחתיכה של‬
‫החלקים הקטנים‪ ,‬כמו שנהוג פה‪ ,‬היא‬
‫מספיקה מדינא‪ .‬והגאון ר' שמואל‬
‫סאלענט ז"ל קיבל את המנהג הזה‬
‫ובאמת אותה הלכה שלא לנקר וליטול‬
‫חוטי הדם שבבשר‪ ,‬תפסו אותה רק‬
‫באה''ק‪ ,‬וזאת ע''פ הטעם שהזכרנו לעיל‪,‬‬
‫שהישוב בא''י היה מקודם מהספרדים‪,‬‬
‫והשחיטה היתה תחת ידם‪ ,‬לכן כשהגיעו‬
‫האשכנזים המשיכו בענין זה כמנהג‬
‫‪78‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫הספרדים לחתוך ולא להוציא חוטי הדם‪.‬‬
‫אמנם בחו''ל מנהג האשכנזים היה ליטול‬
‫ולהוציא את חוטי הדם‪ ,‬וזאת כי חששו‬
‫לדברי המהרש''ל וסיעתו‪ ,‬שלכתחילה‬
‫חייבים ליטול ולא לחתוך‪.‬‬
‫השמש‬
‫גידים‪ ,‬ומסירים שתי עצמות קטנות משני‬
‫הצדדים הנקראין ''טרייפענע ביינדלאך''‪,‬‬
‫ומסירים את שפוי הכובע ''צעפל''‪,‬‬
‫ומחתכים את עור הושט הנמשך עמו‪,‬‬
‫וזאת משום מיאוס‪ ,‬וחותכים קצת מעוקץ‬
‫הלשון''‪.‬‬
‫וכן מובא ברוב ספרי הניקור של גרולי‬
‫הרבנים והמנקרים האשכנזים שחיו‬
‫בחו''ל‪ ,‬ונביא לכאן רק כמה מהם‪ .‬הנה‬
‫בספר זבחי שלמים להגר''י בעק ז''ל דיין‬
‫ק''ק לייפניק הספר הודפס בשנת תרנ''ט‪ ,‬הל' ניקור‬
‫מחלק הפנים אות ז הובא בזה''ל‪ :‬הנה לגבי‬
‫הלשון חותך מן הראש עם בשר הגרגרת‪,‬‬
‫ונוטל מכל צד תחת הלשון העצם הארוך‬
‫המונח שם‪ ,‬הנקרא ''טריפה ביינכען''‪,‬‬
‫ותחת העצם הזה מונחים שני גידין זה‬
‫תחת זה‪ .‬האחד הוא לבן ומתחלק בתוך‬
‫הלשון לשנים‪ ,‬ונמשך עד ראש הלשון‪,‬‬
‫והשני הוא גיד של דם המתחלק ג''כ‬
‫לשנים‪ ,‬והולך רק עד חצי הלשון‪ .‬ואם‬
‫נשארו ''הטריפה ביינכען'' אצל הראש‪,‬‬
‫אזי יסירם משם‪ .‬וכדי שלא יתקלקל‬
‫הלשון מוטב למשוך הגידין ממנה בעוד‬
‫שהיא חמה‪ ,‬כי אז נמשכים בנקל‪ .‬ואם‬
‫נתקשה הלשון אזי טוב להקיש עליה עד‬
‫שיתרכך הבשר ואז הגידין נמשכים‬
‫היטב‪.‬‬
‫ובלוח הניקור להגרב''צ הכהן ז''ל שהיה‬
‫נחשב מגדולי המנקרים של ע''ת ווילנא‪,‬‬
‫ובסוף ימיו היה חי בירושלים‪ ,‬הובא לגבי‬
‫ניקור הלשון בזה''ל‪ :‬והנה אף שמנהגנו‬
‫בחוץ לארץ הוא ליטול ולהוציא את חוטי‬
‫הדם שבלשון‪ ,‬וכן אנחנו נוהגים לעשות‬
‫בכל חוטי דם שבבשר‪ ,‬וכן נוהגים בכל‬
‫קהילות האשכנזים‪ ,‬מ''מ מנהג האשכנזים‬
‫פה ירושלים ת''ו‪ ,‬הוא להתיר חוטי דם‬
‫ע''י חתיכה ומליחה בלבד‪ .‬וזאת מאחר‬
‫שהישוב דפה היה מקודם מהספרדים‪ ,‬וכן‬
‫השחיטה היתה תחת ידם‪ ,‬וכל ההדרכות‬
‫בענין הכשר הבשר היו כמנהגם‪ ,‬והם‬
‫נהגו לחתוך חוטי הדם ולא ליטלן‪ ,‬ולכן‬
‫גם אח''כ כאשר נתייסדה השחיטה‬
‫האשכנזית באה''ק‪ ,‬החליטו הרבנים‬
‫הגאונים מהרי''ל דיסקין ומהר''ש סאלענט‬
‫זצ''ל‪ ,‬שלא לשנות ממנהג הספרדים‪.‬‬
‫וזאת מאחר שמה שנוטלין חוטי הדם‬
‫בחוץ לארץ‪ ,‬הוא רק מצד חומרא‪ ,‬ולא‬
‫רצו בזה לשנות ממנהג המקובל‪ ,‬כדי‬
‫שלא להוציא לעז על הראשונים‪ ,‬וכמו‬
‫שפסק הפר''ח יו''ד סי סד ס' כב שבמקום‬
‫שאסרו רק ממנהג‪ ,‬אין לבטל היכא‬
‫שנהגו להתיר‪ ,‬עכ''ל ‪.‬‬
‫ועינא דשפיר חזי להגאון ר' שאול שמחה‬
‫מאלין ז''ל‪ ,‬רבה של ביליסטאק בנו של‬
‫הגרי''ש מאלין אב''ד בריסק‪ ,‬שהביא‬
‫בספרו תורת הניקור השלם‪ ,‬משפט הניקור‬
‫חלק הפנים שלגבי הלשון ''חותכים תחת‬
‫שורשו ומוציאים חוט אחד אדום וחוט‬
‫אחד לבן‪ .‬ונוהגים להוציא עוד איזה‬
‫‪79‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫וחכם אחד הראה לי מכתב של הגאון‬
‫מוהר''ר רפאל בלום אב''ד קאשוי‪,‬שיצא‬
‫בשנת תשל''ב ובו הדריך את כל מנקרי‬
‫ארה''ב‪ ,‬להוציא ולנקר היטב את חוטי‬
‫הדם שבלשון וכן כל חוטי הדם‬
‫הנמצאים בבשר‪ ,‬ולא רק לחתוך אותם‬
‫היטב‪ ,‬והצטרפו לאותו מכתב עוד כמה‬
‫גדולים של ארה''ב‪.‬‬
‫השמש‬
‫שהזכרנו לעיל‪ ,‬א''כ שם ההלכה התקבלה‬
‫שחייבים לנקר והוציא את חוטי הדם‪,‬‬
‫ושלא יספיק לחתוך אותם כדי שיזוב‬
‫הדם‪ ,‬א''כ מי יבוא לערער אחרי מנהגם‬
‫הקדוש‪ ,‬כאשר לדעתם יש חיוב לעשותו‪.‬‬
‫וכאשר נוסיף שמדבריו של הגר''מ‬
‫בלינוב שליט''א יוצא שגם לעצמו תפס‬
‫כמנהג האשכנזים מדורי דורות‪ ,‬להוציא‬
‫את גידי הדם שבבשר כולל אלו‬
‫הנמצאים בלשון‪ ,‬וזאת עשה כדי לצאת‬
‫לדעת המהרש''ל ועוד‪ ,‬שנהגו לעשות כן‪.‬‬
‫וכלשונו במכתב ששלח לכת''ר ''ובטח‬
‫זוכר שסיפרתי לו שבארגנטינא הייתי‬
‫היחידי להוציא את הגידים''‪ .‬הרי לפ''ז אם‬
‫הוא תפס לעצמו כמנהג האשכנזים מדורי‬
‫דורות אשר חששו לדעת אותם גדולים‬
‫המצריכים להוציא חוטי הדם שבבשר‪,‬‬
‫וזאת מאחר שלדעתם לא מספיק בכך ע''י‬
‫חיתוך‪ ,‬ובראשם המהרש''ל והאו''ז ועוד‬
‫גדולים וקדושים‪ ,‬איך יבואו כעת לבטל‬
‫מנהג זה ולומר שמנהג זה הוא לא אליבא‬
‫דהלכתא‪ .‬אלא נהרא נהרא ופשטא‪.‬‬
‫אשר על כן יוצא לנו לדינא שמנהג‬
‫האשכנזים הוא ליטול ולהוציא את כל‬
‫חוטי הדם שבבשר‪ ,‬כולל חוטי הדם‬
‫שבלשון‪ ,‬ולא מסתפקים רק לחותכם‬
‫יפה כמנהג הספרדים‪ .‬וזה שבא''י נהגו‬
‫בזה האשכנזים כמנהג הספרדים‪ ,‬הנה‬
‫עשו זאת כדי לא להוציא לעז על המנהג‬
‫הקדום‪ ,‬כאשר השחיטה היתה תחת‬
‫שרביטם של גאוני ומאורי ישראל‬
‫הספרדים‪ ,‬ובמיוחד שמה שנהגו בחו''ל‬
‫ליטול חוטי הדם הוא מצד חומרא כאשר‬
‫מדינא מספיק רק ע''י חתך ומליחה‬
‫בלבד‪ .‬וידועים דברי הכנה''ג הגהב''י יו''ד סי'‬
‫סד ס' מ שאפילו כשיש איסור דרבנן‪ ,‬אין‬
‫לשנות המנהג‪ ,‬אפילו אם נהגו להקל‪,‬‬
‫וזאת שלא להוציא לעז על הראשונים‪,‬‬
‫ולומר שח''ו אכלו איסור‪ ,‬א''כ כ''ש כשזה‬
‫רק מצד חומרא שנהגו כן שהדין יהיה כן‪.‬‬
‫והנני בזה אוהבו ומכבדו דושת"ה‪ ,‬וחותם‬
‫בכל חותמי ברכות‪ ,‬ושנזכה כבר השנה‬
‫לאכול מן הזבחים ומן הפסחים על קיר‬
‫מזבחך לרצון‪ ,‬בביאת גואל צדק בב"א‪.‬‬
‫אמנם בחוץ לארץ שאדרבה נהגו לנקר‬
‫חוטי הדם ולהוציאם‪ ,‬ולא רק לחתכם‬
‫היטב‪ ,‬וכך נהגו לעשות בקרב קהילות‬
‫האשכנזים לצאת אליבא דכל הגדולים‬
‫המצפה לישועת ה' ולהרמת קרן‬
‫התורה וישראל במהרה‬
‫יעקב חביב‬
‫‪81‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב אברהם ישראל רובין שליט''א‬
‫רב ודומ''ץ דע''ת רחובות‬
‫ראש בד''ץ ''מהדרין''‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫מאמר זה מוגש בברכה ובהערכה רבה עד למאד למעכש''ת הגאון החסיד מוהר''ר‬
‫יעקב חביב שליט''א דיין בעיה''ק ירושלים ורב ומו''צ עיה''ק והמקדש לזכר אביו‬
‫כמוהר''ר מסעוד חי חביב זצ''ל ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫אפילו לקדירה‪ ,‬ואת שיטות הראשונים‬
‫שפסקו כן‪ .‬הרי הם הרא''ש (שם סי' ח)‬
‫ב''ה אייר תשס''ה‬
‫לכבוד הרב הגאון מוהר''ר יעקב חביב‬
‫שליט''א רב ודומ''ץ בשכונת קרית משה‬
‫– ירושלים חבר בד''ץ יורו משפטיך‬
‫ליעקב מח''ס שו''ת ריח השדה‬
‫והרי''ף (שם) ואת דברי הר''ן בשם‬
‫הראב''ד והריטב''א‪ ,‬דבשעת מליחה יתן‬
‫את מקום החיתוך כלפי מטה ואת דברי‬
‫הראשונים שחוטי הלשון הם בכלל דלועה‬
‫ולא רק החוטין שבלחי הם בכלל דלועה‪.‬‬
‫החיים הברכה והשלום למשמרת שלום‪.‬‬
‫ובאמת כ''כ הטור (יור''ד סי' ס''ה) ובב''י‬
‫(שם) ומרן השו''ע (שם) שכתב שאין צריך‬
‫להוציא גידי הדם אלא סגי כשחותכם‪,‬‬
‫והרמ''א לא השיג כלום בזה‪ ,‬וכ''כ מהרי''ו‬
‫בספר הניקור שלו‪.‬‬
‫קבלתי את מכתבו אשר כולו רצוף‬
‫חריפות ובקיאות‪ ,‬בעניין אופן ניקור‬
‫גידי הדם שבלשון‪ ,‬ובו משא ומתן ארוך‬
‫הלכתי‪ ,‬אשר תורף הדברים הם דברי‬
‫הגמ' בחולין (דף צג ע''א) דידא ודלועה‬
‫(הלשון) משום דמא וכו' והני אי מחתך‬
‫ומלח שפיר דמי‪ ,‬ודברי התוס' (שם) דסגי‬
‫בחיתוך הגידים ואינו צריך ליטול אותם‬
‫אך בדרכ''מ ובשם פוסקים כתבו‬
‫שלכתחילה צריך ליטול ולהוציא הגידין‬
‫לגמרי‪ ,‬כ''כ באו''ה הארוך (כלל יט)‬
‫ובאו''ז (ח''א סי' תמח) שרק בדיעבד סגי‬
‫בחיתוך ולכתחילה צריך לחתוך הגידין‪,‬‬
‫‪80‬‬
‫חם‬
‫הרב אברהם ישראל רובין‬
‫אבל למעשה לא הביא זאת להלכה‬
‫הרמ''א במפה שלו‪ ,‬אבל המהרש''ל‬
‫ביש''ש (חולין פג''ה סי' ו') פסק כמו‬
‫שכתב בדרכי משה דמהני רק בדיעבד‬
‫ולא לכתחילה‪ ,‬והכנה''ג הסכים שצריכים‬
‫ליטול גיד הדם‪ ,‬והביאוהו הבית לחם‬
‫יהודא (ס''ק א) וע''ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫בארוכה לכך‪ ,‬למנהגי חז''ל כפי הנהוג‬
‫היום‪.‬‬
‫הנה ראשית דבר אשיב לכת''ר שליט''א‬
‫שלמרות שדבריו מבוררים ומחוורים‪,‬‬
‫ופרושים כשמלה‪ ,‬בבהירות ובקיאות‬
‫נפלאה‪ ,‬והינם נכונים ואמתיים‪ ,‬מ''מ‬
‫הנני להודיע שאצלנו בעיר רחובות‬
‫למעלה מעשרים וחמש שנה שמנקרים‬
‫ומוציאים כל חוטי הלשון‪ ,‬וכן עושים‬
‫בשחיטות המהודרות של בד''ץ מהדרין‬
‫אשר בראשותנו בחו''ל ובעיקר בדרום‬
‫אמריקה שגם בהם מוצאים לגמרי את‬
‫חוטי הלשון‪.‬‬
‫והנה כת''ר הביא שאחר בירור הדין‬
‫היטב‪ ,‬קיבל עדות מכמה ועל כמה מגדולי‬
‫המנקרים כמפורט בהרחבה במכתבכם‬
‫עדותם‪ ,‬שדבר זה שלא לנקר ולהוציא את‬
‫חוטי הלשון באה''ק ולא לחוש להוציאם‬
‫אף לכתחילה נובעת מתקנת של גאוני‬
‫ירושלים ת''ו‪ ,‬ובראשם המהרי''ל דיסקין‬
‫ומהר''ש סלנט כאשר הקימו לראשונה‬
‫גוף כשרות עבור הקהילות האשכנזיות‬
‫בא''י‪ ,‬והשאירו את המצב כמו שהיה אצל‬
‫הספרדים גם בזמן שרוב עסקי הבשר היו‬
‫תחת ועד הכשרות האשכנזים‪ ,‬והוא‬
‫משום שלא להוציא לעז על הראשונים‪,‬‬
‫והוא ע''פ דברי הכנה''ג (הגב''י יור''ד סי‬
‫ס''ד סעי' מ) שאפילו כשיש איסור דרבנן‬
‫אין לשנות המנהג אפילו אם נהגו להקל‪,‬‬
‫וזאת שלא להוציא לעז על הראשונים‬
‫שיאמרו שאכלו איסור ח''ו‪ ,‬א''כ כ''ש‬
‫כשזה רק מצד החומרא שנהגו כן שהדין‬
‫יהיה כן‪.‬‬
‫טעם וסיבת הדבר ששינינו ממה שנהוג‬
‫בארה''ק שמורידים רק את הקצה‬
‫(השפיץ) של הלשון (עד המקום שנעשה‬
‫אדום ומתחיל לדמם קצת‪ ,‬וחותכים את‬
‫חוטי הלשון מבפנים‪ ,‬מפני ששחיטה זו‬
‫מיועדת גם לבני חו''ל המקפידים להוציא‬
‫את חוטי הלשון לגמרי) וכבר פנו אלינו‬
‫בעבר נציגי כמה עשרות משפחות של‬
‫מדענים וכדומה‪ ,‬בני חו''ל שעבדו במכוני‬
‫המדע שברחובות‪ ,‬שהיו חלק נכבד‬
‫מציבור אוכלי ומקפידי הכשרות בעיר‪,‬‬
‫ועדיין הם בדין בני חו''ל לכל דבר‪,‬‬
‫ועושים יו''ט שני של גלויות‪ ,‬ואף בציבור‬
‫מתפללים‪ ,‬ולטענתם אינם יכולים לאכול‬
‫בשר מניקור שנהגו בארה''ק‪ ,‬ולתועלתם‬
‫שנינו הדבר להוציא חוטי הלשון אצל‬
‫הקצבים‪ ,‬ואין כאן משום הוצאת לעז על‬
‫הראשונים‪ ,‬כיון ששינוי זה אינו לצורך‬
‫בני המקום שנהגו להקל‪ ,‬אלא לטובת בני‬
‫חו''ל שצריך להתחשב בהם כדי שיקבלו‬
‫וכת''ר האריך בזה‪ ,‬ולמעשה נוהגים כולם‬
‫גם הספרדים וגם האשכנזים בכל גופי‬
‫הכשרות שאין מוציאין הלשון כלל אלא‬
‫מחתכין אותם‪ .‬אבל בחו''ל נוהגין להוציא‬
‫עכ''פ את חוטי הדם‪ ,‬והביא ג''כ עדויות‬
‫‪82‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫בשר מנוקר כפי מנהגם‪ ,‬שהם אנשים‬
‫רבים בעיר‪ ,‬והם בגדר מיעוט המצוי וניכר‬
‫לגבי העיר‪.‬‬
‫וטען בפנינו זקן המנקרים בעירנו‬
‫בעקשנות ובהחלטיות פסקנית‪ ,‬בריתחא‬
‫דאורייתא‪ ,‬וטענתו בפיו איך משנים מנהג‬
‫ירושלים ת''ו שהתקבל בכל אה''ק והם‬
‫ירושלים‬
‫מנקרי‬
‫תלמידי‬
‫בעצמם‬
‫ומוסמכים ע''י רבני ירושלים מדור‬
‫הקודם‪ ,‬ומנקרים כך כפי שהם למדו‬
‫ברחובות כבר קרוב לחמישים שנה‪.‬‬
‫השמש‬
‫וטובים דס''ל דכך צריך לנקר עכ''פ‬
‫לכתחילה‪.‬‬
‫עוד יש לצרף על ההיתר לשנות המנהג‬
‫לחומרא ולא לחוש להוצאת לעז‬
‫על הראשונים ח''ו‪ ,‬משום דהוי עצם‬
‫המנהג לחתוך גידי הדם ולא להוציאם‬
‫באה''ק הוא מנהג חדש‪ ,‬שהרי מקורו‬
‫של המנהג להקל לחתוך ולא להוציא‬
‫גידי הדם הוא בירושלים ת''ו‪ ,‬דשם‬
‫השאירו הגדולים האשכנזים מנהג‬
‫הספרדים‪ ,‬דחששו משום הוצאת לעז על‬
‫הקדמונים וכנ''ל‪ ,‬ומזה נתפשט המנהג‬
‫למושבות החדשות באה''ק‪ ,‬לא רק לאלו‬
‫המושבות שנהגו וקבלו עליהם מנהגי‬
‫ירושלים ת''ו‪ ,‬גם שאר דברים כמו זמן‬
‫הדלקת נרות‪ ,‬מנהגי קבורה וכדו'‪ ,‬אלא‬
‫נתפשט המנהג גם בשאר מושבות‬
‫וערי ישראל באה''ק להקל בזה‪ ,‬גם‬
‫במקומות שהגיעו אליה רבים בני חו''ל‬
‫מארצות אירופה המזרחית וכדו'‪ ,‬ושם‬
‫החמירו כן להוציא חוטי הלשון והצוואר‬
‫והיד‪ ,‬אלא שמנהג זה לא היה קבוע‬
‫ממש בהחלטה גמורה שמקילין בזה‬
‫כמו בירושלים ת''ו‪ ,‬אלא מנהג רופף‬
‫הוא בידינו‪.‬‬
‫ובתחילה נמנע הוא בעצמו לקיים הוראה‬
‫זו‪ ,‬והמשיך עבודתו כבתחילה‪ ,‬והשבנו לו‬
‫סמכותית באחת ולא ישיבנה‪ ,‬דאין זה‬
‫שינוי ממנהג המקום‪ ,‬שהם מנהגי א''י‪,‬‬
‫דזה עשו לתועלתם של בני חו''ל‪,‬‬
‫שאמנם אין משנים מנהג עבור יחידים‪,‬‬
‫אבל הם רבים וטובים שצריך להתחשב‬
‫בהם כנ''ל‪.‬‬
‫כשדילגנו על בעיית שינוי מהמנהג‪ ,‬שוב‬
‫איכא בכלל מאתים‪ ,‬איכא מנה‪,‬‬
‫לתועלת בני העיר שיש להם מעתה‬
‫והלאה החומרא וההידור של הוצאת‬
‫גידי הלשון בשלימות‪ ,‬וכן ניקור היד‬
‫הכתף וכו'‪ ,‬ואחר שנהגו כך כבר כמה‬
‫שנים‪ ,‬הגם שכיום אין כ''כ מאלו‬
‫העראים‪ ,‬ובשביל מיעוט יחידים לא‬
‫היינו חוששים להם‪ ,‬ומי שיש לו בעיה‬
‫שהוא בן חו''ל שלא יאכל חלקים אלו‪,‬‬
‫מ''מ השארנו המנהג החדש על תילו‬
‫ומקורו‪ ,‬כמו שהוא עכשיו לחומרא‪,‬‬
‫מאחר שהוא כבר שונה‪ ,‬ובפרט שבזמנו‬
‫היה השינוי בהיתר כנ''ל‪ ,‬דאיכא רבים‬
‫וכבר ביררנו שבעירנו רחובות שנתיסדה‬
‫לפני למעלה ממאה שנה‪ ,‬הראשונים‬
‫שהגיעו לשם שהיו יראים ושלמים הוציאו‬
‫חוטי הלשון‪ ,‬ורק אח''כ אחר כמה שנים‬
‫נתפשט מנהג ירושלים ת''ו‪ ,‬שהוא עצמו‬
‫אינו מנהג קבוע מצד עצמו כ''כ אלא‬
‫שהאשכנזים‪ ,‬החליטו על כך להשאיר‬
‫המנהג כמו שהיה‪ ,‬והמנהג בזה בעירנו‬
‫‪83‬‬
‫חם‬
‫הרב אברהם ישראל רובין‬
‫רחובות נשתבש והוחלף בגלל שקבוצת‬
‫מנקרים שקנו חזקה על הניקור באטליזי‬
‫רחובות‪ ,‬היו אלו שהגיעו מירושלים‬
‫עיה''ק‪ ,‬ושם למדו את מלאכת הניקור‪,‬‬
‫וניקרו במלאכתם כמו מנהג עיר לימודם‪,‬‬
‫גם בעיר רחובות‪ ,‬ומזה נעשה המנהג‬
‫החדש לחתוך גידי הדם ולא להוציאו‪.‬‬
‫השמש‬
‫לחתוך גידי הלשון ולא להוציאם הי'‬
‫ללא לרצון והסכמת זקניהם ורבניהם‬
‫לשנות‪ ,‬ובוודאי שהם ובשבילם יכולים‬
‫להחזיר עטרה ליושנה‪.‬‬
‫והנה מלבד זאת הרי אי משום ריבוי‬
‫העולים חדשים בני עירנו רחובות שהגיעו‬
‫לארץ באותם זמנים על מנת להשתקע‬
‫ולהתיישב בה (בעיקר מארצות אמריקה‬
‫ודרום אמריקה ומרכזה‪ ,‬לא היינו עושים‬
‫שינוי זה בשבילם‪ ,‬לחוש לחומרת המקום‬
‫שיצאו משם‪ ,‬שהרי כתב המג''א בהלכות‬
‫פסח (סי' תסח ס''ק ח') שחייב בחומרי‬
‫המקום שיצא משם‪ ,‬רק כשדעתו לחזור‪,‬‬
‫אבל אין דעתו נוהג אפילו כקולי המקום‬
‫שהלך משם‪ ,‬וכן הוא בפוסקים שהסכימו‬
‫כמג''א‪ ,‬עיין כף החיים (שם אות נא)‬
‫ובערוך השולחן (שם)‪ ,‬ובשו''ע הרב (שם‬
‫תסח סעי' יב ויג) כיוון שהגיע לעיר‬
‫שעתיד להשתקע נפקעו ממנו חומרי‬
‫המקום שיצא משם‪ .‬וכן הכריע המשנה‬
‫ברורה (שם ס''ק יט ד''ה לא יעשה) ''זה‬
‫מיירי גם כן בדעתו לחזור למקומו וע"כ‬
‫לא נפקע ממנו חומרי מקום שיצא משם‪,‬‬
‫אבל בדעתו להשתקע כאן לעולם‪ ,‬אין‬
‫צריך להחמיר כמנהג מקומו שיצא משם‬
‫ויכול להתנהג כקולי המקום שיושב‬
‫ביניהם עכשיו‪ ,‬וכמו שמוכח מדברי‬
‫המחבר לקמן סימן תקע"ד‪ ,‬ע''כ דברי‬
‫המשנ''ב‪.‬‬
‫והנה מבואר בשו''ע הרב (או''ח סי' תסח)‬
‫שהכריע כפסק הפר''ח והכנה''ג‪ ,‬וז''ל‪:‬‬
‫"וכל זה (כשבא לעיר שמחמירה שלא יקל‬
‫בפניהם) כשבא לעיר שיש מנהג קבוע‬
‫להקל‪ ,‬אף שאין בה גם מנהג קבוע‬
‫להחמיר‪ ,‬אף אם דעתו להשתקע בה‬
‫לעולם‪ ,‬לא נפקעו ממנו חומרי המקום‬
‫שיצא משם‪ ,‬עד שיהי' נקבע בעיר מנהג‬
‫קבוע להקל‪ ,‬עכ''ד‪.‬‬
‫ולענ''ד אלה שנהגו בעיר להקל בהוצאת‬
‫הגיד‪ ,‬וסמכו על החיתוך‪ ,‬מנהגם לא הי'‬
‫קבוע‪ ,‬ולהיפוך מנהג חו''ל להוציא הגיד‬
‫הוא הקבוע‪ ,‬ולכן לכאורה לית כל‬
‫פקפוק שאפשר להחזיר המנהג למקורו‬
‫להוציא את חוטי הדם‪.‬‬
‫וגם שבעירנו רחובות ישנם הרבה עולי‬
‫תימן שהגיעו בעשורים הראשונים‬
‫של התיסדות המושבה והתיישבו‬
‫בשכונות מרמורק ושעריים‪ ,‬שהי' מנהגם‬
‫בחו''ל להוציא את גידי הלשון‪ ,‬כמו‬
‫שהעידו בפנינו בזמנו אז כמה זקנים‬
‫שהיו בעצמם מעולי תימן‪ ,‬וצעירים‬
‫ונערים ששמעו וקבלו כן מאבותיהם‪ ,‬וכן‬
‫הם בעצמם נהגו כן בעיר רחובות‪ ,‬ולגבי‬
‫דידן בוודאי השינוי שעשו אז המנקרים‬
‫ויסודות אלו בנויים על פסקי המחבר‬
‫בג' מקומות‪:‬‬
‫‪84‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫א] מה שכתב בהלכות פסח (סי' תסח‬
‫סעי' ד) ''ההולך ממקום שעושין [מלאכה‬
‫בער''פ] למקום שאין עושין‪ ,‬לא יעשה‬
‫[מלאכה] בישוב מפני המחלוקת‪ ,‬אבל‬
‫עושה הוא במדבר‪ .‬וההולך ממקום שאין‬
‫עושים למקום שעושין‪ ,‬לא יעשה‪ .‬ונותנים‬
‫עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי‬
‫מקום שהלך לשם''‪.‬‬
‫השמש‬
‫שיטת התוס' והרא"ש ר"פ מקום שנהגו‪,‬‬
‫וכן דעת הר"ן שם והטור באו"ח (סי'‬
‫תס"ח)‪ ,‬וכ"כ הטור באו"ח (ר"ס תקע"ד)‬
‫ההולך למקום שאין מתענין ממקום‬
‫שמתענין ודעתו לחזור צריך להתענות‬
‫וכו' אלמא דאם אין דעתו לחזור א"צ‬
‫להתענות ובאו"ח (סי' תס"ח ס"ד) העתיק‬
‫המחבר דברי הרמב"ם שבסוף הל' יו"ט‪,‬‬
‫ונראה מדבריו דאפי' אין דעתו לחזור‬
‫נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם‪,‬‬
‫והיינו על פי הסוגיא דר"פ מקום שנהגו‪,‬‬
‫וכן נראה מדברי הרב המגיד שם שכן‬
‫דעת הרמב"ם ע"ש‪ ,‬ולא הביא שם‬
‫המחבר ולא הרב (הרמ''א) סברת הרא"ש‬
‫וסייעתו כלל (ובב"י שם לא הביא רק‬
‫סברת הרא"ש וסייעתו ולא זכר דעת‬
‫הרמב"ם כלל)‪.‬‬
‫ב] בהלכות תענית (סי' תקעד סעי' א וב')‬
‫כתב המחבר‪ ,‬וז''ל‪'' :‬ההולך ממקום‬
‫שמתענין למקום שאין מתענין‪ ,‬ודעתו‬
‫לחזור‪ ,‬צריך להתענות כל תעניות שקבלו‬
‫עליהם‪ .‬ההולך ממקום שאין מתענין‬
‫למקום שמתענים‪ ,‬יתענה עמהם אפילו‬
‫דעתו לחזור‪.‬‬
‫ג] בחלק יור''ד (סימן ריד סעיף ב) כתב‬
‫המחבר ''קבלת הרבים חלה עליהם ועל‬
‫זרעם; ואפילו בדברים שלא קבלו עליהם‬
‫בני העיר בהסכמה‪ ,‬אלא שנוהגין כן‬
‫מעצמם לעשות גדר וסייג לתורה; וכן‬
‫הבאים מחוץ לעיר לדור שם‪ ,‬הרי הם‬
‫כאנשי העיר וחייבים לעשות כתקנתן‪,‬‬
‫ואף בדברים שהיו אסורים בהם בעירם‬
‫מפני מנהגם ואין מנהג העיר שבאו‬
‫לדור בה לאסור‪ ,‬הותרו בהם אם אין‬
‫דעתם לחזור‪.‬‬
‫ותירץ הש''ך (שם) הסתירה לאמור וז''ל‪:‬‬
‫''ואפשר דעת המחבר לחלק בין אין‬
‫דעתו לחזור‪ ,‬ומ"מ אין דעתו להשתקע‬
‫בעיר שהלך לשם רק במקום אחר‪ ,‬ובהך‬
‫גוונא מיירי באו"ח (סי' תסח)‪ ,‬ובין דעתו‬
‫להשתקע במקום שהלך שם ובהכי מיירי‬
‫המחבר (שם סי' תקע"ד) וכאן וצ"ע‪ ,‬עכ''ל‪.‬‬
‫וכתב הש''ך (שם) למסקנת הדברים‪,‬‬
‫ולענין דינא נראה כסברת הרא"ש‬
‫וסיעתו‪ ,‬דלעולם יש לו לעשות כמנהג‬
‫המקום שדעתו להשתקע שם‪ ,‬בין לקולא‬
‫בין לחומרא‪ ,‬רק במקום שיש לחוש‬
‫למחלוקת אל ישנה ממקום שהוא שם‬
‫אפי' להקל‪.‬‬
‫והנה הש''ך (שם ס''ק ח' ד''ה הותרו בהם‬
‫אם אין דעתם לחזור) כתב להקשות דברי‬
‫המחבר הדדי וז''ל‪ :‬תימה דכאן כתב‬
‫כדברי הריב"ש (סי' צ"ט) שהוציא כן מן‬
‫הש"ס פ"ק דחולין (דף י"ח) גבי הא דמשני‬
‫רבי זירא אין דעתו לחזור הוי‪ ,‬והוא ע"פ‬
‫‪85‬‬
‫חם‬
‫הרב אברהם ישראל רובין‬
‫ולפי תירוץ זה עולה שבאופן שאין בדעתו‬
‫לחזור אלא להשתקע בעיר החדשה‪,‬‬
‫בודאי נוהג כמנהג המקום שבא לשם אף‬
‫לקולא‪ .‬והסברא בזה דבעינן תרתי‬
‫לטיבותא כדי שיחשב לבן העיר החדשה‬
‫לגמרי‪ ,‬כיון שהגורם להתחייב לנהוג‬
‫כמנהג העיר החדשה לגמרי אינו במה‬
‫שאינו בן עיר אחרת וסגי במה שמתגורר‬
‫כאן אפילו בעראי‪ ,‬אלא הגורם המחייב‬
‫שיחול עליו מנהגי העיר החדשה בין‬
‫לקולא בין לחומרא‪ ,‬הוא בקביעותו בעיר‬
‫באופן מוחלט‪ ,‬ואף כשאין דעתו לחזור כל‬
‫זמן שאין דעתו להשתקע בעיר הזאת לא‬
‫חלין עליו חיובי ומנהגי העיר‪ ,‬כיון שבן‬
‫עיר ממש נחשב רק כשרצונו וכוונתו‬
‫המוחלטת להשתקע שם‪.‬‬
‫השמש‬
‫אבל המג''א ס''ל דגם ברישא במנהג‬
‫עשיית מלאכה‪ ,‬ושם אין חילוק בין צנעה‬
‫לבין פרהסיה‪ ,‬וע''ז כתב וכן מי שדעתו‬
‫לחזור וכו' נוהג וכו' ר''ל בדעתו לחזור גם‬
‫בשאר המנהגים שאין תלוי במלאכה‪,‬‬
‫וכמ''ש המג''א (ס''ק יב) הדין כן‪.‬‬
‫הרי נראה דהמג''א ס''ל שאף אם אין‬
‫דעתו לחזור למקומו אף שבעיר החדשה‬
‫אין זה קביעות אלא גר כאן עראי ג''כ די‬
‫בזה‪ ,‬משום שנפקע מנהגי העיר הישנה‬
‫הקודמת‪ ,‬מאחר שאין דעתו לחזור‪,‬‬
‫מפקיע חיובי העיר הישנה והוי כמי שאין‬
‫לו מנהג כלל‪ ,‬ומנהגי העיר החדשה‬
‫מחייבו אף שהוא שם עראי‪ ,‬מאחר‬
‫שעכשיו הוא כאן‪ ,‬ומנהג מקומו שנמצא‬
‫עכשיו הוא המחייב בין לקולא בין‬
‫לחומרא‪ ,‬ובסברא זו פליג על הש''ך כנ''ל‪,‬‬
‫שביסודם היא מחלוקת הראשונים הנ''ל‪.‬‬
‫והמג''א (שם ס''ק ט ד''ה שיצא משם)‬
‫דכתב כשדעתו לחזור‪ ,‬אבל אין דעתו‬
‫לחזור נוהג אפילו כקולי מקום שהלך‬
‫לשם‪ ,‬כדאיתא בפ''ק דחולין וכ"כ‬
‫הר"ן וכ"ה בססי' רי"ד ביו"ד ודברי הש"ך‬
‫שם צ"ע‪.‬‬
‫ולפ''ז הני עולים חדשים שהגיעו בזמנם‬
‫מארצות אמריקה וכיו''ב‪ ,‬והתיישבו‬
‫בעירנו רחובות‪ ,‬לא רק שעזבו את מקום‬
‫עירם שבחו''ל‪ ,‬ואין דעתם לחזור לחו''ל‬
‫במוחלט‪ ,‬אלא יישובם בעיר רחובות הוא‬
‫ע''מ להשתקע ולדור שם בקביעות‪ ,‬וזה‬
‫סגי לנהוג אף בקולי המקום שהגיעו‬
‫להשתקע שם‪ ,‬אף לדעת הש''ך בבאור‬
‫דברי המחבר ודעת עצמו היא כן‪.‬‬
‫ובמחצית השקל (שם) כתב דע דהמג''א‬
‫אזיל לשיטתיה דס''ל דלשון השו''ע שהוא‬
‫לשון הרמב''ם הוא כדעת התוס' שבאין‬
‫דעתו לחזור אין צורך לנהוג חומרי המקום‬
‫שיצא‪ ,‬וכ''כ ביור''ד (סוף רי''ד) ועיין לקמן‬
‫ר''ס תקע''ד וא''כ ע''כ צ''ל דהכא מיירי‬
‫בדעתו לחזור‪ ,‬והוא דכתב בשו''ע סוף‬
‫סעי' זה‪ ,‬וכן מי שדעתו לחזור למקומו‬
‫נוהג וכו'‪ ,‬משמע דרישא מיירי אפילו אין‬
‫דעתו לחזור‪ ,‬ולכן הקשה דברי השו''ע‬
‫הדדי ע''ש‪.‬‬
‫ובוודאי הוא כן לדעת המג''א הנ''ל‬
‫דדעתו לחזור סגי‪ ,‬וחל עליהם מנהג ארץ‬
‫ישראל הנוהגים בעירם החדשה‪ ,‬ואסור‬
‫להם לשנות ממנהגי המקום שבאו לשם‪,‬‬
‫ובה''ג די בחיתוך הלשון‪ ,‬ואין צריך‬
‫‪86‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫להוציא גידי הלשון לגמרי [אלא רק זה‬
‫שהם נכללים כבר כתושבי העיר בני‬
‫העיר הקבועים‪ ,‬שעצם הדבר להוציא את‬
‫חוטי הלשון ולא די בחיתוך הוא מעלה‬
‫וחשיבות בשלהם‪ ,‬מאחר שרבים וטובים‬
‫ס''ל שהכי צריך לנהוג‪ ,‬ולהלן נבאר‬
‫שבאופן זה אין בזה בכלל משום משנה‬
‫ממנהגי א''י]‪.‬‬
‫השמש‬
‫והנה המעיין בדברי השו''ע הרב (שם סעי'‬
‫יא) יראה שכתב וז''ל‪ :‬אבל שאר הכל‬
‫החומרות שאינן באיסור מלאכה‬
‫שמחמירין באותו מקום שהלך לשם אם‬
‫אין דעתו להשתקע שם רשאי להקל בהם‬
‫אפילו בתוך העיר‪ ,‬רק שיהיה בצנעה‬
‫שלא יוודע הדבר להמון העם ויבואו לידי‬
‫מחלוקת‪ ,‬ומ''מ לכתחילה אין לו להקל‬
‫בפני ת''ח‪ ,‬אלא שאם נהגו להקל בצנעה‬
‫בתוך ביתו ובאמצע בא ת''ח לביתו אין‬
‫צריך להפסיק מפניו אלא יכול לגמור‬
‫וכו'‪ ,‬דכיון שהתחיל לעשות בצנעה לא‬
‫יבוא הת''ח עמו לידי מחלוקת‪,‬‬
‫שהת''ח יודע שמותר לו להקל בצנעה‪,‬‬
‫אבל אם אדם אחר שהינו ת''ח בא לתוך‬
‫ביתו צריך להפסיק מפניו מפני שלא‬
‫יוודע הדבר ויבוא לידי מחלוקת ועיין‬
‫במשנ''ב שם‪.‬‬
‫והנה המחבר (או''ח סי' תסח סעי' ד)‬
‫כתב‪ ,‬ההולך ממקום שעושין למקום שאין‬
‫עושין לא יעשה בישוב מפני המחלוקת‬
‫אבל עושה הוא במדבר‪ ,‬עיי''ש‪ .‬ובמשנ''ב‬
‫(ס''ק יח) דר''ל בשדה העיר חוץ לתחום‬
‫שאין אנשי היישוב מצויין שם כיוון‬
‫שדעתו לחזור למקום הראשון שמקילין‬
‫שם‪ ,‬והוא מדברי המג''א (שם ס''ק ח)‬
‫וכתב (שם) במג''א שדעתו לחזור למקום‬
‫הראשון אבל כשאין דעתו לחזור למקומו‬
‫הרי הוא כבן חו''ל ממש‪.‬‬
‫וראיתי בחוברת תורנית שערי הוראה‬
‫(קובץ ב') שדן בחבורה ששהו בבית מלון‬
‫בחוצה לארץ במקום שאינו ישוב של‬
‫יהודים וכל השוהים בבית מלון הם‬
‫יהודים מארץ ישראל‪ ,‬ונסתפקו האם‬
‫עליהם לנהוג כמנהגי חוץ לארץ או‬
‫שרשאים לנהוג במנהגי ארץ ישראל‪,‬‬
‫שהרי אין בזה חשש של לא תתגודדו‪.‬‬
‫ובשו''ע הרב (שם סעי' י') כתב שאפילו‬
‫בדעתו לחזור אחר זמן מרובה או שדעתו‬
‫לחזור לעיר אחרת שמקילין שם‪ ,‬גם כן‬
‫מותר לעשות מלאכה במדבר חוץ‬
‫מתחומה של עיר‪ ,‬אבל בתוך תחום העיר‬
‫הוא אסור מפני המחלוקת‪ ,‬ומותר בשאר‬
‫כל הדברים לעשות בצנעה‪ ,‬אבל לא‬
‫למלאכה שא''א למלאכה להיות כל כך‬
‫בצנעה שלא יוודע הדבר לשאר אדם‪.‬‬
‫ובשער ציון (שם אות יח) כתב שהטעם‬
‫דמלאכה ואמרו מלאכה הוא דלית ליה‬
‫דכמה בטלני איכא בשוקא‪.‬‬
‫והנה שם יצא בהנחה פשוטה שבאופן‬
‫כזה הם ישות בפני עצמם‪ ,‬וליכא לא‬
‫תתגודדו ומחלוקת‪ ,‬אלא שלגבי נשיאת‬
‫כפים בתחילה חשב כדבר פשוט שיש‬
‫לחייבם בנשיאת כפים‪ ,‬אלא בהמשך‬
‫דבריו שם כתב‪ ,‬שאחר שראה מה שכתב‬
‫בעל המשיב דבר (ח''ב סי' קד) שמשמע‬
‫‪87‬‬
‫חם‬
‫הרב אברהם ישראל רובין‬
‫מהגאב''ד דוולאזין‪ ,‬שפעם אחת הסכים‬
‫רבינו הגר''א ז''ל‪ ,‬להנהיג נשיאות כפים‬
‫בחוץ לארץ בכל יום‪ ,‬ועכבוהו מן השמים‬
‫שנלקח לבית האסורים‪ ,‬ואחר כך הסכים‬
‫הגאון מולאזין שלמחר יצווה לעירו ליום‬
‫המחרת לישא כפים‪ ,‬ובאותה לילה פרצה‬
‫שרפה ששרף חצי העיר כולל בית‬
‫הכנסת‪ ,‬וראו והתבוננו שם שזה דבר סוד‬
‫בסדרי השראת הברכה היורדת ע''י‬
‫ברכת כהנים בא''י ובחו''ל‪.‬‬
‫השמש‬
‫המהודרות להביא בשר בקר בשביל‬
‫תושבי ארץ הקודש בהידור רב‪ ,‬ישנם‬
‫שני סוגי מקומות שבהם מתגוררים הצוות‬
‫בחוץ לארץ‪ ,‬האחד מקומות רחוקים‬
‫מערים הגדולות דאין שם בנמצא יהודים‬
‫ובתי הצוותות ששם כל שמושם תפלתם‬
‫לימודם אכילתם ועבודתם הוא רחוק מאד‬
‫מהעיר הגדולה והוי כל עם לבדד ישכון‬
‫כפשוטו‪ ,‬מרוחקים ומבודדים והינם בני‬
‫ארץ ישראל לבד‪[ .‬גם בזה לפעמים איכא‬
‫שאמנם המקום מרוחק‪ ,‬אבל איכא בני‬
‫חו''ל שעובדים איתם בצוות השחיטה‬
‫בהשגחה וכדומה ואוכלים איתם‬
‫ומתפללים איתם וכו' וכדו'] ובזה מסתבר‬
‫לומר בברירות שלא נפקע מהם שם בן‬
‫ארץ ישראל‪ ,‬ומנהג ארץ ישראל נשאר‬
‫עליהם‪ ,‬ואין צריך כלל לחוש לחומרי‬
‫המקום שבאים לשם מפני המחלוקת‬
‫שדינם בזה כמדבר או מחוץ לתחום‬
‫העיר‪ ,‬שאין מחייבים אותם כל מנהגי‬
‫העיר החדשה‪ ,‬והוא אף שמנהגי חוץ‬
‫לארץ ברורים הם שמוציאים הגידים‪ ,‬מ''מ‬
‫הם נוהגים כמנהג ארה''ק שממשיכים‬
‫בדרכם לחתוך חוטי הלשון בלבד‪.‬‬
‫והנה כתב שם בחוברת התורנית הנ''ל‪,‬‬
‫דמשמע מהאי עובדא שיש דברים‬
‫נסתרים במניעת ברכת כהנים בחו''ל‪,‬‬
‫מפני שאין חו''ל ראויה לשפע ברכה‬
‫דברכת כהנים‪ ,‬וכיון שכן נראה שאין‬
‫להקל בזה‪.‬‬
‫וראיתי מעיר אחד שכתב על דבריו‬
‫שצ''ב‪ ,‬במה שייך בעובדה הנ''ל לשאלה‬
‫דידן ברכת כהנים בחו''ל‪ ,‬שבו כולם בני‬
‫א''י ונמצאים לבדם‪.‬‬
‫אלא לענ''ד האמת ניתנת להיאמר שאף‬
‫בני א''י נמצאים בחו''ל לבדם ונוהגים‬
‫כבני א''י ונחשבים בני ארץ ישראל אבל‬
‫סוף סוף מקום נשיאת כפים בפועל הוא‬
‫בחו''ל ושפע ברכת כהנים שייך למקום‬
‫אמירתם וברכתם דכהנים‪ ,‬דשם לא יורד‬
‫השפע לברכה לברכת הכהנים‪ ,‬ואף שהם‬
‫בני ארץ ישראל אבל מ''מ מקום‬
‫הנשיאות כפים הוא בחוץ לארץ‪.‬‬
‫שנית מקום דירת הצוות לימודם ותפלתם‬
‫ואכילתם וכדו' הוא בסמוך לקהילה‬
‫היהודית‪ ,‬וכמו במדינת ארגנטינה או‬
‫אורגוואי ופרגוואי‪ ,‬שיש בעיר הבירה‬
‫קהילות יהודיות ובתי השחיטה הידועים‬
‫בשמותם‪ ,‬ששוחטים בהם הצוותות הנ''ל‪,‬‬
‫הם סמוכים להם במרחק נסיעה של חצי‬
‫שעה פחות או יותר‪ ,‬בתוך העיר‬
‫ובפרווריה‪ ,‬ובעיקר שצוות השחיטה‬
‫בשביל האש''ל לו הוא קשור לקהילה‬
‫והנה הצוותות השחיטה היוצאות לחוץ‬
‫לארץ מטעם ועדות הכשרות השונות‬
‫‪88‬‬
‫חם‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫ואנשיה‪ ,‬ומקבלים דין מן דין ונהנים אחד‬
‫מהשני‪ ,‬ופעמים שהקהילה בכללותה או‬
‫אנשיה בנפרד לוקחות בשר משחיטת‬
‫הצוות הנמצא כנ''ל‪ ,‬ופעמים אנשי הצוות‬
‫נהנים משולחן הקהילה שקונים בשביל‬
‫הצוות דברי מאכל אוכל ומזון מחנות‬
‫הקהילה ומקבלים מהם שירותים אחרים‬
‫גם כן‪ ,‬כמו לוחות של זריחה ושקיעה‪,‬‬
‫ומציתים הצוותות לחשבונם ומנהגם‪,‬‬
‫ופעמים בדידנו הוי עובדא שבסליחות‬
‫הראשונות הלכו אנשי הצוות לומר‬
‫סליחות בבית הכנסת של הקהילה‪,‬‬
‫ומתפללים עימהם בבתי הכנסת שלהם‬
‫מנחה ומעריב‪ ,‬ופעמים נהנים משירותי‬
‫המקווה שלהם לטבול לפני התפילה‪,‬‬
‫והשו''ב לפני עבודת הקודש השחיטה‪,‬‬
‫ופעמים בני הקהילה באים להתפלל עם‬
‫צוות השחיטה ומעורבים אלו באלו‪ ,‬חוץ‬
‫ממה שבני הקהילה פעמים עובדים עם‬
‫הצוות יחד‪ ,‬ובכה''ג פעמים שיש לחוש‬
‫ללא תתגודדו‪ ,‬ובדידנו הוי עובדא שבן‬
‫המקום עבד עמנו והינו כהן‪ ,‬והיו עמנו עוד‬
‫כהנים בני ארץ ישראל‪ ,‬שדנתי לומר‬
‫שלא יעשו ברכת כהנים‪ ,‬ובני ארץ‬
‫ישראל הכהנים יצאו מחוץ לבהכנ''ס‬
‫בשעת ברכת כהנים‪ ,‬והוא הכהן בן חו''ל‬
‫ישאר פנימה‪ ,‬כמנהגו‪ ,‬מנהג מקומו‪.‬‬
‫השמש‬
‫נוטה הסברא שיכולים לשאת כפיהם‪ ,‬אם‬
‫לא כסברא המוזכרת באחד הקובצים‬
‫התורניים‪ ,‬בהסברה ובראיה הנ''ל‪ ,‬שבן‬
‫ארץ ישראל לגבי ברכת כהנים אינו צריך‬
‫לברך ולשאת כפיו בחוץ לארץ‪ ,‬שחו''ל‬
‫אינו סובל ברכת כהנים‪ ,‬אבל כשהם‬
‫הכהנים בצוות שהם קרובים ומעורבים‬
‫ביהודי העיר והקהילה‪ ,‬ונהגו כמנהג חו''ל‬
‫שאין נושאים כפים‪( .‬ולגבי ברכת כהנים‬
‫יש עוד אריכות בדברים בזה ואין זה‬
‫מקומו להאריך בזה)‪.‬‬
‫והגדרה מה היא קהילה שאורחי ארץ‬
‫ישראל מתערבים בה‪ ,‬הוא בעיר דאיכא‬
‫כמה יהודים‪ ,‬ולפ''ז האם בעיר דאיכא‬
‫כמה יהודים בודדים ובפרט רחוקים‬
‫נעשה המקום מושב יהודים שבני א''י‬
‫צריכים להתחשב בהם‪.‬‬
‫ועיין בביאור הלכה (סי' תסח ד''ה וחומרי‬
‫מקום וכו') וז''ל‪ :‬ולענ"ד בנשארו בה‬
‫אפילו מיעוט כל שיש עדיין שם קהילה‬
‫עליה‪ ,‬הבאים לשם מתחייבים לנהוג‬
‫כמנהג המקום הזה‪ ,‬דאין שיעור לקהילה‪,‬‬
‫וכמו שמוכח מפר"ח‪ ,‬שמובא לקמיה‪,‬‬
‫ואפילו הבאים לתוכה רבים ממנה‪,‬‬
‫נטפלים המה למיעוט שבה‪ ,‬אם לא‬
‫שהקהילה החדשה מתנהגת בפ"ע ואינה‬
‫מתערבת עם הקהילה הישנה בעניינה‪,‬‬
‫כמו שמצוי בקהילות הגדולות שנמצאים‬
‫בהם כמה קהילות‪ ,‬שכל אחת מתנהגת‬
‫כפי מנהג אבותיה מדור דור‪ ,‬וכן מתבאר‬
‫בס' פר"ח‪ ,‬ומבואר שם שקהלה שיש בה‬
‫מנין מיקרי קהילה‪ ,‬והבאים לשם נטפלים‪,‬‬
‫ופשוט דכוונתו שיש לה עכ"פ כל צרכי‬
‫אבל בני הצוותות של וועדות הכשרות‬
‫סומכים על זה שלגבי ברכת כהנים וכיו''ב‬
‫שהוא קרקפתא דגברא הכהן שצריך‬
‫לברך ברכת כהנים עצמם בחו''ל יש להם‬
‫לא תתגודדו‪ ,‬לנהוג כמנהג ארץ ישראל‬
‫לשאת כפיים‪ ,‬דבשלמא אם הם בודדים‬
‫ומבודדים ממש ורחוקים מהישוב‪ ,‬יותר‬
‫‪89‬‬
‫חם‬
‫הרב אברהם ישראל רובין‬
‫צבור כנהוג‪ ,‬דהיינו ביהכ"נ ומתפללים‬
‫בה בכל יום בצבור‪ ,‬ויש להם מו"ץ ומקווה‬
‫וכדומה‪ ,‬כנהוג בכל קהילות ישראל‪,‬‬
‫דאל"ה גם היא בעצמה נטפלת לעיירות‬
‫הסמוכות לה כנהוג‪ ,‬עכ''ל ועיי''ש‪.‬‬
‫אבל לגבי עצם הבשר בקר ששוחטים‬
‫בחו''ל‪ ,‬וכולהו מגיע לישראל‪ ,‬שהשאלה‬
‫אם החפצא של הבשר כשרה למאכל‬
‫לבני ארה''ב מפני צורת הטיפול של גידי‬
‫הדם‪ ,‬ואין לזה כל קשר לגברא המתעסק‬
‫מיהו זה‪ ,‬והיכן הוא שוחט ומנקר‪ ,‬והעיקר‬
‫שבסופו של דבר שאוכלהו בן ארץ‬
‫ישראל כפי המנהג שלו‪ ,‬דאין צריך‬
‫להוציא חוטי הלשון אלא לחתכו‪ ,‬ובן‬
‫חוץ לארץ במקומו במקום מנהגו אוכל‬
‫בהוצאת גידי הלשון כאמור‪ ,‬ללא כל‬
‫קשר מי ניקרהו והיכן‪ ,‬ובאיזה אופן‬
‫ניקרהו‪.‬‬
‫השמש‬
‫ועיין בשו''ת שמש צדקה בהלכות גילוח‬
‫הפאות (סי' סא סעי' ג') שהוא דן על דברי‬
‫הגאון רעק''א (בחידושיו בגליון השו''ע)‬
‫אשר הוא כותב בארוכה בנדון מה שרצו‬
‫חכמי סלוניקי‪ ,‬להכריח אנשי אטליה‬
‫הגרים בעירם שלא יגלחו זקנם‪ ,‬אפילו‬
‫במספריים‪ ,‬ושאם לא יצמיחו ויגדלו זקנים‬
‫כנהוג בעיר סלוניקי יבדילום מתוך העדה‪.‬‬
‫ומסיק שם שכיוון שהשו''ע פסק ששרי‬
‫לגלח הזקן במספריים ואפילו כעין תער‪,‬‬
‫ואין לחוש לדברי התה''ד דנכון להיזהר‬
‫שלא להסתפר במספריים כעין תער‪ ,‬וכמו‬
‫שכתב הש''ך (שם בס''ק ז') א''א להכריח‬
‫אותם האנשים שלא להסתפר במספריים‪,‬‬
‫ואין שייך שינהגו חומרי המקום שבאו‬
‫לשם‪ ,‬שמניעת גילוח הזקן בערי המזרח‬
‫אינו מכוח מנהג או הסכמה וקבלה‬
‫פרטית שקבלו או תקנו למגדר מלתא‬
‫לאפרושי מאיסורא‪ ,‬ואינם מהדברים‬
‫הנכללים תחת סוג ההנהגות שאין היחיד‬
‫יכול לשנות בפרהסיא מפני המחלוקת‬
‫וכו' עכ''ד‪.‬‬
‫ובני חוץ לארץ הנמצאים בארץ ישראל‬
‫יודעים הדבר וינהגו כרצונם וכפי‬
‫המתאים להם כמנהגם בחוץ לארץ‪,‬‬
‫ובעירם אין משנים בשבילם כלום דאין‬
‫משנים מנהג המקום בשביל יחידים כנ''ל‪,‬‬
‫ועל זה סומכים ועדות הכשרות‪ ,‬וגם דבר‬
‫זה צריך עדיין עיון ופלפול דברים בזה‪.‬‬
‫ואילו בנדון דידן מכל הטעמים הנ''ל‬
‫המנהג בעירנו להוציא חוטי הלשון (וכן‬
‫של הכתף ושל היד) התחדש כבתחילה‬
‫והוא מנהג קבוע ואינו מגדר למגדר‬
‫מלתא‪ ,‬אלא לחוש למה שכתב הדרכ''מ‪,‬‬
‫והאו''ז‪ ,‬האו''ה הארוך‪ ,‬המהרש''ל‪,‬‬
‫והכנה''ג‪ ,‬ושאר פוסקים הנ''ל‪ ,‬שעכ''פ‬
‫לכתחילה צריך להוציא חוטי הדם‬
‫שבלשון‪ ,‬וכך המנהג האשכנזים בחוץ‬
‫לארץ בכל מקומות מושבותיהם‪ ,‬יצא‬
‫ואחר כל הנ''ל אחר שהוקבע המנהג‬
‫בעירנו להוציא את חוטי הלשון ולא די‬
‫בחיתוך מפני כל הסיבות הנ''ל באריכות‬
‫דברים‪ ,‬נעשה המנהג הזה מנהג קבוע‬
‫ומוסכם על ידי המומחים בדבר ורבני‬
‫העיר רחובות המוסמכים לכך‪ ,‬ואינה‬
‫קבלה פרטית ליחידים או לתקופה‬
‫שאפשר לא להתחשב בו במקרים שונים‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫חם‬
‫הדבר‬
‫אחרינו‪.‬‬
‫מספיקות‬
‫בדין ניקור חוטי הלשון‬
‫לדורותינו‬
‫והבאים‬
‫השמש‬
‫לגמרי בשחיטות הללו‪ ,‬ובכך נוכל לספק‬
‫לאנשי עירנו שבאה''ק לגברא האוכל‬
‫כפי המנהג הנהוג עכשיו בעירנו ובוועד‬
‫הכשרות שאנו מייצגים אותו‪ ,‬והוא‬
‫מנהג המתאים לכל בית ישראל‬
‫הקרובים והרחוקים בארץ ישראל‬
‫וכמובן בחוץ לארץ‪ ,‬אשר חפצים בכך‬
‫ובכלל מאתים איכא‪ ,‬וליכא כלל משום‬
‫הוצאת לעז על הראשונים וכנ''ל‪ ,‬אלא‬
‫חזרה עטרה ליושנה‪ ,‬לצאת לדעת כל‬
‫הפוסקים‪ ,‬וגם הי' שלום על ישראל‬
‫מעושה השלום‪ ,‬שחנני בעתו ובזמנו‬
‫לעשות הדבר הנה לתועלת הזמן‪ ,‬והוא‬
‫יעשה שלום עלינו מעתה ועד עולם‪.‬‬
‫ואם יבוא בעל דין בטענה שהלכה זו‬
‫היא רפויה מכוח שבאה''ק לא נהגו כן‪,‬‬
‫וברחובות אנו היחידים שבאה''ק‬
‫שעושים כן‪ ,‬נשיבנו דבר‪ ,‬מה שכתוב‬
‫בהלכות קטנות לרבי משה חגיז (חלק א'‬
‫סי' ט) דטעמא דמילתא דכל מקום‬
‫שהלכה רפויה פוק חזי מאן דעמא דבר‪,‬‬
‫הוא משום כי פשוט הדבר אשר באהבת‬
‫ה' את עמו ישראל יסיר מכשול‬
‫מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד‬
‫אלא סברתו דחויה‪.‬‬
‫על כרחך על אף שאנו יחידים כאן‬
‫באה''ק לנהוג בכך‪ ,‬דמאחר שהדבר‬
‫תוקן לעשותו מפני הסיבות הנ''ל‪ ,‬שוב‬
‫איכא ס''ד לקיים המנהג בדבר זה שהוא‬
‫נקבע כבר למעלה מעשרים וחמש שנה‪.‬‬
‫הכו''ח בברכה רבה בתפלה ובתקוה‬
‫בכל עת מצא להעמיד הדת על תילה‬
‫בס''ד ובבריאות גופא‬
‫ידידו אוהבו דו''ש‬
‫אברהם רובין‬
‫ולכן כשאנו נוסעים לחו''ל לשחוט אנו‬
‫מקיימים מנהגנו להוציא את חוטי הלשון‬
‫‪90‬‬
‫חם‬
‫הרב שמואל הלוי ואזנר‬
‫השמש‬
‫הרב הגאון שמואל הלוי ואזנר שליט''א‬
‫אב בית דין זכרון מאיר – בני ברק‬
‫ראש ישיבת ''חכמי לובלין'' זכרון מאיר – בני ברק‬
‫מאמר זה מוקד לזכרו ולעילוי נשמתו של הרב מסעוד חי חביב זצ''ל אשר מסר את‬
‫עצמו לעבודת הקודש והפצת התורה והמצוות‪.‬‬
‫בדין אכילת בשר לאחר אכילת גבינה קשה‬
‫ובש׳׳ך ס״ק טו כל שהוא בגדר קשה‪.‬‬
‫ומש״כ דבש״ך משמע כל שקשה אפילו‬
‫פחות מששה חדשים יתכן שמשמע כן‪,‬‬
‫אבל לשון הת״ח לא יראה כן‪.‬‬
‫כבוד ידידינו הה״ג גבריאל אבלס הי״ו‪.‬‬
‫אחדשה״ט וש״ת בידידות‪,‬‬
‫זה זמן טובא קבלתי מכתבו ומפני זמני‬
‫המוגבל לא באתי עד היום בקצור‪ ,‬אשר‬
‫שאל בענין אכילת בשר אחרי גבינה‬
‫מלוחה שעדיין לא עברו עליה ששה‬
‫חודשים‪.‬‬
‫מכל מקום גם אנכי דרכי להחמיר כזה‪,‬‬
‫וטעמו דכהיום הכול נמכר בחנות ויש לו‬
‫כל מיני גבינות אלה שהם פחות מששה‬
‫חודשים ואלה שהם יותר מששה חודשים‬
‫והיה צריך לזה לוח זמנים מתי נעשו‪ ,‬וזה‬
‫בלתי אפשרי‪ ,‬ע״כ עלינו להחמיר בכל‬
‫קשה‪ .‬דבלא״ה מצאתי באחרונים שנוטים‬
‫להחמיר בקשה אפי׳ פחות מששה‬
‫חודשים ולהקל בכל רכה גם כשהיא קצת‬
‫מלוחה וגם כשנותנים לתוכה איזה טיפות‬
‫מעמיד כידוע‪ .‬זה הנלענ״ד בהלכה זאת‪.‬‬
‫הנה ידוע ששיטת הש׳׳ס‬
‫לא משמע להחמיר בזה‪ ,‬אלא דרבינו‬
‫הרמ״א יו''ד סי׳ פ״ט כתב להחמיר כהזוה״ק‪,‬‬
‫והט״ז מחמיר דווקא במתולעת או‬
‫הועמדה בקיבה‪.‬‬
‫ריש פרק כל הבשר‬
‫וכהיום ידוע שגם הגבינה הרכה נותנים‬
‫לתוכה קיבה‪ ,‬ושיעור הקפאת הגבינה‬
‫תולה בכמות הקיבה שנותנים לתוכה‪,‬‬
‫וא״כ שוב אין לנו גבול בזה אם לא‬
‫כמש״כ הרמ״א בתורת חטאת סימן ע״ז‬
‫ידידו‪ ,‬מצפה לישועה‬
‫שמואל הלוי ואזנר‬
‫‪92‬‬
‫חם‬
‫בדין אכילת בשר לאחר אכילת גבינה קשה‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫''אבי אבי רכב ישראל ופרשיו''‪ ,‬מעיין החכמה‪ ,‬חוט החסד‪ ,‬לבושו צדקה וענווה‪ ,‬ציון‬
‫במרר תבכה וירושלים תתן קולה‪ ,‬על כי הוסרה המצנפת והורמה העטרה‪ .‬נפלה‬
‫עטרת ראשנו ונזר תפארתנו‪ ,‬דודי ירד לגנו ללקוט שושנים‪ ,‬ונשבה ארון האלוקים‪,‬‬
‫הוא אבי‪ ,‬הוא ראשי‪ ,‬מורי ורבי‪ ,‬אהובי‪ ,‬חמדת לבבי‪ ,‬עיני עיני ירדה מים כי רחק‬
‫ממני מנחם משיב נפשי‪ .‬ובתפילה לה' הרופא לשבורי לב‪ ,‬שנמצא נחמה בנחמת‬
‫ציון ובנין ירושלים‪.‬‬
‫בדין אכילת בשר לאחר אכילת גבינה קשה‬
‫גבינה‪ ,‬אכל גבינה מותר לאכול בשר‪ .‬עוד‬
‫אמרו שם‪ ,‬בעא מיניה רבי אסא מרבי‬
‫יוחנן‪ ,‬כמה ישהה בין בשר לגבינה‪ ,‬אמר‬
‫ליה‪ ,‬ולא כלום''‪ .‬ופרש"י שם הטעם‬
‫שהאוכל בשר אסור לאכול גבינה‪ ,‬לפי‬
‫שהבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה‬
‫ומאריך טעמו‪ ,‬מה שאין כן באוכל גבינה‪.‬‬
‫וכתב הרשב"א תורת הבית דף פ"ג ע"א הטעם‬
‫שמותר לאכול בשר אחר גבינה מיד‪ ,‬לפי‬
‫שהגבינה רכה ואינה מתעכבת בין‬
‫השינים‪.‬‬
‫ב''ה ג' ניסן התש''ע‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫לכבוד ידידנו היקר והנעלה‬
‫כמוה''ר אברהם אוחיון שליט''א‬
‫אחדשה''ט כמשפט לאוהבי שמו‪,‬‬
‫הנה על דבר שאלתו בדין הגבינות‬
‫הצהובות הנמצאות היום בשוק‪ ,‬ובמיוחד‬
‫כאן בא''י‪ ,‬מה דינם להחשיבם כגבינה‬
‫קשה‪ ,‬ובשיעור זמן שצריך לחכות‬
‫מאכילת בשר לאחר הגבינה צהובה‪.‬‬
‫והנה כתבו התוספות חולין ק"ד ע"ב בשם‬
‫בעל הלכות גדולות‪ ,‬זה שאמרו שהאוכל‬
‫בשר אסור לאכול גבינה‪ ,‬היינו בלא‬
‫נטילת ידים וקנוח הפה‪ ,‬אבל בנטילה‬
‫וקנוח מותר‪ .‬והאוכל גבינה שמותר‬
‫ולהקדים‪ :‬איתא בגמרא חולין‬
‫''אמר רב חסדא‪ ,‬אכל בשר אסור לאכול‬
‫דף ק"ה ע"א‬
‫‪93‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫לאכול בשר‪ ,‬אף בלא נטילה וקנוח‪ .‬וכן‬
‫הסכים ר''ת‪ ,‬וכן דעת בעל המאור שם‪ .‬וכן‬
‫דעת היראים סימן קמ"ט וע"ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫וחזי הוית לרבנו הרש"ש‬
‫שדווקא האוכל גבינה צריך קינוח והדחת‬
‫הפה לפני אכילת בשר‪ ,‬מפני שנדבקת‬
‫בחניכים ובבין השינים‪ ,‬ואינה יוצאת על‬
‫ידי הדחת הפה בלבד‪ ,‬אבל השותה חלב‬
‫שהוא נוזלי‪ ,‬ושותה אותו מתוך כוס‪ ,‬די‬
‫בהדחת הפה בלבד‪ .‬ואף שמדברי‬
‫הרמב''ם משמע שאינו מחלק בין אכילת‬
‫גבינה לבין אם שתה חלב‪ ,‬אמנם יש‬
‫לחלק כדברי הרש''ש וזאת אחרי עיון‬
‫בדברי הרמב''ם עצמו‪ ,‬שהרי הרמב''ם‬
‫כתב‪ :‬מי שאכל גבינה או חלב תחלה‬
‫מותר לאכול אחריו בשר מיד‪ .‬ושוב סיים‪:‬‬
‫וצריך שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה‬
‫לבשר‪ ,‬והשמיט חלב‪ ,‬אף שהובא בראש‬
‫דבריו‪ ,‬ומשום שדוקא בגבינה הנדבקת‬
‫בחניכים ובשינים צריך קינוח הפה ע"י‬
‫פת או פירות‪ ,‬אבל חלב אין צריך אלא‬
‫הדחת הפה‪ .‬ואף שהיה מקום לדייק‬
‫מלשון התשב"ץ סימן שנו שגם בחלב צריך‬
‫קינוח הפה בפת‪ ,‬מ''מ נראה שהעיקר‬
‫כדברי הרש"ש‪ ,‬דמילי דסברא נינהו‪,‬‬
‫ובלבד שישטוף פיו יפה‪.‬‬
‫חולין קג ע"ב‬
‫אבל לדעת הרי"ף שם‪ ,‬האוכל בשר צריך‬
‫להמתין שש שעות עד שיהיה מותר לו‬
‫לאכול מאכלי חלב‪ ,‬והאוכל גבינה צריך‬
‫נטילת ידים וקינוח והדחת הפה כדי‬
‫לאכול בשר‪.‬‬
‫והנה הרמב"ם הל' מאכ''א פ''ט ה' כו פסק‬
‫בזה''ל‪'' :‬מי שאכל גבינה או חלב תחילה‪,‬‬
‫מותר לאכול אחריו בשר מיד‪ ,‬וצריך‬
‫שידיח ידיו ויקנח פיו בין הגבינה לבשר‪,‬‬
‫ובמה מקנח פיו‪ ,‬בפת או בפירות שלועסן‬
‫ובולען או פןלטן עכ''ל‪ .‬ושם בהלכה כ''ח‬
‫כתב שהטעם הוא מפני הבשר של בין‬
‫השיניים‪.‬‬
‫אשר על כן מצאנו מחלוקת הראשונים‬
‫הסיבה לכך שגזרו חז''ל להפריד בין‬
‫אכילת בשר לאחר אכילת חלב‪ ,‬לדעת‬
‫רש''י הטעם הוא משום השומן המצוי‬
‫בבשר שנותר בפיו של האוכל‪ ,‬ובכך‬
‫כאשר יאכל הוא מאכלי חלב‪ ,‬ירגיש‬
‫בפיו טעם בשר וחלב‪ .‬ולדעת הרמב''ם‬
‫הטעם הוא משום חלקיקי הבשר‬
‫הנתפסים בין השיניים‪ .‬ועיין בט''ז יו''ד סי'‬
‫פט ס''ק א שדין זה הוא בבשר בלבד‪ ,‬שמן‬
‫הפסוק במדבר יא‪ ,‬לג ''הבשר עודנו בין‬
‫שיניהם'' למדים שבשר אינו מאבד‬
‫מחשיבותו‪ ,‬גם לאחר שהתפורר ונותרו‬
‫שיריו בפה‪ ,‬וע''ש‪.‬‬
‫והנה בדין של חמאה מאחר שהשמנונית‬
‫שבה נדבקת בחניכים ובשינים‪ ,‬יש‬
‫להצריך גם קינוח הפה בפת או בפירות‪.‬‬
‫וכן כתבו המאירי והריטב"א והר"ן חולין שם‬
‫וכן כתב הרוקח סי' תסט וכן העלה‬
‫הרשב"א שם וע''ש‪.‬‬
‫והנה מרן בשו''ע יו''ד סי' פט ס' ב פסק‬
‫בזה''ל‪'' :‬אכל גבינה מותר לאכול אחריו‬
‫בשר מיד‪ ,‬ובלבד שיעיין ידיו שלא יהא‬
‫שום דבר מהגבינה נדבק בהם‪ ,‬ואם הוא‬
‫‪94‬‬
‫חם‬
‫בדין אכילת בשר לאחר אכילת גבינה קשה‬
‫בלילה שאינו יכול לעיין אותם היטב‪,‬‬
‫צריך לרחצם‪ ,‬וצריך לקנח פיו ולהדיחו‪,‬‬
‫והקינוח הוא שילעוס פת ויקנח בו פיו‬
‫יפה‪ .‬עכ''ל‪ .‬וכתב על זה הרמ"א‪'' ,‬ויש‬
‫מחמירים אפילו בבשר אחרי גבינה‪ ,‬וכן‬
‫נוהגים‪ ,‬שכל שהגבינה קשה‪ ,‬אין אוכלין‬
‫אחריה אפילו בשר עוף‪ ,‬כמו בגבינה אחר‬
‫בשר‪ ,‬ויש מקילין‪ ,‬ואין למחות (במקילים)‪,‬‬
‫רק שיעשו קנוח והדחה ונטילת ידים‪.‬‬
‫ומיהו טוב להחמיר עכ''ל‪.‬‬
‫השמש‬
‫והנה מרן הב''י או''ח סי' קעג הביא את‬
‫תשובת מהר"ם מרוטנבורג‪ ,‬וכתב להביא‬
‫סמך למחמירים על עצמם שלא לאכול‬
‫בשר אחר גבינה בסעודה אחת‪ ,‬ממה‬
‫שנאמר בזוהר פר' משפטים‪ ,‬דף קכה ע"א ‪'' :‬כל‬
‫מאן דאכיל האי מיכלא כחדא‪ ,‬או‬
‫בסעודתא חדא‪ ,‬או בשעתא חדא‪ ,‬גרים‬
‫לאתערא דינין בעלמא''‪( .‬פירוש‪ ,‬כל‬
‫האוכל מאכלי בשר וחלב בסעודה אחת‪,‬‬
‫או בשעה אחת‪ ,‬גורם לעורר דינים‬
‫בעולם)‪ .‬ולפי זה יש להחמיר גם בבשר‬
‫עוף אחר גבינה ע"כ‪.‬‬
‫והנה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סימן תרטו‬
‫כתב‪ :‬מה ששמעת שאני נוהג שלא לאכול‬
‫בשר בהמה אחר גבינה ומיקל בבשר‬
‫עוף‪ ,‬האמת אגיד כי בימי חרפי הייתי‬
‫לועג על בני אדם שנוהגים כן‪ ,‬כי היה‬
‫הדבר נראה בעיני כמו מינות‪ ,‬שעושים‬
‫בניגוד למה שאמרו חז"ל בתלמוד שמותר‬
‫לאכול בשר אחר גבינה‪ ,‬עד שפעם אחת‬
‫בדקתי ומצאתי גבינה בין שיני‪ ,‬ומאז‬
‫גזרתי על עצמי להחמיר בבשר אחר‬
‫גבינה כמו בגבינה אחר בשר‪ .‬ואין בדבר‬
‫זה כחולק על התלמוד‪ ,‬שהרי בחולין דף קה‬
‫ע"א אמר מר עוקבא‪ ,‬אנא להאי מילתא‬
‫כחלא לגבי חמרא‪ ,‬לגבי אבא‪ ,‬שאביו‬
‫היה מחמיר שלא לאכול גבינה אחר בשר‬
‫אלא עד לאחר מעת לעת‪ ,‬דהיינו אחר‬
‫עשרים וארבע שעות‪ ,‬והוא היה נוהג‬
‫להמתין רק מסעודה לסעודה אחרת‪ .‬ואם‬
‫כן גם בזה יכול כל אחד להחמיר על‬
‫עצמו‪ ,‬אבל בעוף שהוא מדרבנן‪ ,‬אני נוהג‬
‫להקל‪ ,‬שהרי אמרו בחולין דף קד ע"ב עוף‬
‫וגבינה נאכלים באפיקורן ע"כ‪.‬‬
‫והנה הגאון בעל פרי תואר סי' פט סק"ו חולק‬
‫על דברי הב''י ולדעתו‪ ,‬הזוהר מדבר‬
‫דווקא בבשר בהמה אחר גבינה‪ ,‬ולא‬
‫בבשר עוף אחר גבינה‪ .‬וכן דעתו של‬
‫היעב"ץ הובא בספרו מור וקציעה סימן קעג‬
‫שאין ראיה מהזוהר לאסור אכילת בשר‬
‫עוף אחר גבינה‪ ,‬ומה שכתוב אחר כך‬
‫בזוהר שם דף קכה ב ''רבי יוסי שרי למיכל‬
‫תרנגולא בגבינה או בחלבא‪ ,‬אמר ליה‬
‫רבי שמעון אסור לך‪ ,‬לך לך אמרין נזירא‬
‫לכרמא לא תקרב''‪ ,‬היינו דווקא לענין‬
‫לאכול עוף וגבינה או חלב ביחד‪ ,‬ומשום‬
‫שרבי יוסי היה סובר כרבי יוסי הגלילי‬
‫שמתיר לאכול בשר עוף בחלב כדאיתא‬
‫בגמרא שבת דף קל ע"א ובגמרא חולין דף קיג‬
‫ע"א והורה לו רבי שמעון כהלכה‪ ,‬אבל‬
‫אחר גבינה אפילו בשר בהמה חומרא‬
‫הוא בעלמא בודאי‪ ,‬ולכן בבשר עוף אחר‬
‫גבינה אין להחמיר כל כך ע"כ‪.‬‬
‫והיש''ש פרק כל הבשר סימן ו כתב לפרש‬
‫דברי הזוהר בגבינה אחר בשר‪ ,‬אבל‬
‫‪95‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫בשר אחר גבינה מותר‪ .‬והעלה שאינו‬
‫רשאי להחמיר על עצמו אלא אם כן שיניו‬
‫נקובים וקרוב לודאי שלא יוכל לנקות‬
‫אותם היטב ויבוא לידי מכשול‪.‬‬
‫השמש‬
‫בשר אחר גבינה לאחר שינקה ידיו היטב‬
‫וידיח פיו במשקים‪ ,‬ויקנח הפה יפה‬
‫באכילת פת ולא צריך לחכות כלל‪ .‬ומי‬
‫שנהג להחמיר על עצמו מצד חסידות ולא‬
‫מצד הדין‪ ,‬שלא לאכול בשר אחר גבינה‬
‫אלא כעבור שעה או יותר‪ ,‬ימשיך במנהגו‬
‫ותבוא עליו ברכה‪ .‬וכן דעתו של הגר''מ‬
‫פיינשטיין זצ''ל אג"מ יו"ד ח"ו סימן כו שאין זו‬
‫אלא חומרא ולא חובה מעיקר הדין‪.‬‬
‫ובספר חגורת שמואל סי' פט ס"ק יח כתב‬
‫שהזוהר מיירי בגבינה קשה שעברו עליה‬
‫ששה חודשים‪ ,‬ושהועמד על ידי קיבה‪,‬‬
‫שמושך טעמה זמן ארוך והויא כבשר‪ ,‬וכן‬
‫פסק התורת חטאת כלל עו ועז והט''ז שם סק''ד‬
‫שבזה הוא שיש להחמיר להמתין שש‬
‫שעות‪ ,‬מה שאין כן בגבינה רכה‪,‬‬
‫ושהועמדה בלי קיבה ע"ש‪ .‬וכן הובא בבן‬
‫איש חי פר' שלח לך אות טז שהמנהג בגדאד‬
‫להחמיר ולהמתין שש שעות על גבינה‬
‫ישנה בת ששה חדשים‪ ,‬ובפחות מכן‬
‫שוהים שעה על כל חודש ע"ש‪.‬‬
‫והנה על דבר הגבינות קשות מצאנו לרב‬
‫המשנה ברורה או''ח סי' תצד ס"ק טז שאין‬
‫צורך להפסיק בברכת המזון בין מאכלי‬
‫החלב לבשר‪ ,‬אלא צריך רק לפרוס מפה‬
‫אחרת ולשטוף את ידיו ופיו היטב‪,‬‬
‫וכמובן להשתמש בכלים אחרים‪ ,‬אע"פ‬
‫שהחלב והבשר נאכלים למעשה בסעודה‬
‫אחת‪ .‬והוסיף שם במשנה ברורה ובשער‬
‫הציון שם ס''ק טו שהדברים אמורים רק אם‬
‫איננו אוכל גבינה קשה‪ ,‬כיוון שאם אוכל‬
‫גבינה קשה הוא חייב להפסיק בברכת‬
‫המזון ולהמתין שש שעות‪ .‬וכן הזכיר מנהג‬
‫זה מרן החיד"א בשיורי ברכה סי' פט אות יג‬
‫וע''ש להמתין בגבינה קשה עד שש שעות‪.‬‬
‫וע''ש‪.‬‬
‫והנה ידוע הכלל כשיש מחלוקת בין‬
‫הזוהר הק' לבין התלמוד פסקינן כדברי‬
‫התלמוד‪ .‬וכן פסק הרדב"ז סי' לו וסי' פ‬
‫שבכל מקום שהזוהר חולק על התלמוד‬
‫אני מורה ובא כדברי התלמוד‪ ,‬ולא אחוש‬
‫לדברי הזוהר‪ .‬וכן דעת מרן הב''י או''ח סי'‬
‫כה וסי' קמא וכן כתב הגר''ח פלאג'י זצ''ל‬
‫בשו"ת לב חיים ח''א סי' סד‪ .‬ולכן העיקר‬
‫להלכה להתיר אכילת בשר אחר גבינה‬
‫לאחר נקיון ידיו והדחת פיו וקינוחו יפה‬
‫בפת‪ .‬ויש נוהגים להחמיר על עצמם‬
‫לשהות שעה אחת בין גבינה לבשר‪.‬‬
‫בהבנת המושג גבינה קשה נאמרו מספר‬
‫דעות‪ :‬לדעת הש''ך שם ס''ק טו גבינה בת‬
‫ששה חודשים‪ ,‬לדעת הט''ז שם ס''ק ד גבינה‬
‫מתולעת שטעמה נמשך זמן רב בפה‪ .‬ויש‬
‫גבינות בהן מתפתחות תולעים המותרות‬
‫והמיועדות למאכל‪ ,‬ראה הרמ"א יו"ד ס"ס פד‬
‫ובש"ך שם‪ .‬והחכמת אדם כלל מ' ס' יג פוסק‬
‫שיש להחמיר בשניהם‪.‬‬
‫ועיין בדברי הש''ך שם והערוה''ש שם‬
‫שבהמתנת שעה אחת סגי‪ .‬וראה להגאון‬
‫הראשל''צ רבי עובדיה יוסף שליט''א יבי''א‬
‫ח"ו יו"ד סימן ז שמעיקר הדין מותר לאכול‬
‫‪96‬‬
‫חם‬
‫בדין אכילת בשר לאחר אכילת גבינה קשה‬
‫והנה הגבינה הקשה נוצרת ע''י השהייתה‬
‫לתקופה ממושכת בתנאים מיוחדים ובזמן‬
‫זה מתפתח תהליך מתמשך של תסיסה‬
‫ופירוק שרשראות החלבון והגבינה‬
‫הולכת ומתקשה‪ .‬ככל שהגבינה קשה‬
‫יותר‪ ,‬טעמה משתבח ומתחזק‪ .‬זמן‬
‫הבשלתן של רוב הגבינות הקשות‬
‫הישראליות נמשך חודש חודשיים‪ ,‬אך יש‬
‫מספר גבינות בהן זמן ההבשלה מגיע‬
‫לשלושה או ארבעה חודשים‪ ,‬ויש גם‬
‫גבינות מועטות בהן זמן ההבשלה נמשך‬
‫חצי שנה‪ ,‬שנה ואף יותר‪.‬‬
‫השמש‬
‫החומר היבש שבגבינה היא יכולה‬
‫לשהות זמן רב יותר מבלי להתקלקל‪.‬‬
‫עובדה זו רומזת אולי לאפשרות‪ ,‬שגם‬
‫הקריטריון ההלכתי של שישה חודשים‬
‫הינו למעשה קריטריון הבוחן האם‬
‫הגבינה אמנם יבשה וקשה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬שיש‬
‫בה אחוז חומר יבש גבוה‪.‬‬
‫עובדה מעניינת נוספת היא‪ ,‬שככל‬
‫שהגבינות הקשות והיבשות מתיישנות הן‬
‫הולכות ומשתבחות וטעמן נהיה חזק‬
‫וחריף יותר‪.‬‬
‫הגבינה הקשה בעלת מאפיינים דומה‬
‫לאלו של הבשר‪ ,‬פירורים ממנה עשויים‬
‫להתקע בין השניים‪ ,‬שהרי היא קשה‪,‬‬
‫וכמו כן טעמה החזק נשאר בפיו של‬
‫האוכל לזמן ממושך‪ ,‬וזה אליבא דרש''י‬
‫ורמב''ם שהזכרנו לעיל‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬גבינות בהן אחוז החומר‬
‫היבש הינו נמוך אינן יכולות להגיע‬
‫לשישה חודשים מבלי שיתקלקלו ואיכותן‬
‫תפגע‪ ,‬וגם הטעמים המתפתחים בהן הינם‬
‫פחות חריפים‪.‬‬
‫מכיוון שזמן הבשלתן של הגבינות‬
‫הצהובות הרגילות המהוות כשמונים‬
‫אחוז מתצרוכת הגבינות הצהובות‪ ,‬כגון‬
‫גבינת צהובה הנקראות בשם‪ :‬טירן‪ ,‬עמק‪,‬‬
‫ירושלים‪ ,‬אחוזה‪ ,‬גוש חלב‪ ,‬הינו בין חודש‬
‫לחודשיים‪ ,‬נראה שהן אינן נחשבות‬
‫לגבינות קשות‪ ,‬הן בהתאם לקריטריונים‬
‫המופיעים באחרונים‪ ,‬והן בהתאם‬
‫לקריטריונים המקובלים כיום‪ .‬ואף שיש‬
‫גבינות שחיי המדף שלהן ארוכים וייתכן‬
‫והן יגיעו בעת אכילתן לשישה חודשים‪,‬‬
‫ספק אם הן ייחשבו לגבינות קשות מכיוון‬
‫שתהליך ההבשלה בעת היותן בקירור‬
‫הינו איטי וחלקי בלבד‪ ,‬וספק אם זמן זה‬
‫נחשב לחשבון שישה חודשים‪.‬‬
‫גבינות מתולעות לא מיוצרות בארץ‪ ,‬אך‬
‫יש גבינות מיוחדות שבהן מפתחים‬
‫טעמים פיקנטיים והן בעלות ארומה וטעם‬
‫חריף הנמשך זמן רב בפה‪ ,‬הכוונה כמובן‪,‬‬
‫לגבינות בהן הטעם החזק אינו נובע‬
‫מתבלינים או תוספים אחרים שהוספו‬
‫לגבינה‪ .‬יש לציין שכיום המדד להגדרת‬
‫גבינה קשה מתחשב באחוז החומר היבש‬
‫שבגבינה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬אחוז המרכיבים‬
‫התזונתיים של החלב – חלבון‪ ,‬שומן‪,‬‬
‫לקטוז ומינרלים‪ ,‬המרוכזים בגבינה‬
‫לעומת אחוז מי החלב שנשאר בגבינה‬
‫וכן ביחסים שבין מרכיבי החומר היבש‪.‬‬
‫המעניין הוא‪ ,‬שככל שמעלים את אחוז‬
‫‪97‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫ובאשר תהליכי הייצור המודרניים‪ ,‬אינם‬
‫מזרזים את תהליך הבשלת הגבינות‪,‬‬
‫שהינו תהליך טבעי של תסיסה ופרוק‬
‫שרשרות חלבון‪ ,‬תהליך הדורש את הזמן‬
‫שלו כפי שגם ייצור יין כיום דורש זמן‪,‬‬
‫ולמרות אמצעי הייצור המודרניים אינו‬
‫דומה חדש לישן‪.‬‬
‫השמש‬
‫חזק הנשאר בפה זמן ממושך‪ ,‬והן גם אינן‬
‫שוהות שישה חודשים‪ ,‬ולכן ייתכן והכל‬
‫יודו שלגביהן די להמתין שעה אחת בינן‬
‫לבין אכילת בשר‪ ,‬במיוחד‪ ,‬אם רוצה‬
‫לאכול אחריהן בשר עוף‪.‬‬
‫המורם מהאמור‪ :‬מעיקר הדין אין צורך‬
‫לחכות כלל באכילת בשר אחר הגבינה‬
‫ולא שונה אכילת בשר בקר לאכילת‬
‫עוף וזאת לאחר שינקה ידיו היטב וידיח‬
‫פיו במשקים‪ ,‬ויקנח הפה יפה באכילת‬
‫פת וכיוצא בזה‪ .‬אמנם מי שנוהג‬
‫להחמיר על עצמו שלא לאכול בשר‬
‫אחר גבינה אלא כעבור שעה או יותר‬
‫תבוא עליו ברכה‪ .‬והדין הוא גם לגבי‬
‫הגבינות הצהובות של ימינו‪ ,‬ואין מקום‬
‫להחמיר‪ .‬ומצאנו להחמיר בגבינת פרמזן‬
‫וגבינת קצ'קבל להחשיבם בגדר של‬
‫גבינה קשה‪.‬‬
‫בכל אופן יש גבינות שיש להתייחס‬
‫עליהם כגבינות קשות‪ ,‬כגבינת פרמזן‬
‫שהינה גבינה בעלת אחוז חומר יבש גבוה‬
‫מאד‪ ,‬ושזמן הבשלתה נמשך שנה ויותר‪,‬‬
‫וטעמה המיוחד מתחזק והולך ככל‬
‫שהגבינה תתישן יותר‪ .‬כמוה גם גבינות‬
‫צאן הנקראות קצ'קבל‪ ,‬שאף היא גבינה‬
‫שזמן הבשלתה נמשך כחצי שנה‪.‬‬
‫בנוסף לגבינות אלו יש כמה גבינות שזמן‬
‫הבשלתן קצר אך הן בעלות ארומה וטעם‬
‫פיקנטי חריף הנמשך בפה זמן רב‪ ,‬וייתכן‬
‫וגם בגבינות אלו יש מקום להחמיר‬
‫ולראותן כגבינות קשות‪ ,‬למרות זמן‬
‫הבשלה קצר יחסית‪ .‬גבינות אלו אינן‬
‫גבינות מתולעות עליהן מדברים‬
‫האחרונים‪ ,‬אלא רק גבינות בעלות טעם‬
‫המצפה לישועת ה' ולהרמת קרן התורה‬
‫וישראל במהרה‬
‫יעקב חביב‬
‫‪98‬‬
‫חם‬
‫בדין תערובת דגים ובשר‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב אלחנן היילפרין שליט''א‬
‫גאב''ד ק''ק רדומישלא‪ -‬קאשוי‬
‫נשיא התאחדות קהילות החרדים – לונדון‬
‫רב פוסק מערכת כשרות ''כדתיא''‬
‫מסרתי דברי תורה אלו בידי הגאון ר' יעקב חביב שליט''א דיין ומו''צ בירושלים ת''ו‬
‫בנו של המנוח הרה''ח ר' מסעוד חי חביב זצ''ל‪ ,‬שנלב''ע בח''י אדר תש''ע‪ ,‬והשאיר‬
‫ברכה‪ ,‬בנים ובני בנים‪ ,‬זרע קודש‪ ,‬עוסקים בתורה ובחסידות‪ .‬וממשיכים את דרך‬
‫אבות המשפחה מרן העין יעקב ובנו הרלב''ח זיע''א‪.‬‬
‫בדין תערובת דגים ובשר‬
‫שלישית‪ ,‬סעודת שבת לשיטת כמה‬
‫פוסקים מצווה רבה נקראת לענין היתר‬
‫אמירת לעכו''ם‪ ,‬ובכל אופן מצוה היא‬
‫כמו שמביא הרמ''א (סימן רע''ו ס''ב)‪,‬‬
‫ושייך לומר בה ''שומר מצוה לא ידע דבר‬
‫רע''‪ ,‬על דרך המובא בתשובות מהר''ש‬
‫(ח''ה סימן מ''ו)‪.‬‬
‫הנה על דבר מה שנשאלתי בחתיכת‬
‫דגים טחונה שנתבשלה בטעות עם‬
‫קדירת בשר ורוטב‪ ,‬וששים נגד החתיכה‬
‫כדין זית נבילה שנתבשלה בקדירת היתר‬
‫שאף שהוסרה החתיכה צריכים ששים‬
‫לבטלה ספק גדול בדבר‪ ,‬ונאסרה מחשש‬
‫סכנת בשר ודגים‪ .‬אמנם אין במה לקיים‬
‫סעודת ליל שבת‪.‬‬
‫ועיין בשו''ת חתם סופר (יו''ד סימן ק''א)‬
‫שהאריך להקל בענין זה לגבי ספק אם יש‬
‫ששים‪ ,‬דאפשר שכל האיסור לא היה רק‬
‫בדג הנקרא ''ביניתא'' שאינו מצוי היום‪,‬‬
‫ולכן השמיט הרמב''ם דין זה‪ ,‬וגם דנשתנו‬
‫הטבעיים עיי''ש‪.‬‬
‫והנה יש להתיר מכמה צירופים‪:‬‬
‫ראשית דבר‪ ,‬לשיטת הפוסקים שאין‬
‫בזמנינו סכנה זו‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬הדין להצריך ששים נגד כל‬
‫החתיכה הוא מטעם ספק שאין יודעים‬
‫כמה פליטה יוצאה הימנה‪.‬‬
‫הק' אלחנן בהר''ר דוד היילפרין‬
‫‪99‬‬
‫חם‬
‫הרב מאיר מאזוז‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב מאיר מאזוז שליט''א‬
‫ראש ישיבת ומוסדות ''כסא רחמים'' ‪ -‬בני ברק‬
‫ראש רבני ק''ק תוניס‬
‫לכבודו ולזכרו של החה''ש חסידא קדישא הרב מסעוד חי חביב זצ''ל‬
‫כשרות על שקיות תה‪ ,‬קפה וסוכר‬
‫שאלה‪ :‬האם צריך הכשר על שקיות תה‪,‬‬
‫קפה וסוכר‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬בחוץ לארץ היינו נוהגים לקחת‬
‫תה‪ ,‬קפה וסוכר מן הגויים ללא כל הכשר‪.‬‬
‫וידוע מה שכתב הגאון יעב''ץ שאלת יעב''ץ‬
‫ח''ב סי' סה ''הוט צוקר הניקח מן הגוי הדר‬
‫בשכונתנו‪ ,‬הוא כשר יותר מכל המצות‬
‫שלנו‪ ,‬והלואי שכזית אפיקומן שאנו‬
‫אוכלים יהיה כל כך כשר כמוהו''‪ .‬והובא‬
‫בספר חזון עובדיה עמוד סה‪.‬‬
‫רק לענין מעשר צריך לעשר את הסוכר‪,‬‬
‫והוא הדין תה וקפה אם היו גדלים בארץ‬
‫ישראל‪ .‬ויש לצדד ש''תה'' פטור ממעשר‬
‫משום דלטעמא עביד ואינו ראוי לאכילה‬
‫בפני עצמו‪ ,‬וכמ''ש התוס ביומא דף פא ע''ב‬
‫ובנדה דף נ ע''א לענין תבלין שאין ראויים‬
‫אלא לטעמא‪ ,‬שאין חייבים במעשר וע''ש‪.‬‬
‫ולפי הנשמע שהתה והקפה כולם‬
‫מיובאים מחו''ל פשיטא דאין צריך‬
‫מעשר‪.‬‬
‫ולענין סוכר המיוצר בבית חרושת של‬
‫מחללי שבת בעוה''ר‪ ,‬התיר מרן הגרע''י‬
‫שליט''א בספר קול סיני הליכות עולם עמוד ‪400‬‬
‫להשתמש בו‪.‬‬
‫וטעמו נראה משום דבטל ברוב הסוכר‬
‫הנעשה בימות החול‪ ,‬ועוד דהמבשל‬
‫בשבת במזיד מותר לאחרים במוצאי‬
‫שבת וכמבואר בשו''ע סימן שי''ח ס' א‪.‬‬
‫ואע''פ שכתב הכף החיים שם ס''ק יב בשם‬
‫הרב כתב סופר דדוקא במבשל במקרה‪,‬‬
‫אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות‬
‫מדי שבת בשבתו‪ ,‬אסור ליקח‪ ,‬משום‬
‫ולפני עור וגו'‪ ,‬ומשום מסייע ידי עוברי‬
‫עבירה‪.‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות שקיות תה‪ ,‬קפה וסוכר‬
‫ועיין להרב תפלה למשה סי' לא אות יא‬
‫שהאריך ע''ד הכתב סופר ומסיק דהיכא‬
‫דלא ניח''ל שיעבדו בשבת גם הכתב‬
‫סופר מודה דמותר ליהנות ממלאכה‬
‫שעשו בשבת וע''ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫וכ''ש בנ''ד דאפשר דסוכר זה נעשה‬
‫בחו''ל והלך אחר הרוב‪ .‬ומ''מ אם יש‬
‫סוכר מיובא מחו''ל ודאי עדיף טפי לחזק‬
‫ידי החרדים לדבר ה' ושלא לסייע בידי‬
‫עוברי עבירה ואולי ישמעו וישובו‪.‬‬
‫נאמ''ן ס''ט‬
‫‪010‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫''אבי אבי רכב ישראל ופרשיו''‪ ,‬מעיין החכמה‪ ,‬חוט החסד‪ ,‬לבושו צדקה וענווה‪ ,‬ציון‬
‫במרר תבכה וירושלים תתן קולה‪ ,‬על כי הוסרה המצנפת והורמה העטרה‪ .‬נפלה‬
‫עטרת ראשנו ונזר תפארתנו‪ ,‬דודי ירד לגנו ללקוט שושנים‪ ,‬ונשבה ארון האלוקים‪,‬‬
‫הוא אבי‪ ,‬הוא ראשי‪ ,‬מורי ורבי‪ ,‬אהובי‪ ,‬חמדת לבבי‪ ,‬עיני עיני ירדה מים כי רחק‬
‫ממני מנחם משיב נפשי‪ .‬ובתפילה לה' הרופא לשבורי לב‪ ,‬שנמצא נחמה בנחמת‬
‫ציון ובנין ירושלים‪.‬‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫ב''ה כ' אייר תשס''ה‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫לכבוד ידידנו היקר והנעלה‬
‫הרב הגאון ר' יוסף האוזי שליט''א‬
‫ראש מחלקת הכשרות וחבר בד''ץ‬
‫ועד רבני ליובאוויטש – צרפת‬
‫אחדשה''ט כמשפט לאוהבי שמו‪.‬‬
‫הנה על דבר מה שסיפר לי כת''ר שנתן‬
‫הכשר על ייצור חטיפי צ'יפס בצרפת‪,‬‬
‫וזאת אחרי שהלך למפעל ובדק והכשיר‬
‫אותו היטב כולל מערכת קיטור ומערכת‬
‫טיגון‪ ,‬ושכמובן משתמשים אך ורק‬
‫מחומרים כשרים למהדרין‪ ,‬ואינו‬
‫משתמש בשמן שבו השתמשו לייצור‬
‫העבר‪ .‬אמנם מצד שני כל הפעולות של‬
‫ההדלקה והפעלת קו הבישול והטיגון‪ ,‬וכן‬
‫הזנת החומרים‪ ,‬נעשות ע''י הפועלים‬
‫הגויים שעובדים במפעל ולא ע''י יהודי‪.‬‬
‫וזאת מאחר שלדעת כת''ר לא חוששין‬
‫לבישול עכו''ם בטיגון ובישול של חטיפים‬
‫כמו צ'יפס‪ .‬והסתמך ע''כ שבארה''ב וכן‬
‫במדינת קנדה ההכשרים הגדולים‬
‫והנפוצים לא מקפידים בחטיפי צ'יפס‬
‫שתהליך הבישול יהיה ע''י יהודי‪ ,‬רק‬
‫מקפידים על ההרכבים שיהיו כשרים בלי‬
‫שום חשש‪ .‬ומעשה בכל יום שבקרב כל‬
‫החוגים החרדים דשם אשר קונים בחנויות‬
‫של הגויים חטיפי צ'יפס שיש עליהם‬
‫‪012‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫הכשר רק על כשרות המוצר‪ ,‬בלי שיהיה‬
‫בישול ישראל עליו‪ .‬ולא שמעו עוררין‬
‫ע''כ‪.‬‬
‫ומאחר שנשאל הוא ע''כ‪ ,‬כאשר על גוף‬
‫העטיפה של אותו ייצור של חטיפי צ'יפס‬
‫שינה הוא החותמת מהרגיל‪ ,‬וההכשר‬
‫כתוב בר''ת‪ ,‬ולא בכתב מלא כרגיל‪ ,‬ענה‬
‫הוא ע''כ לשואל‪ ,‬שכל ההבדל הוא‪,‬‬
‫שאותם חטיפי צ'יפס כשרים למהדרין‬
‫אמנם אינם של בישול ישראל‪ ,‬ולכך עשה‬
‫הבדל בחותמת‪ .‬וכעת באו אליו בתלונה‬
‫שאולי יש מקום להדר ולא מקובל‬
‫שהכשר למהדרין לא יקפיד ע''כ שיהיה‬
‫אך ורק מבישול ישראל‪ .‬אמנם כת''ר‬
‫עומד בדעתו דמי אמר שיש בכלל צורך‬
‫בחטיפי צ'יפס שיהיו דווקא מבישולי‬
‫ישראל‪ ,‬והאם יש בכלל עליהם חשש של‬
‫בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫והנה היה לו ע''כ מו''מ הלכתי עם ידידנו‬
‫הרה''ג ר' יעקב זרביב שליט''א שלדעתו‬
‫לא נוח לו ע''כ שיהיו מבישול עכו''ם‪,‬‬
‫אלא שצריך להקפיד גם על חטיפי צ'יפס‬
‫שיהיו אך ורק מבישול ישראל‪ ,‬וטעמו‬
‫ונימוקו עימו‪.‬‬
‫אשר ע''כ כת''ר ביקש ממני את חוו''ד‬
‫בענין‪ ,‬ולברר לו את שאלתו בעומק‬
‫הנדרש‪ ,‬וענוותו תרבני לבקש ממני את‬
‫חוו''ד בזה‪ .‬ולעשות רצון ידידי‪ ,‬ירבו‬
‫כמוהו בישראל‪ ,‬התפניתי לעיין בשאלתו‬
‫הרמתה ולהשיבו אליבא דהלכתא‪ ,‬וזה‬
‫החלי‪ ,‬בעזר צורי וגואלי‪.‬‬
‫השמש‬
‫דע ידידי שדרך עבודתך בקודש היא‬
‫הנקראת ''דרך המלך''‪ ,‬כאשר אין אתה‬
‫מסתיר כלום מעבודתך ומפעילותך בגוף‬
‫הכשרות‪ ,‬וזאת כאשר הכל גלוי וידוע‬
‫בכל הפרטי פרטים‪ ,‬לכל מי שמעוניין‬
‫לדעת‪ .‬ומידה גדולה היא לעבוד בשיתוף‬
‫פעולה ועבודה בצוות (מלשון צוותא‬
‫וחיבור) כאשר כל אחד נותן חוו''ד‪,‬‬
‫ושומע בדברי חברו‪ ,‬ויודע אני עד כמה‬
‫כת''ר שמח לשמוע בעצותיהם של‬
‫האחרים‪ ,‬וזאת כדי לשפר עוד את‬
‫מערכת הכשרות‪ ,‬לגדלה ולפארה‪,‬‬
‫לעלותה על שולחן מלכים‪ ,‬מאן מלכי‬
‫רבנן‪.‬‬
‫ובאשר לשאלתך ראיתי שכאן המקום‬
‫להדגיש לפני שאכנס בגוף השאלה‪ ,‬עד‬
‫כמה חשוב להקפיד על דברי רבותינו‬
‫ראשונים ואחרונים‪ ,‬אשר מפיהם אנו‬
‫חיים ומימיהם אנו שותים‪ ,‬וגזרותיהם‬
‫עומדות כצור החלמיש‪ ,‬ולכן אפילו‬
‫שהיום השתנו הדברים ומי יבוא ויגיד‬
‫כשבא וקונה בחנות איזה מוצר שנתבשל‬
‫ע''י עכו''ם שיבואו לחשוש ע''י כך שיגיע‬
‫לידי קירוב וחתנות‪ ,‬ואם כאשר הוא בא‬
‫ומשתתף בסעודתו של הגוי לא מוכרח‬
‫שיגיע ע''י כך לידי חתנות‪ ,‬כ''ש וק''ו‬
‫כאשר כל המטרה היא לשם מסחר‪ ,‬ואיך‬
‫יגיעו לידי קירבה ע''י כך‪ .‬אלא‬
‫שגזרותיהם של חז''ל עומדות וקיימות‬
‫לעולמים‪ ,‬ודברי התורה לא משתנים‪,‬‬
‫בכל דור ודור ובכל המקומות שבעולם‪.‬‬
‫‪013‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫והנה בוא וראה מה שכתב הרי''ח הטוב‬
‫בספרו בא''ח שנה שניה פר' חוקת בהקדמת‬
‫הלכות פת ובישולי עכו''ם‪'' :‬על עם‬
‫ישראל נאמר במדבר פרק כג‪ ,‬ט ''כי מראש‬
‫צורים אראנו ומגבעות אשורנו הן עם‬
‫לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב''‪ .‬והנה‬
‫המילה ''בדד'' הנאמרת על עם ישראל‬
‫האי היא‪ ,‬כולל מספר האותיות‪,‬‬
‫בגימטריא ''אחד''‪ ,‬ומשום הכי ''ובגויים‬
‫לא יתחשב'' משום שהגויים באים ממקום‬
‫הפירוד‪ ,‬הנקרא רשות הרבים‪ ,‬ולכן לא‬
‫יתחשב‪ .‬ולכן כתיב ''ומי כעמך ישראל גוי‬
‫אחד בארץ''‪ ,‬היינו שישראל הם בתואר‬
‫''אחד'' אע''פ שהם למטה בארץ‪ .‬ולכן‬
‫ציוונו השי''ת לבלתי נתחתן עם עכו''ם‪ ,‬כי‬
‫החיתון בו‪ ,‬יהיה דיבוק וחיבור הגופים‬
‫והנפשות של האיש והאשה ביחד זה עם‬
‫זה‪ ,‬ואיך יתחברו וידבקו נפשות הקדושות‬
‫דאתו ממקום האחדות‪ ,‬עם הנפשות‬
‫הטמאות דאתו ממקום הפירוד‪ ,‬הא ודאי‬
‫נפיק מזה חורבא טובא למעלה‪ ,‬כי ע''י כך‬
‫תיכנס הקליפה למקום הקודש ח''ו‪ .‬ולכן‬
‫חז''ל חשו מאד לדבר זה‪ ,‬ועשו גדרים‬
‫וסייגים לשמור אותנו מאיסור החיתון‬
‫בעכו''ם‪ ,‬שלא ילכד איש ישראל בדבר‬
‫זה‪ ,‬ולא חשו לעשות גדרים וסייגים לשאר‬
‫איסורי תורה‪ ,‬כאשר עשו לזה‪ ,‬והוא כי‬
‫בעבור איסור החיתון גזרו על פת של‬
‫עכו''ם‪ ,‬ועל בשולי עכו''ם‪ ,‬ועל שכר‬
‫עכו''ם‪ .‬ואע''ג שיש לכל גזירות אלו טעם‬
‫נסתר וסוד עמוק‪ ,‬עם כל זאת לפי הפשט‬
‫הנגלה גזרו גזרות אלו‪ ,‬כדי לשמור אותנו‬
‫מאיסור זה‪ ,‬שלא להתחתן בם‪ ,‬ולהבדיל‬
‫אותנו מן העמים‪ ,‬לקיים מה שכתוב ''עם‬
‫לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב''‪ ,‬וכן הוא‬
‫השמש‬
‫אומר ''ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ''‪,‬‬
‫''ברוך אלקינו שבראנו לכבודו'' עכ''ל‪.‬‬
‫וגדולה מזו כתב הגאון הפרמ''ג זצ''ל יו''ד‬
‫סי' קיג משב''ז ס''ק ג שחז''ל בחכמתם‬
‫הגדולה נתנו בגזירותיהם את הסייגים‬
‫המתאימים‪ ,‬ובכל גזירה אף שהיא באה‬
‫מאותו חשש‪ ,‬מ''מ הגדירו אותה לפי‬
‫החשש‪ .‬וזאת ראיה ברורה שדבריהם‬
‫נאמרו ברוח הקודש‪ ,‬כאשר ראו את‬
‫ההשלכות היוצאות מכל ענין‪ ,‬ועד כמה‬
‫אסור לנו מלזוז ימינה או שמאלה‬
‫מדבריהם הק'‪.‬‬
‫ולתת דוגמה ע''כ כתב הפרמ''ג שם‪:‬‬
‫ומשום הכי חז''ל ראו על מה לגזור ועל מה‬
‫לא‪ ,‬ולכן בגזירתם על בישול עכו''ם‬
‫החמירו יותר מגזירתם על פת עכו''ם‪,‬‬
‫וזאת על אף ששניהם הוא משום חשש‬
‫חתנות‪ ,‬מ''מ גבי פת עכו''ם התירו בשל‬
‫נחתום‪ ,‬כאשר בבישולי עכו''ם לא פלוג‬
‫בזה‪ ,‬וזאת אפילו כשכוונת הגוי למכור‬
‫לאחרים‪ ,‬מ''מ החמירו לאסרו‪ ,‬וטעם‬
‫הדבר הוא‪ ,‬כי ראו חז''ל שיש בפת יותר‬
‫משום ''חיי נפש''‪ ,‬דבר שמצוי פחות גבי‬
‫בישול עכו''ם‪ ,‬ולכך הקילו יותר בפת‬
‫הנעשה ע''י נחתום‪ .‬וגם מאחר שראו‬
‫שגזירה זו של בישול עכו''ם התקבלה‬
‫יותר בכל ישראל‪ ,‬וזאת יותר משל גזירת‬
‫פת עכו''ם‪ ,‬לכן בזה הקילו פחות ובזה‬
‫יותר‪ .‬ומצד שני לגבי בישול עכו''ם‪ ,‬חז''ל‬
‫הקילו ע''כ שלא נכללו בגזירתם אלא כל‬
‫מאכל העולה על שולחן מלאכים וכן‬
‫מאכל שלא נאכל כמות שהוא חי‪ ,‬אמנם‬
‫בשאר דברים לא חששו‪ ,‬ודבר זה לא‬
‫‪014‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫חילקו גבי פת עכו''ם‪ ,‬כאשר פת עכו''ם‬
‫שנאפה ע''י בעל הבית‪ ,‬אסורה אף‬
‫שאינה חשובה‪ ,‬ולא עולה על שולחן‬
‫מלאכים‪ ,‬וזאת מאחר שחז''ל אסרו כל‬
‫הנקרא פת בין לחם חשוב בין שאינו‬
‫חשוב‪.‬‬
‫וכעת נתמקד על שאלת כת''ר‪ ,‬ולהקדים‪:‬‬
‫הנה הגדרת איסור בישולי גויים היינו על‬
‫דבר מאכל שהכשירו הגוי לאכילה ע''י‬
‫בישול‪ .‬ואותו איסור הוא איסור דרבנן‪,‬‬
‫ולמדו זאת חכמים מהפסוק דברים ב‪ ,‬כח‬
‫''אוכל בכסף תשבירני ואכלתי‪ ,‬ומים‬
‫בכסף תתן לי ושתיתי'' ומסבירה הגמ' ע''ז‬
‫דף לז ע''ב בשם רבי חייא בר אבא בשם‬
‫רבי יוחנן ''כמים'' מה מים שלא נשתנו‬
‫מברייתן ע''י האור‪ ,‬אף אוכל שלא‬
‫נשתנה מברייתו ע''י האור‪ .‬ואינה אלא‬
‫אסמכתא‪ ,‬שהרי לא הוזכר בכתוב שינוי‬
‫שע''י האור‪ ,‬וסתם שינוי מברייתו‪ ,‬כגון‬
‫לקח חיטים וטחנם שגם בזה גורם שינוי‬
‫ובכל זאת לא מצאנו שעובר בזה איסור‪,‬‬
‫ומשום הכי מוכרחים לומר שכל איסורו‬
‫של בישול עכו''ם הוא מדרבנן‪ ,‬ונפק''מ‬
‫כשיש כמה ס''ס או שיש כמה צדדים‬
‫להקל דאזלינן להקל‪.‬‬
‫והנה זה שאמרה הגמ' שאיסור בישולי‬
‫גויים הוא מדרבנן מסביר רש''י שם דף לח‬
‫ע''א ד''ה מדרבנן שטעם הגזרה היא כדי שלא‬
‫יהא ישראל רגיל אצל הגוי במאכל‬
‫ובמשתה ויאכילנו דבר טמא‪ .‬היינו שלפי‬
‫רש''י סיבת הגזירה של בישולי עכו''ם‬
‫הוא שמא הגוי יבוא לתת לו לאכול‬
‫ממאכלים האסורים‪ .‬ולפ''ז אפשר‬
‫השמש‬
‫שבמקום שרואים במוחש שהמאכל הוא‬
‫כשר‪ ,‬כגון שהגוי מגיש לישראל דג עם‬
‫סנפיר וקשקשים‪ ,‬או שמבשל לידו‪ ,‬יכול‬
‫להיות שלדברי רש''י אין את החשש‪ ,‬או‬
‫שנאמר דלא פלוג‪ .‬כמו כן לדבריו אין‬
‫נפק''מ אם אותו מאכל נאכל כמות שהוא‬
‫חי או לא‪ ,‬וכן אין נפק''מ האם הוא עולה‬
‫על שולחן מלכים או לא‪ .‬אמנם נראה‬
‫בהמשך שגם לטעמו של רש''י עדיין‬
‫אפשר לחלק גם בזה‪.‬‬
‫אולם התוס' שם ד''ה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא‬
‫בעלמא סובר שטעם הגזירה היא לא משום‬
‫שמא יאכילנו דבר טמא‪ ,‬אלא שיותר היה‬
‫נראה לפרש שטעם הגזירה היא משום‬
‫חתנות‪ ,‬שהתורה רוצה להרחיק אותנו‬
‫בנ''י עם קדוש‪ ,‬ולהבדילנו מן הגויים‪ ,‬כדי‬
‫שלא נתחתן ונטמא בהם‪ .‬שהרי חוששים‬
‫שאם יזמין אותו הגוי‪ ,‬וירגיל עצמו היהודי‬
‫עמו‪,‬יבוא ע''י זה להתחתן עם בתו‪.‬‬
‫אמנם בכל זאת מצאנו שהתוס' מחלקים‬
‫אם אותו מאכל בישל אותו הגוי בביתו‬
‫או לא‪ .‬ומסתברא שאם הגוי בישל את‬
‫המאכל בביתו של היהודי אין את החשש‬
‫הזה‪ .‬וז''ל התוס' שם‪ :‬והר"ר אברהם ב"ר‬
‫דוד סובר‪ ,‬שבוודאי גזירת שלקות שאסרו‬
‫חכמים הוא כשהעובד כוכבים מבשלם‬
‫בביתו‪ ,‬אבל כשהוא מבשל בביתו של‬
‫ישראל‪ ,‬אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא‬
‫יאכילנו דברים טמאים עכ''ל‪ .‬אמנם בסוף‬
‫דבריו הביא דעתו של ר"ת שחולק עליו‪,‬‬
‫ולדעתו כיון שהעובד כוכבים מבשל‪ ,‬לא‬
‫חילקו כלל חכמים בין רשות הישראל‬
‫לרשות העובד כוכבים‪ ,‬כי לעולם יש‬
‫‪015‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של‬
‫ישראל‪ ,‬כמו בביתו של עובד כוכבים‪.‬‬
‫ועל דברי הר"ר אברהם ב"ר דוד המובא‬
‫בתוס' שחילק אם אותו מאכל בישל אותו‬
‫הגוי בביתו או בבית ישראל‪ ,‬כתב‬
‫המרדכי שם סי' תתל בשם ר''א דאורליינש‬
‫שבאמת צריך לחלק כך‪ ,‬ודווקא בבית‬
‫של הגוי גזרו‪ .‬וכן דעתו של רבנו ירוחם‬
‫נתיב יז ח''ז שכתב שרוב הפוסקים הסכימו‬
‫להתיר ולחלק אם זה נעשה בבית ישראל‬
‫שאז לא חיישינן‪.‬‬
‫והנה מצאנו שהב''ח יו''ד סי' קיג ס' א הביא‬
‫ג''כ כדברי המהר''א עיקר ולא כר''ת‬
‫שכשמבשל הגוי בביתו של ישראל לא‬
‫חוששין לא משום חתנות וגם לא משום‬
‫שמא יאכילנו דברים טמאים‪ .‬וטעמו של‬
‫הב''ח לחלק כך הוא שמכיוון שסמכו‬
‫חז''ל איסור בישולי גויים על הפסוק‬
‫''אוכל בכסף תשבירני''‪ ,‬והרי מהפסוק‬
‫משמע מאוכל הבא מבית נכרי‪ ,‬משום‬
‫הכי יש לחלק בזה אם הגוי מבשל בביתו‬
‫או שמבשל בבית ישראל‪.‬‬
‫וגדולה מזו מצאנו בספר בדק הבית‬
‫להרא''ה בית ג שער ז אשר הביא זאת בשם‬
‫כמה ראשונים‪ ,‬שבדין שהגוי שכור לבשל‬
‫לכל הבא‪ ,‬ואינו מתכוון לבשל לעצמו או‬
‫לאדם מיוחד‪ ,‬ומלבד זאת הוא מבשל‬
‫בבית מיוחד שאין בני אדם אוכלים‬
‫ושותים בו‪ ,‬וגם הוא רשות הרבים לכל‬
‫העולם‪ ,‬אין בו משום בישולי עכו''ם‪,‬‬
‫שהרי בזה לא שייך כלל קירוב הדעת‪.‬‬
‫השמש‬
‫ועל סמך זה מצאנו לכמה פוסקים‬
‫אחרונים‪ ,‬המקילים בייצור הנעשה‬
‫במפעלו של הגוי‪ ,‬שלא חיישינן לומר‬
‫שיש עליהם קירוב הדעת‪ ,‬כאשר הגוי‬
‫לא מבשל לאדם מיוחד ובבית של‬
‫ישראל מיוחד‪ ,‬וכמו שנבאר זאת‬
‫בהמשך‪ .‬וכמו כן נביא דעת הפוסקים על‬
‫מה שנהגו להקל במדינת מרוקו לאכול‬
‫מהסופגניות שטיגן הערבי כאשר מצד‬
‫כשרות המוצר בדקו הרבנים שלא היה‬
‫שום חשש‪ ,‬אמנם בכל זאת לא חששו‬
‫לבישולי עכו''ם‪ ,‬וזאת מכמה טעמים‪ ,‬ובין‬
‫היתר סמכו לומר כדעת הרא''ה שאותם‬
‫סופגניות נעשו עם ג' תנאים האלו‪ :‬א] לא‬
‫מתכוון לבשל לאדם מיוחד‪ .‬ב] לא‬
‫מבשלים אותו בבית מיוחד‪ .‬ג] מבשלים‬
‫אותם ברשות הרבים לכל העולם‪.‬‬
‫אמנם מצאנו לדעת כמה מהראשונים‬
‫שלא פלוג בזה כלל‪ ,‬ואין נפק''מ בין אם‬
‫הגוי מבשל בביתו או בשל ישראל‪,‬‬
‫ולעולם חוששין על גזירת בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫וכן כתב המרדכי שם בדעת עצמו‪ ,‬נגד‬
‫דעתו של מהר''א דאורליינש‪ ,‬וכך דעתו‬
‫של הרמב''ם בפירוש המשניות מס' ע''ז שם‪,‬‬
‫וכך דעת הכל בו סי' ק‪ ,‬ודעת המאירי ע''ז‬
‫דף לח ע''ב‪ ,‬וכן כתב הטור שם‪ ,‬וכן דעת‬
‫הב''י שם ובסוף דבריו כתב שכן דעת כל‬
‫הפוסקים שסתמו ולא חלקו כלל ולא‬
‫כהר''א שרצה לחלק בזה‪ .‬אמנם מצאנו‬
‫שבדיעבד נוהגים לסמוך על דעת‬
‫המקילים ולחלק כשזה נעשה בביתו של‬
‫ישראל‪ ,‬וכן הביא הד''מ שם בשם האו''ה‬
‫כלל מג דין יג‪ ,‬וכן הביאו הב''ח שם וע''ש‪.‬‬
‫‪016‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫ובאמת כך פסק מרן בשו''ע שם ס' א שדבר‬
‫שאינו נאכל כמו שהוא חי‪ ,‬וגם עולה על‬
‫שולחן מלכים ללפת בו את הפת או‬
‫לפרפרת‪ ,‬שבישלו עכו''ם‪ ,‬אפילו בכלי‬
‫ישראל ובבית ישראל‪ ,‬אסור משום‬
‫בישולי עובדי כוכבים‪ .‬היינו דלא פלוג‬
‫בזה בין אם זה נתבשל בכלי של ישראל‬
‫או של הגוי או שנתבשל בביתו של‬
‫ישראל או של הגוי‪ ,‬ומשום הכי בסעיף ד'‬
‫פסק שגם מי שיש בביתו שפחה הקנויה‬
‫לו שמלאכתן היא של ישראל ומוזהר על‬
‫מלאכתה בשבת מדין תורה‪ ,‬אסור לה‬
‫לבשל בשביל ישראל ובכלי של ישראל‬
‫בעל הבית‪ ,‬וזאת אף בדיעבד‪ ,‬מאחר‬
‫שלא פלוג בזה‪.‬‬
‫אמנם הרמ''א שם הביא שבדיעבד יש‬
‫לסמוך על דברי המתירים‪ ,‬משום שא''א‬
‫שלא יחתה אחד מבני הבית מעט‪.‬‬
‫והמעיין בדברי הש''ך שם ס''ק ז יראה‬
‫שהביא כמה טעמים למה יש מקום להקל‬
‫גבי שפחות המצויות בבית ישראל‪ ,‬והם‬
‫א] עבד ישראל הקנוי לו למעשה ידיו‬
‫ומוזהר עליו בשבת מן התורה אינו בכלל‬
‫גוי‪ ,‬וגם אינו בכלל הגזירה שגזרו על‬
‫בישולי עכו''ם‪ .‬ב] מאחר שטעם הגזירה‬
‫הוא משום חתנות‪ ,‬הרי אין גזירה זו‬
‫שייכת אצלם‪ ,‬שהרי אין קירוב הדעת‬
‫אלא במי שעושה מרצונו בשל אהבתו‬
‫לגבי הישראל‪ ,‬ולא כאותם עבדים או‬
‫שפחות שעושים זאת בלית ברירה מצד‬
‫עבודתם בין אם ירצו בין לא ירצו (טעם‬
‫זה שייך ג''כ במפעל עכו''ם שעושה זאת‬
‫לא בשביל אהבתו לישראל אלא מצד‬
‫פרנסתו)‪.‬‬
‫השמש‬
‫ומצאנו שהלבוש שם הביא עוד טעם‬
‫לדבר‪ ,‬שהקילו גבי עבדים ושפחות‪ ,‬והוא‬
‫שאין גזירת חתנות שייכת בהן‪ ,‬שהרי‬
‫מצד מעמדם השפל‪ ,‬לעולם לא יתחתן‬
‫עימהם או עם ילדיהם‪ ,‬ועל הטעם שמא‬
‫יאכלוהו דבר טמא‪ ,‬לא שייך בהם שהרי‬
‫אימת רבן עליהם‪.‬‬
‫והנה על עצם הגדרת האיסור של בישולי‬
‫עכו''ם‪ ,‬מצאנו כמה תנאים באיזה אופן‬
‫ובאיזה מאכל גזרו חז''ל עליהם איסור‬
‫בישול גויים‪ .‬ומצאנו ב' הגדרות שעליהן‬
‫לא גזרו חז''ל והם‪ :‬א] דבר הנאכל כמו‬
‫שהוא חי‪ ,‬אפילו שהוא חשוב להעלות‬
‫על שולחן מלכים ללפת בו הפת או‬
‫לפרפרת‪ .‬ב] דבר שאינו חשוב להעלות‬
‫על שולחן מלכים ללפת בו הפת או‬
‫לפרפרת‪ ,‬אפילו שאינו נאכל כמו שהוא‬
‫חי ויש צורך להכשירו למאכל ע''י‬
‫בישול‪.‬‬
‫והנה יסוד שתי הגדרות האלו למדנו‬
‫אותם ממה שמובא בגמ' ע''ז דף לח ע''א‬
‫''אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב‪,‬‬
‫כל הנאכל כמות שהוא חי‪ ,‬אין בו משום‬
‫בישולי עובדי כוכבים‪ ,‬בסורא מתנו הכי‪.‬‬
‫בפומבדיתא מתנו הכי‪ ,‬אמר רב שמואל‬
‫בר רב יצחק אמר רב‪ :‬כל שאינו נאכל על‬
‫שולחן מלכים ללפת בו את הפת‪ ,‬אין בו‬
‫משום בישולי עובדי כוכבים‪ .‬מאי‬
‫בינייהו‪ ,‬איכא בינייהו‪ ,‬דגים קטנים‪,‬‬
‫וארדי‪ ,‬ודייסא''‪ .‬ופרש''י שם דגים קטנים‬
‫וארדי ודייסי ‪ -‬אין נאכלין חיין‪ ,‬ואין‬
‫עולין על שולחן מלכים‪ ,‬ללישנא קמא יש‬
‫‪017‬‬
‫חם‬
‫בהן משום בישולי‬
‫ללישנא בתרא שרו‪.‬‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫עובדי‬
‫כוכבים‪,‬‬
‫היינו כוונת דברי הגמ' היא‪ ,‬שבסורא‬
‫אמרו כל דבר הנאכל כמות שהוא חי‪ ,‬אין‬
‫בו משום בישולי עכו''ם‪ ,‬שלא אסרו‬
‫אלא כשבישול הגוי הכשירו לאכילה‪.‬‬
‫ובפומבדיתא אמרו כל שאינו עולה על‬
‫שולחן מלכים ללפת בו את הפת‪ ,‬אין בו‬
‫משום בישולי עכו''ם‪ ,‬שעיקר הגזירה היא‬
‫משום חתנות שלא יזמינו הגוי את‬
‫הישראל לסעודה אצלו‪ ,‬ואין אדם מזמין‬
‫את חברו על דבר שאינו עולה על שולחן‬
‫מלכים‪.‬‬
‫ומצאנו ע''כ מחלוקת הראשונים‪ ,‬האם‬
‫דבריהם של אנשי בפומבדיתא באו‬
‫להוסיף ולהקל על דברי אנשי סורא‪ ,‬או‬
‫שלא הוסיפו על דברי אנשי סורא‪,‬‬
‫רק לדעתם כל האיסור תלוי בעולה על‬
‫שולחן מלכים בלבד‪ ,‬שאם הוא עולה על‬
‫שולחן מלכים אסור‪ ,‬אף אם אותו מאכל‬
‫נאכל כמות שהוא חי‪ ,‬ואם אינו עולה על‬
‫שולחן מלכים אף שאינו נאכל חי מותר‪,‬‬
‫וכן מובא ברשב''א תוה''א בית ג שער ז וע''ש‪.‬‬
‫אמנם לדעת רוב הראשונים‪ ,‬הלא הם‪,‬‬
‫התוס' בשם ר''ת שם ד''ה איכא בינייהו וכן דעת‬
‫הרא''ש סי' כח והר''ן שם דף טו ע''א והרשב''א‬
‫שם פסקינן כתרי לישני להקל‪ .‬היינו‬
‫שאנשי פומבדיתא הוסיפו להקל‪ ,‬שאינו‬
‫אסור אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא‬
‫חי‪ ,‬וגם עולה על שולחן מלכים ללפת בו‬
‫את הפת‪ ,‬וכל שחסר אחד משני התנאים‪,‬‬
‫היינו שנאכל כמות שהוא חי אף שעולה‬
‫השמש‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬או שאינו עולה על‬
‫שולחן מלכים אף שאינו נאכל חי‪ ,‬הרי‬
‫הם מותרים ולא חוששין לגזירת בישולי‬
‫עכו''ם‪ .‬וכן הביא הב''י שם וכך נפסק‬
‫להלכה בשו''ע‪.‬‬
‫והנה כעת צריך לבאר מה היא ההגדרה‬
‫של נאכל כמות שהוא חי‪ .‬הנה לדעת‬
‫כמה מהראשונים והובא בריטב''א ע''ז דף‬
‫לח ע''א ההגדרה היא שכל מאכל שראוי‬
‫לאוכלו כמות שהוא חי‪ ,‬אע''פ שאין בני‬
‫אדם רגילים לאכלו אלא מבושל‪ ,‬נקרא‬
‫הוא נאכל כמות שהוא חי‪ .‬ומשום הכי‬
‫דייסה שבישלה אותה הגוי מותרת היא‬
‫לאכילה‪ ,‬ואין חשש בישולי עכו''ם‪ ,‬שהרי‬
‫הדייסה עשויה מחיטים‪ ,‬ומאחר שהחיטים‬
‫נאכלים כמות שהם חי‪ ,‬כאשר ראויות‬
‫לכוס אותן כשהן חיות‪ ,‬קודם עשיית‬
‫הדייסה‪ ,‬א''כ אין על מאכל הדייסה משום‬
‫בישול עכו''ם‪.‬‬
‫אמנם הריטב''א שם מביא דעת ראשונים‬
‫שחולקים ע''כ‪ ,‬ולדעתם אין בדייסה משום‬
‫מאכל שנאכל כמות שהוא חי‪ ,‬שהרי‬
‫ההגדרה של נאכל כמות שהוא חי היינו‬
‫דווקא מאכל שב''א רגילים לאכלו חי‪ ,‬אף‬
‫שאין עיקר אכילתו בכך‪ ,‬וא''כ אותם‬
‫חיטים אע''פ שראויות הן לכוס אותן‬
‫חיות‪ ,‬מ''מ אין ב''א רגילים לאכלן כך‪.‬‬
‫וכ''ש שהקמח אינו נאכל כמות שהוא חי‬
‫אליבא דכו''ע‪ ,‬ומשום הכי גבי הדייסה‬
‫חוששים לגזירת בישולי עכו''ם‪ ,‬ואסור‬
‫לאכלה עם נעשית ע''י עכו''ם‪.‬‬
‫‪018‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫אשר ע''כ למדנו שגבי ההגדרה של נאכל‬
‫כמות שהוא חי‪ ,‬יש אפשרות לפרש‬
‫דהיינו כל מאכל שיש איזה דרך לאכלו‬
‫חי‪ ,‬וזאת אף שאין דרכו לאכלו כך‪ ,‬ושאין‬
‫דרך האנשים לאכלו חי‪ ,‬אלא ראוי הוא‬
‫לאכלו כמות שהוא חי‪ .‬ויש אפשרות‬
‫לפרש‪ ,‬שהכל נקבע לפי רגילות של בני‬
‫אדם‪ ,‬האם רגילים לאכול אותו מאכל‬
‫כמות שהוא חי או לא‪ ,‬ואם אין הדרך‬
‫לאכלו חי אפילו שיש אולי אפשרות‬
‫לאכלו כך‪ ,‬מ''מ אינו נקרא כמאכל‬
‫הנאכל כמות שהוא חי‪.‬‬
‫ובדין של מאכל הנאכל כמות שהוא חי‬
‫רק ע''י הדחק‪ ,‬הנה ממסקנת הגמ' שם דף לח‬
‫ע''ב להלכה‪ ,‬שאינו נחשב למאכל שנאכל‬
‫כמות שהוא חי‪ ,‬ומשום הכי אסור הוא‬
‫משום בישולי עכו''ם‪ .‬וכן העלו להלכה‬
‫הרי''ף‪ ,‬והרא''ש‪ ,‬והר''ן שם‪ ,‬ושכן הובא‬
‫ברמב''ם הל' מאכ''א פרק יז הל' יד‪ ,‬וכן פסק מרן‬
‫בשו''ע שם ס' יד שאם המאכל נאכל כמות‬
‫שהוא חי‪ ,‬אבל ע''י הדחק‪ ,‬כגון ביצה‬
‫שראויה לגומעה חיה‪ ,‬מ''מ לא נקרא‬
‫נאכל כמות שהוא חי‪ ,‬שהרי אין זו נקרא‬
‫אכילה חשובה‪ .‬ועיין עוד בדברי מרן‬
‫השו''ע שם סע' יב ובדברי הרמ''א שם בדין‬
‫של מאכל שנאכל כמות שהוא חי‪ ,‬אבל‬
‫ע''י הדחק כגון דגים גדולים או בשר מלוח‬
‫יש בהם משום בישול עכו''ם‪.‬‬
‫כמו כן מאכל שנאכל כמות שהוא חי‪,‬‬
‫אבל הוא מר וע''י הבישול זה מתקן אותו‬
‫ונעשה מתוק‪ ,‬כגון תמרים שהם מרים‪,‬‬
‫ונאכלים כמות שהן חי‪ ,‬אבל ע''י דוחק‪,‬‬
‫כתב הט''ז שם ס''ק יד כי מאחר ונאכלים כך‬
‫השמש‬
‫ע''י דוחק‪ ,‬הרי יש בהם משום בישולי‬
‫עכו''ם וה''ה בכל כיוצ''ב‪.‬‬
‫ואותה הגדרה היא‪ ,‬ע''פ מה שנוהגים רוב‬
‫בני אדם לעשות‪ ,‬ולכך במאכל שאין רוב‬
‫בני אדם שווים באופן אכילתה‪ ,‬היינו‬
‫שחלק מהאנשים אוכלים אותו חי‪ ,‬וחלקם‬
‫רק מבושל‪ ,‬ולעולם לא אוכלים אותו חי‪,‬‬
‫כתב הראב''ן ע''ז סי' שג והביאו הפר''ח שם‬
‫ס''ק ג דאזלינן בתר רוב בני אדם‪ ,‬ולכך אם‬
‫הרוב אינם אוכלים אותו חי אף שהיחיד‬
‫אוכלו כך‪ ,‬בטלה דעתו אצל כל אדם‪ ,‬וגם‬
‫לאותו יחיד אסור לו משום בשולי עכו''ם‪.‬‬
‫ובמאכל שרוב האנשים אוכלים אותו חי‪,‬‬
‫אף שאותו ב''א אינו אוכלו אלא מבושל‬
‫ולעולם אינו אוכלו חי‪ ,‬מ'''מ גם בזה‬
‫אמרינן שמותר לאותו אדם‪ ,‬משום‬
‫שבטלה דעתו אצל כל אדם‪.‬‬
‫ומצאנו שבדין שיש מדינה אחת שאוכלת‬
‫מאכל מסוים כשהוא חי‪ ,‬ומדינה אחרת‬
‫רק כשהוא מבושל‪ ,‬כתב הערוך השולחן‬
‫שם ס' יב שהולכים אחר מנהג המדינה שבה‬
‫הוא נמצא‪ ,‬ולא אמרינן שאף בזה אזלינן‬
‫אחר רוב המקומות‪ ,‬אלא כל מקום לפי‬
‫מנהגו‪.‬‬
‫והנה עד עכשיו דיברנו על התנאי הראשון‬
‫שעליו לא חוששים משום בישולי גויים‪,‬‬
‫היינו כל סוג של מאכל שנאכל כמות‬
‫שהוא חי‪ ,‬והבאנו ע''כ את כל ההשלכות‬
‫ההלכתיות‪ ,‬וכל המסקנות להלכה‪,‬‬
‫היוצאות מהתנאי הזה‪ .‬וכעת נבוא לפרט‬
‫את התנאי השני‪ ,‬והוא כל סוג של מאכל‬
‫שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו‬
‫‪019‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫את הפת‪ ,‬ובעז''ה נפרט ונחלק בכך כל‬
‫הפרטים היוצאים להלכה‪ ,‬היינו מה נקרא‬
‫עולה על שולחן מלכים‪ ,‬והאם מלכים‬
‫דווקא‪ ,‬מה היא ההגדרה להיום של‬
‫מלכים‪ ,‬מה הדין במזמין את חברו‬
‫לסעודה חשובה‪ ,‬האם בכלל חשש של‬
‫עולה על שולחן מלכים‪ ,‬וכן האם כל מין‬
‫שעולה על שולחן מלכים נכלל בגזירה‪ ,‬או‬
‫שזה תלוי באופן ובצורת בישול‪ ,‬מה היא‬
‫ההגדרה של ללפת בו את הפת‪ ,‬והאם‬
‫דווקא בסוג שמלפת בו את הפת גזרו‪ ,‬מה‬
‫הדין גבי קליות ופיצוחים‪ ,‬וכן מה הדין‬
‫בחטיפים האם גם הם בכלל גזירת עולה‬
‫על שולחן מלכים או לא ועפ''ז נלמד ג''כ‬
‫על הדין שלנו בחטיפי צ'יפס‪.‬‬
‫ולהקדים‪ :‬איתא בגמ' ע''ז דף לח ע''א‬
‫בפומבדיתא מתנו הכי‪ ,‬אמר רב שמואל‬
‫בר רב יצחק אמר רב‪ :‬כל שאינו נאכל על‬
‫שולחן מלכים ללפת בו את הפת ‪ -‬אין בו‬
‫משום בישולי עובדי כוכבים‪ .‬ובפשטות‬
‫הטעם שרק מאכל העולה על שולחן‬
‫מלכים גזרו עליו שאותו מאכל חשוב‬
‫הוא‪ ,‬ויש עליו יותר חשש שאם הגוי יזמין‬
‫את היהודי ויגיש לו מאכלים חשובים‪,‬‬
‫יבוא היהודי לקירוב הדעת‪ ,‬דבר שלא‬
‫יגיע אם מזמין אותו לאכול איתו מאכלים‬
‫פשוטים‪ .‬ובאמת זאת היא כוונת‬
‫הראשונים ומובא ברשב''א ת''ה בית ג שער ז‬
‫שדווקא במיני לפתן העולים על שולחן‬
‫מלכים ללפת בו את הפת גזרו חז''ל‪,‬‬
‫משום שאין קירוב הדעת אלא בסוג‬
‫מאכלים כאלה בלבד‪.‬‬
‫השמש‬
‫והנה המעיין בדברי רש''י שהוזכר לעיל‪,‬‬
‫שלדבריו טעם הגזירה הוא משום שמא‬
‫יאכילנו העכו''ם לישראל דבר טמא‪,‬‬
‫לכאורה גם בדבר שלא עולה על שולחן‬
‫מלכים‪ ,‬או כל מאכל אפילו שלא בא‬
‫מחמת הסעודה או כל מאכל מבושל הכי‬
‫פשוט‪ ,‬נחשוש ג''כ עליהם שמא יאכילנו‬
‫הגוי דבר טמא‪.‬‬
‫אלא באמת יכולים גם בזה לחלק‪ ,‬ולומר‬
‫שגם ע''פ טעמו של רש''י כל הגזירה היא‬
‫במאכל העולה על שולחן מלכים דווקא‪,‬‬
‫שהרי מתוך רגילות וקירוב הדעת עמו לא‬
‫יזהר הישראל ממנו‪ ,‬ויגיע לידי אכילת‬
‫דבר טמא‪ ,‬ואותו קירוב ורגילות לא‬
‫נוצרה אלא כשהגוי מזמין את הישראל‬
‫לסעודה‪ ,‬ויגיש לו דברים חשובים העולים‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬שדווקא אותם מביאים‬
‫לידי קירוב הדעת‪ ,‬והגוי כשעושה זאת‬
‫מתכוון שע''י כך שיגיש ליהודי מאכלים‬
‫חשובים יקרב את לבו ודעתו אליו‪ ,‬ואז‬
‫יוכל אח''כ להגיש לו מאכל טמא‪ .‬וביאור‬
‫זה בטעמו של רש''י אפשר למצוא אותו‬
‫בקיצור בדברי החכמת אדם כלל סו אות א‬
‫וע''ש‪.‬‬
‫וחזי הוית לדברי הרמב''ם‬
‫הל' טו בטעם הדבר שגזרו חז''ל רק אותם‬
‫מאכלים העולים על שולחן מלכים‪ ,‬שפסק‬
‫הוא בזה''ל‪ :‬במה דברים אמורים בדבר‬
‫שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו‬
‫את הפת‪ ,‬כגון בשר וביצים ודגים וכיוצא‬
‫בהם‪ ,‬אבל דבר שאינו עולה על שולחן‬
‫מלכים לאכול בו את הפת כגון תורמוסים‬
‫ששלקו אותן עכו"ם‪ ,‬אע"פ שאינן נאכלים‬
‫‪001‬‬
‫הל' מאכ''א פרק יז‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫השמש‬
‫חיים‪ ,‬הרי אלו מותרים‪ ,‬וכן כל כיוצא‬
‫בהן‪ ,‬שעיקר הגזירה משום חתנות‪ ,‬שלא‬
‫יזמינו העכו"ם אצלו בסעודה‪ ,‬ודבר‬
‫שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו‬
‫את הפת‪ ,‬אין אדם מזמין את חברו עליו‬
‫עכ''ל‪.‬‬
‫לדעת הרמב''ם‪ :‬גם הטעם הוא משום‬
‫חתנות‪ ,‬אבל הטעם שלא גזרו במאכל‬
‫שלא עולה על שולחן מלכים הוא שבכלל‬
‫במאכל כזה הגוי לא יזמין את הישראל‬
‫לאכול אצלו מאכל כזה‪ ,‬ומשום הכי לא‬
‫גזרו‪.‬‬
‫והנה כוונת הרמב''ם בזה היא‪ ,‬שחז''ל לא‬
‫ראו את הצורך לגזור על מאכלים שאינם‬
‫חשובים כ''כ שאינם נכללים בהגדרת‬
‫''עולה על שולחן מלכים''‪ ,‬שהרי כל‬
‫החשש הוא שמא יגיע היהודי לידי חתנות‬
‫עם הגוי וזה יכול להיות רק כאשר יזמין‬
‫הגוי את היהודי אצלו לסעודה‪ ,‬ומכיוון‬
‫שהגוי לא יזמין את היהודי על דבר שאינו‬
‫עולה על שולחן מלכים‪ ,‬תו הוי חשש‬
‫רחוק‪ ,‬ולכך לא גזרו במאכלים שבדרך‬
‫כלל אין הגוי יזמין את היהודי עליהם‪ .‬וזה‬
‫כוונתו כשכתב ''ודבר שאינו עולה על‬
‫שולחן מלכים לאכול בו את הפת‪ ,‬אין‬
‫אדם מזמין את חברו עליו''‪ ,‬היינו שלא‬
‫מצוי שהגוי יזמין את היהודי לסעודה אלא‬
‫אם יזמין אותו למאכלים העולים על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬ועל מאכלים פשוטים לא‬
‫שכיח‪ ,‬ובדבר לא שכיח לא גזרו‪.‬‬
‫לדעת רש''י‪ :‬במאכל שאינו עולה על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬לא חוששים שמא הגוי‬
‫ייתן ליהודי לאכול דבר טמא‪ ,‬שהרי רק‬
‫כשמזמינו בסעודה מכובדת חששו חז''ל‬
‫שע''י הרגילות וקירוב הדעת יבוא לתת לו‬
‫הגוי לאכול דבר טמא‪ ,‬אבל במאכל‬
‫פשוטים לא חוששים לכך‪ ,‬ומשום הכי לא‬
‫גזרו‪.‬‬
‫אשר על כן מצאנו ג' טעמים שגזרו חז''ל‬
‫בבישול עכו''ם‪ ,‬במאכל חשוב דווקא‬
‫העולה על שולחן מלכים‪:‬‬
‫לדעת הרשב''א‪ :‬תבשיל פשוט שלא עולה‬
‫על שולחן מלכים אם הגוי יזמין את‬
‫היהודי עליו לא יתקרב הישראל אליו‬
‫בקירוב דעת דחתנות ולכך לא גזרו‪.‬‬
‫והנה על אותה הגדרה של ''שולחן‬
‫מלכים'' צריך לברר מה נקרא ''שולחן‬
‫מלכים''‪ ,‬והאם אותו מושג קיים להיום‪,‬‬
‫ויכול להיות שההגדרה של שולחן מלכים‬
‫זה כל סעודה הדומה לזה‪ ,‬כגון סעודה‬
‫פומבית‪ ,‬או סעודה שמגישים בה מאכלים‬
‫שראויים לעלות על שולחנם של מלכים‪,‬‬
‫או דלמא לאו דווקא‪ .‬וכן מה הדין היום‬
‫מאותם מאכלים שעולים על שולחנם של‬
‫שרי המדינה או על שולחנו של נשיא‬
‫המדינה‪ ,‬האם הוא נכלל ג''כ באותה‬
‫הגדרה של ''מלכים''‪.‬‬
‫וחזי הוית לדברי האו''ה כלל מג דין ב שכתב‬
‫דלא רק בעולה על שולחן מלכים נאסר‬
‫אלא גם בעולה על שולחן שרים בכלל‬
‫הגזירה הוי‪ .‬ואפשר שבתקופתו של‬
‫האו''ה כאשר השרים היו מלכים קטנים‬
‫שהיו שולטים על אזורם‪ ,‬וכתקופת בעלי‬
‫‪000‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫התוס' שכל פלך היה תחת ההנהגה של‬
‫איזה שר‪ ,‬ולפעמים כוחו היה יותר גדול‬
‫מאשר כוחו של המלך של המדינה כולה‪.‬‬
‫וכמובן ששולחנם היה כשולחן מלכים‪.‬‬
‫וכ"כ ג"כ בספר מעשה רוקח על הרמב"ם‬
‫פרק יז מהמ"א הל' יח דהא דאמרינן שולחן‬
‫מלכים לאו דוקא‪ ,‬דה"ה שרים נמי‪.‬‬
‫וחזי הוית להרי''ח הטוב בספרו הבא''ח‬
‫ש''ב פר חוקת ס' ט שהעלה להלכה דמה‬
‫שאמרו עולה על שולחן מלכים לאו דווקא‬
‫מלכים‪ ,‬אלא אף שרים שבאותה ארץ‪ ,‬כל‬
‫העולה על שולחנם הוי בכלל האיסור‪.‬‬
‫והביא שכן דעתו של האר''י הק' בספרו‬
‫טעמי המצוות פר' עקב‪ ,‬ועיין בשערי‬
‫המצוות פר' וילך וע''ש‪ .‬וכן פסק הזבחי צדק‬
‫ח''ב סי' קיג ס' ב וע''ש‪.‬‬
‫והנה הכף החיים שם ס''ק ב אחרי שהביא‬
‫דעתו של החיד''א זצ''ל בספרו ברכ''י יו''ד‬
‫סי' קיג ס''ק ב שעולה על שולחן השרים בכלל‬
‫עולה על שולחן מלכים‪ ,‬חידש שגם‬
‫אנשים חשובים בכלל הגזירה‪ ,‬היינו שכל‬
‫מאכל העולה על שולחנם של אנשים‬
‫מכובדים‪ ,‬כולל הוא בגזירת חז''ל של‬
‫איסור בישול גוי‪ .‬ומה שאמרו מאכל‬
‫העולה על שולחן מלכים‪ ,‬היינו מאכל‬
‫מכובד העולה בימינו על שולחנם של‬
‫אנשים מכובדים‪.‬‬
‫והנה כשעיינתי היטב בטעם הרמב''ם‬
‫הגעתי למסקנה שכוונת חז''ל ב"שולחן‬
‫מלכים'' הוא לתאר לנו סוג של מאכל‬
‫הנחשב לחשוב‪ ,‬שעליו יכול להגיע‬
‫היהודי לידי קירוב הדעת‪ ,‬והוא סוג של‬
‫השמש‬
‫מאכל שלא נמצא על כל שולחן אלא‬
‫הנמצא דווקא בשולחן כמו של המלכים‪,‬‬
‫ולכן אין הדבר תלוי בסוג הסעודה אם זה‬
‫סעודת מלכים או סעודה פומבית‪ ,‬אלא‬
‫מדובר בסוג המאכל‪ ,‬שצריך להיות‬
‫חשוב כזה שעולה על שולחן מלכים‪,‬‬
‫ומשום הכי גם כשהמלך אוכל לבד בלי‬
‫שיהיה סעודת מלכים‪ ,‬אלא שהוכן עבורו‬
‫ממטבח המלכות‪ ,‬הרי גם סוג של מאכל‬
‫כזה נחשב לחשוב‪ ,‬ועליו גזרו חז''ל מפני‬
‫חשיבותו‪.‬‬
‫ועל אותה הגדרה של מאכל שראוי‬
‫לעלות על שולחן מלכים‪ ,‬הכל תלוי לפי‬
‫המקום ולפי הזמן‪ ,‬ולכן יש מקומות‬
‫שמאכל זה חשוב ויש מקומות שאינו‬
‫נחשב למאכל חשוב‪ ,‬וכן יש מאכלים‬
‫שהיו נחשבים למאכלים חשובים לפני‬
‫מאה שנה ושהיום אינם חשובים כלל‪ .‬ועל‬
‫כך כתב הדרכי תשובה סי' קיג ס''ק ז שהכל‬
‫תלוי לפי הזמן ולפי המקום‪ ,‬הלכך אם‬
‫במקום אחד עולה על שולחן מלכים אף‬
‫שבמקום אחר אינו עולה‪ ,‬אזלינן בתר‬
‫המקום‪ ,‬וה''ה גבי הזמן‪.‬‬
‫והנה על מה שהתנו שצריך שהמאכל‬
‫יהיה עולה על שולחן מלכים וגם שמלפת‬
‫בו את הפת‪ ,‬מצאנו שהראשונים חולקים‬
‫האם מה שאמרו ''ללפת בו את הפת''‬
‫הוא לאו דווקא‪ ,‬אלא אף אותם מאכלים‬
‫שלא מלפת בהם את הפת ובכל זאת‬
‫עולים הם על שולחן מלכים הרי הם בכלל‬
‫הגזירה של בישול גוי‪ .‬וכל מה שאמרו‬
‫שצריך את התנאי ללפת את הפת‪ ,‬היינו‬
‫דווקא במיני לפתן‪ ,‬שהרי אין בכל מיני‬
‫‪002‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫לפתן משום בישולי עכו''ם‪ ,‬רק בחשובים‬
‫שבהם‪ ,‬שעולים על שולחן מלכים מחמת‬
‫חשיבותם‪ ,‬ולכן מיני לפתן צריכים דווקא‬
‫כאלו שראויים ללפת בהם את הפת‪ ,‬אבל‬
‫בשאר מאכלים החשובים מספיק שיהיו‬
‫ראויים לעלותן על שולחן מלכים‪ ,‬אפילו‬
‫שלא מלפת את הפת‪ ,‬כדי להיות אסורים‬
‫משום בישולי עכו''ם‪ .‬וכן כתב הרשב''א‬
‫תוה''א בית ג שער ז שהזכרנו לעיל בשם ר''ח‪,‬‬
‫שמשום הכי מאכל כמו דייסה אסורה אף‬
‫שלא מלפת בה את הפת‪ .‬ועיין עוד‬
‫בפר''ח שם ס''ק ג שהביא שכך דעתו של‬
‫הרא''ש ושל הטור‪ ,‬ומשום הכי אסרו‬
‫מאכל כמו אורז משום בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫אמנם מפשטות דברי הרמב''ם דלעיל‪,‬‬
‫משמע שהתנאי הזה של ללפת בו את‬
‫הפת הוא תנאי הכרחי לאיסור‪ ,‬ולא‬
‫מספיק שאותו מאכל עולה על שולחן‬
‫מלכים‪ .‬ובאמת זה הטעם של הריטב''א ע''ז‬
‫דף לח ע''א שהתיר את מאכל כמו דייסה‪,‬‬
‫משום שאף שעולה על שולחן מלכים‪,‬‬
‫מ''מ לא ראוי ללפת בה את הפת‪ ,‬וחולק‬
‫על הרשב''א בזה‪ .‬ועיין עוד בפר''ח‬
‫שהביא דעת הסוברים שתנאי של ללפת‬
‫בו את הפת מעכב את האיסור‪ ,‬ולכן אף‬
‫במאכל העולה על שולחן מלכים ואינו‬
‫נאכל אלא בתורת מאכל ולא בתורת‬
‫לפתן‪ ,‬אין בו משום בישולי עכו''ם‪,‬‬
‫שתנאי זה מעכב‪.‬‬
‫והביא הפר''ח ראיה לדבריו‪ ,‬והוא ע''פ‬
‫מה שמצינו מובא בגמ' ע''ז‬
‫שאמרו סתם‪ ,‬כל שאינו עולה על שולחן‬
‫מלכים ללפת בו את הפת‪ ,‬אין בו‬
‫השמש‬
‫משום בישולי גויים‪ ,‬ומזה מוכח שאפילו‬
‫אם עולה לקינוח סעודה בלבד אינו אסור‪.‬‬
‫שהרי ''ללפת בו את הפת'' נאמר בגמ'‬
‫ואם לאו לא‪ .‬וכוונת הרמב"ם במה שכתב‬
‫בדין חגבים הל' מאכלות אסורות פרק יז הל' יז "או‬
‫לפרפרת"‪ ,‬היינו לפתן ללפת בו את הפת‪,‬‬
‫וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות‬
‫ברכות פרק ו שפרפרת היא לפתן שמלפת‬
‫בה את הפת‪ ,‬אשר לפ''ז למדנו שכל‬
‫שאינו נאכל אלא בתורת מאכל ולא‬
‫בתורת לפתן‪ ,‬אין בה משום בישולי‬
‫עכו''ם‪.‬‬
‫ואנכי הרואה לדברי הגר''ד פארדו ז''ל‬
‫בספרו מזמור לדוד דף קו ע"ב שהסכים‬
‫להלכה עם דברי הפר"ח‪ ,‬שכל הגזירה‬
‫שאמרו שעולה על שולחן מלכים אסור‪,‬‬
‫היינו שגם אותו מאכל ראוי ללפת בו את‬
‫הפת‪ ,‬ואם לאו אינו בכלל הגזירה‪.‬‬
‫גם המעיין בדברי הרדב"ז ח"ג סי' תרלז יראה‬
‫מדבריו שסובר כשיטה זו‪ ,‬שרק דבר‬
‫העולה על שולחן מלכים ללפת בו את‬
‫הפת‪ ,‬יש בו משום בישולי גויים‪ ,‬ואם לאו‬
‫לא‪ .‬ומשום הכי פסק שם בענין שתיית‬
‫קפה של גויים האם חיישינן לבישולי‬
‫עכו''ם או לא‪ ,‬והעלה להלכה‪ ,‬שמכיוון‬
‫שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו‬
‫את הפת‪ ,‬לפיכך אין בו משום בשולי‬
‫עכו''ם‪ .‬הרי לפ''ז גם הוא סובר כדעת‬
‫הפר"ח שדווקא כשהמאכל ראוי ללפת‬
‫בו את הפת אזי נאסר‪.‬‬
‫דף לח ע"א‬
‫והנה צריך לברר מה היא ההגדרה של‬
‫ללפת בהן את הפת‪ ,‬שהרי גם בזה תלוי‬
‫‪003‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫הוא בדרך העולם‪ ,‬כגון מאכל כגבינה או‬
‫כדגים או כבשר וכיו''ב שנכללים‬
‫בהגדרת "ללפת בו את הפת"‪ ,‬אבל‬
‫מאכל שדרך העולם לאכלו לבד אינו‬
‫נקרא "ללפת בו את הפת"‪ .‬ואפילו שאדם‬
‫יבוא ויגיד שאוכל הוא את הדייסה ללפת‬
‫בה את הפת אמרינן בזה שבטלה דעתו‬
‫אצל כל אדם‪ .‬וכן מצאנו מובא במשנ''ב‬
‫סי' תקכז ס"ק י ''לאפוקי דייסא ‪ -‬היינו ריפות‬
‫של שעורים שקורין גאגעלאך שאין דרכן‬
‫של בני אדם ללפת בהן את הפת‪ ,‬אלא‬
‫אוכלין אותן בעצמן כדי לשבוע‪ ,‬כמו פת‪.‬‬
‫ואפילו במקומות שנוהגין ללפת בהן את‬
‫הפת בטלה דעתן אצל כל אדם‪ .‬ושארי‬
‫מיני קטניות תלוי במנהג המקומות‪,‬‬
‫שבמקום שאין מלפתין בהן את הפת‬
‫אסור לערב בהן''‪.‬‬
‫והנה החכמת אדם כלל סו סימן א כתב שדבר‬
‫הבא לקינוח סעודה או בתורת מאכל‬
‫שעולה על שולחן מלכים יש בו משום‬
‫בישולי גוים‪ .‬וכן כתב הגאון הערוך‬
‫השולחן סי' קיג ס' ז שדעת הטור והשולחן‬
‫ערוך‪ ,‬שמה שאמרו שצריך שיהיה עולה‬
‫על שולחן מלכים ללפת בו את הפת‪ ,‬לאו‬
‫דווקא הוא‪ ,‬ואורחא דמילתא קאמר‪,‬‬
‫שדבר שאינו חשוב אין מעלים על שולחן‬
‫מלכים ללפת בו את הפת‪ ,‬אבל העיקר‬
‫תלוי בדבר של חשיבות שעולה על שולחן‬
‫מלכים‪ ,‬אע''פ שנאכל בפני עצמו ולא עם‬
‫הפת‪ .‬ולענין הלכה כיון שהטור‬
‫והשולחן ערוך פסקו לאיסור הכי נקטינן‪.‬‬
‫היינו שאותם הפוסקים לא ס''ל כדעת‬
‫הפר''ח דלעיל‪.‬‬
‫השמש‬
‫אמנם הדרכי תשובה שם ס''ק יב הביא בשם‬
‫מהריט''ץ ובעל תורת יקותיאל‪ ,‬שמאכל‬
‫שאינו בא לא בתורת מאכל ולא ללפת‬
‫בו את הפת‪ ,‬רק הוא בא כקינוח סעודה‬
‫לעידון‪ ,‬לכו''ע אין בו משום בישולי‬
‫עכו''ם‪ ,‬וזאת אף לדעת מי שסובר‬
‫שמספיק אם הוא בא בתורת מאכל ולא‬
‫בתורת לפתן‪ ,‬שהרי כאן באותו קינוח לא‬
‫רגילים להזמין עליהם אורחים‪ ,‬ומשום‬
‫הכי אינו בכלל הגזירה‪ .‬ומשום הכי אותן‬
‫מיני מרקחת של פירות‪ ,‬שאינם באים‬
‫אלא לקינוח סעודה ואין מלפת בהם את‬
‫הפת‪ ,‬הרי הם מותרים ולא חוששים‬
‫עליהם משום בישול גוי‪.‬‬
‫וכעת נברר מה הדין לגבי קליות‬
‫ופיצוחים‪ ,‬האם הם נכללים בגזירת בישול‬
‫גוי‪ ,‬דהנה מצאנו שהרמב''ם פסק הל' מאכ''א‬
‫פרק יז הל' טז ''קליות של עכו''ם מותרין‪,‬‬
‫ולא גזרו עליהן‪ ,‬שאין אדם מזמן חברו על‬
‫הקליות'' והביא הרמ''א בספרו תורת‬
‫חטאת כלל עה ס' טז את דברי הרמב''ם‪,‬‬
‫שקליות של עכו''ם מותרים משום שאינן‬
‫עולין על שולחן מלכים‪ .‬וכן כתב מהרא''י‬
‫מפראג שמותר לאכול קטניות שקורין‬
‫ערביזין ששולקין או מבשלין העכו''ם‪.‬‬
‫וכן הביאו בד''מ שם אות ג וכן פסק הוא‬
‫בשו''ע שם ס' ב‪'' :‬מותר לאכול אפונים‬
‫קלויים של עובדי כוכבים‪ ,‬וכן הקטניות‬
‫שקורין ערבשי"ן‪ ,‬קלויים‪ ,‬דאינן עולים‬
‫על שולחן של מלכים''‪ .‬הרי לפ''ז דין‬
‫הקליות והפיצוחים הם שאינם בכלל‬
‫גזירת בישול גוי‪.‬‬
‫‪004‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫ואנכי הרואה לדברי הריטב''א ע''ז דף לז ע''ב‬
‫מהראשונים‬
‫כמה‬
‫לדעת‬
‫שהביא‬
‫שמוסיפים תנאי שלישי לאיסור בישולי‬
‫עכו''ם‪ ,‬והוא שצריך שישתנה האוכל‬
‫מברייתו ע''י האור‪ ,‬וכל אוכל שאינו‬
‫משתנה מברייתו אינו בכלל הגזירה‬
‫ומותר בבישול עכו''ם‪ ,‬וזאת אף‬
‫שאינו נאכל כמו שהוא חי וגם עולה על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬ומשום הכי קליות של‬
‫גויים מותרים מהאי טעמא משום שלא‬
‫נשתנו ע''י האור מצורתם שהייתה להם‬
‫מתחילת ברייתם‪.‬‬
‫אמנם לא מצינו שהביאו טעם זה להלכה‬
‫לא בטור ולא בשו''ע וגם לא בנו''כ‪ ,‬וגם‬
‫הרמב''ם אינו מביאו כלל בהלכותיו‪.‬‬
‫ולכך מוכרחים לומר שהטעם שהתירו‬
‫קליות ופיצוחים הוא מפני שאינו עולה על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬ואין אדם מזמין את חברו‬
‫עליהם‪.‬‬
‫והנה עדיין יש מקום לומר‪ ,‬שאפילו אם‬
‫נניח שיהיה מצב כזה שהיום בשולחנם‬
‫של אנשים מכובדים כמו שרים וכיוצ''ב‪,‬‬
‫אפשר למצוא קליות ופיצוחים‪ ,‬מ''מ‬
‫בקליות ובפיצוחים לא גזרו חז''ל לאסרם‬
‫בבישול גוי‪ ,‬וזאת מבוסס ע''פ מה‬
‫שהזכרנו לעיל‪ ,‬דהיינו שהכל תלוי בסוג‬
‫המאכל‪ ,‬שצריך להיות חשוב‪ ,‬ע''ד אותם‬
‫מאכלים העולים על שולחן מלכים‪,‬‬
‫שעליהם יבואו להזמין‪ .‬ודבר בטוח הוא‬
‫שאין הדרך להזמין על קליות ופיצוחים או‬
‫על כל מיני חטיפים למיניהם‪ ,‬שהרי אין‬
‫אדם מזמין את חברו עליהם‪ ,‬הלכך לא‬
‫השמש‬
‫חיישינן לקירוב הדעת שע''י כך יבואו‬
‫לידי חתנות‪.‬‬
‫ואפשר לומר שזאת היא כוונת הרמב''ם‬
‫שם הל' ט''ז שכתב ''על קליות של עכו''ם‬
‫מותרין‪ ,‬ולא גזרו עליהן‪ ,‬שאין אדם מזמין‬
‫את חברו על הקליות'' והוציא דין‬
‫הקליות מדין המובא בסעיף הקודם גבי‬
‫תורמוסים ששלקו אותן עכו"ם‪ ,‬אע"פ‬
‫שאינן נאכלים חיים‪ ,‬הרי אלו מותרים‪,‬‬
‫משום שאינם עולים על שולחן מלכים‪,‬‬
‫לומר לנו שאפילו אם קליות עולות על‬
‫שולחן מלכים לפרפרת או כמנה צדדית‪,‬‬
‫כמו שרגילים היום להגיש אותם לפני‬
‫המנה ראשונה‪ ,‬או אפילו לקינוח לסעודה‪,‬‬
‫אלא אף שיש להם אולי צד שעולה‬
‫במציאות על שולחן מלכים‪ ,‬מ''מ פוסק‬
‫הרמב''ם שלא גזרו עליהן משום ''שאין‬
‫אדם מזמן חברו על קליות'' היינו שאין‬
‫להם הגדרה של אוכל מכובד שיכולים‬
‫לגרום קירוב הדעת כ''כ‪ ,‬ומשום הכי חז''ל‬
‫לא גזרו‪.‬‬
‫ועל פי זה י''ל שהרמב''ם בא להגדיר לנו‬
‫עוד הגדרה באיזה מאכל חששו ובאיזה‬
‫לא‪ ,‬שבמאכל כמו פיצוחים וקליות אף‬
‫שיכולים לעלות כקינוח או כפרפרת על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬מ''מ עדיין אינו בכלל‬
‫הגזירה‪ ,‬שהרי אין דרך מי שרוצה לקרב‬
‫את לבו של השני להזמינו לאכול איתו‬
‫קליות ופיצוחים וכיוצ''ב‪ ,‬ואינם גורמים‬
‫לקירוב הדעת‪ ,‬ומשום הכי הרמב''ם‬
‫הוציא את הדין הזה של קליות מכלל של‬
‫הדברים כמו תורמוסים שזה מאכל שאינו‬
‫עולה על שולחן מלכים‪ .‬והביא את הדין‬
‫‪005‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫בסעיף שאחרי זה בכלל הדין של מליח‬
‫ומעושן‪ ,‬לומר שקליות נכללים בדין של‬
‫מאכלים שאין אדם מזמין את חברו עליו‬
‫כדי לקרב את דעתו ואת לבו‪ .‬ולכן כתב‬
‫הרמב''ם בלשון שונה ''קליות של עכו''ם‬
‫מותרין''‪ ,‬היינו יש להם היתר מיוחד‬
‫משום ''שאין אדם מזמן חברו על‬
‫הקליות''‪ .‬ומדין זה למדנו לכל כיוצ''ב‬
‫שכל סוג של מאכל שאין אדם מזמין את‬
‫חברו עליו כמו הקליות‪ ,‬לא חוששים על‬
‫גזירת בישול עכו''ם‪.‬‬
‫והנה אותה הגדרה אפשר לפרשה רק‬
‫ע''פ דברי הרמב''ם‪ ,‬ולחדש שלדעת‬
‫הרמב''ם בקליות ופיצוחים יש לו דין בפני‬
‫עצמו‪ ,‬שמספיק ע''כ שאין הדרך המקובל‬
‫שאדם מזמין את חברו עליהם‪ ,‬ובטוח‬
‫שאינו מביאו לקירוב הדעת‪ ,‬לומר שאינם‬
‫בכלל הגזירה של בישול עכו''ם‪ ,‬וזאת‬
‫אפילו שלפעמים ימצאו קליות ופיצוחים‬
‫לקינוח על שולחן מלכים‪.‬‬
‫אמנם המעיין בדברי הפוסקים יראה שלא‬
‫מחלקים להלכה כדברינו לעיל אלא שכל‬
‫הטעם שהקילו בקליות ופיצוחים הוא‬
‫משום שאינם עולים על שולחן מלכים‪,‬‬
‫ולא מפני שאין אדם מזמין את חברו עליו‪.‬‬
‫ומצאנו שהתורת חטאת כלל עה ס''ק טז הביא‬
‫את דברי הרמב''ם שהזכרנו אמנם שינה‬
‫את לשונו‪ ,‬וכתב בזה''ל‪ :‬ומהאי טעמא‬
‫כתב הרמב''ם פי''ז מהמ''א דמותר לאכול‬
‫קליות של עכו''ם‪ ,‬דאין עולין על שולחן‬
‫מלכים עכ''ל‪.‬‬
‫השמש‬
‫ודבר תמוה לכאורה שהרי איפה מצינו‬
‫שהרמב''ם כתב שהטעם שחז''ל התירו‬
‫הוא משום שאינו עולה על שולחן מלכים‪,‬‬
‫הרי לכאורה הרמב''ם כתב שהטעם שלא‬
‫גזרו עליהן‪ ,‬הוא מפני ''שאין אדם מזמן‬
‫חברו על הקליות''‪ .‬וגם בשו''ע שם ס' ב פסק‬
‫ע''פ דברי הרמב''ם והביא שטעם ההיתר‬
‫הוא מפני שאינן עולים על שולחן מלכים‪.‬‬
‫וגם הש''ך שם ס''ק ג כתב שהטעם שהתירו‬
‫בק''ק קרקא לקנות האגוזים שלמים‬
‫שמבשלים העכו''ם הוא משום שאינם‬
‫עולים על שולחן מלכים‪ .‬וכן הערוך‬
‫השולחן שם ס' יג הביא ג''כ כטעם הרמ''א‬
‫שכך למד מדברי הרמב''ם‪.‬‬
‫והנה דבר זה צריך ביאור היטב‪ ,‬שהרי‬
‫אם הרמ''א מביא את הרמב''ם כמקורו‬
‫לדין‪ ,‬איך יבוא לשנות מהטעם שכתב‪,‬‬
‫ואפשר‬
‫כאשר יוצא נפק''מ להלכה‪.‬‬
‫לומר שהרמ''א הבין בדברי הרמב''ם‪,‬‬
‫שההגדרה שאין אדם מזמין חברו על‬
‫הקליות‪ ,‬היינו שהקליות אינן בכלל עולות‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬שהרי אין אדם מזמין‬
‫את חברו כדי לקרב את דעתו אלא‬
‫במאכלים העולים על שולחן מלכים‪.‬‬
‫ומצאתי סיוע לדברי והוא ע''פ דברי‬
‫הגאון שם ס''ק ו שכתב דדברי הרמ''א‬
‫שהתיר לאכול אפונים קלויים וכן ערבסין‬
‫קלויין מפני שאינם עולים על שולחן‬
‫מלכים‪ ,‬דבריו וטעמו עולים בקנה אחד‬
‫עם דברי הרמב''ם שכתב שאין אדם‬
‫מזמין חברו עליו‪ .‬היינו שהגאון הבין‬
‫שכוונת ''עולה על שולחן מלכים'' היינו‬
‫שמזמין חברו עליו''‪ ,‬ולא שיש עוד הגדרה‬
‫‪006‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫מלבד עולה על שולחן מלכים‪ ,‬והוא‬
‫שאדם מזמין את חברו עליו או לא‪ ,‬אלא‬
‫אותו טעם הוא‪ ,‬וכדי שלא יטעו בדבר‬
‫הלכה הרמ''א שהבין כוונתו של הרמב''ם‬
‫כתב כהגדרה הרגילה‪ ,‬והוא עולה על‬
‫שולחן מלכים‪.‬‬
‫ובאמת כל הקלויים וכן ה''ה הפיצוחים‬
‫הנמצאים היום בשוק שהתבשלו או‬
‫שנקלו ע''י הגוי‪ ,‬כגון בוטנים‪ ,‬גרעיני‬
‫חמניות‪ ,‬גרעיני דלעת‪ ,‬חומוס אגוזים וכל‬
‫כיוצ''ב‪ ,‬הרי היום הם בכלל ההיתר של‬
‫הרמב''ם דלעיל‪ ,‬שקליות של עכו"ם‬
‫מותרות‪ ,‬ולא גזרו עליהם‪ ,‬שאין אדם‬
‫מזמין חברו על הקליות‪ .‬וכתב הכסף‬
‫משנה שם שע"פ דברים אלו פשט המנהג‬
‫להתיר אפונים קלויים‪ ,‬שקלויים ע''י‬
‫עכו"ם‪ ,‬ולא פקפק ע"ז אדם מעולם ע"ש‪.‬‬
‫וראה גם בשולחן גבוה שם סק"ה שכתב‪,‬‬
‫דבעיר גדולה של חכמים ושל סופרים‬
‫שאלוניקי‪ ,‬פשט המנהג להתיר קליות של‬
‫גויים ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל וע"ש‪.‬‬
‫וכיו"ב כתב ג"כ המעשה רוקח על‬
‫הרמב"ם פרק יז מהמ"א הל' יז דמש"כ הרמב"ם‬
‫שקליות מותרות‪ ,‬הוא כל מיני הקליות‪.‬‬
‫ולכן אותם הזרעונים הקטנים הבאים‬
‫מערי טורקייה שקולים אותם הגויים‪,‬‬
‫וקורין אותן בילב"י הם מותרים להדיא‬
‫וע"ש‪ .‬וכן הסכימו לדינא גם רבותינו‬
‫האחרונים שבקליות של גויים ליכא‬
‫משום בישולי גויים‪ ,‬וכן מובא בספר כף‬
‫החיים סופר שם ס''ק כד וע''ש‪.‬‬
‫והנה מצאנו שהמרח''ו בשם האר''י ז''ל‬
‫שער טעמי המצוות פר' עקב אוסר את הקליות‬
‫השמש‬
‫והפיצוחים משום שעולים על שולחן‬
‫מלכים‪ ,‬וגם במקום שאין עולים על שולחן‬
‫מלכים או שרים‪ ,‬מ''מ אוסרים אותם‬
‫משום שבמקום שיוצרים אותם עולים הם‬
‫על שולחן מלכים‪.‬‬
‫ובענין זה מצאנו להגאון החיד''א זצ''ל‬
‫בספרו חיים שאל ח''א סי' עד אות ו שכתב על‬
‫אודות אותם אפונים הקלויים ע''י גויים‬
‫שבאו מתוניס לליוורנו‪ ,‬שיש להסתפק‬
‫לדעת רבינו האר''י זצ''ל שלא היה אוכלם‬
‫משום בישולי גויים‪ ,‬שאף אם אינם עולים‬
‫על שולחן מלכים עולים על שולחן שרים‪,‬‬
‫ובליוורנו אינם עולים על שולחן שרים‬
‫ואפילו על שולחן הדיוטות אינם עולים‪.‬‬
‫מספקא ליה אם בליוורנו שרו לדעת‬
‫רבינו האר''י זצ''ל‪ ,‬ויש לצדד בדבר‪,‬‬
‫ובמאי דקמן דעתי נוטה לאסור‪ ,‬עכת''ד‪.‬‬
‫ועל דברים אלו כתב הגאון הראשל''צ‬
‫רבי עובדיה יוסף שליט''א בספרו יחווה‬
‫דעת ח''ד סי' מב שלענין הלכה אין מנהגנו‬
‫לתפוס להלכה כדברי האר"י ז"ל‪ ,‬אלא‬
‫בעניני תפילה וכדומה‪ ,‬בדברים שיסודם‬
‫בהררי קודש על פי הקבלה‪ ,‬אבל בעניני‬
‫הלכה אין לזוז מדברי הפוסקים‪ .‬וכמו‬
‫שכתב בשו"ת ביכורי יעקב חיור''ד סי' יט‬
‫ובשו"ת שואל ונשאל ח''ה חאו''ח סי' א‪,‬‬
‫לפיכך הואיל ועיקר דין איסור בישולי‬
‫גויים אינו אלא מדרבנן‪ ,‬ורבו האחרונים‬
‫שפסקו להתיר קליות שנתבשלו ע''י גוי‪,‬‬
‫והעידו שכן המנהג‪ ,‬הרי זה בכלל מה‬
‫שאמרו חז"ל ע''ז דף ז ע"א בשל סופרים הלך‬
‫אחר המקל‪.‬‬
‫‪007‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫והנה כעת נעמוד על גוף שאלתנו האם‬
‫בחטיפי צ'יפס חוששים משום בישול גוי‬
‫ולאסרו‪ ,‬או דאמרינן שאינם בכלל‬
‫הגזירה ומותרים לאכלם‪.‬‬
‫הנה האם תפוח אדמה נחשב למאכל‬
‫העולה על שולחן מלכים‪ ,‬כתב הגאון ר'‬
‫יחיאל מיכל עפשטיין ז''ל בספרו ערוך‬
‫השולחן שם ס''ק יח‪'' :‬תפוחי אדמה שקורין‬
‫קארטאפליע''ס או בולבע''ס‪ ,‬נלענ''ד דזה‬
‫מקרי אין עולין על שולחן מלכים‪ ,‬ואם‬
‫בישל אותם העכו''ם במים או אפה אותם‬
‫מותר לישראל לאכלם‪ ,‬דידוע שהיא‬
‫אכילה פשוטה ורק דלת העם אוכלים‬
‫אותה למרבה‪ ,‬מפני עניותם ודוחקם‪ ,‬ואף‬
‫שגם עשירים אוכלים אותם לפרקים‪ ,‬זהו‬
‫מפני גודל ריבויים‪ ,‬ולא מפני שהוא‬
‫מאכל חשוב‪ .‬ועל שולחן מלכים בוודאי‬
‫לא תעלה‪ ,‬לא ללפת את הפת ולא‬
‫לפרפרת‪ ,‬ורק בזמן בישולם שהם עדיין‬
‫רכים‪ ,‬דרך השרים לקנותם לשומם באיזה‬
‫מאכל בתבלין‪ ,‬אבל בכל השנה לא‬
‫יאכלום לשם מאכל''‪.‬‬
‫ובהמשך דבריו הביא שראה להחכמת‬
‫אדם‪ ,‬שכתב שתפוחי אדמה עולים על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬וכתב ע''כ הערוך השולחן‬
‫שמסתמא מדובר בזמן קדמון כאשר‬
‫תפוחי אדמה לא היו כ''כ נפוצים‪ ,‬ורק‬
‫יחידים היו מביאים לעצמם מאכל זה‪,‬‬
‫וכמובן שהיה עולה יקר‪ ,‬ואזי עולה הוא‬
‫על שולחן מלכים‪ .‬אבל היום כאשר‬
‫זורעים אותם למרבה ונפוצים הם עד‬
‫מאד‪ ,‬והוא מאכל מאד פשוט ומאכל‬
‫לרוב ההמון‪ ,‬והאיש הרך והענוג יאמר‬
‫השמש‬
‫לה‪ ,‬זרה הלאה‪ ,‬פשוט שלא שייך לומר‬
‫עליהם שעולים על שולחן מלכים‪ .‬ובסוף‬
‫דבריו כתב ''ויש להתיישב בזה''‪.‬‬
‫והנה מצאנו שכמה פוסקים הביאו להלכה‬
‫את דברי הערוך השולחן שמאכל כמו‬
‫תפוח אדמה אינו עולה על שולחן מלכים‪,‬‬
‫ומותר לאכלו אם בישל אותו הגוי‪ .‬אמנם‬
‫חלקם מהפוסקים הביאו את דעתו מעיקר‬
‫הדין‪ ,‬וחלקם רק במקום הצורך‪ ,‬היינו‬
‫במקרה של בדיעבד‪ ,‬וחלקם הביאו אותו‬
‫כסניף‪ ,‬היינו כשיש עוד כמה צדדים‬
‫להקל‪.‬‬
‫וחזי הוית להגאון מוהר''ר עובדיה הדאיה‬
‫זצ''ל בספרו ישכיל עבדי ח''ז חיו''ד סי' ו ס''ק ד‬
‫שהביא מעיקר הדין‪ ,‬שתפוחי אדמה‬
‫אינם עולים על שולחן מלכים‪ ,‬ולכך לא‬
‫חוששים עליהם משום בשולי עכו''ם‪ .‬וז''ל‬
‫שם‪ :‬ובאשר לתפוחי אדמה ואפונה‬
‫הבאים בקופסאות‪ ,‬וכן מרק ירקות‪ ,‬הנה‬
‫באשר לתפוחי אדמה כבר כתב העה''ש‬
‫שאינם עולים על שולחן מלכים‪ ,‬ואף לא‬
‫על שולחן שרים‪ .‬ואשר לאפונה עם‬
‫שהרמ''א בהגה שם ס''ב כתב שמותר‬
‫לאכול אפונים קלויים של עכו''ם שאינם‬
‫עולים על שולחן מלכים‪ ,‬הנה שם בשיו''ב‬
‫אות ו כתב לאסור משם האר''י‪ ,‬משום‬
‫שאף שאין עולים על שולחן מלכים עולים‬
‫על שולחן שרים‪ ,‬ועוד שזה שכתב הרמ''א‬
‫שאין עולים על שולחן מלכים אפשר‬
‫שהוא דווקא בקלויים‪ ,‬אבל במבושלים‬
‫עולים על שולחן מלכים''‪ .‬והעלה בסוף‬
‫דבריו‪ ,‬שהרואה בדברי הערה''ש אות טז‬
‫יראה שלדעתו אין שום סברא נכונה‬
‫‪008‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫השמש‬
‫לחלק בין קלויים ומבושלים לגבי‬
‫אפונה‪ .‬ומשום הכי גם אפונה שהתבשלה‬
‫ע''י גוי‪ ,‬מותר לאכלה כדין תפו''א‬
‫שהתבשל ע''י גוי‪.‬‬
‫בני אדם‪ ,‬אין חוששים משום גזירת‬
‫חתנות‪ ,‬ולפ''ז העלה להלכה שגם בנדון‬
‫שלנו אפשר לצרף כל אותם צדדים‪,‬‬
‫ולהתירו בשעת דוחק‪.‬‬
‫ומצאנו שהגאון ר' מרדכי יעקב ברייש‬
‫ז''ל‪ ,‬אב''ד ציריך‪ ,‬העלה להלכה בספרו‬
‫חלקת יעקב יו"ד סי' כה שבמידת הצורך‬
‫ובעת הדחק יש להתיר לאכול תפו''א‬
‫שנתבשלו ע''י מערכת אדים‪ ,‬במפעל של‬
‫גויים‪ ,‬כשאין כמובן שום תערובת‬
‫של איסור‪.‬‬
‫ובסוף דבריו הביא עוד לחזק דבריו‪ ,‬שיש‬
‫להתיר במקרה זה במיוחד כאשר מצאנו‬
‫שהערוך השולחן מתיר לגמרי לאכול‬
‫תפוחי אדמה כשהן מבושלים ע"י עכו"ם‪,‬‬
‫משום שבזה"ז נתרבו מאד תפו''א‪ ,‬לא‬
‫מקרי עולה על שולחן מלכים‪ ,‬לא כן בזמן‬
‫שעבר שהיה דבר חשוב ומשום הכי אסרו‬
‫איזה מהאחרונים‪ ,‬א''כ גם בתקופתנו‬
‫תפו''א מצוי בכל מקום והוא מאכל זול‪,‬‬
‫ולכך לא הוי נחשב למאכל העולה על‬
‫שולחן מלכים‪.‬‬
‫והסתמך על מה שפסק המהרש"ם ח"ב סי'‬
‫רס"ב להתיר תפו''א צלויים‪ ,‬ואף שבבישול‬
‫אסור‪ ,‬כיון שעולים בזמן הזה על ש"מ‪,‬‬
‫אבל בצלויים ע"י עכו"ם יש להקל כמ"ש‬
‫הפר"ח שם סק"ה בדין אפונים ועדשים‬
‫שבסעיף ב' שם בהג"ה‪ ,‬שבקלויים מותרים‬
‫ובבישול אסור‪ .‬א''כ ה''ה נמי כאשר‬
‫בישול ע''י אדים דומה לצלוי‪ ,‬וגם אנן‬
‫סהדי שכך אין להם טעם וריח כמו‬
‫התפו''א המבושלים בקדרה‪ ,‬ויש כמה‬
‫וכמה אנשים שאין דעתן נוחה לאוכלן‬
‫כשהתבשלו כך‪ ,‬א''כ ודאי שדומים בזה‬
‫לצלויים‪ ,‬שלא נקרא עולה על שולחן‬
‫מלכים‪.‬‬
‫ואם נצרף לכך דעת כמה פוסקים‬
‫שמתירים בישול שפחות בבית ישראל‬
‫משום דלא שייך חתנות‪ ,‬ואם כן ה''ה נמי‬
‫בנדון שלנו ששייך היתר זה גם בדבר‬
‫הנעשה במפעל‪ ,‬וכדברי הריב"ש לגבי‬
‫פת שכאשר אינו מתכוון לאפות לאדם‬
‫מיוחד אלא שהוא כשכיר‪ ,‬לאפות לכל‬
‫והנה הזכרנו לעיל על אודות מחלוקת‬
‫גדולה שהייתה במדינת מרוקו‪ ,‬על אודות‬
‫היתר אכילת סופגניות שהערבים היו‬
‫מטגנים ומוכרים ברחוב‪ ,‬להתירם עבור‬
‫ישראל‪ ,‬ולא חששו מפני בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫והגאון רבי שלום משאש זצ''ל רבה של‬
‫ירושלים ת''ו‪ ,‬שהיה באותו זמן רבה‬
‫וראב''ד של קזבלנקא‪ ,‬אסר אותם משום‬
‫בשולי עכו''ם‪ .‬אמנם הגאון רבי משה‬
‫מלכה זצ''ל רבה של פתח תקוה‪ ,‬שהיה‬
‫באותו זמן חבר בי''ד של קזבלנקא התיר‬
‫אותם בלי שום חשש‪.‬‬
‫והנה טעמי ההיתר הובאו בספרו מקוה‬
‫המים ח''א חיו''ד סי' ב שמלבד שמוכרים‬
‫אותם ברחוב אלא גם אינם עולים על‬
‫שולחן מלכים ללפת בהם את הפת‪,‬‬
‫ובענין זה פסקינן להלכה כדעת הפר''ח‪,‬‬
‫‪009‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫וכמו שהובא בדאכ''ת‪ ,‬שהתנאי שללפת‬
‫בהם את הפת הוא תנאי הכרחי‪ ,‬ןכל‬
‫המאכלים שאינם עשויים ללפת בהם את‬
‫הפת‪ ,‬אף שעולים על שולחן מלכים‬
‫בתורת מאכל עצמו‪ ,‬אין בהם משום‬
‫בישולי גויים‪ .‬ולכך העלה להלכה שאותם‬
‫סופגניות אף אם יהיו עולות על שולחן‬
‫מלכים בתורת מאכל‪ ,‬כיון שאינם עשויים‬
‫ללפת בהן את הפת אין בהם משום‬
‫בישולי גויים‪ ,‬ומותר לאכלם בלי שום‬
‫חשש אם בישל אותם הגוי‪.‬‬
‫ובסוף דבריו שם‪ ,‬הביא כמה ראיות‬
‫חזקות‪ ,‬שאין מקום לומר כלל שסופגניות‬
‫עולות על שולחן מלכים‪ ,‬לכן לא מתחיל‬
‫החשש של ללפת בהם את הפת או לא‪,‬‬
‫שהרי בימינו אין להם שום חשיבות‬
‫כאשר הם נמכרים בהרבה חנויות בזיל‬
‫הזול‪ ,‬ורק פועלים פשוטים וילדים פזיזים‬
‫נזקקים להם‪ ,‬וקונים אותם ואוכלים אותם‬
‫במקום קנייתם בעמידה ובהליכה‪ ,‬ושום‬
‫אדם חשוב יזמין את חברו עליהם‪ ,‬כי‬
‫ישנם מיני מתיקה יקרים וחשובים נקיים‬
‫וקלים‪ ,‬שאותם דרך האנשים להזמין את‬
‫חבריהם עליהם‪.‬‬
‫והביא ראיה חזקה לדבריו‪ ,‬וזאת ע''פ‬
‫המובא בערוך השולחן אודות תפוחי‬
‫אדמה‪ ,‬שכתב שם‪ ,‬שדיבר החכמת אדם‬
‫בזמן קדמון כשמאכל זה לא היה בנמצא‪,‬‬
‫ולכן נהפך הוא למאכל חשוב‪ ,‬ולכן אסר‬
‫אותם‪ ,‬אבל להיום שזורעים אותם‬
‫למרבה‪ ,‬והוא מאכל לפשוטים ולכל העם‪,‬‬
‫ואין מקום אשר לא מצוי תפו''א‪ ,‬לכן לא‬
‫השמש‬
‫שייך לומר שהוי מאכל העולה על שולחן‬
‫מלכים‪.‬‬
‫ומשום הכי פסק הגר''מ מלכה שם שע''פ‬
‫כל הטעמים האלו אותם סופגניות‬
‫הנמכרות בשוק ומבושלות או מטוגנות‬
‫ע''י הגוי מותרים הם לאכילה בלי שום‬
‫חשש‪ ,‬ולא שייך עליהם כלל דין בישולי‬
‫גויים‪ .‬ודומה דין הסופגניות כדין תפו''א‪,‬‬
‫שאינם עולים בימינו על שולחן מלכים‪,‬‬
‫שהרי כדברי הערוך השולחן נמכרים הם‬
‫בהרבה חנויות‪ ,‬והוא מאכל ההמון‪,‬‬
‫ומאכל פשוט מאד‪ ,‬והאיש הרך והענוג‬
‫אינו טועם אותם כלל‪ ,‬כי הם מאכל כבד‬
‫מאד‪ ,‬ומעיק על הבטן ורק אנשים‬
‫הפשוטים נזקקים להם‪ ,‬ומשום הכי פשוט‬
‫שאין עליהם שום חשש של בישולי גויים‪.‬‬
‫והנה אף שאין הלכה זאת נפסקה אליבא‬
‫דכו''ע כאשר הגר''ש משאש זצ''ל התנגד‬
‫מאד על היתר זה ואסר לאכול אותם‬
‫סופגניות מטעם בישול עכו''ם‪ ,‬כמבואר‬
‫בארוכה בספרו תבואות שמ''ש חלק יו''ד‬
‫במכתב להגר''מ מלכה זצ''ל‪ ,‬מ''מ בנוגע‬
‫הפוסקים‬
‫שגדולי‬
‫מצאנו‬
‫לנדו''ד‬
‫מסתמכים על דברי הערוך השולחן גבי‬
‫הדין של תבו''א‪ ,‬לומר שמה שהם היו‬
‫נחשבים בזמן הקדמון למאכל חשוב‪,‬‬
‫היום אותו מאכל הוא מאכל מאד זול‪,‬‬
‫ואינו עולה על שולחן מלכים‪.‬‬
‫והנה עדיין צריך לברר האם כאשר הדבר‬
‫מתאפשר ואין מקום לצורך גדול וגם אינו‬
‫שעת הדחק‪ ,‬ואדרבה דבר זה להיום‬
‫להעמיד שומר שיפעיל את קווי הבישול‬
‫‪021‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫והטיגון הוא דבר קל מאד‪ ,‬ואין את הקושי‬
‫היום לקבוע משגיח יר''ש שיעשה זאת‪.‬‬
‫ולא כפי שהיה לפני עשרות שנים שהדבר‬
‫היה יותר קשה משום שלא היה כ''כ מצוי‬
‫שמפעל של גוי ירצה לעבוד עם יהודיים‪,‬‬
‫ולקבל את דרישותיו של המשגיח ושל‬
‫הרב בענייני כשרות‪ ,‬ואז אולי היה מקום‬
‫להקל‪ .‬ובמיוחד אם נאמר שעיננו רואות‬
‫שהיום עם ההתפתחות בענייני מאכל‬
‫רואים שמאכל כמו תפו''א יכולים להגישו‬
‫כמאכל חשוב העולה על שולחן מלכים‪,‬‬
‫וכמו שנראה בהמשך שיש כל מיני אופני‬
‫בישול‪ ,‬ושיש כמה אופנים שהופך את‬
‫מאכל פשוט כתפו''א‪ ,‬למאכל חשוב‪.‬‬
‫ושאלתי לטבח מקצועי שעובד כשף‬
‫וגסטרונום במלון גדול וחשוב‪ ,‬מלון‬
‫''המלך דוד'' בירושלים‪ ,‬והוא מכין את כל‬
‫הסעודות הגדולות כאשר מגיעים אורחים‬
‫חשובים‪ ,‬ובמלון זה מגיעים שרים‬
‫חשובים‪ ,‬ואמר לי שאין סעודה חשובה‬
‫שלא משתמשים בתפו''א‪ ,‬ונחשב מאכל‬
‫זה כמנה עיקרית‪ ,‬ובמיוחד שיש עשרות‬
‫סוגים של תפו''א ואפשר להכין אותם‬
‫בכל מיני אופנים‪ ,‬ובאופן שעולה על‬
‫שולחן שרים ונכבדים‪.‬‬
‫אמנם עדיין אפשר לומר ולחלק‪ ,‬שנכון‬
‫שתפו''א יכול להיות מאכל חשוב העולה‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬אבל בשביל זה הכל‬
‫יהיה תלוי באופן ההכשרה‪ ,‬היינו בצורת‬
‫הבישול‪ ,‬בטיב המוצר‪ ,‬בתבלינים‪ ,‬באופן‬
‫החתך‪ ,‬בהגשתם‪ ,‬ועוד דברים כגון אלו‪.‬‬
‫אבל חטיפי צ'יפס שהוא דבר זול‪ ,‬וסוג‬
‫ההכשרה שלהם והגשתם בטוח שלא‬
‫השמש‬
‫עולה על שולחן מלכים‪ ,‬ואפשר לומר‬
‫שגם טעמם שונה לגמרי מאשר תפו''א‬
‫מבושלים‪ ,‬וכ''ש מבושלים עם תבלינים‪,‬‬
‫שזה נותן רוב הטעם בהם‪ ,‬ואולי שאותם‬
‫חטיפי צ'יפס לא נחשבים למאכל העולה‬
‫על שולחן מלכים‪.‬‬
‫ושאלתי לאותו טבח האם הוא רגיל‬
‫להגיש חטיפי צ'יפס לאורחי המלון לפני‬
‫הארוחה כקינוח‪ ,‬וכן כשיש סעודות‬
‫שבהם משתתפים אורחים חשובים‪ ,‬האם‬
‫נמצא על שולחנם חטיפי צ'יפס‪ .‬וענה לי‬
‫ע''כ שלא יעלה על דעתו להגיש דבר כזה‬
‫זול‪ ,‬וזאת אף לקינוח‪ ,‬אלא כקינוח הוא‬
‫מגיש ממולא או סלטים או אפילו חצי‬
‫מלון או חצי אבוקדו בצורה מכובדת‪,‬‬
‫ולשים על השולחן חטיפים כמו במבה או‬
‫צ'יפס הופך את הסעודה לדבר זול ועממי‪.‬‬
‫והנה כדי להבין זאת באר היטב‪ ,‬צריך‬
‫לחלק ולבאר האם מסתכלים על מין‬
‫המאכל לומר שכל מין מאכל שעולה על‬
‫שולחן מלכים נאסר‪ ,‬או שמחלקים לומר‬
‫שדווקא כשהמאכל נתבשל באופן כזה‬
‫שעולה על שולחן מלכים אז נאסר‪ ,‬ואם‬
‫לאו אינו נחשב לעולה על שולחן מלכים‬
‫ואינו נאסר‪.‬‬
‫ולפ''ז אם יש לנו מין של מאכל שהוכשר‬
‫(ע''י בישול או אפיה) בסוג הכשרה שונה‪,‬‬
‫שאותה לא עולה על שולחן מלכים‪ ,‬הנה‬
‫על זה מצינו מחלוקת בין הראשונים מה‬
‫דינו של המאכל‪.‬‬
‫‪020‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫לדעת האו''ה כלל מד דין ג וכן לדעת התורת‬
‫האשם כלל עה דין טז‪ :‬כל מין מאכל שעולה‬
‫באיזה אופן שהוא על שולחן מלכים‪,‬‬
‫בכלל הגזירה הוי ואסור‪ .‬ומשום הכי פת‬
‫קטניות ואורז ודוחן שהם מאכל הדיוטות‬
‫ואינו עולה על שולחן מלכים‪ ,‬מ''מ מאחר‬
‫שעולה דרך בישול משום פרפראות‪ ,‬יש‬
‫בו גם עכשיו משום בשולי עכו''ם‪.‬‬
‫אמנם התורת חטאת סי' עה דין יא חולק הוא‬
‫עליהם והכריע להקל בזה‪ ,‬שכל האיסור‬
‫של פת קטנית הוא דווקא באופן שעולה‬
‫על שולחן מלכים‪ .‬ופירש המנחת יעקב‬
‫ס''ק יח את דבריו של התו''ח‪ ,‬שמדובר כגון‬
‫שהוסיף תערובת ובשממים וכיוצ''ב‬
‫באותו פת‪ .‬היינו שלדעתו הכל תלוי‬
‫באופן הכנתו והכשרתו‪.‬‬
‫הערוה''ש‬
‫וע''ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫סי' קיב ס' יד‬
‫שצריך לחלק כך‬
‫וכן בקודש חזיתיה להגאון הרי''ח הטוב‬
‫בספרו הבא''ח שם ס' י שחילק ג''כ‬
‫כדברינו ''שלגבי אורז אע''פ שהפת שלו‬
‫מותר מ''מ כשמבשלים אותו נאסר משום‬
‫בשולי עכו''ם שהרי אורז עולה על שולחן‬
‫מלכים''‪.‬‬
‫אשר לפ''ז למדנו שלענין הלכה מחלקים‬
‫בדרך הכשרת והכנת המאכל‪ ,‬ולכן לא‬
‫אמרינן שכל הכשרה העשויה ממין אורז‬
‫או ממין דוחן נאסרה משום שעולים על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬אלא מחלקים באופן‬
‫שהוכשר‪ .‬ובנידון זה כשהוכשר לאפיה‪,‬‬
‫היינו לעשותו לפת‪ ,‬מותר על אף שע''י‬
‫הכשרתו ע''י בישול נאסרו‪.‬‬
‫ולענין הלכה‪ ,‬פסקינן כדעת התורת‬
‫חטאת ושכן הביא הטור יו''ד סי' קיב בשם‬
‫אביו הרא''ש שפת קטנית מותרת משום‬
‫שאינה עולה על שולחן מלכים‪ ,‬וכן פסק‬
‫הרמ''א בשו''ע שם ס' א להתיר פת אורז‬
‫משום שאינה עולה‪ .‬וכתב הש''ך שם ס''ק ה‬
‫שפשוט הוא שפת אורז ודוחן אינם עולים‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬ורק בתבשיל של אורז‬
‫ודוחן כתב הרא''ש לחלק בין תבשיל‬
‫העולה על שולחן מלכים לתבשיל שאינו‬
‫עולה‪.‬‬
‫והנה חילוק זה מצינו ג''כ בדעת הפוסקים‬
‫שמחלקים באופן ההכשרה אם זה קלוי או‬
‫מבושל או אם זה צלוי או מבושל שיש‬
‫ואסרו‬
‫קלויים‬
‫באפונים‬
‫שהתירו‬
‫מבושלים‪ ,‬ויש שהתירו‪ .‬והובא במהרש"ם‬
‫שהזכרנו לעיל‪ ,‬שבמאכל חשוב שאופן‬
‫הכשרתו היא ע''י צלייה הרי הוא מותר‪,‬‬
‫אבל אם אופן הכשרתו הוא ע''י בישול‬
‫הרי הוא נאסר‪.‬‬
‫וחילוק זה נפסק להלכה והובא בחכמת‬
‫אדם כלל סו אות ב שכתב ''ולכן אע''פ שפת‬
‫אורז ודוחן מותרים‪ ,‬מ''מ במבושלים כיון‬
‫שהם באים למאכל אסורים''‪ .‬וכן פסק‬
‫אשר לפ''ז אפשר לומר שה''ה נמי בנדון‬
‫שלנו כאשר זה נעשה בהכשרה שונה‪,‬‬
‫ואפילו אם זה נעשה באותה הכשרה‬
‫עדיין זה נעשה בצורה שונה‪ ,‬שהרי‬
‫אותה הכנה של חטיפי צ'יפס נעשה‬
‫מתפו''א שחתוכים לחתיכות דק מאד‬
‫‪022‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫ובד''כ לא משתמשים מהסוג המובחר‬
‫של התפו''א‪ ,‬ואפויים הם או מטוגנים‬
‫בשמן‪ ,‬וזה בטוח לא דמי לתפו''א‬
‫שחתוכים לחתיכות עבות שאף אם הם‬
‫מטוגנים בשמן מ''מ עדיין יש להם חזות‬
‫וטעם מכובד‪ ,‬כשחטיפי צ'יפס אינם‬
‫בכלל עולה על שולחן מלכים‪.‬‬
‫ואם חילקנו בין הכשרה להכשרה כגון‬
‫מבישול לצלייה‪ ,‬לומר שבצלייה חזותו‬
‫וטעמו אינם חשובים כמו בבישול‪,‬‬
‫וכדברי המהרש''ם דלעיל‪ ,‬וכן חטיפי‬
‫צ'יפס אין להם טעם וריח כמו התפו''א‬
‫המבושלים בקדירה‪ ,‬כאשר חתוכים דק‬
‫מאד וכמשמעות החלק''י דלעיל שחילק‬
‫בטעם וריח‪.‬‬
‫והנה בחפשי באמתחות הפוסקים לא‬
‫מצאתי במפורש מי שמחלק גבי תפו''א‬
‫באופן שהוכשר ובאופן שהוגש‪ .‬שיש סוג‬
‫אחד שעולה על שולחן מלכים וסוג אחר‬
‫כחטיפי צ'יפס שלא עולה‪ ,‬וכדברינו לעיל‪.‬‬
‫אלא כל מה שמצינו הוא שיש פוסקים‬
‫שמחשיבים אותו מין לעולה על שולחן‬
‫מלכים ויש שמחשיבים כמין שלא עולה‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬וזאת בין אם נחתך דק‬
‫או שנחתך עבה ולא מחלקים‪.‬‬
‫ומצאתי שלפני כחמישים שנה התייחס‬
‫הגאון מוהר''ר משה פיינשטיין זצ''ל אג''מ‬
‫חיו''ד ח''ד סי' מח לשאלת בנו לדעת מה‬
‫מברכין על חטיפי צ'יפס והאם חוששין‬
‫עליו לבישולי עכו''ם ומהשאלה משמע‬
‫שעדיין חטיפי צ'יפס לא היה כ''כ מוכר‬
‫ונפוץ כאשר הסתפקו עדיין על ברכתו‪.‬‬
‫השמש‬
‫וענה ע''כ הגאון וז''ל‪ :‬בדבר פאטייטא‬
‫טשיפס‪ ,‬צריך לברך בורא פרי האדמה‪,‬‬
‫שיש לו דין ניכר הפרי אף שנשתנה‬
‫המראה ע"י השמן שנתבשל בו‪ .‬אך צריך‬
‫לידע שנתבשלו בשמן כשר‪ ,‬וכשלא ידוע‬
‫אסור דשמא נתבשל בשומן אסור‪ .‬ואם‬
‫יש בהו איסור בישול עכו"ם כשידוע‬
‫שהוא בשומן כשר‪ ,‬אם הידיעה הוא ע"י‬
‫השגחת אדם ירא שמים יש לסמוך שגם‬
‫על זה משגיח לתקן שלא ייאסר מדין‬
‫בישול עכו"ם‪ .‬אבל אם האמת שלא‬
‫השגיח על זה ונתבשלו ע"י עכו"ם‪ ,‬אין‬
‫בזה היתר ברור‪ .‬והוא כמו כל דבר‬
‫הנעשים בבתי חרושת שיש אומרים‬
‫טעמים להקל וכן נוהגים רוב העם‪,‬‬
‫ובאיסור זה שהוא דרבנן אין למחות‬
‫באלו שמקילים‪ ,‬עכ''ל‪.‬‬
‫ובאמת לא מובן למה הגאון לא כתב טעם‬
‫האיסור ולא פירט ע''כ‪ ,‬ורק כתב ''שאין‬
‫בזה היתר ברור'' ''ואין למחות באלו‬
‫שמקילים''‪ ,‬ואפשר שלפני כחמישים שנה‬
‫שעדיין מוצר זה לא היה כ''כ נפוץ‪ ,‬היה‬
‫נחשב למאכל חשוב והיה עולה טפי על‬
‫שולחן מלכים‪ .‬אמנם בזמנינו‪ ,‬שחטיפי‬
‫צ'יפס נהפכו לנפוץ וזול מאד ובמיוחד‬
‫בארה''ב שמצויים בכל פינות העיר‬
‫ובכמויות ענקיות‪ ,‬ולפ''ז אין הכרח‬
‫שיסבור בזמננו להחמיר בזה‪ .‬ואפשר‬
‫שהגרמ''פ זצ''ל לא חשש משום גזירת‬
‫בישולי גויים‪ ,‬אלא מחשש שהם מערבים‬
‫דברים שאינם כשרים‪.‬‬
‫אמנם על אודות ההגדרה של חטיפי‬
‫צ'יפס במצב שבימינו האם מותרים‬
‫‪023‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫לאכלם אף שנתבשלו ע''י גוי‪ ,‬מצאנו‬
‫תשובה משנת תשנ''ז של הגאון מהר''ש‬
‫ואזנר שליט''א שבט הלוי ח''י יו''ד סי' קכד‬
‫להגאון מהר''י הכהן רובין שליט''א‬
‫''נמסר לי מכתבו החשוב בענין מאכל‬
‫המכונה צ'יפס שהוא תפוחי אדמה נחתך‬
‫דק דק כמיון עלים‪ ,‬ומטוגנים בשמן בבתי‬
‫חרושת גויים‪ ,‬ודעתו שאינו עולה על‬
‫שולחן מלכים בצורה זאת ושאל דעתי‬
‫העניה בזה‪ .‬הנה ידוע פלוגתא הטושו''ע‬
‫עם הפר''ח בענין פרפראות בכלל אם‬
‫שייך בישול גויים‪ ,‬ודעת הפר''ח להקל‬
‫שדווקא ללפת את הפת אמרו‪ ,‬ורוב‬
‫הפוסקים פסקו להחמיר וכן הלכה‪ .‬ולפ''ז‬
‫מה שמובא ברמ''א ס' ב בענין האפונים‬
‫הקלויים שהם מותרים הטעם של ההיתר‬
‫לדעת הרמ''א הוא משום שאינם עולים על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬ולדעת הפר''ח הטעם של‬
‫ההיתר הוא משום דהוי רק קנוח ופרפרת‬
‫ואינם בכלל הגזירה‪ .‬והשתא אלו‬
‫שמקילים באכילת צ'יפס שנתבשלו ע''י‬
‫גויים כנראה שדעתם הוא שהוי ליה‬
‫כמו אפונים קלויים‪ .‬וצריכים ברור אם‬
‫באמת החשובים ושרים אין אוכלים זה‪,‬‬
‫כי לבי אומר לי שהיום גם שרים אוכלים‬
‫כזה‪ ,‬וגם בלא''ה גם באפונים קלויים‬
‫יש שמחמירים‪ ,‬עיין בדרכי תשובה‪ ,‬ע''כ‬
‫לבי אומר לי אע''פ שאין למחות בזה‬
‫בחוזק יד‪ ,‬מ''מ לבעל נפש יש מקום‬
‫להחמיר‪ ,‬והמקילים או שתלו עצמן‬
‫בדעתו של הפר''ח או שתלו את עצמן‬
‫בפשטות לשון הרמ''א שהתיר אפונים‬
‫קלויים ולדעתם חטיפי צ'יפס הו''ל כמו‬
‫אפונים קלויים‪ ,‬עכ''ד‪.‬‬
‫השמש‬
‫הרי לפי דבריו למדנו שדעת המקילים‬
‫המתירים לאכול חטיפי צ'יפס מבישול גוי‬
‫הוא שלפי דעתם או שחטיפי צ'יפס בכלל‬
‫מה שהביא הרמ''א להתיר אודות אפונים‬
‫קלויים ומשום הכי יש להתיר‪ ,‬או‬
‫שתופסים דברי הפר''ח כעיקר שצריך‬
‫שיהיה ראוי ללפת בו את הפת‪ ,‬יצא‬
‫חטיפי צ'יפס שאינו בכלל זה‪ ,‬וגם הדבר‬
‫לא ברור האם החשובים והשרים אוכלים‬
‫מזה‪ ,‬היינו שהוא בגדר של עולה על‬
‫שולחן מלכים בכלל‪.‬‬
‫ודעת המחמירים הוא שאפילו אם‬
‫תופסים כדברי הרמ''א להתיר אפונים‬
‫קלויים‪ ,‬הרי לדעת הדר''ת גם באפונים‬
‫קלויים יש שמחמירים שלא לאכלם‬
‫כשהתבשלו ע''י גוי‪ .‬ועל דבר שיטתו של‬
‫הפר''ח לדעת רוב פוסקים סוברים שמה‬
‫שאמרו ללפת את הפת לאו דווקא‪.‬‬
‫ובנוסף שיש מקום לומר ששרים של היום‬
‫אוכלים מהם על שולחנם והוי כעולה על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬שעליו גזרו בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫ובמסקנתו פסק הגר''ש ואזנר שאין‬
‫למחות באלו שמקילים כאשר יש להם על‬
‫מי לסמוך (היינו הפר''ח ופשטות דברי‬
‫הרמ''א גבי אפונים קלויים)‪ ,‬אמנם מ''מ‬
‫לבעל נפש יש מקום להחמיר ולא לאכלם‬
‫אלא ע''י בישול ישראל‪.‬‬
‫והנה מה שאמרו בפשטות שהפוסקים‬
‫אחרונים לא חילקו כדעת הפר''ח אם‬
‫המאכל ראוי ללפת בו את הפת או לא‪,‬‬
‫הנה מלבד הפוסקים שהזכרנו לעיל‬
‫שפוסקים בפשטות כדעת הפר''ח‪ ,‬הנה‬
‫בצאתי לחפש בספרי גדולי אחרונים‬
‫‪024‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫ראיתי אשר הרבה מהם מביאים את‬
‫דברי הפר''ח להלכה‪ ,‬ובמיוחד כאשר‬
‫מצאו להרב דרכי תשובה סי' קיג ס' יב‬
‫שהביא מכמה פוסקים שדברי הפר''ח הם‬
‫עיקר להלכה‪ ,‬א''כ לא בקלות נבוא לבטל‬
‫את דבריהם שנאמרו בסברה ובחכמה‪,‬‬
‫ואם קבלה בידיהם שדברי הפר''ח היא‬
‫עיקר להלכה‪ ,‬נקבל‪ ,‬ואם לדין יש תשובה‪.‬‬
‫ולחיבת הקודש אכתוב כאן את דברי‬
‫הדרכ''ת וז''ל‪ :‬עיין פר''ח ס''ק ג שכתב‬
‫שמשמעות לשון המחבר הוא שכל‬
‫שעולה על שולחן מלכים לפרפרת אע''פ‬
‫שאילו בא ללפת את הפת אסור משום‬
‫בשו''ג וכו' אבל לדעת הרמב''ם ז''ל הוא‬
‫דהעיקר תלוי אם הוא ללפת את הפת או‬
‫לא‪ ,‬וכל מיני פרפרת אע''פ שהם חשובים‬
‫מ''מ כיון שאינם ללפת וכו' אין בהם‬
‫משום בישולי גויים‪ ,‬ועיין ב''מ שהביא‬
‫דברי הפר''ח ולא פסק כמוהו‪ ,‬ועיין‬
‫בערוך השולחן שמצדד שהעיקר נראה‬
‫שהוא תלוי בללפת וכו' וסיים בצ''ע‪ ,‬ועיין‬
‫בשו''ת יו''ט צהלון סו''ס סי' שכ שכתב‬
‫בזה''ל וראיתי לבאר מה שטוענים ההמון‬
‫במה שאומרים דבר זה עולה על שולחן‬
‫מלכים‪ ,‬אלא צריך כמו שדייק הרמב''ם‬
‫ז''ל ללפת בו את הפת‪ ,‬הרי שאם אין‬
‫מלפתין בו את הפת אפילו שעולה על‬
‫שולחן מלכים אינו אסור עכ''ל המריט''ץ‪.‬‬
‫ועיין בספר תורת חיים ע''ז דף לח ד''ה כל שאינו‬
‫נאכל שכן כתב בהחלט שדווקא בעינן‬
‫שיהיה עולה על שולחן מלכים ללפת את‬
‫הפת‪ ,‬אבל דבר שאוכלין אותו בפני עצמו‬
‫שלא ללפת בו את הפת‪ ,‬אע''פ שאינו‬
‫נאכל כמו שהוא חי‪ ,‬אכילת עראי הוא‬
‫השמש‬
‫ולא גזרו בו משום חתנות‪ ,‬ומהאי טעמא‬
‫נוהגים לאכול מרקחת של גויים אע''פ‬
‫שעולה על שולחן מלכים‪ ,‬כיון שאין‬
‫מלפתין בה את הפת והביאו בספר עצי‬
‫לבונה בקצרה וע''ש עכ''ל‪.‬‬
‫וה' אלהי"ם המדריך בדרך אמת אינה‬
‫לידי קונטרס חשוב על עניין בישול‬
‫עכו''ם‪ ,‬שנכתב ע''י הגאון ר' פסח אליהו‬
‫פאלק שליט''א‪ ,‬רב ור''מ בעיר גייטסהעד‬
‫שבאנגליה‪ ,‬והעלה תשובה ב אות כז בדיוק‬
‫כדברינו לבוא ולחלק בהכשרת האוכל‪,‬‬
‫שגם במין אחד זה יהיה תלוי לפי אופן‬
‫הכשרתו‪ ,‬ויכול שבהכשרה מסוימת עולה‬
‫על שולחן מלכים ובהכשרה אחרת אינו‬
‫עולה על שולחן מלכים‪ .‬ומשום הכי כתב‬
‫שם וז''ל‪" :‬כל שהוכן המאכל באופן שאינו‬
‫עולה על שולחן מלכים אין בו משום‬
‫בישולי עכו''ם‪ ,‬ולכן במאכל שהוכן‬
‫בצורה כזו שאינה עולה על שולחן מלכים‬
‫הרי הוא מותר לאכילה‪ ,‬הגם שיש דרכי‬
‫בישול אחרים שעל ידי ההכנות ההם‪,‬‬
‫המאכל הזה נעשה ראוי לעלות על שולחן‬
‫מלכים‪ .‬ולפ''ז ''פוטיטו קריספס'' וכן ''רייס‬
‫קריספייס'' וכל סוגי חטיפי צ'יפס אין‬
‫חיוב שיהא בישול ישראל‪ ,‬עכ''ל‪.‬‬
‫ובאמת ע''פ דברינו אלו יוצא שאם נחלק‬
‫כדברינו באופן ההכשרה של המאכל‪,‬‬
‫נבין היטב עוד פרט בהגדרת ''אוכל‬
‫העולה על שולחן מלכים''‪ ,‬היינו שלא רק‬
‫מדובר על המין מאכל עצמו אם עולה או‬
‫לא‪ ,‬אלא גם זה תלוי באופן איך‬
‫שהכשירו אותו מאכל כדי לתת לו לעלות‬
‫על שולחן מלכים או לא‪ .‬וכמו כן נבין‬
‫‪025‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫היטב למה בקלוי או בצלוי מצינו שאף‬
‫שלקחו מין מאכל חשוב מאד שעולה על‬
‫שולחן מלכים אם היו מבשלים אותו ולא‬
‫צולים אותו‪ ,‬אלא שמאחר שהכשירו‬
‫אותו בדרך שאין אדם מזמין את חברו‬
‫עליו לכך‪ ,‬אין מקום לאסור אותם באופן‬
‫שהכשיר אותם‪ ,‬ועפ"ז ה''ה נמי גבי חטיפי‬
‫צ'יפס שנחלק כך‪.‬‬
‫והנה אחרי חיפוש גדול בדברי הפוסקים‪,‬‬
‫מצאתי עוד צד שאפשר להישען עליו‪,‬‬
‫ולהקל בגזרת בישולי עכו''ם‪ ,‬והוא על‬
‫אודות מאכלים שנתבשלו במפעלי מזון‪,‬‬
‫שאף אם המאכל אינו נאכל כמו שהוא חי‬
‫או שעולה על שולחן מלכים‪ ,‬מ''מ מאחר‬
‫שכל הגזירה היא שמא הגוי יקרב את‬
‫דעתו של הישראל וחיישינן משום חתנות‬
‫לכך גזרו על בישולי עכו''ם‪ .‬אבל כאן‬
‫במקום כזה שהכל נעשה במטרת‬
‫מסחרית בלבד ואין בכוונותיו של הגוי‬
‫לקרב דעתו של הישראל‪ ,‬ועוד שגם הגוי‬
‫שעובד במפעל אינו מכיר מי שיקנה את‬
‫המוצר‪ ,‬וגם הישראל האוכל מזון זה אינו‬
‫מכיר כלל את הגוי המבשל‪ ,‬א''כ תו אין‬
‫חשש לחתנות ובזה אין מקום להחמיר‪.‬‬
‫ותבט עיני להגאון החיד"א זצ''ל בספרו‬
‫ברכי יוסף סי' קיב ס''ק ט שהביא את דברי‬
‫מהרי"ט צהלון בתשובותיו סי' קסא אשר‬
‫הוא דן שם בעניין כעכין של גויים אם‬
‫מותר לקנות מהם‪ .‬וכתב שיש להקשות‬
‫מה טעם שמתירים פת של פלטר הרי‬
‫תיפוק ליה לאסור משום בישולי עכו"ם‪.‬‬
‫ותירץ ע''כ דלא קשה מידי שהרי שלקות‬
‫גופה אסורות משום חתנות‪ ,‬ובפלטר‬
‫השמש‬
‫ליכא חתנות דבאומנותו הוא עוסק‪ .‬ובזה‬
‫נמצא סמך למה שאנו אוכלים אפונים של‬
‫גויים הנקראים בערבי קודאמ"י‪ ,‬והרי הם‬
‫עולים על שולחן מלכים‪ .‬אלא דמה שנהגו‬
‫היתר בקודאמ"י משום שהם מן הפלטר‪,‬‬
‫אע"פ שבפת יש חולקים דאף מפלטר‬
‫אסור‪ ,‬דווקא פת דחשיב‪ .‬אבל קליות‬
‫העושה אותם למכור בשוק‪ ,‬כולי עלמא‬
‫מודים דליכא איסור‪ ,‬משום דליכא ביה‬
‫טעם דחתנות עכת"ד‪.‬‬
‫הרי יוצא לנו מדברי המהרי''ט צהלון‪,‬‬
‫חידוש גדול‪ ,‬שכל מה שאסרו משום‬
‫בישול עכו''ם היינו דווקא דבר שנתבשל‬
‫אצל גוי בעל הבית‪ ,‬ששייך לאוסרו משום‬
‫חתנות‪ ,‬שזהו עיקר טעמא דאיסור בישולי‬
‫גויים‪ .‬אבל כל מאכל שבשלו גוי שהוא‬
‫פלטר לצורך מכירתו לאחרים‪ ,‬ליכא ביה‬
‫משום בישול עכו''ם‪ ,‬דבאומנותו הוא‬
‫עוסק ועושה זאת לפרנסתו ולפ''ז אין את‬
‫החשש של חתנות‪.‬‬
‫לפי דבריו למדנו כלל גדול שכל‬
‫הבישולים שמבשלים הגויים במפעלי‬
‫מזון לא שנא עולה על שולחן מלכים או‬
‫לא ולא שנא נאכל כמו שהוא חי או לא‪,‬‬
‫אלא כל עוד שעושה זאת כאומנותו‬
‫וכמקור לפרנסתו‪ ,‬אף שנעשה בו בישול‬
‫גמור ע"י גוי שאם זה לא היה במסגרת‬
‫של אומנות היה אסור‪ ,‬לא חוששין כלל‬
‫לגזירת בישול נכרי‪.‬‬
‫אמנם הרב החיד"א שם‪ ,‬דחה את סברתו‬
‫ונימוקו של מהרי"ט צהלון‪ ,‬שהרי כל מה‬
‫שחז''ל התירו בפלטר‪ ,‬היינו דווקא לגבי‬
‫‪026‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫פת‪ ,‬וזאת משום שהוא חיי נפש‪ ,‬והוא‬
‫גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה‪ ,‬ושכן‬
‫מבואר ג"כ מדברי הרשב"ץ בתשובה ח"א סי‬
‫פט שכתב‪ ,‬שדווקא פת של פלטר התירו‬
‫משום חיי נפש‪ ,‬אבל בלא פת אסור‪ .‬הרי‬
‫מתבאר מזה שדווקא בפת פלטר הקילו‬
‫משום דהוי גזירה שאין רוב הציבור יכול‬
‫לעמוד בו‪ ,‬כיון שהוא חיי נפש‪ ,‬אבל לא‬
‫בשאר דברים‪ ,‬וא''כ איך נבוא ונחדש‬
‫דברים חדשים‪ ,‬שבכל מאכל שהגוי‬
‫מבשל בשביל פרנסתו ובאומנותו הוא‬
‫עוסק לא חיישינן לאיסור בישול עכו''ם‪.‬‬
‫והנה החח''מ זצ''ל בספרו שדי חמד‬
‫דינים מער' בשולי א"י ופיתן אות ד אחרי שהביא‬
‫דברי הרב ישרי לב דף יד אות יד שסמך‬
‫בסתמא על חידושו זה של המהריט"ץ‬
‫שבבישולי פלטר עכו"ם אין בזה משום‬
‫בישולי עכו''ם כלל‪ .‬העיר עליו החח''מ‪,‬‬
‫איך זה שסתם משנתו כדברי המהריט''ץ‪,‬‬
‫כאשר מצאנו שהרב החיד"א עמד להשיב‬
‫על דבריו אלו של המהריט"ץ ולדחותם‪.‬‬
‫ובפרט שיש לחזק את דברי רבינו‬
‫החיד"א מתשובת הריב"ש סי' כח שנשאל‬
‫שם על סופגנין של נכרים אם יש בהם‬
‫משום בישולי עכו''ם‪ ,‬או נדון אותם כפת‬
‫פלטר שמותר‪ .‬ובתשובתו האריך‬
‫להוכיח‪ ,‬שאין לדון אותם כפת‪ ,‬ולהתירם‬
‫כשהם של פלטר‪ .‬הרי לפ''ז פשוט לו‬
‫שהיתר זה של פלטר לא מהני אלא דווקא‬
‫בפת ולא לשאר בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫אסיפת‬
‫וסיים שם החח''מ זצ''ל‪ ,‬שאף שמצינו‬
‫שגם הרב פחד יצחק במערכת פת גויים‬
‫הביא את דברי המהריט"ץ ולא פקפק על‬
‫השמש‬
‫דבריו‪ ,‬מ"מ נראה דיש לנו יותר לתפוס‬
‫כדברי הרב החיד"א‪ ,‬ולחלק בין פת‬
‫שהתירו ע''י פלטר אבל בשאר מאכלים‬
‫אין מקום לחלק אם זה נעשה ע''י פלטר‬
‫ולאומנותו או לא‪.‬‬
‫ותבט עיני להגאון ר' שמעון סופר זצ''ל‪,‬‬
‫אב''ד ערלוי‪ ,‬בספרו שו"ת התעוררות‬
‫תשובה יו"ד סי' ס שדן על אודות תפוחי‬
‫אדמה שצלויים ומוכרים הגויים בשוק‬
‫לעוברים ושבים‪ ,‬האם יש בזה משום‬
‫בישול גוי‪ ,‬ופסק שם להתיר‪ ,‬וזאת ע''פ‬
‫דברי התוס' ע"ז דף לח ע"א ד"ה אלא שהביאו‬
‫את שיטת הר"ר אברהם שאין איסור‬
‫בישול עכו''ם אלא רק מה שנתבשל‬
‫בבית הנכרי אבל אם מבשל בבית‬
‫ישראל שרי‪ ,‬א"כ הכי נמי י"ל כיון‬
‫שהמוכרים צולים אותם בפרהסיא בשוק‬
‫ולא בביתם‪ ,‬ליכא ביה משום בישול‬
‫עכו''ם‪ ,‬ועוד כיון שהמוכרים עושים זאת‬
‫לרבים ולצורך פרנסתן לא שייך בענין זה‬
‫קירוב הדעת וחשש חיתון‪ ,‬ומשום הכי‬
‫שרי עכת''ד‪.‬‬
‫הרי מדבריו למדנו שאף שיש כאן את‬
‫הצד שאותם תפוחי אדמה צלויים הם‪ ,‬ואז‬
‫לדעת כמה פוסקים דין צלוי כדין קלוי‬
‫ואינו עולה על שולחן מלכים מ''מ הגאון‬
‫מערלוי זצ''ל השתמש בפסיקתו של‬
‫מהריט''ץ כדי להקל בנדון שלו‪ ,‬היינו‬
‫שלדעת הר''א בתוס' כל הגזירה בבישול‬
‫עכו''ם היא דווקא אם זה נתבשל בביתם‪,‬‬
‫אבל בפרהסיא לא חוששין‪ ,‬ועוד כאשר‬
‫הוא עושה זאת לרבים ולצורך פרנסתו‬
‫לא שייך בזה חשש חיתון‪.‬‬
‫‪027‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫א''כ בנדון שלנו כאשר אותם חטיפי‬
‫צ'יפס נעשו במפעל מזון אשר בבעלותו‬
‫של הגוי ושעושה זאת רק לפרנסתו‬
‫ולאומנותו כדין פלטר שהתירו בפת‪,‬‬
‫ואין הקונה מכיר כלל את הגוי שבישל‪,‬‬
‫כאשר בשביל הגוי אין זה משנה מי‬
‫קנה‪ ,‬ואפילו אם לא יקנו כלל גם לזה אין‬
‫נפק''מ לגוי שהרי אין לו חלק מהמכירה‬
‫רק עושה זאת לספק שמזמין בכמויות‬
‫ובשבילו מה לי אם יהודי קונה או שגוי‬
‫קונה‪ ,‬ומה לי אם זה יהיה לחלוקה‬
‫בחינם או אפילו שלא ימכרו זאת‬
‫לעולם‪ ,‬כאשר הוא מקבל לפי ההזמנה‬
‫שביקשו ממנו‪ ,‬והוי יותר אפילו מהגוי‬
‫שנמצא ברחוב שמוכר לעובר ושב‪ ,‬הרי‬
‫עם הזמן מתחיל הוא להכיר את הקונים‬
‫הקבועים ואם זה ישראל שקונה קבוע‬
‫יכולים להתחיל מזה יחסים טובים‬
‫והדוקים‪ ,‬ואפילו הכי אותם הפוסקים‬
‫שהתירן לא חששו לכך‪ ,‬א''כ כ''ש וק''ו‬
‫כאשר כאן אין שום קשר וגם לא יכול‬
‫להיות קשר כזה לעולם בין הגוי של‬
‫המפעל שמבשל את אותם חטיפי צ'יפס‬
‫אשר נמצא הוא במדינה אחת‪ ,‬לבין‬
‫הקונה היהודי שאוכל ממאכל זה‬
‫ושאפילו אינו יודע איפה עשו את‬
‫הייצור‪ .‬ובמיוחד שיש כאן צד לומר‬
‫כדעת כמה פוסקים אחרונים שגם בגוף‬
‫הפעולה של הבישול‪ ,‬הרי כאן באותם‬
‫מפעלים שבזמנינו אין כאן פעולה ישירה‬
‫של הגוי בבישול‪ ,‬כאשר זה נעשה ע''י‬
‫מכונות אוטומטיות ללא סיוע כוח אדם‬
‫כלל‪ ,‬כאשר הדבר היחיד שעושה הגוי‬
‫הוא לחיצה על הכפתורים הוי כאן‬
‫כגרמא בעלמא‪ .‬א''כ עוד סברה לומר‬
‫השמש‬
‫שאין זה נחשב לפעילות של בישול‬
‫ממש הנעשה ע''י הגוי‪.‬‬
‫והנה אף אם נאמר שחז''ל לא פלוג בזה‬
‫ולא חילקו כמו שחילקו בפת בין של‬
‫פלטר או של בעל הבית וכדברי החיד''א‪,‬‬
‫וזה מתקשר לדברים שהזכרנו בתחילת‬
‫המאמר שחז''ל בחכמתם הגדולה‬
‫ובקדושתם ראו מתי יש מקום לחלק ומתי‬
‫לא‪ ,‬ולכן בפת יש בו משום חיי נפש‬
‫הקילו בשל פלטר משא''כ בשאר‬
‫הבישולים לא ראו טעם לחלק אם זה‬
‫נעשה לאומנותו או לא‪ ,‬מ''מ בנדון‬
‫שמצינו עוד טעמים וצדדים אחרים להקל‬
‫כבנדון שלנו‪ ,‬הרי יהיה אפשר להשתמש‬
‫מהצד הזה שמזון שנתבשל במפעל של‬
‫גויים מותר כהוספת סניף להקל‪.‬‬
‫היינו לבוא ולהתיר בפשטות כדברי‬
‫מהריט''ץ שכל מזון שהתבשל ע''י גוי‬
‫במפעל או לשם אומנות לא חוששים כלל‬
‫לבישול עכו''ם‪ ,‬הדבר קשה ובמיוחד‬
‫אחרי דבריו של החיד''א‪ .‬אמנם לצרף את‬
‫ההיתר הזה כאשר יש עוד כמה היתרים‬
‫על סוג של מאכל מסויים זה יכולים‬
‫לעשות‪ ,‬ובמיוחד אחרי שמצאנו שכמה‬
‫מגדולי הפוסקים פסקו בפשיטות‬
‫כמהריט''ץ‪ ,‬הלא הם בעל ישרי לב הפחד‬
‫יצחק והגאון מערלוי זצ''ל בעל‬
‫ההתעוררות תשובה שהוזכרו לעיל‪.‬‬
‫וחמותי ראיתי אור כאשר זכיתי לכוון‬
‫לדעתו הגדולה של הגאון מהר''י ווייס‬
‫זצ''ל גאב''ד העדה החרדית‪ ,‬שאף שאינו‬
‫פוסק להלכה כדברי המהריט''ץ וסייעתו‬
‫‪028‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫מ''מ כשיש עוד צד להקל מצרף את‬
‫ההיתר של מהריט''ץ לעוד סניף להקל‪.‬‬
‫ומצאתי זאת בשתים מתשובותיו שהתיר‬
‫את המאכל שנתבשל במפעל ע''י עכו''ם‬
‫כאשר היה כבר צד להתיר מטעם אחר‪.‬‬
‫בתשובה ראשונה חלק ג סימן כו משיב הוא‬
‫על שאלתו של רב א' מעיר פאריז הרב‬
‫אהרן וועסטהיים זצ''ל שכתב לו ע''כ‬
‫ששמע שיש טוענים‪ ,‬שכל מה שנתבשל‬
‫בבית חרושת‪ ,‬אין בו משום בישול עכו''ם‬
‫מפני שאין מכירים את מי שבשלו‪ .‬ענה‬
‫ע''כ הגאון זצ''ל‪'' :‬הנה יש קצת מקור לזה‬
‫בספר ברכי יוסף יו"ד סי' קיב אות ט בשם‬
‫המהרי"ט צהלון‪ ,‬אבל ל"ה כן אליבא‬
‫דהלכתא‪ ,‬כמ"ש הברכ"י שם‪ ,‬אכן היכא‬
‫שמתבשלים ע"י קיטור‪ ,‬יש גדולי‬
‫האחרונים שס"ל דאין בזה בישול עכו"ם‪,‬‬
‫ועיין בדרכ"ת יו"ד סי' ריג ס''ק טז בענין זה‪,‬‬
‫וחזי לאצטרופי גם הנ"ל'' עכ''ל‪.‬‬
‫ובתשובתו השניה שם סי' עב כתב להתיר‬
‫מאכל תרד שמוכרים בקופסאות‬
‫שהתבשל במפעל של גויים ע''י גויים‬
‫כתב שיש לצרף מה שנתבשל הוא ע"י‬
‫קיטור‪ ,‬לומר דדינו כמעושן‪ ,‬ובזה לא‬
‫חוששין לבישול עכו"ם‪ ,‬וחזי לאצטרופי‬
‫ג"כ מה שנעשה בבית תעשיה‪ ,‬דהרי יש‬
‫עוד בזה‪ ,‬שיטת המהרי"ט צהלון ז"ל‬
‫הביאו הברכי יוסף דס"ל‪ ,‬דגם בבישול‬
‫עכו"ם לא גזרי בפלטר‪ ,‬אמנם באמת‬
‫חלקו עליו‪ ,‬הברכ"י שם‪ ,‬וכן הביא מת'‬
‫הרשב"ץ ח"א סי' פט‪ ,‬דס"ל שדווקא בפת של‬
‫פלטר התירו‪ ,‬משום חיי נפש‪ ,‬אבל לא‬
‫בתבשיל‪ ,‬וכן מוכח מכל הפוסקים‪ ,‬אמנם‬
‫השמש‬
‫מ''מ ראוי לצרף היתר זה של מהריט''ץ‬
‫לסניף ולהקל‪ .‬א''כ ה''ה נמי בנד''ד גבי‬
‫חטיפי צ'יפס שאפשר לצרף היתר של‬
‫מהריט''ץ כעוד סניף להקל‪.‬‬
‫אשר על כן יוצא לנו מכל הנ''ל שיש‬
‫מקום לסמוך לדעת הפוסקים שתפוח‬
‫האדמה אינו עולה על שולחן מלכים‪,‬‬
‫ואפילו אם נאמר שתפוח אדמה עולה‬
‫על שולחן מלכים‪ ,‬היינו דווקא כשעבר‬
‫סוג הכשרה בבישולו שעולה על שולחן‬
‫מלכים‪ .‬אבל חטיפי צ'יפס שהוא דבר‬
‫זול ועבר סוג הכשרה שונה וגם צורתו‬
‫מעידה עליו שאינו עולה על שולחן‬
‫מלכים‪ ,‬אפשר שדומה מאד לקליות‬
‫ופיצוחים שאין דרך האדם להזמין את‬
‫חברו עליו‪ ,‬ולא חוששים שע''י סוג‬
‫מאכל זה יבוא לידי קירוב לב ודעת‪.‬‬
‫וכשנצרף לזה עוד סניף להקל‪ ,‬והוא‬
‫דעתו של הפר''ח ושאר הפוסקים שמה‬
‫שאמרו עולה על שולחן מלכים‪ ,‬היינו‬
‫דווקא אם יכול ללפת בו את הפת אבל‬
‫במאכל שלא מלפת בהן את הפת אינו‬
‫בכלל הגזירה‪ ,‬א''כ ה''ה נמי לגבי חטיפי‬
‫צ'יפס שאין דרך ללפת בו את הפת‬
‫שלא יהיה בכלל הגזירה של בישולי‬
‫עכו''ם‪ .‬ואפילו שרוב הפוסקים חולקים‬
‫על הגדרתו של הפר''ח ומה שאמרו‬
‫ללפת בו את הפת לאו דווקא הוא‪,‬‬
‫אמנם מצאנו שכמה פוסקים מביאים את‬
‫דעת הפר''ח כעוד סניף להקל וכדברי‬
‫בעל השבט הלוי דלעיל ''שהמקילים תלו‬
‫עצמן בפר''ח''‪ ,‬ולכן לכל הפחות כעוד‬
‫צד להקל אפשר לצרפו ובמיוחד שנוסיף‬
‫‪029‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫ע''כ שעיקר דין איסור בישולי גויים אינו‬
‫אלא מדרבנן‪ ,‬ובדבר שמדרבנן שיש‬
‫כמה צדדים להקל אזלינן אז להקל‪.‬‬
‫וכשנוסיף ע''כ דעת הפוסקים שמקילים‬
‫בעצם פעולת הבישול הנעשה בימינו‬
‫השתכלל‬
‫כאשר‬
‫מזון‪,‬‬
‫במפעלי‬
‫טכנולוגית בישול המזון‪ ,‬והכל נעשה ע''י‬
‫מכונות אוטומטיות ללא סיוע כוח אדם‬
‫כלל אלא ע''י מחשבים‪ ,‬ובכך אין הגוי‬
‫עושה כלום רק לוחץ על הכפתורים‪ ,‬הוי‬
‫כדין גרמא בעלמא‪ ,‬וכמו שמצינו לדעת‬
‫הרבה פוסקים שמתירים כל בישול‬
‫עכו''ם הנעשה במפעל כאשר הבישול‬
‫נעשה ע''י מערכת קיטור‪ ,‬משום שאין‬
‫מחשיבים את הקיטור לאש המבשלת‬
‫שאסרו חז''ל‪ ,‬ובכך אין כאן פעולת‬
‫בישול שחששו בהם חז''ל‪ ,‬וה''ה נמי‬
‫בלחיצת על הכפתורים של המכונות‪,‬‬
‫שיש מקום להקל‪.‬‬
‫ונוסיף עוד טעם המובא בפוסקים‬
‫שבמפעלי מזון של גויים הרי עצם הענין‬
‫שמוכנים לעבוד עם היהודי הוא לא‬
‫בגלל רוב אהבתו אליו אלא אדרבה‬
‫היהודי מקשה מאד על עבודתו של הגוי‬
‫ע''י דרישותיו הרבות‪ ,‬ולכך לא נחשוש‬
‫בבישול זה הנעשה במפעל מזון שיגיעו‬
‫לידי קירוב הדעת‪ .‬ועוד כשנצרף לזה‬
‫דעת הפוסקים שבבישול במפעל לא‬
‫חוששין לבישול עכו''ם‪ ,‬היות שהיהודי‬
‫האוכל אותו מאכל אינו מכיר את הגוי‬
‫המבשל‪ ,‬וגם אין אפשרות לגוי לדעת מי‬
‫האוכל את בישולו‪ ,‬ולכך לא שייך גזירת‬
‫חתנות‪ ,‬ונצרף את דברי מהרי''ט צהלון‬
‫השמש‬
‫שגם בבישול גוי יש את ההיתר של‬
‫פלטר כמו בפת‪ ,‬ולכן כשזה נעשה‬
‫במפעל שדינו כפלטר ולא יודעים מי‬
‫המבשל ומי הקונה שאז לא שייך אז‬
‫חשש חתנות‪ ,‬הרי בזה חז''ל לא גזרו‬
‫בישול גוי‪ ,‬יש עוד מקום לבוא ולהקל‬
‫בזה‪ ,‬ולומר שבחטיפי צ'יפס אין את‬
‫החשש של בישולי גויים ומותר לאכלם‬
‫בלי חשש‪.‬‬
‫המורם מהאמור‬
‫‪ ‬יש מקום גדול לאכול חטיפי צ'יפס‬
‫שנתבשלו ע''י עכו''ם וזאת ע''פ כל‬
‫הצדדים שכתבנו לעיל‪ ,‬ולפחות אותם‬
‫ההכשרים הנמצאים ברובם בארה''ב‬
‫וקנדה יש להם על מה לסמוך כאשר לא‬
‫מקפידים בחטיפי ציפס וכיצ''ב שיהיו‬
‫ע''י בישול ישראל‪ .‬והוספנו להם כאן‬
‫עוד כמה צדדים של היתר וכמובן‬
‫שצריכים להקפיד שכל הרכיבים יהיו‬
‫כשרים בלי שום חשש ושגם לא ימצאו‬
‫תערובת של איסור‪.‬‬
‫‪ ‬מ''מ בעל נפש יחמיר ע''ע ובמיוחד‬
‫שזה דבר המצוי והגופי כשרות יכולים‬
‫לעמוד ע''כ שהמשגיח הוא זה שיבשל‬
‫אותם ובכך לצאת לדעת כל הפוסקים‪,‬‬
‫וזאת אף לספרדים אשר הולכים לאור‬
‫פסקי מרן הבית יוסף שצריך שהיהודי‬
‫ידליק את האש ויניח את המזון על האש‬
‫במקום שראוי להתבשל ולא מספיק‬
‫שהיהודי ידליק או יחתה בגחלים ואז‬
‫יבשל עליו הגוי כדעת הרמ''א‪ .‬וכאן‬
‫‪031‬‬
‫חם‬
‫בדין בישולי עכו''ם בחטיפי ציפס‬
‫השמש‬
‫באה''ק הכשרויות המהודרות ביותר‬
‫המקפידות מאד שכשרות והידור יהיה‬
‫אליבא דכו''ע‪ ,‬הן לאשכנזים והן‬
‫לספרדים‪ ,‬כמובן שיקפידו שלגבי‬
‫החטיפי ציפ'ס ההדלקה של גוף הבישול‬
‫וכן הנחתן תהיה אך ע''י המשגיח שהוא‬
‫יהודי יר''ש‪.‬‬
‫לתנור‪ .‬ורק במקרה שהמשגיח לבד לא‬
‫היה בכוחו לדחוף את העגלות לתנור‬
‫היה מתיר שייעזר ע''י פועל גוי‬
‫שבמקום‪ .‬ואם הגוי מכניס את המוצר‬
‫לתוך הסיר שאינו חם בכלל ואח''כ בא‬
‫היהודי ומדליק את הבישול לאין זה‬
‫מועיל לדעת מרן הב''י‪.‬‬
‫‪ ‬בתקופת כהונתו של הראשל''צ‬
‫הגאון רבי מרדכי אליהו (שליט''א)‬
‫[זצ''ל] בתוקף תפקידו כרב הראשי לא''י‬
‫כאשר נשאל בענין בישולי עכו''ם וכן‬
‫כשנדרש לאשר כשרות יבוא מזון‬
‫מחו''ל לא''י‪ ,‬קבע את עמדתו בנושא זה‬
‫שיש להקפיד לבצע בישול ישראל ע''פ‬
‫פסקו של מרן הב''י בשו''ע היינו‬
‫שהמשגיח היהודי ושהוא יר''ש ידליק‬
‫את האש ויניח את המזון על האש‬
‫במקום הראוי להתבשל‪ ,‬ורק אם בוצע‬
‫פסקו זה אישר את כשרות המזון‪ .‬ובכן‬
‫במפעלי מזון של גויים לא רק שהחמיר‬
‫שהכל יהיה ע''י בישול ישראל כדעת‬
‫מרן הב''י‪ ,‬אלא אף בהנחת המזון בתנור‬
‫במקום שהמזון נשפך בתבניות בסירים‬
‫או במטגנות‪ ,‬היה דורש שהמשגיח‬
‫יפעיל את המערכת השופכת את המזון‬
‫במקום שמתבשל‪ .‬וכן במקומות שיש‬
‫מנוף מיוחד שמרים את הכלי שבו המזון‬
‫ומניחו בתנור היה דורש שהמשגיח הוא‬
‫זה שיפעיל את המנוף להרמת כלי המזון‬
‫ולהניחו במקום שיתבשל‪ .‬וכן במקומות‬
‫שהבישול היה נעשה ע''ג עגלות שמוצרי‬
‫המזון היו מונחים ע''ג עגלות והעגלות‬
‫היו מוכנסות לתנורי הבישול היה דורש‬
‫שהמשגיח הוא זה שידחוף את העגלות‬
‫‪ ‬קליות ופיצוחים על אף שהרמ''א‬
‫התירם להלכה משום שאינם עולים על‬
‫שולחן מלכים‪ ,‬הראשל''צ הגר''ם אליהו‬
‫(שליט''א) [זצ''ל] החמיר בהם ואוסרם‬
‫אם בישלם גוי‪ ,‬וזאת מאחר שתפס את‬
‫דברי המהרח''ו בשם האר''י שהזכרנו‬
‫לעיל כעיקר להלכה‪ .‬ומשום הכי לדעתו‬
‫ה''ה נמי בחטיפי ציפ'ס‪ ,‬שצריך שיהיו‬
‫ע''י בישול ישראל דווקא‪ .‬וכן אמר לי‬
‫במפורש כששאלתי אותו בחוו''ד‪,‬‬
‫שמותר אך ורק אם זה נעשה ע''י‬
‫המשגיח היהודי יר''ש‪ ,‬שידליק את האש‬
‫וכן יניח את המזון על האש וזאת במקום‬
‫הראוי להתבשל‪.‬‬
‫‪030‬‬
‫המצפה לישועת ה'‬
‫ולהרמת קרן התורה וישראל במהרה‬
‫יעקב חביב‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫**************************************‬
‫מכתב בענין הנ''ל שקבלתי‬
‫מהוועד הכשרות של הבד''ץ ''עדה החרדית''‬
‫ירושלים ת''ו‬
‫**************************************‬
‫השמש‬
‫הבישול והטיגון‪ ,‬נעשים רק ע''י יהודים‬
‫שומרי תומ''צ‪ .‬וכן במפעלים מקפידים‬
‫שכל אלו המפעילים את הקו ומזינים את‬
‫החומרים אל קו הבישול והטיגון‬
‫החשמלי‪ ,‬הם יהודים שומרי תומ''צ‪.‬‬
‫כ''ב אייר תשס''ה‬
‫לכבוד הגאון רבי יעקב חביב שליט''א‬
‫שלום וברכה‪,‬‬
‫בנידון שאלת כת''ר על כשרות המוצרים‬
‫שבהכשר הבד''ץ של העדה החרדית‬
‫ירושלים‪ ,‬עבור אחינו הספרדים אשר‬
‫הולכים לאור פסקי מרן המחבר הבית‬
‫יוסף זללה''ה‪ ,‬הנה רשמנו לכת''ר כמה‬
‫נקודות חשובות שעליהן הבד''ץ של‬
‫העדה החרדית ירושלים מקפיד מאד‪.‬‬
‫א‪ .‬בענין ייצור היינות – כל היקבים‬
‫העומדים תחת פיקוח והשגחת בד''ץ‬
‫העדה החרדית ירושלים‪ ,‬ההשגחה כוללת‬
‫גם שכל היינות והמיץ ענבים יהיו כשרים‬
‫לכתחלה לברכת בפה''ג גם לאחינו‬
‫הספרדים‪.‬‬
‫ב‪ .‬במאפיות ומגדניות שבהכשר הבד''ץ‬
‫הפעלת התנורים והפעלת המטגנת‬
‫והטיגון‪ ,‬ושאר מוצרים שאינם פת כגון‬
‫סופגניות‪ ,‬וכן באפיית עוגות שהינם‬
‫בלילה רכה‪ ,‬הכנסת העוגות לתנורים‬
‫נעשים רק ע''י יהודים שומרי תומ''צ‪.‬‬
‫ד‪ .‬לגבי מפעלי השימורים או הקפואים‬
‫(בסוגי הדברים שאינם נאכלים חיים)‬
‫העוברים תהליך בישול‪ ,‬כגון שימורי‬
‫טונה וסרדינים וכדו'‪ ,‬ובירקות גם‬
‫בשימורי האפונה ושעועית (למרות שבזה‬
‫יש פוסקים המתירים)‪ ,‬אנו מחמירים‬
‫ומורים למעשה שהכל ייעשה רק ע''י‬
‫יהודים שומרי תומ''צ‪.‬‬
‫ה‪ .‬לגבי החטיפים‪ ,‬המפעלים המייצרים‬
‫חטיפים כגון במבה וכדו' הפעלת‬
‫האקסטרודר‪ ,‬נעשה רק ע''י יהודים שומרי‬
‫תומ''צ‪ .‬ובמפעלי הצ'יפס הדלקת והפעלת‬
‫קו הבישול והזנת החומרים וכו' נעשים רק‬
‫ע''י יהודים שומרי תומ''צ‪.‬‬
‫ו‪ .‬אותם המפעלים שעובדים בהשגחתנו‬
‫רק בימי ייצור מיוחדים‪ ,‬כגון שימורי‬
‫דגים‪ ,‬טונה‪ ,‬סרדינים וכיו''ב‪ ,‬ויש חשש‬
‫של בישול עכו''ם בכלים ובמכונות‪ ,‬הכל‬
‫עובר מקודם נקיון והמתנת מעל''ע‬
‫והכשרה גמורה לפני התחלת הייצור‬
‫שבהשגחת הבד''צ‪.‬‬
‫ג‪ .‬לגבי בישול עכו''ם – במסעדות או‬
‫בקייטרינגים וכן במפעלים‪ ,‬מקפידים כי‬
‫‪032‬‬
‫בכבוד רב‪,‬‬
‫ועד הכשרות שע''י העדה החרדית‬
‫ירושלים‬
‫חם‬
‫בדין הדחת בשר לפני הכשרתו בנוזל חריף‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יחזקאל ראטה שליט''א‬
‫אב''ד ק''ק קארלסבורג‬
‫ורב הפוסק וועד הכשרות קארלסבורג – ארה''ב‬
‫לכבוד ידידי ורב חביבי הגאון מהר''י חביב שליט''א דיין ומו''צ בעיה''ק ירושלם ת''ו‬
‫הנני שולח מאמר זה לע''נ אביו הדגול זצ''ל ויהיו נא אמרינו לרצון‪ ,‬לפני אדון כל‪.‬‬
‫בדין הדחת בשר לפני הכשרתו בנוזל חריף‬
‫של מים רגילים‪ ,‬באופן שעל פי החשבון‬
‫יש יותר משישים פעמים מים נגד הנוזל‬
‫החריף‪ ,‬ושוב אחר כך חוזרים ומדיחים‬
‫את הבשר שטיפה חזקה על ידי מים‬
‫רגילים‪.‬‬
‫ב''ה ח' טבת תשנ''ח‬
‫למע''כ הרב הגאון המופלא‬
‫כמו''ה יצחק שטיין שליט''א‬
‫מדייני בית דיננו‬
‫ונשאלת השאלה האם יש בזה איזה‬
‫חשש מכיון שהודח מקודם מליחה במים‬
‫שמעורב בהו מין נוזל חריף‪.‬‬
‫אחדשה''ט‪,‬‬
‫על דבר השאלה אודות ענין חדש‬
‫שהוצרכו לעשות בהרבה מטבחיים פה‬
‫בארה''ב‪ ,‬שאיזה מינוטין אחר הפשטת‬
‫הבשר‪ ,‬ואחר הדחת הבשר כדת‬
‫וכהלכה שוב מדיחים את הבשר במים‬
‫שמעורב בו מין נוזל כימי הנקרא‬
‫לעקטיק עסיד‪ ,‬ועושין זה בכדי למנוע‬
‫מהתדבקות איזה מחלות בבשר‪ ,‬והנוזל‬
‫הזה מעורב משמונים ושמונה אחוז‬
‫לעקטיק עסיד ושתים עשרה אחוז מים‪,‬‬
‫וכשבאים להשתמש בו לשטיפת הבשר‬
‫מערבים שני אונס של הנוזל הזה בגאלאן‬
‫אחד‪ ,‬שהוא מאה ועשרים ושמונה אונס‪,‬‬
‫ראה ראיתי דברי מעכ''ת שליט''א‬
‫שהרחיב הדיבור וסילק כל צדדי‬
‫החששות שיש לחשוב בדבר זה‪ ,‬וטעמתי‬
‫דבריו כי נעמו כדרכו להרחיב ולהסדיר‬
‫כל ענין לעומקה של הלכה‪.‬‬
‫ואני עני בא רק לשורש הדבר‪ ,‬הנה מה‬
‫שיש לחשוש בדבר זה הוא מדין איסור‬
‫חליטה בשר שלא נמלח‪ ,‬בחומץ‪ ,‬דיש‬
‫בזה חשש איסור על פי מה שמבואר‬
‫בשו''ע סימן סז ‪ ,‬סה וסו ועיי''ש‪ .‬ואף‬
‫ששם מיירי בשרייה בתוכו ולא בהדחה‬
‫‪033‬‬
‫חם‬
‫הרב יחזקאל ראטה‬
‫בעלמא‪ ,‬מ''מ אף אם נאמר דבכה''ג נידון‬
‫כדין שרייה‪ ,‬הואיל ומדיחו היטב היטב‬
‫בכוח‪ ,‬אך מ''מ בעיקר הדבר אין אני‬
‫רואה בזה שום בית מיחוש אחרי שהנוזל‬
‫הזה מעורב בריבוי מים כל כך‪ ,‬ובוודאי‬
‫שבטל ומבוטל כל חוזק החריפות‪.‬‬
‫ואף שלענין ביטול איסורין אם היה זה‬
‫איסור לא היה מועיל‪ ,‬אף שיש בו בכדי‬
‫שיעור ביטול‪ ,‬כדין דברים החריפים‬
‫דעבידי לטעמא דלא בטלי‪ ,‬וכמבואר‬
‫בסימן צח סעיף ח מ''מ לענין שיחשב‬
‫עצמות המים לדבר חריף שיהיה לו איזה‬
‫כוח לפעול פעולה בגוף הבשר מחמת‬
‫חריפות בוודאי אין שייך בריבוי מים כזה‪,‬‬
‫עיין בשו''ע יו''ד סי' צה ס' ב לענין דין דבר‬
‫חריף דמחליא ליה לשבח‪ ,‬ומכל מקום לא‬
‫מיקרי מאכל דבר חריף משום מעט‬
‫תבלין שבו‪ ,‬רק אם כולו הוא דבר חריף‬
‫דרובו ככולו‪.‬‬
‫השמש‬
‫ועיין עוד בט''ז סי' קג ס''ק ט דבעינן על כל‬
‫פנים בתבלין‪ ,‬חלק גדול שהוא נרגש‬
‫הרבה ועיי''ש‪ .‬ועיין בט''ז סימן צו ס''ק ט‬
‫דמדמה דין דבר חריף לדין חליטה‪ ,‬וא''כ‬
‫עכ''פ בעינן לענין חליטה חלק גדול שהוא‬
‫נרגש הרבה וזולת זה אין מועיל‪ ,‬ולזה‬
‫הערני בני הרה''ג ר' משה נ''י‪.‬‬
‫ולענין מה שהביא מעכ''ת דברי רבותינו‬
‫רבנן קשישאי‪ ,‬ששקלו וטרו‪ ,‬בדבר‬
‫מליחה עם האלאן‪ ,‬נ''ד לא נגע ולא פגע‬
‫בחשש זה דתמן המדובר שמלחו בגוף‬
‫ההאלאן‪ ,‬מה שאין כן בנדון דידן שרק‬
‫מעורב איזה טיפין במים מרובים‪ ,‬בוודאי‬
‫אין שום מקום לומר לחוש שיפעל חריפתו‬
‫בתוך הבשר‪ ,‬וזה ברור‪ .‬באופן דלית דין‬
‫צריך בושש כלל אפילו לכתחילה‬
‫ולמהדרין ותל''מ‪.‬‬
‫‪034‬‬
‫הק' יחזקאל ראטה‬
‫חם‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫''אבי אבי רכב ישראל ופרשיו''‪ ,‬מעיין החכמה‪ ,‬חוט החסד‪ ,‬לבושו צדקה וענווה‪ ,‬ציון‬
‫במרר תבכה וירושלים תתן קולה‪ ,‬על כי הוסרה המצנפת והורמה העטרה‪ .‬נפלה‬
‫עטרת ראשנו ונזר תפארתנו‪ ,‬דודי ירד לגנו ללקוט שושנים‪ ,‬ונשבה ארון האלוקים‪,‬‬
‫הוא אבי‪ ,‬הוא ראשי‪ ,‬מורי ורבי‪ ,‬אהובי‪ ,‬חמדת לבבי‪ ,‬עיני עיני ירדה מים כי רחק‬
‫ממני מנחם משיב נפשי‪ .‬ובתפילה לה' הרופא לשבורי לב‪ ,‬שנמצא נחמה בנחמת‬
‫ציון ובנין ירושלים‪.‬‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב‬
‫ב''ה ה' כסלו תשס''ה‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫לכבוד ידידי הגאון החשוב‬
‫מוהר''ר חיים יעקב שלאמע שליט''א‬
‫חבר בד''ץ ''יורו משפטיך ליעקב''‬
‫רב ק''ק ''עדת ישראל'' ‪ -‬פאריש‬
‫אחדשכת''ה כמשפט לאוהבי שמו‪.‬‬
‫הנה כעת לקחתי מעט פנאי לעלות על‬
‫הכתב דברים שדיברנו בהיותי במחיצת‬
‫כבודו‪ ,‬והוא ע''ד מה שרבים משומעי‬
‫לקחו שואלים אותו האם יש חשש או‬
‫איסור לאכול דגים עם חלב‪ ,‬ובמיוחד‬
‫שדבר זה מאד מצוי בצרפת במסעדות‬
‫חלביות אשר שם מגישים מאכלי חלב‬
‫שנתבשלו עם דגים‪ ,‬כמו פיצה עם טונה‬
‫או שאר דגים‪ ,‬או טוסט עם גבינה ודג‬
‫סלומון‪ ,‬וכן דגים ברוטב חלב או ברוטב‬
‫גבינה או חמאה‪ .‬ואותן מסעדות מקבלות‬
‫תעודת כשרות מבד''ץ של קהילות‬
‫חרדיות‪ ,‬כאשר אוכלים שם גם יהודיים‬
‫חרדיים מיוצאי עדות המזרח או מיוצאי‬
‫אשכנז‪.‬‬
‫ובכך שאלת כת''ר בזה היא ראשית‬
‫לדעת מהו יסוד חשש זה מלאכול דגים‬
‫בחלב‪ ,‬והאם יש בזה חילוק בין אכילת‬
‫דגים עם חלב או עם גבינה או עם חמאה‪,‬‬
‫וכן האם יש מקום לחלק בין הספרדים‬
‫לאשכנזים‪ ,‬או שאליבא דכו''ע יש מקום‬
‫לחשש זה‪.‬‬
‫‪035‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫השמש‬
‫ענף א‬
‫דעת הסוברים שלא חוששין לאכול‬
‫דגים בחלב‬
‫חלב‪ ,‬אמנם מפני הסכנה אסור לאכלם‬
‫יחד‪ ,‬וידוע שיותר חמורה הסכנה‬
‫מהאיסור‪.‬‬
‫ולהקדים‪ :‬איתא במסכת חולין‬
‫מתניתין‪ :‬כל הבשר אסור לבשל בחלב‬
‫חוץ מבשר דגים וחגבים‪ .‬ואסור להעלות‬
‫עם הגבינה על השולחן חוץ מבשר דגים‬
‫וחגבים‪.‬‬
‫אמנם הרב הדרכי משה שם אות ד כתב על‬
‫זה‪ :‬ולא ראיתי מימי נזהרים בזה‪ ,‬וגם‬
‫באורח חיים סימן קעג לא כתב אלא שלא‬
‫לאכול דגים בבשר משום סכנה‪ ,‬אבל‬
‫לאכול דגים בחלב שרי‪ .‬ולכן נראה‬
‫שנתערב לרב ב''י בשר בחלב‪.‬‬
‫דף קג ע''ב‬
‫וממשיכה שם הגמ'‪ :‬כל הבשר אסור‬
‫לבשל בחלב‪ ,‬מהן מדברי תורה‪ ,‬ומהן‬
‫מדברי סופרים‪ ,‬חוץ מבשר דגים וחגבים‬
‫שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי‬
‫סופרים ע''כ‪ .‬משמע שכל האיסור הוא‬
‫דווקא בישול או אכילת בשר בהמה או‬
‫חיה או עוף עם חלב‪ ,‬אבל אכילה או‬
‫בישול בשר דגים עם חלב לא מצאנו‪,‬‬
‫אלא מותרים לאכלם או לבשלם ביחד‪.‬‬
‫והנה מרן הבית יוסף יו''ד סי' פז ס' ג כתב‬
‫וז''ל‪ :‬דגים וחגבים מותר לאכלן בחלב‪.‬‬
‫ריש פרק כל הבשר דף קג ע''ב אסור לבשל‬
‫בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים‪ .‬וכתב‬
‫הר"ן דף לז ע"א דכיון דלבשלן שרי משמע‬
‫דלאכלן בחלב נמי שרי‪ ,‬דאיסור בשר‬
‫בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא‪ .‬וכן‬
‫כתבו הרמב"ם והרשב"א תוה"א ב"ג ש"ד פה‬
‫דלאכלן בחלב נמי שרי‪ .‬ומכל מקום אין‬
‫לאכול דגים בחלב מפני הסכנה כמו‬
‫שנתבאר בספר אורח חיים סי' קע"ג וע''ש‬
‫עכ''ל‪.‬‬
‫היינו שלדעת מרן הב''י על אף שלענין‬
‫איסור לא מצאנו שאסור לאכול דגים עם‬
‫וכן העיר הרב הפרישה שם אות ח שטעות‬
‫נפלה בדברי הב''י‪ ,‬ובמקום לכתוב שלא‬
‫לאכול דגים עם בשר מפני הסכנה‪ ,‬כתב‬
‫הוא דגים עם חלב‪ ,‬ובאמת צדקו דברי‬
‫הד''מ בזה‪ .‬והוסיף שיש להוכיח להתיר‬
‫מהגמרא חולין דף קיא ע''ב שדגים שעלו‬
‫בקערה מותר לאוכלם בכותח‪ .‬הרי לפ''ז‬
‫יש לנו ראיה ברורה שמותר לאכול דגים‬
‫עם כותח שהוא חלב‪ ,‬אבל איפכא לא‬
‫אמר שמותר לאכלן עם הבשר‪ ,‬ועיין‬
‫לקמן סי' צה בדין דגים שעלו בקערה‪,‬‬
‫וע''ש‪.‬‬
‫וכן כתב הש"ך שם ס''ק ה וז''ל‪ :‬כתב העט"ז‬
‫וז"ל‪ :‬ומ"מ אין לאכול דגים בחלב מפני‬
‫הסכנה כמו שנתבאר באו"ח סימן קע"ג‬
‫עכ"ל‪ .‬ובאמת נמשך אחר הב"י שכתב כן‪,‬‬
‫אבל הוא טעות‪ ,‬כי לא נזכר שם אלא‬
‫דדגים עם בשר אסור משום סכנה‪ ,‬אבל‬
‫בחלב לא שמענו ולא ראינו‪ ,‬וכל יומא‬
‫ויומא נהגינן הכי לבשל דגים בחלב‬
‫ולאכול‪ .‬גם בד"מ השיג על הב"י בזה‪,‬‬
‫וכן בספר באר שבע דף ק ושאר אחרונים‬
‫השיגו עליו בזה‪.‬‬
‫‪036‬‬
‫חם‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב‬
‫וכן מוכח בפסחים דף עו ע''ב בההיא ביניתא‬
‫דאיטוייא בהדי בישרא‪ ,‬ואסרה רבא‬
‫מפרזיקיא לאוכלה בכותח‪ ,‬אלמא דסתם‬
‫דגים מותר לאוכלם בכותח‪ ,‬ומשמע‬
‫בהדיא דלית ביה אפילו משום סכנה‬
‫ע"ש‪ ,‬והוא פשוט עכ''ל‪.‬‬
‫כמו כן מצאנו שנמשך אחריו הט"ז‬
‫ג וכתב‪ ,‬שמה שאמרו שאסור לאכול דגים‬
‫עם חלב הוא טעות סופר בבית יוסף‪,‬‬
‫וצריך לומר שאין לאכול דגים עם בשר‪,‬‬
‫ושכן מובא באורח חיים סימן קעג וע''ש‪ .‬וכן‬
‫כתב הפרי חדש שם סוף ס''ק ו‪ .‬וכן כתב‬
‫המגן אברהם או''ח סימן קעג בהקדמה‪ :‬ויש‬
‫נוהגים ליטול בין גבינה לדגים ויצא להם‬
‫ממ"ש הב"י ביו"ד סי' פז דסכנה לאכול‬
‫גבינה ודגים‪ ,‬וכבר כתב בד"מ שט"ס הוא‬
‫שם בב"י‪ ,‬וצ"ל דגים בבשר ע"ש‪ .‬וכ"כ‬
‫האחרונים עכ''ל‪.‬‬
‫שם ס''ק‬
‫ואנכי הרואה לדברי הרב החיד"א בספרו‬
‫מחזיק ברכה סי' פז ס''ק ד שנמשך ג''כ‬
‫לדברי הט''ז על כך שנפלה טעות בדברי‬
‫מרן הב''י ושכל החשש הוא רק לענין‬
‫בשר עם דגים‪ .‬וז''ל‪ :‬ולפע"ד נראה שבעל‬
‫כורחנו צריך לומר כמו שכתב הט"ז‪,‬‬
‫שטעות סופר נפל בבית יוסף‪ ,‬וצריך לומר‬
‫דגים בבשר‪ ,‬שכן הוא באורח חיים סימן‬
‫קעג‪ .‬ומה שפירש הכנסת הגדולה דברי‬
‫הבית יוסף כמ"ש באו"ח סימן קעג‪ ,‬ר"ל‬
‫שכשם שאמרו באכילת בשר בדגים שיש‬
‫סכנה בדבר‪ ,‬כך הוא הדין באכילת דגים‬
‫בחלב‪ ,‬כמה מן הדוחק יש בזה‪ ,‬שהרי‬
‫דבר חדש הוא‪ ,‬שהרופאים אומרים שיש‬
‫סכנה בדבר‪ ,‬והיה לו למרן לבאר כל זה‪,‬‬
‫השמש‬
‫ועוד שלא הביא דין זה בשלחן ערוך‪ ,‬ולכן‬
‫היותר נראה שנפל טעות סופר בדברי‬
‫מרן הב''י‪ ,‬וכמו שכתב הט"ז‪ .‬וכזאת יש‬
‫לדקדק על מה שכתב בשו"ת בית דוד‬
‫סימן לג בטעמו של מרן‪ .‬ולי ההדיוט כל זה‬
‫איננו שווה לי בכל עת אשר אני רואה‬
‫שמרן הבית יוסף סתם דבריו בתכלית‪,‬‬
‫וכל כי האי צריך לאודועי ולפרש טעמו‪.‬‬
‫וגם מדוע לא כתבו בשלחן ערוך‪ .‬אלא‬
‫ודאי כדברי הט"ז‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫דעת הסוברים שאסור לאכול דגים‬
‫בחלב מפני הסכנה‬
‫ותבט עיני בשו''ת חינוך בית יהודה סימן‬
‫סא שהביא עדות ע''כ שמקיימים הגרסא‬
‫המובאת בב''י שחוששים מפני הסכנה‬
‫לאכול או לבשל דגים עם חלב‪ .‬וז''ל‪:‬‬
‫מצאתי כתוב בשם מהר"ם מקראקא‪,‬‬
‫על מה שכתב הבית יוסף שאסור לאכול‬
‫דגים בחלב‪ ,‬וכתבו האחרונים שהוא‬
‫טעות סופר וצריך לומר דגים בבשר‪ ,‬אבל‬
‫בחלב מותר‪ .‬אבל הוא מקיים הגרסא‬
‫שלפנינו שאסור לבשל דגים בחלב משום‬
‫סכנה‪ ,‬שחקר אצל חכמי הרופאים ואמרו‬
‫שדווקא דגים המטוגנים עם חמאה‬
‫מותר לאכול‪ ,‬מה שאין כן דגים‬
‫המבושלים בחלב יש בהם סכנת חולי‪,‬‬
‫כי טבע הדגים שמקררים מאד‪ ,‬וכן החלב‬
‫רע ומזיק לגוף כידוע לרופאים‪ ,‬וחמירא‬
‫סכנתא מאיסורא ע"כ‪.‬‬
‫‪037‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫והנה על דבר אותה סכנה לאכול מאכלי‬
‫חלב עם דגים עמדו גדולי הפוסקים כאשר‬
‫כל אחד חקר ודרש אצל רופאים מומחים‪,‬‬
‫והגיעו למסקנה שהאוכל דגים עם חלב‬
‫יכול להביא לעצמו חולאים קשים וכן‬
‫צרעת רח''ל‪.‬‬
‫ובאמת כך מצאנו מובא במדרש רבינו‬
‫בחיי פר' משפטים כג על הפסוק ''לא תבשל‬
‫גדי בחלב אמו'' שכתב שע''פ דעת‬
‫בגבינה‬
‫דגים‬
‫תערובת‬
‫הרופאים‬
‫שנתבשלו ביחד‪ ,‬קשה לחולי הצרעת‪,‬‬
‫ע"ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫מביאה לידי סכנה‪ ,‬כך החלב שיוצא מגוף‬
‫הבהמה הרי הוא כבשר הבהמה עצמה‪,‬‬
‫ותערובת החלב עם הדגים מביאה גם כן‬
‫לידי סכנת צרעת‪ .‬וההיא דפסחים דף עו ע''ב‬
‫בההיא ביניתא דאיטוייא בהדי בישרא‪,‬‬
‫הא מסיק עלה דמר בר רב אשי אסר‬
‫לאוכלה אפילו במילחה‪ ,‬כלומר אפילו‬
‫שלא נצלה הדג עם בשר אלא צלאו‬
‫במלח אסור לאוכלו בכותח‪ ,‬ונקט‬
‫במילחא שאין דרך לצלותו בלא מלח‪,‬‬
‫וכמו שפירש רש"י בכיוצא בזה במס'‬
‫פסחים דף ל וע"ש‪.‬‬
‫וכן כתב בספר בית לחם יהודה יו''ד סי' פז‬
‫סק"ד שרופאים מומחים אמרו שיש סכנה‬
‫באכילת דגים עם חלב‪ .‬וכן כתב רבי‬
‫יעקב צהלון בספר אוצר החיים הובא‬
‫במילואים שבגליון יו''ד סי' פז שאין לאכול דגים‬
‫לא עם חלב ולא עם בשר מפני שמוליד‬
‫חולאים קשים‪.‬‬
‫והנה אף לדעת אותם פוסקים שחוששים‬
‫מלאכול דגים עם חלב או מאכלי חלב‬
‫מפני הסכנה‪ ,‬הנה כל זאת הוא לכתחילה‬
‫דהיינו שלא לאכלו או לא לבשלו ביחד‪.‬‬
‫אבל בדיעבד אם אכל או שבטעות בישל‬
‫אותם ביחד ואכל הרי אין בכך כלום‪ ,‬כי‬
‫הרי מאחר שהרמ"א והט"ז והש"ך והפר"ח‬
‫הוכיחו להתיר אף לכתחילה‪ ,‬ממה‬
‫שאמרו במס' חולין דף קיא ע''ב דגים שעלו‬
‫בקערה מותר לאכלם בכותח‪ ,‬והרב‬
‫החיד''א אזיל להקל בזה אף לכתחילה‪,‬‬
‫וגם בענין דברי הרופאים שזה מביא‬
‫צרעת מצינו מחלוקת בין הרופאים בזה‪,‬‬
‫וכמו שנראה בהמשך‪ ,‬א''כ בדיעבד יש‬
‫מקום להקל בזה‪.‬‬
‫ואנכי הרואה בשו"ת בית דוד חלק יורה דעה‬
‫סימן לג שכתב על דבר חשש אותה סכנה‪,‬‬
‫שנראה לו שטעמו של מרן הבית יוסף‪,‬‬
‫משום שכשם שבבשר ודגים יש סכנת‬
‫צרעת‪ ,‬שהבשר מן הבהמה שנבראת‬
‫ביבשה‪ ,‬והדגים שנבראו בים‪ ,‬תערובתם‬
‫ועיין עוד בספר יד יהודה סי' פז ס''ק י‬
‫שכתב‪ ,‬שלדברי האחרונים שכתבו‬
‫לאסור אכילת דגים בחלב מפני הסכנה‪,‬‬
‫הרי זהו דבר שאין לו יסוד בדברי חז"ל‬
‫כלל‪ ,‬וכל יסודו הוא רק מהלכות‬
‫הרופאים‪ ,‬לכן הכל תלוי לפי המקום‬
‫וכן כתב הרב החבי''ב בספרו כנה''ג‬
‫סי' פז הגהות ב''י אות יט בשם השארית יהודה‪,‬‬
‫ששמע מפי רופאים מפורסמים שלא רק‬
‫באכילת דגים עם בשר יש בזה סכנת‬
‫חולי‪ ,‬אלא גם באכילת דגים בחלב יש‬
‫סכנת צרעת‪ ,‬וחמירא סכנתא מאיסורא‪.‬‬
‫יו''ד‬
‫‪038‬‬
‫חם‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב‬
‫והזמן‪ ,‬שאין כל הזמנים והמקומות שווים‬
‫בטבע‪ .‬ויכול להיות שיש מקומות‬
‫וכן זמנים שאין לחשוש לדבר זה של‬
‫הסכנה כלל‪.‬‬
‫השמש‬
‫מפי רבנו בחיי שהזכרנו לעיל‪ ,‬שע''פ דעת‬
‫בגבינה‬
‫דגים‬
‫תערובת‬
‫הרופאים‬
‫שנתבשלו ביחד מביאה חולי הצרעת‪.‬‬
‫ובאמת לפ''ז מדייק הערוך השלחן‬
‫אות טו שרק באכילת דגים בגבינה יש‬
‫לחוש לדברי רבינו בחיי בשם הרופאים‪,‬‬
‫אבל באכילת דגים בחלב המנהג פשוט‬
‫אצלם להתיר‪ .‬וכן מצאנו מובא בספר יד‬
‫אפרים סי' פז שברוב מדינות אשכנז לא‬
‫נהגו להקפיד באכילת דגים בחלב‪.‬‬
‫סי' פז‬
‫ענף ג‬
‫האם יש חילוק בין חלב‪ ,‬גבינה‬
‫וחמאה‬
‫והנה הגאון הרופא מהר''י למפרונטי זצ''ל‬
‫בספרו פחד יצחק מערכת ב דף סט ע"ב כתב‬
‫וז''ל‪ :‬כל ימי גדלתי בין החכמים וזקני‬
‫הרפואה ולא מצאתי סעד למה שכתב‬
‫הרב שארית יהודה בשם הרופאים שיש‬
‫סכנה באכילת דגים בחלב‪ ,‬ואף שיש‬
‫באמת סכנת חולי גדול וכבד מאד עד‬
‫מוות למי ששותה חלב ממש ואחר כך‬
‫דגים‪ ,‬או לאוכל דגים תחלה ואחר כך‬
‫שותה חלב‪ ,‬אבל האוכל דגים בחמאה או‬
‫בגבינה לא מצאתי בזה שום סכנה‪ .‬ומכל‬
‫מקום כיון שהדבר יצא מפי המלך הוא‬
‫מרן הבית יוסף‪ ,‬מנעתי מתוך ביתי‬
‫אכילת דגים עם גבינה או עם חמאה‬
‫עכת"ד‪.‬‬
‫וכן פסק הזבחי צדק סי' פז ס"ק יח שנוהגים‬
‫שלא לבשל דגים בחלב‪ ,‬וכן לא לבשל‬
‫דגים עם גבינה‪ ,‬וה''ה עם יוגורט או לבן‪,‬‬
‫שלא מבשלים עם דגים‪ ,‬וכן לא אוכלים‬
‫אותם עם דגים‪ ,‬משום שחמירא סכנתא‪,‬‬
‫רק לגבי חמאה נהגו להקל ולבשל או‬
‫לאכול אותו עם דגים‪.‬‬
‫היינו לפי דבריו למדנו שכל החשש של‬
‫אכילת דגים בחלב הוא רק אם אוכל‬
‫דגים ושותה חלב מיד אחרי זה או הפוך‪,‬‬
‫זאת אומרת רק עם החלב עצמו‪ ,‬אבל‬
‫באוכל אותם בחמאה או בגבינה לא‬
‫מצאנו לחשוש על כך‪.‬‬
‫גדולה מזו מצאנו להרי''ח הטוב בספרו בן‬
‫איש חי ש''ש פר' בהעלותך אות טו שלא רק‬
‫שלא מחלקים בין אכילת חלב עם דגים‬
‫לאכילת גבינה עם דגים שבשניהם יש‬
‫סכנה‪ ,‬אלא גם לענין חמאה עם דגים‬
‫חוששים‪ ,‬ושומר נפשו ירחק ויזהר‪.‬‬
‫אמנם לא כך דעתם של כמה פוסקים‪,‬‬
‫שסוברים שגם בגבינה מצאנו אותו חשש‬
‫סכנה כמו בחלב‪ .‬ובאמת מפורש יוצא‬
‫והניף ידו שנית בספרו שו"ת רב פעלים‬
‫ח''ב יו''ד סי' י שפסק שמכיון שמרן אסר דגים‬
‫בחלב‪ ,‬ולדעת כמה אחרונים חלב לאו‬
‫אמנם לא כך פסקו גדולי הפוסקים‬
‫הספרדים כאשר לא מחלקים בין חלב‬
‫לגבינה אלא שבשניהם לא אוכלים אותם‬
‫ביחד עם דגים‪.‬‬
‫‪039‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫דווקא‪ ,‬שהוא הדין לדגים בגבינה‪ ,‬אם כן‬
‫אין חילוק בין גבינה לחמאה‪ ,‬וכמו שכתב‬
‫גם כן הפחד יצחק שמנע מתוך ביתו דגים‬
‫בחמאה או בגבינה‪ .‬ועוד שהמנהג ידוע‬
‫בבגדאד שאין מטגנים דגים בחמאה‪ ,‬ורק‬
‫הגויים עושים כן‪ .‬ואף ששמענו שבכפרים‬
‫אין מצוי להם שמן שומשמין ומטגנים‬
‫דגים בחמאה‪ ,‬מכל מקום אין לסמוך על‬
‫מנהגם שעושים כן מחסרון ידיעה‪ ,‬ולכן‬
‫אם יש מי שירצה בעירנו לאכול דגים‬
‫מטוגנים בחמאה‪ ,‬ודאי שנמחה בידו‪,‬‬
‫שאינו רשאי לעשות כן‪.‬‬
‫אמנם אף שלענין אכילת חלב או גבינה‬
‫עם דגים אין לזוז מדברינו לעיל‪ ,‬שלא‬
‫אוכלים משום הסכנה‪ ,‬מ''מ לענין חמאה‬
‫עם דגים‪ ,‬רבו האחרונים המקילים בזה‪,‬‬
‫וכמו שכתבנו לעיל בשם הגאון מהר"ם‬
‫מקראקא‪ ,‬שחכמי הרופאים אומרים‬
‫שבדגים המטוגנים בחמאה אין לחוש‬
‫משום סכנה‪.‬‬
‫וכן כתב הפרי מגדים או''ח א''א סי' קעג ס''ק א‪.‬‬
‫וכן כתב בספר בית לחם יהודה סי' פז ס''ק ד‬
‫בשם רופאים מומחים‪ .‬וכן כתב בספר יד‬
‫יהודה סי' פז ס''ק י בשם כמה פוסקים וע''ש‪.‬‬
‫גם הגאון רבי דוד די בוטון זצ''ל בספרו יד‬
‫דוד סי' פז ס"ק יד כתב שמכיון שמעיקר הדין‬
‫לפי דעת רוב האחרונים אין יסוד מוצק‬
‫לאסור דגים בחלב‪ ,‬אף שמדברי הבית‬
‫דוד נראה שיש לאסור גם בחמאה עם‬
‫דגים‪ ,‬וכן הפחד יצחק כתב שמנע מתוך‬
‫ביתו גם חמאה עם דגים‪ ,‬מכל מקום‬
‫כיון שהרבה אחרונים כתבו להקל‬
‫השמש‬
‫בחמאה עם דגים‪ ,‬אין להחמיר כל כך‬
‫לאסור גם בזה וע"ש‪.‬‬
‫וכן כתב בספר זבחי צדק סי' פז ס"ק יח‬
‫שהמנהג בבגדאד להתיר לטגן דגים‬
‫בחמאה‪( .‬שלא כהרי''ח הטוב שהעיד על‬
‫מנהג בגדד לאיסור‪ ,‬וראה עוד בשו''ת‬
‫זבחי צדק החדשות‪ ,‬בזה)‪.‬‬
‫וכן פסק מהרי''ח סופר זצ''ל בספרו כף‬
‫החיים יו''ד סי' פז ס''ק כד שיש לאסור לאכול‬
‫חלב עם דגים‪ ,‬וכן גבינה עם דגים‪ .‬ואף‬
‫שמצאנו שלדעת כמה פוסקים אין‬
‫חוששים לכך‪ ,‬מ''מ כיון שלא כל הטבעים‬
‫של בני אדם שווים‪ ,‬ואין כל אויר‬
‫סכנתא‬
‫וחמירא‬
‫שווה‪,‬‬
‫המקומות‬
‫מאיסורא‪ ,‬לכן יש להחמיר בהם ולא‬
‫לאכלם ביחד‪ .‬רק יש להקל בחמאה עם‬
‫דגים לאכול אותם ביחד‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫האם צריך לעשות קינוח והדחה‬
‫ונט''י בין גבינה לדגים‬
‫הנה לגבי אכילת בשר אחרי גבינה‬
‫מצאנו שפסק מרן בשו''ע יו''ד סי' פט ס' ג‬
‫שצריך ליטול ידיים וכן לקנח פיו‬
‫ולהדיחו‪ ,‬וזאת כדי שלא יישאר שמנונית‬
‫או שאריות על הידיים או בתוך הפה‪.‬‬
‫והוא הדין נמי לגבי אכילת בשר אחרי‬
‫דגים הצריך מרן נט''י‪.‬‬
‫וכך פסק בשו''ע או''ח סי קעג ס' ב וז''ל‪ :‬בין‬
‫בשר לדגים‪ ,‬חובה ליטול משום דקשה‬
‫‪041‬‬
‫חם‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב‬
‫לדבר אחר‪ ,‬וחמירא סכנתא מאיסורא‪.‬‬
‫ומצאנו שכמה פוסקים נהגו לעצמם‬
‫לעשות קינוח והדחה ונט''י בין גבינה‬
‫לדגים‪ .‬וכן מתבאר ממה שכתב הכנה''ג‬
‫או''ח סי' קעג שמנהג רבו המהרימ"ט ועוד‬
‫רבנים גדולים ליטול ידיהם בין גבינה‬
‫לדגים‪ ,‬ונשאל מהגאון רבי אשתרוק בן‬
‫שאנגי אם יש סמך למנהגם‪ .‬והשיב לו‬
‫שאף על פי שלא ראה כן בשום פוסק‪,‬‬
‫אפשר שסמכו על מה שכתב בבית יוסף‬
‫יו''ד סי' פז לאסור לאכול דגים בגבינה או‬
‫בחלב משום סכנה‪ .‬ולכן הצריכו ליטול‬
‫ידיהם בין גבינה לדגים‪ ,‬כדין האוכל‬
‫גבינה ואחר כך בשר‪ ,‬שצריך נטילת‬
‫ידיים ביניהם‪.‬‬
‫ועל סמך דברים אלו מצאנו מובא בספר‬
‫בתי כנסיות או''ח סי' קעג שהוסיף על חיוב‬
‫הנט''י‪ ,‬שיש לעשות גם קינוח הפה והדחה‬
‫בין דגים לגבינה כדין האוכל גבינה‬
‫ואח''כ בשר‪ .‬וכך מובא בספר בארות‬
‫המים חלק יו''ד סי' א‪ .‬וכן פסק מהר"י פלאג'י‬
‫זצ''ל בספרו יפה ללב או''ח סי' קע''ג וע''ש‪.‬‬
‫אמנם הגאון מהר''י למפרונטי זצ''ל‬
‫בספרו פחד יצחק מערכת ב דף סט תמה על‬
‫דברי הכנה''ג שהביא בשם רבו‬
‫המהרימ"ט שהצריך ליטול ידיים‪ ,‬כי מה‬
‫תועיל נטילת ידיים בינתיים להציל את‬
‫האוכלים מן הסכנה‪.‬‬
‫והנה בעל אהל יצחק נימוקי הרמב"ם פ''ט הל'‬
‫מאכ''א כתב שבודאי לדינא נקטינן כדעת‬
‫כל הגאונים האחרונים שהתירו לאכול‬
‫דגים בחלב‪ ,‬ואין להחמיר מטעם חמירא‬
‫השמש‬
‫סכנתא מאיסורא‪ ,‬שדווקא בדבר שיש בו‬
‫סכנה בודאי כשיפול בו ספק אזלינן‬
‫לחומרא‪ ,‬אבל בענין דגים בחלב שלרוב‬
‫הפוסקים אין בזה חשש סכנה‪ ,‬לא אמרינן‬
‫חמירא סכנתא מאיסורא‪ ,‬כיון שרוב מנין‬
‫ורוב בנין כתבו שאין סכנה בדבר‪ .‬ומה‬
‫גם שיש לומר שנפלה טעות סופר בבית‬
‫יוסף‪ .‬ואפילו למי שמקיים הנוסחא בבית‬
‫יוסף‪ ,‬נראה שאין צריך נטילה וקינוח הפה‬
‫והדחה בינתיים‪ ,‬ואף על פי שבבשר‬
‫ודגים צריך נטילה וקינוח הפה‪ ,‬מכל מקום‬
‫כאן הבו דלא להוסיף עלה‪ ,‬ודי לנו במה‬
‫שנחמיר לאסור אכילת דגים וחלב‪ .‬וכן‬
‫המנהג בשלוניקי שנזהרים שלא לבשל‬
‫ולא לאכול דגים וחלב ביחד‪ ,‬אבל לענין‬
‫נטילה אם אפשר בנקל עושים‪ ,‬ואם לאו‬
‫די להם בקינוח במפה‪.‬‬
‫ובהיותי בזה ראיתי בשו"ת מטה יוסף‬
‫יו''ד סי' ז ס''ק ו להגאון מהר''י הלוי נזיר זצ''ל‬
‫אב''ד במצרים‪ ,‬שכתב שמה שהביא‬
‫הכנה''ג בשם רבו המהרימ"ט וכן עוד‬
‫רבנים שנטלו ידיהם בין אכילת גבינה‬
‫ודגים הרי חומרא בעלמא הוא דעבדי‪,‬‬
‫שהרי בפרק כיצד צולין גבי ההיא ביניתא‬
‫משמע להדיא דליכא סכנה אלא בדגים‬
‫עם בשר‪ ,‬דאי איתא דעם חלב אסור הוה‬
‫ליה למימר‪ ,‬אלא ודאי משמע דליכא‬
‫סכנה‪ .‬ומה שכתב הב''י באו''ח שהרא''ש‬
‫והר''מ זצ''ל היו נוהגים ליטול ידיהם בין‬
‫בשר לדגים‪ ,‬למדו כן מההיא דפרק כיצד‬
‫צולין‪ ,‬וא''כ אין ללמוד משם אלא דווקא‬
‫בין בשר לדגים‪ ,‬וכן כתבו כל האחרונים‪.‬‬
‫אלא מה שנהגו אותם הרבנים ובראשם‬
‫מהרימ''ט ליטול ידיהם בין דגים לחלב‬
‫‪040‬‬
‫ח''ב‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫הוא משום חומרא בעלמא או משום‬
‫נקיות‪ ,‬אבל מצד הדין אין בזה חיוב כלל‪.‬‬
‫ענף ה‬
‫האם יכולים לעשות מהם‬
‫מסחר ושווק‬
‫כעת נעמוד על הנקודה האם יכולים‬
‫למכור לשוק מאכלי דגים עם חלב או‬
‫גבינה כאשר הדבר נפוץ לכולם ולכל‬
‫העדות גם לספרדים וגם לאשכנזים‪ ,‬וכל‬
‫יהודי שרואה שיש על אותו מוצר הכשר‬
‫של בית דין רציני יבוא לקנות אותו‪.‬‬
‫וגם צריך לברר האם גוף של כשרות‬
‫למהדרין יכול לתת הכשר על מאכל כזה‬
‫שלדעת הרבה מהפוסקים אסור לאכלו‬
‫מפני הסכנה‪ .‬האם יש בזה משום מכשול‬
‫לאותם הנוהגים שלא לאכלם יחד‪ ,‬ויש‬
‫בזה משום איסור של ''לפני עור לא תתן‬
‫מכשול''‪ ,‬וכן מה הדין על אותם מסעדות‬
‫המגישות לסועדים מאכלים של דגים עם‬
‫גבינה או חלב‪ ,‬כמו פיצה או כיוצ''ב האם‬
‫אותן מסעדות עושות כפי הדין‪ ,‬והאם‬
‫יכולים לתת להן תעודת הכשר ע''כ‪,‬‬
‫והאם יש מקום לחלק בין סתם רבנות‬
‫לרבנות למהדרין‪ ,‬כאשר ידוע שחמירא‬
‫סכנתא מאיסורא‪.‬‬
‫הנה ראשית כל‪ ,‬כדי לתרץ אותן שאלות‬
‫צריך לעמוד על ההגדרה של הלאו דלפני‬
‫עור לא תתן מכשול‪ ,‬האם בנדון שלנו‬
‫עובר הוא ע''כ‪ .‬שהרי המעיין בגמ' ע''ז דף ו‬
‫ע"ב יראה שכל איסור של ''לפני עור לא‬
‫השמש‬
‫תתן מכשול'' אינו נוהג אלא בדקאי בתרי‬
‫עברי דנהרא‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאין כל אפשרות‬
‫לאדם לעבור העבירה אלא על ידי זה‬
‫שמכשילו בכך‪ ,‬אבל אם העובר על‬
‫האיסור יכול לעשות זאת בלעדיו‪ ,‬אינו‬
‫עובר מן התורה משום ''לפני עור לא תתן‬
‫מכשול''‪ .‬והרי בנדון שלנו הרי אפילו אם‬
‫אותו בעל חנות לא ימכור את המוצרים‬
‫האלה וכן אותו בעל מסעדה לא יציע‬
‫מאכלים של דגים עם חלב או גבינה‪ ,‬הרי‬
‫יש עוד מסעדות אחרות המספקות‬
‫מאכלים כאלה לכל דכפין‪ ,‬וכן יש עוד‬
‫חנויות שימכרו את המוצרים האלה‪,‬‬
‫כאשר לא יחששו לאותה סכנה‪ ,‬שהרי‬
‫מצד הדין אותם מוצרים הם כשרים בלי‬
‫שום חשש‪ ,‬וזה לא דומה כנותן לאכול או‬
‫כמוכר נבילות וטריפות‪.‬‬
‫ואנכי הרואה להגאון משנה למלך פרק ד‬
‫מהל' מלוה ולוה הל' ב שכתב על דברי הגמ'‬
‫הנ''ל‪ ,‬שכל זה דווקא אם יוכל לעבור‬
‫על האיסור מבלי שתהיה יד ישראל‬
‫באמצע‪ ,‬אבל אם לא יימצא דרך לעבור‬
‫אלא על ידי שישראל אחר יספק לו את‬
‫האיסור‪ ,‬כיון שגם הישראל האחר מוזהר‬
‫משום ''לפני עור לא תתן מכשול''‪ ,‬לא‬
‫נפקע האיסור בכך‪ .‬ושכן מוכח מלשון‬
‫התוספות חגיגה דף י"ג ע"א‪ ,‬והרי כאן יד‬
‫ישראל בזה‪ ,‬והוא זה שמספק לו אותו‬
‫מאכל‪ ,‬א''כ לכאורה יש מקום לאיסור של‬
‫''לפני עוור לא תתן מכשול''‪.‬‬
‫וכן הסכים להחמיר מרן החיד"א בברכי‬
‫יוסף חו''מ סי' ט סק''ג ובספרו יעיר אזן מערכת ל‬
‫אות יג‪ ,‬ושכן הסכימו כמה גדולים לסברת‬
‫‪042‬‬
‫חם‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב‬
‫המשנה למלך הנ"ל ע"ש‪ .‬וכן כתב המנחת‬
‫חינוך סי' רלב שדברי המשנה למלך‬
‫ברורים בזה‪.‬‬
‫והנה על סברת המשנה למלך שחושש‬
‫כשיש יד ישראל שמספקת האיסור לומר‬
‫שיש משום ''לפני עור לא תתן מכשול''‬
‫חלקו עליו כמה מגדולי הפוסקים‪,‬‬
‫ובראשם הגאון רבי משה בנבנשתי זצ''ל‬
‫בספרו שו"ת פני משה וסובר שכל שיכול‬
‫לעבור אפילו על ידי ישראל אחר‪ ,‬אין‬
‫בזה איסור מן התורה משום ''לפני עוור‬
‫לא תתן מכשול''‪ .‬ובספר לב שומע מערכת‬
‫ל אות מג הוכיח במישור מדברי הריטב"א‬
‫בבא מציעא דף י ע"ב כדברי הפני משה‪ ,‬שאין‬
‫בזה איסור מן התורה משום ''לפני עוור‬
‫לא תתן מכשול''‪ .‬ועיין בשו"ת כתב סופר‬
‫חלק יורה דעה סימן פג שפסק להקל כהפני‬
‫משה ודלא כהמשנה למלך‪.‬‬
‫ובמיוחד אם נוסיף סברת החתן סופר‬
‫המקנה וקנין עמוד קעו שכל טעמו של המשנה‬
‫למלך הוא משום שיש להעמיד את‬
‫הישראל האחר בחזקת כשרות שלא‬
‫יעבור על האיסור של ''לפני עור לא תתן‬
‫מכשול''‪ ,‬לפי זה אם הוחזק הישראל‬
‫האחר לספק את האיסור לכל דורש‪ ,‬לא‬
‫שייך טעם זה‪ ,‬וגם המשנה למלך אפשר‬
‫שיודה באופן כזה שאין בזה איסור מן‬
‫התורה‪.‬‬
‫שער‬
‫א''כ בנידון דידן שיש בלאו הכי מסעדות‬
‫אחרות המספקות בקביעות מאכלי דגים‬
‫עם גבינה או חלב‪ ,‬וכן ה''ה לגבי חנויות‬
‫שיש עוד חנויות בעיר שמספקות מוצרים‬
‫השמש‬
‫כאלה‪ ,‬הרי אם ימנע בעל המסעדה הזה‬
‫או בעל החנות הזה לספק מאכלים כאלה‬
‫יהיה לו הפסד מרובה‪ ,‬שיעזבוהו‬
‫הלקוחות שלו וירעו בשדה אחר‪ ,‬ובכך‬
‫לכאורה יש מקום גדול להקל בזה‪,‬‬
‫ובמיוחד שעיקר המאכל כשר הוא ושאין‬
‫עליו חשש של איסור‪ ,‬ואין האיסור אלא‬
‫מצד הסכנה‪ ,‬וגם בזה מצאנו מחלוקת‬
‫האם חוששין על דבר אותה סכנה‪.‬‬
‫אמנם עדיין צריך בירור האם בד''ץ‬
‫שנותן הכשר למהדרין‪ ,‬והוא משום‬
‫שרוצה להיות אליבא דכל השיטות וכל‬
‫החומרות‪ ,‬דהיינו שהמוצר יהיה כשר‬
‫למהדרין גם לדעת הספרדים ועדות‬
‫המזרח ההולכים ע''פ אורו הגדול של‬
‫מרן הב''י וכן לאשכנזים היוצאים בידו‬
‫הרמה של הרמ''א‪ ,‬הרי לכאורה אם יש‬
‫על אותו מוצר חילוקים בין מנהג‬
‫הספרדים שנהגו בהן לאסור ובין מנהג‬
‫האשכנזים שנהגו בהן להתיר אף שכל‬
‫הצד של החשש הוא לא משום בעיה‬
‫בכשרות אלא מצד חשש סכנה‪ ,‬מ''מ‬
‫כדי שהמוצר יהיה למהדרין לכל‬
‫השיטות א''א להתירו למכירה‪.‬‬
‫והנה דברים דומים מצאתי במאירי יבמות‬
‫דף יד ע"ב שבכל מקום ששניים חולקים‪,‬‬
‫אחד להיתר ואחד לאיסור‪ ,‬אסור למתיר‬
‫להעלימו לאוסר‪ ,‬וליתן לו מן האיסור‪,‬‬
‫אלא צריך שיודיעהו שזהו דבר האסור לו‬
‫לפי שיטתו‪ .‬וכל שאינו מודיעו מותר‬
‫לאוסר לסמוך עליו‪.‬‬
‫‪043‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫וכן כתב האור זרוע ח"א סי' תרג שאדם‬
‫שאסר על עצמו דבר המותר לו‪ ,‬ואחרים‬
‫יודעים שהחמיר לאוסרו על עצמו‪ ,‬רשאי‬
‫להתארח אצל אחרים ואין לו לחוש שמא‬
‫יאכילוהו‪ ,‬והרי זה דומה לנזיר שאוכל‬
‫בבית ישראל חבירו‪ .‬וכן כתב בהגהות‬
‫מרדכי סוף פרק קמא דיבמות והביאו מרן‬
‫הבית יוסף בדק הבית יו''ד סי' רמב וע"ש‪.‬‬
‫וכ"כ רבינו מאיר המעילי בספר המאורות‬
‫מס' יומא דף עח ע''א עמוד קלב דבר שמקצת‬
‫הקהל נוהגים בו איסור‪ ,‬ומקצתם נוהגים‬
‫בו היתר‪ ,‬רשאי הנוהג בו איסור לסמוך‬
‫על הנוהג בו היתר‪ ,‬והנוהג היתר אסור לו‬
‫להטעותו ולהכשילו‪ ,‬כיון שזה נוהג בו‬
‫איסור‪ ,‬וחייב משום ''לפני עור לא תתן‬
‫מכשול'' ע"ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫וכיוצא בזה כתב במנחת חינוך‬
‫ובקומץ מנחה שם בדין המכשיל חבירו‬
‫באיסור דרבנן‪ ,‬שעובר על לפני עוור‪,‬‬
‫דלא גרע ממשיאו עצה שאינה הוגנת‬
‫שעובר על זה‪.‬‬
‫מצוה רלב‬
‫ועוד עיין בשו"ת זרע אמת ח"ב סי' יט‬
‫שנשאל בדין ההולך ממקום שנהגו איסור‬
‫בדבר מסויים‪ ,‬למקום שנוהגים בו היתר‪,‬‬
‫האם מותר לו להתאכסן אצל בעל הבית‪,‬‬
‫או שמא יש לחוש פן יאכילהו מדבר‬
‫שנהגו בו איסור במקומו‪ .‬והשיב שאין‬
‫לחוש לכך‪ ,‬שבוודאי לא נחשד סתם‬
‫יהודי להניח לחברו לאכול דבר שהוא‬
‫אסור לחברו‪ ,‬שאם כן הרי הוא עובר‬
‫משום לפני עוור לא תתן מכשול‪.‬‬
‫ואע"פ שאמרו במסכת עבודה זרה‬
‫שהמושיט כוס יין לנזיר‪ ,‬או אבר מן החי‬
‫לגוי‪ ,‬שאינו עובר משום לפני עוור לא‬
‫תתן מכשול‪ ,‬אלא אם כן קאי בתרי עברי‬
‫דנהרא‪ ,‬כלומר‪ ,‬שאי אפשר לו לקחתו אם‬
‫לא יושיטנו לו‪ .‬מכל מקום גם כאן‬
‫שהאורח אוכל משל בעל הבית‪ ,‬שאם לא‬
‫יתן לו‪ ,‬אינו יכול לאכול‪ ,‬עובר משום לפני‬
‫עוור לא תתן מכשול‪ .‬ועוד‪ ,‬שאפילו‬
‫באופן דלא קאי בתרי עברי דנהרא‪,‬‬
‫כתבו התוספות מס' שבת דף ג ע''א שיש בזה‬
‫איסור מדרבנן‪ .‬וכן כתבו הרא"ש‬
‫והרשב"א והר"ן שם‪.‬‬
‫דף ו ע"ב‬
‫וכן פסק הרמ"א יו''ד סי' קיט ס' ז וז''ל‪ :‬מי‬
‫שנוהג איסור באיזה דבר מכח שסובר‬
‫שהדין כן‪ ,‬או מכח חומרא שהחמיר על‬
‫עצמו‪ ,‬מותר לו לאכול עם אחרים‬
‫שנוהגים בו היתר‪ ,‬שבודאי לא יאכילוהו‬
‫דבר שהוא נוהג בו איסור ע"כ‪ .‬ומבואר‬
‫שאפילו דבר שהוא מתורת חומרא‬
‫שהחמיר על עצמו‪ ,‬אסור להאכילו‪.‬‬
‫ונראה הטעם כמ"ש בתורת כהנים‬
‫פר' קדושים פרק יט פסוק יד ''ולפני עור לא תתן‬
‫מכשול''‪ ,‬לפני הסומא בדבר‪ ,‬כיצד‪ ,‬היה‬
‫נוטל ממך עצה‪ ,‬אל תתן לו עצה שאינה‬
‫הוגנת לו וכו'‪ .‬וכן מי שמאכילו דבר שהוא‬
‫מחמיר בו‪ ,‬לא גרע מהנותן לו עצה שאינה‬
‫הוגנת לו‪.‬‬
‫וכן מבואר בתשובת רבי לוי ן' חביב‬
‫סי' קכא שאם בעל הבית מאכיל לאורח‬
‫דבר האסור לאורח‪ ,‬עובר על לאו של‬
‫לפני עוור‪ ,‬ואפילו באופן שיכול האורח‬
‫‪044‬‬
‫חם‬
‫בדין סכנת אכילת דגים עם חלב‬
‫ליטול בעצמו‪ ,‬מכל מקום יש בזה איסור‬
‫מדרבנן‪.‬‬
‫לפיכך גם כאן צריך המוכר להודיע‪ ,‬כגון‬
‫על ידי מודעה במקום הנראה לעין‪,‬‬
‫שאותו מוצר עשוי מתערובת דגים עם‬
‫חלב או עם גבינה‪ ,‬שלפי מנהג הספרדים‬
‫ויוצאי עדות המזרח ההולכים אחרי אורו‬
‫הגדול של מרן הב''י‪ ,‬אסור להם לקנות‬
‫מאותו מוצר‪ .‬וכן ה''ה נמי באותם‬
‫מסעדות שמגישות מאכלי גבינה או‬
‫חלב עם דגים צריך שבתפריט יהיה‬
‫כתוב שאותם מאכלים מותרים רק‬
‫לאשכנזים היוצאים ביד רמ''א‪.‬‬
‫אמנם לספרדים וכל יוצאי עדות המזרח‬
‫אשר קבלו עליהם פסיקתו של מרן הב''י‬
‫הן להקל והן להחמיר אינם יכולים‬
‫לאכול מהם‪ ,‬שחמירא סכנתא מאיסורא‪.‬‬
‫המורם מהאמור‪:‬‬
‫לפי הספרדים‪ :‬אין לאכול דגים בחלב‬
‫או עם גבינה וה''ה עם יוגורט או עם לבן‪,‬‬
‫וזאת משום חשש של סכנה‪ .‬אמנם יש‬
‫מקום להקל באכילת דגים בחמאה‪,‬‬
‫והנוהגים להחמיר גם בזה רשאים לעמוד‬
‫במנהגם ולא לאכול דגים עם חמאה‪.‬‬
‫השמש‬
‫ולענין קינוח והדחה ונט''י בין גבינה‬
‫לדגים לא נהגו להחמיר ולהצריכו רק‬
‫אם אפשר בקלות ליטול ידיים טוב‬
‫לעשותו ואם לאו אפשר לקנח עם מפה‪.‬‬
‫לפי האשכנזים‪ :‬נוהגים להקל בכל זה‬
‫ואוכלים דגים עם חלב או גבינה וכ''ש‬
‫עם חמאה ולא חוששים כלל לדברי מרן‬
‫הב''י‪.‬‬
‫אמנם אצל כמה מהם החמירו על עצמם‬
‫לחשוש לדברי רבנו בחיי‪ ,‬וכך הובא‬
‫בערוך השולחן שלא לאכול דגים עם‬
‫גבינה דווקא‪.‬‬
‫ולענין חנויות ומסעדות שמוכרים‬
‫תערובת דגים עם חלב או גבינה‬
‫מוכרחים להודיע שאותו מוצר או אותו‬
‫מאכל הוא מותר רק לאשכנזים היוצאים‬
‫ביד רמ''א אבל לא לספרדים ההולכים‬
‫לפי אורו של מרן הב''י‪ .‬ובאמת כך נהוג‬
‫כאן בא''י‪ ,‬והובא בתקנון של הרבנות‬
‫הראשית לישראל‪.‬‬
‫‪045‬‬
‫המצפה לישועת ה' ולהרמת קרן התורה‬
‫וישראל במהרה‪.‬‬
‫יעקב חביב‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫**************************************‬
‫מכתב בענין הנ''ל שקבלתי מהגאון‬
‫הגדול מו''ר הראשל''צ‬
‫מוהר''ר מרדכי אליהו (שליט''א) [זצ''ל]‬
‫**************************************‬
‫לכבוד הרה''ג יעקב חביב שליט''א‬
‫דומ''ץ פעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫ראה ראיתי מה שכתב כב' בענין אכילת‬
‫דגים עם חלב או עם גבינה ויפה דן ויפה‬
‫הורה‪ .‬ומנהגנו להחמיר שלא לאכלו גם‬
‫עם חמאה‪.‬‬
‫ועל דבר מה שכתב למכרו בשוק‪ ,‬כאשר‬
‫מצאנו שלדעת מרן הב''י וכן לדעת הזב''צ‬
‫ושכך פסק גאון עוזנו מרן הבא''ח זצ''ל‬
‫הרי אותם מאכלים אסורים מפני הסכנה‪.‬‬
‫הנה גם אני פסקתי שכדי למכור אותו‬
‫מוצר בחנויות צריך להודיע ושיהיה כתוב‬
‫ע''ג העטיפה שהוא מותר רק לנוהגים‬
‫כדברי הרמ''א‪ ,‬ועיין בשו''ת עמא דבר‬
‫ח''א סי' טו מה שכתבנו בענין זה‪.‬‬
‫בברכה‪.‬‬
‫מרדכי אליהו‬
‫הראשון לציון הרב הראשי לישראל‬
‫השמש‬
‫**************************************‬
‫מכתב בענין הנ''ל שקבלתי‬
‫מהגאון מוהר''ר אברהם רובין שליט''א‬
‫רב ודומ''ץ רחובות‬
‫ראש מחלקת הכשרות בד''ץ למהדרין‬
‫**************************************‬
‫להאי גברא רבה ויקירא הרב הגאון‬
‫החשוב מוהר''ר יעקב חביב שליט''א‬
‫רב ודומ''ץ בשכונת קרית משה ירושלים‬
‫וחבר בד''ץ ''יורו משפטיך ליעקב''‬
‫באה''ק‬
‫החיים והשלום‬
‫קבלתי לנכון את הקונטרס המנומק‬
‫והנכתב בטוב טעם‪ ,‬והנני מסכים בכל מה‬
‫שכתב כת''ר וקולע אל השערה ולא‬
‫יחטיא המטרה ואשרי חלקו שזכה לברר‬
‫שמעתתא אליבא דהלכתא‪.‬‬
‫וגם אני קבעתי שכל הכשר שאני נותן‬
‫למהדרין אין מוצרים שהם מתערובת‬
‫דגים בחלב או בגבינה וכל המסעדות‬
‫שהם למהדרין לא מערבבים ולא מגישים‬
‫כלל מאכלי גבינה או חלב עם דגים‬
‫כאשר לא מגישים מאכלים כמו פיצה או‬
‫טוסט עם טונה או עם שאר דגים‪ ,‬וכן‬
‫מאכלי דגים ברוטב חלב או ברוטב‬
‫גבינה‪ ,‬ולא מחלקים האם הסועד הוא‬
‫ספרדי או אשכנזי‪.‬‬
‫בברכת התורה ולומדיה‬
‫אברהם רובין‬
‫‪046‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות הקושיניל‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב ירמיה מנחם הכהן שליט''א‬
‫אב בית דין פאריס והמחוז – צרפת‬
‫רב הפוסק בעניני כשרות בד''ץ פאריש והמדינה‬
‫לידידי ורב חביבי הגאון רבי יעקב חביב שליט''א חבר ביה''ד ירושלים ומח''ס ''ריח‬
‫השדה''‪ .‬אברכו בברכת ניחום האבלים על פטירת אביו הרה''ג ממקימי עולה של‬
‫תורה ויהדות בצרפת‪ .‬ומראשי ומנהלי החינוך פה‪ ,‬רבי מסעוד חי חביב זצ''ל שמסר‬
‫נפשו ממש להמשיך דרך ישראל סבא‪ ,‬והקים בית מלא תורה ויר''ש‪ .‬ולזכרו הנני‬
‫מקדיש שורות הלכה אלו‪.‬‬
‫בדין כשרות הצבע האדום הבא‬
‫מזבובים וחרקים הנקרא קושיניל‬
‫בס''ד שבט תש''ע‬
‫ביום כ''ב כסלו תש''ע התקיימה אסיפת‬
‫דייני צרפת יחד עם הרב הראשי לצרפת‬
‫השתתפו באסיפה זאת ראשי אבות בתי‬
‫הדין ודייני פאריס מרסיי ליאון‬
‫שטרסבורג ומיץ ‪.‬‬
‫עלתה על הפרק בעיית הקושיניל‬
‫הנעשה תחת השגחת בי''ד שטרסבורג‬
‫זה שנים רבות‪ ,‬ומשתמשים בו בהרבה‬
‫אטליזים ברחבי צרפת כדי להוסיף צבע‬
‫לנקניקיות ופאסטראמי וכדומה‪.‬‬
‫היות ולאחרונה עלו הרבה עירעורים על‬
‫כשרות המוצר‪ ,‬וברוב רשימות ברחבי‬
‫העולם היהודי מופיע מוצר זה כאינו כשר‪.‬‬
‫עלתה השאלה מה דעתינו על מוצר זה‪.‬‬
‫דעת הרב המכשיר ועוד דיין אחד היתה‬
‫כי הוא מוצר כשר למהדרין‪ ,‬ע''פ כל‬
‫התשובות שישנם באחרונים על כך‪ .‬אבל‬
‫דעת הרוב היינו ארבע דיינים אחרים‬
‫היתה כי מוצר זה הינו כשר בדיעבד‪,‬‬
‫אבל אינו ראוי לא למוצרים גמורים‬
‫הנקראים ''חלק'' ולא למהדרין‪.‬‬
‫דעת הרוב אכן התקבלה בישיבה‬
‫זאת‪ .‬אבל שני הדיינים כתבו לי הערות‬
‫על מה שכבר כתבתי‪ ,‬ושוב העמקתי‬
‫בעניין והוספתי כמה וכמה דברים על‬
‫אלה שנכתבו בתחילת כתיבתי‪ ,‬כתשובה‬
‫להערותיהם ועל משמרתי אעמודה‬
‫שצבע זה הוא אמנם כשר אבל דיעבד‪,‬‬
‫לא לחלק ולא מהדרין‪.‬‬
‫‪047‬‬
‫חם‬
‫הרב ירמיה מנחם הכהן‬
‫מוצר זה נעשה מזבובים מיוחדים הבאים‬
‫מהאיים הקנריים ומקסיקו ומדינת פרו‪.‬‬
‫מיבשים מליוני זבובים בשמש‪ .‬וישנה גם‬
‫השגחה כי הם עוברים זמן של שנים עשר‬
‫חדש‪ ,‬כתנאי ההלכה בזה‪ .‬טוחנים אותם‪,‬‬
‫ומערבבים ממנו במים ואלכוהול כעשרים‬
‫וחמש גרם לליטר מים ואלכוהול‪ ,‬כך‬
‫שאין ביטול ששים נגדם במוצר עצמו ע''י‬
‫המים‪ .‬מים אלה נהיים אדומים ע''י המוצר‬
‫הזה‪ ,‬וממנו מכניסים לתוך תערובת‬
‫הבשר הנעשה לתעשיית הנקניקים‬
‫והפאסטראמי של מוצרי בשר‪ .‬הוא נותן‬
‫לו גוון אדום ונאה כדי לשפר את מראהו‪.‬‬
‫ובלעדיו לא יהיה למוצר המוגמר הגוון‬
‫הנאה‪ .‬במשך הרבה שנים ניסו להרכיב‬
‫מוצר אדום דומה מסלק או פרי‪ ,‬חסר להם‬
‫העמידות הראויה בחום בישול הנקניק‪,‬‬
‫ועתה מנסים שוב למצוא תחליף‪.‬‬
‫ולענין הלכה‪ ,‬נציין את המקורות למה‬
‫המוצר נקרא כן כשר‪ .‬ולמה אינו ראוי‬
‫להקרא מהדרין‪.‬‬
‫בגמרא חולין דף נ''ח איתא‪ ,‬אמר רב הונא‬
‫כל בריה שאין בו עצם אינו מתקיים י''ב‬
‫חדש‪ .‬אמר רב פפא ש''מ מרב הונא הא‬
‫דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה‬
‫אסורה‪.‬‬
‫וכתב רש''י משום שהתולעת מהלכת תוך‬
‫הקישות הוה שורץ על הארץ‪ .‬אבל‬
‫התליעה בתלוש לאו שורץ על הארץ עד‬
‫דנפיק מיניה ומהלך ע''ג קרקע‪ .‬ולכן‪ ,‬הני‬
‫תמרא דכדא לבתר תריסר ירחי שתא‬
‫שריין‪ .‬וברש''י שם‪ ,‬שהתליעו ואינו ידוע‬
‫השמש‬
‫אם במחובר אם בתלוש‪ ,‬לבתר תריסר‬
‫ירחי שתא שריין‪ .‬וברש''י דאי במחובר‬
‫התליע לא הוה חיי עד השתא‪.‬‬
‫ולפי רבינו שמואל בתוס' שגרס תמרי‬
‫דכרום‪ ,‬נמי מיירי שידוע שהתליעו ודאי‪.‬‬
‫אבל לפי פירוש ר''ת הני תמרי דכדא לא‬
‫צריך להיות שידוע ודאי שהתליעו‪ ,‬כפי‬
‫שכתב רש''י‪ .‬אלא יכול להיות דהוה ספק‬
‫כפירוש הרא''ש‪.‬‬
‫והקשה הרא''ש שם בחולין סימן נ''ג דהרי‬
‫לאחר י''ב חדש השרץ עדיין נמצא ושרץ‬
‫שמת אסור‪ ,‬וכמשמע לקמן ברא''ש סוף‬
‫סימן ס''ח‪ .‬וכתב הרא''ש בשם הראב''ד‬
‫דהפירוש שאינו מתקיים אחר י''ב חדש‬
‫היינו שאין בו לחות כלל והוה כעפרא‬
‫בעלמא‪ .‬ודייק מדאמר אינו מתקיים ולא‬
‫אמר אינו חי‪ .‬וכן כתב הר''ן בפירושו על‬
‫הרי''ף שאינו מתקיים אלא חוזר לעפרו‪.‬‬
‫וכן הוא ברשב''א וברמב''ן שם‪.‬‬
‫וברא''ש לא משמע דודאי התליעו אלא‬
‫הינם בספק ורק דרכן להתליע‪ .‬וכן פירש‬
‫ברא''ש המעדני יו''ט שם‪ .‬וכן כתב שם‬
‫בשם הרשב''א בתורת הבית‪ ,‬והוא אצלי‬
‫בדף פ''ד דתוה''ב שמדבר שם בספק‬
‫התליעו ואסורים תוך י''ב חדש ‪ ,‬ורק אחר‬
‫י''ב חדש מותרין‪ ,‬מחמת הספק ממנ''פ‪,‬‬
‫אבל מדבר דוקא בספיקן‪ ,‬ולא בוודאן‪.‬‬
‫ועוד חילוק בין הרא''ש לרש''י‪ ,‬דלרש''י‬
‫התולעת רק אינה חיה אחר י''ב חדש‪ ,‬וכן‬
‫כתב הרבינו גרשום שם‪ .‬והרא''ש חידש‬
‫בשם הראב''ד דחוזר לעפרו היינו שאין‬
‫‪048‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות הקושיניל‬
‫שום משמעות של איסור עליו אחר י''ב‬
‫חדש‪.‬‬
‫ולפי''ז יש מחלוקת בפירוש מימרא זו בין‬
‫רש''י לבין הראב''ד ושאר הראשונים‪.‬‬
‫ואם היינו אומרים דהיתר רש''י הוא רק‬
‫בספיקן אולי ניחא‪ ,‬אבל רש''י הרי כתב‬
‫דגם אם התליעו ודאי מותרין אחר י''ב‬
‫חדש‪ ,‬והרי יש תולעת שהיא רק לא חיה‪.‬‬
‫וא''כ איך יתרצו הם קושית הרא''ש‪.‬‬
‫ובמהר''ם שי''ף כתב דלרש''י שרי היינו‬
‫שמדבר רק מהתולעת החיה שבע''כ‬
‫נתהווה רק אחר י''ב חדש‪ ,‬והיא שמותרת‬
‫באכילה כיון שלא פירשה‪ ,‬ואינו צריך‬
‫לחידוש הראב''ד‪ .‬ועל אלו שהיו לפני י''ב‬
‫חדש שאינם חיים‪ ,‬אבל הרי עדיין‬
‫קיימים‪ ,‬יעשה להם בדיקת צוננים לפני‬
‫הבישול כהאשר''י‪ ,‬והמתולעים יצופו‬
‫למעלה‪ .‬ומשמע מלשונו דההיתר הוא רק‬
‫ע''י בישול ונימוח‪ .‬והיות ולאלו שחיים‬
‫מלפני י''ב חדש אינו היתר מטעם בריה‪,‬‬
‫ולכן לפני י''ב חדש אסורים‪ .‬ולאחר י''ב‬
‫חדש ע''י בישול מותרים כי ימוחו מיד‪.‬‬
‫ואלו שנולדו בתלוש הרי מותרין‪ .‬וכן‬
‫משמע לכאורה מלשונו של הר''ן כאן על‬
‫הרי''ף שדיבר ג''כ רק בעבר ובישלן בלא‬
‫בדיקה בין תוך י''ב חדש בין לאחר י''ב‬
‫חדש מותרין משום ספ''ס‪ ,‬ומשמע ג''כ‬
‫שרק באופן שבישלן התיר‪.‬‬
‫הרמב''ם‬
‫כתב‪ ,‬ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים‬
‫עשר חדש אוכל בלא בדיקה‪ ,‬שאין‬
‫תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חדש‪.‬‬
‫פ''ב מהלכות מאכלות אסורות הלכה ט''ו‬
‫השמש‬
‫ובהגהות מיימוניות שם הביא הלשון‪,‬‬
‫לאחר י''ב חדש שרי‪ ,‬שודאי בתלוש‬
‫התליעו דאי בעודם במחובר כבר היו‬
‫מתים‪ .‬ולא כתב שהיו כעפרא בעלמא‪ ,‬רק‬
‫דלא חיי כרש''י שם‪.‬‬
‫ובמגיד משנה שם כתב‪ ,‬נראה מדברי‬
‫רבינו שיכול לבשלן ללא בדיקה ולא‬
‫חיישינן שמא פירשו או יפרשו בשעת‬
‫בישול שהרי לא חלק‪ ,‬וכן הביא‬
‫מהרשב''א והרמב''ן עי''ש‪.‬‬
‫והבינו בפשטות ידידי המעירים במה‬
‫שכתב המ''מ שהרי לא חלק‪ ,‬היינו בין‬
‫בישלו או לא בישלו‪ ,‬וחידש רק שיכול‬
‫לבשלן ולא נחשוש שיצאו החוצה ע''י‬
‫הבישול ויאסרו מטעם שורץ על הארץ‪.‬‬
‫ומכאן שגם אפשר לאכלו סתם ללא‬
‫בישול ונימוח‪ ,‬משום שהחיים שנתהוו‬
‫אחר י''ב חדש מותרין‪ ,‬ואלו שמלפני י''ב‬
‫חדש הרי אין חיים ומותרין באכילה‬
‫מחמת היותם כעפר‪.‬‬
‫אבל נלענ''ד בזה שאמר ‪ ,‬שהרי לא חלק‪,‬‬
‫אין כוונתו לאכול בעין ללא חשש שמא‬
‫הם מתולעים ‪ -‬ואפילו בזה לא תהיה‬
‫ראיה כיון דהוה ספק הותלע ולא ודאי‬
‫כרש''י ‪ -‬אלא כונתו היא שאוכל מהן‬
‫ללא בדיקה של צוננים כפי שכתב השו''ע‬
‫והמהר''ם שי''ף דלעיל בשם האשר''י‪.‬‬
‫אלא גם יכול מיד לבשלן בחמים ואיננו‬
‫חוששין שמא עי''ז יפרשו תולעים שלמים‪.‬‬
‫אבל כל ההיתר הוא ע''י בישול‪ ,‬כיון שמה‬
‫שנשתייר לאחר י''ב חדש מהתולעת‬
‫‪049‬‬
‫חם‬
‫הרב ירמיה מנחם הכהן‬
‫שנתהווה אולי קודם י''ב חדש ועתה הוא‬
‫לא חי‪ ,‬והוא ממילא נמוח מיד בעת‬
‫הבישול ובטל ואלו שנתהוו אח''כ בתלוש‬
‫לא נאסרו כיון שלא פירשו מהפרי‪ ,‬ואיננו‬
‫חוששין שיפרשו ע''י הבישול‪ ,‬אבל אין‬
‫כוונתו שיאכל אותם חיים עם תולעת‬
‫מתה שבתוכה‪ ,‬אף אם היא אחר י''ב‬
‫חדש‪ ,‬כיון שהוא כמו שאוכלו בעין ע''י‬
‫תערובת הפרי‪ .‬ועוד שהרמב''ם התיר רק‬
‫בספק התליע ולא וודאי‪.‬‬
‫וכן משמע בלשון תשובת החת''ס סימן ע''ז‬
‫ששואל למה לא הצריך הרמב''ם בדיקה‬
‫גם באלה שהתליעו בתלוש‪ ,‬שמא כבר‬
‫פירשו ונאסרים כשורץ על הארץ‪ .‬וכתב‬
‫שאם בישלם ללא בדיקה הוה מותרים‬
‫כשיטת הרשב''א והרמב''ן גם לפני י''ב‬
‫חדש מטעם ספ''ס‪ ,‬שמא אין בהם ואם יש‬
‫בהם שמא התליעו בתלוש‪ .‬אבל אותם‬
‫המתליעים בתלוש‪ ,‬והם אחר י''ב חדש‬
‫לא הזכיר הרמב''ם כלל בדיקה‪ ,‬וקשה‬
‫הרי שמא פירשו מהפרי ונאסרים גם אם‬
‫התליעו בתלוש‪ ,‬והרא''ש החמיר גם באלו‬
‫לבדקן קודם ע''י צוננים שיצופו למעלה‪,‬‬
‫ואח''כ יבשלם ברותחין‪ .‬וכתב שהרמב''ן‬
‫והרשב''א יהבו טעמא משום דאיכא‬
‫למיתלי שנימוחו‪ ,‬והיינו ע''י הבישול‪,‬‬
‫ומשום הכי לאחר י''ב חדש מותר אפילו‬
‫לכתחילה‪,‬והוא ע''י שימוחו בתבשיל‪,‬‬
‫והרא''ש החמיר יותר והצריך מקודם‬
‫בדיקת צוננים כלעיל‪.‬‬
‫ונכנס שם החת''ס בחילוקו בין שמא‬
‫התליע במחובר שלא היה לו חזקת היתר‬
‫והוה כריאה שנאבדה ללא בדיקה‪ ,‬דלא‬
‫השמש‬
‫הוה לבהמה חזקת היתר‪ .‬משא''כ לאחר‬
‫י''ב חדש‪ .‬אבל תראה שם שהחת''ס דיבר‬
‫דבריו רק מבישול התמרים בספק‬
‫התליעו‪ ,‬ולא מאכילתם בעין בודאי‬
‫התליעו‪ .‬ומכל הלין אין לנו עדיין היתר‬
‫לאכול תולעים בעין אף אחר י''ב‬
‫חדש‪.‬‬
‫ועל הנושא קושיניל‪ ,‬מהראשונים שכתבו‬
‫אודות מוצר כזה הרבינו בחיי‪ ,‬והגאון‬
‫מעם לועז פרשת תרומה שביאר על התולעת‬
‫שני‪ ,‬וכתב שיש אילנות שגדלים בהם‬
‫כעדשים קטנים ובכל אחד יש כמאה‬
‫תולעים קטנים המלאים דם‪ ,‬והם לחוצים‬
‫מאד זה על זה ואינם זזים ממקומן‪.‬‬
‫וכשמבקעים עדשה זו מוחצים התולעים‬
‫הקטנים‪ ,‬ונעשה כמו מרק של תותים‪,‬‬
‫והסוחרים קונים אותם ומניחים בשמש‬
‫להתייבש בתמוז ובאב ומחמימות השמש‬
‫מתים התולעים האלו ומתייבשים‬
‫העדשים ומוכרים אותם‪ .‬ושורים עדשים‬
‫אלו במים ונעשים אדומים כמו דם והוא‬
‫הקרימיז‪ ,‬ובו צובעים בגדים וחפצים וגם‬
‫שמים במרקחות וסוכר‪.‬‬
‫וכתב שאין איסור בהם כיון שנעשים כמו‬
‫עפר‪ ,‬וכ''ש שאין אוכלים מהם אלא‬
‫משמש כצבע שמקבלים מהם המים‪.‬‬
‫ואע''פ שיש בהם אותה פעולה כמו בשעה‬
‫שהן חיים‪ .‬דעו שזה שאסרה תורה תולעת‬
‫שני באכילה הרי זה בגלל הלחלוחית‬
‫שבהם כמו שנאסרו כל התולעים‪ ,‬ולא‬
‫מחמת הצבע שיש בהם‪.‬‬
‫‪051‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות הקושיניל‬
‫ולכן כשמייבשים אותם הלך מהם כל‬
‫הלחלוחית וכל האיסור והצבע שנשאר‬
‫אין בו ממשות‪ .‬ומה שהצבע משמח הלב‬
‫אין בו איסור כיון שאין מורגש טעמו‬
‫בחיך‪ ,‬אלא סגולה שנעשית מעצמה בלי‬
‫שירגישו בה‪.‬‬
‫ואח''כ כתב שהצבע בא בעיקר מקליפת‬
‫העדשים שמקבלים הצבע ע''י התולעים‪.‬‬
‫ואפילו אם מתערב מעט מהתולעים כיון‬
‫שמועכים אותם יחד‪ .‬ולאחר שנתייבשו‬
‫נעשים כעפר ממש‪ .‬אלו תמצית דבריו‬
‫עי''ש‪.‬‬
‫וכן איתא בתשובת הרדב''ז‬
‫תע''א בעניין התכלת שהרי צריך ג''כ‬
‫להיות מן המותר בפיך‪ .‬ומדמה אותו‬
‫לרגלי הדבורים שהובא ברא''ש בשם‬
‫ר''ת בע''ז פ''ה יא' דרגלי הדבורים או‬
‫כנפיהם אינו חשוב כשרץ אלא כעפר‬
‫בעלמא‪ .‬והרדב''ז כתב בלשונו ‪ ,‬כללו של‬
‫דבר כל אוכל שנפסד הרבה עד שחזר‬
‫להיות עפר מותר‪ .‬ולכאורה הוא אותו‬
‫כלל כאן לגבי הקושיניל‪.‬‬
‫ח''ג תתק''ט ‪-‬‬
‫אבל בכ''ז יש חילוק גדול בדבר‪ ,‬ראשית‬
‫כמו שכתבו הראשונים שהדבש הופך כל‬
‫דבר הנכנס אליו להיות דבש‪ .‬ושנית יש‬
‫חילוק גדול‪ ,‬דהתם אינו מתקן הדבר‬
‫לאכילה‪ ,‬אלא אדרבא התכלת והתולעת‬
‫שני עובר בהרבה סממנים חריפים מאד‬
‫כידוע המפסיד אותם כליל מאכילה‪.‬‬
‫משא''כ קושיניל זה מתוקן באופן שלא‬
‫יהיה נפסד ע''י חמרים חריפים שעל‬
‫ידיהם לא יהיה ראוי להכניסו לאוכלים‪.‬‬
‫השמש‬
‫ורק זה שנעשה לצבע לבגדים וכיוב''ז הרי‬
‫הוא נפסד לגמרי מאכילה‪.‬‬
‫וכן מצאתי בתשובה להמהר''ם ן חביב‬
‫בתשובת הגינת ורדים או''ח כלל ב' ט''ז שחלק‬
‫על הגינת ורדים והתיר דבק הנעשה‬
‫מנבלה שאינו מותר באכילה לדבק בו‬
‫ס''ת‪ ,‬שכיון שנפסד עתה לגמרי ע''י‬
‫חמרים מאד חריפים‪ ,‬ממילא נקרא עתה‬
‫מן המותר בפיך כמו קלף הבא מהנבילה‬
‫עי''ש‪.‬‬
‫אמנם בשו''ת שואל ומשיב‬
‫כתב על צבע דומה שנעשה מתולעים‬
‫שצובעים בו הראזליא‪ ,‬וצידד להחמיר בו‬
‫לכתחילה‪ .‬ומפלפל שם בנידון חזותא אי‬
‫הוה כטעמא‪ .‬והביא מהכו''פ שסובר‬
‫דחזותא כטעמא‪ ,‬והמנחת יעקב סובר‬
‫שאינו כטעמא‪ .‬והפרמ''ג סימן ק' מצדד‬
‫כהכו''פ אבל רק אם הדבר ניתן ע''מ‬
‫לצבוע‪ .‬וכן משמע בפר''ח והאריך שם‬
‫הרבה הפרמ''ג בעניין חזותא‪ .‬והביא‬
‫בתו''ד דהוה ספיקא דדינא אי אמרינן‬
‫חזותא מילתא היא אי לאו‪.‬‬
‫תליתאה סימן ל''ט‬
‫ומעתה כל בנינו של ה''מעם לועז'' מבוסס‬
‫על ההלכה דחזותא לאו מילתא היא‪,‬‬
‫וחזינן לרבנן דעדיין הוא ספק גדול‬
‫להלכה‪ .‬בפרט אם בא בדוקא לצבוע בו‪.‬‬
‫ולאחר י''ב חדש משמע ממנו ג''כ להיתר‬
‫אבל הוא דיעבד‪ .‬וגם מדבר בהנעשה‬
‫מתולעים ולא מהזבובים כלקמן‪.‬‬
‫וכן בשו''ת שערי צדק יו''ד סימן צ''ט הביא‬
‫מקור הדברים מהמרדכי ריש ביצה‪,‬‬
‫‪050‬‬
‫חם‬
‫הרב ירמיה מנחם הכהן‬
‫בלבנו בביצה שנולדה ביו''ט המאכל‪,‬‬
‫וכתב המרדכי דחזותא מילתא היא‬
‫ונאסר המאכל‪ .‬וכן הביא המנחת כהן‬
‫ראיה משם והכרו''פ שם סתר הראיה וכן‬
‫המנח''י ועוד‪ .‬ועכ''פ הוא ספיקא דדינא‪.‬‬
‫אבל בתשובתו השניה סימן ק התירו כיון‬
‫שהוא לאחר י''ב חדש הרי הוא כחוזר‬
‫לעפרו כהובא לעיל‪ .‬וכמו שהביא בפת''ת‬
‫סימן פ''ז סק''כ מהתפארת צבי ע''ג מאותו‬
‫טעם להיתר‪ ,‬והוא ג''כ דיבר מהצבע‬
‫הנעשה מתולעים ולא הנעשה מזבובים‪.‬‬
‫וכתב שם התפא''צ‪ ,‬ותו מניין לו לדמות‬
‫יבש לנותן טעם לפגם‪ ,‬שמא ביבש אף‬
‫טעם פגום ליכא דהא אין לו טעם כלל‬
‫דיבש כעץ והוה כמו הקיבה יבישה‬
‫שמותרת‪ .‬ופילפל בגמרא ע''ז דף ס''ח ע''ב‬
‫דדילמא חידוש הוא גבי שרצים דאסרה‬
‫תורה אף נטל''פ‪ .‬אבל במסקנא לא‬
‫קימ''ל הכי‪ ,‬ותוס' כתבו שם דע''פ רבא‬
‫דקאמר נטל''פ שרי הוי גם בשרצים‪.‬‬
‫והאמת שהתיר שם בתערובות כפי‬
‫שהביאו הפת''ת‪.‬‬
‫והצ''ע הוא שהרי כל הזבובים האלו‬
‫גדלים רק לצבע שלהן‪ ,‬והוא מחשיב‬
‫הצבע דוקא‪ ,‬והצבע אינו יבש כעץ‪,‬‬
‫ושמעתי ממומחה שנעשה הצבע מביצי‬
‫הזבוב‪ .‬וא''כ אדרבא כל כוחו נשאר בו‬
‫לצבוע בו‪ .‬ובשלמא לצבוע בגד או כיוב''ז‬
‫כיון שנפסד מאד לאכילה הוה מן המותר‬
‫בפיך‪ .‬אבל כשמתקנין אותו לערב באוכל‬
‫כדי לצבוע אותו מנ''ל להתיר‪ .‬ואפילו‬
‫במים שמערבין אותו כאן לית בהו‬
‫השמש‬
‫ששים‪ ,‬כפי שצירף שם התפארת צבי‬
‫שם‪ .‬וגם מה שפלפל התפא''צ בדברי‬
‫הנוב''י על הלויג שנעשה ע''י גליצירין‬
‫מחלב אין מתירין אותו מן החי כידוע ‪.‬‬
‫המנחת יצחק שענה בתשובה להגאון בעל‬
‫קניין תורה אב''ד שטרסבורג‪ ,‬שנכנס‬
‫לעובי הקורה כיון שבעירו השתמשו‬
‫בחומר זה‪ .‬וראשית הדגיש המנח''י‬
‫שבעירו מנצ'סטר אין משתמשין בו‪ .‬וכתב‬
‫שהדבר מאד מסופק שמא חזותא מילתא‬
‫היא וע''פ הפרמ''ג אי עביד לכתחילה‬
‫לחזותא אסור‪ .‬ואחר שדיבר שם בעניין‬
‫הרבינו בחיי על תולעת שני כעין מה‬
‫שהבאנו לעיל מהמעם לועז‪ ,‬והביא הנוב''י‬
‫שסובר שגם אם הוא יבש כעץ אם הוא‬
‫בא מדבר טמא היה אסור לגבוה‪ ,‬כמו‬
‫בקלף וכיוב''ז שיבש כעץ ואעפ''כ צריך‬
‫שיהיה מן המותר בפיך‪ .‬וסיכם שם להתיר‬
‫רק בדיעבד כן משמע מדבריו שם‪.‬‬
‫וגם מבעל הקנין תורה עצמו שהוא‬
‫מחותני הגה''צ משטרסבורג זצ''ל משמע‬
‫דהתיר רק מה שמצא שעשו כן בדיעבד‪.‬‬
‫ומה שרצה לדמות לרגלי הדבורים‬
‫בדבש‪ ,‬כבר דחו אותה ראיה כי הדבש‬
‫מעבד מה שנכנס אליו חתיכות והופך‬
‫אותו לדבש‪ .‬ומה שכתב דהוא רק‬
‫לחזותא ואינו כלום‪ ,‬הבאנו לעיל דלאו‬
‫כו''ע ס''ל הכי‪ .‬וגם הביא מסימן פ''ז‬
‫בפת''ת מהתפארת צבי שמדמה לעור‬
‫הקיבה שנתייבש שמותר להעמיד בו‬
‫חלב‪ .‬והאמת דגם בעור נבילה מותר אם‬
‫נתייבש כעץ‪ ,‬והוא שונה ממה שכתב‬
‫אח''כ המחבר שבעור נבילה נאסר‪ ,‬דשם‬
‫‪052‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות הקושיניל‬
‫אינו מדבר מיבש‪ .‬ובדרכ''ת על סימן פ''ז‬
‫סקל''ד בשם היד יהודה כתב דאין חילוק‬
‫בדין של עור הקיבה יבש בין אם הוא‬
‫נבילה לבין כשירה ‪ .‬אבל החילוק לנד''ד‬
‫הוא ששם הוה רק פליטת טעם מר‬
‫להעמיד החלב‪ ,‬ואם הוא יבש ונפסל כ''כ‬
‫אינו אוסר‪ .‬משא''כ כאן הוא אוכל‬
‫המאכל עם האודם הבא מהזבובים עצמן‪.‬‬
‫עוד יש לעיין ממה שכתב הקנין תורה שם‬
‫בתשובה אחרת סימן ז' אודות הז'לאטין וז''ל‪,:‬‬
‫דלמרות זאת שמייבשים העצמות שתי‬
‫שנים בחמה הבוערת בהודו המזרחית‪,‬‬
‫ולמרות ששמים מיני סמים הפוגמים‪ ,‬לא‬
‫הוסר כחם של עצמות אלו להיות כחרס‬
‫היבש‪ .‬אדרבא בזה מכינים אותם שיתנו‬
‫כחם המגבש האוכל‪ ,‬נקי מכל תערובת‬
‫שומן ובשר‪ .‬ועדיין כח הנבילה וטרפה‬
‫שבהם מי התירו‪ .‬ועצמות של איסור אין‬
‫בכחם לאסור דלא נותנים טעם‪ ,‬ולזה אף‬
‫מצטרפים להיתר לבטל האיסור‪ .‬ועכ''ז‬
‫הלחלוחית דק שבתוכם שכנראה בחוש‬
‫אין לכל ייבוש וחומר פוגם שבעולם כח‬
‫להחלישו‪ ,‬אדרבא עי''ז מתחזק ומתעורר‬
‫כח הפנימי שנתן בהם יוצר בראשית‪ .‬וכח‬
‫זה אם הוא מנבילות וטרפות נשאר דבר‬
‫האסור‪ .‬וביאר בזה שיטת הרמב''ם שכתב‬
‫שרק אין לוקין על העצמות עי''ש בהמשך‬
‫דבריו‪ .‬וכידוע וכפי שכבר כתבתי בספרי‬
‫עצמות אלו יבשים ממש כעץ ושורין‬
‫אותם נקיים משומן כעשר שבועות בסיד‬
‫ואח''כ עוברים בישול בסודה קוסטיק‬
‫ומתיכין אותם בחום עצום‪ ,‬והוא‬
‫כחוזרין לכבשונות ע''י התכתן לגמרי‬
‫לנוזל‪ ,‬בתהליך עשיית הז'לטין‪ ,‬ואעפ''כ‬
‫כתב לאסרן‪.‬‬
‫השמש‬
‫ומעתה מיניה וביה נשאלת השאלה ג''כ‬
‫על חומר זה העשוי מזבובים או מתולעים‬
‫גם אם הן אחר י''ב חדש ונאמר שהם‬
‫כעפר‪ .‬אבל האדם צריך להם כיון שכל‬
‫כח הצבע שבהם נשאר כמו שהיה‪.‬‬
‫ואדרבא ע''י כל הייבוש שנעשה בהם הוא‬
‫מפריד חלקי האורגנים‪ ,‬ונשאר רק הצבע‬
‫ומחזקו‪ ,‬כי רק כך יתקיים להרבה זמן‬
‫הצבע האדום שלו‪ .‬וכיון שהוא עושה זאת‬
‫דייקא לצבוע לו מאכל לאכילה‪ ,‬והוא‬
‫יוצא מן הטמא‪ .‬כי הזבוב הוא שנתן כח‬
‫ויופי הצבע הזה בגופו‪,‬ולא נעשה דבר‬
‫חדש ע''י פעולת הייבוש וכדומה‪ .‬אדרבא‬
‫מתחזק על ידם כוחו הטבעי של הצבע‬
‫שלו‪ .‬וא''כ לפי סברתו ודמויו קשה מאד‬
‫להתירו לכתחילה‪ .‬ועכ''פ לא הוה יותר מן‬
‫הז'לטין שרוב מנין בתי הדינים אינם‬
‫משתמשים בו אם נעשה מנבילה כידוע‪.‬‬
‫והוא עצמו ציטט שם כמה פעמים‬
‫מתשובת הגר''י אברמסקי על ז'לטין‪.‬‬
‫וכידוע הגרי''א אע''פ שהביא כמה ראיות‬
‫גדולות שעצמות עצמן הוה דבר של היתר‬
‫גמור‪ .‬מהתורת כהנים שמיני דכתיב‬
‫''מבשרם לא תאכלו''‪ ,‬ולא בכלל האיסור‬
‫העצמות הגידין והטלפיים וכו'‪ ,‬וכן מרש''י‬
‫פסחים דף כ''ב כשהותרה נבילה היא‬
‫וחלבה וגידה הותרה וכו' וכתב רש''י‬
‫למנ''ד אין בגידין בנו''ט‪ ,‬אלא כעצמות‬
‫דהן כעץ בעלמא‪ .‬ועוד ראיות ומו''מ גדול‬
‫בשיטת הרמב''ם‪ .‬אבל זה ברור שאין לך‬
‫יבש כעץ יותר מעצמות אלו‪ .‬וכמו שכתב‬
‫באריכות באחיעזר שגם בז'לטין נעשה‬
‫הכל כפי שהורה שם והגאון הר צבי‪.‬‬
‫‪053‬‬
‫חם‬
‫הרב ירמיה מנחם הכהן‬
‫ובסוף כתב שבכ''ז איננו יכולים להתיר‬
‫הז'לטין‪ ,‬כי מה יאמרו מנגדינו שדיני‬
‫התורה מקבלים שינוי כפי חפץ הרבנים‬
‫ומורי ההוראה‪ .‬והתורה ניתנה ביד רבנים‬
‫להתיר הבא מהנבילה‪ ,‬ולעשות בה‬
‫כחפציהם עי''ש‪.‬‬
‫וכ''ש בחומר זה הבא מזבובים וחרקים‬
‫משוקצים‪ ,‬שהרבה מאד אנשים שואלים‬
‫איך אפשר להתיר זאת ובפרט‬
‫לכתחילה‪.‬‬
‫עוד יש לנו עיון בכל המובא‪ ,‬דאף‬
‫שמשמע מהש''ך סימן פ''ד סק''ל שמחמיר‬
‫מאד בתולעים יותר מאשר בזבובים כיון‬
‫שהן יותר נותן טעם‪ .‬וכתב שם הש''ך ע''פ‬
‫הרשב''א והרוקח שמחלק דרק בזבובים‬
‫הנקראים פגומים ביותר ונפשו של אדם‬
‫קצה בהם‪ .‬אבל בתולעים אוסר כל הפרי‪.‬‬
‫וחולק בזה שם על הט''ז שלא חילק בין‬
‫זבובים ותולעים ‪.‬‬
‫וציין ע''כ בשבט הלוי ח' סימן קפ''ד דבשו''ע‬
‫סימן ק''ד ג' הזכיר המחבר רק כדברים‬
‫המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כגון‬
‫נמלים זבובים ויתושים אם נתערבו‬
‫מותרין עי''ש‪ .‬ולא הזכיר תולעים משום‬
‫חומרא זאת שהזכירו גם הש''ך שם ברמז‬
‫עי''ש‪.‬‬
‫אבל השייך לכלל זה דאמרינן בגמרא‬
‫דכל שאין לו עצם אינו מתקיים י''ב חדש‪.‬‬
‫יש עדיין לחלק בין תולעים שישנם‬
‫בפירות שאין להם שום מהות ממשית‪,‬‬
‫אלא הם כמו ג'ליי ללא כל מבנה של חיה‬
‫השמש‬
‫ומובן שאחר י''ב חדש מתפרקים לגמרי‬
‫מחומרם‪ .‬משא''כ זבובים אלו‪.‬‬
‫ושמעתי מפי ספרי הזואולוגים שהוא‬
‫אמנם בא מנקבה של זבוב‪ ,‬והיא‬
‫מתישבת על העץ‪ ,‬וכפי שכתב ה''מעם‬
‫לועז''‪ ,‬אבל איננו עדשה צמחית‪ ,‬אלא‬
‫נקבת הזבוב שנראת כעדשה ומתישבת‬
‫ועושה קרום קשה מעליה ולכן נראית‬
‫כעדשה‪ .‬ובתוכה הינם הביצים שיש שם‬
‫בהמון רב ‪ ,‬ומהם לוקחים הצבע קושיניל‪.‬‬
‫ומייבשים אותם בשמש‪ ,‬וכאן מדובר‬
‫בי''ב חדש‪ .‬ושורים אותם במים בחם או‬
‫בקר כי ישנם כמה שיטות בזה‪.‬‬
‫ועכ''פ נפלא מאתנו ההיתר‪ ,‬שהרי כל‬
‫חשיבות הזבוב הזה הוא הצבע‪ ,‬שנמצא‬
‫בביצים וצבע זה חי ולא נתייבש כעץ‪.‬‬
‫כי ממנו ניקח הצבע היקר הזה‪ .‬ובשלמא‬
‫כדי לצבוע בגדים יערבבו אותו קודם‬
‫עם חומרים חריפים כמו קאוסטיק וכדומה‬
‫ויהיה נפסל לגמרי גם מאכילת הכלב‪,‬‬
‫ממילא נקרא שפיר מן המותר בפיך‪.‬‬
‫משא''כ להשימו במאכל א''א לפסול‬
‫אותו כך‪ ,‬וא''כ גם לפי פוסקים אלו אינו‬
‫היתר לכתחילה רק דיעבד‪.‬‬
‫ולמסקנא נשאר לענ''ד מכל הני טעמא‬
‫וספיקי שהבאנו‪ ,‬שיש אולי מקום להתיר‬
‫שהבאנו‬
‫הפוסקים‬
‫ע''פ‬
‫בדיעבד‬
‫להשתמש בתערובות וביטול‪ ,‬בצבע‬
‫הקושיניל‪ .‬ואולי עדיף להשימו ע''י‬
‫‪054‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות הקושיניל‬
‫נכרי‪ .‬אבל לקרוא לו מהדרין ‪ ,‬ולערב‬
‫אותו בבשר הנמכר כחלק אסור‪.‬‬
‫השמש‬
‫בזה‪ ,‬ואינו סתם כדברי נביאות‪ .‬היות כי‬
‫יסוד הצבע הוא השרץ‪ ,‬והוא הנותן בו‬
‫כוחו כלעיל‪.‬‬
‫וגם הטעם שכתב בסופו בשבט הלוי‬
‫שהבאנו שסיכם שיש בו עדיין מהדברים‬
‫המטמטמין את הלב‪ .‬ודבר גדול דיבר‬
‫‪055‬‬
‫הנלענ''ד כתבתי‬
‫ירמיה מנחם כהן‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יחיה טובול שליט''א‬
‫רב ואב''ד ק''ק ליאון והמחוז ‪ -‬צרפת‬
‫ד''ת זה מוגש ע''מ לפרסמו בספר שהוקדש ונכתב לעילוי נשמת נזר החסד ואהבה‬
‫לזולת ענוותן כהלל הרה''ח ר' מסעוד חי חביב זצ''ל אשר הקים בתי מדרשות ובתי‬
‫כנסיות בצרפת המדינה וקידש שם שמים ברבים‪ ,‬תהא נשמתו עדן ויקום לתחיית‬
‫המתים עם ביאת גוא''צ‪.‬‬
‫בדין בדיקת סכין שחיטה‪ ,‬בין שחיטה‬
‫לשחיטה כשנגע הסכין במפרקת‬
‫כ"ח אדר א 'תשס"ח‪ ,‬ליאון‬
‫לכבוד ידידי הנכבד ונעלה‪ ,‬מיחידי סגולה‬
‫הרה"ג כש"ת רבי מיכאל אליהו חזן‬
‫שליט"א סופר ומגיה ושו"ב דמתא‬
‫שטראסבורקו מח"ס "מעשה סופרים‪".‬‬
‫אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו‬
‫כל הימים‬
‫עיינתי בשאלתו ובדברי תורתו היקרים‬
‫האמורים בטוב טעם‪ ,‬אודות מי ששחט‬
‫ונגע במפרקת‪ ,‬ורוצה להמשיך ולשחוט‬
‫עוד באותה סכין‪ ,‬היאך עליו להתנהג‬
‫בבדיקת הסכין לפני שימשיך‪ ,‬האם סגי‬
‫רק בהולכה והובאה בעלמא על חוד‬
‫הסכין‪ ,‬וגם בידים רטובות ובסכין רטובה‪,‬‬
‫או צריך הוא לבדוק דוקא בדיקה גמורה‬
‫אתלתא רוחתא וכדרך בדיקת סתם סכין‬
‫שאינה בחזקת בדוקה‪ ,‬מקמי השחיטה‪,‬‬
‫וכדאיתא בסימן י"ח סעיף ט'‪ ,‬ובידים‬
‫וסכין נגובות וכדאיתא שם בפתחי‬
‫תשובה ס"ק ה'‪ ,‬גם מה הדין בגוונא שאינו‬
‫רוצה להמשיך לשחוט בסכין זו‪ ,‬והוא‬
‫בודקה רק כדי לקבוע משפטם של‬
‫העופות ששחט‪ ,‬האם הוצא צריך בדיקה‬
‫גמורה או לא‪ ,‬וכשמצא פגימה בסכין זו‪,‬‬
‫אחרי שנגעה במפרקת‪ ,‬מה דינם של‬
‫העופות ששחט‪ ,‬שוב קבע כת"ר במכתבו‬
‫השני שאם רוצה לשחוט בסכין זו‪,‬‬
‫אחרי שנגעה במפרקת‪ ,‬הדין הוא‬
‫דאיתרע חזקתה ונעשית כסתם סכין‪,‬‬
‫וצריך לבודקה בדיקה גמורה‪ ,‬והוא מכח‬
‫מאי דמבואר בש"ע סימן י"ח סעיף י"ב‬
‫שאם המשיך לשחוט בסכין שנגעה‬
‫במפרקת‪ ,‬ואח"כ נאבדה הסכין בלי‬
‫בדיקה ‪,‬יש לאסור כל אותן שנשחטו‬
‫אחרי הנגיעה‪ ,‬אבל דא עקא דכבר הביא‬
‫‪056‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫כת"ר במכתבו הראשון ‪,‬שראה שוחטים‬
‫יראים ושלמים ושכן נוהגים רוב‬
‫השוחטים‪ ,‬כשנגעו במפרקת באמצע‬
‫השחיטה ‪,‬היו בודקים הסכין בעודה‬
‫רטובה ובידים רטובות‪ ,‬ואם לא מצאו בה‬
‫פגימה בבדיקה זו‪ ,‬ממשיכים לשחוט בה‪,‬‬
‫ונשאר כתוב בצ"ע על מנהגם זה‪ ,‬ונחזי‬
‫אנן‪.‬‬
‫ולפע"ד היה נראה לכאורה דדבר זה הוא‬
‫תלוי בפלוגתא דרבוותא ז"ל בין רבותינו‬
‫הראשונים ז"ל‪ ,‬הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל‪,‬‬
‫דהנה גרסינן בחולין י' ע"א איתמר‬
‫השוחט בסכין ונמצאת פגומה אמר רב‬
‫הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום‬
‫פסולה‪ ,‬חיישינן שמא בעור נפגמה ורב‬
‫חסדא אמר כשרה שמא בעצם נפגמה‪,‬‬
‫ומבואר שם בגמרא בע"ב דמאי דאית‬
‫ליה לרב חסדא דתלינן הפגימה בעצם‪,‬‬
‫זהו לא רק בגוונא דשיבר בה עצמות אלא‬
‫אפילו אם לא שיבר בה עצמות ורק שנגע‬
‫בעצם המפרקת‪ ,‬נמי אמרינן דבעצם‬
‫המפרקת איפגים וכשרה‪ ,‬ואיפסקא שם‬
‫הלכתא כוותיה דרב הונא כשלא שיבר‬
‫בה עצם [ורק נגע בעצם המפרקת]‬
‫והלכתא כוותיה דרב חסדא כששיבר בה‬
‫עצם‪ .‬והכי קיי"ל לדינא בש"ע יו"ד סימן‬
‫י"ח סימן י"ח סעיף א'‪ ,‬וז"ל "השוחט בסכין‬
‫בדוקה ונמצאת פגומה הרי זה נבלה‬
‫אפילו נגע בעצם המפרקת אין תולין‬
‫שנפגמה בו אחר שחיטה‪ ,‬אלא חיישינן‬
‫שמא בעור נפגמה ונמצא שחט בסכין‬
‫פגומה ואפילו בעוף"‪ ,‬ע"כ‪ ,‬וכן הוא ברי"ף‬
‫ז"ל וברמב"ם ז"ל הלכות שחיטה פ"א‬
‫הכ"ה וכפי מה שביאר דבריו המגיד‬
‫השמש‬
‫משנה שם‪ ,‬וכן כתב הרא"ש ז"ל בחולין‬
‫פ"א הכ"ה וכפי מה שביאר דבריו המגיד‬
‫משנה שם‪ ,‬וכן כתב הרא"ש ז"ל בחולין‬
‫פ"א סימן ט"ו‪.‬‬
‫והנה כל זה הוא דוקא היכא שהסכין היא‬
‫נמצאת פגומה לפנינו‪ ,‬אבל היכא שנגע‬
‫בעצם המפרקת ונאבדה הסכין לפני‬
‫שיבדקנה‪ ,‬ולא נודע אם היא פגומה או‬
‫לא‪ ,‬בזה פליגי הראשונים ז"ל‪ ,‬דהרא"ש‬
‫ז"ל שם כתב בזו הלשון "והיכא דבדק‬
‫הסכין תחלה ונאבד הסכין קודם שבדקו‬
‫אחר שחיטה ‪,‬שחיטתו כשרה ולא חיישינן‬
‫שמא בעור נפגמה‪ ,‬ולא שייך הכא למימר‬
‫בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה‬
‫נשחטה‪ ,‬דכיוון שלא חזינן ריעותא בסכין‬
‫ודאי נודע לנו במה נשחטה ‪,‬ואפילו שחט‬
‫כמה בהמות זו אחר זו כולן כשרות‪ ,‬דלא‬
‫תלינן לא בעור ולא במפרקת כל כמה‬
‫דלא חזינן ריעותא בסכין" ע"כ‪ ,‬וכן קבע‬
‫המגיד משנה בדעת הרמב"ם ז"ל שם‬
‫ע"ש‪ ,‬מיהו יש מן הגדולים‪ ,‬דמייתי‬
‫הרא"ש ז"ל‪ ,‬פליגי ע"ז וסבירא להו‬
‫להחמיר ואומרים שאם נגע במפרקת‬
‫הראשונה ולא בדק הסכין ונאבד אחר‬
‫שחיטת השניה דחיישינן שמא בעצם‬
‫המפרקת איפגום‪ ,‬וכן כתב הרשב"א ז"ל‬
‫בתורת הבית בית ראשון קרוב לסוף‬
‫שער שני דבנגע ודאי בעצם המפרקת‬
‫ונאבדה הסכין חוששין להחמיר שנפגמה‬
‫הסכין בנגיעה זו‪.‬‬
‫ובטעם פלוגתא זו‪ ,‬נראה לומר‪ ,‬דהנה‬
‫הרא"ש ז"ל מייתי ראיה לשיטתו מהא‬
‫דקיי"ל רוב מצויין אצל שחיטה מומחין‬
‫‪057‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫הן‪ ,‬ולא אמרינן סמוך מיעוטא דאין‬
‫מומחין לבהמה בחייה בחזקת איסור‬
‫עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כיון‬
‫דמיעוטא דאינן מומחין לא שכיח‪ ,‬ודאי‬
‫נודע לנו שנשחט יפה ויצאה מכלל‬
‫איסור‪ ,‬הכי נמי כיון ששחט בסכין בדוק‬
‫לא שכיח שנפגם בעור או במפרקת‬
‫ובודאי נשחט יפה ויצאה מכלל איסור‪,‬‬
‫ע"כ‪ ,‬הרי דעיקר טעמיה דהרא"ש ז"ל הוא‬
‫בזה דאמרינן דמה שהמפרקת יכולה‬
‫לפגום הסכין זה הוי מיעוט שאינו שכיח‬
‫והוי דומיא למיעוטא דאינן מומחין שאינו‬
‫שכיח‪ ,‬ולכן אין זה סותר הך כללא דבעינן‬
‫"עד שיודע לך במה נשחטה"‪ ,‬דכיון דהך‬
‫מיעוטא דשמא נפגמה הוא לא שכיח‪,‬‬
‫שפיר מקרי שנודע לנו במה נשחטה‪ ,‬וא"כ‬
‫יש לומר דבהא גופא הוא דפליגי‬
‫הרשב"א ז"ל ודעימיה‪ ,‬דאינהו ז"ל ס"ל‬
‫דכיון שנגעה במפרקת‪ ,‬מה שיתכן‬
‫שנפגמה עי"ז‪ ,‬זה הוי מיעוט השכיח‪,‬‬
‫ומשום הכי באמת הוא דאית ליה‬
‫להרשב"א ז"ל‪ ,‬וכמבואר בלשונו בתורת‬
‫הבית שם‪ ,‬דכיון שהסכין נגעה במפרקת‪,‬‬
‫נפקא לה מחזקתה‪ ,‬והיינו משום דס"ל‬
‫שהנפגמה ע"י הנגיעה הוי מיעוט השכיח‪,‬‬
‫ותו ממילא אין כאן "עד שיודע לך במה‬
‫נשחטה"‪ ,‬שלא נודע לנו באמת במה‬
‫נשחטה מחמת הא שע"י הנגיעה‪ ,‬המיעוט‬
‫שנפגמה הוא שכיח‪.‬‬
‫ומעתה הנה עיקר הטעם להא דנקטינן‬
‫דאע"פ שבדק הסכין קודם שחיטה צריך‬
‫לחזור ולבדקו אחר השחיטה ‪,‬וכדאיתא‬
‫בש"ע סימן י"ח סעיף י"ב‪ ,‬הוא משום‬
‫דקיי"ל דאע"פ שאנחנו סומכים מן התורה‬
‫השמש‬
‫על החזקה או על הרוב‪ ,‬מ"מ היכא דאיכא‬
‫לברורי צריכין אנו לברר‪ ,‬וכיוצא מבואר‬
‫בלשון הב"ח בסימן י"ח‪ ,‬וכן כתב בהדיא‬
‫הערוך השלחן בסימן י"ח סעיף כ"ט‪,‬‬
‫ומהך טעמא אמרינן דאע"פ שרוב מצויין‬
‫אצל שחיטה מומחין הן‪ ,‬מ"מ אם השוחט‬
‫נמצא לפנינו צריכים אנו למיבדקיה‪,‬‬
‫משום דכל היכא דאיכא לברורי‬
‫מבררינן‪ ,‬וכמבואר בש"ע סימן א' סעיף‬
‫א'‪ ,‬אלא דפליגי בזה הראשונים ז"ל‪,‬‬
‫דהגאונים ז"ל סבירא ליהו דאע"פ שהרוב‬
‫מצויין אצל שחיטה מומחים הן הוא רוב‬
‫מעלייתא‪ ,‬והמיעוט שאינם מומחין הוא‬
‫לא שכיח‪ ,‬אפי"ה צריכין לברר‪ ,‬וכן ס"ל‬
‫להרא"ש ז"ל דמיעוט שאינם מומחין הוא‬
‫לא שכיח‪ ,‬ואפי"ה צריכין לברר‪ ,‬אבל‬
‫שיטת הר"ן ז"ל היא דמה שצריכין לברר‬
‫ברוב מצויין אשמ"ה הוא רק משום‬
‫שהרוב הוא גרוע והמיעוט הוא שכיח‪,‬‬
‫יעויין בכ"ז במעדני יום טוב על הרא"ש‬
‫ז"ל פרק קמא דחולין סימן ט"ו אות קטן‬
‫ס'‪ ,‬ויעויין מה שהארכנו בעניותנו בספרנו‬
‫על חולין סימן ה'‪ ,‬ומיהו נראה מסתברא‪,‬‬
‫דאע"ג דאיכא מרבוותא ז"ל דסבירי‬
‫כהנ"ל דאפילו במיעוט שאינו שכיח‬
‫צריכין לברר‪ ,‬מ"מ היכא שהמיעוט הזה‬
‫הוא בגדר מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬אינהו נמי‬
‫מודו דלא צריכין לברר‪ ,‬ויתכן דזהו הטעם‬
‫למה אין אנו בודקים כל הי"ח טרפות‪,‬‬
‫משום דהויין בגדר מיעוטא דמיעוטא‪,‬‬
‫[ויעויין בחידושי רעק"א ז"ל על חולין י"א‬
‫ע"א על התוס' ד"ה מנא הא‬
‫מילתא‪ ].‬והכי משמע מלשון הש"ך יו"ד‬
‫סימן ל"ט ס"ק א' וס"ק ב' ע"ש‪.‬‬
‫‪058‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫דעל כרחך שאני שאר טרפות דהויין‬
‫מיעוטא דמיעוטא דאל"כ מאי שנא מרוב‬
‫מצויין אשמ"ה‪.‬‬
‫ולפי"ז נראה בעיקר דין חיוב הבדיקה‬
‫בנגע במפרקת‪ ,‬האם צריך דוקא בדיקה‬
‫גמורה או סגי אף בבדיקה בסכין וידים‬
‫רטובות וגם בהולכה והובאה בעלמא ולא‬
‫אתלתא רוחתא‪ ,‬דזה תלוי בפלוגתת‬
‫הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל הנ"ל‪ ,‬דלהרא"ש‬
‫ז"ל דס"ל דבנגיעה במפרקת המיעוט‬
‫שמא נפגמה הוי מיעוט שאינו שכיח‪ ,‬א"כ‬
‫יש לומר דבודאי מיד כשהוא בודק הסכין‬
‫על חודה בהולכה והובאה ואף בידים‬
‫רטובות‪ ,‬ולא מצא פגימה‪ ,‬כבר מכח זה‪,‬‬
‫מה שיתכן שאכתי אפשר שיש פגימה‬
‫בצדדין [או על החוד מחמת שהבדיקה‬
‫נעשית רק בידים רטובות] זה הוי רק‬
‫בגדר מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬דודאי אחרי‬
‫שכבר נעשית בדיקה כזו‪ ,‬שפיר נתמעט‬
‫עוד המיעוט דיתכן שאכתי ישנה פגימה‬
‫בסכין‪ ,‬והוי מיעוטא דמיעוטא‪ ,‬ולכן תו לא‬
‫צריכין לבדוק‪ ,‬דבמיעוטא דמיעוטא לא‬
‫צריכין לברר‪ ,‬מיהו לדעת הרשב"א ז"ל‬
‫דס"ל דמחמת הנגיעה במפרקת‪ ,‬המיעוט‬
‫שמא נפגמה הוא מיעוט דשכיח‪ ,‬א"כ י"ל‬
‫דאם עשה רק בדיקה בידים רטובות ורק‬
‫על החוד‪ ,‬אף שעי"ז שפיר נתמעט הך‬
‫מיעוט‪ ,‬מ"מ אכתי הוא רק בגדר מיעוט‬
‫שאינו שכיח‪ ,‬ולא בגדר מיעוטא‬
‫דמיעוטא‪ ,‬וחייבים עדיין לברר‪ ,‬ולכן‬
‫צריכין דוקא בדיקה גמורה‪ ,‬בידים וסכין‬
‫נגובות‪ ,‬ואתלתא רוחתא‬
‫השמש‬
‫ולפי"ז תו ליכא שום הכרח מדברי מרן‬
‫הש"ע בסימן י"ח סעיף י"ב‪ ,‬שאם נגע‬
‫במפרקת שצריך לבדוק דוקא בדיקה‬
‫גמורה‪ ,‬דאע"פ שפסק שם הש"ע שאם‬
‫היתה נגיעה במפרקת והמשיך לשחוט‬
‫ואח"כ נאבדה הסכין‪ ,‬יש להחמיר ולחוש‬
‫לכל אותן שנשחטו אחרי הנגיעה‪ ,‬ודאי‬
‫ניתן לומר דכל זה הוא דוקא משום שלא‬
‫נעשית כלל שום בדיקה לסכין‪ ,‬דאז אם‬
‫נחוש לשיטתו דהרשב"א ז"ל והגאונים‬
‫ז"ל ודעימייהו‪ ,‬דנפקא לה הסכין‬
‫מחזקתה‪ ,‬ולא כשיטתו דהרא"ש ז"ל‪,‬‬
‫ממילא הוה ליה חששא בדאורייתא‪ ,‬האם‬
‫זה מקרי "שנודע לנו במה נשחטה" ויצאה‬
‫הבהמה מחזקת איסור או לא‪ ,‬ובחששא‬
‫כי האי שפיר החמיר הש"ע‪ ,‬אבל היכא‬
‫שמיד אחרי הנגיעה נעשית בדיקה בסכין ‪,‬‬
‫אף אם בדיקה זו לא נעשית אלא על חוד‬
‫הסכין‪ ,‬וגם בסכין וידים רטובות‪ ,‬מ"מ הרי‬
‫מכח בדיקה זו כבר נתמעט המיעוט‬
‫דשמא אכתי יש פגימה בסכין‪ ,‬באופן‬
‫דלשיטת הרא"ש ז"ל לא צריכין כלל‬
‫לברר יותר וכמו שנתבאר‪ ,‬ואף‬
‫דלהרשב"א ז"ל אכתי יש צורך לברר‬
‫יותר‪ ,‬מ"מ הרי כל החיוב לברר כשיש‬
‫כבר חזקה או רוב‪ ,‬זהו רק דין דרבנן‪ ,‬דמן‬
‫התורה בודאי שגם אם יש אפשרות‬
‫לברר‪ ,‬אין שום חיוב לברר‪ ,‬יעויין ברא"ש‬
‫ז"ל בפרק קמא דחולין סימן ט"ז ‪,‬וכן כתב‬
‫הרשב"א ז"ל בתורת הבית דף ל"ג ע"ב‪,‬‬
‫שכל החיוב לבדוק בטרפות הריאה הוא‬
‫רק מדרבנן‪ ,‬דמן התורה הולכים אחרי‬
‫הרוב‪ ,‬וכן כתב הפמ"ג בפתיחתו לסימן‬
‫ל"ט‪ ,‬וכן כתב בהדיא הש"ך בסימן ל"ט‬
‫ס"ק ג'‪.‬‬
‫‪059‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫ובכי האי גוונא שכל הנדון הוא רק‬
‫בדרבנן שפיר יש לומר שגם מרן הש"ע‬
‫יסבור דאזלינן לקולא וכדעת הרא"ש ז"ל‪.‬‬
‫וביתר ביאור יש לומר דהלא גם דעתו‬
‫דמרן הש"ע מוכחא‪ ,‬דמאי דנקט‬
‫כהרשב"א ז"ל דנפקא לה הסכין מחזקתה‬
‫בנגיעה במפרקת‪ ,‬אין זה בתורת ודאי‬
‫אלא בתורת ספק‪ ,‬וגם רק בגדר חומרא‬
‫וחששא ‪,‬וכמו שמורה לשונו שכתב "יש‬
‫להחמיר ולחוש" לכל אותן שנשחטו‬
‫אח"כ‪ ,‬וא"כ הבו דלא להוסיף עלה‪ ,‬וי"ל‬
‫שלא כתב להחמיר אלא בלא היתה שום‬
‫בדיקה כלל‪ ,‬אבל אם היתה איזו בדיקה‪,‬‬
‫אפילו בדיקה פורתא‪ ,‬תו אין להחמיר‪.‬‬
‫ב‪ .‬בהא דמחמרינן לאסור כל מה‬
‫שנשחט אחרי הנגיעה במפרקת‪,‬‬
‫האם זה מעיקר הדין‪ ,‬והיכא שבדק‬
‫בחוד לבד ולא בצדדין מה הדין‪.‬‬
‫וקושטא הוא דהכי נראה דיש לקבוע‬
‫לדינא דמה שפסק מרן הש"ע שאם נגע‬
‫במפרקת של אחת מהן יש להחמיר‬
‫ולחוש לכל אותן שנשחטו אח"כ‪ ,‬זהו‬
‫דוקא בדרך חומרא ולא מעיקר דדינא‪,‬‬
‫שהרי רובא דרבוותא ז"ל ס"ל שאין לחוש‬
‫שמא נפגמה הסכין מחמת הנגיעה‪,‬‬
‫דמלבד דעתו דהרא"ש ז"ל הנזכרת לעיל‪,‬‬
‫כך היא ג"כ דעתם של בעל המאור ז"ל‬
‫והעיטור והרי"ם ז"ל והטור והש"ג וכמו‬
‫שמייתי בספר יד יהודה בפירוש הארוך‬
‫סימן י"ח ס"ק י"ב‪ ,‬וכן יש להוכיח בדעתו‬
‫דרש"י ז"ל שכתב בחולין י' ע"ב ד"ה‬
‫בעצם המפרקת‪ ,‬ד"עצם מפרקת לא פגמה‬
‫השמש‬
‫לסכין טפי מעור" [ולכן אף שנגע‬
‫במפרקת לא תלינן בה] ע"כ‪ ,‬ומכיון שאין‬
‫המפרקת פוגמת יותר מהעור‪ ,‬א"כ‬
‫מסתברא ודאי דדינא הוא דכי היכי דאם‬
‫שחט הרבה עופות [ולא נגע במפרקת‬
‫ונאבד הסכין ולא בדקה אחרי השחיטה‪,‬‬
‫סמכינן אחזקה קמייתא ומכשרינן לכל‬
‫העופות ששחט ‪,‬וכדקיי"ל בסימן י"ח‬
‫סעיף י"ב‪ ,‬הכי נמי יסבור רש"י ז"ל דגם‬
‫כשנגע במפרקת ונאבדה הסכין‪ ,‬שאין‬
‫להוציא הסכין מחזקתה‪ ,‬ובדעת הרמב"ם‬
‫ז"ל‪ ,‬כבר קבע הרב המגיד בהל' שחיטה‬
‫פ"א הכ"ה‪ ,‬דאיהו ז"ל סבירא ליה‬
‫כהרא"ש ז"ל‪.‬‬
‫ולכן אף שפסק מרן הש"ע כהרשב"א ז"ל‬
‫והר"ן ז"ל‪ ,‬דחששו לדעת המחמירין‪ ,‬צ"ל‬
‫דזהו דוקא דרך חומרא‪ ,‬ולא מדינא‪ ,‬וכ"כ ‪,‬‬
‫בספר יד יהודה שם שכ"כ הרשב"א ז"ל‬
‫והביא דוקא דרך חומרא‪ ,‬ולא מדינא‪,‬‬
‫וכ"כ בספר יד יהודה שם שכ"כ הרשב"א‬
‫ז"ל והביא הב"י ד"הורו רבותיו דחוששין‬
‫לכל אותן שנשחטו אח"כ"‪ ,‬ומכח זה‬
‫העלה היד יהודה בבירור דאם נתערב‬
‫אח"כ [אחד מהעופות שנשחטו אחרי‬
‫הנגיעה] יש להתיר לאכול כ"א בפני‬
‫עצמו הגם דהוא חתיכה הראויה‬
‫להתכבד‪ ,‬דאין נחשב לספק דאורייתא‬
‫שנתערב‪ ,‬ודלא כהפמ"ג שכתב להתיר‬
‫בלא נודע כמ"ש הש"ך בסימן ק"י [עיין‬
‫פמ"ג סימן י"ח בשפתי דעת ס"ק כ"א]‪,‬‬
‫דפשוט דגם בנודע וכן שלא בהפסד‬
‫מרובה כשר‪ ,‬ע"ש ביד יהודה‪ .‬ולכן שפיר‬
‫תיסגי לן אף בבדיקה שאינה גמורה‪.‬‬
‫‪061‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫עוד נראה דאפילו לדעת הרשב"א ז"ל‬
‫ודעימיה דע"י הנגיעה במפרקת נפקא לה‬
‫הסכין מחזקתה‪ ,‬הנה לא קאמר זאת‬
‫הרשב"א ז"ל אלא כדי להורות לן‪ ,‬דאם‬
‫נאבדה הסכין אחרי זאת הנגיעה‪ ,‬אסרינן‬
‫כל אלו שנשחטו אחרי הנגיעה‪ ,‬משום‬
‫שחוששין שנפגמה הסכין מחמת הנגיעה‪,‬‬
‫ולפי"ז הא שפיר מצינן למימר גם בדעתיה‬
‫דהרשב"א ז"ל דעיקר מה שחוששין‬
‫לפגימת הסכין בזה‪ ,‬הוא רק לפגימת‬
‫הסכין בחודה ולא בצדדיה‪ ,‬והיינו טעמא‬
‫משום דכיון שכבר נבדקה הסכין היטב‬
‫מקמי השחיטה‪ ,‬בבדיקה גמורה אתלתא‬
‫רוחתא‪ ,‬שוב לא שכיח שיחסר עי"ז‬
‫מהברזל בצדדי הסכין ‪,‬ולענין חלודה‪,‬‬
‫בתוך השחיטות לא מתהוי חלודה‪ ,‬וכמו‬
‫שכתב כ"ז בספר יד יהודה סימן י"ח‬
‫בפירוש הקצר ס"ק י'‪ ,‬לענין הבדיקה‬
‫שאחרי השחיטה‪ ,‬דאף אם נגע במפרקת‬
‫של אחת‪ ,‬אם עבר ולא בדק בצדדין‪,‬‬
‫ובדק יפה בחוד וראה שאין בו פגם כשר‪,‬‬
‫דאין שכיח שיחסר ע"י זה מהברזל בצדדי‬
‫הסכין‪ ,‬ולענין חלודה הא בדק קודם‬
‫שחיטה‪ ,‬ובתוך השחיטות לא יתהוי‬
‫חלודה‪ ,‬כנ"ל ברור ע"ש‪.‬‬
‫ואע"ג דהיד יהודה מיירי לענין בדיעבד‪,‬‬
‫ואנן הלא עסקינן לעינן לכתחלה‪ ,‬לענין‬
‫להמשיך בסכין אחרי הנגיעה‪ ,‬מ"מ הא‬
‫מיהא מוכח מדברי היד יהודה בדעתיה‬
‫דהרשב"א ז"ל [דאליביה הוא דקא מיירי‬
‫מדנקט מרן הש"ע כוותיה] דמאי דחשש‬
‫והחמיר לאסור כל השחיטות שאחרי‬
‫הנגיעה‪ ,‬על כרחך דזהו דוקא מחמת חשש‬
‫פגימה בחוד ולא מחשש פגימה בצדדין‪,‬‬
‫השמש‬
‫שהרי חזינן שאף בתר הנגיעה‪ ,‬הבדיקה‬
‫אחרי השחיטה בצדדין לא מיעכבא‪ ,‬ועל‬
‫כרחך דלענין הצדדין לא נפקא הסכין‬
‫מחזקתה‪ ,‬ונמצא דלענין הצדדין דעת‬
‫הרשב"א ז"ל היא שוה לדעת הרא"ש ז"ל‪,‬‬
‫וא"כ איפה כי היכי דכבר נתבאר‬
‫דלהרא"ש ז"ל אחרי שנעשית בדיקה‬
‫אפילו כשאינה גמורה בחוד‪ ,‬סגי בהכי‪,‬‬
‫משום דלענין השאר הוי ליה מיעוטא‬
‫דמיעוטא ולא צריכין לברר‪ ,‬הכי נמי‬
‫להרשב"א ז"ל אחרי שנעשית בדיקה‬
‫גמורה בחוד‪ ,‬סגי בהכי‪ ,‬דלענין השאר הוי‬
‫ליה מיעוטא דמיעוטא ולא צריכין לברר‪.‬‬
‫ועל כל פנים‪ ,‬הא קיי"ל דאפושי בפלוגתא‬
‫לא מפשינן‪ ,‬וכל טצדקי דאיכא למיעבד‬
‫כדי לקרב דעות רבותינו ז"ל אהדדי‬
‫עבדינן להו‪ ,‬וא"כ מכיון דבכדי להבין‬
‫שיטת הרשב"א ז"ל דס"ל דחוששין‬
‫להחמיר לכל השחיטות שנעשו אחרי‬
‫הנגיעה‪ ,‬מספיק לנו לומר רק שחוששין‬
‫שנפגמה הסכין בחודה‪ ,‬תו אין לנו לומר‬
‫שהוא ז"ל חולק על הרא"ש ז"ל גם בענין‬
‫הצדדין‪ ,‬אלא אדרבה אית לן למימר‬
‫מאחר דדעת הרא"ש ז"ל ברורה דלא‬
‫חיישינן לא לפגימת החוד ולא לפגימת‬
‫הצדדין‪ ,‬אפושי בפלוגתא לא מפשינן‪,‬‬
‫ויש לנו לומר שגם הרשב"א ז"ל שחולק‬
‫עליו ‪,‬אינו חולק עליו אלא לענין פגימת‬
‫החוד ולא לענין פגימת הצדדין‪ ,‬ומאי‬
‫דקאמר הרשב"א ז"ל דמחמת הנגיעה‬
‫נפקא לה הסכין מחזקתה‪ ,‬שפיר מתפרש‬
‫לענין החוד גרידא‪ ,‬ולכן נראה דכמו‬
‫שהעלה היד יהודה בסימן י"ח בפירוש‬
‫הארוך והקצר ס"ק י'‪ ,‬דלענין הבדיקה‬
‫‪060‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫שבין שחיטה לשחיטה‪ ,‬אין צריך לבדוק‬
‫בצדדין‪ ,‬וצריך רק לבדוק בחוד יפה‬
‫במתינות ולא במהירות‪ ,‬הכי נמי לענין‬
‫הבדיקה בין נגיעה במפרקת לשחיטה‪,‬‬
‫אין צריך לבדוק בצדדין‪ ,‬דלענין הצדדין‬
‫אין הבדל במצבה של הסכין כשהיא בין‬
‫שחיטה לשחיטה או כשהיא בין נגיעה‬
‫לשחיטה‪.‬‬
‫וכבר מייתי הדרכי משה בסימן י"ח אות‬
‫קטן ד'‪ ,‬דבשחיטת ישנים איתא וז"ל "אין‬
‫צריך לבדוק בי"ב בדיקות בין שחיטה‬
‫לשחיטה כי אין רוח חכמים נוחה הימנו‬
‫להפסיק כ"כ בין ברכה לשחיטה שניה"‬
‫עכ"ל‪ ,‬ואף דהש"ך בס"ק ט"ז כתב עלה‬
‫דלא נהירא דהא צרכי שחיטה לא הוי‬
‫הפסק ע"כ ‪,‬יעויין ביד יהודה בפירוש‬
‫הארוך ס"ק י' שישב לנכון הערתו זו‬
‫דהש"ך‪ ,‬דבדיקת הצדדין לא חשיבא‬
‫צרכי שחיטה‪ ,‬דלא שכיח שתהיה פגימה‬
‫בצדדין מחמת השחיטה‪ ,‬ואף דהמהר"י‬
‫ז"ל אית ליה דבין שחיטה לשחיטה צריך‬
‫י"ב בדיקות‪ ,‬יעויין שם בדרכי משה‪ ,‬לא‬
‫קיי"ל כוותי 'דאיהו ז"ל אזיל לשיטתיה‬
‫דס"ל דבדיקה זו היא חיובית‪ ,‬ואנן קיי"ל‬
‫דאינה אלא בדרך עצה טובה כן כתב היד‬
‫יהודה שם‪ ,‬וכן כתב הפמ"ג בשפתי דעת‬
‫ס"ק ט"ז‪.‬‬
‫ומכח כל מה שנתבאר‪ ,‬תימה לי בעניי‬
‫על מה שכתב בפשיטות‪ ,‬בספר מטה‬
‫אשר על השמלה חדשה סימן י"ח ס"ק‬
‫כ"א דצריך בדיקה גמורה די"ב בדיקות‬
‫לסכין כשבא להחזיק בכשרות או אף‬
‫בתוך השחיטות אם נגע במפרקת ונעשית‬
‫השמש‬
‫"סתם סכין"‪ ,‬ע"ש‪ ,‬וזה תימה חדא דלענין‬
‫הצדדין ליכא שום הכרח דפליג הרשב"א‬
‫ז"ל על הרא"ש ז"ל ואדרבה טפי אית לן‬
‫למימר דאפושי בפלוגתא לא מפשינן‪,‬‬
‫וממילא גם בדעת מרן הש"ע דנקט‬
‫כהרשב"א ז"ל אין לנו לקבוע כלל‬
‫שיסבור דנפקא לה הסכין מחזקתה גם‬
‫לענין הצדדין‪ ,‬ועוד הא אף דנקטינן‬
‫כהרשב"א ז"ל‪ ,‬הלא זהו דוקא דרך‬
‫חומרא ולא מדינא וכמו שנתבאר‪,‬‬
‫וממילא מהיכי תיתי דלא תיסגי אף‬
‫בדיקה שאינה גמורה‪ ,‬ומנא לן דנעשית‬
‫"סתם סכין"‪ .‬ותימה ג"כ על כת"ר‬
‫דמיסתמיך ואזיל על המטה אשר‬
‫ג‪ .‬בהא דבעינן ידים נגובות האם זה‬
‫לעיכובא‪.‬‬
‫עוד נראה לומר בחיזוק מנהגם של רוב‬
‫השוחטים‪ ,‬שאף אם נגעו במפרקת סגי‬
‫ליהו בבדיקה אפילו בידים רטובות‪ ,‬ואם‬
‫לא מוצאים פגימה ממשיכים לשחוט‪,‬‬
‫דהנה בעיקר מה שיש צורך לבדוק הסכין‬
‫בין שחיטה לשחיטה‪ ,‬וכדאיתא בש"ע‬
‫סימן י"ח סעיף י"א‪ ,‬הטעם לבדיקה זו הוא‬
‫משום שתי תועליות‪ ,‬האחת היא משום‬
‫צורך קביעת משפטן של השחיטות שכבר‬
‫נעשו‪ ,‬והיינו דאע"פ שהסכין היתה‬
‫בחזקת כשרות‪ ,‬כיון שכבר נבדקה בדיקה‬
‫גמורה מקמי השחיטה מ"מ צריך דוקא‬
‫לבודקה אחרי השחיטה כדי להתיר מה‬
‫שנשחט‪ ,‬משום דכל היכא דאיכא לברור‬
‫מבררינן‪ ,‬ולענין זה כבר נתבאר דבנ"ד‬
‫שפיר סגי אף בבדיקה שאינה גמורה‬
‫[ועיין עוד לקמן בס"ד]‪.‬‬
‫‪062‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫ועוד ישנה תועלת אחרת בבידקה זו‪ ,‬והיא‬
‫משום צורך השחיטות שהולכים לעשות‬
‫הלאה‪ ,‬וכמו שבכל השחיטות דעלמא‬
‫חייבים דוקא לבדוק הסכין מקמי‬
‫השחיטה‪ ,‬הכי נמי הכא בשביל השחיטות‬
‫שהולכים לעשות צריך דוקא לבדוק‬
‫הסכין מקמי התחלת שחיטתן‪ ,‬ואף שכבר‬
‫נבדקה הסכין בדיקה גמורה מקמי‬
‫התחלת השחיטת הראשונות‪ ,‬מ"מ הרי‬
‫איתרע חזקתה בנגיעה במפרקת‪ ,‬אלא‬
‫דהלא כל הטעם שחייבים בכל השחיטות‬
‫דעלמא לבדוק דוקא מקמי השחיטה‪ ,‬ולא‬
‫סמכינן על הבדיקה שתיעשה אחרי גמר‬
‫כל השחיטות‪ ,‬וכדקיי"ל בסימן י"ח סעיף‬
‫י"ב‪ ,‬הוא שמום דשמא ישכח לבדוק אחרי‬
‫השחיטה והרי הוא כאוכל נבלה‪ ,‬וכמו‬
‫שכתב הרשב"א ז"ל מביאו ב"י וכן משמע‬
‫בטור‪ ,‬יעויין בש"ך סימן י"ח ס"ק ה‪'.‬‬
‫והנה בהא דבעינן לענין בדיקת הסכין‪,‬‬
‫שיהיו הידים נגובות וגם הסכין נגובה‪,‬‬
‫וכמו שכתב הפתחי תשובה בסימן י"ח‬
‫ס"ק ה' בשם המכתב מאליהו‪ ,‬יעויין‬
‫בספר מצות השחיטה סימן י"ח במקורות‬
‫וביאורים אות ס"ג שהעלה דמה שכתבו‬
‫האחרונים ז"ל גבי בדיקת הסכין לפני‬
‫השחיטה דבעינן שיהיה יבש‪ ,‬לאו‬
‫לעיכובא קאמרי‪ ,‬אלא מצד הראוי והנכון‬
‫לצאת מחשש פגימה דלאו כמו שאירע‬
‫לכמה אנשים בזה‪ ,‬ואילו מצד הדין אין‬
‫לחוש לזה [וראה כיו"ב בכף החיים אות‬
‫כ"ג]‪ ,‬וכן מבואר להדיא בשיטת הדעת‬
‫קדושים סימן י"ח אות ז'‪ ,‬עכ"ל בספר‬
‫מצות השחיטה‪ ,‬ואתי שפיר לפי"ז מה‬
‫שכתב בספר כף החיים באות מ"ה בשם‬
‫השמש‬
‫אחרונים רבים‪ ,‬הלא המה התבואות שור‬
‫והשפתי דעת וקומץ וזבחי רצון ודעת‬
‫קדושים ומנ"י ויד אליהו‪ ,‬שמועיל לבדוק‬
‫סכין אחר שחיטה אפילו אם יהיה לח‪ ,‬לא‬
‫מבעיא לח ממים שרחצו בהם את הסכין‬
‫לאחר שחיטה‪ ,‬אלא אפילו יהיה לח מדם‬
‫השחיטה‪ ,‬כל שבודק מיד אחר השחיטה‪,‬‬
‫דליכא חשש שנקרש הדם וסותם איזו‬
‫פגימה‪ .‬ע"ש‪ ,‬ועל כרחך דזהו משום‬
‫דמעיקר הדין שפיר מהני אפילו סכין‬
‫וידים רטובות‪ ,‬ומאי דמצריכין שיהיו‬
‫נגובות אין זה לעיכובא ע"ש עוד‪.‬‬
‫ומעתה הרי כבר נודעה סברת הרמב"ן‬
‫ז"ל דמייתי משם הגאונים ז"ל בריש חולין‬
‫ג' ע"ב דס"ל דאף לפי המסקנא דאית לן‬
‫רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן‪ ,‬מ"מ‬
‫היכא דשחט חד ואיתיה קמן למיבדקיה‪,‬‬
‫צריך למיבדקיה אם יודע הלכות שחיטה‬
‫מותר לאכול משחיטתו‪ ,‬ולא אמרו רוב‬
‫מצויין א"ש מומ"ה אלא היכא דליתיה‬
‫קמן‪ ,‬ולכתחלה נמי מותר למסור לו‬
‫לשחוט על סמך לבודקו אח"כ‪ ,‬ולא‬
‫חיישינן דלמא ישכח לבודקו כיון שאפילו‬
‫אם ישכח אין בכך כלום‪ ,‬וכתב הרמב"ן‬
‫ז"ל אדברי הגאונים וז"ל וקבלה היא‬
‫ונקבל בסבר פנים יפות וכו'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫הרי מבואר בזה דאפילו בגוונא דבעינן‬
‫לעשות בדיקה‪ ,‬מ"מ היכא שבדיקה זו‬
‫אינה מעכבת בדיעבד‪ ,‬מותר לעשות‬
‫מעשה על סמך שיעשה הבדיקה אח"כ‪,‬‬
‫ולא חיישינן דלמא ישכח לעשות זאת‬
‫הבדיקה‪ ,‬כיון שאפילו אם ישכח אין בכך‬
‫כלום‪ ,‬וא"כ דכוותה נמי אית לן למימר‬
‫‪063‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫בעניננו‪ ,‬דשפיר שרי לכתחלה לעשות‬
‫בדיקת הסכין אפילו בידים רטובות‪ ,‬ואף‬
‫אחרי הנגיעה במפרקת‪ ,‬על סמך לעשות‬
‫בדיקה גמורה בידים נגובות אחרי‬
‫השחיטה‪ ,‬וליכא למיחש שמא ישכח‬
‫לבדוק אחרי השחיטה‪ ,‬כיון שאפילו אם‬
‫ישכח לית לן בה‪ ,‬דבדיעבד גם בדיקה‬
‫ידים רטובות מהניא וכבר הוחזקה הסכין‬
‫בכשרות מכח בדיקה זו‪.‬‬
‫ואי תיקשי דא"כ גם בנוגע לבדיקה‬
‫הראשונה של הסכין‪ ,‬לפני התחלת כל‬
‫השחיטות‪ ,‬נמי תיסגי לן אפילו בבדיקה‬
‫בידים רטובות‪ ,‬כיון שאפילו אם ישכח‬
‫אח"כ לעשות בדיקה גמורה אחרי‬
‫השחיטה לית לן בה‪ ,‬דמעיקר הדין סגי‬
‫בבדיקה בידים רטובות‪ ,‬נראה דאין הכי‬
‫נמי אע"פ שמעיקר הדין ‪,‬הוה סגי גם‬
‫לבדיקה ראשונה‪ ,‬גם בדיקה בידים‬
‫רטובות‪ ,‬מ"מ מאחר שהסכין‪ ,‬לפני‬
‫השחיטות ‪,‬היא בחזקת שאינה בדוקה‬
‫והפגימה מצויה בה‪ ,‬וכמו שכתב הלבוש‬
‫בסימן י"ח סעיף ג'‪ ,‬ויעויין ג"כ בערוך‬
‫השלחן סימן י"ח סעיף א'‪ ,‬דדרך הסכין‬
‫להתקלקל קצת מאליה‪ ,‬לכן נהגו דוקא‬
‫בבדיקה גמורה ובידים וסכין נגובות‪,‬‬
‫משא"כ בבדיקה שבין השחיטות‪ ,‬אף‬
‫כשנגעה הסכין במפרקת‪ ,‬מאי דאמרינן‬
‫דאיתרע חזקתה מחמת זה‪ ,‬הוא רק בגדר‬
‫חששא וכמו שנתבאר לעיל באות ב'‪.‬‬
‫והנה יעויין ביו"ד סימן ק"י סעיף ט'‬
‫ברמ"א ז"ל שכתב‪ ,‬עוף שנשבר או נשמט‬
‫גפו ספק מחיים או לאחר שחיטה‪ ,‬ואם‬
‫תמצא לומר מחיים שמא לא נקבה‬
‫השמש‬
‫הריאה‪ ,‬יש להתיר מכח ספק ספיקא‬
‫אע"פ שיש לברר על ידי בדיקת הריאה‬
‫אין לחוש‪ ,‬ע"כ‪ ,‬וכן כתב בדרכי משה סוף‬
‫סימן נ"ז בשם פסקי מהרא"י סוף סימן‬
‫מ"ז‪ ,‬ועיין בש"ך שם ס"ק ס"ו‪ ,‬ע"ש‪ ,‬הרי‬
‫מבואר בזה דבמקום ספק ספיקא אפילו‬
‫היכא דאיכא לברורי לא צריכין לברר‪,‬‬
‫ולפי"ז הקשה הגאון רעק"א בחידושיו על‬
‫הש"ע סימן י"ח סעיף י"ב‪ ,‬אהך דינא‬
‫דנקטינן שם בש"ע‪ ,‬דאע"פ שבדק הסכין‬
‫קודם שחיטה צריך לחזור ולבדוק אחר‬
‫השחיטה‪ ,‬דאמאי והלא זה הוי ס"ס ספק‬
‫שאינו פגום ואת"ל פגום שמא בעצם‬
‫המפרקת נפגמה‪ ,‬ובס"ס אפילו היכא‬
‫דאפשר לברר אין צריך לברר‪ ,‬ואפילו‬
‫להחולקים דצריך לברר [יעויין בש"ך שם‬
‫בשם הרשב"א ז"ל]‪.‬‬
‫מ"מ נראה לפע"ד דזהו רק אם אחר‬
‫הבירור נעמוד על הבירור דאסור ודאי או‬
‫לא אבל היכא דרק ספק א' יתברר‪ ,‬אלא‬
‫דאזי לא יהיה ס"ס ויהיה אסור מספק‪ ,‬י"ל‬
‫דלכו"ע אין צריך לברר כיון דהשתא‬
‫איכא ס"ס וגם אחר הבירור לא יהיה ודאי‬
‫איסור‪ ,‬א"כ הכא בסכין דאף אם ימצא‬
‫פגימה עדיין יהא ספק שמא בעצם‬
‫המפרקת נפגמה יהיה הדין דאין צריך‬
‫לברר‪ ,‬וסיים הגרעק"א ז"ל‪ ,‬דצ"ל דמ"מ‬
‫באיתחזק איסור דאינו זבוח צריך לברר‬
‫אף בס"ס ובכה"ג‪ .‬ע"כ‪ .‬ולפי"ז נראה‬
‫דבעניננו מיהא‪ ,‬דמלבד הס"ס איכא ג"כ‬
‫הבדיקה בידים רטובות‪ ,‬בזה שפיר י"ל‬
‫דלא צריכין לברר יותר אף באיתחזק‬
‫איסורא‪.‬‬
‫‪064‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫ד‪ .‬בדק בלח בבין השחיטות ואחרי‬
‫גמר השחיטה בדק ביובש ומצא‬
‫פגימה‬
‫הקשה כת"ר במכתבו הראשון‪ ,‬דאי נימא‬
‫דבדיקה בלח אינה עולה יפה‪ ,‬אז אם‬
‫שחט הרבה עופות ובדק הסכין בלח‬
‫כדבעי וכנהוג בין כל חמשים עופות‬
‫למשל‪ ,‬ואחר שחיטת כולם נמצאת פגימה‬
‫בסכין בבדיקה אחרונה ביבש‪ ,‬א"כ איך‬
‫נטריף החמשים עופות האחרונים היינו‬
‫עד הבדיקה שלפניו‪ ,‬הלא בלח אין‬
‫הבדיקה עולה יפה‪ ,‬ובדין שנטריף כל‬
‫העופות‪ ,‬דע"כ איגלאי מילתא דעד‬
‫השתא שבדק בלח לא הרגיש‪ ,‬ועכשיו‬
‫שבדק ביבש הרגיש‪ ,‬וכבר עמד בזה‬
‫הדעת קדושים סימן י"ח ס"ק י"ג ונשאר‬
‫בצ"ע‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫ולפע"ד נראה דהא לא קשה מידי‪,‬‬
‫והוא על פי מה שנתבאר לעיל‪,‬‬
‫דלקושטא דמילתא כי אמרינן דבעינן‬
‫לבדוק ביבש‪ ,‬אין הביאור בזה דמעיקרא‬
‫דדינא לא מקריא בדיקה אלא ביבש‪ ,‬זה‬
‫אינו דאדרבה מעיקר הדין שפיר סגי אף‬
‫בבדיקה בידים רטובות וסכין רטובה‪,‬‬
‫והבדיקה ביבש היא רק למעליותא אבל‬
‫אין זה לעיכובא‪ ,‬וכמבואר בספר מצות‬
‫השחיטה הנ"ל וע"פ ספר כף החיים‪.‬‬
‫והראיה לזה היא גופא מתוך סתמיות‬
‫דברי רבותינו הראשונים ז"ל‪[ ,‬ואף מגוף‬
‫דברי הש"ס עצמו] שלא קבעו כלל שצריך‬
‫דוקא יבשות בשביל גדר "בדיקת‬
‫הסכין"‪ ,‬ומילתא כי האי אי איתא לא‬
‫השמש‬
‫הוה ליהו לסתומי אלא לפרושי‪ ,‬במיוחד‬
‫שהש"ס עמד על דין בדיקת הסכין‬
‫בפרטיות‪ ,‬שצריך אטופרא ואבישרא‬
‫ואתלת רוחתא‪ ,‬ואם דין זה דיובש הוא‬
‫דין גמור במעשה הבדיקה ‪,‬ושהוא‬
‫לעיכובא‪ ,‬היאך לא הזכירוהו‪.‬‬
‫ואדרבה בספר חכמת אדם כלל ג' סעיף‬
‫י"ד הצריך לכתחלה שילחלח הצפורן‬
‫במעט רוק משום שהסימנין גם כן הן‬
‫מלוחלחין בחיי הבהמה‪ ,‬אף על פי‬
‫שהצפורן מרגיש יותר הפגימה בלא רוק‪,‬‬
‫ע"ש‪ ,‬ומקור דבריו טהור מהריק"ש‬
‫בהגהות הנקראים ערך לחם‪ ,‬וכן כתב‬
‫הפר"ח בסימן י"ח אות י"ד‪ ,‬ובספר כף‬
‫החיים ס"ק מ"ד‪ ,‬והכי מבואר להדיא‬
‫בספר מטה אשר על השמלה חדשה סימן‬
‫י"ח ס"ק ל"ב‪ ,‬וכמו שציין כת"ר‪ ,‬דשפיר‬
‫מהניא הבדיקה אף בסכין וידים רטובות‪,‬‬
‫וז"ל "וכשבודק סכין רחוץ בתלי מנוגב או‬
‫שהסכין לא הודח מדם השחיטה‪ ,‬אז‬
‫ילחלח הצפורן וככה יבדוק‪ ,‬ואז תעלה‬
‫הבדיקה יפה וזה בחון ובדוק" ע"כ‪.‬‬
‫ואע"ג דפליגי על המהריק"ש הנ"ל והפר"ח‬
‫הנ"ל‪ ,‬וכמבואר בפתחי תשובה ס"ק ה'‬
‫בשם המכתב מאליהו שאין ללחלח לא‬
‫הצפורן ולא הסכין‪ ,‬וכן הוא בזבחי רצון‬
‫במוספים אות י"א‪ ,‬וביד אליהו אות כ"א‬
‫ובזבחי צדק אות ל"ג ובקומץ אות י"א‪,‬‬
‫כמובא כ"ז בכף החיים שם אות מ"ד‪ ,‬מ"מ‬
‫ודאי מסתברא דכל פלוגתייהו היא רק‬
‫דכנגד מאי דקאמרי המהריק"ש והפר"ח‬
‫שאין צורך לנהוג במעליותא זו דיובש‪,‬‬
‫קאמרי שאר רבוותא המכתב מאליהו‬
‫‪065‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫ודעימיה‪ ,‬דאדרבה יש להשתדל דוקא‬
‫בבדיקה זו דיובש המעולה טפי‪ ,‬אבל הא‬
‫מיהא כולי עלמא מודו דמעיקר הדין‬
‫שפיר מהניא בדיקה לחה‪ ,‬ואין לנו‬
‫להרחיק מחלוקתם‪ ,‬דלחד מ"ד בדיקה‬
‫בלחות פסולה ורק ביבשות היא כשרה‬
‫ולאידך מ"ד אין צורך להשתדל לבדוק‬
‫ביובש‪.‬‬
‫והכי מתבאר עוד מתוך דברי המטה אשר‬
‫בס"ק כ"ח‪ ,‬דמייתי מה שכתב בדרכי‬
‫תשובה ס"ק ס"ה לענין אם בדק ביד‬
‫מצונן‪ ,‬האם יש לאסור בדיעבד או לא‪,‬‬
‫וכתב ע"ז דלא מצא בדברי האחרונים‬
‫מזה‪ ,‬וסיים שהכל לפי ראות עיני המורה‬
‫לפי הענין והקור והאדם אם היה יכול‬
‫לעכב הרגשתו ע"כ‪ ,‬וכתב עלה המטה‬
‫אשר "ואפשר דה"ה לענין שאר דברים‬
‫דלעיל" [דהיינו כשהבדיקה היתה בלחות‪,‬‬
‫הנה מבואר בזה דבעצם אין לקבוע פסול‬
‫מכח גוף העובדא הזו גרידא שבדק‬
‫בלוחות‪ ,‬אלא הכל תלוי במציאות‬
‫הדברים‪ ,‬ואם השוחט יודע בנפשו היטיב‬
‫שעשה בדיקתו כהוגן גם בלחות‪ ,‬שפיר‬
‫דמי ואין בזה שום פסול‪ ,‬וכל זה משום‬
‫דמעולם לא נאמרה שום הלכה דבעינן‬
‫מעיקר הדין בדיקה ביובש דוקא‪ ,‬והכי‬
‫משמע עוד ממה שכתב לקמן המטה אשר‬
‫בס"ק ל"ב בסופו‪" ,‬ואנו נוהגין לבדוק‬
‫בצפורן נגוב "ע"כ‪ ,‬ואי נימא דמעיקר הדין‬
‫צריך דוקא בדיקה ביובש‪ ,‬מאי האי‬
‫דקאמר "ואנו נוהגין "וכו'‪ ,‬אטו במנהגא‬
‫תליא מילתא‪.‬‬
‫השמש‬
‫ויעויין ג"כ בלשונו דהפרי תואר בס"ק י"ד‬
‫שכתב "גם מה שכתבו האחרונים‬
‫שילחלח הצפורן במים נראה שאם ירגיש‬
‫בצפורן בלא לחלוחית כה יעשה‪ ,‬דהכל‬
‫הולך אחר ריבוי ההרגשה" עכ"ל‪ ,‬הרי‬
‫שתלה הדברים לא בלחות ולא ביבשות‪,‬‬
‫אלא בריבוי ואמיתות ההרגשה‪ ,‬ובגוונא‬
‫שהשוחט חש באמיתות ההרגשה‪ ,‬בין‬
‫בלחות ובין ביבשות‪ ,‬כך יעשה‪ ,‬ולעולם‬
‫אין שום דין שמעיקר הדין צריך יבשות‪.‬‬
‫ומעתה תו לא קשיא קושית כת"ר וכמו‬
‫שכבר ההקשה הדעת קדושים‪ ,‬דאם בדק‬
‫בין שחיטה לשחיטה בלח‪ ,‬ואחר גמר כל‬
‫השחיטות בדק ביבש ומצא פגימה‪ ,‬איך‬
‫מטריפין רק עד הבדיקה האחרונה‬
‫שהיתה בלח‪ ,‬והלא בלח אין הבדיקה‬
‫עולה יפה‪ ,‬וא"כ עכשיו שבדק ביבש‬
‫ומצא פגימה‪ ,‬איגלאי מילתא למפרע דעד‬
‫השתא שבדק בלח לא הרגיש‪ ,‬ובדין‬
‫שנטריף כל העופות‪ ,‬מיהו נראה דכל זה‬
‫אינו‪ ,‬דמאחר שמעיקר הדין בדיקה בלח‬
‫שפיר הויא בדיקה מעלייתא‪ ,‬א"כ מכיון‬
‫שע"י בדיקה זו בין שחיטה לשחיטה לא‬
‫נמצאת שום פגימה‪ ,‬ממילא איתחזקה‬
‫הסכין בכשרות גמורה מעיקר הדין‪ ,‬והרי‬
‫היא בחזקתה כמו שהיתה מקמי הכי‪,‬‬
‫ואעפ"י שלבסוף כשבדק אחרי כל‬
‫השחיטת ביבש מצא פגימה‪ ,‬אין בכך‬
‫כלום כדי להפקיע קביעת דין הסכין‬
‫שהוקבע מכח הבדיקה בלח שהיתה בין‬
‫שחיטה לשחיטה‪ ,‬מאחר שבדיקה זו‬
‫נעשית כפי עיקר הדין‪ ,‬ואין לנו לחוש‬
‫ולומר שאם היה עושה אותה בדיקה שבין‬
‫שחיטה לשחיטה ביבש‪ ,‬היה מוצא‬
‫‪066‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫פגימה‪ ,‬וכמו שמצא השתא בבדיקה‬
‫ביבש אחרי כל השחיטות‪ ,‬זה לא אמרינן‪,‬‬
‫דאחזוקי בפיסולא לא מחזקינן‪ ,‬כיון‬
‫שהבדיקה שנעשית בין שחיטה לשחיטה‬
‫היא בדיקה כשרה לגמרי מעיקר הדין‬
‫אלא אדרבה אמרינן שאפילו אם היה‬
‫בודק בין שחיטה לשחיטה ביבש‪ ,‬נמי לא‬
‫היה מוצא פגימה‪ ,‬וכמו שלא מצא ע"י‬
‫הבדיקה בלח‪ ,‬ומה שמצא השתא פגימה‬
‫בבדיקה ביבש אחרי כל השחיטות‪,‬‬
‫זו פגימה שלא נוצרה אלא אחרי הבדיקה‬
‫בלח שבין שחיטה לשחיטה‪ ,‬ולא מקמי‬
‫הכי‪ ,‬ולפי האמת יש לומר שאפילו אם‬
‫כלפי שמיא גליא‪ ,‬שאם היה בודק בין‬
‫שחיטה לשחיטה ביבש היה מוצא פגימה‪,‬‬
‫אפילו הכי לית לן בה‪ ,‬דכיון שהדין לא‬
‫הצריך לבדוק יותר מבדיקה בלח‪ ,‬ממילא‬
‫זוהי בדיקת התורה‪ ,‬ושוב לא איכפת לנו‬
‫מהפגימות שיתכן שימצאו ע"י בדיקות‬
‫אחרות כגון ביבש‪ ,‬והרי הן נידונות כאין‬
‫להן תורת פגימה‪ ,‬שאין לפגימה תורת‬
‫פגימה אלא כשהיא נרגשת אף בבדיקה‬
‫בלח‪ ,‬אבל אם לא נרגשת אלא בבדיקה‬
‫ביבש‪ ,‬לא חשיבא פגימה‪ ,‬שהרי אמרינן‬
‫שמעיקר הדין שפיר סגי בבדיקה בלח‪.‬‬
‫וממוצא הדברים אתה למד דלא קשה ג"כ‬
‫מה שהקשה כת"ר‪ ,‬לשיטת אלו השוחטים‬
‫הנוהגים שאם נגעו במפרקת‪ ,‬בודקים‬
‫הסכין ביבש‪ ,‬דמה הדין אם השתא‬
‫כשנגע במפרקת מצא פגימה‪ ,‬ומקמי הכי‬
‫כשבדק בין השחיטות‪ ,‬בדק בלח כנהוג‪,‬‬
‫מה יטריף‪ ,‬דלדעת מרן הש"ע דלא תלינן‬
‫במפרקת יותר מבעור‪ ,‬אז בדין שנטריף‬
‫כל העופות ואפילו הראשונה‪ ,‬דהא‬
‫השמש‬
‫איגלאי מילתא שבבדיקה בלח לא‬
‫הרגיש‪ ,‬ועכשיו שבדק ביבש הרגיש‪.‬‬
‫אבל לדעת השו"ת שבות יעקב ח"ב סימן‬
‫נ"ג [שאם הפגימה אינה גדולה כדי חגירת‬
‫צפורן יש להתיר מכח ס"ס‪ ,‬ספק בעור‬
‫ספק במפרקת‪ ,‬ואת"ל בעור שמא קיי"ל‬
‫כהרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל והב"ח בשיעור‬
‫הפגימה הוא כדי חגירת הצפורן] דתלינן‬
‫במפרקת וכשר‪ ,‬דאימא במפרקת איפגם‪,‬‬
‫אם בדק ביבש אפשר דגרע טפי‪ ,‬דהגם‬
‫די"ל במפרקת איפגם‪ ,‬אפשר גם לומר‬
‫דעכשיו דבדק ביבש הוא דהרגיש וע"כ‬
‫איגלאי מילתא דעד עכשיו שבדק בלח‬
‫לא היה מרגיש‪ ,‬ובכה"ג אמרינן גם לדעת‬
‫השבו"י דלא תלינן במפרקת וא"כ צ"ע‬
‫דעל מה סומכים העולם שנוהגים להטריף‬
‫עד הבדיקה שלפניו כידוע ואפילו בדק‬
‫השתא ביבש‪.‬‬
‫ולפי מה שנתבאר‪ ,‬כל זה אינו לפע"ד‪,‬‬
‫דודאי דינא הוא שהבדיקה ביבש היא רק‬
‫למעליותא ולא לעיכובא‪ ,‬ומעיקר הדין גם‬
‫בדיקה בלח הויא בדיקה מעלייתא‪ ,‬ולכן‬
‫בין לדעת מרן הש"ע דלא תלינן‬
‫במפרקת‪ ,‬כשמצא בדיקה אחרי הנגיעה‬
‫בה‪ ,‬ובין לדעת השבו"י דתלינן במפרקת‬
‫[לפחות בציור כהנ"ל בפגימה שאינה כדי‬
‫חגירת הצפורן] מאחר שנעשית בדיקה‬
‫בלח בין השחיטות‪ ,‬הרי הוקבעה עי"ז‬
‫כשרותה של הסכין מעיקרא דדינא‪,‬‬
‫באופן שאף אם אח"כ כשבדק אחרי‬
‫הנגיעה‪ ,‬בדק ביבש ומצא פגימה‪ ,‬אין‬
‫בכח בדיקה זו כלל לערער כשרותה של‬
‫הסכין שהוקבעה מקמי הכי בין‬
‫‪067‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫השחיטות‪ ,‬ואמרינן חדא מתרתי‪ ,‬או‬
‫שבאמת אפילו אם היה בודק בבין‬
‫השחיטות ביבש לא היה מוצא שום‬
‫בדיקה‪ ,‬כשם שלא מצא כשבדק בלח‪,‬‬
‫דבדיקה בלח נמי הוי בדיקה מעליתא מן‬
‫הדין‪ ,‬או שאף אם כלפי שמיא גליא‬
‫שהיתה פגימה‪ ,‬מ"מ מכיון שלא הובחנה‬
‫בבדיקה בלח‪ ,‬אין לפגימה זו תורת‬
‫פגימה‪ ,‬ודיינו מה שאנו מתחשבין בה‪,‬‬
‫כשמוצאים אותה בפועל‪ ,‬בבדיקה זו‬
‫דיבש שעושים אותה למעליותא בשעתה‪.‬‬
‫ויש להוסיף עוד סניף לחיזוק מנהגם של‬
‫השוחטים בימינו‪ ,‬דסגי ליהו בבדיקה בין‬
‫השחיטות אף בסכין וידים רטובות‪ ,‬ואף‬
‫אם נגעו במפרת‪ ,‬והוא על פי מה שכבר‬
‫הוקבע שיש חילוק בין סכינים שלנו‬
‫לסכינים שלהם‪ ,‬וכבר הובחן לאלפים‬
‫ורבואות שסכינים שלנו אין נפגמים ע"י‬
‫שחיטות עופות‪ ,‬וכמו שכתב במטה אשר‬
‫סימן י"ח ס"ק מ"א‪ ,‬והוא משום שסכינים‬
‫שלנו הם עשויים מחומר מתכת חזקה‬
‫ובריאה טובא‪ ,‬ואינה נפגמת בקל‪ ,‬ומשום‬
‫הכי י"ל דאחרי שנעשית בדיקה טובה‬
‫בכוונת הלב הראויה‪ ,‬אף בידים וסכין‬
‫רטובות‪ ,‬שפיר איתחזקה הסכין בכשרות‪,‬‬
‫מכח ידיעתנו טוב חוזקה ובריאותה‪ ,‬ומהך‬
‫טעמא נמי שייך להכין בימינו הסכין‬
‫באופן שיהיה גם חלק וגם חד ביחד‪,‬‬
‫וליכא למיחש לקלקולה‪ ,‬וכמובאר במטה‬
‫אשר שם ס"ק י"ד‪ ,‬שהמתכות שעושין‬
‫מהם הסכין של שחיטה שלנו‪ ,‬הם ממבחר‬
‫הברזל‪ ,‬והם מהותכים וחזקים אף שהם‬
‫דקים ומקבלים השחזה דקה בתכלית‬
‫הדקות ויוכל להיות חלק מאד אף שהוא‬
‫השמש‬
‫חד‪ .‬וכזה איתא בדרכי תשובה סימן י"ח‬
‫ס"ק מ'‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫ה‪ .‬בדיקה שאחרי גמר‬
‫שצריך דוקא בדיקה גמורה‪.‬‬
‫השחיטה‬
‫והנה אף על פי שחזינן דלענין הבדיקה‬
‫שבין השחיטות מנהג רוב השוחטים‬
‫לעשותה אף בסכין וידים רטובות‪ ,‬ולא‬
‫קפדי לעשותה דוקא ביובש‪ ,‬מ"מ‬
‫מסתברא מילתא דלענין הבדיקה שאחרי‬
‫גמר השחיטה‪ ,‬שהיא מחוייבת מדינא‬
‫לכתחלה‪ ,‬וכמבואר בש"ע סעיף י"ב‪,‬‬
‫מסתברא שהמנהג להקפיד לעשותה‬
‫דוקא ביובש‪ ,‬וכמו שעושים הבדיקה‬
‫שלפני התחלת השחיטה‪.‬‬
‫ודוגמת סיוע לדברים אלו‪ ,‬הוא מהא‬
‫דכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה פ"א‬
‫הלכה כ"ג וכ"ד‪ ,‬לענין חיוב הבדיקה‬
‫משלש רוחותיה של הסכין‪ ,‬דבהלכה כ"ג‬
‫כתב לענין הבדיקה שלפני השחיטה‪,‬‬
‫ש"השוחט צריך ליבדוק הסכין בחודה‬
‫ומצד זה ומצד זה" וכו'‪ ,‬ובהלכה כ"ד כתב‬
‫בזה"ל וצריך לבדוק "כן" אחר השחיטה‬
‫וכו'‪ ,‬ע"כ‪ ,‬ובספר יד יהודה סימן י"ח‬
‫בפירוש הקצר ובפירוש הארוך ס"ק י'‬
‫דלענין הבדיקה שבין השחיטות‪ ,‬אין צריך‬
‫לבדוק בהצדדין‪ ,‬וזהו אף למי שאין רוצה‬
‫להכניס עצמו לספק‪ ,‬ע"ש‪ ,‬הנה מבואר‬
‫מכ"ז דלענין הבדיקה אתלתא רוחתא‪,‬‬
‫אע"פ שבשביל הבדיקה שבין השחיטות‬
‫סגי בבדיקה בחוד ואין צריך בדיקה בכל‬
‫הצדדין‪ ,‬מ"מ בשביל הבדיקה שאחרי‬
‫השחיטה צריך אתלת רוחתא כמו בשביל‬
‫‪068‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫השמש‬
‫הבדיקה שלפני השחיטה‪ ,‬וא"כ אנן נמי‬
‫נימא דכוותה לענין הבדיקה ביובש‪,‬‬
‫דאע"פ שנהגו השוחטים דלבדיקת בין‬
‫השחיטות סגי אף בלחות מ"מ לבדיקה‬
‫שאחרי השחיטה צריך בדיקה ביובש כמו‬
‫בשביל הבדיקה שלפני השחיטה‪ ,‬וכל זה‬
‫הוא בודאי רק למעליותא לכתחלה‪,‬‬
‫דכבר נתבאר דמעיקר הדין אף בדיקה‬
‫בסכין ובידים רטובות שפיר הויא בדיקה‬
‫מעלייתא‪.‬‬
‫הבדיקה שבין השחיטות‪ ,‬מ"מ הא מיהא‬
‫מכיון דחזינן דקאמר שלענין הבדיקה‬
‫שאחרי השחיטה מקפידים לעשותה‬
‫בנגוב כשהסכין נגובה‪ ,‬א"כ אף שלענין‬
‫הבדיקה שבין השחיטות רוב השוחטים‬
‫בודקים בלחות‪ ,‬י"ל דהיכא דנהוג נהוג‪,‬‬
‫אבל לענין הבדיקה שאחרי השחיטה כל‬
‫כמה שלא חזינן שינהגו היפך ממה שכתב‬
‫המטה אשר‪ ,‬מסתברא לומר דאדרבה‬
‫המנהג הוא כוותיה‪.‬‬
‫ואין לומר דשאני הבדיקה אתלת רוחתא‬
‫מהבדיקה ביובש‪ ,‬שהבדיקה אתלתא‬
‫רוחתא היא מחוייבת מעיקר הדין משא"כ‬
‫הבדיקה ביובש היא רק למעליותא‪ ,‬ולא‬
‫לעיכובא‪ ,‬זה אינו‪ ,‬דלענין הבדיקה‬
‫שאחרי השחיטה‪ ,‬דינא הוא באמת שהדין‬
‫דאתלת רוחתא אינו לעיכובא ג"כ‪ ,‬וכמו‬
‫שכתב בספר יד יהודה סימן י"ח ס"ק י'‬
‫שאם עבר ולא בדק בצדדין אחרי‬
‫השחיטה‪ ,‬אף אם נגע במפרקת‪ ,‬שפיר‬
‫דמי כיון שבדק יפה בהחוד ע"ש‪.‬‬
‫ונראה לי שהטעם שיש מקום להקפיד‬
‫טפי לענין הבדיקה שאחרי השחיטה יותר‬
‫מלענין הבדיקה שבין השחיטות ‪,‬אע"פ‬
‫שהרי בלא"ה בכל גווני הסכין היא כבר‬
‫בחזקת כשרותה מכח הבדיקה הגמורה‬
‫שנעשית מלפני השחיטה‪ ,‬נראה שהטעם‬
‫הוא משום דבין השחיטות איכא קצת‬
‫טירחא אם יצטרכו להפסיק המשכיות‬
‫השחיטה כדי לבדוק דוקא ביובש במיוחד‬
‫בשחיטות הגדולות הנהוגים היום‪ ,‬משא"כ‬
‫בבדיקה שאחרי השחיטה‪ ,‬אין טירחא אם‬
‫יתעכבו לבדוק ביובש‪ ,‬אחרי שכבר גמרו‬
‫לשחוט הכל‪.‬‬
‫וכזה ג"כ יש להבין מתוך דברי המטה‬
‫אשר בס"ק ל"ב שכתב "ואנו נוהגים‬
‫לבדוק בצפורן נגוב זולת אם הסכין הוא‬
‫ג"כ מלוחלח‪ ,‬אז ילחלח הצפורן וככה‬
‫יבדוק ואז תעלה הבדיקה יפה וזה בחון‬
‫ובדוק"‪ .‬ע"ש וכל דברי המטה אשר הם‬
‫לענין הבדיקה שאחרי השחיטה דהא‬
‫מיירי בסכין שלא הודח מדם השחיטה‪,‬‬
‫הרי מבואר איפה בזה‪ ,‬שאם הסכין נגובה‬
‫נוהגים לבדוק אחרי השחיטה דוקא‬
‫בצפורן שהיא ג"כ נגובה‪ ,‬ואף שלא‬
‫נתבאר מהמטה אשר מאי דעתיה בענין‬
‫וכבר הזכיר הפמ"ג בפתיחתו לסימן ל"ט‬
‫דהיינו טעמא שאין בודקים אלא טרפות‬
‫הריאה ולא שאר טרפות משום דאיכא‬
‫בזה טירחא‪ ,‬ובמקום טירחא לא אמרינן‬
‫כל היכא דאיכא לברורי מבררינן‪ ,‬אלא‬
‫מוקמינן מילתא ארוב או אחזקתה‪ ,‬והכא‬
‫נמי בעיניננו מוקמינן מעיקר הדין לבדוק‬
‫אף בלחות דהויא בדיקא מעלייתא‬
‫מעיקרא דדינא‪[ .‬ומה עוד דאיכא נמי‬
‫משום הך טעמא דמייתי הרמ"א ז"ל‬
‫‪069‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫בדרכי משה‪ ,‬בשם שחיטת ישנים‪ ,‬שאם‬
‫אין הבדיקה בין השחיטות מחוייבת‬
‫ממש‪ ,‬אין רוח חכמים נוחה הימנו‬
‫להפסיק כ"כ בין ברכה לשחיטה שניה‪,‬‬
‫וכבר חיזק דבריו דהדרכי משה בזה‪,‬‬
‫בספר יד יהודה סימן י"ח ס"ק י'‪ ,‬והכא‬
‫נמי בעניננו‪ ,‬מכיוון שהבדיקה ביובש‬
‫אינה מחוייבת ממש אינו מן הנכון‬
‫להפסיק כ"כ בין ברכה לשחיטה שניה]‪.‬‬
‫וראיתי בדברי כת"ר במכתבו השני‪,‬‬
‫שהעלה לדינא‪ ,‬שאם אחרי שנגע‬
‫במפרקת‪ ,‬גמר שחיטתו‪ ,‬ואינו ממשיך‬
‫לשחוט‪ ,‬בכי האי גוונא אינו צריך לבדוק‬
‫בדיקה גמורה ביובש‪ ,‬ויכול לבדוק אף‬
‫בלחות כמו שנוהגים לבדוק בין‬
‫השחיטות‪ ,‬וחיליה דידיה הוא משום דרק‬
‫היכא דרוצה להמשיך לשחוט בסכינו‬
‫הוא דבעי בדיקה גמורה כבתחלת‬
‫השחיטה‪ ,‬מדאיתרע חזקת הסכין ואיך‬
‫ישחוט בסתם סכין בבדיקה שאינה‬
‫מעולה‪ ,‬אבל בבדיקה שאחרי גמר‬
‫השחיטה‪ ,‬שהיא רק כדי להכשיר העופות‬
‫שנשחטו קודם הנגיעה במפרקת‪ ,‬דהיה אז‬
‫חזקה טובה להסכין וגם לעופות‪ ,‬והראיה‬
‫דנאבד הסכין כשר‪ ,‬יש לומר דדי‬
‫בבדיקה כבסוף השחיטה דאף נאבד‬
‫הסכין כשר כל עוד לא נמצא ריעותא על‬
‫הסכין‪.‬‬
‫ענין‬
‫דמעולם‬
‫תמוהים‪,‬‬
‫והדברים‬
‫הצריכותא לבדוק הסכין בדיקה גמורה‬
‫דוקא‪ ,‬לא היתה תלויה כלל באם רוצה‬
‫להמשיך לשחוט‪ ,‬ואחרי שאיתרע חזקת‬
‫הסכין‪ ,‬והרי לשון הרמב"ם ז"ל מוכחא‬
‫השמש‬
‫כנ"ל בהלכות שחיטה פרק א' הלכה כ"ד‪,‬‬
‫דאף אחרי גמר השחיטה‪ ,‬ואף באינו‬
‫רוצה לשחוט‪ ,‬יש לבדוק הסכין בדיוק‬
‫כמו אופן הבדיקה שהיתה מלפני‬
‫השחיטה‪ ,‬ואדרבה מבואר עוד יותר‬
‫מדברי ספר יד יהודה בס"ק י' הנ"ל דאף‬
‫בנגע במפרקת ורוצה להמשיך לשחוט‪,‬‬
‫אינו צריך בדיקה גמורה מדהויא בדיקה‬
‫שבין השחיטות‪ ,‬ורק אחרי גמר השחיטה‬
‫צריך בדיקה גמורה‪ ,‬ועל כרחך שהטעם‬
‫הוא משום דבלא"ה מעיקר הדין אף‬
‫בדיקה שאינה גמורה שפיר מהניא‪[ ,‬לענין‬
‫נדונו דהיד יהודה‪ ,‬דלא צריך בדיקה על‬
‫הצדדין‪ ,‬ולענין נדוננו‪ ,‬דשפיר סגי מן הדין‬
‫אף בדיקה בלחות] ומכיון שנמצא בין‬
‫השחיטות לא אטרחוה לבדוק בדיקה‬
‫גמורה‪.‬‬
‫ורק אחרי גמר השחיטה דליכא טירחא‬
‫נהגו בבדיקה גמורה‪ ,‬ולכן מסתברא‬
‫שהדין הוא שאם נגע במפרקת וגמר‬
‫להמשיך‬
‫רוצה‬
‫ואינו‬
‫שחיטתו‬
‫לשחוט צריך דוקא בדיקה גמורה‪ ,‬והיינו‬
‫שאם הסכין היתה נגובה צריך ג"כ‬
‫שהידים תהיינה נגובות‪ ,‬ואם הסכין היתה‬
‫מלוחלחת צריך ג"כ ללחלח הצפורן שזוהי‬
‫ג"כ בדיקה מעולה ויפה וכדאיתא במטה‬
‫אשר ס"ק ל"ב‪ ,‬ואם רצונו להפסיק לשחוט‬
‫רק בסכין זו שנגעה במפרקת‪ ,‬אבל רצונו‬
‫להמשיך לשחוט בסכין אחרת‪ ,‬בכי‬
‫האי גוונא סגי אף בבדיקה שאינה גמורה‪,‬‬
‫כיון דמכל מקום הויא בדיקה שהיא‬
‫בין השחיטות‪ ,‬ואיכא משום טירחא‬
‫ומשום הפסק‪.‬‬
‫‪071‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫ו‪ .‬ישוב שיטת השבות יעקב ובדין‬
‫ספק ספיקא באיתחזק איסורא‪.‬‬
‫בעיקר שיטתו דהגאון רבי יעקב רישא ז"ל‬
‫בשו"ת שבות יעקב ח"ב סימן נ"ג‪ ,‬דאע"ג‬
‫דקיי"ל בש"ע סימן י"ח סעיף א' דהשוחט‬
‫בסכין בדוקה ונמצאת פגומה אפילו אם‬
‫נגע במפרקת‪ ,‬חיישינן שמא בעור נפגמה‪,‬‬
‫מ"מ היכא שנולד עוד ספק אחר כגון שלא‬
‫נמצאת הפגימה גדולה כחגירת הצפורן‪,‬‬
‫דפליגי בזה הראשונים ז"ל‪ ,‬דלדעת‬
‫הרא"ש וסייעתו לא מיטרף עד שתפגום‬
‫כדי חגירת צפורן והב"ח פסק כן להלכה‪,‬‬
‫ולדעת שאר רוב הראשונים ז"ל להחמיר‬
‫אף בפחות מכדי חגירת צפורן וכמ"ש‬
‫הש"ך בסימן י"ח ס"ק ב' שכן היא דעת‬
‫הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל והכל בו‬
‫והרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל‪ ,‬א"כ מידי ספק‬
‫ספיקא לא נפקא‪ ,‬ספק בעצם המפרקת‬
‫נפגמה ‪,‬ואת"ל בעור נפגמה אכתי ספק‬
‫שמא לא מקרי פגימה עד שתחגור בו‬
‫צפורן‪ ,‬ולכן זו שלא נפגמה כל כך יש‬
‫להכשיר‪ .‬ע"ש‪ ,‬הנה הקשה על זה בספר‬
‫בית לחם יהודה‪ ,‬מובא בשו"ת אחיעזר‬
‫ח"ב סימן ב'‪ ,‬על פי המבואר בטו"ז יורה‬
‫דעה סימן ק"י ס"ק ט"ו דלא עבדינן ספק‬
‫ספיקא להתיר במקום שיש חזקת איסור‬
‫וכן כתבו הש"ך שם‪ ,‬בכללי הספק ספיקא‬
‫אותיות כ"ט‪ ,‬ל'' והמנחת יעקב בקונטרס‬
‫הספקות סעיף כ"ז‪ ,‬וא"כ הכא נמי בנ"ד‬
‫הרי הבהמה בחזקת איסור היא עומדת‬
‫כדאיתא בחולין י' ע"א‪ ,‬ודינא הוא דאין‬
‫לנו לסמוך על ספק ספיקא להתיר‪.‬‬
‫השמש‬
‫ולפע"ד נראה ליישב קושיא זו‪ ,‬דעד כאן‬
‫לא אמרינן דבגוונא דאיתחזיק איסורא‬
‫לא עבדינן ספק ספיקא‪ ,‬אלא היכא שזאת‬
‫החזקת איסור היתה מועילה להכריע כל‬
‫אחד מהשני ספיקות‪ ,‬כגון כשהשני‬
‫ספיקות המה ספיקות שבמציאות‪ ,‬אבל‬
‫היכא שאחד מהשני ספיקות הוא ספיקא‬
‫דדינא‪ ,‬בזה שפיר עבדינן ס"ס אף‬
‫באיתחזק איסורא‪ ,‬והיינו טעמא משום‬
‫דבספיקא דדינא לא שייך למיזל בתר‬
‫החזקה‪ ,‬שמחמת החזקה לא ישתנה הדין‪,‬‬
‫וכמו שכתב בספר כנסת הגדולה סימן‬
‫י"ח בהגהות הטור אות ג'‪ ,‬דבספקות של‬
‫מקרים‪ ,‬שהם מצד מקרה שקרה בשחיטה‬
‫אמרינן בהא זיל בתר חזקה ‪,‬אבל‬
‫בנסתפק לנו הדין אם אותה שחיטה‬
‫כשרה או לא‪ ,‬לא מהניא החזקה‪ ,‬ע"ש‪.‬‬
‫וכן כתב הגרעק"א ז"ל בתשובותיו סימן‬
‫ל"ז דבספיקא דדינא לא שייך לומר‬
‫אוקמא אחזקה דמשום חזקה לא הוכרע‬
‫הדין‪ ,‬ושכן כתב בפשיטות המשנה למלך‬
‫בהלכות טומאת צרעת פ"ב ה"א‪ ,‬ועיין‬
‫ג"כ בשו"ת נודע ביהודה‪ ,‬תנינא חלק יו"ד‬
‫סימן קפ"ח שכתב דבספיקא דדינא לא‬
‫אזלינן בתר חזקה‪ .‬ע"ש‪ .‬ולכן בעניננו נמי‬
‫שספק אחד מהשני ספקות הוא‪ ,‬האם‬
‫פגימה שהיא פחותה מחגירת הצפורן‪,‬‬
‫מקריא פגימה או לא‪ ,‬וזה הוי ספיקא‬
‫דדינא דתליא בפלוגתא דרבוותא‪ ,‬לא‬
‫מהניא בזה החזקת איסור‪ ,‬ושפיר עבדינן‬
‫ספק ספיקא להתיר אף באיתחזק‬
‫איסורא‪.‬‬
‫‪070‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫וכעין זה מצאתי בשו"ת הגרעק"א ז''ל‬
‫סימן כ"ה‪ ,‬שנסתפק לדינא בנשים שאכלו‬
‫כדי שביעה ומסופקות אם ברכו בהמ"ז או‬
‫לא‪ ,‬האם חייבות לחזור ולברך או לא‪,‬‬
‫והעלה דלפי מאי דקיי"ל בש"ע או"ח סימן‬
‫קפ"ו סעיף א'‪ ,‬שהנשים ספק הוא אם הן‬
‫חייבות בבהמ"ז מדאורייתא או לא‪ ,‬א"כ‬
‫איכא ס"ס שאינן צריכות לחזור ולברך‪,‬‬
‫ספק שאינן מחויבות וספק שכבר בירכו‪,‬‬
‫ואע"ג דאיכא חזקת חיוב‪ ,‬וכתבו‬
‫הפוסקים ז"ל דלא אמרינן ס"ס באיתחזק‬
‫איסורא‪ ,‬מ"מ י"ל דהא דס"ס באיתחזק‬
‫איסורא אסור‪ ,‬היינו אם ב' הספיקות נגד‬
‫החזקה אבל הכא בחד ספק אם מחוייבות‬
‫ליכא חזקה כנגדו י"ל דהוי ס"ס‪ .‬ע"כ‪ .‬ואנן‬
‫נמי נימא בנ"ד מכיון דבספיקא דדינא לא‬
‫שייך למיזל בתר החזקה‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬א"כ הו"ל‬
‫ספק אחד כליכא חזקה כנגדו‪ ,‬ושפיר‬
‫מהני הס"ס להכשיר‪.‬‬
‫שוב ראיתי שכדברינו הנ"ל מובאר‬
‫להדיא בספר טהרת הבית חלק ב' עמוד‬
‫רס"ז שדן בדין הפסק בטהרה שנעשה‬
‫אחר שקיעת החמה בבין השמשות‪,‬‬
‫והעלה להקל משום דהוי ספק ספיקא‪,‬‬
‫שמא לא ראתה כלל מקודם בין שמשות‬
‫וספק שמא בין השמשות יום הוא‪ ,‬ואע"ג‬
‫דהוי ס"ס במקום שיש חזקת איסור‪ ,‬מ"מ‬
‫יש לומר דדוקא הספק שבמציאות דשמא‬
‫פסקה מלראות מבעוד יום הוא נגד חזקת‬
‫טומאה שלה‪ ,‬אבל שאר ספקות התלויות‬
‫בפלוגתא דרבוותא‪ ,‬כגון המחלוקת שבין‬
‫רבי יהודה לרבי יוסי על זמן בין‬
‫השמשות‪ ,‬או המחלוקת שבין שיטת‬
‫רבינו תם לשיטת הגאונים‪ ,‬או עצם הספק‬
‫השמש‬
‫אם בין השמשות יום הוא או לילה‪ ,‬שהוא‬
‫ספיקא דדינא‪ ,‬בכל זה לא שייך להתחשב‬
‫עם החזקה דמעיקרא‪ ,‬כי החזקה לא‬
‫תשנה את ההלכה‪ ,‬ואין הכי נמי דמהני‬
‫ספק ספיקא להקל ‪.‬ע"ש‪ .‬וכל זה איתיה‬
‫שפיר בעניננו‪ ,‬דספק אחד הוא תלוי‬
‫בפלוגתא דרבוותא‪ ,‬ובכי האי גוונא‬
‫שפיר עבדינן ס"ס אף במקום דאיתחזק‬
‫איסורא‪.‬‬
‫ועוד נראה לתרץ קושית הבית לחם‬
‫יהודה על השבות יעקב‪ ,‬בהקדם מה‬
‫שפירש הש"ך בסימן י"ח ס"ק א' דמה‬
‫שפסק מרן הש"ע "דהשוחט בסכין בדוקה‬
‫ונמצאת פגומה הרי זה נבלה"‪ ,‬הכוונה‬
‫היא דהוי" ספק נבלה"‪ ,‬ומשום דהוי רק‬
‫ספק דחיישינן שמא בעור נפגמה‪ ,‬ועל זה‬
‫הקשה בספר צבי לצדיק‪ ,‬דלמה לא נאמר‬
‫דע"י חזקת איסור הוי ודאי נבלה‪ ,‬וכההיא‬
‫דאיתא בחולין ט' ע"א שאם שחט ולא‬
‫בדק בסימנים לאחר שחיטה‪ ,‬במתניתא‬
‫תנא דהויא נבלה ומטמאה במשא‪ ,‬וכן‬
‫פסק הרמב"ם ז"ל בהלכות שחיטה פ"א‬
‫הלכה י"ב‪ ,‬ומבואר שם הטעם משום‬
‫שמוקמינן לה בחזקת איסור‪ ,‬ושם ליכא‬
‫ריעותא וכש"כ הכא שיש ריעותא‪ ,‬ותירץ‬
‫הצבי לצדיק דצריך לומר בדעת הש"ך‬
‫כפי תירוץ ראשון של התוס' בחולין י'‬
‫ע"א ד"ה סכין‪ ,‬דהוי ס"ס שמא לא שחט‬
‫במקום פגימה‪ ,‬ובס"ס נגד חזקת איסור‬
‫הוי עכ"פ כחד ספק בעלמא‪ ,‬ואף דהס"ס‬
‫אין יכול להתהפך‪ ,‬מ"מ נהי דאינו מועיל‬
‫להתיר לגמרי מ"מ מועיל להיות ספק נגד‬
‫חזקת איסור‪ .‬ע"כ‪.‬‬
‫‪072‬‬
‫חם‬
‫בדין בדיקת סכין השחיטה‬
‫הנה מבואר בזה דבאמת אף לצד דשמא‬
‫בעור נפגמה‪ ,‬עדיין אין הכרח לקבוע‬
‫שהיא נבלה בודאי ‪,‬ולא הוי אלא ספק‪,‬‬
‫דשמא לא שחט במקום הפגימה‪ ,‬ולפי זה‬
‫יוצא דבנדונו דהשבות יעקב איכא‬
‫שלשה ספקות‪ ,‬ספק שהיא נפגמה‬
‫במפרקת ולא בעור‪ ,‬ואפילו אם תמצי‬
‫לומר שהיא נפגמה בעור עדיין ספק‬
‫דבפחות מכדי חגירת הצפורן לא מקריא‬
‫פגימה‪ ,‬ואפילו אם תמצי לומר שהיא‬
‫מקריא פגימה עדיין ספק שלא שחט‬
‫במקום הפגימה‪.‬‬
‫ובמקום דאיכא שלשה ספקות‪ ,‬ודאי דינא‬
‫הוא דאף במקום דאיתחזק איסורא‪ ,‬יש‬
‫להתיר‪ ,‬דאף אם נחשיב הספק הראשון‬
‫כודאי איסור מחמת החזקת איסור מ"מ‬
‫הא אכתי איכא עוד ספק ספיקא בר‬
‫מיניה‪ ,‬וכן כתב הש"ך בסימן ק"י בכללי‬
‫ספק ספיקא אות ל"ב‪ ,‬ועיין ג"כ שם באות‬
‫כ"ח‪ ,‬וכן כתב בחכמת אדם כלל ס"ג סימן‬
‫ל"ב דבשלשה ספיקות מותר‪ ,‬שאף אם‬
‫תעמידנו על חזקת איסור יש כאן ספק‬
‫ספיקא‪ ,‬לא יהא זה חמור מודאי איסור‬
‫שאין לך חזקת איסור גדול מזה ומותר‬
‫בס"ס‪ ,‬ואע"ג דהטו"ז בסימן ק"י ס"ק ט"ו‬
‫ס"ל דאפילו בכמה ספקות וספקי ספקות‬
‫אסור באיתחזק איסורא‪ ,‬מ"מ כבר כתב‬
‫בספר טהרת הבית ח"ב עמוד רס"ו די"ל‬
‫דטעמיה דהטו"ז הוא משום דאית ליה‬
‫ספיקא דאורייתא לחומרא מן התורה‪,‬‬
‫ולפי"ז ההיתר של הספק ספיקא‬
‫בדאורייתא הוא מטעם רוב‪ ,‬וכמו שכתב‬
‫הרשב"א בתשובה סימן ת"א‪ ,‬וכשיש‬
‫חזקת איסור אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה‬
‫השמש‬
‫להחמיר‪ ,‬וגם בשלשה ספקות אכתי‬
‫חשיב מיעוט להצטרף לחזקת איסור‬
‫להחמיר מדרבנן‪ ,‬משא"כ לדידן דקיימא‬
‫לן ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן‪,‬‬
‫והיתר ספק ספיקא בעלמא משום שהספק‬
‫הראשון הוציאו מאיסור תורה לאיסור‬
‫דרבנן‪ ,‬ועל ידי הספק השני אמרינן‬
‫ספיקא דרבנן לקולא‪ ,‬וכמו שהסביר הפני‬
‫יהושע בכתובות ט' ע"א בתוספות ד"ה‬
‫לא צריכא‪ ,‬וכן כתב הפמ"ג בגנת ורדים‬
‫כלל ח' ד"ה והטעם השני‪ ,‬וכן כתבו‬
‫בשו"ת שם אריה חיו"ד סימן ב' ובשו"ת‬
‫עמודי אש דף נ"ג ע"ב‪ ,‬לפי"ז כשיש חזקת‬
‫איסור אף על פי שהספק הראשון לא‬
‫הוציאו מאיסור תורה‪ ,‬דאזלינן בתר‬
‫חזקה‪ ,‬מ"מ הספק השני עושהו איסור‬
‫דרבנן‪ ,‬והשלישי מתירו לגמרי משום‬
‫ספיקא דרבנן לקולא‪ .‬וכן מתבאר בשו"ת‬
‫מרחשת חיו"ד סימן ל"ד אות ד'‪ .‬עכ"ל‬
‫הטהרת הבית‪ ,‬וע"ש עוד‪ .‬נמצא איפה‬
‫דבעניננו דאיכא תלת ספיקות שפיר יש‬
‫להכשיר וכדברי השבות יעקב‪.‬‬
‫ז‪ .‬דינים העולים והמסקנה בנ"ד‬
‫נמצא מבואר מכל המקובץ‪ ,‬הנה אע"ג‬
‫שמן התורה כל שוחט אינו חייב לבדוק‬
‫סכינו אלא פעם אחת‪ ,‬או לפני התחלת‬
‫השחיטה או בין השחיטות‪ ,‬או אחרי גמר‬
‫כל השחיטה‪ ,‬מ"מ מדרבנן הצריכוהו‬
‫לבדוק דוקא לפני התחלת השחיטה‪,‬‬
‫ומשום דחיישינן שמא ישכח ולא יבדוק‬
‫אח"כ [וישנם עוד טעמים אחרים] וכן‬
‫הצריכוהו לבדוק אחרי גמר כל השחיטה‪,‬‬
‫ובין השחיטות אינו צריך לבדוק אלא‬
‫‪073‬‬
‫חם‬
‫הרב יחיה טובול‬
‫מצד עצה טובה‪ ,‬ובענין אופן בדיקה‬
‫גמורה אתלת רוחתא בהולכה והובאה‬
‫ובסכין ובידים נגובות‪ ,‬ובנוגע לבדיקה‬
‫שבין השחיטות‪ ,‬שפיר סגי אף לכתחלה‬
‫בידים לחות‪ ,‬כל כמה שהוא מרוכז היטב‬
‫בבדיקתו‪ ,‬ויודע בנפשו שבדיקתו יפה‪,‬‬
‫דמעיקר הדין בדיקה בלח נמי הויא‬
‫בדיקה מעלייתא‪ ,‬ולא אמרו ביובש אלא‬
‫למעליותא‪ ,‬ומכיון דהויא בדיקה שבין‬
‫השחיטות‪ ,‬לא אטרחוהו‪ ,‬ובכל השלש‬
‫בדיקות בין שלפני השחיטה ובין שלאחר‬
‫השחיטה ובין של בין השחיטות‪ ,‬אם‬
‫הסכין היתה לחה שפיר דמי אף לכתחלה‬
‫ללחלח הידים ולבדוק בלח‪ ,‬דבכה"ג נמי‬
‫הויא בדיקה מעולה ויפה וכדברי המטה‬
‫אשר בס"ק ל"ב‪ ,‬ומ"מ לענין בדיעבד אף‬
‫אם הסכין היתה יבשה ולא נגב ידיו‪,‬‬
‫שפיר דמי‪ ,‬בכל השלש בדיקות‪ ,‬שאין‬
‫אנחנו מצריכים סכין נגובה וגם ידים‬
‫נגובות אלא למעליותא ולא לעיכובא‪,‬‬
‫ובכל זה אין הבדל אם נגע במפרקת או‬
‫לא ‪,‬דלעולם אף אם נגע במפרקת לענין‬
‫הבדיקה שבין השחיטות יכולים לעשותה‬
‫השמש‬
‫בלח‪ ,‬בין אם רוצה להמשיך לשחוט‬
‫באותה סכין ובין אם רוצה להחליפה‬
‫באחרת ולהמשיך לשחוט‪ ,‬דבבין‬
‫השחיטות לא אטרחוהו‪ ,‬ולא נקטינן‬
‫להחמיר בנגע במפרקת אלא בגוונא‬
‫שאחרי שנגע לא בדק והמשיך לשחוט‬
‫ונאבדה הסכין‪ ,‬דבזה אסרינן כל מה‬
‫ששחט אחרי הנגיעה‪ .‬ואם אחרי שנגע‬
‫במפרקת בדק בלח ואח"כ המשיך‬
‫לשחוט באותה סכין‪ ,‬ואחרי גמר השחיטה‬
‫בדק בדיקה גמורה ביובש ומצא פגימה‪,‬‬
‫דינא הוא דלא אסרינן אלא השחיטות‬
‫שעשה מהבדיקה בלח והלאה ולא מקמי‬
‫הכי ‪,‬דמעיקר הדין בדיקה בלח נמי הויא‬
‫בדיקה‪ ,‬ועל כל פנים אם כשנגע במפרקת‬
‫בדק מיד אחרי השחיטה‪ ,‬ולא מצא אלא‬
‫פגימה שאינה חוגרת הצפורן‪ ,‬והוקבעה‬
‫זהותה זו של הפגימה על ידי הרב‪ ,‬סמכינן‬
‫בזה אס"ס ומכשרינן‪.‬‬
‫‪074‬‬
‫ידידו מוקירו‬
‫יחיה טובול‬
‫חם‬
‫בדין כשרות עשיית השמרים‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יוסף דוד פראנקפורטר שליט''א‬
‫רב אב''ד ק''ק עדת יראים – אגוד הרבנים החרדים‬
‫ראש מערכת כשרות ''עדת יראים'' פאריש‬
‫מוקדש לזכר החסיד הדגול תלמידו של מרן כ''ק אדמו''ר מליובאוויטש זצוק''ל‬
‫הרב מסעוד חי חביב זצ''ל‪ .‬זכות הלימוד תהא לעילוי נשמתו ולשמחה למעלה‬
‫ולהשפעות טובות למטה לכלל ישראל‪.‬‬
‫בדין כשרות עשיית השמרים‬
‫הנה אחד מהמרכיבים החשובים בעשיית‬
‫הלחם הוא השימוש בשמרים‪ .‬שמרים‬
‫כידוע עשויים משאור‪ ,‬וממין צמח‬
‫(פטריות מקרוסקופיות) הניזונות וגדלות‬
‫מסוכר ומלסה בדרך כלל‪ .‬צמח זה הוא‬
‫אינו חי‪ ,‬אלא הוא מין ממוצע בין הצומח‬
‫לדומם‪ ,‬אבל הוא מתרבה‪ ,‬כאשר שמים‬
‫אותן בכלי למשך מספר ימים‪ ,‬נוצרת‬
‫כמות גדולה של מין קצפת שאותו‬
‫מרכזים (ואלו השמרים הטריים) או‬
‫שמייבשים אותם ואז התוצאה היא‬
‫שמרים יבשים‪.‬‬
‫כאשר מייבשים את השמרים‪ ,‬צריך הרי‬
‫לשמור עליהם שלא ימותו‪ ,‬שכאשר‬
‫ישימו אותם בבצק הם יהיו עדיין חיים‪,‬‬
‫וכך הם יתרבו‪ ,‬על ידי אכילת הסוכר‬
‫והעמילן שבתוך הבצק‪ ,‬והתוצאה מכך‪,‬‬
‫תפיחת העיסה‪.‬‬
‫אחד האופנים המקובלים בתעשיית‬
‫השמרים היבשים הוא הוספת שומן‬
‫מיוחד המגין על חיות השמרים בשעת‬
‫חימומם וייבושם‪ .‬כמובן השומן הצמחי‬
‫בהכשר המסוגל לזה הוא מיוחד ועלותו‬
‫יקרה‪.‬‬
‫מאחר שהמלסה שעליו גדלים השמרים‬
‫כיום הוא קר‪ ,‬ישנן שתי שיטות בבתי‬
‫חרושת‪ ,‬במה להשתמש לגידול השמרים‬
‫כתחליף לסוכר‪ ,‬האפשרות הראשונה‬
‫היא הגלוקוזה‪ ,‬שזה מין סוכר אחר מצוי‬
‫וזול יותר‪.‬‬
‫כמובן חשוב לדעת שרוב הגלוקוזה כעת‬
‫באירופה נעשית מחיטה והוא חמץ גמור‪.‬‬
‫השימוש בגלוקוזה אפוא‪ ,‬גורם ממילא‬
‫לכך שכיום השמרים הם חמץ‪ ,‬שהרי‬
‫למעשה‪ ,‬עד שהתחיל השימוש בגלוקוזה‪,‬‬
‫השמרים כשלעצמם כלל לא היו חמץ‪.‬‬
‫‪075‬‬
‫חם‬
‫הרב יוסף דוד פראנקפורטר‬
‫והיו יכולים להשתמש בהם אחרי פסח‬
‫והם אינם חמץ שעבר עליו הפסח‪.‬‬
‫ואגב‪ ,‬שהזכרנו את חומר הגלוקוזה כדאי‬
‫להדגיש‪ ,‬כמה צריך להיזהר מחשש‬
‫איסור חמץ ולא רק קטניות‪ ,‬בכל מיני‬
‫מאכלים ומשקאות‪ ,‬ממתקים ותרופות‬
‫המכילים גלוקוזה‪.‬‬
‫מעשה שהיה לפני כשלושים שנה‪ ,‬עם‬
‫אחד הרבנים שהגיע לצרפת והתבקש‬
‫לתת הכשר על דובדבנים מסוכרים‪ ,‬הוא‬
‫ובירר‬
‫החרושת‬
‫בית‬
‫על‬
‫חקר‬
‫שמשתמשים ''בסך הכל'' בסוכר נוזל‪,‬‬
‫וממילא נתן על זה הכשר גם לפסח‪ ,‬ולא‬
‫עלה על דעתו כלל שבעצם זה חמץ גמור‪.‬‬
‫כאשר ראיתי את ההכשר בחתימתו‬
‫מתנוסס על גבי מוצר זה‪ ,‬הלכתי אליו‬
‫ושאלתיו האם נכון שהוא נתן הכשר על‬
‫כך‪ ,‬והוא השיב בחיוב‪ ,‬שהרי זה רק‬
‫סוכר‪ .‬סוף דבר‪ ,‬הוא חזר בו‪ ,‬וביטל את‬
‫כל ההכשר על בית החרושת‪ ,‬והבין שאין‬
‫לו להיכנס לתחום שהוא איננו מכיר‪.‬‬
‫האפשרות השניה‪ ,‬וכאן מתעוררת‬
‫השאלה בעקבות הפטנט החדש שהחלו‬
‫להשתמש בו בזמן האחרון‪ ,‬פטנט מיוחד‬
‫שאגב‪ ,‬שלש שנים נשמר בסוד‪ ,‬ובבסיסו‬
‫השיטה‪ ,‬שבה ניתן לקחת את אותו חומר‬
‫המשמש כתחליף לסוכר ולהוסיף מעט‬
‫אלכוהול‪ .‬שיטה יחודית זו פותחה‬
‫במעבדות אחרי מחקרים‪ ,‬להוסיף מעט‬
‫אלכוהול מזוקק בתסיסת סוכר‪ ,‬ובכך‬
‫מצליחים לשמר אותם כשמרים חיים‬
‫שיגדלו ללא שימותו‪.‬‬
‫השמש‬
‫כמובן שזהו פטנט מיוחד‪ ,‬שהרי מאחר‬
‫ושמרים אלו כאמור הם חיים‪ ,‬הרי באופן‬
‫הרגיל האלכוהול הורג אותם‪ .‬והפטנט‬
‫מאפשר להשתמש בהם בלא להרוג‬
‫אותם‪.‬‬
‫היתרון הגדול בשיטה זו הוא‪ ,‬שחומר זה‬
‫הוא די זול‪ ,‬שכן באירופה יש הרבה‬
‫אלכוהול מיותר‪ .‬בצרפת למשל‪ ,‬כאשר‬
‫ישנם יינות שאינם טובים‪ ,‬או מעבר‬
‫לכמות הנצרכת (אסור להוציא אותם‬
‫לשוק כדי לא להוריד המחיר) שולחים‬
‫את הכמויות המיותרות לבריסל‪ ,‬למכירה‬
‫במכרז‪ .‬זה כמה שנים שהקונה העיקרי‬
‫הוא יצרן השמרים הגדול באירופה והשני‬
‫בעולם‪ .‬יש לו בתי חרושת בכמה מקומות‬
‫בעולם‪ ,‬וזה כמה שנים שהם קונים את‬
‫האלכוהול לשם יצור שמרים‪.‬‬
‫והנה בענין זה נדרשנו לבעיה‪ ,‬שהרי זה‬
‫תערובת ''סתם יינם''‪.‬‬
‫מאחר ושאלה זו היא ענין יסודי ביותר‪,‬‬
‫שהרי בשמרים אלו משתמשים לאפיית‬
‫הלחם‪ ,‬ומשתמשים בשמרים מבית‬
‫החרושת הזה‪( ,‬אם כי אפשר להביא‬
‫שמרים ממקום אחר‪ ,‬שעולים קצת יותר)‬
‫לכן‪ ,‬ביקשו כמה רבנים‪ ,‬לתועלת הרבים‪,‬‬
‫ממנהלי בית החרושת והאחראים על‬
‫הטכנולוגיה‪ ,‬שמאחר ובמילא מוסיפים‬
‫אחר כך לתערובת גם ''אמוניאק''‪ ,‬אם‬
‫אפשרי שיערבבו אותו עם האלכוהול עוד‬
‫קודם הכנסתו בתהליך התסיסה לשמרים‪.‬‬
‫חומר זה האמוניאק‪ ,‬הוא חומר חריף‬
‫ביותר‪ ,‬לא רק שהוא פסול לאכילת כלב‪,‬‬
‫‪076‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות עשיית השמרים‬
‫אלא הכלב נפסל מהאמוניאק‪ ,‬ומימלא‬
‫הרי האלכוהול נפגם כבר בשעה‬
‫שמערבים אותו עם השמרים‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬כאשר הגוי עושה זאת לפי בקשת‬
‫הישראל אזי נכנסים לדיון בענין‪ ,‬שאסור‬
‫לבקש מהגוי שיבטל איסור לישראל‪,‬‬
‫וראה אריכות בדברי הגאון רעק''א‪ ,‬ואם‬
‫כן שוב מה הועילו חכמים בתקנתם‪.‬‬
‫האם הדבר ראוי להעמיד בכל יום בצק‪,‬‬
‫וגם לאכול בתדירות לחם על סמך היתר‬
‫של בדיעבד‪.‬‬
‫וזהו בלבד הבעיות שמתעוררות בענין גם‬
‫בדיעבד‪ ,‬יש אמנם היתר של נפגם‬
‫מקודם‪ ,‬אך אם הפגם הוא רק בשעת‬
‫היצור‪ ,‬ולבסוף הוא יוצא משובח‪ ,‬הרי יש‬
‫סברא לומר שאין זה נחשב כלל כאילו‬
‫יצא מתורת אוכל והאיסור נשאר‪ .‬כשם‬
‫שאם לוקחים דג טמא למשל‪ ,‬ומולחים‬
‫אותן עד שא''א לאוכלו מחמת מולחו‪ ,‬ואז‬
‫הרי אין זה נחשב אוכל כלל לכל דבר‪,‬‬
‫ופטורים על אכילתו אפילו ביום כיפור‪.‬‬
‫אך כאשר מסירים אח''כ את המלח‪ ,‬הרי‬
‫שוב הדג נשאר באיסורו‪.‬‬
‫על דרך זה אפשר יש לומר גם בעניננו‪,‬‬
‫מעולם הדבר לא יצא מתורת אוכל‪ ,‬שכן‬
‫גם באותו שלב שהוא נפגם לאכילה‪ ,‬הרי‬
‫זהו חלק אינטגראלי מתהליך היצור‪ ,‬כך‬
‫מייצרים אותו וזוהי תקנתו‪ .‬כך שגם‬
‫בדיעבד אין הדבר פשוט‪.‬‬
‫השמש‬
‫אף אם נניח שיש להכשיר בדיעבד‬
‫ובשעת הצורך‪ ,‬יש להעיר שמכיון‬
‫שמצויה בשוק אפשרות לקנות מבית‬
‫חרושת אחר שמייצר ללא אלכוהול‪ ,‬האם‬
‫אין אנו מחוייבים לקנות שמרים שאין‬
‫בהם בעיה‪ .‬זהו הדין מלכתחילה וזה מה‬
‫שצריך להעדיף‪.‬‬
‫הדבר ניתן לרבנים‪ ,‬שעליהם מוטלת‬
‫החובה להורות לשומעי לקחם ולחנך את‬
‫בני קהילתם שאין די בכך שלא יאכלו‬
‫טריפות ממש‪ ,‬אלא יהודי צריך להמנע‬
‫שלא להכניס לגופו שום דבר שיש עליו‬
‫איזה פקפוק‪ ,‬שיכול ח''ו לגרום פגם‪.‬‬
‫וכעת בעיה זו קיימת כמעט בכל בתי‬
‫החרושת שמייצרים שמרים‪ .‬לכן‪ ,‬כדאי‬
‫שידונו בענין זה בין הרבנים ויבדקו בכל‬
‫בית חרושת‪ ,‬ואז ניתן יהיה לפרסם לקהל‪,‬‬
‫אלו שמרים יש לקנות‪.‬‬
‫יש לציין גם שבענין זה קיימת בעיה‬
‫נוספת‪ ,‬שכן כמעט לא ניתן להבחין בכל‬
‫מוצר מאיזה מפעל הוא מגיע‪ ,‬כיון‬
‫שבאירופה הכל משווק תחת אותו שם‬
‫חברה‪ .‬כמה מהיצרנים הגדולים משווקים‬
‫באותו סמל ואריזה‪ ,‬והדרך היחידה לדעת‬
‫היכן זה מיוצר היא ע''י ''קוד אריזה''‪.‬‬
‫‪077‬‬
‫יוסף דוד פראנקפורטר‬
‫רב ק''ק עדת יראים‬
‫חם‬
‫הרב אליהו אברזל‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב אליהו אברזל שליט''א‬
‫אב בית דין הרבני האזורי ירושלים‬
‫רבה של שכונת בקעה ירושלים‬
‫מאמר זה מוגש מוקטר לכבוד האי גברא יקירא רב פעלים לתורה וליר''ש‬
‫חסידא קדישא ופרישא החה''ש המופלג בתורה וביראת שמים טהורה הרב מסעוד‬
‫חי חביב זצוק''ל‪.‬‬
‫בדין בישול במקרו גל ע''י עכו''ם‬
‫קבלתי שאלתו בדין מיקרו גל אם יש בו‬
‫משום בשולי עכו''ם או לא‪.‬‬
‫שכבוש כמבושל אלמא לא אסרו אלא‬
‫תולדת האור לבד ע''ש‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬איתא בטור סימן קי''ג חיו''ד וז''ל ולא‬
‫אסרו אלא בבישול שעל ידי האש אבל‬
‫שלא ע''י האש אעפ''י שמליח כרותח‬
‫וכבוש כמבושל שרי הלכך בשר או דגים‬
‫קטנים שכבשו נכרי או מלחן עד שראוין‬
‫לאכילה מותרין אפילו בשלם אח''כ‪,‬‬
‫שהמליחה אינה אוסרתן‪ .‬וכשמבשלם‬
‫אח''כ דבר שנאכל כמו שהוא חי מבשל‪.‬‬
‫וכן אם עושין דברים הראוין לאכילה ע''י‬
‫עשון מותרים ע''כ‪.‬‬
‫וכן פסק הלבוש סימן קי''ג סעיף יב וז''ל‪'' :‬ולא‬
‫אסרו אלא בבישול שעל ידי האש אבל‬
‫בישול שלא ע''י האש כגון מליח וכבוש‬
‫ועישון אעפ''י שמליח כרותח וכבוש‬
‫כמבושל שרי‪ ,‬הלכך בשר או דגים קטנים‬
‫שכבשן גוי או מולחן עד שראויין לאכילה‬
‫מותרין ואפילו אם חזר ובשלן אח''כ הגוי‬
‫מותרין ע''כ‪.‬‬
‫וכתב מרן שם בב''י דמקור דהאי דינא‬
‫גמרא עבודה זרה דף לה ע''ב שלקות של‬
‫נכרים אסורין ושלקות היינו תולדת האור‬
‫אבל מליחה לא אשכחן ועוד מדשרי‬
‫בפרק אין מעמידין דף לט ע''א כבשים שאין‬
‫דרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואע''פ‬
‫ופסק הרמ''א שם סעיף יג דג שמלחו עובד‬
‫כוכבים עד שהכשירן לאכילה הרי אלו‬
‫מותרין דמליח אינו כרותח והמעשן אינו‬
‫כמבושל‪ .‬ומוסיף שם הרמ''א גם כבוש‬
‫אינו כמבושל דלא אסרו אלא בישול של‬
‫אש ע''כ‪ .‬הרי מבואר מכל הנ''ל דבישולי‬
‫עכו''ם דאסרו חכמים היינו דווקא בבישול‬
‫ע''י האש ודו''ק‪.‬‬
‫‪078‬‬
‫חם‬
‫בדין בישול במקרו גל ע''י עכו''ם‬
‫והנה המקרו גל‪ ,‬פועל כדלהלן‪ :‬אין בו חוט‬
‫לוהט ואין בו אש ממש ואין החשמל‬
‫המפעילו מבשל אלא החשמל זורק‬
‫קרניים הנקראים קרינה שהם גלים וזה‬
‫נבלע בנוזלים או בשומן שבתוך התבשיל‬
‫וזה מחמם את המוצק עד כדי בישול‬
‫והקרינה עצמה אינה פועלת כאש‪.‬‬
‫שהרי אם ממלאים כוס מים ומחחמים‬
‫אותו במקרו גל המים עצמם מתחממים‬
‫אבל הכוס עצמו אינו מתחמם אלא ע''י‬
‫המים החמים שהרי הידית שלו תשאר‬
‫קרה כמו כן אם ישימו במקרו גל דבר‬
‫יבש ממש שאין בו נוזל הוא לא יתחמם‬
‫הרי רואים בעליל שאין זה אש ממש אלא‬
‫גלי אש ולא אש ממש‪ .‬וא''כ לפי זה למאי‬
‫דכתבו הפוסקים הנ''ל דאין דין בישולי‬
‫עכו''ם אלא בדבר שנתבשל ע''י האש‬
‫עצמה‪ ,‬הרי בנדון דידן אין כאן אש אלא‬
‫תולדה של האש שהם הגלים היוצאים‬
‫דרך החשמל‪ ,‬וא''כ לכאורה יהיה מותר‬
‫דאין בזה בישול עכו''ם‪.‬‬
‫והנה איתא בשבת דף לח ע''ב אין נותנין‬
‫ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל ולא‬
‫יפקיענה בסודרין ורבי יוסי מתיר‪ ,‬ולא‬
‫יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל‬
‫שתצלה‪ .‬ע''כ‪ .‬ובגמרא שם‪ ,‬גלגל מאי‪,‬‬
‫אמר רב יוסף‪ ,‬חייב חטאת‪ ,‬ע''כ‪.‬‬
‫והנה השו''ע או''ח סימן שיח סעיף ג רשם‪,‬‬
‫שאסור לבשל באור‪ ,‬כך אסור לבשל‬
‫בתולדת האור‪ ,‬כגון ליתן ביצה בצד‬
‫קדרה‪ .‬או לשברה על סודר שהוחם באור‪,‬‬
‫כדי שתצלה‪ ,‬ואפילו בתולדת חמה‪ ,‬כגון‬
‫השמש‬
‫בסודר שהוחם בחמה‪ ,‬אסור‪ ,‬גזרה אטו‬
‫תולדת האור וכו'‪ ,‬אבל בחמה עצמה‬
‫מותר ע''כ‪.‬‬
‫ואם תולדת האור אין איסורו אלא‬
‫מדרבנן‪ ,‬מדוע גזרו תולדת חמה משום‬
‫תולדת האור‪ ,‬והרי גזרה לגזרה לא גזרינן‪,‬‬
‫אלא ודאי שתולדת האור הוא דאורייתא‪,‬‬
‫ולכן גזרו בתולדת חמה‪ ,‬והוא דרבנן‪,‬‬
‫משום תולדת חמה שהיא דאורייתא‪ ,‬וכפי‬
‫שפסק רב יוסף‪ ,‬שחייב חטאת ודו''ק‪.‬‬
‫וא''כ בתולדת האור איסורו דאורייתא‪,‬‬
‫הרי אם כן במקרו גל‪ ,‬שהגלים המבשלים‬
‫הם תולדת האור‪ ,‬והואיל ולענין שבת‬
‫איסורו דאורייתא‪ ,‬דחשיב כהאור עצמו‪,‬‬
‫וא''כ ה''ה לענין בישולי עכו'''ם‪ ,‬הוי כאש‬
‫עצמו‪.‬‬
‫אולם אין הכרח דאף לענין שבת תולדת‬
‫האור חשיב כאור עצמו‪ ,‬אבל לענין‬
‫בישולי עכו''ם דאיסורו מדרבנן‪ ,‬לא גזרו‬
‫אלא בישול ע''י האש בלבד‪ ,‬ולא בישול‬
‫בתולדת האור‪ ,‬ויבואר להלן ביתר שאת‪.‬‬
‫והנה בירושלמי שבת פרק ג הלכה ה איתא‬
‫איזהו תבשיל‪ ,‬כל שהאור מהלך תחתיו‪.‬‬
‫ועיין שם קרבן עדה‪ ,‬ועיין הר''ן שבת מ''ב‬
‫והריטב''א והרשב''א‪ ,‬שהובא הירושלמי‬
‫הנ''ל‪ ,‬דלדעת הירושלמי אין בישול גמור‪,‬‬
‫אלא כשהאור מהלך תחתיו‪ ,‬והיינו טעמא‬
‫שהירושלמי לא הביא הא דרב יוסף‪,‬‬
‫שגלגל חייב חטאת‪ ,‬משום שהירושלמי‬
‫סב''ל‪ ,‬שעל תולדת האור‪ ,‬אינו חייב עליה‬
‫מן התורה‪ ,‬ודו''ק‪.‬‬
‫‪079‬‬
‫חם‬
‫השמש‬
‫הרב אליהו אברזל‬
‫ולפי הירושלמי אין מקום לגזור תולדת‬
‫חמה‪ ,‬משום תולדת האור‪ ,‬שהרי תולדת‬
‫האור עצמה איסורה מדרבנן ואין מקום‬
‫גזרה לגזרה בדבר דרבנן‪.‬‬
‫וא''כ לפי דברי הירושלמי יסבור‪ ,‬דמקרו‬
‫גל‪ ,‬שהוא תולדת האור ואין האש‬
‫מתחתיו‪ ,‬איסור בבישולו אפילו בשבת‬
‫הוא מדרבנן‪.‬‬
‫וא''כ יש מקום להקל בו משום בישולי‬
‫עכו''ם‪ ,‬שהרי אפילו בשבת אין בו איסור‬
‫תורה‪ ,‬ק''ו בדבר שהוא מדרבנן‪ ,‬שאין בו‬
‫משום בישול‪ ,‬ולכן לא הוי בו בישולי‬
‫עכו''ם‪ ,‬ודו''ק‪.‬‬
‫והנה הרמב''ם שבת פרק א הלכה ו כתב וז''ל‬
‫אבל עשה מעשה בגללה מלאכה שבודאי‬
‫תעשה בשביל אותו מעשה אעפ''י שלא‬
‫נתכוון לה חייב‪ .‬כיצד הרי שצריך לראש‬
‫עוף לצחק בו הקטן‪ ,‬וחתך ראשו בשבת‪,‬‬
‫אעפ''י שאין סוף מגמתו להריגת העוף‬
‫בלבד‪ ,‬חייב‪ ,‬שהדבר ידוע שא''א שיחתוך‬
‫ראש החי ויחיה אלא המות בא בשבילו‪,‬‬
‫וכן כל כיוצא בזה ע''כ‪.‬‬
‫אולם אם פסיק רישיה דלא ניחא ליה אם‬
‫יש בו איסור או שהוא מותר אפילו‬
‫מדרבנן‪ .‬עיין תוס' שבת דף ק''ג ויומא דף לד‬
‫וכתובות דף ו בשם הערוך‪ ,‬דפסיק רישיה‬
‫דלא ניחא ליה מותר אפילו מדרבנן‬
‫לכתחילה‪ .‬אבל התוס שם פליגי‪ ,‬וסברי‪,‬‬
‫דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור‬
‫דרבנן‪ ,‬וכן דעת הרא''ש שם‪ .‬ופסק כן מרן‬
‫השו''ע‬
‫סעיף ג ועיי''ש‪.‬‬
‫או''ח סימן ש''כ סעיף ח''י‬
‫ובסימן של''ו‬
‫וא''כ לדעת התוס' והרא''ש ומרן השו''ע‬
‫דסב''ל דפסיק רישיה דלא ניחא ליה‪,‬‬
‫בדבר דאורייתא‪ ,‬אסור מדרבנן‪ ,‬וא''כ‬
‫הכא שאיירי מדבר שהוא דרבנן‪ ,‬הואיל‬
‫ואינו מבשל ע''י החשמל עצמו‪ ,‬אלא ע''י‬
‫הגרמא שלו‪ ,‬ובישולי עכו''ם יש להקל‪.‬‬
‫ועיין בשו''ת תרומת הדשן‬
‫דבאסור דרבנן אפילו ניחא ליה שרי‬
‫בפסיק רישיה לכתחילה‪ ,‬וכן דעת‬
‫ההשלמה שבת‪ ,‬ועיין שם בראשית‬
‫ההשלמה להגר''א חפוטא שליט''א‬
‫ובמג''א סימן שי''ד ס''ק ה והגאון כנה''ג סימן‬
‫ש''ז הביא להלכה דברי התרומת הדשן‬
‫להלכה‪ ,‬אולם המג''א סב''ל לאיסור‪ ,‬דאין‬
‫להתיר פסיק רישיה לכתחילה‪ ,‬אפילו‬
‫באיסור דרבנן‪.‬‬
‫סימן‬
‫ס''ו‬
‫אבל בערך השלחן (טייב)‬
‫לפסוק כהת''ד להתיר פסיק רישיה בדבר‬
‫דרבנן‪ .‬ושכן הוא דעת מרן הב''י עיין שם‪.‬‬
‫והגאון רע''א בביאורו לשו''ע סימן שי''ד‬
‫אעפ''י שהקשה התרו''ד הנ''ל מ''מ כתב‬
‫הואיל ופסיק רישיה בדבר דרבנן פלוגתא‬
‫בדרבנן ואזלינן לקולה‪ .‬והובאה תשובתו‬
‫זו בשו''ת חתם סופר חיו''ד סימן ק''מ עיין שם‪.‬‬
‫או''ח סימן ט''ז ס''ק א‬
‫וכן דעת שו''ת תורת חסד (לובלין) אבה''ע‬
‫סימן לח אות ה דפסיק רישיה בדרבנן שרי‪,‬‬
‫ובשו''ת באר יצחק חאו''ח סימן ט''ו דיש‬
‫להקל בדרבנן‪ ,‬בפסיק רישיה דניחא ליה‬
‫עיין שם‪.‬‬
‫‪081‬‬
‫חם‬
‫בדין בישול במקרו גל ע''י עכו''ם‬
‫אולם החת''ס עצמו חלק‪ ,‬וסב''ל‪ ,‬דאין‬
‫להקל לכתחילה בפסיק רישיה אפילו‬
‫דרבנן וע''ש‪ .‬וגם כן אפילו בשבת‬
‫דחמירא התירו רבים מהפוסקים כהת''ד‬
‫דפ''ר בדרבנן להקל‪ .‬כל שכן בבישולי‬
‫עכו''ם דשרי פסיק רישיה לכתחילה‪ ,‬כי‬
‫הכא דאין הבישול עצמו ע''י האש אלא‬
‫ע''י תולדה בדבר דרבנן דיש להקל‪ ,‬וא''כ‬
‫יהיה בישול עכו''ם ע''י מיקרו גל שרי‬
‫לכתחילה ודו''ק‪.‬‬
‫ונראה עוד להקל לפי הא דכתב הראב''ש‬
‫הובא בתורת הבית סוף שער ג וז''ל‪ :‬דלמליחה‬
‫לא אשכחן שום איסור דעיקר הגזרה‬
‫משום בישולי נכרים הוא‪ ,‬ויוצאה מן‬
‫המשנה דקתני השלקות אלמא תולדת‬
‫האור לבד אסרו‪ ,‬אבל לא מליחה‪ ,‬והדעת‬
‫מכרעת שאין קירוב הדעת במליחה‪ .‬וכ''כ‬
‫הרמב''ן ז''ל עכ''ל‪.‬‬
‫והיינו דלא נאסר מליח משום גזירה זו‪,‬‬
‫דאין קירוב הדעת להעכו''ם באכילת‬
‫מלוח‪ ,‬אבל בבישול ע''י האור יש בו‬
‫קירוב דעת‪ ,‬ויגיעו בזה לחתנות ח''ו‪.‬‬
‫ולפ''ז ברור‪ ,‬כאשר מכבדים אדם‪,‬‬
‫בבישול‪ ,‬דבר המקרב לדעת‪ ,‬הוא ע''י‬
‫בישול ממש‪ .‬שכידוע שבישול ע''י האש‬
‫טעמו ובישולו שונה לגמרי ואין דרך כבוד‬
‫להזמין מכובדים בתבשילים המבושלים‬
‫במקרו גל‪ ,‬ואין קירוב הדעת‪ ,‬ויש מקום‬
‫להקל‪ .‬הואיל ואין זה דרך בישול רגיל‪.‬‬
‫שאין איכות בשול במקרו גל כמבושל‬
‫ע''י האש‪.‬‬
‫השמש‬
‫והנה בספר דרכי תשובה‬
‫הביא בשם שו''ת חיים שנים סימן ד שכתב‬
‫דמדברי הפוסקים משמע‪ ,‬דאפילו דקי''ל‬
‫מליח כרותח‪ ,‬אפילו הכי אין בו משום‬
‫בישולי עכו''ם‪ ,‬דלא גזרו אלא בתולדת‬
‫האור דווקא‪ ,‬שמעינן דין חדש‪ ,‬דאם צלה‬
‫נכרי ביצה בחמה‪ ,‬שרי‪ ,‬ולאוו דווקא‬
‫בחמה‪ ,‬אפילו בחול ובאבק דרכים ובגג‬
‫רותח וכיוצא שאינו תולדת האור‪ ,‬אע''ג‬
‫דלענין שבת אסור‪ ,‬מ''מ לענין בישול‬
‫עכו''ם שרי וכו' ע''כ‪.‬‬
‫סימן קי''ג ס''ק ט''ז‬
‫הרי רואים משם דלא אסרו בבישולי‬
‫עכו''ם אלו‪ ,‬בתולדת האור בלבד‪,‬‬
‫ובמיקרו גל אינו תולדת האור‪ ,‬אלא‬
‫שהוא כח מגנטי‪ ,‬שגורם חימום גדול‬
‫בעצם המאכל‪ ,‬עד שמתבשל‪ ,‬ואף‬
‫שמשתמשים בזרם החשמל‪ ,‬כדי ליצר‬
‫את הגלים המבשלים‪ ,‬וזה לא חום ממש‪.‬‬
‫והנה הדרכי תשובה שם הביא בשם שו''ת‬
‫שם אריה חיו''ד סימן כ''ב שהביא בשם מי‬
‫שרצה לומר‪ ,‬בענין הסוכר שנתבשל‬
‫על ידי הקיטור הבא ממים רותחים‪,‬‬
‫שנכנס לתוך היורה‪ ,‬שמונח בה הקנים‬
‫של סוכר‪ ,‬דאין בזה בישולי עכו''ם‪ ,‬דמה‬
‫לי הבל האש גופא שהוא העשן‪ ,‬ומה לי‬
‫הבל המים‪ .‬וכן פסק שו''ת אבן שתיה חיו''ד‬
‫סימן ג דהסכימה דעתו עם השם אריה‬
‫הנ''ל‪ ,‬עיין שם‪.‬‬
‫וא''כ לפ''ז ה''ה בנדון דידן הואיל‬
‫והבישול הוא ע''י כח האש ולא האש‬
‫עצמה‪ ,‬הוי דומיא דבישול הסוכר ע''י‬
‫‪080‬‬
‫חם‬
‫הרב אליהו אברזל‬
‫הקיטור‪ ,‬דאף שהמים מתחממים ע''י‬
‫האש‪ ,‬אבל הואיל והמים הם המבשלים‬
‫ולא האש‪ ,‬אין בו משום בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫ושו''מ שהביא כן לראיה בשו''ת שלמי‬
‫חובה סימן י''ג עיין שם‪ .‬והביא שם עוד‬
‫ראיה מהא שהביא הדר''ת שם בס''ק יג בשם‬
‫הבית מאיר‪ ,‬במה שאנו לא חוששין‬
‫לאסור יין שרף שנתבשל ע''י עכו''ם מדין‬
‫בישולי עכו''ם‪ .‬והיינו טעמא משום שיין‬
‫שרף‪ ,‬הוא בריאה חדשה‪ ,‬ע''י חום האש‬
‫יוצא זיעה ולא נקרא בישול‪ ,‬והיינו שהיין‬
‫שרף אינו מתבשל‪ ,‬רק שהוא מתוצאה‬
‫של בישול‪ ,‬עיין שם‪.‬‬
‫וא''כ הרי כאן ג''כ‪ ,‬החשמל אינו עושה‬
‫את הבישול‪ ,‬אלא רק כח המגנטי היוצא‬
‫מן החשמל‪ ,‬גורם ערבוביה בתוך המאכל‪,‬‬
‫עד שמתחמם‪ ,‬ואין החשמל עצמו מבשל‪,‬‬
‫וא''כ אין בזה משום בישולי עכו''ם וע''ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫ע''י האש עצמה אלא ע''י כח מגנטי היוצא‬
‫מן האש והוי כמו עשן היוצא מן האש‪,‬‬
‫דשרי‪ .‬ועיין עוד בשו''ת מנחת יצחק חלק ג‬
‫סימן כו ס''ק ו ובשו''ת באר משה חלק ב סימן מח‬
‫ס''ק יח לענין בישול בקיטור‪ ,‬אי הוי בו‬
‫משום בישולי עכו''ם‪.‬‬
‫וראיתי לגאון הרי''ח הטוב בספרו בן איש‬
‫חי פרשת חקת שנה ב הלכה כב בדין בישול בצד‬
‫המיחם ונתגלגלה‪ ,‬חייב‪ ,‬וכו'‪ ,‬היינו משום‬
‫דזה חשיב מבשל באור ממש‪ ,‬כי המיחם‬
‫והקדרה נעשו הן עצמן גחלת של אש‪,‬‬
‫אבל ההבל הוא עשן‪ ,‬אלא דההבל חומו‬
‫יותר חזק וגדול מן העשן‪ ,‬מפני שכנוס‬
‫בתוך הכלי ואינו מפשט‪ .‬אך העשן הוא‬
‫מפשט והם ענין אחד הם‪ ,‬ורק שזה חומו‬
‫יותר חזק וכו'‪ ,‬ורבותינו נסתפקו בעשן‬
‫בשביל שאין בו ממשות אלא הוא חום‬
‫אוירי‪ ,‬כמו כן יפול הספק הזה בהבל‪,‬‬
‫דמאי שנה‪ ,‬ולכן כמו דקיימא לן אין‬
‫במעושן בישולי מגויים‪ ,‬כן הדין‬
‫בהמתבשל בהבל‪ ,‬וזה ברור‪ ,‬ע''כ ע''ש‪.‬‬
‫והנה בירושלמי נדרים פרק ו הלכה א איתא‬
‫רבנן דקיסרין שאלון ''מעושן מהו שיהא‬
‫בו משום בשולי גויים'' ע''כ‪ .‬ובמראה‬
‫הפנים שם כתב כל הני בעיות לא‬
‫אפשיט‪ ,‬ע''ש‪ .‬והרמב''ם פי''ז מהל' מאכלות‬
‫אסורות הלכה יז והמבושל אינו כמבושל ע''כ‪.‬‬
‫והיינו טעמא דבישול עכו''ם מדרבנן‬
‫ואזלינן לקולא ע''ש‪.‬‬
‫הרי מבואר‪ ,‬דאף שההבל והעשן באו‬
‫מכח האש‪ ,‬אפילו הכי אין להם דין‬
‫בישולי עכו''ם‪ ,‬ושרי‪ ,‬הכא נמי בנדון‬
‫דידן שהרי האויר הנקרא מגניטי לא‬
‫נעשה גחלת אלא שהוא כמו הבל‬
‫המבשל ולא אש העצמה‪.‬‬
‫והרי העישון בא ע''י האש עצמה‪ ,‬אלא‬
‫שהיא עצמה אינה מבשלת‪ ,‬אלא העשן‬
‫היוצא מן האש והיא כמו תולדת האש‪,‬‬
‫ואפילו שרי‪ ,‬הואיל וספיקא דרבנן לקולא‪.‬‬
‫וא''כ הוא הדין בנדון דידן שהבישול לא‬
‫ושו''מ בשו''ת חשב האפוד‬
‫שכתב שלפי זה יש מקום להתיר‬
‫שימורי קופסאות שמתבשלים ע''י גויים‬
‫באמצאות הקיטור‪ ,‬שההבל מחמם את‬
‫המים שבקופסאות‪ ,‬ובדרך זו מתבשל‬
‫‪082‬‬
‫ח''ג סימן כט‬
‫חם‬
‫בדין בישול במקרו גל ע''י עכו''ם‬
‫המאכל שבתוך קופסאות השמורים‪,‬‬
‫שי''ל שכיון שבישול בדרך זו לא היה‬
‫בימי חכמי התלמוד ולא היה בכלל גזרת‬
‫חז''ל‪ ,‬יש להתיר‪ .‬ע''כ ע''ש‪ .‬והיינו כדברי‬
‫הגרי''ח הנ''ל‪.‬‬
‫ולכאורה היה ניתן לאיסור משום בישולי‬
‫עכו''ם‪ ,‬שהרי עיקר הטעם לאיסורי‬
‫בישולי עכו''ם הוא משום קרוב הדעת‪,‬‬
‫שיבוא ח''ו לחתנות‪ ,‬והיום יש בהרבה‬
‫בתים מכשיר זה של המקרו גל ונוח‬
‫לבשל בו‪ ,‬וא''כ גם עליו תחול הגזרה‬
‫משום חתנות‪ .‬שהרי דבר זה של בישול‬
‫עם מכשיר זה מצוי‪ ,‬אעפ''י שבזמן‬
‫חז''ל גזרו על בישולי עכו''ם‪ ,‬לא היה‬
‫מכשיר זה‪.‬‬
‫אולם נראה לדחות דהרי מלוח‪ ,‬כבוש‪,‬‬
‫מעושן‪ ,‬דאם יהיה רוב בני אדם מאכל‬
‫מהנ''ל האם ישתנה ההלכה ויהיה בזה‬
‫משום בישולי עכו''ם‪ ,‬ודאי שלא‪ ,‬מה‬
‫שגזרו‪ ,‬ולא לחדש עוד גזרות מעצמינו‪.‬‬
‫אעפ''י שאולי שייך טעמא של חתנות אם‬
‫רגלים בזה דאין לגזור גזירות מדעתנו‪ ,‬וכן‬
‫מפורש בשו''ת הריב''ש סימן קכה דאין‬
‫לגזור גזירות מדעתינו‪ ,‬אפילו בדבר‬
‫המסור לכל‪.‬‬
‫ובשדי חמד מערכת ה סימן א מה שהאריך‬
‫בזה‪ ,‬ובשו''ת הרדב''ז סימן קמט ובשו''ת‬
‫יחוה דעת ח''ב סימן מט דאין לגזור מדעתינו‪,‬‬
‫אפילו בדבר שכיח עיין שם‪.‬‬
‫ואם כן ה''ה בנדון דידן‪ ,‬דאין לגזור‬
‫ולאסור במכשיר זה אעפ''י שהוא‬
‫השמש‬
‫בישול‪ ,‬הואיל ואין בישולו ע''י האש‪ ,‬אלא‬
‫קרני האש מגניטים‪ ,‬ואין להוסיף גזרות‬
‫חדשות ודו''ק‪.‬‬
‫ועיין בשו''ת שבט הלוי‬
‫ט סימן קסב דנשאל בבישול במקרו גל‪ ,‬לגבי‬
‫בישולי עכו''ם‪ ,‬וכתב כי הדבר פשוט‬
‫דאסור משום בישולי עכו''ם‪ ,‬כי בין לטעם‬
‫הגזרה משום חתנות‪ ,‬ובין לטעם משום‬
‫שמא יאכילנו דברים טמאים‪ ,‬כמו''ש‬
‫רש''י ע''ז דף לח ע''א כ''ז שייך בבישול דמיקרו‬
‫גל‪ ,‬עיין שם‪.‬‬
‫חלק ח סימן קפה ובחלק‬
‫ואולם לפי מה דאמרינן לעיל‪ ,‬אין‬
‫להוסיף גזירות‪ ,‬ובמיוחד באיסורי‬
‫דרבנן‪ ,‬ודיינו מה שאסרו לנו חכמים ולא‬
‫להוסיף גזירות חדשות‪ .‬ועיין עוד באגרות‬
‫משה חאו''ח ח''ג סימן נב ובשו''ת שרגא‬
‫המאיר ח''ו סימן נג אות ג וע''ש‪.‬‬
‫והנה אהא דאיתא בשבת דף לט ע''א אמר‬
‫רב נחמן בחמה דכו''ע לא פליגי דשרי‬
‫בתולדת האור כו''ע לא פליגי דאסור כי‬
‫פליגי בתולדת החמה‪ ,‬מר סבר גזרינן‬
‫בתולדת החמה אטו תולדת האור ומר‬
‫סבר לא גזרינן‪ ,‬ע''כ‪ .‬ופרש''י שם בחמה‬
‫דשרי דאין דרך בישולו בכך‪ ,‬וחמה באור‬
‫לא מחלפא דלגזור הא אטו הא ע''כ‪.‬‬
‫והקשה בספר אגלי טל‬
‫ס''ק מד דלפי טעם רש''י דשרי בחמה משום‬
‫שאין דרך בישולו בכך‪ ,‬דאמא מותר‪,‬‬
‫והלא העושה מלאכה בשבת שלא‬
‫כדרכה יש איסור מדרבנן‪ ,‬ותירץ שם‪,‬‬
‫דיש הבדל בין העושה מעשה ופעולה‬
‫‪083‬‬
‫מלאכת אופה סימן יט‬
‫חם‬
‫הרב אליהו אברזל‬
‫בשינוי כלאחר יד‪ ,‬ששם גזרו ואסרו‬
‫מדרבנן‪ ,‬שהרי נעשה מעשה אפילו שזה‬
‫בשנוי‪ ,‬לבין שנוי שנעשה בתוצאה של‬
‫המעשה‪ ,‬כלומר בנפעל עצמו‪ ,‬והרי שינוי‬
‫גמור הוא בתבשיל עצמו‪ ,‬שהרי טעמו של‬
‫התבשיל על ידי החמה שונה בטעמו‬
‫מבישול שע''י האש‪ ,‬שבישול שע''י האש‬
‫שונה בטעמו‪ ,‬וגם שבח עצים בפת אינו‬
‫דומה לשבח החמה בפת‪ ,‬ולכן אין כאן‬
‫מלאכה כלל‪ ,‬ולכן לא גזרו חמה אטו אור‪,‬‬
‫שחמה באור לא מחליפיה‪ ,‬אבל תולדת‬
‫חמה מחליפי בתולדת האור וגזרו‪ ,‬ע''ש‪.‬‬
‫וא''כ לפ''ז‪ ,‬הרי אוכל שמתבשיל במקרו‬
‫גל שונה במהותו‪ ,‬ממה שנתבשל ע''י כח‬
‫החשמל‪ ,‬שהרי בישולו הוא לא אש‪ .‬אלא‬
‫האנרגיה שבאה במאכל מבשל‪ ,‬ויש שנוי‬
‫בנפעל שהוא המאכל‪ ,‬והוי שאין דרך‬
‫בישולו בכך‪ ,‬וא''כ המקרוגל יהיה דינו‬
‫כחמה‪ ,‬לענין שבת מטעם הנ''ל‪ .‬וא''כ לדין‬
‫בישולי עכו''ם דרבנן‪ ,‬דיש להקל ע''ש‪.‬‬
‫והנה ראיתי למי שהביא ראיה מספר‬
‫ארחות חיים סימן רנ''ה ס''ק א דפסק‪ ,‬שאסור‬
‫להשתמש בזכוכית לרכוז קרני שמש‬
‫ושעי''ז נדלק אש‪ ,‬עיין שם וא''כ ק''ו בנדון‬
‫דידן שקרני האנרגיא באים ע''י האש‬
‫שהוא החשמל שיהיה אסור‪.‬‬
‫השמש‬
‫ממש‪ ,‬אבל בנדון דידן לענין בישולי‬
‫עכו''ם‪ ,‬הואיל וכל האיסור מוגדר דווקא‬
‫בבישול ע''י האש‪ ,‬ולא בתולדותיה וא''כ‬
‫בנדון דידן דאיירי בתולדת האש ואפילו‬
‫פחות מזה יהיה מותר‪.‬‬
‫ועוד עיין בשו''ת הלכות קטנות סימן קפ''ט‬
‫שכתב‪ ,‬אבל המתהוה ע''י הזכוכית‬
‫שמתעגל נצוץ השמש ונבער הוא תולדת‬
‫חמה‪ .‬וא''כ ק''ו הוא במקום שאיסורו הוא‬
‫מדרבנן כמו בישולי עכו''ם ואינו נבער‬
‫שלא מכח האש דשרי‪.‬‬
‫ועיין בשו''ת חתם סופר‬
‫ובשו''ת לב חיים חלק ג סימן ס''ח שכתבו‬
‫שהמבשל בתולדת חמה זו של זכוכית‬
‫המגדלת‪ ,‬עובר בלא תבערו אש בכל‬
‫מושבותיכם‪ ,‬ועיין ביצה דף לג ושש''כ‬
‫מלאכת מבשל דף נו דאם לא נדלק אש‪,‬‬
‫אף שנרתח הכלי אינו תולדת האור ע''ש‪.‬‬
‫אבהע''ז סימן כ‬
‫המורם מכל האמור‪ :‬דבישול במקרוגל‬
‫אין בו משום בישולי עכו''ם והואיל ודין‬
‫בישולי עכו''ם הוא איסור דרבנן‪ .‬ובדבר‬
‫דרבנן יש מקום להקל מכל הני טעמי‬
‫דלעיל‪ ,‬לכן המקל סמוך לבו לא ירא‪.‬‬
‫ועיין עוד מטבח כהלכה עמוד קמט דאין‬
‫בישול עכו''ם בזה‪ .‬ובספר שבתותי‬
‫תשמרו פרק ח''י הערה ב וע''ש‪.‬‬
‫אולם יש לדחות הדבר‪ ,‬דאין זה דומה‬
‫כלל‪ ,‬הואיל ושם ע''י הזכוכית סוף סוף‬
‫נבער בפועל אש בעצים והרי יש כאן אש‬
‫‪084‬‬
‫ביקרא דאורייתא‬
‫ע''ה אליהו אברזל‬
‫חם‬
‫בדין מאכלים שקשה לשכחה‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫''אבי אבי רכב ישראל ופרשיו''‪ ,‬מעיין החכמה‪ ,‬חוט החסד‪ ,‬לבושו צדקה וענווה‪ ,‬ציון‬
‫במרר תבכה וירושלים תתן קולה‪ ,‬על כי הוסרה המצנפת והורמה העטרה‪ .‬נפלה‬
‫עטרת ראשנו ונזר תפארתנו‪ ,‬דודי ירד לגנו ללקוט שושנים‪ ,‬ונשבה ארון האלוקים‪,‬‬
‫הוא אבי‪ ,‬הוא ראשי‪ ,‬מורי ורבי‪ ,‬אהובי‪ ,‬חמדת לבבי‪ ,‬עיני עיני ירדה מים כי רחק‬
‫ממני מנחם משיב נפשי‪ .‬ובתפילה לה' הרופא לשבורי לב‪ ,‬שנמצא נחמה בנחמת‬
‫ציון ובנין ירושלים‪.‬‬
‫בדין מאכלים שקשה לשכחה‬
‫ובדין מאכלים שיש בהם סכנה‬
‫נכתבו בחריפות ובבקיאות להעלות‬
‫הלכתא רבתא‪ ,‬ברכתי עליהם ברכת‬
‫הנהנין‪ .‬ולחיבת הקודש אמרתי להוסיף‬
‫נופך וללטש כמה מאבני החן‬
‫שבאמתחתו דמר‪.‬‬
‫ב''ה יום א' כ''ה אייר תשס''ד‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫לכבוד הגאון החשוב‬
‫מוהר''ר לוי הכהן רבינוביץ שליט''א‬
‫מח''ס מעדני השלחן על שו''ע יו''ד‬
‫ענף א‬
‫בענין אכילת זיתים אצל נשים‬
‫אחדשכת''ה‪ ,‬כמשפט לאוהבי שמו‪,‬‬
‫הן כל יקר כשהובא לפני ספרא דרב האי‬
‫גאון‪ ,‬שו''ת מעדני מלכים שיצא לאור לא‬
‫מזמן‪ ,‬וכשראיתי איך שהדברים שם‬
‫הנה במה שכתב כת''ר בסימן מ‪ ,‬על דבר‬
‫מה דאיתא במסכת הוריות דף יג ע''ב‬
‫חמשה דברים משכחים את הלימוד‪,‬‬
‫ואחד מהם הוא מי שרגיל בזיתים‪ .‬הנה יש‬
‫מקום לעיין מה יהיה הדין גבי נשים‬
‫‪085‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫שאולי אינן צריכות להיזהר בענין אכילת‬
‫זיתים‪ ,‬וכן בשאר הדברים המוזכרים שם‬
‫בגמ' שהם קשה לשכחה‪ ,‬שהמדייק‬
‫מדברי הגמ' משמע שאותם דברים הם‬
‫משכיחים את הלימוד ולא שקשה לשכחה‬
‫בכללות‪ ,‬והרי נשים אינם במצוות ת''ת‬
‫וממילא אינן באיסור שכחת הלימוד‪.‬‬
‫ובאמת מצינו להבעל חוו''ד יו''ד סי' עב ס''ק ב‬
‫שפסק דמה שאמרו שאכילת לב שקשה‬
‫לשכחה‪ ,‬נאמר רק לגבי הזכרים‪ ,‬אמנם‬
‫לגבי נשים אין החשש הזה‪.‬‬
‫ובעל הדרכי תשובה יו''ד סי' עב ס''ק ה נתן‬
‫טעם לחילוק זה שיש בין גברים לנשים‪,‬‬
‫והוא שכל הקפידה היא רק משום שקשה‬
‫לשכחה‪ ,‬וזה לא שייך אצל נשים שאינן‬
‫בת ת''ת‪ .‬והביא עוד לדברי הרב בית‬
‫לחם יהודה ס''ק ג שכתב שנשים מעוברות‬
‫וזכרים‪ ,‬בפרט בני תורה‪ ,‬לא יאכלו מלב‬
‫אפילו של עוף שקשה לשכחה‪ ,‬אבל שאר‬
‫נשים ובתולות אוכלות הן הלב‪ ,‬אפילו‬
‫של בהמה‪ .‬וכ''כ הרב כנה''ג זצ''ל‪.‬‬
‫ואפשר לומר שטעם החילוק בין אשה‬
‫מעוברת לסתם אשה‪ ,‬שאצל מעוברת‬
‫מאחר שיכול להיות שהיא מעוברת‬
‫מזכר‪ ,‬לכן אצלה עדיין קיים החשש של‬
‫קשה לשכחה ודו''ק‪.‬‬
‫וכן מצאנו שכתב הזבחי צדק‬
‫ד ''יש נזהרין שלא לאכול שום לב בין לב‬
‫עוף או בהמה שקשה לשכחה‪ .‬וכן כתב‬
‫הש''ך סק''ב בשם התשב''ץ‪ ,‬וכן הובא‬
‫בפר''ח שם‪ ,‬ועיין בשפ''ד ס''ק ב ח' כא‪ ,‬וכן‬
‫השמש‬
‫החו''ד שם ועיין בשו''ג מחו''א‪ ,‬שסיים שם‬
‫בזה''ל‪ :‬ושמעתי אומרים הטעם ומטו לה‬
‫משם הקדוש האר''י ז''ל משום שהלב‬
‫מושב לנפש‪ ,‬ושמא נפש איזה אדם‬
‫נתגלגל בבהמה זו או בעוף זה‪ ,‬והאוכל‬
‫אותו לב‪ ,‬יכול אותו נפש שנתגלגל‬
‫באותה בהמה להתגלגל באדם האוכל‬
‫את הלב‪ ,‬ולכך כל יודעי ספר נזהרים בזה‬
‫שלא לאכול שום לב‪ .‬והבית לחם יהודה‬
‫ס''ק ג כתב שאין לאכול לב‪ ,‬וזאת לנשים‬
‫מעוברות וזכרים‪ ,‬אפילו של עוף‪ .‬ושאר‬
‫נשים ובתולות אוכלות לב אפילו של‬
‫בהמה‪ .‬ומנהגינו פה בגדאד יע''א כספר‬
‫הבל''י‪ ,‬ואין אוכלים אותו זכרים רק‬
‫הנקבות''‪ ,‬עכת''ד הזב''צ‪.‬‬
‫אמנם עדיין יש מקום לחלק בין חשש‬
‫אכילת לב לחשש אכילת זיתים שהרי‬
‫בענין חשש אכילת זיתים הוא רק משום‬
‫ששוכח בזה תלמודו‪ ,‬אמנם לגבי אכילת‬
‫לב בהמה או עוף הרי מלבד חשש זה של‬
‫שוכח תלמודו‪ ,‬ישנם עוד חשש שהלב‬
‫מושב לנפש‪ ,‬וחוששים שמא נפש איזה‬
‫אדם נתגלגל בבהמה או בעוף זה‪ ,‬והאוכל‬
‫לב יכולה אותה נפש להתגלגל בו‪ .‬ואולי‬
‫זה הטעם שאמרו גבי נשים שהם בהריון‬
‫שלא יאכלו מלב כלל‪ ,‬ע''ד מה שאמרו‬
‫בשם האר''י ז''ל שאשה בהריון לא תילך‬
‫לבית החיים‪ ,‬משום חשש הדבקת‬
‫החיצונים‪.‬‬
‫ח''א סי' עב ס'ק‬
‫אמנם גם חילוק זה קשה שהרי המעיין‬
‫בדברי הגאון רבי זכריה מפלונגייאן‬
‫בספר זכירה עניני נט''י ושכחה דף ז שכתב גבי‬
‫אכילת לב בהמה חיה ועוף הקשה‬
‫‪086‬‬
‫חם‬
‫בדין מאכלים שקשה לשכחה‬
‫לשכחה שהם קשים לשכחה גם לאשה‬
‫מעוברת וגם לאשה מניקה‪.‬‬
‫ובאמת כך משמע מדברי הרב הבן איש‬
‫חי ש''ש פר' אחרי מות ס''ק יא בענין שלא‬
‫לאכול לב בין של בהמה בין של עופות‪,‬‬
‫מפני שמטמטם את לבו של אדם‪ .‬וכתב‬
‫שם שראוי שזכרים יזהרו בהם יותר שלא‬
‫לאכלם‪ ,‬וכן המעוברות והמניקות יזהרו‬
‫לבלתי יאכלו זאת‪.‬‬
‫ולפ''ז אם החשש הוא משום גלגול נפש‬
‫בלב הבהמה או העוף‪ ,‬א''כ למה יש עדיין‬
‫חשש לגבי אשה מניקה‪ .‬וגם אם נאמר‬
‫שהטעם הוא שמא ישכח לימודו הרי‬
‫נשים פטורות ממצות ת''ת‪ ,‬וא''כ מה‬
‫מקום לחלק בנשים‪ ,‬שסתם נשים יכולות‬
‫לאכול‪ ,‬ואילו מעוברת או מניקה אסורות‬
‫לאכול‪ .‬הרי לגבי אשה מעוברת עדיין יש‬
‫מקום לומר כדברינו לעיל שמא היא‬
‫מעוברת זכר שאצלו יש חיוב ת''ת‪ ,‬אבל‬
‫לפ''ז למה במניקה‪ ,‬אפילו אם היא מניקה‬
‫בת‪ ,‬מצאנו החשש שלא לאכול מלב‬
‫בהמה או עוף‪.‬‬
‫וגם על הצד הזה במעוברת שלא אוכלת‪,‬‬
‫עדיין אפשר לומר שגם במעוברת זכר אין‬
‫חשש לעובר הזה לשכוח תלמודו‪ ,‬שהרי‬
‫כל עוד שלא יצא לאוויר העולם אין חשש‬
‫שכחה אצלו‪ .‬ולפ''ז אין מקום לראיה ממה‬
‫שהבאנו לגבי אכילת לב אצל נשים‬
‫משום שאינן מצווות על ת''ת‪ .‬ולכך אפשר‬
‫שבעניין אכילת זיתים אין חילוק בין נשים‬
‫לגברים‪ ,‬אלא שגם נשים מצוות שלא‬
‫לאכול בהן‪.‬‬
‫השמש‬
‫אמנם עדיין אפשר לומר דלפי דברי‬
‫החוו''ד והד''ת שהזכרנו לעיל שלא חילקו‬
‫בין נשים ולדעתם כל אשה יכולה לאכול‬
‫מלב של בהמה או של עוף משום שאינם‬
‫מצוות על חיוב ת''ת‪ ,‬יש מקום לומר‬
‫שה''ה ג''כ בענין אכילת זיתים דמאחר‬
‫שנשים אינם מחוייבות בת''ת‪ ,‬יכולות‬
‫לאכול מהם בלי שום חשש‪.‬‬
‫ענף ב‬
‫אכילת זיתים בהוספת שמן‬
‫אכילת זיתים כבושים ומבושלים‬
‫והנה בענין מה שהביא כת''ר שם בדברי‬
‫הגר''ח קנייבסקי שליט''א שלדעתו מה‬
‫שכתבו שיאכלו זיתים עם שמן זית‪ ,‬אינו‬
‫מועיל כלל‪ .‬הרי מצאנו להגרש''ז אויערבך‬
‫זצ''ל שכתב שהדבר מועיל‪ ,‬וזאת אפילו‬
‫אם מוסיף בזיתים טיפה אחת של שמן‬
‫זית‪ .‬כמובא בספר הליכות שלמה פ''ב‬
‫הערה ‪ 103‬וז''ל‪'' :‬לא נתקבל על לב רבינו‬
‫מה שערערו על המנהג לאכול זיתים‬
‫לאחר שטובלים בשמן זית (משום שבשמן‬
‫מחזיר תלמודו הוריות יג ע''א ומתקן בכך‬
‫אכילת הזית שמשכח תלמודו) משום‬
‫דמאן יימר דשוין הן‪ ,‬וגם אולי בעינן‬
‫שיהיו במשקל שווה‪ ,‬זה אינו‪ .‬דכיוון‬
‫שדברים הללו סגוליים הן‪ ,‬אין לדון בהם‬
‫ע''פ השכל‪ ,‬ולכן הנח להן לישראל‪ ,‬וכיון‬
‫שפשט התירן באופן זה‪ ,‬וכך נהגו‬
‫בירושלים עיה''ק מאז ומעולם אין לערער‬
‫בדבר'' עכ''ל‪.‬‬
‫‪087‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫א''כ הדבר פשוט שהמנהג שהתפרסם‬
‫בירושלים‪ ,‬וכפי שהביא רבה של‬
‫ירושלים הגר''ח זונפלד זצ''ל בספרו שו''ת‬
‫שלמת חיים ח''א סי' מא‪ ,‬שיאכל אותם‬
‫זיתים עם שמן זית‪ ,‬וגם שיכוון במה‬
‫שכתב האריז''ל‪ .‬ושכן עצתו של הגר''י‬
‫וועלץ זצ''ל שכת''ר הביא בספרו‪.‬‬
‫ובהיותי בזה עמדתי על דברי הגר''ח‬
‫קנייבסקי שליט''א דהרי מדבריו יוצא‬
‫שאין מקום לאכול זיתים בכלל‪ ,‬כשמצד‬
‫אחד לא יכול לאכול אותם עם שמן זית‬
‫שלדעתו אין הדבר מועיל‪ ,‬וגם לא כולם‬
‫יכולים לכוון בכוונת האריז''ל בזה‪.‬‬
‫ואולי האפשרות שנשארת היא ממה‬
‫שכתב היעב''ץ הובא בספרו מור וקציעה‪,‬‬
‫וכן בהגהות שלו על מסכת הוריות דף יג‬
‫ע''ב‪ .‬וכן הובא בספרו מגדל עוז‪ ,‬ושכן‬
‫הביא בשמו הרב יפה ללב‪ ,‬שמה שהגמ'‬
‫אמרה הרגיל בזיתים היינו דווקא אם‬
‫אוכלן לחים חיים וקובע סעודתו עליהן‪,‬‬
‫משא''כ באלו הכבושים שאין אוכלים‬
‫אותן אלא בקינוח לא מצאנו מקום לחוש‬
‫כלל‪ ,‬והביא ע''כ ראיות מהש''ס‪.‬‬
‫ובאמת הרי הגמ' בהוריות כותבת‬
‫במפורש "הרגיל בזיתים"‪ ,‬הרגיל היינו‬
‫שאוכל אותם באופן של תדירות‪ .‬אמנם‬
‫מפעם לפעם אולי אין מקום לחוש‪.‬‬
‫ועינא דשפיר חזי להרב זבחי צדק ח''ב סי'‬
‫קטז ס''ק קיג שגם לדעתו כל החשש שאמרו‬
‫באכילת זיתים‪ ,‬היינו דווקא אם אוכלם‬
‫חיים וקובע סעודתו עליהם‪ ,‬אבל אם‬
‫השמש‬
‫אוכל אותם כבושים אינם בכלל החשש‪.‬‬
‫והרי כיום אין רגילות לאכול את הזיתים‬
‫חיים‪ ,‬שהרי מלבד שקשה לאכלם כך‪,‬‬
‫אלא הם מרים מאד‪ .‬א''כ לפי דבריהם‬
‫אין באכילת זיתים הכבושים משום חשש‬
‫הגמ'‪ .‬והרי גם מדברי המאירי בהוריות דף‬
‫יג ע''ב שכתב זיתים מלוחים אולי גם‬
‫לדעתו אם הם כבושים דהיינו שעברו‬
‫תהליך חדש‪ ,‬כבר אין את החשש של‬
‫אכילת זיתים דקשה לשכחה‪.‬‬
‫ועיין בספר אורחות צדיקים עמ' מ''ה מה‬
‫שכתב הגר''ע מנצור שכל מה שדיברה‬
‫הגמ' אודות אכילת זיתים מדובר באכלם‬
‫חי‪ .‬אבל כשאוכל אותם כבוש או מבושל‪,‬‬
‫אינו בכלל זה‪ .‬והביא ראיה מהמשנה‬
‫במס' שביעית פ''ד מ''ט ובפירוש הרע''ב שם‬
‫שדרכם היה לאכול זיתים חיים שהרי שם‬
‫מובא על הזיתים שדרכו לאכול אותם‬
‫כמו שהם‪.‬‬
‫והוסיף ראיה לדבריו שבזיתים כבושים‬
‫ומבושלים אין בכלל את החשש‪ ,‬והוא‬
‫ע''פ מאמר העולם ''אבא משכח – ברא‬
‫משכח'' דא''כ איירי בזית חי שאז בו שייך‬
‫לומר "אבא"‪ ,‬שהשמן שעתיד לצאת ממנו‬
‫נקרא בנו‪ ,‬אבל אם הזית כבוש או מבושל‬
‫לא שייך ענין של אבא ובנו‪ ,‬שהרי לא‬
‫יכול עוד לצאת ממנה שמן‪.‬‬
‫ובאמת כך משמע מהראשל''צ הגר''ע‬
‫יוסף שליט''א בספרו יביע אומר ח''ב יו''ד סי'‬
‫ח שאם הם כבושים ומבושלים לא שייך‬
‫בהם שקשה לשכחה‪ ,‬ומה שדברה הגמ'‬
‫‪088‬‬
‫חם‬
‫בדין מאכלים שקשה לשכחה‬
‫היינו באוכל זיתים חיים ובאופן של‬
‫רגילות וע''ש‪.‬‬
‫ענף ג‬
‫בענין מה שנוהגים שלא לאכול‬
‫קצה הלחם‬
‫והנה על מה שנהגו שלא לאכול קצה‬
‫הלחם‪ ,‬וכת''ר הביא את דברי המנח''י חלק‬
‫ט' סימן ח שכתב בזה''ל‪ :‬שמעתי אומרים‬
‫שאין לאכול מקצה האחרון של פת לחם‪,‬‬
‫שזהו קשה לשכחה‪ ,‬האם יש מקור לזה‬
‫בש"ס או שאר ספרים‪ .‬הנני לא ידעתי‬
‫מקור לזה‪ ,‬אבל גם אני נוהג כן מעולם‪,‬‬
‫ומטעם דאיתא בירושלמי מסכת תרומות‬
‫פ"ח ה"ג‪ ,‬צריכין למיחש למאי דברייתא‬
‫חוששין‪ ,‬ועיין ספר חסידים סי' רס"א‬
‫שכתב‪ ,‬לפי שכל דבר שתופסין אותו‬
‫בחזקת סכנה וכו'‪ ,‬ובתשו' הרשב"א סי' ט‬
‫כתב‪ ,‬שכל דבר שיש קבלה ביד זקנים‬
‫וזקנות‪ ,‬לא נסתר קבלתם‪ ,‬רק אחר הקיום‬
‫שאינו באפשרי‪ .‬ועיין בתשובת השיב‬
‫משה חיו"ד סי' ק"ג‪ ,‬וכנראה דלירושלמי הנ"ל‬
‫כוון הש"ג פ"ב דע"ז‪ ,‬וא"כ יש לומר הה"ד‬
‫בנוגע לחשש שכחה‪ ,‬ועי' בפ"ת שם‪ ,‬וצ"ע‬
‫עוד בכ"ז‪ .‬מדבריו יוצא שמלבד זאת‬
‫שמשאיר טעם המנהג בצ''ע‪ ,‬אלא הוא‬
‫כותב שלא מצא מקור למנהג בשום‬
‫ספרים‪.‬‬
‫והנה מצאתי מקום והסבר למנהג זה וגם‬
‫הטעם למה שחששו בענין זה משום‬
‫דקשה לשכחה‪.‬‬
‫השמש‬
‫ובהקדם‪ :‬איתא במסכת סנהדרין דף צב ע''א‬
‫''אמר רבי אלעזר כל שאינו משייר פת על‬
‫שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם‬
‫שנאמר איוב כ "אין שריד לאכלו על כן לא‬
‫יחיל טובו"‪ .‬ופרש''י שם כל שאינו משייר‬
‫פתיתין דצריך לשייר כדכתיב מלכים ב ד‬
‫"אכול והותר"‪ .‬וממשיכה שם הגמ' והאמר‬
‫רבי אלעזר כל המשייר פתיתים על‬
‫שלחנו כאילו עובד ע''ז‪ ,‬שנאמר ישעיה סה‬
‫"העורכים לגד שלחן והממלאים למני‬
‫ממסך"‪ .‬לא קשיא הא דאיכא שלימה‬
‫בהדיא‪( ,‬ופרש''י שמביא שלימה לאחר‬
‫שאכל‪ ,‬ונותן על השלחן עם הפתיתין‬
‫ששייר‪ ,‬דמחזי דלשם ע''ז עביד הכי) הא‬
‫דליכא שלימא בהדיא‪( .‬ופרש''י ומזומנין‬
‫לעני)‪.‬‬
‫וכן פסק מרן בשו''ע או''ח סי' קפ ס' ב כל מי‬
‫שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה‬
‫סימן ברכה לעולם‪ ,‬אבל לא יביא פת‬
‫שלימה ויתננה על השלחן‪ ,‬ואם עשה כן‬
‫מחזי דלשם עבודת כוכבים עביד‪ ,‬שנאמר‬
‫ישעיה סה‪ ,‬יא ''העורכים לגד שולחן''‪.‬‬
‫וכתב הלבוש שם דצריך לשייר פת על‬
‫שולחנו כדי שיהא מזומן לעני שיבוא‪.‬‬
‫והוסיף הא''ר שם והוא כעין מה שאמרו‬
‫חז''ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו‬
‫דלמא אתא עניא ויהיב ליה‪ .‬וכן הובא‬
‫במשנ''ב שם ס''ק ב וע''ש‪.‬‬
‫ובאמת לפ''ז אפשר לומר דלפי מה‬
‫שנפסק בשו''ע שצריך לשייר פת על‬
‫שלחנו כדי שיהיה מזומן לעני שיכול לבא‬
‫לביתו‪ ,‬ומי שאינו עושה כן אינו רואה‬
‫‪089‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫סימן ברכה לעולם‪ ,‬משום הכי נהגו העולם‬
‫לשייר מהסוף של הלחם‪ ,‬והוא ע''י זה‬
‫שמשאיר את הקצה של הפת ואינו‬
‫אוכלו כדי שיהיה זמין לעני אם יבוא‪.‬‬
‫ומה שאמרו שקשה לשכחה אפשר לומר‬
‫ע''ד דרוש‪ ,‬שמאחר שמי שאכל עד הקצה‬
‫של הלחם ולא השאיר כלום גרם בזה‬
‫לשכוח על חיובו להשאיר לעני את חלקו‪,‬‬
‫הקב''ה עושה לו מידה כנגד מידה שיהיה‬
‫לו קשה לשכחה‪.‬‬
‫אמנם עדיין צריך ביאור דהרי מדברי‬
‫השער הציון שם ס''ק ג שהבין מדברי רש''י‬
‫והלבוש שהטעם שצריך להשאיר פת על‬
‫שלחנו הוא כדי שיהיה מזומן לעני שיבוא‪,‬‬
‫לפ''ז כתב הוא שטוב לכתחילה‬
‫שהפתיתים לא יהיו קטנים מאד כדי‬
‫שיהא בהם כדי נתינה‪ .‬והרי לפי דברינו‬
‫שמשאיר את הקצוות של הלחם‪ ,‬האם זה‬
‫נחשב לכדי נתינה לעני המזדמן לבוא‪.‬‬
‫ע''ז מצאנו תירוץ והוא ממה שכתב בעל‬
‫שו''ת אז נדברו ח' יא סי' מו שאף שהשעה''צ‬
‫ס''ק ג כתב להשאיר שיעור חשוב כדי‬
‫נתינה לעניים‪ ,‬מ''מ בזמננו שאין הרגילות‬
‫כלל ליתן שיורי הלחם לעניים אין צריך‬
‫להשאיר פתיתים כשיעור נתינה‪ ,‬ובכן די‬
‫במעט פירורים‪ .‬א''כ לפ''ז ה''ה אם‬
‫משאיר הוא את הקצוות שגם זה מועיל‪.‬‬
‫ועיין עוד בספר עץ השדה סי' יא ס''ק י דמ''מ‬
‫פירורים דקים מאד אין בהם חשיבות ואין‬
‫זה נחשב לשיור לענין שצריך להתיר‬
‫מאכילתו ושיהיה לברכה מה לחול והרי‬
‫השמש‬
‫זה כאבק‪ ,‬ומשום הכי צריך לשייר‬
‫פתיתים שיש להם ממשות שהרגילות‬
‫לאכלם‪.‬‬
‫ולפ''ז אם משאיר הוא את קצוות הלחם‬
‫שיש בהם ממשות‪ ,‬מקיים בזה ב' הטעמים‬
‫המובאים בשו''ע‪ :‬א) דלמא אתא עניא‬
‫ויהיב ליה‪ .‬ב) שיודה להשי''ת על חסדו‬
‫שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרו‪,‬‬
‫כדכתיב ''אכול והותר''‪.‬‬
‫ענף ד‬
‫קופסאות שימורים שנמצאו‬
‫תחת המטה‬
‫הנה על דבר מה שכתב כת''ר בסימן נ'‬
‫על דברי הישועות משה (אהרונסון)‬
‫שהתיר בהפסד מרובה לאכול מהאוכל‬
‫שהיה מונח בקופסת שימורים שנמצאו‬
‫תחת המטה‪ ,‬וזאת מאחר שהקופסה‬
‫סגורה וחתומה‪ ,‬יש מקום להקל ולומר‬
‫שלא חוששין לרוח רעה‪ .‬וע'''ז כתב כת''ר‬
‫דמה החידוש הגדול לבא ולהתיר במקום‬
‫הפסד מרובה בקופסאות שימורים וזאת‬
‫מאחר שסגורות וחתומות הם‪ ,‬הרי בלאו‬
‫הכי יש מקום גדול להתיר בהפסד מרובה‬
‫אפילו אם האוכל היה מונח בכלי שאינו‬
‫סגור וחתום‪.‬‬
‫והנה ע''ז אני אומר נא לעיין בדברי‬
‫הרי''ח זצ''ל בספרו רב פעלים שהביא‬
‫ראיה גדולה ממה שמובא במסכת נדה‬
‫שגם בכלי סגור וחתום חוששין שרו''ר‬
‫שורה עליו‪ ,‬א''כ עצם הדבר שמקילים‬
‫‪091‬‬
‫חם‬
‫בדין מאכלים שקשה לשכחה‬
‫בהפסד מרובה בקופסה סגורה וחתומה‬
‫כמו קופסת שימורים‪ ,‬הרי זה חידוש גדול‪,‬‬
‫שהרי לדעתם גם בזה אסור‪.‬‬
‫וזה תוכן התשובה בשו"ת רב פעלים‬
‫חיו"ד סי' יג אשר נשאל הוא בקנקן יין צרור‬
‫וחתום כדין בשתי חותמות‪ ,‬ששכחוהו‬
‫תחת המטה‪ ,‬האם נאסר בשתיה‪.‬‬
‫ובתחלה הביא ראיה מדברי הבית דוד‬
‫חיו"ד סי' קסא שהתיר מים שבשכונת המת‬
‫אם היו צרורים וחתומים‪ ,‬דכל מידי דצייר‬
‫וחתים לית להו רשותא‪ .‬וכיו"ב כתב‬
‫הרמ"א או"ח סי' תנה בענין מים שבשעת‬
‫התקופה‪ ,‬וה"נ י"ל כן לענין רוח רעה‪.‬‬
‫ואע"ג שמגמרא פסחים דף קיב אמרי'‬
‫דאפי' מחופין בכלי ברזל רו"ר שתחת‬
‫המטה שורה עליהם‪ .‬י"ל דציירי וחתימי‬
‫שאני‪ .‬אך שוב ראה בגמ' נדה דף יז ע''א‬
‫לגבי שום קלוף ובצל קלוף דאע"ג דציירי‬
‫וחתימי בסלתא רו"ר שורה עליהן‪ ,‬נמצא‬
‫דלגבי רו"ר לא מהני צייר וחתים‪ .‬וצ"ל‬
‫דשאני נידון הבית דוד דחששת מלאך‬
‫המות דמיא לשליטת שדים דתרוייהו‬
‫בכלל מזיקין הן‪ ,‬אבל רו"ר שפיר שורה‬
‫גם בצייר וחתים‪ .‬עכת"ד‪.‬‬
‫ח"ב‬
‫השמש‬
‫גם בשו"ת פרי השדה ח"ג סי' קנט‪ ,‬נשאל‬
‫בההיא דפסחים דף קיב‪ ,‬אם האוכלין‬
‫ומשקין שתחת המטה ציירי וחתימי מהו‪,‬‬
‫והעלה דהא דאמרי' מידי דצייר וחתים‬
‫לית להו רשותא‪ ,‬היינו דוקא לגנוב ממנו‬
‫אין רשות לשדים‪ ,‬אבל רוח טומאה יכולה‬
‫לשרות עליהם‪ .‬ואע"פ שיש להוכיח‬
‫להיפך מדלא נקט בפסחים אפי' צייר‬
‫וחתים מ"מ אין להקל מטע"ז לבד‪ .‬ע"ש‪.‬‬
‫וכן דעת הגאון בעל שד"ח בשו"ת מכתב‬
‫לחזקיהו סי' ב די"ד סע"א וע"ש‪.‬‬
‫מכל הנ''ל למדנו שגם בקופסת שימורים‬
‫שהיא סגורה היטב‪ ,‬מ''מ לדעת כמה‬
‫מגדולי הפוסקים חוששין על הרו''ר‪,‬‬
‫ואוסרים אותה לאכילה‪ .‬א''כ זה שבעל‬
‫הישועות יוסף התיר בהם בהפסד מרובה‬
‫יש בזה ג''כ חידוש‪.‬‬
‫‪090‬‬
‫המצפה לישועת ה' ולהרמת קרן‬
‫התורה וישראל במהרה‬
‫יעקב חביב‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫**************************************‬
‫מכתב תשובה שקבלנו‬
‫מהגאון רבי לוי הכהן רבינוביץ שליט''א‬
‫מחבר ספר מעדני השלחן ומעדני מלכים‬
‫**************************************‬
‫בס''ד יום ב' בלק ט' תמוז תשס''ד‬
‫לכבוד הרב הגאון יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין ומו''צ שכונת קרית משה ירושלים‬
‫אחדשה''ט‬
‫א‪ .‬קיבלתי מכתבו‪ ,‬ונהניתי מדבריו‬
‫שנכתבו בטוב טעם‪ ,‬ועל דבר מה שכתב‬
‫בדין אכילת זיתים אצל נשים‪ ,‬הנה אף‬
‫שכפי דבריו נשים אינם במצוות תלמוד‬
‫תורה‪ ,‬ושכן דעתו של החות דעת (יו''ד סי'‬
‫עב ס'ב) וכן דעתו של המשמרת שלום‬
‫(סי' עב שפ''ד סק''ב בא''ד א) ובספר תל‬
‫תלפיות (ח''ה סי' קמ אות ג) שרק זכרים‬
‫העוסקים בתורה מונעים עצמם מדברים‬
‫הקשים לשכחה‪ ,‬משום שרק על שכחת‬
‫התורה יש קפידא‪ .‬וכן הובא בשו''ת יד‬
‫יצחק (ח''ב סי' פד אות יז) ועי''ש‪.‬‬
‫אמנם בכל זאת מצאנו לדעת כמה‬
‫אחרונים‪ ,‬שמסתבר שגם נשים צריכות‬
‫להזהר בדברים אלו שקשה לשכחה‪ ,‬וזאת‬
‫כיון שאישה חייבת ללמוד הדינים‬
‫והמצוות שהיא חייבת בהן‪ ,‬ויש לחשוש‬
‫שמא תשכחם‪ .‬וכן הובא בספר הליכות‬
‫ביתה (פרק כח הערה כד) ועיין בשו''ת‬
‫ערוגת הבשם (או''ח סימן קלח)‪ ,‬שאין‬
‫סברא לחלק בין נשים לאנשים‪ ,‬בדבר‬
‫השמש‬
‫המטמטם הלב‪ .‬וכן נראה ג''כ לפענ''ד‬
‫שאין מקום לחלק בין אנשים לנשים‬
‫בדברים אלו אלא גם נשים מחוייבות‬
‫ללמוד הדינים והמצוות שחייבות בהן‪.‬‬
‫שהרי לפי מה שכתב הב''י (או''ח סי' מז)‬
‫בשם הסמ''ק‪ ,‬הרי חייבת האשה ללמוד‬
‫המצות וההלכות שמחוייבת בהן‪ ,‬וכך‬
‫פסק הרמ''א ביו''ד (סימן רמו ס' ו) וע''ש‪.‬‬
‫אבל עכ''פ אף שאינה מצווה בתלמוד‬
‫תורה‪ ,‬וממילא אין לה האיסור דאורייתא‬
‫על שכחת התורה‪ ,‬מ''מ הרי באכילת‬
‫דברים שקשים לשכחה‪ ,‬היא מבטלת‬
‫העשה דלימוד מצוותיה‪ .‬ולכן מסתבר‬
‫שגם נשים לא יאכלו זיתים משום קשה‬
‫לשכחה‪.‬‬
‫ב‪ .‬ובאשר מה שכתב ע''פ מה שנוהגים‬
‫שלא לאכול קצה הלחם‪ ,‬ושמצא הסבר‬
‫על המנהג זה‪ ,‬יפה כתב בטוב טעם ודעת‪,‬‬
‫שזה משום קשה לשכחה‪ .‬ועיין במנהגי‬
‫חתם סופר (פ''ה הערה י') שכתב שהיה‬
‫מקפיד לקלוף מעט גם מהפרוסה הגדולה‬
‫שנגעה בפרוסת המוציא‪ ,‬כדי שלא‬
‫יאכלנה זולתי ישראל‪.‬‬
‫ג‪ .‬ובאשר קופסאות שימורים שנמצאו‬
‫תחת המיטה ראה להגאון רבי צדוק הכהן‬
‫מלובלין בשו''ת תפארת צבי (סי' צא)‬
‫אשר קבלה בידו‪ ,‬שאוכלין שתחת המטה‪,‬‬
‫אף במגולה אין להחמיר‪ ,‬האידנא שאין‬
‫מצוי רוח רעה‪ ,‬וע''ש ומה שכתבתי‬
‫בספרי שם‪.‬‬
‫‪092‬‬
‫בכבוד רב‬
‫לוי הכהן רבינוביץ‬
‫חם‬
‫בדין כבד שעבר ג' ימים‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב לוי הכהן רבינוביץ שליט''א‬
‫מחבר ספרים מעדני השלחן על הלכות כשרות‬
‫מומחה בעניני כשרות‬
‫לזכר עולם ולע''נ הרה'''ג החסיד ר' מסעוד חי חביב זצ''ל‬
‫אשר פעל כל חייו להרבות תורה ויראת שמים בישראל‪ ,‬בקדושה ובטהרה‪.‬‬
‫בדין כבד שנצלה אחרי ג' ימים‬
‫האם ניתן לבשלו‬
‫הנה על דבר כבד שנצלה אחר ג' מעל''ע‬
‫האם אפשר לחממו ע''י בישול וכדומה‪.‬‬
‫לכתחילה אחר צלי וראה בכף החיים‬
‫ס''ק קע''ח ד''ת שם ס''ק רכ''ד וע''ש‪.‬‬
‫כתב המחבר יו''ד סימן סט סעיף יב בשר‬
‫ששהה ג' ימים מעל''ע בלא מליחה‪,‬‬
‫נתיבש דמו בתוכו ולא יצא דמו בתוכו‪,‬‬
‫ואין לאכלו מבושל אלא צלי‪ ,‬ואחר‬
‫שצלאו לא יבשלנו‪ ,‬והטעם כתב הש''ך‬
‫ס''ק נא דשמא לא יצא כל דמו על ידי‬
‫צלייה‪ ,‬ויצא אחר כך על ידי בישול‪,‬‬
‫דהבישול פועל יותר מצלייה עכ''ל‪ .‬ואם‬
‫בשלו‪ ,‬כתב השו''ע שם שמותר‪ ,‬מפני‬
‫שאנו תולין שיצא הכל על ידי צלייה‪ ,‬ומה‬
‫שנשאר ולא יצא‪ ,‬שוב לא יצא גם כן‪ ,‬על‬
‫ידי בישול‪ ,‬וכן כתב הש''ך שם והפר''ח שם‬
‫ס''ק מז והחוו''ד שם חידושים ס''ק מו וע''ש‪.‬‬
‫וכתב מטה יהונתן אף שמדברי הש''ך‬
‫משמע דכבד ששהה ג' ימים בלא מליחה‪,‬‬
‫גם כן אסור לבשלו אחר צלייתו‪ ,‬אבל‬
‫לדינא אין להחמיר בזה‪.‬‬
‫אמנם בשו'''ת צמח צדק‬
‫במנח''י כלל ד' ס''ק ג' כתב שאין שום צד‬
‫להקהל בכבד יותר מבשאר בשר‪ ,‬וגם‬
‫כבד ששהה ג' ימים אסור לבשל אחר‬
‫צלייה כמו בבשר‪ ,‬וכן כתב המנחת יעקב‬
‫שם ס''ק י' בפשיטות‪ ,‬דאסור לבשלו אחר‬
‫צלייה כמו שאר בשר‪ ,‬וכ''כ הפמ''ג מש''ז‬
‫ס''ק ל''ב וע''ש‪.‬‬
‫ומ''מ בערב שבת קודש‪ ,‬משום כבוד‬
‫שבת‪ ,‬או בסעודה גדולה‪ ,‬שצריך לעשות‬
‫מהבשר כמה טעמים‪ ,‬יש מתירים לבשל‬
‫לכן אחר צליית כבד ששהה ג' ימים‪ ,‬אין‬
‫לבשלה ולא לחממה על גבי מחבת דהוי‬
‫כבישול‪ ,‬וכתב הפ''ת שם ס''ק כ''ה בשם‬
‫שם‬
‫שם‬
‫סימן קכ''א הובא‬
‫‪093‬‬
‫חם‬
‫הרב לוי הכהן רבינוביץ‬
‫חמודי דניאל סימן ז' דאף אם רוצה לצלותו‬
‫בקדירה ביבש אסור‪.‬‬
‫אמנם אפשר לחממה בכלי שני שאין היד‬
‫סולדת בה‪ ,‬כדי להסיר הקרירות מזה‪,‬‬
‫כמו שכתב הפמ''ג סימן ס''ח שפ''ד ס''ק כט‬
‫כשאין יד סולדת בו שרי‪ ,‬אף שלא לכבוד‬
‫אורחים‪ ,‬ושיעור מיד סולדת מבואר‬
‫במטעמי השלחן סימן ק''ה ס''ק ז' וע''ש‪.‬‬
‫ונראה דלצורך חולה שקשה לו לאכול‬
‫צונן‪ ,‬ולחמם בכלי שני שאין היד סולדת‬
‫בו לא מספיק עבורו‪ ,‬יש להתיר אפילו‬
‫בחום שהיד סולדת בכלי שני‪ ,‬כיון‬
‫דקיי''ל בשו''ע או''ח סימן שי''ח סעיף י''ג לענין‬
‫בישול בשבת‪ ,‬שכלי שני אינו מבשל‪ ,‬ויש‬
‫אומרים שגם כן אינו מפליט ולא מבליע‬
‫וראה בשו''ע יו''ד סימן ק''ה סעיף ב וע''ש‪.‬‬
‫השמש‬
‫ולכאורה נראה שאם נחוץ לו לבשלו‬
‫אחר הצלייה‪ ,‬גם כן יש מקום להתיר‪,‬‬
‫כמו שיש מתירים בעש''ק או בסעודה‬
‫גדולה‪ ,‬וכן יש לצרף דעת מטה יהונתן‬
‫שסובר שכבד שצלה אחר ג' ימים מותר‬
‫לבשלו‪.‬‬
‫וכל זה בשעת הדחק שאי אפשר רק‬
‫באלו‪ ,‬אבל אם אפשר לקנות עבורו כבד‬
‫שלא שהה ג' ימים יותר טוב‪ ,‬דבזה מותר‬
‫לבשלו אחר צלי‪ ,‬באופן שמבואר בסימן‬
‫ע''ג סעיף א' היינו שקרעו שתי וערב ומניח‬
‫חתוכו למטה‪ ,‬וכן אם ניטל המרה וחתך‬
‫מעט מבשר הכבד עמהן ראה הש''ך שם‬
‫ס''ק ד' הפר''ח שם ס''ק ה הפמ''ג שם שפ''ד ס''ק ד‬
‫החכ''א כלל לא דין ו' וע''ש‪.‬‬
‫לוי הכהן רבינוביץ‬
‫‪094‬‬
‫חם‬
‫בדין חומרי טעם בתעשיית המזון‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב עמרם אדרעי שליט''א‬
‫מראשי הכשרות בד''ץ ''ישא ברכה''‬
‫מרבני הכשרות ''תנובה'' למהדרין‬
‫ב''ה יום חמישי א' אדר תשע"ב‬
‫משנכנס אדר מרבים בשמחה‬
‫לכבוד ידי"ן הרה"ג הדיין המצויין כמה"ר יעקב חביב שליט"א‬
‫הנני שולח לכת"ר את המאמר בעניין כשרות‪ ,‬כדי לצרפו לקובץ שעומד להו"ל לע"נ אביו‬
‫זצ"ל‪ .‬אקווה שכת"ר ייהנה מהמאמר ויביא תועלת וברכה לשומרי הכשרות‪ .‬ויזכה להגדיל‬
‫תורה ולהאדירה אכי"ר‪ .‬בכל הברכות והישועות‪ .‬ממני ידידו דושה"ט כה"י‪.‬‬
‫מאמר זה נכתב לעילוי נשמת הרה"ג‬
‫כמוהר"ר רבי מסעוד חי חביב זצ"ל‬
‫בדין איסור גיד הנשה‬
‫ואיסור חומרי טעם בתעשיית המזון בימינו‬
‫גיד הנשה אסור לאכלו מן התורה כמ"ש‪:‬‬
‫"עַ ל ּ ֵּכן לֹא יֹא ְכל ּו ְבנֵּי יִ ְש ָר ֵּאל ֶאת ִּגיד‬
‫שר עַ ל ּ ַכף הַ ּי ֵָּר ְך עַ ד הַ יּוֹ ם הַ זֶּה ִּכי‬
‫ָשה אֲ ֶ‬
‫הַ ּנ ֶ‬
‫ָשה‪":‬‬
‫ָנגַע ְּבכַ ף י ֶֶר ְך ַי ֲעקֹב ְּבגִ יד הַ ּנ ֶ‬
‫(בראשית לב‪-‬לב) מפסוק זה למדים אנו‬
‫שאסור לאכול את גיד הנשה ויש לנקרו‬
‫מהבהמה לאחר שחיטתה‪.‬‬
‫גיד הנשה הוא אחד הדברים הצריכים‬
‫ניקור מהבהמה וחיה לפני שאוכל בשרה‬
‫האחורי‪ ,‬ונעשה ע"י מנקר מוסמך היודע‬
‫לנקרו יחד עם הקנוקנות וכן השומן שעל‬
‫הגידין כפי שמובא בשו"ע (סי' ס"ה‬
‫סע"ה)‪.‬‬
‫הניקור נעשה ע"י פתיחת הירך עד מקום‬
‫הגיד וניקורו‪ .‬אמרו חז"ל שגופו של גיד‬
‫אין בו טעם ואינו אלא כעץ בעלמא‪.‬‬
‫ואעפ"כ אסרתו תורה‪ .‬ולפיכך אינו אוסר‬
‫תערובתו‪ ,‬כי אינו נותן טעם (ע"ע‬
‫תערובת)‪ .‬אבל הקנוקנות והשומן יש בהם‬
‫טעם ואוסרים תערובתם (עי"ש בשו"ע)‪.‬‬
‫ובשו"ע (שם סע' י') כתב שגיד הנשה‬
‫מותר בהנאה‪.‬‬
‫‪095‬‬
‫חם‬
‫הרב עמרם אדרעי‬
‫ועיין בכה"ח (שם או' כב) שכתב ע"כ‪:‬‬
‫שיש אוסרים אותו בהנאהכמ"ש בטור‬
‫וב"י וסיים הב"י ולכן טוב ליזהר‪ ,‬וכ"כ‬
‫הב"ח דנכון להזהר בדבר וכו' עיי"ש‪.‬‬
‫וכתב המלבי"ם בהתורה והמצוה (שם)‬
‫טעם איסור אכילת גיד הנשה עַ ל ּ ֵּכן לֹא‬
‫שר עַ ל‬
‫ָשה אֲ ֶ‬
‫ֹאכל ּו ְבנֵּי יִ ְש ָר ֵּאל ֶאת ִּגיד הַ ּנ ֶ‬
‫י ְ‬
‫ְ‬
‫ּ ַכף הַ ּי ֵָּרך וכו'‪ .‬ע"כ אחר שראו כי נגע בכף‬
‫ירך יעקב שבגיד הזה צרורה התאווה‬
‫והחומריות‪ ,‬עד שאף יעקב שנפרד מכל‬
‫גשמיותו לא נפרד הגשמיות מגיד הזה‪.‬‬
‫וא"כ גם גיד הבהמה משחתו בו כוח‬
‫הבהמי והתאווני שלא יפרד משם‪,‬‬
‫והאוכלו ידבק בו כוח התאווה‪ .‬לכן נאסר‬
‫להם אכילת גיד הנשה לזיכרון כי צריכים‬
‫להיפרד מכל תאוה ויצר ולהיות קדושים‬
‫לאלהיהם‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫כאמור לעיל גיד הנשה עצמו אין בו טעם‬
‫ולכן אם התערב בהיתר אינו נותן בו טעם‬
‫ולא אוסר את המאכל המתערב עמו‪.‬‬
‫וקיימא לן בהלכות תערובות שבכל‬
‫האיסורים שבתורה ישנו כלל והוא טעם‬
‫כעיקר‪ .‬דהיינו‪ ,‬אם נתערב איסור בהיתר‬
‫ונתן טעמו בהיתר‪ ,‬נחשב טעמו של איסור‬
‫כעיקרו של איסור ואוסר עי"ז את כל‬
‫התערובת משום טעמו של איסור וטעם‬
‫כעיקר‪ .‬למשל‪ ,‬אם נפל שומן של בהמה‬
‫טמאה למאכל כשר ונתן טעמו במאכל‬
‫כל האוכל נחשב כשומן של בהמה טמאה‬
‫ואסור‪ ,‬אפילו שאין באוכל ממשות‬
‫האיסור‪ .‬וכאן בגיד הנשה כאמור אמרו‬
‫חז"ל שאין בו טעם ואינו אלא כעץ‬
‫בעלמא‪ .‬ואעפ"כ אסרתו תורה באכילה‪,‬‬
‫השמש‬
‫אך אינו אוסר תערובתו‪ ,‬כי אינו נותן‬
‫טעם במה שנתערב בו‪.‬‬
‫כ"כ קיימ"ל‪ :‬דברים שנותנים טעם‪ :‬כגון‬
‫דברים חריפים ומלח של איסור ותבלינים‬
‫שאסורים מחמת עצמם‪ ,‬ולא שהאיסור‬
‫בלוע בהם‪ ,‬שנתערבו אינם בטלים אפילו‬
‫באלף‪ ,‬לפי שטעמם נשאר‪ ,‬אפילו נתערבו‬
‫באלף‪ ,‬בין במינם בין בשאינם מינם‬
‫(טוש"ע יו"ד הלכות תערובות)‪.‬‬
‫חומרי טעם‬
‫בימינו קיימים חומרי טעם והם חומרים‬
‫המשמשים כתוספות חשובות בייצור‬
‫מזונות‪ ,‬משקאות וממתקים‪ .‬למרות שהם‬
‫בעלי ערך תזונתי נמוך‪ .‬תפקידם הוא‬
‫להקנות טעם למזון‪ ,‬לעורר תיאבון‪,‬‬
‫הפרשות ריר ומיצי קיבה‪ ,‬וכן הם מקנים‬
‫טעם למזונות‪ .‬כמו כן הם הופכים מזונות‬
‫תפלים לערבים בטעם וריח ומשנים את‬
‫המונוטוניה של המזונות‪ .‬כן הם משמשים‬
‫לזיוף של מיני מזונות‪ .‬שימושם נפוץ‬
‫בפרט בממתקים ובמשקאות קלים‬
‫שמדגישים את טעמם האופייני‪ .‬חומרי‬
‫טעם נחשבים כמו ואנילין‪ ,‬תבלינים‬
‫שונים‪ ,‬די‪-‬אצטיל‪ ,‬מונו סודיום גלוטמת‪,‬‬
‫חומץ‪ ,‬מלח‪ ,‬חרדל ועוד‪ .‬הוספתם למזונות‬
‫היא מוגבלת בשיעורים מסויימים‪ .‬גם‬
‫השמנים האתריים נחשבים כחומרי טעם‬
‫במשקאות קלים ועוד מזונות‪ ,‬והם‬
‫תמציות שמוצו ע"י כוהל וכן תמציות או‬
‫תחליבים מימיים של צמחים‪ ,‬חלקי‬
‫צמחים‪ ,‬שורשים‪ ,‬פרחים‪ ,‬ציפת הפרי‪,‬‬
‫קליפות עץ‪ ,‬צמחי רפואה ועוד‪.‬‬
‫‪096‬‬
‫חם‬
‫בדין חומרי טעם בתעשיית המזון‬
‫כמו כן תרכיזי פירות בתוספת חומרים‬
‫כימיים משמשים כחומרי טעם‪ ,‬ויש מהם‬
‫שלפני השימוש בהם מומסים בד"כ‬
‫בכוהל או בממיסים אחרים כמו גליצרין‬
‫או בפרופילן ואתילן גליקול‪ .‬כ"כ יש‬
‫המפיקים חומרי טעם מבע"ח (ראה להלן)‪,‬‬
‫חומרי טעם אחרים הם אלה המוכנים‬
‫מחומרים סינטתיים‪-‬מלאכותיים‪.‬‬
‫כשרות חומרי הטעם‬
‫חומרי טעם המשמשים בייצור המזונות‬
‫מכל סוג שהם צריכים הכשר והשגחה על‬
‫ייצורם (חוץ מהידועים כטבעיים כמו‬
‫ואניל טבעי‪ ,‬מלח‪ ,‬תבלינים‪ ,‬תמציות‬
‫מפירות טבעיים וכד')‪ ,‬ואין להשתמש‬
‫בהם ללא הכשר והשגחה על ייצורם‪.‬‬
‫חומרי טעם ללא הכשר‪ ,‬יש חשש‬
‫שמכילים מרכיבים אסורים כמו שומן מן‬
‫החי אסור‪ ,‬גליצרין אסור‪ ,‬אלכוהול‬
‫ממקור אסור‪ ,‬שרצים וחלקיהם‪ ,‬יין אסור‪,‬‬
‫ועוד‪ .‬כמו כן אף שיש חומרי טעם שהם‬
‫עצמם יכולים להיות כשרים‪ ,‬יתכן ועירבו‬
‫בהם חומרים אחרים לחזק את טעמם‬
‫ויציבותם ולשמרם מקלקול וכד'‪ ,‬חומרים‬
‫אלו‪ ,‬יכולים להיות אסורים מחשש‬
‫שמכילים מרכיבים אסורים‪.‬‬
‫חומרי טעם אסורים‪ ,‬אפילו שמערבים‬
‫אותם בכמויות זעירות במזון‪ ,‬יתכן והם‬
‫לא בטלים אפי' באלף ואוסרים במה‬
‫שהוא את תערובתם כדין כל דבר הנותן‬
‫טעם שאינו בטל אפילו באלף‪ ,‬לפי‬
‫שטעמם נשאר ולא בטל בתערובת (ראה‬
‫השמש‬
‫בשולחן ערוך יו"ד במש"כ הרמ"א בסי'‬
‫צ"ח סע' ח')‪.‬‬
‫תמציות בייצור מזון‬
‫התמציות הם תרכיזים של תמיסות‬
‫כוהליים המשמשים לטעם וריח בייצור‬
‫המזונות‪ .‬יש מהם טבעיים שמקורם הוא‬
‫מגידולי האדמה ויש מהם מלאכותיים ‪-‬‬
‫סינתטיים‪.‬הפקת התמציות הטבעיים‬
‫נעשית ממיצוי צמחים או מפירות או‬
‫מחלקיהם אשר הם מתאפיינים בטעם‬
‫וריח‪ ,‬יש מהם צבעוניים ויש ללא צבע‪.‬‬
‫ייצור התמציות נעשה ע"י כתישה או‬
‫שחיקה של הצמחים בעלי חומרי הטעם‬
‫והשרייתם בכוהל לזמן מה‪ .‬אחר כך‬
‫מסננים אותם ומרכזים את התמצית ע"י‬
‫זיקוק הכוהל ואידוי המים בוואקום‪.‬‬
‫מתמציות מרוכזות אלו יש המכינים‬
‫תמציות מהולות בתוספת שמנים‬
‫אתריים‪ .‬בתוך כוהל או בצורת תמיסות‬
‫מימיות‪ .‬להמסתם יש המשתמשים‬
‫בגליצרין עם צבע או בלעדיו‪ .‬לחיזוק‬
‫התמציות המהולות משתמשים על פי רוב‬
‫בהוספת חומרים כימיים מלאכותיים‪.‬‬
‫התמציות‬
‫הן‬
‫אחרות‬
‫תמציות‬
‫המלאכותיות‪ ,‬הסינתטיות שהפקתן זולה‬
‫יותר מאלו המופקים משמנים אתריים או‬
‫מחומרים טבעיים‪ ,‬חריפות וחזקות יותר‪,‬‬
‫וניתן להכינם בריכוזים גבוהים מאוד‪.‬‬
‫ייצורם נעשה על ידי ערבוב של כמה‬
‫חומרים כימיים סינתטיים בתוספת צבעי‬
‫מאכל‪ .‬לתמציות המלאכותיות אין את‬
‫אותו הטעם העדין שיש לתמציות‬
‫‪097‬‬
‫חם‬
‫הרב עמרם אדרעי‬
‫הטבעיים‪ .‬משתמשים בתמציות כאמור‬
‫בייצור הרבה מזונות‪ ,‬כחומרי טעם וריח‬
‫וכן בייצור משקאות קלים בעלי טעם‬
‫פירות וטעמים שונים‪ .‬התמציות משמשות‬
‫גם בייצור תרופות‪ .‬בין התמציות‬
‫שמייצרים מפורסמים תמצית הואניל‪,‬‬
‫תמצית לימון‪ ,‬תמצית חלבונים‪ ,‬תמצית‬
‫תות שדה‪ ,‬תמצית לתת‪ ,‬תמצית קולה‪,‬‬
‫תמצית שום‪ ,‬תמצית שמרים‪ ,‬תמצית‬
‫מנטול‪ ,‬תמציות לאפיה )כתמצית שקדים‪,‬‬
‫רום וכד'( ועוד‪ .‬ולהלן נפרט כאן אחדים‬
‫מהם‪ .‬קיימים כ ‪ 4000‬חומרי גלם (לעת‬
‫עתה) הנחשבים לבטוחים לאכילת בני‬
‫אדם ( ‪Gras –generally recognized as‬‬
‫‪ .)safe‬כ"כ ניתן לערבב חומרים אלו‬
‫(הטבעיים והמלאכותיים) על מנת ליצור‬
‫תמציות שונות‪.‬‬
‫כשרות התמציות‬
‫אין להשתמש בהם ללא הכשר והשגחה‬
‫על ייצורם‪ .‬כי כל התמציות בימינו‪,‬‬
‫יש בהם חששות כשרות ואין להשתמש‬
‫בהם ללא בדיקת מקורותיהם‪ ,‬מרכיביהם‬
‫הכשר‬
‫ללא‬
‫תמציות‬
‫וכשרותם‪.‬‬
‫והשגחה‪ ,‬יש חשש שמכילים מרכיבים‬
‫שיש בהם חשש ליין נסך‪ ,‬וכן יש‬
‫מרכיבים שיש בהם חשש שמיוצרים‬
‫ממוצרים שומניים‪ ,‬וכן יש חשש לכשרות‬
‫הממיסים שיש מהם העשויים מגליצרין‬
‫שיתכן והוא מכיל שומן מן החי אסור‪,‬‬
‫וכמו כן יש חשש לחומרים המתחלבים‬
‫)האמולסיפיירים(‪ ,‬ועוד חששות‪.‬‬
‫השמש‬
‫התפרסם )בשבועון "ערב שבת" מיום‬
‫שישי יז אדר ב' תשמ"ו עמ' ‪ 14‬במאמר‬
‫ראיון עם הרב דב ליווי זצ"ל ראש ארגון‬
‫כשרות או קיי מארה"ב( שהתגלו תמציות‬
‫שנעשו מעצמות חתול‪ .‬על כן כאמור יש‬
‫להקפיד ולא להשתמש בתמציות ללא‬
‫הכשר והשגחה על ייצורם‪.‬‬
‫כ"כ ישנם חומרי טעם לא כשרים מיסודם‬
‫בגלל היותם מיוצרים ממקורות מן החי‬
‫לא כשרים‪ .‬לדוגמא‪:‬‬
‫* זבד‪ ,‬מיוצר "מחתול זבד"; (‪)civet‬‬
‫* קסטוריום‪ ,‬מיוצר מחיה בשם "בונה";‬
‫(‪)beaver‬‬
‫* ענבר אפור‪ ,‬מיוצר מלויתן; (‪)ambergris‬‬
‫* כרמין (צבע מאכל)‪ ,‬מיוצר מחרק; בשם‬
‫(‪)cochineal‬‬
‫* מושק‪ ,‬בושם מיוצר מחיה‪.‬‬
‫ועוד טעמים שונים המשמשים בייצור‬
‫המזון שמקורם יכול להיות מאיסורים‬
‫וטו"נ‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬חומרי טעם המשמשים היום‬
‫בתעשיית המזון יש בהם חששות כבדים‬
‫בנוגע לכשרותם‪ ,‬ויש לבדוק כל מוצר‬
‫תעשייתי היום אם מכיל חומר טעם‬
‫ולאוכלם רק בהכשר והשגחה מוסמכים‬
‫על ייצורם‪.‬‬
‫וה' יעזרנו שלא נכשל בחשש איסור כל‬
‫שהוא אמן‪.‬‬
‫‪098‬‬
‫עמרם אדרעי‬
‫חם‬
‫בדין משגיח כשרות שנמצא שהוא גוי‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב שמאי קהת הכהן גראס שליט''א‬
‫חבר בית דין צדק ''מחזיקי הדת'' בעלזא‬
‫לזכר עולם בספר החיים וכתבנו בספר החיים ספר חם השמש על הלכות כשרות‬
‫לע''נ הרב החסיד ר' מסעוד חי חביב זצ''ל‪ .‬ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫בדין של משגיח כשרות שנמצא שהוא גוי‬
‫הנה על אודות המשגיח כשרות שהיה‬
‫מתנהג הכל כיהודי חרדי לכל דבר‬
‫ואח''כ נתוודע שהיה גוי גמור (אשתו‬
‫של הנ''ל היא ישראלית) האם אפשר‬
‫לסמוך ולאכול המוצרים שהשגיח‬
‫עליהם‪ .‬צריך לציין שהוא עצמו לא ידע‬
‫שהוא גוי אלא אח''כ נתוודע לו‬
‫ועכשיו אחר שנתוודע לו שהוא גוי עובר‬
‫הליך גיור‪.‬‬
‫הנה שאלה זו מתחלקת לכמה פרטים‬
‫ונדון עליהם‪:‬‬
‫א‪ .‬אם הנ''ל היה מהול שמלו אותו‬
‫כשהיה קטן ובתוך הזמן ודאי טבל את‬
‫עצמו במקוה כשירה‪ ,‬טבילה כשירה בלי‬
‫חציצה‪ ,‬ובודאי שבמשך הזמן לפני‬
‫שנעשה משגיח טבל את עצמו בפני ג'‬
‫אנשים לדעת הרי''ף והרמב''ם מעכב‬
‫שיהיה בפני ג' אנשים ולדיעה ראשונה‬
‫בשו''ע כשר אפילו טבל בפני א' עיין‬
‫בשו''ע יור''ד סי' רס''ח ס' ג ואע''ג שלא‬
‫טבל לשם גירות אלא לטומאתו‪ ,‬גם כן‬
‫מהני כדאיתא שם דאפילו שלא טבל‬
‫לשם גרות אלא שטבל לקריו ובודאי היה‬
‫לו קבלת המצוות ולכאורה הוי ישראל‬
‫מעליא ואין שום שאלה על נאמנות שלו‪.‬‬
‫ב‪ .‬ברם עיין בספר גרות כהלכתה‬
‫בבירורי הלכה בסי' ט ס''ק ה שהביא שם‬
‫בשם הגאון ר' יוסף אליהו הנקין זצ''ל‪,‬‬
‫שנסתפק אי מהני טבילה וקבלת עול‬
‫מצוות בלי ידיעתם שיש בזה ענין של‬
‫גירות כיון שהם מחזיקים בחו''מ בכל‬
‫דבר‪ .‬אבל הגאון המנחת אשר כתב‬
‫דדבר פשוט דא''א כלל שימול גירות ללא‬
‫כוונת המתגייר להחיל על עצמו דין‬
‫ישראל והגירות הוי ככל חלות דצריך‬
‫כוונה ורצון וכו' ועיי''ש‪.‬‬
‫ועיין בשו''ת דבר יהושע ח''ו דמי שאמו‬
‫נכרית ולא ידע ואח''כ נתוודע צריך‬
‫להטיף דם ברית ולא סגי שימול לשם‬
‫מצווה אלא בעינן שיטבול לשם קבלת‬
‫היהדות ע''כ‪ .‬ולפי''זז לא מהני המילה‬
‫‪099‬‬
‫חם‬
‫הרב שמאי קהת הכהן גראס‬
‫והטבילה כיון שלא קיבל עליו אז מצוות‬
‫לשם גירות‪ .‬ועיין בספר קובץ שמועות סי‬
‫ק''ו מהגריש''א שליט''א שמסתפק בזה אי‬
‫בעית אח''כ הטפת דם ברית עי''ש‪.‬‬
‫ג‪ .‬והנה נדון בענין נאמנות שלו שנראה‬
‫דיש להקל‪ ,‬שהרי בעכו''ם יש מחלוקת אי‬
‫באיסור והיתר נאמן במסל''ת בדאורייתא‬
‫ואי סומכין על אומן לא מרעיה אומנותו‪,‬‬
‫עיין ביו''ד ריש סי' צח והטעם דיש ס''ל‬
‫דמהני מסביר הטו''ז שם בס''ק ב דהא‬
‫דאמרינן דאין מסל''ת נאמן במילי‬
‫דאורייתא‪ ,‬היינו במידי דבעי עדות‬
‫דווקא‪ ,‬משא''כ באיסור והיתר שפיר‬
‫מהני דבזה לא בעינן עדות גמורה אלא‬
‫דאם יש לנו הוכחה וכו' והא ראייה‬
‫שקפילא מהני אפילו באינו מסל''ת מטעם‬
‫דלא מרעא חזקתו ודמיירי דבעי עדות‬
‫ודאי לא מהני דבר כזה‪ ,‬אלא ע''כ‬
‫דבאיסורין לא בעי הוכחה עיי''ש‪ .‬ואפילו‬
‫למה שכתב שם הרמ''א דאין נוהגין‬
‫עכשיו לסמוך אגוי עיי''ש‪ .‬הטעם‬
‫בחידושי רע''א והיינו דחיישינן שמא‬
‫העכו''ם משקר דדלמא קפידא בעי שיהיה‬
‫מסל''ת‪ ,‬ובמסל''ת לא שייך ההיתר של‬
‫לא מרעי אומנותו עיי''ש‪ .‬אבל אם ברור‬
‫לנו שלא משקר ודאי יש לסמוך עליו‪,‬‬
‫ובנדון דידן כיון שהיה חושב את עצמו‬
‫כיהודי והתנהג כיהודי חרדי לכל דבר‪,‬‬
‫ודאי סמכינן עליו‪.‬‬
‫ד‪ .‬והנה כעין זה מצאנו בשו''ת אגרות‬
‫משה ח''א סי' נד שמוכיח דיש להקל‬
‫השמש‬
‫דמותר לאב חרדי לאכול אצל הבנים שלו‬
‫שהם חופשים‪ ,‬אם קיים ליה בגוה בבנים‬
‫שלו שלא יכשילוהו באיסור משום דמכיר‬
‫טבעם בידיעה ברורה על ידי שניסה אותו‬
‫הרבה פעמים וראה שאינם מכשילים‬
‫אותו מטעם שאינם רוצים לצערו או‬
‫שטבעם שלא להעביר אחרים על דעתם‪,‬‬
‫יכול לסמוך עליהם ולאכול מה שמבשלים‬
‫אם הם אומרים שהוא מבשר כשר‬
‫מהכשר שמקובל עליו וכלים חדשים‪,‬‬
‫משום שלא נכנס בגדר נאמנות אלא‬
‫בידיעה עמצית שהוא כראיה ממש‪ ,‬כיון‬
‫שיודע בבירור שאינם משקרים לו עיי''ש‬
‫מה שהוכיח בראיות‪ .‬ולפ''ז הוא הדין נמי‬
‫בנדון דידן אע''ג שהיה גוי למפרע מ''מ‬
‫אנו יודעים בבירור שלא הכשיל אותנו‬
‫ואפשר לסמוך על מה שהשגיח‪ .‬ומה''ט‬
‫כתבתי בספרי שבט הקהתי ח''ה סי' רנ''ד‬
‫דאפשר לסמוך על המחשב קומפיטור‬
‫דלגבי בדיקת סת''ם ממלא וחסר‪ ,‬דלבי‬
‫או''ה לא בעי עדות או נאמנות אלא בעינן‬
‫ידיעה שאין בו טעיות ויש בירור ע''י‬
‫המחשב היטב‪.‬‬
‫ה‪ .‬והנה יש לדון לגבי מה שהשגיח על‬
‫היין ובודאי כשנגע ביין כשהיה גוי ודאי‬
‫שלא נסך‪ ,‬אך יש לעיין אם יש עליו דין‬
‫של יין שנגע בו גוי דאפילו תינוק בן יומו‬
‫שאינו עובד עבודה זרה אוסר יין במגעו‬
‫לשתייה‪ ,‬ועיין ביור''ד סי' קכד ס' ג ובש''ך‬
‫שם‪.‬‬
‫ואע''ג דהטעם שאסרו חז''ל סתם יינם הוא‬
‫מטעם בנותיהם שלא יתחתן בהם‬
‫‪211‬‬
‫חם‬
‫בדין משגיח כשרות שנמצא שהוא גוי‬
‫ובשאלתינו אין חשש שכיון שאשתו‬
‫דהיינו אמם הוי יהודיה והולד כמותה‪,‬‬
‫מ''מ אנו רואים דגזרו משום בנותיהם‬
‫אפילו למי שאין לו בנות‪ ,‬כמו שכתבו‬
‫הפוסקים עיין ביור''ד סי' קיב ס' א גבי פת‬
‫עכו''ם דאפילו לא שייך חתנות אסור‬
‫ועיי''ש בש''ך ס''ק ד דלא פליג חז''ל‬
‫בגזרתן‪ ,‬אך בזה יש לדון דכיון שאפשר‬
‫שיהא שייך בנותיהם אם יוליד בנות‪,‬‬
‫משא''כ כאן אין שייך בכלל שיהא חשש‬
‫בנותיהן כיון שאמם היא ישראלית‬
‫והולדות כמותה‪ ,‬ואפשר לומר ג''כ שהוא‬
‫גוי אוסר במגעו היין דאם ישתה יבוא‬
‫לשתות מגוי אחר שיש חשש בנותיהם‬
‫ודו''ק‪ ,‬אך יותר מסתבר שלא שייך חשש‬
‫בנותיהן כיון שהם ישראליות גמורים‪.‬‬
‫ו‪ .‬והנה מצאנו שמטעם אחר ג''כ יש‬
‫להתיר דיש מחלוקת אי גר תושב דהיינו‬
‫שקיבל עליו השבע מצוות בני נח אי‬
‫אוסר היין בשתיה‪ ,‬המחבר אוסר והרמ''א‬
‫הביא דיש מקילין‪ ,‬עיין יור''ד סי קכד ס' ב‬
‫ועיי''ש בב''ח בשם מהרש''ל להלכה‬
‫ולמעשה דמגע גר תושב וגר שמל ולא‬
‫טבל מותר אף בשתיה ועיי''ש בדרכ''ת‬
‫ס''ק ג בשם הכנה''ג דהכי נקטינן‪ .‬ולפי''ז‬
‫כ''ש בני''ד דלא גרע מגר תושב דהא‬
‫קיבל עליו לשמור כל המצוות‪.‬‬
‫השמש‬
‫ז‪ .‬ועיין עוד ברמ''א שמסיק שם דמ''מ יין‬
‫שלו אסור‪ ,‬והטעם כתבו המפרשים דהגר‬
‫תושב לא הקפיד שגוי לא יגע ביין שלו‪,‬‬
‫מ''מ בנידון דידן גם יין שלו שרי דודאי‬
‫היה נזהר דיין שלו שלא יגע עכו''ם שהיה‬
‫סבור שהוא יהודי‪.‬‬
‫ח‪ .‬והנה כמו כן יש לדון לגבי בישול‬
‫עכו''ם אם בישל או סייע לבישול שהדליק‬
‫האש וכדומה‪ ,‬דוודאי להטעם דלמא‬
‫יאכילנו דבר אסור לא שייך דאע''ג‬
‫דעכשיו כשאוכל מה שמבשל דהוא גוי‬
‫גמור עד שמגייר עת עצמו א''כ שייך לומר‬
‫החשש שמא יאכילנו דבר איסור‪ ,‬מ''מ‬
‫תיכף אחר שנתוודע הולך לגייר את עצמו‬
‫וכן החשש דחתנות ליכא דהא בלאו הכי‬
‫בנותיו הם יהודים כיון שאמם ישראלית‪,‬‬
‫ועיין כעין זה בדר''ת סי' קיב ס''ק ז בשם‬
‫החקר הלכה ועיי''ש‪.‬‬
‫אשר על כן נלענ''ד שיש להתיר ובתנאי‬
‫שיסכימו עמי מגדולי ההוראה שליט''א‬
‫להתיר בכגון זה‪.‬‬
‫‪210‬‬
‫שמאי קהת הכהן גראס‬
‫חם‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב רצון ערוסי שליט"א‬
‫רב ואב"ד לממונות קרית אונו‬
‫וחבר מועצת הרבנות הראשית‬
‫שמחתי לשמוע כי מוצאים ספר לזכותו ולעילוי נשמתו של אותו חסידא ופרישא‬
‫הרב החסיד ר' מסעוד חי זצ''ל אשר כשמו כן הוא ''ח''מ'' וחמימותו נגע לליבם של‬
‫אלפי ישראל והוא ידע לקרב אותם לאבינו שבשמים‪ .‬הנני שולח ד''ת זה בידי בני‬
‫שיחי' ע''מ לפרסמו בספר קדוש זה ''חם השמש'' וברכתי נתונה לידידי ואהובי‬
‫''ברא כרעא דאבוה'' הדיין המצויין הרה''ג ר' יעקב חביב שליט''א שימשיך בדרך‬
‫אביו הגדול ללמוד וללמד לשמור ולעשות‪ ,‬אכי''ר‪.‬‬
‫תודתנו נתונה לידידנו הרה"ג צפניה ערוסי שליט"א רב ומו"צ במודיעין‪ ,‬על מסירת סימן זה‬
‫מתוך שו"ת רצון יראיו לאמו"ר שיחי' שיצ"ל בקרוב‪.‬‬
‫בדין שומן חזיר כתרופה הומיאופתית‬
‫שאלה‪:‬‬
‫האם מותר להשתמש בתרופות‪ ,‬שיש‬
‫בהן איסור אכילה‪ ,‬או איסור הנאה‪,‬‬
‫ואשר הן נקראות תרופות הומיאופטית‬
‫כי לאחרונה יש נטייה להזדקק לרפואה‬
‫שאינה קונבנציונאלית‪ ,‬וברפואה זו‪ ,‬יש‬
‫שמציעים שימוש חיצוני בתרופות שיש‬
‫בהן איסור‪ .‬כך למשל‪ ,‬מריחת משחה‬
‫משומן חזיר‪ ,‬כתרופה לטחורים‪ .‬ובדרך‬
‫כלל הם מורכבות מחומרים הבאים‬
‫מבעלי חיים ועוד ומעבדים אותם עם‬
‫אלכוהול כך שיכול להיות בעיה של יין‬
‫נסך או באלכוהול שמופק מדגנים בעית‬
‫חדש או חמץ בפסח‪ .‬יש לציין שבעת‬
‫הכנת התרופות האלו מוהלים ומדללים‬
‫את החומר הראשון אחד על עשר חלקי‬
‫אלכוהול ולאחר מכן חוזרים ומדללים‬
‫שוב חלק אחד מהתערובת על עשרה‬
‫חלקים של אלכוהול וחוזר חלילה כך‬
‫תשעה עשרה פעמים ואפילו יותר מזה‪.‬‬
‫ופעמים שהם באות בצורת גבישי סוכר‬
‫השרוים וספוגים בחומר המדולל‪ .‬כמובן‬
‫שהשאלה היא גם‪ ,‬ואולי בעיקר‪ ,‬לגבי‬
‫אכילה ושתייה‪ .‬ובכלל הבעיה היא‬
‫עקרונית לגבי שימוש בתרופות של‬
‫‪212‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות תרופה הומיאופתית‬
‫רפואה קונבנציונאלית‪ ,‬שיש בהן איסור‪,‬‬
‫בדרך של אכילה ושתייה‪ ,‬או בדרך של‬
‫שימוש חיצוני‪ .‬יש לציין שהתרופה‬
‫ההומיאופטית היא ניסיון לרפא את‬
‫המחלה ע"י גורמי המחלה‪.‬‬
‫תשובה‪:‬‬
‫כתב הרמב"ם (יסודי התורה ה‪ ,‬ו‪-‬ח)‪" :‬כענין‬
‫שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים‪.‬‬
‫כיצד? מי שחלה ונטה למות ואמרו‬
‫הרופאים שירפאו אותו בדבר פלוני‬
‫מאיסורין שבתורה ‪ -‬עושין לו‪ .‬ומתרפאין‬
‫בכל איסורין שבתורה במקום סכנה‪ .‬חוץ‬
‫מע"ז וגלוי עריות ושפ"ד‪ ,‬שאפילו במקום‬
‫סכנה אין מתרפאין בהן‪ ...‬במה דברים‬
‫אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורין‪,‬‬
‫אלא במקום סכנה‪ ,‬בזמן שהן דרך‬
‫הנאתן‪ ,‬כגון שמאכילין את החולה‬
‫שקצים ורמשים‪ ,‬או חמץ בפסח‪ .‬או‬
‫שמאכילים אותו ביום הכפורים‪ ,‬אבל‬
‫שלא כדרך הנאתו‪ ,‬כגון שעושין לו רטיה‬
‫או מלוגמה מחמץ או מערלה‪ .‬או שמשקין‬
‫אותו דבר מר מעורב עם אסורי מאכל‪,‬‬
‫שהרי אין בהן הנאה לחך‪ ,‬הרי זה מותר‪.‬‬
‫ואפילו שלא במקום סכנה‪ .‬חוץ מכלאי‬
‫הכרם ובשר בחלב שהם אסורין אפילו‬
‫שלא כדרך הנאתן‪ .‬לפיכך אין מתרפאין‬
‫בהן‪ ,‬אפילו שלא כדרך הנאתן‪ ,‬אלא‬
‫במקום סכנה"‪.‬‬
‫מדברי הרמב"ם למדנו‪:‬‬
‫א‪ .‬במקום שיש סכנה‪ ,‬מתרפאין בכל‬
‫האיסורים שבתורה‪ ,‬ואפילו בדרך‬
‫השמש‬
‫הנאתם‪ ,‬חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד‪ .‬דרך‬
‫הנאתם היא דרך אכילה ושתיה‪.‬‬
‫שאוכלים או שותים את האיסור בעצמו‪,‬‬
‫בלי שום תערובת ובלי שום פגם בטעמו‬
‫(עיין להמ"מ מאכלות אסורות ח‪ ,‬טז)‪.‬‬
‫ב‪ .‬במקום שאין סכנה‪ ,‬מתרפאים‬
‫באיסורי תורה‪ ,‬שלא כדרך הנאתם‪ ,‬כגון‬
‫למרוח חמץ או ערלה על פצע שיש בגוף‬
‫האדם‪ .‬ואפילו בגופו של האיסור‪ ,‬בלי‬
‫שום תערובת‪ ,‬ובלי שום פגם בטעמו‪.‬‬
‫ואפילו בדברים שאסורים בהנאה‪ ,‬כגון‬
‫ערלה‪ .‬הואיל והשימוש בו הוא בדרך‬
‫מריחה או משיחה ולא בדרך אכילה או‬
‫שתייה ‪ -‬מותר‪ .‬וכן מותר לשתות משקה‬
‫אסור‪ ,‬אם עירבו בו דבר מר‪ .‬כי מאחר‬
‫ועירבו בו דבר מר‪ ,‬אף שהחולה שותה‬
‫אותו‪ ,‬נחשב הדבר שלא כדרך הנאתו‪.‬‬
‫חוץ מכלאי הכרם‪ ,‬ואיסור בשר בחלב‪,‬‬
‫שנאסרו אפילו שלא כדרך הנאתן‪ .‬משום‬
‫שלא נאמר בהם‪ ,‬בתורה‪ ,‬לשון "אכילה"‪.‬‬
‫ולכן הם נאסרו בכל אופן‪ .‬ולא הותרו‪,‬‬
‫שלא כדרך הנאתם‪ ,‬מלבד לחולה שיש בו‬
‫סכנה‪ .‬עיין ברמב"ם (מאכ"א יד‪ ,‬יא)‪ ,‬שאם‬
‫עירב דבר מר בבשר נבילה ואכלו‪,‬‬
‫פטור‪[.‬א] ואם כן מותר לעשות כן‬
‫לכתחילה לצורך רפואה אפילו בחולה‬
‫שאין בו סכנה‪ ,‬כדרך שמותר לשתות‬
‫[ב]‬
‫משקה אסור שעירב בו דבר מר‪.‬‬
‫ובשו"ע (יו"ד קנה‪ ,‬ב)‪ ,‬נאמר‪" :‬בשאר איסורים‬
‫מתרפאים במקום סכנה‪ .‬אפילו דרך‬
‫הנאתן‪ .‬ושלא במקום סכנה‪ ,‬כדרך הנאתן‬
‫ אסור‪ .‬שלא כדרך הנאתן ‪ -‬מותר‪ .‬חוץ‬‫מכלאי הכרם ובשר בחלב‪ ,‬שאסורים‬
‫אפילו שלא כדרך הנאתן‪ .‬אלא במקום‬
‫‪213‬‬
‫חם‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫סכנה‪ .‬הגה‪ .‬ועיין לעיל סי' קכג‪ ,‬י"א דכל‬
‫איסורי הנאה מדרבנן ‪ -‬מותר‬
‫להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו‬
‫סכנה‪ .‬ואפילו יין נסך בזמן הזה ‪ -‬מותר‬
‫להתרפאות בו‪ ,‬ולעשות ממנו מרחץ‪,‬‬
‫אע"פ שהוא כדרך הנאתן‪ .‬ובלבד שלא‬
‫יאכל וישתה האיסור‪ .‬הואיל ואין בו‬
‫סכנה‪ .‬וכל שכן דמותר לזלף יין על גבי‬
‫אש‪ ,‬דאפילו לבריא ‪ -‬מותר‪ ,‬דריחא לאו‬
‫מילתא היא‪ .‬מותר לשרוף שרץ‪ ,‬או שאר‬
‫דבר איסור ולאכלו לרפואה‪ .‬אפילו חולה‬
‫שאין בו סכנה חוץ מבעצי ע"ז‪ .‬וכל חולה‬
‫שמאכילין אותו איסור צריכים שתהא‬
‫הרפואה ידועה או על פי מומחה‪ .‬ואין‬
‫מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל‬
‫לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור‪.‬‬
‫אע"פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא‬
‫ההיתר‪ ,‬מאחר שאין סכנה בדבר"‪.‬‬
‫ומקורו באיסור והיתר (כלל נ"ט דל"ה)‪ .‬ומוכח‬
‫שם שאף בחולי שיש בו סכנה‪ ,‬אסור‬
‫ברפואה שאינה ידועה‪.‬‬
‫מדברי הרמ"א למדנו‪:‬‬
‫א‪ .‬י"א שכל איסורי הנאה מדרבנן‬
‫מותרים גם לחולה שאין בו סכנה‪ .‬וביאר‬
‫הגר"א (שם ס"ק ט"ו)‪ ,‬כמו שמותר איסור‬
‫תורה‪ ,‬שלא כדרך הנאתו‪ .‬וציין שהר"ן‬
‫פקפק בהיתר זה‪.‬‬
‫ב‪ .‬עיקר הקפידה לחולה שאין בו סכנה‬
‫שיתרפא במאכלות אסורות‪ ,‬הוא בדרך‬
‫אכילה ושתייה‪.‬‬
‫ג‪ .‬מותר לאכול לצורך רפואה‪ ,‬אפר של‬
‫מאכלות אסורות‪ ,‬ואפילו מאכלים שהם‬
‫השמש‬
‫אסורים בהנאה (עיין ש"ך שם ס"ק יט‪ ,‬וביאור הגר"א‬
‫שם ס"ק כב)‪.‬‬
‫ד‪ .‬כשמתירים לחולה להתרפא במאכלות‬
‫אסורות‪ ,‬בדרך של אכילה‪ ,‬מתירים רק‬
‫אם התרופה אושרה ע"י מומחה שהיא‬
‫תרופה מועילה‪.‬‬
‫ה‪ .‬כשמתירים לחולה להתרפא בדבר‬
‫אסור‪ ,‬זאת דוקא כשאין תרופת היתר‪.‬‬
‫אבל כשיש תרופת היתר‪ ,‬וצריך לשהות‬
‫ ישהה‪ ,‬ובלבד שלא ישתמש בתרופת‬‫איסור‪ .‬אלא א"כ היה חולה שיש בו‬
‫סכנה‪ ,‬שאין לשהות עד שימצא תרופת‬
‫היתר‪.‬‬
‫לאחר דברי הקדמה אלו‪ ,‬נתייחס לשאלה‬
‫אם מותר למרוח משחה שיש בה שומן‬
‫חזיר באותו מקום שהחולה סובל‬
‫מטחורים‪ .‬תכשיר זה הומלץ לחולה ע"י‬
‫הומואפט‪ .‬ההומיאפתיה היא שיטה‬
‫רפואית‪ ,‬משלימה או חילופית לרפואה‬
‫הקונבנציונאלית‪ .‬ביסודה של אותה‬
‫שיטה שיש לרפא את המחלה ע"י גורמי‬
‫המחלה‪ .‬ולכן כשמאבחנים את גורמי‬
‫המחלה‪ ,‬יוצרים תמיסות מגורמי המחלה‪,‬‬
‫מן הצומח או מן החי‪ ,‬שיש בהן ריכוז‬
‫גבוה אשר יכול לגרום לסימני המחלה של‬
‫החולה‪ .‬תמיסות אלו עוברות תמהילים‬
‫רבים והן ניתנות לחולה בדרך של‬
‫שתייה‪ ,‬או בדרך של שימוש חיצוני‪.‬‬
‫בעולם המדע קיים ספק לגבי יעילות‬
‫הטיפול ההומיאופטי‪ .‬ובשלב זה אין די‬
‫בעובדות שפורסמו כדי להגיע למסקנות‬
‫סופיות על יעילות הטיפול‪ .‬יש בעולם‬
‫המדע סבורים‪ ,‬שבמידה והיתה הצלחה‬
‫‪214‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות תרופה הומיאופתית‬
‫למטפל ההומיאופטי‪ ,‬על החולה‪ ,‬היה זה‬
‫בגלל השפעה פסיכולוגית שלו על‬
‫החולה‪ .‬יש לציין שמדברי הרמב"ן שהיה‬
‫כידוע רופא‪ ,‬בפירושו על התורה (במדבר‬
‫כא‪ ,‬ט)‪ ,‬משמע שדוקא ע"י נס מועיל לרפא‬
‫את החולה‪ ,‬ע"י גורם המחלה‪ ,‬ולא‬
‫ברפואה רגילה‪ .‬כי ברפואה רגילה‪ ,‬גורמי‬
‫המחלה יכולים להזיק לחולה‪ .‬את דבריו‬
‫הוא אמר על ציווי ה' למשה‪ ,‬שיעשה‬
‫שרף‪ ,‬וישים אותו על נס‪ ,‬והיה כל הנשוך‬
‫ע"י הנחשים‪ ,‬וראה אותו וחי‪.‬‬
‫וכתב הרמב"ן‪" :‬והנראה בעיני בסוד‬
‫הדבר זה‪ ,‬כי הוא מדרכי התורה‪ ,‬שכל‬
‫מעשיה‪ ,‬נס בתוך נס‪ .‬תסיר הנזק במזיק‬
‫ותרפא החולי במחליא‪ .‬כמו שהזכירו‪,‬‬
‫בויורהו ה' עץ (שמות טו‪ ,‬כה)‪ ,‬וכן במלח‬
‫אלישע במים (מלכים ב‪ ,‬ב‪ ,‬נא)‪ .‬וידוע בדרכי‬
‫הרפואות שכל נשוכי בעלי הארס‪ ,‬הם‬
‫יסתכנו בראותם אותם‪ ,‬או בראותם‬
‫כמותם‪ .‬עד כי נשוכי הכלב השוטה‪ ,‬וכן‬
‫שאר הבהמות השוטות‪ ,‬אם יביטו במים‪,‬‬
‫יראה להם שם בבואת הכלב‪ ,‬או המזיק‬
‫וימותו‪ .‬כמו שכתוב בספרי הרפואות‪.‬‬
‫ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד‪ ,‬א‪ ,‬בענין‬
‫הנשוך מכלב‪ ,‬והנך תריסר ירחי שתא‪ ,‬כי שתי מיא‪ ,‬לא‬
‫לישתי אלא בגובתא דנחשא‪ ,‬דלמא חזי בבואיה דשידיה‬
‫וליסתכן)‪ .‬וכן ישמרו הרופאים מהזכיר‬
‫בפניהם שם הנושך‪ ,‬שלא יזכרו אותם‬
‫כלל‪ .‬כי נפשם תדבק במחשבה ההיא‪.‬‬
‫ולא תפרד ממנה כלל עד שתמית אותם‪.‬‬
‫וכבר הזכירו דבר מנוסה מנפלאות‬
‫התולדה‪ .‬כי נשוך הכלב השוטה‪ ,‬אחרי‬
‫שנשתטה בחליו‪ ,‬אם יקובל השתן שלו‬
‫בכלי זכוכית יראה בשתן דמות גורי‬
‫השמש‬
‫כלבים קטנים‪ ,‬ואם תעביר המים במטלית‬
‫ותסננה‪ ,‬לא תמצא בהם שום רושם כלל‪.‬‬
‫וכשתחזירם לכלי הזכוכית וישתהו שם‪,‬‬
‫כשעה‪ ,‬תחזור ותראה שם גורי הכלבים‬
‫מבוארים‪ .‬וזו אמת הוא בפלאי כוחות‬
‫הנפש‪ .‬וכשהיה כל זה כך‪ ,‬ראוי היה‬
‫לישראל נשוכי הנחשים השרפים שלא‬
‫יראו נחש ולא יזכרו ולא יעלו על לב‬
‫כלל‪ ,‬וצוה הקב"ה למשה לעשות להם‬
‫דמות שרף הוא הממית אותם‪ ...‬כי‬
‫הזכרת השם בלבד תזיק‪ .‬והכלל כי צוה‬
‫ה' שיתרפאו במזיק הממית בטבע‪ ,‬ועשו‬
‫דמותו ושמו‪ ,‬וכשיהיה האדם מביט‬
‫בכוונה אל נחש הנחושת שהוא כעין‬
‫המזיק לגמרי‪ ,‬היה חי‪ .‬להודיעם כי ה'‬
‫ממית ומחיה"‪ ,‬עכ"ל הרמב"ן‪.‬‬
‫יוצא לפי זה‪ ,‬שהתרופה ההומיאופטית‬
‫אינה מוכרת ע"י מומחה‪ ,‬כדברי הרמ"א‪.‬‬
‫ואם היא ממאכלות אסורות‪ ,‬אסור לתת‬
‫אותה לחולה‪ ,‬בדרך של אכילה ושתייה‪.‬‬
‫ולכאורה י"ל דדברי הרמ"א אמורים דוקא‬
‫כשאין רגילים לעשותה‪ .‬אבל רפואות‬
‫הומיאופטיות שידוע ודרך הרבה אנשים‬
‫בעולם לעשותם‪ ,‬וידוע שהם מרפאים‬
‫במקצת חולאי האדם‪ ,‬אין צריך שתהיה‬
‫בדיקה בידיעה ברורה שמרפא‪ .‬ובשו"ע‬
‫הגר"ז (או"ח שכח‪ ,‬ב)‪ ,‬כתב‪" :‬ומ"מ אפילו‬
‫בודאי סכנה אין מחללין אלא ברפואה‬
‫שהיא ידועה לכל‪ .‬או על פי מומחה‪.‬‬
‫וכשהיא רפואה ידועה‪ ,‬אף שאין ידוע‬
‫אם זה יתרפא בה אם לאו מחללין‬
‫מספק"‪.‬‬
‫‪215‬‬
‫חם‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫ובמורה נבוכים (ח"ג פל"ז)‪" ,‬הזהיר הכתוב‬
‫מעשות דבר מחוקותיהם‪ .‬ר"ל כל מה‬
‫שיאמרו שהוא מועיל ממה שלא יגזור‬
‫העיון הטבעי אלא נוהג לפי דעתם כמנהג‬
‫הסגולות והכוחות המיוחדים וכו'‪ .‬והם‬
‫אשר יקראום חז"ל דרכי האמורי‪ .‬מפני‬
‫שהם דברים לא יגזרם ההיקש הטבעי‪.‬‬
‫וכו'‪ .‬ואמרו בגמרא שבת (סז‪ ,‬א)‪ ,‬כל דבר‬
‫שיש בו משום רפואה‪ ,‬אין בו משום דרכי‬
‫האמורי‪ .‬רצונם בזה‪ ,‬שכל מה שיגזרוהו‬
‫העיון הטבעי מותר‪ .‬וזולת אסור‪ ...‬ואל‬
‫יקשה עליך מה שהתירו לצאת בביצת‬
‫החרגול ובמסמר הצלוב ובשן שועל‪ .‬כי‬
‫הדברים ההם בזמן ההוא היו חושבים‬
‫שהוציא אותם הנסיון‪ ,‬והיה בהם משום‬
‫רפואה‪ ...‬כי כל מה שנתאמת נסיונו‪,‬‬
‫אע"פ שלא יגזרהו ההיקש הטבעי מותר‬
‫לעשותו"‪ ,‬עכ"ל הזהב הנצרך לענייננו‪.‬‬
‫ונראה שכוונתו למה שכתבנו‪ ,‬שכל‬
‫שדרך בני אדם לעשותו‪ ,‬לא משום הענין‬
‫הסגולי שבדבר‪ ,‬אלא משום שפעמים‬
‫רבות נתרפאו בני אדם ע"י זה‪ ,‬אע"פ‬
‫שאין בו מן ההגיון מותר‪ .‬ואין בו משום‬
‫דרכי האמורי‪ .‬אכן לא משמע כן בשו"ת‬
‫הרשב"א (ח"א תיג)‪ .‬שם הביא דברי‬
‫הרמב"ם הנ"ל‪ ,‬וכתב דכוונתו להתיר‬
‫דברים שחכמינו אמרו‪ ,‬ונתאמת אצלם‬
‫לסגולה‪ .‬ולא מה שאצלם ובספריהם‬
‫הרשום לסגולה שנמשך לצד הכישוף‪.‬‬
‫ואמנם שנינו במשנה יומא (ח‪ ,‬ד)‪" ,‬מי‬
‫שנשכו כלב שוטה ‪ -‬אין מאכילין אותו‬
‫מחצר כבד שלו‪ .‬רבי מתיה בן חרש‬
‫מתיר"‪ .‬ועל משנה זו כתב הרמב"ם‪,‬‬
‫בפירושו‪" :‬ואין הלכה כר' מתיה בן חרש‬
‫השמש‬
‫שהתיר להאכיל את האדם ביום צום‬
‫כפור‪ ,‬יותרת כבד של כלב שוטה ‪ -‬אם‬
‫נשך‪ ,‬מפני שאינו מועיל אלא בדרך‬
‫סגולה‪ .‬וחכמים אומרים אין עוברים על‬
‫מצוה‪ ,‬אלא ברפוי בלבד‪ ,‬שהוא דבר‬
‫ברור‪ ,‬שההגיון והנסיון הפשוט מחייבים‬
‫אותו‪ .‬אבל הריפוי בסגולות ‪ -‬לא‪ .‬לפי‬
‫שעניינם חלוש‪ ,‬ולא יחייבהו ההגיון‪,‬‬
‫ונסיונו רחוק‪ .‬והיא שטענה מן הטוען בה‪.‬‬
‫וזה כלל גדול דעהו"‪ ,‬עכ"ל הרמב"ם‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬חולה שנשכו כלב שוטה‪ ,‬והיו‬
‫שנהגו להאכיל חולה כזה מיותרת הכבד‬
‫של אותו כלב שנשכו‪ ,‬לדעת ר' מתיה בן‬
‫חרש‪ ,‬מותר להאכילו‪ ,‬למרות שיותרת‬
‫הכבד של הכלב היא אסורה באכילה‪,‬‬
‫ולמרות שאם דבר זה קרה ביום הכפורים‪,‬‬
‫אסור לאכול ביוה"כ‪ ,‬ואולם לדעת חכמים‬
‫אסור להאכיל חולה שכזה‪ ,‬יותרת הכבד‬
‫של הכלב השוטה שנשכו‪ ,‬כי רפואה זו‬
‫היא רק על דרך הסגולה‪ ,‬ולא על בסיס‬
‫מדעי רפואי‪ .‬כלומר הנסיון וההגיון לא‬
‫תומך בתועלת שמייחסים לה‪ .‬ורפואה‬
‫שהיא רק על דרך הסגולה אסורה‪ ,‬אם‬
‫נטילתה כרוכה באיסור‪.‬‬
‫יש לציין שהרמב"ם בפירושו למשנה‬
‫התייחס לעניין איסור אכילה ביוה"כ‪,‬‬
‫משום שמשנה זו נשנתה במסכת יום‬
‫הכפורים‪ .‬אך הלכה זו כוחה יפה לכל יום‪,‬‬
‫ובגלל שהיותרת כבד של כלב כשהיא‬
‫לעצמה‪ ,‬היא אסורה באכילה‪ ,‬כדין חיה‬
‫טמאה‪ .‬וכך אמנם כתב רבינו נסים (על‬
‫הרי"ף‪ ,‬יומא‪ ,‬שם)‪ ,‬וז"ל‪" :‬ואע"פ שנהגו‬
‫הרופאים ברפואה זו‪ ,‬אינה רפואה להתיר‬
‫‪216‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות תרופה הומיאופתית‬
‫לו איסור בהמה טמאה על כך" עכ"ל‪.‬‬
‫[ג]‬
‫ומועתק מדברי רש"י שם ד"ה אין‪.‬‬
‫ועיין בשו"ת הרדב"ז (ח"ה‪ ,‬אלף תקכו [קנג]‪ ,‬חלק‬
‫זה מתשובותיו נועד לבירור לשונות הרמב"ם)‪ .‬ומכלל‬
‫דבריו אנו לומדים‪ ,‬שאדם שנשכו כלב‬
‫שוטה ואוכל מחצר כבד שלו‪ ,‬ביוה"כ‪,‬‬
‫לשם רפואה‪ ,‬עובר בשני איסורים‪ ,‬משום‬
‫אוכל בשר טמא‪ ,‬ומשום אוכל ביוה"כ‪.‬‬
‫ושם הרדב"ז הוכיח שלדעת הרמב"ם‪,‬‬
‫בניגוד לר"ת‪ ,‬נשיכת כלב שוטה גורמת‬
‫לסכנת חיים לנשוך‪ .‬ואעפ"כ חכמים אסרו‬
‫על הנשוך‪ ,‬לאכול מחצר כבד של הכלב‪.‬‬
‫ובאמת שבירושלמי (יומא‪ ,‬על משנה זו)‪ ,‬בענין‬
‫נשיכת כלב שוטה‪ ,‬רואים בעליל‪,‬‬
‫שנשיכה כזו מסוכנת‪ ,‬ממעשה דעבדיה‬
‫דרבי עיי"ש‪.‬‬
‫ולפי הסברו של הרמב"ם‪ ,‬משום שמאחר‬
‫והריפוי הוא רק על דרך הסגולה‪ ,‬לכן אין‬
‫באותה אכילה אפילו ספק רפואה‪ ,‬כדי‬
‫שנאמר שתדחה איסור יום הכפורים‪,‬‬
‫ואיסור אכילת בשר טמא‪ ,‬בגלל פיקוח‬
‫נפש‪ .‬כי כאמור‪ ,‬לדעת הרדב"ז‪ ,‬הרמב"ם‬
‫התייחס לאותה רפואה‪ ,‬כרפואה סגולית‬
‫בלבד‪ ,‬שאינה רפואה כלל‪ .‬ולכן לדעת‬
‫הרדב"ז‪ ,‬הרמב"ם השמיט את הלכת מי‬
‫שנשכו כלב שוטה‪ ,‬לענין אכילת חצר‬
‫כבד‪ .‬אף שבפירוש המשנה גילה דעתו‬
‫שהלכה כחכמים‪ ,‬לאיסור‪ .‬וגם הרי"ף‬
‫והרא"ש (על הגמרא יומא‪ ,‬שם)‪ ,‬פסקו כך‪ .‬אבל‬
‫הרמב"ם‪ ,‬לא מצא לנכון להביאה‪,‬‬
‫במשנה תורה‪ ,‬בגלל יחסו לרפואות‬
‫הסגוליות‪ .‬זהו הסברו של הרדב"ז‪ .‬ולפי‬
‫הסבר זה‪ ,‬ניתן לומר לגבי מקרה דידן‪,‬‬
‫השמש‬
‫שלשיטת הרמב"ם‪ ,‬גם אם החולה היה‬
‫בספק סכנת נפשות‪ ,‬אם חלב החזיר הוא‬
‫רפואה סגולית בלבד‪ ,‬שאין לה שום‬
‫ביסוס מדעי‪ ,‬הרמב"ם יאסור‪ .‬ורק אם יש‬
‫לה ביסוס מדעי כלשהו‪ ,‬אפשר‬
‫שהרמב"ם יתיר בגלל פיקוח נפש‪.‬‬
‫אולם יש ראשונים שכנראה חולקים על‬
‫הרמב"ם‪ ,‬ומתירים להשתמש ברפואות‬
‫סגוליות‪ ,‬גם כאלה הכרוכות בעשיית‬
‫איסור‪ ,‬ואפילו איסור מן התורה‪ ,‬לצורך‬
‫פיקוח נפש‪ .‬הנה בשו"ת הרשב"א (ח"ד‬
‫רמה)‪ ,‬כתב שמועה ששמעה מפי הרא"ה‬
‫(הרב אהרן הלוי) וז"ל‪" :‬ועוד אמר‪ ,‬שכותבין‬
‫כל קמיע‪ ,‬אפילו בשבת לחולה שיש בו‬
‫סכנה‪ ,‬או ליולדת‪ ,‬היכא דאינהו תבעי‬
‫ליתובי דעתייהו‪ .‬אע"פ שאין אנו יודעים‬
‫אם הוא מומחה‪ ,‬אם לאו‪ .‬אבל אם אינם‬
‫תובעים אלא שאמר חכם אחד‪ ,‬יש לי‬
‫קמיע אחד שמועיל לאותו חולי‪ ,‬אפשר‬
‫שאין כותבין אותו בשבת מספק‪ .‬אא"כ‬
‫יודע דאמחי קמיע או אמחי גברא‪ ,‬שרוצה‬
‫לכתוב אותו קמיע"‪ ,‬עכ"ל הרשב"א‪.‬‬
‫הנה כי כן הרא"ה מתיר לכתוב קמיע‬
‫בשבת לצורך חולה מסוכן‪ ,‬גם קמיע שלא‬
‫הומחה כקמיע מועיל‪ ,‬אם החולה דורש‬
‫את הקמיע‪ .‬וזאת כדי ליישב דעתו‪ ,‬שלא‬
‫תיטרף דעתו עליו‪ .‬וכן הרא"ה התיר‬
‫לכתוב קמיע בשבת לצורך חולה מסוכן‪,‬‬
‫קמיע שהומחה כקמיע מועיל לצורך חולה‬
‫מסוכן‪ ,‬גם כשהחולה דרש את הקמיע‪.‬‬
‫ויש להניח שהרא"ה היה מתיר לחולה‬
‫מסוכן לאכול דבר שהוא אסור באכילה‪.‬‬
‫‪217‬‬
‫חם‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫אם כי הדבר הוא בספק‪ .‬משום שיש‬
‫להבחין בין שימוש בקמיע שיש לו תועלת‬
‫מבחינה נפשית לאותו חולה מסוכן‪ .‬לבין‬
‫אכילת דבר אסור‪ ,‬שהתועלת אמורה‬
‫לפעול מבחינה גופנית‪ ,‬על דרך הסגולה‬
‫או שיש בו ספק‪ .‬כי מבחינה נפשית‬
‫מצאנו‪ ,‬שהתירו לעשות מלאכות מן‬
‫התורה בשבת בשביל חולה מסוכן‪ ,‬רק‬
‫כדי שלא תיטרף דעתו עליו‪ ,‬כלומר‬
‫לצורך נפשו של החולה (עיין על כך שמירת‬
‫שבת כהלכתה‪ ,‬מהדורה חדשה ומתוקנת‪ ,‬ירושלים‬
‫תשל"ח‪ ,‬כרך א'‪ ,‬פרק לב‪ ,‬סעיף כו‪ ,‬עמ' תלז‪-‬תלח)‪.‬‬
‫ובקמיעות יש בהרבה מקרים תועלת‪ ,‬בגין‬
‫ההשפעה שיש להם על נפש החולה‪.‬‬
‫על כל פנים מצאנו לחכמי הלכה אחרונים‬
‫שהתירו לחולה‪ ,‬שהוא לדעתם בספק‬
‫סכנה‪ ,‬לאכול בשר נבילה‪ .‬בשו"ת אדמת‬
‫קודש (ח"א‪ ,‬יו"ד‪ ,‬ו)‪ ,‬דן באדם שהיה מקבל‬
‫התקפי שגעון קשים‪ ,‬והציעו לו שיאכל‬
‫בשר תרנגולת שמתה בידי שמים‪ ,‬כלומר‬
‫בשר נבילה‪ .‬וכתב שהוא בגדר ספק‬
‫פקוח נפש‪ ,‬בגלל שגעונו‪ .‬והתיר לו לאכול‬
‫בשר נבלה כתרופה‪ ,‬אף שהתרופה‬
‫סגולית‪ .‬כי הרשב"א והרמב"ן חולקים על‬
‫הרמב"ם‪ ,‬ומתירים להתרפא בתרופות‬
‫סגוליות‪ ,‬אף במקום שיש איסור‪.‬‬
‫אם כי יש לציין שהמקורות להרשב"א‪,‬‬
‫אין מהם ראיה להתיר מאכלות אסורות‪,‬‬
‫לצורך תרופת איסור‪ .‬כך יוצא שיש שתי‬
‫שיטות‪ :‬שיטת הרמב"ם לפיה אסור‬
‫להתיר לחולה אפילו מסוכן לאכול מאכל‬
‫אסור‪ ,‬אם התרופה היא סגולית‪ ,‬ולא‬
‫תרופה טבעית‪ .‬ולשיטת הרשב"א‬
‫והרמב"ן (לפי הסבר של הרב אדמת קודש) מותר‬
‫השמש‬
‫להאכיל חולה מסוכן‪ ,‬בתרופה סגולית‬
‫שהיא אסורה באכילה‪ ,‬אפילו איסור‬
‫תורה‪.‬‬
‫והנה לעיל הבאנו את דברי הרמ"א‬
‫יו"ד קנה‪ ,‬ב) שכתב‪" :‬וכל חולה שמאכילין‬
‫איסור‪ ,‬צריכים שתהא הרפואה ידועה‪ ,‬או‬
‫על פי מומחה"‪ .‬עכ"ל‪.‬‬
‫(שו"ע‬
‫ולכאורה הרמ"א הכריע כשיטת הרמב"ם‪,‬‬
‫שהחולה מותר לאכול מאכל אסור‬
‫כתרופה‪ ,‬רק אם התרופה היא בדוקה‪,‬‬
‫כלומר טבעית ומדעית‪ ,‬ולא סגולית‪.‬‬
‫ועדיין יכול אדם לדחות ולומר‪ ,‬שאפשר‬
‫שהרמ"א מתכוון לחולה שאין בו סכנה‪,‬‬
‫שלגבי חולה כזה גם הרמב"ם והרשב"א‬
‫לא מתירים לאכול מאכל אסור כתרופה‬
‫סגולית‪ .‬לא כן בחולה מסוכן‪ ,‬שבמקרה‬
‫כזה הרמ"א יתיר‪ ,‬כמו הרמב"ן והרשב"א‪.‬‬
‫אולם הגר"א בביאורו לשו"ע‬
‫הפנה לסוגיא ביומא‪ ,‬בענין מי שנשכו‬
‫כלב שוטה‪ ,‬ומשמע שהוא הבין שהרמ"א‬
‫מתכוון לחולה מסוכן‪ .‬ומדברי הרמ"א‬
‫בדרכי משה (על הטור‪ ,‬יו"ד‪ ,‬קנב‪ ,‬ס"ק ג)‪ ,‬נראה‬
‫בעליל שהוא מתכוון לחולה מסוכן‪ .‬שהרי‬
‫הוא כתב שם כדלקמן‪ :‬כתב הגמ"י‪...‬‬
‫דנכפה הוי חולה שיש בו סכנה‪ ,‬ומותר‬
‫לבשל לו שרף להאכילו‪ ,‬אם הוא רפואה‬
‫ידועה‪ .‬אבל רפואה שאינה ידועה אסור‬
‫עכ"ל‪ .‬ובאו"ה (כלל נט)‪ ,‬כתב דה"ה כל‬
‫רפואה צריכה להיות ידוע קודם שנתיר לו‬
‫לאיסור עכ"ל‪ ,‬ונראה דע"פ רופא מומחה‬
‫יש לסמוך" עכ"ל הרמ"א‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫(שם‪ ,‬ס"ק כג)‬
‫חם‬
‫בדין כשרות תרופה הומיאופתית‬
‫מדבריו למדנו שאפילו לחולה מסוכן אין‬
‫היתר לאכול‪ ,‬לצורך רפואה‪ ,‬מאכל אסור‪,‬‬
‫אלא אם כן הרפואה ידועה‪ .‬ורופא מומחה‬
‫הוא שקובע אם הרפואה היא אכן רפואה‪.‬‬
‫ואם כן‪ ,‬לפי זה‪ ,‬הרמ"א לכאורה הוא‬
‫בדעה כמו הרמב"ם‪ ,‬שאין להתיר אפילו‬
‫לחולה מסוכן לאכול דבר האסור‬
‫באכילה‪ ,‬לצורך רפואה‪ ,‬שכל תועלתה‬
‫הוא רק בדרך הסגולית‪ ,‬ומאחר וגם‬
‫(בסוגיא דיומא)‬
‫הרי"ף והרא"ש פסקו‬
‫כחכמים‪ ,‬כנגד ר' מתיה בן חרש‪ ,‬שאין‬
‫להאכיל מי שנשכו כלב שוטה‪ ,‬מחצר‬
‫כבד שלו‪ .‬הרי שלפנינו ראשונים רבים‪,‬‬
‫הרי"ף‪ ,‬הרמב"ם והרא"ש‪ .‬הגהות‬
‫מימוניות‪ ,‬והרמ"א שהוא מראשוני‬
‫האחרונים שכתבו במפורש‪ ,‬ביחס‬
‫למאכלות אסורות‪ ,‬שאין להתירם לחולה‬
‫מסוכן רק כתרופה סגולית‪ .‬בעוד‬
‫שהמתירים הם אחרונים שדייקו מן‬
‫הראשונים‪ ,‬הרמב"ן והרשב"א‪ ,‬והרא"ה‬
‫ורבינו פרץ‪ ,‬שלא התייחסו במפורש‬
‫למאכלות אסורות‪ ,‬אלא לכתיבת קמיע‬
‫בשבת‪ ,‬לצורך חולה מסוכן‪ ,‬או לכתיבת‬
‫שמות קדושים בשבת לצורך יולדת‪ ,‬אף‬
‫שנראה שהגאון הרב עובדיה יוסף צידד‬
‫כשיטתם בתשובה שכתב להתיר כתיבת‬
‫קמיע בשבת‪ ,‬לצורך חולה מסוכן (עיין שו"ת‬
‫יביע אומר ח"ח או"ח‪ ,‬לז)‪.‬‬
‫ולכן לענ"ד אין להתיר לחולה אפילו‬
‫מסוכן לשתות חלב חזיר‪ ,‬לצורך רפואה‪,‬‬
‫אם התועלת שברפואה זו היא סגולית‬
‫בלבד‪.‬‬
‫השמש‬
‫ובאמת לפי מ"ש לעיל יש לצדד שאף‬
‫הרמב"ם יודה ברפואה הומיאופטית‪ ,‬כיון‬
‫שהיא דבר שרגילים הרופאים בה‪ .‬ועיננו‬
‫רואות שיש בנ"א מתרפאים בה‪ .‬וכעין‬
‫מ"ש בסנהדרין מז‪ ,‬ב‪ .‬דמקבריה דרב הוו‬
‫שקלי עפרא לאישתא בת יומא‪ .‬עיי"ש‪.‬‬
‫וכן נראה מדברי התויוה"כ שהבאתי‬
‫לעיל‪ .‬וביותר ממ"ש אח"כ בד"ה אמנם"‪.‬‬
‫ולע"ד יראה דיש ליישב דכל רפואה‬
‫הרופאים‬
‫חכמי‬
‫בספרי‬
‫הכתובה‬
‫שמרפאים בהם דרך סגולה‪ ,‬כמשל‬
‫שהביא הרמב"ם בתליית עשב על‬
‫הנכפה‪ ,‬דזו היא רפואה סגולית אמיתית‬
‫מצד הנסיון‪ .‬רוצה לומר דפעם אחד קרה‬
‫מקרה דתלו עשב על הנכפה ונתרפא‪.‬‬
‫ומשם הכירו וידעו דזו רפואה לנכפה‪ .‬אף‬
‫שלא השיגו טעם הרפואה על צד הטבע‪,‬‬
‫אלא דהיא רפואה סגולית‪ ,‬שריא‪ .‬אבל‬
‫הרפואות שאנו אוסרין מדרכי האמורי‬
‫הם רפואות שהמציאום תחילה האמוריים‬
‫מכח שהיו עובדים עכומ"ז לשמש ולירח‪.‬‬
‫והיו אומרים לחולי זה יעשו רפואה זו‪,‬‬
‫ויועיל מכח שברפואה זו יש בה כח כוכב‬
‫פלוני‪ .‬וכל כיו"ב מרפואות שהמציאום‬
‫האמוריים בסגולה מכח דתם ועבודתם‪.‬‬
‫ע"ז נאמר‪' :‬ובחוקותהם לא תלכו'‪ ...‬דמה‬
‫שאוסר הר"מ משום דרכי האמורי‬
‫ברפואות סגוליות‪ ,‬הם דוקא רפואות‬
‫שהמציאום האמוריים מכח עבודתם‪.‬‬
‫ואין השכל מודה בהם דיש בה ממש‬
‫דרך טבע‪ .‬אבל רפואות שעלו ביד‬
‫הרופאים מצד הנסיון‪ ,‬וראו כי רפואה זו‬
‫תועיל לחולי זה‪ ,‬אף שלא ידעו דרך טבע‪,‬‬
‫איך היא מרפאה‪ ,‬כתלית עשב‪ ...‬שיצאה‬
‫זאת הרפואה לרופאים מכח נסיון‪ .‬ולא‬
‫‪219‬‬
‫חם‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫יצתה מתחילתה מן האמוריים‪ ... .‬בכל‬
‫אלו אין בהם משום דרכי האמורי‪ .‬משום‬
‫דתחילתם נתפרסמו על ידי נסיון" (וע"ע לשון‬
‫ספר הבתים‪ ,‬ספר מצוה‪ ,‬אזהרה ל'‪ .‬וחידושי הר"ן‬
‫סנהדרין נב‪ ,‬ב‪ ,‬ד"ה ורבנן ודו"ק)‪ .‬וא"כ‪ ,‬לפי"ז הוא‬
‫הדין ברפואות ההומיאופטיות‪ ,‬יש להתיר‬
‫לכאורה דהוי דתחילתם נתפרסמו על ידי‬
‫נסיון‪ .‬ואף לדעת הרמב"ם‪.‬‬
‫ומכל שכן אם היא ניתנת בדרך של‬
‫שימוש חיצוני‪ ,‬כגון משחה‪ .‬שהרי אם היה‬
‫מדובר בדבר שהוא אסור מן התורה‬
‫ואסור בהנאה‪ ,‬כמו ערלה‪ ,‬אזי השימוש‬
‫בו אסור‪ .‬מאחר והתרופה לא מוכרת ע"י‬
‫מומחה‪ .‬אבל כשהשימוש הוא בדבר‬
‫שהוא אסור באכילה מן התורה‪ ,‬כמו‬
‫חזיר‪ ,‬אבל הוא אינו אסור בהנאה כמו‬
‫חמץ וערלה‪ ,‬אף שאסור לסחור בו‪ ,‬מאחר‬
‫והשימוש בו הוא אינו כדרך הנאתו‪ ,‬ע"י‬
‫משיחה באותו מקום‪ ,‬שיש טחורים‪,‬‬
‫אפשר שדבר זה מותר‪ ,‬למרות שהתרופה‬
‫אינה מוכרת ע"י מומחה‪ .‬שהרי ערלה‪,‬‬
‫שהיא אסורה בהנאה‪ ,‬מותר לחולה שאין‬
‫בו סכנה‪ ,‬למשוח אותה בגופו לצורך‬
‫[ד]‬
‫רפואה (פסחים‪ ,‬כה‪ ,‬ב)‪.‬‬
‫אולם הנה בגמרא יומא (עו‪ ,‬ב)‪ ,‬הסבירו‪,‬‬
‫שסיכה אסורה ביום הכפורים‪ ,‬בגלל‬
‫שהיא כשתייה‪ .‬כי הנוזל שבו סכים חודר‬
‫לגוף דרך הנקבוביות‪ .‬וכפי שנאמר‬
‫בתהלים (קט‪ ,‬יח)‪" :‬ותבוא כמים בקרבו‪,‬‬
‫וכשמן בעצמותיו"‪ .‬ואם כן‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫המריחה בשומן חזיר‪ ,‬בבשר האדם‪ ,‬היא‬
‫כאילו שתיית שומן חזיר ע"י אותו אדם‪.‬‬
‫ואסור‪ .‬ובאמת שבב"י (יו"ד קיז)‪ ,‬מובא בשם‬
‫ארחות חיים‪( ,‬הלכות מאכא"ס אות מה)‪ ,‬שאסור‬
‫השמש‬
‫לסוך בשרו בחלב חזיר‪" .‬משום דבכלל‬
‫שתיה הוא"‪ .‬אבל דעה זו של הארחות‬
‫חיים אינה מוסכמת‪ .‬כי בב"י (יו"ד קכג)‪,‬‬
‫מובא בשם הרשב"א‪ ,‬שדוקא שמן אסור‬
‫משום סיכה‪ ,‬אבל בשאר איסורים לא‬
‫מצינו איסור לסוך בהם‪ ,‬לא בחלב‪ ,‬ולא‬
‫בשומן חזיר‪ .‬וכ"כ התוס' (נדה לב‪ ,‬א‪ ,‬ד"ה‬
‫וכשמן)‪" ,‬ועוד אומר ר"ת דדוקא סיכת שמן‬
‫אסמכוהא רבנן אקרא‪ .‬ואסור מדרבנן‪.‬‬
‫אבל סיכה של שומן חזיר ושל חלב‬
‫שריא וכו'"‪ .‬וכ"כ הריטב"א והרשב"א‪,‬‬
‫נדה‪ ,‬שם‪ .‬ובאמת שהב"ח (יו"ד קיז ד"ה ומ"ש‬
‫ונראה)‪ ,‬הביא את דברי הארחות חיים‪,‬‬
‫שאוסר לסוך בשומן חזיר‪ ,‬וכתב על‬
‫דבריו‪" :‬והא דאוסר לסוך‪ ,‬הרשב"א נחלק‬
‫ע"ז ומתיר‪ .‬וכן נראה דעת הסמ"ג‪ ...‬והכי‬
‫נקטינן דאסור לעשות סחורה בחלב‬
‫חזיר‪ .‬אבל לסוך בשרו ודאי שרי‪ .‬אפילו‬
‫לחולה שאין בו סכנה‪ .‬כדפרישית בסימן‬
‫הקודם‪ .‬וכ"כ התוס' בפ' בתרא דיומא (ע"ז‬
‫א‪ ,‬ד"ה דתנן) וז"ל‪ :‬ומותר לאדם לסוך בחלב‪.‬‬
‫דלא אשכחתן דאתסר סיכה כשתייה‬
‫אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה‬
‫וכו' ע"ש‪ .‬ובט"ז (יו"ד קיז ס"ק ד)‪ ,‬הביא את‬
‫דברי הב"י שהביא את דברי הארחות‬
‫חיים‪ ,‬שאסור לסוך בחלב חזיר‪ ,‬ודחה‬
‫דבריו‪ ,‬מכח דברי התוספות (יומא עז‪ ,‬א‪ ,‬ד"ה‬
‫דתנן)‪ ,‬שכתבו שאיסור הסיכה הוא דוקא‬
‫ביוה"כ‪ ,‬בתרומה‪ ,‬ובאיסורי הנאה‪ ,‬אבל‬
‫בחלב הוא דבר המותר בהנאה‪ .‬ושכן‬
‫כתב הב"י (יו"ד קכג)‪ ,‬בשם הרשב"א שמותר‬
‫לסוך בחלב חזיר‪ ,‬אפילו שלא במקום‬
‫סכנה‪ .‬והוסיף הט"ז שם‪ ,‬וכתב‪" :‬אלא‬
‫שבאו"ה סוף כלל ל"ט‪ ,‬ראיתי שכתב‪,‬‬
‫דאין היתר סיכה בחלב או בחזיר‪ ,‬אלא‬
‫‪201‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות תרופה הומיאופתית‬
‫היכא דאיכא צערא‪ .‬אבל אדם בריא‬
‫משום תענוג ‪ -‬לא‪ .‬וע"כ אין לסוך תינוק‬
‫בחלב חזיר שאין זה אלא לתענוג‪ .‬אבל‬
‫מניחין גוי לסוכן ולהאכילן‪ ,‬שאין אמור‬
‫להזהיר גדולים על הקטנים‪ ,‬אלא לסוך‬
‫אותם בידים‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכן עיקר‪ .‬ובלבוש‬
‫חילק מסברתו לאסור בסיכת חלב חזיר‪,‬‬
‫ולא בשאר חלב‪ .‬ולא עיין במקורן של‬
‫דברים‪ .‬כי אין חילוק בהם לגמרי"‪.‬‬
‫ובנקודות הכסף (על הט"ז‪ ,‬שם)‪ ,‬העיר על‬
‫דברי האו"ה‪ ,‬שנטה לאסור סיכה בשומן‬
‫חזיר לתענוג‪ ,‬והתיר כשיש צער‪ .‬וזה‬
‫לשונו‪" :‬לא נתבררו דבריו‪ .‬ובספרי‬
‫כתבתי וז"ל‪" :‬ולענין לסוך בשומן או‬
‫בחלב חזיר‪ ,‬בתשובת הרשב"א שהביא‬
‫ב"י ר"ס קכג‪ ,‬מתיר אפילו בלא מקום‬
‫סכנה‪ .‬ומיהו לבריא ממש‪ ,‬משמע דאסור‪.‬‬
‫וכ"כ הסמ"ג בהלכות שבת‪ ..‬דמותר לסוך‬
‫מאיסור או חלב חזיר‪ ,‬למי שיש לו חטטין‪.‬‬
‫אע"ג דליכא סכנה‪ .‬דאין איסור כ"א‬
‫בעושה לתענוג‪ .‬אבל משום צער שרי" (כ"ד‬
‫סה"ת סי' רל"ח‪ .‬והכל בו סי' לא)‪ .‬והאריך לדון‬
‫בדברי המתירים ובדברי האוסרים‪,‬‬
‫ומדבריו משמע שלפי הדין מותר‪ ,‬אלא‬
‫שנהגו לאסור סיכה בשומן חזיר‪ ,‬משום‬
‫דמסאבא‪ .‬וכן מתבאר מרבינו ירוחם (נט"ו‬
‫חכ"ו)‪ ,‬שהביא דברי ר"ב בעל סה"ת‪,‬‬
‫שלסוך התינוקות בשמן חזיר אסור‪ .‬אלא‬
‫שלפירוש ר"ת שסובר דל"ש סיכה‬
‫כשתיה‪ ,‬רק בשמן‪ ,‬מותר‪ .‬ומוכח לר"ת‬
‫מותר אף לתענוג בעלמא‪ .‬וכן מוכח‬
‫שהבין המחנ"א (בסוף ספרו על הרמב"ם‪ ,‬מא"ס ח‪,‬‬
‫טו)‪ .‬שהשיג על האו"ה‪ ,‬מדברי התוס'‪,‬‬
‫השמש‬
‫שאין סיכה אלא בשמן‪ .‬וא"כ‪ ,‬זיל בתר‬
‫טעמא‪ ,‬ויש להתיר אף לתענוג‪.‬‬
‫וא"כ במקרה דנן‪ ,‬שאנו עוסקים בחולי‪,‬‬
‫טחורים‪ ,‬מותר‪ .‬אף שהתרופה לא הוכחה‬
‫מבחינה מדעית‪ .‬כי לא יהיה השימוש‬
‫בשומן חזיר כשיש טחורים‪ ,‬אלא בדרגה‬
‫של סילוק צער‪ ,‬או הרגעת כאב‪ .‬ועוד‬
‫שסיכה באותו מקום היא מאוסה‪ .‬ויש‬
‫לומר עוד‪ ,‬דאף האוסרים סיכה כשתיה‬
‫גם בחלב ושומן חזיר‪ ,‬האי טעמא משום‬
‫שעדיין ראוי לאכילה‪ .‬אבל באופן שהוא‬
‫פגום י"ל דמותר‪ ,‬דהא אפילו נבלה‬
‫סרוחה מאכילת הכלב מותרת (כמ"ש‬
‫הרמב"ם מא"ס יד‪ ,‬יא)‪ .‬ורק בנפסל מאכילת‬
‫אדם‪ ,‬כתב הרמב"ם דפטור‪ .‬וס"ל‬
‫להמנח"כ שעה"ת ח"א פ"ט דאסור‬
‫מדרבנן‪ .‬אבל בנפסל לגמרי י"ל דמותר‪.‬‬
‫וכן כתב הפר"ח (יו"ד קיז סק"ד) להתיר לכו"ע‬
‫להשתמש בבורית העשויה מחלב‪ .‬ואפילו‬
‫לתענוג‪ ,‬כיון שהיא פגומה‪ .‬וכן כתב‬
‫הערוה"ש (שם סכ"ט)‪ ,‬וז"ל‪" :‬וגם המתירים לא‬
‫התירו רק במקום צער כמו חטטים‪ .‬אמנם‬
‫בבורית שלנו שהוא מסריח‪ ,‬ואף לכלב‪,‬‬
‫אינו ראוי‪ .‬ואין לך לפגם יותר גדול מזה‪,‬‬
‫פשיטא שאין בזה חשש‪ ,‬אפילו לבריאים‪.‬‬
‫וכן המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל"‬
‫וכו'‪ .‬א"כ הו"ה בנידון דידן‪ .‬ושבתי וראיתי‬
‫בשו"ת שבט הלוי (ח"ה‪ ,‬נה)‪ ,‬שדן בענין‬
‫הרפואה ההומיאופטית וכתב שאין הדבר‬
‫תלוי באם התרופה סגולית‪ ,‬או טבעית‪,‬‬
‫אלא עד כמה הנסיון מוכיח שהתרופה‬
‫מועילה‪ .‬כי גם תרופה טבעית שטרם‬
‫נבדקה‪ ,‬אין להשתמש בה‪ ,‬כשיש צורך‬
‫לדחות איסור‪ .‬והעיר שם לגבי התרופה‬
‫‪200‬‬
‫חם‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫ההומיאופטית‪ ,‬שאולי הריפוי באמצעות‬
‫גורם המחלה‪ ,‬הוא סוד בטבע‪ .‬הערה‬
‫שלכאורה היא היפך דברי הרמב"ן‪ ,‬אותם‬
‫הבאנו לעיל‪ .‬אלא שהתקשה בהשערתו‬
‫זו‪ ,‬משום שבגמרא יומא‪ ,‬שם‪ ,‬ראו‬
‫באכילת חצר כבד של כלב שוטה‪ ,‬ע"י‬
‫האדם שנושך ע"י כלב שוטה‪ ,‬כתרופה‬
‫[ה]‬
‫סגולית‪.‬‬
‫ועיין בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סח)‪ ,‬שדן‬
‫בדבר השימוש בתרופות הומיאופטיות‬
‫בכל ימות השנה ובפסח‪ .‬וחיפש דרכים‬
‫לכל ימות השנה‪ ,‬כגון שיטעם ולא יאכל‬
‫ולא ישתה‪ ,‬וכן ע"י שיפגמו טעמה‪ .‬וכן ע"י‬
‫ביטול ברוב‪ .‬ולגבי פסח‪ ,‬כתב שצריך‬
‫לברר היטב‪ ,‬אם יש בה חמץ‪ .‬שאם יש‬
‫בה חמץ אין להתיר אלא במקום סכנה‪.‬‬
‫והנראה לענ"ד כתבתי‪.‬‬
‫לסיכום‪:‬‬
‫א‪ .‬תרופה הומיאופטית‪ ,‬יש לדון אם‬
‫היא תרופה בדוקה‪ .‬ולפיכך כל שהיא‬
‫ניתנת בדרך אכילה ושתייה ויש בה‬
‫איסור‪ ,‬מספק אין להשתמש בה בשביל‬
‫חולה שאין בו סכנה‪ .‬אלא א"כ היא‬
‫עברה תהליך כימי שהיא פשטה צורה‬
‫ולבשה צורה והתבטלה בתערובות‪[,‬ו] או‬
‫שטעמה נפגם ביותר שנפסלה מהכלב‬
‫(עיין נוב"ק יו"ד כו)‪.‬‬
‫ב‪ .‬תרופה הומיאופטית שיש בה איסור‬
‫תורה‪ ,‬בשביל חולה שיש בו סכנה‪ ,‬באנו‬
‫למחלוקת הפוסקים‪ ,‬אם מותר לדחות‬
‫איסור תורה בשביל תרופה כזו‪ ,‬מחמת‬
‫השמש‬
‫הסכנה‪ .‬ויש לצדד לקולא‪ .‬וכנתבאר‬
‫בפנים שורש הדברים‪.‬‬
‫ג‪ .‬לגבי שימוש חיצוני בתרופה‬
‫הומיאופטית‪ ,‬אם מדובר בדבר שהוא‬
‫אסור בהנאה‪ ,‬כמו חמץ בפסח‪ ,‬או כמו‬
‫ערלה‪ ,‬או בשר בחלב‪ ,‬הדבר אסור‪.‬‬
‫אלא א"כ האיסור התבטל‪ .‬אך בדברים‬
‫שאינם אסורים בהנאה‪ ,‬כמו שומן חזיר‪,‬‬
‫אף שיש שנהגו בו איסור‪ ,‬מאחר‬
‫והשימוש הוא חיצוני‪ ,‬כלומר על גבי‬
‫בשר האדם‪ .‬אין מקום לאסור כשיש‬
‫לאדם חולי או כאבים‪.‬‬
‫רצון בן ר' יוסף הלוי ערוסי‬
‫____________________________________________________‬
‫[א] מהלשון פטור משמע שעכ"פ איסור דרבנן יש‪.‬‬
‫כמו שכתב הרמב"ם פ"א שבת ה"ג‪ .‬וכ"כ המנח"כ‬
‫שה"ת ח"א פ"ט בדעת הרמב"ם‪ .‬אכן הפר"ח יו"ד‬
‫קג סק"א חולק וסובר שמה שכתב הרמב"ם פטור‪,‬‬
‫היינו שאסור לאכול עכ"פ משום בל תשקצו‪ .‬וכן‬
‫מתבאר מהרא"ה בבדה"ב ב"ד ש"א‪ .‬וכן מבואר‬
‫בחינוך תעב‪ .‬וע"ע נוב"ק יו"ד כו‪.‬‬
‫[ב] וע"ע בתוס' שבועות כג‪ ,‬ב‪ .‬ד"ה דמוקי‪ ,‬וכב‪ ,‬ב‪.‬‬
‫ד"ה אהיתרא‪ .‬ומל"מ יסוה"ת ה‪ ,‬ח‪ .‬ושבועות ה‪ ,‬ה‪.‬‬
‫ומרדכי פ"ב דפסחים סי' תקמ"ה‪ .‬וש"ך יו"ד קנה‬
‫סקי"ג‪ .‬וחידושי הרשב"א וריטב"א קידושין נו‪ ,‬ב‪.‬‬
‫[ג] ומוכח‪ ,‬שאף שנהגו הרופאים לתת אותה‬
‫רפואה‪ ,‬מכיון שאינה מרפאת בוודאות‪ ,‬אסור‪.‬‬
‫ויעוין למהר"ם בן חביב בספרו תוספת יום‬
‫הכיפורים יומא שם‪ .‬שהקשה שמדברי רש"י מוכח‬
‫שלפעמים מעלה ארוכה‪ .‬ולמה לא נתיר‪ ,‬כי ספק‬
‫נפשות דוחה את השבת‪ .‬כ"ש שאר איסורין‪ .‬וכתב‬
‫שלכן הר"ן השמיט לשון רש"י "אינה רפואה גמורה‬
‫להתיר" וכו'‪ ,‬וכתב אינה רפואה להתיר‪ .‬והביא‬
‫‪202‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות תרופה הומיאופתית‬
‫דברי האו"ה‪ ,‬והרמ"א הנ"ל‪ .‬וכתב‪" :‬ונשמע לי דכל‬
‫רפואה טבעית שרגילין לעשות‪ ,‬אע"פ שהיא ספק‬
‫רפואה‪ ,‬יכולין להאכילו לחולה‪ ,‬אף שהוא דבר‬
‫איסור‪ .‬או שצריכין לחלל שבת לעשות אותה‬
‫רפואה‪ ,‬מחללים עליו השבת‪ .‬דספק נפשות להקל"‪.‬‬
‫[ד] ובענין איסור סחורה במאכלות אסורות‪,‬‬
‫שמכשיל את המוכר בזה‪ ,‬שהוא איסור מהתורה‬
‫להרבה ראשונים‪ ,‬עיין תוס' פסחים כ"ג ע"א ד"ה‬
‫אמר‪ .‬ואור זרוע ח"א סי' ש"ל‪ .‬ורא"ש פ"ז ב"ק סי'‬
‫י"ז‪ .‬וכ"כ הר"ן ותוס' רבינו פרץ‪ ,‬וחידושי רבינו דוד‪,‬‬
‫והמהר"ם חלאוה‪ ,‬פסחים שם‪ .‬וכן פשטות דברי‬
‫הרמב"ם פ"ח ממא"ס הט"ז שכתב שם לאסור‬
‫סחורה‪ ,‬אפילו בספק‪ .‬ואם היה רק מדרבנן הא‬
‫הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא‪ ,‬וכן הבין המל"מ שם‪.‬‬
‫ועיי"ש בשעה"מ‪ .‬ופר"ח יו"ד קי"ז סק"א וכ"ד‬
‫הרשב"א בחידושיו ב"ק פ"ה ע"א‪ .‬מכל מקום‬
‫בנידון דידן‪ ,‬שהתרופות האלה רק לשימוש חיצוני‬
‫ולא ראויות לאכילה‪ ,‬לא שייך איסור סחורה‪ .‬כיון‬
‫שאיסור סחורה הוא שמא יבוא לאכול וכאן אין‬
‫חשש זה‪ ,‬וכן מתבאר כיוצא בזה בחתם סופר יו"ד‬
‫קח‪.‬‬
‫[ה] ולכאורה יש לדון עוד להתיר התרופות‬
‫ההומיאופטיות מדין ביטול ברוב‪ .‬וכמו שביארנו‬
‫במבוא‪ .‬כיצד מדללים את כל התרכובת פעמים‬
‫רבות‪ .‬ובודאי יש רוב נגד האיסור‪ .‬והנה גבי חמץ‬
‫בפסח הלכה היא שאינו בטל אפילו באלף (דעת‬
‫הרי"ף והרמב"ם והרא"ש‪ ,‬השו"ע או"ח תמז‪ ,‬א‪.‬‬
‫שלא כדעת השאלתות שחמץ בטל בס'‪ .‬וכ"ד ר"ת‬
‫שהובאה בתוס‪ ,‬פסחים‪ ,‬ל‪ ,‬א‪ .‬ופסקי הרי"ד‬
‫והריא"ז פסחים שם וכ"ד שבה"ל סי' ריז)‪ .‬אולם‬
‫חמץ שנתערב קודם הפסח יש דעות בראשונים‬
‫שלא אמרינן חוזר וניעור‪ .‬אלא כל שנתבטל קודם‬
‫הפסח בטל בששים‪ ,‬ונשאר בביטולו גם לאחר‬
‫שיגיע הפסח (הראב"ד בתשובותיו‪ ,‬תמים דעים‪,‬‬
‫סי' ל"ו‪ .‬הר"ן בתשובותיו סי' נ"ט‪ .‬סה"ת סי' נ"ה‪.‬‬
‫ומרדכי פ"ב פסחים סי' תקנ"ה‪ .‬והסמ"ג ל"ת עז‪.‬‬
‫ואו"ז פ"ה ע"ז סי' ר"ע‪ .‬וחידושי הריטב"א והמאירי‪,‬‬
‫פסחים‪ ,‬ל‪ ,‬א‪ .‬דעת הרא"ה‪ ,‬ורבינו פרץ‪ ,‬והאורחות‬
‫חיים לרא"ה מלוניל הלכות חמץ ומצה אות מ"ב)‪.‬‬
‫וכן הביא דעה זו בסתם בשו"ע תמז‪ ,‬ד‪ .‬אלא שכתב‬
‫ויש חולקים‪ .‬וא"כ י"ל שיש ספק ספיקא‪ .‬ספק‬
‫השמש‬
‫כשאלתות וסיעתו הסוברים שחמץ בפסח בס'‪.‬‬
‫ואפי' לחולקים שמא אינו חוזר וניעור‪ .‬וגם דעת‬
‫הרמ"א שם להכריע דבלח אין חוזר וניעור‪ .‬ומכל‬
‫שכן כאן שאין ברור שהיה אלכוהול מדגנים‪.‬‬
‫ובספק נכון לפסוק שאינו חוזר וניעור (וכמ"ש‬
‫מהר"ם חלאווה פסחים ל‪ ,‬ב‪ .‬וע"ע ברכ"י תס"ב‬
‫סקי"א ודו"ק)‪ .‬שהרי כאמור הרוקחים כאן בארץ‬
‫לוקחים את החומר הבסיסי מחו"ל ומדללים אותו‬
‫כאן רבות פעמים‪ ,‬ואם ידללו באלכוהול שאינו‬
‫מופק מדגנים נמצא ביטול בס' כבר בשני דילולים‪.‬‬
‫שהרי רגילים לקחת חלק אחד מהחומר והתרכובת‬
‫הבסיסית הזאת ולדלל בעשרה חלקי אלכוהול‪.‬‬
‫ובאמת שלקנות כך‪ ,‬בלא ידיעה שדולל באלכוהול‬
‫כשר‪ ,‬הוא איסור גמור של ספק חמץ‪ ,‬ויין נסך‪.‬‬
‫שהרי אלכוהול המופק מדגנים וכדומה הוא זיעה‪.‬‬
‫וזיעה מהאיסור‪ ,‬דינה כאיסור עצמו‪ ,‬וכמ"ש בשו"ע‬
‫(יו"ד‪ ,‬קכג‪ ,‬כד)‪" ,‬אגוא"ה ארדיינט"י של עובד‬
‫כוכבים אסור בהנאה כיין עצמו‪ .‬הג"ה‪ .‬ופירוש‬
‫דבריו‪ ,‬יין שרוף שעושים מיין נסך‪ ,‬אע"פ שאינו רק‬
‫זיעה מן הנסך‪ ,‬הרי הוא כאיסור עצמו"‪ .‬והיינו‬
‫קוניאק‪ .‬עיין בשו"ת הריב"ש סי' רנ"ה שממנו מקור‬
‫דין זה‪ .‬ולמדו זה מהמשנה במכשירין‪ ,‬ה‪ ,‬יא‪.‬‬
‫"האשה שהיו ידיה טהורות ומגיסה בקדרה טמאה‪.‬‬
‫אם הזיעו ידיה טמאות‪ .‬היו ידיה טמאות ומגיסה‬
‫בקדרה טהורה אם הזיעו ידיה הקדירה טמאה"‪.‬‬
‫וכ"פ הרמב"ם טו"א ז‪ ,‬ב‪ ,‬ג‪ .‬וכ"פ בשו"ע‪ ,‬יו"ד‪ ,‬צב‪,‬‬
‫ח‪ ,‬גבי בשר בחלב שהזיעה חשיבה כמותה‪ .‬ומקורו‬
‫מתשובות הרא"ש כלל כ' סכ"ו‪ ,‬שג"כ למד זאת‬
‫מהמשנה במכשירין‪ ,‬ב‪ ,‬ב‪ .‬גבי מרחץ טמאה‪,‬‬
‫שזיעתה טמאה‪ ,‬וא"כ מינה לענין חמץ‪ ,‬ולענין שאר‬
‫איסורין‪ .‬וכן מתבאר בטושו"ע או"ח תנ"א סי"ד‪.‬‬
‫שכיסוי של ברזל שמניחים על הקדירה צריך‬
‫הגעלה‪ ,‬כיון שמזיע‪ .‬הרי שהזיעה של חמץ נחשבת‬
‫כחמץ‪ .‬ולא אכחד שלכאורה יש עדיין לדון להתיר‬
‫לצורך החולה‪ .‬דהן אמת שהזיעה אסורה כמו‬
‫האיסור בעצמו‪ ,‬מ"מ י"ל דאינו אסור מהתורה‪.‬‬
‫כדמשמע ממ"ש הרמב"ם‪ ,‬מאכא"ס‪ ,‬י‪ ,‬כב‪" :‬הטבל‬
‫והחדש והכלאים והערלה‪ ,‬משקין היוצאים מהם‬
‫אסורים כמותם‪ .‬ואין לוקין עלהם‪ .‬חוץ מיין ושמן‬
‫של ערלה"‪ .‬ומוכח בפשוטו שאינו אלא איסור‬
‫דרבנן‪ .‬וכן מתבאר בכס"מ שם‪ .‬וא"כ כ"ש זיעה‬
‫שאינה ממש מי הפרי בעצמו‪ .‬וכן מוכח בפסחים‪,‬‬
‫כד‪ ,‬ב‪ .‬דמלבד יין ושמן‪ ,‬כל המשקין חשיבי זיעה‬
‫‪203‬‬
‫חם‬
‫הרב רצון ערוסי‬
‫בעלמא‪ .‬ועיין ברכות‪ ,‬לח‪ ,‬א‪ .‬דעל משקה הפירות‬
‫שסחטן אומר שהכל‪ ,‬דהוי זיעה בעלמא‪ .‬אלא‬
‫דראיתי להחינוך מצוה רפ"ד שכתב‪" :‬ומשקין‬
‫היוצאין מפירות שהן טבל אסורין כמותם‪ .‬ומכל‬
‫מקום‪ ,‬אע"פ שהם אסורים מהתורה‪ ,‬אין חיוב‬
‫מלקות על המשקין‪ .‬אלא על גוף הפירות‪ .‬חוץ מיין‬
‫ושמן שלוקין עליהם כדרך שלוקין על הזתים‬
‫וענבים‪ .‬והטעם לפי הדומה‪ ,‬מפני שעיקרן של אותן‬
‫פירות למשקין הם לבריות"‪ .‬הרי מפורש שהזיעה‬
‫הוי מהתורה‪ .‬וא"כ י"ל דהו"ה האדים חשובים כמו‬
‫האיסור מהתורה‪ .‬אכן באמת יש לחלק‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬
‫וידוע מה שכתב הפני יהושע על הש"ס בקונטרס‬
‫אחרון עמ"ס קידושין דקס"ו ע"א‪ .‬ומשם בארה לדון‬
‫בדין זיעה אם היא איסור תורה‪ ,‬וצידד שם שזה רק‬
‫דרבנן‪ .‬בניגוד לשיטתו של החכ"צ סי' כ‪ .‬וע"ע מ"ש‬
‫בזה השאג"א בתשובות החדשות סי' י"א‪ .‬ומשכנות‬
‫יעקב יו"ד ל"ו‪ .‬וערוה"ש או"ח תמ"ב‪ ,‬כ‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫אלא שיש לדון עדיין‪ ,‬גם אם נאמר שהאלכוהול‬
‫הוא איסור‪ ,‬א"כ הרוקח שמערב חלק אחד מעשרה‬
‫בתוך האלכוהול הכשר‪ ,‬הוא מבטל איסור‬
‫לכתחילה‪ ,‬ואסור לבטל איסור לכתחילה‪ ,‬ולכמה‬
‫ראשונים הוא מהתורה (עיין רש"י חולין צ"ח ע"ב‪.‬‬
‫וראב"ד שהובא בב"י יו"ד צ"ט)‪ ,‬ועכ"פ איסור‬
‫דרבנן יש (וכמש"כ הרמב"ם מאכא"ס טו‪ ,‬כה‪ .‬ועיין‬
‫ש"ך צ"ט‪ ,‬סק"ז‪ .‬וחכמ"א כלל נ"ו ס"ו)‪ .‬וא"כ‪ ,‬כאן‬
‫שקונה מן הרוקח אסור (כמו שכתב השו"ע‪ ,‬יו"ד‪,‬‬
‫צט‪ ,‬ה‪ ,‬דאם בשוגג‪ ,‬מותר‪ .‬ואם במזיד אסור‬
‫למבטל עצמו‪ ,‬ולמי שנתבטל בשבילו‪ .‬דחיישינן‬
‫שמא יאמר לעכו"ם שיבטלנו‪ .‬עיין ב"י שם וש"ך‬
‫סקי"א)‪ .‬וא"כ כאן שקונה מהגוי את התרכובת‬
‫הבסיסית נחשב כמבטל איסור‪ .‬וכמ"ש בהגהת‬
‫רעק"א בשם תשובות הריב"ש סי' תצ"ח‪ .‬שאם‬
‫ביטל לכל מי שירצה לקנות חשוב כנתבטל‬
‫בשבילו‪ .‬ועיין לרדב"ז ח"ג תתקע"ח שכתב‬
‫דכשנתבטל אצל הגוי אסור לקנות ממנו‪ ,‬כי חשוב‬
‫כמבטל איסור לכתחילה‪.‬‬
‫אכן האמת תורה דרכה שכאן הוא קודם זמן‬
‫האיסור‪ ,‬ולא חשוב מבטל איסור לכתחילה‪ ,‬כיון‬
‫שרק בפסח יאסר‪ ,‬ובשעה שמבטל עדיין שם היתר‬
‫עליו‪ ,‬ובנדון י"ל דמותר‪ .‬וראה לט"ז‪ ,‬או"ח‪ ,‬תמז‪,‬‬
‫סק"ה‪ ,‬שכתב שאם נתערב לח בלח קודם הפסח‬
‫השמש‬
‫יכול להרבות עליו עד שיבטלנו בס'‪ ,‬ואין בזה‬
‫משום מבטל איסור לכתחילה‪ .‬וכ"כ המג"א שם‬
‫סקי"א‪ .‬והיינו כנ"ל שקודם הזמן לא חשוב איסור‪,‬‬
‫וא"כ הו"ה בנידו"ד‪ .‬אלא שלכאורה מוכח לא כן‬
‫ממה שכתב הטור בשם רבינו פרץ והובא בסמ"ק‬
‫ריט‪ ,‬והג"מ פ"ה חו"מ סק"ח‪ ,‬שצריך לברור את‬
‫החטין אחת אחת מאכילת עכבר‪ .‬והטור חלק‬
‫שאפילו אם מחמיץ אין כאן אלא אחד מאלף‬
‫ומתבטלים כשטוחנן‪ .‬ואין כאן משום מבטל איסור‬
‫שאינו טוחן כדי לבטלן‪ .‬וכן מתבאר טעם זה‬
‫בתשובות הרשב"א ח"א תפח‪ .‬והמיוחסות סי' ק"נ‪,‬‬
‫וממה שלא כתבו שהוא קודם הפסח‪ ,‬מוכח שגם‬
‫קודם פסח חשוב מבטל איסור‪.‬‬
‫וראה להמשנ"ב סי' תנ"ג סק"כ שהביא דברי הט"ז‬
‫והמג"א הנ"ל וכתב שרוב הפוסקים חולקים‬
‫ואוסרים‪ .‬דכיון דמבטלן אדעתא דלאכול אותם‬
‫בפסח‪ ,‬הו"ל כמבטל בזמן איסורו‪ .‬ובשעה"ד יש‬
‫לסמוך על המתירים‪ .‬וכתב בשעה"צ סק"ל להוכיח‬
‫מטעם הראשונים הנ"ל הסוברים שגם קודם פסח‬
‫חשוב כמבטל איסור‪ ,‬עיי"ש‪ .‬אלא שמצאנו‬
‫לראבי"ה פסחים תי"ב שכתב לגבי חיטין מנשיכת‬
‫עכבר‪" ,‬ואין כאן משום אין מבטלין איסור‬
‫לכתחילה‪ ,‬דאכתי לאו איסור נינהו‪ .‬עד שיגיע‬
‫הפסח"‪ .‬וכ"כ המרדכי פסחים סי' תקס"ט‪" :‬דאין‬
‫כאן משום מבטל‪ ,‬דאכתי לא חל הפסח"‪ .‬ובאמת‬
‫י"ל שבמקום שיש ספק אם יש איסור‪ ,‬כולי עלמא‬
‫מודים שהמותר קודם הפסח‪ ,‬כשעדיין לא חל זמן‬
‫האיסור‪ .‬ודו"ק‪ .‬וכך בכל ספק איסור היה מקום‬
‫לחדש שאין דין איסור ביטול לכתחילה‪ .‬ובפרט‬
‫לסוברין שאיסור לבטל איסור הוא רק מדרבנן‪,‬‬
‫נמצא שבספק הוא ספק דרבנן ולקולא וכ"כ‬
‫בכנה"ג‪ ,‬יו"ד‪ ,‬צט‪ ,‬אות ט"ז‪ .‬אלא שהיה מקום‬
‫להוכיח לא כן‪ .‬מהשו"ע‪ ,‬יו"ד‪ ,‬פד‪ ,‬יד‪ ,‬בחיטים‬
‫מתולעים שמותר לטחנן‪ .‬והוא שירקד הקמח לאור‬
‫היום‪ .‬ומקור הדין בתרומת הדשן סי' קנ"ה‪ .‬ושם‬
‫כתב הטעם שאין כאן מבטל איסור כי התולעים‬
‫בורחים לקול האפרכסת‪ .‬ואפילו בספק אם ברחו‪,‬‬
‫מותר‪ ,‬כיון שאין כוונתו לטחון את החיטים כדי‬
‫לבטל את התולעים‪ ,‬אלא לעשותן קמח‪ .‬ומוכח‬
‫לכאורה שאסור לבטל ספק איסור לכתחילה לולי‬
‫הטעם שאין כוונתו לבטל‪ .‬והיתר זה שאין כוונתו‬
‫לבטל לבד‪ ,‬אינה מספיק להיתר‪ ,‬רק בצירוף שאין‬
‫‪204‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות תרופה הומיאופתית‬
‫כאן ודאי איסור (ראה לש"ך‪ ,‬שם‪ ,‬סק"מ‪ ,‬והט"ז‪,‬‬
‫סקי"ט‪ .‬ועיין ש"ך‪ ,‬צ"ב‪ ,‬סק"ח)‪ .‬ואף המתירין לבטל‬
‫ספק איסור הוא רק באיסור דרבנן (פמ"ג צ"ט‪,‬‬
‫שפ"ד‪ ,‬סק"ז)‪ .‬אלא שגם בנידון התרופות‬
‫ההומיאופטיות אין ודאי איסור חמץ‪ ,‬ויתכן‬
‫והאלכוהול אינו מחמשת מיני דגן‪ .‬ואינו מתכוון‬
‫לבטלו‪ ,‬אלא לייצר בצורה של דילול הרכוז את‬
‫התרופה (ועיין דר"ת‪ ,‬סי' צ"ט‪ ,‬ס"ק ל"ה ‪ -‬ל"ו)‪ .‬גם‬
‫יתכן שמכיון שאיסור דרבנן מותר לצורך חולה‬
‫שאין בו סכנה‪ ,‬הוא הדין לבטל איסור שהוא רק‬
‫איסור דרבנן – מותר‪ .‬וכמו שעושים בשביל חולה‬
‫שאב"ס איסור דרבנן (כמפורש בשו"ע או"ח שכח‪,‬‬
‫יז)‪ .‬אלא שניתן לחלק שרק במקום שהחולה נהנה‬
‫לרפואתו מהאיסור עצמו מותר כשהוא איסור‬
‫דרבנן‪ ,‬משא"כ כאן אינו מתרפא באיסור דרבנן‬
‫שהוא הביטול‪.‬‬
‫ומ"מ יש להתיר מן הדין‪ ,‬כיון שהוא רק ספק אם יש‬
‫כאן איסור‪ .‬ונראה שאף הרמ"א (יו"ד קנה‪ ,‬ג)‪,‬‬
‫שאסר אכילת ושתית האיסור עצמו‪ ,‬אף שהוא רק‬
‫איסור דרבנן (כדעת הרמב"ן בתוה"א‪ .‬ובתשובות‬
‫המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ז‪ .‬והרא"ה בבדה"ב‪,‬‬
‫ש"ד פ"ט‪ .‬ורבינו ירוחם ני"ח ח"ג)‪ .‬מ"מ בספק‬
‫איסור ‪ -‬מותר‪ .‬ומה גם שהספק בסתם יינם‪ ,‬וא"כ‬
‫יש פה ס"ס ולהקל‪ .‬שמא כהרדב"ז (אלף ע"ו) ועוד‬
‫(בשמים ראש המיוחס להרא"ש [ובמקו"א הארכנו]‬
‫סי' ר"פ‪ .‬ועיין מל"מ יסוה"ת ה‪ ,‬ו שהאריך‪ .‬ובמג"א‬
‫שכ"ח סק"ט‪ ,‬ובחיי"א כלל ס"ט‪ ,‬טז‪ ,‬ונשמ"א סק"ג‪.‬‬
‫ומשנ"ב שכ"ח סקל"ט‪ .‬וזרע אמת ח"ב מט‪ .‬וע"ע‬
‫לוית חן אות פ"ח)‪ ,‬שמתיר איסורים דרבנן‪ ,‬אפילו‬
‫של אכילה ושתיה לחולה שאב"ס‪ .‬ומכל שכן‬
‫בתרופות הומיאופטיות‪ ,‬שאין צריכים לבלוע‪ ,‬אלא‬
‫די בהנחת כמה טיפות על הלשון‪ ,‬שזה קל יותר‪.‬‬
‫ואם הריב"ש בתשובה רפ"ח כתב שטעימה של‬
‫איסור היא רק איסור דרבנן‪ ,‬שמא יבלענו‪ .‬כאן‬
‫שהוא רק ספק אם יש בו איסור‪ ,‬י"ל שכולי עלמא‬
‫יתירו טעימה‪ .‬אלא שהט"ז (יו"ד צח סק"ב) כתב‬
‫שבמקום ספק אם נמלח הבשר מותר לטעום‬
‫ולהפליט כמו שנפסק בסי' מב‪ ,‬ג בחסרה המרה‬
‫קורע הכבד שתי וערב‪ ,‬וטועמו בלשונו‪ ,‬אם יש בו‬
‫השמש‬
‫טעם מר‪ ,‬וזאת לפי שהוא ספק‪ ,‬כי שמא יטעם טעם‬
‫מר וכשרה‪ .‬וכיון איסור טעימה מדרבנן‪ ,‬מותר‬
‫בספק איסור (ועיין להחוו"ד שם חידושים סק"ב)‪.‬‬
‫אכן הדרישה שם סובר שאפילו בספק איסור ‪-‬‬
‫אסור‪ .‬וראיה ממה שאסור לישראל לטעום איסור‬
‫שנתערב בהיתר‪ .‬ולכן אסר לבדוק אם מלוח או לא‬
‫(וכ"פ הש"ך סי' מב‪ ,‬סק"ד)‪ .‬אלא שיש לחלק כי‬
‫שונה טעימת הכבד שיש לנו כאן לריעותא שאין‬
‫אנו רואים את המרה‪ .‬וכן בבשר שקונה מהקצב‬
‫יתכן וחשוב כאתחזק איסורא (עיין בט"ז יו"ד קכ"ז)‪.‬‬
‫משא"כ בספק‪ ,‬אם יש כאן איסור‪ ,‬כמו בנידון דידן‪,‬‬
‫י"ל שמותר‪ .‬ועוד י"ל שעד כאן לא אסרו אלא‬
‫בספק איסור מהתורה‪ ,‬אבל בספק איסור דרבנן –‬
‫מותר‪ .‬וגדולה מזו כתב הצמח צדק סי' מ"ז הובא‬
‫בפת"ש סק"א שאיסור דרבנן מותר לטעום‪.‬‬
‫והפר"ח הביא מחולין קיא‪ ,‬ב‪ .‬בההיא פינכא דמלח‬
‫בה בשרא ותברה ואמאי לא יטעם כשהיא אינה‬
‫בת יומה והיא רק דרבנן‪ .‬וע"כ מוכח דלא כהצ"צ‪.‬‬
‫אכן עיין בנוב"ת יו"ד נ"ב שישב הקושיא עייש"ה‪.‬‬
‫וילע"ד‪ ,‬ובמקו"א הארכנו‪.‬‬
‫ולא עוד יש לומר שלא שייך כאן ביטול‪ ,‬כיון‬
‫שהדרך של עשית התרופה על ידי דילולה כמה‬
‫פעמים‪ .‬וכעין זה כתב הרשב"א בתשובה ח"ג ריד‪.‬‬
‫והובאה בב"י יו"ד סי' קל"ד בחומץ ודבש של‬
‫עכו"ם‪ ,‬שמערבים יחד שלא בטל במיעוטו‪ ,‬כיון‬
‫שכך תיקונו‪ ,‬וכל שעיקרו כך לא בטל‪ .‬וכ"פ בשו"ע‬
‫סי"ג‪ .‬אכן באמת הרמב"ם מא"ס ג‪ ,‬חולק על יסוד‬
‫זה‪ ,‬וכמו שהוכיח הנוב"ת חיו"ד נ"ו עיי"ש היטב‪.‬‬
‫וגם הוי רק מדרבנן‪ .‬וכמו שמתבאר להדיא מדברי‬
‫הראב"ד‪ .‬וכ"כ המג"א תמב‪ ,‬סק"א‪ .‬ודו"ק היטב‪.‬‬
‫וע"ע מנחת יצחק‪ ,‬ח"ב‪ ,‬כח‪ .‬וח"ו‪ ,‬ע"ג‪ .‬ואכמ"ל‪ .‬ועוד‬
‫חזון למועד‪.‬‬
‫[ו] ראה רא"ש ברכות פ"ו סי' ל"ה‪ .‬טור או"ח‬
‫רט"ז‪ .‬ומג"א שם סק"ג‪ .‬חתם סופר או"ח רטז‪.‬‬
‫ושאג"א סי' ע"ה‪ .‬וש"ך יו"ד קנ"ה סקי"ט וביאוה"ג‬
‫סקכ"ב‪ .‬ורדב"ז ח"ג תקמח‪.‬‬
‫‪205‬‬
‫חם‬
‫הרב אריה רלב''ג‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב אריה רלב''ג שליט''א‬
‫רב הראשי ואב''ד דק''ק אמשטרדם‬
‫אב''ד אגודת הרבנים דארה''ב ‪ -‬וקנדה‬
‫רב הפוסק כשרות קי‪-‬משולש‬
‫לידידי הדיין המצויין הרה''ג ר' יעקב חביב שליט''א דברי תורה אלו הם לזכר אביו‬
‫הדגול החח''ם זצ'ל לקראת היארצייט השני‪ ,‬יה''ר שבמהרה יקום לתחייה עם שאר‬
‫צדיקי עולם בביאת גוא''צ‪.‬‬
‫בדין כשרות משחת שיניים‬
‫הנה יש מוצר משחת שיניים שמושחים‬
‫אותו על השיניים לאלו האנשים שיש‬
‫להם ריבוי סידן ו‪/‬או חיידקים התוקפים‬
‫השיניים וגורם להם ריקבון עד לאיבוד‬
‫השן‪ ,‬וכדי ללחום בתופעה הזו‬
‫ובחיידקים כאלו ממרחים במרפאה‬
‫(וברוב הפעמים ע''י רופא שיניים)‬
‫המשחה הנמצא בתוך דפוס שמלבישים‬
‫על השיניים לחצי שעה‪ ,‬ואחרי הטיפול‬
‫הזה השן מוגן מן החולי הנ''ל במשך‬
‫כמה חדשים‪ .‬והנה בייצור המשחה הזו‬
‫מערבבים בתחילה דבר טמא ("ענזים"‬
‫מד''א) שבטל בששים (‪ 215‬גרם בתוך ‪50‬‬
‫קילו שזה ‪ ,)1 / 232‬ואח''כ מערבבים‬
‫יותר חומרי גלם‪,‬עד שמתבטל אחד‬
‫בחמש מאות‪ ,‬ובסוף התערובת הזאת‬
‫מהווה רק עשר אחוז של המוצר הסופי‪,‬‬
‫ונמצא שהאיסור בסוף הוי אחד בחמשת‬
‫אלפים‪ .‬האם המשחה מותרת בשימוש?‬
‫תשובה ‪:‬‬
‫היכא דיש תערובת דבר אסור במשחת‬
‫שיניים כבר דן בזה הגרצ''פ פראנק ז''ל‬
‫בשו''ת הר צבי (יור''ד סימן צ''ה) והראה‬
‫בכחא דהתירא דמותר – והנני חוזר על‬
‫תשובתו עם קצת נופח משלי‪.‬‬
‫מקור ההלכה בדבר פגום דמותר מן‬
‫התורה היא במס' ע''ז (ס''ז‪-‬ס''ח) דנבלה‬
‫הראויה לגר קרויה נבלה‪ ,‬ושאינה ראויה‬
‫לגר אינה קרויה נבלה‪ ,‬והרשב''א בת''ה‬
‫הארוך (בית ד' שער ד') והרא''ש (ע''ז פ''ה‬
‫סימן ל''ד) פסקו כר''ש דאם אחר שנעשה‬
‫נבלה נפגם אז נפקע דין נבלה ומכ''מ‬
‫אסור מדרבנן‪ ,‬אבל הרמב''ם (מאכלא''ס‬
‫פי''ד ה''י‪-‬י''א) לפי שו''ת נובי''ת (יור''ד‬
‫כ''ו) פסק כר''מ דאם נבלה נפגם עוד‬
‫נקרא נבלה ומכ''מ איסורו רק מדרבנן‬
‫‪206‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות משחת שיניים‬
‫משום שהוא שלא כדרך אכילתם ע''ש‪.‬‬
‫הנפק''מ הוא בבשר וחלב וכלאי הכרם‬
‫שאסורים בהנאה וחייבים שלא כדרך‬
‫אכילתם‪ ,‬אמנם בדברים האסורים רק‬
‫באכילה לכו''ע הוי רק איסור דרבנן‪.‬‬
‫ויש לדעת שהאיסור מדרבנן הוא רק‬
‫כשהאיסור עומד בפני עצמו‪ ,‬אבל ע''י‬
‫תערובת אפילו איסור מרובה בתוך‬
‫מיעוט היתר לא גזרו‪ .‬וכל זה כשהוא פגום‬
‫לגמרי‪ ,‬אבל אם רק פגום קצת אז אמרינן‬
‫דמותר בתערובת היכא דאיכא היתר‬
‫מרובה בתוך מיעוט איסור‪ ,‬כמבואר‬
‫בשו''ע (יור''ד ק''ג ס''ב)‪ .‬ובכלל‪'' ,‬שלא‬
‫כדרך אכילתם'' עפ''י רובא דרובא של‬
‫הפוסקים הוי רק דרבנן עיין שו''ת כת''ס‬
‫(או''ח סי' קי''א אות ב')‪.‬‬
‫ויש להוסיף דנידון דידן קיל טפי‪ ,‬דלא‬
‫מדובר באכילה אלא בטעימה גרידא‪.‬‬
‫ואע''פ דטעימת דבר איסור כשלעצמו‬
‫אליבא דרמ''א (יור''ד ק''ח ס''ה) אסורה‪,‬‬
‫והש''ך שם (ס''ק כ''ד) כתב שאפילו‬
‫בדבר שאיסורו רק באכילה מכ''מ טעימה‬
‫אסורה‪ ,‬והפרמ''ג (צ''ה במשב' סקט''ו)‬
‫פסק כמותו‪ ,‬וכן הדרישה (צ''ו) ס''ל‬
‫דאסור לטעום איסור דרבנן בלשונו‪,‬‬
‫מכ''מ מאידך גיסא היכא דהוי איסור‬
‫דרבנן הרבה אחרונים מקילין ‪ -‬ה''ה‬
‫הט''ז (יור''ד צ''ח ס''ד ד''ה יטעמנו)‬
‫הפת''ת (צ''ח סק''א) בשם שו''ת צמח צדק‬
‫(סימן מ''ז)‪ ,‬וכן בנו של הצ''צ בסוף הספר‪,‬‬
‫וכן הפר''ח (ק''ח סקכ''ב)‪ .‬ואף שבנובי''ת‬
‫(יור''ד נ''ב) כתב שהצ''צ התיר רק טעימה‬
‫בלשון שאינו בולע ורק באיסור פגום‬
‫השמש‬
‫דרבנן‪ ,‬מכ''מ ברור דטעימה בפגום דרבנן‬
‫לכו''ע מותר‪.‬‬
‫וטעם דטעימה עדיף משאר איסורי דרבנן‬
‫ומותר בפגום‪ ,‬מבואר בשו''ת ריב''ש‬
‫(רפ''ח)‪ ,‬משום דטעימה אסורה דשמא‬
‫יבוא לאוכלו‪ ,‬וזה דווקא בדבר שראוי‬
‫לאוכלו‪ ,‬אבל לא שייך בכלל בדבר פגום‬
‫או אפילו קצת פגום‪ ,‬ומשחת שיניים הכל‬
‫מואסים באכילתה ואפילו רעיבי לחם‬
‫אינם אוכלים אותה‪ .‬וטעם שני דטעימה‬
‫אסורה‪ ,‬משום דשמא תבלע בגרונו קצת‬
‫והוי ''אחשביה'' באכילתו‪ ,‬וטעם זה גם‬
‫אינו שייך‪ ,‬דדבר דפגום קצת אינו רוצה‬
‫לבולעו‪ ,‬ואם בלעו הוי בלי כוונה‪ ,‬ובלי‬
‫כוונה אינו נחשב ''אחשביה'' כמ''ש‬
‫בתה''ד (קכ''ט)‪.‬‬
‫ויש לציין דבנ''ד האיסור בטל בסוף‬
‫ביותר מאחד באלף – ולפי בקיאי‬
‫ה"כימיא" ליכא אפילו משהו איסור‪,‬‬
‫דמערבבים האיסור בתחילת תהליך‬
‫הייצור כדי לגרום פעולת הפרדה בתוך‬
‫רכיבי החלב‪ ,‬ואח''כ האיסור יוצא עם‬
‫הפסולת ואינו נמצא במוצר הסופי לפי‬
‫הבקיאים‪ ,‬ואם ואולי נמצא‪ ,‬אז בטילא‬
‫ביותר מאלף – ובנ''ד הוי רק טעימה בלי‬
‫בליעה של דבר אסור שספק אם נמצא‬
‫שם‪,‬ואם נמצא שם אז בטילא ביותר אלף‪,‬‬
‫ועוד הוי דבר פגום דאינו ראוי לאכילה‪,‬‬
‫ואפילו אם מערבים בסוף הייצור איזה‬
‫חומר‪-‬טעם‪-‬וריח‪ ,‬מכ''מ המוצר הסופי‬
‫הוי קצת פגום‪ ,‬דבני אדם אינם אוכלים‬
‫משחת שיניים‪ ,‬וגם אין חשש שמא יבוא‬
‫לאוכלו כמ''ש‪ ,‬ואפילו אי בלעו קצת הוי‬
‫‪207‬‬
‫חם‬
‫הרב אריה רלב''ג‬
‫שלא בכוונה ולא נקרא "אחשביה"‬
‫כמ''ש‪ ,‬ואפילו אם היה מציאות דלא היה‬
‫בטל מכ''מ דבר שהוא קצת פגום‬
‫שמתערב ברוב היתר מותר באכילה‬
‫כמ''ש‪ ,‬וכ''ש וק''ו בנ''ד דרק הוי טעימה‬
‫בלי בליעה המשחת שיניים מותר‬
‫לכתחלה‪.‬‬
‫שלא כדרך אכילתו או הנאתו‪:‬‬
‫המקור לדין הוא בפסחים כד ע"א וכה‬
‫ע"א וע"ב ונפסק בשו"ע (יור"ד ק"נה ס"ג)‬
‫ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור‪,‬‬
‫שלא כדרך הנאתן מותר הג"ה י"א דכל‬
‫איסורי הנאה מדרבנן מותר להרפאות‬
‫בהן אפילו חולה שאין בו סכנה ע"כ‪ .‬וז"ל‬
‫הרא"ש (פסחים פ"ב סימן ב) וכיון דלאו‬
‫דרך הנאתו קעבידנא לצורך רפואה מותר‬
‫אע"ג דלית ביה סכנה‪ ,‬אבל שלא לצורך‬
‫רפואה אפילו שלא כדרך הנאתו אסור‪,‬‬
‫ע"כ‪ .‬והכתב סופר (שו"ת או"ח קי"א אות‬
‫ב') היוכיח בראיות ברורות דאליבא‬
‫דרא"ש רק הוי איסור מדרבנן‪ ,‬בשלא‬
‫לצורך רפואה‪.‬‬
‫מאידך גיסא יש מתירים לגמרי‬
‫בשלכד"א‪ ,‬דדברי ר' יוחנן הוא פטור‬
‫ומותר‪ ,‬והובא דבריהם במרדכי פסחים‬
‫ריש פ"ב וז"ל כתב רבינו האבי העזר דכל‬
‫איסורים שבתורה שרי לאוכלן שלכד"א‬
‫או להנות מהן וכו' והא דנקט שהוא פטור‬
‫לאו דוקא‪ ,‬אלא פטור ומותר‪ ,‬דלא‬
‫מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור‪,‬‬
‫ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר‪ ,‬ע"כ‪.‬‬
‫השמש‬
‫וכן הפרמ"ג (שושנת העמקים כלל ט'‬
‫סוד"ה עיין) העלה דשלכד"א מותר‬
‫באכילה ובהנאה‪.‬‬
‫ולהלכה הנה הש"ך (ס"ק י"ג) הביא דעת‬
‫הרא"ש דשלכד"א איסורא איכא‪ ,‬ואח"כ‬
‫(ס"ק י"ד) הביא דעת הראבי"ה דלגמרי‬
‫מותר שלכד"א‪ ,‬וליישב דברי הש"ך כתב‬
‫בהגהות אמרי ברוך‪ ,‬וכן בשדי חמד‬
‫(כללים אות כ כב) ד"ה אחר בשם דרכי‬
‫הוראה‪ ,‬דבס"ק י"ג נקט הש"ך לחומרא‬
‫דווקא לענין איסורי הנאה דחמירי טפי‪,‬‬
‫ובס"ק י"ד נקט לקולא דמותר באיסורי‬
‫אכילה דקיל טפי ע"ש באחרונים‪ .‬ואפילו‬
‫על זה תמה בשו"ת כת"ס הנ"ל (קי"ב)‬
‫דמאן דמחמיר מחמיר אפילו באיסורי‬
‫אכילה‪ ,‬ומאן דמתיר מתיר בכל גווני‪ ,‬ויש‬
‫לסמוך על המתירים‪.‬‬
‫ומה שכתב הש"ך (סקי"ד) מדברי‬
‫הראבי"ה ומיהו אדם בריא יזהר ע"כ‬
‫הסביר בעל שבט הלוי (ח"ז סימן‬
‫קל"ה)שמוכח מרהיטות לשון הש"ך‬
‫דמעיקרא דדינא דוקא אדם בריא ממש‬
‫אסור ואילו כל שיש לו מיחוש קל מותר‪,‬‬
‫ובוודאי שאין צריך להיות חולה שאב"ס‬
‫כדין הל' שבת עכ"ד‪ .‬וכן כתב בפשיטות‬
‫הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בשו"ת מנחת‬
‫שלמה (מהדו"ק ח"א סימן י"ז אות ג') ע"ש‪.‬‬
‫ורק אוסיף בענין שלכד"א דבנ"ד הוי‬
‫משחת שיניים למרוח על השיניים נגד‬
‫ריקבון‪ ,‬ולא הוי בכלל ראוי לאכילה‪ ,‬דאם‬
‫אכלו הוי ודאי שלכד"א לכו"ע‪.‬‬
‫‪208‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות משחת שיניים‬
‫וראיתי בשו"ת הגרצ"פ פראנק בשו"ת הר‬
‫צבי (יור"ד סימן צ"ז ד"ה ולכאורה) בענין‬
‫מחלוקת הנובי"ק (ל"ה) והתורת חיים‪,‬‬
‫והובאו דבריהם בפת"ת (קנ"ה סק"ו)‬
‫דרצה לחדש דאפילו אליבא דהנוב"י‬
‫דבליעת מאכל לא מקרי שלכד"א‪ ,‬והוי‬
‫דרך הנאתן‪ ,‬היינו דוקא בדבר שאם‬
‫יאכלו ע"י לעיסה יהא דרך אכילתו‪ ,‬דאז‬
‫אכילתו ע"י בליעה שווה לאכילתו ע"י‬
‫לעיסה‪ ,‬אבל בדבר שע"י לעיסה ירגיש‬
‫מרירות ואינה דרך אכילה‪ ,‬אז אף אם‬
‫אוכלו ע"י בליעה ולא ירגיש מרירות‪,‬‬
‫אינה נקראת דרך אכילה‪ ,‬דלא יהא‬
‫בליעה עדיפא מלעיסה‪ ,‬ע"כ‪ .‬וכן כתב‬
‫הגרש"ז אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה‬
‫הנ"ל להלכה‪ .‬ולכן בנ"ד דהוי צורך רפואה‬
‫כמ''ש וא''א לאדם נורמלי לאכול וללעוס‬
‫המשחת שיניים וודאי הוי לכו"ע שלכד"א‬
‫ושרי‪.‬‬
‫בענין חצי שיעור‪:‬‬
‫לכאורה אין בתשמיש במשחת שיניים‬
‫כדי שיעור כזית‪ ,‬ומדאורייתא אכילה הוי‬
‫כזית‪ ,‬אדרבה בנ"ד בתערובת הראשונה‬
‫בתהליך הייצור כאשר מערבים האיסור‬
‫הוי בטל בששים‪ ,‬והוי חלק אחד‬
‫ממאתיים ושלושים ושניים חלקים‪ .‬וכל‬
‫האיסור הבטל הוא חצ"ש מה"ת‪.‬‬
‫השמש‬
‫רפואה‪ ,‬ואם בולע הוי רק משום החלק‬
‫הרפואה שבו‪ ,‬וגם בזה מואס בבליעתו‪,‬‬
‫ולכן לא שייך אחשביה לאכילה‪.‬‬
‫וסברא זו דחצ"ש לדבר של רפואה‬
‫וכדומה ליכא אחשביה כלל‪ ,‬נאמר ע"י‬
‫גדולי האחרונים‪ ,‬ה"ה שו"ת כתב סופר‬
‫(או"ח סימן קי"א בסוף התשובה)‪ ,‬שו"ת‬
‫האלף לך שלמה (יור"ד סימן כ"ב)‪ ,‬שו"ת‬
‫מהר"ש ענגיל (ח"ח סימן י"ב)‪ ,‬שו"ת‬
‫חלקת יעקב (או"ח ח"ב סי' ה') ובשו"ת‬
‫ציץ אליעזר (ח"ו סימן ט"ז) ע"ש‪ ,‬ובפרט‬
‫בנ"ד דהמשחה אינה האיסור‪ ,‬והאיסור‬
‫רק מסייע לאחד הרכיבים של המשחה‪.‬‬
‫וכן יש לצרף חצ"ש באיסור דרבנן‪ ,‬דבנ"ד‬
‫הוי שלכד"א לכו"ע והוי רק איסור דרבנן‪,‬‬
‫ובזה רבו המתירים‪.‬‬
‫וכן יש לצרף דכל האיסור נתבטל‬
‫בתערובות הראשון ע"י הגוי לצורך עצמו‪,‬‬
‫ויש לציין שהגוי מבטל ולא יהודי‪ ,‬וכן‬
‫אינו עושה ליהודי אלא לצורך עצמו‪,‬‬
‫וכבר דשו בזה רבים אם נתינת השגחה‬
‫הוי "מבטל איסור"‪ ,‬ויש לסמוך על‬
‫המתירים בנ''ד שיש עוד הרבה צירופים‬
‫להתיר‪.‬‬
‫מכל הני טעמי נראה דיש להתיר‬
‫המשחת שיניים הנ"ל שלא כדרך‬
‫שנתבטל‪,‬‬
‫אכילתו באיסור דרבנן‬
‫כנלענ"ד‪.‬‬
‫והנה האחרונים חידשו דהטעם דחצ"ש‬
‫אסור משום דאחשביה אדם האוכל‬
‫חצ"ש‪ ,‬ולפי"ז י"ל דמשחת שיניים אינו‬
‫מחשיב חלק האכילה שבו‪ ,‬דהוי כעין‬
‫‪209‬‬
‫נאום אריה רלב''ג‬
‫רב ואב''ד דק''ק אמשטרדם‬
‫חם‬
‫הרב דן יואל ליווי‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב דן יואל ליווי שליט''א‬
‫ראש מערכת הכשרות של ''אוקי'' ‪ - OK‬ארה''ב‬
‫מאמר זה הוא לזכר עולם בהיכל ה'‬
‫של הרה''ח השליח הדגול הרב מסעוד חי חביב זצ''ל‬
‫דיני ''פת ישראל''‬
‫בנוגע לכשרות המזון יש רמות שונות‪ ,‬יש‬
‫כשרות ברמה ''ראשונה''‪ ,‬לצד רמות‬
‫כשרות שאנחנו יכולים להגדיר אותן‬
‫''שנייה'' ו''שלישית''‪ .‬לשם המחשה‪ ,‬הבא‬
‫נסקור את נושא הכשרות של אחד‬
‫המאכלים הכי בסיסיים שאנחנו אוכלים –‬
‫''הלחם''‪ .‬כשמדובר בשמירה על כשרותו‬
‫של מאכל בסיסי זה‪ ,‬מתברר שיש רמות‬
‫שונות של כשרות‪:‬‬
‫יש יהודים שמקפידים בכל ימות השנה‬
‫לאכול רק ''פת ישראל'' לחם שנאפה על‬
‫יד יהודי‪ ,‬וכידוע‪ ,‬גם אם המאפיה היא‬
‫בבעלות של גוי‪ ,‬וגם האופה הוא גוי‪ ,‬די‬
‫בכך שיהודי ישליך קיסם אחד לתנור‬
‫בשעת האפיה‪ ,‬כדי שהלחם ייחשב לפת‬
‫ישראל‪ .‬זוהי כשרות ברמה ''ראשונה''‪.‬‬
‫יהודים אחרים מקילים יותר ואוכלים בכל‬
‫ימות השנה גם ''פת פלטר''‪ ,‬לחם כשר‬
‫שנאפה על ידי גוי‪ .‬ויש להם על מי‬
‫שיסמוכו‪ :‬בשו''ע יו''ד סי' קיב נפסק שיש‬
‫מקילים באכילת ''פת פלטר''‪ ,‬וחשוב‬
‫להדגיש שמדובר דווקא ב''פת פלטר''‪,‬‬
‫פת שנאפתה במאפיה ציבורית על ידי‬
‫נחתום‪ ,‬אופה‪ ,‬ולא ב''פת בעל הבית''‪ ,‬פת‬
‫שנאפתה על ידי גוי באופן פרטי‪ .‬עוד‬
‫פרטים בנושא זה ראה באריכות בשו''ע‬
‫יו''ד שם‪ .‬זוהי כשרות ברמה ''שלישית'‪.‬‬
‫ויש שעורכים מעין ''פשרה''‪ ,‬במשך רוב‬
‫ימות השנה הם אוכלים גם לחם כשר‬
‫שנאפה על ידי גוי‪ ,‬אבל במשך עשרת ימי‬
‫תשובה‪ ,‬הם אוכלים רק לחם שנאפה על‬
‫ידי יהודי‪ .‬וגם זה מובא בהלכה‪ .‬כך נפסק‬
‫בשו''ע או''ח סימן תר''ג ובשו''ע אדמו''ר הזקן‬
‫שם ‪'' :‬אף מי שאינו נזהר בכל השנה מפת‬
‫של פלטר גוי‪ ,‬מ''מ בעשרת ימי תשובה‬
‫יש לו ליזהר ממנו‪ .‬ואם אינו יכול לאפות‬
‫בעצמו‪ ,‬יכשיר את התנור שאופים בו‬
‫גויים‪ ,‬שישליך ישראל בתוך התנור קיסם‬
‫אחד''‪ .‬זוהי כשרות ברמה ''שנייה''‪.‬‬
‫והנה מן הראוי לציין‪ ,‬שיש להחמיר‬
‫בעניין זה לא רק לגבי לחם‪ ,‬אלא גם לגבי‬
‫עוגות ועוגיות שנאפות מבצק קשה‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫חם‬
‫בדין פת ישראל‬
‫לגבי עוגות ומיני מאפה שעשויים מבצק‬
‫רך‪ ,‬יש דעות שונות בהלכה אם חל גם‬
‫עליהם האיסור של ''פת פלטר''‪ ,‬יש דעות‬
‫הסוברות שהדין לא חל על עוגות ועוגיות‬
‫כאלה‪ ,‬אלא רק על לחם‪ ,‬ויש דעות‬
‫שפוסקות שגם עוגיות ועוגות מבצק רך‬
‫חייבות להיות אפויות על ידי יהודי‪ ,‬זוהי‬
‫לדוגמה דעתו של בעל החכמת אדם כלל‬
‫כ''ה סי' ז‪ .‬ושוב מי שרוצה להיות ברמת‬
‫כשרות ''ראשונה'' צריך להקפיד שגם‬
‫העוגיות והעוגות מבצק רך‪ ,‬שהוא אוכל‪,‬‬
‫יהיו ''פת ישראל''‪.‬‬
‫מאחר שאנו עוסקים בענין כשרות הלחם‪,‬‬
‫ולפעמים אנשים אינם מודעים למורכבות‬
‫הכרוכה בייצור של מזון כשר‪ ,‬ניתן כאן‬
‫כמה מושגים בסיסיים על כשרות הלחם‪.‬‬
‫כשמדובר בלחם שאפוי מקמח חיטים‬
‫שגדלו בארץ ישראל‪ ,‬כמובן יש לוודא‬
‫את כשרותו מבחינת הפרשת תרומות‬
‫ומעשרות כדין‪ .‬לעומת זאת לחם שמשווק‬
‫בחוץ לארץ נראה בהשקפה ראשונה‬
‫מוצר ''תמים'' איך בכלל לחם כזה יכול‬
‫להיות לא כשר! אבל ניתוח נוסף מגלה‬
‫שהנושא לא כל כך פשוט‪.‬‬
‫הלחם מכיל שלושה מרכיבים בסיסיים‪:‬‬
‫‪ 1‬מים‪ 2 .‬קמח‪ 3 .‬שמרים‪.‬‬
‫בנוגע למים אין שום שאלה לכשרותו‪.‬‬
‫(בעיר ניו‪-‬יורק התעורר חשש של‬
‫הימצאות תולעים במים היוצאים מהברז‪,‬‬
‫ורוב הרבנים בניו‪-‬יורק מחמירים‬
‫ומחייבים לסנן את המים)‪.‬‬
‫השמש‬
‫בנוגע לקמח‪ ,‬שמיוצר כאמור מחיטים‬
‫שגדלו בחו''ל‪ ,‬הוא מרכיב לא מסובך‬
‫מבחינת הכשרות‪ .‬לגבי החשש של‬
‫הימצאות תולעים בקמח‪ ,‬בארצות‬
‫הברית‪ ,‬בגלל האקלים השורר בה‪ ,‬זה‬
‫בדרך כלל לא מצוי ולכן אין צורך לנפות‬
‫את הקמח מחשש לתולעים‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫לאחרונה יש כאן אנשים שהתחילו‬
‫להישמר מאיסור ''חדש'' בחו''ל (שלא‬
‫כמנהג החסידים) אע''פ שגם לדעת‬
‫החוששים לזה זהו רק חשש לאיסור‬
‫מדרבנן‪ .‬ובאמת‪'' ,‬תקנתן זוהי קלקלתן''‪,‬‬
‫כי מחמת הקפדתם להשתמש רק בקמח‬
‫ישן‪ ,‬מתעורר בקמח כזה חשש של איסור‬
‫דאורייתא‪ ,‬הימצאות תולעים בקמח!‬
‫ולכן סידרנו שבמקומות שמקפידים‬
‫להשתמש בקמח ישן ינפו היטב את‬
‫הקמח‪.‬‬
‫עד כאן לגבי קמח רגיל‪ ,‬בלי שום תוספת‪.‬‬
‫אבל כיום מצויים בשוק הרבה סוגים של‬
‫קמח שמוסיפים להם חומרים שמסייעים‬
‫לאפייה‪ .‬למשל‪ ,‬אפשר למצוא קמח עם‬
‫תחליבים או חומרים שעשויים ביסודם‬
‫מיין‪ ,‬מחלב‪ ,‬משומן וכו'‪ .‬כך גם לגבי קמח‬
‫שמועשר בוויטמינים‪ .‬ומובן שבכל אלה‬
‫עשויות להיות שאלות רבות מבחינת‬
‫הכשרות‪.‬‬
‫בנוגע לשמרים‪ ,‬יכולות להתעורר בעיות‬
‫רציניות‪ .‬שמרים יכולים להגיע טריים או‬
‫יבשים‪ .‬במהלך הייצור של שמרים טריים‪,‬‬
‫משתמשים בחומרים מונעי הקפצה‪.‬‬
‫חומרים אלה עשויים או משמן או משומן‪,‬‬
‫כך שיש צורך לברר את כשרותם‪.‬‬
‫‪220‬‬
‫חם‬
‫הרב דן יואל ליווי‬
‫מרכיב‬
‫מכילים‬
‫יבשים‬
‫שמרים‬
‫שנקרא ''סורביטן‪-‬מונוסטירייט''‬
‫‪ )Monostearate‬תוסף זה מגן על השמרים‬
‫במשך תהליך הייבוש‪ ,‬כאשר החום‬
‫משפיע על השמרים‪ .‬ה''סורביטן‪-‬‬
‫מונוסטירייט'' מונע את מיתתן של‬
‫התרביות אשר בשמרים עקב החום‬
‫הנורא‪ .‬הוא מיוצר מ''סורביטול'' (חומר‬
‫שמופק מסוכר) ומחומצה סטירית‪.‬‬
‫החומצה הסטירית יכולה להיות מופקת‬
‫או משומן מן החי‪ ,‬או משומן צמחי‪.‬‬
‫(‪Sorbitan-‬‬
‫בייצור לחם משתמשים גם בשמנים‪,‬‬
‫שומנים ותחליבים‪ .‬השימוש בשמן‬
‫מוקשה שמקובל לכנותו ''שמן צמחי‬
‫הידרוגני'' עלול להיות בעייתי מאוד‪.‬‬
‫אחת הבעיות היא שאותו ציוד‬
‫שמשתמשים בו לייצור שומן חזיר‬
‫משתמשים בו גם לייצור שמן צמחי‪ .‬מובן‬
‫אפוא ששמנים כאלה טעונים השגחה‪.‬‬
‫הוא הדין לגבי תחליבים‪ ,‬שמסייעם‬
‫לשמירת הלחות של הלחם‪ ,‬ועלולים‬
‫להשתמש בשומן מן החי ממש‪.‬‬
‫השמש‬
‫אסור לאכול לחם חלבי‪ ,‬אלא א''כ‬
‫מתקיימים התנאים הבאים‪ .1 :‬בלחם‬
‫החלבי נאפה למטרה ביתית ולא‬
‫מסחרית‪ .2 .‬כמות הלחם החלבי היא‬
‫קטנה‪ ,‬או שיש עליו סימן היכר‪ .‬הדבר‬
‫אמור‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם כאשר כל מרכיבי‬
‫הלחם כשרים‪.‬‬
‫אותו ''היכר'' צריך להיעשות בזמן תהליך‬
‫האפייה‪ ,‬אם מסמנים על האריזה שהלחם‬
‫הוא חלבי‪ ,‬זה לא מהווה ''היכר'' מספיק‪,‬‬
‫ואסור לאכול לחם זה‪.‬‬
‫הלחם נחשב למרכיב תזונתי בסיסי‬
‫ביותר‪ ,‬ולכן חז''ל קבעו את ההלכה הזו‪,‬‬
‫הם חששו שאנשים יאכלו בטעות לחם‬
‫חלבי עם בשר‪ ,‬למעשה כל עוד לא‬
‫מתקיימים התנאים הנ''ל‪ ,‬אסור גם‬
‫לאפות או לאכול לחם שמכיל מרכיבים‬
‫בשריים‪ ,‬מחשש שמא יאכלו אותו‬
‫בארוחה חלבית‪ ,‬והבעיה של לחם חלבי‪,‬‬
‫שכיחה בימינו‪.‬‬
‫בעיה נוספת שיש לקחת בחשבון מבחינת‬
‫הכשרות של הלחם היא ''לחם חלבי''‪.‬‬
‫‪222‬‬
‫דן יואל ליווי‬
‫חם‬
‫בדין סכנה באכילת דגים עם בשר‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יוסף שמחה גינזבורג שליט''א‬
‫רב אזורי עומר‬
‫לידידי היקר והנעלה הגה''ח הרב יעקב חביב שליט''א‪ ,‬בצער רב וביגון קודר‬
‫שמעתי על פטירת מו''ר אביו זצ''ל הרה''ח ר' מסעוד חי זצ''ל‪ ,‬אשר היה מסור בלב‬
‫ונפש לכל דבר שבקדושה בכלל‪ ,‬ולכל מבצעי הקודש של כ''ק אדמו''ר נשיא דורנו‬
‫בפרט‪ ,‬גדול הכאב והקושי למשפחתו לידידיו ולכל עם ישראל‪'' .‬והחי יתן אל לבו''‬
‫להמשיך בעבודתו קודש עד ביאת משיח צדקנו‪ .‬הנני מקדיש ד''ת אלו לע''נ הק'‪.‬‬
‫בדין סכנה באכילת דגים עם בשר‬
‫חז"ל אסרו לאכול בשר עם דג‪ ,‬משום‬
‫סכנה‪ .1‬בין דג לבשר‪ ,‬צריך לאכול דבר‬
‫ביניהם ולשתות‪ ,‬כ"קינוח והדחה"‪ ,2‬ולפי‬
‫דעת המחבר צריך גם לרחוץ ידיו‪.3‬‬
‫בפרי תואר‪ 4‬כתב ש"יקנח גם את הבשר‬
‫שבין השיניים‪ ,‬והוא עדיפא (=כנראה‪,‬‬
‫יותר חשוב מאשר לנקות את השמנונית‬
‫שנשארה בפה)‪ ,‬דאיתיה בעיניה‪ ,5‬ולאחר‬
‫מכן ירחץ פיו"‪.‬‬
‫ולכאורה‪ ,‬אם בדין בשר בחלב חששו‬
‫להמתין שש שעות משום בשר שבין‬
‫השיניים ולא יועילו קינוח והדחה‪ ,‬כל שכן‬
‫ב"סכנתא חמירא מאיסורא"‪?6‬‬
‫יש שהעלו סברא‪ ,‬שמטעם זה נהגו שלא‬
‫לאכול דגים אחרי בשר‪ ,‬אבל לא שמענו‬
‫מנהג כזה‪ ,‬ואדרבה‪.7‬‬
‫אמנם מנהג ישראל הרווח הוא לאכול‬
‫‪8‬‬
‫תחילה דג ואחר כך בשר‪ ,‬ובכף החיים‬
‫כתב הטעם בפשטות משום שעל‪-‬פי‬
‫הרפואה‪ 9‬יש להקדים מאכל הקל תחילה‪.‬‬
‫והנה האדמו"ר הזקן‪ 10‬מבאר על פי‬
‫חסידות‪ ,‬שכדי לרדת 'לברר' את הבשר‬
‫ולהעלותו לקדושה‪' ,‬מבררים' תחילה את‬
‫הדגים שהם מעלמא דאתכסייא ובירורם‬
‫קל יותר‪.‬‬
‫עוד טעם נאמר בשם הרה"ק ר' בונם‬
‫מפשיסחה‪ ,11‬מפני שהדגים היו הבריאה‬
‫הראשונה מבעלי חיים וקדושת השבת‬
‫היא שורש החיים (וגם מכל הדעות הללו‬
‫מוכח שאין זה מחשש בשר שבין‬
‫השיניים)‪.‬‬
‫ואולי הקילו בזה כמו שהקילו בכמה‬
‫עניינים אחרים שמחמירים בהם באיסור‬
‫והיתר‪ ,‬כגון שיש המתירים זאת לכבוד‬
‫‪223‬‬
‫חם‬
‫הרב יוסף שמחה גינזבורג‬
‫שבת‪ ,‬כ"שומר מצווה לא יידע דבר רע"‪,12‬‬
‫ויש מתירים לבשל בשר ודג זה בזה‬
‫לכתחילה‪ ,13‬ומנהג העולם להתיר לבשל‬
‫בכלי של המין השני בן יומו‪ ,14‬ויש‬
‫מתירים במליחה ובכבישה‪ ,15‬ויש אומרים‬
‫שנשתנו הטבעיים בעניין סכנה זו מזמן‬
‫הגמרא לזמנים שלאחריו‪ .16‬ואף שבדרך‪-‬‬
‫כלל אין פוסקים כרוב הדעות הנ"ל‪ ,‬חזו‬
‫לאיצטרופי‪ .‬וע"ע‪.‬‬
‫_________________________‬
‫‪ )1‬פסחים עו‪,‬ב‪ .‬שו"ע יו"ד קטז‪,‬ב ואו"ח קעג‪,‬ב‪.‬‬
‫שמירת הגוף והנפש סי' א‪.‬‬
‫‪ )2‬לגבי האוכל בשר אחר גבינה נזכרו פרטים‬
‫שונים (שו"ע יו"ד סי' פט ס"ב ונו"כ)‪ ,‬כגון‪ :‬שילעס‬
‫פת ויקנח בו פיו יפה‪ ,‬וכן בכל דבר שירצה חוץ‬
‫מקמח‪ ,‬תמרים וירק‪ .‬הלבוש כתב שיקפיד לקנח‬
‫השמנונית לפני ההדחה‪ ,‬כי אין ההדחה מועילה‬
‫כלום בעוד שהשמנונית בפיו‪ .‬מאידך הש"ך כתב‬
‫שאין צריך לדקדק בקינוח והדחה איזה מהם קודם‪.‬‬
‫הפרי‪-‬מגדים כתב שיש נוהגים לשרות פת במשקה‬
‫ולאוכלה‪ ,‬ועולה במקום קינוח והדחה‪ ,‬וטוב לעשות‬
‫כל אחד בפני עצמו‪ .‬יש שכתבו שהקינוח הוא‬
‫שיבלע דווקא‪ ,‬ולא טועם ופולט‪ ,‬והפרי מגדים חולק‬
‫וסובר שהקינוח הוא בלעיסה‪ .‬בס' שמירת הגוף‬
‫והנפש שם הערה כט העתיק כל זה‪ ,‬ונשאר בצ"ע‬
‫אם גם בענייננו הדין כן‪ .‬וחבל שלא דן בראייה‬
‫מבשר שבין השיניים‪.‬‬
‫‪ )3‬שו"ע יו"ד שם ס"ג‪ .‬משנה ברורה או"ח קעג ס"ק‬
‫ד‪ .‬נמסר שנזהר בזה כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ‪,‬‬
‫ולפעמים גם הרבי נשיא דורנו (לקט הליכות ומנהגי‬
‫ש"ק עמ' ‪.)71‬‬
‫‪ )4‬יו"ד שם ס"ק ד‪.‬‬
‫‪ )5‬וכדברי הגמרא (חולין קה‪,‬א) שנקרא בשר‪,‬‬
‫שנאמר "הבשר עודנו בין שיניהם"‪ ,‬ולפי הרמב"ם‬
‫(הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ח) זה הטעם להמתין‬
‫שש שעות מבשר לחלב‪" ,‬מפני הבשר שבין‬
‫השמש‬
‫השיניים שאינו סר בקינוח"‪ ,‬ופירש הב"ח (ר"ס פט)‬
‫שחששו חז"ל שמא לא ינקר יפה‪ .‬ובטושו"ע שם‬
‫נקטו להלכה החומרות משני הטעמים‪ ,‬של רש"י‬
‫ושל הרמב"ם‪.‬‬
‫‪ )6‬שיש שנקטו לשון זו לעניין בשר ודג לומר שאין‬
‫בטלים אפילו בששים (דרכי‪-‬משה ומהרש"ל‪,‬‬
‫הובאו בט"ז יו"ד קטז ס"ק ב‪ ,‬אך רוב הפוסקים‬
‫מתירים בשישים‪ ,‬ראה הדעות בשמירת הגוף‬
‫והנפש שם הערה ה)‪.‬‬
‫‪ )7‬כבר הביא בס' הכשרות פי"א הע' נד מקיצור‬
‫שו"ע סי' לג ס"ב‪ ,‬שכתב "כשאוכל דגים ואחר‪-‬כך‬
‫בשר או להיפך"‪ ,‬וכן כתב הבן‪-‬איש‪-‬חי שאכלו‬
‫בביתו דגים אחר הבשר [שנה ראשונה פ' נשא סוף‬
‫אות י‪ ,‬כצ"ל] וציין לשו"ת זכרון‪-‬יהודה (גרינוואלד)‬
‫ח"א סי' פה‪ .‬ובס' 'מנהג ישראל תורה' ח"ב עמ' צ‬
‫הביא מס' 'אוצר יד החיים' שבימים הקדמונים היה‬
‫המנהג לאכול הבשר ואחר‪-‬כך הדגים‪ ,‬כי כן יסדו‬
‫בזמירות [פיוט 'יום זה מכובד']‪" :‬בשר ודגים וכל‬
‫מטעמים" [ועד"ז בפיוט 'מה יפית'‪" :‬בשר וגם דגים"‬
‫ובפיוט 'יום שבת קודש הוא'‪" :‬הבשר‪ ,‬יין ודגים"‪.‬‬
‫אבל אי משום הא ‪ -‬לא איריא‪ ,‬שמא הכוונה‬
‫להזכיר בשר ראשון דרך חשיבות‪ ,‬ואחריו דגים‪,‬‬
‫ואחריהם כל מטעמים‪ .‬וע"ע]‪ ,‬ומס' 'בדרכי הישר‬
‫והטוב' מביא שכך נהגו הגה"ק ה'ישמח משה'‬
‫והגה"ק מליסקא זי"ע שאכלו הדגים קודם ברכת‪-‬‬
‫המזון [כמנהג הבן‪-‬איש‪-‬חי הנ"ל]‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬
‫‪ )8‬סי' קנז ס"ק לח‪.‬‬
‫‪ )9‬רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ז‪.‬‬
‫‪ )10‬לקוטי‪-‬תורה פ' שלח‪ ,‬דף לג טור ב‪ .‬הנחות‬
‫הר"פ ע' פב‪ .‬סה"מ תקס"ג ע' תרצ (מאה שערים ע'‬
‫לג)‪ .‬סה"מ תקס"ז ע' קצא‪.‬‬
‫‪' )11‬מנהג ישראל תורה'‪ ,‬שם‪ ,‬מספר תורת‪-‬אמת‬
‫[להרה"ק מלובלין?] בריש חלק המועדים‪.‬‬
‫‪ )12‬הובאו בשמירת הגוף והנפש שם ס"ו‪.‬‬
‫‪ )13‬הובאו שם ס"ה‪.‬‬
‫‪ )14‬שם ס"ז וס"ט‪.‬‬
‫‪ )15‬שם סי"א‪-‬י"ד‪.‬‬
‫‪ )16‬מג"א סי' קעג ס"ק א‪ ,‬וראה בזה בארוכה‬
‫בשמירת הגוף והנפש שם הערה א‪ ,‬וש"נ‪.‬‬
‫‪224‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות מצה שרויה‬
‫השמש‬
‫הגאון הרב יעקב חביב שליט''א‬
‫דיין בעיה''ק ירושלים ת''ו‬
‫בן המנוח זצ''ל‬
‫''אבי אבי רכב ישראל ופרשיו''‪ ,‬מעיין החכמה‪ ,‬חוט החסד‪ ,‬לבושו צדקה וענווה‪ ,‬ציון‬
‫במרר תבכה וירושלים תתן קולה‪ ,‬על כי הוסרה המצנפת והורמה העטרה‪ .‬נפלה‬
‫עטרת ראשנו ונזר תפארתנו‪ ,‬דודי ירד לגנו ללקוט שושנים‪ ,‬ונשבה ארון האלוקים‪,‬‬
‫הוא אבי‪ ,‬הוא ראשי‪ ,‬מורי ורבי‪ ,‬אהובי‪ ,‬חמדת לבבי‪ ,‬עיני עיני ירדה מים כי רחק‬
‫ממני מנחם משיב נפשי‪ .‬ובתפילה לה' הרופא לשבורי לב‪ ,‬שנמצא נחמה בנחמת‬
‫ציון ובנין ירושלים‪.‬‬
‫בדין כשרות מצה שרויה בפסח‬
‫ב''ה ב' ניסן תשס''ה‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫בדוקות‪ ,‬או לתת לו מצה שרויה‪ ,‬עדיף‬
‫לתת לו קטניות‪.‬‬
‫לכבוד הגאון החסיד‬
‫מוהר''ר מרדכי שמואל אשכנזי שליט''א‬
‫רב ואב''ד כפר חב''ד‬
‫אמנם להורות בדבר זה בקלות קשה לי‪,‬‬
‫וזאת אחרי שראיתי את דברי כ''ק‬
‫אדמו''ר תורת מנחם תשי''א שיחת יג ניסן ''שאין‬
‫לתת מצת מכונה אפילו לילדים‪ ,‬ואפשר‬
‫להקל בנתינת מצה ''שרויה'' או לוותר‬
‫על שאר הידורים מעין זה‪ ,‬אבל לא מצת‬
‫מכונה‪ .‬עניינה של המצה הוא ''אמונה''‬
‫ואותה יש להחדיר כבר מן הילדות עכ''ל‬
‫הק'‪.‬‬
‫אחדשכת''ה כמשפט לאוהבי שמו‪.‬‬
‫קראתי בעונג רב את דברי כת''ר‪ ,‬בעניין‬
‫מה שאנו נזהרים מלאכול מצה שרויה‬
‫בפסח‪ ,‬וכת''ר העלה שחשש של שרויה‬
‫הוא שמא יבוא לאכול חמץ במצה זו‬
‫עצמה‪ ,‬ולכמה דעות הוא ספק איסור‬
‫דאורייתא‪ .‬ומשום הכי כת''ר הוא בדעה‬
‫כאותם הרבנים שהורו שאם יש צד‬
‫בשעת צורך לתת לתינוק קטניות‬
‫אשר ע''כ למדנו מדבריו הק'‪:‬‬
‫א] נתינת מצה שרויה היא אפשרית‬
‫במקום הצורך בשביל הילדים‪ ,‬ולולי היה‬
‫‪225‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫ספק עליה של איסור מדאורייתא כמובן‬
‫שהרבי לא היה מתירה אף לקטנים‪.‬‬
‫ב] בזה שהוא כותב ''או לוותר על שאר‬
‫הידורים מעין זה''‪ ,‬משמע שענין המצה‬
‫שרויה היא באה מצד הידור ולא מצד‬
‫עיקר הדין של חשש איסור דאורייתא‬
‫ח''ו‪ ,‬ולכן במקום שיש בעיה מצד עיקר‬
‫הדין‪ ,‬כמו שמצינו גבי מצות מכונה‬
‫כאשר יש את החיסרון של מעשה אדם‬
‫והחיסרון של לשם מצוות מצה‪ ,‬א''כ עדיף‬
‫במקרה זה לתת להם לאכול מצה עבודת‬
‫יד אבל שרויה‪ ,‬מלתת להם מצה מכונה‪.‬‬
‫ג] לדברי הרבי כשנותן לילד מצה שרויה‬
‫אין כאן החיסרון של ''האמונה'' שאותה‬
‫יש להחדיר מן הילדות‪ ,‬כמו אם הוא נותן‬
‫מצה מכונה שיש את החשש‪ ,‬משמע‬
‫שמצה שרויה היא ג''כ בגדר של ''מיכלא‬
‫דמהימנותא''‪.‬‬
‫ד] לולי היה את החשש לגבי מצה שרויה‪,‬‬
‫שמא יבוא לאכול חמץ במצה זו עצמה‪,‬‬
‫איך זה שהרבי לא נתן את האפשרות‬
‫היותר מועילה לתת להם לאכול קטניות‪,‬‬
‫ולא ח''ו לעבור על ספק תורה‪ .‬אלא עדיין‬
‫יש מקום לומר שלגבי תינוק אם יש ספק‬
‫האם לתת לו לאכול מצה שרויה לבין‬
‫לתת לו לאכול קטניות עדיין מצה שרויה‬
‫עדיף‪.‬‬
‫וזה כמה שנים אשר שאלתי בשאלה זו‬
‫למד''א של שטראסבורג‪ ,‬וחבר בד''ץ‬
‫העדה החרדית‪ ,‬הגאון ר' אברהם דוד‬
‫הורוויץ זצ''ל‪ .‬וענה לי הרב זצ''ל שבכל‬
‫השמש‬
‫ערי פולין‪ ,‬ושכך נהגו כל קדושי עליון‪,‬‬
‫ושכן מנהג החסידים‪ ,‬שקטן וחולה שאינם‬
‫יכולים לאכול מצה‪ ,‬מותר להם לאכול‬
‫אותה שרויה‪ .‬ובאשר אכילת קטניות הרי‬
‫אפילו אם הוא בורר אותם לפני פסח‬
‫היטב‪ ,‬עדיין חוששים שבזה יתנו פירצה‬
‫להמוני העם לבוא ולהקל בזה אפילו שלא‬
‫לצורך‪ ,‬כאשר יגידו שבדקו את הקטניות‬
‫היטב ושמרו עליהם מחשש חמוץ‪.‬‬
‫ובאמת דברים אלו הביאם הרב החח''מ‬
‫בספרו שד''ח מע' חו''מ סי' ו סק''א סק''ב והביא‬
‫מדברי השע''ת בשם הרב החיד''א שאף‬
‫במקום שיש דוחק אין להתיר לאכול‬
‫קטניות במקום שנהגו שלא לאכול‪ ,‬כדי‬
‫שלא יבואו לפרוץ גדר‪ .‬ועיין עוד בדברי‬
‫הרב החבי''ף בספרו לב חיים סי' צד‬
‫ובדברי החת''ס סי' קכב שאין להתיר‬
‫אכילת קטניות בפסח כאשר אותו מנהג‬
‫נתייסד ע''פ הרבה ראשונים וחשיב‬
‫כנתפשט בכל ישראל‪ ,‬וכדי לבטלו צריך‬
‫בי''ד גדול בחכמה ומנין‪ ,‬ואף אם יהיה‬
‫טעם לבטלו כאשר יש צורך גדול צריך‬
‫קיבוץ כל חכמי המדינה וע''ש‪ .‬ועיין‬
‫במאמר מרדכי סי' לב שאסר ג''כ בזה‬
‫וע''ש‪.‬‬
‫אשר ע''כ לבוא ולהתיר בקלות במקום‬
‫שהרמ''א אסר‪ ,‬ובמיוחד כאשר אין בזה‬
‫צורך גדול כמו שנת רעבון‪ ,‬איך נבוא‬
‫להקל ולהתיר מלתת להם לאכול קטניות‬
‫בפסח‪ .‬וגם במקום שיש צורך גדול‬
‫שהתירו כמו שהובא במשנ''ב סי' תנג ס''ק ז‬
‫הרי פסקו בזה הפוסקים ובראשם‬
‫המהר''ם שיק או''ח סי' רמא שצריך לייחד‬
‫‪226‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות מצה שרויה‬
‫להם כלים מיוחדים ולא לבשלם בכלים‬
‫שמשתמש לעצמו‪ ,‬ואת הפרט הזה לא‬
‫הביא כת''ר במאמרו וגם שאלה האם‬
‫אותם המורים כך מודעים על הפרט הזה‪.‬‬
‫והנה גדולה מזו שהרי המעיין בדברי כ''ק‬
‫רבנו הזקן יראה שכתב שכל החשש של‬
‫שרויה‪ ,‬הוא אך ורק במים‪ ,‬אבל ביין או‬
‫במי פירות פשיטא שאין להחמיר כלל‬
‫וכלל כל ימי הפסח‪ ,‬א''כ למה לא יתנו‬
‫לילדים לאכול מצה השרויה במיץ טבעי‪,‬‬
‫שאין כל חשש מים‪ ,‬או בחלב שאין בו‬
‫תערובת מים (אותו חלב מצוי בצרפת‬
‫ובאירופה‪ ,‬והוא חלב שלא מכניסים בו‬
‫מים כלל)‪.‬‬
‫ובאשר מה שמובא בספר התוועדויות‬
‫תשמ''ח ח''ג עמ' ‪ 111‬בהערה שם ‪ 258‬שמצד‬
‫החינוך צריכים הקטנים להיזהר משרויה‪.‬‬
‫הנה המעיין שם יראה שהרבי רוצה לתת‬
‫הסבר ע''כ ''שהתיקון והשלמות ע''י‬
‫האחרון‪ ,‬צ''ל בכל עניני העבודה השייכים‬
‫ליו''ט זה‪ ,‬כלומר אף שנקרא ''אחרון של‬
‫פסח''‪ ,‬הרי מובן וגם פשוט שצ''ל התיקון‬
‫והשלמות גם בענייני העבודה השייכים‬
‫ל''חג המצות'' (אחרון של ''חג המצות'')‬
‫כמו עניין האמונה (מיכלא דמהיהמנותא)‬
‫ועד להענין דאכילת מצות כפשוטו ‪-‬‬
‫תכלית הזהירות ממצה שרויה''‪.‬‬
‫השמש‬
‫הפסח‪ ,‬מצאנו דבר פלא שבמשך שבעת‬
‫ימי הפסח צ''ל תכלית הזהירות ממצה‬
‫שרויה‪ ,‬ואילו באחרון של פסח מהדרים‬
‫לאכול מצה שרויה דווקא‪ .‬וביחד עם זה‪,‬‬
‫התיקון והשלמות בנוגע לזהירות ממצה‬
‫שרויה נעשה אף הוא באחרון של פסח‬
‫שבו מהדרים לאכול מצה שרויה דווקא‪.‬‬
‫וע''כ בא בהערה שם לומר שעניין זה של‬
‫התיקון והשלמות של אחרון של פסח‪,‬‬
‫שייך גם אצל הקטנים כאשר מצד החינוך‬
‫מרגילים אותם להיזהר ממצה שרויה‪,‬‬
‫ובכך גם אצלם שייך את הענין להדר‬
‫ולאכול שרויה באחרון של פסח‪ .‬וכמובא‬
‫בשיחת אחש''פ תשמ''ח עמ' ‪ 171‬שעניין זה‬
‫לאכול דווקא שרויה באחש''פ נעשה‬
‫הוראה לרבים‪ ,‬אנשים נשים וטף‪ .‬אמנם‬
‫אף שדבר ברור הוא שיש לחנך את‬
‫הקטנים ע''כ ובכך גם אצלם שייך העניין‬
‫של התיקון ובירור של אחרון של פסח‪,‬‬
‫אבל אולי בשעת הצורך כגון לגבי‬
‫תינוקות שעדיין לא הגיעו לגיל חינוך‪,‬‬
‫יהיה מקום להעדיף לתת להם שרויה‬
‫מאשר לתת להם קטניות‪ ,‬וכמו שהעדיף‬
‫הרבי שיתנו להם שרויה מאשר מצה‬
‫מכונה‪.‬‬
‫היינו שהרבי בא להסביר שאחרון של‬
‫פסח בא לתקן ולהשלים כל העבודה‬
‫ובכל פרטיו של חג הפסח‪ ,‬ולכך גם בנוגע‬
‫לאכילת המצה‪ ,‬כאשר נזהרנו מלאכול‬
‫אותה שרויה במשך כל אותם ימי חג‬
‫‪227‬‬
‫המצפה לישועת ה' ולהרמת קרן התורה‬
‫וישראל במהרה‬
‫יעקב חביב‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫**************************************‬
‫מכתב תשובה של הגאון החסיד‬
‫מוהר''ר מרדכי שמואל אשכנזי שליט''א‬
‫רב ואב''ד כפר חב''ד‬
‫חבר בד''ץ רבני חב''ד באה''ק‬
‫**************************************‬
‫השמש‬
‫**************************************‬
‫מכתב תשובה ששלחתי‬
‫להגה''ח הרמ''ש אשכנזי שליט''א‬
‫**************************************‬
‫ב''ה י''א ניסן תשס''ה‬
‫פעיה''ק ירושלים תובב''א‬
‫ב''ה יום ג ניסן תשס''ה‬
‫לכבוד הגאון החסיד הר''י חביב שליט''א‬
‫דומ''ץ שכונת קרית משה ירושלים ת''ו‬
‫לכבוד הגאון החסיד‬
‫מוהר''ר מרדכי שמואל אשכנזי שליט''א‬
‫רב ואב''ד כפר חב''ד‬
‫שלום וברכה‪.‬‬
‫אחדשכת''ה באהבה רבה ובכבוד רב‪.‬‬
‫ת''ח על הערתו‪ ,‬אבל אני מסופק שמה‬
‫שכתב כ''ק אדמו''ר מצה שרויה הכוונה‬
‫שרויה במשקה המחמיץ כמים‪ ,‬וכיו''ב‪.‬‬
‫הן לנכון קיבלתי תשובת כת''ר בעניין‬
‫אכילת מצה שרויה‪ ,‬אמנם עדיין קשה‬
‫לומר שזאת הייתה כוונתו של הרבי‪,‬‬
‫שכתב להקל לגבי תינוק בשרויה‪,‬‬
‫במשקה כמו מי פירות‪ ,‬או כל משקה‬
‫שאינו מחמיץ‪ ,‬שהרי הדבר פשוט שכל‬
‫משקה כמי פירות או כיין או כחלב שאין‬
‫בהם תערובת מים‪ ,‬מותר לאכול אותם‬
‫עם המצה בפסח‪ ,‬מאחר שאין להם‬
‫הגדרה של שרויה כלל‪ ,‬ואינו נקרא‬
‫שרויה אלא במשקה המחמיץ כמים‪,‬‬
‫א''כ פשוט שלא זאת כוונתו של הרבי‪.‬‬
‫ובמיוחד כאשר הרבי כותב ''או לוותר‬
‫על שאר הידורים מעין זה'' וכי ראינו‬
‫שצריך להדר שלא לאכול או לטבול את‬
‫המצה עם מי פירות‪ ,‬או עם חלב ויין (שלא‬
‫היה בהם תערובת מים)‪ ,‬והרי כתב‬
‫במפורש כ''ק אדמוה''ז ''במי פירות‬
‫פשיטא שאין להחמיר כלל כל הפסח''‬
‫היינו שבענין זה לא שייך אפילו מקום‬
‫להדר‪.‬‬
‫ומה שאני כתבתי במאמר‪ ,‬התכוונתי‬
‫לשרויה כמו מרק וכיו''ב‪ .‬שע''ז כתב‬
‫האדה''ז שהוא ספיקא דאורייתא‪ .‬ולא‬
‫באתי אלא להעיר‪ ,‬והבוחר יבחר‪ .‬אבל‬
‫עיקר הכוונה במאמר שכתבתי הוא‬
‫להדגיש את חומרת הזהירות בשרויה‬
‫וד''ל‪.‬‬
‫באהבה רבה וביקרא דאורייתא‬
‫מרדכי שמואל אשכנזי‬
‫************‬
‫‪228‬‬
‫חם‬
‫בדין כשרות מצה שרויה‬
‫אלא המעיין בדברי כ''ק אדמוה''ז יראה‬
‫שיש כאן ארבע דרגות‪:‬‬
‫א] שרויה במים‪ :‬אינו מן המתמיהין לומר‬
‫כי היא חומרא בעלמא בלא טעם‪ ,‬אלא‬
‫טעמא רבא איכא במילתא‪ ,‬להיזהר‬
‫מחשש איסור דאורייתא‪ ,‬לפי דעת‬
‫הסמ''ק ורבנו ירוחם‪ .‬דחיישינן לקמח קלוי‬
‫שעל המצה שמא לא נאפה שפיר‪.‬‬
‫ב] שרויה במים‪ :‬אין למחות בהמון עם‬
‫המקלים לאכלו בפסח כיון שיש להם על‬
‫מה שיסמוכו‪.‬‬
‫ג] שרויה במים‪ :‬ע''פ דברי האריז''ל‬
‫להחמיר בכל החומרות וההידורים בפסח‪,‬‬
‫פשיטא שיש להחמיר בזה‪.‬‬
‫ד] שרויה במי פירות או ביין וחלב‬
‫וכיוצ''ב‪ :‬גם ע''פ דברי האריז''ל פשוט‬
‫שאין להחמיר כלל מלאכלו בפסח‪ ,‬ואין‬
‫כאן להדר או להחמיר במקום שהתירו‬
‫אותו בשופי‪ ,‬וזאת מאחר שמי פירות או‬
‫יין וחלב וכיוצ''ב‪ ,‬אינם מחמיצים כלל‪,‬‬
‫ואז אין אפילו חשש רחוק שמהמעט קמח‬
‫הנמצא על המצות אחרי אפייתם יגיע‬
‫לידי חמוץ‪.‬‬
‫וגדולה מזו הרי המעיין בספר השיחות‬
‫תש''ג עמ' ‪ 64‬מסופר על אודות שכ''ק‬
‫אדמו''ר הרש''ב נ''ע היה מדקדק מאוד‬
‫בענין שרויה עד כדי כך שלא היה שם‬
‫מים אחרונים על שפתיו בימי פסח‪ ,‬אמנם‬
‫מצד שני היה אוכל וטובל את המצה‬
‫ביחד עם ''שמורה מילך'' היינו חלב‬
‫השמש‬
‫ששמרוהו מתערובת מים‪ ,‬וכן היה טובל‬
‫ביין שלא היה חשש תערובת מים‪ .‬והרי‬
‫א''א לומר שגם בזה דעתו של הרבי‬
‫בשנת תשי''א הוא להתיר בדיעבד‬
‫לעשותו על אף שבדרך כלל צריך להדר‬
‫גם בזה מלעשותו‪.‬‬
‫וליתר הבנה הרי הרבי בשיחתו בשנת‬
‫תשי''א אמר שבמקום שיתנו לתינוקות‬
‫מצה מכונה יתנו להם מצה שרויה‪ ,‬ואם כן‬
‫לפי דברינו לעיל א''א לומר שהרבי‬
‫התכוון ''בשרויה'' עם יין או חלב‪ ,‬דברים‬
‫שבטוח לא מחמיצים‪ ,‬ולומר שבמקום‬
‫לתת לתינוקות מצה מכונה יתנו להם‬
‫מצה שרויה עם יין וחלב או כל משקה‬
‫שאינו מחמיץ‪ ,‬או לוותר על שאר הידורים‬
‫מעין זה‪ .‬והרי אם ככוונת כת''ר שהרבי‬
‫התיר בשעת הדחק שרויה ביין או בחלב‬
‫או בכל משקה שאין חשש חמוץ מעיקרא‪,‬‬
‫א''כ מה היא כוונת המשך דברי הרבי‬
‫''לוותר על שאר הידורים''‪ .‬ואם כדברי‬
‫כת''ר לאכול שרויה עם יין או חלב או כל‬
‫משקה שאינו מחמיץ‪ ,‬הרי הוא בכלל‬
‫לוותר על הידור‪ ,‬האם יעלה על הדעת‬
‫שכ''ק אדמו''ר הרש''ב נ''ע שהיה מדקדק‬
‫מאד בענין שרויה ויתר הוא על הידור‬
‫שלא לאכול אף עם היין או חלב‪ .‬אלא‬
‫פשוט שאין מקום להדר במשקה שאינו‬
‫מחמיץ כלל‪ ,‬וכדברינו‪.‬‬
‫אשר ע''כ מוכרחים לומר שהרבי העדיף‬
‫שיתנו לילדים לאכול שרויה וזאת במים‬
‫או במרק‪ ,‬מאשר לתת להם לאכול מצה‬
‫מכונה (שיש עליה חשש של ממש של‬
‫חמץ‪ ,‬ולדעת כמה פוסקים אסור לאכלו‬
‫‪229‬‬
‫חם‬
‫הרב יעקב חביב‬
‫בפסח מעיקר הדין‪ ,‬וגם יש את החיסרון‬
‫של מיכלא דמיהמנותא) וזאת מאחר‬
‫שמעיקר הדין אין למחות בהמון עם‬
‫המקילים לאכלו בפסח‪ ,‬כיון שיש להם על‬
‫מי שיסמוכו‪ .‬ואף שע''פ דברי האריז''ל‬
‫צריך להדר ולהחמיר בפסח‪ ,‬מ''מ במקום‬
‫הצורך עדיף לוותר על ההידור הזה‬
‫להחמיר בכל החומרות בפסח‪ ,‬ולתת‬
‫לתינוק מצה שרויה (שטבלו במים או‬
‫במרק) או לוותר שאר הידורים מעין זה‪,‬‬
‫מאשר לתת להם מצה מכונה שזה בטוח‬
‫לא בא מצד חומרא או הידור אלא מעיקר‬
‫הדין שלא לאכלו בפסח‪ .‬ובמיוחד אם‬
‫נצרף דעת אותם גדולים הסוברים שלקטן‬
‫וחולה נוהגים לתת להם לאכול שרויה‪,‬‬
‫השמש‬
‫וכן נהגו אצל קדושי עליון אף מאלו‬
‫שהחמירו כדעת אדמוה''ז בזה‪.‬‬
‫ויש בידי עדות נאמנה מהגאון ר' שלום‬
‫אייזנברגר שליט''א דומ''ץ קרית צאנז‬
‫ירושלים‪ ,‬ותלמיד מובהק של כ''ק‬
‫אדמו''ר הדברי יציב זצ''ל מצאנז‪ ,‬ששמע‬
‫מרבו שאף שצריך להחמיר מאד בענייני‬
‫שרויה‪ ,‬מ''מ לגבי תינוק יש מקום להקל‬
‫ולתת לו לאכול שרויה‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫המצפה לישועת ה' ולהרמת קרן התורה‬
‫וישראל במהרה‬
‫יעקב חביב‬
‫שער‬
‫הכשרות‬
‫‪230‬‬
‫חם‬
‫הרב חיים שמעון חביב‬
‫השמש‬
‫מהות האדם ''קדש עצמך במותר לך''‬
‫* מאמר זה מוקדש לזכר ולע''נ החסיד הדגול הרה''ח ר' חיים שמעון חביב ז''ל איש האמת‬
‫רודף צדקה וחסד‪ ,‬אשר מסר את עצמו להרבות בקדושת בכשרות מאכלים ומשקים‪ ,‬עמד‬
‫בגדר לבל יפרץ במסירות נפש שאין כדוגמתו‪ ,‬לחם במלחמה של תורה ועל חומת הכשרות‬
‫בעיר ניס צרפת‪ ,‬תפקיד שנשא בעוז ותושיה במשך עשרות שנים‪ .‬נהרג בתאונת דרכים בעת‬
‫שחזר מהמשחטות בהיותו משמש בקודש ביום ט' באלול התשס''א‪ ,‬יה''ר שיהיה מליץ יושר‪,‬‬
‫עבור משפחתו ידידיו ומוכיריו וכל עם ישראל‪.‬‬
‫בתחילת שנת תשל"ה הוסיף הרבי‬
‫מליובאוויטש זצוק''ל את מבצע כשרות‬
‫האכילה והשתייה שנועד להשפיע על‬
‫יהודים לשמור על מטבח כשר וכן לאכול‬
‫רק אוכל כשר בכל מקום בו היהודי‬
‫נמצא‪ .‬לשם כך בתי חב"ד בעולם‬
‫מתנדבים לבקשת המעוניינים‪ ,‬מכשירים‬
‫את המטבח ואת כליו‪ ,‬ומספקים הדרכה‬
‫לניהול מטבח יהודי כשר‪ .‬במדינות‬
‫ובאזורים בהם קשה להשיג מזון כשר‪,‬‬
‫מספקים בתי חב"ד מזון כשר לאנשי‬
‫עסקים ולמטיילים יהודים‪.‬‬
‫הרבי הבהיר כי חשיבות המבצע נובעת‬
‫מההשפעה המרובה המיוחסת לתזונת‬
‫האדם על תכונותיו ומצבו הנפשי‪ ,‬ולכן‬
‫להקפדה על כשרות המאכלים יש בה‬
‫תועלת להתנהגות יהודית בריאה‪ .‬הרבי‬
‫הדגיש את השפעת המזון הכשר‪ ,‬גם על‬
‫תינוקות‪ .‬מבצע זה הוא הפנה בעיקר‬
‫לנשים ובנות‪ ,‬בהם ראה הגורם המשפיע‬
‫והאחראי לכשרות המטבח היהודי‪.‬‬
‫לפעמים כמענה לפניות רבות בבקשות‬
‫ברכה לרפואה וכדומה‪ ,‬נהג הרבי להורות‬
‫להכשיר את המטבח או להקפיד יותר על‬
‫הכשרות‪.‬‬
‫על ''מבצע כשרות האכילה ושתייה'' כפי‬
‫שנקראו בלשונו הק' של הרבי‪ ,‬הוכרז‬
‫לראשונה בהתועדויות שב''ק פרשת‬
‫במדבר תשל"ה‪ .‬ביום ד' לפרשת פנחס‪,‬‬
‫ט"ז בתמוז תשל"ה ובשב''ק פרשת‬
‫מטות‪-‬מסעי תשל"ה ‪ -‬הקדיש הרבי‬
‫לעניין דברים בהרחבה (ראה ליקוטי‪-‬שיחות‪,‬‬
‫כרך יג‪ ,‬עמ' ‪.)298-295 ;264-256‬‬
‫יצויין כי בט"ז תמוז פנה הרבי בקריאה‬
‫נרגשת לבני ובנות ישראל‪ ,‬שיתחזקו‬
‫במיוחד במצוות הכשרות‪ .‬תמצית דבריו‬
‫הק'‪ :‬השחיתות וההידרדרות הרוחנית‬
‫במצב היהדות בדורות האחרונים הוא‬
‫תסמין חיצוני שגורמיו‪ :‬א) העדר שמירת‬
‫הכשרות ב) אי שמירה על דיני טהרת‪-‬‬
‫המשפחה‪.‬‬
‫‪232‬‬
‫חם‬
‫קדש עצמך במותר לך‬
‫הנה קטעים מדברי הרבי‪'' :‬לאחרונה עדים‬
‫אנו להידרדרות רוחנית של מצב היהדות‬
‫וקיום התורה והמצוות‪ .‬ורבים תמהים‪:‬‬
‫כיצד הגיעו הדברים לשפל כזה השורר‬
‫בכמה חוגים יהודיים ‪ -‬כפי שמתוארים‬
‫בסוף מסכת סוטה דף מט ע''ב מרידת הדור‬
‫הצעיר‪ ,‬חוצפה ושפל מוסרי‪.‬‬
‫שתי סיבות לדבר‪ ,‬הטעים הרבי‪:‬‬
‫א‪ .‬העדר שמירת טהרת‪-‬המשפחה‪ :‬כדי‬
‫שנשמות ישראל תשמורנה על צביונן‬
‫הדרוש ‪ -‬כך שליצר הרע יקשה ביצוע‬
‫עבודתו המזיקה‪ ,‬צריכים ילדי ישראל‬
‫להיוולד בטהרה ובקדושה‪ .‬במקרה של‬
‫העדר הזהירות ההכרחית בפרטי הלכות‬
‫חיי‪-‬האישות וטהרת‪-‬המשפחה‪ ,‬יש‬
‫לדבר השפעה שלילית ובלתי רצויה על‬
‫הנשמות [נוסף על התוצאות השליליות‬
‫בבריאות הגוף כפשוטו] העתידות‬
‫להיוולד‪ ,‬מאחר וחסרים להם העדינות‬
‫והזיכוך של גוף יהודי‪ ,‬דבר המקשה על‬
‫הנשמה היהודית לבא לידי ביטוי‪.‬‬
‫ב‪ .‬אי‪-‬הקפדה על כשרות המאכלים‪:‬‬
‫מוסבר בספרי קודש‪ ,‬הרמב"ן‪ ,‬עקידת‪-‬‬
‫יצחק ואברבנאל וגם בספרי מדעי‪-‬‬
‫הטבע‪ ,‬שהתכונות הטבעיות של האדם ‪-‬‬
‫מושפעות במידה רבה מסוג המאכלים‬
‫והמשקאות שהוא אוכל ושותה‪ .‬מפני‬
‫שהמזון הופך‪ ,‬כידוע‪ ,‬לאחר העיכול‬
‫להיות "דם ובשר כבשרו" של האדם‬
‫האוכל תניא פרק ז וכשם שאיכות המזון‬
‫משפיעה על בריאות הגוף כך יש לדבר‬
‫השפעה על תכונות האופי של הנפש‬
‫השפעתו השלילית של המזון הבלתי כשר‬
‫השמש‬
‫אינה רק על התכונות הרגישות כי אם גם‬
‫על השקפותיו השכליות‪ .‬מובן אפוא‪,‬‬
‫שלאכילת מאכלים לא כשרים יש‬
‫השפעה מזיקה ביותר על העדינות‬
‫והטהרה של השכל היהודי‪ ,‬עד כדי נטייה‬
‫השקפתית‪-‬שכלית היפך השקפת התורה‬
‫והאמונה‪( .‬כידוע שהרמב"ם נשאל על‪-‬‬
‫ידי קהילה יהודית שנשתבשה בדיעות‪,‬‬
‫וביקשה הוכחות לרעיון תחיית‪-‬המתים‪.‬‬
‫הרמב"ם נימק את הסיבה שגרמה‬
‫לשיבוש דעתם ‪ -‬שבוודאי זה במאכלות‬
‫אסורות)‪.‬‬
‫שתי הנקודות האמורות לעיל מאפשרות‬
‫הבנה יסודית בסיבת ירידת הדורות‪:‬‬
‫כתוצאה מאי שמירת טהרת‪-‬המשפחה‪,‬‬
‫מקבל הילד בתורשה "לבושים" נפשיים‬
‫בלתי‪-‬טהורים‪ .‬אך עדיין קיימת ביד‬
‫הנשמה אפשרות הבחירה החפשית‪,‬‬
‫ועל‪-‬ידי התאמצות הדרושה יכולה‬
‫להתגבר על התכונה מלידה של‬
‫"לבושים" בלתי טהורים‪.‬‬
‫וכאן מופיעה הסיבה השנייה‪ :‬אי הקפדה‬
‫על כשרות‪-‬המאכלים‪ ,‬כאשר האדם‬
‫מנצל את זכות בחירתו החפשית לאכילת‬
‫מזון לא‪-‬כשר‪ ,‬אשר על‪-‬ידי זה נולדות‬
‫בנפשו תכונות בלתי טהורות‪ .‬יתר על כן‪,‬‬
‫גם אלה שנולדו בטהרה וקדושה אם הם‬
‫נכשלים במאכלים אסורים‪ ,‬הרי הם‬
‫משחיתים בכך‪ ,‬חס ושלום את "לבושי‬
‫הנשמה" הטהורים‪ .‬והדבר מתבטא‬
‫בהתנהגותם היומיומית וזוהי סיבת‬
‫הירידה הרוחנית‪.‬‬
‫‪233‬‬
‫חם‬
‫הרב חיים שמעון חביב‬
‫השמש‬
‫כלל גדול הוא ביהדות ‪" -‬אין לך דבר‬
‫שעומד בפני התשובה"‪ .‬ולכן‪ ,‬למרות‬
‫שהאוכל מאכלים‪-‬אסורים‪ ,‬הפגם קשה‬
‫לתיקון כנ"ל‪ ,‬שהרי לגופו חדר מאכל‬
‫טמא‪ ,‬מציאות של טומאה (קשה ‪ -‬אך לא‬
‫בלתי אפשרי)‪ ,‬בכל זאת מועילה תשובה‬
‫גם לחטא זה‪ .‬אלא שלזה צריך תשובה‬
‫נעלית ביותר‪ ,‬מעומק לבו‪ ,‬תניא פרק ז‪ ,‬שם‬
‫מתוך הרגשת שפל המצב אליו הגיע‬
‫כתוצאה מעבירה חמורה זו‪ .‬וכבר אמר‬
‫דוד המלך עליו השלום תהילים נא‪" :‬לב‬
‫נשבר ונדכא אלוקים לא תבזה"‪.‬‬
‫שהנשמות תהיינה "יהודיות" בגילוי‬
‫ובתוקף‪" :‬כך ולא אחרת" ועניין שמירת‬
‫הכשרות‪ ,‬שהוא עניין יסודי הנוגע ליחיד‪,‬‬
‫למשפחה ולכלל ישראל כולו‪ .‬כנאמר‬
‫בנבואת הגאולה ישעיהו פרק ו‪,‬יב‪-‬יז‪" :‬כי כה‬
‫אמר ה' הנני נוטה אליה כנהר שלום גו'‬
‫וראיתם ושש לבכם גו' ונודעה יד ה' גו'‬
‫אוכלי בשר החזיר גו'‪ .‬יקרב ויביא את יום‬
‫ביאת משיח צדקנו שיבוא סנהדרין דף צז ע''א‬
‫"היום ‪ -‬אם בקולו תשמעו" ויגאלנו‬
‫בגאולה האמיתית והשלימה בקרוב‬
‫ממש‪ ,‬ויוליכנו קוממיות לארצנו‪.‬‬
‫ועיקר התשובה‪ ,‬קבלה טובה שמקבל על‬
‫עצמו מכאן ולהבא להיות זהיר במאכלים‬
‫כשרים וסידור מטבח כשר‪ ,‬דבר המביא‬
‫שינוי לטובה של תכונות הנפש השליליות‬
‫(שהוטבעו בו כתוצאה מאכילת טריפות)‬
‫והקניית מידות טובות וקדושות (תחת‬
‫השליליות שנעקרו ממנו) ו"במקום שבעלי‬
‫תשובה עומדים אין צדיקים גמורים‬
‫יכולים לעמוד שם''‪.‬‬
‫והנה בענין חשיבות כשרות המאכל‬
‫והשתייה מובא בתורה דברים ח‪" :‬כי לא על‬
‫הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא‬
‫פי ה' יחיה האדם"‪ ,‬ומבארים בשם האר"י‬
‫הקדוש שאם את הגוף מזין הלחם‪,‬‬
‫הנשמה ניזונת על כל מוצא פי ה'‬
‫מהמצוות שסובבות את האכילה‬
‫ומהברכות שמברכין לפניה ולאחריה‪,‬‬
‫לפי שאכילתו של יהודי אינה רק צורך‬
‫קיום הגוף‪ ,‬במאכלו עובד הוא את ה'‬
‫יתברך בשמירה ממאכלות אסורות‪,‬‬
‫בתיקון המאכל המותר במצוות התורה‪,‬‬
‫כגון‪ :‬שחיטה‪ ,‬ניקור ומליחה‪ ,‬הפרשת‬
‫חלה‪ ,‬תרומה ומעשר‪ ,‬ובברכות שלפני‬
‫האכילה ואחריה‪ ,‬ובזה מזין הוא את‬
‫הנשמה עד שדרשו חז"ל חגיגה דף כז ע''א‬
‫"וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה'" פתח‬
‫במזבח וסיים בשלחן‪ ,‬רבי יוחנן וריש‬
‫לקיש דאמרי תרוייהו בזמן שבית המקדש‬
‫קיים מזבח מכפר על אדם‪ ,‬עכשיו שולחנו‬
‫של אדם מכפר עליו‪.‬‬
‫בסיום שיחתו ט"ז בתמוז תשל"ה הודיע הרבי‬
‫על רצונו להשתתף ולעזור לכל יהודי‬
‫שיפנה בבקשת סיוע לשם סידור מטבח‬
‫כשר כהלכה‪ ,‬ולשם כך הקים קרן‬
‫מיוחדת‪ ,‬שתשתתף ב‪ 50%-‬מהוצאות‬
‫הכשרת‪-‬המטבח‪.‬‬
‫הרבי סיים את שיחתו בברכה‪'' :‬ויה''ר‬
‫שמכאן ולהבא תהיה אצל יהודים אכילה‬
‫ושתייה כשרה בלבד‪ ,‬כך שהדם‪ ,‬הבשר‪,‬‬
‫והגוף יהיו ‪ -‬ראש יהודי‪ ,‬לב יהודי‪,‬‬
‫ואיברים יהודיים‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה‪,‬‬
‫‪234‬‬
‫חם‬
‫קדש עצמך במותר לך‬
‫במשנה אבות מבואר שלא רק בהכנת‬
‫המאכל‪ ,‬במצוות שבו ובברכות מתעלה‬
‫השלחן היהודי כמזבח‪ ,‬גם לאכול מתוך‬
‫קדושה הוא חלק מעבודת ה'‪ ,‬וכך שנינו‬
‫אבות פרק ג "רבי שמעון אומר שלשה‬
‫שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי‬
‫תורה כאילו אכלו משולחנו של מקום‪,‬‬
‫שנאמר‪'' :‬וידבר אלי זה השלחן אשר לפני‬
‫ה'"‪ .‬יש לדייק מהמשנה שאכילה בכל‬
‫מצב אינה רק ענין גשמי‪ ,‬וכל שולחן הוא‬
‫מזבח‪ ,‬ומי שאינו אומר עליו דברי תורה‪,‬‬
‫לא רק שהפסיד את המעלה הרוחנית‬
‫שבאכילה‪ ,‬אלא כאילו אכל מזבחי מתים‪,‬‬
‫לפי שעצם האכילה‪ ,‬מלבד הצורך הקיומי‬
‫שבה‪ ,‬יש בה את התאוה לעינים ותאות‬
‫המאכל הפוגעים בנשמה הטהורה‪,‬‬
‫ולמעשה עצם האכילה היא מעשה בהמי‬
‫שאינו מכובד ופוגע בגדלות האדם‪ ,‬כפי‬
‫שדרשו חז"ל בראשית ג כשנגזר על אדם‬
‫הראשון אחר החטא לאכול בצורה‬
‫גשמית‪ ,‬ולדאוג למאכלו‪ ,‬בקללה של‬
‫"וקוץ ודרדר תצמיח לך"‪" ,‬זלגו עיניו‬
‫דמעות‪ ,‬אמר לפניו רבש"ע אני וחמורי‬
‫נאכל באבוס אחד" פסחים קיח‪ ,‬על כן‬
‫שלשה שאכלו בשולחן אחד ואמרו עליו‬
‫דברי תורה כאילו אכלו משולחנו של‬
‫מקום‪ ,‬לפי שהשולחן כמזבח שיש בו‬
‫מצוות המקדשות אותו‪ ,‬וכשם שבמזבח‬
‫עיקר עבודת הקרבנות אינה העבודה‬
‫המעשית‪ ,‬אלא המחשבות שלשמן נזבח‬
‫הזבח‪ ,‬ובלעדיהן פיגול הוא ולא ירצה‪ ,‬כך‬
‫גם השולחן אשר לפני ה' יש לשלב בו‬
‫דברי תורה כדי לקדש האכילה כאכילת‬
‫מזבח‪ ,‬ואם לא אמרו עליו דברי תורה‬
‫כאילו אכלו מזבחי מתים‪ ,‬שיש כאן זבח‬
‫השמש‬
‫ללא מחשבה טהורה‪ ,‬ולא רק כהגדרת‬
‫אדם הראשון "אני וחמורי נאכל באבוס‬
‫אחד"‪.‬‬
‫השולחן היהודי כמזבח אשר לפני ה' גדור‬
‫בהלכות רבות המקדשות את השולחן‬
‫והאוכלים סביבו‪ ,‬חלק ניכר מההלכות‬
‫בשו"ע אורח חיים עוסקות במצות‬
‫הברכות שלפני האכילה ולאחריה‪,‬‬
‫וכמעט כל חלק יורה דעה שבשו"ע עוסק‬
‫במצות כשרות המאכלים הקרבים על‬
‫השלחן אשר לפני ה'‪.‬‬
‫הדימוי של השולחן היהודי למזבח אשר‬
‫לפני ה' יש בו להדגיש את קדושת‬
‫המאכלים הטהורים והכשרים‪ ,‬ואת‬
‫קדושת היהודי האוכל‪ ,‬המקדש את עצמו‬
‫ואכילתו בברכות ובדברי תורה‪ ,‬אולם‬
‫חז"ל הדגישו שהשולחן מכפר כמזבח‬
‫בעיקר בגלל התרומה והחסד של בעל‬
‫השולחן דוגמת המתנדב קרבן למזבח‪,‬‬
‫הגמ' בברכות נה‪ .‬מקדימה לדרשה של‬
‫"זה השלחן אשר לפני ה'"‪ ,‬את מאמר‬
‫חז"ל "כל המאריך על שולחנו מאריכין לו‬
‫ימיו ושנותיו"‪ ,‬ומפרשת הגמ' דלמא אתי‬
‫עניה ויהיב ליה‪ ,‬ועל כן נזכר בהמשך‬
‫שמזבח מכפר‪.‬‬
‫התוס' בחגיגה דף כ"ז ד"ה שולחנו ובמנחות דף‬
‫צ"ז ד"ה שולחנו מוסיפים על פירוש רש"י‬
‫שכתב שהשולחן מכפר "בהכנסת‬
‫אורחין"‪ ,‬שולחנו של אדם מכפר דגדול‬
‫כח הלגימה כדאיתא בפרק חלק סנהדרין דף‬
‫קג ע''ב וכוונתם לנאמר "גדולה לגימה‬
‫שמקרבת את הרחוקים"‪ ,‬לפי שיש‬
‫‪235‬‬
‫חם‬
‫הרב חיים שמעון חביב‬
‫בשולחן לא רק מצות חסד וצדקה עם‬
‫העני והרעב‪ ,‬השולחן יש בו כדי לקרב‬
‫את המסובים סביבו‪ ,‬השולחן הוא‬
‫המחבר את הסובבים אותו‪ ,‬וגדולה‬
‫לגימה סביב השולחן שיש בה לעשות את‬
‫כל ישראל חברים זה לזה‪ ,‬ולפירוש התוס'‬
‫המנהג בצרפת לעשות ארון הקבורה‬
‫מהשולחן היה בו לא רק כדי להעיד על‬
‫הצדקה והחסד של בעליו‪ ,‬אלא על‬
‫האהבה השלום והרעות של בעל השולחן‪,‬‬
‫וזו הזכות שבשולחן שגדולה לגימה‬
‫שמקרבת את הלבבות‪.‬‬
‫והנה טעמים שונים לאיסור המאכלים‬
‫הלא כשרים מובאים בדברי חז"ל‬
‫ובספרים הקדושים‪ .‬מובא בספרי הקודש‬
‫וגם בספרי מדעי הטבע‪ ,‬שהתכונות‬
‫והנטיות הטבעיות של האדם מושפעות‬
‫במידה רבה מהמאכלים והמשקאות‬
‫שהוא אוכל ושותה‪ .‬הסיבה לכך היא‬
‫שאחרי העיכול‪ ,‬הופך המזון להיות חלק‬
‫מדמו ומבשרו של האדם האוכל‪ ,‬וכשם‬
‫שאיכות המזון משפיעה על בריאות הגוף‪,‬‬
‫כך יש לה השפעה על תכונות הנפש‪.‬‬
‫השפעתו השלילית של המזון הלא‪-‬כשר‬
‫אינה רק על התכונות הרגשיות של‬
‫האדם‪ ,‬אלא גם על פעולותיו השכליות‪.‬‬
‫לאכילת מאכלים לא‪-‬כשרים יש השפעה‬
‫מזיקה ביותר על מכלול האישיות‬
‫היהודית‪ ,‬החל מהעדינות הטהורה של‬
‫הנפש היהודית‪ ,‬ועד כדי נטייה‬
‫השקפתית‪-‬שכלית ההפוכה להשקפת‬
‫התורה‪.‬‬
‫הטעם האמיתי והיסודי ביותר לאיסור‬
‫מאכלים לא‪-‬כשרים הוא כאמור‪ :‬רצון ה'‪,‬‬
‫השמש‬
‫כמאמר רש"י סוף פרשת קדושים‪" :‬לא יאמר‬
‫אדם‪'' :‬נפשי קצה בבשר חזיר''‪ ,‬אבל‬
‫יאמר‪'' :‬אפשי [רצוני לאכלו]‪ ,‬ומה אעשה‬
‫ואבי שבשמים גזר עלי'"‪.‬‬
‫ומצאנו בספרים הקדושים‬
‫לאיסור מאכלים אסורים‪:‬‬
‫טעמים‬
‫א‪ .‬כותב החינוך‪" :‬סיבת המצווה ושורשה‬
‫היא למנוע נזק מהגוף אשר הוא כלי‬
‫לנפש"‪.‬‬
‫ב‪ .‬כותב האברבנאל‪" :‬לבהמות מעלות‬
‫הגירה אין שיניים טוחנות בלחי העליון‪,‬‬
‫ולכן לא יוכלו לאכול כי אם עשבים;‬
‫בהמות אלו אינן אכזריות‪ ,‬ואין להן‬
‫ציפורני טרף‪ .‬תכלית מצוות הכשרות היא‬
‫להגן על בריאות הנפש"‪.‬‬
‫ג‪ .‬כותב הרמב"ן‪" :‬העופות הטמאים רובם‬
‫דורסים‪ ,‬והתורה הרחיקתנו מפני שדמו‬
‫מחומם והוא אכזר ונותן אכזריות בלב‪.‬‬
‫ואמנם סיבת איסור המאכלים האלה‬
‫ותיעובם ‪ -‬כבר חשבו רבים מחכמי‬
‫אומתנו שהיא לעניין בריאות הגוף‬
‫ורפואתו‪ .‬וחלילה לי מהיות מאמין בדבר‬
‫הזה‪ .‬שאם היה כן‪ ,‬יהיה ספר תורת‬
‫האלוקים כדמות ספר קטן מספרי‬
‫הרפואות הקצרים בדבריהם וטעמיהם‪.‬‬
‫ותתמעט מדרגת התורה האלוקית וסידור‬
‫עומק טעמיה‪ .‬אבל כוונתה באמת לבקש‬
‫בריאות הנפש ולבקש רפואת תחלואיה‪.‬‬
‫ולכן אסרה המאכלים האלה הטמאים‪,‬‬
‫לפי שהיו מתעבים ומשקצים ומזיקים אל‬
‫הנפש המשכלת הטהורה‪ .‬ומולידים בה‬
‫‪236‬‬
‫חם‬
‫קדש עצמך במותר לך‬
‫האטימות והקלקול‪ .‬ומפני זה אמר בסיום‬
‫פרשת המאכלות‪' :‬אל תשקצו את‬
‫נפשותיכם'‪ .‬ולא קראם הכתוב מזיקים‬
‫ולא מחליאים כי אם טמאים"‪.‬‬
‫ד‪ .‬כותב הרמב"ם‪" :‬המאכלים הלא‪-‬‬
‫כשרים מחלישים את הגוף ומונעים‬
‫התקדמות רוחנית‪ .‬מצוות הכשרות נועדו‬
‫להגן מפני מחלות‪ ,‬כי חולשת וחולי הגוף‬
‫גורמים לעיכוב בעלייה הרוחנית"‪.‬‬
‫ה‪ .‬כותב הרשב"ם‪" :‬כל מה שאסרה‬
‫התורה הם מהדברים המאוסים ומקלקלים‬
‫ומחממים את הגוף לפיכך הם טמאים"‪.‬‬
‫ו‪ .‬כותב בעל העקדה‪" :‬מטרת המאכלים‬
‫הכשרים היא להגביל את תאוות‬
‫האכילה"‪.‬‬
‫ז‪ .‬כותב החיד"א "וצריכים אביו ואמו‬
‫להפריש התינוק ממאכלות אסורים‪ ,‬שזה‬
‫גורם שיצאו לתרבות רעה‪ ,‬ומשום הכי‬
‫מאבות יצאו תולדות הבנים עזי פנים ואין‬
‫יראת ה' על פניהם"‪.‬‬
‫פרק יא‬
‫ח‪ .‬כותב המסילת ישרים‬
‫"המאכלות אסורים מכניסים טומאה‬
‫ממש בלבו ונפשו של אדם‪ ,‬עד שקדושתו‬
‫של המקום ברוך הוא מסתלקת ומתרחקת‬
‫ממנו וכו'‪ .‬כי מסתלקת ממנו הדעת‬
‫האמיתית ורוח השכל שהקב"ה נותן‬
‫לחסידים‪ ,‬והנה הוא נשאר בהמי וחומרו‬
‫משוקע בגסות העולם הזה‪ .‬והמאכלות‬
‫האסורים יתרים בזה על כל האיסורים‪,‬‬
‫השמש‬
‫כיוון שהם נכנסים בגופו של אדם ממש‬
‫ונעשים בשר מבשרו"‪.‬‬
‫ט‪ .‬כותב הזוהר הק' משפטים‪ ,‬דף קכה "מי‬
‫שאוכל מאכלות אסורים נסתלק ממנו‬
‫צלם האנושי ומקבל פני חיה"‪.‬‬
‫י‪ .‬ועוד זאת שמיני‪ ,‬דף מא "האוכל מאכלות‬
‫אסורים מתדבק לסטרא אחרא‪ ,‬ורוח‬
‫הטומאה שורה עליו‪ ,‬ומראה עצמו כאילו‬
‫אין לו חלק באלוקי ישראל ח"ו‪ ,‬וצריך‬
‫להישמר ולברוח אפילו מן הספק‪ ,‬שלא‬
‫ייכשל בוודאי ח"ו"‪.‬‬
‫יא‪ .‬ועוד זאת שם‪ ,‬דף מב "האוכל מאכלות‬
‫אסורים כאילו עובד לעבודה זרה ויוצא‬
‫מסטרא דקדושה ומסטרא דחיים‪ ,‬ועייל‬
‫ברשות הסטרא אחרא‪ ,‬וטמא בהאי‬
‫עלמא ובעלמא דאתי"‪.‬‬
‫יב‪ .‬כותב התניא קדישא‪,‬‬
‫"הקליפות נחלקות לב' מדרגות‪ ,‬המדרגה‬
‫התחתונה היא שלוש קליפות הטמאות‬
‫ורעות לגמרי‪ ,‬ואין בהן טוב כלל‪ ,‬ומהן‬
‫נשפעת חיות כל מאכלות אסורים‬
‫מהצומח‪ ,‬כגון ערלה וכלאי הכרם‪ ,‬והם‬
‫אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם‪,‬‬
‫ואין עולין משם עד כי יבא יומם ויבולע‬
‫המות לנצח"‪.‬‬
‫ליקוטי אמרים‪ ,‬ו‪ ,‬ז‬
‫יג‪ .‬כותב הראשית חכמה‪,‬‬
‫"המאכלים הטמאים שורה עליהם רוח‬
‫חיצוני וטמא‪ ,‬ולכן האוכל אותם מטמא‬
‫נפשו‪ ,‬ומראה על עצמו שאין לו חלק‬
‫בקדושה ולא באלקי ישראל‪ ,‬כי הדבר‬
‫‪237‬‬
‫שער הקדושה‪ ,‬פט"ו‬
‫חם‬
‫הטמא נעשה חלק בעצם‬
‫מתלבשת שם‪ ,‬דנמצא‬
‫ומטמא נפש המתלבשת‬
‫להחמיר האדם על עצמו‬
‫יהיה בו צד איסור כלל"‪.‬‬
‫הרב חיים שמעון חביב‬
‫השמש‬
‫האדם והנפש‬
‫שמטמא גופו‬
‫בו‪ .‬ולכן ראוי‬
‫במאכלו שלא‬
‫אמרו חז"ל על הפסוק‪" :‬ונטמאתם בם ‪-‬‬
‫אל תקרי ונטמאתם אלא וניטמתם"‪ .‬כי‬
‫הרי מאכל אסור מטמטם ליבו של אדם‪,‬‬
‫וכל הצלחתו של יהודי בתורה‪ ,‬ביראת‬
‫שמים ובחינוך ילדיו תלויה בזה‪.‬‬
‫יד‪ .‬כותב החתם סופר תורת משה‪ ,‬פרשת‬
‫קדושים "רוב אפיקורסות‪ ,‬רחמנא ליצלן‪,‬‬
‫מתנוצץ באדם על ידי אכילת נבלות‬
‫וטרפות"‪.‬‬
‫וכן מצאנו בגמרא בבא מציעא דף נח ע''ב‪:‬‬
‫"אם היה גר ובא ללמוד תורה‪ ,‬אל יאמר‬
‫לו‪ :‬פה שאכל נבלות וטרפות‪ ,‬שקצים‬
‫ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי‬
‫הגבורה?!" וזה איסור אונאת דברים‪,‬‬
‫הנלמד מהפסוק‪" :‬לא תונו איש את‬
‫עמיתו"‪ .‬ולכאורה צריך ביאור‪ ,‬איזה‬
‫חסרון יש בכך שאכל נבלות וטרפות‬
‫בהיותו גוי? הרי זה היתר גמור לנכרי‬
‫לאכול נבלות וטרפות‪ .‬וכמו שאין כל‬
‫חסרון שהנכרי לא קיים שאר מצוות‪ ,‬כיון‬
‫שלא היה מחויב בהן כלל‪ ,‬כך לא היה‬
‫מקום לכל חסרון בכך שאכל נבלות‬
‫וטרפות! כלים אסורים אינן כשאר מצוות‪.‬‬
‫אלא ההסבר לכך הוא‪ ,‬מכיוון שעדיין‬
‫נשאר בגופו של הגר רושם מהאכילה‪,‬‬
‫נותרו פגם וטמטום הלב מהמאכלים‬
‫אסורים שאכל‪ ,‬וזה מפריע ללימוד‬
‫התורה‪ .‬לכן המזכיר זאת לגר‪ ,‬עובר על‬
‫"אונאת דברים"‪ ,‬כי הרי זה כאומר לו‪:‬‬
‫''איך אתה בא ללמוד תורה‪ ,‬הרי יש לך‬
‫טמטום הלב של מאכלים אסורים''‪.‬‬
‫והנה אומרת התורה ויקרא‪ ,‬יא‪ ,‬מג‪-‬מה ַאל‬
‫ש ֶרץ הַ ּש ֵֹּרץ‬
‫ש ְ ּקצ ּו ֶאת נ ְַפש ֵֹּתיכֶ ם ְּבכָ ל הַ ּ ֶ‬
‫ְּת ַ‬
‫וְ לֹא ִת ּ ַט ְּמא ּו ּ ָבהֶ ם וְ נִ ְטמֵּ ֶתם ּ ָבם‪ִּ .‬כי אֲ נִ י ה'‬
‫דשים ִּכי‬
‫יתם ְק ִ‬
‫אֱ לֹהֵּ יכֶ ם וְ ִה ְת ַקדִּ ְש ּ ֶתם וִ ְהיִ ֶ‬
‫ָקדוֹ ש ָאנִ י וְ לֹא ְתטַ ְּמא ּו ֶאת נ ְַפש ֵֹּתיכֶ ם ְּבכָ ל‬
‫ש ֶרץ הָ רֹמֵּ ש עַ ל הָ ָא ֶרץ‪ִּ .‬כי אֲ נִ י ה' הַ ּ ַמעֲלֶה‬
‫הַ ּ ֶ‬
‫ֶא ְתכֶ ם מֵּ ֶא ֶרץ ִמ ְצ ַריִ ם לִ ְהיֹת לָ כֶ ם לֵּ אל ִֹהים‬
‫דשים ִּכי ָקדוֹ ש ָאנִ י‪.‬‬
‫וִ ְהיִ י ֶתם ְק ִ‬
‫אכילת מזון שאינו כשר ‪ -‬משפיע על‬
‫האוכל‪ ,‬ומשריש בו תכונות רעות‪ ,‬ומוליד‬
‫בו טבעים רעים‪ .‬ראשית‪ ,‬הכתוב אומר‪,‬‬
‫שמאכל שאינו כשר הוא מטמא את‬
‫הנפש ומטמטם את לב האדם‪ .‬וזה מה‬
‫שאומר רבנו הפלא יועץ אות א‪" :‬ליזהר‬
‫מכל נדנוד איסור התלוי באכילה‪ ,‬כי‬
‫נמצא הגוף גדל באיסור‪ ,‬ואשמה הנפש‬
‫ההיא‪ ,‬מרעה אל רעה יצא‪ ,‬כי טומאתה‬
‫בשוליה‪ ,‬ולא תוכל להשיג אורחות חיים‬
‫ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא‬
‫ולעבדו עבודה שלמה"‪.‬‬
‫אלא גדולה מזו‪ ,‬המאכל הלא כשר הופך‬
‫את המידות הטובות באדם לרעות שהרי‬
‫והנה כפי שהזכרנו לעיל‪ ,‬אכילת‬
‫מאכלים אסורים מחליש את האמונה‬
‫ומעורר כפירה‪ ,‬וכן מצאנו באגרת‬
‫'תחיית המתים' לרמב"ם‪( ,‬אותה אגרת‬
‫היא תשובה על שאלה של קהילה יהודית‬
‫שנשתבשה בדעותיה וביקשה הוכחות‬
‫‪238‬‬
‫חם‬
‫קדש עצמך במותר לך‬
‫לרעיון תחיית המתים)‪ .‬רבנו הרמב"ם לא‬
‫רצה להשיב להם‪ ,‬וביקש מתלמידו אבן‪-‬‬
‫תיבון שישיב להם בצירוף הערה‪,‬‬
‫שבוודאי נכשלו במאכלות אסורות‪ ,‬ועל‬
‫כן התעוררו בהם שאלות והשקפות של‬
‫כפירה‪" :‬ומדבריכם שכתבתם אליי נראה‬
‫שאתם כופרים בדברי חז"ל‪ ,‬אם כן לא‬
‫נזהרתם ממאכלות איסור ודברים‬
‫טמאים"‪ .‬א''כ רואים עד כמה האיסור‬
‫חמור עד כדי כפירה ואפיקורסות‪.‬‬
‫השמש‬
‫ב‪ .‬זוכה לרוח הקודש‬
‫כותב הנועם אלימלך סוף פרשת ויגש גם‬
‫בגלות המר‪ ,‬אם יחזיק בעבודתו יתברך‬
‫וישוב בתשובה שלמה על עוונותיו לתקן‬
‫את כל איבריו וגידיו‪ ,‬לקדש ולטהר אותם‬
‫במאכלים כשרים‪ ,‬ולא להכניס לתוך‬
‫מעיו מאכלים אסורים‪ ,‬ויקדש איבריו‬
‫בכל אופנים‪ ,‬יזכה גם עתה בגלות לידי‬
‫רוח הקודש"‪.‬‬
‫ג‪ .‬זוכה לאורו של הקב''ה‬
‫וראה מה שכתב ה''אור החיים הק''‬
‫יח‪ ,‬ג‪" :‬שמעתי משם הרב הקדוש מהר"י‬
‫לוריא זצוק"ל‪ ,‬כי לפעמים יתהפך האדם‬
‫וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו‪ ,‬ולא ידע‬
‫מאיזה סיבה‪ ,‬והוא עצמו יתמה איך נהפך‬
‫בדעתו‪ .‬ואמר [האריז"ל] כי זה יסובב לצד‬
‫שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו‬
‫מחלקי הרע‪ .‬השומר עצמו ממאכלות‬
‫הרעות יתגבר בו החפץ בדברים הנוגעים‬
‫לנפש"‪.‬‬
‫כותב החפץ חיים זצ"ל נדחי ישראל "עבור‬
‫התגברותו על יצרו בעת שרואה האיסור‬
‫ורעב ומתאווה לו‪ ,‬וכובש את יצרו מחמת‬
‫רצון הבורא יתברך שמו‪ ,‬נקרא 'גיבור'‪,‬‬
‫כמו דאיתא באבות‪ :‬איזהו גיבור? הכובש‬
‫את יצרו‪ .‬ועתיד להיות אור הקב"ה עטרה‬
‫בראשו‪ ,‬וחז"ל חישבו חמישה הזוכים לזה‪,‬‬
‫ומתגבר על יצרו הוא אחד מהם‪ ,‬כמו‬
‫שאמרו חז"ל‪ :‬עתיד הקב"ה להיות עטרה‬
‫בראש כל צדיק וצדיק‪ .‬אפילו אם יזדמן‬
‫בין חברים רעים שמורגלים באיסור זה‪,‬‬
‫והם מחרפים ומגדפים אותו ומחזיקים‬
‫אותו לשוטה ופתי עבור פרישותו‪ ,‬אל‬
‫ישים לבו לזה‪ ,‬וידע כי עבור שסבל‬
‫ביזיונות בשביל מצוותיו של הקב"ה יגדל‬
‫שכרו יותר בעולם הגמול"‪.‬‬
‫א‪ .‬זוכה לשבת בסעודת הצדיקים‬
‫ד‪ .‬זוכה להשראת הקדושה‬
‫ויקרא‪,‬‬
‫והנה על אודות שכרו של מי שנזהר‬
‫מלאכול ולשתות רק כשר ובכך מתחזק‬
‫ומתעלה והופך את גופו לטהור‪ ,‬ומוריד‬
‫שפע ברכה והצלחה‪ ,‬מצינו בספרים‬
‫הקדושים דברים ונעלים ונשגבים על זה‪.‬‬
‫מובא במדרש רבה ויקרא פר' יג "עתיד‬
‫הקב"ה לעשות סעודה גדולה לעבדיו‬
‫הצדיקים לעתיד לבוא‪ ,‬וכל מי שלא אכל‬
‫נבלות בעולם הזה זוכה לראותו בעולם‬
‫הבא"‪.‬‬
‫ומובא בשולחן הטהור‬
‫פרישות ממאכלים‬
‫אסורים‪ ,‬פ"א בשם הספר הזוהר "אם אדם נזהר‬
‫ממאכלים אסורים שורה עליו צלם‬
‫אלוקים ודיוקן האדם‪ ,‬ודחלין מיניה‬
‫[ופוחדים ממנו] כל חיות ברא [חיות‬
‫הבריאה] ועופא דשמיא [ועוף השמים]‪,‬‬
‫‪239‬‬
‫חם‬
‫הרב חיים שמעון חביב‬
‫ולא אשתני' זיוי' לעלמין [לא משתנה‬
‫דיוקונו לעולם]"‪.‬‬
‫ה‪ .‬זוכה לשמירה מלמעלה‬
‫ועוד מביא שם מאמר הפרישות‪ ,‬פ"ב "כתבו‬
‫בשם רבנו האריז"ל‪ ,‬שאם אחד שומר‬
‫נפשו ממאכלים אסורים‪ ,‬אז הקב"ה‬
‫שומרו גם כן בהשגחה עליונה ואינו‬
‫מתקרב אצלו שום מאכל אסור‪ ,‬ורק‬
‫שיבקש תמיד רחמים על זה להינצל‬
‫ממאכלים אסורים‪ ,‬ונכון לבקש על זה‬
‫בכל תפילה ב'שמע קולנו'"‪.‬‬
‫ו‪ .‬זוכה להשגחה עליונה‬
‫ומצינו בספר מלא העומר‬
‫שכתב "הנזהר מאכילת איסור ‪ -‬הקב"ה‬
‫משגיח עליו שלא ייכשל גם בלא‪-‬‬
‫מתכוון"‪.‬‬
‫סוף פרשת שמיני‬
‫השמש‬
‫ח‪ .‬זוכה לקדושה ובטהרה‬
‫ועוד הביא שם "אל תאמר‪ ,‬אחי‪ ,‬כי באם‬
‫לא תוכל להיזהר מכל אלו הדברים‬
‫מסיבת חולשת גופך וכדומה מהסיבות‪,‬‬
‫ולכן תחדל מכל החומרות‪ .‬אל תאמר כן‪,‬‬
‫כי מי שאכל שום וריחו נודף‪ ,‬הכי יחזור‬
‫ויאכל שום שיהא ריחו נודף ביותר? ח"ו‬
‫לומר כן‪ ,‬רק כל מה שתקדש עצמך‪,‬‬
‫אפילו המעט מן המעט‪ ,‬רווח גדול הרווחת‬
‫בזה‪ ,‬ומקדשין אותך בזה הרבה למעלה‬
‫ובעולם הבא"‪" .‬אם נזדמן לאדם מאכל‬
‫שהוא ספק איסור‪ ,‬כמו חַ לָ ב שספק אם‬
‫עמד ישראל אצל החליבה‪ ,‬או מאכל‬
‫שלא נבדק והוא מהצריכין בדיקה‪ ,‬כמו‬
‫תולעים וכנימה‪ ,‬ומונע עצמו לכבוד‬
‫בוראו‪ ,‬יכוון לקיים 'מצוות עשה' של‬
‫"ובחרת בחיים"‪.‬‬
‫ט‪ .‬זוכה שמכפרים עוונותיו‬
‫ז‪.‬זוכה שהקב''ה מצילו מכל דבר‬
‫וכתב בעל שולחן הטהור שם "תדע‪ ,‬אחי‬
‫אהובי‪ ,‬כי כל הזהירות תלוי בידך; כי‬
‫בחנתי וניסיתי בדברים הרבה שמסרתי‬
‫נפשי על חומרת המאכלים ועזר לי‬
‫הקב"ה ממש למעלה מן הטבע‪ ,‬כי‬
‫כשאדם מוסר נפשו אז הקב"ה שומרו‬
‫בעצמו ומצילו מדברי איסור‪ .‬הבן נא‪,‬‬
‫אחי‪ ,‬ותראה נפלאות הבורא‪ ,‬וגם לא‬
‫תפחד מחולשת גופך ח"ו‪ ,‬כי בזה‬
‫שתבטח על הבורא ברוך הוא‪ ,‬כמובא‬
‫בספר 'צוואת הריב"ש' לעניין המתענה‪,‬‬
‫שמכוח ביטחונו בד' נתחזק גופו וכוחו‪ .‬גם‬
‫לא יוקשו לו כל הדברים רק עד שירגיל‬
‫עצמו לזה‪ ,‬כי היצר דרכו להטיל פחדים‬
‫על האדם‪ ,‬ובאמת אחר ההרגל בנקל‬
‫לקיים‪ ,‬וגם מושגח מבעל רצון העליון"‪.‬‬
‫וכן הובא שם מאמר פרישות‪ ,‬פ"ב "ודע‪ ,‬אחי‪,‬‬
‫אם נזדמן לאדם איזה מאכל ויש בו חשש‬
‫איסור‪ ,‬או מצד חומרא‪ ,‬והוא תאב‬
‫לאכול‪ ,‬בפרט כשהוא חלש ורעב ועומד‬
‫בניסיון ומשבר תאוותו‪ ,‬אז בזה נתרומם‬
‫ונתנשא בשמים מאוד ומתכפרים לו‬
‫הרבה עוונות‪ ,‬יותר מאשר התענה למאות‬
‫תעניות; והוא דמיון שאדם עומד בניסיון‬
‫של תאווה הידועה‪ ,‬רחמנא ליצלן‪ ,‬ובפרט‬
‫שלא יתגאה לבו‪ ,‬ואולי רק בשביל זה‬
‫הניסיון בא לעולם‪ ,‬ומוסיפים לו מן‬
‫השמים קדושה על קדושה‪ ,‬ובפרט אם יש‬
‫לו עוד בושה מלעגי הלצים וכדומה‪ .‬ורום‬
‫מעלה זאת אינו ידוע רק לבורא‪ ,‬כפי ערך‬
‫הניסיון שלו‪ ,‬ומה טוב חלקו ונעים גורלו"‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫חם‬
‫קדש עצמך במותר לך‬
‫‪240‬‬
‫השמש‬
‫שער‬
‫הזכרון‬
‫‪242‬‬
‫חם‬
‫השמש‬
‫הבונה‬
‫הבונה*‬
‫*תורגם מכתבה של עיתון המודיע בצרפתית‬
‫במילה זו אפשר להגדיר את מפעל חייו‬
‫של השליח הדגול הרה''ח ר' מסעוד חי‬
‫חביב זצ''ל שנלב''ע ביום ח''י אדר תש''ע‬
‫בעיר פאריס צרפת‪ .‬הוא הגבר אשר‬
‫הקים קהילות רבות ברחבי צרפת‪ ,‬בערי‬
‫ניס‪ -‬שטראסבורק ופאריס‪ ,‬ובסוף ימיו‬
‫בעיר מונטריאול אשר בקנדה‪ .‬הקים ובנה‬
‫אוהלה של תורה בתי מדרשות בתי‬
‫כנסיות מקוואות‪ ,‬ובתחום של החינוך‬
‫בנה בתי ספר לתפארת‪ ,‬פעל והפיץ אור‬
‫התורה והחסידות בכל רחבי צרפת‪ ,‬והיה‬
‫חלק גדול מהמהפכה הצרפתית ''ופרצת''‪.‬‬
‫הייחודיות שלו הייתה באיכות עבודתו‬
‫והייתה מוגדרת ''עבודת השלמות''‪,‬‬
‫כאשר היה יורד עד הפרטים הקטנים‬
‫בצורה מסודרת ולא היה משאיר פינה‬
‫וזווית בעבודתו‪ ,‬אומנות עם הרבה חכמה‪.‬‬
‫ועוד זאת כאשר יראתו קודמת לחכמתו‪,‬‬
‫ביר''ש ובמסירות נפש לכל דבר‬
‫שבקדושה‪ .‬היה אוהב לעזור ולסייע לכל‬
‫נדרש‪ ,‬מדת החסד הייתה אצלו בלי‬
‫הגבלה‪.‬‬
‫הרב מסעוד חי ע''ה נולד בתוניס בשנת‬
‫‪ 1947‬לאביו הרב יעקב חביב זצ''ל‪ ,‬צאצא‬
‫ישיר למשפחה מפורסמת בייחוסה‬
‫ששורשיה וזקניה קדושי עליון‪ ,‬גזע‬
‫אראלים‪ ,‬אליהם השתייכו בין השאר‬
‫גאוני ארץ ובהם ה''נימוקי יוסף''‪ ,‬מהר''י‬
‫חביב בעל ''עין יעקב''‪ ,‬מהרלב''ח רבה‬
‫של ירושלים‪ ,‬מהר''ם חביב בעל ''גט‬
‫פשוט''‪ ,‬הגר''א חביב ראב''ד טריפולי‬
‫ומגדולי חכמי לוב ועוד רבים וטובים‪.‬‬
‫את ילדותו עשה הרב מסעוד חי ע''ה‬
‫בתלמוד תורה בתוניס‪ ,‬וברבות הימים‬
‫עבר לפאריס ועשה דוקטורט בכלכלה‬
‫ובמתמטיקה ויצא בין הראשונים מבית‬
‫הספר הגבוה של ניהול ושיווק וכלכלה‬
‫בעיר פאריס‪.‬‬
‫אחרי שסיים את לימודיו התחיל בקריירה‬
‫בעולם של כלכלה וניהול עסקים וחברות‬
‫ידועי שם עולמי‪ ,‬דבר שהוביל אותו‬
‫לארה"ב‪ ,‬שם בתקופה קצרה הצליח‬
‫לעמוד כמנכ''ל של חברות גדולות‬
‫ומפורסמות‪ ,‬ועמד לפניו עתיד בעולם‬
‫העסקים‪.‬‬
‫אמנם החיים שלו ייקחו נקודת מפנה‬
‫עיקרית עם הפגישה הפרטית שלו עם‬
‫הרבי‪ ,‬כשישב אצל הרבי ביחידות ארוכה‬
‫ובו סיפר לרבי על הדרך שעשה ועל‬
‫ההצלחות‪ ,‬ובאופן בלתי צפוי הרבי ביקש‬
‫ממנו לשים את הכישרון שלו ויכולת שלו‬
‫בשרות של הקהילה היהודית בצרפת‪.‬‬
‫ברגע זה התחיל מסכת ארוכה של‬
‫שליחויות בתחום הציבורי מול הרשויות‬
‫‪243‬‬
‫חם‬
‫הרב מסעוד חי חביב‬
‫בצרפת כאשר הרב מסעוד חי ע''ה‬
‫נשא בתפקידים ממשלתיים בקרב‬
‫'הקונסיסטאר'' וארגון גג של הקהילות‬
‫היהודיות בצרפת וגם עבד בשיתוף עם‬
‫הרשויות בהיותו קרוב לראשי ערים‬
‫בצרפת‪ .‬תחילה בעיר ניס בהיותו המזכ''ל‬
‫של הקהילה וכל האזור ועבד לצד הנשיא‬
‫מר טשוקריאל‪ ,‬יחד עם הרב הראשי של‬
‫עיר ניס והמחוז הרב יהושע קלינג ז''ל‪,‬‬
‫בעקבות הנעילה של עשר שנים של‬
‫עבודה קשה‪ ,‬בעיר ניס‪ ,‬חתם בעיר‬
‫חותמת שאי אפשר למחקו כאשר הקים‬
‫עולמה של תורה וגמילות חסדים והוא‬
‫היה היזם הראשי של הפרויקט הגדול של‬
‫בניית המרכז היהודי ''מישלי'' כולל מרכז‬
‫לנוער ולילד היהודי‪ ,‬עמד על היצירה של‬
‫הרדיו היהודי הראשון ''רדיו שלום‬
‫ניצן''בעיר ניס והעיתון היהודי היחידי‬
‫''ניצן מגזין''‪ ,‬בניית המקווה‪ ,‬ושאר צרכי‬
‫הקהילה כעמותת החסד‪ ,‬עולם חסד יבנה‪.‬‬
‫לא נח ולא שקט גם בערבי שבת ובמועדי‬
‫ישראל‪ ,‬בפורים ובפסח ביקר אסירים‬
‫יהודים ודאג שיוכלו לקיים מצות משלוח‬
‫מנות ומצות מצה שמורה בליל הסדר‪,‬‬
‫בימים נוראים‪ ,‬דאג ללכת בגופו לחיזוק‬
‫רוחם של האסירים ולתקוע לפניהם‬
‫בשופר‪ ,‬והכול בשמחה ובטוב לבב‪ .‬עם‬
‫הזמן נהפך הוא לאבי האסירים היהודים‪.‬‬
‫דבר זה קיבל תוקף גדול אצלו אחרי‬
‫שקיבל עידוד רב מהרבי‪.‬‬
‫הרב מסעוד חי ע''ה זכה לשבת שעות‬
‫ארוכות ב'יחידות' אצל הרבי ולקבל ממנו‬
‫תדרוך בכל מה שקשור לענין הכלל‬
‫השמש‬
‫והפרט בענייני שליחות בקרב הקהילה‬
‫ובתחום של הפצה וחינוך‪ .‬כמו כן זכה‬
‫לקבל מאות מכתבים מהרבי‪ ,‬שכותב‬
‫אליו בחמימות ובהערצה גדולה‪'' .‬בעל‬
‫מרץ ורב פעלים''‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1988‬אחרי התייעצות עם הרבי‪,‬‬
‫הרב מסעוד חי ע''ה עוזב את קהלת ניס‬
‫ולוקח את הכיוון של הקהילה היהודית‬
‫של עיר שטרסבורק‪ ,‬שם מחכה לו עבודה‬
‫מרכזית כאשר נהיה יד ימינו של מר ז'אן‬
‫קהאן‪ ,‬נשיא הקהילה היהודית ושל איגוד‬
‫הקהילות היהודיות של צרפת‪ .‬עם הזמן‬
‫הרב מסעוד חי ע''ה‪ ,‬נהפך להיות‬
‫הכתובת בעיר ובאזור לכל עניין יהודי‪,‬‬
‫והיו פונים אליו לפעול מול הרשויות‬
‫לקבל אישורים מלגות ותמיכות לכל‬
‫מוסדות התורה‪.‬‬
‫הרב חביב ע''ה הצליח לאחד את כל‬
‫הפלגים בלי יוצא מן הכלל באהבה‬
‫ובכבוד‪ .‬לצד הפעילות והעסקנות היה‬
‫מקריב שעות רבות בלימוד התורה‬
‫ובשיעורים לרבים היה נואם בחסד עליון‪,‬‬
‫בשפה ברורה ובהבנה גדולה‪ .‬האהבה‬
‫העצומה שלו לתורה השפיעה על כל העיר‬
‫וכל האזור והיה משתמש בכל הכלים ע''מ‬
‫לפרסם את התורה והמצוות‪ ,‬ולפרסם‬
‫תורת החסידות‪ .‬בשבילו‪ ,‬התקשורת‬
‫הייתה כלי להרבות ולחזק את התורה‪,‬‬
‫ולשם כך‪ ,‬נתן חלק חשוב בפעילות הרדיו‬
‫היהודית המקומי‪ ,‬וכן ביומן של הקהילה‪,‬‬
‫היוצא כל שבוע‪ .‬ההקרבה שלו לזולת בלי‬
‫הגבלה הייתה‪ ,‬ולשם כך לא היסס לבקר‬
‫בכל הקהילות הקטנות במחוז אלזאס‪,‬‬
‫‪244‬‬
‫חם‬
‫השמש‬
‫הבונה‬
‫לספק להם כל דבר שבקדושה‪.‬‬
‫ההתלהבות שלו למפעל התורה הביאה‬
‫את הרשויות למנות אותו להיות הרב של‬
‫עיר בישווילר במחוז אלזאס‪.‬‬
‫האהבה שלו ושאיפתו לעלות לא''י הייתה‬
‫כל כך עזה‪ ,‬ורצה להמשיך את עבודתו‬
‫הציבורית בא''י‪ ,‬וכששאל זאת לרבי ענה‬
‫לו הרבי ע''כ ''שעליו לעשות את מקום‬
‫עבודתו בצרפת כא''י''‪ .‬הרב חביב ע''ה‬
‫הבין מתשובת הרבי שעליו לעבוד‬
‫בשיתוף פעולה עם המוסדות בא''י‬
‫ולקשור את הקהילות היהודיות בצרפת‬
‫עם ארץ ישראל‪ .‬לפני יציאתו מעיר‬
‫שטרסבורק לעיר פאריס‪ ,‬עבד עם שרי‬
‫הממשלה על מנת לחבר את עיירות‬
‫שטרסבורק ורמת גן‪ ,‬ולשם כך השפיעו‬
‫יחסיו הטובים עם העירייה של‬
‫שטרסבורק‪ ,‬וידידו מר ג'אן אהלאר‪ ,‬סגן‬
‫ראש עיר‪ ,‬ומר דניאל הופאל‪ ,‬נשיא של‬
‫המועצה הכללית‪ .‬ב''ה הצליח במשימה זו‬
‫ותרם לכך תרומה גדולה עד היום‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1991‬חזר לפאריס אחרי שקיבל‬
‫ברכתו של הרבי‪ ,‬לקחת חלק מהנהלת‬
‫רשת בית ספר ''סיני'' ליובאוויטש‪ .‬שם‬
‫יכירו אותו כמחנך דגול‪ ,‬כאשר במשך ‪15‬‬
‫שנים יעמוד לקידום החינוך בעיר‪ ,‬לעזור‬
‫לתלמידים גם לאלו שלא הצליחו בלימוד‪,‬‬
‫להתקדם בחיי היום יום ולבנות את‬
‫עצמם‪ ,‬להיות יהודים יראי שמים ומקיימי‬
‫תורה ומצוות‪.‬‬
‫לכל אותם מאות תלמידים‪ ,‬היה מסור‬
‫להם והיה נותן את כל כוחותיו ע''מ‬
‫שיצליחו‪ ,‬היה מחנך אותם לאהבת‬
‫ישראל ולאהבת ה' ובכך הקים דור שלם‬
‫של צעירים וצעירות ששומרים היום תורה‬
‫ומצוות ושבנו משפחות נאמנות בישראל‪.‬‬
‫גם לאלה שהיה להם קושי בלימוד עזר‬
‫להם ופתח בפאריס בית ספר מיוחד ''‬
‫תיכון טכנולוגי'' הראשון מסוגו בקהלה‬
‫היהודית בפאריס‪ ,‬ואותו הוביל עם‬
‫הצלחה מופלגת‪ .‬בהצלחתו השיג‬
‫שותפות עם ה''מכון לב'' בירושלים‪,‬‬
‫וקיבל הכרות ממשרד החינוך בישראל‪.‬‬
‫המסר שלו לאותם צעירים וצעירות הוא‬
‫להצליח בלימודים ולבנות בית נאמן‬
‫בישראל‪ ,‬ולעלות לארץ ישראל‪ .‬הודות זה‬
‫ב''ה יש היום מאות יהודים צעירים שחיים‬
‫בארץ ישראל בתוך הקפדה של תורה‬
‫ומצוות‪.‬‬
‫בשנת ‪ 2006‬נהיה המנהל החינוכי של‬
‫בית הספר הוותיק והגדול בעיר פאריס‪,‬‬
‫בית ספר ''לוסיאן דה הירש'' וגם שם‬
‫השפיע בכוחות עילאיים בהרבצת‬
‫התורה‪ ,‬בקרב בני הנוער‪ .‬בשנת ‪2009‬‬
‫ע''פ בקשת ארגון הקהילות הספרדיות‬
‫של מדינת קנדה‪ ,‬נסע למונטריאול‬
‫לעבודת הערכה של בית ספר היהודי שם‪.‬‬
‫הרב מסעוד חי זצ''ל החדיר אצל בניו‬
‫ובנותיו אהבה לחינוך ומסירות לזולת‪,‬‬
‫והם מקדשים את עצמם במשימות אלה‪,‬‬
‫חלקם בצרפת וחלקם בארץ ישראל‪.‬‬
‫למרות מסירותו לפרט ולכלל בהיותו‬
‫עוסק בצרכי ציבור בכל שעות היום‬
‫והלילה‪ ,‬היה מוצא את הזמנים להקדיש‬
‫‪245‬‬
‫חם‬
‫הרב מסעוד חי חביב‬
‫למשפחתו‪ ,‬והיה בעל ואב למופת‪ ,‬ראש‬
‫ועטרת המשפחה‪.‬‬
‫בשנים אחרונות‪ ,‬הביע רצונו הגדול‬
‫להמשיך בשליחותו בארץ ישראל לצד‬
‫בנו הרב יעקב חביב דיין בירושלים‪ ,‬אבל‬
‫דבר זה לא יצא לפועל‪ ,‬השאיר אחריו‬
‫ברכה‪ ,‬אשתו הרבנית תליט''א ושמונה‬
‫ילדים‪ ,‬הרבה נכדים‪ ,‬זרע קודש אשר ''כל‬
‫בניך לימודי ה''‪ ,‬מאות תלמידים וידידים‬
‫אשר ממשיכים בעבודתו הגדולה להכין‬
‫את העולם לביאת המשיח‪.‬‬
‫השמש‬
‫אשתו‪ ,‬ילדיו ומכיריו ממשיכים בעבודתו‬
‫בהתפתחות מוסדות תורה לזכרו‪,‬‬
‫ובפרסום תורה וחסידות‪ ,‬והתחילו‬
‫בפרויקט חשוב לאחד כל הפלגים בעם‬
‫ישראל ולרכז אותם תחת אוהל אחד‪,‬‬
‫אוהלה של תורה‪ ,‬בפרסום סדרת ספרים‬
‫בהלכה‪ ,‬בהשתתפות גדולי ישראל‬
‫שמפרסמים דבר הלכה‪ ,‬אשר חלקם‬
‫רואים אור בפרסום ראשון‪ ,‬לעילוי נשמת‬
‫הרב מסעוד חי ע''ה‪.‬‬
‫‪246‬‬
‫לשכת הרבנות‬
‫כפר חב''ד‬
‫ארה''ק תובב''א‬
‫‪RABBINICAL OFFICE‬‬
‫‪KFAR CHABAD‬‬
‫‪ISRAEL‬‬
‫‪TEL. 03-9606754 ,052-6710-770‬‬
‫‪FAX. 03-9607710‬‬
‫מאמר זה מוקדש לקראת היארצייט השני של החסיד הדגול שליח של הרבי בכמה‬
‫מערי צרפת‪,‬אוצר כלי חמדה מסור ונתון בלב ונפש למבצעי קודש של כ''ק אדמו''ר‬
‫נשיא דורנו‪ ,‬הרה''ח הרב מסעוד חי חביב זצ''ל שנלב''ע בח''י אדר תש''ע והוא‬
‫בסמיכות לחג הפורים יה''ר שבמהרה נזכה לקיום היעוד ''הקיצו ורננו שוכני עפר''‬
‫והוא בתוכם‪ ,‬בגאולה האמיתית והשלמה תיכך ומיד ממש‪.‬‬
‫בין ההודאה על הנס בתפלה לברכת שעשה ניסים‬
‫א‪ .‬נוסח "בימי מתתיהו" ו"בימי מרדכי ואסתר"‪ ,‬מעלה כמה שאלות‪ :‬א‪.‬‬
‫קושיא ידועה‪ ,‬שהאריכו לבאר אותה בנגלה ובנסתר]‪ :[1‬מדוע מזכירים בנוסח‬
‫"בימי מתתיהו" רק את נס נצחון המלחמה ("גבורים ביד מעטים וכו'") ולא את‬
‫נס פך השמן‪ ,‬שהובא בגמ']‪?[2‬‬
‫_________________________________________________________‬
‫]‪ [1‬ראה לקו"ש חלק כה עמוד ‪ 737‬ואילך ובמצויין שם‪.‬‬
‫]‪ [2‬וראה בלקו"ש שם‪ ,‬ש"הדליקו נרות בחצרות קדשך" אינו נס פך השמן‪ ,‬אלא נרות רבים‬
‫שהודלקו בבית המקדש להלל והודאה על נס המלחמה‪ .‬ומה שאומר בעל הנסים ש"קבעו‬
‫שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל"‪ ,‬והרי נצחון המלחמה היה רק יום אחד? ראה שם הערה‬
‫‪ 57‬ובחלק י עמוד ‪ 343‬הע' ‪ 34-35‬כי לאחר שקבעו שמנה ימים משום נס השמן‪ ,‬קבעום ג"כ‬
‫משום נצחון המלחמה‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫ב‪ .‬בנוסח "בימי מתתיהו" מאריכים לתאר את נס נצחון המלחמה ("גבורים ביד‬
‫חלשים ורבים ביד מעטים ‪ ...‬ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה")‪ ,‬אבל‬
‫בנוסח "על הנסים" דפורים‪ ,‬מזכירים בקצרה ש"הפרת את עצתו וקלקלת את‬
‫מחשבתו ‪ ...‬ותלו אותו ואת בניו על העץ"‪ ,‬ואין מזכירים את כל הנסים‬
‫שהביאו לנס זה‪ ,‬כמו בחירת אסתר למלכה ו"בלילה ההוא נדדה שנת המלך"‪.‬‬
‫ואדרבה‪ ,‬הרי עצם הפרת הגזירה וחרטת אחשוורוש יכולה להתפרש כדבר‬
‫טבעי גרידא‪ ,‬שהרי שינוי דעה הוא דבר טבעי הקורה מפעם לפעם ובפרט‬
‫לאחר בקשת אסתר במשתה היין‪ ,‬ואילו כל רצף הניסים שהביא להפרת הגזרה‬
‫הוא דבר שאינו רגיל לגמרי]‪?[3‬‬
‫ג‪ .‬קושיא כללית‪ :‬בימי חנוכה ופורים‪ ,‬מודים שתי הודאות על הניסים שנעשו‬
‫עמנו‪ .‬בתפלה באמירת "על הנסים ‪ ...‬בימי מתתיהו וכו' בימי מרדכי וכו'"‪,‬‬
‫ועוד מברכים ברכת "שעשה נסים לאבותנו" לפני קיום מצוות היום (לפני‬
‫הדלקת נרות חנוכה וקודם קריאת המגילה)‪ .‬ויש לעיין בהבדל בין שתי‬
‫ההודאות הללו והאם הם מכוונים לאותו דבר‪.‬‬
‫ולכאורה נראה ללמוד מדברי רבנו הזקן‪ ,‬כי יש הבדל בין שתי ההודאות‪ :‬רבנו‬
‫דן בשו"ת שלו]‪ [4‬לגבי אדם שנכנס למקום סכנה ורוצים להתיר עגונתו‪ ,‬והוא‬
‫מחלק בין מקום שצריך נס גמור להינצל ממנו‪ ,‬כמו הצלה מכבשן האש‪ ,‬לבין‬
‫ארועים שאינם נס גמור ו"רק מיקרי נס בלשון בני אדם וגם בלשון חכמים]‪."[5‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [3‬ראה תורה אור מגילת אסתר סוף דף צג‪" :‬היה נראה בשכל‪ ,‬שכל הסבות היו למעלה‬
‫מהטבע"‪ .‬ובפרי מגדים סימן תרע משב"ז סק"ג‪" :‬במגילה הנס מפורסם וניכר לכל‪ ,‬בלילה‬
‫ההוא‪ ,‬כמה ניסים במגילה שלא היו על צד הטבע כלל"‪.‬‬
‫ולהעיר מאבודרהם שם‪" :‬התם נמי יצא ממנהג העולם מפני שני דברים‪ :‬א‪ .‬שביטל כתב המלך‬
‫והפך דתי פרס ומדי‪ .‬ב‪ .‬שהרג קרוב לפ' אלף מאומתו‪ ,‬בעבור אהבת אשה אחת"‪ .‬היינו‬
‫שההצלה עצמה היתה בדרך נס‪.‬‬
‫]‪ [4‬שאלות ותשובות סימן כח‪ ,‬ד"ה ואולם‪ ,‬על דברי הגמ' (יבמות קטו‪,‬א) "לדידיה אתרחיש‬
‫ניסא"‪.‬‬
‫]‪ [5‬להעיר מלוח ברכת הנהנין לרבנו הזקן פי"ב ה"ז כי נס היוצא ממנהג העולם ותולדתו‬
‫"קרוי" נס‪ ,‬ונס שהוא במנהג העולם "אין זה קרוי נס"‪ .‬וכנראה כוונתו לענין ברכה ולא לקריאתו‬
‫נס בלשון חכמים‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫ורבינו מביא דוגמא ל"נס בלשון חכמים" ‪" -‬כמו על הנסים דפורים‪ ,‬וכלשון‬
‫השולחן ערוך סוף סימן ריט"]‪[ [6‬לגבי ברכת הגומל‪" :‬מי שנעשה לו נס‪ ,‬כגון‬
‫שנפל עליו כותל או ניצול מדריסת שור ‪ ...‬כולם צריכים לברך הגומל" – וגם‬
‫זה "נס בלשון חכמים" ו"בני אדם" ולא "נס גמור"]]‪.[7‬‬
‫ויש לדקדק בכך‪ ,‬שרבינו הביא דוגמא דווקא מ"על הנסים דפורים" ולא‬
‫מברכת "שעשה נסים דפורים"‪ .‬ואולי יש ללמוד מכאן כי יש הבדל בין "על‬
‫הנסים דפורים" ל"שעשה נסים דפורים" ודווקא על הנסים מדבר על "נס בלשון‬
‫חכמים"‪ ,‬ואילו ברכת "שעשה נסים" דפורים ‪ -‬מכוונת על נסים אחרים שהם‬
‫בבחינת נס אמיתי‪.‬‬
‫ברכת הגומל וברכת שעשה לי נס‬
‫ב‪ .‬להבנת הענין ראוי להקדים‪ :‬כשם שתקנו שתי הודאות על נסים שנעשו‬
‫לכלל ישראל‪ ,‬כמו חנוכה ופורים‪ ,‬כך מצאנו שתי ברכות הודאה על נס הצלה‬
‫פרטי‪ ,‬שאירע לאדם יחיד מבני ישראל‪ :‬ברכת הגומל וברכת שעשה לי נס‪ .‬ויש‬
‫לומר כי ענין ההודאות של כלל ישראל‪ ,‬יובן מתוך שתי ברכות ההודאה‬
‫הפרטיות של אדם יחיד מבני ישראל‪.‬‬
‫ברכת הגומל נאמרת בכל הצלה ממוות לחיים ומיד אחרי ההצלה]‪ ,[8‬וכן היא‬
‫נאמרת על ידי הניצול עצמו‪ .‬ואילו ברכת שעשה לי נס נאמרת על "נס היוצא‬
‫ממנהג העולם ותולדתו"]‪ ,[9‬ולאחר שלשים יום מהנס ובכל פעם שעובר שם‬
‫(הוא ויוצאי ירכו עד סוף כל הדורות)]‪.[10‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [6‬מה שלא הביא רבנו מסוף סימן ריח (לענין ברכת שעשה לי נס‪ ,‬ופירש רבינו (ראה הערה ‪)9‬‬
‫כהמ"א סקי"א שמדובר שם בהצלה לא שכיחא (שאינה נס גמור) כמו "גמלא פריצא")‪ ,‬אולי הוא‬
‫משום שיש מפרשים (ט"ז סימן ריט סק"ו ואבודרהם ברכות הראיה ד"ה כתב ה"ר אשר) כי‬
‫מדובר בנס גמור כהצלה מכבשן האש‪.‬‬
‫]‪ [7‬כעין זה בב"מ קו‪,‬א‪ ,‬שהא ד"גם את הארי ואת הדוב הכה עבדך" (שמואל א יז) הוא ניסא‬
‫זוטא‪ ,‬אבל "מתיין עיזא דובי בקרנייהו" (תענית כה‪,‬א) הוי ניסא רבא‪.‬‬
‫]‪ [8‬שולחן ערוך סו"ס ריט ובנו"כ שם ולוח ברכת הנהנין שם ובסדר ברכת הנהנין לרבנו פי"ג‬
‫ס"ז‪.‬‬
‫]‪ [9‬ראה שולחן ערוך סו"ס ריח‪ ,‬לוח ברכת הנהנין שם וסדר ברכת הנהנין ריש פי"ג‪.‬‬
‫]‪ [10‬כאשר הנס ידוע על פי המקום‪ .‬ראה שם‪.‬‬
‫‪249‬‬
‫כאשר לומדים דיני ברכות אלו בשולחן ערוך‪ ,‬נראה בפשטות כי שתיהן תוקנו‬
‫על הנס‪ ,‬אלא שזו נאמרת על כל נס ומיד‪ ,‬וזו נאמרת על נסים מיוחדים‬
‫ולאחר שלשים יום וגם ע"י זרעו‪ .‬אמנם כשמעיינים באופן שהביא רבנו הדין‬
‫דברכת הגומל‪ ,‬נראה כי יש חילוק מהותי בין שתי הברכות‪.‬‬
‫בשולחן ערוך מובא לגבי הגומל‪" :‬מי שנעשה לו נס‪ ,‬כגון שנפל עליו כותל ‪...‬‬
‫או אם גנבים באו לו ‪ ...‬וכל כיוצא בזה‪ ,‬כולם צריכים לברך הגומל"‪ .‬ועד"ז‬
‫במגן אברהם]‪" :[11‬ועכשיו נהגו לברך [הגומל] כל מי שנעשה לו נס"‪ .‬אמנם‬
‫רבנו מביא הלכה זו בשינוי כמה מילים]‪" :[12‬יש אומרים שהוא הדין לכל מי‬
‫שהיה בסכנה וניצול‪ ,‬כגון שנפל עליו כותל‪ ...‬או אם גנבים באו לו ‪ ...‬כולם‬
‫חייבים לברך הגומל כל שהיה חשש סכנה וניצול‪ .‬וכן נהגו"‪ .‬היינו שרבנו‬
‫כותב שברכת הגומל ‪ -‬אינה "למי שנעשה לו נס"‪ ,‬אלא ‪" -‬למי שהיה בסכנה‬
‫וניצול"]‪.[13‬‬
‫ויש לומר‪ ,‬שכוונת רבנו בכך היא כפולה‪ :‬א‪ .‬ללמד שהגומל אינה נאמרת‬
‫דוקא על נס‪ ,‬אלא גם באירוע שיכול להתפרש כטבעו של עולם‪ ,‬כמו‬
‫התרפאות ממחלה שיכולה לקרות בדרך הטבע או הצלה מגנבים שבאים‬
‫לכתחלה לגנוב רכוש ולא לפגוע בנפש‪ .‬וכך לשון הט"ז]‪" :[14‬אבל הגומל הוא‬
‫אע"פ שעשה לו נס שאפשר בדרך הטבע‪ ,‬מכל מקום מחזיק הוא טובה לו ית'‬
‫ולתלות בהשגחה"‪ .‬ויותר מזה בא"ר]‪" :[15‬הכא לא תליא בנס נגלה כלל‪,‬‬
‫שהרי חולה ונתרפא הוא ודאי טבע של עולם"‪.‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [11‬סימן ריט סק"י‪ .‬ועד"ז בלבוש ס"ט‪.‬‬
‫]‪ [12‬סדר ברכת הנהנין פי"ג ס"ז‪ ,‬אבל בלוח פי"ב סי"ג לא כתב בסוף הדברים "כל שהיה חשש‬
‫סכנה"‪ .‬וכנראה קאי כאן על מה שכתב "גנבים" והוסיף כי הוא דוקא שהיה חשש סכנה (ראה‬
‫שו"ת דברי נחמיה טז‪,‬א)‪.‬‬
‫]‪ [13‬ואף שהובא לעיל משו"ת רבנו כי ברכת הגומל היא "נס בלשון בני אדם"‪ ,‬הנה זה גופא‬
‫כוונת רבנו כאן‪ ,‬כי זה שאמרו בשולחן ערוך לשון "נס" כוונתם היא לכך שהיה בסכנה וניצול‪.‬‬
‫ולכאורה‪ ,‬הסיבה לשינוי רבנו מהשולחן ערוך הוא (ראה בא"ר שהובא לקמן בשם מלבושי יו"ט)‪,‬‬
‫שכאן הובא בפשטות "גנבים"‪ ,‬ואילו בסו" ס ריח כתב בשולחן ערוך בדעה השניה כי הצלה‬
‫מגנבים אינה נס‪ .‬ולכן כתב כאן כי פירוש נס הוא הצלה מסכנה‪.‬‬
‫]‪ [14‬סימן ריט סק"ו‪.‬‬
‫]‪ [15‬סקי"ד‪.‬‬
‫‪251‬‬
‫ב‪ .‬יתר על כן‪ :‬רבנו בא לבאר את יסוד הענין‪ :‬ברכת הגומל מכוונת על‬
‫ההצלה ממוות לחיים ולא על הנס‪ .‬הוי אומר שהברכה היא על כך שהוא‬
‫ממשיך לחיות בעולם הזה ולא מת מהמחלה ל"ע‪ .‬וגם כאשר ניצול על ידי נס‬
‫גמור‪ ,‬כמו הצלה מכבשן האש ומברך מיד הגומל – הנה ענין הברכה אינו על‬
‫הנס ושידוד מערכות הטבע שנעשה עבורו‪ ,‬אלא הודאה על עצם העובדה‬
‫שניצל מהסכנה וממשיך לחיות עם משפחתו]‪.[16‬‬
‫כל זה בברכת הגומל‪ ,‬אמנם ברכת "שעשה לי נס" היא להיפך‪ :‬זו ברכה על‬
‫כך שנעשה עבורו נס ושידוד מערכות הטבע‪ ,‬שזהו דבר שאינו רגיל וחידוש‬
‫גמור]‪ .[17‬ובכך מובן מה שתקנו חכמים שתי ברכות‪ :‬אחת היא לברך על‬
‫ההצלה שלו ואחת היא לברך על הנס ושידוד מערכות הטבע שנעשה‬
‫עבורו]‪.[18‬‬
‫מכך משתלשל נפק"מ להלכה‪ :‬ברכת הגומל היא על ההצלה‪ ,‬ולכן‪ :‬א‪ .‬מברך‬
‫אותה כאמור בכל הצלה וגם במקום שיכול להתפרש כהצלה טבעית ולא כנס‪.‬‬
‫ב‪ .‬לאידך‪ ,‬ברכה זו נאמרת דוקא על הצלה מסכנה‪ ,‬אבל אם ייעשה לו נס‬
‫גמור שאין בו הצלה מסכנה‪ ,‬כמו]‪" [19‬מי שאמר לשמן וידליק" או "מתיין‬
‫עיזא דובי בקרנייהו" – אינו מברך הגומל‪ .‬ולהיפך לגבי ברכת הנס‪ :‬ברכה זו‬
‫נאמרת על הפלא והשידוד שנעשה עבורו‪ ,‬ולכן א‪ .‬מברך אותה רק בנס היוצא‬
‫מטבע העולם ולא בכל הצלה‪ .‬ב‪ .‬לאידך‪ ,‬מברך ברכה זו בכל מקרה שאירע‬
‫לו נס גמור ואפילו אם לא היתה בו כלל הצלה מסכנה]‪.[20‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [16‬אמנם בלקו"ש חל"ג עמוד ‪ 339‬הערה ‪ ,31‬העירו מרש"י ויקרא ז‪,‬יב‪" :‬דבר הודאה על נס‬
‫שנעשה לו‪ ,‬כגון יורדי הים כו' וחולה שנתרפא כו'"‪.‬‬
‫]‪ [17‬ובלשון החסידות‪ ,‬על גילוי האלוקות ששידד מערכות הטבע‪.‬‬
‫]‪ [18‬ואף שכתב רבנו בלוח שם ה"ז‪ ,‬כי " ברכת הגומל עומדת גם במקום ברכת הניסים" (לבוש‬
‫סו"ס ריט בשם הריב"ש) ומברך הגומל מיד ואינו מברך ברכת הנס עד לאחר ל' יום – ולפי‬
‫דברנו הרי הם ב' מיני ברכות? יש לומר כי כך תקנו חכמים כי בתחלה יאמר ברכת הגומל‪,‬‬
‫שהיא ברכה כללית וכוללת גם את ענין הניסים ואחר ל' יום יאמר ברכה מפורשת על ענין הנס‪.‬‬
‫על דרך ברכת בפה" א שכולל גם את פרי העץ ואם בירכה על העץ יצא‪ ,‬אלא שכאן תקנו‬
‫חכמים לכתחלה‪ ,‬שבתחילה יאמר ברכה כללית ואח"כ ברכה פרטית‪.‬‬
‫]‪ [19‬תענית כה‪,‬א‪.‬‬
‫]‪ [20‬ראה לקו"ש חל"ג עמוד ‪ 341‬ובהערה ‪ 38‬שם‪ .‬ואכן כשמדבר רבנו על ברכת שעשה לי נס‬
‫(לוח תחילת הלכה ז וסדר ריש פרק י"ג)‪ ,‬אינו מגדיר שהוא דוקא על דבר סכנה‪.‬‬
‫ואף שבהמשך הדברים (בלוח שם) הביא רבנו רק דוגמאות של נסי הצלה‪ ,‬כמו נפל עליו אריה‬
‫לטרפו‪ ,‬יש לומר כי רבנו רצה לחדש כי מברך הברכה גם בניסים כאלו שאינם שינוי טבע‬
‫העולם‪ ,‬אלא רק שלא שכיחא ההצלה‪.‬‬
‫‪250‬‬
‫ולהוסיף שבמקום אחר]‪ ,[21‬מקשר כ"ק אדמו"ר חילוק זה‪ ,‬עם העובדה שלשון‬
‫ברכת הגומל הוא "הגומל לחייבים טובות"‪ ,‬ואילו בברכת הנס אינו מזכיר‬
‫"חובה" לעצמו‪ .‬אלא שבברכת הגומל‪" ,‬מודה שהיה חייב בדבר הסכנה ח"ו‪,‬‬
‫היינו שבאשמתו נעשה המצב שדרש הצלה מלמעלה‪ .‬משא"כ ברכת הנס אינה‬
‫דוקא על נס הצלה ממצב סכנה ‪ ...‬ולכן אינו מתאים בברכת הנס ענין 'הגומל‬
‫לחייבים'‪ ,‬מכיון שאין הכרח שבעל הנס היה במצב בלתי רצוי"‪.‬‬
‫הודאה על הצלה והודאה על הנס‬
‫ג‪ .‬לפי זה יש לומר‪ ,‬כי כשם שתקנו חכמים בהצלה פרטית ‪ -‬להודות על‬
‫ההצלה ועוד להודות שוב על הנס‪ ,‬כך תקנו חכמים בהצלה כללית ‪ -‬להודות‬
‫לדורות על עצם ההצלה ממוות לחיים‪ ,‬ובמקביל להודות גם על אופן ההצלה‬
‫שהיה באופן של נס ושידוד מערכות הטבע‪.‬‬
‫וזהו ההבדל בין נוסח "על הנסים" לברכת "שעשה ניסים"‪ :‬ההדגשה העיקרית‬
‫בנוסח "על הנסים ‪ ...‬בימי מתתיהו וכו' ובימי מרדכי וכו'" היא על הסכנה‬
‫העצומה שהיתה על חיי עם ישראל והעובדה שחייהם ניצלו‪ .‬בתפלת חנוכה‪:‬‬
‫"כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל ‪ ...‬עמדת להם בעת צרתם‪,‬‬
‫רבת את ריבם ‪ ...‬ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה"‪ .‬וכך בפורים‪" :‬כשעמד‬
‫עליהם המן הרשע להשמיד להרג ולאבד מנער ועד זקן ביום אחד ‪ ...‬הפרת‬
‫את עצתו וקלקלת את מחשבתו"‪ .‬ורק בכדי לבאר גודל ההצלה‪ ,‬מזכירים גם‬
‫את הניסים שהתרחשו אז‪ ,‬בכדי להראות שההצלה לא היתה דבר מובן מאליו‬
‫אלא נדרשו לזה ניסים גדולים – אבל אין הזכרת הניסים מטרה בפני עצמה‪.‬‬
‫כך מוכח גם מהעובדה שסיום תפילת "בימי מתתיהו" היא "וקבעו שמנת ימי‬
‫חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול"‪ ,‬ואילו ב"הנרות הללו" מסיימים‪:‬‬
‫"להודות ולהלל על נסיך ועל נפלאתיך ועל ישעתיך"‪ ,‬אלא שבתפילה אין‬
‫המטרה להודות על הנסים‪ ,‬אלא על עצם ההצלה ממות לחיים‪ .‬ויתכן לומר כי‬
‫מה שתקנו הודאה זו דוקא בתפלה‪ ,‬כיון שברכת הגומל צריכה עשרה]‪.[22‬‬
‫ובזה גופא ‪ -‬בברכת ההודאה בשמו"ע‪ ,‬כיון שברכת הגומל היא ברכת‬
‫הודאה‪.‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [21‬לקו"ש שם‪ ,‬בנוגע לדברי אדמו"ר הריי"צ במאמרו דט"ו תמוז תרפ"ז‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬
‫]‪ [22‬לוח ברכת הנהנין פי"ב ס"ח‪.‬‬
‫‪252‬‬
‫בנוסף לזה‪ ,‬תקנו חכמים ברכת "שעשה נסים לאבותנו"‪ ,‬בכדי לברך על עצם‬
‫הנסים הגדולים ושידוד מערכות הטבע שארע בימים אלו לאבותנו‪ ,‬בדומה‬
‫לברכת "שעשה לי נס"‪ .‬והיינו נס פך השמן בחנוכה וכל רצף הנסים שהביאו‬
‫להפרת הגזירה בפורים]‪.[23‬‬
‫בזה אפשר ליישב את הקושיות שבהן פתחנו‪ :‬א‪ .‬מדוע אין מזכירים בעל‬
‫הנסים דחנוכה את נס פך השמן‪ .‬כיון שעל הנסים נתקן – בדומה לברכת‬
‫הגומל – על ההצלה ממוות לחיים ואין לזה ענין עם הנס הגמור של פך השמן‪.‬‬
‫ובאמת על זה מודים בברכת "שעשה נסים" לפני הדלקת נרות חנוכה‪,‬‬
‫שעיקרה הוא על נס השמן שמונה ימים‪.‬‬
‫ב‪ .‬מדוע מאריכים לתאר בחנוכה את נצחון המלחמה‪ ,‬ואילו בפורים מזכירים‬
‫רק ש"הפרת את עצתו" ואין מזכירים את רצף הנסים הגמורים שהביאו לשינוי‬
‫הגזירה‪ .‬אלא שענין ההודאה בתפלה הוא על ההצלה ולא על הנסים שהיו שם‬
‫– אף שהם היו נסים יותר גדולים מעצם שינוי הדעה של אחשוורוש‪.‬‬
‫ולכן מזכירים בחנוכה את נצחון המלחמה ובפורים את שינוי הגזירה‪ .‬ובאמת‬
‫המקום להודות על כל הנסים שהיו בפורים הוא בברכת "שעשה נסים" לפני‬
‫קריאת המגילה‪ ,‬שהיא מספרת על כל הנסים שהיו אז (ולא רק על הפרת‬
‫הגזירה) ולפני זה מברכים "שעשה נסים" על הכל‪.‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [23‬ואף ש"ברכת הגומל עומדת גם במקום ברכת הנס" (ראה לעיל הע' ‪ ,)38‬וכשמברך הגומל‬
‫אינו מברך מיד ברכת הנס אלא רק לאחר שלשים יום‪ ,‬אמנם כאן ההודאה בתפלה במקום ברכת‬
‫הגומל נאמרת רק כהזכרה בתוך ברכה (כדלקמן בפנים)‪ ,‬ולכן יכול לברך עוד שעשה לי נס‪.‬‬
‫ובמקום אחר נבאר בעזה"ש‪ ,‬שזו הסיבה שמברך בליל הסדר ברכת אשר גאלנו ולא ברכת‬
‫שעשה נסים (כידוע האריכות בזה)‪ .‬כיון שברכת אשר גאלנו היא ברכה שלימה במקום ברכת‬
‫הגומל על הגאולה וההצלה דליל הסדר‪ ,‬ובמילא היא "במקום ברכת הנסים" כלשון כ"ק‬
‫אדמו"ר בהערותיו שם וכאשר מברך ברכת שלמה של הגומל‪ ,‬אינו מברך על הנסים‪( .‬ומובן‬
‫שמברך שם ברכה שלימה על הגומל ולא כמו בחנוכה ופורים‪ ,‬משום שההצלה בפסח היא לנו –‬
‫"אשר גאלנו וגאל את אבותנו"‪ ,‬משא"כ בחנוכה ופורים מודים רק על ההצלה של אבותנו‪,‬‬
‫כדלקמן בפנים)‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫ג‪ .‬בכך מובן מדוע רבינו מביא בשו"ת שלו‪ ,‬דוגמא ל"נס בלשון חכמים" דווקא‬
‫מ"על הנסים דפורים" ולא מברכת 'שעשה נסים דפורים'‪ .‬כיון שברכת "שעשה‬
‫נסים" היא באמת כן מכוונת על נסים גדולים‪ ,‬כמו "בלילה ההוא" וכו'‬
‫המסופר במגילה]‪.[24‬‬
‫[להוסיף‪ ,‬כי בכך מובן מה שהביא רבינו בשו"ת שם דוגמא ל"נס בלשון‬
‫חכמים" מ"על הנסים דפורים" ולא מ'על הנסים דחנוכה'‪ .‬כיון ש"על הנסים‬
‫דפורים" מזכיר (כדברנו לעיל) רק את עצם הפרת הגזירה‪ ,‬ולא את הנסים‬
‫הגדולים מסביב‪ ,‬והוא רק "נס בלשון חכמים"‪ .‬אולם 'על הנסים דחנוכה' מדבר‬
‫על נס ההצלה מהמלחמה‪" ,‬גיבורים ביד מעטים"‪ ,‬וזהו באמת נס גמור ולא רק‬
‫"נס בלשון חכמים"]‪.‬‬
‫למה על הנסים הוא רק בתוך ברכה?‬
‫ד‪ .‬אמנם עדיין אפשר להקשות‪ ,‬למה על הנסים שנתקן במקום ברכת הגומל –‬
‫נתקן רק בתוך ברכת ההודאה בתפלה ולא כברכה שלמה בפני עצמה‪( .‬וגם‬
‫אין מזכירים לשון "הגומל לחייבים טובות")‪ .‬ואילו ברכת "שעשה נסים" –‬
‫במקום ברכת "שעשה לי נס" – היא ברכה שלימה ובאותו הנוסח של "שעשה‬
‫לי נס"‪ .‬אמנם הדבר מובן בפשטות‪ :‬ברכת הגומל מוטלת רק על זה שנעשתה‬
‫לו ההצלה עצמו ולא על זרעו‪ .‬ואילו ברכת "שעשה לי נס" מוטלת גם על‬
‫זרעו עד סוף כל הדורות‪ .‬אלא שחכמים קבעו כי בנסי הצלה של כלל ישראל‬
‫כמו חנוכה ופורים יודו לדורות גם על ההצלה‪ ,‬ולכן השאירו את זה רק‬
‫כהזכרה בתוך ברכה ולא כברכה בפני עצמה‪( .‬וגם אין מזכירים "הגומל‬
‫לחייבים טובות"‪ ,‬כיון שאנחנו איננו "חייבים"‪ ,‬שהרי לא לנו היתה הסכנה)‪.‬‬
‫ואילו ברכת "שעשה נסים" שמוטלת גם על זרעו‪ ,‬נתקנה כברכה שלימה‬
‫ובאותו הנוסח‪.‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [24‬כדלעיל הע' ‪( .3‬אמנם עדיין אין זה דומה לנס גמור כ"כבשן האש" שהזכיר שם רבנו‪ .‬אלא‬
‫כנראה שהעדיף רבנו להזכיר את "על הנסים" שמדבר בוודאי על נס בלשון חכמים בלבד)‪.‬‬
‫‪254‬‬
‫יישוב כמה קושיות לפי דברנו‬
‫ה‪ .‬אם כנים הדברים‪ ,‬אפשר ליישב כמה ענינים‪ :‬א‪ .‬סדר פורים משולש בערים‬
‫המוקפות חומה הוא‪ ,‬שקוראים את המגילה ביום שישי עם ברכת "שעשה‬
‫נסים"‪ ,‬וביום השבת ט"ו אדר‪ ,‬אומרים על הנסים בתפילה‪ .‬ויש לעיין בחלוקה‬
‫זו‪ ,‬שברכת "שעשה ניסים" שייכת דוקא למגילה ולא לעיצומו של יום הפורים‪,‬‬
‫שהוא בט"ו ואומרים בו "על הנסים"‪ .‬אמנם לפי דברנו‪ ,‬מיושב היטב‪ :‬ברכת‬
‫"שעשה ניסים" נאמרת על הנסים שארעו‪ ,‬ונסים אלו ניכרים רק כאשר קוראים‬
‫המגילה]‪ [25‬ורואים את כל רצף הנסים שהביאו לביטול הגזרה]‪ .[26‬אבל‬
‫תפלת "על הנסים" נאמרת על עצם ההצלה וזה ניכר מעצם יום הפורים‪.‬‬
‫ב‪ .‬הגמ' מסתפקת]‪ [27‬אם אומרים על הנסים בחנוכה בברכת המזון משום‬
‫פרסומי ניסא‪ ,‬או שאין לאומרו דהוא רק דרבנן‪ .‬ויש לדון‪ ,‬למה לא מקשה‬
‫הגמ' לענין על הנסים דפורים‪ ,‬שיאמרוהו בברכת המזון משום פרסומי ניסא‬
‫(כמו המגילה שהיא פרסומי ניסא)?‬
‫אמנם לפי דברנו‪ ,‬הדבר מובן‪ :‬הדעת נותנת כי פרסומי ניסא הוא דוקא‬
‫כשמזכיר נסים גמורים‪ ,‬שלמעלה מדרך הטבע‪ .‬אבל בנסים בלשון חכמים‬
‫בלבד – אין פרסומי ניסא‪ .‬ולכן בעל הנסים דחנוכה ובמגילת אסתר – יש‬
‫פרסומי ניסא‪ ,‬אבל בעל הנסים דפורים – שמדובר בו על עצם ההצלה‬
‫הגשמית בלבד ולא על נסים גמורים – אין פרסומי ניסא]‪.[28‬‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [25‬ראה לקוטי שיחות חלק ל"ו עמוד ‪ 369‬על דברי הגמ' מגילה יד‪,‬א "קרייתא זו הלילא"‪:‬‬
‫" אמירת הלל בפורים לא תתכן אלא בקריאת המגילה‪ :‬מצד עצמו אין אדם מרגיש הנס בפורים‬
‫באופן המחייבו באמירת הלל‪ ,‬כי אם דוקא בקריאת המגלה דלהיותה חלק מתורת אמת ותורה‬
‫אור‪ ,‬מורגש בה אמתית הענין‪ ,‬שזה היה נס מאת הקב"ה ורק נתלבש בלבושי הטבע"‪.‬‬
‫]‪ [26‬לקמן יתבאר יותר מזה‪ ,‬כי הניסים שארעו בפורים אינם "עיצומו של יום"‪ ,‬אלא סביב‬
‫ההצלה‪.‬‬
‫]‪ [27‬שבת כד‪,‬א‪.‬‬
‫]‪ [28‬ומה שאומרים למעשה על הנסים בפורים בברכת המזון (ובוודאי בתפלה) הוא רק‬
‫להודאה‪ ,‬וגם על הנסים דחנוכה בברכת המזון הוא להודאה (ראה תוס' שם)‪.‬‬
‫להעיר כי בנוגע לעל הנסים דחנוכה בתפילה‪ ,‬כתב תוס' שם כי הוא משום פרסומי ניסא‪ ,‬אמנם‬
‫לפי דברנו צריכים לומר כי יש בו גם פרסומי ניסא‪ ,‬אבל בעיקר הוא משום הודאה‪ ,‬כמו ברכת‬
‫הגומל‪.‬‬
‫‪255‬‬
‫ג‪ .‬לפי דברנו‪ ,‬יתכן לחלק בעומק יותר‪ :‬בחנוכה‪ ,‬עיצומו של החג הוא נס פך‬
‫השמן (והמלחמה)‪ ,‬אמנם בפורים‪ ,‬עצם היום הוא ההצלה ממות‪ ,‬שהוא נס‬
‫בלשון חכמים בלבד‪ ,‬ואילו כל הנסים הגדולים שהביאו לזה – הם רק דבר‬
‫נוסף על עצם היום‪ .‬ולכן ברכת שעשה ניסים בחנוכה שייכת לעיצומו של יום‪,‬‬
‫אבל בפורים אינה שייכת לעיצומו של יום‪ ,‬אלא היא כעין דבר נוסף‪.‬‬
‫והנפק"מ בכך‪ :‬כתב המאירי]‪ [29‬כי מי שאין לו נרות חנוכה ולא יראה הדלקה‬
‫– יכול לברך שעשה ניסים בכל הלילות‪ .‬ודנו האחרונים]‪ [30‬אם כן הוא‬
‫בפורים למי שאין לו מגילה ולא ישמע קריאה‪.‬‬
‫אמנם לפי דברנו‪ ,‬יש לחלק בין חנוכה לפרים‪ :‬ברכת שעשה ניסים בחנוכה היא‬
‫על עצם היום שהוא תקפו של נס‪ ,‬וזה שייך גם בלא נר‪ .‬אמנם שעשה ניסים‬
‫בפורים הוא על הניסים שסביב הנס‪ ,‬המסופרים במגילה ואין זה עיצומו של‬
‫יום‪ .‬ובלא מגילה‪ ,‬אין לו שייכות לניסים הללו ואינו יכול לברך עליהם‪.‬‬
‫מרדכי שמואל אשכנזי‬
‫רב ואב''ד כפר חב''ד‬
‫______________________________________________________‬
‫]‪ [29‬שבת כג‪,‬א‪.‬‬
‫]‪ [30‬ראה ביאור הלכה סימן תרצב ד"ה שהחיינו וסימן תרע שער הציון סק"ג‪.‬‬
‫‪256‬‬
257
258
259
261
260
262
‫‪JERUSALEM COLLEGE OF TECHNOLOGY‬‬
‫‪Machon Lev • Machon Naveh • Machon Tal • Machon Lustig‬‬
‫אדר תש''ע‬
‫בס''ד‬
‫ז''ל ‪A RAV MASSOD CLAUDE HABIB‬‬
‫‪NOTRE AMI DE MEMOIRE BENIE‬‬
‫‪Voilà un homme qui a dédié sa vie à D. et aux hommes,‬‬
‫‪Il a justifié son existence, don de D., et il a réussi en somme,‬‬
‫‪Il a justifié son nom, donc son âme dans le ciel,‬‬
‫‪Et qu'il prie pour nous dans la lumière de l'Eternel,‬‬
‫‪Nous prions pour lui et pour sa descendance,‬‬
‫‪Il a vécu son immanence et a atteint la transcendance.‬‬
‫בתורה‪ ,‬קיימים אישים – הנקראים בשם‪,‬‬
‫כי הם הצדיקו את שמם בחייהם‪.‬‬
‫יש אחרים שעוד לא הגיעו למצביהם‬
‫ומצביעים עליהם במספר קבוצתי‪.‬‬
‫בפרשת 'שמות' רק שתים עשרה האחים‬
‫מוזכרים בישראל – בשמות מפורשים‪,‬‬
‫כי הם כבר הצדיקו את שם נפשותיהם‪.‬‬
‫שבעים הנפשות צאצאי יעקב – נשארים‬
‫אנונימים – עד פרשת 'ויגש'‪ :‬וכשירדו‬
‫שם כל אחד בשם נקראו‪.‬‬
‫יחד ליוסף‪ ,‬אז ָׁ‬
‫ישעיה הנביא משווה את בני ישראל‪ ,‬לכוכבים‪ ,‬שסופר הא‪-‬ל באהבה‪,‬‬
‫ונותן להם לכולם בצבאם – שם אחד‪'':‬במספר צבאם לכולם בשם יקרא''‬
‫ודוד בתהילים מאשר שהא‪-‬ל מונה אותם ככוכבים‪,‬‬
‫אלא שבשמות נקראים כל אחד ואחד‪'' :‬מונה מספר לכוכבים‪ ,‬לכלם שמות יקרא''‬
‫‪Un ami, Prof. HG.Mendelbaum‬‬
‫‪263‬‬
264
265
‫וזה נוסח המצבה‬
‫פ''נ‬
‫בעלי אבינו סבינו רוענו ועטרת ראשנו‪.‬‬
‫איש החסד והאמת חסידא ופרישא‪.‬‬
‫רב פעלים לתורה עבודה וגמ''ח‪.‬‬
‫קשור לכ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‪.‬‬
‫דאג למשפחתו במסירות‪ .‬דוגמת מופת לכבוד אשתו‪.‬‬
‫אהב את ילדיו בלי שום הגבלה‪ .‬רגיש ואוזן קשבת לכל צרכיהם‪.‬‬
‫אור לעיננו בהיר הוא בשחקים‪ .‬האדם הגדול בענקים‪.‬‬
‫אוצר כלי חמדה איש האשכולות‪ .‬כליל תפארת המידות והמעלות‪.‬‬
‫פה מפיק מרגליות‪ .‬אהוב ונחמד לשמים ולבריות‪.‬‬
‫מגזע קדושים מרן העין יעקב זצ''ל‪.‬‬
‫עסק כל ימיו בצ''צ באמונה במסירות נפש‪.‬‬
‫העמיד תלמידים הרבה איש חינוך מסור‪.‬‬
‫לא מחזיק טיבותא לנפשיה‪.‬‬
‫ענותן כהלל אין גומרין עליו את ההלל‪.‬‬
‫דודי ירד לגנו ללקוט שושנים ונשבה ארון האלוקים‪.‬‬
‫כי נח נפשיה בפתע פתאום‪ .‬כרעם וכברק באמצע היום‪.‬‬
‫הרה''ח ר' מסעוד חי ב''ר יעקב חביב ז''ל זי''ע‬
‫ציון במרר תבכה וירושלים תתן קולה‪.‬‬
‫על כי הוסרה המצנפת והורמה העטרה‪.‬‬
‫נתבקש בישיבה של מעלה בחודש הגאולה‪.‬‬
‫ח''י אדר לשנת ''דור ישרים'' (תש''ע) לפ''ק‪.‬‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫‪266‬‬
‫לזכרון עולם בספר לעילוי נשמת‬
‫נר זיכרון‬
‫האשה היקרה והצנועה אצילת הנפש והרוח‬
‫מרת‬
‫ג'יזל מזל חיה‬
‫בת‬
‫סולטנה‬
‫ע''ה‬
‫טובעלם‬
‫''פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה''‬
‫''אשת חיל עטרת בעלה יראת ה' היא תתהלל''‬
‫הייתה מלאה שמחה‪ ,‬ומידת האמת בלבה‬
‫חכמת נשים בנתה ביתה‪ ,‬אהבה לעזור ולסייע‬
‫הקרינה אור בסביבתה‪ ,‬אהבה את ילדיה ובעלה‬
‫"תנו לה מפרי ידיה‪ ,‬ויהללוה בשערים מעשיה"‬
‫היא תישאר לנצח בלבנו‪ ,‬עטרת ראשינו ותפארתנו‬
‫נלב''ע בשם הטוב מן העולם‬
‫ו' אלול תשס''ב‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬
‫‪267‬‬
‫"ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם‬
‫טוב מבנים ומבנות" (ישעיה נו‪ ,‬ה)‬
‫מנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה‪,‬‬
‫במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים‬
‫את נשמת השם הטוב‬
‫האיש היקר והנעלה‬
‫אוצר כלי חמדה‬
‫אהוב לשמים ואהוב לבריות‬
‫רבי יוסף בן זמרודה‬
‫ז''ל‬
‫סרוסי‬
‫מלך מלכי המלכים ברחמיו ירחם עליו ויחוס ויחמול עליו‬
‫וילווה אליו השלום ועל משכבו יהא שלום‬
‫בכלל הרחמים והסליחות‪ ,‬אמן‬
‫נדבת משפחתו שיחיו‬
‫יהי רצון שזכות המצוה וזכות לימוד הספר תגן על המשפחה‬
‫וימלאו כל משאלות לבם לטובה ולברכה‬
‫‪268‬‬
‫מנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה‬
‫במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים‬
‫נשמת השם הטוב אמו''ר ועט''ר היקר והנעלה‬
‫איש החסד והאמת ענוותן כהלל אין גומרין עליו את ההלל‬
‫דאג למשפחתו במסירות אהב את ילדיו בלי שום הגבלה‬
‫רבי‬
‫שמואל‬
‫בן‬
‫אמונה ויוסף‬
‫ז''ל‬
‫ברבי‬
‫מלך מלכי המלכים ברחמיו ירחם עליו ויחוס ויחמול עליו‬
‫וילווה אליו השלום ועל משכבו יהא שלום‬
‫בכלל הרחמים והסליחות‪ ,‬אמן‬
‫******‬
‫לזכרון עולם בספר לעילוי נשמת‬
‫מרת ביה בת ממח אוועת‬
‫רבי חנון בן יעקב אוועת ז''ל‬
‫מרת מרים בת ג'קלין אוועת ע''ה‬
‫רבי גיל יעקב בן חנון אוועת ז''ל‬
‫רבי משה בן ג'קלין עטיה ז''ל‬
‫רבי דוד בן ג'קלין עטיה ז''ל‬
‫מרת חעוזה בת ממח צרפתי ע''ה‬
‫מרת ממח ספי'ג ע''ה‬
‫מרת ג'ולי בן סימון ע''ה‬
‫מרת סוזן בת ממח ספי'ג ע''ה‬
‫מרת קמדודה ספי'ג ע''ה‬
‫רבי פרג' בן סימון ז''ל‬
‫רבי יעקב אוועת ז''ל‬
‫מרת יולאנד אבו לבית אוועת ע''ה‬
‫רבי יהודה אוועת ז''ל‬
‫רבי אליהו אוועת ז''ל‬
‫רבי אברהם שארל עמרם ז''ל‬
‫רבי איב אוועת ז''ל‬
‫רבי יעקב בן רולאנד בן סימון ז''ל‬
‫ע''ה‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫נדבת משפחת אוועת – פאריז‬
‫‪269‬‬
Je remercie le Rav Haviv Yaacov
de m’avoir associé à cet ouvrage
et j’en profite pour souhaiter à ma chère et
tendre épouse Charlette Sarah,
longue vie auprès de son mari,
et pour mes enfants
Shirley Deborah, Logan David et Bradley Ilan
de faire un mariage heureux
et une vie pleine d’amour, santé et réussite
sous la protection de D… Barouh Haschem.
Roland Abraham LAFOND ARONOVICI
******
Dedicated by
Mr Daniel and Sarah Réphaéla AMATO
Honduras – Israel
May the Almighty fulfill their hearts' desires
both materially and spiritually
271
‫מנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה‬
‫במעלת קדושים וטהורים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים‬
‫את נשמת השם הטוב היקר והנעלה‬
‫אוצר כלי חמדה עם הרבה מידות ומעלות‬
‫דאג ואהב את משפחתו במסירות ובלי שום הגבלה‬
‫רבי מיכאל‬
‫בן‬
‫יצחק ז''ל הכהן‬
‫ואת נשמת האשה הכשרה והצנועה אצילת הנפש והרוח‬
‫''אשת חיל עטרת בעלה יראת ה' היא תתהלל''‬
‫הקרינה אור בסביבתה‪ ,‬אהבה את ילדיה ובעלה‬
‫מרת רחל פלוראנס ע''ה מרציאנו‬
‫ואת נשמת האיש היקר והנעלה אוצר כלי חמדה‬
‫אהוב לשמים ואהוב לבריות‬
‫רבי מרדכי בן שלום חי ז''ל ביסמוט‬
‫מלך מלכי המלכים ברחמיו ירחם עליהם ויחוס ויחמול עליהם‬
‫וילווה אליהם השלום ועל משכבם יהא שלום‬
‫בכלל הרחמים והסליחות‪ ,‬אמן‬
‫נדבת משפחת כהן ומשפחת מרציאנו‬
‫יהי רצון שזכות המצוה וזכות לימוד הספר תגן עליהם‬
‫וימלאו כל משאלות לבם לטובה ולברכה‬
‫‪270‬‬
‫לעילוי נשמת‬
‫האי גברא רבה חסידא ופרישא‬
‫מיקירי ירושלים שומר משמרת הקודש‬
‫הרב הגדול מעוז ומגדול המקובל האלוהי‬
‫רבי מאיר יהודה בן רבי צמח זצוק''ל גץ‬
‫רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים‬
‫ראש ישיבת המקובלים ק''ק חסידים בית‪ -‬אל‬
‫נלב''ע אור לכ''ג אלול תשנ''ה‬
‫ולעילוי נשמת זוגתו הרבנית הצדקנית‬
‫אשת חיל עטרת בעלה‬
‫מרת אסתר ע''ה בת רבי שמעון ז''ל לבית גז‬
‫נתבש''ם אור לי''ד תמוז תשס''ב‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫************‬
‫ברכתנו נתונה למנהל בית המדרש ומכון להוראה‬
‫''אור תורה'' ליובאוויטש ‪ -‬ביתר עילית‬
‫הרה''ח ר' יצחק כלפון שיחי'‬
‫ולראש הכולל הרה''ג ר' מיכאל שלמה אבישיד שליט''א‬
‫ולכל האברכים שיחיו‬
‫על תרומתם הנכבדה להוצאת הספר‬
‫***********‬
‫לעלוי נשמת‬
‫רבי חיים שמבה‬
‫ז''ל‬
‫נלב''ע ט''ז אלול תשנ''ח‬
‫מרת כוכבה שמבה‬
‫ע''ה‬
‫נלב''ע כ''ב תשרי תשנ''ח‬
‫מרת מרים בת כוכבה שמבה‬
‫נלב''ע י''ב אלול תשס''ח‬
‫רבי ניר בן מרים סבג‬
‫ז''ל‬
‫נלב''ע כ''ח שבט תשנ''א‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫נדבת ג'אק ופטריסיה שמבה‬
‫‪272‬‬
‫ע''ה‬
‫לעילוי נשמת‬
‫רבי יצחק בן שושן‬
‫רבי לאו משה חי בן פורטונה ז''ל‬
‫רבי חיים קלוד בן פורטונה ז''ל‬
‫רבי יצחק איב בן שאבא ז''ל‬
‫ז''ל‬
‫ולעילוי נשמת האיש הכשר והנעלה‬
‫נפטר בצעירותו אהוב מאד למשפחתו‬
‫רבי יצחק פייאר ז''ל בן מסעודה בן שושן‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫******‬
‫לעילוי נשמת‬
‫אבינו וראש משפחתנו היקר והצדיק‬
‫רבי רפאל חביב זצ״ל‬
‫שהיה סמל דוגמא ומופת לתמימות ישרות וענוה‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫‪A la mémoire de notre très cher et regretté père et époux‬‬
‫‪Lumière et modèle de toute notre famille‬‬
‫‪.‬זצ״ל ‪Rabbi ROLAND RAPHAEL ABIB‬‬
‫‪Que son souvenir soit une BENEDICTION et un MODELE‬‬
‫‪pour tous ses enfants, petits enfants pour grandir dans la Torah et la Crainte de D.‬‬
‫******‬
‫ספר זה מוקדש‬
‫לעילוי נשמת‬
‫רבי יוסף בן רחמה ז''ל אדרעי‬
‫רבי מרדכי בן חנה ז''ל אדרעי‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫******‬
‫לעילוי נשמת‬
‫רבי רחמים בן צילה ז''ל רחמני‬
‫ולעילוי נשמת‬
‫מרת אסתר בת מלכה ע''ה פנחסוב‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫נדבת משפחתו‬
‫‪273‬‬
‫לעילוי נשמת‬
‫הגאון המפורסם מגדולי רבני צרפת‬
‫עסק כל ימיו להרביץ תורה‬
‫ולהורות לישראל את המעשה אשר יעשון‬
‫מוהר''ר יעקב הלוי זצ''ל פולטורק‬
‫בן ר' אהרן יוסף הלוי ז''ל‬
‫רב ואב''ד ק''ק ליאון צרפת‬
‫וראב''ד בד''ץ ''יורו משפטיך ליעקב'' ירושלים ת''ו‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫******‬
‫לעילוי נשמת‬
‫אבינו ראש ועטרת משפחתנו‬
‫מזרע אהרן הכהן‪ ,‬אוהב שלום ורודף שלום‬
‫מסר את עצמו לחינוך בניו ובנותיו‬
‫רבי פינחס בן אלעזר ז''ל הכהן‬
‫וזוגתו אמנו היקרה והצנועה אצילת הנפש והרוח‬
‫מרת רחל בת שמחה (סימי) ע''ה כהן‬
‫לבית בן זקרי‬
‫ולעילוי נשמת‬
‫מו''ר חמי היקר והנעלה בעל צדקה וחסד‬
‫אשר עסק כל חייו בצרכי ציבור באמונה‬
‫רבי יעקב בן אברהם ז''ל הכהן אברמוף‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫נדבת הרה''ג ר' יוסף דוד הכהן ומשפחתו שיחיו'‬
‫ק''ק כי טוב פאריז ‪ -‬צרפת‬
‫******‬
‫לעילוי נשמת‬
‫בנינו אחינו אהוב ונחמד לשמים ולבריות‬
‫חסיד ומקושר לכ''ק אדמו''ר מליובאוויטש‬
‫מתלמידי ישיבת תומכי תמימים‬
‫הבחור התמים‬
‫הרב אלחנן מאיר לדיוב ז''ל‬
‫נלב''ע במוצש''ק י''ב שבט התשע''ב‬
‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‬
‫‪274‬‬
‫לזכרון עולם בספר לעילוי נשמת‬
‫רבי יעקב בן רבי מסעוד ז''ל חביב‬
‫נלב''ע ר''ח טבת תשל''ג‬
‫וזוגתו מרת קוקה בת ר' שמעון ע''ה חביב‬
‫נתבש''ם עש''ק ער''ח טבת תשס''ט‬
‫*********‬
‫רבי יעקב בן מרים ז''ל פריינטי‬
‫נלב''ע ח' כסלו תשנ''ג‬
‫וזוגתו מרת מעיינה בת כמיסה ע''ה פריינטי‬
‫נתבש''ם ז' מנחם אב תשנ''ז‬
‫*********‬
‫הרה''ח ר' חיים שמעון ב''ר יעקב זצ''ל חביב‬
‫נלב''ע ט' אלול תשס''א‬
‫*********‬
‫רבי שלמה בן אליהו ז''ל חדד‬
‫וזוגתו מרת מרים בת מעיינה ע''ה חדד‬
‫*********‬
‫רבי יעקב בן רבי יוסף ז''ל סבג‬
‫וזוגתו מרת קוקה בת רבי חי הכהן ז''ל סבג‬
‫*********‬
‫רבי שלמה בן רבי מסעוד ז''ל בן שושן‬
‫*********‬
‫רבי משה בן אורה בואנה ז''ל בן טולילה‬
‫מרת מסעודה בת מזל טוב ע''ה בן טולילה‬
‫*********‬
‫רבי שמואל בן מסעודה ז''ל בן טולילה‬
‫רבי יהודה בן מסעודה ז''ל בן טולילה‬
‫מרת מזל טוב בת מסעודה ע''ה בן טולילה‬
‫*********‬
‫רבי יוסף בן אליה ז''ל סייג‬
‫מרת אורה בואנה בת מסעודה ע''ה סייג‬
‫*********‬
‫מלך מלכי המלכים ברחמיו ירחם עליהם ויחוס ויחמול עליהם‬
‫וילווה אליהם השלום ועל משכבם יהא שלום בכלל הרחמים והסליחות‪ ,‬אמן‬
‫‪275‬‬
277
278
1988 – 1991
Communauté Israélite de Strasbourg :
Secrétaire Général .
Secrétaire Particulier de Monsieur Jean KAHN Président de la C.I.S et du CRIF.
1991 – 2006
Directeur Réseau Scolaire Sinaï.
Fondateur du Lycée Technologique Sinaï Garçons
16 divisions (garçons et filles) des classes de B.E.P.
aux Classes de Première et Terminales S.T.G. de B.T.S.
Comptabilité et Gestion, Informatique.
Obtention d’un Partenariat avec L’Université d’Etat
J.C.T (Ma’hon Lev d’Israel) Validé par Madame LIVNAT
ancienne Ministre de l’Education Israélienne
2006 – 2007
Chef d’Etablissement du Groupe Scolaire
Lucien de Hirsch (Paris)
2008
Mission d’évaluation (audit) d’un groupe scolaire juif à Montréal (Canada) à la
demande de la Fédération Séfarade du Québec.
279
Parcours Professionnel
Juin 1970
DIPLOME DU D.E.S.C.A.E.F (Diplôme d’Etudes Supérieures Commerciales
Administratives De l’Ecole Supérieure de Commerce)
Option : Finances – Comptabilité.
Rang de sortie : 9ème sur 1500 au concours national
1970 – 1972
Mayfair Packing Co. : (San José, California, U.S.A.) : Distribution de fruits secs
et des sodas sur le continent américain.
1972 – 1975
François Agnelotti : Création d’une entreprise de fabrication et de distribution
de conserves alimentaires.
Maître Auxiliaire au Lycée d’Etat Paul Eluard à Saint Denis (Région Parisienne)
Professeur Principal des Classes de Terminales G2 et G3 (anciens S.T.T.)
1975 – 1978
Générale de Restauration (Filiale du Groupe J.BOREL Int.)
Directeur de L’Agence Paris-Sud : 27.000 repas/jour.
1978 – 1988
Consistoire Israélite de Nice:
Secrétaire Régional du Consistoire de Nice et de la région.
281
Pendant la Chiva, on trouva, écrit par l'un de ses amis, un petit mot qui
laisse à méditer sur sa personnalité:
Messaoud, mon ami, mon frère
Nous avons fait partie de cette génération qui pensait et pense
toujours que l'on pouvait, que l'on devait refaire le Monde, amener
la Vérité et La justice sur la Terre afin que celle-ci soit a l'image de
D'. Que la délivrance était immédiate.
Tu m'as montré l'exemple dans combien et combien de chemins, ton
amour du Prochain était infini, et quand tu m'appelais par mon
prénom et me disait "Itshak", j'entendais, je comprenais ce que tu
me disais" Itshak, mon ami, mon frère.
Ta vie est un Exemple mais je ne laisserais pas rentrer dans la
légende, car tu es toujours avec nous et parmi nous, même si c'est
difficile à vivre et difficile à croire.
(Article paru dans le journal Hamodia n° 115)
280
Et lui, dans sa volonté d'aider, les conseillait de la meilleure manière
car il ne connaissait ni sentiment de rivalité, ni volonté de garder
jalousement les « secrets » d’un projet réussi.
Eduquer n’était pas pour lui un métier. C’était une philosophie. Ni
horaires, ni efforts n’étaient comptés quand il s’agissait de la réussite d’un
élève. Chacun devait avoir sa chance.
En bon « père juif », la réussite scolaire des jeunes n’était pas son seul
souci, sa seule préoccupation. Lui tenait aussi à cœur leur avenir, leur
bonheur : « réussissez, fondez un foyer et installez vous en Israël ! ».
Ainsi, on peut aujourd’hui compter des centaines de jeunes qui ont réalisé
ce projet, leur rêve, son rêve.
Une anecdote illustre bien quel sorte d’éducateur fut Rav Habib : un
matin d’épreuve du Bac, Rav Habib fait les cent pas devant le centre
d’examens, un livre de Téhilim à la main et cette prière à la bouche :
« Hachem, fait réussir mes enfants ! »
Par la suite, il prit la tête pour un an du groupe scolaire Lucien de Hirch
et termina son parcours d'éducateur par une mission d'évaluation d'un
groupe scolaire juif à Montréal à la demande de la fédération séfarade du
Québec.
Il transmit à sa famille son amour pour l'éducation et pour la
communauté, son épouse et la plupart de ses enfants se vouant
actuellement à ces tâches en France comme en Israël.
Malgré ses lourdes tâches, en digne chef de famille, il sut toujours trouver
du temps pour ses enfants, répondant à leurs besoins, leur prodiguant ses
282
précieux conseils, avec amour et patience. Ces dernières années il prépara
son alya mais ce rêve ne put malheureusement pas se réaliser.
Jusqu’à son départ de Strasbourg, il travailla sans relâche et avec succès au
jumelage des villes de Strasbourg et Ramat Gan, grâce à son influence et
ses bonnes relations avec la mairie de Strasbourg ainsi qu'avec son ami J.
Oehler, adjoint au maire et Mr Daniel Hoeffel, président du conseil
général.
En 1991, il retourna s'installer à Paris toujours accompagné par la bra’ha
du Rabbi, afin d’endosser de nouvelles responsabilités au sein de la
direction des institutions scolaires Sinaï.
Là, une nouvelle facette du Rav Habib se révéla, celle de l'éducateur.
Pendant 15 ans il sera à l'écoute des élèves, se donnant entièrement pour
leur réussite tout en les guidant spirituellement et moralement.
Il fut un père dévoué pour tous ces jeunes gens. Voyant qu'il manquait de
structure pour les jeunes en difficulté, il fonda le Lycée Technologique et
Professionnel Sinaï qu'il dirigea avec succès.
Cette aventure commença avec quelques élèves qui n’avaient plus de
cadre scolaire.
Alors, Rav Habib releva le défi : remise à niveau, passage en seconde, le
Baccalauréat et pour certains, des diplômes universitaires.
En l'espace de quelques temps, ce lycée devint une référence pour tout
Paris. Il obtint un partenariat avec l'université d'Etat J.C.T. qui fut validé
par la ministre israélienne de l'éducation.
D'autres directeurs d'école vinrent prendre conseil auprès de lui dans
l'intention de créer une structure semblable.
283
Son passage marqua Nice et sa région avec la création de la première
radio juive de Nice, Radio Chalom Nitsan, et de son journal Nitsan
Magasine.
De même il réalisa le projet de construction du centre Michelet de
l'oratoire de sa salle des fêtes et de son mikvé.
A la demande du Rabbi, il fut l'aumônier des prisons de Nice et sa région
sans aucune rémunération.
En 1988, il devint le bras droit de Mr Jean Kahn, président de la
Communauté Israelite de Strasbourg et du CRIF.
Toutes les actions qu’il mena au sein de la communauté, furent à son
image : sincères, altruistes et imprégnées d’un respect et d’un amour
profond des mitsvot ainsi que des textes sacrés.
Il considérait les médias comme un outil pour propager et renforcer la
Thora. Son investissement auprès de la radio et du journal de la
communauté de Strasbourg le prouve.
Toujours dévoué, plein d’allant et d’idéal, il n'hésitait pas à se rendre dans
toutes les petites communautés alsaciennes afin de faire vivre la Thora et
il fut nommé Rabbin à Bischwiller.
Souhaitant s'installer en Israël afin de concilier son travail communautaire
avec son attachement à la Terre, il demanda une Bra’ha au Rabbi de
Loubavitch, qui, en guise de réponse lui enjoigna: "Fais de ton endroit
Eretz Israël".
La perspective de travailler en collaboration avec Israël tout en restant en
France s’ouvrit à lui, et dès lors il ne cessa d’œuvrer dans cette direction.
284
Le bâtisseur
Ce mot-clé résume toute la vie de Rav Messaoud Haï Habib za"l qui
nous a quittés ce 18 Adar.
Ce jour là, le monde juif pleurait la disparition de l'un des fondateurs des
communautés juives en France. Rav Messaoud Haï Habib quittait ce
monde à l'âge de 62 ans, laissant derrière lui son épouse, ses 8 enfants, de
nombreux petits-enfants, 3 soeurs et un frère ainsi que de très nombreux
élèves et amis à travers le monde.
Le Rav Habib, né en 1947, obtint avec succès son diplôme d'études
commerciales à Paris (HEC) en finances, comptabilité et gestion.
Par la suite, il s'installa en Californie où il prit la direction de l'entreprise
de distribution Mayfair Packing Co. sur le continent américain.
De là il retourna à Paris où il prit la tête du groupe de distribution
François Agnelotti. Puis il dirigea la générale de restauration J. Borel
pendant plusieurs années.
Sa vie prit un tournant le jour où il rencontra en visite privée le Rabbi de
Loubavitch qui, l'entendant retracer son parcours, lui conseilla de mettre
toutes ses facultés au service de la communauté juive.
A cette époque la famille de son épouse habitant Nice le mit en contact
avec le Grand Rabbin J. Kling et après un court entretien, en présence du
président Tchoukriel, il œuvra au sein du Consistoire de Nice pendant 10
ans.
285
La sainteté dans l’alimentation
« Avoir un corps sain fait partie des chemins du service de
D.ieu » écrit Maïmonide. « L‟excès de nourriture est comme un
poison pour le corps : la plupart des maladies sont causées
par de mauvaises nourritures et par l‟excès, même si on abuse
de bonnes nourritures. »
La modération dans l‟alimentation est aussi une idée
spirituelle. « Soyez saints, nous enjoint la Torah, car Moi,
votre D.ieu, Je suis saint. » Na‟hmanides explique : « Puisque
la Torah n‟a mis en garde que contre les aliments interdits...
une personne pourrait penser devenir “un hédoniste avec la
permission de la Torah”. C‟est pourquoi, après avoir énuméré
les choses qu‟elle interdit totalement, la Torah dit : “Soyez
saints”, limitez-vous également dans ce qui vous est
permis... »
C‟est ce principe qui est à la base de la doctrine „hassidique de
itkafia (« conquête de soi ») : l‟homme n‟est pas un animal qui
mange seulement pour satisfaire aux besoins et aux instincts
de son corps, mais un être spirituel qui est le maître de son
corps physique et qui détient le contrôle de ce qu‟il mange et
de pourquoi il le mange. La Torah ne préconise pas une vie
d‟ascétisme et de privations. Elle nous dit d‟éprouver du
plaisir le Chabbat et de nous réjouir les jours de fête en
mangeant des nourritures savoureuses, de sanctifier les jours
saints de l‟année en récitant le kidouche sur un verre de vin,
de célébrer les événements spirituels importants par une
séoudat mitsva (un « repas de mitsva ») festive. Le Baal Chem
Tov a enseigné de ne pas considérer le corps comme un
ennemi, mais comme un allié dans le service divin de l‟âme.
L‟idéal de la Torah est la maîtrise de soi, la dignité et la
conscience de la raison pour laquelle on s‟alimente.
(Reproduit avec l'autorisation de Fr.Chabad.org)
286
La certification cachère
La complexité des technologies agroalimentaires actuelles fait
que seul un expert en ce domaine est à même de déterminer si
un aliment produit industriellement est dépourvu de toute
trace d‟ingrédients non-cachères. C‟est pourquoi tous les
aliments manufacturés et les établissements de restauration
doivent bénéficier de la certification d‟un rabbin ou d‟une
agence de supervision cachère fiable.
Vérifiez que vous trouvez sur les étiquettes des emballages et
les certificats de cacherout des restaurants et hôtels un
symbole de cacherout d‟une autorité reconnue.
Le vin, le pain et les aliments cuits
Dans une série d‟ordonnances rabbiniques instituées comme
barrières contre les mariages mixtes et l‟assimilation, les
Sages ont interdit la consommation du vin, du pain et des
aliments cuits d‟un non-Juif, même si ceux-ci ne contiennent
pas d‟ingrédients non-cachères.
L‟interdiction de la nourriture cuite par un non-Juif s‟applique
dans les cas suivants : a) c‟est une nourriture qui ne peut être
consommée crue ; b) c‟est une nourriture importante, « digne
d‟être servie à la table d‟un roi. »
L‟interdiction du pain non-Juif concerne le pain fait chez un
particulier, non celui préparé dans une boulangerie. Toutefois,
il est de coutume dans de nombreuses communautés de
consommer du Pat Israël (« pain juif ») plutôt que de
s‟autoriser cette tolérance. (D‟autant que certaines farines
industrielles sont additionnées d‟améliorants contenant des
substances non-cachères.)
Si un Juif participe d‟une quelconque manière au processus
de cuisson (par exemple, en allumant le four), la nourriture
cuite est autorisée. La tradition séfarade exige que la
nourriture soit placée sur le feu par un Juif.
287
La règle du 1/60ème
Même une petite trace d‟une substance non-cachère – aussi
petite que 1/60ème (1,66 pour cent) du volume du plat et, dans
certains cas, encore moins que ça – rend une nourriture
cachère non-cachère. De la même manière, les ustensiles qui
entrent en contact avec une nourriture chaude en absorbent
le « goût » et le transmettent ensuite aux autres aliments.
Par exemple, un pain cuit sur une plaque métallique enduite
avec une matière grasse contenant un petit pourcentage de
lard, des jus de fruits pasteurisés dans les même machines
que du lait non-cachère, ou un plat végétarien préparé dans la
cuisine d‟un restaurant avec des ustensiles employés pour un
plat non-cachère un peu plus tôt : tous ces aliments ne seront
pas cachères si la proportion d‟élément interdit dépasse le
pourcentage autorisé. C‟est pour cette raison que des
vaisselles séparées sont utilisées pour la viande et le lait et
qu‟une certification cachère fiable est nécessaire pour les
aliments manufacturés ou préparés en dehors de chez soi.
Les fruits, légumes et céréales
Les fruits, les légumes et les céréales sont normalement
toujours cachères, mais ils doivent être dépourvus d‟insectes.
Le vin ou le jus de raisin, cependant, doivent impérativement
être certifiés cachères. (Parce que le vin était employé dans le
service sacré du Saint Temple – et parce qu‟il peut être
profané par son usage dans des rites païens – la Torah exige
que seul le vin produit par des Juifs religieux soit consommé.)
Les produits du sol cultivés en Israël doivent obéir à certaines
spécifications en matière de cacherout. Les « dîmes » doivent
être prélevées pour qu‟on puisse les consommer, les fruits des
trois premières années après la plantation d‟un arbre
(« orlah ») sont interdits et des lois particulières régissent la
production de la Chemittah, l‟année sabbatique.
288
Séparer la viande et le lait
La viande et le lait ne sont jamais combinés. Des ustensiles
séparés sont employés pour chacun et un temps d‟attente1 est
observé entre la consommation de l‟un et de l‟autre.
La nourriture cachère est ainsi divisée en trois catégories :
« Viande » inclut la viande ou les os des mammifères ou de la
volaille, des bouillons ou des sauces qui en contiennent, et
toute nourriture en contenant même la plus petite quantité.
« Lait » inclut le lait de tous les animaux cachères, tous les
produits laitiers dont il est la base (crème, beurre, fromages,
etc) et tout aliment en contenant même la plus petite quantité.
Les aliments « Parevé » ne sont ni « viande », ni « lait ». Les
œufs sont parevé, de même que tous les fruits, les légumes et
les céréales. Les aliments parevé peuvent être mélangés et
consommés aussi bien avec des aliments « viande » que des
aliments « lait ».
Halav Israël
Les lois de la cacherout stipulent que tous les produits laitiers
doivent être ‘Halav Israël (littéralement « lait juif ») : un Juif
religieux doit être présent depuis la traite jusqu‟à la fin de la
production pour s‟assurer que seul du lait provenant
d‟animaux cachères est employé.
Dans certains pays occidentaux, comme les Etats-Unis, il est
illégal de vendre du lait d‟animaux non cachères sous le nom
de « lait ». Certaines autorités halakhiques permettent ainsi de
consommer du lait qui n‟est pas ‘Halav Israël – lorsque le lait
‘Halav Israël n‟est pas disponible – et de considérer que les
inspections gouvernementales sont une assurance suffisante.
D‟autres, cependant, soulignent que, outre les raisons
techniques de cette loi, il y a également des raisons
spirituelles à consommer seulement du « lait juif ». Tous
s‟accordent à dire qu‟il est préférable de ne consommer que du
‘Halav Israël.
289
Retirer le sang
La consommation du sang des mammifères comme de la
volaille est explicitement défendue par la Torah. Dans les 72
heures qui suivent l‟abattage, tout le sang est drainé de la
viande à travers un processus de trempage et de salage
appelé « cachérisation ». (Aujourd‟hui, la majorité de la viande
cachère est vendue déjà « cachérisée ».)
Le foie, qui contient une très grande quantité de sang, doit
subir un processus de grillage particulier pour pouvoir être
consommé.
Les œufs sont soigneusement examinés pour s‟assurer qu‟ils
ne présentent pas de taches de sang.
Le lait et les œufs
Un principe de base cité dans le Talmud est : ce qui provient
d‟un animal cachère et cachère ; ce qui provient d‟un animal
non cachère n‟est pas cachère.
Ainsi, seul le lait des mammifères cachères est cachère.
Il en est de même concernant les œufs : seuls les œufs
d‟oiseaux cachères sont cachères. En outre, tous les œufs
doivent être soigneusement examinés pour s‟assurer qu‟ils ne
présentent pas de tache de sang.
Le miel n‟est pas considéré comme un « produit animal », il
est donc cachère bien que les abeilles ne le soient pas.
291
La Che’hita
Déterminer qu‟un animal appartient à une espèce cachère est
seulement la première étape. D‟autres lois régissent la
manière dont l‟animal doit être abattu et quelles parties de sa
chair peuvent être consommées.
Le bétail et la volaille cachères sont abattus selon un
procédé spécial appelé Che’hita lors duquel la gorge de
l‟animal est tranchée rapidement, avec précision et sans
douleur au moyen d‟un couteau parfaitement aiguisé
(appelé un ‘halaf) par un Cho’het : un abatteur rituel
hautement qualifié, craignant D.ieu et scrupuleux dans
l‟accomplissement des Mitsvot.
Un animal qui meurt ou qui est tué par un quelconque autre
moyen n‟est pas cachère. Il est également strictement interdit
de consommer de la chair prélevée sur un animal alors qu‟il
est encore vivant (cette interdiction fait partie des Sept Lois
Noahides universelles et est la seule loi de cacherout qui
s‟applique aux non-juifs comme aux juifs).
Le poisson ne doit pas être abattu par Che’hita.
Inspection et Nikour
Après l‟abattage, les organes internes du bétail et de la volaille
sont examinés pour vérifier la présence éventuelle de maladies
mortelles ou de blessures, telles que des adhésions (sirkhot)
dans les poumons ou des trous dans l‟estomac. La présence
d‟un seul défaut parmi les dizaines cas possibles de treifot
(c‟est ainsi que ces défauts sont appelés) répertoriés, rend
l‟animal tout entier non cachère.
Le Nikour (« éveinage ») consiste à retirer certaines veines et
certaines graisses interdites chez le bétail. Celles-ci sont très
présentes dans les parties arrières de l‟animal, et, étant donné
la complexité de l‟opération consistant à les extraire, cette
partie de l‟animal n‟est généralement pas vendue dans le
circuit cachère.
290
Les poissons cachères
Ils ont des écailles et des nageoires
Ablette
Aiglefin
Albacore
Alose
Anchois
Athérine
Bar
Barbeau ou Barbot
Barbue (le Turbot est interdit)
Beryx
Bogue
Bonite
Brême
Brochet
Cabillaud ou Cabilleau
Capélan
Capitaine
Carpe (La Carpe à Cuir est interdite)
Carpe miroir (Il faut vérifier la présence d'écailles)
Carpion
Carrelet
Chinchard
Colin
Colinot
Dorade (grise, rose, royale ou sébaste)
Églefin
Éperlan
Empereur
Flet
Flétan
Gardon ou Rosse
Germon ou Thon blanc
Goujon
Grenadier
Grondin
Hareng
Hocki
Julienne
Liche







































Lieu
Limande
Limande-Sole
Limande-Plie
Lingue
Loup (le Filet de Loup et le Loup de mer sont interdits)
Maquereau
Merlan
Merlu ou Merluche
Merluchon
Mérou
Morue
Mostelle
Mulet ou Muge
Ombrine
Orphie
Pageot
Pagre
Patudo
Perche
Plie
Prêtre
Rascasse
Rouget
Sandre
Sar doré ou Sargue
Sardine
Saumon (la Saumonette est interdite)
Sole
Sprat
Tacaud
Tanche
Thon
Truite
Truite saumonée
Véron
Vieille
Vivanneau
Vive ou Dragon de mer
292
Quels animaux sont cachères ?

Un animal terrestre est cachère s‟il possède des sabots
fendus et qu‟il est un ruminant. Il doit présenter ces deux
signes. Par exemple : le bœuf, le mouton, la chèvre et le cerf
sont cachères, alors que le porc, le lapin, l‟écureuil, l‟ours, le
chien, le chat, le chameau et le cheval ne le sont pas.

Volaille : la Torah énumère 21 espèces d‟oiseaux non
cachères, pratiquement tous des prédateurs ou charognards.
Parmi les oiseaux cachères se trouvent par exemple les
variétés domestiques de poulets, canards, oies, dindes et
pigeons.

Poissons et fruits de mer : une créature aquatique
n‟est cachère que si elle a des écailles et des nageoires. Par
exemple : le saumon, le thon, le brochet, la sole, la carpe, le
hareng sont cachères, alors que le poisson-chat, l‟esturgeon,
l‟espadon, le homard, les crustacés, les coquillages et tous les
mammifères marins ne le sont pas.

Tous les reptiles, amphibiens, vers et insectes – à
l‟exception de quatre sortes de sauterelles – ne sont pas
cachères
293
Les bases de l’alimentation cachère

La viande, le lait et les œufs de certaines espèces
animales sont autorisés à la consommation, alors que les
autres sont interdites. De plus, une série de lois régissent la
manière dont ces animaux doivent être abattus et quelles
parties peuvent être consommées.

La viande et le lait ne sont jamais mélangés. Des
ustensiles différents sont utilisés pour leur préparation et leur
consommation respectives. Un intervalle est respecté entre la
consommation de l‟un et de l‟autre.

Les fruits, les légumes et les céréales sont en général
toujours cachères, mais doivent être exempts d‟insectes. Le
vin et le jus de raisins, cependant, doivent être certifiés
cachères.
Dans la mesure où une petite quantité d‟une substance interdite
peut rendre un aliment non cachère, tous les aliments produits
industriellement et les établissements de restauration doivent
être certifiés par un rabbin compétent ou par une agence de
supervision de cacherout.
294
Pourquoi mangeons-nous cachère ?
Manger
cachère
est
une
mitsva,
c‟est-à-dire
un
« commandement » divin et une « connexion » avec le divin.
Nous mangeons cachère parce que D.ieu nous a commandé de
le faire et, en accomplissant la volonté divine, nous nous
connectons à D.ieu.
Nos Sages relèvent également les divers avantages des lois de
la cacherout : les bénéfices sanitaires, le traitement humain
des animaux, leur effet sur l‟unité d‟un peuple dispersé et leur
rôle comme rempart contre l‟assimilation. Na‟hmanide, le
grand sage et kabbaliste du 12ème siècle, fait remarquer que
« les oiseaux et de nombreux mammifères interdits par la
Torah sont des prédateurs, contrairement aux animaux
permis ; il nous est demandé de nous abstenir de manger ces
animaux, afin que nous n‟absorbions pas ce caractère. » La
cacherout peut donc être considérée comme une « nutrition
spirituelle » : de même que certains aliments sont bénéfiques à
la santé du corps alors que d‟autres aliments sont nocifs, il y
a des aliments qui nourrissent l‟âme juive et d‟autres qui
l‟affectent.
Cependant, il ne s‟agit pas là des « raisons » pour lesquelles
nous mangeons cachère. C‟est l‟inverse qui est vrai : c‟est
parce que ces lois ont été commandées par le Créateur de nos
corps et de nos âmes, que l‟observance de la cacherout sera de
toute évidence bénéfique à l‟un et à l‟autre.
295
Les lois de la Cacherout
Que signifie “Cachère” ?
Le mot hébraïque Kascher signifie « apte ». Les lois de la
Cacherout définissent les aliments aptes à être consommés
par un Juif.
Les lois de la Cacherout ont été ordonnées par D.ieu au peuple
juif dans le désert du Sinaï. Moïse les a enseignées au peuple
et en inscrivit les bases dans le chapitre 11 du Lévitique et le
chapitre 14 du Deutéronome. Les détails et particularités de
ces lois ont été transmis oralement de génération en
génération et finalement mis par écrit dans la Michna et le
Talmud. À ces lois s‟ajoutèrent diverses ordonnances édictées
au fil des générations par les autorités rabbiniques comme
« protection » des lois bibliques.
À travers les 4000 ans de notre histoire, le respect de
l‟alimentation cachère fut une marque de l‟identité juive. Peutêtre plus que tout autre Mitsva, les lois de la Cacherout
soulignent que le Judaïsme est bien plus qu‟une « religion » au
sens conventionnel du terme. Pour un Juif, la sainteté n‟est
pas confinée aux lieux saints et aux moments solennels
déconnectés de la vie quotidienne. Au contraire, la vie dans sa
globalité est considérée comme une entreprise sacrée. Dès
lors, même l‟activité apparemment ordinaire que constitue
l‟alimentation est vécue comme un acte divin et de manière
authentiquement juive.
296